יש זיקה בין תאריכים קובעים בחייהם של הכותבים ובין התכנים של כתיבתם. הזיקה מוצגת כמשל ונמשל.    🔗

כל אדם מחפש את פֵּשר חייו, והסימנים שהוא מבקשים מתווים לו את הדרך. כאשר לאדם יש מגדלור של משמעות לחייו, הגובה הרוחני הזה מעניק לו אופק מאיר לכוון את גורלו. לפעמים בשנים הראשונות המעצבות נדמֶה לאדם, שהוא נולד לעולם של כּאוס, ויהיה עליו תמיד לגשש בשבילים של חוסר ודאות. 

במהלך המסע הרוחני הזה מתמודד האדם עם השינויים, עם התכנים המובילים, ובמהלך המרתון הזה הוא מגלה את הסמלים של חייו, את המְשָלים של קיומו. שביבי חיים מתחברים, מוארים, באותה תודעה של רציפות מתבהר התוהו. קם ומבליח ניצוץ, מאיר כלִבנת ספיר בוהקת. את זה קשה לכבּות, הולכת ונגלית לו המשמעות של המשל בחייו.

מן החומר והמעשים נוצקת רוח. נבראת הבנה של הקורות. אור בוקע לעתים מחורבן. מאובדן. הפֵּשר שהוּאר הופך לסֵפר. לשירה שיודעת לְאן.

לְאַחַר הַלֵּדָה בָּאִים הַשֵּׁמוֹת

הַשֵּׁם זוֹכֵר לְפָנִים וּלְאָחוֹר

זֶה טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם.

מְנוֹרַת שֶׁמֶן עַתִּיקָה דּוֹלֶקֶת בָּאוֹר

כִּי הַשֵּׁם הוּא הַנֶּפֶשׁ 

הוּא הַסֻּלָּם. 

(מתוך: השמות זוכרים / בלפור חקק)

כשאנו מגלים את המשמעות של המשָלים המקיפים אותנו, אנו יודעים עד כמה יש להם כוח להניע אותנו, ועד כמה מעשֵׂינו הם הנמשל שאנו בוחרים להיות. אותו אור שנחלץ מן השבר והאפר יהפוך לגווילים, לסֵפר. החיים ומשמעותם הם על קו התפר.

החיבּור של אותם חֶבלי לידה וייסורים למשמעותם הנשְׂגבת – זו הדרך להבין תקומה, גאולה. כוח טָמיר מוביל אותנו, מחבֵּר את הזמנים.

חַיֵּי הַדּוֹרוֹת שֶׁקָּדְמוּ

קָמִים, מֵזַח עַד, דִּבְרֵי הַיָּמִים.

שְׁבָבִים בִּכְאֵב, גֶּזַע דּוֹרָם חָטוּב.

סִפּוּרָם מִלִּבָּם בְּשִׁירִי כָּתוּב.

שְׂפַת הַקּוֹרוֹת יִקְרַת סֵבֶל וְיִעוּד,

וּבָאתִי לָתֵת לָהּ מַתְּנַת הַנֶּפֶשׁ,

נִגּוּן חַיִּים לְעֵדוּת. הַיַּלְדוּת.

וכך השיר מסתיים:

שִׁירָה מִתְּהוֹם, תְּאוֹם

אַל תְּאוֹם, סְנֶה וָשַׁל, תָּשִׁיר.

פֵּשֶׁר יָתוֹם, מָשָׁל וְנִמְשָׁל.

(מתוך: שפה תגאל משל ונמשל / הרצל חקק)

מחד גיסא, יש צו שלוקח אותנו קדימה, אל על. זו תחושה שהמשל הוא גזירת גורל, “מַכְּתוב”. מאידך גיסא, המודעוּת לקיומם של סמלים אלה בחיינו מעניקה לנו שליטה באתוס הקורם גידים, והם קמים להגיד. במשל ובְנמשל.

הזיקה לדורות קודמים, השלשלת שנושאת המשפחה. קשה שלא ללכת בעקבות הרוח הגדולה הזאת. עין פקוחה מלמעלה, איתנו בדרך הארוכה. ויש מַסע שיוצר מַבָּע. כתיבתנו חייבה אותנו להתבוננות בחיינו כמשל, בִּכתיבתנו כנמשל. 

מסָע ששָאב אורות ממַסָה מאירת דרך: כבר בצעירותנו נחשפנו לספרו של ארנסט קסירר,“מסָה על האדם” והֵבַנו, שמוֹתר האדם מכל היצורים בעולם. זו מהותו, גדולתו, כוחו במילים, הֱיותו של אדם יוצר סמלים. זכרנו את ספר תהילים, ותחסרהו מעט מאלוהים. תעצומות תרבותו הן ביטוי

לכושרו של האדם לחשיבה סמלית. 

רוחנו נוצקה מכַּנפי הרוח האֵלה. כך ראינו מראשית דרכֵּנו את הסמליות בחיינו, מאירה באור יקרות מֵעבר לעובדות הגלויות. גילוי המשלים והסמלים העֱניק לנו משמעות לחיינו. מאז לידתנו, המשָלים שהקיפו אותנו היו קפסולות, שבתוכן היו צפונים חיינו. משעה שנחשפנו למשָלים הללו, פענחנו לאיטנו את פשר חיינו. 

סמליות המשלים האלה יצרה חישוק נעלם, חיבוק בין לבבות רוטטים:     🔗

קשר בלתי נשכח בין הדורות, בין החיים ובין המתים.

ראו נא כיצד חיבור הזיכרון לעצמאות בחיי מדינתנו מעניק מובן לחיינו כאן, כך הֶעבר לא ניתַק מההווה. המשל והנמשל מחבּרים בין צער לתחושת פּדוּת.

כמשוררים, צמחנו מן המשלים, שנחשפו לפנינו. המובנים הנסתרים נתנו קריאת כיוון למסע שלנו: בָּנִינו בשירתנו משמעויות חדשות, מיתוסים חדשים, שלא היו קיימים אלמלא מעטפת הסמלים אֵליה נולדנו.

ככל שגדלה והתפזרה הסביבה האנושית, הלבבות נותרו צמאים למים ששתינו מאותו סלע, מאותו סמל מחבֵּר. כך עלתה קרנם של סמלים בשמירה על המשותף ובאיחוד. 

מְשל הסנֶה שאינו כָּלה הלך איתם לאורך דורות, הסנֶה הפך סמל לנצחיות. עַם הסמלים ידע, שגם בריחוק מן המולדת יש לו יכולת לשרוד בכוח שלשלת המילים. כך שר ה' ליוויק בשירו ‘אייביק’: ואני שָם בוער ואינני אֻכָּל - / אני קם וממשיך הרחֵק הלאה'. 

למדנו מאבותינו את החלום הבוער לָנצח, את רֶמץ הגעגועים. בכוח התשוקה ידע העם לסבול בדרך הארוכה. היטב הבין, שיש חיים אחרי האֵבל, שיש תקומה מן הסֵבל. עַם ואָדם - יש בכוחם להיחלץ מן השֶבר. לצעוד בעוז לעֵבר. סיפור החיים, שהוליד אותנו, היה מושתת על חלום גאולה ועל מֵמד טראגי. הפצע השותת לא הוביל לתבוסה, האתגר הפך להתעלוּת נפש. לקום מתחושת האין מוצא, לְבוקר חדש, לנוגה היקיצה. את המטֶה הפלאי הזה ירשנו מן הסָבים, ממורשתם.

אָכן שליחים היינו, ולַדור שהוליד אותנו, קמנו להיות לפֶה, לומר בקול ‘הנְני’. הלפיד שעבר לדורנו הנחיל לנו אמונה בניסים, שיֵש תכלית לכל המעשים. גם אם יש ניסיונות בדרך, צללים בַּפרוזדור – יש לנשמה אתגר וצוהר אל האור. אכן זו הדרך להגיע לַישועה הרוחנית, אַל נָלין, ניאבק עד הטרקלין. החורבּן והגאולה שזורים בדברֵי ימינו, וכעם עקשן שילמנו מחיר, שילמנו בדָמינו.

מעשינו וכתיבתנו היו הנמשל, והנמשל הרחיב את המשמעות של המשלים והסמלים, שאֲליהם השתייכנו. בְּצד התחושה של ‘מכּתוב’ או ‘יד אלוהים’, ראינו את הֱיותנו שליחים שקיבלו באהבה ייעוד: קמנו לכתוב את המשָלים מחדש. המסע העֱצים את התחושה הנשְׂגבת: ‘קול קָרא והלכתי’. הכיוון נשא את החיים אל על, אותו רצון לאומי בּוער ואיננו אֻכּל. לשְביב הנֶחמה הזה היה כוח אדיר: אורוֹ טָבַע חותָם על מכלול חיינו. וכמובן, על היכולת לעַצב את מבָּענו, השקפתנו.

הולדתנו כמשל    🔗

נולדנו בתש"ח, שנה מכונֶנת בהיסטוריה של עם ישראל. לאחר 1878 שנים של גלות (מאז חורבן בית שני בשנת 70 לספירה), הכריז העם על ריבונותו בארצו הקדומה. שנת 1948 סימנה מפנה: חזרתו של העם היהודי כריבון להיסטוריה, כמחולל האירועים של תקומתו ולא רק כעם פסיבי בגלות, עם ללא שליטה על גורלו בהיותו תחת ‘שעבוד מלכויות’.

נולדנו בבגדאד שבועיים לפני הולֶדת המדינה וההכרזה על עצמאותה. האיש שחולל את המפנה 

והכריז על העצמאות היה דויד בן גוריון. ההשראה שלו הגיעה אלינו, נטעה חזון. לא שכחנו כיצד ראינו אותו מגיע לשוק מחנה יהודה בבגדי חאקי ומטיף את תורתו בפני קהל קשה יום.

לימים, כשנוצר קשר אישי בינינו ובינו, עִם בחירתנו לחתני תנ"ך עולמיים לנוער, הגענו אליו לביתו בשדה בוקר. ויותר מזה, גם קיימנו חליפת מכתבים איתו. במכתבו הראשון אלינו, הוא כתב:

"ידועה הוקרה עמוקה לַאביכם שֶנתן לכם שני שמות אלה שמילאו תפקיד גדול בחידוש מדינת ישראל, ותשתדלו להיות ראויים לְשם זה (מכתב, 4.12.1970). 

הלידה שלנו סמוך לעצמאות תש"ח הובילה את אבינו עזרא, שהיה פעיל במחתרת הציונית בעיראק, להעניק לנו את השֵמות הרצל ובלפור. רוח הימים יצרה משק של היסטוריה, ציפייה לגאולה. לידת המדינה בישרה את התמורה בגורלו של העם. שרידי חרב שנאבקו בגלות שבוּרי־גֵו נשאו ראשם בגאון. העם קם להציל עצמו, וידע להותיר לכולנו ייעוד, לתַעד, להתכתֵב.

הורינו קיבלו מַשׂוּאה מן הדור הקודם, להמשיך חזון שעודו בועֵר, לתת משמעות לַקול המבשֵֵׂר. הַענקַת שם ליילוד היא רגע של משמעות בחיי הורים. סבא מורד (מרדכי) חקק ביקש להעניק לנו שמות עבריים: אלדד ומידד. אבינו עזרא ביטא תמורה והתחדשוּת ורצה לתת כבוד לחלום הציוני. מנֶגד - סבא מורד ביטא את היהדות המסורתית והוא ביקש לקשור אותנו עם פסוקי התנ“ך ועם דמויות תנ”כיות. 

באופן טבעי, השֵמות שניתנו לנו: הרצל ובלפור. אלה השמות שניצחו במאבק. אך מתברר, שהלפיד הקודם לא נזנח. בהיותנו בני עשר, החלטנו לא לוותר על השמות אלדד ומידד. כל אחד מאיתנו פָתח מחברת שירים, ועליה שני השמות. כך התחילה הקריירה הספרותית שלנו. על העטיפה של המַחברות הופיעו השמות יחד: הרצל־אלדד, בלפור- מידד. בבגרותנו, הגענו אל משרד הפְּנים לקבל תעודת זהות. הפעם, השינוי הזה הפך להיות רשמי. שמותינו הוסבו לשמות המלאים יותר: הרצל־אלדד, בלפור־מידד. אכן ידענו לשאוב מאבותינו אורות, לבחור בסמלים, בחיבור של כל הדורות.

הנמשל: הציונות והיהדות    🔗

לכאורה, זה סיפור טריביאלי. אך ככל שחלפו הימים וגיבשנו דעתנו על המתח בין הציונות ליהדות, הֵבנוּ שאירוע מתן השמות היה למקל שָקד נבואי, לאות וסימן, לחיים שהם בחזקת משל: 

הוויכוח בין הסב והאב על מתן השמות סימל את הוויכוח בין הציונות ובין היהדות המסורתית, כפי שהתקיימה במשך דורות. היהדות המסורתית חיכתה למשיח, לגאולה בידי שמים, ועם הזמן איבּדה את היכולת המעשית לפדוֹת את העם מגלותו. הרעיון המשיחי יצר חוסר אונים. התאבנות, ויתור על ההירתמות להיגאל. 

אל נשכּח את האבנים שעצרו בעדם: כך מדרש “שלוש השבועות” שחיזק את הפסיביות הגלותית, שלא לעשות בפועל דבר: מכאן הוטל איסור של “עלייה בחומה” (עלייה המונית), איסור של “מרידה באומות” (פעולות בלתי לֶגליות שיקדמו את השִיבה לארץ ישראל), וכן שלא “ידחקו את הקץ” (שלא יעשו פעולות לקירוב הגאולה).

היהודים חיו את שעבוד המלכויות ואת ‘שִׂנאת היהודים’ (אנטישמיות) בגלויותיהם, ורק בעידן האמנסיפציה ופריחת הלאומיות, הם גילו, שלא ניתַן עוד לקיים חיים בגלות, וגם ההתבוללות אינה פתרון. המשבּר של משפט דרייפוס הניע את ב"ז הרצל לגבש את תפיסתו המדינית ולהציע ‘תכנית חילוץ’ לעם היהודי כדי להשיבו לארצו.

בנמשל של סיפורנו, אבינו ייצג את הציונות והסָב את מסורת הדורות ואת הנאמנות לַמורשת היהודית: בחירת שמות מן התנ"ך הייתה מקובלת, והעלייה לתורה בבית הכנסת נעֶשתה בשמות עבריים. נכון, במאבק הסמוי בין הסב והאב ניצחה הציונות: נבחרו השמות הרצל ובלפור. 

הרב אליהו דסלר כתב ‘האדם יוכל לדעת את האמת, אִם אך יִרצֶה’ – מאמרו ‘ביטחון והשתדלות’.

הציונות הבינה זאת אחרת, קמה לתת תקומה של אמת. להשתדל להיגאל. במציאות ההיסטורית פריצתה של הציונות כתנועה מדינית וגם רעיונית היה בה ניצחון, וגם הַתרסה כלפי הפסיביות היהודית במשך דורות. במידה מסוימת, הזרמים הציוניים השונים ראו עצמם כתחליף תרבותי ליהדות הישָנה. אך המציאות הוכיחה, שזו הייתה ראשיתו של תהליך: הציונות קמה כמרד ביהדות, אך המרד לא הגיע להשלמתו ולַניתוק בין היריבות הרעיוניות. באופן דיאלקטי הציונות יצרה מרד לְשם המשך. כדי לחולל את שיבת ציון בפועל, נוצרה סינתזה שבָּה הן חיות יחדיו. 

אחות חָבְרה אל אחותה: המֶרד לא היה מרד לְשם ניתוק, אלא לשם חיבּור לָרכיבים מן המסורת העתיקה: תשוקה מתחדשת לשיבה אל הארץ הקדומה (ישראל) ואל השָׂפה הקדומה (עברית).

נחזור לסיפור לידתנו ולַמשל: באופן דיאלקטי - גם אנו לא השלמנו עם דחיית השֵמות המקראיים שהציע סבא, ובגיל עשר כתבנו על מחבְּרות בית הספר את השֵמות: הרצל–אלדד, בלפור־מידד. בכך נוצרה החברותא המתבקשת בין השמות הרצל ובלפור עם השמות אלדד ומידד. בהגיענו לבגרות, ניתַן לזה תוקף בתעודות הזהות של משרד הפנים. התחברו הזמנים, ההיסטוריה והנבואה, ואכן כן, החורבן והישועה.

משמעות השמות    🔗

יש קשר בין השמות הרצל ובלפור: הרצל בספרו ‘מדינת היהודים’ (1896) חלם לקבל 

צ’ארטר ממעצמה בינלאומית, ומשם תיפתח הטובה. כך תינתן גושפנקא פוליטית לְשיבת היהודים לארצם. מסעותיו של חוזה המדינה לשולטן התורכי ולקיסר וילהלם השני (ואישי ציבור אחרים) נועֲדו להציע תכנית להֲשבת היהודים למולדתם. פגישה משמעותית מאוד התקיימה בירושלים ברחוב הנביאים 42, בהגיעו יחד עם משלחת ציונית אל הקיסר וילהלם השני. במחנה האוהלים הקיסרי נפגש הרצל עם הקיסר כדי להשפיע עליו להוביל להחלטה זו. באופן סמלי ממש, הפגישה התקיימה ב־2 בנובמבר 1898.

19 שנים אחר פגישה זו, מימש בלפור את חלומו של הרצל: הוא נתן את ‘הצהרת בלפור ' (2 בנובמבר 1917), שהיא בפועל ברוח חזונו של הרצל לְקבלת צ’ארטר בינלאומי על הארץ. בלפור שימש אז שר החוץ של הממשלה הבריטית, ראש הממשלה היה דייויד לויד ג’ורג’ והמלך באותם ימים היה ג’ורג' החמישי. בלפור הזדהה עם הרעיון הציוני, ואף נכח בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

באופן הומוריסטי ניתן לומר: הרצל ובלפור לא נפגשו, אך אבינו קיים את הקשר ביניהם ובין חלומותיהם. הם עמדו להיפגש בשנת 1903, כשהרצל הגיע לממשל הבריטי לפגוש את בלפור, אך הרצל נפגש אז רק עם שר המושבות צ’מברליין. באותה שנה, שימש בלפור ראש הממשלה של בריטניה, והוא הציע לַתנועה הציונית פתרון מדיני באוגנדה, עקב פרעות קישינב. הם לא נפגשו, אך אבינו הפגיש אותם כתאומים זהים.

יש גם קשר בין השמות אלדד ומידד: על פי ספר ‘במדבר’, הם היו השניים שלא זכו להיכנס לאוהל מועד, ולכן הם ‘התנבאו במחנה’ (במדבר י“א, כ”ז ). הם זכו לדאבון ליבם לְיחס מנוכּר ועוין של יהושע בן נון, שפונה אל משה: “אדוני משה, כְּלאֵם”. אך משה ברוב נדיבותו אומר: “מי ייתן כל עם ה' נביאים” (במדבר י“א, כ”ט). באורח סמלי, גם סיפור העוינות לנו וניסיונות ההַדרה שלנו ממעמד של ‘מתנבאים במחנה’ היה בעינינו נמשל לסיפור המקראי.

לסיום:    🔗

מאז לֵידתנו אנו חווים את סיפור חיינו כמשל, שיש לו נמשל.

ובעקבות מה שכָּתבנו בַּפסקה הפותחת:

כאשר אדם מגלה את הסמלים של חייו, את המְשלים של קיומו מתבּהר התוהו - והנה ניצַת סיפור של דור, וַיהי אוֹר. נחה הרוח על המשורר והנה הוא מגלֶה את המשמעות של המָשל בחייו. גם זה מכּתוב עכשיו, זה גם נכתב.

כשאנו מגלים את הצופן של המשלים המקיפים אותנו, הלב מיטיב להבין, עד כמה יש להם כוח להניע אותנו, ועד כמה מעשינו הם הנמשל, שאנו בוחרים להיות.

דברי הימים הובילו את עמנו בדרך של תלאות, והניצוץ האיר שביל לגאולה, להבנת התקומה הגדולה. סיפור חיינו קלט מן האודיסיאה הזו את המשמעות והאורה, ובשירה שלנו למדנו להבין, שהתמזל מזלנו להיות ילדי גאולה. לישועה ולשליחות יש עוצמה אדירה. אין דרך חזרה.