במחיצתו של ש"י עגנון / ישראל כהן    🔗

שמו של ש“י עגנון נודע לי עם קריאת סיפורו “מעלות ומורדות”. נער בן ארבע־עשרה וחצי הייתי, שחזר עם משפחתו מגולת בוהמיה, שאליה נמלטו מפני הקוזאקים בתחילת מלחמת־העולם הראשונה מן העיירה לאשקוביץ שבגליציה המזרחית, שבה נולדתי. עיירה זו היתה ידועה ביריד הגדול, שהיה מתקיים בה שנה שנה במשך שבועיים, ושאליו נהרו מכל שמונה־עשרה הארצות שהיו כלולות במלכות ההאבסבורגית תחת שלטונו של הקיסר פראנץ יוזף, כדי לעשות עסקים גדולים וקטנים. ואף אני, הילד והנער, חייתי את חיי היריד במלואם, תוך הנאה מן הצעצועים המגוונים ועשירי הצבעים ומן המישחקים וההצגות, שהרהיבו את עיני ושעשעו את לבי, לאחר שנת־לימודים שקודה ב”חדר" וחיי שיגרה של עיירה קטנה ורדומה. אותו סיפור, שבו מתוארת לאשקוביץ בשמה המפורש וביריד הסואן שלה, ושנתפרסם בכתב־העת ‘גבולות’ (בעריכת ג. שופמן וצבי דיזנדרוק בווינה, בטבת תרע"ט, דצמבר 1918), עשה עלי רושם עמוק ועורר בי גאווה על שעיירת־מולדתי זכתה לכבוד כזה. מאותה שעה ואילך שמרתי בלבי שמו של הסופר עגנון. לאחר שמשפחתי נשתקעה בבוצ’אץ', שאבי ז“ל שימש בה שו”ב, ועירו של עגנון נעשתה גם עירי – נתגלה לי עגנון בכל מאורו ותפארתו.

הכרתי את משפחתו, תולדותיו, עלילותיו וספריו, והתעניינתי בכל פרט מפרטי חייו, דרך לימודו וגידולו בבית־המדרש ופעילותו בעיר בכל שלבי התפתחותו. שתיתי בצמא כל סיפור עליו וקלטתי בשקיקות כל סימן וזכר ורישום, ששמעתי עליו מפי חבריו בעיר, בבית־המדרש, ברחוב ובחבורות השונות אשר בבוצ’אץ'.

אולם עד עלותי ארצה לא ראיתי את פניו אלא בעיני רוחי. הוא עזב את בוצ’אץ' באביב של שנת 1908, ובאותה שנה בל“ג בעומר עלה לארץ; וכאשר נסע שנה לפני מלחמת־העולם הראשונה לגרמניה ושהה בה עד 1924, ומשם נסע לבוצ’אץ' כדי לבקר אצל אביו החולה – כבר הייתי אני בדרך לארץ־ישראל. לאחר עלייתי בשנת 1925, שנה לאחר שובו של עגנון לארץ, ראיתי אותו ממרחק־מה בטיולי בירושלים. אחרי כן חזרתי לקיבוץ “המשולש” בפתח־תקוה וכתבתי לו מכתב, שבו סיפרתי לו על הקיבוץ, שרובו בני־עירו. בשנת תרפ”ז (1927) נזדמנתי לירושלים הודעתי לו על בואי. עגנון קיבלני בתחנת האוטובוסים והובילני לביתו. דירה זו בתלפיות, קדמה לביתו החדש שבנה בראשית שנות שלושים, לאחר שהראשונה נהרסה בפרעות בשנת תרפ“ט. הייתי צעיר, בתחילת העשרים ושלוש, ועד שהתאוששתי מעצם הפגישה, כבר הספיק עגנון להקיפני בשאלות רבות על הקיבוץ ה”המשולש", טיבו ודרכו וסיבות פיזורו ועל תכניותי להבא. השבתי לו על רוב השאלות, והוא נהנה לשמוע ולחזור ולשמוע שרוב חברי הקיבוץ מבני בוצ’אץ' היו. ביקש מאד לדעת כיצד היה נראה בעיני צעירי עירו, דור לאחר שהוא יצא ממנה לווינה ואחר כך לארץ־ישאל.

שאלותיו היו מרובות מתשובותי, מפני שהייתי נתון במבוכה ולא העזתי להפסיק את המונולוג, ולכן הרגשתי שלא סיפקתי את משאלתו. תשובות מספקות היו עתידות להינתן לו לשביעות רצונו בשיחותי עמו במרוצת השנים, כשנתחזקו הקשרים בינינו ונעשיתי רגיל במגע ומשא עמו.

לאחר שנכנסתי בשנת 1934 לעבוד בקביעות במערכת ‘הפועל הצעיר’, הייתי מזדמן לירושלים לעתים קרובות, לרגל עבודתי, ונתאפשרה לי מפעם לפעם פגישה עם עגנון. ואף־על־פי שהיה מתאונן באוזני על אורחים קרואים ובלתי־קרואים, שמפריעים אותו ממלאכתו, היה רומז לי בבירור שלא לאנשי בוצ’אץ' הוא מתכוון, ועל אחת כמה וכמה שהוא רוצה בביקורים שלי. אבל אני למדתי לדעת, שהיה מחבב אורחים וביקורים, ואילו חס וחלילה כלתה רגל אורח מביתו היה מצטער הרבה, מפני שלא רק האורחים נכספו להסתופף בצל קורתו, אלא אף הוא ביקש להסתופף בצל האורחים. הצורך בשיחה עם הבריות היה חיוני לעגנון, וזמן השיחות היה לו כעין אתנחתא, כעין בטלה־של־יצירה. הוא נתעשר על ידיהן יותר מכפי ששיער האורח. הכלים נתמלאו, כביכול, בכוח שביתת־שֶבֶת כפויה זו.

סבורני, שיחס אמביוואלנטי זה היה לו גם למכתבים הרבים, שהיה מקבל מכל פינות הארץ והעולם היהודי. “צעדי נושא־המכתבים ואחר כך מראה תיבת־המכתבים שבכניסה לביתי גורמים לי דפיקות־לב”, אמר לי לא פעם אחת. “הם גוזלים את זמני ומטריחים עלי תשובות, ולבסוף אני מעורר תרעומת עלי, מפני שאיני יכול להשיב לכולם”. וזו היתה אמת לאמיתה. אבל לפי תחושתי, היו המכתבים המרובים מכניסים בו גם התעוררות. כי סקרן גדול היה עגנון, והיה מצפה תמיד לאיזה חידוש מעניין, או אפילו תמהוני, שמכתב מן המכתבים עשוי להביא לביתו ולנפשו. על כל פנים במשך הזמן חדלתי לקבל את תלונותיו כפשוטן והייתי מבארן לי על פי פרד"ס.

*

המכתבים אלי מוכיחים שהירבה להזמין אותי, ואף היה בא אלי לבית מלוני כשביקרתי בירושלים. במכתבו מיום ב' בחשוון תש"י הוא כותב אלי: “אותי תמצא בביתי בכל יום ובכל עת, חוץ מיום רביעי אחר־הצהרים”. ודאי שיש בכך עדות לרצונו להיפגש עמי, אולם במשך הזמן, אגב תהייה על כמה שיחות, באתי לידי מחשבה, שהיתה לו גם כוונה חבויה, שנתגלתה רק במהלך הדברים, לדובב אותי על העיר בוצ’אץ‘, על אירועים מיוחדים שהיו בה, ובעיקר על הנוער ועל אישים שונים. הוא ויצירתו היו מובלעים בעירו והיא היתה מובלעת בו במידה כזאת, שכל פרט וכל בדל של עובדה וגרגיר של הערכה שהושמעו עליה, בייחוד מפי הנוער, מאז נטש את עירו – תפסו את לבו ועוררוהו לחקור ולדרוש עוד ועוד. ובמשך שנים רבות ראה בי מקור למציצת רשמים וידיעות והשערות על בוצ’אץ’, ראשיה, בית־מדרשה, חסידיה, מתנגדיה, אגודות הנוער והחלוץ שבה וכל מה שהתחולל בה בגלוי ובסתר. לא פעם מצאתי הֵדם של דברי גם בסיפוריו, אף־על־פי שמעולם לא העזתי להעיר לו על כך, אפילו בשעה שחשתי באי־דיוק ובהגזמה.

*

הנושא המובהק ביותר החוזר בצורות שונות בחליפת מכתבים זו, הוא חיבור הספר על קהילת בוטשאטש, שלאחר שסיפרתי לו על יוזמתי זו, אישר את חשיבותו של מפעל זה לדור ולדורות הבאים, ואף הבטיח לי עזרתו המלאה ככל שתידרש. יחסו החם ליוזמה זו ועזרתו חיזקו בי את הרצון והכוח להוציאה אל הפועל. ואומנם תרומתו של עגנון עצמו לספר זה סגולית היא, וכמעט שאין לה אחות בספרי הזיכרון הרבים מסוג זה שהופיעו עד כה. בייחוד ראוי לציון מאמרו “ספריהם של אנשי בוטשאטש ע”ה“, שהוא חטיבה שלימה ומקורית, שחיבר באהבה גדולה לעירו ושהיא פרי עמל רב ושקידה למופת, כלשונו: “לבקשת אנשי עירי ולזכרון לפני אוהבי תורה רשמתי שמותיהם של ספרים שנתחברו על ידי חכמי בוטשאטש. את הספרים שאני מכיר ואינם מצויים רשמתי בפרוטרוט ואת שאני זוכר ואינם לפני רשמתי עפ”י אחרים וסימנתי אותם בצורת כוכב”. ואומנם הוא הירבה לספר לי על הטרחות הרבות, שביבליוגראפיה זו גרמה לו, ובמכתבו מיום כ' בטבת תשט"ז הוא מציין כי “בכוח שביזבזתי על הביבליוגראפיה יכול הייתי לכתוב שני ‘אורח נטה ללון’”…

גם את הפרוספקט שחיברתי “אל כל יוצאי בוצ’אץ' באשר הם שם” שלחתי אליו וביקשתיו “להעיר ולתקן ולשנות ולעשות כבתוך שלו”, והוא הכניס כמה תיקונים והחזירו לידי בהערה ש“הפרוספקט עלה יפה”. הפרוספקט נוקד ונדפס בתבנית חוברת קטנה על נייר יפה והופץ לאו דווקא בקרב יוצאי בוצ’א’ץ'. איני צריך לומר, שספר זה על עיר, הנודעת לתהילה כעירו של עגנון, עורר התעניינות רבה בשנות ההכנה, ולא כל שכן לאחר הופעתו ב“עם עובד”, הוא כיום יקר־המציאות.

*

כשאני מתווה לפני עכשיו קצת משיחותי עם עגנון, הריני מרגיש צער וחרטה על שלא העליתי אותן בשעתן על הכתב. שכן בשיחות אלו צצו ועלו גם ענייני ציבור שונים, שעמדו על הפרק אותה שעה, ולא פעם נגעה השיחה בהערכת מנהיגים מדיניים וסופרים, ונתגלו חילוקי דעות בינינו, שהשתדלתי שלא לחדדם, אף־על־פי שהיו בולטים ביותר. זכורני, שלאחר שקיבלתי מעגנון מכתב מיום י' באב תשכ"ז, ובו חוות־דעת שלילית על שני אישים (יוסף אהרונוביץ ויוסף שפרינצק), שהיו והנם מכובדים עלי מאד, הזכרתי בשיחה אחת בזהירות את העניין ובתמיהה, ואז הסביר לי עגנון את דעתו באריכות־מה, שהדהימה אותי. אלא שהרגשתי, שדעתו זו אינה מקרית, והיא מעוגנת בימי העלייה השנייה, בשנותיו הראשונות בארץ –

והחרשתי.

היתה זו מידתו של עגנון לגלות במכתביו לידידיו הנאמנים את האמת שבלבו על עניינים ואנשים. ואומנם מצויים במכתביו רמזים שונים לכך, אם כי מנע עצמו במתכוון מלהתייחס במפורש אליהם. הוא העדיף שיחה שבעל־פה משיחה־שבכתב, ולא עוד אלא שהפליט פעם, כבדרך אגב, שאלה, אם אני רגיל “לנהל יומן”, וכשהשבתי לו, שאני מעלה על הכתב קטעי מחשבה ולא אירועי היום, הרגשתי שנחה דעתו. העילה לכך היתה, שנושאי השיחות עמו היו מוסבים בעיקר על אנשים חיים וטיבם, ועל גופי הווי של העיר, שהיו קרובים מאד לגוונם של תיאורים בסיפוריו. שכנוּת זו לא נראתה לו. פעם סיפרתי לו שהייתי מעלעל בבית־המדרש הישן בספרים שהוא היה הוגה בהם בנעוריו, וקראתי את הערותיו בשולי העמודים של מימרות ועל פתגמים בתלמוד. על אחד ‘המקראות הגדולות’ מצאתי בדפי הפתיחה את תולדות המלבי“ם בכתב ידו. ובמסכת ברכות דף נ”ו, שמדובר בו על חלומות ופתרוניהם: כגון “הרואה קדרה בחלום, יצפה לשלום”, מצאתי תוספת בכתב ידו של עגנון המבארת טעמו של פתרון זה: מפני ששני הכוחות, אש ומים, מנוגדים בטבע זה לזה בתכלית, ורק הקדרה עושה שלום ביניהם. וכיוצא באלה הדברים, שהשמעתי באוזניו. עגנון שתה בצמא את דברי, ואוזניו לא שבעו לשמוע. וכן העסיקה אותו מידת הפופולאריות שלו בעיר בקרב חבריו לשעבר או המשכילים והנוער בבית־הספר. והמעניין בדבר הוא, שחזר לפעמים על שאלות שכבר נשאלו לפני זמן רב או מועט, כדי למצות מידע מדוייק על משהו חשוב.

לאחר שמביאים בחשבון את הדברים האלה, נראים המכתבים הקטנים כעין מועט המחזיק את המרובה, ואומנם בשבילי על חליפת המכתבים היא סדר אחד רצוף ונמשך, כחוליות בשלשלת אחת של יחסי עם עגנון.

חליפת מכתבים זו, הפגישות ומסכת היחסים ביני ובין עגנון יקרות מאד בעיני כפרקי־חיים מופלאים, ואזכרם בתודה עמוקה לעגנון כל ימי.

ולבסוף אעיר הערה קלה אחת, הנראית לי חשובה. כתב־ידו של עגנון אינו נוח לקריאה, אפילו למי שרגיל בו. בייחוד קשה להסתדר עמו בשעה שעגנון עורך ומתקן פרוספקט או מציע איזה סעיף לתכנית של ספר, הטעון הגשמה. כדי להימנע משיבושי הבנה, נאלצתי לבקשו לכתוב מכתבים כאלה בכתב־מכונה, ואומנם הוא נענה לי. ואף זה ראיתי כסימן טוב.

אייר תשמ"ד

במסיבה בבית הנשיא ליובלו ה־75 של ש"י עגנון (משמאל). צביה וישראל כהן מרימים כווס “לחיים” עם חתן היובל (כ“ב ברב תשכ”ג, 12.8.63).

1

תל־אביב, 19.8.1945 [י' באלול תש"ה]

למר ש“י עגנון, שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

מה נאה היה גליון החג של “הפועל הצעיר” אילו נמצא בו דבר משלך! ומה טוב היה לעורכי הפועל הצעיר וקוראיו אילו שלחת משהו משלך לגליון זה!

היבּצר ממך הדבר?¹

ענני

בהוקרה

ישראל כהן

לופבן² בהבראה.

2

ירושלים תלפיות י“ב תשרי תש”ו [19.9.1945]

יקירי מר ישראל כהן, אתה הואלת להזמין אותי להשתתף בגליון החג ואני לא אצתי להשיב לך, כי חשבתי למצוא אותך בכינוס הסופרים³ ולומר לך בעל פה כי מקושר אני בהוצאה פלונית ואיני יכול לפרסם את דברי בכל מקום שאני רוצה.⁴ מחמת טרדות הגהות ומחמת טרדות הימים ומחמת טרדות מחלתי לא הספקתי להשיב לך עד עתה. וגם עתה דברי מעטים, אבל ברכותי לך מרובות.

מכבדך ש"י עגנון

אי אתה מזדמן לירושלים? אם תעלה לירושלים אל נא תפסח על ביתי, אבל הודיעני תחילה כדי שתמצאני.

3

תל־אביב 49.VIII.9 [צ“ל 1946], י”ב אב תש"ו

למר עגנון הנכבד שלום וכט"ס [וכל טוב סלה]

ודאי זכוּר אתה, שעלתה פעם מחשבה לפני כמה מאנשי בוצ’ץ' להציב יד לעירנו⁵ ע"י הוצאת ספר.⁶ מחמת טרדות נשתקע הענין. עכשו צף שנית, ולא באקראי. רואים בני בוצ’ץ', שהעיר מתבערת מן העולם ובניה מתמעטים והולכים ובקרוב לא יהיה מי שיצייר את תמונתה ויקונן את קינתה – והריהם מבקשים להקים לה מצבה בטרם איחרו המועד.

אולם לא יעלה על הדעת לעשות משהו לבוצ’ץ' בלעדיך ובלא מתן ידך הנדיבה. בישיבת הועד היוזם⁷ דחיתי את הדיון בתכנית הספר בהעדרך. על כן אבקשך להודיעני מה דעתך על כל הענין. ולהוי ידוע לך, שלאחר בירור מוקדם הוברר לי, שיש אפשרות להוציא ספר מכובד, שיכיל סקירות היסטוריות, פני מוסדות דתיים וחילונים, פרצופי אישים, תמונות מן העבר הרחוק והקרוב, תצלומים, ציורים וכו‘. וכבר התקשרנו עם כוללי בוצ’ץ’ שבאמריקה, ואחד מהם הודיע, שעוד לפני המלחמה עמד בקשרים עם הקהילה ויש בידו חומר חשוב.⁸ חבר־ העורכים אשר ייבחר באחת הישיבות⁹ ישתדל שלא להעמיס עליך מלאכה שיכולה ליעשות בידי אחרים, אך יש, לדעתי, מלאכה, שרק אתה קרוי לעשותה, ופטור בלא כלום אי אפשר.

ענני מיד אם אתה מסכים לבוא לישיבה הקרובה.

אגב, לפני כחצי שנה כתבתי עליך מסה גדולה ומסרתי לשופמן בשביל הקובץ שהוא עורכו. אך הוא עושה, כידוע, את מעשיו בניחותא והופעת הקובץ נדחית מחודש לחודש.¹⁰

והריני שלך

ברוב ברכות

ישראל כהן

4 ¹¹

[קיץ תש"ו (1946)]

מר כהן הנכבד שלום עליך וברכה טובה. מתוך מכתבי שאני שולח על ידך ללופבן¹² תראה מפני מה נתעכבו דברי עד עכשיו. ועכשיו לענין. יפה עושים אנשי עירנו שרוצים לעשות יד ושם לבוצץ על ידי ספר. חבל שאין בינינו לא היסטוריונים ולא פולקלוריסטים. מכל מקום צריכים לאסוף את החומר. ואף אני אספתי לי קצת ספרים שנתחברו על ידי גדולי עירנו¹³ וכן רשמתי לי דברים שמצאתי מהם בספרי שו"ת. אבל החומר אינו מסודר, ואיני יודע אימתי אסדר אותו. גם אינו שלם. ואני לצערי מאוהבי השלימות אני.

בשעה זו לא אוכל לבוא לישיבה. אבל אי“ה בתחילת החורף כשירווח לי אבוא בחפץ לב לתל אביב ואשמח לדון עמכם בענין הספר. אגב, פניתם לד”ר א"י ברָור,¹⁴ ולשאר חכמים כיוצא בו? מי הם, איני יודע.

שמח אני על המסה שכתבת עלי. הן מחמת הדבר עצמו והן מחמת מחבר המסה. ספרך על יע“ס¹⁵ יש בידי, אבל אינו נמצא עכשיו לנגד עיני ואיני יודע אם הזכרת בספרך את מכתבו של יע”ס אל ד“ר י”ש בלאך¹⁶ שנתפרסם במחברת כבוד חכמים שהוציאה קהלת פלאריסדארף.¹⁷

דורש שלומך ומוקירך

ש"י עגנון

נתפרסם ב’פנים אל פנים' עמ' 34.

5 ¹⁸

ירושלים תלפיות ו' עש“ק שמות תש”ז [י“ח בטבת תש”ז (10.1.1947)]

מר ישראל כהן יקירי, הפרוספקט עלה יפה, ואינו צריך לתיקוני. אבל מאחר שהצעת לפני “להעיר ולתקן ולשנות ולעשות בו כבתוך שלי”¹⁹ הרשיתי לעצמי להעתיקו בקצת שינויים קלים – והבוחר יבחר.

מטעמים כמוסים עמדי אינו יכול לחתום על הכרוז. ואחד הטעמים שקיבלתי עלי שכל מקום שיש בו משום בקשת ממון, אל תהי חתימתי עליו. אבל כל כמה שידי מגעת אסייע אותך הן בסידורו של הספר והן ברשימות ביבליוגרפיות של רבני בוצץ וחכמיה וסופריה והן בכמה זכרונות והן בתמונות של כמה מאנשי בוצץ, כגון תמונת ר' אברהם מילר אביו של ד“ר מילר,²⁰ כמו בית הדפוס הראשון בבוטשאטש ותמונת יצחק פרנהוף,²¹ וכן כמה תמונות מאנשי בוטשאטש, ואולי אוסיף רשימה של כמה מתלמידי חכמים שבבוטשאטש שנזכרים בשו”ת.²²

את המאסף של שופמן לא ראיתי.²³ אי“ה בשבוע הבע”ל אלך לעיר ואשתדל לראותו. חן חן לך על מאמרך עלי. ודאי אמצא בו דברים נבונים.

בכבוד ובברכה טובה

מוקירך ש"י עגנון

תל אביב…²⁴

לאחינו ולאחיותינו יוצאי בוטשאטש עירנו באשר הם שם הי"ו [השם ישמרכם וינצרכם]

על בוטשאטש עירנו שנחרבה בידי טמאים ארורים בידי קלגסי היטלר ימ"ש, ועל עם ה' אשר נהרגו שם במיתות שונות ואכזריות אנו כולנו אבלים. לעולם לא נשכח את עיר מוצאנו, יפת נוף משוש ימי ילדותנו. בה גדלנו ובה הכרנו לאהוב את עמנו ואת ארצנו. מפי זקניה ורבניה וחכמיה למדנו ארחות חיים, ובבתי מדרשות שבה ובבתי ספריה קנינו תורה עם השכלה. מה יקרה כנסת ישראל זו בזעיר אנפין שמצאה קן לה בבוטשאטש. ימים יעברו וימים יבואו וימי אבלנו על חורבנה לא יתמו. עד עולם נזכור את נפשות אחינו ואחיותינו אשר מצאו את קברם באדמתה.

אולם אל נסתפק בקינים והגה והי, אלא נעשה נא זכר לקהלתנו הקדושה ונספר על חייה ועל אוצרות תרבותה שהושמדו בידי זדים ארורים. ואם בטלו החיים מעירנו, הלוא זכר כל הקדושים אשר נהרגו – חי בקרב לבנו. על כן נשמור את זכרם לדורנו ולדורות הבאים אחרינו. למען ידעו כמה תורה וכמה חיים היו בעירנו, תורה וחיים שהיו שופעים ומשפיעים ומשתזרים במסכת של תולדות ישראל בגליציא.

על כן נתעוררו כמה אנשים מאנשי עירנו היושבים בארץ ישראל להקים מצבה לעירנו, מצבת קודש לבוטשאטש בדמות ספר גדול. אמנם מלאכה זו אינה קלה. הרבה חומר הושמד עם חורבן העיר וזכרונות קדומים אבדו עם הנפשות הטהורות שירדו לקבר. ואולם עוד יש חומר מפוזר בכל תפוצות ישראל בכל מקום ומקום שבני בוטשאטש שרויים. וחובה היא להציל כל זכרון מן השכחה ולהעריכו ולסדרו, כדי לתת לנו ניר ולתת שם ושארית לקהלתנו.

לכל אחד ואחד מאנשי בוטשאטש יש מזכרת של בוטשאטש או ציור או תמונה שלקח עמו בצאתו מבוטשאטש. כל אשר אלה לו מתבקש לשלחם לנו לזמן קצר על פי הכתובת שלמטה, כדי שנעשה מהם העתקות או גלופות. והבטחתנו נאמנה שנחזיר אותם לבעליהם.

ספר זה שאנו מבקשים לעשות לעירנו יהיה נאה לעירנו ונאה לכל זוכרי שמה. גדול יהיה הספר גם בכמות והוצאותיו מרובות. על כן אנו פונים לכל איש ואשה שמוצאם מבוטשאטש, וגם לאלה שמכירים בערך מעשינו, שירימו את תרומתם להצבת “יד לבוטשאטש” ויהיו עמנו לסייע אותנו בחומר וברוח ולעמוד לימין חבר אנשי עירנו מחברי הספר, כדי שנעשה עבודה תמה, לשם ולכבוד ולתפארת לעירנו ומצבת קודש לקדושי עירנו הי"ד.

תכנית הספר

א) קורות העיר

א) סקירה היסטורית על העיר

ב) ראשית ההתיישבות היהודית בבוטשאטש

ג) רבני בוטשאטש וחכמיה

ד) פרנסיה ומנהיגיה

ה) חסידים ומתנגדים

ו) תנועת ההשכלה

ז) בתי כנסיות ובתי מדרשות

ח) מוסדות חסד

ט) בתי ספר (בתי הספר של הברון הירש, הגימנסיא, בית הספר העברי)

י) חיי היהודים עד לכיבוש הרוסי

יא) כיבוש העיר ע"י הרוסים במלחמת העולם הראשונה

יב) שחרורה וקימומה

יג) חיי העיר עד למלחמת העולם השניה

יד) כיבוש העיר וחורבנה ע"י הנאצים

טו) פארטיזאנים בני בוטשאטש

טז) מאורעות מיוחדים שבחיי העיר

ב) העיר כמרכז של תרבות

א) מחברי הספרים

ב) מלומדים

ג) סופרים

ד) עתונים (דער יודישע וועקער, הירדן, הפנס)

ה) ספרים שנדפסו בדפוס בושטאטש

ו) פקסימליות של כתבי יד וחתימות של גדולי בוטשאטש

ג) תנועות חברתיות

1) סוציאליזם

29 אנרכיסטים

ד) התנועה הציונית בבוטשאטש

א) חברה ציון

ב) חבורות ציוניות

ג) עולי בוטשאטש הראשונים

ד) התנועה העברית בעירנו

ה) המפלגות ותנועות הנוער

ו) הבחירות לפרלמנט האוסטרי

ה) סדרי הקהלה

א) וכו' וכו' וכו'

תמונות וכו'

6

יום 29 לחודש שנת 1947 [ח' בשבט תש"ז]

לעגנון היקר, שלום רב

א) בשבוע הבא נגש להדפסת הפרוספקט ואשתדל שיהיה מנוקד ונאה.

ב) אין לנו ברירה אלא לקבל את החלטתך לבלי הכּלל בועד הנאמנים, אולם אבקש ממך בכל לשון של בקשה להסכים, שבאותו פרוספקט יהיה כתוב: “עורכי הספר ש. י. עגנון וישראל כהן”. לאחר שהבטחת את עזרתך, שוב אין זו כותרת בעלמא, כי אם ציון אמיתי. זה לא יתכן ששמך יעדר ממפעל כזה.²⁵

ג) אפשר שקיבלתי על עצמי עומס רב, אולם הרגשה היא בי, שאם לא נעשה זאת עכשיו, שוב לא ייעשה הדבר עולמית. אך “הועד היוזם” זקוק כל שעה לזריקה של התלהבות. לצערנו, מתו או נעלמו רוב תלמידי החכמים ואנשי המעשה מבוצ’ץ ונשארו הרבה נמושות. אולם גם מן הסלע הזה נוציא מים.

ד) לאחר שיצא הפרוספקט ויאָסף מעט כסף, נגש להכנת הספר עצמו, ואז אבוא אליך ונשוחח על תכניתו וביצועה.

בברכה ויקר

שלך ישראל כהן

7 ²⁶

ירושלים תלפיות א' יתרו תש“ז [י”ב בשבט תש"ז (2.2.1947)]

מר ישראל כהן חביבי, בתשובה על מכתבך מיום 29 חודש העבר, דע לך יקירי שאני מקושר בהוצאה ואין לי רשות לערוך ספרים או חוברות, ואין צריך לומר לחתום כעורך על ספר או חוברת שאינם באים מכח ההוצאה שאני מקושר בה.²⁷ ובכן יקירי אף על פי שאני רוצה בהוצאת ספר בוטשאטש איני רשאי לפרסם את שמי בין עורכיו. לכן מוכרחים אנו, אני ואתה, לוותר על שמי כעורך או כמסייע לעורך. אבל מה שהבטחתי אקיים אי"ה, לעזור על ידך בעריכת הספר בלא הזכרת שמי כמסייע ולתת בספר בוטשאטש:

1) רשימת חכמי בוטשאטש

2) רשימת ספרים שנתחברו על ידי אנשי בוטשאטש

3) ספרים שאנשים מבוטשאטש הוציאו

4) רשימת אנשים שנזכרים בספרים, ואולי גם אותם שנזכרים כפרנומורנטים²⁸ או שחתומים על כרוזים

5) תמונות, של אברהם מילר אביו של ד"ר מילר ושל יצחק פרנהוף וכן של כמה בעלי בתים

6) אגרות²⁹

ושלום לך וכל טוב

מוקירך ש"י עגנון

אגודת הסופרים שלחה לי תדפיס של מאמרך. קראתי ושמחתי שזכיתי בעיניך כל כך. ואף אתה זכית בעיני שכתבת מאמר טוב.³⁰

אם אתה עולה לירושלים כתוב לי תחילה.

את המכתב הזה רציתי לשלוח באחריות, אבל כדי שלא להשהותו שקשה לי לילך לעיר שלחתי אותו כמכתב פשוט.

מתי יצא הספר ארבעים שנה?³¹

8 ³²

[חותמת הדואר: 3.7.1947 (ט“ו בתמוז תש”ז)]³³

ברכה והצלחה בכל

מעשי ידיך בברכה

ש"י עגנון

תלפיות ירושלם

9 ³⁴

תל־אביב, ט' אלול תש"ח [ 13.9.1948]

לש"י עגנון הנכבד והיקר,

אוי לנו ששכלנוהו!

אנא, כתוב משהו לזכרו.³⁵

לפי ידיעתי המכתב האחרון שכתב בכלל נכתב בשבילך.

היה ברוך

שלך

ישראל כהן

10

מר ישראל כהן יקירי, טרוד אני בליקוט עצמות באספת כתבי הפזורים והמפוזרים שהוצאתי אותם בסיכון נפשי ונפש אשתי מביתי בתלפיות בימי ההפגזה,³⁶ וכל זמן שידי עמי רוצה אני לעשות בהם סדרים, שאיש אחר לא ימצא בהם ידיו, ואף אני קשה עלי המלאכה לעשותה בחדר זה שאני מתגורר בו, שאם אני מניח את העבודה ליום אחד צריך אני לימים הרבה עד שאני “מתמצא” בה. גלל כן איני יכול לפנות לשום ענין אחר, ואפילו כדי לכתוב משהו לזכר ידידי יצחק לופבן ז“ל, שמיתתו פרפרה אותי. המקום ינחם את אשתו ואת בנו ואת כל המתאבלים באבל הזה ובתוכם גם אני. יצחק לופבן היה יקר בעיני, ובכל עת שהייתי קורא את מאמריו הייתי משתומם על עוז רוחו ועל כח דבריו, ובכל עת שהייתי שח עמו רואה הייתי בו איש מבעלי הכיסופים העליונים. ואתה ישראל יקירי אל תתרעם עלי שלא כתבתי לך עד עתה. נפשי פזורה ומפוזרת וגם גופי אין לו מנוחה בתוך הפליטים. וה' ישמרך מכל רע ויתן לך חיים ארוכים חיים של טובה ועבודה. – את דבריך עלי בהפועל הצעיר קראתי.³⁷ נאים הם לעצמם ונאים הם לי. שבח גדול הוא לאדם שבני עירו מודים בו. בברכת שנה טובה מוקירך ש”י עגנון.

ערב שבת קודש נצבים תש“ח [כ' באלול תש”ח (24.9.1948)]

אפשר יש בידך שנים שלושה גליונות של הפועל הצעיר שבאו בו המאמרים עלי.³⁸ באחד רוצה אני לכבד את בתי³⁹ ובשנים שני אנשים הקרובים לי. כאן בירושלים איני יודע היכן אשיג אותם.

11

יקירי מר ישראל כהן, צריך הייתי מכבר להודות לך על ספרך הנאה ועל דבריך הטובים שנאמרו בו עלי,⁴⁰ אלא שהימים הללו ימים של עבודה חשובה הם לי, הגהות ספרי⁴¹ וטרדות דירה, מלבד טרדות יום יום. מפני אותן הטרדות אין בידי אף עתה לפרט לפניך כל דבר טוב שמצאתי בספרך. אבל אני מברך אותך בברכת מזל טוב על ספרך הטוב שנולד לך ולנו. מוסיף על הברכה הזאת ברכה טובה לך לשנה החדשה.

מוקירך ומכבדך ש"י עגנון

ב' לסליחות תש“ט [כ”ה באלות תש"ט (19.9.1948)]

12

תל־אביב, ל' תשרי תש"י [23.10.1949]

לש. י. עגנון היקר, שלום

א) אני מודה לך על הדברים הטובים שבמכתבך על ספרי.

ב) נאמר לי, שכמה מאנשי בוצ’ץ שבאמריקה שוחחו אתך על הספר “בוצ’ץ”, שיחד התחלנו לטפל בהוצאתו. הודיעני נא מה הם אמרו לך על הצד הכספי, אם בכלל אמרו לך משהו לא־אמריקני. הענין צף ועלה בשנית, ואע"פ שאני טרוד ומוטרד מציקתני ההרגשה, שבוצ’ץ תרד לטמיון אם לא נציב לה מצבה בימים אלה.

ג) התחלתי מטפל בהוצאת מבחר דברי איצי פֶרנהוף.⁴² הואל נא להודיעני אם אבוא אליך באחד הימים (אימתי רצוי לך?) תספר לי עליו או תמסור לי משהו בכתב השמור בגנזיך.⁴³ שהרי בלי מבוא אין ערך לדבריו, והחומר עליו מועט שבמועט ויש צורך לצברו בעמל רב. אולם נדמה לי, שזהו בבחינת פדיון שבויים או הזכרת נשמות.

היה ברוך

שלך ישראל כהן

בהשיבך למכתבי, אל תשכח לצרף את כתבתך המדוייקת.

13 ⁴⁴

ירושלים תלפיות ג' נח תש“י [ב' בחשוון תש”י (25.10.1949)]

מר כהן היקר, מאנשי בוצץ שבאמריקה היה אצלי פרופסור שוצמן ואשתו, אדם חביב ונחמד, אבל עם הארץ גמור בעברית. עוד אחד הי' אצלי, אפרים אלפנביין שמו.⁴⁵ אלפנביין לא דיבר על הספר. שוצמן דיבר הרבה על הספר. לדעתו ולדעת חבריו שבאמריקה צריכין להוציאו בשתי לשונות. איני זוכר אם הלשון השניה היא אידית או אנגלית.

דבר טוב אתה עושה שהתחלת מטפל בהוצאת מבחר כתבי פרנהוף. תמונתו מצויה אצלי בתוך אחד הארכיונים שמונחים במרתף בטלביה. לכשתבוא אצלי אפשר שיעלה בידי לספר לך דברים עליו, הרי הכרתיו בילדותי ובאתי אתו בכתובים.⁴⁶ לפני עשרים ושבע שנים פנה אלי משה בנו שמצא מו“ל לכתבי אביו על מנת שאני אכשירם לדפוס. אבל טרוד הייתי ולא נפניתי להם. לימים סיפרתי את הדבר לש' בן ציון⁴⁷ ע”ה ואמר לי שהוא הי' מקבל עליו לעשות נפש לפרנהוף על ידי כתביו.

אותי תמצא בביתי בכל יום ובכל עת, חוץ מיום רביעי אחר הצהריים. מכל מקום טוב שתודיעני תחילה, שהרי הרבה טרדות שאינן צפויות מראש מוכנות לאדם. כתבתי ש"י עגנון ירושלים תלפיות. מכאן אתה למד שחזרתי לביתי לתלפיות ושלו' וכל טוב.

ש"י עגנון

14

תל־אביב, 6.3.50 [י“ז באדר תש”י]

עגנון היקר והנכבד,

אולי תעלה כמה שורות על יעקב טהון⁴⁸ בשביל הפוה"צ בשביל יום השבעה! ⁴⁹

כמה מדאיב. התכוננתי לחוג את יובלו והנה אֵבל תחת יובל.

שלך

ישראל כהן

15

מר כהן יקירי, בבקשה ממך שלח נא את מכתבי זה למר משה בן מנחם.⁵⁰ שאיני יודע את מקומו. ושל' לך וכוח"ט [וכתיבה וחתימה טובה].

ש"י עגנון

חיפשתי את ספרו של לופבן⁵¹ ולא מצאתיו לקנותו. ואתה הן הבטחת לי לשלחו אלי.

16

אסרו חג תשי“א [כ”ג בתשרי תשי"א (4.10.1950)]

מר כהן היקר, ספרו של לופבן הגיעני ואני מודה לך. אבל לצערי מצאתי בו כמה דפים חלקים ודוקא במאמרים שיש לי בהם ענין. בוודאי לא התבוננת בדבר קודם ששלחת לי את הספר.

אם יש לך אכסמפלר אחד מוגה שלם אודה לך מאוד אם תכבדני בו. את הספר הלקוי החזר אחזיר לך לעת מצוא.

בברכה טובה

ש"י עגנון

ירושלים תלפיות

17

ירושלים תלפיות ב' וירא תשי“א [י”ב בחשוון תשי"א (23.10.1950)]

מר כהן היקר, הפעם אודה לך על מתנתך השלימה.⁵² כמדומני שאף האכסמפלר הראשון ששלחת לי שלם הוא. אלא שהעמודים הריקים הטעוני. בקרוב אחזיר לך אכסמפלר אחד. ושל' לך.

ש"י עגנון

18 ⁵³

תל אביב כ“ח בניסן תשי”ב [21.4.1952]

לר' ש“י עגנון היקר, שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

א) הריני מחזיר לך את “החרמון”⁵⁴ בתודה. לאחר שספר פרנהוף⁵⁵ עוּמד ונכנס למכבש הדפוס שוב אין לי צורך בו.

ב) מסרתי את ה“עולם” למר ברור הוא ישתמש בו,⁵⁶ אף בקשתיו לשמרו ולהחזירו לך בלתי מקומט, כרצונך.

ג) הייתי אצל הרב מרגליות, אלא שלא מצאתיו. הנחתי לו פתק שבו ירשתי את בקשתי.⁵⁷

ד) אבקשך לומר לגרשום שלום, שיכתוב משהו על השבתאיות בוצ’ץ.⁵⁸ איני יודע את כתבתו.

ה) שטוחה בקשתי לפניך, שתעורר את מר הברמן לעשות את הביבליוגרפיה של ספרי בוצ’ץ,⁵⁹ וכן שתכתוב בעצמך משהו מיוחד לספר. לא יתכן שתעדר מספר כזה. ועוד: הכן נא את כל התמונות הראויות לבוא בספר (מילר, אביו של מילר, וכו') והמצא אותן לי, ואני אעשה מהן גלופות לאלתר ואחזיר לך את התמונות באורח אכספרס ובאחריות.

זכור ואל תשכח, שאם לא נעשה עכשיו לבוצ’ץ, איש לא יעשה ולעולם לא ייעשה. אני אוסף גם חומר על תקופת ההשמדה, אערכנו ואח"כ אראה אותו לך.⁶⁰

לפי שעה אין לי כל תמונה של בית המדרש ולא של בית הכנסת או של הקהילה. אולי מצויים בידך כרטיסי־מראה כאלה?⁶¹

שא נא את טרחתי והריני מברכך בהבראה מהירה.

שלך

ישראל כהן

אל נא תשכח להוסיף לכל תמונה שמו המפורש של בעליה ותאריך לידתו ומיתתו.

19

יקירי ונכבדי, אין כח אין כח. כשאני עושה דבר הוא נשמט מידי באמצע. הספרים והתמונות של גדולי עירנו מונחים במקום שעכשיו אין ידי מגיעות להם. גם הרשימות הרבות והמרובות שרשמתי לי מתוך שו"ת איני מוצא. בברחי מביתי בימי מלחמת הכיבוש⁶² בלבלתי את מטלטלי ואת כתבי ואת רשימותי ועדיין לא הגעתי לסדרם. קשה מזה שהרבה מהם נאבדו ונגנבו ומהם שאני יודע שהם אצלי איני יודע היכן הם. במצבי זה שאני היום אי אפשר לי לעשות דבר לשם ספר בוטשאטש ואני מצטער שלא ניתן לי לסייע אותך בדבר גדול שכזה. עשה אתה וה' יצליח מעשיך.

בברכה טובה

ש"י עגנון

ירושלים תלפיות ב' קרח תשי“ב [כ”ב בסיוון תשי"ב (15.6.1952)]

אם תעלה לירושלים אל תשכח מלבוא אצלי.

את הקובץ של סופרי א"י⁶³ לא קבלתי.

20

יום 23.6.1952 [ל' בסיוון תשי"ב]

למר עגנון המכובד והיקר שלום רב

מכתבך, שפענחתי תוכנו בקושי רב, ציערני: צער היה לי לקרוא שכוחך תש, וצער היה לי שאתה מסתפק בברכתך ואינך מבטיח לי כל עזרה להתקנת הספר. וכי כיצד תתקיים ברכת ההצלחה שלך, אם לא תצרף עשייה לברכה?

לפיכך הריני חוזר על בקשתי: א) שתשתדל למצוא את התמונות המובטחות של אישי בוצ’ץ; ב) שתדבר עם מר הברמן שיטול על עצמו שיחבר ביבליוגרפיה של הספרים שנדפסו בבוצ’ץ משל אנשי בוצ’ץ וּמשל אחרים;⁶⁴ ג) שתמצא אי אלו מסמכים ותעודות הנוגעים לעירנו ונפרסמם בספר, וכיוצא בזה.

הלא מִצָער הוא, על כל פנים פטור בלא כלום אי אפשר. וּבִין: אין אני מטריח אותך לסייעני בהתקנת אותו חלק שבספר־בוצ’ץ, העוסק בעשרות השנים האחרונות או בפרשת השוֹאָה, אין זה מתקבל על הדעת שתפטור עצמך מסיוע לחלק ההיסטורי של הספר.

אין אני מזדמן לעתים קרובות לירושלים, אבל כשאקלע לשם אשמח לקבל הזמנתך ולבקרך. אקווה שאמצאך בקו הבריאות והשלום.

הואֵל נא להודיעני אם דברי נכנסו ללבך ואם תעשה משהו לספר.

שלך בברכות טובות

ישראל כהן

21

תל־אביב, ט“ו באלול תשי”ב [5.9.1952]

לש“י עגנון היקר שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

בצר לי פניתי לצבי קארל,⁶⁵ שיכתוב לי על הרבנים בבוצ’ץ. וזה פריו…

הריני שולח לך את הדבר לעיון, ומבקשך בכל לשון של בקשה לערוך את “היצירה” הזאת, להשלימה ולשכללה.

אולם כיוון שכתב ידך קשה וכאן מדובר בשמות ובתאריכים, יש צורך שבדבריך ותיקוניך ייכתבו במכונה. כמובן, שכל ההוצאות יסולקו.

והריני מברכך בכוח"ט [בכתיבה וחתימה טובה] ובשנת בריאות ונהורא מעליא.⁶⁶ זה עתה קבלתי ספרך “עד הנה”⁶⁷ ואני מברכך להופעתו.

שלך

ישראל כהן

22 ⁶⁸

ירושלים תלפיות ח"י אלול שנת שמואל יוסף עגנון⁶⁹

[י“ח באלול תשי”ב (8.9.1952)]

כתיבה וחתימה טובה לך יקירי, יפה עשית שכתבת לי, שנתת לי פתחון פה לענות לך על מכתבך שבא עלי בזמן שתקפה אותי מחלתי לא עליך. עתה לענין מאמרו של ק‘.⁷⁰ כמה גרועה מלאכה זו. ממש בושה לקרות דברים קלושים שכאלו. אומר לך דבר, בוטשאטש גדלה והולכת בלבי יותר ויותר ומחמת גדולתה ומחמת חולשתי אי אפשר לי להזדקק לשום דבר על בוטשאטש. מכל מקום מקבל אני עלי בלי נדר לכתוב ביבליוגרפיה של ספרי חכמי בוטשאטש,⁷¹ רק אל תדחק את השעה. לכשיגיע הזמן יעשה הדבר. רוב הספרים אינם מצויים כאן. אפשר אתה מוצא אצל אנשי עירנו שבתל־אביב⁷² את החומשים של ר’ זאב פוהורילע?⁷³ שאל וחקור ודרוש.

בינתים קבלתי את ספרו של פרנהוף.⁷⁴ חבל, דברים ששלחתי לו לפני שמונה וארבעים לא ירד לסוף כוונתם ושיבש אותם. כשתהיה אצלי אראה לך מה הם.⁷⁵ בתולדותיו שכתב בנו החליף פרנהוף בפרנהוף.⁷⁶

בקשה לי אליך, שני גליונות של הפועל הצעיר 38–39 לקח ממני הרב ר' מיכאל טוקוטשינסקי⁷⁷ ולא החזירם לי. אתה יכול למלאות לי את החסר?

אני מחזיר לך את מאמרו של ק'.

אני שמח שבא ספרי לידך.⁷⁸

אם יש בידך ספרו של פרנהוף ציון לאיש מצויין⁷⁹ ואתה מוכן לוותר עליו – תן אותו לי.

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

שמא אתה צריך למכתביו של לופבן עליו השלום?⁸⁰

23

תל־אביב, ג' תשרי תשי"ג [22.9.1952]

לש"י עגנון היקר שלום רב

קבלתי את מכתבך ושמחתי על הבטחתך לתת משהו לספר בוצ’ץ. לא אדפוק בך, אבל רצוני שתחיש ככל האפשר את גמר המלאכה.

אולי עלתה בדעתך איזו עצה למי עלי לפנות שיכתוב על הרבנים בבוטשאטש. כבר יבשתי את מוחי וחקרתי ושאלתי ולא בא דבר נכון במחשבתי. אם יש לך הצעה – אנא הודיעני עליה. הן לא יצוייר הספר בלא עבודה על נושא זה.⁸¹

כפי שקראת אנו מכינים את מבחר כתבי לופבן בכרך אחד גדול, שבו יהיה גם מדור למכתביו.⁸² אודה לך מאוד אם תמציא לי את מכתביו אליך במקורם או בהעתקים. כעבור ימים אחדים אעתיקם ואחזירם לך.

נהניתי מסיפורך ב“הארץ”.⁸³ והריני מברכך בשנה טובה ופוריה.

שלך

ישראל כהן.

24

תל־אביב, י“ג אדר תשי”ג [28.2.1953]

עגנון יקירי ונכבדי,

החומר לספר בוצ’ץ מצטבר והולך, והספר מסתמן ועתיד להיות חשוב.

אבקשך איפוא למלא הבטחתך ולכתוב על מחברי הספרים והדפוסים בבוצ’ץ, או על נושא אחר (אולי הרבנות?). אל נא תדחה עוד את עשית הדבר וענני מיד.

שלך

בברכת חג שמח

ישראל כהן

קשה לי מאוד לקרוא את כתב ידך. ואם אפשר לך לכתוב בכתב מכונה – אודה לך.

25

תל־אביב, ב' אייר תשי"ג [17.4.1953]

לש"י עגנון היקר והנכבד

דברתי עם הרב מרגליות והוא לא נעתר לבקשתי לכתוב על הרבנות בבוצ’ץ. על כן יש צורך למצוא מישהו אחר. אולי יעלה בדעתך איש אחר. הודיעני נא.

הרגשה היא בי, שאם לא נעשה עכשיו למען הדבר הזה – לא יעשה הדבר לעולם.

והריני מאחל לך כל טוב.

שלך

ישראל כהן

26

תל־אביב, 29.4.54 [כ“ו בניסן תשי”ד]

לר' ש“י עגנון שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

כדי לא להשהות את הספר לא המתנתי עד שיודפס “תיקון טעויות”. עכשיו אני שולחוֹ לך.⁸⁴ מה דעתך על הספר?

שלך

ישראל כהן

27 ⁸⁵

תל־אביב, 6.6.1954 [ ה' בסיוון תשי"ד]

עגנון נכבדי ויקירי,

יודע אני את דרכך להשיב, ועל כן מדאיגתני שתיקתך: שמא אינך בקו השלום.

אשמח מאד אם תודיעני על שלומך ובריאותך, ואם תוכל לצרף כמה מלות־תשובה לשאלותי ולמשאלותי בשני מכתבי – מה טוב.

והריני מאחל לך בריות גופא ושלומות

שלך

ישראל כהן

28

ג' תשרי תשט"ו

תל־אביב 30.9.54

לעגנון היקר חתימה טובה ושלום רב

ודאי תזכור שיחתנו על ספר בוצ’ץ בזכרון יעקב,⁸⁶ שבה הבטחת לי לכתוב משהו בשביל אותו ספר לכשיהיה במצב של יציאה לאור.

והנה יכול אני לבשרך, שקבלנו נייר מאמריקה והוא כבר במחסן בתל־אביב, ואני מטפל עכשיו במתן צורה לספר. לפיכך אבקשך להביא בחשבון, שהספר הושהה זמן רב ועכשיו אין כל עיכוב מלבדך. מה טוב היה אילו כתבת פרק על הרבנות. אך אם אין באפשרותך או ברצונך לעשות זאת, גם ענין הספרים בבוצ’ץ או נושא אחר יירצה.

והריני חוזר ומברכך בשנה טובה ומתוקה

שלך בהוקרה

ישראל כהן

נא לכתוב לי, אם אפשר, במכונה, כי כתב ידך קשה לקריאה.

29 ⁸⁷

ירושלים, תלפיות,

ערב סוכות תשט“ו [י”ד בתשרי תשט"ו (11.10.1954)]

יקירי, אני עושה את רצונך והמכתב נכתב על ידי מכונת כתיבה, שבין כך ובין כך אי אפשר לי לכתוב ביד מפני שפרק ימיני תפוח, לא עליך. כתוב לי את האמת לאיזה תאריך בדיוק, לא כדרך הנוגשים, אתה צריך את הביבליוגרפיה. אפשר שיעלה בידי לעשות את רצונך. מכל מקום צריך אתה שתדע שרוב הספרים וביחוד של ר' זאב פוהורילה אינם מצויים ואינם נזכרים אפילו ברשימות ספרים. חזר על אנשי קהלתנו ושאל מהם אם יש בידם חומשיו של וואוי פוהורילה.⁸⁸ על שאר הדברים אכתוב לך בהזדמנות ראשונה. לעת עתה ברכה ושלום והצלחה לספרך ששמעתי שיצא בקרוב.⁸⁹

ומועדים לשמחה

ש"י עגנון

30

תל־אביב, 14.X.54 [י“ז בתשרי תשט”ו]

שלום לעגנון היקר,

תמה אני עליך. הן מסבלנותי ומהמנעותי שלא להיות “כדרך הנוגשים” יכולת להבין, שבאמת הגיעה השעה שתכתוב.

ודע: שהנייר בידינו ורוב החומר בידינו ואני מכינו ואבוא אליך להראותו לך ולהמלך בדעתך. על כן על דרך האמת והמציאות אני מבקשך לכתוב מיד. ולא זו בלבד, אלא שאני מבקשך לרדת לגנזיך ולמצוא שם דברים שיש בהם ענין לפרסום, כדי לגלות את טמוני שפוני בוצ’ץ עירנו. ובטוחני כי חומר רב ברשותך ואין אתה צריך אלא להחליט לתתו לספר.

והריני מברכך בשמחת יום טוב

שלך

ישראל כהן

31

תל אביב, 16.1.55 [כ“ב בטבת תשט”ו]

עגנון מכובדי ויקירי,

הריני לכבדך בספרי “פתחים”⁹⁰ וכן בארבע חוברות “שעשועים”,⁹¹ שהובטחו לך. קראתי את מכתבך להלר⁹² ושמחתי עליו מאד.

אפשר שאהיה השבוע אצלך. אולם, כמדובר, אודיעך תחילה על בואי, כדי שלא להפתיעך.

שלך בברכות רבות

ישראל כהן

32

תל־אביב, כ“ט טבת, תשט”ו [23.1.1955]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

אותן שעות שביליתי אצלך שעות של קורת־רוח גדולה היו לי. ואין צורך לומר ששמחתי על עבודתך בשביל ספר בוצ’ץ, שאני חושב, שלא תתבייש בו וישמש עדות למעינות שפיכו בעירנו ובגליציה בכלל.

ביום המחרת קבלתי מאת שבדרון⁹³ העתק תמונתו של פר' מילר, באופן שיש לי כבר אותו ואת בנו.⁹⁴

אשלח לך את שתי החוברות של “ספרי שעשועים” על מנת להחזירן לי, כי מאלה אין לי כפולים.

ברוב ברכות

שלך ישראל כהן

ד"ש לזוגתך הכבודה.

33

תל־אביב, ז' שבט תשט"ו [30.1.1955]

לרש"י עגנון היקר והנכבד,

נשמט מזכרוני מה שבקשת ממני בענין “דער וועקער”.⁹⁵ אנא כתוב לי במפורש מה רצונך ואעשנו, אם אתה יכול בכתב ברור – כתוב.

מה מצב עבודתך למען ספר בוצ’אץ'?

היה ברוך אתה וזוגתך

שלך ישראל כהן

34

תל־אביב, 22.2.55 [ל' בשבט תשט"ו]

לעגנון היקר והנכבד שלום רב

לצערי, פשפשתי ולא מצאתי אלא חוברת ב' של “שעשועים”. נראה, שמישהו חמל עליה, נטלה – ולא החזירה לי, כנהוג אצל גוברין לוקחי ספרים. אם לא תוכל למצוא אותה בירושלים, אעתיק אני אותה בספרית “שערי ציון” שודאי היא מצויה שם. אך אמור נא לי מה להעתיק. האם רק את המשתתפים או עוד משהו! ⁹⁶

ושוב אני מביע את משאלתי שתחיש את השלמת דבריך.

שלך בהוקרה ובחיבה

ישראל כהן

ד"ש לזוגתך היקרה.

35

תל־אביב, 13.3.55 [י“ט באדר תשט”ו]

לש"י עגנון היקר והנכבד – שלום

פרסמתי בשעתו רשימה זו על בוצ’ץ,⁹⁷ ואתה העירות לי, שיש בה שיבושים. בינתים שכחתי מה היו ערעוריך. אבקשך מאד שתואיל לעבור עליה ולציין את תיקוניך בשפה ברורה ובכתב ברור.⁹⁸ ואני מודה לך על כך.

כל החומר שהיה בידי נמסר לדפוס ועכשיו הוא תובע ממני את מאמרך. עשה נא חסד עמי ועם הספר בוצ’ץ והקדם ככל האפשר את השלמת דבריך.

והריני שלך

ישראל כהן

ד"ש לרעיתך.

36

[סוף אדר או תחילת ניסן תשט"ו (מרס 1955)]

מר כהן היקר, לצערי משועבד אני לזמן ולתחלואי לא עליך. צריך אני להכין את סיפורי לגליון של פסח שבהארץ⁹⁹ ואני טרוד ומוטרד ביום ובלילה.

אי"ה אחר הפסח אענה לך על שאר כל דבריך ואולי יעלה בידי עד לחג השבועות לגמור את הביבליוגרפיה של ספרי בוטשאטש וכן סדר דורות הרבנים.¹⁰⁰ חוס עלי ואל תקפיד עלי. אני בסוף כחי אני ושלו' לך ומועדים לשמחה.

ש"י עגנון

יש לך עוד צורך במלאכת מחשבת?¹⁰¹

מאמרך¹⁰² צריך שינויים הרבה בשמות ובמעשים.

ספרי שעשועים¹⁰³ ב' הגיעני.

37 ¹⁰⁴

ירושלים תלפיות ערב שבת חזון תשט“ו [ג' באב תשט”ו (22.7.1955)]

יקירי מר כהן, סיימתי את הביבליוגרפיה. אם אתה רוצה אשלח אותה לך ואם אתה רוצה לבוא לירושלים אתן אותה לך וכאן נתייעץ על סידורה וכן כל כיוצא. מר שונמי¹⁰⁵ שכבר מנוסה בכגון זה כהדפסת ספרי ביבליוגראפיא הבטיחני לסייע לנו.

כאן נוכל לברר שאר עניינים שצריכים בירור, כגון תמונות וצילומי כתב יד. ומוכן אני לעשות עמך יום שלם ובלבד שנסיים ענין הספר. אל תשכח להביא עמך את מלאכת מחשבת. עשיתי רשימה שלימה של שמות הספרים שנתחברו ע“י אנשי בוטשאטש אחר השואה. מלבד ספרך החדש¹⁰⁶ כבר רשומים כולם. אי”ה אחר שיצא ספר בוטשאטש אפרסם את הרשימה בעתון ביבליוגראפי.¹⁰⁷

צלצל אלי יום קודם לבואך, כדי שאתפנה כולי לכבודך.

שמא כדאי לך להביא עמך את החומר שאתה מפקפק בו, הרי מזקני עירנו אני עכשיו, ואולי אוכל לתת לך עצה מה לקרב ומה לרחק.

ושבת שלו' ומבורך

ש"י עגנון

38

תל־אביב, 25.7.55 [ו' באב תשט"ו]

לעגנון היקר והנכבד שלום רב

כבשורה ממש היתה לי הודעתך על גמר הביבליוגרפיה. אין אתה יודע באיזה לחץ אני נתון מצד הדפוס ומצד צדדים.

אני חושב, שעוד השבוע אוכל לבוא אליך, ובודאי אודיעך תחילה בטלפון.

הודיעני נא מיד כמה עלתה או תעלה התקנת הביבליוגרפיה (העתקה וכו') ואביא עמי צ’ק. שאם אמנם “מזקני בוצ’ץ'” אתה – כדבריך – הרי אינך מגבירי בוצ’ץ'.

להתראות!

שלך בהוקרה

ישראל כהן

39

תל־אביב, ערב סוכות תשט“ז [י”ד בתשרי תשט"ז (30.9.1955)]

עגנון היקר והנכבד,

קודם כל: שנה טובה ומועדים לשמחה. לך ולרעיתך.

לרגל עיכובים שונים (הגיוס,¹⁰⁸ החגים) נתעכב קצת סידור דבריך בדפוס, ובימים אלה ייגמר ואשלח לך את ההגהות ואת ספריך ואת התמונה. הכל שמור אצלי ואין מקום לכל חשש. ואף אתה בקבלך את ההגהות, תוסיף את מה שאתה רוצה להוסיף ותחזיר אותן לי מיד.

והריני מברך אותך שוב בגמר טוב

שלך ישראל כהן

40

תל־אביב,13.XI.55 [כ“ח בחשוון תשט”ז]

לעגנון היקר והנכבד שלום רב

סו"ס [סוף סוף] יכול אני לשלוח לך את ההגהות. הן נשתהו מחמת הגיוסים, שלא היה מי שיעבוד בדפוס.¹⁰⁹

אבקשך מאד להחיש ככל האפשר את החזרת ההגהות, ואם תוסיף – אנא שיהיו הדברים ברורים כמו בכתב היד הראשון.

ספריך שמורים אתי יפה, ובבואי לירושלים, אמציא אותם לך ואל לך לחשוש. אפילו אות אחת לא תפרח מהם. בין שאר השבחים ששבחת את אנשי בוצ’ץ', שכחת שבח אחד, שהם משמרים את ספריהם, ואת הספרים השאולים הם מחזירים לבעליהם.

שלך ביקר ישראל כהן

ד"ש לזוגתך היקרה.

41

תל־אביב, 1.XII.55[ט“ז בכסלו תשט”ז]

לעגנון היקר והנכבד שלום רב

בצפיתי צפיתי להגהות. היום קבלתי מכתב מאת “עם עובד” ומאת הדפוס, שאינם יכולים להמתין עוד ודורשים במפגיע לעמד את הספר.

אבקשך מאד מאד להחזיר לי את ההגהות המתוקנות ולהקל מעלי את העומס.

שלך ישראל כהן

ד"ש לזוגתך היקרה.

42

תל־אביב, 4.XII.55 [י“ט בכסלו תשט”ז]

עגנון יקירי ונכבדי,

שכחתי להמלך בדעתך בענין השם. האם ראוי לקרוא לספר בשם “פנקס בוצ’אץ” או “ספר בוצ’אץ”? הודיעני נא מיד את דעתך. או שמא יש לך שם אחר?

וכן, אם לא החזרת עדיין את ההגהות, אנא החזירם מיד.

שלך בברכות וביקר

ישראל כהן

43

ג' וישב תשט“ז [כ”א בכסלו תשט"ז (6.12.1955)]

יקירי, כאן ההגהה ותוספתה. לואי שיתקנו מה שתיקנתי ויוסיפו מה שהוספתי.

כאן מאמר של הד“ר אלפנביין.¹¹⁰ הגזמות וחוסר דיוק! ¹¹¹ מילר לא הי' קרובו. הבליע בנעימה מה שאמרתי לו ולא הזכיר שם אומרו. החזר לי את המכתב שלו. וכתוב לו קבלתי את מאמרך על רז”פ [ר' זאב פוהורילה]. והי' זה שכרי שלא אצטרך לכתוב לו.

לא החזרת לי את שני קטעי העתונים 1) על מצוה אחת 2) ושפט בצדק דלים.¹¹²

המאמר על יעקב ליב אלפנביין¹¹³ הוא בבחינת בן יכבד אב. ואם אין אתה מביא מאמרים מפורשים על שאר בעל בתים שבבוטשאטש נמצא כאילו אחד הי' אלפנביין ואין צריך לומר טובים ממנו…

בין שמותיהם של בעלי תורה שנזכרו במאמרו של דוד ניימן¹¹⁴ חסרים ר' יוסף פרמינגר,¹¹⁵ ר' זאב טרקל,¹¹⁶ ר' ליב בלום¹¹⁷ ועוד כמה למדנים שבעירנו שנזכרו בספרי שו“ת. ר' ליבוש גלנצר¹¹⁸ דיין הי' ולא אב”ד [אב בית דין]. שאל את דודנו דוד ניימן עד כמה דייק בתוארים, שנתן לו תואר אב בית דין.

הביבליוגרפיא היתה מרויחה אילו היית נותן רווח של שורה בין כל ערך שיש לו מספר מיוחד.

המאמרים על רינגלבלום¹¹⁹ צריכים להנתן זה אחר זה.

לא פנקס בוטשאטש אלא ספר בוטשאטש ויפה משניהם מצבת בוטשאוטש.¹²⁰

ושלום לך

שי"ע

עשרה ימים שכבתי חולה והיום אני יוצא לעיר אצל שונמי לשם השלמת הביבליוגרפיא.

בבקשה ממך שלח לי עוד הגהה אחת אחר כל העמל והטורח שוה אני שתעשה את בקשתי.

44

תל־אביב, 11.XII.55 [כ“ו בכסלו תשט”ז]

לעגנון היקר שלום רב,

תודה על ההגהות.

המאמר של אלפנביין הוא מוגזם, וחוץ מאי־הדיוקים שאתה מצאת, אם ידפס בספר יחשבו, שזהו הארי שבחבורה.

אין איפוא כל פרופורציה בין שאר הדברים ובין זה. מלבד זה אין המדפיס מסכים לקבל חומר נוסף, מאחר שהבטחתי לו עוד לפני שבועות אחדים, שלא אוסיף על החומר. נמצאת הקדרה כשרה והכף כשרה.

אענה לו, כבקשתך, על המכתב ואפטור אותך מלענות.

שלך בברכות

ישראל כהן

דש" לרעיתך היקרה.

45 ¹²¹

ש"י עגנון

תלפיות, ירושלים

כ“ח כסלו, תשט”ז

13.12.55

לכבוד

מר ישראל כהן היקר

רח' ריינס 54

תל־אביב

יקירי

שמחתי לקבל מכתבך ולדעת שהיריעות הגיעוך בשלום. אחזיק לך טובה אם תשלח לי את עלי ההגהה המתוקנים עם ההוספות. ברצוני לראות עוד הגהה אחת – ובודאי לא תמנע ממני את העונג הזה.

בתודה מראש ובברכה,

ש"י עגנון

אם אתה יכול לקצר את מאמרו של אלפנביין על רז“פ [ר' זאב פוהורילה] כדאי להביאו. לענין פרופורציה נתכוונתי על יעקב ליב אלפנביין דודו של ד”ר אלפנביין.

היש לך מאמר על ד"ר מילר???¹²² או לכל הפחות ביבליוגרפיא מפורטת?

46

תל־אביב, י“ג טבת תשט”ז [28.12.1955]

עגנון יקירי ונכבדי.

א) הריני שולח לך את ההגהה ומבקשך בכל לשון של בקשה להחזירה לי מיד. הלא מִצער הוא. כפי שאתה רואה ההגהות הן בעימוד.

ב) כבר רציתי לתת חלק מן המאמר של אלפנביין, אולם חששתי מפני עריכה כזאת, שמא ישפוך עלי המחבר את חמתו – ולתתו כמות שהוא, יש בכך משום סילוף. אדם שאינו בקיא יתהה על האי עורכא ישראל כהן שהכניס פתאום יהודי אחד ונושא אותו כגדול הדור. כך לא ייעשה.¹²³

ג) בינתיים פטרו את הדפוס מדאגה. הוא לא הסכים בשום פנים לקבל עוד מאמר לאחר שכבר אמרתי לו, שעם קבלת הגהותיך – הכל נחתם.

היה ברוך

שלך ישראל כהן

47

כ' טבת (יום פטירת הרמבם ז"ל) תשט"ז [4.1.1956]

מר כהן יקירי, הנה הפסקאות מוגהות מתוך שו“ת מהרש”ל [מורנו הרב ר' שלמה לוריא]¹²⁴ ומתוך שו“ת משאת בנימין,¹²⁵ אף את הפסקא של מגלה טמירין¹²⁶ הגהתי. אם הגהותי קשות לקריאה מוכן אני להשאיל לך את הספרים, אף על פי שדבר זה גורם לי טרחה יתירה ואיבוד זמן וכח. והליכה לבית הדואר. או מוטב לך אתה לבית ספרים בתל אביב ובוודאי תמצא אותם שם. את הפסקא לענין ר' חיים כהן רפ”פ [רפפורט]¹²⁷ בדוק אתה.

סדר הפסקאות כך הוא:

1) רש"ל [ר' שלמה לוריא]

2) משאת בנימין

3) ר' חיים כהן רפ"פ

4) ספר הברית¹²⁸

5) מגלה טמירין

6) ר' אברהם דוד¹²⁹

ויותר טוב בעיני לחבר הכל כאחד היינו גם את שני הפסקאות שמסרתי לך ולקרותן כולן בשם “מתוך ספרים” או “על בוטשאטש”.¹³⁰

וזה הוא הסדר:

1) רש"ל

2) משאת בנימין

3) על מצוה אחת

4) ר' חיים כהן רפ"פ)

5) ספר הברית

6) מגלה טמירין

7) ושפט בצדק דלים

8) חמדת ימים¹³¹

מקוה אני שטרחותי הרבות והמרובות שבזבזתי על הביבליוגרפיא לא יהיו לחנם ואתה בטובך תשים את עיניך לראות אם הגיהו המגיהים כפי הגהותי. בכח שביזבזתי על הביבליוגרפיא יכול הייתי לכתוב שני אורח נטה ללון.¹³²

בברכה טובה שי"ע

48

מר כהן יקירי, אשתך תחי' אמרה לי ששלחת לי הזמנה לכלולות בתכם תחי'.¹³³ הזמנה לא באה לידי וכל ידיעותי באו לי מתוך הפועל הצעיר.¹³⁴ ותיכף לקריאה קפצתי וטלפנתי לביתכם ובירכתיכם בברכת מזל טוב. וכדי לתת חיזוק לברכה כופל אני אותה בכתב. ובכן יהי רצון שהזיווג יעלה יפה ותראו דור ישרים וכל טוב סלה.

בברכת מוקירך

ש"י עגנון

ירושלים תלפיות ה' תרומה תשט“ז [ד' באדר תשט”ז (16.2.1956)]

על ספרך זה לעומת זה¹³⁵ תודה רבה!!! בעל פה נדבר עליו.

49

[ניסן תשט"ז (מרס 1956)]

יקירי, השתדל לקרות את מכתבי להד"ר ישראל אלפנביין ואם יש לך להוסיף עליו – בבקשה! ¹³⁶ אני הולך לאיבוד מרוב הטרדות שאין בי כח להן.

בקשה לי אליך, נשתיירו בידך שני קטעים שלי:

אחד של הארץ

ואחד אולי בכתב מכונה.¹³⁷

בקש! חפש! בדוק! והחזירם אלי! בייחוד זה של הארץ! ומועדים לשמחה.

ש"י עגנון

בבקשה אחר שתקרא את מכתבי לדר אלפנביין שלח אותו אליו תיכף בלא עיכוב!!!

50

תל־אביב, ד' דחוהמ“פ תשט”ז [י“ט בניסן תשט”ז (31.3.2956)]

עגנון יקירי ונכבדי.

הריני ממציא לך את התדפיסים, כבקשתך.¹³⁸

גם הספר כולו כבר הופיע, אלא שנשתהתה יציאתו לשוק מחמת בירורים כספיים שיש לנו עם ההוצאה. בימים אלה יסולקו החשבונות ואוכל לקבל ספרים ואשלח אליך אכסמפלאר מיד.

אלפנביין הוא “נודניק ממדרגה עליונה”. אני שמח שלא הדפסנוהו, שאלמלי הדפסנו מאמרו כשהוא מתוקן על ידי, היה מכריחני בדרך משפטית לחזור ולהדפיס את הספר. החזרתי לו את מאמרו – וחסל.

והריני מברכך בחג שמח ובכל טוב, אותך ואת ביתך.

שלך

ישראל כהן

51 ¹³⁹

ירושלים תלפיות ל“ד בעומר תשט”ז [י“ט באייר תשט”ז (30.4.1956)]

מר כהן יקירי, הנני מברך אותך בברכת מזל טוב על הספר ספר בוטשאטש שנולד לך. יהי רצון שיהא לך קורת רוח ממנו. עדיין לא הספקתי לעיין בו כי שלחת לי את הספר כחבילה, ועד שמצאתי לי שליח ללכת לעיר ולהביאו לי מן הדואר יצאו ימים. אבל רואה אני שעמלת בו יפה יפה ולפום צערא אגרא.

רוצה אני לקנות לי חמשה ששה טפסים לשם קרובי. ועתה אני שואל ממך, דבר עם המו"ל ואמור להם, שיתנו לי הנחה גדולה, כל כמה שאפשר ופקוד עליהם שישלחו לי את החבילה לביתי ממש, ולא כחבילת דואר שמרבה עלי את הטורח.

לשם תיקון הספר מוכן אני לתקן כל שגיאה. ואם ירצה השם לכשתזכה להוציא מהדורא חדשה תמצא אכזמפלר מתוקן. כי יש בו מה לתקן כאשר ראיתי בהשקפה אחת.¹⁴⁰

ושלום לך ולביתך

ש"י עגנון

52

תל־אביב, ג' תמוז תשט"ז [12.6.1956]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

באותו יום ששוחחנו בטלפון הלכתי למר רול¹⁴¹ ומסרתי לו את בקשתך ואת דבריך והוא סיפר לי, שכבר היה ב“עם עובד” וסידר את החבילה אליך וכן את הספר לבילובלוצקי.¹⁴² לקורלצוויל¹⁴³ לא שלח, כמובן, כי לא היתה לו כתבתו.

ואני מודה לך שוב על תרומתך לספר ועל עזרתך, שבלעדיהן היה הספר דל.

בברכה לבבית

שלך

ישראל כהן

53

תל־אביב, ח' טבת תשי"ז [12.12.1956]

לר' ש"י עגנון היקר שלום

בלויה הייתי מוטרד ולא הספקתי אלא לומר לך שלום, אחר כך בקשתיך ולא מצאתיך, והיה צר לי כי רציתי לדבר עמך פא"פ.

אולי אהיה בימים אלה בירושלים, ואכנס לביתך.

שכוֹלנו לא רק סופר, אלא אדם יקר, מיקירי ישראל.¹⁴⁴ הכרתיו יפה יפה. היה מן הקפדנים, המחמירים קודם כל כלפי עצמם. בלי רבב, וי על האי יקירא דבלי בארעא.¹⁴⁵

שלך ביקר ישראל כהן

54

תל־אביב, ג' אדר ב' תשי"ז [6.3.1957]

לר' ש"י עגנון שלום רב

יקירי,

בימים אלה תמלאנה חמישים שנה ל“הפועל הצעיר”.¹⁴⁶ יובל של ממש. אני מכין גליון יובל. איני מעלה על דעתי שדברך יחסר בגליון זה.

אנא, מצא נא משהו בשבילי, אם דברי זכרונות על הפוה"צ, או על אישיו, או כהאי גוונא.

המצא נא לי דבריך עד סוף אדר, כי בניסן יצא הגליון.¹⁴⁷

ענני נא – ומיד

שלך

ישראל כהן

ד"ש לרעיתך היקרה.

55

תל־אביב, 10.3.57 [ז' באדר ב' תשי"ז]

עגנון היקר והנכבד,

תשובתך לא הניחה דעתי. היצוייר, שיפיע גליון־היובל של הפוה"צ ושמך יפקד בו?

אל נא תלך בדרך הקלה. אם אין בידך משהו מיוחד, כתוב נא שורות על לופבן ז"ל, שכה העריץ אותך, או על אהרונוביץ,¹⁴⁸ או על איזו אפיזודה – וכלום צריך אני למנות כרוכל על מה אתה יכול לכתוב!

אחת ברורה לי: אלוקי הפוה"צ לא יסלח לך אם במלאת חמישים שנה תמנע את דבריך ממנו.

אשר לספר גליציה,¹⁴⁹ הרי השבוע הוא יוצא מבית הכריכה, ובצאתו ימצא דרכו אליך.

שלך ביקר

ישראל כהן

56

תל־אביב, ו' בניסן תשי"ז [7.4.1957]

לרש“י עגנון שלום רב וכט”ס [וכל טוב סלה]

אף על פי שעדיין לא קבלתי תשובה ממך על מכתבי, הריני תולה את הדבר בטרדתך בכתיבת משהו בשביל גליון היובל. שכן אינני מדמה כלל ועיקר, שבגליון זה יחסרו שמך ודברך.

והריני מברך אותך ואת ביתך בשמחת החג.

שלך

ישראל כהן

57 ¹⁵⁰

ש"י עגנון ירושלים תלפיות

ב' אחרי תשי“ז [ז' בניסן תשי”ז (8.4.1957)]

יקירי, אני הרגלתי את כל חברי ואת כל מי שיש לי עסק עמו שידעו שהן שלי הן ולאו שלי לאו. ואם כתבתי לך שאין בידי כלום לתת לך אתה חוזר ותובע. פבריקאנט¹⁵¹ עלוב אני ואיני יכול לפברק סיפורים בכל עת ואפילו לשם עורך חשוב שכמותך. אף רחוק אני עכשיו מכתיבת סיפורים. אף למולד¹⁵² חוברת מאה לא נתתי כלום. אף על פי שרציתי לא עלתה בידי. יש זמנים שכותב סיפורים נח ממלאכתו, ובוודאי לא יחיד אני בזה. עתה אתה הוצא את גליון היובל ושמח בו. ואם אמצא אף אני בו מעט נחת מה טוב. ושלום לך.

האם קראת את מכתבי הראשון עד לסופו? הזכרתי שם פרקי גליציה.¹⁵³

מועדים לשמחה

ש"י עגנון

58

תל־אביב, י“א ניסן תשי”ז [12.4.1957]

לש"י עגנון היקר שלום

כועס אני עליך משלושה טעמים:

א) אני לא בקשתיך לפברק סיפורים. חלילה. אף לא ביקשתיך שתמציא לי סיפור דוקא. רמזתי לך שאסתפק בשורות מעטות על לופבן או על אהרונוביץ או כיוצא בזה, ובלבד ששמך לא יעדר.

ב) אתה שם אותי בין עורכים חשובים ביותר, כדי שתוכל להחריף את סירובך להשתתף. ואין הדבר כן, מעולם לא שמעת מפי התגדלות.

ג) השוית “מולד” להפוה“צ. ואין הדבר כן. יובל הפוה”צ אינו דומה בעיני, ואינו יכול להיות דומה גם בעיניך, לא ל“מאזנים” ולא ל“מולד” ולא ל“השילוח”. בו צרור חלק מיצירתך.¹⁵⁴ וחשבתי שרשאי אני להפציר בך שתשתתף.

אולם כדי להוכיח לך, שאף על פי שבאתי לכלל כעס לא באתי לכלל טעות, הריני שולח לך ספר (אמנם בלתי מכורך, כי אין בידי אחר).¹⁵⁵

ואני חוזר ומברך אותך ואת ביתך במועדים לשמחה.

שלך ישראל כהן

59

י“ב אייר תשי”ז

תל־אביב, 13.5.57

לרש"י עגנון היקר,

ודאי שמעת על מועדון “מלוֹא” בתל־אביב, שהוא בית ועד לסופרים ואמנים.¹⁵⁶ כל ליל שבת נדונה בעיה ספרותית או אמנותית, או ספר או ציור וכו'.

מובטחני שתהיה לך שעה של קורת־רוח אם תסכים לבוא באחד מלילי־השבת הקרובים ל“מלוא”.

ענני אם מוכן אתה לכך.

שלך בברכות

ישראל כהן

60 ¹⁵⁷

ירושלים, תלפיות

כ“ח בעומר תשי”ז [י“ג באייר תשי”ז (14.5.1957)]

יקירי, ודאי צריך הייתי להודות לך על הספר ששלחת לי¹⁵⁸ אבל מפני שלא נהניתי ממנו ואיני יכול ליהנות ממנו, מפני שאינו כרוך ואין לי כורך ליתן לו את הספר לכריכה וד"ל.

על מועדון מילוא שמעתי אבל לירד לתל־אביב איני יכול. אדם חלש אני וטלטול הדרך קשה עלי, כל שכן ללון מחוץ לביתי. אני מודה לך על כל כוונה טובה. ואי"ה לכשאפטר מעשיית ספרי הגדול¹⁵⁹ אשתדל לראותך ולדבר עמך על כמה דברים הקרובים ללבותינו.

בברכה טובה

ש"י עגנון

מאסף אני את “הפועל הצעיר”, וכשיוצאת שנה וכל הגליונות שלמים אני כונסם לאוצר ספרי, אבל אם יש גליון פגום אני נותן את כל הגליונות של השנה לבית הספרים הלאומי או למקום אחר. כל זה כותב אני לך, מפני שגליון 34 פגום. אם אתה יוכל לשלוח לי אחר במקומו אוכל לקיים גם שאר הגליונות.

61

תל־אביב, ו' אב תשי"ח [23.7.1958]

לרש"י עגנון היקר והנכבד, שלום

ודאי קבלת את גליון “הפועל הצעיר”, שבו הקדשתי לך מדור צנוע.¹⁶⁰ אולם רצוני לברכך מלב אל לב ולאחר לך אריכות ימים, בריות גופא, נהורא מעליא.

שלך המכבדך ומוקירך

ישראל כהן

62

[אב תשי"ח (יולי או אוגוסט 1958)]

מר כהן יקירי, בבקשה ממך המצא נא בטובך את מכתבי למאיר מוהר¹⁶¹ לבעליו. איני יודע את מקומו.

ועתה דבר לי אליך. שמעתי שאתה עומד לבוא בשבוע הבע"ל לירושלים, בבקשה ממך – התקשר עמי בטלפון 61895 צריך אני לדבר עמך ואני מוכן לבוא לאכסניא שלך.¹⁶²

אם עדיין יש בידך מן הגליון שבאו בו דברים על החתום כאן מטה¹⁶³ בבקשה צוה לשלוח לי גליונות אחדים.

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

קבלת פנים לעגנון בנמל־התעופה בלוד עם שובו ארצה לאחר קבלת פרס נובל לספרות בכ“ח בכסלו תשכ”ז (11.12.1966). יושבים מימין לשמאל: ישראל כהן, זלמן ארן, ש"י עגנון, יוסף אריכא.

63

תל־אביב, מוצש“ק [אב תשי”ח (יולי או אוגוסט 1958)]

לר' ש"י עגנון היקר שלום רב

אילו הייתי בירושלים ודאי הייתי שמח להפגש עמך אם בביתך ואם באַכסניה שלי, אך, לצערי, לא אהיה בשבוע הבא בירושלים.

לפיכך, אם הדבר שיש לך אלי הוא דחוף ואני יכול לעשותו בת"א, במטותא ממך להודיעני מהו, ואעשנו כמיטב יכלתי.

(לא יכלתי לפענח את השורה האחרונה במכתבך ואיני יודע איזה גליון אתה מבקש).

והריני מוקירך ומברכך

ישראל כהן

64

מר כהן היקר, בעוד שלושה ימים אי“ה יורד אני לאשקלון ל”ארמון החורף" שלי¹⁶⁴ ואיני רוצה לטלטל עמי את מצפוני הרע שעדיין לא הודיתי לך.

ובכן תודה וחן חן על דבריך הנעימים – מצד עצמם – ועל המסיבה הנאה שעלתה יפה.¹⁶⁵ מאוד מאוד יראתי שמא אמצא לפני מין בנערינו ובזקנינו¹⁶⁶ והנה הראית לי כי פחד שוא פחדתי. הי' מבורך על זה.

את הפועל הצעיר המכורך קבלתי. מוכן אני בכל עת להחזיר את הגליונות שאינם מכורכים כל כמה שלא הוצאתי מהם את הגליונות שבאו בהם דברים עלי. אבל לשלוח בדואר קשה לי.

שולח אני לך שלושה קונטרסים ביניהם בשעה אחת שהוא יקר מאוד במציאות, כי נדפסו הימנו רק טפסים מועטים. עדיין לא הכנסתי את הסיפור לתוך כתבי.¹⁶⁷ אם תמצא בו חפץ אשמח. את מכתבי לופבן ז“ל אשלח לך אי”ה אחר שובי.¹⁶⁸ שנים הרבה היו מוטלים לפני ולבסוף שמתי אותם בין צרור המכתבים של הנפטרים ע"ה ועכשיו קשה עלי החיפוש.

ושלו' וכל טוב לך ולביתך

ש"י עגנון

ב' בא תשי“ט [ג' בשבט תשי”ט (12.1.1959)]

אם אין אתה מתרשל דרוש בשמי בשלום מאיר מוהר. ממאיר למאיר. איני זוכר אם אמרתי לך שמקס מאיר, מאיר מאיר, כתב את זכרונותיו¹⁶⁹ ואני קראתי בהם. אני מייעץ לבוא עמו בדברים ולפרסם פרקים אחדים מזכרונותיו.

65

ט“ז אדר א' תשי”ט [24.2.1959]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

נטלתי על עצמי, לפני החלטת ועד אגודת הסופרים, לערוך קובץ ספרותי גדול.¹⁷⁰

לפיכך שטוחה בקשתי לפניך, שתתן לי סיפור או פרק מסיפור חדש, ותהי זו עֵדות נאמנה שאתה מושיט ידך לאיש־בוטשאטש אפילו על פתחה של ספרות.¹⁷¹ אני רוצה שהקובץ יהיה יפה וראוי לשמו ואני עושה ככל יכלתי כדי להשיג את השלמות האפשרית. אולם בלעדיך תחוָר מלאכתי.

אקוה שתיענה לעתירתי ואודה לך כל הימים.

בברכות שלך ישראל כהן

66 ¹⁷²

אשקלון א' פקודי תשי“ט [כ”ח באדר א' תשי"ט (8.3.1959]

לישראל כהן היקר, אוי אוי אוי, מה אתה עושה לי. משתדל אני לעבוד עבודה סדורה בסידור כתבי לדפוס¹⁷³ ואתה עתה בא עלי פתאום “בבקשה שטוחה” לתת לך סיפור. זה ג' שנים ששני עורכים תובעים ממני לתת להם סיפור שהבטחתי לתת להם ועדיין אין בידי לפרוע את חובי. משער אני שקודם לשנה אחת לא תצטרך לסיפורי ועד אז אולי ירחם המרחם. לעת עתה הי' בריא ושלם ועשה חיל בעבודתך.

בברכה מוקירך

ש"י עגנון

ראה כמה אני עושה בשבילך, שאני מצייר אותיות.¹⁷⁴

הקבלת את בשעה אחת ועוד כמה דברים ששלחתי לך לפני כמה חדשים?¹⁷⁵

67

תל־אביב, 12.III.59 [ב' באדר ב' תשי"ט]

לר' ש"י עגנון היקר, שלום

אותו ערב לא רציתי להטרידך בדברי כי ראיתיך מוטרד ע"י שונים.¹⁷⁶

ובכן, חוזר אני על בקשתי שתשתתף בקובץ הספרותי,¹⁷⁷ אפילו תצטרך לעשות משהו שמחוץ לגדר הרגיל. וכמה טעמים לדבר:

ראשית, אין דומה עורך מבוצ’אץ שמבקש מעגנון משהו לעורך שאינו מבוצ’אץ.

שנית, עדיין לא נענית לי עד כה אעפ"י שהבטחת לי כבר פעמים אחדות.

שלישית, אני אחראי להצלחת מדוֹר הסיפורים בקובץ, ועגנון חייב לסייע לי להצלחה זו, ואין הצלחתו של הקובץ אפשרית בלי השתתפותו של עגנון.

רביעית, אוהב אני עגנון ואני רוצה שיאהב גם אותי, וכל דבר צריך ראָיה, ואפילו אהבה….

כמדומה לי, ששטחתי לפניך נימוקים כדרבונות ולאחר שיקולים – מובטחני שתעשה את רצוני.

ואודך בכל לב

שלך ישראל כהן

ד"ש לג' עגנון.

הקובץ צריך להופיע בין פסח לשבועות.

68

תל־אביב, כ“ה ניסן תשי”ט [3.5.1959]

לש"י עגנון היקר והנכבד שלום

אל נא תשת עלי חטאת הטרדה, אך למען הקובץ הספרותי לא אחשה.

ובמטותא ממך למלא את בקשתי ולשלוח סיפור לקובץ. לא אַלאה אותך עוד בדברים. דוק ותמצא, שאתה צריך לעשות זאת, אפילו תצטרך לנהוג לפנים משורת הדין.

והריני מברכך מקרב לב

שלך ישראל כהן

69

תל־אביב, 9.6.59 [ג' בסיוון תשי"ט]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

בצפיָתי צפיתי לסיפורך בשביל הקובץ ועדיין אני מצפה לוֹ.

בברכות

ישראל כהן

70

תל־אביב, 16.6.59 [י' בסיוון תשי"ט]

לעגנון היקר שלום

חוששני שמכתבי לא הגיעו לידך, שכן כתבתי אותם לירושלים, ואתה יושב באשקלון.¹⁷⁸ או שמא באמת החלטת לא לענות ולא ליענות לי בענין הקובץ?

הריני מחכה לתשובתך

שלך ישראל כהן

71 ¹⁷⁹

יקירי מר כהן, מכתבך הגיעני ואם לא עניתי לך הרי זה משום שאנשים שכמותנו צריכים להאמין איש לרעהו שהן הוא הן ולאו הוא לאו, שאם לא כן אין סוף להכפלת הדברים.

מכל מקום רוצה אני לבאר לך את מצבי. זקן וחולה אני וימי יוצאים עלי בטרדות שאין כח אפילו לאדם בריא לעמוד בהן. מקרוב ומרחוק פונים אלי בדברים שאין בידי לעשותם ואף לא לענות אפילו על מקצתם. מזכירים וכתבניות אין לי. הכל עושה אני בכחי שתושש והולך מיום ליום. יותר משנים שלושה מכתבים ליום איני מספיק לכתוב ופעמים יוצאים הימים מתוך מחשבות (לענין המכתבים) שאינן מביאות לידי מעשה, רק שמעכבות את עבודתי. זה יותר מעשרה ימים אני יושב וכותב מכתבי תשובה לרבנים לסופרים למורים לתלמידים לקרובים וקרובי קרובים, למחברים ולמו"לים ולעורכים, ולנשים כבודות שמבקשות שאכתוב מאמרי הערכה על בעליהן הדגולים שנפטרו. אין קץ לדברים.

ועתה עוד לענין. אין בידי דבר מן המוכן. זה למעלה משתי שנים שהבטחתי לאחד העורכים לתת לו סיפור ועדיין לא קיימתי את הבטחתי. אם יעזרני ה' ואעשה זאת אז אפנה את עצמי גם לתת לך דבר – אם תרצה.

ושבת שלו' ומבורך

ש"י עגנון

היום נוסף לי צער על צערי, ראיתי ברשימת הרדיו בהארץ שאדם אחד שמואל צצקס עגנון מנגן באקורדיון. כלום לא ימצא בין כל הסופרים (או אגודת הסופרים) מי שיתבע עת עלבוני. כבר יש שלושה בריות בני אדם שנושאים את שמי לשוא.¹⁸⁰

ירושלים תלפיות ו' עש“ק שלח תשי”ט [י“ג בסיוון תשי”ט (19.6.1959)]

72

תל־אביב, י“ט באב תשי”ט [23.8.1959]

לר' ש"י עגנון שלום רב

הואיל והמו"ל לא עמד בדיבורו ביחס למועֵד הופעת הקובץ הספרותי, עדיין לא אֵחרת ותוכל, לכשתרצה, לתת משהו משלך לקובץ זה.

איני צריך לומר לך, שאשמח מאוד אם תעשה כך.

בברכות שלך

ישראל כהן

73

ירושלים תלפיות ג' כי תבוא תשי“ט [י”ב באלול תשי"ט (15.9.1959)]

יקירי מר כהן,

כמו שכתבתי לך אין בידי דבר מן המוכן אף איני יכול להפנות לשום דבר חדש, כל זמן שלא קיימתי את הבטחתי שהבטחתי לחבר אחד מו“ל. מכל מקום אם אתה רוצה יכול אני לשלוח לך את הפרקים הראשונים של סיפורים של בוטשאטש. באמת כבר נדפסו בספרך בוטשאטש וקודם לזה בהארץ,¹⁸¹ אבל כמו שיצאו עכשיו מתחת ידי הרי הם כחדשים. אם אתה מסכים אשלח אותם לך אי”ה שבוע אחר סוכות. קודם לזה ידי מלאות בתיקון הבית לימות החורף ובהכנת החגים.

בברכת כוח"ט [כתיבה וחתימה טובה]

ושנה טובה וכל טוב

ש"י עגנון

האמת אגיד לך, כל זאת הנני עושה רק למענך, כי רוצה אני להקדיש את כחי שתושש והולך לסידור כתבי וד"ל.

74

תל־אביב, 20.9.59 [י“ז באלול תשי”ט]

לרש"י עגנון שלום רב

מסכים! אבל, אנא, עשה זאת מיד. כיוון שאני כבר מעמד ואצטרך “לעכב את הקריאה”.¹⁸²

אני מודה לך על רצונך הטוב ומברכך בשנה טובה ומתוקה. יהי רצון שתאריך ימים ונהורא מעליא תהא שורה עליך תמיד.

שלך

ישראל כהן

75

ה' בכסלו תש"ך

תל־אביב, 6.XI.59 [צ"ל 6.12.59]

לר' ש"י עגנון היקר שלום רב

הייתי כמה שעות בדפוס בירושלים ונטלתי את סיפורך הביתה. קראתי בו והשתעשעתי בו כדרך שמשתעשעים בדברי תורה. כל־אימת שאני קורא בסיפוריך תוהה אני על שיעור כוחך בוואריאציות, שכל אחת עולם מלא. נטלת עיר קטנה ועשית ממנה ש"י עולמות.

לבי המה בי בקראי. לכאורה רינה אתה כותב, אך אליבא דאמת קינה היא על עיר זו, ועל כל כנסת ישראל שבפולין, שנחרבה ונמחתה. זוהי קינה בטעמי נגינה. כמעט אסור ליהנות הנאה גדולה כל כך מנושא כזה.

שוב קפלת תולדות העיר על מאות שנותיה בדפים אחדים.

ואי מודה לך תודה כפולה: א) על שכתבת סיפור כזה להנאות בו את הבריות; ב) ועל שנתת לי את הסיפור הזה לקובץ. אמנם חכיתי זמן רב, אך כדאי היה לחכות לו.

ויהי רצון שעוד שנים רבות תתנוסס בקירבנו ותהי לי ולכולנו מקור השראה.

באהבה

שלך ישראל כהן

76

תל־אביב, כ“ה אייר תש”ך [22.5.1960]

לרש“י עגנון היקר שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

כשקבלתי מכתבך,¹⁸³ תמהתי. שהרי נתתי הוראה מפורשת לשלוח לך ש“ס [שכר־סופרים] ותדפיסים.¹⁸⁴ לאחר שביררתי ענין זה נתגלה לי שאתה צדקת, ומיד הפצרתי בברוידס¹⁸⁵ והוא שלח לך מיד ש”ס ובודאי כבר קבלת אותו. וכן בקשתי את האדמיניסטרטור, שטיפל במשלוח התדפיסים, שיפשפש יפה שמא ימצא עוד קצת תדפיסים בשבילך.

כפי שאתה רואה ישנה שאלת “מנגנון” אפילו באגודת הסופרים.

אך אם התוכן של מכתבך העציבני, הרי עצם מכתבך שמחני, ואני מברך אותך לתאריך עליתך ארצה¹⁸⁶ ומאחל לך חיים ארוכים, חיים של יצירה, חיים של בריאות.

שלך מוקירך

ישראל כהן

77

תל־אביב, א' באלול תש"ך [24.8.1960]

רש"י עגנון היקר,

מה מאד רציתי לראותך, אלא שמחמת טרדותי לא הגעתי עד כה ירושלימה. אני מקווה, שאוכל לבוא בשבוע הבא. אתקשר עמך תחילה, כדי שאבוא לביתך בשעה המתאימה לך.

התחלתי מכין את המאסף השני,¹⁸⁷ ואני מבקשך בכל לשון של בקשה להשתתף גם בו.¹⁸⁸

אוחילה, שהכל אצלך כשורה ואני מברך אותך בחיים של בריאות ושל אור.

שלך

ישראל כהן

78

תל־אביב, הושענא רבה תשכ“א [כ”א בתשרי תשכ"א (12.10.1960)]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

מרוב טרדות איני מגיע ירושלימה, אף על פי שמאד חפצתי לראותך ולדבר עמך פא"פ.

אולם בינתים מתקרב קצוֹ של זמן הוצאת המאסף השני, ודבר אין לי מידך, והלא בלעדיו יהיה המאסף פגום.

על כן אבקשך מאד להכין משהו משלך בשביל המאסף, ואודך מאד.

אקווה ששלום בביתך.

בברכת החג

ישראל כהן

79 ¹⁸⁹

ירושלים תלפיות אסרו חג תשכ“א [כ”ג בתשרי תשכ"א (14.10.1960)]

מר כהן היקר, כחי וזמני נתונים לסיפורי המבקשים להם רב¹⁹⁰ ואיני יכול להסיח דעתי ממנו ולפנות לסיפור אחר. אם עשיתי זאת לשמך לשם המאסף הראשון עשיתי זאת בנפש הדום וכסא¹⁹¹ ועדיין אני מתאבל על זה. עתה לא אשמע לשום אדם שבעולם להפסיק סיפור באמצע בשביל סיפור אחר. ואתה אל תפציר בי ואל תכתוב לי בזה. המכתב הזה שאני כותב לך הוא אחד מחמשה מכתבים שעניתי על מאתים מכתבים שרובם אין לי פנאי אפילו כדי לקרותם.

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

80

תל־אביב, כ“ז כסלו [תשכ”א (16.12.1960)]

לרש“י עגנון שלום וכט”ס [וכל טוב סלה]

בצפיתי צפיתי לדברך בשביל המאסף השני, והנה מתקרב היום האחרון ולא קבלתיו ממך. הכך נוהגים עם בן־עיר? כלום לא ידעת כי עורכי עירך קודמים? ואני קראתי את סיפורך ב“מאזנים” וב“מולד”,¹⁹² ורק לי לא אצלת מברכתך.

אבל עוד אפשר לתקן את המעוּות. ונא ונא לשלוח אלי מיד ממה שבידך ותברכך נפשי.

מוקירך

ישראל כהן

בימי הקונגרס הציוני בהיותי בירושלים¹⁹³ אזמין עצמי אליך ונשוחח על הכל.

81 ¹⁹⁴

ירושלים, תלפיות, ה' חנוכה תשכ“א [כ”ט בכסלו תשכ"א (18.12.1960)]

מר כהן היקר!

מוכן אני לשלוח לך בסוף השבוע דבר למאסף שלך, ואתה כתוב לי דברים ברורים במה אתה רוצה.

א) יש לי המשך יפה לפרקים הראשונים שבאו במאסף,¹⁹⁵ שכולל את ימי הגאון ר' אברהם תאומים¹⁹⁶ ז“ל שהיה רב בעירנו אחרי הצדיק בעל דעת קדושים¹⁹⁷ ז”ל.

ב) סיפורים קטנים ושונים מעין אלה שראית ב“מולד” וב“מאזנים”.¹⁹⁸ כתוב לי אם למסור את זה למר סיון¹⁹⁹ לדפוס. יכול אתה לסמוך עלי שלא אכשילך.

אבל דע, אני עומד עכשיו לפרסם ספר²⁰⁰ ואני משתמש בסיפורים האלה, אם כן אתם צריכים להזדרז בהוצאת המאסף. אמנם עדיין לא שלחתי דברים למו"ל.

התנאים שלי, א. הגהה אחרונה. ב. עשרים–שלושים טפסים.

יפה היה אילו באת אלי ביום מן הימים אחרי הצהריים והיינו מבררים את כל הדברים שח"ו [שחס וחלילה] יש בהם קושי. ינעמו לך הלטקעס²⁰¹שאולי תעשה לך אשתך שתי'²⁰² ודרוש בשלומה בשמי.

ושלו' דרך אגב גם לך

ש"י עגנון

כדי שלא נבוא לידי עירבובי דברים, לטקעס לא ידענו בביטשאש. בביטשאש אכלנו גריוון.²⁰³

82

תל־אביב, א' טבת תשכ"ה [20.12.1960]

לרש"י עגנון שלום רב

נראה לי, שכדאי הפעם להביא במאסף מסיפוריך הקטנים מאלה שנדפסו ב“מולד” וב“מאזנים”.

אולם מחמת קוצר הזמן אבקשך מאד להמציא אותם לידי עוד השבוע. רוצה אני לקראם לפני מסירתם לדפוס וליהנות מהם כדבעי למהווי.²⁰⁴

אני מודה לך ולרעיתך על ה“לאטקעס”, ויהי רצון כאילו אכלתי אותם. בימי הקונגרס הציוני אהיה בירושלים ונתראה.

שלך בהוקרה

ישראל כהן

83 ²⁰⁵

ירושלים תלפיות, מוצאי חנוכה תשכ“א [ב' בטבת תשכ”א (21.12.1960)]

ישראל יקירי,

מבטיח אני מעט ונותן הרבה. הא לך קובץ סיפורים נאים ואתה תן כחכם עיניך וראה מה נתתי לך.²⁰⁶ ודע שאם לא יצא המאסף עד לחג הפסח רשאי אני להדפיס את סיפורי בספר. וקרא את המכתב הקודם והשתדל למלאות את תנאי. לא רבים הם ולא נפלאים הם ממך למלאותם. אמור למר סיון שישתדל בטובו להזדרז ולשלוח לי הגהות בשני טפסים, אחר הגהת המגיה שלו.

אם סיפור אחד או שנים או שלשה לא ימצאו חן בעיניך אף על פי כן אסוף אותם במאספך, כי כוונה גדולה יש לי בצירופים ואל תפרד בין הדבקים.

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

84

ירושלים תלפיות א' ויחי תשכ“א [ו' בטבת תשכ”א (25.12.1960)]

לכבוד

מר ישראל כהן היקר נ"י

שלום רב!

אם רוצה אתה יכול אתה להוסיף לשורת סיפורי את הסיפור השותפים, שמקומו אחר הסיפור הכוס.²⁰⁷ סיפור זה לא בא עוד בשום מקום בדפוס ואין לו שום מקור במעשה ביכלעך.²⁰⁸ שמעתיו מאחד מנכדיו של אותו צדיק.²⁰⁹

כל טוב

ש"י עגנון

85

תל־אביב, כ“ה טבת תשכ”א [13.1.1961]

לרש"י עגנון היקר שלום

רבות מחשבות בלב איש וכו'. סבור הייתי שבימי הקונגרס נוכל להתראות,²¹⁰ אך לא כן היה. בימים הייתי חוזר לת“א, לעבודתי, שאני משועבד לה, ובערבים, לרבות הלילות, הייתי בירושלים בקונגרס. ומובן שהייתי צמוד ל”בנייני האומה". וצער רב נצטערתי על כך.

תודה על סיפוריך הנפלאים. ודאי תקבל השבוע הגהות מהם, ונא להחזירן מיד, כדי שלא תתעכב יציאת הספר לאור.

והריני מברכך במיטב הברכות

שלך

ישראל כהן

86 ²¹¹

מר ישראל כהן היקר, ארבעת הכרכים²¹² הגיעוני אחר שמצאתי איש ללכת לחברת קשר ואחר שמצא האיש איש להביא את הספרים לסניף הארץ ומסניף הארץ לביתי. דברים כהווייתם!

ובכן לאחר שהגיעו ארבעת הכרכים לידי שמחתי עליהם והנחתי אותם לפני לקרות בהם. ומקצתם כבר קראתי. ובלי שפת יתר אומר לך את שבחם. עריכת הדברים בסגנון טוב, ואין צריך לומר הדברים עצמם, טובים ונעימים ומושכים את הלב.

משער אני שיש בידך עוד דברים לכתוב. ואני מברך אותך שיעלה בידך לכתבם כבארבעת הכרכים. אם תהי' בירושלים ואם תחפוץ לראות אותי נדבר בעל פה מה שלא כתבתי בכתב. הלוא יודע אתה שאין כחי בכתיבה על ספרים ודברי סופרים.

ותודה רבה לך על מתנתך

וברכה טובה לך

ש"י עגנון

א' בהר תשכ“ב [ט' באייר תשכ”ב (13.5.1962)]

87 ²¹³

תל־אביב, י“ט אייר תשכ”ב [23.5.1962]

לרש"י עגנון היקר שלום

תודה על דבריך הטובים. דברים כאלה מפי עגנון – לאו מילתא זוטרתא היא.

אני מברכך להעשותך אזרח־כבוד של ירושלים.²¹⁴ בשמחתך לי שמחה. הרגשה היא בי, שמעולם עוד לה היה בדורנו זיווג כזה של יהודי עם ירושלים. אתה מעוגן בירושלים וירושלים מעוגנת בך. מי יתן ותוסיף להיות אזרח רענן בה עוד שנים רבות.

שלך בהוקרה

ישראל כהן

88 ²¹⁵

תל אביב 1.8.63 [י“א באב תשכ”ג]

לר' ש"י עגנון היקר שלום רב

תחילה אברכך בחיים ארוכים שופעי יצירה. אך זה כיליתי לקרוא את פרקך ב"קשת²¹⁶ ואמרתי אכרוך יו­ֹבל ויבוּל ואברכך על שניהם.²¹⁷ בשעת כושר כזאת מותר לומר בפשטות ובפעם המאה: אני אוהב אותך, עגנון, ומוקירך ורואה בך אחד הנסים שאירעו לדורנו ולספרותנו.–

לרגל עניינים שונים הייתי חייב להענות לבקשת חברים ולצורך הענין – ולערוך שתי חוברות של “מאזניים”,²¹⁸ לאחר שישורון קשת²¹⁹ סיים את שנת עריכתו. הריני מבקשך איפוא שתתן לי משהו מאוצרך הטוב בשביל “מאזנים” ותקיים מצות עזב תעזב עמו, שלפי עדותך היו אנשי ביטשאטש אדוקין בה.²²⁰ סלח לי על שהתכפתי בקשה לברכה. כך דרך העולם.

והריני חוזר ואומר לך שלום וכט"ס [וכל טוב סלה]

שלך ישראל כהן

ענני לפי כתבתי:

ישראל כהן

תל אביב

רח' ריינס 54

89

יקירי, אל תקפיד עלי. טרוד הייתי בדברים – שאי אפשר היה לדחותם ולא פתחתי שום מכתב ולא הבטתי מי השולח. ועתה פניתי את עצמי לשעה קלה והרי תשובתי.

כל הזכיות על כתבי ועל תרגומם שמורות בידי הוצאת שוקן. אם יש ענין בתרגום כתבי אתה צריך לפנות להוצאת שוקן.²²¹

לפני כמה שבועות עמדתי לכתוב לך מכתב, לבקש ממך שמא יש לך במערכת עוד הגליון 14 24 דצמבר, שבו נדפס מאמרו של קריב נוצה תחת נוצה.²²² אחד “ממעריצי” לקח מידי את הגליון שלי על מנת להחזירו ולא החזירו. ועתה אם ארצה לסדר לי קו[מ]פלקט²²³ אותו הגליון חסר. בוודאי כבר החמצתי את השעה ולא אמצא עוד את הגליון.

שמא בא לידך ספרה של הגברת שושנה שילוני מבנות בוטשאטש. קרא בו. לא רבים הם כספר הזה בספרי השואה באמיתו.²²⁴

חוזר אני לענין מאמרו של קריב. אולי אפשר לך לספק לי שני גליונות. אחד לשם השלמה ואחד לשם הארכיון. אף במפלצת שכזו היינו ארכיון אני מתעסק, למען ידעו וכו'.

ושלו' לך וכל טוב

ש"י עגנון

ב' תצווה תשכ“ד [ד' אדר תשכ”ד (18.2.1964)]

90

ירושלים 24.3.64 [י“א בניסן תשכ”ד]

למר ישראל כהן הנכבד והיקר

“נעשיתי שליח” למר ש"י עגנון, שהוא ממהר ללכת לבית הכנסת ליאהרצייט²²⁵ של אמו.

לצערו אינו יכול לקבל עליו את הנשיאות של אגודת הסופרים.²²⁶

אי“ה בחוה”מ כשינוח לו מעצבו יכתב לך במיוחד.

מועדים לשמחה

משולם טוכנר²²⁷

בשם ש"י עגנון

נ.ב. מכתב זה כלשונו וכדיוקו הכתיב לי עגנון ובקשני לשלחו אליך מיד. נסיתי להניאו, בקשתיו להענות לבקשתך, וּודאי לבקשת רבים ממוקיריו, אך לא נתרצה. הוא אינו יכול לצאת ממערכתו.

הרשה לי, סופר נכבד, לקחת חלק באכזבתך, אכן צר ל[י].

בברכה נוספת

הנ"ל

91

תל אביב ט' סיוון תשכ"ד [20.5.1964]

עגנון היקר,

לפני שנים הבטחתי לך גליון סאטירי של הפוה“צ, שהוציא קיבוץ מעין ברוך לכבוד חתונת בתי עם בנו של גוברין,²²⁸ שהיו שניהם חברי אותו קיבוץ. ה”חברה" נכנסו לדפוס והדפיסו להם מעטפות של הפוה"צ ואחר כך כתבו מה שכתבו.

בשעה שהבטחתי לך גליון זה לא יכולתי למלא הבטחתי, הואיל והוא נשתקע ולא מצאתיו. עכשיו מצאתיו והריני מקיים הבטחה ישנה.

שלך בברכות רבות

ישראל כהן

92 ²²⁹

מר כהן היקר,

גליון א' של השנה החדשה רובו ככולו מטושטש ואינו ניתן לקריאה ואפילו מתוך יגיעה רבה. אם אפשר אמור לאנשיך שישלחו לי טופס נקי. ואם יש לך צורך בטופס המטושטש אחזירנו לך.

רואה אתה יקירי, מתוך דברים מטושטשים באים לפעמים לידי דברים ברורים, כגון עתה שנזדמן לידי לברך אותך לשנה הבע"ל ולומר לך שכדאי שתראה עצמך אצלי.

ושנה טובה וברכת גמר חתימה טובה

ש"י עגנון

עסוק אני בספרי הגדול עיר ומלואה.²³⁰ העיר זו בוטשאטש עירנו הי“ד ומלואה אנשי עירנו הי”ד.

93

תל אביב 22.9.64, מוצאי החג [ט“ז בתשרי תשכ”ה]

עגנון היקר והנכבד,

ראשית, אברכך בשנה טובה ובמועדים לשמחה. לברכה זו מצטרפת גם רעיתי, מעריצתך.

אני חוזר לענין הכללת אחד הסיפורים באנתולוגיה לסיפורים, שיתורגמו ללשונות לועזיות אחדות.²³¹ שוקן²³² אינו מסכים להרשות נטילת סיפורך. זהו משגה קשה. האנתולוגיה, היוצאת מטעם המכון לתרגומים, תופץ בכל העולם, פשוטו כמשמעו. בלי סיפורך היא תהיה לקויה, אך אני חושב, שגם לך תיגרם עולה. שמא כדאי לברר שנית עם שוקן, וקודם כל ע"י שאתה תדבר אתו.

אודה לך מאד אם תודיעני על כך.

בברכה והוקרה

ישראל כהן

94

ירושלים תלפיות ו עש“ק בראשית תשכ”ה

[י“ט בתשרי תשכ”ה (25.9.1964)]

מר כהן היקר, הימים האחרונים גזלו ממני את כחי. בקושי נגש אני לאחוז עט.

אף אני רוצה שיבואו דברי באנטולוגיה, אלא שכל הזכיות על כתבי מסורות הן בידי המו"ל שמשלם לי את שכרי ופוטר אותי מדאגות פרנסה ואין מן היושר להכניס ראשי בענייניו ואפילו בדבר שהוא לטובה.

דבר עם מר הרמן²³³ בא כוחו של מר שוקן או עם מר שוקן עצמו, הלא דבר הוא שאתקבל.

ושבת שלו' ומבורך

ש"י עגנון

הראה את עצמך לפני!

רואה אתה את מר מיכלי²³⁴ אמור לו שלו' בשמי.

95

ירושלים תלפיות ג' תמוז תשכ"ה [3.7.1965]

לכהן הישראלי כבוד ידידי ישראל כהן,²³⁵ מאחר שלא בירכתיך עד עכשיו לששים שנותיך הפוריות²³⁶ מצפוני מזכיר אותך ששים ביום ואת הברכה שאני חייב לברך אותך. נמצאת נשכר על ידי חסרוני שכל אימת שאני נזכר בך אני מברך סדר ברכות לב. יהי רצון שכולן יתקיימו.

תודה על ספרך על מתתיהו שוהם.²³⁷ עדיין לא בא לידי מחזה ממחזותיו. אבל את שמו אני זוכר מימי התקופה²³⁸ בזמן שלא הסב את שמו מפולקביץ לשהם ונזכר אני גילוי רצון עליו מפי פרישמן.²³⁹

ושלו' וכל טוב

ש"י עגנון

96

תל־אביב, י“ז באדר תשכ”ו [9.3.1966]

לרש"י עגנון היקר והנכבד,

בחול המועד פסח השתא תתקיים ועידת הסופרים בתל אביב.

מה מאד רציתי אני וחברי וחבריך, שגם אתה תפאר את ליל פתיחת הועידה בנוכחותך. לפתיחותיהן של ועידות הסופרים יש ערך חינוכי רב, ושמען יצא.

על כן באתי להזמינך עם רעיתך שתהיה חבר הועידה ואורחה.

אנא, הסכם לכך, ונדאג למקום איכסון מתאים, באחד המלונים שבעיר, שכן מקומות כאלה טעונים הזמנה מראש.

הודיעני נא בטובך על הסכמתך.

שלך בברכות ובהוקרה

ישראל כהן.

97 ²⁴⁰

ירושלים תלפיות, אור ליום ב' ויקהל פקודי תשכ"ו

[כ“ב באדר תשכ”ו (14.3.1966)]

שלום על ישראל. יקירי, לנאום נאומים איני יכול ולשבת בראש מפני הכבוד מעין שייניר יוד²⁴¹ איני רוצה. טעם אחר, לא עליכם איני בקו הבריאות. אני מברך אותך ואת חברינו, יהי רצון שתשרה ברכה עליכם ועל מעשיכם.

אולי נשתייר במערכת גליון או דף מהשיר אנחנו הכתרנוך.²⁴² בבקשה שלח לי גליון או שני גליונות או דף או פיסת דף.

מקוה אני לקבל בקרוב ממך תדפיסים של סיפורי שבמאסף.²⁴³ ואם עשיתם תדפיסים של מאמרו של גבריאל מוקד²⁴⁴ בבקשה ממך שלח לי תדפיס אחד או שנים.

בא אני אליך בהמון בקשות בזמן שאני את בקשתך לא מלאתי. כך דרכו של עולם ואף אני בתוכו.

שכר סיפורי שבמאסף הגיעני. אין ספק בעיני ששלמתי מכיסי למעתיקים יותר ממה שקבלתי שכר על הסיפור.

דברי נתאחרו עד היום. לא היה לי מי שיעתיק את מכתבי ואת כתב ידי אין אתה יכול לקרוא.

קראתי שנולד לך ולעקיבא גוברין²⁴⁵ נכד²⁴⁶ ואני מברך אותך ואת עקיבא גוברין שיחי' בברכת מזל טוב. אם אינך מתרשל אמור לו ברכה בשמי.

מועדים לשמחה

החותם בברכה

ש"י עגנון

98

17.3.66 [כ“ה באדר תשכ”ו]

לרש"י עגנון היקר,

עוד לא השלמתי עם אי הסכמתך²⁴⁷ ואני אכתוב לך טעמי, שאני מקווה שייכנס ללבך.

בינתיים אני ממלא את בקשותיך בחפץ לב ושולח לך: א) תדפיס; ב) גליונות הפועל הצעיר.

והיה ברכה

שלך בהוקרה

ישראל כהן

99

תל־אביב, כ“ה אדר א' תשכ”ז [7.3.1967]

לרש"י עגנון היקר שלום רב

אקווה שכבר נחת קצת ושבת לעבודתך.

בל"ג בעומר השתא תמלאנה 60 שנה להופעת הגליון הראשון של “הפועל הצעיר”.²⁴⁸ אני מכין גליון מוגדל כיאה למאורע זה. איני מתאר לי גליון כזה בלי משהו משלך. הן בעתון זה שיקעת כל כך הרבה ואף הוא לא קיפח אותך.²⁴⁹

אנא, התקן נא בשביל הגליון מה שתתקין, סיפור או זכרונות, ובלבד שתהיה עמי בגליון זה.²⁵⁰

והריני מברכך בבריאות ובכל טוב

שלך ישראל כהן

ש“י עגנון בנמל־התעופה בלוד בשובו ארצה לאחר קבלת פרס נובל לספרות בכ”ח בכסלו תשכ“ז (11.12.1966). מימין לשמאל: דב חומסקי, דן לאור, שיראל כהן, יוסף אריכא, ש”י עגנון.

100 ²⁵¹

פורים של מוקפים²⁵²

ירושלים, תלפיות, י“ד אדר ב' תשכ”ז [26.3.1967]

יקירי,

עדיין לא שבתי למנוחתי והאנשים (הידידים והשונאים) הם בלי רחמים. אין לי מנוח אפילו לשעה קלה. אין צורך לומר שאין אני בא לידי עבודה, אלא אף לא לידי מנוחה גופנית.

אולי שמעת ששמו עלי לנסוע לאמריקה.²⁵³ חשבתי, אחרי שחזרתי מן הנסיעה הארוכה,²⁵⁴ שאשב בשלוה וקפצו עלי בעלי טובות ושולחים אותי לאמריקה.

מאד מאד אני רוצה לשום את דברי בגליון למלאת ששים שנה להפועל הצעיר. עדיין זוכר אני את שלושת הגליונות שראיתי.²⁵⁵ אם יהיה בידי אשלח לך דבר.

בברכה טובה

ש"י עגנון

101

תל־אביב, כ“ב סיוון תשכ”ז [30.6.1967]

עגנון יקירי וחביבי,

מחמת מה שעבר עלינו²⁵⁶ נדחתה הוצאת הגליון המיוחד לכבוד יובל הששים של “הפועל הצעיר”.

על כן אני מחדש את בקשתי שתכתוב בשביל גליון זה משהו ותשתף עצמך ביובלו של עיתון, שכל כך הרבה נתת לו במשך שני דורות.²⁵⁷

למתנתך אחכה

שלך

ישראל כהן

102 ²⁵⁸

ירושלים, שבעה עשר בתמוז תשכ"ז [25.7.1967]

אדון ישראל כהן הנכבד,

ש“י עגנון אבי מו”ר ביקש ממני לכתוב לך לאמור כי זה למעלה משני שבועות שהוא סובל בעיניו וטרוד עם הרופאים המטפלים בו וכי הדבר מפריע לו בעבודתו; אי לכך נדחה עניין כתיבת הסיפור לגליון היובל של שבועונכם המכובד.

בימים האחרונים חלה הטבה ניכרת בבריאות עיניו של אבי והוא מקווה שלאחר תשעה באב (אם בינתיים לא יבוא משיח) ישלח אליך את הסיפור האמור.

בכבוד רב

ח. עגנון²⁵⁹

103

ירושלים תלפיות ערב ראש חודש מנחם אב תשכ"ז [6.8.1967]

ר' ישראל יקירי

הנה אני שולח לך את חלקי לגליון היובל של הפועל הצעיר.

לצערי אין בידי עכשיו לשלוח את ההמשך, שקצתו כתוב על הנייר וקצתו מונח בראשי.²⁶⁰

ושל' לך וכל טוב

ש"י עגנון

אם אתה מדפיס את זה אל תשכח לכתוב בסוף המאמר או בתחילתו – נדפס ברשות הוצאת שוקן ירושלים תל אביב.²⁶¹

ואם משום הקלריקאליות שבסיפור²⁶² אינו לפי רוחך ולפי רוח קוראיך תחזיר אותו לי.

אם אתה נותן מקום לסיפורי שלח לי שלושה ארבעה טפסים של הסיפור. לא כל הגליון.

104

תל־אביב, ב' באב תשכ"ז [8.8.1967]

עגנון היקר

אני מודה לך מאד מאד על תרומתך היפה לעתון היובל.

חביבה עלי ה“קלריקליוּת” שלך מכל הליברליוּת והאפיקורסיוּת שבעולם, והסיפור הקלריקלי מתנוסס בראש העתון.

בברכות נלהבות

שלך ישראל כהן

מובן שאשלח אליך הגהה.

105

תל־אביב, 11.8.67 [ה' באב תשכ"ז]

עגנון היקר

אנא קרא נא והחזר לי את ההגהה המתוקנת.

בברכה

ישראל כהן

106 ²⁶³

ירושלים ת“ו י' מנ”א תשכ"ז [16.8.1967]

ר' ישראל יקירי, רואה אתה כמה מטריד אני את אורחי.²⁶⁴ אבל אומר לך רובם ככולם מקבלים עליהם את טרדותי ואפילו במקום שיש חסרון כיס.

אם אתה רוצה עשה כמוהם ואם אתה רוצה תקן לפי שתיקנתי רק במקום שהתיקון נחוץ.

אם אתה עושה לפי דעתי שלח לי את ההגהה בשתי העתקות לאחר שהגיה המגיה של הפועל הצעיר ושלח את הטכסט כפי שיצא מידי.

כמה קשה לי ההגהה וכמה קשה לי להוציא מתחת ידי כתב יד קודם שנגמר בישולו. דבר זה יכול אתה לראות מן הפתיחה ששלחתי לך לכבודך ולכבוד הפועל הצעיר.²⁶⁵

יוסף שפירא (בינינו לבין עצמנו) לא יצא ידי חובתו כלומר לא נהג יפה בחברים רבים שעשו הרבה לשם הפועל הצעיר.²⁶⁶ מעשיו של אליהו מונציק²⁶⁷ חשובים היו בזמנם יותר ממעשיו של יוסף שפרינצק.²⁶⁸ יש בספר עוד נשכחות רבות אם מדעת וכו‘. ואין בידי להאריך ואין בידי להענות למי שישאל אותי. לא עשה יפה זה שכתב בהפועל הצעיר על יוסף אהרונוביץ שהוא היה מייסדה של הוצאת יפת.²⁶⁹ מייסדה של הוצאת יפת ר’ בנימין²⁷⁰ היה. זכותו של אהרונוביץ לא נחשבת לכלום. אין כאן המקום להאריך. אם יחיינו ה' אתקן הרבה עיוותים “היסטוריים”.

אלמלא ידידי אליעזר רובינשטיין²⁷¹ איני יודע היאך הייתי עושה את ההגהה.

בברכה טובה

ש"י עגנון

 

מסכת־יחסים עם בן־גוריון / ישראל כהן    🔗

דוד בן־גוריון וישראל כהן במועדון “מילוא” (יוני 1961)

התרקמותם של יחסי־גומלין בין בני־אדם בכלל מעולפת מסתורין. קל וחומר יחסים בין מנהיג האומה ובין צעיר מצעירי הדור, שכיסופי התקרבות ממלאים את לבו כתפילת־לחש, ומאידך גיסא מבדיל ביניהם מרחק של גיל ומעמד. גם יחסי וקשרי עם דוד בן־גוריון נארגו ביד גורל רכה ועדינה ונתגבשו אגב מגעים זהירים, מצדי משום יראת־הכבוד, ומצדו מפני שהייתי חבר פעיל במפלגת “הפועל הצעיר”, וגידולי וחינוכי בהשפעת אישיה ומן הסתם קנאי אני להם. והלא היכרותי חלה סוף סוף בתוך מציאותה של מחיצה מפלגתית. ואף־על־פי שכמה וכמה ביטויים של בן־גוריון במכתביו מזמנים שונים, המאפיינים את יחסו האישי אלי, מעידים על נפילתה של מחיצה זו, היתה מידת זהירותו מובלעת, אם כי לא מורגשת בעליל ואבק־חשד, או חשש, זה השפיע לטובה על מהלך התהוותה של הקירבה כגורם המאשש אורך־רוח ומחייב הבנה וטאקט. זאת הרגשתי בחוש, בשעה שכעסו של בן־גוריון עלי הוציא מעטו איזו מילה הפוגעת בי, והוא הזדרז לתקנה במכתב הבא או להתנצל.

*

מפלגת ה“התאחדות”, שאליה הצטרפתי לאחר שעזבתי את “השומר הצעיר”, קירבה אותי אל “הפועל הצעיר”. היכרותי עם אישי “הפועל הצעיר” באה בהדרגה ביוגראפית: תחילה באמצעות שבועונה של מפלגת “הפועל הצעיר” וספרי מנהיגיה, ואחר כך בהזדמנויות שונות בגולה לפני עלותי ארצה.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, חזרתי עם משפחתי לגליציה מבוהמיה, שאליה נתגלגלנו עם נחשול הפליטים שנסו על נפשם מאימת הקוזאקים, שכבשו את גליציה בשנת 1915. עיירת־הולדתי לאשקוביץ, נשרפה לעינינו ולא היה לנו להיכן לחזור, ולכן באנו לקורולובקה (שבה נולד וגדל יעקב פראנק). סבי, ר' יודיל, היה בה שו"ב, וכל משפחתנו בת שבע הנפשות באה להתאכסן בביתו. באותם ימים נמלטו יהודים רבים מאוקראינה מאימת הפוגרומים ומתוך רצון לעלות לארץ־ישראל. גם לקורולובקה הגיעה קבוצת פליטים כזו, וביניהם היה אברך אחד, משכיל, שהביא עמו באורח־פלאים ארגז מלא ספרים מן הספרות העברית החדשה וכן עיתונים וכתבי־עת שונים. דר היה ברחובנו, ולאחר שהתוודענו זה לזה, אני הנער בן הארבע־עשרה וחצי, והוא אברך כבן 28, הראה לי את אוצר ספריו ועיתוניו, וביניהם עשרות גליונות “הפועל הצעיר”, ואף הוסיף כמה דברי הסבר לעיתון זה הבא מארץ־ישראל ונכתב ונערך על־ידי פועלים עברים. ולפי שגם בגולת בוהמיה למדתי מקרא וגמרא וידעתי עברית, שאלתי מאת האברך כמה ספרים עבריים לקריאה וגם את “הפועל הצעיר” קראתי. התייחדתי באהבה עם גליונות העיתון הזה, אך היתה לי חולשת הדעת, מפני שלא הבינותי את חידושי הלשון והמונחים המשמשים בארץ צרכי יום יום, כגון “שיפוצים”, “מען”, “תקציב” וכיוצא בזה, ולא היה מי שיסביר לי את הבלתי ידוע. לאט לאט התגברתי על קשיי הלשון, אולם פגישתי עם “הפועל הצעיר” השפיעה השפעה רעיונית מכרעת עלי, הרגשתי נשיקת רוחות חדשות, התדבקות בהוויה עלומה ונכספת. נתגלו לי פניה החדשות של היצירה הארצישראלית: חלוציות, כיבוש העבודה, איכרים, מתיישבים, חרושת, שפה עברית יומיומית, תרבות עברית חיה, קבוצה, מושב וכיוצא בזה. ציונותי המופשטת, המילולית, נסתפגה ערכים של ממש, לאפלולית החלומות נתלוותה מנורת־המאור. היה לי שיח ושיג עם אישים כיוסף אהרונוביץ, אליעזר יפה, יוסף שפרינצק, אליעזר שוחט, יצחק וולקני, חיים ארלוזורוב, וסופרים כיעקב שטיינברג, יעקב רבינוביץ, שלמה צמח, אשר ברש ורבים אחרים. הם וסיפוריהם ושיריהם ומסותיהם השיבו עלי רוח גדולה וחדשה והקרינו עלי אור גדול של געגועים ורצון להגשמה.

ראש וראשון לכל האישים החדשים היה, כמובן, א.ד. גורדון, שעליו שמעתי גם במקורות אחרים. הוא כבש את לבי ומוחי באמת שלו, בלשונו השרשית, בתמצית יסודותיו האנושיים והלאומיים, כגון: “אנחנו בני העם התלוש, שאין לו שום שרשים באדמה, בטבע, ושאין לו לפי זה שום כוח עצמי של יצירת חיים, עם, שהפרזיטיות שלו נעשתה לו בהכרח טבע שני – אנו באים לשוב אל האדמה, אל החיים הטבעיים העצמיים ואל היצירה של חיים – אל העבודה”. או קריאה זו: “אל הטבע! אל החיים! זאת אומרת – אל האומה! החיים האנושיים מתחילים מן האומה, וחיי האומה מתחילים מן הטבע!”

זאת היתה השפעה ראשונה, יסודית, שנקלטה בי וחידשה בי את כל ישותי. התחלתי לראות את העולם בעין מאירה יותר ולגבש לי תפיסת חיים אחרת ותעודת־חיים חדשה.

מכאן ואילך היה השבועון הזה מלווני תמיד עד עלייתי ומלמדני תורת ארץ־ישראל והגשמה אישית.

ברור, איפוא, שמייד לעלייתי הייתי באורח טבעי חבר במפלגת “הפועל הצעיר”, ולא עבר אלא זמן קצר והיכרתי את יצחק לופבן, עורך השבועון הזה, ואף השתתפתי בו. הייתי אז בפתח־תקווה, בקיבוץ “המשולש”, וקיימתי מצוות כיבוש־העבודה. במושבה זו עברו עלי חבלי ההתערות כפועל וכפעיל בענייני היישוב והמפלגה.

*

היכרותי עם דוד בן־גוריון היתה בתנאים אחרים לגמרי. “אחדות העבודה” לא היתה קרובה לרוחי. אומנם את ה“קונטרס”, כלי מבטאה, התחלתי לקרוא בשנת 1923, והוא היה משלים לי, כמובן, את ידיעותי בענייני א“י, אבל תפיסתה הציונית־הסוציאליסטית של “אחדות העבודה” לא שבתה את לבי. בן־גוריון לא היה, איפוא, ממורי ולא ממנהיגי, אף־על־פי שדבריו, כדברי ברל כצנלסון, הייתי שוקד לקרוא מרחוק, מתוך ידיעה, ששניהם נחשבים לראשי מנהיגיהן של “אחדות־העבודה” וההסתדרות. כשהתיישבתי בפתח־תקוה בסוף שנת 1925 והתחלתי לטפל קצת גם בעייני ציבור הפועלים במקום, עשיתי זאת כחבר “הפועל הצעיר”, ש”אחדות העבודה" היא יריבתה, וממילא גם אישיה וראשיה הם מתנגדי. ואולם לאחר שעליתי, גזרתי על עצמי עירות אישית וציבורית הבודקת הנחות מקובלות ואמיתות מפלגתיות שנמסרו לי על־ידי אנשים אחרים, כדי להגיע למסקנות עצמיות משלי. עשיתי זאת בשקט ובעקביות, וכך הייתי מבקר באספות של “אחדות־העבודה” או במקומות שבהם נאמו מנהיגי “אחדות־העבודה” ותהיתי על קנקנם. בן־גוריון, בן־צבי, רמז, ב. כצנלסון, גולומב, שרת ואחרים היו על “הכוונת שלי”. על בן־גוריון וב. כצנלסון שיניתי את דעתי בתכלית הפשטות, אף־על־פי שלא תמיד שבעתי נחת משניהם. בן־גוריון היה תוקף את מפלגת “הפועל הצעיר” וראשיה בזעם ובמלים קשות. וב. כצנלסון היה תוקף אותם בסחור־סחור אידיאולוגי, שחריפותו היתה קשה שבעתיים. מובן, שהם עוררו את חמתי, והייתי מגונן על מפלגתי, אבל כששככה חמתי, הייתי חוזר אל הערכתי השקולה, השתדלתי להבדיל בין עיקר וטפל, וראיתי בבן־גוריון אישיות דגולה ומנהיג מובהק. לעתים קרובות הקסימוני דבריו, ובייחוד כבשה אותי התלהבותו, שהיתה משחיזה את דיברות־היסוד בהרצאתו או בנאומו, שחדרו עמוקות. אותה שעה הייתי מוחל לו על הנעימה הדמגוגית שהיתה מתגנבת לא־פעם לתוך דבריו על דרכו של “הפועל־הצעיר”. הוא הדין בברל כצנלסון. הערכתי מאד את עושר־מחשבתו וכוח־ביטויו, ולמדתי ממנו הרבה, ביודעים ובלא־יודעים. ואין זה דרכי להתכחש למקור שממנו אני יונק. ואם בחמש השנים הראשונות, שבהן הייתי חבר “הפועל הצעיר”, היה זה דימוי ביני לבין עצמי, שלא תמיד יכול היה להיות גלוי ופשוט ובלי יוצא־מן־הכלל, הרי לאחר איחוד הפוה“צ ו”אחדות העבודה" סולקו המחיצות והעיכובים, וחיבתי העמוקה לבן־גוריון נצטרפה להערכתי, שהוא באמת “גדול־רוח ונגיד־עם”, כביטויו של ביאליק.

לדברו היה משקל מיוחד בעיני, אף־על־פי שלא נעלמו ממני שגיונותיו וחסרונותיו האישיים והציבוריים, אולם לידי הזדהות מלאה עמו הגעתי לאחר שהוא עיצב את “תכנית בילטמור” בשנת 1942, ובכוח האוטוריטה שלו התגבר על השוללים ועל המהססים, והיא נתקבלה כקו המדיני הברור של רוב התנועה הציונית והמפלגה. כלומר, הקמת מדינה יהודית. חשתי בכל הווייתי את צדקת ההכרזה ב“תכנית בילטמור”, האומרת: “סדר העולם החדש, שיקום לאחר הנצחון במלחמת־העולם השנייה, לא יוכל להתבסס על שלום, צדק ושוויון, אלא אם כן יימצא בו פתרון סופי לבעיית חוסר המולדת של היהודים [– – –] וכי ארץ־ישראל תיכון כקהילה יהודית המשולבת במחנהו של העולם הדמוקראטי החדש”.

חלום ישן, שהיה מהבהב בי זמן רב, התחיל לובש לבוש ממשי. אולם כמה מראשי “הפועל הצעיר” לשעבר, שעמהם הלכתי תמיד, כגון שפרינצק, קפלן, לופבן ולבון, לבם לא היה שלם עם “תכנית בילטמור”. שלא כמוני הם היססו באפשרות התגשמותה של תכנית זו בשעה זו. ולפי שהייתי מביע את עמדתי החיובית בצורה ברורה גם בעיתון, ממילא התעורר לא פעם ויכוח בינינו, וזמן־מה אף חשתי עצמי כאילו אני מחוץ לחבורה שלי. זה גרם לי צער רב. הקלה עלי העובדה, שבשביל שבועון “הפועל הצעיר” עצמו היה בחילוקי דעות אלה משום יתרון, מפני שמאמרי הפיקו רצון מאת מחייבי החלטת בילטמור, ונמצא, שאין העיתון מקפח את התבטאותו של הזרם הזה. אולם מהלכיו הציבוריים והמדיניים הנמרצים ומלאי ההשראה של בן־גוריון, בבית המפלגה ומחוצה לו, הכריעו בהדרגה את הכף, ואף חבורה יקרה זו נשתלבה בתוך המאורע ההיסטורי שאין דומה לו בתקומת המדינה. ולא עוד אלא שלא עברו ימים מרובים ושפרינצק נבחר ליו"ר הכנסת, אליעזר קפלן נעשה שר־האוצר ופנחס לבון היה לשר־הבטחון. חילוקי הדעות היו. איפוא, לנחלת־העבר.

אני משער, שבן־גוריון עקב יפה אחרי התנהגותי והתרשם ממנה. על כל פנים, הרגשתי שהוא יוזם מגעים של אהדה עמי.

*

ועוד אירוע גדול קירבני מאד לבן־גוריון. הוועד הפועל הציוני הקים ב־12 באפריל 1947 את מינהלת־העם בת 13 חברים ואת מועצת־העם באולם המוזיאון בתל־אביב בת 37 חברים, ואלה נהפכו לאחר הכרזת העצמאות לממשלה הזמנית ולמועצת המדינה הזמנית. בישיבת מועצת המדינה ביום ו‘, ה’ באייר תש"ח (14 במאי 1948) הוכרז על הקמת מדינת ישראל. בירור פנימי קשה קדם להכרזה זו, שכמה מחברי המפלגה הוותיקים התנגדו לה, מתוך חשש שהיא תביא עמה תוצאות מדיניות קשות, והציעו דחייתה לזמן־מה, ובינתיים תתקיים ההפוגה. אולם כאן הופיע בן־גוריון בכל כובד אחריותו, משקל נימוקיו, סמכותו וכוח־השפעתו והביא לידי הכרעה. הוא התנגד בעוז ובתבונה רבה לכל דחייה שהיא, העשויה להחמיץ את הרגע ההיסטורי הגדול, שלו ציפינו זה דורות, ועלול חלילה לחלוף ולא לחזור. ההכרזה על הקמת המדינה אכן הושמעה בקול צלול ואדיר ב־14 במאי 1948, וחזון המדינה היה לממשות חיה ויומיומית.

זכורני, כשנכנסתי בפעם הראשונה לישיבת מועצת המדינה הזמנית ושמעתי שהיו"ר מסר את רשות הדיבור לראש הממשלה דוד בן־גוריון, דמעו עיני מרוב התרגשות. לא האמנתי למשמע אזני: האומנם מציאות היא או חלום? הייתי רגיל לכל מיני כנויי־כבוד, שבישיבות שונות ובמעמדים מכובדים היו מכבדים בהם את בן־גוריון, ואולם דיבור פשטני כזה: “רשות הדיבור לראש הממשלה דוד בן־גוריון” – לא שמעתי עדיין. והלא אין זה תואר־כבוד סתמי, אלא מונח ציבורי ומדיני מובהק לישות חדשה, שלא היתה ושנבראה עכשיו, לעיני ממש. יש מדינה, ולמדינה יש ממשלה, ולממשלה יש יושב־ראש, ששמו בן־גוריון. הייתי המום. וכשהבטתי מסביבי וראיתי שהכל מתייחסים באורח רגיל ובכובד־ראש למתרחש, והמראה מוחשי הוא ולא דמיוני, מיקדתי את עיני ואת תשומת לבי בבן־גוריון. כי על כן ידעתי מה רב חלקו בהכרעה הרת־גורל זו לאומה ולכל אחד מאתנו. ראיתיו בפשטות כחד־בדרא, שרוח־נבואה נזרקה בו והציל את עתידנו ומדינתנו משגגות מדיניות חמורות וכבדות־תוצאות. שכן רק כפסע היה בין ההכרזה על הקמת המדינה ובין אי־ההכרזה, ומי יודע איזו החמצה היסטורית של שעת־כושר מופלאה היתה כרוכה בכך. חשתי בכל הווייתי את ערכו הסגולי של בן־גוריון, של שיקול דעתו, של נבואת לבו ומסקנותיו המעשיות. ואין ספק, שרבים חשו כמוני והיו מאושרים בתחושתם זו.

*

עם קום המדינה נעשיתי עורך “הפועל הצעיר” במקום יצחק לופבן ז“ל, שנפטר באותם ימים, והקשרים עם בן־גוריון לבשו צורה מוחשית. הייתי נפגש עמו לשיחות קצרות כמעט בכל כינוס מפלגתי, ולפעמים היה מעכב אותי בכינוסים אלה ומשבח את מאמרי ב”הפועל הצעיר", או שואל אותי לזהותו או לטיבו של סופר, שכתב משהו שעורר את דעתו החיובית או השלילית, והייתי משיב לו אגב ליווי בדרכו לחדר מסויים. כעורך עיתון המפלגה הייתי מוזמן לישיבות הוועדה המדינית של המפלגה, ובתוכה היינו מחליפים פיתקאות על ענייני לשון, שנתעוררו אגב דיון בישיבה מבחינה דקדוקית או סמאנטית. על מקצתן שמרתי, והן מופיעות בספר זה, אבל, לצערי, רבות מהן אבדו.

פעם, בישיבת הוועדה המדינית, שעסקה בעניינים העומדים ברומו של עולם, קרא לי בן־גוריון לצאת עמו לחדר אחר. כשיצאנו, טען כנגדי, שבמאמרי אני נוקט כתיב לא נכון במלים שנשאלו מיוונית. לדעתו, צריך לכתוב מוסיקה, סימפוסיון, ולא מוזיקה וסימפוזיון. השבתי לו, שבמקורות העתיקים מצויים שני הכתיבים, והבטחתי לו להמציא אותם לידיו, והם יוכיחו לו, שלאו דווקא יודעי גרמנית סיגלו לעצמם ביטוי בז'. כשחזרנו לחדר־הישיבות, נשאלתי בכתב שאלות על מה דיברנו בחוץ, שכן הכל היו בטוחים, כשם שגם אני הייתי בטוח ברגע הראשון, שדבר נחוץ וחיוני לו אלי, כפי שאירע לא פעם, הנוגע לבעיות הנידונות בשעה זו. וכשסיפרתי להם את האמת, העמידו פנים תמהות וחששו שמא מסתיר אני סוד…

וראוי לספר על “תקרית” אחת עם בן־גוריון שקרתה לי כעורך שלו. מובן מאליו, שלא הייתי משנה ממטבע דבריו של בן־גוריון, שהיה נותן לי בשביל “הפועל הצעיר”, אלא מוסרם לדפוס כמות שהם, לאחר קריאה. אולם פעם אחת עברתי על מידה זו. בן־גוריון הקפיד, כידוע, שלא להשתמש במילת־היחס “את” והיה מוחקה לצורך ושלא לצורך. והנה אירע, שתוך כדי קריאה במאמרו הוספתי “את” במשפט מסוים, הואיל וחסרונה עלול היה, לפי דעתי, לשבש את הבנתו. עשיתי זאת ממש מתוך היסח־הדעת מ“חולשתו” של בן־גוריון. כשקיבל את “הפועל הצעיר” שוחח עמי בטלפון והעיר לי על כך. אמרתי לו, שבדרך כלל לא עשיתי גם במאמרו זה שום עריכה, אבל אם יבדוק ימצא, שכאן היה הכרח גמור להוסיף “את”, כדי שהקורא יבין את הדברים כהלכה. והלא אין הוא מתכוון למחוק את כל “את” מן הלשון העברית, שהרי הפסוק הראשון בספר “בראשית” מתחיל “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”… לאחר שהוסיף לעמוד על דעתו, העזתי ואמרתי לו, שיש אימרה לאטינית עתיקה: “אין הקיסר עליון על המדקדקים”. הרגשתי, שהוא מבודח מן האימרה, ושאל אותי היכן מצאתי אותה. השבתי לו, שמצאתי אותה בספרו של ד"ר ג. אלקושי, שהופיע לא־מזמן, ושמו “אוצר פתגמים וניבים לאטיניים”, והבטחתי לו להעתיקה ולשולחה אליו. השיחה נטתה קצת הצידה, ובינתיים יצאתי בשלום מן המעשה הזה. וזה הנוסח המקורי שהמצאתי לידיו: Caesar non supra grammaticos.

*

המכתב השני המובא בקובץ זה, שכתבתי לבן־גוריון מתוך התעוררות עצמית בלי שקדמה לו שיחה עמו, עוסק במצבו הנפשי של יבנאלי, שנגרם על־ידי ויכוח עם מיטב חבריו על “הפורשים” ומעשיהם. ביני לבין יבנאלי היו קיימים יחסי חבירות וידידות קרובים ביותר, והיינו מבקרים תכופות זה בבית זה. ביודעי את מצוקת רוחו, ולפי בקשת רעייתו הנפלאה, הבאתי את העניין לפני בן־גוריון. הוא לא השיב לי על מכתב זה, שבוודאי לא גרם לו נחת, אבל כפי שנודע לי, ביקר משה שרת בבית יבנאלי, אם בשליחות עצמו או גם בשליחות בן־גוריון, ומצב העניינים תוקן בהדרגה. מכאן ואילך היו המכתבים שלנו מוסבים על נושאים שונים, שהשעה העלתה אותם. אם ענייני־פנים של המפלגה, או אגודת־הסופרים, או ספרי שהמצאתי לו, או תגובותיו על מאמרי וכיוצא בזה.

*

אך הנה איתרע מזלנו ו“עסק הביש” ירד לעולמנו ועירבב אותו. פרשה זו, הקרויה גם פרשת־לבון, חוללה משבר פנימי במפא“י ואף בממשלה והחריגה את מסגרות חיינו. בן־גוריון, שהיה נפש פועלת ונפעלת במשבר זה, יוקרתו נפגעה במאבקו עם אשכול. הוא הוצא, כידוע, מן המפלגה והוקמה רפ”י.

מאותה שעה ואילך שרויה חליפת המכתבים שלנו בסימן זה. בן־גוריון עקב בשקידה יתרה אחרי כל מה שנתפרסם עליו ועל “הפרשה”, ותגובותיו היו מהירות ונמרצות. בייחוד הקפיד על מה שנתפרסם ב“הפועל הצעיר”, והוא רצה שאני אהיה מעין כליא־עורב²⁷² כלפי כל אלה שכותבים עליו רעות. הסברתי לו, שאינני יכול למלא תפקיד זה, שכן הפוה"צ הוא בטאונה הרשמי של המפלגה, אבל נתתי מקום־כבוד לדבריו ככל שיכולתי. בזה הינחתי במידה מסויימת את דעתו, אבל לא את דעתם של אלה שנפגעו על ידיו.

באותה תקופה הייתי זקוק לעירות גדולה, לסבלנות אין־קץ ולשמירה מעולה של חוש־המידה כדי לנווט את העיתון כהלכה. כל מאמר היה צריך להישקל במאזני־בית־מרקחת, כדי לא להיכשל בפרסום דברי התקפה הדדיים, שהיו הופכים את העיתון ל“יריד” ירוד. הרגשתי אחריות כלפי בן־גוריון וראיתי עצמי חייב בכבודו. אמרתי לכל אלה שהייתי צריך לבלום: “בן־גוריון אף על פי שחטא בן־גוריון הוא”. היתה זו משימה בלתי־אפשרית, אלא שסייעה לי בכך העובדה, שלשעבר הייתי חבר “הפועל הצעיר” ולא חבר “אחדות־העבודה”, והשמירה על כבודו של בן־גוריון נתקבלה באמון.

בסוגיה זו ברצוני להבהיר, שצירפתי לחליפת המכתבים גם חלק מן הוויכוח שהיה בינינו ונתפרסם ב“הפועל הצעיר” בתבנית מאמרים. וזה מפני טעם פשוט, שאף אלה, לכאורה, חליפת דברים בינו וביני כעורך העיתון, בנעימה פרטית, דרך הצטדקות. כגון במכתבו מיום 1.12.1968 שילב פיסקה כזו:

“לא אתרעם עליך אם לא תיתן לי לכתוב כל מה שאני רואה צורך להגיד לציבור לפי הבנתי ומצפוני אני – אבל אכתוב רק מה שמצפוני והבנתי מצווים עלי ולא מי שהוא אחר, ויהא אפילו אדם ישר והגון כמוך”.

ובמכתבו מיום 6.1.1969 מצויה פיסקה דומה:

“אין עליך כל חובה לפתוח לפני שערי ‘הפועל הצעיר’. איני חבר במפלגה שלה נאמן העיתון, ואיני מקבל דעת הצמרת השלטת במפלגה זו”.

וכך אמנם נהגתי. ואם תחושתי אינה מטעה אותי, הוא קיבל את עמדתי, שהבהרתי אותה לו בעדינות ובדרך־ארץ, מידות, ששיקפו כאספקלריה המאירה את יחסי העמוק והאמיתי אליו, ושציינו את השיחות ואת חליפת המכתבים ואת הוויכוחים השונים עמו בהפוע“צ וב”דבר".

ואפילו כשזרק בי פעם מרה יתר על המידה בגלל מאמרו של נחום שדמי בהפוע"צ, כתבתי אליו:

“מבחינה ציבורית אתה הולך ונעשה יריב למפלגה, אבל מבחינה אנושית וחברית שוב אין אתה יכול לכבות את חום יחסי אליך. גם דילוגיך עלי אהבה”.

*

אישיותו של בן־גוריון העסיקה אותי כל הימים. ראיתי אותה בגילוייה המגוונים ותמיד חשתי במעמקיה התהומיים. מעולם לא נתקבלה עלי הגירסה, המדגישה בפשטות את הווייתו המדינית כעיקר מהותו וכוחו. ראיתיו כבעל תכונות וסגולות רבות, שלא כולן נראות לעין. אבל פועלות בו להפליא בעת ובעונה אחת במקובץ. ורואה אני זכות גדולה לעצמי, שהגורל זימן אותי עמו והצלחתי לשוחח עמו בכתב ובעל־פה, ואף ברמזי שתיקה משותפת, שמיצו חלק מסוד נפשו. שכן בחליפת מכתבים זו, שנמשכה קרוב לחצי יובל שנים, באו לידי ביטוי לא רק חוות־דעת גלויות על קשת העניינים והבעיות שלנו, אלא גם מצע המסתורין של נפש בן־גוריון. כלומר לא רק הגלוי והמוחשי, אלא גם הסמוי מן העין והשרוי במטמוניות הלב ואינו מגיע לידי מימוש אלא בעקיפין ובדרך הגלגול.

ישנם מכתבים, שאנו דולים מהם, כמו מתוך באר עמוקה, רזי אישיותו. משפטים מלובנים באש מצויים בהם. כי אומנם גנוזה היתה בו אש־תמיד, אש־קודש. ואף־על־פי שבשנות חייו האחרונות היה נדמה לי לפעמים, שגם אש זרה התערבה במעשיו, לא דנתי אותו לכף חובה, אלא ראיתיו כגדול שטעה, כבשר־ודם שסטה, והייתי בטוח שיחזור בתשובה, ודמותו, דמות שיש טהור, לא תיפגע. כי אומנם היה אדם גדול ויהודי גדול, בחיר העם ומורה דרכו, והדורות ינצרוהו בקרבם כתפארת ישראל.

אייר תשמ"ד

1 ²⁷³

24.9.1929 [י“ט באלול תרפ”ט]

שנות המשבר וחוסר העלייה²⁷⁴ דלדלו את שורות החלוץ²⁷⁵ בגולה. השארית המובחרת, שידעה להתגבר על המצוקה ועל השערים הנעולים – כמעט עלתה כולה לארץ בשנה האחרונה. התחדשות העליה הצמיחה תנועה חלוצית חדשה, אולם אין בגולה עכשיו כוחות מתאימים ומספיקים, לא מצד איכותם ולא מצד כמותם, אשר יוכלו לחנך ולהכשיר רזרבות חלוציות חדשות בשביל העבודה בארץ. [– – –]

[– – – ] סימנו לפנינו שורה של חברים, וביניהם גם אותך. ואנו פונים בזאת אליך לקחת על עצמך את השליחות הזאת ולצאת בימים הקרובים לגולה לשם פעולה בהחלוץ. [– – –] אנו מחכים לתשובה תכופה.²⁷⁶

בברכת חברים,

ד. בן־גוריון

2

תל אביב 14 אפריל 1950 [כ“ז בניסן תש”י]

לח' בן־גוריון היקר,

ענין חשוב וכבד־גורל הביאני לצאת מגדרי ולפנות אליך במכתב.

ש. יבנאלי²⁷⁷ הוצא באופן אכזרי ובמחי אחד מכל עבודה ציבורית ומכל עבודה בכלל. הוא יושב בבית ועוסק במה שהוא עוסק.

מזמן לזמן הוא כותב מאמר, הבא להזכיר לי, שאמנם איש גדול ומקורי סוּלק מעל הבמה.

אילו היה זה אדם, שכוחותיו הרוחניים תשו ומאור שׂכלו נקלש, או אילו היה הוא עצמו מקבל את הדין – הייתי אומר: מנהגו של עולם הוא ועלינו להשלים עמו.

אולם יודע אני ועֵד: עם הקמת המדינה, נתאושש האיש ונחשפו בו מעינות חדשים, שלצערי לא רק “המשמרת הצעירה” שבהנהגת התנועה אינה רואה אותם, אלא אף חבריו מנוער, חבריו שמלפני “אחדות העבודה” ושבתוך אחה"ע [אחדות־העבודה]²⁷⁸ אינם מעריכים אותם כהלכה. ולא עוד אלא שהוא עצמו לא קבל את הדין בשום פנים ואופן. וכמי שנפגש עמו זה כחמש־עשרה שנה בחוץ ובבית, הריני אומר, שמצבו זה מכרסם אותו ואת אשתו יקרת־הנפש.

אני יודע את כל פרשת העניינים, ואין ספק, שהוא עצמו שגה שגגות קלות וחמורות²⁷⁹ אולם האם חבר נקמנים אנחנו? ובמי מתנקמים? ביבנאלי, זה האיש אשר כדוגמתו אני מוצא בודדים רק בדורות הקודמים. אדם בעל שאר־רוח, מקורי במחשבתו ובהבעת מאווייו, שתנועתו חיה בקרבו והוא חי בה.

ודאי, הוא אדם קשה. הוא איננו יחיד ב“קשיותו”. כל אדם עצמאי קשה.

אני דברתי עמו ועמה, ומכתלי דבריהם בצבצו יאוש ומבוכה. לא על דרך המליצה. אינני כותב אליך, בן־גוריון, מליצות. יכול לקרות אסון, בן־גוריון. עליך למנעו. ומיד.

תינתן לו עבודה כרוחו וכחפצו. אם אתה ועוד מישהו יחשבו על כך בכובד ראש – תימצא העבודה. ועוד: אל יפנו אותו לעבודה ספרותית. הוא יכול וירצה לעשות זאת מתוך עבודה אחרת.

ועתה שׂא נא, בן־גוריון, על שהטרדתיך. ידיד אני לו ורואה דברים בהתפתחותם הטראגית, שיכולה להמיט קלון על כולנו.

בברכות

ישראל כהן

3 ²⁸⁰

נראה לי, שאין לומר בעברית: יש שתי ברירות. אלא: יש ברירה. מפני שהמושג ברירה כולל ממילא שתי אפשרויות. כשם שאמרת: יש אלטרנטיבה ולא אלטרנטיבות. [ישראל כהן]

לפי ההגיון – כן. אבל אומרים: אלטרנטיבות. [דוד בן־גוריון]

25.9.52 [ו' בתשרי תשי"ג]

4 ²⁸¹

בעברית הקרי הוא תמיד כמו הכתיב. יש הרבה לשונות שאינן יודעות כלל הבחנה בין קרי ובין כתיב. עברית, יוונית, ספרדית, רוסית ועוד.

והשאלה היא איך צריך לכתוב (כלומר איך צריך גם לבטא!).

מוזיקא היא ביטוי גרמני של כתב מוסיקא, כי בלשון זו יש הבדל בין הכתיב ובין הקרי. מדוע יש לכתוב מוסיקה – אוכיח לך, אם יש צורך, כמו שאוכיח לך שיש לכתוב יוסף ולא יוזף – אם כי בגרמנית כותבים יוסף ומבטאים יוזף. בעברית כותבים ומבטאים יוסף.

והס' במוסיקה הכרחית לא פחות מהס' ביוסף. [דוד בן־גוריון]

10.XII.52 [כ“ב בכסלו תשי”ג]

5 ²⁸²

ירושלים, כ“ו בכסלו תשי”ג

14 בדצמבר 1952

11211/4167

לחבר ישראל כהן שלום רב,

שמחתי לדבריך – שמחת משנה. גם על כך שקיבלת פסק דינו של וועד הלשון, וגם הערתך על היוצאים מן הכלל כביכול. אוסיף לך עוד אחד: איזמל (מהמלה היוונית סמילה). היית יכ[ו]ל בעצמך לעמוד על המשותף בכל שלוש המלים שציינת – פרוזבול, פרוזדור, פרוזבוטיה. והוא הדין ביחס לאיזמל: הז' באה לא לפני ווקאל אלא לפני קונסוננט. יש קונסוננטים שמחייבים ז' לפניהם ולא סמך, והם ב‘, ד’, מ‘, ואולי עוד אחדים. וועד הלשון עמד על כך. ויש הוכחה נוספת אופינית: בהתפעל אומרים בעברית הסתכל, אולם הזדקן, כלומר אחרי סמך שבשורש בא הת’ הרגיל של התפעל, אולם לאחר ז' שבשורש משתנה הת' של התפעל בד‘, – כנראה יש “אהבה” מיוחדת בעברית בין ז’ ובין ד' (כמו כן הזדהב). בכל אופן דוגמאותיך אינן סותרות הכלל: ס' בין שתי תנועות מבוטאות ס‘, ולא ז’.

שלך

ד. בן־גוריון

6

שדה בוקר 5.3.54 [ל' באדר א' תשי"ד]

למערכת הפועל הצעיר – שלום רב.

למען הדיוק אבקשכם לפרסם את השורות הבאות.²⁸³

מר ירחמיאל בירן²⁸⁴ במאמרו המעניין “לענין שפינוזא” בגליון הפועל הצעיר 26²⁸⁵ מייחס לי דברים שלא אמרתי, שלא עלו על דעתי ולא עוד – אלא ששללתי אותם בפירוש ברשימתי “נתקן המעוות”²⁸⁶ שמר בירן טוען נגדה. מר בירן קובע “כי בן־גוריון ומנוח²⁸⁷ טעו בכמה מהנחותיהם. אשר לבן־גוריון הדורש ביטולו של החרם²⁸⁸ מצד אחד (ההדגשה שלי) והוצאה מדעית ממלכתית של כתבי שפינוזא – יש להעיר” וכו'. מעולם לא דרשתי ולא הצעתי ביטול החרם. החרם לדעתי נעשה ע"י רבני אמשטרדם וחל על בני קהילתם שקיבלו החרם בזמנם ותו לא. אם מנוח אף הוא מקבל אותו על עצמו – איני שולל זכותו לעשות זאת.²⁸⁹ אבל מר בירן לחינם טרח להוכיח לי “כי להלכה ולמעשה אין החרם קיים עוד”, ולהביא לשם כך שורה של ראיות והוכחות. ברשימתי “נתקן המעוות” אמרתי במפורש: “המעוות הטעון תיקון אינו ביטול החרם. בעינינו החרם הוא קוריוז היסטורי – – אנו מסוגלים להעריך הנסיבות שהביאו לחרם נגד שפינוזה מבלי שנכיר בסמכותו ובתקפו לגבינו. המעוות הטעון תיקון הוא לא דתי, אלא תרבותי ספרותי. הספרות העברית אינה שלמה, כל עוד אינה כוללת את כל כתבי ברוך שפינוזא, חלק מנכסי הרוח הגדולים ביותר של העם היהודי”. ומה צורך היה למר בירן לייחס לי דרישה לביטול החרם – ולהוכיח האבסורד של הדרישה?

ומה הן ההנחות האחרות שכותב הטורים האלה טעה בהן – כפי שקובע מר בירן, “כי בן־גוריון (ומנוח) טעו בכמה מהנחותיהם”? בכל מאמרו של מר בירן לא מצאתי אף שלילה או סתירה אחת להנחות שבמאמרי. יתכן כי טעיתי בכמה מהנחותי שבמאמרי הנ"ל, אך מר בירן נמנע מגילוי הטעות. בדבר אחד עובדתי טעה מר בירן. הדיון שנתקיים לפני שנה על הוצאת כל כתבי ברוך שפינוזה²⁹⁰ בא לא כתוצאה מפניתו של “בית שפינוזה” בחיפה,²⁹¹ אלא לפי הצעת בעל המאמר “נתקן המעוות” ושר החינוך פרופ. ב. דינור.²⁹²

בכבוד רב,

ד. בן־גוריון

7

שדה בוקר 29.6.54 [כ“ח בסיוון תשי”ד]

לישראל כהן – שלום וברכה,

קיבלתי ספרך “פתחים”²⁹³ בתודה ובהנאה, כי הספקתי כבר לקרוא כמה פרקים. שמחתי מאד על מסותיך על האבות והאמהות,²⁹⁴ העזת – ויישר כוחך.

בדבר אחד אני מסופק אם קלעת ולא החטאת: האגדה הנהדרת על קורח (עמ' 61 בספרך)²⁹⁵ – מסופקני אם כוונתה היא כפירושך – להציג את קורח כדימגוג. אגדה זו נראתה לי תמיד כבקורת מוסווה נגד משה. בעל האגדה, נדמה לי, מצדיק דברי קורח, אם כי לכבודם של משה ואהרון הוא מתחיל, כי “קורח ליצן היה”. טענותיו של קורח – קולעות וחריפות ושנונות, ונראה לי שבעל האגדה הוא בסתר לבו עם קורח. תעיין עוד פעם בסופה של האגדה: “כך עלתה לעלובה זו! כל כך הם עושים ותולים בקב”ה – כלום יש תשובה לכך?" בכל אופן בעל האגדה משאיר טענותיו החריפות של קורח בלי תשובה.

בבח [בברכת חברים]

ד. בן־גוריון

ת.ד. 36

תל אביב

8

שדה בוקר 19.7.54 [י“ח בתמוז תשי”ד]

לישראל כהן – שלום רב.

מסופקני אם צדקת באמרך “שלעולם אין האגדה ממעטת את דמותם של ראשונים”.²⁹⁶ יש אגדות שבהן בפירוש ממעטים דמות ראשון – ואיזה ראשון! משה רבינו עצמו. זוהי הגדה של רב על משה שעלה למרום והקב"ה הראהו את עקיבא בן יוסף מלמד לתלמידיו – ומשה לא היה יודע מה הם אומרים ותשש כוחו.²⁹⁷ הכוונה ברורה: עקיבא היה גדול בתורה ממשה רבינו.

בבח [בברכת חברים]

ד. בן־גוריון

ת.ד. 36

תל־אביב

9 ²⁹⁸

כ“ז בתמוז תשט”ו

(17 ביולי 1955)

לכבוד

ישראל כהן

תל־אביב

חבר יקר,

בטוחני שאתה מרגיש, כמוני, בצורך להחליף דברים על שליחותו ומעמדו של העובד האינטלקטואלי בישראל בשעה זו.

ברצוני לזמן חוג מצומצם של אנשי רוח, אנשי מדע ובעלי מקצועות אקדמאיים לשיחה על נושא זה, ואשמח מאד לראותך בין המשתתפים.

הפגישה תתקיים ביום חמישי, ב' באב תשט“ו (21 ביולי 1955) בשעה 4.00 אחה”צ, בירושלים, במועדון “בארי”, רחביה, רח' אלחריזי 9.²⁹⁹

בברכה,

ד. בן־גוריון

10

לח' ד. בן־גוריון היקר שלום רב

הריני מגיש לך את הגליון של הפועל הצעיר, שבמדור המוקדש ליובלך טפלתי באהבה מיוחדת.³⁰⁰

יהי רצון שתוסיף ליהנות מבריות גופא ונהורא מעליא³⁰¹ ותשכון בתוכנו עוד הרבה ימים ותוליכנו קוממיות למטרתנו.

מוקירך

ישראל כהן

בישיבת מרכז מפא"י בדגניה ליובל החמישים של הקבוצה (י“ב בכסלו תשכ”א, 1.12.1960)

11

17.11.1957 [כ“ג בחשון תשי”ח]

לח' ד. בן־גוריון היקר, שלום רב

נדמה לי שאני עושה דבר נכון בהפנותי את תשומת לבך לענין כדלקמן:

ועידת הסופרים המתקיימת אחת לשנתיים, תתכנס בחנוכה, היינו, בעוד חודש ימים בערך.³⁰² הועידה צריכה לעמוד בסימן העשור למדינת ישראל. בועידות הקודמות היית נוהג לברך ע"י שליח, אולם הפעם מן הנאה, הנעים והמועיל יהיה אם תוכל להיפנות לערב־הפתיחה ולומר את דבריך, אם דברי ברכה ואם הרצאה על העשור, לפני משתתפי הועידה. ויהיה בכך משום תשובת־המשקל לועידות שבהן לא השתתפת.³⁰³

יודע אני יפה עד כמה תפוס זמנך, אך האמן לי, שלא הייתי מתערב ולא הייתי מציע לך זאת אלמלא חשתי שהצעה בעתּה אני מציע.

תסלח לי על מכתבי זה, אולם חששתי שמא אצטער אחר כך, שלא כתבתי אליך על ענין זה.

ובהזדמנות זו הריני מברך אותך בכל לב להחלמתך.³⁰⁴

מוקירך

ישראל כהן

12 ³⁰⁵

61.x.19 [ט' בחשוון תשכ"ב]

לבן גוריון

ע' סופית ויסודית של שם או מספר, אינה מושכת אחריה ת' במסורות. רק ה' נהפכת לת'. אף על פי שיש במקרא פעם אחת. זוהי לדעת המרובים טעות, שאין למדים ממנה.³⁰⁶

ישראל כהן

יתכן שבתנך יש טעות, אבל זוהי רק סברה, אבל הימצאות הדבר בתנך היא עובדה, והתנך הוא פוסק אחרון בשימוש המלים הנמצאות בתנך. כל מה שכּשר בתנך – כּשר לכולנו.

[דוד בן־גוריון]

13 ³⁰⁷

ירושלים, ד' בניסן תשכ"ב

8 באפריל 1962

לישראל כהן – שלום וברכה.

קיבלתי בתודה וביקר את מתנת ארבעת הכוכבים של מבחר כתביך.³⁰⁸

רוב הדברים אמנם קראתי עוד בזמנם, ביחוד אישי המקרא,³⁰⁹ – אבל טוב לשמור על הדברים בריכוזם. אין אני מבקר ספרותי ולא סופר, ואם בסמכותי להכריע אם מבקר הוא רק נספח לסופר או בקורת היא סוג ספרותי בפני עצמה³¹⁰ – אולם קורא דברי הבקורת שלך ניהנה כמדברי ספרות. עושר הסגנון, הגישה לכל סופר ברוח טובה, החיפוש אחרי החיוב, המוצלח, הנאה, במקום חיפוש המומים – זהו הקו המציין את בקורתך. יש רק פגם טכני קטן. בכל ספר ניתן תחילה שם הכרך ואחר כך נאמר כרך א,ב,ג,ד, כאילו אותו הכרך יש לו 2 – 3 – 4 חלקים. נדמה לי שיש צורך להקדים את מספר הכרך לשמו, אבל אין זה פוגם בפנים.

בהוקרה ובתודה,

ד. בן גוריון

14

[תשרי תשכ"ד (אוקטובר 1963)]

לח' ד. בן גוריון היקר שלום רב

הריני מברך אותך מקרב לב במלאת לך 77 שנה.³¹¹

יהי רצון שבריאות־הגוף ושפע־רוח ורוב־תושיה יוסיפו להיות מנת חלקך עוד שנים רבות ותימשך השראתך על האומה והתנועה, כאשר הסכּנו כל הימים.³¹²

מוקירך

ישראל כהן

15 ³¹³

תל־אביב, 1.1.65 [כ“ז בטבת תשכ”ח]

למר ישראל כהן – שלום וברכה

אענה לך בקצרה (מחוסר זמן) על שאלותיך:³¹⁴

1) אין שחר לדבר. אין דבר יקר לי – ואני בטוח לרבים מעמנו – ממדינת ישראל.

2) אסור למדינאי להגיד לעמו דבר שקר.

3) על “העסק הביש” ³¹⁵ לא אכתוב, כי הוא מעסיק אותי פחות מכל. מעסיק אותי עוות דין שנעשה בשנת 1960 ע"י שבעת חברי הממשלה.³¹⁶ וועדת חקירה רק תתקן המעוות, ותהיה ברכה למדינה. שום שמץ של נזק, הקל ביותר, לא צפוי למדינה מתיקון המעוות.

4) התשובה לסעיף זה כלולה בסעיף 3.

אין לי שום יסוד לחשוד בך שכתבת מתוך פניה זרה.

בכבוד ובברכה,

ד. בן־גוריון

ת.ד. 19010

תל־אביב

16

תל־אביב 8.7.65 [ח' בתמוז תשכ"ה]

לישראל כהן – שלום וברכה.

אני כותב לך רק מפני שאני מכיר ומוקיר אצילות נפשך. איך פרסמת בעתון שאתה אחראי לדברי השמצות וגסות רוח של נחום שדמי ³¹⁷ הממונה כביכול על הטוהר של מוסדות המפלגה.³¹⁸

אם זה הכיוון של הפועל הצעיר מעכשיו אודה לך אם תתן הוראה למי שנחוץ שיפסיק לשלוח לי העתון של הפועל הצעיר.

הייתי מקוראי הפועל הצעיר עוד בתקופת מפלגת הפועל הצעיר ³¹⁹ – לשפל כזה לא הגיע עד עכשו שום עתון של פועלי א"י – ואני מודה על החסד שעשו אתי ושלחו לי עד עכשו אתה השבועון, ולצערי מוכרח לוותר בעתיד על קבלתו.

בהוקרה אישית

ד. בן־גוריון

מערכת הפועל הצעיר

פה.

העתק לחבר ברקת.³²⁰

17 ³²¹

תל־אביב 9/7.65 [ט' בתמוז תשכ"ה]

לח' בן־גוריון היקר שלום רב

מכתבך הֵמר לי מאד.

אני מקווה שחשת את יחס ההוקרה שלי, ויסולח לי הביטוי הסנטימנטאלי, יחס החיבה שלי, אליך. חיבה זו שאינה תלויה בדבר, כי אם באישיותך, לא נשתנתה בכל הזמנים והמאורעות. רגשתי לא פעם על דבריך, התנגדתי לא פעם למעשה שלך, אך לא נפגעה ההוקרה ולא נתמעטה החיבה. מעולם לא אמרתי לך זאת, כי חששתי מפני אבק חנופה, אך הואיל ואני עורך עיתון ופעמים שאני מופיע על במה ציבורית, ודאי בלט הדבר.

אני נוטל רשות לומר לך דברים מועטים אלה, שיש בהם יותר ממה שאמור בהם במפורש, כדי להבינך למה הֵמר לי מכתבך.

ודאי צדקת באמרך, שהדברים במאמרו של נחום שדמי קשים הם. אך כלום יכול עורך עתון המפלגה לנהוג אחרת? הן שדמי הוא יו“ר המוסד לבקורת, והוא עשה את הנסיון להוכיח מה דינו של המיעוט מבחינת חוקת המפלגה והפראכסיס של המפלגה. איך יכולתי למנוע עכשו? ואיך אוכל למנוע בעתיד, מאמרים מסוג זה? הלא הרשימה הנפרדת ³²² יוצאת למלחמה נגד הרוב במפא”י, ומלחמה מעוררת מלחמה. ויש גם ענין של חופש ההבעה. אני מתאמץ בכל כוחי לשמור על רמה בויכוח ולמנוע גידופים, ואני מוחק ביטויים כאלה. וייתכן שאפשר היה וצריך היה למחוק עוד ביטוי במאמרו של שדמי, אולם חומרתו של המאמר לא היתה פוחתת.

כשלעצמי אכתת את עטי לרסיסים לפני שאיפּתה ע“י יצרי לכתוב כנגדך תיבה של חוסר נימוס. אני מקווה שרחשי חיבתי והוקרתי אליך יכוונו אותי תמיד. אך אינני אדיש, ומעולם לא הייתי אדיש, למה שאתה אומר ולמה שאתה עושה. אני גידולה של מפא”י כפי שנשתלשלה. אני חס על כבודה, רוצה בהצלחתה, ואיני מאמין, שבתקופה נראית לעין, יימצא כוח ציבורי אחר המסוגל להביא יציבות למדינה. ועל כן אתן חלקי לביצורה ולא אניח למוטטה. אף אני אלחם ברשימה הנפרדת, במצעה ובדברי נואמיה. אתווכח אתך בכל יכולתי. אף על פי שלעולם – כך אני מקווה – לעולם לא יתיז קולמוסי מלה של גנאי נגדך.³²³ זאת לא. מבחינה ציבורית אתה הולך ונעשה יריב למפלגה, מבחינה אנושית וחברית שוב אין אתה יכול לכבות את חום יחסי אליך. גם דילוגיך עלי אהבה.³²⁴

על כן מר לי. אני מעולם לא עשיתי “מי שברך”³²⁵ ולא הקטרתי קטורת לאישים המכהנים בכהונות גדולות. אבל בין המעטים שהוקרתי באמת בלבי – היית אתה. והנה לאחר 33 שנות עבודה ב“הפועל הצעיר”³²⁶ אתה כותב אלי, כי “לשפל כזה לא הגיע עד עתה שום עתון של פועלי א”י". וזאת בגלל מאמרו של שדמי! אך גם זה לא ישנה יחסי אליך.

כאן אפסיק, כי מי יודע, שמא אין אתה קורא את דברי ככתיבתם וברוחם. סו"ס כבר פסקת את פסוקך. ואין ספק שבכל גליון חדש של “הפועל הצעיר” אפשר יהיה למצוא דברים קשים נוספים נגד הרשימה הנפרדת. ואני איני יכול להבטיחך שלא יהיו. אין זה עתוני הפרטי.

אולי ניתנה רשות לקוות, שהזמנים ישתנו והחרון והמרירות ייעלמו, ושוב יוכל כל אחד מאיתנו לרחוש כלפי רעהו רחשי כבוד ויקר ולהֵאמן, כי באמת כך הדבר.

בברכה ובהוקרה

ישראל כהן

18

תל־אביב 1.12.65 [ז' בכסלו תשכ"ו]

למערכת הפועל הצעיר – שלום וברכה

איני יודע אם [ל]בן־אדם שהוצא מהמפלגה על ידי המזכירות ואחר כך על ידי בית דין המפלגה ³²⁷ יש הזכות לפרסם אגרת בשבועון המפלגה, ולא אבוא בטענה אם לא תפרסמו דברי,³²⁸ אבל יש לי צורך להעיר על דברי ישראל ישעיהו ³²⁹ שזכו להתפרסם בשער הפועל הצעיר האחרון.³³⁰

אני מניח שהמלים “שהשלב האחרון שלו” (של “המשבר המביך והטרגי”) היא טעות הדפוס וצ"ל שהשלב הראשון שלו.³³¹ הכותב כאילו מביע צער בראותו אותי יושב עם קומץ חברים באגף הימני של הבית.³³²

מדוע זה האגף הימני? באגף זה ישבו מחוללי המערך³³³ ומפ"ם³³⁴ כל השנים. למקרא צערו של ישראל ישעיהו על ישיבתי עם קומץ חברים אני רוצה לנחם אותו. זמן רב היה נדמה שאני בודד לגמרי, ושמחתי וגם תמהתי שנמצאו רבבות ארחים שאף הם הלכו בדרך זו.

עלי לצער את ישראל ישעיהו ולהגיד לו שהפולמוס המר – לא נסתיים, אם כי שמחתי שחברי רפ“י לא הלכו בדרכו של מזכירה של מפאי שהכריז על אנשי רפ”י שהם מוגי־לב וצבועים,³³⁵ ואני מקווה שגם להבא לא יעשו זאת. רוב אנשי מפאי – מובטחני – הם חברים טובים וישרים, אבל: 1) גדול כוח האינרציה 2) נפל עליהם פחד שוא: או אשכול³³⁶ או בגין.³³⁷ היו גם לא מעטים שטובת המפלגה קודמת לדעתם מאמת וצדק.

אין יסוד לדברי ישראל ישעיהו שהיו בדברי “עקיצות קלות וכמעט קלילות”.³³⁸ כנראה אין הוא מעלה על דעתו שאין לדבר כלל על טוהר מוסרי – ללא עקיצה במפא“י. האמנם כל כך נפסל רעיון “טוהר מוסרי” בעיניו – שאינו מעלה כלל על דעתו שאומרים זאת בלי כל כוונה לעקוץ את מי שהוא, או שכל הזכרה של “טוהר מוסרי” עוקצת במפא”י?

בכבוד רב

ד. בן־גוריון

19

חיפה 4.2.66 [י“ד בשבט תשכ”ו]

למערכת הפועל הצעיר – שלום רב

אבקשכם לפרסם השורות הבאות.³³⁹

בגלון 19 של פועל הצעיר נתפרסמה רשימה של מ. שריג³⁴⁰ בשם “השוואה צולעת”,³⁴¹ הבנויה כולה על ידיעה צולעת או אמת צולעת.

לא פרשת לבון³⁴² בשנת 1954 דרשה בירור בשנת 1964 על ידי – אלא עוות הדין של “ועדת השבעה”³⁴³ בשנת 1960, ועל כך נתקיים ויכוח ממושך וחריף במרכז מפא"י (אז עדיין היתה זו גם מפלגתי) ביום 13.12.64.³⁴⁴ זה היה לאחר פרסום חוות הדעת של היועץ המשפטי בממשלת אשכול ³⁴⁵ שבה אמר: “ועדת השבעה התעלמה מהעקרונות האמורים וניהלה את עבודתה מבלי שים לב לסייגים כל שהם המתחייבים על פי כללי הצדק הטבעי ועל פי כללי ניהול תקין של דיון מעין זה”.

– נשאלת השאלה: האם צרכי הבירור של ועדת שרים היו צרכים מיוחדים ושונים מאשר הצורך לברר האמת לאמיתה?

“דעתי היא – אומר היועץ המשפטי – כי הקביעות העובדתיות של ועדת השבעה לא היו עומדות במבחן אילו הן היו מועברות תחת שבט בקרתו של בית משפט בישראל”.

ועל יסוד זה דרשו כמה חברים, ביניהם גם אני, מסירת עוות הדין לבדיקת מוסד משפטי – למען תקן המשגה.³⁴⁶

אשכול התנגד באותה ישיבה לבירור משפטי בנימוק “שאנחנו פותחים קופסת פנדורה של שרשרת אסונות”.

ואדם שמפחד מעשית צדק וגילוי האמת – מותר לאזרח שצדק ואמת לא נהפכו במצפונו למלים נלעגות, לחשוב שהמפחד אינו ראוי להיות ראש ממשלה.

מר מ. שריג מנסה לחזק דבריו באמת צולעת שניה: “שש שנים לאחר מכך (אחרי 1954) פנה לבון,³⁴⁷ שהיה כבר מזכיר ההסתדרות, בתביעה לבירור הענין מחדש, לאחר שהשיג הוכחות נוספות, המעידו שאכן הקצין הבכיר³⁴⁸ נתן את ההוראה על דעת עצמו”. בשתים צולעת כאן האמת: לבון מעולם לא פנה לבירור משפטי אלא להיפך התנגד לו בשנת 1954/5, כפי עדותו של שרת,³⁴⁹ והתנגד לו בשנת 1960 כשהקצין הבכיר דרש בירור משפטי, ומשום מה התנגד אז גם לוי אשכול לתביעה זו. ולא היו ללבון כל הוכחות חדשות.

מ. שריג “מצליע” את האמת בשלישית כאילו אני “חוללתי סערה עצומה ללא תקדים בחיינו” אחרי פעולת ועדת השבעה ב“תביעה אולטימטיבית שלבון יפוטר מתפקידו בהסתדרות”. אין שמץ של אמת בדברים אלה.

תביעתי היתה למסור לבית משפט לבדוק את סירוב הממשלה למסור תביעתו של הקצין הבכיר לועדת החקירה, אם הנוהל של ועדת השבעה, ואם מסקנותיה תואמים האמת הצדק וחוקי היסוד של המדינה.

אני התפטרת מהממשלה – ואי אפשר שמ. שריג לא ידע זאת – כמחאה על עוות הדין של ועדת השבעה, כפי שהתפרסם במכתב התפטרותי לנשיא המדינה,³⁵⁰ ארבעה ימים לפני ישיבת המרכז שבה הציע לוי אשכול “להדיח” את לבון ממזכירות ההסתדרות.

אין שמץ של אמת בדברים כאילו התפטרותי מהממשלה היתה קשורה עם מזכירות לבון.

לבסוף עוד הערה אחת על “אמת צולעת” בדברי מ. שריג: לא נכון ש“הכל השתנה לאחר התפטרותו של ב.ג. והקמת ממשלת אשכול. הפעם תבע וחזר ותבע ב.ג. את חידוש החקירה בשאלה מי נתן את ההוראה”. אף פעם לא תבעתי לברר מי נתן את ההוראה, ולכן לא חזרתי לתביעה זו, אלא התנגדתי לוועדת השבעה, מפני שלממשלה זו אין סמכות שופטת אלא מבצעת, ונלחמתי ואלחם על עוות הדין של ועדת השבעה – באשר זהו כתם מכוער בהווי הממלכתי שלנו.

על “חטא” אחד אני מודה: לא קיבלתי ולא אקבל הכרעת רוב בשום מפלגה – להשלים עם עוות דין ועם חילול האמת והצדק.

בכבוד רב

ד. בן־גוריון

20 ³⁵¹

תל אביב 13.2.66 [כ“ג בשבט תשכ”ו]

לישראל כהן המכובד

שלחי לך לפני שבועים רשימה בתשובה על התקפה ארסית עלי ה“הפועל הצעיר” שאתה עורכו. לא פרסמת תשובתי – וזוהי זכותך.³⁵² אבל הנייר שעליו כתבתי תשובתי – הוא שלי, ועליך להחזיר לי את הרשימה. אני מקוה שתעשה זאת.

בכבוד רב

ד. בן־גוריון

21 ³⁵³

למערכת “הפועל הצעיר” – שלום רב,

איני תמה ואיני מצטער על הקיטרוגים שמופיעים ב“הפועל הצעיר” נגד החתום מטה. סופר עלי בישיבת מזכירות מפא“י שבשתים־עשרה השנים שלוי אשכול עבד אתי בממשלה, הדברים לא היו בסדר אצלי. והמספר היה ראש־הממשלה בימינו, וכשאחד החברים הביע צערו על דברים אלה – גערה בו חברה חשובה ויקרה במפלגה, שהיתה אז שרת־החוץ.³⁵⁴ במשפט המפלגתי שנערך נגד חברי ונגדי הודיע שליחו של ראש־הממשלה, מר שמשון שפירא,³⁵⁵ שאנו ניאו־פשיסטים,³⁵⁶ ומזכיר המפלגה הכריז עלינו שאנו מוגי־לב וצבועים ³⁵⁷ ־ לא תמהנו ולא הצטערנו. אבל לשם מה זקוק עורך “הפועל הצעיר”, שהוא סופר ומבקר מחונן ומכובד, להמציא ציטטות במרכאות־כפולות במכתבי לחברי הממשלה³⁵⁸ ־ שאינן במכתבי, כגון “הסלידה שההחלטות האלה מעוררת אצלם”. היכן שאב עורך “הפועל הצעיר” הידיעה שאין לה שחר, כי אני חינכתי את העם “כי גם ציבילים חייבים לקבל החלטת הממשלה”. היכול עורך הפוע”צ לצטט אף פסוק אחד במאמרי ובספרי שיש בהם תורה" ממלכתית" כזו? בהיותי ראש־ממשלה הייתי תמיד מלמד זכות על האופוזיציה שהיא רשאית לגנות את הממשלה. ומדוע משווה עורך “הפועל הצעיר” החזרת כרטיסי הזמנה למצעד – לסירוב אזרח להישמע ל“מסים, בחירות, בטחון ומדניות חוץ”, שעל־כך מחליט המוסד המחוקק במדינה? האין הזכות להחזיר כרטיסי הזמנה נתונה לכל איש בישראל – אם משום־מה הוא בוחל בהזמנה זו? ואיפה מצא עורך “הפועל הצעיר” במכתבי לחברי הממשלה “נימה של הסתת צבא ישראל נגד מרות ממשלת־ישראל?” האם לא קרא במכתבי ש“אני משבח אותם (את החיילים והמפקדים של לצה"ל) על שהם ממלאים בנאמנות הוראות מוסדות המדינה הנבחרים, כפי שהם חייבים לעשות, גם אם הן מעוררות סלידה”? היכן נאמר במכתבי, כי סלידה אישית זו – אני “מייחס לכל צה”ל?" מותר – ואני אומר זאת לא באירוניה – לעורך הפה"צ להתמלא התלהבות מהחלטת ראש הממשלה, שאין לערוך מצעד צבאי בבירת ישראל, ומותר לו לקבל דעתו של יהודה גוטהלף,³⁵⁹ כי ירושלים היא עיר הנביאים ובה נשמעה הנבואה על אחוות־עמים ושלום עולמי, ולכן אין לערוך בה מצעד צבאי,³⁶⁰ ואין אני מחייב אותו לשאול את עורך “דבר” מדוע לא מחה נגד חלול כבוד “עיר הנביאים” כשראש־ממשלה קודם ערך שלוש פעמים בירושלים מצעד צבאי. אבל מותר לי, שכבוד ירושלים – עיר הנביאים, יקר לי אולי לא־פחות מאשר ליהודה גוטהלף, לסלוד מהחרם שהוטל על עריכת מצעד צבאי בירושלים ולהביע סלידה זו ברבים, ולא רק מותר – אלא כך אני רואה חובתי לעיר הנביאים.

ובלי ספק, מותר לעורך “הפועל הצעיר” לחלוק על דעתי, וגם לקטרג עלי, אבל למה סילופי ציטטות והמצאת עלילה שאני “מסית צבא הגנה לישראל נגד מרות ממשלת ישראל?”

בכבוד רב,

דוד בן־גוריון

תל אביב 3.5.1966 [י“ג באייר תשכ”ו]

22 ³⁶¹

[כ' באייר תשכ"ו (10.5.1966)]

תשובת העורך:

א) אין זה סוד, שלא כל מאמר המופיע בראש הגליון הוא משל העורך דווקא; ואף לא כל הפרקים של “מפרקי הימים” ב“הפועל הצעיר” נכתבים על ידי העורך. אבל אין זה גורע מאחריותו של העורך לכל מה שמתפרסם במדור זה בחתימת ה. ה.

ב) אני מצטער, שלא הקפדתי בשעת הגהת המאמר די הצורך, באופן שהמרכאות הסופיות בקטע המשפט, “הסלידה שהחלטות אלה מעוררות אצלם” ולא לאחריה. שכן המלה “אצלם” היא תוספת משל הכותב.

אולם אם מבחינת טעמי־הפיסוק הפורמאליים אין המלה “אצלם” כלולה בדברי הח' בן־גוריון, הרי מבחינה עניינית והגיונית זהו המובן וזהו הפירוש. והרי דבריו כפי שנתפרסמו בשמו:

“שותף אני לצער ולכאב של חיילי צה”ל וקציניו, שנגזר עליהם להחרים את ירושלים ביום העצמאות ואני משבח אותם על שהם ממלאים בנאמנות הוראות מוסדות המדינה הנבחרים, כפי שהם חייבים לעשות, גם אם הן מעוררות סלידה".

אילו היה הח' בן־גוריון כותב, “שהן מעוררות בי סלידה”, היה הדין עמו והיה יכול לטעון שזוהי “סלידה אישית”, שאין לייחסה לכל צה“ל. עכשיו שתיבה קטנה וחשובה זו נעדרת, פירשו הכל, ובצדק, כפי שפירשו, כלומר, שהן מעוררות סלידה בצה”ל, ומשני הטעמים פירשו כך. ראשית, אם ההחלטות אינן מעוררות סלידה בצה“ל מה רבותא יש בכך שהם “ממלאים בנאמנות הוראות” וכו'? רק אם חיילי צה”ל וקציניו מרגישים סלידה ובכל זאת ממלאים הוראות – יש בכך מעשה הראוי לציון. ושנית, סמיכותה של המלה “להחרים”, המקפלת בתוכה אלמנט של שרירות ומקפחת את השיקול המדיני של ממשלה נבחרת ואחראית, החמירה את דברי בן־גוריון, הטילה בה גוֹן של קריאה למרי והרחיבה את שייכותה של הסלידה לצה"ל.

ג) תמה אני על הפסול שנמצא במשפט, שבן־גוריון חינך את העם לכך, “כי גם ציבילים חייבים לקבל החלטת הממשלה”. אני רואה זכות לבן־גוריון בחינוך זה. כלום ממשלה וראש ממשלה יכולים לחנך שלא ברוח זו? ומדוע אין חינוך זה מבוסס על חובה ממלכתית אמיתית, ולא על “ממלכתית” במרכאות?

ד) ואשר לנימה של “הסתת צבא ישראל נגד מרות ישראל”, ודאי קרא הח' בן־גוריון גם תגובות אחרות בעתונות, ובתוכן דברי רב־אלוף יעקב דורי³⁶² ב“מבט חדש” (גליון מס' 36).³⁶³ הוא ודאי נאמן יותר ולא נתכוון להמציא עלילות, ובכל זאת אמר:

“לא רק בעתונות עוררו הדברים מה שעוררו, אלא גם אצלי, ואין אני סבור, שהרגשתי היא הרגשת־יחיד, עוררו חלק מדבריו מורת רוח. – – – אולם, כאמור, משגה חמור שגה בן־גוריון בדבריו על צה”ל או אל צה“ל (ואין זה משנה), ואני תוהה על דברים אלה במורת־רוח. כי דווקא הוא, האיש שעמד תמיד בעוז רוח, נגד כל ניסיון, והיו נסיונות לא מעטים, לפני קום המדינה ובעצם מלחמת הקוממיות, להפוך את ההגנה, ולאחר מכן את צה”ל בראשיתו, לזרוע של מפלגה או מפלגות מסויימות, ובנסיונות אלה נחלץ בן־גוריון והטיל בהם את מלוא סמכותו ומצפונו, והצליח לסכל את הנסיונות האלה, ולהוביל את צה“ל בדרך הממלכתית הצרופה. וצה”ל, נכון והינו, ואני בטוח שיהיה לעולם, זרוע העם כולו ומקבל מרותו אך ורק מהסמכות הנבחרת של העם – היינו, ממשלתו החוקית. ואיך זה לא הרגיש בן־גוריון שבדברים שאמר על צה“ל והבעת שותפותו, לצער ולכאב של חיילי צה”ל וקציניו, שנגזר עליהם להחרים את ירושלים ביום העצמאות וכי היה בהם משום פגיעה חמורה באָשיות צה“ל, שעליהם היה הוא האיש שהשתית את מהותו ודמותו של צבא העם? אין אני מאמין, שהתכוון בן־גוריון להפר את השבועה של צה”ל, שעליה השביע את קציניו וחייליו, ימים אחדים לאחר הכרזת עצמאות ישראל בתש“ח. ועל כן קשה פי כמה היה לשמוע הדברים שאמר, דברים, הנוגדים את תורתו, משנתו והלכתו, כפי שהן ידועות לרבים מאיתנו”.

עד כה דברי יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון בישראל, שאינו חשוד לא על קטרוג על בן־גוריון ולא על סילוף ולא על עלילות. עורך “הפועל הצעיר” מסכים לדברים אלה מא' ועד ת', ואילו אפשר היה להחליפם במאמר הראשי היה עושה זאת בחפץ לב.

לעומת גרעין קשה ומסוכן זה שבמכתב בן־גוריון, כל שאר הטענות אינן אלא קליפות, ולכן לא אגיב על ההיתר שנותן בן־גוריון “לעורך הפוה”צ להתמלא התלהבות מהחלטת ראש הממשלה". מוטב לי להיראות בעיני הקוראים כמי שאינו יודע להשיב כהלכה מאשר לפגוע בכבודו של בן־גוריון.

23

14.6.66 [כ“ו בסיוון תשכ”ו]

לכ' הח' דוד בן־גוריון היקר שלום רב

קראתי בצער ב“דבר” מיום ג' 14.6.66, שבו אתה כוללני בין אלה, “שמרבים עכשו להוקיע את פשעי ד. בן־גוריון”.³⁶⁴

כל מה שאני מבקש לומר לך הוא שאינני מרבה להוקיע את פשעי בן־גוריון, לא בעבר ולא עכשיו.

אני עושה שני דברים: אני מציין לפעמים משהו שאינו נראה לי במעשי־בן־גוריון, או מתגונן מפני האשמה, שאיני מודה בה. המלים “פשעים” ו“הוקעה” מעולם לא בצבצו בקצה עטי ומכל שכן שמעולם לא כתבתי כך, שאפשר יהיה להאשימני בהגדרה כזאת.

בברכה וביקר

ישראל כהן

24 ³⁶⁵

[י“ג בשבט תשכ”ז (24.1.1967)]

י.כ.

סעיפים וצעיפים

א

“אם תוקם רשימה בין־מפלגתית יהיו בה, לדעת בן־גוריון, מטובי האנשים בכל עדה, בכל מפלגה ומכל גיל, והוא משוכנע שרשימה זו תשיג רוב בעם” (“הארץ” 20.1.67).³⁶⁶

כך אמר הח' ד. בן־גוריון בישיבת המרכז של רפ"י בשלהי השבוע שעבר. ולפי שנוסח זה חזר בכמה עיתונים בשינויים קלים, ולא הוכחש, אפשר לראות את תוכנו כנכון. הוא גם מתאים למה שאמר בן־גוריון בהזדמנויות אחרות.

ראויים דברים אלה לבדיקה.

ראשית, מה זאת רשימה בלתי מפלגתית או בין־מפלגתית? עד כה ידענו, “רשימה של מפלגה ובלתי־מפלגתיים”. כלומר, רשימה בעלת פרוגרמה ברורה פונה לבלתי מפלגתיים ומבקשת מהם להצביע בעדה על יסוד תכניתה הרעיונית והמעשי, כדי לחזק את כוחה במדינה.

אך הנה אנו מתבשרים שבן־גוריון עומד ליצור רשימה בלתי־מפלגתית, שיש לה תכנית בת ארבעה סעיפים כגון: 1) העלאת חינוך חינם עד לגיל 16; 2) מדיניות בטחון מוסכמת; 3) מדיניות כלכלית מוסכמת לקידום העצמאות הכלכלית; 4) שינוי שיטת הבחירות.

ונשאלת השאלה: רשימה כזאת, שיש לה ארבעה סעיפים חשובים כל כך – והיא תהיה בלתי מפלגתית? הלא רשימה כזאת ואי־מפלגתיות הן תרתי־דסתרי! את הגיונו של מי מבקשים לנקר? כל קבוצת אנשים, בין קטנה או גדולה, בשעה שהיא יוצאת לפני הציבור ובידה פרוגרמה כזאת, ממילא היא חדלה להיות בלתי מפלגתית. היא פשוט נעשית מפלגה לעצמה. אפילו היו האנשים האלה כל ימי חייהם בלתי מפלגתיים, הריהם מתחילים מאותה שעה ואילך להיות חברים במפלגה, ולזאת המפלגה, שעתה־אך יצרוה במו ידיהם.

אין כל פגם בכך. רשאי כל חבר־אנשים לעשות כך במשטר דימוקראטי, ורשאי כל יחיד להצטרף לחבר־אנשים כזה להיות יחד מפלגה חדשה. במה דברים אמורים? כאשר הם מופיעים בגלוי בשם המפלגה החדשה שיצרו ואומרים במפורש: אין אנו מוצאים עניין במפלגות הקיימות, רצוננו במפלגה חדשה. אבל בשעה שהם יוצרים מפלגה ומכריזים על תכנית, שלפי דעתם היא שונה וטובה יותר מתכניותיהן של המפלגות הקיימות, ואחרי ככלות הכל הם מכנים עצמם בשם רשימה בלתי־מפלגתית או בינמפלגתית – כיצד צריך הציבור להגדיר מעשה כזה, אם לא הטעייה? הלא אין ספק, שלמחרת קום המפלגה הבלתי מפלגתית הזאת היא תכונה לשם הקיצור: רשב"ם, כלומר, רשימה של בלתי מפלגתיים, וינהגו בה כבכל מפלגה, מפני שהשם לא יטעה איש, ואילו צורת הרשימה הזאת ותוכנה וטכסיסיה יהיו מיד דומים לכל השאר. התואר " בלתי מפלגתיים", יישכח, ובצדק, לאלתר.

נמצאנו למדים, שהמפלגה, העומדת ליצור אותו יצור בלתי מפלגתי חדש, היא באמת רפ“י, אלא שכוחה של רפ”י איננו יפה למשוך ציבור של בלתי מפלגתיים, ולכן פשפשו ומצאו צורה אחת ושם אחר, שמא יאיר לה המזל מהם. ברם, בעצם ההכרח לשנות את השם ואת המזל צפון לקח חשוב. צא וראה: רפ"י היא מפלגה רכה בשנים, המתיימרת בשפע של כוחות צעירים ורעננים ובתכניות דינאמיות. והנה לא עבר אלא זמן קצר כל כך לקיומה, וכבר הפסידה את כוחה־המושך, וכבר יש צורך לתת לכלה צעירה ונאה זו הינומא אחרת. מה אירע? מי או מה קיפח את חינה?

הח' בן־גוריון גילה לנו, שבעצם וראשונה היה הוא מסתפק בסעיף אחד בלבד, זה הסעיף, שרפ"י נולדה עמו, היינו, שינוי שיטת הבחירות;³⁶⁷ אולם “הוא הביע דעתו שאם תוּעלה לפני העם רק הדרישה בענין שיטת הבחירות, לא יושג רוב לרשימה הבינמפלגתית, כי העם עדיין לא מבין את ההכרח הזה. משום כך הוא מציע לקבוע תכנית מינימום של ארבעה סעיפים”…³⁶⁸

על כרחנו אנו רואים בכל התכנית הזאת כעין קישוטים לכלה, למפלגה הבינמפלגתית החדשה, או כמין פיתוי לעם שלא בגר עדיין כל צרכיו ואינו מבין את ההכרח בשינוי שיטת הבחירות. כלומר, אם העם יקבל כפית אחת של “שינוי שיטת הבחירות” כנגד שלוש כפיות של תכנית מדינית וכלכלית, מובטח לו שיעכל את ארבע הכפיות בהבלעה אחת.

ב

לאור כל הדברים האלה, אי אפשר לומר, שבטחונו של הח' בן־גוריון, כי “רשימה זו תשיג רוב בעם”, יש לו על מה שיסמוך. שהרי איפכא מסתברא: אם שינוי שיטת הבחירות אינו סעיף מקובל על העם, אלא על רפ“י בלבד – איך יקום פתאום אותו עם, שאינו “מבין עדיין הכרח זה”, ויתן רוב מכריע לרשימה, ששינוי שיטת הבחירות הוא יסוד ועיקר בה. ואשר לשאר הסעיפים שבתכנית, המוצעים לרשב”ם, הלא הם לפי שעה מדרש פליאה. יתרה מזו: אפילו מפא“י, זו שלפני המערך וזו עם המערך, לא קיבלה מעולם יותר מרוב יחסי, על אף רצונו של הח' בן־גוריון, וגם הבטחתו, שמפא”י תנחל רוב. והלוא המבטיח היה אז מנהיגה של המפלגה הגדולה ביותר.

מן הראוי, כמובן, לשאול, מה זאת מדיניות כלכלית מוסכמת, שרוב העם יקבלנה בתרועת שמחה. אם תהיה שונה מזו, שרפ“י דוגלת בה, באמצעות משה דיין³⁶⁹ או שמעון פרס³⁷⁰ ־ הא כיצד תוותר רפ”י פתאום על תכניתה הכלכלית? התעשה כך מפלגה המכבדת את עצמה? ואם הכוונה ממש לתכנית הכלכלית של רפ"י – חוזרת השאלה למקומה: מפני מה דחה אותה “רוב העם” בבחירות האחרונות,³⁷¹ ומדוע יקבל אותה עכשו? כלום מכילה היא תרופות־פלאים למצבנו הכלכלי או קמיעות להשגת עצמאותנו הכלכלית?

שאלות אלו כוחן יפה לגבי שאר הסעיפים בתכנית, כגון: מה זאת מדיניות־בטחון מוסכמת? מוסכמת עם מי? עם אנשי " חירות“?³⁷² עם מפ”ם?³⁷³ עם תכניתו של אבנרי?³⁷⁴ וחוזר חלילה: חברי מפלגה, שיש להם מדיניות־בטחון מוסכמת ומדיניות כלכלית מוסכמת – כבר בחרו להם את מפלגתם, ואינם בלתי־מפלגתיים; ואילו הבלתי־מפלגתיים אף הם הכריעו בשעתו בעד מי להצביע, בלי להצטרף כחברים לאותה מפלגה. מה באה לחדש הברייה הציבורית החדשה, מרובעת־הסעיפים ומצועפת־הפרצוף?

זכור לכולנו מה אמר בשעתו הח' בן־גוריון על אותו סעיף שבהסכם המערך, שהשאיר שתי סיעות בהסתדרות.³⁷⁵ על הסעיף הזה יצא קצפו בלי גבול וכינה אותו בשם אחיזת עינים והונאת הציבור. טענתו היתה, שמציעים לציבור הבוחרים להצביע בעד מערך אחד, שלאמיתו של דבר, למחרת הבחירות, ישובו להתקיים שתי סיעות, אחת של מפא“י ואחת של אחה”ע.³⁷⁶ ההסברה, שאין כאן כל הונאה, שהרי מודיעים לציבור מראש ובמפורש מה תוכנו של ההסכם, ולכן הוא יכול לנהוג כרצונו – לא נתקבלה על דעתו, וכינויי הגנאי כלפי הסעיף הזה לא פסקו. הזמן הוכיח, שהיה כאן יושר־לב הן מצד המערך והן מצד המצביעים. יתרה מזו: ועידת ההסתדרות האחרונה שבה הועמד סעיף זה למבחן מעשי, העידה שאמנם הידברות לא היתה תקנה בטלה. היא פעלה. והמערך הופיע כמפלגה מאוחדת למעשה, אם כי להלכה התקיימו שתי סיעות זו בצד זו.³⁷⁷

כלום אין זה מן המידה הציבורית לפרש היטב רשימה בינמפלגתית או בלתי מפלגתית זו ־לשם מה היא באה? האם היא תעשה את רפ“י למיותרת? התיכלל רפ”י ב“מערך” החדש הזה, ושמה יחדל להופיע? היהיה תוכנם של ארבעת הסעיפים, אשר יונחו ביסודה של רשב“ם, זהה לתכניתה של רפ”י? אם כן – לשם מה שם חדש ומטעה? אם לא – מהי התכנית? האין רפ"י מאמינה בכוחה לכבוש? ואם אינה מאמינה – מה זכותה להתקיים בנוף הציבורי? הלא זעירה היא, ובלי כוח כיבוש וגידול היא תהיה בחינת נספח קטן בלבד, ללא כל השפעה?

קיצורו של דבר: לפי שעה יש כאן רוב מהומה על לא מאומה. מפני שאין ספק שלאט לאט יוסרו הצעיפים מן הסעיפים ויתגלה, שהרשימה החדשה אינה אלא רפ“י הישנה. רשב”ם ורפ"י – היינו הך.

25

ישראל כהן יקר

איני יודע אם השערתי ש־י. כ. זה אתה – היא נכונה, אבל ברור לי שטעית או הכותב טעה במה שכתב ברשימתו “סעיפים וצעיפים” ואני שולח לך רשימה להעמיד קוראי “הפועל הצעיר” שאני נמנה עליהם זה כששים שנה – על האמת כפי שהיא נראית לי.

בהוקרה ובב"ח [ובברכת חברים]

ד. בן־גוריון

26.1.67 [ט“ו בשבט תשכ”ז] ³⁷⁸

26 ³⁷⁹

[כ' בשבט תשכ"ז (31.1.1967)]

ד. בן־גוריון:

להעמיד דברים על אמיתם

הסופר י.כ. יצא ב“הפועל הצעיר” מיום 24.1.1967 במאמר “סעיפים וצעיפים” נגד ההצעה להקים רשימה בלתי מפלגתית או בינמפלגתית (הוא קרא לה רשב"ם, ואני מסכים לשם זה) הבנויה על ארבעה סעיפים: 1) העלאת חינוך חובה חינם מגיל 14 עד גיל 16; 2) מדיניות בטחון מוסכמת; 3) מדיניות כלכלית מוסכמת לקידום העצמאות הכלכלית; 4) שינוי שיטת הבחירות.

וקטרוגו הראשון הוא על השם רשב“ם (רשימה בלתי מפלגתית או בינמפלגתית) והוא טען: “עד כה ידענו רשימה של מפלגה ובלתי מפלגתיים”, האמנם? הסופר י.כ. שכח, שהוא עצמו, בבחירות האחרונות להסתדרות ולכנסת, ניהל מלחמה (ועוד מנהל) לא “בעד רשימה של מפלגה ובלתי מפלגתיים” – אלא בעד יצור חדש שלא הופיע בארץ אף פעם לבחירות – בעד “מערך לאחדות פועלי א”י”. האם “מערך” הוא ־ מפלגה? ואני שואל: למה סופר נכבד זה קובע עובדה, שאין לה שחר?

ולמר י. כ. יש שאלה שניה: רשימה זו שיש לה ארבעה סעיפים חשובים כל־כך – היא תהיה בלתי־מפלגתית (משום־מה השמיט את “או בינמפלגתית”)? מדוע סבור מר י. כ. שמפלגות אחדות, או חברי מפלגות שונות לא יכולים להתאחד על מספר ענינים משותפים – למרות היות ביניהם חילוקי־דעות בענינים אחרים?

האם לא ידוע למר י. כ. שעדיין לא היתה בישראל אף ממשלה אחת, שנשענה אך ורק על מפלגה אחת – גם בזמן שמפלגת פועלי א“י (מפא"י) היה לה מספר יותר גדול של צירי־כנסת – מאשר בכנסת זו?³⁸⁰ האם מפא”י מצביעה בכנסת יחד עם מפ“מ ומפד”ל³⁸¹ ־ מפני ששלושתן יש להן פרוגרמה אחת מחוץ לקואליציה? אני אפילו לא בטוח שלכל צירי המערך יש פרוגרמה אחת. אבל ברור, שמפ“מ רחוקה בהשקפותיה ממפא”י, והוא הדין מפד“ל, ואעפ”כ הן הצביעו יחד בכנסת השלישית והרביעית והששית (מפ"ם לא היתה בממשלה בכנסת החמישית) ואף פעם מר י. כ. לא קרא לכך הטעיה, ואפילו לא רשב“ם? אמנם לבחירות הלכו כל אחת בפרוגרמה שונה, ־ אבל משום־מה נשתנו אחר־כך ־ והצביעו כל הזמן יחד. האם באמת היה בזה רק הטעיה? בכל אופן מר י. כ. לא טען זאת אף־פעם. ומדוע אינו מבין שיתכן כי מפלגות שונות או חברי מפלגות שונות, שיש להם חילוקי־דעות חשובים או לא־חשובים, ־ יוכלו לשם פעולות מוסכמות שונות – להופיע יחד לבחירות, כפי שעשה המערך? הלא זה ממה נפשך. אם לא היו ואין ביניהן שום חילוקי־דעות – למה להן השם מערך ולא מפלגה מאוחדת. מזכירת המפלגה³⁸² בטוחה או מבטיחה שמפא”י ואחה“ע יתאחדו. אבל גם היא מדברת אך ורק על העתיד.³⁸³ מדוע מה שמותר היה למפא”י ולאחה“ע – או לחברי מפא”י ואחה"ע – אסור למפלגות אחרות, או לחברי מפלגות אחרות?

מדוע מכנה הסופר י. כ. הצעה זו בשם הטעיה?

ברשימתו מסביר הסופר הנכבד, שבהסכם המערך לא היה משום הונאת הציבור, אם כי לפי ההסכם הלכו לבחירות ברשימה אחת, ובהסתדרות יכלו, ועדיין יכולים, להתפלג לשתי סיעות ולחלוק זו על זו. הסברתו היא, שאין כאן הונאה, ש“הרי מודיעים לציבור מראש ובמפורש מה תוכנו של ההסכם”. מדוע, אפוא, פסול לדעתו הסכם בין מפלגות שנות או חברי מפלגות שונות להופיע ברשימה אחת כשמודיעים מראש, שהרשימה הזאת (כפי שי. כ. קורא לה רשב"ם) מיועדת אך ורק לארבעה סעיפים מוגדרים ורק לכנסת אחת, שבה יוכרע גורל שינוי משטר הבחירות?

העיקר הוא שמר י. כ. מתעלם מכל ההיסטוריה של מדינת־ישראל עד היום הזה. לא היתה עדין בארץ זו אף ממשלה אחת, שנשענה על מפלגה אחת ויחידה. בכל הממשלות שהיתה לי הזכות (או חובה) לעמוד בראשן היו: פעם³⁸⁴ ־ מפא“י, הפועל המזרחי,³⁸⁵ המזרחי,³⁸⁶ האגודה³⁸⁷ ופועלי האגודה ³⁸⁸ והפרוגרסיבים.³⁸⁹ כלום לא היו ביניהם חילוקי־דעות והשקפות שונות בשאלות עקרוניות? אבל הצביעו יחד בשאלות שעמדו על הפרק, וגם הסכימו לקוי־יסוד משותפים. פעם שניה:³⁹⁰ מפא”י, הפועל המזרחי, והמזרחי, הציונים הכלליים³⁹¹ והפרוגרסיבים. גם על ממשלה זו, יש לומר אותו הדבר. היו להם קוי יסוד משותפים והצביעו יחד – אם כי בשאלות אחרות היו ביניהם חילוקי־דעות. פעם שלישית ורביעית:³⁹² מפא“י, מפד”ל, אחה“ע, מפ”מ ופרוגרסיבים. כלום כל אלה היוו מפלגה אחת? כלום הלכו לבחירות באותו המצע? אבל הצביעו יחד בשאלות שעמדו על הפרק, ועיבדו יחד קווי־יסוד משותפים. ועכשיו? המפלגות המצביעות תמיד יחד בעד הצעות ראש־הממשלה או שר־האוצר – כלום יש להן השקפות זהו על עניני בטחון, כלכלה, חינוך, אמת וצדק?

אין בדעתי לענות על ההתקפות האישיות עלי במאמרו של י. כ. שאינן שייכות לשאלת הרשב“ם (אני משתמש בראש התיבות של י. כ.), אולם אעיר על עוד תמיהה אחת במאמר זה. כותב המאמר מדבר על שינוי משטר הבחירות – כאילו למפא”י לא היתה אף פעם עמדה בענין זה, השוללת העמדה המקובלת במדינה והעמדה של כל שותפיה בקואליציה הנוכחית ובקואליציה הקודמת. ידעתי שמר אשכול קיבל בנידון זה התכתיב של מר גלילי:³⁹³ להסתלק משינוי משטר הבחירות ולכאורה אך ורק לימי הכנסת השישית,³⁹⁴ ולא אעמוד כאן על האמצעים שבהם הטיל מר אשכול תכתיב זה על מפלגתו, לאחר פרוץ המשבר בגלל עיוות הדין של ועדת השבעה.³⁹⁵

חברי רפ“י נשארו נאמנים בשאלת שינוי משטר הבחירות לעמדה שדגלה בה מפא”י כמה וכמה שנים, מבלי שניסתה להטיל עמדה זו על שותפיה בקואליציה, וגם בלי לקבל עמדת שותפיה בקואליציה בשאלה זו.

היה גם ענין חשוב שני, שוועידת מפא"י בוועידה התשיעית (או השמינית) קיבלה עמדה ברורה: העלאת גיל חינוך חובה חינם מגיל 14 עד גיל 16. משום־מה נמסרה אחרי ההחלטה שאלה זו לוועדת “מומחים”, והללו הציעו העלאה של שנה אחת, ולא שנתיים, וגם דבר זה לא הוצא לפועל משום־מה.³⁹⁶ הכותב מתעלם מכך – וזוהי זכותו.

אבל מותר לחברים שהאמינו זמן־רב בהכרח הממלכתי העליון לשנות משטר הבחירות הנפסד הנהוג בארץ, ואין דוגמתו בשום מקום בעולם – להחזיק בדעתם ולא לקבל התכתיב של גלילי. כמו־כן מותר להם לראות צורך ממלכתי רב ודחוף בהעלאת גיל חינוך חובה חנם – לפחות בשתי שנים. חברים אלה – גם אינם מרוצים מטיפול הממשלה הזאת (או שר הבטחון הנוכחי)³⁹⁷ בעניני בטחון מטעמים שכבר הושמעו ברבים על ידי כותב השורות הללו (במשפט, שצמרת מפא“י ערכה נגד שבעה חברים שהוצאו או יצאו ממפא”י). וגם לא מהמדיניות הכלכלית של הממשלה הזאת – השונה לפני הבחירות מזו שאחרי הבחירות; ויש להם יסוד להניח, שהם אינם יחידם בעמדה זו; מותר לחשוב כי אלה שדעתם היא כדעת חברי רפ“י, הם מרובים ונמצאים במפלגות שונות, ואפילו בתוך מפא”י, ורבים מהם, ואולי הרוב הגדול שבהם, – אינם חברים בשום מפלגה.

ולפני שהסופר י. כ. שואל “מה זאת מדיניות כלכלית מוסכמת”? ישאל שאלה זו את חה"כ ברזילי³⁹⁸ ובנטוב,³⁹⁹ וחברי הכנסת י. ספיר⁴⁰⁰ וז. שרף⁴⁰¹ בכנסת זו מצביעים יחד בעד מדיניות הממשלה בשאלות כלכליות גם חברי כנסת שאינם סוציאליסטים ולא היו מעולם סוציאליסטים, וגם סוציאליסטים שהרבה שנים היתה להם (לכמה מהם אולי יש גם עכשיו) אוריינטציה על המדיניות הקומוניסטית ושיטתן הכלכלית.

אולם ההצעה שהסופר י. כ. תוקף בזעם ובשנאה כזו אינה מתכוונת כלל וכלל על ידי המציע לקואליציה נצחית – אלא למאמץ חד־פעמי שיש לו סיכוי (אני אומר סיכוי, ולא בטחון מוחלט, ואם הסופר י. כ. מיחס לי שפעם הבטחתי רוב מוחלט למפא"י ־ אין זה אלא הטעית זכרונו, כי אין בדעתי להאשימו בבדותה זדונית), וההצעה – שיש עליה חולקים גם ברפ“י – אינה מתכוונת, כפי שמתפלפל הסופר י. כ. שרשב”ם ורפ“י – היינו הך, ו”יש כאן רוב מהומה על לא מאומה", ־ אלא יש כאן הצעה ללכד חברי מפלגות שונות, ובמידת האפשרות גם מפלגות שלמות, והמון בלתי־ מפלגתיים, לרשימה בין־מפלגתית חד־פעמית למען הבטיח אפשרות חד־פעמית של שינוי משטר הבחירות, ־ יחד עם העלאת חוק חינוך חובה מגיל 14 לגיל 16, וקביעת תוכנית מוסכמת לקידום העצמאות הכלכלית, והבטחת משטר בטחוני שלא ינוצל לצרכים מפלגתיים ולערעור מעמדנו הבינלאומי, אלא שיבטיח במידה מכסימלית חיי תושבינו ושלום על יד הספר.

תוכנית זו מסוגלת לרכז סביבה רוב העם, כי הסיעות הקטנות, שהיוו עד היום רוב בכנסת, פחדו למסור אפילו גורל שינוי משטר הבחירות למשאל־עם, ולקבוע (הקובעים היו מיעוט של חברי הכנסת), שרק רוב מוחלט של חברי הכנסת מוסמכים לשנות משטר הבחירות, – ומשטר הבחירות הקיים, יותר מכל גורם אחר הביא לידי כך, שכמעט כל סיעה, ובראש ובראשונה צמרת מפא“י, מעמידה צרכי המפלגה ושלטונה בראש כל דאגותיה, וטובת המפלגה היא המטרה העליונה המכשירה כל האמצעים. וטועה הסופר י. כ. אם הוא סבור, שזוהי אך ורק השקפת רפ”י. אין מפלגה במדינה, לרבות מפא"י, ואין עדה במדינה, ואין חוג אינטלקטואלים צעירים וקשישים – שחבריהם אינם רואים זאת ואינם רוצים בשינוי, שיבריא וירענן מדינת־ישראל.

26.1.1967 [ט“ו בשבט תשכ”ז]

27

[כ' בשבט תשכ"ז (31.1.1967)]

י.כ.

והקושיות במקומן עומדות! ⁴⁰²

צר לי לומר, שגם לאחר נסיונו של הח' ד. בן־גוריון “להעמיד דברים על אמיתם”, עדיין הקושיות והתמיהות שבמאמרי “סעיפים וצעיפים” – בעינן עומדות. אולם חושבני, שדבריו מושיטים הזדמנות לבירור מקיף יותר של הנושא הנדון, ולאו דוקא באותו סדר שבדברי בן־גוריון.

א) אנו מחויבים גם בשעת ויכוח לשמור על דיוק במושגים, כלומר, על הגדרות ברורות ככל האפשר בתחום זה. ואילו בדברי בן־גוריון מופיעים המערך, רשימה בלתי מפלגתית או בינמפלגתית, וקואליציה כמעט בכרך אחר, אף על פי שכל אחד מהם הוא סוגיה בפני עצמה.

המערך הוא צירוף של שתי מפלגות־פועלים ברורות ומוגדרות: מפא“י ואחדות־העבודה. לשתיהן פרצוף־פנים רעיוני וציבורי. הן אחיות זו לזו. שתיהן החליטו להגשים את אחדות פועלי א”י על ידי איחוד שלוש המפלגות (מפא“י, אחה”ע ומפ"ם). המערך הוא שלב בדרך לאיחוד הזה, שאותו מטפחים ומקווים לבצעו בקרוב, שזה לא היה בלוק טכני לבחירות – מוּכח עכשיו יום יום. כל הספקות, שבן־גוריון ואחרים הביעו ביחס לערכו של המערך ולאורך־נימיו, לא נתקיימו. הוא מילא את תפקידו והאיחוד השלם בו יבוא.

לפיכך אין להשוותו לרשימה בינמפלגתית, שמציע בן־גוריון. זוהי באמת ברייה סוציולוגית חדשה, שאין על עפר מָשלָה.⁴⁰³ בחיים הציבוריים קיים גוף ציבורי, הקרוי מפלגה, וכשזו הולכת לבחירות על יסוד מצע רעיוני, מדיני וכלכלי, הריהי קוראת גם לאלה, שאינם נמנים עמה להצביע בעדה. זה פירוש “הרשימה של מפלגה ובלתי מפלגתיים”. ברשימה זו לא אנשים בין־מפלגתיים ולא בלתי מפלגתיים, הם הלוּז, אלא המפלגה, המגבשת את דעותיה ואת מהלכיה כל ימות השנה, והמצטרפים אליה יודעים למי הם מצטרפים. ולכן נראית ההצעה של בן־גוריון כבלתי טבעית, כמלאכותית.

אכן עדיין אין רשב“ם עובדה כמו המערך, לפי שעה זוהי משאלה של בן־גוריון, או ניסוי, ולדעתי ניסוי לבטלה, מין נסיון לרבּע את העיגול. שכן רשימה בלתי מפלגתית או בינמפלגתית היא בחינת שני הפכים בנושא אחד. בלתי מפלגתי הוא מי שאינו שייך לשום מפלגה. אולם מאה בלתי מפלגתיים המצטרפים יחד והולכים לבחירות, כשבפיהם ובמצעם מטרה מוצהרת ומשותפת, הריהם מפלגה לכל דבר. המונח “אנשים בינמפלגתיים” הוא בכלל מופרך ביסודו. רק אנשים המתרוצצים בין המפלגות ראויים להקרא כך, ולפי שלא באלה מדובר – קשה לומר במה מדובר. גם חברי מפלגות שונות יכולים להתאחד בכמה ענינים משותפים ולצאת יחד לבחירות. אולם אותה שעה הם חדלו להיות “בינמפלגתיים” ונעשו חטיבה מפלגתית בפני עצמה. ההשוואה בין המערך של מפא”י ואחה“ע ובין רשב”ם אינה תופסת כל עיקר. חברי מפא“י וחברי אחה”ע אינם בלתי מפלגתיים ולא בינמפלגתיים, אלא חברי מפלגה, הקוראים לציבור הבלתי־מפלגתי לתת ידו להם למען יגדל כוחו של המערך ככוח שולט ומכריע. ובשעה שבן־גוריון פונה לאיזה אנונימוס, לאיזה נעלם גדול, שאין לו דמות הגוף, היה למערך בשר ודם ולכל חבר המערך הה שם פרטי ודעה פרטית וכתובת פרטית.

אולם השאלה נוקבת יותר, היא נוגעת בשרשי הוייתנו הדימוקראטית.

מפלגה היא קבוצה של אנשים, המאוחדים בעיקרי השקפת עולם, בתפיסה מדינית, במטרות רחוקות וקרובות ובמסכת פעולה אחת. רק מפלגה כזאת או מעין זאת רשאית לבקש את אֵמון העם. שום מפלגה לא עלתה בחיינו מן המדבר, לפתע־פתאום מן האֵין. מפלגותינו צמחו צמיחה אורגאנית. ורק מפלגות שצמחו צמיחה כזאת מבטיחות משטר דימוקראטי אמיתי. “הפועל הצעיר”⁴⁰⁴ צמח בדרך זו. “אחדות העבודה” המקורית⁴⁰⁵ צמחה בדרך זו, וכשהתאחדו שתי המפלגות למפא“י, אמרו עליהן, שהיה כאן “איחוד המאוחדים”; גם “השומר הצעיר”⁴⁰⁶ ומפ”ם גדלו גידול אורגאני, הוא הדין בתנועת “חירות” וה“ציונים הכלליים. אף רפ”י אינה בת־בלי־עבר, וכן, להבדיל מק"י⁴⁰⁷. לכל מפלגה היסטוריה קצרה או ארוכה וקדמו ליצירתה התלכדותם של גרעינים חברתיים רציניים, של אנשים, שהאמינו אמונה משותפת בהשקפה אחת או בדרך הגשה אחת ואף היה להם במידת־מה נסיון־חיים משותף.

אולם היצור הבינמפלגתי או הבלתי־מפלגתי, שבן־גוריון רוצה ליצור, לא קדמו לו תנאי צמיחה, ואינו יונק ולא יינק משום מציאות של ממש, לא משותפות רעיונית או מדינית, לא ממקור אחר של עבר ולא מהשראה אחת של חזון העתיד. מקורו באכזבה אישית או כתתית. היא אחד מענב־הזעם. המפלגה, שצריכה לקום על יסוד התכנית של בן־גוריון תהיה כמין ילקוט של רסיסי מפלגות מנוגדות זו לזו של יחידים מאוכזבים ואף תמהונים. על צוארה של מפלגה־לא־מפלגה זו מבקש בן־גוריון לתלות ארבעה סעיפים, ששלושה מהם יסודייים, שגוף המדינה ונשמתה תלויים בהם והוא רוצה שהעם ימסור בידה את השליטה בכנסת, בממשלה ובמדינה, ולו גם לתקופה מוגבלת בת ארבע שנים!

יש במעשה זה משום חתירה תחת הדימוקראטיה המבוססת על מפלגות ציבוריות מעוגנות בעם ומהימנות עליו. שיטה כזאת של חינוך ציבורי עלולה לבלבל את המושגים ואת המוחות של הדור הצעיר ולהכשיר את הקרקע לחזיון אחר לגמרי, שאין בן־גוריון מתכוון אליו.

ב) בן־גוריון שואל: האם לא ידוע למר י.כ. שעדיין לא היתה בישראל אף ממשלה אחת, שנשענה אך ורק על מפלגה אחת"?

זוהי שאלה שלא כענין. הקואליציה היא סוגיה אחרת לחלוטין. קואליציה יכולה להיות בנויה על מפלגות אחדות, הקובעות תכנית של פעולה ושל אחריות משותפת להגשמת אותה תכנית. אולם מה קשר בין רשב“ם (רשימה בלתי־מפלגתית או בינמפלגתית) ובין ענין הקואליציה? על הרכב הקואליציה מתנהל מו”מ מיד לאחר הבחירות, ולאחר שכל מפלגה הלכה בדגלה ובאמונתה והופיעה במצעה המדיני והכלכלי, ולאחר שנבחן כוחה בציבור. הקואליציה אינה צירוף של בלתי מפלגתיים או של אישים בינמפלגתיים, אלא של נציג מפלגות ברורות ומוגדרות, וההמפלגה המרכזית בקואליציה שוקדת על כך, שתכניתה של הממשלה הקואליציונית תהא מושתתת על אותם קווים ועיקרים, שבהם היא התייצבה לפני הבוחר. בעוד שרשב“ם מחזר אחרי שברירי מפלגות ויחידים, שמבחינה ציבורית הם בחינת לקט, שכחה ופאה. כלום יש איזה דמיון־בן־דמיון בין זה לבין קואליציה? הן אם לא ישיג רשב”ם את הרוב המוחלט – ואף בן־גוריון מודה “שיש בו סיכוי ולא בטחון מוחלט” – גם הוא יצטרך להרכיב קואליציה. מי ומה יהיה איפוא חוט־השדרה של הקואליציה? מי יהיה המרכיב? האם תוכל מפלגת־טלאים־ושברים של חלקי גח“ל ו”חירות" והלל קוק⁴⁰⁸ וערי ז’בוטינסקי⁴⁰⁹ להוציא אפילו את שנתה, הס מלהזכיר ימי כהונה שלמה של כנסת? הלא היא תתפורר כבנין של קלפים, לאיזה תהום תוטל אז המדינה! בן־גוריון מנחמנו, שנסיונו מכוון רק לכבוש כנסת אחת. אך כלום ארבע שנות קיום למדינת ישראל הן מילתא זוטרתא? לא ייתכן לטפל כך במושגים ובמונחים.

ג) טענת בן־גוריון בדבר “התקפות אישיות” היא ללא יסוד. בדקתי את כל המאמר “סעיפים וצעיפים” ולא מצאתי בו אלא מלה אחת קשה: הטעייה. אולם אין בה כל התקפה, כי אם הגדרה של מעשה או של מצב, שבן־גוריון עצמו תיאר אותו. ואפילו אחליף מילה זו באחרת, עדיין לא נתחלף התוכן. שהרי בן־גוריון, “הביע את דעתו, שאם תוּעלה לפני העם רק הדרישה בענין שינוי שיטת הבחירות, לא יושג רוב לרשימה הבינמפלגתית, כי העם עדיין לא מבין את ההכרח הזה. משום כך הוא מציע לקבוע תכנית מינימום של ארבעה סעיפים”.

מכאן משמע, שהעיקר אצל בן־גוריון הוא השגת רוב לשינוי שיטת הבחירות, ואילו היה הדבר בידו, היה יוצא ברשימה בינמפלגתית לבחירות, שעל דגלה חרות רק סעיף אחד. אולם מה לעשות ולא איכשר דרא,⁴¹⁰ על כן הוא מצרף אליו עוד שלושה סעיפים. לכך קראתי בשם הטעייה. כלום הסעיפים המצורפים לשם תפיסת הלבבות, הם סעיפים של מה בכך? הלא הם גופי הלכה ומעשה של המדינה. איך אפשר לעשותם כמין טכסיס וכלי־תשמיש לסעיף אחד, ויהיה חשוב ביותר בעיני בן־גוריון? אם המלה “הטעייה” אינה מגדירה את המעשה הזה, מוכן אני לעקרה מכאן או להחליפה בהצעפה.

ד) הח' בן־גוריון מטיח כל פעם האשמה כנגד מפא“י על שבלחץ “התכתיב של גלילי” הסתלקה מעמדתה לשינוי שיטת הבחירות. על הקפאת ענין שינוי שיטת הבחירות במשך ימי כהונת הכנסת השישית החליטה ועידת המפלגה ולא גלילי. זאת היתה פשרה, שעל יסודה קם המערך. ומפא”י תקיים התחייבות זו. אולם לענין זה גם בחינה אחרת. מפא“י קבעה בשעתה עמדתה לטובת שינוי שיטת הבחירות. אך בינתים עברו שנים ונשתנו התנאים. כלום אין מפלגה רשאית לבדוק את עמדתה ואף לשנותה? אך מפא”י לא שינתה את עמדתה, אלא החליטה, כי במשך אותה תקופה, שבה התחייבה להקפיא את ענין שינוי שיטת הבחירות תיבחן שנית כל הסוגיה הזאת בחינה מדעית ומעשית, כדי לדעת היטב מה יהיה פירושה במציאותנו ומה יהיו תוצאותיה. מה פסול בכך? הנה לשעבר טבע הח' בן־גוריון מטבע: הכל כשרים לקואליציה חוץ מ“חירות” ומק“י. הוא נהג בקפידה גדולה לפי מטבע זה. עכשיו הוא מוכן לקבל את “חירות” לתוך רשב”ם אם זו תיאות להסכים לשינוי שיטת הבחירות ואף לתת לה מקום בממשלה לאחר הנצחון המיוחל על ידו. כלום אין בכך שינוי שרשי של עמדתו, החמור פי כמה מהרגשת הצורך לבדוק את שיטת הבחירות? אגב, אף שיטת הבחירות המוּטפת על ידי בן־גוריון אינה נשמרת עוד בטהרתה, שכן למען רכוֹש לה חסידים הסכים להטיל בה שינוי יסודי, פרי יזמתם של אחרים,⁴¹¹ לתוך הנוסח המקורי שלו. נמצא שיצוייר צורך כשר וישר בבדיקת עמדה או בשינוּיה בלי שהבודק או המשנה יתחייב בנפשו ויצטרך להתוודות בוקר, ערב וצהרים על חטא שלא חטא.

מפלגת פועלי א“י בוחנת עכשיו את כל המסכת הזאת, ובבוא העת יציעו החוקרים את מסקנותיהם, והמפלגה תשב על מדוכה זו ותחליט. לפי שעה מפא”י לא נדחקה ואינה נדחקת להחליט מהר. אין עדיין כל קונסטלאציה כזאת במדינה וספק אם תהיה בקרוב. והשימוש בזמן הנתון לשם חקירה ובדיקה – הוא מעשה יפה ובעתו.

ה) כבר בטל הצורך להגיב על הרמז בדברי בן־גוריון על “עיוות־הדין” של ועדת השבעה או על הקמת ועדת־חקירה. המציאות עצמה הפסיקה את הויכוח הזה, והיא שהכתיבה לבן־גוריון להטילו לבית־גנזיו הפרטי ולבל להזכירו עוד. חשוב חשבנו, שעל כל פנים בשביל בן־גוריון סעיף זה של ועדת־חקירה הוא עיקר מוסרי, בחינת חוק ולא יעבור, שאינו ענין לויכוח ולא למיקוח בינמפלגתי. והנה במקום לשבצו בתכנית של רשב“ם, הזכיר אותו בן־גוריון במאמר ב”הפועל הצעיר“. אכן, חוש נכון לחש לבן־גוריון, שאם הוא יכלילוֹ כסעיף ראשון או חמישי תיקטף כל היזמה הבינמפלגתית שלו באיבּה. אולם המשער בן־גוריון איזה רושם עושה מחיקה זו על הציבור? הלא בו ראה חזוּת־הכל והרעיש את עולמנו וזיעזע את מפא”י והוא היה שורש הפילוג. באיזה קלות טכסיסית הושמט יסוד זה מן הפרוגרמה! על כן אין הויכוח על “תיקון עיוות הדין” אקטואלי עוד. לפי חשבון פשוט הוא לא יוכל לעלות על הפרק כענין ציבורי אלא לאחר שבע שנים: שלוש שנים עד גמר כהונתה של כנסת זו, ואחר כך, אם ירצה העם ורשב"ם תנצח, תכהן הכנסת השביעית עוד 4 שנים, כלומר, שבע שנים תמימות יוסיף להתקיים “עיוות הדין” בלא שיהה לו מלץ־יושר ומתקן! שהרי זה נכנס בלי ספק לתחום הענינים, שבהם יש בין השותפים, גם לפי דעת בן־גוריון, חילוקי דעות.

ו) כבר הוּער לבן־גוריון פעמים אחדות, שהוא טועה ביחסו לועידה התשיעית של מפא"י החלטה לביצוע ענין העלאת גיל חינוך חובה חינם עד גיל 16. החלטה כזאת לא נתקבלה. וזה נוסח ההחלטה שהתקבלה:

בהתאם לכך הקימו שליחי המפלגה במשרד החינוך והתרבות ועדה ציבורית ברשותו של פרופ' י. פראוור,⁴¹³ לבדיקת הענין. מסקנתה הראשית של ועדה זו היתה, שיש להעלות בשנה אחת את לימוד חינוך החובה חינם, אך התנתה העלאה זו בריפורמה במבנה החינוך היסודי והעל־יסודי. בעקבות הויכוח על הצעה זו הוקמה בכנסת ועדה פארלאמנטרית, שדנה בבעית מבנה החינוך והוטל עלה להגיש לממשלה ולכנסת את מסקנותיה בשנה זו.

מן הדין לקבוע שעוד לפני שבן־גוריון העלה את הצעתו בועידת המפלגה, הנהיג משרד החינוך והתרבות שכר־לימוד מודרג, מתוך שאיפה מתמדת לקידום בני עדות המזרח בתחום ההשכלה ולהרחבת אפשרויות הלימוד לכל גילאי 14–16. פריה של תקנה זו הוא, שבשנת תשכ"ז שוחררו משכר־לימוד קרוב לחמישים אחוז מן התלמידים בני הורים מעוטי־יכולת, תלמידים הלומדים בכל סוגי בתי־הספר בישראל (תיכון, מקצועי, חקלאי). על כל פנים, שום נער או נערה, בני הורים מעוטי־יכולת, לא נמנעה מהם השכלה על־יסודית בשנים אלו מחמת חוסר אמצעים.

בלי להכנס כאן בבעיות הכספיות והאדמיניסטראטיביות, הקשות והמסובכות, שהגשמתה של הצעת בן־גוריון כרוכה בהן, חובה היא לקבוע אחת ולתמיד, שהצעתו של בן־גוריון לא נתקבלה כהחלטה לביצוע לאלתר, ואילו ההחלטה “לבדוק בהקדם את האפשרויות” קויימה ואף הביאה תוצאות.

ז) בן־גוריון מטיח כנגד “צמרת מפא”י, המעמידה צרכי המפלגה ושלטונה בראש כל דאגותיה, וטובת המפלגה היא המטרה העליונה המכשירה כל האמצעים".

זוהי האשמה קשה מאד. אולם מה אעשה והרגשתי, כהרגשת רבים, היא הפוכה, כלומר, שדוקא צמרת רפ“י מעמידה את צרכי מפלגתה הצרים מעל לכל. שכן משעה שרפ”י ניתקה עצמה ממפא“י, היא איבדה את כושר ראייתה הכוללת ואת החוש לאחריות ממלכתית. עובדה היא: כמעט כל המגיבים על תכנית בן־גוריון תמהו עליה וראו בה מאמץ של מפלגה קטנה, חסרת תקוה, להגדיל את עצמה, ויהי מה. זה ותו לא מידי. למדינה אין צורך ברשב”ם, ומפלגה בינמפלגתית היא כגלגל חמישי בעגלתה. ואף על פי כן, מעסיק בן־גוריון בתכנית מיותרת ומזיקה זו את הציבור, למורת רוחו, הרואה בה אינטרס צר, כיתתי.

למדינה דרוש כוח ציבורי גדול ומגובש, שידריך ויכוון אותה וישמש ריגולאטור במבוכת הימים. המערך הולך ונעשה כוח כזה. איחודן של שתי המפלגות, שאליהן תצטרף גם מפ"ם, הוא השלב המיוחל ורב־הסיכויים. מטרה זו עדיין לא הושגה, אולם היא קרובה להישג. לעומתה – נראית תכנית המפלגה הבינמפלגתית כמגדל הפורח באויר, כחלום באספמיה. יש בה משום שבירת הקו ופגיעה במושגי־היסוד של תנועת הפועלים והיא אף מסוכנת לדימוקראטיה הישראלית.

לפיכך אין ברירה אלא להתנגד לה, להלחם בה, לחשוף את סתירותיה ולגלות את חומרת סכנותיה.

28

שדה בוקר 4.2.67 [כ“ד בשבט תשכ”ז]

ישראל כהן היקר –

אני מודה לך שהדפסת בגליון האחרון של הפה“צ תשובתי לדבריך בהפה”צ שלפני זה. מלבד ערעוריך אתה על תשובתי בגליון זה – וזוהי כמובן זכותך הגמורה כעורך הפה“צ – ישנם בגליון זה עוד שלושה מאמרי התקפה עלי משלושה סופרי הפה”צ.⁴¹⁴ אתם אין בדעתי להתווכח אולם אני חייב – ונדמה לי שאני זכאי לענות לך וגם לגולדה, שאף היא תקפה אותי במסיבת עורכי עתוני מפאי והדברים הובאו – אני מניח בלי סילופים ־בגליון האחרון של הפה"צ⁴¹⁵.

ואני שולח לך בזאת תשובתי.

בב"ח [בברכת חברים]

דוד בן־גוריון

29 ⁴¹⁶

[ד' באדר א' תשכ"ז (14.2.1967)]

ד. בן־גוריון

תשובה לי.כ. ולגולדה מאיר

בגליון “הפועל הצעיר” שבו נדפסה תשובתי למאמרו של הסופר י.כ. נתפרסמו שלושה מאמרי “התקפה” עלי מאת זאב גולדברג,⁴¹⁷ נחום שדמי ומ. עונה,⁴¹⁸ איני רואה כל צורך להתווכח אתם. אענה רק על ההודעה של מזכירת מפא“י, גולדה מאיר, שמסרה לעורכים בדבר ארבעת הסעיפים שאני מציע לרשב”ם (קיבלתי הכנוי של י.כ. לתוכניתי) ו“לקושיות” שי.כ. חזר עליהן בתשובתו לדברי.

גולדה שאלה: האם לצורך הקמת רשימה עם מפלגות אחרות מוותר בן־גוריון על אמת, צדק ומוסר?" תשובתי הנחרצת היא: לא! איני מוכן לוותר על אמת וצדק בעד כל הון דעלמא, ואם אני מדבר בכנס של רפ"י על הצורך לחדש העליה לארץ – כי העליה דועכת והירידה גדלה – אני מוותר על אמת וצדק? ואם אני יוצא לאמריקה להסביר לראשי היהדות בארץ זו הצורך החיוני של איכלוס הנגב – אני מוותר על אמת וצדק? למען השלט בארץ האמת והצדק – יש צורך לשחרר את המדינה משני שרים המתכחשים לאמת ולצדק.⁴¹⁹ זה תלוי בעם, וכל מה שיש ביכולתי להוכיח לעם הסכנה המוסרית לישראל משני שרים אלה עשיתי – ואעשה, אבל כלום בינתיים אסור לי לעשות עוד דברים שנחוצים לישראל?

אבל גולדה מאיר שאלה שאלה נוספת: “אם צמרת מפא”י והממשלה הזו – יסכימו לארבעת הסעיפים האלה, זה יסדיר את הענין“? תשובתי הברורה היא: לא, תוכנית ארבעת הסעיפים היא לע”ע הצעתי אני, אין זו עדיין תוכנית רפ“י או של איזה גוף אחר, ולכן כל מה שאומר בנידון זה אני אומר רק בשמי ועל אחריותי האישית. ועדיין, מחוץ למפא”י, מותר לאזרח להביע את דעתו, גם אם היא דעת יחיד. ודעתי היא – שלא אתמוך בממשלה זו, אפילו אם תחתום על כל ארבעת הסעיפים המוצעים על ידי, כל עוד שני האנשים המתכחשים לאמת ולצדק נמנים על חבריה. ואוסיף לידיעת גולדה: אינני מנסה דרך חדשה – ארבעת הסעיפים האלה אני מחזיק בהם כל הזמן: לא לנצל צבא ומוסדות הבטחון לצרכי בחירות ומפלגה; לחתור לעצמאות כלכלית לא במלים, אלא במעשים המוליכים למטרה; העלאת גיל חינוך חובה חינם מגיל 14 עד 16; שינוי משטר הבחירות. וכל גוף שיתן יד לארבעה סעיפים אלה, לא על חשבון אמת וצדק, תבוא עליו ברכה. ואיני מבין מדוע גולדה זועמת על בקורת הצמרת.

מי אסר ומתי נפסלה בקורת על “צמרת”. זוכרני שנאמר לי שבועות אחדים לפני ועידת מפא“י האחרונה, בעודני חבר במפא”י: מפא“י היא טמני הול,⁴²⁰ לא טמני הול של מאה זו, אלא של המאה הי”ט (והאומר ואני ידענו היטב מה היה טמני הול במאה הי"ט), אני לא אשאר במפלגה זו, אם כי איני רואה שום מפלגה אחרת שאוכל להכנס אליה“.⁴²¹ הייתי נדהם ומדוכא כששמעתי דברים אלה נאמרים על־ידי אדם מכובד מאוד על־ידי, ועד היום הזה איני מבין למה ואיך נאמרו הדברים האלה, והאומר בכל־זאת לא עזב את המפלגה, והתכונות הטובות שהכרתי באיש שאמר זאת – אני מוקיר גם עכשיו, אבל איני מתפלא עוד שהאומר דברים אלה על מפא”י שהיא טמני הול הוא עכשיו – מזכירתה של מפא"י.

ועכשיו – תשובתי לי.כ. הסבור ש“הקושיות במקומן עומדות”.

אני מסכים לסעיף ראשון בתשובתו של י.כ. ש“אנו מחוייבים גם בשעת ויכוח לשמור על דיוק במושגים”, אבל משום־מה נכשל י.כ. בחוסר דיוק זה. הוא אמר, כי “שתיהן (כלומר מפא“י ואחה”ע) החליטו להגשים את אחדות פועלי א”י על־ידי איחוד שלוש מפלגות – מפא“י, אחה”ע ומפ“מ”. כאן יש שתי טעויות ולא רק חוסר דיוק: 1) אף פעם לא נתקבלה החלטה כזו לא במפא“י ולא באחה”ע, אני יודע שגולדה אומרת – והפעם היא באמת רוצה בכך – להתאחד עם אחה“ע, אבל מפא”י ואחה“ע לא קיבלו החלטה זו. איני אומר, שאף פעם לא יחליטו ככה. ייתכן שיחליטו, – אבל י.כ., הדורש – בצדק – לשמור על דיוק גם בשעת וויכוח, לא דייק הפעם; 2) נניח שבעוד חודש או בעוד שנה יחליטו זאת גם מפא”י וגם אחה“ע – האם מספיקה החלטתן ליצור איחוד של שלוש מפלגות – מפא”י, אחה“ע, מפ”מ? כלום מפ“מ חייה מפי מפא”י או אחה“ע? אני יודע שפעם היתה אחה”ע בכיסה של מפ“מ.⁴²² טבנקין⁴²³ אמר: בשבי; אבל במידה שאני מכיר את מפ”מ אין היא מונחת לא בכיסה של גולדה ולא בכיסו של י. גלילי, כלום דייק כאן הסופר הנכבד י.כ.? ובנוגע לעובדות יש לדייק לא פחות מאשר במושגים.

צדק י.כ. שרשב“ם, כפי שאני מציע, אינה דומה ל”מערך“. עד היום איני יודע מה זה “מערך”, ואם להשתמש בסגנונו של י.כ. זוהי “בריה סוציולוגית חדשה שאין על עפר מָשלָה”. אבל “המערך” ישנו. והאיחוד – ואני מאמין בכנותו של י.כ., אינו לע”ע אלא משאלה או שאיפה. והפעם אוכל לדבר בשם רפ“י – כי ההחלטה נתקבלה בוועידת היסוד של רפ”י: רפ“י שואפת לאיחודם של כל חלקי תנועת העבודה, ממפ”מ ועד העובד “הציוני”⁴²⁴ ו“הלאומי”⁴²⁵ על יסוד של עשרה עקרונות, שלא אמנה אותם פה. אבל לע“ע – אין זו אלא שאיפה, ולדעתי תתקיים שאיפה זו כשנצליח לשנות משטר הבחירות הנפסד והנפשע הקיים בישראל, אבל לא אומר שרפ”י החליטה להגשים אחדות פועלי א“י, כי זה תלוי לא רק בה, אם כי יש ברפ”י אישים שהצליחו להקים כמה וכמה איחודים, אבל “אל יתהלל חוגר כמפתח”, ואני בטוח כי פסוק חשוב זה ידוע היטב לי.כ.

צדק י.כ באמרו, “כי אין רשב”ם עובדה כמו המערך“. היא רק הצעה של יחיד, אם כי היחיד הזה אינו רוצה כלל בעובדה של “המערך”. ואם רשב”ם תתקבל על־ידי רפ“י ועל־ידי אחרים – תקוותי, שהיא תהיה לא עקרה כ”מערך“. מה נתן למעשה “המערך”? הפך את מפא”י למיעוט בהסתדרות, הקטין מספר חבריה בכנסת,⁴²⁶ ומסר גורלה בידי אחה"ע, והביא אותה להתכחש לעמדה ממלכתית, שדגלה בה כמה וכמה שנים לשינוי משטר הבחירות.

י.כ. בתשובתו נותן לי לקח: מה זאת מפלגה. פחות או יותר ידעתי תורה זו גם לפני מאמרו של י.כ.. בהצעת רשב“ם אין בדעתי להקים מפלגה חדשה, ־ אלא קואליציה (זמנית אולי) לשם ארבעה צרכים שאין צורך לחזור עליהם כי הם ידועים לי.כ. מדוע הוא רואה בקואליציה כזו “חתירה תחת דימוקרטיה” – נעלה מעל בינתי. סידרתי פעם קואליציה עם אגודת ישראל – (וחבריו של י.כ. השתתפו בקואליציה זו) ולא היה בכך חתירה תחת דימוקרטיה. סידרתי קואליציה עם מפלגות אחרות (כגון ציונים כלליים) – ואיש לא ראה חתירה תחת דימוקרטיה, ומפ”ם ואחה“ע והציונים הכלליים הקימו פעם מועדון של ארבעה⁴²⁷־ ואיש לא ראה בכך חתירה נגד הדימוקרטיה. מדוע קואליציה למען שינוי שיטת הבחירות, למען העלאת גיל חינוך חובה חינם ועוד – היא חתירה תחת דימוקרטיה? חתירה אחת יש בה: חתירה תחת התכחשותה (הזמנית) של מפא”י לצורך של שינוי משטר הבחירות.

בסעיף ב' בתשובתו מאיים י.כ. ב“מפלגת־טלאים־ושברים של חלקי גח”ל ו“חירות” והלל קוק וערי ז’בוטינסקי ר“ל”. אני עוד לא יודע מי ירכיב את רשב“ם, ורפ”י עדיין לא החליטה על כך בכלל, מנין לי.כ. הרכבה של רשב“ם? על שם אחד שנזכר לגנאי במאמרו של י.כ. עלי להגן פה: ערי ז’בוטינסקי הוא בעיני איש יותר הגון ממר שמשון שפירא ואפילו ממר לוי אשכול. אבל רק עם ערי ז’בוטינסקי לא תקום רשב”ם.

י.כ. מודיע שבמאמרו אין “התקפות אישיות”. אני מוכן לסמוך על דברו בענין זה, אבל גם “הטעיה” אינה בהצעתי, גם לא “הצעפה” (אם יש מלה כזו במלון העברי). מדוע יש ברשימה קואליציונית העומדת על ארבעה סעיפים מוסכמים – משום “הטעיה” או “הצעפה”? כל אחד מארבעת הסעיפים הוא לפי הכרתי, צורך חיוני לישראל. ואם י.כ חולק על אחד מהם – אל יצטרף לקואליציה זו.

י.כ מתרעם שאני אומר כי אשכול קיבל התכתיב של גלילי לאסור לע“ע שינוי משטר בחירות. אני הייתי חבר במפא”י לא פחות זמן מי.כ. או אפילו מלוי אשכול, ולא שמעת אף פעם הצעה במפא“י נגד שינוי משטר הבחירות – לא אבא אבן⁴²⁸ ולא משה שרת ולא חבר אחר מצא כל הזמן פגם בעמדה המוצהרת של מפא”י על הצורך בשינוי משטר הבחירות, ואיש לא דרש “להקפיא” את הדבר. י.כ. טוען, שזה לא תכתיב אלא “פשרה”. כנראה שכח י.כ. דרישתו “לשמור על דיוק במושגים”. לפשרה קוראים כששני צדדים מוותרים זה לזה. מה הפשרה “בהקפאת” שינוי משטר הבחירות? במה ויתר פה גלילי לאשכול? “המערך” הבטיח לאחה“ע יותר צירים מאשר היה יכול לקבל בלי “מערך, יותר שלטון בהסתדרות ובמדינה,⁴²⁹ לשם מה איפוא, הסתלקה פתאום מפא”י מעמדתה בענין כל־כך חיוני? שינוי העמדה במפא”י בענין משטר הבחירות לא בא מבפנים, – הייתי חבר במפא“י לא פחות מי.כ., או מגולדה או ממי שהוא אחר. מותר למפלגה לשנות עמדתה, – אבל שינוי עמדה רק מפני שאיש מן החוץ דורש זאת – קוראים לכך “תכתיב”. – לי נודע על “תכתיב” זה מפי האיש שניהל את המו”מ עם גלילי – מפיו של לוי אשכול.⁴³⁰

איני חייב לעמוד על טענתו של י.כ בסעיף ה' שבתשובתו, כי הבהרתי הטעות בדבריו בתשובתי לדברי גולדה. לא השלמתי ולא אשלים עם עוות־דין, לא השלמתי ולא אשלים שמעַוות דין ומתכחש לאמת ולצדק יעמוד בראש המדינה. אבל איני אלא יחיד, ואעשה רק מה שיחיד יכול לעשות – וזאת עשיתי. ואם יהיה צורך – אוסיף לעשות זאת. אני מניח (אם כי איני בטוח בכך) שי.כ. קרא קונטרסי “דברים כהוויתם”,⁴³¹ ושם (בעמוד 95) יש מכתבי למזכירות המפלגה (מפא"י) מיום 30.12.1960, שבו הודעתי שאני אתפטר מממשלה זו שעוותה את הדין, למרות הפצרות חברי ולא חברי, שלא אעשה זאת, ובאותו מכתב כתבתי (ראה עמוד 95): “שיקולים ממלכתיים מכריעים בעיני כל שאר השיקולים, והשיקול הממלכתי העליון, כפי שנראה לי, הוא בטחון המדינה וטוהר מצפון מנהיגיה”: ועוות הדין שבגללו התפטרתי מהממשלה בסוף ינואר 1961, כפי שאמרתי לחברי הממשלה בשעה שהחליטו (ביום 25.12.1960) על מסקנות ועדת השבעה ועוות הדין, הוקע במלים חריפות וקולעות על־ידי היועץ המשפטי של ממשלת לוי אשכול, ומאז נוספו עוד עוותים מדיניים שלא אעמוד עליהם פה, אבל שבגללם דרשה משלחת של ארבעה חברי מפא“י נאמנים ומסורים שאשכול יסתלק מהממשלה. מתי ובאילו תנאים אטפל אני בענין זה – אני מחליט לפי הבנתי ומצפוני, ואיני כפוף בנידון לשום איש, לא לגולדה מאיר וגם לא לי.כ., אבל טועה י.כ. כשם שטעתה גולדה, בהניחו, שהטלתי זאת “לבית גנזי הפרטי לבלי להזכירו עוד”. אני אומר: גם אם מפא”י תסכים לשינוי שיטת הבחירות – בתנאי שאסכים לממשלת לוי אשכול ושמשון שפירא – אני (ואני מדבר כל הזמן אך ורק בשמי) לא אקבל “עיסקה” זו.

ואשר לסעיף ו' בתשובתו טועה מר י.כ.. עלי אסרה גולדה מאיר לראות הפרוטוקולים של מפא" – גם אלה שלפני 1960, ואין לפני הנוסח המדויק של החלטת הועידה התשיעית בענין העלאת גיל חינוך חובה חינם, ואני מקבל הנוסח שציטט י.כ., כי יש לו גישה לפרוטוקולים. אבל מה ענין שכר מודרג לגבי העלאת חינוך חובה חינם? האין י.כ. יודע שיש הורים שלא נותנים לבניהם אחרי גיל 14 ללכת לבית־ספר – אלא לעבודה, ואפילו ועדת פראוור לא הציעה שכר מודרג במקום העלאת גיל חינוך חובה חינם, אלא במקום העלאה בשתי שנים – הציעה העלאה בשנה אחת, אבל גם העלאה זו לא נתקיימה עד עכשיו, ואני מקווה שימצאו מפלגות ובוחרים שיסכימו להצעת חוק שאני מציע – להרחיב בשתי שנים נוספות חינוך חובה חינם, כלומר ־ עד גיל 16 “לביצוע ההצעה להלכה ולמעשה” ולא להשאירה על הנייר.

ואשר לסעיף האחרון, ז', בתשובתו של י.כ. זהו מרכז הוויכוח ביני ובין אלה שנשארו במפא“י הנוכחית: אני רואה את מפא” (ולא רק מפא"י) כמפלגה שהמטרה העליונה שלה – היא שליטה, ומטרה זו מקדישה כל האמצעים, ויש הכרח בהפיכה. תפקיד מפלגה הוא לשרת למדינה, לעם, לתנועת העבודה – ורק על ידי שינוי משטר הבחירות תיעשה המפלגה אמצעי – ולא מטרה, כי לפי משטר בחירות דימוקרטי, כמו באנגליה, באמריקה – זקוקה המפלגה למען שתעמוד בראש המדינה להסכמת רוב העם, ובחירת ממשלה מוכרעת על־ידי העם בבחירות, ולא על־ידי מנגנוני־המפלגות לאחר הבחירות, כפי שהיה נהוג בישראל עד היום הזה.

ואם י.כ. סבור שעל־ידי צאתי ממפא"י – “איבדתי כושר ראיה כוללת וחוש לאחריות ממלכתית” – זוהי זכותו לכתוב כל מה שהוא רוצה, כי הוא העורך של “הפועל הצעיר”, ועל דברים אלה איני רואה צורך להתווכח.

30 ⁴³²

[ד' באדר א' תשכ"ז (14.12.1967)]

י.כ.

תשובה לתשובה

כבתשובתי הקודמת יהיו הערותי גם הפעם לא לפי סדר הדברים של הח' בן־גוריון, אלא לפי סדר משלי.

א) בן־גוריון אומר:

“י.כ. בתשובתו נותן לי לקח: מה זאת מפלגה; פחות או יותר ידעתי תורה זו גם לפני מאמרו של י.כ”.

הערה עוקצנית זו באמת מצערת אותי מפני שהיא פוגמת בצחוּת הויכוח. שכן שני אנשים, המתווכחים בפומבי ובכתב, הריהם מעמידים את דבריהם והגיונם לבחינת הקוראים; הללו צריכים לדון את הדברים לגופם, כמאמר אחד המדרשים: “לא תתן עיניך באוֹמר, תן עינך על האמוּר”. אין זה מן המידה אם מתווכח אחד אומר לחברו: היאך אתה בא ללמדני? הואיל ואמירה זו מכניסה לתוך הויכוח יסוד זר, סמכותי, שאין לו כל קשר עם אמיתת הדברים או הגיונם וצידקתם. משקל הנאמר ולא משקל האומר צריך להכריע את הכף.

יחס הכבוד שלי לבן־גוריון ניכר לקורא מן השיטין ומבין השיטין, אך לא אקריב על מזבח זה את זכותי לחוות דעה או להזכיר נשכחות או להעמיד דברים על תיקנם – הכל כפי שהענין דורש, אפילו יהא נדמה, שריח של “לימוד לקח” נודף מהם. אני בטוח, שבן־גוריון אינו גורס, שבר־פלוגתא שלו יחתום כפי שהיו אבותינו נוהגים לחתום: “אני הקטן”, “זעירא דמן חבריא” או “הדל באלפי מנשה”! חתימה זו החביאה לא פעם שנינה כלפי הנכבד, או יחס של בטול אליו בטלית של התבטלות. יתרונו של צד מן הצדדים בויכוח צריך להתברר מתוך טיבם של הדברים וטעמם, וכל אחד רשאי להניח, שמופתיו וחומר הוכחותיו “נותנים לקח” לאיש־שיחו.

לא יצאתי ללמד את בן־גוריון פרק בהלכות מפלגה. ידעתי גם ידעתי שהוא בקי בהן לא פחות ממני, אף על פי שגם אני למדתי הלכות אלו לא רק בספרים אלא מפי המציאות הארצישראלית, תחילה ב“הפועל הצעיר” ואחר כך במפא"י; אך דווקא מתוך כך גדל צערי על שבן־גוריון סטה, בלהט היזמה החדשה, מן התפיסה האורגאנית של התהוות מפלגות דימוקראטיות, שעליהן היה נשען ומוסיף להישען המשטר המדיני והחברתי בישראל. המרגיש בסטייה כזאת חייב להתריע עליה אפילו אין הוא משמיע אגב כך חידושי תורה, אלא חוזר על הדיברות, שכבר נשמעו וניתנו למשה מסיני. מכאן נבעו השגות על תכניתו של בן־גוריון ליצור מפלגה חדשה בידיים, שלא בדרך הגידול הטבעי, אלא בסוד הצירופין של ארבעה סעיפים שלמקראם צריכים להתקבץ תחת דגלה אנשים מכל פינות הארץ, מכל המפלגות ומכל המעמדות. לא כך תפסנו את החיים הציבוריים בארץ ולא זאת היתה משנתו החברתית של בן־גוריון כל הימים. הרגשתי פסול בספר תורתו ורציתי להגיהו. ראיתי, ואני רואה, בתכנית זו חתירה, ולו גם שלא מדעת, תחת התא היסודי של המשטר הדימוקראטי – המפלגה הרצינית, האורגאנית, המעוגנת בעם ובחברה, שלידתה בהשקפת עולם משותפת, באמונה חברתית משותפת ובחזון־עתיד משותף. אם יכול אדם ויהיה מי שיהיה – לקום בבוקר, לחבר ארבעה סעיפים ולקרוא לרסיס ציבור, המגוון מבחינה חברתית ומעמדית, שיתלכדו למפלגה אחת, כדי לכבוש את הכנסת ואת הנהגת המדינה לארבע שנים – הרי זה נועץ חבר בגוף החברה ובנשמתה. הוא עושה את המפלגות לבריות שרירותיות, שילקוט־דעוֹת קל על שכמן ומקל עב בידן, שאפשר בכל יום לבראן או להחזירן לתוהו. תפיסה זו יש בה כדי לייאש את הדור הצעיר, העומד על פרשת דרכים, ולהכזיבו מן הדימוקראטיה בכלל. ולפי שעה שעד כה לא נמצאה כל תמורה או חליפה לגוף חברתי זה, הקרוי מפלגה, והיא משמשת מסד למשטר הדימוקראטי, אסור לעשות בו שימוש שלא כהלכה באיזו צורה שהיא.

ב) על כך משיב בן־גוריון בעקשנות רבה, שאין חידוש בתכניתו וכבר היתה כזאת לעולמים. כשם שהוא סידר עצמו קואליציה עם אגודת ישראל ועם ציונים כלליים, כך הוא רוצה לסדר עכשיו קואליציה עם מפלגות ועם אישים שונים. אולם, מאריה דאברהם! הלא כן מתגנב אי־דיוק למופת במושגים! לא נכנס בחקירת המושג “קואליציה” מבחינה אטימולוגית, אך במוחנו, בפינו ובשימוש הרגיל שלנו יש למונח “קואליציה” משמעות ברורה ומוגדרת, שכל בר־בי־רב יודע אותה ולא יטעה בה. בבירור משמעותה עסקתי בתשובתי לבן־גוריון בגליון מס' 19. וכלום יש צורך לחזור ולהסביר, שקואליציה פירושה אצלנו, במציאות הישראלית (ולא רק אצלנו): הרכבת ממשלה בשיתוף מפלגות אחרות על יסוד תכנית פעולה מקיפה, מוסכמת ואחריות קולקטיבית? הרכבה זו נעשית אחרי הבחירות ולא לפניהן. שהרי אי אפשר להרכיב כוחות, שלא באו לעולם ואין איש יודע מה יהיה שיעורם לאחר הבחירות. מבחינה זו יש הבדל תהומי בין הקואליציה הממשלתית, שהרכיב בן־גוריון בשעתו עם מפד“ל, ואגודת ישראל והציונים הכלליים, אשר במרכזה עמדה מפא”י ככוח מרכזי מגובש, אחראי ומכוון – ובין אותו איגוד של שברירי מפלגות ואישים ידועים ואלמונים ופלמונים, שבן־גוריון רוצה לכונן לפני הבחירות. למערכת הבחירות מתלווים צללים, שהכל דואבים עליהם ושואפים להסירם; אולם כל מערכת בחירות אינה רעש סרק, אלא היא גם מערכת חינוכית ורעיונית. כל מפלגה מעיינת אותה שעה במציאות הקונקרטית ובמשנתה האידיאולוגית ומשתדלת לנסח מתוכן את עקרי אמונתה וחזונה. מפלגת־פועלי־א“י עושה זאת בעיתונות, בכינוסיה ובועידותיה ובמצעיה, וכן עושות מפלגות אחרות. הויכוח משחיז את כוח־ההבחנה של ההמונים ומכשיר את הלבבות לקליטת ערכים ולהבדלה בין מטבע רעיוני אמיתי ובין אסימון, בין מפלגה, המגשימה את מצעה המדיני, הכלכלי והחברתי, ובין מפלגה דימאגוגית או קיקיונית, שכוחה במלל רברבני, על ברכי הויכוחים והדו־שיחים האלה קמה ונהיתה תנועת העבודה. היא שאפה תמיד להבהרה, לצלילות דעת, לראיית שני הצדדים של מטבע המציאות, לאחריות אינטלקטואלית ומעשית. מובן, שבהגיע מערכת הבחירות לקיצה, כשמתגלה רצון העם, והכוחות הציבוריים עומדים זה מול זה מוגדרים בשיעורם, מגיעה השעה להרכיב קואליציה, לאחר שהובהר שאין רוב מוחלט לשום מפלגה, המיעוטים המצטרפים לאותה קואליציה יודעים, שהם מיעוטים ושכּוח־ההכרעה בידי הגרעין המוצק, ואילו הרוב היחסי פועל מתוך הכרה, שבלי מיעוט או מיעוטים לא תיכון ממשלה. בקואליציה כזאת נעשות פשרות מסויימות, אולם הפשרות האלו הן כורח־חיים ומובנות לכל אדם בעל השכלה ציבורית כלשהי. מעולם לא המעיטה קואליציה כזאת את דמותה הרעיונית והציבורית של מפא”י, שכן קהל־החברים מבחין בין פשרות לשעה ובין ערכין בני קיימא. אולם תכניתו של בן־גוריון תמחק בהכרח את הצלם העצמי, הרוחני והציבורי, של כל מרכיבי המפלגה הבלתי־מפלגתית הזאת. היא תדגול, למעשה, בסעיף אחד, בשינוי שיטת הבחירות, שהרי שאר הסעיפים אינם שנויים כל כך במחלוקת. ולא עוד אלא שאפילו אותו סעיף־סגולה אינו מונופולין של מפלגה אחת, אם כי לא הכל מייחסים לו אותו כוח־קסמים כבן־גוריון, ואינם מוכנים להעמיד, כחבקוק בשעתו, את כל המערכה הציבורית על עיקר אחד.⁴³³

נמצאנו למדים שנכון הדבר, שבן־גוריון סידר פעם קואליציה, אך לא נכון, שמה שהוא אומר לעשות עכשיו לפי התכנית שנתפרסמה – אף הוא בגדר קואליציה. זאת היא יצירת מפלגה חדשה, שצריכה לכבוש את הכנסת למשך ארבע שנים ושלפי דעתי, היא עלולה לחבל בנפש הדור הצעיר והעם ולהביא לידי זלזול בישוּתוֹ של כל ארגון ציבורי רציני, שבלעדיו אין דימוקראטיה.

ג) בן גוריון חוזר ושולל ערכו של המערך. אולם, לצערי, אין לשלילה זו על מה שתסמוך. עובדת קיומו של המערך ושליטתו במדינה משכנעות הרבה יותר. המערך לא נפל ולא יפול בכוח ה“ציון הרע” שמחלק לו בן־גוריון. הממשלה הזאת, שבמרכזה המערך, תתקיים, כך אנו מקווים, עד תום כהונתה. הקשיים והלבטים הפנימיים והחיצוניים אינם חידוש והיו לחם־חוּקה של כל קואליציה.

ביחוד מתמיה ערעורו של בן־גוריון על דברי, כי “שתיהן (כלומר: מפא“י ואחה”ע) החליטו להגשים את אחדות פועלי א”י על־ידי איחוד שלוש מפלגות – מפא“י, אחה”ע ומפ“ם”. בן־גוריון טוען, “שאף פעם לא נתקבלה החלטה כזו לא במפא”י ולא באחה“ע”. לפיכך אין טוב מציטוט “דבר המערך” שנתקבל בחיפה.⁴³⁴

ראשית, השם הרשמי הוא “המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל”. שם זה אינו מקרה, אלא עצם. כל טעמו ותכליתו להגיע לידי איחוד, וקודם כל לידי איחוד שלוש המפלגות הנ“ל. השם הזה נתקבל על דעת מפא”י ועל דעת הרוב המכריע של אחה“ע. ולא עוד, אלא שהמיעוט הקטן באחה”ע, שהתנגד למערך, נימק את התנגדותו בכך, שמפ“ם אינה שותפת במערך, כלומר, אף הוא רצה באיחוד שלוש המפלגות. וכך כתוב ב”דבר המערך":

אלה הם קטעי דברים מאותו מעמד. מצויים מאות מאמרים ונאומים, המוכיחים כי מפא" ואחה“ע “החליטו להגשים את אחדות פועל א”י”. לא אמרתי, שנתקבלה החלטה מפורשת בישיבה מסויימת או בכינוס מסויים. וטעות היא מצד בן־גוריון לומר שרק גולדה “רוצה להתאחד עם אחה”ע“. זהו רצונה של מפא”י, רובה ככולה. ורצון זה הובע בקול רם ובפומבי רב על־ידי כל נציגיה. ואך על הרוב באחה“ע ניתנה רשות לומר, ש”החליט להתאחד. אשר למפ“ם – אין זכר בדברי על החלטתה או על הסכמתה להתאחד. אבל כתבתי: “המערך הוא שלב בדרך לאיחוד הזה, שאותו מטפחים ומקווים לבצעו בקרוב”. עדיין אין מפ”ם מסכימה להיות שותפה למערך. אולם גם בה חלו שינויים ונשמעים קולות לטובת המערך, ויש ידיים להניח ולקוות, שלא תוכל לעמוד זמן רב בסירובה.

ברם, מה לפרטים אלה ולגזירה שווה עם התכנית של בן־גוריון? המערך מבוסס על “המשך החזון הציוני־סוציאליסטי”. זהו יסוד איתן, ברור וזך, יסוד, המתגבש תוך פגישה של עולם־רעיונות עם מציאות ואף תוך התנגשות עמה. זהו מבנה אידיאולוגי ומוסרי משותף, פרי חווית־בראשית של ציונים סוציאליסטים ופרי רצון משותף ליצור הוויה לאומית וחברתית חדשה, המוטבעת על אדני צדק ויושר. כל אלה בתנועת הפועלים, העומדים על בסיס יכולים להתדיין ולהתווכח על כּללוֹת ועל פרטים, להיניק זה את זה ולינוק זה מזה, ואף יצוייר שיבואו לידי הסכמה והשתווּת. אולם על מה תהא מבוססת המפלגה הבלתי־מפלגתית? אפילו יזדמנו כל המתקוששים יחד וישבו על מדוכה זו ויתווכחו ימים ולילות, שבועות וחדשים, לא ימצו מתוכם שום שותפות יסודית לא בהשקפת עולם ולא בתפיסה החברתית, לא באמונה ולא בחזון. מסביבם שממה רוחנית ובבל אידיאולוגי. הם יצטרכו לשנן לעצמם השכם ושנן: אין אנו מתכוונים אלא לכבוש את הכנסת לארבע שנים ולהגשים את שינוי שיטת הבחירות! ואי אפשר שלא לחזור ולשאול: היש איזה שיתוף צורה או תוכן בין המערך ובין אותו יצור־שעטנז, שעננים של ארבעה סעיפים יקיפוהו? אכן, יש צורך לא רק בדיוק מושגים, אלא גם בטהרת מושגים.

ד) שום שם לא נזכר לגנאי, אף לא ערי ז’בוטינסקי. חס לי לפגוע בהגינותו. כבודו במקומו מונח. אולם כשותף לבן־גוריון בהקמת רשב"ם לשם כיבושו של רוב העם ולהנהגת המדינה במשך ארבע שנים ־ יש בו כדי לבטא את עוצם הפתיעה והתמיהה. ולכן הזכרתי את שמו. וצר מאוד, שאגב הגנה על ז’בוטינסקי רואה בן־גוריון צורך לפגוע שוב בשני חברים יקרים. אין לי אלא לבקש סליחה מהם, שאני גרמתי להזכרת שמם בדרך כזאת שלא לצורך.

ה) כבר אמרתי, שמפא" לא הסתלקה אלא לזמן־מה מעניין שינוי שיטת הבחירות, אלא שאין היא רואה בו עיקר־אמונה, דוֹגמה, בחינת ייהרג ואל יעבור. תקופה זו, שבה חלה ההתחייבות להקפיא את העניין, איננה מכבידה כל כך על מפא“י. אין כאן שינוי־עמדה – אף על פי שגם שינוי כזה איננו בגדר איסור – אלא הרהור נוסף, בחינה חדשה. ולפי שאין מחמיצים בינתיים שום שעת־כושר, ואין עדיין צורך בהכרעה, יש לשבח את ההחלטה לשקול במשקל שני ושלישי את עצם השיטה על כל פרטיה ודקדוקיה. עובדה היא, שדעותיהם של בני אדם שונות, ועניין, שזה רואה בו חזות־הכל, אינו נראה כך בעיני איש אחר. ושום גערות לא יועילו, ואף אם תישאל בפעם האלף השאלה, מדוע בזמן מסוים החליטה מפא”י בעד השינוי ואחר כך החליטה להקפיאו – לא תשתנה התשובה: נתחלפו התנאים והשתנתה הגישה. ההסבר בדבר “תכתיב של גלילי” לא נקלט, כי אינו נכון ומעליב מפלגה שלמה.

ו) לצערי, אין דברי בן־גוריון על “עיוות־הדין” מניחים את הדעת. לא הוטל ספק בכך, שבן־גוריון לא השלים עמו. אבל הובעה השתוממות גדולה על כך, שבשעת־כושר כזאת, כשיזמה מדינית רבת־היקף עומדת להקים רשימה או מפלגה חדשה, לא הונח ביסודה כסעיף ראשון וראשי תיקון עיוות־הדין. גמישות זו בענין כאוב ועקרוני כל כך, שבגללו שוסעה מפא“י ונפסל אשכול לעמוד בראש המדינה – אמרה דרשני. ונדרשתי לה. אילו היה בן־גוריון מגלה מחצית מן הגמישות הזאת בוועידת מפא”י, לפני הפילוג, אפשר שהתפתחות הדברים היתה שונה לחלוטין. שהרי ה“עיוות” היה עניין ציבורי ואף תיקונו יכול לבוא בדרך ציבורית; ואם מפא“י החליטה שלא לעסוק בו ולא להעסיק בו, מן הדין שרפ”י תעשה זאת, ואם אין בכוחה של רפ“י לעשות זאת – הכרח הוא שרשב”ם, היוצאת לכבוש את רוב העם, תעשה זאת. מן ההגיון הזה אין להימלט. ודאי אין בן־גוריון “כפוף בנידון זה לשום איש” והוא מחליט לפי הבנתו ומצפונו, אולם גם ההבנה והמצפון של איש ציבור נדונים. ומי שחש, שמשהו אינו כשורה כאן, חייב להגיד את הדבר. גם בן־גוריון שפט הבנה ומצפון של אנשים אחרים – וזאת היתה זכותו – ואף הגיע למסקנות קשות, שפרסמן ברבים.

ז) בענין העלאת חינוך חובה חינם ביקשתי רק לציין, שלא נתקבלה החלטה כזאת בוועידת המפלגה. אגב, החלטה זו פורסמה בשעתה בעיתונות ואף כלולה בספר מיוחד, המכיל דו“ח הוועידה. (אני לקחתיה מן “הפועל הצעיר”). כדי למצוא אותה לא היה צורך ב”גישה לפרוטוקולים".

ח) לא אחזור לוויכוח אם המטרה העליונה של מפא“י היא השלטון. כאן הוויכוח נדחק למבוי סתום. ברור, שזהו עלבון קשה למפלגה הגדולה ביותר ולאנשים הממלאים את התפקידים האחראיים ביותר. אבל לא אפגע בכבודו של בן־גוריון אם אומר, שמשפטו אינו פנוי מחוּמה של יצריוּת ומכעס, והכעס מביא לכלל טעות, או כדברי חכם אחד: הכעס מכהה את המאור.⁴³⁹ כל כן חדל בן־גוריון לראות את המאור שבמפא”י ושל חברים שונים, שהיה מכבדם. ההצבעה על סיבת המשפט של בן־גוריון יש בה הצדקת־מה לשופט ומאידך גיסא היא נוטלת מחומרת המשפט וצידקתו.

הבה נקווה, שעוד יבואו ימים ויתפזרו העננים והכל ייראה גם בעיני בן־גוריון באוֹר אחר.

31

שדה בוקר 16.2.67 [ו' באדר ב' תשכ"ז]

לישראל כהן – שלום רב.

אני מצטער שנפגעת מהפסוק שבתשובתי כי “פחות או יותר ידעתי תורה זו גם לפני מאמרו של י.כ.” אין זו הערה עוקצנית, אבל אם היא נראית בעיניך ככה – אני מבקש סליחה.⁴⁴⁰

אני לא נפגעת מאמרתך שהכעס הכהה את מאורו. אפילו לא שאיני פנוי מחומה של יצריוּת ומכעס.⁴⁴¹

אבל מכיוון שאיני רואה טעם בוויכוח פומבי בהפה“צ אומר לך רק שיש חברים במפא”י שאני מכבד אותם – אם כי יש כאלה שאני רואה בהם אסון וקלון למדינה. וגם זאת אומר לך: אני הייתי בעד איחוד עם הפועל הצעיר אם כי הוא לא דגל ב“חזון סוציאליסטי”.⁴⁴²

בברכה

ד. בן־גוריון

עורך הפה"צ

ת"א

32

תל־אביב, ד' אייר תשכ"ז 14.5.67

לח' בן־גוריון היקר, שלום רב

א. בל“ג בעומר השתא תמלאנה 60 שנה ל”הפועל הצעיר".⁴⁴³

לרגל מאורע זה אני מכין גליון מוגדל ואני מבקשך להשתתף בו.

אשמח מאוד אם תתן לי פרק מפרקי זכרונותיך על אותן השנים, או הערכה על אחד האנשים או בדומה לזה, ההולם גליון חגיגי.

העתון הזה יופיע סמוך לאחר חג השבועות, ולפי שהוא מוגדל והכנתו מרובה, אבקשך להמציא לי דבריך בהקדם האפשרי.⁴⁴⁴

ב. ב“דבר” מיום 12.5 1967 מצאתי כתוב: “בן־גוריון התרעם על שב’הפועל הצעיר' הופיעה רשימה ובה כלולים רמזים שונים. מצויין שם, אמר, שקורח נלחם על האמת וצדק והאדמה בלעה אותו”.⁴⁴⁵

חפשתי חפש מחופש בגליונות האחרונים של הפוה“צ ולא מצאתי זכר לדברים אלה, אף קשה לי לתאר שפרסמתים והייתי מצטער מאד אילו נתגנבה לתוך הפוה”צ פיסקה מעין זו. אך אני מקווה, שטעות היא. נדמה לי שמשהו כזה קראתי במאמרו של גלבוע⁴⁴⁶ ב“דבר”.⁴⁴⁷

אם טעות כאן, ואני מקווה שטעות כאן, אבקשך בכל לשון של בקשה לתקן אותה באיזו צורה שהיא.

והריני מברכך בכל טוב

מוקירך ישראל כהן

33

תל־אביב, א' בשבט תשכ"ח [31.1.1968]

לדוד בן־גוריון היקר שלום רב

לא הייתי מבאי ביתה של פולה,⁴⁴⁸ אך מרחוק, ולפעמים מקרוב, חשתי באישיותה המקורית של פולה והוקרתי אותה. עכשיו אני משווה לנגד עיני ולנגד לבי מה גדול אבלך בהילקח ממך תומכת גורלך ונות־ביתך, שהיתה גם נות בית ישראל.

עמך אני, בן־גוריון היקר, בצערך העמוק.

שלך

ישראל כהן

34

שדה בוקר 1.12.68 [י' בכסלו תשכ"ט]⁴⁴⁹

ישראל כהן יקר –

היום הגיע אלי “הפועל הצעיר” גליון 8 (26.11.68) ובו רשימה של מ.עונה על “התנהגות קשה ומצערת”,⁴⁵⁰ שהיא מעין חזרה, בטענות נוספות, על מאמרו של י. גוטהלף (חתום ג. יהודה) ב“דבר” מיום, [….] בכותרת “עד מתי”.⁴⁵¹ ב“דבר” איני משתתף עוד, כי אני רואה חילול השם בשם ברל שהוא נושא בכל גליון,⁴⁵² וכל עוד הצמרת הנוכחית תנהל את המפלגה ־ לא אשתתף ב“דבר” המשרת כל השחיתות שישנה לפי הכרתי העמוקה, ב“צמרת” זו, אשר אם תימשך ותתקיים עוד 5–10 שנים, תוביל, לפי דעתי, מדינת ישראל לאבדון.

התפטרתי ביוני (או ביולי) 1963 מהממשלה, כי לדעתי אין שום איש צריך לשרת בראש הממשלה למעלה מחמש עשרה שנה, והחלטתי אז להסתלק מעבודה פוליטית ולהתמכר כולי לכתיבת תולדות המדינה, שלדעתי הונח יסודה הראשון בשנת 1870, ביסוד “מקוה ישראל”,⁴⁵³ וכינונה היציב והמלא של המדינה טרם בא, וידרשו עוד כמה שנים של עליה רבתי ומאמצי יצירה פנימיים, התישבותיים, כלכליים וחינוכים־רוחניים.

אין אני רואה עצמי כהיסטוריון, אבל באתי לידי מסקנה שעלי לעשות מלאכה זו, לאחר שיחה שהיתה עם אחד הצעירים המשובחים שלנו, חלוּץ ורב־תבונה, שקוראים לו מוקי⁴⁵⁴ (בנו של יעקב צור,⁴⁵⁵ שהוא עצמו חבר במשק עין גב), הוא אמר לי בשיחה, כי “אתה (כלומר אני) באת הנה מרוסיה ובשבילך הקמת המדינה היא Miracle⁴⁵⁶ (הוא השתמש במילה אנגלית זו); אני נולדתי במדינה, והיא בשביל[י] דבר טבעי”. נזדעזעתי מאמירה זו שיצאה מפי בחור נבון וחלוצי, ואמרתי בלבי: אם נער כמוהו רואה במדינה דבר טבעי – מה יאמרו נערים אחרים שאינם נבונים כמוהו ואינם דואגים לעתידה כמוהו. והחלטתי בל[ב]י שיש לספר על האנשים והמאמצים והקשיים והכשלונות והחזון והמסירות של בוני המדינה, למען יבין הדור הצעיר, שגם בעתיד יידרשו לנו אנשי חזון, לא בפה אלא במעשה, שלא ירתעו מהקשיים והמכשולים והסכנות הצפויים לנו בעתיד, והתחלתי בכתיבה זו בשם “ראשונים” (בשנתון הממשלה).⁴⁵⁷ אבל בכתבי ראיתי שכתיבה זו תדרוש אולי 10 או גם 15 שנה, ואיני כל כך צעיר כביום בואי לארץ ועשיתי קפיצה והתקרבתי לזמן הקמת המדינה ועשרים שנותיה, ולפני חדשיים סיי[מ]תי פרק זה (התופס שני כרכים) ומסרתיו ל“עם עובד” והוא הולך ונדפס.⁴⁵⁸ ואני אמשיך עכשיו בפרק של 1933–1948, שנות שרותי בהנהלה הציונית, אבל הגעתי למסקנה שאין לכתוב היסטוריה אלא “זכרונות” ־ וכך אעשה.⁴⁵⁹

אולם לא חדלתי כמובן לדאוג לעתיד העם היהודי ולעתידנו בארץ. איני סבור ש“בעית העם היהודי” כבר נפתרה ומלאכת דורנו נסתיימה. מדאיג אותי כמו לפני בואי ארצה (לפני שלושה חדשים וששים ושתים שנה) ⁴⁶⁰ עתיד העם היהודי ועתיד המדינה, כי גורל שניהם, לדעתי, כרוכים זה בזו. ודאגתי בימים אלה לא קטנה מדאגתי בימי העליה השניה או בימי הספר הלבן. היא למעשה יותר גדולה ויותר חמורה מאז, כי התנקשות שליטי ערב בקיומנו לא פסקה ולא תיפסק כל כך מהר, ואיני יודע עד היכן רוסיה מוכנה ללכת בתמיכתה לנאצר⁴⁶¹ ולשאר שונאינו במזרח התיכון. והכרתי היא – וזו היתה הכרתי מאז נשתקעתי בארץ והבינותי יותר טוב את התנך והסתכלתי בהיסטוריה היהודית שבימי קדם ואחר חורבן בית שני עד היום, – שמבלי שנהיה “עם סגולה” – לא נעמוד. זו היתה תפיסת משה רבנו ושאר הנביאים – וזו היתה תפיסה מעמיקה יחידה במינה אולי בהיסטוריה העולמית, ומיד לאחר מלחמת העצמאות כנסתי מיטב אנשי הרוח בארץ והסברתי להם, שלא במלחמות (כי לא האמנתי גם אז שפלישת צבאות ערב ביום כינון המדינה היא המלחמה האחרונה) אלא ברמה המוסרית והאינטלקטואלית של העם בארצו – עמוד נעמוד בפני כל אויבינו ובפני כל מכשולינו, ולכן יש צורך להעלות הרמה הרוחנית של עמנו, ודבר זה מוטל גם על הממשלה, גם על המורים וגם על כל אנשי הרוח בעם,⁴⁶² ומדעתי זו לא זזתי אף פעם – והיא מדריכה אותי כמעט כל ימי חיי בארץ.

אני אומר כמעט – מפני שבבואי ארצה – הסתלקתי מכל התיאוריות שספגתי בנעורי ברוסיה, ונדרשו שתים שלוש שנים עד שהגעתי לתפיסה חדשה הקרובה יותר לתפיסת נביאינו – מאשר לתפיסת “הציונים” ו“הציונים הסוציאליסטים” בגולה, וזו היתה תפיסתי עד עלותי ארצה.

לא חלמתי אף פעם להיות למנהיג ולא למזכיר הסתדרות ולא ליו"ר הנהלה ציונית ובוודאי לא לראש ממשלה ושר בטחון, אבל ידעתי (פחות או יותר) שעלי למלא חובתי לפי יכלתי, ואם אחרים הפריזו במידת יכלתי או להיפך – לא הייתי מושפע לא מתהלות ותשבחות ולא מזלזולים והשמצות.

את דרך חיי הביע נתן אלטרמן⁴⁶³ באחד השירים שלו (כרך שני, עמוד 451־450) יותר [מ]שאני מסוגל להביע. הוא אמר בשיחה כביכול בין “ישראל” לקונו:

לשם מה אני כותב לך כל זאת?

אני עומד לכתוב שורה של מאמרים על תפיסת עולמי כאדם וכיהודי, המפלגות שהשתתפתי בהן, במה הייתי תמים דעה עם חברי ובמה לא, מדוע עזרתי לאיחודים ולפיל[ו]גים ומדוע אני עכשיו בודד ומבודד⁴⁶⁵ ומדוע אני רואה בחיזוק בטחון המדינה וטוהר מנהיגיה הצורך העיקרי.

כמובן אכתוב גם מדוע אני שולל דרך הצמרת הנוכחית שבראשה עומד לוי אשכול ורואה בה סכנה חמורה לעתיד האומה, ואני רוצה לפרסם שורת מאמרים אלה ב“הפועל הצעיר” – הנקרא על שם מפלגה שלא הייתי בה אף פעם חבר, אבל חיבבתי אותה באשר בדברים אחדים, חשובים בעיני, היתה יותר טובה מפועלי־ציון⁴⁶⁶ שבה הייתי חבר, אם כי בכמה דברים חשובים לא הסכמתי לדרכה ולדעתה ומשום [כך] לא התנגדתי שעתון מפאי ־אחרי מיזוג אחדות העבודה (המקורית, משנת 1919)⁴⁶⁷ עם הפועל הצעיר ־ יקרא בשם הפועל הצעיר.

ידעתי כי אתה פועל־צעיר’ניק⁴⁶⁸ כלוי אשכול, אבל לדעתי שונה ממנו עכשיו (על כך לא אעמוד פה), ואני באחד המאמרים אומר ואסביר מדוע אני שולל עכשיו (כלומר משנת 1965 ואילך) את זכותו (ובעבר היו לו הרבה זכויות) לשמש כמנהיג המדינה וכראש הממשלה. ואני יודע שמיחסים לי שנאה אישית לאשכול – ולא אתווכח עם “חכמים” אלה, כי לא אתווכח עם שום השמצה שאני קורא בעיתונים שונים זה למעלה משמונה שנים, כמעט מיום היותו לראש ממשלה (וגם קצת לפני כך),⁴⁶⁹ ובין המשמיצים היו גם אנשים שאני מוסיף לכבד ולהוקיר אותם, ואחדים מהם אמנם גם שינו דעתם – אבל זה לא חשוב.

אני כותב לך כל זאת – כי רוצה אני לפרסם דברי בעתון “הפועל הצעיר”. בעתון דבר לא אשתתף כל עוד י. גוטהלף או ג. יהודה יהיה עורכו. ואשלח דברי לעתונך אם אדע שלא תהיה לצנזור (תוכל לכתוב כל מה שתרצה – נגדי ונגד דעותי וטענותי), ולא תנהג כגוטהלף, שפרסם דברי השמצה כוזבים נגדי ולא הרשה לענות בעתונו אלא לאחר צנזורה שלו.

לא אתרעם עליך אם לא תיתן לי לכתוב כל מה שאני רואה צורך להגיד לציבור לפי הבנתי ומצפוני אני – אבל אכתוב רק מה שמצפוני והבנתי מצווים עלי ולא מי שהוא אחר, ויהא אפילו אדם ישר והגון כמוך.⁴⁷⁰

אולי הארכתי קצת – אבל אני מקווה שתסלח לי על הטרדה זו.

ולתשובתך הברורה אני מצפה.

בב"ח [בברכת חברים] (ממש!)

ד. בן־גוריון

מערכת הפועל הצעיר

רחוב הירקון 110

תל־אביב

35

תל אביב 4/12.1968 [י“ג בכסלו תשכ”ט]

לדוד בן־גוריון היקר שלום רב

קראתי את מכתבך, שניתי ושילשתי בו. מקומות אחדים הביאוני לידי ריגוש.

ביקשת ממני “תשובה ברורה” בענין השתתפותך ב“הפועל הצעיר”. תשובה כזו אוכל לתת לך לאחר ימים מעטים, כי ברצוני להימלך בדעת כמה חברים, שאינם בשעה זו כאן. עצם השתתפותך היא בשבילי ענין גדול וחשוב ונעים, ולא על כך יש לי צורך להימלך. אולם ביחס לאותו חלק בכתיבתך המכוון, לפי דבריך כנגד “הצמרת הנוכחית, שבראשה עומד לוי אשכול”, שאתה “רואה בה סכנה חמורה לעתיד האומה” – אני רוצה להתייעץ לפני שאשיב לך דברים מפורשים, כפי שאתה זכאי להם. גם בלי שאומר לך, אתה יודע שאין “הפועל הצעיר” מופיע בחלל ריק ואינו עיתוני הפרטי.

אולם גם במכתב־ביניים זה ברצוני לומר משהו על הרשימה של מ. עונה שנתפרסמה ב“הפועל הצעיר” כתגובה על דבריך באסיפה. ראשית, מ. עונה איננו ישראל כהן. זהו חבר המגיב שבוע שבוע בעילום שמו. שנית, חזרתי וקראתי את הרשימה הזו ולא מצאתי בה שום מילה פוגעת או בלתי פרלמנטרית. (אינני מניח למלים כאלה עליך שיסתננו לתוך “הפועל הצעיר”). אולם דא עקא: הנושא עצמו “קשה ומצער”. אין לי ספק שאפילו אתה עצמך, הרואה את הופעתך ואת דבריך כהכרח, מרגיש צער על ההכרח הזה. קל וחומר אנשים, שאינם רואים זאת כהכרח. האמן לי, שבשעה שאני קורא דבריך על הצמרת וכו', אני מרתת. אני יודע, ששום בירור דברים לא יועיל כאן. אתה פועל מתוך אקלים נפשי ומצפוני שלך ואני מגיב (לא בכתב) מנקודת ההרגשה שלי. ואני משוכנע, ששנינו ישרים עד תכלית. מבחינה שׂכלית אתה יכול לבאר את גישתך ואף אני יכול לעשות זאת. שני הביאורים יהיו בנינים מוצקים. ואף על פי כן, “ולא קרב זה אל זה”.⁴⁷¹ כי המחיצה אינה חוצצת בין שני שׂכלים, או בין שני תפיסות יושר, אלא בין שתי חוויות רותחות, שאחת נכווית מחברתה. הרבה חשבתי על ענין זה, ואיני בטוח, שמלים מעטות אלו מסרו אפילו תמצית מחשבתי.

אולם בחיים הציבוריים הנגלים, המיוסדים על גירוי ותגובה, אי אפשר שאלה החולקים על דבריך לא יגיבו עליהם. מובן שהויכוח חייב להיות תרבותי ולא גדפני, אלא שזהו כבר ענין של טעם וחינוך אישי. וכך אנוס גם “הפועל הצעיר” להכנס לעוביה של קורה זו.

אני מצפה ל“זכרונותיך”. אתה אומר “שאין לכתוב היסטוריה אלא זכרונות”, אולם אני בטוח, שעל זכרונותיך יכּוֹנוּ עמודי ההיסטוריה לעתיד לבוא. ספרך “פגישות עם מנהיגים ערביים”,⁴⁷² למשל, איננו רק מקור היסטורי לא־אכזב, אלא תעודה מוסרית נעלה לתנועה הציונית ולתנועת הפועלים. תיאור כזה של מאמצים כאלה, אינטלקטואלים, פוליטיים וטכסיסיים, כדי להגיע למודוס וויוונדי עם שכן – מסופקני אם יש לו אח, והדור הבא, לא יוכל לפקפק במוסריותו של הדור הזה, מבחינה מדינית, אם יעיין יפה בספר זה.

לפי שעה העלית דברים בקצה המזלג ועוד חזון למועד.

והיה שלום ומבורך

שלך בהוקרה

ישראל כהן

36

תל אביב – 31/12.68 [י' בטבת תשכ"ט]

לדוד בן־גוריון היקר שלום רב

השהייתי את תשובתי שלא ברצוני, הדברים נתגלגלו כך, שהחברים שעמהם ביקשתי לשוחח על ענין זה, לא היו כאן, ואני מצטער של השהייה זו מאד.

אשר להשתתפותך ב“הפועל הצעיר”, אומר לך דברים כהווייתם, בלא כחל ושרק.

אני רוצה בכל לבי שתשתתף ב“הפועל הצעיר”. ומה טוב יהיה אם מאמריך על “תפיסת עולמך כאדם וכיהודי, על המפלגות שהשתתפת בהן” וכיוצא בזה, יתפרסמו בהפוה“צ. זאת תהיה זכות לעיתון לאָצרם בתוכו לדור ולדורות. הכרתי היא משכבר, שדבריך האוטוביוגראפיים ישמשו חומר להיסטוריוזופיה לעתיד. הן היית נפש פועלת ונפעלת, מפעילה ומופעלת בתקופה יחוּדית ובקנה־מידה, שאינו מצוי אלא בעברנו הרחוק. אפילו ימצא החוקר גם גירסא־שכנגד או מערערים על דבריך, אי אפשר שלא יחוש משקלם הסגולי הסובייקטיבי והאובייקטיבי. ולפי שאני עצמי חניך העתון “הפועל הצעיר” ואני מעריך את ערכו מבחינה היסטורית רחבה, שכן הוא גונז בתוכו התהוות גועשת והוויה רותחת של כנסת־ישראל החדשה במשך ששים ואחת שנה – מה מאוד חפצתי, גם מטעם זה, שזכרונותיך והערכותיך יראו אור ראשון ב”הפועל הצעיר".

אולם – ו“אולם” זה מצערני עמוק – חוששני שאי אפשר לי לומר כך על אותו חלק של כתיבתך, שיטפל, כפי דבריך במכתב, בלוי אשכול ובצמרת המפלגה. “הפועל הצעיר” הוא עיתונה של מפלגת העבודה, שבראשותה צמרת, והיא אחראית לממשלה, שבראשה עומד לוי אשכול – הייתכן שעיתון זה שהוא כלי־מבטאה, יפרסם דברי גנאי עליה ועל אישיה? ביחוד כשבקורת זו, שאתה משמיע, איננה נוגעת לשיטות מחשבה או פעולה, אלא היא עוסקת גם בהגדרת אופיים האישי של אשכול ואנשי הצמרת. אין אני נכנס כאן לעצם ההבחנה של בקורת זו, שאתה רואה במתיחתה צידוק גמור ומוחלט, אלא מדבר רק על מקום פרסומה. הצטרפותו של עתון המפלגה לגינוי צמרתה של אותה מפלגה היא בחינת תרתי דסתרי. הבה נמחיש סיטואציה אפשרית: שנת 1969 תהיה שנת בחירות, והנה החליטה המפלגה להציב את לוי אשכול כמועמד לראש הממשלה,⁴⁷³ ואת שאר אנשי הצמרת – לשרי הממשלה העתידה, הפוה"צ ועורכו, שדעתם מסכימה עם דעת המפלגה, ישתדלו לרכוש את הציבור לדעה זו; אולם במדור אחר של העתון יתפרסם מאמר, המוכיח, שאשכול פסול לכהונה זו מטעמים שונים – היצוייר מצב כזה? ההיה פעם מצב כזה? לפי הקטגוריות של המציאות הציבורית המקובלת היה נראה תמיד מעשה כזה כמנוגד להגיון.

אין אני יכול ואיני יכול להבטיח דבר, שלא אעמוד בו ושאי אפשר לעמוד בו. לא זו בלבד שאתה אינך מסכים שאני אהיה “צנזור” לך, אלא אף אני לא יעלה בדעתי רעיון כזה. לפיכך מוטב לראות מראש ולומר בבירור מה בגדר האפשר ומה אינו בגדר זה. אמת זו מכאיבה, אך יש בה מעלה אחת, שהיא אמת לאמתה.

מה מעציבות המסיבות, שהולידו בעל כרחן מצב־דברים כזה. האמן לי, שתשובתי נכתבה לא רק בדיו, אלא בצער רב.

בברכה והוקרה

ישראל כהן

37 ⁴⁷⁴

שדה בוקר 6.1.69 [ט“ז בטבת תשכ”ט]

לישראל כהן היקר –

הבוקר הגיעה אלי תשובתך מיום 31.1.69.⁴⁷⁵ הייתי מסכים לפסוק האחרון במכתבך (“מה מעציבות הסיבות שהולידו בעל כרחן מצב דברים כזה”) אילו לא היו בו שתי המילים “בעל כרחן”. אין עליך חובה לפתוח לפני שערי “הפועל הצעיר”. איני חבר במפלגה שלה נאמן העתון, ואיני מקבל דעת הצמרת השלטת במפלגה זו, ולדעתך הבקורת שלי “אינה נוגעת לשיטות מחשבה או פעולה”.

כאחד האזרחים החרד לכבוד המדינה, עתידה, בטחונה אשמיע דבר באשר אשמיע.

ואם גרמתי לך, בפנייתי אליך, צער – אני מבקש סליחתך, לכך לא התכוונתי.

ממאמריך הספרותיים שלך – ניהנית[י], ואני חייב לך תודה עליהם.

בברכה

ד. בן־גוריון

בהלוויית ש"י עגנון (י“ב באדר א' תש”ל, 18.2.1970).

38 ⁴⁷⁶

שדה בוקר, 7.4.71 [י“ב בניסן תשל”א]

לישראל כהן היקר

קיבלתי מכתבך. אם כי נראה לי שאתה מגזים קצת [ב]ערך תיאורי הטבע שלי⁴⁷⁷ – אבל בכלל ניהניתי ממכת[ב]ך הנאה רבה. ויש לי שאלה אליך:

ראיתי בעתון (או שמעתי מפי חברים) ש“מפלגת העבודה” עומדת בקרוב להוציא שבועון במקום הפועל הצעיר – בשם אחר ובעורך אחר, אם איני טועה.⁴⁷⁸

אני לא הייתי אף פעם חבר “הפועל הצעיר” – אבל הייתי קורא תמיד את “הפועל הצעיר” ואיני מבין מדוע עומדים להוציא שבועון לא בשם “הפועל הצעיר” שהיה, נדמה לי, השבועון הראשון שהופיע בארצנו?⁴⁷⁹ מי החליט על שינוי השם?

בהוקרה

ד. בן־גוריון

39

תל אביב, ה' דחוהמ“פ [כ' בניסן תשל”א] 15/4.71

לדוד בן־גוריון היקר שלום רב

שאלתני על העיתון החדש, שמפלגת העבודה עומדת להוציא, ועל שמו. הבה ואענך.

כשפרשתי במאי 1970 מעריכתי, במלאת לי 65 שנה, הוקמה ועדה, שנתכנתה בשם “ועדה לעניני הפועל הצעיר” ועליה הוטל למצוא דרך להמשך קיום העיתון ועורך לעריכתו.⁴⁸⁰ בראש הועדה ישב אבא אבן ובין החברים היה ז. ארן ז"ל ואני. אבא אבן היה עסוק ולא השתתף אלא בישיבה ראשונה, ארן נפטר לאחר ישיבה שניה, והועדה דנה בנושא והגיעה לידי הצעה שוות־קולות בדבר שבועון וירחון. הצעה כפולה זו הובאה לפני לשכת המפלגה, וזו דנה מחדש בכל הענין והוחלט שהעיתון יוסיף להיות שבועון ולא ירחון. הבירור עצמו לא היה מעמיק. הדבר נמסר ללשכה, שהיא תבצעו ואף תמצא עורך. מאותה שעה ואילך איש לא דיבר אתי, ולפתע הופיעה הצעה, שדוד שחם,⁴⁸¹ בנו־בכורו של אליעזר שטיינמן⁴⁸² (אל תחליפו באחיו הסופר נתן שחם⁴⁸³) ישמש כעורך השבועון החדש. רוב חברי הלשכה לא ידעו מיהו, והוחלט להשהות עוד שבוע או שבועיים. בישיבה החדשה, בלחצו של המזכיר,⁴⁸⁴ נתלקט רוב זעום והוחלט למנותו עורך (השאר – נמנעו או הצביעו נגד).

כשראיתי להיכן נתגלגלו הדברים, סילקתי ידי מכל וכל. הודעתי בדרכי עקיפין שאיני רוצה להיות חבר המערכת ואף איני דורש שהשם “הפועל הצעיר” יהא נקרא על העיתון, אף־על־פי שכל הזמן הבעתי דרישה כזאת ולא הייתי יחיד בכך. [– – –]

שם העיתון החדש יהיה “אות”.⁴⁸⁵

זהו תיאור המצב בקיצורו. נחת לא היתה לי ממנו, אך אם השם “הפועל הצעיר” לא יהיה נקרא עליו – תהיה לי מנוחה, כי אמרתי לעצמי: היה היה “הפועל הצעיר” ואיננו עוד, ולפחות לא יקולקל שמו. מפני שאני בטוח, שלא רק מבחינה מוסרית־ציבורית השידוך רע, אלא גם מבחינה מעשית. לייצג את המפלגה הגדולה במדינה, ולעמוד בשער שבוע שבוע, ולהגיד את דברה – לכך יש צורך באמונה, בקשר אורגאני וגם ביכולת מסויימת.

מזכיר המפלגה, שיש לו בודאי זכויות רבות בתחומי פעילות שונים, ניצח ומנצח על התמורה האבסורדית הזאת. והמעט שאני יכול לומר עליו הוא: יסלח לו אלוהים, הוא אינו יודע מה שהוא עושה. אבל מן הבוסר הזה תקהינה שיני כל המפלגה. והלואי ואתבדה!

השהיתי תשובתי כמה ימים, מפני שלא נוח לי לומר מה שאמרת על כמה אנשים, אך חזקה עלי בקשתך, ואתה תבין שיש כאן הרבה – Under statement,⁴⁸⁶ בחינת תנא ושייר.

והיה מבורך בבריאות ובאריכות ימים.

שלך ביקר

ישראל כהן

40 ⁴⁸⁷

שדה בוקר 7.5.71 [י“ב באייר תשל”א]

לישראל כהן – שלום וברכה.

קיבלת מכתבך – וקראתיו בצער ובתמיהה. לא הייתי מעולם – כפי שידוע לך – חבר הפועל הצעיר, אבל היתה לי חולשה להפה"צ – כי הם היו כולם בעד עברית, ורבים מחברַי (פועלי ציון) היו אידישסטים.⁴⁸⁸ ואיני מבין מדוע לבטל השם של העתון, ובמקום הפועל הצעיר לקרוא לו בשם “אות”. חבל!

בהוקרה

ד. בן־גוריון

ישראל כהן.

41 ⁴⁸⁹

שדה בוקר 15.5.71 [כ' באייר תשל"א]

לישראל כהן היקר –

קראתי היום מאמרך ב“על המשמר” על “יעקב פיכמן כעורך”.⁴⁹⁰ אני יודע שבעיקר דיברת על טיבו וכשרו של יעקב פיכמן כעורך – אבל הרגשתי צער ביטולו של “הפועל הצעיר” במאמר זה, אם לא צערך – הרי צערי.

איני מסוגל להבין מדוע נעשה הדבר הזה.

בהוקרה

ד. בן־גוריון

42

שדה בוקר 22.7.71 [כ“ט בתמוז תשל”א]

לישראל כהן – שלום וברכה

אין מן הצורך לערוך מסיבה על הספר. אינני אוהב פרסומים כאלה, ואני מודה לך על רצונך הטוב.⁴⁹¹

תסלח לי על האיחור בתשובתי.

בהוקרה

ד. בן־גוריון

ישראל כהן

רחוב ריינס 54

תל אביב.

43

תל־אביב, י“ט בתשרי תשל”ב 8.10.71

בן־גוריון היקר,

בלב נרגש ושופע ברכות אליך אני כותב שורות אלה. תמיד חשתי בך יחוד גדול כראש הגאולה וכאדם. עוד כשהיית מנהיג של מפלגה יריבה⁴⁹² ואני בחור צעיר בן עשרים או עשרים וחמש רצתי לשמוע דבריך בכל מקום שהשמעת אותם. תמיד הסכמתי לכללם גם כשלא הסכמתי לפרטם. אולם מאז “תקופת בילטמור”⁴⁹³ היית לי לכוכב מדריך. ואף התנגשתי עם מורַי ב“הפועל הצעיר”. להטתי למדינה יהודית, ותהיה חלוקה, כי הרגשתי שרק היא יכולה לשנות את גורל העם בבת־אחת ותהיה נקודת־מהפך בהיסטוריה שלנו. זה כתוב על דפי “הפועל הצעיר”, לפעמים בניגוד לעורך הראשי שלי.⁴⁹⁴ חסד זה, שהוצאת לאור את הכמוס שבמאוויי והיית לו לפה ולמגשים, לא שכחת ולא אשכח לעולם. על כן כה דאבתי את פרישתך ואת כל הכרוך בזה. אולם תמיד שמרתי בקרבי את דמותך האמיתית, הנקייה מכל עשן־ויכוחים מתנדף. וכך אני רואה אותך עד היום.

ראיתיך בסעודת המפלגה.⁴⁹⁵ שמחתי לראותך שוב כאחד מן החבורה, ונהניתי מתשובתך לגולדה. כך משיב בן־גוריון. אכלת מן הסעודה, אך שיירת שיור כלשהו, כדרך אורחים מנומסים, שעושים רצון מארחיהם ומניחים לעצמם קב אחד של סירוב.⁴⁹⁶ זאת היתה אחרית טובה לדראמה הגדולה.

אני מברך אותך באורך ימים ובחוסן רוחני וגופני, ויהי רצון שתנחיל לנו בכתב כל מה שרק אתה יכול להנחיל לנו למען יכיר דורנו את קורותיו ואת עצמו ולמען יכירו הדורות הבאים מה פעלת ומה פעל דורנו.

שלך בהוקרה רבה

ישראל כהן

 

ביבליוגראפיה של ספרי־עזר    🔗

1. אבן שושן, אברהם. ‘המלון החדש’, הוצ' קריית־ספר, ירושלים, שלושה כרכים, תשמ"א.

2. אלחנני, אברהם חיים. ‘ארבעה שסיפרו’, הוצ' במערכה, ירושלים, סיוון תשל"ח.

3. ארנון, יוחנן.[עורך]. ‘ביבליוגראפיה של שמואל יוסף עגנון ויצירתו’, הוצ' עתיקות, תל־אביב, תשל"א.

4. ביאליק, חיים נחמן; רבניצקי, יהושע חנא. [עורכים]. ‘ספר האגדה’ – מבחר האגדות שבתלמוד ומדרשים‘, הוצ’ דביר, תל־אביב, תש“ך [תרס”ח–תרע"א].

5. בן (בנדיטר), יצחק [עורך]. 'מי ומי בישראל 19892–83, ברנפמן־כהן הוצאה לאור, תל־אביב [גם מהדורות קודמות].

6. בר־זוהר, מיכאל. ‘בן־גוריון’, הוצ' עם עובד, שלושה כרכים, תשל“ה–תשל”ז.

7. גוברין, נורית [עורכת]. ‘מסלול – ספר־היובל לישראל כהן במלאות לו שבעים וחמש שנה’, הוצ' ועד־היובל על־ידי עקד, תל־אביב, שני כרכים, כרך הביבליוגראפיה בעריכת חיה הופמן, תש"ם.

8. כהן, ישראל [עורך]. ‘ספר בוטשאטש – מצבת זיכרון לקהילה קדושה’, הוצא לאור על־ידי הועדה להצבת יד לבוצ’אץ' והוצ' עם עובד, תל־אביב, תשט"ו.

9. כהן, ישראל. ‘פנים אל פנים’, הוצ' יחדיו ביוזמת המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, תל־אביב, תשל"ט.

10. כנעני, יעקב. ‘אוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות’, הוצ' מסדה, ירושלים ורמת־גן, 16 כרכים, תש“ך–תשמ”ב.

11. עגנון, שמואל יוסף. ‘מעצמי אל עצמי’, הוצ' שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשל"ו.

12. קמרט, יובל [עורך]. ‘יודאיקה – לקסיקון’, בית הוצאה כתר, ירושלים [חש"ד].

13. קרסל, ג. ‘לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים’, ספריית פועלים, הוצ' הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, שני כרכים, תשכ“ה; תשכ”ז.

14. שביט, יעקב; גולדשטיין, יעקב; באר, חיים [עורכים]. ‘לקסיקון האישים של ארץ־ישראל 1799–1948, הוצ’ עם עובד, תל־אביב, תשמ"ג.

15. שקד, גרשון; וייזר, רפאל [עורכים]. ש“י עגנון – מחקרים ותעודות‘,הוצ’ מוסד ביאליק, ירושלים, תשל”ח.

16. תדהר, דוד. ‘אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו’, הוצ' ספריית ראשונים (דוד תדהר), תל־אביב, 19 כרכים, 1947–1966.

17. תלמי, אפרים ומנחם. ‘לקסיקון ציוני’, ספריית מעריב, תל־אביב, 1981.

כתבי ישראל כהן    🔗

א. ספרים

1. הערכות ובבואות.

הוצאת “מפיץ הספר”, אגודה שיתופית בע“מ, תל־אביב, תרצ”ח.

2. יצחק אדוארד זלקינסון – חייו ומפעלו הספרותי.

הוצאת “מסילות” תל־אביב, תש"ב.

3. דמות אל דמות.

הוצאת “דביר” תל־אביב תש"ט

4. פתחים.

הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד “דביר”, תל־אביב תשי"ד (1954)

5. זה לעומת זה – אוצר פתגמים מקבילים אנגליים, גרמניים ועבריים בצירוף מפתח עברי ומפתח גרמני.

הוצאת “דביר” ת“א תשי”ד (1954).

6. גשרים – אישים ובעיות בתנועת העבודה.

הוצאת “עיינות”, תל־אביב, תשט"ו.

7. אישים מן המקרא.

הוצאת “מחברות לספרות”, תל־אביב, תשי"ח.

8. ניבון אנגלי־עברי – מילון לניבים ולצירופי לשון אנגליים והקבלותהם בעברית [ביחד עם אדם ריכטר]

הוצאת “דביר”, ת“א, תשי”ט (1959).

9. ספר פתגמים מקבילים – אנגליים, גרמניים ועבריים בצירוף מפתח עברי ומפתח גרמני.

הוצאת “מחברות לספרות”, תל־אביב, תשכ"א (1961)

– כתבי ישראל כהן בארבעה כרכים.

הוצאת “ועד”, תל־אביב, תשכ"ב (1962):

10. שער הסופרים.

11. שער ההבחנות.

12. שער הטעמים.

13. אישים מן המקרא.

14. מתתיהו שוהם – חייו ויצירתו.

הוצאת “מחברות לספרות”, תשכ"ה (1965).

15. אספקלריות.

ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים בישראל, ליד הוצאת “מסדה” בע"מ, רמת־גן, 1968.

16. יעקב שטיינברג – האיש ויצירתו.

הוצאת “דביר”, תל־אביב, תשל"ב (1972)

17. סגל־חבורה – אנשי חזון ומעש בתנועת העבודה.

הוצאת “עם עובד” – תרבות וחינוך, תל־אביב, תשל"ב (1972).

18. פרקי אהרון מגד.

הוצאת “עקד”, תל־אביב, תשל"ו.

– כתבי ישראל כהן בשבעה כרכים.

הוצאת “עקד”, תשל"ז (1977):

19. סופרים.

20. סופרים.

21. מונוגרפיות

22. סגל־חבורה.

23. בחינות ומידות.

24. שיח סוגיות.

25. אישים מן המקרא.

26. פנים אל פנים.

הוצאת “יחדיו”, ביוזמת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, משרד החינוך והתרבות, ת“א, תשל”ט (1979).

27. בחביון הספרות העברית – עיון לאור משנתו של ק.ג. יונג.

הוצאת “עקד” תשמ"ב (1981).

28. פסקי טעם – מסות על ספרות וסופרים עברים.

הוצאת “עקד”, תשמ"ב (1982)

29. מעל במות – דברים שבעל־פה – בכתב.

הוצאת “עקד”, תל־אביב, תשמ"ב (1982).

ב. ספרים בתרגומו:

1. לשאלת הארגון המשותף מאת חיים ארלוזורב.

הוצאת הוועד המרכזי של ‘הפועל הצעיר’ תל־אביב, תרפ“ז [נכלל ב’כתבי חיים ארלוזורוב‘, כרך ג’, הוצ' א.י.שטיבל בהשתתפות מרכז מפלגת פועלי א”י תל־אביב, תרצ"ד ע' 135–168].

2. פרדוכסים מאת מקס נורדוי [עם דב שטוק(סדן)].

הוצאת “מצפה” בע“מ, ירושלים־תל־אביב, תר”ץ [שמו של י. כהן הושמט מן השער בטעות].

3. פסיכואנאליזה לעם – ספר ראשון: חכמת הנפש. היגיינה. בעריכתם של ד“ר פאול פדרן וד”ר היינריך מנג.

הוצאת הקואופרטיב השומרי המרכזי, ורשה, תרצ"ב (1932)

4. יומן נעורים – ספר ראשון מאת פרדיננד לאסאל עם מו נוגרפיה מאת גיאורג ברנדס.

הוצאת ‘לגבולם’ בהשתתפות “מוסד ביאליק”, חברת “מסדה” בע“מ, תל־אביב, תש”ו.

5. קריאה לסוציאליזם. המהפכה – מאת גוסטב לנדאואר.

“דעת” – הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תשי"א.

6. קומוניזם ולאומיות במזרח אסיה מאת ויליאם מקמהון בול.

הוצאת “עיינות”, תל־אביב, תשי"ד.

7. תולדות המחשבה הסוציליסטית – חלק א‘: תקופת החלוצים 1850־1789 מאת ג’ורג’ דגלס הוורד קול.

הוצאת “עיינות”, תל־אביב, תשט"ו.

8. מבחר מסות אנגליות – מפראנסיס בייקון עד אלדוס הכסלי.

הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, תשמ"ב (1982)