קריאה לנאמנות של העם היהודי לסיפור היהודי. קריאה לכל יוצר לכתוב את הפרק שלו בתוך הסיפור היהודי לאורך דורות. רציפות הזהות היא הנחלתה לדורות הבאים.

בְּיָמִים שֶׁל פְּרִיחַת הָאָרֶץ וּפֵרוֹתֶיהָ

מִבּוֹרוֹת הַמַּיִם נַחַל נוֹבֵעַ

נְבַקֵּשׁ תָּמִיד

הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן.

וְכָל פֵּרוֹת גְּאֻלָּתֵנוּ יָבוֹאוּ אֲהוּבִים

נִתֵּן גַּם אָנוּ פֵּרוֹתֵינוּ הַכְּתוּבִים

מִבּוֹרוֹת הַמַּיִם, מִבּוֹרוֹת הַמַּיִם.

(מתוך: בלפור חקק/ בורות המים עודם בנו)

קָם הַדּוֹר לְבַקֵּשׁ אֶת הַכְּמִיהָה

עַל לִבּוֹ כְּמוֹ קָמֵעַ נֶצַח לֹא דָּהָה.

עֵת דּוֹרוֹת גָּלָה בְּלִי אַיִן וּבְלִי אָן

תָּמִיד יָדַע שֶׁיְּנַצֵּחַ אֶת הַזְּמַן.

(מתוך: הרצל חקק, חבלי כמיהה)

העם היהודי בדורנו חולל את המפנה הדרמטי: הוא שב כריבון אל מחזור הזמן - ומעתה הוא זה שעושה היסטוריה. העם שלנו חזר אל ארצו הקדומה ואל שפתו הקדומה. והעולם משתאֶה – ההישגים שלנו מדהימים.

בתקופה גורלית כזאת עלינו לברר לעצמנו את זהותנו. רק מי שיודע, מאין הוא בא – יש לו יכולת לעצב לעצמו את הדרך, לקבוע לאן הוא הולך.

קודם כל, למדנו, כי יש לנו גורל משותף. זה הקמע שלנו, זו שרשרת הדורות של עם ישראל. החיבור לאילן היוחסין היהודי אינו רק ביולוגי, הוא גם תרבותי. אנו צומחים מכל הטקסטים העבריים, שכתבו יהודים: שלשלת המילים מחבּרת אותנו אל הלוחות, אל הכתובת בנִקבּת השילוֹח, אל כל הטקסטים העבריים - עד ימינו.

עם יצא לגלות וספר בידו. וראו, עד כמה השפיע ספר הספרים על הציביליזציה האנושית.

רק בַּשיבה אל ציר הזמן, גילינו סוד כוחנו, זהותנו. זהותנו אינה רק זהות של מקום, היא שואבת כוחה מציר הזמן. אנו מחוברים לסיפור היהודי, וחשוב לנו, שהסיפור הזה יימשך. עלינו לשאול את עצמנו תמיד: מה מקומנו בתוך הסיפור הזה? כל אדם כותב את הפרק שלו. משוררים ויוצרים עושים זאת בדרכם שלהם: הספרוּת צועדת במסע של העם, כל יוצר כותב את הפרק שלו בדברי הימים ג' של דורנו. ולעולם אינו לבד –

הוא חלק משרשרת. אין הוא חוליה בודדת. הסיפור שלו צומח מן העבר של עם ישראל. זה כוחנו, איננו גרגרי אבק נישאים ברוח.

המסע שלנו לא נגמר. גם בגלות, אבותינו האמינו, שתהיה שיבת ציון, שתבוא הגאולה. לא חדלנו להאמין - ובזכות החזון ניצחנו.

‘לא בכוחי, כי אם ברוחי’.

עמים אחרים גדולים ועצומים - הפכו לאבק, ואנו צפנו על גלי ההיסטוריה. נדדנו וספר בידנו, לא ויתרנו. זה הצו לדורנו. להמשיך את המסע, לשמור על הסיפור שלנו, להנחיל אותו לדור הבא, לדורות הבאים.

מקור: אתר הרצל ובלפור חקק https://hakak-twins.com/blogs/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%A7%D7%A7/ani-maamin

המאמר עלה לאתר היוצרים ב־30/12/2024

ה’פרהוד במשפחתנו': גרסה אגדית (מיתית־מאגית)

סקירה:

כדי לאפשר לכותבים לחוות את ה’פרהוד' ממרחק זמן, מופיע בארכיון הספרים של סבא ז"ל ספר מיסטי סודי: נגיעה בספר מאפשרת מציאות מדומה וחזרה בזמן אל אירועי ה’פרהוד'. הרצל ובלפור חקק נקלעים כך לרחובות שם נמצאים הפורעים שרצחו את בני משפחתם.

מאז לידתנו, גדלנו כ“ילדי עצמאות”: השמות הרצל ובלפור, שנת הלידה תש"ח, סמוך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הייתה תחושה, שתעוּדת הלידה שלנו היא תעוּדת הזֶהוּת שלנו.

בימים 2–1 ביוני 1941 אירע ה’פרהוד' ביהודי בגדד. נרצחו שני האחים הבכורים של אמנו סעידה. נולדנו כתאומים שבע שנים לאחר הפרעות, והחכמים אמרו להורים השכולים שזה הפיצוי למתים: “שניים תמורת שניים”. מאיתנו הוסתר הסוד עד גיל 29. מאז הפרהוד חלפו 80 שנה.

שמונים שנה חלפו מאז פרצו מאורעות ה’פרהוד' בעיר בגדד ושכנותיה (2021–1941). החותָם של הפוגרום הנורא ביהודים צָרוב בגחלי אש, ובמשפחה שלנו הפצע מדַמם עד היום.

כתבנו על ה’פרהוד' בעבר, ואנו מנסים הפעם להציג במאמר זה מבט סיפורי יותר, אגָדִי, על מה שהתרחש. לא פעם ברומנים מתחום המסתורין, מתגלה ספר עתיק במשפחה שחושׂף את הכול, לאחר שנדמה היה שאיננו יודעים דבר. לפעמים דפים שלווים מחוֹללים את הסערה הגדולה.

פרעות בגולה לא מתאימות לישראלים

בהיסטוריה המשפחתית שלנו סופַּר הסיפור בַּמסתרים, במבטים, בשפה נסתרת של קודים שרק הם הבינו. המתח היה באוויר. לימים שאלנו, מדוע רצו להסתיר. האם עשו זאת מתוך ניסיון למנוע מן הדור הצעיר שגדל בארץ וקיבל חינוך ישראלי, להיחשף לסיפור קשה.

הם היו דור שבא מן הגלות ורצה לגדל ילדים עם נשמה של ילדי גאולה. “הם לא רצו להעביר סיפור אפל מן העבר”, הסביר לנו אבא. הסוד היה סוג של הגנה: אולי חסו על ‘דור המחר’. כנראה, רצו לחסוך מילדים ונערים, שגדלו בחינוך ‘צברי’ ורצו להיות ‘צברים’ את סיפורי הזוועה ואת נֵטל הגלות. החינוך הישראלי נתן כבוד ל’כוח המגן העברי', ובספר ההיסטוריה החדש, זה לא התאים: לא היה מקום לסיפור על פּרעות בארץ זרה, שם יהודים ניתנים למשיסה ורצח, ללא יכולת להגן על גורלם.

אנו נולדנו סמוך להכרזת העצמאות (1948), והיינו ‘חיילים קטנים’ במערכת חינוך, שביקשה לייצר דגם אחר, מערכת שטיפחה מיתוס חדש: ‘הצבר המיתולוגי’. בבתי הספר הנחילו לנו סמלי תקומה ועצמאות. שיווקו לנו ישראלי חדש, שיודע להגן על עצמו, שעושה היסטוריה במו ידיו.

הורינו קנו לנו ‘חוברות עבודה’ לחג העצמאות, קנו לנו הגדת חג לעצמאות שכתב אהרן מגד, הלבישו אותנו בחולצות עצמאות כל חג עצמאות. כמה מן הקוראים יודעים שהיו בעבר ‘חולצות עצמאות’?

אלה היו בגדים שעוצבו כשהם נושׂאים עליהם ציורי דגלים, טנקים, מטוסים…אלה הילדים, שיישאו על כתפיהם את האתגרים של שנות התקומה, של הסיפור החדש.

המורים אמרו לנו: אתם כותבים את ספר התנ“ך הבא. גדלנו כילדים, שהגיעו לכאן מארץ זרה. הסבירו לנו, ששבנו לארץ אבותינו. כשלמדנו תנ”ך, אמרו לנו ששבנו לסיפור שלנו. הילדים של אז גדלו בידיעה, שהם כותבים עכשיו את דברי הימים ג'. העם חזר לארצו, להיות מחדש חלק מן ההיסטוריה. העם בא לכתוב דף חדש.

כך התגלה לנו הסוד

ואז הגיע הספר שטלטל את כל הסמלים, הדפּים, ומחק את התחושה, שאנו ילדי תקומה…קצת צמרמורת זה מעביר, אבל זה הסיפור של ספר היסטוריה פתאומי, שחשף היסטוריה אחרת.

בשנת 1977, בהיותנו בגיל 29, יצא לאור ספר בשם “גולים וגאולים”, כרך ו'. הכותב לא היה היסטוריון, אלא גבאי של בית כנסת ברמלה, בשם אברהם תו’ינה. כותב הספר הלא ידוע נשלח להיות נושא הבשׂורה. הוא כתב רק עובדות שסופרו לו.

מגלֶה הסודות

כילדים אהבנו מאד ספרי בּלשים, ספרי הרפתקאות, חיכינו בַּספרים לפואנטה, שתקפיץ את העלילה. לרגע, חשנו, שאנו חלק מסיפור לא צפוי. לימים שָבו הרגעים האלה, כאילו היו במתכונת ספרי המסתורין, והשורות בו היו כה מהממות…רצינו לקרוא את הכול כאגדה.

וכך היה הסיפור הדמיוני שהמצאנו: יום אחד, חיפשנו בארגז הספרים, שנשאר לנו לאחר מותו של סבא יצחק. ראינו ליד מדף ספרי העצמאות, תיבה די נידחת, שמתוכה בּצבץ ספר בלוּי ומרופט, כרוך בעור בצבע חום־סגול, ועליו כתובה המילה “משפחה”. השורות הכתובות היו דהויות, ולא ניתן היה לקרוא דבר. לא ידענו, אם צריך מנורה אולטרא־סגולית לחשוף את הכתוב כאן, כמו בגילוי של אותיות הכתובות בכתב בלתי נראה. הצילומים בַּספר היו מודבקים בין השורות, כאילו מצלמת פולארויד פלטה את הצילומים לשם, והם מתייבשים, עד שנדע מה מצולם שם.

הנה גילינו דפים שקטים של ספר שהוא קסם, וכמה נפץ יש בהם, דינמיט!

הוא השלים את מה שקראנו בספר “גולים וגאולים”, כרך ו'. והכול ברגע דרמטי: בשנת 1977 צצה מולנו מנהרת זמן. הספר ‘גולים וגאולים’ שהיה כולו שחור־לבן, החזיר אותנו אחורה בַּזמן לְימים שלא חיינו בהם. הגילוי הפתאומי שינה הכול. הלב שאל: היכן ימי התקומה, שפיזרו על ילדותנו קונפטי ושמחה גדולה.

הספר ‘גולים וגאולים’ חשף דפים מְדממים: הכול קרה שבע שנים לפני שנולדנו: שנת 1941.

ספר עתיק, שהנהר שבו זז וחוצה את העיר

זה לא הספיק לנו להבין את ההיסטוריה.

חזרנו אל הארגז של סבא, אל אותו ספר מרופט וישן “משפחה”, שמתוכו בצבצו לפעמים תמונות בשחור לבן, שלפעמים הייתה בהן תנועה. חשנו לרגעים, שהתמונות בספר האגדי רוטטות, מתגלות ברְעדה בצבעים אמיתיים. הלב החסיר פעימה: התמונות אינן קפואות, הכול זז במראות שם. הרובד הנגלה שידר שיש משהו נסתר. עיני סבא שלנו באותה תמונה נראו כמו סרט ישן, דמעות כמו טפטפו בהן. והדפים גילו לנו נופים מארץ אחרת. ראינו תמונה תלת־ממדית בתוך הספר העתיק, ובה נגלתה עיר, שנהר חוצה אותה: נהר החידקל.

חשנו את המשב. רוח באה מן החלון. הייתה תחושה מפעימה, שהנהר זז, אדוות של גלים היו בנהר המופלא, ראינו ספינות חוצות אותו בשובל לבן.

ולא רק מראות, גם קולות, שָאון שטלטל את השָעון שהבּיט נדהם על הקיר.

ומוזר, שמענו מתוך הספר קולות של מואזין. חיכינו, שהספר הבּלוי והמרופט ייתן לנו את התמונה האמיתית. האם יש אמת בַּספר הלא צפוי, שבא אלינו מפרוזדורי האגדה, מן הקסם?

כמשוררים, חיפשנו את האמת בַּספר האגדי, כי רצינו להאמין, שיש קסם בעולם, ושָם נגלֶה את האמת על ה’פרהוד'. בכל פעם שחיפשנו את האמת בספר המופלא הזה, הרגשנו, שהדפים חיו בו כצללים, כיצורים זזים.

שאלנו עצמנו, כיצד זה הנהר בספר הזה זורם ממש בצבע ירקרק, האמַנו בתום לב, שכך נתוודע אל האמת של משפחתנו ב’פרהוד'.

הדפים לא הניחו לנו…

בכל פעם שקראנו בספר המרופט, שהיה בארגז הסודי שהשאיר לנו סבא יצחק, חשנו תערובת של אופל ואור: הרגשנו כאלו התעוררנו מחלום. מה כאן אמת? מנין צצה האמת הזו? זה היה מסע מופלא, פריצה למקום לא מוכּר: שני קוראים נפעמים, ואנו ליד דפים,

וכה נורא: הנה זו כניסה לסֵפר שדפיו מחוקים. הם נחשפים אט אט. אנו כמו הולכים בִּשביל מוזר, וכל זה כמו עלילה. הקריאה הייתה דרך, שיש בה סכנות. היה חשש, שאם ניכנס אל הספר, שהמים זורמים בו, ויש בו קריאות של מואזין ושאגות של פורעים, אנו בסכנה. חשש בלב: אנו עלולים להיקָלע אל הפְּרעות מן העבר בעצמנו. ואולי להישאר שם…

המשא הכבד שעל כתפינו

מאז שהגיע אלינו הספר “גולים וגאולים” כרך ו' על הפרעות בבגדד ביוני 1941 (חג שבועות תש"א), היה המסופר בספר זה משא כבד על כתפינו. זה היה תרמיל, שכולו גחלים ואפר, ניתך מן העבר הגלותי אל ילדי התקומה החלוצים…

חשנו הלם. כישראלים שגדלו על ערך התקומה והעצמאות, הכרנו עתה סיפור אחר. בכל כתיבתנו מאז, ניסינו להסיר מעלינו תוך כדי הכתיבה על הפרהוד את המשָא הכבד. עם הזמן השלמנו עם כך, שהמשׂא חלק מאתנו, ולכן לא הפסקנו לכתוב על ה’פרהוד'.

תוך כדי חֵקר העבר, גביית העדויות ולימוד העובדות מספרו של אברהם ת’וינה, היטלטלנו בין התרגשות לקיפאון: המשכנו ללטף את כריכת העור המרופטת של הספר האגדי, ששָכַן בארגז הספרים של סבא יצחק.

היינו שולפים אותו מדי פעם באיטיות, ללמוד ממנו את החלום ואת האגדה. צילומי הפולארויד שהבהבו מדי פעם, נראו כבגדים רטובים יוצאים מן הייבוש, חשפו פרטים שלא נתן לנו ספרו של אברהם תו’ינה, שהצטמצם במה שסיפרו לו אנשים.

קובץ הדפים גנז בתוכו פצצה מתקתקת, למרות מראהו התמים. הספר המרופט, היה נעים למגע. היה לו בוהַק שלא מן העולם הזה. כיצד זה נשא בתוכו כל כך הרבה אסונות?

לפעמים כשדפדפנו בו, היו מבהיקות בו תמונות, שהוקרנו עליו כמו במכונת סרטי קולנוע ישנה. רק בצלילה בין גלי הספר המסתורי המרופט, יכולנו באמת לחזור אחורה בזמן אל הימים של סבא יצחק וסבתא תופחה ברובע אל בַּתַו’ין בבגדד, משפחה מאושרת בימים ורודים, זמן תמים שאין בו פְּרעות ואין בו שאגות טֶבַח של פורעים.

היה ברור לנו, שאלה דפים, שאי אפשר להימלט מהם.

המשא אכן היה כבד.

חזרנו מדי פעם לתצלומים בשחור־לבן בספרו התיעודי של אברהם תו’ינה. הכותב השקדן אסף מה שנותר במשפחה שלנו. פרט לפרט, חיבר עדויות, הוסיף תמונות: התצלום של סבא רבא ח' ציון חבשה, תצלום של סבא יצחק וסבתא תופחה חבשה לפני היותם הורים שכּולים. פנים תמימות לפני הסערה. והנה תצלום של סבא יצחק עם שני בניו, שלא ידעו שהם עתידים ליהרג בפרעות, תצלום פסטורלי של בתים יהודים על הנהר. אילו היה שם צַלם של נשנל ג’אוגרפיק, היינו מאמינים, שזה ספר שבא להלל את הטבע…

ולפתע תצלום מזעזע: פורעים אוחזים בידיהם חרבות ואקדחים. כל התצלומים נראו ישנים ודהויים. שני בניו של סבא, נורי ואברהם הופיעו בתצלומים ככוכבים יפים וזוהרים, שני סטודנטים באוניברסיטה של בגדד. עיניהם היו צופות אל עתיד שלא יהיה.

כשהתוודעה אלינו המציאות של הפרעות, היה קשה לשאת שאמא שלנו, סעידה, היא אחותם של המתים. הֵבַנו איזה זעזוע עבר עליה כנערה, כאשר שני אחיה הבכורים נרצחו. כיצד הטילו עליה כנערה ללכת לשוטט בחדרי־המתים לזהות את האחים האהובים שלה?

וכאן היה ההלם הקשה מכול: אברהם תו’ינה ציין לתומו, כאילו הוא כותב עובדה ברורה,

מה היה גורל אמנו. היה כתוב שם, שלאחר הפרעות, חיתנה המשפחה את סעידה הצעירה. ניסינו להבין, למה לאחר אסון כה קשה, מחתנים את הבת, וראינו מתוך הדפים של ההיסטוריה ושל האגדה, את המשאלה הגדולה של המשפחה השבורה. הם קיוו, ששמחת חתונה משכּיחה את האבל.

שאלנו בני משפחה, למה הסתירו מאתנו את הסבל הזה במשפחה, וכולם הדהדו משפט מוזר: “הזמנים היו חשוכים, אפלים, קשים…רצינו לשכוח אותם, ולא להנחיל אותם הלאה”.

קשה עוד יותר היה לקרוא את דבריו של תו’ינה, שלאחר שחיתנו את הבת, שהפכה לבכורה עתה, סעידה, באה השמחה המיוחלת: היא ילדה תאומים.

וכאן שבו שליחי האמונה לרפא את הכול: החכמים באו ואמרו להורים השכולים: “שבע שנים התאבּלתם. תמו שנות האֵבל. יש לכם פיצוי: קיבלתם שניים תמורת שניים”.

צופים אל עתיד שלא יהיה

המשפטים האלה העבירו בנו צמרמורת, כי הֵבַנו, שאיננו נושאים עלינו עוד את חולצת העצמאות בלבד. מעל חולצה זוהרת זו, הוטלה עלינו האדרת הכבדה של הגורל היהודי לדורותיו. שליחי האמונה העבירו מסר מן השמים: שני הילדים שנולדו הם המשך של שניים שנרצחו כיהודים.

דפדפנו מדי פעם בספר העור המרופט, שהיה ספר הקסם, שסבא השאיר לנו בארגז הסודות שלו. שמענו בין הדפים האלה את הצעקות הנוראות של היהודים הטבוחים באותם שני ימי חג בבגדד. לעומת זה, בדפים הבהירים לפני הפרעות, הייתה שלווה בנהר. אמא, שהייתה נערה אז, סיפרה לנו: “ענן לא נראה אז בשמים, הימים שלנו היו אז כה יפים, ששעות רבות היינו ישֵנים על הגג, וחושבים שהשקט האלוהי הזה יימשך לעולם”.

הספר של אברהם ת’וינה לא ידע לתאר את המעבר מן החלום והאשליה למציאות המטלטלת. האם היה בכוחו לספר, איך הכול נחת על היהודים במהלומת אגרוף.

סבא נהג מדי פעם ללמד אותנו פסוקי תנ"ך, וזכרנו את הפסוק: “ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא?” (ישעיהו י' 3). "מכאן הגיעה אלינו המילה “שואה” אמר לנו המורה להיסטוריה בבית ספר יסודי. הימים של ה’פרהוד' היו חלק מן השואה, אמרנו לעצמנו.

הייתה תחושה של הקלה, שהספר הקסום “משפחה” נטמן בתוך ארגז הספרים של סבא. מי הניח את הספר המטלטל הזה בין ספריו של סבא? שאלנו את עצמנו. יכולנו לדפדף בו ולראות את בגדד של אתמול. הדפים שם זזו כל הזמן: נכנסנו לתוכו וצעדנו ברחובות המרוצפים של העיר, הסתובבנו בְּסוּק חְנוּני, בְּסוּק אִל שוֹרגָ’ה. ראינו יהודים מסתובבים בשווקים וברחובות שאננים, ופתע נשמע שאון מחריש אזניים של פורעים, שאון של קולות פרועים. ראינו דפים מתעופפים ברוח, ואנשים מתעופפים כמו דפים. אנשים ונשים נמלטים לכל העברים. המון של ערבים צמאי דם רודפים אחריהם ונושפים־רושפים לעברם אש. ראינו מתוך הדפים של הספר המרופט אנשים צונחים ונופלים, דלתות של בתים מתנפצות, אנשים זבים ומדממים, נשים נאנסות, להבות אוחזות בבתים. הייתה תחושה, שהלהבה תאחזו בדפי הספר הקסום והוא יעלה בלהבות.

החתונה של אמא אחרי הפרעות

חזרנו לדפדף בספרו של אברהם ת’וינה, גבאי בית כנסת, שסיפר על חתונתה של אמא סעידה, שנועדה להביא שמחה למשפחה האבלה.

הַאִם הייתה אמא כלה או קורבן? שאלנו את עצמנו.

אמרו לה, שמשדכים לה חתן בשם עזרא, והוא בא לראותה. היא אמרה, שהיא לבושה בשמלה לא יפה.

אחותה ויולט סיפרה לנו שבועיים לפני מותה: “הדודים שלנו רצו, שהיא תהיה יפה. קנו לה שמלה מיוחדת במינה, שמלה כל כך יפה. עזרא התאהב בה מיד בגלל השמלה”. ויולט סיפרה לנו, שהחתונה הייתה כה מפוארת בבית כנסת מאיר טוו’יג והרב הראשי של בגדד חכם ששון כדורי הגיע לחתן את הזוג, שנועד להביא שמחה מן ה’פרהוד'. האחות של האם השכולה תופחה, שמה היה שמחה. היא הייתה מגדת עתידות. כינו אותה “נביאה”. היא צפתה, שייוולדו תאומים לאחיינית סעידה. הייתה חתונה, שֶכּולה קודש. נקשרו בקירות מעל החתן והכלה סמלים קדושים: מנורות ‘שיוויתי’. לימים קראנו בדפים את האמת הקשה: אמנו הלכה אל חתונתה כמו נקראה ללדת את אחיה המתים.

סעידה ועזרא חקק

האגדות על חתונת האם שנקראה ללדת את אחיה

היו אגדות, שכל המתים בפרעות השתתפו בחתונה, והנרצחים בפרעות, האחים נורי ואברהם הי"ד, הגיעו והחזיקו את עמודי האפריון של החתן ואחותם הכלה. אנו עצמנו שאלנו לא פעם, האם ייתכן, שנועדנו להיות הפיצוי על מותם של שני הנרצחים, ולא היינו בחתונת הורינו: התברר לנו, שרווחת אגדה, שהתאומים המיועדים להיוולד אכן היו בחתונת הוריהם והם החזיקו בשובל שמלתה של הכלה (שהיא אמם).

ניסינו להבין, מה היה בפרעות אלה, שהן אינן מרפות מן הזיכרון ההיסטורי של יהודי בגדד. המורה להיסטוריה בבית הספר המשיל את הפרעות ל“ליל הבדולח” בגרמניה (ברלין) בנובמבר 1938. גם שם היה המון מוסת וצמא דם, שנענה למסיתים. היהודים בבגדד חיו במקום זה, טרם הפרעות, 2600 שנים. בכל עירק היו אז 140 אלף יהודים. היה קשר בין המשטר הפרו־נאצי שקם בעירק ב־1941, בראשות ראשיד עלי אל גילאני לבין השלטון הנאצי בגרמניה. בגרמניה היו תקנות אפליה נגד יהודים, וכך גם המשטר בעירק נהג ביהודים וגם הסית לפגוע בהם.

אמא סיפרה לנו, שאחֶיה הבכורים יצאו בשבועות לבית סבא שלהם חכם ציון חבשה, ללמוד עמו מגילת רות ולהראות לו את התעודות המצטיינות שלהם באוניברסיטה של בגדד. אחות של אמא, ויולט, סיפרה לנו לפני מותה, שהיא יצאה כילדה יחד עם האם תופחה, כשהן מחופשות למוסלמיות, לחפש את נורי ואברהם ברחובות. הן התכוונו להגיע אל ביתו של הסב, ולברר, אם אכן הגיעו האחים לביתו. התברר שהם לא זכו לראות את סבם. הם נרצחו קודם.

פגשנו בעבר, במסיבה ספרותית בפתח תקווה, את העֵד שראה אותם מתבּוססים בדמם. שמו של העד - אליהו חייק.

הפרעות בחג השבועות 1 ביוני 1941

העובדות שנחשפו היו יבשות, אך שותתות דם.

בָּעיר בגדד התפרעו צעירים חמושים ברובים וסכינים מ“כתאיב אל שבאב”, פלוגות נוער, שהוקמו בהשראת הצִיר הגרמני בבגדד פריץ גרוֹבֶּה, ובהשראת ה“היטלר יוגנד” בגרמניה.

נוצר קשר בין הערבים לבין המפלגה הנאצית בגרמניה, וזה הקרין על התנועה הלאומית הערבית: המופתי חג' אמין אל חוסייני מירושלים (1897–1974) יצר ברית עם גרמניה הנאצית והגיע לברלין. המוסלמים ראו קרבה בין שנאתו של היטלר ליהודים לתפיסת הג’יהאד באסלאם.

רצינו להבין איך כל זה קרה:

נכנסנו לְספר העור המרופט ‘משפחה’ וראינו את המראות המבעיתים זזים וחיים בין הדפים הבלויים, בין התצלומים שנפלטו ממצלמת הפולארויד הישנה, ממש מראות לחים, שמתייבשים מול עינינו: פצעים שמנסים להגליד.

הפּרעות החלו, מול עינינו, בהשתוללות של המון, שהתנכּל ליהודים ברחוב ראזי (ג’אזי) ורצח אותם במכות מרושעות ובסכינים. יהודים, שהיו במוֹניות הורדו מן המוֹניות ונרצחו מיד באַלות ובסכינים. הדפים רעדו, המראות הללו הופיעו בספר העור המרופט, והדפים היו קרועים וחרוכים בקצותיהם.

מקרי רצח נוראים אירעו בגלוי מול תחנת המשטרה בבַּאבּ אִל שֵייךְ. העדויות מלמדות, שעל אֵם הדרך המובילה לקבר יהושע כהן גדול, ב־1 ביוני 1941 התנפל ההמון על יהודים שקיימו את מנהג הביקור - “זיארה” - במקום הקדוש. 180 יהודים נהרגו בפרעות, ובתוכם: האחים נורי ואברהם חבשה הי"ד, שני אחיה הבכורים של אמא.

שבע שנים התאבלו סבא יצחק וסבתא תופחה על מות הבנים נורי ואברהם הי"ד.

אמא סעידה ילדה אותנו כעבור שבע שנים מן הפרעות, והחכמים אמרו למשפחה שהלֵידה שלנו היא צידוק הדין. הם אמרו שוב ושוב: “שניים קיבּלתם, שניים תמורת שניים”.

קבר אחים בבגדד לנעדרים בפרעות

הספר האגדי על הפרהוד ספר עתיק

כתבנו שירים רבים על ה’פרהוד', ועדיין אנו כותבים על כך. הנה כמה שירים:

מנחתה של סבתא/ בלפור חקק

זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה שֶׁל סָבָתִי

בְּלֶכְתָּהּ אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת

לְאַחַר מוֹת שְׁנֵי הַבָּנִים

סֹלֶת מִנְחָה הֵבִיאָה וְגַם דִּמְעָתָהּ תּוֹסֶסֶת

בַּלֶּחֶם שֶׁאָפְתָה, לֶחֶם הַפָּנִים

בְּבוֹאָהּ אֶל מִקְדַּשׁ מְעַט שֶׁדִּינוֹ כְּמִקְדָּשׁ

וּבָא אָז רֵיחַ נִיחוֹחַ אַזְכָּרָתָהּ עַל הַנִּרְצָחִים

דָּמָם רָתַח בָּרְחוֹבוֹת, לֹא יָבַשׁ

הִתְפַּלְּלָה לִפְנֵי הָאֵל בִּקְדֻשָּׁה

קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת מִנְחָתָהּ

וְהֶעֱלָה עָלֶיהָ כְּאִלּוּ הִקְרִיבָה נַפְשָׁהּ

שְׂפָתֶיהָ נָעוּ, רָתְחָה בְּפִיהָ אֲנָחָה

זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה.

האש והעצים/ בלפור חקק

סָבִי אָמַר:

חִפַּשְׂתִּי אֶת בָּנַי בָּרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים

חִפַּשְׂתִּי אוֹתָם בַּמַּיִם הַשְּׁחֹרִים

חִפַּשְׂתִּי גַּם בֶּהָרִים.

וְשַׁבְתִּי עִם לוּחוֹת שְׁנַיִם

שְׁבוּרִים.

סָבִי אָמַר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ

טְהוֹרִים הָיוּ בָּנַי בְּמוֹתָם

מְגִלַּת רוּת הָיְתָה בְּיָדָם

וְעַכְשָׁו הֵם בָּשָׂר.

וְדָם.

סָבִי שָׁאַל:

אַיֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים

שֶׁל קָרְבָּנָם הַתָּמִים.

סָבִי צָעַק וְקָרָא וְשָׁאַל יָמִים.

וְכָתַבְתִּי שְׁאֵלָתוֹ

לְעוֹלָמִים.

הווידוי שלה, התיקון שלי/ הרצל חקק

הַתְּפִלָּה חִכְּתָה. סַבְתָא אִתָּהּ.

קַעֲרַת פַּח מְשֻׁמֶּנֶת, מְשׁוּחָה

קְדוּשָׁה עַד חֶנֶק. עֲנָוָה וְדַלָּה שְׂפַת

אֶבְלָהּ. פָּנֶיהָ קְמֵלִים. צוֹפִים בָּהּ,

כְּמוֹ הַזְּמָן שְׁאוּלִים. יָדֶיהָ לְלוּחוֹת

הָעֵץ, לַבָּצֵק. לֶעָלִים. הַמִּנְחָה

מְחַכָּה לַוִּדּוּי, לַמִּלִּים. לַמְּנוּחָה.

לְיַד צַעֲרָהּ נִשְׁכַּחְתִּי. נָשַׁכְתִּי

שָׂפָה, מַעֲרוֹך נָדַם. לִבִּי לְמַאֲפֶה

הַכָּאהִי. אֵיכָה אֲבַטֵּא, אֲחַטֵּא.

סִפּוּר שֶׁלֹּא תַּם. קָרְבָּן, מַתַּן

נוֹרָא. בָּנֶיהָ בְּהִקָּדֵשׁ, בָּאֵשׁ.

רוּחָם רוֹחֶפֶת רוֹדֶפֶת. וַתְּכַל

הֲוָיָה. וְהֶלֶם. מְתִיקוּת אֲפוּיָה.

כַּאֲחִיזַת עֵינַיִם הַכָּאהִי. וְהִיא.

אֵינֶנָּה. נִיחוֹחַ מַר לַבִּכּוּרִים,

מַה תֹּאמַר. דִּמְּמוּ הַבְּכוֹרִים. עַד

מִשְׁבָּר. תִּשְׁכַּח, תִּשְׁכַּךְ, וָנִיל.

זֹךְ שֶׁמֶן יָמֶיהָ. בְּחִיל, בִּדְחִיל.

לָשָׁה בְּשֶׁקֶט קוֹרֵעַ. אוֹתִי,

כָּמֵהַּ מִדְּבָרֶיהָ, שׁוֹמֵעַ עַד לֵב

קוֹלָהּ. לִי דּוֹבֵב. אֵפֶר, פֵּשֶׁר

לְדִבְרֵי יָמֶיהָ. לַכֹּל, לַשְּׁכוֹל. מָה

אוּכַל. קוֹרוֹתֶיהָ שׁוֹתְתִים שֶׁמֶן,

מַעְיָן נִגָּר, סֻכָּר, טֹהַר מָזוֹר.

הִשְׁתָּאָה, הִשְׁתַּנָּה הֶעָבָר. מִמַּה

שֶׁיֶּלֶד. מִמַּה שֶׁדִּמִּיתִי לִזְכֹּר.

צידוק הדין, שפת הלב/ הרצל חקק

לַזִּכָּרוֹן אֵין גְּוָנִים, אֵיךְ יַסְתִּיר

פָּנִים. מִמֶּנּוּ חִכְּתָה, לָלוּשׁ יְשׁוּעָתָהּ

בִּדְמָמָה. קֶמַח בְּמַעַרְכֵי עַצְמָהּ.

נִמְרָח הַבָּצֵק, שִׁכְבָה וְדִמְעָה.

חֹם חֶמְאָה. הִלָּה תְּהִלִּים. סִילָאן

בַּכֵּלִים נִכְנָע, בַּמַּעֲרוֹך נֹגַהּ יְגוֹנָהּ

כְּעֶדְנָה. יַמְתִּיק קְפָלִים, עָלִים.

בַּגּוּף קִמְטֶי נֶחָמָה. בַּנְּשָׁמָה תָּוֵי

שָׂפָה פְּנִימִית הִתְיַתְּמָה. מִחוּץ

לַזְּמָן, כְּאֵב הִמְתִּין. בְּשֶׁמֶן רַךְ.

נוֹצַק וְזַךְ, צִדּוּק הַדִּין. הַבָּצֵק

כִּשְׂרָף הִלְבִּין נוֹצֵץ. יָד חַמָּה

וְלוּחַ הָעֵץ. כָּמֵהַּ וּמָשׁ, רָפֶה לָשׁ

קוֹלָהּ, אֱלֹהִי הַמַּאֲפֶה, אוֹת אִלֵּם

שׁוֹלֵחַ. מַזְהִיב אֵלֶיהָ. אַט מַחֲוִיר,

דִּבּוּר שָׁבִיר. רוֹטֵט בְּגְנֵבָה רַעַד

מִגֵּוָהּ, עוֹד שִׁכְבָה. זֹהַר עֵינֵיהֶם נָם.

הַבָּנִים שֶׁאֵינָם. חֶסֶד מָלוּחַ בָּרִיס

נִקְוָה. נִצָּתוֹת לֶהָבָהּ. שְׂפָתַיִם אַט

קֶמַח דּוֹמֵעַ שָׁר. זֵכֶר לֹא נִגְמָר. יָפְיוֹ

בְּתוֹכִי, לִבִּי בִּשְׁתִיקוֹתֶיהָ, בְּשִׁבְרָן.

אֵיךְ יִוָּתֵר עוֹלָם מָתוֹק בְּהֵעָדְרָן. אַצִּיל

שָׁט הַשִּׁיר. הַכָּאהִי מַחֲוִיר. קוֹֹלָהּ

מַלְאָכִי נִשְׁנָק, יִצְדַּק. כֹּה דַּק, נוֹגֵעַ,

מִתְוַדֵּעַ. הַדִּין בְּרַחֲמִים נִכְמָר:

“אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, מָה אֹמַר”.

המאמר עלה לאתר היוצרים ב־28/5/2025

המחברים רואים זיקה בזהותם בין שייכות לציר הזמן הביולוגי ובין ציר הזמן הטקסטואלי. כל הכתובים העבריים מאז ימי התנ"ך וכתובת השילוח, ספרות המדרש, ימי הביניים וההשכלה עד ימינו- כולם חלק מתרבותנו העברית. נאמנותם היא לרציפות של הזהות לאורך הדורות.

בשנים האחרונות עולָה שוב ושוב שאֵלת זיקתנו אל ארון הספרים היהודי. המושג ‘ארון הספרים היהודי’ טעון מאוד, מקיף מאוד.

קודם כל, צריך לתת מזכֶּה (קרדיט) למי שיצר את הביטוי הזה: הסופר חיים הזז. בספרו של גרשום שלום, “דברים בגו”, הוא מספר על הלילה האחרון של ברל כצנלסון, שם מובאים בפיו של ברל דברים על הזז שאמר לו שהוא כותב את ספריו לארון הספרים היהודי.

נספר את הדברים כסִדרם:

בקובץ המאמרים של גרשום שלום “דברים בגו” כרך ב' (בעריכת אברהם שפירא) בהוצאת עם עובד, מופיע פרק שנקרא “הלילה האחרון של ברל כצנלסון” (עמ' 487). אנו נוהגים לקרוא קטעים מפרק זה בסיור, שאנו מקיימים שם.

את הקטע אנו קוראים ליד ביתו של גרשום שלום, רחוב אברבנאל 28 בירושלים. בפרק זה הוא מספר על הלילה האחרון של ברל כצנלסון, ברל מגיע משכונת ‘מעונות עובדים’ הקרובה ממש לביתו של ג' שלום. בשיחה ביניהם מזכיר ברל את הצירוף “ארון הספרים היהודי”, כצירוף שאמר לו הסופר חיים הזז. יש לשים לב, שהספר של ג' שלום יצא לאור ב־1975, מהדורה שנייה ב־1976. המאמר המובא בספר פורסם מוקדם יותר (“דבר”, 3 באוגוסט 1954), לכן לא נכון לייחס לאחרים את זכות הראשונים על הצירוף “ארון הספרים היהודי”.

הנה הקטע: “באותו ליל שבת האחרון, יום לפני מותו, הקדים (ברל) לבוא יותר מהרגיל. קרוב לעשר, לא חיכינו לו, ישבנו בחברת אורחים. והנה נכנס ברל, וּשחוק מבויש על שפתיו… דיברו על הזז ועל ספרו ‘היושבת בגנים’, שזה מקרוב הופיע ב’עם עובד'. ברל הפליג מאוד בשבח הספר והסופר, אף חזר בהדגשה על דברי הזז אליו: ‘יש “ארון ספרים יהודי”, ואני רוצה להיות בתוך הארון הזה, לא חשוב לי מה אומרים הבריות היום.’ וברל הבטיח להביא לנו את הספר מיד אחרי שבּת…”, וגרשום שלום מסיים את הפרק: “והלך. לתמיד”.

יש להזכיר כאן גם את מאמרו של אליעזר שביד “ארון הספרים היהודי” (מאזניים, 13.2.1998). שביד לא ידע לזהות מקורו של הצירוף הזה וכתב, שהוא “אינו מחידושי זמננו…העלו אותו כהיזכרוּת במקור שנתכּסה”. כאמור, הראינו בפתח מאמרנו את המקור לצירוף ייחודי זה, והבאנו דברים בשם אומרם: חיים הזז.

מכאן וָאילך המקור אינו מכוסה, אלא גלוי. שביד במאמרו רָאה זיקה בין צירוף זה ובין השיר של ח“נ ביאליק “לפני ארון הספרים”. אולי זה אכן מקור ההשראה, אך יש לזכור, שהספרים הנזכרים בשיר של ביאליק הם ספרי קודש. כך הדבר גם בסיפור של ש”י עגנון ‘ש"ס של בית זקני’ בספרו “אֵלו ואֵלו”, וגם אצל עגנון הכוונה לספרי קודש בלבד, שהיו בארון הספרים של סבו. 

הסופר חיים הזז יצר את הביטוי הזה בראִייה מקיפה ורחבה יותר: ארון, הנושא בתוכו את התרבות העברית על נדבּכיהָ, והוא ראה את ספרו חלק מארון הספרים היהודי. שביד גם טוען במאמרו, שיש הנרתעים מצירוף זה, כי הם מזהים בו מגמה של החזרה בתשובה. הם סבורים “שמסתתרת מאחוריו ההגדרה האורתודוכסית הנאֱחזת בספרים מסוימים, שהם לה בבחינת כּתבי קודש” (שם). גם אם הייתה רתיעה כזאת בעבר, ברור שהיום על דעת הכול מדובר בארון המקיף את הרבגוניות של הכְּתבים העבריים לאורך הדורות. 

מהו ארון הספרים היהודי?

יותר ויותר מתברר לנו, שתרבות היא מושג שניתן להבינו רק בפרספקטיבה היסטורית. רק מי שחי את ציר הזמן, חוֹוה את המושג ‘תרבות’. מילדות למדנו: תרבות נבנית נדבך על נדבך. מעניין תמיד לבחון את היוצרים הכותבים את תרבותנו - איך הם רואים זאת מנקודת הזמן שלהם. איך הם חווים את כֹּבד הירושה.

נכון, לא קל להיות יורש. הדילמה של כל יוצר בכל דור אינה קלה, ומיד עולה הסיפור על אלה שמיהרו בטלטלת הספינה להשליך את הטלית והתפילין. כל דור שואל מחדש: האם להשליך את ירושת הדורות לגלי האשפה, או לשמֵר אותה? ואם להיות המשך לירושה זו, איזה המשך עליי להיות? עמוס עוז העלה את השאלה, האם לשמור זאת במרתף או בסלון?

ליוצרים העברים, הייתה השיבה לעברית, למרבה האירוניה, סוג של מרד מוסווה. הזהות העברית נתפסה בעיני חלק מן האבות המייסדים של הציונות כסוג של מרד ובריחה מן הזהות היהודית. ‘להיות עברי’, היתה בצירוף המילים  הזה התרסה כלפי המושג ‘להיות יהודי’. 

כך צמחו הביטויים אוניברסיטה עברית, טכניקום עברי (היום: הטכניון), הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל, אגודת הסופרים העברים וכיו"ב. היה בכך רצון להתחבר לזהות התרבותית העברית, שהיא זהות הבנויה על שפה ועל מקום, ולהתנתק מן הזהות היהודית ששורשיה בעבר. זו כמו עטתה עליה אדרת מיושנת: שכבות של תרבות דתית. הדימוי שדבק בה לא הקל על מעמדה, וכמובן, דבקה בה היסטוריה של נדודים, חלקה הגדול נוצר בגולה. 

יהודים לאורך שנות חייו של העם חיו כקהילת זיכרון ושמרו על אוריינות תרבותית־לשונית. הצו “והגדתָ לבנךָ” היה צו של הנחלת הזיכרון מדור לדור, הנחלת המורשת, ובכלל זה הנחלת השפה שהיא הבסיס לַזֶהות. להבדיל מעמים אחרים, העם היהודי חשש, שהשפה והמורשת לא יעברו לדור הבא, שיורשי התרבות יהיו בּוּרים ועמֵי ארצות. הנחלת ידיעת קרוא וכתוב התקיימה במשך כל השנים בכל הקהילות, והעברית כמוהָ כארץ ישראל הייתה גם היא מולדת. הצו היה חזק, והיה ברור שזה הבית, שיהודי אינו נוטש אותו. מי שהגיע לבית כנסת ולא ידע עברית על בוריה, זכה לשמוע “שניים מקרא ואחד תרגום”. כלומר: מי שנדד מן העברית, העברית באה אליו.

מרד לשם המשך

היום מתקיים תהליך דיאלקטי, שמשמעו: המרד הגיע להשלמתו. מתברר, אולי שהציונות לא הייתה מרד לשמו, כפי שחשבו מייסדיה. מתברר, שהציונות הייתה באופן דיאלקטי מֶרד לשם המשך, ויש תהליך של חזרה למקורות היהודיים, ולוּ גם כמקורות המייצגים תרבות ולא דת. התחושה היא, שאין מונופול לאנשי ההלכה על הטקסטים היהודיים שנוצרו במשך הדורות, והם גם חלק מילקוט הטקסטים התרבותיים של כל יהודי. האוריינות המילולית שימרה את הזיכרון היהודי. הטקסט הכתוב שמר על שרידות זהותנו. עמים אחרים נכחדו בצאתם לגלות, ועם ישראל שרד. עם יצא לגלות וסֵפר בידו.

החוויה המזִינה את הספרות העברית ואת היוצרים הכותבים עברית היא הֱיותם חלק מן הרציפות וההמשכיות של הדורות. כּיוצרים אנו המשך לעם היהודי לא רק כאילן יוחסין ביולוגי, אלא גם כאילן יוחסין ספרותי־טקסטואלי: כל יוצר הכותב עברית נשען על רצף של טקסטים עבריים החל מנקבת השילוח והכתובות הקדומות, דרך כתבי הקודש (עברית מקראית), ספרות התורה שבעל פה (לשון חז"ל), המדרשים, שירה והגות של ימי הביניים, ספרות השו"ת וכל הספרות התורנית והמשכילית, שנוצרה במשך הדורות. זוהי ירושה כבדה מאוד. כל זה נתפס כמורשת יהודית. 

מי שמבקש אחר הכתובים העבריים לאורך הדורות ורואה בהם טקסטים מכוננים של זהותו, נחשף לַקול הפנימי של העם. כל אדם קורא את הקול הפנימי על פי נפשו שלו. היחיד מבקש באופן זה גם את הזהות המחבּרת את כולנו למשפחה אחת. הוא מתחבר אל ה“אנחנו” כזהות קיבוצית ואל הרציפות הלאומית בשרשרת הדורות.

המורשת עוברת בשלשלת של מסירה מדור לדור, שלא תכבּה הגחלת. היהודי לומד מגיל צעיר את ‘מסכת אבות’, שפותחת בתיאור המסירה מדור לדור: “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוהָ לאנשי כנסת הגדולה”. המסירה לא נעצרה בכנסת הגדולה, היא נמשכה מדור לדור עד ימינו. כל דור יצר מדרש משלו על תרבות הדורות הקודמים, ולא העתיק את הדברים ככתבם וכלשונם (בשפתנו: “הם לא עשו הַעתק־הַדבק”). יוצרי התרבות תמיד ראו עצמם מחדשֵי תרבות ולא מעתיקנים: לא “כזה רְאה וקדֵש”, אלא: “כזה רְאה וחדֵש”.

בדורנו התחדשה העברית הן בכך שהייתה שפת דיבור טבעית, והן בהמשך היצירה העברית, שאינה רק דתית. אם נדייק: לאורך הדורות שימשה העברית לא פעם כשפת דיבור, כאשר הגיעו שד“רים מארץ ישראל לקהילות בגולה. הם לא ידעו את שפת הקהילות, והשיח היה באמצעות פסוקי תנ”ך ועברית מקראית. אך ברור, שזה שונה מן העברית במדינת ישראל, שהיא שפה מדוברת וחיה, שפת היצירה ושפת הלימוד במוסדות החינוך. כך הייתה העברית בדורנו לחלק מן הגניאולוגיה העברית החוֹצה את הזמנים מנקבַּת השילוח עד ימינו. כמו החוצבים המתוארים בכתובת של הנקבּה, גם אנו היום ממשיכים לחצוב במנהרה אל העָבר הקדום. פנינו אֲליהם, מטרתנו להגיע אל הנביעה של המים החיים. התחברות אל רצף הדורות גם בהיסטוריה וגם בַּשפה יוצרת תשתית של זהות משותפת אחת. אין זה מקרי, שאיננו מזכירים את הדת כגורם מאחד, כיוון שרצוננו לבסס שׂיח של זהות משותפת: תרבותית והיסטורית. ההנחה שלנו היא, שהיהודים מבקשים לשמור על זהותם המשותפת כעם, תוך שמירה על לגיטימציה הדדית ועל תרבות של מחלוקת ודעות שונות.

הכתובים העברים מצטרפים זה לזה כנדבּכים, אך גם משוחחים זה עם זה, שיח שיֵש רציפות והמשכיות. אם רצוננו לשמור על הרציפות ועל תרבות משותפת, עלינו להנחיל את התרבות ולקיים שיח בין־דורי מתמיד. אדם אינו חש זאת מיד לאחר לידתו, אך בבגרותו הוא מתחבר בהדרגה לזהות הקיבוצית של העם ולרצף הדורות (ראו מאמרנו - “על דעת המקום והזמן”).

הדור הצעיר נשם כאן את העברית כלחם חוק, כקרקע צמיחה שלו.

בלפור חקק כתב את השיר ‘לחם עברי’:

סַבָּא מוֹרָד זָרַע יַלְדוּתוֹ

שֶׁל אָבִי פְּסוּקֵי תַּנָּ"ךְ

וְאָבִי שֶׁעָלָה בַּמַּחְתֶּרֶת לָאָרֶץ

קָצַר מִלָּה מִלָּה וְנֶאֱנַח.

שַׂק הַחִטִּים שֶׁנָּתַן לוֹ אָבִיו

צֵידָה לַדֶּרֶךְ

נָשָׂא אָבִי עֲלֵי שֶׁכֶם.

בִּירוּשָׁלַיִם טָחַן אֶת הַקֶּמַח

וְאִמִּי אָפְתָה

לָנוּ לֶחֶם.

שֻׁלְחָן עִבְרִי עָרְכָה אִמָּא

וְאַבָּא בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא בִּצְלִילוּת

אָנוּ הַיְּלָדִים אָכַלְנוּ לַשּׂוֹבַע

וְיָצָאנוּ מִן הַגָּלוּת.

התחדשות העברית בדורנו

אנו עוסקים בזיקה של השפה העברית והספרות העברית לארון הספרים היהודי, ויש לתת מזכּה לאליעזר בן יהודה בתהליך של תחיית הדיבור העברי כשפת היומיום. מחקריו של שלמה הרמתי הראו, שהיו שקדמו לבן יהודה בפיתוח התהליך של הוראת ‘עברית בעברית’, ואכן בן יהודה נשען על פועלם. אך עקב חריצותו ודבקותו ביעד של תחיית השפה היה בן יהודה לסֵמל של התחדשות העברית בישראל. ואל נשכח: במפעל הגדול של כתיבת מילון העברית החדשה, הוא נשען בעקביות על כל אוצרות העברית בכל הדורות והכניס לשימוש יומיומי מלים, שהתקיימו בעברית לאורך הדורות. המילון שיצר צמח מתוך אילן היוחסין הטקסטואלי של העברית לתקופותיה. המילה ‘רַכֶּבֶת’ נוצרה על משקל ‘קַטֶּלֶת’ כמו המושג ‘גַּמֶּלֶת’ בתלמוד, במוכן שיירה של גמלים.

בן יהודה חייב את משפחתו לדבר רק עברית. 

הרצל חקק כתב בשירו “לראות את העברית” על הילד העברי הראשון, השיר מספרו ‘הזמן הגנוז’:

אַל תִּבְכִּי דְּבוֹרָה

עַל בְּנֵךְ אִיתָמָר.

אַתְּ תְּדַבְּרִי אֵלָיו

עִבְרִית בִּלְבַד.

הוּא יֵצֵא לַמִּלְחָמָה וּלְגוּפוֹ

רַק אֵפוֹד קָטָן.

יַלְדֵּךְ הַקָּטָן יָגֵן עַל הַמּוֹלֶדֶת,

עַל שָׂפָה נוֹלֶדֶת.

בספר שיריו ‘שחרית לנצח’ מסיים הרצל חקק את שירו ‘כתיבת שפה, כתיבת נפש’ בשורות אלה:

וְהָיָה כְּנַגֵּן. אֵיךְ עַל הָעִבְרִית

אָגֵן. מַה בִּי יָבֵן

מְקוֹר חַיִּים. עִצּוּר חַי יְפַרְפֵּר

וְעוֹדֶנִּי עֵר. לִבִּי בַּגַּלִּים 

מֵשִׁיט מִסְתַּתֵּר. 

מֵשִׁיב אֶת נַפְשִׁי

התחייה אכן השיבה נפש. תחיית השפה העברית עוררה השתאות בקרב כולם: אין תקדים לכך שעם שגלה ממולדתו ואינו דובר בחיי היומיום את שפתו, החֱיה את השפה הקדומה והיא מתנגנת בפי בניו ובנותיו בעת החדשה כמוזיקה רעננה. השפות לטינית, אירית וצ’רקסית היו בעבר שפות חיות, והן אינן קיימות כלשון חיה, ולא ניתן להחיות אותן, למרות הניסיונות להשיבן לחיים. לעומת זה, העברית חיה ותוססת ונושמת. בשנת 1912 הגיע פרופ' יוסף קלוזנר לחגיגה של תלמידי ‘הרצליה’ והיה נפעם מן העברית הטבעית של התלמידים. הוא כתב מתוך שמחה: “הייתכן שהלשון המתה קמה לתחייה גמורה לאחר מאות שנים של קבורה בספרים- והיא הולכת וחיה בפי דור שלם?”.

הסופרים חוללו את הפֶּלא של שיבת העברית לתחייה כשפת יצירה (יצירת חולין, ולא רק יצירה דתית), והמורים העברים חוללו את המהפכה של העברית כשפה של לימוד וחינוך. כך נסללה הדרך להמשכיות של העברית בדורנו, כחלק מאילן היוחסין הטקסטואלי של העברית לאורך הדורות.

נשיא האקדמיה ללשון עברית, זאב בן חיים, בחן את הקשר בין העברית החדשה והעברית המקראית. הוא כתב שהשפה החיה אמנם שונה מן הלשון המקראית בתכנים, אבל יש בה המשכיות והשפה כמעט לא שינתה צורה. הוא כתב: “לא מת בה שום דבר”.

בשנת 1897, שנת התכנסות הקונגרס הציוני הראשון, קם סטודנט צעיר בשם לייב יפֶה וקרא שיר מרגש על תחיית השפה: “שם בארץ הצבי/ שם חיים חדשים יפרחו…/ תצלצל שׂפתנו כפעמון הכסף”. אל נשכח: בצד החידוש של העברית, השפה הייתה חלק מן המורשת היהודית הקדומה. וכאן גם נקודת ההתנגשות.

אליעזר מן יהודה היה בעלותו ארצה לנושא הדגל של תחיית הלשון העברית, גם אם היו מי שקדמו לו בתהליך של “הוראת עברית בעברית” (ראו מחקריו של שלמה הרמתי) וגם היו שותפים רבים לעשייה זו. הוא יצר את המילון העברי, ובמבוא כתב: “עתה עליי לבָאר טבע המילון ומהות מלאכתי לפרטיה, לא בלבד מהבחינה המדעית, כי גם והעיקר, מבחינה הלאומית. זמן גדול עתה ללשוננו, הננו מתחילים להחיותה, לעשותה לשון חיה חיים שלמים, גם בדיבור פה, וצרכי לשון חיה מרובים”. הוא סימל את השיבה לארץ ולשפה.

החלוצים חשו את הגעגוע לארץ הקדומה, לשפה של האבות, לנוף הקסום:

יורם טהר לב כתב במילים אלה:

"ההר הירוֹק כָּל יְמות השָנה

אני עוֹד חולֵם ושואֵל

לנשום רוחותיךָ כְּבראשוֹנה" – 

(מתוך שירו: ‘ההר הירוק תמיד’.)

מאז ראשית הציונות התקיים המתח בין הציונות ובין המורשת היהודית. מלכתחילה, אכן הייתה הציונות הכרזת מרד כלפי העבר היהודי, והיא ראתה עצמה לא רק כפתרון מדיני- טריטוריאלי אלא כחלופה לזהות היהודית, כפתרון עדכני יותר ליהדות ולמורשתה. הוגי הציונות, גם בעיצומו של המרד, הבינו (כולל בנימין זאב הרצל) בחוש פנימי שלא ניתן ליצור זהות לאומית גם בעידן המודרני, ללא קשר אל העבר. וכך חייתה הציונות מראשית ימיה בשנִיוּת הזאת: רצון למרוד ורצון להמשיך בד בבד. השניוּת (דואליזם) הזאת מלווה את הציונות עד היום.

הרצון להמשיך את המורשת היהודית היה דחף של חיים לציונות כתנועה לאומית: אם רצונך לסחוף את ההמונים, היה ברור שאינך יכול ליצור זהות מלאכותית חדשה ללא קשר למורשת העבר, שכולם התרפקו עליה. לא פלא שהציונות ירשה שני יסודות מרכזיים מן היהדות: את הארץ ואת השפה. האבות המייסדים של הציונות חוללו את פלא השיבה לעברית ואת פלא השיבה לארץ ישראל. היה זה החיבור אל הרציפות ואל ההמשכיות: שיבה אל הארץ הקדומה והשפה הקדומה. התפיסה הייתה ברורה: מי שנמצא בארץ אבותיו ודובר את שפת אבותיו לא יוכל להינתק מזהותו הלאומית. בכך מתחזק הערך של הרציפות וההמשכיות של הזהות.

פרוזדור לתחייה – ההתעוררות החילונית

אלפי שנות היסטוריה אכן יצרו פער, קרע, מרחק. גם הגאולה שנשזרה דרך חוטים של חילון ומרד – נראתה כמסמנת ניתוק קשר. גרשום שלום בשיחה עם מוקי צור, אומר במפורש: “המעבר דרך חילוניות הוא הכרחי, ואין כל אפשרות להימנע ממנו. אך אינני חושב שהחזון החילוני של הציונות הוא חזון אחרון, סוף פסוק. בלי ההתעוררות החילונית לא היינו מגיעים למה שהגענו…בחיי חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי ‘עם ככל העמים’. הגשמת משפט זה היא סופו של עם ישראל” – ‘מעלות’ סיוון - תמוז תשל"ה.

החייאת השפה והחייאת התרבות הקדומה אכן היו אתגר. חלק ממאבק לשמירת הזהות.

משהו בהוויה שלנו כעם מנוגד לכללי ההיסטוריה, וכך מסכם זאת גרשום שלום באותה שיחה עם מוּקי צוּר:

“אם היהודים ינסו להסביר את עצמם רק מתוך מֵמד היסטורי, הם יהיו מוכרחים להגיע למחשבת חיסול והרס גמור. אם דברי אורי אבנרי, רטוֹש או אנשי ‘מצפֵּן’ יתגשמו, יחסר כל אימפולס להֶמשך חייה של אומה זו”. (על תפיסת גרשום שלום, ראו גם להלן).

ארון הספרים היהודי מבטא את ההמשכיות

לזכותה של הספרות העברית ניתן לומר, שהיא הקדימה את הציונות המעשית. הסופרים העברים הלכו תמיד לפני המחנה. ספרו של אברהם מאפו “אהבת ציון” בתקופת ההשכלה (1853) הקדים את תהליך שיבת ציון. הסופרים חוללו את הפלא של חזרה לעברית, והמורים העברים חוללו את המהפכה בשדה החינוך. כך ניתן להבין את המושג: “המהפכה הציונית”. זו הייתה המהפכה! נזכור: המהפכה הציונית היא ‘מהפכה שאינה נגמרת’ (גם אם זהו אוקסימורון). המושג “מהפכה” חשוב לעניין זה, כיוון שהציונות חוללה מרד בתפיסה היהודית הפסיבית שלא נקטה צעדים מעשיים למימוש הגאולה והשיבה עקב מדרש “שלוש השבועות”. הציונות יצרה מרד, אך היה זה בפועל תהליך דיאלקטי: מרד לשם המשך. (במסגרת מאמרנו כאן לא נרחיב בנושא “מדרש שלוש השְבועות” - בבלי כתובות קי"א, א' - יש על כך הרחבה באתרים שונים).

היום כשהמדינה מתקדמת בציר הזמן, הגיעה השעה לעצור ולבחון את דרכנו. מה זיקתה של הספרות העברית החדשה לארון הספרים היהודי. לאחר שנגמלה הציונות מן המרד, שבה לחבל הטבּור. כתבנו זאת בראשית מאמרנו: מרד לשם המשך.

מעלים לא פעם את המושג “נטל הירושה”: אכן, לא קל להיות יורש. מי שבחר להמשיך את הזהות, שאל את עצמו איזה המשך הוא רוצה להיות. שאלה זו התחדדה בעת החדשה, שהמורשת הדתית אינה קרובה לכולם. אוצר הטקסטים היהודי מכל הדורות נתפס לא כתכתיב אלא כמקור של השראה. סוגיית נטל הירושה הייתה לסוגיָה שמתחבטים בה היום היוצרים הכותבים עברית.

בשנות החמישים היה זה ברוך קורצווייל, שהציב חזות שחורה לספרות העברית הניתקת ממקורותיה. הוא שאל את השאלה: “ספרותנו החדשה, המשך או מהפכה”?

מאמר זה נכתב כדי לחזק את ההמשכיות והרציפות של זהותנו, לאחר ששב העם אל ארצו הקדומה ואל שפתו הקדומה. המגמות הבאות לחתור תחת זהותנו ולכונן כאן “מדינת כל אזרחיה” מעציבות מאוד, מקטינות את הישגיה של הציונות, ומקדמות תפיסות פוסט ציוניות. גם הציונות החילונית יכולה להתברך בכך, שהציונות נחלה ניצחון לאחר שיבת ציון, כיוון שהיא יצקה תוכן חדש לחיים היהודיים, היא פרשנות לגיטימית של היהדות. יש דרכים שונות לחוות את החוויה היהודית. במשולש הצלעות של זהותנו- לאום, דת, תרבות- יש מקום לזהות של לאום ותרבות: בדרך כלל הדת לפעמים נעדרת, ויש שנותרים לפעמים סממנים סמליים של שמירה על השותפות בינינו: לידה כיהודי, נישואין כיהודי ומיתה כיהודי.

מה המשמעות של הישענות על ‘ארון הספרים היהודי’? על כך כותב אליעזר שביד: “היהדות מוצגת על ידי ארון ספרֶיהָ כספרות שביטאה ופִרנסה את חייו של העם לאורך הדורות. כיצד מזדהים על ידה? על ידי כך שלומדים אותה, מַפנימים אותה כזיכרון, ושואבים ממנה תכנים ליצירה עצמית במחשבה ובאורחות חיים.” וכן הוא כותב: “היהדות המוגדרת על יסוד הנחה זו אינה דורשת, אֵפוא, מבּניהָ מחויבות יוצאת דופן. היא תובעת מה שהוא תנאי הכרחי לקיומה של כל תרבות: נאמנות לעצמיותו הפרטיקולרית של הקיבוץ שאליו הם משתייכים מכוח לֵידה וחינוך. לא מדובר בזכוּת אלא בחוֹבה המוטלת על הורים לחנך את ילדיהם ולגדלם כבני אדם במורשתו של העם שבו נולדו”.

החיוניות של ארון הספרים היהודי, תוך שמירה על רציפות על המשכיות, זו התשובה החדה ביותר להרהורי הכפירה של ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שניסח את תפיסתו על דעיכתן של תרבויות קדומות: הוא טען, שהיהדות התאבּנה והתנוונה ואין בה עוד חיוניות, היא “שריד מאובּן” מן העבר, ולא תהיה לה המשכיות. דבריו של טוינבי חוללו זעזוע בקרב יהודים בעולם. שגריר ישראל, ד"ר יעקב הרצוג הזמין את את טוינבי לוויכוח פומבי על השקפותיו, והעימות נערך ב’בית הלל' אוניברסיטת מק’גיל במונטריאול, בינואר 1961. הדיון הפומבי עורר עניין בעולם כולו, והוא הופץ בשעתו במערכת החינוך בישראל. הדברים נכללו בספרו של יעקב הרצוג, שיצא לאחר מותו: “עם לבדד ישכון”, הוצאת מעריב, 1975. הרצוג הציג את העם ותרבותו, עם שיצא מן הגלות אל זמן גאולה. הוא הציג ברגש את יצירת העם לאורך הדורות, ואנו חשים מחויבים לרצף זה. 

הרצוג אמר לטוינבי: “נדדנו והלכנו בגיא צלמוות, ועתה בחסדי ההשגחה, הגענו אל קיום ההבטחה: כך אנו רואים את תולדותינו. הן לא נחתמו. לדעתך אנו שריד מאובן, שנתלש אי משם ונפל אל זירת ההחלקה, כשם שנוהגים לומר במונטריאול. לא כן! הוספנו לחיות חיים חיוניים ויוצרים, ויורשה לי, סר, בהזדמנות זו להביע מידת מה של תימהון, שבספרך לא הזכרתָ כלל קו זה של יצירתיות יהודית, שאף איינשטין משתייך אליה”.

הרצוג אמר גם: “אנו העם היחיד במזרח התיכון המדַבּר באותה לשון, דבֵק באותה אמונה, חי באותו מערך של שאיפה ורציפוּת רוחנית שבהן דיברו, האמינו וחיו אבותינו לפני אלפי שנים, בשִבתם בארץ ובגְלותם ממנה. אין עם אחר באזור מאז 132 לספירה הנוצרית, ששמר על ייחודו ועל רציפותו הרוחנית”. דבריו אמת והם מחייבים אותנו: גם היום מצוּוים כולנו לחזור וללמוד עימות זה. חובה לקרוא פירוט דבריו על החיונית היהודית לאורך הדורות, וחובה עלינו להמשיך את הרציפות מכוחו של ארון הספרים היהודי.

העגלה הריקה והעגלה המלאה – הנֶכס והנֵטל

יש קשר בין החייאת העברית לבין השִיבה לארץ ולזהות היהודית. כאן נכנסת לתמונה התמונה של שתי העגלות, הריקה והמלאה. על כך צוטט זַלי גורביץ במסתו ‘עיון במושג חילוניות’: 'אין שום דבר רק בעגלה ריקה, היא קלה, מתגלגלת, שובבה – ואילו עגלה מלאה היא מסורבלת, סרה למרות, כבדת תנועה" – ציטוט מתוך כתב העת ‘רליגיה’, כתב עת למחשבה דתית, מאי 2021. העומס התרבותי של השפה הקדומה לעומת השפה המתחדשת אכן זוכה להמחשה, בזרמים הספרותיים הרוחשים בספרות הנוצרת בימינו.

שוב ושוב נשאלת השאֵלה: האם היצירה העברית לאורך הדורות היא נכס או נטל?

היינו עדים לכך במאבק בין הזרמים בספרות העברית החדשה, וזה בלט במאבק של השירה ‘הצעירה’ בדורם של ביאליק ואלתרמן:

המרד בשירת ביאליק ובשירת אלתרמן – הכָּה בכֹּל. מִפנֶה משנֶה זהות. נתן זך כתב על שירת ביאליק: ״עמדת הנביא והמוכיח נבנתה כאן על חשבון משהו, והמשורר אף הוא יודע ורואה בכך הֶפסד גדול לשירתו ולחייו״, ‘דבר’, 3 ביוני 1960. ההינתקות מן השרשרת הישנה נראתה להם מחויבת המציאות: ״שירת ביאליק…מילאה תפקיד היסטורי הכרחי בתולדות הספרות העברית החדשה.

הייתה מעין חוליית מעֲבר בין שירת ההשכּלה לבין השירה המודרנית יותר״. (נתן זך, ‘זמן וריתמוס’). אהרון שבתאי כתב על הכּובד של המסורת הקודמת: ״זה הנֵטֶל שהספרות העברית כּורעת תחתיו״, כך סח: 'לקראת שינוי הנוסח״, ״עכשיו״ 1985. השירים, שעיצבו אותנו, צעקו בלבּנו: שירת הדורות היא נֶכס, לא נֵטל!

הארץ והשפה – איך יוצרים זהות

אכן גם בספרות הנכתבת פעפעו זרמי המשבר. האם להתכתב עם מסורת הדורות או לשייט בים הפתוח? מאז ראשית הציונות התקיים המתח בין הציונות ובין המורשת היהודית. מלכתחילה, אכן הייתה הציונות הכרזת מרד כלפי העבר היהודי, והיא ראתה עצמה לא רק כפתרון מדיני- טריטוריאלי אלא כחלופה לזהות היהודית, כפתרון עדכני יותר ליהדות ולמורשתה. הוגי הציונות, גם בעיצומו של המרד, הבינו (כולל בנימין זאב הרצל) בחוש פנימי שלא ניתן ליצור זהות לאומית גם בעידן המודרני, ללא קשר אל העבר. וכך חייתה הציונות מראשית ימיה בשנִיוּת הזאת: רצון למרוד ורצון להמשיך בד בבד. השניוּת (דואליזם) הזאת מלווה את הציונות עד היום.

אהוד בן עזר בחן בסדרת ראיונות את שאלת הרציפות וההמשכיות של זהותנו, בספרו “אין שאננים בציון” (1986).

בספרו של בן עזר, משבי הרוח עודם חזקים, הם קוראים לנו למחשבה מחדש. כך מנסח את דבריו פנחס שדה בריאיון עם בן עזר: “עכשיו אני מסתכל סביבי ורואה את מציאות החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים”.

הרצון להמשיך את המורשת היהודית היה דחף של חיים לציונות כתנועה לאומית: אם רצונך לסחוף את ההמונים, היה ברור שאינך יכול ליצור זהות מלאכותית חדשה ללא קשר למורשת העבר, שכולם התרפקו עליה. לא פלא שהציונות ירשה שני יסודות מרכזיים מן היהדות: את הארץ ואת השפה. האבות המייסדים של הציונות חוללו את פלא השיבה לעברית ואת פלא השיבה לארץ ישראל. היה זה החיבור אל הרציפות ואל ההמשכיות: שיבה אל הארץ הקדומה והשפה הקדומה. התפיסה הייתה ברורה: מי שנמצא בארץ אבותיו ודובר את שפת אבותיו לא יוכל להינתק מזהותו הלאומית. בכך מתחזק הערך של הרציפות וההמשכיות של הזהות.

הרהור אזהרה:

היו חוקרים והוגי דעות, שחששו מכוחות העבר הקדום של זהותנו, שאם לא נדע להיות נאמנים להם, הם עלולים לבשר אפוקליפסה מאיימת, לבשר חורבן. הם עוררו חשש שהחזרה לעברית כשפה של חיים ויצירה - יש בה משהו מאיים: יש בשפה כוחות מיסטיים פנימיים שעלולים לפרוץ החוצה. זו הייתה תפיסת פרופ' גרשום שלום.

ואלה דבריו:

במכתבו של פרופ' שלום לפרנץ רוזנצוויג ב־26.12.1926 כתב הוגה הדעות וחוקר הקבלה, שהוא חושש מחילון השפה העברית. כל אלה שמשתמשים בשפה באופן חילוני עכשווי אינם מודעים לסכנות של התפרצות היסודות הקדומים של העברית: “האנשים פה אינם יודעים את תוצאות מעשיהם. סבורים הם, שהפכו את העברית לשפה חילונית, שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי…האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריהָ?…בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו נתדרדר לתוכה…העברית היא הרַת פורענות…השפה תַפנה את נִשקה נגד דובריהָ”. לרגע שב אותו הד מן החזון של האינטרנציונל: ‘עולם ישָן עדֵי היסוד נחריבָה’.

עולה כאן תפיסה, שהשפה העברית צופנת בתוכה כוחות מיסטיים סמויים (אימננטיים), שנותנים למילים עוקץ אפוקליפטי, שעלול לפרוץ החוצה. השפה היא שפה קדומה והיסטורית ויש לה DNA אחר, היא מהדהדת ורוחשת גלֵי־פרא מימי קדם. השיבה אל הארץ הקדומה ואל השפה הקדומה (אלה המאפיינים של ניצחון הציונות) מחייבת את השבים לארצם לשאת בנטל הירושה ואולי גם במועקת הירושה (לא פלא שהיה אמורא שאמר “יֵיתֵי ולֹא אַחְמִינֵיה” (סנהדרין צ"ח, ב). ביאליק אף כתב במאמרו ‘גילוי וכיסוי בלשון’: “בין כיסוי לכיסוי מהבהבת התהום, וזה סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה”. זו התהום שמרמז אליה גרשום שלום.

עוד לֶקח בעניין ההמשכיות והרציפות:

אמרנו בראשית הדרך – ‘לפיכך נתכנסנו’. וזה דברנו.

גם לספרות אין נשמה ללא הדימוי והמטאפורה. הן כך כתב אלתרמן:

ש"אין להכחיש

בלי סמלים והַשאלות – שיר אַין״ - (נתן אלתרמן, ‘שיר הערת שוליים’, חגיגת קיץ).

לא נוכל להבין את רוח הדורות בלי הסִמליות, שהלכה איתה לאורך כל הדרך

 לפיכך, אנו מחויבים גם היום לבחון את הזיקה בין הספרות הנוצרת בימינו ובין נדבכי התרבות היהודית בעבר. אכן נכון, תכלית הספרות היא הספרות. ובכל זאת, ספרות של עם מתפַּקֶדת על רצף הדורות הקודמים, ואנו מחויבים לבחון בכל דור, האם אנו ממשיכים את ארון הספרים היהודי.

סיום: ספר היצירה, השם “חקק” והצופן הגנטי

אנו גאים, שהשם “חקק” נכלל בפסוק הפותח של “ספר היצירה”. ספר קבלה זה מציג תפיסה של תורת הסוד: לפי תפיסה זו האל ברא את עולמו באותיות, במילים. הפסקה הפותחת היא “בשלושים ושתיים נתיבות פּליאה וחכמה חָקק יה את עולמו”. האל ברא את עולמו ב“עשרים ושתיים אותיות”, על פי פסקת הפתיחה. כך, בעשרים ושתיים אותיות האלפבית העברי נוצרה התרבות העברית לדורותיה. הכתובים העבריים לאורך הדורות מתחברים בקשר של רציפות והמשכיות, של שׂיח בין־דורי. עלינו לתת לרציפות של העברית להוביל אותנו, למנוע בכוחנו וביצירתנו את קטיעת הרצף. יהיו הכתובים העבריים חקוקים בנו תמיד.

 זו האחריות שלנו לשמור את זהותנו כעם וכתרבות. הצופן הגנטי של זהותנו היהודית הוא הצופן של השׂפה העברית.

(פורסם: כתב עת “האומה”, חורף 2025)

המאמר עלה לאתר היוצרים ב־30/12/2024

מתוך: “יקום תרבות” (בניהול ד"ר אלי אשד) - 31 במאי 2020

מסע הביזה השוד והרצח הערבי בשבועות תש"א בבגדד / גרסה עובדתית

ה’פרהוד' במשפחתנו- שבועות תש"א בבגדד

סקירה: המאמר מביא את ההיסטוריה המשפחתית: רצח שני האחים הבכורים של אמא סעידה ז“ל בפרעות שאירעו בחג שבועות תש”א (2–1 ביוני 1941). מתואר האבל המשפחתי וגם צידוק הדין: במלאת שבע שנים לפרעות נולדו התאומים הרצל ובלפור חקק, והחכמים אמרו למשפחה: “קיבלתם שניים תמורת שניים”. נלווים למאמר זה שירים על ה’פרהוד'.

מאז לידתנו, גדלנו כ“ילדי עצמאות”: השמות הרצל ובלפור, שנת הלידה תש"ח, סמוך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הייתה תחושה, שתעוּדת הלידה שלנו היא תעוּדת הזֶהוּת שלנו.

האב פעל בבגדד במחתרת הציונית, ולא פלא, שהעניק לנו שמות סמליים אלה. זה היה טבעי בעינינו, שבחג העצמאות בכל שנה הלבישו אותנו חולצת עצמאות. שמענו רחשי לב של הורים חובבי ציון: היינו סְמלים מהַלכים של התקומה, של מדינת ישראל המתחדשת.

כך היה עד שנת 1977: לחזון התקומה נוספה מנגינה נעלמה. בהיותנו בני 29, יצא לאור ספרו של אברהם תו’ינה, שתיעד את ה’פַרהוּד' שאירע בבבל (עירק). ובמבט ראשון התייחסנו אליו כאל עוד ספר היסטוריה, שבא לשנן לנו זמנים שהיו, תאריכים ותצלומי של אירועים מן העבר.

ככל שקראנו, חשנו, שהלשון שלו אינה כמו של ספר היסטוריה. הניסוחים היבשים התחלפו בסגנון סיפורי, וכך ניצבו לפנינו שישה כרכים על קורות יהודי בבל. מגילות חיות ובוערות: הלשון האישית, המזדהה, מלאת האהבה ליהודי בבל – המילים שבו את הלב. כרך ועוד כרך, סיפור של קהילה. לא ידענו מה יחכה בהמשך.

כשהגענו לפרק השישי, הלב החסיר פעימה, כאן חיכתה לנו תיבת זיכרונות עם פצצה מתקתקת. אותו כרך הוקדש לַפְּרעות, שחיללו את חג השבועות תש"א - 1941. פרקי הכרך השישי היו לנו כפרקים של קינה לא נגמרת: סיפורי משפחות אומללות, שנפגעו ב’פרהוּד', ביניהן משפחה מאד מוכרת לנו – משפחת חַבְּשה, משפחתה של אימֵנו סַעידה: שני אחֶיהָ הבכורים, נורי ואברהם חבשה, נרצחו בפרעות. הסיפור של מותם, החרדה לגורלם עם היוודע דבר היעלם, סיפורו של העד שראה אותם בפעם האחרונה, השבר הגדול – כל דף בסיפור שָתת דם.

זו הייתה מכּת בּרק בעוצמה עזה: זה היה סוד שהוסתר מאִתנו, פרשה עלומה שהוסתה במשפחה מאחורי פרגוד אפל, והנה הפרטים המדממים כתובים שחור על גבי לבן, ובעת הקריאה זה היה – אדום על גבי לבן. מוות נורא, והנה הוא מודפס בספר.

השכול והלידה שבא כפיצוי

מות הבנים לא היה סוף הסיפור, היה לו הֶמשך מְטלטל, וכאן נחשף סוד נוסף – הפיצוי והנחמה לאחר השכול הכבד. ספרו של מרדכי תוינה היטיב לתת בחַסכנות, באיפוק, בשקט של חיבור לבבות: אמונה במשפחה, האמונה בְּמיתוס הפיצוי.

השבר הגדול במשפחה הוביל לפתרון שנראה שהצלה ההכרחית: לחתן את הבת הבכירה במשפחה, את סעידה אמנו. הדודים, החכמים, כולם היטיבו להרעיף את נבואתם – זו תהיה הישועה, החתונה תביא שמחה למשפחה, תשנה את האווירה הקשה והמרה. הנערה סעידה שהייתה נערה נישאה – ואכן התרחש הנס המיוחל.

לעלמה הצעירה נולדו תאומים – והלידה נתפסה כפיצוי “שנַיים תמורת שנַיים”.

כשקראנו זאת, המלים זרמו בנשימה עצורה, ואט אט קלטנו שסיפור האֵימה והנֶחָמה הזה אינו רק סֵפר היסטוריה, זה הסיפּור שלנו.

תם הסיפור, תם פרק בחיינו. הסתיימו החיים השאֲננים כּישׂראלים: זהותנו, שהייתה עטופה בדגלי לאום ושירי עצמאות, אותה זהות של דור חדש ותקומה, חטפה מהלומה.

הלב הבין די מהר, הזהות המלאה קשורה בגורל היהודי, בפְּרעות. זה חייב טלטלה פנימית, מעשה שיבוא בעקבותיה. יצאנו למסע של גביית עדויות: סיפורים על המשפחה, על האווירה לפני ההפּרעות, החששות בהשתנות הנסיבות, המהלומה הנורא ערב החגג, הזעזוע בקרב הקהילה, פעמי הגאולה ערב הקמת המדינה, התהליכים שהובילו לעקירת קהילה שלמה מחיים של גולה לנכונות לוותר על הכול. ההתרגשות, העלייה ארצה…וכך כל נושא משך אחריו שלב נוסף. מֵאותו רגע, המשפחה הייתה לנושׂא משמעותי ומהוּתי בשירתנו.

משפחת חקק - לפני הפרהוד

סיפור ההסתה והפרהוד הנורא

התברר, ששנתיים קודם הפְּרעות, בשנת 1939, מוּנה עַבְּד אִל אִילַאה כעוֹצר שנועַד למלוך בחסות המנדט הבריטי. באותה שנה, שהה בבגדד המוּפתי הפּלשׂתיני חאג' אמין אל חוּסייני, שניהל מסע הסתה נגד היהודים, בהשראת המשטר הנאצי ובסיוע הציר הגרמני בבגדד פְרִיץ גְרוֹבֶּה. תעמוּלה נאצית שוּדרה בתחנות הרדיו. ב־1 באפריל 1941 תָפס את השלטון רַאשיד עלי אַל כּילָאני, בחסוּת הנאצים. הצבא הבריטי נע לכיווּן בגדד לדכֵּא את המרד. הייתה שעת דמדומים, שהביאה לתקופה של חוסר ודאות, לימים של הֶפקר: ראשיד עלי וממשלתו וכן המוּפתי ברחו לאיראן (פרס) ומשם לבֶרלין. הצבא הבריטי היה בשערי בּגדד, אך לא התערב בפעולות ההמון המוסת, שיצא לפרוע בשכונות היהודים בחג השבועות.

גדול היה השבר, כל התקוות שהחיים בבגדד בטוחים התבדו. העיר בגדד נשאה שם מעורר אמון: משמעות שמה “מתנת האל” או “ברוּאת האל”, מן העיר הזאת באה הרעה ליהודים. המון של ברוּאי האל הפכו את חג מתן תורה ליום של אפֵלה.

השתלשלות אירועי הדמים

שאלנו את עצמנו, איך הפך חג מתוק ליום של פוגרום. הסיפור השקט בספרו של תוינה חשף צעקה גדול: בחג שבועות תש“א - 1941, אחֶיהָ הבכורים של אימֵנו נורי ואברהם הי”ד, היו בתחילת שנות העשׂרים לחייהם, והם יצאו לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבְּשה זצ"ל, שהיה איש ידוע בבגדד, אב בית דין של הקהילה.

הם אמרו להוריהם, שהם יוצאים לקרוא אִתו מגילת “רות” ולהראות לו בגאווה את תעודות השְליש, של לימודיהם באוניברסיטה.

המון מוּסת וצמא דם התפּרֵע אז ברחובות בחג שבועות (ה‘- ו’ בסיוון) תש"א. כמה רחוק היה מה שהתחולל בחג מן השירה והפיוטים שהתנגנו בלבבות של היהודים התמימים, שחכּו בלב חפץ למתן תורה.

“…הבוקר זָרח והשוחט שָחט!”

ההמון המשולהב טָבח בִּיהודים, שמחים בשמחתם וחוגגים, לבושֵי לבן, יהודים טובים שמילאו את הרחובות והשווקים. ולא רק שם הונפה החרב. בלהט השׂנאה פרצו גם לבתי היהודים. הלילה הזה זכה לכינוי “ליל הבדולח של יהודי עירק” (1–2 ביוני 1941), בהקבלה ל“קְריסטַל נַאכְט” בברלין 9–10 בנובמבר 1938.

מגילת הדמים אכן הפכה לפרקי זוועה בספר ההיסטוריה של תוינה. מעשי הרצח מתועדים בכאב רב. בסיפור הפוגרום הנורא נחשף הרצח של האחים, והמילים נגעו גם בעדות הדמים הקשה: היה עֵד שראה אותם מתבוססים בדמם, שמו של העד - אליהו חייק. בָּעיר התפרעו צעירים חמושים ברובים וסכינים מ“כתאיב אל שבאב”, פלוגות נוער, שהוקמו בהשראת הצִיר הגרמני פריץ גרובה, ובהשראת ה“היטלר יוגנד” בגרמניה.

זו הייתה שעתם הקשה של יהודי עירק: לאחר שנים של מגמות מעוררות אמון של קירבה והשתלבות, נופץ אותו ‘חלון הזדמנויות’: נוצר קשר בין הערבים למפלגה הנאצית בגרמניה, וזה הקרין על התנועה הלאומית הערבית: המופתי חג' אמין אל חוסייני מירושלים (1897–1974) יצר ברית עם גרמניה הנאצית והגיע לברלין. המוסלמים פרשו את הכוחנות הצבאית של הנאצים כמקבילים לתפיסת הג’יהאד באיסלאם, הפּרעות החלו בהשתוללות פראית של המון, שהתנכּל ליהודים ברחוב ראזי (ג’אזי) ורצח אותם במכות מרושעות ובסכינים. יהודים, שהיו במוניות הורדו מן המוניות ונרצחו מיד באלות ובסכינים.

מקרי רצח נוראים אירעו בגלוי מול תחנת המשטרה בבאב אל שייך. העדויות מלמדות, שעל אֵם הדרך המובילה לקבר יהושע כהן גדול, ב־1 ביוני 1941 התנפל ההמון על יהודים שקיימו את מנהג הביקור - “זיארה” - במקום הקדוש.

מותם של שני האחים בחג השבועות

גם האחים של אמא סעידה ז“ל, נורי ואברהם הי”ד, ראו את הביקור אצל הסבא שלהם חכם ציון כּ’זיארה' לאיש רם מעלה וקדוש, והם, האחים הטהורים, נרצחו בדם קר ביום התקדש חג!

אמם של האחים נורי ואברהם, סבתא תופחה לא יכולה הייתה לשאת את אי הוודאות הקשה, את הידיעה שבניה הבכורים נעדרים. השאלה הגדולה הייתה: לאן נעלמו, האם הגיעו אל הסבא ציון, האם הם נחבאים בצדי הדרך?

האם המודאגת עטתה עליה בגדים של מוסלמים, ולקחה איתה את בתה ויולט־מרים. שתיהן יצאן לדרך בשעת ערב מאוחרת, התערבבו בהמון האדם, כדי להגיע לכיכר העיר, לנסות לחפש מידע על הבנים האבודים. היו רגעים, שחששו כי זהותן תתגלה. השליחות לא הובילה לאיתור הבנים. חלפו ימים והגיעו ידיעות רעות, הבשורה המרה חלחלה לאיטה.

בתום הפְּרעות המשפחה הייתה באֵבל כבד. אימֵנו, שהייתה אז נערה צעירה בת 14, נשלחה לבתֵי החולים ולתחנות המשטרה לזַהות את הגוויות, וכל חייה נשאה את הטראומה הקשה הזאת. הנערה הצעירה עברה מחדר מתים לאחר - אך האחים לא נמצאו ונחשבו נעדרים. לכל הנעדרים הוקם “קבר אחים” בעיר בגדד.

ההורים השַכּולים סבא יצחק וסבתא תוּפחה חשו שהעולם נחרב, איש לא יכול היה לשוחח עמם, הכול הפך לשחור משחור, זוג אומלל שנותר בשִיברון לב.

שני האחים

המרפא למשפחה השבורה

המשפחה ניסתה למצוא מרפא לזוג ההורים השכולים, לחורבן הגדול. הדודים נרתמו לסייע, לאחות את השברים. הוחלט לחתֵן את הבת הבכירה סעידה, שהיא אימֵנו. זה נראה לכולם מתכון לשמחה, להוציא את המשפחה מיגון לשמחה. ואכן השׂיאו את אמנו בגיל צעיר – והתקווה ליום חדש נשאה פרי.

כאשר ילדה הבת הבכירה שני בנים תאומים, באו החכמים ואמרו לסבא: “קיבּלתָ שניים תמורת שניים”. דבר הנחמה טלטל את המשפחה, ונותר כּצו לדורות.

מאותו יום הפכו המילים לנבואה שהגשימה את עצמה. מכאן ואילך רָווח במשפחה מיתוס הפיצוי והתְמוּרה, לידתנו נתפסה כמהלך אלוהי - נוֹלדנו כפיצוי לנרצחים. הרצח הנורא, הפיצוי הנשגב, הטלטלה הבלתי נתפסת. כל זה הותיר חותָם גדול. מכּאן באה רוח גדולה וחוללה תמוּרה מפְעימה - השתַּנו חיינו, השתּנו לבלי הכּר: לא היינו עוד סמלֵי התקומה, נשָׂאנו עלינו גם את מורשתם של שני הנרצחים ב’פרהוד'.

גורלם דבק בנו.

גורלם של ההורים השכולים

הפיצוי והנחמה לא הביאו מרגוע לנפשם של ההורים השכולים. כאן ראוי להביא את סיפורו של משה, אחיהם הקטן של נורי ואברהם. בעת הפרהוד היה משה כבן שנתיים, ושברונם של הוריו הותיר אותו עזוב ואומלל. כילד חש, את גודל החשיכה שנפלה על אמו, על אביו.

קשה למילים בהגיע יומן לספר את סיפורו של משה. איך תוכלנה המילים לספר ספורו של ילד רך בשנים בימי הפרהוד. משה חיבר את הפרהוד לסיפור הקאהי והסילאן. בחג השבועות נהגו לטבול את מאפה הקאהי שהיה עשוי מבצק עלים, טבול בדבש תמרים, בסילאן. דוֹדנו משה היה אומר: “בחג ההוא לא זכרתי סילאן…טבלו הכּול בדם…”.

כשביקשנו ממנו לספר, כיצד הכינה אמו את הקאהי סיפר בכאב:

“שבועיים לפני מותה אמרתי לה: ‘מספיק, תראי כמה שנים עברו, יש לך עוד ילדים, נכדים ונינים… ולא יחזרו יותר האחים שלי’. אמרה לי אמי: 'אני יודעת את זה, אבל מה לעשות, אני רואה אותם כל יום, שעה שעה”, וכך סיכם את עדותה: " לא מַרפים ממֶנה מסכֵּנה".

ארגזים נסתרים – מורשת הבנים הנרצחים

כל מורשתם של האחים הנרצחים נורי ואברהם הייתה בבית, בתוך שני ארגזים ענקיים. הילד משה היה צופֶה בהם. כילד שמע את הלחישות. לדבריו, האב יצחק חבשה סָגר את הארגזים באמצעות מסמרים, כדי שילדיו לא יוכלו להביט בבגדֵי הנרצחים ובספרים שלהם. משה זכר עצמו כילד רועֵד בעוברו ליד הארגזים, מנסֶה לקלוט ולספוג משהו מרֵיח הבגדים של אֶחיו, מריח מחברותיהם. וכאן פתח משה את לבו וחשף חוויה נוראה:

לאחר תשע שנים, החל האבא השַׁכּוּל, יצחק חבשה, לפָרק את הארגזים. אולי ידע, כי הגיעה שעתו לעלות לארץ. הימים היו אכן סמוך לעליית המשפחה לארץ ישראל:

“ראיתי את אבי…היו מחממים את המים בדוודים ומכניסים עצים…הוא לקח את הספרים”. קשה לקרוא את השורות:

“ראיתי את אבא שלי יום שלם מפויח כולו, והיה ממלמל… והפּנים שלו, הידיים שלו, כולו שחור… העיניים הכחולות שלו מבריקות…והזיעה ניגרת כּכה מהפּנים גם מחום השריפה”…

והשורות כואבות: "הייתה לו ארובּה… הייתה עשויה מִפח עגול…היה כל פעם מֵרים את ראשו ואומר לעשן: “לֵך אֲליהם, זה מה שנשְׁאר”.

בצער הוסיף משה: האב חש, כּי זו עֵת פרֵידה מכּל הגְווילים. ידע, שהנה הוא עולה לָארץ, ולא יוכל לקחת עִמו את הארגזים הקדושים.

משה הילד שבָּגר, זכר עוד רגעי משבֵּר, הגדול בכולם, יום הכיפורים. האב סיפר לבנו, כמה הקפיד לומר את תפילת “וַיְהי אחרֵי מוֹת שנֵי בְּני אהרֹן” בבכי. הובטח לכָל הקהל, שמי שיֹאמר זאת בבֶכי מר, לעולם לא ימוּתוּ שני בָּניו ביום אחד. ובא הפרהוד…האב האומלל נשבּר. ברעד חיבּק את משה בן הזקונים: “זה מה שנשאר…לקחו לי את שנֵי הבּנים”.

שירינו בעקבוֹת הפרהוּד

אנו מביאים כאן מבחר מתוך השירים הרבים שכָּתבנו. שירו של בלפור חקק “משׂא בבל” מתאר את האירועים הקשים מנקודת מבּטו של הסבא יצחק חבְּשה ז"ל.

בשיר “סוכּריוֹת הדִין” מתאר בלפור את צידוק הדין: “שניים תמורת שניים”.

השיר של הרצל חקק “אִמי מרתיחה סוכּר בשקֵדים” מתאר את האם סעידה מתבּוננת בּבניהָ התאומים - ורואָה בהם צֶלֶם שיֵש בו תמורה, בָּניה בדמות אחֶיהָ שנִספּו. בשירו השני כותב הרצל על סבתא תוּפחה.

מַשָּׂא בָּבֶל / בלפור חקק

שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא, הוּא אוֹמֵר.

שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה מַשָּׂא בָּבֶל.

וְיִהְיֶה הַמַּשָּׂא הַזֶּה, הוּא נוֹהֵר

מַשָּׂא דָּמִים עַל הַנְּהָרוֹת

מַשָּׂא עַל הַדָּם בַּנְּהָרוֹת.

סַבָּא פּוֹכֵר יָדָיו וּנְשִׁימָתוֹ קָשָׁה.

בְּחַג שָׁבוּעוֹת, הוּא בּוֹעֵר

בְּחַג שָׁבוּעוֹת מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה

בִּשְׁנַת תִשָּׂ"א הָיָה הַמַּשָּׂא.

וְזוֹכֵר סָבִי כִּי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת

(יוֹמַיִם טֶרֶם חַג הַשָּׁבוּעוֹת)

בָּאוּ לוֹ סִימָנִים קָשִׁים לָרָעוֹת.

נֵר הַבְדָּלָה הִדְלִיק, פְּתִיל כֻּתְנָה בְּגָבִיעַ

שֶׁל שֶׁמֶן. וְעָמַד הַנֵּר קָרוֹב לַקִּיר.

וְשָׁלַח לֶהָבָה לְהָאִיר.

וְנָתַן כֶּתֶם שָׁחֹר עַל הַקִּיר

עָנָן גָּדוֹל בָּרָקִיעַ.

וְאָמַר אָז סָבִי לְבָנָיו הָעֲתִידִים לֵיהָרֵג:

הַמַּבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ

חַטֹּאתֵינוּ יַשְׁכִּיחַ.

בז' בְּסִיוָן יוֹם אִסְרוּ חַג

נֶאֱסַר הֶחָג בִּנְחֻשְׁתַּיִם.

בַּבֹּקֶר רָאָה סָבִי בְּקוּמוֹ מִשְּׁנָתוֹ

צִפֳּרִים שְׁתַּיִם

מֵתוֹת עַל גַּג הַבַּיִת.

יְשֵׁנִים הָיִינוּ עַל הַגַּג, הוּא אוֹמֵר

וְכָל הַלַּיְלָה דִּמִיתִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ

בַּחֲלוֹמִי זַעֲקוֹת צִפֳּרִים

כָּל הַלַּיְלָה כָּבוּ כָּל הַנֵּרוֹת הַמְּאִירִים

בִּשְׁנָתֵנוּ כָּבוּ מִפַּחַד הַזְּעָקוֹת.

בַּבֹּקֶר רָאָה סַבָּא

שֶׁהַדֶּקֶל בַּחֲצֵרוֹ נֶעֱקַר

כְּמוֹ נָפַל בִּסְעָרָה

גִּזְעוֹ גּוֹסֵס.

גַּם כָּבָה וְחָשַׁךְ נֵרוֹ שֶׁל מֵאִיר

בַּעַל הַנֵּס.

כְּתֹב בְּנִי, אוֹמֵר סַבָּא

כְּתֹב זֶה הַשִּׁיר.

כְּתֹב כִּי כָּבָה גַּם רַבִּי מֵאִיר.

כִּי נִתַּז הַיַּיִן אָז לוֹהֵט בְּעוֹרְקֵי הַגָּבִיעַ

כִּי כִּסָּה הַיַּיִן חֲשֵׁכָה כָּל הָרָקִיעַ.

וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם עָלֵינוּ

וַיֶחֱשַךְ טֶרֶם עֵת

וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם כְּעֵינֵי הַמֵּת.

זה השיר של הרצל חקק “אמי מרתיחה סוכר בשקדים” המציג את אימנו:

אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים / הרצל חקק

רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.

מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם

הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים

הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.

אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה

לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.

שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.

שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א

גַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָם

הָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:

לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.

אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל

מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בְּתוֹךְ. חוֹתֶכֶת

בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.

כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.

אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.

אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט

בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה

כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.

יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.

הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.

יָדֶיהָ אֱמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא.

מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁת

לְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.

הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.

שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ

עֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.

וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים לֹא נִשְׁכַּחַת.

מֵי וְרָדִים.

זה השיר של בלפור חקק המתאר את תהליך צידוק הדין שבע שנים לאחר הפרעות:

סוכריות הדין / בלפור חקק

לְאַחַר הַפְּרָעוֹת

אָמַר סַבָּא בְּשֵׁם וּבְמַלְכוּת:

צִדּוּק הַדִּין אֲנִי נֶאֱנָח

הַנְּשָׁמָה לָךְ הַגּוּפִים שֶׁלָּךְ

וְחוּסָה עַל עֲמָלָךְ.

בְּתוֹךְ הַשֵּׁמוֹת שֶׁהוּא קָרָא

וְהַמַּלְכוּת

לָחַשׁ גַּם דִּמְעַת בָּכוּת.

לְאַחַר צִדּוּק הַדִּין

קָם לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת -

שָׁמַע מֵחַלּוֹנוֹ אֶת הַחַזָּן,

אֶת תְּפִלָּתוֹ.

סַבָּא נִכְנָס בְּשַׁבָּת אֶל מִקְדַּשׁ מְעַט

לְהִתְפַּלֵּל עִם אֶחָיו

וְשַׁבָּת הַמַּלְכָּה נִכְנְסָה אִתּוֹ.

בַּחַלּוֹן הָיָה אוֹר הַלְּבָנָה

חוֹפֵף מִתּוּק דִּין עַל סָבִי מִמֶּרְחָק

נֹעַם שֶׁל חַג

אוֹר חֲלָבִי.

הָאוֹר הִגִּיעַ עַד לַדֶּלֶת,

נִכְנַס לָגַעַת נִחוּמִים בְּפָנָיו שֶׁל סָבִי.

סַבָּא אָמַר:

"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת,

טוֹב לְהוֹדוֹת…"

וְשָׁמַע בְּכִי חָנוּק שֶׁל הַמַּלְכָּה

סָבָתִי, נְשִׁימוֹת וּרְעִידוֹת.

הָרַב עָמַד עַל הַתֵּבָה

דָּרַשׁ דִּבְרֵי תּוֹרָה עַל הַדִּין,

אָמַר הַלְלוּיוֹת

וְהַנָּשִׁים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים כִּסּוּ פְּנֵיהֶן

וְזָרְקוּ עַל רָאשֵׁי הַגְּבָרִים

סֻכָּרִיּוֹת.

ולסיום, זה שירו של הרצל על סבתא, האם השַכּוּלה:

סבתא קולה נדם, ולא נִחם / הרצל חקק

לֹא קוֹל, רַק הֵדִים

עִנְבָּל שֶׁל פְּעִימוֹת, הֵיכָן הַיְּלָדִים.

פַּעֲמוֹנִים בּוֹכִים בַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ, בְּאוֹתוֹ חַג

דְּמָעוֹת, שָׁבוּעוֹת. שְׁנַת 1941. זְמַן הָעוֹלָם

נֶחֱרַב. דָּם זָב. חֵילוֹת וִישִׁי מוּבָסִים

בְּלִי קְרָב. הִיטְלֶר לְרוּסְיָה הָלַךְ

וְקָרַב. טַלִּיתוֹת

יְהוּדִיּוֹת לַטֶּבַח. וּשְׁכוֹל.

אָבְלָה נָבְלָה בָּבֶל. הַכֹּל.

בְּפַעֲמוֹנִים הוֹדִיעוּ הַנָּאצִים בְּעִירָאק:

"עוֹד יָבוֹא לָכֶם חַג עָקֹב מִדַּם. בְּשַׂרְכֶם

יְנֹאַץ בְּמִשְׂרְפוֹתָם. אַבּוּ נָאגִ’י (הָאַנְגְּלִים)

שֶׁלָּכֶם אֵינוֹ. נָדַם. וְרוֹמֶל חַיָּלָיו לִרְבָבוֹת.

יָא רוֹמֶל, רוּץ לְטוּבְּרוּק.

פַּעֲמוֹנֵי שְׁוָקִים. רוֹמֶל כָּבַש אֶת טוּבְּרוּק. וְהַנָּאצִים

מוֹכְרִים בְּבַגְדָּאד כָּל חֵפֶץ בְּשֵׁם טוּבְּרוּק.

לֶחֶם טוּבְּרוּק. שְׁקֵדִים טוּבְּרוּק. יַיִן טוּבְּרוּק.

דַּמְכֶם יָא יָאהוּד טוּבְּרוּק.

עַגַּ’ל כַטְוָ’אתָאק יָא רוֹמֶל, (הַרְחֵב צְעָדֶיךָ, יָא רוֹמֶל),

רְמֹס רוֹמֶל וַהֲרֹג.

חַג חָדָש נָחֹג. תַכֶּה הַחֶרֶב יְהוּדֵי אַבּוּ נָאגִ’י

עַד קֶרֶס הָרָעָה, יָחֹגּוּ קְרִיעָה

זְמָן וְשָׁעָה, מַתַּן שׁוֹאָה.

סָבָתִי תּוּפָחָה, עֵינֶיהָ דִּמְעָה וְיָם. בָּנֶיהָ

נוּרִי וְאַבְרָהָם אֵינָם.

מֵאָז חַג הַשָּׁבוּעוֹת יוֹשְׁבָה שִׁבְעָה.

קָרוּעַ לְבָבָהּ. וְאַל בִּגְדָּהּ.

צְעָדֶיהָ מְדַדָּה, יוֹנַת אֵלֶם.

חַג מַתָּן וְהַכֹּל נִלְקַח.

תְּפִלָּה נוֹפֶלֶת.

חַג עָצוּב.

מָתַי יָשׁוּבוּ.

מָתַי יָשׁוּב

וְנִחַם. יִזְכֹּר סְגֻלָּתוֹ, בָּנָיו, בָּנֶיהָ, לִבָּהּ

הַמְּיֻתָּם.

הֵן קֹדֶש. וּמַלְכָּהּ כְּמוֹ רָחַק:

הֲלֹא שׁוֹמֵר בָּנַי, הֵן פַּחַד יִצְחָק.

הֲלֹא הַסִּילָאן עַל הַקָּאהִי טֶרֶם יָבַש.

אֵיךְ תַּחֲרִיש, עַמִּי נֶחֱרָש.

צַהֲלַת טוּבְּרוּק

וְעַמָּהּ נִכְבַּש.

"עַם גּוֹלֶה, עֻזּוֹ לֹא שָׁב,

שְׁכוֹל זָב", שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת. קוֹלָהּ.

יִשָּׁמַע שׁוֹפָר, יְבַקַּע תַּחֲנוּנִים.

פַּעֲמוֹנִים.

"אֵיךְ נִתְכַּבֵּס לְיוֹם תּוֹרָה קָדוֹש

וּכְבָר שָׁבוּ לָנוּ יָמִיּם נוֹרָאִים?".

יש זיקה בין תאריכים קובעים בחייהם של הכותבים ובין התכנים של כתיבתם. הזיקה מוצגת כמשל ונמשל.

כל אדם מחפש את פֵּשר חייו, והסימנים שהוא מבקשים מתווים לו את הדרך. כאשר לאדם יש מגדלור של משמעות לחייו, הגובה הרוחני הזה מעניק לו אופק מאיר לכוון את גורלו. לפעמים בשנים הראשונות המעצבות נדמֶה לאדם, שהוא נולד לעולם של כּאוס, ויהיה עליו תמיד לגשש בשבילים של חוסר ודאות. 

במהלך המסע הרוחני הזה מתמודד האדם עם השינויים, עם התכנים המובילים, ובמהלך המרתון הזה הוא מגלה את הסמלים של חייו, את המְשָלים של קיומו. שביבי חיים מתחברים, מוארים, באותה תודעה של רציפות מתבהר התוהו. קם ומבליח ניצוץ, מאיר כלִבנת ספיר בוהקת. את זה קשה לכבּות, הולכת ונגלית לו המשמעות של המשל בחייו.

מן החומר והמעשים נוצקת רוח. נבראת הבנה של הקורות. אור בוקע לעתים מחורבן. מאובדן. הפֵּשר שהוּאר הופך לסֵפר. לשירה שיודעת לְאן.

לְאַחַר הַלֵּדָה בָּאִים הַשֵּׁמוֹת

הַשֵּׁם זוֹכֵר לְפָנִים וּלְאָחוֹר

זֶה טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם.

מְנוֹרַת שֶׁמֶן עַתִּיקָה דּוֹלֶקֶת בָּאוֹר

כִּי הַשֵּׁם הוּא הַנֶּפֶשׁ 

הוּא הַסֻּלָּם. 

(מתוך: השמות זוכרים / בלפור חקק)

כשאנו מגלים את המשמעות של המשָלים המקיפים אותנו, אנו יודעים עד כמה יש להם כוח להניע אותנו, ועד כמה מעשֵׂינו הם הנמשל שאנו בוחרים להיות. אותו אור שנחלץ מן השבר והאפר יהפוך לגווילים, לסֵפר. החיים ומשמעותם הם על קו התפר.

החיבּור של אותם חֶבלי לידה וייסורים למשמעותם הנשְׂגבת – זו הדרך להבין תקומה, גאולה. כוח טָמיר מוביל אותנו, מחבֵּר את הזמנים.

חַיֵּי הַדּוֹרוֹת שֶׁקָּדְמוּ

קָמִים, מֵזַח עַד, דִּבְרֵי הַיָּמִים.

שְׁבָבִים בִּכְאֵב, גֶּזַע דּוֹרָם חָטוּב.

סִפּוּרָם מִלִּבָּם בְּשִׁירִי כָּתוּב.

שְׂפַת הַקּוֹרוֹת יִקְרַת סֵבֶל וְיִעוּד,

וּבָאתִי לָתֵת לָהּ מַתְּנַת הַנֶּפֶשׁ,

נִגּוּן חַיִּים לְעֵדוּת. הַיַּלְדוּת.

וכך השיר מסתיים:

שִׁירָה מִתְּהוֹם, תְּאוֹם

אַל תְּאוֹם, סְנֶה וָשַׁל, תָּשִׁיר.

פֵּשֶׁר יָתוֹם, מָשָׁל וְנִמְשָׁל.

(מתוך: שפה תגאל משל ונמשל / הרצל חקק)

מחד גיסא, יש צו שלוקח אותנו קדימה, אל על. זו תחושה שהמשל הוא גזירת גורל, “מַכְּתוב”. מאידך גיסא, המודעוּת לקיומם של סמלים אלה בחיינו מעניקה לנו שליטה באתוס הקורם גידים, והם קמים להגיד. במשל ובְנמשל.

הזיקה לדורות קודמים, השלשלת שנושאת המשפחה. קשה שלא ללכת בעקבות הרוח הגדולה הזאת. עין פקוחה מלמעלה, איתנו בדרך הארוכה. ויש מַסע שיוצר מַבָּע. כתיבתנו חייבה אותנו להתבוננות בחיינו כמשל, בִּכתיבתנו כנמשל. 

מסָע ששָאב אורות ממַסָה מאירת דרך: כבר בצעירותנו נחשפנו לספרו של ארנסט קסירר,“מסָה על האדם” והֵבַנו, שמוֹתר האדם מכל היצורים בעולם. זו מהותו, גדולתו, כוחו במילים, הֱיותו של אדם יוצר סמלים. זכרנו את ספר תהילים, ותחסרהו מעט מאלוהים. תעצומות תרבותו הן ביטוי

לכושרו של האדם לחשיבה סמלית. 

רוחנו נוצקה מכַּנפי הרוח האֵלה. כך ראינו מראשית דרכֵּנו את הסמליות בחיינו, מאירה באור יקרות מֵעבר לעובדות הגלויות. גילוי המשלים והסמלים העֱניק לנו משמעות לחיינו. מאז לידתנו, המשָלים שהקיפו אותנו היו קפסולות, שבתוכן היו צפונים חיינו. משעה שנחשפנו למשָלים הללו, פענחנו לאיטנו את פשר חיינו. 

סמליות המשלים האלה יצרה חישוק נעלם, חיבוק בין לבבות רוטטים: 

קשר בלתי נשכח בין הדורות, בין החיים ובין המתים.

ראו נא כיצד חיבור הזיכרון לעצמאות בחיי מדינתנו מעניק מובן לחיינו כאן, כך הֶעבר לא ניתַק מההווה. המשל והנמשל מחבּרים בין צער לתחושת פּדוּת.

כמשוררים, צמחנו מן המשלים, שנחשפו לפנינו. המובנים הנסתרים נתנו קריאת כיוון למסע שלנו: בָּנִינו בשירתנו משמעויות חדשות, מיתוסים חדשים, שלא היו קיימים אלמלא מעטפת הסמלים אֵליה נולדנו.

ככל שגדלה והתפזרה הסביבה האנושית, הלבבות נותרו צמאים למים ששתינו מאותו סלע, מאותו סמל מחבֵּר. כך עלתה קרנם של סמלים בשמירה על המשותף ובאיחוד. 

מְשל הסנֶה שאינו כָּלה הלך איתם לאורך דורות, הסנֶה הפך סמל לנצחיות. עַם הסמלים ידע, שגם בריחוק מן המולדת יש לו יכולת לשרוד בכוח שלשלת המילים. כך שר ה' ליוויק בשירו ‘אייביק’: ואני שָם בוער ואינני אֻכָּל - / אני קם וממשיך הרחֵק הלאה'. 

למדנו מאבותינו את החלום הבוער לָנצח, את רֶמץ הגעגועים. בכוח התשוקה ידע העם לסבול בדרך הארוכה. היטב הבין, שיש חיים אחרי האֵבל, שיש תקומה מן הסֵבל. עַם ואָדם - יש בכוחם להיחלץ מן השֶבר. לצעוד בעוז לעֵבר. סיפור החיים, שהוליד אותנו, היה מושתת על חלום גאולה ועל מֵמד טראגי. הפצע השותת לא הוביל לתבוסה, האתגר הפך להתעלוּת נפש. לקום מתחושת האין מוצא, לְבוקר חדש, לנוגה היקיצה. את המטֶה הפלאי הזה ירשנו מן הסָבים, ממורשתם.

אָכן שליחים היינו, ולַדור שהוליד אותנו, קמנו להיות לפֶה, לומר בקול ‘הנְני’. הלפיד שעבר לדורנו הנחיל לנו אמונה בניסים, שיֵש תכלית לכל המעשים. גם אם יש ניסיונות בדרך, צללים בַּפרוזדור – יש לנשמה אתגר וצוהר אל האור. אכן זו הדרך להגיע לַישועה הרוחנית, אַל נָלין, ניאבק עד הטרקלין. החורבּן והגאולה שזורים בדברֵי ימינו, וכעם עקשן שילמנו מחיר, שילמנו בדָמינו.

מעשינו וכתיבתנו היו הנמשל, והנמשל הרחיב את המשמעות של המשלים והסמלים, שאֲליהם השתייכנו. בְּצד התחושה של ‘מכּתוב’ או ‘יד אלוהים’, ראינו את הֱיותנו שליחים שקיבלו באהבה ייעוד: קמנו לכתוב את המשָלים מחדש. המסע העֱצים את התחושה הנשְׂגבת: ‘קול קָרא והלכתי’. הכיוון נשא את החיים אל על, אותו רצון לאומי בּוער ואיננו אֻכּל. לשְביב הנֶחמה הזה היה כוח אדיר: אורוֹ טָבַע חותָם על מכלול חיינו. וכמובן, על היכולת לעַצב את מבָּענו, השקפתנו.

הולדתנו כמשל

נולדנו בתש"ח, שנה מכונֶנת בהיסטוריה של עם ישראל. לאחר 1878 שנים של גלות (מאז חורבן בית שני בשנת 70 לספירה), הכריז העם על ריבונותו בארצו הקדומה. שנת 1948 סימנה מפנה: חזרתו של העם היהודי כריבון להיסטוריה, כמחולל האירועים של תקומתו ולא רק כעם פסיבי בגלות, עם ללא שליטה על גורלו בהיותו תחת ‘שעבוד מלכויות’.

נולדנו בבגדאד שבועיים לפני הולֶדת המדינה וההכרזה על עצמאותה. האיש שחולל את המפנה 

והכריז על העצמאות היה דויד בן גוריון. ההשראה שלו הגיעה אלינו, נטעה חזון. לא שכחנו כיצד ראינו אותו מגיע לשוק מחנה יהודה בבגדי חאקי ומטיף את תורתו בפני קהל קשה יום.

לימים, כשנוצר קשר אישי בינינו ובינו, עִם בחירתנו לחתני תנ"ך עולמיים לנוער, הגענו אליו לביתו בשדה בוקר. ויותר מזה, גם קיימנו חליפת מכתבים איתו. במכתבו הראשון אלינו, הוא כתב:

"ידועה הוקרה עמוקה לַאביכם שֶנתן לכם שני שמות אלה שמילאו תפקיד גדול בחידוש מדינת ישראל, ותשתדלו להיות ראויים לְשם זה (מכתב, 4.12.1970). 

הלידה שלנו סמוך לעצמאות תש"ח הובילה את אבינו עזרא, שהיה פעיל במחתרת הציונית בעיראק, להעניק לנו את השֵמות הרצל ובלפור. רוח הימים יצרה משק של היסטוריה, ציפייה לגאולה. לידת המדינה בישרה את התמורה בגורלו של העם. שרידי חרב שנאבקו בגלות שבוּרי־גֵו נשאו ראשם בגאון. העם קם להציל עצמו, וידע להותיר לכולנו ייעוד, לתַעד, להתכתֵב.

הורינו קיבלו מַשׂוּאה מן הדור הקודם, להמשיך חזון שעודו בועֵר, לתת משמעות לַקול המבשֵֵׂר. הַענקַת שם ליילוד היא רגע של משמעות בחיי הורים. סבא מורד (מרדכי) חקק ביקש להעניק לנו שמות עבריים: אלדד ומידד. אבינו עזרא ביטא תמורה והתחדשוּת ורצה לתת כבוד לחלום הציוני. מנֶגד - סבא מורד ביטא את היהדות המסורתית והוא ביקש לקשור אותנו עם פסוקי התנ“ך ועם דמויות תנ”כיות. 

באופן טבעי, השֵמות שניתנו לנו: הרצל ובלפור. אלה השמות שניצחו במאבק. אך מתברר, שהלפיד הקודם לא נזנח. בהיותנו בני עשר, החלטנו לא לוותר על השמות אלדד ומידד. כל אחד מאיתנו פָתח מחברת שירים, ועליה שני השמות. כך התחילה הקריירה הספרותית שלנו. על העטיפה של המַחברות הופיעו השמות יחד: הרצל־אלדד, בלפור- מידד. בבגרותנו, הגענו אל משרד הפְּנים לקבל תעודת זהות. הפעם, השינוי הזה הפך להיות רשמי. שמותינו הוסבו לשמות המלאים יותר: הרצל־אלדד, בלפור־מידד. אכן ידענו לשאוב מאבותינו אורות, לבחור בסמלים, בחיבור של כל הדורות.

הנמשל: הציונות והיהדות

לכאורה, זה סיפור טריביאלי. אך ככל שחלפו הימים וגיבשנו דעתנו על המתח בין הציונות ליהדות, הֵבנוּ שאירוע מתן השמות היה למקל שָקד נבואי, לאות וסימן, לחיים שהם בחזקת משל: 

הוויכוח בין הסב והאב על מתן השמות סימל את הוויכוח בין הציונות ובין היהדות המסורתית, כפי שהתקיימה במשך דורות. היהדות המסורתית חיכתה למשיח, לגאולה בידי שמים, ועם הזמן איבּדה את היכולת המעשית לפדוֹת את העם מגלותו. הרעיון המשיחי יצר חוסר אונים. התאבנות, ויתור על ההירתמות להיגאל. 

אל נשכּח את האבנים שעצרו בעדם: כך מדרש “שלוש השבועות” שחיזק את הפסיביות הגלותית, שלא לעשות בפועל דבר: מכאן הוטל איסור של “עלייה בחומה” (עלייה המונית), איסור של “מרידה באומות” (פעולות בלתי לֶגליות שיקדמו את השִיבה לארץ ישראל), וכן שלא “ידחקו את הקץ” (שלא יעשו פעולות לקירוב הגאולה).

היהודים חיו את שעבוד המלכויות ואת ‘שִׂנאת היהודים’ (אנטישמיות) בגלויותיהם, ורק בעידן האמנסיפציה ופריחת הלאומיות, הם גילו, שלא ניתַן עוד לקיים חיים בגלות, וגם ההתבוללות אינה פתרון. המשבּר של משפט דרייפוס הניע את ב"ז הרצל לגבש את תפיסתו המדינית ולהציע ‘תכנית חילוץ’ לעם היהודי כדי להשיבו לארצו.

בנמשל של סיפורנו, אבינו ייצג את הציונות והסָב את מסורת הדורות ואת הנאמנות לַמורשת היהודית: בחירת שמות מן התנ"ך הייתה מקובלת, והעלייה לתורה בבית הכנסת נעֶשתה בשמות עבריים. נכון, במאבק הסמוי בין הסב והאב ניצחה הציונות: נבחרו השמות הרצל ובלפור. 

הרב אליהו דסלר כתב ‘האדם יוכל לדעת את האמת, אִם אך יִרצֶה’ – מאמרו ‘ביטחון והשתדלות’.

הציונות הבינה זאת אחרת, קמה לתת תקומה של אמת. להשתדל להיגאל. במציאות ההיסטורית פריצתה של הציונות כתנועה מדינית וגם רעיונית היה בה ניצחון, וגם הַתרסה כלפי הפסיביות היהודית במשך דורות. במידה מסוימת, הזרמים הציוניים השונים ראו עצמם כתחליף תרבותי ליהדות הישָנה. אך המציאות הוכיחה, שזו הייתה ראשיתו של תהליך: הציונות קמה כמרד ביהדות, אך המרד לא הגיע להשלמתו ולַניתוק בין היריבות הרעיוניות. באופן דיאלקטי הציונות יצרה מרד לְשם המשך. כדי לחולל את שיבת ציון בפועל, נוצרה סינתזה שבָּה הן חיות יחדיו. 

אחות חָבְרה אל אחותה: המֶרד לא היה מרד לְשם ניתוק, אלא לשם חיבּור לָרכיבים מן המסורת העתיקה: תשוקה מתחדשת לשיבה אל הארץ הקדומה (ישראל) ואל השָׂפה הקדומה (עברית).

נחזור לסיפור לידתנו ולַמשל: באופן דיאלקטי - גם אנו לא השלמנו עם דחיית השֵמות המקראיים שהציע סבא, ובגיל עשר כתבנו על מחבְּרות בית הספר את השֵמות: הרצל–אלדד, בלפור־מידד. בכך נוצרה החברותא המתבקשת בין השמות הרצל ובלפור עם השמות אלדד ומידד. בהגיענו לבגרות, ניתַן לזה תוקף בתעודות הזהות של משרד הפנים. התחברו הזמנים, ההיסטוריה והנבואה, ואכן כן, החורבן והישועה.

משמעות השמות

יש קשר בין השמות הרצל ובלפור: הרצל בספרו ‘מדינת היהודים’ (1896) חלם לקבל 

צ’ארטר ממעצמה בינלאומית, ומשם תיפתח הטובה. כך תינתן גושפנקא פוליטית לְשיבת היהודים לארצם. מסעותיו של חוזה המדינה לשולטן התורכי ולקיסר וילהלם השני (ואישי ציבור אחרים) נועֲדו להציע תכנית להֲשבת היהודים למולדתם. פגישה משמעותית מאוד התקיימה בירושלים ברחוב הנביאים 42, בהגיעו יחד עם משלחת ציונית אל הקיסר וילהלם השני. במחנה האוהלים הקיסרי נפגש הרצל עם הקיסר כדי להשפיע עליו להוביל להחלטה זו. באופן סמלי ממש, הפגישה התקיימה ב־2 בנובמבר 1898.

19 שנים אחר פגישה זו, מימש בלפור את חלומו של הרצל: הוא נתן את ‘הצהרת בלפור ' (2 בנובמבר 1917), שהיא בפועל ברוח חזונו של הרצל לְקבלת צ’ארטר בינלאומי על הארץ. בלפור שימש אז שר החוץ של הממשלה הבריטית, ראש הממשלה היה דייויד לויד ג’ורג’ והמלך באותם ימים היה ג’ורג' החמישי. בלפור הזדהה עם הרעיון הציוני, ואף נכח בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

באופן הומוריסטי ניתן לומר: הרצל ובלפור לא נפגשו, אך אבינו קיים את הקשר ביניהם ובין חלומותיהם. הם עמדו להיפגש בשנת 1903, כשהרצל הגיע לממשל הבריטי לפגוש את בלפור, אך הרצל נפגש אז רק עם שר המושבות צ’מברליין. באותה שנה, שימש בלפור ראש הממשלה של בריטניה, והוא הציע לַתנועה הציונית פתרון מדיני באוגנדה, עקב פרעות קישינב. הם לא נפגשו, אך אבינו הפגיש אותם כתאומים זהים.

יש גם קשר בין השמות אלדד ומידד: על פי ספר ‘במדבר’, הם היו השניים שלא זכו להיכנס לאוהל מועד, ולכן הם ‘התנבאו במחנה’ (במדבר י“א, כ”ז ). הם זכו לדאבון ליבם לְיחס מנוכּר ועוין של יהושע בן נון, שפונה אל משה: “אדוני משה, כְּלאֵם”. אך משה ברוב נדיבותו אומר: “מי ייתן כל עם ה' נביאים” (במדבר י“א, כ”ט). באורח סמלי, גם סיפור העוינות לנו וניסיונות ההַדרה שלנו ממעמד של ‘מתנבאים במחנה’ היה בעינינו נמשל לסיפור המקראי.

לסיום:

מאז לֵידתנו אנו חווים את סיפור חיינו כמשל, שיש לו נמשל.

ובעקבות מה שכָּתבנו בַּפסקה הפותחת:

כאשר אדם מגלה את הסמלים של חייו, את המְשלים של קיומו מתבּהר התוהו - והנה ניצַת סיפור של דור, וַיהי אוֹר. נחה הרוח על המשורר והנה הוא מגלֶה את המשמעות של המָשל בחייו. גם זה מכּתוב עכשיו, זה גם נכתב.

כשאנו מגלים את הצופן של המשלים המקיפים אותנו, הלב מיטיב להבין, עד כמה יש להם כוח להניע אותנו, ועד כמה מעשינו הם הנמשל, שאנו בוחרים להיות.

דברי הימים הובילו את עמנו בדרך של תלאות, והניצוץ האיר שביל לגאולה, להבנת התקומה הגדולה. סיפור חיינו קלט מן האודיסיאה הזו את המשמעות והאורה, ובשירה שלנו למדנו להבין, שהתמזל מזלנו להיות ילדי גאולה. לישועה ולשליחות יש עוצמה אדירה. אין דרך חזרה.

המאמר עלה לאתר היוצרים ב־16/6/2025

זהותנו היא שילוב של ציר המקום וציר הזמן. ארץ ישראל היא המקום, ובדורנו מימשנו את ‘שיבת ציון’. זהות של מקום עדיין אינה זהות שלימה. רצף הדורות של העם הוא זהותנו, המשכיות הקיום לאורך הזמן מימי קדם עד ימינו.

במסכת אבות למדנו: דע מאין באת ולאן אתה הולך.

כל הדברים שכתבנו באו לענות על השאלה: מי אני? מי אנחנו?

יצאנו לדרך להכיר את עצמנו ואת עַמנו. את זהותנו. הדרך התחוורה לנו כּכל שכתבנו את עצמנו וביקשנו לדעת, לאן פנינו מועדות.

בדורֵנו שב העם שלנו אל ארצו, לאחר דורות של הֱיות בניו פליטים בארצות זרות. השאיפה לשוב אל הארץ המובטחת התממשה, הגשימה חלום לכל הגולים השבים לארצם. ואכן זו הייתה חֶלקת אלוהים להם, ארץ לא מוּשגת במשך דורות.

תקופת הגלות לא נשכּחה, הצל הכבד שלה נשאר כתמרור אזהרה: פעמיים בהיסטוריה היהודית חווינו את “שיבת ציון”, אך לכולנו ברור, שזהו הבית האחרון. עלינו להישמר מכל משמָר, עלינו לשלב ידיים באחדות משותפת: למנוע חזרה אל ימים אפלים של גלות, כי לא תהיה עוד שיבת ציון שלישית בְּעולם מסוכסך ואכזר.

גם בהיותנו בגלות הטבענו חותם על הציביליזציה האנושית: עם יצא לגלות וסֵפר בידו. התנ"ך היה לנו לשְׂפת אֵם של זהותנו, ושיבת ציון הייתה העֶרגה שקָרמה עור וגידים: התנועה הציונית מימשה את החלום, חלום שלא ייגמר. מהפכה בסדר היום הלאומי שלנו: חזרה להיסטוריה, חזרה לריבונות, קיבוץ גלויות. מהפכה של עם נֶצח שאינו מפחד מדרך ארוכה.

מתי יושלם קיבוץ הגלויות? “אף על פי שיתמהמהַ, עם כל זה אחכֶּה לו”.

הגלות - מעבר היבוק אל ארץ ישראל

במשך דורות שמרנו בלבנו את הנבואות ואת ההבטחה “אל תירא עבדי יעקב”. הגלות הייתה לנו מעֲבר היבּוק, תקופה שבה שָׂרדנו במאבק על הקיום. ליעקב נאמר: “כי שָׂרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל” (בראשית ל"ב, כט). מן המאבק הזה נולד השם: ישראל. קמנו לדרך הגאולה, כי עלה השחר.

גם אנו עלינו כפעוטות מבגדד, ילדים יהודים מארץ נכר, וכאן היינו כולנו “ישראל”: שָׂרִינו ויכולנו והגענו לָארץ היעודה.

יעקב נותר לאחר המאבק ביבּוק “צולע על ירכו” (בראשית ל"ב, לב). כך עַמנו עבר את מוראות הגלות בכל תפוצותיו, הגיע לכאן צולע על ירכו, מבקש גאולה אמיתית, מבקש לקומם עצמו ולשוב אל ההיסטוריה כשהוא שָלם. שיבה אל הריבונות ואל העצמאות לארץ הקֶדם ולשְׂפת הקדם.

האוצר לא נשכח.

מה קיבלנו מאוצרות העבר?

כמה שנים לאחר קום המדינה, כתב פרופסור יוסף קלויזנר חוברת בשם ‘ישראל לאן’ – ובהארה פנימית מיוחדת ניסה לבקש את הדיוקן הרוחני של המדינה בראשית דרכה. האבחנה שלו מובילה אותנו למשמעות של חג השבועות: “מדינת ישראל דומה ליציאת מצרים מבלי להגיע למעמד הר סיני”. בן גוריון ראש הממשלה הראשון אכן ניסה להציב מטרה רוחנית – ‘להיות אור לגויים’. מאז אותם דברים חודרי לבבות, אנו כעם במדינתו מבקשים את ‘תעודת הזהות’ שלנו.

האוצר נשאר ולא נשכח.

אנו חוגגים במהלך השנה שני חגים המבטאים את השאיפה לחירות: חג פסח שהוא “חג החירות”, ויום ה' באייר שהוא ‘יום העצמאות’ (בצד ‘יום הזיכרון לשואה ולגבורה’). בהדרגה שודרג השם והוא נקרא “חג העצמאות”. הוא אינו מן התורה, אך זכה להיות “חג”. לכאורה, תמוה שאנו נזקקים לשני מועדים בשנה, שבאים לבטא אותו רעיון: יציאה משעבוד לגאולה, היחלצות ממצב של עבדות ושעבּוד אל מימוש הכמיהה – כולנו בני חורין, בוקר של יום חדש. כי עלה השחר.

אך אין זה מקרי: כל שם מבטא צד אחר בזהותנו כיהודים בדורנו. חג החירות, שצמח מתוך פסוקי התורה בא לבטא את ציר הזמן בזהותנו, את הקשר שלנו לכל דורות היהודים, שקדמו לנו. זהו חג יהודי. חג העצמאות בא לבטא את ציר המקום בזהותנו: זהו חג ישראלי. המילה ‘עצמאות’ מזוהָה עם הקמת מדינת ישראל, וביום ה' באייר באה לעולם “הכרזת העצמאות”. היא נחתמה בשמה: “מגילת העצמאות”.

לאורך גלותנו שמרנו על נאמנות לשלשלת היהודית, מתוך דבקוּת בייעוד משותף. הָרַף הגבוה היה תיקון עולם במלכות שדַי, אך גם אלו שראו עצמם דבקים בתיקון עולם במלכוּת אדם, לא ניתקו מן הירושה היהודית. לא קל להיות יורש, ושבעָתיים קשה לַיורשים כולם לדבוק באותה ירושה. אבל הערבות ההדדית קמה לחיים. ההזדהות עם שותפות הגורל היהודית ועם ירושת הדורות מאירה באפלה, יש בכוחה לתת מקום לאחדות גם בתוך תרבות של מחלוקת.

כולנו שותפים לירושה העברית לאורך דורות, ודרך המילים העבריות הללו אנו מפענחים את הירושה הקרובה ללבנו. המילים חכמות הן, ואנו ההולכים בעקבותיהן מגלים את עצמנו ואת זהותנו.

היינו כחולמים, אבל קמנו בעקבות הסיפור מדורי דורות. יונקים מכל היצירה היהודית, יוצרים עולם מנכסי קדם. וכך ראה זאת ביאליק: “חלום הרץ אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המילה, הפרח אל הפרי” – ‘הלכה ואגדה’.

החיבור הרוחני־התרבותי מכונן את התיקון. החוויה של “שרית עם אלוהים ועם אנשים – ותוכל” מתקיימת תמיד, ואינה מעמד חד פעמי. רק ההזדהות עם המורשת המכוננת הזו כחוויה יומיומית – זה לה מְקור החיוּת. הפואטיקה הרוחשת הזו מחזקת בנו את שותפות הגורל של היותנו “ישראל”. 

המשורר הלאומי היטיב באותו מאמר לקבוע, כי ההכרעה אינה תלושה מצירי חיינו, אותה “צריך לבקש מפי החיים וההיסטוריה. אנו מאשרים שוב ושוב ש”ישראל" אנו. כל נכסינו הם כמטֶה מוביל ומנחה לחיינו. בלשונו של ביאליק": “אם מטֶה האלוהים בידכם – מקור החיים בלבבכם”.

אנו דור שאינו חדל מלהתכתב עם אבותינו. “ניתנה ראש ונשובה” – כך אמרו הדורות - ולמדנו מהם לתת חיינו להמשך היצירה האנושית, למלא אופקינו בתוכן חדש. כל יהודי שחווה את המאבק על זהותו, כותב את המדרש שלו על מדרשי הדורות שקדמו לו. הוא בונה נדבך בזהותנו, לא נדבך במגדל בבל, כי אם במגדל ישראל. בדורנו שַבנו אל נחלתנו ואל שְׂפתנו כדי להמשיך את הזהות הקדומה: מתחברים לארצנו הישנה. א“ד גורדון האמין, כי השיבה האמיתית היא “אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו”, כתבי א”ד גורדון, כרך א', עמוד 232. הרי לנו מעגל קסמים שיש בו גוון אישי וגוון לאומי. ההולך לארצו -שב לזהותו.

השיבה אל עצמנו

האל אומר לאברם: לך לךָ מארצך ומולדתךָ. הפרשנים פירשו: “לך לךָ”, כלומר: לך אל עצמך. כל ימינו אנו בתהליך של חיפוש זהותנו, הליכה בעקבות האתוס של העם: הארץ, השָׂפה. ציר הזמן מציג לנו את היהדות, ציר המקום מציב בפנינו את הישראליות. היהדות היא זהותנו הלאומית, זו השיבה אל עצמנו. הישראליות היא האזרחות שלנו, המסגרת המדינית.

המיעוטים החיים בארץ שותפים לנו במסגרת האזרחית, אך לא בשותפות הלאומית.

אנשי צבא שהביעו מורת רוח על מפקדים שקוראים פסוקי תנ“ך ערב יציאה לקרב, הביעו הסתייגות מן התנ”ך ופסוקיו. “ומה אתה נהגתָ לומר לחיילים שלך?”, שאל המראיין. “אני אומר להם: אנו נלחמים על הבית”. מול תופעה זו אנו חשים שמשהו השתבש. אכן זה ביתנו, אך הגענו אליו כבית שלנו בזכות התנ"ך. רק ציר הזמן מעניק לנו את השייכות: לא רק לָארץ כמקום, אלא גם אל הֶעבר היהודי – ‘סימני הדרך’ עודם מלֵאי חיים, הם מובילים לארץ הזאת.

היאחזות במקום, במדינה - אין די בּה לעצב זהות זו: המדינה היא מסגרת, היא אמצעי. היעד שלנו הוא לשמור על השותפות הלאומית שלנו, על הברית, על הארץ המובטחת. מקומֵם להיווכח לא פעם, שדווקא יהודים ישראלים מערערים על כך, ולעומתם יש הכרה במורשתנו – בקרב האומות.

אל נשכח, זכות התנ"ך הוכרה בהצהרת בלפור, בהסכם המנדט (1922, בוועידת סאן רמו (1920).

 זכות התנ"ך מחייבת את היהודים בארץ לקלוט כעולים את היהודים שעודם בגולה. המשימה של “וקיבּצתים” הובילה לחקיקת ‘חוק השבות’. השייכות הלאומית מכוח העבר המשותף רואָה במעֲתק מן הגולה לָארץ תזוזה טקטונית בהיסטוריה של העם: הבאים אלינו הם “עולים” ולא “מהגרים” בלבד. 

הבנים השבים לגבולם מקיימים במעשה הזה עלייה בסולם האומה: לפנינו הַמְראה, עלייה רוחנית מארץ הנכר אל הארץ היעודה. אל זהותם השלימה: זהו חיבור של הזמן היהודי עם המקום היהודי: ארץ ישראל. זה החיבור ההכרחי. כדברי י"ח ברנר – "מה לנו העבר שלנו – אם עבר איננו. אם לנו אין עבר ואין עתיד – אלא הווה על הווה – ימי הביניים?! – כל כתבי ברנר, כרך ב', ‘מתוך מכתב ארוך’.

לא פלא שהיהודים בגלותם חיו חייהם לפי העונות של ארץ ישראל, ולא לפי העונות של מקומות מגוריהם. הם גם לא יצרו זיקת מולדת לארצות גלותם, גם אם חיו שם אלפי שנים. אבות אבותינו בבבל (עיראק) חיו שם מאז חורבן בית ראשון ובית שני, ולא יצרו זיקת מולדת למקום. שפת אבותיהם רחשה בהם, שימשה להם עוגן אל ארץ ישראל, אליה נכספו. הם התפללו לעבר ירושלים, קראו את ‘ברכת העונות’ (בתפילת ‘שמונה עשרה’) לפי העונות של ארץ הכיסופים, ולא לפי העונות של מקום מגוריהם.

קהילת זיכרון

מאז ראשיתו של העם, הוא פעל כקהילת זיכרון, קהילה שדבקה בזיכרון ההיסטורי. על כך אמר הבעל שם טוב “בזכירה סוד הגאולה”.

מן הסיפור של אומתנו, למדנו שהיותנו ‘עם אחד’ זה סוד קיומנו. ברל כצנלסון ידע לבטא זאת במדויק: “כי דור בדור ימרוד – זה מדרך הטבע. - - - אולם כי דור יינתק, כי דור יהיה כלא היה – זוהי קללה מיוחדת…דור שאינו מכיר את אביו, אינו מכיר את עצמו, אינו יודע מה יָרש וּבמה מָרד” – ברל כצנלסון, ‘קודמֵי קודמֵינו’.

זה סוד השיבה, הגעגוע הנצחי: בגלותם לא ניתקו אבותינו את עצמם מן המשפחה היהודית - ולא התחברו לחוליות ההיסטוריות של העם בקרבו ישבו. נכון, בכל דור חהיה גם מורך, ייאוש, וצנח לו עוד זלזל. אכן, היו יהודים שהתעייפו מן המסע הארוך וממשָׂא הזהות. ‘נפולת’ זו נטמעה בשרשרת לאומית של עם אחר. נבלו מעץ החיים שלנו, יאה להם שמם - “מתבוללים”.

בכל דור, ידע היהודי שלא קל להיות יורש. זה חייב אותו לשמור על מורשתו ועל ההמשכיות היהודית. הוא נשא את משא הזיכרון כחלק מייעודו של העם. המשא היה לא קל, ולכן כל יהודי בכל דור בחר מחדש (!) את זהותו.

בסיפורו של חיים הזז “הדרשה”, גיבור הסיפור יודקה אומר:

“לא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו. כמו שהם היו מְכַבּים לנו את המנורה בשבת וחולבים לנו את הפרה בשבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכּם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם. אבל היא לא שלנו, לא שלנו כלל וכלל! משום שאנחנו לא עשינו אותה. משום שאנחנו היינו עושים אותה אחרת, משום שלא רצינו שתהא כזו, ורק אחרים רצו והם הכריחו אותנו לקבְּלה, בְּעל־כרחנו, וזה כבר ענין אחר לגמרי…”.

מהרצל עד בלפור ובחזרה

דבריו של יודקה היו קושֶט דברי אמת: נחזור ונאמר שהתנועה הציונית החזירה את העם היהודי אל ההיסטוריה, כ’עושה היסטוריה‘. בצאת העם לגלות, הוא יצא מן ההיסטוריה. הציונות המדינית הובילה להקמת המדינה בגושפנקא בינלאומית (הצהרת בלפור 1917, נוסח המנדט 1922, ההחלטה בכ"ט בנובמבר 1947). העם חזר לדפוסי חיים של עם באדמתו: ריבונות, טריטוריה, שלטון מדיני וצבאי. בכך הושג היעד המרכזי של בנימין זאב הרצל, להקים “מקלט בטוח”. זה היה הנוסח של ‘תכנית באזל’ בקונגרס: “להבטיח לעם היהודי בית לאומי מוכר במשפט העמים”. זו התפיסה העולה מ’הצהרת בלפור’: 

“ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותעשה את מיטב מאמציה להקל את השגת מטרה זו”.

כך נע התהליך מהרצל עד בלפור - ובחזרה. הֶחזון של שניהם היה ‘בית לאומי’ בארץ ישראל. השיבה לארץ היא מכוח היותו של העם קהילת זיכרון הנוצרת את עברה ונאמנה לו. היה שלב שבו הרצל נסוג מן השיבה לארץ ישראל ב’משבר אוגנדה' (1903). בלפור היה אז ראש ממשלת בריטניה שהציע אז לתנועה ציונית את ‘פתרון אוגנדה’, בעקבות פרעות קישינב. זה יצר קרע בקונגרס. לימים הבהיר הרצל, שפתרון אוגנדה היה בעיניו - מקלט זמני, ‘מקלט לילה’ ולא ויתור על ארץ ישראל. 

התגלעה אז מחלוקת, אך הדברים נאמרו במפורש מפיו של הרצל, הוא הביע בנחישות תמיכתו בשיבה לארץ ישראל: בנאום בוילנה, אמר הרצל: “הרכבת הולכת על פסי מסילת הברזל. ברכבת יש קרונות שונים ומחלקות שונות. אבל בראש כולם הולך הקטר, והוא המוביל את כל הקרונות למטרה אחת. הנמשל הוא עם ישראל, שהתברך במפלגות, בדעות ובהשקפות שונות. אבל אנחנו כולנו נוסעים ברכבת אחת. ועל פסי ברזל של מסילה אחת. ובראש כל הרכבת קטר אחד המַסיע את כל עם ישראל אל ארצו ומולדתו, זאת היא הציונות”. (מתוך ספר הזיכרונות של יצחק ברודס, מובא בספרו של אלי בן גל “כשאוכלים עם השטן”, עם עובד 1989).

הרצל היה נחוש בעמדתו: בקונגרס הציוני בנושא השפה העברית, קם הרצל ונשבע בעברית: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”. זו הייתה השבועה של הגולים בבבל (תהלים קל"ז, ה ), שבועה שאנו נאמנים לה כבנים לקהילת יהודי בבל. לא מקלט לילה רצינו, יכולנו וגם שרִינו, עד שעלה השחר.

רעיון ישן נושן

אל נשכח, שכאשר הרצל כתב את ספרו ‘מדינת היהודים’ (1896), הוא פתח במילים: “הרעיון שאני בא להציע לכם בספר זה הוא רעיון ישן נושן”. הרצל היה מודע לכך, שחלום השיבה לציון הוא החלום שמוליך את העם בגלותו. הוא גם קבע בצורה ברורה: “מעשי אדם בחלום יסודם”.

ב"ז הרצל הקים את התנועה הציונית כמסגרת ביצועית של רעיון שיבת ציון. בראשית פעילותו הדגש היה על “מקלט בטוח” (תכנית באזל), כי האנטישמיות כלפי היהודים בתפוצותיהם העירה בו את הדחף לפתרון חֵרום, להציל את העם היהודי.

היו מי שהסתפקו ביעד זה בלבד.

במבט לאחור - כל הפתרונות הטריטוריאליים נכשלו. לאחר מותו של הרצל (1904), היו ממשיכיו של הרצל נאמנים לחלום שיבת ציון, מתוך תפיסה ששיבת ציון משמעותה שיבה למולדת. השיבה לארץ הקדומה הניעה גם את התהליך של שיבה לשפה הקדומה (עברית).

קמנו להיחלץ מן הלילה האפל, מ’בית היתומים הגדול'. כך תיאר זאת אלתרמן במחזהו ‘כינרת כינרת’. בעלת בית המלון ביפו המארחת את החלוצים מבטאת שם אמת: “ואז אתה מבין, נדמה לי שההוטל המשונה והמטורף הזה אינו הוטל, כי אם – נו, איך לומר לך – בית יתומים גדול”. 

‘הצהרת בלפור’ פתחה בעת החדשה דלת ליתומי כל הדורות – היא הכירה בזכותם של היהודים לשוב לארצם. בתהליך ארוך התממש יעד זה. דווקא מנהיג זר ושוחר ציון, בהיותו שר החוץ של בריטניה לימד את ההוזים שהסתפקו בסתם טריטוריה - מהי הטריטוריה האמיתית של היהודים, מהי הארץ המיועדת לעם ישראל.

זה נשמע אירוני, שהיה לו מאבק פנימי בממשל הבריטי בשר יהודי אדווין מונטגיו שניסה לסכל את פרסום ‘הצהרת בלפור’ וטען שאין צורך במדינה ליהודים. מונטגיו הזדהה עם התפיסה הערבית שהיהודים הם דת ולא עם, ואם הם יוכרו בהצהרת בלפור כעם, זה יזיק ליהודים בתפוצותיהם. הוא פעל לגיוס יהודים בריטיים לסכֵּל את הצהרת בלפור. למזלה של התנועה הציונית, כל מה שלא נכלל בהצהרת בלפור, נכלל בכתב המנדט מטעם חבר הלאומים בשנת 1922:

“ניתנת בזאת הכּרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובזכותו לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו”.

המלים “לכונן מחדש” נבחרו לא במקרה. האמונים על תרבות התנ“ך ביקשו להתכתב עם דברי הנביא עמוס (ט', י’א): “ביום ההוא אקים את סוכּת דויד הנופלת”. מְנסחֵי כְּּתב המנדט הפנימו את התנ”ך. הם רצו לבטא את הרצף ההיסטורי של עם ישראל השב אל אדמתו: היהודי בגלויותיו בא מן התנ“ך כשְׂפת אֵם, אוּמתם הייתה להם אֵם. כך שמרו אבותינו על חלום שיבת ציון בהיותו בגלות. הציונות ירשה את החלום מן התנ”ך, והחלום הזה הוא המציאות של חיינו כיום. אין לכם דבר מרגש יותר מחלום שפותח חלון והגיע להגשמתו: – בדורנו החלום הפך למציאות.

יאים כאן הדברים ממדרש שוחר טוב, דף כ"ב – “ואימתי הוא חושך? בעלות השחר. הלבנה נכנסת והכוכבים נכנסים והמזלות הולכים להם, אותה השעה אין חושך גדול ממנו”. בזמן הדמדומים קם דור הגאולה. החלוצים פילסו דרך, סילקו את החשיכה.

דא עקא: עדיין יש יהודים שחיים באופל, רוחו של מונטגיו מפעמת בהם: אלה קמים ומבקשים לבטל את את הגדרת היהודים כלאום, גם אם זה עולה בקנה אחד עם אמנת אש"ף ואמנת חמאס. שתי האמנות רואות בנו דת ולא לאום, ובכל משא ומתן רעיוני או פוליטי, הם לא מכירים במדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי. האמָנוֹת הללו טוענות: דת לא ראויה לקבל טריטוריה.

החלום היהודי ניצח את אלה שקמו להפוך אותו לרֶמץ מעומעם, שאין לו תקווה. היהודים זכו להכּרה, שהבּרית ביניהם בכל גלויותיהם מבטאת גורל משותף, הניגונים ששתלו בנו דורות, שבו והחיו בנו את הרצון לבחור בנתיב הגאולה, ללכת קוממות אל המטרה. 

כתב על כך המשורר אמיר גלבוע:

“פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא עַם – ומתחיל ללכת”. אכן, בוקר נפלא…נמשיך ללכת, כי עלה השחר!

מקור: אתר הרצל ובלפור חקק https://hakak-twins.com/blogs/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%A7%D7%A7/ki-ala-hashachar

המאמר עלה לאתר היוצרים ב־16/4/2024

האינטלקטואל המזרחי החדש, שנקרע בין התום, הפשטות והשלווה של המזרח ובין התרבות המערבית התעשייתית, המשכילה והאקדמית, הוא המקבילה העכשווית לדמות ה“תלוש” האשכנזית המפורסמת. בלפור והרצל חקק משרטטים את הדמות הזו בעזרת שיריהם, וטוענים כי רק “בבית הספר הישׂראלי החדש, שבו יבערו יחד האש המזרחית וההלוגן המערבי, יש סיכוי למנורת מאור חדשה”

גלות

בלפור חקק / מתוך “ואז בקץ היוחסין”, 1987

סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְׁקוּפִים

וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַשׁ הַכֻּתֹּנֶת

הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים

וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְׁמו בְּעֹנֶג

בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק.

סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר

מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.

עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת

וְלֹא הָיְתָה

לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.

ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ

וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו

וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף

וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.

וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו

בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב

לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.

נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.

וְכַאֲשֶׁר גָּלָה אֶל אֶרֶץ

נִשְׁחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ.

רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת

טַלִּית שֶׁקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָׁה

חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹֹתִיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה.

וּלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת

פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.

סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

האדם והמזרח

האדם הקדום ראה עצמו עומד מול המזרח, כי משם השמש עלתה. הוא קרא למזרח “קֶדם”, “קֵדמה” ו“קָדים”. בימי קדם, כאשר ציירו מפות הן היו ממוזרחות. מי שלא מאמין, יכול עדיין לראות מפות כאלה בבית הספר ללימודי ארץ הקודש שייסד הבישוף גובאט בהר ציון; מוזר לראות שם את ארץ ישראל במפה ממוזרחת נוטה על צִדה, כאילו היא שוכבת לישון. כשמישהו איבד כיוון, אמרו עליו שהוא איבד את המזרח, או בלועזית “איבד אוריינטציה”. היום, כשהאדם המודרני גילה את הצפון והמפות כולן מוצפנות, אנו אומרים על מי שאיבד את דרכו שהוא “איבד את הצפון”.

המבט אל המזרח מייצג תקופה של תום, פשטות ושלווה. העיניים היו צופיות אל האור של שחרית, האור הבתולי. המבט היה מלא רוחב, מלא חסד. אמא הייתה נוהגת לצטט בכל סיטואציה פתגם או מימרה שקיבלה כתורה שבעל פה. היא אמרה: “השמש תמיד נמצאת בצד שלנו”, וכך למדנו שאפשר להרוויח מן השמש כל בוקר, כמתנת חסד של העולם. היא הייתה אומרת: “מי שיראה אותי בעין אחת, אראה אותו בשתי עיניים”. כך חווינו את המזרח כשאיפה להיטיב.

הורינו העניקו לנו בתמימותם את המבט אל המזרח. כבנים נאמנים לעצמם, גם עינינו שלנו אל האור הזורח. בספרו של בלפור “מצב החומר, מצב הרוח” הוא כותב על אותו אור מקֶדם (בשירו “כינור דוד”):

"מִקֶּדֶם לָעִיר בָּאָה בִּי רוּחַ

הַשִּׁירָה, מִבַּיִת לַדְּבִיר מִקֹּדֶשׁ הַקָּדָשִׁים

וְהָיִיתִי נוֹבֵעַ מִתּוֹךְ הַבְּעֵרָה.

ואת השיר חותמת הזריחה:

וְכָךְ הָרוּחַ הַמְּתוּקָה זְרָמֶיהָ שׁוֹלַחַת

עַד שֶׁיַּעֲלֶה בְּעִיר דָּוִד עַמּוּד הַשַּׁחַר".

המזרח, המודרנה ומדינת ישראל

אך שלוותו של האדם הקדום הייתה שלווה שלפני הסערה; תמימותו הייתה תמימות שלפני ההשחתה של החיים המודרניים. כאשר באה הסערה של העידן התעשייתי הטכנולוגי ושל עידן המידע, אבדו התום, הפשטות והשלווה.

גם אנחנו הגענו בילדותנו אל התרבות הישראלית, אל היכל השירה העברית, עם מזוודות התום של המזרח. אך בתוך כור ההיתוך של שנות החמישים למדנו שההגמוניה מתקשה לקבל את המזוודה שלנו למסוע המזוודות הנעות על ציר הזהות של הנרטיב הלאומי הציוני. מכונני הנרטיב ניתבו את החלוקה ל“מרכז” ו“שוליים” לא רק במובנים גאוגרפיים אלא גם בתרבות, בפסיקה הדתית, במוזיקה ובכל שאר התחומים.

בתהליך ההתבגרות שידר אלינו בית הספר שתרבותו עדיפה על תרבות הבית שלנו; שאם רצוננו לשרוד, עלינו לקבל את ההגמוניה שלו בחיינו ולהשאיר את הורינו מאחור. המערכת שידרה לנו כל הזמן: הוריכם יישארו דור מדבר, לכם יש סיכוי להגיע לארץ המובטחת. לא פלא שכאשר בכיתה י' התבקשנו לבחור בין לימודי ערבית ללימודי צרפתית, בחרנו בצרפתית, על אף שבבית דיברו הורינו בערבית ושמעו תמיד מוזיקה ערבית. הורינו לימדונו לאהוב את התרבות הערבית, על השירה שבה ועל המוזיקה המרגשת שלה, אך היה ברור לנו שיש להסתיר את התיבה הזו מאחורי וילון.

היטב כָּאַב לנו שבבית הספר העלימו מאיתנו חלק גדול מִקורות יהודי המזרח ואת מיטב היצירה שנוצרה ביהדות ספרד והמזרח. כשאנו זוכרים מה למדנו בבית הספר ואיזה כור קרינה אמיתי הסתירו מעינינו, קשה לנו להבין: מדוע הציגו לנו היסטוריה סלקטיבית, ספרות חסרה? רק לאחר לימודי הבגרות, באחת החופשות מן הצבא, ישבנו יחד והסתכלנו בספרי ההיסטוריה שלמדנו לבגרות. נדהמנו לגלות שההיסטוריה בעת החדשה כללה רק את יהודי אירופה. (באופן עקבי נשמעת הטענה שיוצרי הזהות של “היהודי החדש” מחקו גם את זהותם שלהם בשם ערך “שלילת הגולה”. אך ברור שישנו שוני בין אדם המוחק חלקים מזהותו מרצונו שלו ובין אדם המחליט למחוק את זהותו של האחר ואת סמליו על פי בחירתו שלו, בלי הסכמת האחר).

על תחושת הקרע מתרבות האֵם כתב הרצל את שירו “ואין לי פותר” (מתוך “הזמן הגנוז”, 2003):

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא בֵּית סֵפֶר

לֹא אִירָא

עִמִּי כֻּתֹּנֶת שֶׁרָקְמָה לִי אִמִּי בְּזִמְרָתָהּ

כֻּתֹּנֶת בִּצְבָעִים חַיִּים, כֻּתֹּנֶת שֶׁל שִׁירָה

בַּדֶּרֶךְ חִפַּשְׂתִּי לִי אֲוִיר טוֹב

נְכֹאת צֳרִי וָלֹט

וְעֵת יָשַׁבְתִּי מוּל מוֹרָה מְהַמְהֶמֶת בִּשְׂפָתַיִם

נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת, רַק קִירוֹת, וְגִיר, וְשֶׁקֶט בַּקּוֹלוֹת

וּבְמֶתֶק שְׂפָתֶיהָ הוֹרַדְתִּי אֶל הַקֹּר

שָׁם בַּמִּשְׂרָד הִלְבִּישׁוּנִי חֻלְצָה וְאָמְרוּ לִכְבוֹדִי

וְחִכִּיתִי לְקוֹלָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל אִמָּא

כִּי תָּמִיד אָמַרְתִּי, כִּי אַתְּ עִמָּדִי

תִּלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה, דּוֹמָה לְכֻלָּם

דּוֹמָה לַקִּירוֹת, דּוֹמָה לַתִּקְרָה, לָאוּלָם,

וְחַשְׁתִּי כִּי שְׁנָתִי נָדְדָה, כִּי עָשׂוּנִי אַחֵר

וּבָאתִי לְאִמִּי: חֲלוֹם חָלַמְתִּי

וְאֵין לִי פּוֹתֵר

כֻּתָּנְתִּי בְּאָהֳלִי, חֻלְצָה בְּצֵאתִי

הוֹלֵךְ וְשָׁב, לַשָּׁוְא

שְׁוָא נָע, שְׁוָא נָד

בֵּין כֻּתֹּנֶת רְקוּמָה, שְׂפַת אֵם

לְבֵין חֻלְצַת בֵּית סֵפֶר, רַק בַּד

תְּפָרִים, כְּסוּת לְבָדָד

גַּם כִּי אֶחְיֶה בְּכֻתֹּנֶת שׁוֹנָה

תָּמִיד בְּרִקְמוֹתַי אוֹתוֹ אָרִיג, אוֹתָן מַנְגִּינוֹת

רַגְלַי הוֹלְכוֹת בֵּין בָּתִּים וְקִירוֹת

וְשָׁם בַּנְּשָׁמָה אֱלֹהִים יָשֵׁן מֵצִיץ לִי

בֵּין הַחַלּוֹנוֹת

אנו כותבים שירה מגיל נעורים, וברור לנו שהמסר של השיר הוא קודם כול השיר עצמו. ובכל זאת: היותנו תבנית נוף אבותינו הטמיעה בשירים שכתבנו את המזרח האבוד, את המזרח שאיבדנו.

הורינו, סעידה ועזרא, פרשו עלינו רשת של אור, נוגה מן המזרח, אך ידעו שיש לחפש תשובות לעולם המערבי שניצב מולם כעובדה מוגמרת. הם ידעו שהחיים עם רוחות אחרות מחייבות אותם ללמוד לשאול גם שאלות אחרות, ולחפש יחד איתנו תשובות שונות במקצת מאלה שהיו מקובלות על דור האבות. רוח המזרח שהרטיטה לבבם, כיוונה אותם לאותו קוד עתיק – לחיים של משמעות ושל הרמוניה.

אנו חשים כי בתוך העולם המערבי, הטכנולוגי, השׂכלְתן עד אימה, עדיין מנשבת רוח מזרחית, רוח מתוקה, משב אוויר קסום שמסמן הרמוניה. המזרח יודע את ערכו, מוכן לבריאה עצמית מחדש, מוכן לקבל, מוכן להעניק, אך יודע שבחיים יחד יש סיכוי לניצחון הדדי, לא של צד אחד בלבד. השיח בין מזרח למערב חייב להיות בסימן של שיתוף פעולה והדדיות ולא של מִשׂחק סכום אֶפס.

אכן, בכל מאמרינו הרעיוניים ייצגנו תמיד את התפיסה המאַחדת, וגם עתה אין כוונתנו לבטל או לגמד את תרבות המערב; גם לא את התרבות הישראלית. ברצוננו להוביל לתרבות אמיתית של פסיפס, ולא ללוח שַיִש מונוליתי, שמרכז הגמוני לא מזוהה קובע את צבעו.

ה“תָלוש” המזרחי

אך יש לדעת כי לא קל לאחות את הקרעים. כיום נוטים לדבר על דו־שורש (הראשון שניסח זאת כך היה המשורר איתמר יעוז־קסט). על הנייר, מושג זה מושך את הלב; אפשר לתאר בניסוחים ססגוניים ומבריקים את העושר שדו־שורשיות מעניקה לְזֶהוּת האדם הקרוע בין העולמות. אך מי שחי את הדו־שורש, את פיצול הזהויות, חי לא פעם עם חורים שחורים ואפלים שהוא מגלה בעברו, וקשה לו להתמודד איתם ולתעד אותם, כיוון שהארכיון נמחק או אולי עלה באש.

החברה החדשה לימדה את התלוש לבוז למורשת אבותיו. כה לימדוהו: “אֶל מוסר אָב אַל תשמע בְּני/ ואל תורַת אֵם אַל אוזן תַּט/ כי מוסר אב קַו לקַו…/ ותורת אֵם לאַט לאַט” (דוד שמעוני). וגם לימדוהו: “עולם ישָן עד היסוד נחריבה/ מִגב כפוף נפרוק העול/ את עולמנו אז נקימה/ לא כלום אתמול, מחר – הכול!” (האינטרנציונל). וכשהוא מניח את הכתובים האלה, מתנגן ברדיו שירו של היהודי בוב דילן: “הֵאספו אנשים מִכל המקומות/ והודוּ שהמַים עולים בתהומות/ / כי אתם תֵירטבו עוד עַד לעצָמות./ אִם זמנכם לכם יקר/ אז מוטב שעכשיו כבר תתחילו לשְׂחות/ כי העת הישָנה חלפה כבר…” (תרגום: גדעון רוזנטל, שדמות מ"ד).

כולנו זוכרים את הסיפור של י“ד ברקוביץ “התָלוש”. למדנו אותו בתיכון בשיעורי הספרות, והזדהינו אז עם כאבו של ד”ר ויניק. כולנו זוכרים את השורות האלמותיות שכתבה לאה גולדברג: “רק ציפורי מַסע יודעות/ כשהן תלויות בין ארץ ושמים/ אֶת זה הכְּאב של שתֵי המוֹלָדוֹת”. והנה, בישראל של היום נוצרה אליטה מזרחית, שאנו חלק ממנה, ומתברר שהאינטלקטואל המזרחי החדש הוא בן דמותו של “התלוש”. הוא ה“תלוש” החדש. “תלוש” זה נתפס מחד גיסא כחלוץ ההולך לפני המחנה, ועליו לפרוץ מחסומים ולנוע קדימה אל התרבות החדשה, המערבית; אך מאידך גיסא, התרבות הקולטת משדרת אליו: “בעצם אתה לא שייך לקהילת המוצא שלך ואינך מייצג אותה, כי ניתקתָ מעברךָ. אתה אינך חלק מן המצוקה והנחשלוּת”. עמדה זו עולה בקנה אחד עם הדרך שבה נתפסת האליטה המזרחית גם בעיני השכבה החברתית שהיא אמורה לייצג: האינטלקטואלים נתפסים כקבוצה שהתרחקה ממוצאה, אליטה שאין לה קשר ממשי עם שכבות המצוקה.

החיים בתוך המורכבות הזאת אינם קלים: התלוש החדש מביט מדי פעם לאחור בנסיעה, אך כדי להתקדם הוא חייב לנסוע קדימה. התלוש החדש חי בהווה, הוא מתעצב בתוך חברה שחותרת למיצוי שכלתני בכל תחום ולהתנהלות בתוך קודים המתנערים ממיסטיקה. מה יעשה התלוש החדש בבואו לבית אמו, כשבצאתו מביתה היא מפזרת לו מלח על בגדיו או מבקשת ממנו לדרוך על עין של דג? האם באמת אפשר ליצור את הסינתזה הנדרשת בין תרבות הבית לתרבות החדשה? לפעמים הדבר מוטל בספק; לא ברור אם ניתן לשתות את היין שרָקַח סבא שלך מעץ הגפן בחצרו בכלים החדשים שרכשת בקריה האקדמית. היין הישן ודאי השתבח עם הזמן, אך לא פעם מנקר הספק שהוא אינו מתאים לשתייה עם תרבות הספק של דקארט.

התלוש החדש אף מגלה למגינת לבו שהוא ספקן יותר, ואין בו שׂמחת החיים שהורישו לו הוריו. בדרך אל ההתמזגות בחברה הקולטת הוא איבד את תום הלב ששָׂמו לו הוריו בתרמיל הגב לפני צאתו לדרך.

בבית הספר למד התלוש החדש את ההמנון הלאומי, והמורה לאזרחות כתב על הלוח: “להיות עַם חופשי”. התלוש גילה שהוא יודע מה פירוש “להיות עם חופשי”, אך אינו יודע מה פירוש “להיות עם”. במאבק על ההגמוניה בין האליטות השונות לא ברורה הדרך למימוש המטרה הזו. הוא שואל את עצמו: איך לממש את המטרה החשובה מכול, עם התלכדות העם מגלויותיו השונות? איך לשמור בדו־שיח הזה על כבוד הדדי וסובלנות הדדית ולצמצם את המתח בין האליטות בדרך ליצירת תרבות משותפת ולא מרכז הגמוני אחד ויחיד?

אור בקצה המנהרה

המצב אינו פשוט. התרבות הישראלית המתעצבת בתהליך הדרגתי נתונה במקבילית כוחות של שאיפות סותרות, של הגיונות סותרים, בליל של תרבויות. ועל כך אמר סבנו מורד חקק: “עלינו מבּבל אל בּבל”. אך מנגד, אימנו סעידה תמיד חינכה אותנו שיש טעם מיוחד לתערובת של התה בחלב – “צַ’אי בִּחְליבּ”, כך נהגה לכנות את הילדים שנולדו לנו; ילדים מעורבים ממשפחה מזרחית ומשפחה אשכנזית. מַעדָן אחר.

בילדותנו היה לנו פנס פח, ככל ילדי השכונה. בכל פעם שצריכים היינו לעבור במחוזות החושך נעזרנו באותו פנס ילדות. ייתכן שפנס פח כזה יכול לסמן את נתיב האור אל נרטיב מאַחֵד, אל שׂיח זהות שאין בו מקום לחיתוך שורשים; שׂיח שיש בו מקום לכל התרבויות, לכל המילים, לכל התיקונים, לכל הכוונות.

השׂפה העברית, למשל, היא שרשרת אנכית שיוצרת תרבות; היא עוגן של זהות משותפת. זו תרבות שיכולה לחבר את הדורות – אך גם את השבטים, שעדיין שומרים על זהותם. דו־שיח הוא הכרחי לעיצוב זהותנו המתחדשת כאן, שכן הרוח המזרחית לא תישבר מול העולם האחר, גם אם הוא יתנשא מולה. הרוח המזרחית תישאר. זו הרוח שנישֵׂאת על כנפי הדמיון ומתחברת באהבה לקשר בין בני אנוש – גם לגחמות של הרוח המערבית. חוכמתה תעמוד לה למצוא שביל זהב.

נראה שעם הזמן הולכת ונוצרת רוח חדשה. זו הרוח שתגבר על הכול, שתוביל לאיחוד זרמים, לחיים חדשים של אמונה ומחשבה, הרמוניה ומִחשוב, נשמת חליל ואנרגיה של חלליות. תהליך זה של בניית זהות תוך כדי דו־שיח ומאבק יש בו סיכויים רבים, יש בו אנרגיות רבות ויש בו תקווה לפֶרֶץ גדול של יצירה.

בבית הספר הישראלי החדש, שבו יבערו יחד האש המזרחית וההלוגן המערבי, יש סיכוי למנורת מאור חדשה. נוכל לקרוא לאורה את מגילת היוחסין שהחלה בעבר, שנרקמת בהווה, שנכתבת בתווים ובטעמים, בריחות ובמטעמים. תרבות מִמַעדן אחר. הפעם, מגילת היוחסין החדשה של הזהות הישראלית לא תמחק את הזהות הישנה.

October 22, 2024

סיכום פעילות כיושבי ראש אגודת הסופרים העברים

המשוררים הרצל ובלפור חקק כיהנו כיושבי ראש של אגודת הסופרים העברים תריסר שנים ברציפות (שלוש קדנציות כל אחד) והחליטו על פרישה מרצון. הם מסכמים את תקופות הכהונה שלהם ואת החותם המיוחד שהטביעו באגודה לאורך 12 שנים. אלה דבריהם על תקופת כהונתם והמסר שלהם על משמעותה של הפעילות הציבורית כנתינה לחברה ולתרבות, תוך יחס אנושי לחברים.

לאחר תריסר שנים בהנהגת אגודת הסופרים העברים (מאי 2003- דצמבר 2015), החלטנו לפרוש מרצון מפעילות בהנהגת אגודת הסופרים העברים. 

החלטנו לכתוב סיכום של שנות פעילותנו בראשות האגודה: בלפור חקק כיהן כיו“ר שלוש קדנציות (שש שנים) והרצל חקק כיהן כיו”ר שלוש קדנציות וחמישה חודשים, עקב הנסיבות: שש שנים וחמישה חודשים. 

פתיח 

לאורך כל השנים פעלנו מתוך מחויבות כלפי המייסדים של אגודת הסופרים העברים: כלפי העבר וכלפי המורשת, כממשיכים של אגודה היסטורית. לא במקרה טיפחנו את מכון “גנזים” של אגודת הסופרים העברים.

אך תמיד ידענו שבצד זיכרון העבר והמחויבות לדאוג להווה, יש גם לפעול למען העתיד. לכן, מעבר לחשיבות של הכבוד לעבר ולאבות המייסדים – שמנו דגש על טיפוח הדור הצעיר, על סיוע בהכנת עתודת סופרים לעתיד. טיפחנו  כישרונות צעירים, ואף חילקנו פרסים ספרותיים למשוררים צעירים. בד בבד קיימה האגודה טקסים של קבלת חברים חדשים, וכך זרם תמיד דם חדש לשורותיה. הכול נעשה באמצעות ועדה לקבלת חברים חדשים. בשנים האחרונות עמד בראש הוועדה המשורר יוסף כהן אלרן. 

שיקום האגודה ותכנית להקמת “משכן הספרות העברית” 

 לאחר המשבר הכלכלי שהיה לאגודה בשנים 2002–2001 שיקמנו את האגודה. הושג הסדר עם עיריית תל אביב לפתור בעיית הארנונה, וכן הושגה הסכמה על מיזם “משכן הספרות העברית” תוך חתימת חוזה עם יזם שיבנה את המקום מעל בית הסופר בתל אביב. 

אנו מודעים לכך שעשינו את הצעדים הפותחים להקמת מיזם המבנה מעל בית הסופר וכן “משכן הספרות העברית”, אך את הפְּרי תקצור הנהגה אחרת, אך זוֹ דרכּו של עולם: 

“אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה” (רחל).

בלפור חקק כיושב־ראש 2005 עם המנכ"ל בנצי יהושע וממלא המקום אביב עקרוני

לקסיקונים של הסופרים העבריים 

לראשונה בתולדות האגודה יצאו לאור בתקופתנו שני לקסיקונים – “לקסיקון ההווה” - וכן “הלקסיקון היסטורי של הסופרים העברים”.  הלקסיקונים זכו ליד אוהבת, למלאכת מחשב של העורך והכותב ד"ר משה גרנות.

גרנות היטיב לעשות כאשר התגייס למען האגודה וערך גם שני שנתונים לתפארת ליובל שמונים ל“מאזניים”: גבורות למאזנים, כרכים א’–ב'.

לא שכחנו בתקופה זו את חיזוקו של כתב העת של אגודת הסופרים העברים, “מאזניים”, שנוסד על ידי ח"נ ביאליק. בתקופתנו כיהנו בעריכתו עזריאל קאופמן, משה בן שאול, ציפי שחרור ומשה גרנות. 

מכון גנזים

המכון הוקם על ידי אגודת הסופרים העברים בשנת 1956 (לבדוק זאת) לתעֵד את ההיסטוריה של הספרות העברית ולנצור את כּתבי היד של הסופרים. בשנים האחרונות חשנו במשב רוח מרענן במכון ‘גנזים’ – והיה חשוב לנו לתת את ההוקרה למנהל המכון משה מוסק וליושב ראש מועצת גנזים, ד"ר אביב עקרוני. שניהם כיהנו בתקופת היותנו יושבי ראש אגודת הסופרים העברים.

הספרות העברית יצאה מגדרה כאשר התקיימו במכון גנזים אירועים, שבהם הצדענו לאוספים חדשים שהגיעו (ומגיעים) למכון: אירוע הצדעה לעמוס קינן ויצירתו, אירוע הצדעה לדן אלמגור, אירוע מיוחד לאהרון מֶגד (שהלך לאחרונה לעולמו) לרגל צאת המונוגרפיה על יצירתו, אירוע הצדעה ליצירתו של יצחק שָׁמי ועוד.

מי שיקרא את מִתווה הֶחזון של משכן הספרות העברית יראה, שאחד היעדים הוא לאפשר באמצעות משכן הספרות המפואר להציג תערוכות של כתבי יד, להפיק מופעים של תיאטרון ספרות, לסייע למשוררים צעירים ועוד. 

הרצל ובלפור על הבימה באירוע ספרותי

תחרויות כתיבה לילדים

כפי שציינו לעיל, פעלנו גם למען הדור הצעיר: עשר שנים קיימנו תחרויות כתיבה בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים - ובהמשך נערכו גם תחרויות לחטיבת הביניים. ועתה – הוחל גם בתחרויות לחטיבה העליונה. ספרי היצירוֹת של הזוכים זכו לפרסום באינטרנט, ב’מאזניים', לברכות מטעם שרי החינוך ושרי התרבות, ברכות של סופרים ידועי שם. את התחרות לבית ספר יסודי ניהלה והובילה הסופרת ריקה ברקוביץ ואת התחרות לחטיבות ביניים הובילה יהודית מליק שירן. כל תחרות הייתה תהליך ששיאוֹ מפגש רב משתתפים של בתי הספר מכל הארץ והפקה של אנתולוגיה מיצירות התלמידים. 

קישורית: הכרזה על התחרות 

http://www.hebrew-writers.org/article.asp?catalogid=359

סיקור של תחרות:

http://www.faz.co.il/story_7588

התנדבות כסופרים – שדרות –ביקור עם צוות המורות

מיזם הזֶמר העברי

אגודת הסופרים העברים הייתה שותפה לוועדת היגוי של מיזם הזֶמֶר העברי, שהוביל אמנון ברנזון. הדגש הוא על חיזוק התַּרבּות העברית באמצעות הזֶמר העברי.

פרטים נוספים 

הרעיון הוא, שמדי שנה יימסר מֵיצג כתוב על הזֶמר העברי למערכת החינוך, וכל בית ספר יציג את המיצג בפני תלמידיו וגם בפני הקהילה.

אגודת הסופרים העברים הובילה עד כה את המיזם הזה כדי לחולל שינוי ערכים, כדי לחולל שינוי בקרב הנוער. ההצגה בסוף השנה בכל בית ספר אמורה להיות שיאו של תהליך חינוכי חשוב.

שותפים לנו למיזם הזה אהרון ידלין, מוקי צור, חיים דייטשמן ורוחמה קציר.

מצגת “תרבותֵנו היא מולדתֵנו”

https://www.youtube.com/watch?v=P2y11Cos2nI

אותות הוקרה לגופים ואנשים שמחזקים את התרבות העברית

תקופת כהונותינו בחרנו להעניק אותות לאישים ולסופרים שתרמו לחברה ולספרות, והטקסים זכו להד רב ואף לסיקור.

בלפור חקק כיושב־ראש נואם בטקס בבית־הנשיא שמעון פרס 2007

סיוע לסופרים ומשוררים במצוקה 

גילינו פתיחות לכל סופר באשר הוא: חילקנו מאות אלפי שקלים סיוע לסופרים במצוקה. הסתייענו בתורמת שעושה זאת כמתן בסתר, ואינה רוצה בפרסום שמה. 

בלפור חקק נושא דברים בהפגנה

אירוח של סופרים מחו"ל

בצד אירועי תרבות רבים בבית הסופר, היו גם ערבים שהעידו על יציאה מן הסגירות,

היו מפגשים מרגשים עם סופרים מחו"ל:

כך, למשל, היה ערב לסופרים מאנגולה, ערב לסופר מפורטוגל, כך ארחנו ברוחב לב משלחת מאזרביג’אן אותה לקחנו למפגש בבקה אל גרבייה ובדליית אל כרמל, משלחת מפולין שביקרנו עמה ביד ושם ובבית הסופר, וברחבי הארץ, בסניף חיפה של האגודה. השבנו לפולנים בביקור גומלין מרגש ואף הגענו להסכם על שיתוף פעולה. במשך השנים הגיעו אלינו דניסה קומנשקו מרומניה, ורוניקה בלאז' מרומניה, ורוז’אן ווסגניאן מרומניה. הנה סיקור ביקורה של ורוניקה:

http://www.news1.co.il/Archive/0014-D-88039-00.html

 ארחנו את הסופר הרומני־ארמני ורוז’אן ווסגניאן בעקבות ספרו “ספר הלחישות”:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-77215-00.html

הרצל ובלפור חקק מארחים משלחת סופרים פולנים במכון־גנזים 2013

מפגש ספרותי עם יבטושנקו נובמבר 2007 

טיפוח קהילות סופרים צעירים

היה חשוב לנו לטפח קהילות סופרים שונות: ארחנו קבוצות יוצרים צעירים שהתחברו בפסבוק (כותבים למגרה, קבוצת פסיפס, תקליטור יוצרים ועוד). הכול מדווח ברשתות החברתיות.

מיזמים מיוחדים

מלבד אירועי התרבות של בית הסופר בתל אביב, התקיימו גם אירועים בסניפים של ירושלים (יו"ר מנחם פאלק) וחיפה (יו"ר נפתלי בלבן אוברהנד). בשנתיים האחרונות הוקם סניף גם ברחובות בראשות המשורר אשר ויינשטיין. ניסינו בכל דרך לצאת מהקופסה: ליצור קשר עם מרכזי תרבות אחרים, כדי ליזום שיתופי פעולה. וכן התקיימו מספר פעמים מפגשים בין סופרים יהודים ודרוזים בדלית אל כרמל ובעוספיה, בשיתוף יוסף נאסר אלדין (יו"ר התנועה הדרוזית הציונית), ד"ר אכרם חסון (היום חבר כנסת), מנהל מכללת הכרמל, והמשורר נביל נאסר אלדין.

נזכיר בעיקר את ערבי התרבות שעשינו עם מוזיאון חצר היישוב בעיר העתיקה בירושלים (מנהלת אורה פיקל- צברי) ואת ערבי התרבות במוזיאון בית יוסף באו בתל אביב (מנהלות צלילה והדסה באו). מפעל מיוחד במינו הקמנו יחד עם מוזיאון חצר היישוב ברחוב אור החיים בעיר העתיקה. הצענו, שלכל אביזרי היישוב הישן בתערוכה, יתלוו שירים של משוררים. התערוכה זכתה לסיקור תקשורתי במקור ראשון וגם באינטרנט.

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-79149-00.html

מיזם ממש היסטורי קיימנו בספטמבר 2014 במלאת שמונים שנה לפטירתו של המשוררת הלאומי ח"נ ביאליק: קיימנו ישיבת ועד היסטורית בבית של ביאליק, בשולחן העבודה בחדר האורחים של ביאליק (בתמיכת הנהלת בית ביאליק והארכיונאי שמואל אבנרי).

כל האירועים והמיזמים דובררו לציבור הרחב באמצעות דוברות בהתנדבות: בתקופתנו שימשו כדוברות בהתנדבות: שושנה ויג, נירה תובל ושרה אהרונוביץ קרפנוס.

אירועים על השפה העברית 

ערכנו ערבים רבים לטיפוח הלשון העברית – בכל רחבי הארץ.

 ערב במוזיאון חצר היישוב הישן בנושא הלשון העברית,

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-82025-00.html

הרצל ובלפור עם דן כנר בכנס למען הלשון העברית – העברייה

דאגה ליישובי הפריפריה ולכפרי ילדים

היה חשוב לנו בתקופת כהונתנו לטפח את הקשר עם הפריפריה:  מיד פעם יצאו אוטובוסים של סופרים לכפרי ילדים במצוקה לקיים סדנאות במשפחתונים. כך גם היה מפגש סופרים עם בית ספר בשדרות בתקופת הסקאדים על שדרות. וגם פנינו לעיריית דימונה בעת מבצע צוק איתן להפגיש אותנו עם ילדי בית ספר. היו מפגשים רבים עם ילדים בכפרי ילדים מנותקים – והיה קשר מיוחד עם כפר הילדים בעפולה עקב תמיכה ביזמתנו מצד אב בית בכפר בעפולה: עמנואל בן סבו. כן הסתייענו ברשת הכפרים של “המפעל להכשרת ילדי ישראל” בראשות יוסי גושן. במעשי התנדבות אלה של סופרים בערי פיתוח ובכפרי ילדים הטבענו חותם חברתי בפעילותה של האגודה.

פרטים נוספים 

יוזמות אנושיות

שנה שעברה ערכנו ערב מיוחד ברובע הארמני בירושלים: מפגן ספרותי של הזדהות עם השואה הארמנית במלאת מאה שנה טבח הארמנים: נערך ביקור ברובע הארמני עם מדריך מטעם הקהילה הארמנית, קריאת שירים על השואה הארמנית והשואה היהודית, קריאת קטעים מספרו של ורוז’אן ווסגניאן, וביקור של הסופרים בלשכת הפטריארך הארמני. והכול סוקר ב“מאזניים” ובאתרי אינטרנט:

 http://www.news1.co.il/Archive/003-D-102870-00.html

 יוזמה אנושית נוספת קיימנו בשיתוף עם סופרים בני דתות שונות: הצטרפנו למפגן הזדהות של סופרים ערבים (נוצרים ומוסלמים) וכן דרוזים נגד הרג ילדים בסוריה. 

סיקור הכנס למען הילדים בסוריה 

שדרוג פרס ברנר

לתשומת לב מיוחדת זכה פרס ברנר, ששודרג מאד. הפרס נחשב במשך שבעים שנה פרס יוקרתי מאוד, שהוקם על ידי משפחת האפט. בתקופתנו, באמצעות גיוס תורמים חדשים – וזאת בזכות הירתמותו של מאיר עוזיאל, שודרג הפרס. משפחת ינאי שלקחה את המימון של הפרס לחסותה, הפיחה חיים בַּפרס, וכיום הוא נחשב הפרס השני בחשיבותו אחרי פרס ישראל.

בצד פרס ברנר, שותפה האגודה גם לפרס קוגל של עיריית חולון, לפרס דויד לויתן ולפרסים מזדמנים נוספים. כל הפרסים האלה התקיימו בתקופת כהונתנו כיושבי ראש. 

הרצל ובלפור חקק מעניקים לדויד גרוסמן את פרס ברנר

מועדון שירה- “מפגשיר”

יוזמה מיוחדת הייתה יוזמתה של המשוררת וילהלמינה (זיוה ברנדס סוסק) להקים מועדון משוררים בבית הסופר. המועדון 'מפגָשיר’ היה פינת חמד באגודה, וחברי הפורום אף זכו להפיק אנתולוגיה מיוחדת במינה. מועדון השירה היה עם הזמן למועדון חברים.

פעלנו מתוך רצון לָתת, בידענו, שֶׁמי שזורע זרָעים של נתינה, זוכה לקָטיף נצחי. 

פעלנו תקופה ארוכה בהנהגה, וראינו בזאת תרומה לחברה ולתרבות.

פעלנו ותרמנו וידענו כל הזמן, שֶאָנו - לאורֶך כל הדֶרך – גם בכתיבתנו כמשוררים וגם בפעילותנו הציבורית, חיילים בשירות הוד מלכותה, הספרוּת העברית.

המאמר עלה לאתר היוצרים ב־7/9/2024

התאומים הרצל ובלפור חקק נולדו סמוך להכרזת המדינה בתש"ח (1941), ומכאן שמותיהם. לאחרונה יצאו לאור שני ספרי שירה שלהם (קובץ לכל תאום) בו זמנית:: ספרו של הרצל חקק “תעודה נשכחת”, וספרו של בלפור חקק “ואז בקץ היוחסין”.

הספרים נולדו בעקבות חוויה טראומטית שארעה להם ב־1977, כשנחשף בפניהם סוד שלא ידעוהו. בספרו של אברהם תווינה שיצא אז לאור (“גולים וגאולים”) – שתיעד את פרעות תש"א בבגדאד) סופר על רצח שני אחיה הבכורים של אימם.. בסיומו של הפרק נאמר שכעבור שבע שנים מהפרעות נולדו התאומים, והמשפחה ראתה בהולדתם פיצוי משמיים: שניים תמורת שניים.

בשיריהם בספר תוהים השניים על מגילת היוחסין המשפחתית, על יהדות שלימה שנעקרה מגלות בבל לארץ ישראל. שירתם יונקת מן המקורות, והם מפלסים לעצמם דרך עצמאית וייחודית, הרחק מן “ה”קליקות" הספרותיות.

ביקשנו מן התאומים חקק לראיין זה את זה, ותהינו אם יהיה זה דיאלוג או שיחה של אדם עם עצמו… חידה זו נותרת גם לאחר מקרא הראיון העצמי.

הרצל: עורך “האומה” הציע לנו הצעה שקשה לסרב לה. אנו רגילים לראיין אישים שונים, אך הפעם עלינו לראיין זה את זה. הצעה מקורית, לא?

בלפור: זה עשוי להיראות במבט ראשון כאילו אדם עומד מול ראי ומראיין את עצמו. יש הרי בתאומיות משהו שהופך את “השלם התאומי” למהות משונה שהיא חצויה: אתה נתפס בעיני אחרים או כחצי משניים או כבעל זהות כפולה…

הרצל: ננסה אולי דרך ריאיון זה לחשוף גם את הייחוד של כל אחד. אני אראיין אותך על ספר שיריך החדש “ואז בקץ היוחסין” ואתה תראיין אותי על ספרי החדש “תעודה נשכחת”. ותוך כדי השיחה הספרותית ניגע בנושאים אחרים. במה נפתח?

בלפור: יש שני ספרים שיוצאים בבת אחת. כדאי שנסביר נקודה זאת לפני הכל. מדובר בספרים שעיקרם תיעוד של מגילת היוחסין המשפחתית, שירי שורשים, שיבה. קרה אירוע מסויים שגרם לנו לחזור ולשורר את עברנו. לפני מספר שנים הגיע לידינו הספר “גולים וגאולים” על פרעות תש"א בבגדאד. את הדברים כתב אברהם תווינה על סמך עדויות שאסף. הופיע שם פרק על נורי ואברהם חבשה, שני האחים הבכורים של אמא. ידענו על הארוע אך לא ייחסנו לו חשיבות.

הקריאה בספרו של תווינה חשפה בפנינו מיתוס שלא ידענו עליו. בסוף הפרק סופר ששבע שנים לאחר הפרעות “נולדו המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק, והמשפחה ראתה בלידתם פיצוי משמיים על מות הנרצחים”. זו היתה מכת הברק שהובילה אותנו למסע השירי הזה. זו היתה נקודת המוצא למסע הספרותי. על כך יש הסכמה בינינו.

הרצל: אתה קורא לזה מכת ברק. זו בעצם השריפה של השואה. נורי ואברהם נרצחו בפרעות נאציות ב- 1941 ומה שהדהים, בעצם, זו העובדה שרואים בך רצף, המשך לחללי השואה. הרצל ובלפור הם שמות הנראים כסמלי תקומה. ותאריך הלידה, סמוך להכרזת העצמאות מחזק זאת: הרצל ובלפור, זמן הלידה – 1948, תעודת לידה שהיא גם תעודת זהות… פתאום לזרוק על תמונה כל כך ציונית כתמים של שואה ופרעות…

בלפור: אני זוכר שניגשתי אז לאמא ושאלתי אותה מה פשר הדברים שנכתבו בספרו של תווינה. היא נבוכה, גימגמה משהו, לחשה: “אתם דומים להם… אתם הרבה לומדים ביחד… אוהבים ספרים, לומדים באוניברסיטה…”. לגבינו, זו היתה בעצם ההתחלה של המסע לגביית עדויות מבני המשפחה כדי לתעד את שורשינו, את מגילת היוחסין.

הרצל: בספרך “ואז בקץ יוחסין” אתה כותב בשיר “סוף עדות” (עמוד 94):

תמה לא נשלמה זו השירה

ארבעים שנה לא שקט הדם

נצח המתים תסס בערה

בדמי מילא מחברות שירתי

מצהלות בכות, ועוד קורא בי הדם.

וקמתי לכתוב הוד המתים וכבודם

וקמתי לכתוב קדיש להרוגי מלכות.

האם זו שליחות, פרעון חוב?

בלפור: אין זו עדות במובן המקובל. באתי בשירים להקים את הישן והמט לנפול, לתמוך בזיכרון שלא יקרוס ויתפורר. השירים משמרים את הזכרון, כי אלמלא הזיכרון אתה נותר עם זהות קטועה וחד ממדית. זו עדות שנכתבה מתוך הרגשה שהמשא כבד מדי והכתיבה מחייבת נגיעה בעצבים החשופים, בשורשי הכאב. יש בשירה זו יסוד חזק של מחויבות לעבר, של צו מעיק הכופה עליך לשורר את הדברים.

הרצל: האמת היא שהשירה מעיקרה היא מעין הוריקן המטלטל רגשות ומנסה לפענח זיכרונות קדומים האצורים ברוח האנושית. המשורר הוא בעצם “עין הסערה”, הוא סוחף ומסיר שכבות, ולכן יש לאותה סערה תגובה כמעט קינטית. שירה חזקה יש שהיא פולחת לב, חודרת לקרביים. אני חש זאת, למשל, כשאני מביט בקהל הצופים בעת שאתה קורא את שירך “גלות” על סבלו של סבא מורד, או כאשר אני קורא את השיר “אמי מרתיחה סוכר בשקדים” על מצוקתה של אמא המביטה בתאומיה הרכים ונזכרת באחיה שנרצחו בפרעות… יש איזו אי נוחות לכתוב על מצוקתו של דור האבות שנפל עם בואו לארץ, על משבר האמונה של סבא יצחק לאחר הירצחם של נורי ואברהם בניו הבכורים… האם היה לך קל לכתוב את השירים הללו?

בלפור: בכל התרפקות על העבר יש גם מימד של אידיאליזציה. אך יש בשירים ראייה דו ערכית של העבר. לא פעם עולה שאלת הקושי להיות יורש של ירושה כזאת. האחריות היא כבדה. אחד משיריי נקרא “משא אבות”. בכתיבה על העבר יש גם חיפוש עצמי: כשאני כותב על סבא אני בעצם כותב גם על עצמי… יש שניות במבט על האבות שאינם, ויש הרגשה של נגיעה בחומרים בוערים. יש שאבותיך מצטיירים לפניך כעמודי אש ההולכים לפניך להאיר הדרך. ויש שהם מצטיירים כאודים מוצלים מאש, שברי כלים עלובים. חלק מן השירים מתעדים לא את ההילה, אלא את הצלקת. כך, למשל, בשירך “הכל נגזר, אני נדון” (עמוד 78):

צלקתי צורבת. החיים הם חלק מן המוות.

הד רעמים. ואני נדון

להיות שירם. אכזר ותמים.

לצקת את סבלם הלא נדרש

לפשר לא גנוז, חדש.

הרצל: שירים אינם מחיים את המתים: צריך להיות מפוכח ולהכיר בכך. אך, אולי השירים עושים להם עילוי נשמה. בכתיבת השירים יש איזו יראת כבוד מול נפילתם של האבות שקדמו לנו. זו נפילה הירואית של מי שעוזבים אותנו ועימם מורשת יפה ומפוארת. אנחנו זקוקים לתורתם, חובה עלינו לפרש את חייהם ואת סבלם. זו הרגשה של גורליות. נכון, הם הוכו, אפשר לומר שעזבו אותם לאנחות. זו הרי בעצם תמצית היהדות. אותה שניות מוזרה של מורשת בעלת עוצמה, מורשת חיובית ונפלאה ובאותה שעה הרגשה של קללה הרודפת אותה ויחד עם זה קיימת ההרגשה הדו ערכית שהירושה הזאת היא גם נטל כבד. המקרה הפרטי בשירים הופך להיות מקרה לאומי. מעין משל, כך נדמה לי. האם חווית יחיד יכולה באמת להיות ביטוי לחווית דור?

בלפור: זה אולי מה שמפתיע. משום ששירה מעצם טבעה באה לתת דגש על הייחודי, על רגעים מוגדרים, אבל השירה נכתבת רק לבני אדם, וחוויותיו של המשורר, אפילו קורות משפחתו הופכים בעצם לאלגוריה על כלל, על תקופה. אולי משום כך יוצרת החשיפה הזו קתרזיס גם לקורא. הסיפור המסופר הוא גם סיפור חייו, סיפור עמו. באמצעות השירה נוצר המעבר מן הפרטיקולרי אל הלאומי ואפילו אל האוניברסלי.

הרצל: לנוכח השירה המודרנית והרוחות השולטות בה זה נשמע אולי קצת מוזר. אבל בעבר היתה הספרות שדה קרב שעליו ניטשו המאבקים הגדולים להסברת סבל הגלות, להבנת מסתרי האמונה, לניצני מרי נגד האל, להתנערות. להתחדשות רוחנית… אולי שיכחת העבר וההיסטוריה היא מאפיין חדש של הספרות והשירה הנכתבות בישראל המתחדשת… זה מעין מהלך אנטי יהודי. מבחינה זו, השירה של שנינו שונה ממרבית השירה הנכתבת כיום. השירה שלנו היא קודם כל שירה יהודית. מרשל מקלוהן הגדיר את תקופתנו כ“עידן הכפר הגלובאלי”.

נראה שהכפר הגלובאלי מתבצר בכאן ובעכשיו, והמכנה המשותף התרבותי הוא נמוך. יוצרים רבים נשענים על התרבות הבינונית של הכפר הגלובאלי, ולוקים במחלת קצרת. קצרת הזיכרון. השאלה היא אם יש להימנע לחלוטין מהפרייה תרבותית?

בלפור: הפרייה בין־תרבותית היא דבר חשוב. אך כאשר אתה שואב רק מבחוץ ואינך מכיר את מקורותיך ואת תרבותך שלך אין זו סימביוזה. זו התבטלות תרבותית, טשטוש הדיוקן העצמי.

קוהלת אמר: “אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עד שיהיו לאחרונה” (קוהלת א' 11). קוהלת מדבר על אי אמון בהישארות הנפש. אצל סופרינו החדשים יש כבר אי אמון בהישארות הזכר והזיכרון. ב“חוכמת שלמה”, ספר חיצוני הממשיך את חוכמתו של קוהלת -שלמה כתוב: “חיינו יחלפו כעקבות ענן… הן חיינו כצל עובר”. נגד זה צריך להילחם. בכוח היצירה יש הישארות גם לנפש וגם לזכר ולזיכרון. הצופן המשותף לי ולבניי הוא זכר אבותיי.

הרצל: שים לב, כשעמוס עוז מדבר מול אנשי עופרה הוא אומר להם שיש בהומניזם “כמה תווי דמיון גנטיים מדהימים, משום שיש להומניזם המערבי גם שורשים יהודיים”. עמוס עוז הוא מאלו המגדירים עצמם במפורש חילוניים. הם מוכנים לקבל שורשים יהודיים, רק כאשר זה מגיע בתיווך אותו “הומניזם מערבי”. הם מעדיפים את הרפרודוקציה על המקור. עברית ללא שורשים היא עברית מתה, עברית תלושה, יש שירים כיום שנשמעים כמו עברית מתורגמת.

בלפור: אני זוכר בעייה זאת משירך “מעברה, עברית, גווילים” (עמוד 69):

ומישהו מלמד את בניו שפה חדשה.

משנן במשטמה, חוזר הברות עבריות של פקידים

מתנשאים. ללא רחמים, ללא טעמים. עברית

מדוקלמת. עברית קמה לתחיה ללא נשמה חמה.

זהו שברונו של אבא בשיר, שברון של מי שצריך לקבל עליו עולה של עברית חסרת זהות ואמונה. בהמשך השיר זו מצוקת הסב שנותר עם העברית שלו אך מתקשה לדבר בעברית החדשה, הוא יכול רק לצעוק צעקת שבר:

הנה סבי יושב שם מוכר ביצים, מסלסל קולו בצעקה

חלשה,

גוויה מלאה גווילים ואין לה

שייכות חדשה.

השיר הזה ושירים אחרים (גם בספרי) מציגים מימד נוסף של השליחות: לתבוע עלבונו של דור האבות שנפל והוכה בהלם תרבותי, ולכן גם לקה באלם. באנו בשירינו לתת להם פתחון פה.

הרצל: נכון, אבל צריך להדגיש שאתה גם מופרה מדור האבות, מתרבותו, מהמטען שלו. רק מן העברית של סבך אפשר לצמוח באמת. למשל, בשיר שלך “מצבה” (עמוד 15):

אני צומח אז בשנתי

מראשו של סבי

והוא אוחז ברגליי כאוחז עבותות

אני צומח מצמרתו מתפילותיו

והוא אוחז בשרשיי בשירותיי

כמו סולם מוצב.

יחד עם זאת יש פחד של ניתוק מן העבר. האם יוצר מחויב להישען על העבר? גם ביצירתו?

בלפור: מרגע שקיבלת על עצמך את המשימה להתמודד עם העבר, אינך כותב בחלל ריק. אין זו כתיבה שכלתנית של שיבוץ אסוציאציות. יש התרחקות מהתחכמויות פסבדו – פילוסופיות.

זו חובה כלפי המציאות האנושית שמתוכה נוצרות השורות. וזה מחייב כמובן חשיפה. זה לא קל. סופר נרתע מלחשוף, מהיחשפות. זה מסוג ההסתכנות של חשמלאי המטפס על עמוד של מתח גבוה. לכן, גם קשה לקרוא שירים אלה מול קהל. לא פעם קולי בוגד בי. גם אצלך זה כך.

הרצל: כן,זה קורה גם לי. בעת הקריאה חוזרים כל הרגשות שהיו אצורים בך בעת הכתיבה. הכל ניצת מחדש. הדברים עליהם המשורר כותב אינם נייטרליים, ויש אפילו שבולט בשירים יסוד המחאה. אני נזכר למשל בשיר שלך “גלות”. האם זהו “שיר מחאה”?

בלפור: השיר נכתב בשנת 1977, שבע שנים לאחר מותו של סבא מוראד. חשבתי לכתוב שירי הנצחה. השורות החוזרות בשיר (“סבא שלי, מורד בן רפאל חקק”) היו לגביי כתובת על קבר. אך תוך כדי כתיבה היה השיר לקינה על דור האבות, אנשים שהתנפצו והיו לאין. אקרא את הסיפא של השיר:

סבא שלי מלך עצוב.

נולד בבגדי משי וריקמה בגדי חמודות.

וכאשר גלה אל ארץ

נשחתו בגדיו נשחת הודו.

רק במותו הלבישוהו תכריך כעטרת

טלית שקיבל מאביו טלית ירושה

חקוקה תכלת אותיות של קדושה.

ולאורך הטלית דימיתי לראות

פסי זהב יפים. אור מזוקק.

סבא שלי, מורד בן רפאל חקק.

השיר נכתב מתוך אמפתיה עם כאבו של הסב, מתוך הרגשה שרק במותו הוא שב אל מלכותו האבודה. אמרת לי פעם שכותרת השיר מפריעה קצת. זה עדיין צורם?

הרצל: אתה מחדד את הכאב עד שיא וכותב “גלה אל הארץ”: היציאה למולדת מתוארת בשלב המשבר כיציאה לגלות. זו תפיסה קשה. מולדת העם היהודי הופכת לגלות. זו מחאה חריפה על הניכור שהאבות חשו בעלותם לארץ, ואולי לא צריך היה להבליט זאת בכותרת השיר. אבל הכאב הזה הוא כאב אמיתי. באחד משיריי (“בלילה ההוא בהר ציון”, עמוד 63) אני חש יראת קודש בפני אותו דור שידע לראות את כל הדורות בנפשו, שחש את משא הגלות “לרוחב ולעומק”. סבתא תופחה, אשתו של סבא יצחק מתוארת כך על קברו של דוד המלך, הנערץ עליה:

מביטה בי עתה מעל קברו של מלך תפילתה

כולה אומץ, כולה עלטה

בנפשה לרוחב ולעומק, גלות רומצת, מציקה

חוויה צועקת של דורות בקרבה

האם יש שיר אמיתי יותר משברון לבה?

זה דור שבני הארץ קלטו אותו במשקפיים זרים. ולכן אומרת הסבתא בשיר אחר (עמוד 55) מלים נחרצות וכואבות:

רבים טעו בם, חשבו שהם אכולי חלודה

והם רואים הכל, גם הזוהר גם המשחית.

בזוכרי אותי מוביל את סבתי ליד העוברים ושבים

לא אשכח שאמרה: הם רואים אותנו בעיני זכוכית.

בלפור: יש תחושה באמת שסופרים רבים חיים בתחושה של “אשריי יתום אני”, ניתוק מן העבר. רצון להתחיל מגילת יוחסין חדשה המנותקת מן הגולה. המשותף לסופרי “דור בארץ” ו“הגל החדש” הוא הניתוק מן הרצף הרוחני – ההסטורי. הקיום הישראלי מוצג כתפנית, והישראלי אינו מוצג עוד בפרספקטיבה יהודית.

הרצל: משא הדורות הוא אתגר עבור כולנו. עלינו לחפש דרך להיות המשך לחוליות הקודמות. אך המשך אינו העתק. אנו מתמודדים היום עם מציאות אחרות. אנו יוצרים גם חדש.

הדילמה קיימת גם בשירך “מגילת יוחסין”. אתה מתאר את עצמך מחפש אחר אבותיך ההולכים “בחולות המדבר” והם “שבויים יחפים.” אתה תועה עימם בסופות ומסיים את השיר כך (עמוד 13):

ושם בדרך בתלאות בגלל שהיו יחפים

אבדה תעודתם מגילת היוחסין.

מאז אני תועה עדיין בסופות

נד ונע נע ונד חליפות.

מאז אני תועה בארץ אחרת

שאינה אגדה.

מחפש אחר תעודתי

האבודה

אבל בנוסח ב' של השיר “מגילת היוחסין”, כתבת סיום מדהים:

מאז

תועה עדיין בסופה הקשה

מחפש אחר מגילתי הרמוסה

באור ובאוב.

אין זאת כי אצטרך לכתוב

החל מעכשיו

מגילת יוחסין מגילה חדשה

המתחילה

בי

האם אתה רומז שכוונתך להינתק מן העבר? זה הרי סותר את השקפתך.

בלפור: העליתי בחריפות את שאלת קיומנו בארץ. אנו פותחים דף חדש, דברי הימים ג'. וזו בעצם השאלה. האם מגילת היוחסין שתיכתב כאן בישראל החדשה, המתחדשת, תכלול את הישנה? השאלה היא אם ניתן לשבור את חישוקי שרשרת הדורות ולברוא הכל מחדש. התשובה: אין יש מאין. רק פרד אין לו גאוות השתייכות לעבר, גם לא תקווה לעתיד. אינך יכול ליצור אלא מכוח שורשיך שלך. זו תחושתי.

הרצל: כתיבתו של היוצר בארץ חייבת להיות מתוך הישענות על העבר. אם הוא אינו מתמלא מחולייתו, אם הוא חקיין של תרבויות זרות בלבד – הוא ניתק מן השרשרת שלו.

הביטוי “ספרות עברית” נשמע לי יהיר וכנעני. אני רואה עצמי חלק מ“ספרות עם ישראל לדורותיו”.

החזרה למקורות, לעומק חייה של הלשון העברית יש בה להעשיר את חיינו, את עתידנו. לא נוכל להפיח רוח חיים בעצמות היבשות אם נכתוב עברית מתורגמת, תרבות אנגלו סכסית בעברית מדוקלמת… בעברית האמיתית יש שמחת חושים וריתמוס של לב.

אני רוצה לסיים את הריאיון בשיר שלי שיש בו תערובת של סבל ותקווה (“כאב התקוות”, עמוד 32):

כאב התקוות

ריח הזמנים האלה הופך אותי, הופך

לגרגרי שמים

כל הבגדים מסביב מתלקחים במדרגות

וכל אותה ציפיה אוחזת, שעת בינתיים

זה היה מוכרח לקרות כפי שזה קרה

כל רגע יצטרף עתה לחלוף

בטהרה, ברית עם התקווה, עם המלח

כל הבגדים רוצים שיג ושיח עם החיים

עכשיו ההמתנה: זמנים באים, נחלים

כל רגע בכל רגע צפוי הישע,

בדרכו לכאן, אל העורגים וסובלים

זה היה מוכרח

כך

חלק אחד בהוויתם ידע כי יבוא המלאך

וחלק אחר זכר והמתין ונאנח

מאות שנים חולפים בטהרה, מחכים

ואין שיג ושיח בין החלקים

זה יהיה מוכרח לבוא

הנה הוא בדרכו לבוא

ואחזו בי הנני אל כאבם כאב התקוות

בגדיהם הסובלים, הלהבות.

“האומה”, סתיו תשמ"ח (1987)