24 באוגוסט 1955 עד 12 באוקטובר 1992 🔗
בית הבראה, 24 באוגוסט 1955 🔗
…אנחנו חיים כאן כמו בעולם החלומות. מנוחה שלמה: גוף, נפש, עצבים. למרות כל מאמצינו עוד לא הצלחנו לריב אפילו פעם אחת. אגב, קראתי כאן את “חלכאים ונדכאים” – הספר אינו כה משובח כפי שהתרשמתי ממנו בנעורי, אבל מובן לי בהחלט על שום מה הוא זעזע אותך. מכל מקום, זוהי ספרות טובה, ואת יודעת עד מה שמח אני כשאני רואה שאת מתרשמת מספרות טובה וממוסיקה טובה.
תימולינקה, יש לי כל הזמן הרגשה כי לא בילית את הקיץ כפי שהיית רוצה לבלות… אולם, לא ברור לי בדיוק מה הוא באמת רצונך, ואם אמנם יש לך עוד אי־אלה מאויים לגבי נסיעות או טיולים נשתדל למלא אותם בימי הסוכות.
אלפי אלפי אלפים של נשיקות
מאבא
1 באוגוסט 1956 🔗
תימולינקה יקירתי!
ממכתבך יש לי רושם חזק מאד שהגעת לקיסריה לבדך. אם אני טועה העמידיני נא על טעותי.
אני מקווה כי את נחה ונהנית. אגב, אם כל הענינים ימאסו עליך לפני שתמלאי את המכסה שקבעת לעצמך, הרי נדמה לי כי עדיין זכור לך שיש לך בית בירושלים, אשר משום מה מוכן לקבל אותך בזרועות פתוחות עוד לפני התאריך המוסכם. איך החמור הזקן (הכוונה הפעם לחמור – פשוטו כמשמעו) – אולי נפחת בו רוח נעורים?
למוטיה תמסרי שיחדל ממעשי הדיפלומטיה שלו משום שי. אורן בשום אופן לא יהא מוכן למסור את הקופירייט על כתביו במשך חמישים שנה אחרי מותו – והמדובר הוא בכך וכך מיליונים במטבע קשה – תמורת איזה כרם עלוב בשומרון.
*כאן הופיע קשקוש מוזר על הנייר ומתחתיו נכתב:
זוהי דרישת שלום מבאמבי. הכנסתי את העט בין אצבעותיה ושמתי תחת זה את הנייר ויצא מה שיצא. אם אמא תרצה לעבור עוד קורס נייעץ לה הפעם את “תורת הפענוח של הכתב הכלבי”.
3 באוגוסט 1956 🔗
אני שמח מאד שאת נהנית ומבלה טוב אצל טאובה ושורה, ביחוד על אותה אפשרות נדירה שנזדמנה לך לישון על מזרן רך, אחרי שני מזרניך המחרידים. אנו מקוים לפטור אותך מהם במהרה בימינו אך בדבר פרטי התכנית תשוחחי עם אמא. מה שלום החמור וראש המועצה ויתר שכיות החמדה של הכרך “אור עקיבא”?
בעצם, את המכתב תקבלי כבר בנחלת ז’בוטינסקי. אני מקוה שגם שם תיהני מן החיים, ממידת הכנסת האורחים של בלה וביחוד ממשטר השינה בשעות החושך והקימה בשעות האור, אשר מפאת אפים המיוחד של הוריך נשתבש במקצת גם אצלך.
אצלנו אין כל חדש. אתמול ביקר פרופיסור האלקין עם אשתו. אמא השויצה קצת, הכינה כריכים ואפתה שתי עוגות ואני תרמתי את חלקי בבקבוק קוניאק. היה ערב נחמד מאד. ביחוד נהנתה אמא.
אני מבקר אצל סבא וסבתא יום יום. הם נחמדים מאד מאד. קראתי להם את מכתבך והם התרגשו קצת מהרפתקאותיך, אבל אני הרגעתי אותם לאחר שהסברתי כי כל המרחקים המתוארים במכתבך אינם גדולים מדי.
6 ביולי 1958 🔗
אני מוזמן ע“י כל תושבי עיר הקודש לארוחות צהריים, ערב וכו'. להלכה צריך אני ללמוד, אך לבשתי ולמבינת לבי, אני לומד מעט מאד, אעפ”י שישנם כל התנאים ואין לי אפילו עילה להתאונן, ומה שאני לומד איני זוכר (טמבל!) ביום ו' זללתי אצל ריתה ליאונוב ואצל ד’ר דנציגר, ומאחר שהכוחות כבר אינם כוחות נעורים נאלצתי את השבת לבלות עם לבן וצנימים (כמובן, הייתי מוזמן אצל הוס ועדה צמח, אך הם הבינו לרוח ולא אלצוני להנות שנית ממטעמים ומשקאות מתנקמים).
היי בריאה, בתי, תיהני ותחזרי אל אביך הגלמוד, הרעב ללחם והצמא לתורת אל חי (מינהל ציבורי).
ד’ש מבמבי.
17 באוגוסט 1958 🔗
תימוליה יקירתי!
כפי שעיניך רואות חזור חזרה רבקה אמנו אל משכן בדידותי וינועו אמות הספים. ואכן, חזקה היתה תקותי כי אבלה את השבועיים הללו בחברתה של אמא, שהרי למעשה לא “ראינו” זה את זו כמעט שנתיים ימים ולא פתחנו פינו זה עם זו, בהולים וטרודים ומתוחים מבחינות ולימודים וכל מיני עבודות שונות ומשונות שהקדוש־ברוך־הוא ממטירן עלי בשנים האחרונות ובעוונותי הרבים – ציפיתי איפוא לשבועיים של רוגע יחסי עם אשת נעורי שחלפו ואינם – והנה קפץ עלינו רוגזם של אורחים והבית בעזרת השם מלא אנשים, כמו שנאמר באיוב: עוד זה מדבר וזה בא.
21 באוגוסט 1958 🔗
… האם לא נדמה לי כי המחנה משתהה תקופה ארוכה מדי? לו היה תלוי בי הייתי מסתפק בשבוע אחד.
ירושלים על הריה ועמקיה, על בתיה ושכונותיה מצפה לך בכליון עיניים. ביחוד בית אחד שסומן במספר 37 ברחוב הקרן הקיימת לישראל.
בחוגי הכלכלנים בארץ רווחת שמועה כי תנובת התפוחים והחומוס הגיעה השנה לממדים שלא שיערום אבותינו, וייתכן כי דבר זה יפתור את בעיית המאזן השלילי של המדינה, ביחוד מציינים כי פריון העבודה במטעים אלה עלה פי כמה וכמה. כולם שוברים את הראש ומחפשים את הסיבה ובאיולתם כי רבה אינם יודעים כי הכל בזכות בתי המשקה את שדות עמיעד בזיעתה ומניבה את אדמתה בעמל כפיה.
שלך באלף אלפי נשיקות
אבא
15 באוגוסט 1960 🔗
… לאמא נודע כבר תאריך הבחינה שלה, והחשמל בבית נדלק שוב. אם נצרף לכך את עונתה של במבי, שבאה עלינו בשעה טובה ומוצלחת, הרי יש לצפות כי האנרגיה החשמלית תיהפך במשך הזמן לאנרגיה אטומית, ואנחנו, בני ישראל, נהיה זקוקים לרחמי שמים.
4 בספטמבר 1960 🔗
תימוליה יקירתי!
ויהי כי גברו עלי הגעגועים ואשפוך שיחי לפני בתי בחרט אנוש.
מה שלומך בוביק? כפי הנראה יש איזה קשר סמוי ומסתורי בין מקום הימצאך בארץ לבין מזג האויר. ככל שאת מדרימה כן גובר החום. השיא היה בזמן טיולך באילת ואלו בהיותך בחיפה היתה רווחה. אנא הסיקי את המסקנות. כתבי לנו ואל תתעצלי, כדי שנשכיל ונלמד פרק בחיי שיתוף ושיתוף חיים. הרי ידוע לך כי אני חסיד גדול של רכוש פרטי בכל עניני הרוח, אשר לחומר לא אכפת לי שיהיה שיתוף.
בבית אין חדש. אמא בעיצומם של הלימודים. במבי ואני כבר מלומדים וסבורים שנינו שהאוניברסיטאות אין בכוחן להוסיף להשכלתנו, וכל שלושתנו מתגעגעים עליך. אני מקוה לבקרך בסוף השבוע הבא.
שלך
אבא
ד"ש לשלומית היא סלומיה
7 בספטמבר 1960 🔗
תימוליה יקירתי ואהובת נפשי!
זה עתה חזרתי מביקורי אצלך עצוב ומדוכא על שהביקור היה למעשה ביקור נפל. לנסוע יום שלם ולשהות עמך עשרים דקה בלבד, הרי זה ממש צחוק הגורל.
… כל הדרך הרהרתי בך ובעיקר בהחלטתך הנועזת והבוגרת בענין רוני. דעי לך, בתי, כי כל עוד מתהלך אני עלי אדמות, תמצאי בי תמיד תמיכה ועידוד להחלטות גורליות בחייך, אם אחוש כי החלטות אלה נעשו מתוך שיקול דעת ער וחשבון נפש כן והן תורמות לשלמותך הפנימית. שימי לב, תימוליה, כי אינני מדבר על חישובים או על מבחר “נבו” של ברירות לגבי העתיד בחיים. איש אינו יודע מה מיעד לו העתיד, והתבונה השקולה של אותם עלובי החיים שהגיעו בעזרתה למרום הצלחותיהם באותו עדר של פרימאטים הקרוי בשם חברה, תבונה זו שנואה עלי ביותר ונפשי נוקעת ממנה כל חיי.
שערי בנפשך, ילדתי, כי כל ימי חייך נושאת את בקרבך איזו שהיא מנגינה: בין בנח’ל ובין בבית, בין בעבודה ובין במנוחה, בין בלימודים ובין במגע עם בני אדם. בכל אשר תפני ובכל אשר תעשי מרגישה את כי המנגינה נשארת בשלמותה וההרמוניה שלה אינה מופרת. והנה בוקר אחד מרגישה את צליל זר, צורם את האוזן. את מתחקה אחרי מקורו של הצליל ומוצאת אותו. מיד עוקרת נטע זר זה מתוך מנגינתך ושותלת אחר במקומו, והנה שוב חודשה ההרמוניה המתוקה, ולא עוד אלא שנתוסף עליה צליל חדש, המנגינה עשירה יותר משהיתה.
לא אל כל אחד הייתי מעיז לכתוב דברים אלה, אולי לא הייתי מעיז לכתבם לשום אדם. אבל מפניך אינני1 חושש, ואף כי את הצעירה שבידידי מובטחני כי אם לא תביני בשכל, תרגישי בחוש את מה שאמרתי.
13 בספטמבר 1960 🔗
… מסרי ד"ש לשלומית. אמרי לה שחבל שהיא כבר בת 18, דהיינו זקנה מופלגת. לו היתה בגיל חברותיה של אחותה הייתי מוסר לה נשיקה.
27 באוקטובר 1960 🔗
כשהיית קטנה הייתי קורא אתך את כל סיפורי הילדים שאהבתי בילדותי, והיה נדמה לי כי אני חי את ילדותי עוד פעם. עכשיו נדמה לי שאני משתתף אתך בתרגילי סדר, במסעות, בשיעורי נשק, בסידורי אוהל, במסדרים, ואני חי עוד פעם את הזמנים בהם הייתי הולך לעתודות, וחש בחריפות מרוכזת את כל היופי והכיעור שבהפיכת אדם מיחיד אגוצנטרי לבורג במכונת ענק, ובמאמץ העילאי של אותו בורג להישאר אדם בלי לפגוע בבורגיות זו.
רואה את, יקירתי, שבכל מכתב מטפטף אני טיפה של פילוסופיה. לי נדמה כי משקה זה בכמויות לא גדולות אינו מזיק ויש בו כדי להתרומם לרגע קט מזחילת חיי השגרה היומיומיים.
אצלנו, ברוך השם, הכל בסדר. מיחושי כמעט עברו כליל. סבא עדיין מחכה למקום בבית חולים. אמא עמדה בבחינות בכתב והיא מתכוננת (for a change) לבחינות בעל־פה שיתקיימו אם ירצה השם במהרה בימינו ביום ו' הבא, כלומר בעוד כשבוע. בינתיים צר היה לה המקום בחדרה והיא כבשה בהתקפת מחץ גם את חדרך. יש להודות כי לפעמים משעשע הדבר לראות כיצד אדם אחד נמצא בעת ובעונה אחת בשני חדרים, ובשניהם אין מקום אפילו להכניס מחט.
ייתכן כי החמסין הוא הגורם לכך שהרי ידוע שכל גוף מתפשט בחום ומתכווץ בקור.
אלף נשיקות, שלך, אבא
31 באוקטובר 1960 🔗
תימוליה יקירתי!
מה משונה הדבר שבאותו יום שאת בבית איני מספיק ואיני יכול לומר עשירית ממה שהייתי רוצה להספיק ולומר לך. ההרגל הארצישראלי לא לתת מוצא לרגשות – ואם תוסיפי לכך את ההרגל שלי להסתגרות – מונע ממני להביע דברים רבים וכפי הנראה בסופו של דבר פורצים הדברים בצורה מעוקמת לתוך סיפורי וכתבי.
בתי היקרה! לבי כאב מאד על שאת מרבית יום חופשתך בילית בכביסה ובגיהוץ. לדאבוני ולמגינת לבי נבצר ממני לעזור לך בענינים אלה. כמובן, בתחילה כעסתי על אמא עם בחינותיה, אבל כשאני מעמיק לחשוב סבור אני שמצד שני היתה אמא במשך כל שנות חייך מסוגלת לעזור לך, לעודד את רוחך ולחנכך בכמה וכמה שטחים אחרים, שרוב האמהות העושות כביסה ומגהצות ואופות עוגות לא2 היו מסוגלות לתת לבניהן ובנותיהן, וכפי הנראה אין לדרוש שהאדם יהיה גם הוא עצמו גם לא הוא עצמו בעת ובעונה אחת.
לפחות התנחמתי שגם אני לא ביליתי את השבת בתענוגות אלא בעבודה למען פרנסה – דבר פרוזאי בהחלט, אף־על־פי שהעבודה התבטאה בעיקר בחרוזים.
אני כבר מתגעגע עליך נורא ומחכה בכליון עיניים ליום ההורים. אינני יודע איך אוכל לשאת שנתיים של ריחוק, אך כפי הנראה זה גורלם של הורים. גם הורי אהבוני אהבה עזה ורק עכשיו מרגיש אני מה היה בשבילם ניתוק מוחלט זה של חמש־עשרה שנה.
כיון שלא נרדמתי עד אור הבוקר וטמטמתי את עצמי בכדורים כמעט כל הלילה לא הרגשתי בנשיקת הפרידה שלך ואשתדל בפגישה הראשונה לשלם לך מנה אחת אפיים.
ולפי שעה תחי הרוח הטובה והמוראל הגבוה שאתן כולכן שרויות בהם.
שלך בנשיקות חמות
אבא
2 בנובמבר 1960 🔗
לאחר תקופה ארוכה של חמסינים מייגעים בא סוף סוף הגשם. כרגע יורד הוא בלי הפוגה ולמרות העצבות והאפרוריות הקשורה בדרך כלל עם גשמים, לפי שעה יוצר הוא מצב רוח טוב ומרענן את הנפש. הרעמים בשמים מנסים לעשות רושם על הארץ.
הזמנתי כבר מקומות לנסיעה ליום ההורים. גם אמא תסע. אנו יוצאים מכאן ב 5:30 בבוקר. בעצם אין טעם לכתוב על כך כיון שאנחנו נגיע לפני שיגיע לידיך מכתב זה.
ד"ש מבאמבי. היא נורא עצובה ואינה אוכלת. הפסיכולוגים טוענים כי דבר זה נגרם בשל נסיעתך והביאולוגים סבורים כי בשל העבודה שבעונה זו צריכים להיות לה גורים.
היי ברוכה ילדתי
שלך אבא
17 בנובמבר 1960 🔗
… אמא (שלך ולא שלי) עובדת קשה בשתי עבודותיה + אוניברסיטה + משק בית, ואלו אני איבדתי כל כושר עבודה, ובמרבית זמני הפנוי עוסק בפאסיאנס, זה העיסוק המכובד מששת ימי בראשית של כל הבתולות הזקנות אשר עדיין מצפות לגואלן. המופלא הוא שלפעמים הפאסיאנס מסתדר, דבר הבא ללמדנו שאין לאבד תקוה.
היי בריאה, ברוכה ומאושרת, ילדתי
שלך, אבא
25 בנובמבר 1960 🔗
במכתבך האחרון כתבת על ההרגשה הנפלאה שהיתה לך תוך רביצה בבוץ באוהל סיירים את האפאסיונטה (נדמה לי שכתבת על האפאסיונטה) של בטהובן. אכן, זה אחד הדברים המופלאים בעולם. שאותו המין האנושי הרובץ משום־מה (לא חשוב מדוע) בבוץ בתוך אהלי סיירים או שקוע בביצה הרבה יותר עמוקה ונאלחה בבתים בנויים אבן, המכילים בקרבם פריג’ידרים, שטיחים, שולחנות פורמייקה ומכונות כביסה, אותו המין האנושי ידע ליצור את האפאסיונטה ויודע ליהנות ממנה. שהרי בין בוץ ובין אפאסיונטה חולף כל קיומנו. ואשרי האדם שיודע לראות את שניהם כחויה.
בהזדמנות זו נזכרתי בחויה שיתה לי פעם בעבדי ברפיח בצבא הבריטי. היו לנו שלושה ימים שלא סופקו לנו מים. בקושי היתה כוס ליום לשתיה. במדבר יבש וחם לא היתה לנו טיפה להרטיב את פנינו. באותו ערב באה שלישיה מן התזמורת לנגן. כולנו, כמובן, התמרמרנו קשות וצווחנו כי לא לתזמורות זקוקים אנחנו אלא למים. בתור מחאה סירבתי להיכנס לצריף שבו התקיימה ההצגה ורבצתי בחול בחוץ ואולם ברגע שהשלישיה התחילה להשמיע את צליליה – צלילי מוסיקה שלא הגיעו לאזני חדשים רבים, כי בימים ההם עדיין לא היו טרנסיסטורים בעולם – הרגשתי לפתע כי המים הקולחים בנפשי ועל בשרי – מים גואים ומתחשלים בזרמיהם ואשדותיהם – שבעתיים נעימים לי מכל מקלחת, מכל שתיה, ואף כי בדרך כלל, כידוע לך, אינני רגשני, ניגשתי אליהם אחרי הקונצרט והודיתי להם כמעט בדמעות בעיניים.
6 בינואר 1961 🔗
אתמול שלחתי לך חבילה עצומה שהוכנה בידיה של אמא. איני יודע מה תכולתה, אך סומך אני על אמא שנמצאו בה הדברים הדרושים לך.
דרך אגב, אבא חזר כבר מבית חולים והוא הולך ומבריא. באמת, זקנצ’יק יקר זה חזק מברזל.
אני מתכנן בשבת הבאה לבוא אליך. הפעם, מקוה אני, יהיה לי סוף סוף סידור.
איך הקריאה והמוסיקה? האמנם יימצא סידור גם לנגינה? פסנתרה של גברת בריל מחכה לך כאן בכליון מנענעים.
16 בינואר 1961 🔗
תימולינקה בתי!
איני יודע מה היה לך יום הביקור, אך בשבילי היה זה אחד הימים היפים ביותר בחיי. אין את יכולה לתאר עד מה נהניתי מבילוי הזמן אתך, מן הטיול הנאה, מן האויר שהיה כיין הטוב ומן הנוף הנהדר. עצובה ואפורה נראתה לי ירושלים ביום המחרת (הקדוש־ברוך־הוא זימן יום מיוחד במינו לביקורי), והדיר שלך כה קוסם לעומת הדיר שלי (הכונה לאגף הרשם הכללי).
אעשה הכל, את כל מה שביכולתי להרבות בביקורים מסוג זה, וחזקה תקוותי כי גם את תיהני מהם.
11 במאי 1961 🔗
… אין לך מושג עד מה נהנה אני מביקורים אצלך, ולוא ידעתי כי תמשיכי להיות בגבע תמיד, הייתי מוכר את כל רכושי, כגון הפנקס שאני רושם בו את כל הרעיונות לסיפורי בעתיד ואת החובות שלי בהווה, את הרצועה של באמבי, את קופסת הניטרוגליצרין שבכיסי ועוד כהנה וכהנה נכסים בעלי ערך, ובונה וילה על־יד גבע.
16 במאי 1961 🔗
… מתי תבואי?!!
בשבת שלאחר שבועות 26.5.61 אבוא אליך כפי הנראה עם המכונית של בית"ר בנימינה העומדת להיאבק עם גבע בכדור־רגל.
29 במאי 1961 🔗
תימוליה יקירתי!
לאחר שחזינו בצוותא במשחר כדור־רגל (איני סבור כי חוויות אדירות שכאלה יזדמנו לנו לעיתים תכופות בחיינו) חזרתי לבנימינה הכרך ובשעה 11 בלילה הייתי בירושלים.
אני מניח כי מעולם לא חלמת שיהיה לך אב נייד וקל תנועה כמוני. איני יודע עד כמה מוסרי הדבר, שאב מנצל כל כך את עובדת היותה של בתו בנח"ל ונהנה מן החיים הנאה כה עצומה…
שלך בידידות אבהית
ובאבהות ידידותית
אבא
ירושלים מצפה לבואך וכבר כלו עיניה מייחל.
13 באוגוסט 1961 🔗
תימולינקה בתי אהובת נפשי!
לאחר ציפיה ממושכת למדי קיבלתי סוף סוף את מכתבך.
מצער אותי מאד כי בגילך הרך עטו עליך לפתע כל־כך הרבה בעיות, אך מה לעשות? במוקדם או במאוחר באים החיים ומכבידים אכפם על בני האדם. ואולם, אם מיבנהו הנפשי של האדם הוא חזק ובטחונו בעצמו ובחיים לא נתערער בילדותו, מלמד הנסיון כי הדברים הללו בסופו של דבר משמשים לו לברכה, מעשירים את נפשו ואת רוחו ומלמדים אותו לשאת ביד רמה את יעודו, שהרי אין אדם שאין לו יעוד בחיים, בין שהוא יודע על כך ובין שאינו יודע.
מכל מקום, בתי, להוה ידוע לך כי מה שלא יהיה יסודר כך שחייך ימשיכו לזרום בשובה ונחת במידה שדבר זה תלוי בי ובאמא. ואשר להחלטותיך, הרי רק מטרה אחת ויחידה חייבת להדריך אותך: אשרך ועתידך, שהרי באשרך ועתידך תלוי אשרי ועתידי אני.
בינתיים בבית נרגעו הרוחות. אמא טובה אלי. אני הולך ונרגע. במחצית השנה הבאה אנסה לאגור כוח ולאחר מכן לפתוח בהתקפת מחץ לקראת חיים חדשים. אמנם, אינני אדם השואף למהפכות בחיים, אך דברים אוביטיביים אינם תלויים בי.
ואת, בתי, היי איתנה ברוחך ודעי ששום דבר בחיים אינו כה נורא כפי שהוא נראה. את רוב המוראות יוצרים אנחנו ברוחנו. אני מצפה בכליון עיניים לבואך, ואלו בחודש הבא יש לי כבר תחבורה אליך.
שלך, אבא
28 באוגוסט 1961 🔗
תימולינקה, בתי אהובתי!
מוזר הוא שכל אימת שאת באה הביתה כמעט שלא מזדמן לנו לשוחח ונדמה כי לשנינו יש מעצורים באוירת הבית.
אף־על־פי־כן, דוקא הפעם שוב נוכחתי עד מה חשוב שיהא לך בית, חדר שלך ואבא ואמא בשני שאר החדרים. יתכן שאפילו את אינך מרגישה בדבר. מכל מקום, איתן אני בהחלטתי שעד לשובך מן הצבא אין לשנות את המצב, אך כבר עכשיו יש לחשוב על סידורים נאותם לאחר שובך ולפעול לקראת זה.
על כל פנים, אני מחכה לך בכליון עיניים, ולו אך לדעת שאת נמצאת בחדר הסמוך או אי־שם בקולנוע בירושלים. דרך אגב, חשבונך בבנק הגיע משום מה ל 150 ל’י.
25 בספטמסבר 1961 🔗
תימוליה בתי!
זה לי כארבעה ימים שאני שרוי לבדי. בשבתות ובחגים מוזמן, כמובן, לארוחות, בשאר הימים עובד, קורא, מטייל עם באמבי ומשתדל לשכוח את המשרד ושאר הצרות המתרגשות ובאות על בשר ודם – מהן כתופעת קבע ומהן כחתף.
גמרתי לתרגם את שירי מכות מצריים. לי נדמה שמיום שתורגמו שירי ביאליק ע"י ז’בוטינסקי עוד לא נעשה מפעל דומה לתרגום שירה עברית לרוסית. חבל שרק מתי מספר יקראו את הדבר אם יתפרסם, ולמיליונים של רוסים לא יגיע לעולם.
… האם ישנם סיכויים לראותך בירושלים בעתיד הקרוב? אנא, בתי, כתבי לי וסלחי על מכתב מקוטע זה.
ידידך, אוהבך ואביך
27 בנובמבר 1961 🔗
בתי וידידתי!
קיבלתי את מכתבך. מה אומר ומה אדבר ומה אצטדק. צער רב מצערני הקור השורר אצלכם, ודרגה לא מעטה גורמת לי העובד כי יצאת מכאן טבועה בנזלת.
אני מבין כי בהיעדרם של הבנים שורר בקרבכן מצב רוח לירי וכתוצאה מכך ודאי יוזרם מרצכן – או לפחות מרצך – לאפיק הרוחני. נגינה, קריאה, לימוד (רוסית?) ואם הגעת אל “מסות בנימין החמישי” אות הוא כי אמנם בעיות רבות מתחילות להעסיקך החורגות מתחום האישי. אם טוב הדבר או לא – מי יודע. על־כל־פנים, אין לי ספק כי בדורנו אנו מותחמים אנו יותר מדי בגבולות ה“אני” של עצמנו ועוסקים בו יתר על המידה, ואין ספק כי בריא לפעמים לצאת מתחומיו. אל דאגה – בבוא מועד הוא מודיע על עצמו בתופים ובמחולות ובצלצלי תרועה.
מה שלום פרותיך? אודה על האמת: זוהי החיה היחידה שיש לי יחס יהודי אליה, דהיינו אני מעריך אותה ביחוד כאובייקט לשניצל ולצלי. אך יש להניח כי את תגלי בה עוד תכונות אנושיות נוסף על אלה שמניתי.
17 בינואר 1962 🔗
אני עובד במלוא הקצב על תרגום המחזה בשביל הבימה, ומקווה שאעמוד בהתחייבותי לגבי הזמן. המשרד – משרד, אם כי את לא תכירי אותו, לאחר שהתרחבנו ועשינו את השיפוצים הדרושים. יש לי חדר יפה ונחמד, אך כמובן אני מוכן בכל עת ובכל שעה לוותר עליו תמורת פרס נובל או מצנט שישלם לי אלף לירות לחודש, או דרישות אחרות צנועות מסוג זה.
כשאני מביט בלוח רואה אני כי אנו נמצאים כבר באמצע חודש ינואר. בעוד פחות מעשרה חדשים תסתיים תקופת שירותך. שוב תשובי לירושלים ושוב תירתמי בעול הלימודים, ואחר כך ודאי משפחה, בקיצור – חיים.
מי יתן ואוכל לאפשר לך שחייך יהיו נוחים ונעימים (לא שופעי עושר ומותרות) בכל שלביהם. את מאמינה כי אתרום לדבר זה את כל אשר ביכולתי.
אגלה לך סוד: אני משתעשע בעמקי לבי בחלום שאולי נזכה בעתיד הקרוב שנינו לערוך ביקור בחוץ־לארץ ולראות קצת את העולם. שהרי מבחינה זאת כמעט שאין הבדל בינינו, לפחות לגבי הכיוון המערבי מארץ ישראל. בינתיים, עשיתי צעד נועז בכיוון זה ועיגלתי את חשבונך עד ל 100 לירות ישראליות.
24 בינואר 1962 🔗
… אשר לעצתך שיהיו לי שני סוודרים, הרי עדיין לא בשל הזמן לעשות מהפכה כה דראסטית בחיי, ואני חייב להתרגל למחשבה זו ולטפחה במשך כל ימי החורף כדי שאולי בקיץ אהיה מסוגל לצעד זה. בינתיים קיבלתי מחווה הוס שני שליש של סוודר.
מה ששימחני ביותר במכתבך הרי זו העובדה שאת מנגנת. אני מקנא בך שיהיה לך אמצעי לשפוך שיחך לפני משהו ובאמצעות משהו שאינו דוקא בן־אדם.
21 בפברואר 1962 🔗
תימוליה בתי אהובתי!
את מתפלאת ודאי שזמן כה רב לא קיבלת ממני מכתב, אך הענין הוא שלדאבוני חליתי באנגינה קשה (אחת האנגינות שלי המוכרות לך) ורבצתי שלושה ימים במיטה כפגר מובס.
היום ירד החום, ואני אץ לכתוב לך כמה שורות. ביומיים האחרונים טיפלה בי אמא. יש להודות כי טיפלה בי יפה. ביקשתיה שתקרא לך והיא לא רצתה. אני מרגיש שעדיין קשה לי לכתוב.
השתדלי לקפוץ הביתה ותשמחי את לבי מאד מאד.
9 באפריל 1962 🔗
כשנשקתיך בבוקרו של יום א', כשראיתי את ספל הקפה המונח על ידך על הארון הקטן וזנבה של באמבי מציץ מתוך שמיכתך היה נדמה לי כי אכן חזרו אותם הימים שהיתה לי בת קטנטונת הממהרת לבית ספר ויחד עמה היה בית ומשפחה…
בינתיים יש לי בת גדולה שבמוקדם או במאוחר תקים לעצמה משפחה משלה, ואני גר בחדר שכור ונהנה ממידת הכנסת הבריות של המשפחות הטובות בירושלים. לפעמים, כשאני סועד בערב אצל הוסים, שר לילדים שלהם את השירים ההם נזכר אני בערבי השבת אצלנו בבית, וביוסי שהיה כלפיך ממלא את התפקיד שאני כיום ממלא לגבי הילדים של הוס. מי חכם ויידע כיצד עלולים ענינים להתגלגל בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא…
24 במאי 1962 🔗
תימוליה, בתי יקירתי!
בזמן האחרון אינך מפנקת אותי לא במכתבים ולא בביקורים. ייתכן שאין כל שינויים, ואין לך מה לכתוב, ומי כמוני מבין עד כמה קשה לכתוב מכתב מצוץ מן האצבע.
אף־על־פי־כן, סבור אני כי כלל זה אינו חל על התכתבות בין הורים לבניהם, או ביתר דיוק בין אב לבת ובדיוק נמרץ בהחלט: בינך וביני.
כמה שורות סתם גורמות לי שמחה, ואני משעשע את עצמי בתקוה, שגם המלים שאני כותב לך גורמות לך קורת רוח, אף־על־פי שלפעמים אינן אלא כפי שאמר ידידי האמלט: מלים, מלים, מלים…
הרי לך בתי, דוגמה נאה של עמוד שלם המצוץ מן האצבע. וכי מה אעשה: החיים זורמים במסלול שהם עצמם (שהדי במרומים: לא אני!) קבעו לעצמם. ואם אין בדלת אמותי מישהו הזומם שוב לערבלם (הכוונה לא לבאמבי) ודאי יזרמו כך גם הלאה: עבודה, עבודה, ועוד עבודה – אל יודע למה. קצת ביקורים אצל ידידים, טיולים עם באמבי וקריאה.
כתבי לי, בתי, אם יש לך צורך במשהו. האם אמא שולחת חבילות? אם לאו, כתבי לי ואני אשלח.
מתי אפשר לצפות לביקור הגברת הצעירה? וכיצד אותה גברת צעירה מרגישה בהעדרו של שאול, המושאל לצה’ל?
דרך אגב, אמה של שלומית טלפנה לי יום אחד והודיעתני כי היא שולחת לשלומית שאלון בדבר התקבלותה לאוניברסיטה, ובאותה הזדמנות שאלתני אם לשלוח גם לך. אמרתי לה שלא תשלח, משום שדבר זה עלול להתפרש על־ידך כלחץ, ואני לא מעונין בשום לחץ עליך בשום כיוון.
18 ביוני 1962 🔗
הייתי היום אצל מוכר פסנתרים. פסנתר חדש קטן, נחמד וטוב עולה 2,250 ל’י. אם אוכל לגייס סכום זה אקנה לך. אם לאו אשכור פסנתר אחר. גב' בריל לוקחת אלה שלה באבגוסט.
9 באוגוסט 1962 🔗
ת.ב.י (ראשי תיבות: תימולינקה, בתי־יקירתי)!
מתוך בלבול חייתי באשליה כי תבואי בשבת, אולם לאחר שיחה עם אמא נתברר כי תבואי רק בשבת הבאה.
בינתיים החיים חולפים כמו ספוטניק. עושים את סיבוביהם – פה ושם יש קלקולים קלים – אך בסופו של דבר ממשיכים בסיבובים. וכרגיל, כמובן, יש מטרות לטווח ארוך ומטרות לטווח קצר. עכשיו המטרה לטווח קצר היא שובך הביתה וסיום של כמה עבודות. אשר למטרות לטווח ארוך הרי הן גדולות ונשגבות ומי ישורן?
ת.ב.י.! (בשמך המלא אינך אלא עיר קטנה ביהודה והנה בראשי תיבות יוצאת תבי הבירה המהוללת של מצרים העתיקה) אנא, אל תדחי את ביקורך למען נוכל להתראות ולדון על הרבה בעיות העומדות ברומו ובתחתיתו של עולם, והעשויות לדרוש את פתרונן בעתיד הקרוב.
בינתיים, כמפרעה זעומה לפתרון זה, הוגדל חשבונך בבנק עד ל 200 ל’י.
שלך באהבה
אבא
ד’ש לשאול, לשלומית וכו' – לפי בחירתך.
עיקר שכחתי: עקרו לי שן בינה בלי זריקה, ביום חמסין קשה, ואת לא תאמיני: אני עודני חי. דרך אגב, מה היא עמדתך העקרונית לגבי החום המשווע? כתבי לי חוות דעת מנומקת. אצלנו מתארחים אמה וניר – ברחו מן הפח התל־אביבי אל פחת החמסין הירושלמי. יעזור להם אלהים!
13 באוקטובר 1966 🔗
תימוליה ושאול יקירי!
מחר ימלא שבוע ימים משעות הפרידה. אני יודע שעדיין אין סיכוי לקבל מכתב או גלויה מכם, אף־על־פי־כן רוצה אני שלפחות אתם תמצאו מכתב בבואכם לארץ לא נודעת.
מובן מאליו שהפסיכולוגיה עושה את שלה. לו הייתם נוסעים לחופשה בארץ במשך שבועיים ימים או לצבא או גרים בעיר אחרת בארץ וודאי לא הייתי מוצא הרבה זמן להתגעגע, אך עצם ההרגשה שאתם כל־כך רחוקים ושנתיים ימים ספק אם נתראה, ממלאה את הלב געגועים. עד כה ידעתי שאין דומה לך, תמנה, בין בנות ירושלים, והנה עתה התברר שרוב הנערות בגיל בין 25–20, שתסרוקתן תסרוקת נער קיים דמיון מדהים ביניהן ובינך. וכיון שמאז ומתמיד הייתי קשה חינוך, וודאי שאול יודע את הפתרון לתופעה מוזרה זו.
לא אוכל להצביע על מאורעות מזעזעים בחיינו הפרטיים (מה שאין כן בעניני ישראל־סוריה וכו', את זאת קוראים אתם בעיתונים) פרט לאי אלה דברים של מה בכך והם:
א) לאחר שמילאתי כרסי במשפחת ליפטשר ביין המשמח לב אנוש, הריני מתנזר ממשקאות חריפים כל השבוע ומאז עדיין לא באה טיפת אלכוהול לפי.
ב) אחרי הפסקה של עשרות שנים צמח לי פורונקל על הרגל, המזכיר את הימים הטובים ההם, ימי האידיאליזם והחלוציות. כיון שלאיזבלה אין שום נסיון בשטח כה חשוב של ההגשמה הציונית אני מנסה לרפא אותו בעצמי.
ג) מנוי וגמור עמי לעזוב את משרד מבקר המדינה, אמנם, לא היום או מחר, ואני עושה מאמצים בכיוון זה כך, שהזאבים יהיו שבעים והכבשים שלמות, דהיינו שמצבי הכלכלי ישאר איתן כפי שהוא ויאפשר לי נסיעה לחו"ל, שארצות הברית מתחילה יותר ויותר להיראות כחלק מתכניתה.
22 באוקטובר 1966 🔗
אני מקווה שקיבלתם את מכתבנו מלפני שבוע. ברגע שסיימתי את כתיבתו נתנה בו איזבלה את עינה ולאחר דקות ספורות תקעה לי מדחום בפה. היה זה, כאמור, לפני תשעה ימים. על פי כתב היד תוכלו לדון שאת מכתבי זה עדיין כותב אני במיטה, שכן בעזרת השם התברר כי חליתי באנגינה, והאנגינה כמנהגה אצל אביך, הפכה לאבצס – וכל הכרוך בזה ידוע לך. לאחר שכלי דמי נתמלאו לרוויה פניצילין (3 ימים, שתי זריקות ליום, ולאחר מכן אחת ליום, ועוד ידו של המזריק נטויה) ירד סוף סוף החום, והנה שוב ידי מחזיקה במכשיר הייצור שלי.
על עגנון, כמובן, שמעתם. מזלכם שלא שמעתם את השטויות שהוא דיבר בראדיו. עם זאת, לדעתי, מגיע לו הפרס בהחלט, ולא רק משום שהוא החתום על הכתובה שלכם, אלא גם משום שהוא סופר גדול מאד.
16 בדצמבר 1966 🔗
אתמול היתה בבית שמחה גדולה: נתקבל הפותחן המופלא, ששלחתם לאיזבלה ליום הולדתה. לאחר התייעצויות חשובות עם השכנים שאימצו אותנו, הוחלט לקבוע אותו אי־שם מתחת לגז, בואכה המטבחה, בשטח ההפקר שבין המטבח לבין ההול. לאחר מכן הוקדש זמן לאימונים, שכתוצאה מהם הועברו כמעט כל השימורים שאצלנו בבית למקרר, משום שקופסותיהם רוקנו ללא רחם.
4 בינואר 1967 🔗
בימים אלה טרוד אני עד טירוף. העבודה במבקר בחודש זה גדלה בטור גיאומטרי, ויחד עם כל שאר עיסוקי ממש אין זמן לנשום. במכתבי הקודם כתבתי לך על הסערה שעורר סיפורי “אברהם”. מאז חלו התפתחויות בעניין זה. בישיבת המועצה דרשה אגודת ישראל לגנוז את הקובץ בגלל סיפורי. טדי קולאק הצטדק והודיע שכמה לילות נדדה שנתו מעיניו לאחר שקרא את סיפורי. אולם, בסופו של דבר לא נתקבלה ההצעה. העיתונות של האדוקים פרסמה כמה השמצות ושיקוצים על הקובץ, על הסיפור ועלי, כגון: “כלבלב הנובח על אברהם אבינו” “האמנם תמלא ירושלים של מעלה פיה מים?” וכו'. ב“ידיעות אחרונות” נדפסה כתבה גדולה על העניין, ואפילו הבוס שלי, נבנצל, שכידוע משתייך לאדוקים ובזכותם יושב במשרתו, מלא זעם וכעס, שעד כה הביעו אמנם, לא בפני אלא בפני בלום ואחרים…
10 בינואר 1967 🔗
תימוליה ושאול יקירי – קיבלנו את מכתבכם הנחמד המתאר את חופשתכם היפה בוואשינגטון. מה נאמר ומה נדבר! יפה שאתם מנצלים את זמנכם הפנוי וקולטים רשמים. אכן, צדקתם: אולי דווקא משום שאין לארצות הברית היסטוריה של ממש, מנסים הם במיטב כוחותיהם ליצור היסטוריה בדרך של מונומנטליזציה. זכורני, כשלמדתי מינהל – וכידוע זה הוא מדע שטופח בעיקר על ידי האמריקנים – הייתי אומר לפרופסור האמריקני, שלפי מושגיהם וושינגטון הוא אדם הראשון, לינקולן הוא נוח, וטרומן הוא אברהם אבינו.
וכיוון שאנו עומדים בפרשת “אברהם”, רואה אני חובה לעצמי לדווח על ההתפתחות שחלה מאז מכתבי האחרון. עדיין הרוחות סוערות: בשבת יצאו “על המשמר” ו“למרחב” להגנתי, ואתמול ניסה “הארץ” ב“ראיתי שמעתי” לתת רפורטז’ה אובייקטיבית על הסיפור, אלא שלמגינת הלב לא הבין האיש דבר וחצי דבר. כפי הנראה במוספים הספרותיים עוד יימשך הוויכוח, ובעוד שבועיים רוצה אני עצמי להשיב ב“היום”. מכל מקום, עדיין לא אירע במדינת ישראל שמאסף ספרותי ייכנס לכותרות עיתונים, המודיעים פתאם שקיים סופר בשם יצחק אורן. וכבר אמרתי שאני מרגיש כמו פאסטרנק וכמו נאבוקוב, שאף הם זכו לכותרות לא בגלל כתביהם, שבשום אופן אין למנותם על הסוג המקובל של “רבי המכר”, אלא בגלל סערות פוליטיות או פיקנטיות, שמסביב להם. וכמובן, אברהם אינו חייב לשלם לי תמלוגים, שהרי כבר למעלה משלושת אלפים שנה לא זכה להיות נושא לחדשות.
18 בינואר 1967 🔗
קיבלתי את מכתבך, תמנה, מיום 8.1.67. המכתב כתוב ברוח לירית־אופטמית. לירית משום שזה הוא מצב הרוח האופייני לכל אדם השוהה שעה ארוכה עם עצמו, ובאותו יום, לפי מכתבך, שאול נסע לכל היום. אופטימית – משום שזה אופיך המבורך לראות בכל דבר את הצד הטוב והיפה. ליהנות מן ההווה ולהאמין בעתיד. אין לי כל ספק, שאת יכולה בנקל להעסיק את עצמך גם אם אינך עובדת. דומני שעוד בהיותך ילדה קטנה הוסכם בינינו שאדם אמיתי אינו יכול להשתעמם בחברת עצמו, רק בחברתם של אחרים. אף־על־פי כן נדמה לי שאין די בהתעניינות מקיפה ובקליטה סבילה. יש צורך בעיסוק פעיל ובמחשבה פעילה, שיש בה משום יצירה, או לפחות חץ כיוון תכליתי. איננני מתכוון דווקא לתכלית מעשית או תועלתית, אף לא לצמצום שטח ההתעניינות. אדרבה, שונא אני את המקצועיות והמומחיות המוגזמת של ימינו, אך מובטחני שכל אדם מחפש, וחלק ניכר3 מבני האדם אף מוצא, לו דרך לבטא את עצמו אם בדרך של יצירה אמנותית ואם בדרך של כל יצירה אחרת בחיים – והיקף ההתעניינות שלו, ככל שהוא רחב, בדין שיהיה לו מרכז כובד מסוים, או משהו מעין קואורדינטה, קו התמצאות, שאם לא כן עלול הוא לטבוע במעין אוקיינוס אין־סופי ולאבד את עצמאותו הרוחנית.
20 בפברואר 1967 🔗
תימוליה ושאול יקירי –
מכתבי זה יגיע וודאי באיחור. אכן, כעשרה ימים לא כתבתי. בעיקר משום שחיכיתי למכתבכם, שהפעם נתאחר אף הוא, אולם כשבא סוף סוף, הרי היה זה מכתב, שמילא את לבי גאוה והרנין את נפשי.
אינני בטוח שהערכתך כלפי היא הערכה אובייקטיבית, שהרי כולנו בשר ודם, וקשה לתאר שאינך מושפעת מרגשי אהבה כנים ולגיטימיים – אהבת בנים להוריהם, אם כי אני מודה שלא תמיד רגשות אלה הולכים בד בבד עם הערכה, ואדרבה, יש שדוקא בשל אהבה זו מתקלקלת השורה, והילדים מתאכזבים מהוריהם, מתוך שהם מצפים מהם ליותר ממה שהללו מסוגלים להעניק להם משאר רוחם ומאישיותם, וכן הדבר גם בכיוון ההפוך.
משחר ילדותך היתה לי ההרגשה שישנה הבנה בינינו – באותו שלב היתה זו, כמובן, הבנה אינטואיטיבית, שהרי גם אם ההבדל בשנים בינינו יחסית אינו כה גדול, הפער של עשרים וחמש שנה בגיל בין שתי בריות – שהאחד בן 35 והשניה בת 10 – אינו מאפשר הזדהות מלאה. אף־על־פי־כן ידעתי, שעתידה להתפתח בינינו גם הבנה אינטלקטואלית, וייתכן מאד שהיה בכך שמץ של אנוכיות, משהשפעתי עליך שתלכי ללמוד פילוסופיה, כדי שיהיו בידיך “הכלים” – כפי שאת מתבטאת – להבנת עיקרי משנתי, ואין הכוונה לפיענוח של כל סמל מהסמלים המופיעים בכתבי וקביעת משמעותה של כל דמות אלגורית, המתלבשת באצטלה של מציאות. על־כל־פנים, אני משעשע את עצמי בתקוה שאנוכיות זו שלי לא הזיקה גם לך, ולא רק אני את שלי השגתי.
אשר ל“אני את שלי השגתי”, הרי דבר זה נתאשר לי במבחן, שעמדת בו כה יפה, לגבי יחסי עם איזבלה. עד היום לבי מלא תודה לך על שעודדת והמרצת אותי בצעדי זה….
… אין אני מחסידי השלום בכל מחיר, ואולי אף לא מחסידי השלום עם ערבים בכלל. ים האיבה מקיף אותנו הוא הוא שמחזיק את מדינת ישראל במתח רוחני, מדעי, תרבותי וחברתי, והוא משווה לה ממדים מיוחדים, ההופכים אותה ליצור מיוחד, בעל קסם ודחייה כאחד, ליהדות העולם והעולם כולו. אלמלא זה היינו הופכים לאחת המדינות הלבנטיניות במזרח התיכון, ולכל היותר נעצרים ברמתה של לבנון.
אין כמוני בוחל בשנאה, מלחמה, איבת עמים ושוביניזם לאומי גס. אולם, ההיסטוריה הוכיחה שהאנטישמיות היתה גורם חשוב לא רק ביצירת תרבותו של עם ישראל, אלא של העולם הנוצרי – ונדמה לי שבמידה מסוימת של העולם המוסלמי – בכלל. קיומו של עם ישראל ניזון בין השאר גם ממתח השנאה האופפת אותו. אין להתעלם מן הגורמים השליליים בהיסטוריה ולהסתפק בהזלת ריר סנטימנטלי על הגורמים החיוביים. היום האנטישמיות חדלה להיות גורם, ואלו האנטיישראליות היא גורם חי, תוסס ומתסיס – ברוסיה, באסיה, ווודאי שבארצות ערב. הרי לכם הוכחה נוספת שאין קיום של ממש לעם ישראל מחוץ לארץ ישראל.
20 במרץ 1967 🔗
לי, לדאבוני, אין כמעט זמן לקרוא, פרט לדברים שמחובתי לקראם, או שאני צריך לקראם בשביל הכתיבה שלי. שוב יש לי תקופה קשה במקצת ב“מבקר”, אם תוסיפי את הראדיו, את ההיסטוריה4, את “היום” ואת י. אורן סתם – תוכלי בלי הגזמה לומר שאין אני מבזבז את זמני לבטלה. על כל אלה התווסף עתה ש’י עגנון, שקיבל פרס נובל על ראשי, דהיינו: הוטל עלי – מאין אחר ברחבי העולם – לערוך קובץ ספרותי (“אריאל”) מוקדש לעגנון ברוסית. אני מתרגם את “עידו ועינם” ועוד סיפור אחד, וגם עומד לכתוב מאמר על עגנון שיהא מובן ליהודים רוסים – ואין זה דבר קל. גייסתי את אמא שלך שתתרגם כמה מאמריים על עגנון. דרך אגב, קניתי לאיזבלה “אורח נטה ללון” בגרמנית, והיא קוראת בספר זה בעניין רב, אף כי את יכולה לתאר לעצמך, בוצ’ץ – עיר מולדתו של עגנון – אינה מן המקומות האומרים ללבה. מכאן שיצירה אמנותית גדולה היא באמת מחוץ לזמן ולחלל. הזכור לך כיצד צחקו לי כשהבאתי לך את “מלחמה ושלום” לאחר שסיימת את העממי? מה לה ולאצילים רוסיים אלה? – אמרו לי. והנה התברר שאותו קיץ היה לך “הקיץ של מלחמה ושלום” – כפי שהגדרת בשעתו.
23 באפריל 1967 🔗
לדעתי כיום המצב בארץ מעורר פחות דאגה מאשר אי־אז מיום שקמה מדינת ישראל, למרות הכותרות והמאמרים בעיתונות וביחוד בעיתון הארץ, שעורכו שוקן – לפי הגדרתו הקולעת של מי שכתב את אחד מנאומיו של אשכול – מאז ומתמיד התנגד להקמתה של מדינת ישראל (אכן, אמת קדושה, ואני מוכן להעיד עליה בכל בית משפט, אלא שעדות זאת תחול על כל המפלגות הציוניות, פרט לרביזיוניסטים מיום התארגנותם וממפא"י – למעשה רק בן גוריון – משנת 1944) ועד היום הזה לא השלים עמה. ההתנגשות עם סוריה שוב הוכיחה את כוחנו. האמת שלנו היא האמת: שישה מיגים ואף מיג משלנו. מבחינה פוליטית מעולם לא היינו במצב כה משביע רצון. אשר לכלכלה, הרי למרות הסבל שנגרם לכמה עשרות אלפי אנשים – ואין לזלזל בסבל זה – המדינה סוף סוף עושה צעדים לעמוד על רגליה מבחינה כלכלית. ניתוח הוא תמיד דבר קשה, ואם כיום הולך וקטן הפער במאזן המסחרי, והתעשיה שלנו מייצור של בלוף עוברת לפסים פחות או יותר ראציונאליים, הרי התפתחות זו צופנת בחובה ברכה, ומי כמוך, כלכלנית שלנו, יודעת להבין ולהעריך. אין פירושו שאני רווה נחת מממשלתנו. פירושו שכל ממשלה אינה אלא כלי שרת בידי תהליכים, שאין לה שליטה עליהם, והדמוקרטיה האנגלית במשך כל ימי קיומה הוכיחה שאין הבדל במעשים בין מפלגת השלטון למפלגת האופוזיציה, אלא שאותה המפלגה כשהיא בשלטון עושה בדיוק אותם המעשים, שהיא יצאה נגדם חוצץ בהיותה באופוזיציה. אשר לעובדה שתושב הארץ הבודד בוכה ומיילל, אין להתייחס אליה בכובד ראש יותר גדול ממה שהיא ראויה: מיום שאני בארץ, כולם אך מייללים סביבי – בימי פרוספריטי ובימות משבר, בימי רעב ומחסור ובימי התעשרות. אך בשעת מבחן יש שהמייללים הם הם שעושים את הגדולות והנצורות.
… דרך אגב, בעניין התחייבויותי, שכחתי לכתוב לך שערי ז’בוטינסקי התקשר עמי כדי שאתרגם מחדש את “שמשון” של ז’בוטינסקי לעברית. הסכמתי לכך, בתנאי שאתחיל רק אחרי שובי מהנסיעה.
בריחתם של מאקס ומוריץ לא גרמה לטרגדיה, כיון שהם עשו לכלוך נורא, ללא כל פרופורציה להנאה שהיתה לנו מהם. אף־על־פי־כן עצוב להסתכל על הכלוב הריק. בעל חיים הוא בעל חיים והעדרו מורגש. החלטנו לאחר שובנו לקנות כנרית – קודם כל היא יחידה, ושנית היא באמת שרה יפה.
14 במאי 1967 🔗
ועתה אטול את שני מכתביך ואנסה להיות אבא טוב ומסודר, כפי שאת הנך בת טובה ומסודרת, ולהשיב לך דבר דבור על אפניו.
ראשית דבר: התמונות. כפי הנראה מוטיה אולמרט הוא באמת ידיד טוב אם הוא מכר לנו מצלמה שתצלומיה מרזים אותי. לדאבוני, לא רזיתי אלא שמנתי, ואין לי כל חשק לדיאטה ולשאר ההגבלות שתהליך ההרזייה מחייב. אולי כשאחזור מן הטיול בכל זאת אנסה משהו.
אין אני מיצר על שחדלתי לכתוב ב“היום”. ייתכן שהטור סחט ממני כמה “פנינים” שאלמלא החובה הדו־שבועית לא הייתי מביאם לאויר העולם, אך יש סכנה שכתיבה פריאודית זו עשויה להידרדר לעניין שבשגרה, וככל שגוברת היכולת הטכנית מדלדל המטען הרעיוני האינטלקטואלי. גדולה מזו: כיוון שהדברים הם בכל זאת משל י.אורן, יש חשש שאתה נדלה טיפין טיפין ולא כפי שהייתי רגיל עד כה עמרים־עמרים. עובדה היא שבמשך כל התקופה הזאת לא כתבתי דבר פרט לשלטון השכל, שנכתב תחת לחץ ולפי הזמנה דחופה, אך בענין זה אסור להסיק מסקנות פסקניות משום שייתכן שגרמו לכך5 עיסוקי האחרים ולאו דוקא הרשימות ב“היום”.
… אם תסתירי קטע זה משאול, אחזור עתה שוב על מה שכבר אמרתי חמישים פעם ונדמה לי שגם כתבתי: אינני מאמין בחינוך, על־כל־פנים לא בחינוך מכוון כגורם מכריע בעתידו של אדם. יש שכל כוונותיו של המחנך מתנפצות על אישיותו של החניך ויש שהחינוך המחריד ביותר מצמיח אישים יקרי־לב יפי־נפש ובעלי שאר רוח. אם לא אחשוש להסתכן בהקמת קונסטרוקציות מלאכותיות למפרע (כלומר רטרואקטיבית), הרי נדמה לי (בכל אופן רעיון זה עלה ברגע זה על דעתי), שעיקר תרומתי לחנוכך היה היחס של כבוד, שרחשתי לך ממש משחר ילדותך. חיבה, אהבה, פינוק – אלה רגשות שכמעט כל ההורים רוחשים לילדיהם6. כבוד יכולים לרחוש רק אישיות, אישיות ניכרת באדם, דומני, מיום היוולדו. וד’ל – כמו שהיה כותב מו’לי הראשון (או השני, אחרי אורי מזר), מרדכי ניומן.
תודה על האיחולים ליום הולדתי ה 49. יש להודות שאני מרגיש את עצמי יהודי מכובד, ביחוד לאור העובדה שפושקין בגילי היה כבר 11 שנה שרוי במצב, שאיפשר לכל מעריציו לומר עליו “מנוחתו עדן”.
… אין כל ספק שהמסורת היהודית היא עד היום הזה הגורם המאחד החזק ביותר של עם ישראל, אולם הבעיה היא מה מידת עצמתו של גורם זה כיום, ואם אמנם עשוי הוא עוד לאורך ימים למלא את תפקידו. בשאלה זו יש לי השקפות ברורות בהחלט: לא. ותפקידה של מדינת ישראל לשמש במשך הדורות לעם ישראל בתקופת האטום מה שהמסורת שימשה בתקופת שלטונה של הדת. תהליך זה אינו פשוט ואינו חלקלק, וייתכן שהוא רצוף סתירות דיאלקטיות, אולם זה התהליך היחיד בתולדות עמנו שלגביו יכולים אנו להציב את חוץ הזמן בדורנו אנו.
“מברק שהגיע למחנה יהודה הצעיר בהנדרסונוויל, צפון קרולינה, ביוני 1967”
DRISHAT SHALOM MIRUSHALAIM HASHLEMA BRIIM USHLEMIM
14 ביוני 1967 🔗
תמנה ושאול יקירי!
אני מודה ומתוודה: זה כיומיים שאני דוחה משעה לשעה את כתיבת המכתב הזה, פשוט קשה לי להתחיל, ואיני יודע אם מצוי בעולם עט סופר שיוכל לתאר את כל אשר נתנסינו בו בעשרת הימים האחרונים. וכיון שלפני כשבוע ימים שלחנו אליכם טלגרמה, הרשיתי לעצמי להשהות כתיבתו של מכתב זה עד שהחוויות תשקענה במקצת, ואני “אנסה הנוצה שתרוץ במרוצה” ותוכל ולו גם במעורפל במטושטש ובמבולבל לתאר שמץ מהן.
מכתבכם האחרון שהגיע אלינו הוא מהאחד ביוני. מתוכו אני למד שאתם עוקבים אחרי המתרחש ובקיאים בכל מה שאירע. שאול בלי ספק מתמצא בגיאוגרפיה של הארץ יותר טוב ממני, ואני מניח שהוא יודע בדיוק עד היכן הגענו, מה הם השגינו ומה משמעותם הגיאוגרפית־טופוגרפית של הגדולות והנצורות, אשר זכינו להם במשך ימים מספר. שערי בנפשך תמנה: כל ימי חייך היתה עיר מולדתך שסועה על ידי גבול, והנה עתה נמצאת היא במרחק ארבעים קילומטרים מן הגבול המזרחי ובמרחק מאות קילומטרים מן הגבול הדרומי.
העיר העתיקה, רמאללה, חברון, בית לחם, שכם, ג’נין, יריחו, טול־כרם – כל אלה בידינו. אינני מדבר כבר על כל חצי־האי סיני, ועל רכסי הרשע הסוריים, שהפכו את חיי ישובינו בצפון לחיי גיהינום.
כן, יקירי, מוזר לכם שמכתבי זה מצלצל כאיזה דו"ח ממשלתי או איגרת ציונית לגולה. אבל הרי אמרתי כבר שאת המלים הנכונות לביטוי כל מה שאירע נמצא אולי רק בעוד חדשים או בעוד שנים. בינתיים הכל נשמע פאתטי, מלאכותי, מוגזם… היום חג השבועות, וזו הפעם הראשונה שהותר להמוני ישראל לגשת לכותל המערבי ללא רשיון מחודש. הראדיו מספר שעד עתה (השעה 1:00) עברו על יד הכותל הבוקר 130,000 איש, בעיקר מירושלים, אך, כמובן, רבבות גם מכל חלקי הארץ.
אני הייתי ליד הכותל שלשום, הייתי גם במסגד עומר (לא נכנסתי פנימה, שכן הכניסה ממש פנימה עוד אסורה). כמעט הגעתי גם ליריחו וביקרתי בהר־הצופים. כשאני לעצמי, הרי יותר מכל התרגשתי מהר הצופים. מקום זה, ביליתי בו כארבע שנות לימוד, וכשעמדתי על יד האולם, שבו שמעתי את ההרצאה הראשונה שלי באוניברסיטה העברית (זו היתה הרצאתו של קלויזנר על ספרות עברית), והסתכלתי על הנוף מרהיב העין שמהר הצופים על העיר ה עתיקה כולה, זה אחד הנופים הראשונים שהדהימוני בעלותי ארצה לפני 31 שנה, הרגשתי שעיני מתמלאות דמעות. אפילו כיפת הזהר של מסגד עומר הרשימה בזהרה מלמטה הרבה יותר מאשר כשעמדתי ממש בסמוך אליה.
אשר לכותל, הרי ניגשתי אליו כפי הנראה בשעה לא מוצלחת ביותר, דהיינו בדיוק בזמן שעבדו הדחפורים והבולדוזרים למיניהם כדי לאחר אלפיים שנה להרחיב את הרחבה, שעד כה היתה למעשה פס צר ביותר. זכורני שמימי לא היו לי רגשות נעימים ליד הכותל. אדרבה, על־פי־רוב הוא היה משרה עלי דכאון. לא את גדולתנו סימל, אלא את שפלותנו, את החורבן, הדיכוי, העבדות. השוטר הבריטי בפתח הכניסה הצרה, האדוקים שהטיחו ראשיהם בו בתפילתם, הנשים הקבצניות, לבושות קרעים וטלאים, שייללו והכניסו פתקאותיהם בחריציו ובסדקיו. לא בכדי כינוהו הגויים בכל לשונותיהם “כותל הדמעות” או “כותל הבכי”. ואפילו באותם ימי כיפור, שבהם הייתי יחד עם בית“רים אחרים הולך לכותל, כדי לנסות להציל מידי האנגלים אותו בית”רי, שהיה בכל יום כיפור עם סיום תפילת הנעילה, תוקע בשופר על אף האיסור החמור של ממשלת המנדט. גם בימים ההם הייתי חוזר מדוכא ורצוץ, שכן כמעט תמיד היה זה מסתיים במאסרו של אותו בחור, שהיה מקבל עונש כבד – לפעמים אפילו כמה שנות מאסר עם עבודת פרך. אף־כל־פי־כן עצם העובדה שכותל זה בידינו, שהבולדוזרים הופכים את פס הבכי הצפוף לפס הנצחון, נהירת רבבות תושבי ישראל – כל אלה מבשרים שהכותל עומד לקבל משמעות אחרת. דרך אגב, החריצים שבו שוב נתמלאו פתקים אל הקדוש־ברוך־הוא. בעמדי ליד הכותל לא יכולתי להתאפק, הוצאתי אחד מהם וקראתיו. עלי להודות, שהפתק היה מופלא ונפלא. הלשון של כותבו העידה עליו שאין הוא איש מסורת. העברית רהוטה ומודרנית, וכתוב בו בערך כך: “אלי! (לא “רבונו של עולם” ולא “אלוהינו ואלהי אבותינו” או משהו מעין זה) אנא, שמור על החיילים שלנו שיחזרו כולם לבתיהם בשלום, עטורי נצחון. וביחוד שמור על אילן שלנו”. הפתק לא היה חתום.
אני רואה שהעמוד הזה מסומן במספר 4. יש לי הרגשה שעדיין לא התחלתי לכתוב. מה אכתוב? על זה שחיים חפר ודן בן־אמוץ הפכו מפזמונאים למשוררי פרקי תהילים 1967. לחיים מזמור… לדן מזמור… על מה אכתוב? על הדו“חות שהאלופים שלנו מפרסמים עתה ברדיו בדבר מערכות סיני, הגדה המערבית, סוריה? דו”חות יבשים, בלי שמץ התרברבות, ספוגי הומור צברי, המתארים כל פעולה של גבורה והקרבה כמין דבר טבעי ומובן מאליו? שלשום האזנתי עד שעה אחת בלילה לדו“חות אלה, ושוב נתמלאתי בטחון, אמונה ואהבה לנוער הנפלא שלנו, שהעליה השניה, על התרברבותה, אינה ראויה לצחצח את נעליהם המאובקות. אני מניח שזכור לך, תמנה, שאני אחד המגינים הגדולים של הנוער שלנו. בקרב המבוגרים והזקנים, שמתוך עיורון פרובינציאלי והסתיידות עורקים טבעית, מנסים להטיל שיקוצים בדור האספרסו וה”מיני“, בלי להבין, שהאספרסו צופן בחובו את מטען העתיד לא פחות ממרק הפירות של החלוצים, והטוויסט של 1967 שאול מן העולם הזה יותר מאשר ה”הורה", שהיא, דרך אגב, ריקוד רומני.
יהיה לך מעניין אולי לשמוע על שני טלפונים שקיבלתי בעצם ימי המערכה. האחד מעדה צמח: אחרי ההפגזה הקשה של הירדנים, היא צלצלה ומיד לאחר ששאלה על שלומנו הודיעה: “איסקה, אני חוששת שאתה צודק בסיפוריך”. והרי ידוע לכם, שעדה היא האויבת הגדולה של הסוריאליסט השוביניסטי י. אורן. הטלפון השני היה ממנהל אגף אחד במשרד מבקר המדינה. האגף שלו היה עורך ביקורת באחד ממשרדי הממשלה החשובים ביותר, ולאור גילוייו היה מקבל דכאון. בחור טוב הוא, ומשום כך היה לבו מיצר על השחיתות והבזבוז, חוסר האונים הכלכלי והניהול הלקוי, והיה חרד על גורל המדינה ועתידה. נוהג היה לבוא אלי ולשפוך לפני את מרי שיחו, ואלו אני הייתי לוחם את מלחמת מדינתנו, מוכיח לו שלא “סעיף התקציב” והיעילות הכלכלית הם קני המידה, שלפיהם תידון ותתפתח מדינה זו, וצווחתי בקולי קולות, שביום המבחן הגדול, שבלי כל ספק עוד נעמוד לפניו, הוא יראה במו עיניו כי אין עם כעמנו ואין מדינה כמדינתנו – על אף כל אותן המגרעות שהוא מגלה בה, בתוקף תפקידו, ושיש להילחם בהן בכל חומר הדין. ביום השני של הקרבות טלפן אלי מאי־שם (הוא צעיר ממני וכפי הנראה גויס) והספיק לומר רק מספר מלים: “נדל! אתה צדקת ולא אני. יש לך אופק רחב יותר ומבט מעמיק יותר”. לא כדאי להוכיח את צדקתי מספר אני את כל אלה,אלא כדי לסתום את כל פיות המשטינים והמקטרגים למיניהם.
ועתה, חש אני שאתם מאוכזבים. על המערכה ועל נצח ישראל קוראים אתם במקורות אחרים וממני וודאי רציתם לשמוע משהו אישי יותר: איך עברו עלינו הקרבות וההפגזות, מה שלומם של כל המכרים וכו' וכו' וכו'.
ובכן, לדאבוני ביום ההפגזות שהיתי בבית. הדירה שלנו נמוכה ולכן לא נכנסנו למקלט. באמת, ההפגזה היתה קשה מאד. כיון שאינני עובד במבקר עכשיו, וכיון שבקול ישראל בשידור שלנו שדרו רק חדשות, שהיתי, כאמור, בבית, ורק האזנתי לעבודה המצויינת שעשו החברה – בכלל קול ישראל. אולם כבר למחרת היום כתבתי את התכנית על ירושלים, ומאז אני פעיל ועסוק מאד בשידור זה, שלפי האינפורמציה שבידינו, מאזינים לו היום מיליונים. כל המכרים בריאים ושלמים, עד כמה שידוע לי, פרט ליגאל וילק (“קוטיק”) שנפל בקרבות סיני. נפילתו של יגאל, כמובן, דיכאה מאד את רוחם של כל ידידיהם, מכריהם ומוקיריהם של הוילקים. מה נאמר ומה נדבר? כל אדם הוא אדם, מיקרוקוסמוס. אדם שאבד אין לו ממלא מקום, ביחוד אצלנו, שלפי דבריהם של יודעי דבר מספר הקרבנות שבין הקצינים והמפקדים הוא מחוץ לכל פרופורציה מתקבלת על הדעת, כיון שאצלנו הסגל הפיקודי הוא המוליך לקרב ולא העוקב אחרי הקרב. המפקד שלנו קורא “אחרי” ולא “קדימה”!. עם זאת, דומני שלא היתה בתולדות העולם מערכה צבאית, שהביאה להישגים כה כבירים במספר כה זעום יחסית של קרבנות.
25 ביוני 1967 🔗
בינתיים קיבלתים בלי ספק את מברקנו ואת מכתבנו, וודאי כבר ידוע לך כי שלום כמעט לכל ידידינו ומיודעינו. רק שלשום נודע לי ששלום גם לשלומית ולשמואל.
בשבת שעברה ביקרנו אצל משפחת וילק. הם שניהם נפלאים – את עדה לא ראינו – ומחזיקים מעמד בצורה שאין לתארה. כלומר, בגבורה, הראויה לזכרו של נער נפלא כמו יגאל.
הרדיו מודיע על מזג אוויר: בסיני, בהרי גולן, בגדה המערבית, במדבר יהודה, ואני מהרהר: הנה מסיים אני את העשור החמישי של חיי, הרגשתי היא כהרגשת כל אדם בעולם, שעדיין לא גמרתי את תפקידי עלי אדמות ועוד נועד לי לומר אי־אלה דברים שעדיין לא אמרתים, אף־על־פי־כן שוב אין לי פחד מן המוות, כיוון שיהיה מה שיהיה – אם אמות מאנגינה פקטוריס, מכדור ערבי, או מתריס שיפול מקומה חמישית, בעצם העובדה שזכיתי לחיות בתקופה הנשגבת ביותר בתולדותיו של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות – דייני.
5 ביולי 1967 🔗
קשה לשער מהו מראיה של ירושלים בימינו אלה, ממש כמו בימי המנדט, וחסרים רק השוטרים הבריטיים. העיר מוצפת ערבים הקונים בעיקר לחם ומיץ, דברים שאין כפי הנראה בירדן, ואלו לאחר בנק ברקלייס אתה ממשיך ללכת ונכנס לשער יפו כבימים עברו, כאלו 20 השנים האחרונות לא היו ולא נבראו. מן העיר העתיקה זורמים המוני יהודים עמוסי סחורות צבעוניות, ואם בצד הערבי יכול מישהו להתפאר בנצחון הרי זה הסוחר הערבי.
ואם אנו עומדים בפרשת הנצחון, הרי כאן המקום לתשובה על השאלה אם אמנם משה דיין הוא שלזכותו יש לזקוף את הנצחון הזה, כפי שמתארת אותו העיתונות בחוץ־לארץ. בשאלה זו חלוקות בארץ הדעות, אך בשני דברים הכל מודים: ראשית, שמינויו של משה דיין כשר הבטחון הרים מאד את המורל בצבא ובישוב כולו, ושנית שחלקו של רב־אלוף רבין, זה האיש המגלם את כל השגב של ישראל במערכה זו – תרבות, צניעות, איפוק, כושר החלטה נחושה ורצון ברזל – הוא החלק המכריע בתרומה אישית מבחינת המנהיגות.
17 ביולי 1967 🔗
ואחרון אחרון: מוסקבה משדרת באידיש ועברית. 50 שנה לא נשמעה מילה עברית ברחבי רוסיה, 50 שנה מלקקים המפ"מניקים למיניהם את מה שנועד לליקוק אצל מנהיגי הקרמלין ומנסים לסחוט ויתורים לגבי תרבות יהודית ועברית. אך מספיק היה לכבוש את סיני ואת הגדה – והנה עברית ואידיש ממוסקבה. ואין זה חשוב שהתוכן הוא השמצה בלתי מרוסנת ועלילות שפלות שאפילו הערבים אינם יכולים להתחרות בהם. איש לא יאמין להם, אבל עצם הדיבור העברית בפי עושי דברם של שליטי מוסקבה הוא כניעה ללא תנאי מצדם. עוד נצחון שלנו.
30 ביולי 1967 🔗
… שחרור ירושלים השלמה היה עניין חיוני. לא ייתכן שעיר בירה של מדינה תהיה שסועה ומבותרת, כשעמדות תותחים של שתי מדינות אויבות מוצבות במרכזה. זה שאנחנו התרגלנו לאנומליה זאת אינו הופך אותה לתופעה מתקבלת על הדעת או דבר העשוי להימשך עד אין סוף. אשר לתוספת של 60,000 ערבים הרי זו שטות להיבהל מהם. אין זה נכון כי אלה שיצרו את ההווי הירושלמי יעזבו עתה את העיר. אדרבה, אותו הווי ירושלמי ספציפי נוצר על ידי ותיקי ירושלים בירושלים השלמה. גם את נולדת בירושלים השלמה. כלום דבר זה הפריע לך לגדול ולהתחנך עד גיל חמש באותה שכונה יהודית־ירושלמית אפיינית, ששמה רחביה? יש הרבה ערים בעולם שאוכלוסייתן אינה הומוגנית, או שיש בהן מיעוט אפילו עויין. אף־על־פי־כן הרוב השליט הוא הקובע את דמותה. אין לי כל ספק, שהויתור המכסימלי שיושג מאתנו יהיה בינאום של כמה מקומות קדושים. ואלה שנבהלים מפרצופיהם של הערבים המטיילים בחוצותינו, שוכחים כנראה שכל אדם שלישי שנראה ברחובות וורשה עד שנת 1939 היה יהודי ולא פולני, ובכל זאת וורשה היתה פולנית אפילו כשהיתה מלאה בתי מדרש ובתי כנסיות. מסגד עומר וכנסיית “הקבר הקדוש” הם חלק מירושלים העברית המדגיש ביתר שאת את ססגוניות תולדותיה של הארץ ואת מימדי הרוחב והעומק של דברי ימי עמנו.
30 בספטמבר 1967 🔗
בלילה הקודם, כלומר לפני כ 40 שעות, הגענו סוף סוף למולדתנו. בעצם, כבר בציריך, עוד לפני שעלינו למטוס “אל־על” הרגשנו שאנו בבית. כל קהל הממתינים היה יהודי. רבים דיברו עברית ביניהם ופנו אל שכניהם בעברית. ליד השער היתה צפיפות אימים. אנשים דרכו על רגליים זה לזה ומשניתנה הרשות לצאת לשדה אל האוירון פרצו כלבה ועטו על המדרגות. המטוס היה מלא מפה לפה, וזו לנו הפעם הראשונה שלא ישבנו יחד אחר שב 10 הטיסות הקודמות היה זה לגמרי ברור שזוג יושב יחד, ואף אחד אינו חייב לתפוס מקום בכוח הזרוע או ההתחכמות. גדולה מזו: ברגע שניתנה רשות להתיר את החגורות כמעט אף אחד לא ישב במקומו. כולם הצטופפו במעבר הצר כדי להגיע לחבר וידיד, לשאול מה נשמע ולטפוח על השכם. הדיילות והעובדים בקושי פילסו נתיב. מאחר המושבים נשמע קול לעבר הדיילת: אסתר’ל! מה שלום אבא?! ואחד מקציני המטוס נעצר ליד נוסע ובשמחה עצומה זועק: משה! כבר השתחררת?! יא־אללה! וכו' וכו' וכו'. קבוצת נוער שרה משירי הארץ, אל הקפה לא ניתן חלב לאחר קלופס יהודי מיובש, שאחרי המאכלים המעודנים והמחוכמים שזכינו לאכול נראה כמאכל ביתי ותמים. כל התופעות האלה פשוט לא תיתכנה במטוס של חברה אחרת. ואתם תתפלאו: כל זה דוקא נעם לי. ידעתי כי אכן בבית אני. וכשהתקרב המטוס לחופי הארץ ורב־החובל ציוה לכבות את האור, כדי שכל אחד ייטיב לראות את אורות תל־אביב־יפו, וחבורת הנוער פרצה ב“ארץ זבת חלב ודבש” ממש התרגשתי.
ועתה הגיעה השעה לספר על השבועיים האחרונים של טיולנו.
מה נאמר ומה נדבר! לונדון היא לונדון. והמופלא שבה הוא שאין בה שום הפתעות. ככל ששמעת, קראת וראית סרטים על ניו־ירק, הרי בבואך לשם אתה מתרשם אחרת לגמרי – ועד מהרה נוכח לדעת שהתמונה שבדמיונך שונה מזו שראו עיניך, ופאריס, למשל, מרשימה יותר מכפי ששיערת, והנה לונדון היא בדיוק זו שנתגבשה ברוחך מפי השמועה ומן הספרים. ההייד־פארק על נואמיו, הפרלמנט, האנגלי השקט והאדיב, האופרטה שמסביב לארמון המלכות, כנסיית ווסטמינסטר, ואפילו המוזיאון הבריטי והצגת התיאטרון שביקרנו בה – מודרנית, ואף־על־פי־כן אנגלית מושלמת – כמעט קלאסית בביצועה. ולא עוד אלא שגם בנות המחצאית, שממדיה בלונדון כמעט מיקרוסקופיים לגמרי, על אף חישופן המוגזם אין בהן מן האלגנטיות של נשי צרפת, אלא מן היובש המהוגן של האנגלים.
חמישה ימים שהינו בלונדון ובליל היום החמישי טסנו למאנצ’סטר, ובה נפלנו ישר לזרועות משפחת אחותה של איזבלה. משפחה יהודית תרבותית ביותר – הוא סוחר ספרים, אינטלקטואלי־פילוסופי בכל רמ’ח אבריו, והיא בעלת־בית ואמא חמימה העושה דוקטוראט בז’ן פול סארטר. הילדים חמודים להפליא, וכיון שאני הדוד היחיד שלהם השפיעו השניים עלי את מלוא אהבתם וחיבתם. הנרי – בר המצוה, הלומד ב boarding school אנגלי, חי ונושם במדינת ישראל, וכמובן במידה רבה קושר את זה עם דתיות. לאחר הפסקה של 31 שנה הייתי כל תפילת השחרית של שבת בבית כנסת, עם שהטלית משתלשלת מכתפי והסידור פתוח בידי. הילד עלה לתורה, קרא את המפטיר, הרב נשא נאום (באנגלית, אם כי בית הכנסת הוא אורתודוכסי והתפילה היא על טהרת המסורת בלשון קודש ובהברה אשכנזית). דרך אגב, מתפללים גם לשלום המלכה (באנגלית) ולשלומה של מדינת ישראל (משום מה גם כן באנגלית, פרט לסיום – כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים – שמבוטא בהתלהבות רבה ובהברה ספרדית טהורה). אודה ולא אבוש: במנצ’סטר הרגשתי ממש כמו בחוג המשפחה – משפחתי שלי. עם גיסי ארנסט הוכלאנד יש לי הרבה יותר עניין משותף מאשר עם גיסי האחר. נתקבלתי בחמימות רבה ואף־כי כל השבוע עמד בסימן הבר־מצוה נהניתי מן האוירה השוררת בבית הזה. החגיגה עם הארוחה המפוארת בבית־כנסת, שהסתיימה לאחר הנאומים בשירת התקוה, הזכירה לי את חגיגת הבר־מצוה שלי.
נאלצתי להפסיק את המכתב ולהמשיכו אחרי הביקור של אמא ושל הוסים. מסרנו את כל הרשמים וההרפתקאות שעברו עלינו, הראינו את התמונות המוצלחות (מתוך 36 יצאו 14) ותיארנו את חייכם, את אטלנטה, את דירתכם, מטבחכם וכו' וכו' וכו'. והיה לי נעים לדעת שהדברים אינם עניין שבהפשטה, בדמיון ובניחושים. מי כמונו מיטיב להכיר את הוילה צאינה וראינה בלה ויסטה 1155, את drug store שממולה ואת הקולוניאל שדלתותיו נפתחות כל אימת שחולפים על פניהן אם נרצה ואם נמאן.
במאנצ’סטר קיבלנו את מכתבכם מניו־אורליאנס. היהודי הנודד מוסיף לנוע במרחבי היבשת החדשה ולקלוט רשמים, ואכן, טוב הדבר אשר אתם עושים, מבשרי חזיתי מה נעים לתור בארצות שונות ולפקוח קצת עיניים.
29 באוקטובר 1967 🔗
אני שמח מעד שנהנית מ“מבקיעי השערים”. זהו סיפור חשוב מאד מבחינת השקפת עולמי… דומני שב“מבקיעי השערים” היטבתי יותר משבדברים אחרים לקלוע אל המטרה, ולהגדיר את מהות השקפתי: עם ישראל הוא הגורם המתסיס את ההיסטוריה האנושית, מעין חומר כימי שאלמלא הוא היתה הרוח האנושית קופאת על שמריה, ועל כל פנים לא היתה מתקדמת לקראת כיבושם של עולמות חדשים, או ביתר דיוק לקראת הכוונתם לאפקים שבהם מתוך הישן נולד החדש. ישנן תקופות שלשם כך חייב העם לערוך גלות וישנן תקופות שרק בתור אומה על אדמתה ומולדתה יכול הוא להוסיף ולטוות את תקוות חוט השני של עתיד השונה מן העבר. על כן השאלה אם טובים אנו או רעים מעמים אחרים אין לה, לדעתי, משמעות. כי המבחן אינו בתחום המוסר, אלא בתחום עצם התחושה של “אתה בחרתנו מכל העמים”. אין עמים טובים ועמים רעים, ישנם משטרים טובים ורעים, והם היו גם בישראל בימי קדם – כטובים וכרעים. אולם, בניגוד לעמים אחרים שהם עולים על במת ההיסטוריה ויורדים ממנה, עמנו לעולם נמצא עליה בצורה זו או אחרת. כי ירידתו מבמת ההסטוריה פירושה נטילת חץ כיוון מההיסטוריה עצמה. ציביליזציות ותרבויות אדירות – כזו של הודו וסין – צמחו והתפתחו ללא כל זיקה לעם ישראל. אך כלום אפשר היה לדבר על משמעות וכיוון של דברי ימי העולם ללא ישו ומארכס, ללא המסורת על אברהם אבינו, שגילה אל אחד ויחיד והציב לו כאידיאל אישי ולאומי גם יחד את הציות לו והאמונה בצדקתו, שתצא לאור בעתיד (מכאן גם גרעין המשיחיות, העתידה לגאול את העולם) וללא נוסחתו של איינשטיין על הפיכת החומר לאנרגיה?
29 בנובמבר 1967 🔗
… אנחנו – איזבלה ואני – התאהבנו בניו־יורק ולאחר שסיכמנו את רשמינו מטיולנו הנפלא כולו, הגענו לידי מסקנה שניו־יורק היא אחד המקומות המרשימים ביותר, אם לא המקום המרשים ביותר מבין כל מה שזכינו לראות. כל עצמתה האדירה של היבשת החדשה, החולשת לפחות על חציו של העולם, כל הטוב והרע שבה, הנשגב והמבחיל, היפה והמכוער מרוכז, נדמה לי, בכרך ענק זה, אף כי המומחים טוענים שאמריקה לחוד וניו־יורק לחוד.
25 בדצמבר 1967 🔗
… ועוד “מאורע” אירע השבוע. לפני כמה שבועות התקשר אהרון אמיר עמדי וביקשני להשתתף ב“ערב קשת” שעתיד היה להיערך ביום שלישי בשבוע שעבר בבר־אתון – מועדון־באר של סטודנטים בקריית האוניברסיטה. ואכן, ביום ג' בערב הוסענו למקום נחמד זה ואף ראינו מודעות שבהן נאמר כי ידברו אלה ואלה וביניהם יצחק אורן. אלא שהשמות הללו יש להם, כפי הנראה, כוח משיכה כה עצום לגבי ההמונים, שבבואנו מצאנו שם פחות מתריסר אנשים. כמובן, שלא התקיים שום דבר, פרט לזה שישבנו ושתינו ויסקי. אף־על־פי־כן היה בהחלט נחמד, ביחוד משום שבאותו מעמד הכרתי את ידידך, שאול, איתן איתן. הוא עשה רושם של בחור נחמד ונועז. התעניין בך מאד וגם סיפר לי דבר שהפתיע אותי, והוא: בהיותך בפנימיה בחיפה, הרבית לכתוב מכתבים מצוינים ומעניינים לכל חבריך וידידיך. אל תקבל את דברי כתוכחה, חס וחלילה, כל מה שרציתי לומר הוא שבני אדם משתנים עם הגיל, והא ראיה: אני שמימי לא כתבתי מכתבים אלא כשחרב חדה היתה מונחת על צוארי הפכתי לכתבן מובהק.
3 בינואר 1968 🔗
שלום יקירי,
הנה נכנסנו אל שנה נוספת בחיינו. רק כשכתבתי למעלה את התאריך נוכחתי בכך, עדיין אין אני רגיל לכתוב את שנת 1968, אך הצרה היא שמיד לאחר שמתרגלים מגיעה שנה נוספת. דרך אגב, בשנה זו, אם אזכה, ימלאו לי 50 שנה, וזה כבר גיל מכובד לכל הדעות, חוץ מדעתה של איזבלה, שאינה מוכנה להשלים עם העובדה שההתקדמות בגיל פירושה זיקנה.
… אין להתפאר יתר על המידה בעושר הגנוז בבית הנכות שלנו, אף־על־פי־כן יש בו קסם רב. ראשית כל, היכל הספר, שאני על כל פנים לא ראיתי דומה לו. שנית, גן הפסלים, שגם איזבלה, שראתה את העולם, לא נזדמן לה לראות כמוהו, שלישית, העובדה שהמדור הארכיאולוגי שלנו, שלא כמוזיאון הבריטי או כלובר, מכיל בקרבו מוצגים מארצנו וממולדתנו, שאורך ימיהם משתרע מימי האדם הקדמון ועד ימינו, ולא דברים שהובאו ממושבות או נקנו בכסף מארצות עתיקות. ורביעית – המקום. עתה שיפצוהו, ייפוהו והאירוהו עד כי יחד עם הכנסת והמצלבה הרי זה אחד המקומות המרשימים ביותר שראיתי בימי חיי, והרי עכשיו מותר לי לומר שראיתי די הרבה.
ועוד הצעה יש לי: בשובכם ארצה נקנה שתי מכוניות – האחת תהיה לכם והאחרת לנו, בשלכם ינהג שאול ובשלנו את, משום שאיזבלה ואני לא כל כך סומכים על יכולתנו בשטח זה, ושמא כדאי גם לנו לנסות?
15 בפברואר 1968 🔗
מאמין אני שכאן בארץ נוצרת מהות חדשה של עם ישראל, שלב חדש – חילוני ביסודו – של עצם הוייתו ההיסטורית, ובתוך שלב זה עשוייה להשתלב במרוצת הדורות חלק ניכר של האוכלוסיה הערבית – זו שתשתחרר במוקדם או במאוחר מחלום הפאן־אסלאמיות, שאין לו שום אחיזה במציאות. ארצות ערב לעולם לא יסכימו לגבולות הנוכחיים, ואין אני מצפה לשלום בדורנו אנו, אף אם ייחתם איזה מסמך פורמאלי. והרי לא אחת כתבתי לכם, שאחד התנאים ההכרחיים להתגבשותה והזדקקותה של אותה סגסוגת חדשה למהות ישראל הוא המתח בינה לבין הסביבה. מתח זה הופך את מדינתו לכור מצרף, שההיתוך בו דורש טמפרטורה מסוימת, ואינני מאמין שהטמפרטורה תוכל לרדת כל עוד נמשך תהליך ההיתוך. יודע אני שבגישתי זו מתקרב אני מאד אל הכנענים, אך ההבדל התהומי הוא בכך, שאין אני גורם ניתוק מעם ישראל, אלא להיפך. במה שאני מכנה בשם מהות חדשה של העם, רואה אני התגלמות ההיסטוריה היהודית, שלב מסוים בהתפתחותו, שיהא מעין
שיא דיאלקטי לכל מה שקדם לו. וכל מי שמתפלא ודואג על כך שהפכנו לאחת מנקודות המוקד של המתיחות העולמית, שוכח שעמנו הוא מימות עולם עם הפועל בחזית ההתרחשות ההיסטורית ולא בעורף, ולא מקרה הוא שמלבד ישראל, רובו הגדול מרוכז בשתי המעצמות הקובעות את מהלך ההיסטוריה של ימינו.
27 בפברואר 1968 🔗
אזכירך, תימוליה, עוד דבר: לפני כשמונה שנים סיימתי לתרגם ספר של גוגול “ערבי הכפר ליד דיקנקה”. כתב היד של התרגום היה מונח אצל ניומן משנת 1960. והנה עכשיו, לפני כשלושה ימים, קיבלתי הגהות. מה נאמר ומה נדבר: שלח לחמך על פני המים…
אלה הם המאורעות האישיים שלנו בעשרת הימים האחרונים. אם שכחתי משהו יש לי מבקר יעיל ונאמר שבלי ספק ימלא את החסר. מן הדברים הזכורים לי ראוי לציין את הצגת “המיטיאור” לדירנמאט בתיאטרון הקאמרי. זוהי7 דוגמה קלאסית של מחזה שבו הצד האינטלקטואלי חונק את הצד האמנותי ללא רחם. אך מי אני כי אלין על כך? הן כל אחד יכול לבוא אלי ולהתריס כנגדי בצדק לאמור: טול קורה מבין עיניך.
מיליון וחצי נשיקות
אבא
24 באפריל 1968 🔗
… אשר לאילת עצמה: בתחילה – על אף הודם והדרם של הצוקים המחליפים צבעים כזיקית בכל שעות היום, ועל אף לשון התכלת של מפרץ עקבה החותכת כמעט בכוח את המדבר – עושה כל העיר רושם של כמה מאות בתים שנבנו ללא טעם גלוי לעין בלב השממה. אך לאחר יום או יומיים אתה מתחיל לחוש פתאום שזוהי עיר תוססת, שאצורה בה איזה עצמה עצורה, בתושביה הצעירים והחסונים, בבתיהם, שגם אל הפחות שבהם מוצמד דבר־מה שבתחילה נראה לך כשובך יונים, והנה אין זה אלא מיתקן למיזוג אויר, בשדה התעופה שלה ההומה ללא הפוגה משל היה זה אורלי הפאריסאי או קנדי הניו־יורקי, שנתגמד כדי מימדים מיקרוסקופיים, אך בשל כך עוד שבעתיים גבר בו המתח, ביחוד כיון שגם כאן שומע אתה כמה לשונות וניבים, ואחרונים אחרונים – שלושת הנמלים – הישן, החדש, ונמל הנפט, שגדלם ותפוקתם אינם עומדים בשום פרופורציה למימדיה של העיר. ופתאם נעשה לך ברור מהו פירושו של המושג עיר העתיד, ואתה מתחזק באמונתך כי אכן בעיר העתיד אתה נמצא, והנך חש דבר זה בכל רמ’ח אבריך.
בתקופת הצעדה ביקרה אצלנו רותי ושהתה עמי כמחצית שעה. נהניתי מאד משיחה עמה, מיחסה אל הצבא והרגשתה בו, מכל גישתה אל הדברים, במידה שיכולתי לעמוד על כך, ומעצם אישיותה התוססת, החיובית, שכולה אהבת חיים והזדהות מוחלטת – מדעת ושלא מדעת – עם כל אבן מאבני ארצנו. יש מתנחמים בשכמותה וסבורים שבכל זאת הדור הבא שלנו אינו מבייש את קודמו, ואלו אני טוען במפגיע שאצלנו כל דור עולה על קודמו, ודוקא בזה סוד כוחנו.
13 במאי 1968 🔗
… בינתיים נפתחו גם חגיגות יום הולדת החמישים (חמישים! אל יהא הדבר קל בעיניכם!) שלי ביום ו‘, 2.5.68, ונסתיימו ביום ו’ 10.5.68.
מובן שהפתיחה נתקיימה בביתם של ההוסים ונכחה גם הדסה. אין לומר שבאותו ערב נתרחש דבר־מה יוצא מן הכלל. לאחר מכן (או לפני כן) קנתה לי איזבלה טבעת קידושין, כיון שהבטחתי לה כי ביום מלאות לי חמישים שנה אענוד טבעת על אצבעי. היות ואיזבלה מקבלת הבטחות במלוא הרצינות, הרי טבעת זו, אם אינה בכיסי, מבהיקה על אצבעי כחותם עתיק על אצבעו של מלך או שר בימי קדם.
… אך השיא היה, כמובן, ביום עצמו, דהיינו 8.5.68. אחר העבודה נסענו עם גרייבסקי לטיול בעיר העתיקה. ביקרנו שוב בכותל – מזה מתחילים תמיד, ולאחר מכן ירדנו למערת גן שמנים ולקבר מרים הקדושה. אחר־כך – זו הפעם הראשונה לאחר השחרור – בנקבת חזקייהו, בנחל גיחון ובמעיין השילוח. את ה“פייפ־או־קלוק־טי” שתינו במלון אינטרקונטיננטל המשקיף מהר הזיתים על כל העיר העתיקה, ובעצם גם החדשה, ומשם דרך מקום ששמו אלעזריה, כיון שבו לפי האוונגליון הקים ישו לתחיה יהודי בשם אלעזר, עלינו על הר הצופים ושוב היזנו את עינינו בנופה של כל ירושלים הפרושה לרגלינו ממערב מוצפת קרני השקיעה ועל הרי מדבר יהודה הגולשים אל ים המלח – הראות היתה מצוינת, והים נראה ממש כאבן חן כחולה.
22 ביוני 1968 🔗
בנשימה עצורה נוסעים אנחנו יחד עמכם ברחבי ארצות הברית תוך כדי קריאת מכתביכם. זכות גדולה היא, לדעתי, לערוך טיול כזה ובעיניים כה פקוחות. והעיניים פקוחות הן משום שזה טיול לשמו, טיול כדי לראות, לספוג ולהכיר. זכורני, עברתי מחצית עולם בהיותי בן 18 – משנגהאי עד פורט סעיד, ועברתיו בעיניים עצומות, משום שכל מה שעניין אותי היה להגיע, עד כמה שאפשר יותר מהר, לארץ ישראל הנכספת. וכשאני משווה את הפתיחות שלי בטיולי השני בחו"ל – וכידוע לכם חלפו בין שני הטיולים 31 שנה – עם הסתימות בטיול הראשון, נוכח אני לדעת מה עלולה לעולל לאדם אותה חד־סטריות ותכליתיות מחשבתית, שמקורה על פי רוב בתנועות נוער, אף כי – והרי גם דבר זה ידוע לכם היטב – עד היום הזה חסיד גדול אני של תנועות נוער, וסבור אני שחד־סטריות זו הפסדה יוצא בשכרה בטווח ארוך, ואין היא מונעת את הפתיחות, כי אם להיפך, בבוא המועד היא מגבירה אותה.
… בינתיים עברו עשרה ימים מיום שובנו מנהריה. מעניין שכמו לפני 19 שנה חלית את כן השנה חלתה איזבלה. ועוד הקבלה: גם הפעם שכרתי לי אפניים ורכבתי כמו כלום. נזכרתי שבפעם האחרונה רכבתי על אפניים לפני 13 שנה, כשקניתי לך אפניים ביום היותך בת מצוה. האם זכור לך כיצד הסעתי אותך על אפניים כשהיינו בנהריה בימים ההם? אם זכרוני אינו מטעני, נסעתי אתך לשבי ציון.
הבוקר, מתוך הרגשה שעוד מעט יתמו ימי הדרור שלי – ימי דרור שהעבודה בהם מרובה, אך לפחות אין זו עבודת משרדים, הקשורה בשעות עבודה קבועות – יצאתי לטייל בעירנו הנפלאה, והנה נשאוני רגלי ל“הולי־לנד”. נכנסתי לדגם של ירושלים מימי הורדוס (אני מקווה שדבר זה מוכר לכם), קניתי את חוברת ההדרכה, ובפעם הראשונה התעמקתי בה. אכן, חוויה אדירה היא היום לזהות את ירושלים מימי בית שני עם ירושלים של היום, כשלאחר מלחמת ששת הימים כל רחוב וכל סימטא בשתיהן אומרים כל כך הרבה לנפשו של בן ירושלים – דבר שתיווכחו בו מיד עם שובכם במהרה בימינו אמן.
10 בנובמבר 1972 🔗
תימוליה בתי יקירתי,
יש שהמרחק המפריד בין הבריות הקרובות זו לזו משמש גורם חיובי מכמה בחינות – אחת מהן שבני אדם הקרובים זה לזה והאוהבים זה את זה – נאלצים להביע את רחשי לבם בכתב ובדרך זו נותנים ביטוי לדברים, שאין הם מסוגלים להעלותם על דל שפתיהם בשיחת פנים אל פנים, אם משום ששיחה לעולם דו־שיח היא ומתוך כך קשה לכוונה לאפיק הרצוי ולהיות עקבי בה עד תומה, ואם משום ההרגל לשוחח על דברים העומדים ברומו של עולם או על עניינים מעשיים ולאו דוקא על רחשי לב.
מכתבך הזכיר לי את ההתכתבות שהתנהלה בינינו בעת שהייתכם בארצות הברית, ואפילו שנים לפני כן, כשהיית בנח"ל. משום כך אף אני החלטתי הפעם להשיב לך בכתב.
ובכן נתחיל ראשון ראשון ואחרון אחרון.
בראש וראשונה: החלטתכם להישאר בבית שאן למשך השנים הבאות. אני מודה ומתוודה: קיבלתי החלטה זו ברגשות מעורבים. לא קל לבלות חלק ניכר מן החיים בפינה נידחת הנמצאת בכור היתוך של אש יוקדת, ואם עושים זאת אך ורק מאין ברירה ובאין אפשרות לקבל שיכון במקום אחר – הרי זה טרגי למדי. אלא שכל אותם הדברים החיוביים שאת מונה לצדה של החלטה זו משכנעים למדי, ונדמה לי שבמצב הקיים בחרתם בדרך הנכונה והנבונה ביותר מכל אלה שעמדו לפניכם.
… אם אמנם מאושרים אתם במצבכם ורואים בו אפשרות לפתח את אישיותכם ואת כוחותיכם האינטלקטואליים ולתת ליגאל את החינוך הראוי – מי אני כי אעמוד בדרככם ומה זכות יש לי לעשות כן? לא נותר לי אלא לברך אתכם ולאחל הצלחה.
20 במאי 1973 🔗
… אינני סבור שמצוי בעולם עוד צירוף משונה כזה של שנאה לעבודה ועבודה כה מרובה כמו אצלי, אך כפי הנראה יימשך הצירוף הזה עד יום מותי, וככל שאני מנסה להתחמק ממנו, מרגיש אני שאני שוקע בבוץ יותר ויותר, והרי כבר אמרתי שהתעוררותם הלאומית של יהודי רוסיה בלי כל ספק מכוונת נגדי במישרין.
2 ביולי 1973 🔗
… כל דור מנסה ללמד את הבא אחריו על סמך נסיונו הוא, ואילו הדור הבא רוצה ללמוד מנסיונו שלו, ואם מתוך כך חוזר הוא על שגיאות אבותיו – מי הם אותם האבות כי יוכיחוהו על פניו, לאחר שהם הם ששגו. גדולה מזו: החיים כל כך מסובכים שמה שנראה בשלב מסוים כשגיאה עשוי בשלב אחר להיראות כמעשה נכון וחוזר חלילה, עד כי תבונת הזקנים הידועה לתהילה יש שבינה לבין אווילות הצעירים כביכול אין ולא כלום, פרט לכמה שינויים אורגאניים במוח האדם ותמורות טכנולוגיות בסביבה המקיפה אותו. ואף על פי כן יש שלב הבשר (לא לב הרוח) מתחמץ מן ההרגשה שכמה עשרות אלפי לירות (ואולי בימינו כבר מאות) לו היו בכיסי היה זה משנה את מהלך חייכם שלכם. בעצם, התגלית הזאת אינה כה גאונית, כפי שהיא נראית במבט ראשון, שהרי עדיין מצויים בני אדם בעולם שלא מאות אלפי לירות כי אם רק כמה מאות לירות עשויים לשנות את חייהם, ויש אומרים אפילו כמה לירות או אגורות (ראה הודו, אפריקה, סין וכו'…). עם זאת נדמה לי, כי מעטות המשפחות בעולם, שפער הדורות ביניהן הוא כה קטן כמו ביני וביניכם, וכל עוד הסתיידות העורקים שלי לא הגיעה לדרגת סניליות כזאת, שבה אחדל להבין, שבני אדם חיים כדי למצוא אושר לעצמם בדרך הנראית להם ולאו דוקא להוריהם – ובמקרה שלנו יש שנקרע אני בין גאווה לדאגה בשל הדרך שבחרתם – הרי אין סכנה שהפער יגדל.
תמו דברי הפילוסופיה.
גם אנחנו נהנינו מאד מביקורינו אצלכם, במיוחד, כמובן, מן הפספוס המקסים, שאיני חדל להתגעגע לו מן הרגע שאני עוזבו.
אין את צריכה, תמנה, למהר בעניין הדפסת הסיפור. בין כך איחרתי השנה לכל מיני קבצים, מאספים, ילקוטים, אסופות וכו' וכו'… כך ששום דבר אינו לוחץ עלינו. מה שאין כן, כמובן, אנציקלופדיות, שידורים וכל מיני תרגומים, כתבים, פרסומים, ישיבות ומעשים שאני עוסק בהם כדי שיהודי רוסיה, השובתים רעב כדי לעלות ארצה כל עוד הם שם, והרעבים לצאת את הארץ תקופה קצרה לאחר בואם לכאן, ימלאו כרסם ביהדות, ציונות וישראל על חשבון לשדי ודמי…
15 בנובמבר 1990 🔗
תמנה ושאול יקירי,
סוף סוף מצוי בידי הכוח והזמן לכתוב לכם מכתב. מעולם לא הצטיינתי בכתיבת מכתבים פרטיים, ועם הגיל נעשית המלאכה קשה יותר ויותר, דהיינו מלאכת הכתיבה בכלל וכתיבת מכתבים פרטיים לא כל שכן, במיוחד כשהמכתב על פי רוב אינו משמש ביטוי לדברים המעסיקים אותך באמת אלא דווקא להדחקתם על ידי תיאור ענייני יום־יום טריוויאליים.
… לאחר 50 שנות שהות בארץ אין לך ברירה אלא להתחסן, ואני עצמי, למשל, כמעט שאינני נותן את דעתי כלל וכלל על הבעיות הבוערות – בעיות של חיים ומוות – המנסרות בחללנו המלוהט, ושקוע בעניינים ובמעשים שאני עוסק בהם ומחויב לעשותם. אין להשוות באיזה מתח של שותף פעיל כביכול חוויתי את מלחמת לבנון ובאיזה תחושת מרחק – עד כדי סטואיות – אני משקיף על האינתיפאדה ועל משבר המפרץ. ייתכן שהגיל עושה את שלו וייתכן שאני אישית שואב כוחות נפשיים מהמישנה הפילוסופית שבניתי בהגיגי ובכתבי – ואני מאמין בה אמונה שלמה (לפני שעה היחיד בין חמישה מיליארד הולכי על שתיים וכמה מיליארדים של הולכי על ארבע, למעט גוצי, שיש לי יסוד להניח שגם הוא מאמין בה) לפחות באחד מרבדי רוחי ונפשי. מישנה זו היא, כידוע, דטרמיניסטית לגבי הכלל (ביחוד כלל ישראל) ופאטאליסטית לגבי הפרט.
בנכם יגאל הזריק בחיי הזוג איזבלה ויצחק נדל נסיוב משפחתי. בראשית הפרסטרויקה בחייו היה מסוגר ועצור, וניכר היה שהוא מתגעגע עליכם, אם כי מעולם לא אמר את זה במפורש. גם כיום הוא מתגעגע אלא שהוא כבר קבע לו מסלול של עיסוק ובילוי זמן. הוא מתייחס ברצינות גמורה ללימודים באוניברסיטה הפתוחה, ובעצם כשיוני ועוד חבר ששכחתי את שמו אינם פנויים הוא מבלה את ערביו בלימודים (תוך כדי האזנה למוסיקה באוזניות) בצפייה בטלוויזיה, בקריאה ובמגעים אינטלקטואליים עם גוצי. איזבלה, כדרכה, דואגת לכל מחסורו, נדמה לי שהיא למדה את טעמו לאוכל יותר מאשר הוא עצמו. דרך אגב, כשחזרנו מן המסע באירופה הוא הכין לנו ארוחה סינית מצויינת, קנה זר פרחים וסידר אותו באגרטל. השיחות ביני ובינו מתרחבות מבחינת הנושאים ומתארכות מבחינת הזמן.
ועכשיו גוצי… ההיעלמות המדאיגה ביותר היתה אתמול. כשנכנסתי הביתה שמעתי צלצול טלפון; בעוד הדלת פתוחה התחלתי לדבר מתוך הנחה שגוצי נכנס לדירה השנייה, תוך כדי שיחה נראה לי חשוד שאינני שומע שום רחש. הפסקתי את השיחה כדי לוודא את מקומו ונוכחתי לדעת שהוא איננו. שלוש שעות התרוצצתי ברחובות וצרחתי גוצי! גוצי! פלא שהמשטרה לא עצרה8 “להסתכלות” זקן היסטרי משתולל. צווחתי מסביב לבית, סיירתי בחורשות, בשבילים ובמבואות שונים – הכל לשוא. לבי ממש התחמץ בקרבי הן משום שבאמת התקשרנו אליו והן מהמחשבה לבשר את דבר האבדה ליגאל… והנה לאחר כל הייאוש, שמעתי גירודים חשודים בדלת: התכשיט הופיע – מטונף, מסריח כאילו עבר את כל מערכת הביוב של ירושלים, גושי אשפה על גבו וטינופת על זרבוביתו ועל מצחו. הכנסתי אותו למקלחת, שפכתי עליו קיתונות מים, כיבסתי אותו בסבון כביסה, וייבשתי במכונה לייבוש שערות (הוא לא התלהב מזה). אחר כך סירקתי אותו, כיסיתי אותו באבקה נגד קרציות, הברשתי הברש היטב, והתזתי עליו דיאודוראנט. עכשיו הוא נראה כאברך משי מישיבת פונבז' של הרב שך, הנכנס לחופה בקפוטה שחורה מבריקה. אתמול הוא היה במצב רוח לירי, אבל היום התייצב מצב הרוח, אם כי עדיין ניכר שמצפונו נוקף אותו והוא אינו מנסה להתחמק מן הבית.
… מעולם לא שיערתי שאני יכול שוב להתקשר לכלב כמו בשעתו עם באמבי. עד כה יש לי רושם שהעיסוק בו מחזיר לי שמץ מימי גיל העמידה (בן שלושים וחמש הייתי בקחתנו את באמבי), והטיולים עמו מוסיפים לי בריאות.
הנה כי כן קרה מה שקורה לי תמיד: הקושי להתחיל והקושי לגמור. הברירה לפני: או שתיקה או מכתב כאורך הגלות. זה אופיי ואין מפלט ממנו.
אם זכרוני אינו מטעני לראש השנה כתבתי לכם מכתב. המכתב הזה ייזקף לחנוכה. מפאת אורכו ובשל הפגישה הצפויה בינואר, חושש אני שהמכתב הבא יהיה לפורים, ואולי אפילו לפסח.
12 באוקטובר 1992 🔗
… זכור לי שבזמנו, אם אינני טועה, קניתי לך את יוסף ואחיו, מיד לאחר שהתרגום העברי יצא לאור, ואת שקעת בו ראשך ורובך. יעל רנן עמלה כעשרים וחמש שנים כדי שתוכלי לשקוע גם ביוליסס. לקרוא אותו באנגלית – סיוט די גדול בשבילנו עד היום הזה, אם כי אני בשעתו בעזרת מילונים וידידים צללתי עד כמה שיכולתי ביצירה נפלאה זו. אודה ולא אבוש: אני חולם להספיק לקרוא אותו גם בעברית. בינתיים אבקש ממך לשלוח לי עוד ארבע חולצות עם דיוקנאותיהם של שאר ארבעת אהובי בספריות העולם וישראל: קפקא, דוסטוייבסקי, עגנון, ותומאס מאן. אני בטוח שלא אגיע לקריאה נוספת של יצירותיהם, ואסתפק בדיוקנאותיהם על חזי.
יגאל מוכן ומזומן ללימודים. אני סבור שזהו העיסוק האהוב עליו ביותר. ללמוד, להיבחן, לקבל את ה – 100, ולהאזין למוסיקה החביבה עליו. בימים אלה הוא שקוע בסרט על מסעו עם יוני. הסרט ודאי מוכר לך. אני מקווה לצפות בו לאחר שיקוצר מ־45 שעות לשלושה סרטים בני שעה וחצי, עם פס קול ומוסיקה מתאימה.
גוצי פגש את שאול בהתלהבות אדירה. כרגע הוא שרוי במתח משום שלפי מיטב ידיעתי – וכנראה גם ידיעתו – בשעה זו שאול מתראיין בוועדה שתקבע את עתידו הקרוב; יתכן, כמובן, שהמתח הוא תוצאה משיטוטה של כלבה לא הרחק מהכניסה שלנו. כבר הוכח שהוא דון ז’ואן פוטנציאלי כביר. אשר להישגים ממשיים הלא כבר אמר קאנט שהמעשה המוסרי נמדד לא לפי תוצאותיו אלא לפני הכוונה של העושה.
כשתקבלי את המכתב, שיובא אליך על ידי שאול, משום שלא כדאי כבר לשלוח אותו בדואר, כבר תדעי את תוצאות הראיון, שבעקבותיו אולי נתראה כאן בירושלים זמן ניכר לפני שתוכנן. אני כשלעצמי אשמח מאד אם אכן דבר זה יתגשם…
שלך,
באהבה ישנה נושנה,
אבא
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.