¹

משחר נעוריו היה מורה ומדריך לנוער היהודי בגולה, באגודות הציוניות ובבמות הספרותיות השונות של הימים ההם היה ראש-המדברים. חותם הבגרות היה טבוע בו מראשית הופעתו. מראשוני מאמריו, נאומיו ומכתביו מארץ-ישראל כבר ניכר צלמו המיוחד. יסודות השקפת-עולמו, דרך כתיבתו ולשונו העברית העשירה היו נתונים לו כבר אז. אך במרוצת השנים נוספו לו רבדי תרבות חדשים, כשרון ההעמקה, אימון וליטוש, כי הוא עבד ולמד כל ימי חייו ולבו היה פתוח לכל חידוש.

הוא היה צופה לבית ישראל. כשלושים וחמש שנה ליווה את הישוב העברי בארץ ואת התנועה הציונית בעולם, למן העליה השניה ועד הקמתה של מדינת ישראל. כל הרעיונות הקונסטרוקטיביים של הציונות ושל תנועת העבודה שהביאוהו עד הלום, מצאו בו את מבטאם הנפלא ואת חסידם הנלהב. כיבוש העבודה, ההגשמה העצמית, החינוך העברי, הלשון העברית, ההתישבות, הקבוצה, התחדשות חיי היחיד והכלל, הארגון הלאומי, חזון החברה החדשה – לכולם נתן ניב פובליציסטי וחיבב אותם על העם.

היה אחד מסגל-החבורה של הוגי-הדעות, שקמו לה לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית בדור האחרון. אך דרכו ומחשבתו היו עצמאיות, תמיד הוסיף גוון משלו, חידש בצורה ובתוכן.

בעבדו במחיצתו של יוסף אהרונוביץ, ואחר כך כעורך “הפועל הצעיר”, היתה שאיפה אחת נר לרגליו: השאיפה לאמת. שום דבר לא מנע אותו לומר את אשר עם לבו, לא חשבון אישי, ולא יחסי ידידות פרטיים, ואף לא חשש מפני התנגשות עם מפלגתו. לא נשא פנים לשום איש. כאשר הדברים נגעו לאמונתו ולהכרתו הפנימית, היה שואג כארי ומטיל את אמיתו בעוז אל תוך חלל חיינו.

נושאי מחשבתו וכתיבתו היו רבים. הוא ידע את הסוד, שהחיים ואף חיי העם, מורכבים מפרוטרוט, מפכים קטנים, ולפיכך היה מטפל בכל פרט ובכל מאורע ובכל מעשה בחיבה יתרה. מקום עבודה, יצירת משק, הקמת נקודה, קיפוח זכות, עוול אישי או לאומי,נגע חברתי, פגיעה במוסר וכיוצא באלה, היו מרעישים אותו ונותנים בפיו ובעטו דברי הסבר מלוטשים ודברי-כיבושין קשים ונוקבים. אולם הוא לא נשתקע בפרטים קטנים; הוא שיעבד את הקטנות לעקרון הגדול ורתם את הפרודות למרכבת החזון הנרחב. כי היה בעל השקפת-עולם שלמה.

הוא היה צופה לבית-תנועת-העבודה. בה ראה את יורשתה של מורשת ישראל הגדולה ואת הרוח החיה באופני ההיסטוריה הישראלית המודרנית. לפיכך לא ייחס לה תפקידים מעמדיים או מקצועיים צרים, אלא ראה אותה כנושאת התחיה הלאומית והחברתית, האחראית לכל דבר. שאם לא היא, אין ביהדות ובישוב שום כוח אחר, המוכשר למלא את היעוד הזה. על כן דקדק עמה מאד והתריע על כל סטייה ועל כל שיבוש. הוא ביקש להסיר מעל תנועת-העבודה כל רבב שהוא, כדי שתהא ראויה לשמש מופת לעם.

והוא ידע איך לומר את דברו. סגנונו הבהיק בכל צבעי הקשת. מאמריו שפעו תמונות וציורים. בהיותו בעל השכלה מגוונת ובקיא בספרויות העמים, ובהיותו בן-בית גמור בכל מכמני הספרות העברית לצורותיה – השכיל להלביש את מחשבותיו ואת פולמוסאותיו לבוש המושך את העין. על כן נהנו הקוראים לא רק ממה שנכתב ונאמר על ידיו, אלא גם מן הצורה, שבה כתב ואמר. יפי-הצורה סייע במיוחד לכך, שדבריו יהיו נכנסים ללב הקורא וישפיעו עליו. תבלינים הרבה היו לו: פאתוס ותוכחה, איזמל-ניתוח וכוח-מחץ, סאטירה ושנינה, השוואה והיקש, הומור וסארקאזם. בכולם היו לו עשר ידות ובכולם השתמש בשעת הצורך, כדי לחבב את דעתו על הקורא או כדי להרחיקו מדעות שהיו נפסדות בעיניו. על כן היתה ביקורתו חדה ומוחצת, אך משכנעת ואף מהנה.

לופבן נתן את רוב חילו לפובליציסטיקה. בה ראה את שליחותו המיוחדת בבירור שאלות החיים, המנסרות בעולמנו. אולם הוא היה סופר במלוא מובנה של המלה, ולא זו בלבד שאף כתב מסות ספרותיות מעולות, שבהן נתגלה כוחו כמבקר, אלא שגם מאמריו הפובליציסטיים הם מעשה ידי סופר אמן. סממנים מיוחדים היו לו, שייחדו את כתיבתו. המית-לב פיוטית עולה לקראתנו ממאמריו הפובליציסטיים.

לופבן היה עורך מובהק, ושיטת עריכה מיוחדת היתה נקוטה בידו. הוא שמר על עצמיותו של הכותב הנערך, אם כי הקפיד לתקן את הטעון תיקון ולא נשא פני שום סופר. הוא חינך דור של פובליציסטים ואף אלה שהתנגדו לדעותיו – הושפעו ממנו הרבה, וצירופיו וניסוחיו נשתלבו בתוך מחשבת דורנו והעשירו את כוח הבעתו.

וכשם שהיה בעל דעת רחבה ושאף לגדולות בספירת הרוח, כך היה עניו וצנוע בחייו הפרטיים. הוא הסתפק בקב חרובין. לא היו בו תאוות שלטון או יצר-פירסום. ספון בחדר-המערכת היה רוקם את מחשבתו ומגיש אותה בכלי נאה לפני הציבור.

גדולה ונכבדה הנחלה הרוחנית שהניח אחריו. ומבחר כתביו, העומדים להופיע, יהיו מקור ברוך ומחנך לנו ולדורות הבאים.

מוֹצא השֵׁם

בענין שם המשפחה מקופל פרק של היסטוריה יהודית טראגית, הנעוץ בגזירות האיומות, שהטיל הצאר ניקולאי ה-1 על היהודים ברוסיה בראשית המאה התשע-עשרה, וראוי לחזור וּלסַפרו: הואיל והמיכסָה של יהודים לעבודת הצבא לא נתמלאה, מפני שהיו משתמטים בכל מיני דרכים ותחבולות ובכללן הטלת מומים בגופם, יצאה פקודה מלפני הצאר, שראשי הקהילה אחראים למילוי המיכסה. הללו נהפכו לסוכני הממשלה, ולא היתה להם ברירה אלא לשכור שליחים לחטוף אנשים מן הבאים לידם ולמסרם לצבא. וכשגם זה לא הועיל, נצטוו לחטוף ילדים מבני 12 שנה (גם בני 8). למלאכה בזויה זו נתקבצו לגיון של שכירים, אימתנים, בני בליעל מישראל, הידועים בשם “החוטפים”. הם היו אורבים בדרכים ופולשים לעיירות וצָדים ילדים בגלוי, בחוזק-יד ובעוֹרמה. השלטונות היו מסִיעים ילדים אלה למקומות רחוקים, לקאווקאז ולסיביר, והילדים היו נמסרים לחינוך צבאי. “חינוך” זה היה לא רק אכזרי מאין כמוהו, אלא אף הביא לידי שמד, באופן שלפי ההערכה רק חלק עשירי חזר לאחר שנות שירות צבאי לתִיקנוֹ. אימה חשֵׁכה השתלטה בימים ההם במשכנות היהודים, טראגדיות שאין לתארן התרחשו בתוכם, ילדים נותקו מזרועות אמותיהם ואֵבֶל-עולם היה שׁוֹרה במשפחות הנפגעות. מובן מאליו, שכל אב היה משתמש בכל הדרכים כדי להציל את ילדו מגורל-אֵימים זה. אחת הדרכים הקשות והמסובכות להצלה גמורה היתה הברחתו אל מעבר לגבול. ואף שֵׁם מיוחד נתייחד לילדים אלה. אמרו עליהם: ער איז פון די אריבעגעווארפענע, כלומר, הוא מן המוּברחים. הורים, שהשעה שיחקה להם וממונם בידם, היו מעבירים את ילדיהם אל עֶברו השני של הגבול, לגאליציה, שהיתה כלולה שהיתה כלולה אותה שעה בתוך המלכות ההאבסבורגית. עיירת-הגבול הוסיאטין היתה משמשת תחנת-מסירה לקליטה. שם נוסדה חברה, שהיתה מקבלת את הילדים המוברחים, דואגת לכלכלתם ולחינוכם ולאחר זמן מה היתה מחדשת, לאט לאט ובזהירות, את קשריהם עם הוריהם. אולם כדי לטשטש את העקבות היו משַׁנים את שֵׁם-המשפחה של הילדים. על דרך זו בחרו לסב-הסב את השם קאָהן, לפי שזה היה מצוי ומקובל ביותר בין יהודי אוסטריה ההאבסבורגית, ואולם שמו המקורי היה בֶּרקוביץ.

כשנכנסתי ל“החלוץ” והכשרתי את עצמי לעלות לא"י, שיניתי את הכתיב וחתמתי: כהן.

חתימה זו עוד חיזקה אצל הבריות את ההנחה, כי ממשפחת כוהנים אני. עניין זה גרם לי לא-אחת אי-נעימות, שכן לימים, כשנסעתי מא“י בשליחות ההסתדרות ו”גורדוניה" בארצות שונות, היו המתפללים בבית-הכנסת מבקשים לכבדני בברכת-כוהנים, וכשסירבתי לעלות לדוכן מתוך נימוק, שאינני כוהן, היו מטילים חשד בדיברָתי או ראוּני כיהיר ואולי אף כפוֹקר. כדי להוציא מלבם את החשד, הייתי אנוס לעלות על הבימה ולספר להם את הפרט הביוגראפי הזה – ונתקררה דעתם.

הסבים עושים “תנאים”

הואיל וסבי ר' יודיל מקורולובקה ואף סבי ר' מרדכי וולף מביאליקאמיין היו חסידי הרבי מהוסיאטין, ולזה היה בן ולזה בת, גמרו ביניהם להשיאם זה לזו. שם הבחור-החתן לא היה חדש ברחבי המשפחה, כי נודע כעילוי ובקי בש“ס, אנין-דעת ומדקדק באורחות-הנהגה. הם עשו “תנאים” וארבע שנים השתהו עד החתונה. מובן מאליו, שהחתן והכלה לא הכירו זה את זו כל אותו הזמן, אלא זה למד תורה בעיירתו קורולובקה, וקיבל סמיכה להיות “יורה יורה ידין ידין”, וזו רקמה בשביל חתנה הנעלם תיק-תפילין והכינה לבָנים ומלבושים לימים הבאים. כשנישאו זה לזה, היה בידי אבי סכום כסף מסויים בתור נדוניה, ועשה בו שותפות בחכירת איזו אחוזה. העסק לא הצליח, כי אבי לא היה בקי בעניני חכירה ומסחר, והפסיד את כל כספו. אז לימדהו אביו מלאכת השחיטה, ולאחר שהשתלם בה, נתקבל כשו”ב בלאשקוביץ. אגב, סבי ר' יודיל חדל באחד הימים לנסוע להרבי מהוסיאטין ודבק ברבי מקופיטשניץ. נראה, שנפל דבר, אשר גרם לקרע זה או לתמורה זו. ואף על פי שחקרתי ודרשתי, לא העליתי את הטעם והנימוק לכך.

דיוקנו של אבא

אומנות השחיטה טוּפְּחה בידי אבא מבחינה עיונית ומעשית, והיה נחשב למומחה גדול. ספריה גדולה היתה לו בביתו ובה מָדור מיוחד לעניני שחיטה ובדיקה, שכלל כל מה שהיה בהֶישג-יד, מן ה“יורה-דעה” ועד לאחרון הקונטרסים של שו"בים (על רכישת ספרים עוד ידובר). אבא היה משתף את בניו בלימוד סוגיית השחיטה, נוסף על הלימודים בחדר, ואמנם כד הווינא טליא כבר הייתי בקיא, להלכה, בדיני שחיטה; בבדיקת החַלָף, בטיבה של פגימה בְּחַלָּף, בּשְׁהִיָיה, בִּדְּרָסָה, בְּחֲלָדָה, בְּהַגְרָמָה, בְּעִיקוּר, בְכיסוּי הדם וכיוצא בזה. וארגז מוארך מיוחד היה לאבא, שבו היו מונחים החלפים הקטנים והגדולים לבהמה דקה וגסה ולעופות. חַלָף חלף ותָאוֹ, וכולם נתונים בנרתיקים, וכשהם נשלפים, הם מבריקים ומבהיקים לאור השמש. לצורך בדיקת החלף היה אבא מגדל צפורן אחת באצבע יד ימינו ואותה היה מעביר על פני חודו, מתחילתו ועד סופו, פעם ושתי פעמים ושלוש, וכשהרגיש בו איזו פגימה דקה מן הדקה, מיד היה מלטשו על כף ידו או על גבי אבן-משחזת רכה. צפורן מחודדת זו היתה משמשת לו גם לפריעה, שכן, גם מוהל היה אבי.

הציפורן הזאת של אבא היתה גאוותי. מפעם לפעם מציץ הייתי בה במטמוניות. בעיני היתה עשויה מעשה-אמן. גדולה היתה ומחודדת בקצה. כמותה לא ראיתי אצל שום איש אחר. ביחוד אהבתי לראות איך אבא משתעשע בבוהן שלו בשעת נטילת-ציפורניים, משפשף ומצחצח אותה וצר צורה עדינה לעוקץ. עד היום, כשאני רואה טיפול בצפרניים, עולה לפני אצבעו של אבא חדודת-הציפורן, שהיתה, אם אפשר לומר כך, מעין מאניקור-של קודש, ביחוד נעמה לי השתאותם של חברי גילי, שביקשו ממני פתרון החידה.

כשעמדתי על דעתי הייתי תוהה על אבא המעודן, שלא יכול היה להכאיב לשום אדם והיה מלא חמלה על כל חי, ואף על פי כן בחר לו באומנות השחיטה. כשנזדמנתי פעם לבית-המטבחיים וראיתי איך אבא שוחט פרים ושוורים ענקיים, ועלה ריח הדם הנשפך באפי, חלשה דעתי. נראה, שההכרה, שהוא מקיים מצווה, שנצטווה מפי משה רבנו בפסוק “וזבחת כאשר צויתיך” – זיככה את האכזריות בשחיטת בעלי-חיים ושפיכת דמיהם.

דירת אבא היתה בתוך בית גדול, וחצר ענקית לה. החצר היתה בנויה באופן כזה, שמשני צדדיה היו הכניסות לדירות, ואילו היא עצמה היתה בית קיבול לעגלות עם סוסים, שבאו ללינת לילה אצל בעל-הבית, שהיו לו בית-מרזח ופונדק כאחד. המַּשְּחֵטָה לעופות היתה בקצה החצר. בה היו מסודרים ארונות לנוצות, כל סוג של נוצה בארון מיוחד או בחבית. והסוגים הם רבים: נוצה פשוטה, נוצה לבנה, נוצה מגוונת, נוצה של כרבולת תרנגולים, נוצת ברווזים, נוצה מקורזלת, נוצת-תרנגולי הודו, נוצת זנבות, נוצת כנפיים וכיוצא בזה. מחירי הנוצה היו שונים וההבדל היה ניכר. לאחר שחיטת העוף היה אבא מורט את העוף בזריזות רבה ומניח את הנוצות בתאים המיוחדים לכך. בימים שלפני החגים היתה באה אמא לעזרתו. נוצות אלו היו נארזות בשקים גדולים ונמכרות לסוחרי חוץ, ודמיהן היו מוקדשים לתכלית מיוחדת, שנקבעה כל שנה מראש. אבא היה עוקב אחרי תנודת המחירים, אבל מעולם לא השיג את המחיר הראוי, מפני שהסוחרים היו מוציאים את הנוצות מידו בזיל-הזול בדרכי עורמה שונות.

אבא היה בעל קומה בינונית, כפוף כלשהו, שער ראשו מלא, עיניו שחומות ועמוקות, ועצבות דקה נשקפת מהן, פניו מעודנות, מצחו צר וגבוה, זקנו מחודד ושפמו זיפי קצת. כמעט שאיני זוכרו בצבע שחור, שכן בשערות ראשו וזקנו היו שזורים חוטי-שיבה על אף גילו הצעיר. מהלך היה כשעיניו כלפי מטה. ואם כי היה מהורהר, מעולם לא נתעלם מן העובר על פניו והיה משיב לו שלום. הוא היה אדם ישר ובר-לבב. מתרחק מן החנופה והיהירות ונוהג במידת החסד. איני יכול להזכר באיזו עקמומית מוסרית שבו. תוכו כברו. היה בר-אוריין אמיתי. ידע שַׁ“ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים. עיין במהרש”א ובשאר המפרשים. היה בקיא גם בזוהר ובספרי קבלה אחרים, והיה הוגה בהם לעתים קרובות. באוצר הספרים שלו היו ספרי חסידות וספרי מוסר רבים, שהיו הולכים ומתרבים משנה לשנה. הוא שקד על לימוד תורת החסידות על כל גווניה וסוגיותיה העיוניים, ולא פעם ביקש להעניק לנו, הילדים, מידיעתו זו, דרך אגב, תוך סיפור דברי תורה של הרבי וכל המסתעף מהם, אם כי התנזר מגוזמאות השגורות בפי חסידים.

בשיחה אחת הסביר לי אבא, שיש אחדות גמורה בין הרמב"ם וְהַקַבָּלָה, אלא שמה שהראשון משיג בדרך השכל והחקירה, משיגה הקבלה בדרך החכמה הנסתרה. והביא לי ראיות להנחתו זו. נער הייתי ולא ידעתי להכריע לכאן או לכאן, אבל עצם ההנחה הזאת נחרתה בי עמוקות.

לפני אבא היו באים ב“שאלות” של איסור והיתר, כגון חלב שנתערב בבשר או קדרת בשר שגלש תחתיה חלב, או ריאה של בהמה שנמצאה בה סירכא. כלפי אחרים היה פוסק לפי הכלל “כוחא דְהֶיתֵרָא עדיף”, אבל כלפי עצמו היה מחמיר ביותר.

היה קם בחצות ל“תיקונים”, לפי מנהג האר"י, כלומר, היה עושה שני תיקונים לשכינה, תיקון רחל ותיקון יעקב ולאה. בתיקון השני היה לומד גמרא וזוהר.

מה מאד נעם לי להתעורר בלילה, להציץ מבעד לשמיכה שבה כסיתי את עצמי עד למעלה מן האזניים, ולראות את אבא כפוף לאור מנורה גדולה ורחבת סְכוּכִית, מטיל צל ארוך על הקיר בנענועיו ושקוע באמירת תפילה, בקריאה או בלחישת סוגיה. הניגון החרישי-חרישי, שמתוכו נשמעה לפעמים יבבה כבושה, הזליף עלי מתיקות של שֵׁינה וחלום והגדיל את בטחוני. אבא נראה לי אז כמלאך-אלוהים וכתריס בפני כל רעה. היה מרבה בטבילות בין בימות החמה ובין בימות הגשמים ונוהג קפידה גדולה בטהרת הגוף והנפש.

לאבא היה קול נעים. ב“ימים נוראים” היה משמש “בעל תפילה” בבית המדרש, שבו היה מתפלל בקביעות. הכסף שהיו מטילים ל“קערה”, כעין שכר-חזנות, היה אבא מקדיש לצורכי-צדקה. אנו הילדים היינו “משוררים”, כלומר, היינו מסייעים לו בקולותינו הצלצלניים. תפקיד זה היה מעורר כבוד אצל חברי, אך היה מרַתקני כל שעת התפילה למקומי, וצר היה לי שלא יכולתי להשתתף במעשי-משובה של החבריא. הסלסולים שסלסלתי, קנאת החברים והערצת שומעותי, השכנוֹת בעזרת-נשים, שימשו לי פיצוי-מה. הקהל היה נהנה מתפילת אבא, שיצאה מלב טהור ובקול צלול ללא סלסולי חזנים. זאת נודע לנו בשעה שאבא נצטרד פעם ולא היה יכול לרדת לפני התיבה. ממלא-מקומו לא הפיק רצון מאת ציבור המתפללים ונשמע ריטון עליו. עד היום הזה אני זוכר, כביום זמירתם הראשונה, קטעי תפילה ופיוט משל ה“ימים הנוראים”.

אבא היה אדם שקט אך לא שָׁלֵיו. תמיד היה נראה כמנהל משא ומתן עם עצמו, בלי אומר ודברים. מעולם לא גילה דבר לזולתו, סגור היה, רק מתנועותיו ומהבעת פניו אפשר היה לנחש, שמשהו מדובבוֹ ואף מסעירוֹ. הוא היה מקפיד בתעניות-חובה, אך היה מרבה לצום ולא רק בה"ב, אלה שלושת ימי הצום, שמהַדרים נוהגים לצום בחודש הבא אחרי החגים, מתוך חשש שמא גרמה שמחת החג קלות-ראש או עבירה אחרת – אלא גם תעניובת-רשות ותעניות-יחיד, כגון: תענית חלום, תענית אבֵלות, תענית קֶרִי, תענית-נדר. מובן שמעולם לא ידענו מהו סוג תעניתו. אמא, שהיתה מגישה לו בבוקר כוס חמין, כשסירב לשתותה, היה ברור לה שכבר פתח בצומו ומביעה תרעומת כבושה על שהוא מחליש את כוחותיו, החלשים בלאו הכי. אולם לאחר מחאה-לא מחאה זו היתה משלימה ושותקת. הוא היה מורגל כל כך בתעניות, שלא היו משפיעות על עבודתו כל עיקר.

חיי אבא, וממילא חיי כל הבית, היו מסודרים ומדוקדקים. הכל היה קבוע לפי נוסח מסויים. ולא ה“שולחן הערוך” בלבד קבע את ההווי המשפחתי, אלא אבא היה מוסיף חומרות ונוסחאות וגינונים משלו, שנחשבו אף הם כהלכה למשה מסיני. סדר הקימה, הלבישה הרחיצה והתפילה; סדר האכילה ועריכת השולחן, ההתנהגות בשעת האכילה ובמעמד אורחים ומבקרים; קול הדיבור ונקיון הלשון – כל אלה וכיוצא באלה היו נתונים בתוך כללים, שכל סטייה ניכרת מהם היתה בחינת מִידְחֶה או מעשה בִישׁ.

השבת היתה באמת חמדת הימים. הרגשתי קדושתה, חומרתה ומתיקותה כאחת. שמירתה לפי כל הדקדוקים והפרטים היתה לי לא פעם לטורח, המנעה ממני תנועה חפשית, אבל ההשראה שבה הִרוַותני עונג. על כן היו הרהורי אחרי מידת השבת עמומים ולא עלו מעולם כריטון על שפתי פי, כי לא תיארתי לי את בעולם מחוץ לתחומי השבת, ומציאותה של הנשמה היתרה היתה מוחשית מאד. הולך הייתי עם אחי אחרי אבא, עקב בצד אגודל, לבית הכנסת, מתפלל, ומזמן לזמן הייתי פורש ממחיצת אבא ומתגנב לחברת שאר הילדים המשתובבים קצת, חוזר לאבא והולך עמו הביתה, משמיע במקהלה “שבתא טבא” לאמא ומֵסב אל השולחן לסעודה ראשונה, ומחרת לסעודה שניה. ובשעת הסעודה מזמרים היינו זמירות בהתלהבות ובקצב מאוחד. ביחוד רשומה בי “הסעודה השלישית”, שתחילתה בנטות היום וסיומה בדמדומי בין הערביים. טעם מיוחד היה לניגון “אל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן” שהיה מוסיף מסתורין ונועם שבאפלולית. שלְפֵי שבת היו גם במוצאי שבת בשעת “ההבדלה” והרחת הבשמים ובעת אמירת הפיוטים ושורת “אליהו הנביא, אליהו התשבי”, ו“איש חסיד היה”; עם שפיתת המֵיחם ושתיית התה נסתלקה שבת המלכה.

חרותים בי הנימוסים והמידות שהיו מקובלים על אבא, ועל שאר תלמידי חכמים וחשובי-העיר. כשהייתי ילד לא הבינותי אותם כהלכה. היום תוהה אני על מציאותם של נימוסים דקים אלה, שהיו רוֹוחים בקרב יהודי העיירה. לא אשכח אחד הנוהגים, שהפליאני מאד. נוהגים היו כמה מנכבדי בית-המדרש, שבו היה אבא מתפלל ועובר לפני התיבה, ללוותו הביתה כל שבת לאחר התפילה. כמעט תמיד נגררתי אחרי שיירת-מלווים זו בשתיקה ובהקשבה ובדרך-ארץ. כשהיו מגיעים לבית אבי, לא היה אבא נוטש את החבורה ונכנס הביתה, אלא הלך עם בני-לווייתו מרחק כמה בתים ואחר כך היה חוזר הביתה. בקטנותי לא העזתי לשאול טעמו של דבר, וכשגדלתי, הסביר לי אבא, שעל ידי זה הוא גומל להם ונראה כאילו מלווה אותם, וכן כדי למעט את ההפלייה שיש בכך. ואין זה אלא פרט מיוחד אחד, מפני שבכל שעת-כושר: בשמחות של מצווה, בפגישות מקריות, בשיחות חולין וכיוצא בזה היו מידות כאלו מהלכות בהן, המעידות על מסורת גדולה ותרבות-אנשים מוטבעה. ועוד אזכור:

אבא היה ממונה על קופת ר' מאיר בעל הנס בסביבתנו, מובן שלא על מנת לקבל פרס. וכל שנה היה עובר יחד עם שני בעלי בתים אחרים מבית לבית ומריק את הקופות. הכסף היה מושם בתוך שקיות גדולות. אותה שנה באו שני “משולחים” מטעם ועד הכוללים בירושלים, כדי ליטול את הכסף שנצטבר בקופת ר' מאיר בעל הנס. אחד המשולחים היה, כנראה, יהודי ספרדי, ולא היטיב לדבר אידיש, ואבא דיבר עמו עברית, שהמרומז מרובה בה על המפורש. הוא הביא לנו מתנה, מפת שולחן, שעליה מצויירים ירושלים, בית המקדש, הכותל המערבי, קבר רחל ועוד. השד“רים האלה מא”י והמפה עשו עלי רושם אדיר והלהיבו את דמיוני. א“י נעשתה לי מוחשית מאד. אחד משני השד”רים אף בחנני במסכת סנהדרין ועמדתי בבחינה.

זמן פנוי לא היה לי אלא בערבי חג ובימים מיוחדים שאין להם שם, כגון, כשהרבי חלה, או שאירע איזה מאורע משפחתי חשוב. אולם פעם אחת נמשכתי אחרי מחזה מעניין ואיחרתי לבוא הביתה איחור של ממש. בלכתי ברחוב ראיתי גוי אוקראיני, המחזר על החצרות עם תיבה מנגנת. לידו בתו היחפה, לבושה בלואים ובעלת עינים ירוקות ויפות, שהיתה עוזרת לו במלאכתו. הוא היה נוהם נהימה סתומה, מיד הבינה זו את כוונתו ועשתה את רצונו. בהיכנסו לאחת החצרות, העמיד את תיבת-הזימרה, סובב את הידית שלה והשמיע מנגינות שונות. לקול הנגינה התאספו סביבו נערים וילדים ונשים. למעלה, על גג תיבת-הזימרה, היתה מונחת קופסה של עץ, מעין מגירה מוארכת, ובה פתקי-מזל אדומים, כחולים וירוקים. בפתקים היו מודפסים באוקראינית ובפולנית ניחושים ודברי נבואה לאחור ולעתיד. ליד המגירה הזאת –עמד תוכי. כשניגש קונה היה בעל התיבה נוהם לילדה וזו היתה מכוונת את התוכי, שהיה מוציא במקורו פתק-מזל בשביל הקונה תמורת חצי קוריצר. מספר “הלקוחות” הלך וגדל. הפתקים האלה בישרו לזוכה בהם מה עתיד לקרות אותו בקרוב או לא נסיעה רחוקה ותמצא את אושרך". “הבלונדינית אוהבת אותך, אך תיזהר מפניה”; "צרות יתרגשו עליך ואתה תתגבר עליהן; “זכיה גדולה מזומנת לך”.

ביומא דשוקא ראיתי אחר כך מחזות אחדים כאלה, שנשים כפריות קראו בהתרגשות את הכתוב בפתקי-המזל שעלו בגורלן.

לעתים רחוקות היה מתרחש משהו יוצא דופן. התרחשויות כאלה נעשו חזיון נפרץ רק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אולם זוהי פרשה בפני עצמה, שעוד ידובר בה.

מריבות גלויות ואחווה מסותרת

היחסים בינינו הילדים לא היו תמיד אידיליים. היה הפרש של שמונה שנים ביני ובין הבכור, בן-ציון, והפרש של ארבע שנים ביני ובין זלמן, והפרש של שלוש שנים ביני ובין ריבה אחותי, שמתה בילדותה. מאחי אָשֵׁר הייתי גדול בשנתיים, בערך, ורק אחותי אסתר, בת-הזקונים, היתה באיזה אופן שהוא מחוץ לזירה, גם התכונות והמזגים היו שונים.

אחי הבכור, בן-ציון, כבר היה משכיל, איש החברה, והיו לו חברים מבוגרים, שהסתודד עמהם. אני הייתי אורב ומצותת לסודותיו, שיחותיו ומינהגיו; ולפי שהיה רתחן מטבעו, היה מתרגז עלי ואף מכני. מובן, שלא מחלתי על עלבוני והייתי מטיח כנגדו כינויי גנאי, שהוציאוהו מן הכלים. אבל בלבי כיבדתי אותו ותמיד ביקשתי לחקות את מעשיו. הוא נספה במחנה המוות בקאמיונקה, ומכל משפחתו שרד רק בנו בכורו, צבי כהן, שעלה לישראל לאחר טלטולים וגלגולים בברית המועצות.

זלמן, שהיה, כאמור, גדול ממני בארבע שנים, היה עדין ובעל חלומות. אפילו כשהיה מתרגז לא היה כעסו ניכר. עמו חייתי בשלום, ורק לעתים רחוקות היו דברים נופלים בינינו. אף נהניתי מן הסיפורים המופלגים שהיה מספר לי על עצמו ועל אחרים והאמנתי בהם. הוא היה נוהג כבוד יותר מכולנו בהורים ובמורים. למד יפה גמרא והגיע לידי סיום הש“ס. היה אדוק במצוות. מעולם לא עבר עבירה קלה בבית או ברחוב. היה ממעט לשחק עם ילדים, אבל יושרו בשעת המשחק היה לשיחה בפי הילדים. הכל רצו לשחק עמו, וכל דרכי התרמית, הנהוגות בשעה שילדים שטופים במשחק, לא ננקטו כלפיו. כמדומה לי, שההורים אהבוהו יותר מכל הילדים, וכבר אז תלו בו תקווה כ”יורש עצר", תקווה שבאמת נתקיימה, שכן הוא למד הילכות שחיטה אצל סבא בקורולובקה, ולאחר מות סבא נתקבל לשוחט במקומו.

כשבאתי לאחר חמש שנים מן הארץ לבקרו בביתו, נדהמתי מן הדמיון המובהק שבינו לבין אבא ז"ל. חוץ מסימני הגיל, שכן היה צעיר יותר מאבא, כפי שנשתייר בזכרוני, היה דומה לו בכל. הוא מת במגיפה שפרצה במחנה ליד העיירה בורשצ’וב בעת השואה, וכל משפחתו הגדולה נספתה אף היא.

ארבעה אחים ואחות היינו. ומובן, שלא פעם הגענו לידי מריבה. פעמים שהיא נמשכה גם בשעת הסעודה ליד השולחן, במושב אבא. אולם אבא לא הרגיש בדבר. היינו בועטים זה בזה מתחת לשולחן בזהירות ובאמנות-מחתרת מיוחדת, שנתגבשה לשם כך, באופן שעל פני השולחן היה שקט גמור.

מריבות אלו לא היו אלא כקצף על פני המים. בית אבא היה חטיבה שלמה, מלאה חיות ואחדות. כל אחד היה כאבר בגוף. כל ההוויה המשפחתית היתה מסוגננת להפליא. לא היו זיזים ולא שקערוריות. רק שמחה גדולה, שמחה של מצווה או, חלילה אסון גדול, היו מוציאים את המשפחה מן המסלול הכבוש והמפולס.

אמא זכרונה לברכה

סייעה להשראת רוח זו – אמא. היא העריצה את אבא מאד. ידעה שהוא מוחזק למדן מופלג ובעל מידות והאמינה לכל מוצא פיו. דברו היה לה פקודה. במילי דעלמא לא תמיד הסכימה עמו, עם איסטניסותו, שהיתה מקפחת לא פעם את שכרו והנאתו והנאת משפחתו מנכסי העולם הזה, אך במילי דשמיא וכן בעניני ציבור היתה שותה בצמא את דבריו. ואף על פי שלא היה מרבה עמה שיחה, הייתי מוצאם לעתים לא-רחוקות משוחחים, כשאמא שואלת ואבא משיב במאור פנים.

אמא היתה מיטיבה לבשל, לאפות, לצלות ולהטמין חמין בתנור. חכמה זו, חכמת הבישול והליכות הבית, ירושה היא מאמה ומאם-אמה. כבר סופר לעיל, שאמא היתה בחינת מאורשת שנים אחדות. באותה תקופה היא הכשירה את עצמה להיות עקרת בית ואם.

מאכלי אמא אינם משתכחים. הם הויטמינים הסודיים לגופו של הילד והמתבגר. מעדניה משיירים בנו טעם-שתייה, שאינו פג לעולם. הוא משמש לנו כעין קנה-טעם, על משקל קנה-מידה. בכל מה שאנו עתידים לאכול ולשתות ובכל מה שֶׁאַשָׁפֵי-מטבח עתידים לחדש. אמי היתה לא רק אמנית-הפשטידא, שקורין קוגיל, אלא מומחית היתה גם למעשה-אילפס ולמעשה קדרה, מרקים ולפתנים, נזידי-ירקות ונזידי עדשים, שטעמם שמור בפי עד עצם היום הזה. ודאי, מאכלים אלה היו גם אמהות אחרות נוהגות לעשות. אלא שיש איזה יתרון וטעם-לשבח למעשי כל אמא. בימים רגילים היו גם המאכלים הרגילים, אולם בערבי שבת, בשבתות, בשלוש רגלים, בחנוכה, בפורים ובימי-סגולה או בסעודות מצווה היה השולחן אפוף חגיגיות, ותבשילים ותופינים מיוחדים התנוססו מעליו בריחות ובמראות מיוחדים.

אמא היתה אופה לחם וחלה בשביל בני הבית. קניית לחם – מַאן דְבַר שְׁמֵיהּ! ביום חמישי היתה מחמיצה בָּצֵק במָלוֹש ללחם ולחלה. ביום ו' לפנות בוקר היתה מסיקה את התנור ועושה חלות משוחות בחלמון של ביצה מרוסה וכן מעצבת ככרות לחם ושׂמה אותן בדפוסי אפייה. בתנור הבוער, בטרם נגרפו מתוכו שרידי הגחלים, היתה אמא אופה “פלאַמפלעצלעך” מאוּלתרים, הדומים לפיתות ואינם דומים, והיינו אוכלים אותם כשהם חמים ומרוחים בחמאה. את ה“קנישיס” היתה עושה מתפוחי אדמה מבושלים ומעוכים, מעורבים בבצל מטוגן בשומן ובשוויסקים בשתי צורות, הצורה האחת היתה כדורי תפוחי אדמה בלי בצק, והצורה האחרת היו תפוחי אדמה מלופפים בצק מרודד עד דק. באותו אופן נעשו “קנישיס” גם מכוסמת. אלה היו נאכלים בעודם חמים. מאפה מיוחד הוא ה“מאנדבורצ’ניק”, שקורין לו גם “בּוּלבֶּניק” או “קארטופֶלניק”. הלזה היה עשוי תפוחי אדמה מרוסקים בפומפיה, ששמו לתוכם קמח, ואופים אותו בתבנית. ולאחר שיוצא מן התנור, חותכים אותו לפרוסות, מורחים אותו בחמאה או טובלים בשמנת. בערב שבת, שבו היו אוכלים “רוֹסֶל” במעיים ממולאים היו טובלים את המאנדבורצ’יניק באותו רוטֶב-פלאים. ועוד מאפה אחד היה כמעט דבר שבמסורת, הלא הוא ה“מאַלאַי”. זה הוכן מקמח תירס מעורב בסוכר ואפוי בתבנית. גם אותו אכלו בחלב חמוץ או בשמנת. מקמח תירס היתה אמא עושה גם מאכל אחר הקרוי בשם “קוֹלישה” או מאמאליגה. לאחר בישולו וגיבושו היו שמים אותו בצלחת ואוכלים אותו בחלב חם או בחלב חמוץ או בשמנת, הכל לפי הכיס. וכן היתה אמא מתקינה מזמן לזמן מאכל הידוע בשם לֶמֶשְׁקֶה, שהוא דייסה של כוסמת טחונה. בחג השבועות היתה אמא מכינה סעודה, שבה כל המאכלים וכל התבשילים של חלב הם, ועיקרה של אותה סעודה בכיסנים ממולאים גבינה, שקורין להם “וואַרעניקעס” מדושנים בחמאה ונאכלים בשמנת או בחלב חמוץ. צורתם של הכיסנים היתה נעשית בְמַקְרֵץ או בכוס הפוכה על פיה, שעיצבה עיגולי בצק מרודד לקליטת גבינה או תפוחי-אדמה ולכיסן היה מראה של חצי קשת מחוֹרצה. בערב יום הכיפורים ובהושענה רבה היו אוכלים קרֶפלאך, כיסנים ממולאים בשר, במרק וגם כשהם צלויים במחבת ומושחמים. בשמחת-תורה היתה אמא מכינה מליאים, “הוֹלוֹבְּצִ’יס” בלע"ז, שעניינָם אורז או בשר מרוסק ומתובל, העטוף בעלי-כרוב, עיטוף לפנים מעיטוף, מטוגנים כלשהו, ומיץ נוטף מהם ומגרה את החיך. ומי יתַנה את גודל התופינים ודברי מאפה, דובשניות וסופגניות, שטרוּדֶלים וטוֹרטים, רקיקים ואזני-המן וכל מיני ריבות ומעשי מרקחת, חמיצה רותחת וחמציץ קר וּמִשְרַת-פירות ווישניאק וסליבוביץ, פרפראות ומיני תרגימא, שידי אמא הפליאו להתקין באהבה, בבקיאות ובזריזות!

אגב, בביתנו לא היתה אמא עושה כל שימוש בפֶרג, לא לעוגות ולא לאזני-המן, משום שאבא היה חושש מפני תולעים המצויות בפרג ואינן נראות ואי אפשר לבררן.

ביחוד היה כוחה גדול בהכנת “קוּגלים” ובהטמנתם בתנור לכבוד שבת. חוש מיוחד היה לה בגיוון טעמי הקוגלים. זוהי אמנות שלמה. יש קוגל מאטריות עם שומן ויש קוגל מתפוחים; יש קוגל מתוק ויש קוגל חמצמץ; יש קוגל שבתוכו מעי ממולא או צוואר של עוף, ויש קוגל עם דובדבנים; יש קוגל שמן ויש רזה. אמא התמחתה בכל אלה בזכות “נכָדים” של רביים או חסידים, שהיו מתארחים בביתנו או שותים מַשקה “לחיים” או לתיקון הנשמה, והיה צורך להגיש לפניהם משהו טוב ומפתיע. ואין לך מאכל, שבו יכולה עקרת-הבית לגלות את תבונת-כפיה וחין-טעמה כמו בהתקנת “קוּגל” לכבוד שבת, שכל אוכליו מהללים ומשבחים אותו ומזכירים אגב גררא לטובה גם את בעלת הבית…

לאמא היה אוצר-ספרים משלה. קודם כל ה“צאינה וראינה”, שידה של אמא לא היתה זזה ממנו. אחר כך – “תחינות” שונות, סידור “קרבן מנחה” עבה, מחזורים לכל מועדי השנה וסליחות עם עברי-טייטש, “מנורת-המאור” ביידיש, “חובת הלבבות” באידיש לרבנו בחיי (שמתי לב, ש“שער היחוד” לא תורגם, כנראה, מפני שזהו שער פילוסופי, שאינו עניין לנשים..); “מענה-לשון”, “מעבר יבוק” לעניני אבלות, “תרי”ג מצוות" ו“צידת-נשים” כיוצא בזה.

אני הייתי כרוך אחרי שני ספרים של אמא, אחרי “צאינה וראינה” ו“מנורת-המאור”. הייתי בקיא בהם כמו אמא. כשמצאני אבא קורא ב“צאינה וראינה”, נתן בי מבט של קפידא: בחור-גמרא אינו נזקק לספרי נשים! אולם אני לא השתכנעתי מהטפה זו ולא הבינותי מפני מה אין לומד-גמרא יכול לעיין גם בזה, שכן הפירוש ביידיש וכל התוספות הנפלאות שישנן שם, המלאות אגדות ומדרשים ומשלים, לקחו את לבי. ביחוד הרהיבוני הציורים, הממחישים את המסופר. העמקתי להתבונן בציור “אשת לוט נעשית נציב מלח”. ראיתי ממש איך היא הולכת ומאבדת את צלמה האנושי ונהפכת לגוש מלח. אלה היו הציורים הראשונים שראיתי בחיי ושהתיחסתי אליהם בכובד-ראש. מלבד ה“צאינה וראינה” נתחבב עלי “מנורת המאור”, שקראתיו ביידיש לפני שקראתיו בעברית, בגלל ענייני המוסר ודרך ארץ הכלולים בו, וביחוד השפיעו עלי ומשכוני התיאורים הצבעוניים של מתן שכר ועונש, של הגיהינום והגן-עדן ושל שאר עונשין בעולם הזה ובעולם הבא, שאין מנוס מהם, הלשון הלבבית והעסיסית נחקקה בי לעולם, ועד היום איני סובל יידיש שאין בה מן הסגנון הקלאסי האמיתי הזה.

הרבי וברכתו

בהיותי בן שבע לקחני אבא אל הרבי מהוסיאטין, ר' ישראל פרידמן, שהיה, כידוע, נכדו של ר' ישראל מרוז’ין, כדי שיברכני. הרבי לא רק בירכני, אלא אף אָצל את ברכתו למטבע, כתר-כסף אוסטרי, והוא גנוז עמי בין “שמירות” (כך נקראו) אחרות עד עצם היום הזה.

זכורני, אילו הכנות היה אבא עושה לפני שהיה נוסע אל הרבי מהוסיאטין. כל הבית היה שרוי בסימן זה. רוח של חג ריחפה עליו ימים אחדים קודם לכן. אמא ואבא היו מתלחשים מתוך סבר פנים מיסתוריות, כאילו משהו מופלא עומד להתרחש. אבא היה מחשובי החסידים. רבים הכירוהו, אף שעל פי שהיה מטבעו נחבא אל הכלים וברח מן הפרסום. דעתו היתה נשמעת וניתנו לו מהלכין ב“חצר”.

בשנת 1931, כששהיתי בגאליציה כשליח ההסתדרות אל “החלוץ”, ניתנה לי שעת כושר לראות כיצד קיבלו החסידים את פני הרבי מהוסיאטין. כידוע, נחרבה הוסיאטין במלחמת העולם הראשונה, והרבי גָלָה לוינה. אותה שנה בא הרבי לחסידיו בסקאלאט, עיירה קטנה בגאליציה, לחוג עמהם את חג השבועות. חסיד אחד, מעשירי העיירה, ר' יוסלה מילגרום, הקים לשם כך מבנה-עץ ענקי מיוחד, שתקרתו עשויה קורות כבדות, כדי שהרבי יערוך בו את שולחנו לפני קהל חסידיו. בעל-האחוזה העשיר, ר' דודל האַגר, שהיה גם בר-אוריין, שלח את מרכבתו המפוארת כשהיא רתומה לשני סוסים לבנים. לקראת בואו ברכבת מיוחדת, כך סוּפר לי, יצאו רבים מחסידיו מחוּפשים כקוזאקים, ורכבו כחיל-משמר מלפניו ומאחוריו עד הגיעוֹ לבית ר' יוסלה. אלפי חסידים נהרו לסקאלאט ומילאו את העיירה, לא היה בית בלי אורחים. כל אלה נדחקו אל הסוכה הענקית הזאת, כדי לראות במו עיניהם את הרבי ואת שולחן-קודשו. הורגשה עליית-נשמה ממש. להתלהבות לא היה גבול. בעיני ראיתי חסיד קושר עצמו בִּשְׁמֵי-קוֹרָה, כדי לראות יפה יותר מעל הקהל הרחב והצפוף את פני הרבי וגינוני מנהגו. ואחד, גוץ ונלהב, ניסה לתחוב את שתי רגליו לכיסים האחוריים של קאפוטת חסיד אַחֵר, כדי להתרומם לרגע קט ולהתבונן במתרחש. כל-אימת שאני רואה את תמונת היהודי המעופף של שאגאל, עולה בזכרוני אותו חסיד, שניתק עצמו מן האדמה, ריחף על פני ההמון וזן את עיניו במראה הגדול.

(בשנותיו האחרונות (שנת תרצ"ז) היה הרבי דר בא“י ברחוב ביאליק, והייתי רואה אותו מטייל מַעֲדנוֹת ואפוף שלווה בגן-העיר או ברחוב ביאליק בלווית אחד או שנים ממקורביו. אני, שרחשתי לו הוקרה לא רק כרבי של אבי, אלא גם משום יחסו החיובי לשיבת-ציון בימינו, כשהייתי פוגשו, הייתי מביט אחריו עד היעלמו מן העין. הן היה האדמו”ר של משפחתנו שלנו, אם ניתנה רשות לומר כך. צחות תוארו, אצילותו, הידור לבושו וכל זכרונותי, שהיו קשורים עמו, ריתקוני אליו. בן 92 שנה היה בהסתלקותו (ער“ח טבת, ה' דחנוכה, תש”ט). קברו נחצב בטבריה ליד קברו של ר' מנדל מוויטבסק, שכן אי אפשר היה להטמינו בהר הזיתים, כפי שציווה בצוואתו, מחמת שאותה שעה היה הר-הזיתים מחוץ לתחומה של מדינת ישראל.)

עיירת הולדתי

לאשקוביץ היתה עיירה קטנה, במחוז צ’ורטקוב, ובה קהילה בת מאה משפחות יהודיות בערך. ראש הקהילה היה יאיר זומרמאן, בעל בית-מזיגה, שבנותיו דיברו פולנית. בה עובר הנהר סֶרֶט, המשתפך אל הדניאֶסטר. במימיו היינו מתרחצים ושוחים בימי הקיץ החמים. בזכות נהר זה היו באים גם יהודי הסביבה ללאשקוביץ לשם נתינת גט, שכן רק “מתא דיתבא על נהר”, כלומר, עיר היושבת על נהר, כשֵׁרה למתו גיטין. עוד בילדותי היתה גאוותי על כך, שבספר הנודע “טב גיטין”, שהוא מעין ספר גיאוגראפיה, המורה כיצד לכתוב כהלכה שֵׁם כל עיר בתורף הגט, מצאתי גם את לאשקוביץ עיירתי. באמצע כִּיכּר העיירה היתה משאבת-מים, שלימי החורף היו מלבישים אותה עטיפה של קש כדי לחממה ולשמרה מפני קפואה. אנו, זאטוטי העיירה, היינו מנסים כוחנו בהנעת הידית הכבדה של המשאבה, ולא פעם הוצאנו אותה מכלל שימוש בתעלולינו.

סמוך אליה היה חנינה דער קרעמער, שַׁמש בית הכנסת, מכריז “אין שיל אריין” (עת ללכת לבית הכנסת), ובשמחת תורה היה מתבסם ונעשָׂה בגילופין, ומסביבו היו מתקבצים נערים וילדים והוא קורא בקול משונה: צאן קדשים – מֶה, מֶה! וכולם עונים לעומתו בקול אדיר: מֶה, מֶה.

שני אחים היו, משה וּווֹלף גולדשטיין. האחד היה בעל שדות ואשתו מכרה גרעינים לפיצוח, והשני היה מתפרנס מדמי אריסות שקיבל מידי אכרים. מדי שבת היה משכים קום ויוצא לרחובה של העיירה ופותח בסדרה של עיטושים תכופים לעשרות. הוא היה עטשן רבא. והיה קול מיוחד לעיטושיו, שאנו הילדים שמענו מתוכן את ההברה איטש, דהיינו, “איש”. בתוך המרגעה בבוקרה של שבת היו עיטושיו מעוררים את כל גרי הרחוב משנתם. כשסיים את מחזור העיטושים היה חוזר הביתה למשכבו. הילדים היו מפזמים אחריו:

אז ר' וולף ניסט

ממינט מען אז מ' שיסט…

(כשר' וולף מתעטש, כאילו יורה בראש)

לאשקוביץ של מטה ושל מעלה

ללאשקוביץ יצאו מוניטין בעיקר בזכות היריד שנעשה שֵׁם-דבר. היריד הזה היה נערך בה כל שנה והיה נמשך שבועיים.

תושבי לאשקוביץ, שעל היריד הזה גאוותם, היו אומרים, כמובן, בנעימת התפנקות, שזהו היריד הגדול ביותר בעולם. אך הוא היה באמת היריד הגדול ביותר בגאליציה. אנחנו הילדים, ודאי שלא עלה על דעתנו, שיש באיזה מקום יריד גדול הימנו. הוא נמשך מ-24 ביוני ועד 10ביולי. אך ההכנות, כאמור, היו רבות. רבבות נהרו אליו לא רק מן הסביבה הקרובה, אלא מכל ממלכת אוסטריה, כלומר מווינה ומפראג, מבוקובינה ומהונגאריה. והם היו מצויינים בלשונם ובמלבושם. ליריד הזה היו מגיעים ברכבת, ברכב וברגל. קרונות מכוסי כילות וגדושי סחורות מכל המינים ומרכבות, שסוסים יפים וגם כחושים רתומים אליהן, כרכרות נאות ורוכבים מהודרים, עגלות מרופטות ואף עגלות-יד היו זורמים, דחופים ובהולים, ימים אחדים לפני פתיחת היריד בעונת הקיץ, וממלאים את העיירה. בשביל היריד עצמו הוקצה פרבר שלם בעיבורה של העיירה, בתחומה של האחוזה, אף על פי שהיה מתפשט והולך וממלא כל פינה ופינה. פרבר זה, שהיה קרוי “די טאָליקע”, היה מעין עיר לעצמה, מלאה בתים בני קומה אחת וצריפים ודירים וסוכות ומגרשים ריקים, שהיו מסודרים רחובות רחובות. כל ימות השנה היה פרבר זה שמם ומשמש מרכז משיכה לנערים שובבים ולהתכתשות של הוללים מבני ברית ומשאינם בני ברית. אדם מהוגן לא היה מזדמן לשם, ואם היה מזדמן, היה מפקיר עצמו לעלבונות ולפגיעות של פרחחים ואנשי הפקר. אולם משנתקרבו ימי היריד, מיד היו הדרכים לעיר-היריד הומות מרוב מבקרים, שבאו לשפץ את בית מסחרם או להכין חדר שָׂכוּר או להתקין דוכנים, או לבצר מעמד באיזה מגרש ריק או להקים סוכה או אוהל שותפים למהומה הכללית בלא שום תכלית מעשית. ואין צורך לומר, שבימי היריד היו עושים סחורה בעיקר בסוסים, בשוורים, במכשירי חקלאות ובדגנים, בבגדים בכלי מטבל ובצורכי אוכל. אולם אנו הילדים נתנו את דעתנו על הצעצועים המופלאים, מעשה בתי החרושת שבווינה ושבהונגריה. המוכרים והקונים היו עומדים צפופים ומכריזים על מרכולתם, ויהודים, שאצה להם השעה ולא היתה להם שהות לסור לבית הכנסת, היו מתיצבים מִנְיָן פה ומנין שם בקרן זוית ומתפללים מנחה ומעריב. משתאים היינו לפלאי הטכניקה בתחום הצעצועים. בובות צוֹוחות או פוקחות עיניים וסוגרות עיניים, משרוקיות וצפצפות מכל הסוגים, אוניות מהלכות באמבטיות, רכבות נוסעות על פסים, נחום-תקום, שעונים מעוררים, ציפורי-רון בכלוביהן, צנצנות מרהיבות עין וקופסאות הנפתחות ברעש, שפופרות צבעים, קלמרים נאים וכו' וכן'. בכלל היו סוחרים ורוכלים מביאים ליריד כל מיני פסולת וְזִיוֹפֶת מבריקים כדי להיפטר מהם כאן בריווח גדול.

המוני העם, וביחוד הכפריים, היו מצטיידים ביריד זה בחפצי קישוט צעקניים ובמיני סדקית זולים, שהיו מביאים אותם לבתיהם כ“מציאות” גדולות.

ליריד זה היו באים דודות ודודים ממרחקים, מקצתם מדברים גרמנית, שהאוזן לא הורגלה אליה, ומקצתם מאַנפפים יידיש מנוגנת או מרחיבים פיהם בשעת היגוי הברות שונות. גם זה היה נעורר את שחוק הילדים, שהיו מחקים את קולם. הם אמנם היו מתאכסנים בכל בית וגורמים דוחק, אך היו גם מעניקים תשורות, שהביאו לידי פריחה עסקית בין הילדים, שאף הם ערכו יריד משלהם ועשו סחר-חליפין במתנות שקיבלו. גם אמא זכתה מידי הדודות במטפחות של שיראין ובכלי כסף שונים.

בביתנו היה מתאכסן כל שנה בעל הדפוס ובית מסחר הספרים מפשמישל, שהיה ידוע בשם “אמקרויט אט פרוינד”. הוא היה מביא עמו תלי תלים של ספרים למכירה. אבא היה בוחר לו בכול שנה את הספרים הקרובים ללבו, וכך הלך אוצר ספריו הלוך וגדול בקצב מהיר, ובענפים שונים: ספרי מקרא עם מפרשיהם בשיעור-גודל שונה, ש“ס, מדרשים, הרמב”ם, שולחן ערוך, כרוכים כריכות עור ואותיות זהב חקוקות עליהן; יורה דעה, ספרי פוסקים, ספרים רבים בהלכות שחיטה, ספרי מוסר ודרוש, ספרי קבלה וחסידות, סידורי-תפילה,מחזורים, שיחות חולין של תלמידי חכמים וכיוצא בהם. היחס לספר היה אינטימי והיה בגדר קדושה, אם כי הקדושה היתה מדורגת, לפי מעלת הספר ומחברו. היו מקפידים על נקיונו, וכל ספר שנפל היו מרימים ומנשקים אותו ומניחים אותו במקומו בצער. אסור היה להניח ספר פתוח שלא בשעת הלימוד, אלא היו שמים על הדפים מטפחת או סוגרים אותו בקמיטת קצה הדף כדי להקל על פתיחתו, מפני שספר פתוח מתנקם בלומדו ומשכיח מלבו את תורתו, אבא אסר עלינו לקמט את הדפים.

עם גידולה של הספרייה נתרבה גם עש-הספרים, שהיה מתפשט מספר לספר ועושה בהם שַׁמות. לפיכך נוהג היה אבא באחד הימים הבהירים לפני פסח לאַוורר את הספרים. אותו יום היו מוציאים את כל הספרים מארונותיהם ומניחים אותם בחוץ על פני סדינים או מִכסָאוֹת, ספר ספר לבדו, כדי שתהא הרוח מעלעלת בהם וממיתה את העש. זאת היתה עבודה קשה. במצווה זו סייענו אנחנו הילדים, כשכל אחד משתדל לטלטל ספק גדול וכבד ומתפאר במיבצעו.

אף אחי הבכור, בן-ציון, היה קונה לו ספרים עברים מודרניים, שאותה שעה לא ידעתי מה טיבם. בין שאר הספרים היו משתיירים לאחר היריד גם סיפורי מעשיות באידיש ובעברית, שהייתי קורא בהם בשעת הפנאי. לפני עזבו נתן האורח לי (וגם ליתר אחי) סידור-תפילה גדול, שיש בו תפילה לחול לחוד ותפילה לשבת לחוד, והכל מצוי בו בלא צורך לחפש – ושמחתי עליו.

אותה עונה קצרה דמתה לאַשקוביץ לכרך גדול, כאילו נעשה לה נס ויצאה מצמצומה ונתפשטה ונראתה גדולה ורחבה, ונדרכו בה שבילים ושבילי-שבילים. שאף ילידי-המקום תעו בהם לא-אחת.

היריד הזה הוא שנתן בי, גידולה של העיירה הקטנה, הרגשת-העולם הגדול; לשבועיים היינו נדמים לאנשי כרך. ואמנם בימים אלה היינו רואים המצאות ותגליות ושומעים דברים מפי בָּאֵי-היריד, שבני עיירות אחרות לא היה להם מושג כלשהו עליהם כל ימי חייהם.

לפעמים אירעו גם גניבות ופריצות ואף מעשי רצח. פעם אבדה בתוך הקהל הצפוף ילדה של קרובי משפחתנו, שבאו אלינו ממקום אחר. הבהלה גדלה. מה עשו? הזעיקו את המתופף והלה התייצב בכיכר העיר ותופף כחמש דקות. מסביבו התאסף המון רב והוא השמיע באוזניהם על אבידת הילדה. לא עברו שעות אחדוֹת והילדה נמצאה בריאה ושלמה, והשמחה היתה רבה.

עסקי מקח וממכר מגוונים ביותר היו נעשים ביריד זה. אך לא רק על סחורה, המוטלת כאבן שאין לה הופכין, היו בעליה מוצאים קופצים בלאשקוביץ, אלא אף בתולות שהזקינו היו מוצאות תיקון ביריד זה. שדכנים, שהיו משדלים כל ימות השנה את המחותנים-בכוח וביקשו לזווג את בניהם ובנותיהם, קבעו את מקום-הפגישה באחד מבתי האכסניה. פעמים שהזימון היה כאילו באקראי, אגב עשיית עסק. ולא שהחתנים והכלות היו בעצמם מזדמנים יחד, אלא הוריהם בלבד, לפי שהיה די בהחלטתם, בלא השיתוף החתן והכלה.

גם בימי הרעש והתרבוּכה האלה היו מתכנסין בביתנו יהודים מסוג אחר. אמנם גם הם באו אל היריד, אך לא כסוחרים, אלא כבעלי תפקידים מיוחדים. יהודים עבדקנים, שחורי שיער וכסופי שיער, גבוהי קומה וקטני קומה, אך כולם לבושים הדר, שאבנטיהם רחבים, מצחם זורח והם שקטים בתוך השאון. אלה היו חסידי הוסיאטין, שקרבתם אל הרבי המשותף קיבתה אותם יחד. מפיהם שמעתי תורה על היריד בשם הרבי מהוסיאטין, כלומר, בנו של הרוז’ינאי ואביו של הרבי שנפטר בתל-אביב בשיבה טובה. תורה זו נחרתה בזכרוני עד היום. אני שמעתיה בהיחבא, כי נער קטן הייתי ומצא רשמים, אך לא הייתי ראוי לשבת בין נכבדי-עם אלה ולהאזין כפי שרציתי. ולכן ישבתי מן הצד והקשבתי במלוכסן:

“מדוע כל אדם צריך תיקון?” כי רבים מחטאיו ולכן נגזר עליו להתגלגל אחרי המוות בנשמת אדם אחר או בבעל חיים, ולהתמרק מעוונותיו. אולם הגלגול אינו צורת התיקון היחידה. פעמים שנשמה זוכה לתיקון על ידי התערבותה בציבור. עצם היקלעותה של נשמת אדם חוטא לתוך קהל יהודים עשוייה למרקה. גם נשמת אדם חי מקבלת תיקון בציבור. בשעה שבית המקדש היה קיים, היתה העלייה-לרגל, שבה נתכנסו המוני חוגגים מכל פינות הארץ לירושלים הקדושה, שעת כושר לתיקון נשמות, שכן מלבד עבודת-האלוהים הגלויה. היתה לעליית-רגל גם תפקיד נסתר, על דרך הסוד.

אולם בימינו, כשאין לנו ירושלים ואין עלייה-לרגל, הערים עלינו חסדו של הקב"ה ונתן לנו את הירידים. גם ליריד אותה שליחות נסתרת. הבריות סבורים, שהם מתקבצים רק לשם משא ומתן ומקח וממכר; אך אליבא דאמת, הם באים ליריד, כדי שיתקהל קהל קדוש של יהודים, שבו ימצאו נשמות דאזלין ערטילאין את תיקונן. אלא בזמן שבית המקדש היה קיים היה התיקון בא בדרך העלייה, ואילו לאחר שגלינו מארצנו נעשה התיקון דרך “ירידה”. וזה סוד היריד.

אפשר שתורה זו היתה ידועה גם לחסידים אחרים באותו מעמד, אבל לא היה איכפת להם שחוזרים ומספרים את הידוע להם. שכר הסיפור – סיפור.

עניין ה“יריד” וה“ירידה” עשה בי רושם גדול. בפעם הראשונה נתחוור לי, שהפשט אינו אלא מין נרתיק לסוד, ואולי איזה מסווה על פניו. אמנם כבר שמעתי וידעתי מציאותו וקראתי על פרד"ס, אך זאת היתה הפשטה בלבד, ואילו עכשיו הומחש לי הדבר וראיתי בעליל פנימיותו של יריד מהי.

מובן מאליו, שבימים האחרונים כבר נראה בעיני היריד באור אחר לגמרי. התחלתי תוהה על המהומה הגדולה.מי יודע, שמא מעורבים בה קולות והברות של נשמות דאזלין ערטילאין, המפללות לתיקון. אפילו הקאַרוסלה הגדולה והצבעונית, שהיתה נדחפת ומסובבת על ידי נערים וילדים ושלתוכה אף אני התגנבתי פעם, כדי להיות בין הדוחפים ולבוא על שכרי ברכיבה על סוס – אפילו היא נאצל עליה איזה זיו מיוחד.

הצטערתי, שהיו אלה הימים האחרונים ליריד, ואף היריד האחרון בכלל, שכן עם פרוֹץ מלחמת העולם הראשונה שָבתו כל הירידים.

לימים, נתקיימה מסיבה אחרת של חסידים בביתנו, שנחרתה בזכרוני בכתב אשר לא יימחק. לרגל “הילוּלא” אחת נתכנסו בבית אבא חסידי הוסיאטין ועסקו בדברי תורה ובסיפורי נפלאות, כנהוג, פתח אחד מהם ואמר:

כשנפטר רבי מרדכי (מוטיל), הוא אביו של רבנו ר' ישראל, נתייתמו החסידים, ונבוכו הלבבות, וצריך היה למצוא רעיא מהימנא: אז הופנו כל העיניים אל בנו, שהיה באמת ראוי לכך. ועוד בעורכו “שולחן” ראשון נתכנסו ובאו חסידים בעלי זקָנים מכסיפים עם צעירים בלא חתימת זקן. והיו הללו בוכין והללו שמחין. ממש כפי שהיה בימי תחילת הבית השני. הזקנים המופלגים שבדור, שעדיין זכרו את הבית הראשון ואת עבודת הכוהנים והלוויים ואת השכינה שהיתה שרויה בכותל המערבי, משעלו מבבל לארץ-ישראל הרגישו שהוּסר הפאר ופנה הזיו, שהיו ממלאים כל פינות הבית הראשון – נשתקעו בעצבות גדולה והחרישו מחמת הכבוד. אולם הצעירים שבדור, שגדלו בין הקוצים של גלות בבל ובתוך הגזירות והרדיפות של מלכות הרשעה, כשבאו לירושלים וראו את העבודה ואת הקרבנות, נהנו מאוד מן החופש ומחידוש בית המקדש ויצאו בתופים ובמחולות, ולשמחתם לא היה שיעור. אותה שעה חשדו בהם הזקנים, שטעמם נמר ודעתם נפגמה…

ממש כך אירע כאן. הזקנים, שזכרו את ה“שולחן” שלו ז"ל ואת התפארת שבקדושה, שהיתה מרחפת על כל הליכותיו – נתמלאו יגון. אולם האברכים, שזה עתה באו הפלפולים ומלימוד ההלכות היבשות בבית המדרש, משטעמו בקצה המזלג את המתיקות ואת הדבקות בצדיק ואת האמונה בו; מיד נצמדו איש אל רעהו ונשתלבו ידיהם ויצאו בריקוד משולהב עד כדי התפשטות הגשמיות, וחששו שמא עצבותם של הזקנים היא סימן לרפיון האמונה והדעת.

באותו מעמד היה חסיד נלהב, זקן מופלג, שחכמתו הבהיקה מעל מצחו והיה רגיל להתעמק בדברים. זה היה בסוכות, בשמחת בית השואבה. לאחר שה“עולם” נתבסם קצת מן היין האדום, פתח הזקן וסיפר:

הביטו וראו, המצוות המפוארות ביותר הן אלו, שלא הנשמה בלבד, אלא אף הגוף מתלבש בהן. לפיכך גבוהה מצוות טלית ממצוות תפילין, שכן היא מעטפת את רובו של הגוף. הוא הדין בקיטל, העוטה את עיקר האיברים. אולם מצוות סוכה עולה על כולן, מפני שאל תוכה נכנס היהודי כולו, בכל גופו ונשמתו. הוא נושא, כביכול, את ריחה וצבעה של המצווה והיא מתדבקת בו לגמרי. וכך גם מעלתה של תפילה. לא המלים עיקר, הואיל ואלו אינן אלא כלים גשמיים, בחינת נרתיקים, אלא בעיקר האנחות, הצעקות, היסורים, שכל מתפלל מכניס אל תוכן מדורי דורות. אלה מקדשים את המלים הפשוטות ומעלים אותן למדרגת תפילה. האנחה מצמיחה כנפיים לתפילה, משמשת לה תריס בפני הכוחות המקטרגים ומבקיעה לה דרך לכיסא-הכבוד. מהאי טעמא עולה תפילת “כל נדרי”. שמליה מגושמות ואינן חודרות לב וכליות, אפילו על תפילת “ידיד נפש”, שהיא כולה התחטאות לפני הקדוש ברוך הוא והתרפקות על השכינה. היא כאילו חצובה מכסא הכבוד, טהורה כבדולח ורוטטת כמיתרי כינורו של דוד המלך, בעוד ש“כל נדרי” חשובה בזכות ניגונה רב הצורות המרעיד לבבות, שקליפה דקה של מלים ואותיות קורמת עליו. ובחכמה רבה עשו מאורי הגולה, שהקדישו ל“ידיד נפש” מקום מכובד פחות בתפילות מאשר ל“כל נדרי”.

הוא הדבר ביחס לצדיקים ורביים. אין הם קרואים מבטן ומלידה להיות מליצי יושר בין ישראל וקודשא בריך הוא; אולם החסידים מקדשים את רביהם בנסיעותיהם, באמונתם, במסירות נפשם ובפתקאותיהם, שבהן הם מגלים את נפשם ומערטלים את עצמם עד הסוף, בדמעות שבעיניהם, בהכנותיהם, בפרישותם ובטוהרת עצמם…

ואני כבר למעלה מבן שמונים – הוסיף החסיד הקשיש – הרבה נסעתי בחיי אל הרבי, שפע שמחות ראיתי בין חסידים ואנשי מעשה, אך מעודי לא הרגשתי מין שמחה שכזאת, התלהבות כזאת, אהבת ישראל כזאת, טהרת לבבות שכזאת, כשם שהרגזתי היום. לפיכך אני אומר לכם – הרים הזקן את קולו – התדבקו ברבי הקדוש, צעירים וקשישים, שכן הוא נתקדש בשמחתכם ובתוך התלהבותכם. חלק גדול מן במסובים פרץ בבכי מתוך לב מלא גיל ורננה. או-אז קרא הזקן: הרבי נתקדש גם בדמעות הזולגות מעיניכם!…

מסכת מלמדים

זיכרון ראשון ומעומעם נשתייר בי משנת-חיי השלישית, כשריש-דוכנא, ה“בעלפער”, העירני בבוקר, הלבישני ונשאני על כתפיו אל ה“חדר”, לקיים את הכתוב “כאשר יִשָׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק”. ובהיות הדרך מלא רפש, לאחר לילה של גשמי זעף, היה ריש-דוכנא מקפץ משלולית לשלולית. הרבי עצמו זכור לי בשמו או בכינויו יוסל פוֹנִיֶה, על שום שהיה רוסי, וכל בן-רוסיה מכוּנה, כידוע, “פּוֹנְיֶה”. הוא היה קבצן גדול ואשתו קמצנית גדולה. היה מרבה לשתות תה, ככל יהודי רוסיה, ומפני שידו לא השיגה סוכר די הצורך, היה כפתור בפה ואומר: “העיקר שיש משהו בפה”; וכך היה שותה שלוש,ארבע ואף חמש כוסו תה. ביתו של הרבי היה משמש כ“חדר”. מלבד זה היתה עוד פינה מופרשת, כעין קִיטוֹן ובו היתה שוהה היא, הרבנית, מבשלת ומקשטת את כרכוב הכירים, ואף צלחות מצוחצחות וצבעוניות היו מוצבות עליו. פעם נכנס חתול ושיבר צלחת והוטלה מריבה בין הרבי והרבנית, ונהנינו מן המריבה.

אצל הרבי הזה למדתי צורת האותיות וקריאה בסידור התפילה וגם חומש ורש"י. כלומר, עד שנעשיתי בן שש. אחר כך נמסרתי למלמד גמרא רווק בשם ברוך הוֹצְאַק. הוֹץ היה שם-גנאי, שפירושו: רקוד! נַתֵּר! הוא היה צעיר גבוה, חזק, בעל זקן צהבהב. על כן תמוה הוא אותו כינוי ואיני יודע לְמה רימז. הוא נקלע לעיירה מאחד הכפרים. היה בעל תפיסה, ושלח ידו במלמדוּת. אולם אבא לא סמך עליו והיה עובר עמו תחילה על הפרק ומשננו לו יפה, כדי שיהיה שגור על פיו ולא תארע לו תקלה. שום ילד לא ידע על כך חוץ ממני. אני הייתי גא על כך, שהרבי שלי לומד אצל אבא, ופעם כשהרגיזני אף אמרתי לו, שאגיד לאבא שלא ילמד אותו. אני, שידעתי את השיעור כהלכה, מפני שאבא היה לומד עמי, ולאו דווקא את הפרק של הרבי, הייתי משמש עוזר לרבי,בהיותי משנן עם תלמיד או עם תלמידים, שלא תפסו כראוי את השיעור. עזרה זו היתה שלא בידיעת הורי, ואף נאסר עלי להודיע להם על כך. אולם שַׁבתי הביתה צרוד ביותר, ולאחר חקירה ודרישה יצא הסוד, מאותה שעה ואילך חדלתי להיות עוזר לרבי.

ר' ברוך היה, כאמור, צעיר אדמוני, והיה אוהב להתנמנם. פעם הניח את שעונו הגדול על השולחן, קרא לכמה ילדים ואמר לנו כהאי לישנא: “כאשר המחוג הגדול יעמוד כאן והמחוג הקטן כאן – תָּעִירוּ אותי”. אולם היינו שטופים במשחק ושכחנו את כל העניין, והרבי השתקע בשינה עד שעת מנחה. כשניעור – נזדעזע והתחיל מצווח. נפחדנו וברחנו הביתה. כך נתגלה גם קלונו זה.

אצלו למדתי גם לכתוב אידיש, שנקרא בשם א שורה גריזעל. ועניינו כך: הרבי כתב במחברת באותיות קליגראפיות: “איך האב ליב מיין טאטען מיט מיין מאמען” (אני אוהב את אבי ואת אמי), ואני צריך הייתי לכתוב שורה זאת שבע או עשר פעמים, תחילה, כשלעיני הדוּגמה של הרבי, ואחר כך – בלי הדוגמה, מן הזכרון בלבד.

את הפרק “אלו מציאות” ידעתי עד מהרה בעל-פה וכן פרקי גמרא אחרים. כל שבת היו חשובי בעלי בתים מתאספים ובוחנים את ילדי כל החדרים. המלמדים ישבו מתוחים ועקבו אחרי תשובות תלמידיהם. פעם הביאו משחק כפתורים חדש, וילדי החדר היו שטופים בו מאד. דווקא אותו שבוע למדו פרשת “אֱמוֹר”, שהיא פרשה מסובכת קצת בשביל ילדים, שכן לפי פירוש רש“י הכוהנים הגדולים היו צריכים להזהיר את הכוהנים הקטנים, ואילו המישחק טישטש כל הבדל בין הגדולים והקטנים, וסופו של דבר היה, שבשעת המבחן לא ידע אפילו תלמיד אחד, ובכללם אף אני, להשיב כהלכה. הרבי חרק שיניים, וביום א' היכה אותנו ברצועה. ביחוד יצא הקצף עלי, שאִכזבתי אותו מרה. אני סיפרתי בבית על המכות שהוכיתי, וכתום ה”זמן" הוציאוני מרשותו ומסרוני בידי ארון-ליב.זה היה יהודי זקן, נמוך, כפוף, בעל שבר, אך למדן, שהיה ידוע כמלמד גמרא מופלג. לפעמים ראיתיו מתלווה לאבא ושניהם הלכו עקב בצד אגודל, מפני שהרבי היה צריך לָפוּשׁ מעט כל כמה דקות. אצלו למדתי תלמוד כגדול וטעמתי טעם של סוגיה ושל פלפול, של פשיטא ושל ורמינהו. קושיותיו היו חדות. הוא לימדַני מסבתא סנהדרין, וסיימתיה בערב פסח, ואבא עשה סעודה לכבוד המאורע. הייתי אז כבן תשע, בשנת תרע"ד, שנת התפרצותה של מלחמת העולם הראשונה.

ה“חדר” היה חביב עלי ואף הכביד עלי. הלימוד עצמו היה לרצון לי. ראשית, מפני שהיתה לי תפיסה מהירה וזכירה טובה, ודי היה לו לרבי להוציא מפיו פירוש או רעיון או סברא תלמודית – ומיד נקלטו בי.לאחר קריאה שנייה היה השיעור או הפרק שגור בפי. דבר זה נתן לי יתרון על אחרים. אך ה“חדר” גם הכביד עלי. כל מרוּת יתרה, בין של הורים ובין של מורים, לא היתה לפי מזגי, ורחשי מרד חשאיים היו מתעוררים בי לעתים קרובות. ההתמרדות היתה פורצת בעקיפין, בשל ענין של מה בכך, אבל היא היתה פרי הרגשת הלחץ בבית ובחדר. בפני אבא לא העזתי להתריס בגלוי, אך לעתים לא-רחוקות לא נשמעתי גם לו, והייתי בא על עונשי. כלפי הרבי הֵעזתי יותר, שכן בטוח הייתי שלא יענישני. גם הצטיינותי התירה לי מה שלא התירה אלא למעטים הדומים לי.

אולם היו שעות, שבהן הייתי מחבב את ה“חדר” מאד, ואף היתה בי הרגשת חג, כגון בשעה שלמדנו פרשיות שיש בהן צורך ב“אויסרעדעניש”, היינו, לפרש את הכתובים לא מלה במלה, אלא פירוש נרחב. כזאת היתה פרשת “ויחי” או “שיר השירים”, או “אקדמות מילין” שהיינו מלפתים אותם, במדרשי האגדה, ששובצו ברש"י, ושהרבי היה מרחיבם ומסבירם ומאירם ועושה אותם כעין זמר נפלא. אלו נכנסים אל הלב ומחממים אותו ומשרים רוח עליונה, שאילו ידעתי אז את המושג פיוט, הייתי אומר, רוח פיוטית. כזה היה סיפור על רחל, שיצאה מקברה בשעה שבני ישראל גורשו על ידי נבוזראדן מן הארץ והלכו לגולה, והיא בכתה עמהם וביקשה רחמים עליהם. וכל העניין אינו אלא רמז וסוד, המורים על אהבה בין כנסת ישראל והשכינה. האמנתי בהפלגה זו והיא הרהיבתני, ואפילו עשרות שנים לאחר מכן, כשפירושים פשטניים הקיפוני ודחקו את הדרש, עדיין היה ניחוחו של אותו פירוש-משל דבוק בי. עד היום זכורים לי ואף שגורים בפי כל הפרטים של “אויסעדעניש” כנתינתם הראשונה.

חביבה היתה עלי ההליכה ל“הר סיני” בל"ג בעומר. ועניינה כך היה: בבוקר השכם היינו באים לחדר מצויידים בחבילת מזון כגון ביצה ולחם ותפוחים, ובעיקר בפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כגון חרובים ותאנים. היינו מפליגים אל מחוץ לעיר ועולים על ההר, המכוסה דשא רענן, שהיה מכוּנה אותו יום הר-סיני כשקשתות וחיצים בידינו, יורים ומשחקים ומשתובבים ברשות הרבי ושוהים שם יד פנות היום.

תלמידי ה“חדר” של יוֹסֶל-פוֹנְיֶה היו מוזמנים לפעמים ללכת בסך ליולדת ממשפחה חשובה בעיר. היינו מוזהרים על השקט ונכנסים בדחילו ורחימו אל בית היולדת, עומדים סביב מיטתה ופתחים בקריאת “שמע ישראל”. ביידיש קראו לכך: קריאת שמע ליינען. זאת היה “סגולה” להחלמת היולדת ולבריאות היִלוֹד. מכבדים היו את הילדים במיני דובשניות, רקיקים וממתקים. המהדרין והאמידים היו מחלקים שַׂיות ובהן כל טוב. פעם דרשתי שקית נוספת בשביל האח הקטן שיש לי בבית. ביקור כזה היה חווייה גדולה לילדים והיו מגלגלים בו ב“חדר” זמן רב.

גם המשחקים לא היו חלק מבוטל בחיי ה“חדר” שלנו. שיחקנו בכפתורים, בז’ולים, ב“תופסת”, במחבואים, ובפסח באגוזים, במשחק-הגומה; בחנוכה, בליל “ניטל”, היינו משחקים ב“שה וזאב”, בסביבון או בקלפים. על הסביבון, העשוי עופרת, היו חרותות האותיות: נ. ג. ה. ש., כלומר, נס גדול היה שם. ובלשון הדיוט היו מפענחים כך: נאַטקע גנב האַקט שלעסער (נאטקה הגנב פורץ מנעולים).

במשחק המחבואים היה נהוג כך: חבורה של ילדים או נערים ניצבת בשורה ואחד מהם ספר את הנוכחים בפזמון, באופן שבכל תיבה היוצאת מפיו הוא נוגע בנער ומי שנפלה בחלקו התיבה האחרונה יוצא לחפש את המתחבאים. שנים מן הפזמונים יובאו כאן (ללא תרגום, מפני שהם צירופי-הבאי):

אָנע, דאָנע, קווינטע, קוואָנטע,

קוּמט צו מיר א לינגע לאָנטע,

הערש בּראָךְ, אויפגעבּראָכן,

אָן אַמיהל, שׁלאַפין זיהן,

קמץ אלף אָ.

אולי וויי, מאָמעליי

קומט אריין א פאָליציי.

הייסט זיך געבען

א גלעזעל טיי.

טיי איז ביטער

עס צוקער,

צוקער איז זיס

עס פיס,

פיס איז פעט

ליג אין בעט

אין בעט איזק יהל

ליג אין מיהל,

אין מיהל איז קאַלט

ליג אין וואַלד,

אין וואַלד האָב איך מורא

קוּש די תורה.

וכן היו משתמשים בפסוקים מן המקרא. כמו: והוא רחום יכַפֵר עוון.

כתה א' וב' בגאליציה והֶמְשֵׁכָן בצ’כיה

כשמלאו לי שש שנים והייתי צריך ללכת לבית-הספר הפולני, בהתאם לחוק החינוך, סירב אבא לשלחני מפני חילול שבת ומפני חששות אחרים. שנה שלמה נאבק עם השלטונות וּמְנָעַנִי מלבקר בבית-הספר. בשנה הבאה גברו המצוקים. באחד הימים נכנסו פקידי הרָשׁות וחיפשו אחרי אבא. כשלא מצאוהו לקחו עמהם פמוטות-השבת בתורת משכון, והזהירוהו בעונש. לא היתה עוד כל ברירה, ואני הלכתי בעל-כורחו של אבא לבית-הספר. אבא הצליח לשחררני מביקור בשבתות ובמועדים. באופן כזה ביקרתי בבית-הספר רק חמישה ימים בשבוע. אולם העדרי בשבתות לא השפיע על התקדמותי בלימודים, וזאת אמנם הבטיח אבא לשלטונות.

נההג היה בבתי-הספר האוסטריים, שפתיחת היום היתה בשירת ההימנון ההאבסבורגי. אני שרתי אותן בשלוש לשונות: בגרמנית, בפולנית וברותינית. בגרמנית, מפני שזאת היתה לשון המדינה ובשביל התלמידים היהודים, הפולנית בשביל הפולנים, והרותינית – בשביל האוקראינים, לימים, שנקלעתי כפליט לצ’כיה, שרתי אותו המנון בבית-ספר צ’כי, גם בצֶ’כית…

למען ציוּן לדורות אביא חצי בית מכל נוסח ולשון…

Gott erhalte' Gott beschutze

Unser Kaiser unser Land

Boze wspieraj' Boze ochron

Nam Casarza I nasz kraj.

Boze Budyn Pokrynitel

Nam Cesara Inasz Kraj.

תרגום: אלהים שמור, אלהים הָגֵן

על מלכנו, על ארצנו.

פעם בליל-חורף הלכתי הבתה לבדי מן החדר. כשעברתי על פני צריף-העץ הגדול האמצע העיר, שהיה של מכבי האש והוא אָפֵל ושומם תמיד, נתבהלתי מאד ואף בכיתי בקול. שני מכרים של אבא עברו והביאוני הביתה כל עוד נפשי בי, אם כי ההכרה לא ניטלה ממני, וידעתי כל מה שהתרחש סביבי. אף אמא נבהלה לא פחות ממני, שכן לא היו רגילים לראותני במצב זה. מיד הביאו את “בֵּיילֶה די פאָניעכע”, היודעת ללחוש על “עין הרע”, והיא אף יצקה שעווה בכוס. לאחר הלחישה והיציקה נראו בה דמויות שונות עקומות ומפותלות, שלפי דעת הלחשנית, נבהלתי מפניהן. וכל זה למה? משום שהמחשת הנושא המבהיל מביאה לידי פורקן ומגרשת את הבהלה. אמא נרגעה ואף אני נרגעתי. אך ענין יציקת השעווה הציק לי מאד. תחילה האמנתי ולא האמנתי, ובסוף החלטתי שיש בזה משום “דרכי האמורי”, ותמהתי שאמי (אמנם לא אבי) מתיחסת לכך בכובד-ראש.

מנהג אחד, שאבי היה מדקדק לקיימו, הרהיבַני: בשעה שהיה נוטל את צפרניו, היה מקפיד לאסוף את פירורי הצפרניים בנייר ולהטילן לתוך התנור בתוספת “עֵדים”, כלומר כמה קיסמי עץ. שכן אמונה היתה רווחת, שכל המפזר את קצוצת צפורניו בעולם הזה יהיה חייב לחזור ולאוספה לאחר המוות, אמנם מנהג זה מובא ב“שולחן ערוך”, אף על-פי כן, ריח של אמונה תפֵלה נודף ממנו, ולא עלה בקנה אחד עם נקיון-דעתו של אבא, ובאמת לא בכל התפוצות מקובל מנהג זה.

שני נוהגים לא אשכח, האחד היה כולו ברשות אמא והאחד – ברשות אבא. כידוע, היתה חמיצה אחד המאכלים החביבים והרווחים בפסח. כמעט בכל ארוחה היו הילדים אוכלים מצה בחמיצה. אמא היתה מכינה חביונת חמיצה זמן-מה לפני הפסח. לשם כך היתה קונה סלק הרבה, מקַלפתו ושמה אותו בסירים גדולים או בחביונת. אנחנו הילדים שיתפנו את עצמנו בהבאת הסלק, בהגשת מים וגם בקילוף, והיינו צריכים בשעת מעשה לרחוץ ידינו ולהיזהר בתכלית הזהירות לבל יהיה חשש של חמץ במגענו. לאחר שהוכנה החמיצה, העמידו אותה בקרן זוית בחדר האחרון ושם היתה ממתינה עד שבא הפסח והתענגו עליה.

והעשייה האחרת – הכנת יין לפסח. אבא היה קונה צימוקים כשרים ושם אותם בבקבוקי-ענק ירוקים ולבנים. הוא “העמיד” את הבקבוקים האלה במקום מיוחד, מוגן מפני מגע עם החמץ, עד שהתחילו להוציא יין ולתסוס. כשהבשיל היין, היו אבא ואחי הבכור מתעסקים בסחיטת הצמוקים ובמזיגת היין שהיה מפעפע באוויר. אוהבים היינו לטעום מגושי הפסולת של הצימוקים הסחוטים, החרצנין והזגין, אף על פי שלא היתה בהם טיפת משקה וטעמם היה תפל.

הקדמה זו בהשראת רוח הפסח באמצע ימי החול, היא שקסמה לנו כל כך.

אהבתי הראשונה

באותה חצר גדולה ורחבת-ידיים, שבה היתה דירתנו, דר גם עגלון, שאשתו היתה מוכרת כל ימות השבוע פירות מעל דוכן שברחוב ואף היתה מייבשת גרעיני אבטיח לקראת שבת. לא פעם קניתי בחוץ מפירותיה ואף נכנסתי לדירתה לקנות גרעינים. בהיותי כבן שמונה באה אליה מן העיירה הקרובה ילדה בת-גילי – ודאי נכדה – ששערותיה זהובות ועיניה ירוקות, ושמה קיילה. איך-שהוא מצאנו חן זה בעיני זה. היא היתה אמיצה ממני ונכנסה אלינו הביתה ושאלה איפה שׂרָאֵל (כך כינו אותי). אני הייתי, כמובן, בחדר, וכבר למדתי תורה ברוב שקידה. איש לא סיפר לי, שקיילה חיפשה אחרי. אולם קטנה זו לא ראתה בעין יפה שקידתי על לימודי וארבה לי. ופעם אחר הצהרים פגשתני ואמרה לי, שכבר חיפשה אותי בבית ולא מצאה אותי. בקצה החדר היה חדר בנוי עץ, ששימש בית-שחיטה לעופות. בתוכו עמדו תיבות לנוצות. לפי פקודת המטרה היה אבא חייב לשטוף את רצפת העץ במים אחרי כל שחיטה, באופן שהיתה נקיה ומבריקה. על אותה ריצפה התיישבנו ושיחקנו, בחָשבנו, שלמקום מרוחק כזה איש לא יבוא. אולם כשקם אבא משנת-צהרים הביאו לו עוף לשחיטה והוא הגיע יחד עם בעלת מהעוף למקום הזה ומצא אותנו ב“חדר הייחוד”. אבא נדהם מן המעשה הזה ולאחר השחיטה נזף בי ואמר, כי בחור-גמרא אינו משחק עם ילדוֹת. הוא התלחש עם אמא לחשי-צער. קיילה חזרה לעיירתה ואהבתנו הגיעה לקיצה. אולם זמן-מה היתה משתרבבת לתוך הרהורי בהקיץ ובחלום, ועד היום אני זוכר אותה במאור פניה הקטנים ובתקיפותה.

העיירה נשרפת לעיניי

החיים בלאשקוביץ התנהלו בדרך כלל בשקט, באין פרץ וצווחה. לא חסרו, כמובן, מריבות פנימיות בין כיתות שונות בענייני הקהילה הקטנה, שהיו מנַערות קצת את הירוֹקה, אבל סמי מכאן תמורה של ממש. כך היה הדבר עד 14 ביולי 1914, שבו נפלה ההברה: מלחמה פרצה בין אוסטריה ורוסיה. אי אפשר לומר, שיהודי העיירה, או כל יהודי אוסטריה-הונגאריה בכלל, ידעו מלחמה מהי; יותר מדי שאננה היתה יהדות זו, ואף על פי שהאנטישמיות לא פסחה עליה, ופעם בפעם היתה זו נועצת ציפורניה בה, הרי אין להשוות את סבלה לסבלה של יהדות רוסיה ומוראותיה. הקיסר פראנץ יוזף ירום הודו, שבין תאריו המרובים היה גם התואר “מלך ירושלים”, פרש חסותו על כל חמש-עשרה מדינות מלכותו ושמונה עשר עממיו, והיהודים נהנו משיווי-זכויות וממשטר של חוק ומשפט. לפיכך חיבבו היהודים את קיסרם והיו מתפללים לשלומו לא מצוות אנשים מחוייבה, אלא בלבב שלם ומתוך רצון שמלך-חסד זה ישכיל באמת בכל דרכיו, כי בשלומו גם להם שלום. מרוב חיבה כינוהו קיר“ה, כלומר, קיסר ירום הודו, ויש שהוסיפו לו ברוח טובה זנב-חיבה וקראוהו בשם קיר”ה זקן-לחיים נוסח פראנץ יוסף. בין השאר מייחסים לו את המעשה הבא: בשנת 1868 נסע הקיסר להשתתף בחנוכת תעלת סואץ. בהזדמנות זו ביקר גם בעיר העתיקה בירושלים. היהודים יוצאי הונגאריה, שהיו נתיניו, קיבלו את פניו בהתלהבות. כשראה את בנין בית הכנסת ע"ש ר' ניסן בֶּק, שאל: מפני מה אין לו גג או כיפה? השיב לו אחד הגבאים, כי מתוך יחס כבוד לקיסר הסיר בית הכנסת את כובעו. הקיסר נרתם ותרם תרומה לבנין הכיפה.

השמועה על הכרזת מלחמת העולם הראשונה, שרציחת יורש-העצר האוסטרי, פראנץ פרדיננד, דודנו של הקיסר פראנץ יוזף, שימשה עילה לה, נתפשטה במהירות הבזק ונעשתה לשיחה בפי הבריות גם בלאשקוביץ. הקול-הקורא של הקיסר לעמיו להתגייס נקרא ישר והפוך; ואם הכרוז-של-נייר לא היה בו עדיין כדי להמחיש את העומד להתרחש, באו התזמורת ואימוני צבא בסביבה וקירבו את הענין אל השכל. לא עברו ימים מועטים והתחילו להגיע ידיעות על מפלות הצבא האוסטרי בקרבות עם הרוסים, שהטילו פחד על העיירה. תוך שבועות אחדים עברו חילות רוסיה את הגבול והתקרבו אליו. והינה ביקר פטרול רוסי בעיירה ואחריו גונדות של חיילים שונים, קוזאקים וצ’רקסים, שהתפשטו ובזזו והיכו. כל החנויות ננעלו והאנשים הסתגרו בבתיהם. אווירת פרעות השתררה בעיירה, אף על פי שפרעות ממש לא נערכו. לאחר זמן קצר התרגלנו לחיות עם החיילים הרוסים, שלא ביקרו בעיירה אלא בקבוצות קטנות, או שהדרך הראשית שימשה להם מעבר לחזיתות מרוחקות יותר. אף על פי כן, היו נופלות תקריות שונות שהסעירו את העיירה מזמן לזמן. אחת מהן, שכמעט קיפדה את חיי אבי, ראוייה לסיפור. באחת משבתות הקיץ הורגשה תנועת חיילים במקומנו. איש לא ידע מה גרם לכך, אולם התושבים היהודים נרמזו, שמוטב להם להיעדר מן העיירה בשעות שלאחר הצהרים. אבא התעקש ואמר, שישכב לישון, כפי שהוא נוהג לעשות בכל שבת. אמי והילדים יצאו מן המקום לשוטט בשדה. בשובנו, סיפר אבא מעשה נורא: אחד הקוזאקים דפק על הדלת ואבא ירד מן המיטה ופתח לו. הקוזאק דרש ממנו כסף וכדי לחזק דרישתו ביתר תוקף, הוציא את חרבו מנדנה והתחיל להכות בצד הקהה על עורפו. לאחר שאבא הוציא מתחת לכר ארנק עם כסף, שהיה מוכן לפורענות כזאת, נשמע רעש ברחוב, והקוזאק עזב את הבית. נקל לתאר מה רבה היתה הבהלה לשֵׁמע המעשה הזה. ועוד: הפולקובניק, הממונה על החיילים שבאיזורנו, היה להוט אחרי שוחד ואפשר היה לסדר עמו כל דבר, ובלבד שישולמו לו דמי “לא יחרץ”. זכורני, שאותו פולקובניק הגיע גם לביתנו והתחיל להתאַנוֹת לאבא: הלמאי שוחט הוא בלי רשיון מחודש, והמשחטה אינה לפי חוקי ההיגיינה. הוא אסר עליו בפשטות את השחיטה. מיד נמצא מי שהיה מוכן לתת לתוך פיו ולסָכרו בכמה רובלים טבין ותקילין, ושחיטתו של אבא חזרה להיות כשרה וחוקית והיגיינית.

פעם גזרו גזירה, שכל הגברים ילכו לחפור חפירות. אחי הגדול ואבא נלקחו לשדות. אנחנו הקטנים שוטטנו ברחוב ואמא טיפלה בתינוק בונים-פאלק, שלקה ב“מחלה האנגלית”, היינו ברַכֶּכֶת, וגידולו נעצר. אותו יום הורע מצבו ומת. כששב אבא מן החפירות קיבלַתו אמי בתאניה גדולה, ועצבות רבה ירדה עליו ובכה. עד אז לא ראתיו בוכה. התהלך בחדר אנה ואנה וגנח קטעי הברות: אין תינוקות מתים אלא בעוון אבותיהם. אבא ראה מיתה זו כגזר עונשין נגדו, שהרי התינוק לא טעם טעם חטא. לאחר שהוטמן בבית-העלמין הוגשה לו סעודת-הבראה. זה היה הילד השני שמת להורים. שנים אחדות לפני כן נפטרה אחותי ריבה (רבקה), שזכרונה מדמדם בי במטושטש, בהיותה בת שֶׁש. שכוֹל זה דיכדך את הורי, שראו בכך אצבע מאיימת של אלוהים. באותם ימים גדלה אהבתם לילדים שבעתיים ואמא הוסיפה לטיפולה עֶדנה על עֶדנתה.

הכיבוש “הנוח” הזה ארך שנה בקירוב, עד שהרוסים נבוסו והתחילו להיסוג. נסיגתם הורגשה בעיירה. טורים ארוכים של חיילים רגלים ופרשים וסוסים בלי רוכבים נמשכו ועברו דרך לאשקוביץ. מקצתם פרשו וחנו בעיירה והחלו במלאכת השריפה. חיילים נכנסו מבית לבית והציתו את הבתים מבפנים ולא היה סיפק בידי התושבים היהודים להציל דבר של ממש. עש מהרה אחזה האש בכל פינות העיירה והעשן החניק את הנשימה. כל יהודי העיירה עם ילדיהם ועם החפצים המעטים שניצלו נָסוּ הרחק מן השריפה, אל הרובעים הנוצריים, שלא קיבלום בסבר פנים יפות. רבים לָנוּ בחוץ. זה היה כשבועיים לפני “הימים הנוראים” ומזג האויר היה נוח. כל הלילה השתוללו השריפות. בבוקר יצאנו לראות מה אירע, ויללה גדולה הקיפה את העיירה. אמי תפסה אחת מתרנגולותיה שהיתה בלול מוכנה לשחיטה לכבוד שבת, אבא שְׁחטהּ ואמא בישלה אותה על מדורת האש של ביתנו שנשרף… כך עשו גם עקרות-בית אחרות. ועוד מעשה: אבא הטמין את כספו מפני הקוזאקים בקמין שלא היו מסיקים אותו. הקמין הזה היה מחומם מאד, אך לא נשרף ועמד זקוף קומה בתוך ההרס הלוהט. אחי בנציון קרב אליו בזהירות, ניפץ אותו והוציא את הכסף, שהיה מונח בקופסה בלי שנפגע. תמונות אלה, שראיתין בהיותי בן עשר, לא משו מעיני כל הימים.

נהפכנו לפליטים

ידענו, ששריפה זו נעשתה לשם נקמה, והבינונו שהנסיגה שלמה. ואמנם יצא קול, כי בעיירות הסמוכות כבר נמצא הצבא האוסטרי ויש צורך להשתמש בשעת כושר זו ולברוח מן העיירה. לא היה לנו מה להפסיד, ומשפחות רבות, ובתוכן גם משפחתנו, התחילו לזוז במעלה ההר, כדי להגיע לעיירה טלוסטה. הגשר על הנהר סֶרֶט בער, אבל הספקנו, למזלנו לעבור בו. שעה קלה לאחר שעברנו – נתמוטט. בדרך פגשנו חיילים אוסטריים ונשקנו את סוסיהם של הפרשים. עד כדי כך היינו פטריוטים. כשבאנו לטלוסטה בערב ראש השנה אמרנו להסתדר בבית הדוד שהיה דר שם. אבל הטרם הספקנו להכין את עצמנו לקראת השבת, ושמועה נפוצה, שהרוסים מתקרבים ועלינו להתקדם בקו הנסיגה של הצבא האוסטרי. וכך עשינו. כל הלילה הלכנו שיירות גדולות של יהודים, נשים וזקנים, וילדים קטנים, כשצרורות על שכמם של ההורים והבנים המבוגרים. רעבים, עייפים ורצוצים הגענו בראש השנה לעיירה איסטיצ’קה. זו היתה כבר עזובה מיושביה, שכן הידיעה על הנסיגה הקדימה להגיע אליהם ועקרו ממנה בעוד מועד. השְׁתַּכַּנוּ בבתיה העזובים של העיירה תוך שימוש בכלים ובמזונות שנשתיירו בהם, נחנו קצת וזזנו משם בשבת לפני הצהרים. גשם טורדני ירד עלינו והרטיב אותנו עד הבשר, אולם הפליטים – כך כבר התחלנו לראות את עצמנו – השתרכו בדרכים-לא-דרכים, וְתוך חניות קצרות הגענו להורודנקה והסתדרנו בקסרקטינים ריקים ללינת לילה. בבוקר עשינו דרכנו לקולומיאה. שם מצאנו שקט וחיים נורמאליים, שנראו לנו כגן-עדן. החנויות פתוחות, יהודים רצים אנה ואנה, בתי הכנסת מלאים מתפללים. ב“חדרים” לומדים תמידים ומורי בתי הספר ממלאים את תפקידיהם. אבא שכר דירה ואף רשם אותנו ב“תלמוד תורה” למען נלמד בו ולא נתבטל. רושם רב עשה עלי ארון-הקודש בבית-הכנסת הגדול, הנפתח מאליו תוך סיבוב בידית. בשבת, ב“שלוש סעודות”, הולך הייתי לשמוע את הניגונים החדשים והיפים אף למדתי אותם, ומכאן ואיך הייתי שר אותם בביתנו ונעשו אחר כך לחלק מזמירותינו. בקולומיאה שהינו כמה שבועות ובתוכם יום-הכיפורים. אולם גם כאן לא הונח לנו. הצבא האוסטרי נחל תסוסה חדשה וחיילי רוסיה חזרו וכבשו שטחים גדולים והתקרבו גם לקולומיאה. השלטונות האוסטריים הודיעו, שכל מי שרוצה לברוח לעומקה של אוסטריה, היינו להונגריה, לצ’כיה או לווינה – הרשות בידו לעשות כן והוא ייהנה מהקלות מרובות. הפחד מפני חיילי הצאר, שכבר ידענו מה הם מסוגלים לעולל לנו, והמצב של אין-ברירה, הביא את אבא לידי החלטה להמשיך בנדודים לצ’כיה. אולם בינתים הגיע אחי הבכור, בנציון, לידי חובת השירות בצבא, הלך להיבדק ונמצא כשר. וכך נפרד מאתנו בעודנו בדרך. פרידה זו הקדירה את חיינו. אמנם גם אבא היה עדיין חייב בשירות צבאי, אלא שהיתה לו תעודת סמיכה לרבנות והיא ששיחררה אותו מחובה זו.

נכנסנו לרכבת-משׂא, שהוכנה להעברת הפליטים,ונסענו צפופים עד שהגענו למאַרמרש סיגֶט אשר בהונגריה. כל משפחה “השתכנה” בפינה שבקרון הרכבת, וככה ניהלה את חייה. בקרון זה ראיתי מחזות משפחתיים שונים, שלא עלו על דעתי, דעת קטינא, בכל ימי המעטים שעברו עלי: ראיתי מריבות בין בעל לאשתו, שמעתי גידופים הדדיים, הייתי עֵד לפיוסים ולחיי אישות, וכיוצא בהם דברים שהיו מכוסים ממני ונתגלו לי בכל כוח מחצם. בעיר סיגט ירדנו והתאכסנו, במאמצי הקהילה שבה, באולמות גדולים, והיינו שכובים זה ליד זה בדוחק גדול. בבוקר מצאנו את הדודה שנצטרפה אלינו בטלוסטה, כשהיא מתה. מרוב עייפות לא הרגשנו בנָפחה את נפשה. היא נטמנה העלמין באותה עיר.

הגענו לכפר צ’כי

משם המשכנו ברכבת עוד יום ולילה עד שהגענו לבוהמיה. שם חילקו אותנו בין הכפרים. בחלקנו נפל הכפר בֶּמִישׁ כְרוֹסְטַאו ( BOHMISCH CHROSTAU ). הוקצה לנו חדר אחד גדול ואָפל וטחוב. וכך התכווצנו בתוכו, אבא ואמא ושלושה אחים ואחות אחת. אולם דבר אחד היה ברור: ניצלנו מדִינו של הצבא הרוסי הכובש. התרחקנו מן החזית ונהא שוהים כאן עד בוא השלום, ואפשר יהיה לחזור הביתה. הממשלה האוסטרית קצבה קיצבה חדשית לכל נפש מן הפליטים, ואסור היה לנו לעסוק באיזה מקצוע שהוא. זה היה, כנראה, התנאי, שבו הִתנו תושבי הכפר את הסכמתם לקבל את הפליטים. הקיצבה הזאת הספיקה למִחיה פרימיטיבית והביאה עמה ספיחי חינוך קשים. האנשים התרגלו לעצלוּת ולטפילוּת. הבטלה הביאה לידי שעמום ולידי לשון הרע וקטנות מוחין. הילדים נעשו, כביכול עצמאיים, והתחצפו כלפי הוריהם, שאינם טורחים בפרנסתם, אלא מקבלים כמוהם פת-בג המלך. ההווי היהודי היה קרתני, תלוּש מכל מקורות החיוּת היהודית. נתגלו חזיונות של שחיתות. בנות נסעו לערים גדולות והתרועעו עם קצינים כשהוריהם עומדים אין-אונים ומדוכאים.

אבי, שעמד על טיבה של תופעה זו וראה את הקלקלה העתידה לצאת ממנה, טיכס עצה כנגדה. קודם כל הנהיג, שכל שבת יתאספו פליטי הסביבה במקום אחד הנוח לכך ויעשו “מנין” ויתפללו יחדיו. לשם כך היה צורך לעשות עירובי תחומין, שכן מקום הכינוס היה במרחק למעלה מאלפיים אמה. כל יום ששי אחר הצהריים הייתי הולך עם אַחַי זלמן ואשר לאמצע הדרך וקנינו שביתה בסופו של תחום שבת, כלומר, הנחנו מזון כשיעור שתי סעודות בתוך סלע חלול, ובדרך זו הותר לנו ללכת עוד תחום-שבת, היינו, אלפיים אמה נוספים. זאת היתה תקנה גדולה, שהכניסה התעוררות בין הפליטים, וכל שבת היינו יוצאים עם הָנֵץ החמה למקום התפילה, שבו היה גם ספר תורה, והיינו חוזרים לעת צהריים.

אולם אבא ביקש קודם כל לבצר את משפחתו, מפני שחשש שמא יגדלו בניו ללא תורה וללא דרך ארץ. עמד ונסע לעיר שבמוראביה ובוסקוביץ שמה. בה נמצאה קהילה יהודית דתית ראויה לשמה. בתוכה חי ונטמן בעל “מחצית השקל”. אבא התוודע אל הרב ואל כמה מחשובי העיר, סיפר להם את הקורות אותו וביקש מהם ש“ס וְ”שׁולחן ערוך", כדי ללמד בהם את בניו. הם פתחו את אוצר ספריהם ונתנו לו ספרי תלמוד עתיקים, שנדפסו בקושטא, כלומר, בארץ מוסלמית, ולא חלו בהם ידי הצנזורה הנוצרית, ולא נמחקו מתוכם הסיפורים על העלאת ישו ועל העונשין המשונים שהוא מתייסר בהם בעולם הבא. בגְמָרוֹת הללו למדנו עם אבא ואף חגגנו סיומן של כמה מסכתות. התחלתי ללמוד בבית הספר העממי הצ’כי ובזמן קצר כבר יכולתי לדבר, לקרוא ולכתוב צ’כית ככל נערי הכפר האחרים. המורה הילל את הישגַי ונהנה ממני. למדתי על פה שירים שונים וזמירות-עם, ביחוד שירי מלחמה, שזכורים לי עד היום הזה. ולפי שהם מבצבצים ועולים בי מזמן לזמן מנבכֵי-הילדות ומתפזמים מאליהם, אביא אחד לדוגמה:

באו עלינו ימים רעים,

בלי חמאה ובלי שוּמן,

וכבר זמן רב אין רואים

לגימה של שֵׁכַר-פִּילְזֶן.

מצבנו הולך ורע,

אין אפילו תפוחי אדמה,

לזריעה אין גרעינים

וחלב רק לילדים.

עכשיו עלי להתגייס

ולהשאירכם כאן במצוקה,

איש לא שאל אותי כלל.

מִנַיִן לקחתי בשבילכם הלחם.

והיה אם כעבור שנים,

תספר לכם זאת אִמָא’לִי,

זכרו נא היטב ילדים שלי,

כי היה לכם אַבָּא’לי.

Nastaly n á m doby zl é

bez m á sla

a bez loje

Nevid ě t už dlouh ý č as

Plze ň skeho piva mas.

Jde to s n á mi mahoru

neni ani bramboru

ani ž ito na set í

ml é ka jemon pro d ě ti

Te ď u ž mus í m rukovat

zde Vas v nouzi zanechat

ž á dn ý se mn ě nezeptal

Odkud jsem ja chleba bral

A ž V á m bude po letech

vypravovat mati č ka

vzpome ň te si d í tky m é

ž e jste m ě li tat íč ka.

וקצת דברים על טיבו של כפר זה ועל יחס תושביו אלינו. איכרי הכפר לא ראו מעולם יהודי בעיניהם. הם ידעו עליהם מן העיתונות ומ“הברית החדשה”. לפני שבאנו התהלכו עלינו שמועות שונות, ואחר כך סיפרו לנו, שהנשים חששו לכבודן. ואמנם תחילה נרתעו מפני היהודים מגוּדלי הזקן והפיאות, אבל לאט לאט התרגלו למראה זה, התיידדו אִתנו ואף קיבלנו מהם עצה ועזרה כלכלית. שכן אותם ימים היו ימי קיצוב מזונות היו, וקשה היה להתקיים ממנת-רזון זו, אבל רווח והצלה עמדו לנו מצד האכרים, שמכרו לנו קמח וחלב ותוצרת חקלאית אחרת, שלא זו בלבד ששיפרו את כלכלתנו, אלא שהיה סיפק בידנו להבריח קצת מזונות לקרובים במקומות אחרים. ביחוד היה גדול הרעב בווינה, ואבא נסע לשם כשחבילות מזון בידו, מתנה לדודים בבירת אוסטריה, ומשם היה מביא נעליים משומשות בשביל כל בני המשפחה, שהיו נראות לנו כסמל החידוש והפלא. מפני שנעליים כאלה היו בבל ייראה ובל יימצא, ואלו שהיו בכדי הישג – סוליותיהן היו עשויות עץ והשמיעו נקישות קולניות בשעת ההילוך. במשך הזמן היה קשה להשיג קמח אצל האכרים, מחמת שהטחנות היו נתונות לפיקוח מעולה, ולכן קנינו חיטה או שיפון והבאנו אותם בחשאי לטחנה ושם נטחנו לקמח. מובן, ששכר הטחינה השתלם בעין יפה.

בשנה השנייה לשהייתנו בכפר עברנו לדור בדירה קטנה אבל מיוחדת, שהיתה שוכנת בטבורו של גן פירות גדול, בעיקר שזיפים. שביל היה מוליך בגן לאיכר עשיר אחד, אוּרבּאַן שמו, שעִמו עשינו היכרות. אולם יריבוּת קשה היתה בין בעלת-הבית שלנו, אננה הולקובה, ובין איכר זה, שהיתה נעוצה בדברים שבינו ובינה. הגנים היו גובלים אהדדי, וכשאוּרבאן היה עובר בקירבת הגן של יריבתו, מייד היו כלביה פותחים בנביחה יללנית, ולכן היה מוקיר את רגליו מתחום זה. אולם הוא היה בעל-אחוזה נאור ואף אשתו בעלת הגוף היתה טובת לב והיטיבה עם אִמי מאד. מרִפתוֹ קבלנו חלב. ברם, לפי הדין אסור לשתות חלב של גוי אלא אם כן החליבה נעשית במעמדו של יהודי ולתוך כלי משלו. אמי הסבירה לאורבאן ולאשתו אותו דין והסברתה נשמעה להם מוזרה אך מעניינת מאד, וסופו של דבר היה שניתנה לאמא רשות להיות נוכחת בשעת החליבה לתוך הסיר שלה, וכך זכינו לשתות חלב כשר למהדרין מן המהדרין בכפר צ’כי נידח, בעיצומה של מלחמת העולם.

על אחד הקירות בחדר הגדול של אותו בעל-אחוזה היתה תלויה תמונת מרים הקדושה, כשמלאך מבַשר לה בשורת הנולד. תמונה זו התנחלה מדור לדור והיתה כשריד קודש משפחתי. באמצעותה של התמונה היתה כתובת, שלא ידעו לפענח אותה. פעם הראו אותה לאמא, והיא אמרה להן שאלו הן אותיות עבריות. בערב הוזמן אבא לפיענוח הכתובת, ואמנם באתי עִמוֹ יחד ומצאנו כתוב: "הנה העלמה הרה ויוֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאתָ שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל " (ישעיה ז' י"ד). התפתחה שיחה על הברית הישנה והחדשה, שלא היתה נוחה ביותר לאבא, אולם כבודו של אבא עלה בעיניהם מאד בזכות פיענוח מופלא זה.

חיי הכפר התנחלו באפיקים קבועים וקפואים. הנוער עבד ונטה לבידור ולשעשועים בשעות הפנאי. בכל יום ראשון היו מתאספים ליד החנות היחידה שבכפר ועורכים שם הילולא וחינגא. היחסים בין המינים היו חופשיים, ביחוד בעקבות המלחמה וגיוס הבעלים. בבתים רבים היו ילדים, שלא נולדו על טהרת המשפחה, והיו ניכרים בכך, שנקראו בשם-המשפחה של אמותיהם. ולא ראו בזה פגם חברתי או מוסרי. בכלל, מועדף היה מעמדה של האשה בתפיסת החיים הצ’כית. רק המחסור בכוח-עבודה הציק להם מאד, מפני שהגברים גוייסו לצבא האוסטרי ונשלחו לחזית רחוקה. פעילותו של מאסאריק בחו"ל, שמטרתה היתה הקמת גדודים כדי להתנתק מן המונארכיה האוסטרית-הונגארית ולהשיג עצמאות לאומית, החשידה את הצ’כים בעיני המלכוּת ההאבסבורגית, שהטילה ספק בנאמנותם. לפיכך החמירו עמהם והמעיטו לתת להם חופשה, כנהוג לגבי חיילים אחרים. חיילים צ’כים התמסרו ביד השוֹבים הרוסים, ומהם הקים מאסאריק גדודים לשיחרור צ’כוסלובקיה. כל משק נאבק איפוא קשה על קיומו. העבודה בשדה היתה מוטלת בעיקר על הנשים ועל הילדים, ואי אפשר היה להעלות על הדעת, שאנחנו נערי היהודים, החיים בכפר, נהא יושבים בטלים בימי מצוקה אלה. נכנסנו איפוא למעגל העבודה, וסייענו, אני ואחי ושאר הנוער היהודי, בעבודה חקלאית, בחרישה, בהוצאת תפוחי אדמה, בדישה בגורן ובאיסוף פרי הגן. את שכרנו קיבלנו בתוצרת. כלכלתנו נשתפרה ובריאותנו נתחסנה וכמעט שלא חלינו כל שלוש השנים ששהינו בכפר.

אבא קבע נוסח הווי בבית, שהיה העתק מדוייק ככל האפשר לנוסח הרגיל בגליציה. בשבתות היינו מתפללים במקום המיועד לכך, והיינו מסיבים לשולחן ומזמרים זמירות. הקימונו סוכה, שהיתה לפלא בעיני בני הכפר, אפינו מצות, למדנו תורה, עבדנו בשדה וחיכינו לאיזה נס, שישנה את חיינו ויחזיר אותנו למקור מחצבתנו.

בשילהי 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, מת הקיסר פראנץ יוזף הראשון ועל כסאו עלה קארל הראשון. מותו זיעזע את הממלכה, שכבר היתה מעורערת קודם לכן, אלא שכל זמן שהקיסר המקובל והנוח היה חי, התקיימה המסגרת הזאת ברפיפותה בכוח השיגרה החגיגית וההתמדה. משמת, ויורשו הטירון וחסר הברק תפס את מקומו, התחילו ניבעים פרצים שונים. גם הידיעות הקשות מן החזית, הקרבנות הרבים, התבוסה, והרעב והסבל בבית, תרמו חלקם לכשלון מאמציו של קארל להביא את השלום ולספק את השאיפות הלאומיות של העמים בקרב הקיסרות. ולא עוד אלא שהרוחות המהפכניות נתגברו דווקא כתוצאה מפישוריו ותיקוניו והיה נאלץ לוותר על כסאו. בשתי שנות מלכותו, בסוף 1918, נחתם גזר דינה של המונארכיה האוסטרו-הונגארית לכליה. היא נתקרעה קרעים קרעים, כל מדינה לעצמה. ההתפוררות הזאת הורגשה לאלתר ובמיוחד בצ’כיה, שהמתינה לשעת-כושר זו כל ימי המלחמה והתקינה את עמה לעצמאות לאומית ומדינית. ואמנם בסוף 1918 הוכרזה הרפובליקה הצ’כוסלובקית בפראג.

אנחנו התאזרחנו יפה בסביבה אף ביקרנו במקומות שונים. זכורים לי במיוחד שני ביקורים בשתי ערי מוראוויה. לרגל “עסקי” אבא נסעתי עמו לברין, או כפי שהיא קרויה עכשיו: בְּרְנוֹ, בירת מוראוויה. בה היתה קהילה יהודית ניכרת. כמעט כל בתי החרושת לבדים, עורות, מלט וסוכר היו בבעלותם של יהודים. ומצוי בתוכה שוק ושמו “שוק הכרוב”, שהוא שוק המזון המרכזי, הבנוי לתפארה. בשנת 1887, כשד“ר הרצל ביקר בברין, התרשם מאד מאותו שוק ואף הקדיש לו ב”נייה פראייה פְּרֶסֶה" פיליטון נאה. שוק זה עשה גם עלי רושם עז, אף על פי שראיתיו בימים שלא היו מזונות מצויים בו, וכרטיס הקיצוב היה התעודה החשובה ביותר. בברין היו פליטי גאליציה רבים, ואחד מהם פתח מסעדה כשרה למהדרין, שהשלטונות העלימו עין ממנה, אף על פי שנמכרו בה מאכלי בשר ודגים באורח בלתי חוקי. גם אבי ואני סעדנו בה.

ביקור אחר ערכתי עם אחי אָשֵׁר. כשנסענו לבוסקוביץ נודע לנו, שהרכבת המגיעה לעיר צוויטַאוּ עוברת דרך מנהרה גדולה ובמשך דקות אחדות משתלטת אפילה ברכבת. התאווינו מאד לחוש על בשרנו אפילה זו והחלטנו, שלא נרד בתחנה ברינליץ, אשר ממנה אנו מגיעים הביתה, אלא נמשיך בנסיעה עד צוויטאו. וכך הווה. עברנו דרך המנהרה ברוב הנאה והגענו אל העיר, אולם בינתיים נתאחרה השעה ולא היתה לנו אפשרות לחזור. באין ברירה נכנסנו לבית של פליטים יהודים שהתגוררו בעיר זו ללינת לילה. בבית התחילו לחרוד לגורלנו, ועם זה היו בטוחים, שישראל לא ילך לאיבוד. בבוקר השכמנו וחזרנו הביתה. השמחה שעוררה שיבתנו בשלום בלמה את סערת הנזיפות, שעמדה, שעמדה להתרגש עלינו. זמן רב היינו משיחים בפלא-המנהרה, מפני שכל דבר פעוט היה כאן בחינת מאורע. פעם מצאנו בשבת חותמת יפה ורצינו להטביע אותה על נייר כדי לראות מה חרות בה, אולם השבת עיכבה, וצפינו בכליון-עינים לצאת הכוכבים. כשיצאה השבת מיהרנו להטביע את החותמת על מחזור לימים נוראים והוברר לנו, שזוהי חותמת של דואר-שדה צבאי. לא היה שיעור לשמחתנו וכל מה שהזדמן לידנו נטבע בחותמת זו.

בברינליץ הסמוכה לכפרנו היו כ-20 בתי חרושת לאריגים וכולם היו שייכים לבעלים יהודים בשם L Ö W B Ä R. הלה ביקש, כנראה, לעשות משהו בשביל הפליטים היהודים שבסביבה והודיע להם שיחלק להם בגדים וסכומי כסף וקבע את יום השבת ליום החלוקה. לא ידענו אם קבע יום זה מחמת בּוּרוּת או מתוך התעללות בכבוד הפליטים; קרוב לודאי, שמתוך בורות. פליטים רבים התאספו ליד המשרד ובתוכם גם אמא, מתוך מחשבה, שאם תודיע שלא תחתום בשבת, יִפְטְרֶנָה מחתימה. אולם כשהגיע תורה סירב הפקיד לתת לה את מנתה עד שתחתום. מובן, שלא חתמה ונתקפח חלקה. אבא התנגד מלכתחילה לכך וחגג את נצחונו באמרו: מיהודי מומר או חצי-מומר אין לצפות לטובות ולחסדים.

אחריתה העגומה של מלכות אוסטריה-אונגאריה לא עוררה מִסְפֵּד, אף על פי שהיא היתה ערש ילדותם של העמים הקטנים ומורה דרכם. בתוכה התפתחו ובהשפעתה הבשילו הכרתם ואחדותם הלאומית וכאן למדו לפסוע פסיעותיהם המדיניות הראשונות. אבל זה מנהגו של עולם: אין עמים מחזיקים טובה למי ששיעבד אותם ואפילו עשה זאת בפה רך. היהודים היו היחידים שלא שמחו ביותר לתמורה זו מתוך תחושה ונסיון, שה“מלך החדש” אשר יקום עלול להיות גרוע מקודמו ונבואת לבם לא טעתה. אך בלב העמים בערה השאיפה לעצמאות לאומית כאש והיא הבקיעה לה דרך בכוח-איתנים ובלא חשבונות יתרים. כך הוצגה אירופה לפני ראשית חדשה הרת תוצאות.

נעשיתי בר-מצווה

בתוך כך נעשיתי בר-מצווה. נסעתי עם אבא לבוסקוביץ, ובבית-כנסת שלה התחלתי להניח תפילין ועליתי לתורה. שם גם הצטלמתי עם אחי אשר, ותמונה זו גנוזה עמי כמטמון יקר עד היום הזה. מאורע זה השפיע עלי מאד, והתלהבות דתית שטפתני.

תמים הייתי עם אלוהים ושלם באמונתי, שיש אוזן של מעלה ועין של מעלה וכל מעשי בספר נכתבים; שיש גן-עדן וגיהינום, שכר ועונש, וביום מלאת לי י“ג שנה הריני יוצא מרשות אבי ונעשה בר-אחריות ובר-עונשין ואוי לי אם לא אזכה לפני הבורא ואכתים את נפשי בחטא. התחלתי מקפיד קפידה רבה וחמורה בקיום מצוות והרחקתי כל הרהור שיש בו משום אבק כניעה ליצר הרע. כתבתי תפילות לאלוהים, שוחחתי עִמו וציפיתי לנס של גילוי אליהו. התפללתי ולמדתי בדבקות גדולה. אבא קרא עמי כל שבת ב”אלשיך הקדוש“, המפרש את המקראות על דרך פרד”ס, ונהניתי אז מאד מדְרוּשׁיו ומפירותיו הנאים. הוא נתחבב עלי כל כך, שכעבור שנים, כשנכנסתי לעבוד במערכת “הפועל הצעיר” והוקצה לי מדור ל“הערות ורשימות”, חתמתי בשם אלשי“ך, שהוא גם קיצור שמי וגם זכר לפרשן-דרשן חביב מימי הנערות. הלך-רוח דתי זה נמשך עד שנת ה-15 לימי חיי, שבה שבתי וראיתי מסביבי מעשי זוועה והתפרעויות של קוזאקים ואנשי-פטלורה, מֵתֵי-מצווה ו”קדושים" ושפיכת דם נקיים, הרס וחורבן, והתחלתי להרהר אחרי מידותיו של הבורא וגורלו של עם ישראל. לא בבת-אחת התערערה אמונתי בסדר העולם הנבון והצודק, לאט לאט, חתירה אחרי חתירה נעשה הדבר. שוב לא האמנתי בצדק אלוהי, ולא השלמתי עם כך, שהיהודים הן עַם שנבחר להיות שֶׂה-לעולה בידי שבעים זאבים.

רוח רעה בכפר

ברוב ימי שהותנו בכפר לא הרגשנו באנטישמיות בולטת, אולם בסוף השנה השלישית עברה רוח רעה בסביבה. סימן ראשון מבשר לא-טובות ראינו ביידוי אבנים בסוכתנו שהקמנו. על הגבעה התאספו “שקצים” והטילו אבנים בה וביושביה בשעת סעודה על לא-דבר. פה ושם אירעה הִתגרות באבא והטחת גידופים. בלכתנו חבורה של אבות ובנים יחד בפעמים האחרונות בשבת בבוקר למקום התפילה קידמה את פנינו כנופית בריונים צעירים, שהשמיעו באזנינו את הפזמון המשוקץ הבא:

Jud‘, Jud’, Scheiss' in Hut

Sag der Mutter das ist gut

(יהודי יהודי הַחְרֵא בכובע

ואמור לאמא כי זה טוב.)

חרוזי-פיגולים אלה העלו את חמתי ואף ניסיתי, עם שאר חברי, להיכנס עמהם בתיגרה, אולם היינו מעטים לעומת רבים והיה חשש שיפגעו בנו באבנים, ונסוגונו. כך חזר המעשה מדי שבת בשבתו. בינתיים התחילה המלחמה להתקרב לקִצהּ, והשלטונות האוסטריים הודיעו לנו, שכל הרוצה יוכל לשוב לארץ-מוצאו על חשבונם וברכבות שיכינו בשבילנו. מובן, שלא ראינו כל תכלית להישאר אפילו יום נוסף ועשינו הכנות לחזור לגאליציה. אבא קנה חפצי גאלנטריה שונים מתוך השערה, שאנו שבים למקומות חרֵבים, שהמלחמה השמידה והרסה ואין בנמצא בדים ואביזרי הלבשה. ואמנם נתברר, שחושו של אבא לא הטעה אותו, אף על פי שלא היה סוחר מימיו. ארזנו הכל בחבילות גדולות וביום המיועד שכרנו עגלה ונסענו עם כל הכבוּדה לתחנת הרכבת. בעיר ברין ( BR Ü NN ), שהיתה מקום הריכוז של הפליטים החוזרים, נכנסנו לתוך רכבת בת שרשרת ארוכה של קרונות-משא והפלגנו בדרך הרחוקה והמסוכנת.

זה היה בתחילת שנת 1918. שלוש-עשרה חוליותיה של המונארכיה האוסטרית-הונגארית החלו להתפרק וקול התפרקותן הלך מסוף הממלכה ועד סופה. הונגאריה, סרביה, צ’כיה, הפולנים והאוקראינים שבגליציה המזרחית וכו' עשו תרגילים רציניים לצאת לרשות עצמן. התמרדו, פרעו, הרעישו עולמות ושיבשו את הדרכים ואת נתיבי הרכבת. ביחוד הרגשנו בתרבוּכה זו בהגיענו לגבולה של גליציה המערבית אשר בשלטון הפולנים. הרכבת נעצרה בכל תחנה גדולה לשעות רבות ולפעמים גם באמצע הדרך, בין תחנה לתחנה. פעם בפעם שוחחו באי-כוח הפליטים עם נהג הקטר והפצירו בו שימשיך בהסעת הרכבת, ורק לאחר שמשחו את גלגלי הקרונות בשמן המישחה של שוחד הם זזו ממקומם. משיחה זו היתה מועילה עד לתחנה הקרובה, שבה החל המשא ומתן מחדש וחוזר חלילה. וכך נסענו ימים אחדים בסכנת-נפשות כפולה, סכנת המסע הממושך כשלעצמו וסכנת פְּרעות מצד פולנים ואוקראינים, שהשתוללו בכמה מקומות ללא מעצור באין כל משמעת או חוק. בינתיים התקרבה השבת לבוא, ואבא הודיע לנו, שבשום פנים לא יחלל את השבת בנסיעה. כשהגיעה הרכבת לסְטְרִי, ירד אבא מתוך הסכמה-שבשתיקה מצד אמא ועזב אותנו בתוך המהומה הזאת. ידענו מה קשה הפרידה של אבא, שהיה בעל-משפחה למופת, ולא הוצאנו הגה מן הפה. אף על פי שגדולה היתה חרדתנו לגורלו בלעדינו ולגורלנו בלעדיו. ולפי שאחי הבכור היה בצבא, ועל זלמן, שהיה גדול ממני בארבע שנים, לא סמכו סמיכה גמורה, בחרו בי, הנער בשנתו ה-14, להיות המוציא והמביא. מעט הכסף שהיה לאבא טמנו בכיסי מכנסי ותפרו מסביבו יפה יפה, כדי שלא יהא ניכר מקומו. בקשיי קשיים הגענו לבסוף לעיירה יאגולניצי, הסמוכה ללאשקוביץ. בה הצטרף אלינו באורח מפתיע בנציון, האח הבכור, שנשתחרר או נחלץ מן הצבא, ותוך שבוע חזר גם אבא מפרידתו העראית, שהיתה בשבילו מעין קידוש-השם. השִׂמחה היתה רבה ומשפחתנו היתה שוב שלמה. אולם בהיותנו בלי בית, בלי עבודה ופרנסה ובלי סיכוי לכך, לא ראה אבא כל ברירה אחרת לפניו אלא לנסוע לפי שעה עם משפחתו לאביו בקורולובקה. כך הגענו ביום סגריר לביתו של סבא ונתקבלנו במאור פנים ותוך התחבקויות מרובות.

בקורולובקה

קורולובקה היתה עיירה קטנה בפודוליה, וכמה מאות משפחות יהודיות ישבו בה. עובר בה נהר ושמו ניצ’לאַווה. היא נודעת בכך, שבה נולד יעקב פראנק, משיח השקר ומייסד כת הפראנקיסטים. מעניין, שעד שקראתי בהיסטוריה של דובנוב ובספרו של פרופ' מ. בלבן “לתולדות הפראנקים” לא ידעתי על “מציאה” בלתי כשרה זו שזכתה בה קורולובקה. מעולם לא שמעתי מפי בני העיירה אפילו רמז על זה. מפנקסי הקהילה נמחק כל זכר למאורע זה, אף על פי שאין ספק שחשובי המקום ידעו את הדבר, שהרי אביו של יעקב פראנק, יהודה ליב, היה אחד מִשַׁמָשֵׁי בית המדרש, כלומר, אחד מ“כלי-הקודש”, המתמנים על ידי הקהילה ומקבלים מִיָדהּ את שכרם. על כל פנים, בראשית המאה השמונה עשרה, שבה נולד פראנק, נמצאו, בעיירה זו לפי מיסמך אחד, 183 יהודים.

סבא שלי, ר' יודיל, היה שו"ב, שירש מלאכת-קודש זו מאביו, והיה מחשובי העיירה. בית היה לו, שקומתו שקעה מרוב ימים, אבל חדרים הרבה היו מסונפים לו. בצִדו של הבית, הפונה אל הנהר סֶרֶט, במורד הגבעה, היתה חלקת אדמה שהיה שוכר פועל יהודי לעָבדה ולשתול בה תירס, חמניות ומיני ירקות. ביציאה האחורית היתה מַשְׁחֵטָה לעופות. בכניסה, מצד ימין, היה חדר “מושכר” לַבַּלָן, יהודי נחמד, מפשוטי העם, שמעולם לא שילם בעדה שכר דירה. בחדר זה גרה המשפחה ובאחת המיטות היה מוטל כל הימים בן, שיצא מדעתו, אלא שהיה שותק תמיד ולא היתה דרכו לפגוע אפילו בזבוב שעל גבי הקיר. אנחנו הילדים ידענו, שדייר כזה דר אצלנו, אף התלחשנו על דמותו ומנהגו, אבל כמעט שלא ראינוהו.

ביתו של סבא היה פתוח לרווחה. סבא היה מכובד על הכל והיה נחשב כחכם מבין בהוויות העולם, שראוי ליהנות ממנו עצה ותושיה. כל שבת, בסופה של הסעודה, היו כמה מחשובי בעלי-הבתים באים אליו לטעום מן הקוגל ולשוחח במילי דשמיא ולפעמים גם מילי דעלמא. ביחוד היה בולט לייזר ריזעל, יהודי אדמוני, עבדקן, גבה קומה ובעל בשר, שקולו היה תמיד רם וצלצלני, ומומחה לצביטת ילדים. מחמת שערות זקנו המדובלל ושפמו הנרחב לא תמיד היה יכול לכוון כראוי את הכנסת פרוסת הקוגל לתוך פיו, ופירורים היו נושרים על המפה ועל הרצפה, דָבָר שהיה מרעים את פני אמי.

הייתי עושה אזני כאפרכסת לשמוע דבריהם ושנינותיהם. מיום שבאנו מצ’כיה, צמא הייתי לדברי תורה חיים. ברם, צער גדול הצטערתי מפני שהרגשתי, שאבא חדל לנגן כינור ראשון. הוא, שהיה בניין-אב לעצמו, היה נחבא בצל אביו. מפני כיבוד אב היה קולו שקט, וניכר היה שהוא סובל. עבודה מפרנסת לא היתה לו, אלא מתקיימים היינו על הפדיון בעד הסחורה שהבאנו מצ’כיה, שהיה מוכרה ומקבל תמורתה מחיר ניכר, מבחינה זו כיוון אבא בשעתו את התכלית הנרצית.

עוד מקור אחד לפרנסה היה לנו. ביָזמת אחי הבכור ושותפו דורפמן, התחלנו לעשות יי"ש באיסור. ממשלת פולין נטלה את תעשיית היי“ש כמונופולין לעצמה. היא גבתה שיעור גבוה של בלו (אקסיז) מכל ליטר. על כן היתה הכנת היי”ש בבית פרטי כדאית ונושאת רווחים. וכך היה המעשה: פחח מיוחד היה מתקין מכונת מיבשל וזיקוק, שגופה וצינורותיה היו עשויים מפח משובח, שעלתה, אגב, בכסף רב, וזו הועמדה בחדר מיוחד. העבודה היתה נעשית בלילה, ולאחר העבודה היו מפרקים את המכונה לחוליותיה, מפיגים את הריח ומסווים את מקום הכניסה לחדר בארון או בדלת הזזה הדומה לקיר. היי“ש נעשה משׂעורים, שהיו שורין אותן בחביות עד שיתסיסו, אחר כך היו נשפכות לתוך המכונה שהיתה קרויה “אלמביק” (אַבִּיק), זו הוסקה בצינורות מפותלים ודרך האביק מתחת המכונה היה יוצא יי”ש. בשלב ראשון היה היי“ש בדרגת חריפות גבוהה, עד שלבסוף היה הכוהל הולך ונחלש ולא היה כדאי עוד ואז נסתיים התהליך. היי”ש היה מוּרָק לתוך כלי-קיבול נוחים לטלטול ולהחבאה, ומתוכם נמזג לבקבוקי-הברחה עשויים פח בצורת חצי-קשת, שהיו מתלבשים יפה על החזה והבטן, ובדרך זו העבירו את היי“ש לערים הגדולות וגם לרוסיה. בעיקר הבריחוהו נשים, שלא חשדו בהן במעשה-הברחה, ואפילו חשדו – לא נזדרזו לערוך בדיקה על גופן. הכנת היי”ש היתה כרוכה בסכנה גדולה, שכן במשך הזמן, כשנודע הדבר לבולשת, התחילו שוטרים בודקים ומבחינים, שמארובות מסויימות יוצא עשן כל הלילה, והרי זה סימן מובהק לפעילות אסורה. הבדיקה היתה במקרים רבים מסתיימת בתפיסת העבריין או במתן שוחד רב, והיה הכרח אחר כך להעתיק את בית-המיבשל למקום אחר. אבל מי ששיחקה לו השעה ולא נתפס, שכרו היה הרבה מאד. למזלנו, לא נתפסה ה“תעשייה” שלנו. אני ואחי זלמן סייענו לבישול היי“ש בלילות, שכן מלאכה זו חייבה חילופי משמרות, שישגיחו על המכונה ועל תהליך הייצור, יטעמו מן היי”ש הנוזל ויהיו ערים לכל רחש קל בחוץ.

---

אכן, מלחמת העולם הגיעה לסופה ומלכות אוסטריה-הונגאריה התמוטטה, אבל השלום המיוחל לא בא והקרבות במקומותינו לא פסקו כל עיקר. האוקראינים שבגאליציה המזרחית, המכונים רוּתִינים, הכריזו בלבוב על הקמת ריפובליקה מערב-אוקראינית. מעשה זה הסעיר את הפולנים בלבוב, שפתחו במלחמה נגד האוקראינים. היהודים הודיעו על נייטראליותם במאבק הפולני-האוקראיני. עמדת היהודים עוררה חמתם של האוקראינים והם ערכו פרעות ביהודי לבוב ובערים אחרות. ריח זה של פוגרומים נישא גם במקומותינו. בייחוד היו ימי השוק מיועדים לפורעניות. לא אחת ולא שתיים היתה פורצת פתאום השתוללות של “קונים”, שבאו מכפרי הסביבה, שלחו ידם בביזת הדוכנים והיכו את מוכרי הסחורה. שוטטתי בשוק וראיתי במו עיני התפרעויות דמים משפילות אלו אף סייעתי למוכרת כעכים וגרעינים לאסוף את מרכולתה הדלה, שהבריונים פיזרוה.

בינתיים נחלה “הרפובליקה האוקראינית-המערבית”, כלומר, של גאליציה המזרחית, מפלה צבאית ומדינית במלחמתם נגד הפולנים. הדירקטוראט האוקראיני בקיוב פרשׂ את חסותו וסמכותו עליה ואף שלח לעזרתה את צבא-פטליורה, שעשה, עד לחשבון, פרעות ביהודי אוקראינה וגאליציה. חדירת הבולשביקים לקיוב הטילה אימה על פטליורה, והוא חתם על הסכם עם פילסודסקי, שהיה בו משום בגידה באוקראינים שבגליציה, ואף ויתר על שטחים שברשותו. בשל בגידה זו ניתקו אוקראיני-גאליציה את הקשר עם אוקראינה הגדולה.

הפטליוראים הגיעו גם לקורולובקה, שנתעטפה אימת מוות. הם התאכסנו בביתנו, ציפפו אותנו בחדרים ונטלו לעצמם את רוב הדירות והיו תובעים ארוחות-תמיד כפנסיונרים ממש. משום-מה, כי איש לא ידע טעמו של דבר, דווקא באותו לילה שהם כבשו את כל הבתים, לא נגעו בדרך כלל לרעה. הכל ראו בכך נס מן השמיים. בלילה הזה לנתי אצל משפחת קרובים, והואיל ובה לא היו גברים, נשלחתי להיות הגבר, אשר “ישמור” על הנשים. מובן, שלא עצמנו עין ופלא מעל כל פלא: הפטליוראים שראו את להקת הנשים המפוחדות (ביניהן בחורה צעירה אחת) צפופות בחדר קטן, לא פגעו בהן פגיעה כלשהי. אכן, בהסתלקם מן העיירה הראו את נחת זרועם, אלא שלא הספיקו, כנראה לבצע זממם באכזריות יתרה.

בסוף נובמבר 1919 החליטה ועדה של בעלות-הברית, שכל שִׁטחה של גאליציה המזרחית ייכבש על ידי צבאות פולין לתקופה של 25 שנים, ובינתיים, עד למשאל-עם שיקבע למי תהיה שייכת גאליציה המזרחית, ינוהל השטח על ידי חבר-הלאומים. הפולנים זעמו ומחו והרעישו עולמות ואף עשו תמרונים מדיניים מוצלחים, ובסופו של דבר נתקבלה החלטה חדשה, המַכּירה בעובדת הכיבוש הפולני “עד שתושג החלטה ברורה”. לבסוף, אוּחדה, כידוע, גאליציה עם פולין.

כשגברה יד הפולנים והם סיפחו גם את גאליציה המזרחית למדינתם, החל מצב-הדברים ללבוש צורה של קבע והחיים חזרו למסלולם, אף על פי שמזמן לזמן סערו הרוחות ופרנסות היהודים נפגעו בדרך התחיקה ומכבש המסים והתקפות אנטישמיות חריפות. הדעה הרווחת היתה, שפולין משלמת ליהודים בעד ה“ניטראליות” שלהם במאבקה עם האוקראינים.

התעוררות ציונית

באותם ימים היתה גאליציה המזרחית כעין תחנת-מעבר לחלוצים מרוסיה, ביחוד מאוקראינה, שהבריחו את הגבול כדי לעלות לארץ-ישראל. הם הביאו עמהם התעוררות ציונית וחלוצית גדולה. מוראות המלחמה ותוצאותיה, האנטישמיות והפרעות, הבשילו את ההכרה הלאומית בנוער שבגאליציה, שראה כיצד כל עמי המונארכיה ההאבסבורגית יצאו אחד אחד לרשות עצמם, ורק היהודים עדיין עומדים כעני בפתח לפני ועדת השלום ומתחננים על נפשם לקבל זכויות לאומיות “שוות” ומפוקפקות, ואפילו הנציגים האמריקנים בחבר-הלאומים התנגדו למתן ייצוג יהודי מיוחד כאומה, מפני שחבר-הלאומים מייצג מדינות ולא אומות סתם. גם שאלת “הלויאליות הכפולה” של יהודי אמריקה נשתרבבה בתוך הויכוח הזה על ייצוג האומה היהודית ונתנה את חלקה השלילי. מעמד עלוב זה אי אפשר היה שלא ירעיש את נפש הנוער, שחש על גבו את הבארבריות בשעת המלחמה ואת הצביעות של העמים לאחריה; שאיפתו לעצמאות לאומית וממלכתית להטה בקרבו, וזו מצאה את ביטויה בציונות ובחלוציות.

גל הפליטים מאוקראינה הביא עמו לקורולובקה כמה בחורים, משכילים עבריים, שהשפיעו עלי השפעה גדולה. אחד ששמו מנחם, בעל עיניים בולטות וסבר-פנים מבוגר שלא לפי גילו, הציל באורח פלאים גם את ספרייתו העברית המגוונת ושיכן אותה בפרוזדור, בביתו של שכן. כשנתוודעתי אליו – והוא היה בכיר ממני בעשר שנים – פתח לפני אוצר ספריו ואני שתיתי בצמא את תוכנו ונשתכרתי ממש ממנו. בקורולובקה עצמה מצאתי קודם לכן בעליית גגו של אחד הרווקים הזקנים שהיה דר עם אשה “ידועה בציבור”, מספרות השכלה: נפתלי הירץ וייזל, אד“ם הכהן, מיכ”ל, יל"ג, שולמן, פרץ סמולנסקין, מאפו, “אלישע בן אבויה”, “רם ויעל” ועוד ועוד. ברם, ספרים מן הספרות החדשה כגון ספרי ברנפלד, קלוזנר, טשרניחובסקי, שניאור, יעקב כהן, פיכמן, לא היו מצויים ברשותי, מלבד אחד-העם וביאליק, יצחק קצנלסון ופרישמן, שהיו בספרייתו של אחי בן-ציון, שלא הייתי רשאי להשתמש בהם בלא היתר מיוחד ממנו.

פגישה ראשונה עם העיתון “הפועל הצעיר”

בין ספריו מצאתי גם גליונות “הפועל הצעיר” מארץ ישראל. ידעתי את “המליץ” ו“הצפירה”, אך עיתון זה מעולם לא הגיע לידיעתי, קל וחומר שלא ראיתיו בעיני. מנחם הסביר לי טיבו של עיתון זה, המופיע בא"י ונערך על ידי פועלים עברים. נטלתיו לקריאה. אמת, לא הבינותי רוב דבריו, ותליתי את הסיבה בקוצר-המשיג. התייחדתי עם כמה גליונות והיתה לי חולשת-הדעת, מפי שלא הבינותי מה “הולך כאן”. ביחוד משכו את סקרנותי המודעות העבריות, שמונחים רבים בהן היו סתומים בשבילי, כגון: “בית חרושת ‘עתיד’, מקבל עליו בניין טחנות, תיקונים ושיפוצים למכונות שונות”.

מי יאמר לי מה זה “שיפוצים”?

או: “הפונים מבקשים להודיע על פי המען”. מה זה מען?

או: המהנדס שַכֶבִיץ, מודד קרקעות, עושה תכניות ותקציבים לבנאים. מה פירוש “תקציבים”? וכיוצא בזה. ומה נפלאתי לראות שגם המילונים שברשותי וגם האברך האוקראיני המשכיל וגם יודעי עברית אחרים בעיירה לא יכלו להבינני פִשׁרן של מלים אלו שבמודעות, והייתי נאלץ להשלים עם השערות ששמעתי מפיהם. אבל לא עברו ימים מרובים ונעשיתי בקיא בגליונות “הפועל הצעיר” והייתי רץ בהם כקורא ותיק.

הפליט האחר, יחיאל פֶּנדלֶר, שמחמת הבולשת שינה את שמו ליחיאל פוּס, השפיע עלי במישרין. הוא היה כבן עשרים, בעוד שאני הייתי בן 15 שנה. דיבר עברית מצויינת וברהיטות. עמו באו שתי אחיות נחמדות, שידעו עברית והיטיבו לשיר שירים ביידיש ורוסית. הן יצרו מעין “סאלון” שהיה מרכז משיכה למשכילים הצעירים שבעיירה. ביזמת פֶּנְדְלֶר הוקם בית ספר עברי, שהוא שימש בו מורה ומנהל. (לימים, עלה ארצה כאיש “העובד הציוני”). שיחותיו עמי בעברית על סופרים וספרות עברית עוררוני להמשיך בלימודים. לשם כך נסעתי ללבוב. לאחר פגישה עם מנהל הסמינר, אליעזר פורמאן, קיבלתי את תכנית הלימודים, שעל פיה התקנתי את עצמי לבחינות הוראה, שעמדתי בהן בנקל. אגב, אותו פורמאן, הוא אליעזר קררי, עלה ארצה עם “קבוצת שילר”, ששהתה תחילה בקרית-ענבים ואחר כך התישבה ב“גן שלמה” אשר בסביבת רחובות. כשעזב את הקבוצה, נעשה מנהל גימנסיה בראשון-לציון.

חבר שלישי, שראוי להזכיר, הוא פייביל (שרגא) אייפרמן, שהיה גדול ממני בשנים. עד פרוץ המלחמה למד באוניברסיטה של צ’רנוביץ. היה בחור גבוה, נאה, מוכתר בנימוסים, ציוני ובעל נסיון בפעילות ציבורית. הוא הכניסני בסוד החבורה הפעילה בתחום הציוני, ועל אף ההפרש בגיל הרגשתי את עצמי בטוב במחיצת חבריו. הוא ידע את השירה הגרמנית ומצטט היה מתוך גֵתה ושילר בלא יגיעה. בהדרכתו שקדתי על לימוד הלשון הגרמנית וספרותה בעזרת המילון הגרמני-עברי של משה שוּלבוים. אייפרמן חזר לבוקובינה והיה שם עד לאחר המלחמה. עלה ארצה והיה פקיד בוועדת הביקורת של ההסתדרות. כשנפגשנו שמחנו מאד זה לקראת זה, אך הוא היה עייף מן היסורין והפגעים ועצוב מאד, אף סבל משיתוק חלקי, והפגישות עמו לא היו קלות. נפטר בתל-אביב.

אחי זלמן, שהיה בן-תורה ואדוק במצוות, לא שעה לרוח הזמן ולא לקח חלק בשום פעילות ציונית בעיירה. אדרבא, הוא היה מלמד גמרא ותוספות לנערים של בעלי-בתים ומקבל שכר הוראה, ועל ידי כך היה תומך בכלכלת הבית. היה אדם עדין וּותרן, ולפי שהלך בדרכי ההורים, הם אהבוהו יותר מכל, אף על פי שדאגו במידת-מה לעתידו, מחמת שלא מצאו בו כושר-מעשה מספיק. כשנשא אשה והיה זמן-מה סוחר בצ’ורטקוב, נמלך בדעתו ולמד אצל אבא וסבא אומנות השחיטה, ולאחר פטירת סבא, נתמנה שו"ב במקומו, ושימש במשרה זו עד פלישת הנאצים, שקירבו את קיצו והשמידו את בני משפחתו. וכבר סיפרתי שהוא מת במחלת הטיפוס במחנה הסגר בבורשצ’וב, הסמוכה לקורולובקה.

כשלש שנים שהינו בקורולובקה בבית סבא. היו אלו שנות מתיחות וסבל, אך בשבילי היו גם שנות גידול והתפתחות. המלחמה, הנדודים, המצוקה והחיים בצ’כיה זירזו את התבגרותי והכשירו אותי להבין חזיונות, שנער בגילי עדיין אינו עומד עליהם. ולא חוּשַׁי וכוחותי בלבד הבשילו, אלא אף הַכָּרתי הציבורית הקדימה להתגבש. תודעתי הציונית היתה עֵרה מאד, ושאיפתי העמומה לעלייה לארץ ישראל נתבהרה והלכה ולא הניחה מקום לספק, שמקומי איננו בגולה. באותה תקופה בא מלבוב סטודנט לימי הפגרא ושמו ברוקמייאר. הלה היה ראש-גדוד ב“השומר הצעיר” והוא ייסד קן השוה“צ בקורולובקה. מיד נצטרפתי אליו והייתי בין חבריו הקנאים, קיימתי את דיברות הצופים, שהיו רשומות בפנקס החבר, נשבעתי לדבר אמת, לא שיקרתי, לא עישנתי, לא שתיתי אלכוהול, הייתי נאמן לעם, הייתי “אחיעזר ואחיסמך” (כך היה כתוב בפנקס) לכל אדם וכיוצא באלו מצוות, שהסקאוט העברי חייב בהן. יצאתי עם “הגדוד” אל מחוץ לעיר ושם עשינו תרגילי צעידה – כששפת הפיקוד היתה עברית. שרנו, רקדנו והיו לנו שיחות על “השומר”, על ההתישבות, על ההיסטוריה היהודית, על תולדות הציונות, על הצהרת בלפור, דיברנו עברית וחלמנו על עתידנו כחלוצים בא”י.

אגב, באותם ימים סופר לי על “שומרת” אחת בלבוב, הבאה מבית מתבוללים, והיא משוררת, ושיריה בפולנית עוברים מיד ליד ואף מושרים בפי כל. שם השומרת אנדה פינקרפלד. הסיפור נשמע כאגדה באזנינו.

רושם עז עשה עלי הרעיון, ששמעתיו אותה שעה לראשונה, כי “השומר הצעיר” שואף לבנות “קהילייה” מיוחדת בארץ ישראל, ולא עוד אלא שכבר הונח יסוד לבניינה על ידי העולים הראשונים. הוסבר לנו שאחד הטעמים לעליה לארץ ישראל דווקא נעוץ בכך, שזוהי ארץ חדשה, טהורה, שעדיין לא הכתימוה בקלקלות חבריות ומעמדיות, ואנו נוכל לצור לחברתנו צורה חדשה, לפי האידיאל המרחף לנגד עינינו. הוא הדין לשפה העברית, שאנו נצמדנו אליה משום שהיא שפה צחה ונקיה מכל רבב, ויד ההמונים לא היתה עדיין בה לכערה וּלְגַסוֹתָהּ. לאמיתו של דבר, זיקתי שלי לא“י ולשפת-העבר ינקה ממקורות אחרים, עמוקים יותר, מן המסורת והחינוך שלי, ואף על פי כן שמחתי להניח על שכבת-שתייה זו עוד נדבך של טעמים מוסריים-אסתטיים, המְתַּבלים את שאיפותי הלוהטות. בעניין נקיונה של השפה העברית ועדנתה מצאתי סמוכין לתפיסה זו בדברי הרמב”ם, שדודי המשכיל, חסיד הרמב"ם, שישב אף הוא עם אשתו בבית סבא, הראה אותם לי וזו לשונו:

“ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש. ולא תחשוב, שהוא הפלגה ממני או טעות, אבל אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לשתן ולא לצואה. אלה הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה, שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם עניינים שצריך לשתוק מהם, וכשיבוא הצורך לזכרם, יעשה לו תחבולה בכינויים ממלות אחרות, כאשר ניסתר בעשותם בעת הצורך, בכל יכלתן”. (מורה נבוכים, ח“ג, פ”ח).

האפוטרופוס על הנוער הזה בעיירה היה יעקב וואכשטיין, יהודי בשנות הארבעים, ציוני חם-לב, נואם מלהיב, ציר לאחד הקונגרסים הציוניים, יודע עברית ויידיש, חוטא בכתיבת חרוזים, ו“מבין” לנפש הדור הצעיר. גם מספרייתו נהניתי הרבה, ובשעה שבאתי לשאול ממנו ספר עברי, היה מוציא מחברת ממגירתו וקורא באזני את פרי המוּזָה שלו ביידיש ובעברית. לא את הכל הבינותי, כי ה“פרוזה” שלו היתה משופעת במלים לועזיות שלא היו מובנות לי. הרגעים האלה היו קשים עלי מאד, מפני שצריך הייתי לומר “מבינוּת”, ומצפוּן המבקר שבי התקומם כבר אז על ביקורת כזאת… לפיכך הוקרתי רגלי מביתו והסתפקתי בפגישות-של-ארעי עמו. אדם תמים זה היה, כפי שסוּפר לי, מראשוני החללים בעיירה. הוא נהרג בידי חייל הונגארי שהיה בין הפולשים הנאצים לגליציה.

המעבר לבוצ’אץ'

הישיבה בקורולובקה בלא תכלית ובלא עיסוק של ממש הכבידה ביחוד על אבא, ולאחר חיפושים ותיווכים הוצעה לו כהונת שו"ב בבוצ’אץ' (הכתיב המקובל היה: בוטשאטש). הרבה נתייגע עד שהשיג משרה חשובה זו והוא נכנס בה באימת-מה, שכן אין דומה בוצ’אץ' ללאשקוביץ או לקורולובקה. היא כרך לעומתן, וטיב תושביה וחייה שוֹנֶה בתכלית, כפי שיתואר להלן. כשנתאשרה התמנותו, גדלה ההתרגשות ונעשו הכנות קדחתניות לעבור לבוצ’אץ כדי להשתקע בה. יצאנו מקורולובקה בבוקר השכם בקרון-כילה גדול וגדוש, רתום לשני סוסים חסונים ומבריקים. אבא חיכה לנו בעיר החדשה והילדים נתקַבעו במקומות שונים בקרון וליד העגלון, כשאמא משגיחה עליהם בשבע עיניים. עברנו על פני כפרים ועיירות כשגשמים דקים זולפים מפעם לפעם עלינו ונפסקים תוך התנוצצות רפויה של החמה החורפית. עשינו כמה חניות בפונדקי דרכים יהודיים, שבהם שובבנו את נפשותינו בתה חם ובקינוח שהבאנו מן הבית. נופי החורף, שהתחלפו ושעמדו עם זה בגוֹנם האחד, תושבי הכפרים הרבים ויהודיהם המעטים, המצויינים בייחודם ובהפרשם מיהודי העיר, שנזדמנו אף הם לפונדקים אלה, עשו בי רושם רב. לעת ערב, תחת שמיים שנתבהרו, הגענו לבוצ’אץ'. הקרון העמוס והמורטב הוכנס לאחת החצרות כשהוא קשור בחבלים, ואנחנו התאכסנו במלון, שאבא הזמין בו מקומות לינה וארוחות חמות בשבילנו. בבוקר קמנו, הלכנו להתפלל, סעדנו ונכנסנו לדירת הקבע שלנו, ברחוב זיבליקוויצ’א 25 Zyblikiewicre, בקירבת הגשר והנהר סטריפא. ברחוב הזה היו דרים במעורב יהודים ונוצרים ובעלת הבית שלנו היתה נוצריה.

קהילת בוצ’אץ' נעשתה בזכותו של ש"י עגנון שם-דבר, ואולי סמל של כנסת-ישראל בגולה שלפני החורבן, ויצאה מכלל עיר בביוגראפיה האישית שלי, ולכן ראויה היא שנתאר את צורתה הממשית והרוחנית.

קהילת בוצ’אץ' היא מן העתיקות בגאליציה. היהודים היו מצויים בה מראשית היווסדה, היינו, מן המאה החמש-עשרה והיתה מסונפת לגליל לבוב. אז התקיימו בה ירידים חשובים למסחר הפולני ויהודים מילאו בהם תפקיד נכבד. המלחמות עם תורכיה, שכבשה אותה זמנית, הביאו דלדול וחורבן ליהודים, ולאחר תבוסתה של תורכיה, שנאלצה להחזיר שני שלישים של אוקראינה לפולין, הונח מעט ליהודים. בשנת 1772, בימי מיקולאי פוטוצקי, עם חלוקת פולין הראשונה, סופחה בוצ’אץ' לממלכת אוסטריה והיתה חלק ממנה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. במאה השבע-עשרה רכשה לה קהילת בוצ’אץ' מעמד עצמאי יותר בוועד הגליל בלבוב תודות לייצוגו של הפרנס ר' דוד פרעגר, שמילא תפקיד בתולדות המוסדות האוטונומיים של יהדות פולין בכלל. בראשית המאה השמונה-עשרה כבר היה ראש קהילת בוצ’אץ‘, ר’ אריה לייב, גם ראש ועד הגליל.

בוצ’אץ' שוכנת בין סטאניסלב, המוליכה ללבוב, ובין טארנופול. משובצת היא בין גיא-הרים, שהנהר סטריפא, הנופל אל הדנייסטר, עובר בו. עיצומה של העיר מרוכז בין שתי רמות בתבנית מכתש. הרחוב הראשי והשוק נמצאים בשיפולי הגיא, בעוד שהרחובות הצדדיים כאילו מטפסים ועולים על פני מדרוני הרמות, והבתים נראים כניצבים זה למעלה מזה. על הנהר, החוצה את העיר לכל אורכה, מתוחים גשרים. אולם עם הפשרת השלגים והתבקעות קרחו של הנהר מטילים גזרי הקרח בקולות הנפץ שלהם אימת-מה על היושבים סמוך לנהר, ולא פעם נהרס הגשר ונפסק החיבור בין שני עברי העיר. בככר של השוק סמוך לבאֵר, עמד בית-המועצות (ׂ RATUSZ ), שהוא אחד הבניינים המפוארים בגאליציה. הבית נבנה על ידי אומן מאיטליה בסגנון של בארוק מובהק. לשעבר היה זה בניין מרובע ומשופע בפיתוחים ובקישוטי-נוי. לאחר השריפה נפגם הרבה, אבל עוד נשתיירו כמה צורות ופיתוחים. בדרך לבית הנתיבות מימין נראים היו שרידי חורבות המצודה, שנבנתה במאה ה-14 ונכבשה ונהרסה בידי התורכים. אחר כך חידש אותה מיקולאַו פוטוצקי וגר בה. גם בית היראה הקאתולי-רומי והקאתולי-יווני היו נישאים אל על והבריות היו מספרים ביופים ובעושרם הפנימי. שכן אנחנו לא ראינו אותם בעינינו מחמת “שקץ תשקצנו”. ועוד כמה וכמה דברי משכית היסטוריים, שנשתבחה בהם בוצ’אץ'. במלחמת העולם הראשונה נחרב חלק מן העיר, והוא שב והוקם בעשרים השנה האחרונות.

אם בוצ’אץ' לא היתה עיר של חסידים ורביים, הרי היתה עיר של רבנים גדולים, ביניהם אחדים שהיו מְאוֹרי היהדות. עיר של רבנים משמעה עיר של לומדי תורה ופוסקים גדולים, שכוּנוּ בשם עמודי-ההוראה, מפני שהנהיגו בבקיאותם ובסמכותם לא רק את יהודי המקום, אלא קהילות רבות, רחוקות וקרובות, שמהן היו באים לבקש עצה או הֲתָרָה לספקות בתחום הפסיקה. ונשתיירו אגרות פנייה מטעם מבקשי התשובה.

לא אזכיר כאן את כל הרבנים, מפני שהם מרובים, אלא אמנה את הבולטים שבהם: ר' יעקב אליהו בן משה מאק, שנמלט בימי ת“ח משריגרוד והיה רב בבוצ’אץ‘; ר’ אלחנן אברהם בן-זאב וולף מחבר “דת יקותיאל”; ר' משה יליד ז’ולקווה. בשנת ת”ק נתקבל ר' אריה ליבוש אוברבוך לרב אב-בית-דין בבוצ’אץ‘; ר’ צבי הירש קרא, שבנו ר' אבא’לי היה חתנו של צבי מייזלש, הפרנס הידוע בוועד ארבע ארצות; ר' צבי קרא חיבר שו“ת “נטע שעשועים”. ר' אברהם בן צבי הירש תאומים, מחבר הספר “חסד אברהם”; ר' יעקב סגן הכהן; ר' אברהם דוד בן אשר, חתנו של קרא, שנולד בשנת תקל”א (1770) ונפטר בשנת תר“א (1840), חיבר “דעת קדושים” על שולחן ערוך ויורה דעה, וכן חיבר את הספר “אשל אברהם”, “מחזה אברהם” ופירוש אחד קבלי בשם “ברכת דוד”. בסך הכל חיבר 11 ספרים, אמרו עליו שלא שכב לישון עד שחידש ח”י הלכות ושמִיָמָיו לא ראה צורת מטבע. הוא נתפס לחסידות והיה תלמידו של הרבי מסאסוב. בשל כך נלחמו בו המשכילים והמתנגדים וגרמו לו סבל רב. הלה ראה בחזיון-לילה, כי בשנת ת“ר (1840) יבוא משיח צדקנו, ומצא רמזים לכך בזוהר ואף הכין את עצמו ואת אנשי סביבתו לקראת תאריך זה. אולם כשהגיעה שנת ת”ר וראשית תר"א ומשיח לא בא – היה לו הדבר למפח-נפש ומרוב צער חלה ונפל למשכב ונפטר.

אי אפשר שלא להביא את האגדה על המצבה שלו, שעגנון שיבצה בסיפוריו: כשנפטר ר' אברהם דוד והקימו מצבה על קברו, חרתו על גבה, בין שאר התארים, גם זה: “אברהם אבינו דוד מלכנו”. נמצא בן-בליעל שהלשין לפני הרשות, אולם עד שהגיעו הבודקים מטעם השלטונות כדי להיווכח אם באמת מרדו היהודים ושמו מלך עליהם, ופס יד נעלמה חרתה באישון לילה מַלְפֵּנוּ, היינו “מאַלפנו” חסר א‘, הכ’ נהפכה לפ'.

כשבחורי בוצ’אץ' היו הולכים בתשעה-באב לאחר הקינות לבקר בבית הקברות וזורקים שום על הקברים, כדי להבריח את הרוחות הרעות, היו עורכים כל שנה חיפוש מחודש ומדוקדק אחר מצבה פלאית זו, ולדאבון הלב לא נמצאה אותה כתובת.

וכן ראוי להזכיר הרב רבי שלום מרדכי הכהן שוואדרון, שהיה נחשב “כמשיב”, כלומר, כמי שיודע להשיב תשובה ברורה ומוסמכת על ענייני הלכה חמורים ומסובכים.

אחריו כיהן בנו ר' ישראל לייב, ומאז פטירתו עד תחילת המאה העשרים, כשנתמנה ר' מאיר אראק לרב בבוצ’אץ', לא ניתן עוד התואר “רב” לאיש, אלא הסתפקו ב“מורה הוראה”. באחת מרשימותיו מעיר עגנון על כך בלשון שובבנית: “היה שם פיקח אחד, ואמר: דומה היא בוטשאטש לגראף פוטוצקי אלוף בוטשאטש; מה הוא מרוב ייחוסו אינו מוצא לו אשה הוגנת לו לפי כבודו ויצא ידי חובתו בפילגש, בך בוטשאטש מרוב ייחוסה אינה מוצאת לה רב לפי כבודה ויוצאת ידי חובתה במורה הוראה”. ויצויין, שאף על פי שהרב היה מחסידי צ’ורטקוב, אסרו עליו להתפלל בקלויז שלהם.

בוצ’אץ' היתה עיר של יראים ושלמים, שהקפידו בלימוד התורה ובקיום המצוות, אבל לא קיבלה את החסידות, והיתה ברובה עיר של מתנגדים. לפי המסורת המקומית גירשו את הבעש“ט מבוצ’אץ' וגם אחר כך לא היכתה החסידות שרשים בה. אמנם במשך הזמן נתהוו חבורות של חסידי צ’ורטקוב, וחסידי קוסוב וקופיצ’ינצה, וכל חבורה התגדרה בקלויז שלה, אך לידי השפעה של ממש לא הגיעו. אולם המתנגדים של בוצ’אץ' היו דומים לחסידים. איצי פרנהוף, שעוד נייחד עליו את הדיבור, אמר עליהם, שהם “חסידים שאינם מאמינים בצדיקים”. ואמנם בהתלהבותם ובעולמם הפנימי לא נשתנו מן החסידים. רבים שקדו על לימוד הרמב”ם, והיתה חברה מיוחדת, שהקדישה עצמה ללימוד זה ודיינים היו פוסקים לפי “משנה-תורה”. שיטת הרמב"ם בהסברת הלכות ופסקים שלא על דרך הפלפול, משנתו הברורה והסדורה סידור הגיוני, ההיכל הגדול וההדוּר שבנה מעשה אדריכל – הרהיבו אותם והתאימו לנטייתם.

מרכזם הרוחני של המתנגדים היה בבית המדרש הישן. גם לפי דעת אלה מבין זקני בוצ’אץ', שאמרו, שבית המקדש הישן נשרף פעם, היה זה מן הבניינים הישנים בעיר. לפי מה שהיה חקוק עליו נבנה לפני כמאתיים ושלושים שנה על ידי אדריכלים מאיטליה, שהגראף פוטוצקי הזמינם לבנות את ארמונו המפואר. זה לא היה בית מדרש בעלמא, אלא בירת המתנגדים, תלפיות ליריבי הקבלה והחסידות. המתפללים והלומדים בו היו “חטיבה אידיאולוגית” אחת, שבזמנים מסויימים היו מטביעים חותמם על העיר. אלה היו אשכנזים. לא אשכנזים ממש; אדרבא, יהודים אדוקים, המדקדקים במצווה קלה כבחמורה, אולם נוסחם היה נוסח אשכנזי עקבי, שאינו מוותר אפילו על קוצו של יוד. בו היו לומדים על טהרת הפשט. הרמז והסוד היו זרים ואף מנוּדים. כאן נתכנס קהל רב בשבת אחר הצהריים – ולא פעם הייתי בתוך קהל זה – ואחד מתלמידי החכמים היה שונה לפניהם את פרשת השבוע תוך הסברת “עקידת יצחק”. אגב כך היה משלב דעות וביאורים בשם פילוסופים אחרים. אוצר ספרים גדול, בית גנזים ממש, היה בבית מדרש זה. אף הוא לא היה פרי קניית ספרים באקראי, אלא מלאכת מחשבת. מלבד ספרי הקודש הידועים והמקובלים על הכל, כגון התנ“ך והתלמוד ומפרשי מפרשיו, והמדרש והשולחן-ערוך והפוסקים, נאצרו בו ספרי מחקר ופילוסופיה עברים מכל התקופות, ספרי דקדוק, הנדסה, חכמת התכונה. ספרי היראים והמוסר עמדו בשורה אחת עם הרנ”ק ו“שבילי עולם” לשמשון בלוך, ו“מגלה טמירין” ליוסף פרל, ו“הצופה לבית ישראל” ליצחק ארטר. ואפילו כתבי-יד יקרי מציאות של מחקרים רפואיים בימי הביניים היו שם. לאו כל אחד היה רשאי למַשְׁמֵשׁ בכל הספרים, חלק מהם היה נעול ומוצנע באצטבאות העליונות. אולם הצד הראוי לתשומת לב הוא, שספרי חסידות וקבלה ומיסתורין כמעט שלא היו שם. ולפי שזה היה אוצר-הספרים הגדול והנוח ביותר, היו כל הלומדים זקוקים לו וממילא קלטו בו לא רק תורה, אלא גם הלך-מחשבה והלך-נפש.

בוצ’אץ' הוכשרה להלך-מחשבה זה בכוחם של כמה דורות. נראה לי, שהראשון שהניח לו יסוד איתן ומבורך היה ר' פינחס אליהו הורוויץ, מחבר “ספר הברית”. הוא נולד בשנת 1765 (תקכ"ה) ולאחר נדודים בגאליציה ובגרמניה שהה בבוצ’אץ' כמה שנים. ספרו הוא מעין אנציקלופדיה עממית לידיעות כלליות, ביחוד בתחום מדעי הטבע. בחלק השני של ספרו “דברי אמת” הוא מתאר את דעותיו על חיי היהודים בפולין, ומייחד את הדיבור על מעמדם הכלכלי והחברתי הקודר במדינה זו. הוא מטיף לפרודוקטיביזאציה, שתשנה את ההרכב הכלכלי של היהודים, ולהפצת השכלה כללית בקרב הנוער, כדי שיתעלה ערכם בעיני עצמם ובעיני הגויים. ספר זה, שנכתב בידי אדם בר-אוריין, שומר מצוות, נאמן למסורת ועם זה בעל השכלה חילונית גדולה, שאינו רואה כל סתירה בין תורה ובין חכמות חיצוניות – עשה רושם גדול על הנוער. הלה קרא את ספרו בגלוי או בהיחבא, הכל לפי האדם והמסיבות, ושאב ממנו ידיעות וגם השקפות נאוֹרוֹת על המצוי והראוי בחיי היהודים.

גם ר' אברהם דוד, שהיה רב בבוצ’אץ' ונודע לתהילה גם בקהילות אחרות, קנה לו ידיעות בלשון הגרמנית והפולנית ושקד על לימודי מאתימאטיקה, תכונה ומדעי הטבע. הוא ביסס הֵיתר זה ללימוד חכמות חיצוניות על החיוב שבפרקי אבות: “ודע מה שתשיב לאפיקורוס”, וכן אמר, שגם בעלי התלמוד היו בקיאים ב“מדעי תבל וחכמות שימושיות”.

שני אלה, שהיו במידת-מה טיפוסים מנוגדים, שכן הראשון היה משכיל והאחרון רב וחסיד, השפיעו על גישתם היסודית של תושבי בוצ’אץ' לעניין ההשכלה הכללית. גם הגימנאסיה, שנוסדה על ידי מיקולאי פוטוצקי באמצע המאה השמונה-עשרה, ושהיהודים היו שולחים קצת מבניהם ומבנותיהם ללמוד בה, נתנה את חלקה לעיצוב דמותה התורנית-המשכילית של העיר.

כל אותה התפתחות לא אירעה על מֵי-מנוחות; ניטשה מלחמת אבות ובנים, הדת נאבקה עם הדעת, הנאוֹרוּת עם השמרנות, והתרחשו מחזות-ביניים שונים, שהיו טעונים מתח דראמאטי רב; אבל שלא כבמקומות אחרים לא ידעה בוצ’אץ' קפאון רוחני, והשמרנות לא ניצחה בה. תמיד ביצבצו ועלו בה נושאי-התנערות ומרעישי-הקיים. אין איפוא תֵימַה, שכל התנועות ביהדות: הבעשטיות, המתנגדוּת, הפראנקיסטים, ההשכלה, הציונות, ההתבוללות וכיוצא בזה שטפו ועברו דרך בוצ’אץ' והניחו בה רישומים עמוקים. במקורות שונים נזכרים עִקבות השבתאות והפראנקיסטים בבוצ’אץ‘. בספר "ר’ יונתן איבשיץ ויחסו אל השבתאות" מביא ד“ר מ.א. פרלמוטר קטע של עדות מן הספר “פתח עיניים” ליעב”ץ, שבו נזכרים שני שבתאים מבוצ’אץ' באמצע המאה הי“ח: “עוד העיד לפנינו בעונש הנ”ל, איך שבא לכאן אחד מק”ק בוטשאטש והראה לי גם כן כוונות השופר הנ“ל, ושם האיש ר' מרדכי ב”מ משה, והראיתי לו באצבע שישכיל ויבין דברי המינות המבוארים שם, וגם הוא הודה לדברי וחזר להתחרט עד היום הזה, והגיד בזה הלשון: דברים הללו למדתי אצל ר' יששכר בר נתן מבוטשאטש, והכתבים הללו נשלחים לו מן ר' יונתן מפראג" (עמ' 52).

פרופ' מ. בלבן מביא בספרו “לתולדות התנועה הפראנקית” מכתבו של הרב חיים הכהן רפופורט, אב“ד דק”ק לבוב, לקרוביו בבוצ’אץ' ובו דעתו על הבעש"ט, וזו לשונו: “שמעתי, שבדעתכם לפנות אל רופא אליל, שמכנה עצמו בעל שם. חלילה וחלילה, כי הוא גרוע גדול ואין בו ממש. וממש כאילו זורק מעותיו לאשפה ואי אפשר להעלות על הכתב מגודל מעשה תעתועים שלו ואינו פועל טוב כלל כי אם רע. לכן איעצה עיני עליכם, כלך מדרך זה, וד' יהיה עמכם”.

מבני בוצ’אץ' נצטרפו גם לכת פראנק. בתוך גביית עדות בד' סיוון תקט“ז בפני בית דין בסאטנוב בעניין מעשי הזימה שעשו פראנקיסטים בלאנצקורן, נזכר שמו של “איציק מאיר באשוש זלאטשווער הדר בק”ק בוטשאטש” (יעקב עמדין, ספר שימוש, עמ' ה-ז).

ראוי לציין, שהיו בבוצ’אץ' כמה אנשים שהיו מכוּנים דרך גנאי בשם “פראנקים”. הטעם נשתכח כמובן במרוצת הימים, אך קרוב לוודאי, שאבותיהם של הללו נהו לשעבר אחרי כת פראנק או שבאו מתורכיה, שכן כל יהודי עותומאני נתכנה בשם פראנק. בכלל שקדו לבער באף ובחימה אחרי כל שריד של תנועה זו, ובוצ’אץ' נטלה בביעור חמץ זה חלק בראש.

על קרקע זו נתגדלו תלמידי חכמים, מחברים, סופרים ואנשי מדע, שעם כל ריחוקם זה מזה היתה ביניהם קירבת מזג ורוח. 75 ספרים רשם ש“י עגנון ז”ל ב“ספר בוטשאטש” כספריהם של אנשי בוטשאטש, והוא לא מיצה לא את המחברים הראשונים ולא את האחרונים, שהרי הגיע עד פרנהוף, ולא כלל את עצמו. רבים הם אישי בוצ’אץ‘, הראויים לייחוד הדיבור, אבל אציין רק דיוקנאותיהם של שלושה מהם: יצחק פרנהוף, פרופ’ צבי היינריך מילר וש"י עגנון.

פֶרְנְהוֹף נולד ב-1866 ושמו היה איצי, אבל על פי בקשת קלוזנר, שהשתתף בכתב-העת “ספרי שעשועים”, שינה את שמו ליצחק. היה בקי לא רק בתרבות ישראל לדורות, אלא גם בספרות הגרמנית, שקנה לו ידיעה בה בצינעא. תחילה היה סוחר קמח וניהל את טחנת הקמח של חותנו, אחר כך נתן שיעורים פרטיים והוזמן להיות מורה לעברית ולגרמנית בבית הספר של הבארון הירש בזלוצ’וב ובסטאניסלב. דאגתו הגדולה לפרנסת ביתו לא הסיחה את דעתו מן העיקר, מן הכתיבה והעריכה, וכל שעותיו הפנויות היו קודש להן. השתתף כמעט בכל כתבי-העת של הימים ההם. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית שירים וסיפורים, ציורים ומכתמים, דברי ביקורת ומאמרים בשאלות הזמן, תרגם ועיבד, ערך והוציא לאור. הוא היה אבטודידאקט שקדן וניסה כוחו בתחומי יצירה רבים, כי לא הגיע עד חקר עצמו ולא ידע על בוריו מהי הדרך הספרותית אשר יבחר בה. לבטים אלה להכרת נפשו והוויתו הם שמשווים לו נימה טראגית. הספר הראשון שהוציא בשם “מאגדות החיים” לא נתקבל על ידי הביקורת בסבר פנים יפות. ברנר וברדיצ’בסקי מתחוהו על העמוד בגלל סגנונו וטשטוש הגבול בין העיבוד, התרגום והמקור. ביקורת זעפנית ולגלגנית זו שרטה שרטת עמוקה בנפשו, מפני שהעריץ את ברנר ואת ברדיצ’בסקי. ויש ידיים להשערה, שדבריהם השפיעו עליו גם לטובה. מכאן ואילך היו סיפוריו טובים יותר. בסדרת הסיפורים שביקש לפרסם בספר מיוחד בשם “מתנגדים” ¹מצאה רוחו היוצרת תיקון-מה. הנושא הוא מקורי ואף עיצובו מקורי. המתנגדים כחטיבה שלמה לא זכו לסופרים שיתארו אותם, כדרך שזכתה החסידות והחסידים; הללו נשארו בצל או טיפלו בהם דרך אגב כדמויות-חטף, שאינם חיים וקיימים בזכות עצמם. פרנהוף ברא יקום שלם של מתנגדים, שהם עיקר בסיפוריו, בעוד שהחסידים משמשים תפאורה להם. ואמנם בוצ’אץ' כעיר שרובה מתנגדים יכלה לספק את “החומר” לכך. פרנהוף צלל לתוך נפשם והעלה פנינים. הוא גילה לנו את הסוד, שבעצם אין בין המתנגדים והחסידים אלא אמונתם ב“צדיק” בלבד, בשורש נשמתם דומים הם זה לזה. הם מתנגדים לחסידים בהתלהבות חסידית ומבטלים את התורות של הרבי באותה דבקות, שהחסידים קולטים אותן. הם זוממים להעניש את המתנגדים. בתיאור דמויות אלו עולה פרנהוף לא פעם למדרגת אמן, הרואה ללבב גיבוריו ומתארם במכחול מבורך. כי הוא לא בדה “נפשות פועלות” אלו, אלא נטל אותן מן המציאות החיה הסובבת אותו, וגילמן יפה בסיפוריו.

על כתב-היד של הספר הזה עברו כמה גלגולים. תחילה נמסר לדפוס ואף נסדר, אבל בתלאות המלחמה, אבדו הַסְּדָר וכתב-היד, אחר כך נמצאה טיוטה של כתב-היד והיא שיצאה לאור בספר.

פרנהוף ערך “ספרי שעשועים”, שבשעתו עשו רושם גדול בגאליציה, ולא עוד אלא שהצליח לשתף גם סופרים “שמעבר לים” כגון קלוזנר, ברדיצ’בסקי, י.ל. פרץ, טשרניחובסקי וראובן בריינין, שכל אחד מהם שלח מאמר או שיר או רשימה. פרנהוף פתח תלם קטן בשדה הספרות העברית בגאליציה. מתוך הדפים הקטנים של “ספרי שעשועים” היתה מנשבת רוח של אינטימיות טהורה ושאיפה עזה ליצירה. על כך היתה גאוותו. הוא ערך גם את “הירדן” ואת “הצעיר” וכן את ספרו של ידידו “כתבי אברהם לבנסארט”.

במלחמת העולם הראשונה נמלט לווינה, ובסופה נאלץ לחזור לבדו לסטאניסלב למִשׂרתו בבית הספר של הבארון הירש, חלה ונפטר בבדידות גמורה בהיותו כבן חמישים ואחת שנה. כל ימיו הרגיש בייעודו כמורה, כסופר וכמפיץ השכלה ואף מילא את יעודו במסירות וככל יכולתו.

לפרופ' דוד צבי (היינריך) מילר מוּנָה גורל-חיים דראמאטי יותר. הוא נולד בשנת 1846. אביו, ר' אלתר מילר, היה מוכר ספרים. הנער הרשל (צבי) התנכר מילדותו ושמו יצא לתהילה כעילוי מבוצ’אץ'. היה בעל תלמוד ובעל תוספתא, בעל מקרא ובעל דקדוק, בקיא בלשונות שרכש ידיעתן בחדרי חדרים, כגון: גרמנית, פולנית, צרפתית, אנגלית, רומית ויוונית. בדיבור אחד: איש-אשכולות. ותורתו היתה מַכרזת עליו מבחוץ ומושכת גבירים, הרוצים להתכבד בחתן הגון ובר-אוריין. ואמנם גביר אחד בקולומיי, חסיד קוסובאי, נתן עיניו בו ולקחוֹ לחתן לבתו. אבל חותנו היה חושד בו שאין תוכו כברו והיה בא לבית המדרש כמה פעמים ביום ובודק אותו ומשגיח עליו. פעם תפס אותו כשהוא הוגה בספר דקדוק גרמני. חותנו הרעיש עולמות ודרש ממנו לתת גט לאשתו. לא הועילה התערבותם של קרובים שאסור להרוס משפחה, אף הודאתה של אשתו איטה, שהיא אוהבת אותו, היתה לשוא. הגט ניתן והוא נטש את קולומיאה. וכך נתוַסף קו טראגי לנתיב-חייו בראשיתו. זה היה גם המיפנה בחייו. הוא נסע לצ’רנוביץ, בירת בוקובינה, שהיתה כעין פרוזדור לווינה, עיר-הכוסף של משכילי גאליציה. התקין עצמו לאוניברסיטה. משם נסע לברסלוי, שבה היה בית מדרש לרבנים, אולם לא ברבנות חשקה נפשו, ולכן הלך לאוניברסיטאות שבווינה, שטראסבורג וליפסיה. או-אז מצא את דרכו, שכן שיקע את כל עצמו בלימוד לשונות המזרח ומדעי המזרח. בהשפעת שיעורי מורו תיאודור נֶלְדֶקאֶ התחיל להעמיק התעניינותו בחקר המקרא והלשונות הקרובות ללשון המקרא. התמחה בפיענוח כתובות שהובאו מדרום-ערב. חקר את התרבות הטרום-איסלאמית, כתבי אשור, ספרות גנוסטית. כתב השלָמות למילון העברי-הארמי הגדול של גֶזֶניוס. בספרו “הנביאים בצורתם הקדומה” חקר ואיזן חוקי המִבנה, המשקל והריתמוס של פסוקי המקרא. הוציא במהדורה מדעית את חוקי חמורבי והוסיף להם תרגום עברי ברוח המקרא. לספר זה היה חלק גדול בפולמוס, שלא היה פנוי מאנטישמיות, על “בבל וּביבֶּל”, שבו ביקשו מלומדים נוצריים לכפור במקוריותו של המקרא על ידי חישוף מקורם הראשון, כביכול, בספרות אשור ובבל. מחקריו ופרסומיו הוציאו לו מוניטין והאוניברסיטה שבווינה העניקה לו מעמד של פרופסור מן המניין ונעשה חבר האקדמיה למדעים. בסוף ימיו ניתן לו גם התואר בארון.

ובכל השלבים האלה היה מילר יהודי גֵא ומקיים קשרים עם בני עירו, התוודע לסמולנסקין, שהיה מתגורר בווינה, השתתף בעיתונו “השחר”, כתב ב“הדור”, ב“ממזרח וממערב”, התווכח עם שלמה בובר על מהדורת הפסיקתא שלוֹ, תבע חזקתו של י.ל. צונץ על כמה מדברי בובר, ולבסוף אף נתמנה מורה בבית מדרש לרבנים בווינה, שהעמיד חוקרים ומחנכים חשובים לגולה ולארץ ישראל. במכתב (12.4.1893) שכתב לדודו יהודה פארב בבוצ’אץ, שהיה, אגב, אבי אמו של עגנון, הוא קובל על “מלשינים שדיברו בו סרה” ומצטער בצערה של אמו, והוא ממשיך: “ואנוכי בתום לבבי לא אדע פשר דבר ולא ידעתי עוון אשר חטאתי, לא גנבתי סוסים ולא כתבתי שטרי זיוף ולא דיברתי סרה על ד' ותורתו. ולהיפך, אני עמוד החזק אשר בית יהודא נשען עליו, וכל בני העדה קהילת וויען יכבדו אותו וּביָדִי שם ד' יתקדש. גם בחרו בי להיות למורה בבית תלמוד לרבנים אשר יסדו ואשר עזרתי ליַסְדוֹ להגדיל תורה ולהאדירה”. מילר נפטר בשנת 1912.

---

שמואל יוסף טשאטשקעס (עגנון) נולד בבוצ’אץ' בשנת תרמ“ח (1888). אמו היתה בתו של יהודה פארב, סוחר אמיד, יודע תורה, מתנגד, דודו של פרופ' היינריך מילר. אביו, ר' שלום מרדכי הלוי היה תלמיד חכם, מחסידי הרבי מצ’ורטקוב היה הוגה בהרמב”ם ואוהב את שירת ימי הביניים. הוא שאף להיות רב, אלא שתנאי החיים גרמו והוא נעשה סוחר וביקש שבנו יהיה רב. אמו הִרבתה לקרוא בספרות הגרמנית. מזיגה זו של תורה והשכלה נמזגה בו בעגנון בחדר הורתו. עגנון העריץ מאד את אביו ואת אמו. “יודע הייתי, אומר עגנון, שאבא שלי גבוה מכל אבא” (“המטפחת”). במשפחתו היו שני בנים ושלוש בנות. הבנים למדו ב“חדרים” והבנות הורשו לבקר בבתי ספר. עגנון למד בשלושה “חדרים” שונים מקרא ותלמוד. את הלשון הגרמנית ואת השכלתו רכש לו בעזרת מורה פרטי ובעיקר בכוח שקידתו. בית המדרש היה מקור יניקתו הרוחנית. בו עיין לא רק בתלמודים ובמדרשים, אלא גם בספרי מוסר וחקירה. הגבאי ר' יוסף נתן עינו בו לטובה והטיל עליו לסדר את ספרי בית המדרש לפי תוכנם וטיבם ולהדביק על גביהם פתק, המציין את שם הספר ומחברו ועניינו. והנער שמואל יוסף בן השתים-עשרה עשה מלאכה זו בתכלית הדיוק. ולפי שהרישום נעשה בכתב רש"י, נשתמרה אצל עגנון כתיבה נאה זו עד ימיו האחרונים, בעוד שכתב ידו הרגיל היה עשוי שברי קווים ונקודות והיה קשה לפיענוח.

ונוהג היה להוסיף בשעת לימודו הערות משלו, כעדותו ב“אורח נטה ללון”: “ספרים הרבה היו לנו בבית מדרשנו הישן. קצתם למדתי, אף הוספתי בשוליהם הגהות. ילדות היתה בי והייתי סבור, שיש בידי להוסיף על חכמתם”.

בעיני ראיתי את התוספות הללו ואספר על מקצתן: במסכת ברכות דף נ"ו מדובר בחלומות ובפתרוניהם: כגון “הרואה קדֵרה בחלום יצפה לשלום” והוסיף עגנון בשולי הגליון את טעמו של דבר: מפני ששני הכוחות, אש ומים, מנוגדים בטבע זה לזה בתכלית, ורק הקדרה עושה שלום ביניהם.

על הערה אחרת נענש עגנון בגירוש לזמן-מה מבית-המדרש. באותה מסכת ברכות דף ד' כתוב: “מי שרוצה להכיר את השֵׁדים, יביא אפר מנופה ויפזר אצל מיטתו, ובבוקר יראה כעין כרעי התרנגול”. בא עגנון והוסיף: “הגהה: צריך לקשור גם תרנגול…”. קפצו עליו שליטי בית המדרש וטרדוהו משם.

משנודע לי עניין עגנון ותוספותיו, התחלתי מחפש אחריהן חפש מחופש, והן נמצאו לי בשפע. על אחד מספרי “מקראות גדולות” מצאתי את תולדות המלב“ים הכתובות בידו, ולפי שהמלב”ים היה מאיזה צד שהוא קרוב למשפחתנו, התעניינתי בו במיוחד. לאחר שנים, כשסיפרתי לעגנון כמה מתוֹכנן של הערותיו בשולי הגמרות והמדרשים, היה חוקר ובולש אותי בלי הרף, מפני שהוא עצמו כבר שכח אותן, ובהיותו בפעם האחרונה בבוצ’אץ' לא זכר לבקשן ולהעתיקן.

עדות רבת עניין שמעתי מפי פרץ הֶלד, שבנוֹ נמצא בתל-אביב. פרץ הלד היה חסיד צ’ורטקובאי לוהט, ובעל חנות לבדים היה. בימי נעוריו היה חברו של שמואל יוסף טשאטשקעס ללימודים בבית המדרש. כשנשאל עליו לאחר שנים רבות אם הכיר את טשאטשקעס ומה היה טיבו, השיב: “הא, טשאטשקעס, ער האט שטענדיג ליב געהאט לאקעטקעס”, כלומר, מחבב היה דברי מתיקה, לקקנות, היינו, לא הלך לבו אחרי הלכות ופוסקים, שהם בחינת לחם ובשר, אלא אחרי דברי אגדה ומדרשים, שהם מיני תרגימא ופרפראות. החסיד הזה אף לא ידע, כי שמו הוא עתה עגנון.

עגנון היה יוצא ונכנס גם בקלויז של חסידי צ’ורטקוב. שם היה מעיֵן בספרי חסידים ונעשה בקיא בסיפורי נסים ונפלאות על הרביים. האישיות הכאריזמאטית בין חסידי צ’ורטקוב היה ר' יושע פרֶמינגר. הוא היה מנהיג רוחני ממש, והיה מפליא לספר מעשיות נפלאות על הצדיקים וש"י עגנון היה אחד משומעיו הדברים והמתמידים ביותר. סיפוריו היו דראמאטיזאציה ממש של הדמויות.

לפי עדותו, קרא “שבחי האר”י" בהיותו בן י“ב וכן “איתיאל הכושי” בתרגומו של זלקינסון; בן י”ג קרא את “השודדים” לשילר בגרמנית ו“שבחי הר”ן". לא עברו ימים מרובים והוא קרא את כל ספרות ההשכלה ושלאחריה וכן קרא הסופרים הסקנדינאביים, איבסן, באֶרנסון והאמסון. היה באגודה הציונית “ציון” וזמן-מה היה קרוב לסוציאליסטים ולאנרכיסטים, שהיה להם קן בבוצ’אץ', ואחד מהם, מרדכי קאמפר, ²אף השפיע עליו הרבה. החבורה “ציון” הוציאה לאור עיתון בשם “שבת אויבסט” (פירות שבת), שהופיע בכתב-יד ובאותיות-דפוס. הנער שמואל יוסף היה מביא בחשאי שיר, שהיה נקרא באזני הנאספים על ידי תלמיד, אם מתוך ענוותנתנות ³או מיראתו מפני הקלויז לבל יוודע שָׁם הדבר. אף החזן בבית הכנסת הגדול, שהיתה לו מקהלה שם, ביקש ממנו לחבר שיר בשביל לחן חדש, והוא נענה לו. תוכן השיר היה בערך כזה:

חַג הַפֶּסַח הָיָה שָׁם

וְאִם מַצּוֹת וְיַיִן אֵין בְּבֵיתִי עוֹד –

אַךְ הַלֶּחֶם כְּבָר תַּם.

אלה היו פרי רוחו הראשונים, שקדמו להם באלאדה ושיר געגועים על אביו שנסע.

אולם דבריו, שראו אור בדפוס, ראשיתם בתרס“ג, היינו, בהיותו בן חמש עשרה. שנה לאחר מכן התחיל להשתתף ב”המצפה“, בעריכתו של ש.מ. לאזר בקרקוב וכן השתתף בעיתונים בעברית וביידיש, ב”דער יידישער וועקער“, שהופיע בבוצ’אץ' בעריכת אלעזר רוקח, שבא מא”י והיה זמן-מה פעיל בעיר והשפיע על עגנון. כשהגיע ללבוב הכיר את גרשום באדר ונעשה עוזרו בעריכת עתונו “העת”. אותה שעה נזדמן לחבורת סופרים צעירים וביניהם אשר ברש, שהיו מתכנסים בביתו של א.מ. ליפשיץ, ועגנון היה קורא באָזני הנאספים מתוך כתביו שהביא עמו.

אז התכונן לעלות לארץ-ישראל. בעניין העלייה לא נשתווּ דעותיו עם דעתו של אבא. וכשראה אביו שגמר בלבו לעלות ויהי מה, הסכים שילך לווינה להיות דוקטור, שאם לא רב יהיה לפחות דוקטור או יסע לאמריקה להיות עשיר. אבל עגנון החליט אחרת. יציאתו מבוצ’אץ' היתה בחשאי, כדי שלא ירגישו השלטונות ויעכבו את הבחור החייב בעבודת הצבא. וכך הגיע לווינה וביקר אצל קרובו הפרופ' צ.ד. מילר. הלה הפציר בו שלא יעלה לא“י והבטיח לפתוח לפניו את שערי ההשכלה הגבוהה, שהמפתחות אליהם היו באמת בידו. אולם הוא לא נתפתה וכך הגיע בל”ג בעומר תרס"ז ליפו (לפי סיפורו של עגנון). מכאן ואילך אין עגנון נוגע לענייננו, שהכל התרחש מחוץ לתחומה של בוצ’אץ'.

בתום מלחמת העולם הראשונה נוסדו בבוצ’אץ' “השומר הצעיר” ו“החלוץ” ולאחר הוועידה בפראג קמה “ההתאחדות”, מפלגת-אחות של “הפועל הצעיר” בארץ. הֵחֵלה עלייה מבוצ’אץ'; עלייה זו, שהיתה בעיקרה מחניכי “השומר הצעיר”, היו בה זאב און (איסרזון), חבר משק תל-יוסף, שמואל הלר, שהתאבד בליל שמירה, צבי ניימן, יוסף הלד, מילק הירשהורן, שנפל במלחמת השחרור, יהושע העניג, יעקב בלויקופף, ועוד עשרות רבות, מהם שבנו את בית-אלפא, עין-חרוד, תל-יוסף, רמת-יוחנן או ממלאים תפקידים בכירים במשק ובחברה הישראלית. כמה מהם חזרו וגרמו תחילה לרפיונה של התנועה החלוצית, אך בשנת 1923 שוב באה גיאות בחיי הנוער. – ראוי להזכיר גם את ד“ר עמנואל רינגלבוים, שהיה היסטוריון יהודי ופעיל ב”פועלי ציון" שמאל, ונספה בידי הנאצים בשנת 1944 בווארשה.

---

לתוך עיר זו, הסואנת ורבת המתח, הגיע אבא השו"ב התמים מעיירה קטנה, שאמנם כבר היה בעולם הגדול ובמלחמת העולם נתנסה בנסיונות קשים, אבל עמד בתמימותו. ודאי, חזיונות רבים בעיר נעלמו ממנו, כי לא היו בתחום-ראייתו בכלל, וזה הֵקל עליו להתערות בחיי הקהילה. ברם, אופיים המיוחד של חיי הציבור בעיר זו והרכב אוכלוסייתה אי אפשר היה שלא ישפיעו גם על ענייניו. חדלו נדודיו, שנמשכו כמה שנים. פסקו מגורי-החסד בבית סבא. יצאנו לרשות עצמנו. מצב הפרנסה הוטב. קהילת בוצ’אץ' קהילה מסודרת היתה, שלפרנסיה יצאו מוניטין. הבטחתם הבטחה והתחייבותם – התחייבות. אבא קיבל משכורת חדשית, ולפי ששער הכסף הפולני לא היה יציב, היה שכרם של עובדי הקהילה צמוד לשער הדולאר. אף תקנה זו חיזקה את המעמד החומרי של משפחתנו ושמרה עליו מפני ערעור-פתאום, כפי שאירע למפרנסים אחרים. אבא נתחבב על תושבי העיר, על הקַצָבִים, שעמהם בא במגע ומשא, על דיין העיר ועל שאר כלי-קודש. מוקירים הרבה היו לו. אף על פי שאבי היה נמנה עם חסידי הרבי מהוסיאטין, ולא היו לו בני-סיעה מרובים בעיר, שהיתה בעיקרה עיר של מתנגדים – לא פגע הדבר ביחסי-הגומלים. אבי התפלל בבית המדרש החדש, שמעמדו היה “נייטראלי” לגבי הסיעות שבעיר. עד כה הייתי רגיל לכך, שבית-השחיטה לעופות היה בשטח ביתנו הפרטי, והנה כאן חדשה: המַּשְׁחֵטָה לעופות היתה בבניין מיוחד ומותקן לצורכי שחיטה ולפי כל חוקי ההיגיינה והסידורים הנוחים לקהל ולשוחט. בתעלות מיוחדות היה זורם דם השחיטה שנשטף ונוּקָה בנקל כל יום. חידוש זה היה נפלא בעיני, אף על פי שלא נזדמנתי למקום זה אלא לעתים רחוקות, מפני שלא יכולתי לראות את מעשי השחיטה והמריטה, שנעשים באדישות, והרגשתי מַקע-נפש לכל טקס-הדמים הזה.

התהוות הקרע עם בית אבא

התנגדותי להֶמשך הדרך של אבא לא באה בבת-אחת ולא היתה פתאומית. היא נתגבשה בהדרגה. היא היתה פרי הצטברות של רשמי ראייה, חווייה וחשיבה. המאורעות שעברו עלי למן השנה התשיעית לחיי, עם פרוֹץ מלחמת-העולם הראשונה, שהביאה עמה עינויי הכיבוש הרוסי, גלגולי הנדודים וסבלות המשפחה כפליטים האוכלים לחם-חסד; התנסות כפויה זו של נער יהודי בנסיונות קשים ומרים; התגלות זו של העולם, ההורס את עצמו, המלא רִשׁעות ואכזריות, הרוגים ופצועים, אַלְמְנוּת ויַתמוּת – הקדימו את התבגרותי והביאוני לידי התבוננות, מדעת ושלא מדעת. תהיתי על גורל המשפחה התלויה באוויר, על גורלי שלי ועל גורל העם היהודי, שראיתיו בכל עליבוּתוֹ אפילו באספקלריה של אותו כפר צ’כי, שהתגוררנו בו ושאדמתו התחילה לבעור תחת כפות רגלינו.

אהבתי את אבא ואמא וכיבדתי את אמונתם, אף האמנתי ברצונים העז לראות את בניהם מאושרים; אולם התחיל מכרסם בי ספק גדול אם דרכם דרכי, אף על פי שלא ידעתי עדיין דרך אחרת. זכורני, שנזדמן לפני עיתון גרמני וקראתי נאומו הציוני של צבי פרץ חיות, רבה של ווינה, ונתלהבתי מאד: הנה זאת הדרך, אסע לארץ-ישראל! כבן ארבע-עשרה הייתי ולא עשיתי חשבונות רבים. אבל אותו נאום ננעץ בי כשיפוד. גם התורה שלמדתי בבית אבא סייעה לי להרגשתי “הציונית” הראשונה, שנזרעה בי בגולת צֶ’כיה. בקורולובקה ניתנו לי שָׁהוּת ואפשרות, תוך היותנו סמוכים על שולחנו של סבא, לבחון את מצבי ואת דרכי בעתיד, לא בלי עזרת חברים בכירים ממני. ובהרהורים של מרד מעומעם באתי לבוצ’אץ'.

בשבילי היה המעבר לבוצ’אץ' עקירה שיש עִמהּ הנחה חדשה. שמיים חדשים ואנשים חדשים ועולם חדש קידְמוּנִי. ולבי היה פתוח כפִתחו של אולם לקליטת המראות והתמורות.

עד מהרה מצאתי לי חברים. למדתי תורה בבית המדרש הישן בהדרכת אבא ויחד עם כמה בחורים אחרים. אוצר הספרים הגדול ורב-הגוונים שיכר אותי. מימי לא ראיתי בית-עקד-ספרים גדול שכזה. גם החיים הרוחניים האינטנסיביים, שהתרכזו בו והקרינו מאוֹרם על כל חיי העיר, ליבבוני. “השיעורים” בפרשת השבוע, שהיו מלוּוים גם פירושים והֶסברים פילוסופיים, המסתמכים על “עקידת יצחק”, על מורה-נבוכים וכיוצא בזה ספרי חקירה, שבקהילות אחרות הם עניין ליחידים ולא לרבים.

מקורולובקה הבאתי עמי נסיון-מה בפעילות ציונית, אך כאן היא לבשה צורה של שיטה. ייסדתי עם חברַי אגודת נוער ציונית, “החלוץ”, והצטרפתי ל“התאחדות”. החבורה “עבריה”, בהנהלת המורה ישראל פרנהוף, אחי יצחק, מילאה תפקיד חשוב בחיי הנוער בכלל ובחיי אני. נערכו מסיבות, הרצאות, וויכוחים בעברית וביידיש. פרנהוף היה רווק לא-צעיר, גבה-קומה, קנאי ללשון העברית ולציונות ומקדיש את עיתותיו לחינוך הדור הצעיר. מזמן לזמן היה מכין מחזה עברי להצגה פומבית והיה נעזר בכך כבמאי מנוסה ביותר. כולנו היינו מגוייסים למלא תפקידים בהצגות אלו, ואף אני שיחקתי בתפקיד שר-הצבא אבנר במערכון “שאול ודוד”. בעזרת חברים התחלתי להכין את עצמי לבחינות בגרות בגימנסיה.

בוצ’אץ' – הרים סביב לה. אחד ההרים האלה קרוי בשם “פאֶדור”. לפי האגדה מקורו של שם זה בתיאודור, האדריכל האיטלקי, שבנה את בית המועצות לתפארה, וכשהלה מת או התאבד על הגבעה קראו הרותינים את הגבעה על שמו במובלע ובמשובש: פֶאֶדוֹר. בקצהו נטוע יער. מסורת היתה בעיר, שבעמקים וביער הזה המתיקו הפראנקיסטים סוד, ושם נתאספו הבוגדים האלה לפני הוויכוח הפומבי הידוע בלבוב. בצל העצים האלה שיננו את לשונם לחרף את מערכות ישראל, לפסול את התלמוד ולהעליל עלילות דם על מנהגי היהודים ותורתם. אולם לא כאלה בלבד חסו בצִלם. באווירן של הרמות היו משוטטים גם בעלי הזייה תמימים: חולמי חיים חדשים ולוחמי עולם חדש מבין המשכילים. בכל הדורות היה מי שהגה ברוחו הקשה ביער הזה. מתנגדים, חסידים, משכילים, אנארכיסטים, סוציאליסטים, ציונים – עד לזאטוטי “השומר הצעיר”, זו תנועת הנוער שקמה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. כולם היו משכימים ומעריבים ביער הזה, פותחים בהֵחבא את סגור-לבם ומשמיעים אל תוכו את שאגת הנפש הנלבטת והשוקקת. כאן הושרו פזמוני-עם, שירי תחייה וניגוני חסידים נוגים ועליזים, שהרשימו את הנשמה היהודית הצעירה. כאן התרקמו יחסי אהבה טהורה בין הוא והיא, שהיו הוזים על עתידם המשותף בטעמם טעמו של ייחוד שלם. כעין רֶשֶׁת של אגדות ומאורעות היתה פרושה על המטייל בנתיבות ההר והיער. מאוויים וחלומות שעברו, אף לא בטלו, נתגלגלו בו במטייל בסוד הגלגול. משהו שלא קיבל תיקון ריחף תמיד בחללו של מקום נאה זה. הרוחות המנשבות היו גוברות שם שבעתיים, הגשמים היו זועפים שם זעף גובר, והמהלך שם יחידי, אף על פי שמראה נרחב ומנומר השתרע פניו, היה בעל-כרחו שוקע בתוך עצבות שמאידך גיסא. אולם באותם ימי שמש נפלאים, שהעלו משטח ירוק וריחני על פני הרמה ומורדותיה, היה היער מתנגן באלפי כינורותיו, ובחורי ישראל ובחורותיו, צמאי אהבה וחוזי עתידם, יצאו לקרוא את “ז’אן קריסטוף” ושָׁבוּ מלאי אמונה באדם ובעולמו.

על ההר הטוב הזה ביליתי שעות הרבה, יחידי ובחבורה, עם בת-לוויה ובלעדיה. כאן בוצעו סעיפי פעולה שונים בתחומי הנוער ונפלו החלטות מכריעות בחיי הפרט והחבורה. כך היה במשך דורות עד שבאו הנאצים ימח שמם ועשאוהו קבר-אחים גדול, שנקברו בו מאות יהודים.

בתקופה האחרונה בקורולובקה כבר הייתי מובלע כולי באחד-העם, בביאליק ובמנדלי. ידעתי פרקים שלמים מספריהם בעל-פה. אהבתי תוכן יצירתם, וחיבה יתרה הגיתי ללשונם. כתלמיד “טרי”, שנתחנך על סגנון המשנה והתלמוד, חשתי בהם המשך, ואף השתדלתי לכתוב מכתבים וקטעי יומן בלשונם. קסמו לי הבהירות והמיבנה ההגיוני והאיתן של המשפטים. עושר הלשון והניבים האידיומאטיים היו קרובים לי מאד, ודעתי לא סבלה סיבוכי הבעה ואיפולה. אך הנה עברה המשפחה לבוטשאטש. אבי ז“ל נתקבל בה בשו”ב, ואני הוטלתי לתוך חברת-צעירים חדשה ושונה בתכלית מזו שהיתה לי בעיירה הקטנה. לספרות העברית והגרמנית נתקרבתי, כאמור, עוד בקורולובקה, ושני אקדמאיים בכירים ממני בשש או שבע שנים, סייעו לי בכך. הללו התחילו ללמוד באוניברסיטה בצ’רנוביץ אשר בבוקובינה ונאלצו להפסיק את לימודיהם לאחר הכיבוש הרוסי, וכך נתקעו בעיירה ונעשו חברַי, ובמידת-מה גם מוֹרַי. משום-מה מצאתי חן בעיניהם והתייחסו אלי, הצעיר בן ה-16, כאל בני גילם. היה זה, כאמור, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כשהעולם אך התחיל לצאת ממבול-הדמים שהציף את העולם, ואידיאלים נעלים חזרו לרחף בעולמה של האנושות, וביחוד בעולמו של הנוער היהודי, שהרעיון הציוני כבש את לבו כדרך לגאולה לאומית ואישית.

בבוטשאטש התוודעתי בהשפעת החברים החדשים לברנר ולברדיצ’בסקי ואחר כך גם לגנסין. ברנר שהה בתקופה מסויימת בגאליציה והיה ידוע לרבים מבני הדור הותיק ואף היה נערץ עליהם. אולם לאחר הירצחו עטתה הילה את דמותו ונחשול של הערצת-ברנר התרומם עד כדי פולחן, והנוער ייחד את לבבו לקרוא בספריו ולהזדהות עמו. תחילה התקשיתי להתרגל לסגנונו השבור ולתיאורו הקודר של אופי העם. לפעמים אף הרגשתי בהם עלבון. האמנם פגומה כל כך ספֵירת החיים היהודיים? מעט מעט נפתחתי לעולמו המלא שכול וכשלון של ברנר וללשונו הרותחת והפוצעת. וללבבי ירדו ספקות בכתיבה הקלאסית הכל-יכולה. התחלתי מבין, שלא החסידות בלבד עומדת על תורת-סוד, אלא כל חיי אדם ובכללם גם חיי. הבהירות והצחצחות תכונות יפות הן, שראוי לטפחן, אך ישנן פינות בהוויה העולמית ובהוויה הפרטית, שטעונות פיענוח, ודבר זה אינו תמיד באפשר בבהירות הדרושה. לא פעם הן שרויות באפילה, והרוצה לגלותן מגמגם ואינו מגיע למיצוי הביטוי. העומס הלשוני הוא כאן כמעט כורח שאין להימלט ממנו. וודאי, גם בתחום זה צריך לשאוף להבעה ברורה ומאירה ככל האפשר, אבל סופר שלא זכה לכך, אין לדונו לכף חובה, שכן ייתכן שהתוכן החדש והבלתי שיגרתי מחייב את הרישול והאיפול והפגימות בלשון, בין שהם באים מתוך קְשי הביטוי הראשוני או מתוך שהמחבר סולד מפני מתן לבוש מצוחצח מדי לחוויות או לאירועים נוטפי יסורים ודם הנפש.

מכאן ואילך נראו לי ברנר וברדיצ’בסקי כעין משלימים לאחד-העם, ביאליק ומנדלי. ה“שמא” של הראשונים וה“ברי” של האחרונים נמזגו בי והיו לי בני-לוויה. כל הימים שאפתי אל האיזון. כשלעצמי, שימשו לי אחד-העם וביאליק מופת ללשון כתיבתי, אם כי לא לתוכנה, לא מבחינת השקפת-העולם ולא מבחינת התפיסה החברתית, שניזונו אצלי בעיקר מאהרון דוד גורדון וחבריו-לדעה ולאמונה. אולם יחסי למסורת הרוחנית של האומה וזיקתי לתרבות ישראל לדורותיה עוצבו על ידיהם, והם קיימים עד היום הזה. ברם, יחסי למציאות, שספקנות עמוקה שזורה בו, הוא פרי השפעת ברנר וברדיצ’בסקי. הם זיעזעו את אמונתי בסדר-עולם הארמוני. ואמנם, לא גישה פייסנית למהות הגולה ולקיומה הביאתני לארץ-ישראל, אלא ניתוח אכזרי של אופיה ושלילה מוחלטת של הווייתה. ואינני יחיד בכך, שהשוֹאה וחורבנן של גלויות במזרחה של אירופה ריככו את היחס לגולה ועוררו ערגון לכמה מערכיה שאבדו לעולם. ולא עוד אלא שחַיי בארץ למעלה מיובל עדיין שרויים במזל “אף-על-פי-כן” של ברנר, ששום הישגים מופלאים ותקוות נרהבות אין בכוחם למוחקו.

פעילותי היתה זמן מה מכוּסָה מעיני אבא, ומכל שכן שלא ידע על פגישותי עם בחורים ובחורות בני גילי על ההר “פאֶדור”. הנערות היו “מתורגלות” יפה, וכשטיילתי עם אחת מהן בעיר, היתה זו נעלמת לפני שאבא הספיק לראותנו יחד. זהירות זו נהגתי לא מחמת אימה מפני אבא, שכבר סרה אימה זו מזמן, אלא מפני יראת-הכבוד. אולם סוף סוף נתגלו הדברים ושוב לא יכולתי להצניעם. פעילותי היתה מסועפת, ולפעמים אף רעשנית, שלא ברצוני, מכדי שאפשר יהיה להוריד עליה וילון. תחילה הקפיד אבא ויחסי רוגז היו בינינו, אך כשראה שאין מועיל בכך, ביקשני למַתֵן את מעשי, כדי שלא ילבינו פניו ברבים. המהפכה בחיי נעשתה מוחשית. בינתיים נתחולל שינוי. מחשבתי להכין את עצמי לעלייה, שהיתה חיה בי תמיד, התחילה לצאת אל הפועל. סניף “החלוץ” שייסדנו שִׁימש נקודת-משיכה לקצת מן הנוער שבעיר. אמנם כמה עולי בוצ’אץ' מן “השומר הצעיר” שלא נתערו בא“י, חזרו והביאו עמהם את דיבת הארץ ואת רוח השמאל האנטי-ציוני, והיה צורך בעבודה חינוכית רבה כדי להדוף גל עכור זה. סייע בכך גם צבי הלר, איש בוצ’אץ', ציר הסיים הפולני ואחר מראשי ההתאחדות, שעלה לא”י ופעל בה.

במרוצת הימים פג רושמם של “שבי ציון” אלה, והאווירה ניטהרה והוכשרה לחלוציות מחודשת.

אינטרמצו משפחתי

אחי הבכור בנציון כבר הגיע מזמן לפרק האיש מקַדֵשׁ, אלא שמכל השידוכים לא יצא דבר. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה היה בן 16 שנה, כשמלאו לו 18 שנה הלך לצבא, אחרי המלחמה עברו כמה שנים עד שנתפנה למחשבת נישואים ובדרך זו נתמשכה רווקותו שלא לרצון ההורים. והנה שידכו לו בחורה מצ’ורטקוב, והוא היה חוכך בדעתו ולא ידע מה להחליט. הן לאו מילתא זוטרתא היה לשאת אשה וליטול ריחיים על צווארו, ומי יודע אם הזיווג יעלה יפה. ואף על פי שהייתי עוד בחור צעיר, ביקש ממני לראות את המשודכת לו ולחוות את דעתי עליה. כשנכנסתי לחדר הפגישה נבוכותי קצת, אך מייד התאוששתי, והכלה הביטה עלי כעל נער קטן שצריך לומר לו מחמאה, ולכן הפטירה: יש לך אח קטן ונחמד. ולא ידעה כי אני מופיע כנבון-דבר ובידי ההכרעה אם היא תהיה כַּלָּה או תשוב להיות מה שהיתה. אני התבוננתי בה מזווית ראייתי והקשבתי לדבריה כבוחן את חכמתה, ואמנם מסרתי לאחי רושם חיובי משיחתה אך גמגמתי קצת ביחס ליופיה, שכן היתה קטנת-קומה. פריידה – זה היה שמה – היתה בת הרב, משכילה, מדברת עברית וכובשת בהתנהגותה. אחיה, אהרן שכטר, עלה לא"י בימי העלייה השנייה, ועכשיו ביקר בבית והביא לה נדוניה והיא נישאה לאחי. אני התקשרתי אחר כך עם אחיה והזמנתי אותו לאגודתנו “עבריה” בבוצ’אץ' ובה הירצה על החסידות, שלפי דבריו כתב עליו ספר בשני כרכים. הוא היה מורה בארץ, רווק, והיה נוסע להשתלמות באירופה. אחר כך נשא לו לאשה בחורה צעירה מבנות בוצ’אץ'.

חליפת מכתבים היתה ביני לבין פריידה, כשביקרתי בבית אחיה הייתי משוחח עמה רבות. היא השיחה את אכזבתה לפני, שכן היו לה פעם חלומות גדולים. היא חשבה לעלות לא"י ולמלא איזה תפקיד ועכשיו נגזר עליה להישאר בצ’ורטקוב לעולם. נולד לה בן וצבי שמו. אולם הגורל הֵרע לה מאד; פעם כשטיפלה בפרימוס פרצה דליקה והיא נשרפה. אחי נשא אשה שנית והוליד ילדים עמה. צבי נתגלגל בימי מלחמת העולם השנייה לרוסיה ומשם עלה ארצה ובנה לו משפחה, וזהו השריד היחיד, משני אחַי ומשפחותיהם בגולה.

גם זלמן אחי נשא אשה, ומאחר שלא הצליח כבעל חנות, תפס אומנות סבו ואביו ונעשה שוחט. וכשנפטר סבי בקורולובקה נתמנה שו"ב במקומו. וכך נמשכה השלשלת עד שניספה ממחלת טיפוס במחנה הריכוז בבורשצ’וב.

אני מכשיר עצמי לעליה

כדי להכשיר את עצמי לעליה החלטתי ללמוד “מקצוע פרודוקטיבי”. נכנסתי לנגר, שהיה דר בשכנותנו, וביקשתיו ללמדני נגרות. הלה נדהם תחילה, אך כך לבש חשיבות וגאוּת והסביר לי את תורת הנגרות, אף הזהירני שזוהי מלאכה קשה ועמוקה. לא נרתעתי ועשיתי חיל רב, לשביעת רצונו של מורי ורבי הנגר. לימים, כשנטשתי מלאכה זו ונסעתי להכשרה חקלאית, ייסרני בדברים: הי, הי, אמר בנהימה קובלנית, אילו היית ממשיך, כבר היית היום “בן אדם”. בן-אדם, בלשונו, היה שם נרדף לנגר טוב.

ההסתדרות “החלוץ” בבוצ’אץ' היתה מסונפת למרכז החלוץ בלבוב. לאחר חליפת מכתבים ביניהם, הוצע לי, לבוא ללבוב ולהשתלם בנגרות במכון הטכנולוגי הממשלתי, שהסכים לקבל כמה חלוצים כתלמידים. אבא היה הָמום מן המעשה שעשיתי. בנו עוזב את מסורת אבותיו ונעשה נגר! אבל הואיל ותכפתי החלטה לעשייה, והפוּר נפל, השלים אבי בדיעבד עם המעשה. ואפשר שהתנחם בלבו, שהעבודה תכבד עלי ואמעט בפעילותי הציבורית. מובן מאליו, שתקוותו זו לא נתקיימה. לבסוף חָזקה עלי דרישת המרכז ונסעתי ללבוב, שבה קידמני דב שטוק (סדן), שגם אותו הוציאו מברודי, כדי שישמש מזכיר למרכז החלוץ בפולין הקטנה, היינו בגאליציה המזרחית והמערבית.

נסיעתי ללבוב וביחוד פגישתי עם דב שטוק (סדן), שהיה מכוּנֶה בפינו בֶּרֶלִי, היתה לה השפעה גדולה עלי. נפגשתי עם אישי ההתאחדות, עם קופל שווארץ ונתן מלצר, זילברשטיין ואחרים. שטוק הכניסני בסוד הדברים וסיפר לי, שבמרכז החלוץ שולטים אנשי-שְׂרָד, שאין להם גופם כל קשר עם חלוציות. זה עשרות שנים שהם ציונים ומטיפים לציונות, ואין זה מחייבם לעליה. עסקני-סרק הם שאין להם תקנה. ודאי להם, שכל כסא פנוי מעותד מששת ימי בראשית בשבילם. ואם יש להם מקום בתוך מפלגותיהם, הרי חילול הוא שהללו יכַוונו את הכשרת החלוצים לעליה, יהיו אפוטרופסיהם ויקבעו גורלם. כורח-חיים הוא להיפטר מהם. יש לקרוא לועידה ובה ייבחר ועד מרכזי חדש. הסיסמה היתה: ועד של חלוצים בשביל חלוצים. לשם הצלחת הועידה היה צורך לעשות כמה פעולות ארגוניות בסניפים שברחבי גאליציה, כדי לעורר את הרוחות ולהכין את הצירים לקראת המאורע.

עוד תכנית אחת היתה לו לדב סדן בסמיכות פרשיות זו: יצירת גדוד, שגרעין לו תשמש קבוצת “ברית-אל” ב' מברודי וקבוצת חברים, הכוללת את שטוק, אותי, קנופף ועוד כמה חברים. הוא תלה תקווה גדולה בגדוד זה ככוח מסייע בעבודת החלוץ במרכז ובסניפים. תפקידיו של הגדוד, כפי שנקבעו על ידו במכתבו אלי מיום 10.9.1923, הם:

1. ליצור מתוכו קבוצות שלמות מאוחדות ומרוכזות רוחנית, כלכלית ונפשית, על יסוד חילוף מחשבות משותף. עבודה פרודוקטיבית משותפת ואהבה עזה והדדית.

2. להשפיע בתור גוף קיבוצי מוצק ובריא על כל הסתדרות “החלוץ” בגאליציה, לא על ידי זה שיטיל את המרות, אלא על ידי שיהיה דוגמה חיה. אנו נברא דבר יפה וכביר, שכבר בהווייתו ישפיע במובנו על אחרים.

3. לשמש כוח מפקח – אם גם בלתי רשמי – על המרכז ועבודתו.

באותו מכתב מפרט הוא והולך מהו היסוד האנושי שכל אחד מאתנו יכניס לתוך הקבוצה:

“אני אכניס את יסוד הבטחון והאמונה הפשוטה שאין בה מן ההשתלהבות ולא מן ה”נר תמידיות" (אין דברים משמחים מביאין אותי לידי פעירת פה וגעייה שוורית ואין דברים מעציבים מביאין אותי לידי פירוס כפיים מיואש ופעייה בכיינית כלל). אתה תביא את החמימות ואת ההפרזה, גידוש של צבעים בהארת החיים והופעותיהם, קריאת-לב מלוהטת בבחינת “כל עצמותי תאמרנה” וכו' ".

תכנית זו לא יצאה אל הפועל, במקומה נתגשמה כשנה וחצי אחר כך תכנית אחרת, הלא היא יצירת קיבוץ עליה א', אלא שבסיסה ותוכנה היו שונים בתכלית.

במכתב מיום 10.9.1923 כותב אלי דב שטוק כך: “יהיה זה פשע וחטאה שאין להם סליחה ומחילה לעולמים אם בשובנו לאחר החגים לא נברא מועט מובחר מאורגן (אתה, אני, בֶּר קנופף, ויינטרויב, ומתוך הצעירים: שוורץ, ברנפלד, וינד, טריבר), שיעמוד בראש כל התנועה החלוצית בלבוב. בחבורה זו אני רוצה לנהל את כל העבודה התרבותית, כי סו”ס אין ראשי-הקבוצה – (שצריכים להיכנס אל הקומיסיה התרבותית) – אלא מליצה סתם. תחיה שבמחשבה וברוח – היא הדרך העיקרית למהפכה הנפשית, שעליה להקדים את המהפכה שבעמדה החברתית-כלכלית"

זה היה הלך-הרוח היסודי לקראת ועידת החלוץ אותה שנה.

ועידת החלוץ נתקיימה בשנת תרפ"ג ומשימתה הוכתרה בהצלחה גדולה. לועד החדש נבחרו רק חלוצים, ביניהם דב שטוק ואני. גם המוסד “עזרה”, שתפקידו היה לממן מפעלי הכשרה ולהושיט עזרה לחלוצים, נתחדש בהרכבו האישי ובתכנית פעולתו. רוח חדשה עברה בסניפים, נתהדקו הקשרים ביניהם לבין המרכז, נוצרו נקודות הכשרה, רבו ביקוריהם של חברי המרכז בסניפים ושל באי-כוח הסניפים במרכז, נערכו כינוסים מחוזיים, וגדל האימון ההדדי. דב שטוק ואני ייסדנו עיתון עברי של “החלוץ” ושמו “עתוננו”, שהיה אותה שעה העיתון העברי היחיד בפולין. הוא העלה לפני התנועה שאלות אידיאולוגיות וארגוניות ונתקבל בהתלהבות בכל המקומות.

שלושה גליונות “עתוננו” יצאו לאור וגליון אחד בשם “בשעה זו”. ביחוד ברצוני לציין את מאמרי על “החלוץ הצעיר”, שהיה כעין תכנית לתנועה זו, שהתחילה להתפתח אותה תקופה. הפעולה נסתעפה ונתעמקה, וקודם כל בלבוב עצמה, שהיו בה למעלה ממאה אלף יהודים. אחד ממעשינו הנועזים היה “כיבוש” דימוקראטי של אגודת “צעירי יהודה”, שכתוצאה מזה שינינו את תקנונה, גיוַונוּ את סעיפי פעולתה והפכנו אותה למעון תרבותי של “החלוץ”.

עוד לפני נסיעתי ללבוב נוצר ביזמתי בבוצ’אץ' קיבוץ “המשולש”, שחרת על דגלו: שפה, עם וארץ. אליו נצטרפו אחר כך גם חלוצים מצ’ורטקוב. 22 חברים וחברות היו בקיבוץ, שהתכונן לעליה. רובו עבר ללבוב להכשרה ב“בנין”, זה היה שמו של בית הספר למלאכה, על שם אברהם קוֹרקיס, שהלך ונבנה והעסיק בהקמתו גם חלוצים. התגוררנו באולם אחד גדול אשר במעון וחיינו באוירה חלוצית ועברית אמיתית. אחר כך נסענו להכשרה חקלאית לאחוזה הסמוכה לסטארי-ברודי ושם שָׁהינו כל הקיץ. עונה זו גיבשה את הגרעין הקיבוצי, שנכלל לפני העליה בגוף גדול יותר – קיבוץ עליה א', אף על פי שעצמאותו לא נתבטלה בו. על קיבוץ או גדוד זה הוחלט במועצת הקיבוצים באבגוסט 1924.

בסטארי-ברודי, השוכנת בעיבּוּרה של העיר ברודי, הכרתי את אביו של דב שטוק ואת אחיו. לאביו ר' חיים צבי היה בית-מזיגה, וכל-אימת שביקרתי אצלו היה הבית הומה מרוב אורחים, מבני-ברית ומשאינם בני-ברית. היה איש עממי, ששיחתו מתובלת בהומור ואהבתי לשהות בצל קורתו. על העיר ברודי עצמה, כבר סיפר ברוב כשרון ויופי, בכתב ובעל-פה, דב סדן עצמו, והתוספת שלי לא תעלה הרבה. אעיר רק זאת, שעירו וביתו של סדן ופגישותיו ושיחותיו עמו (ואח"כ ספרו “ממחוז הילדות”), העמידוני על מקורו היהודי ושרשו המוסרי, שעיצבו אישיות נלבבת כל כך. אני הייתי צעיר ממנו בשלוש שנים ורבע, כשהתוודענו זה לזה, הַיְנוּ, הוא היה בן עשרים ואחת ואני בן שמונה-עשרה, הפרש, שבגיל זה יש בו ממש. התהלכנו כאחים וכריעים. יחדיו טווינו חלומות, יחדיו תיכננו תכניות וביצענו אותן. הוא היה לי כחבר בכיר, שבדעתו נמלכתי ואת עצתו קבלתי, אף על פי שהיו הבדלי מזג, ופעמים אף חילוקי דעות בינינו. בשיחותינו המרובות ראינו בחזון בניין-פלאים מהיר של ארץ-ישראל, נתאווינו לנס, לעשירים המקדישים הונם לכך, ולנוער הנותן אונו להקמת חברה חדשה. קראנו יחדיו ספרות עברית, בייחוד מאמרים מסויימים ב“התקופה”, כגון מאמריו של דיזנדרוק, והיינו קובעים עמדה למשוררים ולמספרים שונים; בתשוקה מיוחדת קראנו בעיתונות הארצישראלית, כגון “הפועל הצעיר” ו“הקונטרס”. אף היינו “מנסים את הנוצה”, דב סדן על פי דרכו ואני על פי דרכי. מאחורי סדן כבר היתה פעילות ספרותית ניכרת: בכוֹר פרסומיו היתה חוברת-שירים, בשם “צלילים”, שנדפסה בשנת 1921 בפשמישל; אלא שהוא עצמו לא ראה אחר כך את ספרו בעין יפה וסמוך להופעתו היה הולך ומבערו מן העולם. הוא המשיך בתרגום שירים מיידיש, פולנית וגרמנית. השתתף בעתון הפולני “כווילא” ופירסם בו תרגום סיפור של שופמן. יומן היה לו לסדן, שבו היה רושם מחשבותיו, הערכותיו, תכניותיו ואכזבותיו. פעמים שהיה שוכח את היומן ומניחו במרכז “החלוץ”. מרוב חשק לדעת את הרהוריו, עובר הייתי על חרם-דרבנו-גרשום ומציץ ברעד קל בין דפי היומן, וכמה דברים חשובים עליו ועלי נודעו לו באמת מתוכו. לא פעם היינו ישנים על דף אחד של שולחן, שהותקן לכך, וממשיכים את שפע השיחות, הווידויים וההזיות עד שעה מאוחרת. הוא כבר היה איפוא בחזקת סופר. ואילו מאחורַי לא היו אלא כמה קורספונדנציות שפרסמתי בעתונים ומחברת של נסיונות גנוזים. מעשה-העריכה הראשון שלי חל אותה שנה. ומעשה שהיה כך היה: מורה עברי, שהגיע לגאליציה כפליט, ושמו יאנובסקי, חיבר שני חיבורים: מחזה “כרם ביבנה” וספר זכרונות מימי הפרעות ושמו “מן ההפיכה”. הוא ביקש מדב שטוק לערוך אותם. משום-מה מסר אותם דב שטוק לידי, ואני ערכתי אותם וגם כתבתי עליהם במכתב ביקורת קשה (לא לפרסום).

במכתבו מיום 16.11.1923, שבו גילה לי דב שטוק את תכניתו הסודית להקים גדוד, שביסודו תהיה קבוצה “ברית אל” ב' (“ברית-אל” א', בהנהלת פוניקבר, עלתה בינתיים ארצה), הציג את עצמו כך:

“אני בעל דו-פרצופין: מצד אחד בדחן שטחי ומצד שני אדם היודע לכבוש את נפשו של אדם ולכוונה לפי רצונו. לא נבראתי אלא להיות מנהיג-נפשות. קבוצתי מרגישה בי כי ידי מזעזעת ומנגנה על מיתרי נפשה, וקבוצתי רואה אותי לא בתור אותו הבדחן הזול, אלא בתור מנהל-מדריך. אוהב אני להיראות בפני אנשים שאיני רוצה בקירבתם כבדחן ואדם שטחי, בכדי שלא יהיו אלה כרוכים אחרי, ומי שזכה לראות אותי באורי האמיתי לא ירחק את רגלו מאהלי ונפשי מתאווה דווקא ל”חסידים" הראויים לשם זה, וד“ל. ולכן הנני מתנה מראש: שום איש ושום דבר לא יכריחוני כי אסור מבדחנותי, כי כלי-זיין היא בידי לגרש כל הנמאסים עלי, ואלה שייכנסו בגדר אהבתי יכירו וידעו את סוד המסווה הזה”.

גם אני התוודיתי לפניו, שכן במכתב זה גופו הוא משבח אותי “על הנעימה האבטוקריטית שבמכתבַי”, אך לצערי, לא נשתייר לי כל העתק מהם.

שיתוף-עבודה מוגבר בינינו בא לאחר וועידת החלוץ ועם הוצאת “עיתוננו”, שלמעשה היינו שנינו אחראים לו ושוקדים על תוכנו ועיצובו. סדן היה חביב מאד על הכל וגם מכובד. יושרו, פקחותו וסגולת החבירות שבו העניקו לו מעלת ראשון בין שווים. דברו היה נשמע יותר משל אחרים ולא בכוחו של שלטון פורמאלי, אלא בזכות סמכות רוחנית, שראו אותה כטבעית.

בלבוב היו גם כמה מנהיגים צעירים, בייחוד בקרב ה“התאחדות”, שהתייחסנו אליהם בכבוד. אחד מהם היה קופל שווארץ, שהיה איש-המעלה מנעוריו וציוני מסור; לא דוקטור חצי-משכיל מן הסוג שגאליציה היתה מצטיינת בו, אלא אדם שקנייני התרבות, הספרות והאמנות נמזגו בדמו. היתה לו ידיעה שרשית בתרבות ישראל, שלט שליטה מופלאה בלשון העברית, שלמד אותה גם מפי שופמן, היה בקיא וחריף, בעל תריסין ובעל פעולות. נאומיו במועצת הקהילה בלבוב היו פרקי התקפה על ההתבוללות ופרקי הסברה על הציונות העובדת. הוא חשף את כל הנלעג שבעמידה מתרפסת כלפי השלטונות הפולנים והטיף לעמדה של חוסן וכבוד. הוא עקב אחר פעולתנו ב“החלוץ” באהדה והיה בין ראשוני המברכים להופעת “עיתוננו”. כשעלה ארצה כבר היה בן חמישים, אך התערה בה מייד, נעשה סופרו של “הפועל הצעיר” ומאמריו הכתובים בהומור ובשנינה היו שם דבר.

מיפלש גדול היה בלבוב, שהיה קרוי בשם PASAZ HAUSMANA , שבו קנתה שביתה חנותו של נפתלי זיגל, ושמה “סנונית”, שהיתה משופעת בכל הספרים הישנים והחדשים של הספרות העברית. שעות לא מועטות הייתי מבלה באותו בית-מסחר ומרחרח את הספרים שבאו מן הארץ. כסף לא היה לי כדי לקנותם, והייתי מסתפק בקנייה מועטת, ובעיקר בקריאה בעמידה או לפחות בדפדוף. וזכורים החנות “סנונית” ובעליה לטובה, שפרנסו את סקרנותי הגדולה לדעת את הנעשה בספרות הארץ ובתפוצות.

עם ח. ארלוזורוב בפגישת חלוצים

ב-23 באוגוסט 1924 נתקיימה פגישת חלוצים בלבוב, שהשתתפותם של שליחים מארץ-ישראל שיוותה לה אופי מיוחד, הראוי לרישום. כ-500 חלוצים מכל סניפי גאליציה המזרחית והמערבית התכנסו ובאו ברכבת וגם ברגל. על פגישה זו פירסמתי כַּתָּבָה בעיתון “פאָלק און לאנד” ביום 5 בספטמבר, גליון 10, ואביא בזה את קיצורה:

באולם ברחוב שפיטאלנא נתקיימה בשבת בבוקר פגישת חלוצים מכל קצווי הארץ. החלוצים שזופי הפנים העניקו לאסיפה חן מיוחד. מצב-הרוח היה עליז ורענן, ובעיצומם של הריקודים נטל הח' ישראל כהן את רשות הדיבור לפתיחת הפגישה. מייד השתררה אווירה רצינית. הפותח הצביע על העדר פרספקטיבה רחבה לתנועת החלוץ. קצת מן החלוצים נפגשו עם המציאות הארצישראלית נרתעו ושוב לגולה. היורדים האלה, בעלי האופי החלש, השפיעו השפעה דפיטיסטית על התנועה. הפגישה שלנו צריכה לחזור ולעורר את ההתלהבות בשורות החלוץ ולהשיב לו את האופק הרחב תוך כדי הכרת המציאות.

לאחר הפתיחה, הרצה הח' דב שטוק על היסודות של תנועת החלוץ. עלינו לחבר את החוט ההיסטורי של התנועה הלאומית עם רוחו של החלוץ ולהמשיך בטוויתו. תנועתנו לא תצליח אם תסור מן הדרכים שהיתוו לפניה יוצרי תנועת התחייה.

אחריו הירצה הח' חיים ארלוזורוב על המצב בארץ ישראל. הוא סקר את התפתחותם של יישובי העובדים וציין, על יסוד מספרים ונתונים, את סיכוייה של התיישבות העובדים.

אחרי כן היה דיון, שבו נגעו החברים בשאלות “החלוץ” העומדות על הפרק. הח' סאמט קרא הרצאה מעניינת על “עקרונות תנועתנו”. בהרצאה זו הדגיש סאמט את העקרונות התרבותיים והמוסריים. גם על הרצאה זו היה ויכוח מפורט, שנמשך עד שעה מאוחרת בלילה. ביום א' בבוקר הירצה הח' טלפיר על הפעולה התרבותית ואמר, שהחלוצים צריכים לדעת את בעיותיה של האמנות.

הח' מאיר יערי תיאר את החיים בארץ-ישראל והצביע על הצדדים החיוביים והשליליים של החלוץ ועל ההכרעה של היחיד בעלייה לא“י, וכן דיבר על בעיות הנוגעות לצורות ההתיישבות. עלינו להכשיר את עצמנו כבר בגולה – אמר – לכל אותן הבעיות הכלכליות המנסרות במציאות הארצישראלית. גם דוד כהנא מא”י סיפר על צורות-החיים החדשות בארץ.

אחרי הצהריים נערך טיול משותף לכפר הסמוך ללבוב. בטורים מסודרים צעדנו. צעדה כזאת של צעירים יהודים, הבאים מן העבודה, עוד לא ראתה לבוב ברחובותיה. לאחר שהגענו למקום-היעד, פתח הקהל בשירה ובריקודים. היה מורגש, שבאוויר מתרקם משהו גדול".

אדהכי והכי התחלנו לעשות הכנות לעלייה. קיבוץ “המשולש”, שנתאחד עם קיבוץ עלייה א‘, היה צריך לדאוג להוצאות העלייה, כחלקים אחרים בתוכו. היה דרוש כסף רב, שלא היה ברשותנו, וגייסנו אותו ממקורות שונים. אחד מהם היתה פנייה לתושבי בוצ’אץ’ שיתרמו לקרן העלייה בשביל עולי עירם. אני חיברתי את הכרוז באידיש, כדי שיהיה מובן לרבים ויעוררם להתנדבות.

זכורני, כמה ליבוטים התלבטתי לפני חיבור הקול-הקורא, וזו לשונו:

קיבוץ חלוצים “המשולש”!

און ווידער קומען מיר אייך דערמאנען אייער חוב, וועלכן איר דארפט ערפולן! פאר פיר יאר זענען די בוטשאטשער חלוצים פון דער בעסטער יוגנט געפאָרן קיין א"י. דו יונגע בחורים, וואס זענען געווען דורכגעדרונגען מיט באווסטזיניקייט, פול מיט ענערגיע און מוט, האבן גובר געווען אלע מכשולים און שטערונגען און האבן זיך בולט ארויסגעוויזן אלס פלייסיקע און שטארקע מיטבויער פונם יידישן לאנד. דאמאלס איז געווען א צייט פון התלהבות און שאפונגס-דראנג, און א יעדער איינער, וועלכער האט געפילט דאס באדערפניש זיך מיטצובאטייליקן אין דער ארבעט לטובת דעם פאלק, האט זיך גרייט געמאכט און אָפגעפאָרן.

איצט זענען ווידער דאָ יחידים, וואס זייער בשותפותדיק לעבן און שטרעבן, האט זיי צונויפגעבונדן מיט א שטארק נישט אויפלעזבארן קיבוץ-באנד און האבן פעסט באשלאסן אָפצופאָרן קיין ארץ-ישראל, צוצושטיין צו די ארבעטער און בויונגס-רייען אין לאנד. עס האָבן נישט בַאשלאָסן מענטשען, וואס קוקן קינדיש נאַאִיוו אויפן לעבן און אויף דעם, וואס ס’קומט פאר אין היינטיקן ארץ-ישראל, נאר מענטשען, וואס האבן א רעאלן קוק, קענען די הארטע ווירקלעכקייט זענען זיך באַוואוּסט איבער די פאַרשידענע דערנער און שטרויכל-שטיינער, וואס זענען אויסגעשפרייט דעם גאנצן וועג, וואס פירט קיין א“י און אין א”י גופא; מיטן פולן מאָס פון אחריות, וואס די שווערע אויפגאבן לייגן אויף זיי ארויף, האבן זיי דעם שריט באַשלאָסן, זיי וויסען, אז מיט שוועריקייטן אן א שיעור איז זייער וועג פארבונדן און כדי זיי גובר צו זיין איז נויטווענדיק אין דינסט צו שטעלן דעם גוף מיט דער נשמה; און טראָץ דעם אלעם, אדער דוקא דאפאר, האבן זיי באשלאסן מיט א גאנץ און אמונה-פול הארץ צו גיין, דרייסט צו גיין, צו בויען און פון פלאַנצן זיי פארניינען לגמרי דעם גלות און זייער גאנצער כוח און מוח איז געווענדעט קיין א"י, אונזער לעבנס-לאנד, כדי דאס אויפצובויען אויף יסודות פון גערעכטיקייט און יושר, דארט ווו די שכינה וועט צוריק אנהויבן צו רוען צווישן אונז, דארט וועט אויך צוריקקערן אונזער אַמאָליקער נאציאנאלער כבוד.

און כדי מסוגל צו זיין צו די שווערע אויפגאבן, זענען די חלוצים דורכגעגאנגען א הארטע פאָרבארייטונגס-שול, אין וועלכער זיי האבן זייער ווילן געשמידט און געפרוּווט, כדי זיך צו איבערצייגן אויב ז’איז דא גענוג ערנסט און איבערגעבנקייט, מעגלעכקייט און יכולת צו פארווירקליכן זייערע שטרעבונגען. – און צו אונזער גרויסער פרייד זענען אלע בייגעשטאנען דעם שווערן נסיון!

איצט ווילן זיי שוין אפפאָרן און מיט זייער טאג-טעגלעכער קערפערלעכער און גייסטיקער ארבעט ווילן זיי זייער חוב פאַרן פאָלק און לאנד אָפצאָלן. און אלצדינג האבן זיי שוין: אַ אייזערנעם-ווילן, מעגליכקייט, מסירות-נפש. עס פעלט זיי נאר די מאַטעריעלע מיטלען כדי צו קומען קיין ארץ-ישראל. צי דארף מען נאך א מאל איבער’חזר’ן אז איר, בוטשאטשער און ארום בוטשאטשער יידן דארפט זיי די מאטעריעלע הילף דערלאנגען? איר, וואס דאס איז אייער איינציקע מינימאלע מעגליכקייט זיך פאקטיש צו באטייליקן אינ’ם אויפבוי פונם לאנד, אינם אויפפרישן פונם פאָלק און אינם אויפלעבן פונם העברעאישן גייסט?

מיר קומען נישט צו אייך ווי א “עני בפתח” און שטרעקן נישט אויס די האנד נאך א נדבה, מיר קומען מיט א וועקסל, וועלכעס איד דארפט מסלק זיין, אלס אויסלייזונגס-געלד פאר איירע לייבער, וועלכע איר האט נישט געהאט די מעגליכקייט זיי אליין אין דינסט צי שטעלן פארן אויפבוי פון א"י. רייך ווי אָרם, קליין ווי גרוֹיס דאַרפן דערלאַנגען די געלד – מיטל אין דערמיט שטאָלץ פון א אוואַנגארד אויסגעשטרעקטער האנד: דאס איז די האנד, וואס האט א בוי-מאס און א בוי-פלאן, דאס איז די האנד, וואס ליגט אין איר באהאלטן דער שליסל פון דער היסטאריע און עתיד פונם יידישן פאלק.

יעדע פרוטע אייערע, שטארקט דאָך אונזער האָפנונג, אלס אַ באַוויז פאר אייער פאַרשטענדניש און ריכטיק-אָפשאצן: העלפט דאָך ⁴פאַרווירקלעכן א חלק פוּנם תכלית אליין: באטייליקט דאָך אייך אין אונזער נאציאנאלן אויפשטיין און אויפלעבן;

ערפילט אייער חוב!

בוטשאטש יום כ“א תשרי תרפ”ה.

תרגום הכרוז

ושוב אנו באים להזכיר חובתכם, שעליהם למלא!

לפני ארבע שנים עלו לארץ-ישראל חלוצים מבוצ’אץ' ממיטב הנוער. הבחורים הצעירים שהיו חדורים הכרה ומלאים מרץ ועוז, גברו על כל המכשולים וההפרעות ונתבלטו כבונים חרוצים וחזקים של ארץ-ישראל. היתה אז תקופה של התלהבות ודחף-יצירה, וכל איש שהרגיש צורך להשתתף בעבודה לטובת העם, הכשיר את עצמו ועלה.

גם הפעם מצויים יחידים, שחייהם ושאיפותיהם המשותפים נתקשרו קשרי קיבוץ חזקים והחליטו החלטה נמרצת לעלות לא“י ולהצטרף לשורות הפועלים הבונים את הארץ. החלטה זו לא הוחלטה על ידי אנשים, המבטים בעין תמימה על החיים ועל מה שמתרחש שם בא”י, אלא אנשים, שיש להם השקפה ריאלית, מכירים את המציאות הקשה ויודעים את כל הקוצים ואבני-הנגף, הזרועים בכל הדרך המוליכה לא"י ובארץ-ישראל עצמה. בכל מלוא האחריות, שמטילים עליהם התפקידים הקשים, עושים הם את הצעד, ומתוך ידיעה, שמעשיהם כרוכים בקשיים לאין שיעור, וכדי להתגבר עליהם יש צורך לגייס את הגוף ואת הנפש. ואף-על-פי-כן, ואולי דווקא משום כך, החליטו בלב מלא אמונה ללכת בהעזה, לבנות ולנטוע. הם שוללים לגמרי את הגלות וכל כוחם ומוחם מופנים לארץ-ישראל, ארץ חיינו, כדי להשתיתה על יסודות צדק ויושר. המקום, שבו תחזור השכינה להיות שרויה בינינו, בו יחזור אלינו גם הכבוד הלאומי של ימי קדם.

וכדי להיות מסוגלים לתפקידים הכבדים, הכשירו עצמם החלוצים תוך הכנות קשות, שחישלו את רצונם ונתנסו בנסיונות, למען יווכחו לדעת, כי יש בהם מידה מספקת של רצינות ומסירות, אפשרות ויכולת להגשים את שאיפותיהם. ולשמחתנו הגדולה עמדו כולם בנסיון קשה זה!

עכשיו עז רצונם לעלות לא"י ולמלא את חובתם לעם ולארץ בעבודה גופנית ורוחנית יומיומית. והם כבר מצויידים בכול: ברצון ברזל, ביכולת ובמסירות-נפש. אין הם חסרים אלא האמצעים החמריים כדי להגיע לארץ-ישראל.

האם יש צורך לחזור ולומר, שאתם, יהודי בוצ’אץ' וסביבותיה, צריכים להגיש להם את העזרה החמרית? אתם, שזוהי לכם האפשרות הממשית היחידה להשתתף למעשה בבניין הארץ, בחידוש העם ובתחיית הרוח העברית?

אין אנו באים אליכם כעני בפתח ואיננו מושיטים ידנו לקבלת נדבה, אנו באים ובידנו שטר-חוב, שעליהם לסלק פרעונו, כדמי-כופר לנפשותיכם שלא ניתן לכם להעמיד אותן עצמן לשירותו של בניין הארץ. עשיר ודל, קטן וגדול, צריכים להגיש את האמצעים הכספיים לאלה, שידם מושטת בגאווה של חלוצים העוברים לפני המחנה: זאת היד, האוחזת באמת-מידה ובתכנית-בניין, זאת היד שגנוז בה המפתח של תולדות העבר ושל עתיד העם היהודי. כל פרוטה משלכם מחזקת את תקוותנו כאות וכעֵדות להבנתכם ולהערתכם הנכונה. סייעו נא בידנו להגשים חלק מן המטרה עצמה, קחו נא חלק בתחייתנו הלאומית. מלאו חובתכם!

וינה – תחנה לעלייה

בחורף תרפ“ה נעשו ההכנות לעלייה, כלומר, להברחת הגבולות, בקצב מהיר וזהיר כאחד. רוב החברים ב”קיבוץ עליה" היו חייבים בשירות הצבא ואי אפשר היה להשיג דרכונים כשרים בשבילם והיה הכרח להעבירם תחילה לווינה באורח בלתי ליגאלי. ארגון ההברחה היה מסובך מאד, מסוכן מאד ויקר מאד. הקיבוץ, שהיו בו כשבעים חבר וחברה, התפלג לחבורות, וכל חבורה הצטיידה בתעודות מזוייפות, בתעודת החלוץ, שנתפרה לו במעילו, במעט כסף צ’כי, הונגארי ואוסטרי, כדי שאפשר יהיה בכל ארץ להשיג אוכל ולנסוע ברכבת בלי להיזקק לחילופי מטבע. וכך העברנו את רוב חברי הקיבוץ (ובתוכם אחי אשר), ואילו אנחנו, האחראים לעליית הקיבוץ, נשארנו באחרונה והכינונו את עצמנו לדרך. בינתיים נתגלתה ההברחה ושומרי הגבול חידדו ראייתם ונתיב-ההברחה היה בחזקת סכנת נפשות. אף על פי כן, שמנו לדרך פעמינו. זכורני, לילה אחד ואנחנו מטפסים על הרי הקארפאטים ויורדים מהם בחשכה גמורה ובמדרונים משובשים בקוצים ובבורות, נופלים וקמים, ומחיים את נפשו במציצת לימון שהצטיידנו בו שמא נגיע לידי עלפון או תשישות כוח. כך עברנו את הגבול הפולני-הונגארי, ואת הגבול ההונגארי-צ’כי. כשהגענו לצ’כוסלובקיה עלתה בדעתו של נחמן טננבוים הצעה מחוכמת: להתלבש לקראת המעבר בגבול הצ’כי-אוסטרי בבגדי טירולאים ובכובעים מקושטי נוצה, כדי שניראה כתיירים מקומיים. כל החבורה, מלבדי, הסכימה להצעה זו. אני חשתי בסכנה ונשארתי במלבושי הקודם. נראה, שאחד הבלשים שם עין חשדנית בנו וטילפן לווינה, וכשירדנו מן הרכבת באו שוטרים ואספו את “הטירולאים” שלנו כביצים עזובות: אחד, שניים, שלושה… רק אותי עזבו לנפשי, ואני נכנסתי עם שאר הבאים לווינה ונסעתי הישר לבית דודי, נחתי קצת, ואחר כך התחלתי להפעיל את המוסדות הציוניים בווינה למען שיחרורם. ולא עוד, אלא שהבאתי להם מזון לבית המעצר, שבו היה גם אחי אָשֵׁר, שהגיע כמה ימים קודם לכן, ונתפס ונחבש. מובן, שההורים לא ידעו דבר וחצי-דבר מכל מה שאירע לנו, וגם אחרי כן לא סיפרנו להם אלא רמזי הרפתקאות בלבד. אבל זאת היתה העפלה גדולה, שנס הוא שלא נסתיימה במיתות או בהמתות.

---

אנשי הקהילה בווינה, שרבים מהם היו ציונים, שהיו משחררים את החלוצים שהבריחו את הגבול ונתפסו באוסטריה. הם התחייבו, שהחלוצים לא ישהו אלא שהייה קצרה ובמשך זמן מסויים יקבלו סרטיפיקאטים ויעלו לארץ-ישראל. ולפי שהסרטיפיקאטים לא נזדרזו לבוא, הן מחמת מיעוטם והן מחמת סחבת בינמשרדית, התעכבנו בווינה למעלה מששה חדשים עד שעלינו.

וינה עשתה עלי רושם כביר. אמנם אוסטריה יצאה מקוצצת ממלחמת העולם הראשונה וּוִינה היתה מכוּנה “ראש גדול על גוף קטן”, אף על פי כן, היא היתה יפה, עירנית ומרכז-משיכה. בה היו אז זיגמונד פרויד, אלפרד אדלר, קארל רנר, אוטו באואר, פרידריך אדלר, מאכס אדלר וכיוצא בהם אישים נודעים בשם. שמעתי הרצאה של אלפרד אדלר על פסיכולוגיה אינדיבידואלית ושל מאכס אדלר על סוציאליזם ומארכסיזם, הייתי נוכח בקונגרס של פסיכולוגים וביקרתי ב“יוֹספשטטרתיאטר " ב”בורגתיאטר" המפורסם, שבהם ראיתי הצגות של מחזות קלאסיים. קורא הייתי ב“דער פאקעל” (הלפיד) של קארל קראוס, ואף על פי שלא גרסתי מין מהפכנות משמידה כזאת, הייתי נהנה מן הסאטירה השנונה שלו על המשטר, התיאטרון, העיתונות, מנהיגי מפלגות ושיגרת-החיים הבעל-ביתית. אותי עניינו במיוחד מסותיו על הלשון הגרמנית, שאהב מאד וראה בה את “הלשון העמוקה ביותר”. כמה שנים אחרי הופעת היטלר התאבד. גם בתחום היהודי והציוני נתבשמתי מפעילות גדולה. כתוצאה של המלחמה השתכנו בה יהודים רבים, יוצאי מזרח אירופה. הרב הראשי פרופ' צבי פרץ חיות, היה אדם בעל מידות תרומיות, נואם ומטיף מצויין, שהעמיק את ההסברה הציונית – רועה נאמן בקהילתו. טיהר את ה“טמפל” מרוח הטמיעה, והנהיג שוב את התפילות למען ציון, שנמחקו קודם. הוא הרצה בפדגוגיון העברי על המקרא ושמעתי כמה מהרצאותיו, כדרך ששמעתי הרצאותיו של צבי דיזנדרוק על הפילוסופיה היהודית בימי הביניים. וכן דר בה הסופר אהרן קמינא, שאמנם לא היה ציוני שלם, אך ידיו רב לו בספרות העברית.

לקהילת וינה היתה ספריה עשירה ומסודרת, ביחוד בחכמת היהדות ובספרות העברית. היו בה חדרי עיון וקריאה מתוקנים יפה. לעתים קרובות הייתי נהנה מאוצרותיה. אחד הדברים ראוי לציון. עוד בימי נערותי, כששהיתי אצל סבא בקורולובקה, התוודעתי למשכיל אחד שהיו לו ספרים הרבה מימי ההשכלה, שמביניהם נתחבבו עלי במיוחד תרגומיו של יע"ס (זלקינסון) לשכספיר. כשהתחלתי לחקור אותו, נודע לי, שתרגם גם ספר בפרוזה ושמו “סוד הישועה”: הספר עצמו לא היה בין הספרים שהוצעו לקוראים, מפני שהיה כתוב ברוח מיסיונרית, אולם השגתי אותו ורשמתי לי את שעריו ותוכנו. לימים, כשכתבתי מונוגראפיה על זלקינסון, וזה היה בימי מלחמת העולם השניה, לא יכולתי להשיג את הספר הזה והסתפקתי ברשימות שרשמתי בשעתו בספריית הקהילה. כתום המלחמה קיבלתי אותו בדרך מקרה והכללתי דברי עליו וקטעי תרגום לדוגמה – במהדורה החדשה הכלולה בספרי.

במועצת עיריית וינה, שהיתה בשליטתם היציבה של הסוציאלדימוקראטים, ולפיכך כינוה בשם “וינה האדומה”, היו שלושה ציונים (ד'“ר יעקב ארליך, ד”ר ברונו פולאק, וד"ר ליאופולד פלאשקס), גם בבית הנבחרים היה ציר יהודי, הלא הוא המנהיג הציוני הידוע רוברט שטריקר. הם נלחמו בהתבוללות, שכמה מנהיגים יהודים בקהילה ומחוצה לה, וכן מומרים ומומרים-למחצה ממפלגת הסוציאלדימוקראטים, דגלו בה ואף הגשימו אותה. האנטישמיות בווינה היתה מן הוותיקות באירופה וחלק גדול מן הפעילות היהודית והציונית היה מוקדש להדיפתה של האנטישמיות האידיאולוגית והמעשית. בתחום זה מילא תפקיד גדול העיתון הציוני “ווינער מורגנצייטונג”, שרוברט שטריקר היה אחראי לעריכתו ורוברט וולטש היה מזכיר המערכת, לפני שעבר לברלין להיות העורך הראשי של ה“יודישה רונדשאו”. היה גם שבועון ציוני רשמי ושמו “יידישה צייטונג”, שמאיר הֶניש היה עורכו, אולם זה נדחק לבסוף על ידי העיתון היומי וקיומו נתבטל. התנועה הסוציאליסטית באוסטריה השפיעה אותה שעה עלי מאד. וראוי לומר בה משהו.

הסוציאלדימוקראטים, שראשיהם היו יהודים, לא היטיבו הרבה לענין היהודי. אוטו באואר כָפר להלכה בקיומו הלאומי של העם היהודי והתנכר לציונות. וגם מאכס אדלר לא הודה בו בפה מלא. אולם זכותה של הסוציאלדימוקראטיה האוסטרית בכך, שנלחמה עם הכוחות הפאשיסטים ויצרה אסכולה רעיונית בתנועת הפועלים, הנודעת בשם “אוסטרו-מארכסיזם”. זו פיתחה את המרכסיזם ונתנה לו פירוש חיוני יותר. היא חתרה להתאים את תורת מארכס אל התופעות החברתיות, הכלכליות והמדיניות של ההווה. היא הגדירה את עצמה כנגד הבולשביזם והריביזיוניזם כאחד, להלכה ולמעשה; החשיבה את ערכם של תיקונים חברתיים במשטר הקאפיטאליסטי תוך שמירה על הרוח המהפכנית של הפרולטריון; הדגישה את המומנט המוסרי שבסוציאליזם ואת ערכו של הרצון בשינוי סדרי החיים. עיריית וינה עשתה רבות בתחום החינוך, השיכון, העזרה הסוציאלית ושיפור שירותי העיר. היא יצרה את ה“שוצבונד”, שהיה חיל-מגן, ותנופה כנגד הפאשיזם ומזימותיו.

קארל רֶנֶר, שהיה קאנצלר הרפובליקה האוסטרית בשנת 1918/20, פיתח בימי המאבק של המיעוטים הלאומיים במונארכיה האוסטרית-הונגארית למען עצמאות לאומית, תורה מיוחדת. הוא הציע מתן אבטונומיה לאומית-תרבותית פרסונאלית בשביל מיעוטים שאינם מרוכזים בשטח אחד. בתיאוריה זו נסתייעו גם האבטונומיסטים היהודים והמפלגות המתנגדות לציונות ברוסיה ובפולין.

---

מרכז החלוץ בווינה, שגם אני נמניתי עם חבריו, בא בדברים עם אגודות הפועלים בווינה ובעזרתן נכנסו חברי הקיבוץ לעבודה חקלאית באינצֶרסדורף ובמקומות אחרים והמתינה לסרטיפיקטים. קבוצת “המשולש”, שבימים הראשונים לשהותה בווינה, היתה שייכת לקיבוץ העליה המאוחד, נפרדה ממנו וחזרה להתקיים קיום נפרד, ועלתה לארץ ישראל כיחידה שלמה לעצמה.

בועידת “החלוץ” האוסטרי, שנתקיימה בווינה בתרפ“ה, הרציתי על תכנית הפעולה התרבותית, שבה אמרתי, כי חלוצי אוסטריה שחינוכם היהודי לקוי הוא לעומת זה של חלוצי גאליציה ופולין, חייבים ללמוד את תורת היהדות ולהכיר את ספרותה וערכי חייה. “החלוץ צריך להיות יורש האומה ותרבותה ומן הדין שידע מה הוא אומר לרשת וכיצד הוא רוצה להמשיך ביצירה זו” – סיימתי את הרצאתי. ההרצאה עוררה ויכוח וניכר היה שקלעתי אל המטרה. בועידה זו נבחרתי חבר המרכז, אף על פי שעוד לפני הועידה כבר הייתי פעיל בו. בועידה זו הצטרפה תנועת-הנוער “בלוי-ווייס” להסתדרות “החלוץ” ובאי-כוחם נכנסו לועד המרכזי. ברשימה שכתבתי על כך ושנתפרסמה בי”א בתמוז תרפ“ה, ב”העתיד“, עיתון “החלוץ”, שהופיע בווארשה בעריכת דב שטוק, אני מתאר את אופיו של “בלוי ⁵-ווייס” בכלל, בזו הלשון: “אנשי ה”בלוי-ווייס” הם נטולים לא רק מן היהדות אלא גם מן היהודים. כל המנהגים, המידות והנימוסין שלנו, שתקופות רבות לא יכולנו להסבירן ולתפסם בצורות-מחשבה של אומות-העולם, החלו פתאום להיתרגם. המושג “שבת”, שמתוך ספציפיות מובנו חשבנו, שאי אפשר להעתיקו לשום שפה ולשון, אצלם הוא מקבל את המשמעות SAMSTAG. “SAMSTAG WIRD NICHT AMTIERT " (בשבת אין עובדים במשרד) אומר בחור בעל גומות-חן. חג-השבועות, שהוראותו לא יבין כל מי שאינו מהול, משום שאינו בקיא ב”ספירה“, ואינו אומר “שבע שבתות תמימות תהיינה”, אצלם קוראים לו PEINGSTEN וכו' וכו'. האתמוספירה היא חסרת צבע יהדותי. אולם יש בכל זאת יחידים, והם לא מועטים, שרואים את “התוהו לא דרך” שהלכו בו חבריהם ומשתדלים להחלץ מתוכו. במובן זה מצטיין ה”בלוי-ווייס" בווינה לטובה משאר חבריהם".

בראשו של מרכז זה עמד ליאו קאופמן, שהסב אחר כך את שמו לקדמן. הוא כבר היה חבר בתל-יוסף, ובא לוינה כשליח של ההסתדרות ו“החלוץ”. הוא היה יהודי גרמני מובהק, התמצא יפה מאד בהוויתה של וינה והיה מקובל מאד בחוגי האינטליגנציה ובחוגי השלטונות. היתה לו משפחה גדולה וביקרתי בביתו כמה פעמים. הוא קירבני וסייע לי בפעולתי במרכז החלוץ, שכן מצא בי מה שהיה חסר בו: ידיעה בלשון העברית ובתרבותה. גם בסניף ההתאחדות המקומי הייתי מרצה בגרמנית. בסוף הקיץ של שנת תרפ“ה נתקיימה ועידת ההתאחדות העולמית, לקראת הקונגרס הציוני הי”ד, שבו הייתי סַדרן. בועידה זו נבחרתי למזכיר העברי (היה גם מזכיר לרישום בגרמנית) וישבתי על הבמה ורשמתי את הפרוטוקול לא רק במחברת אלא גם בלבי. זה היה בשבילי קורס מזורז להכרת אישי “הפועל הצעיר”, שבאו מא"י להשתתף בועידה ובקונגרס. בעינים חוקרות תהיתי בקנקנם, בדקתי דיבורם והילוכם של אלה, שעד כה רק חזיתי אותם בדמיוני מרחוק, ועתה נראו לי בממשותם כמגשימי חלומותי.

אנו מפליגים ארצה

סוף סוף נתקבלו הסרטיפיקטים, נסענו לטרייאֶסט ושם עלינו על אוניית-משא “צילה” והפלגנו שבעה-עשר יום בים, מפני שהאונייה עשתה חניות רבות לשם פריקה וטעינה. כמעט בכל חנייה ירדנו וסיירנו במקום והשבענו את עינינו במראות-נוף, בטיפוסי אדם שונים ובבניני-נוי מרהיבים. בוונציה, עיר התעלות והגונדולות והגשרים, הצטלמנו בככר היונים המפורסמת. כשהגענו לאלכסנדריה של מצרים כבר התחלנו לחוש את הקירבה לא"י: ערבים, תנועת עולים, שלטון הלשון הערבית, צעקות והמולה רבה.

אחרי 17 ימי טלטולי-ים וחניות-יבשת עגנה ביום 29.10.1925 האניה “צילה” בחוף יפו ורגלי דרכו על אדמת המולדת. צעקותיהם של הספנים הערביים, התנהגותם הגסה כלפי העולים וחטיפת המטען והטלתו לסירה, עשו רושם רע ביותר, אך לא יכלו לעמעם כהוא-זה את האור הפנימי והחיצוני שזרח עלי בהגיעי אל הארץ. גם המפס"ים, שקידמו את פנינו בסיסמתם: נייע קרבנות! כלומר, קרבנות חדשים באו, לא קלקלו את מצב רוחי. היה זה יום יפה בשילהי קיץ, שלא אשכחנו לעולם. לא היתה כל מחיצה ביני ובין הארץ ויושביה. דיברתי עברית, הכרתי את בעיות הארץ, ונכנסתי לתל-אביב כמי שנכנס לביתו. אבל הייתי נפעם מאד וציננתי את חום-לבי בכוס-גאזוז ראשונה ששתיתי יחד עם חברי, שהחרישו כמוני כל הזמן. בין הבאים לקבל אותנו מטעם “הפועל הצעיר” היה בנימין וֶסט, ששימש אז מזכיר המפלגה. כן היה מינהג המפלגות אז, לשלוח באי-כוחן לנמל לקראת כל אוניה באה ולקשור עם העולים קשרים ראשונים. הואיל וקבוצת “המשולש” היתה ידועה כקרובה ל “הפועל הצעיר”, לא ניגשו אלינו נציגי מפלגה אחרת.

כמה מחברי קיבוץ “המשולש”, שעלו ארצה כמה שבועות קודם לכן, נצטרפו שוב אלינו וכך היינו חטיבה קטנה ושלמה. תחילה נשלחנו לבנימינה, ועבדנו בעבודות שונות, כעבור ימים מועטים, נסענו לפתח-תקוה ותקענו כמה אוהלים קטנים ואוהל אחד גדול בעמק שומם, שכינינו אותו בשם “עמק השֶׁבע”, על שום שבע הקבוצות שקנו להן שביתה באותו עמק.

---

עם עלייתי לארץ ישראל תם ונשלם פרק של עשרים שנות חיי הראשונות. חשתי בכל הווייתי, שאלו היו הכנה ופרוזדור לחיי העיקריים, המעותדים לי בארץ. תוך שכרון של התגשמות חזון-טיפוחים מרהיב, תהיתי תהיות הרבה על מעמדי החדש. תעלומות גדולות בצבצו ועלו על לבי ומוחי. עם כל ידיעתי, שעלי להיות פועל עברי וחבר בקבוצה, לא פסקו הרהורים בקרבי, שאני עומד עדיין לפני פרשת-דרכים, העתידה להעסיק אותי הרבה. ואמנם, כל מה שאירע בעולמי בארץ אחר כך אִמֵת תחושת עירנות זו, ועל כך יסופר בפרקי קורותי הבאים.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

¹

יצירתו הספרותית של שלום-עליכם נעשתה נכס-צאן-ברזל לא רק של הספרות האידית, ובאמצעות תרגומי-המופת של י. ד. ברקוביץ – גם של הספרות העברית; יתרה מזו: לכשנבדוק נמצא, שכל אותם הדמויות וגזרי-המאורעות ופתחי-השיחות כבר נכנסו לאוצר החוויות הלאומיות של כל אחד מאתנו ושל העם כולו. הן ידוע, ששמותיהם של סיפורי שלום-עליכם, גיבוריהם ומקומות מגוריהם ונדודיהם, נהפכו לראשי-הגדרות של האופי היהודי, הטיפוס היהודי והמצב הכלכלי והרוחני של הגולה היהודית. מנחם-מנדל, טוביה החולב, כתריאליבקה, “אשרי, יתום אני”, שיינה שיינדיל, ועשרות שמות ותארים אחרים, שוב אינם כינויים פרטיים, אלא יצאו ללמד על הכלל כולו. זה שנים שהם משמשים כלים להכיל בהם את תוכן הווייתה של האומה ומפתח לתודעתה. ואין זה מקרה; הן שלום-עליכם היה מטיף לציונות לא רק בעקיפין, באמצעות סיפוריו, אלא גם במישרין, ע"י חוברות מיוחדות.

סופר, שתמצית חיונית כזאת ממנו נמזגה לתוך הרגשת האומה ומחשבתה, כבר מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

שלום-עליכם היה אמן גדול. וככל שאנחנו מתרחקים הימנו בזמן ובמקום, אנו מתקרבים אל יצירתו. סוד גדולתו לא היה מובן כל צרכו לבני דורו. האריות שבספרות העברית והמשכיל העברי קבלוהו בהסתייגות-מה. אפשר שפשטותו וצלילותו גרמו לכך ואפשר שהיו גם סיבות אחרות. אולם עתה, כעבור שני דורות, הכל יודעים שאותה פשטות ואותה צלילות מעלה יתרה הן לו ומוסיפות על הערך האמנותי של יצירתו. בזכותן קוראים ילדי ישראל בספרי שלום-עליכם במשנה-הנאה, קוראים בהם בילדותם וחוזרים וקוראים בבגרותם. הם נעשו כספרי-המופת, המיניקים אותם חלב אמונה ותקווה, דעת העם וחייו, וגם דבש הרפתקאות של עניי-רכוש ועשירי-דמיון, עליזים בעצבותם ועצובים בעליזותם. יש בה ביצירת שלום-עליכם כל מסכת היסודות של ספרות מחנכת ומענגת, מזון לרוח ולדמיון, משען אישי ולאומי.

ושבעתיים ייקרו לנו ספרי שלום-עליכם לאחר שאותו עולם ואותה עיירה שקעו, והכורת עלה על הנפשות הפועלות בהם. בהמית לב אנו נכנסים להיכל הדמויות הלזה, שגופותיהן נשרפו אך נשמותיהן שוקקות חיים ותנועה. בדחילו ורחימו אנו נושקים לאנדרטה חיה זו, שחום ואהבה שופעים הימנה.

ובאותה שעה עצמה, שבה אנו מחיים את שלום-עליכם, בישראל ובתפוצות הגולה, אי אפשר לנו שלא להרהר בצער במנהגה של ברית-המועצות עם שלום-עליכם. שלום-עליכם לא יצוייר בלי ספרות יהודית, בלי קורא יהודי, בלי הווי יהודי ובלי הלצה יהודית. הן הוא תיבל את החיים היהודיים, שאב מהם ואל תוכל חזר ויצק מרוחו. הוא אף היה ציוני. ואם חגיגות שלום-עליכם בברית-המועצות לא יביאו עמהן דרור גם לתרבות היהודית, ואם השלטונות לא יתקנו את המעוות הגדול שעיוותו לעם שלם – אי אפשר יהיה להשתחרר מן הרושם, שחגיגות אלו מתכוונות לשמש “אליבי” למה שעוללו ברוסיה לסופרים היהודיים ולתרבות היהודית.

זכות גדולה היא למדינת ישראל, למשרד החינוך והתרבות ולאגודת הסופרים, שהעלו את דיוקנו הספרותי והחינוכי של שלום-עליכם וכנפי נשמתו ויצירתו מרחפות עכשיו בחללה של ארצנו, בבתי הספר, במשפחה, בעצרות-עם ובבמות הספרותיות. על ידי כך חודשה ירושה גדולה ונכנסה מן המחבוא שלו שחוק ובדיחות-דעת ואף אזהרה חשאית, אנו חשים עצמנו עשירים יותר ובטוחים יותר בעתידנו.

¹

מאבות התנועה היה, ממניחי יסודותיה ומציבי דלתיה. דמות מוצקה של מנהיג ומורה-דרך, הקובע הלכות לדורו. עמוד מעמודי-התווך של הבנין הרעיוני.

הוא היה ממשפחת החוצבים. שום דבר לא ניתן לו בקלות או במסירת-הקולמוס. מתוך נפשו חצב את אמונתו ודעותיו ומלבו ניקר את ביטויין. על כן כל מה שאמר וכתב היה טבוע בחותם האמת.

כל ימיו וכל שעותיו היו קודש לעבודת העם, לקיבוץ גלויותיו, להגשמת הציונות, ליצירת חברת-עובדים. מחשבתו הלאומית והחברתית היתה נוקבת ויורדת עד השיתין, ועם זה היתה מחוברת למסורת האומה, למאוויי גאולתה ולחלום התחדשותה. והמעשה שלו, כאורח חייו, היה תמיד חלוצי, בלב ונפש, מתוך התפקקות כל החוליות שבשדרה. היה כותב מתוך התקדשות, מתוך יראת-כבוד לכל אות, כדרך שהיה פועל בשדה החינוך, או בשדות אחרים מתוך התמכרות גמורה ומוחלטת. הווייתו הפרטית היתה מובלעת בתוך חיי הכלל, עם שחי חיי נפש אינטנסיביים עמוקים, וראייתו היתה רחבה והקיפה ספירות רבות ורחוקות. כל דבר אנושי ולאומי לא זו בלבד שלא היה זר לו, אלא העסיק אותו ואף היה מביע דעות מקוריות ביותר עליו.

בראשית חייו בארץ נטל על עצמו שליחות לאומית וציונית רבת-הוד ורבת סכנות. הוא הלך לתימן, כדי לבשר את גאולת העם ולעורר תנועת עליה בקרב עדת יהודי תימן. כל פרשת עלילותיו אלו הלא כתובה בספר, שיבנאלי עצמו כתב. בהתפעמות גדולה אנו קוראים עד היום את תיאוריו. והוא מצטייר בדמיוננו כאחד קדמון, ששליחות משיחית הוטלה עליו, אלא ששליחותו היתה טהורה, בשם העם ממש, ללא תעתועים משיחיים הידועים בקורותינו, ורצופה כולה אהבת ישראל וצמודה כולה למטרה הקדושה: להעלות את השבט הנידח והמפואר הזה לארץ ישראל. ואמנם יהודי תימן הוקירוהו כל הימים ואף היו שאמרו עליו תוך הדגשת הבּ': יבּנאלי הוא המשיח שלנו!

עשרות שנים עברו מאז מילא שליחות נעלה זו ומתוך ענווה לא דיבר ולא כתב עליה, אלא לפני שנים מעטות. הרגשת יעודו לא עזבתוּ, אך היא הדריכה אותו במעגלי פעילות אחרים: בגדוד העברי, בהקמת אחדות העבודה, ביצירת ההסתדרות ומפלגת פועלי א"י, בגיבוש יסודותיה של התנועה הציונית ותנועת העבודה ובהעמקת משנת החינוך החדש. ויבנאלי עשה זאת באמצעות הכתב והדיבור. שכן היה סופר לפי שורש נשמתו, כלומר, הוגה-דעות המלביש את מחשבתו לבושי-לשון שלמים. מאמריו ומסותיו הם איפוא ממיטב ההגות והחזות, שניתנו לנו תמיד בביטוי עברי מקורי.

יבנאלי בער תמיד באש החזון של עצמאות ישראל והדליק לבבות שומעיו וקוראיו. מעל הפוה"צ ומעל במות אחרות ובספרים משלו, הגיד את דברו כמנהיג, כפובליציסט, כהוגה-דעות, כהיסטוריון של הציונות, כמחנך וכבונה חברה.

עד נשימתו האחרונה ממש הגה בבעיות העם והתנועה, הגיב, הציע והשתתף בכל המתרחש. מכאובי מחלתו לא הניאוהו משום דבר. על ערש דוי הגיה את ספריו העומדים לצאת לאור, תיקן ושינה. גופו הלך והצטמק, אך דעתו נצטללה בו ורוחו לא נס ליחה, אלא הפליאה את הכל ברעננותה ובעירנותה.

נסתלק מאתנו אחד מאישי התנועה המקוריים, רבי הענין והעומק. ואפשר לומר בפשטות: על במתנו – חלל! וגדול הצער ועמוק האבל.

¹

כשבא אלינו מגרמניה היה כבן 53 שנה. זה הגיל, שרוב בני אדם הולכים בו בדרך שסללו להם עד כה ואינם נוטים עוד לתמורות ניכרות בחייהם. והוא כבר היה אז מוכתר בשם-עולם כעורך מדורי כלכלה בעתונות הגרמנית הנכבדה, כמנהיג הס"ד הגרמנית, כמורה-דרך לאגודות המקצועיות, כמעצב שיטת הדימוקראטיה הכלכלית וכמחבר ספרים בשאלות כלכלה וחברה. ואף בתנועתנו כבר היה יושב-ראש הליגה למען ארץ-ישראל העובדת וחבר הנהלת ההסתדרות הציונית בגרמניה.

ואולם עם כל היותו מוכן הכנה נפשית לעליתו לא“י ולהשתקעותו בה, שכן כל מה שעשה היה פרי חווייה עמוקה ושיקול-דעת מרובה, הרי היה בלתי מוכן למעשה. שפת הארץ לא ידע, חיי הישוב היו זרים לו ותחומי פעילותו העיוניים והמעשיים היו כל ימיו בחברה אחרת ובתנאים אחרים. ואף-על-פי-כן, הוא נקלט קליטה שלמה ומהירה בתוך הווייתנו הציבורית. שקד על לימוד הלשון בחריצות ובהתמדה מפליאות, ורכז לו בה ידיעות ניכרות בדיבור ובכתב. עד מהרה מילא תפקידים ראשונים במעלה כמרצה, כיועץ כלכלי, כמנהל בנק הפועלים, כציר לקונגרסים הציוניִם, כחבר כנסת, כשר החקלאות והסעד וכשליח ציבור בעיריה. ובכל המשימות הללו היה נאמן בית-מפלגת-פועלי-א”י, נבחרה ואחד מאישיה המרכזיים.

הוא היה אדם שדעתו רחבה והשכלתו מקיפה ומגוונת. היה מומחה לכלכלה, אולם גישתו לחיי הכלכלה שלנו, הצעותיו ותכניותיו, היו פרי מזיגה של הלכה ומעשה, עיון ונסיון. הוא ירד לעומק ייחודה של מציאותנו הכלכלית והבין את חיבורה האורגאני לאידיאלים החברתיים שלנו. כי השקפת-עולם ציונית-סוציאליסטית היתה מונחת ביסוד שיקוליו. משום כך היה כעין לשכת-העצה לממשלה ולהנהגתה המשקית. בקרתו ודעתו היו נשמעות ביראת-כבוד גם על-ידי יריביו, שכן הכל ידעו כי יצאו מפי אישיות רחבת ידיעה ורבת-אחריות.

נפתלי היה רחוק מן היבושת של מקצוענים, שכל עולמם מיספרים ודיאגראמות, ניתוחים והיקשים. הוא היה בעל נפש פיוטית ובעל טעם ספרותי. ניחן בחוש הומור דק, שהיה זורח גם מבעד לשפתו העברית הבלתי שלמה. התחבטותו בביטויו העברי היתה מוסיפה לו כבוד וחן.

בעל מידות תרומיות היה, ישרוּתוֹ האינטלקטואלית וחתירתו לצדק אישי וחברתי היו מבהיקות מכל דבריו ומעשיו. נעים הליכות היה, פיקח, מבין ללב זולתו ותופס בטביעת-עין אחת את בן-שיחו וטענותיו.

למדינה אבד אחד מבניה המוכשרים והמסורים, ששירת אותה באמונה וברוב יכולת, ולמפלגת פועלי א"י – הוגה-דעות, מדריך ומשפיע בבקיאותו הגדולה, באצילות נפשו ובטוהר מצפונו.

השאלותיו ודימוּייו של ביאליק, כשל כל משורר גדול, אינם בריות מקריות ואגביות. ממחצב רוחו נחצבו. הם החותמת והפתילים שלו, טבעת־קידושיו. אפשר ליתן בהן סימני־קבע וכללי־קבע. כשם שכל הוגה־דעות טובע לעצמו מושגים ומונחים, שבסיועם הוא מנסח את מחשבותיו, כך טובע לעצמו כל משורר השאָלות, דימוּיים ותמונות, המשמשים לו אמצעים להביע בהם את עצמו, את ראייתו ואת התרשמותו. ההשאָלה או המיטאפורה אינה אביזרי־סגנון חיצוניים או תקשיט בעלמא, אלא אלמנט פיוטי עיקרי, עצם מעצמיה של השירה. היא נולדת עם החוויה ודבוקה בה. דילטי אמר עליה, ש“היא איננה כמין לבוש שמלפף את הגוף, אלא היא עורו של הגוף”. משום כך רשאים אנו במידה יתרה לראותה כאילו המשורר זוכה בה בגורל ולא דרך בחירה חפשית.

דורשי רשומותיה של ההשאָלה סבורים, שמקורה בתקופת אדם קמאָה. כשם שכתב־הציוּרים קדם לכתב־האותיות, כך קדמה שפת־הציורים להבעה הפשטנית. וכבר העיז חוקר־לשון אחד להמשיל את הלשון לעשׂביה, שבה אצורות מיטאפורות נובלות. ברם, תהי ראשיתה של ההשאלה מה שתהיה, אחת ברורה: ההשאָלה היא נשמת השירה וחנה. וגם אם המשורר מוצא לפניו “מיטאפורות נובלות”, הרי דמיונו היוצר נופח רוח חדשה באַפן והן שבות לתחיה. משם ששרשי הצורך להשתמש בהשאָלה וניחושי הדימוּי, המצוּיים בפייטן, עמוקים מאד. הם נעוצים אולי בעובדה, שכל הנמצאים ביקוּם, כל צורות הגילוּי של הבריאה, הדומם והחי, חבוקים יחד וקשר חיוני סמוּי מקשרם; שיש איזה מחזור־דמים גדול וכולל, אשר בת־קולו נשמע בורידוֹ של אדם ובגיד של אבן ובליפים של צמח. קשר עולמי זה מורגש במיוחד ובעוז למשורר, המרוקם בשעות־השראתו בתוך הבריאה כולה. המשורר, השומע המית החי ורחש הדמויות, מקרב עצם אל עצם, מהות למהות, תמונה לתמונה, רגש לרגש. בעולם יצירתו אין בדילוּת והתפרטות, אלא הויה של טן־דוּ, סודות של זיווגין וצירופין. עצמי הטבע ויצירי הרוח, ברוּאי־הדמיון ומבוּעי־הלשון כרתו ברית ביניהם, ברית של גלגול חפשי, של עיבור־צורה, של חילופי שמות ושל הפראת־גומלים. אחד רשאי להיות חליפתו של חברו, סמלו, מפרשו ובא־כוחו. הגופני מתגלגל בנפשי, הדומם בחי, הפרט בכלל, ולהיפך. זוהי כוונת המימרא: למשורר יש הרגשת־עולם. כי הוא חש את היקום המפכפך בקרבו. דמיונו אינו יודע מצרים ומחיצות. הוא רואה את כל הספירות כשהן נושקות זו את זו. הכל נהפך לעיניו למראות וחידות.

לשון המראות היא גם לשונו של ביאליק, לשונה של “הבריכה”:

שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים,

לֹא קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;

וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,

בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,

וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת הִרְהוּרָיו,

וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבוֹ

וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא־הָגוּי;

הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת – – –

השיר “הבריכה” הוא אבן־החן בנזר־שירתו של ביאליק. מבהיק הוא כשבע שמשות. שפעי־שפעים של השאָלות וסמלים בשיר הזה, וכולם זכים ומאירים כבדולח. בו באו לידי גילוּי שלם לא רק כוחו המעצב של המשורר, אלא גם השקפת־עולמו הפיוּטית ודרך הוויתו.

בשירת ביאליק מגולמת ההכרה, המיטאפיזית ביסודה, כי כל הכוחות הפועלים בטבע ובאדם שווים במהותם ובשרשם ובצמרתם. הכל שרוּי במעלת יצירה ופעולה. הבריאה וכל מה שבה היא בעלת נפש חיה ובעלת־כוונה. כל איתני הטבע צופים את הליכות המשורר, משתתפים בצערו ובשמחתו ועורגים לאהבתו. הרקיע, השמש, הירח, הכוכבים, העננים, הפרחים, הרוחות והברקים, אביב, חורף, מלאך ושטן – כולם תכונת אנוש להם, פועלים ונפעלים, רוגשים ומרגשים, מפריעים ומסייעים. הכל שופע חיים, נפתולים ונצחון. הצומח, החי, הדומם והאדם ממלכה אחת הם, אוכלוסיה אחת, צותא קדישא אחת. והממשלה הזאת אינה הפקר; סדרים בה. מלכים מושלים בה. יש שׂר־עוֹלם, שׂר־לילה, שׂר־יום, מלאך־אהבה, כרוּבי־חלומות ושכינת־שירה. מסתבר, שאף הם אינם מושלים יחידים, אלא כפופים לעליון עליהם. הַנְפָשָׁה זו היא הרגשת־שתייה בעולמו הפיוטי של ביאליק. במסתו “האדם וקנינו”, שלא נשלמה, ניסה להגדיר את האַנימיזם הזה, שהוא שריד קדומים וכוח מניע גם בימינו. הוא מדבר בה על “נפש הדברים” ועל הברית הנפשית שבין הקנין והאדם. “האדם מצא את עצמו עומד בברית עם ה”דבר“, מבלי שידע אולי אימתי ואיזה הדרך הגיע אליה. הזיווג נעשה בידי שמים, והוא שהוסיף חיזוק לברית, האפיל על שרשיה והעמיק את מסתוריותה”.

ביחוד אנו מרגישים בשיר “הבריכה” את “התנפשוּתו” של הטבע כולו, את נשמת הבריאה, את התמזגותו של המשורר עם העצים והקרקע, הרעם והרוח. בו גילם את החלום הנצחי, את החזוּת העולמית, את יציבותם של המראות לעומת חליפות הממשי. הממש הוא גוף אפל, עטוף ערפל, הנמוג ומתבטל. הוא זוכה לבהירות ולמוּצקוּת רק לאחר שנשתקף באספקלריה המאירה של הבריכה החולמת. החלום מעניק שרטוטים בולטים לעצמים המוחשיים. בכוּר־ההיתוך של הוית־הבראשית של הוית־החלום, נצרפת המציאות ונעשית ודאית. ב“ספיח” הכריז המשורר על החלומות, “שאין בהירים וברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם”. במחיצתה של בריכה זו, בתוך האי הבודד ודביר־הקודש, ש“תקרתו כפת תכלת קטנה ורצפתו זכוכית: בריכת מים זכים” – מתמרקת נפש המשורר, מתבהרת עינו, כל דוק וכל תבלול נופלים מעליה, והיא מוכשרת להיות “צופה בעינו של עולם”. המסך הכבד החוצץ צונח – ומתגלה לו רז הבריאה. הוא ממתיק עמה סוד, קולט את שפע־קדשה ומתכלל בתוכה. ואותה לשון, אשר בה “יתוודע אֵל לבחירי רוחו” שורה עליו ומדברת מתוך גרונו. לחזון־עיניו ולהתפעמות רוחו משכיל המשורר לתת מבע סוגסטיבי אדיר כל כך, שהוא גורף אותנו אחריו בעוז־קסמים, ואותה תמונה ניצבת וקמה בכל צביונה והדרה גם לעינינו.

ראייתו והבעתו של ביאליק ב“הבריכה” יש בהן מתכונת המיתוס. אולם בעצמו של דבר כל שפת־מראות מיתית היא, וחוקר אחד הגדיר את המיטאפורה כ“מיתוס בזעיר אנפּין”. השירה בכללה אינה אלא מיתוס מודרני, לאחר שהעתיק פג כוחו לדובב את לב הדור ושפתותיו. העיקר הוא איפוא במהותו של המיתוס, בשיעור־כוחו להניב ולהרהיב, בעושר שהוא מעשיר אותנו ובצוהר שהוא פותח לפנינו. גדולתו של ביאליק בכך, שהמיתוס שלו אינו שאוּל, אינו תרגום או העתק, אלא חזון רוחו, אור עיניו, צבע נפשו ותוכן חוייתו.

המשורר לוקח את ההשאָלות והתמונות מאוצר החוויות, המחשבה והדעת. כעומקו כן עומק השאָלותיו ודימוייו, וכרוחב־הרחף שלו כן רחבם. הוא מביא אותם עמו מסדר־עולם זוטא ומסדר־עולם רבא. נפשו יונקתם מכל התחומים והרשויות, ולאחר שהם מבשילים הם יוצאים לאור העולם במחולות־המחניים. לפיכך מקופלת לפעמים בהשאלה אחת תמצית של דעת ושל חכמת חיים. לפיה אנו מכירים את שורש נשמתו ומוצאו.

רוחו של ביאליק היתה משוטטת בכל ספירות האדם וחייו. איזה חוש קדמון נהג בו ונתן בלבו את דעת־העולם. מה שאינו מושג אפילו ביגיעת מוח ולימוד מרובה, נקנה לו ע“י הסתכלות פנימית, ע”י השראה. ביחוד צפה את תרבות ישראל מראשיתה ועד סופה. הוא היה שר־הפנים של האומה הישראלית ושר־המפתחות לגנזי יצירתה ולשונה. בן בית היה בכל היכליה וטרקליניה. הוא נטל את השאָלותיו וסמליו מן השמים ומן הארץ, מחיי־עולם־הזה ומחיי־עולם־הבא, מן הדת ומן הכפירה, מן הנביאים ומן השוק, מן המיתוס המדרשי והקבליי ומן האֶתוס של ספרי יראים. והלבוש לבוש פורפוריה עברית. אבני־החן של שנים עשר שבטי ישראל מבהיקות מתוך סגנונו, וצבעי האיפוד והחושן, הציץ והנזר, האוּרים והתומים חוברו בו יחדיו. הכל בו מקור שבמקור, על טהרת הגזע העברי. כל השאָלה של ביאליק משמיעה באזנינו את רשרושיה של השלשלת הארוכה, שלשלת היוחסין, והיא זעה לעינינו חוליה אחר חוליה עד החוליה הראשונה, הנעוצה בעלטת־קדומים. כל דימוּי מדימוייו הוא חץ השלוּח למרחקי זמן ומקום השגה, ורכובים, כביכול, על אותו חץ מגיעים אף אנו למרחקים אלה ומשתקעים בהם.

כל השיר “הבריכה” הוא מופת לכך. בו נבלטות בליטה יתרה דרכי ההנפשה וההשאָלה של ביאליק.

היער בשיר הזה הוא בעל־חיים ממש, בעל־חיים עברי, ענק, ענק עברי. השמש רוחצת את “מחלפות גאון היער וים של זוהר על תלתליו תשפוך”. ואין שום ספק, כי מחלפות אלו של שמשון הן, הנלכד בידי דלילה. והוא “מרים ראש נזרו תחת גבורות שמש” ואומר לה לשמש־דלילה: “שטפיני, סלסליני או אִסריני ועשי בי מה שלבך חפץ”. ובשעה שעננים מתרגשים ובאים עליו “היער כולו קודר ועומד מוכן לכל פורענות שבעולם”. מידותיו אנושיות ביותר: הוא מחריש, זועף, משתאה, מהרהר, אומר רתת או יראת כבוד, נלחם ומנצח. היער הוא בשירת ביאליק מכלול כל חוסן ומסתורין, סמל ההרמוניה. יש בו ריבוי רשויות: חושך ואור, אימה ובטחון, רוך ואכזריות. אך זהו ריבוי של אחדות.

ואף העננים בריות חיות, בריות עבריות הן:

וְשָׁם עַל מְרוֹמֵי יַעַר עָמְדָה לָפוּשׁ

פַּמַּלְיָא שֶׁל מַעְלָה – שִׁפְעַת עָבִים.

הֲלֹא הֵם עַנְנֵי הַכָּבוֹד, עָבֵי שַׁחַר,

שֶׁדְּמוּת לָהֶם כַּעֲדַת אַלּוּפֵי קֶדֶם, זִקְנֵי עֶלְיוֹן,

הַנּוֹשְׂאִים מְגִלּוֹת סְתָרִים, זַעַם מֶלֶךְ, בְּיָדָם – –

חיבה מיוחדת נודעת מביאליק לרוחות. אזנו קשובה לסימפונית־קולותיהן. אין לך צליל בסולם־הצלילים שלהן, שביאליק לא צד אותו ברשת שירתו. הוא גם בקי גדול בחכמת־הפרצוף של הרוחות ויודע אילו מהן כועסות ואילו מפייסות, אילו מבשרות טוב ואילו משתוללות בכל אשמורות הלילה וחורשות רעה. אך כולן רוחות עבריות:

וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא פְרִיצֵי רוּחוֹת

הָרוֹאִים וְאֵינָם נִרְאִים,

בִּשְׁרִיקוֹת פְּרָאִים פָּשְׁטוּ עַל אַדִּירָיו

וַיֹאחֲזוּם פִּתְאֹם בִּבְלֹרִיתָם

וַיְטַלְטְלוּם טַלְטֵלָה – – –

הרוחות הקטנות הן ילדיהן של הגדולות, כדרך שהגוּרים הם בני הלביאה:

וּלְשׁוֹנוֹת רוּחַ קְטַנּוֹת, מְתוּקוֹת, פּוֹשְׁרוֹת,

כִּלְשׁוֹן פִּי־תִינוֹק רַךְ עַל לְחָיֵי אִמּוֹ,

כְּבָר יָצְאוּ בָעֲלָטָה לְפַיֵּס אֶת הַיַּעַר.

וכדרך כל תינוק אף הרוחות התינוקיות צריכות ליניקה, והן

מְלַקְקוֹת אֶת חֲלֵב הָאֵדִים הַלַּבְנוּנִים

במכחול־פלאים עיצב ביאליק את דמות דיוקנה של הבריכה. כי בה גילם את עצמו, את דביר־חלומותיו, את קודש־הקדשים אשר לנפשו. הבריכה היא סמל חלומו הבהיר ונצחיות כמיהתו. היא מישבת לו את הסתירה שבין עולם־התאומים ופותרת את חידת חייו במשל ובחידה. בתוך הזוהר שלה טבל ונסתפג, במראותיה נתגוון ועל שפתה היה מצפה ל“גילוי שכינה קרובה או לגילוי אליהו”. היא גאלה אותו מן היסורין והבדידות, שנחקקו עדי־עד בשירי הזעם והעצב.

בִּשְׁעַת מְהוּמָה זוֹ – הַבְּרֵכָה,

מֻקֶּפֶת חוֹמָה שֶׁל אַבִּירֵי חֹרֶשׁ

עוֹד תַּעֲמִיק לַסְתִּיר בִּמְצוּלָתָהּ דְּגֵי זְהָבָהּ.

כוחה רב להפיג את האימה מן היער, אשר רוחות־סער אוחזות בבלוריתו וברקים ורעמים וחשרת־עבים ניתכים עליו. סביבו מערבולת של נהימות ונאָקות ושריקות ודכי גלים, אך הבריכה:

וַחֲבוּיָה שָׁם בַּצֵּל, בְּהִירָה, שְׁלֵוָה, מַחֲשָׁה

בַּכֹּל צוֹפִיָּה וְהַכֹּל צָפוּי בָּהּ, וְעִם הַכֹּל מִשְׁתַּנָּה

לִי נִדְמְתָה כְּאִלּוּ הִיא בַּת־עַיִן פְּקוּחָה

שֶׁל שַׂר הַיַּעַר – – –

אף הבריכה היא, איפוא, ישראלית לא רק לפי קלסתר פניה ותאריה העבריים, אלא לפי צניעותה, תום־לבה, פרישותה מן העולם והתאוֹמים שבלבה. שום סוּפה אינה עשויה להדליח אותה והיא עומדת בטהרתה ובדממתה. שרויה היא תמיד במזל צחצחות. בעת סכנה היא מעמיקה להצפין את דגי־זהבה. תחת “פרוכת של עלים” היא שומרת את זיווה וסוד תורתה, ובעצם השעה שבה מיללות רוחות ופריצי יער משתוללים בחמת־זעם, היא נוצרת בקרבה את לשון־הלשונות, אשר “בה יתוודע אל לבחירי רוחו”.

באמת אמרו: ביאליק ניכר בכל חרוז, בכל ציור פיוטי, בכל השאָלה. אולם בשיר “הבריכה” נתגלה חותם־תכניתו, צלם דמות תבניתו. בלשון זהורית כזו “מהרהר שר העולם את הרהוריו”.

שְׁלֹשָׁה כְּתָרִים יֶשְׁנָם בָּעוֹלָם,

כֶּתֶר וְכֶתֶר וְזִיווֹ שֶׁלּוֹ:

כֶּתֶר שֶׁל גְּבוּרָה,

כֶּתֶר שֶׁל תּוֹרָה

וְכֶתֶר שֶׁל יֹפִי – כֶּתֶר שֶׁל נוֹי.

א

הוא זכה לשלשתם. שלשתם היו מזומנים לו מבראשית. ואלה לא היו כמלכויות נפרדות, שאין אחת נוגעת בחברתה, אלא שלוש שהן אחת. הכתרים נשקו זה לזה, לווּ זה מן זה חן וערך והתנוססו על ראשו של טשרניחובסקי בשלל צבעים וברקים. כתר אחד מאלה דיו לעשותו מורם מעם, על אחת כמה וכמה זיווּג משולש כזה, שעלה כל כך יפה. על כן כה מופלא וניפלה היה מתחילת הופעתו, ומבקרים בעלי שיגרה השתדלו לשוא להגדיר אותו וליתן בו סימנים. הוא יצא דופן מכל נוסחה, פרץ כל הגדרה ושחק לכל אימרה מעופפת. כלי־הבקורת הרגילים היו קטנים מהכיל את התופעה האישית והפיוטית הגדולה הזאת. אמת־המידה נתגמדה, כביכול, נוכח פני חזיון זה. עשרה קבין של הערצה נפלו בחלקו של טשרניחובסקי. שפע אהבה ותשואות־חן הושפע עליו. שיריו נקראו, הושרוּ ודוקלמו בבית הספר, בחוג המשפחה ובציבור. עם כניסתו הופנו אליו כל העינים וזנו עצמן מדמות־דיוקנו. ברם, טשרניחובסקי עצמו עדיין לא נתגלה. אפילו בסוד נבונים ומומחים רבה עדיין התהייה עליו. כי לא איזנו ולא חיקרו ולא תיקנו אותו. הוא זכה לקהל של חסידים נהנתנים, שמיצו את כוס העונג שבשירתו, אך לא זכה ליחידים שימצו את עומק משמעותו ויעשוהו מפולש. אפשר שמותו, אשר הפעים את לבו של עם שלם, עתיד לרכז לא רק את האהבה למשורר ולשירתו, כי אם גם את כוח ההבנה והחדירה לתוכם, כדי לפענחם לעצמנו ולדורות הבאים. המשורר הגדול איננו רק פאר האוּמה, אלא גם יסודה וסודה. וכל עוד הוא לא נתגלה, אין האוּמה מכירה את עצמה ותעלומה כבדה רובצת עליה. רק רודפי־אמרים וטחי־תפל, יכלו לעשות את טשרניחובסקי ל“יווני” ולהכריז עליו שהוא עכו"ם. אנו מרגישים בכל נימי נפשנו, שהוא אבר מן החי, עצם מעצמינו, שהשכינה העברית מדברת מתוך גרונו. ואם לא השכלנו עדין להתחקות על כל שרשי יניקתו, ואם נעימה מנעימותיו או חויה מחויותיו נראית במשקל ראשון כאילו איננה ישראלית, הרי זה אולי משום שהרחיב את היריעה ורקם בה ציצים ופרחים חדשים, או משום שהכניס מיפיפותם של אחרים באהלינו. גדולי ישראל בחכמה ובשירה לא הסתפקו מעולם במה שמצאו מוכן ועומד לפניהם; הם ראו את עצמם קרוּאים להוסיף, להעמיק, ליהד ולגייר. ורוח ישראל סבא היתה מכניסה אחר כך תחת חופתה כל נופך של חיים ויצירה וכל גוון חדש, וחותמת אותם בגושפנקא שלה ומצרפתם לבית אוצרה.

ב

כתר היופי אשר לראשו של טשרניחובסקי היה יותר מכתר; היופי היה יסוד הויתו, אופן ראייתו, תמצית חייו. יסוד התפארת לא הצטמצם בחרוזי שיריו המהוּדרים, ולא היה לו קישוט ותבלין או ענין שבהשראה, אלא צבע חייו, השקפת־עולמו. טשרניחובסקי לא היה בעל השקפה אחידה, המושגת ע“י היקשי ההגיון ומופתיו, ע”י הנחות ותולדות, אך היתה לו כלכל משורר גדול הרגשת־עולם ששימשה לו אורים ותומים. מאחורי כל שיר מוצנעת הרגשת־עולם זו, שהשיג אותה באמצעות החושים, שהיו מחודדים בו עד מאוד. אך יותר מכולם שלט בו חוש היופי. הוא שהגיד לו מה טוב ומה רע, מה מגונה ומה נעלה, והוא שעשאו בן־בית בתבל־יה. ספירת היופי היתה בית־מעונו. ולא בשעת יצירתו בלבד. כל חייו היו שרוּיים במזל זה. היא היתה לו עולם ומלואו. מבעד לאספקלריה זו הסתכל בכל חזיונות החיים ועלילות האדם. הבריאה היא מכלול יופי. כל יצור, כל רצועת אדמה וכל פיסת שמים נוטפים יופי. רק האדם מטיל בהם פגם באולתו הגדולה ובאכזריותו. הטוב והרע אינם קטגוריות מוסריות, אלא קטגוריות אֶסתטיות. המוסר והיופי חד הם. העושה עוול פוגם בספירת היופי. פרעות ביהודים, שוד וגזל מכערים את העולם, שוברים את לוּחות־הברית שניתנו מאת אלוהי־התפארת. מצחה הזך של הבריאה מתקמט, כביכול, מן הסבל שבני אדם גורמים זה לזה. דם אדם צובע את האדמה בגוון לא־לה ומשחית את זיו פניה. קולות אנחה והתיפחות משביתים את ההרמוניה־דמבראשית. האֵימה מסנוורת את העין ונוטלת ממנה את הראייה הבריאה. הרשעים חורתים אות־קין על העולם. הפואימות, המתארות פוגרום או מלחמת־דמים, מזעזעות אותנו לא רק בסיפוּרים הנוראים על מעשי בני אדם, אלא גם בתיאורי הטבע. דוקא אותה שעה מתקשטת התולדה בכל לבוּשיה ותכשיטיה. ללמדך, כמה נפגמת היא ע"י תעלולי האכזריות. תעודתה של השירה לישר את קמטי הבריאה, לפשט את עקמומיותיה של ההויה העולמית ולגאול את האדם:

אַךְ כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּמִכְחוֹל־אֳמָנִים.

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

בעולם העתיק ראה את זהות הטבע והאדם. אז היו בני האדם “תבנית נוף מולדתם”. לבם היה פתוח לקלוט את היופי השלם והבלתי פגוּם. משא־נפשם היה הגוף העירום והזויתן ומשחק השרירים החפשי. על כן השתחווה לפני פסל אפּולו, שסימל לו את הטוב והנעלה, הגבוּרה והיופי. מכאן מסתבר גם על שוּם מה השאיג מתוכו דוקא הוא, בעל כתר־הנוי, צעקת־חמס וקולות עזים הקוראים לנקמה בפורעים, בשופכי דמי נקיים. כי לא עוול איום בלבד הרגיש בכך כלפי בני עמו, שהיה קשור אליהם בעבותות אהבה ורחמים, אלא יותר מזה: הוּא חש, כי כל היקום מתחלל על־ידי הרוצחים. ניטלת הזכוּת מן האדם, שהשמש תהא זורחת לו והפרחים יהיו נותנים לו את ריחם והכנור העולמי ישמיע את צליליו באזנו.

הרגשת היופי בקוסמוס מחייבת אחדות בבריאה. הכל כלול ומתכלל בה: אלוהים ואדם, טבע ויצירה. בשירת טשרניחובסקי אין מקום לשום קרעים, לשוּם רשוּיות נפרדות. אלהים הוּא בכל והכל בו. הגורס עליונים ותחתונים, אדונים ועבדים – פוגם בספירת התפארת של הבריאה. כבעל־הטורים בשעתו גרס גם טשרניחובסקי את המימרא החריפה הידועה: אלהים בגימטריא הטבע. כל חייו, כל שירתו היו קודש להוכחתה של גימטריא זו ואימוּתה.

וְכִי תִשְׁאֲלוּ לִי לֵאלֹהִים אֱלֹהָי:

“אֵיפֹה הוּא וְנַעַבְדֶנּוּ בִרְנָנָה”?

– פֹּה בָאָרֶץ גַּם הוּא, וְהַשָּׁמַיִם לֹא לוֹ,

וְהָאָרֶץ לָאָדָם נְתָנָהּ.

אִילָן נָאֶה, נִיר נָאֶה – דְּמוּת־צַלְמוֹ גַם בָּם,

וְעַל כָּל הַר גָּבֹהַּ יִתְעַלֵּם;

מְקוֹם בּוֹ רֶגֶשׁ הַחַיִּים, בָּשָׂר וָדָם,

בַּצּוֹמֵחַ וּבַדּוֹמֵם יִתְגַּלֵּם.

והיופי של טשרניחובסקי איננו יופי נח, קופא, מרוּצה מעצמו, אלא יופי נע, סוער, שׂשׂ בגווניו ומתחדש. הוא שוטף תמיד. גם הטבע בשירת טשרניחובסקי טבע סוער הוּא. הוּא מגלה אותו לנוּ בעלילותיו, בחליפותיו ובמתיחותו. הוּא נלחם תמיד על קיומו. החורף נאבק עם הקיץ, הרוּח עם העננים, היום עם הלילה, האיש עם האשה, החיים עם המוות. לעולם אין הטבע דומם. לכל היותר משתררת לעתים איזו צפיה חרדה, שטשרניחובסקי קורא לה בשם “שאון־דומיה”. כי דומיה שלמה – אוזן לא שמעתה:

לֹא רִגְעֵי שְׁנָת, טֶבַע, וַחֲלוֹמוֹת יִמְתָּקוּ,

רַק רֶגֶשׁ בְּךָ אֶרְאֶה וְסַעֲרוֹת הַקְּרָב:

עַל מְרוֹם שִׂיא הָרֶיךָ וּבְמִכְרוֹת עָמָקוּ,

בִּתְהוֹמוֹת הַיְשִׁימוֹן וּבְצֵל חֶבְיוֹן עָב.

העולם אינו קיים בכוח העוּבדה, שנברא אי־פעם, בששת ימי בראשית; הוּא נברא יום יום בריאה חדשה. והמשורר כובשו יום יום כיבוש חדש. כל שיר הוּא כיבושו החדש של העולם, כל מנגינה היא פירוש חדש להרמוניה של היקוּם, כל חרוז הוּא חלק מקצב הגלגל המנסר וכל ציור הוא הארה חדשה.

כדי לשבר את האוזן ניתנה אולי רשוּת לומר, שיש משוררי־שבת ויש משוררי ערב־שבת. כל משורר בורא את עולמו מן התוהו ובוהו. אך יש מצניע מאתנו מעשה־בראשית. תילה גומר הוא מלאכת שמים וארץ ותולה בהם חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, ורק לאחר גמר־מלאכה הוא מכניסנו לתוך שירתו, שהיא בחינת שבת. בתוך ההיכל הפיוטי הזה אנו יושבים כמסובין לשולחן מלא כל טוב, הכל מכוייר ומצוייר ומסוייד, אנוּ זנים את עינינו ממראה־עינים ואת לבנו מהלך־נפש ומברכין ברכת־הנהנין. שלוה גדולה, שלות־יה, שוררת. ביטול מלאכה. שבתון. אך השבת, אפילו היא יפה ומקושטה ומשופעת בתענוגות, אינה יכולה להימשך. החיים אינם שבת אריכתא.

לעומתו יש משורר, העושה אותנו כביכול שותפים במעשה־בראשית. בהיכלו הפיוטי תנועה ותזוזה, שאון והמולה. פעמים שסערה מתחוללת, ברק יחלוף ורעם יתגלגל. גם קריאת הידד ושאגת וי וי בוקעת ועולה מתוכה. אשה מספרת עם איש, ושושן חובק שושנה, וצבעים מזדווגים, ודמים נשפכים, וחיים נולדים ודועכים, ואלוהים יורד מכסא כבודו, והמשורר עולה בסולמו של יעקב ומאוויים גדולים יוצאים במחולת־מחניים. וכל אלה אינם בחינת “מה שהיה” אלא הווה, התרחשות שוטפת. והקורא נעשה נפש פועלת. כאן אין שבת. כי שירה זו היא חיים שאינם פוסקים, הכנה, התקדשות תמידית, ערב־שבת נצחי.

כזה הוא טשרניחובסקי גם בשירי הטבע וגם באידיליות. הוא היה שר תמיד, כדרך שהאדם הוגה תמיד. כי השירה היתה לו אופן יחיד להבעת עצמו, להגשמת עצמו. על כן הרגשנו תמיד, כי גם ברפים שבשיריו פועם כוח חיוני וזורם חשמל נפשי. ואילו משהציג כף רגלו על אדמת הפרוזה – היתה דומה כאילו דרכה על קרקע שאינה שלו.

ג

כתר של תורה היה צמוד לראשו. יותר מבכל משוררי ישראל בזמננו, בולט בשירת טשרניחובסקי היסוד התורני, ההשכלתי. לא ברוח־הקודש בלבד שר, אלא גם ברוח הדעת, הדעת שנקנתה לו ביגיעה מרובה. אחד ממשכיליו הגדולים והרחבים של הדור היה, שלא צמצם את עצמו באהלה של אמנות הפיוט, אלא שקד על מדעי הטבע ומדעי החיים. השכלה אוניברסלית זו, החובקת זרועות עולם ומלואו, נשתקפה בטובים שבשיריו. וככל שהזקין היה מוסיף דעת. השיר “עמא דדהבא” אינו יכול להיות אלא פרי חריצות מרובה ולמוד מדוקדק, שרוח ממרום הפכתו לזמרא דדהבא. בת־שירתו לא הלכה בגפה; השכלה עמוקה ומסועפת נתלוותה לה תמיד. על כן היה הילוכה מאושש, איתן. בלא רוח־הקודש אין שירה, אך זו יורדת לשכון על המשורר בדרך פלאית ואינה נמצאת לדורשיה בכל עת. המשורר חסר־ההשכלה, שקישוריו אל היקום הם באמצעות ההשראה בלבד, מתנסה משום כך ב“עונות מתות” יותר מן המשורר בעל הדעת הרחבה, שגם לאחר סילוּק־שכינה אין המגע ההדדי בינו ובין הקוסמוס נפסק לחלוטין. אפשר שבזכות ההשכלה מזדרזת גם רוח־הקודש לחזור ולזרוח על המשורר.

מאלפי מעיינות שתה. מאלפי בארות דלה. דלה והשקה. מן התנ“ך, משירת יוון ומרומי; מהאפוס הפיני והבּוֹסני והסֶרבּי; מערבות רוסיה ומהרי שוייץ; מן האגדה הישראלית ומן המיתוס הקדמוני, מן הגבורה התנ”כית ומן קידוש השם; מעינויי העבר ומגילויי התחיה בהווה. כנורות רבים התנגנו מתוכו וזמירות שונות נשמעו מהם. וכל אחת הפליאה, הרהיבה והביאה לידי תהייה: מנין כל אלה?

הוא קנה לו תורה דרך־חירות. לא היה מחובשי בית־המדרש, שהלימוד הוא להם בחינת חובה קדושה. אך גם שקד על לימוד זה, כדרך שלא הדיר את עצמו הנאה משום סוג או סוגיה אם רק נראו לו והנאו אותו. לפיכך הרגיש את עצמו בן־חורין גם בדרך יצירתו. הוא בא לשירה העברית בלי כל עומס של מסורת. שלא מדעת ושלא במתכוון חולל מהפכה וחידוש. שירתו עוטה מעיל ארגמן, אך אין לו שוֹבל ארוך של מליצה מלכוּתית. אפשר שביטוּיו הפסיד על ידי כך, אבל הוא היה אנוס על פי הדיבור לחצוב לו לשון חדשה, משוחררת מאסוציאציות יתרות. לא פעם ניכרים עדיין סימני חציבה, אך לא פעם מוסיפים סימנים אלה נוֹי וחן. גם בשדה הלשון לא סמך על רוח־הקודש בלבד, אלא חיטט בגוילים, למד ומצא שמות לפרחים, לכלים ולמאכלים, שהיה זקוק להם כל כך בשירי הטבע ובאידיליות שלו. הוא הביא תמיד ממרחק את לחמו ובשרו הפיוטיים. אך הוא היה מגמא מרחקים אלה בסוד קפיצת־הדרך. היום שר על קאווקאז, מחר על יוון, או על קדושי ישראל, מחרתיים תרגם שיר מהוֹמר, מגיטה, מפּושקין או מלוֹנגפלוֹ או מבּבל. כי בן־בית היה בפלטין של השירה העולמית, כמאמרו:

בִּינוֹתִי צַעַר־דוֹר, שִׁיר גּוֹי וְגוֹי קְסָמָנִי.

ד

גם לכתר של גבורה זכה. שירתו נחצבה מספירת הגבורה. קול טשרניחובסקי בכוח. קול טשרניחובסקי בהדר. כוחו ניכר גם ברפיונו, בשעה שכנפי בת־שירתו מרפרפות כמתרוממות ואינן מתרוממות. כל מקום שאתה מוצא שפע שם אתה מוצא גבורה, וטשרניחובסקי היה איש־השפע: עתרת יצרים, עושר של רגשות, חריפות של חוייה, כובד של עסיסי חיים, מטען של תרבות והשכלה. וכל אלה היו מפרכסים לצאת בעוז רב.

גבורתו מתגלית איפוא גם בעיצובו הפיוטי. הוא רתם את יצרי־הבראשית שלו למרכבת השירה והטיל עליהם עול תרבות. בכלל מורגשת בו היאבקות־איתנים בין טבע ותרבות. הקדמון שבו, השואף לעירום, להויה קמאית בחינת “ולא יתבוששו”, נאבק עם התרבות שבו, שמשחה אותו במשחת־הקודש של פייטן אירופי מעודן, המחבב לבושים וסינון וניפוּי. לפיכך ניכרים בשירתו עקבות שניהם בשרטוטים בולטים. חבלי מלחמה ומתן דמות מרטטים בכל שורה ובכל חרוז. אך המשורר הנאפד בגבורה יוצא בעטרת הנצחון.

גבורה נמשכת לגבורה. לפיכך התרפק כל ימיו על גבורי כובשי כנען, על המכבים ועל בר־כוכבא ועל דמויות המיתוס היווני. הם סדן לפטישו החזק. לתוכם יערה את נפשו השוקקת חיים ואון ועצמה. ולאחר שעינו הבחינה בטיב החלוץ העברי, זה הכובש הצנוע, הבונה מולדת לעמו, כינה אף אותו בשם “המכבי”. כי זה היה לו דיוקן־אב ליהודי החדש, בעל הגבורות, הפודה “את ציון במעדר ושדיה בעבודה”, אשר ידו “אוחזת במלאכה, במלאכת־הקודש, והשלח – בכף”.

גבורה לאו דוקא גופנית; הגבורה הגופנית, עם כל הנוי שבה, הריהי לעתים גלמית, פראית, חיתית. טשרניחובסקי העריץ גם את הגבורה הנפשית. ואת זו מצא ביהודים חלוּשים, מוּבלים לטבח וקוראי “שמע ישראל”. למוֹת בהזכרת השם תוך בוז לרוצח – כלום יש גבורה גדולה מזו? מי יכול לשכוח את האב ב“הרוגי טירמוניא”, שנשחט ב“מאכלת חזיר של קצב”, אך לא נשחט כל צרכו. ומרצחיו ציווּ עליו להשכיב את אשת־חיקו בימינו, ושיפר את בגדיה ונשק לה במצחה, ואת בנותיו השכיב בשמאלו, והוא עצמו ירד ושכב באמצע ונתכסה עפר תוך קריאת “שמע ישראל”. המחזה מזעזע, אך מידה זו של לעג ולקס לגאיונים ולמתעללים בו – הריהי מידת הגבורה על טהרת התגשמותה!

ברם, מידת הגבורה נתגלמה בטשרניחובסקי עצמו, באישיותו. חידה כבדה היא אישיותו, אופיו, סגולותיו האנושיות. כשבעים שנה התהלך בינינו, ענק גלגלם של כמה דורות, היה בריח־תיכון בשירת ישראל החדשה, הניב תנובה רבה והיה יוצא ונכנס בבתי־ועד ובמסיבות חכמים ואנשי מעשה – ואף על פי כן האומר: הכרתי את טשרניחובסקי, הרי זה בדאי. חידת טשרניחובסקי נעשית כבדה שבעתים בזכרנו, כי הופעותיו בציבור לא כמשורר אלא כנכבד ונשוּא־עם לא היו מוכתרות בנצחון, שאפילו בינונים זוכים לו. לשונו היתה עמוסה; ואותן המלים, שמהן הצטרפו מנגינות נעלות עת נחה עליו רוח השיר, היו יוצאות מפיו מרוסקות וכמעט נטולות ערך. קשה היה להאמין, שזהו אותו משורר, הנכנס להיכל השירה דרך חמישים שערים פתוחים לרוָחה. מחיצה כזאת החוצצת בין שני הגילויים האלה אינה חזיון שכיח. לפיכך ניתן לנו לשער, כי זאת היתה התגברות מדעת, העלמת־עצמו מדעת. הוא נתלבש בשריון ברזל, כדי להגן על עצמו מפני עין הדיוטות. אפשר שהדבר היה בחינת הרגל שנעשה טבע שני. אולי גרמו לכך חויות ילדות ואולי מלחמתו הגדולה עם הסביבה, שאת שירתו קבלה אך למשורר ולחייו התנכרה. מכל מקום מידת גבורה היתה כאן, גבורה עליונה. מעולם לא קָבל בקול רם, מעולם לא התמרמר ולא תבע. אם כי היום גלוי וידוע, שהיה לו על מה להתאונן כשם שהיתה לו זכות לתבוע. הוא שמר על טהרת עטו. קידש את אומנותו, אהב את בני־אומנותו. חי חיי גבורה. נזהר לבל יחלל את שפת השיר והזהיר על כך את האחרים עד יום מותו וגם לאחר מותו:

בלי הספדים,

בלי פרחים,

עם אחי הסופרים.

א

ביטוי מחשבות והרגשות בכתב – אמנות היא. ואין אדם מגיע בה למעלת השלימות אלא אם הוא אוחז מנהג בורא העולם, שהיה בונה עולמות ומחריבם, עד שנחה דעתו מזה העולם. אף אמן־הכתיבה, המכוּנה סופר, כך. הוא כותב ומוחק, משנה ומחליף עד שיצירתו משגת את המדרגה הרצויה לו. מצד זה דומה הכתיבה לאמנות הפיסול. מה הפסל משכלל את הדמות דרך גילוף וחיסור ויקצוץ, אף הסופר כך, ולא המלים בלבד הן כחומר גלמי בידו, אלא גם הפסוק שכבר הובע והועלה על הנייר ונראה כחתום ומוגמר. הבקיא בדבר יודע, שכמעט כל משפט יוצא היולי מתחת יד הסופר וטעון עבודה וליטוש. מכאן, שמלאכת המחיקה היא חלק בלתי נפרד של אמנות הכתיבה. יתר על כן: היא עצמה אמנות. היא תנאי קודם לכל הישג נכבד בתחום זה. המדרגות העליונות של כתיבה הן תמיד פרי מאמצים גדולים, מחקות וחילופים. האימון, התרגיל, החזרה והנסיון יש בהם כדי להקל ולסייע לשכלול הכתיבה, אך אפילו הסופר הותיק והמנוסה אינו בן־חורין מחבלי־ביטוי ומעבודת ליטוש ותיקון. כל־אימת שהוא מבקש להביע דעה נועזת או הרגשה חדשה, הריהו מתלבט, מגדיר ומוחק, מטיל דגש ונוטלו, מנסח וחוזר מניסוחו, כאילו מעולם לא הביע פסוק כהלכה. רק מי שמביע מחשבות מוכנות במליצות מקובלות, יכול להימנע ממחיקה ותיקון. אולם כתיבה זו רחוקה מאמנות, והיא למטה מד' טפחים ואין לנו עסק בה.

הסופר מתחבט בעיקר כשהוא מבקש לבטא את ה“נקודה” שבנפשו, את הנופך המקורי שלו, מה שאינו עדיין נוסח ושיגרה. כמין גלגל מנסר בנפשו ודמויות סתומות מרחפות כנגד עיניו, והוא רוצה לגבש את הרופס בקרבו ולהביאו לידי גילום בלשונו. הוא קושר אותיות למלים ומלים למשפטים ומשפטים לדפים; בורר ומנפה, אוסר ומתיר, בונה ומחריב מקרב ומרחק, כועס על ביטויים אלה ומתרפק באהבה על אחרים; מתיז אותיות ומעתיק דגשים, מוחק וחוזר וכותב – ובשעת מעשה הומה לבו בו כחלילים. הסופר משוחח עם כל מלה, תנצח עמה, מותח עליה בקורת ומפייסה. לעתים קרובות אין הסופר עצמו זוכר את תהליך היצירה. אך בלי דו־שיח זה לא היה יכול להכריע לכאן או לכאן. אפשר לומר על כך את המאמר הידוע: “ועיניתם את נפשותיכם” – זאת היא אמנות הכתיבה.

ב

שתי עילות למחיקה: המחשבה המעומעמת ונפתולי ההבעה. אפילו במוח הצלול ביותר אין המחשבה נולדת מלאה ושלמה, אלא היא קטועה ונתונה בשפיר ושיליה. יש שהיא מופיעה כברק, ואחרי הברק באה עלטה, המחביאה אותה בתוכה. וככל שגדול החידוש שבמחשבה כן מרובה עמעומה. ויש צורך בשהות ובמאמץ רוחני כדי לחשוף את קוי־פרצופה, לזרוק את הטפל ולגלות את תוכה. שעת ההבעה היא גם שעת הבשלתה של המחשבה עצמה. לא אחת יארע, שאחרי תהייה על המחשבה שנצנצה פתאום, היא נפסלת ע"י בעליה כפרי בוסר או כנפל. לא כל מחשבה שמתבצבצת במוח האדם ראויה לבוא בקהל. יש ביניהן, כמו בין כל הברואים, אילוניות וסריסות, ויצורי־בין־השמשות וסנדלים.

ואימתי מתברר לו לאדם טיבה של מחשבה? הוי אומר בשעה שהוא מבקש לתפוס אותה בצבת של ביטוי. שכן כל זמן שהיא בחינת נשמה ערטילאית או גירוי מוחיי, אין לדעת מה היא ומה טיבה; היא משחקת במחבואים. זורחת ושוקעת, נוצצת ונובלת וחוזרת וזורחת. ולפי שאין לה צורה קבועה היא מופיעה בכמה אנפין. אך בשעה שאתה אומר להלבישה לבוש מסויים, מיד מתגלים פגימותיה וחולשותיה, גבורותיה ויתרונותיה. נטיה נטועה באדם המשכיל לדייק, כלומר להביע בסגנון מכוון מה שהוגה מוחו ומה שרוחש לבו. אולם רק לאחר שהמחשבה הובעה והיא ניצבת לפניו בדפוס מסויים, הוא מבחין אם המלביש, הלבוש והנלבש הולמים זה את זה. אם רופף משהו הוא מהדקו, אם המובע לקוי בחסר או ביתר הריהו מתקנו, ואם כל המחשבה, שנראתה לו תחילה כגילוי אליהו, אינה ישרה בעיניו, הריהו מוחקה לחלוטין ומחזירה לתוהו.

ויש שזו שנמחקה ונדחתה מופיעה לאחר זמן בגלגול אחר ובצביון אחר ומקבלת את תיקונה, אך אפשר שהיא תשקע ולא תראה אור עולמית. מבחינה זו המחיקה היא מעין גזר־דין של מוות. אולם אין רחמים בדין. ודין הוא שחוק הברירה הטבעית יהא חל בתוקף־משנה על ספירה זו של חיים ובריאה. שכן כל המביא לעולם מחשבות, שתוכן קלוקל ולבושן בלה, מהומה הוא מביא לעולם. ואין לך פורענות גדולה מזו, אם לתוך הספרות משתרבבים עירוב של זיופי־מחשבה ותחליפי־הרגשה ונובלות סגנון וביטוי. ואין לך בעל־מום גדול מאדם, שבמוחו צפים איברי מחשבה וגולגלות הרגשה, שלא נצטרפו מעולם לגופים חיים וקיימים.

ג

כל גדולי הסופרים ידעו חבלי־הבעה וצער גידול פסוק. מספרים על הסופר האנגלי הנודע בירק (Burke) שהיה כותב שש, שבע פעמים כל דבר עד שנתן לו את הנוסח הרצוי לו. הכתיבה הראשונה, הטיוטה, היתה לו כעין רקע לתמונה מצוירת. הוא השלים את דבריו תוך מחיקות מרובות כל כך, שלא נשתייר מגוף הנוסח הראשון ולא כלום. בדרך זו של עיון מתמיד במה שכתב היה מתעורר בו החוש האמנותי, שהיה המוליכו אל התכלית הנכספת.

וכן נשתיירו נוסחאות אחדים מכמה שיריו של היינה ומ“פאוסט” של גטה.

וצא וראה האיך כתב הרמב"ם וכמה הרבה למחוק. יצירה מונומנטלית זו, משנה־תורה, לא בבת־אחת צמחה. קטעי כתב־היד שנשתמרו ממנה והגיעו אלינו, מעידים על מידה עצומה של שקידה ועמל, שהשקיע מחברה עד שהוציא מתחת ידו אותו פסוק עברי למופת, שלא ינוס לחיו עד סוף כל הדורות. אמן־המחשבה שבו פסל רעיונות שנדחקו ועלו במוחו ואמן־הסגנון שבו דחה כמה צורות־ניב שזימנו עצמן לפניו לאחר משיכת־קולמוס ראשונה.

ובימינו ראוי להציץ לנוסחאות המרובים של שירת ביאליק, מאמריו ותרגומיו, כי להווכח, שהוא נפתל נפתולי־אלוהים עם עצמו עד שהביע מה שרצה להביע. המביט יראה שורות ומלים מחוקות נתונות אחת על גבי חברתה ומעיקות על השיור הטוב כעיי מפולת. והלא כל שורה מחוקה היתה אף היא רגע קט טובה ואולי משובחה בעיני המחבר. אלא שלא כל מה שנראה במשקל ראשון – עומד במבחן גם במשקל שני ושלישי. ישנן מחשבות שמתרוצצות בקרבנו כחיות פראיות, כדרך שיצרים שונים משתוללים בנו. וכשם שלא כל יצר ראוי לטיפוח, כך לא כל מחשבה רצויה וזכאית לחיות. מחשבות, כיצרים, טעונות ריסון ואילוף. יש לשים עליהן עול של תרבות. המחיקה היא כלי־תשמיש בידי ההשגחה הרוחנית העליונה למנוע פריה־ורביה של יצורי־מחשבה וגידולי־סגנון, העלולים, בדומה לעשבים שוטים, להחניק את הצמיחה האמיתית והמבורכת.

ד

שני סוגי מחיקה הם, מחיקה בידי הכותב עצמו ומחיקה בידי אחרים, בידי עורך. רק מי שזכה לבקורת עצמית ולמידה של אומץ־לב, יכול לערוך את דבריו בעצמו, למחוק מלים ולבטל קטעים ודפים ולהתחיל מבראשית, עד שיהיו מחשבותיו וסגנונו מניחים את דעתו. ברם, לא כל אחד זוכה לכך, ויש שסופרים גדולים שירבבו לתוך ספריהם הנכבדים דפים מיותרים, שעיקרתם היתה משביחה את כל היצירה כולה. שכן טבע הוא באדם שיהא מחניף לעצמו ומצטער על כל שורה שכתב. חס הוא על עמלו ואף משׁתכר מיין יצירתו עד עדי כך, ששוב אינו יכול לפקפק בערכם של דברי עצמו, ונמצא שהוא מניחם כמות שהם ואינו מוחק ואינו עורך ואינו משנה מן המטבע הראשון.

מה שאין כן עורך חיצוני, הניגש ליצירת זולתו באמת־מידה אוביקטיבית ורואה את הלקוי בעיני שופט. לו אין רגש חמלה כלפי מה שאינו רצוי בעיניו ואינו חס על העמל שהושקע, אלא מנתח ומרחיק כל מיותר ופגום. עורך כזה מן הדין שיהא מחונן בכמה מעלות מיוחדות, המכשירות אותו למלאכה זו. הוא צריך לדעת יפה יפה את הנושא הנערך ולאהוב את מחברו ולא לנטור כל טינא בלבו עליו, כדי שנטיה רעה או טובה לא תקלקל את השורה. אולם גם מציאותן של מעלות טובות אלו אינה תריס בפני הטעות והסלף. אם העורך־את־עצמו עשוי לשגות מחמת אהבת־עצמו, הרי יתרונו בכך, שהוא יודע כהלכה מה ביקש לומר ומה עיקר בשבילו, ואילו העורך־אחרים פנוי, אמנם, ממשוא־פנים כלפי עצמו, אבל כנגד זה אינו אלא כמנחש את הלך־נפשו ורצונו של המחבר וכמגשש בעולם לא־לו, ופעמים שמחיקתו או תיקונו עושה את נפשו של המחבר חידודין חידודין. אף על פי כן הורשינו לומר, שעריכתו של עורך מוסמך ומהוגן מחנכת את הסופר, ואשרי מי שהיה לו עורך כזה בראשית דרכו. מה שהיה לו לסופר בתחילה כמידה אכזרית וכשרירות־לב, נתברר לו אחר־כך כמידת הגיון וכשרירות־לב. הנערך לומד אל דרכי תפיסה אחרות ויוצא על ידי כך מן העוגה הצרה שעג לו, בטחונו מתערער במקצת, וערעור זה צורך הוא לו לשם התבצרות. “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”. ולא עוד אלא שמישהו צריך להעמידו על כשלונו. תעודה זו נועדה לעורך.

ה

אין לך דרך טובה למחיקה ולתיקון מן ההעתקה. כשם שחייב סופר לשהות קצת עד שיכתוב, כך ייב הוא להשהות אצלו את הכתוב עד שימסרנו לדפוס. ההבעה הראשונה מטילה סערה בנפש האדם ומגייסת אותה כולה למלאכה זו. הסערה מסיעה עמה גם גושי־ביטוי היוליים. הטעונים צריפה או עיצוב מחודש. הסערה עוקרת את הסופר ממצב אחד ומניחה אותו במצב אחר. היא מכשירה אותו לזנוח את עסקיו הקודמים ולהתמכר לענין החדש הממלא עכשיו את נפשו. אבל אין היא יפה לשכלול הביטוי ולגמר־צורתו. לשם כך זקוק הסופר למעט שלוה, למידת ריחוק מסוימת מעצם יצירתו. והמשהה את פרי רוחו יש סיפק בידו לחזור ולראות את דבריו באספקלריה המאירה ולצרפם מסיגיהם. אם הנוסח הראשון נכתב בכל רמ"ח אברים ומתוך שכרון גדול, הרי ההעתקה נעשית מתוך שקט ופכחון והרחבת־הדעת. עונג רב הוא שהתסיסה פסקה, הדעת נצטללה וחוש־הבקורת פועל ומפעיל. והעיקר: אותה אימה מפני הריקנות והכשלון, התוקפת כל סופר לפני שעשה את מלאכתו, שוב אינה פוקדת אותו, מפני שהביצוע הראשון הצליח בידו ומונח לפניו כבשׂורה מעודדת.

ולא זו בלבד: יש תהליך סמוי ובלתי מודע בנפש האדם, שפירותיו גלויים וידועים. כל מחשבת־יצירה הממלאת את האדם ומעסיקתו ביום ובלילה, אינה פוסקת לצמוח ולהשתכלל בקרבו גם בשעה שאין בעליה נותנים את דעתם עליה. זו ממתינה לעת־מצוא כדי להתגלות. ההעתקה מעניקה לה אפשרות נוחה זו. בשעת ההעתקה מזמנים עצמם לפני המעתיק אותם גילויים או הגהות, שנתרקמו במסתרים ובאין־יודעים סביב גופה של היצירה, ששרטוטיה הראשיים והראשונים הועלו על הכתב קודם לכן. תוספות או גרעונות אלה פעמים שהם משנים שינוי גמור את כל היצירה, באופן שמן הנוסח הראשוני אינו מתשייר אלא כזית. אותה שעה אתה מחזיק טובה לעצמך, שלא נפתית ולא נחפשת לפרסם את הטיוטה, הנראית עכשיו כמלמול של תינוק לעומת הטופס המשוכלל שבידך.

כוחה של העתקה יפה גם מבחינה אחרת. היא מבליטה את טיבו של הכתוב הבלט מיוחד, ביחוד אם כל העתקה שונה במראה ובתבנית מן הקודמת לה. אין דומה, למשל, העתקה שבכתב־יד להעתקה במכונת־כתיבה, ושתיהן לעלי־הגהה מבית הדפוס. הקורא את דבריו בכתב־יד רואה צדדים אחרים, ואילו הקוראם בעלי־הגהה או לאחר שנדפסו שוב רואה אותם בדמות אחרת. צורות האותיות הן הלבוש, וככל לבוש חיצוני מהודק הן חושפות את חמודות הגוף או את מומיו. כל העתקה מזקיקה ליטל עוקצין ולהוסיף תבלין ואף לבער חלקים ביעור גמור. האותיות וההברות והמלים הן בריות חיות וממללות, וכדי שנחוש את טעמן וערכן צריך לראותן בכל שיעור קומתן וצביונן. ידוע: כתב־יד מחוק ומטושטש גורע ומוחק מהלך־הנפש החבוי בשורותיו, כדרך שכתבהיד מצוחצח מוסיף עליו ומאירו. מספרים על אנטול פראנס, שהיה מגיה שמונה הגהות עד שהסכים להדפיס את דבריו, וכל עלה־הגהה היה זרוע תיקונים רבים ושרשיים. – גם אחד העם ומנדלי הקפידו עד־מאד להעתיק כמה פעמים את דבריהם עד שנראו להם ראויים להתפרסם ברבים.

ודאי, קשה לו לסופר להשהות הרבה את דבריו. יצירותיו המונחות במגירה מציקות מאוד. משולות הן לילדים הדורשים טיפול מתמיד ואבהי. לאחר שפירסמת דבר שוב אין הוא ברשותך ואין אתה חייב לדאוג לו; אך כל זמן שהוא במחיצתך, אתה אנוס להפוך בו לעתים מזומנות, לתקנו ולשפרו. ויש שאתה פוסלו לבוא בקהל, מחמת שינוי שחל בתנאים או בדעת־הקהל, אף על פי שאילו נזדרזת ופרסמת אותו בשעתו, היה ערכו שמור לתמיד, מפני שעת לכתוב ועת להדפיס את הכתוב. כאן נעוץ השורש של אותו רגש, המעיק על הסופר בשעה שכתבי־ידו צרורים ומונחים ללא פרסום. הוא חושש לפסק־דינו החדש, שמא יהיה קטלני וחס על יגיע־רוחו מאוד.

ו

דברנו בשבח היגיעה והמאמצים מצד הסופר להוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומושלם, ואמרנו שהסמל ליגיעה זו היא המחיקה. אולם יש להזדרז ולהוסיף: חלילה לו לסופר שיגיעת־בשר־ורוח זו תהא ניכרת ביצירתו. המחיקות, ההעתקות, התיקונים וההגהות – הצניעות יפה להם. הן בחינת טירחה בערב־שבת לכבוד שבת. אך אוי לו לאושפיזכן, שמאכלי השבת שלו מזכירים לאורחים את היזע והיגע והטורח של בית־המבשלים. אף היצירה הספרותית צריכה להיות בת־חורין מן החלק הגשמי שהושקע בה, מן הצד המלאכתי, מן העשיה רבת־התלאות; היא חייבת להיות שבתית, יום־טובית, מלאה זיו ומפיקה נוגה. סימן יפה לה אם היא מעניקה לקורא אשליה שבקלות יתרה נכתבה, שהיוצר הביא אותה לעולם במין זמר או לחש. וכל המשייר בה עקבות של עבודת־פרך או רישומי יד כהה ורוח רכּה, הריהו מקפח את נפשה. הוא מצוּוה לפנות את הנסורת ואת הנשורת שנפלו תוך כדי עשיה, ולהגליד את הפצעים והחריקות, שחלו בה תוך כדי טיפול, למען תהיה תמימה ונעימה. אסור שחבלי־הביטוי יהיו מורגשים ביצירה, כשם שאין חבלי־הלידה מורגשים בילד בריא שנולד. ברוח זו היה אחד־העם אומר על עצמו, שבשעת כתיבתו הוא “מזיע” פעמיים. פעם אחת לשם עצם הכתיבה, ופעם שניה כדי למחוק את סימני ההזעה.

שלושה שותפים ביצירה: רוח־הקודש, הכשרון והשקידה העמלנית. כל אחד מהם נותן את חלקו ומצטרף לזימון. רוח־הקודש נותנת את ההארה ואת השפע, הכשרון מכוונו כלפי הנטיה והיכולת הטבועות מלידה, והשקידה מוחקת את הגדוש, משלימה את החסר ומביאה כל דבר לידי גמר חתימה טובה. מתן משולש זה הוא יסודה וסודה של כל יצירה שלמה.

א

יש שאנו דנים לשלילה אדם או נואם או ספר או תמונה, שלכאורה יש בהם כל הסימנים שמנו חכמים באדם טוב או בספר ובתמונה טובים. מניין נובעת התרשמות שלילית זו? ניתנה רשות לומר, שהסיבה נעוצה קודם כל באיזה חסר סמוי מן העין, בליקוי פנימי בכל התופעה, ובקיצור: בהעדר תבלין. אתו אדם או דבר, שלימדנו עליו חובה, הטבע מנע ממנו סגולה אחת, או אפילו תג אחד, וע"י כך לקה במום פנימי המטיל את צלו על כל הויתו ופוגמה.

המושג “תבלין” נקוט כאן בהוראתו המקיפה והמושאלת. תבלין בחינת מלח, פלפל, טאקט, נימוס, טעם־היצירה. תבלין פירושו אותו ניצוץ אלהי, שבזרחו הוא מחייה את הכל ובדעכו יגווע הכל. תבלין פירושו גם אותו יסוד נצחי, שבלעדיו אין לשום יצירה השארת־נפש. אך כדי לעמוד עליה יפה, ראוי לנו להתעכב קצת על התבלין הגשמי, על מלך־התבלינים – המלח. לפי שהוא איננו רק הקדום שבתבלינים, אלא גם אלוף־הסמלים. כמושגים רבים אחרים הושאל גם המלח מתחום חיי החומר. אך מעטים כמוהו בין המושגים שתוך כדי העתקתם והשאלתם לא איבדו כלום מתוכנם והם קיימים במלוא צביונם גם בספירה הרוחנית.

המלח והלחם ירדו כרוכים לעולם. אפשר שאין זה מקרה, שהמלים “מלח” ו“לחם” בעברית הן צירוף של אותן האותיות בהיפוך הסדר. ואמנם שניהם היו מקודשים אצל העברים הקדמונים. בני ישראל נצטוו להקריב קרבן מלח: על כל קרבנך תקריב מלח", אומר מקרא מפורש. ומטעם זה נקראה ברית־עולם “ברית־מלח”: “כי ברית־מלח עלם היא לפני ד'”. ואין תימה. ראה האדם הקדמוני, שהמלח הוא יסוד שאינה כלה ואינו נפרד, עמד ועשאו סמל לנצחי. גם שאר העמים קידשו את המלח והקריבו ממנו לאלוהיהם. בימי הרומיים היה המלח מיצרך יקר והחיילים היו מקבלים מנת־מלח רומית בחלק ממשכורתם. “Sal” משמעו מלח ברומית. ובמרוצת הזמן כאשר המירו את התשלום במלח בתשלום בכסף, היה אותו סכום קרוי “Salarium”. היינו: ממון של מלח. בקרב שבטי־מדבר מסויימים נהג עד היום, שאם מזדמן אליהם בן שבט אויב והלה טעם מן המלח של אחד מאנשי השבט המארחו, אין פוגעים בו לרעה, משך ארבעה ימים, משום שלפי המשוער זהו הזמן הדרוש לגרגר המלח האחרון שיצא מן הגוף. ועוגות־מלח היו משמשות בתורת כסף עד הזמן האחרון בחבש, בטיבט ובשאר חלקי אפריקה. בשוודיה הורשו הפושעים לבחור כאחד מן הענשים להנזר ממלח משך חודש ימים.

ודאי הוא, שגם העברת המלח לשדה הרוח מעשה עתיק הוא. כמדמה שבתנ“ך היה איוב הראשון ואולי היחיד שהשתמש בהשאלה זו: “היאכל תפל מבלי מלח”? – שאל. אולם התלמוד אנו מוצאים כבר את הדימוי הזה ברור ומובן מאליו. וראוי להביא לפחות אחד מני רבים: “נמשלה התורה כמלח והמשנה כפלפלין והש”ס כבשמים. אי אפשר לעולם בלא מלח ואי אפשר לעולם בלא פלפלין ואי אפשר לעולם בלא בשמים ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן” (מסכת סופרים ט"ו, ח'). ובימינו אומרים על אנשי־עליה, אם בכובד ראש ואם על דרך ההיתול, שהם “מלח העולם”. מכאן אתה למד שענין המלח והתבלין יצא מכלל פשוטו ונכנס לכלל רמז, דרוש וסוד עוד בימים הקדמונים. אולם המלח והתבלין ניצלו מדינם של מלים ומושגים אחרים; בעוד שהאחרונים בעברם מתחום הגשמי לתחום הרוחני נשמטת מהם הקרקע הממשית והם פורחים באויר העליון, הרי הללו מטלטלים עמהם מנת־ממשות גדולה אל כל אשר ילכו. משום שגם במקורם הגשמי שמור עמהם משהו רוחני שאינו בר־הגדרה. כי האומר מאכל פלוני תפל הוא, לא יוכל בשום־פנים להסביר טעמו של דבר. וכל התארים והגדרים והביאורים שיסמיך למשפטו זה לא יבהירו כלום. ההבחנה בין מאכל תפל בלי מלח ומאכל מלוח ומלא־טעם – היא ביסודה רוחנית. ויפה כיוונו חז"ל באמרם: “דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו זה הריח” (ברכות מ"א). לפיכך לא קשה היה המעבר מן המלח בחינת חומר אל המלח בחינת רוח. כי מתחילת ברייתו היה נועד לתשמיש שחציוֹ רוחני. ולא נפליג אם נאמר, שראשית התפתחותו של הטעם הרוחני נעוצה במלח הגשמי. שהאדם הקדמוני היה מתבל בו את הפת ואת התבשיל ואת המקשה, כשם שעוּבּריה של הריטוריקה כבר היו מקופלים בסולם־צעקותיו של הפרא.

לפיכך נעשה התבלין צורך פיזיולוגי לאדם, והיה מקדש מלחמות עליו ויוצא ליהרג ובלבד שישיג את התבלין הדרוש. עבודות מחקר רבות ומלאות־ענין מתארות את המלח ואת הבשמים כחלוצי התחבורה והתרבות. דרכים נסללו כדי להוליך אותם בהם, ושומרים הופקדו כדי להגן על אורחות־הגמלים הנושאות צרי ולוט ומלח למקומות מרוחקים, שלא נתברכו בדברים האלה. והם היו דרושים גם לצרכי פולחן ודת. אולם העובדה, שהקריבו מלח והקטירו קטורת ולבונה וכל אבקת־רוכל לפני האלים, אף היא מעידה מה חשובים היו אלה בעיני האנשים, שכן את הטוב ואת היקר היו מקריבים לאלים.

המלח והתבלין היו מוריו של האדם גם בענין חכמת השיעורים. גבול הוצב לשימוש במלח. “שאור ומלח רובן קשה”, אמרו חכמי התלמוד. ומשנתעורר האדם וראה שיש דברים שמיעוטם יפה ורובם קשה, ממילא הרחיב את הנסיון הזה על פני תחומים אחרים. וכך היה המלח אבי ההבחנה והמידה הבינונית. ודאי נשתיירו גם אחר כך כתות בעלות נטיה לתיפלות או לגודש של מלח ופלפלין, אבל אלה נתמעטו והלכו, ונמנו עם המתמיהים, שאין הכלל נוהג על פיהם. ורשאים אנו להניח, שהבדלי טעם אלה התנחלו מדור לדור ולכולם יש יסוד במורשת אבות, בסגולות הקמאיות. בעלי הטעם “הקלאסי” ובעלי הטעם ה“אקסטראוואגנטי”, לכולם יש על מי לסמוך. הם ילדים חוקיים לאבות ראשונים, שנתלבטו למצוא את שביל־הזהב בין התפל והטעים. ואפשר שכל אותם תילי־תילים של הלכות מליחה, שנתגבבו בספרות ההלכית שלנו, אינם אלא בת־קול של הימים ההם והמנהגים ההם בשינוי גירסא. כל מי שנתעסק בהם אי־פעם יזכור אל נכון, שתוך כדי משא ומתן הלכי זה נשתכח ממנו כליל, כי בתרנגולת או באומצה של בשר הוא עוסק, משום שאלה פשטו את דמם ובשרם ונזדככו ונהפכו לעצמים רוחניים, לחפצי־שמים.

ב

סם בימינו לא נתמעט ערכם של לחם ובשר, אך גדל ערכם של המלח והתבלין – בוני אדם מוסרים את נפשם עליהם. מלחמות רבות אין לפרשן אלא כמחאה על האפרוריות ועל החדגוניות שבחיי יום יום. קצה נפשם של הבריות בעבודה המונוטונית ובלחם הקלוקל והם מתאווים לחליפות ולשינויים. הם רודפים אחרי איזה פלא, הרומז להם פעם פה ופעם שם ומבטיח להעניק להם הרגשת־חיים עזה. החייט על מחטו, הסנדלר ליד דלפקו, האיכר במחרשתו, הפקיד ליד שולחנו, המורה בבית ספרו והעתונאי בסיבובו – כולם נתקפים פתאום ע"י הרגשת שממון ומבקשים בכל כוחם להגאל ממנה. ביחוד נדחפים למלחמה חיל־הקצינים והמפקדים והטוראים. הללו, המתאמנים בוקר, צהרים וערב ליום־קרב ומבלים את חייהם בקסרקטינים או במגרשי־אימון, שואפים למלחמה ממש, “להריח אש” בלשון הצבא. ואף על פי שהסכנה היא סכנת נפשות, הריהם מעדיפים לחיות חיים חריפים ומשכרים בשדה־הקרב תוך אימי־מוות ולא להמשיך את הוייתם הנראית עלובה בעיניהם וחסרת טעם. מבקשים הם להראות את כוחם וגבורתם, להצטיין, לזכות באותות־כבוד, לקבל סרטים, לעלות מעלה מעלה, ובקיצור: לתבּל את חייהם התפלים. רק מעטים, היודעים למצוא טעם ויופי בעבודתם, במלאכתם, במשפחתם וביצירתם, אינם נגררים אחרי המגפה הזאת, אך על פי הרוב מכריזים עליהם שהם בוגדים, שונאי המין האנושי, ובמקרה הטוב ביותר הם נדונים לנידוי. ספרי הזכרונות של החיילים בכל המלחמות מלאים וגדושים עדויות והוכחות לאמיתותם של הדברים האלה.

ברם, גם בחיים הפשוטים, הקרויים חיים אזרחיים, המתנהלים כביכול על מי־מנוחות, עזה השאיפה לתבלין במידה שאין אנו משערים אפילו את גדלה. לא רק בני שבטים פראים באפריקה ובאסיה, אלא גם בני אירופה נלחמים לקצת מלח, קישוטים וצבעים. יום יום הם מצפים להם ולא יחסכו שום טרחה ועמל כדי להשיגם. אלפי ענינים בררו להם בני אדם לענות בהם, ענינים שיש בהם כדי להפקיע אותם מן השיגרה והעול המייגע. בסיועם הם אומרים להסיח את הדעת מן החיים הקטנים שהיו עליהם לטורח, לפכח את השעמום ולרוות את הלב ואת העין. טרחתי לצרף מקצת מן הענינים שהם בחינת תבלין ושכמעט כל אדם להוט אחרי כמה מהם. כדי שיהיו נסקרים בסיקור־עין אחד סידרתי אותם בסדר אלף־בית. אלה הם הדברים שאנו רודפים אחריהם:

אהבה, אפיקורסות, אצטגנינות, אושר, אותות־הצטיינות, אישים ידועי־שם, אמנות, אשליה, אובות וידעונים; ביבר, בכי, במות, ברקים, בדותות, בדיחות, ברכת כוהנים, בתי־מרגוע, בלשות; גיבורים, גוזמאות, גילוי עריות, גירויים; דיבוק, דקלומים, דרשות, דברים שבצנעה; התגוששות, הרפתקאות, התרגשות, השבתות, הצגות־פאר, הפגנות, הימנונים, התקוממות, הסוואה; ועידות, ויכוחים; זרי־נצחון, זיקוקין־די־נור, זעזועים, זהב; חופות, חיות, חתונות, חנופה, חגיגות, חדשות מרעישות, חכמות, חגים ומועדים, חלומות, חקירות; טקסי־אבל, טקסי־חנוכה, טיולים, טכסיסי־מלחמה; יצרים, יובלות, ימי־עוצר, ימי־פגרא, י"ש, יופי, ישיבות; כבוד, כיבושים, כדור־רגל, “כוכבים”, כמרים, כותרות שמנות, כסף; לויות, ליצנות, לגימה, לויתן, ליקוי־חמה; מחאות, מתנות, מזמוטים, מחיאות־כפים, מלחמות, מגביות, משיחיוּת, מלחמת־שורים, מוֹמוֹס, מחזות, מגידוּת, מחלוקת, מרגלים, מחתרת, מינות, מלאכים, מלשינות, מסתורין, מפלצת, משטרה, משפטים; נשים, נשפי־מסכות, נאומי־הספד, נסיעות, נעילות, נוף, ניבול־פה, נבואה, נכסים; סמלים, סרטי־קולנוע, ספרות, סימפוניה, סלסלה ומלמלה, סכנות, סודות, סעודות־הבראה, סתרי־תורה; עלילות־גבורה, עושר, עסקנות, עצרות, עתיקות, עתונות־מגרה; פרסומת, פומביות, פולמוס, פרסים, פלאים, פסלים, פורים, פרחים, פיוט, פושעים, פילטרופיה, פושטי־רגל, פעמונים, פתגמים, פרפראות; צילומים, צבעים, צבא, צחוק, צדקה, צואות, צלצלי־תרועה; קדושים, קילוסים, קרבנות, קריעת בגדי־אבל, קריאות־בינים, קרקסים, קוביוסטוס, קטטות, קלפים, קלות־ראש, קנאה, קנינים, קרבות; ריקודים, רעמים, רביים, רכילות, רעידת־אדמה, רציחות, רשעים; שביתות־שבת, שביתות־רעב, שביתות־זקן, שידוכים, שושבינים, שואה, שטפון, שירה, שיכרות, שלשלת־יוחסין, שלטון, שנאה, שערוריה, שעשועים; תהלוכות־נצחון, תהלוכות־שבויים, תיאטרון, תזמורת, תארי־כבוד, תבערה, תמרונים, תענית־ציבור, תערוכות, תפילות, תצפיות, תאוות, תפנוקים.

כאמור, אין זה אלא תפריט פורתא. כי רבים ומרובים הם הנושאים, שבהם משתקע האדם כדי לזכות במעט גירויים עזים או חויות חריפות, שאינם מצויים בחייו היומיומיים. כל אחד מאלה יכול לשמש חומר למדרש פסיכולוגי וסוציולוגי. לאור כל זה אנו רואים כמה דל דמיונו של אותו אדם, הקובע כמושכל ראשון, שהכלכלה היא הכוח הראשי המניע את חיי הפרט והכלל, או שמלחמת מעמדות ממצה את משמעותה של ההיסטוריה ומסבירה אותה! אפילו אדם קמאה לא היה חי על הלחם לבדו אלא תיבל אותו במלח, וקישט את כליו והקטיר קטורת וצייר על כתלי המערה. על אחת כמה וכמה האדם התרבותי, שהתבלין נעשה לו מצרך ראשון, ואפילו הקל שבקלים אומר בשעה מסויימת: “או חברותא או מיתותא”, גם כשאסמיו מלאים מזן אל זן. האדם מורכב יותר מכפי שנראה לחכמי־הניתוח, שחקירתם משתבשת עליהם בעיקר משום שהם מבקשים לדחוס את כל החזיונות המנומרים לתוך מיטת־סדום של שיטה אחת ויחידה או של עקרון אחד ויחיד.

ג

אולם תרבות האדם נתעלתה עילוי אחרי עילוי והיא הגיעה לידי שלב כזה, שעצם הדברים הרוחניים תפלים בעינינו אם חשובה בעינינו אין די בכך, שיהא המדבר מודיע לנו איך־שהוא את חפצו, אלא עליו להשתמש בסגנון נאה, כלומר בתבלין. הוא הדין בספר. מחשבות כתובות בספר, או סיפור מסופר בספר, עדיין אינם לוקחים את לבנו ולא נראים כיצירה, אלא אם כן ניכר בהם אותו כשרון המייחד אותם לשבח, כלומר שמובלע בהם אותו תבלין. גם התנהגותו של אדם, אם היא נעשית על פי ה“שולחן ערוך” בלבד, עדיין לא יצא ידי חובתו ולא יעשה עלינו רושם טוב. בכגון זה מבדילים בין נימוסים שהם מצות אנשים מלומדה ובין נימוסים שנקלטו בדם, היינו, שוב אנו בודקים אם יש בהם אותו תבלין סודי הממתיק את הכל. ומי אינו יודע שנואם לוקח את לבנו במתק שפתיו, בהומור שבדבריו, בנועם קולו וכיוצא בזה. ואף המדינאי אם אינו מחנן בברק מיוחד, בחן ובחריפות רוחנית, לא יעשה את שליחותו כהלכה. שכן הבקיאות ב“אותו ענין” בלבד עשויה להפכו לסמל של יבושת דוחה. ואין תימה בדבר, שגם לימות־השבוע אין תקומה בלי “אותו תבלין ששבת שמו”. ויפה אמרו, שמתבלין זה ניזונים כל ימות השבוע. מחצית־השבוע הראשונה ניזונה מן השבת שעברה ומחציתה השניה – מן השבת שתבוא.

אין לך סוג של אמנות שאין לו תבלין. המוסיקה, הלשון, הפיסול, האדריכלות, הריטוריקה, הציור, המחול – לכל אחד מהם נתייחדה מערכת קישוטים, שהם מעין אמנות בתוך אמנות. הקישוטים האלה, שבאו בתחילה לשם סלסול ונוי בלבד, נעשו במרוצת הימים חלק מ“גוף” האמנות. בלעדיהם היא פגומה. כדרך שאותיות־הקודש בתורה נפסלות אם לא נקשרו להן הכתרים והתגים והעוקצין כדת וכדין. העיטורים החיצוניים נתקדשו ברבות הימים וממילא נתמזגו עם האותיות עצמן. ממש כך אירע ודאי לספרות. התפתחותה גלויה יותר לעין ממקצועות רוחניים אחרים. החקירה העלתה כמה וכמה רישומי־ספרות קדמונים אצל העמים העתיקים, ועל פיהם אנו יכולים לעקוב אחרי דרכי השתכללותה והתעלותה. ומהם אנו למדים, שאין התפתחות הספרות אלא התפתחות התבלין במשמע המקיף של המושג הזה. ואמנם התנ“ך, שירת יוון ורומא הקדומה ופרקי האפוס העתיקים האחרים מעידים בשפה ברורה, עד כמה היו משוררים ראשונים אלה עדיני־טעם ודקי־הבחנה ומה מאוד ידע להוקיר את הבושם והתבלין והקישוט והסלסול בבואם להביע במלים את נסיון־נפשם וחזון־לבם. אין שום ספק, שאם נשתמרה חיוניותן של יצירות אלו עד היום הזה והן משמשות מופת למבע רוחני שגיב, הרי זה ברש וראשונה בזכות התבלין שבהן. סוד זה של תיבול ובישום, שהיוונים קבלוהו מידי האלים, והנביאים מפי ההתגלות האלהים, אינוֹ מתנחל כל עיקר. זהו סוד חד־פעמי, שאינו חוזר ואינו נקנה ביגיעות בשר ורוח; ולפיכך אנו יכולים לומר בפה מלא, שאוצר הדעת והמדע והנסיון שלנו עשיר יותר משל הקדמונים, אך שטות היא לחשוב, שאותם בשמי־יצירה, אשר שימרו לאורך־ימים את פרי רוחם של גאוני שירה אלה, פחותים בערכם משל הדורות האחרונים. להיפך: אפילו גדולי היוצרים בעולם, כגון שקספיר ודנטה וגיטה וביאליק עשו כמתכונת התנ”ך, אך למדרגתו לא הגיעו. וגם תינוקות של בית רבן יודעים, שלא בגלל הרעיונות והתוכן הסיפורי זכו יצירות־קדומים אלו למה שזכו, שהרי בשדה התוכן הרעיוני והסיפורי אין הדורות האחרונים נופלים מקודמיהם ואפילו עולים עליהם – אלא בזכות אותו טל־שמים ואותם זהרורי־חמה ואותם ספירי־לשון וגווני־קשת, שאין הפה יכול לאומרם, אף על פי שהנפש מלאה מהם. וכשם שלמצרים היה ידוע סוד החניטה המפליאנו עד היום הזה, כך היה ידוע סוד היצירה והתבלין לכמה ברוכי־אלוה בעמים אחרים, שנגנז אחריהם. אבל לא אלמן האדם. לא לשוא הוא חותר לגלות את הסוד הזה, ואם כי הוא לא נתגלה, נתגלו לו אגב חתירה זו סודות־יצירה אחרים. היוצר הגדול נמשך אחרי הריח והטעם של יצירת־הקדומים ושוב אינו יכול שלא לתבל גם את יצירתו. הנה כי כן גם בימינו לא תוכנה הפורמאלי של היצירה עיקר, אלא התבלין שבה, לוית־החן שבה, השאור שבעיסתה, מלאכת המחשבת שבה. ההשאלות, הדימויים, הציורים והמשלים והעיטורים וכיוצא באלו הם נשמת היצירה הספרותית האמיתית. החומר, העובדות, התוכן והמסופר, גלמים הם, הכלים ואובדים. רק התבלי, שמן האפרסמון, הרוח שברוח, אם אפשר לומר כן, אינם בטלים עולמית.

החידה האמיתית בתחום זה היא חידת השיעורין. מה שיעורו של תבלין הממתיק את היצירה ומאיזה שיעור ואילך הוא מקלקל אותה. שהרי לא כל המרבה בתבלין משביח את המתובל. ולא עוד אלא שהתבלין כשלעצמו לעתים קרובות קשה לעמוד מפני טעמו או ריחו. הוא נועד לבשם את האחרים ואין לו חיים עצמיים. הוא בחינת בן־לויה. ערכו נקבע ע"י תשמיש־חוץ. לפיכך יש לדקדק ולהבליע ביצירה מידה בינונית ממנו. אך דא עקא: מי חכם ויגדיר מה זה ממוצע. ולא עוד אלא מה שנראה כממוצע לזה נראה כמגודש לזה, וחילופיהם. מכאן מחלוקת הפוסקים בהלכות טעם וריח. המחלוקת הזאת חמורה כל ךכ וההכרעה בה קשה כל כך עד שעמדו ואמרו: על טעם ועל ריח אין להתווכח.

מסופר על סאַקיאַמוני, קונפוציוס ולַאוטסֶה, שעמדו לפני כד חוץ – סמל החיים – וכל אחד מהם טבל את אצבעו בנוזל הזה כדי לטעום ממנו. קונפוציוס הריאליסטן מצא שטעמו חמוץ, בודאַ מצאוֹ מר ולאוטסה אמר שהוא מתוק. אם בחוץ כך, שהחושים הטבעיים מסייעים לו לאדם בקביעת טעמו האמיתי, בדברים שביצירה – לא כל שכן. עם כל זה לא שמו הבריות לב לפתגם הנ"ל, והם מתווכחים. רובן של ההתנצחויות יסודן, לאמיתו של דבר, בחילוקי טעם וריח. אף על פי כן יש משהו יציב, שאפשר לכנותו בשם טעם־הדור. טעם זה אינו מגובש ואינו ניתן להמחשה, אבל הוא מרחף על פני הדור ומשפיע בגלוי על היורים והאמנים, באופן שאפילו אסכולות הצוררות זו לזו בתקופה אחת, מבליטות לאחר מיצוי־החשבון שיתוף שבטעם יסודי.

קשה להגדיר מהותן של דבר ה, אבל מציאותו אנה מוטלת בספק. מה שנבוני־דבר ומשובחי־טעם קורין בשם חן, עריבות, נועם, לחלוחית של שירה, הוד והדר – אינו אלא גישושים וליבוטים לעמוד על טיבו של אותו תבלין, שהוא חמדת כל יצירה. חז"ל אמרו: “אסתר (המלכה) ירקרקת היתה אבל חוט של חן היה משוך עליה”. לעתים אנו רואים לפנינו גם חטיבה אמנותית או ספרותית ירקרקת, שאלמלא חוט של חן המשוך עליה לא היה כדאי להעניק לה אפילו תשומת־עין; כדרך שיארע גם להיפך, שיצירה מעוטרת במעלות רבות ועשויה לפי כל הכללים היא בכל זאת ירקרקת בעינינו, משום שחסר לה אותו חוט של חן, אותו תבלין. ויפה אמר טאקיטוס: גם גוף האדם איננו עשוי רק מגידים ועצמות, אלא גם מדם חיוני. כל שכן יצירה רוחנית. אלא מקורם של כשלונות הרבה ביצירה ספרותית הוא בחוסר המזג, אם מפני מיעוט התבלין, העושה אותה תתרנית, כביכול, ואם מפני גודש התבלין, בחינת עושר שמור לרעתה. המכניס הרבה פרחי־לשון, רמזים חידודים ומשלים, מעמסה הוא מטיל על היצירה. כל יתר כנטול די. מן ההכרח שיהיה תואם פנימי.

כללו של דבר: תבלין זה שדיברנו בו איננו פרט, סעיף, צד טפל, אלא עיקר, דם התמצית, נשמת הדבר – חזות־עולם. הוא השם המפורש של ההויה. בלעדיו שממון, יבושת, חומר וצורה גלמיים. תרבותו של האדם ניכרת קודם כל בתבלין שבו. הלכה פסוקה היא בימינו, שאין אנו דנים אדם על פי דבריו המפורשים והתנהגותו הגלויה. השפה האנושית נשתכללה עד כדי כך שהיא משמשת, כמאמר הידוע, כיסוי למחשבות האדם. אולם אנו מרחרחים אדם ויצירתו, כדרך שעושים בעלי־חיים מסויימים, ומבקשים למצוא את התבלין שבהם. אין אנו סומכים על השכל בלבד. מבחינה זו אפשר לומר, שאנו חוזרים דרך גלגולי־התפתחות מסובכים אל נקודת־המוצא, אל חושי־הבראשית שלנו, שנתעדנו בינתיים ונתדקקו עד־מאוד.

אפשר שכמה וכמה קלקלות בספרות ובחיים מקורן בשגגת הנוביזם. שכן מידת הסנוביזם הרבה פרצופים לה, אך ענינה אחד: רדיפה אחרי החדש־שבחדש; עגיבה על איזה בר־סמכא בעיניני טעם, שהשעה העלתה אותו למדרגת פוסק; חיקוי למעשיהם של גדולים ומקובלים, ובקיצור: העמדת פנים. הסנוֹבּ חושש תמיד שמא אין הוא עומד “על גובה הזמן”, שמא מישהו מודרני ממנו.

יש והסנוביזם מתגלה בצורה מגובשת ומרוכזת באיש אחד, ואז לפנינו טיפוס של Dandy לכל הפרטים והדקדוקים. אולם לעתים קרובות הוא מופיע במעורב ובמוסתר, באופן המשלה את העין. הבקורת העצמית מקהה מעט או הרבה את עוקצו וכורכתו בתכריך רעיוני. אותה שעה אין הסנוביזם הולך בגפו, אלא בלוית אשת־בריתו: השליחות הציבורית, הספרותית או האמנותית כביכול. ורעה גדולה היא שמידה זו אינה נחלתם של שפלי־דרגה בלבד, אלא מצויה לפרקים גם אצל בני־עליה.

חזיון זה בולט ביותר בשדה השירה. משוררים נכבדים, שכוכבם קבוע בשמי השירה העברית, שעמלו כל ימי חייהם להביע א עצמם באמת ובאמונה, יש והם מתאווים פתאום לאיזה כתר חדש. בדרך זר ומשונה הם גולשים בבת־אחת לתוך רשות שאינה שלהם, לרשות האפנה בת־השעה. זוהי תקלה שכיחה במיוחד בימים של זעזועי חברה ורעש־עולם. הבריות רואים יסודות נמוטים וחיים מתערערים והריהם נחפזים לחשוב כי גם דרכי השיר ומבע הנפש נתישנו או בטלו. עזי הפנים שבהם מושכים בעטיני המשורר וכופים אותו ליתן להם מן האדום אדום, מדם המלחמה, מנפץ הפצצות ומרעם הקלגסים. בהיותם תקופי היסטריה הריהם תובעים גם שירה היסטרית, המתחתחת כתותח, צועקת כפצוע, מתחבלת כמרגל ודוממה כחלל. והמשוררים, שיש בהם בחינה דנוקבא, מתפתים ונענים לתביעה זו. ואפשר שיש להם מעין “נפילת־מוחין”, מתגנב ספק ללבם בדבר ערכה של בת־השיר בימים כאלה. הם רוצים ללוות את החיים לואי פיוטי, להשתתף במאמץ הקיבוצי ולהיות “אקטואליים”. כך נולדו שירי המאורעות, הנמל והים, וכך מתחברים עכשיו שירי מלחמה וצבא, שירי מעפילים וכיוצא בהם.

אולם המשורר האמיתי רוח אחרת פורטת על מיתרי כנורו: הריהו כאחד השט יחידי באוקינוס. הפצצה זו, שמרעישה אותו כבעל לאש וכאב לילד, לא תמיד מניעה את כנפי בת־שירתו. על כל פנים סדר הדברים איננו כזה: התקפה אוירית – כתיבת שיר. מה פלא בדבר, שעלינו לנפות מאות שירים “אקטואליים”, שנתחברו בשנים האחרונות, כדי למצוא אחד או שנים הראויים לשם זה. רובם דרובם הלא הם פזמונים ותחריזים, שאינם נאים לעושיהם ואין עושיהם נאים להם. אנו מקשיבים לשידורי הרדיו, ואזננו סולדת למשמע שירי־הלכת והמלחמה שיש בהם עשרה קבין של תיפלות, מעשה ידי משוררים שנתפתו לסנוביזם.

פתחים הרבה לסנוביזם, הוא מציץ אלינו מבעד לסממני השירה או הפרוזה, הנאום או המעשה הציבורי. בתקופה האחרונה הוא מתגלה באימאג’יזם. האימאג' עצמו הוא כמובן מגופי השירה. הציור, הדימוי וההשאלה הם סוד הפיוט ונשמתו. ברם – קיפולם בשיטה מחייבת, חניטתם ב“איזם” מיוחד וכל־יכול וההתגנדרות בשימושם כבמסתורין של השירה – כל אלה הם מעשה־סנוב. ויתר על כן: האימאַג’ים, גם כשהם יפים וחמודים כשלעצמם, שעה שאינם באים במקומם הם דומים לבדיחות המסופרות לא כדי להמשיל על איזה ענין, אלא לשמן. פעמים שהמשורר זורע אימאַג’ים על פני השירים כאותו אוֹפה, הבוזק סוכר וקנמון על תופיניו התפלים. התופין עשוי אמנם על פי נוסח אחרון, אך טעמו לא השביח על ידי כך.

נפוץ מזה הוא הסנוביזם הלשוני. שפתנו שרויה במזל של פריחה והתעשרות. כל מקצועות המדע והחיים מעניקים לה מלים ומושגים ותמונות. ביחוד גדול חלקה של העתונות בחידושי מונחים. לא פעם מביא עמו חידוש מלה או טביעת ביטוי חדש הרגשת פורקן לדובר או לכותב: סו“ס נפטרנו מן ההכרח לעקוף. אולם ישנם אנשים בתוכנו, ואפילו חוגים שלמים, הלהוטים אחרי כל חידוש וקונים אותו במשיכה סמוך ליציאתו לאור העולם. ולא משום שעד כה התלבטו מחמת חוסר יכולת להביע מחשבתם במדוייק – עד שבא החידוש וגואלם, אלא פשוט משום שזוהי המלה האחרונה של האפנה הלשונית ואין הם רוצים לפגר אחרי האפנה. אם בבוקר לא־עבות אחד כתב מאן־דהו “יעיל”, מיד כל הסנובים “בעלי יעילות”. ואם באחד הכינוסים השתמש נואם במלה “שוני”, לא עברה יממה והתחילו משננים ב”שוני“, אעפ”י שלאמיתו של דבר זהו חידוש שכבר הגיע לבר־מצוה ולא הנואם הזה המציא אותו. אולם סמכותו של הנואם גרמה להתפשטותה של המלה הזאת. ואין אלה אלא דוגמאות מעטות מני רבות.

וצר מאד, שהסנוביזם מתעטף אפילו בטלית של צרת־ישראל. בתקופה זו, כשבשורתו של יום אחד שחורה משל חברו, ישנם רבים אשר האבל והקינה נהפכו אצלם למין “מצות אנשים מלומדה”, למין אפנה. תמיד הם נראים נרעשים ומזועזעים, ומשגיחים בשבע עינים שלא יימצא חס וחלילה משתמט מן האבל. טיפוס זה של בעל־בכי מצוי בשירה ובפובליציסטיקה ומופיע בכינוסי עם. סובל הוא מתסביך, שלא עדו עליו עדיין, ושאפשר לכנותו בשם “תסביך־נורדאו”. הוא נורדאו, שנשא פעם בקונגרס הציוני משא גדול של צרת ישראל. אבל דבר כזה אינו בגדר חיקוי. והנה אנו עדים ללגיונות של נאומים, שירים ומאמרים, המתחרים זה בזה בחישוף המוגלה ובתיאור הנגעים, בלי שיעשו עלינו רושם. דומה שיש כאן העמדת־פנים, פוזה. הכואב הנאמן יושב על פי רוב לאחר הזעזוע הראשון דומם ויחיל. ככל שרבות הזוועות פוחת רוח הרגישות. וכל המשתתף בצערו של עולם או בצערו של ישראל כ"ד שעות במעת־לעת, מחשיד את עצמו עלינו שמא אין תוכו כברו.

הזמנים הפרועים והמזועזעים יפים לגידולים ממין זה. אולם עלינו לטייב את אדמתנו ולעקור את הגידולים האלה.

לאברהם שלונסקי,

במלאת כ"ה שנה ליצירתו.

דימויי השירה המודרנית וסממניה, עוררו קטרוג וראוי להדרש להם, ואם גם דרך הערה קצרה. כל פעם שאתה נפגש עם שולל שירה זו, מיד הוא מוציא מנרתיקו דימויים אחדים ומטילם כנגדך: הזוהי שירה? האין כאן משלים מדומדמים, שדעתו של אדם בריא לא תסבלם? כלום לא דמיון חולני הוא, דמיון כזה המשוה את הירח לעצם פלוני ואת הכרך למראה אלמוני? לא כך כתבו המשוררים הקדמונים ולא כך דימו גם הפייטנים הגדולים בזמננו.

לפנינו, איפוא, שתי תוכחת עיקריות. ראשית, שדמיונם של בעלי השירה המודרנית חולני הוא, ושנית, שהם מתעתעים במשלים ונמשלים כאשר לא תעתעו אבותיהם ואבות אבותיהם.

והנה אין ספק, שיש משהו חולני בעצם הסטייה מן הלשון המתהלכת בשוק, בעצם החיפוש אחרי משהו חדש ובאי־הסיפוק מן הנתן ועומד. הבריאים בתכלית ובעלי החשבון ודאי שאינם מבלים את ימיהם בביקוש ניב ממצה להרגשתם וציור מכוון לחזון רוחם. אולם הללו גם לא יולידו דבר. הם נהנים מן המזומן ואינם מהנים. ואילו כל מי שמחולל דבר־מה הוא חולני. אשה הרה היא חולנית; ציפור, המשירה את נוצותיה, אף היא חולה; בעונת האביב מורגש משהו ניברסתני בכל הטבע כולו. הסיני דיקדנטי פחות מן האירופי. כל מקום שאתה מוצא לידה והפראה, שם אתה מוצא גם “חולשה”, מחלה, דיקנדץ, ואילו בריאי הבשר ודלי הרוח צלולים אמנם ובהירים ואין בהם כל עירוב, אך משולים הם למים מסוננים ומזוקקים, שאין בהם שמץ של יסוד זר. הם אמנם זכזכים, אך גם מחוסרי צבע, נטולי טעם ובלא יסוד מזוני. בהיותם בעלי חושים למעשיוּת בלבד, הם מבקשים גם מן השירה והאמנות קלוּת, שעשועים ואסתטיקה של מה כך. מכיון שאת נכסי החומר הם רוכשים להם בדי־עמל ותענוגות החיים ניתנים להם במחיר רב, הריהם רוצים שלפחות נכסי השירה והספרות יוענקו להם כלאחר יד. דורש הוא, שחרוזי השיר יובנו לו מיד עם הגלותם לפניו, גם בשעה שהוא קורא אותם במשרד או ברכבת. מעשיוּתו אומרת לו, שאין צורך בהתיחדות ובהכשרת הלב, אלא כל מה שאינו נהיר לו בהשקפה ראשונה, סימן הוא שאין לו ערך, שהוא חולני ומחוסר שחר.

אולם אם טענה זו של “איני מבין הפלגות דמיון כאלו” יש בה לפחות מן הצידוק הסובייקטיבי, הרי הטענה השניה של תעתועים ודימויים מוזרים היא נטולת יסוד לחלוטין. שרשיה נעוצים, פשוט, בבערות גדולה, שאינה פוסחת לפעמים אפילו על המשכילים העבריים שבארצנו. כל מי שיטרח ויקבץ את האליגוריות, הדימויים וההשואות המפוזרים בכל השירה העברית מראשית היותה ועד היום, יעשה עבודה מענינת, מאלפת ומאוד מועילה. התנ“ך עצמו שופע דימויים “אכספרסיוניסטיים” ו”פוטוריסטיים" כאלה, שאילו ניתנו בשירה המודרנית היה הבעל־בעמיו של ימינו פוסל אותם בחולניות ובהפלגת דמיון משונה. אולם לא רק בתנ"ך מצויים “ספיחי” רגש ודמיון אלה, אלא בכל הספרות העברית כולה. ולשם המחשת הדבר לא אביא בזה אלא שתים שלוש דוגמאות משל משורר אחד מימי הבינים ומשל משורר אחד שבימינו. דימוי לעומת דימוי: בהביט המשורר בלילה מעונן אל הירח ואל העננים המרחפים ועוברים במהירות על פניו, הוא שר:

כְּאִלּוּ לְבָנָה בֵין נְשִׂיאֵי עָב –

סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּנִסֶּיהָ.

ר' שמואל הנגיד (לפי ד. ילין)

ומשורר זמננו המביט בשמים הבהירים בלילה מהו אומר?

רְאוּ:

גַּם הַיָּרֵחַ

כְּסִירַת הַכֶּסֶף בְּשִׂרְטוֹן הַכְּחוֹל.

א. שלונסקי (אבני בוהו)

ואפילו השימוש בדימוי צבא השמים לאותיות העבריות, שימוש שהוא תמיד נושא ללעג בפי שוללי השירה המודרנית, אף הוא כבר היה לעולמים, ובעברית צחה. וכך יקרא ר' שמואל הנגיד בראותו את הירח על רקע של שמים מכוכבים:

וְיָרֵחַ כְּמוֹ יוֹד נִכְתְּבָה

כְּסוּת שִׁיחוֹר בְּמֵימֵי הַזְּהָבִים.

ובדברו על אויביו, שהוא וחילו הפילו בהם חללים רבים הוא מדמה:

וְחִלַּלְנוּם שְׁנַיִם מוּל שְׁלֹשָׁה

כְּמוֹ נוֹקֵד כְּתָב בִּסְגוֹל וְצֵירֵי

(ר' שמואל הנגיד)

ואחד מיוצאי חלציו בימינו ישורר:

מִי תַּחַת כּוֹכָבִים שָׁם חָרַת פֵּה־נוּנִים

בִּרְקִיעַ בֵּית־עַלְמִין…

א. שלונסקי (“לאבא אמא”)

אין כאן אלא נסיון לדוגמה, הראוי להרחבה יתירה. אילו נעשתה עבודה כזאת, היה בכך משום הוכחה, שהמשוררים העברים בכל הדורות היו בעלי דמיון פורה והנחילו לנו שירה “מודרנית” גדולה, שבשעתה ודאי נמצאו משכילים בעלי־בעמיהם, שלא בינו אותה וחשבוה לחולנית.

בזה לא נאמר, שמשוררים מודרניסטים ידועים ושאינם ידועים לא הכניסו לשירה העברית החדשה גיבובי מליצות וערימות ציורים מתים, שהם כעומס של סרק על גבה של השירה. אולם כלום שירה מזויפת ומסורבלת נגררת רק בעקב המודרניזם? כלום אי אפשר לחקות גם את המשוררים “בריאי” הדמיון ואת בעלי המהלך הישן? אין נסתר מעדת החקאים והאפיגונים. רק אלה, שרגילים לראות כל עבר כגן־עדן אבוד, והם מורדפי פחד סתום מפני החדש, שמא תתקעקע איזו בירה שנתבצרו בה – רק הם פוסלים שירה בגלל היותה שונה מזו שהתרגלו אליה מימי ילדותם.

א

אדם שאין לו ספריה בביתו, דומה כמי שאין לו מגן. ספרים טובים משולים למלאכים טובים. כל ספר הוא ביסודו של דבר ספריה שלמה, כי בו רוחשת לא נשמת מחברו בלבד, אלא כמה וכמה נשמות, נשמתין עתיקין ונשמתין חדתין. לעולם אין ספר אחד פרי מחבר אחד, גם אם שמו המפורש מתנוסס עליו. אם נניח שהיה פעם ספר ראשון, ודאי הוא שאיננו בידנו. גם הספר המכונה בשם “ספר בראשית”, אינו אלא הספר הקדום, אך לא הראשון. אין איש אחד ואין דור אחד מוכשרים לפי טבעם האנושי המוגבל ליצור יש מאין ולהגיע לידי ניסוח מושלם כזה, המצוי בספר בראשית. ואם כך בדורות הראשונים, שהיו קרובים יותר אל המקורות, בדורותינו לא כל שכן. ומי ששרוי במחיצתה של ספריה, מובטח לו שהוא שומע סוד שיח שרפי נשמות. משום שכל ספר הוא בחינת נשמה שנשרפה בלהבה. “ספר” ו“שרף” קרובות זו לזו קרבת־אותיות, ורק שינוי הצירוף מבדיל ביניהן. ללמדך: אין ספר ראוי לשמו, אלא אם כן העלה המחבר את עצמו כקרבן־עולה עליו. לפיכך יש יסוד להנחה, שלכל סופר יש רק ספר אמיתי אחד, גם אם עשה ספרים הרבה. רק יחידי־סגולה זוכים לקום מאפרם ולכתוב עוד ספר ולהשרף שנית.

ספר טוב שורף גם את הקורא הטוב. הקורא בספרים צוננים ומצננים, הרי זה ממבלי־עולם. כל ספר הוא צנא מלא חיים. וחיים משמעם סערות, סבלות וקדחת יצירה. כל אלה הומים בספר אחד, קל וחומר באוצר של ספרים. המכניס ספריה לתוך ביתו, ממלכות שהיו והוות הוא מכניס לתוך ביתו. לעולם אין בעל־ספריה בודד. יש לו חברותא. הוא מתרגל לעמוד במקום גדולים ולהבין לריעם. את כל העולם הוא מקפל בתוך חדריו או לפחות את מיטב נציגיו. אדם הישן בחדר שיש בו ספרים, מובטח לו שלא ירבה לעסוק בדברים בטלים. הוא בוש לעשות כך. הנה ננעץ במוחו ענין טורד וכוסס, שערכו בר־חלוף, המעסיקו כולו. נדמה לו שכל עולמו תלוי בשערתו של אותו ענין. ופתאום נפל מבטו על אחד הספרים המעולים והחביבים עליו. מיד יוציא אותו מארונו וכהרף־עין יעבור לעולם אחר.

אין אתה מכיר ספר הכרה לעומקו, אלא לאחר שהבאת אותו לרשותך. ההיכרות בין קורא וסופר וספר אינה מעשה בן־פעם־אחת; היא אינה נקנית בקריאה, שבאה אחריה עזיבת הספר. זהו תהליך של צמיחה ושל התרחשות בלתי פוסקת. בדומה להיכרות בין בני אדם אף זו מלאה משברים, מעלות ומורדות. אם שגית פעם בהערכת ספר, שאינו ברשותך, שוב לא תוכל לתקן את המעוות. עצלות היא באדם ואין דרכו לחזר אחרי ספר שקרא לשם בדיקת דעתו מחדש. אך אם הספר בארונך, יהא זה תובע את עלבונו ולא יעברו ימים רבים ותיווכח, כי דינך היה דין מעוקל. כי אין לך ספר שאין לו שעה. יש ספר שלבנו גס בו, הואיל ונדמה היה לנו כי כבר מיצינו את ברכתו עד־תומו. באחד הימים נעלעל בו שוב – ויחס הערכתנו אליו יתחדש. כי דעתנו על ספרים, כדעתנו על חזיונות חיים בכלל, מותנית בשיעור הנסיון שרכשנו לנו. ואין זה דבר נדיר, שספר אשר לקח את לבנו שבי בגיל זה, שוב אינו נחשב בעינינו בגיל אחר, ולהיפך. המשכיל, הבוחן את עצמו תמיד, יכול יוכל לחזור בתשובה רק אם הספרים לא יהיו רחוקים ממנו. בדומה לכך אנו משנים את דעתנו על בני־אדם לאחר שנפגשנו עמהם שנית ושלישית.

אנו אוהבים ספר כאילו היה בריה חיה. אנו חומדים אותו בלבוש מסויים, בכריכה מיוחדת, בנייר מסויים ובאותיות ידועות. תכריכי הספרים ותבניתם אינם דבר ריק. הם מושכים ומפתים או דוחים ומרחיקים. אפילו שם המוציא־לאור מתחבב בזכות הספר החביב. ביחוד חביבים עלינו ספרים,שמחברם טיפל בהוצאתם בעצם ידיו; כשם שיש איזה פגם דק בכתבי־סופר שנערכו ע"י יורשים.

אולם גם הביצוע הטכני והטיפול החיצוני מצד אחרים גורם מכריע הם בחיבוב הספר וגורלו. מלכתחילה ודאי הוא, שישנן אפשרויות שונות לפני המו“ל או היורש החוקי לברור לספר תבנית ומראה מסויימים. ההכרעה נחרצת לפי טעמם. אולם לאחר שנפלה ההכרעה, והספר הגיע לידך בצבע מסויים ונקלט בנפשך בצורה ברורה, שוב אין אתה בן־חורין לבקש לו תבנית אחרת. כעין גזירת־גורל כאן. הנסיון להפריד בין ספר חביב, שנתגלגל לידך בימי עלומיך, ובין צורתו לאחר זמן – עשוי לזעזע את עצם היחס לספר. לומדי ש”ס, שהיו מורגלים ללמוד בגמרות מעוכות ומחוקות, היו מרגישים טעם־לפגם בשעה שנאלצו ללמוד בגמרות חדשות ומבהיקות. הטורח המרובה, שהיו צריכים לטרוח כדי לפענח שורות מטושטשות, נעשה אצלם חלק מן התענוג שבלימוד.

ב

דבר הלמד מאליו הוא, שבספרים מעולים הכתוב מדבר. כל אדם בימינו כמה וכמה שעות־כושר מזומנות לו לרכוש ספרים, ־ וכך הארונות מתמלאים ספרים פחותי־ערך, שסכנתם גדולה קודם כל מחמת זה שהם גודשים את האיצטבאות ודוחקים את רגלי חבריהם הטובים מהם. העין הרואה ספרים שכריכותיהם נאות (והרבה ספרים גרועים כריכותיהם נאות), שוב אינה רואה צורך בספרים חדשים. לפיכך חובה היא לנפות את ספרינו. אין זאת מלאה קלה; ספר, המצוי זמן ממושך בבית, אי־אתה בן־חורין ליתן לו גט־פטורין על־נקלה. אבל יש לזכור, שספרים גרועים דינם כדין על אשפה אחרת, וזו אין משהים בבית אפילו שעה אחת מיותרת. מציאותו של ספר גרוע היא איום תמידי. אם אתה לא תיכשל בו, יש חשש שמא ייכשל חברך או שכנך.

הֶרדֶר אמר: “יש שספר אחד השכיל או קלקל אדם לכל מי חייו”. לכולם לא נדע איזוהי הדרך נסתלף טעמו של פלוני. אילו היה בידנו לבדוק, היינו מוצאים כי בין שאר הגורמים ישנו גם ספר מסויים, שכוחו להרע גדול, והוא נחרת בנפשנו עד לבלי הימחק. ספרות זיבורית משפיעה כדיבוק, שקשה לגרשו. היא מדברת מתוך גרונו של בעל־הדיבוק. מסוכנת ביחוד ספרות השמה לה סתר־פנים. הכל בה “כמו”, “כאילו”. ומי שנתפס לה שוב אינו יכול להתחמק ממנה.

כנגד זה יש לנהוג כבוד בספרים בינוניים. אמנם, הספרים הטובים רבים כל כך, שאין חיי אדם מספיקים כדי לעיין במקצת מן המקצת, ולכן ראוי להגות במשובחים שבהם. אף על פי כן יש תועלת גם באלה, דוקא משום שהם עוסקים בנושאים נודעים. פעמים שגם ענינים אלה טעונים הזכרה וחזרה ומקבלים על ידם הארה חדשה. הסופר הבינוני חוזר ומעצב בדרך אינדיבידואלית את המוסבר־מאליו. ויש שביצירה הבינונית מוצע איזה דבר נפלא, פוקח עינים. מספרים עליו על תלמיד־חכם אחד, שהיה עובר גם על פרשת־השבוע של ה“צאינה וראינה”, שלא ניתן, כידוע, אלא לעמי־הארצות ולנשים. וכשנשאל, ענה, כ פעם אחת נתקשה בהבנת איזו סוגיה, ונשתרבב לפניו דרך־אגב ה“טייטש־חומש” והציץ בו באלכסון – וקושיתו נתישבה לו יפה.

ג

המכוון כאן לספריה אישית, משפחתית, ולא לציוברית או ממלכתית. זו האחרונה תעודתה לקלוט את הכל; היא מעין בית־מועד לכל ספר חי וא מת. אין חובתה להבחין בין טוב לרע. ועל אף הסדרים המדוקדקים שבספריה כזו, הריהי משולה ליער עבות, שמרוב העצים אין העצים נראים כל עיקר. מה שאין כן ספריה שהיא קנין הפרט. כל חכמתה בכך, שאינה נותנת דריסת־רגל לכל דבר־שבכתב ושבדפוס, אלא בודקתו תחילה אם הוא ראוי לכך. אפשר שהיא נוהגת במקצת בשרירות־לב; אך אין בכך פגם. ולא עוד אלא אם הבריח ספר מן הספרים את הגבול או זייף את תעודתו, הריהי רשאית לפלטו ולהוציאו מחוץ למחנה. היא עשויה לשמש איש אחד, משפחה או חוג מצומצם. ולפיכך מותר לכנותה בשם ספריה קאַמרית, על דרך מוסיקה קאמרית.

ספריה כזו טעם גמור בה, אם היא מעשי ידי בעליה ולא נחלה שהורישו לו אבותיו. אין עושין ספריה ואין מקבלין אותה מן המוכן, אבל מטפחים ואומנים אותה. ספריה מצטרפת מפרוטות־ספרים ומדינרי־ספרים, אחד לאחד; מה טוב, אם כל ספר הוא ביטוי לצורך מסויים בשעה מסויימת. אם התיר בשעתו איזה ספק, או ריפה איזו מתיחות נפשית, או המתיק איזו הרגשת מחסור. רכישת ספר היא איפוא מאורע, שזכרונות מיוחדים קשורים בו. הספריה המקובצת משקפת במדיה מסויימת את אישיות בעליה. שכן הצירוף מגלה סוד גדול, סוד יחודו של האדם. אפשר שספר זה או זה נקנה באקראי, אך הצירוף כולו אינו מקרה, אלא עצם. אף המקרה אינו מקנה לאדם אלא אותו ספר, שהוא רוצה לקנותו. נמצא, שהספריה היא מעין ביוגרפיה רוחנית של בעליה. וכלום אפשר, שספריה הבאה בתורת־ירושה, תכיל את כל אלה?

ד

אתה מוצא ארבע מידות עיקריות בבעלי ספריות פרטיות. יש כונס לשם נוי ויוהרה; יש כונס לשם גיוון רכושו; יש ונס ספרי־עזר ושימוש; ויש כונס ספריה רבת־פנים לשם הרחבת הדעת והרוח. שנים הראשונים אינם מעניננו. אך שני הסוגים האחרונים ראויים לעיון. הכונס ספרי־עזר ושימוש בלבד, דומה למי שמקים לו מחסן של כלי־עבודה, אלא שחדר־האוסף שלו מכיל מילונים, אנציקלופדיות וחיבורים מקצועיים. הספרים האלה כשהם משובצים בתוך אוצר ספרים עשיר, הם משלימים אותו ומוסיפים לו לוית־חן; אך כשהם עומדים לבדם ונעשים עיקר, ריח של מלאכה נודף מהם. ואף על פי שבלי כלים אין לעשות דבר ומחזיקים להם טובה על התשמיש שהם משמשים אותנו, מכל מקום קורת־רוח מרובה אין אנו מרגישים במחיצתם. ציביליזציה כאן ולא תרבות. בהתעטף עליך נפשך לא תוכל לשלוף מן האיצטבא ספר העוסק בחוקי הכובד, או בדיני החכר והשאל, או בריפוי הקדחת, כדי לרוות את צמאונך ולעודד את רוחך.

אם כדאי והגון להשקיע מאמצים בטיפוח ספריה ושכלולה המתמיד, הרי רק בזו שחותמה של תרבות רחבה וססגונית טבוע בה: ספריה שהיא מעין קוסמוס בזעיר אנפין. מועט המחזיק את המרובה. לא הכמות מרעת, אם כי הכמות אינה כאן דבר בטל, אלא האיכות המגוונת. ספריה המגשרת בין דורות,המשלבת ידיהם של מחברים רחוקים וקרובים, המרמזת על אוצרות סמויים וגלויים, המוליכה את בעליה לספירות שונות, ויש סיפק בידה ליתן לך מבוקשתך במצבי־נפש שונים, הפוקדים אותך – זוהי ספריה נכספת. בחללה של זו שורה השיכנה. היא עצמה חטיבה של רוח־הקודש. בצר לך, אליה תפנה; בזרוח עליך שמש האושר – בה תהגה.

ומה נאה ספריה, שיש בה גם ספרים “יוצאי־דופן”! ספרים, שאין להם “הסכמות”, התועים תמיד ומבקשים על נפשם. זכור, אף האדם הוא לא־פעם יוצא־דופן בעיני עצמו ובעיני אחרים. ראית אדם, המשתדל להיות תמיד “מכופתר” ומצוחצח ועשוי כולו משעי ומישור – דע: אף הוא מלא מחשופים וזיזים ושקערוריות. כאדם כן ספריתו, כשתוכנם וצורתם ושמם של הספרים יוצאים דופן ומתמיהים, יש בהם בנותן־טעם לכל האוצר ולו, הערוך סדרים סדרים. משל לנוף יפה שאילן משונה בקומתו ובמראהו נעוץ בשוליו או באמצעיתו, יש שתתאווה לשבת דוקא בצלו של זה. איצטבאות של ספרי־מופת, שמהחברים מקובלים כגאוני עולם, עם כל העוז והבטחון ועשור הרוח הנאצלים מהן – זקוקות לתבלין. הגאונים שופעים כובד, זעף, חומרה ופורפוריה של מלכות. צבע הארגמן מכהה את העין ביפעתו היתרה. יש צורך באיזה צבע חיוורין, בספר שחיברו אחד בעל־חלומות, שלא הודו בגדולתו. הן לכל אחד יש חלומות שנבלו ועקמומיות שלא נתפשטו. יתכן על כן: פעמים שספר יוצא־דופן, אשר מתוכו מהגה ומצפצפת נפש רצוצה ועלומת־דמות, כובש את לבנו ומעורר מחשבות.

במחיצתו של ש"י עגנון / ישראל כהן

שמו של ש“י עגנון נודע לי עם קריאת סיפורו “מעלות ומורדות”. נער בן ארבע־עשרה וחצי הייתי, שחזר עם משפחתו מגולת בוהמיה, שאליה נמלטו מפני הקוזאקים בתחילת מלחמת־העולם הראשונה מן העיירה לאשקוביץ שבגליציה המזרחית, שבה נולדתי. עיירה זו היתה ידועה ביריד הגדול, שהיה מתקיים בה שנה שנה במשך שבועיים, ושאליו נהרו מכל שמונה־עשרה הארצות שהיו כלולות במלכות ההאבסבורגית תחת שלטונו של הקיסר פראנץ יוזף, כדי לעשות עסקים גדולים וקטנים. ואף אני, הילד והנער, חייתי את חיי היריד במלואם, תוך הנאה מן הצעצועים המגוונים ועשירי הצבעים ומן המישחקים וההצגות, שהרהיבו את עיני ושעשעו את לבי, לאחר שנת־לימודים שקודה ב”חדר" וחיי שיגרה של עיירה קטנה ורדומה. אותו סיפור, שבו מתוארת לאשקוביץ בשמה המפורש וביריד הסואן שלה, ושנתפרסם בכתב־העת ‘גבולות’ (בעריכת ג. שופמן וצבי דיזנדרוק בווינה, בטבת תרע"ט, דצמבר 1918), עשה עלי רושם עמוק ועורר בי גאווה על שעיירת־מולדתי זכתה לכבוד כזה. מאותה שעה ואילך שמרתי בלבי שמו של הסופר עגנון. לאחר שמשפחתי נשתקעה בבוצ’אץ', שאבי ז“ל שימש בה שו”ב, ועירו של עגנון נעשתה גם עירי – נתגלה לי עגנון בכל מאורו ותפארתו.

הכרתי את משפחתו, תולדותיו, עלילותיו וספריו, והתעניינתי בכל פרט מפרטי חייו, דרך לימודו וגידולו בבית־המדרש ופעילותו בעיר בכל שלבי התפתחותו. שתיתי בצמא כל סיפור עליו וקלטתי בשקיקות כל סימן וזכר ורישום, ששמעתי עליו מפי חבריו בעיר, בבית־המדרש, ברחוב ובחבורות השונות אשר בבוצ’אץ'.

אולם עד עלותי ארצה לא ראיתי את פניו אלא בעיני רוחי. הוא עזב את בוצ’אץ' באביב של שנת 1908, ובאותה שנה בל“ג בעומר עלה לארץ; וכאשר נסע שנה לפני מלחמת־העולם הראשונה לגרמניה ושהה בה עד 1924, ומשם נסע לבוצ’אץ' כדי לבקר אצל אביו החולה – כבר הייתי אני בדרך לארץ־ישראל. לאחר עלייתי בשנת 1925, שנה לאחר שובו של עגנון לארץ, ראיתי אותו ממרחק־מה בטיולי בירושלים. אחרי כן חזרתי לקיבוץ “המשולש” בפתח־תקוה וכתבתי לו מכתב, שבו סיפרתי לו על הקיבוץ, שרובו בני־עירו. בשנת תרפ”ז (1927) נזדמנתי לירושלים הודעתי לו על בואי. עגנון קיבלני בתחנת האוטובוסים והובילני לביתו. דירה זו בתלפיות, קדמה לביתו החדש שבנה בראשית שנות שלושים, לאחר שהראשונה נהרסה בפרעות בשנת תרפ“ט. הייתי צעיר, בתחילת העשרים ושלוש, ועד שהתאוששתי מעצם הפגישה, כבר הספיק עגנון להקיפני בשאלות רבות על הקיבוץ ה”המשולש", טיבו ודרכו וסיבות פיזורו ועל תכניותי להבא. השבתי לו על רוב השאלות, והוא נהנה לשמוע ולחזור ולשמוע שרוב חברי הקיבוץ מבני בוצ’אץ' היו. ביקש מאד לדעת כיצד היה נראה בעיני צעירי עירו, דור לאחר שהוא יצא ממנה לווינה ואחר כך לארץ־ישאל.

שאלותיו היו מרובות מתשובותי, מפני שהייתי נתון במבוכה ולא העזתי להפסיק את המונולוג, ולכן הרגשתי שלא סיפקתי את משאלתו. תשובות מספקות היו עתידות להינתן לו לשביעות רצונו בשיחותי עמו במרוצת השנים, כשנתחזקו הקשרים בינינו ונעשיתי רגיל במגע ומשא עמו.

לאחר שנכנסתי בשנת 1934 לעבוד בקביעות במערכת ‘הפועל הצעיר’, הייתי מזדמן לירושלים לעתים קרובות, לרגל עבודתי, ונתאפשרה לי מפעם לפעם פגישה עם עגנון. ואף־על־פי שהיה מתאונן באוזני על אורחים קרואים ובלתי־קרואים, שמפריעים אותו ממלאכתו, היה רומז לי בבירור שלא לאנשי בוצ’אץ' הוא מתכוון, ועל אחת כמה וכמה שהוא רוצה בביקורים שלי. אבל אני למדתי לדעת, שהיה מחבב אורחים וביקורים, ואילו חס וחלילה כלתה רגל אורח מביתו היה מצטער הרבה, מפני שלא רק האורחים נכספו להסתופף בצל קורתו, אלא אף הוא ביקש להסתופף בצל האורחים. הצורך בשיחה עם הבריות היה חיוני לעגנון, וזמן השיחות היה לו כעין אתנחתא, כעין בטלה־של־יצירה. הוא נתעשר על ידיהן יותר מכפי ששיער האורח. הכלים נתמלאו, כביכול, בכוח שביתת־שֶבֶת כפויה זו.

סבורני, שיחס אמביוואלנטי זה היה לו גם למכתבים הרבים, שהיה מקבל מכל פינות הארץ והעולם היהודי. “צעדי נושא־המכתבים ואחר כך מראה תיבת־המכתבים שבכניסה לביתי גורמים לי דפיקות־לב”, אמר לי לא פעם אחת. “הם גוזלים את זמני ומטריחים עלי תשובות, ולבסוף אני מעורר תרעומת עלי, מפני שאיני יכול להשיב לכולם”. וזו היתה אמת לאמיתה. אבל לפי תחושתי, היו המכתבים המרובים מכניסים בו גם התעוררות. כי סקרן גדול היה עגנון, והיה מצפה תמיד לאיזה חידוש מעניין, או אפילו תמהוני, שמכתב מן המכתבים עשוי להביא לביתו ולנפשו. על כל פנים במשך הזמן חדלתי לקבל את תלונותיו כפשוטן והייתי מבארן לי על פי פרד"ס.

*

המכתבים אלי מוכיחים שהירבה להזמין אותי, ואף היה בא אלי לבית מלוני כשביקרתי בירושלים. במכתבו מיום ב' בחשוון תש"י הוא כותב אלי: “אותי תמצא בביתי בכל יום ובכל עת, חוץ מיום רביעי אחר־הצהרים”. ודאי שיש בכך עדות לרצונו להיפגש עמי, אולם במשך הזמן, אגב תהייה על כמה שיחות, באתי לידי מחשבה, שהיתה לו גם כוונה חבויה, שנתגלתה רק במהלך הדברים, לדובב אותי על העיר בוצ’אץ‘, על אירועים מיוחדים שהיו בה, ובעיקר על הנוער ועל אישים שונים. הוא ויצירתו היו מובלעים בעירו והיא היתה מובלעת בו במידה כזאת, שכל פרט וכל בדל של עובדה וגרגיר של הערכה שהושמעו עליה, בייחוד מפי הנוער, מאז נטש את עירו – תפסו את לבו ועוררוהו לחקור ולדרוש עוד ועוד. ובמשך שנים רבות ראה בי מקור למציצת רשמים וידיעות והשערות על בוצ’אץ’, ראשיה, בית־מדרשה, חסידיה, מתנגדיה, אגודות הנוער והחלוץ שבה וכל מה שהתחולל בה בגלוי ובסתר. לא פעם מצאתי הֵדם של דברי גם בסיפוריו, אף־על־פי שמעולם לא העזתי להעיר לו על כך, אפילו בשעה שחשתי באי־דיוק ובהגזמה.

*

הנושא המובהק ביותר החוזר בצורות שונות בחליפת מכתבים זו, הוא חיבור הספר על קהילת בוטשאטש, שלאחר שסיפרתי לו על יוזמתי זו, אישר את חשיבותו של מפעל זה לדור ולדורות הבאים, ואף הבטיח לי עזרתו המלאה ככל שתידרש. יחסו החם ליוזמה זו ועזרתו חיזקו בי את הרצון והכוח להוציאה אל הפועל. ואומנם תרומתו של עגנון עצמו לספר זה סגולית היא, וכמעט שאין לה אחות בספרי הזיכרון הרבים מסוג זה שהופיעו עד כה. בייחוד ראוי לציון מאמרו “ספריהם של אנשי בוטשאטש ע”ה“, שהוא חטיבה שלימה ומקורית, שחיבר באהבה גדולה לעירו ושהיא פרי עמל רב ושקידה למופת, כלשונו: “לבקשת אנשי עירי ולזכרון לפני אוהבי תורה רשמתי שמותיהם של ספרים שנתחברו על ידי חכמי בוטשאטש. את הספרים שאני מכיר ואינם מצויים רשמתי בפרוטרוט ואת שאני זוכר ואינם לפני רשמתי עפ”י אחרים וסימנתי אותם בצורת כוכב”. ואומנם הוא הירבה לספר לי על הטרחות הרבות, שביבליוגראפיה זו גרמה לו, ובמכתבו מיום כ' בטבת תשט"ז הוא מציין כי “בכוח שביזבזתי על הביבליוגראפיה יכול הייתי לכתוב שני ‘אורח נטה ללון’”…

גם את הפרוספקט שחיברתי “אל כל יוצאי בוצ’אץ' באשר הם שם” שלחתי אליו וביקשתיו “להעיר ולתקן ולשנות ולעשות כבתוך שלו”, והוא הכניס כמה תיקונים והחזירו לידי בהערה ש“הפרוספקט עלה יפה”. הפרוספקט נוקד ונדפס בתבנית חוברת קטנה על נייר יפה והופץ לאו דווקא בקרב יוצאי בוצ’א’ץ'. איני צריך לומר, שספר זה על עיר, הנודעת לתהילה כעירו של עגנון, עורר התעניינות רבה בשנות ההכנה, ולא כל שכן לאחר הופעתו ב“עם עובד”, הוא כיום יקר־המציאות.

*

כשאני מתווה לפני עכשיו קצת משיחותי עם עגנון, הריני מרגיש צער וחרטה על שלא העליתי אותן בשעתן על הכתב. שכן בשיחות אלו צצו ועלו גם ענייני ציבור שונים, שעמדו על הפרק אותה שעה, ולא פעם נגעה השיחה בהערכת מנהיגים מדיניים וסופרים, ונתגלו חילוקי דעות בינינו, שהשתדלתי שלא לחדדם, אף־על־פי שהיו בולטים ביותר. זכורני, שלאחר שקיבלתי מעגנון מכתב מיום י' באב תשכ"ז, ובו חוות־דעת שלילית על שני אישים (יוסף אהרונוביץ ויוסף שפרינצק), שהיו והנם מכובדים עלי מאד, הזכרתי בשיחה אחת בזהירות את העניין ובתמיהה, ואז הסביר לי עגנון את דעתו באריכות־מה, שהדהימה אותי. אלא שהרגשתי, שדעתו זו אינה מקרית, והיא מעוגנת בימי העלייה השנייה, בשנותיו הראשונות בארץ –

והחרשתי.

היתה זו מידתו של עגנון לגלות במכתביו לידידיו הנאמנים את האמת שבלבו על עניינים ואנשים. ואומנם מצויים במכתביו רמזים שונים לכך, אם כי מנע עצמו במתכוון מלהתייחס במפורש אליהם. הוא העדיף שיחה שבעל־פה משיחה־שבכתב, ולא עוד אלא שהפליט פעם, כבדרך אגב, שאלה, אם אני רגיל “לנהל יומן”, וכשהשבתי לו, שאני מעלה על הכתב קטעי מחשבה ולא אירועי היום, הרגשתי שנחה דעתו. העילה לכך היתה, שנושאי השיחות עמו היו מוסבים בעיקר על אנשים חיים וטיבם, ועל גופי הווי של העיר, שהיו קרובים מאד לגוונם של תיאורים בסיפוריו. שכנוּת זו לא נראתה לו. פעם סיפרתי לו שהייתי מעלעל בבית־המדרש הישן בספרים שהוא היה הוגה בהם בנעוריו, וקראתי את הערותיו בשולי העמודים של מימרות ועל פתגמים בתלמוד. על אחד ‘המקראות הגדולות’ מצאתי בדפי הפתיחה את תולדות המלבי“ם בכתב ידו. ובמסכת ברכות דף נ”ו, שמדובר בו על חלומות ופתרוניהם: כגון “הרואה קדרה בחלום, יצפה לשלום”, מצאתי תוספת בכתב ידו של עגנון המבארת טעמו של פתרון זה: מפני ששני הכוחות, אש ומים, מנוגדים בטבע זה לזה בתכלית, ורק הקדרה עושה שלום ביניהם. וכיוצא באלה הדברים, שהשמעתי באוזניו. עגנון שתה בצמא את דברי, ואוזניו לא שבעו לשמוע. וכן העסיקה אותו מידת הפופולאריות שלו בעיר בקרב חבריו לשעבר או המשכילים והנוער בבית־הספר. והמעניין בדבר הוא, שחזר לפעמים על שאלות שכבר נשאלו לפני זמן רב או מועט, כדי למצות מידע מדוייק על משהו חשוב.

לאחר שמביאים בחשבון את הדברים האלה, נראים המכתבים הקטנים כעין מועט המחזיק את המרובה, ואומנם בשבילי על חליפת המכתבים היא סדר אחד רצוף ונמשך, כחוליות בשלשלת אחת של יחסי עם עגנון.

חליפת מכתבים זו, הפגישות ומסכת היחסים ביני ובין עגנון יקרות מאד בעיני כפרקי־חיים מופלאים, ואזכרם בתודה עמוקה לעגנון כל ימי.

ולבסוף אעיר הערה קלה אחת, הנראית לי חשובה. כתב־ידו של עגנון אינו נוח לקריאה, אפילו למי שרגיל בו. בייחוד קשה להסתדר עמו בשעה שעגנון עורך ומתקן פרוספקט או מציע איזה סעיף לתכנית של ספר, הטעון הגשמה. כדי להימנע משיבושי הבנה, נאלצתי לבקשו לכתוב מכתבים כאלה בכתב־מכונה, ואומנם הוא נענה לי. ואף זה ראיתי כסימן טוב.

אייר תשמ"ד

במסיבה בבית הנשיא ליובלו ה־75 של ש"י עגנון (משמאל). צביה וישראל כהן מרימים כווס “לחיים” עם חתן היובל (כ“ב ברב תשכ”ג, 12.8.63).

1

תל־אביב, 19.8.1945 [י' באלול תש"ה]

למר ש“י עגנון, שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

מה נאה היה גליון החג של “הפועל הצעיר” אילו נמצא בו דבר משלך! ומה טוב היה לעורכי הפועל הצעיר וקוראיו אילו שלחת משהו משלך לגליון זה!

היבּצר ממך הדבר?¹

ענני

בהוקרה

ישראל כהן

לופבן² בהבראה.

2

ירושלים תלפיות י“ב תשרי תש”ו [19.9.1945]

יקירי מר ישראל כהן, אתה הואלת להזמין אותי להשתתף בגליון החג ואני לא אצתי להשיב לך, כי חשבתי למצוא אותך בכינוס הסופרים³ ולומר לך בעל פה כי מקושר אני בהוצאה פלונית ואיני יכול לפרסם את דברי בכל מקום שאני רוצה.⁴ מחמת טרדות הגהות ומחמת טרדות הימים ומחמת טרדות מחלתי לא הספקתי להשיב לך עד עתה. וגם עתה דברי מעטים, אבל ברכותי לך מרובות.

מכבדך ש"י עגנון

אי אתה מזדמן לירושלים? אם תעלה לירושלים אל נא תפסח על ביתי, אבל הודיעני תחילה כדי שתמצאני.

3

תל־אביב 49.VIII.9 [צ“ל 1946], י”ב אב תש"ו

למר עגנון הנכבד שלום וכט"ס [וכל טוב סלה]

ודאי זכוּר אתה, שעלתה פעם מחשבה לפני כמה מאנשי בוצ’ץ' להציב יד לעירנו⁵ ע"י הוצאת ספר.⁶ מחמת טרדות נשתקע הענין. עכשו צף שנית, ולא באקראי. רואים בני בוצ’ץ', שהעיר מתבערת מן העולם ובניה מתמעטים והולכים ובקרוב לא יהיה מי שיצייר את תמונתה ויקונן את קינתה – והריהם מבקשים להקים לה מצבה בטרם איחרו המועד.

אולם לא יעלה על הדעת לעשות משהו לבוצ’ץ' בלעדיך ובלא מתן ידך הנדיבה. בישיבת הועד היוזם⁷ דחיתי את הדיון בתכנית הספר בהעדרך. על כן אבקשך להודיעני מה דעתך על כל הענין. ולהוי ידוע לך, שלאחר בירור מוקדם הוברר לי, שיש אפשרות להוציא ספר מכובד, שיכיל סקירות היסטוריות, פני מוסדות דתיים וחילונים, פרצופי אישים, תמונות מן העבר הרחוק והקרוב, תצלומים, ציורים וכו‘. וכבר התקשרנו עם כוללי בוצ’ץ’ שבאמריקה, ואחד מהם הודיע, שעוד לפני המלחמה עמד בקשרים עם הקהילה ויש בידו חומר חשוב.⁸ חבר־ העורכים אשר ייבחר באחת הישיבות⁹ ישתדל שלא להעמיס עליך מלאכה שיכולה ליעשות בידי אחרים, אך יש, לדעתי, מלאכה, שרק אתה קרוי לעשותה, ופטור בלא כלום אי אפשר.

ענני מיד אם אתה מסכים לבוא לישיבה הקרובה.

אגב, לפני כחצי שנה כתבתי עליך מסה גדולה ומסרתי לשופמן בשביל הקובץ שהוא עורכו. אך הוא עושה, כידוע, את מעשיו בניחותא והופעת הקובץ נדחית מחודש לחודש.¹⁰

והריני שלך

ברוב ברכות

ישראל כהן

4 ¹¹

[קיץ תש"ו (1946)]

מר כהן הנכבד שלום עליך וברכה טובה. מתוך מכתבי שאני שולח על ידך ללופבן¹² תראה מפני מה נתעכבו דברי עד עכשיו. ועכשיו לענין. יפה עושים אנשי עירנו שרוצים לעשות יד ושם לבוצץ על ידי ספר. חבל שאין בינינו לא היסטוריונים ולא פולקלוריסטים. מכל מקום צריכים לאסוף את החומר. ואף אני אספתי לי קצת ספרים שנתחברו על ידי גדולי עירנו¹³ וכן רשמתי לי דברים שמצאתי מהם בספרי שו"ת. אבל החומר אינו מסודר, ואיני יודע אימתי אסדר אותו. גם אינו שלם. ואני לצערי מאוהבי השלימות אני.

בשעה זו לא אוכל לבוא לישיבה. אבל אי“ה בתחילת החורף כשירווח לי אבוא בחפץ לב לתל אביב ואשמח לדון עמכם בענין הספר. אגב, פניתם לד”ר א"י ברָור,¹⁴ ולשאר חכמים כיוצא בו? מי הם, איני יודע.

שמח אני על המסה שכתבת עלי. הן מחמת הדבר עצמו והן מחמת מחבר המסה. ספרך על יע“ס¹⁵ יש בידי, אבל אינו נמצא עכשיו לנגד עיני ואיני יודע אם הזכרת בספרך את מכתבו של יע”ס אל ד“ר י”ש בלאך¹⁶ שנתפרסם במחברת כבוד חכמים שהוציאה קהלת פלאריסדארף.¹⁷

דורש שלומך ומוקירך

ש"י עגנון

נתפרסם ב’פנים אל פנים' עמ' 34.

5 ¹⁸

ירושלים תלפיות ו' עש“ק שמות תש”ז [י“ח בטבת תש”ז (10.1.1947)]

מר ישראל כהן יקירי, הפרוספקט עלה יפה, ואינו צריך לתיקוני. אבל מאחר שהצעת לפני “להעיר ולתקן ולשנות ולעשות בו כבתוך שלי”¹⁹ הרשיתי לעצמי להעתיקו בקצת שינויים קלים – והבוחר יבחר.

מטעמים כמוסים עמדי אינו יכול לחתום על הכרוז. ואחד הטעמים שקיבלתי עלי שכל מקום שיש בו משום בקשת ממון, אל תהי חתימתי עליו. אבל כל כמה שידי מגעת אסייע אותך הן בסידורו של הספר והן ברשימות ביבליוגרפיות של רבני בוצץ וחכמיה וסופריה והן בכמה זכרונות והן בתמונות של כמה מאנשי בוצץ, כגון תמונת ר' אברהם מילר אביו של ד“ר מילר,²⁰ כמו בית הדפוס הראשון בבוטשאטש ותמונת יצחק פרנהוף,²¹ וכן כמה תמונות מאנשי בוטשאטש, ואולי אוסיף רשימה של כמה מתלמידי חכמים שבבוטשאטש שנזכרים בשו”ת.²²

את המאסף של שופמן לא ראיתי.²³ אי“ה בשבוע הבע”ל אלך לעיר ואשתדל לראותו. חן חן לך על מאמרך עלי. ודאי אמצא בו דברים נבונים.

בכבוד ובברכה טובה

מוקירך ש"י עגנון

תל אביב…²⁴

לאחינו ולאחיותינו יוצאי בוטשאטש עירנו באשר הם שם הי"ו [השם ישמרכם וינצרכם]

על בוטשאטש עירנו שנחרבה בידי טמאים ארורים בידי קלגסי היטלר ימ"ש, ועל עם ה' אשר נהרגו שם במיתות שונות ואכזריות אנו כולנו אבלים. לעולם לא נשכח את עיר מוצאנו, יפת נוף משוש ימי ילדותנו. בה גדלנו ובה הכרנו לאהוב את עמנו ואת ארצנו. מפי זקניה ורבניה וחכמיה למדנו ארחות חיים, ובבתי מדרשות שבה ובבתי ספריה קנינו תורה עם השכלה. מה יקרה כנסת ישראל זו בזעיר אנפין שמצאה קן לה בבוטשאטש. ימים יעברו וימים יבואו וימי אבלנו על חורבנה לא יתמו. עד עולם נזכור את נפשות אחינו ואחיותינו אשר מצאו את קברם באדמתה.

אולם אל נסתפק בקינים והגה והי, אלא נעשה נא זכר לקהלתנו הקדושה ונספר על חייה ועל אוצרות תרבותה שהושמדו בידי זדים ארורים. ואם בטלו החיים מעירנו, הלוא זכר כל הקדושים אשר נהרגו – חי בקרב לבנו. על כן נשמור את זכרם לדורנו ולדורות הבאים אחרינו. למען ידעו כמה תורה וכמה חיים היו בעירנו, תורה וחיים שהיו שופעים ומשפיעים ומשתזרים במסכת של תולדות ישראל בגליציא.

על כן נתעוררו כמה אנשים מאנשי עירנו היושבים בארץ ישראל להקים מצבה לעירנו, מצבת קודש לבוטשאטש בדמות ספר גדול. אמנם מלאכה זו אינה קלה. הרבה חומר הושמד עם חורבן העיר וזכרונות קדומים אבדו עם הנפשות הטהורות שירדו לקבר. ואולם עוד יש חומר מפוזר בכל תפוצות ישראל בכל מקום ומקום שבני בוטשאטש שרויים. וחובה היא להציל כל זכרון מן השכחה ולהעריכו ולסדרו, כדי לתת לנו ניר ולתת שם ושארית לקהלתנו.

לכל אחד ואחד מאנשי בוטשאטש יש מזכרת של בוטשאטש או ציור או תמונה שלקח עמו בצאתו מבוטשאטש. כל אשר אלה לו מתבקש לשלחם לנו לזמן קצר על פי הכתובת שלמטה, כדי שנעשה מהם העתקות או גלופות. והבטחתנו נאמנה שנחזיר אותם לבעליהם.

ספר זה שאנו מבקשים לעשות לעירנו יהיה נאה לעירנו ונאה לכל זוכרי שמה. גדול יהיה הספר גם בכמות והוצאותיו מרובות. על כן אנו פונים לכל איש ואשה שמוצאם מבוטשאטש, וגם לאלה שמכירים בערך מעשינו, שירימו את תרומתם להצבת “יד לבוטשאטש” ויהיו עמנו לסייע אותנו בחומר וברוח ולעמוד לימין חבר אנשי עירנו מחברי הספר, כדי שנעשה עבודה תמה, לשם ולכבוד ולתפארת לעירנו ומצבת קודש לקדושי עירנו הי"ד.

תכנית הספר

א) קורות העיר

א) סקירה היסטורית על העיר

ב) ראשית ההתיישבות היהודית בבוטשאטש

ג) רבני בוטשאטש וחכמיה

ד) פרנסיה ומנהיגיה

ה) חסידים ומתנגדים

ו) תנועת ההשכלה

ז) בתי כנסיות ובתי מדרשות

ח) מוסדות חסד

ט) בתי ספר (בתי הספר של הברון הירש, הגימנסיא, בית הספר העברי)

י) חיי היהודים עד לכיבוש הרוסי

יא) כיבוש העיר ע"י הרוסים במלחמת העולם הראשונה

יב) שחרורה וקימומה

יג) חיי העיר עד למלחמת העולם השניה

יד) כיבוש העיר וחורבנה ע"י הנאצים

טו) פארטיזאנים בני בוטשאטש

טז) מאורעות מיוחדים שבחיי העיר

ב) העיר כמרכז של תרבות

א) מחברי הספרים

ב) מלומדים

ג) סופרים

ד) עתונים (דער יודישע וועקער, הירדן, הפנס)

ה) ספרים שנדפסו בדפוס בושטאטש

ו) פקסימליות של כתבי יד וחתימות של גדולי בוטשאטש

ג) תנועות חברתיות

1) סוציאליזם

29 אנרכיסטים

ד) התנועה הציונית בבוטשאטש

א) חברה ציון

ב) חבורות ציוניות

ג) עולי בוטשאטש הראשונים

ד) התנועה העברית בעירנו

ה) המפלגות ותנועות הנוער

ו) הבחירות לפרלמנט האוסטרי

ה) סדרי הקהלה

א) וכו' וכו' וכו'

תמונות וכו'

6

יום 29 לחודש שנת 1947 [ח' בשבט תש"ז]

לעגנון היקר, שלום רב

א) בשבוע הבא נגש להדפסת הפרוספקט ואשתדל שיהיה מנוקד ונאה.

ב) אין לנו ברירה אלא לקבל את החלטתך לבלי הכּלל בועד הנאמנים, אולם אבקש ממך בכל לשון של בקשה להסכים, שבאותו פרוספקט יהיה כתוב: “עורכי הספר ש. י. עגנון וישראל כהן”. לאחר שהבטחת את עזרתך, שוב אין זו כותרת בעלמא, כי אם ציון אמיתי. זה לא יתכן ששמך יעדר ממפעל כזה.²⁵

ג) אפשר שקיבלתי על עצמי עומס רב, אולם הרגשה היא בי, שאם לא נעשה זאת עכשיו, שוב לא ייעשה הדבר עולמית. אך “הועד היוזם” זקוק כל שעה לזריקה של התלהבות. לצערנו, מתו או נעלמו רוב תלמידי החכמים ואנשי המעשה מבוצ’ץ ונשארו הרבה נמושות. אולם גם מן הסלע הזה נוציא מים.

ד) לאחר שיצא הפרוספקט ויאָסף מעט כסף, נגש להכנת הספר עצמו, ואז אבוא אליך ונשוחח על תכניתו וביצועה.

בברכה ויקר

שלך ישראל כהן

7 ²⁶

ירושלים תלפיות א' יתרו תש“ז [י”ב בשבט תש"ז (2.2.1947)]

מר ישראל כהן חביבי, בתשובה על מכתבך מיום 29 חודש העבר, דע לך יקירי שאני מקושר בהוצאה ואין לי רשות לערוך ספרים או חוברות, ואין צריך לומר לחתום כעורך על ספר או חוברת שאינם באים מכח ההוצאה שאני מקושר בה.²⁷ ובכן יקירי אף על פי שאני רוצה בהוצאת ספר בוטשאטש איני רשאי לפרסם את שמי בין עורכיו. לכן מוכרחים אנו, אני ואתה, לוותר על שמי כעורך או כמסייע לעורך. אבל מה שהבטחתי אקיים אי"ה, לעזור על ידך בעריכת הספר בלא הזכרת שמי כמסייע ולתת בספר בוטשאטש:

1) רשימת חכמי בוטשאטש

2) רשימת ספרים שנתחברו על ידי אנשי בוטשאטש

3) ספרים שאנשים מבוטשאטש הוציאו

4) רשימת אנשים שנזכרים בספרים, ואולי גם אותם שנזכרים כפרנומורנטים²⁸ או שחתומים על כרוזים

5) תמונות, של אברהם מילר אביו של ד"ר מילר ושל יצחק פרנהוף וכן של כמה בעלי בתים

6) אגרות²⁹

ושלום לך וכל טוב

מוקירך ש"י עגנון

אגודת הסופרים שלחה לי תדפיס של מאמרך. קראתי ושמחתי שזכיתי בעיניך כל כך. ואף אתה זכית בעיני שכתבת מאמר טוב.³⁰

אם אתה עולה לירושלים כתוב לי תחילה.

את המכתב הזה רציתי לשלוח באחריות, אבל כדי שלא להשהותו שקשה לי לילך לעיר שלחתי אותו כמכתב פשוט.

מתי יצא הספר ארבעים שנה?³¹

8 ³²

[חותמת הדואר: 3.7.1947 (ט“ו בתמוז תש”ז)]³³

ברכה והצלחה בכל

מעשי ידיך בברכה

ש"י עגנון

תלפיות ירושלם

9 ³⁴

תל־אביב, ט' אלול תש"ח [ 13.9.1948]

לש"י עגנון הנכבד והיקר,

אוי לנו ששכלנוהו!

אנא, כתוב משהו לזכרו.³⁵

לפי ידיעתי המכתב האחרון שכתב בכלל נכתב בשבילך.

היה ברוך

שלך

ישראל כהן

10

מר ישראל כהן יקירי, טרוד אני בליקוט עצמות באספת כתבי הפזורים והמפוזרים שהוצאתי אותם בסיכון נפשי ונפש אשתי מביתי בתלפיות בימי ההפגזה,³⁶ וכל זמן שידי עמי רוצה אני לעשות בהם סדרים, שאיש אחר לא ימצא בהם ידיו, ואף אני קשה עלי המלאכה לעשותה בחדר זה שאני מתגורר בו, שאם אני מניח את העבודה ליום אחד צריך אני לימים הרבה עד שאני “מתמצא” בה. גלל כן איני יכול לפנות לשום ענין אחר, ואפילו כדי לכתוב משהו לזכר ידידי יצחק לופבן ז“ל, שמיתתו פרפרה אותי. המקום ינחם את אשתו ואת בנו ואת כל המתאבלים באבל הזה ובתוכם גם אני. יצחק לופבן היה יקר בעיני, ובכל עת שהייתי קורא את מאמריו הייתי משתומם על עוז רוחו ועל כח דבריו, ובכל עת שהייתי שח עמו רואה הייתי בו איש מבעלי הכיסופים העליונים. ואתה ישראל יקירי אל תתרעם עלי שלא כתבתי לך עד עתה. נפשי פזורה ומפוזרת וגם גופי אין לו מנוחה בתוך הפליטים. וה' ישמרך מכל רע ויתן לך חיים ארוכים חיים של טובה ועבודה. – את דבריך עלי בהפועל הצעיר קראתי.³⁷ נאים הם לעצמם ונאים הם לי. שבח גדול הוא לאדם שבני עירו מודים בו. בברכת שנה טובה מוקירך ש”י עגנון.

ערב שבת קודש נצבים תש“ח [כ' באלול תש”ח (24.9.1948)]

אפשר יש בידך שנים שלושה גליונות של הפועל הצעיר שבאו בו המאמרים עלי.³⁸ באחד רוצה אני לכבד את בתי³⁹ ובשנים שני אנשים הקרובים לי. כאן בירושלים איני יודע היכן אשיג אותם.

11

יקירי מר ישראל כהן, צריך הייתי מכבר להודות לך על ספרך הנאה ועל דבריך הטובים שנאמרו בו עלי,⁴⁰ אלא שהימים הללו ימים של עבודה חשובה הם לי, הגהות ספרי⁴¹ וטרדות דירה, מלבד טרדות יום יום. מפני אותן הטרדות אין בידי אף עתה לפרט לפניך כל דבר טוב שמצאתי בספרך. אבל אני מברך אותך בברכת מזל טוב על ספרך הטוב שנולד לך ולנו. מוסיף על הברכה הזאת ברכה טובה לך לשנה החדשה.

מוקירך ומכבדך ש"י עגנון

ב' לסליחות תש“ט [כ”ה באלות תש"ט (19.9.1948)]

12

תל־אביב, ל' תשרי תש"י [23.10.1949]

לש. י. עגנון היקר, שלום

א) אני מודה לך על הדברים הטובים שבמכתבך על ספרי.

ב) נאמר לי, שכמה מאנשי בוצ’ץ שבאמריקה שוחחו אתך על הספר “בוצ’ץ”, שיחד התחלנו לטפל בהוצאתו. הודיעני נא מה הם אמרו לך על הצד הכספי, אם בכלל אמרו לך משהו לא־אמריקני. הענין צף ועלה בשנית, ואע"פ שאני טרוד ומוטרד מציקתני ההרגשה, שבוצ’ץ תרד לטמיון אם לא נציב לה מצבה בימים אלה.

ג) התחלתי מטפל בהוצאת מבחר דברי איצי פֶרנהוף.⁴² הואל נא להודיעני אם אבוא אליך באחד הימים (אימתי רצוי לך?) תספר לי עליו או תמסור לי משהו בכתב השמור בגנזיך.⁴³ שהרי בלי מבוא אין ערך לדבריו, והחומר עליו מועט שבמועט ויש צורך לצברו בעמל רב. אולם נדמה לי, שזהו בבחינת פדיון שבויים או הזכרת נשמות.

היה ברוך

שלך ישראל כהן

בהשיבך למכתבי, אל תשכח לצרף את כתבתך המדוייקת.

13 ⁴⁴

ירושלים תלפיות ג' נח תש“י [ב' בחשוון תש”י (25.10.1949)]

מר כהן היקר, מאנשי בוצץ שבאמריקה היה אצלי פרופסור שוצמן ואשתו, אדם חביב ונחמד, אבל עם הארץ גמור בעברית. עוד אחד הי' אצלי, אפרים אלפנביין שמו.⁴⁵ אלפנביין לא דיבר על הספר. שוצמן דיבר הרבה על הספר. לדעתו ולדעת חבריו שבאמריקה צריכין להוציאו בשתי לשונות. איני זוכר אם הלשון השניה היא אידית או אנגלית.

דבר טוב אתה עושה שהתחלת מטפל בהוצאת מבחר כתבי פרנהוף. תמונתו מצויה אצלי בתוך אחד הארכיונים שמונחים במרתף בטלביה. לכשתבוא אצלי אפשר שיעלה בידי לספר לך דברים עליו, הרי הכרתיו בילדותי ובאתי אתו בכתובים.⁴⁶ לפני עשרים ושבע שנים פנה אלי משה בנו שמצא מו“ל לכתבי אביו על מנת שאני אכשירם לדפוס. אבל טרוד הייתי ולא נפניתי להם. לימים סיפרתי את הדבר לש' בן ציון⁴⁷ ע”ה ואמר לי שהוא הי' מקבל עליו לעשות נפש לפרנהוף על ידי כתביו.

אותי תמצא בביתי בכל יום ובכל עת, חוץ מיום רביעי אחר הצהריים. מכל מקום טוב שתודיעני תחילה, שהרי הרבה טרדות שאינן צפויות מראש מוכנות לאדם. כתבתי ש"י עגנון ירושלים תלפיות. מכאן אתה למד שחזרתי לביתי לתלפיות ושלו' וכל טוב.

ש"י עגנון

14

תל־אביב, 6.3.50 [י“ז באדר תש”י]

עגנון היקר והנכבד,

אולי תעלה כמה שורות על יעקב טהון⁴⁸ בשביל הפוה"צ בשביל יום השבעה! ⁴⁹

כמה מדאיב. התכוננתי לחוג את יובלו והנה אֵבל תחת יובל.

שלך

ישראל כהן

15

מר כהן יקירי, בבקשה ממך שלח נא את מכתבי זה למר משה בן מנחם.⁵⁰ שאיני יודע את מקומו. ושל' לך וכוח"ט [וכתיבה וחתימה טובה].

ש"י עגנון

חיפשתי את ספרו של לופבן⁵¹ ולא מצאתיו לקנותו. ואתה הן הבטחת לי לשלחו אלי.

16

אסרו חג תשי“א [כ”ג בתשרי תשי"א (4.10.1950)]

מר כהן היקר, ספרו של לופבן הגיעני ואני מודה לך. אבל לצערי מצאתי בו כמה דפים חלקים ודוקא במאמרים שיש לי בהם ענין. בוודאי לא התבוננת בדבר קודם ששלחת לי את הספר.

אם יש לך אכסמפלר אחד מוגה שלם אודה לך מאוד אם תכבדני בו. את הספר הלקוי החזר אחזיר לך לעת מצוא.

בברכה טובה

ש"י עגנון

ירושלים תלפיות

17

ירושלים תלפיות ב' וירא תשי“א [י”ב בחשוון תשי"א (23.10.1950)]

מר כהן היקר, הפעם אודה לך על מתנתך השלימה.⁵² כמדומני שאף האכסמפלר הראשון ששלחת לי שלם הוא. אלא שהעמודים הריקים הטעוני. בקרוב אחזיר לך אכסמפלר אחד. ושל' לך.

ש"י עגנון

18 ⁵³

תל אביב כ“ח בניסן תשי”ב [21.4.1952]

לר' ש“י עגנון היקר, שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

א) הריני מחזיר לך את “החרמון”⁵⁴ בתודה. לאחר שספר פרנהוף⁵⁵ עוּמד ונכנס למכבש הדפוס שוב אין לי צורך בו.

ב) מסרתי את ה“עולם” למר ברור הוא ישתמש בו,⁵⁶ אף בקשתיו לשמרו ולהחזירו לך בלתי מקומט, כרצונך.

ג) הייתי אצל הרב מרגליות, אלא שלא מצאתיו. הנחתי לו פתק שבו ירשתי את בקשתי.⁵⁷

ד) אבקשך לומר לגרשום שלום, שיכתוב משהו על השבתאיות בוצ’ץ.⁵⁸ איני יודע את כתבתו.

ה) שטוחה בקשתי לפניך, שתעורר את מר הברמן לעשות את הביבליוגרפיה של ספרי בוצ’ץ,⁵⁹ וכן שתכתוב בעצמך משהו מיוחד לספר. לא יתכן שתעדר מספר כזה. ועוד: הכן נא את כל התמונות הראויות לבוא בספר (מילר, אביו של מילר, וכו') והמצא אותן לי, ואני אעשה מהן גלופות לאלתר ואחזיר לך את התמונות באורח אכספרס ובאחריות.

זכור ואל תשכח, שאם לא נעשה עכשיו לבוצ’ץ, איש לא יעשה ולעולם לא ייעשה. אני אוסף גם חומר על תקופת ההשמדה, אערכנו ואח"כ אראה אותו לך.⁶⁰

לפי שעה אין לי כל תמונה של בית המדרש ולא של בית הכנסת או של הקהילה. אולי מצויים בידך כרטיסי־מראה כאלה?⁶¹

שא נא את טרחתי והריני מברכך בהבראה מהירה.

שלך

ישראל כהן

אל נא תשכח להוסיף לכל תמונה שמו המפורש של בעליה ותאריך לידתו ומיתתו.

19

יקירי ונכבדי, אין כח אין כח. כשאני עושה דבר הוא נשמט מידי באמצע. הספרים והתמונות של גדולי עירנו מונחים במקום שעכשיו אין ידי מגיעות להם. גם הרשימות הרבות והמרובות שרשמתי לי מתוך שו"ת איני מוצא. בברחי מביתי בימי מלחמת הכיבוש⁶² בלבלתי את מטלטלי ואת כתבי ואת רשימותי ועדיין לא הגעתי לסדרם. קשה מזה שהרבה מהם נאבדו ונגנבו ומהם שאני יודע שהם אצלי איני יודע היכן הם. במצבי זה שאני היום אי אפשר לי לעשות דבר לשם ספר בוטשאטש ואני מצטער שלא ניתן לי לסייע אותך בדבר גדול שכזה. עשה אתה וה' יצליח מעשיך.

בברכה טובה

ש"י עגנון

ירושלים תלפיות ב' קרח תשי“ב [כ”ב בסיוון תשי"ב (15.6.1952)]

אם תעלה לירושלים אל תשכח מלבוא אצלי.

את הקובץ של סופרי א"י⁶³ לא קבלתי.

20

יום 23.6.1952 [ל' בסיוון תשי"ב]

למר עגנון המכובד והיקר שלום רב

מכתבך, שפענחתי תוכנו בקושי רב, ציערני: צער היה לי לקרוא שכוחך תש, וצער היה לי שאתה מסתפק בברכתך ואינך מבטיח לי כל עזרה להתקנת הספר. וכי כיצד תתקיים ברכת ההצלחה שלך, אם לא תצרף עשייה לברכה?

לפיכך הריני חוזר על בקשתי: א) שתשתדל למצוא את התמונות המובטחות של אישי בוצ’ץ; ב) שתדבר עם מר הברמן שיטול על עצמו שיחבר ביבליוגרפיה של הספרים שנדפסו בבוצ’ץ משל אנשי בוצ’ץ וּמשל אחרים;⁶⁴ ג) שתמצא אי אלו מסמכים ותעודות הנוגעים לעירנו ונפרסמם בספר, וכיוצא בזה.

הלא מִצָער הוא, על כל פנים פטור בלא כלום אי אפשר. וּבִין: אין אני מטריח אותך לסייעני בהתקנת אותו חלק שבספר־בוצ’ץ, העוסק בעשרות השנים האחרונות או בפרשת השוֹאָה, אין זה מתקבל על הדעת שתפטור עצמך מסיוע לחלק ההיסטורי של הספר.

אין אני מזדמן לעתים קרובות לירושלים, אבל כשאקלע לשם אשמח לקבל הזמנתך ולבקרך. אקווה שאמצאך בקו הבריאות והשלום.

הואֵל נא להודיעני אם דברי נכנסו ללבך ואם תעשה משהו לספר.

שלך בברכות טובות

ישראל כהן

21

תל־אביב, ט“ו באלול תשי”ב [5.9.1952]

לש“י עגנון היקר שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

בצר לי פניתי לצבי קארל,⁶⁵ שיכתוב לי על הרבנים בבוצ’ץ. וזה פריו…

הריני שולח לך את הדבר לעיון, ומבקשך בכל לשון של בקשה לערוך את “היצירה” הזאת, להשלימה ולשכללה.

אולם כיוון שכתב ידך קשה וכאן מדובר בשמות ובתאריכים, יש צורך שבדבריך ותיקוניך ייכתבו במכונה. כמובן, שכל ההוצאות יסולקו.

והריני מברכך בכוח"ט [בכתיבה וחתימה טובה] ובשנת בריאות ונהורא מעליא.⁶⁶ זה עתה קבלתי ספרך “עד הנה”⁶⁷ ואני מברכך להופעתו.

שלך

ישראל כהן

22 ⁶⁸

ירושלים תלפיות ח"י אלול שנת שמואל יוסף עגנון⁶⁹

[י“ח באלול תשי”ב (8.9.1952)]

כתיבה וחתימה טובה לך יקירי, יפה עשית שכתבת לי, שנתת לי פתחון פה לענות לך על מכתבך שבא עלי בזמן שתקפה אותי מחלתי לא עליך. עתה לענין מאמרו של ק‘.⁷⁰ כמה גרועה מלאכה זו. ממש בושה לקרות דברים קלושים שכאלו. אומר לך דבר, בוטשאטש גדלה והולכת בלבי יותר ויותר ומחמת גדולתה ומחמת חולשתי אי אפשר לי להזדקק לשום דבר על בוטשאטש. מכל מקום מקבל אני עלי בלי נדר לכתוב ביבליוגרפיה של ספרי חכמי בוטשאטש,⁷¹ רק אל תדחק את השעה. לכשיגיע הזמן יעשה הדבר. רוב הספרים אינם מצויים כאן. אפשר אתה מוצא אצל אנשי עירנו שבתל־אביב⁷² את החומשים של ר’ זאב פוהורילע?⁷³ שאל וחקור ודרוש.

בינתים קבלתי את ספרו של פרנהוף.⁷⁴ חבל, דברים ששלחתי לו לפני שמונה וארבעים לא ירד לסוף כוונתם ושיבש אותם. כשתהיה אצלי אראה לך מה הם.⁷⁵ בתולדותיו שכתב בנו החליף פרנהוף בפרנהוף.⁷⁶

בקשה לי אליך, שני גליונות של הפועל הצעיר 38–39 לקח ממני הרב ר' מיכאל טוקוטשינסקי⁷⁷ ולא החזירם לי. אתה יכול למלאות לי את החסר?

אני מחזיר לך את מאמרו של ק'.

אני שמח שבא ספרי לידך.⁷⁸

אם יש בידך ספרו של פרנהוף ציון לאיש מצויין⁷⁹ ואתה מוכן לוותר עליו – תן אותו לי.

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

שמא אתה צריך למכתביו של לופבן עליו השלום?⁸⁰

23

תל־אביב, ג' תשרי תשי"ג [22.9.1952]

לש"י עגנון היקר שלום רב

קבלתי את מכתבך ושמחתי על הבטחתך לתת משהו לספר בוצ’ץ. לא אדפוק בך, אבל רצוני שתחיש ככל האפשר את גמר המלאכה.

אולי עלתה בדעתך איזו עצה למי עלי לפנות שיכתוב על הרבנים בבוטשאטש. כבר יבשתי את מוחי וחקרתי ושאלתי ולא בא דבר נכון במחשבתי. אם יש לך הצעה – אנא הודיעני עליה. הן לא יצוייר הספר בלא עבודה על נושא זה.⁸¹

כפי שקראת אנו מכינים את מבחר כתבי לופבן בכרך אחד גדול, שבו יהיה גם מדור למכתביו.⁸² אודה לך מאוד אם תמציא לי את מכתביו אליך במקורם או בהעתקים. כעבור ימים אחדים אעתיקם ואחזירם לך.

נהניתי מסיפורך ב“הארץ”.⁸³ והריני מברכך בשנה טובה ופוריה.

שלך

ישראל כהן.

24

תל־אביב, י“ג אדר תשי”ג [28.2.1953]

עגנון יקירי ונכבדי,

החומר לספר בוצ’ץ מצטבר והולך, והספר מסתמן ועתיד להיות חשוב.

אבקשך איפוא למלא הבטחתך ולכתוב על מחברי הספרים והדפוסים בבוצ’ץ, או על נושא אחר (אולי הרבנות?). אל נא תדחה עוד את עשית הדבר וענני מיד.

שלך

בברכת חג שמח

ישראל כהן

קשה לי מאוד לקרוא את כתב ידך. ואם אפשר לך לכתוב בכתב מכונה – אודה לך.

25

תל־אביב, ב' אייר תשי"ג [17.4.1953]

לש"י עגנון היקר והנכבד

דברתי עם הרב מרגליות והוא לא נעתר לבקשתי לכתוב על הרבנות בבוצ’ץ. על כן יש צורך למצוא מישהו אחר. אולי יעלה בדעתך איש אחר. הודיעני נא.

הרגשה היא בי, שאם לא נעשה עכשיו למען הדבר הזה – לא יעשה הדבר לעולם.

והריני מאחל לך כל טוב.

שלך

ישראל כהן

26

תל־אביב, 29.4.54 [כ“ו בניסן תשי”ד]

לר' ש“י עגנון שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

כדי לא להשהות את הספר לא המתנתי עד שיודפס “תיקון טעויות”. עכשיו אני שולחוֹ לך.⁸⁴ מה דעתך על הספר?

שלך

ישראל כהן

27 ⁸⁵

תל־אביב, 6.6.1954 [ ה' בסיוון תשי"ד]

עגנון נכבדי ויקירי,

יודע אני את דרכך להשיב, ועל כן מדאיגתני שתיקתך: שמא אינך בקו השלום.

אשמח מאד אם תודיעני על שלומך ובריאותך, ואם תוכל לצרף כמה מלות־תשובה לשאלותי ולמשאלותי בשני מכתבי – מה טוב.

והריני מאחל לך בריות גופא ושלומות

שלך

ישראל כהן

28

ג' תשרי תשט"ו

תל־אביב 30.9.54

לעגנון היקר חתימה טובה ושלום רב

ודאי תזכור שיחתנו על ספר בוצ’ץ בזכרון יעקב,⁸⁶ שבה הבטחת לי לכתוב משהו בשביל אותו ספר לכשיהיה במצב של יציאה לאור.

והנה יכול אני לבשרך, שקבלנו נייר מאמריקה והוא כבר במחסן בתל־אביב, ואני מטפל עכשיו במתן צורה לספר. לפיכך אבקשך להביא בחשבון, שהספר הושהה זמן רב ועכשיו אין כל עיכוב מלבדך. מה טוב היה אילו כתבת פרק על הרבנות. אך אם אין באפשרותך או ברצונך לעשות זאת, גם ענין הספרים בבוצ’ץ או נושא אחר יירצה.

והריני חוזר ומברכך בשנה טובה ומתוקה

שלך בהוקרה

ישראל כהן

נא לכתוב לי, אם אפשר, במכונה, כי כתב ידך קשה לקריאה.

29 ⁸⁷

ירושלים, תלפיות,

ערב סוכות תשט“ו [י”ד בתשרי תשט"ו (11.10.1954)]

יקירי, אני עושה את רצונך והמכתב נכתב על ידי מכונת כתיבה, שבין כך ובין כך אי אפשר לי לכתוב ביד מפני שפרק ימיני תפוח, לא עליך. כתוב לי את האמת לאיזה תאריך בדיוק, לא כדרך הנוגשים, אתה צריך את הביבליוגרפיה. אפשר שיעלה בידי לעשות את רצונך. מכל מקום צריך אתה שתדע שרוב הספרים וביחוד של ר' זאב פוהורילה אינם מצויים ואינם נזכרים אפילו ברשימות ספרים. חזר על אנשי קהלתנו ושאל מהם אם יש בידם חומשיו של וואוי פוהורילה.⁸⁸ על שאר הדברים אכתוב לך בהזדמנות ראשונה. לעת עתה ברכה ושלום והצלחה לספרך ששמעתי שיצא בקרוב.⁸⁹

ומועדים לשמחה

ש"י עגנון

30

תל־אביב, 14.X.54 [י“ז בתשרי תשט”ו]

שלום לעגנון היקר,

תמה אני עליך. הן מסבלנותי ומהמנעותי שלא להיות “כדרך הנוגשים” יכולת להבין, שבאמת הגיעה השעה שתכתוב.

ודע: שהנייר בידינו ורוב החומר בידינו ואני מכינו ואבוא אליך להראותו לך ולהמלך בדעתך. על כן על דרך האמת והמציאות אני מבקשך לכתוב מיד. ולא זו בלבד, אלא שאני מבקשך לרדת לגנזיך ולמצוא שם דברים שיש בהם ענין לפרסום, כדי לגלות את טמוני שפוני בוצ’ץ עירנו. ובטוחני כי חומר רב ברשותך ואין אתה צריך אלא להחליט לתתו לספר.

והריני מברכך בשמחת יום טוב

שלך

ישראל כהן

31

תל אביב, 16.1.55 [כ“ב בטבת תשט”ו]

עגנון מכובדי ויקירי,

הריני לכבדך בספרי “פתחים”⁹⁰ וכן בארבע חוברות “שעשועים”,⁹¹ שהובטחו לך. קראתי את מכתבך להלר⁹² ושמחתי עליו מאד.

אפשר שאהיה השבוע אצלך. אולם, כמדובר, אודיעך תחילה על בואי, כדי שלא להפתיעך.

שלך בברכות רבות

ישראל כהן

32

תל־אביב, כ“ט טבת, תשט”ו [23.1.1955]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

אותן שעות שביליתי אצלך שעות של קורת־רוח גדולה היו לי. ואין צורך לומר ששמחתי על עבודתך בשביל ספר בוצ’ץ, שאני חושב, שלא תתבייש בו וישמש עדות למעינות שפיכו בעירנו ובגליציה בכלל.

ביום המחרת קבלתי מאת שבדרון⁹³ העתק תמונתו של פר' מילר, באופן שיש לי כבר אותו ואת בנו.⁹⁴

אשלח לך את שתי החוברות של “ספרי שעשועים” על מנת להחזירן לי, כי מאלה אין לי כפולים.

ברוב ברכות

שלך ישראל כהן

ד"ש לזוגתך הכבודה.

33

תל־אביב, ז' שבט תשט"ו [30.1.1955]

לרש"י עגנון היקר והנכבד,

נשמט מזכרוני מה שבקשת ממני בענין “דער וועקער”.⁹⁵ אנא כתוב לי במפורש מה רצונך ואעשנו, אם אתה יכול בכתב ברור – כתוב.

מה מצב עבודתך למען ספר בוצ’אץ'?

היה ברוך אתה וזוגתך

שלך ישראל כהן

34

תל־אביב, 22.2.55 [ל' בשבט תשט"ו]

לעגנון היקר והנכבד שלום רב

לצערי, פשפשתי ולא מצאתי אלא חוברת ב' של “שעשועים”. נראה, שמישהו חמל עליה, נטלה – ולא החזירה לי, כנהוג אצל גוברין לוקחי ספרים. אם לא תוכל למצוא אותה בירושלים, אעתיק אני אותה בספרית “שערי ציון” שודאי היא מצויה שם. אך אמור נא לי מה להעתיק. האם רק את המשתתפים או עוד משהו! ⁹⁶

ושוב אני מביע את משאלתי שתחיש את השלמת דבריך.

שלך בהוקרה ובחיבה

ישראל כהן

ד"ש לזוגתך היקרה.

35

תל־אביב, 13.3.55 [י“ט באדר תשט”ו]

לש"י עגנון היקר והנכבד – שלום

פרסמתי בשעתו רשימה זו על בוצ’ץ,⁹⁷ ואתה העירות לי, שיש בה שיבושים. בינתים שכחתי מה היו ערעוריך. אבקשך מאד שתואיל לעבור עליה ולציין את תיקוניך בשפה ברורה ובכתב ברור.⁹⁸ ואני מודה לך על כך.

כל החומר שהיה בידי נמסר לדפוס ועכשיו הוא תובע ממני את מאמרך. עשה נא חסד עמי ועם הספר בוצ’ץ והקדם ככל האפשר את השלמת דבריך.

והריני שלך

ישראל כהן

ד"ש לרעיתך.

36

[סוף אדר או תחילת ניסן תשט"ו (מרס 1955)]

מר כהן היקר, לצערי משועבד אני לזמן ולתחלואי לא עליך. צריך אני להכין את סיפורי לגליון של פסח שבהארץ⁹⁹ ואני טרוד ומוטרד ביום ובלילה.

אי"ה אחר הפסח אענה לך על שאר כל דבריך ואולי יעלה בידי עד לחג השבועות לגמור את הביבליוגרפיה של ספרי בוטשאטש וכן סדר דורות הרבנים.¹⁰⁰ חוס עלי ואל תקפיד עלי. אני בסוף כחי אני ושלו' לך ומועדים לשמחה.

ש"י עגנון

יש לך עוד צורך במלאכת מחשבת?¹⁰¹

מאמרך¹⁰² צריך שינויים הרבה בשמות ובמעשים.

ספרי שעשועים¹⁰³ ב' הגיעני.

37 ¹⁰⁴

ירושלים תלפיות ערב שבת חזון תשט“ו [ג' באב תשט”ו (22.7.1955)]

יקירי מר כהן, סיימתי את הביבליוגרפיה. אם אתה רוצה אשלח אותה לך ואם אתה רוצה לבוא לירושלים אתן אותה לך וכאן נתייעץ על סידורה וכן כל כיוצא. מר שונמי¹⁰⁵ שכבר מנוסה בכגון זה כהדפסת ספרי ביבליוגראפיא הבטיחני לסייע לנו.

כאן נוכל לברר שאר עניינים שצריכים בירור, כגון תמונות וצילומי כתב יד. ומוכן אני לעשות עמך יום שלם ובלבד שנסיים ענין הספר. אל תשכח להביא עמך את מלאכת מחשבת. עשיתי רשימה שלימה של שמות הספרים שנתחברו ע“י אנשי בוטשאטש אחר השואה. מלבד ספרך החדש¹⁰⁶ כבר רשומים כולם. אי”ה אחר שיצא ספר בוטשאטש אפרסם את הרשימה בעתון ביבליוגראפי.¹⁰⁷

צלצל אלי יום קודם לבואך, כדי שאתפנה כולי לכבודך.

שמא כדאי לך להביא עמך את החומר שאתה מפקפק בו, הרי מזקני עירנו אני עכשיו, ואולי אוכל לתת לך עצה מה לקרב ומה לרחק.

ושבת שלו' ומבורך

ש"י עגנון

38

תל־אביב, 25.7.55 [ו' באב תשט"ו]

לעגנון היקר והנכבד שלום רב

כבשורה ממש היתה לי הודעתך על גמר הביבליוגרפיה. אין אתה יודע באיזה לחץ אני נתון מצד הדפוס ומצד צדדים.

אני חושב, שעוד השבוע אוכל לבוא אליך, ובודאי אודיעך תחילה בטלפון.

הודיעני נא מיד כמה עלתה או תעלה התקנת הביבליוגרפיה (העתקה וכו') ואביא עמי צ’ק. שאם אמנם “מזקני בוצ’ץ'” אתה – כדבריך – הרי אינך מגבירי בוצ’ץ'.

להתראות!

שלך בהוקרה

ישראל כהן

39

תל־אביב, ערב סוכות תשט“ז [י”ד בתשרי תשט"ז (30.9.1955)]

עגנון היקר והנכבד,

קודם כל: שנה טובה ומועדים לשמחה. לך ולרעיתך.

לרגל עיכובים שונים (הגיוס,¹⁰⁸ החגים) נתעכב קצת סידור דבריך בדפוס, ובימים אלה ייגמר ואשלח לך את ההגהות ואת ספריך ואת התמונה. הכל שמור אצלי ואין מקום לכל חשש. ואף אתה בקבלך את ההגהות, תוסיף את מה שאתה רוצה להוסיף ותחזיר אותן לי מיד.

והריני מברך אותך שוב בגמר טוב

שלך ישראל כהן

40

תל־אביב,13.XI.55 [כ“ח בחשוון תשט”ז]

לעגנון היקר והנכבד שלום רב

סו"ס [סוף סוף] יכול אני לשלוח לך את ההגהות. הן נשתהו מחמת הגיוסים, שלא היה מי שיעבוד בדפוס.¹⁰⁹

אבקשך מאד להחיש ככל האפשר את החזרת ההגהות, ואם תוסיף – אנא שיהיו הדברים ברורים כמו בכתב היד הראשון.

ספריך שמורים אתי יפה, ובבואי לירושלים, אמציא אותם לך ואל לך לחשוש. אפילו אות אחת לא תפרח מהם. בין שאר השבחים ששבחת את אנשי בוצ’ץ', שכחת שבח אחד, שהם משמרים את ספריהם, ואת הספרים השאולים הם מחזירים לבעליהם.

שלך ביקר ישראל כהן

ד"ש לזוגתך היקרה.

41

תל־אביב, 1.XII.55[ט“ז בכסלו תשט”ז]

לעגנון היקר והנכבד שלום רב

בצפיתי צפיתי להגהות. היום קבלתי מכתב מאת “עם עובד” ומאת הדפוס, שאינם יכולים להמתין עוד ודורשים במפגיע לעמד את הספר.

אבקשך מאד מאד להחזיר לי את ההגהות המתוקנות ולהקל מעלי את העומס.

שלך ישראל כהן

ד"ש לזוגתך היקרה.

42

תל־אביב, 4.XII.55 [י“ט בכסלו תשט”ז]

עגנון יקירי ונכבדי,

שכחתי להמלך בדעתך בענין השם. האם ראוי לקרוא לספר בשם “פנקס בוצ’אץ” או “ספר בוצ’אץ”? הודיעני נא מיד את דעתך. או שמא יש לך שם אחר?

וכן, אם לא החזרת עדיין את ההגהות, אנא החזירם מיד.

שלך בברכות וביקר

ישראל כהן

43

ג' וישב תשט“ז [כ”א בכסלו תשט"ז (6.12.1955)]

יקירי, כאן ההגהה ותוספתה. לואי שיתקנו מה שתיקנתי ויוסיפו מה שהוספתי.

כאן מאמר של הד“ר אלפנביין.¹¹⁰ הגזמות וחוסר דיוק! ¹¹¹ מילר לא הי' קרובו. הבליע בנעימה מה שאמרתי לו ולא הזכיר שם אומרו. החזר לי את המכתב שלו. וכתוב לו קבלתי את מאמרך על רז”פ [ר' זאב פוהורילה]. והי' זה שכרי שלא אצטרך לכתוב לו.

לא החזרת לי את שני קטעי העתונים 1) על מצוה אחת 2) ושפט בצדק דלים.¹¹²

המאמר על יעקב ליב אלפנביין¹¹³ הוא בבחינת בן יכבד אב. ואם אין אתה מביא מאמרים מפורשים על שאר בעל בתים שבבוטשאטש נמצא כאילו אחד הי' אלפנביין ואין צריך לומר טובים ממנו…

בין שמותיהם של בעלי תורה שנזכרו במאמרו של דוד ניימן¹¹⁴ חסרים ר' יוסף פרמינגר,¹¹⁵ ר' זאב טרקל,¹¹⁶ ר' ליב בלום¹¹⁷ ועוד כמה למדנים שבעירנו שנזכרו בספרי שו“ת. ר' ליבוש גלנצר¹¹⁸ דיין הי' ולא אב”ד [אב בית דין]. שאל את דודנו דוד ניימן עד כמה דייק בתוארים, שנתן לו תואר אב בית דין.

הביבליוגרפיא היתה מרויחה אילו היית נותן רווח של שורה בין כל ערך שיש לו מספר מיוחד.

המאמרים על רינגלבלום¹¹⁹ צריכים להנתן זה אחר זה.

לא פנקס בוטשאטש אלא ספר בוטשאטש ויפה משניהם מצבת בוטשאוטש.¹²⁰

ושלום לך

שי"ע

עשרה ימים שכבתי חולה והיום אני יוצא לעיר אצל שונמי לשם השלמת הביבליוגרפיא.

בבקשה ממך שלח לי עוד הגהה אחת אחר כל העמל והטורח שוה אני שתעשה את בקשתי.

44

תל־אביב, 11.XII.55 [כ“ו בכסלו תשט”ז]

לעגנון היקר שלום רב,

תודה על ההגהות.

המאמר של אלפנביין הוא מוגזם, וחוץ מאי־הדיוקים שאתה מצאת, אם ידפס בספר יחשבו, שזהו הארי שבחבורה.

אין איפוא כל פרופורציה בין שאר הדברים ובין זה. מלבד זה אין המדפיס מסכים לקבל חומר נוסף, מאחר שהבטחתי לו עוד לפני שבועות אחדים, שלא אוסיף על החומר. נמצאת הקדרה כשרה והכף כשרה.

אענה לו, כבקשתך, על המכתב ואפטור אותך מלענות.

שלך בברכות

ישראל כהן

דש" לרעיתך היקרה.

45 ¹²¹

ש"י עגנון

תלפיות, ירושלים

כ“ח כסלו, תשט”ז

13.12.55

לכבוד

מר ישראל כהן היקר

רח' ריינס 54

תל־אביב

יקירי

שמחתי לקבל מכתבך ולדעת שהיריעות הגיעוך בשלום. אחזיק לך טובה אם תשלח לי את עלי ההגהה המתוקנים עם ההוספות. ברצוני לראות עוד הגהה אחת – ובודאי לא תמנע ממני את העונג הזה.

בתודה מראש ובברכה,

ש"י עגנון

אם אתה יכול לקצר את מאמרו של אלפנביין על רז“פ [ר' זאב פוהורילה] כדאי להביאו. לענין פרופורציה נתכוונתי על יעקב ליב אלפנביין דודו של ד”ר אלפנביין.

היש לך מאמר על ד"ר מילר???¹²² או לכל הפחות ביבליוגרפיא מפורטת?

46

תל־אביב, י“ג טבת תשט”ז [28.12.1955]

עגנון יקירי ונכבדי.

א) הריני שולח לך את ההגהה ומבקשך בכל לשון של בקשה להחזירה לי מיד. הלא מִצער הוא. כפי שאתה רואה ההגהות הן בעימוד.

ב) כבר רציתי לתת חלק מן המאמר של אלפנביין, אולם חששתי מפני עריכה כזאת, שמא ישפוך עלי המחבר את חמתו – ולתתו כמות שהוא, יש בכך משום סילוף. אדם שאינו בקיא יתהה על האי עורכא ישראל כהן שהכניס פתאום יהודי אחד ונושא אותו כגדול הדור. כך לא ייעשה.¹²³

ג) בינתיים פטרו את הדפוס מדאגה. הוא לא הסכים בשום פנים לקבל עוד מאמר לאחר שכבר אמרתי לו, שעם קבלת הגהותיך – הכל נחתם.

היה ברוך

שלך ישראל כהן

47

כ' טבת (יום פטירת הרמבם ז"ל) תשט"ז [4.1.1956]

מר כהן יקירי, הנה הפסקאות מוגהות מתוך שו“ת מהרש”ל [מורנו הרב ר' שלמה לוריא]¹²⁴ ומתוך שו“ת משאת בנימין,¹²⁵ אף את הפסקא של מגלה טמירין¹²⁶ הגהתי. אם הגהותי קשות לקריאה מוכן אני להשאיל לך את הספרים, אף על פי שדבר זה גורם לי טרחה יתירה ואיבוד זמן וכח. והליכה לבית הדואר. או מוטב לך אתה לבית ספרים בתל אביב ובוודאי תמצא אותם שם. את הפסקא לענין ר' חיים כהן רפ”פ [רפפורט]¹²⁷ בדוק אתה.

סדר הפסקאות כך הוא:

1) רש"ל [ר' שלמה לוריא]

2) משאת בנימין

3) ר' חיים כהן רפ"פ

4) ספר הברית¹²⁸

5) מגלה טמירין

6) ר' אברהם דוד¹²⁹

ויותר טוב בעיני לחבר הכל כאחד היינו גם את שני הפסקאות שמסרתי לך ולקרותן כולן בשם “מתוך ספרים” או “על בוטשאטש”.¹³⁰

וזה הוא הסדר:

1) רש"ל

2) משאת בנימין

3) על מצוה אחת

4) ר' חיים כהן רפ"פ)

5) ספר הברית

6) מגלה טמירין

7) ושפט בצדק דלים

8) חמדת ימים¹³¹

מקוה אני שטרחותי הרבות והמרובות שבזבזתי על הביבליוגרפיא לא יהיו לחנם ואתה בטובך תשים את עיניך לראות אם הגיהו המגיהים כפי הגהותי. בכח שביזבזתי על הביבליוגרפיא יכול הייתי לכתוב שני אורח נטה ללון.¹³²

בברכה טובה שי"ע

48

מר כהן יקירי, אשתך תחי' אמרה לי ששלחת לי הזמנה לכלולות בתכם תחי'.¹³³ הזמנה לא באה לידי וכל ידיעותי באו לי מתוך הפועל הצעיר.¹³⁴ ותיכף לקריאה קפצתי וטלפנתי לביתכם ובירכתיכם בברכת מזל טוב. וכדי לתת חיזוק לברכה כופל אני אותה בכתב. ובכן יהי רצון שהזיווג יעלה יפה ותראו דור ישרים וכל טוב סלה.

בברכת מוקירך

ש"י עגנון

ירושלים תלפיות ה' תרומה תשט“ז [ד' באדר תשט”ז (16.2.1956)]

על ספרך זה לעומת זה¹³⁵ תודה רבה!!! בעל פה נדבר עליו.

49

[ניסן תשט"ז (מרס 1956)]

יקירי, השתדל לקרות את מכתבי להד"ר ישראל אלפנביין ואם יש לך להוסיף עליו – בבקשה! ¹³⁶ אני הולך לאיבוד מרוב הטרדות שאין בי כח להן.

בקשה לי אליך, נשתיירו בידך שני קטעים שלי:

אחד של הארץ

ואחד אולי בכתב מכונה.¹³⁷

בקש! חפש! בדוק! והחזירם אלי! בייחוד זה של הארץ! ומועדים לשמחה.

ש"י עגנון

בבקשה אחר שתקרא את מכתבי לדר אלפנביין שלח אותו אליו תיכף בלא עיכוב!!!

50

תל־אביב, ד' דחוהמ“פ תשט”ז [י“ט בניסן תשט”ז (31.3.2956)]

עגנון יקירי ונכבדי.

הריני ממציא לך את התדפיסים, כבקשתך.¹³⁸

גם הספר כולו כבר הופיע, אלא שנשתהתה יציאתו לשוק מחמת בירורים כספיים שיש לנו עם ההוצאה. בימים אלה יסולקו החשבונות ואוכל לקבל ספרים ואשלח אליך אכסמפלאר מיד.

אלפנביין הוא “נודניק ממדרגה עליונה”. אני שמח שלא הדפסנוהו, שאלמלי הדפסנו מאמרו כשהוא מתוקן על ידי, היה מכריחני בדרך משפטית לחזור ולהדפיס את הספר. החזרתי לו את מאמרו – וחסל.

והריני מברכך בחג שמח ובכל טוב, אותך ואת ביתך.

שלך

ישראל כהן

51 ¹³⁹

ירושלים תלפיות ל“ד בעומר תשט”ז [י“ט באייר תשט”ז (30.4.1956)]

מר כהן יקירי, הנני מברך אותך בברכת מזל טוב על הספר ספר בוטשאטש שנולד לך. יהי רצון שיהא לך קורת רוח ממנו. עדיין לא הספקתי לעיין בו כי שלחת לי את הספר כחבילה, ועד שמצאתי לי שליח ללכת לעיר ולהביאו לי מן הדואר יצאו ימים. אבל רואה אני שעמלת בו יפה יפה ולפום צערא אגרא.

רוצה אני לקנות לי חמשה ששה טפסים לשם קרובי. ועתה אני שואל ממך, דבר עם המו"ל ואמור להם, שיתנו לי הנחה גדולה, כל כמה שאפשר ופקוד עליהם שישלחו לי את החבילה לביתי ממש, ולא כחבילת דואר שמרבה עלי את הטורח.

לשם תיקון הספר מוכן אני לתקן כל שגיאה. ואם ירצה השם לכשתזכה להוציא מהדורא חדשה תמצא אכזמפלר מתוקן. כי יש בו מה לתקן כאשר ראיתי בהשקפה אחת.¹⁴⁰

ושלום לך ולביתך

ש"י עגנון

52

תל־אביב, ג' תמוז תשט"ז [12.6.1956]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

באותו יום ששוחחנו בטלפון הלכתי למר רול¹⁴¹ ומסרתי לו את בקשתך ואת דבריך והוא סיפר לי, שכבר היה ב“עם עובד” וסידר את החבילה אליך וכן את הספר לבילובלוצקי.¹⁴² לקורלצוויל¹⁴³ לא שלח, כמובן, כי לא היתה לו כתבתו.

ואני מודה לך שוב על תרומתך לספר ועל עזרתך, שבלעדיהן היה הספר דל.

בברכה לבבית

שלך

ישראל כהן

53

תל־אביב, ח' טבת תשי"ז [12.12.1956]

לר' ש"י עגנון היקר שלום

בלויה הייתי מוטרד ולא הספקתי אלא לומר לך שלום, אחר כך בקשתיך ולא מצאתיך, והיה צר לי כי רציתי לדבר עמך פא"פ.

אולי אהיה בימים אלה בירושלים, ואכנס לביתך.

שכוֹלנו לא רק סופר, אלא אדם יקר, מיקירי ישראל.¹⁴⁴ הכרתיו יפה יפה. היה מן הקפדנים, המחמירים קודם כל כלפי עצמם. בלי רבב, וי על האי יקירא דבלי בארעא.¹⁴⁵

שלך ביקר ישראל כהן

54

תל־אביב, ג' אדר ב' תשי"ז [6.3.1957]

לר' ש"י עגנון שלום רב

יקירי,

בימים אלה תמלאנה חמישים שנה ל“הפועל הצעיר”.¹⁴⁶ יובל של ממש. אני מכין גליון יובל. איני מעלה על דעתי שדברך יחסר בגליון זה.

אנא, מצא נא משהו בשבילי, אם דברי זכרונות על הפוה"צ, או על אישיו, או כהאי גוונא.

המצא נא לי דבריך עד סוף אדר, כי בניסן יצא הגליון.¹⁴⁷

ענני נא – ומיד

שלך

ישראל כהן

ד"ש לרעיתך היקרה.

55

תל־אביב, 10.3.57 [ז' באדר ב' תשי"ז]

עגנון היקר והנכבד,

תשובתך לא הניחה דעתי. היצוייר, שיפיע גליון־היובל של הפוה"צ ושמך יפקד בו?

אל נא תלך בדרך הקלה. אם אין בידך משהו מיוחד, כתוב נא שורות על לופבן ז"ל, שכה העריץ אותך, או על אהרונוביץ,¹⁴⁸ או על איזו אפיזודה – וכלום צריך אני למנות כרוכל על מה אתה יכול לכתוב!

אחת ברורה לי: אלוקי הפוה"צ לא יסלח לך אם במלאת חמישים שנה תמנע את דבריך ממנו.

אשר לספר גליציה,¹⁴⁹ הרי השבוע הוא יוצא מבית הכריכה, ובצאתו ימצא דרכו אליך.

שלך ביקר

ישראל כהן

56

תל־אביב, ו' בניסן תשי"ז [7.4.1957]

לרש“י עגנון שלום רב וכט”ס [וכל טוב סלה]

אף על פי שעדיין לא קבלתי תשובה ממך על מכתבי, הריני תולה את הדבר בטרדתך בכתיבת משהו בשביל גליון היובל. שכן אינני מדמה כלל ועיקר, שבגליון זה יחסרו שמך ודברך.

והריני מברך אותך ואת ביתך בשמחת החג.

שלך

ישראל כהן

57 ¹⁵⁰

ש"י עגנון ירושלים תלפיות

ב' אחרי תשי“ז [ז' בניסן תשי”ז (8.4.1957)]

יקירי, אני הרגלתי את כל חברי ואת כל מי שיש לי עסק עמו שידעו שהן שלי הן ולאו שלי לאו. ואם כתבתי לך שאין בידי כלום לתת לך אתה חוזר ותובע. פבריקאנט¹⁵¹ עלוב אני ואיני יכול לפברק סיפורים בכל עת ואפילו לשם עורך חשוב שכמותך. אף רחוק אני עכשיו מכתיבת סיפורים. אף למולד¹⁵² חוברת מאה לא נתתי כלום. אף על פי שרציתי לא עלתה בידי. יש זמנים שכותב סיפורים נח ממלאכתו, ובוודאי לא יחיד אני בזה. עתה אתה הוצא את גליון היובל ושמח בו. ואם אמצא אף אני בו מעט נחת מה טוב. ושלום לך.

האם קראת את מכתבי הראשון עד לסופו? הזכרתי שם פרקי גליציה.¹⁵³

מועדים לשמחה

ש"י עגנון

58

תל־אביב, י“א ניסן תשי”ז [12.4.1957]

לש"י עגנון היקר שלום

כועס אני עליך משלושה טעמים:

א) אני לא בקשתיך לפברק סיפורים. חלילה. אף לא ביקשתיך שתמציא לי סיפור דוקא. רמזתי לך שאסתפק בשורות מעטות על לופבן או על אהרונוביץ או כיוצא בזה, ובלבד ששמך לא יעדר.

ב) אתה שם אותי בין עורכים חשובים ביותר, כדי שתוכל להחריף את סירובך להשתתף. ואין הדבר כן, מעולם לא שמעת מפי התגדלות.

ג) השוית “מולד” להפוה“צ. ואין הדבר כן. יובל הפוה”צ אינו דומה בעיני, ואינו יכול להיות דומה גם בעיניך, לא ל“מאזנים” ולא ל“מולד” ולא ל“השילוח”. בו צרור חלק מיצירתך.¹⁵⁴ וחשבתי שרשאי אני להפציר בך שתשתתף.

אולם כדי להוכיח לך, שאף על פי שבאתי לכלל כעס לא באתי לכלל טעות, הריני שולח לך ספר (אמנם בלתי מכורך, כי אין בידי אחר).¹⁵⁵

ואני חוזר ומברך אותך ואת ביתך במועדים לשמחה.

שלך ישראל כהן

59

י“ב אייר תשי”ז

תל־אביב, 13.5.57

לרש"י עגנון היקר,

ודאי שמעת על מועדון “מלוֹא” בתל־אביב, שהוא בית ועד לסופרים ואמנים.¹⁵⁶ כל ליל שבת נדונה בעיה ספרותית או אמנותית, או ספר או ציור וכו'.

מובטחני שתהיה לך שעה של קורת־רוח אם תסכים לבוא באחד מלילי־השבת הקרובים ל“מלוא”.

ענני אם מוכן אתה לכך.

שלך בברכות

ישראל כהן

60 ¹⁵⁷

ירושלים, תלפיות

כ“ח בעומר תשי”ז [י“ג באייר תשי”ז (14.5.1957)]

יקירי, ודאי צריך הייתי להודות לך על הספר ששלחת לי¹⁵⁸ אבל מפני שלא נהניתי ממנו ואיני יכול ליהנות ממנו, מפני שאינו כרוך ואין לי כורך ליתן לו את הספר לכריכה וד"ל.

על מועדון מילוא שמעתי אבל לירד לתל־אביב איני יכול. אדם חלש אני וטלטול הדרך קשה עלי, כל שכן ללון מחוץ לביתי. אני מודה לך על כל כוונה טובה. ואי"ה לכשאפטר מעשיית ספרי הגדול¹⁵⁹ אשתדל לראותך ולדבר עמך על כמה דברים הקרובים ללבותינו.

בברכה טובה

ש"י עגנון

מאסף אני את “הפועל הצעיר”, וכשיוצאת שנה וכל הגליונות שלמים אני כונסם לאוצר ספרי, אבל אם יש גליון פגום אני נותן את כל הגליונות של השנה לבית הספרים הלאומי או למקום אחר. כל זה כותב אני לך, מפני שגליון 34 פגום. אם אתה יוכל לשלוח לי אחר במקומו אוכל לקיים גם שאר הגליונות.

61

תל־אביב, ו' אב תשי"ח [23.7.1958]

לרש"י עגנון היקר והנכבד, שלום

ודאי קבלת את גליון “הפועל הצעיר”, שבו הקדשתי לך מדור צנוע.¹⁶⁰ אולם רצוני לברכך מלב אל לב ולאחר לך אריכות ימים, בריות גופא, נהורא מעליא.

שלך המכבדך ומוקירך

ישראל כהן

62

[אב תשי"ח (יולי או אוגוסט 1958)]

מר כהן יקירי, בבקשה ממך המצא נא בטובך את מכתבי למאיר מוהר¹⁶¹ לבעליו. איני יודע את מקומו.

ועתה דבר לי אליך. שמעתי שאתה עומד לבוא בשבוע הבע"ל לירושלים, בבקשה ממך – התקשר עמי בטלפון 61895 צריך אני לדבר עמך ואני מוכן לבוא לאכסניא שלך.¹⁶²

אם עדיין יש בידך מן הגליון שבאו בו דברים על החתום כאן מטה¹⁶³ בבקשה צוה לשלוח לי גליונות אחדים.

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

קבלת פנים לעגנון בנמל־התעופה בלוד עם שובו ארצה לאחר קבלת פרס נובל לספרות בכ“ח בכסלו תשכ”ז (11.12.1966). יושבים מימין לשמאל: ישראל כהן, זלמן ארן, ש"י עגנון, יוסף אריכא.

63

תל־אביב, מוצש“ק [אב תשי”ח (יולי או אוגוסט 1958)]

לר' ש"י עגנון היקר שלום רב

אילו הייתי בירושלים ודאי הייתי שמח להפגש עמך אם בביתך ואם באַכסניה שלי, אך, לצערי, לא אהיה בשבוע הבא בירושלים.

לפיכך, אם הדבר שיש לך אלי הוא דחוף ואני יכול לעשותו בת"א, במטותא ממך להודיעני מהו, ואעשנו כמיטב יכלתי.

(לא יכלתי לפענח את השורה האחרונה במכתבך ואיני יודע איזה גליון אתה מבקש).

והריני מוקירך ומברכך

ישראל כהן

64

מר כהן היקר, בעוד שלושה ימים אי“ה יורד אני לאשקלון ל”ארמון החורף" שלי¹⁶⁴ ואיני רוצה לטלטל עמי את מצפוני הרע שעדיין לא הודיתי לך.

ובכן תודה וחן חן על דבריך הנעימים – מצד עצמם – ועל המסיבה הנאה שעלתה יפה.¹⁶⁵ מאוד מאוד יראתי שמא אמצא לפני מין בנערינו ובזקנינו¹⁶⁶ והנה הראית לי כי פחד שוא פחדתי. הי' מבורך על זה.

את הפועל הצעיר המכורך קבלתי. מוכן אני בכל עת להחזיר את הגליונות שאינם מכורכים כל כמה שלא הוצאתי מהם את הגליונות שבאו בהם דברים עלי. אבל לשלוח בדואר קשה לי.

שולח אני לך שלושה קונטרסים ביניהם בשעה אחת שהוא יקר מאוד במציאות, כי נדפסו הימנו רק טפסים מועטים. עדיין לא הכנסתי את הסיפור לתוך כתבי.¹⁶⁷ אם תמצא בו חפץ אשמח. את מכתבי לופבן ז“ל אשלח לך אי”ה אחר שובי.¹⁶⁸ שנים הרבה היו מוטלים לפני ולבסוף שמתי אותם בין צרור המכתבים של הנפטרים ע"ה ועכשיו קשה עלי החיפוש.

ושלו' וכל טוב לך ולביתך

ש"י עגנון

ב' בא תשי“ט [ג' בשבט תשי”ט (12.1.1959)]

אם אין אתה מתרשל דרוש בשמי בשלום מאיר מוהר. ממאיר למאיר. איני זוכר אם אמרתי לך שמקס מאיר, מאיר מאיר, כתב את זכרונותיו¹⁶⁹ ואני קראתי בהם. אני מייעץ לבוא עמו בדברים ולפרסם פרקים אחדים מזכרונותיו.

65

ט“ז אדר א' תשי”ט [24.2.1959]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

נטלתי על עצמי, לפני החלטת ועד אגודת הסופרים, לערוך קובץ ספרותי גדול.¹⁷⁰

לפיכך שטוחה בקשתי לפניך, שתתן לי סיפור או פרק מסיפור חדש, ותהי זו עֵדות נאמנה שאתה מושיט ידך לאיש־בוטשאטש אפילו על פתחה של ספרות.¹⁷¹ אני רוצה שהקובץ יהיה יפה וראוי לשמו ואני עושה ככל יכלתי כדי להשיג את השלמות האפשרית. אולם בלעדיך תחוָר מלאכתי.

אקוה שתיענה לעתירתי ואודה לך כל הימים.

בברכות שלך ישראל כהן

66 ¹⁷²

אשקלון א' פקודי תשי“ט [כ”ח באדר א' תשי"ט (8.3.1959]

לישראל כהן היקר, אוי אוי אוי, מה אתה עושה לי. משתדל אני לעבוד עבודה סדורה בסידור כתבי לדפוס¹⁷³ ואתה עתה בא עלי פתאום “בבקשה שטוחה” לתת לך סיפור. זה ג' שנים ששני עורכים תובעים ממני לתת להם סיפור שהבטחתי לתת להם ועדיין אין בידי לפרוע את חובי. משער אני שקודם לשנה אחת לא תצטרך לסיפורי ועד אז אולי ירחם המרחם. לעת עתה הי' בריא ושלם ועשה חיל בעבודתך.

בברכה מוקירך

ש"י עגנון

ראה כמה אני עושה בשבילך, שאני מצייר אותיות.¹⁷⁴

הקבלת את בשעה אחת ועוד כמה דברים ששלחתי לך לפני כמה חדשים?¹⁷⁵

67

תל־אביב, 12.III.59 [ב' באדר ב' תשי"ט]

לר' ש"י עגנון היקר, שלום

אותו ערב לא רציתי להטרידך בדברי כי ראיתיך מוטרד ע"י שונים.¹⁷⁶

ובכן, חוזר אני על בקשתי שתשתתף בקובץ הספרותי,¹⁷⁷ אפילו תצטרך לעשות משהו שמחוץ לגדר הרגיל. וכמה טעמים לדבר:

ראשית, אין דומה עורך מבוצ’אץ שמבקש מעגנון משהו לעורך שאינו מבוצ’אץ.

שנית, עדיין לא נענית לי עד כה אעפ"י שהבטחת לי כבר פעמים אחדות.

שלישית, אני אחראי להצלחת מדוֹר הסיפורים בקובץ, ועגנון חייב לסייע לי להצלחה זו, ואין הצלחתו של הקובץ אפשרית בלי השתתפותו של עגנון.

רביעית, אוהב אני עגנון ואני רוצה שיאהב גם אותי, וכל דבר צריך ראָיה, ואפילו אהבה….

כמדומה לי, ששטחתי לפניך נימוקים כדרבונות ולאחר שיקולים – מובטחני שתעשה את רצוני.

ואודך בכל לב

שלך ישראל כהן

ד"ש לג' עגנון.

הקובץ צריך להופיע בין פסח לשבועות.

68

תל־אביב, כ“ה ניסן תשי”ט [3.5.1959]

לש"י עגנון היקר והנכבד שלום

אל נא תשת עלי חטאת הטרדה, אך למען הקובץ הספרותי לא אחשה.

ובמטותא ממך למלא את בקשתי ולשלוח סיפור לקובץ. לא אַלאה אותך עוד בדברים. דוק ותמצא, שאתה צריך לעשות זאת, אפילו תצטרך לנהוג לפנים משורת הדין.

והריני מברכך מקרב לב

שלך ישראל כהן

69

תל־אביב, 9.6.59 [ג' בסיוון תשי"ט]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

בצפיָתי צפיתי לסיפורך בשביל הקובץ ועדיין אני מצפה לוֹ.

בברכות

ישראל כהן

70

תל־אביב, 16.6.59 [י' בסיוון תשי"ט]

לעגנון היקר שלום

חוששני שמכתבי לא הגיעו לידך, שכן כתבתי אותם לירושלים, ואתה יושב באשקלון.¹⁷⁸ או שמא באמת החלטת לא לענות ולא ליענות לי בענין הקובץ?

הריני מחכה לתשובתך

שלך ישראל כהן

71 ¹⁷⁹

יקירי מר כהן, מכתבך הגיעני ואם לא עניתי לך הרי זה משום שאנשים שכמותנו צריכים להאמין איש לרעהו שהן הוא הן ולאו הוא לאו, שאם לא כן אין סוף להכפלת הדברים.

מכל מקום רוצה אני לבאר לך את מצבי. זקן וחולה אני וימי יוצאים עלי בטרדות שאין כח אפילו לאדם בריא לעמוד בהן. מקרוב ומרחוק פונים אלי בדברים שאין בידי לעשותם ואף לא לענות אפילו על מקצתם. מזכירים וכתבניות אין לי. הכל עושה אני בכחי שתושש והולך מיום ליום. יותר משנים שלושה מכתבים ליום איני מספיק לכתוב ופעמים יוצאים הימים מתוך מחשבות (לענין המכתבים) שאינן מביאות לידי מעשה, רק שמעכבות את עבודתי. זה יותר מעשרה ימים אני יושב וכותב מכתבי תשובה לרבנים לסופרים למורים לתלמידים לקרובים וקרובי קרובים, למחברים ולמו"לים ולעורכים, ולנשים כבודות שמבקשות שאכתוב מאמרי הערכה על בעליהן הדגולים שנפטרו. אין קץ לדברים.

ועתה עוד לענין. אין בידי דבר מן המוכן. זה למעלה משתי שנים שהבטחתי לאחד העורכים לתת לו סיפור ועדיין לא קיימתי את הבטחתי. אם יעזרני ה' ואעשה זאת אז אפנה את עצמי גם לתת לך דבר – אם תרצה.

ושבת שלו' ומבורך

ש"י עגנון

היום נוסף לי צער על צערי, ראיתי ברשימת הרדיו בהארץ שאדם אחד שמואל צצקס עגנון מנגן באקורדיון. כלום לא ימצא בין כל הסופרים (או אגודת הסופרים) מי שיתבע עת עלבוני. כבר יש שלושה בריות בני אדם שנושאים את שמי לשוא.¹⁸⁰

ירושלים תלפיות ו' עש“ק שלח תשי”ט [י“ג בסיוון תשי”ט (19.6.1959)]

72

תל־אביב, י“ט באב תשי”ט [23.8.1959]

לר' ש"י עגנון שלום רב

הואיל והמו"ל לא עמד בדיבורו ביחס למועֵד הופעת הקובץ הספרותי, עדיין לא אֵחרת ותוכל, לכשתרצה, לתת משהו משלך לקובץ זה.

איני צריך לומר לך, שאשמח מאוד אם תעשה כך.

בברכות שלך

ישראל כהן

73

ירושלים תלפיות ג' כי תבוא תשי“ט [י”ב באלול תשי"ט (15.9.1959)]

יקירי מר כהן,

כמו שכתבתי לך אין בידי דבר מן המוכן אף איני יכול להפנות לשום דבר חדש, כל זמן שלא קיימתי את הבטחתי שהבטחתי לחבר אחד מו“ל. מכל מקום אם אתה רוצה יכול אני לשלוח לך את הפרקים הראשונים של סיפורים של בוטשאטש. באמת כבר נדפסו בספרך בוטשאטש וקודם לזה בהארץ,¹⁸¹ אבל כמו שיצאו עכשיו מתחת ידי הרי הם כחדשים. אם אתה מסכים אשלח אותם לך אי”ה שבוע אחר סוכות. קודם לזה ידי מלאות בתיקון הבית לימות החורף ובהכנת החגים.

בברכת כוח"ט [כתיבה וחתימה טובה]

ושנה טובה וכל טוב

ש"י עגנון

האמת אגיד לך, כל זאת הנני עושה רק למענך, כי רוצה אני להקדיש את כחי שתושש והולך לסידור כתבי וד"ל.

74

תל־אביב, 20.9.59 [י“ז באלול תשי”ט]

לרש"י עגנון שלום רב

מסכים! אבל, אנא, עשה זאת מיד. כיוון שאני כבר מעמד ואצטרך “לעכב את הקריאה”.¹⁸²

אני מודה לך על רצונך הטוב ומברכך בשנה טובה ומתוקה. יהי רצון שתאריך ימים ונהורא מעליא תהא שורה עליך תמיד.

שלך

ישראל כהן

75

ה' בכסלו תש"ך

תל־אביב, 6.XI.59 [צ"ל 6.12.59]

לר' ש"י עגנון היקר שלום רב

הייתי כמה שעות בדפוס בירושלים ונטלתי את סיפורך הביתה. קראתי בו והשתעשעתי בו כדרך שמשתעשעים בדברי תורה. כל־אימת שאני קורא בסיפוריך תוהה אני על שיעור כוחך בוואריאציות, שכל אחת עולם מלא. נטלת עיר קטנה ועשית ממנה ש"י עולמות.

לבי המה בי בקראי. לכאורה רינה אתה כותב, אך אליבא דאמת קינה היא על עיר זו, ועל כל כנסת ישראל שבפולין, שנחרבה ונמחתה. זוהי קינה בטעמי נגינה. כמעט אסור ליהנות הנאה גדולה כל כך מנושא כזה.

שוב קפלת תולדות העיר על מאות שנותיה בדפים אחדים.

ואי מודה לך תודה כפולה: א) על שכתבת סיפור כזה להנאות בו את הבריות; ב) ועל שנתת לי את הסיפור הזה לקובץ. אמנם חכיתי זמן רב, אך כדאי היה לחכות לו.

ויהי רצון שעוד שנים רבות תתנוסס בקירבנו ותהי לי ולכולנו מקור השראה.

באהבה

שלך ישראל כהן

76

תל־אביב, כ“ה אייר תש”ך [22.5.1960]

לרש“י עגנון היקר שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

כשקבלתי מכתבך,¹⁸³ תמהתי. שהרי נתתי הוראה מפורשת לשלוח לך ש“ס [שכר־סופרים] ותדפיסים.¹⁸⁴ לאחר שביררתי ענין זה נתגלה לי שאתה צדקת, ומיד הפצרתי בברוידס¹⁸⁵ והוא שלח לך מיד ש”ס ובודאי כבר קבלת אותו. וכן בקשתי את האדמיניסטרטור, שטיפל במשלוח התדפיסים, שיפשפש יפה שמא ימצא עוד קצת תדפיסים בשבילך.

כפי שאתה רואה ישנה שאלת “מנגנון” אפילו באגודת הסופרים.

אך אם התוכן של מכתבך העציבני, הרי עצם מכתבך שמחני, ואני מברך אותך לתאריך עליתך ארצה¹⁸⁶ ומאחל לך חיים ארוכים, חיים של יצירה, חיים של בריאות.

שלך מוקירך

ישראל כהן

77

תל־אביב, א' באלול תש"ך [24.8.1960]

רש"י עגנון היקר,

מה מאד רציתי לראותך, אלא שמחמת טרדותי לא הגעתי עד כה ירושלימה. אני מקווה, שאוכל לבוא בשבוע הבא. אתקשר עמך תחילה, כדי שאבוא לביתך בשעה המתאימה לך.

התחלתי מכין את המאסף השני,¹⁸⁷ ואני מבקשך בכל לשון של בקשה להשתתף גם בו.¹⁸⁸

אוחילה, שהכל אצלך כשורה ואני מברך אותך בחיים של בריאות ושל אור.

שלך

ישראל כהן

78

תל־אביב, הושענא רבה תשכ“א [כ”א בתשרי תשכ"א (12.10.1960)]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

מרוב טרדות איני מגיע ירושלימה, אף על פי שמאד חפצתי לראותך ולדבר עמך פא"פ.

אולם בינתים מתקרב קצוֹ של זמן הוצאת המאסף השני, ודבר אין לי מידך, והלא בלעדיו יהיה המאסף פגום.

על כן אבקשך מאד להכין משהו משלך בשביל המאסף, ואודך מאד.

אקווה ששלום בביתך.

בברכת החג

ישראל כהן

79 ¹⁸⁹

ירושלים תלפיות אסרו חג תשכ“א [כ”ג בתשרי תשכ"א (14.10.1960)]

מר כהן היקר, כחי וזמני נתונים לסיפורי המבקשים להם רב¹⁹⁰ ואיני יכול להסיח דעתי ממנו ולפנות לסיפור אחר. אם עשיתי זאת לשמך לשם המאסף הראשון עשיתי זאת בנפש הדום וכסא¹⁹¹ ועדיין אני מתאבל על זה. עתה לא אשמע לשום אדם שבעולם להפסיק סיפור באמצע בשביל סיפור אחר. ואתה אל תפציר בי ואל תכתוב לי בזה. המכתב הזה שאני כותב לך הוא אחד מחמשה מכתבים שעניתי על מאתים מכתבים שרובם אין לי פנאי אפילו כדי לקרותם.

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

80

תל־אביב, כ“ז כסלו [תשכ”א (16.12.1960)]

לרש“י עגנון שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

בצפיתי צפיתי לדברך בשביל המאסף השני, והנה מתקרב היום האחרון ולא קבלתיו ממך. הכך נוהגים עם בן־עיר? כלום לא ידעת כי עורכי עירך קודמים? ואני קראתי את סיפורך ב“מאזנים” וב“מולד”,¹⁹² ורק לי לא אצלת מברכתך.

אבל עוד אפשר לתקן את המעוּות. ונא ונא לשלוח אלי מיד ממה שבידך ותברכך נפשי.

מוקירך

ישראל כהן

בימי הקונגרס הציוני בהיותי בירושלים¹⁹³ אזמין עצמי אליך ונשוחח על הכל.

81 ¹⁹⁴

ירושלים, תלפיות, ה' חנוכה תשכ“א [כ”ט בכסלו תשכ"א (18.12.1960)]

מר כהן היקר!

מוכן אני לשלוח לך בסוף השבוע דבר למאסף שלך, ואתה כתוב לי דברים ברורים במה אתה רוצה.

א) יש לי המשך יפה לפרקים הראשונים שבאו במאסף,¹⁹⁵ שכולל את ימי הגאון ר' אברהם תאומים¹⁹⁶ ז“ל שהיה רב בעירנו אחרי הצדיק בעל דעת קדושים¹⁹⁷ ז”ל.

ב) סיפורים קטנים ושונים מעין אלה שראית ב“מולד” וב“מאזנים”.¹⁹⁸ כתוב לי אם למסור את זה למר סיון¹⁹⁹ לדפוס. יכול אתה לסמוך עלי שלא אכשילך.

אבל דע, אני עומד עכשיו לפרסם ספר²⁰⁰ ואני משתמש בסיפורים האלה, אם כן אתם צריכים להזדרז בהוצאת המאסף. אמנם עדיין לא שלחתי דברים למו"ל.

התנאים שלי, א. הגהה אחרונה. ב. עשרים–שלושים טפסים.

יפה היה אילו באת אלי ביום מן הימים אחרי הצהריים והיינו מבררים את כל הדברים שח"ו [שחס וחלילה] יש בהם קושי. ינעמו לך הלטקעס²⁰¹שאולי תעשה לך אשתך שתי'²⁰² ודרוש בשלומה בשמי.

ושלו' דרך אגב גם לך

ש"י עגנון

כדי שלא נבוא לידי עירבובי דברים, לטקעס לא ידענו בביטשאש. בביטשאש אכלנו גריוון.²⁰³

82

תל־אביב, א' טבת תשכ"ה [20.12.1960]

לרש"י עגנון שלום רב

נראה לי, שכדאי הפעם להביא במאסף מסיפוריך הקטנים מאלה שנדפסו ב“מולד” וב“מאזנים”.

אולם מחמת קוצר הזמן אבקשך מאד להמציא אותם לידי עוד השבוע. רוצה אני לקראם לפני מסירתם לדפוס וליהנות מהם כדבעי למהווי.²⁰⁴

אני מודה לך ולרעיתך על ה“לאטקעס”, ויהי רצון כאילו אכלתי אותם. בימי הקונגרס הציוני אהיה בירושלים ונתראה.

שלך בהוקרה

ישראל כהן

83 ²⁰⁵

ירושלים תלפיות, מוצאי חנוכה תשכ“א [ב' בטבת תשכ”א (21.12.1960)]

ישראל יקירי,

מבטיח אני מעט ונותן הרבה. הא לך קובץ סיפורים נאים ואתה תן כחכם עיניך וראה מה נתתי לך.²⁰⁶ ודע שאם לא יצא המאסף עד לחג הפסח רשאי אני להדפיס את סיפורי בספר. וקרא את המכתב הקודם והשתדל למלאות את תנאי. לא רבים הם ולא נפלאים הם ממך למלאותם. אמור למר סיון שישתדל בטובו להזדרז ולשלוח לי הגהות בשני טפסים, אחר הגהת המגיה שלו.

אם סיפור אחד או שנים או שלשה לא ימצאו חן בעיניך אף על פי כן אסוף אותם במאספך, כי כוונה גדולה יש לי בצירופים ואל תפרד בין הדבקים.

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

84

ירושלים תלפיות א' ויחי תשכ“א [ו' בטבת תשכ”א (25.12.1960)]

לכבוד

מר ישראל כהן היקר נ"י

שלום רב!

אם רוצה אתה יכול אתה להוסיף לשורת סיפורי את הסיפור השותפים, שמקומו אחר הסיפור הכוס.²⁰⁷ סיפור זה לא בא עוד בשום מקום בדפוס ואין לו שום מקור במעשה ביכלעך.²⁰⁸ שמעתיו מאחד מנכדיו של אותו צדיק.²⁰⁹

כל טוב

ש"י עגנון

85

תל־אביב, כ“ה טבת תשכ”א [13.1.1961]

לרש"י עגנון היקר שלום

רבות מחשבות בלב איש וכו'. סבור הייתי שבימי הקונגרס נוכל להתראות,²¹⁰ אך לא כן היה. בימים הייתי חוזר לת“א, לעבודתי, שאני משועבד לה, ובערבים, לרבות הלילות, הייתי בירושלים בקונגרס. ומובן שהייתי צמוד ל”בנייני האומה". וצער רב נצטערתי על כך.

תודה על סיפוריך הנפלאים. ודאי תקבל השבוע הגהות מהם, ונא להחזירן מיד, כדי שלא תתעכב יציאת הספר לאור.

והריני מברכך במיטב הברכות

שלך

ישראל כהן

86 ²¹¹

מר ישראל כהן היקר, ארבעת הכרכים²¹² הגיעוני אחר שמצאתי איש ללכת לחברת קשר ואחר שמצא האיש איש להביא את הספרים לסניף הארץ ומסניף הארץ לביתי. דברים כהווייתם!

ובכן לאחר שהגיעו ארבעת הכרכים לידי שמחתי עליהם והנחתי אותם לפני לקרות בהם. ומקצתם כבר קראתי. ובלי שפת יתר אומר לך את שבחם. עריכת הדברים בסגנון טוב, ואין צריך לומר הדברים עצמם, טובים ונעימים ומושכים את הלב.

משער אני שיש בידך עוד דברים לכתוב. ואני מברך אותך שיעלה בידך לכתבם כבארבעת הכרכים. אם תהי' בירושלים ואם תחפוץ לראות אותי נדבר בעל פה מה שלא כתבתי בכתב. הלוא יודע אתה שאין כחי בכתיבה על ספרים ודברי סופרים.

ותודה רבה לך על מתנתך

וברכה טובה לך

ש"י עגנון

א' בהר תשכ“ב [ט' באייר תשכ”ב (13.5.1962)]

87 ²¹³

תל־אביב, י“ט אייר תשכ”ב [23.5.1962]

לרש"י עגנון היקר שלום

תודה על דבריך הטובים. דברים כאלה מפי עגנון – לאו מילתא זוטרתא היא.

אני מברכך להעשותך אזרח־כבוד של ירושלים.²¹⁴ בשמחתך לי שמחה. הרגשה היא בי, שמעולם עוד לה היה בדורנו זיווג כזה של יהודי עם ירושלים. אתה מעוגן בירושלים וירושלים מעוגנת בך. מי יתן ותוסיף להיות אזרח רענן בה עוד שנים רבות.

שלך בהוקרה

ישראל כהן

88 ²¹⁵

תל אביב 1.8.63 [י“א באב תשכ”ג]

לר' ש"י עגנון היקר שלום רב

תחילה אברכך בחיים ארוכים שופעי יצירה. אך זה כיליתי לקרוא את פרקך ב"קשת²¹⁶ ואמרתי אכרוך יו­ֹבל ויבוּל ואברכך על שניהם.²¹⁷ בשעת כושר כזאת מותר לומר בפשטות ובפעם המאה: אני אוהב אותך, עגנון, ומוקירך ורואה בך אחד הנסים שאירעו לדורנו ולספרותנו.–

לרגל עניינים שונים הייתי חייב להענות לבקשת חברים ולצורך הענין – ולערוך שתי חוברות של “מאזניים”,²¹⁸ לאחר שישורון קשת²¹⁹ סיים את שנת עריכתו. הריני מבקשך איפוא שתתן לי משהו מאוצרך הטוב בשביל “מאזנים” ותקיים מצות עזב תעזב עמו, שלפי עדותך היו אנשי ביטשאטש אדוקין בה.²²⁰ סלח לי על שהתכפתי בקשה לברכה. כך דרך העולם.

והריני חוזר ואומר לך שלום וכט"ס [וכל טוב סלה]

שלך ישראל כהן

ענני לפי כתבתי:

ישראל כהן

תל אביב

רח' ריינס 54

89

יקירי, אל תקפיד עלי. טרוד הייתי בדברים – שאי אפשר היה לדחותם ולא פתחתי שום מכתב ולא הבטתי מי השולח. ועתה פניתי את עצמי לשעה קלה והרי תשובתי.

כל הזכיות על כתבי ועל תרגומם שמורות בידי הוצאת שוקן. אם יש ענין בתרגום כתבי אתה צריך לפנות להוצאת שוקן.²²¹

לפני כמה שבועות עמדתי לכתוב לך מכתב, לבקש ממך שמא יש לך במערכת עוד הגליון 14 24 דצמבר, שבו נדפס מאמרו של קריב נוצה תחת נוצה.²²² אחד “ממעריצי” לקח מידי את הגליון שלי על מנת להחזירו ולא החזירו. ועתה אם ארצה לסדר לי קו[מ]פלקט²²³ אותו הגליון חסר. בוודאי כבר החמצתי את השעה ולא אמצא עוד את הגליון.

שמא בא לידך ספרה של הגברת שושנה שילוני מבנות בוטשאטש. קרא בו. לא רבים הם כספר הזה בספרי השואה באמיתו.²²⁴

חוזר אני לענין מאמרו של קריב. אולי אפשר לך לספק לי שני גליונות. אחד לשם השלמה ואחד לשם הארכיון. אף במפלצת שכזו היינו ארכיון אני מתעסק, למען ידעו וכו'.

ושלו' לך וכל טוב

ש"י עגנון

ב' תצווה תשכ“ד [ד' אדר תשכ”ד (18.2.1964)]

90

ירושלים 24.3.64 [י“א בניסן תשכ”ד]

למר ישראל כהן הנכבד והיקר

“נעשיתי שליח” למר ש"י עגנון, שהוא ממהר ללכת לבית הכנסת ליאהרצייט²²⁵ של אמו.

לצערו אינו יכול לקבל עליו את הנשיאות של אגודת הסופרים.²²⁶

אי“ה בחוה”מ כשינוח לו מעצבו יכתב לך במיוחד.

מועדים לשמחה

משולם טוכנר²²⁷

בשם ש"י עגנון

נ.ב. מכתב זה כלשונו וכדיוקו הכתיב לי עגנון ובקשני לשלחו אליך מיד. נסיתי להניאו, בקשתיו להענות לבקשתך, וּודאי לבקשת רבים ממוקיריו, אך לא נתרצה. הוא אינו יכול לצאת ממערכתו.

הרשה לי, סופר נכבד, לקחת חלק באכזבתך, אכן צר ל[י].

בברכה נוספת

הנ"ל

91

תל אביב ט' סיוון תשכ"ד [20.5.1964]

עגנון היקר,

לפני שנים הבטחתי לך גליון סאטירי של הפוה“צ, שהוציא קיבוץ מעין ברוך לכבוד חתונת בתי עם בנו של גוברין,²²⁸ שהיו שניהם חברי אותו קיבוץ. ה”חברה" נכנסו לדפוס והדפיסו להם מעטפות של הפוה"צ ואחר כך כתבו מה שכתבו.

בשעה שהבטחתי לך גליון זה לא יכולתי למלא הבטחתי, הואיל והוא נשתקע ולא מצאתיו. עכשיו מצאתיו והריני מקיים הבטחה ישנה.

שלך בברכות רבות

ישראל כהן

92 ²²⁹

מר כהן היקר,

גליון א' של השנה החדשה רובו ככולו מטושטש ואינו ניתן לקריאה ואפילו מתוך יגיעה רבה. אם אפשר אמור לאנשיך שישלחו לי טופס נקי. ואם יש לך צורך בטופס המטושטש אחזירנו לך.

רואה אתה יקירי, מתוך דברים מטושטשים באים לפעמים לידי דברים ברורים, כגון עתה שנזדמן לידי לברך אותך לשנה הבע"ל ולומר לך שכדאי שתראה עצמך אצלי.

ושנה טובה וברכת גמר חתימה טובה

ש"י עגנון

עסוק אני בספרי הגדול עיר ומלואה.²³⁰ העיר זו בוטשאטש עירנו הי“ד ומלואה אנשי עירנו הי”ד.

93

תל אביב 22.9.64, מוצאי החג [ט“ז בתשרי תשכ”ה]

עגנון היקר והנכבד,

ראשית, אברכך בשנה טובה ובמועדים לשמחה. לברכה זו מצטרפת גם רעיתי, מעריצתך.

אני חוזר לענין הכללת אחד הסיפורים באנתולוגיה לסיפורים, שיתורגמו ללשונות לועזיות אחדות.²³¹ שוקן²³² אינו מסכים להרשות נטילת סיפורך. זהו משגה קשה. האנתולוגיה, היוצאת מטעם המכון לתרגומים, תופץ בכל העולם, פשוטו כמשמעו. בלי סיפורך היא תהיה לקויה, אך אני חושב, שגם לך תיגרם עולה. שמא כדאי לברר שנית עם שוקן, וקודם כל ע"י שאתה תדבר אתו.

אודה לך מאד אם תודיעני על כך.

בברכה והוקרה

ישראל כהן

94

ירושלים תלפיות ו עש“ק בראשית תשכ”ה

[י“ט בתשרי תשכ”ה (25.9.1964)]

מר כהן היקר, הימים האחרונים גזלו ממני את כחי. בקושי נגש אני לאחוז עט.

אף אני רוצה שיבואו דברי באנטולוגיה, אלא שכל הזכיות על כתבי מסורות הן בידי המו"ל שמשלם לי את שכרי ופוטר אותי מדאגות פרנסה ואין מן היושר להכניס ראשי בענייניו ואפילו בדבר שהוא לטובה.

דבר עם מר הרמן²³³ בא כוחו של מר שוקן או עם מר שוקן עצמו, הלא דבר הוא שאתקבל.

ושבת שלו' ומבורך

ש"י עגנון

הראה את עצמך לפני!

רואה אתה את מר מיכלי²³⁴ אמור לו שלו' בשמי.

95

ירושלים תלפיות ג' תמוז תשכ"ה [3.7.1965]

לכהן הישראלי כבוד ידידי ישראל כהן,²³⁵ מאחר שלא בירכתיך עד עכשיו לששים שנותיך הפוריות²³⁶ מצפוני מזכיר אותך ששים ביום ואת הברכה שאני חייב לברך אותך. נמצאת נשכר על ידי חסרוני שכל אימת שאני נזכר בך אני מברך סדר ברכות לב. יהי רצון שכולן יתקיימו.

תודה על ספרך על מתתיהו שוהם.²³⁷ עדיין לא בא לידי מחזה ממחזותיו. אבל את שמו אני זוכר מימי התקופה²³⁸ בזמן שלא הסב את שמו מפולקביץ לשהם ונזכר אני גילוי רצון עליו מפי פרישמן.²³⁹

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

96

תל־אביב, י“ז באדר תשכ”ו [9.3.1966]

לרש"י עגנון היקר והנכבד,

בחול המועד פסח השתא תתקיים ועידת הסופרים בתל אביב.

מה מאד רציתי אני וחברי וחבריך, שגם אתה תפאר את ליל פתיחת הועידה בנוכחותך. לפתיחותיהן של ועידות הסופרים יש ערך חינוכי רב, ושמען יצא.

על כן באתי להזמינך עם רעיתך שתהיה חבר הועידה ואורחה.

אנא, הסכם לכך, ונדאג למקום איכסון מתאים, באחד המלונים שבעיר, שכן מקומות כאלה טעונים הזמנה מראש.

הודיעני נא בטובך על הסכמתך.

שלך בברכות ובהוקרה

ישראל כהן.

97 ²⁴⁰

ירושלים תלפיות, אור ליום ב' ויקהל פקודי תשכ"ו

[כ“ב באדר תשכ”ו (14.3.1966)]

שלום על ישראל. יקירי, לנאום נאומים איני יכול ולשבת בראש מפני הכבוד מעין שייניר יוד²⁴¹ איני רוצה. טעם אחר, לא עליכם איני בקו הבריאות. אני מברך אותך ואת חברינו, יהי רצון שתשרה ברכה עליכם ועל מעשיכם.

אולי נשתייר במערכת גליון או דף מהשיר אנחנו הכתרנוך.²⁴² בבקשה שלח לי גליון או שני גליונות או דף או פיסת דף.

מקוה אני לקבל בקרוב ממך תדפיסים של סיפורי שבמאסף.²⁴³ ואם עשיתם תדפיסים של מאמרו של גבריאל מוקד²⁴⁴ בבקשה ממך שלח לי תדפיס אחד או שנים.

בא אני אליך בהמון בקשות בזמן שאני את בקשתך לא מלאתי. כך דרכו של עולם ואף אני בתוכו.

שכר סיפורי שבמאסף הגיעני. אין ספק בעיני ששלמתי מכיסי למעתיקים יותר ממה שקבלתי שכר על הסיפור.

דברי נתאחרו עד היום. לא היה לי מי שיעתיק את מכתבי ואת כתב ידי אין אתה יכול לקרוא.

קראתי שנולד לך ולעקיבא גוברין²⁴⁵ נכד²⁴⁶ ואני מברך אותך ואת עקיבא גוברין שיחי' בברכת מזל טוב. אם אינך מתרשל אמור לו ברכה בשמי.

מועדים לשמחה

החותם בברכה

ש"י עגנון

98

17.3.66 [כ“ה באדר תשכ”ו]

לרש"י עגנון היקר,

עוד לא השלמתי עם אי הסכמתך²⁴⁷ ואני אכתוב לך טעמי, שאני מקווה שייכנס ללבך.

בינתיים אני ממלא את בקשותיך בחפץ לב ושולח לך: א) תדפיס; ב) גליונות הפועל הצעיר.

והיה ברכה

שלך בהוקרה

ישראל כהן

99

תל־אביב, כ“ה אדר א' תשכ”ז [7.3.1967]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

אקווה שכבר נחת קצת ושבת לעבודתך.

בל"ג בעומר השתא תמלאנה 60 שנה להופעת הגליון הראשון של “הפועל הצעיר”.²⁴⁸ אני מכין גליון מוגדל כיאה למאורע זה. איני מתאר לי גליון כזה בלי משהו משלך. הן בעתון זה שיקעת כל כך הרבה ואף הוא לא קיפח אותך.²⁴⁹

אנא, התקן נא בשביל הגליון מה שתתקין, סיפור או זכרונות, ובלבד שתהיה עמי בגליון זה.²⁵⁰

והריני מברכך בבריאות ובכל טוב

שלך ישראל כהן

ש“י עגנון בנמל־התעופה בלוד בשובו ארצה לאחר קבלת פרס נובל לספרות בכ”ח בכסלו תשכ“ז (11.12.1966). מימין לשמאל: דב חומסקי, דן לאור, שיראל כהן, יוסף אריכא, ש”י עגנון.

100 ²⁵¹

פורים של מוקפים²⁵²

ירושלים, תלפיות, י“ד אדר ב' תשכ”ז [26.3.1967]

יקירי,

עדיין לא שבתי למנוחתי והאנשים (הידידים והשונאים) הם בלי רחמים. אין לי מנוח אפילו לשעה קלה. אין צורך לומר שאין אני בא לידי עבודה, אלא אף לא לידי מנוחה גופנית.

אולי שמעת ששמו עלי לנסוע לאמריקה.²⁵³ חשבתי, אחרי שחזרתי מן הנסיעה הארוכה,²⁵⁴ שאשב בשלוה וקפצו עלי בעלי טובות ושולחים אותי לאמריקה.

מאד מאד אני רוצה לשום את דברי בגליון למלאת ששים שנה להפועל הצעיר. עדיין זוכר אני את שלושת הגליונות שראיתי.²⁵⁵ אם יהיה בידי אשלח לך דבר.

בברכה טובה

ש"י עגנון

101

תל־אביב, כ“ב סיוון תשכ”ז [30.6.1967]

עגנון יקירי וחביבי,

מחמת מה שעבר עלינו²⁵⁶ נדחתה הוצאת הגליון המיוחד לכבוד יובל הששים של “הפועל הצעיר”.

על כן אני מחדש את בקשתי שתכתוב בשביל גליון זה משהו ותשתף עצמך ביובלו של עיתון, שכל כך הרבה נתת לו במשך שני דורות.²⁵⁷

למתנתך אחכה

שלך

ישראל כהן

102 ²⁵⁸

ירושלים, שבעה עשר בתמוז תשכ"ז [25.7.1967]

אדון ישראל כהן הנכבד,

ש“י עגנון אבי מו”ר ביקש ממני לכתוב לך לאמור כי זה למעלה משני שבועות שהוא סובל בעיניו וטרוד עם הרופאים המטפלים בו וכי הדבר מפריע לו בעבודתו; אי לכך נדחה עניין כתיבת הסיפור לגליון היובל של שבועונכם המכובד.

בימים האחרונים חלה הטבה ניכרת בבריאות עיניו של אבי והוא מקווה שלאחר תשעה באב (אם בינתיים לא יבוא משיח) ישלח אליך את הסיפור האמור.

בכבוד רב

ח. עגנון²⁵⁹

103

ירושלים תלפיות ערב ראש חודש מנחם אב תשכ"ז [6.8.1967]

ר' ישראל יקירי

הנה אני שולח לך את חלקי לגליון היובל של הפועל הצעיר.

לצערי אין בידי עכשיו לשלוח את ההמשך, שקצתו כתוב על הנייר וקצתו מונח בראשי.²⁶⁰

ושל' לך וכל טוב

ש"י עגנון

אם אתה מדפיס את זה אל תשכח לכתוב בסוף המאמר או בתחילתו – נדפס ברשות הוצאת שוקן ירושלים תל אביב.²⁶¹

ואם משום הקלריקאליות שבסיפור²⁶² אינו לפי רוחך ולפי רוח קוראיך תחזיר אותו לי.

אם אתה נותן מקום לסיפורי שלח לי שלושה ארבעה טפסים של הסיפור. לא כל הגליון.

104

תל־אביב, ב' באב תשכ"ז [8.8.1967]

עגנון היקר

אני מודה לך מאד מאד על תרומתך היפה לעתון היובל.

חביבה עלי ה“קלריקליוּת” שלך מכל הליברליוּת והאפיקורסיוּת שבעולם, והסיפור הקלריקלי מתנוסס בראש העתון.

בברכות נלהבות

שלך ישראל כהן

מובן שאשלח אליך הגהה.

105

תל־אביב, 11.8.67 [ה' באב תשכ"ז]

עגנון היקר

אנא קרא נא והחזר לי את ההגהה המתוקנת.

בברכה

ישראל כהן

106 ²⁶³

ירושלים ת“ו י' מנ”א תשכ"ז [16.8.1967]

ר' ישראל יקירי, רואה אתה כמה מטריד אני את אורחי.²⁶⁴ אבל אומר לך רובם ככולם מקבלים עליהם את טרדותי ואפילו במקום שיש חסרון כיס.

אם אתה רוצה עשה כמוהם ואם אתה רוצה תקן לפי שתיקנתי רק במקום שהתיקון נחוץ.

אם אתה עושה לפי דעתי שלח לי את ההגהה בשתי העתקות לאחר שהגיה המגיה של הפועל הצעיר ושלח את הטכסט כפי שיצא מידי.

כמה קשה לי ההגהה וכמה קשה לי להוציא מתחת ידי כתב יד קודם שנגמר בישולו. דבר זה יכול אתה לראות מן הפתיחה ששלחתי לך לכבודך ולכבוד הפועל הצעיר.²⁶⁵

יוסף שפירא (בינינו לבין עצמנו) לא יצא ידי חובתו כלומר לא נהג יפה בחברים רבים שעשו הרבה לשם הפועל הצעיר.²⁶⁶ מעשיו של אליהו מונציק²⁶⁷ חשובים היו בזמנם יותר ממעשיו של יוסף שפרינצק.²⁶⁸ יש בספר עוד נשכחות רבות אם מדעת וכו‘. ואין בידי להאריך ואין בידי להענות למי שישאל אותי. לא עשה יפה זה שכתב בהפועל הצעיר על יוסף אהרונוביץ שהוא היה מייסדה של הוצאת יפת.²⁶⁹ מייסדה של הוצאת יפת ר’ בנימין²⁷⁰ היה. זכותו של אהרונוביץ לא נחשבת לכלום. אין כאן המקום להאריך. אם יחיינו ה' אתקן הרבה עיוותים “היסטוריים”.

אלמלא ידידי אליעזר רובינשטיין²⁷¹ איני יודע היאך הייתי עושה את ההגהה.

בברכה טובה

ש"י עגנון

מסכת־יחסים עם בן־גוריון / ישראל כהן

דוד בן־גוריון וישראל כהן במועדון “מילוא” (יוני 1961)

התרקמותם של יחסי־גומלין בין בני־אדם בכלל מעולפת מסתורין. קל וחומר יחסים בין מנהיג האומה ובין צעיר מצעירי הדור, שכיסופי התקרבות ממלאים את לבו כתפילת־לחש, ומאידך גיסא מבדיל ביניהם מרחק של גיל ומעמד. גם יחסי וקשרי עם דוד בן־גוריון נארגו ביד גורל רכה ועדינה ונתגבשו אגב מגעים זהירים, מצדי משום יראת־הכבוד, ומצדו מפני שהייתי חבר פעיל במפלגת “הפועל הצעיר”, וגידולי וחינוכי בהשפעת אישיה ומן הסתם קנאי אני להם. והלא היכרותי חלה סוף סוף בתוך מציאותה של מחיצה מפלגתית. ואף־על־פי שכמה וכמה ביטויים של בן־גוריון במכתביו מזמנים שונים, המאפיינים את יחסו האישי אלי, מעידים על נפילתה של מחיצה זו, היתה מידת זהירותו מובלעת, אם כי לא מורגשת בעליל ואבק־חשד, או חשש, זה השפיע לטובה על מהלך התהוותה של הקירבה כגורם המאשש אורך־רוח ומחייב הבנה וטאקט. זאת הרגשתי בחוש, בשעה שכעסו של בן־גוריון עלי הוציא מעטו איזו מילה הפוגעת בי, והוא הזדרז לתקנה במכתב הבא או להתנצל.

*

מפלגת ה“התאחדות”, שאליה הצטרפתי לאחר שעזבתי את “השומר הצעיר”, קירבה אותי אל “הפועל הצעיר”. היכרותי עם אישי “הפועל הצעיר” באה בהדרגה ביוגראפית: תחילה באמצעות שבועונה של מפלגת “הפועל הצעיר” וספרי מנהיגיה, ואחר כך בהזדמנויות שונות בגולה לפני עלותי ארצה.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, חזרתי עם משפחתי לגליציה מבוהמיה, שאליה נתגלגלנו עם נחשול הפליטים שנסו על נפשם מאימת הקוזאקים, שכבשו את גליציה בשנת 1915. עיירת־הולדתי לאשקוביץ, נשרפה לעינינו ולא היה לנו להיכן לחזור, ולכן באנו לקורולובקה (שבה נולד וגדל יעקב פראנק). סבי, ר' יודיל, היה בה שו"ב, וכל משפחתנו בת שבע הנפשות באה להתאכסן בביתו. באותם ימים נמלטו יהודים רבים מאוקראינה מאימת הפוגרומים ומתוך רצון לעלות לארץ־ישראל. גם לקורולובקה הגיעה קבוצת פליטים כזו, וביניהם היה אברך אחד, משכיל, שהביא עמו באורח־פלאים ארגז מלא ספרים מן הספרות העברית החדשה וכן עיתונים וכתבי־עת שונים. דר היה ברחובנו, ולאחר שהתוודענו זה לזה, אני הנער בן הארבע־עשרה וחצי, והוא אברך כבן 28, הראה לי את אוצר ספריו ועיתוניו, וביניהם עשרות גליונות “הפועל הצעיר”, ואף הוסיף כמה דברי הסבר לעיתון זה הבא מארץ־ישראל ונכתב ונערך על־ידי פועלים עברים. ולפי שגם בגולת בוהמיה למדתי מקרא וגמרא וידעתי עברית, שאלתי מאת האברך כמה ספרים עבריים לקריאה וגם את “הפועל הצעיר” קראתי. התייחדתי באהבה עם גליונות העיתון הזה, אך היתה לי חולשת הדעת, מפני שלא הבינותי את חידושי הלשון והמונחים המשמשים בארץ צרכי יום יום, כגון “שיפוצים”, “מען”, “תקציב” וכיוצא בזה, ולא היה מי שיסביר לי את הבלתי ידוע. לאט לאט התגברתי על קשיי הלשון, אולם פגישתי עם “הפועל הצעיר” השפיעה השפעה רעיונית מכרעת עלי, הרגשתי נשיקת רוחות חדשות, התדבקות בהוויה עלומה ונכספת. נתגלו לי פניה החדשות של היצירה הארצישראלית: חלוציות, כיבוש העבודה, איכרים, מתיישבים, חרושת, שפה עברית יומיומית, תרבות עברית חיה, קבוצה, מושב וכיוצא בזה. ציונותי המופשטת, המילולית, נסתפגה ערכים של ממש, לאפלולית החלומות נתלוותה מנורת־המאור. היה לי שיח ושיג עם אישים כיוסף אהרונוביץ, אליעזר יפה, יוסף שפרינצק, אליעזר שוחט, יצחק וולקני, חיים ארלוזורוב, וסופרים כיעקב שטיינברג, יעקב רבינוביץ, שלמה צמח, אשר ברש ורבים אחרים. הם וסיפוריהם ושיריהם ומסותיהם השיבו עלי רוח גדולה וחדשה והקרינו עלי אור גדול של געגועים ורצון להגשמה.

ראש וראשון לכל האישים החדשים היה, כמובן, א.ד. גורדון, שעליו שמעתי גם במקורות אחרים. הוא כבש את לבי ומוחי באמת שלו, בלשונו השרשית, בתמצית יסודותיו האנושיים והלאומיים, כגון: “אנחנו בני העם התלוש, שאין לו שום שרשים באדמה, בטבע, ושאין לו לפי זה שום כוח עצמי של יצירת חיים, עם, שהפרזיטיות שלו נעשתה לו בהכרח טבע שני – אנו באים לשוב אל האדמה, אל החיים הטבעיים העצמיים ואל היצירה של חיים – אל העבודה”. או קריאה זו: “אל הטבע! אל החיים! זאת אומרת – אל האומה! החיים האנושיים מתחילים מן האומה, וחיי האומה מתחילים מן הטבע!”

זאת היתה השפעה ראשונה, יסודית, שנקלטה בי וחידשה בי את כל ישותי. התחלתי לראות את העולם בעין מאירה יותר ולגבש לי תפיסת חיים אחרת ותעודת־חיים חדשה.

מכאן ואילך היה השבועון הזה מלווני תמיד עד עלייתי ומלמדני תורת ארץ־ישראל והגשמה אישית.

ברור, איפוא, שמייד לעלייתי הייתי באורח טבעי חבר במפלגת “הפועל הצעיר”, ולא עבר אלא זמן קצר והיכרתי את יצחק לופבן, עורך השבועון הזה, ואף השתתפתי בו. הייתי אז בפתח־תקווה, בקיבוץ “המשולש”, וקיימתי מצוות כיבוש־העבודה. במושבה זו עברו עלי חבלי ההתערות כפועל וכפעיל בענייני היישוב והמפלגה.

*

היכרותי עם דוד בן־גוריון היתה בתנאים אחרים לגמרי. “אחדות העבודה” לא היתה קרובה לרוחי. אומנם את ה“קונטרס”, כלי מבטאה, התחלתי לקרוא בשנת 1923, והוא היה משלים לי, כמובן, את ידיעותי בענייני א“י, אבל תפיסתה הציונית־הסוציאליסטית של “אחדות העבודה” לא שבתה את לבי. בן־גוריון לא היה, איפוא, ממורי ולא ממנהיגי, אף־על־פי שדבריו, כדברי ברל כצנלסון, הייתי שוקד לקרוא מרחוק, מתוך ידיעה, ששניהם נחשבים לראשי מנהיגיהן של “אחדות־העבודה” וההסתדרות. כשהתיישבתי בפתח־תקוה בסוף שנת 1925 והתחלתי לטפל קצת גם בעייני ציבור הפועלים במקום, עשיתי זאת כחבר “הפועל הצעיר”, ש”אחדות העבודה" היא יריבתה, וממילא גם אישיה וראשיה הם מתנגדי. ואולם לאחר שעליתי, גזרתי על עצמי עירות אישית וציבורית הבודקת הנחות מקובלות ואמיתות מפלגתיות שנמסרו לי על־ידי אנשים אחרים, כדי להגיע למסקנות עצמיות משלי. עשיתי זאת בשקט ובעקביות, וכך הייתי מבקר באספות של “אחדות־העבודה” או במקומות שבהם נאמו מנהיגי “אחדות־העבודה” ותהיתי על קנקנם. בן־גוריון, בן־צבי, רמז, ב. כצנלסון, גולומב, שרת ואחרים היו על “הכוונת שלי”. על בן־גוריון וב. כצנלסון שיניתי את דעתי בתכלית הפשטות, אף־על־פי שלא תמיד שבעתי נחת משניהם. בן־גוריון היה תוקף את מפלגת “הפועל הצעיר” וראשיה בזעם ובמלים קשות. וב. כצנלסון היה תוקף אותם בסחור־סחור אידיאולוגי, שחריפותו היתה קשה שבעתיים. מובן, שהם עוררו את חמתי, והייתי מגונן על מפלגתי, אבל כששככה חמתי, הייתי חוזר אל הערכתי השקולה, השתדלתי להבדיל בין עיקר וטפל, וראיתי בבן־גוריון אישיות דגולה ומנהיג מובהק. לעתים קרובות הקסימוני דבריו, ובייחוד כבשה אותי התלהבותו, שהיתה משחיזה את דיברות־היסוד בהרצאתו או בנאומו, שחדרו עמוקות. אותה שעה הייתי מוחל לו על הנעימה הדמגוגית שהיתה מתגנבת לא־פעם לתוך דבריו על דרכו של “הפועל־הצעיר”. הוא הדין בברל כצנלסון. הערכתי מאד את עושר־מחשבתו וכוח־ביטויו, ולמדתי ממנו הרבה, ביודעים ובלא־יודעים. ואין זה דרכי להתכחש למקור שממנו אני יונק. ואם בחמש השנים הראשונות, שבהן הייתי חבר “הפועל הצעיר”, היה זה דימוי ביני לבין עצמי, שלא תמיד יכול היה להיות גלוי ופשוט ובלי יוצא־מן־הכלל, הרי לאחר איחוד הפוה“צ ו”אחדות העבודה" סולקו המחיצות והעיכובים, וחיבתי העמוקה לבן־גוריון נצטרפה להערכתי, שהוא באמת “גדול־רוח ונגיד־עם”, כביטויו של ביאליק.

לדברו היה משקל מיוחד בעיני, אף־על־פי שלא נעלמו ממני שגיונותיו וחסרונותיו האישיים והציבוריים, אולם לידי הזדהות מלאה עמו הגעתי לאחר שהוא עיצב את “תכנית בילטמור” בשנת 1942, ובכוח האוטוריטה שלו התגבר על השוללים ועל המהססים, והיא נתקבלה כקו המדיני הברור של רוב התנועה הציונית והמפלגה. כלומר, הקמת מדינה יהודית. חשתי בכל הווייתי את צדקת ההכרזה ב“תכנית בילטמור”, האומרת: “סדר העולם החדש, שיקום לאחר הנצחון במלחמת־העולם השנייה, לא יוכל להתבסס על שלום, צדק ושוויון, אלא אם כן יימצא בו פתרון סופי לבעיית חוסר המולדת של היהודים [– – –] וכי ארץ־ישראל תיכון כקהילה יהודית המשולבת במחנהו של העולם הדמוקראטי החדש”.

חלום ישן, שהיה מהבהב בי זמן רב, התחיל לובש לבוש ממשי. אולם כמה מראשי “הפועל הצעיר” לשעבר, שעמהם הלכתי תמיד, כגון שפרינצק, קפלן, לופבן ולבון, לבם לא היה שלם עם “תכנית בילטמור”. שלא כמוני הם היססו באפשרות התגשמותה של תכנית זו בשעה זו. ולפי שהייתי מביע את עמדתי החיובית בצורה ברורה גם בעיתון, ממילא התעורר לא פעם ויכוח בינינו, וזמן־מה אף חשתי עצמי כאילו אני מחוץ לחבורה שלי. זה גרם לי צער רב. הקלה עלי העובדה, שבשביל שבועון “הפועל הצעיר” עצמו היה בחילוקי דעות אלה משום יתרון, מפני שמאמרי הפיקו רצון מאת מחייבי החלטת בילטמור, ונמצא, שאין העיתון מקפח את התבטאותו של הזרם הזה. אולם מהלכיו הציבוריים והמדיניים הנמרצים ומלאי ההשראה של בן־גוריון, בבית המפלגה ומחוצה לו, הכריעו בהדרגה את הכף, ואף חבורה יקרה זו נשתלבה בתוך המאורע ההיסטורי שאין דומה לו בתקומת המדינה. ולא עוד אלא שלא עברו ימים מרובים ושפרינצק נבחר ליו"ר הכנסת, אליעזר קפלן נעשה שר־האוצר ופנחס לבון היה לשר־הבטחון. חילוקי הדעות היו. איפוא, לנחלת־העבר.

אני משער, שבן־גוריון עקב יפה אחרי התנהגותי והתרשם ממנה. על כל פנים, הרגשתי שהוא יוזם מגעים של אהדה עמי.

*

ועוד אירוע גדול קירבני מאד לבן־גוריון. הוועד הפועל הציוני הקים ב־12 באפריל 1947 את מינהלת־העם בת 13 חברים ואת מועצת־העם באולם המוזיאון בתל־אביב בת 37 חברים, ואלה נהפכו לאחר הכרזת העצמאות לממשלה הזמנית ולמועצת המדינה הזמנית. בישיבת מועצת המדינה ביום ו‘, ה’ באייר תש"ח (14 במאי 1948) הוכרז על הקמת מדינת ישראל. בירור פנימי קשה קדם להכרזה זו, שכמה מחברי המפלגה הוותיקים התנגדו לה, מתוך חשש שהיא תביא עמה תוצאות מדיניות קשות, והציעו דחייתה לזמן־מה, ובינתיים תתקיים ההפוגה. אולם כאן הופיע בן־גוריון בכל כובד אחריותו, משקל נימוקיו, סמכותו וכוח־השפעתו והביא לידי הכרעה. הוא התנגד בעוז ובתבונה רבה לכל דחייה שהיא, העשויה להחמיץ את הרגע ההיסטורי הגדול, שלו ציפינו זה דורות, ועלול חלילה לחלוף ולא לחזור. ההכרזה על הקמת המדינה אכן הושמעה בקול צלול ואדיר ב־14 במאי 1948, וחזון המדינה היה לממשות חיה ויומיומית.

זכורני, כשנכנסתי בפעם הראשונה לישיבת מועצת המדינה הזמנית ושמעתי שהיו"ר מסר את רשות הדיבור לראש הממשלה דוד בן־גוריון, דמעו עיני מרוב התרגשות. לא האמנתי למשמע אזני: האומנם מציאות היא או חלום? הייתי רגיל לכל מיני כנויי־כבוד, שבישיבות שונות ובמעמדים מכובדים היו מכבדים בהם את בן־גוריון, ואולם דיבור פשטני כזה: “רשות הדיבור לראש הממשלה דוד בן־גוריון” – לא שמעתי עדיין. והלא אין זה תואר־כבוד סתמי, אלא מונח ציבורי ומדיני מובהק לישות חדשה, שלא היתה ושנבראה עכשיו, לעיני ממש. יש מדינה, ולמדינה יש ממשלה, ולממשלה יש יושב־ראש, ששמו בן־גוריון. הייתי המום. וכשהבטתי מסביבי וראיתי שהכל מתייחסים באורח רגיל ובכובד־ראש למתרחש, והמראה מוחשי הוא ולא דמיוני, מיקדתי את עיני ואת תשומת לבי בבן־גוריון. כי על כן ידעתי מה רב חלקו בהכרעה הרת־גורל זו לאומה ולכל אחד מאתנו. ראיתיו בפשטות כחד־בדרא, שרוח־נבואה נזרקה בו והציל את עתידנו ומדינתנו משגגות מדיניות חמורות וכבדות־תוצאות. שכן רק כפסע היה בין ההכרזה על הקמת המדינה ובין אי־ההכרזה, ומי יודע איזו החמצה היסטורית של שעת־כושר מופלאה היתה כרוכה בכך. חשתי בכל הווייתי את ערכו הסגולי של בן־גוריון, של שיקול דעתו, של נבואת לבו ומסקנותיו המעשיות. ואין ספק, שרבים חשו כמוני והיו מאושרים בתחושתם זו.

*

עם קום המדינה נעשיתי עורך “הפועל הצעיר” במקום יצחק לופבן ז“ל, שנפטר באותם ימים, והקשרים עם בן־גוריון לבשו צורה מוחשית. הייתי נפגש עמו לשיחות קצרות כמעט בכל כינוס מפלגתי, ולפעמים היה מעכב אותי בכינוסים אלה ומשבח את מאמרי ב”הפועל הצעיר", או שואל אותי לזהותו או לטיבו של סופר, שכתב משהו שעורר את דעתו החיובית או השלילית, והייתי משיב לו אגב ליווי בדרכו לחדר מסויים. כעורך עיתון המפלגה הייתי מוזמן לישיבות הוועדה המדינית של המפלגה, ובתוכה היינו מחליפים פיתקאות על ענייני לשון, שנתעוררו אגב דיון בישיבה מבחינה דקדוקית או סמאנטית. על מקצתן שמרתי, והן מופיעות בספר זה, אבל, לצערי, רבות מהן אבדו.

פעם, בישיבת הוועדה המדינית, שעסקה בעניינים העומדים ברומו של עולם, קרא לי בן־גוריון לצאת עמו לחדר אחר. כשיצאנו, טען כנגדי, שבמאמרי אני נוקט כתיב לא נכון במלים שנשאלו מיוונית. לדעתו, צריך לכתוב מוסיקה, סימפוסיון, ולא מוזיקה וסימפוזיון. השבתי לו, שבמקורות העתיקים מצויים שני הכתיבים, והבטחתי לו להמציא אותם לידיו, והם יוכיחו לו, שלאו דווקא יודעי גרמנית סיגלו לעצמם ביטוי בז'. כשחזרנו לחדר־הישיבות, נשאלתי בכתב שאלות על מה דיברנו בחוץ, שכן הכל היו בטוחים, כשם שגם אני הייתי בטוח ברגע הראשון, שדבר נחוץ וחיוני לו אלי, כפי שאירע לא פעם, הנוגע לבעיות הנידונות בשעה זו. וכשסיפרתי להם את האמת, העמידו פנים תמהות וחששו שמא מסתיר אני סוד…

וראוי לספר על “תקרית” אחת עם בן־גוריון שקרתה לי כעורך שלו. מובן מאליו, שלא הייתי משנה ממטבע דבריו של בן־גוריון, שהיה נותן לי בשביל “הפועל הצעיר”, אלא מוסרם לדפוס כמות שהם, לאחר קריאה. אולם פעם אחת עברתי על מידה זו. בן־גוריון הקפיד, כידוע, שלא להשתמש במילת־היחס “את” והיה מוחקה לצורך ושלא לצורך. והנה אירע, שתוך כדי קריאה במאמרו הוספתי “את” במשפט מסוים, הואיל וחסרונה עלול היה, לפי דעתי, לשבש את הבנתו. עשיתי זאת ממש מתוך היסח־הדעת מ“חולשתו” של בן־גוריון. כשקיבל את “הפועל הצעיר” שוחח עמי בטלפון והעיר לי על כך. אמרתי לו, שבדרך כלל לא עשיתי גם במאמרו זה שום עריכה, אבל אם יבדוק ימצא, שכאן היה הכרח גמור להוסיף “את”, כדי שהקורא יבין את הדברים כהלכה. והלא אין הוא מתכוון למחוק את כל “את” מן הלשון העברית, שהרי הפסוק הראשון בספר “בראשית” מתחיל “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”… לאחר שהוסיף לעמוד על דעתו, העזתי ואמרתי לו, שיש אימרה לאטינית עתיקה: “אין הקיסר עליון על המדקדקים”. הרגשתי, שהוא מבודח מן האימרה, ושאל אותי היכן מצאתי אותה. השבתי לו, שמצאתי אותה בספרו של ד"ר ג. אלקושי, שהופיע לא־מזמן, ושמו “אוצר פתגמים וניבים לאטיניים”, והבטחתי לו להעתיקה ולשולחה אליו. השיחה נטתה קצת הצידה, ובינתיים יצאתי בשלום מן המעשה הזה. וזה הנוסח המקורי שהמצאתי לידיו: Caesar non supra grammaticos.

*

המכתב השני המובא בקובץ זה, שכתבתי לבן־גוריון מתוך התעוררות עצמית בלי שקדמה לו שיחה עמו, עוסק במצבו הנפשי של יבנאלי, שנגרם על־ידי ויכוח עם מיטב חבריו על “הפורשים” ומעשיהם. ביני לבין יבנאלי היו קיימים יחסי חבירות וידידות קרובים ביותר, והיינו מבקרים תכופות זה בבית זה. ביודעי את מצוקת רוחו, ולפי בקשת רעייתו הנפלאה, הבאתי את העניין לפני בן־גוריון. הוא לא השיב לי על מכתב זה, שבוודאי לא גרם לו נחת, אבל כפי שנודע לי, ביקר משה שרת בבית יבנאלי, אם בשליחות עצמו או גם בשליחות בן־גוריון, ומצב העניינים תוקן בהדרגה. מכאן ואילך היו המכתבים שלנו מוסבים על נושאים שונים, שהשעה העלתה אותם. אם ענייני־פנים של המפלגה, או אגודת־הסופרים, או ספרי שהמצאתי לו, או תגובותיו על מאמרי וכיוצא בזה.

*

אך הנה איתרע מזלנו ו“עסק הביש” ירד לעולמנו ועירבב אותו. פרשה זו, הקרויה גם פרשת־לבון, חוללה משבר פנימי במפא“י ואף בממשלה והחריגה את מסגרות חיינו. בן־גוריון, שהיה נפש פועלת ונפעלת במשבר זה, יוקרתו נפגעה במאבקו עם אשכול. הוא הוצא, כידוע, מן המפלגה והוקמה רפ”י.

מאותה שעה ואילך שרויה חליפת המכתבים שלנו בסימן זה. בן־גוריון עקב בשקידה יתרה אחרי כל מה שנתפרסם עליו ועל “הפרשה”, ותגובותיו היו מהירות ונמרצות. בייחוד הקפיד על מה שנתפרסם ב“הפועל הצעיר”, והוא רצה שאני אהיה מעין כליא־עורב²⁷² כלפי כל אלה שכותבים עליו רעות. הסברתי לו, שאינני יכול למלא תפקיד זה, שכן הפוה"צ הוא בטאונה הרשמי של המפלגה, אבל נתתי מקום־כבוד לדבריו ככל שיכולתי. בזה הינחתי במידה מסויימת את דעתו, אבל לא את דעתם של אלה שנפגעו על ידיו.

באותה תקופה הייתי זקוק לעירות גדולה, לסבלנות אין־קץ ולשמירה מעולה של חוש־המידה כדי לנווט את העיתון כהלכה. כל מאמר היה צריך להישקל במאזני־בית־מרקחת, כדי לא להיכשל בפרסום דברי התקפה הדדיים, שהיו הופכים את העיתון ל“יריד” ירוד. הרגשתי אחריות כלפי בן־גוריון וראיתי עצמי חייב בכבודו. אמרתי לכל אלה שהייתי צריך לבלום: “בן־גוריון אף על פי שחטא בן־גוריון הוא”. היתה זו משימה בלתי־אפשרית, אלא שסייעה לי בכך העובדה, שלשעבר הייתי חבר “הפועל הצעיר” ולא חבר “אחדות־העבודה”, והשמירה על כבודו של בן־גוריון נתקבלה באמון.

בסוגיה זו ברצוני להבהיר, שצירפתי לחליפת המכתבים גם חלק מן הוויכוח שהיה בינינו ונתפרסם ב“הפועל הצעיר” בתבנית מאמרים. וזה מפני טעם פשוט, שאף אלה, לכאורה, חליפת דברים בינו וביני כעורך העיתון, בנעימה פרטית, דרך הצטדקות. כגון במכתבו מיום 1.12.1968 שילב פיסקה כזו:

“לא אתרעם עליך אם לא תיתן לי לכתוב כל מה שאני רואה צורך להגיד לציבור לפי הבנתי ומצפוני אני – אבל אכתוב רק מה שמצפוני והבנתי מצווים עלי ולא מי שהוא אחר, ויהא אפילו אדם ישר והגון כמוך”.

ובמכתבו מיום 6.1.1969 מצויה פיסקה דומה:

“אין עליך כל חובה לפתוח לפני שערי ‘הפועל הצעיר’. איני חבר במפלגה שלה נאמן העיתון, ואיני מקבל דעת הצמרת השלטת במפלגה זו”.

וכך אמנם נהגתי. ואם תחושתי אינה מטעה אותי, הוא קיבל את עמדתי, שהבהרתי אותה לו בעדינות ובדרך־ארץ, מידות, ששיקפו כאספקלריה המאירה את יחסי העמוק והאמיתי אליו, ושציינו את השיחות ואת חליפת המכתבים ואת הוויכוחים השונים עמו בהפוע“צ וב”דבר".

ואפילו כשזרק בי פעם מרה יתר על המידה בגלל מאמרו של נחום שדמי בהפוע"צ, כתבתי אליו:

“מבחינה ציבורית אתה הולך ונעשה יריב למפלגה, אבל מבחינה אנושית וחברית שוב אין אתה יכול לכבות את חום יחסי אליך. גם דילוגיך עלי אהבה”.

*

אישיותו של בן־גוריון העסיקה אותי כל הימים. ראיתי אותה בגילוייה המגוונים ותמיד חשתי במעמקיה התהומיים. מעולם לא נתקבלה עלי הגירסה, המדגישה בפשטות את הווייתו המדינית כעיקר מהותו וכוחו. ראיתיו כבעל תכונות וסגולות רבות, שלא כולן נראות לעין. אבל פועלות בו להפליא בעת ובעונה אחת במקובץ. ורואה אני זכות גדולה לעצמי, שהגורל זימן אותי עמו והצלחתי לשוחח עמו בכתב ובעל־פה, ואף ברמזי שתיקה משותפת, שמיצו חלק מסוד נפשו. שכן בחליפת מכתבים זו, שנמשכה קרוב לחצי יובל שנים, באו לידי ביטוי לא רק חוות־דעת גלויות על קשת העניינים והבעיות שלנו, אלא גם מצע המסתורין של נפש בן־גוריון. כלומר לא רק הגלוי והמוחשי, אלא גם הסמוי מן העין והשרוי במטמוניות הלב ואינו מגיע לידי מימוש אלא בעקיפין ובדרך הגלגול.

ישנם מכתבים, שאנו דולים מהם, כמו מתוך באר עמוקה, רזי אישיותו. משפטים מלובנים באש מצויים בהם. כי אומנם גנוזה היתה בו אש־תמיד, אש־קודש. ואף־על־פי שבשנות חייו האחרונות היה נדמה לי לפעמים, שגם אש זרה התערבה במעשיו, לא דנתי אותו לכף חובה, אלא ראיתיו כגדול שטעה, כבשר־ודם שסטה, והייתי בטוח שיחזור בתשובה, ודמותו, דמות שיש טהור, לא תיפגע. כי אומנם היה אדם גדול ויהודי גדול, בחיר העם ומורה דרכו, והדורות ינצרוהו בקרבם כתפארת ישראל.

אייר תשמ"ד

1 ²⁷³

24.9.1929 [י“ט באלול תרפ”ט]

שנות המשבר וחוסר העלייה²⁷⁴ דלדלו את שורות החלוץ²⁷⁵ בגולה. השארית המובחרת, שידעה להתגבר על המצוקה ועל השערים הנעולים – כמעט עלתה כולה לארץ בשנה האחרונה. התחדשות העליה הצמיחה תנועה חלוצית חדשה, אולם אין בגולה עכשיו כוחות מתאימים ומספיקים, לא מצד איכותם ולא מצד כמותם, אשר יוכלו לחנך ולהכשיר רזרבות חלוציות חדשות בשביל העבודה בארץ. [– – –]

[– – – ] סימנו לפנינו שורה של חברים, וביניהם גם אותך. ואנו פונים בזאת אליך לקחת על עצמך את השליחות הזאת ולצאת בימים הקרובים לגולה לשם פעולה בהחלוץ. [– – –] אנו מחכים לתשובה תכופה.²⁷⁶

בברכת חברים,

ד. בן־גוריון

2

תל אביב 14 אפריל 1950 [כ“ז בניסן תש”י]

לח' בן־גוריון היקר,

ענין חשוב וכבד־גורל הביאני לצאת מגדרי ולפנות אליך במכתב.

ש. יבנאלי²⁷⁷ הוצא באופן אכזרי ובמחי אחד מכל עבודה ציבורית ומכל עבודה בכלל. הוא יושב בבית ועוסק במה שהוא עוסק.

מזמן לזמן הוא כותב מאמר, הבא להזכיר לי, שאמנם איש גדול ומקורי סוּלק מעל הבמה.

אילו היה זה אדם, שכוחותיו הרוחניים תשו ומאור שׂכלו נקלש, או אילו היה הוא עצמו מקבל את הדין – הייתי אומר: מנהגו של עולם הוא ועלינו להשלים עמו.

אולם יודע אני ועֵד: עם הקמת המדינה, נתאושש האיש ונחשפו בו מעינות חדשים, שלצערי לא רק “המשמרת הצעירה” שבהנהגת התנועה אינה רואה אותם, אלא אף חבריו מנוער, חבריו שמלפני “אחדות העבודה” ושבתוך אחה"ע [אחדות־העבודה]²⁷⁸ אינם מעריכים אותם כהלכה. ולא עוד אלא שהוא עצמו לא קבל את הדין בשום פנים ואופן. וכמי שנפגש עמו זה כחמש־עשרה שנה בחוץ ובבית, הריני אומר, שמצבו זה מכרסם אותו ואת אשתו יקרת־הנפש.

אני יודע את כל פרשת העניינים, ואין ספק, שהוא עצמו שגה שגגות קלות וחמורות²⁷⁹ אולם האם חבר נקמנים אנחנו? ובמי מתנקמים? ביבנאלי, זה האיש אשר כדוגמתו אני מוצא בודדים רק בדורות הקודמים. אדם בעל שאר־רוח, מקורי במחשבתו ובהבעת מאווייו, שתנועתו חיה בקרבו והוא חי בה.

ודאי, הוא אדם קשה. הוא איננו יחיד ב“קשיותו”. כל אדם עצמאי קשה.

אני דברתי עמו ועמה, ומכתלי דבריהם בצבצו יאוש ומבוכה. לא על דרך המליצה. אינני כותב אליך, בן־גוריון, מליצות. יכול לקרות אסון, בן־גוריון. עליך למנעו. ומיד.

תינתן לו עבודה כרוחו וכחפצו. אם אתה ועוד מישהו יחשבו על כך בכובד ראש – תימצא העבודה. ועוד: אל יפנו אותו לעבודה ספרותית. הוא יכול וירצה לעשות זאת מתוך עבודה אחרת.

ועתה שׂא נא, בן־גוריון, על שהטרדתיך. ידיד אני לו ורואה דברים בהתפתחותם הטראגית, שיכולה להמיט קלון על כולנו.

בברכות

ישראל כהן

3 ²⁸⁰

נראה לי, שאין לומר בעברית: יש שתי ברירות. אלא: יש ברירה. מפני שהמושג ברירה כולל ממילא שתי אפשרויות. כשם שאמרת: יש אלטרנטיבה ולא אלטרנטיבות. [ישראל כהן]

לפי ההגיון – כן. אבל אומרים: אלטרנטיבות. [דוד בן־גוריון]

25.9.52 [ו' בתשרי תשי"ג]

4 ²⁸¹

בעברית הקרי הוא תמיד כמו הכתיב. יש הרבה לשונות שאינן יודעות כלל הבחנה בין קרי ובין כתיב. עברית, יוונית, ספרדית, רוסית ועוד.

והשאלה היא איך צריך לכתוב (כלומר איך צריך גם לבטא!).

מוזיקא היא ביטוי גרמני של כתב מוסיקא, כי בלשון זו יש הבדל בין הכתיב ובין הקרי. מדוע יש לכתוב מוסיקה – אוכיח לך, אם יש צורך, כמו שאוכיח לך שיש לכתוב יוסף ולא יוזף – אם כי בגרמנית כותבים יוסף ומבטאים יוזף. בעברית כותבים ומבטאים יוסף.

והס' במוסיקה הכרחית לא פחות מהס' ביוסף. [דוד בן־גוריון]

10.XII.52 [כ“ב בכסלו תשי”ג]

5 ²⁸²

ירושלים, כ“ו בכסלו תשי”ג

14 בדצמבר 1952

11211/4167

לחבר ישראל כהן שלום רב,

שמחתי לדבריך – שמחת משנה. גם על כך שקיבלת פסק דינו של וועד הלשון, וגם הערתך על היוצאים מן הכלל כביכול. אוסיף לך עוד אחד: איזמל (מהמלה היוונית סמילה). היית יכ[ו]ל בעצמך לעמוד על המשותף בכל שלוש המלים שציינת – פרוזבול, פרוזדור, פרוזבוטיה. והוא הדין ביחס לאיזמל: הז' באה לא לפני ווקאל אלא לפני קונסוננט. יש קונסוננטים שמחייבים ז' לפניהם ולא סמך, והם ב‘, ד’, מ‘, ואולי עוד אחדים. וועד הלשון עמד על כך. ויש הוכחה נוספת אופינית: בהתפעל אומרים בעברית הסתכל, אולם הזדקן, כלומר אחרי סמך שבשורש בא הת’ הרגיל של התפעל, אולם לאחר ז' שבשורש משתנה הת' של התפעל בד‘, – כנראה יש “אהבה” מיוחדת בעברית בין ז’ ובין ד' (כמו כן הזדהב). בכל אופן דוגמאותיך אינן סותרות הכלל: ס' בין שתי תנועות מבוטאות ס‘, ולא ז’.

שלך

ד. בן־גוריון

6

שדה בוקר 5.3.54 [ל' באדר א' תשי"ד]

למערכת הפועל הצעיר – שלום רב.

למען הדיוק אבקשכם לפרסם את השורות הבאות.²⁸³

מר ירחמיאל בירן²⁸⁴ במאמרו המעניין “לענין שפינוזא” בגליון הפועל הצעיר 26²⁸⁵ מייחס לי דברים שלא אמרתי, שלא עלו על דעתי ולא עוד – אלא ששללתי אותם בפירוש ברשימתי “נתקן המעוות”²⁸⁶ שמר בירן טוען נגדה. מר בירן קובע “כי בן־גוריון ומנוח²⁸⁷ טעו בכמה מהנחותיהם. אשר לבן־גוריון הדורש ביטולו של החרם²⁸⁸ מצד אחד (ההדגשה שלי) והוצאה מדעית ממלכתית של כתבי שפינוזא – יש להעיר” וכו'. מעולם לא דרשתי ולא הצעתי ביטול החרם. החרם לדעתי נעשה ע"י רבני אמשטרדם וחל על בני קהילתם שקיבלו החרם בזמנם ותו לא. אם מנוח אף הוא מקבל אותו על עצמו – איני שולל זכותו לעשות זאת.²⁸⁹ אבל מר בירן לחינם טרח להוכיח לי “כי להלכה ולמעשה אין החרם קיים עוד”, ולהביא לשם כך שורה של ראיות והוכחות. ברשימתי “נתקן המעוות” אמרתי במפורש: “המעוות הטעון תיקון אינו ביטול החרם. בעינינו החרם הוא קוריוז היסטורי – – אנו מסוגלים להעריך הנסיבות שהביאו לחרם נגד שפינוזה מבלי שנכיר בסמכותו ובתקפו לגבינו. המעוות הטעון תיקון הוא לא דתי, אלא תרבותי ספרותי. הספרות העברית אינה שלמה, כל עוד אינה כוללת את כל כתבי ברוך שפינוזא, חלק מנכסי הרוח הגדולים ביותר של העם היהודי”. ומה צורך היה למר בירן לייחס לי דרישה לביטול החרם – ולהוכיח האבסורד של הדרישה?

ומה הן ההנחות האחרות שכותב הטורים האלה טעה בהן – כפי שקובע מר בירן, “כי בן־גוריון (ומנוח) טעו בכמה מהנחותיהם”? בכל מאמרו של מר בירן לא מצאתי אף שלילה או סתירה אחת להנחות שבמאמרי. יתכן כי טעיתי בכמה מהנחותי שבמאמרי הנ"ל, אך מר בירן נמנע מגילוי הטעות. בדבר אחד עובדתי טעה מר בירן. הדיון שנתקיים לפני שנה על הוצאת כל כתבי ברוך שפינוזה²⁹⁰ בא לא כתוצאה מפניתו של “בית שפינוזה” בחיפה,²⁹¹ אלא לפי הצעת בעל המאמר “נתקן המעוות” ושר החינוך פרופ. ב. דינור.²⁹²

בכבוד רב,

ד. בן־גוריון

7

שדה בוקר 29.6.54 [כ“ח בסיוון תשי”ד]

לישראל כהן – שלום וברכה,

קיבלתי ספרך “פתחים”²⁹³ בתודה ובהנאה, כי הספקתי כבר לקרוא כמה פרקים. שמחתי מאד על מסותיך על האבות והאמהות,²⁹⁴ העזת – ויישר כוחך.

בדבר אחד אני מסופק אם קלעת ולא החטאת: האגדה הנהדרת על קורח (עמ' 61 בספרך)²⁹⁵ – מסופקני אם כוונתה היא כפירושך – להציג את קורח כדימגוג. אגדה זו נראתה לי תמיד כבקורת מוסווה נגד משה. בעל האגדה, נדמה לי, מצדיק דברי קורח, אם כי לכבודם של משה ואהרון הוא מתחיל, כי “קורח ליצן היה”. טענותיו של קורח – קולעות וחריפות ושנונות, ונראה לי שבעל האגדה הוא בסתר לבו עם קורח. תעיין עוד פעם בסופה של האגדה: “כך עלתה לעלובה זו! כל כך הם עושים ותולים בקב”ה – כלום יש תשובה לכך?" בכל אופן בעל האגדה משאיר טענותיו החריפות של קורח בלי תשובה.

בבח [בברכת חברים]

ד. בן־גוריון

ת.ד. 36

תל אביב

8

שדה בוקר 19.7.54 [י“ח בתמוז תשי”ד]

לישראל כהן – שלום רב.

מסופקני אם צדקת באמרך “שלעולם אין האגדה ממעטת את דמותם של ראשונים”.²⁹⁶ יש אגדות שבהן בפירוש ממעטים דמות ראשון – ואיזה ראשון! משה רבינו עצמו. זוהי הגדה של רב על משה שעלה למרום והקב"ה הראהו את עקיבא בן יוסף מלמד לתלמידיו – ומשה לא היה יודע מה הם אומרים ותשש כוחו.²⁹⁷ הכוונה ברורה: עקיבא היה גדול בתורה ממשה רבינו.

בבח [בברכת חברים]

ד. בן־גוריון

ת.ד. 36

תל־אביב

9 ²⁹⁸

כ“ז בתמוז תשט”ו

(17 ביולי 1955)

לכבוד

ישראל כהן

תל־אביב

חבר יקר,

בטוחני שאתה מרגיש, כמוני, בצורך להחליף דברים על שליחותו ומעמדו של העובד האינטלקטואלי בישראל בשעה זו.

ברצוני לזמן חוג מצומצם של אנשי רוח, אנשי מדע ובעלי מקצועות אקדמאיים לשיחה על נושא זה, ואשמח מאד לראותך בין המשתתפים.

הפגישה תתקיים ביום חמישי, ב' באב תשט“ו (21 ביולי 1955) בשעה 4.00 אחה”צ, בירושלים, במועדון “בארי”, רחביה, רח' אלחריזי 9.²⁹⁹

בברכה,

ד. בן־גוריון

10

לח' ד. בן־גוריון היקר שלום רב

הריני מגיש לך את הגליון של הפועל הצעיר, שבמדור המוקדש ליובלך טפלתי באהבה מיוחדת.³⁰⁰

יהי רצון שתוסיף ליהנות מבריות גופא ונהורא מעליא³⁰¹ ותשכון בתוכנו עוד הרבה ימים ותוליכנו קוממיות למטרתנו.

מוקירך

ישראל כהן

בישיבת מרכז מפא"י בדגניה ליובל החמישים של הקבוצה (י“ב בכסלו תשכ”א, 1.12.1960)

11

17.11.1957 [כ“ג בחשון תשי”ח]

לח' ד. בן־גוריון היקר, שלום רב

נדמה לי שאני עושה דבר נכון בהפנותי את תשומת לבך לענין כדלקמן:

ועידת הסופרים המתקיימת אחת לשנתיים, תתכנס בחנוכה, היינו, בעוד חודש ימים בערך.³⁰² הועידה צריכה לעמוד בסימן העשור למדינת ישראל. בועידות הקודמות היית נוהג לברך ע"י שליח, אולם הפעם מן הנאה, הנעים והמועיל יהיה אם תוכל להיפנות לערב־הפתיחה ולומר את דבריך, אם דברי ברכה ואם הרצאה על העשור, לפני משתתפי הועידה. ויהיה בכך משום תשובת־המשקל לועידות שבהן לא השתתפת.³⁰³

יודע אני יפה עד כמה תפוס זמנך, אך האמן לי, שלא הייתי מתערב ולא הייתי מציע לך זאת אלמלא חשתי שהצעה בעתּה אני מציע.

תסלח לי על מכתבי זה, אולם חששתי שמא אצטער אחר כך, שלא כתבתי אליך על ענין זה.

ובהזדמנות זו הריני מברך אותך בכל לב להחלמתך.³⁰⁴

מוקירך

ישראל כהן

12 ³⁰⁵

61.x.19 [ט' בחשוון תשכ"ב]

לבן גוריון

ע' סופית ויסודית של שם או מספר, אינה מושכת אחריה ת' במסורות. רק ה' נהפכת לת'. אף על פי שיש במקרא פעם אחת. זוהי לדעת המרובים טעות, שאין למדים ממנה.³⁰⁶

ישראל כהן

יתכן שבתנך יש טעות, אבל זוהי רק סברה, אבל הימצאות הדבר בתנך היא עובדה, והתנך הוא פוסק אחרון בשימוש המלים הנמצאות בתנך. כל מה שכּשר בתנך – כּשר לכולנו.

[דוד בן־גוריון]

13 ³⁰⁷

ירושלים, ד' בניסן תשכ"ב

8 באפריל 1962

לישראל כהן – שלום וברכה.

קיבלתי בתודה וביקר את מתנת ארבעת הכוכבים של מבחר כתביך.³⁰⁸

רוב הדברים אמנם קראתי עוד בזמנם, ביחוד אישי המקרא,³⁰⁹ – אבל טוב לשמור על הדברים בריכוזם. אין אני מבקר ספרותי ולא סופר, ואם בסמכותי להכריע אם מבקר הוא רק נספח לסופר או בקורת היא סוג ספרותי בפני עצמה³¹⁰ – אולם קורא דברי הבקורת שלך ניהנה כמדברי ספרות. עושר הסגנון, הגישה לכל סופר ברוח טובה, החיפוש אחרי החיוב, המוצלח, הנאה, במקום חיפוש המומים – זהו הקו המציין את בקורתך. יש רק פגם טכני קטן. בכל ספר ניתן תחילה שם הכרך ואחר כך נאמר כרך א,ב,ג,ד, כאילו אותו הכרך יש לו 2 – 3 – 4 חלקים. נדמה לי שיש צורך להקדים את מספר הכרך לשמו, אבל אין זה פוגם בפנים.

בהוקרה ובתודה,

ד. בן גוריון

14

[תשרי תשכ"ד (אוקטובר 1963)]

לח' ד. בן גוריון היקר שלום רב

הריני מברך אותך מקרב לב במלאת לך 77 שנה.³¹¹

יהי רצון שבריאות־הגוף ושפע־רוח ורוב־תושיה יוסיפו להיות מנת חלקך עוד שנים רבות ותימשך השראתך על האומה והתנועה, כאשר הסכּנו כל הימים.³¹²

מוקירך

ישראל כהן

15 ³¹³

תל־אביב, 1.1.65 [כ“ז בטבת תשכ”ח]

למר ישראל כהן – שלום וברכה

אענה לך בקצרה (מחוסר זמן) על שאלותיך:³¹⁴

1) אין שחר לדבר. אין דבר יקר לי – ואני בטוח לרבים מעמנו – ממדינת ישראל.

2) אסור למדינאי להגיד לעמו דבר שקר.

3) על “העסק הביש” ³¹⁵ לא אכתוב, כי הוא מעסיק אותי פחות מכל. מעסיק אותי עוות דין שנעשה בשנת 1960 ע"י שבעת חברי הממשלה.³¹⁶ וועדת חקירה רק תתקן המעוות, ותהיה ברכה למדינה. שום שמץ של נזק, הקל ביותר, לא צפוי למדינה מתיקון המעוות.

4) התשובה לסעיף זה כלולה בסעיף 3.

אין לי שום יסוד לחשוד בך שכתבת מתוך פניה זרה.

בכבוד ובברכה,

ד. בן־גוריון

ת.ד. 19010

תל־אביב

16

תל־אביב 8.7.65 [ח' בתמוז תשכ"ה]

לישראל כהן – שלום וברכה.

אני כותב לך רק מפני שאני מכיר ומוקיר אצילות נפשך. איך פרסמת בעתון שאתה אחראי לדברי השמצות וגסות רוח של נחום שדמי ³¹⁷ הממונה כביכול על הטוהר של מוסדות המפלגה.³¹⁸

אם זה הכיוון של הפועל הצעיר מעכשיו אודה לך אם תתן הוראה למי שנחוץ שיפסיק לשלוח לי העתון של הפועל הצעיר.

הייתי מקוראי הפועל הצעיר עוד בתקופת מפלגת הפועל הצעיר ³¹⁹ – לשפל כזה לא הגיע עד עכשו שום עתון של פועלי א"י – ואני מודה על החסד שעשו אתי ושלחו לי עד עכשו אתה השבועון, ולצערי מוכרח לוותר בעתיד על קבלתו.

בהוקרה אישית

ד. בן־גוריון

מערכת הפועל הצעיר

פה.

העתק לחבר ברקת.³²⁰

17 ³²¹

תל־אביב 9/7.65 [ט' בתמוז תשכ"ה]

לח' בן־גוריון היקר שלום רב

מכתבך הֵמר לי מאד.

אני מקווה שחשת את יחס ההוקרה שלי, ויסולח לי הביטוי הסנטימנטאלי, יחס החיבה שלי, אליך. חיבה זו שאינה תלויה בדבר, כי אם באישיותך, לא נשתנתה בכל הזמנים והמאורעות. רגשתי לא פעם על דבריך, התנגדתי לא פעם למעשה שלך, אך לא נפגעה ההוקרה ולא נתמעטה החיבה. מעולם לא אמרתי לך זאת, כי חששתי מפני אבק חנופה, אך הואיל ואני עורך עיתון ופעמים שאני מופיע על במה ציבורית, ודאי בלט הדבר.

אני נוטל רשות לומר לך דברים מועטים אלה, שיש בהם יותר ממה שאמור בהם במפורש, כדי להבינך למה הֵמר לי מכתבך.

ודאי צדקת באמרך, שהדברים במאמרו של נחום שדמי קשים הם. אך כלום יכול עורך עתון המפלגה לנהוג אחרת? הן שדמי הוא יו“ר המוסד לבקורת, והוא עשה את הנסיון להוכיח מה דינו של המיעוט מבחינת חוקת המפלגה והפראכסיס של המפלגה. איך יכולתי למנוע עכשו? ואיך אוכל למנוע בעתיד, מאמרים מסוג זה? הלא הרשימה הנפרדת ³²² יוצאת למלחמה נגד הרוב במפא”י, ומלחמה מעוררת מלחמה. ויש גם ענין של חופש ההבעה. אני מתאמץ בכל כוחי לשמור על רמה בויכוח ולמנוע גידופים, ואני מוחק ביטויים כאלה. וייתכן שאפשר היה וצריך היה למחוק עוד ביטוי במאמרו של שדמי, אולם חומרתו של המאמר לא היתה פוחתת.

כשלעצמי אכתת את עטי לרסיסים לפני שאיפּתה ע“י יצרי לכתוב כנגדך תיבה של חוסר נימוס. אני מקווה שרחשי חיבתי והוקרתי אליך יכוונו אותי תמיד. אך אינני אדיש, ומעולם לא הייתי אדיש, למה שאתה אומר ולמה שאתה עושה. אני גידולה של מפא”י כפי שנשתלשלה. אני חס על כבודה, רוצה בהצלחתה, ואיני מאמין, שבתקופה נראית לעין, יימצא כוח ציבורי אחר המסוגל להביא יציבות למדינה. ועל כן אתן חלקי לביצורה ולא אניח למוטטה. אף אני אלחם ברשימה הנפרדת, במצעה ובדברי נואמיה. אתווכח אתך בכל יכולתי. אף על פי שלעולם – כך אני מקווה – לעולם לא יתיז קולמוסי מלה של גנאי נגדך.³²³ זאת לא. מבחינה ציבורית אתה הולך ונעשה יריב למפלגה, מבחינה אנושית וחברית שוב אין אתה יכול לכבות את חום יחסי אליך. גם דילוגיך עלי אהבה.³²⁴

על כן מר לי. אני מעולם לא עשיתי “מי שברך”³²⁵ ולא הקטרתי קטורת לאישים המכהנים בכהונות גדולות. אבל בין המעטים שהוקרתי באמת בלבי – היית אתה. והנה לאחר 33 שנות עבודה ב“הפועל הצעיר”³²⁶ אתה כותב אלי, כי “לשפל כזה לא הגיע עד עתה שום עתון של פועלי א”י". וזאת בגלל מאמרו של שדמי! אך גם זה לא ישנה יחסי אליך.

כאן אפסיק, כי מי יודע, שמא אין אתה קורא את דברי ככתיבתם וברוחם. סו"ס כבר פסקת את פסוקך. ואין ספק שבכל גליון חדש של “הפועל הצעיר” אפשר יהיה למצוא דברים קשים נוספים נגד הרשימה הנפרדת. ואני איני יכול להבטיחך שלא יהיו. אין זה עתוני הפרטי.

אולי ניתנה רשות לקוות, שהזמנים ישתנו והחרון והמרירות ייעלמו, ושוב יוכל כל אחד מאיתנו לרחוש כלפי רעהו רחשי כבוד ויקר ולהֵאמן, כי באמת כך הדבר.

בברכה ובהוקרה

ישראל כהן

18

תל־אביב 1.12.65 [ז' בכסלו תשכ"ו]

למערכת הפועל הצעיר – שלום וברכה

איני יודע אם [ל]בן־אדם שהוצא מהמפלגה על ידי המזכירות ואחר כך על ידי בית דין המפלגה ³²⁷ יש הזכות לפרסם אגרת בשבועון המפלגה, ולא אבוא בטענה אם לא תפרסמו דברי,³²⁸ אבל יש לי צורך להעיר על דברי ישראל ישעיהו ³²⁹ שזכו להתפרסם בשער הפועל הצעיר האחרון.³³⁰

אני מניח שהמלים “שהשלב האחרון שלו” (של “המשבר המביך והטרגי”) היא טעות הדפוס וצ"ל שהשלב הראשון שלו.³³¹ הכותב כאילו מביע צער בראותו אותי יושב עם קומץ חברים באגף הימני של הבית.³³²

מדוע זה האגף הימני? באגף זה ישבו מחוללי המערך³³³ ומפ"ם³³⁴ כל השנים. למקרא צערו של ישראל ישעיהו על ישיבתי עם קומץ חברים אני רוצה לנחם אותו. זמן רב היה נדמה שאני בודד לגמרי, ושמחתי וגם תמהתי שנמצאו רבבות ארחים שאף הם הלכו בדרך זו.

עלי לצער את ישראל ישעיהו ולהגיד לו שהפולמוס המר – לא נסתיים, אם כי שמחתי שחברי רפ“י לא הלכו בדרכו של מזכירה של מפאי שהכריז על אנשי רפ”י שהם מוגי־לב וצבועים,³³⁵ ואני מקווה שגם להבא לא יעשו זאת. רוב אנשי מפאי – מובטחני – הם חברים טובים וישרים, אבל: 1) גדול כוח האינרציה 2) נפל עליהם פחד שוא: או אשכול³³⁶ או בגין.³³⁷ היו גם לא מעטים שטובת המפלגה קודמת לדעתם מאמת וצדק.

אין יסוד לדברי ישראל ישעיהו שהיו בדברי “עקיצות קלות וכמעט קלילות”.³³⁸ כנראה אין הוא מעלה על דעתו שאין לדבר כלל על טוהר מוסרי – ללא עקיצה במפא“י. האמנם כל כך נפסל רעיון “טוהר מוסרי” בעיניו – שאינו מעלה כלל על דעתו שאומרים זאת בלי כל כוונה לעקוץ את מי שהוא, או שכל הזכרה של “טוהר מוסרי” עוקצת במפא”י?

בכבוד רב

ד. בן־גוריון

19

חיפה 4.2.66 [י“ד בשבט תשכ”ו]

למערכת הפועל הצעיר – שלום רב

אבקשכם לפרסם השורות הבאות.³³⁹

בגלון 19 של פועל הצעיר נתפרסמה רשימה של מ. שריג³⁴⁰ בשם “השוואה צולעת”,³⁴¹ הבנויה כולה על ידיעה צולעת או אמת צולעת.

לא פרשת לבון³⁴² בשנת 1954 דרשה בירור בשנת 1964 על ידי – אלא עוות הדין של “ועדת השבעה”³⁴³ בשנת 1960, ועל כך נתקיים ויכוח ממושך וחריף במרכז מפא"י (אז עדיין היתה זו גם מפלגתי) ביום 13.12.64.³⁴⁴ זה היה לאחר פרסום חוות הדעת של היועץ המשפטי בממשלת אשכול ³⁴⁵ שבה אמר: “ועדת השבעה התעלמה מהעקרונות האמורים וניהלה את עבודתה מבלי שים לב לסייגים כל שהם המתחייבים על פי כללי הצדק הטבעי ועל פי כללי ניהול תקין של דיון מעין זה”.

– נשאלת השאלה: האם צרכי הבירור של ועדת שרים היו צרכים מיוחדים ושונים מאשר הצורך לברר האמת לאמיתה?

“דעתי היא – אומר היועץ המשפטי – כי הקביעות העובדתיות של ועדת השבעה לא היו עומדות במבחן אילו הן היו מועברות תחת שבט בקרתו של בית משפט בישראל”.

ועל יסוד זה דרשו כמה חברים, ביניהם גם אני, מסירת עוות הדין לבדיקת מוסד משפטי – למען תקן המשגה.³⁴⁶

אשכול התנגד באותה ישיבה לבירור משפטי בנימוק “שאנחנו פותחים קופסת פנדורה של שרשרת אסונות”.

ואדם שמפחד מעשית צדק וגילוי האמת – מותר לאזרח שצדק ואמת לא נהפכו במצפונו למלים נלעגות, לחשוב שהמפחד אינו ראוי להיות ראש ממשלה.

מר מ. שריג מנסה לחזק דבריו באמת צולעת שניה: “שש שנים לאחר מכך (אחרי 1954) פנה לבון,³⁴⁷ שהיה כבר מזכיר ההסתדרות, בתביעה לבירור הענין מחדש, לאחר שהשיג הוכחות נוספות, המעידו שאכן הקצין הבכיר³⁴⁸ נתן את ההוראה על דעת עצמו”. בשתים צולעת כאן האמת: לבון מעולם לא פנה לבירור משפטי אלא להיפך התנגד לו בשנת 1954/5, כפי עדותו של שרת,³⁴⁹ והתנגד לו בשנת 1960 כשהקצין הבכיר דרש בירור משפטי, ומשום מה התנגד אז גם לוי אשכול לתביעה זו. ולא היו ללבון כל הוכחות חדשות.

מ. שריג “מצליע” את האמת בשלישית כאילו אני “חוללתי סערה עצומה ללא תקדים בחיינו” אחרי פעולת ועדת השבעה ב“תביעה אולטימטיבית שלבון יפוטר מתפקידו בהסתדרות”. אין שמץ של אמת בדברים אלה.

תביעתי היתה למסור לבית משפט לבדוק את סירוב הממשלה למסור תביעתו של הקצין הבכיר לועדת החקירה, אם הנוהל של ועדת השבעה, ואם מסקנותיה תואמים האמת הצדק וחוקי היסוד של המדינה.

אני התפטרת מהממשלה – ואי אפשר שמ. שריג לא ידע זאת – כמחאה על עוות הדין של ועדת השבעה, כפי שהתפרסם במכתב התפטרותי לנשיא המדינה,³⁵⁰ ארבעה ימים לפני ישיבת המרכז שבה הציע לוי אשכול “להדיח” את לבון ממזכירות ההסתדרות.

אין שמץ של אמת בדברים כאילו התפטרותי מהממשלה היתה קשורה עם מזכירות לבון.

לבסוף עוד הערה אחת על “אמת צולעת” בדברי מ. שריג: לא נכון ש“הכל השתנה לאחר התפטרותו של ב.ג. והקמת ממשלת אשכול. הפעם תבע וחזר ותבע ב.ג. את חידוש החקירה בשאלה מי נתן את ההוראה”. אף פעם לא תבעתי לברר מי נתן את ההוראה, ולכן לא חזרתי לתביעה זו, אלא התנגדתי לוועדת השבעה, מפני שלממשלה זו אין סמכות שופטת אלא מבצעת, ונלחמתי ואלחם על עוות הדין של ועדת השבעה – באשר זהו כתם מכוער בהווי הממלכתי שלנו.

על “חטא” אחד אני מודה: לא קיבלתי ולא אקבל הכרעת רוב בשום מפלגה – להשלים עם עוות דין ועם חילול האמת והצדק.

בכבוד רב

ד. בן־גוריון

20 ³⁵¹

תל אביב 13.2.66 [כ“ג בשבט תשכ”ו]

לישראל כהן המכובד

שלחי לך לפני שבועים רשימה בתשובה על התקפה ארסית עלי ה“הפועל הצעיר” שאתה עורכו. לא פרסמת תשובתי – וזוהי זכותך.³⁵² אבל הנייר שעליו כתבתי תשובתי – הוא שלי, ועליך להחזיר לי את הרשימה. אני מקוה שתעשה זאת.

בכבוד רב

ד. בן־גוריון

21 ³⁵³

למערכת “הפועל הצעיר” – שלום רב,

איני תמה ואיני מצטער על הקיטרוגים שמופיעים ב“הפועל הצעיר” נגד החתום מטה. סופר עלי בישיבת מזכירות מפא“י שבשתים־עשרה השנים שלוי אשכול עבד אתי בממשלה, הדברים לא היו בסדר אצלי. והמספר היה ראש־הממשלה בימינו, וכשאחד החברים הביע צערו על דברים אלה – גערה בו חברה חשובה ויקרה במפלגה, שהיתה אז שרת־החוץ.³⁵⁴ במשפט המפלגתי שנערך נגד חברי ונגדי הודיע שליחו של ראש־הממשלה, מר שמשון שפירא,³⁵⁵ שאנו ניאו־פשיסטים,³⁵⁶ ומזכיר המפלגה הכריז עלינו שאנו מוגי־לב וצבועים ³⁵⁷ ־ לא תמהנו ולא הצטערנו. אבל לשם מה זקוק עורך “הפועל הצעיר”, שהוא סופר ומבקר מחונן ומכובד, להמציא ציטטות במרכאות־כפולות במכתבי לחברי הממשלה³⁵⁸ ־ שאינן במכתבי, כגון “הסלידה שההחלטות האלה מעוררת אצלם”. היכן שאב עורך “הפועל הצעיר” הידיעה שאין לה שחר, כי אני חינכתי את העם “כי גם ציבילים חייבים לקבל החלטת הממשלה”. היכול עורך הפוע”צ לצטט אף פסוק אחד במאמרי ובספרי שיש בהם תורה" ממלכתית" כזו? בהיותי ראש־ממשלה הייתי תמיד מלמד זכות על האופוזיציה שהיא רשאית לגנות את הממשלה. ומדוע משווה עורך “הפועל הצעיר” החזרת כרטיסי הזמנה למצעד – לסירוב אזרח להישמע ל“מסים, בחירות, בטחון ומדניות חוץ”, שעל־כך מחליט המוסד המחוקק במדינה? האין הזכות להחזיר כרטיסי הזמנה נתונה לכל איש בישראל – אם משום־מה הוא בוחל בהזמנה זו? ואיפה מצא עורך “הפועל הצעיר” במכתבי לחברי הממשלה “נימה של הסתת צבא ישראל נגד מרות ממשלת־ישראל?” האם לא קרא במכתבי ש“אני משבח אותם (את החיילים והמפקדים של לצה"ל) על שהם ממלאים בנאמנות הוראות מוסדות המדינה הנבחרים, כפי שהם חייבים לעשות, גם אם הן מעוררות סלידה”? היכן נאמר במכתבי, כי סלידה אישית זו – אני “מייחס לכל צה”ל?" מותר – ואני אומר זאת לא באירוניה – לעורך הפה"צ להתמלא התלהבות מהחלטת ראש הממשלה, שאין לערוך מצעד צבאי בבירת ישראל, ומותר לו לקבל דעתו של יהודה גוטהלף,³⁵⁹ כי ירושלים היא עיר הנביאים ובה נשמעה הנבואה על אחוות־עמים ושלום עולמי, ולכן אין לערוך בה מצעד צבאי,³⁶⁰ ואין אני מחייב אותו לשאול את עורך “דבר” מדוע לא מחה נגד חלול כבוד “עיר הנביאים” כשראש־ממשלה קודם ערך שלוש פעמים בירושלים מצעד צבאי. אבל מותר לי, שכבוד ירושלים – עיר הנביאים, יקר לי אולי לא־פחות מאשר ליהודה גוטהלף, לסלוד מהחרם שהוטל על עריכת מצעד צבאי בירושלים ולהביע סלידה זו ברבים, ולא רק מותר – אלא כך אני רואה חובתי לעיר הנביאים.

ובלי ספק, מותר לעורך “הפועל הצעיר” לחלוק על דעתי, וגם לקטרג עלי, אבל למה סילופי ציטטות והמצאת עלילה שאני “מסית צבא הגנה לישראל נגד מרות ממשלת ישראל?”

בכבוד רב,

דוד בן־גוריון

תל אביב 3.5.1966 [י“ג באייר תשכ”ו]

22 ³⁶¹

[כ' באייר תשכ"ו (10.5.1966)]

תשובת העורך:

א) אין זה סוד, שלא כל מאמר המופיע בראש הגליון הוא משל העורך דווקא; ואף לא כל הפרקים של “מפרקי הימים” ב“הפועל הצעיר” נכתבים על ידי העורך. אבל אין זה גורע מאחריותו של העורך לכל מה שמתפרסם במדור זה בחתימת ה. ה.

ב) אני מצטער, שלא הקפדתי בשעת הגהת המאמר די הצורך, באופן שהמרכאות הסופיות בקטע המשפט, “הסלידה שהחלטות אלה מעוררות אצלם” ולא לאחריה. שכן המלה “אצלם” היא תוספת משל הכותב.

אולם אם מבחינת טעמי־הפיסוק הפורמאליים אין המלה “אצלם” כלולה בדברי הח' בן־גוריון, הרי מבחינה עניינית והגיונית זהו המובן וזהו הפירוש. והרי דבריו כפי שנתפרסמו בשמו:

“שותף אני לצער ולכאב של חיילי צה”ל וקציניו, שנגזר עליהם להחרים את ירושלים ביום העצמאות ואני משבח אותם על שהם ממלאים בנאמנות הוראות מוסדות המדינה הנבחרים, כפי שהם חייבים לעשות, גם אם הן מעוררות סלידה".

אילו היה הח' בן־גוריון כותב, “שהן מעוררות בי סלידה”, היה הדין עמו והיה יכול לטעון שזוהי “סלידה אישית”, שאין לייחסה לכל צה“ל. עכשיו שתיבה קטנה וחשובה זו נעדרת, פירשו הכל, ובצדק, כפי שפירשו, כלומר, שהן מעוררות סלידה בצה”ל, ומשני הטעמים פירשו כך. ראשית, אם ההחלטות אינן מעוררות סלידה בצה“ל מה רבותא יש בכך שהם “ממלאים בנאמנות הוראות” וכו'? רק אם חיילי צה”ל וקציניו מרגישים סלידה ובכל זאת ממלאים הוראות – יש בכך מעשה הראוי לציון. ושנית, סמיכותה של המלה “להחרים”, המקפלת בתוכה אלמנט של שרירות ומקפחת את השיקול המדיני של ממשלה נבחרת ואחראית, החמירה את דברי בן־גוריון, הטילה בה גוֹן של קריאה למרי והרחיבה את שייכותה של הסלידה לצה"ל.

ג) תמה אני על הפסול שנמצא במשפט, שבן־גוריון חינך את העם לכך, “כי גם ציבילים חייבים לקבל החלטת הממשלה”. אני רואה זכות לבן־גוריון בחינוך זה. כלום ממשלה וראש ממשלה יכולים לחנך שלא ברוח זו? ומדוע אין חינוך זה מבוסס על חובה ממלכתית אמיתית, ולא על “ממלכתית” במרכאות?

ד) ואשר לנימה של “הסתת צבא ישראל נגד מרות ישראל”, ודאי קרא הח' בן־גוריון גם תגובות אחרות בעתונות, ובתוכן דברי רב־אלוף יעקב דורי³⁶² ב“מבט חדש” (גליון מס' 36).³⁶³ הוא ודאי נאמן יותר ולא נתכוון להמציא עלילות, ובכל זאת אמר:

“לא רק בעתונות עוררו הדברים מה שעוררו, אלא גם אצלי, ואין אני סבור, שהרגשתי היא הרגשת־יחיד, עוררו חלק מדבריו מורת רוח. – – – אולם, כאמור, משגה חמור שגה בן־גוריון בדבריו על צה”ל או אל צה“ל (ואין זה משנה), ואני תוהה על דברים אלה במורת־רוח. כי דווקא הוא, האיש שעמד תמיד בעוז רוח, נגד כל ניסיון, והיו נסיונות לא מעטים, לפני קום המדינה ובעצם מלחמת הקוממיות, להפוך את ההגנה, ולאחר מכן את צה”ל בראשיתו, לזרוע של מפלגה או מפלגות מסויימות, ובנסיונות אלה נחלץ בן־גוריון והטיל בהם את מלוא סמכותו ומצפונו, והצליח לסכל את הנסיונות האלה, ולהוביל את צה“ל בדרך הממלכתית הצרופה. וצה”ל, נכון והינו, ואני בטוח שיהיה לעולם, זרוע העם כולו ומקבל מרותו אך ורק מהסמכות הנבחרת של העם – היינו, ממשלתו החוקית. ואיך זה לא הרגיש בן־גוריון שבדברים שאמר על צה“ל והבעת שותפותו, לצער ולכאב של חיילי צה”ל וקציניו, שנגזר עליהם להחרים את ירושלים ביום העצמאות וכי היה בהם משום פגיעה חמורה באָשיות צה“ל, שעליהם היה הוא האיש שהשתית את מהותו ודמותו של צבא העם? אין אני מאמין, שהתכוון בן־גוריון להפר את השבועה של צה”ל, שעליה השביע את קציניו וחייליו, ימים אחדים לאחר הכרזת עצמאות ישראל בתש“ח. ועל כן קשה פי כמה היה לשמוע הדברים שאמר, דברים, הנוגדים את תורתו, משנתו והלכתו, כפי שהן ידועות לרבים מאיתנו”.

עד כה דברי יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון בישראל, שאינו חשוד לא על קטרוג על בן־גוריון ולא על סילוף ולא על עלילות. עורך “הפועל הצעיר” מסכים לדברים אלה מא' ועד ת', ואילו אפשר היה להחליפם במאמר הראשי היה עושה זאת בחפץ לב.

לעומת גרעין קשה ומסוכן זה שבמכתב בן־גוריון, כל שאר הטענות אינן אלא קליפות, ולכן לא אגיב על ההיתר שנותן בן־גוריון “לעורך הפוה”צ להתמלא התלהבות מהחלטת ראש הממשלה". מוטב לי להיראות בעיני הקוראים כמי שאינו יודע להשיב כהלכה מאשר לפגוע בכבודו של בן־גוריון.

23

14.6.66 [כ“ו בסיוון תשכ”ו]

לכ' הח' דוד בן־גוריון היקר שלום רב

קראתי בצער ב“דבר” מיום ג' 14.6.66, שבו אתה כוללני בין אלה, “שמרבים עכשו להוקיע את פשעי ד. בן־גוריון”.³⁶⁴

כל מה שאני מבקש לומר לך הוא שאינני מרבה להוקיע את פשעי בן־גוריון, לא בעבר ולא עכשיו.

אני עושה שני דברים: אני מציין לפעמים משהו שאינו נראה לי במעשי־בן־גוריון, או מתגונן מפני האשמה, שאיני מודה בה. המלים “פשעים” ו“הוקעה” מעולם לא בצבצו בקצה עטי ומכל שכן שמעולם לא כתבתי כך, שאפשר יהיה להאשימני בהגדרה כזאת.

בברכה וביקר

ישראל כהן

24 ³⁶⁵

[י“ג בשבט תשכ”ז (24.1.1967)]

י.כ.

סעיפים וצעיפים

א

“אם תוקם רשימה בין־מפלגתית יהיו בה, לדעת בן־גוריון, מטובי האנשים בכל עדה, בכל מפלגה ומכל גיל, והוא משוכנע שרשימה זו תשיג רוב בעם” (“הארץ” 20.1.67).³⁶⁶

כך אמר הח' ד. בן־גוריון בישיבת המרכז של רפ"י בשלהי השבוע שעבר. ולפי שנוסח זה חזר בכמה עיתונים בשינויים קלים, ולא הוכחש, אפשר לראות את תוכנו כנכון. הוא גם מתאים למה שאמר בן־גוריון בהזדמנויות אחרות.

ראויים דברים אלה לבדיקה.

ראשית, מה זאת רשימה בלתי מפלגתית או בין־מפלגתית? עד כה ידענו, “רשימה של מפלגה ובלתי־מפלגתיים”. כלומר, רשימה בעלת פרוגרמה ברורה פונה לבלתי מפלגתיים ומבקשת מהם להצביע בעדה על יסוד תכניתה הרעיונית והמעשי, כדי לחזק את כוחה במדינה.

אך הנה אנו מתבשרים שבן־גוריון עומד ליצור רשימה בלתי־מפלגתית, שיש לה תכנית בת ארבעה סעיפים כגון: 1) העלאת חינוך חינם עד לגיל 16; 2) מדיניות בטחון מוסכמת; 3) מדיניות כלכלית מוסכמת לקידום העצמאות הכלכלית; 4) שינוי שיטת הבחירות.

ונשאלת השאלה: רשימה כזאת, שיש לה ארבעה סעיפים חשובים כל כך – והיא תהיה בלתי מפלגתית? הלא רשימה כזאת ואי־מפלגתיות הן תרתי־דסתרי! את הגיונו של מי מבקשים לנקר? כל קבוצת אנשים, בין קטנה או גדולה, בשעה שהיא יוצאת לפני הציבור ובידה פרוגרמה כזאת, ממילא היא חדלה להיות בלתי מפלגתית. היא פשוט נעשית מפלגה לעצמה. אפילו היו האנשים האלה כל ימי חייהם בלתי מפלגתיים, הריהם מתחילים מאותה שעה ואילך להיות חברים במפלגה, ולזאת המפלגה, שעתה־אך יצרוה במו ידיהם.

אין כל פגם בכך. רשאי כל חבר־אנשים לעשות כך במשטר דימוקראטי, ורשאי כל יחיד להצטרף לחבר־אנשים כזה להיות יחד מפלגה חדשה. במה דברים אמורים? כאשר הם מופיעים בגלוי בשם המפלגה החדשה שיצרו ואומרים במפורש: אין אנו מוצאים עניין במפלגות הקיימות, רצוננו במפלגה חדשה. אבל בשעה שהם יוצרים מפלגה ומכריזים על תכנית, שלפי דעתם היא שונה וטובה יותר מתכניותיהן של המפלגות הקיימות, ואחרי ככלות הכל הם מכנים עצמם בשם רשימה בלתי־מפלגתית או בינמפלגתית – כיצד צריך הציבור להגדיר מעשה כזה, אם לא הטעייה? הלא אין ספק, שלמחרת קום המפלגה הבלתי מפלגתית הזאת היא תכונה לשם הקיצור: רשב"ם, כלומר, רשימה של בלתי מפלגתיים, וינהגו בה כבכל מפלגה, מפני שהשם לא יטעה איש, ואילו צורת הרשימה הזאת ותוכנה וטכסיסיה יהיו מיד דומים לכל השאר. התואר " בלתי מפלגתיים", יישכח, ובצדק, לאלתר.

נמצאנו למדים, שהמפלגה, העומדת ליצור אותו יצור בלתי מפלגתי חדש, היא באמת רפ“י, אלא שכוחה של רפ”י איננו יפה למשוך ציבור של בלתי מפלגתיים, ולכן פשפשו ומצאו צורה אחת ושם אחר, שמא יאיר לה המזל מהם. ברם, בעצם ההכרח לשנות את השם ואת המזל צפון לקח חשוב. צא וראה: רפ"י היא מפלגה רכה בשנים, המתיימרת בשפע של כוחות צעירים ורעננים ובתכניות דינאמיות. והנה לא עבר אלא זמן קצר כל כך לקיומה, וכבר הפסידה את כוחה־המושך, וכבר יש צורך לתת לכלה צעירה ונאה זו הינומא אחרת. מה אירע? מי או מה קיפח את חינה?

הח' בן־גוריון גילה לנו, שבעצם וראשונה היה הוא מסתפק בסעיף אחד בלבד, זה הסעיף, שרפ"י נולדה עמו, היינו, שינוי שיטת הבחירות;³⁶⁷ אולם “הוא הביע דעתו שאם תוּעלה לפני העם רק הדרישה בענין שיטת הבחירות, לא יושג רוב לרשימה הבינמפלגתית, כי העם עדיין לא מבין את ההכרח הזה. משום כך הוא מציע לקבוע תכנית מינימום של ארבעה סעיפים”…³⁶⁸

על כרחנו אנו רואים בכל התכנית הזאת כעין קישוטים לכלה, למפלגה הבינמפלגתית החדשה, או כמין פיתוי לעם שלא בגר עדיין כל צרכיו ואינו מבין את ההכרח בשינוי שיטת הבחירות. כלומר, אם העם יקבל כפית אחת של “שינוי שיטת הבחירות” כנגד שלוש כפיות של תכנית מדינית וכלכלית, מובטח לו שיעכל את ארבע הכפיות בהבלעה אחת.

ב

לאור כל הדברים האלה, אי אפשר לומר, שבטחונו של הח' בן־גוריון, כי “רשימה זו תשיג רוב בעם”, יש לו על מה שיסמוך. שהרי איפכא מסתברא: אם שינוי שיטת הבחירות אינו סעיף מקובל על העם, אלא על רפ“י בלבד – איך יקום פתאום אותו עם, שאינו “מבין עדיין הכרח זה”, ויתן רוב מכריע לרשימה, ששינוי שיטת הבחירות הוא יסוד ועיקר בה. ואשר לשאר הסעיפים שבתכנית, המוצעים לרשב”ם, הלא הם לפי שעה מדרש פליאה. יתרה מזו: אפילו מפא“י, זו שלפני המערך וזו עם המערך, לא קיבלה מעולם יותר מרוב יחסי, על אף רצונו של הח' בן־גוריון, וגם הבטחתו, שמפא”י תנחל רוב. והלוא המבטיח היה אז מנהיגה של המפלגה הגדולה ביותר.

מן הראוי, כמובן, לשאול, מה זאת מדיניות כלכלית מוסכמת, שרוב העם יקבלנה בתרועת שמחה. אם תהיה שונה מזו, שרפ“י דוגלת בה, באמצעות משה דיין³⁶⁹ או שמעון פרס³⁷⁰ ־ הא כיצד תוותר רפ”י פתאום על תכניתה הכלכלית? התעשה כך מפלגה המכבדת את עצמה? ואם הכוונה ממש לתכנית הכלכלית של רפ"י – חוזרת השאלה למקומה: מפני מה דחה אותה “רוב העם” בבחירות האחרונות,³⁷¹ ומדוע יקבל אותה עכשו? כלום מכילה היא תרופות־פלאים למצבנו הכלכלי או קמיעות להשגת עצמאותנו הכלכלית?

שאלות אלו כוחן יפה לגבי שאר הסעיפים בתכנית, כגון: מה זאת מדיניות־בטחון מוסכמת? מוסכמת עם מי? עם אנשי " חירות“?³⁷² עם מפ”ם?³⁷³ עם תכניתו של אבנרי?³⁷⁴ וחוזר חלילה: חברי מפלגה, שיש להם מדיניות־בטחון מוסכמת ומדיניות כלכלית מוסכמת – כבר בחרו להם את מפלגתם, ואינם בלתי־מפלגתיים; ואילו הבלתי־מפלגתיים אף הם הכריעו בשעתו בעד מי להצביע, בלי להצטרף כחברים לאותה מפלגה. מה באה לחדש הברייה הציבורית החדשה, מרובעת־הסעיפים ומצועפת־הפרצוף?

זכור לכולנו מה אמר בשעתו הח' בן־גוריון על אותו סעיף שבהסכם המערך, שהשאיר שתי סיעות בהסתדרות.³⁷⁵ על הסעיף הזה יצא קצפו בלי גבול וכינה אותו בשם אחיזת עינים והונאת הציבור. טענתו היתה, שמציעים לציבור הבוחרים להצביע בעד מערך אחד, שלאמיתו של דבר, למחרת הבחירות, ישובו להתקיים שתי סיעות, אחת של מפא“י ואחת של אחה”ע.³⁷⁶ ההסברה, שאין כאן כל הונאה, שהרי מודיעים לציבור מראש ובמפורש מה תוכנו של ההסכם, ולכן הוא יכול לנהוג כרצונו – לא נתקבלה על דעתו, וכינויי הגנאי כלפי הסעיף הזה לא פסקו. הזמן הוכיח, שהיה כאן יושר־לב הן מצד המערך והן מצד המצביעים. יתרה מזו: ועידת ההסתדרות האחרונה שבה הועמד סעיף זה למבחן מעשי, העידה שאמנם הידברות לא היתה תקנה בטלה. היא פעלה. והמערך הופיע כמפלגה מאוחדת למעשה, אם כי להלכה התקיימו שתי סיעות זו בצד זו.³⁷⁷

כלום אין זה מן המידה הציבורית לפרש היטב רשימה בינמפלגתית או בלתי מפלגתית זו ־לשם מה היא באה? האם היא תעשה את רפ“י למיותרת? התיכלל רפ”י ב“מערך” החדש הזה, ושמה יחדל להופיע? היהיה תוכנם של ארבעת הסעיפים, אשר יונחו ביסודה של רשב“ם, זהה לתכניתה של רפ”י? אם כן – לשם מה שם חדש ומטעה? אם לא – מהי התכנית? האין רפ"י מאמינה בכוחה לכבוש? ואם אינה מאמינה – מה זכותה להתקיים בנוף הציבורי? הלא זעירה היא, ובלי כוח כיבוש וגידול היא תהיה בחינת נספח קטן בלבד, ללא כל השפעה?

קיצורו של דבר: לפי שעה יש כאן רוב מהומה על לא מאומה. מפני שאין ספק שלאט לאט יוסרו הצעיפים מן הסעיפים ויתגלה, שהרשימה החדשה אינה אלא רפ“י הישנה. רשב”ם ורפ"י – היינו הך.

25

ישראל כהן יקר

איני יודע אם השערתי ש־י. כ. זה אתה – היא נכונה, אבל ברור לי שטעית או הכותב טעה במה שכתב ברשימתו “סעיפים וצעיפים” ואני שולח לך רשימה להעמיד קוראי “הפועל הצעיר” שאני נמנה עליהם זה כששים שנה – על האמת כפי שהיא נראית לי.

בהוקרה ובב"ח [ובברכת חברים]

ד. בן־גוריון

26.1.67 [ט“ו בשבט תשכ”ז] ³⁷⁸

26 ³⁷⁹

[כ' בשבט תשכ"ז (31.1.1967)]

ד. בן־גוריון:

להעמיד דברים על אמיתם

הסופר י.כ. יצא ב“הפועל הצעיר” מיום 24.1.1967 במאמר “סעיפים וצעיפים” נגד ההצעה להקים רשימה בלתי מפלגתית או בינמפלגתית (הוא קרא לה רשב"ם, ואני מסכים לשם זה) הבנויה על ארבעה סעיפים: 1) העלאת חינוך חובה חינם מגיל 14 עד גיל 16; 2) מדיניות בטחון מוסכמת; 3) מדיניות כלכלית מוסכמת לקידום העצמאות הכלכלית; 4) שינוי שיטת הבחירות.

וקטרוגו הראשון הוא על השם רשב“ם (רשימה בלתי מפלגתית או בינמפלגתית) והוא טען: “עד כה ידענו רשימה של מפלגה ובלתי מפלגתיים”, האמנם? הסופר י.כ. שכח, שהוא עצמו, בבחירות האחרונות להסתדרות ולכנסת, ניהל מלחמה (ועוד מנהל) לא “בעד רשימה של מפלגה ובלתי מפלגתיים” – אלא בעד יצור חדש שלא הופיע בארץ אף פעם לבחירות – בעד “מערך לאחדות פועלי א”י”. האם “מערך” הוא ־ מפלגה? ואני שואל: למה סופר נכבד זה קובע עובדה, שאין לה שחר?

ולמר י. כ. יש שאלה שניה: רשימה זו שיש לה ארבעה סעיפים חשובים כל־כך – היא תהיה בלתי־מפלגתית (משום־מה השמיט את “או בינמפלגתית”)? מדוע סבור מר י. כ. שמפלגות אחדות, או חברי מפלגות שונות לא יכולים להתאחד על מספר ענינים משותפים – למרות היות ביניהם חילוקי־דעות בענינים אחרים?

האם לא ידוע למר י. כ. שעדיין לא היתה בישראל אף ממשלה אחת, שנשענה אך ורק על מפלגה אחת – גם בזמן שמפלגת פועלי א“י (מפא"י) היה לה מספר יותר גדול של צירי־כנסת – מאשר בכנסת זו?³⁸⁰ האם מפא”י מצביעה בכנסת יחד עם מפ“מ ומפד”ל³⁸¹ ־ מפני ששלושתן יש להן פרוגרמה אחת מחוץ לקואליציה? אני אפילו לא בטוח שלכל צירי המערך יש פרוגרמה אחת. אבל ברור, שמפ“מ רחוקה בהשקפותיה ממפא”י, והוא הדין מפד“ל, ואעפ”כ הן הצביעו יחד בכנסת השלישית והרביעית והששית (מפ"ם לא היתה בממשלה בכנסת החמישית) ואף פעם מר י. כ. לא קרא לכך הטעיה, ואפילו לא רשב“ם? אמנם לבחירות הלכו כל אחת בפרוגרמה שונה, ־ אבל משום־מה נשתנו אחר־כך ־ והצביעו כל הזמן יחד. האם באמת היה בזה רק הטעיה? בכל אופן מר י. כ. לא טען זאת אף־פעם. ומדוע אינו מבין שיתכן כי מפלגות שונות או חברי מפלגות שונות, שיש להם חילוקי־דעות חשובים או לא־חשובים, ־ יוכלו לשם פעולות מוסכמות שונות – להופיע יחד לבחירות, כפי שעשה המערך? הלא זה ממה נפשך. אם לא היו ואין ביניהן שום חילוקי־דעות – למה להן השם מערך ולא מפלגה מאוחדת. מזכירת המפלגה³⁸² בטוחה או מבטיחה שמפא”י ואחה“ע יתאחדו. אבל גם היא מדברת אך ורק על העתיד.³⁸³ מדוע מה שמותר היה למפא”י ולאחה“ע – או לחברי מפא”י ואחה"ע – אסור למפלגות אחרות, או לחברי מפלגות אחרות?

מדוע מכנה הסופר י. כ. הצעה זו בשם הטעיה?

ברשימתו מסביר הסופר הנכבד, שבהסכם המערך לא היה משום הונאת הציבור, אם כי לפי ההסכם הלכו לבחירות ברשימה אחת, ובהסתדרות יכלו, ועדיין יכולים, להתפלג לשתי סיעות ולחלוק זו על זו. הסברתו היא, שאין כאן הונאה, ש“הרי מודיעים לציבור מראש ובמפורש מה תוכנו של ההסכם”. מדוע, אפוא, פסול לדעתו הסכם בין מפלגות שנות או חברי מפלגות שונות להופיע ברשימה אחת כשמודיעים מראש, שהרשימה הזאת (כפי שי. כ. קורא לה רשב"ם) מיועדת אך ורק לארבעה סעיפים מוגדרים ורק לכנסת אחת, שבה יוכרע גורל שינוי משטר הבחירות?

העיקר הוא שמר י. כ. מתעלם מכל ההיסטוריה של מדינת־ישראל עד היום הזה. לא היתה עדין בארץ זו אף ממשלה אחת, שנשענה על מפלגה אחת ויחידה. בכל הממשלות שהיתה לי הזכות (או חובה) לעמוד בראשן היו: פעם³⁸⁴ ־ מפא“י, הפועל המזרחי,³⁸⁵ המזרחי,³⁸⁶ האגודה³⁸⁷ ופועלי האגודה ³⁸⁸ והפרוגרסיבים.³⁸⁹ כלום לא היו ביניהם חילוקי־דעות והשקפות שונות בשאלות עקרוניות? אבל הצביעו יחד בשאלות שעמדו על הפרק, וגם הסכימו לקוי־יסוד משותפים. פעם שניה:³⁹⁰ מפא”י, הפועל המזרחי, והמזרחי, הציונים הכלליים³⁹¹ והפרוגרסיבים. גם על ממשלה זו, יש לומר אותו הדבר. היו להם קוי יסוד משותפים והצביעו יחד – אם כי בשאלות אחרות היו ביניהם חילוקי־דעות. פעם שלישית ורביעית:³⁹² מפא“י, מפד”ל, אחה“ע, מפ”מ ופרוגרסיבים. כלום כל אלה היוו מפלגה אחת? כלום הלכו לבחירות באותו המצע? אבל הצביעו יחד בשאלות שעמדו על הפרק, ועיבדו יחד קווי־יסוד משותפים. ועכשיו? המפלגות המצביעות תמיד יחד בעד הצעות ראש־הממשלה או שר־האוצר – כלום יש להן השקפות זהו על עניני בטחון, כלכלה, חינוך, אמת וצדק?

אין בדעתי לענות על ההתקפות האישיות עלי במאמרו של י. כ. שאינן שייכות לשאלת הרשב“ם (אני משתמש בראש התיבות של י. כ.), אולם אעיר על עוד תמיהה אחת במאמר זה. כותב המאמר מדבר על שינוי משטר הבחירות – כאילו למפא”י לא היתה אף פעם עמדה בענין זה, השוללת העמדה המקובלת במדינה והעמדה של כל שותפיה בקואליציה הנוכחית ובקואליציה הקודמת. ידעתי שמר אשכול קיבל בנידון זה התכתיב של מר גלילי:³⁹³ להסתלק משינוי משטר הבחירות ולכאורה אך ורק לימי הכנסת השישית,³⁹⁴ ולא אעמוד כאן על האמצעים שבהם הטיל מר אשכול תכתיב זה על מפלגתו, לאחר פרוץ המשבר בגלל עיוות הדין של ועדת השבעה.³⁹⁵

חברי רפ“י נשארו נאמנים בשאלת שינוי משטר הבחירות לעמדה שדגלה בה מפא”י כמה וכמה שנים, מבלי שניסתה להטיל עמדה זו על שותפיה בקואליציה, וגם בלי לקבל עמדת שותפיה בקואליציה בשאלה זו.

היה גם ענין חשוב שני, שוועידת מפא"י בוועידה התשיעית (או השמינית) קיבלה עמדה ברורה: העלאת גיל חינוך חובה חינם מגיל 14 עד גיל 16. משום־מה נמסרה אחרי ההחלטה שאלה זו לוועדת “מומחים”, והללו הציעו העלאה של שנה אחת, ולא שנתיים, וגם דבר זה לא הוצא לפועל משום־מה.³⁹⁶ הכותב מתעלם מכך – וזוהי זכותו.

אבל מותר לחברים שהאמינו זמן־רב בהכרח הממלכתי העליון לשנות משטר הבחירות הנפסד הנהוג בארץ, ואין דוגמתו בשום מקום בעולם – להחזיק בדעתם ולא לקבל התכתיב של גלילי. כמו־כן מותר להם לראות צורך ממלכתי רב ודחוף בהעלאת גיל חינוך חובה חנם – לפחות בשתי שנים. חברים אלה – גם אינם מרוצים מטיפול הממשלה הזאת (או שר הבטחון הנוכחי)³⁹⁷ בעניני בטחון מטעמים שכבר הושמעו ברבים על ידי כותב השורות הללו (במשפט, שצמרת מפא“י ערכה נגד שבעה חברים שהוצאו או יצאו ממפא”י). וגם לא מהמדיניות הכלכלית של הממשלה הזאת – השונה לפני הבחירות מזו שאחרי הבחירות; ויש להם יסוד להניח, שהם אינם יחידם בעמדה זו; מותר לחשוב כי אלה שדעתם היא כדעת חברי רפ“י, הם מרובים ונמצאים במפלגות שונות, ואפילו בתוך מפא”י, ורבים מהם, ואולי הרוב הגדול שבהם, – אינם חברים בשום מפלגה.

ולפני שהסופר י. כ. שואל “מה זאת מדיניות כלכלית מוסכמת”? ישאל שאלה זו את חה"כ ברזילי³⁹⁸ ובנטוב,³⁹⁹ וחברי הכנסת י. ספיר⁴⁰⁰ וז. שרף⁴⁰¹ בכנסת זו מצביעים יחד בעד מדיניות הממשלה בשאלות כלכליות גם חברי כנסת שאינם סוציאליסטים ולא היו מעולם סוציאליסטים, וגם סוציאליסטים שהרבה שנים היתה להם (לכמה מהם אולי יש גם עכשיו) אוריינטציה על המדיניות הקומוניסטית ושיטתן הכלכלית.

אולם ההצעה שהסופר י. כ. תוקף בזעם ובשנאה כזו אינה מתכוונת כלל וכלל על ידי המציע לקואליציה נצחית – אלא למאמץ חד־פעמי שיש לו סיכוי (אני אומר סיכוי, ולא בטחון מוחלט, ואם הסופר י. כ. מיחס לי שפעם הבטחתי רוב מוחלט למפא"י ־ אין זה אלא הטעית זכרונו, כי אין בדעתי להאשימו בבדותה זדונית), וההצעה – שיש עליה חולקים גם ברפ“י – אינה מתכוונת, כפי שמתפלפל הסופר י. כ. שרשב”ם ורפ“י – היינו הך, ו”יש כאן רוב מהומה על לא מאומה", ־ אלא יש כאן הצעה ללכד חברי מפלגות שונות, ובמידת האפשרות גם מפלגות שלמות, והמון בלתי־ מפלגתיים, לרשימה בין־מפלגתית חד־פעמית למען הבטיח אפשרות חד־פעמית של שינוי משטר הבחירות, ־ יחד עם העלאת חוק חינוך חובה מגיל 14 לגיל 16, וקביעת תוכנית מוסכמת לקידום העצמאות הכלכלית, והבטחת משטר בטחוני שלא ינוצל לצרכים מפלגתיים ולערעור מעמדנו הבינלאומי, אלא שיבטיח במידה מכסימלית חיי תושבינו ושלום על יד הספר.

תוכנית זו מסוגלת לרכז סביבה רוב העם, כי הסיעות הקטנות, שהיוו עד היום רוב בכנסת, פחדו למסור אפילו גורל שינוי משטר הבחירות למשאל־עם, ולקבוע (הקובעים היו מיעוט של חברי הכנסת), שרק רוב מוחלט של חברי הכנסת מוסמכים לשנות משטר הבחירות, – ומשטר הבחירות הקיים, יותר מכל גורם אחר הביא לידי כך, שכמעט כל סיעה, ובראש ובראשונה צמרת מפא“י, מעמידה צרכי המפלגה ושלטונה בראש כל דאגותיה, וטובת המפלגה היא המטרה העליונה המכשירה כל האמצעים. וטועה הסופר י. כ. אם הוא סבור, שזוהי אך ורק השקפת רפ”י. אין מפלגה במדינה, לרבות מפא"י, ואין עדה במדינה, ואין חוג אינטלקטואלים צעירים וקשישים – שחבריהם אינם רואים זאת ואינם רוצים בשינוי, שיבריא וירענן מדינת־ישראל.

26.1.1967 [ט“ו בשבט תשכ”ז]

27

[כ' בשבט תשכ"ז (31.1.1967)]

י.כ.

והקושיות במקומן עומדות! ⁴⁰²

צר לי לומר, שגם לאחר נסיונו של הח' ד. בן־גוריון “להעמיד דברים על אמיתם”, עדיין הקושיות והתמיהות שבמאמרי “סעיפים וצעיפים” – בעינן עומדות. אולם חושבני, שדבריו מושיטים הזדמנות לבירור מקיף יותר של הנושא הנדון, ולאו דוקא באותו סדר שבדברי בן־גוריון.

א) אנו מחויבים גם בשעת ויכוח לשמור על דיוק במושגים, כלומר, על הגדרות ברורות ככל האפשר בתחום זה. ואילו בדברי בן־גוריון מופיעים המערך, רשימה בלתי מפלגתית או בינמפלגתית, וקואליציה כמעט בכרך אחר, אף על פי שכל אחד מהם הוא סוגיה בפני עצמה.

המערך הוא צירוף של שתי מפלגות־פועלים ברורות ומוגדרות: מפא“י ואחדות־העבודה. לשתיהן פרצוף־פנים רעיוני וציבורי. הן אחיות זו לזו. שתיהן החליטו להגשים את אחדות פועלי א”י על ידי איחוד שלוש המפלגות (מפא“י, אחה”ע ומפ"ם). המערך הוא שלב בדרך לאיחוד הזה, שאותו מטפחים ומקווים לבצעו בקרוב, שזה לא היה בלוק טכני לבחירות – מוּכח עכשיו יום יום. כל הספקות, שבן־גוריון ואחרים הביעו ביחס לערכו של המערך ולאורך־נימיו, לא נתקיימו. הוא מילא את תפקידו והאיחוד השלם בו יבוא.

לפיכך אין להשוותו לרשימה בינמפלגתית, שמציע בן־גוריון. זוהי באמת ברייה סוציולוגית חדשה, שאין על עפר מָשלָה.⁴⁰³ בחיים הציבוריים קיים גוף ציבורי, הקרוי מפלגה, וכשזו הולכת לבחירות על יסוד מצע רעיוני, מדיני וכלכלי, הריהי קוראת גם לאלה, שאינם נמנים עמה להצביע בעדה. זה פירוש “הרשימה של מפלגה ובלתי מפלגתיים”. ברשימה זו לא אנשים בין־מפלגתיים ולא בלתי מפלגתיים, הם הלוּז, אלא המפלגה, המגבשת את דעותיה ואת מהלכיה כל ימות השנה, והמצטרפים אליה יודעים למי הם מצטרפים. ולכן נראית ההצעה של בן־גוריון כבלתי טבעית, כמלאכותית.

אכן עדיין אין רשב“ם עובדה כמו המערך, לפי שעה זוהי משאלה של בן־גוריון, או ניסוי, ולדעתי ניסוי לבטלה, מין נסיון לרבּע את העיגול. שכן רשימה בלתי מפלגתית או בינמפלגתית היא בחינת שני הפכים בנושא אחד. בלתי מפלגתי הוא מי שאינו שייך לשום מפלגה. אולם מאה בלתי מפלגתיים המצטרפים יחד והולכים לבחירות, כשבפיהם ובמצעם מטרה מוצהרת ומשותפת, הריהם מפלגה לכל דבר. המונח “אנשים בינמפלגתיים” הוא בכלל מופרך ביסודו. רק אנשים המתרוצצים בין המפלגות ראויים להקרא כך, ולפי שלא באלה מדובר – קשה לומר במה מדובר. גם חברי מפלגות שונות יכולים להתאחד בכמה ענינים משותפים ולצאת יחד לבחירות. אולם אותה שעה הם חדלו להיות “בינמפלגתיים” ונעשו חטיבה מפלגתית בפני עצמה. ההשוואה בין המערך של מפא”י ואחה“ע ובין רשב”ם אינה תופסת כל עיקר. חברי מפא“י וחברי אחה”ע אינם בלתי מפלגתיים ולא בינמפלגתיים, אלא חברי מפלגה, הקוראים לציבור הבלתי־מפלגתי לתת ידו להם למען יגדל כוחו של המערך ככוח שולט ומכריע. ובשעה שבן־גוריון פונה לאיזה אנונימוס, לאיזה נעלם גדול, שאין לו דמות הגוף, היה למערך בשר ודם ולכל חבר המערך הה שם פרטי ודעה פרטית וכתובת פרטית.

אולם השאלה נוקבת יותר, היא נוגעת בשרשי הוייתנו הדימוקראטית.

מפלגה היא קבוצה של אנשים, המאוחדים בעיקרי השקפת עולם, בתפיסה מדינית, במטרות רחוקות וקרובות ובמסכת פעולה אחת. רק מפלגה כזאת או מעין זאת רשאית לבקש את אֵמון העם. שום מפלגה לא עלתה בחיינו מן המדבר, לפתע־פתאום מן האֵין. מפלגותינו צמחו צמיחה אורגאנית. ורק מפלגות שצמחו צמיחה כזאת מבטיחות משטר דימוקראטי אמיתי. “הפועל הצעיר”⁴⁰⁴ צמח בדרך זו. “אחדות העבודה” המקורית⁴⁰⁵ צמחה בדרך זו, וכשהתאחדו שתי המפלגות למפא“י, אמרו עליהן, שהיה כאן “איחוד המאוחדים”; גם “השומר הצעיר”⁴⁰⁶ ומפ”ם גדלו גידול אורגאני, הוא הדין בתנועת “חירות” וה“ציונים הכלליים. אף רפ”י אינה בת־בלי־עבר, וכן, להבדיל מק"י⁴⁰⁷. לכל מפלגה היסטוריה קצרה או ארוכה וקדמו ליצירתה התלכדותם של גרעינים חברתיים רציניים, של אנשים, שהאמינו אמונה משותפת בהשקפה אחת או בדרך הגשה אחת ואף היה להם במידת־מה נסיון־חיים משותף.

אולם היצור הבינמפלגתי או הבלתי־מפלגתי, שבן־גוריון רוצה ליצור, לא קדמו לו תנאי צמיחה, ואינו יונק ולא יינק משום מציאות של ממש, לא משותפות רעיונית או מדינית, לא ממקור אחר של עבר ולא מהשראה אחת של חזון העתיד. מקורו באכזבה אישית או כתתית. היא אחד מענב־הזעם. המפלגה, שצריכה לקום על יסוד התכנית של בן־גוריון תהיה כמין ילקוט של רסיסי מפלגות מנוגדות זו לזו של יחידים מאוכזבים ואף תמהונים. על צוארה של מפלגה־לא־מפלגה זו מבקש בן־גוריון לתלות ארבעה סעיפים, ששלושה מהם יסודייים, שגוף המדינה ונשמתה תלויים בהם והוא רוצה שהעם ימסור בידה את השליטה בכנסת, בממשלה ובמדינה, ולו גם לתקופה מוגבלת בת ארבע שנים!

יש במעשה זה משום חתירה תחת הדימוקראטיה המבוססת על מפלגות ציבוריות מעוגנות בעם ומהימנות עליו. שיטה כזאת של חינוך ציבורי עלולה לבלבל את המושגים ואת המוחות של הדור הצעיר ולהכשיר את הקרקע לחזיון אחר לגמרי, שאין בן־גוריון מתכוון אליו.

ב) בן־גוריון שואל: האם לא ידוע למר י.כ. שעדיין לא היתה בישראל אף ממשלה אחת, שנשענה אך ורק על מפלגה אחת"?

זוהי שאלה שלא כענין. הקואליציה היא סוגיה אחרת לחלוטין. קואליציה יכולה להיות בנויה על מפלגות אחדות, הקובעות תכנית של פעולה ושל אחריות משותפת להגשמת אותה תכנית. אולם מה קשר בין רשב“ם (רשימה בלתי־מפלגתית או בינמפלגתית) ובין ענין הקואליציה? על הרכב הקואליציה מתנהל מו”מ מיד לאחר הבחירות, ולאחר שכל מפלגה הלכה בדגלה ובאמונתה והופיעה במצעה המדיני והכלכלי, ולאחר שנבחן כוחה בציבור. הקואליציה אינה צירוף של בלתי מפלגתיים או של אישים בינמפלגתיים, אלא של נציג מפלגות ברורות ומוגדרות, וההמפלגה המרכזית בקואליציה שוקדת על כך, שתכניתה של הממשלה הקואליציונית תהא מושתתת על אותם קווים ועיקרים, שבהם היא התייצבה לפני הבוחר. בעוד שרשב“ם מחזר אחרי שברירי מפלגות ויחידים, שמבחינה ציבורית הם בחינת לקט, שכחה ופאה. כלום יש איזה דמיון־בן־דמיון בין זה לבין קואליציה? הן אם לא ישיג רשב”ם את הרוב המוחלט – ואף בן־גוריון מודה “שיש בו סיכוי ולא בטחון מוחלט” – גם הוא יצטרך להרכיב קואליציה. מי ומה יהיה איפוא חוט־השדרה של הקואליציה? מי יהיה המרכיב? האם תוכל מפלגת־טלאים־ושברים של חלקי גח“ל ו”חירות" והלל קוק⁴⁰⁸ וערי ז’בוטינסקי⁴⁰⁹ להוציא אפילו את שנתה, הס מלהזכיר ימי כהונה שלמה של כנסת? הלא היא תתפורר כבנין של קלפים, לאיזה תהום תוטל אז המדינה! בן־גוריון מנחמנו, שנסיונו מכוון רק לכבוש כנסת אחת. אך כלום ארבע שנות קיום למדינת ישראל הן מילתא זוטרתא? לא ייתכן לטפל כך במושגים ובמונחים.

ג) טענת בן־גוריון בדבר “התקפות אישיות” היא ללא יסוד. בדקתי את כל המאמר “סעיפים וצעיפים” ולא מצאתי בו אלא מלה אחת קשה: הטעייה. אולם אין בה כל התקפה, כי אם הגדרה של מעשה או של מצב, שבן־גוריון עצמו תיאר אותו. ואפילו אחליף מילה זו באחרת, עדיין לא נתחלף התוכן. שהרי בן־גוריון, “הביע את דעתו, שאם תוּעלה לפני העם רק הדרישה בענין שינוי שיטת הבחירות, לא יושג רוב לרשימה הבינמפלגתית, כי העם עדיין לא מבין את ההכרח הזה. משום כך הוא מציע לקבוע תכנית מינימום של ארבעה סעיפים”.

מכאן משמע, שהעיקר אצל בן־גוריון הוא השגת רוב לשינוי שיטת הבחירות, ואילו היה הדבר בידו, היה יוצא ברשימה בינמפלגתית לבחירות, שעל דגלה חרות רק סעיף אחד. אולם מה לעשות ולא איכשר דרא,⁴¹⁰ על כן הוא מצרף אליו עוד שלושה סעיפים. לכך קראתי בשם הטעייה. כלום הסעיפים המצורפים לשם תפיסת הלבבות, הם סעיפים של מה בכך? הלא הם גופי הלכה ומעשה של המדינה. איך אפשר לעשותם כמין טכסיס וכלי־תשמיש לסעיף אחד, ויהיה חשוב ביותר בעיני בן־גוריון? אם המלה “הטעייה” אינה מגדירה את המעשה הזה, מוכן אני לעקרה מכאן או להחליפה בהצעפה.

ד) הח' בן־גוריון מטיח כל פעם האשמה כנגד מפא“י על שבלחץ “התכתיב של גלילי” הסתלקה מעמדתה לשינוי שיטת הבחירות. על הקפאת ענין שינוי שיטת הבחירות במשך ימי כהונת הכנסת השישית החליטה ועידת המפלגה ולא גלילי. זאת היתה פשרה, שעל יסודה קם המערך. ומפא”י תקיים התחייבות זו. אולם לענין זה גם בחינה אחרת. מפא“י קבעה בשעתה עמדתה לטובת שינוי שיטת הבחירות. אך בינתים עברו שנים ונשתנו התנאים. כלום אין מפלגה רשאית לבדוק את עמדתה ואף לשנותה? אך מפא”י לא שינתה את עמדתה, אלא החליטה, כי במשך אותה תקופה, שבה התחייבה להקפיא את ענין שינוי שיטת הבחירות תיבחן שנית כל הסוגיה הזאת בחינה מדעית ומעשית, כדי לדעת היטב מה יהיה פירושה במציאותנו ומה יהיו תוצאותיה. מה פסול בכך? הנה לשעבר טבע הח' בן־גוריון מטבע: הכל כשרים לקואליציה חוץ מ“חירות” ומק“י. הוא נהג בקפידה גדולה לפי מטבע זה. עכשיו הוא מוכן לקבל את “חירות” לתוך רשב”ם אם זו תיאות להסכים לשינוי שיטת הבחירות ואף לתת לה מקום בממשלה לאחר הנצחון המיוחל על ידו. כלום אין בכך שינוי שרשי של עמדתו, החמור פי כמה מהרגשת הצורך לבדוק את שיטת הבחירות? אגב, אף שיטת הבחירות המוּטפת על ידי בן־גוריון אינה נשמרת עוד בטהרתה, שכן למען רכוֹש לה חסידים הסכים להטיל בה שינוי יסודי, פרי יזמתם של אחרים,⁴¹¹ לתוך הנוסח המקורי שלו. נמצא שיצוייר צורך כשר וישר בבדיקת עמדה או בשינוּיה בלי שהבודק או המשנה יתחייב בנפשו ויצטרך להתוודות בוקר, ערב וצהרים על חטא שלא חטא.

מפלגת פועלי א“י בוחנת עכשיו את כל המסכת הזאת, ובבוא העת יציעו החוקרים את מסקנותיהם, והמפלגה תשב על מדוכה זו ותחליט. לפי שעה מפא”י לא נדחקה ואינה נדחקת להחליט מהר. אין עדיין כל קונסטלאציה כזאת במדינה וספק אם תהיה בקרוב. והשימוש בזמן הנתון לשם חקירה ובדיקה – הוא מעשה יפה ובעתו.

ה) כבר בטל הצורך להגיב על הרמז בדברי בן־גוריון על “עיוות־הדין” של ועדת השבעה או על הקמת ועדת־חקירה. המציאות עצמה הפסיקה את הויכוח הזה, והיא שהכתיבה לבן־גוריון להטילו לבית־גנזיו הפרטי ולבל להזכירו עוד. חשוב חשבנו, שעל כל פנים בשביל בן־גוריון סעיף זה של ועדת־חקירה הוא עיקר מוסרי, בחינת חוק ולא יעבור, שאינו ענין לויכוח ולא למיקוח בינמפלגתי. והנה במקום לשבצו בתכנית של רשב“ם, הזכיר אותו בן־גוריון במאמר ב”הפועל הצעיר“. אכן, חוש נכון לחש לבן־גוריון, שאם הוא יכלילוֹ כסעיף ראשון או חמישי תיקטף כל היזמה הבינמפלגתית שלו באיבּה. אולם המשער בן־גוריון איזה רושם עושה מחיקה זו על הציבור? הלא בו ראה חזוּת־הכל והרעיש את עולמנו וזיעזע את מפא”י והוא היה שורש הפילוג. באיזה קלות טכסיסית הושמט יסוד זה מן הפרוגרמה! על כן אין הויכוח על “תיקון עיוות הדין” אקטואלי עוד. לפי חשבון פשוט הוא לא יוכל לעלות על הפרק כענין ציבורי אלא לאחר שבע שנים: שלוש שנים עד גמר כהונתה של כנסת זו, ואחר כך, אם ירצה העם ורשב"ם תנצח, תכהן הכנסת השביעית עוד 4 שנים, כלומר, שבע שנים תמימות יוסיף להתקיים “עיוות הדין” בלא שיהה לו מלץ־יושר ומתקן! שהרי זה נכנס בלי ספק לתחום הענינים, שבהם יש בין השותפים, גם לפי דעת בן־גוריון, חילוקי דעות.

ו) כבר הוּער לבן־גוריון פעמים אחדות, שהוא טועה ביחסו לועידה התשיעית של מפא"י החלטה לביצוע ענין העלאת גיל חינוך חובה חינם עד גיל 16. החלטה כזאת לא נתקבלה. וזה נוסח ההחלטה שהתקבלה:

בהתאם לכך הקימו שליחי המפלגה במשרד החינוך והתרבות ועדה ציבורית ברשותו של פרופ' י. פראוור,⁴¹³ לבדיקת הענין. מסקנתה הראשית של ועדה זו היתה, שיש להעלות בשנה אחת את לימוד חינוך החובה חינם, אך התנתה העלאה זו בריפורמה במבנה החינוך היסודי והעל־יסודי. בעקבות הויכוח על הצעה זו הוקמה בכנסת ועדה פארלאמנטרית, שדנה בבעית מבנה החינוך והוטל עלה להגיש לממשלה ולכנסת את מסקנותיה בשנה זו.

מן הדין לקבוע שעוד לפני שבן־גוריון העלה את הצעתו בועידת המפלגה, הנהיג משרד החינוך והתרבות שכר־לימוד מודרג, מתוך שאיפה מתמדת לקידום בני עדות המזרח בתחום ההשכלה ולהרחבת אפשרויות הלימוד לכל גילאי 14–16. פריה של תקנה זו הוא, שבשנת תשכ"ז שוחררו משכר־לימוד קרוב לחמישים אחוז מן התלמידים בני הורים מעוטי־יכולת, תלמידים הלומדים בכל סוגי בתי־הספר בישראל (תיכון, מקצועי, חקלאי). על כל פנים, שום נער או נערה, בני הורים מעוטי־יכולת, לא נמנעה מהם השכלה על־יסודית בשנים אלו מחמת חוסר אמצעים.

בלי להכנס כאן בבעיות הכספיות והאדמיניסטראטיביות, הקשות והמסובכות, שהגשמתה של הצעת בן־גוריון כרוכה בהן, חובה היא לקבוע אחת ולתמיד, שהצעתו של בן־גוריון לא נתקבלה כהחלטה לביצוע לאלתר, ואילו ההחלטה “לבדוק בהקדם את האפשרויות” קויימה ואף הביאה תוצאות.

ז) בן־גוריון מטיח כנגד “צמרת מפא”י, המעמידה צרכי המפלגה ושלטונה בראש כל דאגותיה, וטובת המפלגה היא המטרה העליונה המכשירה כל האמצעים".

זוהי האשמה קשה מאד. אולם מה אעשה והרגשתי, כהרגשת רבים, היא הפוכה, כלומר, שדוקא צמרת רפ“י מעמידה את צרכי מפלגתה הצרים מעל לכל. שכן משעה שרפ”י ניתקה עצמה ממפא“י, היא איבדה את כושר ראייתה הכוללת ואת החוש לאחריות ממלכתית. עובדה היא: כמעט כל המגיבים על תכנית בן־גוריון תמהו עליה וראו בה מאמץ של מפלגה קטנה, חסרת תקוה, להגדיל את עצמה, ויהי מה. זה ותו לא מידי. למדינה אין צורך ברשב”ם, ומפלגה בינמפלגתית היא כגלגל חמישי בעגלתה. ואף על פי כן, מעסיק בן־גוריון בתכנית מיותרת ומזיקה זו את הציבור, למורת רוחו, הרואה בה אינטרס צר, כיתתי.

למדינה דרוש כוח ציבורי גדול ומגובש, שידריך ויכוון אותה וישמש ריגולאטור במבוכת הימים. המערך הולך ונעשה כוח כזה. איחודן של שתי המפלגות, שאליהן תצטרף גם מפ"ם, הוא השלב המיוחל ורב־הסיכויים. מטרה זו עדיין לא הושגה, אולם היא קרובה להישג. לעומתה – נראית תכנית המפלגה הבינמפלגתית כמגדל הפורח באויר, כחלום באספמיה. יש בה משום שבירת הקו ופגיעה במושגי־היסוד של תנועת הפועלים והיא אף מסוכנת לדימוקראטיה הישראלית.

לפיכך אין ברירה אלא להתנגד לה, להלחם בה, לחשוף את סתירותיה ולגלות את חומרת סכנותיה.

28

שדה בוקר 4.2.67 [כ“ד בשבט תשכ”ז]

ישראל כהן היקר –

אני מודה לך שהדפסת בגליון האחרון של הפה“צ תשובתי לדבריך בהפה”צ שלפני זה. מלבד ערעוריך אתה על תשובתי בגליון זה – וזוהי כמובן זכותך הגמורה כעורך הפה“צ – ישנם בגליון זה עוד שלושה מאמרי התקפה עלי משלושה סופרי הפה”צ.⁴¹⁴ אתם אין בדעתי להתווכח אולם אני חייב – ונדמה לי שאני זכאי לענות לך וגם לגולדה, שאף היא תקפה אותי במסיבת עורכי עתוני מפאי והדברים הובאו – אני מניח בלי סילופים ־בגליון האחרון של הפה"צ⁴¹⁵.

ואני שולח לך בזאת תשובתי.

בב"ח [בברכת חברים]

דוד בן־גוריון

29 ⁴¹⁶

[ד' באדר א' תשכ"ז (14.2.1967)]

ד. בן־גוריון

תשובה לי.כ. ולגולדה מאיר

בגליון “הפועל הצעיר” שבו נדפסה תשובתי למאמרו של הסופר י.כ. נתפרסמו שלושה מאמרי “התקפה” עלי מאת זאב גולדברג,⁴¹⁷ נחום שדמי ומ. עונה,⁴¹⁸ איני רואה כל צורך להתווכח אתם. אענה רק על ההודעה של מזכירת מפא“י, גולדה מאיר, שמסרה לעורכים בדבר ארבעת הסעיפים שאני מציע לרשב”ם (קיבלתי הכנוי של י.כ. לתוכניתי) ו“לקושיות” שי.כ. חזר עליהן בתשובתו לדברי.

גולדה שאלה: האם לצורך הקמת רשימה עם מפלגות אחרות מוותר בן־גוריון על אמת, צדק ומוסר?" תשובתי הנחרצת היא: לא! איני מוכן לוותר על אמת וצדק בעד כל הון דעלמא, ואם אני מדבר בכנס של רפ"י על הצורך לחדש העליה לארץ – כי העליה דועכת והירידה גדלה – אני מוותר על אמת וצדק? ואם אני יוצא לאמריקה להסביר לראשי היהדות בארץ זו הצורך החיוני של איכלוס הנגב – אני מוותר על אמת וצדק? למען השלט בארץ האמת והצדק – יש צורך לשחרר את המדינה משני שרים המתכחשים לאמת ולצדק.⁴¹⁹ זה תלוי בעם, וכל מה שיש ביכולתי להוכיח לעם הסכנה המוסרית לישראל משני שרים אלה עשיתי – ואעשה, אבל כלום בינתיים אסור לי לעשות עוד דברים שנחוצים לישראל?

אבל גולדה מאיר שאלה שאלה נוספת: “אם צמרת מפא”י והממשלה הזו – יסכימו לארבעת הסעיפים האלה, זה יסדיר את הענין“? תשובתי הברורה היא: לא, תוכנית ארבעת הסעיפים היא לע”ע הצעתי אני, אין זו עדיין תוכנית רפ“י או של איזה גוף אחר, ולכן כל מה שאומר בנידון זה אני אומר רק בשמי ועל אחריותי האישית. ועדיין, מחוץ למפא”י, מותר לאזרח להביע את דעתו, גם אם היא דעת יחיד. ודעתי היא – שלא אתמוך בממשלה זו, אפילו אם תחתום על כל ארבעת הסעיפים המוצעים על ידי, כל עוד שני האנשים המתכחשים לאמת ולצדק נמנים על חבריה. ואוסיף לידיעת גולדה: אינני מנסה דרך חדשה – ארבעת הסעיפים האלה אני מחזיק בהם כל הזמן: לא לנצל צבא ומוסדות הבטחון לצרכי בחירות ומפלגה; לחתור לעצמאות כלכלית לא במלים, אלא במעשים המוליכים למטרה; העלאת גיל חינוך חובה חינם מגיל 14 עד 16; שינוי משטר הבחירות. וכל גוף שיתן יד לארבעה סעיפים אלה, לא על חשבון אמת וצדק, תבוא עליו ברכה. ואיני מבין מדוע גולדה זועמת על בקורת הצמרת.

מי אסר ומתי נפסלה בקורת על “צמרת”. זוכרני שנאמר לי שבועות אחדים לפני ועידת מפא“י האחרונה, בעודני חבר במפא”י: מפא“י היא טמני הול,⁴²⁰ לא טמני הול של מאה זו, אלא של המאה הי”ט (והאומר ואני ידענו היטב מה היה טמני הול במאה הי"ט), אני לא אשאר במפלגה זו, אם כי איני רואה שום מפלגה אחרת שאוכל להכנס אליה“.⁴²¹ הייתי נדהם ומדוכא כששמעתי דברים אלה נאמרים על־ידי אדם מכובד מאוד על־ידי, ועד היום הזה איני מבין למה ואיך נאמרו הדברים האלה, והאומר בכל־זאת לא עזב את המפלגה, והתכונות הטובות שהכרתי באיש שאמר זאת – אני מוקיר גם עכשיו, אבל איני מתפלא עוד שהאומר דברים אלה על מפא”י שהיא טמני הול הוא עכשיו – מזכירתה של מפא"י.

ועכשיו – תשובתי לי.כ. הסבור ש“הקושיות במקומן עומדות”.

אני מסכים לסעיף ראשון בתשובתו של י.כ. ש“אנו מחוייבים גם בשעת ויכוח לשמור על דיוק במושגים”, אבל משום־מה נכשל י.כ. בחוסר דיוק זה. הוא אמר, כי “שתיהן (כלומר מפא“י ואחה”ע) החליטו להגשים את אחדות פועלי א”י על־ידי איחוד שלוש מפלגות – מפא“י, אחה”ע ומפ“מ”. כאן יש שתי טעויות ולא רק חוסר דיוק: 1) אף פעם לא נתקבלה החלטה כזו לא במפא“י ולא באחה”ע, אני יודע שגולדה אומרת – והפעם היא באמת רוצה בכך – להתאחד עם אחה“ע, אבל מפא”י ואחה“ע לא קיבלו החלטה זו. איני אומר, שאף פעם לא יחליטו ככה. ייתכן שיחליטו, – אבל י.כ., הדורש – בצדק – לשמור על דיוק גם בשעת וויכוח, לא דייק הפעם; 2) נניח שבעוד חודש או בעוד שנה יחליטו זאת גם מפא”י וגם אחה“ע – האם מספיקה החלטתן ליצור איחוד של שלוש מפלגות – מפא”י, אחה“ע, מפ”מ? כלום מפ“מ חייה מפי מפא”י או אחה“ע? אני יודע שפעם היתה אחה”ע בכיסה של מפ“מ.⁴²² טבנקין⁴²³ אמר: בשבי; אבל במידה שאני מכיר את מפ”מ אין היא מונחת לא בכיסה של גולדה ולא בכיסו של י. גלילי, כלום דייק כאן הסופר הנכבד י.כ.? ובנוגע לעובדות יש לדייק לא פחות מאשר במושגים.

צדק י.כ. שרשב“ם, כפי שאני מציע, אינה דומה ל”מערך“. עד היום איני יודע מה זה “מערך”, ואם להשתמש בסגנונו של י.כ. זוהי “בריה סוציולוגית חדשה שאין על עפר מָשלָה”. אבל “המערך” ישנו. והאיחוד – ואני מאמין בכנותו של י.כ., אינו לע”ע אלא משאלה או שאיפה. והפעם אוכל לדבר בשם רפ“י – כי ההחלטה נתקבלה בוועידת היסוד של רפ”י: רפ“י שואפת לאיחודם של כל חלקי תנועת העבודה, ממפ”מ ועד העובד “הציוני”⁴²⁴ ו“הלאומי”⁴²⁵ על יסוד של עשרה עקרונות, שלא אמנה אותם פה. אבל לע“ע – אין זו אלא שאיפה, ולדעתי תתקיים שאיפה זו כשנצליח לשנות משטר הבחירות הנפסד והנפשע הקיים בישראל, אבל לא אומר שרפ”י החליטה להגשים אחדות פועלי א“י, כי זה תלוי לא רק בה, אם כי יש ברפ”י אישים שהצליחו להקים כמה וכמה איחודים, אבל “אל יתהלל חוגר כמפתח”, ואני בטוח כי פסוק חשוב זה ידוע היטב לי.כ.

צדק י.כ באמרו, “כי אין רשב”ם עובדה כמו המערך“. היא רק הצעה של יחיד, אם כי היחיד הזה אינו רוצה כלל בעובדה של “המערך”. ואם רשב”ם תתקבל על־ידי רפ“י ועל־ידי אחרים – תקוותי, שהיא תהיה לא עקרה כ”מערך“. מה נתן למעשה “המערך”? הפך את מפא”י למיעוט בהסתדרות, הקטין מספר חבריה בכנסת,⁴²⁶ ומסר גורלה בידי אחה"ע, והביא אותה להתכחש לעמדה ממלכתית, שדגלה בה כמה וכמה שנים לשינוי משטר הבחירות.

י.כ. בתשובתו נותן לי לקח: מה זאת מפלגה. פחות או יותר ידעתי תורה זו גם לפני מאמרו של י.כ.. בהצעת רשב“ם אין בדעתי להקים מפלגה חדשה, ־ אלא קואליציה (זמנית אולי) לשם ארבעה צרכים שאין צורך לחזור עליהם כי הם ידועים לי.כ. מדוע הוא רואה בקואליציה כזו “חתירה תחת דימוקרטיה” – נעלה מעל בינתי. סידרתי פעם קואליציה עם אגודת ישראל – (וחבריו של י.כ. השתתפו בקואליציה זו) ולא היה בכך חתירה תחת דימוקרטיה. סידרתי קואליציה עם מפלגות אחרות (כגון ציונים כלליים) – ואיש לא ראה חתירה תחת דימוקרטיה, ומפ”ם ואחה“ע והציונים הכלליים הקימו פעם מועדון של ארבעה⁴²⁷־ ואיש לא ראה בכך חתירה נגד הדימוקרטיה. מדוע קואליציה למען שינוי שיטת הבחירות, למען העלאת גיל חינוך חובה חינם ועוד – היא חתירה תחת דימוקרטיה? חתירה אחת יש בה: חתירה תחת התכחשותה (הזמנית) של מפא”י לצורך של שינוי משטר הבחירות.

בסעיף ב' בתשובתו מאיים י.כ. ב“מפלגת־טלאים־ושברים של חלקי גח”ל ו“חירות” והלל קוק וערי ז’בוטינסקי ר“ל”. אני עוד לא יודע מי ירכיב את רשב“ם, ורפ”י עדיין לא החליטה על כך בכלל, מנין לי.כ. הרכבה של רשב“ם? על שם אחד שנזכר לגנאי במאמרו של י.כ. עלי להגן פה: ערי ז’בוטינסקי הוא בעיני איש יותר הגון ממר שמשון שפירא ואפילו ממר לוי אשכול. אבל רק עם ערי ז’בוטינסקי לא תקום רשב”ם.

י.כ. מודיע שבמאמרו אין “התקפות אישיות”. אני מוכן לסמוך על דברו בענין זה, אבל גם “הטעיה” אינה בהצעתי, גם לא “הצעפה” (אם יש מלה כזו במלון העברי). מדוע יש ברשימה קואליציונית העומדת על ארבעה סעיפים מוסכמים – משום “הטעיה” או “הצעפה”? כל אחד מארבעת הסעיפים הוא לפי הכרתי, צורך חיוני לישראל. ואם י.כ חולק על אחד מהם – אל יצטרף לקואליציה זו.

י.כ מתרעם שאני אומר כי אשכול קיבל התכתיב של גלילי לאסור לע“ע שינוי משטר בחירות. אני הייתי חבר במפא”י לא פחות זמן מי.כ. או אפילו מלוי אשכול, ולא שמעת אף פעם הצעה במפא“י נגד שינוי משטר הבחירות – לא אבא אבן⁴²⁸ ולא משה שרת ולא חבר אחר מצא כל הזמן פגם בעמדה המוצהרת של מפא”י על הצורך בשינוי משטר הבחירות, ואיש לא דרש “להקפיא” את הדבר. י.כ. טוען, שזה לא תכתיב אלא “פשרה”. כנראה שכח י.כ. דרישתו “לשמור על דיוק במושגים”. לפשרה קוראים כששני צדדים מוותרים זה לזה. מה הפשרה “בהקפאת” שינוי משטר הבחירות? במה ויתר פה גלילי לאשכול? “המערך” הבטיח לאחה“ע יותר צירים מאשר היה יכול לקבל בלי “מערך, יותר שלטון בהסתדרות ובמדינה,⁴²⁹ לשם מה איפוא, הסתלקה פתאום מפא”י מעמדתה בענין כל־כך חיוני? שינוי העמדה במפא”י בענין משטר הבחירות לא בא מבפנים, – הייתי חבר במפא“י לא פחות מי.כ., או מגולדה או ממי שהוא אחר. מותר למפלגה לשנות עמדתה, – אבל שינוי עמדה רק מפני שאיש מן החוץ דורש זאת – קוראים לכך “תכתיב”. – לי נודע על “תכתיב” זה מפי האיש שניהל את המו”מ עם גלילי – מפיו של לוי אשכול.⁴³⁰

איני חייב לעמוד על טענתו של י.כ בסעיף ה' שבתשובתו, כי הבהרתי הטעות בדבריו בתשובתי לדברי גולדה. לא השלמתי ולא אשלים עם עוות־דין, לא השלמתי ולא אשלים שמעַוות דין ומתכחש לאמת ולצדק יעמוד בראש המדינה. אבל איני אלא יחיד, ואעשה רק מה שיחיד יכול לעשות – וזאת עשיתי. ואם יהיה צורך – אוסיף לעשות זאת. אני מניח (אם כי איני בטוח בכך) שי.כ. קרא קונטרסי “דברים כהוויתם”,⁴³¹ ושם (בעמוד 95) יש מכתבי למזכירות המפלגה (מפא"י) מיום 30.12.1960, שבו הודעתי שאני אתפטר מממשלה זו שעוותה את הדין, למרות הפצרות חברי ולא חברי, שלא אעשה זאת, ובאותו מכתב כתבתי (ראה עמוד 95): “שיקולים ממלכתיים מכריעים בעיני כל שאר השיקולים, והשיקול הממלכתי העליון, כפי שנראה לי, הוא בטחון המדינה וטוהר מצפון מנהיגיה”: ועוות הדין שבגללו התפטרתי מהממשלה בסוף ינואר 1961, כפי שאמרתי לחברי הממשלה בשעה שהחליטו (ביום 25.12.1960) על מסקנות ועדת השבעה ועוות הדין, הוקע במלים חריפות וקולעות על־ידי היועץ המשפטי של ממשלת לוי אשכול, ומאז נוספו עוד עוותים מדיניים שלא אעמוד עליהם פה, אבל שבגללם דרשה משלחת של ארבעה חברי מפא“י נאמנים ומסורים שאשכול יסתלק מהממשלה. מתי ובאילו תנאים אטפל אני בענין זה – אני מחליט לפי הבנתי ומצפוני, ואיני כפוף בנידון לשום איש, לא לגולדה מאיר וגם לא לי.כ., אבל טועה י.כ. כשם שטעתה גולדה, בהניחו, שהטלתי זאת “לבית גנזי הפרטי לבלי להזכירו עוד”. אני אומר: גם אם מפא”י תסכים לשינוי שיטת הבחירות – בתנאי שאסכים לממשלת לוי אשכול ושמשון שפירא – אני (ואני מדבר כל הזמן אך ורק בשמי) לא אקבל “עיסקה” זו.

ואשר לסעיף ו' בתשובתו טועה מר י.כ.. עלי אסרה גולדה מאיר לראות הפרוטוקולים של מפא" – גם אלה שלפני 1960, ואין לפני הנוסח המדויק של החלטת הועידה התשיעית בענין העלאת גיל חינוך חובה חינם, ואני מקבל הנוסח שציטט י.כ., כי יש לו גישה לפרוטוקולים. אבל מה ענין שכר מודרג לגבי העלאת חינוך חובה חינם? האין י.כ. יודע שיש הורים שלא נותנים לבניהם אחרי גיל 14 ללכת לבית־ספר – אלא לעבודה, ואפילו ועדת פראוור לא הציעה שכר מודרג במקום העלאת גיל חינוך חובה חינם, אלא במקום העלאה בשתי שנים – הציעה העלאה בשנה אחת, אבל גם העלאה זו לא נתקיימה עד עכשיו, ואני מקווה שימצאו מפלגות ובוחרים שיסכימו להצעת חוק שאני מציע – להרחיב בשתי שנים נוספות חינוך חובה חינם, כלומר ־ עד גיל 16 “לביצוע ההצעה להלכה ולמעשה” ולא להשאירה על הנייר.

ואשר לסעיף האחרון, ז', בתשובתו של י.כ. זהו מרכז הוויכוח ביני ובין אלה שנשארו במפא“י הנוכחית: אני רואה את מפא” (ולא רק מפא"י) כמפלגה שהמטרה העליונה שלה – היא שליטה, ומטרה זו מקדישה כל האמצעים, ויש הכרח בהפיכה. תפקיד מפלגה הוא לשרת למדינה, לעם, לתנועת העבודה – ורק על ידי שינוי משטר הבחירות תיעשה המפלגה אמצעי – ולא מטרה, כי לפי משטר בחירות דימוקרטי, כמו באנגליה, באמריקה – זקוקה המפלגה למען שתעמוד בראש המדינה להסכמת רוב העם, ובחירת ממשלה מוכרעת על־ידי העם בבחירות, ולא על־ידי מנגנוני־המפלגות לאחר הבחירות, כפי שהיה נהוג בישראל עד היום הזה.

ואם י.כ. סבור שעל־ידי צאתי ממפא"י – “איבדתי כושר ראיה כוללת וחוש לאחריות ממלכתית” – זוהי זכותו לכתוב כל מה שהוא רוצה, כי הוא העורך של “הפועל הצעיר”, ועל דברים אלה איני רואה צורך להתווכח.

30 ⁴³²

[ד' באדר א' תשכ"ז (14.12.1967)]

י.כ.

תשובה לתשובה

כבתשובתי הקודמת יהיו הערותי גם הפעם לא לפי סדר הדברים של הח' בן־גוריון, אלא לפי סדר משלי.

א) בן־גוריון אומר:

“י.כ. בתשובתו נותן לי לקח: מה זאת מפלגה; פחות או יותר ידעתי תורה זו גם לפני מאמרו של י.כ”.

הערה עוקצנית זו באמת מצערת אותי מפני שהיא פוגמת בצחוּת הויכוח. שכן שני אנשים, המתווכחים בפומבי ובכתב, הריהם מעמידים את דבריהם והגיונם לבחינת הקוראים; הללו צריכים לדון את הדברים לגופם, כמאמר אחד המדרשים: “לא תתן עיניך באוֹמר, תן עינך על האמוּר”. אין זה מן המידה אם מתווכח אחד אומר לחברו: היאך אתה בא ללמדני? הואיל ואמירה זו מכניסה לתוך הויכוח יסוד זר, סמכותי, שאין לו כל קשר עם אמיתת הדברים או הגיונם וצידקתם. משקל הנאמר ולא משקל האומר צריך להכריע את הכף.

יחס הכבוד שלי לבן־גוריון ניכר לקורא מן השיטין ומבין השיטין, אך לא אקריב על מזבח זה את זכותי לחוות דעה או להזכיר נשכחות או להעמיד דברים על תיקנם – הכל כפי שהענין דורש, אפילו יהא נדמה, שריח של “לימוד לקח” נודף מהם. אני בטוח, שבן־גוריון אינו גורס, שבר־פלוגתא שלו יחתום כפי שהיו אבותינו נוהגים לחתום: “אני הקטן”, “זעירא דמן חבריא” או “הדל באלפי מנשה”! חתימה זו החביאה לא פעם שנינה כלפי הנכבד, או יחס של בטול אליו בטלית של התבטלות. יתרונו של צד מן הצדדים בויכוח צריך להתברר מתוך טיבם של הדברים וטעמם, וכל אחד רשאי להניח, שמופתיו וחומר הוכחותיו “נותנים לקח” לאיש־שיחו.

לא יצאתי ללמד את בן־גוריון פרק בהלכות מפלגה. ידעתי גם ידעתי שהוא בקי בהן לא פחות ממני, אף על פי שגם אני למדתי הלכות אלו לא רק בספרים אלא מפי המציאות הארצישראלית, תחילה ב“הפועל הצעיר” ואחר כך במפא"י; אך דווקא מתוך כך גדל צערי על שבן־גוריון סטה, בלהט היזמה החדשה, מן התפיסה האורגאנית של התהוות מפלגות דימוקראטיות, שעליהן היה נשען ומוסיף להישען המשטר המדיני והחברתי בישראל. המרגיש בסטייה כזאת חייב להתריע עליה אפילו אין הוא משמיע אגב כך חידושי תורה, אלא חוזר על הדיברות, שכבר נשמעו וניתנו למשה מסיני. מכאן נבעו השגות על תכניתו של בן־גוריון ליצור מפלגה חדשה בידיים, שלא בדרך הגידול הטבעי, אלא בסוד הצירופין של ארבעה סעיפים שלמקראם צריכים להתקבץ תחת דגלה אנשים מכל פינות הארץ, מכל המפלגות ומכל המעמדות. לא כך תפסנו את החיים הציבוריים בארץ ולא זאת היתה משנתו החברתית של בן־גוריון כל הימים. הרגשתי פסול בספר תורתו ורציתי להגיהו. ראיתי, ואני רואה, בתכנית זו חתירה, ולו גם שלא מדעת, תחת התא היסודי של המשטר הדימוקראטי – המפלגה הרצינית, האורגאנית, המעוגנת בעם ובחברה, שלידתה בהשקפת עולם משותפת, באמונה חברתית משותפת ובחזון־עתיד משותף. אם יכול אדם ויהיה מי שיהיה – לקום בבוקר, לחבר ארבעה סעיפים ולקרוא לרסיס ציבור, המגוון מבחינה חברתית ומעמדית, שיתלכדו למפלגה אחת, כדי לכבוש את הכנסת ואת הנהגת המדינה לארבע שנים – הרי זה נועץ חבר בגוף החברה ובנשמתה. הוא עושה את המפלגות לבריות שרירותיות, שילקוט־דעוֹת קל על שכמן ומקל עב בידן, שאפשר בכל יום לבראן או להחזירן לתוהו. תפיסה זו יש בה כדי לייאש את הדור הצעיר, העומד על פרשת דרכים, ולהכזיבו מן הדימוקראטיה בכלל. ולפי שעה שעד כה לא נמצאה כל תמורה או חליפה לגוף חברתי זה, הקרוי מפלגה, והיא משמשת מסד למשטר הדימוקראטי, אסור לעשות בו שימוש שלא כהלכה באיזו צורה שהיא.

ב) על כך משיב בן־גוריון בעקשנות רבה, שאין חידוש בתכניתו וכבר היתה כזאת לעולמים. כשם שהוא סידר עצמו קואליציה עם אגודת ישראל ועם ציונים כלליים, כך הוא רוצה לסדר עכשיו קואליציה עם מפלגות ועם אישים שונים. אולם, מאריה דאברהם! הלא כן מתגנב אי־דיוק למופת במושגים! לא נכנס בחקירת המושג “קואליציה” מבחינה אטימולוגית, אך במוחנו, בפינו ובשימוש הרגיל שלנו יש למונח “קואליציה” משמעות ברורה ומוגדרת, שכל בר־בי־רב יודע אותה ולא יטעה בה. בבירור משמעותה עסקתי בתשובתי לבן־גוריון בגליון מס' 19. וכלום יש צורך לחזור ולהסביר, שקואליציה פירושה אצלנו, במציאות הישראלית (ולא רק אצלנו): הרכבת ממשלה בשיתוף מפלגות אחרות על יסוד תכנית פעולה מקיפה, מוסכמת ואחריות קולקטיבית? הרכבה זו נעשית אחרי הבחירות ולא לפניהן. שהרי אי אפשר להרכיב כוחות, שלא באו לעולם ואין איש יודע מה יהיה שיעורם לאחר הבחירות. מבחינה זו יש הבדל תהומי בין הקואליציה הממשלתית, שהרכיב בן־גוריון בשעתו עם מפד“ל, ואגודת ישראל והציונים הכלליים, אשר במרכזה עמדה מפא”י ככוח מרכזי מגובש, אחראי ומכוון – ובין אותו איגוד של שברירי מפלגות ואישים ידועים ואלמונים ופלמונים, שבן־גוריון רוצה לכונן לפני הבחירות. למערכת הבחירות מתלווים צללים, שהכל דואבים עליהם ושואפים להסירם; אולם כל מערכת בחירות אינה רעש סרק, אלא היא גם מערכת חינוכית ורעיונית. כל מפלגה מעיינת אותה שעה במציאות הקונקרטית ובמשנתה האידיאולוגית ומשתדלת לנסח מתוכן את עקרי אמונתה וחזונה. מפלגת־פועלי־א“י עושה זאת בעיתונות, בכינוסיה ובועידותיה ובמצעיה, וכן עושות מפלגות אחרות. הויכוח משחיז את כוח־ההבחנה של ההמונים ומכשיר את הלבבות לקליטת ערכים ולהבדלה בין מטבע רעיוני אמיתי ובין אסימון, בין מפלגה, המגשימה את מצעה המדיני, הכלכלי והחברתי, ובין מפלגה דימאגוגית או קיקיונית, שכוחה במלל רברבני, על ברכי הויכוחים והדו־שיחים האלה קמה ונהיתה תנועת העבודה. היא שאפה תמיד להבהרה, לצלילות דעת, לראיית שני הצדדים של מטבע המציאות, לאחריות אינטלקטואלית ומעשית. מובן, שבהגיע מערכת הבחירות לקיצה, כשמתגלה רצון העם, והכוחות הציבוריים עומדים זה מול זה מוגדרים בשיעורם, מגיעה השעה להרכיב קואליציה, לאחר שהובהר שאין רוב מוחלט לשום מפלגה, המיעוטים המצטרפים לאותה קואליציה יודעים, שהם מיעוטים ושכּוח־ההכרעה בידי הגרעין המוצק, ואילו הרוב היחסי פועל מתוך הכרה, שבלי מיעוט או מיעוטים לא תיכון ממשלה. בקואליציה כזאת נעשות פשרות מסויימות, אולם הפשרות האלו הן כורח־חיים ומובנות לכל אדם בעל השכלה ציבורית כלשהי. מעולם לא המעיטה קואליציה כזאת את דמותה הרעיונית והציבורית של מפא”י, שכן קהל־החברים מבחין בין פשרות לשעה ובין ערכין בני קיימא. אולם תכניתו של בן־גוריון תמחק בהכרח את הצלם העצמי, הרוחני והציבורי, של כל מרכיבי המפלגה הבלתי־מפלגתית הזאת. היא תדגול, למעשה, בסעיף אחד, בשינוי שיטת הבחירות, שהרי שאר הסעיפים אינם שנויים כל כך במחלוקת. ולא עוד אלא שאפילו אותו סעיף־סגולה אינו מונופולין של מפלגה אחת, אם כי לא הכל מייחסים לו אותו כוח־קסמים כבן־גוריון, ואינם מוכנים להעמיד, כחבקוק בשעתו, את כל המערכה הציבורית על עיקר אחד.⁴³³

נמצאנו למדים שנכון הדבר, שבן־גוריון סידר פעם קואליציה, אך לא נכון, שמה שהוא אומר לעשות עכשיו לפי התכנית שנתפרסמה – אף הוא בגדר קואליציה. זאת היא יצירת מפלגה חדשה, שצריכה לכבוש את הכנסת למשך ארבע שנים ושלפי דעתי, היא עלולה לחבל בנפש הדור הצעיר והעם ולהביא לידי זלזול בישוּתוֹ של כל ארגון ציבורי רציני, שבלעדיו אין דימוקראטיה.

ג) בן גוריון חוזר ושולל ערכו של המערך. אולם, לצערי, אין לשלילה זו על מה שתסמוך. עובדת קיומו של המערך ושליטתו במדינה משכנעות הרבה יותר. המערך לא נפל ולא יפול בכוח ה“ציון הרע” שמחלק לו בן־גוריון. הממשלה הזאת, שבמרכזה המערך, תתקיים, כך אנו מקווים, עד תום כהונתה. הקשיים והלבטים הפנימיים והחיצוניים אינם חידוש והיו לחם־חוּקה של כל קואליציה.

ביחוד מתמיה ערעורו של בן־גוריון על דברי, כי “שתיהן (כלומר: מפא“י ואחה”ע) החליטו להגשים את אחדות פועלי א”י על־ידי איחוד שלוש מפלגות – מפא“י, אחה”ע ומפ“ם”. בן־גוריון טוען, “שאף פעם לא נתקבלה החלטה כזו לא במפא”י ולא באחה“ע”. לפיכך אין טוב מציטוט “דבר המערך” שנתקבל בחיפה.⁴³⁴

ראשית, השם הרשמי הוא “המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל”. שם זה אינו מקרה, אלא עצם. כל טעמו ותכליתו להגיע לידי איחוד, וקודם כל לידי איחוד שלוש המפלגות הנ“ל. השם הזה נתקבל על דעת מפא”י ועל דעת הרוב המכריע של אחה“ע. ולא עוד, אלא שהמיעוט הקטן באחה”ע, שהתנגד למערך, נימק את התנגדותו בכך, שמפ“ם אינה שותפת במערך, כלומר, אף הוא רצה באיחוד שלוש המפלגות. וכך כתוב ב”דבר המערך":

אלה הם קטעי דברים מאותו מעמד. מצויים מאות מאמרים ונאומים, המוכיחים כי מפא" ואחה“ע “החליטו להגשים את אחדות פועל א”י”. לא אמרתי, שנתקבלה החלטה מפורשת בישיבה מסויימת או בכינוס מסויים. וטעות היא מצד בן־גוריון לומר שרק גולדה “רוצה להתאחד עם אחה”ע“. זהו רצונה של מפא”י, רובה ככולה. ורצון זה הובע בקול רם ובפומבי רב על־ידי כל נציגיה. ואך על הרוב באחה“ע ניתנה רשות לומר, ש”החליט להתאחד. אשר למפ“ם – אין זכר בדברי על החלטתה או על הסכמתה להתאחד. אבל כתבתי: “המערך הוא שלב בדרך לאיחוד הזה, שאותו מטפחים ומקווים לבצעו בקרוב”. עדיין אין מפ”ם מסכימה להיות שותפה למערך. אולם גם בה חלו שינויים ונשמעים קולות לטובת המערך, ויש ידיים להניח ולקוות, שלא תוכל לעמוד זמן רב בסירובה.

ברם, מה לפרטים אלה ולגזירה שווה עם התכנית של בן־גוריון? המערך מבוסס על “המשך החזון הציוני־סוציאליסטי”. זהו יסוד איתן, ברור וזך, יסוד, המתגבש תוך פגישה של עולם־רעיונות עם מציאות ואף תוך התנגשות עמה. זהו מבנה אידיאולוגי ומוסרי משותף, פרי חווית־בראשית של ציונים סוציאליסטים ופרי רצון משותף ליצור הוויה לאומית וחברתית חדשה, המוטבעת על אדני צדק ויושר. כל אלה בתנועת הפועלים, העומדים על בסיס יכולים להתדיין ולהתווכח על כּללוֹת ועל פרטים, להיניק זה את זה ולינוק זה מזה, ואף יצוייר שיבואו לידי הסכמה והשתווּת. אולם על מה תהא מבוססת המפלגה הבלתי־מפלגתית? אפילו יזדמנו כל המתקוששים יחד וישבו על מדוכה זו ויתווכחו ימים ולילות, שבועות וחדשים, לא ימצו מתוכם שום שותפות יסודית לא בהשקפת עולם ולא בתפיסה החברתית, לא באמונה ולא בחזון. מסביבם שממה רוחנית ובבל אידיאולוגי. הם יצטרכו לשנן לעצמם השכם ושנן: אין אנו מתכוונים אלא לכבוש את הכנסת לארבע שנים ולהגשים את שינוי שיטת הבחירות! ואי אפשר שלא לחזור ולשאול: היש איזה שיתוף צורה או תוכן בין המערך ובין אותו יצור־שעטנז, שעננים של ארבעה סעיפים יקיפוהו? אכן, יש צורך לא רק בדיוק מושגים, אלא גם בטהרת מושגים.

ד) שום שם לא נזכר לגנאי, אף לא ערי ז’בוטינסקי. חס לי לפגוע בהגינותו. כבודו במקומו מונח. אולם כשותף לבן־גוריון בהקמת רשב"ם לשם כיבושו של רוב העם ולהנהגת המדינה במשך ארבע שנים ־ יש בו כדי לבטא את עוצם הפתיעה והתמיהה. ולכן הזכרתי את שמו. וצר מאוד, שאגב הגנה על ז’בוטינסקי רואה בן־גוריון צורך לפגוע שוב בשני חברים יקרים. אין לי אלא לבקש סליחה מהם, שאני גרמתי להזכרת שמם בדרך כזאת שלא לצורך.

ה) כבר אמרתי, שמפא" לא הסתלקה אלא לזמן־מה מעניין שינוי שיטת הבחירות, אלא שאין היא רואה בו עיקר־אמונה, דוֹגמה, בחינת ייהרג ואל יעבור. תקופה זו, שבה חלה ההתחייבות להקפיא את העניין, איננה מכבידה כל כך על מפא“י. אין כאן שינוי־עמדה – אף על פי שגם שינוי כזה איננו בגדר איסור – אלא הרהור נוסף, בחינה חדשה. ולפי שאין מחמיצים בינתיים שום שעת־כושר, ואין עדיין צורך בהכרעה, יש לשבח את ההחלטה לשקול במשקל שני ושלישי את עצם השיטה על כל פרטיה ודקדוקיה. עובדה היא, שדעותיהם של בני אדם שונות, ועניין, שזה רואה בו חזות־הכל, אינו נראה כך בעיני איש אחר. ושום גערות לא יועילו, ואף אם תישאל בפעם האלף השאלה, מדוע בזמן מסוים החליטה מפא”י בעד השינוי ואחר כך החליטה להקפיאו – לא תשתנה התשובה: נתחלפו התנאים והשתנתה הגישה. ההסבר בדבר “תכתיב של גלילי” לא נקלט, כי אינו נכון ומעליב מפלגה שלמה.

ו) לצערי, אין דברי בן־גוריון על “עיוות־הדין” מניחים את הדעת. לא הוטל ספק בכך, שבן־גוריון לא השלים עמו. אבל הובעה השתוממות גדולה על כך, שבשעת־כושר כזאת, כשיזמה מדינית רבת־היקף עומדת להקים רשימה או מפלגה חדשה, לא הונח ביסודה כסעיף ראשון וראשי תיקון עיוות־הדין. גמישות זו בענין כאוב ועקרוני כל כך, שבגללו שוסעה מפא“י ונפסל אשכול לעמוד בראש המדינה – אמרה דרשני. ונדרשתי לה. אילו היה בן־גוריון מגלה מחצית מן הגמישות הזאת בוועידת מפא”י, לפני הפילוג, אפשר שהתפתחות הדברים היתה שונה לחלוטין. שהרי ה“עיוות” היה עניין ציבורי ואף תיקונו יכול לבוא בדרך ציבורית; ואם מפא“י החליטה שלא לעסוק בו ולא להעסיק בו, מן הדין שרפ”י תעשה זאת, ואם אין בכוחה של רפ“י לעשות זאת – הכרח הוא שרשב”ם, היוצאת לכבוש את רוב העם, תעשה זאת. מן ההגיון הזה אין להימלט. ודאי אין בן־גוריון “כפוף בנידון זה לשום איש” והוא מחליט לפי הבנתו ומצפונו, אולם גם ההבנה והמצפון של איש ציבור נדונים. ומי שחש, שמשהו אינו כשורה כאן, חייב להגיד את הדבר. גם בן־גוריון שפט הבנה ומצפון של אנשים אחרים – וזאת היתה זכותו – ואף הגיע למסקנות קשות, שפרסמן ברבים.

ז) בענין העלאת חינוך חובה חינם ביקשתי רק לציין, שלא נתקבלה החלטה כזאת בוועידת המפלגה. אגב, החלטה זו פורסמה בשעתה בעיתונות ואף כלולה בספר מיוחד, המכיל דו“ח הוועידה. (אני לקחתיה מן “הפועל הצעיר”). כדי למצוא אותה לא היה צורך ב”גישה לפרוטוקולים".

ח) לא אחזור לוויכוח אם המטרה העליונה של מפא“י היא השלטון. כאן הוויכוח נדחק למבוי סתום. ברור, שזהו עלבון קשה למפלגה הגדולה ביותר ולאנשים הממלאים את התפקידים האחראיים ביותר. אבל לא אפגע בכבודו של בן־גוריון אם אומר, שמשפטו אינו פנוי מחוּמה של יצריוּת ומכעס, והכעס מביא לכלל טעות, או כדברי חכם אחד: הכעס מכהה את המאור.⁴³⁹ כל כן חדל בן־גוריון לראות את המאור שבמפא”י ושל חברים שונים, שהיה מכבדם. ההצבעה על סיבת המשפט של בן־גוריון יש בה הצדקת־מה לשופט ומאידך גיסא היא נוטלת מחומרת המשפט וצידקתו.

הבה נקווה, שעוד יבואו ימים ויתפזרו העננים והכל ייראה גם בעיני בן־גוריון באוֹר אחר.

31

שדה בוקר 16.2.67 [ו' באדר ב' תשכ"ז]

לישראל כהן – שלום רב.

אני מצטער שנפגעת מהפסוק שבתשובתי כי “פחות או יותר ידעתי תורה זו גם לפני מאמרו של י.כ.” אין זו הערה עוקצנית, אבל אם היא נראית בעיניך ככה – אני מבקש סליחה.⁴⁴⁰

אני לא נפגעת מאמרתך שהכעס הכהה את מאורו. אפילו לא שאיני פנוי מחומה של יצריוּת ומכעס.⁴⁴¹

אבל מכיוון שאיני רואה טעם בוויכוח פומבי בהפה“צ אומר לך רק שיש חברים במפא”י שאני מכבד אותם – אם כי יש כאלה שאני רואה בהם אסון וקלון למדינה. וגם זאת אומר לך: אני הייתי בעד איחוד עם הפועל הצעיר אם כי הוא לא דגל ב“חזון סוציאליסטי”.⁴⁴²

בברכה

ד. בן־גוריון

עורך הפה"צ

ת"א

32

תל־אביב, ד' אייר תשכ"ז 14.5.67

לח' בן־גוריון היקר, שלום רב

א. בל“ג בעומר השתא תמלאנה 60 שנה ל”הפועל הצעיר".⁴⁴³

לרגל מאורע זה אני מכין גליון מוגדל ואני מבקשך להשתתף בו.

אשמח מאוד אם תתן לי פרק מפרקי זכרונותיך על אותן השנים, או הערכה על אחד האנשים או בדומה לזה, ההולם גליון חגיגי.

העתון הזה יופיע סמוך לאחר חג השבועות, ולפי שהוא מוגדל והכנתו מרובה, אבקשך להמציא לי דבריך בהקדם האפשרי.⁴⁴⁴

ב. ב“דבר” מיום 12.5 1967 מצאתי כתוב: “בן־גוריון התרעם על שב’הפועל הצעיר' הופיעה רשימה ובה כלולים רמזים שונים. מצויין שם, אמר, שקורח נלחם על האמת וצדק והאדמה בלעה אותו”.⁴⁴⁵

חפשתי חפש מחופש בגליונות האחרונים של הפוה“צ ולא מצאתי זכר לדברים אלה, אף קשה לי לתאר שפרסמתים והייתי מצטער מאד אילו נתגנבה לתוך הפוה”צ פיסקה מעין זו. אך אני מקווה, שטעות היא. נדמה לי שמשהו כזה קראתי במאמרו של גלבוע⁴⁴⁶ ב“דבר”.⁴⁴⁷

אם טעות כאן, ואני מקווה שטעות כאן, אבקשך בכל לשון של בקשה לתקן אותה באיזו צורה שהיא.

והריני מברכך בכל טוב

מוקירך ישראל כהן

33

תל־אביב, א' בשבט תשכ"ח [31.1.1968]

לדוד בן־גוריון היקר שלום רב

לא הייתי מבאי ביתה של פולה,⁴⁴⁸ אך מרחוק, ולפעמים מקרוב, חשתי באישיותה המקורית של פולה והוקרתי אותה. עכשיו אני משווה לנגד עיני ולנגד לבי מה גדול אבלך בהילקח ממך תומכת גורלך ונות־ביתך, שהיתה גם נות בית ישראל.

עמך אני, בן־גוריון היקר, בצערך העמוק.

שלך

ישראל כהן

34

שדה בוקר 1.12.68 [י' בכסלו תשכ"ט]⁴⁴⁹

ישראל כהן יקר –

היום הגיע אלי “הפועל הצעיר” גליון 8 (26.11.68) ובו רשימה של מ.עונה על “התנהגות קשה ומצערת”,⁴⁵⁰ שהיא מעין חזרה, בטענות נוספות, על מאמרו של י. גוטהלף (חתום ג. יהודה) ב“דבר” מיום, [….] בכותרת “עד מתי”.⁴⁵¹ ב“דבר” איני משתתף עוד, כי אני רואה חילול השם בשם ברל שהוא נושא בכל גליון,⁴⁵² וכל עוד הצמרת הנוכחית תנהל את המפלגה ־ לא אשתתף ב“דבר” המשרת כל השחיתות שישנה לפי הכרתי העמוקה, ב“צמרת” זו, אשר אם תימשך ותתקיים עוד 5–10 שנים, תוביל, לפי דעתי, מדינת ישראל לאבדון.

התפטרתי ביוני (או ביולי) 1963 מהממשלה, כי לדעתי אין שום איש צריך לשרת בראש הממשלה למעלה מחמש עשרה שנה, והחלטתי אז להסתלק מעבודה פוליטית ולהתמכר כולי לכתיבת תולדות המדינה, שלדעתי הונח יסודה הראשון בשנת 1870, ביסוד “מקוה ישראל”,⁴⁵³ וכינונה היציב והמלא של המדינה טרם בא, וידרשו עוד כמה שנים של עליה רבתי ומאמצי יצירה פנימיים, התישבותיים, כלכליים וחינוכים־רוחניים.

אין אני רואה עצמי כהיסטוריון, אבל באתי לידי מסקנה שעלי לעשות מלאכה זו, לאחר שיחה שהיתה עם אחד הצעירים המשובחים שלנו, חלוּץ ורב־תבונה, שקוראים לו מוקי⁴⁵⁴ (בנו של יעקב צור,⁴⁵⁵ שהוא עצמו חבר במשק עין גב), הוא אמר לי בשיחה, כי “אתה (כלומר אני) באת הנה מרוסיה ובשבילך הקמת המדינה היא Miracle⁴⁵⁶ (הוא השתמש במילה אנגלית זו); אני נולדתי במדינה, והיא בשביל[י] דבר טבעי”. נזדעזעתי מאמירה זו שיצאה מפי בחור נבון וחלוצי, ואמרתי בלבי: אם נער כמוהו רואה במדינה דבר טבעי – מה יאמרו נערים אחרים שאינם נבונים כמוהו ואינם דואגים לעתידה כמוהו. והחלטתי בל[ב]י שיש לספר על האנשים והמאמצים והקשיים והכשלונות והחזון והמסירות של בוני המדינה, למען יבין הדור הצעיר, שגם בעתיד יידרשו לנו אנשי חזון, לא בפה אלא במעשה, שלא ירתעו מהקשיים והמכשולים והסכנות הצפויים לנו בעתיד, והתחלתי בכתיבה זו בשם “ראשונים” (בשנתון הממשלה).⁴⁵⁷ אבל בכתבי ראיתי שכתיבה זו תדרוש אולי 10 או גם 15 שנה, ואיני כל כך צעיר כביום בואי לארץ ועשיתי קפיצה והתקרבתי לזמן הקמת המדינה ועשרים שנותיה, ולפני חדשיים סיי[מ]תי פרק זה (התופס שני כרכים) ומסרתיו ל“עם עובד” והוא הולך ונדפס.⁴⁵⁸ ואני אמשיך עכשיו בפרק של 1933–1948, שנות שרותי בהנהלה הציונית, אבל הגעתי למסקנה שאין לכתוב היסטוריה אלא “זכרונות” ־ וכך אעשה.⁴⁵⁹

אולם לא חדלתי כמובן לדאוג לעתיד העם היהודי ולעתידנו בארץ. איני סבור ש“בעית העם היהודי” כבר נפתרה ומלאכת דורנו נסתיימה. מדאיג אותי כמו לפני בואי ארצה (לפני שלושה חדשים וששים ושתים שנה) ⁴⁶⁰ עתיד העם היהודי ועתיד המדינה, כי גורל שניהם, לדעתי, כרוכים זה בזו. ודאגתי בימים אלה לא קטנה מדאגתי בימי העליה השניה או בימי הספר הלבן. היא למעשה יותר גדולה ויותר חמורה מאז, כי התנקשות שליטי ערב בקיומנו לא פסקה ולא תיפסק כל כך מהר, ואיני יודע עד היכן רוסיה מוכנה ללכת בתמיכתה לנאצר⁴⁶¹ ולשאר שונאינו במזרח התיכון. והכרתי היא – וזו היתה הכרתי מאז נשתקעתי בארץ והבינותי יותר טוב את התנך והסתכלתי בהיסטוריה היהודית שבימי קדם ואחר חורבן בית שני עד היום, – שמבלי שנהיה “עם סגולה” – לא נעמוד. זו היתה תפיסת משה רבנו ושאר הנביאים – וזו היתה תפיסה מעמיקה יחידה במינה אולי בהיסטוריה העולמית, ומיד לאחר מלחמת העצמאות כנסתי מיטב אנשי הרוח בארץ והסברתי להם, שלא במלחמות (כי לא האמנתי גם אז שפלישת צבאות ערב ביום כינון המדינה היא המלחמה האחרונה) אלא ברמה המוסרית והאינטלקטואלית של העם בארצו – עמוד נעמוד בפני כל אויבינו ובפני כל מכשולינו, ולכן יש צורך להעלות הרמה הרוחנית של עמנו, ודבר זה מוטל גם על הממשלה, גם על המורים וגם על כל אנשי הרוח בעם,⁴⁶² ומדעתי זו לא זזתי אף פעם – והיא מדריכה אותי כמעט כל ימי חיי בארץ.

אני אומר כמעט – מפני שבבואי ארצה – הסתלקתי מכל התיאוריות שספגתי בנעורי ברוסיה, ונדרשו שתים שלוש שנים עד שהגעתי לתפיסה חדשה הקרובה יותר לתפיסת נביאינו – מאשר לתפיסת “הציונים” ו“הציונים הסוציאליסטים” בגולה, וזו היתה תפיסתי עד עלותי ארצה.

לא חלמתי אף פעם להיות למנהיג ולא למזכיר הסתדרות ולא ליו"ר הנהלה ציונית ובוודאי לא לראש ממשלה ושר בטחון, אבל ידעתי (פחות או יותר) שעלי למלא חובתי לפי יכלתי, ואם אחרים הפריזו במידת יכלתי או להיפך – לא הייתי מושפע לא מתהלות ותשבחות ולא מזלזולים והשמצות.

את דרך חיי הביע נתן אלטרמן⁴⁶³ באחד השירים שלו (כרך שני, עמוד 451־450) יותר [מ]שאני מסוגל להביע. הוא אמר בשיחה כביכול בין “ישראל” לקונו:

לשם מה אני כותב לך כל זאת?

אני עומד לכתוב שורה של מאמרים על תפיסת עולמי כאדם וכיהודי, המפלגות שהשתתפתי בהן, במה הייתי תמים דעה עם חברי ובמה לא, מדוע עזרתי לאיחודים ולפיל[ו]גים ומדוע אני עכשיו בודד ומבודד⁴⁶⁵ ומדוע אני רואה בחיזוק בטחון המדינה וטוהר מנהיגיה הצורך העיקרי.

כמובן אכתוב גם מדוע אני שולל דרך הצמרת הנוכחית שבראשה עומד לוי אשכול ורואה בה סכנה חמורה לעתיד האומה, ואני רוצה לפרסם שורת מאמרים אלה ב“הפועל הצעיר” – הנקרא על שם מפלגה שלא הייתי בה אף פעם חבר, אבל חיבבתי אותה באשר בדברים אחדים, חשובים בעיני, היתה יותר טובה מפועלי־ציון⁴⁶⁶ שבה הייתי חבר, אם כי בכמה דברים חשובים לא הסכמתי לדרכה ולדעתה ומשום [כך] לא התנגדתי שעתון מפאי ־אחרי מיזוג אחדות העבודה (המקורית, משנת 1919)⁴⁶⁷ עם הפועל הצעיר ־ יקרא בשם הפועל הצעיר.

ידעתי כי אתה פועל־צעיר’ניק⁴⁶⁸ כלוי אשכול, אבל לדעתי שונה ממנו עכשיו (על כך לא אעמוד פה), ואני באחד המאמרים אומר ואסביר מדוע אני שולל עכשיו (כלומר משנת 1965 ואילך) את זכותו (ובעבר היו לו הרבה זכויות) לשמש כמנהיג המדינה וכראש הממשלה. ואני יודע שמיחסים לי שנאה אישית לאשכול – ולא אתווכח עם “חכמים” אלה, כי לא אתווכח עם שום השמצה שאני קורא בעיתונים שונים זה למעלה משמונה שנים, כמעט מיום היותו לראש ממשלה (וגם קצת לפני כך),⁴⁶⁹ ובין המשמיצים היו גם אנשים שאני מוסיף לכבד ולהוקיר אותם, ואחדים מהם אמנם גם שינו דעתם – אבל זה לא חשוב.

אני כותב לך כל זאת – כי רוצה אני לפרסם דברי בעתון “הפועל הצעיר”. בעתון דבר לא אשתתף כל עוד י. גוטהלף או ג. יהודה יהיה עורכו. ואשלח דברי לעתונך אם אדע שלא תהיה לצנזור (תוכל לכתוב כל מה שתרצה – נגדי ונגד דעותי וטענותי), ולא תנהג כגוטהלף, שפרסם דברי השמצה כוזבים נגדי ולא הרשה לענות בעתונו אלא לאחר צנזורה שלו.

לא אתרעם עליך אם לא תיתן לי לכתוב כל מה שאני רואה צורך להגיד לציבור לפי הבנתי ומצפוני אני – אבל אכתוב רק מה שמצפוני והבנתי מצווים עלי ולא מי שהוא אחר, ויהא אפילו אדם ישר והגון כמוך.⁴⁷⁰

אולי הארכתי קצת – אבל אני מקווה שתסלח לי על הטרדה זו.

ולתשובתך הברורה אני מצפה.

בב"ח [בברכת חברים] (ממש!)

ד. בן־גוריון

מערכת הפועל הצעיר

רחוב הירקון 110

תל־אביב

35

תל אביב 4/12.1968 [י“ג בכסלו תשכ”ט]

לדוד בן־גוריון היקר שלום רב

קראתי את מכתבך, שניתי ושילשתי בו. מקומות אחדים הביאוני לידי ריגוש.

ביקשת ממני “תשובה ברורה” בענין השתתפותך ב“הפועל הצעיר”. תשובה כזו אוכל לתת לך לאחר ימים מעטים, כי ברצוני להימלך בדעת כמה חברים, שאינם בשעה זו כאן. עצם השתתפותך היא בשבילי ענין גדול וחשוב ונעים, ולא על כך יש לי צורך להימלך. אולם ביחס לאותו חלק בכתיבתך המכוון, לפי דבריך כנגד “הצמרת הנוכחית, שבראשה עומד לוי אשכול”, שאתה “רואה בה סכנה חמורה לעתיד האומה” – אני רוצה להתייעץ לפני שאשיב לך דברים מפורשים, כפי שאתה זכאי להם. גם בלי שאומר לך, אתה יודע שאין “הפועל הצעיר” מופיע בחלל ריק ואינו עיתוני הפרטי.

אולם גם במכתב־ביניים זה ברצוני לומר משהו על הרשימה של מ. עונה שנתפרסמה ב“הפועל הצעיר” כתגובה על דבריך באסיפה. ראשית, מ. עונה איננו ישראל כהן. זהו חבר המגיב שבוע שבוע בעילום שמו. שנית, חזרתי וקראתי את הרשימה הזו ולא מצאתי בה שום מילה פוגעת או בלתי פרלמנטרית. (אינני מניח למלים כאלה עליך שיסתננו לתוך “הפועל הצעיר”). אולם דא עקא: הנושא עצמו “קשה ומצער”. אין לי ספק שאפילו אתה עצמך, הרואה את הופעתך ואת דבריך כהכרח, מרגיש צער על ההכרח הזה. קל וחומר אנשים, שאינם רואים זאת כהכרח. האמן לי, שבשעה שאני קורא דבריך על הצמרת וכו', אני מרתת. אני יודע, ששום בירור דברים לא יועיל כאן. אתה פועל מתוך אקלים נפשי ומצפוני שלך ואני מגיב (לא בכתב) מנקודת ההרגשה שלי. ואני משוכנע, ששנינו ישרים עד תכלית. מבחינה שׂכלית אתה יכול לבאר את גישתך ואף אני יכול לעשות זאת. שני הביאורים יהיו בנינים מוצקים. ואף על פי כן, “ולא קרב זה אל זה”.⁴⁷¹ כי המחיצה אינה חוצצת בין שני שׂכלים, או בין שני תפיסות יושר, אלא בין שתי חוויות רותחות, שאחת נכווית מחברתה. הרבה חשבתי על ענין זה, ואיני בטוח, שמלים מעטות אלו מסרו אפילו תמצית מחשבתי.

אולם בחיים הציבוריים הנגלים, המיוסדים על גירוי ותגובה, אי אפשר שאלה החולקים על דבריך לא יגיבו עליהם. מובן שהויכוח חייב להיות תרבותי ולא גדפני, אלא שזהו כבר ענין של טעם וחינוך אישי. וכך אנוס גם “הפועל הצעיר” להכנס לעוביה של קורה זו.

אני מצפה ל“זכרונותיך”. אתה אומר “שאין לכתוב היסטוריה אלא זכרונות”, אולם אני בטוח, שעל זכרונותיך יכּוֹנוּ עמודי ההיסטוריה לעתיד לבוא. ספרך “פגישות עם מנהיגים ערביים”,⁴⁷² למשל, איננו רק מקור היסטורי לא־אכזב, אלא תעודה מוסרית נעלה לתנועה הציונית ולתנועת הפועלים. תיאור כזה של מאמצים כאלה, אינטלקטואלים, פוליטיים וטכסיסיים, כדי להגיע למודוס וויוונדי עם שכן – מסופקני אם יש לו אח, והדור הבא, לא יוכל לפקפק במוסריותו של הדור הזה, מבחינה מדינית, אם יעיין יפה בספר זה.

לפי שעה העלית דברים בקצה המזלג ועוד חזון למועד.

והיה שלום ומבורך

שלך בהוקרה

ישראל כהן

36

תל אביב – 31/12.68 [י' בטבת תשכ"ט]

לדוד בן־גוריון היקר שלום רב

השהייתי את תשובתי שלא ברצוני, הדברים נתגלגלו כך, שהחברים שעמהם ביקשתי לשוחח על ענין זה, לא היו כאן, ואני מצטער של השהייה זו מאד.

אשר להשתתפותך ב“הפועל הצעיר”, אומר לך דברים כהווייתם, בלא כחל ושרק.

אני רוצה בכל לבי שתשתתף ב“הפועל הצעיר”. ומה טוב יהיה אם מאמריך על “תפיסת עולמך כאדם וכיהודי, על המפלגות שהשתתפת בהן” וכיוצא בזה, יתפרסמו בהפוה“צ. זאת תהיה זכות לעיתון לאָצרם בתוכו לדור ולדורות. הכרתי היא משכבר, שדבריך האוטוביוגראפיים ישמשו חומר להיסטוריוזופיה לעתיד. הן היית נפש פועלת ונפעלת, מפעילה ומופעלת בתקופה יחוּדית ובקנה־מידה, שאינו מצוי אלא בעברנו הרחוק. אפילו ימצא החוקר גם גירסא־שכנגד או מערערים על דבריך, אי אפשר שלא יחוש משקלם הסגולי הסובייקטיבי והאובייקטיבי. ולפי שאני עצמי חניך העתון “הפועל הצעיר” ואני מעריך את ערכו מבחינה היסטורית רחבה, שכן הוא גונז בתוכו התהוות גועשת והוויה רותחת של כנסת־ישראל החדשה במשך ששים ואחת שנה – מה מאוד חפצתי, גם מטעם זה, שזכרונותיך והערכותיך יראו אור ראשון ב”הפועל הצעיר".

אולם – ו“אולם” זה מצערני עמוק – חוששני שאי אפשר לי לומר כך על אותו חלק של כתיבתך, שיטפל, כפי דבריך במכתב, בלוי אשכול ובצמרת המפלגה. “הפועל הצעיר” הוא עיתונה של מפלגת העבודה, שבראשותה צמרת, והיא אחראית לממשלה, שבראשה עומד לוי אשכול – הייתכן שעיתון זה שהוא כלי־מבטאה, יפרסם דברי גנאי עליה ועל אישיה? ביחוד כשבקורת זו, שאתה משמיע, איננה נוגעת לשיטות מחשבה או פעולה, אלא היא עוסקת גם בהגדרת אופיים האישי של אשכול ואנשי הצמרת. אין אני נכנס כאן לעצם ההבחנה של בקורת זו, שאתה רואה במתיחתה צידוק גמור ומוחלט, אלא מדבר רק על מקום פרסומה. הצטרפותו של עתון המפלגה לגינוי צמרתה של אותה מפלגה היא בחינת תרתי דסתרי. הבה נמחיש סיטואציה אפשרית: שנת 1969 תהיה שנת בחירות, והנה החליטה המפלגה להציב את לוי אשכול כמועמד לראש הממשלה,⁴⁷³ ואת שאר אנשי הצמרת – לשרי הממשלה העתידה, הפוה"צ ועורכו, שדעתם מסכימה עם דעת המפלגה, ישתדלו לרכוש את הציבור לדעה זו; אולם במדור אחר של העתון יתפרסם מאמר, המוכיח, שאשכול פסול לכהונה זו מטעמים שונים – היצוייר מצב כזה? ההיה פעם מצב כזה? לפי הקטגוריות של המציאות הציבורית המקובלת היה נראה תמיד מעשה כזה כמנוגד להגיון.

אין אני יכול ואיני יכול להבטיח דבר, שלא אעמוד בו ושאי אפשר לעמוד בו. לא זו בלבד שאתה אינך מסכים שאני אהיה “צנזור” לך, אלא אף אני לא יעלה בדעתי רעיון כזה. לפיכך מוטב לראות מראש ולומר בבירור מה בגדר האפשר ומה אינו בגדר זה. אמת זו מכאיבה, אך יש בה מעלה אחת, שהיא אמת לאמתה.

מה מעציבות המסיבות, שהולידו בעל כרחן מצב־דברים כזה. האמן לי, שתשובתי נכתבה לא רק בדיו, אלא בצער רב.

בברכה והוקרה

ישראל כהן

37 ⁴⁷⁴

שדה בוקר 6.1.69 [ט“ז בטבת תשכ”ט]

לישראל כהן היקר –

הבוקר הגיעה אלי תשובתך מיום 31.1.69.⁴⁷⁵ הייתי מסכים לפסוק האחרון במכתבך (“מה מעציבות הסיבות שהולידו בעל כרחן מצב דברים כזה”) אילו לא היו בו שתי המילים “בעל כרחן”. אין עליך חובה לפתוח לפני שערי “הפועל הצעיר”. איני חבר במפלגה שלה נאמן העתון, ואיני מקבל דעת הצמרת השלטת במפלגה זו, ולדעתך הבקורת שלי “אינה נוגעת לשיטות מחשבה או פעולה”.

כאחד האזרחים החרד לכבוד המדינה, עתידה, בטחונה אשמיע דבר באשר אשמיע.

ואם גרמתי לך, בפנייתי אליך, צער – אני מבקש סליחתך, לכך לא התכוונתי.

ממאמריך הספרותיים שלך – ניהנית[י], ואני חייב לך תודה עליהם.

בברכה

ד. בן־גוריון

בהלוויית ש"י עגנון (י“ב באדר א' תש”ל, 18.2.1970).

38 ⁴⁷⁶

שדה בוקר, 7.4.71 [י“ב בניסן תשל”א]

לישראל כהן היקר

קיבלתי מכתבך. אם כי נראה לי שאתה מגזים קצת [ב]ערך תיאורי הטבע שלי⁴⁷⁷ – אבל בכלל ניהניתי ממכת[ב]ך הנאה רבה. ויש לי שאלה אליך:

ראיתי בעתון (או שמעתי מפי חברים) ש“מפלגת העבודה” עומדת בקרוב להוציא שבועון במקום הפועל הצעיר – בשם אחר ובעורך אחר, אם איני טועה.⁴⁷⁸

אני לא הייתי אף פעם חבר “הפועל הצעיר” – אבל הייתי קורא תמיד את “הפועל הצעיר” ואיני מבין מדוע עומדים להוציא שבועון לא בשם “הפועל הצעיר” שהיה, נדמה לי, השבועון הראשון שהופיע בארצנו?⁴⁷⁹ מי החליט על שינוי השם?

בהוקרה

ד. בן־גוריון

39

תל אביב, ה' דחוהמ“פ [כ' בניסן תשל”א] 15/4.71

לדוד בן־גוריון היקר שלום רב

שאלתני על העיתון החדש, שמפלגת העבודה עומדת להוציא, ועל שמו. הבה ואענך.

כשפרשתי במאי 1970 מעריכתי, במלאת לי 65 שנה, הוקמה ועדה, שנתכנתה בשם “ועדה לעניני הפועל הצעיר” ועליה הוטל למצוא דרך להמשך קיום העיתון ועורך לעריכתו.⁴⁸⁰ בראש הועדה ישב אבא אבן ובין החברים היה ז. ארן ז"ל ואני. אבא אבן היה עסוק ולא השתתף אלא בישיבה ראשונה, ארן נפטר לאחר ישיבה שניה, והועדה דנה בנושא והגיעה לידי הצעה שוות־קולות בדבר שבועון וירחון. הצעה כפולה זו הובאה לפני לשכת המפלגה, וזו דנה מחדש בכל הענין והוחלט שהעיתון יוסיף להיות שבועון ולא ירחון. הבירור עצמו לא היה מעמיק. הדבר נמסר ללשכה, שהיא תבצעו ואף תמצא עורך. מאותה שעה ואילך איש לא דיבר אתי, ולפתע הופיעה הצעה, שדוד שחם,⁴⁸¹ בנו־בכורו של אליעזר שטיינמן⁴⁸² (אל תחליפו באחיו הסופר נתן שחם⁴⁸³) ישמש כעורך השבועון החדש. רוב חברי הלשכה לא ידעו מיהו, והוחלט להשהות עוד שבוע או שבועיים. בישיבה החדשה, בלחצו של המזכיר,⁴⁸⁴ נתלקט רוב זעום והוחלט למנותו עורך (השאר – נמנעו או הצביעו נגד).

כשראיתי להיכן נתגלגלו הדברים, סילקתי ידי מכל וכל. הודעתי בדרכי עקיפין שאיני רוצה להיות חבר המערכת ואף איני דורש שהשם “הפועל הצעיר” יהא נקרא על העיתון, אף־על־פי שכל הזמן הבעתי דרישה כזאת ולא הייתי יחיד בכך. [– – –]

שם העיתון החדש יהיה “אות”.⁴⁸⁵

זהו תיאור המצב בקיצורו. נחת לא היתה לי ממנו, אך אם השם “הפועל הצעיר” לא יהיה נקרא עליו – תהיה לי מנוחה, כי אמרתי לעצמי: היה היה “הפועל הצעיר” ואיננו עוד, ולפחות לא יקולקל שמו. מפני שאני בטוח, שלא רק מבחינה מוסרית־ציבורית השידוך רע, אלא גם מבחינה מעשית. לייצג את המפלגה הגדולה במדינה, ולעמוד בשער שבוע שבוע, ולהגיד את דברה – לכך יש צורך באמונה, בקשר אורגאני וגם ביכולת מסויימת.

מזכיר המפלגה, שיש לו בודאי זכויות רבות בתחומי פעילות שונים, ניצח ומנצח על התמורה האבסורדית הזאת. והמעט שאני יכול לומר עליו הוא: יסלח לו אלוהים, הוא אינו יודע מה שהוא עושה. אבל מן הבוסר הזה תקהינה שיני כל המפלגה. והלואי ואתבדה!

השהיתי תשובתי כמה ימים, מפני שלא נוח לי לומר מה שאמרת על כמה אנשים, אך חזקה עלי בקשתך, ואתה תבין שיש כאן הרבה – Under statement,⁴⁸⁶ בחינת תנא ושייר.

והיה מבורך בבריאות ובאריכות ימים.

שלך ביקר

ישראל כהן

40 ⁴⁸⁷

שדה בוקר 7.5.71 [י“ב באייר תשל”א]

לישראל כהן – שלום וברכה.

קיבלת מכתבך – וקראתיו בצער ובתמיהה. לא הייתי מעולם – כפי שידוע לך – חבר הפועל הצעיר, אבל היתה לי חולשה להפה"צ – כי הם היו כולם בעד עברית, ורבים מחברַי (פועלי ציון) היו אידישסטים.⁴⁸⁸ ואיני מבין מדוע לבטל השם של העתון, ובמקום הפועל הצעיר לקרוא לו בשם “אות”. חבל!

בהוקרה

ד. בן־גוריון

ישראל כהן.

41 ⁴⁸⁹

שדה בוקר 15.5.71 [כ' באייר תשל"א]

לישראל כהן היקר –

קראתי היום מאמרך ב“על המשמר” על “יעקב פיכמן כעורך”.⁴⁹⁰ אני יודע שבעיקר דיברת על טיבו וכשרו של יעקב פיכמן כעורך – אבל הרגשתי צער ביטולו של “הפועל הצעיר” במאמר זה, אם לא צערך – הרי צערי.

איני מסוגל להבין מדוע נעשה הדבר הזה.

בהוקרה

ד. בן־גוריון

42

שדה בוקר 22.7.71 [כ“ט בתמוז תשל”א]

לישראל כהן – שלום וברכה

אין מן הצורך לערוך מסיבה על הספר. אינני אוהב פרסומים כאלה, ואני מודה לך על רצונך הטוב.⁴⁹¹

תסלח לי על האיחור בתשובתי.

בהוקרה

ד. בן־גוריון

ישראל כהן

רחוב ריינס 54

תל אביב.

43

תל־אביב, י“ט בתשרי תשל”ב 8.10.71

בן־גוריון היקר,

בלב נרגש ושופע ברכות אליך אני כותב שורות אלה. תמיד חשתי בך יחוד גדול כראש הגאולה וכאדם. עוד כשהיית מנהיג של מפלגה יריבה⁴⁹² ואני בחור צעיר בן עשרים או עשרים וחמש רצתי לשמוע דבריך בכל מקום שהשמעת אותם. תמיד הסכמתי לכללם גם כשלא הסכמתי לפרטם. אולם מאז “תקופת בילטמור”⁴⁹³ היית לי לכוכב מדריך. ואף התנגשתי עם מורַי ב“הפועל הצעיר”. להטתי למדינה יהודית, ותהיה חלוקה, כי הרגשתי שרק היא יכולה לשנות את גורל העם בבת־אחת ותהיה נקודת־מהפך בהיסטוריה שלנו. זה כתוב על דפי “הפועל הצעיר”, לפעמים בניגוד לעורך הראשי שלי.⁴⁹⁴ חסד זה, שהוצאת לאור את הכמוס שבמאוויי והיית לו לפה ולמגשים, לא שכחת ולא אשכח לעולם. על כן כה דאבתי את פרישתך ואת כל הכרוך בזה. אולם תמיד שמרתי בקרבי את דמותך האמיתית, הנקייה מכל עשן־ויכוחים מתנדף. וכך אני רואה אותך עד היום.

ראיתיך בסעודת המפלגה.⁴⁹⁵ שמחתי לראותך שוב כאחד מן החבורה, ונהניתי מתשובתך לגולדה. כך משיב בן־גוריון. אכלת מן הסעודה, אך שיירת שיור כלשהו, כדרך אורחים מנומסים, שעושים רצון מארחיהם ומניחים לעצמם קב אחד של סירוב.⁴⁹⁶ זאת היתה אחרית טובה לדראמה הגדולה.

אני מברך אותך באורך ימים ובחוסן רוחני וגופני, ויהי רצון שתנחיל לנו בכתב כל מה שרק אתה יכול להנחיל לנו למען יכיר דורנו את קורותיו ואת עצמו ולמען יכירו הדורות הבאים מה פעלת ומה פעל דורנו.

שלך בהוקרה רבה

ישראל כהן

ביבליוגראפיה של ספרי־עזר

1. אבן שושן, אברהם. ‘המלון החדש’, הוצ' קריית־ספר, ירושלים, שלושה כרכים, תשמ"א.

2. אלחנני, אברהם חיים. ‘ארבעה שסיפרו’, הוצ' במערכה, ירושלים, סיוון תשל"ח.

3. ארנון, יוחנן.[עורך]. ‘ביבליוגראפיה של שמואל יוסף עגנון ויצירתו’, הוצ' עתיקות, תל־אביב, תשל"א.

4. ביאליק, חיים נחמן; רבניצקי, יהושע חנא. [עורכים]. ‘ספר האגדה’ – מבחר האגדות שבתלמוד ומדרשים‘, הוצ’ דביר, תל־אביב, תש“ך [תרס”ח–תרע"א].

5. בן (בנדיטר), יצחק [עורך]. 'מי ומי בישראל 19892–83, ברנפמן־כהן הוצאה לאור, תל־אביב [גם מהדורות קודמות].

6. בר־זוהר, מיכאל. ‘בן־גוריון’, הוצ' עם עובד, שלושה כרכים, תשל“ה–תשל”ז.

7. גוברין, נורית [עורכת]. ‘מסלול – ספר־היובל לישראל כהן במלאות לו שבעים וחמש שנה’, הוצ' ועד־היובל על־ידי עקד, תל־אביב, שני כרכים, כרך הביבליוגראפיה בעריכת חיה הופמן, תש"ם.

8. כהן, ישראל [עורך]. ‘ספר בוטשאטש – מצבת זיכרון לקהילה קדושה’, הוצא לאור על־ידי הועדה להצבת יד לבוצ’אץ' והוצ' עם עובד, תל־אביב, תשט"ו.

9. כהן, ישראל. ‘פנים אל פנים’, הוצ' יחדיו ביוזמת המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, תל־אביב, תשל"ט.

10. כנעני, יעקב. ‘אוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות’, הוצ' מסדה, ירושלים ורמת־גן, 16 כרכים, תש“ך–תשמ”ב.

11. עגנון, שמואל יוסף. ‘מעצמי אל עצמי’, הוצ' שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשל"ו.

12. קמרט, יובל [עורך]. ‘יודאיקה – לקסיקון’, בית הוצאה כתר, ירושלים [חש"ד].

13. קרסל, ג. ‘לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים’, ספריית פועלים, הוצ' הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, שני כרכים, תשכ“ה; תשכ”ז.

14. שביט, יעקב; גולדשטיין, יעקב; באר, חיים [עורכים]. ‘לקסיקון האישים של ארץ־ישראל 1799–1948, הוצ’ עם עובד, תל־אביב, תשמ"ג.

15. שקד, גרשון; וייזר, רפאל [עורכים]. ש“י עגנון – מחקרים ותעודות‘,הוצ’ מוסד ביאליק, ירושלים, תשל”ח.

16. תדהר, דוד. ‘אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו’, הוצ' ספריית ראשונים (דוד תדהר), תל־אביב, 19 כרכים, 1947–1966.

17. תלמי, אפרים ומנחם. ‘לקסיקון ציוני’, ספריית מעריב, תל־אביב, 1981.

כתבי ישראל כהן

א. ספרים

1. הערכות ובבואות.

הוצאת “מפיץ הספר”, אגודה שיתופית בע“מ, תל־אביב, תרצ”ח.

2. יצחק אדוארד זלקינסון – חייו ומפעלו הספרותי.

הוצאת “מסילות” תל־אביב, תש"ב.

3. דמות אל דמות.

הוצאת “דביר” תל־אביב תש"ט

4. פתחים.

הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד “דביר”, תל־אביב תשי"ד (1954)

5. זה לעומת זה – אוצר פתגמים מקבילים אנגליים, גרמניים ועבריים בצירוף מפתח עברי ומפתח גרמני.

הוצאת “דביר” ת“א תשי”ד (1954).

6. גשרים – אישים ובעיות בתנועת העבודה.

הוצאת “עיינות”, תל־אביב, תשט"ו.

7. אישים מן המקרא.

הוצאת “מחברות לספרות”, תל־אביב, תשי"ח.

8. ניבון אנגלי־עברי – מילון לניבים ולצירופי לשון אנגליים והקבלותהם בעברית [ביחד עם אדם ריכטר]

הוצאת “דביר”, ת“א, תשי”ט (1959).

9. ספר פתגמים מקבילים – אנגליים, גרמניים ועבריים בצירוף מפתח עברי ומפתח גרמני.

הוצאת “מחברות לספרות”, תל־אביב, תשכ"א (1961)

– כתבי ישראל כהן בארבעה כרכים.

הוצאת “ועד”, תל־אביב, תשכ"ב (1962):

10. שער הסופרים.

11. שער ההבחנות.

12. שער הטעמים.

13. אישים מן המקרא.

14. מתתיהו שוהם – חייו ויצירתו.

הוצאת “מחברות לספרות”, תשכ"ה (1965).

15. אספקלריות.

ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים בישראל, ליד הוצאת “מסדה” בע"מ, רמת־גן, 1968.

16. יעקב שטיינברג – האיש ויצירתו.

הוצאת “דביר”, תל־אביב, תשל"ב (1972)

17. סגל־חבורה – אנשי חזון ומעש בתנועת העבודה.

הוצאת “עם עובד” – תרבות וחינוך, תל־אביב, תשל"ב (1972).

18. פרקי אהרון מגד.

הוצאת “עקד”, תל־אביב, תשל"ו.

– כתבי ישראל כהן בשבעה כרכים.

הוצאת “עקד”, תשל"ז (1977):

19. סופרים.

20. סופרים.

21. מונוגרפיות

22. סגל־חבורה.

23. בחינות ומידות.

24. שיח סוגיות.

25. אישים מן המקרא.

26. פנים אל פנים.

הוצאת “יחדיו”, ביוזמת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, משרד החינוך והתרבות, ת“א, תשל”ט (1979).

27. בחביון הספרות העברית – עיון לאור משנתו של ק.ג. יונג.

הוצאת “עקד” תשמ"ב (1981).

28. פסקי טעם – מסות על ספרות וסופרים עברים.

הוצאת “עקד”, תשמ"ב (1982)

29. מעל במות – דברים שבעל־פה – בכתב.

הוצאת “עקד”, תל־אביב, תשמ"ב (1982).

ב. ספרים בתרגומו:

1. לשאלת הארגון המשותף מאת חיים ארלוזורב.

הוצאת הוועד המרכזי של ‘הפועל הצעיר’ תל־אביב, תרפ“ז [נכלל ב’כתבי חיים ארלוזורוב‘, כרך ג’, הוצ' א.י.שטיבל בהשתתפות מרכז מפלגת פועלי א”י תל־אביב, תרצ"ד ע' 135–168].

2. פרדוכסים מאת מקס נורדוי [עם דב שטוק(סדן)].

הוצאת “מצפה” בע“מ, ירושלים־תל־אביב, תר”ץ [שמו של י. כהן הושמט מן השער בטעות].

3. פסיכואנאליזה לעם – ספר ראשון: חכמת הנפש. היגיינה. בעריכתם של ד“ר פאול פדרן וד”ר היינריך מנג.

הוצאת הקואופרטיב השומרי המרכזי, ורשה, תרצ"ב (1932)

4. יומן נעורים – ספר ראשון מאת פרדיננד לאסאל עם מו נוגרפיה מאת גיאורג ברנדס.

הוצאת ‘לגבולם’ בהשתתפות “מוסד ביאליק”, חברת “מסדה” בע“מ, תל־אביב, תש”ו.

5. קריאה לסוציאליזם. המהפכה – מאת גוסטב לנדאואר.

“דעת” – הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תשי"א.

6. קומוניזם ולאומיות במזרח אסיה מאת ויליאם מקמהון בול.

הוצאת “עיינות”, תל־אביב, תשי"ד.

7. תולדות המחשבה הסוציליסטית – חלק א‘: תקופת החלוצים 1850־1789 מאת ג’ורג’ דגלס הוורד קול.

הוצאת “עיינות”, תל־אביב, תשט"ו.

8. מבחר מסות אנגליות – מפראנסיס בייקון עד אלדוס הכסלי.

הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, תשמ"ב (1982)