תחת דגלן של שלש מהפיכות (רוסים, פולנים, יהודים): אישים ותנועות בדורי: זכרונות – כרך א

הספר מוקדש בתודה לחברת חיי רעיה, שהיתה שותפה פעילה במאבקי ואשר בלי עזרתה זכרונותי לא יכלו לקבל את תכנם וצורתם הנוכחיים.

הקדמה

זהו ספר זכרונות על אנשים ותנועות בדורי. נטלתי חלק פעיל בשלוש מהפיכות גדולות: במהפיכה הפולנית, הרוסית והיהודית. כל מהפיכה יש בה סתירות שונות ושומה עליה להיאבק כדי לגבור על קשיים ובעיות. ואם הדברים אמורים ביחס לכל מהפיכה, על אחת כמה וכמה רב היה הקושי לתאם בין שלוש המהפיכות הנ"ל. לפרקים דומה היה, כי עומדים אנו לפני הברירה: “או — או”: ליטול חלק במהפיכה זו ולא באחרת. ואולם החיים כפו עלינו שלא להבדיל בין האחת לחברתה, שכן היה הדבר בקו האינטרסים של המעמדות והעמים אשר בתוכם — ועמהם — חיינו. הדבר נדרש גם על־ידי האידיאלים המשותפים. צריך היה איפוא לא רק ללחום נגד האוייב החיצוני, אלא גם להיאבק עם ספיקות פנימיים שבלב. בייחוד היה זה מנת חלקם של העסקנים הפעילים.

במשך עשרות שנים נמניתי עם “המהפכנים המקצועיים”, שרק ברוסיה הישנה, של שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, היה מקום לכשמותם. “מקצוע” זה הקיף את מלוא מכלול החיים לכל צדדיהם ושיעבדם למטרה הגדולה האחת והיחידה: המהפיכה וכינון חיים חדשים“. אומר אני “את מלוא מכלול החיים” — הווה אומר גם כל מקום ומקום שבו היינו שרויים: בתוך המדינה או מחוצה לה. במרוצת הימים התגוררתי במרכזים הגדולים, שבהם נקבע לא רק אופיה של תנועת החירות, אלא גם מהלך ההיסטוריה האנושית כולה: בווארשה, קרקוב, סאן־פטרבורג (לנינגראד), מוסקבה, וינה, מינכן, לונדון ופאריס; וכן גם ב”שווייץ הקטנה", שעל אף שטחה המצומצם מהווה היא מכלול ססגוני גדול מן הבחינה החברתית־מדינית והתרבותית־לאומית. אפילו עיר־הולדתי צ’נסטוחוב, שבה עברו עלי שנות ילדותי ונעורי, אינה “עיר פרובינציאלית קטנה”. מן הבחינה הדתית והלאומית זוהי העיר הקדושה ביותר של פולין, שהמוני עולי־רגל זורמים אליה מזה עידן ועידנים.

בימי דורי שימשו כל הכרכים הללו מוקדים מרכזיים של תרבות ושל סערות חברתיות־מדיניות אדירות. בהם הצטלבו התרבויות והרעיונות החברתיים השונים. לעתים קרובות היו נאבקים אלה עם אלו ולפרקים אף השלימו זה את זו. אין להבין את העולם של זמננו אם לא נביא בחשבון את כל הנקודות האלו. כל אחת בנפרד וכולן ביחד. במרכזים הללו ומסביבם התנגשו ניגודים מתמידים, במתח גובר והולך. כל אלה הטביעו חותם עמוק על חיי ועל חיי הדור כולו.

“כל תקופה ותקופה — אומר היינריך היינה — רואה את עצמה כחשובה ביותר”. ואכן היתה תקופתו רבת־עניין וסוערת, תקופת־מיפנה בין שני עולמות. אך מה תמימה ורומאנטית נראית תקופתו של היינה לעומת התקופה של דורנו. שהרי זהו הזמן לא של שניים, כי אם של עשרה עולמות, ויחד עם זאת הרי היא בבחינת איזור־גבול רוחני מסוכן ביותר. הבאתי כמוטו לספרי את דבריו של אלכסנדר הרצן, אחד הנציגים הראשונים של האינטליגנציה הרוסית (ואולי החשוב שבהם), שבימים ההם ישב בגלות במערב. רבים מאתנו הציגו לעצמם לעתים קרובות את שאלתו של הרצן: האמנם תקופתנו היא הזמן שחזה הרצן, כאשר “אירופה תתערער ביסודותיה, תיסחף לתוך פוגרום כללי?” האמנם חיים אנו בתקופה כזאת? ואם אמנם כן הדבר, מהי ומה צריכה להיות משימתנו? אלו היו השאלות הקשות, לעתים הטראגיות והגורליות, שלא יכולנו להימנע מהן. חייבים היינו לתת תשובה על כל שלושתן.

ואכן היו אלה זמנים טראגיים בשבילנו. ואין ספק שהפצעים השאירו סימניהם בנפשותינו. ואף על פי כן היתה תקופתנו רבת־עניין ועוררה ללא הפוגה לא רק רעיונות חדשים, אלא גם התעניינות עמוקה בגילויים השונים של החיים החברתיים, הפוליטיים, התרבותיים והלאומיים — במזרח ובמערב. לעתים קרובות היינו עורכים השוואות בין הארצות והמישטרים השונים, ועיצבנו לעצמנו אידיאל עצמי משלנו, אשר כפי שחשבנו אנחנו, היה — סינתטי והארמוני. על כל פנים הוא שימש לנו כוכב מדריך בחיינו.

הדבר הייחודי שבדורנו טבוע גם בכך, שתוך ניהול המאבקים הפוליטיים והסוציאליים, היינו קושרים אותם תמיד עם הספרות. ביצירות הפרוזה והשירה הגדולות של גאוני־הספרות ראינו את זמננו בחריפות יתרה, כבאספקלריה, — והגאונים הללו היו נותנים לנו את ההשראה למאבקים האקטואליים הגדולים. לפיכך התעכבתי בספרי זה גם על יצירות הספרות ועל מחבריהן, שכן הטביעו הללו חותם על נשמותינו.

הזמן היה מורכב ומסובך לא רק בשביל הדור הצעיר הנוכחי, אלא גם בשבילנו עצמנו. אנו שואלים את עצמנו לעתים קרובות: “כיצד קרה כל זה? מדוע זה קרה כך? מי היו האישים המנהיגים של עמים, מעמדות, מפלגות, דתות ותרבויות? והיכן היו העמים עצמם?” אין זו שאלה קלה כל עיקר גם בשבילנו העדים, שראו וחיו את המאורעות האלה. בדפים הבאים משתדל אני לתאר כיצד ראיתי את כל הדברים הללו.

בתיאור זכרונות, יש חשיבות מיוחדת לשני עיקרים: א) להאיר ביושר־לב הן את הצדדים החיוביים והן את הצדדים השליליים שבחיינו ובחיי דורנו, ב) לא למוד את מאורעות תקופתנו במושגי הימים הנוכחיים.

נזהרתי מאוד לשמור על שני עיקרים אלה.

ידידי קבעו, כי נתברכתי בזכרון טוב. ואכן זוכר אני אנשים ומאורעות רבים. ואף על פי כן השתדלתי מאוד, במידת האפשרות, לבדוק את העובדות. מכיר אני טובה לידידי הרבים, מארצות רבות, אשר המציאו לי את הערותיהם על מאורעות שונים, ואלה הם:

מנהיגם של הסוציאליסטים הבלתי תלויים באנגליה, הלורד פנרפרוקוויי; המזכיר (לשעבר) של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי, יוליוס בראונטל; העסקן בצ’נסטוחוב, רפאל פדרמן; ציר הפרלמנט השווייצי, מקס ארנולג.

לדאבוננו, האחרים אשר שלחו לי אף הם חומר, אינם עוד בחיים:

רוברט גרים (יושב־ראש הפרלמנט השווייצי), ד"ר פרידריך אדלר; מ. קיבלביץ, פרופ' בסורבונה הפריזאית; אנג’ליקה בלבנובה — המנהיגה הסוציאליסטית ברוסיה ואחר כך באיטליה; מלך רודי, שיש יחד עמי במחנה הריכוז הפולני ברזה ולשלח לי מאוסטרליה את זכרונותיו על ברזה; העסקן הותיק בצ’נסטוחוב — א. כרובולובסקי; הסופרים יעקב פת וא. גלנץ־לייעלעס

באהבה וביקר אני מעלה את זכרם.

תודתי נתונה לועד היובל ולכל אלה שתרמו למענו. תודה מיוחדת לחברים יונה כסה ובן־ציון רזין, שתודות ליוזמתם, מרצם וידידותם האידיאית העמוקה הוחשה הוצאתם לאור של זכרונותי.

חלק ראשון: המוצא ושנות הנעורים

פרק ראשון: עיר הולדתי

הדבר הראשון שנחרת בזכרונו של הילד הם צלילים עזים של פעמוני כנסיות. באביב ובקיץ, עת נפתחו החלונות של החדר היפה היו חודרים לתוכו, יחד עם ניחוחו של גן הפרחים והפירות הגדול שמסביב, גם צלילי הפעמונים של הכנסיות. פעם בקול בָּס “בוּם־בוּם־בוּם”, פעם אחרת בסופראן דקיק, קולות “ג’ין, ג’ין ג’ין”.

מקום הולדתי, צ’נסטוחוב, היא העיר הקאתולית־הדתית והפולנית־הלאומית הקדושה ביותר של פולין. כאן מצויה הקאתדרלה הענקית ובה התמונה בעלת הפירסום העולמי של “המאדונה”. מן הגבעה הבודדת שעליה עומד המנזר נמשכת שדרה רחבה לאורך קילומטרים — משני צדדיה עצי־ערמונים גבוהים — הפונים אל כיכר גדולה, שעליה מתנוססת הכנסיה הגדולה, כנסיה ענקית. בריחוק־מה ממנה שוב כנסיה. ולמעלה ליד הקאתדרלה, מצד ימין — כנסיה אחרת.

הרחוב, בייחוד השדרה האצילית, שבה עמד ביתנו הגדול, כאילו נלכד בתוך הסביבה הלאומית־הדתית הזאת. כמו לכנסיה הצפרתית בלוּרד זורמים גם לצ’נסטוחוב עולי־רגל, שיירות ארוכות של עולי־רגל קאתולים אדוקים כדי לזכות בנס מידי האם הקדושה במרפא וישועה ממלות ואסונות. שלא כמו לורד, המצויה הרחק בהרי הפיריניאים, שוכנת צ’נסטוחוב בלב לבה של פולין. ההבדל הגדול הוא בכך, שבעוד שלורד היא מרכז דתי — הרי צ’נסטוחוב מפורסמת לא רק בשל ערכיה הדתיים, אלא גם בגלל אידיאלים פולניים לאומיים. היחיד של צ’נסטוחוב מקורו לא רק בהתפתחותה אלא גם בהיווסדה. בראשיתה היתה העיר רק מין תוספת לקאתדרלה. זו הוקמה תחילה בבנין עץ זעיר במאה הארבע־עשרה ונבנתה מחדש במאה השש־עשרה בצורה מודרנית. אז גם הובאה לכאן התמונה האגדית של “המאדונה הקדושה עם הילד” (“המאדונה השחורה” — משום שהיא מצויירת בצבעים שחורים). בזה האופן נעשתה צ’נסטוחוב מרכז לעולי־רגל וכך היא נשארה בכל המישטרים הלאומיים עד היום הזה. ליד הכנסיה ובגללה נתלקטו לאט, לאט מתיישבים יחידים וקבוצות קטנות, וכך קמה העיר. אחר כך באה התפתחות כלכלית, תעשייתית ומסחרית גדולה, דבר שהוסיף לעיר קווים חדשים וקמעה, קמעה זכתה עיר זו לקלסתר חדש. אולם הרוח הלאומית־הדתית נשארה השלטת.

יוזמי העיר הצטיינו בתבונה ובראיית הנולד. בתקופה של מלחמות־דמים בלתי פוסקות הבינו הם, כי גם הצבא וגם האוכלוסיה האזרחית יגנו על העיר בגבורה ובקנאות דתית מפני האויבים מבחוץ, אם יידעו וירגישו, שמגינים הם בכך על המאדונה הקדושה, אשר מצדה תהיה המגוננת עליהם והיא תשמור עליהם מפני כל צרה. ואכן כך היה. בייחוד שומרת צ’נסטוחוב על זכרונות המלחמה בין שבדיה לפולין, במאה השבע־עשרה. שבדיה, שהיתה אז מן המעצמות האירופיות החזקות ביותר, שמה מצור על צ’נסטוחוב בחיל רב ועצום. ארבעה־עשר אלף אנשי־צבא שבדיים מצויידים בתותחים כבדים צרו על המיבצר. בתוך המיבצר לא היו, מלבד שבעים הכמרים, אלא מאה ושישים אנשי־צבא פולנים. למעלה מחודש ימים נמשך המצור, הכמרים והחיילים גילו רוח־גבורה גדולה וכך אנוסים היו השבדים לבסוף לסגת מן העיר. מאז הזמן ההוא עוד נתחזקה האמונה שהמאדונה השחורה שומרת על העיר ועל יושביה.

בימים שלאחר מכן נתחוללו כאן קרבות ומלחמות בין צבאות שונים. כאן השאיר את עקבותיהם גם “לה גראן ארמיי” (הצבא הגדול של נאפוליון) , הלגיון הפולני שבצבא הזה אשר אורגן ברומא — וכן הצבא הרוסי של סובורוב, שרדף אחרי נאפוליון לאחר השריפה הגדולה של מוסקבה. גם גייסות פרוסיים היו כאן. מבחינה צבאית ומדינית סייעו איפוא כל אלה לכך, שלעיר נודע במרוצת הזמן אופי בין־לאומי במובן מסויים, אופי שעוד נתחזק בשל היותה סמוכה לגבול. אלפים רבים של עולי־רגל יראי־שמים היו באים אליה ברכבות, לא אחת ברכבות מיוחדות. אולם בלתי נשכחות היו ה“חבורות” של עולי־הרגל האדוקים מן הכפרים השונים, מעיירות פולין וכרכיה. ברוב חגיגיות היו נכנסים לעיר ובראשם הכמרים שצעדו מתחת לחופות עם האיקוניות והפסלים הקדושים, וכן נערות צעירות, לבושות צחורים וזרים ירוקים לראשיהן. וכל תהלוכה מלווה תזמורת. האיכרים והאיכרות לבושים בגדיהם הלאומיים של האיזור. אכן היה לפולין פולקלור יפה ועשיר וכאן בתהלוכות האלה בצ’נסטוחוב הופגן הלבוש הלאומי הזה בכל פארו והדרו. כל איזור ואיזור הצטיין בצירוף אחר של צבעים — ירוק, צהוב, אדום, לבן, שחור, סגול, כחול. וכך היו באים “יוצאי לובלין”, “יוצאי פלוצק”, “אנשי וילנה”, “אנשי חלם”, “אנשי גרודנה”, וכן “הפיוטריקובאים”, “הקאלישאים”, או “הקראקובאים”. מיישובים מרוחקים, לא אחת ממרחק של מאות קילומטרים היו הם באים. ואולם הרושם המרעיד והמסעיר ביותר היו עושים אלה, שהיו באים כשהם זוחלים על ברכיהם. למן אותו רגע שנראה להם מרחוק הצריח הגבוה והדק של הקאתדרלה היו הם כורעים על ברכיהם וכך היו מתקדמים עד לכנסיה. לא אחת היו מתקדמים כך לאורך של קילומטר ומעלה אל ה“יסנה־גורה” (ההר שטף האור). היו אלה חולים או תשושי־כוח, או אנשים שעברה עליהם איזו שואה. כולם, כולם היו באים להתפלל אל המאדונה של צ’נסטוחוב: “כפרי נא על חטאינו!” “הושיעי נא את האומלל!”

למעלה בכיכר הענקית שבין הפארק העירוני הירוק ובין החומות האפורות, הבצורות והגבוהות של מצודת הקאתדרלה, היו הם חונים ונשארים ללינת לילה. כאן היו ממתינים עד אשר בחלונה של הכנסיה היו מציגים את התמונה של המאדונה הצ’נסטוחובית, שבשעות הערב היתה מוארת באור יקרות מכל עבריה. קבוצות קבוצות היו הם נכנסים אל הכנסיה וכל אחד היה מנדב משהו ל“אוצר”. אכן היה אוצר הכנסיה אחד העשירים. אוסף עצום של פנינים, אבני־חן, זהב, תכשיטים, אשר דורות רבים של עולי־רגל היו מביאים כתרומה, החל ממלכיה הקדומים של פולין, פריצים וגבירים וכלה באיכרים הדלים ביותר.

כאן, בכיכר רחבת־הידיים, שבה יכלו לחנות מאות אלפים בני־אדם, לא היתה שליטה לא לצבא הרוסי שחנה בפולין כחיל־הכיבוש, לא לשלטון האזרחי הצארי — למושל או לשר המשטרה. פה היה השלטון המלא בידי הכמרים והם שקבעו כאן את הסדרים.

אותם מאות אלפים עולי־רגל היו משתלטים על העיר ומשווים לה אופי מיוחד במינו, בייחוד בימות הקיץ. וכך היו נמשכים המאורעות והחיים שנה אחר שנה¹.

גם היישוב היהודי כאן קם והתפתח בדרך מיוחדת במינה. קבוצות היהודים הראשונות באו לכאן לרגל “משיח השקר” יעקב פראנק. כאשר המצוקה היהודית והרציחות המשוועות עד לב השמים עוררו הלכי־רוח של ייאוש אין סופי, לאחר שהתנפצה אגדת שבתאי צבי, ניסה יעקב פראנק להכריז על עצמו כעל משיח, לאחר שקיבל את הדת הקאתולית בווארשה וזכה לחסותו של המלך הפולני אוגוסט. אולם עד מהרה, כבר כתום שנה, התעורר בלב השלטונות של פולין החשד, שהקאתוליות שלו “אינה אמיתית”. ואכן הוא נאסר, שולח לצ’נסטוחוב והוטל עליו מאסר של בידוד בתוך הכנסיה. כאן הוא ישב כלוא במשך שלוש־עשרה שנים רצופות. ומאז החלו לזרום לכאן חסידיו היהודים השונים אשר ביקשו לחיות לידו ולפחות לראותו מבעד לחלונות הכנסיה. עוד בימי נעורי היו הבריות מספרים על מחזות־היסטריה שהיו מתחוללים אז. רבים חזרו כלעומת שבאו, אולם חלק מועט מן החסידים נשארו במקום. ואכן בכך אפשר להסביר את העובדה, שצ’נסטוחוב היו הרבה משפחות (קאתוליות ויהודיות) ששמם היה פראנק.

אלה היו היהודים הראשונים בעיר. אולם יש לשער כי עוד לפני פראנק ישבו כאן משפחות יהודיות בודדות ודבר אופייני — הן עוסקות בחקלאות. ייתכן איפא, שהאוכלוסיה היהודית הראשונה בצ’נסטוחוב מורכבת היתה מעובדי אדמה. בזמן מאוחר הרבה יותר, היה זה כבר בימי, עת נוסדה החווה היהודית, בית־הספר החלקאי הראשון, (שבמרוצת הזמן נהפך לחוות־הכשרה של השומר הצעיר) היו עוד מזכירים בחיבה את התושבים היהודיים ההם, “חלוצי עובדי האדמה היהודים”. בגורלים של היהודים עלה כאן ים של צרות, למעשה היו הם תלויים בקאפריזות השרירותיות של המלכים ושל בעלי־האחוזה הפיאודאליים הפולניים ובאינטרסים המתרוצצים שלהם. ליהודים לא היתה כאן אפילו זכות לבית עלמין משלהם. את המתים היו מובילים אל העיירה השכנה יאנוב כדי להביאם למנוחת עולמים. זמן רב לא האמינו בכלל שצ’נסטוחוב תיהפך למכרז בשביל יהודי צ’נסטוחוב והעיירות הסמוכות. אולם בצ’נסטוחוב נעשו גם נסיונות שונים ומעניינים לארגן קהילה יהודית, אשר בתקופת ההשכלה הראשונה הוציאה מקרבה דמויות רבות עניין של יהודים דתיים, של מתבוללים ומתבוללים למחצה, של פולנית בנני דת משה", אבל גם של יהודים בעלי תודעה לאומית.

שינוי קיצוני בהרכב האוכלוסיה היהודית ובהלכי־הרוח וההשקפות שלה בא, כאשר בפולין הקונגרסאית הוסר גבול המכס המיוחד אשר הפריד בינה לבין האימפריה הרוסית. ההתפתחות הכלכלית המהירה באורח יוצא מן הכלל של פולין התבלטה במיוחד הצ’נסטוחוב, שבה קמו והתפתחו בצעדים מהירים, מפעלי התעשייה והמסחר הקאפיטאליסטיים הגדולים וגם הזעירים. היהודים מילאו כאן תפקיד חשוב ביותר, הן כחרושתנים חלוצים והן כפועלים ופקידים. ההתפתחות הכלכלית הזאת, שכרוכה היתה בהתפצלות סוציאלית חזקה, הגיעה לתקופת הפריחה שלה בימי ילדותי ונעורי. עובדה זו היה בה גם כדי לקבוע במצבה של משפחתנו ואף השפיעה על אופיה.

פרק שני: משפחתי

הריני עובר לתאר כאן את חיי משפחתי ואעשה זאת בקצרה. הדיעה הרווחת בדורי היתה, כי בדרך כלל חיי המשפחה אינם אלא עניין פרטי, שאין לו שייכות אלא לחוג המשפחה ולכל היותר לידידים הקרובים ביותר. לא אעמוד כאן, איפוא, אלא על קווים אחדים שהטביעו את חותמם על חיי.

ראשית כל על סבי, הדמות המרכזית. ההשפעה הגדולה ביותר על חיי המשפחה כולה נודעת היתה ל“קרוק הזקן”, כפי שנקרא בפי הבריות. אבי ידוע היה בעיר עד למותו בשם “קרוק הצעיר”, ואלו לי קראות תמיד — “נכדו של קרוק”.

סבי נחשב היה בין גדולי הגבירים בעיר. אין זה נכון בדיוק, שכן היו בעיר עשירים גדולים יותר מסבי. אמנם היה סבי בעל רכוש ניכר, לרבות בית־חרושת גדול לספירט (עוד זוכר אני את מיכלי הספירט העצומים שיכלו להתהלך בהם כמה אנשים). היו לו גם כמה מגרשים בעיר, אולם הדבר החשוב ביותר היה שנהג אורח־חיים כזה. ואכן חש עצמו טוב בכך. הוא היה אולי הדמות האחרונה שהצטיינה בהליכות פיאודאליות. היה מתגורר בדירה רחבת ידיים בבית־מידות שהיה שייך לו. בעצם היה הבית מורכב משני חלקים ויצא לשני רחובות שונים. חצר עמוקה וגן גדול היו מקשרים בין שני החלקים. החיים היו כאן אינטנסיביים מאוד ומסועפים מאוד. במחסנים ובמשק הועסקו אנשים לאין ספור. מלבד הפועלים והפקידים, שעבדו אצלו במישרין, הסתובבו בביתו של סבא עוד אנשים רבים. קשה להגדיר מה היתה עבודתם, אך כפי שהיו אומרים אז, “הם התקיימו על משקו של קרוק”. בבית היו כמה שומרי־יום ושומרי־לילה, שהיו גרים כאן יחד עם משפחותיהם. היו כמה נערות משרתות אצל סבא ואף בדירה שלנו: מבשלות יהודיות ומשרתות קאתוליות. ב“בנין המשק” עמדו שני צמדי סוסים לצורכי העברת משאות, או בשביל עגלות־חורף בימי החורף, ולמרכבה לימות הקיץ. באורווה עמד גם סוס גזעי יפה, שאבי, שהיה איש־ספורט מובהק, היה משתמש בו לרכיבה.

כלל נקוט היה בידי סבא, כי בביתו יחיו “האנשים המתאימים”. מקובל היה עליו שאין הוא צריך להתקיים מן ההכנסה של שכר־דירה. משום כך היה ביתו של סבא משהו מיוחד במינו. סופר בעל כשרון היה מוצא כאן חומר רב לרומאן היסטורי פסיכולוגי: “הבית הרומאנטי — שדרה ראשונה מס' 3”.

הבריות היו נוהגים לברך את סבא ברוב דרך־ארץ. אך קרה גם שהיו מסתודדים ביניהם על סבא. ידוע היה שעל כך לא צריך לדבר. שאפילו סכנה היא להזכיר את הדבר. מה זה היה?

סבא נטל חלק פעיל במרד הפולני נגד רוסיה הצארית. על חשבונו איגרן הוא ואף פיקד על קבוצה קטנה של פרשים פארטיזנים ביערות העבותים שבסביבת צ’נסטוחוב. אגב, העיר צ’נסטוחוב בכלל וכמה מיהודיה בפרט הושיטו סיוע רב למרד, עזרו בהברחת נשק בגבול צ’נסטוחוב, וכן בהברחת ספרות אסורה מטעם הוועד המרכזי הפולני של המרד אשר ישב בפאריס. בסודי סודות היו הבריות משיחים ביניהם, כי “אפשר שסבא עוד מקבל מכתבים מחוץ לארץ!”

עד ליום מותו נשאר סבא פאטריוט פולני מסור. אבל בשום אופן לא היה שייך לטיפוס של “פולנים בני דת משה”. הוא שנא את הכיבוש הרוסי הצארי וסבור היה שפולין בדין שתהיה מדינה עצמאית. אבל יחד עם זה היה מדגיש את הסולידאריות שלו עם העם היהודי בתחומים שונים ולא רק בתחום הדת, הוא היה משתייך לחברות ואגודות יהודיות שונות ותמך בהן. היה נבחר מטעם האוכלוסיה היהודית כ“פרנס”, נציג של היישוב היהודי. הרבה מזמנו היה מקדיש לענייני הכלל. אמנם היה קצת מתבולל, אבל בשום אופן לא ניהל מדיניות של התבוללות. הוא גם תמך במוסדות היהודיים הלאומיים, “אם זה רק לטובת היהודים”.

סבתה, אשה טובת־לב, מתה בהיותה צעירה עדיין ואינני זוכר אותה הרבה. לעומת זאת אשתו השניה, אשה יפת־תואר, שהיתה צעירה בהרבה מסבא, אותה אזכור היטב. היא היתה נוהגת להתהלך בחדרים או יושבת על המרפסת כשצמותיה הארוכות מבודרות. ההתעסקות האהובה עליה היתה הזימרה. ואכן מחוננת היתה בקול יפה. ובגלל זה פרצה פעם שערוריה גדולה. פקיד ממשלה רוסי ממשמר־הגבול, בשומעו אותה מזמרת, הציע לה לשיר יחד אתה דו־זמר מתוך אופרה. בימות הקיץ, כאשר החלונות היו פתוחים היה קהל גדול מתאסף בשדרה להאזין לקונצרט. היא היתה שרה בפולנית, ואלו הוא — רוסית. ובגלל זה הקים סבא שערוריה. “בביתי ישירו רוסית!” ואף־על־פי שהיה מאוהב באשתו, לא הסכים לשום פשרה. הוא סבור היה שהדבר הזה ממיט עליו חרפה. אבל גם הזמרים מיאנו לוותר על השירה. הסוף היה, שבתה של סבתה החורגת, סטודנטית באוניברסיטת ז’נבה, הביאה את התמליל האיטלקי לתווים.

ועתה משהו על אבי. עם היותו אדם אינטליגנטי, רזה, בעל גוף חלוש הצטיין בכל זאת בתשוקת חיים עזה. הוא נשא את אמי מתוך אהבה וגאה היה על העובדה שלא נזדקקו לשדכן. יחד עם גיסו, מושקובסקי העשיר, היה בעל מחסני טבק סיטוניים גדולים. פעם בשבוע היו מגיעים קרונות גדולים וכבדים מן העיירות הסמוכות ומעמיסים סחורות שונות בשביל החנויות שם.

אבא, שהיה בן יחיד והצעיר במשפחה (היו לו שתי אחיות), השתדל להיות יורש נאות של סבא. הוא תמך ברצון במוסדות יהודיים ופולניים, אף כי כנציג נבחר של האוכלוסיה היהודית בוועדה שקבעה את מסי הממשלה והשתדל תמיד להגן על האינטרסים של האוכלוסיה דלת האמצעים. זה גזל הרבה מזמנו ותמיד היו באים אלינו אנשים ומבקשים שיגן עליהם. במיוחד אהב אבא ספורט. כבר הזכרתי שבאורווה היה לו סוס ערבי יפה, אבא היה פרש מצויין, היה נוטל חלק במירוצי סוסים. יחד עם קציני חיל־הפרשים, עת נחוץ היה לקפוץ מעל מכשולים מיוחדים, היה זוכה אפילו בפרסים. ליד סוסו עמד באורווה סיח צעיר אשר עליו (היתה זו דרישתו של אבא) הייתי רוכב על ידו. אבא היה גם רקדן מצויין. בחתונתה של אחותי הבכירה הוענק לו פרס על ריקוד סוער של “מאזורקה” פולנית. אף־על־פי שסבל ממיחושי־קיבה, היה נוהג בימות הקיץ ואפילו בימים הקרים, לצאת פעמיים ביום רכוב על סוסו או בכרכרה אל הנהר וארטה, כדי לטבול במימיו. בטיוליו אלה היה נוטל אותי עמו. בימים הקרים היתה אמא מוחה נמרצות על כך. בעיר היו אומרים: “היום אפילו קרוק הצעיר לא נסע לרחוץ בנהר”. היה זה מעין בארומטר של העיר. אבא שימש גם מפקד של יחידת “מכבי האש המתנדבים” של העיר. בערבים היתה הנערה המשרתת שמה ליד מטתו את המדים, את המגפיים הגבוהים ואת הקסדה. שומר הלילה היתה לו הוראת קבע: אך ישמע אזעקת־אש, עליו להעיר את אבא וגם את שומר היום אשר עליו שומה היה להכין את הסוס או את הכרכרה ולנסוע עם אבא לעזור בכיבוי הדליקה.

ואכן זו היתה גם הסיבה של מותו בטרם עת. כאשר פעם פרצה דליקה במחסן טבק של ידידו, הוא פיקד על פעולת ההצלה, פשט את המדים ועזר לארוז חיש מהרה את סחורות הטבק היקרות (לא את הזולות שבאריזתן עסקו אחרים). את הסחורה אמנם הציל, אבל בשעת מעשה קיפח את בריאותו, הוא הצטנן, לקה בריאותיו, נסע למקומות־מרפא שונים בחוץ לארץ, אבל בהיותו עוד צעיר, בן ארבעים, נפח את נשמתו.

אמי, אשה יפה, בעלה גוף נאה, נולדה בלודז', בימים ששם שלטה במידה רבה השפה הגרמנית. היתה בת להורים עשירים, ממשפחת פוזנאנסקי. היו לה שני אחים ואחות. אמא קיבלה חינוך טוב. היה זה דבר אופייני בימים ההם, שאמא סיימה “בית־ספר גבוה לבנות” בברסלאו (ורוצלב). נוסף על הפולנית היתה, איפוא, הלשון הגרמנית לשון־האם הטבעית שלה. עם הוריה ועם אחיה ואחותה היתה מנהלת חילופי מכתבים בגרמנית. ואף זה אופייני, שאמא השיגה כי אחותי תסיים אותו “בית־ספר לבנות” בברסלאו שבו למדה היא. היא היתה חברה או אפילו יושבת־ראש בכמה חברות צדקה יהודיות (“הכנסת כלה”, “בית יתומים”, “מושב זקנים”). היא התמסרה קודם כל לחינוך ילדיה והיתה נציגה כבוּדה של “משפחת קרוק”. עבר עליה משבר קשה בעת שאחת משלוש בנותיה מתה עליה בגיל ארבע־עשרה. גם אמא מתה בצעירותה כמה שנים אחרי מות אבא, כשהיתה אך בת ארבעים וכמה.

אני הייתי הילד הצעיר במשפחה, בן יחיד. איני יודע מדוע, אף כי חייתי קצת שונה מהן. אהבתי מאוד להסתגר בחדרי ולהתמסר לקריאה. הספרים היו תשוקתי הגדולה ביותר; ארון־ספרים גדול היה בביתנו וכן בבית סבא. ואכן היה לי כאן כל מה שיכול היה לעניין אותי ואשר חיפשתי. עניין מיוחד היה לי בסיפורים על מסעים רחוקים, על מאורעות היסטוריים וכן בביוגראפיות, תולדות חייהם של אישים מפורסמים.

עוד בהיותי צעיר לימים נעשה אצלי הרגל לקרוא עד לשעות המאוחרות של הלילה. “כבה כבר את המנורה!” היו ההורים קוראים אלי. אך כל מחאותיהם לא הועילו. כבר מוקדם מאוד התחלתי לחיות לפי מנגינת חיי העצמיים שלי.

* * *

עתה עובר אני אל ביתנו, אשר בו כאמור, השתדל סבא שיתגוררו רק “אנשים מתאימים”, אף אם לא ישלמו שכר־דירה. כאשר אל בית־הכנסת הגרמני של העיר, “הסינאגוגה הגרמנית”, שזה עתה הושלמה בנייתו, הוזמן החזן אברהם בר בירנבאום, אמן־נגינה גדול ומלחין רב־כשרון של מוזיקה דתית וליטורגית, מסר לו סבא בידו הנדיבה דירה חינם. ואכן במשך כל שנות מגוריו בבית סבא לא שילם שכר־דירה. יחידה במינה היתה הדרך שבה הלכו ילדיו, ידידי נעורי, שהייתי משחק אתם בחצר או בגן שלנו.

ואלה תולדות ילדי בירנבאום. בתו סטלה נעשתה זמרת מפורסמת והיתה מופיעה בקונצרטים בווארשה. היא נישאה לאחד ממנהיגי “אגודת עובדי משרדים ומסחר” בעלת ההשפעה הרבה בווארשה, לנינגר, חבר המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הפולנית. הפסבדונים שלו היה פיוטרובסקי. לאחר המהפיכה ברוסיה (ששם השתקע) נתמנה לשגריר הסובייטי הראשון בריגה. בעת דיוני השלום בין פולין לרוסיה (1920) הוא נטל חלק במשא ומתן על “חוזה־ריגה”.

בנו של בירנבאום, מייטק (מיצ’יסלב), חבר נעורי, הצטרף בראשית מלחמת העולם הראשונה אל “הלגיון הפולני” כמתנדב, שם עלה לדרגת קצין ואחד ממקורביו של פילסודסקי. בעת המלחמה הפולנית־סובייטית, כאשר פילסודסקי החליט לבוא במגע חשאי אישי עם המנהיגים הראשיים במוסקבה ועם ולאדימיר לנין, שלח אל לנין בחשאי־חשאין את מייטק בירנבאום, שרחש לו אמון רב, כאיש־סודו.

מאוחר יותר התאכזב מייטק מפילסודסקי ונעשה סוציאליסט שמאלי. הוא היה עתונאי מוכשר והוציא שבועון שמאלי בלתי־מפלגתי “פשדביושניה” (ערב אביב). את כתב־העת הוא מסר אחר כך ל“מפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה” שלנו ואני נעשיתי עורכו. היינו נפגשים אחר כך מזמן לזמן ומעלים זכרונות משנות נעורינו בצ’נסטוחוב.

תופעה אופיינית היתה המשפחה הקאתולית מאטושבסקי. הפולני מאַטושבסקי היה עוזרו של סבא בקבוצה הפארטיזנית. כשנפל והשאיר אחריו אלמנה ללא כל אמצעים, הודיע סבא שהוא יתן לה דירה ויסדר לה עסק. ואכן, היתה לה אצלנו חנות לכובעי גברות. החנות היתה ידועה בעיר, שכן היתה מוכרת רק כובעים שחורים (שלא לשכוח את אבלה). אל האלמנה הזאת היה בא קרוב צעיר שלה איגנאצי מאטושבסקי. הוא היה בין המארגנים הראשונים של ה“לגיונרים” של פילסודסקי (בפרט במחוזות הרוסיים). אחר כך הוא נעשה אחד מהוגי הדיעות הראשיים ועורך עתונו היומי של פילסודסקי “גאזטה פולסק”; ולסוף — היה שר האוצר של פולין העצמאית.

בביתנו היתה מתגוררת (בקומה שמעל הדירה שלנו) גם המשפחה הוברמן, שאף היא לא שילמה שכר־דירה, הם לא נמנו עם העשירים. הבן הצעיר גילה עוד בילדותו כשרונות מוזיקאליים גדולים. מישהו גילה בו התעניינות, והוא נעשה לכנר בעל פירסום עולמי, ברוניסלאב הוברמן, ולאחר שנים — המייסד של התזמורת הפילהרמונית בארץ־ישראל.

כאן התגורר גם דודי מושקובסקי, שותפו של אבא. הוא היה עשיר יותר מאתנו. אבל היה קמצן גדול, ממש טיפוס מוליירי. לשאת לא יכול ש“בבית מתגוררים אנשים שאינם משלמים שכר־דירה”. לפרקים היו מחשבים מתוך בדיחות־הדעת, כמה עלול הוא להפסיד, לכשיקבל את הירושה. לימים פתח בנו הבכור באנק משלו. עוד עתה מזכירים אנשים את השלט הגדול שבחזית המרפסת — “באנק מושקובסקי”. משפחה זו היתה מקורבת למלחין הידוע מושקובסקי, שבני הדודים שלי היו מתגאים בו, ואמנם גם ניגנו את יצירותיו. בשנים מאוחרות יותר הייתי נפגש עמהם אך מעט מאוד. הם היו סנוֹבים ואורח חייהם היה של “החברה הגבוהה”, לא יכלו לתפוס “מה נעשה אתי”.

דייר סימפאטי בדירה גדולה שבביתנו היה ד“ר אדווארד כוהן, אחד הרופאים הידועים ביותר בעיר. משפחתו הגדולה מתבוללת היתה כמונו, ואולי יותר מאתנו. ד”ר כוהן יזם את בנייתו של בית־החולים היהודי המודרני וכיהן בו גם כרופא ראשי. הוא השתדל להעניק לילדיו חינוך טוב. ארבעת בניו למדו בגימנאסיה הצ’נסטוחובית וכולם גם סיימו את לימודים באוניברסיטאות. הבן הבכור, עורך־דין מצליח, המיר את דתו, השני, שהיה מתבולל מאוד, אף שינה את שמו לפחות יהודי. שני הבנים הצעירים יותר היו חברי. השתדלתי לעניין אותם ברעיונות סוציאליסטיים ויהודיים. הצלחתי היתה חלקית בלבד. אחד מהם היה גינקולוג מפורסם בעל פראקטיקה גדולה. אף־על־פי שהיה מתבולל גמור, ייסד בפולין העצמאית מחלקה או סניף של אירגון הבריאות היהודי “טאז”. כרופא נטל חלק במלחמות העולם הראשונה והשניה. יחד עם הצבא הפולני של הגנרל אנדרס בא מברית־המועצות לארץ־ישראל. השתדלתי שיישאר כאן. אבל הוא נסע מכאן לפאריס, ובהיותו חולה מאוד איבד שם עצמו לדעת. בנו הצעיר יותר, כימאי, נתמנה למנהל בית־חרושת. צחקתי עמו צחוק לבבי כשנשא לאשה נערה רוסיה יהודית. ובכך “החליש קמעה את פולניותו”… בתו היחידה של ד"ר אדווארד כוהן, חברה של אחותי, למדה יחד אתה בגימנסיה הפולנית הפרטית. היא נישאה לצייר יהודי נודע בפאריס, יבגני זק, ונתפרסמה בפאריס כבעלת גאלריה גדולה לאמנות.

משפחה אחרת בביתנו היתה משפחת באטאביה, אנשים אמידים. בנם, שבזמני היה סטודנט, השתלם ברפואה ועבד במקצועו בעיר. היה בין המתבוללים הקיצוניים ביותר. הטיפוס הקלאסי של “פולני בן דת משה”. הוא נמנה עם הנהלת הספריה ציבורית. כאשר לימים ייסדנו את אירגון הפועלים הסוציאליסטי הראשון וערכנו מאבק נמרץ על כך, שבספריה יימצאו גם ספרים יהודיים, היו מתקיימות בקשר לכך אסיפות סוערות על התבוללות והתנועה הלאומית היהודית. ד"ר באטאביה היה מן המתנגדים העקשניים ביותר. הוא, אינטלקטואל נשוא־פנים, אמר לי בגלוי: “אינני יכול להבין, איך זה אתה, שלמדת בחוץ לארץ וספגת את תרבות המערב, הרשית שיוליכו אותך שולל במידה כזאת. שהרי הספריה היא מוסד תרבותי. היא שואפת לפתח טעם טוב אצל הקוראים ולשפר את מצבם התרבותי. והנה אתה בא ומבקש להחזירם אל הז’ארגון ואל הגיטו”….

בין הציירם היתה גם המשפחה זילבר. ראש המשפחה ידוע היה בעיר כ“זילבר הפיסח” (הוא היה בעל רגל אחת בלבד). הוא היה ידידנו. אדם אמיד ודתי. הוא שיזם את בנייתו של בית־כנסת נוסף בעיר. ואמנם הוא בנה את בית־הכנסת הזה בדיוק מול ביתנו. בימות־החופש היה בא אליו נכדו, לודוויג הוניגוויל, שבמרוצת הזמן נעשה עורך־דין מפורסם בווארשה, מאוהדי ה“בונד” שהופיע לרוב במשפטים פוליטיים. קרה אפילו מקרה שהוא הצטרך להגן עלי באחד מן המשפטים שלי. אל זילבר היה בא יום יום השמש של בית־הכנסת שלו, פרייטאג, שהכרנוהו היטב. בנו של אותו שמש, איש פועלי־ציון נמנה עתה יחד אתי עם הנהלת אירגון עולי צ’נסטוחוב במדינת ישראל.

עם הילדים של דיירי ביתנו הייתי משחק בגן היפה שלנו או בכיכר הגדולה. אחת ההתעסקויות החביבות עלינו היה לטפס באביב ובקיץ על עצי־התפוח או עצי־הדובדבנים, ועוד יותר מזה אהבנו לזחול תחת שיחי ענבי־השועל ולקטוף שם את ביכורי הפירות. לא פעם היינו מקלקלים את הקיבה. הילדים היו גם עורכים טיולים בחבורה אל מאחורי העיר, בין בעגלה שלנו ובין, בימות החורף, בעגלת החורף.

* * *

וכאשר מסכם אני עתה את כל האפיזודות האלה, הריני רואה באורח בולט תמונה ססגונית נפלאה של החיים בימים ההם. בקיץ, בחודשי החום הגדול, היינו נוסעים אל הדירה שלנו בכפר השכן, שמוקף היה יער עבות. בימות הסתיו — לראש השנה ויום כיפור — היו באים אלינו ה“פריאור” (זקן הכמרים) והכמרים של הכנסיה ומברכים אותנו. ואלו בחורף, לקראת “ראש השנה”, היינו רותמים צמד סוסים לעגלת־החורף ושולחים סל גדול מלא משקאות וגופסות ממיטב הסיגריות והסיגרים שי לכמרים שבכנסיה.

הפסיפס הססגוני של מומנטים תרבותיים, דתיים, חברתיים ופוליטיים הוא שמהווה, בקנה־מידה מקומי, את התמונה של בני־האדם והרעיונות של הדור שלנו. אופיינית לגבי דמותם של הימים ההם היא האינטנסיפיקציה הגדלה והולכת של המאורעות וקצבם הגובר בלי הרף. והיה זה בשני התחומים: בתחום המדיני ועמו גם באינטרנאציונאליזציה הגוברת והולכת של המאורעות. הלאום, המעמד, המדינה, האינטרנאציונל נגררים יותר ויותר אל תוך המאורעות העולמיים. ונוצרת השפעה הדדית בין כולם.

כך התחילו ימי נעורי. תולדות הבית שלנו בצ’נסטוחוב יש בהם הקדמה אופיינית עמוקה להמשך חיי, כאשר, בהגיעי כבר למלוא ההכרה, הלכתי עם המהלך המסוער של ההיסטוריה. אז נפגשתי עם גאלריה של בני־אדם, דמויות וטיפוסים עוד יותר מגוונת וססגונית בארצות השונות ובעמים השונים בעולם הגדול.

פרק שלישי: שנות בית־הספר

בהיותם שרויים בתוך סביבת התרבות הפולנית הפאטריוטית לא רצו הורי בשום אופן לשלחני לגימנסיה הרוסית המקומית. נעשה אז מאמץ להתרחק ככל האפשר מן המוסדות הרוסיים הממשלתיים, שנחשבו בעינינו כמוסדות זרים של שלטונות הכיבוש. משום כך למדתי בבית ספר פולני פרטי. היה זה בית־ספר טוב עם מורים טובים, אבל בית־הספר היה משולל כל זכויות רשמיות, כך שתעודת־הגמר של בית־הספר לא העניקה שום זכויות להתקבל לאוניברסיטה או לפוליטכניקה (שגם הן התנהלו בשפה הרוסית בלבד).

אני למדתי היטב ועליתי מכתה לכתה בנקל, אפילו בהצטיינות. הורי גמרו אומר שלאחר גמר בית־הספר ישלחוני לחוץ־לארץ למען אלמד שם מקצועות טכניים או כימיה, הם העדיפו איזה ענף תעשייתי מודרני, למען תהיה לי אפשרות אחר כך, — כך ביקשו ההורים — להיות מנהל של אחד מבתי החרושת המודרניים הגדולים שבצ’נסטוחוב. החיים התנהלו למישרים, ללא קשיים או דאגות. מלבד הלימודים בבית הספר השתדל אבא שאעסוק בספורט. מלבד הריקודים (שהיו מלמדים אותם בבית־הספר) רכבתי היטב על סוס ובמיוחד חיבבתי את ההחלקה על הקרח.

לאחר שלמדתי שנים אחדות בבית־הספר הפולני הפרטי נפל דבר ששינה שינוי מוחלט את כיוון לימודי ושיווה להם אופי שונה לגמרי מזה שהיה בכוונת משפחתי.

מינהג היה בבית הספר הפולני, שלאחר סיום הכתות הראשונות היו התלמידים היהודים הולכים להיבחן בגימנסיה הרוסית הממשלתית. בדרך כלל עשו כך בכתה השלישית או הרביעית או אפילו החמישית. כמה מחברי הטובים, שעמהם הייתי מבלה בדרך כלל הרבה מזמני החופשי, התכוננו במרץ ובשקידה רבה למיבחן הזה. ואולם מחמת עמדתה האנטי־רוסית של משפחתי היה המבחן מן הנמנעות. אף־על־פי־כן למדתי יחד אתם — בתור משחק או כעין ספורט — את כל המקצועות הנחוצים לבחינות. הורי לא ידעו על כך מאומה. שהרי הם היו מתנגדים נלהבים ל“רוסיפיקציה”.

ואכן ניגשתי גם אני אל הבחינות. וכאשר תלו בגימנסיה את הרשימה של התלמידים שעמדו בבחינות, מצאתי את שמי בין התלמידים הראשונים שנתקבלו. קצת תמהתי על כך, אבל בלכתי בדרכי חזרה מבית הספר נכנסתי לחנות הכובעים ושם קניתי את הכובע הרשמי של הגימנסיה, חבשתי אותו וכך הגעתי הבית. הכול תמהו בבית ונתקבלתי ברגשות מעורבים. מצד אחד קובע נער, בעצמו את אורח לימודיו בלי לשאול איש — ב“נסיבות” כאלה. ואילו מצד שני עורר הדבר רגש של גאווה ש“בן שלנו עמד באורח מזהיר כזה בבחינות”.

גם השכנים קיבלו את הדבר בצורה מיוחדת במינה. בגימנסיה, כמו בכל בתי־האולפנה הממשלתיים, היו שומרים בקפדנות ובחומרה על ה“נורמה”, על השיעור המיספרי של תלמידים יהודיים, שהיתה מוגבלת מאוד. תלמידים יהודים לא נתקבלו אלא במיספר מצומצם ביותר. לרוב היו אלה ילדים של הורים עשירים, אשר היו מכינים את בניהם כהלכה — או שילמו דמי לא־יחרץ. ואכן הבריות היו בטוחים שהורי “מרחו כהלכה”, שהרי הם יכלו להרשות זאת לעצמם בנקל. באו כל מיני מכרים וביקשו מהורי שב“סודי סודות” יאמרו להם למי וכיצד שילמו את “דמי הלא־יחרץ” למען יוכלו גם בניהם להתקבל לגימנסיה. אחדים מן המכרים ממש נעלבו על שהורי סירבו “לגלות להם את הסוד”. איש לא רצה להאמין שאבא ואמא שלי לא ידעו על כך מאומה.

היה זה הצעד החשוב הראשון של עצמאותי. הגימנסיה הרוסית היו בה יותר חסרונות מאשר יתרונות, אבל חיי בתוכה קיבלו כיוון חדש לגמרי. עמידתי לבחינות בגימנסיה היתה לגופו של דבר עניין של מקרה. אבל לא אחת יש למקרה חשיבות גדולה ביותר בחיים, והיא הדוחפת את האדם בכיוון חדש. ואכן, כך אירע גם לי.

בגימנסיה למדתי יפה, פעם או פעמיים הייתי נחשב אפילו כתלמיד הראשון בכתה. חברי היו אומרים שאני מכין לעצמי את “מדלית הזהב”. אולם הרוח ששררה בגימנסיה היתה דוחה. יותר משהיתה בית־אולפנה רציני היתה זו בגדר של מוסד ממשלתי צארי ורשמי. הכול מכוון היה להפוך את התלמידים למשרתים נאמנים של הצאר. ספרי־הלימוד, בעיקר בהיסטוריה (“אילובייסקי” המפורסם) ממש שרו שירי תהילה לצארים הרוסיים האדירים הכל־יכולים.

גרוע מכך, שהמורים עצמם, אשר היו אולי מומחים לא גרועים לגמרי במקצועותיהם, היו בשורה ראשונה “צ’נובניקים”, כלומר פקידים רוסיים צאריים. אפילו המדים שלבשו דומים היו למדיהם של הפקידים הממשלתיים. והגרוע מכול, מורגש היה בהם, כי עיקר מחשבתם נתונה היתה קודם כל לקאריירה האישית שלהם, להעלאת השכר, לעלייה בדרגה. שיטה כזאת לעולם יש לה השפעה רעה על התלמידים ואין ספק כי היא מקימה חיץ ביניהם ובין חבר המורים, ויש אפילו שבגללה מעמיקים הניגודים ההדדיים שביניהם. במצב כזה מצא החלק הטוב שבתלמידים את עוגן ההצלה בכך, שהם נעשו (לעתים באורח אינסטינקטיבי בלבד) מתנגדי המשטר המדיני. מהאי טעמא גם לא הושפעו יתר על המידה מן המורים מהסוג הזה. אנוכי הצטיינתי בעיקר בלאטינית וביוונית. המורים בשתי הלשונות העתיקות האלו (יארצ’ינסקי ווידורבסקי), היו מה שקוראים “תמהוניים” במקצת, אהבו מאוד את המקצועות שלימדו ועשו מאמצים רבים להקנות לנו ידיעות רבות ככל האפשר במקצועות האלה. העולם העתיק של אתונה ורומי ענין אותי עוד מילדותי. כך למשל, את נאומו הידוע של קיקרו ידעתי היטב בעל פה. כאשר אחד מחברי נכשל באיזו טעות, היה המורה נוהג לקרוא בשמי ומבקש שאתקן את הטעויות. עוד אזכיר אחר כך איזה תפקיד חשוב מילא נאומו זה של קיקרו באחד המומנטים הגורליים שבחיי. השפה הגרמנית היתה קלה בשבילי, שהרי אותה ידעתי היטב מפי אמי. גם בלשון הצרפתית לא הייתי האחרון בכיתה, אולם מקום מיוחד בלימודי תפסו המקצועות הפולניים.

הלשון הפולנית לא היתה מקצוע מחייב. נהפוך הוא, אלא שהגימנסיה הרוסית התייחסה ללימוד לשון זו בסובלנות. עובדה זו עוד הגבירה את התמסרותי ללימוד השפה הפולנית באורח הפגנתי. שעות הלימוד של הספרות הפולנית היו השיעורים האהובים עלי ביותר. המורה (וולינסקי), הגם שהוא היה לויאלי להנהלה הרוסית של הגימנסיה, התייחס תמיד בעונג רב לאותו “מעשה פאטריוטי” שאנו הגנבנו לתוך השיעורים שלו. בכל הגימנסיה, שלמדו בה מאות תלמידים, היו יהודים שני התלמידים המצטיינים ביותר בלשון ובספרות הפולנית. האחד היה מארטין לאסקי, בן למשפחה מתבוללת עשירה (אחר כך הוא המיר את דתו ונעשה עורך של עתון בצ’נסטוחוב). השני היה — יוסף קרוק. זה גרם לי אפילו לא מעט דאגות, שכן רבים, רבים מחברי היו מבקשים ממני מאוד שאכתוב חיבורים למען נערותיהם, תלמידות הפנימיה הפולנית. זוכר אני קוריוז מצחיק, קומי. המורה שלנו לרוסית בגימנסיה היה גם מורה בפנימיה הפרטית לבנות. פעם אחת, כאשר אותו מורה החזיר לתלמידותיו את מחברותיהן, שאל את אחת התלמידות: “מאימתי כותב קרוק את החיבוקים בשבילך?” (הוא הכיר יפה את הסגנון שלי). התלמידה הסמיקה והודות למקרה זה קיבלתי לקוחות חדשות בין התלמידות האלו לפני בחינותיהן.

אולם תקופת הצלחתי בגימנסיה לא נמשכה הרבה. עד מהרה הופיעו בקיעים רציניים בלימודי בגימנסיה, שקשה היה לי להתגבר עליהם. הקשיים היו במקצועות הפיזיקה, אלגברה וגאומטריה. לעתים קרובות לא הייתי מסוגל לפתור את השאלות והייתי דוחף את שכני במרפק שיעזור לי. על כל פנים התחלתי לפגר בלימודים יותר ויותר, דעתם הטובה של המורים עלי התחילה מתערערת.

מה קרה? הסיבה היתה פשוטה: לעתים קרובות הייתי נעדר מן השיעורים.

בלימודי הספרות, הפולנית והרוסית, וכן בלימוד השפות עוד יכולתי לשית לי עצה אפילו שהייתי נעדר מן השיעורים. היו לי ספרים ובשעות הערב יכולתי להתכונן. לעומת זאת באלגברה ובגיאומטריה הדבר היה מן הנמנעות. כל שיעור שנעדרתי ממנו השאיר חלל ריק. המורים שהכירוני מקודם כ“תלמיד ראשון” לא הבינו מה אירע. ועלי לומר כאן שכמה מהם, צ’ינובניקים רוסיים טיפוסיים, היו מוכנים אפילו לעזור לי ככל שהשיגה ידם. אבל במרוצת הזמן נעשו הבקיעים גדולים יותר ויותר. הספרות והלשונות — נשארו כמקודם הנקודה החזקה שבידיעותי. אולם הצל של חולשתי במאתימטיקה לא הירפה ממני במשך כל שנות לימודי בגימנסיה. ובכן מה היתה הסיבה?

וכאן עובר אני לנקודה העיקרית בחיי בשנות לימודי בגימנסיה, דבר שהטביע בי חותם עמוק.

היה זה ה“חוג להשתלמות” שהקימונו. החוג מורכב היה משבעה או שמונה תלמידי גימנסיה. למראית עין היה זה חוג תמים: הבחורים הצעירים מתעניינים בדברים רבם ומבקשים להשלים את השכלתם. יתירה מזו, שהרי המקצועות שעסקנו בהם היו מקצועות סימפאטיים. החוג עסק בעיקר בהיסטוריה ובספרות. אפילו אלה שראו במורת רוח את החוגים המיוחדים של תלמידי גימנסיות (ברוסיה היו אלה עניינים חשודים) התייחסו אלינו במובן ידוע בסלחנות.

אולם לאמיתו של דבר היה ה“חוג להשתלמות” חומר־נפץ עצום, אשר עירער עד היסוד את השקפות־העולם האיתנות שלנו. השקפתנו לא רק על ההווה אלא גם על העבר, ובייתר ייחוד על העתיד, התחילה להשתנות, כאן התחילה לעבור תמורה יסודית וקיצונית. מן החוגים הללו יצאנו רובנו בני־אדם אחרים משהיינו בשעה השתחלנו לבוא לשם. עובדה היא שלא רק העולם החיצוני (בייחוד הורינו), אלא גם אנחנו עצמנו לא ידענו זאת מלכתחילה. בשבילנו עצמנו היה החוג אמנים צעד נועז, ואף־על־פי־כן תמים, ובראשיתו לא היה כרוך בסכנה כלשהי או בחשד כלשהו. המקצוע הראשון שבחוג שלנו היתה הספרות הפולנית ובראש וראשונה יצירותיו של אדם מיצקביץ. דומה, וכי מה יכול להיות דבר יותר סימפאטי ותמים מאשר העיסוק בגאון הגדול של השירה הפולנית? אולם כל זה לא היה אלא לכאורה. שהרי הקלאסיקן הרומאנטי הגדול של פולין מסוגל לפוצץ את המשטר הקיים. למדנו בעל פה (בכך התחלנו, ולא היה זה אלא טבעי לגמרי) — את ה“אודה לנעורים” שלו. מאז ומעולם כתבו משוררים אוֹדוֹת, אולם האודה של מיצקביץ' היתה, בייחוד בעינינו קריאת־תגר נגד האפרוריות והבנאליות שמסביבנו. וקריאה! זה עלה בד בבד עם הלך־הרוח שלנו: מחאה וקריאת־תגר. קריאה — למה? אז לא ידענו את הדבר הזה בבהירות. מיצקביץ' הוא שנתן לנו את התשובה:

רק זה בלבד, אינטרפרטאציה חופשית, הוא כוח אדיר. ואמנם פירוש חופשי נתנו, בתארנו את כל חייו של מיצקביץ‘. קורת־רוח רבה גרמה לנו, תלמידי הגימנסיה, העובדה, שמיצקביץ’, הסטודנט הצעיר, ייסד באוניברסיטה הווילנאית, יחד עם קבוצה קטנה של חבריו, את ה“חברה הפילומאטית” הידוע שלו (ידידי המדע), דהיינו חוג להשתלמות. אנו, בני הנוער של צ’נסטוחוב, היתה לנו שאיפה, שלאחר שלושה דורות נעלה אנחנו על אותה דרך עוד בהיותנו תלמידי הגימנסיה. ואכן קראנו גם את שיריו האסורים, אשר כתב עת נאסר בידי השלטון הצארי, הוגלה מארצו. קראנו מה שכתב אז, אבל גם כיצד הוא חי בהיותו גולה מדיני ולאומי. כיצד בבד בבד עם יצירתו השירית לא חדל לפעול במלוא כוחו במאבק למען שחרורה של פולין ולמען יושב חברתי כלל־אנושי. כיצד הוא אירגן “לגיון” פולני לצורך המאבק למען עצמאותה של פולין נגד שלטון העריצות הצארי.

ואכן בחוג של תלמידי הגימנסיה נהפכה סיסמתו למוטו שלנו: “בעל רוח פולנית היה האיש אשר על הדגלים (של הלגיון הפולני בימי נאפוליון) חרת: ‘למען חרותכם שלכם ושלנו’. ואכן קודם כל וראשית כל למסור את הבכורה לחרות שלכם”.

בנוסף על השפעתו של מיצקביץ' באה עד מהרה גם השפעה ספרותית פולנית אחרת: היה זה סטיפן ז’רומסקי. במובן ידוע הוא השפיע עלי עוד יותר מאשר מיצקביץ‘, שהרי בעוד שמיצקביץ’, המשורר הקלאסי, עורר בנו את הרצון הרומאנטי להצמיח כנפיים, כדי שלא להיות פנגוין בחיים, אשר אמנם יש להם כנפיים אולם אינם יודעים לעוף, הרי היה זה אידיאל רחוק שהלם את תקופתו של מיצקביץ'. ואלו עתה, בשבילנו הצעירים, בשביל שנות־הנעורים שלנו, היה האידיאל: “להגשים בחיים את השירה הזאת”. לאלתר ובימינו ממש!

ז’רומסקי השפיע עלינו באורח שונה לגמרי. קודם כל הוא היה הדמות הראשונה במעלה במנהיגות “פולין הצעירה”. ואכן ייצג הוא את השאיפות הצעירות בספרות של המאה העשרים. ואילו לגבינו, בני הנוער, הוא היה יקר עוד יותר, שכן חלק ניכר של יצירתו הוא הקדיש דווקא לאותם הלכי־רוח וחוויות של הנוער, גם של נוער הגימנסיות במישרין. ז’רומסקי בא בסער ובמאבק. אם היה באינטרפרטאציה של מיצקביץ' כוח של חומר נפץ, הרי ז’רומסקי, בתארו תיאור ממצה וריאליסטי את העוול הסוציאלי ואת הדיכוי, היו גיבוריו הראשיים כאילו קוראים תגר נגד המשטר הקיים. סיפורו “עבודות סיזיפוס” נכתב בימינו ממש וכאן היו גיבורי הסיפור הזה תלמידי גימנסיה, נערים ותלמידים פולנים בגימנסיה רוסית. המחבר מראה כאן את הפרצוף האכזרי של הפדגוגים הרוסיים, את שאיפתם להשריש בנפש הנוער את הרוח הרוסיפיקאטורית, את רוח ההתבוללות של הממשלה הרוסית. וכתוצאה מזה באה התמודדותם של התלמידים. כבר עצם הנושא, תאורם של חיי הגימנסיה ושל הגיבורים שבה את נשמתנו, שהרי היתה זו גם תמונה של הגימנסיה שלנו בצ’נסטוחוב. כאשר הגיבור הצעיר של ז’רומסקי בחוג של תלמידי הגימנסיה פותח בשירה “הפטיש ביד, לנגד נשק!” כאילו נעצרה נשימתנו — ומאז ואילך נהפך הדבר לסיסמתנו!

על השאלה שכל כך הרבתה להעסיקנו: מה יש לעשות באופן ממשי? השיב לנו ז’רומסקי תשובה ברורה. דווקא בימים שאנו פעלנו ב“חוג להשתלמות” שלנו הופיע סיפורו “אנשים חסרי קורת־גג”. סיפור זה מתאר את חוויותיו של איש־רוח צעיר, אידיאליסט ולוחם. הרופא הצעיר קורע בצורה אכזרית את המסווה מעל פרצופו המכוער של המשטר השליט, אין הוא מסתפק בשום תירוץ ובשום פשרה ומסיק לעצמו את המסקנה המוסרתית.

אל הנערה הצעירה הנהדרת (אחד הטיפוסים היפים ביותר בספרות המודרנית) שהוא מאוהב בה, ואשר אוהבת אותו, אומר הוא: “לכל זה, (לכל העוולות האלו) מוטלת האחריות עלי! אחראי אני לפני רוחי, נפשי היא הקוראת בקרבי: אינני מרשה! אם אנוכי, הרופא, לא אעשה את הדבר, מי יעשה? אני השגתי את מלוא חפצי, שומה עלי איפוא להחזיר את אשר לקחתי. החוב הארור”. והוא מוותר על אושרו, על נערתו האהובה, על חייו הפרטיים ומתמכר כולו למאבק.

זאת ועוד. מה ריאליסטיים וברורים הקוים בהם מתאר ז’רומסקי את תנאי העבודה בבית־החרושת גדול לטאבאק ואת מצוקתם של “האנשים הקטנטנים”. רושם ממש מוחץ עושה תיאורו את המצוקה היהודית המזעזעת. אין זו גוזמה או תאור דמיוני בדוי. הגיבור מתאר תאור ממשי בעיקר את שני הרחובות הידועים של הגיטו הווארשאי: קרוכמאלנה וצ’פלה. מתאר הו א את היהודיה החולנית הישישה היושבת ברחוב ומוכרת אפונים, כיצד מקבלים של כוס מי־סודה במחיר פרוטה; את החנויות הקבצניות הזעירות, הילדים במרתפים, גם את הסנדלר היהודי, כיצד הוא עובד במאורתו. בכל תיאור, בכל דמות ותמונה שהוא מתאר משליך ז’רומסקי כפפה לעולם וקורא תגר עליו. אין זה תאור רוגע של המצב, אף כי הולם הוא בדיוק את המציאות ואת הווייתה. הדם ניצת בעורקים ואינו נותן מנוח. לא בלבד שכל התיאורים הללו עשו רושם מוחץ ומזעזע עלינו, על בני הנוער; אלא אפילו עתה, שישים שנה לאחר שקראתי את הדברים, עדיין מתעוררת בי התמונה אותה תגובה בדיוק שעוררה אז. ואופייני הדבר, שכאשר הגעתי בפעם הראשונה לווארשה, ביקשתי מאת אחד מחברי שיוליכני אל שני הרחובות הללו כדי שהתמונה הזאת תהיה מעין “ממנטו!” מן הראוי להעיר כאן שלאחר שנים, עת שוחחתי פעם עם י.ל. פרץ והעירותי לו שרחובות־העוני בווארשה לא תוארו במידה מספקת בספרות היהודית, השיב פרץ (שהתגורר בסביבה ההיא) לאמור: “לאחר תיאוריו של ז’רומסקי אין עוד מה להוסיף”.

התקפותיו הפסיכולוגיות של ז’רומסקי היו רב־צדדיות. עלינו השפיע מאוד סיפורו השני. הוא מתאר שם רופא שבשנות־נעוריו היה איש אידיאלים, אלא שלימים “התפכח” ושוב לא היתה דעתו נתונה אלא להרוויח כסף בכל הדרכים ובכל האמצעים. — כל זה בניגוד לידידת נעוריו, רופאה אף היא, אשר עד ליום מותה, ואפילו בזמנים הקשים ביותר, נשארה נאמנה לאידיאל שלה. אנחנו, בחוג ההשתלמות שלנו, ראינו בבהירות את הברירה הצפויה לנו: לכאן או לכאן.

עוד בהיותנו לובשים את מדי הגימנסיה חשנו את החובה לתת את התשובה באיזה כיוון נלך, כיצד נבור את דרכנו. עוד אז היינו חייבים להחליט, להכריע לכאן או לכאן, והיפה שבהשפעתו של ז’רומסקי עלינו היה בכך, שהוא הראה גם את הטראגדיה של כשלונות לאומיים, חברתיים, סוציאליים ואת ייסורי־השאול של הלוחמים ואנשי־האידיאל עת הם נופלים במאבקם, או כשאפילו בני סביבתם אינם מגלים הבנה למעשיהם, אינם מבינים לרוחם. ז’רומסקי ידע לחסן אותנו, את נשמותינו הזריקה עמוקה של תרכיב נגד הסנוביזם.

מובן שלא רק שני סופרים גדולים אלה השפיעו עלינו. בהיותנו מלאי התפעלות מן הספרות הפולנית הפורחת והמשגשגת, עשינו גם “סטיות קלות”. הנה־כי־כן הערכנו גם את סטאניסלב פְשִיבִישֶבסקי, אשר ייצג בימים ההם את ה“דקאדנציה המודרנית” הפולנית, הנורבגית, האירופית בכלל (ראשית כתיבתו היתה בגרמנית). אותו נציג של הדקדנציה באמונתו המוחלטת באמנות, הערכנו במידה רבה גם בשל התמורדותו נגד המוסר הקיים, אם כי הוא תיאר אותו בדרכו המיוחדת, בדרך ה“יצרית”. אנחנו היינו אתו, לצדו — ונגד שינקביץ‘, אשר ייצג את השמרים ואת הריאקציונרים. אולם את “הקווֹ ואדיס” שלו, אשר הופיע בדיוק בימים ההם, קראנו, כמובן, בחשק רב ובחוג שלנו אפילו ערכנו ויכוח על הספר הזה. כשהגיע שינקיביץ’ לצ’נסטוחוב והתקיף בהרצאתו התקפה מוחצת את פשיבישבסקי (“יצירתו היא זבל”, “הוא חייב ללמוד קודם לכתוב פולנית”), השמיעו אנשי החברוה שלנו של תלמידי הגימנסיה, שעמדה ביציע, שריקות של אי הסכמה. הדבר עורר שערוריה. המפקח של הגימנסיה רשם את שמותינו. ביום א' בשבת, תחת ללכת להחליק על הקרח, כפי שנדברנו תחילה עם תלמידות הגימנסיה, הוכרחנו לקחת את הילקוטים ולשבת שש שעות בבית הספר בתור עונש. ואולם בלבנו היינו מלאי התפעלות מתאוריו של שינקביץ', בייחוד בתארו את נירון ואת נפילת רומא. הגיבור החיובי ביותר בעינינו היה פטרוניוס החכם והמהדר בלבושו. לא רק ה“ארביטר אלאגאנציארום”, אלא גם האדם האמיץ שהיה לו אומץ הלב ללגלג לנירון העריץ והוא העדיף לטרוף את נפשו בכפו מאשר להכנע. מובן שבעינינו היתה גם השפחה אאוניצה דמות מאירה.

הנה כי כן הטביעה כל אותה חבורת סופרים ודמויותיהם הספרותיות את חותמתם על מיטב שאיפות הנעורים שלנו.

עסקנו אז לא רק בספרות יפה או בשירה. בחוג שלנו עסקנו באורח אינטנסיבי מאוד בבעיות חברתיות. במרכז עמדו חיבוריו הסוציולוגיים של לודוויג קשיביצקי, מי שהיה בימים ההם (וגם עתה) איש־המדע המפורסם והמעניין ביותר בשבילנו. (לימים הכרתיו באורח אישי. היתה זו אחת הדמויות המתקדמות ביותר; הוא היה המורה שלנו). בהיותו סוציאליסט מדעי מובהק, לא השתמש בספריו אף פעם במלה “סוציאליזם”. לעומת זאת היה מדגיש באורח חריף במיוחד את הנזק שב“אגואיזם המעמדי”. הוא היה אנוס להשתמש במונחים הללו למען יוכלו ספריו להופיע באורח לגאלי (כל ספרות סוציאליסטית אסורה היתה בימים ההם). קסם לנו גם השם של חיבורו: “יועץ להשכלה עצמית”.

לפי תורתו מגיע כל אדם לבגרותו בהיותו נתון בתוך סביבה של תנאים חברתיים מסויימים, השקפות ואידיאלים. לעומת זאת האדם הטוב, המחונן בערכים, שאיננו אדיש לגבי העוול שהוא רואה מסביבו — עושה מאמצים להינתק מהסביבה הישנה שבה הוא שרוי. קשיביצקי מדגיש כי לשם כך נחוצות התלהבות ואמונה, שכן רק תכונות אלה הן העשויות להפוך את האדם לדמות מתקדמת. הוא גם הדגיש הדגשה יתירה את תפקידו של היחיד והמעמד. יום האתמול אל נא יהפוך אותנו לעבדים לכל מיני דעות קדומות, בייחוד לאגואיזם המעמדי של השכבות והמעמדות החזקים בעלי זכויות־הייתר. המאבק מקבל צורה של מאבק רעיוני. ה“מחשבה הביקורתית” המתחוללת בין הנרכש לבין מה שטבוע באדם מלידה, זהו מאבק בין המוסר המבוסס על אוטוריטה לבין המוסר הבלתי תלוי. האדם הטוב יותר חייב איפוא להשתחרר מכבלי הרעיונות של המשטר הישן.

התפיסה הזאת, שהודגמה בדוגמאות היסטוריות רבות, עשתה עלינו רושם עמוק. האמביציה הצעירה שלנו היתה להצטייד ב“ביקרות רעיונית” כזאת, להשתחרר מן הדעות הקדומות הנושנות שרחשו סביבנו וגם — וזה העיקר! — להתחיל לחשוב ולהרגיש באורח עצמאי. היתה זו השאיפה האינטלקטואלית שלנו, היא גרמה לכך, שהלבבות שלנו יפעמו בייתר עוז. ואכן כך התחלנו לחפש את הסינתזה הראשונה שבין המחשבה והרגש. ואך טבעי היה הרצון והשאיפה שדורנו ישיג הרבה הרבה ממה שהדורות הקדמו לנו לא השיגו.

באותו חוג עסקנו גם בכלכלה מדינית. נתקלנו ברעיון של זכויות־הייתר המעמדיות וב“תאוות הרוח השטנית” כמחסום העיקרי הבולם את הקידמה החברתית. אך טבעי הדבר, שעוד לא היה בכוח השגתנו להבין את כל המיכאניזם המסובך של ייצור ו“ערך עודף”. אך הרגש הרגשנו בחוש, שכאן טמון הסוד העיקרי של היחסים החברתיים.

במשך כל הזמן לא היינו קוראים ומתווכחים אלא על ספרים ליגאליים. והרי בימים ההם “ליגאלי” היה פירושו ליגאלי ממש, שכן על העמוד השני של כל ספר התנוססה הכתובת “הותר מטעם הצנזורה”. ואמנם שמרנו על כך מכל משמר, למען לא תיגרם לנו הפרעה מן החוץ. אלא שדא עקא: “מים גנובים ימתקו”.

לאט לאט (ולא חלילה במפגישות הרשמיות של חוג ההשתלמות) התחלנו להשיג קונטרסים ועלונים בלתי־ליגאליים. איש היה מסור לרעהו עותק יחיד, “למען יקרא בו חיש מהר ויחזירו או ימסרנו לחבר אחר”. ואסור היה שייוודע הדבר לאיש — כדי שבמקרה של תקלה כלשהי, לא תיפול האחריות על החוג". בדרך זו נוצר קשר — הפעם קשר אישי — בין חוג־ההשתלמות הליגאלי לבין התנועה המהפכנית המחתרתית. רק בעת הטיולים החופשיים בעיבורי העיר או בעת שערכנו טיול רחוק יותר (בלא ליטול עמנו ספרים כלשהם) ניתנה לנו האפשרות לשוחח גם על אותם “מים גנובים”.

ואמנם עד מהרה נסתבר עד מה הדוק הוא הקשר שבין דור חלוצי אחד למשנהו. כאמור, עמד לנגד עינינו המופת של חוג הסטודנטים של מיצקביץ' “אגודת הפילומאטים” (ידידי המדע). ואולם אותו חוג בווילנה היה מקים גם חוגים חופשיים יותר, שבהם ניתן היה להתקבל בייתר קלות, מאחר שלא היו חשאיים באותה מידת החומר של ה“פילומאטים”. אותם חוגים חופשיים נועדו לשמש עתודה בשביל הפילומאטים. משהו בדומה לכך הקימונו אנחנו מטעם חוג תלמידי הגימנאסיה שלנו. אלא ש“העתודה” שלנו לא באה מקרב הנוער הלומד, כי אם מקרב הפועלים. ואכן היה זה הדבר האופייני והבולט ביותר שבדורי. חוג הפועלים שלנו עסקו אמנם גם בהשתלמות, אבל במובן אחר מאשר החוגים של תלמידי הגימנאסיה. לרוב היינו מלמדים בחוגים הללו את תורת הקריאה והכתיבה ואף קצת חשבון לפועלים צעירים. זו היתה המטרה העיקרית והרשמית. אלא שבדרך אגב היינו משיחים עם הפועלים על נושאים חברתיים, לרוב על נושאים היסטוריים.

“הפרופיסורים” היינו אנחנו, תלמידי הגימנאסיה הצעירים. בדרך זו יצרנו צינורות יעילים מאוד; מה שלמדנו בגימנאסיה ובייחוד בחוגים שלנו, יכולנו להעבירו מייד אל מוחותיהם של חסרי ההשכלה, שלא זכו לבקר בבית־ספר כל עיקר. ואכן במלאכה זו השקענו מאמצים גדולים. אלא שמובן מאליו, שככל שה“פרופיסורים” היטיבו להכין את תלמידיהם וככל שהרבינו לשוחח עמהם על דאגותיהם, על מצבם המשפחתי, על שכרם, היינו מוסרים ליחידים מביניהם גם איזה עלון־תעמולה או אף ספר בלתי ליגאלי. ואכן מי שזכה לקבל מידי אחד מאתנו דבר מעין זה, היה נחשב כבר ל“דרגה הגבוהה ביותר” מבחינת האמון והיחס החברי שרחשנו לו.

קמעה, קמעה נוצרה אחדות ואפילו אחווה בין שני הצדדים אשר כל אחד מהם תרם את חלקו הוא למלאכת ההשתלמות. שכאן אם הבאנו אנו “הפרופיסורים־הגימנאזיסטים” לתוך החוג את יסודות התרבות האלמנטאריים, הביאו הם, “הבוּרים”, את תרבות־החיים ואת הנסיון הרב יותר, שאנו כה היינו זקוקים לו.

לעולם לא אשכח את יום השמחה הגדולה, כאשר הפועל הפולני הצעיר יאנק בא כשפניו קורנות והוא מראה לי את המכתב שכתב במו ידיו אל משפחתו. בפעם הראשונה בחייו כתב בעצמו! ובפעם הראשונה ידע לקרוא בעצמו את המכתב שהגיע אליו. האושר שנפל בחלקנו לא היה לו גבול. הישג משותף ונס גדול…

מאז ילדותי רחשתי חיבה מיוחדת לסגי־נהור. אמנם כל מום גופני הוא מכה קשה לאדם. ואף־על־פי־כן דומה לי, כי האסון הגדול ביותר העלול לפקוד את האדם הוא כשעיניו סומות. שכן בכל התנאים היופי הוא המתת הגדולה ביותר שזכינו בה מידי הטבע. בתנאים חומריים קשים ביותר קשה לחיות על היופי בלבד. לא יועילו לו לאדם כל חמודות יופיו של הטבע — אם חסר הוא את הנחוץ לו ביותר. אין בכוחו של היופי לבוא במקום סיפוק הצרכים הכלכליים ואין בכוחו להסתיר את הסיאוב החברתי. ואולם כאשר האדם משולל אפשרות לראות את השמש בזריחתה ובשקיעתה, את ההרים הימים, את הירח והכוכבים — ואף לא את בני־האדם קרובי־נפשו, הרי זה אסון כבד מנשוא. ובמובן ידוע שרוי במצב מעין זה גם האדם שאינו יודע קרוא וכתוב. שהרי אסון הוא כאשר אין בכוח של אדם להעשיר את חייו בשום אוצר מאוצרות־הרוח והוא נידון להיות כל ימי חייו בד' אמותיו המצומצמות בלבד. (ומן הראוי להעיר כאן, שבימים ההם עוד לא היו קיימים לא ראדיו ולא ראינוע, אפילו מכשיר טלפון עוד היה מן הדברים הנדירים). ניתן לשער מה רב הוא אושרו של סומא שלפתע נפקחות עיניו לראות! הוא מתחיל לראות את העולם שטוף האור, את הפרחים, את הנוסף — ואת בני־האדם הקרובים ללבו. ומה רב ודאי אושרו של רופא־עיניים עת הוא מצליח להחזיר בניתוח את מאור־העיניים לאדם עיוור.

בשעה שיאנק בא אלי והראה לי את המכתב שכתב במו ידיו, היה זה יום מאושר גם בחיי. שהרי גם ידי היתה באותו ניתוח שהצליח!

ואכן כאמור, תרמו שני הצדדים רבות להצלחת החוגים, ושניהם השלימו זאת את זה. באוניברסיטאות ואף בחיים בכלל היו לי הרבה פרופיסורים ואנשי־מדע, שלמדתי מהם הרבה מאוד ושאני חש כלפיהם רגשי־תודה עמוקים. ואולם עם האנשים שמהם למדתי ושלהם חב אני תודה, נמנים גם פועלים, בעלי־מלאכה ומפשוטי־העם, שהשתתפו בחוגי ההשתלמות שניהלתי. עם אלה נמנים גם אותם פועלים רבים אשר נתקלתי בהם בחיי הציבוריים, ובייחוד אלה מהם שנתנו בי אמונם ובחרו בי שאייצגם בתחום החברתי־מדיני או הלאומי־תרבותי.

רבים מהם עדיין חיים בפינות שונות של העולם. ואם מישהו מהם בפולין, או באמריקה, באוסטראליה או באירופה (וגם במדינת ישראל) יקרא אולי את זכרונותי הללו, יידע נא כמה ערכים יקרים ויפים הוא הוסיף למסכת חיי ומה עמוקים רחשי התודה שאני רוחש לכולם יחד ולכל אחד ואחד מהם בנפרד.

* * *

בחוג הפועלים שניהלתי, הצטיין במיוחד פועל צעיר אחד, דוד מאלארסקי. הוא היה מסגר, בעל גוף מוצק ויפה, כתפיים רחבות, ידיים איתנות ומזג סוער. הוא היה כולו אחוז צימאון לדעת, רצה לדעת הכול, הכול. הוא היה בולע כל ספר, כל קונטרס ואפילו כל עלון־תעמולה. אך יחד עם זאת היה עוד יותר צמאון למעשים. לעשות משהו, להיות פעיל, ליצור משהו! זו היתה תשוקתו העמוקה ביותר. בהיותו בעל מזג לוהט, ביקש תמיד לצקת מייד את מרצו בדפוסי המעשה. הוא היה טיפוס של הירש לקרט, הסנדלר היהודי הצעיר מווילנה, שבדיוק באותם הימים התנקש בחייו של שר־הפלך הרוסי.

הלך הרוח של מעשי־טירור אינדיבידואליים מילא את חלל־האוויר ממש. הפועלים המפותחים יותר נאחזו קוצר־רוח וסירבו להמתין עד שיבוא לעזרתם הצבא המהפכני הגדול. מאלארסקי אחוז היה הלך־רוח כזה. הנה תן לו אקדח או פצצה ומייד ייצא נגד העריצים הצאריים. פעולתנו הרעיונית אנוסה היתה להתחשב בהלכי־הרוח הללו. הכול השתוקקו למעשים של ממש. ואכן הדבר הזה קרה עד מהרה. לא עבר זמן רב ודוד מאלארסקי התחיל תופס מקום חשוב בקרב הפועלים בכלל, ואילו בקרב הפועלים היהודיים הוא נעשה לחלוץ ההולך לפני המחנה. אז ביקש שיינתנו לו עלונים חשאיים רבים ככל האפשר לשם הפצתם בייחוד בקרב החיילים, שכן היתה דירתו קרובה לקסרקטי חיל־המצב הגדול. בימי ראשון בשבת והחגים שלהם היו נוהגים החיילים לטייל בסביבה. הוא סיפר גם, כי את העלונים קוראים אף בני משפחתו שלו ואפילו אמו. דבר זה עורר בי פחד רב. לא מפני שלא רחשתי להם אמון. חרדתי, שמא במקרה של תקלה ינהלו הז’אנדרמים או התובע הצארי את החקירה בצורה כה ערמומית ויציגו שאלות כאלו, שבלי משים עלול גם אדם קשיש ליפול בפח בנקל. וכאשר הסברתי את הדבר הזה לדוד, השיב בגאווה: “אבל אצלנו לא ייתכן דבר כזה. מפינו לא יצליחו להציל מלה, לא מפינו!”

משפחת מאלארסקי היתה מעין שושלת פרוליטארית מיוחדת במינה. הם היו גאים על מוצאם הפרוליטארי. הסב או אבי־הסב במשפחה היה נפח בסביבת וילנה, ובהזדמנות מסויימת אף פירזל את סוסו של הצאר ניקולאי הראשון. על כך זכה לאיזה אות־הצטיינות. אביו של דוד היה רצען ממקצועו ומאוהדי תנועת הפועלים. אך בי עוררה חרדה גדולה הצעתו של דוד, שבסל שבו נושאת אמו את צורכי המזון היא תקח גם כרוזי־תעמולה. ואכן לימים היא אמנם עשתה כן. אבל בתחילה דימיתי, כי אין זו אלא אשליה של הבן הנאמן ושל המהפכן הצעיר והמסור.

בשיחות החוג הייתי מקדיש לו תשומת־לב גדלה והולכת. ברצון הייתי עורך עמו גם טיולים ארוכים על־פני הגבעות המוריקות, “הסוללות” שמאחורי העיר. הוא היה שואלני עוד ועוד שאלות, ביקש לדעת הכול. ואילו אני השתדלתי במידת האפשרות להרוות את צמאונו לדעת. אך לעתים הייתי אומר: “למען האמת — אף אני איני יודע את התשובה! משמע ששנינו חייבים עוד ללמוד הרבה למען נדע למצוא את ידינו ורגלינו במבוך הגדול של החיים”. דוד לא מצא בכך משום סיפוק מלא. אבל לפי שעה לא היתה לו ברירה.

בנסיבות רעיוניות ורוחניות אלו התקרבנו איש אל רעהו יותר ויותר. הוא המסגר הפשוט, נעשה לי עד מהרה האדם הקרוב ביותר ללבי. הוא היה היחיד בכל העיר שהגיתי לו אמון עד כדי מסירת כל הסודות הכמוסים ביותר. ועד מהרה יצרנו שנינו עובדות מהפכניות ממשיות ורבות־אחריות, שנודעה להם משמעות היסטורית בשביל תנועת הפועלים היהודית הצעירה ברחבי האימפריה הצארית ועל כך אספר בפרק הבא².

* * *

מה שאמרתי לעיל על חברי הפולני יאנק מתייחס עוד בייתר שאת לדוד, אשר אתו בנינו במרץ רב את צינורות־הקשר בין האינטליגנטים הצעירים לבין ציבור הפועלים.

בעת שביקרתי בוונציה, התפעלתי כמובן, מכיכר סאן־מארקו, מן התעלות, הגונדולות, משמי התכלת הנפלאים, מן הלבנה החיוורת ומן הכוכבים הנוצצים — וכן מן הסרנאדות הרומאנטיות של הגונדוליירים. ואולם עלי לומר, שהתעלות האידיאיות שהחלו לכרות בפולין של הימים ההם בני־הנוער המהפכנים כדי להביא בהן השכלה לפועלים, ובפרט חוג ההשתלמות שלנו בצ’נסטוחוב, עלו ביופיין על תעלות ונציה… שכן היה בתעלות שלנו כדי לקרוע לפני האנשים הצעירים אשנבים אל העולם הגדול וההדור ביופיו. לא רק יאנק הפולני, שלימדנוהו קרוא וכתוב, אלא גם צעירים כמו דוד, אשר למדו עוד ב“חדר”, הרחיבו דעת והעמיקו את ידיעותיהם בעזרתנו. ולא זו בלבד, אלא שעיניהם נפקחו לראות עד מה יכול העולם להיות נאה ועד כמה חשוב הדבר שהם יוסיפו דעת כדי לסלק את הכיעור שבעולמנו וליצור עולם חדש, נאה ומאושר יותר. הם גם רכשו להם ביטחון עצמי ואמונה בכוחותיהם, שאמנם יש לאל ידם להגשים את הדבר. התעלות שכרינו ואשר שימשו כתעלות־קשר בינינו “התלמידים־הפרופיסורים” לבין “הפרופיסורים־התלמידים” פתחו עולם של נוי רוחני, אשר לא היה קיים בשבילם קודם לכן. ואולי זוהי זכותו הגדולה ביותר של דורנו.

* * *

אשר לחוגי ההשתלמות, הן חוג הגימנזאיסטים שלנו והן חוג ההשתלמות של הפועלים שאנו ניהלנוהו — בכל אלה היינו אנחנו בעצמנו הקובעים הכול. עובדה זו עוררה בנו מקורות של מרץ ויצרה בנו רגש של אחריות גדולה ומשמעת עצמית. והדבר החשוב מכל — בדרך זו נתחשל האופי אצל בני החוג והודות לכך יכלו לעמוד במרוצת הזמן אף תחת המהלומות הכבדות ביותר שהחיים הנחיתו עלינו.

ואולם, היתה קיימת גם השפעה מן החוץ. אלא שעל כך לא ידעתנו. עסקנים סוציאליסטיים־מהפכניים אחדים, בהיוודע להם דבר קיומו של חוג ההשתלמות שלנו, ביקשו להפנותו לכיוון מסויים. זאת ניסו לעשות נציגיהן של שתי המפלגות המהפכניות הפולניות (קבוצות זעירות של שתיהן היו קיימות בעירנו).

מן הראוי לציין, כי אחד מהם היה מוכר לי היטב באורח אישי, אך לא שיערתי כלל שדווקא הוא הינו האיש המשפיע עלינו את השראתו. היה זה אינטליגנט יהודי־פולני בשם אדולף בריל, בן למשפחה זעיר־בורגנית, שהחזיקה בחנות קטנה לא הרחק מן הבית שלנו. אביו, החנווני הזעיר, היה נכנס אלינו מפעם לפעם, ואבי היה נותן לו גמילות־חסד. אדולף היה נוהג לשוחח עמי בניחותא על עניינים תמימים. כנראה ביקש להיווכח עד היכן מגעת ההשפעה של העולם החדש עלי. אדולף בריל היה פינקסן בבית־חרושת גדול לנייר (“מאלארניה”) יחד עם המנהל השני של הלשכה, סניור. סניור היה גיסו של קארל ראדק, כך, ששניהם היו קרובים מלכתחילה למרכז “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית של פולין וליטה” שנתארגנה זמן קצר קודם לכן בראשותה של רוזה לוכסמבורג.

האיש השני שביקש לרכוש לו השפעה על החוג שלנו היה טיפוס שונה לגמרי. הוא נמנה על הכיוון הרעיוני המהפכני השני, “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (“פפ”ס")”. היה זה הרופא הצעיר ד“ר מיכאלוביץ', שפעל כרופא בעירנו. הוא היה ידידו הקרוב של יוזף פילסודסקי, (שבימים ההם עמד בראש המפלגה) ובאורח קונספיראטיבי היה ממלא תפקידים מרכזיים חשובים במפלגה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם קום פולין העצמאית, היה הוא דיקאן הפאקולטה לרפואה ורקטור האוניברסיטה הווארשאית. בשנים מאוחרות יותר שימש כיושב־ראש “המפלגה הדמוקראטית הפולנית”, זרם שמאלי, בניגוד ל”מפלגה הדמוקראטית הלאומית" האנטישמית. בצ’נסטוחוב היה מיכאלוביץ' הצעיר רופא פופולארי ונתחבב על רבים, אלא שעל עבודתו המחתרתית לא ידע כמובן איש. לימים, כאשר העבודה הסתעפה, הוא עשה עמי היכרות אישית.³

וכי מי יכול היה להעלות על דעתו ששני נציגים רמי־מעלה כאלה של שני הזרמים הפוליטיים החשובים ביותר משקיעים כה הרבה מרץ ועמל, כדי לרכוש את האהדה של החוג הגימנאזיסטי הקטן שלנו. אבל זה היה דבר אופייני לגבי הזמן ההוא. היתה זו התקופה של חלוצים בודדים, שרכישת כל אינטליגנט צעיר או קשיש נחשבה בעיניהם כהישג חשוב — למען לא ירגישו עצמם מבודדים כל כך במידבר הפוליטי השומם וכן כדי להכשיר מנהיגים צעירים לקראת הסערה המתרגשת לבוא. על כל פנים לגבי דידנו היתה תועלת רבה בעינם הפקוחה של שני אנשי־רוח אלה. עם שהם פעלו בעקיפין בלבד ומתוך חשאיות גמורה היו מספקים לנו בעיקר ספרות ואף טרחו להגיש לנו מן המיטב. ואשר לספרות הליגאלית היה גם בכך מן החיוב, שהרי הודות לה ניתן לנו להתמצא בעולם בייתר מהירות. מכאן מסתבר שצ’נסטוחוב התחילה למלא כבר אז תפקיד חשוב בתנועה הסוציאליסטית המהפכנית. כל אחד משני הזרמים האמורים ביקש לרכוש לעצמו השפעה בסביבה הזאת של לאומיות ודתיות מודגשת וכן במרכז התעשייתי החשוב.

פרק רביעי: מהתבוללות לתחיה יהודית

קיץ 1902, בשעת צהריים, בהיותי בחצר־ההתעמלות של הגימנאסיה, הגיעה אלינו ידיעה ש“מכים יהודים”. הגימנאסיה מרוחקת היתה לא רק מן השכונות היהודיות, אלא גם מן הרבעים “האריסטוקראטיים” והעשירים ואף מן המרכז המסחרי. היא היתה קרובה יותר אל הפארק העירוני ואל הכנסיה הגדולה. וכאן שרר שקט גמור. אנחנו, קבוצה קטנה של תלמידי הגימנאסיה, עמדנו בחצר ועסקנו בוויכוח על השמועות. משנתברר שהשמועות אמנם נכונות, הורגשה בינינו סערת רוחות, הן בקרב היהודים והן בקרב הלא־יהודים. הרגש הרגשנו, כי מן הנמנע להמשיך עתה בלימודים כרגיל.

אמרתי אל חברי (יהודים ולא־יהודים כאחד), בשפה הפולנית (הגימנאסיה היתה רוסית, והלשון הפולנית אסורה היתה בדיבור):

— חברים!

“שם מכים! מדוע מכים? מכים יהודים. על שום מה יהודים?”

גמרנו אומר לצאת העירה ולראות מה מתרחש שם.

ככל שהתקרבנו והלכנו אל השכונות היהודיות, כן גבר והלך אי־השקט. משהגעתי את ביתנו שב“שדרות” האריסטוקראטיות, מצאתי את שער הכניסה לחצר סגור ומסוגר. ליד הפישפש הקטן עמדו השוער הנוצרי ועוד שניים שלושה יהודים — כולם אחוזי בהלה. שום אדם זר לא הורשה להיכנס. כמה מדיירי הבית עמדו בחצר, אך רובם הסתתרו מאחורי דלתיים סגורות והציצו מבעד לחלונות. משהתברר, כי ברובע היהודי אמנם מכים יהודים ושוברים את חלונות־הראווה של החנויות, קמתי ורצתי אל אחד המחסנים שלנו, ששם עמדו ארגזים גדולים עם טאבאק וסיגאריות. נטלתי משם שני ברזלים גדולים לחילוץ מסמרים מן הארגזים וכן פטיש כבד ואמרתי אל כמה מן הדיירים הצעירים ואל פקיד המחסן: “מה נעמוד כאן בחוסר־מעשה ונסתכל למעשיהם של הפורעים? הבה ניקח את הפטישים ונצא נגדם, ואל נא נשאיר את האנשים חסרי־היישע לחסדי אלהים”. בקושי הצלחנו להשפיע על הממונים על שמירת השער שיניחו לנו לצאת מן החצר. התקרבנו והלכנו אל “השוק החדש” (מרכז המיסחר היהודי הזעיר). כאן מצאנו כבר כמה פועלים ובעלי־מלאכה יהודים צעירים, שנמנו עם תלמידי “חוג ההשתלמות” שלנו. ביניהם היה גם המסגר דוד מאלארסקי. הוא אמנם נטל את הפטיש וגילה נכונות לפנות ולהעמיק יותר אל הרובע היהודי. אך כיוון שהמצב היה בלתי ברור ובדיוק באותה שעה הגיעו מישמרות של שוטרים, אשר הפרידו בין “השוק החדש” לבין הרחובות הסמוכים (שמהם עלולים היו לבוא הפורעים), והמצב נרגע קמעה, החלטנו להשיג קצת ידיעות ברורות יותר למען נדע כיצד לנהוג. יש לומר, שגם הלא־יהודים המעטים שבין תלמידי הגימנאסיה אשר באו אתנו, גילו נכונות לצאת נגד הפורעים.

מה קרה? כיצד הגיעו הדברים לידי כך? הסתבר, כי בשעות הבוקר נפלה בשוק הישן קטטה בין כמה גנבים ואנשי העולם התחתון הפולנים לבין הגנבים היהודים. בקטטה נפצעה אשה פולניה, מבין הגנבים, שהובאה לבית־החולים העירוני. חבריה הפיצו מייד שמועה שהיא נהרגה. הושמעו צעקות שיש לנקום את נקמת האשה הקאתולית אשר נרצחה בידי יהודים. הרופאים היהודים ביקרו בבית־החולים וקבעו שהאשה לא מתה. היא נפצעה אך פצעים קלים בלבד ולאחר שהוגשה לה עזרה ראשונה היא נשלחה הביתה. ואולם השמועה על הרצח נתפשטה והלכה, אף על פי שגם השלטונות הרשמיים הכחישוה.

הפרעות נמשכו והלכו, יהודים רבים הוכו, חנויות יהודיות נשדדו ואף קרו מקרי התפרצות לתוך דירות יהודיות, שבהן נהרס הכול בפראות והחפצים הושלכו בעד החלונות החוצה. קמה בהלה נוראה. אל ביתנו הגיעו אנשים ושאלו, “מה לעשות?” כמה מבין מכרינו שאלו אחוזי חרדה: שמא יש לנסוע בינתיים מן המקום עד שהרוחות יירגעו? אמי, שאף היא נאחזה בהלה גדולה, היתה אולי מוכנה ליטול את הילדים ולנסוע אל אחותה ללודז'. אך משניסתה לומר משהו בנוגע לכך אל אבי, הוא השיב בכעס: “אני מבקש לא לומר עוד אף מלה אחת על כך בתוך הבית שלנו. הרי לך הצעה “נהדרת” — לנטוש את הרבעים העניים מופקרים לגורלם. ואם חס וחלילה יציתו בית יהודי ותפרוץ שם דליקה, ויהיה צורך להציל ולקרוא למכבי־האש, מה יגידו הבריות? שהקאפיטאן של מכבי־אש קם ונסע לו. אכן אבי היה ראש מכבי־האש). אנחנו נשארים כאן”. ואמנם נשארנו.

נציגי הציבור היהודי התייעצו בינתיים מה לעשות. גם אבי הצטרף אליהם והם פנו אל המישטרה ואל השלטונות. נשלח מיברק אל מושל הפלך וכן לווארשה, אל המושל הכללי. הדרישה היתה, שהמישטרה והצבא ישימו קץ לפרעות הדמים. בצ’נסטוחוב, שהיתה עיר־גבול, חנה תמיד צבא רב (פרשים ורגלים) וכן יחידה מיוחדת של מישמר־הגבול. אבל בדיוק באותם ימים הצבא היה בתמרוני־הקיץ, הרחק מן העיר. הדרישה היתה איפוא שיישלחו יחידות מישטרה וצבא מן המקומות הסמוכים.

בינתיים נשלחו לרחוב רק משמרות קטנים של שוטרים. גוייסו גם משרתי הקצינים (כל קצין החזיק בדירתו חייל אשר היה משרתו), שנשארו בעיר. ליל־אימים עבר על יהודי צ’נסטוחוב. למחרת היום נתחדשו מעשי הביזה וההתנפלויות על יהודים. השתתפו בכך גם מובטלים ואפילו קבוצות של פועלים ופועלות, בעת צאתם מבתי־החרושת בתום עבודתם. נעשו אפילו נסיונות של הצתת דירות וחנויות בשכונות העוני. בכמה מקומות גילו פועלים יהודים, בייחוד הקצבים, התנגדות ונחלו הצלחה. ואולם מעשי־הביזה עברו לרחובות אחרים. רק בשעות הערב המאוחרות הגיעו יחידות מישטרה וקוזאקים ובראשם מושל הפלך. וכאשר הפורעים סירבו להתפזר, פתח הצבא ביריות — תחילה בכדורי־סרק, וכאשר גם זה לא הועיל, נפתחה אש חיה. נפלו כמה הרוגים והרבה פצועים. רבים גם נלקחו למאסר.

מראה העיר היה מחריד, בייחוד נפגעו שכונות־העוני. רק חנויות הנוצרים נשארו שם שלימות. יגון קודר יריד על האוכלוסיה היהודית. אמנם מעולם לא נעדרה האנטישמיות מן העיר, ולא מעטים היו מעשי השיסוי נגד יהודים. אבל שהדברים יגיעו עד לשוד גלוי — לכך לא ציפה איש. והרי היה זה פוגרום ראשון נגד יהודים באימפריה הצארית במאה העשרים. ואכן “זכות” עגומה היא שנפלה בחלקם של יהודי צ’נסטוחוב!

אל דירתנו לא חדלו לבוא אנשים נפגעים. איש איש וסיפורו המפורט על מעשי הביזה והרצח שהוא היה קורבנם. אבי ועוד כמה עסקנים הקימו ועד ציבורי לעזרת הנפגעים, לעזרת החנוונים שחנויותיהם נשדדו ובעלי הדירות שנפלו קורבן לביזה והרס. אשראי לזמן ארוך וללא ריבית ניתן לחנוונים הנפגעים, הושטה עזרה לבעלי־המלאכה בשיקום סדנותיהם. גם אותם אנשים מדלת־העם שדירותיהם נשדדו ונהרסו קיבלו עזרה.

הפוגרום והשוד הטביעו חותם עמוק באוכלוסיה כולה. שנים ארוכות לא נשכח “השוד” הגדול הזה. עם זאת הורגשו שני תהליכים פסיכולוגיים: מצד אחד התרחקו והלכו בני־אדם זה מזה, ואילו מצד שני — הורגשה התקרבות הדדית בין בני־אדם.

מאורעות אלה, שנשארו חרותים בזיכרון בשם “השוד” (ואילו בפי הרשויות הרשמיות של השלטון הרוסי נקרא שם “המהומות האנטי־יהודיות”) השאירו רושם עז על כולם, בייחוד על הנוער. ניתן לנו הפעם לראות במו עינינו את ה“חיה” שבאדם, זו שקופצת על כל הזדמנות לבוז בז ולרצוח. בין הפורעים היו לא רק גברים ונשים מדלת־העם, שביקשו להתעשר משוד רכוש יהודי, ולא רק מובטלים רבים, שאיפיינו כבר אז את העיר המתועשת שלנו. אל הללו הצטרפו גם פועלים ובעלי־מלאכה פרימיטיביים. ועד כמה שהדבר ייראה טראגי, ביקשו אז להסביר את השוד בפרימיטיביותו וחוסר־הכרתו של “ההמון האפל”, שיש לחנכו ולהאיר את עיניו. והרי “השכלה” היתה אז מלת־הקסם, שעליה בנו את כל העתיד; לרבים היא היתה אליל חדש, שאליו סגדו. ואף על פי שלא היה בכך משום סיפוק מלא, תלינו בה את כל תקוותינו.

והטראגי ביותר שבדבר היה, שבין כל האינטליגנציה הפולנית לא נמצא כמעט איש, שינסה להתייצב נגד הפורעים. יתירה מזו, נמצאו כמה מבין הרופאים הפולנים הידועים שבעיר, אשר גילו אהדה כלפי “ההמון החשוך”. היו מקרים שרופאים סרבו להגיש עזרה ליהודים שנפצעו בפרעות ורכושם נשדד. כאשר הביאו יהודי פצוע למירפאתו של רופא פולני, הוא סירב בכל תוקף לטפל בפצוע והיה הכרח להעבירו לרופא אחר. בין הרופאים שסירבו להגיש עזרה היה ד"ר בייגונסקי, אחד הרופאים המכובדים ביותר לא רק בצ’נסטוחוב, אלא גם בארץ כולה, איש־מדע ידוע ומחבר מחקרים רפואיים שפורסמו בכתבי־עת מדעיים שונים. בשעה הטראגית אמר גם הוא: “לא!”. עורך־דין ידוע בעיר (פאצ’ורקובסקי) לא הסתיר את קורת־רוחו מן הפרעות. גם כל המהנדסים, הטכנאים, הכימאים, המנהלים — והרי מספרם בעיר התעשייתית שלנו היה בלתי מבוטל — לא הושיטו כל עזרה ואף לא השמיעו קול מחאה.

הרפואה נחשבה אצלנו בימים ההם (וכוונתי לאוכלוסיה כולה) כזהה עם מושג ההומאניזם. העיסוק במקצוע הרפואה היה בעינינו העיסוק הנעלה והנערץ ביותר: הושטת עזרה לחולה ולחלש. במקצוע הפרקליטות ראינו הגנה על האמת וחשיפתה אפילו בתנאים הקשים ביותר. “ומה קרה כאן?”, היינו שואלים את עצמנו. כיצד אפשר להסביר את אשר ראו עינינו הפעם?

עלי לומר, כי התאריך הטראגי הזה, קיץ 1902, בעיר הולדתי, בשבילי פירושו היה ראשית הקץ לרגש האמון שהיה לי כלפי המקצועות החופשיים. מאז ואילך החל לכרסם בי הספק, אם אמנם דיפלומה של אוניברסיטה מעידה תמיד על מדרגה נעלה יותר של האדם הנושא אותה. ודאי, הבנתי, כי אכן יש צורך בכל אותם סוגי מומחים, וככל שהאדם הוא מומחה גדול יותר במקצועו כן גדולה יותר התועלת שבו, שהרי זאת ראינו בחיים היומיומיים מאז ימי ילדותנו. תמיד היו מחפשים מומחים, בני סמכא. לעתים היו מביאים אותם מווארשה ואפילו מחוץ־לארץ ובלבד שיחישו עזרה. זאת הבינונו, כמובן, גם לאחר הפרעות. אלא שמאז ואילך התחלנו לראות את הדיפלומות שמעניקים האוניברסיטות או טכניונים לגומריהם כמין תעודה שאינה עולה בחשיבותה על תעודותיהם של בעלי מלאכה, הניתנות להם בידי אירגוניהם המקצועיים. דווקא אז נמצאו בעיר אנשים שזכו להערכה כ“אומנים” טובים, נגרים או חייטים. את האחד מהם, האוּמן הראשי (פולני) של בית־הספר למלאכה היהודי אשר נוסד אז בצ’נסטוחוב, הכרתי אפילו היטב והייתי מיודד עמו. לא הערכתיו פחות מאשר את הרופאים או את עורכי־הדין. שכן גם אותם ראיתי רק כמומחים טובים במקצועותיהם ותו לא.

משהועלתה לאחר מכן בחוג שלנו שאלת הפרעות קבעתי בצער את אשר אירע ביחס לרופאים ולעורכי־הדין שלנו, אך עם זאת לא כפרתי בצורך ובתועלת שיש בהשכלה רחבה יותר. עובדה זו גם לא החלישה את רצוננו, רצון תלמידי הגימנאסיה, להיכנס לאוניברסיטות ולסיים את חוק לימודינו בהן. עוד לא הייתי מסוגל אז לתפוס את הבעיה למלוא היקפה ועומקה, אך באורח אינסטינקטיבי ועל יסוד הנסיון שאך זה עבר עלינו, הבנתי את ההבדל שבין “התועלת המקצועית” לבין מה שקרוי “הומאניזם”, כלומר, השאיפה לעדן את טבע האדם, להפוך את החברה לבריאה יותר ולהשתיתה על יסודות של צדק ויושר. והרי היו אלו שנות הנעורים וטבעית היתה גם השאיפה לעשות את היחיד ואת החברה ליפים יותר. ובכלל, היופי היה אז מושג נערץ מאוד ולו היתה נתונה דאגה רבה ומתמדת.

זאת ועוד. רבה היתה אז הערצתנו לגיבורו של זירומסקי, לד"ר יודים החדור מסירות נפש — אך עם זאת ידוע ידענו, שאין הוא אלא משאת־נפש, שאמנם יש לשאוף לאידיאל הזה, אבל לעצמו של דבר אין הוא אלא תופעה יוצאת מגדר הרגיל, הוא שייך למיעוט הזעיר. ומה על הרוב? הרוב אינו אלא בני־תמותה רגילים. אבל גם בנוגע לאדם הפשוט — ובייחוד לגבי בעלי־ההשכלה — כסבורים היינו שדוגלים הם בהגינות יסודית, שאסור להם להידרדר למטה מן ההגינות והיושר האלמנטאריים.

והנה באה עובדה שזעקה ממש לשמים. את “השוד” אירגנו אמנם אנשי העולם התחתון, גנבים רועי־זונות, בעלי עבר פלילי, אך אפשר היה לדרוש שהרופאים ועורכי־הדין, אלה שראו את עצמם כ“עילית־גבוהה”, לא יידרדרו אל רמתם של אנשי העולם התחתון ויסתייגו במלוא התוקף מן העולם הזה. אך למרבה הצער לא קרה כדבר הזה. נוצרה מין ברית מוזרה בין ה“עילית”, כביכול, של בעלי המקצועות החופשיים לבין אנשי העולם התחתון. וכל זה לא בא אלא כתוצאה של התפרצות יצרים אנטישמיים בהמיים שפלים ביותר. עובדה זו באה לכלל ביטוי מופגן גם בעתונות הפולנית בווארשה, אשר, חוץ מעתון אחד ויחיד, תיארה את המאורעות מזווית ראיה אנטישמית. זאת ועוד. בחנויות הלא־יהודיות הציגו בעליהן בחלונות־הראווה תמונות־איקונין נוצריות שבערבים הוארו בנרות. מראה זה עורר בי רוגז רב וראיתי זאת כאילו ביקשו החנוונים הנוצרים לומר: “אותנו לא, — אבל את השכנים היהודים יכולים אתם לשדוד כאוות־נפשכם!” את המראות הללו לא שכחתי עוד לעולם. מן המאורעות הללו הסקתי מסקנות רבות, בתחום הציבורי, האנושי ובשאר התחומים. הועמק בי רגש הביקורת לגבי טיפוסי האדם השונים ולגבי הקבוצות החברתיות השונות.

* * *

ואולם הביקורת העמיקה עוד לאין ערוך את הרגש. הרגשתי, ששומה עלי למתוח ביקורת מעמיקה על עצמי. מוחי ולבי ביקשו תשובה למען חיי אני. ואז אמרתי בלבי:

— אני שייך אליהם!

“אליהם, אל הנשדדים, אל הסובלים, אל אלה שפגע בהם העוול”.

תחילה, בחוג ההשתלמות של תלמידי הגימנאסיה עשיתי את הצעד הראשון. עברתי מן המחנה השליט מבחינה סוציאלית אל המעמד המנוצל.

חציית הגבול החברתי־הפוליטי לא היתה מן הדברים הקלים. על יסוד הספרים והיצירות הבלתי ליגאליות שקראתי ידעתי מה רבות הסכנות שבהן כרוכה דרכי החדשה, אבל היו לנגד עינינו מופתים נהדרים של לוחמים ומעונים.

חציית הגבול השני, הגבול הלאומי, לא היה אולי כרוך במישרין בדרך־עינויים כדרך שעברו החלוצים המהפכניים. ואולם חציית הגבול הזה, הגבול הלאומי, היתה קשה עוד יותר וכרוכה ברגעי־חיים חמורים ביותר. בחיים החברתיים־הפוליטיים היה מעמד הפועלים מעמד מדוכא, ואילו כאן היה הלאום נרדף תמיד וללא הפוגה עד לקצה גבול כוח־הסבל.

שאלת “המעמד” ו“העם” השתלטה בימים ההם כליל על חיי. עד אז לא ידעתי כלל את הבעיה הלאומית היהודית וככל שלמדתי יותר לדעת, הבנתי יותר ויותר שהיא סבוכה ומסובכת.

ואף־על־פי־כן הסקתי לגבי עצמי באורח אינסטינקטיבי עוד מסקנה אחת: בעם היהודי המדוכא עברתי עוד גבול אחד: מן השכבות האמידות אל השכבות העמלות. אין ספק שענין זה היה המסובך ביותר. לא אחת לא ידעתי לשית לי עצה במציאת הסינתזה ההארמונית. קוצים, ספיקות וסתירות זרועים היו לכל אורך הדרך, וההתגברות על המכשולים הללו היתה מבעיות החיים המכבידות ביותר.

רבות עמלתי על כך, הרבה למדתי אצל הוגי־דעות שונים ומנהיגים ולא אחת בשנים המאוחרות יותר, עת נמניתי אני עצמי עם קבוצת ההנהגה של מפלגתנו וכאשר אני עצמי הוצרכתי להחליט החלטות גדולות ואפילו גורליות, גם אז לא בא לי הדבר על נקלה. ויורשה נא לי לומר כאן, כי עד היום הזה שומה עלי לעשות מאמצים גדולים כדי למצוא תשובה על שאלות רוחניות, רעיוניות, פוליטיות ואיסטרטגיות אשר החיים מעלים אותן ללא הפוגה לפני המעמד והעם.

כל אלה היו המסקנות הישירות והעקיפות של “השוד” הצ’נסטוחובי. חוויותי אז היו חריפות במיוחד, משום ש“השוד” היה הראשון בכל האימפריה הצארית הענקית בימינו. שהרי לימים באו מאורעות עזים וטראגיים לאין ערוך ממנו. אלא שמן הבחינה הפסיכולוגית לגבי דידי לא היו הם אלא המשך של “צ’נסטוחוב 1902”.

* * *

התוצאה החשובה ביותר של המאורעות ההם היה רצוני קודם כל להכיר ולדעת את החיים היהודיים. “אני שייך אליהם”, אבל כיצד הם חיים ומה תוכן חייהם? מאין הם באים, ולהיכן הם הולכים? שאלות אלו הטרידו מאוד את מחשבותי. שהרי מעתה שוב לא היו אלה “חייהם הם” בלבד, כי אם גם חיי שלי; דרך של שותפות — יהיה מה שיהיה. ברית שלא תופר, קשר אורגאני לשותפות של גורל. ואל היסוד הרגשי הזה נוסף מעתה גם יסוד רוחני וגם היסוד הרצוני. שכן אמור אמרתי בלבי: “רצוני להשתייך אליהם!”

כיוון שכך, חשתי משיכה מיוחדת ללימודי ההיסטוריה היהודית והספרות היהודית. ולמען האמת — פחות מזה אל הפוליטיקה. מעולם לא התנזרתי מפוליטיקה, אלא שהפוליטיקה היא רק תוצאה של היסטוריה חומרית ורוחנית, פועל־יוצא של התנאים הכלליים, אבל עוד יותר של התנאים המיוחדים שבהם נתון כל עם ועם. והעובדה שהיהודים חיים בתנאים מיוחדים משלהם, גם מלבד הייסורים שהם מנת חלקם — עובדה זו היתה בעיני בחזקת ודאות. לפיכך הבנתי כי שומה עלי לקנות דעת בתחום זה, ואכן שיקעתי בכך את כל מרצי והתעניינותי. ספרים חדשים, כתבי־עת חדשים, כלכלה חדשה, אפילו אמנות חדשה (מאז התחלתי לקשט את כותלי חדרי בציורי ליליין ושטרוק ואף רכשתי את תמונות הנביאים של מיכל אנג’לו).

הנחתי הצדה את כל שאר עיסוקי ואפילו החסרתי הרבה שיעורים בגימנאסיה כדי להתמכר כולי ללימוד הנושאים החדשים. הייסורים של עם ישראל במהלך קורותיו ומנת הסבל שנפלה בחלקו השתלטו עלי כליל.

את העובדות העיקריות של ההיסטוריה הכללית ידעתי עוד מקודם, אלא שהללו היו רק אפיזודות בודדות בתמונה הכללית הגדולה. עתה השתדלתי להכירן בפרוטרוט — על כל מוראותיהן. כמה מן העובדות היו לי לבנות־לוויה מתמידות למשך תקופה ארוכה ולכל אשר אפנה. קודם כל בוגדאן חמילניצקי, הקוזאקים, הטאטארים, האוקראינים, הדנייפר, אשר את יופיו רב־העוצמה היטיב כל כך לתאר גוגול — את הפואימה שלו על אותו נושא ידעתי בעל פה מן השיעורים בגימנאסיה — עתה נשתנה בעיני מראהו של הדנייפר תכלית שינוי. התאמצתי לשוות לנגד עיני, כיצד ובאיזה עיניים הביטו עליו אלפי הקורבנות היהודים, גברים, נשים וילדיהם, עת כנופיות הרוצחים המשתוללות התעללו בהם. ניסיתי אפילו לעשות נוסח שונה של הפואימה של גוגול. בעוד שהוא פותח במלים: "הדור־נאה הוא הדנייפר ביום שטוף־אור חמה — — — " הייתה הפתיחה בנוסח שלי: "רקוב מדם הוא הדנייפר — — — "

ועת קראתי את קורות השחיטה ביהודי מאגנצה של גרמניה, שבה נרצחו אלפים באכזריות חימה, אבות ואמהות יהודים הרגו את ילדיהם במו ידיהם ואחר טרפו את נפשם בכפם ובלבד שלא יפלו בידי אויביהם בנפש — התמזגו בעיני הדנייפר במזרח עם הריין במערב לנהר־דמים אחד. בימים ההם חשתי כאילו חסר לי אוויר לנשימה. את הדברים האלה זוכר אני היטב, משום שאמי, שנתבהלה מאוד ממראה־פני, הזמינה רופא שיטפל בי. וכאשר בא הרופא, ברחתי מן הבית ונתמלאתי רוגז רב. איש לא יכול היה לתפוס מה קרה לי. בייחוד לאחר שנודע להם, כי גם בגימנאסיה איני מבקר.

רגשות אלה נתעצמו עוד בייתר שאת עת הגעתי לפרק גירוש ספרד. ליד איטליה היתה ספרד הארץ האהובה עלינו. הרגשות הרומאנטיים של נעורינו מצאו להם כר נרחב בארצות האלו שטופות־השמש. והרי שרים היינו שירים על ואלנסיה וסיביליה, חלמנו על ביוקר במאדריד, בארצלונה וגראנאדה. והנה פרץ כאן באמצע האינקביזיטור הגדול תומאס טורקבימאדא עם “האינקביזיציה הקדושה” שלו ופרדינאנד ואיזאבלה עם המינשר הארוך והמפורט שלהם, לפיו שום אדם יהודי אינו רשאי להישאר בארצם, הכול חייבים לצאת, לגלות.

לגלות — אבל לאן? דומה שזו הפעם הראשונה בחיי הועמדתי לפני השאלה “לאן?” (אשר לימים השתלטה עלי למשך עשרות שנים ואשר עליה הרביתי כל כך לכתוב), — לפני השאלה הגורלית שלא חדלה מלקדוח במוחי כבמקדח: ואכן, לאן הם הלכו? לאן?!…

רשמי וחוויותי הראשונים אז היו משונים מאוד. שכן מלבד דרך הייסורים של העם היהודי, עורר בי עניין עמוק גם כוח־התנגדותו העל־אנושי. והרי את הדברים קראתי מאות שנים לאחר התרחשותם, ואילו לי נדמה היה כל אותה עת שעסקתי בקריאה, כי אין כל מוצא. ותקפני רגש של ייאוש ואובדן כל תקווה. ואף־על־פי־כן לא נכנע העם היהודי….

בשנות ילדותי נתחנכתי ברוח ההתקוממויות הפולניות הפאטריוטיות נגד הכובש. לימים התייחסתי אני עצמי אליהן בכבוד ובהערצה ולא אחת השתמשתי בביטוי: “הדרך הלאומית מווארשה עד סיביר ספוגה דם פולני”. ואילו עתה, לאחר שלמדתי להכיר את הדנייפר, את הריין, את ספרד — נתמלאתי רגשי התפעלות מזקיפות־הקומה של העם היהודי, של כל העם אשר נדד בלי הרף ממקום למקום ומארץ לארץ בלא להיכנע. לבי פעם בחוזקה עם הייסורים העל־אנושיים אשר מאז ומתמיד ליוו את חיי היהודים בנדודיהם.

אך יחד עם זאת נתמלאתי רגש של כבוד אנושי ויהודי עת ראיתי באיזו זקיפות־קומה עמדו ההמונים הגדולים הללו, כולם, “בני־עמי”, העם שאני משתייך אליו. נפשי עלתה על גדותיה מרוב גאווה על אומץ־לבם ואי כניעתם לאויביהם רבי־העוצמה. וככל שהרביתי ללמוד את העובדות הבודדות ואת התקופות ההיסטוריות השונות, נתמלאתי התפעלות שגדלה והלכה מן האישים הדגולים שהעם היהודי העמיד מקרבו. הם נתייצבו לנגד עיני כענקי־רוח ומאז ואילך לא חדלתי מללמוד על חייהם ומעשיהם. מובן מאליו, שעוד לא הצלחתי אז לרדת לסוף כוונותיהם. קשות מדי היו בעיות אלו בשביל כוח תפיסתו של תלמיד־ הגימנאסיה כדי שאוכל לרדת לסוף הבנתם. תולדות־חייהם של אישים גדולים עניינוני עוד מימי ילדותי. והנה נוספה לי עתה גאלריה חדשה ומפוארת של אישים כאלה. את תולדות חייו של לאסאל ידעתי עוד מקודם. בימים ההם היה הוא הסוציאליסט הבין־לאומי הפופולארי ביותר, אשר את תורתו ונאומיו למדנו על פה. לגבינו הגימנאזיסטים היה זה דבר טבעי לגמרי. בנשימה עצורה קראנו את יומנו, אשר הוא, הנער בן הט"ו, ניהל בגימנאסיה הגרמנית של ברסלוי (עיר שלא היתה רחוקה מצ’נסטוחוב); עצמאותו, תבונתו וחלומותיו על שיחרור העם היהודי. בהשפעתו של לאסאל הרצאתי פעם בחוג התלמידים שלנו הרצאה, שהיתה אופיינית לגבי התקופה ההיא. שם ההרצאה היה: “שנות הגימנאסיה בימי לאסאל ובימינו”.

המטרה היתה כפולה: להוכיח מה בלתי־אנושי היה היחס ליהודים, אך עם זאת גם להראות מה פירוש “אדם גדול” — מה גדולה עשויה להיות פעולתו של יחיד כאשר אין הוא אחוז שנאת־האדם ושנאת היהודים.

כאלה היו פני המאורעות הקדומים והחדשים בעיני הצעירות — מתוך פרספקטיבה רחוקה.

* * *

לא קל היה לחבר את המאורעות והתקופות הבודדים לתמונה אחידה. לעתים קרובות לא ידעתי לשית לי עצה בעצמי, שהרי מן הנמנע היה שמישהו מבני משפחתי או מבני הסביבה בכלל יוכל לבוא לעזרתי ולהסביר לי דברים שבפקעת הסבוכה הזאת.

אצלנו בבית לא היה איש שיידע את הבעיה הלאומית היהודית. על יהודים בכלל אמנם היו מדברים אצלנו, ודווקא לעתים קרובות. לא להתעניין ביהודים נחשב אצלנו כפשע וכקלות־דעת. אבל כל אימת שהועלתה השאלה, תמיד המדובר היה ב“מתן עזרה ליהודים”. לעזור להם קודם כל מן הבחינה החומרית או להושיט עזרה נגד רדיפות. היה בכך משום עניין של “צדקה ליחידים”, אולי אפילו מין גישה הומאניטארית — אך קשה למצוא את ההגדרה המדוייקת לכך. היינו מתבוללים מאוד, אך לא עסקנו בפעולה או בפוליטיקה של התבוללות. לא היינו “פולנים בני דת משה”. ראינו את עצמנו כפולנים — אבל גם כיהודים. פולנים מן הבחינה התרבותית, וכיהודים — מלבד הדת — כאילו במובן ההיסטורי. מן הבחינה הרוחנית קיבלנו את המצב כמות שהיה. מין “סטאטוס קוו” רוחני. כמובן, סבורים היינו שככל שיתפתחו התרבות הכללית והשכלת העם, כן תיעלם ותלך האנטישמיות ועל כל פנים שנאת היהודים.

דווקא אז קרה מקרה שנודעה לו משמעות רבה לגבי דידי. אחותי הבכירה התארסה לאדם צעיר ואינטליגנטי (לווינסון) שמוצאו מקורלאנד. חינוכו היה כמינהג הימים ההם ברוח הגרמנית והוא אף דיבר בעיקר גרמנית. הוא עבד כמנהל במפעל לטכסטיל בלודז'. בעת שהיה אצלנו, ביקר אצלנו גם אחיו הגדול ממנו, שהיה בדרכו מן הקונגרס הציוני בחזרה הביתה וביקש להכיר את משפחת אביו. הוא הביא במתנה לאחותי הכלה שני ספרים — את “אוריאל אקוסטה” לקארל גוצקוב ואת “מות דאנטון” לגיאורג ביכנר. מדוע הביא דווקא את שני הספרים האלה לא אדע, כשם שלא אדע מה שייכות היתה, לדעתו, בין שני המחברים. יש לשער שהציר הציוני הצעיר ראה את עצמו כ“יהודי צעיר”, שרחש אהדה לשני המחזאים של “גרמניה הצעירה”. ואולי רק הכריכה הנאה שלהם היה הדבר המשותף שבין שני ספרים אלה. ואולם לגבי דידי היתה לשני הספרים שהובאו אלינו באקראי משמעות רבה ביותר. עד היום אזכור עוד את מהדורות־הפאר ואת הכריכות של עור אדום.

הדראמה של גוצקוב עשתה עלי רושם עמוק מאוד. קראתי עוד קודם לכן סיפורים ודראמות יהודיים משל הסופרת הפולנית אליזה אוז’שקובה מגרודנה, בעלת הגישה ההומאנית העמוקה ליהודים. גישתו של גוצקוב אל הבעיה עמוקה יותר ועם זאת הוא מעלה את שאלת “חופש המחשבה”. העובדה שאציל פורטוגזי צעיר מזדעזע בשל ייסורי היהודים, מחמת האינקביזיציה בארץ־מולדתו ושבגלל זה הוא מוותר על כל זכויות־הייתר שלו ומזדהה עם היהודים הנרדפים — עובדה זו היא שהראתה לנו כיצד חייב אדם לנהוג בתנאים כאלה. ואם הוא, לא־יהודי רם־מעלה, עובר אל מחנה היהודים המעונים, הרי הוא נותן דוגמה לכל אדם בעל־אופי. הנה כן תפסתי את משמעות הדראמה הזאת. ואוריאל אקוסטה נכנס לתוך חיי. העובדה שמחזה של גוצקוב נאסר תחילה בהעלאה על הבימה בגרמניה, וכי לאחר מכן הכניסה הצנזורה שינויים שלא היו לטובת היהודים; שגוצקוב אפילו נאסר בשל פעולתו הספרותית — גם עובדות אלו לימדוני כיצד חייבים סופרים ומחזאים לנהוג ולחיות את נושאי יצרתם. ומאז ואילך, כל אימת שהעלו את מחזהו של גוצקוב “אוריאל אקוסטה”, השתדלתי לראות את המחזה שוב ושוב.

גם מחזהו של ביכנר נעשה אז קרוב ללבי. סיסמתו “מלחמה — לארמונות־הפאר, שלום לביקתות העניים!” ואלו במאבק “אומץ, אומץ ועוד פעם אומץ־לב!” — נעשתה גם סיסמתנו. לימים הרביתי לכתוב ולהרצות על גיבור הומאניסטי זה, שנעשה כה אהוב עלי ויקר לי.

בעת שהתגוררתי בציריך, היתה סימטא צרה ומפותלת של העיר העתיקה מחוז־חפץ לרבים מטיולי. משום שכאן, ב“רחוב המראות”, מצאתי לוח־זיכרון: “בבית זה התגורר גיאורג ביכנר”. אנחנו, תושבי ציריך, גאים היינו, שמחזאי מוכשר זה אשר מת בגיל כה צעיר (רק בן עשרים וארבע היה במותו!) שימש גם כפרופיסור “באוניברסיטה הציריכית שלנו”.

* * *

הגרמני־הקורלאנדי לווינזון היה הציוני האינטליגנטי הראשון, שראיתי בחיי. ואולי אפילו הציוני הפעיל הראשון שנתקלתי בו בכלל.

על הציונות ידענו. היו מספרים אז, כי “סופר וינאי מבקש להקים מדינה יהודית”. וכמובן — הכול ראו את העניין כ“דמיון שווא”. ואכן כמעשה דמיוני היו מתארים את הדבר בחוגים שלנו (בסביבה הבורגנית האינטליגנטית). צ’נסטוחוב היתה בימים ההם עיר (יישוב שלישי בגודלו בפולין), שלא היה בה אפילו ציוני אחד ויחיד, אשר שמו היה ידוע בעיר. על כל פנים אפשר לומר בוודאות גמורה, כי בין אלה שהוחזקו כ“אינטליגנציה” — רופאים, עורכי־דין ומהנדסים — לא היה אף ציוני. השמועה אמרה, כי בעיר מצויה “איזו אגודה ציונית” וכי בראשה עומד פלוני בשם חיותין, פנקסן בבית־חרושת גדול. אבל — וזה היה חשוב מכול — הוא היה “ליטוואק” שבא לעירנו מרוסיה או מליטה. כן אמרה השמועה שיש לו אוהדים בקרב החסידים “בשוק הישן” (ששם התגוררו האדוקים). שהרי איזה יהודי אחר היה מעלה על דעתו עניין של עליה לארץ־ישראל אם לא החסידים? את העובדה שהם, החסידים והרבנים, ניהלו בימים ההם מאבק מר נגד הציונות — לא היה איש יכול להעלות על דעתו. “יהודיוּת” (יידישקייט) היתה שם נרדף לדת. “ושמא רוצים הקנאים להתפלל בירושלים?” כי ירושלים היא עיר הקודש — בכך הכירו הכל, לא רק יהודים — אלא גם הקאתולים, אשר הקימו בעירנו בניין ענקי עם “פאנוראמה”, שבה היו מראים את ירושלים העתיקה ואת הרי יהודה.

העליתי כאן את המומנט הזה, שכן יש בו משום תמונה מובהקת המאפיינת את יחסו של הציבור האינטליגנטי המשכיל לבעיות יהודיות. אמנם היה בכך משום חזיון דמיוני, אבל חזיון דמיוני זה היה המציאות הממשית.

פרק חמישי: הכינוס המהפכני הראשון של תלמידי־גימנאסיה יהודים

הריני חוזר עתה להלכי־הרוח שפקדוני לאחר “השוד” בצ’נסטוחוב. מן האמור לעיל ניתן להבין בבירור, כי שום איש מן “הסביבה שלנו” לא היה בכוחו להושיעני ולסייע בידי להתמצא בשאלות יהודיות. הראשון שעזר לי בכך היה נחום סינגאלובסקי. הוא היה בן גילי, בא לעירנו בתור “אכסטרן”. מחמת ה“נורמה באחוזים” שהוטלה על קבלת יהודים לא ניתן לו להתקבל לגימנאסיה ממשלתית. כאן היה מתכונן אל הבחינות ובינתיים […כתב ל] כתבי עת ציוניים [בטקסט המקורי חל שיבוש – הערת פב“י]. אבל גם הוא היה “ליטוואק”. עמו קשרתי קשרי ידידות הדוקים וידידות זו נמשכה כבר עד למותו. הוא עשה לאחר מכן קאריירה מדעית גדולה במוסקבה הסובייטית, אך על כך אספר מאוחר יותר. כאן רוצה אני להזכיר רק עובדה אחת שלגבי דידי היתה לה משמעות רבה. הוא התגורר בחדר משלו כדייר מישנה אצל משפחה פולנית, בדיוק ממול לגימנאסיה שלנו. לא פעם, תחת לשבת בגימנאסיה, הייתי מבלה את שעותי עם נחום בחדרו, קראתי והתווכחתי עמו על נושאים יהודיים. היתה זו פעולה חשאית ביותר, שלא היתה ידועה לשום איש. לא בבית ולא בגימנאסיה. בבוקר הייתי שם על שכמי את התרמיל והולך לגימנאסיה כביכול. אך משהגעתי לשם, במקום לפנות שמאלה הייתי פונה ימינה. כאן הייתי יושב עמו עד השעה שלוש אחה”צ וכאשר ידעתי שהתלמידים הולכים הביתה, הייתי שם שוב את התרמיל על שכמי והולך אף אני הביתה יחד עמם.

נחום סינגאלובסקי היה אדם שקט וקר־מזג ובאופיו לא היה משום ברק. אבל הוא היה איש עבודה מובהק, עבד הרבה מאוד ובאורח שיטתי. מחונן היה באורך־רוח ובכושר התמדה. נואם לא היה (בניגוד לאחיו אהרון, העסקן הנודע של חברת “אורט”) ואפילו בחוג מצומצם התבייש להשמיע את קולו. לימים למד כימיה בגרמניה.

בצ’נסטוחוב הייתי יוצא עמו לטיולים ארוכים אל מאחורי העיר, על פני הסוללות הירוקות שהקיפוה, ושם היינו שוקעים בוויכוחים על בעיות פוליטיות ויהודיות לאומיות. כדי להיטיב ולהבין את העניינים נחוץ היה להשיג כתבי־עת שונים. כסף לא היה לו לנחום ולכן הייתי אני מספק את המעות הדרושות, אך כתבי־העת היו מגיעים על־פי כתובתו. בדרך זו היינו מצויידים בידיעות גם בעניינים השוטפים.

ואולם מחמת ביקורי התכופים אצל נחום הרסתי לחלוטין את הקאריירה הגימנאזיסטית שלי. בשנים קודמות הייתי זוכה להצטיינויות מיוחדות בעת מעבר מכיתה לכיתה. הייתי אפילו “תלמיד ראשון”. ואולם השיעורים שפסחתי עליהם מחמת ביקורי אצל סינגאלובסקי היו חסרים לי בעת הבחינות. בספרות ובשפות עוד יכולתי איכשהו לשית לי עצה שכן הייתי מרבה לקרוא בבית וכך יכולתי להצטיין גם הלאה בבחינות שבכתב בספרות ובהיסטוריה. אך המצב באלגברה, גיאומטריה ופיזיקה היה רע ומר. המורה למאתימאטיקה לא יכול לסלוח לי על היעדרותי מן השיעורים וטען: “תלמיד שמצטיין כל כך בספרות, ביוונית ובלאטינית, מפגר במידה כזאת במאתימאטיקה! הרי בן עשירים אתה, מדוע אינך מקבל מורה עוזר שיסייע לך בהכנת שיעורי הבית?”

גם בבית היו תמהים, שהרי איש לא העלה את החשד שתחת לשבת בשיעורים בבית־הספר, עסקתי “בלימודים חשאיים” אצל סינגאלובסקי. נחום היה גם כותב לי אישורים בשביל הגימנאסיה, שמישהו בבית היה חולה ולכן לא יכולתי לבוא. את המכתבים היה חותם בשם אחותי.

בעת טיולינו ושיחותינו היה נחום מדבר בעיקר על עניינים יהודיים ועל הציונות. ואילו אני — על סוציאליזם ומהפיכות. התוצאה היתה שהוא אמנם השפיע עלי השפעה עמוקה, אבל גם אני השפעתי עליו. ואמנם הגיעו הדברים לידי כך, שלימים נטלנו שנינו חלק בתנועה הסוציאליסטית החדשה…

האדם השני שהשפיע עלי מבחינה יהודית־לאומית היה יהושע פרידמן. הוא היה אדם שונה לגמרי מסינגאלובסקי. בהיותו בנו של המייסד והעורך של העתון היומי העברי “הצופה” בווארשה, לא ניתן לו להתקבל בגימנאסיה בווארשה ועל כן פנה אל הגימנאסיה בצ’נסטוחוב ושם נתקבל. הוא התגורר, תמורת מתן שיעורים, אצל משפחה אמידה ומשכילה בשם טמפל, והיה מסייע לבן הצעיר בלימודיו. יחד עם זאת היה חברו הטוב של הבן הקשיש יותר, אלכסנדר, אף הוא תלמיד בגימנאסיה. נמוך־קומה ובעל מזג נוח, היה פרידמן מסתכל ומקשיב בתשומת־לב למתרחש מסביבו. תמיד היה מהוגן בשיחו ושיגו, מעולם לא יצא מכליו והשתדל להשיב תשובה הגיונית על כל נימוקי בני־דבבו. הוא הצטיין לא רק בחריצותו, אלא גם בכשרונות ניכרים בלימוד לשונות, בייחוד ביוונית ולאטינית. גם אני ידעתי לא רע את שתי השפות האלו וכאשר נערכה בגימנאסיה חגיגה כלשהי, היו המורים מכבדים אותי בתפקיד של קריאה וכיו"ב. אבל לפרידמן לא יכולתי להשתוות בשום פנים, שכן הוא הצטיין במיוחד בתרגומיו. הוא גם היה הידען הראשון והגדול ביותר בעברית בכל צ’נסטוחוב ורבים התפעלו מדיבורו השוטף בעברית חדשה.

בגימנאסיה ניסה לארגן חוג עברי, אך הדבר לא נסתייע. על כל פנים אני הפקתי תועלת ממנו ולמדתי את האותיות העבריות. לפני שהגעתי ל“בר־מצווה” שכר אמנם אבי מלמד, שהיה בא אלינו, או שאני הייתי הולך אליו ולומד אצלו. אלא שזמן לא רב לאחר “הבר־מצווה” נשכחה ממני גם צורת האותיות. ועתה, בהשפעתו של פרידמן, חידשתי שוב את תלמודי ההוא. לפרידמן היו גם זכויות גדולות באירגון החוג הציוני הראשון של נוער משכיל. הוא היה מקבל כל מיני הוצאות ספרותיות ציוניות ולאומיות בעיקר בלשון הרוסית וברצון רב היה מפיצן בין התלמידים. אני הכרתיו מקרוב ואף התיידדתי עמו. ברצון היה מתרגם לי ולכמה חברים אחרים פואימות וסיפורים קצרים מעברית לרוסית. בדרך זו עורר בנו עניין רב לגבי היצירות היהודיות הלאומיות המודרניות ועזר לנו להיטיב ולהבינן. הרבה, הרבה חב אני לפרידמן וכל אימת ששוחחתי עמו על נושאי הספרות הפולנית והרוסית, שעוררו בי התפעלות, היה מעלה הקבלות מעניינות מן היצירות היהודיות הלאומיות.

עלי להוסיף כאן, כי גם יהושע פרידמן היה “ליטוואק”. הוא עסק באירגון ערבים בשביל המשכילים המבוגרים על נושאים לאומיים וציוניים. חברו וידידו של אלכסנדר טמפל, שעבד יחד עם פרידמן, כותב בין השאר:⁴ "יהושע היה היוזם של התנועה היהודית והציונית בקרב הנוער הלומד בפולין. הוא אירגן את חוג התלמידים הראשון, שבו עמד בראש התנועה הלאומית היהודית, ואחר כך — התנועה הציונית. הוא הקים את הספריה היהודית והציונית הראשונה, על פי יוזמתו נתקיים בצ’נסטוחוב הנשף הספרותי הראשון, שבו השמיע נאומים — בלשון הפולנית — זיידמן (מי שהיה לימים ציר בסיים הפולני מווארשה; מת בירושלים בעת מלחמת העולם השניה) ויאן קירשרוט (מי שהיה יחד עם יצחק גרינבוים היוזם של חוגי סטודנטים ציונים־ראדיקאליים ראשונים בווארשה). זיידמן וקירשרוט דיקלמו שירים יהודיים בלשון הפולנית. עד היום אזכור עוד את הרושם שעשו עלי אז שיריו של ביאליק.

“אחר־כך התנהלה הפעולה בשני כיוונים: אירגון ההגנה העצמית ואירגון חוג של נשים. המרכז היה יהושע ומקומו — בחדרי. כאן, מתחת למיטתי, עמד ארגז עם הקטוגראף. כאן היינו מדפיסים כרוזים… ד”ר קרוק כתב את הכרוז הנהדר הראשון למען אירגון חוג של נשים. הכרוז שלו ‘קומי’ עורי' בת ישראל!' הוכתר בהצלחה גדולה. איני זוכר בדיוק אם היה זה בשנת 1903 או 1904".

חוג תלמידי הגימנאסיה שלנו הביא לצ’נסטוחוב כמרצה את יצחק גרינבוים. אף הוא היה סטודנט, כמוהו כידידו קירשרוט, והרצה כמובן בלשון הפולנית. ואולם בניגוד לתיאורטיקן קירשרוט, בעל המזג השקט, הצטיין גרינבוים באופיו התקיף, אפשר לומר — הסוער. הוא לא הסתפק בניתוח האובייקטיבי של מצב היהודים ובמסקנות הציוניות, אלא גם התקיף קשות את מתנגדי הציונות ובייחוד את המתבוללים. הוא חיזק בנו בייתר שאת את התנגדותנו להתבוללות הפולנית.

הוא, האינטליגנט הפלוצקאי, היהודי והסטודנט הווארשאי (שהיה כבר אז בראשית צעדיו לקראת מעמד של סופר יהודי), גילה התעניינות רבה באופייה המיוחד של המסורת הפולנית בצ’נסטוחוב.

בזכרונותיו כותב גרינבוים, כי "לראשונה נפגש עמי בשנת 1902 בלודז‘, באסיפה עם קירשרוט. לאמיתו של דבר נפגשנו עוד כמה שבועות קודם לכן אצלנו בצ’נסטוחוב. טרם נסיעתו סיפר לי על התוכנית לארגן אסיפת־אינטליגנציה גדולה בלודז’, כדי “לצאת לקרב גנראלי נגד המתבוללים”. הוא הזמינני לבוא לאסיפה ההיא ואמנים נעניתי ובאתי. היתה זו אחת האסיפות המעיינות ביותר. היא נערכה במוצאי שבת בטרקלינו הנאה של רופא יהודי (ברחוב פיוטרקוב הגדול), והשתתפה בה “העידית של האינטליגנציה היהודית”: רופאים, עורכי־דין, מהנדסים. באולם המלא על גדותיו הירצה יאן קירשרוט. נושא הרצאתו היתה “האתיקה של ההתבוללות”. גרינבוים בא כדי ליטול חלק בוויכוח. המרצה, שנאם פולנית ספרותית מצויינת (ותיבל את דבריו במובאות יפות מיצירותיהם של משוררים וסופרים פולנים), הסביר על שום מה חייבת האינטליגנציה היהודית לעמול לשיפור מצבם התרבותי־הלאומי של המוני־העם היהודים. הוא קבע, כי זוהי חובתה המוסרית. וכיוון שאינה ממלאת את חובתה זו, אין ההתבוללות מוצדקת מבחינה מוסרית. הרצאתו התיאורטית של קירשרוט הצטיינה ברמה גבוהה מאוד. לאחר ההרצאה הוכרז על הפסקה וניתן למתנגדי המרצה להירשם לרשות־הדיבור.

חלפו, עשר, חמש־עשרה דקות, ההפסקה נגמרה — ואיש לא נרשם לרשות־הדיבור. שוב מבקשים להודיע אם מישהו רוצה לשאול שאלה, אך גם הפעם — שתיקה. כרגיל במקרים מעין אלה, רבתה המתיחות — והכל שותקים. לבסוף גרינבוים מבקש רשות־הדיבור. הוא נראה רגוז (שהרי בא במיוחד כדי להשתתף בוויכוח ולהשיב על דברי המתנגדים) ופתח: “המרצה אמר, כי ההתבוללות אינה מוסרית ואף נימק את הדעה הזאת. עלי לומר, כי לא זו בלבד שההתבוללות היא אנטי־מוסרית, אלא שהמתבוללים הם גם פחדנים. אנו השלכנו לכם את הכפפה, ואין איש מכם מעז להוכיח כי אין אנו צודקים, כי ההתבוללות יש בה נהיה אחרי תרבות”.

כאן נשמעה קריאתה של אשת רופא מאחת הפינות: “מאוריצי, תן לי את פרוותי, אנו הולכים הביתה, הפירחח הזה העליב אותנו!” קמה מהומה גדולה, נשמעו קריאות רגוזות מכל צד והתפתח ויכוח לוהט. רבים נרשמו לרשות־הדיבור וסוף סוף ניתנה לגרינבוים האפשרות לבוא חשבון עם ההתבוללות והמתבוללים. הנה כך הכרתי את גרינבוים, את הפולמוסן הצעיר והלוהט. וכך אני מכירו מזה יובל שנים ומעלה ונהנה מידידותו.

השפעתי על פרידמן ששיחותיו אתנו על ספרות ייהפכו למסגרת של קבע. בדרך כלל היו השיחות מתקיימות בשבת אחר־הצהריים (ביום א' בשבוע לא נתקיימו לימודים בגימנאסיה). אבל בין השומעים לא היה קיים קשר הדוק. פרידמן לא הצטיין בכשרון אירגוני, אבל הוא קיבל את ההצעה והחוג נהפך לקבוצה רעיונית. יחד עם זאת הצעתי, שהחוג יקים קופה לעזרה הדדית. ב“חוג ההשתלמות” הפולני הכללי היתה לנו קרן כזאת, שהיתה תומכת בחברים חסרי־אמצעים. היינו עוזרים להם ברכישת ספרי־לימוד, ולא אחת קרה שהיה צורך לשלם בשביל חבר גם שכר־לימוד בגימנאסיה והקרן שלנו חשה לעזרתו. עתה הצעתי שקרן דומה תוקם בחוג היהודי, שכן היו בו הרבה בנים להורים עניים. נקל להבין, שדבר זה שיווה לחוג אופי מלוכד יותר. גם טיולים משותפים, שהיינו עורכים אל סביבות העיר ואל היערות הנאים שבקירבתה, הוסיפו להידוק הקשרים בין חברי החוג.

אך פעלתנותי עדיין לא באה על סיפוקה בכל אלה. למן שנות נעורי הראשונות הייתי בדעה, שהדעת מחייבת את “בעל הידיעות” לא רק להשתמש בהן שימוש מעשי, אלא להשפיע גם על אחרים שיהיו פעילים. היה בכך לא רק עיקרון הגיוני. הוא הלם גם את היצר החברתי שבי למאמץ אידאי־הארמוני משותף. החוג היהודי מנה שבעה־שמונה חברים. ראש וראשון היה אלכסנדר טמפל שהוזכר כבר לעיל, בחור מלא חיים ובעל מזג אופטימי, שהיה מעשי יותר מפרידמן והביא תועלת מיוחדת לחוג. אביו היה עשיר, בעל סוכנות־גבול מיסחרית. אלכסנדר השפיע על אחד מפקידי אביו שיביא לנו כתבי־עת וספרים מן העבר הגרמני של הגבול.

רוצה אני להזכיר כאן עוד תלמיד־גימנאסיה אחד, אשר נטל חלק פעיל מאוד בחוג ואשר לימים תפס עמדה חשובה במחנה המהפכני היהודי והרוסי. היה זה שמעון פרושיצקי (“פייגעלע”). הוא היה טיפוס שונה מפרידמן וטמפל. מוצאו היה ממשפחה אמידה ומשכילה והוא הצטיין בגימנאסיה בכושרו האינטלקטואלי ובנטייתו לפולמוס. בעל פנים חיוורים ועיניים כחולות, היה מנצל כל ספר ומאמר שקרא (והוא קרא הרבה מאוד) כדי לעשות ללעג ולקלס את אלה שהיו בדעה שונה ממנו. בחוג הקטן שלנו, בין הידידים הקרובים, בעת שהיינו משוחחים ברוח טובה, היה חש עצמו בטוב ובשיחו ושיגו היה מעלה את החוג למדרגה רוחנית גבוהה יותר. לימים נעשה הוא המייסד העיקרי של “אגודת פועלי־ציון” בפולין (“פאלסטינצים”). הוא היה בין מנהיגי “הפארבאנד הפולני” יחד עם יצחק טאבנקין, מוטל (מארק) יארבלום, בן־ציון ראסקין, אריה הולנדרסקי ושמעון איידלמן (החבר מוליה מלודז'). פרושיצקי היה בעל מוח אנאליטי חריף. הוא סיים את חוק לימודיו במישפטים ונעשה משפטן נודע ברוסיה.

כאשר יצחק בן־צבי, רחל ינאית ויעקב זרובבל הקימו בפולטאבה את “אגודת פועלי ציון” הרוסית, השאלה, אם “התאחדות פולטאבה” תיהפך לאירגון כולל של כל הקיסרות הרוסית, היתה תלויה לגמרי בשמעון פרושיצקי (או, כפי שכינוהו חבריו, “פייגעלע”). זמן רב רצה בכל תוקף לקיים את האוטונומיה של פועלי ציון בפולין. הוא היה מיודד מאוד עם פרידמן (שניהם נשאו לנשים שתי אחיות). אך לימים נפרדו דרכיהם — פרושיצקי פנה לחיים הרוסיים, לאחר המהפיכה הבולשביסקטית נעשה לאחד הקטיגורים הראשיים בברית־המועצות. היה זה הוא, חברנו הקרוב מצ’נסטוחוב, שחיבר את החוקה הפלילית הסובייטית.

בחוג שלנו בצ’נסטוחוב התווכחנו לא אחת על תקופת נאפוליון. אולם איש מאתנו לא חלם על כך ששמעון ירצה לשכלל ולתקן את החוק הנאפוליאוני — הגם שיכולנו לשער אז הרבה דברים. ועוד פחות מזה יכולנו להעלות על דעתנו — ומן הסתם לא יכול להעלות על דעתו גם הוא, שיחד אתנו חלם ופעל להכנת המהפיכה, שיירצח בצורה מזוועת ביותר בידי השליטים הבולשביסטיים לאחר נצחון המהפיכה, כ“מרגל ופרובוקאטור”. דבר זה ודאי וודאי עלה על כל כוח הדמיון ההיסטורי. “פייגעלע הפאלסטינאי” נעשה אחד הקורבנות הראשונים של הגיליוטינה המוסקבאית החדשה, אי שם באחד ממרתפי המישטרה.

ניגוד גמור לפרושיצקי היה חבר אחר של החוג שלנו, ישראל פיינמן. בחור שקט, צנוע, אוהב שיטה, חרוץ, חבר טוב, נעשה לימים דוקטור לרפואה, נטל חלק במלחמת העולם הראשונה והשניה והגיע לארץ־ישראל יחד עם הצבא הפולני של הגנראל אנדרס. בתל־אביב המשיך בעבודתו בצניעות בתחום הרפואה. בעת שישבתי בכלא הקאטורגה בפיוטרקוב, שימש הוא כרופא בעיר ואז נהניתי מעזרתו החברית.

בווארשה היה קיים אירגון ארצי של חוגי־גימנאסיה פולניים, ו“חוג ההשתלמות” הצ’נסטוחובי הפולני שלנו השתייך לאותו אירגון.

עתה, לאחר שהקימונו את חוג־הגימנאסיה היהודי, התחלתי לפעול שהחוג שלנו יקים אירגון יהודי דומה. כוונתנו היתה להתמודד עם משימה היסטורית גדולה. אכן לא היה זה מן הדברים הקלים והוא אף היה כרוך בסכנות גדולות. ראשית כל, אילו נודע הדבר למישטרה, היתה אוסרת את כולנו. ואין כל ספק שאיך שלא יהיה היו מגרשים את כולנו מן הגימנאסיה. ואף־על־פי־כן העזנו! הדבר היה מסובך במיוחד, משום שבערים אחרות לא היו קיימים חוגים כאלה בעלי רעיונות דומים. משמע שאנחנו, חוג התלמידים בצ’נסטוחוב, אנוסים היינו ליטול את היוזמה להקים לא רק את האירגון הארצי לכל פולין, אלא גם לעזור בהקמת חוגים מקומיים. והדבר החשוב מכל — לקרוא ל“כינוס ארצי” אשר יעבד מצע רעיוני משותף, שיתווה “תוכנית פעולה”. וכגולת־הכותרת — לארגן “ועד מרכזי” קבוע בשביל אותם חוגים. “הוועד המרכזי” והכינוס הארצי נהפכו אצלנו לסיסמה.

החברים הקרובים כינו את הרעיון “אידיאה פיכס” וטענו, כי בראשי צץ רעיון שאין כל אפשרות להגשימו: שהרי אין לנו כל קשר עם ערים אחרות ובפרט לא עם גימנאסיות לבנות. והרי דבר זה היה בבחינת עיקרון שאין לוותר עליו, שכן אבן־הבוחן לכל “קידמה” בימים ההם היתה לגבינו השאלה של שוויון־זכויות לאשה: להתקומם נגד הדעות הקדומות של הבורגנות ונגד הסנוביות של החברה. “אם אמנם דרוש כינוס ארצי כזה, כי אז חייבות לארגנו וארשה או לודז'” — היתה טענת חברי.

היתה זו הפעם הראשונה שגיליתי עקשנות רעיונית. ודאי שמוטב היה אילו וארשה נטלה על עצמה את היוזמה, היתה טענת־הנגד שלי. אבל אם דבר זה לא קרה, כי אז שומה עלינו ליטול את היוזמה בידינו. הסתמכתי על “הפאטריוטיזם הצ’נסטוחובי”, שהרי עירנו אינה איזו פינה נידחת סתם, כי אם העיר השלישית בגודלה בפולין. ואם באים לכאן מאות אלפים עולי־רגל ואפילו מלך פולני ערך כאן את טקס הכתרתו, יכולים גם אנו לעשות את הצעד הראשון להגשמת רעיון גדול.

ואכן הייתי משוכנע שזהו “רעיון גדול”: להקים קשר אירגוני בין אנשים וחוגים בעלי רעיון משותף למען אידיאל גדול. כאן שומה עלי להעיר, שיישובים רחוקים משכו את לבי מאז ומתמיד. בילדותי אהבתי מאוד לקרוא סיפורי־מסע על מקומות מרוחקים. ומן הבחינה המעשית היתה צ’נסטוחוב המקום המתאים ביותר לרעיות מעין אלה. דרך עירנו עברה “מסילת־הברזל הווארשאית”, שהיתה אולי הטובה ביותר בכל האימפריה הרוסית (מלבד המסילה מוסקבה־פטרסבורג, בעיקר בגלל נסיעותיו של הצאר). בעת טיולי על־גבי הסוללות והגבעות המוריקות, כשראיתי את רכבות־האכספרס הדוהרות וחולפות, עם קרונות־השינה שלהן והכתובות “בריסל” או “פאריס”, “לונדון” או “אמסטרדאם” — תמיד היתה מתעוררת בי תשוקה לקפוץ לתוך אחד הקרונות ולנסוע.⁵ היצרים הבין־לאומיים התעוררו בי כנראה מוקדם מאוד.

עתה, בקשר עם תוכניתי בעניין חוגי הגימנאסיות ביקשתי להקים למיצער את הקשר בין ערי פולין. כפי שהוזכר כבר, מבין שלושת החברים שלי לא היה יהושע פרידמן מחונן בכשרון אירגוני. הוא היה אדם פאסיבי והסתפק בעבודותיו בתחום הספרות והתרגום. שמעון פרושיצקי היה בעל נטיה מיוחדת: כל דבר חדש שהגיע לידיעתו, היה נוהג קודם כל לשפוך עליו קיתונות של לעג. הוא היה בחור אינטליגנטי וביקורתי מאוד וראה קודם כל את הצדדים החלשים שבכל דבר. דומה, שמותו הטראגי בברית־המועצות, שבה הגיע לעמדה שלטונית רמת־מעלה, מסתבר לא מעט בקוו זה שבאופיו. הוא ראה את הצדדים החלשים של מהפיכת אוקטובר ואולי ראה שם את היעדר היסודות של חירות דמוקראטית.

אם כה ואם כה, בימים ההם בצ’נסטוחוב נאלץ הייתי להתגבר בעצמי על התנגדותם של כל חברי הקרובים ביותר.

הטוב שבין “בעלי בריתי” היה (לא הפעם היחידה) אדם מיצקביץ'. המשורר הפולני הגאוני הזה שימש מופת ל“חוג ההשתלמות” הפולני שלנו. אנו, תלמידי הגימנאסיה, ידענו בעל פה את שיר־הסטודנטים שלו על ה“פילארטים”. מצויות שם שתי שורות: “אמוד כוחותיך לפי הכוונות — ולא את כוונותיך לפי הכוחות”. היינו צעירים, ואנוכי טענתי: למי יש לכוון את המלים הללו של המשורר, אם לא אלינו, בני־הנעורים?

הפשרה היתה, שפרידמן ופרושיצקי הסכימו שאנסה את כוחי. הם היו סמוכים ובטוחים שאנחל כישלון. אבל דווקא עובדה זו, כרגיל, גירתה עוד יותר את דמיוני ועוררה את מרצי. התחלתי לחפש קשרים קודם כל בעירנו עצמה. נערה צעירה ונחמדה, הלנה בירמן, עבדה בלשכת בית־החרושת גדול בצ’נסטוחוב, אך הוריה ומשפחתה כולה התגוררו בסוסנוביץ. אביה ניהל שם עסק של חלפנות. היתה זו משפחה מתקדמת. אך הלה ביקשה להיות עצמאית ולהרוויח את לחמה במו ידיה. היא היתה מן הראשונות שהצטרפו לחוג הנשים שאירגנו. אחיה לודביג למד בסוסנוביץ בגימנאסיה הריאלית. פעם בא לעירנו ואז הכרתיו וקירבתיו לרעיון שלנו. נסעתי איפוא לסוסנוביץ, העיר השכנה, מרכז של התעשיה הכבדה הפולנית ובפרט של תעשיית המיכרות. באתי בדברם עם לודביג והוא נטל על עצמו את המשימה לארגן חוג תלמידים רעיוני כזה. הוא נטל חלק פעיל באירגון חוגי־הגימנאסיה הראשונים ולימים בתנועה הסוציאליסטית המהפכנית ואף נחבש פעמים רבות בכלא. בהיותו כבר מהנדס חשוב זכה בשנת היובל לפעולת החוגים הגימנאזיאליים שלנו (בשנת 1955) לאות־הצטיינות מיוחד מידי הממשלה הקומוניסטית בווארשה.

בבואו כתייר לישראל, ובהיותו מלא התפעלות מן המדינה, רשם בשנת 1958 רשימות בפינקס זכרונותיו. מתוך רשימות אלו (שעדיין לא ראו אור) הריני מביא כאן פרטים אחדים:

"בשנת 1902, בהיותי תלמיד הכיתה החמישית של הגימנאסיה הריאלית בסוסנוביץ', נסעתי לבקר אצל משפחתי בצ’נסטוחוב. היה זה בימי חופשת־הקיץ. שם נפגשתי עם חוג ציוני של תלמידי־גימנאסיה, שבראשו עמד תלמיד הכיתה השישית, יוסף קרוק. (עם חוג זה נמנו שמעון פרושיצקי, יהושע פרידמן (בנו של עורך “הצופה”), אלכסנדר טמפל, מוריס גרינבאום, פיינמן ואחרים שאת שמותיהם איני זוכר). הכוח המניע היה קרוק; הוא יחד עם אחרים היה מעבד את ההרצאות. מלבד פעולתו האינטלקטואלית בחוג, היה עוסק בגיוס תלמידי־גימנאסיות מערים אחרות, שהיו באים לימות־החופשה לצ’נסטוחוב. בדרך זו נתוודעתי אל יצחק גורסקי (זגייז') וברוניאטובסקי (מפאביאניץ). קרוק החזיק בעיקרון, שבכל גימנאסיה ממשלתית בפולין הקונגרסאית יש להקים חוג ציוני של תלמידים. הודות לו קם בדרך זו בשנת 1902 חוג תלמידי הגימנאסיה בסוסנוביץ. על פי הוראות מצ’נסטוחוב היינו מגייסים את הצעירים המשכילים מקרב הבורגנות היהודית, אשר (מחמת הנורמה שהגבילה קבלת תלמידים יהודים) נמנע מהם להתקבל לבית־הספר הממשלתי. בסוף שנת־הלימודים 1902־3 הגיעה הפעולה לממדים נרחבים. הוקמו חוגי צעירים של בחורים ובחורות, היינו מפתחים את רגש האהבה לארץ־ישראל. היינו לומדים היסטוריה יהודית וקוראים את יצירות הקלאסיקנים של הספרות היהודית.

לאחר ועידת התלמידים בשווידר (בהשתתפותו הפעילה של יוסף לשצ’ינסקי) התחלתי בפעולה בקרב פועלים יהודים שעבדו בבתי־מלאכה, בבתי־דפוס ובמיסחר. בתחילה אירגנתי למענם שיעורי־ערב שבהם לימדתים פולנית, קרוא וכתוב וחשבון, ויחד עם זה נטעתי בהם את הרעיון הציוני. השיעורים היו נערכים בבית־הכנסת הציוני. ההשתתפות היתה גדולה למדי, זמן רב במיוחד הייתי מקדיש לכך בחודשי חופשתי מבית־הספר. מבחינה מוסרית היה מושיט לי עזרה ידידי הבלתי־נשכח מקרב האינטליגנציה יהושע וולפסון ז"ל.

יחד אתו נסעתי בשנת 1904 לווינה (כציר החוגי הגימנאזיסטיים שלנו) אל לווייתו של ד“ר הרצל. שם ייצגתי אני את “אירגון התלמידים של פולין הקונגרסאית”, וּווֹלפסון — את האירגון בסוסנוביץ. בווינה שהינו שלושה ימים. בזכרוני נשמרה העובדה שעשתה עלי רושם מכאיב. לאחר הלוויה בבית־העלמין והקדיש שנאמר על ידי האנס (בנו הצעיר והיחיד של ד"ר הרצל) ראינו ברחובותיה של וינה מודעות, שתוכנן היה בערך כך: “היום נערכת אסיפה אנטישמית. הנואם הראשי יהיה ראש־העיר ד”ר לוּאגר”. עד היום חש אני את הכאב שפקד אותי אז בקוראי את המודעה הזאת. היה זה בדיוק ביום שבו הלך לעולמו האדם שהיה בכוחו להתמודד עם לואגר. הרגשנו בעליל שנתייתמנו. גדולה היתה אהבתנו אליו. ואהבה זאת תישאר בלבי עד סוף ימי. מווינה נסענו יחד עם סירקין וסוסקין.

לאחר שובי לסוסנוביץ אירגנתי “שבוע של אבל” בקרב הפועלים ואירגון התלמידים. כל השבוע לא הסרתי את אות־האבל השחור מעל מדי בית־הספר שלי, שלבשתי בעת שהשתתפתי בהלוויה. המישטרה הרוסית לא הפריעה בעדי, שכן הללו חיפשו בעיקר צבע אדום, שעד מהרה נעשה הצבע של דגלנו. מאז ואילך התחילה פעולתנו בקרב התלמידים והפועלים לקבל ממדים גדלים והולכים".

עד כאן דבריו של לודביג בירמן.

אחרי ביקורי בסוסנוביץ נסעתי לפיוטרקוב, שבה היתה קיימת גימנאסיה רוסית לבנות. פיוטרקוב, שהיתה אמנם קטנה בהרבה מצ’נסטוחוב, היתה עיר פלך, שאליו השתייכה גם לודז'. כאן היה מקום־מושבו של מושל־הפלך, המימשל, בית־המשפט של הפלך — וגם בית־הכלא עם עבודת פרך לפושעים פליליים ולנידונים פוליטיים. לימים נזדמן לי לעשות הכרה מקרוב עם בית־כלא זה.

בגימנאסיה המקומית לבנות למדה נערה מכירה בשם ליכטנבוים. אביה היה חרושתן עשיר מאוד, בעל בית־חרושת גדול לטכסטיל בעיר השכנה טומאשוב, ושם גם התגורר. בחדרה של ליכטנבוים אורגנה אסיפה מצומצמת ראשונה של כמה תלמידים ותלמידות גימנאסיה. זכורני שעמדתי ליד הפסנתר והרציתי על החוגים הרעיוניים שלנו וקראתי להקים “חוג רעיוני של אחים ואחיות בדומה לאלה הקיימים אצלנו, שכן עניין עקרוני הוא בשבילנו שלארגון המוצע תשתייכנה גם תלמידות”. כאן הכרתי כמה וכמה תלמידים אשר לימים תפסו עמדות חשובות בפולין ובברית־המועצות.

נסיעתי לפיוטרקוב היתה בשבילי בעלת משמעות מיוחדת גם משום שמלבד תלמידי הגימנאסיות הכרתי שם פועל־דפוס צעיר בשם יאנקל בארון, שקשרי עמו נתארכו לכל ימי חיי. הוא היה היוזם של “אגודה ציונית פועלית” ראשונה בעיר והיה עם מייסדי “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית”. במסירות ובהתלהבות גדולה עבד אתנו יחד בשנים שלאחר מכן ב“מפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה”. הוא היה אדם צנוע בעל אופי עדין. הוא חי בעוני ובדחקות, אך מעולם לא ויתר על דרכו הרעיונית. יחד עם זאת ידע להתייחס בסובלנות אל מפלגות אחרות, אשר בתוכן היו לו ידידים קרובים.⁶

ההתקפה על הערים נמשכה והלכה.

בגימנאסיה בצ’נסטוחוב למדו תלמידים גם מערים אחרות, משום שנמנע מהם להתקבל לגימנאסיה שבמקומות מגוריהם. מצד שני היתה שורה שלימה של בני־נעורים מצ’נסטוחוב שנמנע מהם להתקבל לגימנאסיה שלנו מחמת המיספר המוגבל של תלמידים יהודים שהורשו להתקבל בה. הם נאלצו איפוא לחפש להם מקומות־לימוד בערים אחרות. אחד מהם היה יצחק גורסקי, ידיד קרוב שלי. בהיותו בן למשפחה בורגנית משכילה, קיבל חינוך מסורתי וענייני היהדות לא היו זרים לו. הייתי מרבה לשוחח עמו והוא נדבק באותם רעיונות שהיו מנת חלקי. הוא הצטיין בחריצות יתירה, אינטליגנציה, יוזמה — וחוש הומור. גילה עניין בבעיות רוחניות והיה עם זאת מארגן טוב — שני קווים שרק מעטים בדור הסוציאליסטי שלנו הצטיינו בהם. הוא למד בבית־הספר למיסחר בפאביאניץ (הסמוכה ללודז'). היה זה בית־ספר תיכון מטיפוס חדש, שהממשלה הרוסית התחילה להקים אז בפולין. יוזמם של בתי־ספר אלה היה שר־האוצר הנודע ורב־ההשפעה גראף ויטה (שלימים נעשה ראש ממשלה). הוא דחף את המדינה לקראת התפתחות תעשייתית ומיסחרית ולשם כך ייסד את בתי־הספר החדשים. בבתי־הספר המיסחריים לא היתה קיימת ה“נורמה” האנטי־יהודית ובדרך כלל היתה כמחצית התלמידים בבתי־ספר אלה יהודים (לעתים הגיע אחוזם עד תשעים!).

בעת שגורסקי בא הביתה לחופשת־הקיץ, באתי עמו בדברים שינסה להקים “חוג השתלמות” של תלמידים יהודים, כדוגמת החוג שהיה לנו בצ’נסטוחוב. הוא התמכר לעבודה זו ומאז נשאר נאמן למגמה הרעיונית. הוא החל מייד לארגן גם בעירנו את הפועלים וסייע באירגון השביתות הראשונות על העלאת השכר והטבת תנאי־העבודה. לימים נאסר, ברח לווינה, שם למד ונבחר ליושב־ראש התאחדות הסטודנטים מרוסיה, אירגון גדול ורב־השפעה שהיה מארגן אסיפות־מחאה נגד הרדיפות הצאריות. לאסיפות הגדולות הללו נהג גורסקי להזמין גם נציגים של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית, כך שהמנהיג הוינאי הנודע ויקטור אדלר הופיע יחד עם הנציגים הסוציאליסטיים היהודים, לאצקי־ברטולדי, ד"ר שץ אנין, דוב בורוכוב, מארק ראטנר ואחרים. גורסקי נשאר כבר יושב בווינה בקביעות.

שעה שבוינה נמצא באורח זמני הוועד המרכזי (לחוץ־לארץ) של המפלגה הציונית־סוציאליסטית, שיתף עמנו גורסקי פעולה. הוא נעשה עסקן חשוב במפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית. בימי מלחמת העולם הראשונה נמנה עם מחנה השלום “מחנה צימרוואלד”. אופייניים לדורנו ולשיטה שלנו הם — כמדומה לי — שני התחומים השונים כל כך, שבהם פעל:

א. בתחום התרבותי היה בין מייסדי “בית־הספר לפועלים” החדש בווינה, שבמרוצת הזמן נהפך להיות גאוותה של תנועת הפועלים הבין־לאומית.

ב. התחום השני היה הקואופראציה הפועלית, שבה הצטיינו האוסטרים. הוא היה מעוזריו הקרובים של ד"ר קארל רנר (מי שהיה לימים נשיא המדינה). גורסקי קשור היה במיוחד עם “סחר־החילופין האוסטרי־סובייטי”. כנציגה של אוסטריה ביקר גם במוסקבה וניהל משא־ומתן עם מוסדות הממשלה הסובייטית.

משהגיע הפאשיזם לשלטון, היגר גורסקי עם משפחתו לאמריקה. לאחר המלחמה חזרו לווינה, שבה נוטלים שוב חלק בתנועה הסוציאליסטית, בייחוד בתחום הפעולה התרבותית והחינוכית. בשנת 1963 השתתף כנציג חברת הסרטים הפועלית של אוסטריה בוועידה הבין־לאומית לסרטי־עבודה, שאירגנה הסתדרות העובדים הכללית בתל־אביב.

בהיותם מלאי התפעלות מן המדינה ומתנועת־הפועלים בישראל, העלו יצחק ואשתו אלה בתל־אביב ובירושלים ברוב חיבה זכרונות מימי הנעורים, עת התחלנו — כתלמידי גימנאסיה — את פעילותנו היהודית והסוציאליסטית. כזה היה אחד הבונים הראשונים של התנועה ההיסטורית החדשה, שהתחלנו בה בשנים 1902/1903.

* * *

לאחר ש“כבשתי” את שלוש הערים סוסנוביץ, פיוטרקוב ופאביאניץ, נשארה עוד הבעיה הקשה ביותר שציפתה לפתרונה: שני המרכזים הגדולים — וארשה ולודז'.

בווארשה לא היו לי כל קשרים אישיים. שיכנעתי איפוא את חברי שאת המשימה הזאת חייב ליטול על עצמו יהושע פרידמן, שהרי בעזרת בני משפחתו והעתון “הצופה” נקל היה למצוא את הקשרים הדרושים. לעומת זאת נטלתי את לודז' על עצמי.

לודז' בראשית המאה העשרים

מוצאה של אמי היה מלודז‘, בה התגוררו הוריה וכל בני משפחתה. הם לא היו עשירים כמשפחתו של אבי, אך היו אמידים ונמנו עם שיכבת המשכילים. אמי היתה נוסעת לעתים קרובות אל משפחתה והיתה נוהגת ליטול עמה את הילדים. הנה כי כן היתה לודז’ העיר הגדולה הראשונה שהכרתיה בימי ילדותי.

גודלה של העיר, התנועה העצומה, הרעש הרב עשו עלי כמובן רושם עז (בימי לימודי בגימנאסיה מנתה לודז' כשלוש מאות אלף תושבים). כזה היה הרושם של נסיעותי הראשונות ללודז'.

ואולם הפעם עשתה עלי העיר רושם קשה. היתה זו “עיר מכוערת” לעומת צ’נסטוחוב, לא היה בה פארק עירוני כמו אצלנו, לא היו בה שדרות מפוארות של עצי־ערמונים, כפי שהיו אצלנו. הרחוב המרכזי שבו נצטופפו כל האנשים, רחוב פיוטרקוב, היה אמנם רחוב ארוך מאוד, אבל הוא היה צר, מידרכותיו קטנות ואכן היה צורך להידחק ממש בתוך המון העוברים־ושבים. אך כל זה לא היה אלא הקליפה החיצונית. ואילו “התוכן” היה עוד גרוע מזה. כוונתי לעוני, שנשא כאן אופי מזווע, בייחוד מחמת הניגודיות הקוטבית הבולטת. מן הבחינה הסטאטיסטית היתה לודז' העשירה בכל ערי פולין ועושרה עוד גדל והלך במהירות מסחררת. אבל כל זה התייחס רק לחלק זעיר ביותר של אוכלוסי העיר. וכאילו כדי לנקר את עיני הבריות במתכוון, היו הגבירים הבודדים, אילי הטכסטיל והמיליונרים, מפרידים את ארמונותיהם מדלת־העם על־ידי גדרות־ברזל. גם אצלנו בצ’נסטוחוב היו הגבירים חיים חיי־מותרות, אבל כלפי חוץ לא היו נוהגים באורח מתגרה כל כך כלפי שאר חלקי האוכלוסיה.

גם בתי־החרושת הגדולים לא היו אצלנו בטבורה של העיר, כפי שזה היה לעתים קרובות בלודז‘. והדבר עוד הוסיף על הרושם המדכא שעוררה העיר. לודז’ מתגאה שהיא “מאנצ’סטר של פולין”. אמנם גם מנצ’סטר האנגלית אינה מן הערים היפות, על כל פנים כפי שראיתיה בימי מלחמת העולם הראשונה ולפניה, בעת ששהיתי שם. ייתכן שאין זה גם מקרה מבחינת הפסיכולוגיה של מעמד ההון הגדול. הללו — הן באנגליה והן בחיקויים הפולני — היו עסוקים עד כדי כך בענייני הייצור, היצוא והמסחר, בצבירת הונם הגדל והולך, שפשוט לא נותר להם הזמן והרצון או אולי אף לא ההבנה, לתת את דעתם על “ענין צדדי” כל כך, שלא היה קשור במישרין בבתי־החרושת שלהם ובצבירת ההון.

הניגודים הסוציאליים מצאו איפוא את ביטויים לא רק בתחום החברתי אלא גם בתחום הפסיכולוגי. מצוקתו של פועל־אריגה בלודז' נהפכה לשם דבר ממש. המשורר הפולני הנודע, קאז’ימייז' טטמאיר, אמר ברומאן שלו: “אם יש ברצונך לדעת מה פירושו של ייאוש, חדלון־אמונה — לך לך אל האורג הלודז’אי”. ומצבו של הפועל היהודי היה עוד חמור מזה. הדלות ברובע העוני היהודי באלוט זעקה ממש עד לב השמים. מובן איפוא, שדבר זה עשה עלי רושם עמוק בעת שהוליכוני לשם. מצבם של הפועלים היהודים היה חמור לאין ערוך ממצבו של הפועל הפולני, שכן עבדו היהודים לרוב בבתי־החרושת ובבתי המלאכה הקטנים ולא היתה להם דריסת־רגל בבתי־החרושת הגדולים והחדישים. דווקא בלודז' נתחולל המאבק על “זכותו” של הפועל היהודי לעבודה בבתי־החרושת הגדולים, אחד המאבקים הגדולים, שרק בחיים הכלכליים היהודיים היה מקום לכמותם.

האוכלוסיה היהודית בלודז' היתה כרבע מן האוכלוסיה הכללית והגיע אז לשבעים וחמישה אלף נפשות, ובד בבד עם גידול האוכלוסיה הכללית נתרבו גם הם.

אבל היו בה בלודז' גם צדדים חיוביים אשר עוררו חיבה גדולה. היתה זו רוחו המלחמתית של ציבור הפועלים הלודז’אי. בתולדותיה של תנועת הפועלים הפולנית (וגם היהודית) היו הלוחמים הסוציאליסטים מלודז' נמנים עם “השורה הראשונה”. במאבק המהפכני ניגנו הם בכינורות הראשונים.

עתה, בבואי לכאן לארגן את הנוער הסוציאליסטי, כבר ידעתי את העובדות האלו ממה שלמדתי בחוג ההשתלמות בגימנאסיה. כבר קראנו אז את תולדות “הפרוליטאריון הראשון” של פולין (1880), כאשר מנהיגיהם ניתלו בווארשה או מתו לאחר מאסר של שנים ארוכות במיבצר השליסלבורגי.

הרוח האידיאית העמוקה והמסירות הרבה שמצאתי בחוגים הראשונים שביקרתי בהם כאן עשו עלי רושם עמוק. מאז ואילך, במשך כל שישים השנים שחלפו מאז, וכאשר ביקרתי פעמים לאין ספור בלודז' בהזדמנויות שונות ובמישטרים חברתיים שונים, לא פחתה אהדתי אליה.

מן הבחינה היהודית היתה לה ללודז' עוד תכונה אחת, שבה היתה עיר זו שונה מכל שאר עריה של פולין. חלק גדול של אוכלוסייתה היו ה“ליטוואקים”. מלבד ההגירה הגדולה מליטא, אוקראינה ורוסיה הלבנה שהלכה לאמריקה ולשאר ארצות, זרם גם גל הגירה גדול מחלקי רוסיה שונים ללודז'. הודות למרצם, כושר־תפיסתם ויוזמתם סייעו היהודים במידה רבה בפיתוח התעשיה והמיסחר בעיר זו.

ועוד בתחום אחד הם הטביעו כאן את חותמם המובהק, היו אלה ה“ליטוואקים” שתרמו תרומה גדולה לאין ערוך להתפתחות התנועות הלאומיות היהודיות. ואכן על שום כך לא היתה לודז' מרכז כה חזק של התבוללות, כפי שהיה הדבר בערי פולין האחרות. ה“ליטוואקים”, בבואם לכאן לא ידעו את הלשון הפולנית ועל כן לא היו רגישים כל כך לתהליכי ההתבוללות שרווחו בפולין ואשר הקיפו חלק ניכר של האינטליגנציה היהודית וגם של ציבור הפועלים. כאן עלי לציין, שדווקא המפלגה הסוציאלסטית הפולנית (פפ"ס), פיתחה פעילות רבה מאוד גם בקרב הפועלים היהודים וממילא היתה זו פעולה של טמיעה. אם כי — ודבר זה ראוי לציון! — הם נהגו להוציא את כתבי־העת והחוברות שלהם גם ביידיש. וכאן מן הראוי לציין עוד עובדה, שבין עסקני תנועת הפועלים היהודים באנגליה ובארצות־הברית, היתה שורה שלימה של מנהיגים חשובים, אשר (לפי הדוגמה הפולנית במקום־מוצאם) המשיכו בקוו ההתבוללות.

מלבד המפלגות הפולניות היו כאן גם קבוצות של “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית” ושל “מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים”.

בניגוד למתבוללים הביאו הליטוואקים ללודז' זרם חזק של התנועה היהודית הלאומית לכל גווניה (“בונד”, ציונים כלליים, “ציונים סוציאליסטים”, “פועלי ציון”, טריטוריאליסטים וכיו"ב). הלאומנים הפולנים והאנטישמיים האשימו את הליטוואקים בלודז' (וגם בווארשה ובערים אחרות) שהם מנהלים בפולין פעולת “רוסיפיקאציה”. היתה זו האשמת שווא. הליטוואקים הביאו בעיקר זיקה יהודית לאומית ושאיפות לתחיה לאומית. נכונה היתה רק העובדה, שביניהם לבין עצמם השתמשו הרבה בלשון הרוסית וכאשר היה בא תיאטרון חשוב מרוסיה, היו זורמים להצגותיו בחפץ לב. והרי היתה זו תופעה טבעית לגמרי, בייחוד כשבלודז' לא היה קיים אז תיאטרון פולני קבוע, במידה שאני זוכר. יתירה מזו, בעיר לא היה קיים כל עיקר בניין מודרני בשביל הצגות תיאטרון. בנידון זה לא יכלה לודז' להשתוות אפילו עם העיר שלנו צ’נסטוחוב, שהיתה קטנה בהרבה מלודז', שהרי אצלנו היה אולם־תיאטרון, קטן אמנם אבל נאה מאוד. הוא היה רכוש פרטי, וכאשר היתה באה לעיר להקה פולנית (בדרך כלל היתה מציגה במשך כל החורף), היה אולם התיאטרון, על היציע והתאים שלו נראה יפה מאוד. בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות — היה עושה אפילו רושם רומאנטי…

הודות לכל האמור לעיל היתה לודז' נחשבת בין המרכזים היהודיים הלאומיים החזקים ביותר בפולין. שהרי יותר משדיברו רוסית, היו הליטוואקים מדברים יידיש. הודות לכך קמו כאן לתחיה מוסדות יהודיים לאומיים שונים, כגון המקהלה היהודית “הזמיר”, שנמנתה עם האירגונים ההמוניים היפים ביותר בציבוריות היהודית בפולין כולה.

* * *

הרשמים שספגתי בלודז' בבואי לשם באביב 1903, היו במובנים רבים שונים לגמרי מן הרשמים שבביקורי הקודמים. שנתיים שלוש קודם לכן, משבאתי לשם עם אמי, ראיתי את העיר והנה היא גדולה והומיה, ושרוי הייתי כמעט רק בחוג המשפחה שלנו. למעשה היו אלה חוגים שונים ומגוונים. אצל אחות אמי היתה לשון הדיבור גרמנית בעיקר (נוסף על הפולנית). לעומת זאת היתה הלשון הפולנית לשון הדיבור בבית אחות אבי. שם שנאו את הלשון הגרמנית — ואילו את הלשון הרוסית פשוט החרימו. דודי נעלב פעם כאשר בבואי אליו נתלווה אלי חבר שדיבר רוסית — ואם מעט בכך, עוד לבש “רובאשקה” רוסית. “התבייש לך להיות שרוי בחברה של מוסקאלים. ילמדו נא המוסקאלים למיצער להתלבש כראוי, בלבוש אירופי, כשהם באים אלינו לפולין” — אמר.

ואילו בעת ביקורי הנוכחי ראיתי דברים רבים בעיניים אחרות לגמרי. בשתי השנים הקצרות 1902–3 כבר עברתי מן הבחינה הפוליטית את “הקורס הרעיוני של הקאדטים לקצינים” עת למדתי להבין, שהדברים החשובים ביותר מתבשלים לרוב מאחורי הקלעים; כי במאבק ההיסטורי הזה חשוב לא רק להכין את האסטרטגיה של המחנה שלנו, אלא יש להשתדל ללמוד לדעת גם את האסטרטגיה של המחנה שכנגד. וכי מתחת לפני השטח מצוי הבסיס הסוציאלי, שהוא המכריע. ואכן השתדלתי עתה ללמוד את האסטרטגיה המדינית־הפסיכולוגית.

עזר לי בכך ידיד חדש, ישעיהו ספיר. חברי מצ’נסטוחוב נחום סינגאלובסקי, אשר התכונן לבחינת הבגרות כאכסטרן, הוא שנתן לי את כתבתו של ספיר. אף ספיר התכונן לבחינת הבגרות האכסטרנית, אך הוסיף להתגורר עם הוריו בלודז'. אביו היה אדם עשיר, בעל מחסנים גדולים לסחורות־טכסטיל, התגורר בבית משלו במרכז העיר (רחוב נאברוט 1, פינת רחוב פיוטרקוב). ישעיהו שימש גם כמזכיר בעסקי המיסחר של אביו. קרונות־משא ענקיים היו מביאים לחצר ביתם חבילות־בדים עצומות לאין ספור. ישעיהו היה רושם את הסחורות ו… מטמין בהן את הכרוזים המהפכניים. בדירתם המרווחת היו נכנסים ויוצאים בני־אדם רבים. היה זה בית דתי־מסורתי. גם הם היו “ליטוואקים” והלשון הרוסית נשמעה שם תדירות.

בבית זה למדתי לדעת, כי מלבד שני “סוגי התרבות”, “הפולנית” וה“גרמנית”, אשר היו השוררים במשפחתי, קיימת גם שיטה שלישית: היהודית־הלאומית. לגבי דידי היתה זו משפחה משכילה ראשונה, שלשון דיבורה העיקרית היתה יידיש. ישעיהו היה בעל קלסתר פנים נאה מאוד, שערות בלונדיניות רכות — “אינטליגנט רוסי” אמיתי. עד מהרה הצטרף אל מייסדי המפלגה הציונית־הסוציאליסטית.

הוא היה צעיר לימים, אך גדול ממני בשנתיים. הוא היה כבר אז בר־הכי בכל מיני מפלגות פוליטיות, רוסיות, פולניות ויהודיות. היה מרבה לקרוא ולהתווכח. הוא שהוליכני על־פני רחובות באלוט העניים. הוא הביאני גם אל אגודה ציונית, ששם היו פועלים ובני־נוער מנהלים ויכוחים ביידיש וברוסית. שם הכרתי את יוסף טשרניחוב, שלמד בבית־הספר למיסחר בזגייז' השכנה. יחד עם עוד קבוצת חברים היה בא אל האסיפה בלודז'. טשרניחוב, שהיה נואם מוכשר, בעל מזג חם ונמרץ ופולמוסן שנון, שימש כיושב־ראש האגודה. בשם המושאל “דניאלי” התחיל עד מהרה למלא תפקיד פעיל וחשוב בחוגים הציוניים־הסוציאליסטיים הראשונים ובעתונות המפלגתית. הוא הכיר מקרוב מאז ימי נעוריו את ברל כצנלסון ואת שאר מנהיגי ההסתדרות.

טשרניחוב כותב בזכרונותיו: "המהומה החברתית בקרב הנוער הורגשה באגודה שלנו ‘עתידות ציון’. לשם היו באים נציגי מפלגות סוציאליסטיות שונות והיו מתקיפים את הציונות שלנו. שמוע שמענו, כי בעולם הגדול, בעיקר במינסק, קיימת תנועת פועלים ציונית, הקוראת לעצמה ‘פועלי ציון’, אך מושג ברור על התנועה זו לא היה לנו. רק דבר אחד היה ברור, שתנועה כזאת חייבת לקום — חסר לנו אוויר בתוך הציונות ולא היה בכוחנו לעמוד מול עוצמת הסוציאליזם הצועד וכובש…

“כולנו היינו הרצליאנים, ואנוכי — מתנגד חריף לאחד־העם. בחוג ‘עתידות ציון’ הכרתי בפעם הראשונה את יוסף קרוק. באחת השבתות מועד אסיפותינו הכלליות וההרצאות פנה אלי גימנאזיסט צעיר מצ’נסטוחוב והציע לי להקים קשר בינינו. החלפנו כתובות, ומאז מתחילה היכרותנו”.

ההיכרות עם טשרניחוב היתה בעלת חשיבות מרובה לגבי הכנת הכינוס של תלמידי־הגימנאסיות, וגם בשבילי אישית, אפילו לגבי חיי־המשפחה שלי בעתיד.

שעה שהיינו קרובים לסיום הכנותינו לכינוס הראשון של תלמידי הגימנאסיות, פרצו פרעות בקישינוב, בפסח 1903. ידוע ידענו — ואף מבשרנו חזינו — כי הממשלה היא אנטישמית וכי מוסדותיה מנהלים מדיניות אכזרית ומזוהמת ביותר כלפי היהודים. עוד בחוג ההשתלמות הפולני שלנו בגימנאסיה עסקנו איפוא בשל כך בפעילות מהפכנית. ואולם שהממשלה עצמה תחליט לארגן במו ידיה — וכמעט לעיני העולם כולו — מרחץ־דמים לאזרחים שלה; שבפטרבורג עצמה, שבה מכהנים שגרירי מדינות אירופה ואמריקה ובה ישבו גם כתבי עתונות חוץ־לארץ — כי ממיניסטריון הפנים הרוסי שם ייצאו הוראות ישירות, כיצד לארגן את שחיטת היהודים — זה היה למעלה מכוח השגתנו. בדומה לכל שאר הבריות היינו מזועזעים עד עמקי לבנו ונפשנו.

למן היום הראשון לפוגרום הגיעו אלינו לצ’נסטוחוב, כמו לכל שאר הערים, כל הפרטים המזוועים על מה שהתרחש. בהיות עירנו עיר גבול, היו בתי־המיסחר והמשלוח שולחים יום יום את נציגיהם אל הגבול הגרמני לשם סידור ענייני המכס. אלה היו מביאים עמם ערב ערב את העתונים היומיים הגרמניים, את ה“ברלינר טאגבלאט”, או עתונים גרמניים אחרים. ושם תוארו התככים הצאריסטיים שנעשו מאחורי הקלעים וכל הפרטים של מאורעות־האימים. וכאשר העתונים הביאו את הידיעה, כי במשך שלושה ימים נרצחו כמעט חמישים יהודים ונפצעו כשש מאות, כי 700 בתים נפגעו ונהרסו, 600 חנויות נשדדו — 2000 משפחות יהודיות נהרס מעמדן — לא היה גבול להתמרמרות ולייאוש.

ואולם אצלנו בצ’נסטוחוב היינו מוכנים מבחינה נפשית, יותר מאשר בערים אחרות, לשחיטה האיומה הזאת. שכן “פוגרום השוד”, שנערך בעירנו תשעה חודשים קודם לכן, כבר הספיק לחשוף תוך כאב חודר את עומק הטראגדיה היהודית ברוסיה.

שהרי בעינינו ראינו כבר את “החיה שבאדם”, כיצד היא שודדת וטורפת; כיצד רוב חלקי האוכלוסיה, לרבות האינטליגנציה, מתייחסים באהבה לפורעים — ובמקרה הטוב ביותר נוקטים עמדה “נייטראלית”.

* * *

“קישינוב” חידדה את רגשותינו. אם היו עוד בצ’נסטוחוב אנשים אשר ניסו לנחם את עצמם, כי “השוד” לא היה אלא מקרה בלבד, וכי הוא מסתבר אולי בהלכי־הרוח הקלריקאליים המיוחדים לעירנו, נעשה מעתה ברור, כי זוהי שיטה ערמומית הנקוטה הן בידי מוסדות השלטון העליונים, והן בידי הרשויות המקומיות. מאז ואילך נעשה אויבנו הגדול ביותר וייטשיסלאב פלווה.

הוא היה לגבי דידנו לא רק שר הפנים, כי אם גם סמל של שלטון־הדמים כולו. שם זה נחרת עמוק במוחותינו. לא לעתים קרובות מדי היינו מזכירים שם זה, אך לעולם לא שכחנוהו. ובייחוד אנחנו, הנוער בעל הרגישות המיוחדת. יחד עם זאת נעשה ברור גם לחוג הגימנאזיאלי הקטן שלנו, כי יהיה מה שיהיה בעתיד, שומה על היהודים לארגן בכל מחיר הגנה עצמית. ה“סאמואוברונה” (הגנה עצמית) — נהפכה לסיסמה שלנו. לגבי דידי שוב לא היה כל ספק, כי הצעד האינסטינקטיבי הראשון שלי בעת “השוד” בצ’נסטוחוב, עת תפסתי את שני הפטישים במחסננו ואמרתי אל מאלארסקי “צריך להתגונן!”, “אסור לעמוד באפס מעשה!” — עתה נעשה ברור לי לגמרי, כי דבר זה חייב ליהפך עתה לתוכנית מחושבת ומעובדת לפרטיה בשביל הפעילות היהודית.

וכשם שה“אכספדיטורים” היהודים בצ’נסטוחוב היו מביאים מן הגבול הגרמני בחשאי עתונים מחוץ־לארץ עם התיאורים האנטי־יהודיים, חייבים אנו לחשוב מעתה כיצד נוכל להביא “מן הצד ההוא” גם נשק. ודווקא משום שעירנו שכנה על הגבול ואנחנו היינו קרובים יותר ממישהו אחר אל “האקדחים של חוץ־לארץ”, שומה עלינו ליטול את יוזמת האירגון על עצמנו. מעתה השתלטו עלינו כללי שתי המלים: “פלווה” ו“סאמואוברונה”. מאחוריהן עמד עולם שלם של מחשבות וים של רגשות. סבורני, כי “תשעת החודשים הפאטליים אוגוסט 1902 — אפריל 1903”, הם שהביאו לי את הבגרות לקראת פעילות במשך כל חיי בעתיד.

בחודשי האביב והקיץ של 1903 חייתי למען הסיסמה הרעיונית הממשית: “לארגן את כינוס הגימנאזיסטים שלנו מהר וטוב ככל האפשר”. זה חייב היה להיות הצעד הראשון לקראת התוכנית הגדולה הכללית. איך הוא ינוסח ויוגשם — זאת עוד לא ידעתי. אך דבר אחד ידוע ידעתי: זה חייב להיות מעשה רב אשר יביא למיפנה במצב הקיים.

לנוכח כל המאורעות הללו שוב לא יכול היה יהושע פרידמן להסתמך על “הספרות בלבד”, ואילו שמעון פרושיצקי לא יכול היה להסתפק במתיחת ביקורת בלבד — הם אנוסים היו להיכנע בעל כורחם.

עיבדנו תוכנית מפורטת, כיצד לקיים את הכינוס. פרידמן הוצרך להגביר את פעילותו בווארשה כדי למצוא נציגים ונציגות בגימנאסיות שם. יתירה מזו: הוא הסכים שהכינוס ייערך במעון־הקיץ שלהם בשווידר הסמוכה לווארשה, בדרך לאוטבוצק. שיגרנו מכתב חוזר ובו הורינו לצירים כיצד להגיע לכינוס בחשאי. העירונו את תשומת־לבם על הנחיצות במשמעת מחתרתית מוחלטת.

מעתה התחלתי ממש לקדוח יומם ולילה לקראת הכינוס. הרגשתי בחוש, שכינוס זה עתיד למלא תפקיד גורלי לא רק לגבי המשך התפתחותו של הנוער, אלא אולי גם ישמש נקודת־מוצא לתנועה אידיאית חדשה.

את מועד הכינוס קבענו לימי חופשת־הלימודים בקיץ 1903.

* * *

את הכינוס הכינונו במרץ רב ובדייקנות קפדנית. לצירי הערים השונות שלחנו הוראות לנסוע לווארשה לא ברכבת אחת. הוא הדין גם לגבי הנסיעה במסילת־הברזל הקטנה של שווידר. כל אחד קיבל כתובת אחרת, ומלבד זה נתבקש כל אחד לרדת בתחנה אחרת וללכת כמה קילומטרים ברגל. בהגיע הצירים למקום, חיכה לכל אחד מהם מישהו אחר, בעל סימן מיוחד. אני עצמי נסעתי מתוך מאמץ רב ביותר. חייב הייתי לשמור בשבע עיניים ששום דבר לא יעורר כל חשד. למען יעבור הכינוס בסודי סודות, בהצלחה, ללא מאסרים וסיבוכים כלשהם. נסעתי במדי־החג שלי ובמעיל־קיץ מהודר של גימנאזיסט, שהיתה בו שורה של כפתורים נוצצים, כמו במדי קצין־צבא. בעת הנסיעה ברכבת קראתי כל הזמן עתונים בורגניים מווארשה, לא החלפתי דברים עם איש ולא עשיתי הכרה עם איש. כל הפרטים הללו של התנהגות מחתרתית למדתי מן הספרות המהפכנית שקראתי.

בהגיעי לווארשה טיילתי בכמה רחובות (הכול כדי להתחמק מבלש שאולי התחקה אחר עקבותי), ואז שכרתי כירכרה ונסעתי אל מערכת העתון העברי “הצופה”. בהתאם למוסכם מראש כבר המתין לי שם יהושע פרידמן. הפגישה היתה לבבית ובירכנו איש את רעהו לשלום. אז הראה לי יהושע את עבודת המערכת שעוררה בי סקרנות רבה. היתה זו מערכת יהודית ראשונה שביקרתי בה. אז עוד לא שיערתי כי לימים אקדיש חלק גדול מחיי לעבודה דומה.

עם יהושע פרידמן נדברתי שאותו לילה אלון בביתו וכי עוד באותו ערב נסכם כמה פרטים אחרונים בנוגע לכינוס. כדי שלא לעורר חשד אצל איש, סוכם בינינו שכל אותו ערב שוב לא אצא מן הבית. משפחת פרידמן התגוררה כאמור, במעון־קיץ. פרידמן הביאני אל דירת הוריו ואמר, כי איש לא יבוא ולא יפריע לי. ישבתי שם כמה שעות, קראתי ועשיתי תיקונים אחרונים בהרצאתי.

פתאום נבהלתי לשמע צילצול חזק בדלת. לא משתי ממקומי ולא ניגשתי לפתוח. הצילצול נעשה חזק יותר — ואני, עצבנותי גברה עוד יותר. האכבה את האור? הרי אז יבינו שמישהו נמצא בבית. נשמעו נקישות חזקות — ניגשתי לדלת והנה שומע אני מישהו אומר ברוסית: “גוספודין קרוק, פתח את הדלת, אני צריך להיכנס”. אבל איש מלבד יהושע לא ידע על הימצאותי כאן. כלום אין זה בלש? לא היתה ברירה בידי. פתחתי קמעה את הדלת ואמרתי ברוסית: “איש מבני־הבית אינו כאן, צריך אתה לבוא פעם אחרת”. הלה, בעל מראה רוסי טיפוסי, שהיה גם לבוש כמו רוסי, השיב: “אבל תן לי להיכנס. יודע אני לשם מה באת… אני הנני — ביאליק!”…

התבלבלתי עוד יותר, אך הפעם מחמת דרך־ארץ. את שמו של ביאליק ידעתי וכבר קראתי כמה משיריו בתרגומים ללשונות אחרות. והנה עומד כאן ליד הדלת המשורר הגדול בכבודו ובעצמו! הוא הבין כנראה את מבוכתי ואמר לי, כי כידיד קרוב של המשפחה גילה לו פרידמן את הסוד בדבר הכינוס שלנו ואף סיפר לו עלי. הוא נמצא עתה בווארשה כאורח והוא לן אצל הפרידמנים.

ביאליק התלהב מן היוזמה שלנו, שתלמידי־הגימנאסיות מתארגנים בעצמם כדי ליטול חלק פעיל בתנועה הציונית, וכי מבקשים הם להכיר את התרבות היהודית.

זוכר אני דברים אלה יפה, שכן היתה זו שיחתי הראשונה עם המשורר הגדול. הוא פתח את השיחה במלים אלו:

"משונה הדבר אצלכם בפולין. שהרי כאן המרכז הצפוף ביותר של העם היהודי. יש כאן כל כך הרבה אינטליגנציה ונוער. האמנם כולם נתבוללו כל כך, עד שהחיים היהודיים אינם מעניינים אותם כל עיקר? והרי ברוסיה המצב שונה לחלוטין.

“יהושע סיפר לי כי אצלכם בצ’נסטוחוב אין אפילו אינטליגנט אחד שיהיה ציוני וכי הנך האינטליגנט הצעיר הפולני הראשון, שהצטרפת לציונות”.

משהערתי לו כי אין זה נכון, כי הראשון בעירנו היה יהושע פרידמן, העיר ביאליק באירוניה של טוב־לב:

“הו, כן, אבל לפי המושגים כאן הרי הוא הינו ליטוואק. והרי האינטליגנציה המקומית מסתייגת מכולנו, מן הליטוואקים”.

הערה זו שברה את הקרח והתחילה שיחה ממושכת, רבת עניין ונלבבת, שלא נמחתה מאז מזכרוני. ביאליק גילה עניין רב ואף “הכאיב לו הדבר, שהאינטליגנציה היהודית בפולין גילתה אדישות כה רבה לגבי התרבות והספרות היהודית הלאומית. יש לעשות את כל המאמצים לשנות מצב זה. על כן שמח הוא שהנוער עצמו מתרחק מן הדעות הקדומות הנושנות”.

ביאליק הציג לי שאלה, שעניינה אותו במיוחד.

“יהושע אמר לי כי אתה הגעת אל הציונות באמצעות הספרות הפולנית. זה מעניין מאוד. האמנם נכון הדבר, וכיצד זה קרה?”

ביאליק הכיר את הקלאסיקנים של הספרות הפולנית, אך הוא טרם ידע אז את הספרות הפולנית בפרוטרוט. הדבר עניין אותו מאוד. ראשית, כעניין של ספרות בכלל; שנית, שדווקא הספרות הפולנית עשויה לסלול את הדרך אל התנועה הלאומית היהודית.

מובן מאליו שביקשתי לשמוע את דעתו של ביאליק על שירה, ספרות, ציונות. אבל הוא הפציר בי שאשיב לו על שאלותיו. סיפרתי לו איפוא כיצד למדנו את הספרות הלאומית הפולנית ב“חוג ההשתלמות הפולני” שלנו בגימנאסיה וכי בייחוד הסופרים החשובים של “פולין הצעירה”: ז’ירומסקי וויספיאנסקי עם הפאטריוטיזם הגדול שלהם, הם שעוררו בי את הרגש היהודי. הוא התעניין במיוחד בסופר פולני אחד בשם תיאודור יֶז' (מילקובסקי) שלא הכירו ואשר הרומאן שלו “על נהרות בבל” עשה עלי רושם אדיר. כבר עצם שמו של הרומאן עורר את התעניינותו של ביאליק. אנוס הייתי לספר לו את תוכן הספר, שבעצם לא מדובר בו על יהודים (הגם שיהודי פולני פשוט ממלא ברומאן זה תפקיד חיובי ומעורר אהדה). ברומאן מדובר בעיקר במצבם של הפאטריוטים הפולנים ובהלכי־הרוח הרווחים ביניהם לאחר שנחלו כשלון בהתקוממותם נגד רוסיה. הם נמלטו לצרפת בתקווה אחת ויחידה, ששוב תבוא מלחמה ומרד פולני. געגועים אלה משתלטים עליהם. הרומאן נושא שם כזה, שכן — לדעת המחבר — חייבים הפולנים ללמוד מן המופת היהודי, בעת שישבו אבלים על נהרות בבל. כמוהם כיהודים אין הפאטריוטים הפולנים צריכים להתפשר עם הגלות ולא להיכנע, על אף כל הקשיים.

ביאליק היה כולו מרוכז וכולו קשב. הוא רשם לו את שם המחבר וכמה מפרטי הספר. ואשר אמרתי לו, כי לדעתי, אם הפולנים — עם גדול ותרבותי, שאני מעריכם מאוד — צריכים ליטול דוגמה מן היהודים מלפני אלפיים שנה, כי אז מובטחני שהיהודים עצמם על אחת כמה וכמה אסור להם לשכוח את אבות אבותיהם, אסור להם להשלים עם הגלות וחייבים הם לבנות להם מחדש מולדת משלהם שתהיה למופת.

ביאליק היה נרגש, הוא קם, חיבקני, לחלץ את ידי בחמימות ואיחל לי כל טוב בחיי.

אל הערצתי הגדולה את ביאליק נוספה עתה החמימות שבה לחץ את שתי ידי — כחוויה שליוותה את דרכי בחיים.

עלי להוסיף עוד כאן, שביאליק התעניין מאוד גם באישיותו של מחבר הספר, בייחוד לאחר שסיפרתי לו, כי יֶז' (מילקובסקי) נטל בעצמו חלק במרד הפולני כקצין גבוה וחי אחר־כך בפאריס כפליט מדיני. משמע, שלא היה זה אצלו רק “נושא ספרותי”, כי אם חוויה אישית עמוקה. ואכן היה יֶז' לא רק פאטריוט, כי אם גם הומאניסט בעל נפש עמוקה, שדורי העריצו מאוד.

כאשר פרידמן הגיע אחר כך הביתה, המשיך ביאליק, על יסוד דוגמה ממשית זו, בשיחה מעניינת על המצב הקשה של היהודים בכלל, על הטראגדיה של האינטליגנציה היהודית ועל התנועה הלאומית היהודית הצעירה. השיחה התנהלה בין שלושתנו, אך מובן שבעיקר דיבר ביאליק ואילו אנחנו הצעירים הקשבנו, אם כי פרידמן היה כבר אז ידען מובהק של השירה והספרות העברית.

למחרת השכם בבוקר, כאשר נפרדתי מביאליק, הוא איחל לנו הצלחה בכינוסנו. היתה זו ברכה והכרה ראשונה שאנחנו תלמידי הגימנאסיות, קיבלנו ממשורר יהודי ובכלל מנציג הדור הקשיש. זה הוסיף לנו עידוד רב ותרם להעלאת המתח הרוחני והרגשי בהתייעצויותינו.

* * *

אף על פי שהצירים באו מערים שונות ורובם לא הכירו איש את רעהו קודם לכן ואף הקשר הרעיוני ביניהם היה עד אז אך רופף ביותר, עמד הכינוס על רמה גבוהה. השאלה החשובה והראשונה היתה, במה למעשה חייב לעסוק האירגון שיקום, וביחוד אם צריך הוא לעסוק בהשתלמות בלבד.

לדבר אחד הסכימו הכל: הוא צריך ללכת בדרך תנועת התחיה היהודית החדשה. איש איש הוסיף איזה נופך־גוון משלו כיצד לכרוך במאבק למען מדינה יהודית, את הציונות עם הסוציאליזם. ואולם הבעיה המרכזית היתה, אם צריכים חוגי ההשתלמות לעסוק אך ורק בכך, או שמא צריכים הם לנהל גם תעמולה מהפכנית העשויה לחרוג אל מעבר למסגרת החוגים של תלמידי הגימנאסיות בלבד.

חלק אחד, בייחוד יהושע פרידמן, ביקש להסתפק אך ורק במשימות השתלמותיות כאלו. כאמור, לא היה פרידמן בעל אופי לוחם מעיקרו (אפילו לא היה אדם פעלתני בכלל). כבר אז היה בעיקר פדגוג, מתרגם, וסופר. לעומת זאת הדגשתי אנוכי בעיקר את הצורך בפעילות מהפכנית וסוציאליסטית. הסתמכתי על “השוד” בצ’נסטוחוב ועל הפרעות בקישינוב, כדי להוכיח את הצורך ההכרחי לצאת נגד הממשלה הצארית. ואם — דבר שלא היה מוטל בספר — הממשלה היא נגד יהודים, אין אנו יכולים להסתפק אך ורק באסטרטגיה של התגוננות, באירגון “חוגי ההתגוננות” בלבד. יש להרחיב את המאבק, שהרי עצם רכישת נשק וגיוס חברים לאירגון הגנה הוא כבר מעשה בלתי חוקי. ואם כבר לסכן את חירותנו יש לצאת למאבק — בחזית רחבה ככל האפשר. המהפיכה הרוסית חייבת ליהפך לעניין גם של המאבק שלנו. צריכים אנו ליהפך לשותפים במחנה המהפכני הכללי. זה דורש רגש־הכבוד שלנו וגם האינטרסים שלנו.

מובן שהפרטים וגם הדרכים הממשיות עוד היו מעורפלים מאוד בעינינו.

יש להזכיר כאן עוד עניין אחד שהיה אופייני מאוד לגבי השנים ההן. רעיה רפפורט היתה באותו כינוס צירה יחידה. הצירים (ואני כיושב־ראש) התייחסו אליה באורח ג’נטלמני מאוד. היה כאן גם עניין של עיקרון חברתי גדול. הסימן של “קידמה” בימים ההם היה מתן שיווי־זכויות לאשה. הצירים ביקשו לכן להדגיש את המומנט הזה. בהפסקות, כאשר חולקו הכריכים שהוכנו והוצג סאמובאר גדול עם תה, ביקש כל אחד להפגין בפניה את אדיבותו ויחסו החברי.

* * *

יש לי כאן הזדמנות נדירה מאוד לתת תמונה אובייקטיבית בהחלט של רוח הכינוס ואופיו. זהו הדין־וחשבון — סקירה על הכינוס שהופיע בבטאון החשאי, אשר יוזמיה הראשונים של הקבוצה הרעיונית, שלימים נתפרסמה מאוד בשמה “ווזרוז’דז’ניה” (תחיה), הוציא ובפאריס בשנת 1904. היתה זו בכלל ידיעה ראשונה שהגיע אל דעת־הקהל המהפכנית־הסוציאליסטית על הכינוס.

אני מוסר כאן מלה במלה את הסקיה בתרגומה מרוסית.

“ווזרוז’דז’ניה”, בטאון המחשבה המהפכנית היהודית, פאריס, נובמבר 1904

כינוס הנוער הלומד היהודי

(כתבת הוועד המרכזי של אירגון הנוער הציוני־הסוציאליסטי)

בסתיו 1903 נערך הכינוס הראשון של הנוער הלומד היהודי בתחומי ממלכת פולין. הכינוס נקרא על־ידי קבוצת בני־נוער ציונים. השתתפו בו 21 צירים מתשע ערים. סיבת הכינוס — השאיפה החזקה של האינטליגנציה הצעירה שלנו לפעול לטובת עמם ולהשתלמות. לאחר הכינוס אורגנו 26 חוגי נוער באחת־עשרה ערים. הוועד המרכזי של האיגוד היה שולח אל החוגים ספרות ציונית ליגאלית. לאחר מכן התחילו לשלוח להם את הספרות שנתפרסמה מטעם ועדי “פועלי ציון” ו“ווזרוז’דז’ניה”. בתהליך התפתחותם נתמלאו חברי החוגים יותר ויותר אהדה אל “פועלי ציון” ונתקרר והלך יחסם אל התנועה הציונית הכללית. בסתיו השנה (1904) קראה התאחדות התלמידים בפולין לכינוס שני, כדי לסכם את פעילותה בשנה החולפת ולעבד תוכנית ברורה יותר לקראת הפעולה בעתיד.

הרצאת הפתיחה על פעולת האירגון בשנה החולפת (המרצה הייתי אני — י.ק.) התעכבה על הצדדים השליליים בחיי הנוער הלומד שלנו ובחינוכו ועל המאבק נגד הצדדים השליליים שהאירגון הצעיר שלנו חייב לנהלו. הודגש, שזוהי השפעת ה“אבות” של החלק המתבולל בבורגנות היהודית בעל הנטיות הריאקציוניות — מצד אחד ושל בית־הספר הממשלתי הרוסי — מצד שני. התוצאה של שתי השפעות אלו היא הקארייריזם והאדישות הרבה לגבי גורל המוני העם היהודי. ההרצאה קראה למאבק נמרץ נגד התופעות החולניות האלו בקרב הנוער שלנו.

ההרצאה השניה (המרצה היה יוסף לשצ’ינסקי) על הנושא “פועלי ציון ותפקיד הנוער היהודי” פיתחה וביססה את התיאוריה של פועלי ציון ומתחה ביקורת על הציונות הרשמית. הרצאה זו היתה בעלת אופי תעמלני מובהק ועשתה רושם חזק על צירי הכינוס. ההרצאה ביססה, בין השאר, את הרעיון שרק בקרב מפלגת “פועלי ציון” יכול הנוער שלנו למצוא את מקומו הנכון להפעלת כוחותיו ויכולתו; שם יכול הוא למצוא גם את התשובה המלאה לבעיותיו החברתיות. לאחר הכינוס נתקבלה (ברוב קולות נגד שניים) ההחלטה הבאה:

“הכינוס השני של הנוער הלומד הציוני מביע את סולידאריותו המלאה עם הציונות הסוציאליסטית ומחליט לסייע בכל כוחותיו להתגשמותה”.

כמסקנה מן ההחלטה הזאת נתקבלה גם ההחלטה השניה:

“האירגון הציוני של הנוער הלומד מצטרף אל האירגון הציוני־הסוציאליסטי ‘פועלי ציון’ (ארבעטער ציוניסטן)⁷ תוך שמירת האוטונומיה שלו. יחד עם זאת יתארגנו חוגים לצורך השתלמות כללית”.

לאחר שנתקבלה החלטה זו עזבו את הכינוס שניים מבין הצירים.

נתקבלו עוד כמה החלטות בעלות אופי טכני. בין השאר הוחלט להקדיש תשומת־לב מיוחדת לקריאת “ווזרוז’דז’ניה”. האירגון יפעל מעתה לא רק בתחומי ממלכת פולין, כי אם גם באזורים אחרים.

"שעת המשבר הפוקדת אותנו עתה מן הדין שתשפיע השפעה קשה במיוחד על האינטליגנציה הצעירה שלנו. בגורלה עלה ללמוד ולהתפתח בתנאים קשים ובלתי תקינים כאלה, שלא עלו בגורלו של הנוער בשום עם אחר. מוקדם, מוקדם מדי שומה עליה להופיע בזירת הפעילות הציבורית. הבעיה היהודית על שלל שאלותיה הסבוכות והמפותלות, התיאורטיות והמעשיות, תובעת הכשרה רצינית ויסודית, הרבה יותר משיש ביכולתו של הנוער שלנו לרוכשה.

ואולם החיים היהודיים אינם עומדים וממתינים: הביקוש מצד המוני העם לכוחות אינטליגנטים גדול ודחוף מדי, ועל כן שומה עלינו לברך על כל שאיפה נאצלת לפעולה, המופיעה בקרב הנוער שלנו.

אנו מברכים איפוא בברכה חמה את חברינו הצעירים, באחלנו להם שימלאו בנאמנות את חובתם הציבורית, חובת האינטליגנציה הסוציאליסטית היהודית, — לטובת ענייני העם, אך לא על חשבון התפתחותם האישית".

עד כאן לשון המאמר שהופיע בפאריס.

* * *

ארבעה קווי־אופי בולטים מתבררים כאן:

א. גישתנו הרעיונית אל השאלה הלאומית מעיקרה. אנו, תלמידי הגימנאסיות שכבר אז עמדו על בסיס ההשקפה היהודית־הלאומית, הדגשנו עם זאת הדגשה יתירה את המאבק למען בית־ספר בלשון הפולנית בפולין. לא הסכמנו לשום פשרה ודחינו כל נסיון מצד הממשלה הרוסית הצארית להטיל על פולין הקונגרסאית את מדיניותה הרוסית האימפריאליסטית. העם הפולני וכל האוכלוסיה בפולין בכלל חייבים ליהנות מזכות ההגדרה העצמית כדי להנהיג במוסדות הלימוד את הלשון הפולנית.

ב. דווקא משום שהתנגדתי התנגדות עקרונית ומדינית למדיניות הרוסיפיקאציה ושאפתי לפולוניזאציה של מערכת בתי־הספר בפולין, הבעתי בתקיפות לא פחות גדולה את התנגדותי לפולוניזאציה הכפויה על האוכלוסיה היהודית. היתה זו שאלה של עיקרון מדיני וגם של עיקר מוסרי. אם הפולנים מתנגדים לרוסיפיקאציה (וזו זכותם הטבעית הראויה לאהדה), אסור להם לכפות על היהודים את התרבות הלאומית הפולנית. היהודים כאזרחי פולין תומכים בתביעות הפולניות, אבל דווקא כאזרחים שווי־זכויות זכאים הם להגדרה העצמית לגבי העניינים הלאומיים שלהם עצמם. הם נלחמים נגד הפולוניזאציה הכפויה על האוכלוסיה היהודית. בדין שיהיו להם הזכות והאפשרות לפתח את תרבותם העצמית; כפי שהיינו מתבטאים אז: תנועת התחיה היהודית הלאומית. ואין זה מקרה שהבטאון שהוזכר לעיל נשא את השם “התחיה”.

ג. אך אני לא הסתפקתי במתיחת ביקורת על העולם החיצוני וכיוונתי את חיצי ביקורתי גם כלפי פנים, כלפי “האבות” שדחפו אותנו אך ורק לדרך הקארייריזם. והרי פירושו של קארייריזם אז היה קודם כל — התבוללות, שכן (כפי שהיתה מקובלת אז המימרה) רק בעולם הגדול אפשר היה לעשות קאריירה אישית ו“לזכות בהערכה מצד זרים וכן מהצד שלנו”.

ד. אבל גם בכך לא הסתפקתי. ביקורתי לא היתה פחות חמורה כלפי עצמנו אנו: כלפי הנוער שלנו. הבן הבינותי, שאנחנו, תלמידי הגימנאסיות, חייבים לעבוד על עצמנו הרבה, הרבה, להשתלם, לרכוש יותר ידיעות, להבין יותר את העולם החיצוני ואת עולמנו אנו. כדי שתהיה לנו הזכות כבר עתה ועוד יותר בעתיד “להגיד את דברנו שלנו”, רגש האחריות הזה כרוך היה בגיבוש אופי עצמי משלנו, שכן, זאת הרגשתי, האופי הוא הוא הגורם המכריע בחיים, בחיי הציבור ובחיים הפרטיים. סבורני שלרגש זה שמרתי אמונים עד היום הזה.

פרק שישי: אני נעשה “מבריח מרכזי”

הקדמתי הרבה את המאורעות, ועתה חייב אני לחזור אל מה שאירע בפרק הזמן שבין הכינוס הראשון שלנו – של תלמידי הגימנאסיות – בשנת 1903 לבין הכינוס השני. רק שנה אחת בלבד חלפה בין שני הכינוסים הללו. אבל דווקא באותה שנה קרו מאורעות גורליים, אשר הטביעו חותם עמוק על המצב ברוסיה בכלל ועל מצבם של היהודים בפרט. המעבר מן המאה ה־19 למאה העשרים הביא עמו מיפנה חריף ברעיונות החברתיים בדרך כלל: וכאשר החלו להתעורר ברוסיה הצארית חיים חדשים והופיעו אנשים חדשים, חל שינוי בקצב החיים החברתיים־מדיניים והוא נעשה מהיר יותר ויותר.

המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית (בולשביקים ומנשביקים) התארגנה למעשה רק בשנת 1903, כאשר ולאדימיר לנין הצעיר, שהיה אז אך בן 32, הגיע לרוסיה ויחד עם כמה מארכסיסטים קשישים ממנו (פליכאנוב, אכסלרוד) התחילו להוציא את כתב־העת הפוליטי החשוב “איסקרה” (הניצוץ); בסמוך לכך נערך הכינוס של הקבוצות הסוציאל־דמוקראטיות שנתלכדו למפלגה אחת. גם מפלגת הפועלים הגדולה השניה ברוסיה, “הסוציאליסטים־ריבולוציונרים” נוסדה כמעט באותו זמן עצמו. הרוקח היהודי ממינסק גריגורי גרשוני (שהיה אף הוא כלנין בן 32) בא לברן וכינס כאן את הקבוצות הקשישות השונות שהיו קיימות (ברוסיה ומחוצה לה) והכריז על הקמת המפלגה החדשה. באותה בירה שקטה של שווייץ הוא הקים בעת ובעונה אחת את “ה”בויובה אורגאניזאציה" הנודעת (“ב.או.”), אותו אירגון מלחמתי אשר פתח בסידרת התנקשויות נגד ראשי השליטים של האימפריה הצארית.

עד כאן על החיים הרוסיים. אך גם בחיים הפוליטיים והלאומיים המודרניים היהודיים היו אז ימי בראשית. התנועה הציונית עדיין היתה חלשה וכמעט לא נגעה במעמד הפועלים היהודי, על כל פנים לא היתה קיימת עדיין שום מפלגת פועלים ציונית מיוחדת. מפלגת הפועלים הציונים־הסוציאליסטים (אס.אס.) נוסדה אך בתחילת 1905 ואילו מפלגת “פועלי ציון” הכללית (“פולטאבה”) לא נוסדה אלא שנה לאחר מכן. במחנה הפועלי היהודי פעל אז רק ה“בונד”. אבל גם הוא היה חלש מאוד, שכן מייד לאחר ייסודו (1897) אסרה המישטרה את הוועד המרכזי שנבחר. על כל פנים, הדמות הרעיונית הלאומית עדיין היתה בתנועה זו בתהליך עיצובה. התביעה בדבר “אוטונומיה לאומית תרבותית” לא נתקבלה על־ידי ה“בונד” אלא בשנת 1905.

* * *

את כל העובדות הנ“ל לא הזכרתי אלא כדי להסביר את האופי הרעיוני הלאומי של החוגים שלנו, תלמידי הגימנאסיות בימים ההם ואת רוחם של החוגים הללו. רוב המאורעות שנזכרו כאן נתרחשו באותו זמן עצמו לערך, שבו ערכנו אנו את כינוסנו הראשון ובחרנו ב”וועד מרכזי" משלנו. אם המפלגות הרוסיות ייצגו אמנם קבוצות אבאנגארדיות, שלא היו אלא חבורות מצומצמות, אשר יצאו לא רק נגד המישטר המדיני הקיים, אלא גם נגד המישגים ששלטו אז בחברה, הרי הקבוצות הגימנאזיאליות שלנו מילאו אף הן תפקיד חלוצי דומה בתנאים קשים במיוחד. שהרי שלא כמפלגות ההן לא יכולנו אנחנו בני־הנוער ללמוד לקח משום כוח רעיוני אשר קדם לנו. אנוסים היינו – ולו גם בתנאים הפרימיטיביים שלנו – לעצב לעצמנו את הדרך הרעיונית ולגבש את האופי האידיאולוגי של אירגוננו. ואכן בתורת קבוצת־חלוץ יצאנו לחרוש בשדה־בור, שלא נגעה בו יד אדם לפנינו. ואם אמנם היה בכך משום קושי, היה בכך גם משום כוח־משיכה אדיר, שכן הרגש הרגשנו שבכוחות־הנעורים שבנו מסייעים אנו ביצירת חיים חדשים ומושגים ציוניים־סוציאליסטיים חדשים.

כאן שומה עלי לציין עובדה אחת שיש בה יותר מאשר משום סמל. בדיוק באותה שנה עצמה (1903), שבה ערכנו את כינוסנו הראשון בשווידר, נתקיימה בווילנה התיעצות ראשונה של “פועלים ציונים” ראשונים ושל קבוצות “פועלי ציון שמאליות” (מווארשה, דווינסק, בוברויסק, הומל, מוהילב, קובנה, גרונדה) לשם הכנות לקראת הקמת מפלגת פועלים מאוחדת וייסוד ועד מרכזי משותף. גם ברובנה נתכנסה קבוצת סטודנטים, בעיקר מאירגון הסטודנטים הציוני הראדיקאלי בקיוב “קדימה”, יחד עם כמה נציגים של קבוצות “פועלי ציון” מווארשה ומווילנה, במטרה רעיונית־פוליטית דומה.

ואכן היתה זאת הקבוצה אשר התחילה עד מהרה להוציא בפאריס את הביטאון המהפכני בשפה הרוסית “ווזרוז’דניה” שהוזכר כבר לעיל, ואשר בו פירסמנו אנחנו את הסקירה על כינוסי החוגים של תלמידי הגימנאסיות שלנו. אלא שבעת הדיונים שלנו לא היה לנו עדיין כל מושג על הנסיונות האירגונים־הרעיוניים הללו.

כעת ניתן לומר, כי אי־השקט הגדול, שמשותף היה לכל החוגים הללו, הוא שעורר את חיפושי־הדרך הרעיוניים והאירגוניים גם פה וגם שם.

הכינוס של 1903 היה בעל חשיבות רבה במיוחד בשבילנו, משום שאנחנו בצ’נסטוחוב באנו על ידי כך במגע קרוב עם שורה של חברים קשישים שעמדו בראש שתי הקבוצות הסוציאליסטיות החלוציות שהוזכרו לעיל. היתה לכך חשיבות גורלית בשביל כל חיי העתידים.

עד אז היה לי מגע רעיוני בלתי אמצעי רק עם חברים צעירים ובמידה שנפגשתי עם אנשי מפלגה קשישים ממני, היתה השיחה מתנהלת בדרך כלל בצורה עקיפה, אם אפשר לומר כך. הם לא היו מגלים את פרצופם המפלגתי, משום שנמנעו מלגלות את הסודות המחתרתיים שלהם. את הרעיונות והאידיאולוגיות הייתי אנוס לעצב לעצמי בעיקר על יסוד של ספרים. הגם שהייתי נחשב כמין “זולל ספרים” גדול, חשתי שזהו מזון רוחני מועט מדי.

עלי לומר (הרגשתי בכך עוד בשנות נעורי), כי ככל שהרביתי לחיות וככל שגדל נסיוני, נתפתח בי החוש הזה יותר ויותר. שוב ושוב – נוכחתי לדעת, כי ההגיון והשיכנוע המופשט בלבד אינם מספיקים בשום אופן; אם אין הדבר הזה מלווה רגשות, תחושת לב, אם אינו כרוך באותו דבר הקרוי “הומאניזם”, במובנו העמוק ביותר. יתר על כן: לעתים קרובות חשבתי שאולי המקור החשוב ביותר של ההגיון, של התיאוריות, האידיאולוגיות – הוא בלבו של האדם.

על כן הייתי מתעניין תמיד בבני־אדם. הייתי משתוקק תמיד להיפגש עם בני אדם חדשים “מעניינים”, עם אנשי אופי, כדי להווכח אם אמנם הם באמת מעניינים; אם אין הם נושאים איזו מסכה על פניהם. ברצותם רק לעשות רושם על העולם החיצוני; – או אם הם באמת אנשים בעלי ערך, כנים וגלויי פנים. ועוד – אבל זוהי כבר “תוספת מותרות” – מה מידת הלבביות שלהם.

הנה בגלל הסיבות האלו היה לי עניין מיוחד להיפגש, אחרי הכינוס של תלמידי הגימנסיות, עם אנשים חדשים; חברים קשישים, שכבר היו ידועים במשהו, או שהיו כבר בעלי נסיון.

והכינוס נתן לנו הזדמנות בלתי רגילה, שרק צעירים מעטים יכלו להתברך בה. השאנסה המיוחדת הגדולה שלי היתה בכך, שצ’נסטוחוב היתה עיר גבול. אנשים בעלי אידיאות שונות אנוסים היו להבריח את הגבול לחוץ־לארץ או להיפך, להבריח את הגבול מחוץ־לארץ לתוך רוסיה. “שאלת הפספורט” הרוסית, הרשיון לצאת מן הארץ, או להיכנס לתוך הארץ היתה ברוסיה מאז ומתמיד “השאלה הארורה”. בניגוד לארצות חופשיות היה נחוץ תמיד לשבור את הראש כיצד לקבל פספורט (כאן היתה עין הממשלה פקוחה במיוחד). זה היה קשור תמיד בהרבה עניינים פורמאליים, בקורת וגזל זמן רב. בשביל “אנשים חשודים” היה זה לרוב דבר שאין להשיגו. מהפכנים, אנשי אידיאה ומפלגה אנוסים היו לחיות לעתים קרובות תחת שמות זרים ועם דרכונים זרים. ועוד יותר היה הדבר מתייחס לאנשים שהוצרכו לעזוב את הארץ – מרצון או מאונס. אז היתה “שאלת הדרכון” לרוב השאלה הקשה ביותר לפתרון.

כל המפלגות המהפכניות והסוציאליסטיות השתדלו משום כך שליד נקודות הגבול יהיו להם נציגים משלהם, אשר יסייעו בהברחת חבריהם. זו היתה תמיד אחת המשימות החשובות ביותר. שכן רק כך יכלו לקיים קשר מתמיד עם אירגוניהם בחוץ־לארץ.

* * *

כאשר התחילו להתפתח הארגונים הציוניים הפועליים בעלי המגמות המהפכניות, היה נחוץ לדאוג גם לכך. אבל כיוון שארגון מרכזי לא היה עדיין, היה להם הדבר בגדר משימה קשה במיוחד.

הקמתו של הוועד המרכזי שלנו, של הצעירים, “הוועד המרכזי של הארגון הציוני־הסוציאליסטי” היתה מהבחינה הזאת בעלת משמעות מכרעת לגבי כל התנועה הרעיונית. שכן, כפי שכבר הוזכר, שכנה צ’נסטוחוב ליד הגבול הרוסי־פרוסי. מייד לאחר הכינוס של חוגי הגימנאסיות שלנו, משרק נודע דבר האירגון שהוקם, התחילו להגיע אלינו אישים מרכזיים מערים שונות. תחילה היה מדובר בעיקר על העברתם לחוץ־לארץ. כל אחד מהם נשא עמו מכתב אלי. כיוון שתהליך גניבת הגבול נמשך לעתים כמה ימים, היתה לי האפשרות להתוודע מקרוב יותר. ואכן עם אחדים מהם אף זכיתי להתיידד.

* * *

פתאום נעשיתי “המבריח המרכזי”. התחילו להגיע אנשים מקרוב ומרחוק והתחילה פעילותי החדשה.

אופיניים היו האנשים הראשונים. ראשון הגיע אדם גוץ, נמוך קומה, רזה ובעל קול דקיק, לבושו היה דל מאוד, מצוייד היה בצרור קטן תחת זרועו, הוא הושיט לי מכתב ושאל: “האם קבלת מכתב בנוגע אלי? שמי הרשלה”. היה זה מי שנתפרסם לימים כמשורר העממי האהוב והפופולארי הרשלה דנילביץ'. הוא בא מהשכבות העניות ביותר של פועלי האריגה בלודז'. הוא היה בוגר ממני בכמה שנים. נולד בכפר פולני שעל גדות הוויסלה ואנוס היה לעזוב את המקום משום שעל היהודים נאסרה שם הישיבה. יחד עם אביו המשרת הוא התחיל עוד בגיל צעיר ביותר להיות נע ונד וחייו היו חיי־תלאה קשים מאוד, הוא התחיל לכתוב שירים עוד בשנות נעוריו. היו אלה שירים קצרים, כתובים במשפטים קצרים ומלודיים. השירים היו פרימיטיביים ביותר ומלאי פּשטות. אבל הם היו טבעיים ומלאי חן כמו פרחי־שדה הגדלים מעצמם בתוך העשב הירוק. הוא שר על רעב, עוני, על פועלים משועבדים, ובכלל על אנשים מקופחי גורל. הוא עצמו היה מלא געגועים למשהו טוב ויפה יותר. ואת הנוסטאלגיה והגעגועים האלה הוא ביטא בשיריו. הוא אהב מאוד ילדים. קובץ שיריו שהוקדשו לילדים הוא קרא בשם האופייני “פרפרים”. הוא היה משורר עממי של האנושות ואת כל זה פירסם תחת השם “הרשלה”. הוא היה מקורב במיוחד לידידו משורר הלודז’אי יצחק קצנלסון. אותו חיבבו הכול, הסופרים, העתונאים, כל העסקנים וכל אלה שבא במגע עמם. הוא היה גאה על כך שי. ל. פרץ הדפיס את שיריו. חלומו של הרשלה היה לחיות בארץ חופשית, ללמוד קצת ולכתוב שם את שירי הדרור שלו. אופייני מאוד בשבילו היה, שתמיד היה נושא בכיסו פנקס קטן, וכל שיר חדש שיצר קיבל שם קודם כל מספר. כך נהג כל ימי חייו, עד לשנת 1941, עת ניספה בגיטו וארשה.

בהגיעו לצ’נסטוחוב כבר היו לו כמה וכמה שירים באמתחתו. היתה זו פגישתי הראשונה עם משורר יהודי. אמנם אז מעט מאוד הבנתי יידיש. אבל היתה זו שמחה גדולה בשבילי, כאשר ראיתי את ההתרגשות שאחזה בקבוצת הפועלים הראשונה עת שמעו אותו קורא את שיריו. אני סמוך ובטוח שהודות לשירתו נתעוררו באנשים עובדים אלה ניצוצות התלהבות חדשים וכך התחשל רצונם להמשיך במאבק למען החופש. ואכן כך הגיע אז הרשלה בן העשרים לצ’נסטוחוב, בדרכו לשווייץ, מקום שם אותו אדם “קטן וצנוע”, כפי שהיה מתבטא על עצמו, הושפע עמוקות מהרי האלפים הענקיים בעלי הראשים המושלגים. הוא נשאר צנוע ועממי כל ימי חייו: “בונצ’ה שווייג של הספרות היהודית”, כפי שציינה אותו אשתי.

הרשלה היה המשורר האהוב לא רק בתנועת הנוער שלנו, אלא בכלל בקרב הוד מעלתו העם היהודי העובד. הוא עצמו חי כל ימי חייו בתנאים הדלים ביותר. לעתים קרובות פקדו הרעב ואילו מגוריו היו באיזה חור נידח. באגודת הסופרים והעתונאים היהודים בווארשה היו החברים מוסרים לו להעתיק את שיריהם וסיפוריהם והיו מתחלקים אתו בשכרם הדל. אופייני הדבר שתמורת השירים שלו שהדפסתי בבטאון המפלגה שלנו לא רצה בשום אופן לקבל שכר־סופרים: “אני חב חוב להמונים, שהרי הם שנתנו לי את האפשרות להחלץ לפחות לשעה קלה מן ה”באלוט" העני (שכונתם של פועלי האריגה בלודז') ולראות את עולמו של יה. הם אשר מעניקים את ההשראה לשירי, שבהם רוצה אני להלהיב אותם בדרך “יסוריהם לקראת הדרור”. “… עוד ראה תראה איך נזכה לחוג את הנצחון!” – היה אומר בימי השלטון הרוסי הצארי. אותן מלים הוא היה משמיע גם בימי הממלכה הפולנית, כאשר הריאקציה והאנטישמיות השתוללו על פני הארץ. אלא שהוא לא זכה לכך. יחד עם חבריו ועם המוני העם הוא מת מות קדושים בווארשה מידי הנאצים.

* * *

האיש השני שהעברתיו את הגבול היה ההיפך הגמור מהרשלה בכל המובנים, אדם, שלימים נעשה מפורסם מאוד בכל העולם היהודי.

עליו אמנם קיבלתי כבר מכתב קודם לכן בו מבקשים ממני “להעבירו את הגבול מתוך תשומת־לב וזהירות מיוחדים”. באחד הימים בשעות אחר הצהרים בא אלי אדם בעל מראה מיוחד במינו, שאפשר להבחין בו מייד, אפילו בתוך המון של אלפי אנשים. בעל קומה היה, רזה מאוד בעל צוואר ארוך וראש גדול מאוד, בעל עיניים חריפות, שהיו חודרות לפני ולפנים. היה נוהג ללכת לאט לאט בצעדים קטנטנים ולדבר אך מעט מאוד. לעתים קרובות היה שקוע בהירהורים. היה זה משה ליטבאקוב.

לאחר מהפיכת אוקטובר – התיאורטיקן היהודי הראשי, העורך הראשי של “עמעס” והדיקטאטור הספרותי של הקומוניסטים היהודים ברוסיה. אדם בעל אינטליגנציה והשכלה בלתי רגילים, ובעל עט חד כחרב מרוטה. חדור כולו רוח של ביקורת כלפי העולם הסובב והמשטר הקיים.

לצ’נסטוחוב הוא בא ברצותו להבריח את הגבול כדי להגיע לפאריס, להתמסר שם ללימודים אינטנסיביים באוניברסיטת “סורבון” ולתנועה הסוציאליסטית הצרפתית. עוד קודם לכן חי בפאריס במשך כמה שנים וחזר לרוסיה רק לזמן קצר. הוא היה אחד החלוצים הראשונים של התנועה הציונית והסוציאליסטית וסייע באירגון האגף המהפכני שלה. עתה היה בדרכו חזרה לפאריס.

היתה זו אותה תקופה בחייו, שבה פנה עורף לאחד־העם, שקודם לכן היה אחד מחסידיו הנלהבים. עתה היה חדור התלהבות עמוקה מד"ר תיאודור הרצל.

הרצל סיים את התקופה ההיסטורית היהודית העתיקה – אמר. הוא דיבר בהתלהבות על “משא נמירוב” של ביאליק. אם כי לא היה נואם ולא קריין, קרא לפנינו פעמיים ושלוש פעמים בכוח רב את הפואימה הזאת ופירש והסביר אותה.

– “ביאליק ביטא באופן העמוק ביותר את הנשמה היהודית ואת הייסורים היהודיים וכן את הגאווה היהודית… עתה הגיעה שעת המאבק, מאבק ללא רחמים!.. אנחנו נבוא חשבון עמהם (עם הצאר וכל הכנופיה שלו). בכך אפשר להיות בטוח… זאת ודאי לא נשכח”: זה היה הפזמון החוזר בכל נאומיו ושיחותיו והנימה המרכזית של כל חייו בימים ההם.

כאשר הצגתיו לפני יהושע פרידמן, הם התלהבו מאוד איש מרעהו. פרידמן היה מלא התלהבות מן העברית של ליטבאקוב ומהערותיו הביקורתיות הדקות על הספרות… ליטבאקוב התחיל את פעילותו הספרותית בעברית ואז עדיין כתב גם עברית. הוא שיבח אז מאוד את העברית של פרידמן.

“תלמיד גימנסיה כה צעיר וכבר מדבר עברית כל כך רהוטה וספרותית”. ואכן, שניהם דיברו ביניהם רק עברית.

וכך קרה שליטבאקוב נשאר בצ’נסטוחוב זמן רב יותר מאשר מבריחים אחרים, כמעט שבוע תמים. דווקא אז נעדר מצ’נסטוחוב מאלארסקי (שהיה המארגן הראשי ליד הגבול) ומכיון שקיבלתי מכתב שבו מבקשים להעביר את ליטבאקוב מתוך זהירות מיוחדת, לא יכולתי למוסרו לידי סוכן אחר. ומשום כך הוא נשאר אצלנו שבוע תמים. הוא התעצבן מאוד ושאל יום יום: “אולי היום?”. בנוסף לכך הוא עוד התחיל לסבול מכאבי שיניים חזקים ופעמיים שלוש פעמים ביום הייתי אנוס ללוותו אל רופא השיניים ולדאוג לכל מחסורו.⁸

הרצאותיו בחוגים המצומצמים, הן אצל האינטליגנציה (ברוסית) והן אצל הפועלים (ביידיש), עשו רושם רב והשאירו עקבות עמוקים. שומעיו זכרוהו זמן רב. אך עוד יותר מעניין היה בשיחה פרטית. על כל פנים עלי הוא השפיע השפעה חזקה ביותר. הדבר מובן לגמרי. בעוד ש“האנשים המרכזיים” האחרים היו קשישים ממני בשנתיים שלוש שנים בלבד, הרי ליטבאקוב ייצג בעיני את “הדור הקשיש”. הוא היה גדול ממני תלמיד הגימנאסיה, בשתים־עשרה שנים תמימות. היחס בין גיל שמונה־עשרה לשלושים היה באותם ימים מהפכניים רב מאוד. חוץ מד"ר נחמן סירקין היה הוא כמעט הזקן ביותר בין מייסדי התנועה הסוציאליסטית החדשה.

לאוטוריטה שלו תרמה גם העובדה, שהוא היה הראשון, אשר כבר חי “שם”, במערב. ייתכן שכיוון שאני עצמי למדתי באותם ימים בשקדנות את המהפיכה הצרפתית הגדולה, ראיתי בו את הנציג של ה“שם”, של פאריס, של הבאסטיליה, של הקומונה הפאריסאית. כאמור, לא הצטיין בכשרונו כנואם ולא ראיתי בו את דאנטון. אבל ההגיון המר שלו, עקשנותו, חריפותו, הזכירו לי את רובספייר (אולי עוד יותר את ז’אן פול מאראט, היעקוביני הגדול ורב־ההשפעה, העורך של “ידיד העם”). תיארתי לעצמי שהוא יהיה המבקר הפומבי החריף ביותר ומנסחם של הרעיונות המהפכניים החדשים.

במשך אותו שבוע של שהייתו בצ’נסטוחוב, כמעט שלא הלכתי לגימנסיה וביליתי כל הזמן בחברתו, הבאתי אותו אל הכנסיה הגדולה, הראיתי לו את התמונה של “האם הקדושה”, עליתי אתו למגדל הגבוה שממנו רואים את כל הסביבה כולה, ערכתי עמו טיולים לאורך קילומטרים רבים על הסוללות הירוקות ושוחחנו על הפרספקטיבות העגומות של העתיד הקרוב.

שוחחנו על המהפיכה הצרפתית בעבר ועל המהפיכה הרוסית בעתיד. הוא שנא את הצאריזם בכל נימי נשמתו. אבל יחד עם זאת היה חדור עד מעמקי לבו רעיון המהפיכה היהודית.

– “החיים היהודיים אסור להם להישאר – ולא יישארו! – כמות שהם עתה. גם החיים שלנו טעונים שינוי ראדיקאלי ומהפכני, מבחינה סוציאלית, פוליטית ולאומית… הגלות, הפזורה, היא מארה ולרוב היא הופכת את חיינו לקאריקאטורה ואינה נותנת לנו להתפתח באורח חופשי. כאן לא נהיה אלא תוספת זולה לחיים הרוסיים… רק ארץ חדשה ומדינת יהודים חופשית – על כך עלינו להילחם. זהו תנאי קודם להתפתחותנו התקינה. חייבים אנו לחנך את הפועלים היהודים ולחלץ את האינטליגנציה מצפורני ההתבוללות”.

להערות אלו היה חוזר ללא הפוגה, בכל שיחה ותוך כדי דיבור היה משלב הערות דקות ועמוקות.

באותם “ימי צ’נסטוחוב” קשרתי עמו קשרי ידידות עמוקה. כאשר נסע מאתנו כתב לי מפאריס כמה מכתבים לבביים. במשך חמש־עשרה השנים הבאות נפגשתי עמו כמה וכמה פעמים (ברוסיה, באירופה) ובכל פגישה הייתי ממשיך אתו בשיחותינו, שתמיד היו מעניינות ותמיד ידידותיות, ועוד אשוב אליהן אחר כך. באותן השנים היינו קשורים קשר הדוק גם מבחינה אידיאית. גם לאחר מכן עוד שמרתי על קשרים עמו. ואכן, הימים ההם שביליתי עמו בצ’נסטוחוב נמנים עם “השעות הגדולות של חיי”.

תחילה התפתחו חייו כפי שתיארתי לי בצ’נסטוחוב. אבל לא יכולתי אז לשער בדמיוני שהוא יסיים באורח כל כך טראגי. בתפיסתי הצעירה עליו לא הוצאתי מכלל חשבון שהוא עלול לקפח את חייו במאבק המהפכני. אבל שעשרים שנה לאחר המהפיכה הרוסית, שבה הוא מילא תפקיד כה חשוב, ייחנק הוא באופן אכזרי כל כך במרתף של כלא בולשביסטי, בידי הבולשביקים ועוזריהם העקובים מדם – זאת לא יכולתי לתאר בנפשי.

* * *

לאחר משה ליטבאקוב הגיע אדם, אשר ביקש כאילו להפגין במיוחד את השוני הקיים בין בני־האדם. שכן היה הוא ניגוד מוחלט לליטבאקוב, הן מבחינת מראהו החיצוני והן מבחינת גישתו הרוחנית לחיים; הוא היה בעל מזג שונה בתכלית. היה זה ירחמיאל אוורבוך מווילנה. גבה קומה, בעל כתפיים רחבות, בעל בניין גוף מוצק, צועד בצעדים מהירים, ליטאי בעל פנים עליזות. הוא היה קשיש ממני בהרבה ועתה אנוס היה לברוח. הוא היה שמח מאוד ולא גילה שום דאגה שמא לא יצליח בהברחת הגבול. ומענין הדבר, שסיבת בריחתו היתה עיסוקו בסניף הווילנאי של הציונים הפועלים בהברחת ספרות. משמע שהוא היה עתה חברי למקצוע. הסניף הווילנאי ביקש לנצל את קירבתו לגבול הגרמני והחליט להביא לרוסיה את ההוצאה שהוזכרה כבר לעיל “ווזרוז’דז’ניה” מפאריס ומברלין. אחד החברים הפעילים והמרכזיים (מרקין) נאסר ליד הגבול ונשלח לחמש שנות גלות לסיביר הרחוקה. אחריו התחיל אוורבוך לעסוק בענייני הברחה, אבל גם הוא נפל בפח. עתה היינו צריכים להעבירו לגרמניה. הוא נשאר אצלנו ברצון כמה ימים, היה מטייל על פני הרחובות ומשוחח עם תלמידי הגימנסיה ועם הפועלים. ה“מומחיות” שלו לא היתה בשום תיאוריה, אלא דווקא בשירה. בקול בס לימד אותנו את השיר הסאטירי ורווי־ההומור, “ארבעה אחים היינו”. הפזמון החוזר של כל שיחותיו היה: כאשר אפילו אחד או שניים מאתנו יפלו, אחד האחים יישאר בכל זאת וימשיך בעבודה! אוורבוך היה המהגר הפוליטי הראשון שלא נסע לאיזו ארץ אירופית, אלא לאמריקה: “אם יהיה לי די כסף לכרטיס אניה, או שהרבונו של עולם יעזור”. ושוב שר איזה שיר.

אוורבוך למד באמריקה באוניברסיטה ונעשה רופא־שיניים. מייד לאחר הגיעו לאמריקה מילא תפקיד פעיל כאחד החסידים הנלהבים של נחמן סירקין. בניו־יורק עבר את כל הגלגולים שעבר סירקין והוסיף להיאבק כמוהו וכברוך צוקרמן. הוא נמנה עם “הסוציאליסטים־טריטוריאליסטים” הפעילים ביותר. לימים התאחד זרם זה עם פועלי־ציון ואז נמנה עם נושאי הדגל הפעילים.

הוא הכיר לנו טובה על עבודת ההברחה שלנו. “כאשר אני, המבריח המקצועי, נהפכתי בצ’נסטוחוב לאובייקט פאסיבי של מקצוע ההברחה”, כפי שכתב לי אחר־כך במכתבו הידידותי.

ועוד אחד, ששוב היה טיפוס שונה לגמרי מכל הבחינות. הוא לא היה מבוגר ממני, כמו האחרים, בא מייד לאחר שסיים את הגימנסיה בביאליסטוק. הוא לא השתייך אל אירגון התלמידים שלנו, משום שבתחילה עוד לא היה לנו סניף בביאליסטוק. אבל הוא שמע על האירגון שלנו והיה לו מגע עם החלוצים הראשונים של פועלי־ציון בביאליסטוק. היה זה שלמה קפלנסקי, מי שנתפרסם לימים כתיאורטיקן, הפובליציסט, הבונה והמנהיג הפעיל של תנועת פועלי־ציון, ביחוד באירופה המערבית ובאינטרנאציונל הסוציאליסטי וכן בארץ־ישראל. כבר אז היה אדם מנומס, אדיב, צנוע, בעל חינוך ידידותי וטוב לב. הוא הסתכל בתשומת־לב רבה סביבו ושמע את הדעות השונות אשר שררו בימים ההם בתנועת הנוער שלנו. הוא סיפר לנו מקרים מעניינים על המאבק הטראגי שמנהלים פועלי האריגה הביאליסטוקאים למען הזכות לעבודה ועל מכונות־האריגה המסובכות שעברו תהליך של מודרניזאציה לעומת לודז' (שהיתה כביכול “האחות לאריגה” התעשייתית של מאנצ’סטר). לא היתה בביאליסטוק שום תנועה מהפכנית וסוציאליסטית בקרב הפועלים אשר נתונים היו להשפעת הקבוצות הקאתוליות־קלריקאליות והפולניות־הריאקציוניות. זו היתה ודאי הנקודה אשר דחפה את תלמיד הגימנסיה הצעיר אל התנועה הפועלית הציונית.

הסיבה השניה היתה הפולחן של ד“ר הרצל אצל קפלנסקי. כבר אז ידע יפה את נאומיו של הרצל ואת דרכו המדינית החדשה להשגת המדינה היהודית. מדוע החליט קפלנסקי ללמוד דווקא בפוליטכניקה הווינאית – אינני יודע. המוסדות הפוליטכניים הטובים ביותר היו בציריך ובברלין. היה לי הרושם שהוא בחר בווינה בשל נהייתו אחר הרצל, שכן מווינה ניהל הרצל את כל התנועה העולמית. יתכן גם ש”הליטאי הביאליסטוקאי" הרגיש, שהקרובות לו ביותר מבחינת מזגו הן “החביבות והתרבות הווינאית”. באורח אינסטינקטיבי חש ששם ירגיש עצמו בטוב. וכפי שאמר לי, הוא מקוה להיות פעיל גם בקרב ההמונים הגאליצאים. מבירת אוסטריה יוכל לסייע בבניית התנועה ולהביא לשם את הנסיון הרוסי־פולני־ליטאי. ואכן, כיוון שביאליסטוק היתה שוכנת בין וילנה הליטאית ובין וארשה המערב־אירופית, היא היתה מתאימה ביותר לאותה סינתזה רעיונית.

והנה קרה, שדווקא באותם הימים אי אפשר היה להעביר את קפלנסקי דרך הגבול הצ’נסטוחובי. וכיוון שהוא מיהר ולא רצה לאחר את הסימסטר (זה ודאי היה ב־1903) באתי בדברים עם חברינו בבית הספר הריאלי של סוסנוביץ (לודוויג ברמן), והוא עשה את המבצע ליד הגבול של סוסנוביץ־בנדין.

קפלנסקי הזכיר תמיד את הימים ההם ברוב חיבה. ידידותי אתו התחילה אז בצ’נסטוחוב ונמשכה כבר כל ימי חיינו. הוא תמיד היה מלא מומנטים חיוביים ויוצרים. על האנטישמיים ועל המתנגדים הלאומיים היה מדבר באירוניה יותר מאשר מתוך שנאה. לגבי יריבים רעיוניים היה נוטה להשתמש בביטויים של ליגלוג ואירוניה; היה מחבב בדיחה טובה, אבל מעולם לא היה יוצא נגדם בביטויי עלבון. הוא ידע היטב כמה שפות (מלבד עברית ורוסית למד אחר כך גם אנגלית וצרפתית); אבל בניגוד לרוב המהפכנים הצעירים של הימים ההם הוא השתמש הרבה מאוד בשפה הגרמנית ולמד את התרבות הגרמנית. בייחוד חיבב את הקווים הווינאיים של התרבות הזאת.

אז היה לי הרושם שקפלנסקי החליט ללמוד בפוליטכניקה, כדי שבתור מהנדס יהיה קרוב יותר אל עבודת־הבניה הכרוכה במישרין בהגשמת בנין המדינה היהודית. ואין זה מקרה, שבנוסף לכל צורות הפעילות שלו המגוונות נמנה דווקא עם הבונים הראשיים של הטכניון בחיפה, בייחוד בימים הקשים עת דנו בהפיכת בית הספר התיכון החיפאי למוסד חינוך גבוה בעל אופי מודרני ורמה בין־לאומית.

כפי שאמרתי כבר, נפגשתי עם קפלנסקי גם בשנים המאוחרות יותר בהזדמנויות שונות ובתקופות פוליטיות שונות. שיתפתי עמו פעולת מקרוב, כפי שהוא נהג להתבטא, “כדי להדוף הלאה בכוחות משותפים את עגלת הפועל היהודי” ותמיד גרם לי הדבר עונג רב. ככל שהיטבתי להכירו כן גדלה התפעלותי מאופיו הטהור, מעובדת היותו חדור רעיון נעלה, שלא דבק בו שמץ של דימאגוגיה, ואף מתחושת־האחריות העמוקה שלו. אכן זה היה הרושם הראשון שקיבלתי ממנו עוד בטרם התחיל ללמוד באוניברסיטה, עת בא לצ’נסטוחוב כדי שאבריחו את הגבול לאירופה.

* * *

למן ההתחלה עזרנו להבריח לאירופה גם אנשים ממפלגות אחרות ואפילו לא יהודים, אשר נשקפה להם סכנה מצד השלטון הצארי. אך הגיע מישהו עם מכתב המלצה, יכול היה להיות סמוך ובטוח, שנתיחס אליו כאל אדם משלנו. איש אחד רוצה אני להזכיר כאן במיוחד, שהיה אף הוא אדם מעניין ומיוחד במינו, רוסי טיפוסי, בעל שערות בלונדיות ועיניים בהירות, ממש “קצאפ מוסקבאי”. הוא בא מקיוב, מקום שם למד באוניברסיטה המקומית. המשטרה התחקתה על עקבותיו ושלחה לכל מקום את תמונותיו. הוא היה מיודד אישית עם חברינו באוניברסיטת קיוב (מארגון “קדימה”, הם שסייעו לו להגיע לווארשה ומשם הוא בא אלינו).

כלל היה נקוט בידי לא לשאול איש מאלה שהגיעו, לאיזו מפלגה הוא שייך. די היה שנשקפה לו סכנה, כדי שאנחנו נושיט לו את עזרתנו. חברי מפלגה היו מביאים אתם, כמובן, המלצה מן המפלגה. ואשר לאחרים, הרי תוך כדי שיחה אתם הייתי עומד פחות או יותר על שייכותם הרעיונית. לעתים היו אומרים לי את זה בגלוי, אבל מעולם לא הייתי שואל במישרין.

אכן האדם הזה, י. רושצ’ין, לא השתייך אף לאחת משתי המפלגות הרוסיות הגדולות (הסוציאל דימוקראטים או הסוציאליסטים־ריבולוציונרים), זאת הבנתי מייד. הוא היה נלהב ביותר מלב טולסטוי. בנוסף לכך היה משמיע הערות חיוביות על פיוטר קרופוטקין. אותו נסיך אציל, אשר ירד למחתרת המהפכנית וברח ברוב גבורה לחוץ־לארץ. עליו כבר ידעתי שהיה הגיבור הגדול של הספרות המהפכנית. הבנתי איפוא, שכפי הנראה שייך הוא למחנה האנארכיסטי. השקפותיו על טולסטוי היו כל כך מקוריות שארגנתי לו הרצאה על הנביא מיאסנאיה פולאנה. על טולסטוי כבר רבצה אז קללת הכנסיה הפרבוסלאבית – וגם של הממשלה. אף־על־פי־כן היה הוא ענק הספרות, כך, שלהרצאה באו שורה של אינטליגנטים, אשר להרצאות אחרות לא היו באים. ההרצאה הצטיינה בניתוחו המצויין. היה מעניין במיוחד הקשר שבין הרומאנים של טולסטוי ובין השקפותיו הפילוסופיות והחברתיות. חידוש גמור היה בשבילנו, שהרעיון של “אי התנגדות לרע”, ותורתו הדתית והמושגים הפילוסופיים־אידיאליסטיים על חוק ומשפט, על חברה ומדינה – היו כאילו קשורים אורגנית עם שלילתו החברתית של כל קניין פרטי. אנחנו דאגנו להשיג דרכון מזוייף בשביל רושצ’ין ואף נתנו לו קצת כסף ונפרדנו ממנו ברוב ידידות.

כעבור כמה שנים פגשתיו בציריך. הוא התגורר ברחוב בּוּלוו המפורסם, באותו רחוב שבו התגוררנו אנחנו. שמחנו מאוד על הפגישה. וכאן, בשווייץ החופשית, נודע לי שהוא איננו רוסי, כי אם יהודי וכי שמו האמיתי הוא י. גרוסמן. בציריך כבר היה אחד המנהיגים האנארכיסטים החשובים, אפילו מן האגף הטירוריסטי הקיצוני של הימים ההם, שהטיף למה שקרוי “בֶז־מוטיבני טֶרור” (טרור פוליטי לא רק נגד הממשלה, כי אם גם נגד המוסדות החברתיים הקיימים).

אנחנו נזכרנו אז בהרצאתו בצ’נסטוחוב ולפי בקשתי הוא חזר על הרצאתו זאת על טולסטוי גם במועדון הסוציאליסטי היהודי שלנו (כנראה הוא קצת ערך אותה אז).

עוד יותר מאוחר, לאחר המהפיכה הרוסית שוב נפגשנו במוסקבה. השקפותיו הטרוריסטיות המאכסימאליסטיות כבר עברו אז תחת שבט־הביקורת והוא היה קרוב אז לתפיסתו של קרופוטקין ולאנארכו־סינדיקאליסטים. הוא תפס אז מקום חשוב בקומיסריון להשכלה הסובייטי, כאשר אנאטולי לונאצ’ארסקי השתדל לקרב אל עבודת התרבות לא רק בולשביקים.

בקשר עם רושצ’ין רוצה אני כאן להזכיר מקרה מעניין על לב טרוצקי. בזכרונותיו מתאר טרוצקי כיצד הצליח לברוח מגירושו הראשון בסיביר בשנת 1902. לאחר שעבר את התחנות השונות והמסובכות ביותר הוא הגיע אל הגבול הרוסי־אוסטרי בברודי והנה כותב טרוצקי: “ניהול ההברחה הבלתי ליגאלית אל מעבר לגבול נתון היה בידי תלמיד גימנסיה. היום הוא כימאי ידוע, העומד בראש מכון מדעי בריפובליקה הסובייטית. לפי נטיותיו היה הגימנאזיסט הזה ‘סוציאליסט־ריבולוציונר’. משנודע לו מפי שאני שייך לאירגון ‘איסקרא’ (האירגון הסוציאל־דימוקרטי) הוא עבר לנימה חריפה של מאשים מחמיר”. “האם ידוע לך, שבגליונות האחרונים מנהלת ‘איסקרא’ פולמוס חסר כבוד נגד הטירוריסטים?, – שאל”. – “התכוננתי לפתוח עמו בוויכוח עקרוני, אך הגימנאזיסט הוסיף בכעס: ‘אל מעבר לגבול לא אעביר אותך!’ הנימוק הזה הדהים אותי מחמת ההפתעה שבו”.

וטרוצקי החכם מוסיף: “ואכן היה הצדק עמו. כעבור חמש־עשרה שנה אנוסים היינו להפיל עם נשק ביד את שלטון הסוציאליסטים־הריבולוציונרים. אבל באותו רגע לא עניינו אותי הפרספקטיבות ההיסטוריות. אני התפלמסתי ואמרתי, שאין אנו צריכים להעניש את בעל המאמר ב”איסקרא“, ולבסוף הודעתי שלא אזוז מן המקום עד שלא יתן לי מלווה. הגימנזיסט התרכך”.

“ניחא, אמר, יהיה כך, אבל תמסור שם שזוהי הפעם האחרונה!”

בתורת תלמיד גימנסיה מצ’נסטוחוב נמצאתי בימים ההם במצב דומה לאותו הגימנאזיסט הרוסי. השיטה שלנו היתה לשתף פעולה ולסייע בהברחת הגבול לא רק לחברי המפלגה שלנו. וזאת – בלא לתת את הדעת על הפולמוס שהתנהל בינינו, שכן חרף גדולתם של כל הטרוצקים דאז (שכל כך הערכנו אותם בתורת מהפכנים) הבנו, שהמהפכה לא תוכל לנצח ולא יוכל לקום עולם חדש בריפובליקה הרוסית, אלא כאשר כולם יאזרו את כוחותיהם וישתפו פעולה ביניהם באורח מאכסימאלי להגשמת האידיאלים הנעלים, אשר כולנו הטפנו להם בשנות נעורינו והתלהבותנו ואמונתנו בהם היתה כה עזה.

כותב אני את המלים האלה בימים שעל העולם ועל תנועת הפועלים בעולם (גם בברית המועצות) עוברת טראגדיה עמוקה (מחמת ירושת המפלגות הקומוניסטיות) שהדיקטטורה הגיעה למעשי הרצח המזוויעים ביותר, לרבות רצח אחים בברית המועצות ובארצות הגרורות.

אבל כבר אז, בעת שטרוצקי כתב את זכרונותיו, דהיינו כאשר היגלו ללא רחם את אחד מעמודי המהפיכה הבולשביסטית וניהלו נגדו מאבק מר בתור “מרגל היטלריסטי ומחרחר מלחמה קאפיטליסטי” – אפילו אז, בהיותו שרוי כבר בגלות מרה, לא יכול היה להימנע מלבסס מחדש את מדיניותו של אז בשעה שהוא, יחד עם הבולשביקים, “הפילו את הסוציאליסטים־הריבולוציונרים בנשק ביד”. כלומר הם מיגרו את אסיפת היסוד שנבחרה באורח דימוקראטי ובה רוב סוציאליסטי מחמת שלא רצתה להיכנע למיעוט הבולשביסטי הדיקטאטורי. הערתו זו של טרוצקי אופיינית היא לגבי השיטה הבולשביסטית ושנאתה העוורת לכל שאר הזרמים, אפילו לקרובים להם ביותר.

בסמוך לאחר שטרוצקי תיאר את האפיזודה הנ"ל בתלמיד הגימנסיה שעל הגבול – רוצץ סוכן קומוניסטי את מוחו בפטיש. זו היתה המסקנה המזוועת שהסיקה הדיקטאטורה של המיעוט.

בזמן שטרוצקי הבריח את הגבול ליד ברודי וגם יותר מאוחר, החזקנו אנו בשיטתנו האחרת, השיטה הסוציאליסטית ההומאניסטית.

* * *

פגישתי אז עם משה ליטבאקוב היתה לה, בעקיפין, משמעות גדולה ביותר לגבי חינוכי הפוליטי, ההשכלתי והחברתי.

נדברתי אתו שמפאריס ישלח לי באורח שיטתי ספרות מהפכנית, בייחוד את כתבי־העת אשר המפלגות המהפכניות התחילו דווקא אז להוציא בשווייץ ובצרפת. ואמנם הוא מילא את הבקשה הזאת. כל אימת שהופיע גליון חדש היה שולח לי אותו תיכף ומייד. כתבי־העת היו נדפסים על גבי נייר דקיק והוא היה שולח לי את זה במעטפה בתור מכתב אל הצד הפרוסי של צ’נסטוחוב. ידיד, אכספדיטור, היה לוקח את המכתבים האלה יחד עם הניירות העיסקיים שלו אל הצד הרוסי של הגבול ומוסר אותם לידי.

אותו דואר מהפכני, שהן הדפסתו והן העברתו נעשו בסודי סודות, נתן לי את האפשרות להגיע למקורות המוסמכים ביותר ולהתמצא בכל אותן תיאוריות מסובכות, ויכוחים, אינפורמאציות ומעשים מהפכניים. הודות לכך הייתי מקבל בדייקנות את “איסקרא” המארכסיסטי המפורסם, שאך אז התחיל להופיע בעריכת פלכאנוב־לנין־אכסלרוד־מארטוב. רוב האנשים לא הבינו את הסיבות לסכסוכים החריפים שנפלו שם וגם את הפילוגים שבאו לאחר מכן במפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית, אשר נתפלגה למנשביקים ולבולשביקים, שאז היו עוד מושגים חדשים מעיקרם. שהרי שני הפלגים היו מארכסיסטיים, תמכו ברעיון הדיקטאטורה של הפרולטריון ובהתפתחות תעשייתית. הדבר שעליו לא הסכימו ביניהם היתה בעיית הצורות האירגוניות. רבים היו שואלים איפוא: האמנם יש כאן רק סכסוכים בין אנשים בודדים, כפי שקורה לעתים אצל מהגרים פוליטיים בחוץ־לארץ? אני קיבלתי את כל הגליונות השוטפים של “איסקרא” ולפיכך היתה לי האפשרות להבין לעתים, כי מדובר במשהו חשוב יותר מאשר אך ורק בצורות הארגוניות בלבד.

משה ליטבאקוב היה שולח לי באופן שיטתי גם את “רבולוציינה רסיה” הבטאון של “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים” הנודע, שהתחיל אז להופיע ואשר בו ראו את גידולה המהיר של השפעתם בקרב הפועלים, האינטליגנציה, הנוער ומורים עממיים. מתוכו ידענו כיצד מעריכים הם את המצב. ועוד דבר שנודעה לו משמעות היסטורית גורלית – כיצד מתפתחת פעילותו של הארגון הלוחם שלהם “בוייבאיא אורגאניזציה”, אשר מפניו רעדה הממשלה הצארית הכל־יכולה.

ליטבאקוב היה שולח לי גם את ההוצאות היהודיות, בפרט את העתונים של “הבונד” בחוץ־לארץ וכן את הבטאונים האנארכיסטיים.

על אף הסכנה הגדולה שהיתה כרוכה בקבלת הרבה ספרות בלתי ליגאלית, הרי מבחינה אידיאולוגית היתה זו בשבילי זכות־יתר גדולה. שכן בדרך זו הייתי מקבל אינפורמציה נהדרת ואובייקטיבית על כל המפלגות הפוליטיות, כפי שרק אנשים ספורים באימפריה הצארית העצומה יכלו לקבלה. וודאי שהידיעות הגיעו אלי אף קודם משהגיעו לידי המנהיגים המהפכניים הראשיים המוּכרים של רוסיה, שהרי הללו היו מקבלים את הפירות האסורים האלה רק בדרכים עקלקלות. על כל פנים בחוגים הרעיוניים שלנו ברוסיה ובפולין הייתי אני הראשון שקיבלתי את כל כתבי־העת הללו. כאשר הייתי מרצה הרצאות פוליטיות, לא רק אצלנו בעיר, אלא גם בלודז' ובווארשה, היו אפילו החברים הקשישים שנמנו עם ההנהגה מתפעלים מן האינפורמאציה הכל־צדדית והמהירה שלי. מצב כזה היה יוצר לעתים קוריוזים גדולים. החברים בווארשה ובמקומות אחרים ידעו שאני קשור גם עם הסוציאליסטים הפולנים בעיר, ולכן חשבו שאני מקבל את הידיעות הללו מן הפולנים.

כשהיו מתרחשים איזה מאורעות חשובים במיוחד, הייתי רואה מחובתי, למסור אינפורמאציה על המתרחש לנציגי שאר המפלגות המהפכניות אצלנו בעיר, בייחוד לד"ר מיכאלוביץ, הצעיר והסימפאטי שהזכרתיו לעיל (שהיה אז נציג המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). הוא הכיר לי טובה וכעס מאוד על הוועד המרכזי שלו, מדוע הוא מקבל את האינפורמאציה הנחוצה באיחור רב כל כך. לו – כמו לכל האחרים – הייתי אומר, כמובן, שאני מקבל את הידיעות מן המוסדות המרכזיים שלנו, שכפי שהוא תיאר לעצמו מקומם בווארשה, בפטרבורג או בקיוב. “מדוע שולחת לי המפלגה שלנו באיחור כה רב את האינפורמאציה הנחוצה, אשר לפי ידיעתי מפלגה אחרת מקבלת אותה הרבה יותר מוקדם?” – היה טוען כלפי הוועד המרכזי שלו. בדרך זו הוקל עלי במידה רבה הקשר עם מפלגות אחרות.

חשוב היה שמשה ליטבאקוב מסר אינפורמאציה על הפעילות של בני הנוער שלנו לד"ר נחמן סירקין, אשר התגורר בימים ההם בפאריס ואשר עמו היה קשור מבחינה אידיאולוגית קשר הדוק במיוחד. לסירקין היתה אז קבוצה קטנה של חסידים (כמעט אך ורק באוניברסיטאות של חוץ־לארץ). הוא היה אז בעיצומו של עיבוד מדוקדק של תורתו ועוד יותר של הטאקטיקה הפוליטית שלו. סירקין היה נלהב כאשר ליטבאקוב מסר לו שאני נוטל חלק אקטיבי לא רק בחוג המהפכני הסוציאליסטי היהודי החדש, אלא גם בחוג ההשתלמות המהפכני הכללי.

ואכן היתה זו הבעיה המרכזית אשר סירקין הירבה לתת את דעתו עליה בחפשו את האפשרות הארגונית לקשור יחד את הפעילות הציונית והסוציאליסטית. בימים ההם הוא נקט את העמדה הידועה של “שני מישורים”. פירוש הדבר היה, שהציונים־הסוציאליסטים צריכים ליטול חלק בשני ארגונים שונים לגמרי: באירגון הציוני וכן באירגון הסוציאליסטי הכללי. וכאן הוא נתקל כמובן, בקשיים גדולים בשני המחנות. על שום כך היה משוכנע שאנחנו, הנוער, נוקטים את העמדה הנכונה. הוא כתב לי מכתב נלהב והוסיף לי עידוד להמשיך וללכת בקו זה. הוא שלח לי את החוברת הראשונה שלו, שהוציא קצת קודם לכן בלונדון בשפה הרוסית: “כרוז אל הנוער היהודי” (הוצאת הציונים הסוציאליסטים).

לחוברת היתה השפעה עצומה עלי. כאשר קראתי את “הכרוז” אורו עיני. הרבה דברים שבהם לא יכולתי לשית לי עצה, הובהרו לי כאן בתכלית. בייחוד התיזה העיקרית של סירקין: “השכל והרגש מורים לנו שתי דרכים לפתרונה ההיסטורי של השאלה היהודית. ראשית – לעורר אצל ההמונים היהודים את היצרים הפוליטיים־המהפכניים וליצור את התנועה הסוציאל־דימוקראטית היהודית, עם הפרולטאריון העובד במרכז ועם שאר ההמון היהודי בפריפריה; שנית – לרכז את ההגירה היהודית הבהולה, את הנדודים היהודיים הנצחיים ולכוונם לטריטוריה אחת, כדי להקים שם מדינה יהודית על יסודות סוציאליסטיים”.

ולהלן: “הסוציאל־דימוקראטיה והציונות הסוציאליסטית הן איפוא אותן שתי תנועות הנותנות את התשובה על המצוקה הממשית של ההמונים היהודים ועל השאלה היהודית בכלל. בגלל שורה שלמה של נימוקים טאקטיים אין טעם לאחד את שני סוגי הפעילות הללו לפרוגראמה ממשית אחת, ונחוץ לחלק אותן בקרב שני ארגונים ידידותיים עצמאיים. הן המטרות והן האמצעים של שתי הצורות האלו של פעילות חברתית, שרויים בשני מישורים שונים”.

… הציונות הסוציאליסטית עולה בקנה אחד עם הסוציאליזם הבין־לאומי, אשר על דגלו האדום רשם: חופש לאומי, ומרחב מחיה לתרבות הלאומית של כל העמים המשועבדים.

באומרו ש“ההמונים היהודיים שקועים בעם־ארצות”, קרא סירקין למאבק “נגד כל הכוחות האפלים והרעים – מאבק בשם האור, בשם האמת, בשם הרעיונות של תחיה לאומית”. וכן גם נגד “האינטליגנטים העם־ארציים חסרי האידיאה שהם חלשים מדי מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית כדי לחדור לתוך רעיונות הסוציאליזם”.

במיוחד התלהבתי מדברי הסיום של סירקין:

“בהופיענו עם הציונות הסוציאליסטית לפני הנוער היהודי אנו מקווים, שמיטב הנציגים של הנוער הזה יבינו אותנו. אנו מקווים שמיטב הנציגים של הנוער היהודי יגלו יחס חיובי וכן לקריאתה”.

מובן מאליו, שפניה זו עוררה התלהבות גדולה אצלנו, אצל תלמידי הגימנסיה הציונים, שהרי היא כוונה בדיוק אלינו. וסירקין כאילו האיר מבחינה רעיונית את הדרך אשר בה אנחנו התחלנו ללכת. ד"ר נחמן סירקין נהפך לי אז לכוכב מדריך, אשר לפיו אפשר להתמצא בדרך הקשה והמסובכת.

הקבוצה החלוצית הקטנה שלנו קיבלה כאן סעד רוחני ומוסרי אשר הקל עלינו מאוד את המשך הדרך. חלק גדול מחוברתו של סירקין תרגמתי מייד מרוסית לפולנית, שלחנו אותה אל הארגונים שלנו וגם הפצנוה בקרב האינטליגנציה הבוגרת. אחד הידידים, זיגמונד מאיירצ’יק, מורה עממי (כמדומני בנו של שוחט), אשר הצטרף אלינו, תרגם את החוברת מהתרגום הפולני שלי ליידיש ואנו חילקנו אותה בין הפועלים.

זו היתה אחת העבודות הספרותיות הראשונות שלי, ולאחר מכן נעשיתי יחד עם יהושע פרידמן, המתרגם המומחה מעברית לרוסית, למתרגם המיוחד מרוסית לפולנית.

בעת שקיבל את שני התרגומים שלנו, היה סירקין כמובן, יותר מאשר מרוצה. ליד קבוצות הסטודנטים שלו בברלין ובציריך היה זה החוג המאורגן הראשון באימפריה הצארית, אשר כך השקיף על המציאות היהודית והכללית. מאז נעשיתי מיודד מאוד עם סירקין. הוא נעשה למורי; וכאשר נתוודעתי אליו הוא נעשה גם לידידי. ידידות זאת שוב לא נותקה לעולם.

בחיי היתה משמעות מיוחדת לעובדה, שאל “התמיכה הפיוטית” של חיים נחמן ביאליק, נוסף גם האישור הסוציאליסטי הפעיל של סירקין לדרכי החלוצית.

עניין לעצמו הוא, שתיאוריה זאת של “שני מישורים” לא היתה כלל וכלל כל כך פשוטה כפי שנדמה היה. זה היה מין ניסיון גדול של תפיסה רוחנית. אבל הסתבר שבחיים הסוציאל־פוליטיים המסובכים דבר זה אינו ניתן להגשמה. “הצד השני”, המחנה הסוציאליסטי (בייחוד המפלגה הסוציאל־דימוקראטית ברוסיה) סירב לתמוך בתפיסה הזאת, ואפילו יצא בחריפות נגדה. היינו אנוסים לערוך אחר כך רביזיה בתורות הללו ולעבד טאקטיקה פוליטית חדשה בשביל הגשמת רעיונותינו – רעיונות המהפיכה היהודית.

פרק שביעי: מעשה־הטרור היהודי הראשון

הברחת המשלוח המהפכני הראשון שימשה נקודת־מיפנה בחיי. היתה לכך משמעות גם לגבי התפתחותה של תנועת התחייה הלאומית היהודית החדשה.

כאשר הביא טשרניחוב את הצעת ההברחה, היתה הרגשתי הראשונה — פחד מפני האחריות. שהרי היתה זו אחריות גדולה לגבי הרעיון החדש. אמנם, כבר היה לי ניסיון לא מועט בפעולת ההברחה. אבל עד אז נגע הדבר רק לאנשים בודדים, שסייעתי להם לעבור את הגבול מרוסיה מערבה. ותהיה אחריותי ככל שהיתה, הרי הידידים הללו נשאו גם הם בחלק מן האחריות. הם ידעו את התנאים של הליכתם ליער או על נסיעתם בדרכון מזוייף, וכי אפילו בתנאים הטובים ביותר הם פועלים מתוך סיכון כלשהו. מבחינה פסיכולוגית ומוסרית היו לי כאן שותפים, ולו גם “שותפים פאסיביים”, אך על כל פנים “המלה האחרונה” היתה להם, שכן יכלו הם גם לסגת.

ואלו כאן, בהברחת הספרות היה המצב שונה לגמרי. כל האחריות כולה מוטלת היתה על שכמי. למן הצעד הראשון, עת התחלתי להתעניין בתנועה הסוציאליסטית (מאז חוג השתלמות של תלמידי הגימנסיה) כשקראתי את הספרים הבלתי ליגאליים הראשונים, ידעתי איזה אוצר גדול יש בהם. הרי אותם ספרונים קטנים, אותם כרוזים שהייתי צריך להבריח, נועדו לשנות את גורל האימפריה הצארית העצומה, לדחוף קדימה את העגלה המהפכנית הכבדה ולשנות את גורלם של העם הרוסי, הפולני והיהודי.

וכי אוכל לבצע את המשימות האלו? ואכן חשתי בהלמות חזקה של לבי ונשמתי.

נכנסתי לעולם חדש, בלתי ידוע לי, מיסתורי וכשוף. היית עורך לבדי טיולים ארוכים על הגבעות והסוללות הירוקות שמאחורי העיר וחשבתי על כל הפרטים. לעתים קרובות היו מצלצלים בחזקה פעמוני־הכנסיות הרבות של העיר, אבל אני שמעתי הרבה יותר את צילצול הפעמון הלונדוני, את ה“קולאקול”, הביטאון שאלכסנדר הרצן הגדול התחיל להוציאו לאור לפני כיובל שנים על גדות התימזה.

עמדתי בפני תאריך יובל גדול. בדיוק לפני חמישים שנה התחיל הרצן, “וולטר הרוסי”, להוציא בלונדון בקביעות את הביטאון המהפכני הרוסי הראשון. האינטליגנציה הרוסית מפורסמת בעולם כולו בנציגיה המזהירים ורבי־המסירות. ולא היה לה נציג מפואר ורגיש ואחראי, אשר גילם כל כך את המצפון האנושי, החברתי והלאומי — כמו אלכסנדר הרצן הנאצל. אותו הומאניסט בודד הציג כבר אז את הבעיה בכל הפרספקטיבה ההיסטורית הטראגית שלה. בגליון הראשון של “קולאקול” הוא רשם: “המלה הרוסית החופשית הראשונה מחוץ לארץ תהיה מופנית אליכם”. אליכם, משמע — אל מיטב הנציגים של האינטליגנציה הרוסית האצילית של הימים ההם. בהזכירו את מאורעות הדמים בעת המהפכה הצרפתית, הוא הציג באורח בולט את הברירה:

“תנו נא את דעתכם, מה נוח יותר: שאנו עצמנו נהיה התחלה של רוסיה חופשית חדשה ונפתור מרצוננו החופשי יחד עם האיכרים את בעיית הקרקע הקשה, או לפתוח נגדם במסע־צלב כשהרובה בידנו האחת והמגלב ביד השניה”.

ואכן באורח נבואי כזה הוצגה כל הבעיה אשר דורנו חזה אותה מבשרו באורח חריף כל כך.

והברירה הגיגאנטית היתה תלויה באותו “ספרון מהפכני”.

מאז נהפך הרצן לגיבור האהוב עלי וכזה הוא כבר נשאר בחיי. כתבתי עליו הרבה ואף הרציתי עליו פעמים רבות.

באותם הלכי־הרוח הצ’נסטוחובאיים שהייתי שרוי בהם בעת משלוח־ההברחה הראשון שלי, קשורים היו עוד שני שמות גדולים — שם יהודי ושם פולני, אשר גורלו היה קשור גם בספרות המהפכנית ובהברחתה בפרט.

היה זה אהרן זונדלביץ', הטיפוס היהודי הידוע והעדין שב“נארודניה ווֹלה” עטורת הגבורה, אשר מנהיגיה סיימו את חייהם על עמוד התליה, לאחר שביצעו את ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני. זונדלביץ' נמלט מעץ־התליה, אבל הוא בילה עשרים ושש שנים בקאטורגה האכזרית שבגלות סיביר.

זונדלביץ' השקיע הרבה זמן וכשרון בהברחת הספרות של החוגים המהפכניים הקטנים למיניהם. אדם מעניין באופן יוצא מהכלל היה ולימים, ב“שנות לונדון” שלי הכרתיו אישית ושיתפתי עמו פעולה מקרוב.

השם השני, הפולני, הוא לודוויק וארינסקי, מייסדה של המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית הראשונה בפולין “פרולטאריאט” (“הפרולטאריאט הגדול”), אשר בשמה חתם על ברית אחים עם ה“נארודנאיה וולה” הרוסית. הוא בילה עשרות שנים במיבצר שליסלבורג, ושם גם הוציא את נשמתו. הוא נאסר בווארשה בדיוק בשעה שנשא עמו את הספרות המהפכנית. שמו נשאר מקודש בפולין בעיני כל המפלגות הסוציאליסטיות שקמחו לאחר מכן.

לי קרוב השם הזה במיוחד משום שעם בנו המעניין מאוד, פרופסור תדיאוש וארינסקי, קשרנו אחר כך יחד את גורלנו במדינה הפולנית, שנינו השתייכנו לחוג המנהיגות הקטן של " המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה". יחד אתו עשינו מאמצים רבים כדי להמשיך בתקופה ההיסטורית החדשה בהגשמת רעיונותיו של אביו הגדול.

השמות שמניתי נעשו לי קרובים איפוא עוד בשנות לימדי בגימנסיה. כך ש“מקצוע ההברחה” החדש שלי פתח לפני דלת מסתורית לעולם חדש.

הקשיים הטכניים היו עצומים. עמדתי לפני שורה שלמה של בעיות מורכבות וסבוכות מאוד. האדם היחיד שיכולתי לגלות לו את הסוד ואשר עמו החלטתי לבצע את כל הפעולה, היה שותפי הנאמן לרעיון, הנפח הצעיר דויד מאלארסקי. אני אמר “היחיד”, משום שאפילו לחברי הוועד הקטן שלנו, לא מסרתי על כך.

“הקודכס המוסרי” שעובד על־ידי המהפכנים הגיבורים בגיהינום הצארי במשך מאה שנים תמימות, הצטיין בחריפות יתירה ואפילו באכזריות.

לעתים קרובות רציתי להתייעץ עם חברים וידידים קרובים לי, אשר רחשתי להם אמון מלא. דבר זה היה מקל על מצב־רוחי הקשה ואולי — אולי! — היה עוזר לי במשהו לעניין. אבל ה“קודכס” אמר: סוד אין מגלים למי שאפשר לתת בו אמון — אלא למי שמוכרחים לגלות לו את העניין המסויים וחוץ מזה — לשום אדם. אנוס הייתי איפוא להימנע מלדבר עם מישהו ולשאת את הסוד בלבי.

עם ששמרנו, אני ודויד, שמירה מעולה על סוד ההברחה, הבינונו בכל זאת, שאין אנו יכולים לעשות אף צעד אחד קדימה כשאין אנו אלא שניים בלבד. לאחר התייעצויות ממושכות החלטנו לצרף עוד אדם אחד. היה זה אחיו של דויד, יידל. הוא התגורר בכפר קטן “בלאכובניה”, שמרוחק היה כשמונה או עשרה מילין מן הגבול (הָרבי). שם היה בית־חרושת גדול למתכת, שבו הוא היה כמדוני הפועל היהודי היחיד. את הכפר הקטן הזה הכרתי היטב מאז שנות ילדותי, משום שבימות־הקיץ היתה משפחתנו מתגוררת שם בקייטנה. הכפר מוקף היה יערות גדולים של עצי־אורן, שבהם הייתי רוכב לעתים קרובות על סוסי, וליד האגם הייתי צד דגים. הכפר הזה נעשה עתה לשדה האיסטראטגי המרכזי אשר בו נערכנו לקרב עם השלטון הצארי.

“המטה הכללי” שלנו התחיל לעבד תוכנית איסטרטגית. לא היה זה מן הדברים הקלים. גם האוייב, על נסיונו הממושך, היה לו מטה כללי גדול משלו ותוכניות משלו. נתקלנו קודם כל בשלוש בעיות: גיאוגראפיה, פסיכולוגיה ואיסטרטגיה.

העובדה שמבריחים דרך צ’נסטוחוב, היתה ידועה לנו. אבל מדובר היה בסחורות רגילות (כמו למשל משי). האיכרים־המבריחים, עת נשאו ביער את הסחורה המוברחת, ברגע שהיה מתקרב משמר הגבול, היו נוהגים בדרך כלל להשליך את הסחורה מעל גבם ולברוח. לרוב לא היו מוצאים את הסחורה ביער העבות. וכאשר עצרו פעם את המבריח, היה משלם קנס קטן, או יושב כמה ימים בבית־הסוהר. ואלו העניין שלנו היה מסובך יותר. קודם כל היתה סכנה שכל הספרות תלך לאיבוד והתנועה הצעירה לא היה לה כל כך הרבה כסף ולא אפשרות טכנית להדפיס את הדברים מחדש. עם זאת עלול היה להתגלות לעיני המשטרה הגבול הצ’נסטוחובי, הנקודה היחידה שעמדה לרשותנו. ואם ייתפס האיכר עם החבילות, הרי יצטרך לגלות מי נתן לו את הסחורה, ואל מי מוליכות העיקבות. משמע כי לא זו בלבד שיאסרו ויענישו קשות את החברים שלנו, אלא שהז’נדרמריה הפוליטית תוכל לגלות צעד אחר צעד את כל האירגון המהפכני. הצעד הראשון היה אם כן למצוא “איכר בטוח” אשר לא יסגיר אותנו. ואכן זו היתה המשימה הראשונה.

השלב השני היה להביא את הספרות העירה. אותם קילומטרים אחדים היו נתונים לשמירה חזקה. ליד עמודי הגבול העירוניים היינו מוכרחים לשמור כדי שהספרות תובא העירה בעגלה — או שהאיכר יבוא ברגל.

לאחר שהסחורה שלנו היתה כבר בעיר גופא, היתה בעיה שלישית, חדשה: ליד תחנת הרכבת בבית־הנתיבות למשאות נהוגה היתה ביקורת מטעם משמר הגבול. כאשר זו לא היתה בטוחה בכשרות הסחורה, או כאשר הדבר נגע לאיזו פירמה או בית־חרושת לא לגמרי בטוחים היו פותחים את הארגזים בתחנת הרכבת, והרי “הפירמה” שלנו לא נראתה כסולידית יתר על המידה. וכאן באה לעזרתנו תרופה ישנה־נושנה, שכבר עמדה במיבחן אצל השלטונות הצאריים. התרופה היא, שכאשר מורחים, נוסעים בביטחה. במלים אחרות: שוחד. היו פקידים מסויימים אשר עשו עצמם כלא רואים, ולכן היה צורך להביא את הסחורה בדיוק בשעה שעמד על המשמר הפקיד “העיוור”. והרי הבודקים היו מתחלפים כל כמה שעות. ברע שנודע לנו שהשומר שלנו עומד על המשמר היה צורך להביא את הארגזים תיכף ומייד. למצוא מייד בעל־עגלה יהודי אשר במהירות הבזק יבוא ויעביר את המשלוח.

מסתבר איפוא, כי אפילו במחתרת החמורה ביותר נחוץ היה להקים מנגנון, קטן אמנם, אבל בכל זאת מסובך למדי. הודות להיכרותי האישית עם סוכני האכספדיציה והודות לשניים שלושה בעלי־עגלה יהודיים, אשר השתייכו לחוגים המהפכניים, אפשר היה להתגבר על הקשיים. את הפרטים הם לא ידעו, אבל ידוע ידעו שכאשר האחים מאלארסקי נותנים אות, צריך בעל־העגלה לבוא מהר עם הסוסים ולמסור את הארגזים לפקיד המתאים.

לאותם בעלי־עגלה פשוטים, שלעתים קרובות לא ידעו קרוא וכתוב, נשאר אצלי עד היום רגם חם והתפעלות מן האידיאליזם האינסטינקטיבי שלהם. אותה “ירושה של בעלי־עגלה” קיימה התנועה שלנו כמעט עד למלחמת העולם השניה, כשהיא עברה מדור אחד של בעלי־עגלה לדור הבא. בעשות השנים שבאו לאחר מכן, כאשר הייתי בא העירה להרצות או לרגל איזו מערכת בחירות, הייתי הולך תמיד עם חבר אל כיכר השוק, שבה עמדו בעלי־העגלה והייתי מברך אותם בידידות. מדי פעם הייתי אף מבקר אצלם בבתיהם והיינו מעלים זכרונות מן הזמנים הצאריים ההם.

* * *

כבר המשלוח הראשון של ספרות, אשר הבאתיו בעצמי לווארשה (כפי שמתאר צ’רניחוב), ניתקל בשורת קשיים. אבל אז נועד המשלוח מצ’נסטוחוב רק לווארשה. המשלוחים הבאים היו כבר הרבה יותר גדולים ונועדו אל ערים שונות, כגון וארשה, וילנה, אודסה, הומל, קיוב ואפילו למקום שבו ישבה הממשלה והג’נדרמריה המרכזית, כלומר לפטרבורג.

חשוב במיוחד היה המשלוח השני. היו אלה שתי חוברות על אדם אשר זיעזע את ששת מיליוני היהודים ברוסיה וגם חלק גדול של האינטליגנציה היהודית ודעת הקהל במערב אירופה ובאמריקה. היה זה — פנחס דאשבסקי.

אותו סטודנט בן עשרים וארבע, שהיה מתבולל גמור ומוצאו היה ממשפחה בורגנית יהודית (אביו היה רופא צבאי), הזדעזע עד עמקי נפשו מן הפוגרום בקישינוב. משנודע לו כי האיש שהסית ביותר את האוכלוסיה הנוצרית לשחיטת היהודים ועזר באירגון הפוגרום, היה עורך־עתון פאבל קרושבאן, גמר אומר בנפשו לערוך בעצמו חשבון ישיר עם מארגן הרצח. קרושבאן חצי רוסי וחצי מולדאבי, היה מקבל הקצבה ממשלתית; הממשלה לא הרשתה להוציא בקישינוב עתון נוסף על עתונו. קרושבאן, למעשה סוכן הממשלה, היה לו המונופול על “חינוך העם” שלימד שהיהודים הם עלוקות, שהם מכינים את המהפיכה, שהם מסיתים נגד “הדת הפראבוסלאבית הקדושה” ונגד “אבא” הצאר והם גם — משתמשים בדמם של נוצרים.

דאשבסקי נסע במיוחד מקיוב לפטרבורג וב־4 ביולי 1903 פצע בסכין את קרושבאן בצווארו. דאשבסקי נאסר בו במקום. הוא אפילו לא ניסה להימלט. בית־הדין הצארי, שדן אותו בישיבה סגורה, לא העז להוציא גזר־דין מוות. מדאשבסקי נשללו כל זכויות האזרח והוא נידון לחמש שנות קאטורגה.

עצום היה הרושם שעשה מעשה־ההתנקשות בדעת הקהל היהודית, בייחוד בקרב הנוער היהודי. היה זה מעשה הטירור הראשון בהיסטוריה שבוצע בידי אינטליגנט יהודי צעיר, וזאת מטעמים לאומיים, מטעמי הגנה על הכבוד היהודי. מעשהו של דאשבסקי זכה לפירושים רבים ורבים גם דיברו על אישיותו וכיצד הגיע למחשבה על מעשה הטירור.

על השאלות האלו השיבו שתי חוברות קטנות: “מה מלמדת אותנו ההתנקשות של דאשבסקי?”, והשניה: “פנחס דאשבסקי”. שתי החוברות הוצאו בלונדון על־ידי בית־הוצאה, שעל קיומו נודע אז בפעם הראשונה ואשר נקרא בשם “מולודוי איזראיל” (ישראל הצעיר). החוברות הופיעו ברוסית ואחר כך גם ביידיש.

מחוץ לארץ פנו אלי שאבריח לרוסיה את שתי החוברות הללו. פנו אלי אותם החברים, אשר היו קשורים אתי מבחינה רעיונית. חברי הקבוצה שהוזכר לעיל “ווֹזרוֹז’דזֶניה”. על כך כתבו לי מפאריס משה ליטבאקוב וד"ר נחמן סירקין. ברור, שאת הברחת המיסמכים ההיסטוריים הללו נטלתי על עצמי ברעד מיוחד. ומובן שהתעניינתי במיוחד באישיותו של דאשבסקי ובפרטים שלא יכלו להידפס. בין האישים המנהיגים של התנועה החדשה בימים ההם היה פנחס דאשבסקי האדם היחיד כמעט אשר לא הכרתיו אישית.

קודם כל קיבלתי אינפורמאציה לפיה החוברות הופיעו למעשה בברלין. מטעמים קונספיראטיביים, כדי שהממשלה הגרמנית, שלא רחשו לה אימון לא תגרום קשיים, רשמו על החוברות את השם לונדון. ואכן מברלין שלחו אותן אל הצד הפרוסי של הגבול הצ’נסטוחובי. השם “ישראל הצעיר” עורר בי סקרנות גדולה. מי הם המוציאים לאור? איזה תוכניות יש להם? בחוברות האלה כלול היה הרעיון שכל המדיניות הצארית מכריחה את העולם הראדיקאלי היהודי, ובפרט את הנוער, לנהל פעילות מדינית מהפכנית נגד העריצות הצארית, וכי דאשבסקי ביצע את ההתנקשות שלו בהגינו על הכבוד הלאומי היהודי שנפגע.

נוסף על הלכי־הרוח החזקים של טירור פוליטי, אשר התחילו מתפשטים אז ברוסיה ובפולין בקרב הנוער המהפכני ובפרט בקרב הסטודנטים, נוסף עתה גם המומנט היהודי המיוחד.

בקשר לבעיה זו מבקש אני לציין כאן מומנט אופייני. כאשר כעבור עשרים ושלוש שנים (ב־1926) ירה בפאריס איש־העם היהודי הפשוט מאוקראינה, שווארצבארד, בהאטאמאן האוקראיני מקיוב, פטליורה, מי שהיה האשם העיקרי בשחיטות הנוראות שנערכו ביהודי אוקראינה, רשם ההיסטוריון שמעון דובנוב ביומנו: "ברמה נשמע קול הנקם הלאומי על השחיטה באוקראינה משנת 1918–19… יריות כאלה נחוצות היו מייד לאחר הפשע. אבל גם עתה זיעזע מעשה הגבורה של שווארצבארד בני־אדם אשר שכחו כבר את דמם השפוך של חפים מפשע, בפרוסקורוב, ז’יטומיר ושאר “ערי ההריגה”. בברלין ובפאריס נוצרו אז ועדים ציבוריים מיוחדים, אשר אירגנו את הגנתו של שווארצבארד והזמינו כסנגורים את הפרקליטים הנודעים ביותר, כגון טורז מפאריס. ודובנוב פירסם אז מאמר: “לא בנקמה רוצים אנו, אלא בגילוי האמת הנוראה. המדובר בטבח שערכו במשך שלוש שנים כנופיות פטליורה ביהודי אוקראינה. כל העם היהודי חייב לחוש לעזרתו של ועד ההגנה שלנו”.

ואכן במשפט בפאריס נתגלתה התמונה הנוראה של הייסורים והסבל היהודיים ושל האכזריות ההיידמאקית הבהמית. בית־הדין בפאריס שיחרר את שווארצבארד לחלוטין. שבע שנים לאחר הפשע ההיסטורי דן “בית־הדין של מצפון העולם” את הפושעים והביע אהדה לקורבנותיהם.

בתור חבר בוועד למען שווארצבארד רשם דובנוב: “היה מין פאתוס נסתר בכל השיחות שלנו; מעין הכרה שאנו מגינים על מי שהגן על כבוד הקורבנות שלנו ואשר העלה את זכרונם קַבָל העולם האדיש”.

ההיסטוריון הישיש דובנוב הגיב באורח כה חריף חצי יובל שנים לאחר מעשה ההתנקשות של דאשבסקי. אפשר איפוא לשער מה חזק ועמוק היה הלך־הרוח של הנוער היהודי שלנו בעת מעשה הטירור הלאומי הראשון להגנת הכבוד הלאומי היהודי. שהרי דאשבסקי לא חיכה אלא תיכף ומייד גילה במעשהו את מסירות־נפשו. ברוסיה דאז (1903) אי אפשר היה כמובן לייסד “ועד ציבורי” מיוחד להגנת דאשבסקי, כדי לגלות בבית־הדין בפני כל הארץ את שחיטת הדמים. שני הקונטרסים של “ישראל הצעיר” נתנו איפוא באורח חלקי לפחות את ההסברה הנחוצה ומילאו את תפקיד הסניגוריה. מובן איפוא שאירגנתי במרץ מיוחד את הברחת הכתבים הללו. אלפי העותקים שהופצו בערים שונות סייעו בהרבה לריבולוציוניזציה של המיפנה שחל בקרב היהודים, וסייעו באירגון ההגנה העצמית. אנו, בצ’נסטוחוב, השארנו לעצמנו מיספר מסויים של עותקים. אנוכי תירגמתי חלקים שונים מן הקונטרסים לפולנית ופירסמתים בביולטין ההקטוגראפי שלנו אשר הופץ בסניפים המקומיים.

* * *

כאן חייבים אנו להתעכב על המארגן הראשי של כל מפעלי ההברחה אל מעבר לגבול.

במידה רבה היה כל גורלי תלוי בפעילותו. הוא החזיק בפאריס את הצד האחד של החוט העדין ועטוף הסודות, אשר נמתח מהמחתרת שבברלין אל מעבר לגבולות הפרוסי והרוסי — ואילו את הקצה השני של החוט החזקתי אנוכי בצ’נסטוחוב. היה זה זליג קלמנוביץ', לימים (עד למלחמת העולם השניה) אחד ממייסדי המכון המדעי היהודי (איוו"א) ומנהלו הכללי. עמו עמדתי בחילופי מכתבים (ברוסית), ובלא שראינו זה את זה ידענו את כל הפרטים איש על רעהו, ונעשינו ידידים אישיים קרובים. כאשר נפגשנו אחר כך בחוץ לארץ, התנשקנו בלבביות והיינו נרגשים שנינו עד מאוד. היה זה מקרה נדיר, אבל קלאסי של “ידידות ממרחקים”.

המחבר של שני הקונטרסים הללו היה נחום שטיף. עד מהרה הוא נתפרסם כמבקר חברתי וספרותי נודע, שחתם בשם “בעל דמיון”.

מעניין מאוד להשוות את שני הטיפוסים הללו, אשר מילאו תפקיד מרכזי בראשית תנועת התחייה הרעיונית החדשה. שניהם היו כמעט בגיל אחד (שטיף נולד בשנת 1879 וקלמנוביץ' שנתיים לאחריו). זליג קלמנוביץ' (שנולד בקורלנד), מוצאו היה ממשפחה עניה מאוד, למד “בחדר” ובישיבה ואחר כך השיג תעודת־בגרות כאכסטרן ונכנס לאוניברסיטה הברלינאית. שטיף (שנולד ברובנה, וולין), בא ממשפחה בעל־ביתית. גם הוא קיבל חינוך מסורתי והצטיין בתנ“ך, בגמרא ובספרות עברית. הוא נכנס לבית ספר ריאלי רוסי, אבל גם אחר כך נשאר קשור קשר הדוק עם הסביבה היהודית המסורתית. עוד בשבתו על ספסל הלימודים — כתב עברית ואפילו אירגן חברה בשם “שפה ברורה”. עוד בימי הקונגרס הציוני הראשון נעשה ציוני. הוא התחיל ללמוד בפוליטכניקה של קיוב ונעשה אחד החברים המרכזיים של אירגון הסטודנטים הציוני השמאלי הנודע “קדימה”. לעומתו קלמנוביץ', מייד לאחר הגיעו לברלין ולאחר שהכיר את ד”ר נחמן סירקין, נמנה עם החוג הראשון בארגון “חרות” של סירקין, שהיה האירגון הציוני הסוציאליסטי הראשון. שטיף הוולינאי הצטיין במזג סוער. לעומתו קלמנוביץ הקורלנדי היה אחד מבעלי המזג השקטים ביותר שידעתי בחיי. שטיף היו בו הרבה סתירות פנימיות, לעתים קרובות היה נקלע מקוטב אחד לקוטב הנגדי. אבל תמיד עשה את אשר עשה במסירות ובהתלהבות גדולה. קלמנוביץ' לעומת זאת הלך תמיד למישרים — ציינוהו סבלנות גדולה ושיטתיות.

ברוח התקופה ההיא של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 התמכרו שניהם במרץ בלתי רגיל לתחומי המדע השונים. ואולם בעוד שקלמנוביץ' עשה זאת באורח שיטתי: באוניברסיטה הברלינאית (אח"כ באוניברסיטת קניגסברג) למד פסיכולוגיה, כלכלה מדינית והיסטוריה של ימי קדם וגם עמד בבחינות המתאימות, התפתחו חייו של שטיף, אם אפשר לומר כך, “באורח זיגזגי”, מעלה ומטה. אופייני מאוד לגבי שטיף היה שלאחר הפרעות של קישינוב, עת הוצרך לעמוד בבחינות, קם הוא, יחד עם עוד כמה חברים, והגישו הודעה הפגנתית לרקטור האוניברסיטה, כי “בימי רדיפות מבישות כאלה נגד יהודים אין הם יכולים לעמוד בבחינות”. מובן מאליו, שהוצא מן האוניברסיטה, עתה יצא לשווייץ והתחיל ללמוד מחדש באוניברסיטת ברן, בעיקר ספרות ומדעי חברה.

שניהם היו יודעי עברית מובהקים, הצטיינו כמומחים במדעי היהדות. קלמנוביץ' התמחה בפילולוגיה. בהיותו בליטא (כמורה לעברית), הוא נעשה אחד המומחים הגדולים בפילולוגיה היהודית החדשה, כתב על דיאלקטים יהודיים ועבד זמן רב על מילון של השפה היהודית. הוא גם הצטיין כמתרגם, בין השאר תירגם את ההיסטוריה של שמעון דובנוב מרוסית ליידיש.

לפירסום רב זכה תרגומו של “מלחמות היהודים” ליוסף פלוויוס. זו הפעם הראשונה הופיעה היצירה המפורסמת הזאת בשלמותה ביידיש (עוד לפני מלחמת העולם הראשונה) והדבר עורר הדים רבים. האינטליגנציה היהודית, אשר התקשרה יותר עם התנועה הלאומית היהודית, ניתנה לה זו הפעם הראשונה ההזדמנות לראות בעליל ובמלוא הפרספקטיבה ההיסטורית את הכוח העצום של רומא הקיסרית ושל לגיונותיה רבי העוצמה, — וכן את הראשית הגורלית של הטראגדיה ההיסטורית היהודית. אנחנו, המהגרים היהודים הפוליטיים באירופה המערבית והסטודנטים היהודים באוניברסיטאות המקומיות, הקדשנו הרבה הרבה ויכוחים לספר הזה. אין ספק שהוא הטביע חותם עמוק על חלק ניכר מבינינו. לאחר המלחמה פירסם קלמנוביץ' את “ימי ירושלים האחרונים” — פרקים פרקים מן היצירה הזאת.

במסתו של יוספוס פלוויוס הביע קלמנוביץ' את השקפותיו הלאומיות והחברתיות־היסטוריות: “כאשר העוולות והשיעבוד מצד הרומאים הגיעו לשיא המדרגה, כבר הצטרפו לקנאים יותר אנשים, כמעט כל העם כולו, בפרט האכרים הדלים אשר נשאו בעול המסים הכבד ביותר. והם גם שנרדפו בכלל יותר מאחרים. עם מתמרד זה הוא שלכד את ירושלים וגירש ממנה את חיילי רומי… בעלי הבתים העשירים של ירושלים, המיוחסים והכוהנים וכן גם חלק מבין האדוקים, היו מלכתחילה נגד המרד. פחות מדלת העם סבלו הם מתיגרת ידם של פקידי רומי וכדרכם של בעלי בתים מיושבים, פחדו מפני התמרדות העם, מפני ירידה. הם קיוו להתפשר עם הרומאים בדרכי שלום… במלחמת האזרחים, אשר פרצה בירושלים בין חסידי המלחמה ומתנגדיה, וכן בין הקבוצות השונות של הקנאים עצמם, בוצעו בלי ספק — כמו בדרך כלל במלחמות כאלה בין אחים של עם אחד — מעשי רצח רבים ונפלו גם הרבה קרבנות חפים מפשע”.

ועל יוספוס: “במלחמה, במרד, התבלט יוסף כאיש מלחמה גרוע. תחת לאסוף את אכרי הגליל שכולם מוכנים היו למסור את נפשם על חרות העם, להפוך אותם לחיל גדול וללמדם טכסיסי מלחמה, — הוא עסק בהקמת סנהדרין בגליל ובארגון השלטון האזרחי… יוסף כבר מגזים יותר מדי בנוגע לרישעותם של ה’מורדים' ואך לעתים רחוקות יודע לומר עליהם איזו מלה טובה. אפילו כשהוא מספר על מעשי הגבורה שלהם, על מסירות־הנפש שגילו במלחמה על החירות, הרי הוא עושה זאת כאילו כפאו שד”.

וקלמנוביץ' מעיר כאן הערה שהיא אופיינית לגבי דידו: “בנימת כתביו של יוספוס אשמה גם העובדה, שהוא כתב את ספרו ביוונית, בשביל העם הרומאי. וכיוון שכך, אנוס היה להחניף לרומאים ולהשפיל את שונאיהם… אם בחייו היה יוסף רחוק מלהיות אדם גדול, הרי הודות ליצירותיו הספרותיות זכה להנציח את שמו בהיסטוריה היהודית”.

הבאתי כאן את הערותיו אלו של קלמנוביץ', משום שהיו אופייניות בשבילו ומשם שבמידה רבה יש בהן משום אספקלריה לכל השקפת חייו. קלמן היה פאטריוט יהודי לוהט ויחד עם זאת היה הוגה מעמיק של רעיונות החרות החברתית. במובנה הרחב של המלה היה הומאניסט סוציאליסטי, בעל התעניינות גדולה בניתוחים חברתיים־כלכליים.

קלמנוביץ' נמשך באורח אינסטינקטיבי אל ההיסטוריה העתיקה, שממנה תירגם שורה של יצירות חשובות. אבל הוא היה גם אחד המתרגמים הטובים והמוכרים ביותר של הספרות האירופית והאמריקנית. עם זאת לא רצה להינתק מן המציאות החברתית השוטפת וערך שורה שלמה של כתבי־עת וכתב ברצון על נושאים אקטואליים, בייחוד על תרבות ועל מערכת החינוך. לאחר המלחמה לא הצטרף רשמית לשום מפלגה פוליטית, אבל השקפת עולמו והאוריינטציה שלו נשארו כבשנות נעוריו ולימודיו.

בתקופת נעוריו, היה המארגן הראשי וה“טכנאי המומחה” במעשי ההברחה. אי אפשר היה להעלות על הדעת אדם יותר אידיאלי ומתאים משהיה קלמנקה. הוא, בעל המזג הפלגמאטי, אשר בנפשו יקדה אש פנימית, אשר חי את המהפכה היהודית, באורח חייו ובחיצוניותו עשה את הרושם של אדם רגיל וממוצע, אשר מתעניין רק בלימודיו המדעיים ואין הוא מתערב כלל במאבקים הסוציאליים והמדיניים. בברלין, שבה ראתה המשטרה הפרוסית בעין רעה את המהפכנים היהודיים ואת הסטודנטים, ואפילו סייעה ברצון למשטרה הצארית הרוסית להפריע את פעולותיה של האמיגרציה הסוציאליסטית, — ודאי לא עלה על דעתם של סוכני המשטרה “הן הפרוסיים והן הרוסיים” חשד כלשהו שאותו “סטודנט שקט ואפור” הוא אחד הטכנאים המהפכניים המצליחים ביותר.

בכל גלגולי חייו האישיים נשאר קלמנוביץ' נאמן בכל לבו לאידיאלים שלמענם נלחם מאז ימי בית־הספר והאוניברסיטה שלו. הוא נשאר אותו “קלמנקה”. צביון דעותיו השתנה כמובן. כמשקיף מעמיק על החיים הוא הבין, שבמצעד החיים יש להביא בחשבון את התנאים הריאליים, ואולם השינויים שחלו בו נגעו רק לפרטים. שנים רבות הוא סמך את ידו על הקבוצה “ווזרוז’דז’ניה” ותלה תקוות בהשגת “האוטונומיה הלאומית הפרסונאלית היהודית עם סמכויות נרחבות”. ואילו בשנותיו האחרונות האמין אך מעט מאוד בהשגת אוטונומיה בתפוצות. את אהדתו ריכז בעיקר בבעיית האמיגרציה היהודית ובריכוז ההגירה הזאת במדינה עצמית. לעצמו של דבר היתה זו שיבה אל השקפת העולם של מורו ורבו ד"ר נחמן סירקין, אשר שם את הדגש החזק ביותר על בעיית הנדידה של העם היהודי. קלמנוביץ' נשאר סוציאליסט־טריטוריאליסט משוכנע, בעל אהדה כנה למפעל הציוני, וביחוד לארץ־ישראל העובדת.

על אף כל הקשיים, אפילו הנוראים ביותר, הוא לא חדל מלפעול למען העם היהודי.

אפילו בגיטו וילנה, ששם הוא נעשה ליושב ראש אגודת סופרי יידיש, עוד כתב שתי יצירות בעלות ערך, על נושאים אופיניים בשבילו: “בעיות היסוד של הספרות היהודית” ו“השקפתו של פרץ על הלשון היהודית”. רק קלמנקה היקר שלנו מסוגל היה למעשה כזה.

הנאצים שילחו אותו למחנה ריכוז במדינת קורלנד שבה נולד. הוא סבל נוראות במחנה שטאטהוף (אסטוניה). אבל הוא נהג בעוז־רוח ובאומץ עד שמת מות קדושים. הרוצחים שרפוהו — סמוך לסוף המלחמה (1944) — בתאי הגזים.

שונה לגמרי מדרך חייו של קלמנוביץ' היתה דרכו של נחום שטיף. לעתים קרובות היו דרכיהם נפגשות והיו הרבה צדדים משותפים לשניהם. ואולם כאמור, כיוון שחייו של שטיף התפתחו בדרך זיגזגית, היה לעתים קרובות פונה לכיוונים חדשים לגמרי ועם זאת חיפש תמיד את תוך תוכם של החיים ושל האדם.

כאשר שטיף התחיל ללמוד באוניברסיטת שוויץ וכאשר הגעתי אני לברן (בקיץ 1905), היה שטיף אחד הראשונים שחיפשתי. וכפגישתי עם קלמנוביץ' כן היתה גם הפגישה עם שטיף לבבית ביותר. היה זה מקרה מפליא, שבני־אדם שהתגוררו הרחק איש מרעהו מבחינה גיאוגרפית ואפילו לא הכירו איש את אחיו, אף־על־פי־כן קשורים היו בידידות קרובה וחמה. יתר על כן: אנחנו, קבוצת הפעילים הקטנה, היינו באמת מעין משפחה אחת, אשר דואגת איש לרעהו ברוב אהבה.

למעשה ידעתי היטב, עוד בימי לימודי בגימנסיה, את הסביבה של החוג הראשון הזה. בפרט, כאשר עוד קודם לכן נפגשתי אישית עם משה זילברפרב והתקרבנו מאוד איש לרעהו. הוא היה הנציג הראשי של השיטה החדשה, (לאחר המהפכה הוא כיהן בקיוב כמיניסטר הראשון של האוטונומיה הלאומית הפרסונלית היהודית). הוא היה העורך הראשי של כתב־העת החדש “רנסנס” בפאריס ואני עסקתי בהברחת כתב־העת ושאר הפרסומים הראשונים. אחותו של זילברפרב, דוֹרה (לימים אשתו של נחום שטיף), השתייכה לחוג של הנוער האינטליגנטי הראשון שלנו. היא היתה אז סטודנטית בווארשה, (וכפי שהרוסים היו אומרים פעם) “בעלת פנים שחפניות מעניינות” (היתה חולת ריאות קשה), היתה ממלאת לעתים תפקידים מהפכניים מסוכנים ואהובה מאוד בארגון. כאשר באתי בפעם הראשונה לווארשה עם הספרות הבלתי ליגלית — התידדנו מאוד ובילינו הרבה זמן ביחד. אחותה הצעירה יותר, מלכה, היתה חברתה של רעיה רפופורט באוניברסיטת ברן (לימים נישאה לעסקן הפאריסאי הידוע ישראל יפרויקין, עת הוא למד בברן וגם הוא, יחד עם שטיף ורעיה, השתייכו לחוג הרעיוני של הסטודנטים שלנו). היינו איפוא קשורים מאוד כולנו ביחד.

שטיף היה קשיש הרבה ממני, וכבר היה ידוע היטב בברן. אני האזנתי בעניין רב להערותיו ולהשקפותיו. כבר עבר עליו הרבה והיה בעל נסיון ניכר. נפגשנו בפעם הראשונה בחדרה הצנוע של רעיה. היא כבר למדה שנה בברן ונטלה חלק פעיל בחוג הראשון שלנו בברן. בעל הסמכות בחוג הזה היה שטיף. ממנו נודעו לי הפרטים השונים על צעדיהם הרעיוניים הראשונים. היתה זו יוזמתו של שטיף, אשר בשנת 1903 אורגנה בעיר הולדתו, רובנה, המועצה הראשונה והוזמנו לשם ששה או שבעה נציגים של חוגי “פועלי ציון” ו־“ארגוני פועלים ציוניים” יחד עם שלושה או ארבעה סטודנטים של קבוצת “קדימה” מקייב. בין הצירים היה גם חברו של שטיף מהאוניברסיטה, פנחס דאשבסקי.⁹ אני התעניינתי כמובן מאוד בהתנקשותו של דאשבסקי במארגן הפרעות הצארי קרושבאן.

* * *

היה ערב של יום קיץ, אחד מאותם הערבים הנפלאים שרק בברן השווייצית העתיקה אפשר לחוש את טעמם שעה שנושמים את אוויר האלפים הענקיים ואת החרות עתיקת־הימים והתרבות העממית השווייצית. באקלים הזה צילצל באוזני באופן מיוחד כל דיבור שהשמיע נחום שטיף וכל מלה שלו על פרעות הדמים בקישינוב. בבירת שווייץ העתיקה נשמעו הדברים כאילו היו סיפור על ימי־קדם הברבאריים הרחוקים רחוקים. אי אפשר היה להאמין שהדבר אירע אך שנתיים קודם לכן.

— "בעת המאורעות בקישינוב — סיפר שטיף — רעד פנחס דאשבסקי ממש בכל ישותו. לא היה מסוגל לדבר על שום דבר ולא לעסוק בשום דבר. אל השיעורים בפוליטכניקה לא היה בא לגמרי. היה מתהלך כצל. התעניין ואסף אפילו את הפרטים הקטנים ביותר שנגעו לפרעות. קנה ללא הרף עתונים, אולי אפשר יהיה להיוודע משהו מהם. בלי הרף היה משתמש בביטוי: “הרוצח והקרבנות — כיצד אפשר לחיות בתנאים כאלה”?

“לאחר שהתהלך כמה ימים במצב־רוח כזה לא אמר דשבסקי דבר לאיש, לא סיפר לאיש את תוכניותיו. לא נפרד מאיש ונסע לפטרבורג. ושם, על אחריות עצמו, בלכתו אך ורק אחר קול לבו ומצפונו, ביצע את ההתנקשות במארגן הפרעות הצארי קרושבאן”.

לאחר המלים האלו נאלם שטיף דום. אנו ישבנו זמן ממושך ושתקנו, עוד הפעם חיינו את “קישינוב”.

בברן, בעת שיחותינו, היה לי הרושם שהשפעתו של נחום שטיף היתה אולי הגורם החזק ביותר, אשר הביא את דאשבסקי למעשה ההתנקשות.

מובן ששטיף לא הזכיר זאת אפילו במלה אחת. ואני ודאי שלא שאלתיו על כך. על כל פנים זה היה הרושם שלי.

עם זאת, בשבתנו בברן, בשיחותינו האינטימיות, קיבלתי עוד רושם אחד. הרגש הרגשתי כי לאחר ההתנקשות השאיר דאשבסקי, אותו יהודי מתבולל גמור, רושם ועקבות עמוקים מאוד בנפשו של שטיף, שהיה בעל הלך־רוח לאומי מובהק. חידת השפעת־גומלין פסיכולוגית זאת היתה כנראה הסיבה לחוויותיו החדשות של שטיף. שכן איש מצבי־הרוח, לא יכול היה למצוא מרגוע לנפשו. בין אם היה זה מין “רגש אשמה”, ובין אם היתה זו אהבה אל דאשבסקי או אולי רגש של סולידאריות אתו, שידידו הקרוב יושב עתה חבוש במאסר וסובל בכלא הצארי, — ואלו הוא, שטיף, נהנה מכל הזכויות, חי בארץ חופשית, לומד מדעים ועושה ככל העולה על רוחו. אם כך ואם כך, שטיף הסוער תמיד, לא החזיק מעמד בשווייץ. הוא יצא חזרה אל ארץ העריצות הצארית.

* * *

זמן קצר הוא עסק בפעילות המפלגתית של “זרם התחייה”, כמרצה מבוקש זכו הרצאותיו להצלחה גדולה. אבל עד מהרה התחיל להתרחק מן הפעילות המפלגתית ומכל פעילות פוליטית שהיא בכלל. הוא המשיך בלימודיו בפוליטכניקה הקיובית. אבל עד מהרה חדל גם מזה והודות לכשרונותיו הגדולים מסוגל היה בנקל לעמוד בבחינות ולהיעשות למהנדס מצליח, אך עד מהרה הוא עשה שוב איזו קפיצה אופיינית בשבילו. לתמהון כולנו התחיל ללמוד את מדעי המשפט וסיים את הפאקולטה המשפטית על יסוד הדיסרטאציה המדעית שלו: “משפט פלילי — לפי תורת משה והתלמוד”, שבה גילה את כל בקיאותו. אבל בשום פרקטיקה משפטנית לא עסק.

במקום זה יצא לפטרבורג וקיבל משרה ב“מחלקת ההגירה” של “יק”א“. בעיות ההגירה היהודית היו ידועות לו עוד מראשית פעילותו הציבורית. שהרי היתה ההגירה אחת הבעיות העיקריות של “שיטת התחייה” ושל כל הזרמים הציוניים הסוציאליסטיים בכלל. אופיינית היא העובדה, שבמשרדי “יק”א” הוא נפגש עם חברו למפלגה הצעיר ממנו, ולאדימיר גרוסמן, עורך בטאון יק“א “דער יידישער עמיגראנט” (המהגר היהודי), וגם עם המשתתף הצעיר עוד יותר, זלמן רובשוב, שלימים נבחר לנשיא מדינת ישראל. דומה שכאן היתה סביבתו הטבעית. כאן ניתן לו להקדיש את מרצו, לפחות חלקית, לאידיאלים אשר היו בדרך המלך שלו. ואולם הנפש הסוערת הזאת לא יכלה גם כאן להחזיק מעמד זמן רב. לאחר שנים אחדות הוא עזב את “יק”א” ואת פטרבורג בכלל.

ושוב עורר הוא את תמיהתנו הגדולה. מעיר המיליונים הגועשת הענקית הוא יצא, יחד עם אשתו דורה, אל עיר הולדתם הקטנה, אל רובנה. ו… באותה עיר פרובינציאלית נידחת ושקטה הוא קיבל מישרה… בבנק קטן (דומה לקופת גמילות חסדים). זו היתה כבר קפיצה יוצאת דופן אפילו לגבי שטיף. אבל אנחנו שאלנו את עצמנו — האמנם אפשרי הדבר שהוא גמר אומר בנפשו לנטוש הן את הפעילות הציבורית והן את המדע ולחפש מרגוע לנפשו בחיי המשפחה המצומצמים שלו? בהכירנו את שטיף פיקפקנו, אם יוכל להחזיק מעמד זמן רב באותה סביבה פרובינציאלית נידחת. ואמנם, לא עברו שנים אחדות והוא עזב את רובנה והגיע לירושלים דליטא, לווילנה. כאן הוא נעשה מנהלה של הוצאת הספרים היהודית הגדולה ביותר. סוף סוף חזר לפעולה שהלמה את כשרונותיו הטבעיים. ואכן ייתכן שכאן היתה נשארת תחנתו הרוחנית הקבוע.

אבל הפעם התערבה כבר לא רוחו הסוערת, אלא הסערה העצומה והגדולה של כל החיים הרוסיים והיהודיים והכלל־עולמיים: פרצה מלחמת העולם הראשונה. עתה שוב נשאה הרוח את כל החיים התקינים. ויותר מאשר אצל כל שאר האומות, התחילה הטראגדיה היהודית הגדולה. שליטי הצבא הצאריים השפלים, אשר בשחיתותם ובחוסר כישרונם נחלו מפלות צבאיות איומות, מצאו להם את השעיר לעזאזל המסורתי: מכל אזורי המלחמה הם גירשו את האוכלוסיה היהודית. שש מאות אלף יהודים גורשו מבתיהם והתחילו לנדוד על־פני האימפריה הצארית הענקית.

בטראגדיה הזאת הופגן אופיו של האידיאליזם היהודי במלוא הדרו. מיטב האנשים, בייחוד הנוער האינטליגנטי, כולם נטשו את התעסקותם והקדישו את עצמם למפעל ההצלה.

במצב קאטאסטרופלי זה השליך גם נחום שטיף הכול וזנק במלוא מרצו אל פעולת ההצלה. כאן הוא נפגש עם רבים ממיטב החברים המפלגתיים ועם מיטב ידידיו וחבריו מהמפלגה. הוא נעשה עסקן חשוב בארגון המרכזי (באגודת העזרה היהודית הפטרוגראדית) ועורך בטאונו. במישרה זו הוא נשאר עד סוף מלחמת העולם.

בתקופה שלאחר המלחמה התחיל גילגולו החדש של נחום שטיף. לאחר מכן בא גילגול שני ואף גילגול שלישי. במשך זמן מה שיתפנו פעולה מקרוב.

במובן מסויים השיג אולי נחום שטיף יותר משחלם בימי נעוריו. הוא תפס אחת העמדות הגבוהות ביותר מבחינה לאומית יהודית ומבחינת ההכרה הממלכתית. אבל עד מהרה התחילה הטראגדיה הגדולה של נחום שטיף. לא היה זה הגורל שפקד את ידידו וחברו הקרוב זליג קלמנוביץ', אשר נרצח במחנה ריכוז נאצי. היתה זו טראגדיה מסוג אחר לגמרי, אבל על כך אוכל לכתוב בפרק מאוחר יותר. כאן תארתי תיאור ממצה רק את התקופה הראשונה שלו, שכן יותר מאחרים מקרב אנשי־הרוח המרכזיים שלנו היה הוא מלא וגדוש סתירותיו של כל הדור שלנו.

* * *

כאן עלי לשוב אל שנות הגימנסיה שלי בצ’נסטוחוב. השנים 1903, 1904 נעשו סוערות יותר ויותר. התחיל גידול המפלגות הסוציאליסטיות בכל רוסיה. גידול חזק במיוחד חל בארגון “האיגוד המרכזי של תלמידי הפועלים”.

אני פניתי באזעקה אל ידידינו בווארשה שישלחו לנו מרצים ונואמים. חשתי שהאחריות גדולה מדי, העבודה מסובכת מדי, כדי שאוכל אני, שנמסרו לי העמדות החשובות ביותר, לכלכל לבדי את כל הבעיות התיאורטיות והפוליטיות. לאחר ההרצאות של משה ליטבאקוב ושלמה קפלנסקי (שאך עברו את צ’נסטוחוב כדי להבריח את הגבול לחוץ־לארץ ושהו אצלנו רק זמן קצר בלבד), באו במיוחד שני מרצים, אשר לימים נעשים אישים מרכזיים בעולם הספרותי והציבורי היהודי.

היו אלא שמואל ניגר ויוסף לִשצ’ינסקי. עם שניהם קשרה אותי מאז ידידות קרובה.

שניהם, שמואל ניגר ויוסף לשצ’ינסקי, היו לא רק בעלי אישיות מעניינת, אלא גילמו גם איזו תופעה מיוחדת במינה של דורנו. שניהם היו נציגים מוכשרים של משפחות מוכשרות. אחיו של שמואל ניגר היה אחד הנואמים הטובים ביותר, אשר העמידה תנועת הפועלים היהודית. הוא היה ידוע בפסבדונים שלו “ב. וולאדק”, וכן כ“לאסאל הבונדאי”. אחיו השני, הצעיר יותר, דניאל צ’ארני, היה משורר לירי מצויין. בנוגע למשפחת לשצ’ינסקי, הרי אחיו הקשיש של יוסף, יעקב, נתפרסם כאחד הסטאטיסטיקנים היהודים הראשונים, תיאורטיקן כלכלי וסוציולוג, חלוץ בתחומי מדע יהודיים אלה.

את ניגר לא הכיר אז איש. קראו לו “אברמ’ל הדבינסקאי”, שכן הוא פעל בין “הפועלים הציונים” בדבינסק. הוא הצטיין כמרצה בעל נימה שקטה, כמעט פלגמאטית.

גם משה ליטבאקוב היה מרצה באופן שקט מאוד, אבל השקט שלו היה שונה לגמרי מזה של ניגר. אצל ליטבאקוב הורגש, שבקרבו יוקדת אש כמו בהר געש; ורק הודות לרצונו החזק הוא השתלט עליה. אצל ניגר לעומת זאת נבע השקט מנפשו ומהגיונו האנאליטי. הוא היה משקיף על הכול כמעין “סובספֶציה אטֶרניטאטיס” של שפינוזה. הכל ביקש להבין, היה מנחה הכול באורח ענייני ועמוק ומאיר את הדברים. כמוהו כליטבאקוב היה מומחה לעברית ולספרות העברית והיהודית. אצלנו בצ’נסטוחוב הוא הירצה הרצאות מספר על שאלות סוציאליות, שיש להן שייכות לחיים היהודיים, בייחוד לפרולטריון היהודי. בלי הרף היה מצביע על “המבנה הבלתי נורמאלי של הכלכלה היהודית”, על היעדר פועלים יהודים בבתי החרושת הגדולים. אני הבאתיו לכמה בתי־חרושת גדולים שבהם הכרתי את המנהלים. הוא היה רושם את הכול ואומר: “הנה יש לך כאן האילוסטראציה הטובה ביותר לאופיו של הפרולטריון היהודי. במפעלים תעשייתיים חשובים אלה אין יהודים בנמצא”.

וכאשר ביקרנו לאחר מכן כמה בתי־מלאכה קטנים, שוב אמר:

“וכאן יש לך הצד השני של אותה מטבע עצמה. הנה הם כאן, כאן תמצא זיעתם ודמם. האמנם יכולים אנו להשלים עם כך?”

הוא היה סגור בתוך עצמו. היה זה תענוג לשוחח עמו. היה משיב ברצון על שאלות וגם בעצמו היה שואל שאלות, כדי שכל דבר יואר מכל צדדיו. כוח־משיכה רב היו לצלילים האינטימיים שלו — ולשקט שלו. הוא היה חי בתוכו, אבל לא לעצמו. היה דיאלקטיקן ואהב לשקע עצמו גם בבעיות ספקולטיביות רוחניות. בעת שדיבר על מאטריאליזם ומארכסיזם, הורגשה גם ההשפעה של השכלתו הדתית והרבנית.

זמן לא רב לאחר הרצאותיו אצלנו נפגשנו שוב בווארשה, ששם פעל באירגון שלנו. סמוך למותו בניו יורק בשנת 1956 תיאר הוא עצמו את הימים ההם. בשיחותיו עם יעקב פט הוא תיאר את התקופה ההיא ועל סמך זה כותב יעקב פט בדיוקני הסופרים היהודים שלו את הדברים האלה:

“וארשה, 1903, ד”ר יוסף קרוק, שנמצא היום בירושלים, היה אז חבר הוועד המרכזי של המפלגה, שזה אך נוסדה, של הציונים הסוציאליסטים. הוא הושיב את ש. ניגר בחדרה של אשתו הנוכחית, ד"ר רעיה קרוק, והודיע לו בשם הוועד המרכזי, שעליו לכתוב כרוז לכבוד האחד במאי הממשמש ובא.

"ש. ניגר היה אז בחור צעיר, אינטליגנטי, מבטיח, אשר בסתר כבר עסק בכתיבה בלא לגלות זאת לאיש. היה חבר צעיר של המפלגה החדשה. הוא היה נרגש עמוקות מחשיבות העניין: ‘הוועד המרכזי ציווה’, הוועד המרכזי החשאי והנסתר פקד. אני זוכר שאז כתב את הדברים ברטט, בדחילו ורחימו.

“הכרוז הודפס במחתרת. הוא עבר בסתר מיד ליד. מין שליח מהפכני יהודי. מובן שאיש לא ידע מיהו המחבר. בשנים שלאחר מכן ביקש ש. ניגר לראות את יצירתו המודפסת הראשונה. פראנץ קורסקי המנוח, שומר הארכיון של המהפכה הרוסית, של ארכיון ז’נבה של הבונד, הבטיח לו בשעתו, שכאשר יהיה בפאריס ימצא את הכוז. בינתיים שבק פראנץ קורסקי חיים”.

פאט מוסיף: “הוא אז כתב ברטט, בדחילו ורחימו. היה זה לפני חמישים ושתיים שנים, וכך הוא כתב על ימי חייו”.

הרי לכם תמונה של ראשית צעדיו והתפתחותו של מבקר הספרות היהודי המודרני המפורסם.

אשר ליוסף לשצ’ינסקי, הרי כבר מראהו בלבד משך את תשומת הלב. בעל פנים יפות, שערות שחורות רכות, עיניים נוצצות וקול לבבי, הוא הצטיין בבהירותו והגיונו, — אבל גם ברומאנטיות שלו. הוא עסק בעיקר בשאלות פוליטיות, הירצה אצלנו כמה הרצאות, תמיד שאל אם יש שאלות, ותמיד היה מצטיין בתשובותיו. היה פולמוסן מצויין. לא היה מקום לקנא ביריבים, אם דיברו שטויות או דברי גסות. בהרצאותיו ובשיחותיו הפרטיות הורגשה חכמתו הגדולה. לאחר הרצאותיו היה אוהב לאסוף את החברים ולשיר עמהם, ואם לא ידעו את השירים, היה מלמדם ברוב סבלנות הן את הלחן והן את המלים, במקרים אלה קשה היתה הפרידה על כולם. את ההרצאות החריפות והמסקנות הפוליטיות הראדיקאליות היה נוהג להשמיע בתוך נוף רומאנטי ענוג.

אסיפה אחת אירגנו תוך שיט בסירות קטנות על הנהר שלנו, הווארטה. כעשרים איש היינו והתחלנו לשוט. באיזה נקודה מרוחקת נפגשנו כל שלוש הסירות והתחיל ויכוח על שאלות חברתיות. כל אימת שנדמה היה שאנו עלולים לעורר חשד בעיני עוברים ושבים מהצד, היה לשצ’ינסקי פותח בשירת סולו ואחר כך ניצח על כל המקהלה כולה. אף כי שטנו על הווארטה הפולנית, היינו שרים לעתים קרובות שירי וולגה רוסיים שלמדנו מפי לשצ’ינסקי. שרנו הרבה שירים עממיים ושירי פועלים רוסיים ויהודיים, שלימים נעשו פופולאריים מאוד בעיר. בהם היה הארגון שלנו מצטיין (יריבינו היו מתקנאים בנו בשל כך). שירים אלה היו ירושה שהשאיר לנו יוסף לשצ’ינסקי.

הסביבה הזאת והאקלים הרוחני הזה הם הם שחישלו בנו אחדות סולידארית ומלוכדת מאוד. הדבר היה מעניין, שכן הניתוחים ההגיוניים שתכנם מאטריאליסטי וסוציאלי, ממוזגים היו עם רומאנטיזם פוליטי ולבביות אישית אינטימית, היינו משפחה אחת. השמחות והייסורים של אחד מאתנו היו מנת חלקם של הכול. זה שוב פעל לחיזוק המאבק הציבורי והמפלגתי ולהעמקת הנאמנות לרעיונות.

כשם שהשוויתי לעיל בין זליג קלמנוביץ' ובין נחום שטיף, מעניין גם לערוך השוואה בין שמואל ניגר ויוסף לשצ’ינסקי כאישים אינדיבידואליים; מה היה המשותף להם ובמה נשתנו זה מזה.

שניהם היו כמעט בגיל אחד אתי. מוצאם של שניהם וחינוכם היו שונים לגמרי משלי. אבותיהם של שניהם היו חנוונים זעירים. ניגר נולד בעיירה קטנה בפלך מינסק ולשצ’ינסקי בעיירה קטנה בסביבת קיוב. שניהם קיבלו חינוך דתי מובהק, אביו של ניגר היה חסיד לובאביצ’י שרוף. גם אביו של לשצ’ינסקי היה איש דתי מאוד. הוריהם, גם של זה וגם של זה, קיוו, שבניהם יהיו רבנים ואף הכשירום לכך. ניגר למד בישיבה ואף קיבל סמיכה לרבנות, ואחיו הצעיר של לשצ’ינסקי אמנם נעשה רב. לתוך שתי המשפחות פרצה ההשכלה ושניהם (הן שמואל והן יוסף) התחילו ללמוד ברוב התלהבות “את התרבות הרוסית”. שניהם נעשו “אכסטרנים”, התכוננו לבחינת־הבגרות בגימנסיה רוסית למען יוכלו להמשיך בלימודיהם באוניברסיטה רוסית, או אולי באוניברסיטת חוץ. שניהם אנוסים היו מוקדם למדי לקיים את עצמם והיו מתקיימים על שיעורים פרטיים, שיעורי עברית או שיעורים ברוסית. זה היה המשותף לשניהם.

אך יש גם קווים אינדיבידואליים בולטים, שהבדילו בין שניהם. ניגר הצטיין במזגו השקט. כלפי חוץ עשה רושם פלגמאטי. היה שומע בסבלנות ובתשומת לב גם דעה אחרת, הצטיין בניתוח הגיוני ואובייקטיבי של היריב המפלגתי. את הרצאותיו היה מכין באופן יסודי, היה בונה אותן על תיאוריות מדעיות, חיזקן ב“ציטאטות חזקות” של תיאורטיקנים כלליים ויהודיים מפורסמים, לעתים גם בהוכחות סטאטיסטיות. מאמריו הספרותיים הראשונים מוקדשים היו לניתוח יצירותיהם של סופרים יהודים צעירים וקשישים יותר. שיטת ניגר היתה מזיגה של הרומאנטיזם ההיסטורי והריאליזם הסוציאלי. אבל כל זה היה מבוטא בצורה עניינית ושקטה מאוד.

יוסף לשצ’ינסקי היה לעומת זאת דמות רומאנטית מובהקת. למן שנותיו הצעירות ביותר נמשך למאבק פוליטי, אשר לו התמסר בהתלהבות רב. הוא היטיב להרגיש את עצמו בימי סערה. בין שיריו האהובים ביותר הצטיין שיר רוסי מהפכני אשר התחיל במלים: “נאס ניע וויענצאלי צערקווי סא סוויעצאמי. בוריא נאס ויענצאלא”… (לא כנסיות ונרותיהן קשרו בינינו, מה שאיחד אותנו הוא הסער). הסער משך את יוסף לא רק לשירה, אלא גם לחיים הממשיים. הוא היה מהפכן סוציאליסטי ובלט בנאומיו המצויינים בעלי הנימה המסעירה. ניגר השמיע את הרצאותיו המצליחות והמבוססות היטב. יוסף התמסר ברצון לתעמולה והסברה וזאת מתוך גישה פולמוסית רחבה.

ניגר נעשה למבקר הספרותי החשוב ביותר, אבל תמיד נמשך גם לבעיות סוציאליות, מעולם לא הפריד בין ספרות, בלטריסטיקה, שירה ותיאטרון לבין בעיות ומאבקים חברתיים ופוליטיים. יוסף לשצ’ינסקי נעשה למנהיג פוליטי ידוע, אבל תמיד נמשך לספרות. בגלל גישתו זאת היו שניהם נפגשים לעתים קרובות באותו תחום. כך למשל, הם עסקו שניהם במרץ רב במערכת בתי הספר היהודיים, ושניהם עמדו מקרוב ל“קולטור ליגע” אשר נוסדה בימים ההם.

פרק שמיני: מותו של הרצל

בתנאים ההם ובמצב־הרוח שבו היינו שרויים היה מותו של הרצל בשבילנו כרעם ביום בהיר.

הרגש הרגשנו שזוהי שואה לאומית גדולה. כל אחד מאתנו ראה זאת כאבל אישי שלו. הרצל היה גדול הגיבורים שלנו מאז יסדנו את החוג הגימנאזיסטי הראשון. אחר נאומיו, מאמריו, אחר כל צעד מצעדיו עקבנו בתשומת־לב גדולה ביותר. באורח אינסטנקטיבי — אבל גם במלוא הכרתנו — היינו בטוחים, שהוא ישנה את כל אופיים של החיים היהודיים הטראגיים, שהוא ישים קץ לטראגדיה בת אלפי השנים של חוסר המולדת. אנו אהבנו אותו במלוא אהבת הנעורים שלנו. וזאת אף־על־פי שאחד מצעדיו הפוליטיים האחרונים — (ביקורו אצל המיניסטר הרוסי פליבה) עורר בנו התנגדות גדולה. אנו ראינו זאת כמשגה חמור. אבל גם הבינונו, שתשוקתו הגדולה להגיע אל מטרתו במהירות האפשרית היא שהשפיעה עליו לעשות את הצעד הזה.

ואולם במיוחד היינו נרגזים מביקורתו העויינת של אחד העם לגבי כל פעילותו של הרצל, בפרט ביקורתו על הרומאן “אלטנוילאנד”. יחד עם חברי כבר הבינותי אז, שהגישה אל “אלטנוילאנד” חייבת להיות אחרת מאשר אל רומאנים ספרותיים רגילים. הערכנו שזהו נסיון לאומי לחזות מראש את העתיד שטוף האור. כבר אז הבינותי, שמבחינות שונות העתיד ייראה ודאי אחרת ואולם בעיקרו של דבר יהיה קרוב למתואר בספר.

החוג שלנו לא הכחיש את זכויותיו של אחד העם. כפי שכבר נזכר לעיל, אני עצמי קניתי בכספי (בכסף אמי) כמה עשרות עותקים מחוברתו של אחד העם (בתרגום רוסי) “עבדות וחרות” וחילקתי אותם בין תלמידי הגימנאסיה שלנו ואף שלחתי אותם לערים שונות אל הגימנאסיות שם. ואולם לא יכולנו לסלוח לאחד העם את הנימה שלו ואת פגיעתו בסמכותו המוסרית של גיבורנו האהוב — הרצל. אל הרגשות והלכי־הרוח הרגישים הללו נוסף עוד המומנט ההגיוני: שהרי נוכחנו באורח אישי ובמישרין שההשפעה הגדולה ביותר על הדור שלנו היתה לא למישהו אחר, אלא דווקא להרצל. הן אלה בינינו שנטו להתייחס אל ההיסטוריה יחס אידיאליסטי יותר, והן אנחנו, שהיינו חסידי התפיסה ההיסטורית המאטריאליסטית; כולנו היינו בטוחים שבמידה שאדם אחד מסוגל להשפיע השפעה חזקה על החיים, הרי זה ד"ר הרצל.

החוג שלנו הכריז איפוא על שבוע של אבל. החברים ענדו על מדי הגימנאסיה אות־אבל שחור. מעניין שכאשר באנו לגימנאסיה היו המורים והחברים, ואף התלמידים הלא־יהודים בטוחים, שמת איזה רב גדול. הדבר אופייני לגבי הימים ההם, שכן אחרת לא יכלו בכלל לתאר לעצמם את החיים היהודיים אלא כחיי דת.

הוועד המרכזי של ארגון הגימנאסיה שלנו החליט לשלוח ציר לווינה שישתתף בלוויה. את התפקיד הזה הטילו עלי. אני עשיתי את המאמץ הגדול ביותר, אבל דווקא באותו יום לא יכולתי בשום אופן לקבל את הדרכון. הדבר עלה לי בהרבה בריאות. ולכן שלחנו מייד שליח לסוסנוביץ (נקודת הגבול הקרובה ביותר), שנציגנו שם, לודוויג בירמן, שהיה תלמיד גימנאסיה, יסע מיד לווינה ואכן הוא נסע כנציג “האירגון הציוני הסוציאליסטי של תלמידי הגימנאסיות בפולין”.

אני מוסר כאן את הזכרונות של בירמן על נסיעה זו:

— “בשנת 1904 נסעתי כנציג החוגים הגימנאזיסטיים ללוויה של ד”ר הרצל, יחד אתי נסע ידידי הבלתי־נשכח מקרב האינטליגנציה הסוסנוביצאית יהושע וולפזון ז“ל. הוא ייצג את “הארגון הפועלי ציוני” של סוסנוביץ ואני את הוועד המרכזי של הארגון הגמנאזיסטי שלנו. בווינה שהינו שלושה ימים. מזכרוני לא תישכח ההלוויה בהשתתפותו של האנס, בנו היחיד של ד”ר הרצל. בנסיעה מבית העלמין ראינו ברחובות כרזה בעלת תוכן פחות או יותר כזה: ‘היום נערכת אספה אנטישמית גדולה, הנואם הראשי יהיה ראש העיר ד"ר לואגר’. עד היום חש אני את הכאב שהרגשתי אז בקוראי את הכרזה הזאת. שהרי היה זה בדיוק באותו יום שבו הלך מאתנו האדם, אשר היה מסוגל להתייצב נגד השונאים.

הרגשנו שהננו מיותמים. גדולה היתה אהבתנו אליו והאהבה הזאת תישאר בלבי עד סוף חיי… אנו בסוסנוביץ אירגנו שבוע של אבל בקרב אירגון הפועלים והתלמידים. כל השבוע לא הסרתי את אות האבל השחור מעל מדי התלמיד שבהם הייתי לבוש בעת ההלוויה. המשטרה לא הפריעה, שכן הם חיפשו בעיקר את הצבע האדום, אשר אמנם נהפך עד מהרה לצבע של דגלנו. הכוח המניע לכל הפעולות בא לי מהוועידה הגימנזיסטית בשווידר (ליד אוטווצק) בשנת 1903–4".

* * *

ההערכה הטובה ביותר של תיאודור הרצל שניתנה בעצם הימים ההם, מיד לאחר מותו, פורסמה על ידי ידידנו, החוג “ווזרוז’דז’ניה”, בבטאונם הפאריסאי בלשון הרוסית. אופייני הדבר שהם, אשר נקודת ההשקפה שלהם היתה ציונית סוציאליסטית טריטוריאליסטית וכאשר הטיפו למאבק פוליטי נגד הממשלה הצארית, הם אשר לפני זמן קצר מתחו ביקורת על נסיעתו של הרצל לרוסיה — עתה, לאחר מותו של הרצל, הוכיחו כיצד חייבם לנהוג אנשים מסורים ואחראיים לתנועת החופש הגדולה, כיצד חייבים הם להתעלות בהערכה היסטורית של מנהיג לאומי.

רק לעתים רחוקות היתה לי סאטיספקציה כזאת בעבודת ההדרכה שלי כמו אז, עת הבאתי לרוסיה את כתב העת הפאריסי הבלתי חוקי הזה.

מאמר האבל על הרצל היה כזה:

— "כאישיות בולטת וחזקה, מחוננת ביוזמה גאונית וברצון פוליטי של ענק, בדמיון יוצר של משורר ובכשרון נדיר של מדינאי, החזיק מנהיג הציונות בידיו בהצלחה וברוב סמכות את כל החוטים של האירגון הציוני אשר צמח במהירות. באומץ־לב שהוא מנת חלקם של המחדשים הגדולים, יצר בלי הרף צירופים מדיניים חדשים לבקרים, אשר יוכלו לשרת את הצלחת העניין שהיה כל כך אהוב עליו…

— "כבר היום, בלא שנסתכן בהיתפסות לגוזמה, אפשר לראות כזכותו ההיסטורית הגדולה שאינה מוטלת בספק, שהוא הוציא את התנועה הלאומית היהודית מהנקודה המתה של הפלשטיניזם העלוב, הבנוי על צדקה (חיבת ציון) והעלה אותה לבמה האירופית הכללית הרחבה.

— "בהרגישו בחושו הפוליטי, כי שאלת היהודים חייבת להיות גם שאלתם של עמי אירופה, ריכז תמיד את תשומת לבו באותו מקום, אשר לפי דעתו התפתחו שם המאורעות המדיניים שעשויים היו להביא לנצחון האידיאל שלו.

— "וברגע שכתוצאה וכגולת־כותרת של עבודתו היוצרת האינטנסיבית המופלאה — באה תוכנית אוגנדה אשר הגשמתה נועדה להפנות את הציונות לדרך של פעילות ממשית רחבה ופוריה, — הוא ירד אל בור־קבר, בהשאירו אחריו שם, אשר דמיונו של כל העם היהודי מקיף אותו בהילה של גדולה ותפארת…

— “תודעת העם העמידה על כן גבוה את האיש, אשר בין שתי האפשרויות הגורליות בחר רק “את הגעגועים לחופש”, בלא שיוכל להשלים עם “גורלו של עבד”… נומה בשקט, לוחם רב־תהילה למען עתיד יותר טוב של העם היהודי! דגל התחיה הלאומית המדינית יניפו וישאו ברמה בידיהם החזקות — בדרכים אחרות — אבל מתוך הליכה אל אותה מטרה עצמה — אותם רבבות המוני פועלים יהודים”.

התיאור המפואר הבלתי רגיל הזה, אשר נכתב בידי סטודנטים יהודים מייד לאחר מות המנהיג האהוב, הלם לגמרי את רעיונות הנעורים שלנו. הוועד המרכזי של האירגון הגימנאזיסטי שלנו עשה הכול כדי להפיץ את המאמר הזה בעירנו, וגם בסניפים של העיירות האחרות.

את המאמר הזה תירגמתי בהתלהבות מרוסית לפולנית ופירסמנו אותו ככרוז מיוחד אל האינטליגנציה המתבוללת והמתבוללת למחצה שבעיר. מורה, אוהד שלנו, של בית־הספר הגדול למלאכה החדש, זיגמונד מאיירצ’יק, (כמדומני שהיה בנו של שוחט), תירגם את המאמר מן התרגום הפולני שלי ליידיש (רוסית ידע אך מעט), ואנחנו הפיצונו אותו במספר עותקים רב בין פועלים ואנשי עם.

בקשר לתרגומי הפולני אירעה תקרית אופיינית. ברצותנו להפיצו בין האינטליגנציה החלטנו להדפיס את המאמר. אבל כיוון ששום בית דפוס לא היה מעז להדפיס דבר שלא עבר את הצנזורה הצארית, החלטנו לעשות צעד נועז. שניים או שלושה חברים נכנסו חמושים באקדחים לבית־דפוס יהודי והכריחו את בעליו שפועלי הדפוס (אשר למעשה היו אוהדים שלנו, ואפילו היו חברים בארגון שלנו) ידפיסו את הכרוז תיקף ומייד. היה זה אגב, אחד מדברי הדפוס הראשונים אשר פורסמו בחסות הטירור שלנו.

עלי לציין כאן, כי התיאור הזה של הרצל נמצא בידי עד היום הזה. סבורני שזהו התיאור הטוב ביותר אשר הופיע בעתונות היהודית. מאז הרביתי לכתוב ולהרצות על הרצל בכתבי עת שונים ותמיד התבססו מסקנותי על הקווים שציינתי אותם כאן.

פרק תשיעי: הברחת נשק

פעילותי בתחום ההברחה התרחבה בלי הרף “קרשצ’נדו” והיתה כרוכה בסכנות גדלות והולכות.

במפתיע קיבלתי מחוץ לארץ שאלה (כתובה בלשון סתרים מיוחדת) — אם יכול אני לארגן משלוח של נשק. היה זה תחום חדש והיה צורך לעשות הכנות אחרות לגמרי מאשר במשלוח הספרות הבלתי ליגאלית. עד כמה שהממשלה רדפה את הפצת הספרות המהפכנית, הרי היתה חרדה במיוחד מפני התקוממות מזויינת, אשר עליה כבר התחילו לדבר אז, ועוד יותר רעדה מפני מעשי הטירור האינדיבידואלי נגד נציגיה. ואכן, מעשי ההתנקשות הטרוריסטיים התחילו אז מתרבים והולכים.

אני הבינותי את מלוא האחריות, אם אקח על עצמי משלוח כזה. לא רק מחמת הסכנה האישית, אלא קודם כל משום שהנשק תפס את החלק הארי בתקציב התנועה הצעירה, אשר לא הצטיינה בעושר כספי. במפלגות אחרות, במקרה הגרוע ביותר, אם נופל בפח איזה משלוח של ספרות, מצטערים אמנם על כך מאוד, אבל עוד ניתן בכל זאת להדפיס את הדברים מחדש, או שהסניפים יפסידו משלוח אחד. מה שאין כן אצלנו.

כאשר לאחר הירהורים רבים עניתי לברלין “כן”, הגיע שליח מיוחד מחוץ־לארץ. היה זה יהודי מפינסק, יוסף רוֹם (שקשור היה עם המשפחה הווילנאית המפורסמת רוֹם, מבעלי בתי־הדפוס הגדולים). הוא היה סטודנט בפוליטכניקום של דארמשטאט והיה נמנה עם החוגים הרעיוניים של הסטודנטים שלנו. הוא עסק פחות בשאלות תיאורטיות, אך היה אחד הטכנאים ואנשי־המעשה הראשונים והטובים ביותר שלנו. אדם עליז ואופטימי, ידע לדאוג לפרט הקטן ביותר. בעת שהגיע אלינו רום ערך התיעצות ב“מטה הכללי” שלנו באופן קונספיראטיבי מאוד. הוחלט שהישיבה לא תיערך בשום בית, משום שעוד עלול מישהו לשמוע איזו מלה. הישיבה התקיימה איפוא הרחק מן העיר, על הסוללות הירוקות שהקיפו את העיר. אני הלכתי לשם עם רוֹם כאילו בכניסה הראשית, בשדרות, שהיתה הרחוב המרכזי בעירנו; דוד מאלארסקי ואחיו הלכו לשם דרך הסימטאות האחוריות. ליד הקילומטר החמישי על גבעה הצופה על כל הסביבה, ממנה יכולנו לראות כל עובר ושב, דנו בתכנית המפורטת שלנו והחלטנו עליה. נחוץ היה למצוא איכר בטוח במיוחד, וכן כמה עוזרים מהימנים במיוחד בתוך העיר. באיזה מתח נפשי ומריטת עצבים כל זה היה כרוך, קשה עתה לתאר.

שהרי היה זה אחד ממשלוחי הנשק הראשונים בהיסטוריה היהודית למען ההגנה העצמית היהודית. הגיע אחד המשלוחים הראשונים, ואולי הראשון ממש, מחוץ לארץ אל האימפריה הצארית.

סוף סוף, משהגיעו הארגזים, הוצאתי, נרגש עד עומק נפשי, ברוך ובאהבה את האקדח הראשון. הרגש הרגשתי שיחד עם החברים המעטים, הקרובים והמסורים, הריני עובר גבול חדש, גבול היסטורי, לאומי וסוציאלי.

מאז הפוגרום הראשון שלנו בצ’נסטוחוב לא חלפה אלא שנה וחצי, ואילו מאז הפוגרום בקישינוב לא חלפה עוד אף שנה תמימה, למראית עין היה הכל כמקודם. אני לבוש הייתי באותם מדים מהודרים של גימנאזיסט עם אותם כפתורים נוצצים וחבשתי אותו כובע גימנאזיסטי. ואף־על־פי־כן, איזה מיפנה ראדיקאלי חל במשך הזמן הקצר הזה! עתה, ייתקלו כבר הפורעים (אפילו יחד עם המשטרה המזויינת), בלוחמים יהודים ומהפכנים! לא רק מכה נגד מכה, אלא שהרובעים היהודים יוקפו על־ידי חומת מגן אמנם קטנה אבל של אנשים חיים שגמרו אומר להגן על חיי היהודים בנשק ביד! בהחזיקי בידי את האקדח הראשון הרגשתי עוד פעם את תמימותם של דברי ביאליק, עת נפרד ממני בווארשה תיכף לאחר הפרעות בקישינוב, בעת שכתב את “משא נמירוב”. עתה — הקץ לנמירוב, הקץ לקישינוב!

לא השלינו את עצמנו שהמאבק שלנו יהיה קל, אבל החלטתנו היתה נחושה להגן על החיים היהודיים ועל הכבוד היהודי עד טיפת הדם האחרונה. המהפכה היהודית עשתה צעד היסטורי מכריע קדימה.

* * *

עלי להדגיש כאן, שהמשלוח הזה היה מיועד לארגוני ההגנה היהודיים הראשונים בערים שונות. המשלוחים מצ’נסטוחוב הלכו לווארשה, להומל, אודסה וריגה. בשנים שלאחר מכן סיפרו לי ידידים שונים עד כמה נרגשים היו עת הגיע לידם האוצר הראשון. בצ’נסטוחוב עצמה נשארו רק כמה אקדחים, שכן החלוקה נעשתה עוד בחוץ לארץ.

אבל כאשר גם אצלנו בעיר (ועוד יותר בערים ובכפרים שמסביב) נעשה לא שקט, והיה חשש שהמשטרה עומדת להסית את האוכלוסיה, החלטנו להביא מחוץ לארץ משלוח נשק גם בשבילנו. הוועד שהחליט על כך לא ידע שאנחנו כבר העברנו קודם לכן דרך עירנו משלוחי־נשק לערים אחרות. הפעם הכנסנו בסוד כמה ידידים, וכמה אוהדים, משום שאנוסים היינו להשיג בעיר את סכום הכסף הדרוש. כמה אנשים אמידים נתנו את הכסף ברצון, אבל מאחרים היינו צריכים לגבות בכוח את הסכומים שהוטלו עליהם. “אסור שהאוכלוסיה תסבול ותהיה צפויה לסכנה חדשה מחמת עוורונכם או פחדנותכם!” — היתה ההצדקה המוסרית שלנו למעשה־הכפיה הזה. וזה היה כרוך גם בנימוק מעשי: “האם רוצים אתם ששוב יתרחש בעירנו מעשה שוד?!”

הצלחנו להשיג סכום כסף גדול יותר ובשעה מוצלחת הובא משלוח חדש. אירגנו גם קבוצות בערים ובכפרים שמסביב. התכנית היתה שכל אימת שתצוץ סכנה באיזה שהוא מקום, ייצאו לשם קבוצות מזויינות בנשק מצ’נסטוחוב. למרבה המזל לא נערכו אצלנו פרעות. ואולם המשלוח נתן דחיפה לארגון קבוצות גדולות יותר גם למען מטרות מהפכניות כלליות. שהרי היו אלה ימים בהם הרגשנו, כי ממשמשים ובאים המיפגנים ההמוניים. ואכן בפולין הקונגרסאית היו הלכי־רוח חריפים ובולטים יותר מאשר בחלקים אחרים של האימפריה הצארית. הסוציאליסטים הפולנים דיברו כאן יותר על “מרד מהפכני לאומי”. כאשר נתארגנו קבוצות־הקרב הפולניות הראשונות, ידעו המנהיגים הפולנים שגם ליהודים יש קבוצות מזויינות. אצלנו בעיר סייע הדבר לקירוב שני המחנות המהפכניים החלוציים.

* * *

המשלוחים הללו, הן של ספרות והן של נשק, היקנו לאירגון הצ’נסטוחובי יוקרה גדולה. אם, כפי שהוזכר, התכוננו המפלגות המהפכניות של עמים שונים לקראת המאורעות, אשר לימים נקראו בשם “המהפכה הרוסית הראשונה” (1905), הרי עשתה הממשלה, על כל מנגנונה העצום, מאמצים כפולים ומכופלים, כדי להחניק בכל מחיר נסיון כלשהו של גילוי מהפכני. מנגנון הריגול שלה שוכלל וכן אורגנו מעשי פרובוקציה שעלו בממון רב. באותו זמן עשתה הממשלה מאמצים מיוחדים כדי לשתק ולהחניק בייחוד את מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים. אכן נאסרו והושלכו לבתי־הסוהר וכן נשלחו לסיביר הקרה והרחוקה חברים מכל המפלגות הסוציאליסטיות. אבל המיניסטרים והמושלים רעדו במיוחד מפני ה“סוציאליסטים־רבולוציונרים”. המרה “ס.ר.” היתה מלת־קסם ממש בשני המחנות, הן בקרב האוכלוסיה והן בחוגי הממשלה. שהרי היתה זו המפלגה שמחלקה מיוחדת שלה, “בויובאיה אורגניזציה”, עסקה במעשי־התנקשות טרוריסטיים נגד נציגי הממשלה אשר נשאו באשמה של אכזריות מיוחדת, החל מהמיניסטרים החשובים בפטרבורג וגמור במושלים וקציני המשטרה בערי־השדה. הללו אירגנו איפוא מצוד ממש נגד אנשי ה“ס”ר".

ואכן זמן מה הצליחה הממשלה במזימתה. אחד ממנהיגי־המפלגה המרכזיים, ראש האירגון הטירוריסטי “בויובאיה אורגניזציה” נעשה פרובוקאטור. היה זה (כפי שנודע לימים) אזף הנודע. כאן די לומר, שהוא לא היה פרובוקאטור סתם, אחד הסוכנים שהממשלה החדירה אותם לתוך המפלגות השונות. הוא היה לא רק הפרובוקאטור הגדול ביותר במאה העשרים. אזף היה אדם מסובך הרבה יותר. הוא היה פעיל בעת ובעונה אחת בשני המחנות שלחמו זה בזה והיו אויבים בנפש. הוא שיחק את תפקידו הכפול הן כסוכן הממשלה והן בתוך המפלגה. הוא היה מסגיר לידי הממשלה את חברי המפלגה שלו, אפילו כאלה שסופם היה להישלח לעמוד־התליה. ואף־על־פי־כן לא הסגיר את כל החברים, בהשאירו להם ידיים חופשיות לפעילות התעמולתית, וכן גם למעשי טירור מסויימים.

בין אלה שהוסגרו על־ידי אזף היו גם חברים שאירגנו את פעולות ההברחה של הספרות והנשק מחוץ לארץ לתוך רוסיה. בזמן שאני מתארו כאן (1904) קיפחה מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים הגדולה והעצומה את גבולות ההברחה הקודמים שלה. דווקא באותו מומנט מתוח ומסוכן, כאשר דעת הקהל מוכנה היתה לקלוט יותר ויותר את דברם, כאשר הם אירגנו את סניפיהם בקנה־מידה רחב יותר, נשארה המפלגה ללא כל נקודת־מעבר בגבול.

הוועד המרכזי שלהם בחוץ לארץ פנה אל הנציג שלנו בבקשה לעזור להם בהברחת דברי דפוס והנשק שלהם דרך הגבול. החברים שלנו בפאריס ובברלין התייחסו לבקשה זאת באורח חיובי. אך הם הודיעו שזה תלוי ב“מומחי הגבול” שלנו.

באה פניה אלי. הייתי גאה שאלי, אל הגימנזיסט בן השמונה עשרה, פונה המפלגה האדירה ורבת הגבורה. אבל יחד עם זה השתלטה עלי גם הרגשה אחרת: השאלה אם אמנם בכוחי לבצע את הדבר; ואם אכרע תחת המשא הכבד, האם זה לא יגרור אחריו אבידות כבדות מדי הן בשביל הס"ר והן בשביל התנועה שלנו. שוב ושוב שקלנו עם דוד את העניין כולו, שוב ושוב בחנו ובדקנו כל פרט ופרט — שהרי היה זה עניין רב ועצום. ודאי, ביקשתי להוכיח באיזה מעשה גדול את הסולידאריות שלנו עם מפלגת האחות הגדולה. שהרי היתה המהפכה הרוסית עניין משותף לכולנו.

הגיע שליח מיוחד מאת “הסוציאליסטים־הרבולוציונרים”. הוא הציע לי תכנית גראנדיוזית ממש. המפלגה שלהם תשלח כמה אנשים אשר ישתקעו בעירנו. הם יפתחו בתי־עסק או איזו לשכה מסחרית ויסחרו באיזו שהיא סחורה. הנציגים שלהם יעבדו בעסק. הם יקנו זוג סוסים ועגלה אשר תוכל להוביל את “הסחורה” מן הגבול עד לעיר. הם אפילו שאלו אותי, אם יש סיכוי שאדם אינטליגנטי ומתאים משלהם יוכל להתקבל כפקיד, כפנקסן למשל, במשרד המכס של הגבול. מפאת אופיה של העבודה הגדולה והמסועפת שלהם היה כמובן העניין בעל משמעות דחופה וגדולה. רוסיה, כל רוסיה, שני הצדדים, מחנה השלטון והמחנה המהפכני עקבו בתשומת לב רבה ביותר אחרי כל צעד ושעל של הס"רים ואפילו אחרי כל מלה שהם כתבו. שהרי במפלגה הזאת היתה כל מלה גוררת אחריה מייד מעשים ממשיים. הריגול הממשלתי עקב אחרי הספרות שלהם יותר מאשר של כל מפלגה אחרת. שהרי הנציגים הצאריים ידעו שכאן מדובר גם בחייהם האישיים, בחייו של מיניסטר צארי “שם”, בפטרבורג הגדולה. או בחיי המושלים וראשי המשטרה בערי־המחוז ובערי־השדה.

על כן קסם לי עוד יותר הרעיון, שבמאבק ההיסטורי האדיר הזה לחיים ולמוות אוכל להוסיף גם אנוכי את חלקי הצנוע ולהכריע לפחות במשהו לטובת מחנה החירות. המזג הצעיר וההתלהבות המהפכנית הכתיבו לי באורח אינסטינקטיבי לומר “כן!” ימים תמימים היו מחשבותי נתונות אך ורק לעניין הזה. אפילו בלילות חלמתי על הגבול.

אף־על־פי־כן לא נתתי תשובה חיובית מייד. דווקא משום שמוסדות הממשלה הקדישו לסוציאליסטים־הרבולוציונרים תשומת־לב כה גדולה מיוחדת; בלא לחוס על כסף ובהשתמשה בכל האמצעים הטכניים, אמרתי בלבי שגם התוכנית הגראנדיוזית בצ’נסטוחוב עלולה להיכשל. ובמקרה כזה, הרי גם התנועה האידיאית שלנו תקפח את הגבול היחיד שעמד לרשותנו. ס"ר הגדולה יכולה למצוא לה בייתר קלות נקודת־גבול חדשה. ולעומת זאת אנחנו, התנועה הרעיונית הצעירה, המעמידה את צעדיה הראשונים, אם אנחנו נקפח את הגבול הצ’נסטוחובי, הרי נישאר בלי כל אפשרות להבטיח את ספרות־התעמולה שלנו וכלי־נשק.

לאחר שיקול־דעת ממושך של “השלישיה” שלנו (האחים מאלארסקי ואני) החלטנו בלב כבד לומר “לא”. אבל בהתחשב בכך, שלס“ר לא היה באותו זמן אפילו גבול אחד, ובשבילם (וגם בשבילנו!) היה חשוב ודחוף מאד, שאפילו לרגע אחד לא תיפסק עבודתם הקשה ורבת־ההקרבה, הסכמתי שאת המשלוח האחד הזה נעביר תיכף ומייד. הודענו על כך לס”ר ואמרנו שעליהם למצוא בינתיים גבול חדש.

התחילה פעילות קדחתנית. העצבים היו מתוחים עד להתפקע. “אנו מובילים את הספרות המהפכנית של המפלגה האגדית והכל יכולה! ומי יודע אם במישרין או בעקיפין לא מנוסח שם פסק־דין מוות על איזה מיניסטר אדיר כוח, או אולי אף למעלה מזה?…”

ואכן, את המשלוח הזה העברנו. ביצענו את המלאכה באופן מזהיר! חשבנו על כל פרט קטן ביותר. המנגנון שלנו פעל כמו שעון שוויצי משובח. אכן, משוויץ הגיעה “הסחורה”. כאשר הארגזים הוסעו בדרכם לערים הרוסיות הרחוקות נשמנו לרווחה. ומה גם כאשר מהצד השני של הגבול, מברלין, קיבלנו ידיעות ש“האחות ילדה בן”. כלומר, הכל עבר בשלום. עד היום זוכר אני את התרגשותי הגדולה בעת שהחזקתי בידי עותק מודפס על ניירות דקיקים, ה“רבולוציונאיה ראסיא” המפורסמת; כיצד למדתי כל מאמר, כל כתבה, כל רשימה.

עלי להוסיף כאן שהודות למשלוח הזה ניתנה לי כעבור שנים, בעת שבתי בציריך, האפשרות להכיר אישית את המנהיג האגדי של הסוציאליסטים־הרבולוציונרים, גריגורי גרשוני. ועוד יותר מאוחר, בלונדון, העמקתי את ידידותי עם אחד החלוצים החשובים של המהפכה הרוסית במאה התשע־עשרה, עם הנציג של “נארודנאיה ווֹלה”, אהרון זונדלביץ', שהזכרתיו לעיל.

פרק עשירי: פלווה וגרשוני — המאבקים ההיסטוריים

המאורעות התחילו להתפתח בקצב מהיר. הורגש ששני המחנות, המהפכה והממשלה, גמרו אומר לצאת להתמודדות גדולה אשר תכריע סופית בגורל הארץ והאוכלוסיה. על המאורעות היתה לי אינפורמאציה מדוייקת, כפי שהיתה רק לאנשים ספורים באימפריה הרוסית הענקית. היתה לי אפשרות לבדוק את הידיעות של העתונות הליגאלית על ידי ההוצאות המהפכניות שהופיעו בפאריס, ברלין וז’נבה. שכן כפי שהוזכר כבר, היו שולחים לי אותן משם בצורת מכתב מהצד הפרוסי של הגבול ליד צ’נסטוחוב. הדבר היה כרוך בסכנה בשבילי, אבל הוא גם נתן לי את הזכות המהפכנית הגדולה להשיג אינפורמאציה מיידית ובטוחה על המאבק הגורלי.

המפלגות הסוציאליסטיות הצעירות התחילו לארגן קבוצות חדשות נוספות. חשוב במיוחד היה, שהסטודנטים עלו על הבמה ההיסטורית והתחילו למלא תפקיד גדל והולך בחיים הפוליטיים. הודות לכך הועמדנו גם אנחנו, הנוער של הגימנאסיות, מול בעיות גדולות ואקטואליות. שהרי המצב באוניברסיטאות ובגימנאסיות נגע לנו במישרים. שנאה מיוחדת היתה לנו לשרי החינוך. שהרי הם שהיו קובעים באורח דיקטאטורי את האופי הריאקציוני של כל מוסדות ההשכלה. באורח פורמאלי נעשה הכל בשם הצאר. משונה היה היחס אל “שליט כל הרוסים”. אולי יותר מששנאנו אותו רחשנו לו בוז עמוק. היינו רואים אותו כאפס מוחלט, כחדל אישים גמור מבחינה רוחנית. אשר למוסר, לא היה מקום כלל להעלות כדבר הזה על הדעת. שמענו סיפורים פנטאסטיים על הצאר, על הצארית ועל הכנופיה שהקיפה אותם. ואולם אף־על־פי־כן התברר, שהוא היה אפסי עוד יותר משאנו שיווינו בנפשנו. כעבור שנים נודע פרט מעניין, שאיפיין אותו באורח בולט. את ספרו של לב טולסטוי “מלחמה ושלום”, הוא קרא בפעם הראשונה לאחר המהפכה, כאשר כבר היה בבידוד. והרי לא היה זה ספר סתם ששליט יכול לקוראו או לא לקוראו, גם. כאשר זהו ספר גדול. שהרי יצירתו של טולסטוי — מלבד ערכה האמנותי הגאוני — מהווה אפותיאוזה של רוסיה ושל המלחמה המנצחת הרוסית נגד המצביא הגאוני ביותר. ומלבד זה מצוי בו גם התיאור הטוב ביותר של האנשים ושל החוגים, אשר הצאר היה נפגש עמהם באופן בלתי פוסק: מיניסטרים, קצינים, מצביאים, אצילים. אבל הסתבר, שאפילו לקרוא ספר כזה לא היה הצאר קהה החושים מסוגל.

אשר למיניסטרים, שנאנו כאמור, במיוחד את שרי החינוך, וזה היה דווקא בגלל אהבתנו להשכלה ומחמת האמונה האוטופית שלנו, שההשכלה והמדע — הם דרך לעתיד טוב יותר ולאדם טוב יותר. לעומת זאת נתקלנו כאן על כל צעד ושעל במכשולים קשים. כל ספר היה מסומן: “הותר על ידי הצנזור”.

ונוספה לכך עוד סיבה אחת: הרדיפות נגד הסטודנטים, אפילו נגד הסטודנטים הלא־מהפכנים, לרבות אלה שלא עסקו בפעילות פוליטית. הדברים האלה היו בהכרח מעוררים את מורת־רוחם. הם לא הורשו, כפי שנהוג בכל העולם, להנהיג אוטונומיה מסויימת בחיי האוניברסיטה כפי שהיתה קיימת מזה דורות בכל אירופה. כאשר הסטודנטים דרשו זאת, היתה המשטרה מגבירה עוד בייתר שאת את העיקוב אחריהם ואת הרדיפות נגדם: היתה מרחיקה אותם לגמרי מבתי האולפנא, לעתים קרובות משליכה אותם לבתי כלא, או היתה מגלה אותם לסיביר הרחוקה.

מובן איפוא, שמלבד סיבות תרבותיות כלליות, מפותח היה אצלנו מאוד חוש הסולידאריות של תלמידי הגימנאסיה עם החברים הקשישים מאתנו, עם הסטודנטים אשר אנו התכוננו להגיע עד מהרה למעמדם.

על כן עשה עלינו רושם כה עצום מעשה ההתנקשות הגדולה הראשונה, כאשר הסטודנט פטר קארפוביץ' הגיע לפטרבורג, נכנס לקאבינט של שר החינוך בוגוליפוב, והמיתו ביריה. הדבר קרה על שום שהמיניסטר ביצע מעשי אכזריות כאלה נגד הסטודנטים, כפי שעוד איש לפניו לא הרשה לעצמו. קארפוביץ' היה הגיבור שלנו. הוא נהנה מאהדה גדולה, אפילו מצד החוגים הלא מהפכניים, עד כדי כך שבית־הדין הצארי לא העז לגזור עליו דין מות (דבר שהיה אז מקובל מאוד), ודן אותו לעשרים שנות עבודת פרך “בלבד”. על פי נס הוא עוד נשאר בחיים אחרי השנים הנוראות האלה.

אז לא יכולתי להעלות על דעתי שלאחר שנים תהיה לי הזכות לישב יחד עמו בוועד מהפכני ולפעול מתוך שיתוף פעולה הדוק עמו. ההתנקשות של קארפוביץ' היתה הראשונה במאה העשרים. לפנינו הועמדה אז באורח ישיר השאלה: היחס אל הטירור, אל מעשי ההתנקשות אישיים. בכלל אין זו שאלה קלה, אפילו בשביל פילוסופים ועסקני ציבור. ואולם בשבילנו, בשביל הנוער חסר הנסיון, הועמדה כאן שאלה של רגש ושל הגיון, שאלה של מוסר ושל תועלת. מיטב האנשים ברוסיה שברו את ראשם במשך דורות והתענו על פתרון השאלה הזאת. מובן איפוא שאנו הרגשנו, כי עומדים כאן מול שאלה גורלית. כאן עלי להדגיש קוו בולט בתיאור הדור שלנו: אהדתנו העמוקה שאינה מוטלת בספק היתה לצד הטירוריסטים; אף־על־פי־כן הבינונו, שזהו עניין מסובך וכי שומה עלינו עוד ללמוד הרבה הרבה עד שנוכל לקבוע סופית את דעתנו בבעיה זו.

מעשי ההתנקשות הבאים החריפו את הבעיה עוד יותר. היה זה כאשר הסטודנט הצעיר סטיפן באלמאשוב הרג שנה לאחר מכן את שר הפנים סיפיאגין. בניגוד להתנקשות של קארפוביץ' שהיה רק צעד אינדיבידואלי משלו, ללא תמיכה מצד ארגון כלשהו, פעל באלמאשוב הפעם בשם מפלגה חדשה, (“הסוציאליסטים הריבולוציונרים”), אשר הוציאה גזר־דין מוות על השר. ההתנקשות היתה מאורגנת היטב. באלמאשוב בא מחופש במדי צבא, כביכול היה שלישו של דוד הצאר “הנסיך הגדול סרגיי” והביא “מברקים דחופים”. פרצה בהלה גדולה. איש לא הבין מה קרה כאן. “השליש” יכול היה לברוח בעת הבהלה. אבל (בדומה לקארפוביץ') הוא לא עשה כן. הוא נשאר עומד, מסר את חרבו ואת אקדחו והודיע: “זה אני יריתי במנוול”.

הוא נידון למוות וניתלה. בחשאיות גדולה ביותר השגתי את בטאונם המהפכני מפאריז. בלאמאשוב הכריז בבית המשפט: “שינוי יחסו של המשטר אל הסטודנטים אפשרי רק עם שינוי המשטר החברתי כולו. לפיכך חייבים הסטודנטים לשאוף להשמדת המשטר הבורגני המונארכיסטי הנוכחי”. והמפלגה הכריזה: “את העתונות הם החניקו, את האוניברסיטאות הפכו לקסרקטינים של חיילים ושוטרים. הם מדכאים יהודים, פולנים, סינים וכל שאר אומות. בכל מקום שורקים המגלבים ומנצנצות החרבות השלופות. פועלים בלתי מזויינים נורים ברחובות”.

כל זה נוגע לכולנו: יהודים, פולנים, פועלים. גם לנו, הגימנאזיסטים, הסטודנטים לעתיד. והאכזריות של משטר הדמים הלכה וגברה בלי הרף.

* * *

ואף־על־פי־כן באה המתיחות הגדולה והחריפה ביותר דווקא לאחר מותו של סיפיאגין. כיורשו נתמנה ויאצ’סלאב פון פלבה, גדול התליינים בהיסטוריה הצארית בכלל, מארגן פרעות קישינוב. יש לומר שפלבה לא היה אדם בינוני. כבעל אופי חזק באופן בלתי רגיל, בעל אינטליגנציה גדולה והבנה בפסיכולוגיה הוא ראה עצמו כמומחה — ריאליסט ללא אשליות. הוא ידע שהמהפכנים הנם בעלי אומץ רב ונכונים לקורבנות גדולים, שכחם רב באירגון התנקשויות פוליטיות, הוא ידע שהמאבק עם האידיאליסטים הגדולים הללו איננו מן הדברים הקלים. אף־על־פי־כן היה בטוח שהוא, דווקא הוא, יחניק את המהפכה ובסופו של דבר תהיה ידו על העליונה.

גם המחנה המהפכני ידע שהמאבק עם פלבה לא יהיה קצר וקל. היה ברור שהוא לא יירתע מעריכת מרחץ דמים של אנשים חפים מפשע. בטחונו העצמי של פלבה הגיע עד כדי כך, שהוא לא טרח להסתיר אותו ואפילו התגנדר בו. בראיון עם עתון פאריסי הכריז: “אני הנני חסיד של שלטון חזק בכל מחיר. אותי מכנים בשם אוייב העם. יהיה מה שיהיה, בטחוני מוחלט. רק מקרה יוכל לאפשר עריכת התנקשות בחיי. עוד חודשיים — והתנועה המהפכנית תהיה שבורה”.

קווי החזית היו מוגדרים בבירור. בתשומת לב רבה ביותר עקבנו אחר כל צעד של פלבה. בשורה של דברים אשר גמר אומר לבצעם, השיג אמנם תחילה את מטרתו. פלבה ידע, ששונאו הגדול והמסוכן ביותר הוא האידיאליסט היהודי הצעיר, הבאקטריאולוג המינסקאי, גריגורי גרשוני, מנהיג “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים”. על שולחן עבודתו שבמשרדו הוא הציג תצלום של גרשוני לעדות, שבשום תנאים ואפילו לרגע אחד לא יסיח דעתו מאויבו־בנפש זה. “ממנטו!”

התחיל הדו־קרב הדמיוני בין העריץ הכל־יכול והמנגנון העצום שלו לבין “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים”, אשר בראשה עמד האידיאליסט הצעיר. גם זה וגם זה היטיבו לדעת שבאימפריה הצארית הענקית אין מקום לשניהם. שאחד מהם חייב למות בכל תנאי.

את כל המדיניות, ועוד יותר את האיסטראטגיה שלו, בנה פלבה על כמה יסודות, שעליהם הושתת הבניין הצארי הישן — וכן גם בטחונו האישי.

א. נגד המחאות המחריפות והולכות מצד הפועלים ושביתות הרעב שלהם — אמצעי אחד: “להמטיר מטחי יריות הישר לתוך ההפגנות”. הקוזאקים המצויידים במגלבים והרכובים על סוסיהם וכדורי החיילים ייהפכו עכשיו לסיסמה ב“מדיניות הפועלים והאיכרים” שלו (שכן גם האיכרים התחילו למחות).

ב. בנוגע לפעולות נגד הסטודנטים אמר פלבה לאחד מידידיו גלויות: “להצליף עליהם בשבטים”; ובנוגע לסטודנטיות?, שאלו אותו. תשובתו הצינית באה מתוך צחוק: “אכן, בהן אתחיל!”.

ג. על השאלה בנוגע למיעוטים הלאומיים, ובייחוד היהודים, הוא הירשה לעצמו להגיד בגלוי דבר שאיש לפניו לא העז לאומרו בפה מלא: “פוגרומים ופוגרומים!” עוד קודם לכן נטלה המשטרה חלק בפרעות נגד יהודים ואפילו אירגנה אותן. אבל זה היה בעיקר בבחינת “אמנות השלטון המקומי”. ואילו המרכז רק נתן את ההרשאה. הפעם היתה לפלבה לישכה מיוחדת במשרדו אשר עסקה באורח מיוחד בארגון הפוגרומים.

פלבה היה מחוכם מדי, משלא יבין כי כל זה אינו מספיק וכי נחוץ לנקוט גם איזה שהם “אמצעים חיוביים”. ואכן עד מהרה מצא גם כאלה. היה זה “הסוציאליזם המשטרתי” הרוסי. — “ההמונים אינם מרוצים? הם מטים אוזן לתעמלנים המהפכנים והסוציאליסטיים?”

לפלבה יש אמצעי:

“אנחנו בעצמנו ננהיג את ההמונים נגד בעלי האחוזות, נגד בעלי בתי־החרושת. מדוע זה לא יבואו סוכני המשטרה ולא ינהיגו הם את ההמונים תחת שיעשו זאת ה”אדומים“? והרי בדרך זו יזכו גם בנאמנותם לצאר?”

צעדים ראשונים בשימוש בתרופה זו נעשו במרכז המדינה במוסקבה בידי הגנרל המנוסה טִרֶטוב. שר האוצר הרוסי הגראף וִיטֶה מוסר על התורה הפוליטית של טרטוב: “חדלי אישים הם, (תעמלני הפועלים). הם משתמשים במלים רמות, צריך להצליף בהם. הפועלים רוצים לעשות מהפכה? צריך רק להעמיד פנים של מהפכן משטרתי והנה הם בידיך”.

ועוזרו של טרֶטוב, ראש הריגול המוסקבאי וראש מחלקת המשטרה (של ה“אוֹכראנה” המפורסמת), סרגיי זוּבאטוב התחיל לנהל את המדיניות החדשה במוסקבה ברוב הצלחה. זובאטוב לא היה אדם קטן וממוצע. בהיותו ציניקן עד מוח עצמותיו ובעל נסיון רב וחינוך טוב, אדם אינטליגנטי אשר הכיר היטב כל מיני תנועות פוליטיות וסוציאליות. הוא התייצב בעצמו בראש ה“סוציאליזם המשטרתי” החדש.

עד מהרה הרחיב את שדה פעולתו. נפתחו “אגודות מקצועיות” משטרתיות בערים שונות וקודם כל בפטרבורג.

“תיקונים כלכליים קטנים? בבקשה, אבל לזה אין כל שייכות לפוליטיקה”. עד מהרה נמצאו גם פרופסורים של האוניברסיטה חסרי־אופי, אשר הוכיחו באורח “מדעי” ופוליטי “כיצד אפשר להשיג שיפור חייהם של הפועלים בלי מלחמת מעמדות”.

נוסדו כל מיני אגודות, מקצועיות, תרבותיות, קופות עזרה. והכל באורח ליגאלי, ללא הפרעות, להיפך — בעזרת המשטרה.

אבל גם התרופה היעילה הזאת, אשר פעלה פעולה חזקה על ההמונים הפרימיטיביים וחסרי־ההכרה, לא הספיקה לו לפלבה. הוא החליט להרחיב את מיתקפתו על פסיכולוגיית ההמונים באורח ניכר. “נחוצה מלחמה קטנה!” — החליט.

ואכן פתאום התערב גורם אשר פוצץ באורח קיצוני את כל מסגרת החיים הקודמים והרעיל את היחסים בין עמים ובין בני־האדם. היתה זו המלחמה היפאנית־רוסית, המלחמה האימפריאליסטית המודרנית הראשונה במאה העשרים. היא הטביעה את חותמה על כולנו, על משפחותינו, ובאורח ישיר במיוחד עלינו, על הנוער. המלה אימפריאליזם לא היתה הרבה בשימוש רב (באנגליה התחיל אותה שעה קיינס לעבד באורח תיאורטי את התורות האימפריאליסטיות). אולם התוכן, כיצד נהפך הקאפיטאליזם קמעה ל“קאפיטאליזם פינאנסי” וכן כיצד הוא מנהל את המדיניות האימפריאליסטית, ביחוד הייסורים הנוראים שמביאה מלחמה מודרנית בין שתי מעצמות גדולות — את כל הדברים הללו אנו הרגשנו באורח חריף וממשי מאוד. לפתע צצו מלים חדשות, אשר רק מעטים ידעון היטב, מלים, שבינתיים נעשו כל כך פופולאריות (ואולי במיוחד היום): “קוריאה, טיבט, פורמוזה ובמיוחד פורט ארתור”. המלים הזרות האלו פרצו לתוך חיי כולנו. התחילו גיוסים בלתי פוסקים של שנתונים חדשים לבקרים. גייסו אפילו סטודנטים, כך שאנחנו, תלמידי גימנאסיות, הרגשנו, כי עוד מעט ויגיע גם תורנו אנו להילקח לגיהינום הדמים. זו לא היתה שאלה תיאורטית בלבד; באורח אינסטינקטיבי התחלנו לגבש את עמדתנו נגד המלחמה שמהלכה החריף והלך. והמציאות הביאה גם לגיבוש רעיונות תיאורטיים. בדרך זו הגענו גם לכלל יחס עקרוני אל המלחמה המודרנית ואל האימפריאליזם.

המלחמה באה על האוכלוסיה באורח בלתי צפוי לחלוטין. ואולם השכבות השליטות כבר הכינו את הקרקע בשבילה מזה שנים רבות. במרכז עמדה סין הענקית, אשר בימים ההם היתה כה מיסתורית, סגורה ומסוגרת. ראינו את מיצעד “נושאי התרבות הלבנים”, אשר מטפסים בלי הרף על הסולם האימפריאליסטי בשלושה שלבים: בתחילה שולחים לשם את הכומר המיסיונרי ירא־השמים “רק כדי להטיף את דבר אלהים”; בשלב השני שולחים את הסוחר אשר שומה עליו “להעשיר את העמים הפרימיטיביים”. ולאחר ששני השליחים הללו כבר עשו את מלאכתם בהצלחה, מגיע תורו של השלב השלישי: התותח הצבאי, המשתלט על המדינה במישרין או בעקיפין.

ראינו בממש את סין, אשר בנתה סביב ארצה את החומה הגבוהה הנודעת, בהיותה סבורה, ברוב תמימותה, שזו תוכל להגן על ייחודה ועל עצמאותה הממלכתית — והנה היינו עדים לכך, שהמגן הזה לא הועיל לה לסין. וכי לעזרת “נושאי התרבות” הלבנים אץ במפתיע השכן הצהוב שלה “יפאן הקטנה”. פתאום ראינו כיצד יפאן נעשתה הארץ האסיינית הראשונה, אשר הנהיגה בהצלחה בלתי רגילה את התיעוש הקאפיטאליסטי המודרני ואת הטכניקה ובנין מכונות משוכללות ביותר; כיצד פיתחה את המדיניות האימפריאליסטית שלה והחלה במיצעדה על סין העתיקה והענקית, ששקועה היתה כאילו בשנת מרמיטה.

האמנם ניגרר גם אנו לתוך המלחמה? שאלו בני הנעורים איש את רעהו. “כיצד בא הדבר?” התחלנו להתעניין יותר ויותר בכל מכלול הבעיות הללו. ונסתבר לנו, כי המלחמה הרוסית־יפאנית היא תוצאה ישירה של המלחמה הקודמת, עת יפאן נלחמה נגד סין וניצחה אותה. יפאן סיפחה אל ארצה את האי פורמוזה שהוא עתה כל כך אקטואלי, ויחד עם זה היא קיבלה “יד חופשית” בקוריאה העתיקה. גילינו כיצד צצו פתאום קופצים חדשים לבלוע את סין: המדינות האירופיות הגדולות. בייחוד גרמניה המיליטריסטית הברוטאלית, וכמובן, רוסיה הצארית. אנו, חוג הגימנאזיסטים, התחלנו להתעניין יותר ויותר בהיסטוריה החדשה. עד מהרה נודעה לנו העובדה המעניינת, שבאותו יום, שבו הוכתר ניקולאי השני לצאר בקרמל, נחתם שם הסכם חשאי בין רוסיה ליפאן: שתי המדינות חילקו ביניהם את “ספירות ההשפעה” בקוריאה. פירוש הדבר, ש“אנחנו ברוסיה” נעשינו פתאום שותפים על יפאן — נגד סין.

רוסיה התחילה לבנות את מסילת־הברזל הסיבירית המפורסמת דרך מונגוליה ומאנז’וריה ועד ולאדיבוסטוק הרחוקה. התוקפנות האימפריאליסטית הזאת גרמה לסיכסוכים בלתי פוסקים בין השותפים החדשים.

אנו כולנו הזדעזנו עמוקות כאשר בינואר 1904 התקיף הצי הימי היפאני את האניות הרוסיות ליד הנמל הגדול פורט ארתור והשמידן. בכך פרצה המלחמה הרוסית־יפאנית. הכל פתאום כאילו נתחשמלו מן הסיסמה, שעד אז היתה בלתי ידועה — “פורט ארתור”!

“היפאני הקטן”, אשר יודע כה יפה את אמנות השתיקה, השחיז את שיניו וציפה זמן רב…

לא פחות דחפה למלחמה הזאת גם רוסיה. שר האוצר הגראף ויטה (לימים ראש הממשלה הנודע), האידיאולוג של הבורגנות הרוסית הגדולה, אשר ביקש לכבוש את השוק הסיני, אבל לא על ידי מלחמה ישירה אלא כביכול בדרכי מסחר שלווים, כתב בזכרונותיו המעניינים: “להניח שלא תבוא מלחמה יכול היה רק מי שלא ידע את אופיים, או יותר נכון את חוסר־אופיים של הצאר ושל כל סביבתו, אשר דחפה בלי הרף לקראת מלחמה זו”. הצאר אטום־הלב דחף באורח קלגסי גם את רוסיה יותר ויותר אל אסיה; אבל הוא לא היה בודד במערכותיו. במידה רבה דחף למלחמה הזאת גם שר־הפנים פלבה. שר המלחמה הגנראל קוֹרוֹפאטקין (אשר בתחילה היה נגד המלחמה) שאל את פלבה בישיבה:

“מדוע הצטרפת אל כנופיית הרמאים הפוליטיים מחרחרי המלחמה?”

“אין אתה מכיר את המצב בתוך רוסיה”, השיב לו פלבה, “כדי לבלום את המהפכה, אנו זקוקים למלחמה קטנה, עטורת ניצחון”.

הם סברו שתהיה זו רק “משלחת עונשין” קצרה. ובעת שיצא לשם, הבריק שר המלחמה לצאר: “שאפקאמי זאקידאיֶם” (בכובעינו נכסה את היפאנים). ואולם היפאני נמוך־הקומה הוא שגילה לרוסיה הגדולה מה פירושה של מלחמה מודרנית.

הרבה סייעו למפלה הרוסית, מנגנון המדינה והצבא הרוסי עצמו. בכל מקום שלט השוחד בצורה מבהילה. שוחד וגניבות. היינו קוראים בעתונים כיצד רכבות שלמות לפתע פתאום “נעלמו”: מלכתחילה לא שלחו אותן ורק רשמו בפנקסי החשבונות, כדי שספקי הצבא וספסרי המלחמה יוכלו להתחלק בשלל העצום. הסוליות של מגפי החיילים נעשו לא מעור אלא מנייר. הצאר היה מברך את החיילים בצלבים ומגיש להם שי — תמונות איקונין. אנו היינו אומרים בימים ההם: “הרוסים הולכים לקרב חמושים באיקונין הפראבוסלאביים, והיפאנים — בכדורים!”

רוסיה ספגה מפלות בזו אחר זו, כפי שלא קרה עוד מעולם לשום מעצמה. פורט ארתור נפלה והצבא הרוסי ברח בבהלה לאחר שהובס בקרב מוּקדן. היפאנים הטביעו את כל הצי הרוסי על מלחיו ומפקדיו. רוסיה הזדעזעה כפי שלא נזדעזעה מעולם בתולדותיה.

ראינו כיצד גדל בלי הרף מספר האלמנות, היתומים והנכים. ואף־על־פי־כן — וזה הדבר המיוחד במינו במדינה ההיא — התפללה האוכלוסיה לתבוסתה של רוסיה. דבר זה יכול היה לקרות אך ורק שם. (הקו הפסיכולוגי הזה איפיין לא רק את המצב של הימים ההם, אלא נשאר סימלי גם לימים שלאחר מכן), שכן רק על־ידי מפלה, קיוו, אפשר יהיה להחניק את החיה הצארית. האנשים נזכרו שבדיוק חמישים שנה קודם לכן, בעת “מלחמת קרים” נגד תורכיה, “האדם החולה”, — כאשר צפה השאלה, תחת שלטונו של מי יישארו הדרדאנלים, קונסטנטינופול, ארץ ישראל — החלק הגדול ביותר של האינטליגנציה היה בעד מפלה רוסית, כדי לשנות את המצב הפנימי באימפריה.

עתה, במלחמה היפאנית נעשה הלך־הרוח הזה חריף עוד יותר. מיטב האינטליגנציה הרוסית, אשר גדלה מאוד מאז מלחמת קרים, התביישה ממש, הרגישה רגש של חרפה עמוקה שבארצם שורר משטר־דמים אפל כל כך. על כן, יהי אפילו במחיר דמי עצמם ובלבד שישתחררו אחת ולתמיד מהסיוט הצארי!

* * *

בסביבה הפוליטית והפסיכולוגית הזאת צמח גם הארגון הגימנאזיסטי שלנו. באסיפות שלנו התווכחנו על כך בלי הרף, הן בחוגים הפולניים והן בחוגים היהודיים. אני כתבתי אז שורה שלמה של כרוזים אשר שלחנו אותם לסניפים השונים. הם גם תורגמו ליידיש והופצו בין הפועלים היהודיים. עבדתי אז הרבה והקדשתי זמן רב לפעילות הפוליטית והספרותית הזאת.

חברי מלארסקי, המסגר, אשר עוד קודם לכן השתוקק מאוד להפיץ את הספרות המהפכנית בקרב החיילים הרוסיים, אירגן עתה אסיפות חשאיות בקרב החיילים. אני הייתי מרצה שם על המצב הפוליטי, על הסיבות האמיתיות של המפלות הרוסיות ועל שום מה נופלים כל כך הרבה חיילים רוסיים. הרעיון העיקרי שלי היה: “כלום לא היה טוב יותר, שבמקום לגייס עוד ועוד שנתונים ולשולחם אל קרבות־הדמים המשתוללים במרחקים, ששם הם נופלים קורבנות שווא וחפים מפשע, כלום לא היה יותר טוב לערוך דימוביליזאציה, והחיילים ישובו אל משפחותיהם, יקבלו חלקת אדמה ויעבדוה בדרכי שלום?” ראיתי ברוב שימחה כיצד מתחיל לזוז משהו בנשמה הרוסית. הסכנה בשביל החיילים (וגם בשבילי) היתה גדולה מאד. ואולם היה כדאי לסכן, בהרגישנו שאנו נוטלים חלק במאבק ההיסטורי הגדול.

לי היה חשוב ביותר לעקוב אחר התמורה שחלה בנשמות הרוסיות הפרימיטיביות, בקרב החיילים הבוּרים, אשר באו מסיביר הרחוקה, שאליה אפילו רכבת לא היתה מגיעה; אנשים שהאמינו, כאבותיהם ואבות אבותיהם, שהצאר הוא “אביהם הטוב שדואג לכל הרוסים”, אלא שמכשילים אותו אלה המקיפים אותו ואשר אינם רוצים לתקן את העוול הנעשה לאנשים העניים — לאט לאט חודרת לנשמותיהם הפרימיטיביות קרן של אור; נולד והולך אינסטינקט חדש, אינסטינקט של חיים משותפים יותר.

בשבילי באורח אישי היה זה תחום חדש ורב עניין. אם עד התקופה ההיא הכרתי בעיקר רק יהודים ופולנים, הרי כאן נתקלתי בפעם הראשונה במישרין בפסיכולוגיה העממית הרוסית, באורחות־המחשבה של ההמונים הרוסיים הרחבים. דבר זה העשיר את חיי.

* * *

ברצוני להזכיר כאן עוד מומנט חשוב שקשור היה במלחמה. ההגירה היהודית מרוסיה גדלה בממדים עצומים. שכן, אם החברה הרוסית שאלה בכעס: “לשם מה נחוץ לנו הדבר?”, הרי אצל היהודים היה המצב והלך־הרוח מר פי כמה וכמה. שהרי עוד הרגשנו היטב את הפוגרום הקישינובי ואת מעשי הרצח שנעשו ביהודים. “מדוע איפוא יש למסור את החיים בשביל מפלצת כזאת ולהגדיל עוד יותר את מספר האלמנות והיתומים היהודים?”

אנחנו בצ’נסטוחוב הרגשנו במיוחד את הלכי־הרוח הללו, שכן היתה צ’נסטוחוב עיר גבול. לכאן היו באים בלי הרף יותר ויותר מהגרים אומללים ללא דרכונים, עם קצת בגדים, כר וכסת וכמה פרוטות בכיסם. הם היו פונים אל סוכני הגבול, והמבריחים היו שודדים מהם את פרוטותיהם האחרונות. בייאושם המר היו המהגרים תלויים תלות גמורה בטפילים הללו. וגם בצד השני של הגבול סבלו קשות מן הז’נדארמים הפרוסיים. גדול במיוחד היה סבלם של אלה, אשר היו להם כרטיסי אוניה של חברות אניות בלגיות והולנדיות. הממשלה הגרמנית והקיסרות הגדולה שאפו להתעשר מן הקורבנות הטראגיים הללו. הם נהגו בטירור ממש נגד המהגרים וסייעו רק לחברות האניות הגרמניות, ל“לויד הגרמני הצפוני” בברמן ול־“קו המבורג־אמריקה”. היו מקרים ששלחו בחזרה מנקודות־הגבול הגרמניות את אלה, שלא היו מצויידים בכרטיסים לאניות גרמניות. היו גם מקרים שנשלחו בחזרה מהגרים אפילו כשהיו בידיהם כרטיסי־אניה בלגיים או הולנדיים והללו היו אחוזים ייאוש מר וקודר.

בין המהגרים הללו היו גם אנשים אשר באו אלינו מצויידים במכתבי המלצה או בקשות לסייע בידם. החברים והאוהדים הללו הגבירו בנו את תודעת תהליכי ההגירה — אבל גם את ההיוודעות לתורת ההגירה. יותר ויותר נשתכנעו ששאלת ההגירה ומצוקת ההגירה חייבת להיכלל בכל מחיר בתחום המדיניות הסוציאליסטית והיהודית.

בחוגים שלנו היינו מתווכחים לעתים קרובות על השאלות האלו, כיצד יכולים אנו לעזור באופן ממשי ליחידים המגיעים אלינו. למטרה זו גם יצרנו ועדה מיוחדת, אשר עסקה בהגשת סיוע והדרכה למהגרים. ועדה אחרת הוקמה לשם מלחמה נגד ה“סוכנים”. חברים שלנו התקשרו עם אחרים מבין הסוכנים הטובים יותר, שהיה לנו אמון אליהם, וגמרו אתם שלא ישדדו את המהגרים, ואילו אנו היינו ממליצים עליהם בפני הפליטים שהגיעו אלינו. משום כך לא פעם היה פורץ סיכסוך, שכן “עופות הטרף” התאוננו שקיפחו את פרנסתם. אחדים מהם אף העזו לאיים על חברינו שילשינו עליהם במשטרה, לכן שוב הוקמה קבוצה של “הגנה עצמית” מיוחדת, אשר הסבירה למלשינים הללו, שאם אמנם יקרה כדבר הזה הם ישלמו על כך בחייהם. אכן קבוצת ההגנה שלנו נעשתה למלת איום פופולארית בשביל העולם התחתון.

גם ללא תכנית מעובדת מראש היינו אנוסים להרחיב את פעילותנו בלי הרף ולהקים “מנגנון” מיוחד. כל תחום חדש עוד הגדיל את האחריות שרבצה עלינו. אולם כל תחום חדש היה מושך אלינו גם אוהדים חדשים. כך, שהארגון המפלגתי המתרחב בלי הרף מוקף היה הרבה אוהדים. אנשי האמונים שלנו היו מצרפים אותם גם לחוגים הבלתי ליגאליים, שבהם היינו “מעבדים” אותם מבחינה פוליטית. הארגון שלנו, על אף הקונספיראציה החמורה, לא היה איפוא בבחינת חוג סגור, אלא נוספו לו ללא הפוגה כוחות רעננים ומנהיגים חדשים.

פרק אחד־עשר: ערב המהפכה הרוסית הראשונה

רוסיה נהפכה לגיהינום. האמנם אפשרי שפלבה יגביר עוד ועוד את מעשי הרצח שלו? – היו הבריות שואלים. מובן הדבר, שאני ציפיתי בחוסר סבלנות לכל גליון של “רבולוציוניה ראסיה”, שבהם היו הס"רים מתארים את מעשיו של פלבה. בנוגע למיניסטרים הקודמים היתה המפלגה מנמקת בפומבי על שום מה היא תוציא עליהם גזר־דין מוות. כלום לא תגיב עכשיו על מעשיו של העריץ הגדול שביניהם?

עיניהם של החוגים הסוציאליסטיים מופנים היו אל “הארגון הקרבי” (“ב.או.”) אשר בראשו עמד גרשוני. איש לא ידע כמובן, היכן הוא מצוי ומה הן תוכניותיו. ואולם היו משוכנעים, שכמוהו כפלבה משחיז את חרבו לקראת הדו־קרב הבלתי נמנע.

ואמנם אפשר להעלות בדמיון כיצד נזדעזענו כולנו מידיעה, שגרשוני נאסר בקיוב. משמע שפלבה הוא המנצח? שמחתה של המשטרה היתה עד אין לשער.

מהגליון של כתב־העת המהפכני שהוברח אלי נודע לי לאלתר תוכן נאומו בבית־הדין הצבאי שדן אותו בדלתיים סגורות. עמידתו לפני שופטיו היתה נפלאה. והוא לא הסתיר את פעילותו. נהפוך הוא, בנאום ארוך נימק בפרוטרוט את האופי של פעילות המפלגה ואת סיבותיה. הוא הביע אפילו סולידאריות עם החברים, אשר קודם לכן ביצעו את מעשי־ההתנקשות בנציגי הצאר. הוא הדגיש את השתייכותו לעם היהודי, באומרו שכל הצדדים האפלים הללו של הממשלה “השפיעו עליו” וכי – במידה רבה עוד יותר השפיעו על העם היהודי שאליו הוא משתייך. “כל המהלומות של המשטר הנוכחי נופלות על ראשו (של העם היהודי) בעוצמה גדולה פי עשרה. אם סבורה הממשלה שברדיפותיה המיוחדות, במעשי הדיכוי והנגישות נגד היהודים, היא תהפוך אותם לנתינים נכנעים ואסירי תודה, הרי טועה היא טעות מרה. לעם העמל היהודי אין במאבק השחרור משימות אחרות משיש לעם הרוסי”.

“את חובתי כלפי האינטרסים של העם העמל מילאתי ביושר. העם יבין אותי… המפלגה תמשיך במאבק” – הצהיר. – “יודע אני שמכאן מוליכה הדרך אל עץ־התליה”.

ואכן פסק הדין היה: מוות בתליה. גרשוני הועבר אל המבצר השליסלבורגי המפורסם, שבו היו מבצעים פסקי־דין המות.

* * *

משקיבלתי את נאומו של גרשוני, התיישבתי עוד באותו לילה, ליד מנורת נפט קטנה שבחדר־השינה שלי ותירגמתיו מייד לפולנית. אחר כך הוא תורגם גם ליידיש.

באותו לילה עצמו גם כתבתי כרוז. לאחר הקדמה על אישיותו של הנידון, הוספתי מתוכן הצהרתו של גרשוני בבית־הדין.

“בשם הנוער שלנו הרינו מרכינים את ראשינו לפני המעשה שעשה. אנו בטוחים ששמו יתפוס מקום־כבוד בגאלריה של גיבורי המין האנושי, וגם ההיסטוריה היהודית לא תשכח את בנה הגדול… אם אמנם יובל גרשוני אל התליה, הרי הוא יכול להיות בטוח שבשביל הנוער אשר עליו כה הירבה לדבר ואשר למענו הקריב את חייו, הוא יישאר לעולם כדוגמא של גדלות אנושית ושל נכונות להקרבה מהפכנית”.

יחד עם נאומו של גרשוני שיכפלנו גם את הכרוז ושלחנו אותו לערים השונות. הכרוז, אשר היה מהתגובות הראשונות ברוסיה על המשפט, צוטט הרבה מאוד. הוא נשאר בארכיון שלנו – וגם בציריך, ששם היה משכנו של הוועד המרכזי בחוץ לארץ. לתמהוני הרב נזכרו כעבור שנים הסוציאליסטים הרבולוציונרים בציריך בכרוז הזה והם העריכוהו מאוד.

אולם כאן קרה משהו, אשר מבחינה פסיכולוגית לא קל להבינו. פלבה ידע יותר מדי על פעילותו של גרשוני. הוא ידע שבין מטרותיו של גרשוני היתה גם התוכנית להתנקש בחייו שלו, של התליין עצמו. ואף על פי כן!… ואף על פי כן הוא לא העז לבצע את גזר־דין המוות. לאיזה שהוא סנטימנט אצל פלבה לא היה מקום מכל וכל ומה גם כשהמדובר במנהיג המהפכני הראשי, שהיה בנוסף על כך גם יהודי.

פלבה שלח אל בית־הכלא את ממלא מקומו, סגן המיניסטר מאקארוב, שהציע לגרשוני לכתוב בקשה לצאר, אשר בוודאי יחליף את גזר־דין המוות לעונש מאסר. וכאן נתרחשו סצינות, אשר רק דוסטוייבסקי היה מסוגל לתארם ולהסבירם. התליין ממש התחנן אצל קורבנו הנידון: '“תחתום”. הוא ביקש שגרשוני ינסח את עמדתו באורח מתון יותר ופחות הפגנתי.

גרשוני השיב על כך: “אתם זקוקים משום מה להצהרתי שהייתי שייך אל ה”בויובאיה אורגאניזאציה“. זה עצמו דיו לו למהפכן שלא ימהר להצהיר הצהרה כזאת. לקבל את החיים מידיו של פלבה, או מידי איזה שהוא אוייב אחר – את זה אין אנחנו עושים!”

"ויש כאן – הסביר – עוד עניין אנוכי יהודי. אתם, וכל אלה שהם טיפשים במידה מספקת, כדי להאמין לכם, גורסים, שהיהודים תמיד מחפשים להם דרך לברוח מפני הסכנה, שבגלל פחדנותם הם ניצולים מהתליה. והנה תוכלו לראות דוגמה של ‘פחדנות יהודית’! אתם אומרים שהיהודים יכולים רק להמריד אחרים. ואכן תראו שיודעים הם גם למות. תאמר לפלבה שלך: לעמוד על המקח או לשאת־ולתת אין לנו על מה. יעשה הוא את שלו. אני את שלי כבר עשיתי.

דומה שתמונה יותר ברורה אי אפשר להעלות בדמיון. ואף על פי כן! – לא היתה זו המערכה האחרונה. להפתעת הכול, הן של העולם המהפכני והן של חוגי הממשלה עצמם, החליט פלבה לעשות עוד צעד אחרון: הוא בא אישית אל גרשוני לבית הכלא, בשאט־נפש היפנה הקורבן את עורפו אל התליין וסירב לדבר אתו.

וראה זה פלא! גזר התלייה לא בוצע. עברו עוד חדשים אחדים ושוב נפתחת הדלת של תא הכלא. נכנס יושב־ראש בית־הדין ומודיע לגרשוני: “גזר־דין המוות הוחלף לעשרים שנות עבודת־פרך”.

גרשוני: “אני לא ביקשתי זאת!”

היושב ראש: “אני יודע”.

גרשוני הוגלה לקאטורגה הסיבירית הרחוקה והקרה ביותר. כאן נפגש עם חבריו עטורי הגבורה, אשר עוד קודם לכן ביצעו מעשי התנקשות שונים.

ושוב קרה נס. מבית־הכלא המבודד לחלוטין והנשמר שמירה משטרתית וצבאית קפדנית, הצליח גרשוני להימלט אל החופש. היו מקרים שמהפכנים נמלטו על נפשם מן הגלות הסיבירית ואולם, עוד מקרה אחד כמו מקרה גרשוני אין ההיסטוריה הרוסית יודעת לספר. זה היה מעשה פנטאסטי ממש, כאשר בחבית מלאה כרוב הבריחו החברים את גרשוני אל החופש בדרכים עקלקלות וסבוכות ביותר.

לא כאן המקום לספר את הסיפור המופלא הזה. רוצה אני רק לומר, שאחרי נסיעה מסביב לעולם חזר גרשוני לרוסיה ושוב נעשה מנהיגה של המפלגה הגדולה והעצומה.

כמוני כרבים אחרים עקבתי בלי הרף ובנשימה עצורה אחר כל ידיעה שאפשר היה רק להשיג עליו. ולא יכולתי אף להעלות בדמיוני, שכעבור כמה שנים תהיה לי הזכות, בשבתי בציריך, להכיר אישית את הגיבור האגדי הזה.

* * *

ופלבה?

מה יקרה עמו? זו היתה השאלה שהכול שאלו את עצמם אחר מאסרו של גרשוני. האמנם יתכן שחבריו ותלמידיו של גרשוני יניחו לפלבה להמשיך בפעילותו ללא סייג? ואכן, פלבה הגביר יותר ויותר את פעילותו האכזרית. הוא לא התבייש לקרוא אל הקאבינט שלו את הסופר הראדיקאלי הידוע מיכאילובסקי הישיש ולהודיע לו בגלוי: “הספרות – היא קן של רעיונות מהפכניים. מובן, הספרות היא רע הכרחי, עם זאת יש להשלים. אבל לא נרשה שום צעד הפגנתי מצדה”. והצנזורה השתוללה בפראות שגברה והלכה. ברוסיה לא נותר עוד אוויר לנשימה. אופייני היה המעשה בנסיך שאחובסקי, מהמשפחות העתיקות והאצילות ביותר ברוסיה. הוא היה אדם בעל השקפות דמוקראטיות ופעל להגשת עזרה רפואית וסיוע לאיגוד הכפרים הרוסיים. הוא שאף לחופש, אבל ביקש להשיג את הדבר בהחלט בדרכי שלום ושלווה. פלבה קראהו אליו והודיע לו גלויות, כדרכו: “השלטון עוקב בקפדנות אחר פעילותו. אם הנסיך לא ישנה את דרכיו, לא יוכל להושיעו שום אדם ושום דבר. אני לא אתחשב בשום דבר ובשום איש. אגרש אותך למקום שממנו אין שבים”.

ואכן איש אינטליגנטי, אציל ורודף־שלום זה אמר לאחר שיחה זו לאחד מידידיו: “את פלבה מוכרחים להרוג!”…

ואם כך חשב המתנגד הרעיוני לטירור פוליטי, לא כל שכן ברור היה הלך־הרוח של החוגים המהפכניים, ובפרט של הנוער האידיאליסטי.

* * *

ואכן קרה הדבר אשר גרשוני הכריז עליו בבירור בבית־המשפט: “המפלגה תמשיך בפעולותיה”.

והמפלגה, על אף אמצעי הבטחון הערמומיים והנמרצים ביותר של פלבה ועל אף הקשיים הגדולים הכרוכים בכך, הכינה בכל זאת תוכנית להתנקש בחייו.

זאת אני זוכר היטב, ולעולם לא אשכח את יום הקיץ החם של החמישה־עשר ביוני 1904, כאשר העתונים הביאו את הידיעה, כי במעשה טירור נגד פלבה הכל־יכול, שבוצע בפטרבורג, הוא נקרע לגזרים. השמחה היתה עד אין לשער, אפילו השכבות הרחוקות מטירור וממהפכה קיבלו בברכה את מעשה ההתנקשות. ואכן לא היה כבר אז אוויר לנשימה.

הלך־רוח זה הביע בצורה בוטה איש הרוח הרוסי קאראבצ’בסקי, מעורכי־הדין הרוסיים הנודעים ביותר, בהופעתו בבית המשפט. בעת משפטו של הסטודנט הצעיר סאזאנוב, אשר השליך את הפצצה, אמר קאראבצ’בסקי:

“התנקשות זו אורגנה באורח יוצא מן הכלל. היא הצטיינה בעיבוד כל הפרטים, אפילו הקטנים ביותר. קבוצה של אידיאליסטים צעירים, לרוב סטודנטים, גמרו אומר להקריב את חייהם, כדי שרוצח ההמונים הזה ייעלם מעל פני האדמה הרוסית. עם הקבוצה הזאת נמנתה גם נערה יהודית נפלאה, דבורה בריליאנט, אשר מטעמי קונספיראציה שיחקה את התפקיד של זמרת תיאטרון, והיא שעזרה בהכנת הפצצות. שני הטירוריסטים הראשיים (הסטודנטים סאזאנוב וקאלאייב) עמדו ברחוב בנקודות שונות כשבידיהם הפצצות. כאשר הגיעה המרכבה של פלבה ניגש סאזאנוב כה קרוב למרכבה, כאילו ביקש לפוצץ גם את עצמו יחד עם המיניסטר. ואכן הוא נפצע פצעים קשים”.

בעת ששפטו את סאזאנוב בדלתיים סגורות, קם סניגורו קאראבצ’בסקי, שהיה אחד הפרקליטים הפוליטיים המפורסמים ביותר של המאה העשרים, ותיאר בקווים בולטים את כל הטראגדיה כולה.

“פלבה דרש בכל תוקף שיתלו את באלאמאשוב” (באלאמאשרב היה המתנקש בשר־הפנים הקודם), "הוא השליך לכלא ושלח לסיביר אלפי אנשים חפים מפשע. הוא היה מצליף במגלבים ויורה באיכרים ובפועלים. התנכל לאינטליגנציה, אירגן את הפרעות ההמוניות ביהודים בקישיניוב בה כבר נשפך דם רב כל כך ואשר עוד כל כך הרבה דם יישפך בה.

“סאזאנוב לא ראה בפלבה אלא סיוט נורא שהפיץ מוות, רמס ודרס ברגליו את גופה של המולדת והחניק אותה ללא רחמים. בעיני סאזאנוב היה פלבה אכזר צמא־דם, שאפשר לחסלו רק במעשה־דמים אחר – במוות! והנה על שום כך, בנוטלו בידיים רועדות את הפצצה, הוא מאמין – באמונה שלמה וקדושה – שיותר משהיא מלאה דינאמיט, גדושה היא דמעות, אסונות ופגעים של העם. כאשר עמד לפוצץ את עצמו ולהקרע לגזרים מן הפצצה שהשליך, הוא (סאזאנוב) חלם שהנה נשברים הנחושתיים הכובלים את העם הרוסי…”

יושב ראש בית הדין: “אני אוסר עליך, אין אתה מציית… אהיה אנוס להרחיק אותך…”

קאראבצ’בסקי: “אני גומר… כך חשב סאזאנוב והנה על שום כך תיכף לאחר שחזרה אליו הכרתו, השמיע את הקריאה: ‘יחי החופש’!”

אפילו השופטים הצבאיים הצאריים הרגישו, שעתה אסור להם להעיז יותר מדי. הם לא העזו להוציא גזר־דין של מוות שהיה אז בגדר תופעה רגילה. אפילו במשפטים על חטאים פחותי ערך. סאזאנוב נשפט לעשרים שנות עבודת פרך “בלבד”.

מייד לאחר שקיבלתי מחוץ לארץ את נאומו של קאראבצ’בסקי, תירגמתיו מרוסית לפולנית. הביולטין המשוכפל שלנו נשלח אל החוגים הגימנאזיסטיים של הארגון שלנו.

כך נראתה אז המציאות הרוסית, הפולנית והיהודית. ובאקלים זה חי ופעל אז גם ארגוננו, ארגון תלמידי גימנאסיות ופועלים.

פרק שנים־עשר: נצחון המהפיכה (1905)

לאחר מעשה ההתנקשות הזה נוצרה סיטואציה חדשה לגמרי. הבטחון הפסיכולוגי של חוגי הממשלה מוכרח היה להתמוטט. פלבה לא היה איש מליצות והתפארות־שווא. אם הוא אמר באורח גלוי, שמן הנמנע לבצע התנקשות בחייו, חזקה עליו שחשב ותכנן הכול על כל הפרטים והדקדוקים. הסתבר, שהאידיאליסטים המהפכנים הם טכנאים טובים פי כמה מאשר כל המומחים הממשלתיים מקבלי המשכורת השמנה. זאת הבינו גם ברוסיה וגם בחוץ לארץ, שמשם היתה ממשלת פטרבורג מקבלת את ההלוואות הדרושות, ואשר בלעדיהם לא יכלה להתקיים כלל.

נחוץ היה איפוא לשנות את הקוו הממשלתי. נתמנה מיניסטר חדש, הנסיך סביאטופולסקי־מירסקי. הוא העלה רעיון חדש: “יש להתייחם באמון לעם”, משמע, שבמובן ידוע יש לכרות שלום לפחות עם חוגים אופוזיציונים מסויימים, עם חוגים ליבראליים מתוך העם. התחילה “תקופת הבאנקטים”. אלמנטים ליבראליים ודימוקראטיים שונים, בייחוד מקרב האינטליגנציה ועסקנים ציבוריים, התחילו לדבר בבאנקטים על הצורך בקונסטיטוציה, בממשלה ליבראלית.

זה היה שם, בפטרבורג, במוסקבה ובערים הרוסיות הגדולות. החוג הגימנאזיסטי המהפכני שלנו וקבוצת הפועלים הקטנה, החליטו לנצל את “האביב הפוליטי” הזה. אנחנו הזמנו להתייעצויות מצומצמות קבוצה קטנה של אנשי־אינטליגנציה יהודים, בעלי דיעות מתקדמות, אשר לרוב הייתי משמיע בהן את דברי ההקדמה על יסוד כתבי־העת הבלתי ליגאליים, שהייתי מקבל מחוץ לארץ. בתחילה היו באים רק אנשים בודדים, שכן היה קיים פחד להתאסף, ואנחנו הרי לא היינו פירמה סולידית לעילא. ואולם הידיעות שהייתי מוסר היו ממש מדהימות אותם בעובדות הבדוקות שהגיעו לידי במהירות כה רבה, כך, שלהתייעצויות הבאות התחילו לבוא אנשים במספר גדל והולך וה“באנקטים” נעשו לתופעה פופולארית בעיר. הודות לכך קיבלנו גם קצת כסף בשביל פעולת ההברחה שלנו ובשביל אירגון חוגי פועלים נוספים. ואילו בשביל הפועלים היה חשוב במיוחד שכאשר התחיל גל כללי של שביתות בכל הארץ נטלו בהן גם הפועלים בעירנו חלק פעיל מאוד. הן הפועלים הפולנים והן הפועלים והפקידים היהודים התחילו להשמיע את דרישותיהם באוזני המעבידים.

מעניין כיצד ההיסטוריה בעצמה נוקמת את נקמתה ברשעים על־ידי המעשים שהללו עוררום במו ידיהם. במאה העשרים ראינו רבות את התופעה הפסיכולוגית הזאת של שנת 1904. פלבה ועוזריו הקימו, כאמור, במו ידיהם, במלאכת הפרובוקאציה שלהם נגד הסוציאליזם והמהפכה “אגודות מקצועיות משטרתיות”, אשר נועדו לשמש מכשיר נגד התנועה הסוציאליסטית המהפכנית, הפוליטית והמקצועית. אותו “סוציאליזם משטרתי” התחיל להתפוקק לאחר ההתנקשות בפלבה. בתנועה הסטיכית של מעמד הפועלים המתעורר לשפר את מצבו, ניסחפו בכוח רב גם “האגודות המשטרתיות”. יתר על כן, דווקא הן ביקשו להתייצב בראש התנועה.

הענף החשוב ביותר שלהם נמצא בעיר הבירה הרוסית, בפטרבורג, תחת עינה הפקוחה של המשטרה המרכזית ושם השתלט במיוחד איש־החסות שלהם, הכומר הצעיר גאפון. דמות מסובכת רוסית אמיתית, תערובת של פרובוקציה משטרתית ושל מזג אישי סוער. ברגע הקשה הכללי החליט אותו כומר פראבוסלאבי שאפתן לפנות במישרין אליו, אל הצאר ה“באטיושקה” לבקש רחמים והתערבות למען העם העובד. ומעניין – דווקא בבתי־החרושת הענקיים המודרניים והמאורגנים מבחינה טכנית, (למשל, בתי־ההרושת של פוטילוב, אשר ייצרו נשק בשביל הצבא). ששם היו גם קבוצות סוציאליסטיות ומהפכניות מאורגנות, דווקא שם רכש לו הכומר גאפון את ההשפעה הגדולה ביותר. מה שהחוגים המהפכניים הסוציאליסטיים הקטנים לא העזו לעשות, זאת העז דווקא גאפון. הוא קרא לפועלי פטרבורג לצאת כולם יחד בגלוי לרחוב – ולהכריז על דרישותיהם.

ואכן, זה נועד להיות מיצעד פועלי מוזר ואפילו יחיד במינו, מיצעד ישר אל הצאר. כך הכריז הכומר על ההפגנה של ה־9 בינואר 1905. תכניתו של גאפון היתה רבת־רושם ופשוטה מאוד: שלא יילכו עם דגלים אדומים או עם דגלי פועלים, להיפך: יש ללכת כדרך שהולכים עולי הרגל העניים לירושלים. גם הסיסמא היתה דומה לזו של עולי־הרגל לירושלים: הייסורים האנושיים הגדולים והכסופים לישועה.

מעניינת עם זאת היא הבעיה הפסיכולוגית והפוליטית שלפניה הועמדו הקבוצות המהפכניות והסוציאליסטיות. כיצד שומה עליהם לפעול? הם הבינו את הפרובוקאציה ואת הסכנות. “האם לקרוע את המסווה מעל גאפון ולחשוף את הביום המשטרתי של המשחק הזה?” אולם הסטיכיה של ההמונים הגדולים, שזה אך התעוררו, היתה חזקה מכדי שהסוציאליסטים יוכלו לצפות להצלחה כלשהי בדרך זו.

תחילה ניסו לפעול שהמשטרה עצמה תאסור את המיצעד. ואמנם ערב היום ההיסטורי פנתה אל הממשלה משלחת אשר בראשה עמד הסופר מאקסים גורקי, שהיה אז פופולארי מאוד. אולם ראש הממשלה לא קיבל את המשלחת ושר האוצר ויטֶה, הליבראלי למחצה, הודיע שאין בידו לעשות מאומה.

החליטו איפוא הסוציאליסטים לדאוג לכך, שבבקשה אל הצאר ייכללו גם תביעות פוליטיות שעליהן הם לחמו (יום עבודה של שמונה שעות, חופש העתונות, חופש הדיבור, השביתות וכיו"ב).

ואכן הפטיציה היתה בלתי רגילה: “הצאר! אנחנו, פועלי־פטרבורג, נשותינו וילדינו, והזקנים החלשים, באנו אליך לבקש אמת והגנה. נעשינו קבצנים, רודפים אותנו, מתעללים בנו, ואין רואים בנו בני אדם, מתייחסים אלינו כאל עבדים, אשר חייבים לסבול את גורלם המר ולשתוק”… “כאן אנו מבקשים את עוגן ההצלה האחרון, אל נא תמנע עזרתך מעמך, הוציאהו מבור־הקבר של עוול, דלות ובוּרוּת, תן לו את האפשרות לקבוע את גורלו בעצמו. הסר נא מעליו את העול הכבד של ה”צ’ינובניקים" (פקידים). הרוס נא את החומה שהוצבה בינך לבין עמך, וימשול נא בארץ העם יחד אתך". ולסיום: “אם אתה לא תיענה לקול קריאתנו – אנו נמות כאן במקום הזה, לפני ארמונך, אין לנו עוד לאן ללכת, רק שתי דרכים לפנינו: או אל החופש ואל האושר – או אל בור קבר”.

עם הפטיציה הזאת ועם דגלי דת ותמונות קדושות, צעד מכל קצות העיר ומבתי־החרושת הגדולים מיצעד הפועלים יחד עם נשותיהם וילדיהם. ובראשם – הכומר גאפון לבוש גלימת הכומר והצלב על חזהו. ההמון שר תפילות דתיות. בשורות הראשונות הלכו הסוציאליסטים, ובסך הכל השתתפו מאה וחמישים עד מאתיים אלף צועדים.

את התוצאות אפשר היה לחזות מראש. משהתקרב המיצעד אל ארמון הצאר וסירב לציית לפקודת הצבא: “חזור!”, וכאשר הקהל הוסיף לצעוד, נשמעה פתאום תרועת חצוצרה צבאית – ויריות, יריות, יריות!… במקום נפלו יותר מאלף איש, כאלפיים נפצעו בעת שההמון התחיל לרוץ בבהלה לכל העברים.

כיום קשה לתאר את הרושם שנוצר אז בכל הארץ. בייחוד כאשר נודע לנו, שברגע שהמשטרה והצבא פתחו ביריות בסימטאות הצרות, התחיל ההמון לקרוא: “נשק! הבו לנו נשק!” היתה זו אותה קריאה עצמה שקרא הצעיר הנלהב קאמיל דה מולֶן בפאריס ביולי 1789. בחוגי הנוער שלנו חלמנו מזמן: מתי סוף סוף נשמע את הקריאה הזאת ברוסיה הצארית?

אכן, בסן פטרבורג לא התפתחו המאורעות כפי שהתפתחו בפאריס, שם ליווה הקהל את הקריאה בהריסת הבאסטיליה. כאן לא נהרס המבצר השליסלבורגי, בית־הכלא הארור. ואולם באותו “יום א' העקוב מדם” נורתה ונרצחה האמונה התמימה בצאר. נפתח לרווחה השער לבואה של המהפכה.

* * *

בכל הארץ פרצו שביתות מחאה והפגנות. גם עירנו צ’נסטוחובה ראתה סוף כל סוף את ההמונים עולים על במת ההיסטוריה. הוכרזה שביתה כללית, השביתה הכללית הראשונה במדינה עצומה במאה העשרים. בסולידאריות ופעילות רבה הצטיינה השביתה בפולין. נוסף לסיבות הפוליטיות היה כאן גם מומנט לאומי חזק, אשר הוסיף תנופה לגל השביתות. הכול שבתו – פועלים, פקידים, גם הסטודנטים באוניברסיטאות וגם התלמידים של בתי־הספר התיכוניים. האיכרים התחילו לעשות “בורא מאורי האש” בארמונות הפריצים בעלי־האחוזות. הדואר, הטלגראף והרכבות לא פעלו. שותקה כל התנועה בארץ הענקית, שמנתה אז מאה מיליון תושבים.

והדבר החשוב מכול – התחוללה המהפכה הפסיכולוגית הענקית. ההמונים התחילו לזרום אל הארגונים המהפכניים. אני הייתי מאושר בראותי שההמונים באו מכוח עצמם והתחננו שנקבל אותם לחוגים שלנו. מבתי־החרושת והסדנאות הגיעו אלינו פניות לאין ספור, כי נשלח להם תעמלנים שיארגנו את הפועלים. פתאום, כאילו במגע של מטה־קסם נעלם המרחק בין “אנחנו והם”. אנשים בלתי מוכרים לגמרי היו באים ומתפארים שעוד קודם לכן היו מאוהדי התנועה. העיר שלנו נותקה מהעולם הגדול. הרכבות שבתו. היינו צריכים לשית לנו עצה בעצמנו וגם לשגר את נציגינו אל הנקודות הסמוכות. בחיי היתה זו אחת התקופות של פעילות פוליטית ועתונאית אינטנסיבית ביותר. כל יום הייתי כותב כרוזים, לעתים אפילו שניים שלושה כרוזים ביום אחד: אל פועלי כל בית־חרושת לחוד, למקצועות שלמים, לנוער, לנשים, אל הפועלים הפולנים ולפועלים היהודים, לאינטליגנציה. קראנו והזהרנו.

עם זאת הייתי חייב להקדיש חלק גדול מזמני ומרצי לבית־הספר התיכון שלנו. יחד עם כמה חברים פולנים ערכתי ביולטין של הגימנאסיה בשיכפול. באחד הכרוזים כתבתי: “הנוער! האם יכולים אנו להמשיך עוד בשתיקה? האם יכולה האינטליגנציה לבגוד בעם? סוף סוף הגיע הרגע שעליו חלמו אבותינו ואבות אבותינו: להשליך מכס הדמים את העלוקות, אשר במשך דורות מצצו את דמם של העמים”. הכרוזים עוררו הד חזק ועזרו לחולל את הלך־הרוח החדש בתוך הגימנאסיה.

עלי להעיר כאן, שציבור הפועלים היה מחולק בדעותיו. החוגים הריאקציוניים והאנטישמיים התנגדו לשביתות בכלל ולשביתות של בתי־הספר התיכוניים בפרט. במיוחד הצטיינו כאן ה“דימוקראטים הלאומיים” (אנדקים), אשר התחילו עד מהרה לארגן את ההמונים – את האינטליגנציה, אבל גם פועלים – לקונטררבולוציה. התיאורטיקן, איש ההלכה והמנהיג שלהם היה רומאן דמובסקי שפירסומו גדל והלך בלי הרף. בציניות ובגלוי העלה את סיסמתו: “בשום ארץ אין שולטים כמו אצלנו, הנשים על הגברים, הילדים על הוריהם והנוער על הציבור כולו. בלי גוזמה אפשר לומר, שחלק הארי של ההיסטוריה שלנו במאה התשע עשרה נעשה בידי הנוער”.

האנדקים צעקו: “אסור לתת אמון ברוסים, ועל אחת כמה וכמה אין ללכת עם היהודים!” בווארשה הוציאה אגודת הגימנאזיסטים האנדקיים כרוזים מיוחדים ברוח זו, שהנוער לא יתערב במהלך המאורעות.

בתשובה על כך כתבתי כרוז חדש: “כאשר הפועלים הרעבים ללחם עוזבים את בתי־החרושת ונשארים ללא עבודה במאבקם למען החופש, כלום יכולים אנו לשבת בשקט על ספסל הלימודים ולהמשיך בלימודינו? כלום הפועלים והעולם המתקדם לא יוקיעו אותנו?… לא! האינטליגנציה הצעירה תלך עם הקידמה, עם התרבות, עם החופש!… אגו קוראים לכל תלמידי הגימנאסיות להכריז על שביתה. גם הגימנאסיה שלנו חייבת להיות סגורה והדלתות הסגורות והאטומות יקראו להמשך המאבק ולהנהגת החופש גם בבתי־האולפן שלנו. ספרי־ההיסטוריה המזוייפים של העריצים נועדו להרגיל אותנו לעבדות, לשיעבוד ולהכנעה. אבל אסור לנו להניח להם שירמונו ויוליכונו שולל”.

פרק שלושה־עשר: שביתת הגימנאסיה שלנו

נתקלנו כאן בתופעה אופיינית מאוד. בגימנאסיה הצ’נסטוחובאית למדו גם מיספר מסויים של תלמידים רוסים. הם באו לרוב מסביבות רוסיות רחוקות, בנים להורים לא אמידים או של פקידים. אנו, תלמידי הגימנאסיה בעלי הלך־הרוח המהפכני, היינו קונים את העתונים וכתבי־העת הרוסיים המתקדמים הליגאליים והיינו מחלקים אותם בין הרוסים. כאשר יצאה הקריאה לשביתה, היו אלה החברים הרוסיים שהיו בין התומכים הראשונים בשביתה. בהשפעת שביתות הסטודנטים באוניברסיטות הרוסיות ובהשפעת אנשי הספרות שלנו היתה עמדתם מובנת. הם היו בעד סיסמות החופש הכלליות וגם תמכו בדרישה להנהיג את הלשון הפולנית בסביבות המאוכלסות פולנים.

ומה לגבי הדרישות היהודיות?

בהוראות שהמרכז הגימנאזיסטי היהודי שלנו, שיגר לכל הסניפים הגימנאזיסטיים, הדגשנו שבין דרישות השביתה יש לתבוע בכל מחיר “שיוויון לכל העמים וביטול הנורמות לגבי תלמידים יהודים”.

בצ’נסטוחובה היתה תופעה ראויה לציון: החברים הרוסים תמכו בכך. בשבילם היה זה דבר מובן מאליו. שהרי היה זה מאבק דומה למאבקם של הסטודנטים הרוסיים בפטרבורג ובמוסקבה: שיוויון לכל העמים.

לעומת זאת התנגדו ה“אנדקים” הפולנים בכל כוחם לתביעה הזאת.

היהודים בגימנאסיה היוו כעשרה אחוזים ובוועד השביתה היה אחוזם קטן עוד יותר. ואולם גם ה“אנדקים” היו מיעוט קטן. האם נוכל איפוא למשוך לצדנו את הרוב? זו היתה בשבילי שאלה גורלית. פעמים אחדות הייתי יוזמן של הופעות שונות. וכך קרה, שהודות לאינפורמאציה המצויינת שהיתה לי, או בשל מזגי, או אולי הודות לכשרון הנואם שלי, או שמא בגלל איזה שהן סיבות אחרות ידעתי, שהתביעות שלנו יזכו לתשומת לב, אך לא הייתי בטוח אם נזכה לרוב. מובן מאליו שהייתי עצבני מאוד ונרגש. האופטימיזם הרגיל שלי לא עזר לי כאן אלא מעט מאוד. האמנם נוכל להצליח בכך?

מצב דומה היה גם בגימנאסיות אחרות, בפרט בסוסנוביץ השכנה. ואמנם הנציג שלנו שם, בירמן, ניתקל באותם קשיים עצמם, ועל כך עוד אעמוד להלן. ואולם בינתיים, בהתייעצות המכרעת, הצהרתי באורח אולטימאטיבי: “בלי סעיף בדבר הנורמה היהודית אהיה אנוס להכריז שהוועדים היהודים ייצאו מוועד השביתה. וסבורני שגם מיטב החברים הפולנים והרוסים יהיו סולידאריים אתנו”.

היתה זו פעם ראשונה בחיי שגרמתי פילוג בארגון: שהרי ידעתי כי בגלל הודעתי ייגרם כנראה פילוג בגוף, אשר בהקמתו סייעתי בהתלהבות, בסבלנות ותוך השקעת מרץ רב. אולם שום מוצא אחר לא ראיתי לפני. אכן, הייתי נרגז אז מאוד. הדבר נסתיים בכך, שהרוב קיבל את ההצעה שלי, וה“אנדקים” האנטישמיים, הם שעזבו את הוועד. אנו ידענו שבין כה וכה הרבה נחת לא נשבע מהם.

* * *

ועד הגימנאסיה שלנו קרא לאסיפה כללית באולם הגדול של הגימנאסיה, שבו היו נערכות בדרך כלל חגיגות, אשר בהן היו המנהל והמורים משמיעים נאומים באוזנינו.

מישהו מאתנו הוציא מידו של שומר בית־הספר את הפעמון הגדול ובאמצע הלימודים התחיל לצלצל בו בקול גדול; בגימנאסיה פרצה בהלה – בקרב המורים. ואילו בשביל התלמידים היתה זו קריאה!

כאשר כולם התאספו, עלה על הבמה תלמיד פולני, חבר הוועד, פתח את האסיפה והתחיל לדבר על המצב. אולם לאחר שאמר כמה משפטים התחיל להסתבך. כנראה הותקף אימתא דצבורא וכיון שלא ידע כיצד להמשיך, הודיע ברוב מבוכתו: “החבר קרוק יסביר את המצב”.

בתכנית שעיבדנו בתחילה, לא היה כלול כל נאום. ואמנם לא ידעתי מה לעשות. ואולם נואמים מנוסים יודעים שכאשר מאות עיניים ננעצות באדם מתוך ציפיה לדברו, מתרחש אחת מן השתיים: או שהוא מאבד את עשתונותיו לגמרי ואינו מוצא מלה לאומרה, או להיפך – מתיחות כזאת נותנת לו השראה שהמחשבות יתחילו לזרום בשטף. עליתי על הבמה וגם אני הסתבכתי בתחילה. חזרתי על כמה משפטים מתוך הכרוז אשר כתבתי קודם, אבל הרגש הרגשתי שאין זה הדבר שצריך להיאמר באותו רגע. עד אז מעודי לא דיברתי בפומבי, באסיפה גדולה. הייתי נוהג לדבר רק בחוגים קטנים. אולם כאן היה המון, אשר צריך היה להשפיע עליו, להפעילו, לקרוא אותו למעשים ממשיים מייד. באותו מצב נואש ניצנץ במוחי רעיון כמו ברק. בשיעורי הלאטינית היה המורה, אדם מוזר ויוצא־דופן, תובע תמיד שידקלמו יפה את הקלאסיקאנים הלאטיניים, והוא לימדני את נאומו של ציצרו. עתה הדבר הזה הביא לי תועלת.

אמרתי: “כאן אצלנו בגימנאסיה לימדו אותנו המורים כיצד לחמו ברומי נגד העריצים והמתנקשים בעם”. והתחלתי בלאטינית את הנאום של ציצרו נגד קאטאלינה.

“כמה זמן עוד, קאטאלינה, תעשה שימוש לרעה בסבלנותנו?!”. ואנו שואלים, אם כן, אם לפני אלפיים שנה לא רצו שיעשו שימוש לרעה בסבלנות, באורך־הרוח: על שום מה אנחנו עתה, בזמן החדש, ובייחוד אנחנו, הנוער, על שום מה אנחנו נרשה שיעשו שימוש לרעה בסבלנותנו? כל הסופרים הגדולים, גם הפולנים, גם הרוסים שרים מזמורי תהילה לנוער. אם אין כל זה שקר, הרי הגיע הזמן שאנו נתרגם עכשיו את דברם למעשים. הפעם העניין הוא לא רק לחם לפועלים ואדמה לאיכרים, אלא גם תביעה לתרבות והשכלה, אשר יכולות להתפתח רק בתנאי חופש. על שום מה אין אימון אלינו ואין מרשים לנו לקרוא מה שאנו רוצים?! מדוע לא יכול לשרור אצלנו חופש כמו בחוץ לארץ? וחרפה היא שלא יהיה שיוויון זכויות ליהודים ולעמים אחרים, שתהיה נהוגה נורמה לגבי סטודנטים יהודים. עתה הגיעה השעה שנוכיח כי אנו בני־אדם בעלי אופי. כשם שהכריזו על שביתה הסטודנטים באוניברסיטאות, שומה גם עלינו לעשות כן. אסור לנו להיות בוגדים לגבי חברינו הקשישים מאתנו. כלום לא יסמיקו פנינו מבושה, כאשר נהיה כבר באוניברסיטאות, והחברים שלנו יראו עלינו באצבע כעל פחדנים ובוגדים?… היום יש לסגור את הגימנאסיה. אנו חייבים להגיף את השער, החותמות על השערים הנעולים והחתומים צריכות להוכיח לעולם שתלמידי הגימנאסיות בצ’נסטוחובה ראויים לחיים של כבוד!"

נראה שאמרתי את הדברים האלה בהתלהבות גדולה, שכן כמה פעמים פרצו תשואות באמצע דברי. כאשר ירדתי מעל הבמה, לחצו החברים שעמדו מסביב את ידי, וכאשר העמידו את ההצעה להצבעה: מי בעד שביתה? הורמו כל הידיים. אף יד אחת לא הורמה נגד.

מסרתי כאן את נאומי, שכן לאחר מכן הוא פורסם בכרוז, והוא צוטט לעתים קרובות. לא פעם כאשר עברתי ברחוב, היו אומרים באופן ידידותי: “ציצרו, ציצרו!”. כי ציצרו הגדול מרומי העתיקה יבוא ויעלני על הדרך הנכונה, זאת לא שיערתי מעולם (וגם המורים לא)! היה זה אולי הגמול היחיד בעד הערבים הרבים שבהם עסקתי בשפה הלאטינית העתיקה.

השביתה הצליחה והוכתרה בניצחון. ואולם אני הפסדתי את הגימנאסיה. התלמידים לא באו לשיעורים והמנהל ציווה לנעול את הכיתות ולחתום את הדלתות בשעווה, כנראה מתוך פחד שלא נעשה מעשה חבלה או שלא נטיל פצצה בתוך הבניין.

הגימנאסיה היתה סגורה כמה שבועות. כאשר המצב קצת נרגע במקצת, כאשר הממשלה נטלה שוב את הרסן בידיה, שבה ההנהלה ופתחה את הגימנאסיה, אך דרשה שהתלמידים יירשמו מחדש. מי שלא נרשם מחדש נחשב כמוצא מן הגימנאסיה. ואולם בנוגע לאחדים מאתנו (שישה או שמונה חברים) השתמשו בעונש החמור ביותר: גרשו אותנו מהגימנאסיה ובתעודות שלנו נרשם “וולצ’י בילט”, דהיינו שאסור לקבל את הגימנאזיסט הזה לשום בית־ספר בכל האימפריה הרוסית.

נאומי בגימנאסיה היה נאומי הפומבי הראשון. וזה היה השכר הראשון בעד הנאום הזה.

הזכרתי כבר לעיל, כי בנוגע לתביעות היהודיות גם הנציג שלנו בסוסנוביץ‘, בירמן, נמצא במצב קשה מאוד. בזכרונותיו הוא כותב: "ביום מסויים נקראתי לישיבת ועדת השביתה של התלמידים, כדי שנמסור למנהל הגימנאסיה את העצומה שלנו. אנחנו התווכחנו על תוכן העצומה. היינו שם שנים עשר חברים מהכיתות השישית והשביעית. אני הייתי היהודי היחיד. נקראה העצומה ושם היו מודגשים במיוחד שני עקרונות: שלשון הלימוד חייבת להיות פולנית ושצריך לבטל את הנורמה לגבי היהודים. בוועד השביתה היו גם ה’אנדקים’ הימניים. כשבוע לאחר השביתה הביא ה’קוריאֶר וארשאבסקי' את הידיעה בנוגע לשביתה: שאנו תובעים פולנית בבתי־הספר. אולם על ביטול הנורמה לגבי היהודים לא הוזכר אפילו במלה אחת. כאשר העתון הגיע לעירנו, עורר הדבר סערה של מחאות. אני באתי במגע עם שני חברים, אוהדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, ששלושתנו נקבל לידינו את הנהגת השביתה. – עד שיוגשמו תביעותינו, לרבות ביטול הנורמה של היהודים. פעם בלילה, שעה שעסקתי בעריכת כרוז ובשיכפולו בהקטוגראף (גם כרוז אל הורי התלמידים), פרצה הז’אנדרמריה ואסרה את שלושתנו.

המאורע הזה והתוכן של הכרוז פורסמו בבטאון המפלגה הקומוניסטית בסוסנוביץ' וביומון ‘טריבונה לודו’ בעשרים ואחד בינואר 1955 (ליובל החמישים של השביתה) על יסוד הארכיונים הצאריים.

מן הראוי להזכיר, שבאותו יום־היובל זכה בירמן לקבל אות־הצטיינות מידי ממשלת גומולקה בווארשה בעד פעולתו בימים ההם. לאחר השביתה של שנת 1905 הוא עסק בתעמולה בסוסנוביץ', בבנדין, טומאשוב, שם הוא עזר בהקמת ארגונים חזקים של המפלגה אשר רק אז נוסדה.

פרק ארבעה־עשר: אני נעשה “מהפכן מקצועי”

הנאום שלי בגימנאסיה השפיע בלי ספק הרבה על כל המשך חיי. נעשה לי ברור שלעולם לא אוכל כבר לזכות בהשכלה אוניברסיטאית, או שאצטרך לנסוע לחוץ לארץ. על כל פנים הקיץ הקץ ל“קאריירה” אשר ההורים חלמו עליה למעני.

בינתיים תוצאת נאומי בגימנאסיה היתה, שמאז ואילך התחילו היהודים והפולנים בעירנו לראות בי “אוראטור”. כאשר התחילה בבתי־החרושת “תקופת הנאומים הסוציאליסטיים הראשונים”, הייתי אני אחד הנואמים. כאשר נקראו כל פועלי הטקסטיל לחצר הענקית של בית החרושת הצרפתי־הבלגי המפורסם לטקסטיל “פלצר”, הייתי אחד הנואמים באסיפה הגדולה של עשרות אלפי פועלים. הדבר המצחיק היה, שמחמת תנאי המחתרת היו החברים “מקשטים” אותי באופן מתאים. אצל אחד הספרים, שהיה חבר בארגוננו, הודבקו לי זקן ושפם, כדי שלנאום יהיה הד רב יותר. במשך כל שעת נאומי הייתי רועד, שהזקן לא יפול חלילה. הנאום זכה לתשואות והחלק החיובי שבו היה, שמחמת הזקן הוא היה קצר מאוד. על הזקן הזה היו מספרים במשך שנים כל מיני קוריוזים. אחד המנהיגים הסוציאליסטיים הפולנים אשר נתפרסם לימים, מי שהיה אז חבר המועצה העירונית, דומאנסקי, אשר הצטרף אל מפלגת הפועלים הבלתי תלויה, התפאר אחר כך, שהוא היה אחד מאלה שידע כי הזקן הוא מלאכותי.

הזמן התחיל להיעשות סוער יותר ויותר. המאורעות התפתחו באורח סטיכי. הפועלים העלו דרישות כלכליות בנוגע לשעות עבודה, שכר וכן בנוגע לייחס שמתייחסים אליהם, תנאים סניטאריים וכיו"ב. אנו השתדלנו לשוות לשביתות גם אופי פוליטי. אל התביעות הכלכליות צרפנו גם תביעות פוליטיות. צנ’סטוחובה, כאחת הערים התעשייתיות של פולין, נמנתה עם המרכזים המהפכניים החשובים ביותר. סייעה לכך גם העובדה, שנוסד “ועד תיאום” של כל המפלגות המהפכניות, כך שהפועלים היהודיים לא היו בודדים. להיפך, ניתנה להם האפשרות להשפיע גם על התופעות הכלליות.

התחלתי ללמוד את ההיסטוריה הקלאסית של האיגודים המקצועיים באנגליה וכן את התיאוריה של התנועה המקצועית בכלל; בלעתי ספרים בזה אחר זה. העסיקתני השאלה, איזו העלאת שכר חייבים לתבוע הפועלים. עכשיו התחילו להשתלט עלי “האחוזים”. בלילה ראיתי אותם בחלומי. דבר אחד הבנתי: שבשביתות יש לעבד שיטה, כדי שהתביעות לגבי המעבידים לא תהיינה שרירותיות, שזה לא יהיה “סתם ככה – אנו רוצים כך”. יש לעבד תכנית מדוייקת בכמה אחוזים חייב המעביד להגדיל את שיעור השכר. הפועלים היו אומרים כמה הם משתכרים ואחדים מאתנו הזיעו קשה כדי לעבד את “הנורמה הצודקת”. היתה זו גישה תמימה, אבל אנחנו היינו סבורים, שהדבר הוא ברוח “הכלכלה המדינית” וברוח היושר…

אור אופייני על המאורעות האלו שופכת העובדה הבאה: בשנת 1952 ביקרתי בקיבוץ עין חרוד. שם נמצאה המורה והמשוררת הידועה שושנה צ’נסטוחובסקה, בת עירי. והיא כותבת בבטאון הקיבוץ “יומן עין חרוד” (מס' 421, שנת 1952):

על ימים עברו

“בשבת שעברה, כשנפגש הסבא ר' בריש צ’נסטוחובסקי מצ’נסטוחובה שבפולין עם ד”ר יוסף קרוק, אף הוא בן צ’נסטוחובה, שבא לבקר בעין־חרוד – שמח מאוד הסבא. ואם כי ד"ר קרוק איננו בן־גילו, בכל זאת נזכר בו הסבא מייד.

‘אתה יוסף, בנו של קרוק הסיטונאי’ – והתפתחה שיחה ביניהם, שיחה ערה על מה שהיה לפני 50 שנה בק"ק צ’נסטוחובה. מעשה באברך בריש צ’נסטוחובסקי, חסיד הרבי מראדומסק, שתיכף אחרי חתונתו הפיצו הציונים בעיר מניות (אקציעס בלע"ז) של הבנק הקולוניאלי והאברך קונה מניה ומוציא 10 רובל (סכום לא קטן בימים ההם), אם כי הוא יודע שזה לא לרצון אביו החסיד הוותיק. אולם אין הוא יכול להינזר מדבר הקשור בציון. והנה אביו, החסיד הוותיק, מתאונן בפני הרב דמתא, שהיה גם מלמדו של האברך, והרב גוזר על האברך בריש לשרוף את ‘האקציע’ (המניה) ולכפר על עוונו.

ומעשה בקרוק הסיטונאי, מגבירי העיר, שאיננו ציוני כלל ועיקר, אולם אם כל בני העיר הקבצנים קונים ‘אקציעס’, הרי הוא, הגביר, קונה 10 מניות בבת אחת.

והסבא מוסיף לספר: הצליח אלוהים דרכו והחנות גדלה; שלושה שותפים הם לחנות זאת. העסק גדל והם קיבלו עוזר לחנות והעוזר מקבל את שכרו בסך 6 רובל לשבוע, כסף עובר לסוחר… והנה ביום בהיר אחד מתפרצים לחנות כמה מאותם בני החבורה (ניהיליסטים בלע"ז), סוגרים אחריהם את דלת החנות ואקדוחיהם שלופים (שפייערס בלע"ז) ודורשים מבעלי החנות שיעלו את שכר עבודתו של העוזר מ־6 רובל ל־9 רובלים ו־80 קופיקות. זוכר הוא הסבא צ’נסטוחובסקי, איך אחד השותפים התפרץ וצעק בתרעומת (כמובן אחר המעשה, ובשעת המעשה לא היה יכול להוציא הגה מפיו מרוב פחד) על ההתעללות: לו היו דורשים להעלות את השכר ל־10 רובלים לשבוע – לא היה איכפת לו. אולם 9 רובלים ו־80 קופיקות, זאת היא התעללות.

‘אבל לי נדמה’, – ממשיך סבא צ’נסטוחובסקי, ‘שבראש אותה החבורה עמדת אתה, יוסף קרוק, בנו של הסיטונאי והגביר דק"ק צ’נסטוחובה’.

ד"ר יוסף קרוק חייך, לא ענה ישר על דבריו של סבא ואמר:

‘בימים אלה הנני חוגג את יובל ה־50 לעבודתי המהפכנית’.

ואולי זה מתאים לתאריך שעליו דיבר הסבא".

פרק חמישה־עשר: לידתה של מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית

בסוף 1904 התרחש מאורע, אשר הטביע חותם עמוק על כל ההיסטוריה של תנועת הפועלים היהודית, ובגורלי עלה למלא במאורעות אלה תפקיד פעיל.

עד אז היו בתנועת הפועלים היהודית שני זרמים. את האחד ייצג ה“בונד”, התנועה הוותיקה והחזקה והמאורגנת להפליא. השניה — היתה מורכבת מקבוצות שונות, אשר חיפשו דרך כיצד לאחד את הסוציאליזם עם האידיאלים של תחייה יהודית לאומית ושל מדינה יהודית. לשיטה הזאת היו כמה וכמה גוונים וכיוונים. היו קוראים להם “טוֹלקים” נפרדים: ה“טולק הדבינסקאי”, “הווארשאי”, “האודיסאי”, “הקיובי”. החלום שלנו היה לאחד את כולם במפלגה רעיונית אחת ולהקים ועד מרכזי של כל הארגונים הללו.

ייסוד ה“צ.ק.” (צנטראל קומיטט — ועד מרכזי) נעשה החלום האקטואלי ביותר שלנו. המאורעות ברוסיה והתפתחות החיים היהודיים דרשו במפגיע את הריכוז.

* * *

ואכן בסוף 1904 נקראה ועידת היסוד של הערים החשובות ביותר — ויחד עם זאת ועידה מיוחדת של הקבוצות המפלגתיות שלנו יחד עם שורה של עסקנים מפלגתיים נשואי־פנים ושל סופרים יהודים מפורסמים כדי לייסד מרכז בשביל ההגנה העצמית היהודית נגד הפוגרומים. ואולם ועידות היסוד של המפלגות המהפכניות לא האיר להן המזל פנים ברוסיה. ועידת היסוד של “המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית” אשר נקראה למינסק לשנת 1898, משתתפיה נאסרו מייד לאחר הועידה ובתוכם גם הוועד המרכזי שרק אז נבחר, וחמש שנים תמימות עברו עד שנקראה ועידת יסוד חדשה. באורח פורמלי נקראה אז הוועידה “הכינוס השני של המפלגה “הסוציאל־דימוקראטית”, שנערך כבר בחוץ לארץ (בבריסל ובלונדון). גם לכינוס זה לא האיר המזל פנים ושם נתקיים מייד הפילוג ל”בולשביקים" ו־“מנשביקים”. לא טוב היה מזלו של ה“בונד” בעת ועידת היסוד שלו בווילנה באוקטובר 1897. רק עברו חדשים אחדים לאחר הוועידה ובלילה של ה־26 ליולי 1898 נאסרו בכל הארץ החברים המרכזיים וכן כל הוועד המרכזי.

מזל דומה היה גם לוועידת היסוד של קבוצות הפועלים הציוניות הסוציאליסטיות. בעת הישיבות שערכו קבוצות אלו בוועידתן באודיסה נאסרו כל הצירים.

(הוועידה למען הקמת ועד מרכזי להגנה העצמית מפני הפוגרומים נגד היהודים אמנם נערכה, ואפילו בהשתתפותם של אחד־העם, שמעון דובנוב והעורך הידוע של הבטאון הציוני הראשי “ראזסבייט”, אידלסון).

השפעה קאטאסטרופאלית היתה למאסר הזה עלינו. כל כך הרבה זמן ארכו ההכנות, כל כך הרבה עבודה ומסירות־נפש הושקעה בה, ומכאן נהרס הכול במהלומה אחת וכולם הושלכו לבית־הכלא.

אלא שנתרחש נס: המאורעות של פטרבורג מיום 9 בינואר 1905 (המצעד של הכומר גאפון אל הצאר). הלכי־הרוח השתנו והמשטרה ממילא לא קיבלה אינפורמאציה מדוייקת על הפרטים, כך, שתוך כמה שבועות שוחררו כל המשתתפים.

ושוב קרה נס חדש. לאחר השיחרור הצליחו בתחבולה מחוכמת כל הצירים שוב להתאסף באודיסה. הם עיבדו את התיזות העיקריות, בחרו בוועד מרכזי והוקמה המפלגה החדשה.

אפשר לתאר את שמחתי שלא ידעה גבול, כאשר בחשאיות רבה ביותר הגיע לצ’נסטוחובה שליח מיוחד ושאל, אם אני יכול לארגן את הדפסת ה“הצהרה” בקראקוב, להבריח משם את החוברות לצ’נסטוחובה ומכאן לשלחן לערים השונות.

עשיתי מאמץ גדול ומיוחד, שהעניין לא ייכשל. וכי דבר קטן הוא? מכריזים על הולדת מפלגה סוציאליסטית מהפכנית חדשה, שהרעיון המרכזי שבה הוא התחייה הלאומית היהודית ומדינה יהודית.

בא שליח מיוחד מווארשה והביא עמו את כתב־היד יחד עם כרוז “לאחד במאי”, מן המפלגה החדשה!

בחשאיות הגדולה ביותר שאפשר רק להעלות על הדעת נסעתי לקראקוב, כדי לעשות שם את ההכנות הנחוצות. חוץ ממנני ומדוד מאלארסקי לא ידע בצ’נסטוחובה אף איש אחד (אפילו מבין חברי ועד המפלגה שלנו!) על כל העניין. בקראקוב נודע לי על תנאי ההדפסה. "המדובר הוא על ‘ההגנה העצמית’ ", סיפרתי למדפיס, כך שאיש מהם לא ידע מראש מה הוא עומד להדפיס.

מהר מאוד חזרתי לצ’נסטוחובה ושלחתי את המברק המוסכם. כעבור כמה ימים קיבלתי את כתב־היד. בלעתיו מלה במלה. כאן נוסחו בקיצור ובצורה תמציתית התזיסים הסוציאליסטיים וראשי הפרקים על המדינה היהודית. היה זה פרי עבודה של שנים. תוצאה של עבודה רבת שנים היתה גם החתימה “צ.ק.” (ועד מרכזי).

יחד עם האחים מאלארסקי התחלתי לעשות את ההכנות להבריח את הספרות. לא היה זה מן הדברים הקלים: להבריח רבבות חוברות. שכן נקודות הגבול נשמרו אז שמירה מעולה.

לפי מוסכם ביני לבין הוועד המרכזי, בא לצ’נסטוחובה יוסף רוֹם, מאנשי המעשה מפינסק ומי שהיה סטודנט בפוליטכניקה של דארמשטט. הוטל עליו לנסוע במיוחד לקראקוב כדי להדפיס את כתבי־היד. אנחנו העברנו אותו את הגבול ובאותו זמן עשינו גם את ההכנות הדרושות לצורך ההברחה.

הדפסת המיסמך ההיסטורי והכרוז לאחד במאי נמשכה יותר זמן משחשבנו תחילה. והאחד במאי התקרב והלך במהירות. הוועד המרכזי שלח מברק אחר מברק. נסעתי איפוא לקראקוב לראות את הנעשה שם. רום, בחור עליז ויחד עם זה בעל מרץ בלתי רגיל ויציב באופיו, עבד במלוא כוחותיו. עד מהרה הכרוז היה מוכן. בעיניים מלאות אושר התבוננתי בחוברת בת שמונה־עשר העמודים, עטופים בעטיפה אדומה. היה זה האות הראשון לבשורה המשמחת.

את החוברות ארזנו בשלושה ארגזים ושלחנו אותן ברכבת להאָרבי שבפרוסיה. משם הצלחנו להבריח אותן דרך היער לצ’נסטוחובה.

אולם בהאָרבי הפרוסית קרה דבר אשר העמיד בסכנה גדולה את כל העניין וגם אותנו באורח אישי. שכן כאשר דוד מאלארסקי, אשר חיכה שם לספרות, רצה להוציא את ה“מטען” שבארגזים, הודיעו לו שיש לפתוח אותם בתוך לשכת המכס. בדרך כלל לא היו דורשים דבר כזה ואילו בשבילנו היה זה דבר בלתי צפוי.

נקלענו למצב נואש. מה לעשות? שאל כל אחד מאתנו, ותשובה לא נמצאה. לא להוציא, משמע שביזבזנו לחינם את הכסף האחרון שהצלחנו לאסוף גם אנחנו בצ’נסטוחובה וגם הוועד המרכזי הצעיר; ואם לא נשלח את כל הספרות מייד, הרי יהיה מאוחר והיא לא תספיק להגיע עד לאחד במאי, יום שבו הוחלט לערוך את החג הרשמי של המפלגה. והרי בלי הספרות הזאת ובלי הכרוז “לאחד במאי” קיום החג יהיה בלתי אפשרי. נתקפנו ייאוש. מאלארסקי הרגשן פשוט תלש את שערותיו ומראשו.

ואכן, במצב של ייאוש נולדים לרוב מיטב הרעיונות. הצעתי לדוד שאני עצמי אכנס ללשכת המכס ואם יהיה צורך אפתח את הארגזים ואצהיר כי זוהי ספרות בענייני ההגנה העצמית.

דוד הסתכל בי כדרך שמבטים על חסר דעה. “מה, אנחנו ניכנס מרצוננו החופשי ללשכת המכס? האם נטרפה דעתך? כלום אינך מבין מה צפוי לך בגלל זה?” כן, אני ידעתי שיש בכך משום סכנה גדולה. שהרי אם אפסיד את המשלוח הזה משמע, שהכשלתי את כל הגבול הצ’נסטוחובי ושום גבול אחר לה היה למפלגה. ואולם מן הצד השני הרגשתי שמוכרחים לסכן, שאם לא כן, המצב יהיה עוד יותר גרוע. שיכנעתי את דוד שאין לנו דרך אחרת אלא לסכן. ואכן היה זה מעין “ניתוח קיסרי”…

* * *

אני נכנס ללשכת המכס ומודיע שאותם הארגזים נועדו בשבילי.

— “מה יש בהם?” שאל פקיד המכס.

— “ספרות”.

— “מה”? הוא שואל מופתע ומצווה לפותחם.

הוא הוציא את “הכרוז האדום”, לקראת האחד במאי. מובן שאיננו מבין אף מלה אחת, שהרי זה כתוב יידיש… לא הפקיד הגרמני ואף לא שום פקיד אחר לא הבינו מאומה.

— “מה זה?”, שואלים אותי ומביטים עלי בחשד גדול.

— “אלה הם כרוזים יהודיים, הקוראים לארגן את ההגנה העצמית נגד הפרעות ביהודים”.

הגרמני לוקח את כרוז, מעלעל בדפים, מביט ימינה, מביט שמאלה, ומביט עלי. הוא נותן הוראה לקרוא למנהל לשכת המכס. הם מסתודדים ביניהם, — ובסוף מודיעים לי שאסור להם לשחרר את הארגזים. אולי זוהי ספרות אנרכיסטית. הם ישלחו שני עותקים לברסלאו (ורוצלאב) לצנזורה. ועד אשר תבוא התשובה, אסור לי לעזוב את לשכתם…

המצב נעשה קשה ומסובך. לא רק שאני הייתי עצור כאן, אלא שכל העבודה הועמדה בסכנה.

והנה מסתכל אני בעד החלון ורואה שאחד מעמילי־המכס ממכרי עובר ברחוב, אדם, שבדרך כלל היה נוהג לסדר את העניינים הכרוכים במקצועו באותה תחנת מכס. הגם שכל העניין נשמר אצלנו בסודי סודות לבל ייוודע לאיש, החלטתי בכל זאת לבקש ממנו לבוא לעזרתי. סיפרתי לו בקיצור שמדובר כאן בהגנה העצמית וכי אני מבקש ממנו שיערוב לי לפני הגרמנים שכל העניין איננו “טריף פסול”. הוא היה אחוז תדהמה, שלח בי מבט נרגז. אני אומר לו: “קישינוב!”

הוא הכיר את הורי, וכנראה רצה למנוע מהם צער בגלל מאסרי. הרי המדובר הוא ב“קישינוב!” ואף על פי שידע יידיש אך מעט מאוד, בכל זאת הציץ בתוך הקונטרס הקטן ואמר לגרמני שאכן נכון מה שאני טוען, ושהוא מכיר את הורי כמשפחה עשירה ומכובדת.

הפקידים הגרמנים אשר הכירו את האיש היטב האמינו לו. ובפנותם אלי: “עוד פעם אל תעשה דברים כאלה וגם לנו אל תבלבל את הראש בשנית”. הם שוב סגרו את הארגזים ושחררו אותי יחד עם הסחורה.

אחר כך קיבלתי “מנה הגונה” מעמיל־המכס, אשר כעס לא רק על שהעמדתי אותו במצב קשה, אלא על שום האסון שעלול הייתי להמיט על עצמי, ובייחוד על הורי בעוסקי ב“עניינים כאלה”. והרי כאן היו מסתובבים כל הזמן הלוך ושוב גם פקידי הגבול הרוסיים. אף־על־פי־כן ביקשתי ממנו מאוד שכל העניין יישאר בסוד, לא רק מפני ההורים שלי, אלא מפני העיר כולה. למרות כעסו הסכים בכל זאת לקיים את בקשתי.

מלארסקי לעומת זאת, בראותו אותי יוצא מלשכת המכס, נתפס להתלהבות גדולה, שכן בשעה שהייתי עצור בידי הגרמנים היה כבר מיואש לגמרי. וכאדם הנקלע בנקל למצבי־רוח קיצוניים, הוא חיבקני עתה בדמעות בעיניים ומתוך שמחה ללא גבול התחיל להתנשק אתי. חיש מהר התחיל לטפל בארגזים, ונסע אתם כברת־דרך לצד הגרמני. כאן כבר המתינו לו המבריחים האמיתיים, אשר הוצרכו להעביר את המיטען בלילה לצד הרוסי.

אני מיהרתי מאוד לחזור לצד הרוסי, כדי לטשטש את עיקבותי ושלא לעורר כל חשד אצל הרוסים.

לאחר יומיים הגיע הספרות אל העיר. אני חיכיתי לה בקוצר־רוח רב בחוששי פן יקרה לה משהו, ושהרוסים לא יתפסוה. אולם מלארסקי ואחיו ביצעו את הכול על הצד הטוב ביותר. בצ’נסטוחובה, בדירה החשאית שלנו, ארזנו אותה מחדש והכנסנו את החוברות לארגזים קטנים יותר. משהגיע אלינו האות שהיום אפשר, כלומר שאפשר לשלוח את אחד מאוהדינו, לא עברו שעות אחדות ומלארסקי בא אלי בריצה למקום המוסכם וכשהוא מלא שמחה ניענע בראשון: “כן!”. “כן!”….

הארגזים נשלחו לאודיסה, לווארשה, לווילנה, למינסק, לקישינוב, אפילו לפטרבורג.

עתה היינו בטוחים שלא יעברו ימים אחדים וכל הארץ תדע על האידיאלים שלנו.

ואכן בכל אותן ערים וכן בערים רבות אחרות חגגו את החג הזה. בשמחה מיוחדת. הקבוצות המפוזרות של פועלים ואינטליגנטים נהפכו בפעם הראשונה בהיסטוריה — ל“מפלגת פועלים ציונית סוציאליסטית” מאוחדת, שיש לה “צ.ק.” (ועד מרכזי) משלה, אשר כה התגעגענו אליו.

נולדה מפלגת התחייה היהודית החדשה. יחד עם המהפיכה הרוסית הגדולה שואפת היא לבצע את מהפיכת השחרור היהודית ההיסטורית.

פרק שישה־עשר: המיניסטר פלווה, שיטת הבילוש שלו — ופעילותי

הנני מתעכב עתה על תופעה בעלת עניין יוצא מגדר הרגיל, אשר במישרין או בעקיפין קבעה במידה רבה את גורל כל הזרמים הסוציאליסטיים המהפכניים ובמידה מסויימת גם את גורלו של כל אחד מאתנו לחוד. היה זה הבילוש הפוליטי ברוסיה הצארית, אשר אורגן על־ידי המיניסטר פלֶווה הכל־יכול. לאחר מהפיכת 1917, כאשר המהפכים יכלו לעיין במסמכים הסודיים, ניתן להם לקבל תמונה ברורה כיצד השלטון הצארי הביט על שונאיו, אבל לדעת גם על הסכנה אשר נשקפה לשליטי פטרבורג בעצמם. מאחר שברוסיה הצארית היתה כל פעילות חברתית אסורה, השתדל הבילוש הפוליטי (ובייחוד הז’אנדארמריה, שמתפקידה היה ללחום במיוחד נגד המפלגות הפוליטיות) מייד בהתחלה, כאשר רק התחילו לקום קבוצות ראשונות של “פועלים ציונים וארגוני פועלי ציון, לגלות ולחסל את האישים שנחשדו כי עומדים הם בראש הפעולה הזאת”. בפטרבורג הקים פלווה בין המחלוקת השונות במיניסטריון שלו, גם מדור מיוחד בשביל המפלגה החדשה הזאת. אולם לא יכולתי להעלות על דעתי, שהפעילות הזאת, שבה עסקתי באורח פעיל מאוד (עוד בהיותי בגימנאסיה) עניינה במיוחד את השליטים הכל־יכולים, אשר לשו על גורלם של מאה וחמישים מיליון אדם.

כיצד קרה הדבר?

הריגול של פלווה גילה, כי תפקיד חשוב במיוחד ממלאת אגודת הסטודנטים הציוניים בקיוב “קדימה”, שהצטיינה בהלכי־רוח מהפכניים סוציאליסטיים. אנשי הז’נדארמריה היו נוהגים לפתוח את המכתבים אשר חברי “קדימה” היו שולחים אל הערים השונות, מעתיקים אותם, (את המכתבים הכתובים יידיש היו מתרגמים לרוסית), מדביקים אותם שוב ושולחים למעניהם. הודות לכך יכלו לדעת סודות אירגוניים רבים וגם מי הם האנשים המייצגים את הארגון. משנודע להם דבר קיומן של הקבוצות הציוניות סוציאליסטיות, התעניינו הז’נדראמים קודם כל לדעת את תוכניות ההמשך, כיצד מתכננים מבחינה פוליטית את המשך ההתפתחות. בייחוד עניינה אותם הספרות המהפכנית, אשר הקבוצות הראשונות היו מפרסמות בחוץ לארץ. ובעיקר, כיצד מוברח אותו חומר אסור לתוך האימפריה הצארית. עבודה אקטיבית במיוחד ניהל כאן “בעל ההלכה הריגולית” הידוע, ספירידוביץ', מנהל המשטרה החשאית בקיוב. אתו ניהל נציגו של פלווה, סגן המיניסטר מאקארוב מפטרבורג, חילופי־מכתבים מסועפים מאוד. כל מכתב וכל מברק נרשם כאן באורח מדויק ומוסתר, כך שרשת הז’נדארמים יכלה להקיף את כל האימפריה הצארית.

הנה כותבת המשטרה החשאית של קיוב, “האוחראנא”, אל המינסטריון של פלווה בפטרבורג בשנת 1903: "בקונגרס הציוני בבאזל היתה אופוזיציה. האופוזיציה התחילה להוציא את כתב־העת “ווזרוז’דז’ניה”. ואכן היה זה כתב־העת אשר קבוצה של אנשי אינטליגנציה צעירים, הציונים הסוציאליסטים, התחילה להוציא בשפה הרוסית בפאריס, ומייד בראשיתה הצהירה על עמדה מהפכנית אנטי־צאריסטית. והיא היתה קשורה בקשר הדוק עם חברי “קדימה” של קיוב.

על הקבוצה הזאת ועל כתב־העת שלה כתבתי בפרקים הקודמים. את הברחת כתב־העת הזה הייתי מארגן בצ’נסטוחובה.

במכתב מן המחלקה הפוליטית שהזכרתי מבקשת פטרבורג מן הז’נדארמריה הקיובית להביע את דעתה בנוגע לכתב־העת הזה, על הכינוס ובאיזה אירגון מהפכני מדובר כאן. ספירידוביץ' מקיוב מודיע למחלקת המשטרה (1904):

“כאן מדובר על כינוס הארגון ‘פועלי ציון’. לפי הידיעות של הסוכנות (המשטרה), החליטו חברי החוגים של הארגון הזה בערים השונות לעבד תוכנית משותפת אשר יש לדון בה בכינוס. אבל היכן ומתי יתקיים הכינוס, אין הסוכנות יודעת. בהכנת הצעת המצע עסק בימי הקיץ יהודי אחד, שם משפחתו כנראה רוזין, אשר את זהותו צריך לקבוע”.¹⁰

זמן קצר לאחר מכן מודיעה קיוב לפטרבורג:

“אותו רוזין, הוזכר במכתב הקודם, הוא צעיר ללא התעסקות מסויימת, בחוגי ‘פועלי ציון’ הוא זוכה לפופולאריות רבה ועל כן נבחר כציר לכינוס של הקבוצות ‘פועלי ציון’ השונות, אשר עומד להיערך בימים הקרובים”.

להלן כותבת המשטרה:

“מקום הכינוס אינו ידוע. ואולם אם נביא בחשבון שרוזין נסע לפני שבוע לכינוס, והוא נסע לפאריס — אפשר להניח שאכן שם יתקיים אותו כינוס. בכינוס זה ידונו במצע של ‘פועלי ציון’ ומנהיגי הארגון הזה יעשו נסיון להתאחד עם ה’בונד' בארגון כללי אחד, כדי לנהל בהצלחה גדולה יותר את המאבק נגד המשטר הרוסי”.

מכתב זה הוא מסמך מעניין. מנגנון הריגול ידע כבר מהמכתבים שגילה קודם לכן, כי הכיוון הרעיוני החדש שואף לאחד את הצינות ואת הסוציאליזם וכיוון שהמשטרה ידעה כבר היטב את ה“בונד”, היא הגיעה בדרך הגיונית משלה למסקנה שאכן יתאחדו “הפועלים הציונים” עם ה“בונד” הסוציאליסטי.

עם זאת מעניין כיצד נראה המצב בעיני המשטרה. ה“אוחראנה” הקיובית כותבת על הארגון הראשון “פועלי ציון”:

“הארגון הנ”ל בתור שכזה אינו קיים, ואולם בעיר יש מספר רב של חסידי ‘פועלי ציון’ בקרב הנוער היהודי. אתם נמנה האינטליגנט אברהם רוזין; סטודנט של הקורס השני בפאקולטה למשפטים פרידלאנד; נחום שטיף וד“ר לייב מאנדלשץ (למעשה היתה הכוונה לד“ר מאנדלברג, אשר היה חבר ה”ווזרוז’דז’ניה" — י.ק.). פעילותם של האנשים הנזכרים ושל חסידיהם מוגבלת לתעמולה בעל פה בקרב הקיבוץ היהודי; תעמולה הנושאת אופי של שיחות־בית מקריות, שבהם משתדלים ה’פועלים ציונים' למשוך לצדם את הציונים ואת הבונדאים. במצב זה מוצא מנגנון הבילוש כמוקדם מדי לחסל אותם בקיוב”.

הז’נדארמריה נתבקשה בינתיים לחקור יותר, הן בנוגע לחברים ברוסיה והן בנוגע לאנשים המנהיגים שלהם בחוץ־לארץ. מהמכתבים שתפסו עד אז הם ידעו כבר שבפאריס מתגורר נחמן סירקין, אשר מעבד ומשתדל לבסס מבחינה תיאורטית ופוליטית את הכיוון הרעיוני החדש; וכי בפאריס נמצא “הסטודנט משה ליטבאקוב, אשר מתפקידו לכתוב מאמר על ‘תפקידנו במומנט הפוליטי הנוכחי ברוסיה’. במאמר זה צריכה לבוא לידי ביטוי ברור העמדה שלנו”. אופייני הדבר, שבמכתב אחד המתייחס לליטבאקוב נאמר: “עד מהרה נשלחו לו עשרים וחמישה רובל שיוכל לשבת בשקט ולכתוב”. במכתב אחר “דורשים החברים הרוסיים, שאוהדים מפאריס ישלחו מאה ושמונים רובל (שמונה־עשר פונטים אנגליים), כדי שאפשר יהיה לארגן את ועידת היסוד של המפלגה וכן את הכינוס בנוגע ל’הגנה העצמית' היהודית”.

ה“אוחראנה” ראתה שכך התנהלה חליפת המכתבים בין רוסיה לבין המערב, וכן בין קיוב, חארקוב, יקטארינוסלאב, הוֹמל ווארשה.

* * *

באיזה דיוק והיקף השתמשה המשטרה באפשרות לפתוח את המכתבים של החברים החשודים, מוכיחה גם חליפת המכתבים המעניינת שניהל חיים וייצמן עם אחיו, ואשר נבלשה בידי המשטרה.

וייצמן עסק אז, יחד עם מרטין בובר ועם קבוצת אינטליגנטים צעירים אחרים, בהקמת “הפראקציה הדימוקראטית” — כאופוזיציה לד“ר הרצל; גם הוא סמך הרבה על “קדימה”. ואכן ד”ר חיים וייצמן שואל את אחיו משה, שהיה סטודנט בקיוב, מה המצב שם. וכתשובה על שאלותיו של חיים כותב משה אליו: “אתה שואל בנוגע ל’פועלי ציון'. אכן זהו האלמנט היחיד שהוא בעל כושר קיום. אולם לעת עתה קשה לדבר עליהם כעל מפלגה ומה גם כעל מפלגה ציונית. ‘פועלי ציון’ זהו הלך־רוח, אבל לא פרוגראמה. מלבד זאת, הרי לעתה עתה אין זה אפילו ארגון. יש שם חילוקי־דעות לאין סוף: אחד לוחם ‘בעד מלחמה פוליטית ברוסיה’, השני — לא; אחד הוא פלשתיניסט, השני — טריטוריאליסט… ואולם הם עושים דבר אחד חשוב: הם מארגנים את ההמונים. והם, כפי שמסתבר, מארגנים משהו ומתכוננים למשהו”.

הודות לחילופי־מכתבים אלה ביקשה כמובן המשטרה לבלוש עוד בייתר שאת, כדי לגלות מה הדבר שהם מארגנים. ואכן הם מצאו שזוהי הצעה לכנס ועידה, אשר צריכה לייסד את המפלגה החדשה ולהקים ועד מרכזי מאוחד. וסוף סוף הצליחה המשטרה למצוא את המקום, שבו עמדה להתכנס הוועידה. היה זה באודיסה וכל המשתתפים נאסרו, כאמור.

באורח כל כך אינטנסיבי ומקיף בלשה עין הז’נדארמים אחר כל מחשבה וכל צעד של הזרם הרעיוני החדש. הם לא גילו אמנם את כל הסודות, אולם בדרך כלל התמצאו לא רע בשורה שלמה של עניינים. במיוחד התעניינו בדרכי ההברחה של הספרות שהגיעה מחוץ לארץ אל תוך רוסיה. פטרבורג וקיוב התכתבו ביניהן, שכפי הנראה מתעסק בהברחה אחד מחסידי ה“ווזרוז’דז’ניה” בברן שבשווייץ, ד"ר מאנדלברג.

היתה זו טעות של המשטרה. למעשה לא עסק בזה ד"ר מאנדלברג והדבר היה לא בברן. למעשה עסק בכך תלמיד גימנאסיה צעיר מצ’נסטוחובה. ואולם לא יכולתי לתאר לעצמי, שבפעולה שעסקתי בה התעניינו עד כדי כך השליטים הכל־יכולים שם הרחק, בלב לבה של האימפריה העצומה, בפטרבורג.

כפי הנראה היתה “השיטה הקונספראטיבית” שלי עצמי בתוך הזרם המהפכני הצעיר הזה הטובה ביותר. אפילו מכתב אחד או איזה דבר־ספרות מכל אלה שהעברתי מצ’נסטוחובה לא נתפס. אני עצמי עיבדתי לי שיטה משלי: לא לשלוח שום מכתב לחוץ־לארץ בדרך הדואר. חששתי שמכתב כזה עלול ליפול לידי המשטרה. כל מכתב לברלין או לפאריס היה ידידי עמיל־המכס שעל הגבול שולח לשם מן הצד הגרמני. כך שהז’נדארמריה הרוסית הערמומית לא היתה לה שום אפשרות להיוודע משהו עלי. ואני הייתי זהיר עד כדי כך, שאפילו את המכתבים מצ’נסטוחובה לווארשה היה לרוב לוקח אתו חבר מיוחד משלנו.

מובן שאילו היתה הלשכה של פלווה חושדת כי לא זו בלבד שאני מעביר את ה“ווזרוז’דז’ניה” ואת הספרות שכתב סירקין ואף את המשלוחים הגדולים של נשק, כי אם שאני עוסק גם בהברחת החומר של ה“מפלגה” הנודעת, ה“סוציאליסטים רבולוציונרים”, היתה פטרבורג ודאי משקיעה הרבה יותר מאמצים כדי לגלות את הסוד הצ’נסטוחובאי שלי.

פרק שבעה־עשר: וארשה בתקופת המהפיכה

כמה פעמים ביקרתי בווארשה כדי להתייעץ עם החברים המרכזיים בנוגע להמשך פעילותי. אז גם הכרתי מקרוב שורה של חברים, בייחוד קבוצת צעירים אשר ידידותי הקרובה אתם נמשכת מאז כל ימי חיי.

וארשה, וארשה המהפכנית, וארשה האמנותית והתרבותית, וארשה היהודית, היתה שרויה אז במצב של פריחה מופלאה. הזרמים החדשים כבשו בסערה את העיר הגדולה. היתה זו התקופה של התעוררות שכבות העם הרחבות ביותר ושל מיטב האינטליגנציה. הפעילות בכל התחומים היתה גדולה מאוד, כל יום היה אינטנסיבי יותר מקודמו. גברו והלכו הגעגועים לעולם חדש; הכמיהה לסערות גדולות יותר ויותר אשר ישמידו את יסודות המשטר הישן ויסייעו בהנחת היסודות החדשים. ומעניין: בד בבד עם האידיאלים הסוציאליים הפוליטיים הקולקטיביים, שרר בקרב הלוחמים רומאנטיזם אינדיבידואלי עמוק. הוא היה קשור לאידיאלים הפוליטיים, ואף על פי כן התפתח והלך באורח עצמאי. החיים האישיים, אי אפשר היה להפריד ביניהם ובין ענייני הכלל והשאיפות הקולקטיביות. הספרות היפה, השירה הרומנטית, התיאטרון הדראמתי, תערוכות הציור והפיסול — כל זה נשתזר כחלק אורגני בתוך חיינו. במיוחד ניכר היה דבר זה אצל הנוער האידיאליסטי. וארשה היתה המקום המתאים והטוב ביותר לכל הלכי־הרוח הללו. העיר היפה זימנה בתוכה את כל שלוש המהפכות האלו: הפולנית, הרוסית, והיהודית. אני הרגשתי את עצמי מאושר באקלים הזה ובסביבה האנושית הזאת. נפגשתי כאן עם חברים וידידים אישיים, אשר הכרתים עוד קודם לכן. מאז ביקורי הראשון ב־1903, כאשר הבאתי, בחסות המדים הגימנאזיסטיים שלי, את המשלוח של ההוצאות המהפכניות הראשונות שנדפסו בחוץ לארץ. הפעם הכרתי גם כמה חברים חדשים. התנועה שלנו, בדומה לתנועות אחרות, גדלה אז בקצב מהיר. פועלים, בעלי מלאכה, אינטליגנציה ובני נוער זרמו אל הארגונים הגדלים והולכים. זאת ועוד — דבר שהיה בעל משמעות רבה — גם ה“אוהדים החדשים”, היוו פריפריה חשובה מאוד, שכן היא עוד הגבירה את הלכי־הרוח שלנו בייתר־שאת. היו משפחות שלמות אשר כל בניהם נתפסו במידה מסויימת להלכי־הרוח הללו. אני הכרתי (מאז גם התיידדנו במיוחד) קבוצה של בני־נוער מן האינטליגנציה. החוג כלל חמישה אנשים אשר השתייכו אל “חוג הנוער”, שהקימו האחים לשצ’ינסקי בווארשה. כל אלה התחנכו על מיטב המסורת של הספרות הרוסית ועל חיי הרוח של האינטליגנציה הרוסית.

כל החמישה נולדו ברוסיה, ובהיותם עוד ילדים צעירים באו לווארשה עם הוריהם כדי להמשיך את השכלתם. בעל המזג הסוער ביותר ביניהם היה איסק ברלין, — מי שנתפרסם מאוד לימים כמנהיג החיים היהודיים בארגנטינה בשם “מ. רגאלסקי”.

הכרתי בימי חלדי הרבה אנשים נלהבים, בארצות רבות ובני עמים רבים. אולם איסאק היה האינטוזיאסט הגדול ביותר שהכרתי מימי. ואכן קשה לתאר התלהבות גדולה יותר מזו שבערה באיסאק. הוא נולד במוסקבה ובווארשה התכונן לבחינות הבגרות. אותו “אכסטרן” צעיר חי כל מאורע באורח אינטנסיבי יוצא מן הכלל. ומאורע היה בעיניו לא רק משהו שקרה בחיים הפוליטיים; “מאורע חשוב” היה לדידו כל ספר ואפילו כל מאמר באותם ירחונים רוסיים עבי־כרס, אשר הזרמים הסוציאליסטיים הראדיקאליים השונים היו מוציאים, כמובן, במסוה של כתב־עת תיאורטי ליגאלי.

שהרי היתה זו התקופה, שבה חיפשו את ההרמוניה בין הרעיונות הסוציאליסטיים המהפכניים הכלליים לבין תנועות השיחרור הלאומיות; בפרט לגבי היהודים היה זה זמן של חיפושי סינתזה בין המהפכה הרוסית לבין התחייה הלאומית היהודית. ואכן איסאק ברוב התלהבותו, היה מוצא בתוך כתבי־העת נקודות משען חדשות. עיניו להטו בעת שהיה מצטט בני־סמכא רוסיים, פולנים או בני חוץ לארץ, אשר נסכו אור רעיוני חדש על הבעיות האקטואליות הסבוכות. די כסף לקניית ספרים וכתבי־עת לא היה ברשותו — על כן היה מבקש אצל מישהו מידידיו (מייד לאחר שהיה מופיע איזה כתב־עת עב כרס): “תשאיל לי את זה עד מחר”. ברוב להיטותו לא היתה לו הסבלנות להמתין עוד יום אחד. ואכן, במשך הלילה היה עובר על כמה מאות עמודים. עייף קמעה מבחינה גופנית, אך קורן כולו מבחינה רוחנית, היה מחזיר בדייקנות את כתב־העת לבעליו בשעות הבוקר. הוא היה אז עשיר יותר מבחינה פוליטית, אבל גם בחייו הרוחניים־האישיים.

איסאק היה נואם נהדר. בתנועה שלנו, שהיו בה כמה וכמה נואמים מחוננים, היה הוא הטריבון המלהיב. הוא היה מלהיב בנאומיו את המוני הפועלים ואת הנוער. בכל מקום שהופיע ידעו מייד: “כאן נשמע מלה לוהטת ומכונפת”. הוא היה מבסס באופן פוזיטיבי את נקודת ראותו שלו והיה מנהל פולמוס לוהט עם יריביו. הוא היה איש של מצבי־רוח אשר בהם הדביק גם את שומעיו.

קו אופייני שלו: לא רק נואם מלהיב ומוכשר היה, אלא גם הצטיין בגילוי־לב וביושר. וזאת ידעו לא רק ידידיו הקרובים. הרגיש בכך גם קהל שומעיו הגדול. להערכה רבה ביותר זכה בין הסופרים בווארשה, הן הקשישים והן הצעירים.

דבר אחד היה גורם לו רוגז בלתי רגיל, וגם כעס זה היה אופייני אצלו. הוא לא יכול היה לסלוח לעצמו ולאחרים שלא ראה במו עיניו את ד“ר הרצל. בשבתו פעם בגן, קפץ פתאום על רגליו ואמר בכעס: “התבינו? האושר היה כל כך קרוב אלי ואני החמצתיו בצורה אווילית כל כך”. מה היה האושר? הוא יכול היה לראות את הרצל ולא ראהו. הרצל ערך דווקא אז, סמוך לפני שיחתנו, את נסיעתו מווינה לפטרבורג כדי לשאת ולתת עם הממשלה הרוסית. מטעמים דיפלומטיים נשמרה הנסיעה הזאת בסוד כמוס. השתדלו שאיש לא יידע על כך. אולם פתאום הופיעה ב”הצפירה" של נחום סוקולוב ידיעה שהיום עבר את וארשה ד"ר הרצל וכי ליוו אותו נחום סוקולוב והמורשה הציוני, עורך־הדין ישינובסקי. הוא שהה שעות אחדות בווארשה ויצא בכיוון לפטרבורג.

“התבינו!”, זעק איסאק בהתהלכו אנא ואנה: “הרצל נמצא בווארשה ואני וחברינו לא ראינוהו. הרי זה דבר שלא נשמע כמוהו!”

הרצל היה בעיני איסאק, כמו בעיני כולנו, גיבור אגדי. לאחר אלפיים שנות מארטירולוגיה יהודית היה הוא היהודי הגדול ביותר, המשחרר, הלוחם עטור־התהילה למען מדינה יהודית חופשית. יריביו של הרצל היו יריבינו, על כן מתח איסאק ביקורת חריפה כל כך על אחד־העם, אשר זילזל בהרצל. וידידיו של הרצל היו ידידינו שלנו. והנה הרצל זה שלנו שוהה בווארשה שלנו, אנחנו כאן והוא מטייל ברחובותינו, או יושב לו באיזה בית קפה — ואין אנו רואים אותו. הרי זה פשע! האפשרות היחידה שהיתה לנו, האושר היחיד שיכול היה ליפול בחלקנו, נגוז ואיננו. כידוע, שבק הרצל חיים זמן מועט לאחר מכן.

ואולם איסאק והצעירים הסוציאליסטים לא נמנו עם אותם אנשים אשר נכנעים על נקלה. אם נמצא הרצל בפטרבורג, הרי חזקה עליו שיצטרך לחזור לווינה, ואז כבר לא נחמיץ את ההזדמנות. איסאק עם קבוצת חברים יצאו אל ישינובסקי במשלחת מחאה, אבל גם בבקשה, שלפחות יודיעו להם מתי יסע הרצל בחזרה. ישינובסקי הבטיח להם זאת, אולם איסאק והחברים חששו שגם הפעם לא יגלו להם את הסוד. מה הם עושים? הם מחליטים להיות בבית־הנתיבות ולהמתין לכל הרכבות המגיעות מפטרבורג. הסוד נשאר סוד. ואכן לכל רכבת בא מחנה עצום של יהודים, הפעם גם קשישים יותר, והמתינו. ולמען יורשה להם לגשת אל הרכבת, היו כולם קונים כרטיסי־רציף. היתה זו סנסאציה בבית־הנתיבות. הז’נדארמים הרוסיים, אשר שמרו על הסדר הפוליטי ובדקו את כשרותם של הבאים, היו מופתעים. “איזה בארון יהודי” — הם שוחחו ביניהם. חבורת הצעירים היו הולכים פעם, פעמיים, ולא הצליחו. אולם פעם אחת, עוד בהיותם ברחוב השגיחו, שישינובסקי נוסע בכרכרה ובידיו זר־פרחים. “אהה, עתה נוסע הוא לפגוש את גיבורנו”. איסאק ועוד חברים יצאו בריצה אל תחנת הרכבת. ישינובסקי אמנם ישנו, הרכבת באה ומהמחלקה הראשונה יוצאת גברת, וישינובסקי מגיש לה את הפרחים… זו היתה מכרה של ישינובסקי — “והמזל לא האיר לנו פנים. הרצל חזר במסילה אחרת ולא עבר את וארשה. וכך לא עלה בגורלנו לראות את הרצל שלנו”. — הפטיר איסאק בכאב.

זמן מועט לאחר מכן מת הרצל ועוד עשרות שנים לאחר מכן לא יכול איסאק הנלהב לשכוח את האושר הגדול הזה שהחמיץ.

אני התקרבתי אל איסאק ואל הקבוצה האינטימית הזאת שהוא השתייך אליה הודות לרעיה רפופורט, שהרי היא השתתפה בכינוס הבלתי ליגאלי שלנו הראשון של תלמידי הגימנאסיה בשווידר. היא היתה האשה היחידה שייצגה את הגימנאסיה בווארשה. עתה, שנה וחצי לאחר הכינוס ההוא, היא היתה כבר סטודנטית באוניברסיטת ברן. בדיוק באותם ימים הגיעה לווארשה לימי החופשה. היא סיפרה לנו על האוניברסיטות של שווייץ ועל חיי המהגרים הפוליטיים שם, וכי היא שמעה כבר את נאומי המנהיגים המהפכניים הרוסיים המפורסמים שביניהם. אני ביקרתי אצלה בדירתם וגם הכרתי את הוריה. היתה זו משפחה אצילית, אינטליגנטית ומסורתית, אשר עוד אבות אבותיה באו למוסקבה מספרד ומפורטוגל. ואכן רעיה נולדה במוסקבה, אך בגירוש הגדול, בהיותה עוד ילדה קטנה, גורשה יחד עם הוריה מעיר הולדתה.

בין הידידים הקרובים ביותר של רעיה, מלבד איסאק ברלין, היתה גם חברתה מהגימנאסיה גניה כצנלסון. היא נולדה למשפחה ציונית והיתה אחיינית של מנחם אוסישקין. בווארשה למדה יחד עם רעיה באותה כיתה של הגימנאסיה. היא הצטיינה ביופיה הבלתי רגיל והיתה אהובה מאוד בחוגים הספרותיים היהודיים. אהדה מיוחדת גילה אליה י. ל. פרץ. שלושתנו, רעיה גניה ואנוכי למדנו יחד באוניברסיטות שוויץ, ולאחר מלחמת העולם הראשונה השתקעה גניה בירושלים והתחתנה עם ד"ר משה גלאסמן. יחד עם גניה הכרתי אז בווארשה גם את אחיה הצעיר משה. גם הוא, כמוהו כאחותו וכאיסאק ברלין, השתייך אל אותו חוג צעירים ציוניים סוציאליסטיים, אשר נוסד בידי האחים לשצ’ינסקי. משה כצנלסון נעשה לימים פרופיסור לכימיה באוניברסיטת מוסקבה בימי השלטון הסובייטי. ידידותי עם אנשים אלה נמשכה עשרות בשנים.

בימים ההם של שהותי בווארשה הייתי מבלה את רוב זמני עם חמישה אלה. היינו עורכים טיולים ארוכים בגניה הנפלאים של וארשה ובערבים היינו מרבים לבקר באופירה. בימים ההם היו מופיעים באופירה הווארשאית הזמרים האיטלקיים הנודעים בעלי הפרסום העולמי מאטיא באטיסטיני המפורסם והטנור אנזלמי. בימים ההם היתה וארשה אחוזה כולה אש התלהבות מן האמנים האורחים הללו, וכדי לקבל כרטיס להצגה בהשתתפותם, היו אנשים עומדים שעות ארוכות בתור ליד הקופה. דווקא אז היה לי קצת כסף והיה לי יותר קל להשיג כמה כרטיסים. שכן איך אפשר לא לראות את האופרה “פאוסט” ולא לשמוע את מפיסטו ואת כל שאר האריות?…

אז למדתי לדעת שאחד האלמנטים החשובים ביותר בשביל האופרה הוא היציע. מובן מאליו. שכדי לכסות את ההוצאות הגדולות חשובים לאופרה גם התאים והשורות הראשונות. ואולם את הפולחן המוזיקאלי האמיתי יוצר היציע. חוק אמנותי בלתי כתוב היה קיים אז, שכמה מן האריות היו באטיסטיני או אנזלמי אנוסים לחזור עליהם ארבע ואפילו חמש פעמים. התלהבותם של יושבי היציע לא נכנעה בטרם קויים חוק אמנותי זה קיום מוחלט. האמנים היו יוצאים עייפים וסחוטים, אבל היו נכנעים ברצון בהפצרותיהם של בני הנעורים, שכן אלה הקנו להם לא רק פופולאריות, אלא גם הוסיפו להם עידוד רוחני.

לגבי התנועה הפוליטית וכן לגבי תנועת התרבות בווארשה נודעה משמעות גדולה לסוג חדש של “אוהדים”. פריפריה זאת היתה חשובה ביותר, שכן היא השפיע להגברת הלכי־הרוח.

עם אחת המשפחות מאותה “פריפריה של אוהדים” התיידדתי מקרוב. היתה זו משפחת מייזלר. סוחר יערות עשיר, “ליטוואק”, התגורר בדירה גדולה בבית שהיה שייך לו. כמעט כל בניו היו מאוהדי התנועה שלנו. הבן הבכור, מאיר, היה כבר אז סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג ונמנה עם אוהדי הקבוצה המקומית שם. הבן הצעיר יותר, זלמן, התעניין פחות בשאלות תיאורטיות, אבל עסק באורח אקטיבי בעניינים ארגוניים ופינאנסיים מעשיים. הוא אמנם היה יודע בתור “זלמן בורז’וי”, שכן עסק בעיקר בשאלות כספיות. לימים, הודות להונו של אביו הוא נעשה אחד מבעלי העתון היומי “דער פריינד”, כאשר העתון עבר מפטרבורג לווארשה. גם הבנות באותה משפחה היו אוהדות את התנועה שלנו. ואכן בדירת המשפחה הזאת היו רווחים בפרהסיה הלכי־הרוח החדשים של בני־הנוער בימים ההם.

פרק שמונה־עשר: אני נפרד מרוסיה

לאחר השביתה הכללית (ינואר 1905) שוב לא חדלו ההפגנות והשביתות ברוסיה. נהפוך הוא. הן נעשו מפעם לפעם גדולות ותוקפניות יותר. בייחוד הצטיין בכל האימפריה הרוסית “פלך פיטריקוב” שלנו, אשר נמשך בקו לודז’— צ’נסטוחובה—סוסנוביץ. ראש הז’נדארמריה של הפלך כתב בדין־וחשבון שלו: “ההמון, המחושמל מכוחו הגדל הולך, מתנהג באורח חוצפני, מתקיף את היחידות הצבאיות, מחרף ומגדף אותם, מיידה אבנים ויורה. הפועלים מגלים התנגדות ליחידות הצבא והפאטרולים של המשטרה, הם מקימים מחיצות מחוטי־תיל, כדי להפריע את תנועות הצבא”.

אצלנו בצ’נסטוחובה הצטיינה במיוחד הפגנה מזויינת, אשר עברה ברחובות הראשיים כשהיא מניפה דגלים אדומים. “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” השתדלה שההפגנה תהיה גרנדיוזית ככל האפשר. ד"ר מיכאלוביץ' הצעיר פנה אלי שגם הארגון שלנו ישתתף בה.

אנחנו קיבלנו את ההצעה ברצון והפועלים שלנו ממש התפרצו למאבק. אנו אירגנו גם את “היחידה הלוחמת” שלנו, אשר הלכה בראש כשהיא חמושה באקדחים. הפועלים שלנו דרשו שאני לא אשתתף בהפגנה, שכן הכוונה היתה לגלות התנגדות למשטרה ולצבא. וכיוון שבעיר הכול מכירים אותי, תנסה ודאי המשטרה לערוך אתי את החשבון בו במקום. אני דחיתי הצעה זו בכל תוקף. ראיתי זאת כחובה מוסרית — ולעיקרון הזה נשארתי נאמן תמיד מאז ועד היום, — שאם מישהו קורא לצעד הכרוך בסכנה, שומה עליו להשתתף במעשה באורח אישי. היתה זו השתתפותי הראשונה בהפגנה מזויינת. הייתי נרגש מן הדאגה הרבה שגילו הפועלים כלפי באמרם שעל כל פנים אסור לי ללכת בשורה הראשונה, שבה הלכו החברים החמושים בנשק. אכן, הסכנה היתה גדולה. עוד יותר הרגשתי את רגש האהבה אלי מצד אנשי־העם הפשוטים.

התוצאה היתה כפי שאפשר היה לצפות מראש. סוכני המשטרה נתנו בי עינם. פקיד ממשלה בכיר (אשר היה מקבל לעתים קרובות דמי לא יחרץ מיד הורי) מסר, שהמשטרה מתכוננת לאוסרני. התחלתי לחשוב כיצד להחליף את צ’נסטוחובה בעיר אחרת. אבל דבר זה לא היה כל כך קל, שכן צריך היה להביא במקומי מישהו אחר, אשר יעמוד בראש הארגון. אנחנו המטרנו מכתבים על המרכז שישלח מועמד מתאים. ואולם באותם הימים גדלה והלכה הפעילות גם באזורים אחרים ומכל מקום ומקום באו דרישות לשלוח מנהיגים ומרצים. בין השאר ביקשתי לשלוח אלינו את “אברמ’ל הדבינסקאי” (שמואל ניגר), אשר כבר קודם לכן זכה אצלנו להצלחה גדולה בהרצאותיו.

בהיותי שרוי במצב כזה אמר לי נחום סינגלובסקי, שאחיו הצעיר אהרון, המתכונן לבחינות אקסטרניות בעירם (באראנוביץ'), יכול היה אולי לעזור לנו. במידה שאנחנו היינו צעירים, אהרון היה עוד צעיר מאתנו. עם זאת אנחנו כבר ידענו את העיר, ידענו את התנאים והפועלים היו רגילים כבר לאופי הופעותינו. אף על פי כן החלטנו להביא את אהרון הצעיר לתקופת נסיון. “אין אנו מסכנים דבר”, אמר נחום. “וגם ההוצאות תהיינה קטנות. הוא יוכל לגור אצלי בחדר וגם מזונותיו לא יעלו הרבה”.

אני לקחתי אצל אמא עשרה רובלים ונחום שלח את הכסף אל אחיו. לאחר ימים אחדים הופיע הצעיר אצלנו. בדיוק היינו עסוקים אז בהכנות לקראת האחד במאי. עשינו הכנות גדולות לקראת חג הפועלים. ואכן האסיפה ביער אוֹלשטין היתה עצומה. לאורך כל הדרך מן העיר אל היער עמדו נציגי המחתרת, מוכנים לאותת לנו במקרה של סכנה. הנאספים שרו שירי פועלים ושירי־עם. בשעה שנפרש הדגל האדום של המפלגה המהפכנית החדשה נאחז הקהל התלהבות גדולה.

יחד עם הסיסמה הישנה “פועלי כל הארצות התאחדו!”, הופיעה בפעם הראשונה על הדגל האדום הסיסמה שלנו: “פועלי כל העמים, התאחדו!”.

אני הייתי המרצה. דיברתי פולנית, כרגיל. הנקודה המרכזית בנאומי היתה הסברת הסיסמה החדשה שלנו בדרך הצורך לאחד לא רק את כל הארצות, אלא גם פועלי כל העמים. לאחר נאומי ביקשתי את אהרון סינגלובסקי, האורח החדש אצלנו, שישמיע נאום ביידיש. אינני יודע מדוע, אם משום שהתבייש, או מפני שהקהל היה זר לו, או אולי מפני שלא היה רגיל לאסיפה המונית כל כך, ושמא לא היה לו מה להגיד — אותו נואם מזהיר לעתיד השמיע אז נאום חלש מאוד ולא עשה שום רושם. נחום אמר לי: “דומה שהוא יצטרך לנסוע בחזרה”. אולם קרה אחרת. עד מהרה הגיעו “סערות אוקטובר” המהפכניות האדירות והן שהפכוהו לנואם בחסד. זוהי דוגמה קלאסית כיצד מאורעות גדולים עשויים לרומם את האדם.

* * *

הדגל האדום שעמו חזרנו מן היער הוא ששכנע את המשטרה, כי “עם קרוק יש לגמור”. ואכן החליטו להגשים את המבצע הזה למחרת היום.

שעה קלה לפני המועד הגיע למחסן הטבאק שלנו סוכן המשטרה המכיר שלנו, מי שהיה “ידידנו” כביכול ופניו הביעו סוד.

בימים ההם היה נהוג ומקובל שלימי החג הנוצרי היו שולחים לו (וגם לאחרים) סל מלא בקבוקי קוניאק וסיגריות מן המובחר. הוא היה בא לעתים קרובות אל בית־המסחר שלנו, היה בוחר לעצמו מן הסוגים היקרים ביותר של טבק וסיגריות. וכבר היה מסוכם (גם בלי מלים), כי בשעת עריכת החשבון היה גיסי אומר לו: “את החשבון תוכל לסלק מאוחר יותר”. מובן שאת החשבון לא היה משלם לעולם. השיטה הזאת נועדה שלא לסכן אותו, שאיש לא יוכל להאשימו במיקח שוחד. שני הצדדים נהנו מן השיטה הזאת. הפעם, בצאתו מן העסק, שאל את גיסי מפה לאוזן, אם אהיה היום בעיר, שכן נשקפת לי סכנה.

ברור היה שהמשטרה עומדת לערוך את המבצע בו ביום.

כאשר הדבר נמסר לי בביתנו, לבשתי מייד את המעיל, נטלתי עמי קצת כסף ויצאתי, לאו דווקא בשער הראשי של ביתנו, אלא בשער האחורי והלכתי אל אחד מידידי. ואכן באותו לילה באו הז’נדארמים לחפשני — והתאכזבו מרה.

מלבד שני חברים קרובים ביותר לא ידע איש היכן אני נמצא, אפילו לא בני משפחתי, שכן חששו שאם מישהו מהם יבקר אצלי הוא עלול עוד לגרור אחריו איזה סוכן של המשטרה.

בינתיים עיבד “המנגנון החשאי” שלנו תוכנית שלמה. לאחר יומיים, בשעות הלילה, באו שני חברים אל מחבואי. בקרבת מקום כבר המתינה עגלת איכרים ובלוויית שני חברי אלה הובילוני אל אחת העיירות הסמוכות. שם עברה עלי יממה, ובחשכת הלילה העבירני איכר דרך היער אל מעבר לגבול.

כרגיל וכמקובל ב“מקצוע המבריחים” נסתיימה גם ה“קאריירה” שלי: המבריח הצעיר הפעיל נהפך הוא עצמו לנושא של הברחה.

באותו יער נסתיימה התקופה הראשונה של חיי המהפכניים.

ובאותו לילה התחילה בשבילי גם תקופתה חדשה:

— נהפכתי למהגר פוליטי.

חלק שני: גולה פוליטי באירופה המערבית

פרק ראשון: בקראקוב האוסטרית

בתור התחלה לגלותי הפוליטית, בתחנה הראשונה למסע הארוך, היתה קראקוב הולמת אותי מאוד. אני ידעתי היטב את ההיסטוריה של פולין, וכן אפיזודות שונות בדבר היחסים היהודיים־הפולניים. ידוע ידעתי מה גדול התפקיד שמילאה קראקוב בתקופות שונות בעבר וכן בזמן הזה. עוד בימי ההשתלמות שלנו בגימנאסיה היתה קראקוב בשבילנו מופת של תרבות פולנית ושל ציבוריות פולנית. כאשר החברים שלנו מן הקבוצות הרעיוניות הראשונות הוציא בפאריס (ברוסית) את כתב־העת המהפכני “ווֹזרוֹז’דָנייה”, היה שמו לא במקרה “התחיה” — היה זה האידיאל שלנו. על כן התענינו עניין רב בתקופות ההומאניסטיות האיטלקיות, שהוסיפו השראה למאבקים היהודיים שלנו. לגבינו, בפולין, נוספה השראה נוספת: הדוגמה הפולנית. היו אלה הימים, שבהם התחילה תקופת הפריחה הגדולה של “פולין הצעירה” אשר הלהיבה אותנו מאוד. ואכן מרכזה של התנועה הזאת היתה קראקוב.

עתה כשהיגעתי לכאן, עשתה עלי העיר רושם חזק. ואכן מצטיינת היא ביופי מיוחד במינו של הבניינים והמוסדות השונים שבתוכם היתה לי האפשרות לבחון את השקפותי ואת אהדותי. עוד ביום הראשון אצתי לראות את הקאתדראלה המפורסמת של ואוֶול, את הארמון המלכותי העתיק, התפעלתי מן הסיגנון הגוֹתי ומסגנון הרנסאנס של הבניינים — מן הפרסקות, מציורי— הזכוכית שעל החלונות ומהציורים שנוצרו כאן בידי אחד האמנים הגדולים של הרנסאנס האיטלקי.

מובן, שבאופן מיוחד עניינה אותי האוניברסיטה. שהרי היא גילמה בתוכה את הרעיונות שעליהם אנחנו חלמנו ולחמנו בשנות הגימנאסיה שלנו. התפעלנו ממוסדות ההשכלה החופשיים בלשון הפולנית ומן האוטונומיה האקדמית של המוסדות הללו. עתה עמדה לנגד עיני האוניברסיטה בעלת האופי הזה. יתירה מזו, הרי היתה היא גאוותה של פולין בתולדותיה הארוכות: מאז המאה הארבע־עשרה בעת שנבנתה, היתה היא מן האוניברסיטות המפורסמות ביותר באירופה ויכלה להשתוות עם אוניברסיטות פאדוא ובולוניה. והרי כאן למד קופרניקוס.

דווקא במאבק שלנו בשנת 1905 מה גאה היה צלילם של המלים והרעיונות משכבר, אשר כתב המלך הפולני בעת ייסוד האוניברסיטה: “אנחנו, קאז’ימיֶיז', מלך פולין, בהיות עז רצוננו — דבר שהוא גם מחובתנו — שיופץ דבר שהוא לטובת האנושות; בעוקבו אחר הדבר שהוא טוב; ובהיות שאין אנו מפקפקים כי הדבר הזה יביא תועלת, החלטנו שבעיר שלנו, קראקוב, ייבחר וייבנה מקום שבו יפרח בית־אולפנא כללי. ולמען העתיד, לנצח נצחים חותמים אנו על המסמך הזה — שתהיה זו פנינה אדירה של המדעים, אשר תוציא גברים, מפורסמים בבשלותם, מזהירים בצניעותם ובסמכותם במדעים השונים. שתבקיע מקור מים חיים, אשר ממנו ישאבו מלוא חופניים כל אלה שנפשם משתוקקת לשתות ממעיינות המדעים”.

הלהיבה אותי העובדה, שדברים אלה נכתבו במאה הארבע־עשרה — במיוחד כאשר משווים אותם עם מה שקרוי “המאה העשרים הנאורה”. עתה זה היה האידיאל של הנוער שלנו. להתעניינות הגדולה שלי במלך קאז’ימייז' היתה עוד סיבה מיוחדת: יחסו ליהודים. שהרי היה הוא השליט הנבון והנאור אשר היטיב להבין את הצרכים הסוציאליים והכלכליים של זמנו ואת התפקיד החיובי שיכולים למלא היהודים בהמשך התפתחותו של המדע. בתקופה האירופית האפלה הוא הזמין את היהודים לבוא לפולין וגילה כלפיהם ידידות כנה. הנני נזכר, שכאשר בחוג הגימנאסיה שלנו התווכחו על בעיית האנטישמיות, דיברו באירוניה מיוחדת, שכן אצלנו בעיר היה ריאקציונר אחד, עורך־דין אנטישמי, שהיה טוען, כי קאז’ימייז' גילה יחס כה טוב ליהודים, משום שהיה — מאוהב באסתר. אני העירותי אז: “מעניין באיזו מידה עלולים הסנוביזם ודעות קדומות לעוור עיניהם אפילו של אנשים בעלה השכלה אקאדמאית. שהרי חרפה היא שאדם בעל השכלה יוכל כך להעריך את ההיסטוריה של ארצו שלו”. ועוד הוספתי בחיוך את ההערה, שנפוצה אז עד מהרה בתוך הגימנאסיה: ‘לטובת קאז’ימייז’ מדברת הרבה העובדה שהוא התאהב באסתר. במידה שאנו יודעים, היתה אשה יפה ומקסימה. דבר זה מוכיח שלמלך היה טעם טוב. ואולם מה אווילי הוא אדם משכיל, המסביר תהליכים היסטוריים גדולים באורך חוטמה של קליאופטרה".

דעה זו קבעתי לעצמי בגימנסיה לאחר שלמדתי בתשומת־לב את חיבורו של הסוציולוג הפולני הגדול לודוויג קז’וביצקי, אשר כתבתי עליו לעיל. בימים ההם עוד לא היה לי האומץ לומר על “אקדמיקן”, שהוא עלול להיות גם בוּר. לדעה זאת הגעתי לא רק על יסוד הספרים והלימודים באוניברסיטה, אלא גם על יסוד ההסתכלות הממושכת באנשים רבים… אז הסברתי את דעותיהם המסולפות רק בסנוביזם ובדעות קדומות. ואולם החיים לימדוני להוסיף אל “המעלות” הללו עוד כמה קווים נוספים.

פרק שני: הכרותי עם יוזף פילסודסקי

יחד אתי אמרו לאסור בצ’נסטוחוב גם את חברי מישינסקי, אשר עמד כמוני בראש השביתה בגימנסיה. כאשר גם הוא אנוס היה לברוח, נתן לנו הסוציאליסט ד"ר מיכאלביץ' מכתב לקראקוב ובו “המלצה חמה בשביל שנינו כמנהיגי השביתות המהפכניות בגימנסיה”. המכתב נכתב אל “גברת מאריה”. כאשר צלצלנו לפי הכתובת הזאת פתחה את הדלת אשה צעירה. “את מי אתם מבקשים?” לאחר שקראה את המכתב, בעומדה עדיין במסדרון, היא הזמינה אותנו אל דירתה. אשה צעירה בלונדינית, פולניה טיפוסית, בעלת עיניים בהירות, שערותיה סרוקות חלק וחיוכה ידידותי, — טיפוס אנושי שעורר אמון כבר ממבט ראשון. החדר הגדול נסך בנו הרגשה של חמימות. על הקירות תלויות היו כמה תמונות ושני מדפים של ספרים. על המדפים כמה צעצועים קטנים, שהלמו מאוד את דמותה הנאה והנעימה, הפיליגראנית, של בעלת הבית. על גבי הקירות — שטיחים ארוגים ביד, “קילימים” פולניים מהרי הקארפאטים.

היא ביקשה מאתנו לספר לה על מהלך השביתות, שאלה כמה שאלות ושמעה בתשומת־לב רבה את דברינו. הסתבר שהיא מנהלת את “ועד העזרה הפוליטי” אשר תמך במהגרים הפוליטיים הפולנים, במיוחד במאבק למען זכויות השפה הפולנית בבתי־האולפנא שבפולין. באמצע השיחה יצא מן החדר השני (הדלת לשם היתה כל הזמן פתוחה), אדם גבה קומה ובעל מבנה גוף איתן. תוי פניו היו חריפים, ומבטו חודר מתחת לגבותיו העבותות. זה היה בעלה של גב' מאריה — יוזף פילסודסקי. מבחינה חיצונית ולפי התנהגותו, היה הוא היפוכו הגמור של אשתו, הגב' מאריה. מסתבר שהוא הקשיב לשיחתנו. כנראה ביקש לדעת במה אנו עוסקים, שכן דבריו הראשונים היו:

— “הריני מברככם, חלופצי (בחורים)! יפה שערכתם שביתה סולידארית נגד המוסקאלים”.

כאשר חברי (על יסוד מכתבו של ד"ר מיכאלביץ') סיפר על נאומי באולם הגימנסיה שציטטתי את נאומו של קיקרו נגד קאטילינה (“כמה זמן עוד תעשה שימוש לרעה, קאטילינה, בסבלנותנו?”), הוא ניתר על רגליו ולחץ את ידי בחוזקה.

— “הנה זהו. כך צריך לדבר, כך צריך לפעול. די כבר שלטו אצלנו ‘הדראַנים’ (בני הבליעל).”

ועוד יותר גבר בו הרוגז כאשר סיפרנו לו, כי “הדמוקראטים הלאומיים” היו נגד השביתה, שהם הציעו רק להגיש עצומות לממשלה. “מובן! מובן!” וכאשר מסרתי לו על הנקודה הקשה במיוחד, כי האנטישמים לא רצו בשום אופן לכלול בתוך ההחלטה את הדרישה בנוגע לשיוויון זכויות לכל העמים ובדבר ביטול הנורמה של אחוזים לגבי היהודים, בהתאם לאולטימטום שלי, הדגיש פילסודסקי הדגשה מיוחדת: “יפה נהגת, זוהי נקודה מובנת מאליה. אנחנו רוצים מדינה משלנו, מדינה חופשית, ובלא שייגרם עוול לאיזה עם שהוא. זכויות להשכלה לכול. האדונים הללו אינם מבינים זאת, עוד נצטרך לאלפם בינה!”

בנוגע לעניין אחד שפך עלינו פילסודסקי דלי מים קרים. כאשר דיברנו בהתלהבות על קראקוב, אמר:

— “כן, כל זה נכון. ואולם כל זה אינו אלא עניין של העבר. לגבי האדונים שבכאן אין אלה אבנים עתיקות. ה”סטאנצ’יקים" (הליצנים, כינוי גנאי לשמרנים הפולניים המסורתיים) אינם רוצים במאבק. הם בכלל אינם רוצים מאומה, רוצים רק לשרת את הקיסר הווינאי ואת המיניסטרים שלו. כאן הם נאמנים ושומרים על הפריבילגיות הפריציות שלהם… חלופצי, אל תניחו שיוליכוכם שולל! הריני מייעץ לכם להשגיח יפה יפה על האדונים הללו. אל תביטו רק על הצורה. שהרי למעשה אלה הם אחיהם של האנדקים שלכם".

זוכר אני שהשתמש אז במלה “האנדקים שלכם”. היה זה רמז בנוגע לאוריינטאציה הרוסית הצארית של האנדקים.

לאחר שישבנו זמן מה, קמנו ואמרנו ללכת. כל אותה שעה שדיבר הוא שתקה מאריה. בראותה שאנו עומדים ללכת אמרה:

— “לא, כך לא אניח לכם ללכת, מוכרחים אתם לשתות כוס קפה או שמא — בהשפעת הרוסים — רגילים אתם יותר לשתות תה?”

על השולחן הקטן העמידה קפה, חלב ועוגיות. גם שאלה אותנו בידידות, אם יש לנו כסף. גילתה נכונות לעזור לנו, אלא שכסף דווקא היה לנו. לא ביקשנו אלא שתייעץ לנו איפה נוכל להשיג חדר בשכר־דירה נמוך, וכיצד עלינו להירשם כאן, שכן, לא היו בידינו דרכונים. היא הרגיעה אותנו באומרה שאין לנו מה לדאוג לכך וכי כל הדברים האלה כבר יהיו בסדר. כן הוסיפה שנוכל (כ“סטודנטים חופשיים”) לשמוע את השיעורים באוניברסיטה, הגם שלא היתה בידינו תעודת בגרות כדת.

הביקור נתמשך כבר שעה ארוכה ואולם הסתבר כי למעשה לא היתה זו אלא הקדמה. שכן פילסודסקי שוב המטיר עלינו מטר של שאלות. הרגשתי שהדברים מעניינים אותו מאוד ומאוד. שוב לא היו אלא שאלות כלליות, אלא הדברים נסבו על עניינים קונקרטיים. פילסודסקי שוב לא דיבר עתה באירוניה ומתוך הסתייגות, אלא שאל מתוך התעניינות רבה וגם האזין לדברינו ברוב עניין. כמה נקודות אף רשם לו על גליון נייר. תחילה רשם לעצמו רק את הציטאטה שלי מקיקרו בהעירו שזוהי סיסמה מצויינת.

הבנתי כי הסיבה שבגללה העמיד לנו את השאלות האלו, היתה בכך שהעניינים הנדונים התייחסו למאבק שהתחולל אותה שעה ברוסיה ובפולין הקונגרסאית.

פילסודסקי, מנהיג התנועה הפולנית המהפכנית, ביקש לדעת את כל הפרטים, ולו הקטנים ביותר, בנוגע לתנועה המתפתחת והולכת בפולין הקונגרסאית. והרי אנו באים ישר משדה־הקרב ונטלנו חלק פעיל במאורעות. אולם אני תמהתי, בעת שהעמיד לי שאלות שהתייחסו במיוחד לעיר שלנו צ’נסטוחובה. הוא שאל, מה פני התנועה בכל בית־חרושת גדול ומהו הלך הרוח האמיתי בקרב הפועלים? תחילה הסברתי לעצמי את הדבר בכך שצ’נסטוחובה נמנתה עם החלקים המתועשים העיקריים של פולין והיתה אחת הנקודות החשובות ביותר בתנועה הסוציאליסטית הפולנית. היו ימים כאשר בעירנו נדפס אפילו העתון הקונספיראטיבי “רובוטניק”, הבטאון המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. שאלותיו של פילסודסקי היו איפוא מובנות לי.

ואף על פי כן הייתי מופתע. התפלאתי שמנהיג התנועה הגדולה שעברה אז תקופה של תסיסה וסערה, יתעניין בכל פרט קטן, ויהא זה אפילו בנוגע לערים חשובות. במיוחד התעניין גם במצבה של המפלגה הפולנית השניה, “הסוציאל־דימוקראטיה של פולין וליטא”, אשר הוא לחם נגדה בתקיפות.

כעבור זמן מה היטבתי להבין את הלכי הרוח שלו מאז. הוא עצמו שרוי היה דווקא באותם ימים במשבר אישי פסיכולוגי וגם מפלגתי פוליטי. מפלגתו עמדה אז על פרשת דרכים, ושומה היה עליה להחליט החלטות גורליות. וזה נגע לא רק לגבי המפלגה שלו, אלא גם לעניינים שעשויים היו להכריע בגורלה של פולין כולה.

אלה היו הימים לאחר מיצעדו של הכומר גאפון בפטרבורג. הנדון היה גם הגרעין של “הארגון הלוחם”, אשר התפרסם עם מהרה (“בוֹיוּבקה”), בהתקפותיו הטירוריסטיות על נציגי הממשלה הצארית בפולין, וכן במעשי האקספרופריאציה (ההחרמה) של כספי המוסדות הממשלתיים. בימים ההם, עת שוחחנו עם פילסודסקי בקראקוב, עמד בראש הארגון הלוחם הזה ידידו הקרוב פריסטור (מי שכיהן לימים כראש ממשלה בפולין). ואולם דווקא אז התכונן פילסודסקי עצמו ליטול לידיו את ההנהגה הראשית של הבוֹיוּבקה. ואכן, כעבור חדשים מעטים הוא עשה כן.

כלפי חוץ נראה המצב כפי שהיה במפלגה הרוסית, “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים”, שבה עמד הארגון הלוחם תחת פיקודו של הוועד המרכזי. ואולם כאן התחולל תהליך שונה לחלוטין. כפי הנראה, דווקא אז הגה פילסודסקי את הרעיון של פילוג המפלגה. על כן ביקש להחזיק בידיו קודם כל את “הארגון הלוחם”. רק הוא יכול היה להעניק למפלגה החדשה את יוקרתה. והחשוב מכול: בהיות הארגון הלוחם בידיו, יכול היה פילסודסקי לפתוח במאבק ישיר נגד הצבא הרוסי.

המאבקים הפנימיים החריפים בתוך מפלגתו התנהלו לא בגלל סתם בעיות ארגוניות או טאקטיות. נידונה אז השאלה שפולין תילחם למען ריפובליקה פולנית עצמאית ותינתק לגמרי מן הממלכה הרוסית לאחר המהפיכה. בימים ההם התנהלו בכלל ויכוחים קשים על כך שהמהפיכה המנצחה ברוסיה תיצור אפשרות להקים שתי “קונסטיטואנטות” (אסיפות מכוננות): האחת בשביל רוסיה בכלל, והאחת — בווארשה, בשביל פולין. בהתאם להחלטות של האסיפה המכוננת הווארשאית, ייקבע עתידה של פולין, אם היא תהיה עצמאית לגמרי, או שפולין תהיה חלק אוטונומי של הממלכה הרוסית.

פילסודסקי לא רצה להשאיר שום ספק בשאלות אלו. פולין חייבת בכל מחיר להיות מדינה נפרדת! יתר על כן, במאבק המעשי היומיומי חייבת המפלגה לא בלבד להדגיש זאת מבחינה פוליטית, אלא שה“ארגון הלוחם”, אשר הוקם זה עתה, חייב לפתוח במאבק ממשי נגד הצבא הרוסי וגם נגד רוסיה בכלל. בשאלה הזאת התנהל במפלגה מאבק רעיוני ופוליטי חריף. חלק מהמפלגה, בעל הדעות השמאליות, שאף להתקרב אל ה“מפלגה הסוציאל־דמוקראטית” הפולנית. לעומתם שאף פילסודסקי להתרחק ככל האפשר מנקודת־ראות כזאת. ואכן, זמן קצר לאחר שיחתי עם פילסודסקי בקראקוב חל הפילוג. פילסודסקי וחבריו קראו למפלגה החדשה “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית — הפראקציה המהפכנית”. הם הוסיפו את המלה “מהפכנית”, משום שסברו, כי המהפכני הוא אותו חלק של המפלגה, אשר נאבק כבר בעזרת הארגון הלוחם. ואכן הבוֹיוּבקה הזאת נהפכה למכשיר העיקרי במעשי הטירור שלהם.

בכך גם הוסברה התעניינותו המיוחדת של פילסודסקי בצ’נסטוחובה. מסתבר, שהוא עשה כבר אז חשבונות: איזה ארגונים, איזה סניפים ואיזה חלקי מפלגה ילכו אתו. ואכן, בעת הפילוג הלך הרוב עם אותו חלק שנקרא “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית — השמאל” (“לוויצה”). לעומת זאת היתה צ’נסטוחובה כמעט הנקודה החשובה היחידה, שברובה הגדול הצטרפה אל פילסודסקי.

בשעה שפילסודסקי שוחח אתי בדירתו הפרטית בקראקוב, האזנתי כמובן בתשומת־לב מרובה לכל מלה שיצאה מפיו, שהרי היה הוא המנהיג הסוציאליסטי המהפכני המפורסם הראשון, שעמו עשיתי הכרה אישית והיתה לי האפשרות להכירו מקרוב ולעקוב אחר מהלכיו הפסיכולוגיים, בעמדו בשורה הראשונה של המפלגה הפולנית. לאחר הפילוג הרהרתי רבות על פגישתנו בקראקוב והיטבתי להבין את פילסודסקי. לגבי דידי היתה זו גם תרומה רבת־ערך להבנת אופיים האישי של מנהיגים דגולים ושל צעדיהם הפסיכולוגיים הפוליטיים, בעת שהם מכינים פילוג במפלגה אשר הם עצמם היו בין מייסדיה.

נפרדנו בידידות. יוזף פילסודסקי ביקש שנבקר אצלם בשניה ומרת מאריה קבעה את תאריך הביקור לשבוע הקרוב.

עלי לומר, ששני אנשים אלה עשוי עלי רושם עז ביותר. אמנם התפלאתי שפילסודסקי לא הזכיר בכל השיחה הארוכה הזאת שום בעיה תיאורטית. שהרי אנחנו היינו רגילים אז, שהתיאוריה ממלאת במפלגה סוציאליסטית תפקיד ראשון במעלה. אני אומר “אנחנו”, והכוונה היא לא רק לכל הדור הצעיר שלנו, אלא גם לחברים הקשישים שבינינו. היה זה דבר אופייני לגבי כל הדור כולו. פילסודסקי לעומת זאת מעולם לא התעניין בשאלות תיאורטיות, בעיקר לא בעניינים סוציאליסטיים תיאורטיים. לאמיתו של דבר הוא היה קודם כל איש המאבק ויותר מכול עניינה אותו השאלה הלאומית, ולא הסוציאליזם. משום כך, כאשר אך נמגרה המלחמה הרוסית־יפאנית ובמדינה הצארית גברו מאוד הלכי־הרוח המהפכניים, הוא נסע לטוקיו, כדי שיפאן תסייע בידיו לכונן את הממלכה הפולנית.

אז, בקראקוב, הרגשתי, שיש לי עניין עם “אדם חזק”. כן, “איש המעשה”. אדם שמתמצא יפה ורוצה לדעת כל פרט שיש לו שייכות ישירה או עקיפה למאבקיו. מעניינת מאוד היתה בשבילי ההשוואה בין מרת מאריה ליוזף פילסודסקי. אילו הייתי מלחין, הייתי יוצר על מרת מאריה סונטה לירית לצ’לו. ואילו על פילסודסקי — מארש צבאי עם תופים חזקים ועם חצוצרות מריעות. לא במקרה הוא התעניין כה רבות בכל העניינים שהיתה להם שייכות לצבא.

* * *

הערותיו הביקורתיות של פילסודסקי בנוגע ל“שליטי קראקוב” השאירו בי עקבות רבים. תחילה הייתי קורא רק את העתון היומי הסוציאליסטי “נאפשוּד” (קדימה). עתה קראתי כבר בעניין רב את העתונות הבורגנית, בייחוד את ה“צ’אס” (הזמן), הבטאון בעל התפוצה הקטנה, אך בעל ההשפעה הגדולה של ה“סטאנצ’יקים” השמרניים. דוחה מאוד היה הקשר ההפגנתי שלהם אל “הוד רוממותו המלכותית הקיסרית פראנץ יוזף” ואל המיניסטרים שלו. גאוותם היתה על קירבתם לקיסר הווינאי, שהם נותנים אמון בו והוא נותן אמון בהם. בייחוד שאדם משלהם, הגראף גוליחובסקי, הוא ה“נאמייסטניק הקיסרי המלכותי” (המושל הכללי) לגאליציה היושב בלבוב ומושך בחוטים בסיים האוטונומי של גאליציה. ואכן מאחורי הקלעים הוא עסק בכל מיני קנוניות ו“קונצסיות”. בעזרתן הוא לא רק שיחד את הקבוצות העממיות השונות, אלא אף סילף ועיוות את כל מערכת “הבחירות הגאליצאיות” המפורסמות — לגבי הפולנים, האוקראינים והיהודים. הוא היה מומחה בתככי הניצול של כל עם ושיסויו נגד משנהו.

נתקבל הרושם, שכל דבר אפשר לקנות בכסף ואפשר לשחד את כולם. השאלה הצינית היתה רק: מה גודל המחיר, ובאיזה תככים אפשר לסדר שהצד השני לא יהיה הזריז המקדים.

ומה בדבר ה“נאפשוּד” הסוציאליסטי הרשמי? ככל שהרביתי לקרוא בו, כן נעשה רישומו עלי דוחה יותר. זה היה העתון הסוציאליסטי הראשון שקראתי בו יום יום. הבינותי, שעתון יומי איננו יכול להיות בעל חימוש תיאורטי כה רב כמו כתבי־העת החודשיים. ואולם בעתון זה נמסר מקום כה רב לכל התככים, ההתקפות האישיות, לדברי רכילות והשמצות חסרות שחר, שאין למצוא דוגמתם אפילו בבטאון של עיירה קטנטונת. והרי היתה זו קראקוב! הצגתי לעצמי את השאלה, האם הבטאון הקראקובאי לא יכול היה להיות כה רציני כמו ה“קורייר וארשאבסקי”? אמנם, האחרון היה עתון בורגני מובהק, אולם הוא השתדל לפחות להיות עתון רציני.

ומה משונה היה יחסו של ה“נאפשוּד” אל היהודים! יהודי גאליציה היו להם אז שלוש מפלגות: חסידים, מתבוללים וציונים. שתי הקבוצות הראשונות ניהלו מאבק חריף מאוד נגד הקבוצה השלישית. המצב היה פאראדוקסאלי. העתון הסוציאליסטי לחם בחריפות נגד הציונות, אך הוא קרץ עין אל החסידים והמתבוללים. והמתבוללים התגייסו בעיקר מבין השכבות הקאפיטאליסטיות העשירות. בראשם עמדו אידיאולוגים קיצוניים של האסימילציה, אשר לא אחת הגיעו עד להמרת הדת.

* * *

כפי שהוסכם, באנו לביקור שני אצל משפחת פילסודסקי. קיוויתי שגם הפעם יהיה הביקור מעניין ונעים כמו בפעם הראשונה. אמנם קיבלו את פנינו יפה, ואולם הפעם נשא הביקור אופי שונה לגמרי. גם הפעם הוא התחיל בנימה ידידותית. על השאלה, מה ראינו בינתיים, השיבותי, כי הגעתי לידי מסקנה — לאחר שקראתי את העתונים היומיים — שפילסודסקי צדק בביקורתו החריפה על השמרנים הריאקציונריים והבורגניים — ה“סטאנצ’יקים”, כי דוחה הדבר משנוכחים לדעת, מה רב ההבדל ביניהם ובין הגיבור האהוב עלינו, טאדיאוש קושצ’יושקו, מי שהיה ידידו הקרוב של הנשיא ג’פרסון האמריקני, מי שהשתתף במהפכה האמריקנית, ובפרט לאחר שחזר מארצות הברית לפולין ואירגן כאן בקראקוב את ההתקוממות הלאומית.

“עתה לא היה מוצא כאן אלא אבנים מתות”, העיר פילסודסקי, “ואולי היו האדונים שבכאן אף חוסמים לפניו את הכניסה”.

“אולם בווארשה היו מקבלים אותו בהתלהבות”, העירותי.

“ודאי”.

נתחוור לי שפילסודסקי (בלי קשר עם האוריינטאציה הפוליטית שלו) רואה את וארשה כבסיסו הבטוח ביותר.

הוא ומרת מאריה היו גם מרוצים מאוד מן ההשוואה הסארקסטית השניה שלי. בדברי על הצארית הרוסית יקאטרינה, הייתי נוהג (עוד בהיותי תלמיד גימנסיה) לשנות את שמה, בהוסיפי רק מלה אחת: במקום “יקאטרינה הגדולה” הייתי נוהג לומר “יקאטרינה היצאנית הגדולה”. פילסודסקי העיר בחיוך: “לא רע! זה מגיע לה!”

המשך השיחה עבר לנושא היהודי. אני אמרתי שיש להצטער על שהסוציאליסטים הפולנים לוחמים נגד הדרישות הלאומיות היהודיות. לפי דעתי, מן הדין היה שהם יתמכו בדרישות אלו, שהרי שייכות הן לתנועות המהפכניות ולתנועות השחרור.

פילסודסקי שאל בתמיהה:

“אתה רוצה לתמוך בז’ארגון?!”

“כן, אבל מדובר על הרבה יותר מאשר על הלשון בלבד. כמו אצל מיטב הפולנים, מדובר גם אצל היהודים בתחיה לאומית בכללה”.

“לשם מה זה נחוץ לך?”

עתה התחלתי אני לתמוה. בכלל לא ציפיתי כאן לשאלה כזאת. השאלה היתה ידועה לי היטב (היטב יתר על המידה!) מצ’נסטוחובה, מפיוטרקוב, מסוסנוביץ' ומווארשה. אולם שם היו שואלים שאלה זו (בנימה פולמוסית רטורית) הסנובים וגם המתבוללים הבורגנים המרוצים מעצם. ואילו כאן נשאלה השאלה בפי מנהיג פועלים סוציאליסטי מפורסם ומוכר. מפי אדם כזה לא ציפיתי כלל לשאלה כזאת. אולם עלי להדגיש כאן, שבמרוצת השנים שמעתי שאלה זו אפילו מפי סוציאל־דמוקראטים מפורסמים, בייחוד מפי אלה הרוסיים, ואולם אז שמעתי אותה בפעם הראשונה.

מסתבר, שגם כאן נתפסתי להתלהבות שנות הנעורים ולמזגי הצעיר.

בייחוד כשאמר, כי “היהודים המשכילים והמתקדמים מדברים פולנית וקוראים פולנית ורואים את עצמם כפולנים”.

“אנשים בודדים יכולים אולי להתבולל”, אמרתי, “זהו עניינם האישי. ואולם מבחינה ציבורית, בתורת עם אין היהודים רוצים להתבולל. ודעתי היא שעם איננו יכול להתבולל. עם חי כקולקטיב ויש לו תרבות מפותחת משלו”.

הנימוק של פילסודסקי (הוא היה בדעה, כי זהו המומנט החזק ביותר) היה, כי היהודים אינם אלא בני דת, היהדות אינה אלא דת.

“לא, לא!”

השיחה נהפכה לוויכוח לוהט. אני הדגשתי בחוזקה, כי כמו אצל כל עם, המתקדמים הם החוגים הסוציאליסטיים ודווקא הם, כל הכיוונים, כל הזרמים, (על אף כל ההבדלים התיאורטיים והפוליטיים האחרים שביניהם), נמנים עם המחנה היהודי הלאומי. ומכאיב הדבר שהחוגים המתקדמים הסוציאליסטיים של עמים אחרים אינם מבינים זאת.

פילסודסקי ומרת מאריה ידעו כבר היטב עוד מהביקור הראשון, שאני יהודי, שהרי אז כבר מסרתי להם, שבשביתת הגימנסיה הצגתי כאולטימאטום את התביעה לבטל את ההגבלות הקיימות לגבי היהודים. דבר זה לא רק שהוא הבין אותו היטב, אלא גם נתן לו את הסכמתו המלאה. ואולם אך באתי אליו עם החבר הפולני שלי, ושנינו הומלצנו כמנהיגי המאבק למען הפולנית כלשון הלימוד בבתי־האולפנא הרוסיים, נסתבר כי מבחינה לאומית, הוא לא ראה שום הבדל ביני ובין חברי. כפי הנראה סבור היה, שהנני יהודי כמו החברים היהודיים שלו. שהרי במפלגה הפולנית היו חברים יהודים רבים (המפלגה אפילו הוציאה בטאון ביידיש). בייחוד הכיר יפה את החברים המרכזיים שלו, כגון ד“ר הרמן דיאמנט, ד”ר ליברמן (מי שהיו לימים מנהיגים פולניים בסיים הווארשאי), אשר כבר אז, בווינה ובגאליציה, מילאו תפקיד חשוב. שלא לדבר על חבריו בפולין הרוסית כגון ד"ר פליכס פרל. פילסודסקי חשב איפוא, שגם אני שייך לאותו סוג. ראיתי שהיה אחוז השתוממות כנה. אולם גם אני הייתי מלא תמיהה על נקודת־הראות שלו.

כרגיל, גם בוויכוח הזה גילתה מרת מאריה את חוש הטאקט העדין שלה, בהצליחה להחזיר את השיחה לנימתה הידידותית:

“ואולם אתה, חבר”, פנתה אלי, “הנך פולני. שהרי אתה עמדת בראש הוועד למען זכויות הלשון הפולנית וגם סיכנת את חירותך למענה. והרי זה קרבן גדול”.

התערבותה היתה מועילה מאוד, והמשך השיחה כבר היה שקט בהרבה.

“נכון”, אמרתי. “והייתי רואה לי את הדבר כפחיתות כבוד, אילו הייתי נוהג אחרת. המאבק בפולין הקונגרסאית הוא נגד העריצות הצארית ולמען פתרון חופשי והוגן לכל הבעיות. יהודי פולין כבר חיים כאן זה מאות שנים וגורלם קשור בקידומה של פולין ובהמשך התפתחותה. הארץ אינה שייכת לרוסיה והצ’ינובניקים (הפקידים) הרוסיים מפטרבורג ומוסקבה אין להם מה לחפש כאן. לכן מעוניינים היהודים, כמוהם כפולנים, להתפתחותה החופשית של הארץ כמדינה דמוקראטית. אולם הפולנים אינם הבעלים היחידים של הארץ. הארץ שייכת לכולם. ואם חלק כמו היהודים מבקשים שתהיה להם תרבות לאומית משלהם, חייבים כל היסודות הלוחמים למען החירות להכיר בכך. כיצד תתפתח תנועת התחיה הלאומית היהודית להבא — על כך קיימים סיכסוכים חריפים במחנה היהודי עצמו, בפרט במחנה היהודי הסוציאליסטי. ואולם כולם כאחד מתנגדים לכפיה הלאומית”.

וחזרתי ואמרתי עוד פעם, כי יהודים בודדים יכולים להתבולל. כמדומני שנקודה זאת העליתי אז, בשיחה ההיא בקראקוב, בפעם הראשונה. בשנים שלאחר מכן חזרתי על הדברים האלה שוב ושוב בהזדמנויות שונות.

מרת מאריה שוב התערבה בקולה השקט: — “הדבר החשוב ביותר הוא שאתה רואה כדבר נחוץ את המאבק — ואתה גם משתתף בו באורח פוליטי — למען עצמאותה של המדינה הפולנית. זהו הדבר החשוב ביותר והוא המאחד אותנו”.

גם הפעם היתה הערתה לתועלת.

הרומן שלנו עם פילסודסקי נסתיים בביקור השני הזה. היחסים הצטננו, אף־על־פי־כן נשארה נימה ידידותית. כאשר נפרדנו (הפעם הביקור היה ממושך מאוד), הוא שאלני שוב: “האם נחוץ לך משהו?” והוא הציע לי כסף, אם אני נזקק לו. אבל גם הפעם לא הייתי זקוק לכסף.

כעבור זמן, עת עמדתי לעזוב את קראקוב, באתי להיפרד מהם ולהודות להם על העזרה שהגישו לנו ועל קבלת־הפנים הידידותית שכיבדוני בה.

פילסודסקי לא היה אז בביתו, ומרת מאריה נפרדה אז מאתנו בלבביות רבה.

מאז לא זכיתי לראותה עוד. היא מתה כבר בריפובליקה הפולנית העצמאית. אשר ליוזף פילסודסקי, אותו ראיתי עוד גם לאחר מכן. בפעם הראשונה (מייד לאחר שהגעתי לפולין העצמאית) בארמון המלכותי העתיק ומפואר בווארשה — כמי שהיה אז השליט למעשה במדינה שקמה לתחיה.

על כל פנים בקראקוב, בעת שני הביקורים הללו שלי אצלו, לא תיארתי לעצמי שכעבור שלושים שנה יהיה הוא, אשר מתח ביקורת כה חריפה על קראקוב, טמון בקבר שבאוואוול ההיסטורית העתיקה, ליד קברי המלכים וליד האישים הדגולים והנודעים ביותר של פולין.

פרק שלישי: הספרות הפולנית והתחיה היהודית

אם התאכזבתי מן השליטים הפולנים בקראקוב ובגאליציה בכלל, בעת שהאזנתי ועקבתי בתשומת־לב אחר הטאקטיקה והפראקטיקה שלהם, הרי בתחום התרבותי נתקיים תהליך הפוך. ככל שהרביתי להכיר מקרוב את יצירות אנשי־הרוח הפולנים בתחום התרבות, כן גברה התלהבותי מהם. ואכן היתה זו תקופת שיא פריחתה של התרבות הפולנית, תקופת תחיה אמיתית בכל תחומי התרבות — הפרוזה והשירה, הציור, המוזיקה והתיאטרון. “מלוֹדה פוֹלסקה” (פולין הצעירה), היתה לא רק זרם חדש ולא רק פולין צעירה. היו אלה יסודות בעלי מרץ יצירה עצום ביותר בימים ההם, וקראקוב היתה בירתם. כאן התגוררו הסופרים הגדולים וכאן הופגן הענף הבולט ביותר של התרבות הפולנית: התיאטרון הפולני. מבין הסופרים המרכזיים עמדו כאן בשורה הראשונה המשוררים מאז’ימייז' טטמאיֶיר, לוציאן רידל, וקודם כל המשורר האופייני ביותר לאותה תקופה, הסימבוליקן יאן קספרוביץ. ומעל כולם — המחזאי המשורר סטאניסלב ויספיאנסקי. מובן מאליו, שהתעניינתי הן ביצירות והן באמנים.

הם היו נוהגים לשבת בבית־הקפה האמנותי האינטימי “מיכאליק”, שבו היו שמורים להם תמיד שולחנות מיוחדים. מובן, שבשבילנו, הנוער והסטודנטים, היה בית־קפה זה מרכז־משיכה עצום, ואכן היינו מבלים כאן הרבה מזמננו.

וכרגיל לגבי בני־נעורים, היינו מתעניינים הרבה בספרים ובמאמרים החדשים. וכאן רכשנו לנו מכל הבא ליד והרכבתי לי אוסף קטן של הספרים, שזה אך הופיעו. הייתי נוהג לשבת בפארק, או בשעה מאוחרת בלילה אצלי בחדר והייתי בולע את הפירסומים החדשים. הרבה ערבים ביליתי בתיאטרון. ואכן היו כל אלה דברים אשר קסמו לנו מאוד. בדיוק בימי שהותי בקראקוב פירסם ויספיאנסקי שני מחזות: “ליל נובמבר” ו־“אקרופוליס”. אלו היו יצירות מקוריות, הממזגות באופן מיוחד במינו את הריאליזם עם הסימבוליזם, חזון ופסיכולוגיה. קסם מיוחד היה בעובדה, שעל הבימה מופיעים אישים היסטוריים ריאליים, שהיו ידועים לנו מלימודי ההיסטוריה. כשם שבאתונה של יוון העתיקה מרוכזות כל יצירות־אמנות באקרופוליס במקום, שבו שלטו גם האלים היווניים. כך הציג ויספיאנסקי כאן את קראקוב כמרכז התחיה של פולין בת ימינו.

בעת ביקורי בווארשה הייתי יושב לעתים קרובות עם הידידים בפארק הגדול לאז’יֶנקי שליד הארמון המלכותי היפה (המקום היפה ביותר בווארשה כולה). על כן התעניינתי במיוחד כיצד החיה ויספיאנסקי במחזה שלו את האישים ההיסטוריים השונים (שפסליהם ניצבים ליד הארמון לאז’ינקי), ובפרספקטיבה הכפולה הזאת (של ההיסטוריה ושל הזמן ההווה) הוא ניתח ניתוח פסיכולוגי הן את תכונותיהם והן את המצב הלאומי כולו. לפיכך מורגשת כאן באופן בולט במיוחד הטראגדיה של השיעבוד הלאומי — והגעגועים לקום לתחיה ולבנות מחדש הן את התרבות והן את הקיום הלאומי העצמאי והחופשי.

בכוח רב נמשכנו אחר הדראמה של ויספיאנסקי “וֶסֶלֶה” (החתונה). אך ראיתי על גבי מודעות התיאטרון שמציגים את המחזה הזה, רצתי מייד לקנות כרטיס. הכול במחזה זה היה כל כך חדש ומהפכני מבחינה אמנותית, ששלוש פעמים הלכתי לראות את ההצגה למען אוכל להבינה כראוי. המחזה עורר אז סנסאציה גדולה ביותר, ושימש מפנה בתיאטרון הפולני ובמובן מסויים גם בתיאטרון המודרני בכלל. בווארשה, ובפרט בחוג ההשתלמות שלנו בגימנאסיה, התווכחנו רבות על המחזה הזה. תחת השלטון הרוסי אי אפשר היה להציג את המחזה, אבל היינו קוראים רבות על ההצגה. מובן איפוא, שכאשר נזדמנה לי האפשרות — ובקראקוב דווקא! — לחזות בהצגה, לא רציתי להחמיצה. אין כל ספק שהתיאטרון הקראקובאי נמנה אז בין התיאטרונים המודרניים של אירופה.

החידוש היה בכך, שאל האישים הריאליים, לרבות אישים ידועים שהיו עוד בין החיים — הוסיף המחבר גם דמויות סימליות. בדרך זו נתקבלה קונצפציה דראמתית מיוחדת במינה, מין תערובת אמנותית של ריאליזם וסימבוליזם, היסטוריה ואקטואליות, עד ששוב אין אפשרות להבדיל בין החיים היומיומיים של עתה לבין חזונו של המחבר. החיים עוברים כאן לתחום האמנות, והאמנות אל תחום החיים. הרבה סייעו כאן השחקנים הצעירים, בעלי הכשרונות הגדולים.

העלילה שבמחזה היא אמיתית וידועה למדי. משורר פולני ידוע נשא לאשה בת־איכרים צעירה ויפה והתיישב עמה בכפר. לחתונה באו הרבה מאוד אורחים שהוזמנו על־ידי שני הצדדים. גם ויספיאנסקי היה נוכח באותה חתונה. נטל הוא איפוא את המאורע המיוחד במינו הזה והציגו במימד דראמתי־פיוטי חדש. אורחי החתונה מהווים מעין חתך של השכבות הסוציאליות השונות, של הגוונים הפוליטיים והלאומיים: סוחרים, עתונאים, איכרים ובני־אצולה. חתונת המשורר עם בת האיכרים נהפכת כאן לנסיון מצד השכבות הסוציאליות השונות “לקשור קשרי אחווה”. נערך מאזן של ההיסטוריה הלאומית. מן הבסיס הנוכחי נשלח מבט לעבר העתיד. בהבלטה רבה מתוארים כאן הדיעות והילכי־הרוח של הדור שלנו. הנה עתונאי מרוצה מעצמו ומדושן עונג אומר לאיכר: “תשתולל לה המלחמה בכל העולם, ובלבד שבכפר הפולני יהיה שקט”. משיב לו האיכר: “אדוני, אתה מפחד מפני תנועת האיכרים. בלבך פנימה הנך לועג לנו, ואולם אנו מתפרצים אל ההתכתשויות”…

השירה, הדראמה של דורנו מתבטאת ברעיון המרכזי:

“נשמתו של כל אדם כל כך גדושה, שלעתים חסרה הנשימה, כאילו היה רצון לרוץ הלאה, הלאה… במלוא תעוזת הלב, לקראת דברים גדולים, אדירים, וכאן זוחלת וחודרת לנשמה היומיומיות האפורה, חומקת לתוך הפה והאוזניים והעיניים. ויש רצון כביר לחרוג ולנתר, לפשוט את הזרועות לכל מלוא אורכן, לפרוש את הכנפיים הגדולות, לעוף, לנתר על מכשולים — והנה זוחלת האפרוריות השפלה וחודרת לתוך הפה, לאוזניים, לעיניים”.

החתונה נהפכת לחלום והחלום סוחף עמו את כל קהל האורחים המדלגים והמקפצים. נערה יהודית צעירה, החדורה רוח פיוטית, רחל, ומשורר פולני מממשים חזונם: שולחים שליח אל העולם הגדול, שיביא לכאן את המשיח הפולני, ועל חבל הם תולים קרן זהב שתכריז על ימות המשיח. והוא, השליח, חוזר, ומודיע כי איבד את הקרן. הטראגדיה המתרכזת בשתי השורות המסכמות: “היה לך, ברנש, קרן זהב, לא נותר לך אלא החבל בלבד”.

והנה יש לנו כאן כל הטראגיקה המזעזעת של הדור שלנו. אין לתמוה איפוא ש“החתונה” זיעזעה את מיטב כוחותיה של פולין. היה כאן יותר מאשר מחזה תיאטרוני, יותר מאשר סנסאציה ספרותית, היה זה גורלו של דורנו.

מובן גם שהתמונה האקטואלית הזאת של פולין “הצעירה” חדרה עמוק גם ללב הדור היהודי הצעיר שלנו, ל“ישראל הצעירה”. אפילו ללבם של המשוררים היהודים נגע הדבר. באורח בולט ביותר הביע זאת י. ל. פרץ במחזהו “בלילה בשוק הישן” ואין ספק כי ההשראה לכתיבתו באה מן “החתונה” של ויספיאנסקי. לדוגמא התמונה הזאת: גם ב“חתונה” של ויספיאנסקי מתרחשים המאורעות בשעות המאוחרות של הלילה בכיכר שוממה, ליד אולם־החתונה של האיכרים שמתוכו באים ויוצאים האורחים השונים. הרעיון של המשיח הפולני, של קרן הזהב — השפיעו ללא ספק אף הם עמוקות על הסופר היהודי הגדול ובאו על ביטויים ב“שלשלת הזהב”.

סבור אני, שפרץ לא ראה בקראקוב את “החתונה” של ויספיאנסקי. שהרי לנסוע מווארשה לקראקוב לא היה אז מן הדברים הקלים: דרכון לחוץ לארץ, ויזות וכיו’ב. אך בטוח הדבר, שפרץ ידע היטב את יצירותיו של ויספיאנסקי ואף העריך אותן מאוד. לימים, כאשר באתי מחוץ לארץ לווארשה, שוחחתי עמו כמה שיחות וסיפרתי לו על “החתונה” בקראקוב, חקר אותי הסופר האהוב שלנו וביקש לדעת את כל פרטי הפרטים הנוגעים להצגה.

יש ברצוני להוסיף עוד, כי מתעורר בי החשד, שהדמות הפיוטית של רחל היהודיה אצל ויספיאנסקי השרתה מרוחה אחר כך גם על שלום אש בתיאורו את “יוסטינה”, היהודיה הפולנית הצעירה במחזהו “ימות המשיח”. זמן קצר לפני מותו של שלום אש, בטיילי עמו בחוצות ירושלים אפילו שאלתיו על כך. שאלתי כמובן לא במישרין, אלא בעקיפין. ואולם תשובה ישירה או עקיפה לא קיבלתי ממנו. יתכן שהיה זה מחמת רוחו הנכאה של הסופר בימים ההם.

כפי שכבר אמרתי, היתה ל“פולין הצעירה” השפעה חזקה מאוד על הדור שלנו. אם הגיבור הרוסי שלנו היה בימים ההם מאקסים גורקי, אשר שר באורח סוציאלי־פוליטי “שיהלום הסער מהלומה עזה ככל האפשר!” — הרי ויספיאנסקי (וגם סטפאן ז’ירומסקי) כבש אותנו בתיאוריו בתחומי הדראמה הלאומית ההיסטורית וביחס הבוז שלו כלפי השבעים, המרוצים, ביומיומיות האפורה ומובן, שכל אלה לא יכלו שלא להשפיע על דורנו, בפרט על האינטליגנציה הצעירה.

בקשר לתקופת חיי בקראקוב, שומה עלי להזכיר כאן עוד שם אחד: וילהלם פלדמן: יליד קראקוב, עורך של כתב־העת הפולני רב־ההשפעה “קריטיקה”, ההיסטוריון המוכר ביותר של הספרות הפולנית וכן של ההתקוממויות הפולניות הלאומיות — ו…יהודי. הוא היה מבטא רב־כשרון של זמנו.

אותי עניין הוא באופן מיוחד. עוד בשנות לימודי בגימנסיה הכרתי את ספריו ובחיבורי על הספרות הפולנית בגימנסיה הייתי מרבה לצטטו. אולם היה עוד עניין חשוב אשר בגללו ביקשתי להכירו. וילהלם פלדמן תירגם את “חולמי הגיטו” של ישראל זנגוויל וכתב הקדמה נלהבת. את כתבי זנגוויל הכרתי (כרבים מאתנו) בעיקר הודות לתרגומו של פלדמן.

פלדמן היה מתבולל מובהק. אם עסק למעשה באיזו שהיא פעולה ציבורית למען ההתבוללות — זאת לא אדע. אולם הוא היה מוכר כאחד האידיאולוגים הספרותיים החשובים ביותר של התנועה הלאומית הפולנית. ואכן מעניינת מאוד היתה עמדתו לגבי הטראגיקה ההיסטורית היהודית.

פלדמן הבין יפה מאוד את תפיסתו של זנגוויל, ואת הטראגדיה ההיסטורית היהודית בכלל. הוא כתב נכון, ש“סביבתו האמנותית של זנגוויל הוא הגיטו, ונשמתו — הוא החלום”. שכן כל הדמויות אשר זנגוויל מתאר אותן, למן הגיטו הוונציאני והרומי ועד לשפינוזה, לסאל והיינה, מהווים אחדות אחת, אשר מתגלמת במארטירולוגיה של עם ישראל. האישים היהודיים הטראגיים מושיטים ידיהם אל האור, אך האור צורב את ידיהם באופן מכאיב, מאיר באורח בולט עוד יותר את פצעיהם ואת הטלאי הצהוב שעל בגדיהם. הניגוד שביניהם ובין העולם נעשה חריף וטראגי יותר. השלמות הרוחנית הישנה נשברה. — ופלדמן מציג את השאלה: “ואולם היכן היא ההרמוניה החדשה והפתרון המלא?”

הפירוש הזה נראה בעיני מאוד, והערכתיו. הוא קירב אלי עוד יותר את אישיותו של פלדמן. מובן איפוא שהשתמשתי בהזדמנות הראשונה להכירו באורח אישי. אמרתי לו גלויות, שהאינטרפרטאציה שלו לגבי “פולין הצעירה”, לא זו בלבד שהלהיבה את הנוער שלנו, אלא שדווקא אותה פולין הצעירה היא היא שהגבירה בנו בייתר שאת את כמיהתנו לתחיה היהודית של ישראל הצעירה שלנו.

פלדמן האזין לדברי בתשומת־לב רבה והמלים הראשונות של תשובתו היו: “מעניין, מעניין מאוד”. בחיוכו טוב־הלב כאילו הוסיף — “הנני מרוצה מאוד מכך”. הוא נתן לי במתנה את ספרו וכתב עליו: “לאנטוזיאסט הפולני ולפאטריוט היהודי”.

בהיפרדי ממנו, הודעתי לו, שהנני מקווה להכיר בקרוב באורח אישי את זנגוויל, וכי אמסור לו את תוכן שיחתנו: “אהיה מרוצה מכך והייתי רוצה מאוד להכירו גם בצמי”, אמר.

בפגישתי הראשונה עם זנגוויל לא עשיתי כן. הימים היו אז טראגיים יתר על המידה, היו פילוגים רבים. אולם לאחר שנים רבות, בהיותי בלונדון, סיפרתי את הדבר לזנגוויל וגם תירגמתי לו את ההקדמה של פלדמן לתרגום ספרו. יחד עם זנגוויל אמרנו אז לשלוח לפלדמן גלויה עם דרישת שלום. אלא שקראקוב היתה שרויה בעת ההיא במחנה “האויב” האוסטרי, כך שאנוסים היינו להסתפק רק בכוונותינו הטובות. אחר המלחמה, בשובי לווארשה, לא שכחתי את פלדמן; קיוויתי להיפגש עמו. למרבה הצער הוא מת חדשים אחדים לאחר שפולין השיגה את עצמאותה. שלחתי מכתב של השתתפותי הכנה בצער אל בנו, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה של קראקוב.

לפי דעתי יכול וילהלם פלדמן לשמש דוגמא קלאסית של איש־רוח יוצר ועתיר כשרון, אשר הגיע למצב של התבוללות עמוקה, הקדיש את כשרונותיו לתרבות הסביבה הכללית. ואולם ברגע שהוא ניתקל בעולם של רוח יהודית יוצרת אמיתית, רוח לאומית היסטורית, אמיתית, מייד נמשכה נפשו אליה.

פרק רביעי: המשבר הלאומי אצל יהודי גאליציה

בינתיים שוטטתי על פני קראקוב והתפעלתי מן הרְבָעים היהודיים העתיקים בקאז’מייז': בית־הכנסת העתיק בסגנון הגותי מן המאה הארבע־עשרה עם הבימה המפורסמת, יצירה אמנותית למופת; בית־כנסת אחר עם ציורי־הקיר הנפלאים. וגם עוד בתי־כנסת בסגנון הרנסנס. התפעלתי גם מ“רחוב היהודים”. המלך הגדול יכול היה להתגאות ביחסו ההומאני ובהערכתו את האמנות היהודית. מספר היהודים בקראקוב בימי לא הגיע לעשרים וחמשה אלף. הם היו גאים בכך, שהם היורשים של הימים הגדולים עוד מלפני ארבע מאות שנה… מה מיוחד במינו היה צלילה של החצוצרה אשר קול תרועתה נישא עד לכאן מצריח הקאתדראלה על שם מאריה.

בסביבה העתיקה והמסורתית הזאת הורגשו אז (1905) המאורעות הסוערים, שהדיהם נישאו לכאן מרוסיה הצארית. אותן “רוחות חדשות” מן העבר ההוא של הגבול הורגשו בעוצמה מיוחדת אצל הפולנים, אולם אצל היהודים — עוד יותר. עתה נמצאו יהודי גאליציה תחת השפעה כפולה רבת עוצמה. החיים הפולניים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים השפיעו על היהודים, זוהי תופעה טבעית, בייחוד אצל שכנים כה קרובים. אולם עתה השפיעו הנחשולים המהפכניים מרוסיה עוד יותר על היהודים מאשר על הפולנים. היה זה המשבר הפסיכולוגי או הנפשי של יהודי גאליציה. הייתי עד־ראיה לכך, כיצד למן עצם ההתחלה התחילו להשתנות הילכי־הרוח אצל היהודים.

מעניין ביותר היה לעקוב ולראות, כיצד לפתע, אך בכוח גובר והולך, התעוררו ההמונים להכרה חדשה, חברתית וגם לאומית.

ההתבוללות בגאליציה קיבלה צורות קיצוניות עוד יותר מאשר ברוסיה ובפולין הקונגרסאית. שם היו החיים החברתיים אסורים לחלוטין, על כן מן הנמנע היה להטיף בגלוי גם לרעיונות ההתבוללות על כל מסקנותיהם, כפי שזה קרה בגאליציה. אם דיברו ברוסיה על כך, כיצד ייראו החיים היהודיים והיחסים עם העמים האחרים לאחר המהפכה, הרי בקראקוב שרר כבר עתה חופש גמור לדבר על הכול בגלוי — וגם להוציא את המסקנות הקיצוניות ביותר. והקיצוניוּת הרי טבועה היא באופיו של היהודי. המזג היהודי הטיפוסי דחף את ההמונים ואת האינטליגנציה אל המסקנות הללו.

והפולנים, בייחוד עתה, בימי־התחיה היפים ביותר של “פולין הצעירה”, היה להם במה “לעשות רושם”. הסופרים הפולנים הגדולים בעלי השאיפות המתקדמות וההומאניסטיות, מצאו להם בקרב האינטליגנציה היהודית לא רק “חוג צרכנים” חזק ורב השפעה, אלא גם קוראים נלהבים, שומעים ופרשנים. בשנה המסוערת 1905 הסתמכו במיוחד על המהפיכה הפולנית משנת 1846, כאשר קושצ’יוּשקוֹ (ודווקא בקראקוב) הרים את נס המהפיכה שלו והכריז על שיוויון מלא של כל האזרחים (גם יהודים) במדינה. האמן האמינו, כי דווקא עתה, לאחר השנים הקשות, הגיעה השעה להגשים את כל הסיסמאות, שכל כך הזכירו את האידיאלים של המהפיכה הצרפתית הגדולה. אכן, חלק ניכר של האינטליגנציה היהודית היה מתבולל בפועל והאחרים הטיפו באופן גלוי וברור להתבוללות.

ברם, האופייני שבדבר היה, שגם חוגים חשובים של פועלים ובעלי־מלאכה יהודים השתייכו ל“המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הפולנית” החזקה, שהטיפה להתבוללות וסחפה את חבריה, הפועלים היהודים, בזרם הרעיונות הללו. אגב, איגנאצי דאשינסקי, מנהיג המפלגה, נואם מוכשר מאוד, נבחר לבית־הנבחרים בווינה במידה רבה בקולות יהודיים.

עתה התחילו הסערות לשנות את המצב במידה רבה. בייחוד התנועה הסוציאליסטית היהודית, אשר הגיעה לממדים עצומים, עשתה רושם עז והדביקה את אנשי העמל. התחיל משבר ההתבוללות.

קראקוב לא היתה מרכז תעשייתי. בחיים היהודיים היו היסודות העובדים מורכבים בעיקר מבעלי־מלאכה ומפקידי מסחר. שתי השכבות האלה חיו בתנאים קשים ביותר. ואכן אצל פקידי המסחר האלה התחיל לזוז משהו.

שלמה קפלאנסקי (שנה קודם לכן העברתי אותו אל מעבר לגבול הרוסי) בהגיעו לווינה התחיל תיכף, בהיותו עוד סטודנט צעיר, להוציא את ה“יידישער ארבעטאר”. אבל הביולטינים החודשיים הקטנים כתובים היו בגרמנית. לאחר מכן הוסיפו לכתב־העת תוספת קטנה — ביידיש. אם כי כתב העת נערך והוצא לאור באוסטריה, הרי למעשה הורגשה בו יותר מכול — רוסיה. אופייני הדבר שקפלאנסקי בזכרונותיו מספר, כי משום שעדיין לא השתלט על הנוסח העתונאי, היה נוהג לספר לשני חברים כל מה שידע על רוסיה, על ה“בונד” ועל “פועלי־ציון”, והחברים הללו היו הופכים את דבריו למאמרים. חסידיו הראשונים, בגאליציה כמו בווינה, היו פקידי המסחר. הם היו הראשונים שפתחו בהתמרדות הן נגד מדיניות ההתבוללות של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, והן נגד התנאים הכלכליים הבלתי אנושיים שהיו שרויים בהם.

* * *

כשבאתי לקראקוב הכרתי אי אלה תלמידי גימנסיה יהודיים, השתדלתי למשוך אותם ולשכנעם שיקבלו את רעיונותינו. באמצעות תלמידי הגימנסיה האלה הכרתי את פקידי המסחר, ואכן בקבוצה הזאת התחלתי לנהל הסברה חברתית פוליטית באותה רוח שניהלתי ברוסיה, ואולם כאן נוצר מצב פאראדוקסאלי משונה: הספרות שהפצתי ביניהם היתה ה“דקלראציה” של ה“הציוניסטיש־סאָציאליסטישע ארבעטער פארטיי (ס.ס.)”, שזה אך נוסדה ברוסיה. פרט פיקאנטי — ההצהרה הזאת, שרק לפני זמן קצר הדפסתי אותה באותה קראקוב עצמה, נשלחה אלי מצ’נסטוחובה. בעת שהדפסתי את הקונטרס הקטן הזה, שמרתי בסודיות רבה ביותר על כך, שבייחוד בקראקוב לא ייוודע הדבר לאיש, למען לא יימצאו כל עיקבות של המשלוחים המהפכניים הבלתי־ליגאליים שלנו ושלא יוכלו לגלות את המחתרת שלנו.

עתה היתה העבודה קלה יותר, אף־על־פי שלא היו לי אלא עותקים מעטים, שכן אפשר היה לקרוא אותם באופן חופשי בפגישותינו. קו פיקאנטי נוסף לעניין הזה: לפי בקשתי שלחו לי נחמן סירקין ומשה ליטבאקוב עוד כמה עותקים, ששלחתי להם שנה קודם לכן. בניגוד לימים עברו, היתה ההתכתבות שלנו עתה ליגאלית: מצרפת לאוסטריה.

ה“הצהרה” שפורסמה בשביל רוסיה, היתה במובנים רבים כאילו מותאמת במיוחד לחיים של גאליציה. שהרי הנימה היסודית שבה היתה: “אנחנו הציונים הסוציאליסטים, מציבים לעצמנו כמטרה סופית חברה יהודית סוציאליסטית. בנוקטנו את נקודת ההשקפה הסוציאל־דמוקראטית הכללית, ובנהלנו מאבק נגד המשטר הקאפיטליסטי, הננו משוכנעים שאת האידיאל הסוציאליסטי שלנו יכולים אנו להגשים רק על ידי מלחמת המעמדות המתמדת שלנו עם שאר המעמדות של העם היהודי, שגם הם מעוניינים בהתגשמות הציונית. אנו יוצאים נגד ההמון הציוני הכללי כפרוליטריון בעל הכרה מעמדית, שיש לו אינטרסים ומטרות מעמדיים משלו… אנו מופיעים ברגע חשוב ואחראי. ההמונים היהודיים הגדולים כוֹרעים תחת הנטל הכבד”. משמע — מאבק נגד הקאפיטאליזם למען הסוציאליזם.

העקרונות הכללים הללו כוחם היה יפה לא רק בשביל רוסיה. זאת הבינונו עוד זמן רב קודם לכן, שהרי עמדנו על הבסיס של כלל־עולמיות העם היהודי.

דבר שלא ציפיתי לו (וזאת היתה הפתעה בשבילי) ש“פרוגרמת המינימום” שניסחנו בשביל רוסיה, בייחוד הנקודות הכלכליות והפוליטיות שבה, נעשתה עתה אקטואלית גם בשביל גאליציה. יתר על כן: בכמה נקודות היינו אנחנו, ברוסיה הקוזאקית־הצארית, מתקדמים יותר מאשר אנשי העבודה ב“אוסטריה החפשית”. ברוסיה הכול היה אסור, גם האיגודים המקצועיים, לעומת זאת היתה באוסטריה קיימת מזמן התנועה המקצועית. ואף־על־פי־כן כבר השגנו אנחנו תנאים כלכליים יותר טובים מאלה שהיו קיימים בגאליציה.

* * *

בצ’נסטוחובה, כאשר ייסדנו את הקבוצה הרעיונית הקטנה הראשונה, התחלנו במאבק על קיצור שעות העבודה של פקידי המסחר. החנויות היו פתוחות עד עשר או אחת־עשרה בערב, לעתים אפילו עד שתים־עשרה בלילה, ורק אז היו הפקידים הולכים הביתה. אנחנו נאבקנו על הסיסמה הכללית של “יום עבודה של שמונה שעות” בשביל כל רוסיה. ואולם היינו “ריאליסטים” עד כדי כך, שאמרנו, כי אנו עצמנו, בעירנו אין ביכולתנו לבצע את הדבר תיכף ומייד. הצגנו איפוא לעצמנו את המשימה לאלץ את בעלי־הבתים לסגור את חנויותיהם בתשע בערב, ובחלקם אפילו בשמונה וחצי. דבר זה ביצענו הן מטעמים כלכליים והן מטעמים תרבותיים, שהפקידים יוכלו להשתתף בערבים בחוגי ההשתלמות. עתה, בקראקוב, הייתי נדהם, שהחנויות היו פתוחות כאן עד אחת־עשרה ועד שתים־עשרה בלילה.

זה הישג גדול ל“פועלי־ציון” של גאליציה ושל “אגודת פקידי המסחר” שלהם, שהם היו הראשונים אשר התחילו להיאבק על סגירת החנויות בתשע בערב.

מן הראוי לציין, כי בעלי־החנויות בקראקוב נלחמו נגד התביעות הללו באותן טענות עצמן שהעלו בעלי החנויות בצ’נסטוחובה. “כיצד יכולים אנו לסגור את חנויותינו בשעה מוקדמת כל כך, כאשר החנויות הפולניות פתוחות עד שעה הרבה יותר מאוחרת, הרי הדבר זה יהרוס אותנו ויביאנו לפשיטת רגל”. כמובן שהתחשבנו בזאת. אף־על־פי־כן לא נרתענו מדרישותינו. “הרי מישהו חייב להתחיל במאבק נגד התנאים הבלתי אנושיים הללו”, היה הנימוק הנגדי שלנו. ואכן השגנו את שלנו. בד בבד ניהלנו משא ומתן עם המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. שגם בחנויות הפולניות לא יעבדו יותר מאשר עד השעה תשע בערב. יש לציין כאן, שהסוציאליסטים הפולנים היו טוענים אל הפקידים הפולנים: “ראו נא, היהודים כבר השיגו תנאים יותר טובים. בשעות הערב הם פנויים, יכולים ללכת לטייל, לבקר בתיאטרון, לקרוא עתון ולהינפש. ואתם נאלצים להמשיך בעבודתכם. כלום אינכם מתביישים בפיגורכם?” התוצאה היתה, שאם לא כולם, הרי רוב העסקים הפולניים נסגרו בשעה תשע בערב. אגב, ההישג הזה עודד עוד יותר את רוחם של הפולנים היהודים שלנו והוכיחו להם, כי אכן “מישהו חייב לפתוח במאבק”. ואמנם היו הם גאים על כך, שדווקא הם הם החלוצים הראשונים, האבנגארד של התנועה.

* * *

הריני רוצה לציין כאן מומנט פסיכולוגי־אינדיבידואלי מעניין. בחוג תלמידי הגימנסיה שניהלתי בקראקוב, דיברנו גם על המצב הכלכלי הקשה של הפקידים. סיפרתי להם שברוסיה היה הנוער שלנו, דווקא מן השכבות העמידות, מסייע הרבה לשיפור התנאים של אנשי העבודה. לעתים קרובות היו סטודנטים וגימנזיסטים מארגנים בעצמם שביתות בבתי־העסק ובמשרדים של הוריהם. ציינתי את העובדה, שהדבר גרם להם הרבה קורת־רוח וסיפוק: הם הרגישו שהנוער מנצל את מרצו הצעיר ואת מזגו הערני למטרות מועילות. דבר זה עודד את רוחם, שכן ראו כי מסוגלים הם לבצע הרבה דברים שהדור הקשיש לא היה בכוחו להגשימם. “וכי מה יכול להיות יותר יפה בשביל הנוער האינטליגנטי, מאשר ההרגשה שהוא הופך את חיי דורו למכובדים יותר?” אחדים מתלמידי הגימנסיות בקראקוב ידעו, שאני עצמי הייתי אחד מאלה שאירגנו שביתה בעיסקי הוריהם. ואכן עתה הם ליוו את דברי בחיוך של קורת רוח. והריני זוכר, שזמן קצר לאחר מכן באו שני תלמידי גימנסיה במרוצה אל החוג ובהיותם נושמים ונושפים סיפרו ברוב שימחה שהם אירגנו את הפקידים של הוריהם. הם מקווים, שהדברים יגיעו לכלל שביתה.

עתה גרם הדבר קורת־רוח רבה לי.

* * *

החוג החדש שלנו תמך במאבק נגד ההתבוללות ולמען שיפור המצב הכלכלי. בדרך כלל קיים חוג ה“ס.ס.” יחסים ידידותיים עם “פועלי־ציון” הגאליצאים. אמנם רובם היו נגד “תוכנית אוגנדה” ואילו אנחנו היינו בעד התוכנית הזאת. ואולם רבים פסחו על שתי הסעיפים. על כל פנים, שני הזרמים היו חברים בהסתדרות הציונית. והכול ציפו לדעת, מה יחליט הקונגרס הציוני הבא? קיוו, כי לא יבוא לידי פילוג, שהרי הרעיון העיקרי הוא שאיחד אותנו. אני השמעתי כמה הרצאות גם בערי השדה, בטארנוב ובפשמישל, באותה עיר של המבצר האוסטרי הגדול — נגד הממלכה הרוסית. שם היה קיים בסיס חזק מאוד של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הפולנית, אשר הטיפה (ובהצלחה) להתבוללות. קיימתי כאן ויכוח ממצה עם מנהיגי ההתבוללות המקומיים. האסיפה נמשכה שלושה ערבים. התוצאה היתה, שנוסדה קבוצה רעיונית חדשה וטובה של תלמידי גימנסיה ופועלים מקומיים. גם בגָרליץ ערכתי אסיפה. כאן עשיתי הכרה עם תעשיית הנפט. הדבר המיוחד כאן היה, שליד סילוני הנפט גורפי הזהב עבדו גם פועלים יהודים. אולם בתעשייה הזאת, שרווחים כה רבים בצידה, חיו הפועלים בדלות מנוולת. גם כאן הם השתייכו למפלגה הפולנית. יחד עם זאת היתה הקנאות הדתית שלהם חזקה באופן יוצא מן הכלל. אותה סתירה סוציאלית ורוחנית היתה מנקרת עיניים ממש.

* * *

עבודתי בקראקוב נעשתה קלה יותר, כאשר הגיע מרוסיה הירש מאיר. היה זה אחד מטיפוסי הפועלים המעניינים והסימפאטיים ביותר שידעתי. הוא היה אורג לודז’אי יליד רובע־העוני באלוט, שנהפך לאחד התועמלנים הטובים ביותר. אף־על־פי שהיה חולה־ריאות ידע בהצלחה גדולה לעורר בקולו היפה ובעל הצליל הנעים את ההמונים למאבק. בהיותו בונדאי, הוא נאסר. בעת שבתו בבית־הכלא של לודז' קיים שורה של ויכוחים עם חברי המפלגה “ס.ס.” וכאשר יצא לחופשי הצטרף ל“ס.ס.” והמשיך בתעמולה המהפכנית שלו. כאשר נאסר שוב, הצליח להימלט ולהגיע לקראקוב. עבודתנו קיבלה עתה ממדים רחבים יותר, אף התיימרנו להוציא כתב־עת משלנו. ואכן הוצאנו כמה גליונות של כתב־עת קטן בשם “פרייהייט” (חירות). המאמרים הקצרים שם היו משלי ושל הירש מאיר. במידה שאני זוכר עזרו לנו תלמיד־הגימנסיה הנמרץ מילר, ונציגם הפעלתני של פקידי המסחר פרוינד. לאחר נסיעתי מקראקוב המשכנו להוציא, הפעם כבר בציריך, שלושה גליונות של ה“פרייהייט”.

* * *

ה“רומאן” שלי עם הסוציאליסטים הפולנים בקראקוב נסתיים בשערוריה. באסיפה גדולה של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הפולנית, שבה נאם איגנאצי דאשינסקי המפורסם שלהם, הוא הזכיר את המהפיכה הרוסית. נרשמתי איפוא לוויכוח וסיפרתי על שביתת תלמידי הגימנסיה שלנו למען זכויות השפה הפולנית במוסדות החינוך של פולין הקונגרסאית. באולם פרצה סערת תשואות: “לא נסבול את השלטון הרוסי הצארי בפולין!”

אולם כאשר הזכרתי, כי המאבק מתנהל לא רק בידי הפולנים, אלא גם בידי המהפכנים היהודים, השואפים גם לתחיית התנועה הלאומית היהודית וכי שאיפה זו מן הדין שתזכה גם בסיועה של התנועה הסוציאליסטית הפולנית, פרצה שערוריה. “מה, ציוני?!” — “אבל אני סוציאליסט, והפועלים היהודים מקריבים במאבק הסוציאליסטי המהפכני קורבנות כבדים, והולכים לבתי־הכלא ולסיביר”. בקשיים גדולים הצלחתי לסיים את דברי. בדברי־הסיום שלו נתן לי דאשינסקי “מנה הגונה” בלא לחסוך ממני את חיצי התקפותיו. היה זה נאומי הראשון באסיפה המונית ליגאלית באירופה המערבית וכן גם הופעתי הראשונה נגד מנהיג סוציאליסטי מפורסם. הדבר הביא לי תועלת. התחלתי להבין הבנת־יתר את הפסיכולוגיה של המנהיגים הסוציאליסטיים המוּכרים.

* * *

משמעות רבה מאוד — במידה ידועה משמעות גורלית — היתה לעובדה, שהתחילו להשתנות הילכי־הרוח של הפועלים היהודים אשר השתייכו למפלגה הסוציאליסטית הפולנית. הסערות שחוללה התנועה המהפכנית הגדלה והולכת ברוסיה — הרוסית, הפולנית והיהודית — הדביקו גם את היהודים. החברים היהודים של המפלגה הסוציאל־דמוקרטיה הפולנית פתחו במרד. לא רצו להיות עוד תוספת פאסיבית לתנועה הפולנית. שורה של אינטלקטואלים יהודים, בייחוד הסטודנטים, נדבקו בהילכי־הרוח המרדניים.

המבטא של הילכי־רוח אלה היה הנרי גרוסמן. בן להורים בעלי־בתיים בקראקוב, מתבולל גמור, גאה על התרבות הפולנית ועל המסורת של קראקוב, הרגיש בכל זאת, כי יש לפנות לדרכים חדשות. הוא פתח במפלגה הפולנית במאבק נמרץ למען התביעות היהודיות, בייחוד למען התביעות התרבותיות היהודיות ודרש שיתחשבו בלשון היהודית בתעמולה, שלא תנוהל במדיניות מתבוללת קיצונית כל כך ושיתנו לחוגים היהודיים במפלגה לפחות “אוטונומיה מינימאלית מסויימת”.

במידה שאני זוכר, סיים אז גרוסמן בדיוק את הפאקולטה למשפטים באוניברסיטת קראקוב, (או שעמד קרוב לסיומה) וידוע היה במפלגה כתועמלן טוב. עתה פתחה המפלגה במאבק נמרץ נגדו ונגד הילכי־הרוח החדשים. התוצאה היתה שגרוסמן וחבריו יצאו מן המפלגה הפולנית וייסדו מפלגה חדשה, “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית”, ה“ז'.פ.ס.ד.”, כפי שקראו לה בראשי־התיבות הפולניים.

גרוסמן פירסם קונטרס קטן בשם “מה אנו רוצים” והתחיל להוציא עתון משלו “דער יידישער סאציאל דעמאקראט”. (הסוציאל־דמוקראט היהודי). מטרת השבועון היתה ל“להפיץ רעיונות סוציאל־דמוקראטיים בקרב הפרוליטאריון היהודי”. הם ייסדו גם קבוצות וסניפים בשורה של ערים.

עתה התחילה המפלגה הפולנית במערכה של שיסוי ממש נגד גרוסמן ונגד המפלגה שלו. מה פירוש, יהודים ייפרדו לחוד, יעשו שבת לעצמם? ואכן קראו להם “ספראטיסטים”. “מה הם רוצים?” “למה הם יביאו?” “יהודים לבדם — בלי פולנים?” ולא אחת גם השתמשו בביטוי “נגד פולנים?” והפאראדוקסאלי שבדבר היה, שהמפלגה הפולנית התחילה להוציא ביידיש כתב־עת משלה בשם “די יידישע ארבייטער צייטונג” (עתון הפועלים היהודי) וכך נמשך הפולמוס בכתב ובעל־פה.

* * *

התוודעתי אישית לגרוסמן, שכן הוא והתנועה החדשה עוררו בי עניין רב. הוא היה קשיש ממני בשנים אחדות וכבר סיים אז את חוק לימודיו באוניברסיטה. מובן מאליו, שהיה כבר בעל השכלה כללית רחבה יותר ממני, ובייחוד היו ידיעותיו בתחום הסוציאליזם הכללי רבות יותר משהיו ידיעותי בתחום זה. ואולם ידיעות בענייני יהדות היה חסר לגמרי, ואילו על בעיות יהודיות סוציאליסטיות ידע אך מעט מאוד. כאיש שזה אך סיים את חוק לימודים בגימנאסיה, היה לי בעניין זה יתרון לעומת גרוסמן בעל תואר הדוקטור, ובייתר ייחוד הייתי בקי יותר ממנו בכל הנוגע לתנועה הסוציאליסטית היהודית ברוסיה. וגרוסמן, האוסטרי, התעניין מאוד במהפיכה ברוסיה. היינו נוהגים לשבת בפינה של בית־קפה קטן, או מטיילים בשדרות היפות — ומשוחחים. היינו בעלי עמדות שונות בשאלה היהודית, אבל בכל זאת היינו משוחחים באורח חברי. עליו עשה רושם אפילו שם השבועון שלנו “ווזרוז’דנייה” (תחיה סוציאליסטית יהודית).

טבעי הדבר, שאיש־רוח צעיר שנעשה למייסדה, למנהיגה ולתיאורטיקן של מפלגה סוציאליסטית פוליטית חדשה, היה בעל אמביציות פוליטיות. מובן מאליו, שלא היתה לו ההשכלה של נחמן סירקין שלנו, או של משה זילברפארב. הוא גם לא היה קשור באורח אורגני כל כך עם חיי הפועל היהודי כמו בייניש מיכאל ביץ', מנהיג ה“בונד”, לא היה גם בעל שעור קומה כמו ולאדימיר מָדֶם, ה“רוסי” והיהודי המתבולל לחלוטין, שבנקל יכול היה להתקבל כמנהיג של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית, וראה כחובתו לנהל בז’נבה פולמוס עם ולאדימיר לנין, גיאורגי פלכאנוב ומנהיגים מוכרים אחרים — למען התביעות היהודיות.

הערכתי באורח חיובי את הופעותיו של גרוסמן נגד המנהיגים הסוציאליסטיים הפולניים, אך הייתי מזהיר אותו בנימה ידידותית, שחייו בוודאי לא יהיו קלים. אמנם, באוסטריה אין הוא צפוי למאסר ולסיביר כמו ברוסיה, אולם מבחינה רוחנית ופוליטית ייתקל כאן אולי בקשיים גדולים עוד יותר מאשר שם.

נראה, כי הילכי־הרוח היהודיים היו אצל גרוסמן תופעה חולפת בלבד, שנעלמה עד מהרה. לאחר מכן פירסם אמנם עוד קונטרס אחד: “הבונד הגאליצאי”, אולם מייד לאחריו פנה עורף לגמרי לחיי הפועל היהודי. מסתבר, שאכן נבהל מפני הקשיים הגדולים. עד מהרה נעשה פרופסור לכלכלה סוציאלית באחת האוניברסיטאות של אוסטריה ונעשה לבעל־סמכא תיאורטי בתחום הזה. אולם בבעיות היהודיות לא התעניין עוד. לאחר מלחמת העולם, בווארשה הבלתי תלויה, נעשה מנהל של המשרד הסטאטיסטי הממלכתי של פולין.

* * *

והנה עוד אפיזודה מימי שהותי בקראקוב. כאשר ביקרתי בערי השדה השגחתי בתופעה שהדהימה אותי. ידעתי כבר, שראשי הסוציאליסטים הפולנים מטיפים להתבוללות בקרב אנשי העבודה היהודיים והאינטליגנציה. אולם מה שהפליא אותי היתה העובדה, כי בהטיפם להתבוללות, אין הם נוגעים ברגשות הדתיים, אפילו של ההמונים היהודיים הקנאיים ביותר. הבינותי גם זאת, שהסוציאליסטים אינם חייבים לפגוע בדת ובחסידיה: הדת היא עניינו הפרטי של כל אדם. אולם שהסוציאליסטים לא יפגעו ברגשות הדתיים ויחד עם זאת יתקיפו ויפגעו קשה ברגשות ובהשקפות של אותם האנשים השייכים למיעוט הלאומי, דבר זה היה בשבילי חדש לגמרי.

בהיותי נרגז בגלל זה, זמן קצר לפני שנסעתי מגאליציה, השמעתי הרצאה, שבה אמרתי כי "יש שתי אינקביזיציות. האחת שררה בספרד, כאשר פרדינאנד ואיזבלה אירגנו בעזרת טורקוומאדו את האינקביזיציה. הם לא התעניינו בלאומיותם של היהודים. דבר זה לא היה חשוב להם אז — הם רק התעניינו בדעותיהם הדתיות של היהודים ובגללן העלו יהודים על המוקד.

עתה, במאה העשרים, כאשר המתעניינים פחות בהשקפות הדתיות, רוצים הסוציאליסטים הפולנים לעשות הכול, כדי ליטול מן היהודים את רגשות־הלב שלהם, את נשמתם הלאומית. זוהי האינקביזיציה החדשה המודרנית. גם אם הדבר נעשה באמצעים טכניים אחרים מאשר בספרד, הרי מבחינה מוסרית אין זה פחות אכזרי ומזיק".

דברי, שעשו רושם על הנאספים, נמסרו לידיעתו של דאשינסקי. הוא כעס מאוד והודיע שאם עוד פעם אבקש רשות־הדיבור באסיפה, כבר אקבל ממנו את המגיע לי.

“הפעם הבאה”, שנפגשתי עם דאשינסקי, היתה כבר בתנאים כלל־עולמיים, מדיניים, מפלגתיים־פוליטיים שונים לחלוטין. היה זה בשנת 1919 בווארשה, ארבע עשרה שנה לאחר פגישתנו בקראקוב.

דאשינסקי היה כבר אז ראש ממשלתה של פולין העצמאית שקמה לתחיה. אולם דבר מעניין! עם כל השינוי הראדיקלי שחל במצב, פרץ בינינו שוב סכסוך רעיוני. ודווקא שוב באותה השאלה היהודית. ועוד אצטרך לעמוד על כך לחוד.

חלק שלישי: הפילוג הגדול

פרק ראשון: הפילוג הגדול

בסוף הקיץ, משהתקרבו ימי הקונגרס הציוני השביעי שנערך בבאזל, עזבתי את קראקוב ונסעתי לשווייץ. עמדתי בקשרי מכתבים עם נחמן סירקין שישב בפאריס והוא הציע לי לבוא לשם יומיים קודם; הוא הבטיח להמתין לי בתחנת־הרכבת בבאזל. כדי שנכיר איש את רעהו, הציע לי לקנות, בעת שאעבור את וינה, גליון של “נויע פרייע פרעסע” (אופייני הדבר, שסירקין נמשך אחר בטאונו של הרצל) ובהגיעי לבאזל אחזיק את העתון ביד ואילו הוא יחזיק בידו עתון גרמני. והנה הגעתי לתחנת־הרכבת הענקית של באזל.

אדם בעל קומה בינונית, רחב גרם ובריא בשר, עטור זקן רחב ניגש אלי ושואל ברוסית: “וִי יוסף קרוק?”. נחמן סירקין! מורי ורבי, אדם שימים רבים עמדתי אתו בקשר מכתבים בעניינים רעיוניים ומחתרתיים, אדם, שכל כך הערצתיו ואשר הייתי קשור עמו בידידות עמוקה, אך באורח אישי לא הכרתיו ולא ראיתיו מעודי עד אז. הוא קידם את פני ברחבות רוסית והתנשק אתי. נטל את מזוודתי הקטנה ובחשמלית הבאזלית הנוחה הביאני אל חדרו. הוא גמר עם בעלת הבית השווייצית שלו שתכניס לתוך חדרו עוד מיטה או ספה. וכן גרנו יחדיו בחדר אחד באותם ימי משבר קשים.

מבין חברינו נמצא אז בבאזל רק שמואל וייצמן, אחיו של חיים. בדיוק באותם ימים השלים את חוק לימודיו כמהנדס בפוליטכניקום של ציריך והגיע לבאזל מוקדם יותר, כדי לארגן את הלישכה המפלגתית שלנו באחד מבתי־הקפה. “פינצ’וק” טיפוסי, אידיאליסט בעל הומור רב, אדם נמרץ שנעשה חסיד נלהב של אוגאנדה שעה שהשתתף בקונגרס הששי, שבו הציע הרצל את התכנית הזאת. אותו איש־־פינסק עסק גם בעניינים אירגוניים ומעשיים הרבה, חיבב אמרות־כנף יהודיות, ובהזדמנויות שונות היה נוהג לנעוץ סיכה פולמוסית ליריבו.

למחרת היום, משהתחילו להגיע הצירים שלנו, הייתי כבר הולך יחד עם וייצמן או לבדי, לפגוש אותם בבית־הנתיבות ומביא אותם אל החדרים הזולים שהכנו למענם.

מספר פעמים הלך אתי גם סירקין אל בית־הנתיבות. בברכו כל ציר שהגיע היה סירקין אומר בהתלהבות: “נאשמוּ פוֹלקוּ פריבילו” (לגדוד שלנו הגיעה תגבורת). הוא היה גאה לא רק במספר הצירים הגדול של הסיעה שלנו. הם גם נימנו עם ה“עילית” של האינטליגנציה היהודית הצעירה. ואכן לימים תפסו הם את מקומם בכל התחומים הספרותיים, המדעיים והחינוכיים ואף הפוליטיים ומילאו תפקידים מרכזיים בחיים היהודיים. ברצוני להזכיר כאן את האחים לשצ’ינסקי (יעקב כבר פירסם לפני כן כמה מאמרים מעניינים גם ב“השלוח” של אחד העם; ואילו יוסף הצטיין אז בכשרונותיו הפוליטיים), שמואל ניגר נעשה למבקר הספרותי החשוב ביותר, שורה של חברים הצטיינו אחר כך בברית־המועצות.

על רבים מן האנשים האלה עוד יזדמן לי לכתוב. כל אלה מוכיחים מה גבוהה היתה המדרגה הרוחנית והרעיונית של צירינו בקונגרס ההוא. בימים ההם בבאזל היוו הם אחווה רעיונית אמיתית ואף התקרבו איש אל רעהו התקרבות יתר. יחד עם זאת היו כל כך עסוקים, שכמעט שלא הספקנו לראות את העיר עצמה ואת הנוף השווייצי. באזל היא עיר בעלת יופי נדיר, “שער הזהב” מגרמניה המיליטאריסטית אל שווייץ החופשית: יופי יחיד במינו נסוך על ההרים שמסביבה ועל הריין הרחב והכחול־ירקרק. על כל פנים אך מעט מאוד ראיתי אז מיופיה של העיר.

* * *

הלך־הרוח הכללי בבאזל היה אז מסובך ביותר. התנועה גדלה בזמן האחרון במידה ניכרת והקונגרס היה אז גדול מאוד. "תכנית אוגאנדה הוסיפה לתנועה יוקרה רבה. עד אז היו רבים מתעלמים לגמרי מן התנועה הציונית או היו לועגים לה – “קאפריזה של בן־־אדם! אוטופיה!” ואולם הנה פנתה אל הרצל המעצמה הגדולה ביותר בעולם, הציעה לו חלק ארץ משלה, עם זכויות ועם אוטונומיה ליהודים. המיניסטרים האנגלים נשאו ונתנו עמו כשווים עם שווה, כדרך שדנים עם מיניסטרים של מדינות אחרות. ואת זאת עושה אנגליה האדירה ואם זה כך, הרי שוב אין מקום לצחוק. התנועה זכתה ליוקרה פוליטית גדולה.

אבל הרצל עצמו איננו. הקונגרס הראשון – בלי הרצל. באותו רגע שהגיע לשיא, למטרה הנכספת ששאף אליה תוך מסירות נפש כה גדולה, בעת שעמד על רום הפיסגה כפי שלא עמד מעודו, דווקא ברגע זה נסתלק מן העולם. הקונגרס עטה יגון קודר.

הכול אפופים היו הרגשת חרדה עמוקה. מה יהיה עתה? היגיעו הזרמים השונים לפשרה ביניהם? או שמא באמת יבוא פילוג בתנועה שהיתה אחידה עד כה?

היתה זו הרגשה מעורבת של יוקרה, יגון וחרדה גדולה.

* * *

בצ’נסטוחובה יכולתי להשיג מאנדט בטוח לקונגרס. המפלגה שלנו יכלה להשיג יותר קולות משנחוץ היה ובין כל שוקלי השקל הציוני בעיר היה לנו רוב. אבל חששנו שוועדת המאנדטים תפסול את המאנדט שלי: בעיר הכירוני הכול וידעו, שזה אך הייתי תלמיד הגימנסיה, הייתי איפוא צעיר מדי. לכן העמידו את מועמדותי בלודז', שגם שם היו לנו די קולות. אולם באותו איזור היה המועמד הנגדי שלי ד"ר יֶלסקי, המטיף בבית־הכנסת הריפורמי למחצה. בוועדת המאנדטים היה ספק, אולם כיוון שילסקי היה אף הוא, כמונו, בעד אוגאנדה, לא התנגדנו למועמדותו.

בבאזל, בעת שהגעתי, עזרתי לשמואל וייצמן לארגן את לשכת הסיעה שלנו. למעשה התנהלה כל העבודה על־ידי שלושתנו. הגם שהפעולה היתה טכנית בעיקרה, התעקש סירקין שגם הוא יטול בה חלק. ואכן כמוהו כמונו שנינו, עזר גם הוא בכתיבה ביד של ההודעות השונות והביולטין וגם ליכלך יפה את ידיו במכונת השיכפול.

סירקין היה עושה את כל זה בעונג רב, בפעם הראשונה (מאז הקונגרס הראשון) הוא לא חש עצמו בודד. שהרי קודם לכן היו ממש לועגים לו. בכל מקום שהופיע היה נתקל בהתנגדות. אמנם הוא היה “ציוני בין הסוציאליסטים וסוציאליסט בין הציונים”, כך ששני המחנות המנוגדים היו נגדו. אך הוא לא חדל משאיפתו לאיחוד הסוציאליזם עם הציונות. סירקין סיפר, כי כאשר התנגד פעם להרצל בצעדיו הדיפלומאטיים, אמר לו הרצל ברוח טובה: “בואו אתם, הסוציאליסטים, אל הקונגרס השביעי וגרשוני”. בכאב העיר עתה סירקין, שהרצל לא זכה להיות בקונגרס השביעי, ואולם דווקא בקונגרס הזה השתתפה סיעה סוציאליסטית גדולה (ה“ס.ס.”) ומודעות אדומות, גדולות כעוג מלך הבשן תלויות היו באולם הקונגרס והודיעו על אסיפות ופגישות ציוניות סוציאליסטיות.

בכלל היה אז סירקין נתון כולו לרעיון: הרצל ומדינת היהודים. בעת שהיינו מטיילים על חוף הריין, היה מספר שוב ושוב ברוב התלהבות אפיזודות שונות שהעידו על גאוניותו של הרצל. “הרצל הבין יפה, שהתנועה הציונית חייבת להיות לאומית באמת. וכמו כל תופעה המונית היא מאחדת בקרבה קבוצות ושכבות שונות. יש לציין, שכבר אז הוא התעקש לראות את הקונגרס הציוני כנציגות פארלמנטארית במדינה דמוקראטית, אם כי המדינה עוד לא היתה קיימת. אולם לגבי הרצל היא כבר היתה קיימת”. ופעם, בשעה מאוחרת בלילה, כאשר כבר שכבנו במיטותינו, נזכר סירקין לפתע בעוד איזה פרט ואמר לי: “הודות לחזונו נימנה הרצל עם גדולי הגאונים של ההיסטוריה המודרנית”.

* * *

ואכן יש להתפעל כיצד העמיק הרצל והבין את אופיים וערכם של האישים המרכזיים. בעת המאבקים הפנימיים החריפים אמר פעם הרצל בתגובה על התקפות מתנגדי תכנית אוגאנדה, כי במאבקים הלאומיים היסודיים “עומדים לצידו המנהיגים, למן הרב ריינס ועד זאנגוויל וסירקין”.

שישראל זאנגוויל, ההומאניסט, החולם והלוחם, בעל החושים ההיסטוריים האדירים, היה קרוב להרצל, דבר זה טבעי הוא. אולם האחרים, ריינס וסירקין? הרצל אמנם לא היה אדם דתי ולא סוציאליסט, ואף־על־פי־כן העריך הערכה עמוקה את ריינס ואת סירקין. בימים שכמעט כל היהודים הדתיים הקנאיים לחמו בחריפות נגד הציונות, גילה ריינס, תלמיד החכם הגדול וראש הישיבה הנודע, אומץ־לב רב בהכניסו את ראשו לתוך לועם של המתנגדים הקנאיים. בהתעלמו מכל הקשיים הוא הקים את ה“מזרחי”, אשר כל כך הרבה סייע להצלחת התנועה החדשה.¹¹

והרי סירקין בכשרונותיו הרבים ובהתלהבותו התמסר לתנועת התחייה החדשה דווקא באותו מחנה של המתנגדים הסוציאליסטיים הדוגמאטיקנים הקיצוניים. הרצל ידע להעריך זאת וסירקין התגאה בידידותו של הרצל.

פעם, בעת שטיילתי עם סירקין, פגשתי ידיד. ברכתיו לשלום ואמרתי לסירקין ברוסית:

“טובארישטש סירקין – פוזנאקוֹמסיֶיס (חבר סירקין, הכר בבקשה). זהו בר בורוכוב”. אני הכרתי את בורוכוב זמן קצר קודם לכן, כאשר אירגנו אצלנו בעיר הרצאה שלו. בורוכוב, כמדומני, לא היה עד אז בחוץ לארץ ולא הכיר את סירקין שהתגורר בברן או בפאריס, אולם הוא ידע את כתביו של סירקין ואת רעיונותיו. וסירקין ידע את מאמרו הגדול של בורוכוב “ציון וטריטוריה”, (שהדפיסו זמן קצר קודם לכן בבטאון הציוני הרוסי בפטרבורג). בורוכוב היה נגד אוגאנדה, אבל הוא העריך מאוד את סירקין. וגם הוא היה נגד הפילוג. בורוכוב היה אז בבאזל ועדיין לא היה פועל־ציוני. הוא היה ציוני וגם סוציאליסט, אולם מבחינה פורמאלית עוד לא היה “פועל־ציוני”. כזה נעשה לאחר הקונגרס.

בעת שטיילנו וכל אחד מאתנו סיפר על דרכו הסוציאלית והפוליטית, ומה הביאו לכך, סיכם סירקין את השיחה באומרו: “וכי יודעים אתם? אנו כולנו נמצאים כאן הודות להרצל”.

ובמחוות יד הראה על המלון “שלושת המלכים”, שבו היה הרצל נוהג להתגורר.

* * *

והנה עוד אפיזודה. עוד לפני פתיחת הקונגרס בא פעם שמואל וייצמן כשהוא מתנשף כולו, ואומר:

“הייתי במלון אצל אחי (חיים), שזה אך הגיע. אמרתי לו: ‘חיים! כיצד יכול אתה להצביע נגד אוגאנדה? הרי בפינסק יצחקו לך. הרי היהודים שלנו אינם יכולים להישאר בביצות של פינסק. הם חייבים להגר. להיכן יסעו איפוא? כלום צריכים הם להתפזר ולהתפשט עוד יותר? הרי מוטב לרכזם. וינהלו להם חיים יהודיים חופשיים’”.

ואכן היה זה ברוח המשפחה הווייצמאנית המיוחדת במינה. מבין שנים־עשר הילדים נעשו שבעה (גברים ונשים) אקדמאים. ואחותו של וייצמן, דאנה, מספרת פרטים אופיניים על המשפחה. “האם – אשה חכמה ונמרצת, ידעה רק יידיש, רוסית למדה קצת מן הילדים. הם השתייכו למפלגות שונות. כאשר פעם בימי פסח היו כולם מתכנסים בבית אמא, היו פותחים בוויכוח לוהט, היו צעקות עד לב השמים. פתאום באה הדודה שפרינצה ואמרה לאמי: ‘ראי, רחל’ה, למה את נותנת לילדיך שיריבו ביניהם?’ והיא היתה משיבה: 'טיפשה, אין את מבינה. הם רבים? הם רוצים שלעם היהודי יהיה טוב עד כמה שאפשר. הנה למשל, אם יבצע שמואל את התכנית של ה”ס.ס.“, הרי נקבל מקום חדש, טריטוריה, צ’ארטר. ואם הבונדובצים ינצחו, כי אז נחסוך לנו את הנדידה מכאן, כי אז יהיה כאן טוב. ואם חיימ’קה ישיג את הציונות – אז ניסע לארץ־ישראל'”. ודאנה וייצמן מעירה: “אמא, מנקודת ראותה היא לא דאגה כל עיקר. הילדים כבר יסדרו הכול. והדודה הלכה לה מרוצה מן התשובה”. ואני זוכר שכעבור שנים, כבר בברית־המועצות, אמר לנו שמואל: “אל תדאגו! אצלנו בפינסק יימצאו די אנשים בעלי אהדה לטריטוריאליזם, ודי מועמדים לנסוע למדינה היהודית”.

* * *

רוח נכאה ביותר השתררה עלינו כאשר הצירים שלנו באו מפאריס וסיפרו פרטים על מעשה־ההתנקשות בד“ר מאכס נורדאו שנעשה בשעתו. אגודת הסטודנטים הציונית אירגנה נשף חנוכה באולם גדול. באו הרבה אנשים, גם נורדאו, מרמורק ושאר מנהיגים ציוניים. לפתע ניגש אל נורדאו צעיר, ובעומדו על ידו ירה בו שני כדורים מאקדח וצעק: “מוות לנורדאו, האפריקני! הלאה נורדאו! הלאה המדינה היהודית האפריקנית!” הוא לא פגע בנורדאו, אבל בכדור נפצע קשה אחד האורחים שעמד בקרבתו. נורדאו לא איבד את עשתנותיו ושמר על קור רוחו. כרופא הגיש עזרה ראשונה לפצוע. התברר, שהטרוריסט הוא יהודי רוסי, סטודנט באוניברסיטת פאריס. הפצוע היה שחקן יהודי מפאריס. יש לציין, שכאשר נודע דבר ההתנקשות, שלחו אנשים רבים ברכות לנורדאו. כתשובה על הברכות פירסם נורדאו ב”די וולט" של הרצל בווינה מכתב, שבו ביקש לערוך אוסף כספים לטובת הפצוע שאבד לו כושר־העבודה, בשולחו הוא עצמו את התרומה הראשונה. באיגרת השתתפות ששלח לנורדאו, אמר ד"ר הרצל, כי מבין הוא, שהכדור כוּון נגדו (נגד הרצל).

ואף על פי כן החליטה הסיעה לא להיכנע להילכי־הרוח הקשים ועד כמה שאפשר למנוע את הפילוג.

אופייני הוא, שבוועידת הייסוד שתמכה באוגאנדה, החליטה המפלגה לקרוא לעצמה בשם “מפלגת פועלים ציונית סוציאליסטית (ס.ס.)” שכן לגבינו הטריטוריאליזם משמעו היה ציונות, וציונות – פירושו טריטוריאליזם, הקמת המדינה היהודית. משמע שהפילוג לא היה בקו זה.

* * *

שומה עלי להתעכב כאן על עניין, שיש לו משמעות ממדרגה ראשונה, ואשר עד היום לא הוברר די צורכו. נפוצה הדעה שבעד אוגאנדה היו אלה, שלא היה להם חינוך יהודי ואשר חסרים היו יסודות יהודיים לאומיים. לעומת זאת (כך סבורים רבים) היו נגד אוגאנדה אלה, אשר קיבלו חינוך יהודי לאומי ואשר הלך רוחם היה יהודי לאומי מובהק יותר. לא מזמן קראתי מאמר כזה בכתב־עת ציוני אמריקני. זהו דבר חסר שחר והדעה הזאת היא חסרת כל יסוד.

אפשר להיווכח בכך על פי האנשים שהקימו את האירגון היהודי הטריטוריאליסטי החדש (“י.ט.א.”). אופייני היה שהפילוג לא נערך כלל בין “מזרח” (רוסיה ופולין) ו“מערב”. הפילוג עבר גם בתוך משפחות רבות, ודוגמה לכך היא משפחת וייצמן. חיים וייצמן לחם נגד אוגאנדה ואילו אחיו שמואל לחם לא פחות בעד אוגאנדה. ושניהם קיבלו בפינסק אותו חינוך עצמו, שניהם למדו בחוץ לארץ, שניהם פעלו באורח אקטיבי בקרב סטודנטים ומהגרים פוליטיים למען הציונות. משפחה אחרת היתה משפחת גפשטיין, משפחה יהודית ידועה באודיסה, ששימשה מרכז של האינטליגנציה היהודית באודיסה ובאוקראינה כולה. האח הבכור נמנה עם העילית של הציונות הרוסית, היה ממשתתפי הבטאון הציוני המרכזי בפטרבורג “ראַזסווייט”. לאחר המהפיכה הרוסית הוא בא לארץ־ישראל ובמדינת ישראל הוא נמנה עם הרביזיוניסטים וממנהיגי “חרות”. שני אחיו, שקיבלו אותו חינוך עצמו, וגם הם נמנו עם האינטליגנציה היהודית באודיסה, היו בין הלוחמים הפעילים ביותר למען אוגאנדה. בדירתו של אחד מהם, משה, נערכה, לאחר פרעות קישינוב, הוועידה הראשונה שייסדה את האירגון הראשון של ההגנה העצמית היהודית. (בוועידה זו השתתפו גם אחד־העם ודובנוב). הוא נמנה עם מייסדי האירגון הטריטוריאליסטי הכללי. והאח הצעיר יותר, דוד, נמנה עם החברים הפעילים ביותר של מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית. בבאזל, כציר בקונגרס, הוא נמנה עם מארגני המפלגה. זמן מה שימש אפילו כעסקן בשכר במפלגה. כל שלושת האחים גפשטיין למדו באוניברסיטות רוסיות, לכל שלושתם היה הלך־רוח יהודי לאומי. ואף על־פי־כן הפרידה ביניהם השאלה של אוגאנדה והסוציאליזם. כזה היה המצב גם בשורה שלמה של משפחות אחרות.

ברצוני לרשום כאן עובדה שהיא אופיינית לא פחות. למפלגת ה“ס.ס.”, שתמכה באוגאנדה, השתייכו גם כמה אישים, אשר מילאו תפקיד היסטורי בחיי ארץ־ישראל, ובפרט בעיצוב הסתדרות העובדים וייסוד מדינת ישראל, כזה היה ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של העליה השנייה, דוד רמז, המנהיג העיקרי של הסתדרות העובדים, אברהם הרצפלד, “חלוץ ההתישבות העובדת”, שבא לארץ ישראל מסיביר לאחר שהוגלה לשם בעד פעילות ב“ס.ס.”, והפרופסור בן־ציון די־נור (דינבורג), מי שהיה שר חינוך במדינת ישראל. בשורה של קיבוצים ומושבי עובדים מצויים עד היום חברים שהיו פעילים מאוד ב“ס.ס.”.

* * *

שטחית מאוד היא גם הדעה, הנפוצה מאוד, כי בעד אוגאנדה היו יהודי ה“מערב”, ואילו נגדה – הרוסיים. אמנם, אם נשקיף על השאלה מנקודת־ראות סטאטיסטית, ייתכן שאפשר להגיע לכלל דעה כזאת.

מייד אספר על ועידת הייסוד הטריטוריאליסטית, והקורא ייווכח על־פי תיאורם האישי של הצירים, כי הדעה הנפוצה הזאת אין לה יסוד. הנכון הוא רק, כי רוב הציונים מרוסיה היו נגד, ואלו מיעוטם היה בעד. ואולם אם לדון בכל העניין הזה לא מנקודת מבט סטאטיסטית, אלא – דבר שאינו פחות חשוב – מנקודת־ראות לאומית סוציאלית, כי אז מתקבלת תמונה שונה לחלוטין. בדרך כלל היו בציונות שלושה זרמים: א. הציונים הכלליים; ב. הדתיים “המזרחי”; ג. הסוציאליסטים. מן ה“כלליים” היו עוזריו הקרובים ביותר של הרצל – בעד. הן במערב והן ברוסיה. המזרחי ומנהיגם, הרב המפורסם ריינס, היה בעד. עצם תמיכתו של המזרחי בתוכנית אוגאנדה יש בה כדי להעמיד את כל העניין הזה באור חדש. ואולם באורח הבולט ביותר נראה את מהותה של השאלה הזאת, אם נערוך בה ניתוח סוציאלי.

עד הקונגרס השביעי היו בציונות שלוש מפלגות פועלים: א. ה“ס.ס.”; ב. ה“סיימיסטים” שהוציאו את כתב־העת המהפכני הידוע “ווזרוז’דניה”; הללו התפלגו מן ה“ס.ס.” המארכסיסטים מחמת השקפות כלליות; וג. “פועלי־ציון המינסקאים” שהיו נגד מאבק פוליטי ברוסיה. ועד כמה שרב היה השוני לגבי שורה של שאלות בין שלושת הזרמים הללו (והם אמנם ניהלו פולמוס חריף ביניהם), היו בכל זאת כל שלושתם בעד אוגאנדה. וכל ציריהם אמנם הצביעו כך.

ואכן כאן אנו מגיעים אל הבעיה העיקרית. הרי הצירים הללו ייצגו את הפועלים, בעלי־המלאכה ואת שכבות־העם הדלות ביותר, שמהן התגייסו בעיקר אלפי המהגרים אשר חיפשו מקום מקלט. ועובדה אובייקטיבית וסובייקטיבית זאת היא שהשפיעה בהכרח על תפיסתם הסוציאלית והלאומית.

* * *

כל המומנטים הללו באו עד מהרה על ביטויים כאשר אך נפתח הקונגרס. היה רק רגע אחד, שבאולם השתרר צחוק עליז. היה זה כאשר דיבר סר פראנסיס מונטיפיורי. אותו אחיין של דודו הגדול משה הכניס בוויכוח הטראגי הזה כמה מליצות בנאליות, שדופות וסנוביסטיות. דבריו עוררו את רוגזם של אנשים רבים. שמואל וייצמן חם־המזג לא עצר ברוחו וממקום־מושבו צעק (ברוסית) אל אחיו חיים, (אשר כמזכיר ישב בנשיאות): “חיים, סקאז’י יֶמוּ טשטוֹ און דוּראק!” (חיים, אמור לו שהוא טיפש!) אלה שהבינו רוסית פרצו בצחוק רם. מונטיפיורי שאל: “מה אמר?” מובן, שביקשו לטשטש את העניין. מונטיפיורי הוסיף: “תרגם לי זאת, ואני אשיב לו”, ואז נעשה צחוק עוד יותר רב באולם. הצירים שלא באו מרוסיה שאלו אחר כך בקולוארים: “מה זה היה?” היתה זו השיחה הפיקאנטית היחידה ליד שולחנות בתי־הקפה.

ואולם עד מהרה פרצו ויכוחים חריפים. היה ברור, שהרוב היה נגד אוגאנדה, אך השאלה היתה: האם הוא, הרוב, רוצה להביא לפילוג, או שהוא מוכן לפשרה כלשהי. רבים מקרב ה“רוב” לא רצו להביא לקטאסטרופה, בייחוד שותפיו הקרובים של הרצל, כגון ד"ר מאכס נורדאו ואלכסנדר מרמורק הידוע. אולם המנהיגות של “אומרי לאו” לתוכנית אוגאנדה, בייחוד הקיצוני מכולם, מנחם אוסישקין, הכניסו מייד בהתחלה את הטונים המרים ביותר. כאשר המיעוט דרש, כי בנשיאות רבת־המשתתפים יהיה גם נציג שלו, נדחתה הדרישה הזאת. כן נדחתה הדרישה שנציגי המיעוטים המיוחדים יוכלו לנסח בקונגרס את השקפותיהם. מייד בהתחלה נקבע, שיהיו רק נואמים כלליים אחדים.

עוד בעת דיון בשאלה פורמאלית הגיעו הדברים לשערוריה גדולה. אוסישקין הצהיר מן הדוכן מייד בהתחלה: “הקונגרס יתחיל רק אז, כאשר” – והוא הצביע בידו ישר לצד שמאל – “האדונים היושבים על יד הקיר הזה יימצאו בצד השני”. דבר זה עורר מחאה חריפה ביותר והתחילה אובסטרוקציה. באנדרלמוסיה הזאת כבר לא נשמעו הקולות הבודדים והדברים שכל אחד ביקש לומר. הרוגז היה רב מאוד, צירים היו רוקעים ברגליים, צועקים, אי אפשר היה להמשיך בישיבה, ואכן הישיבה נסגרה והכול התפזרו תוך רגשי מרירות.

פרק שני: ייסוד התנועה הטריטוריאליסטית

כאשר חסידי אוגאנדה מצאו עצמם מחוץ לארגון הציוני, לא היה ברור להם עצמם, מה יהיו צעדיהם הבאים. טבעי היה הדבר, שהאינסטינקט והשכל הישר אמרו להם שיתכנסו ויתייעצו ביניהם לבין עצמם בנוגע לתכניותיהם להבא. חיש מהר נדברו להתכנס באולם בבית־מלון ידוע בבאזל “ספרן”.

עד היום נפוצה הדעה, שיוזם ועידת הייסוד של התנועה הטריטוריאליסטית היה ישראל זאנגוויל. דעה זו אינה נכונה. היוזמה הממשית וההכנות הנחוצות הראשונות באו מהצירים הרוסיים והפולניים בקונגרס הציוני ולא מזאנגוויל. ב־30 ביולי 1905 התכנסנו. היה זה יום שווייצי נאה, אך מצב־הרוח היה עגמומי. אידיאליזם, מסירות־נפש ופעילות נמרצת של שנים השקיעו הנאספים בהפצת הציונות ורעיון המדינה היהודית בקרב ההמונים והאינטליגנציה היהודית. תיאודור הרצל והקונגרס הציוני – כשלב ראשון של המדינה היהודית – היה חלומם במשך שנים רבות. וכאן באה ההתמוטטות! מובן איפוא, שלא שררה השמחה במעוננו. הכול ראו את הדבר כהכרח טראגי.

מבחינה אישית, מי היו היוזמים הראשונים? היו אלה ציוני וארשה, (שקראו לעצמם “ציונים פוליטיים”, כלומר חסידים נאמנים של ד"ר הרצל). הם התכנסו בווארשה עוד בשנת 1903, לאחר שמתנגדי אוגאנדה יצאו ב“וועידת חארקוב” הנודעת בהתקפה חריפה נגד הרצל. בראש ציוני וארשה אלה עמד ד“ר ישינובסקי, שהיה ה”מורשה" לפולין מאז הקונגרס הראשון.

את האסיפה שנערכה ב“ספרן”, פתח הציוני הווארשי הוותיק יוסֶלֶב ולפי הצעתו נבחרו ד"ר ישינובסקי כיושב־ראש וחמישה סגני יושב־ראש. אופייני הדבר, שארבעה מהם היו מרוסיה ואחד – מגרמניה. המזכירים היו מאודיסה, מלונדון ומיאסי.

מעניין היה לעקוב אחר הופעתו של ישינובסקי הישיש. כעורך־דין נודע בווארשה הוא הצטרף עוד בנעוריו אל “חובבי־ציון” וניהל בפולין תעמולה נמרצת לרעיונותיו של פינסקר. ומאז הקונגרס הציוני הראשון היה הוא מחסידיו הנלהבים של הרצל. אדם בעל הגיון, שהצטיין בניתוחים משפטיים מוצלחים ויחד עם זה היה אדם טוב־לב. עתה היה נרגש ביותר. שנים רבות לא העלה בדעתו, שיגיע לפילוג טראגי וכי דווקא הוא ישמש בבאזל יושב־ראש של ועידה נפרדת.

אופייני היה גם המרצה הראשון. היה זה ליאון פפיירני, בן למשפחה אינטליגנטית בביאליסטוק. הוא בא לפאריס ללמוד בסורבון. דומה, שזה היה בשנת 1896 או 1897, כאשר פירסם הרצל את “מדינת היהודים” שלו והיה מבודד מאד. פפיירני היה האיש שאירגן אז בפאריס את האסיפה הציונית הראשונה – בין הסטודנטים היהודים. בהיותו אינטלקטואל בעל השכלה רחבה, פיתח בפאריס וגם בעירו ביאליסטוק פעילות ענפה. הוא לא היה נואם מבריק, אבל הצטיין כמרצה מצליח ובעל הגיון חריף. הוא גם היה פובליציסט רציני ומוכשר ופירסם שורה של מאמרים ומסות, אשר משכו את תשומת־הלב הכללית. בביאליסטוק היה ידידו הקרוב של ד"ר חזנוביץ', אספן הספרים הנודע הראשון לספריה הלאומית בירושלים (שאף הוא היה מתומכי אוגאנדה).

סדר־היום שהציע פפיירני היה מנוסח כך: “שאלת ריכוזם של ההמונים היהודיים בארץ על בסיס אוטונומי”. סעיף שני היה – “ארגון מפלגת הרצל” ו“הסתדרות ציונית”.

לפי פפיירני שאלת ההגירה מנקודת־ראות לאומית היתה מאז ומתמיד הבעיה החשובה ביותר בחיים היהודיים. אנו מעמידים שאלה זו בדרגת חשיבות רבה יותר משעושים זאת הפילנטרופים, שכן רוצים אנו למנוע את פיצול הכוחות. אנו שואפים לקיים את המוני המהגרים כיחידה מלוכדת.

הוויכוח נמשך יומיים.

ברצוני להתעכב כאן קודם כל על שגי אישים שהצטיינו בוויכוחים והיו בכלל הפעילים ביותר עוד בשלב ההכנות לוועידה. היו אלה הלל צייטלין וחזן.¹² הם התבלטו בבאזל מיד לאחר שהתחיל הקונגרס הציוני. צייטלין, דמות פאטריארכלית, אדם בעל זקן־שיבה שירד על מידותיו, הלך תמיד יחד עם חזן, אשר הצטיין באיזה קסם אישי. חזן, בעל העיניים השחורות, היה מקשיב תמיד לא רק לנואמים הרשמיים, אלא גם לדברי אנשים בודדים. הורגש בו שמבקש הוא בכנות להבין וכי נשמתו בוערת בשלהבת אידיאליסטית, ששום מכשול ושום רוח מצויה לא תוכל לכבותה. אידיאליסט בעל אופי טהור.

התוודעתי אל חזן ואל צייטלין עוד בווארשה באסיפה שדנה בעניין אוגאנדה. חזן עשה רושם רב על הנאספים. ואכן היה הוא נואם נהדר. בקולו העמוק, שהצטיין בניואנסים רבים ודקים, פיתח הוא את רעיונותיו באופן שיטתי מבחינה לאומית וגם סוציאלית, נקודה אחר נקודה. ואולם כאן בבאזל, בשורה של שיחות, הספקתי לעמוד עוד יותר על אישיותו. הוא לא היה סוציאליסט, כי אם דמוקראט כן בעל הבנה סוציאלית עמוקה. באורח אינסטינקטיבי נמשך אל המוני העם הרחבים ואל השכבות המדוכאות. אילו היה רוסי, היה בוודאי נמנה עם ה“נארודניקים”, האינטליגנטים, אשר “הלכו אל העם” וקשרו את גורלם בגורל המוני העם הרחבים. כיהודי שורשי התמסר לשחרור הלאומי ולשיפור מצבם החברתי של ההמונים היהודיים, בייחוד של המוני המהגרים, וכן למאבק על המדינה היהודית. לפי מקצועו היה מורה לעברית וזכה להערכה רבה. בבאזל אז עוד היה צעיר למדי, משהו מעל לגיל שלושים, אבל נראה היה מבוגר בהרבה, בייחוד כאשר היה מתהלך עם צייטלין הקשיש. עלי עשה הדבר רושם, שכאן מתהלכים שני אידיאליסטים ותיקים, אשר מתוך התנדבות נשאו על שכמם את כל העול של הסבל היהודי ושל הטראגדיה היהודית.

עוד בקונגרס הציוני היה חזן אחד הנואמים הראשיים. דברי ביסוסו בעניין אוגאנדה הצטיינו בחום מיוחד, עת תיאר את גורלם הטראגי של מאות אלפי המהגרים וכן את אזלת־ידם המרה לא רק של המהגרים עצמם, אלא של העם היהודי כולו. במלים נלהבות דיבר על הרצל.

בוועידה הטריטוריאליסטית הוא נמנה עם ה“כוכבים” הראשונים במעלה לא רק כנואם, אלא גם ככוח מניע.

בכאב רב דיבר על ה“הרצליסטים הנאמנים”, אשר למרבה הצער הוצאו מן התנועה הציונית. הוא הציע נוסחה: “ההסתדרות החדשה שואפת ליצירת בית מובטח על־ידי החוק לאותם יהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להישאר בארצות הגלות”.

חזן הצטיין עוד יותר באסיפה ההמונית הגדולה שהתקיימה לאחר הוועידה בה הביע את “אני מאמין” העמוק ביותר שלו. בהזכירו את פינסקר, אשר יצא מאותה נקודת־ראות עצמה. “עשרים וחמש שנים אחרי פינסקר קם בינינו גאון, אשר לא רק ביטא את הרעיון, אלא גם הראה את הדרך, והתחיל ללכת בו: ד”ר הרצל. הוא עורר את הנרדמים ויצר את הבימה לעם היהודי… עתה ירשנו את התכנית הבלתי מזוייפת של הרצל".

תמיד, עוד בווארשה, התבסס חזן על “המוני המהגרים”. גם עתה בבאזל, ברגע הקשה והקריטי, הוא התבסס קודם כל על כך: “בפרוגראמה שלנו עומדת ההגירה כנקודה מרכזית. תופעת ההגירה היא מצוקת היהודים בהתגלמותה. ההגירה, שהיום היא חסרת אונים וללא תוכנית, תלך לארץ יהודית חופשית”.

דבר אופייני לגבי חזן היה, שאת המדינה היהודית הוא קשר תמיד עם הקידמה הכללית. הוא היה פאטריוט יהודי עמוק ודווקא על שום כך שאף להפוך את היהודים לחלוצי הקידמה האנושית. לדידו היתה ההגירה קשורה קשר אורגאני עם הרעיונות המתקדמים של האנושות. “ההיסטוריה של כל הזמנים”, לדעת חזן, “לימדה, שההגירה מסוגלת לתת לעולם את המיטב, היא אלמנט של קידמה. בהיותה מצויידת במיטב הערכים של העולם הישן, ובהשאירה מאחוריה את הבלתי נחוץ, נהפכים המהגרים בביתם החופשי החדש למחוללי תרבות חדשה, גדולה ויוצרת. גם אנו רוצים לקיים את מיטב הערכים שביהדות, לשותלם מחדש בטריטוריה החדשה שלנו למען שיזכו שם בהתפתחות חופשית. ואולם אין אנו רוצים לשמר את הכול באופן עיוור. מה שעבר זמנו בל יהיה קדוש בעינינו, אך ורק משום שזה יהודי”.

לבסוף ביטא חזן את הדעה הכללית, אשר אצלו נבעה מעומק לבו – הערה לישראל זאנגוויל: “בראש המחנה שלנו התייצב ישראל זאנגוויל אשר התעמק מאין כמוהו בחיי הנפש היהודיים: יקר לו העבר היהודי, משום שהוא שולח את מבטו אל העתיד הרחוק וקורא לחיים”. לא פחות אופיינים לדעותיו הכלליות של חזן היו דבריו: "כערובה לאופיו המתקדם של הארגון החדש היא העובדה, שהיסודות המתקדמים המיוצגים כאן על־ידי הפועלים היהודים בעלי התודעה העצמית, הולכים עמנו. “אנו התגברנו על הליקויים הישנים ומקימים תנועה עממית”.

עתה מלים אחדות על צייטלין. הוא לא היה נואם. השפעתו הגדולה אשר עשתה רושם על העולם היהודי, גם על היסוד העממי וגם על האינטליגנציה, היתה מוסברת באוטוריטה הגדולה שלו כהוגה דעות וכסופר. הוא היה פילוסוף דתי יהודי בעל מוניטין. הוא עצמו התחנך בסביבה חסידית למדנית. וביצירותיו העמיק עוד יותר את ערכיה של אותה סביבה. רבים התלהבו ממסותיו על רבי נחמן מבראצלב ועל הבעל־שם־טוב, שהיה מפרסם בעתונות העברית (“השלוח” ו־“הזמן”) וכן בעתונות יידיש שהופיעה בווארשה (בייחוד ב“היינט” הווארשאי). הוא ראה את עצמו קרוב במיוחד אל ברנר. מאמריו שהופיעו בגליונות יום ו' של ה“היינט” שימשו תמיד נושא לשיחות אקטואליות ולפירושים. כמו אל חזן התוודעתי גם אל צייטלין עוד בוארשה. עמו ביליתי הרבה מזמני בבאזל. בדיוק אז התעניינתי גם בפרידריך ניצשה ועניינה אותי במיוחד “הבעיה של הטוב והרע אצל היהודים ואצל עמים אחדים”, עליה כתב צייטלין. עיונים פילוסופיים־היסטוריים אלה הופיעו גם בצורת ספר ביידיש. יכולתי איפוא להשוות את האינטרפרטציה של צייטלין עם הפירושים של הפרופסור שלי באוניברסיטה, שמפיו שמעתי את ההרצאות בפילוסופיה. ויש לומר שצייטלין לא יצא מקופח בהשוואה הזאת.

עם צייטלין הייתי נפגש בשנים יותר מאוחרות לעתים קרובות. כאן הנני רוצה להזכיר, שבוועידת באזל הוא נטל את רשות־הדיבור פעמים אחדות. הוא הדגיש, כי “אנו נמצאים כאן משום שאנו רוצים לפתור את שאלת היהודים. אנו רוצים לעזור לעם היהודי מבחינה מעשית ובאופן רדיקאלי”. צייטלין היה פעיל מאוד בוועדת המצע שהכינה את התכנית לארגון החדש. יחד עם חזן הוא הגן כאן על אותה עמדה עקרונית מעשית.

* * *

ליאו פפיירני לא היה המרצה היחיד. השני היה ד"ר נחמן סירקין. הדבר ניתן לו משום שבוועידה השתתפו זרמים שונים וכל זרם ביקש לבסס את עמדתו. סירקין ניסה את העמדה הסוציאליסטית. לפי התיזה שלו “משמעה של הציונות הוא השאיפה של העם היהודי לארץ חופשית משלו”. כדרכו של סירקין הוא הבהיר גם הפעם את עניין ארץ־ישראל. “…פלשתינה קדושה גם לנו, משום שזוהי עריסת עברנו רב־הזוהר. אבל אין הרגש צריך להפריע להמשך ההתפתחות, משום שיקר יותר מאשר רומנטיקת העבר הוא העתיד”. וסירקין ביסס בפרוטרוט את הבעיה העיקרית של התנועה: היסוד הוא ההגירה היהודית, כפי שכבר התחילה בשנות השמונים. אילו היתה קיימת אז ציונות מדינית, כבר היה קיים יישוב יהודי. שהרי בימים ההם היגרו כמיליון וחצי יהודים. ריכוזה של ההגירה מהווה אידיאל היסטורי גדול. זהו אידיאל ממשי, שמקורו בצורכי החיים היומיומיים, ודווקא משום כך יש לו ביסוס היסטורי.

בכל הבעיות האלה התפתח ויכוח ממצה.

לא התעכבתי עד כה על תפקידו של זאנגוויל, משום שביומיים הראשונים הוא בכלל לא השתתף בוועידה. היו רואים אותו לעתים קרובות כשהוא מתרוצץ בצעדיו הזעירים על מנת לשאת ולתת עם נורדאו ועם מרמורק, כדי למצוא איזו פשרה ולהחזיר את הנידחים. נורדאו ומרמורק, כידידיו הקרובים ביותר של הרצל וכן כ“ציונים מדיניים” אחרים תמכו בזאנגוויל. פעיל מאוד היה גם ד"ר דוד פארבשטיין, אשר אירגן את הקונגרס הראשון. אבל כל המאמצים האלה היו לשווא. ידו של מנחם אוסישקין היתה על העליונה. עובדה זו עוד הגבירה את ההתמרמרות הכללית. על כן החליט זאנגוויל ליטול חלק בוועידה הטריטוריאליסטית, לאחר שזו כבר נמשכה יומיים.

בעת שהופיע ב“אולם ספרן” זכה לתשואות עצומות. שהרי היה הוא ידידו הקרוב של הרצל, ויחד עם מכס נורדאו היתה השפעת “הטריומוויראט” הזה חזקה ביותר על החיים היהודיים. בעת שהגיע זאנגוויל לוועידה הוא עוד לא החליט אם יסכים ליטול בידו את ההנהגה. על כן הוא ניסה את רעיונותיו בנאום ממצה.

הוא פתח בכך, כי הדבר שקרה הוא אסון. בקונגרס הציוני הרחיקו אחדים לכת עד כדי כך, שהתקיפו את ממשלת אנגליה, משום שהציעה ליהודים טריטוריה. ובנוגע לארץ־ישראל הסביר:…“ברור כי אסור למחוק את ארץ ישראל מן הפרוגראמה שלנו, משום שזו היא ארץ טובה ואילו הסכימו לתיתה לנו, היינו מקבלים אותה ברצון”. שוב ושוב הדגיש, כי שאיפתו היא “ארץ־ישראל לעם ישראל”. אבל לא על־ידי התיישבות זעירה, אלא על־ידי רעיון מדיני גדול ברוחו של הרצל.

כמו בהזדמנויות רבות אחרות (עוד בימי הרצל בנוגע ל“ייקא”), התקיף גם הפעם נמרצות את הארגונים הפילאנטרופיים היהודיים הגדולים. התקציב העצום שלהם (ועזרתם הבלתי ראציונאלית למהגרים) היה מספיק לתקציב של מדינה קטנה. יעיל פי כמה היה הסיוע, אילו המהגרים היו מתרכזים לפי תכנית חברתית ולאומית גדולה. לעומת זאת עומדים אנו עתה לפני השאלה של מאות אלפי נודדים: “לאן?” ואין זו רק שאלתם של הנודדים. הבעיה היא טראגדיה גדולה של העם היהודי.

* * *

השאלה העומדת לוויכוח כה לוהט מאז ייסודה של מדינת ישראל, תפקיד המנהיגות ועלייתה, זאנגוויל חזה אותה באורח נבואי, והוא עוררה עוד בוועידה בשנת 1905.

לעלות אל המולדת חייבים מלבד עובדי־האדמה ובעלי־המלאכה גם “הפאטריוטים היהודים, המבקשים באמת לעזור לעם. זוהי חובתו של כל איש ואיש”.

במלוא מרצו הצהיר: “אני עצמי מוכן ללכת אל הארץ החדשה, כאשר היא תהיה לנו”. היתה זו הצהרה אופיינית מאוד. זאנגוויל מעודו לא הפריד בין חייו האישיים לבין פעילותו הציבורית. בהרהרו בגורל העם, לא העמיד מעודו בנפרד את אישיותו שלו. להיפך, האישים הבחירים והבולטים במנהיגות חייבים להיות הראשונים שיילכו לפני העם. הוא הבין את חשיבותם של החלוצים, ולא הבדיל עצמו מהם. הוא הלך אתם. תפיסתו של זאנגוויל היתה, שבמסגרת החלוצית הראשונה חייבים להשתלב גם האישים המנהיגים. הוא היה אדם גדול מדי, ואחריותו לגבי העם היתה חזקה מדי, כדי שהרעיון יהיה אצלו רק עניין מילולי. ביושרו האישי לא פיקפק איש. הכול הרכינו ראשם לפני מוסריותו האנושית והלאומית.

זאנגוויל הטיב לראות ולהבין את תהליכי ההגירה: הזרם של המהגרים היהודים איננו קללה, כי אם ברכה הוא מביא לארץ שלתוכה הוא מהגר. “הם מחיים את המדבר, הם מניעים את המכונות. מפתחים את המסחר והתעשיה. אין אלה אנשים חלשים, שהרי החלשים אין להם אפילו המרץ לנתק עצמם ממקום־שבתם ולצאת לדרכים לא־ידועות. העם היהודי, על כוח־חעבודה העצום שלו, מהווה עתודה אדירה של מרץ אנושי וכוח חיות עקשני. אם שונאים את היהודים, הרי זה בגלל הכשרונות היהודיים, משום שנחותי הערך חוששים מפני ההתחרות”. זאנגוויל היה משוכנע שלעם היהודי יש די אלמנטים לעבודת בניין חלוצית. “יש בין היהודים עובדים חקלאיים ובעלי־מלאכה, רועים וחיילים לשעבר, כורי־פחם ועובדים שכירים. אם יאחדו את כל האלמנטים השונים הללו עם המנהיגים המבינים היטב את הפסיכולוגיה היהודית, והם עומדים בראש התנועה, אפשר תוך זמן קצר להכשיר את הקרקע לקליטת ההמונים הגדולים של המהגרים היהודים”. אבן שואבת בעלת כוח משיכה גדול מהווה האוטונומיה. זרמי המהגרים היהודים יימשכו על ידי כך ויתרכזו במרכז אחד.

דבריו של זאנגוויל לא היו בעינינו בבחינת נאום, ולו גם נאום חזק. היה זה ה“אני מאמין” של הגניוס היהודי. ודבריו שימשו נקודת־מיפנה לכל הוועידה כולה. מייד הביע חזן הווארשאי את דעת הכול, שמישאלתם היא, שזאנגוויל יעמוד בראש התנועה.

* * *

מבקש אני לציין כאן אפיזודה אופיינית. כאשר זאנגוויל ראה שהשאיפה הכללית מכל הצדדים היא, כי יטול לידיו את ההנהגה, הוא הכריז מעל הבימה: “מבקש אני להתייעץ עם אשתי”. כעבור שעות אחדות הצהיר: “לאחר שהתייעצתי עם אשתי, יש לי תשובה חיובית להצעתכם”. האולם ליווה את ההודעה הזאת בסערת תשואות. אולי כדאי עתה, לאחר עשרות שנים, להוסיף, הערה מעניינת. – עסקן נודע, ששהה אז בבאזל, השתומם מאוד על דבריו אלה של זאנגוויל ושאל “האמנם ראויים דברים כאלה להודיע עליהם מעל הבימה?” דעתי היא, כי “השתוממות” כזאת יכולה לבוא רק מצד אנשים שלא הכירו היטב את זאנגוויל וגם לא ידעו את הפסיכולוגיה החברתית האנגלית. באותם ימים זאנגוויל נשא אשה צעירה ואינטליגנטית, סופרת, בתו של פרופסור נודע באוניברסיטה. האשה, אדית איירטון, אנגליה (לא יהודיה), ואידיאליסטית נטלה כבר אז חלק פעיל ב“תנועה הסופראז’יסטית” לזכויות הנשים. בנוטלו לידיו את הנהגת הטריטוריאליסטים, החליט זאנגוויל, למסור את כל חייו ממש לאידיאל הזה. הוא היה סופר אנגלי נודע. בקבלו את הבחירה החדשה, החליט ממילא להעמיד את כל שאר הדברים, – גם את עבודתו הספרותית – בשורה שניה, את הכול לשעבד לאידיאל־החופש ההיסטורי הזה.

אדם בעל מעמד וברוך־כשרונות שיקום ויוותר על הישגיו העיקריים שבהם הוכתר כבר בהצלחה – וימסור את חייו לעניין חדש – הרי אין זה מן הדברים הקלים. במוסרו את כל חייו לעניין החדש, ביקש ודאי זאנגוויל להבטיח לעצמו תנאים נוחים באורח מאכסימאלי בחייו המשפחתיים, כדי שלא זו בלבד שלא יופרע בתפקידו, אלא שייצור מסביבו אווירה אוהדת עד כמה שאפשר בשביל האידיאל הזה, ועל כן ביקש לדעת כיצד תתייחס לכך אשתו. נראה שהוא לא רצה להעמידה בפני עובדה מוגמרת. היא היתה לוחמת פעילה מטבעה, וטיפוסי־אדם כאלה מוטב שלא להעמידם (ופירושו של דבר גם את ביתם המשותף) בפני עובדה מוגמרת. מוטב לחשוב על כך ביחד.

בשנים המאוחרות יותר, כאשר התיידדתי עמו מקרוב, הכרתי היטב גם אם אשתו. סבורני, שעל החלטתו של זאנגוויל להתייעץ תחילה עמה השפיעה גם הדוגמה של ד"ר הרצל. זאנגוויל היה לא רק ידידו האינטימי והמסור ביותר של הרצל, אלא גם פסיכולוג מעמיק. כאשר טיילתי עמו פעם בשדות האמסטד בלונדון ושוחחנו, הרגשתי באיזו מידה הכאיב לו יחסה השלילי של אשת הרצל אל האידיאל של בעלה. יש לי הרושם שזאנגוויל ביקש להימנע מגורל מר ודומה.

ואכן, כאן מן הדין לומר, כי מרת זאנגוויל מסרה לאידיאל של מדינה יהודית גם את מרצה היא ואת כשרונותיה. פעמים רבות הרצתה על נושא זה והשתתפה בוויכוחים. היא גם רכשה ידידים רעיוניים חדשים, בייחוד בקרב אנשי העילית האנגלית. כאשר באחד הפרקים הבאים אתעכב על ביתו של זאנגוויל, אפשר יהיה להכיר באורח ממשי את כל המשפחה ואת סביבת חייו.

* * *

הנני חוזר אל ועידת באזל משנת 1905. כאשר קיבל זאנגוויל לידיו את כהונת הנשיא, כבר קל היה יותר לקיים את המשך הדיונים. קודם כל נחוץ היה להחליט על יחסו של הארגון הטריטוריאליסטי אל הציונות. נקל להבין, שהשאלה הזאת קדחה במוחותיהם של כל החברים לאחר הפילוג, לאור העובדה המוגמרת: “כיצד יעוצבו היחסים ההדדיים?” שאלה זו שאלו את עצמם כל הצירים. עוד בשמשו כיושב־ראש הודיע יאשינובסקי הזקן: “כארגון, הרינו נשארים בנפרד מן ההסתדרות הציונית וכל אחד מאתנו יכול להישאר גם להבא חבר בארגון הציוני, אם הוא רוצה בכך. כל אחד יכול לראות את הארגון הטריטוריאליסטי כאמצעי להשיג את ארץ־ישראל, או יכול לראות את הטריטוריאליזם כמטרה סופית”. והמנהיג של פועלי־ציון המינסקאים, רובינצ’יק, הציע את ההחלטה הבאה: “הארגון בתור שכזה, אינו נוקט שום עמדה לגבי ההסתדרות הציונית הקיימת. כל חבר של הארגון הטריטוריאליסטי, אולי גם כל קבוצה, יש להם הזכות לקבוע את יחסם אל ההסתדרות הציונית לפי הבנתם שלהם”. אופייני הדבר, שהחלטה זאת נתקבלה פה אחד ללא כל ויכוחים.

* * *

עוד עניין אחד. הריני זוכר היטב שיחה עם זאנגוויל שנערכה בחוג אינטימי באחד החדרים של “מלון ספרן”.

בהתרגשות עמוקה סיפר לנו זאנגוויל על אפיזורה יוצאת מגדר הרגיל משנת חייו האחרונה של הרצל. בעת הקונגרס השישי, לאחר הישיבה שבה נערכו הוויכוחים החריפים והמרים בנוגע לאוגאנדה (“אומרי הן”, ו“אומרי לאו”), בא הרצל אל מלונו “שלושת המלכים” כשהוא שרוי באפיסת כוחות גמורה מן הוויכוחים. וכאן, בחדרו של הציר הראשי של לונדון, ז’וזף כהן, בנוכחותם גם של מכס נורדאו וזאנגוויל, הצהיר הרצל באוזני שלושת ידידיו אלה:

"הריני רוצה להשמיע לכם עתה את נאומי בקונגרס הציוני הקרוב, השביעי, אם עוד אזכה לחיות אז. עד אז או שתהיה לי ארץ־ישראל, או שאגיע לכלל ההכרה בחוסר־האפשרות הגמור להמשיך במאמצים להשיגה. במקרה האחרון יהיה נאומי כזה: 'הדבר היה בלתי אפשרי. המטרה לא הושגה ובזמן הנראה לעין היא לא תושג. אבל יש לנו תוצאת ביניים: זוהי הארץ, שבה נוכל ליישב את ההמונים הסובלים שלנו על יסוד לאומי עם שלטון עצמי. אינני סבור, שאנו צריכים לוותר על כך בגלל החלום הנאה ולא להתחשב עם האומללים, ולא להקל על גורלם, אולם מבין אני, שבתנועה שלנו חל פילוג מוחלט. והקרע הזה עובר בתוך אישיותי. בעוד שבהתחלה הייתי רק ‘יודנשטאאטלר’, (איש מדינת היהודים), הרימותי אחר כך את דגל ציון, ואני עצמי נעשיתי חובב ציון. ארץ־ישראל היא הארץ היחידה, שבה יוכל עמנו להגיע אל המנוחה. אולם העזרה המיידית למאות האלפים קוראת לנו.

‘כדי לפתור את הסתירה הזאת, אפשרי רק דבר אחד: עלי ללכת מן ההנהגה. מוכן אני – אם תרצו בכך – לנהל עוד את הדיונים של הקונגרס הזה. ולבסוף צריך לבחור שני ועדים פועלים: האחד לאפריקה המזרחית (אוגאנדה) והאחד – לארץ־ישראל. אני לא אבחר אף לאחד משניהם. אולם אלה אשר יקדישו עצמם לפעולה (אוגאנדה), לא אסרב לייעץ להם, במידה שידרשו זאת ממני. ואילו אלה אשר יתמסרו לחלום היפה, אלווה אותם בברכותי. על־ידי מה שעשיתי לא עשיתי את הציונות לעניה יותר. לעומת זאת עשיתי את היהדות לעשירה יותר’".

הרושם שעשו עלינו דברים אלה היה מזעזע. שקענו בדממה עמוקה.

נראה שזאנגוויל נטה לנקוט עמדה דומה, בהתאם למשאלתו האחרונה של הרצל. לעמדה זו נשאר זאנגוויל נאמן עד סוף חייו.

* * *

על אופייה של הוועידה הטביע את חותמו עניין, שבתחילה היה ידוע אך מעט, ואשר עתה נעשה אקטואלי מאוד; היתה זו שאלת עמדתה של האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל גופא.

מנחם אוסישקין, אשר מעולם לא היה מחסידיו של הרצל, ביקש לנהל מדיניות משלו, מדיניות אחרת ובאורח שונה משעשה זאת הרצל. עוד לפני שהרצל הביא את אוגאנדה שלו (לפני הקונגרס הששי), כאשר איש לא ידע עדיין שהרצל יבוא עם ענין כזה, נסע אוסישקין לארץ־ישראל לארגן את היהודים שם. ואכן בעזרתו נערכה ועידה בזכרון יעקב וגם ועידה של מורים יהודים. תכניתו של אוסישקין היתה שוועידת זכרון יעקב והוועד הפועל שנבחר שם יהוו לחץ על התנועה הציונית. כיוון שאוסישקין היה בוועידת זכרון יעקב, שנערכה בדיוק בימי הקונגרס הציוני השישי, נבצר ממנו להשתתף בוויכוח בבאזל. כאשר חזר לאודיסה ונודע לו עניין אוגאנדה, הוא נהפך לאקטיביסט הראשי הן נגד אוגאנדה והן נגד הרצל. בהתוועדות המפורסמת של מתנגדי אוגאנדה בחארקוב, אפילו נתקבל אולטימאטום לגבי הרצל: אם לא יוותר על התוכנית, אין הוא יכול להוסיף ולכהן כמנהיג ציוני. וכאן קרה דבר מוזר. כאשר למנהיגי ועידת זכרון נודע על עמדתו השלילית של אוסישקין לאוגאנדה, הם נעשו מתנגדים כה חריפים לנציג האודיסאי, עד שהחליטו להחליף את שם הרחוב שנשא את השם “אוסישקין” לשם אחר. כה רבה היתה התנגדותם של יהודי ארץ־ישראל המאורגנים לעסקן האודיסאי וכה חיובי היה יחסם להרצל ולתכנית אוגאנדה.

לא היו אלה יהודי “החלוקה” והזקנים, שבאו לבלות את סוף ימיהם בארץ הקודש. אלה היו כבר היהודים המודרניים. וכאן מן הראוי להוסיף, כי עמדה זו הביע באורח בולט אליעזר בן־יהודה. הלוחם הקנאי והאידיאליסטי למען העברית, ראה לנחוץ להודיע לציבוריות היהודית הרחבה את אשר חושבים יהודי ארץ־ישראל. הוא פירסם קונטרס מיוחד, שבו הביע את תמיכתו הפעילה בתוכנית אוגאנדה. מובן שרצה, כי היהודים יבואו לארץ ישראל, אך הבין, שבתנאים הקיימים יכולים לעשות כן רק יחידים. וברצותו לא להישאר אדיש לגבי גורלו של העם כולו, ובפרט לגבי מאות אלפי המהגרים, ראה מחובתו לתמוך בתוכנית לרכז את ההמונים, ריכוז לאומי, ביישוב האוטונומי המוצע. קונטרסו של בן־יהודה תורגם ברוסיה ליידיש וזכה לתפוצה רבה.

כאן יש להזכיר עוד שם אחד – הרב חיים יהושע קוסובסקי, המלומד המפורסם, אשר הקדיש עשרות שנים מחייו לחיבור הקונקורדאנציה למשנה ולתלמוד, התוספתא ותרגום אונקולוס, ואשר ערך שורת מחקרים בתחום ההלכה ושאר האוצרות המדעיים היהודיים.

גם הוא תמך באורח פעיל באוגאנדה. עשרות שנים לאחר מכן, כבר במדינת ישראל הריבונית, שעה שקיבל כד"ר חיים וייצמן ויצחק בן־צבי לפניו, את אזרחות הכבוד של ירושלים, הוא סיפר את העובדה הזאת לסופר עיתון “דבר” א. ח. אלחנני.

על הרב קוסובסקי ברצוני להעיר עוד, שלפני מלחמת העולם השניה, כאשר בווארשה התיידדתי מקרוב עם דוד רמז, והעלינו זכרונות מן ה“הזמנים הטובים ההם”, שאלתיו על המלומד קוסובסקי, אשר שלושים שנה קודם לכן תמך כל כך בתכנית אוגאנדה בעת שבתו בירושלים. רמז אמר בהתלהבות: “או, זהו אולי המדען הגדול ביותר בתחומו”. ואכן, לאחר הקמת המדינה עזר רמז, יחד עם חסידו הנלהב השני של קוסובסקי, זלמן שזר, להוציא בהוצאה ממלכתית את חיבורי הרב קוסובסקי.

התעניינותי בקוסובסקי גדלה עוד יותר בגלל עוד אפיזודה אחת בחייו. את המהדורה הראשונה של חיבורו הקדיש הרב לנציב העליון הראשון לארץ־ישראל, הרברט סמואל, כאשר פרצו המאורעות הראשונים בארץ־ישראל, ראה קוסובסקי את הרברט סמואל כאחראי להם. הרב קוסובסקי נטל אז את כל עותקי ספרו שעוד נשארו בידיו ותלש מהם את עמודי ההקדשה, וגם ממכריו ביקש שיעשו כן.

מובן, שכל זה עניין אותי מאוד. וכאשר עיריית ירושלים העניקה לו, ביום הולדתו השמונים וחמש, את אזרחות הכבוד של העיר (לאחר שהוענקה לד"ר וייצמן ויצחק בן־צבי, ולאחר מכן גם לנשיא זלמן שזר), שאלתיו בעת שברכתי אותו לרגל המאורע, לדעתו על תכנית אוגאנדה לשעבר. בנוסח דיבורו הנמרץ אמר הזקן: “תמיד הייתי חסיד גדול של הרצל, ותמכתי בתכנית אוגאנדה. אנחנו כאן בירושלים, ובכלל בארץ־ישראל, לא היינו יכולים אז בשום אופן לקלוט את הגירת המוני היהודים הגדולה. על כן ראינו זאת, אני וידידי, כחובתנו לתמוך בתכנית. אנו תמכנו בהרצל ובזאנגוויל, משום שרצינו להציל ולעזור… גם היום דעתי היא, שהיתה זו עמדה נכונה”.

אותו סופר “דבר”, א. ח. אלחנני, בתארו בספרו הנאה “שיחת סופרים” את דיוקנו של הרב קוסובסקי, התעכב גם הוא על השאלה הזאת:

"לשאלתי, מי היה רבו, השיב: ‘הרב שמואל סלנט: הוא היה אישיות גדולה’. הרב קוסובסקי הזכיר גם אותה עצרת זכרון שנערכה להרצל… ‘…הייתי בין אומרי ה’הן’ לאוגנדה', חזר הרב והטעים: ‘רוב רובו של היישוב בארץ נמנה עם התומכים בהצעת הרצל. עד היום איני חוזר בי מאותה עמדה שנקטתי. ההצעה נבונה היתה ולשעתה היתה. היום נשתנו אל נכון הנסיבות, קמה המדינה’…

‘לא חששתם לעתידה של ארץ־ישראל?’, שאלתי.

‘לא חששנו. אוגאנדה נועדה ללינת לילה, למחסה בעת צרה, ואילו ארץ־ישראל יעודה לנו מימות עולם ועד לנצח, ארץ־ישראל היא לנו מאת הגבורה, בחזקת נס־תמיד, נחלת עולם לעם עולם. הנה באו ימים ונתקיים בהם חזון הנביאים’".

* * *

עלי להוסיף, כי לגבי התנועה החדשה לא היה זה דבר מקרי, שכאשר התווכחו על העקרונות, הושמעה גם הצעה שיש לומר במפורש, כי ארץ־ישראל היא מטרתנו הסופית, כפי שהדבר גם נתקבל בוועידת הציונים המדיניים (“אומרי הן”) בווארשה. ואם כי רבים הסכימו לכך, בכל זאת סעיף זה לא נכלל בתכנית, שכן רצו שכל טריטוריאליסט בנפרד תהיה לו יד חופשית לקבוע בעצמו את יחסו אל ההסתדרות הציונית. ואכן, רבים נשארו גם להבא חברים בהסתדרות הציונית.

כאן מן הראוי לציין, שגם בקונגרס הציוני (כבר לאחר שקם הפילוג), היו צירים חשובים אשר הביעו עמדה דומה לזו שלנו. הנציג של הציונים הגרמנים, ד"ר ירמיאס, הכריז בשם סיעתו הארצית: “בהישארנו נאמנים לתכנית באזל ובראותנו את המטרה הסופית של הציונות בארץ־ישראל, הננו בעד ייסוד יישוב מחוץ לארץ־ישראל, מתוך תיאום מלא עם תוכנית באזל, עד שתושג ארץ־ישראל”. על עמדה דומה הגנו במרץ גם הציונים הצ’כיים, אשר בהם התחשבנו מאוד. נציגם הצהיר: “אנו נוקטים עמדה הרצליאנית בנוגע לתכנית באזל, ארץ־ישראל היא עתה ותישאר להבא המטרה הקבועה ועומדת של התנועה הציונית. כדי להשיג את המטרה הזאת, אנו משתמשים בכל האמצעים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים. כאחד האמצעים – ומתוך הסכם מלא עם תכנית באזל – רואים אנו את ייסודו של ישוב יהודי לאומי אוטונומי גם מחוץ לארץ־ישראל”. עמדה דומה נקט גם נשיא הקונגרס אלכסנדר מרמורק, ידידו ושותפו הקרוב של הרצל.

לאחר הוועידה הטריטוריאליסטית ראה גם בר בורוכוב לנחוץ לקיים יחסים ידידותיים קרובים עם הסוציאליסטים־טריטוריאליסטים. באולם גדול בבאזל אירגנה הסיעה “ס.ס.” הרצאה על הסוציאליזם והמדינה היהודית. היתה זו ההופעה הראשונה של המפלגה הצעירה. אינני זוכר על שום מה, אבל המפלגה החליטה שהמרצה יהיה שמואל ניגר, שאז היה עוד ידוע רק מעט בעולם היהודי. המטרה היתה – להשליך כפפה לסוציאליסטים המתבוללים האנטי־ציוניים במפלגות השונות. ביציע של הקונגרס הציוני ישבו סטודנטים רבים וגם מהגרים פוליטיים. על כן ביקשנו לנצל את ההזדמנות ולהפגין את עמדתו וגם את בסיסו המלחמתי של הזרם החדש. ניגר גילה כאן את מלוא יכולתו של המוח הדיאלקטי שלו. ללא רחמים חשף את הנזק שבקוסמופוליטיזם, בפרט זה של המפלגות הרוסית והפולנית. בורוכוב ישב באולם לידי. הוא רשם לו רשימות וביקש ליטול חלק בוויכוח, לרשות הדיבור נרשם ברוך סטולפנר, פילוסוף וכלכלן ידוע, שניהל מאבק מר נגד הציונות והטריטוריאליזם בעתוניהם של הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים. כאשר סטולפנר פיתח את רעיונותיו, ויתר בורוכוב על רשות־הדיבור שלו ואמר אלי: “חשוב שבמאבק נגד הסטולפנרים נקיים קו רעיוני משותף. זהו דבר חשוב ביותר, משום שיש לנו יותר נקודות משותפות מאשר הדברים שמפרידים בינינו”. וכאשר השמיע ניגר את תשובתו לסטולפנר, שהיתה מזהירה ממש, היה בורוכוב נלהב.

* * *

בעת שאני מסכם את דיוני באזל, מתעוררת השאלה: מה היה הכוח המניע אשר גרם לפילוג? המיעוט הרגיש בטראגדיה הגדולה. אין ספק שהרגישו בכך גם רבים מקרב הרוב, אשר לא נימנו עם הטריטוריאליסטים. מה איפוא היה הקו המפריד בין הרוב למיעוט?

מכל מה שהבהרתי עד כה ברור, שהקו המפריד לא עבר בין אלה שהיו “בעלי הילכי־רוח יהודיים לאומיים מובהקים יותר” לבין אלה שהיו בעלי נטיות לאומיות מועטות יותר. מן השמות שמניתי (הייתי יכול להביא עוד שמות רבים נוספים) ברור, שלא זו היתה הסיבה העיקרית. בדרך כלל לא עבר גם הקו המפריד בין “ארצות המזרח” ל“ארצות המערב”.

הסיבה העמוקה ביותר היא לדעתי בנקודות אלו: א) ההבדל היה בפסיכולוגיה האינדיבידואלית של האישים הבודדים ובמזגם האישי; ב) הסיבה השניה היא בתפיסה הכללית של האידיאל הציוני ושל המציאות היהודית. בדרך כלל אפשר לומר, שהטריטוריאליסטים ובפרט הטריטוריאליסטים־הסוציאליסטים ראו את הציונות קודם כל כפתרון רדיקאלי של בעיית ההגירה. לדעתנו, התבטאה הטראגדיה היהודית מבחינה חומרית במיליוני היהודים אשר אנוסים היו לנטוש את מקומות מושבותיהם וליטול בידם את מקל־הנדודים. גורלם, הגורל של המיליונים הרבים הללו תלוי היה בשאלה; “לאן?” זה נגע לחייו של כל אחד ואחד מבין הנודדים. אולם אנו סבורים היינו, כי זוהי גם השאלה ההיסטורית הלאומית של העם היהודי כולו. כל עיצובו של העם היהודי תלוי היה בתהליכי הנדידה האדירים.

כבר כאן חייב אני לציין, כי לא המעטנו בשום אופן בהערכת משמעותם של החיים הרוחניים ושל התרבות היהודית. ואולם נוכחנו לדעת שבתהליכי הנדידה של מיליונים אלה תלוי עצם אופיה של התרבות היהודית. רצינו שתרבות זו לא תישאר קפואה במצב שכבר הושג, אלא שתובטח לה אפשרות להמשיך בהתפתחותה ובאופן כזה להעשיר בהתמדה את כל החיים הרוחניים של העם היהודי.

ובכן, ריכוזם של היהודים בארץ משלהם ויצירת מדינה יהודית היתה, לפי תפיסתנו, האמצעי היעיל ביותר נגד ההתבוללות. שהרי עובדה זו יוצרת בסיס ממשי לתחיה החברתית והלאומית היהודית ולאידיאל הזה כיוונו אנחנו את כל המדיניות הלאומית שלנו.

דבר זה הוא שיצר את הפילוסופיה המיוחדת שלנו, את ההשקפה הפסימית, לפיה התמורות הפוליטיות בארץ ישראל, אפילו הרדיקאליות ביותר, לא ימעיטו באותן ארצות את הכרח ההגירה של היהודים. התפיסה הזאת התבססה על הדעה האופטימית, שריכוז הנדידה יביא להגשמת אידיאל שטוף־אור, למדינה יהודית מתקדמת, לדעת רבים, אפילו למדינה סוציאליסטית.

יריבים, אפילו יריבים חשובים, האשימו אותנו בסתירה: שאנחנו גם פסימיסטים וגם אופטימיסטים. שתפיסתנו היסודית מכילה בתוכה הן פסימיזם והן אופטימיזם. אנו לא הכחשנו זאת. אנו רק לא חדלנו להדגיש, שזוהי תוצאה של החיים היהודיים המסובכים היחידים במינם. וכי תכלית המאמצים של כל המדיניות היהודית, של כל הצעדים המעשיים – היא למצוא סינתזה חברתית ולאומית גבוהה יותר.

זו היתה תפיסתנו. ממנה היסקנו את המסקנות התיאורטיות וגם המעשיות ההכרחיות. הגורם המרכזי והמכריע של כל תפיסתנו היה איפוא, שאי אפשר בשום אופן להסתפק רק בניהול תעמולה למען אידיאל (אנו עסקנו בכך לא מעט); אלא שיש הכרח כבר עתה לא לחדול מלנהל מדיניות מעשית, אשר תמזג את התופעות היומיות הממשיות עם האידיאל ההיסטורי¹³.

אפשר לומר, שבשנים ההן (1903–1904) היתה לנו תפיסה קרובה לתפיסתם של שורת ציונים ידועים (בייחוד ציונים פועלים) לאחר ייסוד מדינת ישראל: שהאידיאל מחייב את נושאיו לצעדים מעשיים, למעשה אישי. שאין להפריד בין החיים האישיים לבין האידיאל שמטיפים לו. כך הבינונו את הרצל ואת רוחו.

* * *

והנה הד לתקופה ההיא. הפעם כבר במדינת ישראל.

כאשר הנשיא הראשון, ד"ר חיים וייצמן, לקה בבריאותו ונסע לברן להתרפא, מילא (לפי החוקה) את תפקידיו יושב־ראש הכנסת, יוסף שפרינצק. והנה הוא מזמינני אל לשכת הנשיא ואומר לי:

“טוב שבאת עכשיו, ביקשתי לומר לך, שהיום עבר עלי מומנט בלתי רגיל. בין המסמכים שנתנו לי לחתום עליהם היה יפוי־הכוח לקונסול שלנו באוגאנדה. עלי לומר לך בגלוי, שידי רעדו בשעת מעשה. אני מיפה את כוחו של קונסול ישראל למלא את תפקידו באוגאנדה!… אני באורח אישי הייתי בשעתו נגד תכנית אוגאנדה. ואף־על־פי־כן לא השתתפתי במאבק נגד התכנית. שהרי היתה זו הצעתו של הרצל. והוא הביא את ההצעה הזאת במומנט הנורא שבהיסטוריה היהודית, כאשר מצב היהודים היה כה קשה. מי יודע כיצד היה מתפתח אז מצבם של היהודים?… ועתה הנני מיפה את כוחו של נציגנו הדיפלומאטי לייצג את מדינתנו באותה ארץ אוגאנדה!”

כך הרגיש ההומאניסט, הפאטריוט בעת ששימש בכהונה הרמה ביותר במדינה המנצחת – חמישים שנה לאחר המאורעות הגורליים ההם.

שנינו השתתקנו. בלי משים נשאנו עינינו לתמונתו של הרצל, שתלויה היתה מעל לכורסת הנשיא. צלו של הרצל ריחף בחדר – – –

פרק שלישי: עם סירקין על פני שווייץ

לאחר הקונגרס הציוני ערך סירקין יחד אתי טיול על פני שווייץ. לאחר החוויות הקשות והטראגיות היה נחוץ לנו הסיור כדי להתפרק מהמתיחות. נסענו ברכבת ללוצרן ומשם בספינת־קיטור קטנה על פני אגם ארבע הארצות. רק כאן, כשאני מוקף יופי אגדי, התחלתי לראות את שווייץ, שהרי בבאזל לא היה לנו הזמן הפנוי ולא השקט הנפשי לראות משהו חוץ מן העניינים הציבוריים הקשים. עתה הגיע הזמן המתאים ביותר להעריך את הדר יופיו של הטבע. עוד משנות לימודיו באוניברסיטה הכיר סירקין את שווייץ, ואף־על־פי־כן לא פסק להתלהב מכל מראה עיניו. ואשר לי – הדברים מובנים מאליהם: בפעם הראשונה ראיתי את האידיליה הרומנטית הנהדרת ואת הררי־העד. התעכבנו בנמל הקטן וֶגיס ומשם המשכנו ברגל.

באותם ימים מועטים היתה לי האפשרות להסתכל בסירקין, להתוודע מקרוב יותר לאופיו ולכשרונותיו, וכן להעמיק את ידידותנו. הוא היה אדם נפלא ומיוחד במינו. בהיותו בעל חושים סוציאליים ולאומיים חזקים, היה עם זאת טיפוס של אינדיבידואליסט מובהק. האדם עמד אצלו במרכז. הוא עצמו היה צנוע ביותר, כמעט שלא היו לו שום דרישות חומריות. הסתפק במועט שבמועט. היה נזהר בהוצאות וביקש תמיד חדר במחיר זול ביותר. גם אכלן גדול לא היה. אשר לבגדים, מעודו לא חשב עליהם. בענייני כסף היה טיפוס של “פרופסור מפוזר”. יכול היה להיכנס לבית־קפה או אפילו לחשמלית, ולשכוח ליטול עמו מצלצלים. בשנות לימודיו באוניברסיטה רעב הרבה.

ומאז לא השתפר מצבו החומרי. אך הוא לא נתן דעתו כל עיקר על העניינים החומריים הללו. דאגה גדולה אחת השתלטה עליו כולו – דאגה למעמד המשועבד של עם מדוכא. מכל נושא שבו דן תמיד היה חוזר אל הדאגה הגדולה הזאת. הוא היה בעל חוש היסטורי מובהק. איש־חזון, כמוהו כרבים מן החוזים הגדולים לא השגיח בפרטים האפורים הקשורים עם החיים הממשיים. היה בעל מזג סוער, ותכונתו זו אפשר היה להבחין בהתפרצויותיו שהיו משתלטות לפתע על כול כולו. לעתים אהב ללעוג וללגלג על חשבון יריבו, ולא אחת אפילו על חשבון חבריו. בהיותו מהפכן, אשר אחת לתמיד התגבר על הדעות הקדומות ועל הבלי החברה הישנה, שנא במיוחד את הסנוביזם ואת הצביעות המסתתרים תחת מסכות שונות. את קריעת המסכות האלה ראה כחובתו. מבחינה זאת היה הוא, האדם עדין־הנפש, חסר רחמים. עם זאת הצטיין כחבר וכידיד מצויין.

מעלה גדולה היתה לו, שהיה מקשיב בתשומת־לב לדעתם של אחרים ומסוגל היה לתקן את השקפותיו בעניינים שונים. מעולם לא שעה לקטנות.

* * *

בווגיס נמצאו אז סטודנטים רוסים, פולנים ויהודים רבים, שבילו כאן את פגרת הקיץ; הם חיו אז בסערת נפש את המאורעות היוצאים מגדר הרגיל שהתרחשו בימים ההם באימפריה הצארית. לכל המפלגות היו כאן חסידים בקרב הסטודנטים. ביניהם היו גם חברי “מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית ס.ס.” הצעירה. החברים הכירו את סירקין וקיבלוהו בחמימות ובלבביות. הם ביקשו לארגן כאן הרצאה של האורח, אולם מסיבות טכניות כלשהן מן הנמנע היה לבצע את הדבר במקום. (הימים היו כבר “תפוסים”.) וחבל מאוד, שכן הנני משוכנע שבהרצאתו בימים המהפכניים ההם ולנוכח הרעיונות שרווחו אז בציבור היה סירקין מעלה רעיונות וערכים מעניינים. הוא היה שרוי במצב־רוח נלהב. כאן לא חש עצמו בודד, כפי שהיה עד אז כל ימי חייו. לאחר התפרקות מן המתיחות, חש סירקין באהבה שהאינטליגנציה האידיאליסטית הצעירה רוחשת לו ודבר זה חימם מאוד את לבו, – הנוער היה אתו.

* * *

בווגיס התחיל כאמור הטיול שלנו ברגל. הנקודה הראשונה שבה התעכבנו היתה ויצנאוּ. אחד המקומות היפים ביותר בעולם. ולדידי – היה זה המקום היפה ביותר שראיתי עד אז בחיי. היופי כאן הוא בל יתואר. האגם הכחול־ירקרק, העצים הירוקים שמסביב, הפרחים בכל הצבעים וראשי האלפים הרחוקים המכוסים שלג נצחי – כל זה יוצר הרמוניה, אשר כל הרואה אותה שוב לא ישכחנה לעולם. וכאן רוצה אני לומר, כי בימי לימודי באוניברסיטה הייתי מבלה כאן יחד עם רעיה את רוב ימי חופשות הקיץ שלנו. ואחר כך, כל אימת שהייתי בא לשווייץ, השתדלתי לבלות לפחות יום אחד בוויצנאו.

אינני יודע אם סירקין ביקר כבר כאן קודם לכן, אולם בשבילי היתה זו חוויה בלתי רגילה.

ויצנאו ידועה גם בשני דברים: – מכאן עולה הרכבת ההררית עד לפיסגת ההר ריגי. זוהי הרכבת ההררית הראשונה בעולם, ואז היא היתה אחד מפלאי הטכניקה. אנו אמרנו בלבנו: מי יודע, אולי במדינה היהודית, שתהיה בנויה לפי הישגי הטכניקה האחרונים, נבנה גם אנו רכבת כזאת.

הדבר השני הראוי לציון – ואולי היתה זו הסיבה העיקרית שבגללה התעכבנו כאן לזמן רב יותר – על ההר ריגי שהה פרדינאנד לסאל ימים אחדים סמוך למותו. כאן ביקר לסאל גם אצל הלנה פון דניקס, שבגללה הוא קיים את הדו־קרב הטראגי עם פריץ רומני צעיר. מובן שרצינו לבקר באותו מקום. שהרי לסאל היה גיבורנו מאז שנות הגימנסיה. את כתבי מארקס כבר ידעתי קצת, אולם הלימוד הרציני של מארקס בא יותר מאוחר. לעומת זאת את כתבי לסאל, ובייחוד את נאומיו, כבר ידעתי אז במידה רבה.

סירקין היה נרגש מאוד עת הגענו לפסגת ההר ריגי. התעכבנו ליד בית־מלון גדול והוא העיר: “אולי בילה לסאל כאן את ימיו האחרונים”. ובלא לשים לב למחיר הגבוה (על כל פנים בשבילנו היה זה בבחינת מותרות) נכנסנו לבית־המלון וכאן, בבית־הקפה ישבנו ושתינו קפה.

“אין להבין, כיצד לסאל הגאוני מסוגל היה לאבד את עשתונותיו עד כדי כך ולסכן את חייו. כיצד הלך הוא, הגאון, שולל אחריה…” ואחר העיר סירקין בעוגמה: “הוא מת בגיל כה צעיר, לא הוציא אפילו את שנתו הארבעים… וזה היה אך לפני ארבעים שנה!”

מותו של לסאל היה טראגי. אולם טראגי היה גם התאריך של הולדתו. אילו נולד שלושים שנה מאוחר יותר, יש לשער שהיה מצטרף לתיאודור הרצל. שהרי עוד בהיותו תלמיד גימנאסיה חלם על חיים יהודיים חדשים. ושמא היו החיים החברתיים־הלאומיים של היהודים מתפתחים באורח אחר.

מוויצנאו המשכנו ברגל. הלכנו כל הזמן לאורך שפת האגם. הדר הטבע יוצר כאן נוף נפלא ומיוחד במינו. בייחוד ה“אקסנשטראסה” הידוע הנמנה עם מפעלי־הבניה המצויינים ביותר שבהרי האלפים. מסילת־הרכבת של סט. גוטהארט עוברת בחלקה מעל למנהרות הרבות ובחלקה מתחתיהן. הדרך עוברת שם לעתים קרובות בשבילים חצובים בתוך צוקי־הסלע התלולים שמתחתיהם נפערות תהומות עמוקות.

ירדנו סמוך לשדה “ריטלי”, אשר בליל השבעה בנובמבר 1307 (תאריך עולמי!) ירדו שמה כמה נציגי איכרים משלושת הקאנטונים ההרריים הסמוכים, להצו איש את ידי רעהו וגם נשבעו את “שבועת ריטלי”, שלא ייכנעו לעוֹל זרים (האוסטרי) וינהלו דרך חירות את חייהם הלאומיים.

ישבנו עם סירקין בבית־קפה, בדיוק מול המקום הזה והתמכרנו לא רק למראה הנוף היפה, אלא גם להירהורים ההיסטוריים הגדולים. ביקרנו גם ב“כנסיית טֶל”, שנבנתה במאה הארבע־עשרה: ציורי הפרסקו על הקירות מתארים את קורות וילהלם טל, כיצד הוא נכבל בידי המושל האוסטרי וכיצד ירה בתפוח שהונח על ראש בנו הקטן. התעכבנו גם ליד הסלע, שעליו חקוקה הכתובת: “למשורר של טל. פרידריך שילר – ראשוני הקאנטונים אסירי התודה”.

ואכן כל זה עושה רושם אדיר. שבועת החרות, שהאיכרים השווייציים נשארו נאמנים לה במשך כל אותן מאות השנים, המאמצים ההירואיים – והפואימה של שילר, אשר הוא עצמו לא ביקר כאן מעודו, אבל למקום הזה ולמאורעות שהתרחשו בו הקדיש את יצירתו הגאונית.

היינו נפעמים מכל מה שראינו. רק לעתים רחוקות ביותר ראיתי את סירקין נרגש כה עמוקות, כפי שהתרגש בפעם ההיא. הוא אמר: “כך, כבוד כזה רוחש הלב ללוחמים הלאומיים של עם שואף חירות!”

הריני זוכר היטב את המלים האלו, ומאושר הייתי כאשר (עשרות שנים מאוחר יותר) בהיותי כבר במדינת ישראל החופשית, שהושגה לאחר מאבק ממושך, הייתי עד להבאת עצמותיו של נחמן סירקין אל “אוהלו” שעל שפת ים כנרת הנפלא (שכה דומה לאגם ארבע המדינות) והוקמה מצבתו ליד מצבת תלמידו הנאמן, ברל כצנלסון.

הפואימה של שילר תורגמה לכל השפות, גם ליידיש ולעברית. מובטחני, שעוד יקום משורר יהודי גדול, אשר יקדיש ללוחמי החופש שלנו פואימה בדומה לזו של שילר.

* * *

בטיול ההוא הגענו לציריך. בטיילנו ב“רחוב האוניברסיטה” נעצר סירקין ליד בנין גדול שבו שוכן הפוליטכניקום. התקרבנו יותר, וליד חלון נמוך, (נמוך יותר מאשר קומה א') הוא אמר לי: "התדע, חבר קרוק, באולם הזה השמעתי בפעם הראשונה (בשנת 1898) את הרצאתי על הנושא – “ציונות סוציאליסטית”.

נכנסנו לאולם. היה זה אולם הקריאה, השייך לפוליטכניקום. על הקירות תלויים עתונים שונים מארצות רבות ובשפות שונות. שולחן קטן עמד באמצע האולם ושורות של כסאות, במשך השנים לא נשתנה כאן שום דבר. שאלתי את סירקין: “אם השמעת כאן בפעם הראשונה הרצאה על נושא כזה, מי היה זה שאירגן את ההרצאה הזאת?”

“מה פירוש מי? ה’הֶסיאנה'”.

“מה זה ‘הֶסיאנה’?” שאלתי.

“‘הסיאנה’, – לזכרו של משה הס.”

בעת שקראתי פעם כתבים סוציאליסטיים, נתקלתי אולי בשם הזה, אבל לא ידעתי שמשה הס היה קשור עם הרעיון של מדינה יהודית סוציאליסטית. ואכן סירקין סיפר לי בקיצור על הלוחם וההוגה הגדול הזה. מייד לאחר מכן התחלתי לקרוא את ספריו של הס ומאז נמצא ספרו תמיד בספרייתי.

בעיר נפגשנו עם שמואל וייצמן. הוא ואשתו הסימפאטית סיימו אז את חוק לימודיהם, ארזו את חפציהם והתכוננו לצאת לדרכם בחזרה לרוסיה, מקום שם עמד להיכנס למקצועו כמהנדס. לאחר המהפיכה נפגשתי עמו שוב במוסקבה הסובייטית. אבל על כך – בהמשך דברי.

שמואל הראה לנו את העיר. בעת שנסענו בחשמלית – מרובע האוניברסיטה אל מרכז העיר – אמר בקול חרישי מאוד ברוסית: פוֹסמוֹטריטיה נא אַטיק דווך גוֹספוֹד" (תביטו על שני האדונים הללו).

היו אלה שני אנשים בגיל העמידה, לבושים בחליפות כהות, כובעים נוקשים לראשיהם ומקל טיולים ביד כל אחד מהם. הם לא הצטיינו בשום סימנים מיוחדים. כל עוד ישבו בחשמלית לא שאלנו את שמואל דבר עליהם ואולם לאחר שהם ירדו מן החשמלית אמר שמואל:

“התדעו, אחד מהם הוא נשיא המדינה”.

סירקין (כמובן!) היה מלא התפעלות:

“אי, כאשר תהיה לנו מדינה משלנו, אני מקווה שגם הנשיא שלנו ייסע כך”.

הריני רוצה להעיר, שאכן נסעתי פעמים אחדות בירושלים עם יצחק בן־צבי באוטובוס. אבל היה זה לפני שהוא נבחר לנשיא. פעם סיפרתי לו על אותה אפיזודה עם סירקין והוא חייך ברוח טובה. סיפרתי פעם את הסיפור הזה גם לדוד רמז במעונו, והוא היה כבר אז שר בממשלה. בעת שעמדתי כבר ללכת ומכונית השר שלו עם הנהג עמדה ליד ביתו, אמר רמז הפיקח:

“לא, לאחר השיחה הזאת – אינני נוסע במכוניתי”. והוא נכנס אתי לאוטובוס וליווני אל מלוני.

מענין, כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה. ותהיה זו אפילו ההיסטוריה של הכמיהה האידיאליסטית לחירות.

* * *

בעת שנפרדתי מסירקין בציריך והוא עמד לנסוע חזרה לפאריס, שאלתיו:

“היש לך די כסף לכרטיס?”

בהבעה של גאווה הראה לי את הכרטיס שלו הלוך ושוב – מפאריס לשווייץ ובחזרה. בבית־הנתיבות התנשקנו והרכבת הפליגה לדרכה. היחסים הלבביים שנרקמו אז בינינו כבר נשארו לתמיד בלבו של כל אחד מאתנו. לימים, כאשר נפגשנו ברוסיה, כבר היינו ידידים ותיקים שבוותיקים. כבר היו לנו כה הרבה זכרונות משותפים, ודווקא משעות גורליות, ועם זאת היו מחשבותינו מכוונות גם כלפי העתיד.

בציריך פגשתי גם חבר־מפלגה ותיק, שהכרתיו עוד בווארשה ושהברחתיו דרך הגבול בצ’נסטוחובה. ימי הפגרה נמשכו עדיין, יצאנו איפוא לוויצנאו למשך שבוע ימים.

בשובנו לציריך שכרתי לי חדר בקירבת האוניברסיטה והתחלתי להתכונן ללימודים אקדמאיים. אולם עד מהרה נודע לי שרעיה רפופורט נמצאת בברן. ארזתי איפוא במזוודה את כל חפצי, את מעט הספרים שהספקתי לקנות ויצאתי לברן.

חלק רביעי: האוניברסיטאות באירופה. — ה“מושבה הרוסית” של הסטודנטים והגולים הפוליטיים

פרק ראשון: ברן

הרכבת הביאתנו לברן ומבית הנתיבות הלכתי ישר אל חדרה הצנוע של רעיה רפופורט. בברן נתקלתי בבעיות מסובכות שונות. רעיה כבר עברה את “הסטאז' המהפכני” שלה בהומל: נטלה שם חלק פעיל בהנהגת מפלגת ה“ס.ס.” הבלתי ליגאלית, שבה פעלה במיוחד בחוגי־התעמולה ובהפגנות־הרחוב. עתה למדה בחריצות רבה את מקצוע הרפואה, ויחד עם זה עסקה הרבה בשירה ובספרות. הודות לכשרונותיה הגדולים לשפות כבר ידעה את הלשון הגרמנית על בוריה. אלמלא היה חדרה חדר סטודנטים צנוע, הייתי אומר שזה היה מין “טרקלין ספרותי” שמשוררים צעירים, פילוסופים, סופרים ופובליציסטים היו קוראים שם את יצירותיהם. יעקב כהן הצעיר קרא לפני רעיה את שיריו הראשונים, כשהוא מתרגם אותם מעברית לרוסית. לכאן היו באים לעתים קרובות הפילוסוף הצעיר ד“ר יעקב קלאצ’קין, ד”ר יעקב הלמן, בעל המזג הסוער, שהתכונן כאן לעיסוקו בעתיד כעורך ד"ר אלכסנדר קופל, מבקר־התיאטרון הידוע לעתיד (אז בברן כבר חיבר כמה מערכונים ושורת יצירות אחרות).

רעיה שימשה גם כמזכירת קבוצת הסטודנטים הברנאית של מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית.

בברן נתגלה לפני עולם חדש. בעת הקונגרס השביעי, הגם שנערך בבאזל, חיינו מבחינה פסיכולוגית לא בשווייץ כי אם בעולם היהודי. בימים הגורליים ההם היינו שקועים ראשנו־ורובנו בטראגדיה היהודית, ובפרט בשאלת הגורל היהודי, ולא הספיקה לנו השעה לתת את דעתנו על שווייץ. וכאשר ערכתי את הטיול הגדול עם סירקין על פני שווייץ, הרי היה זה “סיור של תייר”, המתפעל ראשית כל מיפי הטבע וממראות הארץ.

אולם עתה הגעתי לעיר הבירה של הפדראציה השווייצית הריבונית, ברן אינה רק הבירה, אלא היא קודם כל עיר שווייצית טיפוסית, יותר מכל עיר אחרת במדינה. אפשר להבחין בכך מייד לאחר שמגיעים אליה וכאשר עוברים ברחובותיה הראשיים.

אולם התברר, כי גם הפעם באתי לא אל בירת שווייץ, כי אם… אל “מושבות הסטודנטים הרוסיים והגולים הפוליטיים”. לא במקרה קראו לשתיהן “מושבות”. כבמושבות הגיאוגרפיות הרחוקות של מדינות גדולות, מטביעה, כרגיל, המטרופוליה חותם מסויים על חייה של האוכלוסיה המקומית. משהו בדומה לכך היה בברן, “המושבות” של הסטודנטים הרוסיים ושל המהגרים הפוליטיים היה להם אורח־חיים משלהן, שונה לגמרי באופיו מאורח־החיים הלאומי של השווייצים. היה זה עולם מופלא ומיוחד במינו מבחינה פסיכולוגית והיסטורית. בציריך, ז’נבה וברן היו שלושה סוגי אוכלוסיה שונים: א) השווייצים, שחלק מבני־הנוער שלהם למד באוניברסיטאות וחי חיים נורמאליים; ב) ה“מושבה הסטודנטית הרוסית”; ג) כמו בשאר אוניברסיטאות גדולות בעולם, למדו גם באוניברסיטאות של שווייץ הרבה תושבי חוץ — איטלקים, ספרדים, צרפתים, גרמנים ואמריקנים. אולם הסטודנטים של האימפריה הרוסית הגדולה לא היו דומים כלל לא לסטודנטים השווייציים וגם לא לשאר הסטודנטים הזרים. אותם אלפי גברים ונשים צעירים חיו כאן חיים מיוחדים במינם ומבחינות שונות נבדלים מכל השאר. בעוד שסטודנטים זרים אחרים באו לשווייץ משום שחשבו שכאן ימצאו תנאי־לימוד טובים יותר, באו הסטודנטים מרוסיה לשם משום שבארץ־מוצאם לא היתה להם כל אפשרות ללמוד. הם היו מרוצים מאוד, על כי — שלא כמו אלפי אחיהם ואחיותיהם — נהנים הם מן הזכות ללמוד בשווייץ. ידעו הם היטב להעריך את הדבר הזה וכן את העובדה שהם חיים בארץ כה יפה ונהנים מן החירות האישית, הפוליטית והתרבותית הנהוגה בה. ואף־על־פי־כן, הרגש הרגישו שחיים הם בארץ זרה. ומי יודע איזה תנאים הם ימצאו לכשישובו הביתה לאחר הלימודים? האם יכירו שם בדיפלומות שלהם? האם ירשו להם לעסוק במקצועות שרכשו להם? ובכלל, האם לא יביטו עליהם בעין רעה, כעל חשודים?

ואף־על־פי־כן! את יניקתם החומרית והרוחנית משכו מן המקורות הרוסיים הרחוקים. כאן, בשווייץ ביקשו לקבל השכלה גבוהה ולהכשיר עצמם למקצועותיהם — אולם מן הבחינה הרוחנית לא הוצרכו בעצם אלא להשלים את השכלתם ותרבותם, בעוד שיסוד־חייהם קשור היה עם גורלה של רוסיה.

בולט עוד יותר היה דבר זה לגבי המושבה של הגולים הפוליטיים. רבים מהם הגיעו לכאן לאחר שכבר הספיקו לשבת בבתי־כלא, מהם אף נמלטו מסיביר. לכולם נשקפה בארצם הסכנה להחבש שוב בכלא או להישלח לארץ גזירה. וכל אלה, שבעצם רק על פי נס ניצלו ממאסר, נהנו כאן מזכות־מיקלט ומחיים חפשיים, ויכלו גם לעסוק באורח אינטנסיבי בעבודת התעמולה וההסברה הפוליטית, לארגן את קבוצות החלוץ — ולהכין את המהפיכה הגדולה בארץ הענקית. זה היה תוכן חייהם. הם חיו בתחומה של שווייץ החופשית, אולם ברוחם היו שרויים בתחומי האימפריה הצארית העריצה, נעדרת החופש.

שתי ה“מושבות”, זו של הסטודנטים וזו של המהגרים, קיימו ביניהן יחסים טובים ואפילו ידידותיים מאוד. למהגרים הפוליטיים נמצאו כאן תנאים נוחים ביותר לגייס חסידים חדשים, ואפילו מנהיגים צעירים, לתנועתם הפוליטית ולעבודתם המפלגתית. ואילו הסטודנטים היתה להם הזכות היתירה לבוא במגע ישיר עם המנהיגים הגדולים והמפורסמים, לשמוע את הרצאותיהם וּויכוחיהם, לקרוא את ספרותם (שברוסיה אסורה היתה בתכלית האיסור), ועם זאת ליהנות מן החירות המלאה. למפלגות הפוליטיות השונות היו קבוצות חזקות בקרב הסטודנטים והסטודנטיות. ואכן לימים נמנו רבים מהם עם שכבת ההנהגה וריכזו בידם השפעה גדולה. אף הרוב מקרב הסטודנטים, שלא השתייך לקבוצות המפלגתיות, רחש להן אהדה בדרך כלל. ואכן לסוג הזה של “אוהדים”, נודע ערך רב ביצירת האקלים הפסיכולוגי החדש. הם גם סייעו ביצירת הבסיס הכספי לפעילות הפוליטית, דבר שהיה חשוב ביותר.

הסטודנטים למדו הרבה. הרבה מאוד. הם למדו בחריצות לא רק את מקצועם, אלא עסקו ברוב התמדה גם בבעיות תרבות ומדע כלליים. הם ספגו הרבה מאוד מתרבות המערב. וכאמור, מבחינה מעשית, בחיים היומיומיים הם חיו אמנם בשווייץ, אולם מבחינה נפשית ורוחנית הם חיו ברוסיה הרחוקה.

רוב הסטודנטים היו יהודים. אך כמובן היו גם הרבה רוסים, וכן בני המיעוטים הלאומיים של האימפריה הרוסית: ארמנים, גרוזינים, לאטבים, אוקראינים ואחרים.

קיימות היו שתי “מושבות” — “הרוסית” וה“פולנית”. כל אחת משתי המושבות היו לה מוסדות תרבות ואפילו מוסדות כלכליים משלה. המרכז היה ב“צ’יטאלקה” (אולם הקריאה), שאליו היו מגיעים מרוסיה רוב העתונים היומיים, השבועונים וכן — דבר שהיה חשוב מאוד — כתבי־העת “הכרסניים”, הירחונים שהזרמים הרעיוניים השונים הוציאו ברוסיה ואשר בצורה ליגאלית מסויימת שיקפו את הזרמים הסוציאליסטיים והמהפכנים השונים. עם ה“צ’יטאלקה” קשורה היתה ספריה של ספרים רוסיים (חלקים גם בלשון הגרמנית והצרפתית), שהיתה להם שייכות כלשהי אל החיים החברתיים־הפוליטיים או התרבותיים־הרוחניים של רוסיה. הספריה שימשה מקור גאווה ושמרו עליה כעל בבת־העין, שכן נוסדה היא עוד על־ידי הסטודנטים הראשונים שהגיעו לשווייץ מרוסיה. בימי לימודי נמצאו שם גם ספריהם של מנהיגים מהפכניים מפורסמים, אשר בשעתו למדו בשווייץ ותרמו בעין יפה את ספריהם לדור הצעיר. אנחנו היינו מטפחים את הספריה ברוב מסירות וכך היה כל דור של סטודנטים מוסר את אוצר הספרים לדור הבא אחריו. עיקר גאוותנו היתה על ספריו של הנסיך האנארכיסט פיוטר קרופוטקין ושל וֶרה פיגנר, שלמדו שניהם בציריך ואחר כך נמקו במשך עשרות שנים בקאטורגה הרוסית הקשה.

מלבד מוסדות התרבות היו בידי ה“מושבה הרוסית” — וגם ה“פולנית” — מוסדות כלכליים בצורת “קופה לעזרה הדדית” של הסטודנטים. גם ה“קופה” היתה עוברת בירושה מן הדור הקשיש לדור הצעיר יותר. לקופה לא היו קרנות גדולות. אבל היתה לה חשיבות גדולה, כיוון שבלעדיה לא היו יכולים להמשיך בלימודיהם סטודנטים וסטודנטיות רבים שמוצאם היה ממשפחות דלות אמצעים או מרוששות שלא היה ביכולתן לעזור לילדיהן.

אולם הקריאה, הספריה והקופה היתה להם עוד משמעות מיוחדת: הם היו בבחינת הנציגות המעשית והרשמית של המושבה. מבחינה מסויימת היו הם הצינור לקשרים עם הפרופסורים ועם הנהלת האוניברסיטה, וכן גם עם המנהיגים הסוציאליסטיים והרוחניים של שווייץ. אולם־הקריאה והקופה שימשו גם אמצעי־קשר בין המושבות הסטודנטיות בערי־שווייץ השונות. הודות לכך ניתן היה להביא בקלות רבה יותר מרצים וסופרים, שאם אמנם לא שולם להם שכר בעד ההרצאה, לפחות נחוץ היה לכסות את הוצאות־הנסיעה שהיו להם.

ב“מושבה” היה קיים גם מוסד יחיד במינו, שלעתים קרובות נודעה לו חשיבות רבה לגבי חייו של הפרט. היו אלה הנשפים שאירגנה ה“מושבה”, בדרך כלל פעמיים בשנה: בסמסטר הקיצי ובסמסטר החורפי. היה זה מיפגש של הסטודנטים באווירה ידידותית ואפילו עליזה, לשם בילוי בצוותא. לעתים קרובות היו בהזדמנות זו מתוועדים ביניהם צעירים אשר קודם לכן לא הכירו איש את רעהו באורח אישי. יש מהם שקשרו כאן קשרי־ידידות קרובים יותר. היו גם ריקודים לצלילי “תזמורת” (כנר ופסנתרן) ומובן, שעסקו קצת גם בפלירט, שהרי הגיל הצעיר עשה את שלו. האמצעי לכך היה לרוב ה“דואר”, שהיו מארגנים בנשפים כאלו: גלויות (תמונותיהם של סופרים ידועים) וכן גם “מכתבים סגורים” שהיו שולחים איש אל רעהו (ובעצם איש אל רעותו), עם חתימות אמיתיות ועוד יותר בעילום שם או בשם מושאל. לנשפים האלה היו באים גם הפרופסורים. אשר לסטודנטים השווייציים, היו ביניהם יחידים, שראו לעצמם זכות גדולה להיות מוזמנים לנשף כזה, שכן שררה כאן אווירה לגמרי שונה מאשר במשתאות השווייציים.

לעתים קרובות נודעה לנשפים האלה לא רק משמעות של מסיבות־שעשועים (שאף הם היו חשובים לגופם), אלא השפיעו גם על המשך חייהם של הסטודנטים והסטודנטיות. כאן הופגנה לעתים קרובות “זיקת החיבה” של זוגות בודדים, וכן שימשו הנשפים לא אחת כתחנה חשובה לקראת יחסי אהבה רציניים ולעיתים אף להתקשרותם של זוגות צעירים לחיי משפחה.

אין להתפלא איפוא, שראשי ה“מושבה” היו לפני כל נשף כזה טרודים מאוד במלאכת הארגון. ומובן שבייחוד טרחו הסטודנטיות על התקנת תלבושתן הצנועה (אך טובת הטעם) לקראת הנשפים.

* * *

אמרתי שהיו קיימות שתי מושבות, הרוסית והפולנית. והיהודים? אופיינית ביותר לימים ההם היתה העובדה, שמושבה יהודית לא היתה קיימת כלל. אשר למתבוללים ולאלה שפרשו מן הכלל היהודי, לגביהם היה זה דבר מובן. ומה בנוגע לבעלי ההשקפות הלאומיות? הבונדיסטים השתייכו ל“מושבה הרוסית”. זה היה טבעי. הבונד לחם (ולחם קשות) בתוך המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית למען זכויות לאומיות יהודיות, אבל בתוך מסגרת המפלגה הכללית. מובן איפוא, שהמאבקים הפוליטיים הללו השתקפו גם כאן. ואשר לציונים, הרי היו אז בברן (כמו בציריך ובז’נבה) מעט מאוד ציונים כלליים “אזרחיים”. בין הציונים האזרחיים בברן היו ידועים במיוחד רק שניים: מוסינזון ובוגראשוב, שלימים נעשו למורים הראשונים בגימנסיה “הרצליה” שבתל־אביב. מן הנמנעות היה ששני הכיוונים המנוגדים ניגוד קוטבי — ציונים אזרחיים והבונדאים — יקיימו “מושבה יהודית” משותפת. ואילו הזרמים הציונים־הסוציאליסטיים והטריטוריאליסטיים, החלו רק אז להתארגן. ואכן משום כך לא היתה קיימת “מושבה יהודית” בכלל.

אולם חייב אני לציין, כי בברן היה קיים “מטבח” סטודנטים יהודי. היו קוראים לו “הפראנקפורטי”, משום שקבוצה של יהודים חרדים עשירים מפראנקפורט דאגו לכך שבברן יהיה מטבח כשר, שבו יקבלו הסטודנטים ארוחות־צהריים כשרות במחירים זולים. בשווייץ אסורה השחיטה היהודית. את הבשר הכשר נחוץ היה איפוא להביא מחוץ־לארץ ועל שום כך היה האוכל במסעדות הכשרות יקר מאוד. יהודי פראנקפורט תמכו איפוא בכספם במטבח הכשר בברן. עלי לומר, שהמטבח היה מאורגן רע מאוד, מקומו היה הרחק מרובע הסטודנטים ומספר הסטודנטים הדתיים היה עוד מועט פי כמה ממספר הציונים. בציריך ובז’נבה לא היה אפילו מטבח “פראנקפורטי” כזה.

ואכן כך התנהלו חייהם של אלפי אנשים צעירים, שעסקו בלימודים והכשירו עצמם לקראת עתידם.

* * *

הודות לרעיה נוכחתי לדעת, שקיים עוד טיפוס אחד של סטודנטים, שקודם לכן לא הכרתיו, או שמעתי עליו אך מעט מאוד. היו אלה אנשים שלא היתה להם תעודת־בגרות. רבים מהם לא ביקרו מעודם בבית־ספר תיכון, אך היו גם כאלה שלמדו שנים רבות “בישיבות” שונות, ואף בעלי משפחות, שכבר היו להם אשה וילדים. הם נטשו הכל מאחוריהם, כדי לקנות קצת השכלה ותרבות מודרנית. כזה היה ידידי וחברי למפלגה אלכסנדר קופל (ד"ר א. מוקדוני), מי שנתפרסם לימים כמבקר־תיאטרון וספרות. הוא אמר בצדק, שהטיפוסים הללו היו אופייניים לראשית המאה העשרים:

"מה שלא השיגה ההשכלה בתעמולתה ובמלחמתה נגד אורח־החיים היהודי הדתי ומנהיגיו, עשתה הכלכלה, עשה התיעוש.

“החיים היהודיים החילוניים החדשים זקוקים היו למנהיגים חדשים, זקוקים היו לעתונות יהודית, לבתי־ספר יהודיים חילוניים, למדע יהודי, לספרות יהודית, לתיאטרון יהודי, למוזיקה יהודית וכיו”ב. הנוער היהודי התפרץ והסתער על הלימודים הכלליים. אבל הוא מצא את כל בתי־הספר הרוסיים נעולים לפניו על מנעול ובריח. בלית ברירה הם יצאו לחוץ לארץ… ובאותו זמן צצו אידיאות חדשות שתפסו את מקומה של הדת; קמה הציונות, קם הסוציאליזם היהודי בצורת ‘הבונד’, ולימים גם כחלק של הציונות".

זו היתה הדרך מן הגמרא אל הספר.

בין האנשים הללו היו גם כאלה אשר ראו עצמם כעילויים, או שהוריהם חשבו אותם כעילויים. בדרך כלל הם לא חשו עצמם כאן בנוח. בבתי־האולפנא הגבוהים צריכים הסטודנטים לשבת בשקט על ספסל־הלימודים, להתרכז בשמיעת הרצאותיהם של הפרופיסורים, ללמוד באורח שיטתי.

אמנם נכון, דווקא באותם הימים חי בציריך ועסק בעבודת־מחקר מדעית אלברט איינשטיין. אבל רע מאוד, כאשר כל אחד רואה את עצמו כאיינשטיין חדש. האוניברסיטאות היו שלבים יעילים ונחוצים להמשך התפתחותם המדעית והמקצועית של האנשים, המבקשים להקדיש עצמם לתחומים הספציפיים.

כל אחד מן הסטודנטים הקשישים שחש פגם וחסרון בהשכלתו ורצה באמת להשלים את ידיעותיו, היתה לו כאן הזדמנות נהדרת לכך. ורובם אַמנם ניצלו אותה. ואכן רבים מבין “הסטודנטים השווייציים” נעשו לאחר מכן מורים ידועים, פובליציסטים, עורכים ועסקני־ציבור. בייחוד מילאו ה“רופאים השווייציים” תפקיד חיובי ומועיל מאוד בחיים הרוסיים, הפולניים והיהודיים.

מובן, שחלק מן העילויים או מן ה“טוענים לגאוניות מיידית”, נוכחו לדעת בברן או בז’נבה, כי הדבר לא נועד בשבילם, הם הסתובבו כאן זמן מה וחזרו הביתה.

אולם בדרך כלל, כשאני מסכם את השנים ההן, חייב אני לומר שלמדו שם הרבה, הרבה מאוד. למדו את המקצוע העיקרי וגם מדע כללי וספרות. שווייץ העשירה אותנו במידה רבה, הפכה את חיי הסטודנטים למועילי ויפים יותר.

* * *

הקבוצה הרעיונית שלנו בברן היתה חזקה מאוד. ביניהם היו גם אנשים שלימים מילאו תפקיד חשוב מאוד לא רק בחיי המפלגה, אלא גם בחיי הציבור היהודיים וגם הכלליים. חשוב במיוחד היה שהמפלגה הצעירה החליטה לארגן בברן את “הוועד המרכזי בחוץ־לארץ”. המרכז הזה למערב אירופה (ובחלקו גם לאמריקה) היו לו תפקידים חשובים מאוד. ראשית כל לשרת את קבוצות הסטודנטים באוניברסיטאות האירופיות, שנית — לעמוד בקשר עם המפלגות הסוציאליסטיות באירופה המערבית.

מאז ראשית התנועה המהפכנית והסוציאליסטית הרוסית מילאו ה“וועדים המרכזיים בחוץ־לארץ” תפקיד מכריע. בתחילה היו הם המרכז לכל התנועה, גם ברוסיה הצארית עצמה. לא זו בלבד שמחוץ לארץ הוברחה הספרות שלהם אל תוך האימפריה הצארית, אלא שמשם היו באים גם ה“שליחים” המפורסמים וכן גם ההוראות כיצד לארגן את העבודה המחתרתית.

המפלגה שלנו, שזה אך התארגנה ברוסיה, הועמדה כאן בפני תפקידים קשים ביותר. לא היה לנו מנהיג בעל שיעור־קומה מסוגם של לנין, פליכאנוב, צ’רנוב, אשר מילאו תפקיד היסטורי גורלי.

עמדנו מול קשיים עצומים. הקשיים היו אישיים וגם ספרותיים. ה“וועדים מחוץ לארץ” הוציאו באורח שיטתי את הביולטינים הערוכים היטב, אשר מסרו לעולם ידיעות על המאבקים ההיסטוריים.

אין לך דבר העומד בפני הרצון. אומץ־לבם של בני הנעורים והאידיאליזם הרעיוני גברו על כל הקשיים. ברוב אופטימיות יצאנו לשחות נגד הזרם. “הליגה המערב־אירופית של מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית (ס.ס.)” — כך נקרא הוועד המרכזי שלנו — מורכבת היה בברן מארבעה חברים, כולם סטודנטים צעירים: האחד היה שיין, מהארצות הבאלטיות, למד כימיה, ואחר כך נעשה פרופיסור מפורסם בסורבון הפאריסאית, גם גילה תגלית חשובה. אדם טוב מזג, חובב עקיצות אירוניות. הוא היה איש־מדע, לא היה נואם וגם לא עתונאי מנוסה. הוא היה המארגן הראשי שלנו. החבר השני מאקס שץ־אנין, גם הוא מן הארצות הבאלטיות, (גיסו של בוריס שץ), למד מדעי מדינה. הוא דווקא היה מרצה טוב ופובליציסט רציני. פירסם כבר אז שורה של מאמרים בעתונות הציונית־הסוציאליסטית האירופית והתמחה בבעיות לאומיות. הוא עמד לסיים את עבודת הדוקטור שלו “בעיות הלאומים”, שבה ניתח את הרכב העמים השונים במדינות (תורכיה, שווייץ, אוסטריה־הונגריה ורוסיה). עבודה זו היתה לה משמעות חשובה בשביל הספרות הצעירה שלנו. לימים התמחה יותר ויותר בתחום זה. עליו עוד אעמוד בהזדמנות אחרות. כאן רוצה אני לציין רק זאת, שלאחר המהפכה הרוסית, כאשר בקיוב נתמנה הנציג שלנו, ד"ר משה זילברבלט, למיניסטר הראשון לעניינים יהודיים לאומים, מילא מאקס שץ־אנין תפקיד חשוב במיניסטריון הזה. לימים נעשה קומוניסט.¹⁴

השלישי היה אברהם ויינשטיין, יליד וילנה, ידוע היה בשמו “אברהם האודיסאי”. כבר בשנות נעוריו היה אחד מעורכי כתב־עת וילנאי של הציונים הסוציאליסטיים. לאחר מכן השתתף גם בבטאונים המקומיים באודיסה. הוא היה עתונאי פולמוסן טוב. בשנות נעוריו גילה נטיה לציור, אף סיים בית־ספר לציור (דומני שהיה זה תחת השפעתו של אנטוקולסקי) והתכונן לקאריירה אמנותית כצייר. ואולם ראשית התנועה המהפכנית הרוסית ומצבם של ההמונים היהודיים נתנו לו דחיפה בכיוון אחר, והוא נעשה עתונאי. לברן בא ללמוד. אך כאן נתפס עוד בייתר שאת לסערות המהפכניות, וכאן הוא כתב ספר “מאכסימום העזה ומינימום רצינות”. הוא חתם בשם המושאל “א. בוריסוב”. היתה זאת אחת התשובות הראשונות על הביקורת של הבונד, בייחוד תשובה על הקונטרס שלהם “הפראקציות הסוציאליסטיות בציונות”.

הרביעי, שנדמה היה כי ימלא את התפקיד החשוב ביותר, היה אברמוביץ', בן־אחיו של מנדלי מוכר ספרים, שידוע היה בשמו המושאל צבי אברהמי. אדם בעל כשרונות גדולים, מחונן באינטליגנציה בלתי רגילה. גם מראהו החיצוני עשה רושם רב. הוא היה בעל קומה, מבנה גופו איתן, תווי פניו נאים, היה בו משהו מטיפוס של רומאי מימי קדם. בעת שבא ללמוד בציריך נימנה עם המייסדים הראשונים של הארגון הציוני הסוציאליסטי הקטן “חרות”, שנחמן סירקין ייסדו בברלין. הוא הצטיין מייד בניתוחו המאטריאליסטי המקורי של המציאות היהודית. בבטאון התיאורטי של הציונים הרוסיים בפטרבורג (“יברייסקיה ז’יזן”) הוא פירסם חיבור גדול על אופיים של הנדודים היהודיים. הוא מתעכב במיוחד על הבעיה שההגירה היהודית חייבת לעבור להתיישבות. זה היה בכלל המאמר הראשון שבנוי היה על המגמות הסטיכיות של הנדודים. המאמר עשה רושם רב בחוגי הציונים הראדיקאליים הצעירים. העורך אידלסון התגאה בהשתתפותו של צבי אברהמי בבטאונו.

ד“ר דוד לבוביץ' דוידוביץ' הצעיר (עליו נכתוב עוד בהמשך בייתר הרחבה) המשיך בעת ייסוד ה”ס.ס." את הקוו הזה גם לאחר מכן עסק בר בורוכוב בפיתוח הרעיון הזה בדבר התהליכים הסטיכיים. מעניין שדווקא בקונגרס הציוני השביעי, שדחה את תוכנית אוגאנדה, נעשה אברמוביץ', אשר עד אז היה “פלשתינאי” מובהק, לטריטוריאליסט ונטל חלק בוועידת הייסוד של הארגון הזה בבאזל. טבעי הדבר, שהיה לאחד התיאורטיקנים הבולטים ביותר שלנו, ונעשה חבר ב“וועד המרכזי לחוץ לארץ”. אולם הוא לא נשאר זמן רב בשווייץ. המאורעות ברוסיה משכוהו לשם. הוא החליט לנסוע לרוסיה ללא דיחוי, כמוהו כרבים אחרים, לא היה לו דרכון. באתי בדברים עם החברים שלנו בצ’נסטוחובה ואלה העבירוהו דרך הגבול. כאן יש להעיר, שנתנו לו אז דרכון על שם מ. פארבמן. ואכן מאז ואילך הוא היה ידוע הן בעולם הפוליטי היהודי ועוד יותר בעולם הפוליטי הרוסי והאירופי בשם הזה. ברוסיה הוא התחיל להשתתף בבטאון המרכזי שלנו בווילנה “דער נייער וועג” (הדרך החדשה). הוא השתקע בפטרבורג, התקרב מאוד אל האינטליגנציה הרדיקאלית הרוסית, בייחוד אל החוגים הספרותיים, ייסד הוצאת ספרים רוסית גדולה (דומני ששם הוצאת הספרים היה “פרופיליה”) והוציא כמה ספרי־פאר.

להלן (בפרק לונדון) אספר בייתר הרחבה על הקאריירה הבלתי רגילה שלו. כאן ברצוני לציין רק, שהן בלונדון והן במוסקבה הסובייטית נעשה למומחה הידוע ביותר בשאלת היחסים האנגליים־סובייטיים, ובמרוצת הזמן נעשה בתחום זה בעל הסמכות הגדולה ביותר בחוגי חבר הלאומים בז’נבה. הוא היה גם מחברם של שורת ספרי־יסוד. וכל זה תחת השם מ. פארבמן, ש“בדרכון” ה“ס.ס.” שקיבל אצלנו בצ’נסוטוחובה.

* * *

ואכן ל“וועד המרכזי לחוץ לארץ” שלנו, שהורכב מארבעת החברים הנ“ל צורפתי גם אנוכי. היה זה בשבילי כבוד גדול שלא ציפיתי לו. אמנם על אף גילי הצעיר, כבר ראו אותי אז כ”מהפכן ותיק". שהרי עוד קודם לכן הקמתי בפולין את “הוועד המרכזי” של הארגונים המהפכניים של תלמידי הגימנאסיות.

אופיינית לגבי דורנו היתה העובדה, שהוועד המרכזי שלנו עסק גם בבעיות תיאורטיות מובהקות. כאשר אברהם ויינשטיין־בוריסוב עמד לכתוב את ספרו, בא אתנו לכלל הסכם שיקרא לפנינו תחילה את פרקיו הבודדים ואף ביקש מאתנו שנביע את דעותינו באורח גלוי ונעיר את הערותנו. הוא הבטיח לנו, שיכיר לנו טובה על כך וגם יערוך את התיקונים לפיהן.

— “הרי זה ענייננו המשותף”, לא פסק מלהדגיש. גם שאר החברים קראו ברצון את מאמריהם בחוג הוועד המרכזי לפני שמסרום לפירסום.

* * *

מובן מאליו, שאת עיקר תשומת־הלב הקדשנו למאורעות הפוליטיים ברוסיה והתאמנו את פעילותנו אליהם. והבארומטר בישר אז “סערה”. ואכן המאורעות הפוליטיים התפתחו במהירות הבזק. אופייני הדבר, שלאחר “מצעד הכומר גאפון” בפטרבורג בחודשי הקיץ של 1905 שוב עברה ההנהגה במידה רבה לשכבת הסטודנטים. באוניברסיטאות של מוסקבה, חארקוב וקיוב, פטרבורג ואודיסה החליטו להכריז על שביתה כללית במוסדות ההשכלה, ויחד עם זאת קיבלו החלטות, שאולמי האוניברסיטאות יימסרו לרשות הפועלים. ליד כמה אוניברסיטאות הוקמו מיתרסים, כדי להתנגד למשטרה ולצבא.

אין תימה שאנחנו, באוניברסיטאות של שווייץ, הגבנו ברגישות בלתי רגילה על מעשי חברינו ברוסיה. אגב, הוקמו באוניברסיטאות הרוסיות ועדים כלליים של סטודנטים שיוצגו בהם כל המפלגות המהפכניות, גם המפלגות היהודיות.

תשומת־לב מיוחדת הוקדשה לצבא; האם הכוחות המזויינים יתנגדו לתנועת השחרור של העמים? היתה זו שאלה גורלית מאז ההתקוממות הראשונה של הצבא הרוסי (1825 — למעשה הראשית של המהפכה הרוסית). האם “מרד הדיקאבריסטים” הצבאי בפטרבורג היה רק תופעה חד־פעמית? ומקרית? האם לא יישנו תופעות דומות? שאלות נוקבות אלו גרמו למהפכנים מיחושי־ראש לא מעטים.

לפיכך, כאשר בקיץ 1905 התחיל המרד באניית השריון הרוסית הענקית “פוטיומקין” על שמונה מאות המלחים שבה, נזדעזעה כל הארץ כולה. האמנם זוהי ראשית תקופה חדשה, שהתחילה באותם אחד־עשר ימים אגדתיים של אניית המלחים הבלתי מנוצחת — (“הטריטוריה הבלתי מנוצחת של המהפיכה”, כפי שקראו להם)? וכאשר למרות כל מאמצי הממשלה שטה האניה לרומניה ופירסמה כרוז אל העולם התרבותי, הבינו הכל, שאכן שיטת הממשל הרוסית התחיל המתערערת ביסודותיה.

זוכר אני באיזה קוצר־רוח ציפינו לגליונות החדשים של כתבי־העת המהפכניים, אשר הביאו ידיעות ממצות על משפטם של המלחים שנלקחו בשבי. חלק גדול מהם היגרו מרומניה לאמריקה. וכאשר אחדים מהם נידונו למוות וכמה עשרות — לעבודת־פרך בסיביר, נהפך העניין לנקודת מוקד במושבת הסטודנטים והמהגרים שלנו. “מה יקרה עתה?”

וכאשר סוף סוף פרצה השביתה הכללית באוקטובר, קרה כפי שקורה לעתים קרובות, שכאשר מחכים לאיזה מאורע גדול ואותו מאורע אמנם מתרחש, נמצא שעל אף כל ההכנות אין מוכנים די לקראתו.

פרק שני: הגולים הפוליטיים

בשווייץ ישבו אז כמעט כל המנהיגים הסוציאליסטיים המהפכניים. היתה זו תקופת הפריחה, ששיגשגו בה מיטב התקוות. המפלגות התרחבו ללא הפוגה והמנהיגים הרגישו בכוחם העולה. באקלים פוליטי פסיכולוגי זה ראיתי ושמעתי לראשונה את המנהיגים המפורסמים, אשר שמם היה ידוע לי זה מכבר ואת יצירותיהם כבר קראתי.

הנה מודיעים יום אחד על הרצאה של גיאורגי פליכאנוב. וכי דבר קטן הוא!… המנהיג הוותיק והנערץ ביותר של המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית, התיאורטיקן המארקסיסטי הנודע נושא דברו בשעה היסטורית כזאת! האולם הגדול מלא וגדוש עד אפס מקום. כל המושבה הרוסית באה לשמעו. לא רק חסידיו, גם יריביו האידיאיים מבקשים לדעת מה הן תכניותיו ואיזה צעד מציע הוא עתה. פליכאנוב מופיע על הבמה. טיפוס אירופי מובהק. לא אלגאנטי, אך לבוש בקפידה. צוארון נוקשה, עניבה, חליפה כהה, פנים אינטלקטואליים מאוד, זקנקן מחודד קטן, עשוי למשעי. אמנם קולו אינו מתאים לאסיפות המוניות, אבל קול כזה הוא מתת־אלוהים ממש לצורך השמעת הרצאות רציניות. הוא מדבר לאט, משפט משפט. רשימות מונחות לפניו, אבל אין הוא מעיין בהן, רק מציץ בהן מדי פעם בפעם. עלי לומר, כי בפעם הראשונה בחיי שמעתי אז נאום מלוטש באמנות כזאת, כאילו היתה זו יצירת אמנות שנחצבה בשיש. בימינו אנו, מסופקני אם עוד מצויים מרצים כאלה. הוא מדבר כדרך שמדבר פרופסור. ואכן, הרי הוא באמת פרופיסור למדעי חברה מודרניים.

ואף־על־פי־כן, משהו יש כאן הגורע מכוח־המשיכה. מורגש בו, שהוא עומד רם ונישא על האולימפוס, אין איש שיוכל להשתוות אליו. ואוי ואבוי למי שמעז לא להסכים עמו. כלום אין היריב חש בדיסטאנץ הגדול המפריד בין האולימפוס לבין העולם האפור? לשאול משהו את המרצה — זאת אפשר, ואז הוא יסביר ויפרש הכל בפרוטרוט. אולם להתנגד? זוהי כבר חוצפה גדולה מדי.

לגבי מתנגדיו נוהג אותו “אירופי מהוגן” בלא רחמים. אך רואה הוא את היריב, ומייד פולטות שפתיו שיפודים חדים. היה זה הוא שכינה את מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים (“ס.ר”) בשם “מפלגת הסוציאליסטים הריאקציונרים”. האנשים האלה, שהיו גאוותה של רוסיה בעולם התרבותי כולו, אנשים אשר יותר מכל מישהו אחר מסרו את נפשם למען הקידמה, התרבות, המהפיכה, — אנשים אשר (ואין נפקא מינה אם מסכימים לפרוגראמה שלהם או לא) נתנו לאימפריה העריצה והמפגרת דחיפה כה עזה לקידמה, מהפכה וסוציאליזם, — האנשים הללו היו בעיני פליכאנוב לא יותר מאשר “ריאקציונרים”.

ומה על היהודים? — פליכאנוב המנשביק, כמוהו כבולשביקים, היה מתנגד חריף של ה“בונד”. פליכאנוב היה האיש שהפריח את האימרה הידועה: “הבונדיסטים — אלה הם ציונים המפחדים מפני מחלת־הים”. שלא לדבר כלל על שאר המפלגות היהודיות.

מובן שאז, בברן, לא הייתי מעז לצאת נגדו. פליכאנוב היה בעיני מורה גדול מדי (והוא אף נשאר כזה עד היום), משאוכל להעז ולצאת נגדו בדברי ביקורת. כעבור שנתיים (ב“הגירה השניה” שלי), כאשר העזתי להתפלמס עם פליכאנוב, הוא “חפף לי את הראש” היטב, היטב. אולם דבר זה לא הפריע לי להמשיך וללמוד ממנו ומיצירותיו מבחינות תיאורטיות רבות; אך למדתי גם להתייחס אליהם יחס ביקורתי מבחינות אחרות. ואפילו להסיק מהן מסקנות שונות לגמרי ממסקנותיו הוא.

* * *

והנה ולאדימיר לנין — המנהיג הבולשביסטי והמתנגד החריף ביותר של פליכאנוב המנשביסטי. מבחינות רבות היו הם שתי דמויות מנוגדות בתכלית. לנין היה נמוך קומה, קצת שמנמן, לבוש ברישול. אינו נוהג לעמוד במקום אחד. שלא כפרופסור פליכאנוב, משוטט הוא על הבמה אנה ואנה. המשפטים אינם כל כך מלוטשים כמו אצל פליכאנוב. לעתים הוא פותח במשפט ואינו מסיימו. אחר כך הוא חוזר שוב לאותו משפט, בכלל חוזר על עצמו. אבל, יחד עם זאת הוא הולם כמו בפטיש. גם הוא היה מתכונן, היה מביא הרבה ציטאטות, אבל מורגש שגם תוך כדי דיבור הוא מוסיף הרבה ציטאטות חדשות. הרצאתו היא פולמוסית מובהקת. יש בה משום עריכת חשבון עם יריבים ואפילו עם חברי המפלגה בעלי דעה שונה. ואם פליכאנוב אינו מוכן לשמוע שום פירוש בשאלות תיאורטיות, חוץ מאשר פירושיו שלו, — מניח לנין עוד פחות אפשרויות לאדם לחשוב מחשבה פוליטית וטאקטית — או גם לפעול אחרת — משאומר ולאדימיר איליץ' בכבודו ובעצמו. גם הוא הינו מתנגד חריף של ה“בונד”. גם הסוציאליסטים הריבולוציונרים יש להם, לדעתו, פרוגראמה “אגרארית אוטופית”. הפרוגראמה של ה“ס.ס.”? "סוציאליזציה של האדמה אינה אלא אוטופיה; אמנם — את האדמה יש להפקיע מידיהם של בעלי האחוזות הגדולות והכנסיה. אבל יש להקים משק ממלכתי ריכוזי, כמו בתעשיה ואך מזיק הדבר לחשוב על מיליונים של משקי־איכרים זעירים.

איש לא היה מעלה על דעתו, כי דווקא לנין והבולשביקים — אך יגיעו לשלטון! — יגשימו לא את הפרוגראמה האגרארית שלהם, אלא דווקא את הפרוגראמה של הסוציאליסטים הריבולוציונרים, ששנים רבות לחמו נגדה מלחמה מרה כל כך.

ואולם דברים אלה לא התרחשו אלא כעבור שנים. ואילו אז, במושבת האמיגראציה, התנהל בינתיים עיקר הוויכוח על התוכנית האגרארית ועל הטאקטיקה הפוליטית. האמת היא, שלא היה זה כלל מן הדברים הקלים להתמצא בהבדלים הפוליטיים. ביסודו של דבר שאפו לנין ומפלגתו, כמוהם כמנשביקים, לכינון “אסיפה מכוננת” רוסית, קונסטיטואנטה, הם לחמו למען זכות־בחירה כללית וישירה, לריפובליקה דימוקראטית בורגנית. ואיש מבין המארקסיסטים הרוסיים לא הדגיש כל כך את הדעה שאמרה כי אוטופיה — ואוטופיה מזיקה — היא השאיפה לעבור ישר אל משטר סוציאליסטי, תוך דילוג על התקופה הדימוקראטית הבורגנית.

ובכן, על מה התחולל המאבק החריף אשר הצטיין במרירות כה רבה? בשל מה נגרום הפילוג במפלגה הסוציאלדימוקראטית עצמה, אשר הצטיינה בפרושיה הקיצוניים של התורה המארקסיסטית? מדוע היו מלחמות האחים הפנימיות כה עזות ומרות? למעשה היה סלע־המחלוקת הטאקטיקה, ועוד יותר מזה — הצורות הארגוניות. לנין ביקש לרכז באורח מאקסימאלי את כל הפעילות המפלגתית, את כל השטחים והענפים, בידי קבוצה קטנה, בידי הוועד המרכזי שבחוץ לארץ.

אל המאבקים האלה נוספו עוד, כרגיל במקרים כאלה, שורה של “נקודות לוואי”, שלא היתה להן כל שייכות לעניין העיקרי, או שהיו בעלי חשיבות ממדרגה שלישית או רביעית. ואולם הם שיחקו תפקיד רציני — בתהליך המאבק באו לידי ביטוי גם מומנטים אישיים — בעצם, שאלת השלטון. במצב פוליטי ופסיכולוגי מסובך כזה היו רבים שואלים את עצמם: הרי ודאי יש גם משהו מאחורי הקלעים, עוד איזה גורם נוסף שאין מדברים עליו בגלוי. ובכן מה זה? את התשובה על השאלה הזאת איש לא ידע.

המנהיג הסוציאליסטי המוכר השלישי, יוליוס מרטוב, היה הסימפאטי ביותר שביניהם. הוא היה נכדו של אלכסנדר צדרבוים, עורך העתון העברי “המליץ”. טיפוס שונה לגמרי מאשר פליכאנוב ולנין; וגם חינוכו, מינהגיו ואפילו חזותו שונים היו לחלוטין. בעל קומה ממוצעת, שיער שחור, שפם עבות וזקן שחור עגלגל; היה חיוור מאוד, חולה שחפת, עצבני; היה נוהג להרכיב את משקפיו ולהורידם חליפות. מכל מקום אי אפשר היה להשוותו לא אל פליכאנוב בעל החזות של פרופיסור ולא אל לנין התוקפני. הוא היה מדבר חרש, בקול דקיק. אולם מורגש היה, כי את אשר הוא אומר הוא מרגיש בעומק לבו; שבעצם אין אלו אלא מחשבות הנהגות בקול רם. על אף כל מגרעותיו אלו כנואם, היה מקסים את הכול בכנותו ובעמקותו. הוא היה נותן את התיאור הטוב ביותר של המצב, היה מיטיב להקיף במבטו את כל המצב כולו ומתארו ביסודיות מעמיקה. בניגוד לרבים מבין שאר “מנהיגים מוכרים”, ביקש הוא להבין גם את היריב.

בהיותו צעיר בהרבה מפליכאנוב, הוא בא לשווייץ יחד עם חברו וידידו הקרוב ולאדימיר לנין (שניהם היו כמעט בגיל אחד) לאחר שכבר ישב בבתי־הכלא הרוסיים וגם הוגלה לארץ גזירה. מרטוב ולנין (“הצעירים”) החליטו עוד ברוסיה להוציא בחוץ־לארץ כתב־עת מארקסיסטי רציני, אשר ישמש כבסיס תיאורטי ופוליטי למפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית החדשה. ואכן שניהם ייסדו כאן את “איסקרה” המפורסמת, אשר מילאה תפקיד היסטורי בתנועת הפועלים הרוסית.

עתה, אך שנים מועטות לאחר ייסוד כתב־העת, שכולם ביחד היו עורכיו, הם נתפרדו לשני מחנות אשר כבר זכו לפירסום עולמי: “בולשביקים” ו“מנשביקים”. בברן הייתי עד לקרע שנפל ביניהם ולפולמוס הפומבי שניהלו בכתב ובעל פה. ועלי לומר, שבדומה לרבים אחרים לא הבנתי בתחילה גם אנוכי, מה בדיוק היו ההבדלים ביניהם. היינו שואלים את עצמנו: האמנם צורות אירגוניות הן סיבה מספקת לפילוג מפלגי פוליטי ולפולמוס פומבי חריף כל כך? שהרי הסיסמה שאת ביסוסה שמעתי הן מפי פליכאנוב, הן מפי לנין, הן מפי מרטוב, היתה “האסיפה המכוננת הרוסית”, זו אשר תחרוץ את כל עתידה של רוסיה. ואכן לא אחת ייגענו את מוחותינו כדי להגיע עד חקר ההבדלים שביניהם.

היתה זו מלחמת אחים בתוך המחנה המארקסיסטי. אולם לא היתה זו מלחמת האחים היחידה במחנה הסוציאליסטי הכללי. שכן שניהם ביחד (הבולשביקים והמנשביקים) לחמו נגד המפלגה הרוסית הכללית השניה, “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים” (“ס.ר.”). ודווקא אותם “ס.ר.” ידעו אז תקופת זוהר ושיגשוג וכל העולם כולו ראה אותם כדמויות ההירואיות ביותר. בעיקר יצאו מוניטין להתנקשויות־הטירור של האירגון הקרבי שלהם (“בוֹיוֹבאיה אורגניזאציה”) בחיי השליטים העריצים בדרג הגבוה ביותר, שנועדו לשימצה במעשי־האכזריות האישיים שלהם ובפוגרומים שאירגנו. ללא כל הבדל השקפות־העולם הכלליות והאישיות הרגישו הכול, שההתנקשויות הללו הן גורם חשוב אשר מצעיד קדימה את המהפכה הכללית. והאופייני ביותר — הכול הרכינו ראשם לנוכח חירוף־הנפש שגילו הגיבורים הבודדים, אשר לפי קול מצפונם ולמען טובת הכלל הלכו למשך שנים לקאטורגה קשה, ולעתים קרובות אף סיימו את חייהם על הגרדום.

בברן שמעתי אז הרצאה של מנהיגם, ויקטור צ’רנוב. אז היה עדיין צעיר בשנות השלושים, עטור תהילה וקסם של הירואיזם ובעל שיעור־קומה מוסרי. הוא היה רוסי טיפוסי מאיזור הווֹלגה, אדם בעל השכלה רחבה, נואם מצויין. הוא ייצג את היורשים הפעילים ביותר של ה“נארודניה ווֹליה” האגדית מן הדור הקודם. גם הפרוגראמה שלו היתה כינון האסיפה המכוננת הרוסית והסיסמה המלהיבה “זֶמליה אִי ווֹליה” (אדמה וחרות). הרצאותיו של צ’רנוב היו מושכות תמיד קהל עצום, ודאי לא פחות מאשר של פליכאנוב ולנין. היו באים לשמוע את המנהיג, להרכין את הראש בפני הגיבורים, שמפניהם רעדו המיניסטרים הרוסיים הכל־יכולים.

הדבר הסימפאטי אצל צ’רנוב היה — בזאת נאלצים היו להכיר אפילו מתנגדיו — שלא היה חד־צדדי כל כך כמו הסוציאל־דימוקראטים. הוא לא חדל מלהדגיש ש“מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים” מוכנה לשתף פעולה עם שאר המפלגות המהפכניות והסוציאליסטיות. הציבור הרחב אמנם הרגיש בצורך הזה. כוחם של הסוציאליסטים הריבולוציונרים במושבות הסטודנטים והגולים הפוליטיים היה אולי קצת חלש יותר מאשר כוחם של הסוציאל־דימוקראטים (על כל פנים, לא היו מועטים בהרבה). אולם הלך־הרוח הכללי היה כזה, שאילו נערכה הצבעה כללית על הצעת ה“ס.ר.” בנוגע לפעולה משותפת, הריני בטוח שהיתה זוכה לרוב עצום.

* * *

בברן שמעתי בפעם הראשונה גם את ולאדימיר מדם. הוא היה תופעה שונה לגמרי. בן עשרים וחמש היה אז, וכבר נודע כמנהיג מוּכר של ה“בונד” היהודי. בעל שיער בהיר, מגולח למשעי, בעל גוף גמיש, לבוש בקפידה, נציג טיפוסי של “האינטליגנציה הרוסית”. לפי דתו ודרכונו היה פראבוסלבי (אביו, רופא צבאי יהודי ממינסק, המיר את דתו של הבן עוד בשנות ילדותו הראשונות), אך דווקא הוא נעשה המנהיג הבולט ביותר של תנועת הפועלים היהודית. בעל השכלה רחבה (תחילה באוניברסיטה הרוסית ואחר כך גם באוניברסיטת ברן), בעל סגנון ספרותי מובהק וכשרונות גדולים של נואם, היה נעשה בלי ספק מנהיג מוּכר ואיש־ההלכה במפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית הכללית. אך הוא ציית לקולו הפנימי ועבר אל המחנה היהודי הנרדף כפל כפליים. הפאראדוקס ההיסטורי היה, שדווקא הוא נעשה לאחד ממבססי לפרוגראמה הלאומית של הבונד, של האוטונומיה הלאומית־תרבותית ליהודים. את מחקריו פירסם בעתוני חוץ־לארץ של הבונד, ובכך ניתקל בעמדה שלילית חריפה מצד המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית.

אנחנו סברנו, כי האוטונומיה התרבותית של הבונד מועטה מדי כפרוגראמה לעם־העולם היהודי. ואולם הערכתי מאוד את החלטתו של מדם להתמסר בעיקר לתנועת הפועלים היהודית. כאן בשווייץ נוכחתי לדעת באיזו מידה זקוקים הסוציאליסטים הרוסיים לאישים פעילים ולמנהיגים חדשים. היו אלה הימים כאשר התנועה הסוציאליסטית ברוסיה גדלה והלכה בלי הרף, שכבות חדשות היו מצטרפות אליה ועקב הגידול הורגש מחסור בכוחות אינטלקטואליים. כאמור, היה מדם נעשה בלי ספק לאחד האישים המרכזיים של המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית. תחת זאת נהפך הוא למטרה לחיציהם של המנהיגים הרוסיים. היה זה מסע־שיסוי ממש שהתנהל נגדו בכתב ובעל־פה. בהרצאותיו אפשר היה לראות תמונה אופיינית: מדם בהיר־השיער ובעל קלסתר הפנים הרוסי, עומד מול יריבים יהודיים רבים מקרב הקהל, שמוצאם מבתים יהודיים מסורתיים, אפילו “מישיבות” והיו ביניהם בעלי קלסתר יהודי טיפוסי. ודווקא הוא דיבר על ליבם שיפעלו בתנועה הסוציאליסטית היהודית. משהתבוננתי במרצה ובקהל שלו, הרגשתי את האירוניה הפאראדוקסאלית העמוקה של החיים היהודיים.

היטבתי להכיר את מדם יותר מאוחר, בפולין, בעת שעבדתי עמו מתוך שיתוף־פעולה הדוק בכמה וכמה מפעלים ומוסדות.

* * *

בהקשר זה מן הראוי להדגיש את ההשפעה ההדדית בין התנועה הציונית, בפרט התנועה הציונית הסוציאליסטית, לבין ה“בונד”.

התנועה הרעיונית שלנו הכירה בגלוי, כי הבונד השפיע על הציונים, בייחוד על היסודות הראדיקאליים והציונים הסוציאליסטים. בייחוד בראשית התנועה, כאשר היסודות האינטלקטואליים הצעירים וכן הפועלים הראדיקאליים ובעלי הלך־הרוח המהפכני היו בטוחים, שהפתרון היסודי לשאלה הכאובה של עם־העולם היהודי כרוך בארץ־ישראל או בטריטוריה אחרת, ויחד עם זאת הרגישו, כי נחוץ בהחלט לנהל גם מאבק מהפכני ברוסיה. אנחנו הכרנו בזכויותיו של הבונד, אשר חילץ את ההמונים ממצב הפאסיביות וחוסר־האונים וניהל את המאבק הקשה במסירות נפש רבה. אנו התפעלנו מלחימתו של הבונד, ואין ספק שהיא השפיעה על החוגים הציוניים־הסוציאליסטיים ועל עיצוב הפרוגראמה שלהם.

אולם האמת האובייקטיבית ההיסטורית היא, שההשפעה לא היתה חד־צדדית. המנהיג הבונדאי הוותיק והידוע, צביון (ד"ר הופמן), שקיבל חינוך יהודי מסורתי מעמיק, ואשר באותן השנים למד בברן, ביטא את הילכי־הרוח הללו באופן ברור ובולט. צביון הדגיש את המאבק שניהל הבונד נגד הציונות, באמרו: “מאבקו של הבונד נגד הציונות הביא לכך שהבונד עצמו יבהיר יותר את עמדתו בשאלה היהודית. במאבק עם הציונות מצא הבונד את עצמו. הוא התגבש והיה לארגון הסוציאליסטי האמיתי של הפרוליטריון היהודי (צביון מדגיש את המלה יהודי)”. וכל זה קרה לא רק משום שהארגון מורכב היה מפועלים יהודים ופעל בין המוני הפועלים היהודים, אלא משום שהיה יהודי בתוכנו, ובפרוגראמה שלו… בצאתו נגד הציונות ונגד התשובה שמציעה הציונות על השאלה היהודית, היה הבונד אנוס לתת את תשובתו שלו. ביקורת הציונות היתה בגדר תשובה שלילית, אבל היא לא הספיקה. נחוץ היה לתת גם תשובה חיובית. אם אמנם נותנת הציונות תשובה לא־נכונה על השאלה היהודית, מה היא איפוא התשובה הנכונה?"

וצביון מוסיף, כי “מנהיגיו הראשונים של הבונד, מייסדיו ויוצריו, לא עסקו אלא מעט מאוד בשאלות יהודיות מיוחדות. הם גם לא התמצאו בהן במידה מספקת. בתנועה הסוציאליסטית הרוסית, שבה קיבלו את חינוכם, לא התווכחו בימים ההם על השאלה הלאומית בדרך כלל, ועל השאלה היהודית לא כל שכן. וכאשר התעכבו פעם על השאלה הלאומית, היתה התשובה הטובה ביותר — הקוסמופוליטיזם. בחברה הסוציאליסטית לא יהיו לאומים, אלא רק אנושות אחת. בכך גמרו את כל העניין. לדידם היתה התנהגותו של הבונד שאלה טכנית אירגונית בעיקר”.

וצביון, אשר כמוהו כרבים אחרים, למד בשנים הראשונות ההן באוניברסיטת ברן, אומר: “השאלה הלאומית שהועלתה בשורות הבונד, מקורה העיקרי היה בחוץ לארץ ולא בתוך הארץ. האינטליגנציה הבונדאית, שלמדה בגרמניה, בשווייץ ובאוסטריה — אשר ב’מושבות הרוסיות' שלהן היו מתנהלים באותם הימים ויכוחים בכל השאלות האפשריות — התחילה להתעניין במיוחד בשאלה הלאומית. ודווקא הוויכוחים בשאלה זו תפסו מקום רב ביותר בהתנגשויות שבין אינטליגנציה זו לבין ציונים או בעלי השקפות לאומיות סתם. ואכן האינטליגנציה הבונדאית הזאת בחוץ לארץ היא גם שהעלתה את השאלה הלאומית על סדר־יומו של הבונד”.

מתוך קשרי עם ה“מושבות הרוסיות” בשווייץ ניתנה לי האפשרות להיווכח מקרוב, כי התמונה שמתאר צביון נאמנה לאמת. ל“מושבות הרוסיות”, שם נודעה בהכרח השפעה עזה על כולנו. שם ביקשו למצוא בכל מחיר פתרון רדיקאלי לכל השאלות. ואם כי נמצאו רבים, אשר ניסו למנוע כל דיון בשאלת היהודים, הדבר לא עלה בידם בשום אופן. עסקנו בכך גם בוויכוחים הפנימיים שלנו, שהתנהלו בתוך הקבוצות המפלגתיות השונות. ואולם הצלחנו גם להעלות את “העגלה היהודית הכבדה” אל האסיפות הרוסיות הכלליות, אשר המרצים בהן היו המנהיגים המפורסמים והמוּכרים. הדבר החשוב באסיפות ההן היה, שלא יכלה להתקיים שום הרצאה ללא ויכוחים. זה היה חוק־הברזל הבלתי כתוב, בבחינת חוק ולא יעבור. לאחר כל הרצאה אנוסים היו המארגנים לתת רשות־הדיבור לוויכוח לנציג של כל כיוון רעיוני. מחובה זו לא יכול היה להתחמק אף אחד, לא בנימוקים טכניים ולא בטענה של חוסר זמן. כאשר (תחת לחצם של בעלי האולמות השווייציים) היה הכרח לסיים את האסיפה מחמת שעת־הלילה המאוחרת, היו קובעים בו במקום המשך לאסיפה. ורק בסוף הוויכוח היה המרצה משמיע דברי תשובה. לעתים קרובות היו האסיפות האלה מושכות קהל עצום, משום שרבים ביקשו לדעת את ההבדלים הדקים שבין כל המפלגות. הקשת של כל הזרמים הרעיונות היתה רחבה מאוד: “מארקסיסטים”, ו“לא־מארקסיסטים”, “אנארכיסטים”, “סינדיקאליסטים” וגם נציגי המיעוטים הלאומיים השונים, לרבות המפלגות היהודיות השונות. זה לא היה זמן של “המונולוגים”, ויהיה המרצה בר־סמכה ככל שיהיה. “דו־שיח” — זה היה הסגנון של הימים ההם.

הקבוצה המפלגתית שלנו הקפידה מאוד על המסורת הזאת. והיו לנו בברן, בציריך ובז’נבה חברים רבים ובעלי שיעור־קומה. “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” היתה תופעה חדשה והיא ראתה צורך לנצל כל הזדמנות, כדי להצהיר על עקרונותיה. בדרך כלל היו הקבוצות המפלגתיות מפרסמות זמן רב מראש את תאריכי הרצאותיהן. שכן ביקשו למנוע שבאותו זמן יקבע איזה זרם אחר הרצאה משלו. דבר זה היה לפי האינטרס הכללי. כאשר היה נודע לנו על קיום איזו הרצאה, היינו קובעים מראש, אפילו שבועות אחדים לפני ההרצאה, מי מאתנו יופיע, כדי שיוכל להתכונן היטב. לעתים קרובות הייתי עסוק במשך שבועות רצופים בהכנות להרצאה הנגדית, באיסוף חומר שישמש לי יסוד לדברי־תשובה למרצה, לחישוף סתירות בדבריו — או קווים מקבילים, נוחים לרעיון שלנו.

מי שמבקש להבין כראוי את משמעותם השל הזמנים ההם, — והרי היתה זו תקופת לידתם של המפלגות והזרמים האידיאיים החשובים ביותר — מן הדין שיביא בחשבון את המאבק הזה בין הזרמים הרדיקאליים והמהפכניים. לא רק הסטודנטים שלנו היו צעירים, גם המפלגות החדשות עצמן היו עדיין באיבן: פסיכולוגיה של אביב, אופטימיזם של אביב והתלהבות של אביב. אף החברים הקשישים ביותר נדבקו בהלך־הרוח הזה. והדבר החשוב ביותר: ברוסיה התפתחו אז המאורעות בקצב מהיר ביותר, לא פעם אירע שבשעת־ערב מאוחרת היו הולכים לבית־קפה כדי לנסות ולהשיג אצל חברים ידיעות חדשות, או שהיינו אף רצים אל מערכת העתון המקומי, לשאול אם לא הגיעו איזה מברקים חדשים של השעה האחרונה.

הכל הרגישו, כי רוסיה נמצאת על האובניים. והכול חיכו בקוצר־רוח ללידה… בפרט בחודשי הקיץ של 1905, כאשר הכול היו בטוחים, כי הנה הנה עומד להתרחש משהו גדול. ואמנם לא טעינו: הוכרזה אז ברוסיה השביתה הכללית. שביתה כללית כזאת עוד לא ראה העולם. הכול וכולם שבתו, לא רק בתי־החרושת, בתי־המלאכה ומשרדים, אלא גם הרכבות, הדואר והטלגרף. כל החיים נעצרו. האימפריה העצומה נותקה לגמרי משאר העולם.

העריצות הדספוטית לא עצרה כוח לעמוד בפני הסערה. הממשלה והצאר אנוסים היו להכריז על חנינה, ועל בחירות כלליות ל“דוּמה” הממלכתית, “הפרלאמנט הרוסי הראשון”. המהפיכה זכתה והשיגה נצחון גדול.

דווקא כאן, ליד האלפים רבי־ההוד, שהגנראל הצארי סוּבוֹרוב בראש צבאו הרוסי הגדול חצה אותם בנסיונו לשעבד את שווייץ יחד עם ארצות המערב, — דווקא כאן בשווייץ הדימוקראטית — ערכה תנועת השיחרור הרוסית משתה גדול לכבוד המהפיכה. אלפים רקדו ושרו, בבתים, באולמות וברחובות. אווירה רבת־רושם הישרתה על הנשף המלכה “יונגפראו”, החולשת ברוב פאר והדר על כס־המלכות הלבן שלה, המצופה שלג נצחי. היא ראתה רבות כל כך — גם את מיטב הנציגים של הדורות הקודמים. ואכן עתה היא חייכה אלינו. השירים הישנים ומחולות־הששון היו נלהבים ללא גבול גם בשל רגשי התקווה שנתפעמו בנו, כי הנה בא הקץ לגלות המהפכנית, לכל האמיגראציה הפוליטית הרוסית, ושמא הננו אנחנו כאן ה“מושבה הרוסית האחרונה”…

ברגש של דרך־ארץ עמוק מילאנו את חובתנו האחרונה. לעולם אל אשכח את יום־הסתיו שטוף השמש, שבו נערכה האסיפה המהפכנית הכללית בגדול האולמות של ברן. לא אשכח את המחזה, עת קמו הכול על רגליהם ופתחו ביחד בשירת הימנון־האבל “ז’רטווֹיוּ פאלי” (אתה נפלתם קרבן…). היתה זו אחת החוויות העזות ביותר שידעתי בחיי. את הטקסט ידעתי עוד קודם לכן ובחוגים קטנים היינו אמנם שרים את ההימנון הזה. אולם היתה זו הפעם הראשונה שחייתי מחזה כזה, כאשר אלפי אנשים, רכוני ראש ונרגשים עד עמקי נפשם מן המומנט ההיסטורי, שרים את ההימנון בגלוי ובאורח חפשי. הדבר הזה זיעזעני. השיר העתיק, שחלוצי המהפכה שרוהו כבר עשרות בשנים, הוא פואימה מהפכנית המצטיינת בעומק בלתי רגיל. היא מבטאת רגשי אבל עמוקים על הלוחמים שנפלו מתוך חירוף נפש ויחד עם זאת — שינאה לשליטים, ואהבה לעם; האמונה בעתיד וההחלטה הנחושה ללכת בעקבות האחים המהפכנים שנפלו. רק הגיניוס הרוסי מסוגל היה ליצור שיר כזה. והוא חדר אמנם ללבבות ולנשמותיהם של מיטב הבנים והבנות.

* * *

דווקא באותו יום שבו הגיעה הידיעה על נצחון אוקטובר, נערכה “הרצאה פומבית” (כלומר בשביל הסטודנטים של הפאקולטות השונות וגם בשביל אורחים מתושבי העיר) מפי פרופסור רייכנסברג. הוא היה יהודי רוסי מתבולל, שישב כבר שנים רבות בשווייץ, והיה חבר במפלגה הסוציאל־דימוקרטיה השווייצית, אך היה נוהג לבוא ל“נשפיות” הרוסיות. הפעם בא איפוא להרצאתו של רייכנסברג קהל עצום ממושבת־המהגרים הרוסית. “אולם מאקסימוס” היה קטן מלהכיל את כל הבאים ורבים עמדו במסדרונות. הסטודנטיות שלנו עוד רצו מהר לחנות גדולה, קנו זר גדול של שושנים אדומות ושמוהו על הקאתדרה. הן קנו זר גדול גם בשביל הרקטור של האוניברסיטה. הכתובת היתה: “לרקטור האוניברסיטה הברנאית מכניסת־האורחים — המושבה הרוסית אסירת התודה”. ברגע האחרון, לפי בקשת שורה של חברים, כתבו במקום המלים “המושבה הרוסית” את המלים “הסטודנטים אסירי־התודה מרוסיה ביום חגנו הגדול”. בהבעת הילכי־רוח אלה ביקשו לתת ביטוי לשמחה הכללית.

משנכנס רייכנסברג לאולם, קידמו את פניו בתשואות רמות. נרגש מן התשואות פתח בהרצאתו על “ההיסטוריה הסוציאלית”: “היום קיבלתם אתם והעולם כולו שיעור גדול כיצד נעשית ההיסטוריה הסוציאלית הגדולה. היום הזה יירשם ודאי בחיי כולכם כתופעה מאירה. ושמח אני על שיכולני לברככם לרגל החג הזה כבר ברגע הראשון לשמחתכם”. הוא זכה לתשואות נלהבות. התרוממות־הרוח היתה רבה במיוחד בשל העובדה שאת חגה של המהפכה הרוסית יכולנו לחוג בין כותלי האוניברסיטה השווייצית העתיקה, שנוסדה עוד במאה החמש־עשרה.

* * *

אולם — וזה אופייני בשביל רוסיה ובייחוד בשביל הטראגדיה היהודית ברוסיה — מייד לאחר הנצחון והשמחה הגדולה, באו שואה ויגון עמוק. התחילו הפרעות הנוראות. מה שהיה בתחילה בבחינת מקרים בודדים — “קישינוב” ו“הומל” — נהפך עתה לתופעה כללית שהקיפה את כל תחום המושב היהודי.

בעודנו אחוזי שמחת נצחונה של המהפכה, הגיעה הידיעה על הפרעות בביאליסטוק. היתה זו מהלומה נוראה לכול, והיגון העמיק והלך משעה לשעה. עד מהרה הגיעה ידיעה על הפרעות במינסק, ומייד לאחר מכן זרמו ידיעות על פרעות המוניות באודיסה, בקיוב, בייקטרינוסלב, בגרודנה, בניקולאייב ועוד ועוד מקומות. כל היישוב היהודי נהפך לים של דמים. “כמובן”, גם קישינוב היתה בין היישובים שעברה עליהם הכוס. ולא רק בערי תחום המושב. גם בערי רוסיה הלבנה, שמיספר היהודים בהן היה מועט ביותר: באקו, רוסטוב, צ’רניגוב, ואפילו בסאראטוב הרחוקה. בערים בודדות רצחו גם את ה“חשודים” הלא יהודים, בייחוד סטודנטים, תלמידי גימנאסיות ואינטליגנטים בכלל. הסיסמה היתה: “כל אלה — וגם הפועלים השובתים — הם האוייבים, ולעומת זאת העם הפשוט הוא פאטריוטי ועומד מאחורי הצאר”, (את תמונות־דיוקנו היו נושאים לעתים קרובות בהפגנות). והשמועה אמרה: “שלושה ימים מותר להכות ביהודים!” וכל זה נתרחש בחסות המשטרה והצבא ואפילו בהשתתפותם הפעילה.

ידענו היטב את ההיסטוריה, ועל כן ידענו שבקיץ הנורא הזה מלאו בדיוק שלוש מאות שלושים ושלוש שנים ל“ליל בארטולומיאוס הקדוש”, כאשר בפאריס רצחו — בחסות המלכה יקטרינה — הקאתולים את ההוגנוטים.

אולם עתה מדובר היה לא בעיר אחת ובלילה אחד. השחיטות נמשכו בשיטתיות וללא הפוגה. והרי היה זה למעלה משלוש מאות שנה לאחר הלילה האפל והקנאי של ימי־הביניים.

קשה לתאר את רגשי העצב והיגון שתקפונו. נוסף על הרגשת האבל הלאומי והמדיני החרידה השחיטה את כולנו יחד וכל אחד לחוד, שכן איש לא ידע, אם גם עירו או עיירתו “שלו” לא נהפכה לגיא־הריגה, אם לא היו אמו, אביו, אחיו ואחיותיו בין הנרצחים. האם לא נהפך גם הוא פתאום ליתום? האם יש לו עדיין למי לשוב? האם עדיין יש לו בית בכלל?

הזעזוע העמיק עוד יותר בשל כך, שברוסיה שבתו הדואר והטלגרף ואי אפשר היה לשאול ולקבל תשובה. תורים ארוכים עמדו במשרד המברקה של ברן, אך כל אחד קיבל את התשובה: “אין קשר עם רוסיה”. הכול היו אחוזים מבוכה וייאוש…

וכאשר כבר התחילו להגיע ידיעות, נהפך אצל אנשים רבים מאוד הספק לוודאות, הם נתבשרו בדבר האסון שפקד אותם. לשעורים באוניברסיטה לא הלכנו. איש איש חי את צערו ואבלו בתוך ד' האמות של חדרו. החיים הכלליים כאילו נפסקו בשבילנו.

לאחר ימים אחדים התחיל זרם המחאות. הרי אי אפשר היה לשתוק. באסיפה המונית עצומה שנערכה, היה הנואם הראשי ש. אנסקי, נציג “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים”. החלטנו להשתתף באסיפה זו ולהעמיד בה נואם משלנו.

את התפקיד הזה הטילו עלי. אני אמנם הצעתי חברים אחרים, קשישים ומנוסים ממני. אבל התחשבו בכך שאני כבר השתתפתי “בעבר ההוא של הגבול” בהופעות המהפכניות, וזאת דווקא בזמן האחרון, משמע שיודע אני את המצב לאשורו. היתה זו הופעתי הראשונה בחיים האמיגראנטיים של שווייץ ובנוכחותם של המנהיגים המפורסמים. הדגשתי שיש להתמסר לפעילות המהפכנית הכללית עוד יותר מאשר עד כה, אבל דווקא עתה, בעומדנו פנים אל פנים מול המצב החדש והסכנה הגדולה לקיומו של עמנו כולו, יש להגביר את אירגון ההגנה העצמית — וגם את תנועת השחרור הלאומית היהודית. ודווקא משום שההגירה היהודית גדלה ומתעצמת מחמת הפרעות, רוצים אנו לשוות לתהליך מכאיב זה אופי של תחיה יהודית. קראתי איפוא לסטודנטים, לגולים הפוליטיים ולכל האידיאליסטים להתמסר בייתר שאת לעם היהודי המעונה, תבעתי שלא להתנכר לו, אלא שכל אחד יקשור את חייו האישיים עם גורל הכלל.

כעבור שנים, בעת שאנסקי מת בווארשה, תיאר עורך ה“מומנט”, ד"ר גוטליב, שהיה נוכח באסיפה ההיא בברן, “כיצד עלה על הבמה החבר הצעיר יוסף (קרוק) והשמיע את נאומו הלוהט”.

הייתי נרגש אז עד עומק נפשי מחמת כל המאורעות האלה והדעה שהובעה היתה, כי בנאומי השפעתי על השומעים. ואכן כל מחשבותי נתונות היו קודם כל לשיפור אירגון ההגנה העצמית ולחימושו בנשק רב ככל האפשר. בשורת ישיבות של הוועד המרכזי שלנו טיפלנו בכך במלוא המרץ. ואכן דבר זה הטביע גם חותם מסויים על התקופה הקרובה בחיי.

* * *

כל המפלגות הסוציאליסטיות עמדו אז לפני הבעיה הגדולה, כיצד להעביר עתה כוחות רבים ככל האפשר מחוץ־לארץ לרוסיה. שהרי עד אוקטובר 1905 ישבו רוב המנהיגים המרכזיים בשווייץ או בשאר ארצות אירופה. שבועות אחדים לאחר מאורעות אוקטובר יצאו לרוסיה הבולשביק לנין, המנשביק מרטוב, מנהיג ה“ס.ר.” צ’רנוב ושורת מנהיגים אחרים. מבין המנהיגים המפורסמים לא נשאר בשווייץ אלא גיאורגי פליכאנוב, אשר כבר אז שהה באמיגראציה זמן רב יותר מכולם. הוא נשאר בשווייץ עד פרוץ המהפיכה בפברואר 1917.

במצב כזה היה ברור, שגם הזרם הצעיר שלנו חייב לתגבר את כוחותיו ברוסיה. לפיכך החלטתי לחזור לווארשה. עשיתי הכנות להצטייד בדרכון מזוייף, שהרי לא יכולתי לנסוע דרך צ’נסטוחובה משום שהכול הכירוני שם ועלול הייתי להיאסר.

אולם הוועד המרכזי החליט, שעלי להישאר בחוץ־לארץ. המצב היה לא־ברור, הכול היה במצב של תנודה. הממשלה עצמה לא היה לה קו ברור. מצד אחד הבטיחה חנינה ובחירות דימוקראטיות, מצד שני אירגנה את “כוחות השחור” כדי להחניק כל צעד של שוחרי החופש. המחנה הסוציאליסטי עמד לפני הבעיה של התקוממות מזויינת. מפלגתנו הועמדה מול ההכרח לרכוש נשק בחוץ־לארץ ולהבריחו לרוסיה. לפיכך הוצרכתי אנוכי להתמסר שוב ל“מקצוע הישן” שלי — להברחה. אולם הפעם הוטל עלי לקבל לידי את מלאכת האירגון לא בצד הרוסי, כי אם בצד הגרמני. החברים שעסקו בכך קודם לכן בברלין, יצאו לרוסיה, כך שעלי הוטל לקבל לידי את התפקיד שלהם. אולם כיוון שהמשטרה הפרוסית בברלין התיחסה בחשדנות ואפילו באכזריות למהגרים הרוסיים, הוחלט להעביר את תחנת־ההברחה שלנו בגרמניה למקום מתאים יותר. באוואריה היתה אז מתקדמת יותר מאשר פרוסיה. מינכן היתה העיר החופשית ביותר בגרמניה. ואכן החלטתי להשתקע במינכן. להעביר נשק וספרות ממינכן היה קל פי כמה מאשר מפאריס או מבריסל, שכן על־ידי כך נמנע הצורך לעבור כמה גבולות ובדיקות־מכס.

באופן כזה הגיעה לסיומה “הגלות השווייצית הראשונה” שלי.

גם רעיה החליטה לנסוע למינכן. היה קיים אז מינהג נאה, לסטודנטים מאוניברסיטת שונות ניתנה אפשרות לשמוע הרצאות במשך סמסטר אחד או שניים באוניברסיטה אחרת והאוניברסיטות היו מביאות בחשבון הלימודים גם את הסמסטרים הללו, כך שהסטודנטים לא הפסידו זמן על ידי המעברים מאוניברסיטה אחת לאחרת. נהפוך הוא, על־ידי כך ניתנה להם האפשרות להשוות את הלימודים אצל פרופסורים שונים באוניברסיטות שונות. מובן מאליו, שהנוהג הזה סייע להם ללמוד את מקצועותיהם בייתר הרחבה ויסודיות.

פרק שלישי: מינכן — החופשית שבערי גרמניה

במינכן ישב אז חבר מסור שלנו בשם הֶנוֹך. הוא למד הנדסה בפוליטכניקום ועמד לפני גמר חוק־לימודיו. הוא היה גבה קומה, בריא, בעל כתפיים רחבות ומבנה גוף איתן, ספורטאי. במינכן הכיר את כולם והכול. בשבילנו הוא היה אוצר ממש. הוא ידע היכן מצויות המסעדות הזולות “והטובות”, כיצד אפשר לקבל בנקל כרטיסים לקונצרטים ולהצגות־התיאטרון (דבר חשוב ביותר), באיזה בית־בירה מתקיימות אסיפות פועלים מעניינות. הוא, הספורטאי, היה מוליכנו גם לסביבות העיר היפות בטיולים מעניינים. בתור ג’נטלמן מצא קודם כל חדר בשביל רעיה באיזור האוניברסיטה, ואחר כך גם בשבילי ברחוב סמוך.

הדבר נשמע היום כפאראדוקס, אך מינכן היתה אז העיר החופשית ביותר בגרמניה. כאן יש לנו הדוגמה הקלאסית החריפה ביותר, כיצד עיר עלולה לשנות את דמותה. איזה פשעים עלולים להתרקם בה. מאז ימי נאפוליאון נמנתה באוואריה, ודרום גרמניה בכלל, עם האזורים שבהם שרר חופש יותר מאשר בכל שאר חלקי גרמניה. אין זה מקרה, כי בימים שבברלין ובפרוסיה כולה השתוללה הצנזורה, קם קארל מארקס הצעיר, באין לו אפשרות להוציא שם כתב־עת, ועקר לגרמניה הדרומית ובה הוציא את ה“נויה ריינישה צייטונג” המפורסם שלו. לימים השתקע במינכן גם ולאדימיר לנין, ושם יזם את כתב העת המפורסם שלו “איסקרה”. במינכן התגורר גם לב טרוצקי הצעיר. אופיינית ביותר למינכן היתה אותה גרמניה פשוטה, שאצלה שכרתי חדר. כאשר התבטאתי באיזו שיחה במלים “כאן, בגרמניה”, היא השיבה לי: “לא, אדוני, אתה טועה, כאן זה לא גרמניה, כאן באוואריה”. בני העיר היו גאים שמכל מקום אין הם “פרוסים”.

ואכן בבואי למינכן, עוררה בי עיר זו התלהבות מבחינות רבות. עבדתי שם הרבה מאוד, אבל גם נהניתי מן האקלים האמנותי. מינכן היתה אז מלאת חן במובנים רבים: מה יפה היא העיר הזאת, באיזה יופי נהדר מצטיינים רבים מבנייניה — התיאטראות, הכנסיות, הארמונות — שמהם אפשר ללמוד על הסגנונות האמנותיים השונים. ומה הדורה־נאה היא הסביבה כולה, שהרי מינכן היא שער הכניסה להרי־האלפים. האקדמיות לאמנות ובתי־התיאטראות היו מושכים המונים גדולים. כל אלה יצרו את אקלימה המקסים והמיוחד במינו. ואכן לא בכדי התגאו בה הבאווארים, באומרם כי זוהי “העיר הנעימה ביותר באירופה”.

לי קסמה כמובן האוניברסיטה של מינכן. זהו אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהים הוותיקים ביותר (מאז המאה החמש־עשרה) והשני בגודלו בגרמניה, שבימים ההם למדו בו מיספר סטודנטים עצום (כששת־אלפים). ואולם על זאת נוספה נקודת־משיכה מיוחדת במינה. הפרופסור לכלכלה היה שם לואי ברנטאנו. הוא היה מפורסם בפולמוסו האישי עם קארל מארקס. מייד לאחר שמארקס פירסם את “הקאפיטאל” שלו, מתח ברנטאנו ביקורת חריפה על המחבר בכתב־עת ברלינאי ומארקס השיב לו במהדורה השניה של הקאפיטל ואילו לאחר מותו של מארקס הגיבו על ביקורתו של ברנטאנו פרידריך אנגלס ובתו האהובה של מארקס אליאונורה. ואכן עניינו אותי מאוד נימוקיו של ברנטאנו. הדור שלנו, שהקדיש כל כך הרבה זמן ומרץ למחקרים מדעיים, ובייחוד לביסוסו המדעי של הסוציאליזם, לא היה בבחינת כת שחיה באיזה עולם סגור. תמיד למדנו את הנימוקים האנטי־מארקסיסטיים בתשומת־לב לא פחותה מאשר את תורת מארקס עצמה. רצינו לבחון את עצמנו ולהגיע אל האמת. וככל שהיתה גדולה יותר סמכותו של איש־מדע מסויים שהתנגד למארכס, כן רב יותר היה העניין שגילינו בתורתו. אני עמדתי אז להיכנס להיכל הגדול של המדע ולכן ביקשתי לשמוע ממנו, מגדול מתנגדיו של מארקס, את ביסוסו שלו במדע הכלכלה, שבלי ספק שימש יסוד לחיים החברתיים בכלל.

ברנטאנו היה מרצה מזהיר. הרצאותיו הצטיינו בצורתן הספרותית המצויינת. הוא היה אחד המייסדים הראשיים של האסכולה החברתית־מדינית החדשה אז, דהיינו “הסוציאליזם הממלכתי” (“שטאאטס־סוציאליזם”) או, כפי שנקרא אז, “סוציאליזם של הקאתדרות”, משום שנושאיו הטיפו לסוציאליזם מעל הקאתדרות של האוניברסיטאות. איזה מין “סוציאליזם” היתה השיטה המפורסמת הזאת? דווקא עתה, לאחר יובל שנים, מן הראוי להזכיר לפחות במלים ספורות אותן התקפות סוערות של הפרופסורים ואנשי־המדע הגרמנים. שכן עוד היום אפשר לשמוע את הדיעות ההן בתפיסותיהם החדשות של רבים. על שלושה יסודות בנה ברנטאנו את תורתו: איגודים מקצועיים, תחיקת העבודה וביטוח הפועלים. שלושת המומנטים האלה הם שהוצרכו לשמש עוד בתוך החברה הקאפיטליסטית עצמה פתרון לבעיה הסוציאלית ולבעיית הפועלים.

בעינינו, בעיני אלה שבאו מרוסיה הצארית, היו כל שלושת המומנטים האלה תופעות חיוביות, שהרי ברוסיה היו האיגודים המקצועיים, כמוהם ככל שאר האירגונים, אסורים לפי החוק ומצבם של המוני הפועלים היה קשה ביותר. כיוון שברנטאנו הסתמך על האיגודים האנגליים, עניין אותנו הדבר מאוד השתדלתי לא לאחר להרצאותיו של ברנטאנו וקראתי בתשומת־לב רבה את ספריו. אולם בד בבד עם זאת צללתי במרץ רב גם לתוך ה“קאפיטאל” של מארקס. בקווים כלליים ידעתי את תורתו של מארקס ואת תפיסתו המאטריאליסטית של ההיסטוריה עוד מחוג ההשתלמות שלנו בצ’נסטוחובה. כאן רציתי ליהנות מן המקור המדעי במישרין. לא שן אחת שברתי ברצותי לעכל היטב את התורה הקשה הזאת. אבל סירבתי להיכנע ושוב ושוב הייתי חוזר אל הפרקים הקשים, כדי להעמיק את הבנתי ב“ערך העודף” המיסתורי שמאחוריו מסתתר העולם הקאפיטליסטי.

ברנטאנו לא היה המדען האנטי־מארקסיסטי היחיד ששמעתי תורה מפיו. מאוחר יותר נסעתי לאוניברסיטאות אחרות לשמוע פרופסורים מפורסמים בעלי אותה שיטה, או שיטה דומה לזו של ברנטאנו. אולם דוקא הם, האנטי־סוציאליסטים, הם שביססו באופן סופי את דעותי החברתיות והסוציאליות, כי במסגרת החברה הקאפיטליסטית אין למצוא פתרון רדיקאלי לבעיית הפועלים ולבעיה הסוציאלית. מבחינה זאת הייתי אסיר תודה לברנטאנו, איש המדע הגדול בעל הפירסום העולמי, שבכל זאת הביא לי תועלת רבה (ולו גם בניגוד לכוונתו).

שכן, מה הציע הפרופסור ברנטאנו וכל ה“סוציאליסטים של הקאתדרה” תחת הסוציאליזם? הדבר החשוב ביותר: שאי השיוויון הסוציאלי יישאר בעינו; החלוקה המעמדית לבעלי אמצעי־הייצור, בעלי הפריבילגיות, ולאנשי העבודה המנוצלים, תישאר גם להבא כיסוד־מוסד של החברה. כלום יכול דבר זה ליהפך לאידיאל? על כל השאלות האלו ועל שאלות אחרות אמרתי באופן ברור ומוחלט: “לא!” ואמרתי זאת לא רק בלבי, אלא גם במוחי הביקורתי, שכן כשהייתי הולך מן ההרצאות אל ספריית האוניברסיטה (לאחר ה“בריטיש מיוזאום” של לונדון והספריה בפאריס — זוהי הספריה הגדולה ביותר באירופה) והייתי מתעמק בהר הספרים, התגברה בי והלכה הדעה, כי יש דרכים אחרות, דרכים חדשות לקיום החברתי ולאושר האנושי.

* * *

לתועלת רבה, ואף נעימה ביותר, היתה לי תקופת הזמן שביליתי במינכן וזאת לא רק בשל הלימודים במקצועות המדעיים. היה זה הזמן שעסקנו בהכרת העולם האמנותי. מינכן היתה אז מן הבחינה הזאת מקור חי ונפלא. וככל שהרבינו לשתות מן המקור הזה, כן גדל צמאוננו ותיאבוננו אליו. בבואנו למינכן יצאנו מייד לסיור בגאלריות האמנותיות ובמוזאונים השונים. ולאחר מכן התחלנו ללמוד באורח שיטתי ויסודי את הישגי האמנות הגאוניים. תחילה סייע בידינו ידיד, אמן, בהסברים שונים. מוזיאון איננו בית מלון שיכול להיקרא באיזה שם דמיוני, שמו של המוזיאון מחייב ושמו של ה“פינאקוטק” המינכני בא לו מן האולם היווני העתיק, שבו כינסו אנשי אתונה את לוחות־הקרבנות המצויירים שלהם מן המבואות למקדשים בהרים. ואכן דבר זה היה אופייני לאוסף של מינכן. כאן, מכונסות היו יצירותיהם של גדולי הענקים: שורת אולמות המכילים יצירות משל רובנס (אולי מאה), עשרות משל רמבראנדט, ואן דייק, טיציאן, וכן משל בוטיצ’לי וגויה ואל־גרקו. במיוחד התגאה מינכן באוסף תמונותיו של דירר; שהרי היה הוא אחד משלהם, האזרח הבאווארי רם המעלה ביותר. כל זה היה ב“פינקוטיק” הישן. ואילו ב“פינקוטיק החדש” מכונסות היו יצירות הזמן החדש. וב“גליפטוטיקה” מצויים היו אוצרות הפיסול העתיק, עוד מהיכלי יוון העתיקה. מלבד זה עוד היתה שורה שלימה של אולמי־אומנות ואולמי־תערוכה אחרים. מסביב לאוצרות הללו נראו תמיד אמנים צעירים וזקנים, גרמנים וזרים יוצאי כל הארצות, מסורתיים ומודרניסטים, שחיו כאן ויצרו. האקדמיה לאמנות המקומית משכה אליה מיספר רב של סטודנטים לא רק מגרמניה אלא מכל הארצות, ביניהם מיוצגים היו בשיעור ניכר הרוסים, הפולנים והרבה מאוד יהודים. כל אלה ביחד שיוו לעיר אופי אמנותי ספציפי מבחינות רבות.

עלי להודות בגלוי, כי כאשר בשנת 1939, לפי פקודת הרוצח החום, התחילו המטוסים הנאציים להחריב את וארשה ואת אירופה, — וכאשר חלמתי על כך, שההתקפות האוויריות יועתקו מוארשה למקום־מושבו של הרוצח הנאצי בבאוואריה, כדי להחיש ככל האפשר את הנצחון במלחמה, וכאשר בעלות־הברית התחילו אמנם להפציץ גם את מינכן, — הריני מודה בגלוי, כי לא פעם הרהרתי וקיוויתי שלא יחריבו את אוצרות הפינוקיטקות והגליפטוטקות. שהרי לאלה אין כל שייכות אל הפושעים החומים. נהפוך הוא, “הרייך השלישי” הריהו השלילה הגמורה של רוח רובנס ורמבראנדט. והרי עוד זמן רב לפני היטלר אספו במינכן את היצירות האלה מכל קצווי אירופה. קווה קיוויתי, כי ידידי האמנות דאגו בעוד מועד והטמינו את האוצרות הללו במקומות מבטחים. הטייסים האנגלים והאמריקניים החריבו אמנם בהפצצות את בנייני הפינקוטיקות, ואולם יצירות האמנות נשארו שלמות. לאחר המלחמה הסתבר, כי עוד לפני שנת 1939 הועברו יצירות הפינקוטיקות בדאגה רבה אל הרי האלפים והוטמנו במעמקי האדמה.¹⁵

בקשר לכך עלי להזכיר כאן עוד קו אופייני של מינכן: כתבי העת האמנותיים. כתב־העת “די יוּגנד” היה כתב־העת האמנותי הטוב ביותר מסוגו בכל אירופה. ביום שבו הופיע גליון חדש כבר היו חסידיו מחכים לו בקוצר־רוח. קוראים רבים היו אוספים את הגליונות באורח שיטתי וכתליהן של דירות רבות קושטו בתמונות מצויינות מכתב־עת זה. “די יוגנד” אמנם העשירה את הקורא בערכי יופי ועידנה את נפשו.

כתב־עת נפוץ היה ה“סימפליציסימוס”. היה זה בטאון סאטירי בעל רמה גבוהה מבחינה אמנותית, מבחינה ספרותית וגם מן הבחינה הפוליטית. השבועון הזה הצטיין במאבק ללא רחמים עם הסנוביזם, הבנאליות, הוולגאריות והמיליטאריזם, ובייחוד המיליטאריזם הגרמני.

דברים ששום כתב־עת בגרמניה לא הירשה לעצמו להביעם העז להגיד ה“סימפליציסימוס” בליווי עיטורים אמנותיים. הערותיו הביקורתיות־סאטיריות נהנו מפופולאריות בכל החוגים. הריני נזכר במיוחד בכמה גליונות אופייניים. כאשר באחד הימים הופיע ליקוי חמה, כתב אז ה“סימפליציסימוס”: “שביל החלב משמש לתחבורה. כוכבי־השביט מוזהרים!” שהרי המשטרה הפרוסית הכל יכולה לא יכלה לשאת אי סדר כזה: והשליטים המשטרתיים־הצבאיים המיסכנים ראו חובה לעצמם להזהיר את כוכבי השביט. ועוד סאטירה: עומד לו אמן, לוח־הצבעים בידו, והוא נראה שרוי בעצב ובדאגה. אומר לו חברו: “אל תהיה מודאג כל כך, הרי עדיין לא הכל אבוד, אף כי הקיסר שיבח אותך, אין זה מונע שיהיה לך גם כשרון!” יש לדעת, כי הקיסר וילהלם, ברנש ריקני ובעל אמביציות חולניות, נודע לא רק בשאיפותיו הפוליטיות להשתלט על אירופה, אלא גם בשאיפות אמנותיות. שהרי בגן ארמונו בברלין ציווה לבנות את “שדרת הנצחון” המפורסמת, מין קאריקאטורה של אנדרטת רומי העתיקה. וכאן ה“סימפליציסימוס” ערך עמו חשבון על כך.

כל אלה יצרו בעיר את האקלים האמנותי והחופשי. וגם — דבר שתושבי מינכן התגאו בו במיוחד — “הנועם הרב”. לעומת הנוקשות הבירוקראטית הפרוסית היו מתייחסים כאן לכל דבר מתוך ניחותא. לכך תרמה רבות, ויהיה הדבר פאראדוכסאלי ככל שיהיה — הבירה המינכנית. תושבי מינכן טענו שזוהי הבירה הטובה ביותר בעולם, ואכן במינכן שתו הרבה מאוד בירה. זוכר אני כתב־עת ספרותי שכתב מלה במלה: “מינכן מצטיינת באמנות ובבירה”. תושבי מינכן לא יכלו להבין ממש כאשר מישהו לא היה שותה בירה. הבירה היה לה קשר עם הרוח העממית. כדרך שאמר בעל־הבית הגרמני שלי: “בפה יבש קשה לשוחח ולפטפט, בפה רטוב מדברים ושרים היטב, וגם מתייחסים בידידות אל השכן”. בין שמכירים ובין שלא מכירם את האדם היושב לידך אומרים אליו: ‘הר נאכבר’ (שכן), וזה יוצר אווירה חברותית.

* * *

וכאשר מדובר באמנות יש לומר, שמינכן הצטיינה לא רק כמרכז הציור והפיסול. לא פחות מזה, ואולי עוד יותר, מפורסמת היתה מינכן במוזיקה. אל האופרות, הקונצרטים הסימפוניים והפסטיבאלים של מינכן נהו המונים של מביני אמנות, מוזיקולוגים ושוחרי אמנות. במיוחד שוחרי המוזיקה של ריכארד ואגנר, וזאת משום שכאן בנו בשביל ואגנר בניין־אופרה מיוחד והוא היה מנצח בעצמו על יצירותיו. פולחן ואגנר נשאר איפוא גם לאחר מותו. וכאשר הציגו את “לוהנגרין”, “טריסטן ואיזולדה” משל ואגנר ואת כל הסידרה של “טבעת הניבלונגים”, היה הדבר ניכר כמעט בכל חיי העיר. כיוון שהצגות האופרות האלו נמשכות זמן, היתה התחלתן חלה בשעה מקודמת יותר. ברובעי האוניברסיטה ובשכונות האמנים — אך במידה מסויימת גם בחלקי עיר אחרים — היו מקדימים לסגור את בתי־העסק ואת בתי־הקפה. הרחובות לבשו מראה חגיגי. “היום מציגים את ואגנר!” — היו שומעים ברחוב.

על ואגנר היו מתקיימים ויכוחים סוערים שהצטיינו בלהט רב. לא אחת היו היריבים הפוליטיים והסוציאליים שוכחים את ההבדלים שביניהם, והעיר היתה מתחלקת לשני מחנות בלבד: “ואגנריאנים” ו“אנטי־ואגנריאנים”. גם העתונות היתה מלאה גדושה דברי פולמוס בנושא אמנותי זה.

אני נמניתי עם מחנה ה“אנטי־ואגנריאנים”. אינני מוזיקולוג, אבל אוהב אני מוזיקה וגם אופרה. ודאי שאפשר היה להתפעל מכשרונותיו הרב־צדדיים של ואגנר (המוזיקה, התמליל וכן התפאורות היו שלו). ואף־על־פי־כן זרים היו לי ה“דראמות המוזיקליות” שלו. נודפת מהן יותר מדי רוח ארית וגרמאנית. כל ה“ואלקירות” וה“ואלהאלות” אינן אלא פיאור הרוח של “הדם והחרב”; כל ה“ניבלונגים” וה“פארסיפאלים” שלו והמיסתורין הגרמאני העתיק שלהם, אין הם מעוררים הד חם בלב. נהפוך הוא — מעוררים הם רגשי סלידה.

לאחר ה“ניבלוגים” הכבדים — באיזה חשק היינו הולכים במינכן לשמוע את “ייבגני אונייגין”, צ’ייקובסקי ופושקין! תמיד, תמיד הם עוררו הד חם בנפש ובהם עצומה יותר השפעתו של “פאוסט” מאשר של ה“ניבלונגים”. תמיד שומעים בחשק רב את הפואימה הגאונית של גיתה, המדברת על כללי־אנושיות, על ייאוש אינטלקטואלי וגעגועים; תחילה השותפות בין פאוסט ומפיסטו, ואחר כך המאבק ביניהם, המאבק הפנימי של מרגרתה — וכל זה בליווי המוזיקה של גונו. זה היה חג אמנותי ממש.

ודווקא משום שהאופרות של ואגנר מוצגות במינכן ובביירויט בדבקות מיוחדת, התחילה להתפתח אצלי אהדה גדולה לאופרות. את האופרות של ואגנר וכן של צ’ייקובסקי, ו“פאוסט” שמעתי גם בערי־אופרה גדולות אחרות (פאריס, וארשה, מוסקבה, לונדון, ציריך, וינה) וכל פעם היו האַריות והמוזיקה של האופרות מעוררות בי אותם רגשות עצמם.

* * *

הקבוצה שלנו במינכן היתה בעלת אופי שונה במקצת מאלו שבערי מערב אירופה האחרות, משום שבמינכן חיו ולמדו כל כך הרבה אמנים, ציירים, פסלים ומוזיקאים. אגב, היה זה הזמן שבחוגים יהודיים התחילו להתעניין מאוד בציור היהודי. לפירסום זכו אז ליליאן ושטרוק. שורה של אמנים מינכניים, בייחוד הצעירים שבהם, השתייכו לקבוצה הרעיונית שלנו. קו אופייני אחר של הקבוצה המינכנאית שלנו קושר היה קשר הדוק עם המאורעות היהודיים והכלכליים ברוסיה. בעקבות הפוגרומים של שנת 1905 ו־1906 השתקעו במינכן רבים מבין הנמלטים. ממשלת באוואריה העניקה להם בייתר קלות רשות להתגורר שם, מאשר השליטים הפרוסיים. רבים מן הצעירים שבין הפליטים הצטרפו אלינו. המאורעות היהודיים השונים מצאו להם ביטוי באסיפותינו וגם בוויכוחים שערכנו עם היריבים. מן המקורבים אלינו זוכר אני במיוחד משפחה אחת. הם באו מאיזו עיר־שדה באוקראינה (נדמה לי מקריבוֹירוג), ששם נערכו פרעות דמים. לא זו בלבד שהרסו אותם לגמרי מבחינה כלכלית, אלא שהאב (אדם צעיר עדיין) נתעוור לגמרי. גם הבת הצעירה ספגה מהלומות הגונות. היא הצטיינה בקול יפה ולמדה בקונסרבאטוריה.

פעיל מאוד בקבוצה היה גם לבונטין, בנו של אחד ממייסדי “בנק אנגלו פלשתינה” ומנהל הסניף הארץ־ישראלי של הבנק ביפו. הוא למד בפוליטכניקום המינכני. (אחיו הצעיר למד במינכן רפואה)¹⁶. הוא היה אדם טוב־מזג ובעל מרץ והיה אצלנו ה“מומחה” לענייני ארץ־ישראל. הוא התפלמס ברצון ולא מתבולל אחד זכה ממנו למנה גדושה של דברי תוכחה. “מנה הגונה” היו מקבלים ממנו גם ה“פלשתינאים” הקיצוניים, אשר לחמו נגד הטריטוריאליזם. “הו, אתם פאטריוטים יהודים”, היה טוען כלפיהם, “על שום מה אינכם באים איפוא להתיישב בארץ־ישראל? רואים אתם, אני תושב ארץ־ישראל, אני אוהב את הארץ ואחר גמר חוק־לימודי אשוב ואחיה שם. אולם דווקא משום שאני אוהב את הארץ ומכיר אותה, יודע אני, כי לעלות לשם יכולים רק מעטים. ‘הפתק האדום הארור’, שבו במגבילה הממשלה התורכית העריצה את העליה לארץ, שם לאל את האפשרות של עליה המונית. אין איפוא לדבר עתה על פתרון לשאלה היהודית בארץ ישראל… אולם אם יש לכם אב עשיר ויש בידכם לשחד את הפקידים התורכיים בבאקשיש, אל לכם לעסוק בדקלומים, אלא קומו ובואו לשם”.

לבונטין עזר גם בעניין חשוב במיוחד. עלי הוטלה, כאמור, המשימה לקנות אקדחים ולהעבירם דרך הגבול הצ’נסטוחובאי שלנו. הם נועדו לחימוש ההגנה העצמית נגד הפורעים וכן גם לצורך הפעולות המהפכניות הכלליות. לי לא היה, כמובן, כל מושג על תחמושת, איזו תוצרת ואיזו פירמה טובות יותר. הדבר נמסר לי, כי הייתי כבר קצת “מומחה” במשלוחים בלתי ליגאליים והדבר צריך היה להעשות בחשאיות הרבה ביותר. מן הפוליטכניקה של דארמשטאדט בא סטודנט משלנו, יוסף רום מפינסק, אשר היתה לו הבנה בעניינים אלה, ולבונטין, שידע היטב את התנאים במינכן, עזר לנו רבות בכך. סבורני שחוץ משלושתנו לא ידע איש על עניינים אלה. היינו מאושרים, כאשר קיבלנו ידיעה כי המשלוחים הגיעו לתעודתם בסדר.

* * *

למרות כל הקווים שהתעכבתי עליהם עד כה אין לחשוב, כי אנשי מינכן הזניחו את הפוליטיקה. בשום אופן לא! אבל גם הפוליטיקה נשאה כאן אופי מיוחד.

ראויים לתשומת־לב היו שלושת האישים הגרמניים המפורסמים, שראיתים בפעם הראשונה במינכן. כל אחד מהם היה אישיות מיוחדת במינה. הם ניגנו באורח סולידארי את שיר־הלכת הסוציאליסטי, שאמנם התקדם והלך בלי הרף. הפופולארי ביותר בקרב הפועלים, ואולי בעיר בכלל, היה גיאורג פון פולמאר. הוא היה מנהיג הסוציאליסטים הבאוואריים בפארלאמנט ובמדינה כולה ואף נימנה עם האישים המנהיגים של המחנה הפועלי הגרמני הכללי. אדם גבה־קומה בעל מבנה גוף אתלטי ובעל קווים אינטלקטואליים בולטים, הגיע למחנה הסוציאליסטי מחוגי האצולה הגבוהה. הוא היה הדמות המרכזית בקרב הסוציאליסטים בגרמניה הדרומית — התנועה שגדלה שם והלכה בלי הרף. בפארלאמנטים של מדינות דרום גרמניה היו הסוציאליסטים לעתים קרובות המפלגה הגדולה ביותר. ואכן התעוררה אז בעיה אופיינית. בהיותם המפלגה הגדולה בפארלאמנט היתה להם הזכות למנות יושב־ראש משלהם. והתחיל אז ויכוח בעתונות המפלגתית: אם יהיה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית נשיא הפארלאמנט, הרי בעת שיציג את עצמו לפני הנסיך של אותה מדינה הוא חייב יהיה ללבוש “פראק” וכפפות לבנות. ואכן, סביב לאותו “פראק” וה“כפפות” התעורר ויכוח ממושך בין המארקסיסטים “הארתודוקסיים”. לבין ה“רביזיוניסטים”, האם מותר הדבר למנהיג פועלים? ופולמאר, האריסטוקראט הגדול והאינטלקטואל האמיתי, היה מלגלגל ליגלוג דק על ה“עקיבות אורתודוקסית”. כאשר הוא ליגלג על כך, היה לזה צילצול מיוחד במינו. הוא התגאה מאוד על שפעל בשיתוף הארמוני ובאורח סולידארי עם וילהלם ליבקנכט הזקן, ידידם הקרוב של מארקס ואנגלס. וכאשר בוטלו בגרמניה ההגבלות האנטי־סוציאליסטיות של ביסמארק, (אלה שהפכו את המפלגה הסוציאליסטית לבלתי לגאלית במשך שנים רבות), פולמאר יחד עם ליבקנכט השיג את אישור ההחלטות החשובות ביותר בתוך המפלגה הסוציאל־דימוקראטית שזכתה שוב למעמד חוקי. למעשה ניהלה המפלגה הסוציאליסטית הבאווארית מדיניות חופשית יותר מאשר זו שבברלין. דבר זה הורגש היטב בבטאון המרכזי שלהם “די מינכנר פוסט”, בניגוד ל“פורוורטס” הברלינאי השמרני יותר.

הרגישו בכך לא רק תושבי מינכן, אלא גם התושבים הזרים, התיירים, האמנים, הסטודנטים — ביניהם רבים מיוצאי רוסיה, פולין וגם יהודים, אשר העדיפו לבוא הנה מאשר לשאר ערים גרמניות.

המנהיג הסוציאליסטי השני היה קורט אייזנר. הוא היה טיפוס שונה לגמרי מאשר הבארון פוֹלמאר. הוא היה בנו של בעל בית־חרושת יהודי עשיר, נולד בברלין ולמד פילוסופיה באוניברסיטת מארבורג אצל ההוגה ה“ניאו־קאנטיאני” היהודי המפורסם, הרמן כהן. בהיותו חדור גישה מוסרית אל העולם ואל בני־האדם, הוא הצטרף אל התנועה הסוציאליסטית ומסר למפלגה את כל כשרונותיו הגדולים. קורט אייזנר, בעל ההשכלה הרחבה, התמסר בעיקר לנושאי הספרות והתיאטרון ולנושאים היסטוריים. הוא שאב את יניקתו מן הפילוסופים הגרמניים הקלאסיים ומן הסופרים כגון גיתה, קאנט, הרדר, שילר. ואכן על יסוד זה הוא הסיק את מסקנותיו הסוציאליסטיות. הדבר המיוחד במינו אצל קורט אייזנר היה, שהוא היה ה“ז’ורֶסיסט” הגרמני היחיד כמעט. בשבילו שימש הטריבון ונביא השלום מפאריס, ז’ורס, דוגמה־למופת לתנועה החברתית המודרנית.

בהיותו כל כולו איש־בוהימה, חש עצמו אייזנר טוב ביותר באיזו פינה נעימה של בית־קפה, כשהוא מוקף ערימה של עתונים — ואמנים וסטודנטים צעירים. היו אלה הימים, שבהם ניצחה המהפיכה הרוסית הראשונה (1905). אייזנר שוחח ברצון רב אתנו, עם אלה שבאו מרוסיה. הוא לא רק גילה אהדה גדולה למהפיכה. היה לו כבר גם “חשבון” משלו, חשבון של זכויות חשובות מאוד למען מהפיכה זו.

בימים ההם היתה המשטרה הגרמנית מטפחת יחסי קירבה ידידותית עם חבריה הרוסיים ושיתפה ברצון פעולה עם המשטרה הצארית. שנה או שנתיים קודם לכן פרצה שערוריה מפורסמת. דרך קניגסברג הגרמנית של הימים ההם (שקרובה היתה לגבול הרוסי) היו המהפכנים הרוסיים מבריחים ספרות ונשק. המשטרה הגרמנית סייעה בידי המשטרה הרוסית לתפוס את הספרות המהפכנית וטענה, שמקורה ב“תנועה האנרכיסטית”. קורט אייזנר חקר במיוחד עניין זה ופירסם קונטרס, שבו תיאר את האחדות הנוגעת ללב בין סוכני הבולשת הפרוסיים והרוסיים.

כאשר נודע לנו על כך, גברה כמובן עוד יותר קירבתנו אל אייזנר. הוא התעניין בכל הפרטים הנוגעים למאבק הגבורה המתנהל באימפריה הענקית. בהיותו ידען גדול של עולם התיאטרון, היה אומר אלינו בהתלהבות: “מה זה היום תיאטרון? הרי אצלכם ברוסיה מתחוללת הדראמה ההירואית ביותר”. לי הוא הזכיר מאוד את אנאטולי לוּנאצ’ארסקי הרוסי, בגישתו אל הבעיות הסוציאליות מנקודת המבט של התרבות. בהיותו אדם רגיש, הוא חש את העוול המשווע הנעשה ליהודים בממלכת הצאר. בשמחה נלהבת היה מקבל כל ניצחון של תנועת החופש. דבר זה בא לידי ביטוי גם במאמריו.

ממסותיו, ובייחוד משיחותיו, למדתי הרבה ולעולם לא שכחתי את תלמודי. לפי דעתי היה קורט אייזנר האישיות המנהיגה הראשונה במעלה בגרמניה מבחינת שאר־הרוח. הייתי בטוח שהוא ימלא תפקיד רב חשיבות “עת התנועה תעפיל למרומי ההר”. וכאן, כך זה אמנם קרה. שהרי הוא היה הראשון בגרמניה, אשר הניף (במינכן) את דגל המהפיכה ונתמנה גם לראש ממשלת באוואריה. לא שיערתי, כי הוא יהיה גם בין ראשוני הראשונים, אשר מבשרי הנאציזם ירצחוהו נפש.

המנהיג השלישי היה האישיות המרכזית בכל התנועה הסוציאליסטית הגרמנית. וגם בעל הסמכות הגדולה ביותר: אוגוסט בבל. טיפוס שונה לגמרי מאשר איש האצולה פולמאר והאינטלקטואל קורט אייזנר. כבר עצם חזותו היתה שונה מרוב המנהיגים הגרמנים. בדבר זה הבחנתי מיד בעת שראיתי לראשונה. נמוך־קומה, רזה מאוד, בעל שיער מכסיף מסורק למשעי, פנים חיוורות ועיניים מנצנצות בפיקחות; לנאומיו נועדה השפעה של כישוף ממש. הוא נולד בלייפציג כבנו של סמל בצבא, וכאן בהתחנכו בתוך קסרקטין צבאי גילם הוא את המיטב שבמעמד הפועלים העולה. הודות להשכלתו העצמית הנמרצת והשיטתית נעשה לאחד האנשים המשכילים ביותר בגרמניה. דבר אופייני לגבי דמותו היה ספרו “האישה והסוציאליזם”. בעשרות מהדורות הוצא הספר שוב ושוב ותורגם לכל הלשונות האירופיות. (בבתי הפועלים היהודיים היה ספר זה פופולארי מאוד ונתחבב על הקוראים). הספר דן לא רק בשאלת האשה. בעצם הוקדש לבעיית האשה רק חלק קטן ממנו. נדמה לי שבבל קשר את השקפותיו התרבותיות הכלליות והסוציאליות עם בעיית האשה, דווקא משום שהנשים לא זכו אז עדיין לשיווי זכויות בשום ארץ; ברוטאלי וממש מיליטאריסטי היה יחסן של השכבות השליטות בגרמניה אל האשה בכלל. דבר זה בא על ביטויו הגס בפתגם שהיה מקובל עליהן: “על האשה לעסוק בשלושה ק': קיכה, קינדר וקירכה”, דהיינו: במטבח, בלידת ילדים ובכנסיה. השקפה זו מקובלת היתה לא רק על המיליטריסטים, אלא גם על רבים מן ה“טרקלינים הגבוהים” והקאבינטים הפרופיסוריים. אופייני לבבל היתה גם העובדה, שהוא, המנהיג והנואם הסוציאליסטי הפופולארי ביותר בגרמניה, העלה את הסיסמה: “אנטישמיות היא הסוציאליזם של הטפשים”. הוא סיכן את כל הפופולאריות הענקית שלו בבואו לבסס את עמדתו זו.

באומץ־לב רב הטיח את הסיסמה הזאת כלפי הפועלים ואף כלפי האינטליגנציה, ובייתר ייחוד — כלפי הנוער הלומד האנטישמי.

לראשונה שמעתי את בבל באסיפה המונית במרתף־בירה ענקי. ליד שולחנות רחבים וארוכים ישבו כמה אלפי אנשים והמלצריות סובבו ביניהן בזריזות בהגישן את לגיני הבירה הגדולים. בבל, שנאומיו הצטיינו כרגיל בעממיות רבה, השמיע הפעם נאום חזק במיוחד. בניגוד לז’ורס הוא לא דיבר בפאתוס עצום ובתנופה היסטורית גדולה. גרמניה לא יכלה להתגאות בהישגיה ההיסטוריים הגדולים בעבר, כפי שיכלו הצרפתים להתגאות במהפיכות שלהם. בבל דיבר בבהירות, בהגיון ובכובד ראש והשתדל להחדיר את הרעיונות החדשים לנפש ההמונים. באורח רדיקאלי עד השורש ביקש לבער את הרע, לא נסוג מפני האוייב והסנוב.

לנאומו המינכני אז נוספה עתה נקודה חזקה במיוחד. המהפיכה הרוסית עמדה להתפשט ובבל הושיט את ידו אל העם־האח כדי לפעול יחד ובאורח סולידארי לשינוי פני העולם. כאשר הקבוצה שלנו הגיעה לאולם המלא והגדוש, קראו הפועלים הגרמנים: “הרוסים באו!” נתקבלנו בסערת תשואות וניתן לנו מקום כבוד. גם בבל בירך אותנו ופנה לקהל בקריאה לאחווה סולידארית. בסיפוק רב לחצתי את ידו של בבל, שהרגשתי בו ידיד אמיתי של העולם המנוצל והמשועבד.

* * *

בדברי על מינכן, חייב אני להזכיר גם את סביבתה הקרובה, המצטיינת ביופיה הנפלא. כאמור, זהו שער הכניסה אל הרי־האלפים. בימי ראשון בשבת היינו יוצאים בחשמלית או ברכבת לכפר קטן יפה־נוף שהיתה בו מסעדה טובה וזולה והיינו מבלים שם שעות אחדות בנוף הנהדר. שם הכפר היה — דאכאו. אז היה זה “טיול יפה ונעים”, בייחוד בשבילנו, הסטודנטים היהודים מרוסיה ומפולין. דאכאו! — מי יכול היה להעלות אז בדמיונו מה יהיה פירושה של המלה “דאכאו” כעבור שנים.

מזמן לזמן היינו עורכים גם טיולים רחוקים יותר. הטיולים הארוכים והיפים ביותר היו לזאלצבורג, או, טיול קשה יותר, אל מלכת האלפים האוסטריים ברכטסגאדן. הנוף שם היה רחב ונהדר. אני לא טיפסתי עד לפיסגה, אולם ידידי שהיו שם הבטיחוני שזהו הנוף הטבעי היפה ביותר בעולם. ההיסטוריה עתידה היתה לשוות לה לברכטסגאדן עוד משמעות נוספת על יפי־נופה.

וכמובן, ממינכן נסענו לבקר בנירנברג הלא־רחוקה. מבחינת האדריכלות של ימי־הביניים עיר זו הינה אוצר פלאי ממש. רק כדי לראות את בניין העיריה הגותי, לשם כך בלבד כדאי היה לנסוע לנירנברג. עירו של גוטנברג! נקל להבין, שקורט אייזנר, הידען הגדול ושוחר האמנות והתרבות, חש עצמו יפה בנירנברג. בעת שביקרתי אצלו בהזדמנות אחרת שימש בה כעורך העתון היומי הסוציאליסטי. הוא דיבר אז בגאווה על “נירנברג שלו”.

מלה אחת על היהודים. במינכן ישבו אז כמה אלפי יהודים. רובם נימנו עם המעמד הבינוני, או עסקו במקצועות החופשיים. הם הרגישו עצמם בנוח. גם הם גאים היו על באוואריה שלהם. בית הכנסת שכן בבניין גדול ונאה ברובע האמנותי היפה, קרוב מאוד למוזיאון האמנות. הזכרתי פעם למישהו, שההיסטוריה היהודית קשורה היתה אמנם הרבה מן העיר, ופעם אף העלו אותם באש בתוך בית־הכנסת עצמו. “כן, כן, זה נכון”, — השיב איש שיחי — “אבל הרי זוהי היסטוריה עתיקה מאוד. מאז נוצר עולם חדש לגמרי. הדעות הקדומות נעלמו ואינן, וגם השרידים האחרונים של דעות אלו ייעלמו עד מהרה”. הם העריכו מאוד מאוד את ה“תרבות” ואמונתם בה היתה מוחלטת. כן בטחו בעובדה האיתנה, שהיהודים מביאים תועלת למדינה. לנו, לסטודנטים הצעירים מרוסיה ומפולין, הם רחשו אהדה מהולה ברחמים. “אתם מתגוררים בארץ בארבארית. הרי אין נותנים לכם שם אפילו ללמוד בבתי־הספר ובאוניברסיטאות…” אבל בכל זאת השתדלו יהודי מינכן, שמיספר היהודים בעירם לא יגדל יתר על המידה. באמונתם בהתבוללות נודעה חשיבות מיוחדת למיספר. מוכנים היו לסייע ל“בני אמונתם” המיסכנים שיסעו להם הלאה, בעיקר לאמריקה.

* * *

ככל שחיינו במינכן היו רב צדדיים, נשמנו בכל זאת באווירה של רוסיה. שהרי היתה זו התקופה הגורלית של “המהפיכה הרוסית הראשונה”. בסוף 1905 ובאביב 1906 שיגשגה המהפיכה והתקדמה בקצב מהיר. נוף המאורעות נשתנה בלי הרף, כל יום הביא עמו ידיעות חדשות.

בימים ההם צפה בפעם הראשונה בהיסטוריה האידיאה של ה“מועצות”. קיבלנו ידיעה, שבפטרבורג התחילו הפועלים לבחור נציגים למוסד חדש, שהם קוראים לו “מועצות של צירי פועלים”.

דווקא עתה, שישים שנה לאחר הקמתן, כאשר בעולם נטוש ויכוח על אופי המועצות ועל המשבר שבהן — כאשר בין מוסקבה לפקין מתחולל מאבק על אופיין, מן הראוי להדגיש כמה עובדות הנראות עתה כפאראדוקסאליות מאוד והידועות אך מעט. כאשר כל המפלגות והמדינות מדברות עתה על הבולשביקים־הקומוניסטים — הן מזהות את המועצות עם “ממציאיהן הבולשביסטיים החדשים”. מבחינה רעיונית והיסטורית זהו זיוף גמור. האמת היא, שלא זו בלבד שהקומוניסטים לא המציאו את רעיון המועצות, אלא עובדה היא, שהבולשביקים היו בתחילה אפילו מתנגדים חריפים של המועצות.

כמו הרבה רעיונות גדולים הכרוכים ברעיון פשוט, כן היה גם רעיון הסובייטים. ברוסיה הכול היה אסור, ולא היו בה לא מפלגות ולא שום מוסד חופשי. עתה, כאשר נחשולי המהפכה גאו ועלו מעלה מעלה, איתני הכמיהה לחירות גברו והלכו, הרגישו גם המוני הפועלים צורך לומר את דברם. ה“מנשביקים” חשו והבינו זאת יותר מאחרים. דווקא הם, שלא חדלו לדבר על הצורך להנהיג דימוקראטיה בשורות הסוציאליסטים ולשים דגש מיוחד על פיתוח עצמאות מאקסימאלית של מעמד הפועלים, — דווקא הם קראו לפועלים בעצם המומנט הסוער ביותר: "בכל בית־חרושת, כל חמש מאות פועלים בחרו בציריכם! וכל אלה ביחד יקימו בעיר הבירה את “המועצה הפטרבורגית של צירי הפועלים”.

וקרה הפראדוקס הגדול ביותר: נגד המועצות יצאו הבולשביקים. דבר זה לא היה מקרי. הבולשביקים בנו הכול על הריכוזיות המוחלטת ועל הבנייה מלמעלה למטה. עתה הם ראו במועצות החפשיות מעין התחרות במפלגתם. הם חששו, שהמועצה, ודווקא בנקודה החשובה ביותר של האימפריה העצומה, עלולה להתחמק מידיהם. עד אז (במשך שנים רבות!) התנהלו ויכוחים בלתי פוסקים בין המפלגות המהפכניות והסוציאליסטיות. אולם לנין מעולם אפילו לא הזכיר את המלה “סובייטים”, דהיינו — מועצות.

ואולם עתה, כאשר המועצות נהפכו לתופעה רבת־עוצמה, שינה לנין, הטכסיסן הגאוני, את עמדתו, כדי שלא יישאר מבודד מן ההמונים המהפכניים. דבר סימפטומאטי הוא, שהיושב־ראש הראשון של המועצה הפטרסבורגית, שנבחר בבחירות דימוקראטיות, היה מנשביק (העורך־דין כריסטולוב־נוסאר). לאחר מאסרו נבחר ליושב־ראש הנשיאות לב טרוצקי, שאותה עת לא היה בולשביק כל עיקר ולגבי דעת הקהל הרחבה היה אז בבחינת שם חדש.

* * *

אופייני הדבר, שדווקא נציגי “מפלגות המיעוט” ו“עמי המיעוט”, תמכו מייד בהתחלה במועצות שראו בהן מוסד חדש ורעיון חדש. זו היתה גם עמדת המפלגה שלנו, והדבר היה טבעי לגמרי.

שהרי כמפלגת מיעוט בתוך מיעוט לאומי, לא יכולנו להחליט בעצמנו על המאורעות המדיניים הגדולים בארץ הענקית. ברצון או שלא־ברצון אנוסים היינו להתאים את הטאקטיקה המהפכנית שלנו אל עם הרוב. מובן מאליו, שלא אחת הועמדנו בשל כך במצב קשה מאוד. לא פעם נעשינו תלויים בהתפתחויות מקריות לגמרי, בהילכי־הרוח ולעתים אף בקאפריזות של מנהיגי הרוב.

אני אישית התנסיתי בנסיון מעין זה עוד בראשית צעדי בפעילות הסוציאליסטית בעירנו. כאשר המפלגה הסוציאליסטית הפולנית החליטה בקיץ 1905 לערוך הפגנה ענקית נגד הממשלה, פנה אלי ד"ר מיכאלוביץ‘, המנהיג שלהם, והציע שגם הארגון שלנו ייטול חלק בהפגנה. הוא רצה, שההפגנה תהיה רבת־רושם ככל האפשר, וידע, שיש לנו ארגון המונה מספר רב של חברים מסורים. אנחנו קיבלנו את ההצעה ברצון ואני נפגשתי לפני ההפגנה פעמים אחדות עם מיכאלוביץ’ ושוחחתי עמו על שורה שלמה של עניינים. היתה זו, כפי שאומרים היום, מעין “ועדת תיאום” של שתי מפלגות סוציאליסטיות מהפכניות.

עתה, במינכן, לאחר השביתות והמאורעות הגדולים, כאשר שמעתי על הקמת “המועצה” הראשונה בפטרבורג, התלהבתי מאוד מן המוסד החדש. הרגש הרגשתי, שזה יותר מאשר מוסד רגיל, כי זהו באמת רעיון חדש וגדול. שכן, עשוי הוא לבצר את התנועה המהפכנית הכללית, — וגם לחזק את מעמדו וכבודו של המיעוט, שכן באמצעות המועצה יינתן למיעוט לבוא במגע מתמיד עם הרוב. שהרי בתנאי חופש, בתנאים של ויכוח חופשי יוכל המיעוט אפילו להשפיע לעתים על הרוב. ואכן ברוח זו השמעתי כבר אז כמה הרצאות במושבה הסטודנטית הפוליטית בגולה. ובעת ששלחתי אל רוסיה, אל הוועד המרכזי שלנו שם, את כתבי־העת המהפכניים השונים (שהחברים יוכלו מייד להתמצא יפה במצב), נימקתי את עמדתי גם לאור הנסיון שלנו בצ’נסטוחובה.

אגב, מבקש אני להעיר כבר כאן, שכאשר באתי ממוסקבה, מייד לאחר המהפכה הגרמנית והפולנית (דצמבר 1918), הגנתי ב“מועצת הפועלים” הראשונה של וארשה בהתלהבות רבה על השיטה הפרוליטארית־דימוקראטית הזאת, כדרך לשיתוף־פעולה של כל הסוציאליסטים הדימוקראטיים.

כאשר עמדתי לעזוב את מינכן וסיכמתי את “תקופת מינכן” שלי, הרגשתי, כי היא הביאה לי תועלת רבה. באוניברסיטה ובספריה הענקית שם הקדשתי זמן רב גם ללימוד הבעיות היהודיות. במינכן למדתי היטב את הסטאטיסטיקה היהודית, בייחוד את החיים הכלכליים היהודיים ברוסיה. במינכן הכרתי מקרוב ולמדתי גם את בעיות האמנות. ואלה ליווני כבר בהמשך מהלך חיי להבא.

אולם עתה, כאשר מעלה אני בזכרוני את “מינכן”, “דאכאו”, “ברכטסגאדן” ו“נירנברג”, מתברר לי במיוחד הפשע של העיר, אשר היתה ראשונה שהתייחסה בסובלנות לכנופיית דגנראטים ולימים אף הניחה להם לאלה שישתלטו עליה — לאסונם של העמים, לבושתה ולחרפתה של התרבות. ובסופו של דבר הביאו גם לאסונות שנתרגשו על עצמם הם. זוהי דוגמה קלאסית של קלות־דעת נפשעת.

האכזבה שפקדה אותי לאחר התקוות הגדולות שתליתי במינכן, שדווקא עיר זו, על רוח־החירות שבה, זו עיר התרבות והאמנות, היא שתסייע להשמיד את המיליטאריזם הפרוסי היונקרי, ותשפיע על כך שגרמניה תיהפך למדינה דימוקראטית — אכזבה זאת שלי ממינכן היא אחת החוויות הקשות ביותר שידעתי בחיי. ודומני — של הדור שלנו כולו.

חלק חמישי: המהפכה הרוסית־פולנית ובתי־הסוהר הראשונים שלנו

פרק ראשון: וארשה המהפכנית

המפלגה דרשה שאשתקע בווארשה, בעיקר מחמת המצב הפוליטי הכללי ברוסיה. ואולם לכך ניתוספה עוד סיבה מיוחדת הכרוכה באופיה של תנועת הפועלים היהודית, בייחוד בממלכת פולין. הבעיות המסובכות החדשות נעשו דווקא עתה אקטואליות ודחופות. והמצב בפולין תבע במובן מסויים גישה אחרת מאשר בכל האימפריה הרוסית הגדולה.

נסעתי איפוא ממינכן בחזרה לווארשה. רעיה חזרה לברן להמשך לימודיה, ואילו אנוכי נסעתי אל המהפיכה. הכול הרגישו אז, כי רוסיה ופולין עומדות שוב על פרשת־דרכים, כי הפעם שרויים אנו בנקודה חריפה והרת סכנות. בנקודה זאת עמדה ליפול ההכרעה גם בעניין האלטרנאטיבה הישנה: “פאריס או ברלין?” “רבולוציה או אבולוציה?”. והמאורעות התפתחו במהירות הבזק.

נסעתי לרוסיה בדרכון מזוייף על שם יאן מארקוביץ‘. השאלה האישית הראשונה היתה, באיזה שם אחיה כאן? לא הייתי בטוח, אם החנינה של 1905 חלה גם עלי. גיסי, ליאון הרצברג אציל־הנפש ובר־הלבב, שאהד את תנועת החופש, נטל על עצמו לברר את העניין בצ’נסטוחובה. כאינטלקטואל מכובד ומנהל־באנק, היו לו קשרים רבים, הן בחוגים הפולניים והן בחוגים הרוסיים, והוא אף ידע היכן צריך “למרוח”. לאחר חקירה־ודרישה הגיע לכלל מסקנה, כי מחמת החטאים הישנים לא אהיה צפוי עתה לרדיפות. הוא הוציא בעיריה את התעודות הדרושות, ובזה האופן נהפכתי שוב מיאן מארקוביץ’ ליוסף קרוק.

ואכן עתה, דווקא בשל שמי הנכון, באה עלי צרה חדשה. הוצרכתי להתייצב לשירות־הצבא. דבר זה לא קסם לי כמובן ביותר, אפילו הייתי מתקבל כ“ווֹלנוֹ אופרדילאיוֹשצ’י”, (אדם בעל־השכלה שהתייצב מרצונו ונהנה מזכויות מסויימות, של קצין כביכול).

מצאו איפוא האינטליגנטים הווארשאיים שלנו תחבולה גם לזה. — שארשם במכון הווארשאי לרופאי־שיניים. באוניברסיטה הרוסית לא היו מקבלים אותי, משום שלא היתה לי תעודת־בגרות מלאה, אולם בשביל המכון לרופאי־שיניים הספיקו שבע מחלקות הגימנסיה שלי (כזכור, לאחר שסיימתין, גורשתי מן הגימנאסיה בצ’נסטוחובה). ולמרות כפי שנדמה לי, שאחרתי כבר את מועד ההרשמה הרשמי, באה לעזרתי הקבוצה המפלגתית החזקה של הסטודנטים, שהיתה לנו שם. אחד הפרופיסורים שם (סגן המנהל) היה בן־עירי מצ’נסטוחובה, שלמד פעם בגימנסיה שלנו. וכך — דבר שלא חלמתי עליו מעודי — נעשיתי מועמד לרופא־שיניים. קיבלתי אישור רשמי בשביל השלטונות הרוסיים וגם פנקס־סטודנט. פעמיים שלוש הופעתי בשיעורים, הפרופסורים חתמו על בקורי ובזאת נסתיימו לימודי כרופא־שיניים.

בעונג רב מסרתי למנהל הבית, שבו שכרתי חדר, את הדרכון שלי (דרכון אמיתי ולא מזויף) וכך נעשיתי לתושב ליגאלי של וארשה. אגב, עלי להוסיף כאן, שבמכון לרופאי־שיניים הייתי דווקא מבקר לעתים קרובות אבל לא לצורך לימודי, כי אם בשל קשרי עם הסטודנטים והסטודנטיות שלמדו שם — בעניינים פוליטיים.

הוצרכתי לארגן עתה מחדש את כל העבודה המפלגתית, לא רק בווארשה, כי אם גם בפולין הקונגרסאית כולה. המפלגה גדלה מאוד. היא מנתה מיספר רב של קבוצות וחוגים בכל המקצועות של תלמידי גימנסיות. מחמת התנאים הפוליטיים והלאומיים החדשים וכן בשל מעשי הדיכוי המרובים, היה צורך לארגן עתה את הכול מן היסוד.

* * *

המאבק על החופש גבר עתה יותר ויותר. הסערה התגלגלה על־פני כל הארץ. המהפכה עלתה בקצב מהיר במעלה ההר. ויחד עם זה היא גם עוררה בעיות כה רבות ושונות, כפי שלא קרה מעולם בהיסטוריה המודרנית של המערב. שביתות פועלים גדולות נמשכו והלכו, אולם תשומת הלב העיקרית נתרכזה עתה ב“דומה הממלכתית”.

וכאן נתגלתה אחת התופעות הפסיכולוגיות העממיות המעניינות ביותר. עשרות בשנים נשאו בליבם הסוציאליסטים הרוסיים תקוות שונות, שבזו אחר זו נתגלו כאשליות: העם לא נענה. ואילו עתה דווקא באה תופעה הפוכה: הסוציאליסטים האופטימיסטים נתגלו עתה כפסימיסטים הגדולים ביותר. כאשר התחילו הבחירות ל“דומה” הראשונה, (אשר בעת השביתות הענקיות הממשלה אנוסה היתה להבטיח את הקמתה) “גילו הסוציאליסטים רתיעה: ה’דומה' אינה אלא מעשה תרמית. יש להחרים את הבחירות!” יותר מכולם הדגישו זאת לנין והבולשביקים. “הדומה אינה פארלאמנט, אין היא אלא תחבולה של השלטון העריץ”. הקריאה להחרים את הבחירות מצאה הדים גם בקרב המפלגות הסוציאליסטיות האחרות (כמובן גם אצל הסוציאליסטים היהודים).

ומה התברר? התברר, שהמפלגות הסוציאליסטיות העריכו את המצב הערכה מוטעית בתכלית. הם לא הבינו את הפסיכולוגיה של המוני־העם. כאשר עזבום לנפשם, גילו מיליונים רבים של אנשי־עבודה ואנשי־עם חוש בריא להפליא. בלא עזרת המפלגות הסוציאליסטיות התחילו ההמונים בערים, ועוד יותר בכפרים, לארגן בעצמם את מערכת הבחירות; ובעצמם — ללא כל מנגנון מוכן מראש — העמידו את מועמדיהם ל“דוּמה”. בכפרים הרחוקים והנידחים ביותר, שלא היו קשורים לא למסילת־ברזל ואפילו לא לכביש ראוי לשמו, ששום תעמלן מפלגתי לא הגיע אליהם, נבחרו הנציגים הטובים ביותר שהעם יכול היה לאחל לעצמו. האיכרים בחרו לרוב את המורים העממיים, פקידים, לעתים אפילו כמרים בעלי הילכי־רוח עממיים; כל אלה היו אלמנטים אשר איש — מלבד האוכלוסיה הכפרית המקומית — לא הכירם. לתנועה זאת לא היה אפילו שם. רק שתי סיסמאות נשמעו בכל מקום: “אדמה וחופש!” — סיסמה זו, שיחידים מהפכניים מסורים נשאוה במשך עשרות שנים אל הפינות הנידחות ביותר, ובאורח טראגי לא זכו אז להצלחה (ההמונים לא הבינום ואפילו אמון לא רחשו להם). כל זה נשתנה עכשיו שינוי גמור. עתה נעשתה הסיסמה “זֶמִלִיַה אי ווֹליה” (אדמה וחופש) לסיסמה הפופולארית והאהובה ביותר על מיליונים ומיליונים של איכרים.

קרה אפילו מקרה, שרק ברוסיה יכול להתרחש משהו מעין זה. כאשר כמה מצירי האיכרים נסעו לפטרבורג, הם רק בדרך נתוודעו זה אל זה אישית. יתר על כן, כאן, כאשר הרכבת דהרה לפתיחת האסיפה, הם החליטו לקרוא לעצמם בשם פוליטי, בשם הפשוט והמובן ביותר: “טרודוביקי” (אנשי עמל). והמלה החדשה הזאת נהפכה עד מהרה למושג הפופולארי והנפוץ ביותר במדינה. והוא הדין באישים המנהיגים שלהם.

גם בהערכת היסודות העירוניים הבלתי־סוציאליסטיים טעה לנין טעות גדולה. הוא היה בטוח שכאן ייבחרו היסודות הנאמנים לממשלה, אשר ישעבדו את העם. והתברר, כי כאן חגגו את נצחונם המזהיר ביותר דווקא היסודות הליבראליים. אלה היו לרוב נציגי מפלגה חדשה, אשר זה אך התארגנו בשם “דימוקראטים קונסטיטוציונאליים” (קראו להם “ק־דטים”). אלה כמובן לא היו סוציאליסטים, אך שאפו לחולל את הריפורמות הליבראליות החשובות ביותר. היו אלה עורכי־דין, מהנדסים, רופאים, מורים, פקידים ושאר בעלי מקצועות חופשיים. ביניהם היו גם אנשים בעלי שם בעולם המדע, אשר יכלו לפאר אף פרלאמנטים ותיקים של אירופה, כמו בפאריס ובלונדון. הנה הפרופסור מאקסים קובאלבסקי, סוציולוג, היסטוריון ומשפטן. משהוגלה מרוסיה אירגן בפאריס את “האוניברסיטה הרוסית החופשית” המפורסמת, שבה למדו עסקנים ואינטליגנטים רוסיים ידועים. אפילו גיאורגי פליכאנוב וולאדימיר לנין התגאו בהרצאות הבודדות שהשמיעו שם. והנה שם אחר — פרופיסור פטראז’יצקי, משפטן נודע, בעל שיטה משפטית־סוציאלית משלו. לאוניברסיטת פטרבורג היו באים סטודנטים במיוחד כדי לשמוע את הרצאותיו. למנהיג למעשה של “הדימקראטים הקונסטיטוציונאליים” נעשה פרופיסור מיליוּקוֹב, הגם שהוא לא נבחר ל“דוּמה” בגלל איזה הגבלות פורמאליות מטעם הממשלה. מאז ואילך הוא נעשה אחד הליבראלים רבי ההשפעה והמפורסמים ביותר שהיו לרוסיה.

* * *

מובן מאליו, שכולנו ציפינו בדריכות הגדולה ביותר לפתיחת ה“דומה”. מה יהיה כאן? מה ייצא מכול זה? מה הם ידרשו כולם? ומה תשיב על כך הממשלה? כיצד תעוצב דמותה של המדינה במצב החדש? על כל אותן בעיות קשות וסבוכות התווכחנו בלי הרף בחוגי הפועלים והסטודנטים שלנו. שהרי בכך תלוי היה גם מצבנו שלנו. אימתי ניחלץ מן הבלתי־ליגאליות שלנו? האם האיגודים המקצועיים, אגודות התרבות וגם המפלגות הפוליטיות שלנו יוכלו להתקיים באורח ליגאלי? חכינו לזה בקוצר רוח. אזכור עוד יפה את יום האביב (אפריל 1906), כאשר העתונים הביאו את הידיעה: “היום ייפתח בארמון הטאוורי הפארלאמנט הרוסי הראשון”. עצם השם היה לו צליל מוזר כל כך. הארמון הטאוורי הגדול והיפה ניבנה בידי הצארית יקאטרינה ההוללת — למען אהובה פוטיומקין. ועתה דווקא כאן, באולמות האלה, עמדו נציגי־העם להשמיע את דברם החופשי. וכאן הוטל על יורשה של יקאטרינה להשיב, מה תאמר ממשלתו?

* * *

כאשר נפתחה ה“דומה”, עלתה המתיחות עוד יותר. נוצר מצב מיוחד במינו, ששום פארלאמנט מערבי לא ידע כדוגמתו: לממשלה לא היה כאן אפילו נציג אחד ויחיד. פארלאמנט של אופוזיציה בלבד. ההבדל שבין האופוזיציונרים השונים לבין עצמם היה רק במידת האינטנסיביות של שלילת הממשלה. המפלגה הגדלה (“הקא־דטים”) הכריזה על סיסמתה הראשית: “הרשות המבצעת של הממשלה תהיה כפופה לרשות המחוקקת!” הצאר ניקולאי וממשלתו יהיו כפופים לשליטים החדשים שבארמון הטאוורי! היום קשה להבין, עד מה דמיוני היה צילצול הדברים האלה באוזנינו. הסינאט הרומאי העתיק בפורום שלו, ה“האוס אוף קומונס” בארמון וסטמינסטר בלונדון והפארלאמנט הצרפתי לא עוררו אולי מעולם הלך־רוח רב־מתח כזה שידענו אנחנו בימים ההם ברוסיה. וכזה היה גם הלך־הרוח הפוליטי של המושבות הסטודנטיות בחוץ־לארץ.

המתח עלה עוד יותר מיום ליום, כאשר שמענו, כי התביעה הממשית הראשונה של ה“דומה” היא: “אמנסטיה!” “חנינה פוליטית!” והרטט גבר עוד בייתר שאת כאשר ה“דומה” התרכזה קודם כל בשני תחומים קונקרטיים: ריפורמה קרקעית והשאלה היהודית. ואכן היו שתי בעיות אלו בוערות ממש. האיכרים התחילו לארגן “אילומינאציות” (הצתות) ענקיות, שכן פקעה סבלנותם. זמן רב מדי שיעבדו אותם המשפחות של בעלי־האחוזות והניצול שניצלו אותם היה אכזרי יתר על המידה. “די! עתה מוכרח לבוא הקץ לכך! ויראה נא העולם!”

גם השאלה היהודית היתה בוערת. הממשלה חרגה ממצבה הפאסיבי קודם כל לגבי היהודים. בגרודנה ובביאליסטוק נערכו פרעות מחרידות. הכול ראו בעליל שהן נעשו בתמיכת הממשלה, אשר אפילו אירגנה בעצמה את השחיטה שנערכה ביהודים. את העובדות האלו קבעה ועדה של ה“דומה”, שנסעה במיוחד לערי הפרעות. והדבר אף נאמר בבירור בשאילתה שהוגשה ל“דומה”.

יחד עם זאת הוכרז על מצב צבאי ברוב חלקי המדינה. בתי־הדין הצבאיים היו מוציאים פסקי־דין מוות המוניים. בכל מקום שלט עץ־התליה. התובע הצבאי הכללי היה מקפיד, שהשופטים לא יגלו שום סימן של רחמים, שפסק־הדין יהיה בכל מקרה — מוות! וכאשר השופטים לא היו מוציאים את פסקי־דין המוות, היה התובע הכללי מחליף אותם בשופטים אחרים ועורך את המשפטים מחדש. בקשר לכך נתחולל ב“דוּמה” מחזה ששום פארלאמנט באירופה לא ידע כמותו. כאשר על בימת ה“דוּמה” הופיע התובע הכללי פאבלוב וביקש להשמיע את הודעתו, פרצה סערה עצומה. צירים פרצו ממקומותיהם וצעקו: “תליין, רוצח! רד! ידיך מגואלות בדם! רד, רוצח, תליין!” ובלא שיוכל לומר אפילו מלה אחת, נאלץ הגנרל לרדת מעל הבמה. מובן מאליו, שכאשר העתונים הביאו את הידיעות האלה, נזדעזעה האוכלוסיה עוד יותר. ה“דוּמה” — בין שהיתה פארלמנט ובין שלא היתה פארלאמנט — מכל מקום חייבת היתה הצנזורה לאשר לעתונים את פירסום הסקירות הסטנוגראפיות. היתה זו איפוא הפעם הראשונה שנתאפשר לעורר תנועה מהפכנית בקרב האוכלוסיה באמצעות עתונים ליגאליים שעברו את הצנזורה. ואכן אנחנו מיהרנו לנצל דבר זה ניצול מאקסימאלי. כמה מנאומי הצירים תירגמתי לפולנית וליידיש והפצנו אותם בקרב ההמונים בליווי פירושים משלנו. האנשים היו חוטפים ממש את הכרוזים הללו.

הממשלה לא יכלה לעמוד בסערה הזאת. לאחר שבעים יום תפסו המשטרה והצבא את בניין ה“דוּמה” וחתמו את שעריו.

נרגזים עד עומק נפשם נסעו הצירים ברכבת לעיר הפינית הקרובה ויבוֹרג ושם פירסמו את מחאתם; הם פנו גם בקריאה אל האוכלוסיה: “אף חייל אחד לא יתייצב לצבא, אף קופיקה אחת לא תינתן לקופת הממשלה!” הממשלה נקמה בכל הצירים הללו נקמה אישית. היא נטלה מהם את הזכות לשמש כמועמדים ל“דומות” הבאות. אולם לבטל לגמרי את המוסד הנבחר — זאת לא העזו השליטים.

פרק שני: לידתה של לאומיות חדשה

עניין אחד עורר סקרנות מיוחדת. כאשר הממשלה קבעה את הבחירות, עמדו הכול בפני חידה, מה יהיו תוצאותיהן. אני לעצמי הייתי תפוס לרעיון אחד: אולי תתחולל איזו תופעה מיסתורית — תיולד לאומיות חדשה? שמא נהיה עדים ונראה לראשונה במו עינינו בהיוולדו של לאום חדש במלא מובן המלה? שהרי בד בבד עם החופש הפוליטי, וההומאניזם החדש עשוי לקום במאה העשרים לאום חדש, הלאום הרוסי. והרי היתה זו התקופה של האופטימיזם הגדול. ואכן הכול ציפו לכך שנהיה עדים לתופעה ההיסטורית הבלתי רגילה, התופעה האנושית באמת.

עסקתי אז במיוחד בלימוד המהפכות הגדולות הצרפתית, האמריקנית והאירופית. והרי הלאומיות הצרפתית אמנם נולדה בד בבד עם המהפיכה הצרפתית הגדולה וכתוצאה ממנה. וכי מה היה המצב בימי הביניים? כל איזור, ששליטו היה הפיאודאל שלו, איש־האצולה, לחם נגד איזור שני, לעתים אפילו נגד האיזור השכן והגובל עמו. כל עיר לחמה נגד אחותה, והעיר נגד הכפר. כל עיר היתה גבול, וכאשר הביאו אליה או הוציאו ממנה סחורות, הן היו חייבות בתשלום מס מיוחד. הנסיך היה השליט החילוני, והחשמן — השליט הרוחני. לא היתה קיימת שום דעת קהל, ולא לאומיות אחידה. כך היה ברומא, ונציה, נאפולי, מילאנו ומארסיי. בימי לימודי באוניברסיטה תלויה היתה בחדרי רפרודוקציה של התמונה המפורסמת מן הלובר, המתארת את הקצין הצרפתי הצעיר רוג’ה דה ליל, כשהוא שר בפעם הראשונה את שיר המארסייליזה שלו, שנהפך להימנון הלאומי של הרפובליקה הצרפתית ושל העם הצרפתי החופשי. שהרי מצעדם של אנשי מארסייל סימל את כניסתה של תופעה פסיכולוגית־קולקטיבית חדשה להיסטוריה האירופית: הלאומיות המודרנית. ואכן יחד עם אידיאלי החופש וההומאניזם הגדולים יצר כאן הגניוס הצרפתי את הלאומיות החדשה (מובן, שכאשר באתי לפאריס אצתי ללובר, כדי לראות בין התמונות הראשונות את רוז’ה דה ליל הצעיר והנלהב).

בדריכות רבה קראתי גם את תולדות המהפיכה האמריקנית. כיצד ג’פרסון, ואשינגטון, בנג’מין פראנקלין ותומס פיין, הפאטריוטים האנגלים הגדולים באמת, פתחו אחר הגירתם לאזורי אמריקה הצפונית, במאבק הירואי למען ניתוק המושבות האנגליות באמריקה מלונדון ויצרת מדינה עצמאית ולאומיות חופשית משלהם. גם כאן יצרו הגעגועים לחירות, למולדת חופשית, את הלאומיות המודרנית.

ובאיטליה? מה רבים וקשים היו המאבקים והתככים של עיר אחת נגד אחותה: פירנצה, רומא, מילאנו — ולא במקרה נושאת המהפיכה האיטלקית את השם ריסורג’ימנטו, שמשמעו גם חופש פוליטי וגם אחדות לאומית. ולא במקרה חרתה “איטליה הצעירה” של מאנציני וטגאריבאלדי על דגלה מצדו האחד: “חופש” — “שיוויון” — “אנושיות”, ועל צדו השני: “אחדות” — “עצמאות”. שהרי היו האידיאל והמטרה לאחד את כל הערים והמחוזות לשם יצירת לאומיות אחת. ואף זה אינו מקרה, שמטרניך הווינאי, המנהיג של הקונטר־מהפיכה האירופית, “הרוח הרעה של אירופה”, אמר: “תושבי איזור ונציה ייאלצו לשכוח, שהם איטלקים”.

* * *

בעיני שימשו כל הדברים האלה בבחינת הוכחה, שהודות למהפיכה הרוסית הגדולה עשויים אנו להיות עדים ללידת הלאומיות הרוסית.

שהרי מה היתה רוסיה עד אז?

בדרך כלל דיברו על “שתי רוסיות”. על רוסיה הרשמית ועל “רוסיה השניה”, הטובה יותר, זו שלא רצתה בשום אופן להזדהות עם חוגי השלטון או לתמוך בהם.

לפי דעתי, היו קיימות לא שתיים, כי אם שלוש רוסיות. שכן תהיה הערכתנו את עמידתם המפוארת ורבת המסירות של האינטליגנציה הרוסית ושל החוגים המהפכניים, רבה ככל שתהיה, הרי למעשה היו הם מיעוט קטן. ואילו עשרות המיליונים, ההמונים העצומים, אשר חיו במצוקה כלכלית ובאדישות רוחנית — מה היתה דמותם הם?! נוגעים ללב התיאורים של קומץ האידיאליסטים הבודדים והמסורים, אשר “הלכו אל העם” כדי להעלותו משפל־המדרגה, להפיץ תרבות בקרבו ולפתח בו את חוש החירות; כיצד לא הובנו הללו, היחידים הבודדים, על־ידי ההמונים. ה“זכרונות” שלהם עוררו בי, כמו בדורי בכללו, התעניינות רבה ביותר.

ואכן נעמדה לפני השאלה: לא רק מה תהיה דמותה של רוסיה אחרי המהפיכה, אלא גם מה אופי תרבותי ומוסרי יהיה ללאומיות הרוסית לאחר נצחון המהפיכה? שהרי למעשה תייוצר על־ידי כך לאומיות חדשה לגמרי, הלאומיות הרוסית. והמצב כאן היה עוד יותר מסובך מכפי שהיה לפני המהפיכות הגדולות בצרפת, איטליה או באמריקה.

לי נדמה היה, שהתופעה החושבה והמעניינת ביותר היא, כי במאה העשרים קמה ונוצרה לאומיות חדשה וכי יתארגנו ויתגבשו חייה הפוליטיים של לאומיות אירופית־אסיינית, הנושאת בחובה סתירות למכביר שאין למצוא כדוגמתן בשום אומה ולשון.

לרוסים יש אינטליגנציה מפוארת, שאין אולי לשום עם אחר. ספרותם, שעליה גאוותם, יכולה לעמוד בשורה אחת עם מיטב הספרות העולמית. אך יחד עם זאת היו אז בקרב הרוסים למעלה משמונים אחוז בורים ללא ידיעת קרוא וכתוב. יתירה מזו, מושרשות בעם כל כך הרבה אמונות טפלות, עד שלמשל במקרה של התפרצות מגיפת חולירע עלולים לשרוף את הרופא, ב“אשמה” שהרעיל את הבארות (מקרה כזה אירע עוד בימינו). והחשוב מכול: בכל תולדותיהם לא ידעו הרוסים מעולם מישטר של מימשל נבחר.

מטעם זה היה המצב ברוסיה מסובך לאין ערוך יותר מאשר בכל ארץ אחרת לפני מהפיכתה. שהרי באירופה קיימות היו עוד בימי־הביניים ערים בעלות שלטון עצמי; ערים שבראש שלטונן עמדו אמנם הפאטריצים, אך הללו סייעו להעלות את עריהם ואת תרבותם למצב של פריחה ושיגשוג.

הממלכה הרוסית, אשר חלקים רבים ממנה משוללים היו אפילו אמצעי תחבורה פרימיטיביים ביותר ומנותקים היו רוב ימות השנה מן העולם כולו, היתה ארץ בעלת אוצרות טבע עצומים אשר לא נוצלו כלל, ובמידה שנוצלו, זה נעשה לרוב על־ידי הון זר אשר ניצל את העם ללא רחמים; ארץ, שבחלקים רבים ממנה היו עובדים בשיטות הטרום־קאפיטליסטיות הפרימיטיביות ביותר, ויחד עם זאת היו קיימים בה בתי־חרושת ענקיים שהתנהלו בשיטות־עבודה מודרניות ביותר, ורוכזו בהם המוני פועלים.

ודאי — ודבר זה לא היה מוטל בספק כלשהו — שהמהפיכה הרוסית איחרה לבוא. וזאת לא רק בהשוואה עם קרומבל האנגלי ועם דאנטון הצרפתי, אלא אפילו לעומת המהפיכות הפרלמנטאריות־למחצה של גרמניה ואוסטריה משנת 1848. ועם זאת היתה רוסיה ארץ בעלת מסורת מפוארת של גיבורים מהפכניים עטורי־תהילה, אשר במשך מאה שנים — מאז ה“דיקאבריסטים” בימי נאפוליאון ואלכסנדר הראשון — מסרו את נפשם על המהפכה.

והיה עוד קו אופייני מאוד שהטביע חותם עמוק מאוד על כל המדינה: רוסיה היתה ארץ בעלת מושבות עצומות, ולא אי־שם הרחק מעבר לים, באסיה ובאפריקה, כי אם ממש ליד גבולות המדינה. אוכלוסי המושבות הללו נשתייכו ללאומים שונים, אשר לעתים היו חסרים כתב משלהם (ואשר אפילו את שמותיהם היו לעתים קרובות בלתי־ידועים אף לאנשים משכילים במדינה). ואולם — וגם זאת להבדיל ממדינות אימפריאליסטיות אחרות — כל האוכלוסין של המושבות הבלתי מפותחות הללו היוו — מן הבחינה הממלכתית — אחידות אחת.

והנה הוצרכו עתה כל אלה לבחור נציגים ל“דוּמה” הממלכתית! הם הוצרכו להקים עתה מפלגות פוליטיות, לעבד פרוגראמות, לבחור צירים מתאימים; ובדרך כל שהיא למצוא גם משהו משותף לכולם ביחד. שהרי רק כך עשויים היו להנהיג משטר חדש במדינה וגם לשפר את המצב המקומי או הלאומי של עצמם. אכן היתה זו תופעה יחידה במינה לגבי מדינת תרבות. לעתים קרובות היו המחזות השונים אשר נתחוללו תוך כדי כך מעוררים התפעלות ממש. ועוד יותר מאשר לכל שאר העמים היתה זו שאלה גורלית בשביל העם היהודי, אותו שעיר לעזאזל, אשר דווקא עתה, ערב “הבחירות הקונסטיטוציונאליות” הטביעוהו השליטים בנחלי נהרי דם. ובכן — מה ייוולד מכל הפקעת הזאת?…

אין לשכוח גם זאת, שההמונים הרוסיים הצטיינו באכזריות נוראה, וכן אין להתעלם אף מכך, שיחד עם זה הצטיינו גם בגעגועים כדרכה של הנפש הסלאבית־הרוסית…

ובכן שוב — מה יהיה בסופו של כל המסתורין שבה — ניסינו אנחנו לנתחה בשיטות מאטריאליסטיות ריאליות. אחרים שוב — על סמך עקרונות אידיאליסטיים. וכמעט כולם היו עושים הקבלות מסויימות עם ארצות אירופיות אחרות. הכל היו שרויים במתח, ציפו וציפו…

* * *

השאלה המעשית שעוררה עניין מיוחד אצל כולם היתה, איזה מפלגות פוליטיות יקומו עתה. במחנה הבורגני לא היו קיימות עד אז שום מפלגות פוליטיות. והמפלגות הסוציאליסטיות מורכבות היו מקבוצות־חלוץ זעירות בלבד. עתה שוב לא יכלו להישאר בשום אופן במצבן הקודם. שהרי נחוץ היה לארגן המונים גדולים. וכיצד ייקלטו הללו במסגרות הקיימות? ובכלל, איזו מבין המפלגות הסוציאליסטיות (הסוציאל־דימוקראטים והסוציאליסטים־ריבולוציונרים) ומבין אלה של המיעוטים הלאומיים ימשכו את המוני־העם הרחבים. בעד מי הם יצביעו? והמצב היה מסובך עוד יותר לגבי המוני האיכרים. שהרי הללו — עשרות מליונים — הם היו הרוב בארץ. ברור היה, שאפילו יינתנו רבים מקולות האיכרים למפלגות הסוציאליסטיות הוותיקות, הרי אין ספק שיקומו גם מפלגות איכרים חדשות. מה יהיה פרצופן הפוליטי והתרבותי של הללו? עם מי יילכו ומה ידרשו הן כ“פרוגראמת מאקסימום” והן כתביעות מינימאליות ומיידיות?

כל זה מסביר, מדוע שרויים היינו במצב פוליטי ופסיכולוגי מתוח ביותר.

* * *

תיארתי לעצמי אז, כי מבחינה מסויימת שרויים אנו במצב, שאפשר להשוותו למצב ששרר בחיי התרבות והספרות של רוסיה בראשית תקופתו של פושקין. אירופה כבר העלתה אז שורה של דמויות גאוניות, אשר עיצבו את פני הספרות המודרנית. לעומת זאת היתה הספרות הרוסית שרויה עדיין במצב פרימיטיבי. אף אחד מבין הסופרים והמשוררים מלפני פושקין לא יכול להשתוות עם גאוני הספרות האירופיים. והנה, כאילו לפתע ובאורח בלתי צפוי, צץ ועלה אלכסנדר פושקין — הסופר הרוסי־האירופי המושלם והמודרני במלוא מובן המלה. בצדק אמר אנטולי לונאצ’ארסקי: “פושקין היה ‘אדם ראשון’ הרוסי. מה שיצרו באיטליה דאנטה ופטרארקה, בצרפת גאוני המאה ה־17, בגרמניה — לסינג, שילר וגתה, זאת עשה למעננו פושקין… הוא בא ראשון, ועל סמך זכויות הכובש הראשון השתלט הוא על האוצרות הגדולים ביותר של כל חזית־הספרות”.

אבל הצגתי לעצמי עוד שאלה נוספת: מה שיכול היה גאון־ענק אחד ויחיד ליצור בתחום הספרות, להביא את השירה והספרות הרוסית אל רום־הפיסגה של המאה ה־19, כלום יעלה משהו דומה לזה גם בידי ההמונים במיליוניהם בתחום המדיני־חברתי? האם גם כאן אפשרית קפיצת־דרך היסטורית?

עצם ההשוואה הזו היתה אז טבעית. דורי לא ראה את הספרות כעניין נבדל העומד בפני עצמו ואינו קשור עם החיים. נהפוך הוא, הספרות היתה חלק אורגני של כל החיים כולם.

אלכסנדר פושקין היה לא רק משורר גדול, כי אם גם חלוץ רוסי גאוני. ומעניין באיזה תנאים נוצרה אצלי ההשוואה הזאת. עוד בהיותי בגימנאסיה קראתי את כתב־העת החדש הסוציאל־דימוקראטי “איסקרא”, שהופיע בג’נבה. מובן מאליו ששמתי לב למוטו שהתנוסס בראש גליונות ה“איסקרא”: “מן הניצוץ תתלקח להבה”. הבנתי, כי אלה הם דבריו של משורר או הוגה־דעות.

משהגעתי לציריך והתחלתי לקרוא את כתב העת הזה בקביעות, התעניינתי לדעת מי היה המחבר של המוטו הזה. נודע לי, כי היה זה הנסיך הצעיר אלכסנדר אודוייבסקי. הלכתי איפוא לספריה הרוסית וחיפשתי את יצירותיו. הוא שירת כקצין בצבא הרוסי עוד בימי נאפוליאון. יחד עם ידידיו, אינטליגנטים צעירים, אירגן את המרד המהפכני הראשון (“הדיקאבריסטים”, 1825). הוא נידון לשנות קאטורגה רבות בסיביר ומת שם בגיל צעיר. המלים האלו, “מן הניצוץ תתלקח להבה”, היו שורה משיר של אודוייבסקי, שנכתב בתשובה על ברכה ששיגר פושקין אל המהפכנים שהתענו בקאטורגה. פושקין שר: — “במעמקי הבורות של הקאטורגה הסיבירית, שימרו על סבלנותכם הגאה. לא יאבדו לריק עבודת המעונים שלכם ושאיפותיכם הרמות”.

והנה, גם פושקין וידידיו חלמו אז, לפני זמן רב כל כך, על רוסיה חדשה, על רוסיה חופשית, תרבותית, אירופית. ואולי — כך הרהרתי בליבי — נפל בגורלו של הדור הנוכחי להגשים את החלום הזה, שיהא הלאום הרוסי החופשי לחלק אורגאני, יוצר ומכובד של אירופה הגאה במאה העשרים.

אלה היו הבעיות הרבות אשר ניקרו במוחנו ובלבנו: כיצד להתגבר על כל הסתירות האלו ולמצוא להן פתרון חיובי והארמוני?

וככל שהחריפו מאבקי החירות ב“דוּמה”, כן נדמה היה יותר ויותר, שהנה ממשמשת ובאה שעת לידתה של רוסיה החדשה, שהרי מאבקים כאלה אי אפשר שיעלו בתוהו.

פרק שלישי: הנצחונות המהפכניים והירידה

כאשר הכריזה הממשלה על הבחירות ל“דוּמה” השניה, נמנעו המפלגות הסוציאליסטיות מלחזור על טעותם הקודמת, — החרמת הבחירות. עתה גייסו הכול כוחותיהם למלחמת בחירות פעילה. “הדוּמה השניה” היתה ראדיקלית עוד יותר מאשר הראשונה.

מחצית הצירים נימנו עם המפלגות הסוציאליסטיות המהפכניות. ב“דוּמה” היו עתה ארבע מפלגות פועלים: א) הסוציאל־דימוקראטים המארקסיסטיים (אז היו עוד הבולשביקים והמנשביקים במפלגה אחת); ב) הסוציאליסטים־ריבולוציונרים; ג) הסוציאל־דימוקראטים הגרוזיניים; ד) הטרוּדוֹביקים. אך המנהיג החשוב ביותר של כל האופוזיציה היה הסוציאל־דימוקראט הגרוזיני צרטלי, אישיות גדולה ומפוארת. בהיותו אדם חכם ובעל מבט מרחיק ראות, עשה הכול כדי לתאם בין הצירים המהפכניים, הסוציאליסטים וגם הדימקראטיים האופוזיציוניים וללכדם למאבק סולידארי נגד הממשלה.

* * *

כאשר ה“בונד”, אשר סבל מן הסוציאל־דימוקראטים הרוסיים, דחה כל אפשרות של תיאום עם שאר המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, החליטה מפלגת “ס.ס.” בלית ברירא, כי במקומות שבהם אין היא מציגה מועמד משלה, יצביעו החברים שלנו למען שאר המפלגות הסוציאליסטיות, לרבות בונד.

אנחנו, ה“ס.ס.” התרכזנו במיוחד באיזור קובנה, ששם היינו אז כוח חזק (היו לנו כמעט 30,000 חברים). בעיר זו היו לנו סניפים חזקים וגם אוהדים רבים בקרב האינטליגנציה.

כמועמד שלנו הצגנו שם את ד"ר נחמן סירקין, אבי הציונות הסוציאליסטית, האדם הבולט ביותר בשורותינו. וזאת אף־על־פי שלא היה הטוב שבמדינאים שלנו וגם לא “נואם פרלמנטארי” מצטיין. הוא התחשב אך מעט ביריבים הדימאגוגיים, שנוהגים להיטפל לביטויים מקריים ולנפחם ללא יסוד. סירקין נוהג היה ללכת בצעד נמרץ ישר אל המטרה. היתה לו אוריינטאציה רעיונית בהירה ומבוססת מבחינה סוציאלית, לאומית ופוליטית; היו לו הרבה רעיונות משלו. מסוגל היה להעלות פתאום ניצוץ שבכוחו הצית את האנשים בהתלהבות, ולהאיר את כל המצב כולו באור בהיר — בייחוד כשמדובר היה במאורעות גדולים.

אנו מתחנו ביקורת על הצירים היהודיים, על שלא הדגישו במידה מספקת את מעשי־הרצח שנעשו ביהודים ואת הייסורים היהודיים. סירקין, ששנא שינאה עמוקה את הסנוביזם, את הבנאליות, ואת ה“שתדלנים החכמים” פירסם מאמר אופייני לו מאוד:

“בנאום היסטורי גאה ב’דוּמה' יכול היה מהפכן יהודי ליהפך משתדלן חכם למען היהודים לקטיגור למען ההיסטוריה. להיבהל יכול היה אולי רק הסוחר המתבולל, החרושתן, הרופא, כל אלה שהאידיאל בשבילם אינו אלה סיפוק צרכיהם היומיומיים והבטחת ממונם. האוייב היה משיב על הקול החדש הזה בשנאה ובתשובות ארסיות; ואילו הבורגני הליבראלי היה מקדמו בהתפעלות אווילית ובאטימות־לב אגואיסטית: אולם קריאת־קרב חדשה כזאת היתה מבטאת את כמיהת הדרור התוססת במעמקי הפרוליטוריון היהודי, בלבו של העם היהודי. והזעקה הזאת היתה מוצאת את הדה הרם בכל האנושות הסובלת והנאבקת”.

אופטימיזם כזה אופייני היה לזמן ההוא וגם לסירקין באורח אישי. התקוות היו גדולות מדי. אולם ייתכן שקול יהודי מהפכני גאה כזה, כפי שסירקין שיווה בנפשו, היה מעורר הד בארץ ואף בקרב היסודות הראדיקליים ב“דוּמה”, שבראשם עמד צרטלי אציל־הרוח, הסוציאליסט הגרוזיני, ידיד־היהודים הכן והנאמן. לימים זכיתי לעבוד בשיתוף־פעולה הדוק עם צרטלי ולהתיידד עמו.

אולם ל“דוּמה” לא נכנס לא סירקין מן ה“ס.ס.”, לא ולאדימיר מדם מן ה“בונד”, לא ד“ר חיים ז’יטלובסקי מן ה”סיימיסטים" ולא בר בורכוב מ“פועלי ציון”. לאיש מהם לא ניתן להעלות באורח היסטורי ומתוך עמידת־כבוד את הרעיון הסוציאליסטי היהודי. זו היתה הטראגדיה הפוליטית של הסוציאליזם היהודי.

היום יש מין צליל משונה ופאראדוקסאלי לעובדה, שהמנהיג הסוציאליסטי הגרוזיני היה חביב־העם של כל רוסיה הפרוגרסיבית, הדימוקראטית והסוציאליסטית. ואולם אז איש לא ידע אף את שמו של סטאלין. איש לא יכול היה אפילו לחלום שדווקא סוציאליסט גרוזיני עלול עוד ליהפך לצאר־הדמים האיום החדש.

צרטלי הגרוזיני נהפך לסמל האצילות והיושר, וגם — של בגרות פוליטית באימפריה בעלת מאה מיליונים תושבים היו מיטב התקוות קשורות בהופעותיו רבות־הכשרון של צרטלי. כל נאום משלו היה בבחינת מאורע ציבורי, אשר הארץ כולה הגיבה עליו תגובה חיובית. הסוציאליסטים הרוסים והיהודים היו שולחים לצרטלי את ברכותיהם. כמעט בכל אסיפה שערכנו הייתי כותב דברי־ברכה לצרטלי והיינו מפיצים אותם בכרוזינו. ברצוני להוסיף עוד, שצרטלי, המנהיג האינטלקטואלי והפוליטי, גילם באישיותו גם את המיטב והנעלה שבתרבות הגרוזינית העשירה. הוא גילם הן את הבגרות הפוליטית הכלל־רוסית והן את הדמות המצויינת של בן מיעוט תרבותי, “לאומי”.

אם מבחינה מוסרית היה צרטלי ההיפך הגמור של סטאלין, — הרי מבחינה סוציאלית פוליטית הוא היה אז ההיפך הגמור של סטוליפין, ראש הממשלה הצארי. שכן לפני רוסיה עמדה הברירה: סטוליפין או צרטלי. יש לומר, שגם המיניסטר הצארי סטוליפין לא היה “אדם בינוני אפור”, ביורוקראט, שרק היה מוציא לפועל את פקודות הצאר וכנופיית החצר. בשום אופן לא היה כזה. סטוליפין היה (אחרי פלבה) המדינאי הצארי החזק ביותר. ואולם בניגוד לפלבה, שעיקר פעולתו התרכזה בלשכות המסתוריות הסגורות בפני הקהל הרחב, היו הופעותיו של סטוליפין גלויות וברורות לעיני הארץ כולה. סטוליפין היו לו רעיונות משלו והחלטתו נחושה היתה להגשים את תוכניותיו. והתוכניות שלו מנוגדות היו בתכלית לאלו של המהפכנים. אבל הן היו כרוכות באידיאה ממלכתית גדולה, שמגמתה היתה ליצור, בין היתר, בסיס כלכלי איתן לשם מתן פרצוף סוציאלי־פוליטי חדש לרוסיה. רעיונו של סטוליפין היה ליצור שכבה חזקה של מיליוני איכרים בעלי חלקות־אדמה קטנות. הוא הרס את ה“אוֹבשצ’ינה” המסורתית הרוסית־טיפוסית (משק חקלאי איכרי משותף). מיליוני האיכרים החדשים נועדו לשמש תומכים פוליטיים נאמנים לצאר הרוסי.

סטוליפין ידע, שביצוע תוכניתו לא יהיה קל, אך הוא לא נרתע מפני שום אמצעים. הוא היה נואם טוב והיתה לו האמביציה להוכיח לאופוזיציה, כי דווקא הוא הוא המייצג את “הרעיון הממלכתי האמיתי”. ב“דוּמה” הוא אמר לאופוזיציה גלויות: “אתם רוצים בזעזועים גדולים, — ואילו אנו רוצים ברוסיה גדולה”. יתר על כן, הוא הטיח לעיני כל הארץ את האתגר בפני האופוזיציה. כאשר היסודות המתקדמים מחו נגד שיטת מימשל הדמים, הכריז סטוליפין ב“דוּמה”: “יש להבדיל בין הדם שעל ידיו של רופא־מנתח לבין הדם שעל ידיו של תליין”. היה זה ביטוי נועז. באורח יותר בולט אי אפשר היה לבטא את הניגודים. איש לא פיקפק בכך, שדבר זה העמיק עוד יותר את הניגודים הקיימים במדינה. וזוכר אני, איזה רושם עצום עשה נאומו של ציר פרוגרסיבי, בעת שהכריז ב“דוּמה” בנוכחותו של סטוליפין ושל עתונאים רבים: “הפסיקו את חשבונות־הדמים. הם מכתימים את בתי־הדין שלנו. יבוא הקץ למה שקרוי העניבה הסטוליפינית!”

שני מחנות, שתי אידיאולוגיות. לא היתה כל אפשרות של פשרה ביניהן, ואחת מהן חייבת היתה לרדת מעל הבמה.

סטוליפין גמר אומר לשבור את האופוזיציה לא רק מן הבחינה הסוציאלית־פוליטית, אלא גם מבחינה ארגונית. לאחר 135 ימי פעילות של ה“דוּמה” הפרלמנטארית הנבחרת השניה המציא סטוליפין עלילה, שהסיעה הסוציאל־דימוקראטית מנהלת תעמולה למרד בקרב הצבא. לפיכך דרש מן ה“דוּמה” לבטל את החסינות הפרלאמנטארית של הצירים, כדי שאפשר יהיה לאסור אותם ולהעמידם לדין. הכל הבינו, שאין זו אלא פרובוקאציה מחושבת. ואפייני הדבר: הנאום החזק והאמיץ ביותר מעל בימת ה“דוּמה” בא דווקא מפיו של צרטלי: “נציגי העם אינם רוצים להסתתר. ייערך משפט! שם הם יוכיחו את העלילה הבדויה. ראה נראה, מה יגיד העם!”

סטוליפין לא נמנה עם אותם אנשים, אשר מחכים למשפטו של העם. עוד באותו לילה נאסרו הצירים הסוציאל־דימוקראטים. בית־דין צארי שפט אותם ודן את כולם עם צרטלי יחד לגלות לטריטוריה הסיבירית.

באותו לילה עצמו סגרה הממשלה את ה“דוּמה” ופירסמה חוק בחירות אנטי־דימוקראטי חדש, אשר הגביל במידה ניכרת את זכות הבחירה של האיכרים, הפועלים ושכבות־העם הנמוכות.

זו היתה בגידה ממלכתית גמורה. הממשלה הפרה את החוקים שהיא עצמה התחייבה לקיימם.

זה קרה ב־3 ביוני 1907. ואכן, המאורע ההיסטורי הזה עבר להיסטוריה בשם: “הקשר של השלושה ביוני”.

היה זה קיצה של המהפיכה הרוסית הראשונה.

המהפכנים ניסו לחולל מרד בצי הרוסי, אך המרד נכשל והמלחים הוצאו להורג ביריה. הוכרזה שביתה כללית, אולם אף היא נכשלה. המוני הפועלים היו כבר עייפים מדי מן השביתות התכופות.

סטוליפין הגביר עוד ביתר שאת את שלטון “היד החזקה” שלו. ואכן הוא ביצע את תוכניותיו החקלאיות. קשיים פינאנסיים לא היו לממשלה. בעלי־ההון הזרים, בפרט הצרפתים, נתנו לאוצר הרוסי הלוואה גדולה חדשה — כמובן בריבית גבוהה יותר, באחוז אחד או שניים.

* * *

ב“דוּמה השלישית” השיגה הממשלה סוף סוף את הדבר שאליו שאפה כל הזמן. באותה “דוּמה” היה לה רוב. קמו מפלגות פוליטיות חדשות שתמכו בממשלה. ביניהן “איגוד המאה השחורה”, שעמו נימנו רוב היסודות האנטי־תרבותיים ביותר. סמל־ומופת לכוחות אלה היה הציר החדש שנבחר, קרוּשיוואן. היה זה אותו עתונאי ואיש המאה השחורה שאירגן בשנת 1903 את הפרעות בקישינוב. עתה, לאחר ארבע שנים, הצליח סוף סוף להיבחר ל“דוּמה” הממלכתית. נאומיו הצטיינו בחוליגאניות פרועה לשימצה. הכול ידעו שפעם, בעת ששוחח בטלפון עם איזה עסקן והתרגז עליו, הוציא את אקדחו וירה לתוך שפופרת הטלפון.

בארץ שלט עתה סטוליפין ללא מצרים. אבל הדבר לא הועיל לו הרבה. לאחר ארבע שנים הוא נורה למוות.

המשך המאורעות התפתח בגורליות רוסית טיפוסית.

עוד לפני הכומר גאפון היו ברוסיה שביתות של פועלים. אולם גאפון ומיצעדו בראש מאה אלף פועלים בפטרבורג, פתח ב־9 בינואר 1905 את התקופה של הופעות המוניות. ובהופעות המוניות אלו אמנם התחילה המהפיכה הרוסית הראשונה.

גם בטרם נעשה סטוליפין לראש־הממשלה היו בארץ מקרים של הוצאה להורג בתליה מסיבות פוליטיות. אולם רק הוא, סטוליפין, הנהיג את התליה ההמונית. ואכן בהמוניות הזאת — נסתיימה המהפיכה הרוסית הראשונה.

הגורליות הרוסית — בתנאים רוסיים המעוותים והחולים — לא חדלה לרחף בחלל.

שנה לאחר מצעדו של גאפון, בשנת 1906, נרצח הכומר הנמרץ והמסתורי, בן השלושים ושש, במרתף אפל.

וארבע שנים לאחר הקשר של סטוליפין, בשנת 1911, הגיע יומו של ראש הממשלה הרוסי, אשר עשה את מעשיו בגלוי, לעיני כל העם, והוא נהרג בתנאים בלתי רגילים באורח גלוי ורב־רושם. סטוליפין ביקש לרשום את שלטונו על־ידי הפגנה היסטורית מיוחדת במינה של המונארכיזם הצארי. בקיץ 1911 אירגן את יובל החמישים לשיחרור־האיכרים כביכול בידי הצאר אלכסנדר השני. לחגיגות, שנערכו בבית האופרה בקיוב, בא הצאר ניקולאי עם משפחתו והוזמן גם מלך בולגריה, האח “הסלאבי”. והנה, כאשר עיני רוסיה כולה, ואף עיני העולם, מופנות היו לאולם האופרה של קיוב, נורה סטוליפין, בעת שישב בתיאטרון לא הרחק מן הצאר. כיצד יכול היה דבר זה לקרות? — שאלו הכול. על הכניסה הופקדה שמירה קפדנית באורח יוצא מן הכלל. לא הוכנסו אל בית־האופרה אלא אנשים מקורבים. אך הסתבר שסטוליפין נורה בידי “אדם משלנו” דווקא. סטוליפין יצר רשת עצומה של פרובוקאטורים. הוא ביקש להחדיר סוכנים משלו לכל מפלגה סוציאליסטית, ובארץ כולה שיגשגה הפרובוקאציה. והנה אחד הפורובקאטורים שלו הסתבך עד כדי כך, שדווקא הוא, אשר קיבל את שכרו מידיו של סטוליפין, קם וירה במעבידו. מובן מאליו, שבכניסה לתיאטרון הוא לא נבדק, שהרי היה, כאמור, סוכן המשטרה, “אדם משלנו”. ואכן אותו “אדם משלנו” הוא שחיסל את השליט התליין בלא שאיש יפריע בעדו.

הגורליות ריחפה מעל לדו־פרצופיות הזאת והטביעה את חותמה על ההיסטוריה הרוסית כולה.

פרק רביעי: התחיה היהודית והמהפכה הפולנית

המאורעות הגורליים הגדולים עוררו שורה של בעיות סבוכות מסובכות. ביניהן היתה השאלה, איזו עמדה ינקטו המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות בשאלת העצמאות הפולנית. התנועה הסוציאליסטית הפולנית היתה מפולגת בתחום זה. “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” (פילסודסקי) שאפה לנתק את כל פולין הקונגרסאית מן האימפריה הרוסית ולכונן מדינה פולנית דמוקראטית. המפלגה הפולנית השניה, הסוציאל־דמוקראטים של רוזה לקוסמבורג, התנגדה לזה וביקשה להסתפק באוטונומיה במסגרת המדינה הרוסית הגדולה שלאחר המהפכה. בשתי המפלגות היו מנהיגים יהודים בולטים ושתי המפלגות שאפו למשוך לשורותיהן גם אנשים עבודה יהודים. “פ.פ.ס.” אפילו הוציא ביטאון מפלגתי בשפת יידיש.

במאבק למען הספראטיזם הפולני מתח פילסודסקי, במידה שאני זוכר, ביקורת חריפה על ה“בונד”, ואפילו על שמו, שהרי שם המפלגה היה “איגוד הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה”. בווארשה צריכות לפעול, לפי דעתו רק מפלגות, אשר מבחינה אירגונית אינן קשורות עם רוסיה.

בדרך כלל היתה הבעיה סבוכה לאין ערוך. בחוגים פולניים רבים היו מנגחים את היהודים הפולנים על שהם מניחים ל“ליטבאקים”, שהגיעו לפולין מליטא, לשמש להם מנהיגים, על שכמעט בראש כל המפלגות היהודיות הלאומיות (גם הסוציאליסטיות) עמדו “ליטבאקים”. עיקר ההאשמה היה, ש“ה’ליטבאקים' מביאים רוסיפיקציה לפולין”.

דעתי היתה, שהתנועה הסוציאליסטית היהודית עומדת בפני משימה גדולה. דווקא עתה הגיעה השעה לקבוע את העמדה היהודית בשאלת העצמאות הפולנית. המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות הציבו לעצמן את המשימה הפוליטית, יחד עם הפרוליטאריון הכלל־רוסי, למגר את העריצות ולסייע בבניית מדינה רוסית חופשית חדשה. זה היה טבעי, שהרי היתה זו עמדתן של כל התנועות הסוציאליסטיות הרוסיות.

אולם הנה נתקלו הסוציאליסטים היהודים בבעיית העצמאות הפולנית. בפולין הקונגרסאית היתה פעילה מאוד ה“מפלגה הסוציאליסטית הפולנית” (פ.פ.ס.), אשר נטלה על עצמה את המשימה לנתק את פולין הקונגרסאית מן המעצמה הרוסית ולכונן מדינה פולנית דמוקראטית עצמאית, כאמור. היא עשתה מאמצים נמרצים שהיהודים יצטרפו לעמדתה. ואכן בשורותיה (מלבד כמה אישים שבהנהגה) היתה סקציית פועלים יהודים. ברוח הימים ההם לחמה המפלגה הפולנית נגד שאר מפלגות. במאבקה עם המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות נוסף עתה עוד נימוק, שהמפלגה הסוציאליסטית היהודית אינה נוקטת עמדה בשאלת העצמאות הפולנית.

טענת פילסודסקי (ושל שאר הפולנים) לא היתה צודקת. המוני הפועלים היהודים, כמוהם ככל העם היהודי ברוסיה, סבלו סבל נורא מחמת העריצות הצארית. בכל חלקי האימפריה הרוסית האדירה ניתקלו בהגבלות, רדיפות, פרעות. מפטרבורג ומוסקבה ועד וארשה ועד לגבולותיה של רוסיה עם גרמניה. במצעם הפוליטי הוצרכו איפוא המהפכנים היהודים להשיב קודם כל על השאלה הקשה הזאת. והיה זה ענייין חסר שחר להפריד בין המוני הפועלים היהודים של קובנה, קיוב, אודיסה וז’יטומיר, לבין הפועלים היהודים בווארשה, לודז', לובלין צ’נסטוחובה וסוסנוביץ. שהרי מדובר היה בגורל אחד ולנתק את האחדות ביניהם, פירושו היה לא רק להזיק להם נזק רב, אלא גם לנקוט עמדה חסרת כבוד עצמי.

ואכן פילסודסקי והמתבוללים היהודים בפולין לא צדקו.

מכל מקום היתה קיימת שאלה העמדה היהודית בעניין העצמאות הפולנית. ככל שגדלה והלכה תנועת החירות, הן הרוסית, הן הפולנית והן היהודית, כן גברה אקטואליותה של הבעיה הזאת. ואכן משבאתי אז לווארשה נוכחתי לדעת, כי הגיעה השעה לגבש את עמדתנו בשאלת העצמאות הפולנית. שכן התנהלו עתה מאבקים מהפכניים אדירים ותנועת החירות היהודית חייבת היתה להתייצב בבירור לצד הדרישה בדבר כינון מדינה פולנית דמוקראטית. ואולם להרוס את האחדות היהודית בגלל עניין זה, וודאי וודאי שלא היה כל טעם. לפיכך הייתי בדעה, שמפלגתנו בפולין הקונגרסאית חייבת לגבש לה בעצמה את עמדתה החדשה בשאלה זו, וכי בכך חייבת להתבטא האוטונומיה הווארשאית שלנו בתוך המפלגה הכללית.

ואכן בכיוון זה התחלתי את פעילותי. הרציתי שורת הרצאות בחוגי הפועלים והסטודנטים. התעכבתי על מאבקיה של המפלגה, המתחוללים במושבות הפוליטיות שבחוץ לארץ וביתר ייחוד על רוח מפלגתנו: הזכות הבלתי מותנית להגדרה עצמית לאומית. אולם בחוגים שלנו היו חברים אשר טענו, שאל לנו לקבוע מראש את גורלה של פולין. יש חלוקי־דעות חריפים בתוך התנועה הסוציאליסטית הפולנית עצמה. מובן מאליו שאין אנו צריכים להיות קאתוליים יותר מהאפיפיור עצמו, היתה עמדתי, אולם בפרוגראמה שלנו לגבי פולין הקונגרסאית חייבת להיות התביעה העקרונית והמדינית לא רק לכנס את האסיפה המכוננת הכללית לרוסיה כולה, אלא גם לכנס בעת ובעונה אחת את האסיפה המכוננת לפולין הקונגרסאית. מה שתחליט האסיפה המכוננת הפולנית — הוא שצריך להיות מחייב; שכן מבחינה פוליטית ועקרונית הדבר הזה הוא ברוח ההגדרה הלאומית החופשית.

בשאלה זו קיימנו אסיפות רבות וכן דיונים בחוגים. לדעתי, היתה זו הפעם הראשונה שהתנהל אצלנו ויכוח פוליטי ועקרוני כה רחב. ההחלטה שקיבלנו נודעה לה משמעות כבר אז, ומה גם בשנים מאוחרות יותר, כאשר הועמדנו בפני העובדה של תקומת מדינה פולנית עצמאית.

בקשר עם הבעיה הזאת חייב אני להתעכב כאן, אם כי בקצרה, על הבעיה המיוחדת של ה“ליטבאקים”, מנקודת ראות לאומית, פוליטית ופסיכולגית.

חוגים פולניים שונים (ואפילו מתבוללים יהודים מסויימים) באו בטענות אל ה“ליטבאקים” בפולין הקונגרסאית, דהיינו אל היהודים הרוסיים, שגורשו על ידי השלטון הצארי ממקומות מושבותיהם השונים, (“גירוש מוסקבה” הגדול והנודע של 1891, וכן “גירוש קיוב” וכיו"ב). היו גם שכבות יהודיות, אשר מבחינה כלכלית לא יכלו להתקיים בתחום המושב המצומצם. בצד זרמי ההגירה העצומים לאמריקה, לאירופה המערבית ולמדינות הים האחרות, נדדו חלק מהם גם לפולין. היו אלה פועלים, בעלי מלאכה, סוחרים, אבל גם סוכנים מסחריים ואנשי מקצועות חופשיים (רופאים, מהנדסים, כימאים). התרבות הרוסית היתה מובנת להם ואילו את השפה הפולנית לא ידעו. מובן היה איפוא, כי אלה מהם שלא חפצו לחיות בשממה תרבותית, היו מבקרים בתיאטרונים ובשאר מוסדות התרבות הרוסיים.

אם כה ואם כה נהפכה התופעה הזאת עד מהרה לבעיה רצינית. מלבד הדמאגוגיה הוולגארית, הרי היתה זו באמת בעיה במובן מסויים. אנשים בעלי תרבות הומאניסטית וגם לאומית גדולה, אנשים בעלי מעוף היסטורי ומבט מרחיק־ראות היו מסוגלים לא רק להבין את כל הטראגדיה היהודית הסבוכה, אלא גם לתרום משהו ל“שאלת הליטבאקים” ברוח הומאניסטית, אשר בסופו של דבר היתה גם צומחת מכאן טובה גם לפולין כולה.

עובדת קיומה של “שאלת הליטבאקים” כבעיה ממשית מסתברת גם מדוגמאות חיוביות, שאפשר להביא מן השכבות הלאומיות היהודיות. הנה פועה ראקובסקה, עסקנית תרבות ותיקה ורבת זכויות. היא נולדה בביאליסטוק — עיר של תורה, השכלה ואינטליגנציה — והתחנכה שם ברוח ציונית. מלבד יידיש ועברית היתה רגילה לדבר גם רוסית. היא באה (בשנת 1891, כמדומני) לווארשה ופתחה שם את בית־הספר העברי הראשון לנערות יהודיות. ואכן הרבה מסירות־נפש השקיעה בבית־הספר שלה, אשר נטל על עצמו את המשימה להעניק לנערות היהודיות גם הכשרה מקצועית, דהיינו, ללמדן מקצוע שיאפשר להן להיות עצמאיות מבחינה כלכלית. היא מספרת בזכרונותיה: “קשה מאוד היתה בשבילי הגזירה לנטוש את עיר מולדתי ביאליסטוק, את קרובי ואת ידידי הקרובים. קשה מאוד היה לעבור לפתע למקום אחר, לפולין הרוסית, שבה אפילו היהודים היו זרים לי. כמעט ארבעים ושש שנים מחיי עברו עלי שם (בווארשה), ועדיין נשארתי “הליטאית” — בשום אופן לא יכולתי להתבולל בין אחי ואחיותי הפולנים…”

כמה בלתי חשובה נראית עתה כל האפיזודה הזאת של ה“ליטבאקים”, כאשר משווים אותה עם רומאן דמובסקי ו“המפלגה הלאומית הדמוקראטית” (ה“אנדקים”). הם היו המפלגה הפולנית הגדולה ביותר דמוֹבסקי וחבריו הפולנים שאפו לבוא לכלל הבנה עם השליטים הרוסים, וזאת לא לאחר המהפיכה, אלא עוד בימי השלטון הצארי דווקא. ב“דוּמה” הפטרבורגית לא רצו דמובסקי וחבריו לבוא במגע אפילו עם ה“קאדטים” הליבראליים כדי לנהל יחד אתם את המאבק עם שלטון העריצות. לגבי ה“אנדקים”, ה“קאדטים” היו ליבראלים יתר על המידה.

הנה אלה היו ה“פאטריוטים הפולנים האמיתיים”, הצעקנים הקולניים ביותר נגד סכנת הרוסיפיקאציה מצד הליטבאקים.

והרי עובדה היא, שהליטבאקים (גם אם אחדים מהם היו עושים אמנם שגיאות או גילו חוסר טאקט) עזרו רבות במאבק נגד העריצות הצארית, ובפרט סיימו בפיתוח התרבות והדעת בקרב ההמונים היהודיים. ב“עניין הליטבאקים” בולטת איפוא בבהירות יתירה דו־הפרצופיות של השוביניסטים הפולניים.

במפלגתנו (כמו גם בשאר המפלגות היהודיות) היו המנהיגים בעיקר “ליטבאקים”. ביניהם היו רק שלושה “פולנים”, כלומר “אינטליגנטים צעירים שנולדו בפולין”. היה זה ילק גוֹלדֶה, ליאון פייגנבאום ומחבר השורות האלו.

מוצאו של יולק גולדה היה מפלוצק, עיר מעניינת מאוד. פלוצק היא עיר פולנית יפה ועתיקה. סביבתה הרומאנטית השפיעה ללא ספק גם על האינטליגנציה היהודית הצעירה שבה. בהיותה עיר עתיקה בת אלף שנים (מילאה תפקיד בולט במדינת פולין בימיה הראשונים) היא נשארה עם זאת עיר קטנה. בימינו מנתה אוכלוסיה של כשלושים אלף נפש, אשר כרבע ממנה היו יהודים. האוכלוסיה היהודית ספגה הרבה מן התרבות הפולנית, שכן גם האינטליגנציה בעלת ההשקפות היהודיות הלאומיות קשורה היתה קשר אמיץ עם התרבות הפולנית; די לקרוא בשמותיהם של נחום סוקולוב ויצחק גרינבאום. ואכן ההתבוללות היתה לה שם עמדת מישען חזקה בקרב היהודים.

משפחת גולדה העשירה, שהיתה מתבוללת מאוד, היתה דומה מבחינה פוליטית למשפחת הווייצמאנים, שכל המפלגות הסוציאליסטיות היו להן חסידים בתוכה. מבקש אני להזכיר כאן קודם כל את אחותו הבכירה של ילק, אסתר, אשר מילאה תפקיד מרכזי חשוב ב“מפלגה הסוציאליסטית הפולנית” בעת ייסודה, שבה נודעה בשם “גולדה סטרוּז’צקה” (לפי שם בעלה הפולני, אשר יחד עם פילסודסקי היה בין מייסדי המפלגה הפולנית). בפולין העצמאית היא נמנתה עם המנהיגים הקומוניסטיים. אני הכרתיה בשנים מאוחרות יותר ופעלנו יחד בתחומים מהפכניים שונים. עליה ועל הטראגדיה שלה עוד ידובר להלן.

יולק, בעל הקלסתר היפה והנימוסים הנאים, היה דמות סימפאטית. אדם עדין, בעל נטיות אידיאיות מובהקות ואינטליגנציה גדולה, התעניין בבעיות המהפכניות עוד בשנות לימודיו בגימנאסיה. הוא החליט ללמוד באוניברסיטת ברלין, שהיתה אז מרכז משיכה למהגרים פוליטיים. בבואו לברלין ובהתוודעו אל המפלגות הרוסיות והפולניות השונות, החליט להצטרף אל הקבוצה “חירות”, אשר בדיוק באותם ימים (1901) נוסדה על־ידי ד“ר נחמן סירקין. היה זה האירגון הציוני הסוציאליסטי הראשון, אשר שני סניפיו גם יחד (ברלין וציריך) מנו שנים־עשר חברים, וביניהם האישים שלימים זכו לפירסום רב, כמו ד”ר משה זילברפארב, זליג קלמנוביץ, נחום שטיף ועוד. דבר אופייני: יוּלק (שלא כרוב הסטודנטים היהודים אשר למדו באוניברסיטה ובפוליטכניקום) החליט ללמוד אגרונומיה, שעדיין עוד לא היתה אז בגדר מקצוע יהודי. הוא החליט להתמסר לחקלאות היהודית בארץ־ישראל.

מלבד מקצועו המקורי הצטיין יולק גולדה בעוד קו נוסף אשר היה בו כדי ללמד על אופיו הרומאנטי — הוא גילה התעניינות מיוחדת בציור היהודי. הדבר היה אז בגדר תופעה חדשה לגמרי. היתה זו ראשית עליית “כוכביהם” של לילין, שטרוק, הירשנברג, מינקובסקי. יולק דיבר ברוב התלהבות על הציור היהודי כיסוד יוצר ואורגאני של תנועת התחיה היהודית. זכורני, שהיה קונה את הריפרודוקציות הקטנות של הציירים האלה כדי להגישם כשי לחברים וידידים. בחדרו היו תלויות על הקירות כל מיני תמונות כאלה, וכן ריפרודוקציות של מאקס ליברמן, שהיה אז צייר צעיר. כן היה קונה בברלין את חפצי האמנות ומלאכת־המחשבת הקטנים של בית־הספר “בצלאל החדש” בירושלים ומוסרם במתנה לידידיו.

את שמו של יולק הכרתי עוד בשנות לימודי בגימנאסיה, שכן היה מסייע בברלין לזליג קלמנוביץ בהעברת הספרות הבלתי־ליגאלית דרך הגבול שלנו בצ’נסטוחובה. שמחנו מאוד משנפגשנו עתה בווארשה, “בווארשה שלנו”. מובן מאליו, ששוחחנו על העניינים של המהפיכה הפולנית, שהיו כה אקטואליים. שהרי היינו שרויים אז בלב לבן של הבעיות הפולניות הבוערות. אני שכנעתי את יולק, כי במסגרת המפלגה הכללית שלנו חייבים אנו ליצור “אוריינטאציה פוליטית פולנית” וכי בפולין חייבת “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” להתייצב בבירור לצד דורשי עצמאותה של פולין. יולק קיבל את העמדה הזאת ברצון, אבל זמן קצר לאחר מכן יצא לחוץ־לארץ, כך, שבמערכת התעמולה הרעיונית החדשה נבצר ממנו ליטול חלק ישיר. כאשר נפגשנו שוב, נתקיימה כבר הפגישה בתנאים אחרים בתכלית, היה זה כעבור עשר שנים בשעת המהפיכה הגדולה במוסקבה.

ה“פולני” השני במפלגה שלנו היה ליאון פייגנבאום. הוא היה טיפוס אנושי שונה לגמרי מאשר יולק גולדה. גם מוצאו של ליאון היה ממשפחה עשירה, ואפילו עשירה עוד יותר ממשפחת גולדה. אביו היה בעל משרד לאקספדיציה שמרכזו היה בווארשה והיו לו כמה סניפים בנקודות־גבול שונות. הם עסקו בעמילות־מכס בגולות גרמניה־רוסיה ובשאר הסידורים הפורמאליים שכרוכים היו במשלוחי הסחורות של היצואנים מחוץ לארץ אל לקוחותיהם בפולין.

גם ליאון היה רומאנטיקן, אבל הרומאנטיזם שלו התבטא בצורה אחרת מאשר אצל יולק. כאן השפיע גם מוצאו הגיאוגראפי. בניגוד ליולק, אשר נולד, גדל ובילה את שנות־נעוריו בפלוצק הפרובינציאלית והבלתי מפותחת, היה ליאון בן הכרך וארשה של התקופה התעשייתית החדשה. הוא התעניין רבות במגמות הקאפיטאליזם המודרני וידע היטב את החוקים הסוציאליים הללו. הוא למד הנדסה בפוליטכניקום הנודע של דארמשטאדט ונמנה שם עם מקימי חוג הסטודנטים הראשון של מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית, מייד עם ייסודה. עוד בעת לימודיו בגימנאסיה בווארשה נמנה עם הקבוצות הראשונות של “פועלים ציונים”.

בימי בואי לווארשה עברה עליו טראגדיה גדולה. כאשר פרצה בקיץ 1905, המהפיכה הרוסית הגדולה, הוא השמיע ברחוב נאום חזק בפני קהל אלפים וקרא לשים קץ, אחת לתמיד, לעריצות המשעבדת. באמצע נאומו הגיעה יחידת־קוזאקים וציוותה על הקהל להתפזר. פייגנבאום קרא: “לא! לא נתפזר! עתה חייבים אנו לחשל את כוחנו הסוציאליסטי החופשי!”. הקוזאקים ירו בהמון. הכדור הראשון פגע בנואם. ליאון נפצע קשה באחת מרגליו. החברים עוד הספיקו לשאתו לתוך איזה בית סמוך, שבו ניתן לו הטיפול הראשון. אולם הכדור נשאר תקוע ברגלו, והוא עוד אנוס היה להיזקק לעזרת רופאים. המשפחה הביאתו לברלין, שם נותח בידי פרופיסור נודע. אך לרפאו כליל אי אפשר והוא נשאר צולע כל ימי חייו. ליאון הצעיר חשש, שיצטרכו לקטוע לו את הרגל (ואכן היתה סכנה כזאת) והיה מיואש ממש, חשב אפילו על התאבדות. נעשו מאמצים גדולים להמשיך בריפויו והדבר נמשך שנים ארוכות. לבסוף נשאר, כאמור, צולע עד סוף ימיו.

לזאת עוד נוספה מהלומה כבדה אחרת. בשבתו במינסק בתור “מהפכן מקצועי” הכיר במפלגה חברה צעירה בשם ברטה ונשאה לו לאשה. היא היתה נערה צעירה ויפה, אך היתה פועלת פשוטה. אני אומר “אך”, שכן משפחתו העשירה לא הסכימה בשום אופן, שבנה יחידה יביא לתוך המשפחה המיוחסת נערה שאינה אלא פועלת פשוטה. מובן מאליו, שליאון לא רצה בשום אופן לוותר עליה. האב המחמיר הפסיק לתת לליאון תמיכה חומרית כלשהי. אך כיוון שליאון נזקק להמשך הטיפול הרפואי, נעשתה במשפחה פשרה. ליאון קיבל משרה במשרדו של אביו ואנוס היה — כמוהו ככל מנהל־פנקסים אחר — להתקיים ממשכורתו. הוא ואשתו שכרו להם חדר.

עלי להזכיר כאן, שהוא התיידד מקרוב עם י.ל. פרץ. הסופר הגדול ראה אותו כידיד קרוב. כמעט את כל הערבים החופשיים, ארבע, חמש פעמים בשבוע, היה פרץ מבלה בחדרו של ליאון ברחוב סוסנובה. בחדר הגדול והמסודר בפשטות אך בטוב טעם, היה פרץ קורא בפני ליאון את יצירותיו החדשות והישנות ושומע בעונג רב את הערותיו. פרץ ראה בליאון “אירופי מובהק” ובעל טעם טוב בתרבות היהודית והפולנית.

הנה אלה היו שני “הפולנים” שלנו, ויחד אתי היינו ה“טרויקה” הפולנית. לגבי דידי היה חשוב, שכאשר העליתי את הצעותי החדשות נהניתי מתמיכתם של ליאון ויולק. בוועידה שנערכה בווארשה השתתפו הסניפים החשובים ביותר שלנו. מלבד וארשה וצ’נסטוחובה שלי השתתפו גם הסניפים של לודז', פיוטרקוב, סוסנובייץ, לומז’ה וגם כמה עיירות קטנות מסביבת וארשה. לאחר ויכוח ממצה נתקבלה ההחלטה פה אחד.

לאחר ההחלטה הווארשאית שלנו נסעתי לווילנה, כדי לבוא בדברים עם הוועד המרכזי שם. הייתי אז בווילנה בפעם הראשונה. היתה זו עיר קטנה (שמנתה באותם ימים כשמונים אלף תושבים, מחציתם יהודים) מיוחדת במינה, אשר הטביעה חותם רוחני עמוק על מהלך ההיסטוריה, הן הפולנית והן היהודית. אחד החברים שימש לי מדריך והראה לי את המקומות השונים שקשורים היו עם וילנה הגדולה, הן של הגאון מווילנה והן של אדם מיצקביץ.

בישיבת הוועד המרכזי ומערכת “דער נייער וועג” (הדרך החדשה), בפוהולאנקה הגדולה, פתחתי את דברי, במידה שאני זוכר, בדבריו של מיצקביץ: “אין להעלות על הדעת שבעתיד יוכל איזה שהוא עם ללכת בדרך הקידמה בנפרד משאר העמים, אם אותו העם אינו רוצה להביא כליה על עצמו ולהזיק על־ידי כך לעניין הכללי”. והוספתי: “מיצקביץ, ידידו של פושקין ויוזמו של לגיון יהודי, הוא מורה דרך מצויין לגיבוש העמדה הרעיונית של הסוציאליזם היהודי לגבי העצמאות הלאומית הפולנית”.

השתתפתי אז לראשונה בישיבת הוועד המרכזי ומערכת הביטאון המפלגתי. הקשבתי איפוא בתשומת לב רבה לדברי הנואמים וגם התבוננתי בהם היטב. את רובם הכרתי עוד מקודם וחלק מהם אף הכרתי היטב. עם נחמן סירקין התגוררתי יחד בעת הקונגרס השביעי בבאזל, את משה ליטבאקוב, הסטודנט, העברתי בשנת 1903 דרך הגבול הצ’נסטוחובאי שלנו בדרכו לפאריס. יוסף לשצ’ינסקי היה בשווידר בעת ועידת היסוד של האיגוד הגימנאזיסטי המהפכני שלנו והוא שזימן לי את ההיכרות עם רעיה. שמואל ניגר, (“אברהמ’ל הדבינסקאי”), השמיע אצלנו בימים ההם בצ’נסטוחובה הרצאה תיאורטית. את לאצקי־ברתולדי ודוידוביץ' (“דאווא”) הכרתי מבאזל. דומני שהיחיד, אשר אז בווילנה התוודעתי אליו בפעם הראשונה, היה משה כץ (מי שהיה לימים עורכו של העתון היומי הקומוניסטי “מארגענפרייהייט” בניו־יורק) ואולי עוד שניים שלושה חברים שהיו נוכחים שם.

היתה זו תזמורת סימפונית טובה וכל אחד היה וירטואוז במקצועו. המנצח על התזמורת היה משה ליטבאקוב. הוא ישב ליד שולחן־כתיבה, אשר עליו היה מונח כרך של “דער נייער וועג”, שהוא, ליטבאקוב, שימש כעורכו. הקשיש והמכובד ביותר היה סירקין (שגידל זקן). בדרך הטבע מן הדין היה שהוא ינגן בכינור הראשון. אולם מחמת צניעותו וכיוון שעדיין לא היה מאוקלם לגמרי בתנאים של הממלכה הרוסית, הוא ויתר מרצונו על הכינור הראשון לטובת תלמידו הצעיר והמוכשר וילי ברתולדי. “דאווה” גבה־הקומה, יפה־התואר ודק הגיזרה, בעלה הרגליים הארכניות, היה מנגן בצ’לו (ואכן, הוא ניגן יפה בצ’לו). מלבד אותם “חברים קשישים” היה שמואל ניגר הצעיר, בעל הקול השקט, מנגן כאילו בחליל; לשצ’ינסקי, “הפולמוסן הפוליטי” ניגן בחצוצרה; משה כץ, ששימש אז מזכיר התנועה המקצועית, כאילו תופף בתוף.

הייתי מרוצה מאוד שהחברים — המנהיגים המוסמכים — אישרו כי פירשתי נכונה את הבנתנו את העיקרון של ההגדרה העצמית הלאומית.

הריני נזכר שבהפסקה שבין שתי ישיבות אכלנו ארוחת־צהריים משותפת, ואפילו ארוחה טובה, שכן הבאתי עמי סכום רובלים מספיק. החברים — אם בכלל אכלו ארוחות־צהריים באורח סדיר — היו נוהגים לאכול במסעדות זולות. ולאחר שנהנינו מן הארוחה, קם אחד החברים (דומני שהיה זה ליטבאקוב) וברכני ברכה מבודחת, באומרו, כי היה זה מישתה־מותרות מיוחד במינו.

* * *

להחלטתנו הווארשאית נודעה חשיבות מרובה בשביל המפלגה וגם בשבילי באורח אישי. את ההחלטה פירסמנו בכרוז ובעלון מיוחד בפולנית, כך, שהמנהיגים הפולנים ידעו על כך, כפי שנוכחתי לדעת לאחר מכן, כאשר התוודעתי אליהם.

היתה לכך גם משמעות פוליטית. כעבור ארבע־עשרה שנה, כבר בפולין העצמאית, בעת המלחמה הפולנית־הסובייטית בשנת 1920, כאשר נאסרתי ונערך לי משפט פוליטי גדול, אמרו הפרקליטים שלנו, בייחוד ליאון ברנסון הנודע, בנאומו: “לפני שנים רבות, בימי העריצות הצארית הרוסית, הגנתי על חברי אותה המפלגה. באותו בניין בית־המשפט הגנתי עליהם, בעת שנאשמו במאבק למען עצמאותה של פולין. עתה עושה אני כן במדינה העצמאית שלנו”.

חלק שישי: בתי־הכלא הראשונים שלי

פרק ראשון: מאבקי הראשון כאסיר

המאבקים הפולטיים נעשו אינטנסיביים מאוד, וזאת מצד שני המחנות. דומה היה שהושג “שיווי משקל בין המהפיכה והקונטר־מהפיכה”. אולם מבחינה פסיכולוגית הבינונו כולנו, שלא ייתכן שיווי משקל בין אוייבים־בנפש פוליטיים, ואכן כלפי חוץ היה המצב פאראדוקסאלי ממש. מצד אחד עמדו המשטרה, בלשים, ז’אנדארמים, צבא וקוזאקים, אשר היו עוברים ברכיבה פרועה ברחובות ומחפשים חשודים, ואילו מן הצד השני — במקרה הטוב ביותר — כמה מאות פעילים, שנתמכו על־ידי אוהדים. גם מבחינה גיאוגראפית היה המצב פאראדוקסאלי, מצד אחד של המידרכה אשר ליד גן קראשינסקי, היו החברים מטיילים באורח חופשי והפגנתי (היתה שם הבורסה המפלגתית שלנו), ואילו על המידרכה שמעבר לרחוב היו משוטטים שוטרים ובלשים ועוקבים אחר הנעשה על המדרכה שממול. לעבור אל המידרכה שלנו לא העזו ביודעם כי עלולים הם לשלם מחיר יקר.

ואצלנו, על אף המוניות התנועה, שמרנו בכל זאת על קונספיראציה מסויימת. לפי החלטת הוועד, לא הייתי בא אל הבורסה המפלגתית. אולם כדי לשמור על מגע מתמיד עם הפעילים ולהיות מוכן לפעולה למקרה של סכנה, הייתי יושב עם עוד חברים בבית־קפה בקירבת הבורסה, ולשם היו מגיעים השליחים המיוחדים עם הבולטינים האחרונים. את מקום־מגורי לא ידע איש, חוץ מכמה מבין חברי הוועד. לבוא אלי הביתה אסור היה בתכלית האיסור. כל זה היה עניין מסובך ביותר, אבל המנגנון פעל יפה. בין ה“חוגים” והוועדים השונים נודע תפקיד חשוב במיוחד לשלוש ועדות: א) קבוצת המרצים, שבה היו מתווכחים ודנים ומכינים את ההרצאות על הנושאים שעמדו להשמיע בחוגים, ב) “הקבוצה הקרבית” (“בוֹייבוֹי אוטריאד”), שדאגה לבטחון בבורסה, בעת הפגנות ושמרה מפני בלשים ופרובוקאטורים, וג) הוועדה השלישית היתה “הצלב האדום”. תפקידה היה לחוש לעזרת חברים שנאסרו, לשלוח להם ספרים וחבילות, לדאוג להעמדת עורכי־דין במשפטם וגם — לשמור על מגע עם ה“מאכרים” (שתדלנים), אשר ידעו כיצד ולמי מנציגי השלטון יש לתת “דמי לא יחרץ”.

* * *

על אף החשאיות, הבחנתי לאחר איזה זמן, כי בולשים אחרי. אנוס הייתי להכפיל את זהירותי, שלא לסכן את עצמי ואף לא “לגרור אחרי שובל” אל הישיבות, הפגישות והאסיפות.

עד מהרה הרגשתי, כי אכן הסוכנים הצאריים בולשים אחרי. המהפכנים הצטיינו בחוש מיוחד, אשר היה רומז להם: “לעולם אל תהיה בטוח. בחן את כל צעדיך; אל תגרור אחריך בלש, זכור את הסכנה”.

כאשר הייתי יוצא לרחוב, נוהג הייתי להסתכל מסביבי לכל העברים: “האם הוא כאן?” ובקשר עם זה התחלתי ללמוד גם… את הגיאוגרפיה של וארשה, את רחובותיה וכיכריה ואפילו את בתי־הקפה שלה. כל אימת שהרגשתי שבולשים אחרי, התחלתי להשתמש באסטראטגיה מיוחדת: משהבחנתי כי בלש הולך בעיקבותי, הייתי קופץ לתוך כירכרה ואומר לרכב שייסע בכיוון כלשהו. אולם לא תמיד זה עזר. גם הבלש היה תופס לעתים כירכרה ונוסע אחרי. הייתי עוצר איפוא על־יד בית־מעבר, אשר ידעתי כי יש בו שער שני היוצר לרחוב אחר ושם השתדלתי “להיעלם” בקרב הקהל. פעם אחרת, כדי להיווכח אם אין בולשים אחרי, הייתי נכנס לבית־מסחר ומחפש שעה ארוכה איזו עניבה, ביקשתי צבע נדיר במיוחד, שהבחירה תימשך זמן רב ככל האפשר. שוב פעם אחרת הייתי עוצר את הכירכרה על־יד איזה בית־קפה, לרוב ברחוב מארשאלקובסקה (הרחוב הראשי של וארשה), הייתי נכנס פנימה ויושב לי על יד החלון, שותה קפה ומסתכל החוצה. הבלש, ובפרט אם ירד במקרה גשם חזק, היה מרגיש ודאי שאני מתעלל בו. פעם אחרת הייתי משתמש בתחבולה שונה מן הקודמות: הייתי ניגש אל המכון לרופאי־שיניים, מנצל את הכרטיס הרשמי שלי ונכנס לאחד מאולמי־ההרצאות, פעם לפרופיסור זה, ופעם לפרופיסור אחר. הייתי פוגש לעתים את חברי קבוצת הסטודנטים שלנו וממשיך אתם את עבודת התעמולה. אחר כך הייתי יוצא לי יחד עם קבוצת סטודנטים גדולה. לעתים הייתי עושה זאת ברוח ספורטיבית, אבל לעתים גם במצב־רוח מר מאוד. לא אחת הייתי מאחר מן הסיבה זאת לישיבה או לפגישה, או שאפילו לא יכולתי להגיע בכלל וזה גרם לי צרות חדשות.

באחד הלילות עת הייתי שקוע בשינה עמוקה, חשתי שמישהו מעורר אותי בכוח. משפקחתי את עיני ראיתי פנס חשמלי קטן המאיר אותי באור חזק ומן הצד מכוונים אלי שני אקדחים:

“לא לזוז!” שמעתי פקודה.

כיוון שבמקרים רבים היו המהפכנים מקבלים את פני המשטרה ביריות, היו השוטרים נוהגים בזהירות. קודם כל חיפשו אם אין לי אקדח מתחת לכר. רק לאחר מכן ציוו עלי לקום מן המיטה.

התחיל חיפוש. המשטרה, ברצותה להפתיע את המהפכנים, היתה נוהגת לעתים קרובות להיכנס לדירה לא דרך הכניסה הקידמית, שבה נחוץ היה לצלצל בפעמון, כי אם מצד המטבח, ששם אפשר היה פשוט להקיש, על הדלת, לבל ישמעו דיירי הבית שבשאר החדרים.

התגוררתי יחד עם בן־דוד צעיר שלי, מנדלי קונארסקי מצ’נסטוחובה. הוא למד כאן בגימנאסיה. ברצותי שלא לגרום לו שום קשיים, הודעתי לשוטרים קודם כל, שחוץ ממחברות הגימנאסיה וספרי־הלימוד שלו שייך הכול לי. החיפוש נמשך שעות אחדות. קודם כל נטלו את כל הניירות והרשימות, וכן ספרים חשודים. מיוחדת במינה היתה הפסיכולוגיה של השוטרים. הם שמחו מאוד, כאשר מצאו את הספר “סוציולוגיה” של פרופיסור־האוניברסיטה הפולני גומפלוביץ'. הוא היה אמנם סוציאליסט, אבל המשטרה בילבלה כאן את ה“סוציולוגיה” עם ה“סוציאליזם”. גם שורה שלימה של ספרים ליגאליים אחרים אספו אז השוטרים כאשר הערתי לאינטליגנטי ביותר שבין הסוכנים, כי אלה הם ספרים ליגאליים, השיב:

“ייתכן. אבל זה יביא לנו תועלת ויסייע בידינו להבין את האוריינטאציה שלך. אם אלה הם דברים בלתי מזיקים, תקבל אותם בחזרה אחר כך”.

בין הניירות שלי מצאו הרצאה שהכנתי על האנארכיזם, אשר היה אז נושא אקטואלי בפולין, וגם ראשי פרקים מפורטים על השאיפות המיוחדות של “התנועה הסוציאליסטית המהפכנית הפולנית”. לאחר שערכו חיפוש נמרץ גם בחדרי בעלי־הדירה שלי, לקחו אותי אל לשכת המשטרה.

השעה היתה כבר שבע בבוקר. בדרך למשטרה פגשתי גימנאזיסט אחד, חבר בחוג המפלגתי שלנו, וויֶליקובסקי, (לימים נעשה נואם מפורסם ועורך־דין מזהיר. הוא ניספה בגיטו וארשה). הוא רץ מייד אל חברי המפלגה להודיע להם ולהזהירם מפני הסכנה, שאף הם עלולים להיאסר.

לאחר שישבתי כמה שעות בלשכת המשטרה, העבירוני שני שוטרים אל כיכר התיאטרון, שבה היה בית־הסוהר הווארשאי הנודע “ראטוּש” (רחוב דאנילוביצ’ובסקה). לאחר חיפוש אישי קפדני ורישום כל הפרטים שנעשו בלשכה, הורידוני לתא במרתף.

בית־הסוהר היה מלא וגדוש עד אפס מקום. כבר במדרגות ראיתי אסירים בליווי סוהרים עולים ויורדים, עולים וירדים בלי הרף. יצאנית הקימה צעקה ולא הניחה שיוליכוה במדרגות למטה (בחלק השני של המסדרון היו תאי הנשים). גם תאי, כמו שאר התאים, היה מלא עד אפס מקום. הדרגשים שהספיקו לשישה אנשים הוצרכו לשמש עתה למעלה משלושים. האוויר היה מחניק עד מאוד. היו לנו כאן כמה ויכוחים מעניינים והצבעות דמוקראטיות: לפתוח קצת את האשנב או לא. היה חורף וחלק מן האסירים טענו שקר להם, חלק שני הודיעו שהם נחנקים מחוסר אוויר. פעמים אחדות בלילה היתה כבה מנורת־הנפט הקטנה שבתא מחוסר אוויר.

שררו כאן “דמוקראטיה ושיוויון”. קשה במיוחד היה להגשים את הדבר בלילה. על דרגשי־העץ, שאפילו שקי־תבן לא היו עליהם, יכלו לשכב, כאמור, שישה אנשים (משני הצדדים). במאמץ הגדול ביותר אפשר היה להשכיב ארבעה עשר, אולי שישה־עשר איש. הצפיפות על המיטות היתה כה רבה, שרק לפי פקודה של מישהו מבינינו אפשר היה להתהפך מצד אל צד: “עתה לצד ימין!” ו“עתה לצד שמאל!”. כל השאר היו אנוסים לשבת על קצה הדרגשים או פשוט על הריצפה. תורני משלנו היה רושם כל אסיר חדש, כדי לשמור מתי יגיע תורו לשכב על המיטה. יוצאים מן הכלל היו רק זקנים או אסירים אשר ראינו, שהם חולים או חלשים במיוחד. חוץ מהם היו הכול שווים, ועל כך שמרנו בייחוד אנחנו, האינטליגנטים. בשעות שלפני הצהריים היו נציגי הזרמים השונים משמעים הרצאות. אחרי הצהריים היה נערך ויכוח, שבו היו מציגים שאלות גם הפושעים הפליליים, שישבו יחד עמנו. הם התעניינו, על שום מה מבקשים אנו לבטל את הקניין הפרטי. הם מסכנים את חירותם כדי להשיג קצת כסף, או איזה שהוא קניין פרטי ואילו אנחנו שואפים לבטל את הקניין הפרטי. במיוחד כיוונו את שאלותיהם אל אלה, אשר לפי הערכתם היו באים מבתים עשירים.

הגם שהתאים היו נעולים בדרך כלל, הצלחנו בכל זאת להסתובב במסדרונים, שעמדה בהם המולה בלתי פוסקת. לעתים קרובות היו נשמעות שם צעקות היסטוריות מתאי הנשים. הצועקות היו לרוב היצאניות.

באחד הלילות, כאשר התאים היו נעולים, מת בתא שלנו אחד האסירים. התחלנו להלום שיזעיקו רופא. הסוהרים באו במרוצה, אבל הודיעו לנו שאין הם רשאים לפתוח את הדלת. משנשמעו החבטות מן התא שלנו, לא ידעו האסירים שבתאים האחרים במה העניין, ומתוך סולידאריות, שהיתה חזקה מאוד בימים ההם, התחילו לחבוט אף הם ועוד ביתר כוח. בכל התאים שבשתי הקומות קמה מהומה נוראה שנשמעה גם ברחוב הסמוך. וכדרכה של הפסיכולוגיה האנושית במקרה כזה, ככל שארכה השעה ולא פתחו את התא, כן גברו הצעקות. לבסוף מצאו את מנהל בית־הסוהר, שהביאו אותו יחד עם סיעת סוהרים חמושים באקדחים (שכן סבורים היו כי זהו מרד מאורגן מראש) ופתחו את התא שלנו. בשומעם במה העניין, הביאו מתא אחר רופא, חבר משלנו ואסיר פוליטי אף הוא. היה זה רופא־הילדים, יהודי פולני שלימים יצאו לו מוניטין, פליקס זאקס. הוא יכול היה רק לקבוע את המוות.

ואכן רק אז התחילה המחאה האמיתית. מכול הצדדים התחילו לצעוק לעבר הסוהרים: “רוצחים!” כל בית הסוהר הצטרף לצעקות־המחאה האלה.

המנהל, חיוור כסיד, בחוששו פן יתחולל באמת מרד בבית־הסוהר, הציע שייבחר אחד מאתנו, אשר יביא לפניו את עצומותינו. “הסטודנט מחוץ לארץ ידבר!” — צעקו. שכן נחוץ היה לדבר רוסית, ורוב האסירים לא ידעו את השפה.

בהיותי בעצמי נרגש עד מאוד, השמעתי נאום חריף, עתה אינני זוכר עוד את תוכנו, אך הנימה היסודית שבו היתה: “לא ניתן כאן לרצוח!… אנחנו אסירים פוליטיים ודורשים יחס של דרך ארץ אלינו, כנהוג בשאר בתי־הסוהר, אפילו בפטרבורג… ואילו כאן אין זה בית־סוהר, כי אם מרתף לעינויים ורציחות. אנו מודיעים כולנו שלא נשלים עם כך, אם נגזר עלינו למות — לא יקום הדבר ללא התנגדות… אנו נחנקים כאן מחוסר אוויר. החבר המת שלנו לקה בשבץ־לב בגללכם. לא נרשה כזאת!…”

כל אימת שהשמעתי איזו מלה תקיפה, היו הכל תומכים בה בהנפת אגרופיהם. הדבר נגמר בכך, שהוציאו את הגווייה מתוך התא והמנהל הבטיח לנו להביא מייד בבוקר את התובע ואת השופט החוקר. להם נוכל למסור את תביעותינו שיעבירונו לבתי־סוהר אחרים.¹⁷

בבוקר, בדיוק בשעה שהוציאו את הגוויה מן התא שלנו, באה אמי להתראות אתי. מה עבר עליה אותה שעה — זאת אפשר רק לשער. אנוכי ראיתי את דמעותיה. את דבריה — בתוך כל המהומה שמסביב — לא יכולתי לשמוע כמעט. אבל ניחמתיה, שאין זה אלא מקרה בלבד, שבדרך כלל אין אנו חיים בתנאים כה גרועים. אנחנו מקווים, שיעבירו אותנו לבית־סוהר יותר טוב. אמא הבינה את המצב באופן אנושי פשוט: “צריך למרוח”, לא לחוס על כסף ולפדותנו מבית־הסוהר. בקול רועד אמרה בהיפרדה ממני: “איך אתה נראה! העוד אזכה לראותך?”

ואכן, אצל התובע פעלנו דבר אחד. בראותו את התאים הגדושים, הבטיח שחלק ניכר מאתנו יועבר לבתי סוהר אחרים. ואכן בזה בלבד היה כבר משום נצחון בשבילנו. הסולידאריות נשאה את פירותיה הראשונים. למחרת היום התחילה

“יציאת הרטוּש”.

פרק שני: ב“פאביליון העשירי” של ה“פאביאק”

כשהוציאוני מבית־הסוהר ראטוש אל החצר והושיבוני במרכבה משוריינת של בית־הסוהר, ישב שם רק אסיר צעיר אחד בלבד. כשאך התחלה המרכבה לזוז, פנה אלי בשאלה, אם הנני “פוליטי”, והוסיף, חרש; “האם מוכן אתה לעזור לי?”, ועוד הוסיף: “כנראה מובילים אותי אל הפאביליון (הביתן) העשירי, ושם יערכו לי משפט צבאי. הנני חבר הקבוצה הקרבית, שהרגה שוטר. ודאי יוציאו עלי גזר־דין מוות. המוכן אתה לעזור לי?”

ברטט השיבותי לו: “במה יכול אני לעזור לך?”

היתה לו תוכנית. הוא הצליח להבריח סכין חד ועוד איזה מכשיר. הוא תיכנן לחתוך חור בריצפת העץ של המרכבה ולקפוץ דרך החור.

“אם תרצה, תוכל גם אתה לעשות כמוני”, הוסיף. ליד הרכב ישב שוטר ומאחורי הדלת ישב שוטר שני. ברור היה לי, שאפילו קפיצה כזאת תצליח, תהיה זו קפיצת־מוות. אמרתי לו את דעתי. אולם האסיר הצעיר לא אבה לשמוע: “מוטב לסכן את החיים כך, מאשר לעלות על עץ־התליה”, השיב.

איני צריך לומר, מה עמוק היה הזעזוע שעבר עלי. הוא התחיל טורח בסכינו ליד הריצפה, אבל הדבר לא הצליח בידו.

ולהיכן מובילים אותי? זאת לא ידעתי. למרבה תדהמתי נסתבר, שאת שנינו הובילו אל ה“פאביליון העשירי” המפורסם של המבצר הווארשאי. “הפאבליון העשירי” — היתה זו מלת־אימים במשך עשרות שנים. זה היה מין מקום מקביל למבצר שליסלבורג הרוסי וכן למבצר פטרופאבלובסק, שבו ישבו נידונים לקאטורגה: במשך שנים ארוכות ישבו מאחורי חומות המיבצרים האלה מהפכנים מפורסמים. בחצרו של ה“פאביליון” הזדקר עץ־תליה.

אפילו בהשערותי הפסימיות ביותר לא תיארתי לי, שיביאוני לכאן. לפי הנוהג המקובל, האמנתי שיעבירו אותי לבית־סוהר רגיל. מוחי התחיל לעבוד בקדחתנות. מה קרה כאן? החשד היחיד שהיה לי, כי הסיבה לכך היו רשימות הרצאתי על האנרכיזם שנמצאו בחדרי. הוסבר שם על שום מה הם משתמשים בטירור ומטילים פצצות. בפולין נערכו דווקא בימים ההם התנקשויות־טירור אנארכיסטיות שונות. והממשלה השיבה בפסקי־דין־מוות על כל התנקשות כזאת. בחקירה הראשונה שנערכה לי מייד אחרי מאסרי, מששאלוני, מה פירוש הרשימות האלה, השיבותי, כי התכוננתי לבחינה במשפטים בחוץ לארץ, שם למדתי את מדע המשפטים. ואכן באוניברסיטה השתלמתי בענפים שונים של המשפטנות. אם האמין בכך התובע ואם לאו, איני יודע. אולם לפי הסימנים שהבחנתי אצל הבלשים שערכו את החיפוש אצלי, הבינותי, שהם בלשו אחרי זמן רב וידעו מן הסתם שיש לי שייכות למפלגה שלנו. למה איפוא הביאוני דווקא לכאן? האם אין זו איזו פרובוקאציה? או שמא זהו עונש על הנאום שהשמעתי בשם האסירים בעת שהאומלל ההוא מת בתוך התא שלנו? אלו היו השאלות שניקרו במוחי.

המחשבות המרות ביותר השתלטו עלי בעת שהכניסוני לתא. עלי לומר שיחסם של הז’אנדארמים אשר שירתו כאן, היה הוגן באופן יוצא מן הכלל. לעומת בתי־סוהר אחרים שבהם שמרו סוהרים רגילים, הוקמה הז’אנדארמריה הרוסית במיוחד למטרות פוליטיות; היא הוכשרה למשימתה היטב ובאורח רב־צדדי (מבחינה פוליטית וטכנית). השיטה היתה שאסירים אשר הואשמו בפשעים חמורים, אין להיטפל אליהם בעניינים של מה בכך. התאים הצטיינו כאן בניקיון רב וגם האוכל היה טוב יותר מאשר בבתי־סוהר אחרים.

והנה יושב אני כאן. מחשבותי נתונות כולן לשמות ההיסטוריים הגדולים של אלה אשר ישבו כאן לפני, מכאן הוצאו רבים מהם אל עץ־התליה, והקירות אמנם סיפרו על כל זה למי שידע להסתכל ולהתבונן בהם. כן, משהתחלתי לעיין בכתובות שנחקקו בקירות יכולתי להבחין בכל מיני שמות, תאריכים ואיזה סימנים. והנה כתובת: יומי האחרון, ותאריך עם שם. בשעות הלילה היו קמות כאן לתחיה דמויות הגבורים. סמוך למאסרי ניהלתי בחוגים קורס על תולדות התנועה המהפכנית הפולנית, ביתר ייחוד — על “הפרוליטאריאט הראשון”, אשר נוסד (ב־1882) בידי לודוויג וארינסקי, הגדול שבמנהיגים הסוציאליסטים של פולין. היה זה הוא, שכרת ברית אחים עם ז’ילאבוֹב וספיה פֶרוֹבסקה מן ה“נארודנאיה וולה” הרוסית, בדבר מאבק משותף נגד העריצות הצארית. כאשר מנהיגי ה“פרוליטאריאט” נאסרו, הושיבו אותם כאן, בפאביליון העשירי. ארבעה מהם ניתלו. וארינסקי נידון למאסר עולם ב“קאטורגה”. לאחר שנים אחדות שישב כאן, הועבר למבצר שליסלבורג, שם הוציא את נשמתו. לאחר משפטם הבריחו המנהיגים מכתב־פרידה אל הסוציאליסטים: “לא לשכוח את המאבק של ה’פרוליטאריאט'”. ואכן הם לא נשכחו.

שוכב אני איפוא בלילה על מיטת־הברזל הצרה ומסביבי, בתא, מרחפים הלוחמים הגיבורים הגדולים.

באותו לילה לא יכולתי לעצום עין אפילו רגע אחד. כיצד אפשר לישון, כאשר מסביב מרחפים הצללים הקדושים? ואכן את הלילה ההוא לא שכחתי לעולם.¹⁸

למחרת היום שמעתי נקישה בקיר. קפצתי על רגלי, אולי רק נדמה היה לי? אך לא! לא היה זה חזיון־תעתועים באותה סביבה רבת מיסתורין. עד מהרה שומע אני, כי מקישים שוב. מה זה?

כן, כן, — זהו זה! זהו בסטוּז’בסקי!… זו לשונו.

בעת שהותי בשווייץ, כשלמדתי את הכתבים ה הסוציאליסטיים ואת תולדות המהפיכה, נתקלתי ב“אלף־בית” הבסטוז’בי".

לאחר פרוץ המהפיכה הרוסית הראשונה (1825, לאחר מלחמת נאפוליאון) הושיב הצאר הרוסי במיבצר פטרופאבלובסק את הקצינים האינטליגנטיים הצעירים ומנהיגי המרד. שם הם ניתלו. ביניהם היה מיכאיל בסטוז’ב הצעיר. בשבתו במאסר הוא מצא דרך לבוא בדברם עם חבריו בתאים השכנים: על־ידי נקישות בקיר. הוא יצר לשם כך שיטה מיוחדת. את עשרים וחמש האותיות של האלף־בית הרוסי חילק בצורה כזאת: בכל שורה הציג חמש אותיות, כך נוצרו חמש שורות שבכל אחת מהן חמש אותיות. הוא העמיד בדיוק אות מתחת לאות. באופן כזה נתקבלו עשרים וחמש תיבות שוות ועל־ידי כך קיבלה כל אות מיספר כפול משלה.¹⁹

לאחר נסיוני להשיב על נקישותיו הודיע לי שכני, שהוא מבין. הוא היה אינטליגנט צעיר, אנארכיסט.

מובן מאליו, שאלף־בית בסטוז’ב הוא שיטה מסובכת. נחוצה לשם כך סבלנות מיוחדת. אולם סבורני, כי התא הבודד בבית הסוהר הוא בית־הספר המשובח ביותר ללימוד הסבלנות. אין כאן מחסור בזמן, והתעסקות אחרת אין. אפשר איפוא להתאמן בלא הגבלה בפסיכולוגיה ששמה סבלנות.

הימים שעברו עלי ב“פאביליון העשירי” נמנים בחיי עם קאטיגוריה פסיכולוגית מיוחדת במינה. בהיותי חבוש בתאי הנורא לא הרגשתי כל שינאה לעריצים ולנוגשים. חשתי רק רגש של אהבה ודרך־ארץ כלפי אלה שנפלו במאבקם ובענותם. וגם רגש עמוק של הכרת־תודה, על שהחזיקו מעמד עד הסוף, שהם נתנו דוגמה ומופת, כיצד חייב אדם לנהוג בהיותו נתון במצב המסוכן ביותר. הם שימשו לכולנו מופת של גאון אנושי. ואכן כאשר יש מופתים כאלה, כאשר לתנועה האידיאית יש “אבות” כאלה, אי אפשר להיתפס לייאוש. האהבה היא שמגרשת את הייאוש. לישון בלילות לא יכולתי אפילו רגע אחד, ועל כן הייתי תשוש מאוד מבחינה גופנית, אולם מבחינה רעיונית, פסיכולוגית ורוחנית העמיק “הפאביליון העשירי” את אמונתי בנצחונו הסופי של האדם.

* * *

כתום שלוש יממות הוציאוני מן “הפאביליון העשירי” והעלוני שוב למרכבה המשוריינת של המשטרה. אך עזבנו את המיבצר והצצתי מבעד לצוהר הקטן, הכרתי מייד את הסביבה. היה זה הרובע היהודי של וארשה.

כאשר המרכבה נעצרה לרגע ומייד נפתח שער־־ברזל כבד, ידעתי שנכנסים אנו לבית־הכלא הנודע “פאביאק”. הוא נקרא כן, משום שמקומו היה ברחוב פאביה היהודי (הצד השני של בית־הסוהר יצא אף הוא לרחוב יהודי, רחוב דז’לנה).

לעומת “הפאביליון העשירי” יש כאן אגף מיוחד לנשים. ההפרדה בין שני הבניינים היתה על־ידי חומה בלבד. בית־הכלא לנשים נקרא “סרביה”, משום שבעת המלחמה הסרבית (1877) שימש הבניין כבית־חולים צבאי. לשני בתי־הכלא היתה הנהלה משותפת והם נחשבו לבית־כלא אחד. את שניהם הקיפה אותה “חומה אדומה” הנודעת, שעליה מוצבות היו סוכות קטנות של זקיפים מזויינים. שני בתי־הכלא קשורים היו עם שורה שלימה של בניינים, (בתי מלאכה שונים, מאפיה מיוחדת, בית־מרחץ וכיו"ב). שתי החצרות הגדולות נועדו לטיולי האסירים.

הרושם שעושים ה“פאביליון העשירי” וה“פאביאק” שונה לחלוטין זה מזה. בניין הפאביליון העשירי חבוי הרחק מעיני העולם, כאילו כדי עוד להעמיק את “המסתורין” ואת אימת המוות שהוא משרה: מכאן שוב לא תתחמק ויכול אתה ליטול פרידה מחייך עד כה: “היזהר! ורעד!” ואלו לגבי ה“פאביאק” וה“סרביה” כאילו ביקשה הממשלה שכל אנשי העיר יראו היטב את הכלא, למען ישמש אזהרה: “הנה, הבט, כל רגע עלול להיפתח שער־הברזל של בית הכלא ולבלוע גם אותך. יש בידינו לתפוס כל אחד מכם! אף אתה תוכל לחוש מייד את טעם החיים שבכאן!”

בתוך ה“פאביאק”

משהובאתי אל הפאביאק, הרגשתי מייד אווירה שונה מזו שבפאביליון העשירי, בית־הכלא הענקי נועד למאות רבות של אסירים, פוליטיים ופליליים, המצפים למשפטם. זהו מין “בית־סוהר לחקירה”, שבו חייבים התובעים הכלליים לנסח את כתב האשמה בשביל בית־המשפט.

הובאתי לכאן בשעות הערב, כאשר התאים כבר היו נעולים. במיסדרון שרר שקט מוחלט, אולם הפתעה ציפתה לי כאן. כאשר הובאתי אל התא הבודד, ניכנס יחד עם הסוהר אחד המהפכנים הנכבדים והמפורסמים ביותר, פליקס כהן. המהפכנים השיגו בבית סוהר זה, לאחר מאבק, את הזכות לבחור להם את נציגם, “הסטארוסטה”, אשר היתה לו הרשות לבוא במגע עם כל אסיר ולפנות אל הנהלת בית הסוהר בשמו של כל אסיר לחוד ואפילו בשם כולם יחד. היתה זו “זכות” ראשונה של שלטון עצמי, אשר השיגו המהפכנים הודות למאבקם. אם לא בהתהלכם חופשים בחיים שבחוץ, לפחות תהיה להם הזכות של בחירות חופשיות בעת שבתם כלואים בבית־הסוהר. המינהג היה שכל אימת שהגיע אסיר פוליטי חדש, היו הסוהרים מודיעים על כך ל“סטארוסטה”.

כהן קיבלנו בלבביות וקידמני ב“ברוך הבא” חברי, כחבר של “הקומונה החופשית שלנו”. הוא מסר לי על הסדר הנהוג כאן, שאל אם אינני רעב, משום שהיום לא תינתן כבר ארוחה, אבל תמיד היה עמו מלאי מזון בשביל האסירים החדשים.

פליקס כהן היה אחת הדמויות הנחמדות ביותר שנפגשתי עמן. ידעתי היטב את שמו ואת תולדותיו. בדרך ארץ רב התבוננתי בו ולחצתי את ידו. הוא נמנה עם אבות “התנועה הסוציאליסטית המהפכנית הפולנית”. מוצאו היה ממשפחה יהודית אינטליגנטית מתבוללת; עוד בשנות לימודיו באוניברסיטה, בעת ייסוד ה“פרוליטאריאט” (ב־1881), הקים בשווייץ את הוועד הראשון יחד עם מייסד התנועה לודויג וארינסקי. האירגון הזה זכה לברכתו הלבבית של קארל מארקס בכבודו ובעצמו. במשפט שהתקיים (ב־1886) לא הוצא בדרך נס גזר דין מוות על כהן, שלא כשאר ארבעת חבריו אשר ניתלו ב“פאביליון העשירי”. הוא נידון “רק” לקאטורגה לכל ימי חייו. עשרים שנה ישב במרתפי סיביר הרחוקים. רק אחרי החנינה של 1905 שוחרר. אך מייד הטיל עצמו מחדש לפעולה המהפכנית ונעשה חבר של הוועד המרכזי של “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית”. כעבור זמן קצר, כאשר הצאר ומשרתיו שוב נטלו את המושכות בידיהם, הוא נאסר שוב והנה עומד אני פנים אל פנים עמו. בעל זקן־שיבה, עיניים ידידותיות, כמעט צוחקות, שוחח עמי ושמח מאוד שיכולתי למסור לו דרישות שלום משווייץ, שבה התחיל בפעילותו. שהרי אני זה אך חזרתי משם.

“מה עתה פניהן של ז’נבה, ברן, ציריך? האוניברסיטאות, כמה סטודנטים לומדים שם עתה?” — שאלני בלבביות. החוויות משנות נעוריו חיו במעמקי נפשו, ושיחה על הימים ההם גרמה לו נחת־רוח גדולה. הוא היה מתבולל גמור, אבל לא הגן על ההתבוללות בתור שכזאת. בניגוד לרבים אחרים התייחס בסובלנות למפלגות הסוציאליסטיות היהודיות ולתביעותיהן הלאומיות.

עד מהרה סגרוני בתא הבודד: חמש פסיעות לאורך ושלוש פסיעות לרוחב. צוהר קטן החוצה, עם מגן פח עמוק. מיטת ברזל צרה ושרפרף־עץ קטן. ובכן זו דירתי, צריך איפוא איכשהו להסתדר כאן. קודם כל יש — סוף סוף! — די זמן להירהורים. מוזר הוא הרגש הראשון: אפשר לחיות כאן. אין צורך לרוץ, אין צורך בהסוואות, שהרי כאן הנני בטוח שלא יאסרוני.. גם “הם” אינם מסווים את עצמם. זהו משחק גלוי. לגבי פועל פשוט, הרי סגירתו בתא בודד היא בדרך כלל מהלומה קשה. אדם שרגיל בעבודה בלתי פוסקת אינו יודע מה לעשות בזמנו. כאן אין לו אפילו אל מי לפנות במלה. בשביל אדם אינטליגנטי הימים הראשונים הם בבחינת מנוחה מן ההתרוצצות המתמדת ויש לו גם פנאי לבחינה עצמית: איזו טעות עשה, ומה נכון או לא נכון בפרוגראמה הרעיונית, באיסטרטגיה הסוציאלית ובטאקטיקה המפלגתית. אולם לאחר שעוברים הימים הראשונים ואין שום ספרים לקריאה, נהפך התא הבודד לגזירה קשה. להיות מובדל מבני־אדם ומושלך לתוך כלוב גדור — לכך חייב לוחם רציני להיות מוכן. אולם להיות מורחק גם מספרים זוהי בבחינת מהלומה נוספת.

למרבה המזל, גילתה החברה ליזה מרץ רב. היא עיבדה “תוכנית איסטרטגית” מדוקדקת, כיצד לחוש לעזרתי. בינתיים נתוודעתי אל חברי לגורל.

עוד זכות גדולה היתה לנו ב“פאביאק”. השגגנו כאן רשות, לפיה יום יום יורשו האסירים הפוליטיים להתאסף באחד התאים, ואז היינו עורכים ויכוחים. בימי ישבה בפאביאק העילית של התנועה הסוציאליסטית בפולין. דווקא אז אסרו את כל הוועד המרכזי של הפ.פ.ס. ביניהם מי שהיה לימים שר החינוך בפולין, קסאוורי פראוּס, גבה קומה, בעל פנים אינטליגנטיים, רציני ואדיב. אולם בעת שיחה הוא היה תמיד שקוע במחשבותיו שלו. השני היה ד“ר פליקס זאקס, הוא אשר העלה בוועידת המפלגה הסוציאליסטית הפולנית את ההצעה להוציא את יוזף פילסודסקי מן המפלגה (בעוון פעולתו הטירוריסטית וחוסר המשמעת שלו.) זאקס היה רופא־ילדים. בבית־הסוהר היתה התנהגותו מוזרה ביותר. הוא השיג זכות אשר לא היתה לשום אסיר אחר: שבתאו ידלק האור בלילות. וכך היה יושב וקורא עד שעה שתיים, שלוש בלילה. לעומת זה לא היו מעירים אותו בשעות הבוקר כמו את האחרים, והיה מרבה לישון בשעות היום. כהן כבר דאג לכך, שאת מנות־המזון שלו יקבל זאקס בזמנים נוחים, למען לא יופרע באורח חייו. ב”קומונה האוטונומית" שלנו היתה לו אוטונומיה מיוחדת משלו. הוא היה אישיות רבת־עניין, חכם מאוד, שנון ואהב להתבדח ברוח טובה, לא רק על חשבון יריבים, כי אם גם על חברים וידידים.

הוא נמנה עם האגף השמאלי של הפ.פ.ס. ושנא מאוד את פילסודסקי. גם פילסודסקי במכתביו הפרטיים לא חס עליו. לאחר מלחמת העולם הראשונה שיתפנו פעולה במוסדות שונים.

ה“פאביאק” היה בו עוד צד אחד חיובי, ואפילו חשוב מאוד — היה זה מקום אידיאלי ממש ללימוד. כאן היה זמן למחשבה שקטה בתכלית, כאשר יושבים בתא בודד ומטיילים אנה ואנה אפשר להגות שוב ושוב בשאלות החיים, בטעמים של חיי האדם ותכליתם. נדמה לי שפילסודסקי, אשר ישב פעם בבית־הכלא הזה, אמר: “מיטב המחשבות הן אלה ההגויות תוך כדי טיול”. בקצב של כמה צעדים לאורך וכמה צעדים לרוחב, כאשר הדלת בעלת הצוהר הקטן נעולה, יש וחשים את החיים עמוק יותר מאשר בחופש. הזוטות היומיומיות, אשר תופסות כל כך הרבה זמן בחיים, נעלמות לחלוטין. יש זמן ומצב־רוח להעמיק בבעיות החיים. אכן, צדק היינריך היינה באומרו, כי “אהבת החופש היא פרח של בית־הסוהר ורק בבית־הסוהר חשים מה יקר הוא האוצר ששמו החופש. בבית־הכלא, כיוון שהוא כל כך אכזרי, כיוון שכתליו כל כך קרים, מתעדנות מחשבות האדם וגם רגשותיו”.

אך הטראגדיה היא, שיש אנשים, ואנשים בעלי־ערך (ודווקא תקופתנו היתה עשירה באנשים כאלה), שבצאתם מבית־הכלא שוכחים הרבה ממה שלמדו בין ארבעת הכתלים האפורים והקרים והם נהפכים לא לשונאי שיטת בית הכלא ורוח, אלא לשומרים חדשים של בתי־הכלא. לי על כל פנים נתנו בתי־הכלא הרבה מאד (חוץ ממקרה אחד, אשר עליו אדבר להלן). כאמור, היתה לי אז הזדמנות ללמוד, לקרוא ולהשתלם. בכך הרגשתי כבר אז, בבית הכלא הראשון שלי בפאביאק. אלמלא נאסרתי אז, הייתי נוסע מן הסתם שוב כעבור זמן קצר לחוץ לארץ, אל האוניברסיטה, שבה שהייתי לומד סמסטר, שומע הרצאותיהם של פרופיסורים על כלכלה, היסטוריה, ספרות וסוציולוגיה. אולם עד מהרה נוכחתי לדעת כי הסמסטר כאן, בבית־הכלא, הוא פורה ויעיל לאין ערוך מאשר מיטב האוניברסיטות האירופיות ושורת הספרים שקראתים כאן נחרתו בזכרוני לכל ימי חיי.

לי נתגלגלה כאן זכות מיוחדת. הסטודנטית הצעירה מן החוג שניהלתי, דאגה מאוד שאקבל כל מיני ספרים, שאהנה מנוחיות מרחיקת־לכת. ליזה היפה והחכמה עמדה בראש “המפעל הכספי” של אמי. יתר על כן, היא הגתה תוכנית שטנית מעשה־מרכבה לשחררני באמצעות הז’אנדארמריה הפוליטית במישרין. כשנכנסה פעם לבית־הכלא אמרה שהיא ארוסתי. היא ביקשה מקצין הז’אנדארמריה שיורשה לי, “מחמת מחלתי”, לקבל יום יום ארוחת־צהריים מן החוץ וכן קצת ספרים. היתה זו זכות מיוחדת והיא השיגה אותה באמצעות כווני־החן המעושים שלה. בשביל הקצין היה פלירט כזה בבחינת אטראקציה גדולה. ליזה הרחיקה לכת עד כדי כך בקוקטריה המסוכנת שלה, שפעם הזמינה את הז’אנדארם בעל הדרגה הגבוהה לנשף שערך חוג הסטודנטים שלנו לטובת האסירים (באורח רשמי דובר על עזרה לסטודנטים עניים). אפשר לשער את הרושם שנתרשמו החברים והחברות בראותם את ליזה בלוויית אותו הקצין. הם נידברו מייד עם ליזה, שלאחר כמה ריקודים מוטב לה שתלך עם הקצין לנשף־מסכות שנתקיים אותו ערב בווארשה. ליזה קיבלה רישיון ל“ראיון” מיוחד אתי. פעמים אחדות הגניבה גם כתבים שונים בתוך החבילות שהביאה לי.

* * *

בקרב האסירים הפוליטיים היה אז מינהג, שבמשך שעתיים בכל יום היו מנהלים בתאו של פליקס כהן ויכוחים פוליטיים. הוויכוחים התנהלו באווירה ידידותית וחברית נעימה. שהרי כולנו היינו — על אף כל ההבדלים המפלגתיים — מוקפים אותו אוייב עצמו. הדימאגוגיה, במידה שכבר פרצה אז לתוך שורותינו, צרמה במקום זה והיה לה כאן צליל מזוייף.

פליקס כהן, המנהל והראש שלנו, דאג לכך, שלכל מפלגה יהיה מרצה משלה, אשר יסביר את הפרוגראמה שלה. והיה מוסכם, שאיש לא יאמר “אנחנו, המהפכנים” או “אנחנו, סוציאליסטים” או “אנו, חברי מפלגה זאת וזאת”. מחמת זהירות היה כל מרצה אומר לא “המפלגה שלנו”, כי אם הוא טיפל באופן “אקאדמי” בשאלה: “במידה שאני יודע מן העתונות ומן הספרים, אומרת מפלגה זאת כך וכך והיא מבססת את דבריה כך וכך”.

היו לנו הרצאות על המפלגות השונות, אשר היו קיימות אז בפולין. בחלקי נפל הכבוד להרצות על המצע הציוני־הסוציאליסטי. היה זה בשבילי כבוד, שכן בפעם הראשונה דיברתי כאן בפני “הסמכות הסוציאל־פוליטית והתיאורטית הגבוהה ביותר”. בצ’נסטוחובה כבר דיברתי בעבר לפני קהל אלפים, אבל אלה היו פועלי בתי־החרושת. גם בברן כבר דיברתי על הפרוגראמה שלנו, אבל (אם כי היו גם שם מנהיגים פוליטיים ידועים), הקהל הרחב היה מורכב שם מסטודנטים. ואילו כאן בתא היה אמנם מספר אנשים מצומצם (כעשרים), אך כל אחד מהם לא זו בלבד שתפס עמדה רמה במפלגתו, אלא היה גם בעל שם מפורסם. ימים אחדים עסקתי בהכנות להרצאתי, חשבתי היטב על כל תיזה ותיזה. ניתן לשער, שהתחלתי בנימה מעוצבנת מעט, אך בהתבונני בפניהם הרציניים והמרוכזים של שומעי השתלטתי מהר על התרגשותי ופיתחתי את התיזות שלי בזו אחר זו. תיארתי תמונה של החיים החברתיים־הכלליים של היהודים, ציטטתי במידה שרק זכרתי, כמה מיספרים על המיבנה הבלתי־נורמאלי של הכלכלה היהודית ועל המיבנה המיוחד במינו של הפרוליטאריון היהודי. דיברתי על ההגירה ועל הטראגדיה שבה, על ההתפזרות והפיצול שלה, על המצב הקשה של “שיטות ההזעה” בארצות ההגירה ועל הצורך לרכז את ההגירה ואת ההתיישבות. אמרתי גלויות ששאלות רבות עדיין אינן ברורות גם לנו, ואולם — וזאת הדגשתי היטב וזאת היתה בעצם מטרתי העיקרית — הבעיות עם כל סבירותן עשויות היו בלי ספק לבוא על פתרונן בקלות רבה לאין ערוך, אילו היתה האינטליגנציה היהודית קושרת את גורלה עם מעמד הפועלים היהודי הנרדף והמשועבד שיעבוד כפול ומכופל. וכיצד — שאלתי — נראית היתה ההיסטוריה של תנועת השיחרור הרוסית והפולנית, אילו היו מוחקים מתוכה את התרומה הגדולה של מנהיגיה האצילים והמפורסמים. בהרכיני את ראשי בפניהם עוד הדגשתי בכך ביתר שאת את הטראגדיה של תנועת הפועלים היהודית. אלה היו התיזות שלי.

נדמה לי, שנימת הרצאתי עשתה רושם טוב ופליקס הדגיש את הדבר. בוויכוח תפסה את המקום המרכזי השאלה: “האמנם היהודים הם אומה?” רובם הכחישו זאת. אם היהודים יש בהם עדיין משום ייחוד, הרי זה ייעלם עד מהרה עם שיחרור הארץ, כאשר יוענקו להם אותן זכויות כמו לאחרים — טענו. הם יתפזרו ולא יהיו אנוסים לחיות במצוקה מרוכזת כמו עד כה. גם ההגירה תיעלם או תצטמצם עד למינימום, כמו אצל עמים אחרים. המסקנה שלהם היתה, שהנוער היהודי והאינטליגנציה היהודית חייבים להרוס במהירות האפשרית את המחיצות המפרידות בין יהודים ללא־יהודים. הדבר יהיה לא רק לטובת התרבות, אלא גם לטובת היהודים, החייבים להיגמל מן “האמונות הטפלות” שלהם.

הקושי שלי היה בכך, שיריבי בוויכוח היו בני־סמכא בעלי שיעור־קומה. וכיוון שאחדים מהם היו יהודים, היו דעותיהם נשמעות כמוסמכות ביותר. אולם אני הדגשתי בתוקף את הדעה (ומזה לא רציתי לסגת בשום אופן), שלכל אומה יש זכות הגדרה עצמית. ואם חלק של העם היהודי רוצה להתבולל, או אפילו אינו רואה את עצמו כיהודים, הרי זה עניינם האינדיבידואלי של אותם מתבוללים, ויהיה מספר גדול ככל שיהיה. אולם אין הם יכולים בשום אופן להכחיש את העובדה היסודית שרובם הגדול של היהודים רואים את עצמם כאומה ושואפים לנורמאליזציה של חייהם. בנקודה אחת הייתי במצב נוח מאוד. בעת ההרצאות הקודמות התנהל ויכוח בין שני הזרמים בפולין: הסוציאל־דמוקראטים והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית. הרוב לא רצה אפילו לשמוע דעה המטילה ספק בכך, שהשאלה הלאומית הפולנית חייבת למצוא את פתרונה קודם כל על־ידי מעמד הפועלים הפולני, אשר גם לו צריכה להינתן הזכות להקים לעצמו מדינה בלתי תלויה. מדוע — טענתי — רוצים איפוא ליטול את הזכות האלמנטארית הזאת רק מן היהודים? ולו גם אצל אותו חלק מקרב העם היהודי שלא התבולל, אצל ההמונים הרחבים ואצל חלק מן האינטלגנציה היהודית שאינם רוצים להתבולל?

ההתקפות הקשות ביותר נגדי באו דווקא מצד היהודים. אם כי היה לי הרושם, שבפרט זה הם מתגוננים. גם הפולנים ירו בי חצים, אבל לא כל כך חדים כמו אלה שבאו מצד היהודים. עם כמה מן המתווכחים נפגשתי כעבור שנים, לאחר המהפיכה, בעת שתפסו מקום נכבד (אחדים אפילו מקום בהנהגה) בחיים החברתיים. באהבה ובסנטימנט נזכרו ב“וויכוחים של הפאביאק”. הם שוב הגדירו את השקפותי כ“חוויות רומאנטיות”. ואולם לי היה אז יסוד איתן עוד יותר להוכיח להם, כמה אוטופיים ובלתי נכונים היו רעיונותיהם בדבר ההתבוללות.

חיי הפאביאק לא היו קלים כל עיקר, והיו כרוכים בייסורים גדולים. על כל דבר פעוט — וחיי בית־הכלא מורכבים מאלפי זוטות — נחוץ היה להיאבק קשות. וכאן היו ה“צדדים” פחות שווים מאשר בחיי החופש.

צרה צרורה ברוסיה הצארית היו גם “הגירושים האדמיניסטראטיביים” ו“העונשים האדמיניסטראטיביים”. נגד רוב האסירים היו עורכים משפטים פוליטיים ואת “האשמים” היו מענישים לפי החוק הפלילי. עוד לאחר 1905 הוסיפה הממשלה להשתמש ביד רחבה ב“עונשים האדמיניסטראטיביים”. כאשר לא היו נגד איזה אסיר הוכחות ממשיות או בטוחות, היה המימשל מטיל עליו עונש אדמיניסטראטיבי (ללא כל משפט!). ב“פאביאק” קרה מקרה אופייני. יחד אתנו ישב הסופר הפולני החופשי גוסטאב דאנילבסקי, ערכו לו משפט, ובית המשפט שיחררו. אולם המינהל סירב לשחררו מבית הכלא. דאנילבסקי היה אדם בעל מיבנה גוף חלוש. הכול שמחו כאשר בית המשפט פסק לשחררו. אולם למחרת היום שוב מצאנוהו בבית הכלא ואז השמענו מחאה חריפה. תבענו את שיחרורו המיידי. את ההחלטה הזאת מסר פליקס כהן למינהל. אך הדבר לא הועיל.

אז החלטנו פה אחד על הגשת אולטימאטום לממשלה. בבית־הכלא פירושו של אולטימאטום יכול להיות רק אחד: שביתת רעב. לממשלה ניתנה ארכה של עשרים וארבע שעות. וכאשר דאנילבסקי נשאר בבית־הסוהר פתחנו בשביתת רעב. שבתו כל האסירים הפוליטיים ואיש מהם לא הפר את הסולידאריות.

עברו יום, יומיים, ללא כל תוצאות. מובן מאליו שכולם נחלשו. עם זאת התייחסו אחדים לכל העניין בחיוך ובאירוניה. ד"ר זאקס אפילו הוכיח שמבחינה רפואית טוב לו לאדם לא לאכול מזמן לזמן. הערכנו מאוד את ידיעותיו הרפואיות, אבל מבשרנו חזינו משהו אחר לגמרי. אכזרי במיוחד היה הדבר, שחזר ונישנה כל יום שלוש פעמים: בבוקר — לארוחת הבוקר, בשעה אחת עשרה לארוחת הצהרים ובשעה חמש לארוחת הערב היו הסוהרים פותחים בחבטה את התאים הנעולים ומודיעים בקול רם: “תה, דיסה, לחם, ארוחת צהרים!” ואותה שעה היו שני אסירים פליליים מעמידים ליד הדלת דוד גדול עם מרק חם (לעתים קרובות מרק כרוב), יחד עם ההבל היה פורץ לתא ריח חריף שחדר לתוך קיבותינו המורעבות. ריח זה היה מרגיז ביותר. לא הועילו לנו בקשותינו בכל בוקר, שלא יביאו לנו את ארוחות הצהרים והערב. שלוש פעמים ביום היתה הדלת נפתחת בקביעות והאוכל שהובא היה מגרה את תאבוננו. ביום הרביעי לשביתת הרעב כבר היינו רובנו שרועים על המיטות. הוויכוחים נפסקו. אפילו האסירים הפליליים היו שרויים כבר במרה שחורה. בעיר נודע דבר השביתה וכהן דרש שהתובע הכללי יבוא לבקרנו, משהגיע, הודיע לו כהן שעוד נחריף את המאבק, שיצטרפו אלינו גם ההמונים הרחבים בחוץ והם יפגינו על־ידי הכרזת שביתות. הדבר לא הועיל וגם הלילה הבא עבר עלינו כשאנו רעבים ותשושים. רק ביום החמישי אחר הצהריים הודיע לנו התובע שדאנילבסקי ייצא לחופשי.

השימחה היתה רבה. היתה לנו הזכות לחוג את נצחונה של הגאווה המהפכנית, והרי זוהי ההרגשה הפנימית העזה ביותר של לוחם. אולם לא מייד שבענו נחת מן האכילה, שכן ד"ר זאקס שמר בקפדנות רפואית לבל נאכל הכול, אלא רק מאכלים מסויימים ובמנות זעומות. רק כעבור יומיים שוב חזר על מכונו אורח החיים “התקין” של בית־הכלא. אפילו האסירים הפליליים וכמה מן הסוהרים ברכונו על “הנצחון”.

בינתיים עלה בידי אמי וליזה באמצעות “ההתערבות הכספית”, שלא ייערך נגדי משפט. אבל הן לא יכלו להשיג שישחררוני מייד. בוקר אחד הודיע לי מנהל בית־הכלא שאארוז את חפצי, וכי עומדים להעבירני למיבצר הווארשאי. לחצתי בלבביות את ידיהם של הנשארים. עלי לומר, שנפרדתי מהם ברגש של עצבות מסויימת. ידעתי שאווירה טובה יותר מאשר ב“פאביאק” לא תהיה לי שם ולא היה ספק בלבי שמקפח אני כאן חברה מעניינת. לא ידעתי, שכעבור עשרים שנה שוב אזכה להיכלא בבית הסוהר הזה.

* * *

כאמור, העבירוני אל המיבצר הווארשאי. לפי שיטת הבניה של המיבצרים במאה התשע־עשרה, היתה שם שורה שלימה של ביצורים ובניינים. הושיבוני ב“מצודת אלכסייב”, המיבצר הווארשאי גופא היה סמל לשיעבודה של פולין בידי השלטון הרוסי. הוא הוקם לאחר חיסול המרד הפולני (1831) וחיסול עצמאותה של פולין הקונגרסאית, כאשר השתלטה הריאקציה החשוכה. במצב הצבאי ששרר עתה בפולין ולנוכח המאסרים ההמוניים שנערכו בעקבותיו, היו מובאים לכאן יום יום קבוצות גדולות של אסירים וחשודים: אנשים ללא דרכונים, פושעים פליליים וסתם חשודים, שנכלאו יחד עם האסירים הפוליטיים, אשר המשטרה היתה אוסרת אותם על סמך צווים אדמיניסטראטיביים גרידא. קשה לתאר את הצפיפות והזוהמה ששררו בכלא זה. מבחינה מסויימת זה לא היה בית־סוהר כל עיקר, כי אם מחנה שבו שלט הצבא. השלטון המקומי לא התעניין כלל באסירים הבודדים. בשבילו די היה שבמיבצר יושב מיספר כזה וכזה של אסירים. הדבר הגרוע ביותר היה, שלא היה כאן משטר מסודר. יום יום היה בא גדוד צבאי אחר, כדי לשמור עלינו ומכאן שכל יום שרר משטר אחר. היו גדודים ובהם חיילים וקצינים שכבר הספיקו לקלוט מנה הגונה של תעמולה מהפכנית ובחלקם אפילו הם עצמם היו מהפכנים. ביום שהשמירה היתה בידי גדוד כזה, היה היחס אלינו ליבראלי, ואילו בימים אחרים היה היחס אכזרי. באכזריות ובגסות מיוחדת הצטיין “הגדוד הווֹלינאי”. הקסרקטין שלהם נמצא במרכזה של וארשה היהודית (ברחוב פשייאזד, לא הרחק מרחוב נאלבקי והיהודים שהיו עוברים לידו “נהנו” מהשתוללותם של החיילים הללו). במיבצר ניתנה להם יד חופשית לגילוי הסאדיזם והאנטישמיות שלהם. ואולם עוד יותר גרוע היה כאשר שמירה היתה בידי הקוזאקים. כשהיו מופיעים הקוזאקים, כבר היה ידוע שזה יהיה יום של התעללות באסירים הפוליטיים, ולא אחד מאתנו היה סופג מהלומה בכת של רובה או בפרגול. גם אני ספגתי פעם מהלומה חזקה ברובה בברכי. פעמיים בשבוע היה מותר לקבל חבילות עם דברי מזון מן החוץ.

האסירים “הפוליטיים” שאפו להתרכז בפינה משלהם, כדי לנהל שיחות משותפות. כאשר נמצאה האפשרות הקטנה ביותר לכך, היו גם שרים קצת. עוד לפני בואי נוצר שם שיר מפורסם. מעין “הימנון אלכסייב”, אשר שיקף היטב את הילכי־הרוח ואת הפסיכולוגיה של המקום.

אני יושבים במצודת אלכסייב / אוכלים גריסים ותפודים, גריסים ותפודים.

"ואם תפקודך מחלה / יתן לך הרופא כינין או שמן־קיק.

"אנו יושבים במצודת אלכסייב / מעלינו שמש נאה זורחת,

"וגם לנו התקווה תזרח, / כי לכול יבוא הקץ בעולם הזה.

"ויהיה גורלנו כך או אחרת — / את הצאר תטאטא הסערה

“או שאותנו יעלו לתליה”.

לאחר זמן מה הועברתי לנובו־גיאורגיאֶבסק (בפולין נקראה המקום מודלין), ליד העיירה היהודית נובידבור, על הנהרות בוג וויסלה. לאחר מיצעדו לרוסיה בנה כאן נאפוליאון מיבצר גדול, אשר לאחר מכן קיבלוהו הרוסים לידיהם. עתה השתמשו בו גם לכליאת אסירים אדמיניסטראטיביים.

כאן היו התנאים טובים לאין ערוך מאשר במיבצר הווארשאי. קודם כל משום כך, שהגדודים הצבאיים לא התחלפו כאן. במיבצר חנה גדוד צבאי קבוע. החיילים הרגישו עצמם לרוב כמו “איכרים במדים”, על כל הפרימיטיביות והתמימות שבהם. התאים היו כאן במצב טוב בהרבה מאשר בווארשה. הם היו בבית בנוי היטב, אשר תחילה נועד לשיכון הצבא. בקומה הראשונה, שבה היו רוב התאים, היו מיטות־עץ טובות ונתנו לנו מזרוני קש. בכל תא ישבו כעשרים איש והיינו שומרים בהקפדה על הסדר ועל הניקיון. גם האוכל היה יותר טוב, משום שהיינו מקבלים אותן המנות שניתנו לאנשי הצבא. פעם בשבוע מותר היה לקבל חבילות מידידים, חברים וקרובים, ואלה דאגו היטב, שהמשלוח יגיע אלינו בדייקנות. כאן אירגנו את “האוניברסיטה” שלנו, הקימונו קבוצת מרצים, אשר חילקו ביניהם את נושאי ההרצאה והשיעורים. בניגוד לבית־הכלא “פאביאק”, הגענו לכלל הסכם שעל נושאים מפלגתיים לא ידברו כאן. ב“פאביאק” ישבה העילית המהפכנית, אולם מיספר האסירים האלה לא היה רב. לעומת זאת ההרצאה והשיעורים כאן היו מתנהלים בחוג רחב יותר.

למעשה לא הפריע השלטון שמרצה מתא אחד יורשה להיכנס למשך שתיים שלוש שעות ביום לתא אחר. אולם כדי להבטיח את עצמנו מפני ביקורת פתאומית, היינו מעבירים חבר אחד מן התא שבו התנהלה ההרצאה לתא שממנו יצא המרצה, כדי שמיספר האסירים בכל תא יהיה תמיד שווה. ההרצאות נערכו על נושאים שונים: מדעי הטבע, היסטוריה, כלכלה וספרות. אני הרציתי על תולדות מערב אירופה. ספק אם פרופיסורים באוניברסיטאות מפורסמות ביותר זוכים לשומעים טובים יותר. הקהל כאן לא זו בלבד שהקשיב בייתר ריכוז, אלא הורגש ממש, כמה היו השומעים תאבים לדעת. הפועלים מקרב האסירים הציגו שאלות, אשר מהן אפשר היה להיווכח מה רבה היתה האינטליגנציה של רבים מהם, אפילו של אלה שהיו בוּרים ולא ידעו קרוא וכתוב. הם היו תלמידים מצויינים של בית־הספר ששמו “חיים”. הקהל התייחס אל המרצים בדרך־ארץ ובהכרת טובה אמיתית. וכולם ביחד התלכדו עד מהרה לחברה סולידארית. לא אחת קרה, שכאשר שוחרר מישהו, הוא הצטער שעליו לעזוב את הכלא. יש להניח שלא אחד מן השומעים הללו נעשה לימים אדם בעל מחשבה עצמאית ואולי אפילו נהפך לתעמלן.

במודלין ישבו גם כמה וכמה חברי מפלגתנו. אחד מהם הכרתי היטב. היה זה התעמלן הווארשאי הצעיר והאינטליגנטי, אשר בא במיוחד לצ’נסטוחובה לשם עבודה מפלגתית, יוסף רבינוביץ‘. בצ’נסטוחובה ניתן לו השם "יוסף מס’ 2" (שכן יוסף מס' 1 הייתי אנוכי). הוא עבד בבית־מרקחת והתכוון להתמחות במקצוע זה. זוכר אני היטב גם חבר־מפלגה אחד מלודז‘, חיים, פועל אריגה, שגילה עניין רב בבעיות העולמיות הגדולות. תמיד היה מציג שאלות מעניינות ושמח שלאחר שיחרורו יוכל להפיץ את הדעת שרכש כאן בקרב האורגים של לודז’.

* * *

בעת שבתי במודלין חליתי. הייתי תשוש מן הנדודים הרבים מבית־כלא אחד למשנהו. הרגשתי שמיום ליום הנני נחלש והולך. הרופא, כרגיל אצלם, נתן לי כינין. אולם חומי לא ירד. לא רק אני, כי אם גם חברי לבית־הסוהר היו בטוחים, שחומי מבשר רעות. הרופא הצבאי בדק אותי פעם נוספת והשכיבני במיטה טובה בחדר מבודד. הדבר נודע לחברים בווארשה והם עשו את כל המאמצים לשחררני, הם דרשו שרופא אזרחי יבדוק אותי ויאשר שהמחלה איננה מבויימת. ואכן כך היה. נשלח אלי רופא והוא קבע שיש חשש לטיפוס. השלטונות חתמו על שיחרורי. וכאן עמדתי לפני דילמה קשה. חומי היה למעלה משלושים ותשע מעלות. הרופא קבע שעלי להיזהר מאוד. הדבר הטוב ביותר היה אולי להיכנס לבית־החולים שבתוך המיבצר, ולאחר שמצבי ישתפר, לצאת משם לאיזה מקום אחר. אך הצמאון לחופש והחשש שמחלתי עלולה להימשך כאן זמן רב, וכן הרתיעה מן השהיה הממושכת בבית־החולים של בית־הסוהר — כל אלה עוררוני להסתכן: על אף החום הגבוה מוטב לי לקום ולצאת לחופש מייד. היתה זו החלטה קשה, ועלי לומר שהייתי נרגש מן האהדה שגילו כלפי האסירים. הם עצמם דנו בדבר והגיעו לכלל החלטה שמוטב לי לצאת מייד מאשר להישאר בבית־החולים. השאלה הגיעה כמעט להצבעה דמוקראטית. החלטתי לסכן את בריאותי כדי להציל את חירותי במהירות האפשרית.

יום צאתי מבית־הכלא היה היום, שבו היו מגיעות מדי שבוע החבילות מווארשה. ואכן אחיו הצעיר של חבר המפלגה יוסף רבינוביץ' הוא שהביא את החבילה. כאשר נודע לו, שאני יוצא לחופשי הוא חזר מהר לווארשה ורץ ישר אל אחותי כדי לבשר לה את הבשורה הטובה. אותו צעיר נתפרסם לימים כצייר הרמן רבינוביץ', שהתיידדתי עמו אז והידידות נמשכה ימים רבים. הוא ניספה בגיטו וארשה יחד עם הרבה ציירים ופסלים יהודים אחרים.

פרק שלישי: לאחר השחרור – ושוב צו מאסר

בבואי לווארשה הייתי חלש מכדי לנסוע מייד לצ’נסטוחובה להתרפא ולנוח. אחותי הצעירה התגוררה בווארשה והישר מן הרכבת נסעתי אליה. היתה זו החלטה אינסטינקטיבית נכונה, כי מי יודע, אם מחלתי לא היתה מחמירה אילו המשכתי בנסיעה. האחות והגיס שמחו כמובן, מאוד, שהנני חפשי, והם עשו הכל ברוב אהבה למען אחזור לאיתני. שכבתי אצלם שבועות אחדים והם דאגו שיינתנו לי התנאים הנוחים ביותר. בביתם הכרתי את שמעון אשכנזי, ההיסטוריון הפולני המפורסם, שהתמחה במיוחד במאבקי החירות הפולניים. הוא היה הסמכות הגדולה ביותר בשאלות היחסים שבין נאפוליאון לפולין. גיסי, ליאון הרצברג, אדם נפלא ואציל־נפש, היה בן־דוד של אשכנזי וידידו הקרוב. עוד יותר מאשר שמעון אשכנזי עצמו, היה הרצברג מתבולל פולני גמור. הוא קיבל חינוך פולני, לא ידע לא יידיש ולא עברית והיה בכלל רחוק מאוד מן החיים הלאומיים היהודיים. אולם כאדם הומאני ורגיש, היה תומך ברצון בכל מיני מוסדות יהודיים וגם עזר אישית ליהודים רבים.

כאשר הרצברג הודיע לאשכנזי, שהנני שוכב חולה בביתו לאחר שהותי בבתי־הסוהר, וסיפר לו על השקפותי, גילה אשכנזי התעניינות וביקש לבוא לבקרני, אך אחותי וגיסי השתדלו שמחמת חולשתי לא יבואו מבקרים רבים, ובייחוד לבל יבואו חברי מפלגתי, שעלולים היו לסכן אותי שוב. אולם לגבי אשכנזי נהגו באופן יוצא מן הכלל. אחותי התנתה רק זאת, שיבוא כעבור ימים אחדים, לאחר שאתאושש קצת יותר.

בינתיים השתמשתי בספרייתו של הרצברג. כאן מצאתי גם את ספריו של אשכנזי אשר הקדישם לגיסי. קראתים בלהיטות רבה, שכן תאמו את הילכי־הרוח שהייתי שרוי בהם אז. קודם כל קראתי את שלושת הכרכים שלו “נאפוליאון בפולין”. נאפוליאון עניין אותי מאז ומתמיד. הרי הוא תיכנן את שיחרורה של פולין מעוּלה של רוסיה, והיה הגיבור האהוב של החברה הפולנית — הוא ומאריה ואלבסקה היפהפיה, שנאפוליאון התאהב בה. בין השניים התרקם הרומאן המפורסם שנכתב עליו הרבה. אשכנזי חקר באופן יסודי מאוד את כל התקופה הנאפוליאונית ופירסם עליה חיבור היסטורי גדול.

ועוד יותר מזה עניין אותי ספרו השני של אשכנזי, “ואלרי לוּקאשינסקי”. זהו גיבור בלתי רגיל, ואשכנזי היה הראשון אשר תיאר את הטראגדיה שלו. גורלו של לוקאשינסקי אין לו אח ודוגמה בכל ההיסטוריה העולמית. הוא היה קצין פולני צעיר, אהובם של הקצינים האינטליגנטים, ואפילו של קונסטאנטין (שאחיו נתמנה אחר כך לצאר אלכסנדר הראשון), שהיה הנציב העליון של פולין. לוקאשינסקי היה דמוקראט עד עומק נפשו, אתיאיסט, ויחד עם הקצינים האינטליגנטים הרוסיים (“הדיקאבריסטים”) חלם על החירות, הן בפולין והן ברוסיה. בהשפעת הפילוסופיה של ווֹלטר הם ייסדו ברוח הימים ההם “לוז’ה של אתיאיסטים”. התוכנית היתה, שכאשר ברוסיה תפרוץ ההתקוממות, ידאגו הקצינים הפולנים לכך, שמפולין לא יישלח צבא לדיכוי לוחמי החירות. האידיאה של לוקאשינסקי היתה: חופש ושיוויון בלבד אינם מספיקים. לזאת יש עוד להוסיף עצמאות לאומית מדינית. הוא כינה את עצמו בשם מושאל אופייני: “ליקוֹרק”, הלוחם והריפורמאטור האתונאי. בשנת 1822 הוא נאסר ונשפט לתשע שנות קאטורגה. הקצין הבכיר בין השלושים ושש נכלא אז במיבצר שליסלבורג. כאשר אלכסנדר הומלך לצאר של האימפריה הרוסית, הוא התנקם במיוחד בלוּקאשינסקי: פקד להחזיקו במרתף מתחת לאדמה וציווה לבל יעז איש לפנות אליו אף במלה אחת. כתום תקופת מאסרו “האריכו” לו את המאסר והוא נשאר כל השנים מבודד לגמרי מן העולם. רק שלושה ז’אנדארמים היו מביאים לו משהו לאכול, אך לא היו מדברים אליו אף מלה אחת. שלושים שנה ישב לוקאשינסקי מבודד במרתפו עד שפעם התעניין בגורלו מפקד המיבצר. אך נאמר לו, לאותו מפקד, שהדבר נעשה בפקודת הצאר — וכי אין לשנות ממצב זה גם להבא. כאשר לוקאשינסקי חלה, ניתן לו בפעם הראשונה (לאחר שלושים שנה!) לצאת לשעה קלה לטיול בחצר. בדיוק באותם ימים ישב שם כלוא גם האנארכיסט מיכאיל באקונין, והוא החליף עמו בחצר כמה מלים. לוקאשינסקי נשאר כלוא במבצר עד למותו. הוא מת לאחר שישב בקאטורגה ארבעים ושש שנים! זהו השיא הטראגי ביותר של לוחם באיזו ארץ שהיא. אילו היו מנכים מחייו של לוקאשינסקי את שנות חייו הראשונות (עד גיל שמונה עשרה), היה יוצא שמתוך שישים וארבע שנותיו הנותרות היה במשך ארבעים ושש שנים סגור מאחורי החומה בתוך המרתף האפל של הקאטורגה. סמוך למותו, כאשר היה כבר עיוור למחצה, כתב במכתבו אל מפקד המיבצר: “היכן אנוכי? מה אני? בודד וזר כמו אותו יהודי אגדי, הנודד הנצחי, ללא בית, ללא מולדת. מה חשובות לי פטרבורג, פאריס ולונדון, העולם כולו, אם איני יכול למצוא לי מולדת?”

הדמות הטראגית הזאת גרמה לי זעזוע נורא. ומצב־רוחי עוד נתעגם עלי ביתר שאת, מאחר שעלי עצמי עברו אך עתה כמה בתי־כלא וידעתי יפה את טעם החיים שבהם.

כאשר כעבור ימים אחדים בא אלי אשכנזי, הוא אמר לי שהשקפותי האידיאולוגיות מעניינות אותו. את הציונות הכיר במקצת, אף ידע משהו מן הספרות היהודית (מן התרגומים לרוסית, פולנית או גרמנית), אך לא ידע שאפשר לקשור את האידיאה של מדינה יהודית עם מאבק מהפכני למען עצמאותה הלאומית של פולין. “כיצד אתה קושר את זה ביחד?” שאלני.

התפתחה בינינו שיחה ארוכה ומעניינת. אך כאן התערבה אחותי וביקשה שנפסיק את השיחה, שכן עלול הדבר לפגוע בבריאותי. אשכנזי בא שוב למחרת היום וגם ביום שלאחר מכן והמשכנו בשיחותינו רבות העניין — על שני נושאים. אותי עיניין מאוד אשכנזי ההיסטוריון, ושמעון אשכנזי — איש הרוח היהודי הגדול. הוא היה גם איש־שיחה מצוין. לא כוס אחת של תה וקפה שתינו ביחד. הוא סיפר לי, שאביו וי.ל. פרץ היו ידידים קרובים (דומני שגם האשכנזים מוצאם מזאמושץ'). גישתו של שמעון אשכנזי לשאלת היהודים היתה מיוחדת במינה. הוא לא האמין שהיהודים יכולים להתבולל ברוסיה. היה משוכנע שהכמרים הפראבוסלאביים בראשותו של פוביידאנוסצב, ה“תובע העליון־האינקביזיטור”, לא יחדלו מליבוי קנאותם של ההמונים חסרי־הדעת, ושהשינאה ליהודים תגדל עוד בייתר שאת. רוסיה (חוץ ממיספר מועט של אינטליגנציה) נמנית עם החלק המסוכן ביותר של אסיה. לעומת זאת שונה המצב בפולין. בפולין חיים היהודים מזה מאות שנים, הם מילאו וממלאים תפקידים חיוניים ומועילים; פולין — זהו המערב, ומערב משמעו — תרבות וחופש. היהודים יתבוללו כאן במרוצת הזמן, אבל אין זה אומר, שתיעלם לגמרי ייחודיותם. משהו יהודי מקורי יישאר בהם תמיד. אבל כל זה יקרה לאחר שפולין תינתק מרוסיה ותשחרר בה סובלנות דמוקראטית אמיתית.

אירע במקרה, שדווקא אז באו אלי שני חברים להיפרד ממני לפני הגירתם לאמריקה. אמרתי אל אשכנזי: “האמנם צריכים היהודים לנדוד תמיד? האמנם חייבים הם להימנות לעולם ועד עם אותה הקאטיגוריה הטראגית שתיאר לוקאשינסקי במכתבו? האמנם חייבים היהודים להיות נודדים ניצחיים? האם לא היה זה ההישג ההיסטורי והמוסרי הגדול ביותר אילו זכו היהודים סוף סוף במולדת משלהם, לבל יהיו נודדים עוד ושיוכלו לחיות חיי חופש בארצם — מתוך סובלנות כלפי עמים אחרים?”

“כלום דבר זה הוא בגדר האפשר? האמנם מאמין אתה בכך? על כל פנים אני מאחל לך הצלחה אישית וציבורית בחיים,” — אמר אשכנזי ולחץ את ידי בלבביות. והוא הוסיף עוד: “אני מקווה שעוד נתראה. הבה נעבוד למען העתיד. כפי הבנתו של כל אחד מאתנו”.

ואכן כעבור שנים נפגשנו, אולם בתנאים שונים בתכלית, לאחר המהפיכה הרוסית והפולנית. שמעון אשכנזי נתמנה על־ידי השלטון בווארשה כנציגה של פולין ב“חבר הלאומים”. היתה זו אז אחת המישרות הממלכתיות הרמות ביותר של פולין העצמאית. מסביב למינוי זה התחולל בווארשה מאבק חריף מאוד.

* * *

כשחזרתי לצ’נסטוחובה כתום שבועות אחדים, מצאתי שם מצב שונה בכול. פחות משלוש שנים חלפו מאז יצאתי משם. והנה נראה עתה בעיני הכול שונה משהיה.

אמנם נכון, פעמוני הכנסיות המשיכו בצילצוליהם הקולניים כמקודם. צופרי בתי־החרושת קראו בבוקר ולפנות־ערב את הפועלים לעבודה כמו בימים משכבר, אבל האנשים נשתנו לגמרי. אמנם עוד הוסיפו לטייל בשדרות הרחבות. אולם כאשר אני אומר “הכל נשתנה”, הריני מתכוון קודם כל לאבאנגארד המהפכני, לפועלים הסוציאליסטים ולאינטליגנציה הראדיקאלית הצעירה. הקהל הרחב עדיין זכר היטב את “ימי אוקטובר”, אבל רבים תמהו אם לא היה כל זה בבחינת אפיזודה חולפת, אשר נתחוללה כאילו במפתיע. המהפיכה היתה במורד. הירידה הורגשה בכול, ואיש לא היה בטוח מה יביא עמו המחר.

שונה היה מצבן הפסיכולוגי של הקבוצות המאורגנות. הנילווים ברחו להם ונותרו לרוב אנשים מחושלי אופי. במשך השנתיים־שלוש השנים הם התפתחו מאוד ועלה שיעור קומתם.

כאשר בראשית 1905 יצאתי מצ’נסטוחובה, כבר תפס סניף המפלגה בעיר מקום נכבד בחיים הפועליים ובחיים היהודיים הכלליים. היו לנו קבוצות בבתי־החרושת ובכל המקצועות. אולם כל הפעולות שנעשו היו בלתי ליגאליות. קבוצות התעמלנים נמנו עם מיטב הפועלים בעלי ההכרה ועם האינטליגנטים הצעירים. באוקטובר 1905 עברה הסערה המהפכנית על צ’נסטוחובה בכוח סטיכי מיוחד והמונים גדולים הצטרפו לתנועה או אהדו אותה. המפלגה גדלה מאוד. הישגים אלה היו במידה רבה פועל־ידם של החלוצים הצעירים הראשונים, בפרט של אהרון סינגאלובסקי. האדם הצעיר הזה ממש פרח והתפתח בימי אוקטובר המהפכניים. המהפכה הלהיבה אותו ופיתחה בו כשרון נואם בלתי רגיל. לאסיפות היו באים הרבה אלפים, אשר שמעו אז בפעם הראשונה את הבשורה על חיים טובים יותר. המפלגה ומנהיגיה הצעירים נעשו לבעליה האמיתיים של העיר.

אולם כאשר השתררה הריאקציה, יצא סינגאלובסקי לברלין. הממשלה החניקה את כל הנסיונות האירגוניים והרסה את העמדות שנוצרו כבר. גרועה ביותר היתה האכזבה והפסימיות שהשתלטו בקרב ההמונים הרחבים, אשר זה אך התעוררו ממצבם הפרימיטיבי.

עתה משהגעתי לעיר, שמתי לי למטרה לארגן מחדש את כל העבודה, ולהעמידה על יסודות חדשים. אלה שנותרו היו אנשים בעלי אופי. במשך השנתיים־שלוש השנים הם התפתחו, הם ראו את המהפיכה וחשו, שהיא היתה גם פרי מעלליהם ומסירותם. הם גם חשו את מהלומותיה של הריאקציה. רבים מהם נאסרו והוגלו לסיביר. אחדים אנוסים היו להימלט לחוץ־לארץ, וכמה לוחמים שילמו אף בחייהם בעד הניצחון הראשון. עתה היה צורך לשמור על זהירות כפולה ומכופלת. בסיס הפעילות התרחב, אולם גם הסכנה גדלה. הלוחמים שנותרו הרגישו בנפשם את הניצוץ החלוצי.

בעונג רב הסתכלתי בתלמידי הצעירים, מה בגרו ונעשו עצמאיים ובשלים יותר! ברבים מהם חשתי מה צדק מאקסים גורקי באומרו: “האדם — זה מצלצל צילצול גאה כל כך!” הם הרגישו שגם אני בגרתי: הייתי שם, בשווייץ האגדית; נפגשתי ודיברתי עם המנהיגים המהפכנים הרוסיים והפולניים הנודעים לתהילה, ראיתי את העולם המערבי החופשי ואת מנהיגיו; נתוודעתי אל בתי־הכלא, קראתי ולמדתי הרבה. גם בצ’נסטוחובה הקדשתי יום יום שעות רבות ללימודים. חשתי את האחריות של מורה הרובצת עלי. בחוגים היו החברים מציגים לי שאלות, שמהן הבנתי עד איזה עומק הם חדרו לנבכי הבעיות החשובות. התעמולה נמשכה גם הלאה. ואולם את נקודת הכובד שמתי על ההסברה, על ההעמקה. כאשר יבוא הסיבוב השני, אמרתי להם, חייבים אתם להיות כבר מוכנים להנהיגו בעצמכם עד לניצחון הסופי.

הוא הדין גם בשאלה היהודית. ההגירה גדלה בלי הרף. יום יום היו באים מכל קצות רוסיה נודדים חדשים על קורותיהם הטראגיות. סיפור על חוויותיהם, ואנו עזרנו להם להבריח את הגבול. עתה שוב לא היה כל ספק, שהפרוגנוזה והתיאוריה שלנו — שההיסטוריה היהודית היא גם ההיסטוריה של הנדודים היהודיים — נכונות הן.

* * *

משהגעתי לצ’נסטוחובה, ל“צ’נסטוחובה שלי”, אנוס הייתי לשמור על דרכי חשאיות ועל זהירות קפדנית ביותר. שהרי כאן הכירו הכול את אמי ואת משפחתי. המשטרה והז’אנדארמריה הכירוני היטב. המפלגה שלנו השתלטה לגמרי על “צ’נסטוחובה היהודית”, על בתי־החרושת היהודיים, על בתי המלאכה והמסחר. לבורסה המפלגתית שלנו (המידרכה בשוק החדש) היו באים ערב ערב המוני אנשים ו“טיילו”.

הוועד החליט מייד, שלי אסור לבוא לבורסה. אלי הביתה היו באים רק שני חברים. היתה לנו גם “בורסה סגורה” — זה היה מין בית־קפה עממני זול בשוק הישן. בעלת הקפה, גולדה, היתה יהודיה מעניינת ביותר, חכמה, חרוצה ונמרצת. בית־הקפה היה קניינה הפרטי וגולדה חשה עצמה כאן כשליטה ריבונית לגבי המשטרה. היא לא הרשתה בשום אופן, שלבית־הקפה שלה ייכנסו שוטרים. מחוץ לחברי המפלגה שלנו היו לקוחותיה בעלי־עגלה, סבלים ופועלים פשוטים (היה בבית־הקפה חדר סגור, אשר אנו ניצלנו אותו לישיבות או ל“שיחות” מיוחדות). אך הופיע איזה שוטר, מייד התחילה גולדה מצעקת עליו: “מה אתה מסתובב לי כאן? למה תפריע כאן ללקוחות שלי? אתה רוצה להרוס אותי? אני עובדת קשה יומם ולילה ואתה רוצה לגרש את הלקוחות שלי!” אך היא ידעה גם להגיש לשוטר זה או אחר כוסית, ולרב־השוטרים אפילו בקבוק יי“ש שלם, ובלבד שישא את רגליו. האשה האמיצה ורבת־התושיה ידעה לעשות רושם על השוטרים ועל ה”אורחים הבלתי קרואים". ואכן כאן שלטו גולדה — והמפלגה שלנו. היה זה “המרכז הליגאלי” שלנו. נדמה לי שגולדה נעשתה לבסוף לאוהדת אמיתית של מאבקנו.

מכיון שאל ביתי לא יכלו החברים לבוא, ואילו אני לא יכולתי לבוא גם לבורסה המפלגתית (רק במקרים יוצאים מן הכלל הייתי בא לבית הקפה של גולדה), עמד לרשותי “מקום־מיפגש קונספיראטיבי” מיוחד. היו אפילו שניים כאלו. האחד היה ברחוב הראשי הנאה של צ’נסטוחובה, “השדרות”, המעוטרות משני צדדיהם בעצי־ערמון גדולים ועבותים. בערבים, כאשר אין מהלכים על המידרכה, כי אם בשדרה שבמרכז הרחוב, (בחלק שנועד לטיולים), או כאשר יושבים בצל עצי־הערמון, קשה מאוד להכיר איש את רעהו. בייחוד קשה הדבר ב“שדירה השלישית”, אשר קראנו לה “הרומאנטית”, שבה היו הצעירים נועדים לפגישותיהם הרומאנטיות, ואילו המהפכנים — לפגישותיהם החשאיות. בדרך כלל הייתי יושב שם בשעות מסויימות של הערב ונציג הוועד היה בא ומוסר לי את “ביוליטין החדשות”. המקום החשאי השני היה מנוגד בתכלית לספסל־הערמונים הרומאנטי. באותן השדירות היה בית־קפה חדש ומפואר, מואר בתאורה חזקה. בשעות המאוחרות של הערב הייתי בא לשם, מתיישב לי ליד חלון־הזכוכית הגדול, שותה תה ומעיין בעתונים הפולניים ובעתוני חוץ־לארץ. בעל הקפה, המלצרים והאורחים כבר הכירוני. וכאן היה יושב אתי יחד חבר, אינטליגנט צעיר, אשר היה משוחח אתי על העניינים האקטואליים. זה היה הקשר החשאי.

על אף כל המניעות הקשות — הפוליטיות, המשטרתיות וגם — וזה חשוב עוד יותר — החברתיות־פסיכולוגיות, הצלחנו לשקם את עבודתנו, לחדש את כל העמדות הקודמות וגם ליצור עמדות חדשות. יתר על כן, כוחנו וסמכותנו בעיני האוכלוסיה נעשו עתה רבים יותר משהיו קודם לכן, אפילו בעיצומה של המהפיכה. ניצלנו ניצול מלא את האפשרויות הליגאליות למחצה. אשר הממשלה אנוסה היתה להעניק לתנועת החירות. בקשיים גדולים (אבל גם זה עלה בידנו) הצלחנו להוציא רשיון לשורה של איגודים מקצועיים. התנועה צעדה איפוא בקצב מהיר קדימה.

המשטרה והז’אנדארמריה ידעו כמובן על כך היטב וחלק מפעולותינו אף לא הסתרנו מפניהן. הדבר היחיד שעשינוהו היה, שהסווינו את הפעולות. ובזה הצלחנו בדרך המזהירה ביותר. לצורך הישיבות של “קבוצת המרצים והתעמלנים” (כמה עשרות אנשים) השתמשנו בתחבולה מחוכמת. היינו ירודים אל הנהר וארטה, הזורם ליד צ’נסטוחובה, שכרנו כמה סירות (ובכל סירה שטו כמה אנשים) והיינו מפליגים לאיזה מקום מרוחק. שם היו נפגשות הסירות הבודדות והיינו עורכים את הוויכוחים. לא פעם, בשבתי ליד ההגה, הייתי מרצה על הבעיות הפוליטיות המסובכות ביותר. ועם זאת היינו שומרים על החשאיות הנחוצה. היינו שרים בקול רם, שירת סולו או במקהלה, שירים יהודיים, רוסיים, פולניים, שירי־עם ושירי־עבודה. כל מי שהיה עובר, קיבל את הרושם, שזו איזו חבורת צעירים עליזה המבלה בצוותא בטיול. ועם זאת היתה דרישה חמורה כלפי כל החברים: בל יקח עמו איש שום ספרות בלתי־לגיאלית. הכול חייב להיות “כשר” בתכלית.

תחבולה אחרת, עוד יותר הפגנתית. היתה לנו בשביל פגישות בחוג רחב יותר. צ’נסטוחובה מבורכת בסביבה יפה עד מאוד וביערות העוטרים אותה מסביב. קראנו לה “שווייץ שלנו”. היינו עורכים שם “טיולי אביב”: שכרנו אצל בעלי העגלה היהודים וגם אצל איכרים נוצרים עגלות גדולות, ובכמה עגלות כאלה היינו יוצאים לטיולינו. אלינו היתה מתלווית מעין תזמורת מיוחדת, אשר תופפה בתופים. העיר שמעה אותנו היטב. בדרך כלל היינו יוצאים עם שחר. לפני צאת החמה וחוזרים לאחר שקיעתה. נטלנו אתנו מזון במידה מספקת (החברות כבר דאגו שיהיה די אוכל ומשקה). במערה ביער היינו שרים ואפילו רוקדים ומבלים את הזמן בילוי נעים ביותר. אולם בין הריקודים היתה מתנהלת שיחה רצינית על נושאים מהפכניים. כאשר היינו חוזרים העירה בעגלות מקושטות בענפים ירוקים, היו הכול שרויים במצב־רוח מרומם. ואכן בילינו את היום בנעימות, בעליצות וגם ביעילות. הכול קינאו בנו. סבורני שהיו אפילו חברים כאלה, אשר הצטרפו אלינו רק בגלל הטיולים העליזים הללו.

עלי לומר, שהייתי מתייחס בחיוב אפילו לגישה כזאת. כל הזמן לא חדלתי להדגיש את האופי ההומאניסטי של הסוציאליזם. הייתי סובר (ועד היום הנני סבור כן), כי תנועת השיחרור חייבת לשאת לא רק אופי פוליטי־סוציאלי, עליה לעורר גם חושים חדשים ולחנך ליחסי־אנוש טובים יותר, ליחסים חדשים בין איש לרעהו; עליה ליצור לא רק חברה סוציאל־פוליטית חדשה, כי אם גם ידידות אנושית עמוקה וחדשה.

על המצב הפסיכולוגי והפוליטי של הימים ההם, על הילכי־הרוח שרווחו בינינו יכול להעיד עדות טובה ביותר מיסמך שנשאר מאותם הימים. זהו הדין־וחשבון שפירסמתי ב“דאס ווארט” הווילנאי באוגוסט 1907. הוא אופייני לא רק לצ’נסטוחובה, אלא למצב הכללי ששרר באותם הימים. אביא כמה קטעים ממנו: “כל מה שעבר בימים האחרונים על ה’צ’רטה' (תחום המושב) כולו, כל הסבל והייסורים, וכל המאורעות הטראגיים — עבר גם עלינו כאן. התבוסה של האוכלוסיה היהודית במערכת הבחירות ל’דומה' (שבכך מילאנו כאן את התפקיד הראשי), העקרות התרבותית, החולשה הפוליטית, המשבר הכלכלי — וכתוצאה ממנו — גם הדלות והמצוקה האיומות; השתוללות הריאקציה הפוליטית, ששמה ללעג את כל הצעיר, הצומח ומשגשג — ומעל לכול — תנועת ההגירה הבהולה הגדלה והולכת, המקבלת אופי של בריחת־בהלה — כל אלה הם סיבות היסוד של הטראגדיה היהודית הנוראה והשותתת דם!…”

להלן נאמר בסקירה שלי: “הודות לשורה שלימה של סיבות, בעיקר בעלות אופי מקומי, אפשר לקבוע בשימחה, שהשלב החמור של המשבר חלף כבר. מחמת המשבר הזה חשנו בצורך עמוק ובוער ‘בשינוי כל הערכין’ — וכתוצאה מעבודת־הראש־והלב, המכאיבה אך האינטנסיבית, באה לתנועתנו תקופת התפתחות חדשה. בהעריכנו מחדש את כל כוחותינו הסוציאליים והלאומיים נשתכנענו שוב במלוא נכונותה ועמקה של תפיסתנו את המציאות היהודית, כפי שקבעה ‘מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית’. מצאנו את הקרקע הנחוצה בשביל עבודתנו ומאבקנו. התחילה העבודה החדשה. לא היתה בזמן האחרון שום תופעה בחיים היהודיים והכלכליים שלא נגיב עליה; שלהארתה לא ניגש מנקודת־הראות העצמית שלנו, ואשר להתפתחותה לא נפעל בכיוון שלנו”.

אופייני הדבר, כי עוד ב־1907 היו למפלגה בעיר 550 חברים מאורגנים. רוב החברים היו מחולקים לחוגים. מטעמי ליגאליות היה חוג אחד מקיף שלושים איש בממוצע, אבל היו גם חוגים שמנו חמישים שישים איש. היו לנו ארבעה עשר חוגים כאלה. המרצים היו מאורגנים בקבוצה מיוחדת, שבה היו דנים בשאלות עקרוניות ופוליטיות. שם נתקיימו הרצאות בשביל החברים המרכזיים: על “המאטריאליזם הדיאלקטי”, “האנארכיזם”, “זרמים שונים בתנועות הסוציאליסטיות המערב אירופיות”.

מלבד זה היתה גם “קבוצת תעמלנים”, שהקיפה את תעמלני הבורסה ותעמלני הרחוב (עד שישים שבעים איש). הריני מביא גם את העובדה המעניינת מחליפת המכתבים שלי מן הימים ההם, שכבר אז התווכחנו בחוגים שלנו על השאלה “בולשביזם או מנשביזם” וכן על “סיכויי המהפיכה הרוסית”.

אין כל ספק שהצלחנו לעורר רגשות חדשים. קודם כל הוצאנו מלב האנשים את רגש הפחד. בעניין זה מן הראוי להזכיר עובדה מעניינת. משה כץ, עורך ה“מארגנפרייהייט” הקומוניסטי בניו־יורק, היה עד לשנת 1919 או 1920 חבר “מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית” (הס.ס." ו־“פעראייניקטע” — אחדות) ברוסיה. סמוך למותו בשנת 1956 הוא פירסם את זכרונותיו. המנהיגים הקומוניסטיים אינם נוהגים, כידוע, לתאר תיאור אוהד את חבריהם־למפלגה מימים עברו. אכן, כץ מזכיר, כי “האידיאולוגיה ההיא היתה בעצם בורגנית־לאומנית, שכן בהכירם באידיאולוגיה הסוציאל־דמוקראטית (דהיינו המארקסיסטית) במצעם בכלל, הקדישו ה”ס.ס." את עיקר מרצם התיאורטי לביסוס הפרוגראמה המיוחדת שלהם לפתרון הבעיה היהודית' ". ואולם זאת אומר כץ רק דרך אגב.

הרעיון העיקרי שמפתח משה כץ הוא: “למעשה היו הם (ה“ס.ס.”) מסורים בלב ובנפש לתנועת הפועלים המהפכנית הסוציאליסטית, אירגנו אגודים מקצועיים ושאר אירגוני פועלים, סייעו בשביתות וביצעו אותן, אירגנו והשתתפו בהופעות פועלים מהפכניות כלליות, תמכו וחיפשו דרך לבצע את התוכניות ואת המצע של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית, סבלו מרדיפות, מאסרים, בתי־כלא וגירושים בדיוק כמו כל שאר המפלגות הסוציאליסטיות.”

זהו תיאור נכון וכץ קורא לזה בשם הנכון "דור שניטל ממנו הפחד". הנה זהו זה. תקראו לזה איך שתקראו, אפילו שהיה בכך משום “מיסתורין”. ואולם מכל מקום הצלחנו לגרש מתוך שורות הלוחמים שלנו את הפחד.

משה כץ כותב בהתלהבות על מפלגת “ס.ס.” ועל החברים אשר ניהלו במסירות־נפש את המאבק באודיסה, שבה הוא פעל. אולם הוא מוסיף מייד, כי “אודיסה לא היתה בגדר יוצא מן הכלל מבחינה זאת”. פעילותה של המפלגה בצ’נסטוחובה שלנו נהפכה לשם־דבר בפולין. וכאן יש להדגיש שצ’נסטוחובה הצטיינה לא רק בענייניה המקומיים. מבחינה מסויימת היתה מוטלת עלינו גם האחריות למפלגה ברוסיה כולה. אף־על־פי שעתה כבר השתמשו בעיקר בספרות ליגאלית (במקרים יוצאים מן הכלל היו מפרסמים גם ספרות בלתי־ליגאלית) היינו חייבים לטפל גם בהברחת אקדחים בשביל ההגנה היהודית העצמית וגם בהופעות המהפכניות הכללית. וכל פעולת־ההברחה מחוץ לארץ בשביל כל הערים התנהל דרך צ’נסטוחובה.

סכנת הפרעות היתה גדולה והממשלה פעלה ללא רחמים. הנה מקרה טיפוסי. בעיירה סמילה (פלך קיוב) עמדו השלטונות להכין פרעות נגד יהודי העיירה. הממשלה סברה, כי כאן יעלה בידה להסית על נקלה את האיכרים האוקראינים מן הסביבה. אולם בעיירה היה סניף חזק של מפלגת “ס.ס.”, אשר היה בידה נשק, כדי שלא לעמוד מול הפורעים בידיים ריקות. והנה נערך משפט נגד חברי המפלגה. המשטרה הודיעה שמצאה אצלם חומר בלתי־לגאלי, כגון: כתבים הקטוגראפים, חומרי דפוס, חותמת מפלגתית של ה“ס.ס.”, אקדחים, מעבדה להכנת פצצות ואפילו פצצה מוכנה. כתב־האשמה קובע, כי “החבורה שמה לעצמה כמטרת־פעולתה לדחוף למעשי פשע, ואת זה הם אמנם עושים בעזרת חומרי־נפץ… הם הקימו בעיר בית־דפוס חשאי וברשותם נמצאו חומרי־נפץ וגם פצצות מוכנות”.

על הנאשמים הגנו חברי המפלגה שלנו מאקס ראטנר, אחד הפרקליטים המזהירים במשפטי פרעות רבים, איש הלכה ידוע בתורת המשפטים. המשפט הזה הוצרך לשמש לממשלה דוגמה למשפטים אחרים. לפיכך התכוננו לקראתו שני הצדדים כראוי. פסק־הדין היה: מנהיג הסניף ־פועל אמיץ־לב בשם שרשבסקי — נידון לעשר שנות קאטורגה קשה. כל השאר לשש שנים. פסק־הדין נחשב ל“מתון”.

בתנאים כאלה המפלגה אפילו לא הסתירה את העובדה שהיא קוראת להמונים להצטייד בנשק. למשל, בוועידת המחוז בווֹלין, ששם היתה סכנת הפרעות חמורה במיוחד, פירסמה מפלגתנו בעתונות הליגאלית שלה את ההחלטות בזה האופן:

"בקובענו כי שאלת הפעילות נגד הפרעות מהווה בווֹלין שאלת חיים דחופה במיוחד, ובהדגישנו את ההשפעה הנוראה של הילכי־הרוח הפוגרומיים, שלעתים קרובות מסכלים כל אפשרות של פעילות חברתית רחבה וכל הופעה ציבורית אחרת — סבורה הוועידה, כי הפעילות האנטי־פוגרומית חייבת להתבטא לא רק במאבק הישיר בימי פרעות, כי אם (עוד יותר) ביצירת היכלי־רוח אנטי־פוגרומיים, בין בקרב האוכלוסיה הלא־יהודית ובין בקרב האוכלוסיה היהודית.

“הוועידה ממליצה בפני כל הסניפים: 1) להקים בכל המקומות ועדי פועלים לשם פעולה נגד פרעות ומעשי־בריונות. לוועדים אלה יש לצרף נציגים של כל אירגוני הפועלים המקומיים החשובים; 2) לאותה מטרה יש להקים ועדים של נציגי כל האירגונים הציבוריים המתקדמים שבמקום ולעמוד אתם בקשר; 3) להתקשר עם הגורמים הפועלים בקרב האיכרות; 4) להפיץ ספרות אנטי־פוגרומית, משלנו וגם אחרת; 5) לסייע למוסדות האירגון העליונים בהמצאת ספרות אנטי־פוגרומית; 6)…; 7)…”

בעת פירסום החלטות כאלה היה צורך לא אחת לאמץ את המוח, כיצד להודיע לציבוריות בצורה “גמישה” על הפעילות הזאת. לפיכך אפשר היה לפרסם בנקודות 6) ו־7) רק שלוש נקודות. באופן פורמאלי לא רצינו לתת לממשלה ולבתי־המשפט הוכחות שאנו מארגנים קבוצות חמושות. לפי החוק ניתן היה לדון על־פי סעיפים כאלה כל חשוד. לעתים קרובות היה צורך להתייעץ עם עורכי־דין מיוחדים בנוגע לדרכי הניסוח. אולם בכל זאת רצינו לקרוא את ההמונים גם לפעילות הזאת.

מן ההחלטות המצוטטות מסתבר, שהמפלגה ביקשה להקים חזית רחבה ככל האפשר של כל המפלגות הסוציאליסטיות־מהפכניות לרבות כל מיני קבוצות־אופוזיציה ליבראליות ודימוקראטיות מקרב הפועלים, האיכרים והסטודנטים. בשורה שלימה של מקרים היינו משיגים יחד נשק, במקרים בודדים אפילו ניקנה הנשק ביחד בחוץ לארץ והוברח דרך הגבול.

בצ’נסטוחובה היה לנו די נשק. אירגון ההגנה העצמית שלנו הצטיין בכך, שהיה מוכן כל רגע להתייצב למערכה. ולא רק בצ’נסטוחובה עצמה, כי גם בעיירות הקטנות הסמוכות, אילו היתה באה משם קריאת אזעקה! הכינונו כל מיני תוכניות טכניות וסטראטגיות כנחוץ. קיווינו גם, שעם המשטרה נוכל להסתדר. אולם קיימת היתה הסכנה, שהצבא יחוש לעזרת המשטרה. נגד הצבא קשה היה להילחם באקדחים. לכן הכינו המומחים שלנו מעבדה שלימה להכנת פצצות.

הפרעות לא באו. היה לנו הרושם, שהן לא פרצו משום שהמשטרה ידעה על הכנותינו. נוצר אז מצב פאראדוקסאלי: לא הפועלים הם שפחדו מפני המשטרה, אלא המשטרה פחדה מפני לוחמינו. קרו אז מקרים קוריוזיים עד כדי כך, שהמשטרה המקומית בדינים־וחשבונות שהגישה למושל בפיוטרקוב היתה בכוונה עוברת בשתיקה על הופעותינו, כדי שלא יקבלו מן השלטון הממונה עליהם פקודות חמורות וישירות בעניין זה.

* * *

עלי לומר, שלא רצינו לעשות שימוש לרעה בהתנקשויות־טירור אינדיבידואליות על האשמים הישירים. מובן מאליו, שהתייחסנו באופן חמור במיוחד נגד הפרובוקאטורים. כאן היה יפה כוחו של העיקרון “הגמול הוא בהתאם למעשה”. אולם במקרים מסויימים היה לנו גם עניין עם יצורים מזיקים, אבל אוויליים ופרימיטיביים. במקרים כאלה היינו נוקטים “שיטת ריפוי” מיוחדת.

על מקרה אופייני אחד אספר כאן: המשטרה לא זו בלבד שעסקה בבילוש, אלא היא השתדלה גם להחדיר את סוכניה לתוך התנועה המהפכנית. לנו היתה “בוֹיוּבקה” (קבוצת מחץ) משלנו, אשר שמרה על האסיפות ביערות ובאולמות הסגורים. נודע לנו, שבתוך המפלגה מצוי סוכן משטרה, המוסר לה את כל סודותינו. היה זה איזה בחור טיפש ולא מפותח. אני פניתי אל רב העיר, הרב אש, אשר היה מבקר מדי פעם בפעם אצל הורי. בסודי סודות הודעתי לו שאני מדבר בשם המפלגה וכיוון שאותו סוכן היה מבקר בבית הכנסת, הודעתי לרב על האולטימאטום שלנו: שהסוכן יסע לחוץ־לארץ, ולא — אין הוא בטוח בחייו. מוטב איפוא שהרב וחסידיו ידאגו לצאתו של הברנש לחוץ־לארץ. מקרה זה גם עורר ויכוח בעתונות. אך אנחנו היינו סבורים, שגם אם נחוצים קורבנות, וגם אם המהפכה חייבת לנהוג בחומרה, הרי בכל מקרה קונקרטי, אם אפשר למנוע שפיכת־דמים, חייבים המהפכנים לפעול למניעתה. זה היה המוסר המהפכני שלנו.

* * *

כמו בהרבה מקומות אחרים קמו גם בעירנו כל מיני “אגודות תרבות” ליגאליות. בין השאר הוקמה גם “אגודה להפצת השכלה”. בהתאם לרוח הזמן נשאה אגודה זאת אופי מתקדם. רוב חברי האגודה היו אינטליגנטים יהודים, אשר ניהלו מדיניות מתבוללת קיצונית. אני החלטתי לצאת ל“קרב גנראלי” נגד האינטליגנטים היהודים המתבוללים הללו. הצענו שלספריה יש להכניס גם ספרים יהודיים, ולאולם־הקריאה — גם עתונים יהודיים. המתבוללים דחו את דרישותינו.

השתמשתי בכך כבסיס למאבקנו. נקראה אסיפה כללית יוצאת מן הכלל. שני הצדדים התכוננו אליה במרץ וגייסו את חבריהם. משונה היה שאל המחנה המתבולל הצטרפו גם הנציגים הבורגניים הרישמיים של הקהילה היהודית וכל מיני עסקנים פילאנטרופיים, נושאי דברים של הבורגנות היהודית הגדולה ושל הראדיקאליים־לעילא כביכול, החברים והאוהדים היהודים של שתי המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית “פ.פ.ס.” והמפלגה הסוציאל־דמוקראטית).

אני פתחתי קודם כל בדברי לעג על ה“ברית” הנוגעת ללב ממש, כיצד האינטליגנטים של הבורגנות הגדולה מתאחדים עם האגף הקיצוני של הפרוליטארים היהודיים כדי להחניק את התנועה היהודית הלאומית המתעוררת ולא לאפשר תחיה יהודית לאומית. בהיותי חמוש בנימוקים לא רק של “פולין הצעירה”, כי אם גם בנסיוני ממערב אירופה, השמעתי אחת ההרצאות החריפות והממצות ביותר בנושא זה. שלושה ערבים נמשך הוויכוח. האולם והמסדרונות היו מלאים מפה־אל־פה ולבסוף הודיע הד“ר באטאביה הצעיר, שאם יכניסו לספריה “ספרי הז’ארגון”, הוא יעזוב את האגודה. המתנגדים שלנו הוכיחו בלי הרף, כי “הז’ארגון הוא איוולת וחוסר תרבות פראי, איזו אי־הבנה היסטורית שנגדה חייבים כל היסודות התרבותיים והמתקדמים־באמת, להילחם במלוא המרץ”. אני קרעתי את מסווה הצביעות מפניהם של הטוענים, כי “הספריה איננה לאומית”, ולפיכך אינה נזקקת לספרים יהודיים. הפולנים המתקדמים הצטרפו לרוב להצעתי. ואולם הם נימקו את הדבר ב”פילושמיות“. זה היה המאבק הגלוי הראשון, אשר המחנה הסוציאליסטי היהודי והתנועה הלאומית היהודית בכלל ניהלה בעיר. ד”ר באטאבי, בנו של אחד מידידי הורי (הם התגוררו בביתנו ואנוכי הכרתי אותו היטב עוד מימי ילדותו) עזב את האגודה. התנועה הלאומית היהודית זכתה הודות למאבק הזה להרבה חסידים חדשים. למשך שבועות הפך הוויכוח הזה לנושא השיחות בעיר. נדהמתי לאיזה חוגים רחוקים הגיעו הנימוקים שלי וצוטטו שם. זכינו לתמיכתם של כמה וכמה אינטליגנטים צעירים. חוגי הפועלים היהודיים הרחבים חשו עצמם מחוזקים והתחילו לנהל עוד ביתר מרץ את מלחמת התרבות שכרוכה היתה בכל המאבק הסוציאלי כולו. ההסברה בקרב החוגים המהפכניים הגיעה לממדים רחבים מאוד.

בערבים היו מאות פועלים “מטיילים” ב“בורסה” ומתווכים בשאלות תיאורטיות ומעשיות. בשעות המאוחרות יותר היו ישובים בפינותיהם וקוראים חוברות, כתבי־עת וספרים בקשר עם אותן שאלות שנידונו בוויכוחים. היתה זו באמת “אקאדמיה של תרבות”, אשר הביאה למעשים ממשיים. והחשוב ביותר: העלינו את כבודם של חיי האדם. האנשים נוכחו לדעת, כי החיים כדאיים הם, כי כדאי להקריב קורבנות, כי כדאי להילחם, שלחיים יש משמעות נעלה יותר. היו אמנם מאסרים, כמה חברים הוגלו לארץ־גזירה; אף איש לא היה בטוח מעולם אם באותו לילה יישאר לישון בחדרו. ואולם הכול קיבלו את זה מתוך עמידה גאה ובחיוך. הרגישו שכאילו הולכים הם לקראת העתיד.

* * *

בתקופה הוורשאית והצ’נסטוחובאית שלי נתרחשו שני מאורעות שהיתה להם שייכות לחיי האישיים. אמי הורעלה באכילת איזה דג. בביתה של אחותי אכלו את הדג הזה כל בני־המשפחה. כולם חלו ואיכשהו יצאו מכלל סכנה. אמי, הגם שהיתה בריאה בגופה ואשה יפה, היתה בכל זאת חלשה מדי והיא מתה מן ההרעלה בהיותה אך בת ארבעים ושבע. היא לא האריכה ימים אחרי אבי אלא שנים אחדות בלבד.

את הרכוש חילקו שני גיסי. את חלקי השארתי דווקא בשביל הגיס הקשיש, הפחות סימפאטי, שמצבו החומרי לא היה טוב ביותר (הוא לא היה סוחר טוב), כדי שיוכל להמשיך בניהול עסק־הטאבאק הסיטונאי של אבי. רק הוסכם בינינו שאת חלקי בהכנסות ישלח לי לחוץ־לארץ מדי חודש בחודשו להוצאותי השוטפות. כך חוסל ביתנו הוותיק והנוח, שהיה מן הבתים הידועים בעיר.

המאורע הפרטי השני היה קשור ברעיה ראפופורט. היא החליטה לנצל את חופשת האוניברסיטה ולבוא לרוסיה, כדי שבחודשי החופש תוכל לעסוק בשיעורים פרטיים ובדרך זו להרוויח קצת כסף להמשך לימודיה. דיברתי על לבה, שתבוא לצ’נסטוחובה. בעירנו השגתי למענה דרכון (“פוּל־פאסק”) מזוייף. ובשם זר זה היא חצתה את הגבול הצ’נסטוחובאי. היא השיגה כאן אצל כמה אינטליגנטים שיעורים בשכר טוב. כעבור זמן מה נסעה אל קרוביה לווארשה. אני באתי לווארשה והחלטנו לאחד את שמותינו. דודתה של רעיה, רופאת שיניים (שכנה וידידה טובה של י. ל. פרץ) ובעלה סידרו את כל העניינים הפורמאליים הדרושים. הרב הווארשאי הוותיק והסימפאטי ר' שלמה דוד כהנא, נתן לנו חופה וקידושין. מבית הרב הלכנו לבית־קפה ווארשאי ידוע וכך חגגנו את החג המשפחתי שלנו. גיסי הצעיר הרצברג הוציא בעיריית צ’נסטוחובה את המיסמכים הדרושים ואת הדרכון בשביל רעיה, והפעם על שם קרוק.

כעבור זמן קצר יצאה רעיה בחזרה לאוניברסיטת ציריך ואני נשארתי בפולין להמשך עבודתי המהפכנית.

* * *

המאבקים הפוליטיים החריפו והלכו והגיעו לממדים נרחבים. צ’נסטוחובה הצטיינה בכלל ברוחה המהפכנית. כפי שציינתי כתב לנין עוד בשנת 1905, עם תחילת המהפיכה שצ’נסטוחובה נמנית עם הערים שהפרוליטאריון הרוסי חייב ליטול דוגמא מהן. גם עתה, בסופה של התקופה, נמשך המאבק אצלנו יותר זמן מאשר ברוב הערים האחרות. כך היה הדבר בקרב מעמד הפועלים הפולני וכן בקרב היהודים. בתחומים רבים היינו מנהלים את המאבק במשותף. יחד ניהלנו כמה שביתות, ערכנו הפגנות וגם אירגנו ביחד מגביות כספיות למען השובתים והאסירים בשאר הערים.

אולם כל אלה היו רק קרבות־מאסף. בפולין וברוסיה היתה אז ירידה סוציאליסטית. המהפכה הראשונה נידרדרה במורד. ההמונים נתעייפו מן הפעולות הבלתי־פוסקות ונסתבר, שהממשלה היתה חזקה יותר משחשבנו. גם ההון הפינאנסי הבין־לאומי התגייס לעזרתה. היא השיגה הלוואות גדולות בצרפת ובארצות אחרות והיו לה ידיים חופשיות יותר מאשר בשנים הקודמות.

ואכן הדבר השתקף בהכרח גם בעירנו.

סופו של דבר היה, שהמשטרה שמה יותר ויותר את עינה עלי, והגם ש“מרחו” אותה שתחדל לטפל בי, הרי לאחר ההפגנה הגדולה והשביתות הגדולות היא גמרה אומר “לגמור אתי”. הז’אנדארמריה הוציאה פקודה לאסרני. הם ידעו, כי למפלגה יש “הגנה עצמית” משלה המשיגה בעוד מועד אינפורמאציה על כל תנועות המשטרה. הז’אנדארמריה הכינה איפוא תוכנית שלימה, כיצד ללכוד אותי ברשתה. אך כדרך שקורה לעתים בתוכניות מסובכות ומעובדות לפרטי פרטים, התקלקל שם איזה שהוא בורג קטן. המשטרה באה אלי הביתה וגם אל האגודות המקצועיות (הבלתי רשמיות). אולם דבר אחד הזניחו אנשי המשטרה. לעתים קרובות, בשעות המאוחרות של הערב, לאחר האסיפות, הייתי בא עם איזה חבר קרוב לבית־הקפה הגדול לקרוא שם את העתונות של הארץ ושל חוץ־לארץ. והנה בעת שישבתי לי בשקט, שקוע בקריאה בעתון, הודיעו לי ה“תורנים” שלנו על “מצב אזעקה”. נאמר לי, כי עלי להסתתר תיכף ומייד. ובעוד שהמשטרה חיפשה אותי בכל מיני פינות, יצאתי לי מבית־הקפה (שהיה מואר היטב בחשמל) דרך הדלת האחורית יחד עם מלווי. בסימטאות עקלקלות שונות הביאוני לאחת המשפחות הידידותיות. שלושה־ארבעה ימים שמרה המשטרה בלי הרף ליד דירתי וחיכתה, שמא בכל זאת אגיע לביתי. המשטרה גייסה כוחות רבים, שכן היתה לה פקודה חמורה לאסרני בכל מחיר. בינתיים עיבדו ה“אסטראטגים הפרוליטאריים” שלנו תוכניות שונות בזו אחר זו, כיצד להוציאני מן העיר. הוחלט שיש להעבירני את הגבול. דבר זה לא ניתן לעשותו בגבול הצ’נסטוחובאי, (גבול־הֶרבי). שוגר שמה חבר שהביא עמו בחזרה את הידיעה, כי מלבד המשמר הרגיל עומד שם כל הזמן ז’אנדארם פוליטי. גם להבריחני שוב הפעם בחסות הלילה דרך היער היה בלתי אפשרי. שלחו איפוא חבר לעיירת־גבול רחוקה יותר (פראשקי) ושם הוכנה הברחתי.

השאלה היתה: כיצד להוציאני מצ’נסטוחובה. ארבעה ימים ציפו להזדמנות כזאת. ופתאום קרה “נס”, שחבר פיקח אחד הציע לנצלו. בעיר פרצה דליקה גדולה. קמה מהומה ובהלה. יחד עם מכבי־האש גוייסה גם כל המשטרה. החברים החליטו לנצל את שעת־הכושר. במהירות־הבזק “גייסו” (בהתאם לתוכנית שהוכנה מראש) את בעל־העגלה שלנו עם עגלתו אשר בה היה מוביל סחורות. הלבישוני בבגדים של איכר, במגפיים גבוהים, ליכלכו את אצבעותי (כאיכר!) והושיבוני בעגלה. יחד עמי נסעה חבורה שלימה ושני חברים חמושים, למקרה שייתקלו בדרך באיזה קושי. ובשעה שמכבי־האש והמשטרה התרוצצו בעיר, עברה עגלתנו דרך סימטאות שונות ויצאה את העיר. דומה, כי בתאורה כה גדולה לא נערך עד אז מעשה־הברחה. ואולם בארץ הצארים שלנו, שהיתה גדושה פאראדוקסים וסתירות היה הכול בגדר האפשר. העגלה שלנו הגיעה כעבור כמה שעות לעיירת־הגבול. כאן היה הכול מוכן. עד מהרה העביר אותי אחד האיכרים דרך היער לצד הגרמני של הגבול וכך ניצלתי.

לאחר שנחתי קצת בביקתת־איכרים, נסעתי לעיירה הפרוסית הקטנה לובלינץ, לא הרחק מצ’נסטוחובה. לשם הגיעו כמה חברים ובמשך יום תמים ישבנו ועיבדנו תוכנית פוליטית מפורטת להמשך הפעולה בעיר. לחצתי את ידיהם, התנשקנו ועליתי לרכבת אשר הביאתני לברסלאו.

וכך התחילה הגלות השניה שלי. ידוע ידעתי שהיא תהיה ממושכת וקשה יותר מן הראשונה. אימתי, וכיצד תבוא המהפיכה? — ניקרה השאלה במוחי.

התעכבתי בברסלאו, ביקרתי על קברו של פרדינאנד לאסאל והירהרתי בגורלו הטראגי. מה שלא הצליח להשיג לאסאל בגרמניה היוּנקרית, האמנם ישיג דורנו באימפריה הצארית הענקית?

תחת דגלן של שלש מהפיכות: אישים ותנועות בדורי – זכרונות: כרך ב

חלק שביעי: התקופה הציריכית הגדולה

פרק ראשון: חזרה לציריך וללימודים

הקפיצה מרוסיה לציריך היתה דמיונית ממש. מובן מאליו שהייתי עדיין תשוש מאד מן הנדודים מבית־כלא לבית־כלא, וכן מחמת מחלתי. אולם עיקר תשישותי באה דווקא מן הימים שעברו עלי ברוסיה שעה שהתהלכתי חופשי. הדבר נראה פאראדוקסאלי, אך בשבתי בבתי־הכלא כשהייתי שרוי בתא הבודד, ידעתי זמן־מה מנוחה. כאשר יש ספרים ואפשר לעיין בהם יכולים העצבים להירגע. לעומת זה, בהיותי בן־חורין, כאשר יום יום ובלי הרף, בכל מקום ולאן שתפנה – תמיד אתה נעקב על ידי האוייב, עין המשטרה עוקבת אחריך ועליך לחשוב תמיד “כיצד להתחמק”, להסתתר, ואיך להסוות את עצמך, ובלבד שתיעלם מטווח ראייתו של הבלש, שלא תיפול בפח, ועוד גרוע מזה – שלא תעלה אותו על עקבותיו של חבר, שידידך לא יילכד בגינך – תנאים אלה מתישים את הכוחות עד כלותם.

ועתה, לאחר בתי־הכלא וההברחות, הנני שוב בציריך. את העיר היכרותי כבר במקצת מביקורי הקודם בה. אולם רק עתה הפקתי את מלוא העונג והשימחה משהייתי כאן. רעיה התגוררה הפעם לא ברחוב הראשי, ב“אויבערשטראס”, ברובע האוניברסיטה, כי אם בעיר עצמה בקירבת מקום לאגם ציריך. בשום עיר אירופית אין תחושה כה חריפה של ראשית האביב, של התעוררות הטבע, כמו כאן, ליד מימי האגם הכחולים־ירוקים, המוקפים הרים ירוקים מקרוב ופרספקטיבה של הררי־עד מכוסי שלג ניצחי. העין והאוזן נהנות כאן מן הסימפוניה המופלאה ביותר. ימים תמימים היינו יושבים אני ורעיה על שפת האגם. היינו נכנסים למסעדה קרובה לסעוד את לבנו וחוזרים אל הספסל שעל שפת האגם. סיפרנו איש לרעותו את החוויות מן הימים שעברו עלינו. קשה היה להאמין, כי אכן שרויים אנו כאן יחד בשווייץ החופשית. הייתי מושך את רעיה בשרוולה ואומר לה: "האמנם נכון הדבר, שאנו שרויים כאן ביחד, שיכולים אנו ללכת לכל אשר יתאווה לבנו, וכי יכולים אנו לבחור את האוניברסיטה כחפצנו, לשמוע שיעורים מפי הפרופיסורים שנבחר, לקנות ולקרוא ספרים שאנו משתוקקים אליהם, – ולתכנן ביחד ללא הפרעה, את גורל עתידנו המשותף? היו אלה הימים המאושרים ביותר בחיי.

רצה הגורל, שלמן הימים ההם נהפכה ציריך למולדתי השניה. כאן היתה לי הרגשה נפלאה. כל מה שהיה כאן נעשה לי קרוב ויקר, הטבע, המדע, האנשים והתנאים החברתיים.

בימים הראשונים רציתי, שאפילו חברי המפלגה במקום לא יידעו על הימצאותי כאן. ביקשתי לפוש היטב בלא שיפריעוני בכך. אולם זמן רב לא נמשך הדבר. לסניף המפלגה נודע שבאתי, והם הועידו בשבילי הרצאה במושבת הסטודנטים והמהגרים בהשתתפות קהל רב. סיפרתי על המצב הפוליטי באימפריה הצארית, בפולין הקונגרסאית ועל היהודים, וכן על הילכי־הרוח השוררים בבתי־הכלא. בין השומעים היו הרבה ממכרי. על פגישתי עם אחד מהם שמחתי במיוחד. היה זה המהפכן הרוסי רושצ’ין, אשר בזמנו הברחתיו דרך הגבול הצ’נסטוחובאי. עתה נודע לי, שאין הוא רוסי כל עיקר, כי אם יהודי וכי שמו האמיתי הוא גרוסמן. בציריך כבר היה ידוע אז כמנהיג חשוב של האנארכיסטים ונמנה אפילו עם הקבוצה הטירוריסטית הקיצונית של מפלגה זו.

ימי התבודדותי נסתיימו איפוא ויחד עם רעיה שכרנו לנו שני חדרים יפים ברחוב הקטן, אשר קראו לו “רחוב הלוקסוס” – רחוב בוליי, ברובע־האוניברסיטה.

במושבה הרוסית התחילו עד מהרה מאבקים מפלגתיים חריפים: מי אשם במפלות שנחלה המהפיכה, איזו טאקטיקה הזיקה ומה צריכה להיות האוריינטאציה עכשיו? ב“צ’יטאלקה” (אולם הקריאה) הרוסית וב“קופת העזרה” לחמו בעיקר הסוציאל־דמוקראטים ו“הסוציאליסטים הרבולוציונרים” על חלקם בהשפעה. כרגיל, ביקשו הסוציאל־דמוקראטים את כל המונופול לעצמם. אני תמכתי במיעוט ונימקתי את הדבר בתפקיד החשוב שמילאו במאבק המהפכני ברוסיה עצמה.

בין הנואמים היה גם “טובארישץ' אלכסנדר” (החבר אלכסנדר), נציג ה“ס.ר.”. הוא התגורר יחד בדירה אחת עם רושצ’ין (דווקא ברחוב בוליי שלנו) ובאמצעותו של רושצ’ין התוודענו מקרוב.

באחד הערבים הלכנו יחד אל שפת האגם, שכרנו סירה ויצאנו לשוט אל אחת הגדות הרחוקות של האגם. מובן שפתחנו בשירי־עם־ומהפיכה רוסיים. האגם השווייצי נתמלא צלילים של שירי ה“וולגה, וולגה, מאט' רוֹדנאיה” (אמא שלנו).

כשהתרחקנו מן הגדה, אמר לי החבר אלכסנדר: “מבקש אני לספר לך סוד כמוס, אבל רק לך. בציריך נמצא עתה גרשוני והוא חולה אנוש”.

ניתרתי ממקומי במלוא כוחי, עד שהסירה כמעט התהפכה ומייד נתמלאה הרבה מים. עוד מעט והיינו נופלים כולנו לתוך האגם.

מה פירוש גרשוני נמצא כאן והוא חולה אנוש? הוא, המוח והלב של המהפיכה הרוסית, הגיבור שבגיבורים, המנהיג הלוחם, אשר חירף את נפשו בגבורה כה רבה למען חירות כולנו, למען האושר של כולנו! וזאת – בשעה שידע בבטחון גמור כמעט שחייו יסתיימו על עץ־התליה. הקבוצה הציריכית שלנו קיימה יחסים טובים וחבריים עם הסוציאליסטים־הרבולוציונרים. אלכסנדר ידע גם, שבשנות שהותי בצ’נסטוחובה הייתי מבריח דרך הגבול את הספרות שלהם. לפיכך החליטו לגלות לי את הסוד על מחלתו של גרשוני. מטעמי קונספיראציה לא רציתי לשאול שום פרטים. אמרתי רק זאת, שכמובן הייתי מאוד רוצה לברך את גרשוני. הזמנתי סל גדול עם שושנים אדומות וביקשתי לשלוח את הפרחים אל בית־החולים עם כתובת “בהערצה ובתודה עמוקה של ס.ס.”.

כעבור זמן קצר מסרו לי שגרשוני מזמין אותי לבוא אליו. בהתפעמות־לב גדולה הלכתי אליו והייתי נרגש עמוקות עת דרכו רגלי על סף החדר. הנה שוכב הוא, הגיבור האגדי. הוא היה חיוור מאוד, עיניו עגמומיות אך מחייכות, מצח ישר ורחב, מצח של איש־רוח וזקנקן שחור קטן. בנעימה ידידותית אמר לי:

“טוב שבאת. אני מכיר את התנועה שלכם. שוחחתי עם חיים ז’יטלובסקי. רוחש אני לכם אהדה גדולה. היהודים סובלים כה נוראות. בכל מקום, בכל הזדמנות, אנחנו הננו השעיר לעזאזל. טוב שאתם מקדישים את כוחותיכם לעניין היהודי. אנחנו עוד נעבוד ביחד וננצח ביחד”.

ידוע ידעתי שמחלתו אנושה. ועתה, בהתבונני בפניו החיוורים ראיתי זאת בעליל. “מאושר אני”, אמרתי, “שהנני יכול למסור לך בשם מפלגתנו עד כמה מלאים אנו התפעלות מפעולות מפלגתך וכמה מאושרים היינו כאשר נודע לנו באיזה קשיים בלתי משוערים הצלחת להימלט… טוב הדבר שאתה נמצא אתנו בציריך. מקווים אנו, שהאוויר השווייצי הנפלא יעזור לך להתגבר על המחלה, וכי בכוחות מחודשים תוכל שוב להקדיש עצמך לפעולה. הריני מבטיח לך, שזו משאלתנו הלוהטת”.

גרשוני הרים את ראשו ולחץ את ידי בחוזקה. “ספאסיבו, תודה לך. ה’דיילו', העניין שלנו הרי הוא משותף לכול. אמנם נשיג את מטרתנו, הנני בטוח בכך. אולם אני עצמי”…

הוא לא סיים את המשפט. תקפו שיעול ועצבות גדולה עוד יותר נראתה בעיניו. לא רציתי להאריך את התאמצותו. גם הרופאים הקפידו מאוד לבל יתאמץ למעלה מן המידה. היתה זו כנראה אחת השיחות האחרונות ששוחח גרשוני.

ב־16 במארס 1908 הוא הוציא את נשמתו בבית־החולים הקאנטונאלי של ציריך. הוא מת ממחלת סרטן הריאות.

* * *

בעת שאני כותב את השורות האלו – עשרות שנים לאחר השיחה, ואחרי המאורעות הגורליים שנתרחשו ברוסיה – הנני בטוח כמעט, כי גרשוני היה האדם היחיד, אשר יכול היה להיות שותף לקביעת גורלה של רוסיה שלאחר המהפיכה, ולדאוג לכך שהארץ תיבנה על יסודות אחרים מאלה שנקבעו בשנת 1917. הוא היה אדם בעל רצון־ברזל לא פחות מאשר ולאדימיר לנין והבין באורח נפלא באיזה אופן לקשור את האידיאל הסוציאל־תרבותי המהפכני עם המעשה היומיומי. התוכנית האגרארית שלו (שהיתה התוכנית החשובה ביותר בשנת 1917) השיגה את הניצחון: לנין הגשים לא את התוכנית הבולשביסטית, כי אם את התוכנית של ה“ס.ר.”. גרשוני היה בעל אינטואיציה מופלאה.

האסון הוא, שלא זכה לחיות עד פרוץ המהפיכה. הוא מת בהיותו בן שלושים ושמונה שנים בלבד.

מותו היה מהלומה נוראה לתנועה המהפכנית. לא מפלגתו ולא מפלגות אחרות לא היה להן עוד גרשוני שכזה. הוא היה אדם מיוחד במינו ומנהיג גאוני. בכך הכירו הכול, הן ברוסיה הן במושבות המהגרים הפוליטיים בחוץ לארץ וגם בקרב כל המפלגות הסוציאליסטיות שבארצות השונות. דבר זה בא לידי ביטוי בהלווייתו. המפלגה החליטה להביא את גרשוני לקבורה בפאריס. דבר אופייני הוא, שהממשלה הצארית לא האמינה שהוא אמנם מת. ביודעה את המצאותיו ותחבולותיו הבלתי פוסקות של גרשוני, חשבה, שגרשוני עצמו הפיץ במתכוון את השמועות על מותו, כדי שיוכל להיטיב ולנהל את פעולתו החשאית ולשפר את אירגון המפלגה על מנת שתוכל לבצע התנקשויות נוספות. המפלגה החליטה לערוך הלוויה הפגנתית. לפיכך הועברה גופת הנפטר לפאריס, כדי להביאו לקבורות בבית־העלמין המפורסם, שבו טמונים לוחמים מהפכניים ולוחמי חופש רבים. הממשלה הצרפתית, שלא רצתה לקלקל את יחסיה הטובים עם הממשלה הצארית לא הרשתה תחילה לקבור את גרשוני בפאריס, אולם ברגע האחרון נתנה את הסכמתה, בתנאי, שההלוויה תיערך בשעה שפועלי פאריס עסוקים בעבודתם. ההלוויה קיבלה בכל זאת מימדים כה ענקיים, שפאריס לא ראתה כמותה עד אז. אני עצמי לא השתתפתי בהלוויה, אולם רעיה נטלה חלק במשלחת של מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית. באו נציגי כל המפלגות של האינטרנאציונל הסוציאליסטי. שעות ארוכות נמשך מסע־האבל ובבית־העלמין השמיעו דברי־הספד נציגים של שלושים מפלגות.

* * *

מותו של גרשוני היה כאמור, מכה קשה למפלגה. ואולם עד מהרה באה מהלומה חדשה, אשר זיעזעה עד היסוד את המפלגה ואת התנועה המהפכנית לכל זרמיה. היה זה הגילוי, שראש ה“אירגון הקרבי” שלה, אשר אירגן את מעשי הטירור, אזף, אינו אלא פרובוקאטור. התגלית היתה כה איומה, שהציבור פשוט לא רצה להאמין בה. כסבורים היו, שדווקא הממשלה הצארית, ברצותה להמיט חרפה על המפלגה, היא שהמציאה את הדיבה הנוראה. האיש אשר סייע בביצוע ההתנקשות המוצלחת בחיי העריץ הצארי הגדול ביותר, שר־הפנים פְלֶבֶה (פרעות קישיניוב!), בחיי דודו של הצאר, המושל הכללי המוסקבאי, סרגיי הגדול ובחייהם של אישים אחרים – דווקא אדם זה יפעל בשירות הממשלה?! הדבר היה דמיוני מדי אפילו בשביל רוסיה. אך המו"ל הסוציאליסטי של הארכיון המהפכני בפאריס, בּוּרצב, פירסם עוד ועוד מיסמכים שלא השאירו ספק באמיתות הדבר. רוסיה היא כנראה ארץ פאנטאסטית יותר משמסוגלים להעלות על דעתם אפילו בעלי הדמיון העשיר ביותר. המפלגה החליטה לערוך משפט. אולם יש לציין, כי תחילה חשבו שיהיה זה משפט נגד בּורצב על הפצת דיבות. במצב הנואש שבורצב נקלע לתוכו, הוא פנה למנהל המחלקה הפוליטית של משרד הפנים הצארי והשיג אישור על המעשים בהם נאשם אזף. שכן אפילו הפקיד הליבראלי־הבכיר הזה היה מלא סלידה מן הפרובוקאציה הזאת. אזף הוסיף לכפור באשמתו, בהודיעו שאין זו אלא מזימה ממשלתית.

המשפט הוצרך, איפוא, להוכיח את אשמתו של אזף בלא להשאיר צל של ספק. המפלגה הזמינה כשופטים את בעלי הסמכות המוסרית והפוליטית הגדולים ביותר, אשר היו בתנועת החירות. היו אלה – האשה הגיבורה ורה פיגנר, אשר על עוון השתתפותה ב“נארודנאיה ווֹלה” ישבה עשרות שנים בקאטורגה של מיבצר שליסלבורג; לופאטין, ידידו הקרוב של קארל מארקס, אשר גם הוא בילה עשרות שנים בקאטורגה הנוראה, והגיאוגראף המדעי הנודע והמנהיג האנארכיסטי – פטר קרופוטקין. בעלי־סמכא גדולים מאלה אי אפשר היה להעלות על הדעת.

ואזף אמנם חוייב בדין. העובדות עולות על כל דמיון. עובדה היסטורית שאינה מוטלת בספק היא, שאזף סייע באורח פעיל לבצע כמה מעשי־טירור מפורסמים, כדי לזכות באמונם של המהפכנים, אך מצד שני הסגיר לידי המשטרה ושלח לעץ־התליה רבים מבין החברים שלו למעשי־הטירור, המהפכנים האידיאליים והמסורים ביותר, כדי לזכות באימונה של המשטרה. היתה זו הפרובוקאציה הגדולה ביותר הידועה בהיסטוריה הפוליטית העולמית.¹

הרושם היה מזעזע. עצבות עמוקה ירדה על תנועת החירות. אנשים עברו אז טראגדיות נוראות. אצלנו בציריך התאבדה סטודנטית צעירה אחת מחוסר יכולת לשאת את האמת האיומה. האנשים התהלכו מיואשים וקודרים. מובן, שידענו, כי הממשלה עושה מאמצים עצומים ומשלמת מחיר רב, כדי להחדיר סוכנים ופרובוקאטורים לכל תנועות החירות. ואולם אי אפשר היה להעלות בדמיון, כי במוסד הגבוה ביותר, בוועד המרכזי של המפלגה המהפכנית האידיאליסטית הגדולה – יושב פרובוקאטור.²

* * *

המצב הכללי של גלותי הפוליטית השניה היה קשה מאוד, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה פסיכולוגית. גם איש־פלדה כולאדימיר לנין, עצביו כבר היו מרוטים עד מאוד. אשתו, קרופסקאיה, מספרת, שכאשר הגיע לשווייץ (1908) בפעם השניה, בילה לנין את רוב ימיו בספריה, ואולם בערבים לא ידע מה לעשות. הוא ביקש לבוא בין הבריות וכל ערב היו הולכים שניהם לראינוע או לתיאטרון. אך רק לעתים רחוקות היו נשארים שם שעה ארוכה ובאמצע ההצגה היו יוצאים ומשוטטים בעיר. גם בהיותו בפאריס, אמר לנין: “מרגיש אני, כאילו באתי הנה כדי להיקבר”.

כזה היה הלך־הרוח הכללי בעת גלותי הפוליטית השניה. לא טובים יותר, אולי אף גרועים היו הילכי־הרוח בקרב היהודים. הם ספגו את המהלומות הגדולות ביותר. הרדיפות לא חדלו לבוא בזו אחר זו. במוח ובלב ניקרה השאלה: מה הלאה? המצב היה מסובך לאין ערוך מאשר לפני 1905. אפילו בתנאים האישיים הקשים ביותר, הרי לפני שנת 1905 היה הלך־הרוח אופטימי. אז קיוו ואף היו משוכנעים, שהנה, הנה יבוא “דיוויאטי ואל”, הסערה אשר תטהר את רוסיה מחרפת העריצות הצארית. היו שרים בהתלהבות יחד עם גורקי: “ירעים הרעם בקול אדיר!” ואולם עתה, היה כבר אחרי הרעם. ואכן הוא הרעים, ואולי עוד בקול אדיר יותר משרבים שיוו בנפשם, אולם האוייב היה חזק יותר מששערנו. חזק יותר, מאורגן טוב יותר ואכזרי לאין ערוך מששיערנו תחילה.

ברור היה לכולנו, שעתה יש להתארגן מחדש ולהביא בחשבון את התנאים האובייקטיביים החדשים. אם לא יגיע למלחמה חדשה – ותמיד היינו בטוחים שהיא תחיש את ניצחון החופש המהפכני – יש להתכונן לטווח ארוך ולנשימה ארוכה בקשר לכך התייצבה בפני כל אחד מאתנו שאלה אישית.

לאחר מנוחה קצרה בשווייץ הנהדרת הייתי חייב להחליט על צעדי הבאים. החלטתי להשלים את לימודי. דווקא משום שנפל בחלקי למלא תפקיד מרכזי במאורעות ברוסיה חשתי ליקויים בהשכלתי: בייחוד מאחר שהמאורעות עוררו בלי הרף בעיות חדשות ומסובכות ונחוץ היה לתת תשובה עליהן. עתה הגיעה השעה לעמוד על הבעיות הישנות וגם החדשות.

החלטתי לנסוע להאלה, ולהמשיך בלימודי באוניברסיטה הגרמנית העתיקה שם. לטובת הבחירה בהאלה היתה נקודה חשובה: שם הירצה הפרופיסור הנודע רודולף שטאמלר, סוציולוג ומשפטן, אשר התפרסם במיוחד בביקורתו על המארקסיזם. היתה לו תפיסה מדעית משלו. ספריו היו בעצם הביקורת המדעית הראשונה על תורת מארקס. ההתחשבות בו היתה כת רבה, ששורה שלימה של בעלי ההלכה המארקסיסטית המפורסמים ביותר כתבו עליו והוציאו מאספים משותפים נגד תורתו. בגרמניה, ועוד יותר מזה ברוסיה, הוא נחשב כ“המבקר של מארקס”. שטאמלר היה ידוע כאחד מן המעטים ביותר (ואולי היחיד), אשר השמיע באוניברסיטה אירופית הרצאות תיאורטיות על התנועה האנארכיסטית. בשנים המהפכניות ברוסיה הגיעה התנועה האנארכיסטית בכלל, ובייתר ייחוד בקרב היהודים, למימדים גדולים, וכל המפלגות הסוציאליסטיות היו חייבות לנקוט עמדה ביחס לתנועת זאת. ניצלתי, איפוא, את ההזדמנות שניתנה לי עתה כדי להתוודע למשנתו של שטאמלר.

דורנו התעניין בכל מיני “דוקטרינות” ונטלנו על עצמנו להאיר את הדרך לאנושות הסובלת. התורות המדעיות (“הדוקטרינות”) הוצרכו לסייע לעסקנים לפלס לעצמם את דרכם הקשה לקראת העתיד. אופיינית לבני דורנו היתה העובדה, שבשום אופן לא עצמנו את עינינו מראיית הקשיים. להיפך, ביקשנו להתוודע אליהם, להכירם מקרוב במדוייק. אם אמנם טענות המתנגדים נכונות הן, כי אז יש לשנות את השיטות ולתקן את השקפותינו. לעומת זאת – אם טענות המתנגדים אינן נכונות, כי אז ההתוודעות אליהן עוד תעמיק ותגביר את השקפת עולמנו. משום כך כה רבה היתה בקרב החוגים המהפכניים והסטודנטיים ההתעניינות בהרצאותיהם של הפרופיסורים המפורסמים. לעתים קרובות היינו מתלוצצים על פרופיסור זה או אחר, אולם אל המדע היה לנו יחס של דרך־ארץ עמוק. באמצעות הפרופיסורים ביקשנו להוציא מחיק המדע את כל סודותיו. הנה זאת היתה הסיבה להחלטתי לנסוע להאלה.

גם מבחינה טכנית עלה לי הדבר בנקל. בן עירי מצ’נסטוחובה, בסר, בן להורים עשירים, אנטוזיאסט (צעיר ממני בשנים אחדות), בשנות לימודיו האחרונות בגימנאסיה היה מטייל אתי לעתים קרובות בצ’נסטוחובה (כשחזרתי לשם לאחר גלותי השווייצית הראשונה). מתוך סקרנות רבה היה שואלני על המצב במערב אירופה, על המנהיגים הפוליטיים, על המצב באוניברסיטאות, על הפוליטיקה ועל הפילוסופיה. הוא היה בעל נטיות פילוסופיות. והנה נסע ללמוד בהאלה. בהגיעו לשם כתב אלי ודיבר על לבי שאבוא אף אני לשם. הוא היה בחור טוב והוא שסידר לי את העניינים השונים. הכין לי חדר אצל אותה בעלת־בית שבביתה התגורר הוא עצמו ושלח לי את כל האינפורמאציה הדרושה. רעיה נשארה בינתיים בציריך והמשיכה את לימודיה בתורת הרפואה.

פרק שני: לימודים אצל פרופיסור אנטי־סוציאליסט

בהגיעי להאלה נוכחתי לדעת, כי אמנם המקום הוא ממש אידיאלי־בשבילי. זוהי עיר תעשייתית, אם כי לא גדולה (היא מנתה אז 150,000 תושבים) ושקטה. העיר העתיקה הזאת, אשר תפסה מקום חשוב בימי־הביניים (בין “ערי ההאנזה החופשיות”) העמידה כאילו במרכז חייה את האוניברסיטה. אזרחי העיר היו מביטים על הסטודנטים כעל מנהיגיהם לעתיד. ואילו הפועלים סברו, כי הפרופיסורים של האוניברסיטה, והמדע בכלל, יהיו חבריהם לדעה. הפרופיסורים נחשבו שם כעילית הרוחנית.

שטאמלר היה מרוצה מאוד, שסטודנטים ממקומות שונים באו במיוחד כדי לשמוע את תורתו. גאוותו היתה על הסטודנטים מרוסיה, ששם השתוללה המהפיכה, הבאים דווקא אליו, בעל הביקורת על הסוציאליזם. ואכן הוא גילה כלפינו יחס של תשומת־לב וידידות. לא אחת הייתי “שובר את שיני” בערבים ובלילות עד שהצלחתי לעמוד על תורתו של שטאמלר. אולם קסמו לי עמקותה ומקוריותה.

שטאמלר היה יוצר הזרם החדש, הנושא את השם “אסכולה סוציאל־יורידית”, “סוציאל סובייקטיבית”, או “אסכולה סוציאל־אורגאנית”. אז נפוצה היתה האופנה, לפיה הרבה פרופיסורים בורגניים (בייחוד בגרמניה) ראו חובה לעצמם לנצל את הקאתדרה שלהם כדי “להכות” את המאטריאליזם, את המארקסיזם ואת הסוציאליזם בכלל, “לנעוץ סיכות” תיאורטיות לתוך ספרי הלימוד שלהם. אנו ידענו זאת, והדבר השפיע אך מעט על הסוציאליסטים הרציניים. מבחינה זאת היה הנוער הלומד רציני יותר מן הפרופיסורים הבורגניים. ברור היה, שהם פרקליטי המשטר הקיים, ולעתים קרובות אף של הממשל הפרוסי. אצל שטאמלר העניין היה שונה לגמרי. אמנם הוא מתח ביקורת על המארקסיזם, אבל הוא השקיע בספריו ובהרצאותיו הרבה עבודה מעמיקה, ולא הסתפק בדעות קדומות בנאליות וסנוביסטיות. להיפך, בחלק הראשון של ספרו הוא נתן תיאור מבריק של תפיסת ההיסטוריה המאטריאליסטית וסקירה מקיפה עליה. הסקירה היתה מצויינת עד כדי כך שלא מארקסיסט אחד קינא בי על התבשיל המצויין הזה. ובניגוד רב עוד יותר להרבה פרופיסורים אחרים הדגיש הוא את הזכויות הגדולות של ה“מאטריאליסטים” וה“מוניסטים”. הוא העמיד את ה“האסכולה המאטריאליסטית” במדרגה גבוהה יותר מאשר את שאר האסכולות הפילוסופיות והסוציולוגיות.

זו היתה, לדעתו, השיטה הנכונה היחידה להבנת ההתפתחות ההיסטורית. הוא הכיר בכך, שהקאטיגוריות הכלכליות כמושגים סוציאליים והיסטוריים, משקפות את היחסים החברתיים במשטר הקיים וגם את חוסר השיוויון שבין נותן העבודה לבין מקבלה.

שטאמלר ניסה, במובן מסויים, להשתמש לגבי המארקסיזם בשיטה דומה לזו, שבה השתמש קארל מארקס לגבי תורת הגל. לדעת הפילוסוף הגל, תהליך החשיבה הוא עניין לעצמו בחיים. ואילו אליבא דמארקס, החומר, התנאים הכלכליים, הם הם העיקר. הגל דיבר על אידיאה כעל הפשטה, שהיא המניעה את ההיסטוריה. נטל מארקס את השיטה האידיאליסטית של הגל ו“העמידה על הראש”. הוא הפך את החומר, את התנאים הכלכליים לתופעה היסודית בחיים, ואילו האידיאה (גם החוקים) אינה אלא תוצאה של התופעות החומריות. שטאמלר העריך מאוד את הגורמים הכלכליים, ואולם – בניגוד למארקס – הוא ראה את החוקים, את המושגים המשפטיים והתפתחויותיהם כסיבה החשובה והראשונית בחיים החברתיים. העצב המרכזי של תורת שטאמלר הוא הניגוד, שהוא קובע, בין “התפתחות הטבע” לבין “ההתפתחות החברתית”. בטבע קיים הכול לפי סיבות ברורות, הכול לפי חוקיות מסויימת, כל דבר יש לו סיבה משלו. לעומת זאת ביחסי־אנוש, ביחסים החברתיים, מתנהל הכול בתוקף הרצון האנושי החופשי. בני־האדם הם חופשיים; והם – כיצורים מוסריים – מעצבים את החברה ואת החוקים על־פי רצונם ומושגיהם. בעצם זוהי תורתו הפילוסופית של קאנט. גם שטאמלר הכיר בכך, שהיחיד הבודד יכול לספק את צרכיו (המוסריים) בעצמו.

החידוש אצל שטאמלר היה בכך, שבתורתו הוא מניח כיסוד עיקרי לא את היחיד הבודד, כי אם את החברה בתור שכזאת. והרי החברה חיה בתנאים כלכליים קונקרטיים. ואכן אותן עובדות כלכליות וחברתיות הן הן שמעצבות את התודעה, את החיים הקולקטיביים המודעים והמאורגנים. פירושו של דבר הוא, כי החיים המאורגנים מוסדרים על־ידי חוקים משפטיים, על־ידי נורמות משפטיות. ללא חוקים בכלל אין אפשרות קיום למשק חברתי. שטאמלר אומר, איפוא, שאם המשק הוא החומר, הרי החוקים הם הצורה של החיים החברתיים. והוא מוסיף, כי המשק והחוקים קשורים קשר הדוק ביניהם וכי האחד אינו אפשרי בלעדי השני.

אלה הם היסודות העיקריים של “האסכולה הסוציאל־יורידית” של שטאמלר.

* * *

אחת מתכונותיו של שטאמלר היתה, ההתענינות בתלמידיו. בייחוד בסמינארים היה נוהג להתווכח עם הסטודנטים הבודדים, בהתאימו את עצמו, במידה מסויימת, לרמתם הרוחנית וההשכלתית, כדי להחדיר בהם בייתר עומק את תורתו הוא. פעמים אחדות אף ניהל אתי שיחות ממושכות, שכן ידע את השקפותי. פעם, באחד הסמינארים, ניהל אתי ויכוח מדעי:

"אדון קרוק, הרי אתה חסיד של השקפת העולם המארקסיסטית, אתה מארקסיסט. אולם צא וראה: אתה בא ממשפחה בורגנית, משפחה קאפיטאליסטית, כמוך כהרבה אופוזיציונרים אחרים ברוסיה. אתה סולידארי ומזדהה עם מעמד הפועלים. משמע, שמרצונך הטוב ביצעת בשבילך את האקסודוס מן המעמד העשיר והשליט – אל המעמד המנוצל והמשועבד. הרי לא היית מוכרח לעשות כן. אלא מחמת סיבות פילוסופיות, תרבותיות או מוסריות, עברת מרצונך החופשי ממחנה כלכלי אחד למשנהו. היה זה, איפוא, אקט של רצון חופשי־אינדיבידואלי־אישי שלך. זה דבר אחד.

“והשנית: בדומה לכל אופוזיציה פוליטית אחרת, שואף אתה, כמוך כידידיך, לתפוס את השלטון. ואם במוקדם או במאוחר תשיגו את מבוקשכם, הרי הדבר הראשון שתעשו הוא – שינוי החוקים במדינה. אתם תעשו זאת על־פי השקפותיכם הסובייקטיביות והאישיות. תשאפו להשפיע באמצעות החוקים על החיים במדינה וגם על היחסים הכלכליים. כלום אין פירושו של דבר זה הוא, כי הפרימארי, הדבר היסודי הראשון של המשטר החדש במדינתכם יהיו החוקים, החוקה החדשה, הקונסטיטוציה? היחסים הכלכליים החדשים יקומו, איפוא, כתוצאה מן החוקים החדשים הללו שתחקקו. בעניין קונקרטי זה שלכם אתה רואה בעצמך, כי החוקים, ולא הכלכלה, הם הדבר הפרימארי, היסודי”.

שלושים זוגות עיניים מכוונות היו אלי. לפחות עשרים וחמישה זוגות מהם היו בטוחים, כי דבריו של הפרופיסור שלהם הם בבחינת “הלכה למשה מסיני”. והנה מחכים הם עתה בחיוך “מה יגיד כאן המארקסיסט הרוסי?” מצבי לא היה קל: באוטוריטה של איש־המדע הגדול לא רציתי לפגוע ומה גם שלא היה זה לפי כוחי. לא רציתי לשלול את סמכותו. ואולם יחד עם זאת הרי בטוח הייתי, שתורתו איננה נכונה לגמרי. אך כמה מן החברים הבודדים, בעלי הדעה האחרת, הם כאילו הוסיפו לי עידוד להשיב תשובה אמיצה.

"נכון הוא, אדוני הפרופיסור, כי – כדבריך – כהרבה ידידים אחרים, עברתי אף אנוכי ממעמד אחד למשנהו. זהו, כפי שאתה אומר, אקט של רצון חופשי. כן, בנוגע אלי אישית, או בנוגע לכמה וכמה אחרים היה זה אקט של רצון חופשי ברור. אולם אם נדבר במושגים כלליים ואם נשקיף על הדבר הזה השקפה סוציולוגית, הריני סבור, כי תופעות כאלה אינן בגדר של תופעות היסטוריות מקריות. סבורני, כי כל אימת שהחברה שרויה במשבר חריף, מבחינה פסיכולוגית וחברתית־פוליטית, מרגישים יחידיה, כי זוהי תקופת מעבר, כי היא עומדת על פרשת דרכים; כי הקידמה האנושית, האמת ההיסטורית והצדק המוסרי מחייבים לעבור למעמד חדש או למשטר חדש. היחידים הבודדים של המעמד השליט מרגישים את החובה המוסרית לעבור אל המחנה המשועבד, כדי להחיש ולהקל בדרך זו את התהליך של שינוי פני החברה. סבורני, כי בפרספקטיבה היסטורית הדבר הוא לפי האינטרסים של הקידמה החברתית והתרבותית, ובכלל, לפי האינטרסים של התפתחות המדינה כולה. אולם הדבר העיקרי הוא: הדבר מתייחס ליחידים בודדים.

“לעומת זה אינני יודע אף עובדה בודדת אחת, שכל המעמד השליט שליטה פוליטית וחברתית, יוותר מרצונו החופשי על זכויות הייתר שלו, על כל אותן זכויות שמהן הוא נהנה במשך תקופה ארוכה; שמרצונו החופשי יעניק הוא למעמד המשועבד, כפי שאתה אומר, את ה”זכות הטבעית". סבורני, איפוא, כי אם נשקיף על העניין מבחינה פסיכולוגית – ההכרעה היא בכלכלה. יותר נכון, מכריעים תמיד תנאי־הייצור הקונקרטיים והתפקיד של המעמדות החברתיים הבודדים.

זה דבר אחד. והדבר השני. ודאי, גם בארצנו שואפת האופוזיציה ליטול את השלטון לידיה ולהקים משטר אחר, לחוקק חוקים אחרים. ואם היא אמנם תגיע לשלטון, היא בוודאי תעשה כן. החוקים יהיו (חייבים להיות) ברוח האופוזיציה. אולם סבורני, שהחוקים, המשטר התחוקתי החדש, איננו יכול להיות מקרי, ואנו גם מקווים שהוא לא יהיה מקרי. על כל פנים, אנו רואים את עצמנו כריאליסטים. אנו בטוחים, שכדי שהמשטר החוקי החדש יוכל להתגשם, ולא רק לפרק זמן קצר, הרי הוא מוכרח לתאום את האינטרסים של מעמד משועבד גדול. רק אם הוא יתמוך בתוכניות החדשות האלה, יוכלו החוקים להתגשם. בלי הסכם מצדו לא יוכל המשטר החדש להגשים את מטרותיו ולא יוכל להיות יציב. ודאי, בעניינים ממדרגה שניה ושלישית עלולים כאן לקרות גם אי אלה דברים מקריים, אולם בדרך כלל החוקים הכלכליים של המעמד החברתי הם המכריעים כאן. לפיכך חושב אני, כי הסיבה הפרימארית והחשובה לתופעות ההיסטוריות הגדולות נעוצה בתחום הכלכלה".

לבסוף הוספתי: “מתוך תורתך, אדוני הפרופיסור, הרינו מכירים לך טובה על שהענקת לנו דעות עמוקות ואיתנות, האומרות, כי כאשר משקיפים על השאלות החברתיות מוכרחים להביא בחשבון את האנשים, כיצד הם מתפתחים תחת לחץ הסביבה החברתית שלהם. אתה בעצמך ציטטת את הנוסחה האומרת: ‘האדם הבודד איננו למעשה אלא מושג מופשט, כמוהו כאטום לגבי הפיזיקאי’. אנו חייבים, איפוא, להתחשב בסביבה החברתית. ואולם במה שנוגע ליחיד, הרי טוב שאתה מדגיש את החובה המוסרית של האדם. כפי שאתה מנסח זאת: לא יצרים בהמיים ואטאביסטיים, כי אם התודעה המוסרית ורצונו החופשי”.

היה זה הוויכוח המדעי הגדול הראשון שלי. לבסוף לחצו לי הסטודנטים את היד בקורת־רוח. שטאמלר עצמו הודה לי בסמינאר על תרומתי. גם לאחר מכן הגענו לא אחת לדיון בבעיות היסוד.

בהאלה עבדתי בכלל הרבה. העיר גופא היא עיר מבודדת ובעיר המבודדת הזאת אני התבודדתי בייתר שאת. מלבד ביקור מדי פעם בפעם בתיאטרון ובקונצרטים (בעיקר באוראטוריות של הנדל), הייתי מקדיש כאן את כל הזמן ללימודים. שמעתי גם הרצאות מפי הכלכלן המפורסם, פרופיסור קונראד. כן שמעתי הרצאות בפילוסופיה.

* * *

בימי א' בשבת הייתי נוסע ללייפציג הסמוכה. שם היה עולם אחר, עיר מיסחרית־תעשייתית גדולה ובה פרוליטאריון גדול. כיוון המפלגה הסוציאל־דמוקראטית כאן היה שמאלי. העתון היומי שלהם “לייפציגר פולקס־צייטונג” נחשב כבטאון החשוב ביותר של המארקסיסטים השמאליים. היה זה גם עתוני היומי שלי. מזמן לזמן הייתי בא לאסיפות ולוועידות הסוציאליסטיות הגדולות.

כאן הכרתי את קארל ראדק, אשר היה נוהג לכתוב בעתון הזה את מאמריו הלוחמניים. ראדק היה גם חבר רב־השפעה ב“מפלגה הסוציאל־דמוקראטית של פולין”. וכיוון שקיימתי מגע עם ה“המושבה הסוציאליסטית הפולנית”, היינו משוחחים עם ראדק לעתים קרובות על פולין. נקודת־התורפה אצל ראדק היתה שנאתו העמוקה למנהיג הסוציאליסטי הפולני דאשינסקי בקראקוב ואל בטאונו “נאפשוּד”. ראדק לא השאיר על דאשינסקי חוט אחד יבש. הוא נהג לערבב מומנטים עקרוניים ופוליטיים עם דברי־הרכילות האישיים עליו. אצל ראדק היה זה חשבון ישן. גם דאשינסקי (מי שמילא בפולין העצמאית את תפקיד היושב־ראש של ה“סיים”) לא סבל את ראדק. עוד בימים שראדק ישב בגאליציה והתנגד לעצמאותה של פולין, פרץ ביניהם סיכסוך קטן ואווילי באיזו ספריה, שראדק היה לוקח שם בהשאלה ספרים לקריאה, עניין של מה־בכך בנוגע לספר. דאשינסקי וחסידיו קראו לראדק לא ק. ראדק, כי אם “קראדק” (גנב). ומאז הימים ההם התנהל ביניהם מאבק מר ביותר.

ראדק, יהודי מטארנוב המסורתית, היה אדם מעניין. הוא הכיר אנשים לאין ספור, הן בגאליציה והן בגרמניה. שיטתו האופיינית היתה, כי בד בבד עם נימוקים עקרוניים ופוליטיים, היה משתמש בכל מיני תככים שמאחורי הקלעים וברכילות אישית. בתוך “ים ראדק” הזה הוא היה שוחה כל ימיו. לא היה מסוגל לדבר על שום אדם בלא לשרבב דברי־רכילות אישיים. לרוב היו דבריו שנונים, אבל לעתים קרובות היו גם גסים וציניים. אפילו על אנשים שכלפיהם גילה יחם טוב, לא היה מסוגל להימנע מלספר “לפחות קצת” דברי רכילות. גם במדיניות הצטיין באותה “פרסוניפיקאציה” של המאורעות העולמיים. לעצמו של דבר, לא היה אדם רע כל עיקר, אולם היה קל־דעת וקודם כל איש בוהימה מובהק. הרגשה טובה ביותר היתה לו בשעות שהסב ליד שולחן בבית־קפה. הייתי נפגש עמו בבית־קפה ממדרגה שלישית או רביעית. מי שמכיר את התמונה המפורסמת של ואן־גוך “בבית־קפה לילי”, יכול לתאר לעצמו את מקום מושבו הקבוע של ראדק: סימטא נידחת ובה עומדת על המידרכה שורה ארוכה של שולחנות וספסלים, כאשר בשעת לילה מאוחרת נשארים אחרוני הלקוחות והמלצר מחכה בקוצר־רוח שילכו להם, כדי שאפשר יהיה לסגור את העסק.

פעם הכניסני ראדק לרגע קל לחדרו. הוא רצה להראות לי ספר. לא היה זה חדר, כי אם “הקדש”. לא היה בו דבר חוץ ממיטה, שולחן קטן וכיסא אחד או שניים, וליד הקיר עוד שולחן קטן ועליו כד עם מים לרחיצה. על הכיסאות היו מפוזרים עתונים וספרים. הנני בטוח שכאן לא עבד ולא כתב. בכלל לא היתה זו דירה, כי אם מקום־לינה עלוב (פרט למערכת, היה כותב בבית־הקפה). אילו אצלנו בציריך היה מתגורר בתנאים כאלה, הייתי בוודאי עוזר לו לקבל חדר יותר טוב. אולם אצל ראדק לא היה זה מחמת עוני, כי אם מחוסר תשומת לב. תנאי מגוריו עלו יפה ובקנה אחד עם כל אורח־חייו. הוא היה עוסק בתככים אפילו כלפי עצמו. הבונדאי ליטבאק מספר, כי פעם אחת, בשעה שהוא וכמה חברים פולנים ישבו עם ראדק באיזה בית־קפה ושוחחו על מוצאם של המסובים, אמר ראדק בציניות: “יודעים אתם, היכן נולדתי? בקרון־הרכבת של המחלקה הראשונה, בין קראקוב ללבוב… הייתם צריכים לראות את אמי. היתה אשה יפת־תואר ואבא היה חסיד מזוהם בעל פיאות ארוכות. אמא היתה בעלת מרתף יין ולשם היו באים קצינים צעירים. סבורני איפוא, שאמי לא היתה טיפשה…” החברים הפולנים אמרו לראדק בו במקום: “הרי זה שקר וכזב…”

לאמיתו של דבר היתה אמו של ראדק מורה עממית. לא היתה לה כל שייכות למסבאת־יין. כזה היה קארל ראדק.

בימים ההם היינו משוחחים ומתבדחים, מה יעשה כל אחד מאתנו אחרי המהפכה (ולאחר 1905 לא היה זה נושא מופשט כל עיקר). הוא אמר לי פעם, שלא היה רוצה לעולם ליטול חלק ישיר בממשלה. הדבר שהיה רוצה לעשותו, הוא לערוך עתון, אם אפשר, עתון ממשלתי. לעקוץ את הפקידים, לטהר אותם, לעקור מלבם את “הביורוקראטיזם”. אי אפשר לומר, שאז בגרמניה אהבו אותו, אולם התחשבו בו. הוא ידע זאת וניצל את היחס הזה עד למאקסימום. את התנועות הלאומיות היהודיות ראה כ“אווילות”, במקרה הטוב ביותר כדבר של מה־בכך. מבחינה פסיכולוגית – היה אומר – זו אולי תופעה שאין למונעה, אבל זוהי תופעה חולפת. על ה“בונדיסטים” היהודיים היה לועג כעל תנועה זעיר־בורגנית. עוד יותר לעג על הסטודנטים היהודיים מגאליציה, אשר בימים ההם התפלגו מן “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית” ורצו להקים מפלגה יהודית עצמאית באוסטריה. “הבונד ברוסיה”, אמר לי פעם, “עושה לפחות עבודה מהפכנית, ולו גם עבודה בלתי חשובה. הגאליצאים אינם אלא פראזיולוגים והם מבקשים רק לחקות את החברים הרוסיים. אין להתייחס אליהם ברצינות והם לא ישיגו שום דבר”. כל זה היה מתובל בפילפל, במלח ובעקיצות. באלה היה אמן גדול.

קיצו של ראדק היה טראגי. הוא סיים את חייו באחד המרתפים של המשטרה החשאית הבולשביסטית. אולם עד שהומת, השיג יותר מאשר חלם אי־פעם, אלא לא בגרמניה, שבה פעל שנים כה רבות, גם לא בפולין, שבה היה אזרח (כאשר גאליציה השתייכה לפולין העצמאית), כי אם – דבר שקודם קשה היה אפילו להעלותו על הדעת – דווקא ברוסיה. בכך נוכחתי לדעת, כאשר נפגשנו שוב, כעבור עשרים וחמש שנים לאחר פגישתנו בלייפציג. הפעם (ב־1933) נפגשנו בווארשה, בשגרירות הסובייטית. היה זה ברגע, בו יכול היה להכריע בהמשך מהלכה של ההיסטוריה העולמית וגם לקבוע במידה רבה את גורל האנושות. היתה זו הזדמנות יחידה במינה שניתנה לי האפשרות הנדירה לעמוד מקרוב, ולהיות יותר מאשר עד ישיר, ולראות כיצד נעשית ההיסטוריה העולמית הגדולה.

פרק שלישי: בבית שבו נולד מארקס

סביבות יפות־נוף כמו במינכן לא היו בהאלה. אבל, אם הנך מארקסיסט מסור, קורא ולומד בלי הרף את ספריו — מדוע לא תסע פעם לטריר, העיר שבה נולד מארקס? הרי מעניין מאד לראות את העיר הזאת ולהתוודע אל התנאים שהשפיעו על מארקס בשנות נעוריו. ואכן פעם אחת, בחג שנמשך יומיים, יצאנו לשם. טריר היא עיר קטנה, אבל עתיקה ויפה מאוד והיא עשתה עלי רושם רב. בעיר נותרו עדיין החומות של ימי רומי העתיקים, שעוד יוליוס קיסר תיאר אותם בעת ששם העיר עדיין היה אוגוסטה טרֶוֶורארום. היא מילאה תפקיד חשוב גם בימי הרפורמאציה הקאתולית הפרוטסטאנטית.

מובן מאליו שהתעניינתי בעיקר בביתו של מארקס. הבית שבו נולד ובו בילה את ילדותו ונעוריו, הוא בניין רבני גדול של משפחה אמידה. מן הסתם היה סבו, הרב המכובד, מרגיש עצמו יפה כאן, הוא והמתפללים של בית־התפילה ששכן בבית הזה. וודאי הרגישה עצמה טוב גם סבתו של מארקס, בת הרבנים ההולאנדיים, אשר המשיכה כאן באורח־החיים של אמה הרבנית בהולאנד.

עניין רב עוררו בנו כתבי־היד של מארקס. הרושם הראשון הוא — כתב־יד כבד ולא ברור היה לו למארקס. רק במאמץ רב הצלחתי לקרוא כמה עמודים. חברי בסר העיר בבדיחות הדעת: "אצלנו בגימנאסיה היה מארקס מקבל את הציון הגרוע ביותר במקצוע הקאליגראפיה. שניים מבין כתבי־היד הלהיבו אותנו ממש. ראשית, חיבורו בבחינת־הבגרות. הרי זה כל כך אופייני, שעוד בשבתו על ספסל הלימודים בגימנאסיה כתב מארקס בן השבע־עשרה על הנושא: “מחשבות של צעיר בבחירת מקצוע”. הוא כתב כך: “בחירה היא זכות גדולה, אולם יחד עם זאת זהו גם מעשה, העלול לעוות את כל חייו של אדם ולהופכו לאדם אומלל. יחס רציני למעשה־הבחירה הזה הוא בלי ספק חובתו הראשונה של הצעיר, אם בעשותו את ראשית צעדיו בחייו אין הוא רוצה להפקיר את ענייניו החשובים ביותר למקרה העיוור. כל אחד יש לו מטרה לנגד עיניו, הנראית לו גדולה; ואם אמנם גדולה, אם היא קשורה אצלו באמונה העמוקה ביותר, כאשר קולו החזק של הלב הוא המדריכו; שכן, בורא העולם אינו משאיר את האנשים על פני האדמה ללא הנהגה. קול הלב לוחש חרש, אבל בביטחה… העיקר הוא טובת האנושות ושלימותנו העצמית שלנו…”

“טבעו של האדם מעוצב כך, שאין הוא יכול להגיע לשלימות, אלא אם כן הוא פועל למען השלימות, למען טובתו של העולם. אם פועל הוא רק למען עצמו בלבד, ייתכן שיהיה איש מדע מפורסם, חכם גדול, משורר מצויין, אבל לעולם לא יהיה אדם גדול ומושלם באמת. ההיסטוריה מונה עם האנשים הגדולים את אלה, אשר בעובדם למען מטרות כלליות הגיעו בעצמם לשלימות. הנסיון מלמד, כי מאושר הוא רק האיש שגרם אושר לאנשים אחרים. גם הדת עצמה מלמדת אותנו, כי האידיאל שאליו שאפו הכול הוא להקריב את עצמם למען האנושות; ומי יעז לשים לאל מחשבות כאלה… לא שימחה אגואיסטית. אושרנו שייך למיליונים, המעשים שלנו חיים חרש, אך הם פועלים לנצח”.

בעניין רב הסתכלנו בשיריו של מארקס. מארקס — משורר לירי! שכן בשנות נעוריו ולימודיו באוניברסיטה נהג מארקס להביע את רגשותיו האישיים בצורה פיוטית. היו אלה בעיקר שירים על אהבתו לארוסתו היפה.

"חוט אחד קשר אותנו לנצח. / הנשמה שהודרכה בידי הגורל, את נתת לה כנפיים. / "ואת אשר ביקשה נפשי לשווא —

“יתן לי מבטך קסוּם החיוך”.

כך נמשכת שורה של שירים. יש שם שירים רבי פאתוס סוציאלי:

“לא אוכל לחיות בשלווה — / כאשר הנשמה כולה עולה בלהבות. / לא כול לחיות ללא מאבק — / וללא סערה, אשקע בתרדמה”.

מארקס, הידען המצויין של השירה העולמית, ידע כמה חלשים הם שיריו. אולם אז ביקשו רגשותיו הלוהטים למצוא להם ביטוי בצורה לירית.

אך מעל לכול עורר בי עניין כתב יד־קטן, שלאמיתו של דבר לא היה אלא שאלון ותשובות בצידו. בימים ההם היה מפותח מישחק משפחתי, שבו היו מכינים מיספר שאלות וכל אחד מן המשתתפים היה חייב לתת תשובה עליהן. זה היה כבר בשנות בגרותו של מארקס בלונדון, לפיכך מנוסחות תשובותיו בצורה משעשעת קצת, ספק מבודחת, ספק רצינית והן אופייניות מאוד למארקס ואנשי משפחתו. עמדנו לפני כתבי־היד ורשמנו בדיוק את הדעות הכלולות בהם. אחדות מן השאלות היו מעניינות ביותר: "איזו תכונה של האדם אתה מעריך ביותר? — “פשטות”; בגבר? — “כוח”; באשה: — “חולשה”. הקו המיוחד שלך? — “אחדות המטרה”. מה המושג שלך על אושר? — “מאבק”; מה זה אסון? — “להיכנע”. החיסרון אותו אתה יכול לסלוח? — “קלות אמונה”. החיסרון המעורר בך סלידה? — “הכנעה”.

ועתה סוג שאלות אחר: "משורריך האהובים? — “שקספיר, אייסכילוס, גתה”. הגיבור האהוב עליך? — “ספארטאקוס, קפלר”. הגיבורה האהובה עליך? — “גרטכן”. הצמח האהוב עליך? — “דפנה”. הצבע האהוב עליך? — “אדום”. הפתגם האהוב עליך? — “שום דבר אנושי אינו זר לי”. הסיסמה האהובה עליך? — “הספק הוא ראשית החכמה”. מכאן רואים שמארקס לא היה חסיד של דוגמות מופשטות, הוא ראה את המאורעות כתהליך הזורם ללא הפוגה. והשאלה האחרונה: מהי התעסקותך האהובה. — “לחטט בספרים”. היתה זו בלי ספק ירושה שקיבל מאבותיו. הסב, הרב החשוב, שהיה בעליו הראשון של הבניין המשפחתי הזה, אהב בלי ספק את ההתעסקות הזאת. ההבדל אינו בכך, שהוא חיטט לא בספרים חילוניים, כי אם בספרי־קודש.

השאלונים האלה מאפיינים לא רק את חייו האישיים של מארקס, כי אם את כל האווירה ששררה במשפחתו. אשתו והבנות נתנו כמובן תשובות משלהן על שורת שאלות. למשל, על השאלה: איזו סגולה אתה מעריך ביותר? משיבה האשה — “אהבת האדם”, והבנות — “כנוּת”. ועל מה שנוא עליך ביותר? משיבה האשה — “פולחן העבדים”, והבנות — “צביעות”. ומי הגיבור האהוב עליך? — בעיני האשה — “גראקכוס”, בעיני בת אחת — “שלי” ובעיני הבת השני — “גאריבאלדי”. ואולם על השאלה: המשורר האהוב עליך? השיבו כולם, הן האשה והן הבנות — “שקספיר”. ענק אוניברסאלי זה בשירה היה הפולחן בביתו של מארקס.

* * *

לאחר טיול ממושך בבית יצאנו נלהבים. ישבנו על ספסל בקירבת מקום וניסינו לסכם את הרשמים שספגנו. הבית עמד מולנו, והנה מבעד לאותם חלונות גדולים השקיף מארקס על יפי הטבע, על התנועה ועל האנשים החולפים לנגד עיניו.

והעיר עצמה! כאן היו פעם יוליוס קיסר, נפוליאון הגדול וקארל מארקס. הקו האופייני לימים ההם, שהנוער ביקש לתת מייד תשובה על כל השאלות ולפתור את כל הבעיות; חברי בסר ואנוכי (שני הסטודנטים היהודיים מרוסיה־פולין) הצגנו לעצמנו את השאלה: מי הוא הגדול שבשלושתם? מובן שהתחשבנו בעובדה, כי מזה אלפיים שנה, מאז חיי יוליוס קיסר, השתנו התנאים. אולם (היה זה מזג־הנעורים שלנו) רצינו לדעת בשל איזה קווי־דמות היה אחד מן השלושה הגדול ביותר, שהרי — וזהו העיקר — היה ביניהם משהו משותף. הן קיסר, הן נאפוליאון והן מארקס היו מדינאים גדולים. אמנם נכון, קיסר ונאפוליאון לחמו בהיותם חמושים בנשק החזק ביותר. ומארקס? אכן, על עניין זה התעכבנו בעיקר. נראה, כי רעיונות גדולים הם בסופו של דבר נשק חזק יותר מן הנשק הפיזי האדיר ביותר. ובסר, חברי הפילוסוף, הציג לי, למארקסיסט, את השאלה: “האמנם עולה מסקנה זו בקנה אחד עם השקפת העולם המאטריאליסטית?” ואכן, מוטרדים מן השאלה הזאת ומכל שאר השאלות נסענו בחזרה מטריר אל האוניברסיטה שלנו בהאלה.

הרושם שעשתה עלינו טריר היה אדיר. היטבתי להבין את הפסיכולוגיה האישית של מארקס ואת כוחות־הרוח אשר דחפוהו בכיוון מסויים ודווקא לפעילות שהוא בחר בה. ראינו כמה אוניברסאלי היה העולם שבו הוא חי. שני קווים עניינו אותי ביותר. בניגוד לדעה הנפוצה רואים כאן, שמארקס לא עג לעצמו עוגה צרה וקטנה. “שום דבר אנושי אינו זר לי”, שהרי זהו היסוד של הגישה ההומאניסטית אל בעיות העולם. והקוו השני שלו — “יש להעמיד את הכול בסימן של ספק” — פירושו של דבר הוא, כי שום עניין אידיאי אין לקבלו באופן עיוור, דוגמאטי וחסר ביקורת, את הכול יש להאיר, להסביר ולנתח מנקודת ראות ביקורתית!

ויהיה הדבר פאראדוקסאלי ככל שיהיה: ביתו של הכלכלן המדיני הגאוני הוא שהביאני אל המשורר הגאוני, הגביר בי את ההתעניינות, — בשירה. הייתי מופתע ומלא פליאה, שהגיבורה האהובה על מארקס היתה גרטכן. במושג “גרטכן” אנחנו רגילים להבין את הגיבורה הסנטימנטאלית הצעירה, מארגארטה של גיתה, אשר פאוסט מוליכה שולל בעזרתו של מפיסטו. האמנם היה זה אידיאל האשה בעיני מארקס?

שהרי אהב הוא אהבה עמוקה את אשתו; גאה היה שהיא “הנערה היפה ביותר בטריר”. אולם ז’ני פון וסטפאלן היתה רחוקה מאוד מלהיות אשה רגשנית ופאסיבית. לאמיתו של דבר היא היתה חכמה, פעלתנית ונמרצת וגם שותפתו־למאבק בחייו הלא־קלים של מארקס, על כל המומנטים הקשים והטראגיים שבהם. הכיצד איפוא יכלה “גרטכן” להיות האידיאל של מארקס? כאמור, הדבר עורר בי עניין רב.

עוד בטריר קניתי באחד מבתי המסחר לספרים את “פאוסט” של גיתה בהוצאת־כיס ומייד התחלתי לקרוא שוב את הפואימה הטראגית. ואכן נוכחתי לדעת, שגֶתֶה מתאר את ההתפתחות הרוחנית של מארגארטה, את גידולה, את התבגרותה. שתי שורות בפואימה (בחלק השני) סייעו לי להיטיב להבין את התעלומה הזאת. השורות הן: “הנשיי הנצחי מושך אותנו כלפי מעלה”. ואכן כזה היה יחסו אל ז’ני וסטפאלן; כאשר הוא, מארקס הסטודנט הצעיר, התאהב בה, נשאה לאשה ועבר עמה את כל הדרך המסובכת והקשה.

הפואימה של גתה עזרה לי גם להיטיב ולהבין את מארקס — ומארקס עזר לי להיטיב ולהבין את גיתה.

* * *

בסכמי את כל התקופה הזו, עלי לומר, כי שני הסמסטרים אשר עברו עלי בהאלה העניקו לי הרבה. ביחוד הרצאותיו של הפרופיסור שטאמלר והעבודה בסמינאר שלו הם שסייעו בהשחזת מוחותינו. שטאמלר אמנם היה מתנגד לסוציאליזם, ואף־על־פי־כן היתה לה לגישתו הרצינית אל הבעיות הסוציאל־פוליטיות והפסיכולוגיות השפעה גדולה עלינו, שנמשיך, נחקור ונלמד את העניינים על בוריים. בהאלה ובאולמות האוניברסיטה שלה התעשרנו מבחינה רוחנית.

פרק רביעי: חזרתי לציריך

לאחר שני הסמסטרים האינטנסיביים באוניברסיטת האלה הגיעה השעה לשוב לפעילות מדינית. המפלגה ברוסיה החליטה לארגן מחדש את הוועד המרכזי שלנו בחוץ־לארץ. דווקא משום שהריאקציה הצארית ברוסיה היתה גדולה, נחוץ היה להגביר את הפעולה בחוץ־לארץ. נסעתי בחזרה אל ציריך שלי. כאן נעמדה בפני המפלגה השאלה, אם הוועד המרכזי צריך להימצא בפאריס או בציריך. ניתחתי ניתוח יסודי את המצב הפוליטי הכללי, את המצב היהודי וגם את האפשרויות שלנו ובאתי לכלל מסקנה, שציריך היא המקום המתאים יותר. בכלל, מכל המפלגות הסוציאליסטיות נמצא בפאריס רק המרכז הבולשביסטי. אך הכול ידעו, גם לנין מדבר במרירות על התנאים השוררים בפאריס. ה“בונד” ושאר המפלגות הסוציאליסטיות מרכזיהן אף הן היו בשווייץ.

אצלנו תפסה מקום חשוב מאוד המדיניות היהודית בעיקר.

הנה כי כן קרה, שחוץ מלונדון, כמובן, נעשתה ציריך למרכז הטריטוריאליסטי החזק ביותר. כאן הצליחה הקבוצה הטריטוריאליסטית האינטליגנטית והחזקה להקים מרכז פעיל. הם גם הוציאו לאור בציריך — דבר שהוא חשוב במיוחד — ירחון טריטוריאליסטי בשפה הגרמנית “די איט’א מונאטשריפט”, ירחון, שבשבילנו היתה לו חשיבות ממדרגה ראשונה. הוועד המרכזי שלנו (“הליגה המערב־אירופית של מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית”) נשאר בציריך.

עלי לומר, כי השפיעו כאן במובן מסויים גם חיי האישיים. הרגשתי כי הגיעה השעה לשים קץ לאופי הארעי של חיי. כל המקומות שבהם שהינו רעיה ואנוכי במשך השנים האחרונות, היו תחנות ארעיות בלבד. היינו, חיינו התנהלו, כפי שאומרים, על המזוודות. מצב זה יצר קושי מיוחד במה שנוגע לספרים שלנו. מאז ומתמיד שאפנו לאסוף לנו ספרים. אבל כיוון שלא יכולנו לקחת אתנו את הספרים ולטלטלם ממקום למקום, היינו משאירים בכל תחנה קצת ספרים — בברן, במינכן, בווארשה, בהאלה וגם בפאריס. הרגשתי שהגיעה השעה להשתקע באיזה מקום, כמאמר הבריות “לצמיתות”, להקים לנו בית כלשהו. מובן מאליו — ואת זה הבאנו תמיד בחשבון — שאם תפרוץ מהפיכה ברוסיה או אם נמצא טריטוריה בשביל התישבות יהודית, נהיה אנחנו בין החלוצים הראשונים, אשר יארזו את המזוודות ויסעו לשם. אולם בינתיים צריך היה למצוא בית במקום כלשהו בגלות הפוליטית שלנו. היה ברור לנו, שציריך היא העיר המתאימה לנו ביותר. רעיה גמרה אומר לסיים כאן את הפאקולטה לרפואה ואולי גם להתחיל בעבודה מעשית. בעיני היתה ציריך לא רק העיר היפה ביותר, אלא גם המתאימה ביותר. אין זו עיר גדולה עם מהומה של כרך, אך עם כל המעלות האינטלקטואליות והאמנותיות של עיר גדולה. ובכן שכרנו שני חדרים טובים ברחוב בורליי הקטן והיפה והסתדרנו “סידור של קבע”.

* * *

אל הוועד המרכזי צירפנו חבר חדש שתלינו בו תקוות רבות. היה זה ירמיהו חרש (ירימייקה). הוא למד תחילה בבריסל, שלט יפה בלשון הצרפתית ואצלנו ייצג את “הכיוון הצרפתי”. הוא למד במרץ רב והירבה מאוד לקרוא. דבר קוריוזי — מנהגו היה לרשום לא רק כל ספר שקרא, אלא גם כמה עמודים קרא בכל יום. הוא שמר בקפדנות על המיספור וידע תמיד כמה קרא בסך־הכול. לא פעם הייתי שואל אותו בחיוך: “ירימייקה, באיזה מיספר אתה עומד?” שאלות כאלה הייתי מציג לו באירוניה נלבבת, משום שהחל מגיל צעיר ביותר, עת הרביתי לקרוא, הייתי מתחשב בעיקר באיכותם של הספרים שקראתי ולא בכמותם. אך כאשר משהו מצא חן בעיני, או עשה עלי רושם חזק, הייתי קוראו ברצון פעם שניה, כדי לקלוט יותר את הלקח שבספר או את יופיו.

ירמייקה הצטיין מאוד כנואם ממדרגה ראשונה. הוא עבר את האסכולה של בריסל, של אמיל ואנדרווולדה וגם עקב בתשומת־לב רבה אחר נאומיו של ז’אן ז’ורס.

חברנו הוותיק שיין נשאר גם להבא חבר בוועד המרכזי. אולם עתה התגורר בפאריס ונשתקע ראשו ורובו בלימודיו בכימיה. הוא הוסיף אמנם להתעניין מאוד במפלגתנו וקיים מגע עם ז’אן ז’ורס ועם שאר המנהיגים בפאריס. במקרים חשובים הייתי פונה לעזרתו והוא היה נענה ברצון. ואכן במידה רבה הודות לו אהד ז’אן ז’ורס את מפלגתנו. שיין היה מוסר לטריבון הגאוני אינפורמאציה על עבודתנו ברוסיה ובארצות אירופה וכן גם באמריקה.

מלבד שיין היה לנו בפאריס עוד חבר חשוב אחד. היה זה יחזקאל דוברושין. הוא היה טיפוס שונה לגמרי מחרש. דוברושין היה בן להורים עשירים (אביו היה סוחר יערות) ונולד בכפר. היה מפותח מאוד מבחינה גופנית, בעל כתפיים רחבות, אהב את חיי הכפר ואת החקלאות בפרט ודיבר בהתלהבות על החברה היהודית החופשית שעתידה לקום. הוא קיבל חינוך דתי יסודי, למד בבית ש“ס ופוסקים; מן הבית ידע יפה שלוש שפות: יידיש, רוסית ועברית. בפאריס, שבה למד בסורבון, נוספה לו הלשון הצרפתית. בהיותו אדם רב פעלים נבחר ליושב ראש הסניף הפאריסי של מפלגת הפועלים הציונית — סוציאליסטית (“ס. ס.”) הוא היה נואם מצויין והיה מרצה הרצאות לפני סטודנטים ופועלים. אנחנו צירפנוהו לוועד המרכזי בחוץ לארץ. אכן ה”רביעיה המפלגתית" שלנו הצטיינה מאוד מבחינה אינטלקטואלית ופוליטית.

* * *

פעמיים או שלוש פעמים נסעתי לפאריס והשמעתי שם הרצאות. הרצאה אחת נתקיימה במושבת הסטודנטים המהגרים הרוסית; הרצאה שניה בסניף המפלגה שלנו. ההגירה לפאריס גדלה בימים ההם בלי הרף והיה לנו שם סניף מפלגתי חזק של פועלים ואינטליגנטים. הרצאה שלישית השמעתי במושבה הפולנית. היתה זו הפעם הראשונה שהסברנו את עקרונותינו התיאורטיים והפוליטיים בשפה הפולנית. התעכבתי במיוחד על עמדתנו החדשה, לפיה התנועה הסוציאליסטית היהודית חייבת לתמוך בעצמאותה של פולין. לאחר ההרצאות כנהוג בימים ההם, היו מתפתחים ויכוחים ארוכים בהשתתפות ידידים ויריבים.

משבאתי עם רעיה לפאריס בפעם הראשונה, עשתה עלינו העיר רושם אדיר. טיילנו בכל מקום והתלהבנו מן הכיכרות, הגנים, הפסלים, שהרי היתה זו העיר של דאנטון, דמולין, סן ז’וס, עיר הקומונה והקרבות הגדולים, אשר עיצבו את גורל העולם. אנחנו שאבנו כאן השראה גם לגבי עתידנו שלנו. קיווינו, כי המהפיכה הרוסית הגדולה שתבוא תלך בעקבות המופת הגדול של הגבורה הצרפתית.

לאחר ההרצאות היו החברים לוקחים את רעיה ואותי למועדוני־הלילה, וגם אל “מאקסיס”, שהיה אז בעל פירסום עולמי בגלל ריקודי הקנקן החדשים. הם ביקשו שנכיר את הכרך העולמי הזה לכל צדדיו. מובן שביקרנו בלובר ובגאלריה הלוקסמבורגית. אין צורך להדגיש מה רב היה הרושם שהתרשמנו מן הגאלריות לאמנות הללו.

התוודעתי גם אל חייהם של המהגרים החדשים מרוסיה, ראיתי את התנאים הכלכליים של חייהם “בבית החדש”. התפעלתי, כיצד בתנאים הסוציאליים הקשים האלה (בארץ זרה להם) סייעו מהגרים אלה בגיטאות החדשים שלהם לפריחת הספרות היהודית והתחיה היהודית. מן הבחינה הלאומית היה זה “תור הזהב” של הספרות והשירה היהודית. שרו הרבה את השירים היהודיים החדשים, הירבו לקרוא את יצירותיהם החדשות של הקלאסיקאנים ושל תלמידיהם הצעירים: י.ל. פרץ. וכו'. וכל זה כבש את לב הקהל.

היתה זו גם הפעם הראשונה שראיתי את חייהם של היהודים המתבוללים בצרפת. לרעיה היו שם קרובי משפחה. אחות עשירה של אביה התגוררה שם מזה שנים רבות. בניה היו כבר מתבוללים גמורים. בן אחד היה עורך־דין צרפתי נודע ונחשב לצרפתי לכל דבר. לאחר שני ביקורים אצלם חדלנו לבוא אליהם. בחיים האריסטוקראטיים־סנוביסטיים האלה לא מצאנו כל עניין. לאחר הביקור שערכנו אצלם ידענו להעריך עוד יותר את אנשי “הגיטו הפאריסאי” שהיו ספוגים אידיאלים אנושיים כלליים וגם יהודיים לאומיים.

ביקרתי גם בפארלאמנט הצרפתי ושמעתי את נאומו של ז’אן ז’ורס, וכל כמה שהרביתי קודם לקרוא את נאומיו — ואפייני הדבר שגם הנאומים המודפסים שלו עושים רושם עמוק — הרי רושם כביר לאין ערוך עשתה עצם אישיותו: דמותו קרנה באיזה קסם שלא יתואר.

בשובי מן הכרך העולמי ההומה והגועש אל ציריך שלנו — על שלוותה, שיטתיותה ויופיה הטבעי — היה לנו די חומר להרהר על העולם הגדול וגם על עולמנו היהודי.

* * *

ברצוני לציין כבר כאן את הדבר שאיפיין את המשך גורל חייהם של קבוצת האינטליגנטים היהודים, את הרביעיה האינטלקטואלית־פוליטית של הוועד המרכזי שלנו.

מ. שיין, לאחר שהצטיין ככימאי במכון פאסטר המפורסם, נתמנה פרופיסור באוניברסיטת סורבון, שם גילה תגלית כימית חשובה וזכה להערכה רבה בחוגים המדעיים הצרפתיים והאירופיים בכלל. הוא נשאר אדם בעל זיקה עזה לאידיאה, נאמן להשקפותיו משנות נעוריו. הוא מת בפאריס בראשית מלחמת העולם השניה.

י. חרש נשאר בציריך, סיים את האוניברסיטה שם והתחיל לעבוד כעיתונאי מקצועי. הוא השתתף בעתון רב ההשפעה “נויה ציריכר צייטונג”. כאשר פרצה ברוסיה מהפיכת פברואר, וכאשר לנין והבולשביקים תפסו את השלטון לאחר המהפיכה באוקטובר, התעוררה בעולם התעניינות מרובה בענייני רוסיה. ה“נויה ציריכר צייטונג” הקדיש למתרחש ברוסיה תשומת־לב רבה ביותר. בשווייץ היו מעוניינים לדעת מי הם השליטים החדשים, שהרי לנין וחבריו התגוררו בארץ זו זמן רב ומכאן יצאו לפטרוגראד. וכיוון שזה קרה בעיצומה של המלחמה וכל הארצות שהיו מעורבות במלחמה הנהיגו צנזורה חמורה, ביקשו בשני המחנות (בגרמניה, אוסטריה, פאריס ולונדון) לדעת מה כותב העתון השווייצי הנייטראלי, אשר לו כתבים חשובים בכל הארצות. ב“נויה ציריכר צייטונג” נעשה חרש למומחה המקובל לענייני רוסיה. שהרי לא זו בלבד שידע היטב רוסית והכיר את התנאים הרוסיים, אלא הוא הכיר גם אישית את המנהיגים הראשיים של המפלגות הפוליטיות הרוסיות, שיחד אתם התגורר שנים רבות בגלות הפוליטית כאן ואתם ניהל ויכוחים ארוכים. בעוד שבשביל העולם הגדול “נולדו לפתע” מפלגות חדשות — “הבולשביקים”, “המנשביקים”, “הסוציאליסטים־רבולוציונרים” — ומנהיגים, ובכל מקום היו שואלים “מי הם?”. “מה הם רוצים?” — היה חרש בקי בעניינים אלה מאין כמוהו.

וכיוון ש“נויה ציריכר צייטונג” היה בין כתבי־העת המוכרים, הגדולים ובעלי האינפורמאציה הטובה ביותר באירופה, נהפך ירימייקה שלנו לבר־סמכא המוכר בענייני רוסיה המסובכים. בערי העולם הגדולות היו מחפשים את מאמריו. לעתים קרובות היו עתונאים ודיפלומאטים בשני המחנות מסתמכים על האינפורמאציה של חרש; אפילו במטות הכלליים התעניינו מאוד בידיעות שהיה חרש מוסר. כאן עלינו להוסיף, שחרש היה מתנגד חריף של “הבולשביקים” והוא הביע זאת במאמריו וכתבותיו לאין ספור. הוא נעשה לדמות אירופית ידועה.

כעבור שנים שלח אותו ה“נויה ציריכר צייטונג” ככתב שלו לפאריס. כאן הפתיעה אותו מלחמת העולם השניה. כאשר צבאות היטלר כבשו את פאריס, הם חיפשו אחריו. הוא הסתתר וכבר עשה את כל ההכנות לעזוב את צרפת. ברגע האחרון ממש, כאשר בא אל דירתו ליטול את החפצים שלו, תפסוהו הסוכנים הנאציים ושילחוהו אל מחנה ריכוז, שבו נרצח.

ד"ר יוסף קרוק בחדר ספרייתו בירושלים

מכתבו של ז’בוטינסקי אל ד"ר קרוק

ד"ר רעיה קרוק לבית רפפורט כסטודנטית

ישראל זאנגוויל מראשי הטריטוריאליסטים וסופר מהולל באנגליה

לורד פנר ברוקוויי אורחה של משפחת קרוק בוארשה

עם יונה כסה בקבוצת שילר

גריגורי גרשוני

בית כלא “פאוויאק” בוארשה

ועידת היסוד של “אורט” באירופה, 1924. משמאל לימין יושבים:

יאשונסקי, סינגלובסקי, צגלניצקי, ברמסון, לבוביץ, אידה מובשוביץ; עומדים: ד“ר קרוק, טיומקין, פיין לייב, ד”ר זילברפרב, ד"ר כצנלבוגן חארש.

עם ציר בית הנבחרים קרוסמן

רעיה ויוסף קרוק עם רברט גרים ומאקס ארנולד בצימרוואלד

חתימותיהם של משתתפי הועידה בצימרוואלד

הועד של ה“בלתי תלויים” בצ’נסטוחוב

לנין ועוזריו

לאריסה רייסנר — מזכירת המערכת של גורקי

הסופר מאקסים גורקי עם לופאטין באי קפרי

שלמה קפלנסקי מברך את ד"ר קרוק במלאת לו שבעים

ה. י. חזן, אביו של מנהיג מפ"ם וחבר הכנסת יעקב חזן

ועד יוצאי צ’נסטוחוב

עם יצחק גרינבאום

אשרת כניסה לברית המועצות מיד לאחר פרוץ המהפכה על ידי ועד יוצאי רוסיה.

שאלון לחוזר לברית המועצות

בועידת האינטנציונל 1930. מימין לשמאל: ג’ון מידלטון מורי, י. קרוק, ג’ימס מקסטון ודיק וואהלד

עם זלמן שזר ובנימין מינץ ליד הכותל המערבי לפני חסימת הגישה אליו ב־1947

עם הנשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן־צבי

עם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק והסופר דוד פינסקי

קבלת פני המנהיגה הסוציאליסטית באלאבאנובה בבית משפחת קרוק

שיחת ידיד עם נשיא המדינה. מימין — יו"ר הכנסת קדיש לוז ואחיו של הנשיא

ד"ר קרוק מברך את המשורר לייוויק ואת הסופר יעקב פת

ד"ר קרוק פותח רחוב חדש על שם זאנגוויל בקרית היובל ירושלים.

מכתבו של זאנגוויל אל ד"ר קרוק

ד"ר רעיה קרוק (צלום אחרון)

במסלול שונה לגמרי התנהלו חייו של יחזקאל דוברושין. כמוהו כחרש נעשה עתונאי. אולם בעוד שחרש הצטיין במסקנות פוליטיות מהירות וזריזות התמסר דוברושין יותר יותר לספרות היפה, לביקורת, לתיאטרון ואפילו לשירה.

איני יודע, כיצד היו המתפתחים חייו, אילו היה הוא, כמו חרש, נשאר בפאריס. כאן יש לנו דוגמה קלאסית, כיצד עשוי מקרה לקבוע את כל גורלם של חיי־אדם. לאחר שסיים את אוניברסיטת סורבון נסע דוברושין מפאריס הביתה לחופשה קצרה ברוסיה. שם חלה ואנוס היה לפנות לעזרת רופאים — וכך נשאר ברוסיה עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. מהפיכת פברואר היתה תקופה חדשה בתכלית גם בחייו. כאשר ה“ס.ס” התאחדו שוב עם ה“סיימיסטים” והקימו את “המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת”, התחיל דוברושין, הודות לכשרונותיו הגדולים, למלא בקיוב תפקיד חשוב יותר ויותר. הוא כתב הרבה מאד בבטאונים שלנו, בייחוד על הספרות היהודית ונעשה חבר ב“קולטור ליגע”, אשר נהפך למרכז האירגוני של החיים הלאומיים היהודיים, הספרות, מוסדות ההשכלה ושל התיאטרון היהודי.

כאשר הבולשביקים חיסלו בקיוב את כל כתבי־העת היהודיים, את המוסדות והמפלגות היהודיים, עבר דוברושין מקיוב למוסקבה. בתקופה ההיא האמינו, שדווקא במוסקבה, במשטר הבולשביסטי, יפרחו הספרות היהודית, ההשכלה והתיאטרון היהודי; מוסקבה תיהפך למרכז חשוב ביותר של יצירה יהודית לאומית. ואכן דוברושין פירסם במוסקבה מסות חשובות וספרים, ויחד עם מיכאלס סייע בהקמת התיאטרון היהודי האמנותי. דוברושין נעשה לאידיאולוג ובעל־ההלכה שלהם; הוא גם כתב הרבה שירי־ילדים ואף חיבר מחזה לתיאטרון־ילדים.

אחר כך התחיל לפרסם את דבריו גם בכתבי־העת הסובייטיים הכלליים שברוסיה. מאמרי־הביקורת שלו משכו את תשומת לבם של בעלי־הסמכא הרוסיים הסובייטיים החשובים ביותר. לרבות קומיסאר התרבות הסובייטי הראשון, לונאצ’ארסקי. בוויכוח הגדול שהתנהל אז בין זרמי הספרות הרוסיים השונים, הקשיבו בתשומת־לב לדעותיו הביקורתיות של דוברושין.

עד מהרה נעשה הוא לבעל סמכא לא רק בספרות (הוא תירגם לרוסית את ויקטור הוגו ואת אנאטול פראנס), אלא גם בבעיות המדיניות העולמית. הוא נתמנה כאחד המרצים החשובים ב“אוניברסיטה לעמי המערב” במוסקבה, המכון המדעי הפוליטי הגבוה ביותר, שהעמיד את המנהיגים בשביל מערב אירופה.

כשם שירמיהו חרש נהפך בציריך ובפאריס לבר־סמכא בענייני רוסיה, נהפך יחזקאל דוברושין במוסקבה לבר־סמכא מוּכר בתחומי הספרות הצרפתית והמדיניות הצרפתית.

והנה, על אף ההבדלים הקיצוניים בין פאריס למוסקבה, בין ירימייקה חרש ליחזקאל דוברושין, כאילו היה נטוי על ראשם הפאטוּם היווני הקדמון. וכשם שחרש נרצח בימי מלחמת העולם בידי היטלר בפאריס — כן נרצח דוברושין, יחד עם רבים מבין חבריו, לאחר מלחמת העולם השניה, במוסקבה בידי סטאלין.

תיארתי כאן את דרך חייהם של שלושה חברים מן הרביעיה הציריכית־פאריסאית שלנו. והרביעי? דרך חיי הסתבך עוד יותר מאשר של חברי הקרובים, הן בפאריס והן במוסקבה. לאחר הרבה חוויות, מאסרים ובתי־כלא (לרבות מחנה־הריכוז הפולני) — זכיתי להישאר בחיים. ביליתי גם את היטלר וגם את סטאלין והיתה לי הזכות לראות במו עיני את תקומת המדינה היהודית הדמוקראטית, אשר למענה נאבקנו ארבעתנו וכולנו חלמנו עליה במשך שנים רבות.

פרק חמישי: ימי וינה שלי

בציריך לא נשארתי זמן רב. המצב המדיני החדש ברוסיה אילץ את הזרם הרעיוני שלנו, כמו את כל שאר המפלגות הסוציאליסטיות, ליטול על עצמו משימות חדשות ולהשתמש בשיטות חדשות, הן לגבי עניינים כלליים והן לגבי עניינים יהודיים ספציפיים. קודם כל נגע הדבר לנדודי היהודיים. ההגירה היהודית קיבלה ממדי ענק, ומחמת המדיניות האנטישמית החריפה של הממשלה הרוסית, אי אפשר היה לקוות, שההגירה הזאת תצטמצם במהרה. הנדודים היו תמיד חלק אורגאני של כל השקפת עולמנו, ועתה נהפכה ההגירה לעניין האקטואלי ביותר. החלטנו, איפוא, לא להישאר פאסיביים ולהתערב באורח פעיל בתהליכים הסטיכיים: לפתוח במדיניות הגירה יהודית פעילה ומרחיקת־ראות.

הצעד הראשון היה לכנס קונגרס יהודי עולמי לענייני הגירה, שבו ישתתפו נציגי ארצות ההגירה, ארצות המעבר וארצות הקליטה. החידוש היה בהיקף הבינלאומי הגדול ועוד יותר בצורה הדמוקראטית של האירגון שעמד לקום. ביקשנו לשים קץ לאופי הפילאנטרופי של כמעט כל אירגוני העזרה הקיימים, וליצור מכשיר דמוקראטי, אשר יטפל בכל התפקידים הרבים והשונים הכרוכים בתהליך הנדידה. תפיסתנו היתה, כי עם הסדרת ההגירה נצליח להשתלט סוף סוף על אופיה הסטיכי ונוכל לשלב בתוך התהליך הזה תפקידים מתוכננים ומכוונים רבי־חשיבות. לא היתה לנו כל אשליה, כי התפקיד הוא קל, אבל היינו משוכנעים, כי הדבר תואם את האינטרס העמוק של ההמונים הרחבים, וכי בעזרתם הפעילה נוכל להשיג מטרות גדולות.

לאחר שיקול יסודי הגענו לכלל מסקנה, כי המקום המתאים ביותר לכינוס הקונגרס הוא וינה. לפיכך החלטנו להושיב שם קבוצת חברים ייצוגית, אשר יפתחו בהכנות האירגוניות וכן ב“משא ומתן דיפלומאטי” עם האירגונים השונים. בראשונה התעכבנו על שני חברים מרכזיים: ד"ר דוד לבוביץ' (דוידוביץ') וּוילי לאצקי־ברתולדי.

דומה, כי המשימות היו גדולות וקשות למדי. בכ"ז החלטנו לפתוח בהתערבות פעילה בעוד תחום אחד: לעשות נסיון לקרב אל העניין את המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. אם אפשר, לאחדן לעבודה סולידארית לפחות בתחומים מסויימים.

לשם שני התפקידים האלה הוחלט להעביר (באורח זמני) לווינה את “הוועד המרכזי לחוץ־לארץ” של המפלגה. הייתי אנוס, איפוא, לארוז שוב את המזוודה ולנסוע מציריך אל בירת אוסטריה. רעיה נשארה בציריך והמשיכה במרץ בלימודי הרפואה, ואילו בשבילי התחילה תקופה חדשה, “תקופת וינה”.

לאצקי בא לווינה זמן קצר לפני. הוא לא שלט מעולם על אמצעים כספיים יתירים, וכאשר הגעתי לווינה, היה שקוע במשבר כספי חמור, כך שאני, באמצעי הצנועים, הייתי צריך לסייע לארגן את “הקומונה” המשותפת שלנו. התגוררנו בדירה אחת, הוא, אשתו ברטה (מכאן בא שמו המושאל ברתולדי) ואנוכי. הדירה היתה באחד מפרברי וינה, היסלדורף. החיים שם היו זולים יותר מאשר בווינה, בייחוד בסתיו ובחורף. בקיץ באות לשם הרבה משפחות וינאיות לבלות את חופשת הקיץ. זוהי סביבה יפה משובצת גנים ומשם נראים כבר הרי־האלפים האוסטריים. הווילה שלנו עמדה בגן גדול וכאן היינו קוראים, כותבים, מתווכחים. כל שלושתנו היינו מכינים ומבשלים את ארוחותינו.

עד מהרה הגיעו גם שאר הצירים של הוועד המרכזי הרוסי.

* * *

מינהגי מאז ומתמיד הוא, שבכל מקום שאני בא אליו הנני מתעניין בעיר, במדינה, באוכלוסיה. בווינה היה הדבר מעניין כפליים. מובן, שידעתי כבר קודם לכן משהו מן ההיסטוריה והסיפורים על וינה. עתה ניתנה לי האפשרות להשוות את העיר הענקית והעתיקה הזאת, בעלת המסורת של דורות רבים, עוד מן המאה הראשונה (כאן מת מארקוס אורליוס) — עם המושגים המודרניים. גם פאריס, ציריך וברן הן ערים עתיקות. אולם בעוד שפאריס הצטיינה במהפיכותיה וב“הצהרת זכויות האדם והאזרח”, ובעוד שציריך וברן התגאו שכבר לפני מאות על מאות שנים גירשו את העריצים הזרים והקימו את שלטון העם שלהם — היה כאן מצב הפוך: שליטיה של וינה התגאו בכך, שהם נמנים על האצולה הגדולה והעתיקה בעולם ושאין הם נכנעים לתפיסות מודרניות דמוקראטיות. וינה היתה המרכז המסורתי של הקונטר־מהפיכה האירופית. לא במקרה אימצה מאריה טרזה בלי הרף את ידי בתה, מרי אנטואנט, שהיא ובעלה המלך לואי ה־16 יעמדו בעוז ולא ייכנעו לדרישות העם. ואין זה מקרה שאותה “אוסטריה” היתה שנואה במיוחד על עם פאריס שוחר־החופש. אוסטריה ניהלה גם מלחמות מזויינות נגד פאריס המהפכנית. אמנם נכון הדבר, כאן בארמון שֶנבוּרן הגדול התגורר נאפוליאון עם מאריה ואלבסקה, הפולניה היפהפיה, אולם שליטי וינה ראו מקרה זה כ“תקרית בלתי נעימה” בלבד. אכן עד מהרה נהפכה וינה שוב למרכז התככים לשם חיסולו של נאפוליאון. כאן הוקמה “הברית הקדושה של שלושת המלכים”, אשר נועדה להבטיח את שלטונם על אירופה “לנצח”. וכאן התגאו גם בכך, שהרוח המארגנת והמנהיגה של “הברית הקדושה” היה הרוזן הווינאי מטרניך.

* * *

משהגעתי לווינה וטיילנו בפארקים היפים, העוטרים את ארמון שנברון העתיק והיפה, שיחזרתי לי בדמיוני את כל האפיזודות הנזכרות. סימלית היתה בשבילי העובדה, שבארמון זה יושב הקיסר הזקן פראנץ יוזף מאז המהפיכה הווינאית הכושלת של 1848. (לאמיתו של דבר לא מהפיכה, כי אם נסיון של מהפיכה). אופיינית היתה בעינינו העובדה, שדווקא הוא היה אהוד כל כך על שיכבות העם השונות, גם על היהודים. אכן היה זה פאראדוקס גדול: דווקא קיסר זה, שבטוח היה, כי שום שושלת ממלכתית אינה יכולה להידמות אליו (שכן היה הצאצא ה־137 של שושלת ההאבסבורגים), היה כה פופולארי ומקובל על כל שיכבות העם. עניין רב מצאנו בסיפורים השונים שהיו מהלכים בווינה על אורחו־ורבעו של הקיסר הזקן, ופרט על אופן תגובתו על המאורעות האקטואליים. לאחר שאשתו אליזאבת נהרגה בידי טירוריסט ובנו רודולף התאבד, לא רצה הקיסר בשום אופן להכיר בזכויותיו המלאות של אחיינו, יורש־העצר הרישמי פראנץ פרדינאנד, אשר “העז להתחתן שלא לפי המסורת של השושלת ההאבסבורגית”. אשתו היתה אמנם רוזנת ומוצאה היה ממשפחה אצילית עתיקה, אולם דבר זה לא נחשב בעיני הקיסר, שכן מוצאה לא היה משושלת מלכותית עתיקה. הקיסר דאג איפוא, לכך, שהבנים של “נישואין מעורבים” אלה לא יהיו טוענים לכתר, וכי אשתו של פראנץ פרדינאנד (כלומר המלכה לעתיד) אסור יהיה לקוברה בקבר ההאבסבורגי העתיק!…

בשבילנו, המהפכנים הרוסיים הצעירים שבאו עתה לווינה, היו כל הדברים האלה בבחינת קוריוזים והתייחסנו אליהם בליגלוג. חידה פסיכולוגית היתה בעינינו עצם קיומה של האימפריה ההאבסבורגית, כיצד שולט הקיסר הזה על הכול וכיצד רוקמים המיניסטרים את רשת־התככים בין עם אחד למשנהו — וכל זה בצורה מיושנת מאוד, שכן הקיסר היה לא רק שמרן קיצוני וגם בחייו האישיים התנגד לכל החידושים הטכניים. בחיוך שמענו את הסיפור, לפיו לא הסכים הקיסר להתקין טלפון בארמונו, (גם מכוניות לא היו אז בווינה). זה אשר לטכניקה, ואילו אשר למדיניות סיפרו, שכאשר ראש המטה הכללי מתח ביקורת על קווי פעולתו של שר־החוץ הווינאי, הודיע לו הקיסר “המיניסטר (אֶרֶנטַל) אין לו שום קוו פוליטי משלו: הוא מבצע את המדיניות שלי”. והרי היה זה בזמן שהעולם דאג רבות שלרגל סיבוכי המצב המסוכסך, קיימת סכנה של מלחמת עולם.

* * *

ואכן על שום כך הקשבנו בתשומת לב מיוחדת לכל אותן שמועות גם בנוגע לבעיות הלאומיות. אוסטריה היתה בבחינת גיהינום לעמים השונים. שאלנו איפוא את עצמנו, האם מדינה כזאת יש לה יכולת קיום? התוכל אוסטריה להמשיך בקיומה אם מלחמה וסערות מדיניות יפרצו בעולם? כמעט כל פעם שהייתי בא לפארלמנט הווינאי, השתוללה שם האופוזיציה וניהלה אובסטרוקציה. פעם עשו זאת הצ’כים, פעם אחרת נציגי שאר העמים. נאומים היו אך מעט מאוד, אולם צליל פיקאנטי ביותר היה שם למוסיקה האובסטרוקציונית הפארלאמנטארית.

וינה היא עיר יפה להפליא, אחת הערים היפות בעולם. היא לא היתה עיר גרמנית כמו ברלין. וינה היתה עיר גרמניה־צ’כית־הונגארית־פולנית־סלאבית־איטלקית ויהודית. כל העמים האלה, מדינאיהם,עסקניהם, סופריהם ועתונאיהם לא רק התגוררו בווינה, אלא גם הטביעו את חותמם על העיר.

מניתי בין כל העמים האלה גם את היהודים, והריני חייב לתקן את עצמי מניה וביה. בין המיליון ומחצית המיליון של תושבי העיר מנו היהודי כעשרה אחוזים בלבד. זאת מן הבחינה הסטאטיסטית, מה שאין כן מבחינת החיים הרוחניים. סטיפן צווייג אומר: “תשע עשיריות ממה שראה העולם כתרבות וינאית בסוף המאה התשע־עשרה נתמכו בידי יהדות וינה, זו שהזינה את תרבות וינה ואף יצרה בעצמה תרבות”. ולא מישהו אחר אלא ריכארד שטראוס הכריז: “כיצד יכול אני להיות אנטישמי, כאשר ידוע לי, כי בלא ידידי־המוסיקה היהודים כל בתי־האופרה ואולמי־הקונצרטים שלנו היו ריקים יותר ממחציתם”.

אולם לא פחות, ואולי אף יותר אופייני, שדבר זה היה נכון לא רק לגבי המבקרים בתיאטראות ובקונצרטים. היצירה שיצרו כאן הסופרים היהודים, המחזאים, המשוררים ואנשי־המדע היהודים, יש בה משום תרבות מודרנית עשירה ועדינה בכל גילוייה. מלבד סטיפן צווייג הנודע, בעל הנובילות הפסיכולוגיות והסיפורים הביוגראפיים הגדולים, הרי תיאר כאן היהודי קאפקה את גורל האדם הדראמתי, את בדידותו ואת הפאטום התלוי מעליו; כאן חי גם ארתור שניצלר אמן המערכן הנאטוראליסטי, שבהומור הנפלא שלו הדגיש את הקווים הסוציאליים (הדראמה הרפואית “פרופיסור ברנהארדי” ו“דרך לחירות”); וכאן יצר הוגו הופמאנסטל הגדול, המשורר, הרומאנטיקן והמחזאי. לא מניתי כאן אלא אחדים מן המפורסמים ביותר, אם להביא בחשבון גם את המוסיקאים, הציירים וכן את השחקנים (מואיסי הגאוני) — אפשר לקבל תמונה מסויימת על התפקיד הגדול והבלתי רגיל שמילאו היהודים בחייה הרוחניים של וינה, באיזו מידה הם עיצבו את אפייה של העיר.

ובעת ובעונה אחת שלט בעיריה המנהיג של “המפלגה הנוצרית־סוציאלית”, ד"ר קארל לואֶגר, האנטישמי הנודע, אשר ניהל את המדיניות העויינת שלו נגד היהודים באורח שיטתי וללא הפוגות. אנו לא ידענו אז, כמובן, כי באיזו פינה נידחת של העיר מסתובב לו הבּוּר גס הרוח והשאפתן, אשר בשאיפות הרצח המנוונות שלו עתיד הוא ליהפך למנהיגה החום של אירופה. מכל מקום ראינו בעליל, את הזרם האנטישמי המשתפך מתוך כל הביבים והתעלות של וינה.

* * *

ואכן על שום כך הסתערנו במלוא המרץ על כל התורות והנסיונות לפתרון השאלה הלאומית. תחילה עמלתי קשות ימים ולילות בלימוד ספרו של ד“ר קארל רנר (רודולף שפרינגר) “מאבקם של הלאומים האוסטרים במדינה”. הספר הופיע זמן קצר לפני בואי לווינה והתווכחו עליו רבות בחוגים הפוליטיים. המאבקים הלאומיים היו קשים וסבוכים וגם פתרונו של שפרינגר־רנר היה לא פחות קשה ומסובך. היה זה מין נסיון פוליטי וסוציולוגי וקודם כל משפטי, ליצור אפשרות, שעמים שונים במדינה יוכלו לקבוע את יחסיהם ההדדיים בדרך שלום, ויחד עם זאת לספק את צרכיהם הלאומים הספציפיים. במרכז ה”אוטונומיה הלאומית־הפרסונאלית" הזאת עמד היחיד, האזרח הבודד. כל אזרח יחידי חייב להודיע מרצונו לאיזו אומה הוא משתייך ורוצה להשתייך; וכל בני אותה אומה ביחד חייבים להקים “איגוד לאומי”, אשר יוכר על־ידי הממשלה הכללית של המדינה. בדרך זאת יהיה האיגוד הלאומי גוף לאומי וגם מדיני בעת ובעונה אחת, ולאום אחד אינו צריך להתערב בענייניו הלאומיים הפנימיים של לאום אחר. תיארתי כאן במלים פשוטות את כל המנגנון המסובך עד מאוד, שכן הוא עורר מייד עניין בקרב החוגים היהודיים הפוליטיים, אולי תהיה אפשרות לייַשֶם אותה שיטה גם לגבי השאלה היהודית הלאומית ברוסיה — לאחר המהפיכה.

עוד יותר מאשר ספרו של רנר עניין אותנו ספרו של אוטו באואר “השאלה הלאומית והסוציאל־דמוקראטיה”, שהופיע בדיוק בימי שהותנו בווינה. המחבר עוד לא היה אז מנהיגה של הסוציאל־דמוקראטיה. הוא היה עדיין צעיר מאוד (בן עשרים ושש), אך ספרו לא זו בלבד שעורר מייד עם הופעתו עניין רב, אלא גם נהפך עד מהרה לספר החשוב והמרכזי (מבחינה תיאורטית ופוליטית) במחנה הסוציאליסטי בעניין השאלה הלאומית. בעוד שרנר עסק בעיקר בשאלות המשפטיות של המוסדות הלאומיים, טיפל באואר בעיקר בעניינים התיאורטיים והפוליטיים, העומדים לפני המחנה הסוציאליסטי. בספר הממצה, המכיל כמה מאות עמודים, התעכב באואר על הבעיות שניקרו מאוד במוחותינו.

את לאצקי־ברתולדי ולבוביץ' כבר הזכרתי בפרקים הקודמים, ואין אפשרות שלא להזכירם שוב. הם נימנו שניהם עם מייסדי מפלגתנו ומילאו בה תפקיד מרכזי מראשית דרכה. כמובן, הכרתי אותם עוד מקודם, אולם עתה, בווינה, נזדמן לנו לעבוד תוך שיתוף פעולה הדוק ואף לחיות במשותף. כאן עמדתי לא רק על השקפת עולמם, אלא גם על יחסם לכל שאלות החיים. היכרתי מקרוב את אופיים ומזגם, את מוחם ולבם. נעשינו ידידים קרובים והידידות הזאת נמשכה עד סוף חייהם.

הם היו לא רק מנהיגי השיטה החדשה, אלא גם מילאו תפקיד מרכזי בשורת תחומים, אשר הטביעו את חותמם על כל התקופה ההיסטורית שלנו. מן הראוי, איפוא, להתעכב עתה על אישיותם.

וילי נולד בקיוב, ביום שהתחוללו שם הפרעות הגדולות (1881). את המאורע הזה לא שכח לעולם כצל שליווהו לאורך כל חייו. הוריו האינטליגנטיים והאמידים עקרו עד מהרה מקיוב לריגה, שבה סיים וילי את הגימנאסיה ונכנס לפוליטכניקום. שם הצטרף לחוגי הסטודנטים המהפכניים והורחק מן המוסד. הוא נסע ללמוד בברלין. בדיוק באותם ימים ייסד נחמן סירקין את הקבוצה הציונית־הסוציאליסטית הראשונה “חירות”. לאצקי היה בין חמשת או שבעת החברים הראשונים של הקבוצה הזאת. הוא התיידד מאוד עם סירקין וייצג באופן האמיץ וה“שמרני” ביותר את השיטה החדשה. כעבור זמן קצר חזר לרוסיה, כדי להפיץ את הרעיונות הללו. הוא לא היה נואם המוני, אבל כמרצה נודעה לו השפעה עצומה הודות למזגו, לידיעותיו הנרחבות, ליושרו — ולתמימות הילדותית שהיתה בו. השפעתו על השומעים היתה איפוא גדולה, בייחוד בחוגים הקטנים, האינטימיים יותר. בדבינסק שבבאלטיקום, שבה נשתקע ובה נוסדה “ההסתדרות הציונית־הסוציאליסטית” (אחת הראשונות ברוסיה), רכש לו ידידים מסורים, אשר לימים מילאו תפקיד חשוב בחיים היהודיים. אחד מהם היה שמואל ניגר, מבקר הספרות הנודע.

כאשר נוסדה “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” (“ס.ס.”), נמנה לאצקי עם האישים החשובים והמרכזיים ביותר של המפלגה. הוא היה אדם בעל השכלה כללית ויהודית עצומה ורב צדדית, והיה מעמיק בכל בעיה; בהיותו “יפה רוח”, נעשה האידיאולוג המובהק של מה שהוא עצמו כינה בשם “רוח האדמה”. הוא היטיב להבין את ההבדלים שבין הפסיכולוגיה של ההמונים לבין הגישה האישית של האדם אל החיים, את ההבדלים שבהתנהגותם של בני־האדם. הוא היה מדגיש בלי הרף, שללא מצוקת ההמונים, לא תוכל להתקיים תנועת המונים. היחידים האינטלגנטים, בעלי־ההלכה והאידיאולוגים, חייבים להעמיק את התנועה ההמונית ולהחדיר בה מוסר ויופי; בדרך זו יגבירו את ההתלהבות כדי להגשים בדרך טובה ומהירה יותר את האידיאלים של המעמד והעם. בהיותו כל־כולו אירופי, שאף — ובכך גם הצליח במידה רבה — להחדיר מושגי תרבות אירופיים לחיים היהודיים. הוא נעשה לנציג המזהיר של תנועת התחיה היהודית.

שונה ממנו בתכלית היה דויד (דאווא) ליבוביץ'. הוא נולד בעיר־השדה לוגאנסק בדרום רוסיה כבן להורים עשירים ומתבוללים גמורים. הוא היה כמעט בן גילו של לאצקי. אל ביתם היו באים לרוב רוסים; בכלל התגוררו בעירם רק כמה מאות יהודים. ידידיו בשנות ילדותו ולימודיו בגמנאסיה היו רוסים, שיחד שרו שירי־עם על הדון הקוזאקי הקרוב. בגימנאסיה הושפע דאווה הצעיר מן הרעיונות הדמוקראטיים החופשיים. בהיותו צעיר רגיש ומעמיק, היה מגיב על העוול שנעשה למקופחים.

שני עניינים העסיקוהו במיוחד: עבודת בניין קונסטרוקטיבית ומוסיקה. הוא ניגן יפה בצ’לו וגילה כשרונות מוסיקאליים ניכרים, וכן למד הנדסה בטכניקום שבמינכן. הצ’לו היה לבן־לוויתו הנאמן ולידידו האינטימי בכל דרכי חייו. במינכן היתה קיימת “מושבה רוסית” חזקה של סטודנטים ושל גולים פוליטיים. אך טבעי היה, איפוא, שהאינטליגנט הרוסי הצעיר ייעשה עסקן פעיל בתנועה הסוציאליסטית המהפכנית הרוסית. ואולם כאן, בסביבה האמנותית־הגרמנית והפוליטית־הרוסית, קרה ללבוביץ' איזה נס. הוא גילה את השאלה היהודית וגם את היהודי שבנפשו. במינכן התוודע לרעיונו המדיני של ד“ר הרצל ונעשה לחסיד נלהב של “המדינה היהודית”, הרצליאני לוהט. הגיע אליו גם חיבורו של ד”ר נחמן סירקין, שזה אך יצא אז לאור: “קול קורא אל הנוער היהודי” (ברוסית), שבו פונה המחבר אל הנוער היהודי בכלל, ואל הסטודנטים היהודים בפרט, שיסייעו ביצירת סינתיזה של האידיאלים הסוציאליסטיים והציוניים. הדבר הזה חדר עמוק אל נשמתו ולבו. לבוביץ' נמנה עם אותם האנשים, אשר בחדור רעיון כלשהו לתוך נשמתם, הוא משתלט שלטון מוחלט על לבם ועל מוחם. הרעיון הזה גרם מהפיכה בחייו, ומעתה ואילך קבע את כל עתידו. “חברה יהודית סוציאליסטית” נהפכה לכוכבו. החיים היהודיים היומיומיים האפורים לא היו ידועים לו. גם מלה ביידיש לא ידע. בתוך עבודתו האינטנסיבית באולמי הטכניקום על הקונסטרוקציות ההנדסיות, חלם ותיכנן גם את פעילותו בבניית גשרים, כבישים, גושי בניינים בחברה היהודית החופשית העתידה לקום על יסודות קואופרטיביים. כאשר הרצל הביא את התוכנית להקים חברה יהודית באוגאנדה, נסע לבוביץ' עצמו מייד לארץ־ישראל, כדי לחקור אישית את המצב לאשורו. בלא לספר לאיש על נסיעתו, לקח אתו רק המלצה מאת חברו לפוליטכניקום, לבונטין, אל אביו, מנהל “באנק אנגלו־פלשתינה” ביפו. לאחר שיחותיו בירושלים עם אליעזר בן־יהודה, אשר היה חסיד של אוגאנדה ושיכנע בזה גם את הסטודנט הצעיר, ביקר לבוביץ' גם במושבות הראשונות והתלהב מהן; אבל גם כאן דיברו עמו הכול לטובת אוגאנדה.

בימי אוקטובר הסוערים של 1905 לחם דאווה באודיסה על המיתרסים מלחמת גבורה כמפקד היחידה היהודית של פועלים וסטודנטים. הודות לכל קווי־האופי הללו שבו, הוא נעשה לאחד המנהיגים הראשיים של המפלגה החדשה “ס. ס.”.

כאשר נערך בשטוטגראט הקונגרס של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי (1907) שלחה המפלגה לשם כנציגיה את לאצקי־ברתודלי ואת דויד לבוביץ' (דוידוביץ'). דאווה השמיע נאום חזק בסקציה הרוסית של האינטרנאציונאל (מפלגות “הסוציאל־דמוקראטים” ו“הסוציאליסטים־ריבולוציונרים”). “הפרוליטאריון היהודי הנודד, שהוא מפוזר בעולם כולו וחי בכל מקם תחת לחץ סוציאלי ולאומי כבד, קושר את הסוציאליזם שלו עם ייסודה של חברה יהודית עצמאית, עם ארץ החירות היהודית… הסוציאליזם הבינלאומי מעולם לא בא בטענה אל הפרוליטאריון על שהוא מהגר. הוא רק מתח ביקורת על הממשלות, אשר מכבידות על ההגירה. תמיד הביע הסוציאליזם את דעתו בעד הגירה מתוכננת ומסודרת… אם השאלה היהודית היא שאלה עולמית, הרי השאלה הפרוליטארית היהודית היא שאלתו של הפרוליטאריון העולמי, והוא ינהל את מאבקו ההירואי באומץ־לב ובבטחון עד לניצחון הסופי”.

אולם הסוציאל־דמוקראטים הרוסים על הדוקטרינריות צרת־האופק שלהם התמידו גם להבא בהתנגדותם לקבלת המפלגה החדשה (“שוביניזם”, “זעיר בורגנות”, וכיו"ב).

בעירעור נגד ההחלטה הזאת יצא לאצקי־ברתולדי בנאום קצר ומזהיר בוועד הפועל של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי. ברוב התלהבות הכריז: “ההחלטה של הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים אומרת לנו, כי מבחינה הגיונית, על פי שכל, חייבים אנו, ה’ס. ס.' לא להיות מהפכנים. חברים נכבדים, זהו הגיון אומלל, הסותר את עובדות החיים. שהרי כאילו להכעיס אנחנו בכל זאת מהפכנים. על אפו ועל חמתו של “ההגיון” שלהם הננו בכל זאת סוציאליסטים. כל חטאנו אינו אלא בכך, שאנו שואפים לטריטוריה ומבקשים להבטיח מקום תחת השמש להמונים היהודיים הנודדים, הנרדפים והנאנקים, אשר עתה סוגרים לפניהם את השערים בכל ארצות התרבות”.

התוצאה היתה, שרוב הוועד הפועל (בראשותם של ז’אן ז’ורס, ואנדרוולדה והמנהיגים הסקאנדינאביים־הולנדיים) החליט לצרף את ה“ס. ס.” לאינטרנאציונאל עם זכות דעה מייעצת. בימים ההם היה זה הישג פוליטי ומוסרי גדול בשביל השיטה החדשה שלנו, שהעלתה מאוד את יוקרתם של לאצקי ושל לבוביץ'.

בתנאים כאלה לא היה זה אלא טבעי, שכדי לארגן את קונגרס ההגירה היהודי העולמי וכדי לנהל את המשא ומתן עם המפלגות הסוציאליסטיות, שלחה עתה המפלגה לווינה את שני הנציגים הללו.

מן התיאור הקצר הנ"ל אפשר לראות כמה שונים היו שני האישים הללו. לאצקי הפילוסוף ולבוביץ' המהנדס; אחד שצמח בתוך החיים היהודיים המסורתיים והמודרניים כאחד, והשני — “גוי רוסי־יהודי”. אחד חי בעולמם של שפינוזה, שופנהאואר וגתה, השני — התחנך בעולמם של פושקין, לרמונטוב, טולסטוי, אבל גם של בטהובן, שוברט, צ’ייקובסקי. אחד בונה את העולם הרוחני החדש; השני בונה גשרים וכבישים המוליכים אל החברה היהודית החדשה.

ברצוני להוסיף עוד שני קווים, המאפיינים את שני האנשים האלה. פעם, בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה, כאשר התנהל ויכוח חריף בשאלה חשובה והובעו כל מיני דעות, חיווה משה ליטבאקוב את דעתו נגד נחמן סירקין, תוך השמעת הערה אישית נגדו. בשעת ההפסקה ניגש אלי לאצקי ואמר: “יוסף, הרי אתה ביחסים טובים עם מויסיי (משה); אמור נא לו, שלא נאה לדבר בנימה אישית כזאת על סירקין, זה עלול להישמע כעלבון. אמור לו, שאם רוצה הוא דווקא להשתמש בביטויים חריפים כאלה, שיפנה אותם נגדי. הכול יודעים, שסירקין ואני יש לנו אותה תפיסה ואותה אוריינטאציה. אני כבר אעמוד בכך ולא תיפגע יוקרתו של סירקין”. מסרתי על כך לליטבאקוב וביקשתי ממנו להביא זאת בחשבון. ואכן בהמשך הוויכוח התקיף ליטבאקוב בעיקר את לאצקי. לאחר הישיבה ניגש אלי וילי ואמר בחיוך טוב לב: “רואה אתה? ניצחנו”.

ועוד כמה מלים על לבוביץ‘. בישיבה אחרת של הוועד המרכזי, הפעם כבר בווינה, בימים המרים של חוסר ליגאליות פוליטית, נשתלהבו היצרים בוויכוח, כיצד להיחלץ מן המשבר? הישיבה נערכה בחדרו של לבוביץ’ וכבר לא היה כמעט אוויר לנשימה. הוכרזה הפסקה. מייד ניגש דאווה לאחת הפינות בחדרו, נטל בידו את הצ’לו והתחיל לנגן משהו של מוצארט או שוברט. והנה התרחש נס — מניה וביה נשתנה כל האקלים תכלית שינוי. רומאנטיזם ואחווה השתלטו על הכול. אף־על־פי שגם להבא נשארו חילוקי־דעות, הרי התנהל המשך הוויכוח בנימה של אחווה. ואכן באמת היינו אחים ברוח. את רוח האחווה הזאת והיושר ביחסי־אנוש, לא ידע איש להביע בייתר אצילות מאשר דאווה. הדבר הזה בלט לעין גם בשעת המהפיכה ואחריה.

לקונגרס בענייני ההגירה התכוננו במרץ רב, מבחינה תיאורטית, פוליטית ואירגונית. בפעם הראשונה הוצגה כאן בבירור הבעיה של “סטיכיות ותוכניתיות”. את העובדה שהנדודים הם תהליך סטיכי פרמאננטי — קבענו מאז נוסדה השיטה שלנו. אולם עתה החלטנו לנסות ולהתערב באורח פעיל בתוך הסטיכיה, לווסת אותה ולהשתלט עליה באורח מתוכנן.

ידוע ידענו, שזו משימה קשה ביותר, אך היינו בטוחים, שעל־ידי כך עשוי לבוא הפתרון לשאלה היסטורית גורלית. בבעיה זו נתקשרה גם השאלה של “אבאנגארד וחלוציות”.

התחלנו בעבודת הסברה עניפה בעיתונות היהודית בכל מיני שפות. לאצקי כתב בכתבי־העת הרוסיים. אני פירסמתי שורת מאמרים ב“ישראליטישס ווֹכנבלאט פור די שווייץ” הציריכי וב“האמבורג פאמילינבלאט” הנפוץ (וכן את תרגומם ב“אֶגיֶנלֶזֶק” ההונגארי). עניינו בשאלה הזאת גם סופרים ואנשי מדע־ידועים, כגון: שמעון דובנוב, דוד פרישמן, הלל צייטלין, ה.ד. נומברג ושלום עליכם. כולם הבטיחו לבוא לקונגרס ולסייע בהקמת המוסד החדש. חשוב היה, שביוזמת הסטודנטים הפטרבורגיים שלנו נוסדה שם “החברה לוויסות ההגירה היהודית”. להנהלת החברה זאת נכנסו אישים חשובים עם דובנוב בראש. החברה פתחה סניפים בערי־השדה (אז היה זה דבר גדול, שכן הממשלה הצארית לא נתנה אלא לעתים רחוקות אישור רישמי לחברה בעלת סניפים בערי־השדה).

העבודה התרחבה והלכה בלי הרף, כך, שמרוסיה באו לעזרתנו עוד שני חברים. היו אלה מאקס שץ־אנין וסאניה חורגין. שניהם היו נציגי הדור הצעיר (בגילי) ושניהם בעלי מרץ והתלהבות. קודם לכן סיים שץ את הפאקולטה המשפטנית בשווייץ. עניין רב עוררה הדיסרטאציה המדעית שלו, שהיתה מוקדשת לשאלה הלאומית, וביחוד לשאלה היהודית. הוא היה בקיא מאוד ואף סופר מוכשר. בהיותו יליד ריגה, קיבל שם השכלה יהודית וכללית טובה והצטרף לתנועה שלנו יחד עם גיסו, פרופיסור שיין בפאריס. עם שהיה אדם נעים ואופטימי באורח אישי, היה לו מבט פסימי לגבי העתיד היהודי בתפוצות. הוא היה אחד הראשונים, אשר התחיל לכתוב על בעיות יהודיות בעיתונות הסוציאליסטית הכללית (בייחוד הגרמנית). היו מדפיסים אותו ברצון גם בעתונים היהודיים השונים.

סאניה חורגין היה אדם מטיפוס שונה לגמרי. כבן למשפחה עמידה ואינטליגנטית, שהיתה גם מתבוללת רוסית, היה אינטליגנט רוסי טיפוסי, טוב־לב, בעל הומור טוב וכשרונות אירגוניים גדולים. הוא התעניין במיוחד בצד הפינאנסי של הנדודים היהודיים. היה בעל אופי טהור ואידיאליסטי. בתחילת המהפיכה הרוסית מילא במסירות נפש (יחד עם שץ־אנין) תפקיד חשוב בקיוב. לימים נעשה אחד המעטים, אשר ולאדימיר לנין רחש להם אמון מלא. ודווקא לו מסר לנין באורח אישי ובסודי סודות שליחות רבת חשיבות, שהיתה לה משמעות היסטורית (על כך באחד הפרקים הבאים).

בווינה התגורר אז גם חברנו יצחק גורסקי. היה זה חברי מצ’נסטוחוב עוד משנות הגימנאסיה. מחמת פעילות מהפכנית אנוס היה לברוח מרוסיה ולמד בווינה. הוא החליט להשתקע בעיר זו, קיבל מישרה במחלקה הכלכלית של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית ונהיה לעוזרו הקרוב של ד"ר רנר, בייחוד בתנועה הקואופראטיבית, שבה נעשה מומחה גדול.

* * *

חשיבות רבה מאוד נודעה לתוכנית להקים באנק יהודי לענייני הגירה, אשר יטפל בענינים הכספיים הכרוכים בנדודים. היה זה עניין חביב במיוחד על לבוביץ‘. כאשר איש־אידיאה מוכשר מתחיל לטפל בענין חדש, שעדיין אינו ידוע לו, חזקה עליו שיגלה גם בתחום החדש יוזמה ותנופה רבה. ואכן זאת הוכיח דאווה שלנו. הוא, אינטליגנט, מהנדס, לוחם באריקאדות, איש האבאנגארד הסוציאליסטי, התמסר במיוחד לעניין שהיה זר לו (ולנו כולנו) לגמרי מבחינה פסיכולוגית וטכנית. הוא נסע לפטרבורג, קיוב, וארשה, ציריך ולונדון, למרכזים העולמיים לענייני באנקאות ואף נשא ונתן עם באנקאים ואנשי־כספים וראה זה פלא! הם, אנשי הכספים, אשר הביטו מלמעלה למטה על “המהפכנים הרומאנטיים הצעירים”, הקשיבו בתשומת־לב רבה לדבריו והחליטו לתמוך בתוכניתו של לבוביץ’.

כל מה שהוא תיאר לפניהם היה בשבילם בבחינת תגלית ממש. מובן, שכל אחד מהם ידע היטב את סימן־ההיכר העתיק ביותר של הגורל היהודי, את הנדודים הניצחיים וכל אחד מהם גילה “יחס טוב” אל הנודדים, יחס פילאנטרופי מסורתי: יש לעזור לאומללים. אבל הנה בא אדם צעיר ובפיו תוכניות חדשות וגראנדיוזיות ממש! הנדודים הם לא רק אסון, יש בהם גם גרעינים על הבראת החיים היהודיים. וכבר עתה קשורים הנדודים בזרימת סכומי כסף עצומים: הכספים שהמהגרים שולחים למשפחותיהם ברוסיה הם אמצעי ניכר לעזרה עצמית יהודית. לא רק המהגרים, אלא כל העם כולו מעוניינים בכך, שהמשפחות המהגרות לא יקופחו וכי לא ינוצלו בשעת העברת הכספים (בשעת החלפת מטבע זר ועל־ידי כל מיני תחבולות פינאנסיות). הוא הדין בקניית כרטיסי אוניות, בייחוד כשהם ניקנים בתשלומים לשיעורים וכו' וכו'. את כל התפקידים האלה חייב ליטול על עצמו הבאנק לענייני הגירה. הקונגרס לענייני הגירה, האירגון היהודי העולמי החדש לענייני הגירה ייהפכו בדרך זו לגורם חשוב בעזרה עצמית עממית.

כל אלה היו בבחינת חידוש בשביל הבאנקים ואנשי המעשה. אדם צעיר, אחד “האוטופיסטים הרומאנטיים” גילה להם את התפקידים הפינאנסיים והכלכליים הממשיים, אשר “אנשי המעשה” לא ראום עד כה. התחלנו להוציא בווינה כתב־עת בשם “דאס יידישע פריילאנד” (ארץ החופש היהודית). בעיני אנשי הכספים היתה כל התנועה הזאת בעצם בבחינת ארץ חדשה ובלתי נודעת, תחום חדש לפעילות פוריה, אשר להם, ודווקא להם, שאינם בגדר “חולמים”, ניתן לטפל בו טיפול מוצלח.

* * *

המשימה החשובה ביותר שעמדה לפנינו היתה — לרכוש את תמיכת המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות בענייננו. וכך היינו מנסחים את הרעיון (אז הדבר היה עוד בבחינת חידוש): “המהגרים היהודים חייבים להיות לא רק האובייקט של מדיניות ההגירה, כי אם גם הסובייקט שלה”. ואם אמנם כך הדבר, הרי כמובן, שהעניין כולו נוגע קודם כל לשיכבות העובדים. לפיכך חייבות מפלגות הפועלים למלא כאן את התפקיד המרכזי. ואכן עתה ניגשנו לעבודה בכיוון האמור. לא היה זה מן הדברים הקלים, שכן עד אז המפלגות הסוציאליסטיות היו מדגישות בעיקר את הדבר, שבו אחת נבדלת מרעותה, ולא אחת הירשו לעצמן דברים שקשה להעלותם על הדעת.

עתה נחוץ היה, איפוא, לשים קץ למסורת ולפסיכולוגיה הישנה.

ורצה המקרה, שדווקא ווינה היתה המקום, שבו השתקעו מנהיגיהן של מפלגות מהפכניות שונות מרוסיה, יהודיות ולא־יהודיות. יכולנו איפוא לגשת מייד למשא־ומתן אישי וישיר אתם. קודם כל פנינו אל ה“סיימיסטים” היהודים (“המפלגה הסוציאליסטית היהודית”) ואל “פועלי ציון”. מן ה“סיימיסטים” התגורר בווינה מארק ראטנר, אישיות מהפכנית בעלת שיעור קומה בחוגים היהודיים והכלליים. ראטנר היה אחד ה“פרקליטים הפוליטיים” המפורסמים והמזהירים באימפריה הרוסית. איש ההלכה המשפטית, השתתף בכתבי־העת המשפטיים החשובים ביותר; היה בעל השכלה עצומה ומקיפה — והקדיש את עצמו בעיקר למשפטים הפוליטיים. בארצות מערב אירופה היו עורכי־דין מפורסמים, אשר הופיעו גם במשפטים פוליטיים, אבל רק במקרים בודדים נדירים, כשם שבכלל המשפטים הפוליטיים היו נדירים שם. מה שאין כן ברוסיה, ולא רק משום שבכל הממלכה כולה נערכו בלי הרף משפטים על “פשעים” פוליטיים. חשוב ביותר היה, שבית המשפט היה לעתים המקום היחיד, שבו ניתן היה לדבר דרך חירות. אי לכן התפתח שם מושג פוליטי רוחני מובהק, שאירופה המערבית לא ידעה אותו בכלל: “פרקליטים פוליטיים”. כשם שבארצות המערב נתפרסמו הנואמים הגדולים בפארלאמנטים, כן נתפרסמו ברוסיה הפרקליטים הפוליטיים בנאומיהם בבתי־המשפט. העם התייחס אליהם בדרך־ארץ רב ולעתים קרובות אפילו באהבה. שמותיהם של קוראפצ’סקי (שאת נאומו במשפט הרצח של המיניסטר פְלֶבֶה כבר הזכרתי באחד הפרקים הקודמים) או גרוזנברג, היו מפורסמים בכל קצווי רוסיה הגדולה. והדבר המעניין הוא, שאותם פרקליטים פוליטיים, שלרוב לא השתייכו באורח אישי לזרמים השמאליים הקיצוניים, ואולם בפראקטיקה המשפטית שלהם מילאה התודעה ההומאניסטית תפקיד מרכזי. לפיכך נמנו הם עם הדמויות היפות, ולעתים ההירואיות, בארץ. ואכן לקבוצה החשובה והמזהירה הזאת השתייך גם מארק ראטנר. בעיקר בקיוב, ובאוקראינה בכלל, היה הוא עורך־הדין המפורסם ביותר, היה מבוקש מאוד במשפטים מסוג זה.³

מארק ראטנר נמנה עם המחנה המהפכני. הוא היה אחד התיאורטיקנים החשובים ב“מפלגת הסוציאליסטים־הריבולוציונרים” (“ס. ר.”) הגדולה, ולעתים קרובות היו נמסרים לו תפקידים רבי־אחריות. ראטנר היה מומחה גדול בעיקר בשאלה הלאומית ובבעיות התנועה הקואופראטיבית. בהיותו מתבולל מאוד כאיש האינטליגנציה הרוסית, עבר לאחר הפרעות הקישינוב למחנה הלאומי היהודי ונעשה אחד המנהיגים החשובים של השיטה החדשה, שזה אך נוסדה, של ה“ווֹזרוֹזדז’ניה” (התחיה), אשר ממנה צמחה המפלגה הסיימיסטית. (ד"ר משה זילברפארב, בן־אדיר, חיים ז’יטלובסקי). אבל הוא גם נשאר חבר ב“מפלגת הסוציאליסטים־הריבולוציונרים”.

עתה התגורר ראטנר בווינה כגולה מדיני. מצב בריאותו היה קשה (היה משותק חלקית) והיה מכתיב למזכירה את כתבותיו לכתבי־העת הרוסיים והיהודיים החשובים. בחוגי הסוציאל־דמוקראטיה הווינאית הכירוהו היטב והתייחסו אליו בכבוד רב. בבואנו צירפנוהו מייד לעבודת ההכנה של קונגרס ההגירה והוא נעשה מחסידיו הנלהבים.

מ“פועלי ציון” נמצאו אז בוינה שלמה קפלנסקי ובר בורוכוב. את שניהם היכרתי עוד שנים אחדות קודם לכן. את קפלנסקי העברתי באורח בלתי ליגאלי דרך הגבול בצ’נסטוחוב בעת שנסע ללמוד בווינה, ואת האסיפה בה הירצה בורוכוב, אירגנתי עוד בשנות לימודי בגימנאסיה. שמחנו איפוא על פגישתנו מחדש והיינו מרוצים, שמעתה נוכל לפעול במשותף. יש לציין, כי שניהם התפתחו מאוד במשך אותן שנים מועטות. היה זה העידן, שבו הצעירים (סטודנטים ובחלקים אפילו תלמידי גימנאסיה) עשו את ההיסטוריה. ההרגשה, שהתקופה היא “תקופת מיפנה”, הגבירה במידה בלתי רגילה את רגשי האחריות בקרב הנוער, שראה עצמו צועד לקראת תפקידים חדשים. זו היתה “רוח הזמן הכללית”, ובייחוד הורגש הדבר אצל קפלנסקי ובורוכוב. עתה היו שניהם המנהיגים המוכרים של תנועת “פועלי־ציון”. אולם הם היו שני טיפוסים שונים לחלוטין.

קפלנסקי היה אירופי בנימוסיו ובמובנים רבים היה “וינאי” טיפוסי. נפלא היה לראות, כיצד היכה שורש ו“התבולל” בהוויה המיוחדת של וינה וברוח הניחותא שלה. עתה מילא הוא, “הווינאי הביאליסטוקאי”, את תפקיד המארח שלנו. ואכן הוא שהדריכנו בווינה, הראה לנו את ספריותיה ואת אולמי הקריאה שבה, את מוסדותיה היהודיים ואת — בתי־הקפה. בהיותו בעל השכלה מקיפה, אדם אידיאי עד עומק נפשו, אהב לספר לנו על ביקורו האחרון אצל תיאודור הרצל לפני מותו. הלה מסר אז לו, לסטודנט הצעיר, על תוכניותיו בזמן הקשה והטראגי שעבר עליו לרגל תוכנית אוגאנדה. קפלנסקי עמד בראש הברית העולמית של “פועלי ציון”, וביחוד של המפלגה בארץ ישראל, ולפיכך הצטרף ברצון לחסידי הקונגרס לענייני הגירה. אולם הוא ראה גם את אפשרויותיה המוגבלות בתחום הפעולה הארצישראלית. מאז ומתמיד ידענו, שאפשר לסמוך בהחלט על הלויאליות שלו, על יושרו, ומסירותו לרעיון, שכן דימאגוגיה היתה זרה לו בתכלית.

בר ברוכוב בא לווינה כנציג “פועלי־ציון” הרוסיים. המדיניות והטאקטיקה שלו היו בענינים רבים שונים מאשר אצל קפלנסקי. בניגוד לקפלנסקי, אשר כבר אז התקשר לאירופה, היה בר בורוכוב “גולה פוליטי רוסי”. הוא קשר את גורלו עם המהפיכה הרוסית וראה את וינה כמקום ישיבה ארעי. הוא התקיים מעבודתו כעתונאי והתעניין מאוד בענייני וינה הכלליים, ובעניינים היהודיים, אשר עליהם כתב. בורוכוב היה יותר פילוסוף מאשר מדינאי ויותר סוציולוג מאשר כלכלן. אף כי היתה לו אז עמדה מארקסיסטית־שמרנית, הרי בנפשו היה רומאנטיקן. בהיותו צנוע באופן בלתי רגיל, היתה כל התקדמות ברוסיה ובחיים היהודיים בבחינת שימחה אישית שלו. היו בו הרבה אמונה ותמימות. חברו, בלוך־בלומנפלד (מי שהיה לימים ראש עיריה בתל־אביב) השפיע על בורוכוב בעניינים טאקטיים. לעומת זה בשאלות עקרוניות וכלליות נקט בורוכוב אז השקפה מארקסיסטית שמרנית ביותר.

מן הראוי לציין, כי שורה שלימה של מארקסיסטים רוסיים נודעים התחילו בימים ההם להוסיף לתורה המארקסיסטית כמה דברי־עיון ביקורתיים. אלכסנדר בוגדאנוב. כלכלן נודע (בחוגי ההשתלמות למדו את תורת הכלכלה מספרו), פילוסוף מעמיק, מדינאי, אשר לנין שיתף עמו פעולה יותר מאשר עם כל חבר אחר — דווקא הוא התחיל לפתח שיטה פילוסופית חדשה, את השיטה של אמפיריו־מוניזם, ששאפה למזג את המארקסיזם עם האמפיריו־קריטיציזם.

מושגים שונים פיתח גם הכלכלן והפילוסוף ואלנטינוב. הגוונים האלה היו קשורים בתורה החדשה של ארנסט מאך, הפילוסוף והפיזיקאי האוסטרי, וכן בתורת הפרופיסור לפילוסופיה בציריך, רישארד באנאריוס. באותו זמן פיתח גם לונאצ’ארסקי (קומיסאר ראשון לענייני חינוך בברית המועצות) את הרעיון של “בוגוסטרואיטלסטבו”. לספרו “הדת והסוציאליזם” היתה השפעה גדולה.

משונה היה, איפוא, שדווקא באותה “תקופה מארקסיסטית ביקורתית” התייצב בורוכוב לצד השיטה המארקסיסטית השמרנית ביותר. אם איני טועה, ניהל בורוכוב ויכוח עם בוגדאנוב והגן על העמדה האורטודוקסית המובהקת. לימים הוא שינה קצת את השקפתו, אולם בתקופה הווינאית שלנו ביסס הכל על מלחמת המעמדות ואך ורק על מלחמת המעמדות. בחריפות מיוחדת הדגיש את עמדתו זאת בשאלות החיים היהודיים, ואף בפעילות הציונית הממשית. הוא שתמך בדעה, כי על “פועלי־ציון” לעזוב את ההסתדרות הציונית העולמית. עם זאת תמך ברצון בתכניתנו בדבר כינוס הקונגרס היהודי העולמי לענייני הגירה והשתתף עמנו בהכנות לקראתו.

* * *

בורוכוב וראטנר גם יחד השתתפו אתנו זמן רב התייעצויות על הקמת “סקציה יהודית באינטרנאציונאל הסוציאליסטי”. היתה זו הצעה משותפת של שלוש מפלגות סוציאליסטיות יהודיות. מלבדנו תמכה בהצעה גם “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית (ס.ס.)”, אשר צורפה לאחר הקונגרס בשטוטגארט אל האינטרנאציונל בזכות דעה מייעצת; ועתה פנה קפלנסקי באותו עניין בתזכיר מפורט אל האינטרנאציונל בשם “פועלי־ציון”; וכן מפלגת הסיימיסטים", שנמנתה עם האינטרנאציונאלי כחלק של המפלגה הרוסית “הסוציאליסטים־הריבולוציונרים”.

* * *

שלוש מפלגות אלו החליטו לאחד את פעילותן לפחות בסקטור הבינלאומי. ראיתי את הדבר כסימלי: כשם שפולין, אשר לא היתה לה מדינה משלה, מיוצגת היתה בכל זאת כסקציה באינטרנאציונל. מובן, שה“בונד” (אילו הסכים לכך) יכול היה להשתייך אף הוא לאותה סקציה. היינו סבורים, כי ההצעה שלנו היא בבחינת סימפטום לתנועת התחיה הלאומית היהודית החדשה, המתפתחת והולכת. ואכן נרשם אז מיסמך היסטורי רב־ערך. לאחר שנים, בימי מלחמת העולם הראשונה, כתב על נושא זה המנהיג הידוע של “פועלי־ציון”, רבוצקי, בכתב־עת אמריקני לאמור: “כתבנו וערכנו מיסמך לא בשאלות אירגוניות, כי אם בבעיה עולמית כבירה, אשר כפי שהרגשנו, חייבת היתה לעניין גם מנהיגים והוגי־דעות, הנותנים את דעתם על עתידו של העולם. לדעתי, התזכיר הזה הוא אחד המיסמכים המצויינים והמעמיקים ביותר, אשר חוברו אי פעם בקורות התחיה היהודית של הדורות האחרונים”. ואכן היתה זו הערכה אובייקטיבית ואופיינית למאמצים המשותפים שעשינו בימים ההם בווינה.

בקשר לכך החלטנו לנסות ולהגיע לכלל הבנה עם המפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית, וקודם כל עם ויקטור אדלר, אשר היה לא רק המנהיג המוכר של וינה, אלא גם אחד המנהיגים החשובים של האינטרנאציונל הסוציאליסטי בכלל. בהיותו אדם נבון, היה בעל השפעה עצומה. החלטנו לעשות את הנסיון מצד כל שלוש המפלגות במשותף ואכן המועמד הראשון לתפקיד זה היה מארק ראטנר. היה זה דבר מובן, שכן הוא היה לא רק הקשיש שבינינו, אלא גם מנהיג פועלים ידוע בתנועה הסוציאליסטית הכללית וזכה בווינה להערכה רבה. (כמוהו כטרוצקי) היה משתתף בעתון היומי הנפוץ ורב־ההשפעה “קיובסקאיה מיסל”.

המועמד השני היה שלמה קפלנסקי. הוא, בתור “וינאי” הכיר יותר מכולנו את התנאים המקומיים, את הסוציאליסטים האוסטרים, את מנהיגיהם ואת עתונותם. אולם קפלנסקי טען שלא זו בלבד שלא יביא כל תועלת למשלחת, אלא להיפך — הוא עוד עלול להזיק. כל כך למה? — שאלנוהו. הסתבר, שזמן קצר קודם לכן כתבו הציונים, בפולמוס עם הסוציאליסטים, דבר־איוולת ועליו הגיב בחריפות ה“ארבייטרצייטונג”. וכיוון שקפלנסקי קשור היה עם הציונים בווינה, היה משוכנע, כי נציג אחר, שלא מ“פועלי ציון”, יהיה יעיל יותר ממנו.

ואכן, הנציג הטבעי היה לאצקי־ברתולדי, בר־סמכא מקובל על כולנו, אשר שלט שליטה מצויינת בלשון הגרמנית הספרותית. אולם דווקא הוא היה האיש, אשר בקונגרס הסוציאליסטי בשטוטגראט יצא בפולמוס חריף נגד ויקטור אדלר, וקיבל מן המנהיג הווינאי “חפיפת ראש” הגונה. לאצקי הודיע, איפוא, בחיוך נלבב: “מוטב למנוע את המשך ויכוחיו של אדלר אתי”.

הוחלט על כן, שעם ראטנר אלך אנוכי, שהרי כבר היתה מאחורי פעילות מהפכנית ישירה ברוסיה.

אדלר קיבל את פנינו בידידות: שכן היינו סוציאליסטים מרוסיה, אשר הגלים המהפכניים שגאו שם הציפו גם את הגבול האוסטרי והשפיעו על דמוקראטיזאציה של חוק הבחירות הפארלאמנטארי בווינה. את ראטנר הרי הכיר אדלר אישית והעריכו כסוציאליסט מהפכני רוסי. כאשר הרצינו לפניו את עמדתנו בעניין שבגינו באנו אליו, אדלר אמנם לא שיסע את דברינו, אך משסיימנו אמר:

“חברים יקרים, וכי יודעים אתם, מה מתרחש אצלנו בפארלאמנט? זה ימים אחדים אי אפשר לעסוק בו בשום דבר רציני וממשי. מתקיימת בו אובסטרוקציה ותהו־ובוהו שטני. ויודעים אתם מדוע? באיזה חור, באיזו תחנת רכבת פורבינציאלית נידחת, שאיש אינו יודע אפילו את מקומה, מצאו הצ’כים, כי הכתובת על איזה מחסן או על בית־שימוש כתובה רק בגרמנית — ולא בצ’כית. הם עורכים, איפוא, אובסטרוקציה והופכים את הפארלאמנט לגיהינום. ייתכן שהם צודקים. אבל האין זה בית־משוגעים? להעסיק את הפארלמנט בעניינים קטנוניים ושוביניסטיים כאלו…. מובן, שיש לפתור את השאלה הלאומית פתרון צודק והגיוני. ואנו משתדלים לעשות כן… אבל הרי זה בית־משוגעים… כל אחד מבקש להסתתר בתאו… לא! אין שם עוד תא פנוי בשביל היהודים.. אני לא אתן את ידי למעשה כזה!”

אופי אחר היה לשיחותינו עם טרוצקי ובוכארין, אשר התגוררו בווינה כגולים פוליטיים.

עם טרוצקי הייתי נפגש לעתים קרובות. כזכור, התגוררנו לאצקי ואנוכי בפרבר קטן של וינה (היסלדורף). טרוצקי ומשפחתו התגוררו בווילה שכנה. בעת הנסיעה לווינה היינו נפגשים, איפוא, לעתים קרובות ברחוב או בחשמלית. אנחנו היינו מקבלים לא אחת את העתונים הרוסיים לפני שהוא היה מקבל. היינו מחליפים, איפוא, עתונים ומשוחחים באותה הזדמנות.

טרוצקי לא נמנה אז עם הבולשביקים ואף לא עם המנשביקים. הוא עמד כמעט לבדו, היו לו חסידים מעטים בלבד. המאבק בין הסוציאל־דמוקרטים הרוסיים (לנין, פליכאנוב) התנהל אז במרירות רבה. והדבר החשוב ביותר — הריאקציה הפוליטית ברוסיה חגגה את נצחונה. היינו שרויים איפוא, כל הגולים הפוליטיים, במצב־רוח לא ורוד ביותר.

לאחר אחת ההרצאות של טרוצקי השתתפתי בויכוח. התעכבתי במיוחד על המצב הנורא השורר שם. הריאקציה רודפת עד צוואר את כל הזרמים הסוציאליסטיים ושוחרי החופש, את כל העמים, אך בייתר שאת את האוכלוסיה היהודית. יש, איפוא, הכרח בעבודה משותפת לפחות, בתחומים מסויימים.

טרוצקי הצטיין גם בפעם זו בנאומו היפה. אולם בנוגע לשאלה היהודית היה לו לומר רק כמה מלים בנאליות והביע דעה שיטחית: כשתבוא המהפיכה, תימחה הממשלה הריאקציונית, ההגבלות האנטי־יהודיות תעלמנה והאוכלוסיה היהודית תחיה בשלום ובשלווה ככל שאר העמים!

עלי להעיר כאן, כי הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים לא טיפלו מעולם בשאלה הלאומית ברצינות וביסודיות. אצל טרוצקי דבר זה בלט במיוחד. הוא היה עיתונאי ופובליציסט פורה והירבה לכתוב על בעיות שונות ומגוונות, לרבות ענייני ספרות ואמנות. אך אם איני טועה, לא כתב מעודו דבר של ממש בשאלה הלאומית (ולא כל שכן בשאלה היהודית). המליצות הסתמיות באו במקום חדירה לעומקן של הבעיות הסבוכות האלו. והרי דווקא כאן היתה המליצה הריקה מסוכנת שבעתיים.

בשיחות הפרטיות היה טרוצקי שטחי ובאנאלי עוד יותר מאשר בהופעותיו הפומביות. פעם, בעת נסיעה בחשמלית מהיסלדורף לווינה, אמר לי: “אינני מבין אותך. יש לכם שורה שלימה של אנשים משכילים ומוכשרים. הייתם יכולים לסייע רבות לתנועה המהפכנית הרוסית הגדולה ולתנועה הסוציאליסטית. ובמקום זה עוסקים אתם, במקרה הטוב ביותר, בזוטות. דואגים אתם לז’ארגון, לעניינים שאינם אלא אפיזודות חולפות. יש להצטער על כך. אל תתמהו, איפוא, שאנו לוחמים נגד ענינים אלה”.

לנוכח דיבורים כאלה ויחס כזה, ברור שלא היה כל בסיס אפילו לשיחות ראשונות אתו. התשובה היחידה שאפשר היה להשיב לו היתה: “אתם בורחים, למרבה הצער, מן הבעיות הקשות והבוערות ביותר”.

הרי דווקא בימים ההם עמדה באורח חריף כל כך הבעיה הלאומית ברוסיה — וגם בווינה, בעיר שבה התגוררנו. הסוציאל־דמוקראטים האוסטרים, רנר ובאואר, יתכן שצדקו וייתכן שלא צדקו. אולי הסיקו מסקנות נכונות ואולי לא. על כך פנים הם עסקו בבעיות אלו ברצינות וביסודיות, חשבו עליהן, דאגו וחיפשו בכל לבם את הפתרון. ואילו בשביל טרוצקי וחבריו לא היה כל זה אלא “שוביניזם”, ומאחורי המליצה הזאת הסתתר טרוצקי המבריק.

שונה מלב טרוצקי היה ניקולאי בוכארין, שמבחינה פוליטית היה הולך אז יד ביד עם טרוצקי. בוכארין היה פעיל במפלגה הסוציאל־דמוקראטית בתחומי ההלכה והעתונאות. הוא למד גם באוניברסיטת וינה. בניגוד לטרוצקי לא היה מסתכל על כולם מלמעלה למטה ולא היה כל כך מרוצה מעצמו. היה מתייחס לאנשים באדיבות ומשוחח אתם בידידות. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, שלוש. עוד בהיותו תלמיד הגימנאסיה נטל חלק בתנועה המהפכנית, בייחוד בשנת 1905. עובדה זו שימשה לנו רקע משותף והיינו נוהגים להשוות את הגימנאסיות הרוסיות במוסקבה ובצ’נסטוחוב. איני זוכר אם זה היה בתקופה הווינאית הראשונה שלי, אולי בעת ביקורי השני בווינה, כאשר הזכרתי לו שלמדתי כלכלה באוניברסיטת מינכן אצל מתנגדו המפורסם של מארקס, פרופיסור ברנטאנו. בוכארין שהתמחה במדעי הכלכלה, הזמינני לבוא עמו אל אוניברסיטת וינה אל הכלכלן הנודע, פרופיסור בם־באוורק, שהיה בעל כיוון דומה לזה של פרופיסור ברנטאנו. לעצמו של דבר היו שני הפרופיסורים בעלי־הלכה באותה שיטה עצמה, ובוכארין הכניסני אל אולם־האוניברסיטה הגדול. בספריו ערך חשבון גם עם בם־באוורק. לדעתי היה בוכארין הכלכלן היסודי ביותר בין כל המנהיגים הבולשביסטיים. לא פקפקתי כלל, שאחרי המהפיכה עתיד הוא למלא תפקיד חשוב ברוסיה. מחונן היה בכל הסגולות הדרושות לכך. אולם לא יכולתי אז לשער כלל שקצו יהיה טראגי כל כך וכי ימות ביריה באחד ממרתפי המשטרה הבולשביסטית. מסתבר שוב, שהחיים מסובכים לאין ערוך מאשר ההגיון האנושי.

* * *

בדברי כאן על וינה, חייב אני לספר משהו גם על חיי בתי־הקפה שבעיר זו, שכן קשה להעלות על הדעת את וינה ללא בתי־הקפה. גם פאריס מפורסמת בבתי־הקפה שלה, אך וינה קשורה עמם באורח אורגני יותר. כאן מבלים בבתי־הקפה חלק מן החיים ממש. איני יודע כמה בתי־קפה היו אז בווינה, אך מובטחני, כי ביחס למיספר האוכלוסין שבעיר תפסו בתי־הקפה של וינה את המקום הראשון. הקבוצה שלנו היתה עורכת את פגישותיה בבתי־קפה אחדים, אך במיוחד מחבבים היינו להיפגש ב“קפה צנטראל”. השם הלם יפה את אופיו של בית־קפה זה, שהיה מקום־מושבם של מיטב הסופרים, העתונאים, האמנים, השחקנים — וגם של הפוליטיקאים החשובים. הוא נמצא במרכז העיר, לא הרחק מבניין הפרלאמנט והעיריה, וב“רחוב האדונים” היו נוהגים להיפגש האנשים השונים הללו. באחד האולמות היו משחקים במישחק הביליארד, בפינה אחרת שיחקו בשחמט, כאן היו קוראים עתונים בשפות שונות ועל שולחן־הכתיבה הגדול היו אנשים כותבים את מכתביהם ואף מאמרים ופילטונים נכתבו באן.

גם נסיך הסופרים, פטר אלטנברג, איווה לו את בית־הקפה הזה למקום מושבו. ביום שבו היתה מופיעה המסה שלו, היתה זו משמשת סנסאציה כללית.

בזה האופן יש לומר, כי בווינה היו קיימות שתי ממלכות, בשני תחומים שונים. בעוד שהקיסר פראנץ־יוזף (בארמון שנברון) היה מושיט ידו אך לעתים רחוקות (אפילו לא נהג ללחוץ את ידי הגנראלים והקרדינאלים) — היה כל מי שנכנס לקפה “צנטראל” נוהג לברך את “סוקראטס” הווינאי והוא היה משיב ברכה באורח דמוקראטי, בלוחצו בידידות את ידיהם של “אזרחי צנטראל”.

* * *

אביא כאן אחד מן הפיליטונים המפורסמים שלו, שיש בו כדי לאפיין הן את המחבר והן את חיי בתי־הקפה בווינה:

"יש לך דאגות, ממין זה או אחר — — — אל בית־הקפה!

"אין היא יכולה לבוא אליך, מסיבה זו או אחרת —אל בית־הקפה!

"יש לך פנסיה של 800 שילינג והנך מוציא 1000 — אל בית־הקפה!

"אתה הגון וחסכוני ואינך מוציא כסף מיותר — אל בית־הקפה!

"הנך פקיד והיית רוצה להיות רופא — אל בית־הקפה!

"אינך מוצא בת־זוג שתתאים לך — אל בית־הקפה!

הוגה אתה מחשבות על התאבדות — — — אל בית־הקפה!

"שונא אתה בני־אדם, סולד מהם ואינך יכול לחמוק מהם — — — אל בית־הקפה!

"אינך מקבל אשראי בשום מקום — אל בית־הקפה!

והנה פליטון קצר עוד יותר:

“עשר שנים יושבים שניים אלה יום יום במשך שעות ביחד, בבית־הקפה, לגמרי לבדם. זהו זוג מצויין! לא, זהו בית־הקפה טוב”.

לומר כה הרבה בשתיים־שלוש שורות, זאת ידע רק פטר אלטנברג הווינאי. מובן, שהיה יותר מאשר פליטוניסט. ואכן היו אנשים שראו בו “סוקראטס”. ודאי, סוקראטס של תקופת בית־הקפה.

* * *

אם כאלה היו חיי בתי־הקפה בשביל הבוהימה והפוליטיקה בכלל, הרי בשבילנו, “הזרים” והגולים הפוליטיים, היתה להם חשיבות כפולה ומכופלת. שלא כבציריך וברן, לא היתה קיימת בווינה “טשיטאלקה” (חדר־קריאה), שבה היו מבלים שעות בקריאת העתונים וכתבי־העת הרוסיים. בווינה לא היתה גם ספריה רוסית, שבה נוכל להיפגש. למפלגות לא היו גם מעונות משלהן, כך, שכמעט את כל “הזמן הפנוי” היו מבלים כאן בבית־הקפה. כאן היו נפגשים חברים וידידים, כאן היו עושים היכרויות חדשות, וכאן היו מתווכחים בשאלות כלליות ואקטואליות. היתה זו סינתזה של רומנטיקה וריאליזם, של הווה ועתיד.

חשיבות יתירה נודעת לעובדה, שהודות לאופיין של פגישות אלו נולדה ידידות גדולה בין נציגי שלוש המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. ואמנם אישים כמו לאצקי־ברתולדי, בורוכוב, לבוביץ’־דוידוביץ', מארק ראטנר, שץ־אנין וסניה חורגין חיו כאן חיים רוחניים עשירים, עקבו בדריכות אחר המאורעות והיה להם מה לומר. בתקופה הנוכחית של רומאנים פוליטיים־פסיכולוגיים היה סופר מוכשר ובעל שאר־רוח מוצא בכך חומר מעניין ביותר.

בפגישות ובשיחות האלו היה זה אך טבעי שנגעו גם ב“שאלה הנצחית”, שהיתה אז אקטואלית ואשר מעולם לא פגה אקטואליותה: ואשר עתה, 60 שנה לאחר שיחות וינה, היא אקטואלית לאין עורך משהיתה אי פעם: איחודן של המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות.

שיחותינו נשאו אופי פסיכולוגי מיוחד במינו, שהרי לא היה לנו כל מנגנון פקידותי, בעל אינטרסים ושאיפות־יוקרה משלו, אשר יעיבו על העניינים הרעיוניים העיקריים. מובן, שבין שלוש המפלגות הללו היו הבדלים, אבל האופייני ביותר שבהם, שהיו אלה הבדלים אינדיבידואליים. לרוב היתה החלוקה לא לפי הקווים המפלגתיים, כי אם לפי אופיו האינדיבידואלי של כל יחיד ויחיד. המוצא, החינוך, ההשכלה והנסיון הם שהכתיבו לכל אחד השקפת־עולם מיוחדת משלו. היו קיימים הבדלים רעיוניים, אך לא היתה קיימת שנאה אישית בין זרמים קרובים ולרוב הורגש יותר המשותף מאשר המפריד ביניהם, תודות לכך אפשר היה להגיע בייתר קלות לעמדה משותפת.

לעתים שקועים היינו בשיחותינו עד כדי כך, ששכחנו את שעת־הלילה המאוחרת, עת יצאה החשמלית האחרונה. וכיוון שאז נחוץ היה לשלם לשוער 30 הלרים בעד פתיחת השער, היינו שוקלים לא פעם — שמא מוטב להוסיף עוד כמה הלרים ולהמשיך בשיחה בתוך בית־הקפה, עד ששערי הבתים ייפתחו שוב. במקרה כזה היינו עושים קופה משותפת. לרוב היתה התגבורת לקופה באה מכיסיהם של ראטנר ולבוביץ'. גם אני תרמתי את חלקי.

בנוגע לאופי הפגישות ההן הייתי רוצה להוסיף פרט משעשע. חברנו סניה חורגין, צעיר אינטליגנטי שנון ונבון, לקח את ספרו של בּרֶמס “בעלי החיים”, ותיאר כל אחד מאתנו כנציג של אותם בעלי־החיים הזואולוגיים: אריות, פילים, עגורים או ציפורים שונות. הוא שיכפל את תיאורו בהקטוגראף בעשרה או חמישה־עשר עותקים והגישו במתנה לכל אחד מאתנו (עותק אחד נמצא בארכיון המפלגה). אחר כך היינו מתווכחים בינינו ברוב בדיחות־הדעת, אם התיאור הולם את אופיים של המתוארים.

* * *

ועוד אפיזודה אופיינית. הפעם — על מאורע כללי בעל משמעות עולמית.

בווינה נתפרסמה ידיעה, כי טייס צעיר נודע מצרפת, לואי בלריו, יגיע מפאריס לווינה במטוס שהוא עצמו המציאו. זו עמדה להיות הטיסה הבין־ארצית הראשונה באווירון ביבשת אירופה. קהל עצום התאסף מאחורי העיר, במקום שהוכן לשם כך במיוחד. מובן, שגם כל הקבוצה שלנו רצה לשם, בקוצר־רוח היינו מסתכלים כל רגע בשעונינו — יבוא, או לא יבוא? והאם יבוא בדיוק בזמן המיועד? וכאשר בלריו נחת אמנם בדיוק במועד, הגיעה ההתלהבות לרום הפיסגה. רבים בקהל נראו כשעיניהם נוצצות מדמעות. לאצקי הטיל מרוב התלהבות את כובעו אל על — הורא! הידד! היתה זו הפעם הראשונה שראינו אדם יורד מן השמים בתוך ציפור מיכאנית ונוחת על האדמה. סוף סוף זכינו להתגשמות החלום בדבר “הציפור הכחולה”!

וכאשר חזרנו משדה־התעופה, קראנו דרור לדמיוננו. בפינה שקטה של בית־הקפה “צנטראל” עמדנו לדון בענין שנקבע בתחילה. אך מי היה מסוגל לדון במשהו תוך יישוב־הדעת לאחר תופעה כה דמיונית? לאצקי התלהב: “כלום מבין אתה משמעותו של דבר זה בשביל האנושות? בשביל הקידמה, הסוציאליזם? התבין איזה סיכויים נפתחים כאן בשביל העם היהודי? אפשר יהיה לטוס אל המדינה היהודית העתידה לקום! לטוס כדרך שטס היום בלריו! הרצל לא זכה לראות זאת — אך סירקין שלנו כבר יזכה”. וברוב התלהבות כתבנו בבית־הקפה גלויית־דואר נלהבת אל סירקין, בה תיארנו את טיסתו של בלריו, וכולנו חתמנו עליה: לאצקי, ראטנר, קפלנסקי, בורוכוב, לבוביץ' ואנוכי. עד שעה מאוחרת ישבנו בבית־הקפה ושוחחנו, ניתחנו את הקשר שבין האמצאה הטכנית החדשה לבין העתיד היהודי.

* * *

מאורע חשוב היה לנו ההרצאה שהשמיע ד"ר פראנץ אופנהיימר בווינה. היתה זו הרצאתו הפומבית הראשונה, שבה ביסס את תוכניתו בדבר הקמת המשק הקואופראטיבי הראשון בארץ ישראל. באולם יפה התאסף קהל רב וציפה ברוב עניין לשמוע פרטים מפי איש המדע בעל הרעיונות החדשניים. זוכר אני שכל חבורתנו מיהרה לבוא לאולם בעוד מועד, כדי לתפוס מקומות טובים, למען נוכל להקשיב בתשומת־לב, כיצד מסביר אופנהיימר את תוכניתו. ברוב התלהבות עקבנו לא רק אחר כל רעיון, אלא אפילו אחר כל גוון ובן־גוון שבו. הרגש הרגשנו, כי ברעיונות אלה תלוי במידה ניכרת גם המשך חיינו.

כל אישיותו של אופנהיימר היה בה הרבה מכוח הקסם. מוצאו, פעילותו המדעית וראשית פעילותו הציבורית בקרב לא־יהודים, מעברו אל המחנה היהודי, ותוכניותיו הסוציאליות הגדולות והחדשות — כל אלה עוררו בנו עניין רב. ואמנם זהו אחד הפרקים המעניינים ביתר של ההווה היהודי. אופיינית היא גם העובדה, שדווקא ד“ר תיאודור הרצל הוא שהביאו אל התנועה הציונית. וסוברני, שרק ד”ר הרצל בעל החזון הגאוני היה מסוגל להשפיע עליו.

אופנהיימר נמנה עם חוגי אנשי־הרוח שהיו מתבוללים גמורים. סבו היה רופא עוד בימי נאפוליאון, כאשר בוטלו לזמן קצר ההגבלות האנטי־יהודיות בגרמניה. אביו, אדם משכיל, רופא אף הוא, היה מייסדו של בית־הכנסת הריפורמי הראשון בגרמניה, שבו היו מתפללים גברים ונשים ביחד, בימי א' ולא בשבת. גם פראנץ אופנהיימר עצמו סיים פאקולטה לרפואה. בימי לימודיו באוניברסיטה שימש כאסיסטנט של פרופיסור ארליך המפורסם בפראנקפורט. הוא הרגיש עצמו כגרמני לאומי במלוא מובן המלה, וכמוהו כרוב הסטודנטים הגרמניים, היה חבר בקורפוראציה של סטודנטים על כל המשתמע מכך, לרבות העיסוק בדו־קרבות. הפרופיסור שלו, הכלכלן הנודע, אדולף ואגנר, אמר אליו פעם “עשה כבר את הצעד האחרון ותעבור את הגבול החוצה בינך לבין הגרמנים” — כלומר שימיר את דתו. פראנץ גם התחיל כבר בפראקטיקה — כאינטלקטואל גרמני וכרופא גרמני. בסוף ימים, שנים רבות לאחר שפעל בשותפות עם הרצל בתנועה הציונית, אמר: “מעולם, אפילו לא בחוגים הציוניים, לא הסתרתי את העובדה, שהנני גרמני גמור בתודעתי. כשאני מעמיק להציץ אל תוך נפשי, יכולני להגיד, כי 99% שבי הם קאנט וגתה, ורק אחוז אחד הוא התנ”ך, ואף זאת רק באמצעותו של שפינוזה ותרגומו הגרמני של לותר. הריני חש עצמי כגרמני גמור".

מתעוררת, איפוא, השאלה המעניינת — מדוע בכל זאת הצטרף אל התנועה הציונית? על כך השיב: “מעודי לא הבנתי על שום מה תודעת־מוצאי היהודית לא תוכל להתמזג עם תודעת־התרבות הגרמנית שלי. לפיכך מעולם לא הייתי מתבולל, שכן התבוללות מתביישת במוצאה (ולעתים קרובות משתדלת להעלימו), בתקווה ששונאי היהודים יתייחסו דווקא אל המתבולל כאל יוצא מן הכלל”. כאדם גאה לא יכול היה בשום אופן להימנות עם סוג זה. זוהי דוגמה קלאסית של שיבה אל חיק היהדות מתוך נימוקים כלל־אנושיים.

ד"ר הרצל ידע זאת היטב, ותודות לחזונו, וגם תודות לגישתו האצילה אל האדם, ידע למשוך את אופנהיימר אל המשימות ההיסטוריות החדשות. ואכן בקונגרס הציוני השישי בבאזל (1903), היתה זו הפעם הראשונה, שדעת־הקהל היהודית נלהבה מן הרעיון האבאנגארדי החדש בדבר התיישבות קואופראטיבית של יהודים. היה זה הקונגרס האחרון של הרצל, וזכותו הגדולה היתה, שיכול היה להציג את פרופ' אופנהיימר כנציג הצורות החברתיות המודרניות — והמתקדמות ביותר של ההתיישבות היהודית.

הרצל צירף את אופנהיימר ברצון, שכן הבין, שרעיונותיו הסוציאליים של אופנהיימר יעשירו את החיים היהודיים ויתנו להם דחיפה עצומה ליצירת החברה היהודית החדשה. בדרך זו נעשה אופנהיימר לפתע ובאורח בלתי צפוי, לכלכלן הראשי של התנועה הציונית.

אמנם רעיונותיו היו בבחינת מהפיכה גדולה. הוא היה הראשון בכלל, שהביא תפיסה מבוססת היטב של התיישבות קואופראטיבית. הרעיון הספציפי שלו התבטא בריפורמה אגרארית גדולה (שהקרקע לא תהיה קניינים של בעלים פרטיים, כדי למנוע כל ספסרות בה). הקוו האופייני השני היה, שלמן ההתחלה לא ינהלו המתיישבים כל משק פרטי. המשק יתנהל בממדים גדולים תוך שימוש במכונות מודרניות ולפי שיטות חדישות. כבר כאן רואים אנו את הגרעינים הראשונים של הקיבוצים.

אופנהיימר נעשה מייד חביבם של היסודות הציוניים־הסוציאליסטיים והטריטוריאליסטיים. בכל כוחותיהם האינטלקטואליים והאידיאליסטיים חיפשו הם דרכים לאחד ולמזג את רעיון הסוציאליזם עם הרעיון של מדינה יהודית חדשה. הם הוכיחו, כי אין כל סתירה בין שני הרעיונות הללו. אולם רק תוכניותיו האגראריות וההתיישבותיות הגדולות של אופנהיימר איפשרו לנו לעצב לא רק תפיסה אידיאולוגית הארמונית, אלא גם להראות ולהצביע על הדרך המעשית להגשמת הסוציאליזם בחברה יהודית חופשית. ודאי כבכל רעיון גדול חדש, היה ברור, כי בתהליך ההגשמה יהיה צורך להכניס אחר כך כל מיני שינויים.

בלהט ובמרץ רב של מחדש ניגש אופנהיימר לעבודה. הצעד הראשון היה הקמת חברת מניות, אשר תבצע את התוכנית שלו.

והנה זכינו להיות נוכחים בהרצאתו הפומבית הראשונה בווינה, שבה ביסס את התוכנית בדבר הקמת המשק ההתיישבותי־קואופראטיבי הראשון במרחביה. היא נערכה ב־1909. בפעם הראשונה ראיתי את אופנהיימר בבאזל, בקונגרס שלאחר מותו של הרצל. מאז התעניינתי מאוד בהתיישבות הקואופראטיבית. והנה עתה, בווינה, העלה אופנהיימר לא רק רעיונות תיאורטיים, כי אם גם הצעות ממשיות ומעשיות. נימתו האופיינית הברורה היתה, שנותני הכסף לחברת־המניות לא יראו את העניין בשום אופן כמעשה־צדקה, כי אם כהשקעת־הון טובה ובטוחה. במרוצת הזמן המתיישבים ירכשו את המניות כדי לנהל את משקיהם בעצמם ואז תוכל החברה לייסד משקים קואופראטיביים חדשים. בעינינו, בעיני הלוחמים הצעירים, מצא הדבר חן מאוד. מחאנו לו כף בהתלהבות, אלא שמסופקים היינו קצת, אם בעלי־הממון יחליטו לתרום סכומים ניכרים להגשמת התוכנית.

* * *

למחרת ביקרנו, לאצקי ואנוכי, אצל אופנהיימר בבית־המלון שבו התאכסן. משנודע לו, כי מוציאים אנו בווינה כתב־עת בשם “יידיש פריילאנד” ומפיצים בו את הרעיונות שלו, קפץ ממש מרוב התלהבות.

“האמנם, ‘ייידיש פריילאנד’ קראתם לכתב־העת שלכם?! מעניין, דווקא שם כזה מצאו האידיאליסטים היהודים־הרוסיים בשביל כתב־העת שלהם. מה גדולה היתה בוודאי שמחתו של הרצל הגדול שלנו על עובדה זו, אילו היה חי עתה!”

אופנהיימר סיפר לנו על תוכניתו הראשונה, עת ייסד את החברה “פריילאנד” בגרמניה. כמה מרץ השקיע בכך ועל שום מה לא הצליח הדבר בידו, מחמת התנאים הגרמניים המיוחדים. ואולם עתה בטוח הוא, שבארץ החדשה בהשתתפות האידיאליסטים הנלהבים, יושג משהו גדול ובעל ערך היסטורי.

לא הסתרנו מפניו, כי באנו לא רק להביע לו הערצה והתלהבות מתוכניותיו, אלא שאנו הוגים גם תוכנית לכנס קונגרס יהודי עולמי לענייני הגירה, שיקים אירגון עולמי יהודי דמוקראטי לשם ויסות הנדודים היהודיים. הננו משוכנעים לגמרי, כי על־ידי השתלטות מתוכננת על תהליכי ההגירה, כאשר ההמונים הנודדים יוכלו לומר את דברם בשאלה הגורלית הזאת, אפשר יהיה לעבור אל תהליכי ההתיישבות, ודווקא לפי שיטה קואופראטיבית. אמרנו לו, כי היה זה דבר חשוב בשבילנו, אילו נתן את הסכמתו להשתתף בקונגרס הזה ולהשמיע בו את הרצאתו על תוכניתו ההתיישבותית. הוא קיבל את הצעתנו ברצון והבטיח, כי במידת האפשר יתמוך במאמצינו.

ביקורנו אצלו נתארך והוא סיפר לנו בהתפעמות־לב על הרצל, החלוץ הגאוני. השגנו בביקורנו זה עוד יותר משקיווינו. וכאשר יצאנו מן המלון התחיל לאצקי (כדרכו במומנטים של אופטימיות נלהבת) לרקוד ממש משמחה באמצע הרחוב. אופנהיימר עשה עלינו רושם עז. הוא היה מופת של פרופיסור מודרני, המשרה מרוחו וממריץ לגילוי בעיות סוציאליות גדולות וחדשות. היתה זו תרומה למהפיכה היהודית.

* * *

השיחות שלנו וגם הידידות האישית בין נציגי שלוש המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות נשתקפו בוועידת “פועלי־ציון” הרוסיים. מטעמי חשאיות היא נערכה בווינה. בימי המשבר הקשים, הוצרכה מפלגה זו לסכם את פעילותה עד אז ולהתוות את דרכה לעתיד. שני האישים המרכזיים, בר בורוכוב ושלמה קפלנסקי, הטביעו עליה את חותמם. בוועידה ההיא הצטרף אליהם שלישי, יעקב זרובבל. כמוהו כבורוכוב מוצאו מפולטאבה, לא רק לפי מקום הולדתו הגיאוגראפי, כי אם גם מבחינת הכיוון הפוליטי־רעיוני, שיוצאי עיר זו ביטאו בתוך מפלגת “פועלי ציון”. ואולם בניגוד לשני האינטלקטואלים, בורוכוב וקפלנסקי, נמנה זרובבל עם הטיפוס החדש של מנהיגים סוציאליסטיים בתנועת הפועלים: הוא היה ממוצא פרוליטארי ואוטודידקט. מבחינה מסויימת היו ראשית צעדיו של זרובבל דומים לאלה של מנהיגי הפועלים הידועים במערב אירופה, שהתחילו כעמלי כפיים. זרובבל התחיל את חייו העצמאיים כנגר ועבד בבתי־מלאכה פרטיים. במרץ רב ניגש ללימודים עצמיים, צמח ועלה לדרגת מנהיג מהפכני. דבר אופייני בשביל הלכי־הרוח היהודיים המיוחדים היה, שזרובבל עסק לא רק בבעיות סוציאליות־פוליטיות, כי אם גם בשאלות לאומיות־תרבותיות, ועיצב לעצמו השקפת־עולם כללית ויהודית. בהיותו עתונאי פעיל עוד בשנות־נעוריו המקודמים, הצטיין גם כנואם חזק ומצליח, שפירסומו גדל והלך בערים ובעיירות היהודיות של רוסיה הצארית. לוינה בא הלוחם הצעיר כבר אחרי תקופת מאסר בכלא וילנה הקשה.

עתה היתה לו, יחד עם בורוכוב, השפעה גדולה. קפלנסקי היה נציגם של “פועלי־ציון” האוסטריים (ושל המערב־אירופיים בכלל) וראש האיגוד העולמי של “פועלי־ציון”.

על בורוכוב עבר אז משבר קשה. כאדם מעמיק בעולם האידיאות העמיד תחת שבט־הביקורת את כל הבעיות עד לשורשיהן. מאוכזב היה מן הפעילות הציונית. בקונגרס הציוני השביעי בבאזל (1905) נמנה עם מתנגדי תוכנית־אוגאנדה, אך היה נגד הוצאתם של הטריטוריאליסטים, ובמיוחד של “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית (ס.ס.)”, מן ההסתדרות הציונית. לאחר הפילוג בבאזל קיווה בורוכוב, ש“פועלי ציון הפלשתיניים” יזכו להשפעה ניכרת בהסתדרות הציונית העולמית. עתה התאכזב קשות מתקווה זו. זאת אמר בגלוי ובכנות, אפילו בצורה קיצונית; הוא הדגיש, שכאשר הפועלים־הציונים הלכו בתחילה אל הקונגרס, עדיין לא היתה הכרתם הסוציאליסטית מפותחת. עדיין לא ראו אז את כל ההיקף והאחריות של העקרונות הסוציאליסטיים. “פועלי־ציון” עדיין לא עברו אז את שלב הדיפרנציאציה ולא היו מפולגים למפלגות — ה“ס.ס.”. “המפלגה הסוציאליסטית היהודית — סיימיסטים” ו“פועלי־ציון”. עוד לא פסקה אז התסיסה הפנימית; אל הציונות משכה איזו הילה רומאנטית של תנועת שחרור, שזהרה באור בהיר כל כך על ראשם של המנהיגים והחוזים הציוניים. לדברי בורוכוב, “האפילה הילה זו שמעל לציונות על הדלות וצרות־האופק הפוליטי, על היסודות הבורגניים”.

בורוכוב הדגיש, שאת הציונות אהדו גם שוחרי חופש רבים, הן בעם היהודי והן מחוצה לו. גם מאקסים גורקי, יבגני טשיריקוב או סמיון יושקיביץ'. בציונות הרגישו איזו להבה יוקדת, נעלה. לאחר מותו של הלוחם המהפכני האגדי, גרשוני, מצאו בין ניירותיו מניות של הבאנק להתיישבות, והיה בכך משום אות להתלהבות האישית מן הרעיון.

ואולם בתחילה חסרה היתה הבנה היסטורית לגבי המהות הסוציאלית של הציונות. לימים נוכחו “פועלי־ציון” לדעת, כי בקשר הזה חסרה השלימות: הם ניסו להצדיק את השתתפותם בקונגרס בכך, שימלאו בו תפקיד של דמוקראטיזאציה, "אבל כבר בקונגרס השביעי התחילה להתברר אי־הנכונות שבעמדתם ואפילו הנזק שבה. הציונים העלו את המסורות ההיסטוריות של עם ישראל; לעומתם הצביעו הטריטוריאליסטים והאוגאנדיסטים על העם החי והנאנק בסבלו, על צרכיהם הריאליים של ההמונים הרחבים. בכך נקטו הם בלי ספק עמדה דמוקראטית מובהקת. אשר לנו, “פועלי־ציון”, היה יחסנו אל פלשתינה פחות דמוקראטי, כפי שגם בקרב הציונים האזרחיים היו רבים, שראו את פלשתינה ראיה היסטורית בעיקר, ולא כארץ הממשית של חירות העם לעתיד לבוא. ואולם בראש ציוני־ציון עמדו הקנאים של מסורת העבר ומטיפי המעשים הקטנים, בעוד שבשורות הראשונות של הטריטוריאליסטים הופיעו היסודות הדמוקראטיים ביותר — הציונים־הסוציאליסטים, שכבר אז היו מאורגנים כמפלגה והופיעו בהתלהבות ומתוך ליכוד. ה’ס.ס.' עשו בקונגרס השביעי מעשה ציבורי רב; ואילו אנחנו, פועלי־ציון, שבגלל סיבות מקריות היתה לנו בקונגרס ההוא נציגות גדולה במיספרה, הרגשנו עצמנו חלקים מאוד, וגררו אותנו אחרי מנהיגיה של הציונות הרשמית ואחרי ‘חובבי ציון’ ".

זו היתה עמדתו של בורוכוב. למתוח ביקורת כזאת על מפלגתו שלו יכול היה רק אדם מעמיק וכן. המסקנה היתה: על “פועלי־ציון” לעזוב את ההסתדרות הציונית.

“הננו מפלגה עצמאית ולא פראקציה בתוך הציונות”. עמדה זו קשורה היתה בהשקפתו של בורוכוב בימים ההם, שמפלגה סוציאליסטית פועלת בעיקר בדרך של מלחמת מעמדות.

בוועידה נשמעה אז דעה קיצונית עוד יותר מדעתו של בורוכוב. אחד הצירים הציע, שהציונות או הטריטוריאליזם יוכרו כעניינו הפרטי של כל חבר. על־ידי כך אפשר יהיה לאחד את כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, לרבות ה“בונד”. על כך הכריזו בורוכוב (וקפלנסקי), כי דבר זה כמוהו כהתאבדות בשביל המפלגה. האפשרות הממשית היתה אז רק כינון תיאום בין שלוש המפלגות הטריטוריאליסטיות. ואופייני הדבר, שכמעט כל הצירים השתמשו בביטוי “שלוש המפלגות הטריטוריאליסטיות שלנו” (דהיינו “פועלי ציון”, “ס. ס.”. ו“סיים”). ואין זו רק שאלה של מינוח. ההגדרה הלמה את המציאות הממשית.

כל הוויכוח התנהל בנימה ידידותית, ללא כל דמאגוגיה. גם האורחים, נציגי המפלגות האחרות, הכריזו בגלוי על עמדותיהם, ללא כל “דיפלומאטיה”. לאצקי אמר בצדק: “אני כאן בן־בית למחצה”. ראטנר העיר, כי אות־הזמן הוא ובשורה טובה של התקרבות, שבוועידה הזאת מדברים רק נציגי מפלגות אחרות. הוא הזכיר את העובדה המעניינת, שבוועידת “ווזרוז’דנייה” משנת 1904 הועלתה הבעיה למזג את השאיפות השונות שרווחו אז — בתוך מפלגה סוציאליסטית־יהודית אחת. במקרה היה הוא יושב־ראש הוועידה ההיא ולאצקי־ברתולדי ניהל בה את הפרוטוקול. “אחר כך נפרדנו, אני נעשיתי סיימיסט, לאצקי נעשה “ס.ס.”. עתה מבקשות כאן כל שלוש המפלגות להתאחד שוב, שכן הפילוג ביניהן חל מטעמים מקריים בלבד”.

בנאום שאני השמעתי, אמרתי, שקודם כל יש לאחד את שלוש המפלגות הטריטוריאליסטיות על בסיס של אנטי, היינו — על בסיס של נגד־הגלות. גם אצלנו יש הבדלים וגוונים. הנה כי כן, כאשר, פועלי־ציון" מדברים על אוטונומיה לאומית, לכאורה צריכים הם להיות קרובים אל ה“סיימיסטים”; ואילו למעשה קרובים “פועלי ציון” יותר להשקפתם של “ס. ס.” בשאלה זו, שכן התקוות שהם תולים בכוחה הגלום של הגלות, קשורות קשר הדוק בטריטוריאליזם. “כנימוק חיובי לאיחוד רואה אני את הצרכים הגדלים והולכים של תנועת הפועלים. התשובה על מצוקתה לא תבוא ממפלגות המפוררות ומצמקות את כוחותיהן במאבק הדדי. אל לנו לרדוף אחר ההשפעה הכמותית של ה’בונד'; אבל חשובה לנו ההשפעה האיכותית, שלא נוכל להשיגה, אלא על ידי שנישאר נאמנים לקרקע המשותפת של שלילת־הגלות”.⁴

* * *

מניתוח כזה של המציאות היהודית הסיקו בורוכוב וחבריו הרוסיים שתי מסקנות: א. יש לסייע באורח פעיל לכינוסו של הקונגרס היהודי העולמי לענייני הגירה; ב. יש לשאוף לאיחודן של המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. זרובבל, שהירצה על ענייני הקונגרס, הכריז: “מכירים אנו בכך, שעל־ידי התפתחות זרם ההגירה יעבור המרכז העיקרי של החיים היהודיים לארץ־ישראל ושם תבוא על פתרונה היסודי השאלה היהודית בכלל ושאלת ההגירה בפרט. אולם כל עוד ההגירה מתפשטת והנודדים היהודים מהגרים אל ארצות אחרות, וכל עוד בארץ־ישראל ניתן לרכז רק חלק בלתי ניכר של ההגירה היהודית — יש לווסת את ההגירה לפחות באורח פאליאטיבי, ושומה עלינו לפעול למען הסידורים הציבוריים המכוונים למטרה זו. עם זאת חייבים אנו לשאוף לדמוקראטיזאציה של פעולה זאת. שתישא אופי ראציונלי ולא פילאנטרופי”.

עלתה שאלה: אם בורוכוב וחבריו מתנגדים להשתתפות בקונגרסים כלליים יחד עם יסודות בורגניים, כיצד יכולים הם להשתתף בקונגרס לענייני ההגירה, שבו ישתתפו גם יסודות בורגניים? על כך השיב בורוכוב, כי הקונגרס לענייני הגירה יהיה כינוס של מפלגות ואירגונים שונים, שאין במצעיהן כל דבר משותף (טריטוריאליסטים, ציונים, חסידי־הגלות, סוציאליסטים ואזרחים). זהו פסיפס של גופים שונים. הציונות לעומת זאת היא מפלגה אחידה, והקונגרס הציוני הוא כינוס של מפלגה; “פועלי־ציון” אינם יכולים, איפוא, ליטול על עצמם את האחריות והמשמעת של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה המוציאים לפועל. זו היתה עמדתה של המפלגה הרוסית.

קפלנסקי התנגד לעזיבת הקונגרס הציוני, אבל הוא ייצג לא את “פועלי־ציון” הרוסיים, כי אם את האוסטרים. ודאי, החברים הרוסיים היתה להם השפעה על ייסוד המפלגה באוסטריה ועל התפתחותה, אבל החברים האוסטרים התנגדו מאז ומתמיד לרעיון, שמלחמת־המעמדות היא הדרך אל הטריטוריאליזם, וכן לתורה על “התהליך הסטיכי”; אין לסמוך על מהלך ההיסטוריה, שיפעל למעננו ובלעדינו; ללא התערבותו הנמרצת של הרצון החברתי המאורגן, לא תתגשם הציונות מעצמה ובאורח סטיכי. עם זאת תמך קפלנסקי תמיכה מלאה בתוכניות ההתיישבות הקואופראטיבית של אופנהיימר.

אמסור כאן אפיזודה, הנשמעת כפאראדוקס. אנחנו ה“ס.ס.” אהדנו יותר את עמדתו של קפלנסקי. לפני הכינוס בווינה, כאשר ברוסיה דנו “הס.ס.” יחד עם פוע“צ בתוכנית שיתוף־הפעולה קיבל הסניף שלנו בפינסק, מקום שם הוא היה כוח חזק, החלטה נגד עזיבת פוע”צ את הקונגרס הציוני. ואכן ברוח זו שלחו “פועלי־ציון” בפינסק את החלטתם לכינוס. דעתנו היתה, שאם מפלגת פועלי־ציון תעזוב את הקונגרס הציוני, היא תחלש ובכך לא היינו מעוניינים. ראינו כחובתנו הלויאלית להביע את דעתנו הכנה בנושא זה, וגם ה“ס.ס.” בפינסק שיגרו לכינוס את החלטתנו זאת.

* * *

מכל האמור לעיל ניתן להסיק, כי “תקופת וינה” שלנו היתה כל־צדדית ואינטנסיבית מאוד. היא היתה מעניינת בשבילנו גם מן הבחינה התרבותית. המוסיקה הווינאית עמדה אז ברום המדרגה (עירו של בטהובן!). בשעה שישבנו בקומה הרביעית או החמישית של יציע האופירה, היינו תורמים בתשואותינו הנמרצות להתלהבות הכללית: לפי חוק בלתי כתוב, חייב היה פאוסט לחזור על האריה שלו שלוש פעמים, ומרגריתה — על האריה מהמפורסמת שלה — פעמיים. וה“בורג־תיאטר” הווינאי היה אז אולי הטוב שבתיאטרוני אירופה. וכאשר השחקנים הגאוניים קיינץ והיהודי האיטלקי אלכסנדר מואיסי היו מופיעים בתפקידיהם הגדולים ברפרטואר היווני הקלאסי העתיק, איש מאתנו לא היה נעדר מהצגה כזאת.

* * *

ואולם בעניין העקרי, אשר למענו הגענו לווינה — נחלנו מפלה. קונגרס ההגירה, שבו תלינו תקוות כה רבות, נתקל באוייבים חזקים. זכינו אמנם גם בידידים רבים, המחנה הסוציאליסטי היהודי עמד לצדנו (גם ה“בונד” היה מוכן להשתתף בקונגרס, בתנאים מסויימים). ואולם האירגונים הגדולים והוותיקים, שהיו פעילים בתחום ההגירה, ובייחוד ייק“א העשירה, חיבלו בהכנות. אמנם בפטרבורג כמה מן הפקידים הבכירים והאינטליגנטיים (ולאדימיר גרוסמן וזלמן רובאשוב־שזר הצעיר) אהדו את תוכניתנו, אך המרכז הפאריסי הכל־יכול אמר “לאו!” מוחלט. דווקא באופי הדמוקראטי והיהודי־הלאומי, שרצינו לשוות לעניני ההגירה, ראו המנהיגים הפילאנטרופיים המתבוללים סכנה לשיטותיהם הישנות. כמה ועדים מקומיים במערב אירופה, כגון אגודת ההגירה “עזרא” באנטוורפן, והוועד ההולאנדי, שתחילה תמכו ברעיוננו, נסוגו עתה תחת לחץ ייק”א בפאריס, שהרי היו מקבלים מייק“א תמיכה כספית. כך קרה גם עם ה”הילפספראיין" (אגודת העזרה) של יהודי גרמניה, שקיימה מחלקות להגירה ליד הגבול הגרמני־רוסי. וללא כל הגופים הללו, קשה היה להקים את המוסד העולמי הגדול, כפי שתיכננו.

אמנם קיבלנו תמיכה גדלה והולכת מצד סופרים, משוררים, מחזאים ומבקרי־ספרות יהודיים. ד“ר חיים ז’יטלובסקי ונחמן סירקין באמריקה ניהלו תעמולה אמיצה למען הרעיון שלנו. הצטרפו ליוזמה כמה וכמה אנשים שעד אז היו רחוקים מן החיים היהודיים, כגון ד”ר פורנברג, שפירסם שורת מסות חשובות וחיבורים שונים על נושא ההגירה.

אבל כל אלה היו אנשי־רוח.

ושוב נתאשר הכלל הנושן, כי דווקא אנשי־רוח ברוכי כשרון מיטיבים להרגיש ולהבין עניינים חברתיים גדולים, יותר מאנשי־שררה ופקידיהם, העוסקים באותם עניינים עצמם יום ויום, אלא שמזווית־ראייתם הצרה אין הם רואים את הפרספקטיבות ההיסטוריות הגדולות.

אנו לא רצינו להפוך את המשימה ההיסטורית הגדולה למין קנוניה קטנונית ובעצמנו ביטלנו את הקונגרס המתוכנן.

בתחילה, כאשר עוד היינו אופטימיים, כתב לאצקי־ברתולדי:

“עדיין עומדים אנו בראשית דרכנו, עוד מוקדם לכתוב היסטוריה. אף־על־פי־כן יש כבר עתה סימנים, האומרים לנו בבירור, כי לפרוליטאריון היהודי נועד הגורל לחלץ את הפעולה בתחום ההגירה היהודית ממי המדמנה של הפילאנטרופיה, שבהם שקעה עד כה, ולשוות לה אופי עממי רחב ומגמות היסטוריות מרחיקות לכת. הננו רק בראשית הדרך החדשה. התפקיד החלוצי של הפועל היהודי טרם הגיע לסיומו ובשדה רחב־הידיים של ההגירה עוד יזדמן לו לא אחת לומר את דברו המהפכני־הסוציאליסטי”.

עתה, לאחר הנסיון הגדול הראשון, קבענו בעצמנו ביושר־לב, כי נחלנו תבוסה. אך עדיין פעמה בנו התקווה, כי לכשישתנו התנאים, תבוא תקופה אחרת, ואז תוכתר תוכניתנו בהצלחה.

* * *

תוצאה חשובה של תקופת וינה היתה העובדה, שמיטב האנשים מן המפלגות השונות הכירו מקרוב איש את רעהו והתיידדו ידידות אישית. היתה לכך גם חשיבות ציבורית פוליטית, שכן באווירה החופשית והידידותית שהיתה נקיה מדמאגוגיה ומפוליטיקה שמאחורי הקלעים, העריכו הכול את המשותף, את הערכים המקשרים בינינו. אכן, לימים, בייחוד לאחר מהפיכת 1917, הביא הדבר לחזית מאוחדת של המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. משמעות גדולה ומיוחדת היתה לדבר זה לגבי המפלגות “ס.ס.” וה“סיימיסטים”. בווינה נוכחנו לדעת, כי הסיבות אשר בגללן התפלגנו לפני זמן קצר, שוב אין להן חשיבות יתירה ובשאלות עקרוניות היו לנו מושגים זהים. ואכן מאז ימי וינה התחילו המפלגות האלו להתקרב במידה גדלה והולכת, ואך פרצה המהפיכה הרוסית הגדולה בשנת 1917, התאחדו שוב והקימו את “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית” (“ס.ס.י.ס.”) ומאז היינו קרויים “המאוחדים”.

כזכור, בעת שנפרדנו בווינה (והפרידה נערכה במסיבה נאה ולבבית) קיווינו, כי נחדש את הנסיון בכיוון זה, כאשר יחול שינוי בתנאים החיצוניים. ואכן נשתנו התנאים. אולם השינוי היה אחר מזה שקיווינו לו. התותחים הכבדים של וינה, ברלין, פטרבורג, פאריס ולונדון, שהחריבו את העולם הישן, חוללו שינוי קיצוני גם בכל המוסדות היהודיים והכלל־אנושיים.

לאחר הטבח העולמי הראשון נפגשנו שוב. חברינו כבר תפסו אז ברובם עמדות רבות אחריות ואף גורליות (שרי־ממשלה ושגרירים). לצערנו, לא זכו לכך שניים מבין חברינו הווינאיים. מייד לאחר מאורעות פברואר, הגיע בורוכוב מאמריקה לרוסיה וסמוך לבואו שמה נפטר באביב ימיו, בהיותו אך בן שלושים ושש. אילו היה חי, אין ספק שהיה מסייע רבות לתחיה היהודית. מייד לאחר המאורעות המהפכניים הראשונים אץ ראטנר מווינה לרוסיה (עוד בימי מלחמת העולם). הוא הגיע לרומניה, ושם, בתחנת־ביניים נפטר פתאום, בהיותו אך בן ארבעים ושש. כחבר דגול של המפלגה הרוסית השלטת והגדולה (הסוציאליסטים־הרבולוציונרים) והודות להגיונו, השכלתו והליכותיו הנעימות, היה בלי ספק מסייע רבות להתגבר על משבר המהפיכה ולהצילה.

אני ארזתי שוב את מזוודתי ויצאתי לשוויץ, חזרתי אל ציריך שלי.

פרק שישי: אישי הסוציאליזם השווייצי

לעבור את הגבול האוסטרי לשווייץ משמע – לקפוץ קפיצה גדולה לעולם אחר, לעולם חדש לגמרי, מקיצוניות אחת לשניה, אמנם, כאשר היינו עוזבים את רוסיה ועוברים למערב, היתה גם זו קפיצה קיצונית, אלא, שרוסיה לא היתה אירופה, זו היתה מדינה ענקית, טאטארית קוזאקית, שבה שלטה עריצות. הצאר וכנופייתו.

לעומת זה התגאתה וינה בכך, שהיא המדינה האירופית העתיקה ביותר, אלא שהיא היתה גוף מדיני מיוחד במינו. הגדרה טובה ביותר הגדיר את וינה הפסיכיאטור הסוציאליסטי הנבון, ד"ר לודביג אדלר, באומרו, שאוסטריה היא בית־משוגעים. הטראגדיה היתה בכך, שכאן שלטו מגבוה על עשרות מיליונים בני־אדם בני עמים שונים, בעלי לשון, דת ומנטאליות שונות. האנשים הקטנים שחלשו על גורלות אלה היו בעלי אמביציות גדולות.

במעבר הגבול השווייצי מורגש היה מה קטנה היא אוסטריה ומה גדולה היא שווייצריה הקטנה כאן, על אדמת שווייצריה, הורגש לא בלבד האוויר הצח והחופשי; הורגשו כאן גם הערכים הרוחניים האנושיים הגדולים שנוצרו באווירה של חיי ידידות בין בני־אדם בעלי שפות, דתות ותרבויות שונות. באקלים החופשי והנאה של שווייצריה מרגישים את ערך כבוד האדם. מבאזל, שער הכניסה לשווייצריה, עד קיאסו, שער היציאה לאיטליה, המרחק הוא שלוש מאות קילומטר. כאן יושבת האומה השווייצית הססגונית, ארבעה מיליונים בני־אדם, העשויים לשמש מופת להיוצרותה של אומה חדשה, לא על־ידי שפה משותפת, לא על־ידי דת משותפת, או מסתורין משותף של דם, כי אם על־ידי אחדות האופי, שנוצרה על יסוד גורל היסטורי משותף. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא, שלא על־ידי מלחמות חירות חד־פעמיות בעבר נוצרה האומה השווייצית, כי אם על־ידי מאבקי חירות בלתי פוסקים. זהו הדבר הגדול שב“שווייץ הקטנה” בניגוד לקטנותה של “אוסטריה הגדולה”.

בהגיעי לשווייץ אחרי החוויות הקשות של וינה, הרגשתי בכך מייד. וכאן בציריך היפה החלטתי, שמעתה ואילך יש לארגן את חיינו על יסודות חדשים לגמרי.

רעיה, בחדרה הקטן והצנוע, למדה, כדרכה, במרץ רב את תורת הרפואה וכבר התחילה לחשוב על בחינת הדוקטור שלה.

הייתי משוכנע, כי מעתה שומה עלינו להתכוון לטווח ארוך יותר ואם לא יקרה במהרה משהו בלתי רגיל (מהפיכה או מלחמה), תיהפך ציריך לביתנו הקבוע, ולכך יש להתאים את תוכניותינו.

ברובע האוניברסיטה שכרנו שני חדרים יפים, כדי שאחד לא יפריע לרעותו. תפקידי נשאר גם להבא – לייצג את המפלגה הרוסית במערב אירופה. עתה חל שינוי־מה בתפקידים היהודיים הסוציאליסטיים הכלליים, שהיה עלי למלא כנציג הוועד המרכזי שלנו בחוץ לארץ.

כיוון שהתוכנית בדבר עריכת קונגרס לענייני ההגירה עלתה בתוהו, נחוץ היה להתכוון קודם כל לפעילות הטריטוריאליסטית, ומשתי הבחינות הללו היתה ציריך המרכז.

המרכז הרשמי של “האירגון הטריטוריאליסטי היהודי” היה, כמובן, בלונדון, אולם ישראל זאנגוויל סבור היה, כי הדבר החשוב ביותר הוא לשאת ולתת עם הממשלות ורק לאחר שנשיג משהו במשא־ומתן הזה יהיה צורך להקים ארגון עממי רחב. בינתיים די לקיים קבוצות רעיוניות קטנות. על יסוד נסיונותיו שלו ושל הרצל בתחום ההסתדרות הציונית הישנה, חשש זאנגוויל, פן תיהפך הביורוקראטיה לשליטה ושמא ייהפך המנגנון למטרה בפני עצמה. משום כך צירף זאנגוויל לפעולה בלונדון שורה של אישים רבי־פעלים־והשפעה. האסיפות והכינוסים בלונדון, ובאנגליה בכלל, נשאו תמיד אופי גראנדיוזי; נאומיו של זאנגוויל, המזהירים והמצויינים בשאר־רוח, נתקבלו תמיד על־ידי ההמונים הרחבים בהתלהבות רבה, אבל הוא לא השתדל לארגן את ההמונים הללו במסגרת ארגונית קבועה.

אנחנו התנגדנו לטאקטיקה הזאת ודרשנו להקים אירגון עממי רחב, שכן לפי רוח פעילותנו, שאפנו מאז ומתמיד לדמוקראטיה ולעזרה עצמית. לפיכך נוצר מצב מסובך מבחינה פסיכולוגית: עם כל הערצתנו לזאנגוויל – ויחס הכבוד אליו היה עמוק וכן – היינו באופוזיציה לרבים מצעדיו. זה התבטא בפעילותם של העסקנים שישבו בציריך.

בראש האיגוד הטריטוריאליסטי השווייצי עמד המהנדס סמואל גינזבורג. הוא היה אחד האנשים המעניינים והסימפאטיים שפגשתי בחיי. כבן למשפחת עשירים גדולים וקרובו של הבארון גינזבורג מפטרבורג, קיבל אביו זכות ישיבה בקירבת המרכז של השליט הפטרבורגי, במיבצר המפורסם קרונשטאט, מקום שם האוכלוסיה היהודית הקטנה היתה נתונה כולה להשפעת ההתבוללות. המאורעות הטראגיים שהחלו לאחר ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני וגל הפרעות שבא בעקבותיה, השפיעו הרבה על גינזבורג הצעיר. כתום לימודיו בגימנאסיה הרוסית, הוא בא לציריך והתחיל ללמוד כסטודנט בפוליטכניקה של עיר זו. כאן נמנה עם הציונים הפעילים. האידיאל שלו היה – “התחיה היהודית הכוללת”. הוא השתתף בקונגרס הציוני בבאזל ושמע את דברי הרצל. הרצל נהפך לאידיאל שלו ולו נשאר נאמן כל ימי חייו. הוא היה הכוח המניע בחוגי הציונים האקדמאיים. לאחר פרעות קישינוב, כאשר הרצל הציע את תוכנית אוגאנדה, היה “הרצליאני” מסור זה לחסיד נלהב של תוכנית אוגאנדה. המאורעות הטראגיים לאחר מותו של הרצל סייעו עוד יותר להתחזקות דעותיו הטריטוריאליסטיות. הוא נשאר תמיד ידיד הציונות, אולם לאחר הפילוג היה אחד המייסדים של התנועה הטריטוריאליסטית ולה מסר מעתה את כל כוחותיו.

אדם בעל כשרונות גדולים, שהושפע עמוקות מן האינטליגנציה הרוסית, מנכונותה המסורתית להקרבה עצמית, החליט עוד בהיותו סטודנט להשתקע בשווייץ לישיבת קבע. מבחינת הלשון והארץ הוא הסתגל באופן נפלא לתנאים השווייציים והיה לאזרח שווייצי טיפוסי. הוא דיבר בניב הציריכי, ידע היטב את הספרות, את העתונות ואת קווי־האופי השווייציים הטיפוסיים. שווייץ היתה בעיניו האידיאל והמופת בשביל המדינה היהודית. לאחר שסיים את חוק לימודיו, פתח ברובע הדמוקראטי של ציריך משרד צנוע משלו לעבודות הנדסה. הוא היה אדם צנוע, בעל הגיון חריף ויחד עם זה ניחן ברגשות עמוקים ומוצנעים, בחיוך טוב לב, לעתים אפילו קצת אירוני, היה נוהג להקשיב בתשומת־לב לדברי איש־שיחו. גינזבורג השתדל תמיד להבין את הזולת ולנמק את עמדתו באורח הגיוני. בתורת “הרצליאני” ישראל זאנגוויל היה קרוב לו מאוד ואף זאנגוויל העריך אותו ביותר, התחשב בדעותיו והשתדל להשפיע עליו בחילופי מכתבים תכופים. ברוסיה קרוב היה לו במיוחד הפרופיסור מאנדלשטאם וכן הכיר היטב את ד"ר נחמן סירקין עוד מימי לימודיו בשווייץ.

גינזבורג ייסד את הירחון “י.ט.א.” – בלשון הגרמנית. הוא ממש חי במחיצתו של כתב־עת זה; הוא היה העורך, המגיה, המתרגם ומנהל העסקים. הודות לחוש־האחריות שלו ולדייקנותו השווייצית, הופיע כתב־העת במשך כל השנים בדייקנות וזכה לתפוצה בארצות רבות.

על מידת צניעותו של גינזבורג אפשר ללמוד מן העובדה הבאה: כאשר סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הציעה ממשלת ליסבון את המושבה אנגולה להתיישבות יהודית, וזאנגוויל החליט לנסוע לשם בעצמו, כדי לנהל את המשא־ומתן, הוא ביקש מגינזבורג שייסע עמו, זו היתה גם דרישתה של הסיעה הדמוקראטית והסוציאליסטית שלנו. אולם גינזבורג סירב ליטול את הכבוד הזה והציע שבמקומו יסע רובינשטיין, הטריטוריאליסט השני בהנהגה השווייצית. ואכן רובינשטיין הוא שנסע לליסבון.

רובינשטיין היה טיפוס אחר. הוא היה קשיש מגינזבורג, בעל מזג חם יותר ובשנות נעוריו בווינה היה מאוהדי המפלגה הסוציאל־דמוקראטית, אך מחמת מדיניות ההתבוללות של הסוציאל־דמוקראטים הוא מתח עליהם ביקורת קשה. מווינה הגיע לשווייץ וכאן פתח עסק מסחרי צנוע, אולם את כל מרצו מסר לתנועה הטריטוריאליסטית.

השלישי בהנהגת הטריטוריאליסטים שוב היה טיפוס אחר לגמרי. היה זה ר' חיים אייס. אדם דתי מאוד, בעל השכלה יהודית רחבה וידיעות רבות בלשון העברית הקלאסית, מנהיגה של האורתודוקסיה השווייצית. הוא נולד בגאליציה והגיע לשווייץ בשלהי המאה התשע־עשרה, דומני, לאחר הקונגרס הציוני הראשון. אהד את הציונות והיה מחסידיו של הרב ריינס. איני זוכר אם הצטרף אל “המזרחי”, אך היה מאוהדיה של מפלגה זו. על כל פנים בעת שהועלתה תוכנית אוגאנדה תמך בעמדה הפרו־אוגאנדיסטית של ריינס והצטרף לטריטוריאליסטים. הוא ניהל תעמולה נמרצת למען התוכנית הזאת בקרב המחנה הדתי, ביחוד בקרב החוגים של יוצאי מזרח אירופה. כעסקן ציבורי נמרץ ופעיל פעל רבות לטובת המהגרים החדשים. אייס קיים מגע קרוב וחילופי מכתבים עם חשובי הרבנים בגאליציה, פולין וליטא, כך, שרבים מן המהגרים החדשים בשווייץ ביקרו קודם כל ב“מילנר שטראסה 69”, כלומר בדירתו, בהביאם עמם מכתבי־המלצה אליו. היה אדם חכם ועשיר נסיון ושיתף פעולה באורח לויאלי גם עם אנשים בעלי דעות אחרות משלו. הוא היה תומך גדול של ישראל זאנגוויל, וכאשר הלה ביקר בציריך, הלך אייס לברכו בשם היהודים האורתודוכסים.

זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר נוסדה “אגודת ישראל”, נבחר אייס כיושב־ראש הסניף השווייצי שלה. פעילות רבה פיתח בעת מלחמת העולם השניה. דירתו היתה כמעין לשכה מרכזית לסיוע, לפניות אל דעת־הקהל ולמעשי הצלה של יהודים. עד לרגע האחרון עמד בקשרי מכתבים רבים ואינטנסיביים עם הגיטאות; שהרי שווייץ היתה הארץ היחידה, שממנה אפשר היה עוד לנהל עמהם חילופי מכתבים. הוא גם עמד בקשרי מכתבים עם אמריקה בנוגע למפעל ההצלה. אופייני הדבר, שהוא קיים יחסי ידידות עם הסוציאליסט והאתיאיסט, ד“ר פארבשטיין, אשר באזכרה לאייס איפיין אותו כ”יהודי טוב ואזרח טוב…" וציין, כי פגישותיו עמו גרמו לו תמיד שימחה, שכן אנשים כאייס הם נדירים מאוד.

* * *

בימים ההם התקרבתי יותר ויותר אל הסוציאליסטים השווייציים, שהרי הייתי הנציג הרישמי של “הליגה המערב־אירופית” של מפלגתנו ובשמה חיפשתי מגע עם המנהיגים השווייציים. המנהיג הקשיש ביותר, אשר עשה רושם רב במזגו הסוער ובייחודו השווייצי המובהק, היה הרמן גרויליך – “אוגוסט בבל השווייצי”. ואכן היו לו כמה קווים משותפים עם המנהיג הגרמני הזה. גרויליך בא מברסלאו ואהב לצטט את בן־עירו, לאסאל. מוצאו היה מבית עני (אביו היה בעל־מלאכה) וברוח הימים ההם היה נודד על פני גרמניה עד שבסופו של דבר הגיע לציריך. כאן השתרש עד כדי כך, שקשה היה להעלות על הדעת, שהוא, אביו וסבו לא נולדו כאן. עוד לפני בואו לכאן היו בשווייץ סוציאליסטים, אשר ניסו לארגן את תנועת פועלים. לרוב היו אלה אנשי־רוח או “פאטריצים” נשואי־פנים. רבו זכויותיהם האידיאולוגיות, אולם את הפעולה המעשית במובן הרחב של המלה ביצע גרויליך, שנחשב ל“אבי” התנועה הסוציאליסטית המודרנית בשווייץ. בהיותו הקשיש ביותר ובעל נסיון עוד מן האינטרנאציונאל הראשון, הועמד בראש הסיעה הסוציאליסטית בפארלאמנט של ברן. סיעה זו נקראה בשם “המקהלה של גרויליך”.

בימי – התחיל להתבלט בתנועה הזאת רוברט גרים. הוא היה טיפוס מעניין מאוד של מנהיג פועלים מודרני, עובד דפוס, אשר במרץ רב עסק בהשתלמות עצמית, בקניית־דעת. הוא היה דוגמה קלאסית של אוטודידאקט, אשר למד בלי הרף ומפעם לפעם תפס עמדות גבוהות יותר במפלגתו ובמדינה ונעשה לאחד המדינאים החשובים הגדולים שהיו לשווייץ בזמן החדש. בעל מבנה גוף איתן ומראה איכרי במקצת, הצטיין מאוד בהופעתו הטבעית. הוא שמר מאוד על קשריו עם צור מחצבתו המקורי. ובכך טמון היה כוחו, שכן היה בבואה חיה של התכונות הטבעיות של האופי השווייצי, ושיקף את ייחודה של התנועה הסוציאלית השווייצית. הוא שאף לאידיאלים גדולים, אבל ראה גם את המציאות הממשית ולא קיפח את הקשר עם המציאות השווייצית. ברוח זו ערך את העתון היומי ובהיותו גם נואם מצליח נהפך במידה גדלה והולכת למנהיג המפלגה ולחביבה.

הייתי בא לעתים קרובות אל המערכת שלו, כדי לפרסם ידיעות וביוליטינים על תנועתנו ברוסיה. הידיעות האלו היו בעלות חשיבות גדולה בשבילנו, כי בשווייץ התגוררו אז חשובי המנהיגים של המפלגות הרוסיות ואנו לא רצינו, כמובן, שפעילותנו תטבע בשתיקה. גרים פירסם ברצון את הדברים שהייתי מביא לו. הוא התעניין במהפיכה הרוסית והיה ידיד־אמת של תנועת השיחרור היהודית. בכלל תמך בכל מה שמאחד את הגוונים הרוסיים השונים וכן בשיטות השונות בשווייץ עצמה.

הוא היה קשיש ממני רק בשנים אחדות וייצג לא רק את שווייץ, כי אם את הדור הצעיר בכלל. נוצרה בינינו חברות, אשר נהפכה לידידות עמוקה (גם בין נשותינו), אשר גברה על כל המשברים, וידידות זאת נמשכה עד למותו (1955). עליו עוד אכתוב באחד הפרקים הבאים. כאן רוצה אני רק להעיר, שאילו היה גרים – הסוציאליסט והמדינאי – נציג של מדינה גדולה, היה בלי ספק מטביע חותם עמוק יותר על התקופה שלנו. גם כנציג של מדינה קטנה מילא תפקיד רב־חשיבות, בייחוד בימי המשבר, אשר עברו על אירופה ועל השלום העולמי. לשווייץ עצמה אופיינית העובדה, שהוא שימש חבר הפארלאמנט הפדראלי בברן במשך ארבעים וארבע שנים רצופות בלי הפסק.

* * *

עורכו של העתון הסוציאליסטי היומי בציריך היה ד“ר פרידריך אדלר, (בנו של ויקטור אדלר הווינאי). הוא היה אזרח אוסטרי. בימים ההם התייחסה שווייץ בסובלנות גם לפעילות הפוליטית של אזרחי־חוץ שהתגוררו בתוכה. איש־רוח, בעל מזג שקט, ואיש לא יכול היה להעלות על הדעת, שדווקא הוא יהיה הראשון, אשר יבצע בימי מלחמת העולם את מעשה ההתנקשות הנודע, עת ירה בווינה בראש הממשלה האוסטרי. כאן ברצוני להזכיר אפיזודה מעניינת מאוד. ד”ר פרידריך אדלר היה פילוסוף וגילה עניין רב גם בפיסיקה. כאשר האוניברסיטה של ציריך עמדה למנות פרופיסור לקתדרה חדשה, הציעו את המינוי לאדלר. הוא ויתר על ההצעה, שבימים ההם נחשבה לכבוד מדעי ואישי רב, והציע במקומו חבר צעיר, אשר התגורר אז בציריך, אולם היה ידוע אך מעט. היה זה אלברט איינשטיין.

לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר נפגשנו שוב בציריך ושוחחנו בדירתו שיחה ידידותית, שאלתיו על אותה אפיזודה. “אך, הרי מדובר בימים שעברו מכבר”, העיר ולא אבה להיכנס לפרטים. ואולם אשתו, קאטיה, (סטודנטית יהודית לשעבר מרוסיה) נכנסה לחדר הסמוך והביאה לנו ספר מאת חתן פרס נובל מפורסם, שבו תיאר המחבר את האפיזודה של אדלר־איינשטיין.

* * *

כשאני מדבר כאן על הסוציאליסטים השווייציים, עלי להזכיר את שמו של פריץ ברוּפאכֶר. אישיות נדירה ומיוחדת במינה. בן למשפחה בורגנית ואינטליגנטית בשווייץ נעשה בכ"ז סוציאליסט עוד בהיותו סטודנט. עבד בציריך כרופא, דווקא ברובע העוני, ונטל חלק פעיל בתנועה הסוציאליסטית. נשא לאשה סטודנטית לרפואה רוסיה, חברה במפלגת “הסוציאליטים־הרבולוציונרים”. מטעמים אידיאולוגיים (ברוח הימים ההם) התמסרה למקצוע הרפואה בכפר סיבירי רחוק ובעת ובעונה אחת לקחה חלק בפעילותה של מפלגת “הסוציאליסטים־הרבולוציונרים”. חלק מזמנה היתה מבלה בציריך וחלק – בכפר הסיבירי הרחוק. ברופאכר היה מאוהדיה הגדולים של התנועה המהפכנית הרוסית. הוא ידע קצת רוסית וביתו נעשה מרכז למהגרים הרוסיים המהפכניים. פריץ ולידיה פטרובנה היו מזמינים אל ביתם את נציגי התנועות הרוסיות השונות. רבים מן הבאים לשווייץ מרוסיה היו מבקרים אצל הברופאכרים. ברופאכר היה משיג בשבילם מאת משטרת שווייץ את האישורים הדרושים לדרכוניהם. גם בשביל חברינו ואוהדינו היה משיג את המיסמכים האלה.

ברופאכר כתב לימים: “על־ידי נישואי עם אשה רוסיה עברתי את כל ההתפתחות של המהפיכה הרוסית. ראיתי את כל הניואנסים והסיכסוכים של התנועות הפוליטיות, של מאבקי המפלגות והסיעות. בביתי ראיתי סוציאליסטים־רבולוציונרים, את הנארודניקים הוותיקים, את המנשביקים והבולשביקים, את הבונדיסטים היהודים, את הציונים־הסוציאליסטים, את האנארכיסטים, אנארכיסטים־ציונים, ליבראלים, סינדיקאליסטים מהפכניים, סוציאל־דמוקראטים פולנים ולאטביים, וכן גם את פליטי הפרעות”. הוא התעניין בכול. עם שנטל חלק פעיל בתעמולת המפלגה הסוציאל־דמוקראטית השווייצית, היה לאמיתו של דבר אנארכו־סינדיקאליסט, וכן גם אינדיבידואליסט מובהק. הוא היה אומר על עצמו, שנשמתו מורכבת משני חלקים: “חלק אחד, שלושה רבעים, זו המפלגה; והחלק השני, רבע, זוהי האינדיבידואליות שלי”. לדעתו, להיות קשור במפלגה בשלושת רבעי הגשמה, הרי זה הרבה מאוד.

ברופאכר היה מורד מובהק, בוּנטאר. במסגרת השווייצית השלווה היה הוא דמות יוצאת דופן. קורות חייו הם תמונה רבת עניין. מעניינת דעתו של לנין עליו שהכירו היטב. כאשר לנין היה לא בקו־הבריאות, ביקש את ברופאכר שיבדוק אותו. עם זאת כתב למאקסים גורקי: “ברופאכר הוא סוציאליסט רע, משמע, הוא ודאי רופא טוב”.

במפלגה השווייצית נמנה ברופאכר עם ה“שמאל הקיצוני”. הוא כתב ספר בשם “מארקס ובאקונין” והדגיש את הצדדים החיוביים והשליליים של שניהם. תפיסתו היתה, כי מארקס גילה אמת מסויימת הודות למאמץ בלתי רגיל, שנצטרפו בו חריצות, למדנות וחריפות־המוח, ורק מנקודה זאת הוא דן על כולם ועל הכול; באמת זו שלו לא פיקפק; לא עלה על דעתו שהאמת הזאת נקבעה על־ידי גורמים אינדיבידואליים. מארקס הוגה הדעות היה קורבנו של מארקס, נציג השאיפה המעמדית הפרוליטארית (של זמן מסויים ותנאי ייצור מסויימים). גם באקונין היתה לו, לדעת ברופאכר, מין “אידיאה פיקס”, אשר לפיה שפט את הכול. אולם הרעיון שלו היה פשוט בהרבה מזה של מארקס. היה זה רעיון החופש המוחלט. באקונין היה דוגמאטי רק במידה שרעיונו היה דוגמה שאינה מוטלת בספק. באקונין האמין, שהשטן חי בתוך האדם, הוא האמין באיזה כוח פרא, שהוא עצמו חש אותו בתוך נפשו. באקונין העריך את המדע של מארקס. ואולם כל ויסות העתיד בכוח המדע היה בניגוד לאישיותו של באקונין. בשביל מארקס התיאוריה היתה מרכז למעשיו. לעומתו אצל באקונין היה הרצון לחופש, היסוד החשוב ביותר והמרכז העיקרי. מי שהתנגד לדחף אל החירות היה אוייבו ואוייב האנושות. צירוף ההשקפות האלה היה אז בגדר חידוש גמור בשורות הסוציאליסטים וספרו זכה להצלחה גדולה.

בימי מלחמת העולם נמנה ברופאכר עם חסידיו של לנין. הוא היה איש־הרוח השווייצי הראשון, אשר הצטרף אל הקומוניזם וניהל בשווייץ תעמולה קומוניסטית נמרצת. הוא ביקר ברוסיה והתקרב מאוד אל לנין ואל טרוצקי. הריכוזיות והדוגמאטיות של מוסקבה עוררו בו התנגדות ולבסוף הוצא משורות המפלגה הקומוניסטית.

* * *

כאשר אשתו נאסרה ברוסיה, נסע לשם, נשאר בכפר סיבירי נידח ועסק שם ברפואה. בשביל האיכרים המקומיים היתה זו סנסאציה גדולה: כאן, בפינה הנידחת מצוי רופא שווייצי! כמובן, נהרו אליו מכל הצדדים והוא טיפל ברצון באיכרים החולים והקדיש להם את כל יכולתו בשדה הרפואה. אולם ברופאכר לא החזיק שם מעמד זמן רב. בשום אופן לא יכול היה להשלים עם הזוהמה, התולעים והרמשים בביקתות האיכרים הפרימיטיביות וחזר לציריך, אל מקצוע הרפואה ואל התעמולה הסוציאליסטית.

בעוון חוסר המשמעת שלו הוצא גם מן המפלגה הסוציאליסטית. בימי מלחמת העולם הראשונה נמנה ברופאכר עם האגף השמאלי ושיתף פעולה עם לנין ועם טרוצקי. הוא הוציא אפילו כתב־עת משלו תחת השם האופייני “רבולוציונר”. לאחר שחזר לציריך מרוסיה, נעשה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית השווייצית הצעירה, הטיף לדיקטאטורה של הפרוליטאריון ולמהפיכה הסוציאלית. גם השתתף במאורעות המהפכניים בגרמניה.

כאשר פרצו ברוסיה המאבקים המפלגתיים, הואשם ברופאכר במוסקבה ב“טרוצקיזם”, ולאחר משפט־ראווה הוצא, כאמור, מן המפלגה הקומוניסטית.

* * *

התעכבתי במיוחד על ברופאכר, משום שהיה מורד קיצוני, אשר התמרד נגד המשטר הקיים ועולם השליטים. הוא הזכיר לי את חבר המפלגה שלנו היהודי הרוסי, נחום שטיף (בעל דמיון). ואכן מן הראוי לערוך השוואה בין שניהם. כבני־אדם, אנשי־רוח וסוציאליסטים הם שייכים שניהם לאותו טיפוס אנושי. שניהם בעלי כשרונות גדולים, שניהם מוצאם ממשפחות בורגניות שהצטרפו אל המחנה הפרוליטארי; שניהם הצטיינו בהשכלה רחבה ורב־צדדית; שניהם היו סופרים ומרצים מצויינים; שניהם מבקשי אמת היו; שניהם לא ידעו מנוחה וסיירו בארצות רבות; שניהם השתייכו למפלגות הסוציאליסטיות ושניהם התאכזבו מהן; שניהם עזבו את המפלגות, או הוצאו מהן; שניהם כמעט בני אותו גיל היו ועסקו בחיפושים אחר אותה אמת עצמה; שניהם היו קרובים איש אל רעהו קירבה רוחנית.

ואף־על־פי־כן מה רחוקים היו איש מרעהו! ברופאכר, על אף כל סטיותיו המרדניות, היה מושרש עמוק בשווייץ. על אף כל השקפותיו, היתה שווייץ מולדתו ועמה היה קשור בכל נפשו ובכל מאודו. הוא חי את החירות השווייצית על מוסדותיה הדמוקראטיים, על מישאלי־העם והיוזמה העממית שבה.

ואילו נחום שטיף – היהודי חסר־הבית, בעל התשוקה העזה למולדת, חיפש והתמרד וכל הזמן חש את הלחץ העריץ של הממשלה, תחילה תחת שלטון העריצות הצארי, ואחר כך – תחת העריצות הסטאליניסטית האכזרית.

שני מורדים מהפכניים. שני אישים בעלי אינדיבידואליות חזקה. שני בנים של אותה תקופה, שני נציגים של אותו דור. שני נציגים של שתי אומות.

לברופאכר היה אידיאל אנושי וסוציאלי מיוחד משלו, קשור באחת הנקודות הגיאוגראפיות הנהדרות ביותר בשווייץ, בהר האלפים ברנארדין. הפיסגה הזאת, המגיעה לגובה של אלפיים וחמש מאות מטר, נודעת לתהילה מבחינה פוליטית, צבאית ואיסטראטגית, שכן כאן ביצע נאפוליאון את מסע־הנצחון שלו, דרך השלג הניצחי וסלעי־המגור, מאיטליה לשווייץ. כאן הוא זכה לנצחונו המפורסם ליד מארנגו, שקבע את המשך גורלו וגם את גורלה של אירופה. ואכן כאן, ליד מארנגו (שבה נפלו חלל חמישה עשר אלף אנשי־צבא) עומד מינזר עתיק ובו אכסניה מפורסמת.

המקום נתפרסם בתיירים הרבים שאבדו כאן בשלג העמוק. ואכן האיטלקים קראו למקום הזה “מאלא ויא” (הדרך הרעה). והנה כדי להציל את האנשים מן הסכנה, הונהג, שכל אימת שתייר שרוי בסכנה, מטלפנים מן התחנה של המינזר ומייד יוצאים במרוצה מן האכסניה “כלבי ברנארדין” הגדולים, הם מגלים את מקום הימצאו של האדם השרוי בהכנה, גוררים אותו מן השלג העמוק ועוזרים לו להגיע אל האכסניה.

מן העובדות האלה יצר לו ברופאכר את האידיאל שלו. לפי דעתו קיימים שני סוגי כלבים, הכלבים האפורים הרגילים ו“כלבי ברנארדין”. במקביל לכך קיימים גם שני טיפוסי בני־אדם. יש אנשים שנדמה להם, כי קיומם הוא בעל חשיבות כה רבה, עד שאין להם תחליף בתנועה. אותם מכנה הוא בשם אנשים־כלבים אפורים ורגילים. לעומתם מצויים אנשים – כלבים־ברנאַרדיניים, המסוגלים למסור את נפשם למען אחרים – ולא רק למען קיומם הסנוביסטי.

ברופאכר סבור, כי בכל המעמדות הכלכליים מצויים כלבי־ברנארדינים וכלבים אפורים רגילים. יש הרבה פרוליטארים שהם בבחינת קאפיטאליסטים ללא הון; וגם בקרב הבורגנות מצויים אנשים השואפים לחיות לא רק למען הריווח.

ברופאכר רצה להקים מפלגה של “כלבי־הברנארדינים” מכל המעמדות. מפלגה כזאת חייבת להיות סוציאליסטית, אבל היא צריכה לבוא במקום המפלגות הסוציאליסטיות הקיימות. היא צריכה להיות רק בעלת־בריתו של הפרוליטאריון, אך לא להזדהות עמו. דומה הדבר לרעיונם של הסינדיקאליסטים המהפכניים, אשר כמיעוט רוצים הם לסחוף אחריהם את מעמד הפועלים. אליבא דברופאכר התפיסה הזאת היא העניין החשוב ביותר. ייתכן שבאופן כזה אפשר היה להעלות את הטיפוסים האגואיסטיים והאגוצנטריים האפורים למדרגת הברנארדינים.

* * *

כאן יש להוסיף, כי משמעות רבה היתה ל“אגודת איינטראכט”. היתה זו אגודה למען השכלה ליד המפלגה הסוציאל־דמוקראטית, אשר שמה לה למטרה להחדיר בקרב פועלי שווייץ הכרה טובה יותר של תנועת הפועלים הבין־לאומית. כאן השמיעו הרצאות נציגי המפלגות השונות מארצות חוץ והיתה קיימת אווירה סובלנית מאוד. כאשר מרצה או מתווכח השתמש במלים גסות או מעליבות, היו הפועלים השווייציים משמיעים מחאה חריפה, שהרי לאגודה הזאת היה תפקיד ללמד את הקהל ולהעניק לו ידע.

הרוסים ניצלו הרבה את הבמה הזאת. כאשר פרצה המלחמה, השמיע טרוצקי את הרצאתו הראשונה ב“איינטראכט” ואת ההרצאה הזאת פירסם אחר כך בצורת קונטרס בשם: “המלחמה והאינטרנאציונאל”. את החוברת כתב טרוצקי ברוסית (לאחר מכן היא הופיעה במוסקבה). מעניין הדבר, שלפי בקשת טרוצקי, תירגם פרופיסור ראגאץ את החוברת לגרמנית. מסביב לאגודה הזאת התרכזו בעיקר יסודות צעירים, בעלי השקפה שמאלית. כמה מהם מילאו לימים תפקיד חשוב בתנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית השווייצית והבינלאומית. רוצה אני להזכיר כאן שניים מהם: פריץ פלאטן, מי שהיה הנציג השווייצי הרישמי, אשר ליווה את לנין ברכבת החתומה המפורסמת בדרכו לרוסיה; מינצנברג, שהיה הנציג הראשון של האינטרנאציונאל השלישי באירופה המערבית.

לפי הזמנת ההנהלה, השמעתי באגודה הזאת שתיים או שלוש הרצאות על התנועה שלנו, שכן מטרת האגודה היתה ללמד את השווייצים את כל הזרמים הפועליים הרעיוניים והפוליטיים. לאחר ההרצאות נערך ויכוח וזכינו כאן לידידים רעיוניים חדשים.

* * *

כאן חייב אני להתעכב על אישיותו של ליאונארד ראגאץ. הוא היה אחד האישים המעניינים והמיוחדים במינם שפגשתי בחיי. מוצאו מאיכרים בסביבות ההרריות של שווייץ. הוא למד תיאולוגיה באוניברסיטאות שווייץ וגרמניה. בימים ההם היה סוציאליסט והמשיך בלימודיו התיאולוגיים. הוא נתפס לרעיון המזיגה בין הסוציאליזם והדת, נתמנה כומר פרוטסטאנטי בקאתדראלה המפורסמת של באזל. לדעתו, “השאלה הסוציאלית היא המניע החשוב ביותר של זמננו”. בדרשותיו היה מדגיש את־הדבר הזה הדגשה בלתי פוסקת. ראגאץ היה למייסד ה“סוציאליזם הדתי” של ימינו⁵ הוא הראשון שהשתמש במושג “נצרות מהפכנית”, באומרו. “לא כל נוצרי חייב להיעשות סוציאל־דמוקראט, אבל כל אחד צריך להיעשות סוציאליסט במובן זה, שהוא חייב להתייחס בהתעניינות עמוקה ובאהבה לבבית אל התנועה הסוציאלית”. וכן: “את הסוציאליזם יש לראות כ’נצרות בלתי מודעת'. אם כי הסוציאליסטים דוחים את הדוגמות הנוצריות, הם בכל זאת נאמנים לממלכת אלוהים יותר מאשר אנשי הדת הרישמית”.

ראגאץ עסק במידה גדלה והולכת בחיבורים תיאורטיים ופילוסופיים. אוניברסיטת ציריך מינתה אותו פרופיסור לתיאולוגיה. הרצאותיו הפומביות באולם האוניברסיטה הגדול משכו תמיד קהל עצום. הוא היה מרצה על “האתיקה והבעיות הסוציאליות” בהארתו החופשית וזכה לאהדה גדולה, במיוחד בתנועה הסינדיקאליסטית והקואופרטיבית.

ראגאץ פירסם כמה ספרים על התנ"ך – בייתר דיוק, על משה רבנו ועל הנביאים. “משה הוא כוח היסטורי ממדרגה ראשונה ובתור שכזה הוא בלתי נידלה. בהיסטוריה הוא בולט כמניח היסודות למיטב התנועות האנושיות והמוסריות. על ידו פרץ ריבון העולם – האלוהים היוצר – אל תוך ההיסטוריה”. “אשר לנביאים, מלחמותיהם שופכות אור על התנאים של ימינו”. כרך גדול פירסם ראגאץ על תולדות ישראל. “ההיסטוריה של העם היהודי היא פחות היסטוריה של עם סתם ויותר היסטוריה של העם, של טיפוס העמים בכלל; בתולדות ישראל במעשיו מתואר הכללי שבמאורעות; כאן אנו מוצאים את החוקים הכלליים ואת הסדרים של החיים ההיסטוריים… זהו חוק לא רק למען עם אחד. זהו חוק לכל העמים. תולדות ישראל הן האבטיפוס של ההיסטוריה העולמית”. אלו הן הנימות היסודיות של ראגאץ בפילוסופיה של ההיסטוריה ושל הדת.

* * *

בעוסקי בפעילות הסוציאליסטית והטריטוריאליסטית, לא רציתי להזניח בכל זאת את לימודי באוניברסיטה. ציריך היא מקום אידיאלי ללימודים. היא העיר, שבה נולד פסטאלוצי. תמיד בעוברי בכיכר, שבה ניצבת האנדרטה שלו, הייתי נעצר ומסתכל בדמותו של הגאון. הייתי אוהב לבקר ב“פסטאלוציאנוס”, בתערוכה הקבועה של בית־הספר.

אבל דווקא בצִיריך נתקלתי בקשיים גדולים. החינוך, והחינוך האוניברסיטאי במיוחד, היה שייך לתחום סמכותן של הממשלות הקאנטונאליות. תנאי הקבלה לאוניברסיטת ציריך חמורים יותר מאשר בברן (ואכן על שום כך היה מיספר הסטודנטים בברן רב יותר). בציריך דרשו תעודת־בגרות מלאה, ואילו אני, כפי שהזכרתי, הורחקתי מן הגימנאסיה ומשום כך לא היתה לי תעודת־בגרות. אף־על־פי־כן רציתי מאוד להתקבל לאוניברסיטה בציריך. מן הבחינה המעשית, למען “הקאריירה”, לא היתה לכך כל חשיבות. מדעי חברה או משפטים לא יכלו לקדם את “הקאריירה” שלי (שהרי הייתי גולה פוליטי). חשוב היה הצמאון לדעת. בייחוד השתוקקתי להשתתף בסמינארים של שניים־שלושה פרופיסורים. נסיוני באוניברסיטות האלה שיכנע אותי, שהשתתפות בסמינארים מעניקה הרבה. פעם, בעייני ברשימת ההרצאות, הבחנתי, כי בהקדמה נאמר ש“סטודנטים מתקבלים על יסוד תעודת־בגרות של גימנאסיה – או אם יש להם השכלה תיכונית מספקת”. כאן קפצתי ממש משימחה ואמרתי לרעיה: “יקבלו אותי!” אישור בדבר סיום שבע כיתות גימנאסיה היה בידי, חסרה לי רק הכיתה השמינית. ואכן היתה לי כבר השכלה רבה יותר מזו שמקבלים בכיתה השמינית, בכך לא פיקפקתי כלל. אבל כיצד אפשר להוכיח זאת? עברתי, איפוא, על מאמרי שפירסמתי בכתב־העת “י.ט.א.” הטריטוריאליסטי והחלטתי לנצל אותם כהוכחה להשכלה שנדרשה ממני.

פניתי אל לישכת האוניברסיטה וביקשתי להתקבל על־ידי הרקטור, הפרופיסור ליאונארד ראגאץ. הוא היה, כידוע, תיאולוג ואיש־מדע מפורסם. כאשר הגשתי לו את בקשתי, בהסתמכי על תקנות האוניברסיטה, אמר לי: “אני שומע בפעם הראשונה על סעיף כזה”. הוא קרא למזכיר והלה אישר, כי אכן, “יש סעיף כזה, אבל כבר זמן רב שלא השתמשו בו”.

הרקטור הציע לי להשאיר לו את מאמרי. הוא הבטיח להציץ בהם וביקש שאבוא אליו כעבור שבוע.

עלי לומר את האמת, שאותו שבוע ציפיתי בקוצר רוח רב שיחלוף כבר. היתה זו בשבילי “התמודדות מדעית” גדולה. מאחר שכבר ניגשתי להתמודדות, הרי היתה לי האמביציה לנצח בה.

כאשר באתי, קיבלני הרקטור בידידות ואמר: “קראתי את המאמרים. הם מעניינים מאוד”. בתור תיאולוג הוא התעניין בשאלת היהודים. הוא הכיר את הציונות ואף השתתף באחד הקונגרסים הציוניים בבאזל. ראגאץ גם ידע, שהרצל הציע את תוכנית אוגאנדה, וכי הסופר הנודע ישראל זאנגוויל עוסק בה בלונדון, אך הוא לא ידע, כי בשווייץ, בציריך, מופיע כתב־העת “י.ט.א.”. והוא פתח בשיחה עמי בנושא זה.

“רואה אני, שאתה סוציאליסט וגם מארקסיסט מאטריאליסטי. האם אתה דתי?” – שאלני.

וכאן התעכב על המובאות שהבאתי כמוטו למאמרי: על “הסוציולוגיה” של פרופיסור גומפלוביץ' ועל “עיקר הנצרות” של לודביג פויארבך. וכך התנהלה בלישכת רקטור האוניברסיטה שיחה מיוחדת במינה. כתום שיחתנו קם ראגאץ ממקומו, הושיט לי את ידו ואמר: “עמדת בבחינה בצורה מזהירה. אני מברך אותך כאזרח ה’אלמה מאטר' שלנו”.

הוא קרא למזכיר וסיפר לו על קבלתי לאוניברסיטה. ברוב שימחה הלכתי הביתה לא בצעדים, כי אם בניתורים ואמרתי לרעיה: “מזל־טוב, מזל־טוב! מעתה הנני אזרח שווה אתך ב’אלמה מאטר' שלנו”. ומן הסתם שתינו אז כוס גדולה של… תה.

* * *

נרשמתי בפאקולטה המשפטית, בייחוד במחלקה למדעי החברה. כרגיל היו מקצועות מחייבים, ומקצועות, שכל סטודנט יכול היה לבחור לו מביניהם כרצונו. האמת היא, שבין המקצועות המחייבים היו כאלה, אשר לא עניינו אותי הרבה. עם אלה נימנה קודם כל “המשפט הרומי”. רבות עמלתי כדי להשתלט עליו, אבל אהדתי לא היתה נתונה למקצוע זה. נזכרתי בדברי היינריך היינה (למד משפטים) שהעיר: “כשם ששנאתי את הרומאים, כן שנאתי את תורת המשפט שלהם. שודדים אלה שאפו להבטיח לעצמם את שללם; וכל אשר כבשו בחרב ביקשו להגן עליו ולהבטיחו לעצמם בחוקיהם. על כן היה הרומאי חייל ופרקליט בעת ובעונה אחת, וכך נוצרה תערובת מסוג שלילי. לאמיתו של דבר יש להודות לגנבים הרומיים על תורת הקניין הפרטי; תחילה היתה זו רק עובדה, אך התפתחותה של התורה הזאת הביאה לאותו “משפט רומי” המפורסם, אם כי הוא עומד בסתירה בולטת לדת, למוסר, לרגש ולשכל האנושי”.

אולם שלא כהיינה, לא זנחתי את לימודי המשפטים. על אף חוסר אהדתי למשפט הרומי, המשכתי בלימודי, אלא שפחות התמחיתי במשפטים, ויותר – במדעי החברה.

היו שלושה פרופיסורים שמפיהם למדתי במיוחד. הראשון היה פרופיסור מאקס הוּבר, ממשפחות האצולה השווייציות, דמוקראט ו“אזרח העולם”, הנחשב כאחד המדענים הגדולים ביותר בתורת המשפטים. הוא היה מן השווייצים המועטים, אשר אגב מסעו סביב העולם – סין, יאפאן, אוסטראליה – ביקר גם בסיביר. משם הביא את יחסו אל העריצות הצארית. הוא היה חבר בית־הדין הבין־לאומי בהאג ובימי מלחמת העולם השניה היה נשיא “הצלב האדום הבין־לאומי”.

להובר היתה חווילה נאה על שפת אגם ציריך (במרחק כמה קילומטרים מן העיר). כאשר הזמינני אליו, העיר בגאווה, כי בחר בחווילה הזאת בשל ערכה ההיסטורי – בבית הזה נערכה הוועידה החשאית של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הגרמנית, כאשר קאנצלר הברזל הפרוסי ביסמארק הכריז על המפלגה כבלתי חוקית. באותה ועידה השתתפו המנהיגים הנודעים: אוגוסט בבל, קארל קאוטסקי, וילהלם ליבקנכט ואדוארד ברנשטיין. הם לא רק קיימו כאן את הוועידה, אלא גם התגוררו פה. במשך כל ימי ההתייעצויות לא יצאו מן הבית, כדי שהמרגלים הגרמניים לא יגלו אותם. הובר העלני אל עליית הגג ואמר: “הנה כאן, על הקש, הם ישנו”. הובר שנא את ביסמארק, את קאנצלר הברזל הצבאי כשם ששנא את הצאר העריץ.

הרצאותיו של הובר דנו בנושאים: א. “משפט מדיני”, ב. “משפט העמים”, ג. “משפט הכנסיה”. שמעתי את ההרצאות בכל שלושת התחומים, (גם “משפט הכנסיה”, אשר אכתוב עליו להלן). הוא היה מרצה מצויין והשתדל לעניין את שומעיו בנושאים. שיטתו המדעית היתה “אידיאליזם ריאליסטי”. הוא שאף לכך, שהחירות המובטחת על־ידי החוקה תשרור בכל אתר ואתר וכי הסיכסוכים בין המדינות יבואו על פתרונם בדרכי שלום. גם עיבד במיוחד את סעיפי “משפט העמים”, שכל המדינות חייבות לשמור עליהם בקפדנות, אף בעת מלחמה (“נייטראליות, שבויי מלחמה, “צלב אדום” וכיו”ב). באופטימיזם המדעי והמוסרי שלו נבצר ממנו להעלות על דעתו, איזה מעשי־תועבה ייעשו כעבור שנים אחדות על־ידי גרמניה הצבאית השכנה (במלחמת העולם הראשונה) ועוד יותר כעבור שנים – בידי מדינת הנאצים החומים.

ואכן, לו הגשתי את עבודת־הדוקטור שלי. בשבילי שייך הובר לזכרונותי הנעימים ביותר.

* * *

כדי להבין את המשפט הרומי כראוי, התחלתי לקרוא את תולדות רומי העתיקה. בראש וראשונה על גאיום סביטוניוס טראנקוויליוס. על עריצותו של נירון קיסר כבר ידעתי מימי הגימנאסיה, אולם כאן, אצל ההיסטוריון החשוב הזה נוכחתי לדעת את העובדה ההיסטורית, שרומי והעולם היה להם עניין עם שורת קיסרים פושעים ששלטו בזה אחר זה, ואשר האחד היה פושע גדול ממשנהו: טיבריוס, קלאודיוס, קאליגולה, נרון.

אם איני טועה, הזכיר הובר, לאחר הרצאה שלו על “משפט הכנסיה”, ספר של הפרופיסור מפירנצה, ג’יובאני ראסאדי (כמדומני, הוא היה חברו של הובר). הספר “משפט ישו” עניין אותי מאוד וקראתיו בנשימה עצורה. כמה עניינים לא הבנתי כראוי, בייחוד את ההשוואה הביקורתית בין השליחים הקאתוליים השונים בעניינים רומיים לוקאליים. אף־על־פי־כן חדרתי היטב למושגי השלטון של רומי בימים ההם. באמצעות אפאראט מדעי־משפטי עצום, צעד אחרי צעד, מנתח פרופיסור ראסאדי את הסביבה הרומית העתיקה ואת כל שלבי משפט ישו בירושלים. ראסאדי מתאר בפרוטרוט את דמותו של פונטיוס פילאטוס וכן של אשתו קלאודיה, אחת הנשים המושחתות ביותר בתולדות העולם ומכל הבחינות. פונטיוס פילאטוס מואר כטיפוס אכזרי מן הגרועים ביותר, קארייריסט, החושב רק על תועלתו האישית, צבוע, חדור דעות קדומות של עבודת אלילים מטומטמת. את הקאריירה שלו הוא עושה בעיקר הודות לאשתו, אשר לה קשרים נרחבים בחוגי השליטים. פרופיסור ראסאדי, איש פירנצה, מדגיש, כי פילאטוס היה ספרדי, ובגד בגידה שפלה גם בעמו הספרדי. לא היהודים אשמים במותו של ישו, כי אם פונטיוס פילאטוס – קבע הפרופיסור.

בעת המשפט השמיע פילאטוס הערה בנושא: “מהי אמת?” את ההערה הזאת השמיע לא כדי לקבל תשובה על שאלתו, ואין זה אלא ביטוי אינסטינקטיבי של חוסר אמונה אווילי ומחוצף, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשי מדינה, אשר אינם יכולים להשית עצה לעצמם כשהם עומדים בפני עניינים מינהליים בלתי־שיגרתיים. פילאטוס היה גם פחדן מובהק. הוא היה משוכנע שישו חף מפשע, ואף־על־פי־כן הוא דן אותו – כשופט וכקטיגור – למוות.

“זוהי נבלה שפלה ביותר”.

עלי להעיר כאן, שכאשר הובר היפנה את תשומת־לבי אל ספרו של פרופיסור ראסאדי, היה זה בדיוק בימי המשפטים הפוליטיים הגדולים שנערכו ברוסיה הצארית. אנו חיינו את המשפטים הללו, עקבנו אחר כל פרט, אחר הנאומים, העדויות, הנאשמים והשופטים. והיה זה טבעי, שהתעניינתי אז במידה בלתי רגילה בתיאורי המשפט הפוליטי ההיסטורי הגדול ביותר שנערך בכל תולדות האנושות.

רשמי מהרצאותיו של הובר היו גדולים במיוחד הודות לתנאים, שבהם שמעתיו באוניברסיטה. בשעות הבוקר הייתי שומע על “משפט רומי” ועל התנאים שבהם נוצר. וכך קרה שדווקא באותו יום (שעות אחדות לאחר מכן) השמיע פרופיסור ליאונרד ראגאץ באולם האוניברסיטה הגדול את “הרצאותיו הפומביות” על “משה רבנו” ועל “נביאי ישראל” כסמל המוסר והצדק האנושי הגבוה ביותר. אנוס הייתי להוסיף ולהרהר בכל הבעיות האלה. הדברים שפכו אור חדש על הבעיה העתיקה של “רומי וירושלים”.

אגב, איש המדע הגדול מפירנצה היה סבור, כי פונטיוס פילאטוס שימש לדאנטה דגם לתיאוריו הגאוניים על לוציפר והגיהינום.

* * *

הפרופיסור השני שלי היה אַליאוּטוֹרוֹפוֹלוֹס. הוא השמיע הרצאות על סוציולוגיה. בימים ההם סוציולוגיה היתה בכלל עניין שרוי במחלוקת. רוב האוניברסיטאות לא הכירו בסוציולוגיה כבמדע. רק שתי אוניברסיטאות מערביות היו להן פרופיסורים למדע הסוציולוגיה, האחד גומפלוביץ' היהודי (המומר) מגאליציה לימד באינסברוק שבאוסטריה, והשני היהודי הגרמני גיאורג זימל לימד בברלין.

העולם המתקדם והסוציאליסטי שיווה לסוציולוגיה משמעות גדולה. ועל כן היה מובן, שרחשנו אהדה לאַליאוּטוֹרוֹפוֹלוֹס. הוא אף הוציא במסירות־רבה וערך כתב־עת מיוחד בשם “סוציולוגיה” ולחם הרבה למען הכללת הענף הזה באוצר המדעי המודרני העולמי.

אליאוטורופולוס היה אדם “תמהוני”. יווני – בעל מראה של יווני – ששערותיו היו תמיד ארוכות, לבש מעיל מהודר (אם כי משומש מאוד), היה רווק והתגורר בקיטון קטן מלא ספרים ועתונים. גם מכונת ספירט קטנה עמדה שם, שעליה היה מכין לעצמו תה, קפה ושאר מאכלים.

הוא היה אנטי־סוציאליסט מובהק. מעניין הדבר, שנימוקו העיקרי נגד הסוציאליזם היה, שהסוציאליסטים הם בעד ריבוי נשים. הוא הסתמך בכך על פרידריך אנגלס. רבות התווכחתי עמו וטענתי, שאין זה פירוש נכון לתורתו של אנגלס ולמחקריו ההיסטוריים, שהרי אנגלס במחקריו ההיסטוריים ציין רק את העובדה, כי בימי־קדם ובקומוניזם הקמאי היה ריבוי הנשים עובדה היסטורית, אך הוא לא יישם את התפיסה הזאת אל החברה הסוציאליסטית העתידה. אבל אליאוטורופולוס החזיק בעקשנות בדעתו שלו.

במקצוע הסוציולוגיה רשומים היו מעט מאוד סטודנטים, חמישה או אולי שישה (ספרדי, איטלקי, שווייצי ואנחנו – שניים־שלושה רוסים). היו מקרים, שלהרצאותיו באו רק שני שומעים, אבל דבר זה לא הפחיד כלל את הפרופיסור היווני. על כל פנים הוא הכניס אותנו לסודות האסכולות הסוציולוגיות השונות, בייחד לתורתו של ספנסר האנגלי. לעתים קרובות היינו מתלוצצים: היווני, איש־מדע, ובכלל איש רוח מובהק, הוא עצמו קבצן גדול, על שום מה הוא מגן כל כך על המישטר הקאפיטאליסטי? הרי הוא עצמו הינו קורבן של המשטר החברתי הקיים ואף־על־פי־כן הוא נמנה על סנגוריו הרוחניים העזים ביותר!

הפרופיסור השלישי שלי היה סיוויקינג, שהרצה על “כלכלה מדינית”. והרי זה היה התחום שעניין אותי בעיקר. בעבודות הסמינאריוניות (הנושאות אופי סגור יותר), הייתי מקדיש לסמינר של סיוויקינג הרבה זמן ומרץ. כאן גם הכרתי מקרוב שני חברים, אשר לימים מילאו תפקיד גדול מאוד, ואפילו היסטורי. האחד היה מייצ’יסלאב (מייטק) וארשבסקי, שנודע בשמו המושאל “ברונסקי”. בן למשפחה מתבוללת בווארשה, ובימי לימודיו באוניברסיטה נמנה עם “מפלגת הסוציאל־דמוקרטיה בפולין” של רוזה לוקסמבורג. אינטליגנט, בעל אופי שקט, למד במרץ כלכלה והתכונן להתמחות בתחום זה. במחיצתו התכוננתי בדירתי לבחינת הדוקטור שלי. הוא היה אחד מאלה, אשר יחד עם לנין נסע בקרון החתום מציריך לרוסיה. כאשר הסובייטים נטלו לידם את השלטון, הוא נתמנה למיניסטר ראשון לענייני מסחר.

החבר השני לסמינר היה סמיון נחומזון – טיפוס שונה לגמרי מוארשבסקי־ברונסקי. הוא נולד בסביבה הבלטית כבן להורים יהודיים עניים. היה נציג פעיל ונמרץ של “הפראקציה הבולשביסטית” במפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית. אחיו הצעיר, אדם שקט יותר, היה חבר ב“בונד” היהודי. הוא למד רפואה ועמו נפגשתי לעתים קרובות, שכן את הבחינות שלו ברפואה הכין יחד עם חברה קרובה של רעיה.

ברונסקי, נחומזון ואני היינו “השלישיה המארקסיסטית” בסמינר של פרופיסור סיוויקינג. בסמינר הזה למדו עשרים וחמישה עד שלושים חברים, סטודנטים בני עמים וארצות שונים (חוץ משווייצים היו גם איטלקים, גרמנים, סלאבים, ספרדים, פולנים). רובם היו חסידי השיטה הקאפיטאליסטית. נגד כל אלה (וגם נגד הפרופסור עצמו) ניהלנו מאבק מדעי פארטיזאני, “הגנו על המארקסיזם”. והפרופיסור היה לא רק סובלני, אלא גם התגאה בתלמידיו. דווקא בגלל הוויכוחים שהתנהלו בו על רמה גבוהה, זכה הסמינר לשם טוב ותמיד היו בו משתתפים רבים. סיוויקינג, בשיטתו בכלכלה המדינית שיווה משמעות רבה לנדודי העמים ולמשמעותן הפוליטית של המושבות, אשר מדינות אירופה לוחצות עליהן לחץ כבד.

“במסחר הקולוניאלי כופים על האוכלוסיה המקומית לייצר בתנאים לא נוחים וכופים עליהם גם שיטה לא נוחה של צריכה”. בהסתמכי על התיזות האלו של הפרופיסור, השמעתי בסמינר שתי הרצאות על הנדודים היהודיים, שאחריהן נערך ויכוח ממושך.

הודות להשתתפותם הפעילה של שגי החברים הנזכרים בסמינר התיידדתי אתם אישית. עם ברונסקי־וארשאבסקי התכוננתי יחד בדירתי לבחינת הדוקטור שלי, ואילו עם נחומזון (ועם אחיו הבונדאי) היינו עורכים לעתים קרובות טיולים בסירה קטנה באגם של ציריך.

היו אלה הימים בהם לנין ופליכנוב (הבולשביקים והמנשביקים) לחמו קשות נגד “הבונד” ונגד “הסטיות היהודיות” בכלל. אולם באותו זמן גם ולאדימיר מדם בז’נבה, והבונדאים בכלל, פתחו במאבק רעיוני גובר והולך למען האוטונומיה היהודית התרבותית. וכיוון שהאחים נחומזון השתייכו לשתי המפלגות הפוליטיות המנוגדות, הסכמנו בינינו, כי בעת שנשוט בסירה לא נתווכח על כך, שכן עוד עלולים אנו שלושתנו ליפול לתוך האגם. לא יכולתי להתאפק מהשמעת הערה אירונית, ש“איני רוצה להגביר את מלחמת האחים”. ויכוחינו נשאו אופי מעניין. כאשר התווכחנו על הבעיה הלאומית הייתי לוחם עם נחומזון הבונדאי נגד נחומזון הבולשביסטי, ואילו כאשר התווכחנו על בעיות מדיניות, היו שני האחים מתאחדים נגדי.

תוך שיט בסירה, בעובדנו בארבעה משוטים והגה אחד, היינו גם שרים בקול את שירי־העם ושירי־המהפיכה הרוסיים ועל־פני אגם ציריך הידהדו צלילי השירה הרוסית. לא פעם היינו זוכים לתשואות מצדם של אלה ששטו בסירות בקירבתנו.

שונה לגמרי היה מראה ה“שלישיה” שלנו בסמינר הכלכלי של פרופיסור סיוויקינג. מייטק וארשבסקי ראה עצמו כפולני. נחומזון הבולשביק – כרוסי. ואני – כיהודי.

פעם, כשטיילנו לאחר עבודת הסמינר, התחלנו להתווכח על ההבדלים שבינינו. הוויכוח התלהט, ואחד מאתנו – איני זוכר מי – אמר: “חבריה, הפולמוס עלול עוד לפוצץ את השלישיה הסמינאריונית שלנו” – ומייד פסק הוויכוח. היתה זו סכנה ממשית. ואכן, מתוך יחס חברי החלטנו:

“אם בעתיד שוב יתפתח ויכוה מסוכן כזה, ישמיע אחד מאתנו קול־אזעקה ויקרא: ‘הסמינר!’ – והוויכוח ייפסק מייד”.

קיבלנו על עצמנו דבר זה ברצון ולא אחת היה צורך להשמיע את קול האזעקה: “הסמינר!” – וידידותנו וכן גם עבודתנו הסמינאריונית ניצלו.

* * *

כבר אז הייתי בטוח, כי לאחר המהפיכה שניהם ימלאו תפקידים חשובים, ואכן כך היה. לאחר המהפיכה נפגשתי עם שניהם במוסקבה. שניהם תפסו עמדות ממשלתיות רמות. מייטק וארשבסקי־ברונסקי בא מציריך לרוסיה יחד עם לנין ונתמנה, כאמור, לשר המיסחר בממשלת הסובייטים הראשונה של לנין, ואילו נחומזון נקבע על־ידי לנין כקומיסאר הצבאי לאיזור הוולגה.

סופם היה שונה בתכלית. מותם של שניהם היה טראגי מאוד. מייד לאחר שהבולשביקים קיבלו לידם את השלטון באיזור הוולגה ופרצו המרידות הצבאיות של הגנראלים הלבנים, התייצב נחומזון בראש המלחמה נגדם.

בטרילוגיה המפורסמת שלו “נתיב היסורים” מתאר אלכסיי טולסטוי באופן ממצה את ההתקוממות ביארוסלאב: לחצר־איכרים גדולה הביאו הקצינים הלבנים אדם בריא־בשר, מגולח למשעי ולבוש מעיל אפור. כובע לא היה לראשו. פניו היו סמוקים ורגוזים. הם היכוהו קשות והוא כעס וגידף אותם… איים ודרש. כאשר המפקד הלבן נתן פקודה לירות בו, הוא הוריד מעל עצמו את המעיל, קימטו וזרקו ישר אל הקצינים הלבנים בהוסיפם לגדפם, כשאגרופו קמוצים עמד בחזה פתוח, איתן ופרא. כאשר ניתנה הפקודה לירות, הוא פשט את זרועותיו – ונפל. לאחר שכבר היה מוטל על הארץ, עוד הוסיפו לירות בו. היה זה הקומיסאר הבולשביק נחומזון.

ווראשאבסקי־ברונסקי? עמד במשך שנים בראש מדיניות המיסחר הסובייטית כולה. לנין והבולשביקים ראוהו כשר כלכלה מצליח. אולם כאשר התחילו המשפטים הסטאליניים המפורסמים נגד המנהיגים הקומוניסטים, ברונסקי נאסר. עשרים שנה לאחר שנורה נחומזון בידי הקצינים הלבנים, נורה מייטק וראשאבסקי־ברונסקי באחד ממרתפי המשטרה על־ידי העריצים האדומים.

פרק שביעי: ויכוחי עם פליכאנוב ועם לנין

התנאים ההיסטוריים של האמיגראציה הפוליטית וחיי הסטודנטים בימי “גלותי השניה” היו שונים לגמרי מכפי שהיו בשנים 6–1905. הריאקציה הקשה בארץ הצארית לחצה במלוא כובדה על כל העמים. מובן, כי הדבר השתקף גם בהלכי־הנפש של הגולים בחוץ־לארץ. בהרצאות היו המרצים חייבים להתחשב בכך, להסביר את סיבות התבוסה ולהאיר את המצב החדש. רובם עשו כן, אך לא כולם, ובראש וראשונה לא נהג כך גיאורגי פליכאנוב, איש ההלכה הסוציאל־דמוקראטית המובהק. אגב, הוא היה היחיד בין כל המנהיגים המפורסמים, שלא נסע לרוסיה בימי המאורעות הסוערים של 1905–1906, המשיך בהרצאותיו והפעם בנוקשות דוקטרינארית רבה יותר מאשר בתקופה הקודמת.

כאשר רק נודע מועד הרצאתו, מייד התחלנו להתכונן לוויכוח. ידענו שהוא משיב באופן חריף מאוד למתנגדיו. כאשר שמעתי בפעם הקודמת את הרצאתו בברן, לא העזתי לקום ולהתפלמס אתו. הפעם היה המצב שונה. מפלגתנו התפתחה מאוד והקריבה קורבנות גדולים במאבק המהפכני. חברים לאין ספור היו כלואים בבתי־הכלא הצאריים, רבים הוגלו לסיביר, אחרים שהו בחוץ־לארץ כ“מגורשים אדמיניסטראטיביים”. בשורת ערים מילאו חברינו תפקיד נכבד מאוד בהתקוממויות. כנציג המפלגה שלנו הקפדתי שלא יתעלמו מקיומנו ולא יאירו את תפקידנו הארה מסולפת. והרי אני עצמי כבר עברו עלי נסיונות קשים והתגוללתי בבתי־הכלא הצאריים השונים.

בעשר, חמש־עשרה הדקות שהוקצבו לכל מתווכח, הוצרכתי להתרכז בנקודות העיקריות ביותר. להרצאתו של פליכאנב הפעם הכינותי שתי פצצות. ראשית – הרי הוא היה בין המחברים הראשיים של “סעיף 9” בפרוגראמה הסוציאל־דמוקראטית על “ההגדרה העצמית של העמים עד לזכות הינתקותם”. שנית – בשל ההתקדמות הגדולה שחלה בתנועה השיחרור הלאומית היהודית מאז ימי מארקס. במשך השבועות של ההכנות השתמשתי בספרים הרבה ולא התעלמתי מפרט כל שהוא לבל אמעד בויכוח. פתחתי את דברי בהערה, באיזו מידה מכירים אנו טובה למרצה על תורתו המתודולוגית, אשר עזרה לנו להתמצא בבעיות המסובכות. הסוציאליסטים אינם יכולים להתעלם מן השאלה הלאומית, המאורעות האחרונים הוכיחו ביתר שאת מה חשוב התפקיד שהיא ממלאת. על כל צעד ושעל אפשר להיווכח, שהרוב הגדול של האוכלוסיה היהודית, ובמיוחד המוני העובדים היהודים, נוקטים עמדה לאומית יהודית. המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות (כולן ללא יוצאת מן הכלל), על אף כל ההבדלים הגדולים הקיימים ביניהן, מעלות תביעות לאומיות יהודיות. לא רק שלוש המפלגות הטריטוריאליסטיות־הסוציאליסטיות, אלא גם ה“בונד”. על שום מה איפוא ינהגו הסוציאליסטים מנהג יוצא מן הכלל רק לגבי היהודים מבחינת זכות ההגדרה העצמית? כלום לא די שהממשלה הצארית הנהיגה את סעיף ההגבלה “קרומיי ייברייב” (פרט ליהודים)?

וכאן באה הפצצה העיקרית שלי. מפי מזכירו של ישראל זאנגוויל בלונדון (בשם האירגון הטריטוריאליסטי) ואן פינקלשטיין, מהפכן וחבר ה“גארודנאיה וולה” רבת־התהילה, שהיה טריטוריאליסט, שמעתי פעם, כי בתו האהובה של קארל מארקס, ליאונורה, לימדה בלונדון יידיש, כדי לנהל פעולת הסברה ועבודה תרבותית בין הפועלים היהודים שם. בידי פינקלשטיין אף היתה מודעה מודפסת ביידיש, שבה פורסם על הרצאותיה של ליאונורה מארקס. ומאז, אמרתי, שוב אין כל ספק, שהפועלים היהודים צעדו צעד עצום קדימה ובהתפתחותם נסתייעו מאוד בתרבות היהודית.

שעה שאמרתי את הדברים האלה, נשמע באולם רחש: “מה, ז’ארגון? קאקויה בז מיסליצה!” (איזו שטות). היה ברור, שהקהל כבר ציפה למהלומה שאספוג מידי פליכאנוב.

עוד הוספתי, שפליכאנוב, שאנו מעריכים אותו כהיסטוריון ובעל־הלכה, חייב לדעת את העובדה הזאת.

ומה קרה? פליכאנוב, שהיה אמן־הפולמוס, אף לא הזכיר את העובדה הזאת. לעומת זאת כיבדני במנה הגונה על פי דרכו הרגילה: “שוביניסטים, לאומנים, יסודות זעיר־בורגניים, ריאקציונרים!” האמת היא, שהמתווכחים מכל הזרמים (סוציאליסטים־רבולוציונרים, בושלביקים, בונדאים), זכו ל“מחמאות” לא פחות חריפות ממני, ביחוד מפלגת הסוציאליסטים־הרבולוציונרים, שלא מעטים מבין חבריה היו מסיימים את חייהם על עץ־התליה הצארי, וזכו להתפעלותו של העולם כולו; כלפי אותה מפלגה השתמש פליכאנוב בביטויו הישן שהעלה כבר עובש: “סוציאליסטים־ריאקציונרים”.

שונה היתה הרצאתו של ולאדימיר לנין. כשם שהיה שונה מפליכאנוב באופיו ובמזגו, כן היו שונות הרצאותיו. לנין היה קודם כל לוחם, מדינאי מובהק ואיש מפלגה קפדן, אם כי התחשב בתמורות החלות בחיים הפוליטיים והשתדל להסתגל אליהן. מבחינה זאת היה אופורטוניסט ומכל מצב ביקש להפיק תועלת בשביל השיטה שלו. גם אחרי הרצאותיו היו מתנהלים ויכוחים ארוכים ומקיפים.

בדברי בויכוח התעכבתי בעיקר על שני מומנטים: א. התפקיד הפעיל שממלאים חברינו תוך מסירות נפש בתנועה המהפכנית. בחרם שהוטל על ה“דומה” הפטרבורגית (הוכרז מטעם הבולשביקים ושאר המפלגות), נטלו חברינו חלק כה רב, ובלודז', למשל, הם אף הרסו את הקלפיות המוכנות. אין איש יכול לפקפק בכך, ששום קושי לא ירתיעם מהמשכת המאבק. נראה היה לי, שזו הנקודה החשובה ביותר בעיני לנין. כנקודה השניה בחרתי לי שוב את “זכות ההגדרה העצמית” של כל העמים ברוסיה, אולם כאן התעכבתי במיוחד על הגוון המיוחד, שבו הצטיין לנין עצמו. לדעתי היתה זכותו הגדולה של לנין, שהוא מימש את הנקודה הזאת במקרים חשובים במיוחד. לנין הבחין בנקודה זו אבחנה פוליטית ועקרונית בין העם השליט לבין העמים המדוכאים. בפולמוסו עם הסוציאל־דמוקראטים הפולנים שהתנגדו לעצמאותה של פולין הכריז, כי האוכלוסיה הפולנית יכולה להיות בעד או נגד עצמאותה של פולין, שכן – לה הזכות לדיעה עצמית משלה. לעומת זאת חייבת האוכלוסיה הרוסית השלטת לנקוט עמדה של תמיכה מוחלטת בזכות ההגדרה העצמית, לרבות בשביל האוכלוסיה הפולנית. זוהי החובה הפוליטית של האומה השלטת והיא חייבת לכבד את זכות ההגדרה העצמית של הפולנים.

בגלל “השקפותי הפולניות” עקבתי בתשומת־לב רבה אחר קביעת העיקרון הלניני הזה ושיוויתי לו משמעות גדולה. כללתי איפוא את הנקודה הזאת בדברי וברכתי אותו על עמדתו זו. עם זאת הדגשתי, שבנקודה חשובה זו יש ליישם את העיקרון גם לגבי היהודים. בקרב האוכלוסיה היהודית קיים בלי ספק הרצון להמשיך בפיתוח ייחודה הלאומי ההיסטורי, וכל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות נוקטות עמדה זו. מובן, שיש מאבק בין המפלגות השונות וכל אחת מהן יש לה גוון משלה, אולם כולן כאחת תובעות את זכות ההגדרה העצמית. לפי דעתי, חייבות המפלגות הרוסיות להעניק לאוכלוסיה היהודית אותה זכות, אותה דורש לנין בשביל הפולנים.

תשובתו של לנין היתה אופיינית מאוד. בוויכוח השתתפו, כזכור, כל המפלגות, לרבות נציג ה“בונד”. לנין ניצל את העובדה כדרכו באמרו: “כאשר הבונדאים דורשים אוטונומיה תרבותית לאומית יהודית, הרי זו איוולת והיא סותרת את התורה המארקסיסטית. אנו רואים את התרבות כבניין־על בנוי על בסים חומרי ממשי. התרבות הבונדאית תלויה איפוא בחלל ריק… אם רוצים דווקא תרבות לאומית יהודית עצמית, הרי צודק כבר החבר הצעיר מן הציונים־הסוציאליסטים, השואף למדינה יהודית ולחיים כלכליים עצמאיים. שאיפה כזאת יש לה טעם. אולם כיום, בתנאים הנוכחיים, הרצון להקים מדינה יהודית עצמאית אינו אלא אוטופיה”.

בכך ביקש לנין להנחית מהלומה ל“בונד”, שהשתייך למפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית (אשר נגדה ניהל לנין את מאבקו), ויחד עם זאת הסתייג גם מן הכיוון החדש שלנו. תשובתו של לנין עשתה רושם רב. חברינו היו מרוצים. כי הנה הכיר בר־סמכא גדול בנכונות השקפת עולמנו ובצדקת הפרוגרמה שלנו. העובדה שהוא רואה אותה כאוטופיה, – הרי כבר שמענוה לא פעם ומצדדים שונים. החידוש היה איפוא בכך, ששוב נוכחנו לדעת, כי יסודותינו העיקריים נכונים הם – גם מנקודת־הראות המארקסיסטית. ואילו על השומעים שלא מחברינו עשתה רושם העובדה, שלנין קרא לי בשם “החבר הצעיר”, שכן בפולמוס החריף שהתנהל אז, היו מכנים לרוב את המתווכחים בשם “אדון” או במקרה הטוב “גראז’דאנין”.

סבורני, שלנין ראה תמיד לנגד עיניו מטרות מעשיות, וגם הפעם חתר למטרה ממשית. הקבוצה הבולשביסטית בציריך לא היתה גדולה, והקבוצה שלנו לא נפלה ממנה במיספר. לנין הכיר היטב את פרטי הפרטים של התנועה המהפכנית בערים הגדולות, וידע שנטלנו חלק גדול בהתקוממויות ברוסיה. כאמור, רבה היתה פעילותנו בהחרמת הבחירות ל“דומה” הפטרבורגית, מורגש היה איפוא, כי לנין ביקש לשכנע בדבריו גם את החברים שלנו, שיצטרפו אל הקבוצה שלו ויגדילו את ההשפעה הבולשביסטית בחוץ־לארץ.

* * *

אזכיר כאן עוד פרט אופייני. למחרת אותה הרצאה נפגשתי עם לנין ועם אשתו קרופסקאיה בארוחת־צהריים במסעדה הדמוקראטית הידועה ברובע האוניברסיטה, שבה לא הוגשו משקאות חריפים. כשניגשתי לשלם את חשבוני, עמדה ליד הקופה קרופסקאיה עם החשבון שלה. פיניתי לה את מקומי, כדי לאפשר לה לגשת ראשונה לקופה. היא אמרה לי: “היודע אתה, חבר, אמש דיברת לא כל כך רע, כפי שאתה חושב”. היתה זו הערה אופיינית מאוד לגבי קרופסקאיה. היא היתה מורה עממית וביקשה להקל על חייהם של התלמידים הצעירים. במשך שנים אחדות לאחר מכן היו מזכירים בחיוך באולם־הקריאה הרוסי את הערתה של קרופסקאיה.

פליכאנוב ולנין לא היו ה“כוכבים” היחידים ברקיע הפוליטי. לידם הזהיר באור מזהיר גם שמו של יולי מארטוב־צדרבוים, נכדו של עורך “המליץ” הראשון. הוא היה אישיות סימפאטית ומיוחדת במינה. יחד עם לנין הוא ייצג את “הדור הצעיר”. יחד הם באו מרוסיה לחוץ־לארץ ויחד נמנו עם העורכים הראשונים של כתב־העת הסוציאל־דמוקרטי “איסקרא” (הניצוץ). לנין ידע היטב את ערכו הגדול של מארטוב. גם לאחר שנפרדו, התחשב לנין במארטוב, יריבו הרעיוני החריף, יותר משהתחשב במישהו אחר זולתו.

בניגוד לפליכאנוב, אשר עד 1917 לא נסע לרוסיה, ובניגוד ללנין, אשר בשנים הסוערות 1905–1906 חי בפינלאנד (ועל־ידי כך ניצל מן הכלא הצארי), הגיע מארטוב אל “הגלות השניה” לאחר שהתגלגל במשך שנים בבתי־הכלא הצאריים, הוא היה אדם חולני. גופו החלוש התענה במחלת־ריאות קשה. בשל יושרו וכנותו זכה להערכת הכול. נאומיו לקו בחיסרון גדול: כמעט תמיד היה צרוד. לעומת זאת נודעה למאמריו השפעה גדולה פי כמה מאשר לנאומיו שבעל־פה. אדם בעל השכלה עצומה, הצטיין במיוחד בשני קווי אופי: הוא היה “אינטרנאציונאליסט” כן ובעניינים הרוסיים היה מהפכן כן וחסיד של שיתוף פעולה בין המפלגות. אלה שהיו באים לשמוע את הרצאותיו זכו תמיד ברעיונות חדשים ובהשראה חדשה.

* * *

“בגלות השניה” היו שני מרצים רבי־השפעה, שהגיעו זה מקרוב מרוסיה. האחד אנאטולי לונאצ’ארסקי, שמייד עם בואו התחילו הרצאותיו למשוך קהל רב. הוא היה מרצה ממדרגה ראשונה, וגם נושאיו היו בבחינת אטראקציה רבתי. הוא היה בר־הסמכה הגדול ביותר בענייני אמנות וספרות. בהיותו “אירופי” מובהק וידען גדול של תקופת הרנסאנס האיטלקי, שאף לסייע ביצירת תקופת פריחה חדשה ברוסיה. הוא יצר תפיסה חדשה של הקלאסיקנים הרוסיים. נלהבות במיוחד היו השקפותיו על אלכסנדר פושקין. “פושקין היה האביב הרוסי, פושקין נעשה השחר הרוסי, פושקין היה ‘אדם הראשון’ הרוסי. מה שדאנטה ופטרארקה יצרו באיטליה, גאוני המאה השבע־עשרה בצרפת, לסינג, שילר וגתה – בגרמניה, כל זה יצר בשבילנו פושקין. הוא סבל רבות, על שום שהיה ראשון, אם כי אלה שבאו אחריו סבלו לא פחות”. לונאצ’ארסקי התייחס בהתלהבות לאלכסנדר הרצן ועוד העמיק את הערצתנו ללוחם מהפכני־הומניסטי גאוני זה לונאצ’ארסקי כתב הרבה והירצה גם על בעיות דת ומוסר.

הוא היה ידען גדול ונלהב מדי לעניני התרבות, כדי שיוכל להתעלם מיצירות התרבות היהודיות. היה ממשתתפי העתון היומי הגדול: “קיובסקאיה מיסל”, שעם חברי המערכת שלו נמנה גם משה ליטבאקוב, אשר את מאמריו העריך לונאצ’ארסקי מאוד. אין זה מקרה, שכאשר נתמנה שר סובייטי ראשון לענייני חינוך ותרבות, הגן לונאצ’ארסקי בגלוי ובעוז על “הבימה” ועל התיאטרון האמנותי היהודי.

דמות חדשה לגמרי היתה אלכסנדרה קולונטאי. הקו האופייני ביותר של התנועה הסוציאליסטית הרוסית היה בכך, שהנשים מילאו בה תפקיד גדול מראשיתה. מן ההיסטוריה ידענו על מאבקי הגבורה שלהן ואחדות מהן אף היכרנו אישית. אלכסנדרה קולונטאי היתה תופעה חדשה, הן בחזותה החיצונית, הן בשל אופי הרצאותיה.

היא לא נודעה בקפדנות המסורתית. נהפוך הוא, היא היתה הפרשנית הטובה והמצליחה ביותר של הילכי־הרוח חדשים. צעירה, בשנות השלושים, אלגאנטית (לפי מושגינו אז, אפילו אלגאנטית מאוד) בלבושה; בת למשפחה אינטלגנטית (אביה היה גנראל צארי), בעלת השכלה רב־צדדית, נואמת מוכשרת וסופרת טובה, מה שקרוי “אירופאית”. היא ביקרה בארצות רבות, ידעה שפות והתמסרה בעיקר ללימודי הספרות – ולמאבק הנשים למען שיווי־זכויות. אמנם נמנתה עם המנשביקים, אך לא היתה בעלת השקפה מפלגתית צרה. בהיותה מחונכת במשפחת גנראל צארי, שנאה מעומק לבה את האנטישמיים ורחשה להם רגשי בוז וסלידה. כל השקפתה היתה סוציאליסטית־הומניסטית. הרצאותיה היו מושכות קהל רב ובספרות ובאמנות היתה מדגישה תמיד את המגמות ההומאניסטיות והסוציאליסטיות. לאחר הרצאותיה היה מלווה אותה חוג גדול של ידידים אל בית־הקפה ולפי מנהג הימים ההם היו מבלים שם שעה ארוכה. מעניין הדבר, שהיו לה מעריצים לא רק בחוגים המפלגתיים הצרים. מורגש היה, שהיא מרוצה מהצלחתה לא רק כנואמת וסופרת, אלא גם כאשה – והיא חשה עצמה בטוב בקרב הסטודנטיות והסטודנטים הצעירים. בימי מלחמת העולם הראשונה הצטרפה אל קבוצתו של לנין ונתמנתה קומיסארית לעזרה סוציאלית, האשה־המיניסטר הראשונה באירופה. לאחר מכן כיהנה כשגרירת ברית־המועצות בנורבגיה ובמקסיקו. כאן עלי להעיר, כי בכהנה כשגרירה בסקנדינביה – בימי מלחמת העולם השניה – עשתה מאמצים כנים להציל את האוכלוסיה היהודית מידי הנאצים.

פרק שמיני: הנשפיות הרוסיות וחופשות הסטודנטים

כדי להכיר מקרוב את חייהם של המהגרים הפוליטיים והסטודנטים – אין לפסוח על ה“נשפיות”, אשר אירגנו ה“מושבות” וכן על חופשותיהם של הסטודנטים.

ההכנסה הכספית מן הנשפיות נועדה למטרות פוליטיות, או לעזרה ההדדית המקומית של הסטודנטים, אך נודעה להן גם משמעות מוסרית. כאן הורגשו הנפש והלכי־הרוח האמיתיים של האינטליגנציה הצעירה. מן הראוי לציין, שאל הנשפיות היו באים גם סטודנטים רבים מערים אחרות, ולא רק מן האוניברסיטאות השווייציות, כי אם גם מגרמניה. הכול שמחו להינתק קימעה מן החיים היומיומיים, על אף היותם מועילים ונעימים כפי שהיו, ורצו ליהנות פעם משימחה של חג. שבועות רבים היו מתכוננים לנשפיות והיו מזמינים אליהן גם את הפרופיסורים, מרצים שונים (וגם קצת סטודנטים שווייציים או בני ארצות אחרות). היינו סבורים, שזכות זו מגיעה להם, שהרי כאן היו המשתתפים פותחים קצת את סגור לבם – וגם היו פותחים את אולמי האוניברסיטה ל“הלכי־רוח רוסיים”. הסטודנטיות היו “מתקשטות”, היינו, לובשות חולצה לבנה וחצאית שחורה. שמלה שחורה וארוכה כבר נחשבה בבחינת “מותרות”, וכאשר היו נועצות פרח בשערות, כבר ראו בכך משום “גנדרנות”.

אצלנו בציריך היו הנשפיות נערכות בדרך כלל באולם שעל הר־ציריך. כאמור, היו חברים באים במיוחד מברן, לוזאן וז’נבה; מן האוניברסיטאות הגרמניות, שהרי רחמים עוררו אנשי דארמשטאדט והיידלברג, שבעירם אין “מושבה” ואף סטודנטית אחת לרפואה. הם קינאו ברוסים השווייציים, שביניהם היו כל כך הרבה נערות חינניות. היו באות, איפוא, קבוצות שלימות ישר מן הרכבת אל אולם־הנשפיה. הנה נשמעים דרך החלונות צלילים רמים של שירת מקהלה המגיעים ממרחק, ומייד נשמע רחש: “המהנדסים מדארמשטאדט באים”. ובהיכנסם לאולם הם שרים את הימנון הסטודנטים הלאטיני העתיק: “גאודיאמוס איגיטור, יובנס דוס סומוס” (הבה נגילה – כי צעירים אנו).

ומייד נשמעת קריאה: “הפילוסופים מהיידלברג באים!” עוד מרחוק מכירים אותם, בקולות מלוכדים שרים הם את ההימנון שלהם: “אלט היידלברג, את עיר נאה ומכובדת, ושום עיר אחרת לא תשווה לך!..” בסערת תשואות היו מתקבלים כל אלה שנסעו שעות ארוכות, כדי לבלות אתנו ביחד יום חג. אולם החברים מז’נבה מתרעמים: וכי מי קבע שהיידלברג הגרמנית היא היפה בערים? הם, בני ז’נבה לא יוותרו בשום פנים! המקהלה שלהם שרה איפוא שאנסון פאריסאי עליז, שכן ז’נבה היא בת־דודה של פאריס. וכך מתפתחת התחרות בין מקהלות.

מישהו קורא בקול: “ואלדימיר מדארמשטאדט, תשיר את ‘פאוסט’” שהרי כולנו מכירים היטב איש את רעהו, ועוד זוכרים כיצד שרו בסמסטר הקודם. ואכן, ולאדימיר בעל קול באס יפה שר את האריה של “מפיסטו”, שבה משולבות אמנות ופוליטיקה גם יחד: “השטן חוגג בנשף. בני־אדם שוקעים ביוון זהב וממון…” ומפיסטו זוכה לתשואות רמות והתחרות נמשכת. מישהו קורא: “ועתה, מיכאל מברן, ‘יבגני אונייגין’!…” שהרי זהו צ’ייקובסקי הרוסי שלנו ואותו זמר רוסי לירי משקף את רגשותינו הצעירים ואת געגועינו.

ואולם הנוסטאלגיה אינה שוככת. הרי אנו בגלות, על כל פנים בארץ זרה. ומה יהיה לאחר שנסיים את לימודינו? רבים מאתנו הנם בבחינת “מוכתמים” בעיני הבולשת הרוסית. האם יותן להם לשוב לביתם? ואם כן, הרי יצטרכו הרופאים להיבחן ברוסיה בחינות מיוחדות; ולאחר הבחינות – היכן יעבדו? באיזו פינה סיבירית רחוקה – כרופא אזורי – או באיזו עיירה יהודית ענייה ונידחת?

ואכן הלכי־רוח אלה באים על ביטויים בשירה בציבור. באחת הפינות פותחת קבוצה בשיר וכל הקהל מצטרף: “וולגה וולגה, אמא יקירה”, ומצטרפות מלותיו של נקראסוב: “האנחה אצלנו קרויה שירה”.

אך אנשי ברן אינם מפגרים אחריהם. ובאולם משתלטים שירי־עם יהודיים נלבבים, שהובאו עוד מן הבית ולא נשכחו. "אוי וואס קלינגט איר קירכנגלאקן, הערט שוין אויף, גענוג געשראקן האבן אייערע אלטע טענער. כ’האב א נייעם געשאפן – נישט צו שרעקן נאר צו וועקן, שטייט צום לעבן אויף! (מה תצלצלו פעמוני הכנסיה, חידלו כבר, די הפחידו צליליכם הנושנים. פעמון חדש יצרתי – לא להפחיד, אלא לעורר. קומו, עורו לחיים!).

בחוץ שולט החורף, הרחובות וההרים מכוסים שלג, אבל כאן באולם חמימות נפלאה מנעימה את החיים ומייפה אותם.

מישהו משמיע קריאה: “האורחים מחוץ לארץ!” וקוראים ל“אסיאנית” שתרקוד “לזגינקה”. נערה צעירה מסיביר הרחוקה, המבלה באוניברסיטה שעות כה רבות ליד המיקרוסקופ, קמה ויוצאת במחול־סולו לוהט. מחוללת היא ברוב להט וחן וזוכה לתשואות סוערות.

והנה נשמעים צלילי שופן, ופקודה: “להזמין את הגבירות!” מתחיל ריקוד ה“פולונז” המלכותי. איש אינו יכול להתחמק ולומר שאינו יודע לרקוד. את הפולונז של שופן חייבים לדעת כולם, כשם שחייבים לדעת את הקונטר־דאנס – עם הפקודה הסופית: “רונדו!” והכול משלבים ידיים. שוב אין עתה אנשי דארמשאדט, היידלברג וז’נבה. עתה זוהי חבורה מלוכדת אחת, הקשורה ביחד בידידות אישית ובגורל משותף.

* * *

אטראקציה גדולה היתה הדואר. אנו מעריכים מאוד את הדואר השווייצי הנהדר, המביא לנו בדייקנות את המכתבים והכסף מן הבית, אבל כאן הערב יש לנו דואר רוסי משלנו. ליד אחד השולחנות קונים במחיר פראנק אחד מעטפה, כותבים איגרת, חותמים עליה, או אין חותמים עליה, (מוטב שלא לחתום), מדביקים את המעטפה, משלשלים אותה ל“תיבת הדואר” ומחכים בקוצר רוח, כיצד “היא” (או “הוא”) יגיבו על כך: האם יבינו את הרמז – מיהו המחבר וכך נמשך המשחק.

* * *

עוד מעט יעלה השחר. אנשי “חוץ לארץ” חייבים לשוב אל עריהם ועל אנשי ציריך לשוב אל המעבדות והסמינארים. נפרדים. מוסרים איש לרעהו את הכתובות והפעם כבר יביא הדואר השווייצי האמיתי, במהרה, את המכתבים החתומים!… אשר לעתים קרובות היו מקשרים בין אנשים צעירים למשך כל ימי חייהם.

ובטרם עוזבים את האולם, קמים הכול על רגליהם, ושירת “האינטרנאציונל” מהדהדת באולם. שרים הכול – הרוסים, הגרוזינים, הארמנים, הפולנים והיהודים; הסוציאל־דמוקראטים, הסוציאליסטים־רבולוציונרים, הבונדאים והציונים־סוציאליסטים. כולם, כולם הם כאן אחים לגורל משותף.

ברוסיה עדיין שולט שלטון־הדמים של הצאריזם. ייתכן שעוד ימים רבים יעברו עד אשר על גדות הניאוה והוולגה תקום הרפובליקה הדמוקראטית הרוסית. אולם כאן, על יד אגם ציריך, כבר קמה רפובליקת האחווה. הלואי והרפובליקה של העתיד שם ברוסיה תצטיין ביחסי חירות והומניזם כפי שהסטודנטים והסטודנטיות יצרו כאן בשווייץ.

* * *

תפקיד לא מועט, ואולי אף רב יותר, מילאו החופשות. רק בחלק מן החופשות היו נוסעים הביתה. רובם העדיפו לבלות את החופשה בשווייץ, שהרי זוהי הארץ הקלאסית של תיירות ושל טיולים, ועתה יש זמן ואפשרות להיטיב ולהכיר את יפי הנוף והטבע השווייצי, לנוח ולבלות בנעימים.

למשך שבועות הקיץ היו נוצרים שלושה זרמים. היו שנסעו אל החופים הרומאנטיים של אגם ארבע־הארצות. ברכבת היו יוצאים ללוצרן ומשם – בספינת־הקיטור החיננית – אל מרכזי התיירות המפורסמים. קבוצה אחרת העדיפה את הרי־האלפים האדירים מכוסי שלג־העד, שמסביב למרכז הידוע אינטרלאקן. וקבוצה שלישית היתה נוסעת לסביבות הצרפתיות של אגם ז’נבה.

רעיה ואנוכי היינו כמעט כל קייץ נוסעים לאותו מקום: ויצנאו.

כאן הייתי בפעם הראשונה בשנת 1905, כאשר ערכתי את טיולי עם נחמן סירקין וכאן ביליתי כמעט את כל חופשותי. מויצנאו היינו עורכים טיולים אל הנקודות הסמוכות ולעתים אף אל הרי־האלפים הרחוקים יותר, אל החברים והידידים שהיו מבלים שם את חופשתם.

ויצנאו היא באמת פינת־חמד, אחת המקומות היפים באירופה. מכאן יוצאת רכבת ההרים הצרה אל הר ריגי המפורסם. ליד הנמל הקטן, ההומה מתנועת תיירות מתמדת, מנגנת בבית־קפה תזמורת איטלקית. כמה אהבנו להאזין לנגינה זו ולשירים הניאפוליטניים המקסימים, שהרי מנוגדים הם כל כך לשירי־העם הרוסיים הנוגים. טוב היה לפחות לנשום קצת מאווירת־ניאפול ההארמונית.

לחדר של בית־איכרים, שעמד על אחת הגבעות ואשר שכרנו לנו לשבועות החופשה, היינו מביאים עמנו גם קצת ספרים. יחד עם כמה ספרי־לימוד כרסניים בתורת הרפואה, לא היתה רעיה שוכחת להביא עמה גם כרך שירים של היינריך היינה ואת “זאראטוסטרא” של ניטשה. בעל הבית, בראותו את הספרים הכרסניים, נטל קרשים, חיברם במסמרים והעמידם על יד הקיר באומרו: “הנה לכם איצטבה וחדר־לימודים”.

וכמה היינו אוהבים לטפס בהרים! קודם כל אל פסגת ריגי “שלנו”. הנוף כאן נפלא ומראהו משתנה כל רגע, כשפיראמידות ענקיות מופיעות ומתחלפות לנגד עיניך.

ופתאום הנך נעצר בשומעך את שירתו של הרועה השווייצי. בשומרו על הפרות האלפיניות, הוא מנגן בקרן הארוכה־ארוכה שלו ורב החשק להקשיב עוד ועוד לנגינה נפלאה זו. אין זה מקרה, שבאחת הסימפוניות שלו העיר בטהובן בתווי־הנגינה: “זהו קולו של רועה מהרי־האלפים. השימחה לאחר הסערה שחלפה”.

כאשר מטפסים ועולים לפיסגה כדי לחזות בזריחת החמה, נקלעים כאן לעולם של קסמים. מסביב עדיין שולטת החשכה, אבל לאט, לאט מתחילה להופיע השמש. מן האדמה למטה הנך מובדל על־ידי ערפל סמיך. למטה עדיין חושך וכאן עולה ומתנגנת שמש־פז בהירה. רק לאחר שעה ארוכה, כאשר הערפילים מתפזרים, הנך מתחיל לראות את האדמה, שאף היא טובלת עתה באור גדול. משמע שלא היית שרוי בשמים. השמים גבוהים עוד פי כמה! והשמש הצעירה מזהירה ומוליכה שולל…

* * *

יש רצון לטפס על כל ההרים מסביב. מכל הר והר מתגלה נוף אחר. הנה הר שני, בדיוק כמו מול ויצנאו שלנו, מזדקר אל על “פילאטוס” הענקי. גובהו עולה על אלפיים מטר. לא קל הדבר לטפס אל פיסגתו, אבל מוכרחים. כאן מתמזגים יפי הטבע וההיסטוריה האנושית

האגדה מספרת, כי פונטיוס פילאטוס, לאחר משפט־הסלף שלו, נתקף מוסר־כליות, על שדן למוות את ישו החף מפשע. הוא יצא איפוא מירושלים לדרך נדודים, עד שהגיע לבסוף לכאן, כדי לבקש מחסה בין צוקי הסלעים של ההר הנישא. וכאשר לא יכול עוד לעמוד בייסורי מצפונו, השליך את עצמו מן ההר הגבוה אל התהום העמוקה. ומאז ועד היום נושא ההר את השם “פילאטוס”.

* * *

והערבים! בהרים נדלקים אורים ומדורות, ויחד עם הכוכבים והירח הם משתקפים בתוך האגם. מראה זה מן הנמנע לשוכחו! ומלבך פורצת שירה, שירתו של הענק הרוסי הצעיר לרמונטוב: “יוצא אני בודד לדרך, המידבר מקשיב לריבון העולם… וכוכב אל כוכב יביע אומר”.⁶

* * *

גם בימים היפים שבילינו בחופשתנו לא שכחנו את משימותינו הפוליטיות. “נקודת החופשה” הגדולה ביותר בשביל הסטודנטים היתה וגיס, השוכנת במרחק כמה קילומטרים מויצנאו שלנו. זהו בית־מרפא ידוע, שהרבה תיירים מחוץ־לארץ נוהגים לבקר בו. המקום גדול יותר מויצנאו והוא משך גם רבים מבין אנשינו. נוצרה מסורת, לפיה בימות־החופשה היו עורכים שם “הרצאות גדולות”. כל מפלגה (רוסית ופולנית) היתה מגייסת לשורותיה תומכים חדשים גם בימי הקיץ. ואכן מדי קיץ הייתי משמיע שם הרצאה. ההרצאות היו נערכות תחת כיפת השמים, סמוך לשפת האגם. השומעים היו סטודנטים גולים פוליטיים מאוניברסיטאות שונות בשווייץ, אבל היו גם שבאו מגרמניה ומפאריס, באו גם תיירים ואורחים ישר מרוסיה. בשביל רבים מהם היתה תפיסתנו הרעיונית בבחינת חידוש. השתדלנו שהם יפיצו את הידיעות על מפלגתנו בעריהם, לאחר שובם לביתם. ודבר לא שכחנו, גם לאסוף קצת כסף לצורכי מפלגתנו. באופן כזה היו החופשות מביאות גם תועלת פוליטית. היינו זוכים למגעים חדשים ולאוהדים נוספים. קצת כסף בשביל “הצלב האדום” שלנו, (עזרה לאסירים שהוגלו לסיביר) היינו מקבלים גם מן האורחים והתיירים הלא־יהודים.

פרק תשיעי: רוזה לוקסמבורג ו“המושבה הפולנית”

מושבת הסטודנטים והגולים הפוליטיים מורכבת היתה משני חלקים: “המושבה הרוסית” ו“המושבה הפולנית”. שתיהן עמדו מול אותו אוייב עצמו: השלטון הצארי הרוסי העריץ ולשתיהן היו גם קווי־אופי דומים. אף־על־פי־כן הן נבדלו זו מזו. מושבת הגולים הפולנית היתה ותיקה יותר מן הרוסית. לאחר חלוקת הממלכה הפולנית ולאחר המרד, לא־מעטים מבין הלוחמים שניצלו היגרו לחוץ־לארץ. יחד עם פאריס ולונדון נמנתה שווייץ עם המרכזים הפולניים העיקריים. לאחר המרד הכושל של שנת 1863, ייסד הפאטריוט הפולני הגראף פלאטר (הנציג הדיפלומאטי האחרון של ממשלת הגולה הפריסאית המפורסמת) על חשבונו את “המוזיאון הפולני” הידוע בראפרסוויל. באותה עיירה קטנה, הסמוכה לציריך, נאספו מיסמכים חשובים ביותר על ההתקוממויות הפולניות: כרוזים, דגלי הלגיונים (עוד מימי נאפוליאון ומיצקביץ'), הצהרות ממשלתיות, תולדות ההתקוממויות (ביניהם גם מיסמכים כתובים עברית, כגון הכרוז הממשלתי “אל האחים היהודים” וכן מיסמכים ביידיש)⁷.

ב“גלותי השניה” פעלתי ב“מושבה הפולנית” לאין ערוך יותר משפעלתי בתקופה הראשונה. בבואי לשווייץ בפעם השניה לאחר שכבר חזרתי מוורשה, בה השקעתי מאמצים רבים ותבעתי ממפלגתנו שתנקוט עמדה של תמיכה בעצמאותה של פולין. במפלגה הייתי נחשב כנציג הכיוון הפולני. עתה, בהיותי בשווייץ, השתדלתי שעמדתנו החדשה תיוודע ברבים. בשווייץ התגוררו פולנים ידועי־שם, ובראשם הפרופיסור גבריאל נארוטוביץ‘, ששימש פרופיסור בטכניקום של ציריך ובר־סמכא אירופי במקצוע ההנדסה. הוא לא היה סוציאליסט, אבל דמוקראט כן, הומניסט וידיד־יהודים, והכול העריכוהו מאוד. היינו מזמינים אותו אל ה“נשפיות” שלנו ואני סיפרתי לו על תנועתנו. אל האנטישמיות בפולין התייחס בסלידה עמוקה. (כידוע, נבחר נארוטוביץ כנשיאה הראשון של הרפובליקה הפולנית הדמוקראטית שקמה לתחיה, וסמוך לבחירתו נהרג בידי איש הריאקציה האנטישמית של פולין). לשווייץ היו באים כתיירים או לשם מרפא, עסקנים פולניים, סופרים ואמנים (פאדרבסקי וסינקביץ' התגוררו בשווייץ בקביעות). מעניינת מאוד היתה הרצאתו של סטאניסלאב פשיבישבסקי. מחזותיו היו ידועים מאוד, שהרי הוא היה נציגה של “פולין הצעירה”; יתר על כן, הוא היה גם נציגן של “גרמניה הצעירה” ושל “סקאנדינאביה הצעירה” (אשתו, דאגנה, היתה סופרת נורבגית מפורסמת). פשיבישבסקי היה נציג ה“מודרניזם” הקיצוני ביותר. אף כי צידד בשיטתו (“אמנות לשם אמנות”), ערכנו לו תשואות רמות ואהדנוהו, משום שהיה מתנגד חריף לנטיותיו הפולניות הריאקציוניות של סינקביץ’.

* * *

עניין רב ביותר עוררה הרצאתה של רוזה לוקסמבורג. היא היתה מנהיגת “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית” בפולין ונתפרסמה כתיאורטיקנית של הסוציאליזם האירופי. היא הצטיינה לא רק בתיאוריות שלה וברוחה הלוחמת, כי אם גם בכנותה. אמנם ידעה להתפלמס עם יריב רעיוני, אבל מעולם לא עשתה זאת בצורה גסה או פוגעת. אכן, על אף היותה מתבוללת קיצונית, כאבה את כאב הרדיפות האנטישמיות נגד היהודים בכלל ובפולין בפרט. בוויכוחי עמה ביקשתי להביע לה את הכרתי הכנה ויחד עם זאת לנסח את השקפותינו העקרוניות. אמרתי:

"אנחנו, יהודי פלין, גאים על כך, שעיר פולנית קטנה הוציאה מקרבה שני אישים דגולים, מצויינים ברוח הומאנית ויוצרת. זוהי העיר היפה זאמושץ', עירם של יצחק לייבוש פרץ ורוזה לוקסמבורג. אולם צר מאוד, שאין הם מכירים איש את רעותו ואין ביניהם שום שיתוף פעולה, ביחוד בתחום חשוב מאוד – בשאלת היהודים. פרץ הוא הקלאסיקן של הספרות היהודית המודרנית ועליו גאוותה של תנועת התחיה הלאומית היהודית. למרבה הצער, לא זכתה תנועה היסטורית ויוצרת זאת לתמיכתה של רוזה לוקסמבורג, שבלי ספק יכלה לתרום רבות להמשך התפתחותה. אבל הבעיה היא מסובכת לאין ערוך ונוגעת לא רק בתחום היחסים האישיים.

“זוהי בעיית ההתבוללות. עניין הנוגע לא רק לעם היהודי. הנה הסופר המפורסם ג’וזף קונראד. סיפוריו והנובילות שלו תופסים מקום מכובד בספרות האנגלית, אך לאמיתו של דבר הריהו פולני. אביו, אפולו קוז’יניובסקי, היה משורר ומחזאי פולני וגם עסקן מהפכני פולני ידוע; בשל פעילותו ומסירותו לעמו הוגלה על־ידי השלטון הרוסי לסיביר. פולניותו של ג’וזף קונראד־קוז’יניובסקי אינה מוטלת בשום ספק, הוא נולד בפולין. רק לאחר שנשתקע באנגליה התחיל לכתוב אנגלית; הוא תרם רבות להתפתחותה של הספרות האנגלית. עניין קונראד־קוז’יניובסקי שופך אור מעניין על בעיית ההתבוללות. מקרים בודדים של התבוללות יכולים בלי שום ספק לקרות, אבל אין הם פותרים את השאלה הלאומית. עמים אינם מתבוללים, הם חיים לפי אורח־חייהם ותרבותם שלהם. אנו מכירים בזכויותיה הסוציאל־פוליטיות וההומניסטיות הגדולות של רוזה לוקסמבורג, אך מצטערים צער עמוק על שאין היא תומכת בתנועת התחיה הלאומית היהודית”.

הקהל הגיב על דברי במחיאות כפיים סוערות והיה לי הרושם שגם רוזה לוקסמבורג היתה נרגשת.

כרגיל לאחר ההרצאות ליווה חוג רחב של ידידים את המרצה אל בית־הקפה. רוזה לוקסמבורג שוחחה אתי שיחה ידידותית. מישהו אמר לה שאני יליד צ’נסטוחובה, ממשפחה פולנית פאטריוטית. הדבר עורר בה עניין והיא שאלה אותי על מוצאי ועל שנות לימודי בגימנאסיה.

למחרת היום יצאה רוזה לוקסמבורג לביקור במוזיאון הפולני בראפרסוויל בליווי קבוצה גדולה של חברים. נסענו לשם בספינת־קיטור, הגלים שהיכו באגם התיזו מים על הסיפון ורוב החברים שלנו הסתתרו מאחורי קיר הזכוכית, אך רוזה לוקסמבורג הוסיפה לשבת על הסיפון הפתוח. היא צחקה, קצת שרה והעירה בחיוך אירוני: “זהו הנוער של ימינו, הוא פוחד מפני קצת מים”. היא היתה הצעירה בינינו.

המוזיאון עורר בנו התפעלות. עמדתי מול דיוקנה של הנסיכה הצעירה אמיליה פלאטר, אשר יחד עם אחיה נטלה חלק פעיל במלחמת הפארטיזנים נגד הרוסים. היא היתה אשה יפה להפליא, בעלת פנים עדינים ומקסימים. היתה מפורסמת כ“אשה־חיילת” ראשונה. הערותי: “היא נציגה נהדרת של דורה – ומופת לדורנו”. סבורני, כי רוזה לוקסמבורג חשה שהדבר מתייחס במיוחד אליה אישית.

כשנסענו חזרה לציריך, אמרתי לה בשיחתנו: “מה טוב היה, אילו היית מתוודעת אל פרץ אישית”.

בחיוך נלבב השיבה: “יש לך שתי אוטופיות, אוטופיה אחת על מדינה פולנית, ואוטופיה שניה – על מדינה יהודית. נראה, ששתי אוטופיות אלה אינן מספיקות לך. עכשיו העלית אוטופיה שלישית… ליצור היכרות ביני לבין פרץ”.

בצאתה מציריך, הבאתי לה לתחנת הרכבת שני ספרים כתשורה: את הנובילות של זאנגוויל וכרך של כתבי פרץ – בתרגום רוסי. הוספתי הקדשה: “לצערי, אין זה במקור”. תוך הודייה על המתנה, אמרה בחיוך: “אני יודעת, אני יודעת. שהרי יש לך תוכניות משלך”.

בדברי על “המושבה הפולנית” עלי להזכיר את סטאניסלאב בז’וזובסקי. מאז שנות נעורינו ראינוהו כמבקר היסודי והמתקדם ביותר של הספרות והתרבות הסוציאליסטית. חיבורו היסודי “האגדה של פולין הצעירה” נתפרסם בדיוק בימי גלותנו השניה. גישתו הסוציולוגית והפילוסופית המיוחדת במינה אל בעיות התרבות התבטאה ב“תורת העבודה”. ובתפיסתו הוא מיזג מיזוג הארמוני את העבודה הפיזית והטכנית עם המאמצים הרוחניים והיצירה האמנותית. ספריו זכו לפירושים סוערים “בעד” ו“נגד”; וגם המחבר עצמו היה (ונשאר עד היום הזה) בגדר חידה פסיכולוגית.

קשה לתאר את הרושם שעשתה הידיעה, כי אותו הוגה־דיעות פילוסופי ותרבותי גדול הואשם לפתע בריגול לטובת הממשלה הצארית. הסנסאציה המרה החמירה ע“י כך, שההאשמות נגדו הוטחו לא רק על־ידי יריביו הרעיוניים, ע”י היסודות השמרניים, כי אם גם על־ידי כמה ממנהיגי “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” בקראקוב.

“פרשת בז’וזובסקי” שייכת לדראמות המזעזעות ביותר של ספרות אירופה. המבקר המצויין הזה של התרבות האירופית הואשם בשירות לממשלה הצארית תמורת בצע כסף! פולין כולה נזדעזעה. היתה זו מעין “עלילת דרייפוס” פולנית. הסופר המרדן האמיץ, שקרא למאבק נגד הסנוביזם והרוח הבורגנית, שחדרה גם ליצירותיהם של סופרים פולנים גדולים, הוא סוכן של הבולשת הצארית?! הדבר חל בדיוק בשעה כאשר במפלגת הסוציאליסטים־רבולוציונרים צף עניין “הפרובוקאציה של אזף”. מצד אחד טענו, שאם אזף, ראש “הארגון הקרבי” המפורסם, אשר ביצע התנקשויות מוצלחות בשרי הממשלה הצארית האדירה, היה פרובוקאטור, הרי יתכן שגם בז’וזובסקי מילא תפקיד דומה. ההקבלה עוד הוגברה בכך, שבורצב, “המומחה לגילוי מרגלים”, שהאשים את אזף, הוא שהאשים עתה גם – את בז’וזובסקי.

“הדראמה בז’וזובסקי” עלתה מבחינה אישית אף על הדראמה של אזף. את אזף הכירו באורח אישי רק אנשי החוג הקונספיראטיבי הקטן של מפלגתו, מפלגת הסוציאליסטים־רבולוציונרים. לעומת זאת בז’וזובסקי היה ידוע בפולין כולה כהוגה־דעות, פילוסוף ומבקר תרבות ואמנות. מייד נוצרו, כמובן, שני מחנות: “בעד” ו“נגד”, אשר לחמו מלחמה מרה אחד במשנהו. הוקם בית־דין סוציאליסטי מיוחד, אשר אירגן את המשפט בקראקוב. כשופטים נתמנו אישים סוציאליסטיים ידועים, כגון: המנהיג הסוציאליסטי הפולני, פליקס פרל ושני צירים סוציאליסטים של בית־הנבחרים האוסטרי, ד“ר הרמן ליברמן וד”ר הרמן דיאמנט (כיושב־ראש). כעדים הוזמנו המנהיג הראשי של הסוציאליסטים הפולנים, דאשינסקי (מי שהיה לימים יושב־ראש הסיים בווארשה) והסופר הפולני הידוע, סטיפן ז’רומסקי.

בז’וזובסקי, ששהה אז בפירנצה במצב של חולה אנוש (שחפת ריאות) הצהיר, כי את העלילה המציאה המשטרה, כדי להכתים את הלוחמים והסופרים הראדיקאליים. ברוב ייאושו פנה אל כל המפלגות הסוציאליסטיות בפולין, שהרי דבר זה עניין את הכול. הוא פגה גם אל מפלגת ה“ס.ס”. שלנו. קיבלתי מכתב מן הוועד המרכזי הרוסי שלנו (בחתימתו של משה ליטבאקוב), בו ביקשני לנסוע למשפט כמשקיף. ליטבאקוב היה משוכנע, שבז’וזובסקי חף מפשע. ייתכן, כי על עמדתו זו השפיע לונאצ’ארסקי, אשר הכיר את בז’וזובסקי אישית וישב אף הוא בפירנצה; לונאצ’ארסקי, כמוהו כליטבאקוב, היו מן המשתתפים הקרובים בעתון היומי המתקדם הנודע “קיובסקאיה מיסל”.

גם אני הייתי בטוח, שזוהי עלילה, שהעלילו על הסופר הגדול, אך לא יכולתי לנסוע לקראקוב, שכן שומה היה עלי להיבחן בחינה, שלא יכולתי לדחותה. הצעתי, שלמשפט יסע חברנו היקר, המהנדס ליאון פייגנבאום (ליאון וארשאבסקי). אגב, ליאון כתב לי, שהוא שוחח רבות על ההאשמה האיומה הזאת עם י. ל. פרץ בווארשה וכי שניהם היו משוכנעים שבז’וזובסקי חף מפשע. אולם ליאון לא הצליח אז לקבל בווארשה דרכון־חוץ, ולא נסע. הדיונים בבית־הדין היו סוערים. הישיבות הופסקו כדי להביא עדים ומיסמכים נוספים. ליאון כבר היה מוכן לנסוע, אבל הדיונים נדחו שוב ובית־הדין לא סיים את דיוניו. בז’וזובסקי היה אכול צער וייאוש ועד מהרה הוציא את נשמתו בגלותו באיטליה.

בפולין העצמאית דובר על הצורך לערוך משפט חוזר, אבל הדבר לא נסתייע. אגב, בעניין זה שאלתי פעם את ד"ר דיאמנט, מי ששימש יושב־ראש בית־הדין בקראקוב. אך הלה העיר לי קצרות: “באורח אישי הנני משוכנע, שבז’וזובסקי היה חף מפשע, אבל עתה מוטב שלא לדבר על כך ולשכוח את כל העניין”. רק לאחר מלחמת העולם השניה פורסמו בווארשה מיסמכים, שמהם מסתבר, כי אכן בז’וזובסקי היה חף מפשע.

פרק עשירי: הלכי־רוח חדשים

הריאקציה הפוליטית, אשר באה לאחר המהפכה הראשונה (1905) היתה לה השפעה חזקה על הלכי־הרוח של הסטודנטים הרוסים, הפולנים והיהודים שלמדו באוניברסיטאות המערב. ההשפעה עלתה על זו שברוסיה עצמה, שכן כאן יכלו הלכי־הרוח הללו לבוא על ביטויים באורח חופשי לאין ערוך מאשר באימפריה הצארית. בפטרבורג, קיוב או וארשה – גם כאשר הצנזורה הרשתה פה ושם להביע רעיון ביקורתי כלשהו – לא רצו לתת למשטרה את האפשרות לראות בעליל את המשבר שהתחולל בהלכי־הרוח של האינטליגנציה, לבל ישמחו השליטים בראותם, שמעשי־הדיכוי שלהם משאירים עקבות כה עמוקים בחיים הרוחניים והנפשיים.

בציריך, ברן ופאריס הגורמים הללו לא היו קיימים ודווקא משום שאי אפשר היה לתת ביטוי חופשי לחוויות־הנפש החדשות, הן היו אופייניות להלכי רוח אופוזיציוניים. חיפשנו דרכים חדשות, כיצד להיחלץ מן המבוי האטום הקשה ולא לתת להלכי־הנפש הספקניים והפסימיים להשתלט על הלבבות.

חלק מן החברים הנלווים הארעיים והאוהדים נשרו, ואילו אחרים הקדישו עצמם כליל ללימודיהם המקצועיים, ביקשו לסיים מהר ככל האפשר את האוניברסיטאות, לשוב הביתה ולהתחיל בקאריירה האישית. מעניין היה לעקוב אחר התמורות הפסיכולוגיות שהתחוללו בקרב האנשים: לפתע לא היה להם זמן. אף אלה שעסקו במרץ בלימודיהם, ראו קודם לכן צורך ללמוד גם את מדעי החברה, ביקרו בהרצאות הפוליטיות והשתתפו ב“וויכוחים” המפורסמים – אולם עתה העריכו את זמנם הערכה אחרת. לפתע נעשה להם הזמן יקר מאוד. היו עושים חשבון מדוקדק, כמה זמן וכמה סמסטרים עוד נותרו להם, ואף הטובים שבין ה“נלווים” נעשו חסכוניים בזמן. החלק הגרוע יותר, הקטן בהרבה, אך הרעשני פי כמה, ביקש “לעשות חיים”, “לבלות את הזמן בנעימים”. מרוסיה התגלגל לכאן גם הרומאן של הסופר הרוסי ארציבאשב, “סאנין”, עתיר המומנטים הארוטיים. אולם בדרך כלל היו הלכי־הרוח החדשים מתבטאים בנטייה גדולה עוד יותר אל התיאטרון, המוסיקה.והספרות.

המנהיגים הראדיקאליים הביאו בחשבון את הלכי־הרוח החדשים הללו. הם שיבחו את השאיפה לעסוק בספרות, אבל בספרות טובה, “ספרות במובנה האמיתי של המלה”, בניגוד לכל מיני מגמות זולות, וולגאריות או פורנוגראפיות למחצה. הרבה יותר מאשר קודם לכן הושמעו עתה במושבות הרצאות על נושאי ספרות ואמנות. כאן הורגשה ההשפעה של החיים הסוציאל־פוליטיים החדשים, יחד עם החוויות “הנצחיות” והעממיות, כפי שהן משתקפות – וחייבות להשתקף – בספרות. הפרשנית המפורסמת והמצליחה ביותר בתחום זה היתה אלכסנדרה קולונטאי, שכבר הזכרתיה לעיל. בהרצאותיה על נושאי ספרות ואמנות היתה מדגישה תמיד את המגמות המתקדמות ואת הצורך להמשיך במרץ בפעילות המהפכנית. אולם האמן הגדול ביותר בביקורת הספרות היה אנאטולי לונאצ’ארסקי. הרצאותיו נהפכו למרכז החיים הספרותיים הרוסיים. השכלתו היתה קלאסית והוא היה בעל שיעור־קומה גדול. הוא נתפרסם בניתוחו המצויין של הקלאסיקנים הרוסיים והאירופיים ונעשה לחביבן של המושבות הסטודנטיות. ראוי לציין, שכמעט בכל הרצאה הדגיש את הצורך לנהל מערכה עזה נגד האנטישמיות, “שהיא חרפה לכל תרבות”.

את בבואת החיים החדשים שיקף בספרות הפולנית סטיפאן ז’רומסקי ברומאן שלו “תולדות החטא”. הגיבורה, אווה, דמות יפה וצעירה, נפלה קורבן לרוחות החדשות. היא נעשתה אהובתו של שודד, אשר סיבך אותה ברשת של פשעים, אבל ז’רומסקי, האמן הגדול, נתן ברומאן זה גם תיאורים נהדרים. הרומאן נעשה פופולארי מאוד.

* * *

באופן יחיד במינו השתקפה התקופה של “מיפנה התרבות” בחוגי הסטודנטים היהודים. בעוד שבחיים הכלליים היתה זו ריאקציה נגד המדיניות המהפכנית הקיצונית והדוגמאטית הקודמת, שימשו הרוחות החדשות בחיים היהודיים – דחיפה אדירה אל התרבות היהודית הלאומית. ברוסיה ובפולין החל העידן של התרבות היהודית. היתה זו תקופת הפוריות הגדולה של הקלאסיקנים היהודיים, י. ל. פרץ, חיים נחמן ביאליק ותלמידיהם; בימים ההם קמו כל מיני אגודות ספרותיות, היסטוריות ומדעיות.

מגמה חדשה זו בלטה מאוד בייסוד כתב־העת הגדול “ליטערארישע מאנאטשריפטן” – מפעלם לא רק של ה“צעירים”, שכן הרכב המערכת כבר הראה, כי משהו נשתנה כאן באורח ראדיקאלי. שלושת העורכים היו: שמואל ניגר, החבר הבולט ב“מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית (ס.ס.)”; הבונדאי א. וייטר, והציוני ש. גורליק. שנים אחדות לפני כן לא היה הרכב כזה בגדר האפשר. עתה ליכד הזמן הקשה את שלושתם (ולא רק אותם). הם נוכחו לדעת, כי בתחום התרבות והספרות אפשר לעבוד ביחד.

והנה גם אנחנו, במושבות הסטודנטים והמהגרים, נשתכנענו, שאם לא כל הזרמים, על כל פנים הזרמים הקרובים זה לזה יכולים לנהל פעולה פוריה במשותף. סיפרתי כבר לעיל על “תקופת וינה” שלנו, שעה שהתכוננו לקונגרס העולמי לענייני הגירה יהודית, ו“פועלי ציון” הרוסיים קיימו את ועידתם, החליטו שלוש מפלגות סוציאליסטיות לתאם ביניהן את פעילותן (“ס. ס”., “פועלי־ציון” ו“סיימיסטים”), ועד כמה שאפשר לשתף גם את ה“בונד”. מאז “ימי וינה” ספגנו כולנו מהלומות הגונות והמצב היהודי נעשה טראגי עוד יותר. כנציג הוועד המרכזי שלנו בחוץ־לארץ החלטתי לעשות עתה נסיון מחודש לשיתוף פעולה. יזמתי את ייסודם של “מועדוני תרבות” לסטודנטים יהודיים. באוניברסיטאות אירופה היו קיימות עד כה שתי מושבות: ה“מושבה הרוסית” ו“המושבה הפולנית”. אולם גם באותן מושבות, שבהן מספר הסטודנטים היהודיים והגולים הפוליטיים היהודיים היה רב ביותר, לא היתה קיימת “מושבה יהודית”. הרוב הגדול שבקרב היהודים נמנה עם אחת משתי המושבות הנזכרות. כל מפלגה סוציאליסטית יהודית היו לה קבוצות מפלגתיות נפרדות משלה, אך אלה היו גופים פוליטיים. עתה הגיעה השעה לעסוק יותר בשאלות תרבות.

פעלתי כאן כפי שעשיתי עשר שנים קודם לכן בגימנאסיה בצ’נסטוחוב, אלא שהכיוון היה כאן הפוך. בגימנאסיה עסקנו תחילה בהשתלמות ורק אחר כך עברתי לאירגונן של קבוצות פוליטיות. ואילו בימי לימודי באוניברסיטה היו לנו תחילה קבוצות פוליטיות, ועתה עברנו לפעילות בתחום התרבות. אולם הטכניקה היתה דומה. בגימנאסיה אירגנתי קודם כל את הקבוצה העירונית שלנו, ואחר כך – בערים השכנות. לאחר שאירגנו בציריך “מועדון תרבות” לסטודנטים, נסעתי לברן, ז’נבה ולוזאן ויסדתי שם מועדונים דומים. כנציג הוועד המרכזי שלנו בחוץ־לארץ המלצתי לפני הקבוצות שלנו באוסטריה, גרמניה, בלגיה וצרפת לגשת לפעולה דומה. היה זה תחום חדש והאנשים לא ידעו כיצד להתגבר על הקשיים. בציריך ה“טכניקה” היתה פשוטה מאוד. הגעתי לידי הסכם עם בית־קפה־מסעדה ברובע האוניברסיטה, לפיו נבוא פעם או פעמיים בשבוע בערב ונשב בחדר נפרד. באחת הפינות תלינו את כתבי־העת שלנו בכל השפות, שהיתה להם נגיעה ליהודים, ומלבדם עתון רוסי יומי גדול.

מובן, פינתנו לא יכלה לשמש מעין התחרות, או משקל נגדי לחדרי־הקריאה הרוסיים והפולניים, אך גם בקרב הסטודנטים פעלתי כדרך שפעלתי בימי הגימנאסיה: מי שרצה, יכול היה להישאר גם להבא במוסדות הכלליים. ואכן אני עצמי המשכתי גם הלאה בביקורי בספריה הרוסית, שהרי שם מצויים היו אוצרות גדולים: ההוצאות השונות של שניים־שלושה דורות מהפכניים, אשר חיו כאן והנחילו את ירושתם לדור הצעיר. גם העזרה החומרית נשארה כמקודם. החברים הנצרכים היתה להם זכות לקבל גם להבא את התמיכה שלה נזקקו. בזה האופן נוסד מוסד לאומי יהודי חדש, שנודעה לו השפעה חשובה על תנועת התחיה היהודית.

גם כאן באה לידי גילוי שיטת פעילותי הקודמת. לאחר שנוסדו בז’ניבה ברן ולוזאן ה“מועדונים”, אירגנו בציריך ועידה של כולם, כדי לתאם את הפעולה וכך נוצר “האיגוד הציריכי”, כפי שקראו לו. עד מהרה בא השלב השני. כינסנו את נציגי המועדונים גם מאוסטריה, גרמניה, בלגיה וצרפת וה“איגוד הציריכי” נהפך למוסד־סטודנטים כללי לאירופה. כאן עלי להזכיר כמה שמות: בציריך עמד בראש המרכז יחד עמי ירמיהו חרש, שעליו סיפרתי לעיל. בברלין ובווינה נסתייע העניין בסמכותו הגדולה של מארק ראטנר (וכן של חברי לגימנאסיה בצ’נסטוחוב יצחק גורסקי) וה“מועדון” שם נהפך למוסד חשוב. נמסר לנו, כי בברלין התקרב אל המועדון חבר צעיר, אשר הגיע לא מכבר מרוסיה והצטיין בכשרון אוראטורי גדול. היה זה זלמן רובאשוב. בשנים ההן מילאו תפקיד חשוב מאוד הנואמים והמרצים. כל מפלגה היו לה “כוכבים” שלה. למפלגת “פועלי־ציון” לא היה “כוכב” כזה באירופה, והחלו מדברים כי רובאשוב הצעיר הוא הוא “הכוכב” העולה שלה. בברלין למד אז חבר המפלגה שלנו, אהרון סינגלובסקי, אשר עוד מימי צ’נסטוחוב ידוע היה כנואם גדול. אך רובאשוב הצעיר כבר יצא לו שם לא רק כנואם מלהיב, כי אם גם כאיש־מדע צעיר.

באורח בלתי צפוי זכה “האיגוד הציריכי” במכשיר עזר חדש. כאשר־נסעתי עם רעיה לימי החג לאנטוורפן (שם התגוררו הוריה), הכרתי שם פועל יהלומים צעיר ואינטליגנטי, אשר גם למד באוניברסיטה. היה זה יהושוע פודרוז’ניק. הבחור בן השמונה־עשרה התחיל גם להשתתף בכתב עת מקומי. בחור עליז, טוב־לב ופעלתן זה התעניין ב“איגוד הציריכי” שלנו. נפגשתי עמו לעתים קרובות והיינו משוחחים על ה“מושבות” השווייציות. פודרוז’ניק נקט יוזמה מעניינת. הוא התחיל להוציא באנטוורפן כתב־עת ביידיש בשם “הסטודנט היהודי”. מרצו והתלהבותו היו גדולים מאוד. באנטוורפן לא היה בית־דפוס יהודי ובאמצעות מכרים בא בקשרים עם קופנהאגן ושם הדפיס את כתב־העת. אם איני טועה, ערך פודרוז’ניק את “הסטודנט” באנטוורפן יחד עם חברו הצעיר י. קרטלאק. לנו העתון היה חשוב, שכן בציריך הוצאנו רק ביולטינים בהקטוגראף. נדברתי עמו, שאנו נשלח לו חומר על המתרחש בערים השונות ונסייע בהפצת כתב־העת באירופה. כתב־עת מודפס הוסיף, כמובן, חשיבות רבה לתנועה.

* * *

החידוש ב“מועדון ציריך” שלנו היה בכך, שהקימונו כאילו סניף של “מועדון הסטודנטים” ברובע היהודי הדמוקראטי של ציריך, ברובע הרביעי, שבו היו מתגוררים פקידי־מיסחר יהודים, בעלי־מלאכה, פועלים וסוחרים זעירים, רובם ממזרח אירופה. הם חיו להם את חייהם הנפרדים וכמעט לא היה להם כל קשר עם המושבה הסטודנטית הרוסית. בתחום פעילותי הטריטוריאליסטית הייתי מרצה שם הרצאות והכרתי אחדים מבין המארגנים, שהגיעו מרוסיה או מפולין. עתה החלטנו ש“מועדון הסטודנטים” שלנו ירחיב את פעילותו ויקיף גם את החוגים האלה. האקלים היה אז נוח מאוד. עד מהרה התבלטו מקרב החוגים הללו עסקנים טובים ומסורים.

* * *

רצה הגורל, שכמעט בכל אחת מתחנות חיי אפגש עם אנשים מעניינים, שלימים מילאו תפקיד חשוב בחיים היהודיים וגם בחיים הכלליים. ציריך היתה, כמובן, מקום נוח במיוחד לפגישות כאלה, שהרי שווייץ שוכנת במרכזן של דרכי אירופה החברתיות, הפוליטיות והמהפכניות. מאז ומתמיד התעניינתי מאוד באנשים, לא רק בשייכותם המפלגתית, כי אם גם בפסיכולוגיה האישית שלהם, בהלכי־רוחם ובאופיים. בייחוד בשנים ההן, כאשר ציריך היתה קוו הגבול בין שני עולמות.

כאשר ייסדנו את “מועדון התרבות”, לא ציפיתי כלל שדווקא כאן אפגוש אנשים בעלי אופי סוער. כסבור הייתי, שעלינו לעסוק בעיקר בפעולה אורגאנית ובונה ולא בפעולה דסטרוקטיבית והרסנית. על כל פנים, כך היה נדמה לי, אך מסתבר, כי אורחות־החיים של אנשים רבים מסובכים לאין ערוך משניתן לשער. לימים נוכחתי בכך לא אחת.

הראשון מבין ה“לא־סטודנטים” אשר התמסר מאוד לפעילות החדשה וסייע לקרב את רעיון המועדון אל חוגי הפועלים ואל החוגים העממיים־דמוקראטיים בציריך, היה משה זלמן לרמן. יהודי פשוט בעל חינוך מסורתי, בן להורים עניים. הוא היה סוכן מיסחרי, היה נוסע על פני הערים והעיירות ועיסוקו זה נתן לו את האפשרות להרוויח כדי קיום צנוע. הוא היה מביא למועדון שלנו זמרים, שחקנים ובמאים, אשר שיוו קצב אינטנסיבי לפעילות התרבותית. כאשר עזבתי את שווייץ, אבד לי המגע עמו ושנים רבות לא שמעתי עליו דבר.

כמה נדהמתי, כאשר בראשית מלחמת העולם השניה (בשנת 1940) זמן קצר לאחר עלייתי לארץ־ישראל, נמסר לי במערכת “דבר” מכתב מקאהיר. היה זה אותו מ. ז. לרמן מציריך, אשר מן העתון “דבר” נודע לו שאני ואשתי ניצלנו מן הגהינום הנאצי והוא בירך אותנו בלבביות, תוך הערה “אולי עוד נתראה”. המכתב נכתב על טופס של פירמה עם צילום של בית־חרושת ענקי. משה זלמן לרמן היה בעל (או שותף) של הפירמה הענקית העוסקת בייצור קרונות־רכבת וקרונות־חשמלית.

הוא צירף למכתבו שני ספרים ביידיש, שחיבר והדפיס בקאהיר. ספר אחד הוא קובץ של נובילות קצרות, והשני – מחזה בשלוש מערכות על חייו של נביא. כיצד הוא נעשה לתעשיין גדול ועשיר במצרים – לא אדע. הוא רק כתב לי, שמייד לאחר מלחמת העולם הראשונה בא לארץ־ישראל, חי כאן זמן מה ואחר כך עבר למצרים. הוא מקווה, שבהזדמנות הראשונה אהיה אורחו. זה היה העסקן הראשון של מועדון התרבות הציריכי.

השני היה אדם מטיפוס שונה לגמרי: בעל־מלאכה, שהתפרנס מעבודתו כשען. הוא עצמו היה אדם שקט, אבל בעל עבר סוער: שלום שווארצבארד. הוא התגורר בציריך כגולה פוליטי לאחר הסערה שעברה עליו. מאז שנות נעוריו נטל חלק בתנועה המהפכנית והאנטי־צארית, ישב בבתי־כלא ונמלט למערב אירופה, שם התגורר במקומות שונים. היו לו נטיות לתנועה הסינדיקאליסטית, אבל בציריך התמסר בעיקר לפעילות במועדון שלנו. הוא גם נמנה עם ההנהלה והיה מדייק ובא לכל האסיפות והישיבות. החברים, שהיו מאחרים לעתים קרובות, היו מתלוצצים שאין הם שענים כמו שווארצבארד, ועל כן אין הם יכולים לדייק כמוהו. מי יכול היה להעלות אז בדמיונו, ששלום שוארצבארד הוא אשר יבצע כעבור שנים בפאריס את ההתנקשות בחייו של רוצח־היהודים, פטליורה האוקראיני.

השלישי היה טיפוס שונה משני קודמיו. באחד מימי א' בשבת, ביום שבו אין הרצאות באוניברסיטה וגם בתי־העסק סגורים, בא אלי אדם נמוך־קומה ורזה והביא עמו מכתב־המלצה מאת שמואל ניגר, שבו כתב, כי “מוסר האיגרת, שפירא, כמעט שאין לו מכירים בציריך. ומן הראוי שאכיר אותו”. הוא אמר לי, שיש לו חנות בציריך. נדברנו שבקרוב אבוא לבקרו.

החנות היתה בחלק האריסטוקראטי ביותר של ציריך, סמוך לשפת האגם, מקום שם עומדות הווילות של אנשי־האצולה השווייציים. היתה זו חנות פירות קטנה, אבל מסודרת יפה בסיגנון ניאפוליטאני. למעשה ניהלה את החנות אשתו הצעירה והנמרצת, והוא רק היה עוזר לה. מה גדולה היתה פליאתי, כאשר בשיחה עמו העיר כבלי משים, שכבר פירסם משהו בדפוס. קורה, שגם חנוונים כותבים דברי ספרות או הגות. אך מה רבתה פליאתי עוד יותר, כאשר נוכחתי לדעת, כי זהו “ל. שפירא”, אשר הנובילות שלו עוררו עניין רב בכל העולם היהודי. בייחוד עורר סיפורו “הצלב” סנסאציה גדולה. והרי על ל. שפירא כבר כתבו בעתונים שונים. בסיפורו “הצלב” המחבר מתאר כיצד צרבו הפורעים על מצחו של יהודי אומלל אות של צלב. סיפור זה ואחרים הוציאו לו לשפירא שם גדול. י ל. פרץ הדפיס את סיפורו והדבר עוד הגדיל, כמובן, את יוקרתו. אמנם סיפורו עשה רושם, אולם רושם רב עוד יותר עשה עלי שפירא עצמו. הוא היה מזועזע מן הפרעות עד עומק נפשו. כאשר פעם דיבר על כך הוא ממש רעד מהתרגשות; כיצד חיות־טרף בצורת בני־אדם מתנפלים על קורבנותיהם החלשים וחסרי המגן. הוא גם היה ממורמר מאד על שלא אורגנה הגנה עצמית חזקה, בייחוד בזמן הראשון. ההתמרמרות והאכזבה כה השתלטו עליו, שהחליט לא לפרסם עוד שום דבר, לוותר לגמרי על יצירה ספרותית ולעסוק יחד עם אשתו בחנותם הקטנה. פעם, כאשר פגשתיו סוחב סל כבד עם פירות, לא אמרתי לו מאומה. הוא חש בפליאתי והעיר בחיוך מר: “מוטב להיות סבל ולהביא פירות אל הלקוחות, מאשר לגור ברוסיה בתוך סביבה של פורעים”. דומה, כי שפירא אמנם לא הוסיף עוד לכתוב שום דבר, אבל חוסר־המנוחה סר ממנו. לאחר זמן מה עזב יחד עם אשתו את ציריך, ויצאו לאמריקה, שבה כבר התגוררו גם קודם לכן. שפירא הצטרף כחבר במועדון־התרבות שלנו. רק ביקר במועדון, אולם מיצירותיו לא רצה לקרוא. כאשר פעם הקדשנו במועדון ערב מיוחד לסיפוריו, הוא לא בא והודיע על כך מראש.

בקשר לכך כדאי להזכיר, שבמועדון שלנו נרקמה תוכנית להוציא קובץ מוקדש לפרעות ולהגנה העצמית. בקובץ הזה אמרנו לכלול ארבע מסות של מחברים, אשר השתתפו בעצמם באירגון ההגנה העצמית. בדרך זו היתה מתקבלת תמונה מקיפה. על שווארצבארד עבר הפוגרום באוקראינה והוא עסק גם בהברחת־נשק להגנה העצמית; על שפירא עברו גלי הפרעות באוקראינה; על משה לרמן עבר פוגרום בוולין; ועלי עבר הפוגרום הראשון בצ’נסטוחוב ועסקתי בהברחת־נשק בשביל ההגנה העצמית היהודית. לרמן כבר תיכנן לארגן בציריך בית־דפוס קטן, כדי שנוכל להדפיס כאן את הקובץ, אולם הדבר לא נסתייע. במידה שאני זוכר, נכשל העניין בעיקר משום ששפירא סירב באופן מוחלט לכתוב משהו. והרי הוא היה הסופר האמיתי בין כולנו.

* * *

אופייני להלכי־רוח של הימים ההם היה קונצרט חגיגי אחד, אשר המועדון העממי היהודי החדש שלנו אירגן בציריך. השתדלנו שלערבים ולקונצרטים יבואו לא רק אנשי “עמך”, היינו, המהגרים הפועלים מרוסיה ומפולין, אלא גם האינטליגנציה היהודית, אשר היתה פחות או יותר מתבוללת, וגם נציגי היהודים השווייציים. שהרי לחמנו בעד העקרון של “עם עולם” ולמען התחיה הלאומית היהודית הכללית.

בין המנהיגים הסוציאל־דמוקראטיים הרוסיים הצטיין במיוחד פאבל אקסלרוד. יחד עם פליכאנוב ווירה זאסוליץ נמנה עם מייסדי המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית. הוא היה בין הגולים הפוליטיים הוותיקים ביותר בציריך, אבל עמדתו היתה יחידה במינה. מבחינה כלכלית הוא הסתדר באורח עצמאי לגמרי. הוא פתח מחלבה משלו והתפרנס ממנה.

וכשם שמעמדו הכלכלי היה מיוחד במינו, כן מיוחדת במינה היתה גם הפסיכולוגיה שלו. הוא קיבל חינוך מסורתי ואף דתי. גם חזותו החיצונית (היה מגדל זקן ארוך) היתה יהודית טיפוסית. רעיה ואני אכלנו ארוחות בפנסיון שווייצי, באותו בית, שבו היתה מחלבתו של אקסלרוד וכך היינו נפנשים עמו לעתים קרובות. הוא היה נעים הליכות ומדי פעם בפעם הייתי מקיים עמו שיחות קצרות. חשבתי, כי מבין כל המנהיגים הסוציאל־דמוקראטיים אפשר אולי לעניין אותו (מלבד מארטוב) בתנועה הרעיונית שלנו. כאשר “המועדון העממי” שלנו ערך פעם קונצרט, הזמנתיו שיבוא ויראה כיצד מבלים אנו את זמננו. הוא בא וגם מחא כף לזמרים ולקריינים. השירים היו חדורים רוח הספרות היהודית המודרנית. בעת שנפרדנו אמר לי: “כל זה טוב ויפה, אבל אתם צריכים לערוך פעם ערב מוקדש לשירים יהודיים מסורתיים, שאבותינו ואנחנו היינו שרים ברוסיה”. דבריו היו בשבילי בבחינת הפתעה. הוא, המנהיג הידוע והמוכר של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית, המטיף ליהודים שיתבוללו – דווקא הוא רוצה ערב יהודי מסורתי “ברוח הישנה”!

דבר זה עוררני לארגן ערב כזה. התייעצתי עם ידידים, הבקיאים יותר ממני בתחום המסורת, ובמאמץ רב אורגן הערב. רצינו לשוות לערב אופי רפרזנטאטיבי במיוחד. מן השיחות עם הפרופיסור השווייצי שלנו, ליאונארד ראגאץ, ידעתי, שהוא מתעניין בעניינים יהודיים. החלטנו איפוא להזמין גם אותו ואת המנהיג הוותיק של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית, הרמן גרויליך. גרויליך המנהיג הסוציאליסטי המוכר עוד מן האינטרנאציונאל הראשון, היה שר במקהלה בכנסיה הגדולה של ציריך ובה בלט תמיד בשל זקנו הלבן היורד על מידותיו – וגם הודות לשמו כמנהיג סוציאליסטי.

לחבורת אישים רמי־מעלה כאלה, צירפתי גם את ד"ר דוד פארבשטיין ששימש יחד עמי כמארח. הוא קיבל את ההצעה ברצון. הערב זכה להצלחה גדולה מאוד. מלבד השירים מאת המשוררים היהודים המודרניים, שרו שירים עתיקים, שהיו ידועים מזה כמה דורות. רושם עצום עשה השיר “דין־תורה עם הריבונו־של־עולם” של ר' לוי יצחק מבארדיצ’ב, וכן השיר המסורתי של אברהם אלשטיין “אלי, אלי למה עזבתני?”.

הימים היו קשים מאוד, והשירים מלפני שלוש מאות שנה נשמעו כאילו נכתבו זה עתה בשביל המציאות הנוכחית של המאה העשרים. רטט עבר בכל הקהל.

פרופיסור ליאונארד ראגאץ קם ממקומו, ודווקא הוא, השווייצי, נתן ביטוי להרגשה הכללית, כאילו היה זה קולו של הזמן:

"כן, כן. כך היה במשך דורות ארוכים, ואיש, איש לא יצא נגד העוול האיום שנעשה ליהודים. כך היה – אבל אסור שישאר כך! כבר נשפך יותר מדי דם יהודי נקי.

זוהי חרפת האנושות וכך לא יימשך!"

קשה לתאר את הרושם העצום שעשר דברים אלה על כל הקהל. רבים (ייתכן שהרוב) שמעום בפעם הראשונה. ולאחר דברי הסיום של הפרופיסרר השווייצי העמיקו הרגשות הטראגיים עוד יותר. הודיתי לראגאץ מקרב לב ולעולם לא שכחתי את דבריו אלה.

* * *

בין המרצים־האורחים של “מועדון התרבות” היה גם ד"ר נתן בירנבאום (מתתיהו אחר). במידה שאני זוכר, הוא חזר אז מסיורו באמריקה וקיבל ברצון את הזמנתנו, שכן חיפש קשר אל הנוער. גם השכר המועט שקיבל שימש תרומה חשובה לתקציבו האישי. בהגיעו לציריך עוד לא היה בן חמישים וכבר היה מאחוריו עבר מפואר וססגוני. הוא התגאה בכך, שהיה אחד המרצים בקונגרס הציוני הראשון וכי השם “ציונות” הוא פרי המצאתו. הורגשה אצלו השאיפה להגיע ולהיות המנהיג הראשי של התנועה הציונית. אכן היו לו מעלות רבות. הוא היה בן גילו של הרצל, וינאי, עתונאי ואפילו מחברה של חוברת “התחיה הלאומית של העם היהודי בארצו”, שפירסם שנים אחדות לפני הרצל. יתר על כן: את החיים היהודיים ואת התרבות היהודית הוא הכיר לאין ערוך יותר מהרצל.

אלינו לציריך בא, שנים אחדות לאחר שניתק את קשריו עם ההסתדרות הציונית, שבראשיתה שימש בה כמזכיר כללי. בציריך הירצה על בעיות לאומיות ובעיות תרבות יהודיות. הוא היה ראשון בקונגרס בבאזל אשר ביסס את “התפיסה האנטי־מתבוללת”. התיזה שלו היתה: השאלה, אם קולקטיב מסויים מהווה עם, או לא, מוצאת את פתרונה גם אם רק אדם אחד מכיר בלאומיותו של אותו קולקטיב, בין אם הוא שייך לאותו לאום או לא. אבל העם היהודי מוכר כעם לא על־ידי אדם אחד, כי אם על־ידי מאות אלפים; וגם כמעט על־ידי כל הבלתי־יהודים. בירנבאום הדגיש שוב ושוב, כי גם לאחר ביטול הגיטו, מוסיפים היהודים לחיות בנפרד וחיי־התרבות שלהם נושאים אופי עצמי משלהם. כוחות התרבות שלהם נכבלים. גם האנטישמיות אינה פותרת את השאלה היהודית. הבעיה היהודית היא עניין של קיום ואותה חייבים לפתור היהודים עצמם. “יש לדאוג להתקדמותם של יהודי המזרח ולתחייתם של יהודי המערב”. בתקופתו הציונית היה בירנבאום בטוח, כי כל המטרות האלה יושגו רק בדרך הציונית, על־ידי תחיית האומה היהודית כ“עם־מדינה”.

על־ידי הקמת המדינה היהודית “תתעשר המפה של הציביליזאציה האירופית בדף תרבותי חדש”. עם, אשר תרם כה רבות ליסודות הלאומיים של תרבות המערב הכללית, מסוגל בכשרונותיו ובהתפתחותו העצמית להשתתף גם להבא במפעל הציביליזאציה האדיר. בהיותו משוכנע, כי ההתפתחות באירופה בכלל תלך כנראה, בכיוון הסוציאליסטי, וזו תהיה ברכה גדולה לאנושות, האמין, שדווקא האומה היהודית – על עברה התרבותי הגדול – יכולה להיות חיל החלוץ בכיוון הכלל־אנושי החדש.

בהופעתו בציריך סבור היה בירנבאום, כי התחיה היהודית יכולה להתקיים גם בתפוצות. לעצמו של דבר הוא היה קרוב לאידיאולוגיה הסוציאליסטית־טריטוריאליסטית של חברינו, ה“סיימיסטים” (ומאבקם על האוטונומיה היהודית הלאומית הפרסונאלית והפרספקטיבה של ארץ יהודית עצמאית). הוא דיבר על לבנו והפציר מאוד, שה“ס ס.”, תאחד שוב את ה“סיימיסטים”, והביע נכונות לעזור לנו בכך. בהתרכזו בעיקר בפעילות התרבותית, מתח ביקורת חריפה על תפיסתו של מארטין בובר וחבריו.

את הרצאתו אצלנו קרא בירנבאום בלהט רב וזכה לאהדה גדולה. לפי המינהג נערך ויכוח בעקבות הרצאתו. והפעם נרשמו כה רבים לרשות־הדיבור, שהוויכוח נמשך עוד שני ערבים נוספים.

הדברים החריפים שהשמיע נגד מתנגדיו ויריביו הפוליטיים היו בהיפוך גמור לשיחותיו הפרטיות. יחס ג’נטלמני מיוחד היה לו כלפי הסטודנטיות. ישבנו בבית־קפה בחברת שתיים־שלוש סטודנטיות יהודיות מרוסיה. הוא אמר אליהן בנועם: “מעניין כיצד האחת היא מאדונה, והשניה, חברתה, אפאשית” (בימים ההם היה סגנון האפאשים מודרני מאוד). שיחותיו על תרבות וספרות היו מעניינות ביותר. בהיותו הוא עצמו אירופי, היתה האוריינטאציה שלו אז כמעט אך ורק על יהודי מזרח אירופה. היה משוכנע, כי הם הם המייצגים את העתיד היהודי. מבין יהודי המערב העריך במיוחד את ישראל זאנגוויל באמרו: “הרי גם מוצאו הוא ממזרח אירופה”.

לפני שנסע מציריך הזמנתי את ד"ר דוד פארבשטיין לבלות עמנו יחד ערב אחד. ישבנו בבית־הקפה הידוע “טאראס”, על שפת האגם. בפינה שישבנו בה התנהלה שיחה מעניינת מאוד. מצאתי עניין בלתי רגיל בשני אישים־מנהיגים אלה, אשר שימשו כמרצים מצויינים בקונגרס הציוני הראשון, האחד על כלכלה, והשני – על תרבות.

נתחוור לי, על שום מה לא הוא, אלא דווקא הרצל נעשה למנהיג היהודי, ותפס את המקום שהוא, בירנבאום, ביקש לתופסו בשעתו. אכן בירנבאום היה מחונן בכמה תכונות שהיו נחוצות לכך. הוא היה אחד האנשים המקסימים ביותר, סופר מצויין, מבקר בעל שאר־רוח, התמרד נגד ההווה, שאף לשינויים ראדיקאליים, השכלתו היהודית היתה עמוקה לאין ערוך מזו של הרצל. אולם בהקשיבי בתשומת, לב לדבריו של בירנבאום, חשתי בהבדלים הגדולים. הרצל לא ידע את הפרטים על החיים היהודיים הטבעיים כפי שידע בירנבאום, אבל הרצל היה כולו נתון לחזונו הגדול, לאינטואיציה הגאונית שלו, והודות לכך ניתן לו להשפיע יותר על הגורל היהודי. בירנבאום היה חסר סבלנות, קאפריזי ואגוצנטרי כדי שיוכל להגן על השקפותיו, הוא היה פחות מדי יציב. מחמת מורת־רוחו מן ההווה (וזה היה הקו הבולט שבו), היה נקלע מקיצוניות אחת לשניה. זאת הרגשתי אז בציריך.

ההבדל בלט בייחוד, כאשר השוויתי אותו עם ד"ר פארבשטיין. לפארבשטיין היתה השכלה יהודית מסורתית, ובמדעי היהדות לא יכול היה הרצל להשתוות עמו, אבל פארבשטיין חש את גדלותו של הרצל והחליט לתמוך בו. הוא היה עורך דין גדול ותפס אחת הכהונות המכובדות ביותר בשווייץ: חבר בית־הדין העליון השווייצי. הוא העמיד לרשותו של הרצל את כל נסיונו, גם בתחום המשפטי. הוא התגאה, שכאשר פרץ הסיכסוך החריף בין הרצל למתנגדיו מקרב הציונים (עם אוסישקין בראש), נבחר הוא לוועדה ליישוב הסיכסוך. כיושב־ראש הוועדה ההיא עמד במרץ על כך, שההחלטה חייבת להיות פה אחד לטובת הרצל. פארבשטיין סיפר לנו ברצון על הדיונים הקשים והממושכים מאז ואכן הוא הצליח בכך וההחלטה נתקבלה לטובת הרצל. הרצל סבל כבר אז ממחלת־לב קשה, וההחלטה ההיא הקלה במידת מה על מצבו הטראגי.

כאשר סיפר לנו פארבשטיין כמה אפיזודות על המאבק ההוא, נתבררה לי בייתר שאת חולשתו של בירגבאום. זמן קצר לאחר מכן נעשה בירנבאום (יחד עם י. ל. פרץ וחיים ז’יטלובסקי) לאחד ממנהיגי “ועידת צ’רנוביץ”, אשר הכריזה על מלחמה למען לשון יידיש. אחר כך החלה תקופה חדשה בתכלית בחייו של בירנבאום. הוא נעשה דתי בצורה הקיצונית ביותר. לא זו בלבד שהצטרף ל“אגודת ישראל”, אלא אף נטל לידיו את תפקיד המזכיר הכללי של מפלגה זו במערב אירופה.

עלי להוסיף כאן, שלאחר מלחמת העולם הראשונה הירצה בירנבאום בווארשה הרצאה שאורגנה מטעם ה“אגודה”. נפגשתי עמו לפגישה פרטית. הוא היה מעניין וסוער כתמיד. תוך סנטימנטליות רבה נזכרנו אז בימי פגישתנו בציריך, הוא אף הזמינני לבוא ולהתארח אצלו באמסטרדאם, כדי לגמול לי על הכנסת האורחים שנהגתי בו בציריך. אבל היינו כבר יותר מדי רחוקים איש מרעהו, כדי שאבוא להתארח בביתו.

על חד־צדדיותו ומר־נפשו אפשר ללמוד מן העובדה, שלרגל יובלו החמישים שלח מלך ראוויטש, אשר אירגן את היובל, רשימה של אישים שאפשר להזמינם לוועדה וצירף רשימה שניה, של אנשים, שבשום אופן אין להזמינם. ברשימה השניה הזאת היו קודם כל חבריו הוותיקים מן ההסתדרות הציונית: ד“ר מארטין בובר, ד”ר חיים וייצמן, ד“ר מאקס נורדאו וד”ר יהושוע טהון. אבל באותה רשימה נכללו גם אנשים אשר יחד אתם נלחם בירנבאום למען לשון יידיש: המבקר הנודע בעל־מחשבות, המשורר מוריס רוזנפלד, א. ד. נומברג וחברי המערכת של העתון היומי היהודי “פריינד”.

קווי־אופי כאלה לא היו סגולות המכשירות אדם להיות מנהיג. הרצל, על ההומאניזם שלו, סובלנותו ונועם־הליכותיו, היה ניגוד גמור לבירנבאום, ואכן הוא נעשה למנהיג המצליח.

* * *

אשר ל“מועדון התרבות היהודי” שלנו, כדאי להזכיר שתי הרצאות, אחת של יעקב לשצ’ינסקי והשניה של שמואל ניגר. כבר אז נמנו שניים אלה עם מנהיגי הפועלים ושניהם התגוררו בשווייץ. שניהם קיבלו חינוך מסורתי טוב, אבל הרגישו ליקויים בהשכלתם הכללית. לכן החליטו להקדיש עתה לפחות קצת זמן ללימוד באוניברסיטה מערבית. לשצ’ינסקי ביקש להיות “סטודנט מן המניין” בציריך. כאשר נודע לו מפי, כיצד נעשיתי סטודנט כאן (אף על פי שלא היתה לי תעודת־בגרות מלאה) ביקש ממני שאעזור לו להתקבל לאוניברסיטה בציריך בדרך דומה. הלכתי עמו אל הרקטור, הצגתיו כקשיש ממני וכמי שנמנה מזה שנים עם בעלי־ההלכה והאידיאולוגיה של התנועה הסוציאליסטית. הרקטור קיבלו בידידות, אך הדבר לא נסתייע משתי סיבות: א. הרי אני סיימתי שבע וחצי כיתות גימנאסיה, וחסרה לי רק המחצית השניה של הכיתה השמינית, ואילו יעקב לשצינסקי לא למד מעודו בגמנאסיה. ב המאמרים שלי שהראיתים לפרופיסור כתובים היו בגרמנית, כך שיכול היה לבדוק את ידיעותי ואילו יעקב אמנם כבר כתב ספר גדול, “הפועל היהודי ברוסיה”, אלא שהוא היה כתוב ביידיש (בגרמנית התחיל לפרסם את מסותיו רק לאחר מכן). יעקב הצטער על כך, ניחמתיו ואמרתי לו: “יעקב, הרי יודע אתה, ש”יעקב לשצ’ינסקי" זה הרבה יותר מאשר סתם ד“ר י. לשצ’ינסקי”.

לעומת זאת עזרתי לו בעניין אחר. לציריך הגיעה אז נערה צעירה, ליזה קוראלניק (סטודנטית מלוזאן) ויעקב אמר לי, שהם עומדים להתחתן. וכרגיל אצל יהודים רוסים, לא היו לו התעודות הנחוצות. פניתי איפוא, אל הרב ד"ר ליטמן (שיחד עם ד“ר שטראוס היה עורך ה”איזראליטישס ווכנבלאט" בשווייץ, שבו הייתי משתתף) וסידרתי את העניין. הייתי העד היחיד, הן מצד החתן והן מצד הכלה. בטקס החתונה נכחו מלבדי עוד שני שמשים. לאחר הטקס, שנערך בבית־הכנסת, הזמנתי את יעקב וליזה לבית־קפה, על כוס קפה ועוגה חגגנו את חגם המשפחתי.

שמואל ניגר, שהיה צעיר מלשצ’ינסקי בעשר שנים כמעט, השתקע בברן והתחיל ללמוד ברצינות פילוסופיה. עוד קודם לכן, התחיל לכתוב בבטאונים שלנו, של מפלגת “ס.ס.”, מאמרים על הספרות היהודית. עתה החליט לבסס את פעילותו הספרותית על־ידי לימודי פילוסופיה וביקר ברציפות ובדייקנות בהרצאות על פילוסופיה באוניברסיטת ברן. וכדרכו, למד במלוא הרצינות והשיטתיות.

הוא התגורר יחד עם אחיו הצעיר, דניאל צ’ארני. הם היו שני טיפוסים שונים. משפחת צ’ארני הצטיינה בכלל בכשרונות מרובים. שמואל היה אחד ממנהיגי “ס.ס.”, או כפי שאמם היתה אומרת, “פילוסוף”. האח השני בונה (ולאדק) נעשה נואם ידוע במפלגת “ה”בונד" וקראו לו “לאסאל הבונדאי”. לימים נתפרסם באמריקה. דניאל, צעיר האחים, היה אהוב המשפחה. ואכן אהבוהו מאוד, אך לא האמינו שהוא ייעשה לעסקן או לסופר. היו סבורים, כי הוא יישאר ה“מוזיניק”, ואכן הוא לא נעשה פילוסוף, ואם כי רחש אהדה אל ה“ס.ס.” ונמנה עמם, נעשה משורר לירי וכתב שירים. בעל מבנה גוף חלוש וחולני היה, נזקק תמיד לרופאים. נדמה לי, כי התקופה השווייצית היתה אצלו התקופה הפוריה ביותר, כמעט יום יום כתב שיר – על הטבע השווייצי, על נערות יפות, על צדק וחופש. יום אחד נסע לז’נבה: “דניאל, כתבת שיר?” – שאלתיו. “ודאי”. והוא קרא לי את השיר. בא לציריך ויצא משם עם שיר על ציריך. היה נעים מאוד לבלות ערב עם שני האחים. כשווייצי ותיק עזרתי להם להתמצא בתנאים השווייציים. ערכנו יחד כמה טיולים והתיידדנו מאוד.

* * *

כאן עלי לרשום גם חג גדול ב“מועדון התרבות” שלנו. החלטנו להזמין אלינו לציריך את שלום־עליכם, אשר התגורר אז בלוזאן. זו היתה תקופת הפריחה של שלום עליכם. הוא בא מרוסיה, שם חגגו בערים השונות את יובלו ברוב פומבי. את הזמנתנו קיבל ברצון ואנו עשינו מאמצים גדולים, לקבל באופן נאות את הסופר המפורסם והאהוב. הערב נערך באולם גדול ויפה. על דלת הכניסה לאולם תלינו פרחים וכתובת: “שלום עליכם – שלום־עליכם!”

כאשר הלכנו לתחנת־הרכבת לקבל את פניו, נדהמנו לראות, שיחד עמו יצא מן הקרון גם מנדלי־מוכר־ספרים. מנדלי התגורר אז בז’נבה, וכאשר אמר לו שלום־עליכם שהוא נוסע על־פי הזמנתנו לציריך, הציע מנדלי את עצמו להילוות אליו, אבל היתנה שלא יודיע לנו על כך מראש. כאשר ירד שלום עליכם מן הקרון, הגישה לו אחת החברות שלנו זר פרחים גדול. אילו ידענו על בואו של מנדלי, היינו מביאים, כמובן, זר פרחים גם בשבילו. ואולם עתה היינו שרויים במבוכה. עזר לנו להחלץ מן המבוכה שלום־עליכם שהוציא שושנה מן הזר וענד אותה על דש בגדו של מנדלי.

הכינונו בשביל שלום־עליכם חדר בבית־מלון טוב ולא ידענו, אם יהיה שם חדר פנוי גם בשביל מנדלי. “אין דבר”, אומר שלום־עליכם, אמסור לסבא את חדרי. ואם בבית־המלון לא יהיה מקום, הריני מקווה, שאחד הסטודנטים שלכם יארחני בחדרו". למרבה המזל, נמצא במלון עוד חדר פנוי. מייד לאחר שהגענו לבית־המלון, הביא מלצר לחדרו זר־פרחים. גדול ועליו הכתובת: “לסבא היקר”. “כמה מהר עשיתם כל זה!” אמר. אחת החברות נכנסה ישר מן הרכבת לחנות פרחים סמוכה וביקשה לשלוח את הזר. היתה זו התחלה טובה. שני הסופרים ביקשו לראות את “המושבה הרוסית”. במושבה הורגשה אמנם רוח התרבות הרוסית, אבל שני הסופרים חשבו, כי שוררת בה רק הלשון הרוסית. הם לא ידעו שחלק ניכר של “הסטודנטים הרוסיים” מתעניינים מאוד בספרות היהודית, שיש כאן קוראים טובים – ואפילו ידענים – של היצירות היהודיות הלאומיות, המודרניות. את העובדה הזאת קיבלו בשימחה רבה.

הכול ערכנו בחגיגיות. אל הזר שעטר את דלת־־הכניסה הוספנו כתובת: “ברוך הבא, סבא יקר!” קבלת הפנים עשתה עליהם רושם ושלום־עליכם העיר בחיוך: “הרי זה שיר־נצחון ממש!”. כאשר הסופרים נכנסו לאולם, קמו הכול על רגליהם, קיבלו אותם בתשואות וזמר בעל קול נאה שר שיר של שלום־עליכם. שניהם היו נרגשים ושלום־עליכם אמר בחיוך: “נוסף לשער־הנצחון יש גם הימנון”.

את נאום־הברכה שלי הכינותי מראש. את יצירתו של שלום־עליכם היכרתי היטב. גם את השקפותיו החברתיות (את אהדתו לציונות ולטריטוריאליזם). עתה הוספתי גם ברכה למנדלי: “סבא יקר, אכן אנו פירחחים, שקצים, אין אנו שומעים בקול הורינו, אנו מרדנים. כאן יכול אתה להיווכח בכך. אבל דבר אחד מבקש אני לומר לך: אהבה ודרך־ארץ לסבא יש לנו על כל פנים. אם לעתים קרובות לא הלכנו עם האבות, עם הסבא אנו הולכים והולכים”.

בימים ההם חגגו ברוסיה את יובל החמישים של שלום־עליכם ואת יובל השבעים וחמש של מנדלי. אמרתי איפוא: “כאן בציריך התאספנו מכל הערים, והנני מוסמך לומר שמברכים אתכם כאן אודיסה, וילנא, קובנה, הומל, וארשה, מינסק וכן סאן פטרבורג וצ’נסטוחוב”. נדברנו קודם, כי כאשר אקרא בשם של עיר, יקום חבר משלנו מאותה עיר ויקרא בשמו, ואכן בהשמיעי שם כל עיר, נשמעו מחיאות־כפיים חזקות, ונתקבלה הפגנה של ברכה קולקטיבית מיוחדת במינה.

קריין משלנו קרא כמה דברים משל שלום־עליכם ומנדלי. שלום־עליכם, שהיה בעצמו קריין טוב, השיב ברוח טובה: “הייתי קורא לכם משהו מיצירותי, אבל אחרי קריין כה מצויין הריני מפחד” לפי דרישת הקהל הוא קרא בכל זאת – ובאופן מזהיר – פרק מן המחזה “קשה להיות יהודי” (שעמד אז בעצם כתיבתו). מנדלי אמר: “יודע אני שיש לי נכדים ברוסיה, אבל כאן, מחוץ ל”תחום“, ליד הרי־האלפים הענקיים וליד האגמים היפים כה הרבה סטודנטים רואים עצמם כנכדי, זאת לא ידעתי. הנני מאושר, שכל כך הרבה אינטליגנטים צעירים רואים עצמם נאמנים לספרות היהודית ולתנועה הלאומית היהודית. שמח אני, שהנוער בא אלינו”.

כאשר יצאנו מן האולם, ליווה קהל רב את האורחים. שוחחנו, צחקנו. בשווייץ מקפידים על כך, שאחרי השעה עשר בערב ישרור שקט ברחובות. כאשר נפגשנו בסיור של שוטרים, הבינו השווייצים, שהולכים כאן איזה אורחים השובים, ואחד השוטרים העיר: “ודאי אלה הם אנשים רוסיים מפורסמים”. כאשר ישבנו ליד שולחן בבית־הקפה אמר שלום־עליכם: “רואה אתה, סבא, כאשר חיים, זוכים גם בנחת. הנה נעשינו כאן סופרים רוסיים”.

יירשם כאן עוד מומנט מעניין. בברכה שבירכתי את האורחים, כאשר הזכרתי את השם קיוב, קם חבר משם, אך הוא הכריז: “לא מקיוב, משדרות הקרשצ’אטק הנגידיות־הסנוביסטיות הנני, כי אם מיהופץ אני בא”. למשמע הודעתו פרץ צחוק גדול. שלום עליכם ניגש אל הסטודנט, לחץ את ידר ואמר: “משמע, שבני עיר אחת הננו”. אז פרץ צחוק עוד יותר גדול. לקבלת־הפנים החגיגית והנלבבת נוסף גם נופך אינטימי.

היה זה ערב יחיד במינו, כאשר האינטליגנציה הצעירה חגגה את יובלם של שני הסופרים האהובים – וזאת בטבורו של קן ההתבוללות במושבת המתבוללים הרוסים הנודעת. חלק ניכר של המשתתפים בערב היובל היו עצמם מתבוללים במידה ניכרת, והם החליטו לשים קץ לפעילותם המתבוללת ולהתקשר באורח אורגאני עם תנועת התחיה היהודית.

פרק אחד־עשר: נסיעתי לרוסיה

התקופה הריאקציונית הקשה נתמשכה ברוסיה זמן רב יותר מששיערנו. משטרה, מאסרים, בתי־כלא, הגלייה לסיביר – אלה היו תוכנם של החיים הפוליטיים. “השתוללו, השתוללו רוחות רעות, עתה הגיעה שעתכם!” – שרו בעוגמה, אבל לא הסתלקה מאתנו התקווה, כי אף־על־פי שיתמהמה, אביב האנושות בוא יבוא. מתוך הסכם עם החברים הרוסיים החלטתי לערוך נסיעה לרוסיה, להיפגש עם החברים המרכזיים והפעילים, לדווח להם על החוגים הרעיוניים המהפכניים בחוץ־לארץ, וגם להיפגש עם הטריטוריאליסטים הכלליים.

מצוייד בדרכון זר, על שמו של אלכסנדר בם, חציתי את הגבול הגרמני–רוסי. נציגנו הראשי בווארשה היה אז המהנדס ליאון פייגנבאום (ליאון וארשאבסקי). ליאון היה אחד מטיפוסי האדם המצויינים והעדינים שהכרתי מעודי. אידיאליסט מסור היה ועוד בשבתו על ספסל הגימנאסיה פעל הרבה בתנועה הסוציאליסטית. הוא למד הנדסה בטכניקום של דארמשאדט. בימי אוקטובר 1905 הפסיק את לימודיו ונסע לרוסיה לתת יד למהפיכה והתייצב בראש הפעולה שלנו במינסק. כאשר פרצה השביתה הכללית והצאר אנוס היה לפרסם את “המינשר” המפורסם שלו, ליאון נאם אז באסיפה המונית ליד אחד המיתרסים וקרא לה להפסיק את המאבק. אותה שעה הגיעו פרשים קוזאקים וירו בהמון. הכדור הראשון פגע ברגלו של ליאון. חברים העבירוהו לבית סמוך ונשקפה סכנה שיהיה הכרח לקטוע את רגלו. הוא עבר כמה ניתוחים. הרגל אמנם לא נקטעה, אבל הוא נשאר צולע לכל ימי חייו. בבואי לווארשה עדיין היה ליאון חולה. הוא התיידד עם י ל. פרץ, שהעריכו מאוד. ליאון הכיר היטב את אירופה, לא רק את המדיניות והכלכלה שלה, כי אם גם את הספרות והתרבות. היינו יושבים ומשוחחים יחד עד שעות מאוחרות בלילה. בביתו של ליאון פגשתי את פרץ. מפי ליאון ידע פרץ על אודות נדודי על פני אוסטריה, גרמניה ושווייץ. מלבד שווייץ עניינה את פרץ העיר קראקוב הגאליצאית, וביחוד הספרות והתיאטרון של הבירה הפולנית (שהיתה אז בקראקוב). הוא שאלני בעיקר על המחזה הסימבולי של ויספיאנסקי, “החתונה”, שראיתיו מוצג בתיאטרון העירוני של קראקוב. התפעלתי אז מן התמונות המתחלפות במהירות ומן הדמויות הסימליות הנעות בלילה. הייתי נלהב ממש מן המחזה וסיפרתי לפרץ את כל הפרטים שידעתי עליו. הוא ביקש לדעת גם על התפאורות ועל הלחנים והמנגינות. יש לי הרושם, שכבר אז חי בדמיונו הגאוני של פרץ המחזה שלו “בלילה בשוק הישן”.

* * *

סיפרתי לפרץ גם על רוזה לוקסמבורג ועל הוויכוח הפומבי שניהלתי אתה באסיפה פוליטית במושבת הגולים בציריך ובו הבעתי את גאוותנו על שאנו, יהודי פולין, נתנו לעולם שני ענקים כאלה, כמו פרץ ולוקסמבורג, שמוצאם מהעיירה הקטנה זאמושץ'. כן סיפרתי לו, כי אמרתי אז, שהטראגדיה היא בכך, שלוקסמבורג, המהפכנית הגדולה, אינה מכירה את יצירותיו של פרץ ואת לשונו. הזכרתי גם שאמרתי לה, כי הייתי רוצה להפגיש אותה עם פרץ, ומה שהשיבה לי על כך. עיניו הגדולות והחכמות של פרץ קרנו. אוטופיה חדשה? “השומע אתה, ליאון, מה עולה בדעתו של חברך?” אך היה לי הרושם, שאכן פרץ נלהב ממה שסיפרתי לו על הוויכוחים שלנו בציריך ובאיזו מידה הגולים הפוליטיים העריכו שם את יצירותיו.

למחרת היום בא פרץ אל ליאון, כשחיוך נסוך על שפתיו, ואמר: “ליאון, אתה חב לי חוב, עליך לשלם לי חמישה רובל”.

“אם חייב אני, – אשלם, אלא שרוצה אני לדעת חוב זה מנין הוא בא”, השיב ליאון.

“חברך קרוק רוצה להביא לידי היכרות ביני לבין רוזה לוקסמבורג. מאין אקח להוצאות הדרך? קניתי איפוא כרטיס הגרלה, אולי נזכה. שילמתי עשרה רובל. תיתן לי חמישה רובלים ותהיה שותף לכרטיס. ואם גם קרוק רוצה להיות שותף, שיתן שלושה רובלים בלבד”.

אני זוכר היטב, כי נתתי שלושה רובלים והעירותי: “אבי שיחק כל ימי חייו בהגרלה, אך איש מאתנו לא שמע מעולם אם זכה במשהו. אני משחק כאן בפעם הראשונה, וכבר זכיתי בזכיה הגדולה: הנני שותף לי. ל. פרץ”. ואכן על כרטיס ההגרלה כתב פרץ באותיות לאטיניות: “עם ליאון פייגנבאום וקרוק”. כאשר נסעתי מווארשה, נתן לי פרץ במתנה את ספרו ובו הקדשה לבבית.

בווארשה קיימתי כמה אסיפות חשאיות עם חברי המפלגה הפעילים. סיפרתי להם כיצד מעריכות המפלגות המהפכניות הנפרדות, הפולניות. והיהודיות, את המצב באימפריה הצארית וכיצד מעריכים הסוציאליסטים האירופיים את המצב בעולם לנוכח סכנת המלחמה. כן קיימתי ישיבה עם קבוצת טריטוריאליסטים בווארשה, שבראשם עמדו הילל צייטלין והאחים פינקלשטיין, בעלי העתון היומי “היינט” (הישיבה נתקיימה אצל פינקלשטיין). אנחנו, במרכז הטריטוריאליסטי השווייצי, היינו סבורים, כי הגיעה השעה להקים אירגון טריטוריאליסטי עממי רחב. מישהו (כמדומני שהיה זה צייטלין) העיר: “הו, אילו חזן היה חי! באיזו שמחה והתלהבות היה מטיל עצמו לתוך העבודה!”

מווארשה הוצרכתי לנסוע לקיוב, אבל נתעוררה השאלה של “זכות ישיבה”. האימפריה הצארית שמרה על טוהר הערים הפראבוסלאביות שלה לבל ירעילו היהודים, חלילה, את אווירה העתיק של קיוב.

ליאון צייד אותו באישור, לפיו אני נוסע כ“סוכן” הפירמה שלו, (למפעלי המיסחר והתעשיה הגדולים עמדה הזכות, שלסוכניהם ניתנה רשות ישיבה בכל רחבי רוסיה). הנוטריון הווארשאי אישר, כי אלכסנדר בם הוא סוכן של חברת ההובלה פייגנבאום.

מצוייד בתעודה הזאת ובדרכון המזוייף שלי נסעתי לקיוב.

הנציג הראשי של מפלגתנו בקיוב היה משה ליטבאקוב. התחשבו בו מאוד, לא רק בציבור היהודי, כי אם גם בחוגים הרוסיים. משה ליטבאקוב היה חבר מערכת של העתון היומי הגדול “קיובסקאיה מיסל”. יחד עם הבטאונים של פטרבורג ומוסקבה נמנה עתון זה עם גדולי העתונים ברוסיה. היתה לו תפוצה גדולה וידוע היה כעתון המתקדם והראדיקאלי ביותר באוקראינה. נודעה לו השפעה רבה בחוגי האינטליגנציה ובו היו מפרסמים את מאמריהם לב טרוצקי ואנאטולי לונאצ’ארסקי. ליטבאקוב היה כותב בשם מושאל “מ. לירוב”, וכיוון שהיה נוסע לעתים קרובות על פני ערי־השדה וכותב עליהן, היו מתחשבים בו שם מאוד. אין לומר שאהבוהו, שכן הוא היה בעל חוש ביקורת חריף מאוד, מתובל בסארקאזם שנון, אבל גם בעל כשרון ספרותי והשכלה אירופית רחבה. הכול העריכוהו – אך גם פחדו מאוד מפני עטו הסאטירי.

ליטבאקוב שכר למעני חדר בבית־מלון בקירבת דירתו אך כאשר הלכנו ביחד אל פרופיסור מאנדלשטאם, השאלה הראשונה של רופא־העיניים המפורסם היתה – ומה בדבר זכות הישיבה שלך? הוא אמר: “יש לנו אורח יקר משווייץ ואסור לסכנו יתר על המידה. אצלנו בקיוב לעולם אי אפשר לדעת. אני מציע, שהאורח יתגורר אצלי. אין צורך אפילו לרושמו במשטרה. המשטרה אינה באה אלי אלא לעתים רחוקות, ואם גם תבוא, אודיע, שזהו פאציינט שלי, שבא ממרחקים כדי לרפא את עיניו”. ואכן, שני ימים ושני לילות שהיתי אצל מאנדלשטאם.

את שמו של מאנדלשטאם היכרתי, כמובן, היטב, שהרי נמנה עם האישים האגדתיים. הוא היה אחד האוקוליסטים המפורסמים לא רק ברוסיה, כי אם באירופה כולה. אוניברסיטת קיוב בחרה בו כמה פעמים כפרופיסור לפאקולטה לרפואה, אך כל פעם דחתה הממשלה את אישור המינוי בשל יהדותו. הציעו לו להמיר את דתו, אך הוא דחה את ההצעה השפלה בשאט־נפש. עוד בשנות נעוריו התחיל לפעול בציבוריות היהודית ונמנה עם תומכיהם של לילינבלום ופינסקר ועם תנועת “חיבת ציון”. כאשר כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון, מאנדלשטאם נענה מייד. ליד נורדאו וזאנגוויל היה מאז ואילך מידידיו הקרובים של הרצל. ראוהו כנציג החשוב ביותר של יהדות רוסיה. כאשר הרצל הציע את תכנית אוגאנדה, תמך בו מאנדלשטאם תמיכה נמרצת. בשעת הפילוג הוא נבחר ליושב־ראש הטריטוריאליסטים הרוסיים.

ידעתי את קורותיו והיכרתי גם את דמותו מן התצלומים, שהרי בבתיהם של כל הציונים תלויה היתה התמונה המפורסמת של הקונגרס הראשון: על־יד הרצל הצעיר עמדה דמות נהדרת ואומרת כבוד של איש־רוח קשיש, בעל זקן־שיבה ארוך ופאטריארכאלי, שנראה היה כאילו הוא מברך את הרצל. מאנדלשטאם היה איש לבבי ומסביר פנים. הוא שאלני על פרטי פעילותנו בציריך, עליה ידע מן הבטאון שלנו. הוא שמח מאד על כך, שהדור הצעיר נוטל חלק כה פעיל בתנועה, אך נפשו היתה מרה עליו כאשר דיבר על ציוני אודיסה (בייחוד על אוסישקין), אשר גילו יחס רע כלפי הרצל וגרמו להחרפת מחלתו. אמרתי לו, שאנו רוצים להקים עתה במערב־אירופה אירגון טריטוריאליסטי עממי רחב, וטוב היה אילו היה הוא מתייצב בראש האירגון הזה ומשתקע בציריך, או בעיר מערבית אחרת. הוספתי, כי בשווייץ, או באוניברסיטה מערבית אחרת, היו בלי ספק ממנים אותו ברצון לכהונת פרופיסור. הוא הודה על הזמנתנו, אך השיב נמרצות:

"אני כבר אשאר ברוסיה. מצב היהודים כאן הוא קאטאסטרופאלי, ומי יודע מה צפוי לנו בעתיד. אולם דווקא משום כך אני רואה מחובתי להישאר כאן. אולי אוכל לעזור במשהו לעמנו האומלל'.

הקשבתי בתשומת־לב רבה לדבריו והתבוננתי בכל הסביבה שבה הוא חי. בחלל דירתו כאילו ריחפה רוחו של הרצל. את הכתלים קישטו תמונות רבות מהקונגרסים הציוניים, על שולחן־הכתיבה שלו ניצבו תצלומים של הרצל, של אמו, של נורדאו, זאנגוויל ושל עוזרי הרצל הקרובים – ועל כולן הקדשות אישיות. בשיחותיו אתי הזכיר שוב ושוב את הרצל, עד כמה הגאון הצעיר היטיב להבין, יותר מאשר המומחים והעסקנים הצעירים, לא רק את מצב היהודים, כי אם גם את הפתרון הראדיקאלי הקיים בשביל העם היהודי בזמן החדש. “אנו נשמור את ירושתו בחרדת־קודש”.

בלילה, כאשר שכבתי על הספה המוצעת, לא יכולתי להירדם אף לרגע אחד. וכיצד יכולתי לישון, כאשר מעל הכתלים מכל הצדדים הסתכלו בי העיניים החריפות מתוך דיוקנו של הרצל! על־גבי השולחן מונחים היו כתביו ונאומיו. הכול כאן היה על אודות הרצל ומשלו. התחלתי לקרוא ב“תל־אביב” (“אלטנוילאנד”) של הרצל ובנשימה עצורה בלעתי את הספר דף אחר דף.

האמנם נמצא אני אצל מאקס מאנדלשטאם בקיוב? – או אצל פרופיסור אייכנבאום, יושב־ראש החברה היהודית החדשה בחיפה?…

שנה לאחר ביקורי נפטר מאנדלשטאם. למרבה הצער הוא לא זכה להגיע ליום שבו ייבחר, כפי שכתב הרצל בספרו “תל־אביב”, לנשיא הראשון של החברה היהודית החדשה. אולם הרצל חזה נכונה: “הוא מת מוקף ידידיו הרבים” ודבריו האחרונים היו: “ידידים, זה האושר בחיים”. מאנדלשטאם זכה לכהונה הרמה “דווקא משום שלא רצה בכך”. הוא שאף רק להביא תועלת וייצג את עמו בכבוד. זכיתי והספקתי להכיר את האישיות ההיסטורית הגדולה בימי חייו האחרונים.

מקיוב יצאתי לפטרבורג.

פרק שנים־עשר: בסאן פטרבורג

רעיה ישבה בפטרבורג חודשים אחדים עוד לפני הגיעי לשם. היא באה, כדי לעמוד בבחינה הממלכתית ברפואה באוניברסיטה. מי שהיה בעל תואר דוקטור מחוץ־לארץ, היתה הממשלה נותנת לו רשות להתגורר בבירה במשך ימי הבחינות החדשות שהוצרך לעבור כאן. כיוון שבאתי לשם על סמך דרכון על שם זר, שכרתי לי חדר בקירבת דירתה והתגוררנו בנפרד.

לנו היה סניף מפלגתי חזק בפטרבורג, בייחוד בקרב הסטודנטים באוניברסיטה, בפוליטכניקום ומבשאר מוסדות־ההשכלה הגבוהים. חשוב היה לנו לבוא במגע אתם, לשמוע את דעותיהם ולהפעילם.

המצב בפטרבורג היה משונה. דווקא במקום מושבה של הממשלה וריכוז כל פעילותה — דווקא כאן היו התנאים הפוליטיים קלים יותר מאשר בשאר הערים. כאן היה מושבן של השגרירויות הזרות וכאן גם ישבו עתונאי־החוץ. הממשלה הצארית העמידה איפוא פנים, כי היא מנהלת “מדיניות אירופית ליבראלית”. על הבמה הריאקציונית והאפלה הציגה כמה תפאורות דמוקראטיות, והדבר עלה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים שלה, שכן בעלי־ההון הזרים, אלה שנתנו לממשלה הלוואות גדולות, היו מדגישים תמיד, שנוח להם יותר ש“העם יאשר (באיזו צורה שהיא) את ההלוואות”. על כן הנהיגו השליטים בפטרבורג תנאים קצת יותר אירופיים מאשר בשאר חלקי האימפריה.

חברינו עמדו במגע עם הזרמים הסוציאליסטיים והמהפכניים הרוסיים, עם הסופרים ואנשי־הרוח המתקדמים, ומסרו להם אינפורמאציה על מצב היהודים. הסניף הפטרבורגי שלנו פירסם גם כמה חוברות ברוסית על בעיותינו הפרוגראמאטיות והטאקטיות.

קיימנו שורת אסיפות וישיבות, שבהן דיווחתי על הנעשה במושבות הגולים הרוסיות והפולניות במערב אירופה, על הזרמים השונים ועל התוכניות הפוליטיות. החברים הקשיבו בתשומת־לב רבה לדין־וחשבון והעלו הרבה שאלות. סקירתי היתה חשובה מאוד בעיניהם, שהרי גם המוסדות המרכזיים של המפלגות הרוסיות הכלליות בפטרבורג היו תלויים במידה מסויימת בנציגיהם בחוץ־לארץ ובבטאונים המפלגתיים שהופיעו שם. לא אחד מבין שומעי "קינא, בנו, “אנשי חוץ־לארץ”, שאנו חיים ליד המבוע של הוויכוחים הרעיוניים והפוליטיים.

“מובן, זכות גדולה היא לחיות בשווייץ היפה, ליהנות מן האפשרות ללמוד ללא אפרעה כל אשר לבנו חפץ ולחוש את אווירת החירות. כל זה דבר גדול הוא. אבל בכל זאת אין לקנא בנו יתר על המידה, שכן לשמוע מקרוב את הוויכוחים החריפים, את ההתקפות המרות שמנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות מתקיפים איש את רעהו — אן זה מן התענוגות הגדולים. מובן, שהמנהיגים מנמקים את רעיונותיהם ואת הטאקטיקה שלהם בנימוקים שונים. אבל דווקא עתה, בימים הקשים לכולנו, גורמת מלחמת האחים המרה להלכי־רוח עגומים. והמאבק מתנהל מצד כולם נגד כולם. הסוציאל־דימוקראטים המארקסיסטיים לוחמים לא רק נגד הסוציאליסטים הרבולוציונרים (בשאלה האגרארית, בענייני טירור, קואופרטיביים וכיו"ב), ומלחמת האחים מתנהלת גם בתוך מחנה הסוציאל־דימוקראטים הרוסיים עצמו. הבולשביקים לוחמים נגד המנשביקים; אבל גם בתוך הסיעה הבולשביקית עצמה לוחם לנין מרות נגד לונאצ’ארסקי הבולשביקי בשאלות פילוסופיות ותרבותיות (בענייני דת, “חיפושי אלוהים” וכיו"ב). כל זרם יש לו סמינארים מפלגתיים נפרדים. אלה לומדים מפי מאקסים גורקי בקאפרי, ואחרים — מפי לנין בפאריס. גם המפלגות הסוציאליסטיות המהפכניות היהודיות סופגות מהלומות כבדות. חריפה במיוחד היא מלחמתו של לנין נגד ה”בונד“. בתנאים כאלה ברור, שגם אנחנו זוכים למנה הגונה”.

את המאבק הבין־מפלגתי החריף נימקתי גם בכך, כי הבולשביקים הקיצוניים נוקטים עמדה, לפיה “ככל שהמצב גרוע יותר, כן יוטב”, ואילו אנחנו איננו יכולים לנקוט עמדה כזאת… שהרי, אם יותר גרוע, השעיר לעזאזל הראשון הם קודם כל היהודים. (המצוקה היהודית, רציחת יהודים). נהפוך הוא, אנו חייבים לדאוג ככל האפשר לשיפור מצב היהודים ולהציל את העם מניוון. מלבד העבודה המהפכנית נגד הממשלה, חייבים אנו לנהל פעולה חיובית, קונסטרוקטיבית. קו זה תואם גם את האינטרסים של המהפיכה היהודית.

כך ניסחתי את עמדתנו, משום שבאתי משווייץ לרוסיה, כדי להפעיל את תומכינו באימפריה הרוסית שיקחו חלק פעיל במוסדות היהודיים הלאומיים השונים. ואכן החלטנו להגביר את השתתפותנו ב“אורט”. ארגון זה פעל תמיד לפי קו האינטרסים שלנו (פרודוקטיביזאציה, שיקום סוציאלי, התיישבות). עם זאת שאפנו לדימוקראטיזאציה של המוסד הזה וכן של שאר המוסדות. בפטרבורג קמו אז אגודות חדשות, כגון “אוזה” (אגודה להגנת בריאות העם בקרב היהודים). רצינו, שכל המוסדות החדשים הללו לא יהיו תלויים רק בעסקנים של פטרבורג ובמדיניות השתדלנות שלהם. ביקשנו למשוך ככל האפשר לתוך המוסדות הללו את ההמונים היהודיים ואת האינטליגנציה היהודית המתקדמת. תמכנו גם ב“חברת מפיצי השכלה”, אשר קמה בפטרבורג, שכן התנאים הליבראליים יותר בבירה הצארית איפשרו לקבל ביתר קלות ליגאליזאציה למוסדות היהודיים שם. “השכלה! השכלה! ועוד פעם השכלה!” זו היתה אז סיסמה פופולארית מאוד. הדימוקראטיה היהודית היתה מעוניינת ענין רב בכך. כן זקוקים היו למורים רבים ככל האפשר, ולמורים טובים. והרי רבים מבין הדימוקראטים והסוציאליסטים היהודיים התמסרו למקצוע החינוך וההוראה. ניהלנו מאבק חריף על כך שבתי־הספר יעברו מרוסית ליידיש.

תשומת־לב רבה הקדשנו גם לשאלת ההגירה ולהשתתפותנו הפעילה ב“חברה לוויסות ההגירה היהודית”, שנשאה אופי דמוקראטי. התווכחנו גם בשאלה הטריטוריאליסטית.

בהביאנו בחשבון את כל העניינים הללו, הגענו לכלל מסקנה, שיש לקיים בזמן הקרוב ועידה של המפלגה. ואם אפשר, יש לכנסה בשווייץ, ששם ניתן יהיה לערוך ויכוח ממצה ובלתי מופרע בכל הבעיות ולקבל החלטות סופיות. אם הדבר יהיה קשה מטעמים כספיים או טכניים (דרכונים), תיערך הוועידה במקום קרוב יותר לגבול הרוסי, ואז המקום המתאים ביותר יהיה וינה.

קיימנו גם התייעצות עם “הטריטוריאליסטים הכלליים” בפטרבורג, וגם כאן החלטנו, מתוך הסכים עם המרכז הציריכי שלנו, לכנס באירופה ועידה טריטוריאליסטית נרחבת, אשר תשווה לאירגון אופי עממי יותר.

* * *

את הזמן שבין הישיבות וההתייעצויות ניצלתי לסיורים בעיר. עיר זו, מוסדותיה ומשטרה הפוליטי ידועים היו לי עוד מקודם, שהרי מכאן קבעו השליטים את גורל כולנו. יופי מדהים יש לפטרבורג, אף־על־פי שהשטן עצמו פרש כאן את כנפיו. בעצם זוהי העיר המתוכננת הראשונה, שתוכניתה עובדה מראש לכל פרטיה. אמנם גם ורסיי נבנתה על פי תוכנית, אבל השליט הצרפתי תיכנן שם רק מושב מפואר לעצמו ולאנשי חצרו. ואילו הצאר פטר, בניגוד לקארל הפאריסי צר־המוחין, החליט לבנות כאן עיר ענקית חדשה, לפי הצרכים החברתיים־כלכליים האובייקטיביים של המדינה. אותו צאר רוסי היה בלי ספק בעל דמיון עשיר, הוא היה אדם בעל כוח־רצון אדיר, מרץ רב ואפשרויות חומריות וטכניות בלתי מוגבלות. אך פלא הוא, באיזו מידה התמזגו כאן המומנטים האובייקטיביים והסובייקטיביים. עוד כאשר פטר ישב על כס המלוכה הישן במוסקבה, חיוו לפניו את דעתם מומחים שונים, אשר ניתחו את התקופה הכלכלית החדשה ויעצו לו מה לעשות, כדי שלא להישאר בפיגור אחרי מדינות המערב. הכלכלנים הרוסיים תיארו את הצורך לנהל מדיניות מרקאנטילית חדשה, וקודם כל לפתח את המיסחר והחרושת, שכן הקריאה המרקאנטיליסטית היתה קריאת המאה השמונה־עשרה. רוסיה היתה עשירה למדי, כדי שתוכל להקים בתוכה תעשייה מודרנית, על מנת שמיסחרה ותעשייתה לא יהיו תלויים בחוץ־לארץ, בייחוד ביבוא מן החוץ; אדרבה, היה ביכולתה לייצר את כל מיצרכי התעשייה, להתעשר מבחינה חומרית ולהתחזק מבחינה צבאית, אם רק יוקם כאן הנמל האירופי החדש שלה.

עובדות אלו ידעתי עוד מקודם. כמארקסיסטים למדנו ביסודיות רבה את הבעיות ההיסטוריות־המאטריאליסטיות ואת המשטרים הכלכליים. בבואי לכאן התבוננתי איפוא בכול בעניין רב ובחנתי את ידיעותי התיאורטיות.

היה לי כאן מדריך מצויין. בסניף המפלגה החזק שלנו בפטרבורג, שעיקר חבריו באו מחוגי הסטודנטים באוניברסיטה ובפוליטכניקום, התבלט חיים קורופקוב, שעדיין היה אז סטודנט, אבל ברוח הימים ההם עסק הרבה במחקר סוציאלי וכלכלי וכבר פירסם שורת מסות בכתבי־העת הרוסיים־יהודיים הרציניים. ואכן הוא שהדריכני בסיורי בעיר מלווים ע"י ההסברים הנחוצים.

והיה לי מה ללמוד על פטרבורג לא רק בתחום הכלכלי, כי אם אף בתחום התרבות, שהרי פטר הגדול היה בעל תוכניות גדולות גם בתחום התרבות והאמנות. בהסתערותו הגדולה לפעולה בתוך ארצו, הוא שלח לארצות־חוץ ועדות מיוחדות. לא אחת השתתף בהן אף הוא עצמו כדי להביא משם את מיטב הדוגמאות. בפטרוגראד הורגשה השפעה של רומא ואיטליה של הולנד, גרמניה, אוסטריה ואנגליה, שמהן הובאו לא רק תוכניות, כי אם גם תמונות אמנותיות רבות ופסלי שיש, המפארים ביופיים את העיר. אופייניים הדברים החוזרים ונשמעים גם בימינו: “דוגנאט אי פרגנאט” (להדביק ולעבור). פרט התקנא מאוד בוורסיי ושאף ליצור אצלו ברוסיה משהו מפואר עוד יותר ממנה. לנוכח כל התנאים הללו אין להתפלא, שליד הנהר נייבה קם מרכז מושלם בהדרו. מאיטליה ומאירופה המערבית הובאו אדריכלים מפורסמים, מהנדסים ואמנים ועליהם הוטלה המשימה: “בנו הרבה ככל האפשר ובניינים גדולים ומפוארים ככל האפשר”. לטעמם התרבותי וליכולתם של האמנים שהובאו מחוץ־לארץ ניתן כאן שדה־פעולה ללא מעצורים. הם לא נתקלו בשום קשיים. מקום ליד הנייבה היה די והותר, לא הוצרכו להרוס דבר (פרט לכמה ביקתות־דייגים דלות), איש לא יכול היה להתנגד, לאיש לא היה מה לומר ובידי הצאר היה כסף בשפע, כך שניתן לו מלוא חפצו להקים בנייני פאר והדר.

ואכן קמה עיר מפוארת מאין כמוה. כאשר הלכתי ברחוב הראשי נייבסקי פרוספקט, התפעלתי מארמונות הרהב שעמדו למלוא אורכו. בלא להתחשב באיש, בלא שיהיה עליו פיקוח דימוקראטי כלשהו, דאג הצאר לכך, שכל אחד מן הכנופיה השלטת ייהנה מן המותרות הגדולים ביותר בארמונו העשיר. ומסורת זו נשמרה גם על־ידי הצארים שעלו אחריו על כס המלוכה.

היו שם גם אי אלו פאראדוקסים מעניינים ופיקאנטיים מאוד. רציתי, כמובן, לראות את ה“דומה” הממלכתית — אותו פארלאמנט למחצה ולרביע, שכינס ניקולאי האחרון לאחר המאורעות המהפכניים של שנת 1905. בימי שהותי בפטרבורג לא נתקיים מושב ה“דומה”, אבל רציתי לחזות למצער את הבניין. היה זה ארמון יפה מאוד, שתוכנן ונבנה על־ידי אמנים ואדריכלים איטלקיים מפורסמים, ואף־על־פי־כן היה בנוי בסגנון רוסי מובהק. כאשר שאלתי: “מה היה כאן לפני 1905?”. אמר לי קורופקוב בחיוך: “כאן? מה היה כאן? אורווה לסוסים היתה כאן”.

“מה? אורווה, כאן, בין עמודי השיש הגבוהים?”

“כן, אורווה. ואכן כרוך כאן סיפור מסובך. הצארית יקאטרינה, שהיתה שטופה בזימה ובמותרות, הזמינה אמנים מחוץ־לארץ שיבנו ארמון בשביל אחד ממאהביה, הנסיך פוטיומקין. ואכן ניבנה אז ארמון פאר זה. אולם לאחר שמתה יקאטרינה, קם בנה פאבל (כאן יש לך מקרה בולט של תסביך־נחיתות) ומרוב רוגז על כנופיית החצר שלא הקדישה לו תשומת לב־מספקת, ציווה להפוך את הארמון של מאהב אמו לאורוות־סוסים. ואכן, לתוך האולם המפואר, בעל עמודי־השיש הגבוהים, הוכנסו סוסים. כאשר בשנת 1906 כונסה ה”דומה הממלכתית“, שוקם הבניין ונמסר ל’נציגי העם הנבחרים'”.

לא הצטערתי על שלא נכחתי במושב ה“דומה”. לדומה הראשונה הקדשנו תשומת־לב ואהדה רבה. זו היתה ה“דומה של זעם העם”, שהצטיינה בנואמיה המפורסמים. ואילו הדומה השניה בלטה בציריה האינטלקטואליים ובמאבקיה החריפים.

* * *

מובן, שהחיים היהודיים עניינו אותי מאוד. כיוון שעסקתי בתולדות נדודי היהודים, עניינה אותי השאלה, מי היו כאן היהודים הראשונים. נודע לי, כי במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה באו לכאן יהודים מספרד ופורטוגל. הם היו אנשי פינאנסים ורופאים, אשר תפסו כאן מישרות רמות. כן באו לכאן אנוסים ואחריהם באו יהודים מן האזורים השונים של רוסיה ופולין.

על המגמות ההיסטוריות, המאפיינות באורח אובייקטיבי את מגמות הנדודים היהודיים באירופה בכלל, נוסף כאן גם מומנט רוסי ספציפי. היתה זו “שאלת הדרכונים”: כיצד לרשום את השייכות היהודית של בעלי הדרכונים? בדרך כלל רשאים היו סוכנים של מפעלים יהודיים לבוא לפטרבורג לחודשים אחדים לשם סידור עסקיהם. כתום מועד ישיבתם בעיר ברשות, הוצרכו המושלים המקומיים לציידם בדרכונים חדשים. בהכירם בתועלת שמביאים היהודים, וברצותם לשמור בכל זאת על הצד הפורמאלי, המציאה הצארית יקאטרינה מין “דרך פילוסופית חדשה”. היא פירסמה צו למושלים המקומיים (למשל בריגה), לפיו לא תצויין בדרכונים לאומיותם של היהודים כל עיקר. היא אף התגאתה בתחבולה זו. במכתב שכתבה אל אחד הפילוסופים בפאריס ציינה ברוב צניעותה: “כאן מתגוררים יהודים בניגוד לחוק. אנו מעמידים פנים, שאין יודעים על נוכחותם כאן”. היתה זו העריצה הפילוסופית.

מה רבה ההתעניינות האישית אשר השליטים של מאה מיליונים בני אדם גילו במיספר היהודים המועט הזה, החל בצאר אלכסנדר (אשר דרש להגיש לו רשימה מלאה של כל יהודי והיהודי השוהה בפטרוגראד) ועד לצאר האחרון ניקולאי בשנת 1917.

גם בנוגע לבתי־הכנסת ובתי־העלמין היהודיים הומצאה תחבולה. מה לעשות, כאשר יהודי הולך לעולמו? העזרה באה מצד הלותראנים האבאנגליים. הם הסכימו להקצות חלקת אדמה בבית־העלמין שלהם לקבור בה את המתים היהודים (אבל לא נשכחה כאן גם התועלת הכספית. הם קיבלו טבין ותקילין בעד כל אחוזת קבר).

רק בזמן מאוחר מאוד, (באמצע המאה התשע־עשרה) הורשו היהודים בפטרבורג להקים בית־עלמין משלהם. באותו זמן הורשו גם לבנות בית־כנסת יהודי, ולפי הצעתו של האמן הרוסי הנודע, סטאסוב, ידיד יהודים, ניבנה בית־הכנסת בסגנון ערבי־ספרדי.

בשבת הלכתי עם קורופקוב אל בית־הכנסת. היה זה בניין מפואר ביותר שהכיל מקומות לאלפיים מתפללים. היתה זו שבת רגילה ובבית הכנסת לא היו אלא מתפללים מועטים.

ביקרנו גם בבית־העלמין היהודי. הקברים הבודדים הצטיינו כאן במקוריות אמנותית יוצאת מן הכלל. ואף־על־פי שהמצבות נעשו בסגנונות שונים, היה חקוק על כל אחת מהן מגן־דוד גדול. כאשר הוארו ע"י קרני־השמש, נתקבלה תמונה יוצאת מגדר הרגיל — וזאת דווקא בעיר, שבנופה שלטה הכנסיה הפראבוסלאבית האיסאקית.

* * *

כזכור, התגוררתי בפטרבורג לפי דרכון זר. בסופו של דבר שילחה אותי המשטרה משם. אולם לא משום שהחזקתי דרכון מזוייף. זאת היא לא גילתה. שכן אילו גילתה, הייתי נאסר בו במקום. לעומת זאת לא הוכר על־ידי המשטרה “ייפוי הכוח” שהיה לי בתור “סוכן מיסחרי” של הפירמה הווארשאית הגדולה, אם כי הוא היה מיסמך חוקי, שאושר על־ידי נוטריון רוסי. אולם המשטרה הרוסית היו לה חוקים משלה…

כשצו הגירוש היה כבר בכיסי, ערכתי את הטיול האחרון על פני העיר. עמדתי על שפת הנייבה ונפרדתי ממנה. עוד פעם התפעלתי מן הארמונות האיטלקיים הנפלאים, מארמון־החורף, הבנוי בטעם אמנותי משובח (מקום מושבם של הצארים). אך יותר מכל משך את עיני המיבצר הפטרופאבלובי, ומעבר הנהר — המיבצר השליסלבורגי, שני בנייני הקאטורגה האיומים הללו, שעל עצי־התליה בתוכם סיימו את חייהם הבנים והבנות האצילים ביותר של עמי רוסיה, או קברי־האבן, שלמשך עשרות שנים נקברו בהם חיים הלוחמים האצילים המסורים ביותר. כמה מהם שעל פי נס ניצלו, הכרתי בשווייץ: את ורה פיגנר האגדית (בילתה בשליסלבורג עשרים שנה) ואת גיאורגי גרשוני האגדי אשר מת בציריך שלנו.

“מדינה־קאטורגה!” — זאת הרגשתי בעומדי על שפת הנייבה ובנוטלי פרידה מבירת האימפריה. אמנם האמונה בנצחון החירות לא גוועה בקירבי מעולם, אך לא שיערתי, כי רק כעבור שנים מעטות יבוא האביב הפוליטי ובאותה אורוות־סוסים לשעבר, ובארמונות השיש, יוכרז על הרפובליקה הרוסית החופשית, וכי אני אזכה לבוא לכאן לא עוד מצוייד בדרכון זר, כי אם בשמי אני ובציון המעורר גאווה: “גולה פוליטי”…

נסענו לפינלאנד, המקום המסורתי, שאליו פנו המהפכנים הרוסיים, כאשר לא ניתן להם להתגורר בסאן־פטרבורג. לקחנו אתנו כמה ספרים בלטריסטיים משל הסופרים הסקאנדינאביים (קנוט האמסון, איבסן) ושכרנו חדר בפנסיון קטן. רעיה לקחה עמה את ספרי־הרפואה שלה. קראנו, טיילנו והתפעלנו מן הטבע הפיני. כעבור שלשה שבועות חזרנו. רעיה — לפטרבורג, שבה עמדה בבחינותיה האחרונות; ואני — דרך וארשה בחזרה לשווייץ. לא נשארתי בבירה הרוסית, כדי שלא אאסר בתור “אדם ללא זכות ישיבה”. ישר מ“בית הנתיבות הפיני” ההיסטורי נסעתי אל בית־הנתיבות בווארשה. מטעמי קונספיראציה לא התעכבתי גם בווארשה.

נעצרתי רק בזאבייארצ’ה. גיסי האהוב הרצברג שימש שם מנהל בית־חרושת כימי גדול, אשר עמד הרחק מאחורי העיר, כך, שכאן חשתי עצמי פחות או יותר בטוח. מצ’נסטוחוב הסמוכה באו אלי חברי הוועד העירוני של המפלגה. קיימנו התייעצות בעניינים הכלליים והמקומיים. גם כאן אושר הצורך בקיום ועידת המפלגה בחוץ־לארץ. בטרם יצאתי משם צילם אותי אחד מידידי יחד עם הנציג המקומי (גוטק בורנשטיין). מטעמי קונספיראציה היינו נמנעים אז בדרך כלל מלהצטלם. היה זה מקרה יוצא־דופן, שכן לא ידענו אימתי יינתן לנו להתראות שוב.

* * *

את הגבול עברתי ללא תקלה על סמך דרכוני המזוייף. כאשר הגעתי לשווייץ, הייתי מאושר. באתי לשם לא בפעם הראשונה, אבל הפעם הייתה לי שווייץ לאין ערוך יקרה וקרובה יותר מקודם, שכן הצלחתי להימנע ממעצר בארץ הצארים, שם אנוס הייתי לחיות בשם זר. בעוברי את הגבול השווייצי חשתי עצמי מייד בבית. כאן אינני בגדר זר. מעניין הדבר, במקום שנולדתי (ואשר בו מסרו רבים את חייהם על חופש ועל תרבות המדינה), שם התייחסו אלינו גרוע יותר מאשר אל זרים, התייחסו אלינו כאל פושעים. ואילו כאן, “בארץ הזרה”, היינו אנשים בני־חורין.

בשבילי לא היתה זו עוד ארץ זרה. כבר על הגבול, כאשר אמרו לי את שתי המלים השווייציות האופייניות: “גרוס גוט!” (כל איכר שפוגשים אותו בדרך מברך בברכה זאת שפירושה: ברכת האל), הרגשתי את עצמי בבית ובן־חורין.

* * *

בהגיעי לציריך נסעתי בחשמלית הכחולה־לבנה אל רובע האוניברסיטה, לרחוב בוליי היפה ושכרתי שם חדר. אמרתי לבעלת הבית: “עליך לדעת, שאני נשוי ואשתי תגיע לכאן במהרה. אני בא מפטרבורג, אבל האם ידוע לך, גברת, ששם אסור היה לי להתגורר עם אשתי?”

“מדוע? וכי מי הפריע אתכם?”

“מי? המשטרה!”

“המשטרה? מה יש למשטרה להתערב בעניינים משפחתיים?”

“זוהי רוסיה”.

“אבל בכל זאת, מה זה מעניין אותה?”

“ברוסיה המשטרה היא כל־יכולה, וכל אדם השואף לחופש חשוד בעיניה. צריך איפוא להסתתר תחת שם זר. על כן הייתי מוכרח להתגורר לבדי, שלא לסכן את אשתי. היא תבוא לכאן בקרוב ותוכלי להכירה”.

ראיתי את האשה השווייצית בפעם הראשונה. אבל הייתי כה גדוש בהרגשת הניגוד שבין רוסיה לשווייץ, שהייתי מוכרח להשיח את לבי לפני האדם הראשון שנקרה לי בדרכי.

ואכן תוך זמן קצר הגיעה רעיה מרוסיה. עכשיו היא כבר רופאה רוסית ויש לה רשות לעבוד במקצועה ברוסיה (לאו מילתא זוטרתא: עם זכות ישיבה אפילו בסאן פטרבורג!!!). היא התחילה לעבוד מייד בבתי־החולים האוניברסיטאיים, בציריך, באזל וברן. השתרשנו בשווייץ בייתר שאת.

קיוויתי, שמעתה ואילך נוכל לחיות בשקט בארץ היפה והחופשית. אולם עד מהרה נתפסתי לשני עניינים, שהיו בעלי חשיבות רבה בחיים הציבוריים היהודיים.

פרק שלושה־עשר: אוניברסיטה יהודית בשווייץ

המצב הפוליטי ברוסיה החמיר והלך בלי הרף. ואולי דווקא בשל כך התחילה, לאחר שנות הריאקציה הקשות, התעוררות מסויימת בחוגים הדימוקראטיים, ובייחוד בחוגי הפועלים. הממשלה בעיוורונה ובשינאתה הגבירה עוד יותר את רדיפותיה. “המאה השחורה” נעשתה תוקפנית יותר ויותר. ה“דומה” הממלכתית בפטרבורג, בית־הנבחרים למחצה כביכול, אף לא היסוותה את עצמה וגילתה את פני־השטן שלה לעיני כול. הצאר, הצארית וכנופיית החצר המנוונת היו לאדוניה הבלתי מוגבלים של הארץ. מלבד סטוליפין, ראש הממשלה התליין, הצטיינו במיוחד שני מיניסטרים: שר המשפטים שצ’גלוביטוב ושר החינוך קאסו. כמובן, ראשית כל חזו זאת מבשרם היהודים. שצ’גלוביטוב (בתמיכתו של הצאר) ביקש להחניק את היהודים עוד יותר במסגרת הגיטו הצרה. ראש־הממשלה לשעבר, הליבראלי למחצה, הגראף ויטה, כתב: “שצ’גלוביטוב היה מנוול גדול. הוא יישאר בהיסטוריה בשם כיאה לו, בשם ‘קאטורז’ניק’ (דהיינו, שהוא ראוי להיכלא בקאטורגה הקשה ביותר בשל פשעיו…) למנות אותו לשר המשפטים היה הדבר הנורא ביותר. הוא הרס את בית־המשפט. עתה קשה לקבוע, היכן נגמר בית־המשפט והיכן מתחילות הפרובוקאציות של אזף”.

כאן יש להזכיר, שבבית המשפט הרוסי היה יהודי אחד ויחיד — יעקב טייטל. לאחר “הרפורמה המשפטית” בשנות הששים למאה הקודמת הוא נתמנה לשופט. בכל האימפריה, שמנתה מאה מיליון תושבים, כיהן שופט יהודי יחיד בעיר הוולגה הרוסית הטיפוסית, סאמארה, ועל פי נס ובתוקף המסורת, הוא נשאר בתפקידו במשך ארבעים שנה תמימות. שצ’גלוביטוב לא יכול היה לשאת, כי באימפריה בת מאה המיליונים יימצא אפילו שופט יהודי אחד. בציניות אמר פעם אל טייטל בגלוי: “עליך להבין בעצמך, כי בזמנים הנוכחיים אין יהודי יכול לכהן אצלנו כשופט”.

וקאסו כשר החינוך החליט לטהר את מערכת החינוך מיהודים מכל וכול, לעשות את האוניברסיטאות הרוסייות ‘יודנריין’ ולהגביל עוד יותר את אפשרויות היהודים ללמוד בגימנאסיות.

אנחנו בציריך הרגשנו בכך מייד, ולאחר הפסקה קצרה התחילו יהודים רוסיים להגיע במיספר רב והולך, כדי להירשם באוניברסיטאות השווייציות. הם סיפרו סיפורים מרים על המצב במערכת החינוך הרוסית. היו בפיהם מעשיות פאנטאסטיות על בורותו של שר החינוך. ואמנם סיפוריהם לא היו דמיוניים כל עיקר. גראף ויטה מספר, שאיש לא ידע מהיכן בא קאסו. הוא מוסיף: “דודתו של סטוליפין אמרה לו פעם, שקאסו הוא אדם חביב, שנעים לשוחח עמו”. זה הספיק שברנש זה יתמנה לשר החינוך באימפריה בת מאה המיליונים: פיטפוטים באיזה סלון סנוביסטי, הם שהיו הכשרתו העיקרית.

אף בתנאים הרוסיים נחרתו שני המיניסטרים אוייבי־האדם הללו בזכרונם של היהודים. בקרב הדור היהודי הקשיש ברוסיה עוד חיים אינטלקטואלים יהודיים הזוכרים את השמות הרוסיים הללו עד היום הזה.

וכרגיל, כשבאו ימים קשים מצאו להם אנשים חלושי־אופי “מוצא קל”: הם החליטו להמיר את דתם. פירסמתי מאמר בשם “נוצרי ספטמבר” (ספטמבר היה החודש, שבו היו מתקבלים סטודנטים חדשים באוניברסיטאות הרוסיות). כתבתי: “ודאי, היהודים הם קורבן למדיניות הפושעת, אבל על פשע אין להשיב בפשע אחר. שהרי לעשות מעשה כזה, משמע — לברוח ממחנה המדוכאים ולעבור אל מחנה המדכאים. זוהי גם שאלת מצפון וכאן מתגלה אופיו של האדם. במיוחד מסליד הדבר, כשהוא נעשה בידי בני נעורים, בגיל, שבו מתגבש אופיו של האדם כשהוא מתכונן לקראת החיים. עלינו לבודד את האנשים האלה. אסור שיהיה לנו כל מגע אתם”. המאמר פורסם בשבועון היהודי בשווייץ והועתק בכתבי־עת רבים. “איגוד הסטודנטים הציריכי” שלנו הפיץ את המאמר בערי האוניברסיטאות השונות והוא עורר שם ויכוחים רבים. זו היתה עמדתנו הרישמית והמסורית ולא אחד מ“מחפשי הדרכים הקלות” הרגיש בכך. היתה זו עמדה אופיינית מאוד בשביל השקפת־העולם שלנו. אנחנו, היהודים החילוניים (היינו מדגישים זאת בכל הזדמנות), הבלתי־מאמינים, ראינו מחובתנו להוקיע בחריפות את הפיכתה של המארטירולוגיה היהודית לקומדיה מכוערת ע"י אנשים חלושי־אופי או קרייריסטים.

* * *

דעת הקהל היהודית הודאגה מאוד מחמת הקשיים החדשים. מה לעשות עתה? איזה מוצא מעשי ניתן למצוא מהמצב? ראשונים התחילו לחשוב על כך העסקנים היהודים בפטרבורג. הם, אנשי המעשה, שהיטיבו להכיר את המדיניות הממשלתית, הבינו את הצורך למצוא פתרון מרחיק לכת, ומייד. ומעניין: דווקא הם, “השתדלנים”, החליטו על אמצעי רב־ממדים וראדיקאלי. לאחר התייעצויות שונות הגיעו אנשי פטרבורג לכלל מסקנה, שיש להקים אוניברסיטה יהודית, בה יוכל הנוער היהודי ללמוד וגם מלומדים יהודים יוכלו להורות כפרופסורים. תחילה חשבו להקים את האוניברסיטה ברוסיה עצמה. אם הממשלה אינה מניחה ליהודים להתקבל במוסדות הלימוד הכלליים, עליה לתת להם אפשרות ללמוד במוסדות משלהם. אולם גם לכך התנגדה הביורוקראטיה הממשלתית. לאמיתו של דבר הצטיינו הביורוקראטים, שונאי היהודים, בתסביך נחיתות באמרם: “היהודים הם עם כזה, אשר לא יסתפק באוניברסיטה אחת. בכל מיני אמצעים ותחבולות הם יחדרו גם לאוניברסיטאות ולמוסדות־לימוד רוסיים אחרים, והאוניברסיטה היהודית תיהפך לקן של תורות מהפכניות”. נחוץ היה איפוא לוותר על הרעיון, שאוניברסיטה כזאת תוקם בווילנה או בקיוב. לפיכך הוחלט לארגן אוניברסיטה יהודית באירופה המערבית.

* * *

בראש היוזמים והמארגנים עמד עורך־הדין ויניאבר. כאן עלי להתעכב על אישיותו. אי אפשר לקבל תמונה נכונה על האינטליגנציה היהודית הרוסית, אם אין מכירים את ויניאבר. הוא מילא תפקיד חשוב מדי, שאפשר יהיה לא לכלול אותו בתמונה.

מי היה ויניאבר? יהודי פולני, שסיים את האוניברסיטה בווארשה והגיע לדרגת המשפטנים הגדולים ביותר של רוסיה כולה. מעניין הדבר, שבאורח פורמאלי הוא היה רק “עוזר לפרקליט”. אולם גדולי הפרקליטים, המשפטנים והשופטים היו מקשיבים בתשומת־לב רבה ביותר למאמריו ולנאומיו. רק משפטנים ספורים ברוסיה היו נהנים מיוקרה כה גדולה. הוא שימש אחד העורכים של הביטאון המשפטי התיאורטי, שהצטיין ברמה מדעית גבוהה, ובו פירסם מסות, אשר נהפכו למקור מוסמך של פרשנות משפטית. וכאשר היה מופיע בסינאט של בית־הדין הגבוה לעירעורים, היו הסנאטורים הרוסיים מקשיבים לניתוחיו קשב רב. גם בקונגרסים ובוועידות בין־לאומיים של עורכי־דין הכירו המשפטנים המערביים בסמכותו הגדולה.

אבל ויניאבר היה לא רק משפטן, כי אם גם מדינאי. הוא נמנה עם מייסדי המפלגה הליבראלית הרוסית הכללית, “הקאדטים”, אשר ב“דומה” הממלכתית הראשונה מילאה תפקיד מרכזי.

וכאן אנו באים לנקודה העיקרית. אנחנו, “אנשי השמאל היהודי” וכן התנועות היהודיות הלאומיות, היינו מתנגדיו הפוליטיים, לא אחת מתחנו עליו ביקורת, שכן הוא התנגד להקמת סיעה יהודית ב“דומה” הפארלאמנטארית למחצה. הוא תמך ברעיון, לפיו צירים יהודיים מן המפלגות השונות יתייעצו בעניינים יהודיים, ואף ההתייעצויות תהיינה ללא כל חובת משמעת, ובשל כך מתחנו עליו ביקורת. אולם צריך לומר עליו את האמת, שהיה לוחם נמרץ ונועז למען מתן שיוויון זכויות ליהודים והוא אשר הקים את ה“איגוד למען שיוויון זכויות ליהודים”. בהופעותיו הכלליות היה ויניאבר מדגיש תמיד את הדרישה הזאת. מה רבה היתה השפעתו, מוכיחה העובדה, שב“דומה” הראשונה ישבו הפרופיסורים, המשפטנים, עורכי הדין והנואמים המפורסמים ביותר, ובכל זאת לידיו נמסר ניסוח ההצהרה החשובה הזאת והיא נתקבלה פה אחד.

כאשר הממשלה פיזרה את ה“דומה” הראשונה, ואנשי האופוזיציה פירסמו בפינלאנד את המחאה המפורסמת, נענש גם ויניאבר. הוא ישב זמן מה בבית־הסוהר ולאחר מכן נשללה ממנו הזכות להיבחר. אולם פעילותו בתחום התיאורטי והמעשי לא נפסקה.

כאשר בעיר־שדה, או בכל מקום אחר, נעשה עוול משפטי ליהודים, ידעו כבר, כי בבתי־הדין הגבוהים לעירעורים בפטרבורג ייטיב ויניאבר להגן על העניין. עלי להזכיר כאן, שהוא גם השתתף במשפט נגד הפרעות בקישינוב ובהומל.

* * *

עתה התייצבו ויניאבר וידידיו הקרובים בראש יוזמי האוניברסיטה היהודית, ועובדה זו בלבד העידה על אופיו הרציני של המפעל. בראש הוועדה הכספית עמד העשיר־הפילנטרופ המפורסם ויסוצקי ממוסקבה. על רמתם האינטלקטואלית של היוזמים מעידה העובדה, שאנשי המדע הראשונים, אשר השמיעו את דעתם למען האוניברסיטה באירופה, היו הרמן כוהן, גדול הפילוסופים היהודים, היוצר המפורסם של השיטה הפילוסופית הניאו־קאנטיאנית; וכן פרופיסור אלכסנדר מארמורק, הבאקטריולוג הפאריסי המפורסם (מעוזריו הקרובים של הרצל); ברוסיה התלהבו מאוד מרעיון האוניברסיטה היהודית באירופה: חיים נחמן ביאליק, שהבטיח את תמיכתו הפעילה, וכן שמעון דובנוב (אגב, ברשימות ההיסטוריות אשר כתב דובנוב בין שתי מלחמות העולם, הוא מדגיש, שהוא היה גם בעד האוניברסיטה העברית ובירושלים וגם בעד האוניברסיטה היהודית במערב אירופה).

כל האישים והעובדות האלה יש בהם כדי להוכיח, על מידת ריאליותה של התוכנית ועד כמה היתה מבוססת. לי היתה שייכות קרובה לעניין זה, שכן לציריך בא (בשם הוועדה היוזמת) אלכסנדר ליפץ, כדי לבדוק את האפשרויות להקים את האוניברסיטה כאן. הוא פנה אלי בהצעה ליטול חלק פעיל בהגשמת התכנית. את ליפץ הכרתי עוד מרוסיה. הוא נמנה עם הנציגים הנמרצים ורבי־המעש של הדור הצעיר בתנועת התחיה היהודית הלאומית. בקיוב נמנה עם איגוד הסטודנטים הידוע “קדימה”, אשר הוציא מתוכו עסקנים ציוניים וסוציאליסטיים רבים. ליפץ, הרצליאני נלהב, תמך בתוכנית אוגאנדה ונבחר לאחד הנציגים הראשיים של התנועה הטריטוריאליסטית. הוא היה מרצה בפוליטכניקה של קיוב. בחוגים הרוסיים המתקדמים ואף בממשלה התחשבו בו מאוד. עתה הוא הציע לי ליטול לידי את אירגון ההכנות. לדעתו, כגולה פוליטי, שהתגורר בארצות שונות וכנציג איגוד הסטודנטים בציריך, הייתי יכול לסייע בביצוע התוכנית הגדולה.

הפגשתי את ליפץ עם שני ידידים בציריך: עם המהנדס גינזבורג ועם ד“ר פארבשטיין. גינזבורג, שסיים את הפוליטכניקה בציריך והתגורר כאן שנים רבות, עיבד תקציב קטן בשביל צעדי־ההכנה הראשונים. כאדם צנוע, השתדל גם כאן, שהמיספרים יהיו מצומצמים ככל האפשר. ליפץ התפלא על הסכומים הקטנים וחשב שיהיה צורך בכסף רב יותר לאין ערוך. ד”ר פארבשטיין, המדינאי הסוציאליסטי רב־ההשפעה, היתווה את הצעדים הראשונים שיש לעשות בקשירת יחסים עם הממשלה השווייצית. פניתי גם לד"ר פרידריך אדלר, עורך כתב־העת הסוציאליסטי, שהיה גם פרופיסור באוניברסיטת ציריך. אדלר יעץ לנו לעניין במפעל את אלברט איינשטיין.

את איינשטיין הכרתי כבר מקודם. הוא היה פרופיסור באוניברסיטת ציריך והיינו מזמינים אותו בדרך כלל (יחד עם כמה פרופסורים אחרים) לנשפיות שלנו. הוא היה אדם סימפאטי, איש־שיחה נעים, שהיה נוהג לשוחח עם הסטודנטים והסטודנטיות וגילה יחס טוב אל הגולים הפוליטיים. אולם עתה, כאשר באתי אליו עם ליפץ בענין האוניברסיטה, נוכחנו לדעת, שמלבד היותו אדם ראדיקאלי ונהדר, הוא היה גם יהודי מצויין. הוא שוחח עמנו על המצב ברוסיה, על הרדיפות הבארבאריות וגילה אהדה גדולה לתנועת התחיה היהודית הלאומית. בשאט־נפש הזכיר את העובדה, שבגרמניה יש גם אנשי מדע גדולים, הסבורים, כי יהודים אינם ראויים לשמש כפרופיסורים מן המניין. הוא הבטיח לסייע בהקמת האוניברסיטה. כאשר יצאנו מן השיחה אתו הרגשנו, שהיתה זו שיחה עם הומאניסט כן ויהודי גאה. אולם לא תיארנו לעצמנו, שפיסיקאי צנוע זה יהיה ברבות הימים המהפכן המדעי הגדול ביותר שלאחר קפלר וייצור תקופה חדשה במדע. לא ידענו, ששוחחנו אותה שעה עם יוצר “תקופת איינשטיין” בהיסטוריה.

* * *

ההתחלה בציריך היתה איפוא טובה. שוחחתי גם עם כמה מן הפרופיסורים שלי ועניינתי אותם בהצעה. על יסוד כל אלה חיברתי תזכיר, כדי שהיוזמים בפטרבורג יקבלו תמונה בהירה על המצב בשווייץ. התעניינתי גם בשתי “אוניברסיטאות הלא־ממלכתיות” שהיו קיימות באירופה ואשר זכו לפופולאריות רבה בקרב הגולים הפוליטיים והיהודים הרוסיים. האחת — “בית־הספר הגבוה למדעי החברה” בפאריס, שאורגן בידי הפרופיסור קובאלבסקי הרוסי המפורסם, יחד עם פרופיסורים רוסיים אחרים; השניה — האוניברסיטה הסוציאליסטית בבריסל, שבה הירצה גם אמיל ואנדרוולדה. תיארתי לי, שליד שני בתי־הספר הגבוהים החופשיים האלה תיהפך האוניברסיטה היהודית בציריך למרכז שלישי חשוב של קידמה ושל מדע הומאניסטי. בשביל הימים ההם היתה בכך עוד נקודה סימפאטית נוספת: כאן תוכלנה נשים לא רק ללמוד באופן חופשי, אלא גם לכהן כפרופיסורים. בשביל מושגי־האבאנגארד שלנו מאז בדבר שיחרור האשה, היתה זו נקודה חשובה, שכן ידועים היו לנו רק שני תקדימים בתחום זה: סופיה קובאלבסקה, המתימאטיקאית הרוסית המפורסמת, ששימשה כפרופיסור באוניברסיטת שטוקהולם ומאריה קורי בפאריס.

* * *

כל העובדות הללו נצטרפו אצלי לתמונה גדולה וכוללת. באותן שנים קסם לי מאוד הרעיון להיות קשור קשר אורגאני עם אוניברסיטה יהודית חופשית בארצו של פסטאלוצי. נמשכתי לכך גם משום שהעבודה הזאת לא תפריע לי להמשיך בתפקידי בקרב מושבת הגולים הפוליטיים ובתחום הפעילות היהודית הלאומית. נתתי איפוא לליפץ תשובה חיובית, אך הדגשתי, שזוהי תשובה עראית, שכן רציתי לדעת, כיצד תתפתח היוזמה ברוסיה עצמה; ועוד — דבר שהיה אקטואלי במיוחד בשבילי — ביקשתי לסיים קודם כל את לימודי באוניברסיטה.

התכנית בדבר הקמת האוניברסיטה היתה עתה אצלי העניין החשוב ביותר. ידעתי, בין אם אקבל על עצמי את התפקיד הזה, ובין אם אתמסר לעניינים אחרים, לא יהיה לי אחר כך זמן להתכונן לבחינות. ולהבחן רציתי בכל מחיר. אמנם לא היתה לכך שום משמעות מעשית, שכן תואר הדוקטור למשפטים לא היה בכוחו להעניק לי אפשרות לעסוק ברוסיה כ“פרקליט פוליטי”, כפי שחלמתי עוד בשנות הגימנאסיה שלי. היותי גולה פוליטי חסם לפני את האפשרות הזאת, אך הייתי סבור, שלאחר לימודי השיטתיים והממושכים באוניברסיטה מן הראוי להגיע לגמר הארמוני בבחינות אוניברסיטאיות רישמיות.

* * *

בינתיים המשכתי בחילופי־המכתבים עם ליפץ ועם אנשי פטרבורג. שם התנהלו ההכנות במרץ רב. נוספו סניפים בערי־השדה ונאספו כספים. לפי התוכנית בנקודות הגדולות צריך היה הוועד המקומי לאסוף ידיעות על התלמידים היהודים שיסיימו את הגימנאסיה, ולהיודע כמה מהם יוכלו לנסוע לחוץ־לארץ, באשר היה צורך להכין את קבלתם מראש. עוד ביוני 1914 קיבלתי מפטרבורג מכתב ודין־וחשבון על הישיבה (של ב"כ הסניפים מערי־השדה) שנערכה בדירתו של הבארון גינצבורג בפטרבורג.

היה זה ביוני 1914 כאשר עננים שחורים כיוס את שמי אירופה והביאו את המבול העולמי!..

התעכבתי כאן על התוכנית הגדולה, שכן ההכנות הנרחבות הוכיחו, מה עז היה רצונה של האינטליגנציה היהודית הרוסית — על אף הרדיפות הקשות ביותר — לא להניח בשום אופן להנמיך את רמת השכלתם של הצעירים היהודים. “השכלה חופשית בכל מחיר!” היתה הסיסמה של כל הזרמים היהודיים השונים ברוסיה. ואולם עד מהרה הופיע עניין חדש, אשר עורר התעניינות ואהדה רבות עוד יותר.

פרק ארבעה עשר: אנגולה, התוכנית ההיסטורית

לפתע הופיע כוכב חדש, אשר עורר בנו התלהבות גדולה. במרכז הטריטוריאליסטי הציריכי נתקבל מכתב בלתי־צפוי מאדם בלתי־ידוע בליסבון. המכתב הזה גייס את כל ההתלהבות שאדם מסוגל לגלות. המכתב הגיע בשנת 1912, זמן קצר לאחר שבפורטוגל נתחוללה מהפיכה, בוטלה המלוכה על כל בני־הלוויה האינקוויזיטוריים שלה והוקמה רפובליקה דימוקראטית. את המכתב כתב אדם בשם טרלו, שלא הכרנוהו. הוא היה מקוראי כתב־העת “איט’א”, שהוצאנו בציריך. היה זה יהודי רוסי, שהשתקע שנים אחדות קודם־לכן בליסבון, וכאשר פרצה שם המהפיכה, התעורר אצלו הרעיון להקים מרכז אוטונומי יהודי באפריקה הפורטוגזית. במצב שנוצר נדמה היה, כי בנו תלויה במידה מסויימת כיברת־דרך בהיסטוריה היהודית. אנו עסקנו בתעמולה, והנה פנו אלינו בתוכנית גראנדיוזית. שאלנו את עצמנו: האמנם כרוכה תכנית זו באפשרויות ממשיות? מיד כינסנו את הוועד המרכזי שלנו והחלטנו לבדוק, אם תוכנית זו נושאת אופי טריטוריאליסטי. כתבנו מכתב אל טרלו: “מטרתנו היא להקים בית יהודי, אשר יהיה מבוסס היטב מבחינה כלכלית ומשפטית וישמש מקלט־הצלה ליהודים הנרדפים בעולם. התיישבות זעירה איננה בתחום מטרתנו, אם פורטוגל תקציב לכל אחד מן המתיישבים שלנו 500 אקר. אנו זקוקים לכל הפחות ל־100,000 מיל מרובעים”.

התפתחה בינינו חליפת מכתבים אינטנסיבית.

כאן מן הראוי להעיר, שכאשר ד“ר הרצל הציע את תוכנית־אוגאנדה שלו וההסתדרות הציונית דחתה את ההצעה, גילינו עניין במושבות האפריקאניות וע”י כך ידענו גם את אנגולה, את המושבה הפורטוגזית הענקית. אולם מחמת התנאים המדיניים והלאומיים של פורטוגל, מאז האינקוויזיציה וגירוש ספרד, לא יכול היה להיות מקום לדיבורים או למחשבה על יישוב יהודי לאומי אוטונומי בתנאים הפוליטיים הקיימים. אולם עתה כאשר המהפיכה שמה קץ לתנאים אלה, השתנה המצב באורח קיצוני. וזאת לא רק מבחינה פוליטית. בכך נוכחנו לדעת עד מהרה.

בארכיון שלי נמצא בין המיסמכים השונים גם המכתב שהשיב טרלו על מכתבנו. אני מפרסם כאן בפעם הראשונה את המיסמך ההיסטורי הזה. והרי מכתבו של טרלו:

"ליסבון, 6 במארס 1912.

"אל האיגוד הטריטוריאליסטי היהודי הארצי בציריך.

"את מכתבכם קראתי בעונג רב ואפרסמו מיד בעתונים כאן. אני מכיר את התנועה הטריטוריאליסטית. לאמיתו של דבר, אנו שואפים לאותה מטרה עצמה, עלינו לחפש אמצעים ראדיקאליים, כדי לעזור להמונים הנרדפים שלנו בארצות השונות.

“מזה עשרים שנה אני עוקב בעניין רב אחר הנעשה בציבוריות היהודית. מזה שמונה שנים, מאז התחלתי לעבוד באגף לענייני חקלאות של מדינת פורטוגאל, התעניינתי בשאלה, אם אינה קיימת אפשרות לנצל את קשרי עם פקידי הממשלה הבכירים לטובת העם היהודי. ואם כי בחוגים הגבוהים מצאתי ידידים רבים למען הרעיון הזה, הרי התנאים הפוליטיים להגשמת התוכנית הם בלתי־נוחים. מצבן של שבעים וחמש עד שמונים המשפחות היהודיות שהתגוררו כאן בתקופת המלוכה, לא היה ראוי לקינאה. אף כי מבחינה חומרית היה מצבן טוב. הן היו רק נסבלות וכפופות לחוקי־אפליה שונים, שעמדו בסתירה לרוח הליבראלית הכללית של העם הפורטוגזי. כך, למשל, נאסר על בנייתם של בתי־הכנסת שחזיתם פונה לרחוב. צריך היה להקים חומה גבוהה שתבדיל הבדלה גמורה בין בתי־הכנסת לבין הרחוב”.

קיבלנו בציריך שורת מכתבים מסופרים פורטוגזים חשובים, מעסקנים ומדינאים, אשר נענו ליוזמתכם. כל אחד מהם רצה להדגיש במיוחד את תמיכתו בתוכנית היהודית ואת נכונותו לעזור בהגשמתה.

רבים הדגישו, שמוצאם מן האנוסים וכי הם גאים על כך. ואכן, מאז המאה החמש־עשרה היתה פורטוגל מלאה אנוסים, אשר הוצרכו לשמור את נפשם מפני האינקוויזיציה. אולם עתה שיחררה המהפיכה גם את האינסטינקטים הלאומיים ואת הסנטימנטים הנפשיים שלהם. הם, האנוסים, וכן הפורטוגאלים המתקדמים הדגישו, כי האינקוויזיציה היתה לא רק חרפה לתרבות ולאנושות, אלא היא המיטה גם אסון, חרפה ועוני על פורטוגאל. הם היו מאושרים שפורטוגל ניתקה עצמה ממדינת פרדינאנד ואיזאבלה הספרדית; וכי פורטוגל היא עכשיו רפובליקה עצמאית ובלתי־תלויה. ולפיכך רוצה היא לפתוח בפרק חדש מבחינה חברתית ומדינית וגם מבחינת החופש הלאומי.

במכתבים שקיבלנו מסופרים הודגש, שלאחר “תקופת התחייה המפוארת” הספרות והתרבות הפורטוגאליות התנוונו, החינוך והתרבות נידלדלו דלדול נורא, וכי “לאחרונה התחילה לגבור בספרות השפעת התרבות הצרפתית, ובייחוד מגמות החירות של ויקטור הוגו”. הם מקווים, שכל העובדות האלה תקלנה על הגשמת ההתיישבות היהודית באנגולה. כל העובדות האלה היו ביטוי למעשה ההיסטורי הנדיר, כאשר עם מבקש להביע את רגשי המצפון שנתעורר.

האנשים המתקדמים הללו הבינו, שהם חייבים לתת דחיפה חדשה למדינתם גם מבחינה כלכלית. בדורות האחרונים הארץ נידלדלה והוזנחה מבחינה כלכלית. היה ברור, שהתנאים האובייקטיביים דוחפים את הארץ בכיוון חדש. על כן יש לטפל באופן שונה לגמרי גם בבעיה הקולוניאלית. הם היו בטוחים, שקיום מרכז יהודי באנגולה הוא בקו ההתפתחות המתקדמת של כל הארץ, וכי היהודים עשויים למלא כאן תפקיד חשוב. מובן, שלא היה מדובר על מסירת אנגולה כולה ליהודים. הארץ גדולה מדי, ושטחה הוא 1,200,000 מיל מרובעים, מדובר היה, איפוא, רק על חלק משטח אנגולה, שהוא נוח במיוחד להתיישבות לאוכלוסיה אירופית.

הנה כי כן, הגורמים הכלכליים האובייקטייביים והמומנטים הפסיכולוגיים הסובייקטיביים היו מתאימים באופן יוצא מן הכלל להתיישבות היהודית.

אנחנו בציריך פנינו, כמובן, מיד אל ישראל זאנגוויל, שהוא והמרכז הלונדוני יטלו את העניין לידיהם. כיון שטרלו הפגיז אותנו במכתביו ותבע שיבוא לליסבון אדם מוסמך, סבורים היינו, כי את הנסיעה לשם צריך לערוך זנאגוויל עצמו. אם יהיה צורך, מוכן גם היושב ראש שלנו, רובינשטיין, לנסוע עמו.

מציריך הודענו על תוכנית אנגולה גם לידידינו הרוסיים בקיוב, וארשה, פטרבורג ואודיסה.

וכדרך שקורה לעתים במאורעות גדולים, הופיע פרט בלתי־צפוי והוא שמילא תפקיד מכריע בהמשך ההתפתחות.

כאשר הידידים באודיסה קיבלו את המכתב שלנו, הם שמחו שמחה גדולה. התוכנית היתה כה גראנדיוזית והיא נולדה בתנאים כה בלתי־צפויים, שכל העניין נראה להם רומאנטי מאוד, כמעט מיסטי. ראשית כל הם שאלו: מי הוא אותו טרלו, ועל שום מה הוא מרבה כל כך להתעניין בדבר זה? והנה אירע מקרה, שסייע בידם להיטיב ולהבין את החידה.

בקשר לייסוד אוניברסיטה יהודית, שעליו כתבתי בפרק הקודם, בא לאודיסה העסקן היהודי הוותיק, יעקב טייטל. כפי שהזכרתי, היה טייטל השופט היהודי היחיד ברוסיה. עתה הרחיקה הריאקציה הרוסית גם אותו ממערכת המשפטים. טייטל היה, איפוא, דמות רבת־רושם וייצוגית. בשיחתו עם עסקני אודיסה על האוניברסיטה היהודית, אמר, שהוא עומד לצאת בקרוב לחופשה בצרפת ובאיטליה, מקום שם יש לו מכירים. הוא אף הוזמן לבוא לליסבון, ע"י יהודי רוסי בשם טרלו המתגורר שם זה שנים אחדות.

הטריטוריאליסטים האודיסאים, בשומעם זאת, קפצו ממש מרוב פליאה: מה, אתה מכיר את טרלו? האמנם יש יהודי כזה בליסבון? זו היתה אפתעה יוצאת מן הכלל בשבילם. “אתה יכול להושיענו! עליך לנסוע לשם ולכתוב לנו, וכן לעשות כל מה שאפשר למען תוכנית אנגולה”.

איני יודע, אם טייטל ידע עד אז משהו על תוכנית אנגולה. על כל פנים טריטוריאליסט הוא לא היה. והנה פונים אליו באופן בלתי־צפוי, שהוא ישמש “שליחם” של הטריטוריאליסטים. אלה נתנו לטייטל סכום כסף מסויים להוצאות הדרך וכך, במקום לנסוע לצרפת ולאיטליה ולנוח כתייר, נסע טייטל, שהיה מידידיו הקרובים של מאקסים גורקי, לליסבון בשליחות החשובה.

הסתבר, שבנו של טייטל (בעת נסיעתו על פני איטליה), הכיר באורח מקרי את טרלו מליסבון, ששהה אז ברומא. כן הסתבר, שטרלו הוא קרוב־רחוק של משפחת טייטל. וכך נתגלגלו הדברים שהיהודי מליסבון הזמין את טייטל הזקן לבוא אליו כאורחו.

משהגיע טייטל לליסבון קיבלו טרלו בחגיגיות רבה. הוא בא לתחנת הרכבת חבוש צילינדר ובכפפות ונהג בכל גינוני הדיפלומאטיה. על כן התפלא כשהשיח יצא מקרון המחלקה השלישית, שכן הוא הכין לו כבר שני חדרים נאים בבית־מלון ממדרגה ראשונה.

כאשר ביקר טייטל אצל טרלו בביתו, בלטה לעיניו קודם כל מפה גיאוגרפית גדולה של אנגולה, שהיתה תלויה על הקיר. טרלו הזמין גם רופא צבאי זקן, שישב באנגולה עשרות שנים כרופא ממשלתי והכיר היטב את התנאים האתנוגראפיים והגיאוגראפיים של הארץ. הרופא היה נלהב לתוכנית אנגולה היהודית. טרלו הפגיש את טייטל גם עם מנהל הפוליטכניקה בליסבון, בן־סעוד, אשר נמנה עם היהודים ההולאנדיים הראשונים שהשתקעו זה מכבר בפורטוגאל. ביתו של בן־סעוד שימש מרכז לאינטליגנציה של ליסבון. היו מתכנסים בו נציגים חשובים של הממשלה, המדע והתעשיה. כל משפחת בן־סעוד — פאטריוטים יהודים לוהטים — השתוקקו לתחיית העם היהודי ורצו לעזור במלוא יכולתם להגשמת תוכנית אנגולה.

טייטל הבין שאין הוא מסמך לנהל משא־ומתן. הוא כתב אל זאנגוויל שנוכחותו נחוצה בליסבון. כן כתב אלינו לציריך, שיבוא גם נציג שלנו. כיון שלזאנגוויל היתה כבר הזמנה רשמית לבוא לשם, הוא יצא מיד. גם רובינשטיין שלנו מציריך נתלווה אליו.

לזאנגוויל נערכה בליסבון קבלת פנים ממלכתית, כיהודי גדול וכסופר אנגלי מפורסם. הכול ביקשו להכירו ולקבלו בכבוד רב.

בהגיעו (יחד עם טייטל ורובינשטיין) לבית־הנבחרים, הוא נתקבל בברכה לבבית מטעם היושב־ראש, שהפסיק לשם כך את הישיבה, כדי לקבלם בלישכתו. הממשלה קיבלה את הצעותיו השונות של זאנגוויל. אולם, כדי להכיר מקרוב יותר את התנאים באנגולה בשביל ההתיישבות היהודית, שלח המרכז הלונדוני לשם מומחה מדעי. היה זה הפרופיסור האנגלי ג’ון גריגורי, אתנוגראף וגיאוגראף ידוע, אולי האוטוריטה הגדולה ביותר בתחומו באירופה. כאשר הלה חזר מאנגולה ובפיו הערכה חיובית מאוד של התוכנית, יצא זאנגוויל לליסבון. יחד עם גריגוריי הוא ניהל את המשא־ומתן עם הממשלה. העתונות, בית־הנבחרים והממשלה גילו יחס חיובי להצעותיו של זאנגוויל, והכול קראו שלא להאריך במשא־ומתן ולגשת להגשמת התוכנית.

* * *

הנקודה החשובה ביותר שלנו היתה, שהממשלה תכרות אתנו חוזה רשמי, ואנחנו נטפל במתיישבים ובמהגרים הבודדים. הממשלה נטתה לקבל את הצעתנו. נתעוררה רק השאלה — איזה אופי משפטי־סידורי תישא האינסטאנציה היהודית העליונה הזאת?

כאשר זאנגוויל וגריגורי חזרו לאנגליה, שרויים היינו כולנו במצב־רוח מרומם, שכן הדבר שעסקנו בו היתה בו מזיגה נדירה של הומאניזם כלל־אנושי ושל פאטריוטיזם יהודי.

* * *

עתה החלה העבודה הנמרצת לביצוע התוכנית. בלונדון דאגו קודם־כל לכך, שגוף המשפטי הפומבי, אשר יחתום באורח רשמי על החוזה עם הממשלה בפורטוגל, ישא אופי פינאנסי. רק לא היה ברור היכן יהיה מושבו הרשמי: בלונדון או בציריך הנייטראלית.

נוכח כל הבעיות האלה הוחלט לכנס ועידה טריטוריאליסטית מיוחדת.

פרק חמישה עשר: הוועידה הטריטוריאליסטית האחרונה

הוחלט לקיים את הועידה בווינה. כדי לנקוט עמדה לגבי העניינים האקטואליים, ובמיוחד בעניין אנגולה. חשובה מאוד היתה עמדת ה“ס.ס.”, אלה שביססו באורח הפעיל ביותר את הטריטוריאליזם, אך למעשה לא נטלו כל חלק בהסתדרות הטריטוריאליסטית (“יט”א"). ככל שאר המפלגות הסוציאליסטיות, היו גם ה“הס.ס.” דבקים בדוקטרינות מארקסיסטיות (בייחוד של הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים והגרמניים), האומרות, כי במשטר קאפיטליסטי אין הסוציאליסטים צריכים לשתף פעולה עם המפלגות הבורגניות. בצורה מוחלטת כזאת היתה זו עמדה מסולפת. ה“בונד”, כשהכין את המצע שלו על האוטונומיה היהודית, חייב היה להיאבק קשות מול התקפותיהם של הסוציאל־דמוקרטים. “פועלי־ציון” הרוסיים (בורוכוב) ניתקו את הקשרים עם ההסתדרות הציונית ועזבו את הקונגרס הציוני.

במרוצת הזמן הבינונו, כי הקו של אי־שיתוף הוא עמדה בלתי־נכונה, וכי צריך דווקא להתערב באורח פעיל וברצון חזק בתהליכים הסטיכיים האובייקטיביים. אנחנו, ה“ס.ס.”, החלטנו איפוא ליטל חלק פעיל בוועידה הטריטוריאליסטית. ברוסיה החליט הוועד המרכזי לכנס יחד עם הוועידה בווינה גם התייעצות של המפלגה שלנו.⁸ אנחנו, ה“ס.ס.”, היינו איפוא מיוצגים היטב בוועידה הכללית.

את ההכנות לוועידה נטל על עצמו המרכז הציריכי. התחילה פעילות נמרצת. לאחר וועידת הייסוד של האירגון הטריטוריאליסטי היהודי “איט’א” בבאזל בשנת 1905, היתה הוועידה בווינה החשובה ביותר בתולדות התנועה. סוף־סוף נתכנסו כאן נציגי כל הזרמים מארצות שונות. מאמריקה באה משלחת גדולה (בתוכה היה גם א. גלאנץ־לייעלעס).

הוועידה נערכה בקיץ 1912. סדר יומה היה:

1. פתיחה

2. דין־וחשבון של המרכז בלונדון — י. זאנגוויל

3. דין־וחשבון של הצירים מן המקומות.

4. המצע שלנו — ד"ר ד. יוכלמן, קיוב; י. לשצ’נסקי, ציריך

5. אירגון — ס. רובינשטיין, שווייץ; ד"ר מ. גולדברג, רוסיה

6. מוסדות כספיים — דוד גודמן, אוסקאר פלאוט, מ. שפילמן. לונדון

7. קונגרס — ד"ר ס. קרנברגר, וינה

8. הגירה: א) רוסיה — ו. גרוסמן, פטרבורג; ב) הקונגרס לענייני הגירה — מ. שמידט, וינה

9. התיישבות: א) התוכניות הטריטוריאליסטיות — י. זאנגוויל; ב) פורטוגל ומושבותיה — ו. טרלו, ליסבון; ג) אנגולה מבחינה פוליטית — ס. רובינשטיין, שווייץ; ד) אנגולה כארץ להתיישבות יהודית — סיר הארי ג’ונסון, ה. נווינסון, לונדון⁹)

10. שאלות ושונות.

הוועידה הוכתרה בהצלחה גדולה. לאחר החיפושים והמחקרים השונים, לאחר שבע השנים הרזות, היתה כאן לפנינו סוף־סוף תוכנית גדולה וממשית, אשר תאמה את הרעיונות הלאומיים והסוציאליים העקרוניים שלנו. והחשוב מכול: הממשלה פנתה אלינו. החלטנו לקבל את ההצעה, להמשיך במשא־ומתן ובמקרה הצורך להכניס בה גם שינויים מסויימים. ההחלטה החשובה ביותר היתה; להקים מכון פינאנסי. היוזמים לכך היו האנשים המתאימים והסולידיים ביותר, שהיו גם בעלי קשרים גדולים באמריקה עם העסקנים ובעלי־ההון היהודים, כגון: נתן שטראוס (השר בממשלת אמריקה וידידו הקרוב של זאנגוויל).

בהקשר עם המכון הפינאנסי הועלתה גם שאלת הבאנק לענייני הגירה. באחד הפרקים הקודמים כתבתי ביתר פירוט על התוכנית לכנס קונגרס יהודי עולמי לענייני הגירה והקמת באנק יהודי להענייני הגירה. ב־1910 לא עלה הדבר בידינו ואילו עכשיו, ב־1912, העלינו שוב את התכנית. כמקודם, כן גם עתה, היוזם הראשי והלוחם המסור לרעיון זה היה ד"ר דוד לבוביץ' (דוידוביץ'). כעת עמדה השאלה, כיצד יכונו היחסים בין “הבאנק לענייני הגירה” למכון הפינאנסי החדש? האם יהיו אלה שני מסודות כספיים נפרדים, או שיהיו קשורים באיזה שהוא אופן?

ועידת וינה נודעה לה משמעות רבה גם מבחינה אירגונית. שאלה זו הטרידה אותנו למן ההתחלה, מאז קמה ההסתדרות הטריטוריאליסטית בבאזל, וביחוד הטרידה הבעייה, אם אנחנו, הסיעות הסוציאליסטיות (“ס.ס.”) נשתייך לגוף החדש. במפלגתנו היו שני זרמים. האחד, שבראשו עמדו ד"ר נחמן סירקין, לאצקי־בארטולדי ולבוביץ', טען, כי עלינו להיות חלק של האירגון הכללי. ואילו הסיעה השניה, עם משה ליטבאקוב בראש, שנקטה עמדה דוקטרינרית, החליטה, שעלינו להיות מחוץ לגוף הכללי הזה.

עתה בווינה החלטנו סוף־סוף להתקשר עם ההסתדרות הטריטוריאליסטית הכללית. לגבינו היתה להחלטה משמעות קונקרטית בכך, שהנציג שלנו (לבוביץ') נבחר לוועדה המיוחדת שהוקמה, “ועדת אנגולה”.

מתחנו ביקורת על זאנגוויל, על שאינו מקים אירגון עממי רחב. הטענה היתה צודקת, אולם הכתובת לא היתה נכונה. זאנגוויל, אישיות גאונית, הצטיין בכשרונותיו הרבים והרב־צדדיים. היה סופר בעל פירסום עולמי, נואם חריף ומצליח במידה בלתי־רגילה, משורר ומתרגם, מחזאי ופובליסציסט, מבקר ספרות וכותב מסות מצויינות על אמנות. כל אלה העלוהו לשורה הראשונה של החיים הספרותיים והציבוריים. אולם מארגן הוא לא היה. הוא אף חשש שמאירגון כזה עלולה לצמוח ביורוקראטיה, ההופכת להיות מטרה בפני עצמה. ברצוני להזכיר כאן אפיזודה מעניינת. כאשר דנו בשאלות האירגוניות ובתקציב האירגון, הכריז זאנגוויל: “למה לכם להשקיע עבודה כה רבה באיסוף כספים להוצאות הנחוצות? אני קיבלתי מאירגון אמריקני מפורסם הזמנה לשורת הרצאות. הם מוכנים לשלם לי בעד טירחתי שכר גבוה מאוד. אקבל את ההזמנה ואת כל הכסף אמסור לכם, ולא תצטרכו להשקיע עמל ודאגות כה מרובים בחיפוש אמצעים”. זה היה “צעד זאנגווילינסטי” מובהק, וגם ברוח ידידו, תיאודור הרצל.

כאמור, נכונה היתה הביקורת על לונדון בשל עמדתה בענייני אירגון, אנו היינו האשמים. היה עלינו לתבוע מן ההתחלה נציג “רוסי” משלנו במרכז הלונדוני, אילו אדם כד"ר לבוביץ' היה יושב בלונדון היתה העבודה האירגונית נושאת אופי אחר לגמרי.

על כל פנים עתה, בווינה, החלטנו לפתוח בדרך חדשה. זאנגוויל יהיה נשיא האירגון; ו“הוועד הפועל הלונדוני” יהיה מורכב משלושה חברים: מאיר שפילמן, ד"ר אידר ולבוביץ' הרוסי שלנו.¹⁰

המרכז השני (בייחוד בשביל מערב־אירופה) יישאר גם להבא בציריך בהרכבו הנוכחי (גינצבורג, רובינשטיין, קרוק).

המרכז השלישי (לרוסיה) יוקם מחדש בידי הטריטוריאליסטים הרוסיים בוועידתם.

טריומוויראט זה (לונדון, פטרבורג, ציריך) היה בבחינת מזיגה הארמונית והבטיח למנוע את הסיכסוכים והמישגים הקודמים. כאשר נתפזרנו מווינה, היו כל הסיכויים להמשך פורה של העבודה הגדולה. חשובה ביותר היתה ההחלטה, שלאחר בירור ממצה של פרטים שונים בתוכנית אנגולה תכונס “ועידה כללית” גדולה, אשר תקבל את ההחלטות הסופיות.¹¹

התחילה פעילות אינטנסיבית מאוד. סוף־סוף נרתמו הכל לעגלה שבוודאי לא היתה קלה. בכוחות מלוכדים נעשו צעדים חשובים קדימה. צעד חשוב במיוחד היה בכך שה“רוסים” עלה בידם לארגן ועידה מוצלחת בפטרבורג. היא נערכה באפריל 1914. הוקם ועד מרכזי חדש בפטרבורג¹² והובעה המישאלה לשלוח לאנגולה משלחת שניה (רבת משתתפים), אשר תחקור במפורט את התנאים המקומיים; הוחלט לאחד את המכון הפינאנסי החדש עם ה“באנק היהודי לענייני הגירה”.

חשוב היה, שהוועד הרוסי המרכזי החליט לשגר ציר מיוחד לפאריס לשם הגברת העבודה. היה זה ליאון פאפרין. הוא התגורר בפאריס עוד בימים בהם ד“ר הרצל פירסם את ספרו “מדינת היהודים”; פאפרין היה האיש שאירגן אז מיד אסיפה ראשונה של הסטודנטים היהודיים בפאריס והרצל עצמו השמיע באזניהם הרצאה. כיהודי שמוצאו מביאליסטוק עזר פאפרין לד”ר חזנוביץ' בהנחת היסוד ל“ספריה הלאומית האוניברסיטאית” בירושלים. את המאמץ הרב ביותר עשו הרוסים כדי לעזור לאירגון הוועידה הטריטוריאליסטית הכל־עולמית, אשר נקבעה ל־אוגוסט 1914. ולפני הוועידה הכללית נקבעה “טרום־ועידה רוסית”, בחודש הגורלי אוגוסט 1914!…

פרק שישה עשר: הדיסרטאציה שלי ובחינת הדוקטוראט

המאורעות התפתחו בקצב מהיר. לא היה ידוע מה יילד יום. הכוונה אינה לעתיד הרחוק, כי אם לימים הקרובים ממש. החלטתי, איפוא, לסיים את האוניברסיטה ולהכין את העבודה המדעית שלי לבחינות הדוקטור. כנושא לעבודתי בחרתי בבעיית ההגירה — הנושא הטבעי ביותר בשבילי, שהרי עסקתי בבעיית ההגירה עוד משנות לימודי בגימנאסיה — לא רק מבחינה תיאורטית, כי אם גם מבחינה מעשית. כנהוג, הלכתי אל הפרופיסור השווייצי שלי והודעתי לו על הנושא. הוא אישר אותו. בדרך־כלל נמשכת ההכנה לעבודת הדוקטור כחצי שנה, לעתים יותר, לעתים קצת פחות. ואילו אני התמודדתי עם נושא גדול, ומחקרי נמשכו זמן רב.

קודם כל עניין אותי המצב היורידי של המהגרים ברוסיה, שהיה מצב של הפקרות. כדי להגר מן הארץ דרוש היה דרכון של ארץ אחרת כלשהי. למהגרים העניים השגת דרכון זר לא היתה מן הדברים הקלים. עניין קשה יותר — שלבקשה בעניין דרכון צריך היה לצרף כל מיני מיסמכים — תעודת לידה, תעודת זכות־ישיבה וכיו’ב דברים, שקשה מאד היה להשיגם, בייחוד כאשר פקידי הממשלה והמשטרה הפכו את הטיפול בדרכונים למקור חדש להכנסותיהם הפרטיות. היו נוסעים איפוא ללא דרכון. הבריחו את הגבול. מחנה גדול של סוכנים התקיימו על ההברחה הזאת משני צדי הגבול.

העתונות ודעת־הקהל ברוסיה התחילה לדרוש חקיקת חוק מיוחד להגנת המהגרים, כפי שהיה קיים בארצות אחרות. ב“דומה הממלכתית” הפטרבורגית דיברו על כך, והממשלה בוועדותיה השונות החלה להכין חוק כזה. היסודות המתקדמים היו מעוניינים, איפוא, שהחוק המוצע יהיה באמת מיועד להגנת המוני המהגרים, ולא להגנת אלה, אשר ניצלו את המהגרים. כך למשל חברות־האוניות הגדולות השתדלו, שהמהגרים יסעו דווקא באוניות שלהן. כל הבעיות האלה עניינו אותי מאוד. הצגתי לעצמי את השאלה: מהי החקיקה הרשמית במדינות אחרות?

התחלתי לאסוף חומר מן הארצות השונות ולנתח אותו. דבר זה, כשלעצמו, סיפק עבודה מרובה. עבדתי בספריות של ציריך, ברן, באזל, לוזאן וכן במינכן ובאנטוורפן. החלפתי מכתבים עם משרדי ממשלה, אשר טיפלו בענייני הגירה באנגליה, איטליה, אוסטריה, גרמניה. וכמובן, גם עם מנהל משרד המיסחר הרוסי, אשר עסק בהכנת החוק הרוסי. כל אלה שלחו לי חומר חשוב ובספרי הבעתי לכולם את תודתי.

ספרי היה מקורי בהיותו מחקר השוואתי. בהקדמה כתבתי, כי במשך שנים רבות חוקקו בתי־הנבחרים והממשלות חוקים למען אזרחיהם; במרוצת השנים היו נוהגים להשלים את החוקים הללו בסעיפים חדשים. אולם עד כה אין מחקר השוואתי של החוקים הבודדים. ספרי הוא, איפוא, נסיון ראשון בתחום זה.

תוך כדי העבודה עצמה עלה בדעתי רעיון חדש: הגיעה השעה, שהמדינות יקימו “משרד בינלאומי” להגנת המהגרים. הרעיון כבש אותי כולי ומילא את כל הגיגי. הרי לממשלות יש משרדים בינלאומיים שונים (כמה מהם מצויים בשווייץ) וההגירה הרי היא מעניינם של המונים עצומים. הגיעה, איפוא, השעה ליצור משהו גדול בתחום זה.

משהודעתי על כך לידידינו ברוסיה, הם התלהבו מן הרעיון. גם חוג העסקנים היהודים רבי־ההשפעה בפטרבורג, אשר עסקו בעניינים יהודיים, עודדוני לפרסם ספר כזה. הם קיוו שב“דומה הממלכתית” ובוועדות הממשלתיות יוכלו בעזרת ספר כזה להשפיע על ניסוח סעיפים שונים. והרי בענייני הגירה מעוניינים היו לא רק יהודים.

ענינים אלה גזלו זמן. לא מחצית השנה, כפי שסבור הייתי תחילה, וגם לא שנה, כי אם יותר משנתיים נמשכה עבודתי, והיה עלי גם להתכונן לבחינות. הזמן האיץ בי — ואני רדפתי אחרי הזמן, שהרי רציתי לגמור במהירות האפשרית.

כאשר באתי אל הפרופיסור שלי ובידי העבודה הגמורה, התאכזבתי קשה. הוא התרעם ואמר לי בכעס, שאין הוא יכול לקבל את העבודה. הסיבה? אין הוא בקיא בכל החוקים האלה. הוא אמר לי ברוב להט: “אינני יכול לנסוע לכל הארצות האלה ולעסוק בקווים המיוחדים, הלאומיים והממלכתיים הללו”. פרופיסור שאלנברגר, איש־מדע שווייצי טיפוסי, מחברם של כמה ספרים על החקיקה השווייצית, סבור היה, שהדיסרטאציה שלי תהיה רק על נושא החקיקה בענייני ההגירה בשווייץ.

הלכתי ממנו כשאני מודאג מאוד. השקעתי במחקרי כוחות ועמל כה רבים ועתה יעלה כל זה בתוהו. אמרתי בלבי: אם שאלנברגר מסרב לקבל את עבודתי, שמא יימצא פרופיסור אחר, שיקבלנה? אולם אין הדבר פשוט כל כך, כפי שהוא נראה למראית־עין. נוהג הוא בפאקולטות, שאם פרופיסור מסויים עוסק בדיסרטאציה, פרופיסור אחר לא יתערב בה. ובכל זאת החלטתי לעשות כן ופניתי לפרופיסור הובר. מפיו שמענו את ההרצאות על “משפט העמים”. מאקס הובר היה מדען דגול בעל פירסום עולמי בעולם המשפטים הבינלאומי. לידיו נמסר התפקיד הבינלאומי הרם ביותר: הוא נבחר כשופט בבית הדין הבינלאומי בהאג. גם הוא שווייצי (כמוהו כשאלנברגר), אבל אדם מטיפוס אחר לגמרי. לא סגור בתוך עצמו כשאלנברגר, כי אם להיפך — נעים־הליכות, הוא היה גם מזמין את הסטודנטים אל חווילתו היפה, על שפת אגם־ציריך. כבר ביקרתי אצלו אילו פעמים קודם־לכן. היתה זו דמות נהדרת של איש מדע ופרופיסור. הוא התעניין לא רק בדוקטרינות, כי אם במציאות החיה וגם בחייהם של הסטודנטים. הוא שוחח עמי על רוסיה, העריך מאוד את האינטליגנציה הרוסית.

בנוגע לדיסרטאציה שלי העיר הובר בחיוך: “אין זה פשע לכתוב דיסרטאציה על החקיקה בענייני הגירה בקנה־מידה בינלאומי”. ואולם, כאדם בעל טאקט והגון, העיר לי על הנוהג המקובל באוניברסיטה. אין הוא יכול לקבל את העבודה, אלא אם כן פרופיסור שאלנברג יסכים לכך. פניתי איפוא אל פרופיסור ליאונארד ראגאץ, התיאולוג וחוקר־המקרא המפורסם, אשר הכרתיו עוד קודם לכן. כרקטור הוא עזר לי בזמנו להתקבל לאוניברסיטה. סיפרתי לו על העניין וביקשתיו שישפיע על שאלנברג, שגם אצלו ביקרתי כמובן. מסתבר איפוא שהדיסרטאציה המדעית שלי כרוכה היתה בפרוצידורה קשה למדי.

לאחר שהתגברתי על כל המכשולים והובר הסכים לקבל את הדיסרטאציה, צץ קושי חדש. פרופיסור הובר קרא את עבודתי ואמנם התלהב מאוד מן התפיסה שלי. כמשפטן בינלאומי מפורסם אמר, שהוא יתמוך בהקמת משרד בינלאומי לענייני הגירה המוצע על ידי. “הדבר יעשיר את המשפט הבינלאומי. ואולם…”

חיבורי מורכב היה משני חלקים. בחלק הכלכלי התעכבתי על אופיים של הנדודים הקודמים ושל ימינו. החלק השני הוקדש לניתוח המשפטי. הוא, הובר, “אינו מוסמך למדי בבעיות כלכליות. לעומת זאת את החלק המשפטי הוא מקבל ברצון”. במצב המסובך הזה הודעתי מיד, שאעשה כמה שינויים קלים, ואני מסכים לפרסם עתה רק את החלק המשפטי. אולם בהקדמה אומר, ש“מחקר זה הינו חלק של עבודה גדולה יותר על בעיית הנדודים, בעיית ההגירה, אשר המחבר עומד לפרסם”. ואכן, את הדבר הזה ציינתי בהקדמה.

הלכתי הביתה במצב רוח מרומם. בייחוד, משום שהובר אמר, שהוא יכתוב לבית־ההוצאה האקאדמי המדעי הידוע בלייפציג, אשר הוציא סידרת ספרים של “האגודה למדיניות הסוציאלית” רבת־ההשפעה. זו היתה זכות גדולה בשבילי. הייתי בטוח שבהמלצתו של בר־סמכא כה גדול כפרופיסור הובר, יוציא בית־ההוצאה את חיבורי. הדבר שימש לי עידוד רב והלכתי הבית על מנת להתכונן לבחינות שבעל פה.

הבחינה בעל־פה נערכה בחמישה מקצועות: כלכלה מדינית, משפט העמים, סוציולוגיה, משפט רומי ומשפט כנסייתי.

במשפט רומי שברתי את שיני, אבל היה זה מקצוע־חובה לכל סטודנט למשפטים, כדי להיטיב ולהבין את רוחה של רומי העתיקה. קראתי איפוא עוד פעם את “קוו וואדיס” של סינקביץ' וביחוד את החיבור הקלאסי של יאן פאראנדובסקי “השגעון של הצזארים”.

בבחינות עמדתי יפה. הייתי מוכן היטב, כי בשום אופן לא רציתי להיכשל. מן הראוי לציין כאן אפיזודה שאירעה בבחינת “משפט הכנסיה”. לאחר שנתתי תשובה נכונה על שלוש השאלות שהוצגו לי, שאלני הובר:

“אדון קרוק, אתה יהודי, וסבורני שסוציאליסט”.

“ודאי, אדוני הפרופיסור”.

“אתה נמנה עם המחנה היהודי־הלאומי והנך אתאיסט”.

“נכון”.

“במה אפשר להסביר שבחרת את משפט הכנסיה? הרי המקצוע הזה אינו מקצוע־חובה לתלמידי המשפטים”.

“אדוני הפרופיסור, אני נולדתי בעיר דתית מפורסמת, צ’נסטוחוב. בשביל הקאתולים הפולנים זהו מקום כמו לורד בשביל הצרפתים. לביתנו היו באים כמרים, אשר הורי היו מיודדים אתם. הצגתי לעצמי את השאלה: הסוציאליסטים לוחמים למען השלום בעולם ולמען אחווה סוציאלית. הרעיון הזה הרי הינו עתיק לאין ערוך מן הוואתיקאן. מקורו עוד בנביאי ירושלים. לרעיון הסוציאליסטי מטיפים ההוגים הגדולים והלוחמים המסורים. ואף־על־פי־כן אין אנו יכולים להגיע לאחדות המיוחלת במחנה הסוציאליסטי ולהגשמת האידיאל ההיסטורי. לעומת זאת דורות רבים של כמרים קאתוליים חיים לפי חוקי הוואתיקאן. האמנם לא היינו צריכים לקחת דוגמה מהם?”

“ובכן, אדון קרוק, משמע שאתה לומד את משפט הכנסיה, כדי לקחת דוגמה בשביל התנועה הסוציאליסטית שלך?”

“נכון, אם אתה רוצה לנסח את העניין כך”.

“מעניין מאוד, מאוד”, השיב הובר, בהוסיפו:

“בבחינה עמדת, כמובן, יפה. ואני מקווה, שאני יכול כבר לברכך בתואר ‘אדוני הדוקטור’. אני מאחל לך הצלחה בחיים, כפי שהצלחת בבחינות”.

לשיחה זו הקשיבו בתשומת לב שאר הפרופיסורים הנוכחים וגם הם לחצו את ידי, כאשר הובר נפרד ממני בלבביות.

פרק שבעה עשר: האמאנציפציה היהודית בשווייץ

אגב כתיבתי את הדיסרטאציה שלי לתואר הדוקטור, נתקלתי בארכיונים בחומר, אשר עורר בי עניין רב — בעיקר — על האמאנציפציה היהודית בשווייץ. כיצד רכשו להם יהודי שווייץ אותן זכויות־אזרח כשל האזרחים השווייציים הלא־יהודיים? נסתבר, שזו היתה באמת תופעה יחידה במינה, הזורה אור בהיר על ההיסטוריה היהודית של הזמן החדש. ככל שהרביתי למצוא חומר ארכיוני רב יותר, כן גברה התעניינותי בשאלה והתחלתי לכתוב על כך בעתון הידוע “איזראליטישס ווכנבלאט אין דר שווייץ”. השאלה היתה גם אקטואלית, שכן, אז בדיוק חל יובל־החמישים של השגת שיוויון הזכויות. בשנת 1863/64 נתגשמה האמאנציפציה: “לפי מספרם היהודים בשווייץ הם קומץ קטן. בשנת 1860, היינו שלוש־ארבע שנים לפני הענקת שיוויון־הזכויות, התגוררו בשווייץ רק 4,200 יהודים. בשנת 1870־7,000. ואף־על־פי־כן מהוות תולדות האמאנציפציה היהודית בשווייץ אחד הפרקים המעניינים בזמן החדש”. העירותי בהקדמה, כי אכן תהליך האמאנציפציה היה מסובך מאוד.

פעלו כאן שלשה מומנטים: א. מאבקם של יהודי שווייץ עצמם; ב. עמדתם של אזרחי שווייץ המתקדמים והראדיקאליים; ג. השפעת מדינות חוץ. בתזכירם כתבו היהודים: “אנו משוכנעים, שאין אנו יכולים להמשיך ולחיות בכבוד תחת לחץ ההגבלות הנוכחיות. החלטנו להשתמש בכל האמצעים המותרים והאפשריים, כדי להכין למען ילדינו עתיד יותר טוב, שבו אזרח המכבד את עצמו אינו מרגיש נחיתות־דרגה בשל דתו… לצדה של האמאנציפציה עומדים: משפט־הטבע וזכות־האדם, ההיסטוריה והפילוסופיה, ההומאניזם, הפוליטיקה והדת וכן הדוגמה של מדינות אחרות”.

בכיוון זה עצמו פעלו גם האזרחים השווייציים המתקדמים והראדיקאליים. בייחוד הצטיין בכך הסופר הידוע גוטפריד קלר בציריך.

מלבד שני המומנטים הללו, פעל גם כוח שלישי: מדינות החוץ. בעת חתימת הסכמים מסחריים תבעו מדינות שונות שגם אזרחיהן היהודים יזכו בשווייץ לאותן זכויות שיש ללא־יהודים. והנה התחיל בתחום זה מאבק דיפלומאטי מעניין. התקדים הראשון בא מצד צרפת. שנים אחדות לאחר המהפיכה הפאריסית הגדולה העלתה את התביעה הזאת פאריס. לאחר מכן הועלתה אותה תביעה על־ידי ממשלת וושינגטון. בייחוד בשנת 1848, כאשר שווייץ חוקקה חוקה חדשה. המדינה השלישית אשר העלתה אותה דרישה היתה הולאנד.

חילופי איגרות דיפלומאטיות אינטנסיביים ביותר נתקיימו בתחום זה. באורח עקרוני לא יכלו ממשלות פאריס, וושינגטון והאג להסכים שאזרחיהן היהודיים יזכו בשווייץ ביחס אחר מאשר הלא־יהודים.

צפה איפוא בשוויץ בעייה מעניינת ביותר: האם יכולים יהודי חוץ־לארץ בשווייץ לזכות בזכויות רבות יותר מאשר יהודי שווייץ עצמם? התנקשו כאן מצד אחד החוקה הפנימית, ומצד שני — החוק הדיפלומאטי הבינלאומי. שנים אחדות התנהל מאבק זה וכל צד ניצל לטובתו את הפילוסופיה, המוסר, הכלכלה המדינית והדת. בשנת 1864 הוכרז סוף סוף על אמאנציפציה יהודית מלאה.

אולם הדמוקראטיה השווייצית היא דמוקראטיה שווייצית. רק לאט־לאט הונהגו הרפורמות המודרניות. ואולם, מאחר שהונהגו פעם, הגנה עליהן שווייץ בעקיבות עקשנית. שנים אחדות לאחר הכרזת האמאנציפציה אירעה תקרית דיפלומאטית חדשה וראויה לציון. כאשר רומניה נשאה ונתנה עם שווייץ על הסכם מסחרי חדש, הכריזה הממשלה השווייצית באורח החלטי, שהיא יכולה לחתום עם בוקארסט, בתנאי, שרומניה תראה את היהודים השווייציים זכאים לקבל אותן זכויות שינשן לנוצרים השווייציים. יתר על כן: מכיון שממשלת בוקארשט לא הסכימה בשום אופן לקבל את התנאי הזה, סרבה שווייץ במשך עשרות שנים לחתום על איזה שהוא הסכם מסחרי עם רומניה.

* * *

העובדה, שמדינות חוץ פעלו למען ביצוע האמאנציפציה היהודית בשווייץ, היתה ידועה לכול. אולם הפרטים לא היו ידועים בציבור. בספרי התעכבתי בעיקר דווקא על חילופי האיגרות הדיפלומאטיות וזה היה החידוש שבחיבורי.

בימים ההם השאלה היתה גם אקטואלית מאוד בחיים הבינלאומיים, שכן באותו זמן העלתה וושינגטון, במשא־ומתן שלה עם ממשלת רוסיה על הסכם מסחרי, אותה תביעה לגבי פטרבורג, כפי שתבעה וושינגטון עשרות שנים קודם לכן ממשלת ברן: אל היהודים האמריקניים צריכים להתיחס ברוסיה כמו לנוצרים האמריקנים, ללא שום הגבלות.

הדבר נגע ל“שאלת הדרכונים”, כפי שהיא נקראת במשפט הבינלאומי: מי שנושא דרכון אמריקני בארץ ובחוץ־לארץ צריך לזכות באותו יחס.

פירסמתי איפוא, את מאמרי גם בעתונות היהודית־רוסית שהופיעה בפטרבורג (“נובי ווסחוד”). והבעיה, כפי שהיצגתיה, עוררה עניין רב בקרב העסקנים היהודיים הרוסיים, אשר לחמו נגד ההגבלות שהוטלו על ליהודים. קיבלתי מכתב נלבב מאת שמעון דובנוב, שכתב, כי תפיסתי בנוגע לשלושת הגורמים שפעלו למען האמאנציפציה היהודית היא תרומה רבת־ערך להיסטוריה היהודית של ימינו. הוא גם דיבר על לבי שאמשיך במחקרי זה. בספר ההיסטוריה שלו מצטט דובנוב את חיבורי זה.

ספרי הוקדש: “לישראל זאנגוויל, חולם הגיטו הגדול והלוחם למען אמאנציפציה מלאה של היהודים”.

בארצות הברית התעניין בספר זה ה“וועד היהודי” רב־ההשפעה, וביחוד העסקן והפילאנטרופ הידוע יעקב שיף, שסירב להעניק לממשלת רוסיה הלוואה — בשל הרדיפות האנטי־יהודיות, וביחוד בשל “שאלת הדרכונים” האמריקנית הנזכרת לעיל. לפי בקשתו, שלחתי לו כמה עותקים מספרי אשר חילקם בין ידידיו.

* * *

כאשר קיבלתי את דיפלומת הדוקטור באולם הגדול של האוניברסיטה, הזמינני פרופיסור הובר על כוס תה בביתו. הוא נפרד ממני בלבביות. המשברים המדיניים העולמיים עוררו אז יותר ויותר חרדה בכל קצווי תבל. “טוב הדבר, שכאינטרנאציונליסט הנך משתדל למנוע את השואה העולמית, אם כי בשטחים אחרים ובשיטות אחרות אני משתדל לעשות את אותו הדבר. כמשפטן הנני משתדל, שמשפט־העמים יזכה במעמד רב והולך בקרב המדינות, שהמדינות תכבדנה זו את זו. יש לנו איפוא בסיס משותף לשנינו”.

העולם הלך בדרך אחרת מכפי שתיארנו לעצמנו. ואולם שנינו, הפרופיסור ותלמידו — אם כי בתחומים שונים— נשארנו נאמנים לרוח הבינלאומית. אין זה מקרה, שפרופיסור הובר נבחר לנשיא “הצלב האדום” השווייצי, במלחמת העולם השניה, בימים הקשים והטראגיים ביותר, הוא השתדל לעזור לקורבנות המלחמה.

גם אלאוסורופולוס הזמינני אחרי הבחינות לבוא אליו. כשם שאיש האצולה והמשפטן השווייצי והסוציולוג היווני היו שני טיפוסים שונים ומנוגדים, כך גם דירותיהם היו שונות שוני קיצוני. לאחר שכיבדני בתה שהכין בעצמו, הציע לי פרופיסור אלאוסורופולוס להישאר בציריך ולהיות — כאסיסטנט שלו — מרצה לסוציולוגיה. קאתדרות למדע זה היו אז מעטות מאוד באירופה. מדענים מסורתיים רבים אף לא ראו את הסוציולוגיה כמדע, ואלאוסורופולוס היה חלוץ אמיתי בתחום זה. גם בציריך לא היתה הסוציולוגיה מקצוע מחייב. במקרים נדירים מאוד בחרו סטודנטים את הסוציולוגיה כמקצוע לבחינות־הדוקטור שלהם. היווני ידע את מאמרי, שבהם הייתי מבסס את רעיונותי ביסוס סוציולוגי. הוא גם ידע את התנגדותי לשיטה האנגלית הבורגנית־אורגאנית של הרברט ספנסר. הוא קיווה שאוכל לסייע לו בעבודתו.

“אולם חוץ מזה שאני רוצה להקדיש את עצמי למהפיכה הרוסית ולתנועת התחיה היהודית, הרי יש לך, אדוני הפרופיסור, רק ארבעה, חמישה שומעים. כמה יהיו לי שומעים כאסיסטנט שלך? הרי זוכר אני שפעמים מספר באו לשיעוריך רק שני סטודנטים בסך־הכול”.

“זה נכון, אבל הרי ישנו הסיפוק, שעושים עבודה חלוצית. מיטב המדעים ייאלצו סוף־סוף להכיר בכך. והדבר יביא כבוד לא רק לחלוצים, כי אם גם לאוניברסיטת ציריך היקרה שלנו”.

אלאוסורופולוס, “התמהוני” היווני־שווייצי צדק. יורשיו בציריך כבר היו בני־סמכא מדעיים מוכרים (כמו פרופיסור קניג הנודע). בציריך גם נוסדה “אגודה שווייצית לסוציולוגיה”, ושווייץ נעשתה לחלק מוכר וחשוב במדע הסוציולוגיה הישנה־חדשה בעולם כולו, בציריך נתקיימו קונגרסים סוציולוגיים בינלאומיים.

* * *

התכוננתי לנסוע לרוסיה, כדי לעזור בהכנת הוועידה בעניין אנגולה. וכבר סידרתי לי דרכון רוסי מזוייף חדש. אולם בציריך קיבלנו מכתב מאת עורך־הדין ארנולד מרגולין, חבר המרכז הטריטוריאליסטי, ובו הצעה שאדחה את נסיעתי. הנימוק: המצב שם אינו שקט. מכינים משפט גדול של עלילת־דם, משפט בייליס. הכול מרוכז מסביב למשפט ההיסטורי הזה. כתושב קיוב היה מרגולין — יחד עם גרוזנברג — המארגן הראשי של ההגנה היהודית. חשוב, שגם בחוץ־לארץ יתרכזו עתה בעניין זה. קיבלנו את העצה ולא נסעתי.

משפט עלילת הדם בקיוב היה המשפט השפל ביותר שהרשו לעצמם הרוצחים. נמצאה גוויה של נער נוצרי, בן למשפחת גנבים. אין איש יודע איזה סיכסוכים וקטטות נתגלעו בעולם התחתון, אבל מיד לאחר שנמצאה הגוויה, הרימה המאה השחורה צעקה, שהיהודים ביצעו כאן רצח לצרכיהם הדתיים. החלה מערכת ענקית של שיסוי נגד יהודים ועלילת דם. במשך שנתיים “חקרה” הממשלה והכינה את המשפט. אפילו התובעים הצאריים לא רצו ליטול על עצמם את התפקיד המזוהם הזה. הגיעו איפוא לקיוב קטיגורים מיוחדים מפטרבורג ונמצא גם כומר קאתולי, אשר בתורת “מומחה” אישר את העלילה. בארצות אירופה ואמריקה הביעו התיאולוגים ואנשי המדע המפורסמים את שאט־נפשם. מחאה חריפה השמיעו הסופרים ואנשי המדע הרוסיים. בייחוד הצטיין בעמדתו החמה ולאדימיר קורולנקו. הנאשם ברצח היה פקיד שקט ופשוט מקיוב, ושמו מנדל בייליס. הממשלה השתדלה להושיב על ספסל הנאשמים את העם היהודי. אולם הפעם הקדיחו הממשלה והצאר את תבשילם.

על בייליס הגנו עורכי־הדין היהודים והרוסים המפורסמים ביותר. בייחוד הצטיין מרגולין. בחריפות ובעקשנות הוא התקיף כל צעד וכל הכרזה של הממשלה. וגרוזנברג, בנאום שנמשך שש שעות, עשה רושם שלא יתואר. הוא, אשר סיים את אוניברסיטת קיוב, הופיע כבר בשנות עבודתו הראשונות כפרקליט בעלילת־דם דומה. בשבילו היתה זו, איפוא, חזרה עגומה על משפט עלילת־הדם הנודע, עת הגן על הרוקח היהודי בלונדס. יהודי זה יצא חייב בדין בבית־המשפט בווילנה. אולם בבית־הדין עליון בפטרבורג — לאחר נאומו של גרוזנברג — שוחרר. את בלונדס שפטו שופטים רגילים. לעומת זאת בקיוב ביקשה הממשלה לשסות עוד יותר את ההמונים הרחבים נגד היהודים. הושיבו איפוא בבית־הדין הקיובי שופטים מושבעים, אנשים פשוטים. אולם גם בשבילם היה ברור, שהממשלה זייפה הכול. ובייליס יצא זכאי לגמרי.¹³

משפט בייליס עורר מורת־רוח נוראה במושבות המהגרים והסטודנטים בחוץ־לארץ. נערכו אסיפות־מחאה ענקיות. הופעתי בהן כנציג הכיוון שלנו. כן פירסמתי שורת מאמרים בעתונות היהודית והלא־יהודית. אלה היו ההופעות האחרונות של מושבת המהגרים והסטודנטים הגדולה.

פרק שמונה עשר: ההגירה הגאלווסטונית

באותו זמן הוצעה לי עבודה ספרותית חדשה. קיבלתי את ההצעה. הוצע לי לכתוב ספר על “הגירת גאלווסטון”.

הטריטוריאליסטים היו האידיאולוגים של הנדודים היהודיים. על כל פנים במרכז עבודתם הציבורית עמדה ההגירה. כאשר ארצות־הברית של אמריקה הצפונית התחילו להגביל באופן ניכר את רשות הכניסה, צפה בחריפות רבה עוד יותר מאשר קודם השאלה “לאן?” (כך גם נקרא הביטאון הקיובי). ישראל זאנגוויל בלונדון התקשר עם העסקנים היהודים רבי־ההשפעה באמריקה ושאל: האם איסור הכניסה לצפון־אמריקה הוא מוחלט, ואם הוא מתייחס לכל האזורים באמריקה? נסתבר, שהממשלה האמריקנית תרשה הגירה יהודית, אם המהגרים לא ישתקעו במקומות הישנים והצפופים (ניו־יורק, צ’יקאגו וכיו"ב), אלא ישתקעו במדינות המאוכלסות פחות, על החוף הפאציפי. הטריטוריאליסטים החליטו, איפוא, ליטול לידיהם את העבודה הזאת. בקיוב התארגנה חברה יהודית לענייני הגירה (היושב־ראש — פרופיסור מאנדלשטאם, המנהל האקסקוטיבי — ד"ר דוד יוכלמן). ההגירה הזאת ידועה בשם “הגירת גאלווסטון”, שכן היא התנהלה דרך נמל גאלווסטון.

לא רצו לעשות שום תעמולה למען גאלווסטון. רצו רק להביא לידיעתם של המהגרים היהודיים ושל דעת־הקהל את התנאים האמיתיים השוררים באזורים ההם. “חברת ההגירה” הקיובית אספה, איפוא, את המכתבים אשר כתבו המהגרים הגאלווסטוניים אל משפחותיהם ברוסיה, האוסף הראשון של המכתבים עובד ופורסם בצורת ספר ברוסית בידי יוסף לשצ’ינסקי. על האוסף השני פירסם ספר יעקב לשצ’ינסקי (האח הקשיש של יוסף לשצ’ינסקי).

לי הציע ד"ר יוכלמן מן החברה הקיובית לכתוב את הספר השלישי על החומר החדש. הוא שלח אלי מאות מכתבים. ניגשתי לעבודה במרץ. התפקיד היה מעניין באופן בלתי רגיל.

המכתבים נכתבו אל הנשים, האחים, הילדים או ההורים. לעתים קרובות — באופן פרימיטיבי מאד, אבל בסגנון לבבי. הכותבים סיפורו כיצד קמות הקהילות היהודיות החדשות והעידו על ההתפתחות שחלה בפסיכולוגיה היהודית. התושבים המעטים הראשונים חשו עצמם בודדים במקומות שבהם לא היו יהודים ממזרח אירופה (לעתים קרובות לא היו שם יהודים בכלל). אולם הלכי־הרוח נתחלפו בשעה שבאו מהגרים חדשים. כאשר אך נתקבץ מניין יהודי, נתארגן מיד בית־כנסת וכבר נמצא שוחט, אורגן מועדון והחלו חיים לאומיים יהודיים.

המכתבים שהגיעו אל העיירה הליטאית והפולנית עשו במובן מסויים היסטוריה. אם קודם היתה “אמריקה” זהה עם ניו־יורק, צ’יקאגו ופילדלפיה, הרי הבינו עתה כי גם “גאלווסטון” בחזקת אמריקה היא. והשיר “הוא יחיה, ישלח עשרים דולארים ואף את תמונתו, ויקח, גם אותנו לשם” — נעשה עתה אקטואלי עוד יותר מאשר לפני כן. שהרי מטרתה של גאלווסטון היתה להביא לשם תושבים חדשים. במכתבים נאמר באופן ממשי, איזה בעלי־מקצוע יכולים להסתדר שם בנקל, או כיצד אפשר לעבור מן המקצועות הישנים אל החדשים. ונאמר גם, כיצד “ועדת גאלווסטון” עוזרת להם להסתדר.

החידוש שבוויסות ההגירה היה בכך, שעוד בטרם הגיעו המהגרים לאמריקה, ידעה “ועדת גאלווסטון” מי הם, מה מקצועם, מה גילם וכו'. ידיעה זו הקלה על סידורם. וכיון שבגאלווסטון טיפלו בעיקר אנשי המיסדר האמריקני, “בני ברית”, נשאה העבודה אופי לא ביורוקראטי, כי אם הומאניטארי.

* * *

גאלווסטון היתה, אם אפשר לומר כך “עבודת־ההווה” שלנו. או אם רוצים לנקוט אנאלוגיה אחרת — מה שהפעולה המקצועית היתה בשביל הסוציאליסטים. המטרה העיקרית היתה — להקים מרכז־תחיה חדש. עתה היתה זו הכנה ממשית לביצוע תוכנית אנגולה. בקוצר־רוח חיכו לוועידה הטריטוריאליסטית, שצריכה היתה לקבוע סופית את עניין התוכנית אנגולה ואת המשך פעולתנו. הוועידה נקבעה לימים 6־1 בספטמבר 1914 בציריך באולם הגדול של “בית העם”. את ההכנות נטל על עצמו המרכז הציריכי שלנו. הדפסנו את ההזמנות ושלחנו אותן לסניפים המקומיים.

זאנגוויל עמד להיות המרצה הראשי, ומלבדו נקבעה הרצאה של ליאון פאפרין, הנציג הפאריסי של ההסתדרות הרוסית שלנו. לפי הצעתו נמסרה לי ההרצאה על “חוקי ההגירה”, שרצינו להנהיג בהגירה לאנגולה.

בליבריה התעניינו מאוד בהכנות לצעדים הממשיים באנגולה. הצגנו לעצמנו את השאלה: אולי גם עם אחר הועמד בפני משימות דומות? ואכן, מצאנו הקבלה מרשימה אצל העם האפריקני הזה, היושב בשכנות לאנגולה. זו היתה ליבריה. התעניינו בכך מאוד, וככל שהרביתי לקרוא על ליבריה, כן הוספתי לתמוה מה רבה ההקבלה. בראשית המאה התשע־עשרה הקימה קבוצה של אידיאליסטים אמריקניים “חברת התיישבות” והתחילה ליישב את עבדים הכושים המשוחררים מאמריקה בטריטוריה צפון־אפריקנית. לארץ הזאת הם קראו בשם המתאים ביותר “ליבריה”. תחילה היתה ליבריה רק חברת התיישבות חופשית. לאחר עשרים וחמש שנים של עבודה מוצלחת הכריזו התושבים על עצמם כעל רפובליקה עצמאית בעלת חוקה חופשית (ב־1847). מעניין הדבר, שהמדינה הדמוקראטית החדשה נהפכה למרכז חשוב במאבק נגד העבדות באפריקה.

כל זה היה כאילו מותאם במיוחד אלינו ולתנאים שלנו. הנימוק ההגיוני והפסיכולוגי המאלף שבפרשה זו היה: אנחנו, עם התרבות העתיק ודאי נצליח לא־פחות מאשר העבדים המשוחררים. על כך כתבתנו מאמרים וגם הרצינו באסיפות. נעשינו ידידים כנים של מדינה עצמאית ראשונה זו באפריקה. באהדה רבה עקבנו אחרי התקדמותה. בהרצאתי הדגשתי, שאם מפעל התישבות כזה יכול היה להתבצע בראשית המאה התשע־עשרה, הרי עתה, במאה העשרים, כשהאנושות התעשרה מאוד בטכניקה חדשה, המקלה על עיבוד האדמה ועל ההתיישבות הכללית — על אחת כמה וכמה. כן עשיתי הקבלה לניו־זילאנד. עוד בשנות לימודי בגימנאסיה נלהב הייתי מספרו של סופר רוסי נודע מיז’וייב “הדמוקראטיה החדשה”, בו סופר על ניו־זילאנד, מקום שם השתמשו בשיטות הבניה והטכניקה החדשות. דוגמת שתי הארצות (ליבריה וניו־זילאנד) הוסיפה תנופה רבה לעבודתנו.

גינצבורג החביב שלנו, המארגן הראשי, אדם בעל אופי רב־אחריות, היה מודאג מאוד: האמנם אורגן הכל בצורה הנכונה ובמועד הנכון? כיון שהחלטתי יחד עם רעיה לנסוע לביקור קצר אצל הוריה באנטוורפן, הוא דרש ממני שאשאר שם רק לזמן קצר בלבד. בארכיוני מצויים עוד מכתביו שבהם מסר לי על כל פרטי ההכנות והוא המזעיק אותי בלי הרף שאזדרז ואשוב לציריך. לגינצבורג היה חבוש במיוחד שאיטיב להכין את ה“טרום־ועידה” של החברים הרוסיים שהרי חברים אלה הוצרכו לתת את הטוב ולקבוע את אופיה של הוועידה הכללית. אותה “טרום־ועידה” היתה כה חשובה, שפאפרין כתב לי, כי הוא יבוא מפאריס לציריך בהקדם של יומיים כדי שנוכל לעבד את כל הפרטים יחד.

ומעל כולנו ריחף התאריך של “אחד בספטמבר 1914”.

פרק תשעה־עשר: השאלה הלאומית

ציריך היתה מקום אידיאלי לעקוב אחרי היווצרותן של קבוצות לאומיות ומדיניות חדשות, כיצד הן מתפתחות וכיצד הן חותרות תחת קיומן של המדינות הישנות. בראשית המאה העשרים הופיעו בציריך נציגי “האחים הסלאביים”, אשר גמרו אומר לשים קץ לשלטון התורכי באירופה. “את תורכיה יש לגרש מאירופה!” — אמרה הסיסמה. “אנחנו, בולגרים, סרבים, אלבאנים, מקדונים, החלטנו ליטול את השלטון לידינו”. הבולגרים והסרבים אירגנו הרצאות על תולדותיהם, כלכלתם ותרבותם. “תורכיה היא האויב בנפש שלנו! הגיעה השעה לגרשם מארצותינו”.

הייתי הולך ברצון לשמוע את הרצאותיהם. שהרי תורכיה היתה (יחד עם רוסיה ואוסטריה) אחת משלוש המדינות המורכבות מלאומים שונים. השאלה הלאומית עניינה אותנו ללא־הפוגות. אולם עוד יותר תמהתי, כאשר בציריך הופיעו המרצים התורכים, כאופוזיציה לשולטן שבקונסטאנטינופול, עבדול חאמיד. סיסמתם היתה: “מודרניזציה וליבראליזציה בתרוכיה!” תופעה זו עוררה בי עניין רב. אנחנו שאלנו את עצמנו: מי הם, המטיפים החדשים? בעינינו הם היו דמויות אקסוטיות. התעררה השאלה, האם אין הם סוכנים גרמנים, המבקשים להגביר את מעמדם בשלטון העולמי? שהרי אז קם האידיאולוג הגרמני הנודע של “דראד נאך אוסטן” וגילה את התוכניות הגרמניות החדשות: “עתידה של גרמניה במזרח הוא באסיה הקטנה, בסוריה, עיראק ופלשתינה, שדרכן עוברת מסילת הברזל הבגדאדית, שם מצויים מקורות־הנפט העשירים ביותר בעולם; שם מצויים המקורות העצומים של מתכות שונות; ארם־נהריים יכולה להיות הספק הגדול ביותר של לחם בעולם, ובעיראק יש שדות מירעה למיליוני כבשים. כאן התרכז במקום אחד חלק גדול של חומרי גלם, שלהם אנחנו זקוקים”.

לא היתה זו תמונה דיפלומאטית ארוגה בעדינות. זו היתה כבר ביטחה גרמנית ברוטאלית טיפוסית, מזיגה של המיליטריזם הפרוסי הגס, ההון הפינאנסי המודרני התוקפני עם האכזריות התורכית והפיאודליזם של ימי־הביניים שלהם. מובן, שתופעה זו לא היתה יכולה לעורר אהדה בקרב אנשים מתקדמים ושואפי שלום, גם כאשר התורכים היסוו עצמם במסווה של הטכניקה המודרנית. שהרי היתה זו ראשית המאה העשרים, כאשר הטכניקה והמיכון החלו להיות האליל החדש, אשר הוצרך לשרת את השליטים.

כבר התנסינו נסיון רב ברוסיה שלנו בבעיה כזו. לאחר התבוסה במלחמה הרוסית־יפאנית והמהפיכה הראשונה האדירה (1905) הוצרכו הצאר וכנופייתו לוותר לרצון העם לפחות באופן חלקי. הוא הנהיג את “הדומה הממלכתית” הפארלאמנטרית למחצה. ואף־על־פי־כן — על אף הוויכוחים הפומביים הסוערים ב“דומה” — לא חדלה הממשלה הצארית לנהל את מדיניותה שלה. ראש הממשלה סטוליפין הרי היה תליין אמיתי ופסקי דין מות המוניים היו תופעה יומיומית.

אמרנו בלבנו: אם דבר כזה קרה ברוסיה, הרי זה עלול לקרות בתורכיה ביתר שאת. יתר על כן: ברוסיה נסוג הצאר משום שראה שעומדים מולו מיליוני בני־אדם מאורגנים וכן מיטב האינטליגנציה הרוסית. לעומת זה בתורכיה לא ארעה התקוממות עממית; ומובן, שאינטליגנציה כמו ברוסיה לא היתה קיימת בקושטא. היסודות שהתנגדו למשטר העריצות של השולטן מורכבים היו כמעט אך ורק מחוגים של קצינים ואנשי צבא, מאנוור־פחה שונים. ה“נויה ציריכר צייטונג”, בעל האינפורמציה הטובה, הודיע באופן ממצה על מנהיגיה של “תורכיה החדשה”. על כן לא היו לנו כל אשליות בנוגע לתורכיה, ובפרט למצב היהודים שם.

בימים ההם פרצה מחלוקת גדולה בעניין הלאומים, אשר גרמה לנו זעזוע עמוק. היה זה בשנת 1913 בעת הבחירות ל“דומה הממלכתית” הפטרבורגית (אלה היו למעשה הבחירות האחרונות). לפי החוק נתקיימו הבחירות בשני שלבים: תחילה היו בוחרים “מיופי־כוח”, והם אשר בחרו את הצירים. וכך קרה, שבווארשה בעלי זכות־הבחירה היהודים יכלו לבחור ציר יהודי, אלא שהם התחשבו ברדיפות הרוסיות וברגישות הפולנית כדי שהשלטון הצארי לא יוכל לומר, כי וארשה איננה מרכז פולני, כי אם סתם עיר בתוך ה“ארץ הפראבוסלאבית” הרוסית (כפי שהביורוקראטים היו אומרים).

היהודים החליטו איפוא לוותר על הציר משלהם ולבחור ציר פולני, אך בתנאי אחד: שהוא יביע את דעתו למען שיוויון זכויות ליהודים. היתה זו התביעה האלמנטארית ביותר, שהרי הרדיפות האנטי־יהודיות הגיעו אז לשיאן. התרחשה אז אפיזודה פאנטסטית ממש: בין הבוחרים הבורגניים הפולניים לא נמצא אף מועמד פולני אחד שיסכים להודיע הודעה כזאת בפומבי. הרוגז בקרב היהודים היה גדול מאוד. הם החליטו איפוא להצביע בעד פועל סוציאליסטי צנוע בשם יאגלו, אשר השמיע הכרזה כזאת. העתונות היהודית והסופרים היהודים (ביניהם גם י.ל. פרץ) קראו לבוחרים היהודים במרץ שינקטו עמדה מכובדת ויצביעו למען יאגלו. ואכן הוא נבחר.

פרצה איפוא הסתה אנטי־יהודית שלא תתואר. העתונות האנטישמית (בייחוד הביטאון הוולגארי והזול שלהם “דווא גרושה”) הכריזה חרם מלא על היהודים. אסור לקנות אצל יהודים! אסור לסחור עם יהודים! אסור לפנות לרופא יהודי! יש לנתק את כל הקשרים עם היהודים! להחרים את כולם! ליד החנויות היהודיות הוצבו שומרים מיוחדים (בשכר ובהתנדבות), אשר הזהירו את הפולנים לבל ייכנסו לחנות יהודית. וה“דווא גורשה” פירסם יום־יום רשימות של “בוגדים פולנים, אשר העזו לא לציית לפקודה הפולנית”.

ודאי שהדבר גרם נזק ליהודים. אבל הוא גם הזיק לפולנים. העם הפולני לחם למען עצמאותו, וההסתה המכוערת הזאת לא הביא לפולין ידידים חדשים. להיפך, גם יסודות מתקדמים כנים התחילו לגלות יחס ביקורתי אל הפולנים. ב“דומה” הרוסית שבה ישבה סיעה פולנית גדולה במיספר, מתחו הליבראלים הרוסים, שבדרך כלל היו רוחשים ידידות לפולין, ביקורת וגינו את החרם.

העלינו את השאלה הזו גם במושבות הסטודנטים והמהגרים בחוץ־לארץ. הכינותי הרצאה ממצה על “הטראגדיה של היחסים הפולניים־יהודיים” והשמעתיה בערי שווייץ, גרמניה ובלגיה וכן בפאריס. כרגיל היו נערכים ויכוחים אחרי ההרצאות. הצטיין בייחוד הערב שנערך בז’נבה. בא קהל רב, סטודנטים וסטודנטיות וגולים פוליטיים. הופיעו נציגי כל המפלגות. פרצה סערה, נציג המפלגה הסוציאליסטית הפולנית קיבל את רשות־הדיבור. זה היה מאקס הורוביץ (פסבידונים ואלבסקי), אחד האינטליגנטים היהודים הפולנים המתבוללים ביותר. לאחר המלחמה הוא היה מנהיג במפלגה הקומוניסטית הפולנית ואחר־כך, במוסקבה — אחד המנהלים הראשיים של האינטרנאציונל הקומוניסטי.

מה רב היה התמהון בקהל, כאשר הורוביץ שילח את חיציו המושחזים ביותר לתנועה הלאומית היהודית. היהודים חייבים להתבולל! זהו הפתרון היחיד לשאלה היהודית, והתנועה הלאומית היהודית היא מזיקה, יש להילחם נגדה! באווירה הלוהטת הזאת פעלו דבריו של הורוביץ כפצצה. העתונים האנטישמיים הפולנים הביאו יום־יום התקפות חדשות על היהודים. והנה קם סוציאליסט פולני ותוקף את תנועת התחיה היהודית. הקהל לא יכול היה לשמוע בשקט את דברי הנואם. הושמעו קריאות־ביניים וקריאות־מחאה. לא הניחו לו להמשיך בדבריו. הודעתי, שאם לא יתנו לנואם לסיים את דבריו, לא אשתמש, בתור מחאה, בזכותי לנאום הסיכום. במאמצים רבים הצליחו להחזיר במקצת את השקט והורוביץ סיים. בתשובתי חילקתי לו מנה הגונה, כראוי לו. בטאתי לא עמדה מפלגתית צרה והעליתי את השאלה מנקות הראות הסוציאליסטית היהודית והכללית: “אין שום עם בעל בית על המהפיכה בכלל, ובפרט לא בפולין. מבחינה מוסרית חשים עצמם היהודים כאן שווי־זכויות עם הפולנים. הם ממלאים את כל חובותיהם. ואנו נדאג לכך ששום לאומני פולני לא יהיה בעל־בית על האוכלוסיה היהודית. גם סוציאליסט פולני לא יהיה בעל־בית על תנועת הפועלים היהודית הסוציאליסטית”.

זו היתה אחת ההרצאות הסוערות ביותר שלי. הערב נסתיים בשעה מאוחרת ועוד התנהלו בעקבותיו ויכוחים ממושכים. עם הורוביץ נפגשתי בשנים מאוחרות יותר בבלגיה ובפולין. גם שם ניהלנו בינינו דו־קרבות פולמוסיים וחריפים.

* * *

השאלה הלאומית החריפה והלכה בכל מקום. איש לא יכול היה עוד להעלימה. גם לא הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים. זמן רב התעלמו מן השאלה והסתפקו במליצות כלליות של שיוויון־זכויות לכל האזרחים. מאז כינוסם השני (1902), הכניסו לתוך מצעם את “סעיף תשע” המפורסם, בנוגע “לזכות ההגדרה העצמית של העמים ברוסיה”. אולם לאמיתו של דבר לא תפסו את אופיין של השאלות הלאומיות ואת סיבוכיהן, שהסתבכו והלכו בעיקר ברוסיה. עתה הם נאלצו להתייחס ברצינות רבה לכל הבעיה הזאת. ואכן, ב־1912 הופיע החיבור הגדול הראשון שלהם בשם: “השאלה הלאומית והסוציאל־דמוקראטיה”. המחבר נמנה על התיאורטיקנים הרבים והמנהיגים הראשיים במפלגה. והוא היה אז אדם בלתי־ידוע לגמרי, אשר חתם בשם “סטאלין”. מאמרו הגדול, הופיע בכתב־עת בולשביסטי רוסי ליגאלי (לימים הופיע בברית־המועצות כחוברת בשם “המארקסיזם והשאלה הלאומית”). המאמר התפלמס בעיקר עם הדרישה של “הבונד” למתן אוטונומיה תרבותית לאומית־יהודית (וגם עם המנשביקים). לנין, שמינהגו היה לתאר את הדברים בחריפות, הביע כאן בצורה הברוטאלית ביותר את מטרת המאמר. במכתב למאקסים גורקי הוא כתב: “אצלנו ישב גרוזיני נהדר וכתב מאמר גדול… וזוהי שאלה שנויה במחלוקת, ואנו בעמדתנו העקרונית לא ניכנע לבונדאים השפלים” ("סבולוץ' ").

מאז ראה עצמו סטאלין כתיאורטיקן הראשי בשאלה הלאומית. אמנם, המחבר ציטט הרבה מן המאמרים השונים בעתונות הבונדאית, ובספרות האוסטרית. מכיון שהוא ישב בקאווקאז, שם התחוללו התנגשויות חריפות מאוד (אפילו התנגשויות־דמים) בין העמים השונים (ארמנים, גרוזינים וכיו"ב), לא היתה השאלה הלאומית בשבילו עניין בלתי־ידוע, אבל כל הסברו נתון היה בלבוש תעמולתי זול.

מובן, שהמאמר עורר פולמוס גדול בחוגים הסוציאליסטיים היהודיים. הכול השתוממו על שטחיות נימוקיו של המחבר בשאלה כה רצינית. המחבר לא יכול היה להשתוות עם התיאורטיקנים הרציניים בתנועה הסוציאליסטית היהודית אשר טיפלו בשאלה הלאומית, כגון, ואלדימיר מדם ב“בונד”, משה זילברפארב, מארק ראטנר ובן־אדיר אצל ה“סיימיסטים”, לאצקי־בארטולדי ומשה ליטבאקוב ב“ס.ס.”, או בר בורוכוב ושלמה קפלאנסקי מ“מפועלי־ציון”, שלא לדבר על ד"ר חיים ז’יטלובסקי. הם חקרו את הבעיות הלאומיות ביסודיות והאירו אותן לא רק מנקודת־הראות המינהלית־מדינית, כי אם גם באספקלריה של חיי התרבות המודרניים.

כבר אז השתולל סטאלין בדימאגוגיה הבלתי־מוגבלת שלו. בבתי־החרושת לטקסטיל הוצרכו אז הפועלים היהודיים לנהל מאבק כלכלי קשה מאוד, שכן הפועלים הפולנים לא הניחו לפועלים היהודים לגשת לעבודות יותר מומחיות. לעתים היו האיגודים המקצועיים האנטישמיים (“הצהובים”) מארגנים שביתות ממש, כדי שלא להניח לקבל פועלים יהודים לעבודה. ועידת ה“בונד” החליטה, איפוא, להתנגד באורח פעיל ליסודות האפלים הללו. סטאלין כתב על כך, שה“בונדאים” קוראים למלחמת אחים ולהפרת שביתות, כי ה“בונדאים” מנהלים עבודה ספראטיסטית ומביכה, מכניסים דמוראליזציה, הם אף מבצעים פשעים נוראים, כגון: קריאה “להגן על הז’ארגון, ומנוחת השבת”.

את הציונות — במובנה הרחב של המלה — תיאר סטאלין תיאור כזה: “הציונות — זהו הכיוון הריאקציוני־לאומני של הבורגנות היהודית, שיש לה תומכים בקרב האינטליגנציה ובקרב השכבות המפגרות ביותר של הפועלים היהודים. הציונים שואפים לבודד את המוני הפועלים היהודים מן המאבק הפרוליטארי הכללי”. כל זה נכתב בימים כאשר בבתי־הכלא הרוסיים ובקאטורגה הסיבירית הלבנה התענו חברים לאין־ספור מכל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות.

מסתבר, שעד־מהרה הגיעו הסוציאל־דמוקראטים הרוסים לכלל דיעה, שמאמרו של סטאלין אינו תורם שום דבר לפתרון האמיתי של השאלה הלאומית. לאחר שנה כתב לנין עצמו מסה גדולה “על זכותם של העמים להגנה עצמית”. במידה רבה התפלמס עם רוזה לקוסמבורג ועם המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הפולנית, שהתנגדה לעצמאותה של פולין. לנין הדגיש, שכל אומה שואפת למדינה משלה. עם זאת העיר הערה מעמיקה, שהיתה בעלת משמעות פוליטית ומוסרית גדולה.

היו אנשים, אשר הציגו שאלה כזאת: מה יהיה אם הפרוליטאריון הפולני רצה לנהל מאבק משותף עם כל הפרוליטאריון הרוסי במסגרת מדינה אחת, ואילו המעמדות הפולניים הריאקציוניים ירצו דווקא להפריד את פולין מרוסיה ועל־ידי מישאל־עם ישיגו רוב קולות — “האם אנו, הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים בפארלאמנט המרכזי צריכים להצביע יחד עם החברים הפולנים שלנו נגד ההיפרדות?”

לשאלה זאת השיב לנין תשובה לא דו־משמעית מבחינה פוליטית, כי אם ברורה ביותר: “הזכות להיפרד אינה בידי הפארלאמנט המרכזי, כי אם בידי הפארלאמנט (סיים, מישאל־עם) של אותו איזור המבקש להיפרד”. פירוש הדבר הוא, שהפועלים של עם־המיעוט יש להם הזכות להביע את דעתם (בעד ונגד). ואולם עם־הרוב יש לו החובה לכבד את ההחלטות של העם המשועבד. פירוש הדבר הוא, כי עם־הרוב אינו צריך להתערב בעניינים הפנימיים של עם־המיעוט. חובה היא לעם־הרוב לכבד את רצונו של העם המשועבד על־ידו.

לפי התנאים של הימים ההם (ולא רק של הימים ההם) נודעה לתיזה הלנינית הזאת משמעות גדולה. היה זה באמת רעיון מהפכני מעמיק. אם אין רוצים לעשות פלסתר את הרעיון, לפיו “כל אומה יש לה הזכות להגדרה עצמית”, הרי יש להשאיר בידי כל אומה את הזכות לקבוע את גורלה בעצמה, ועל עם־הרוב להכיר בעיקרון הזה.

לגבי התנאים היהודיים פירוש הדבר הוא: העם הרוסי חייב לכבד את החלטתו של העם היהודי המשועבד. ובאופן ממשי: מה היה המצב לאמיתו? כל ארבע המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות (“הבונד”, “ס.ס”, “פועלי־ציון”, סיימיסטים") לחמו למען זכויות לאומיות יהודיות. היו הבדלים אידיאולוגיים בין המפלגות, אבל לא היה כל ספק, שכל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות נוקטות עמדה לאומית והן שואפות לתחיה יהודית לאומית. בזאת חייבים היו להכיר הסוציאליסטים הרוסים. זו היתה המסקנה ההגיונית והפסיכולוגית דווקא של “התיזה הלנינית”.

דרשנו איפוא כולנו, שהמפלגות הסוציאליסטיות הרוסית והפולנית תפסקנה את מאבקן האסימילטורי. מובן, יהודים בודדים ייתכן שתהיה להם אהדה או אנטיפטיה ושינקטו עמדה אינדיבידואלית בשאלת ההתבוללות. אבל אסור שזו תהיה עמדתה של המפלגה הרוסית. לנין ניסח את עמדתו באופן בולט ואף ברוטאלי: “הסירוב להגן על הזכות להגדרה עצמית הוא בבחינת אופורטוניזם גרוע ביותר; זוהי הידבקות מצד הפרוליטאריון ברעיונות המאה השחורה… הלאומנות של רוסיה הגדולה היא הרעל המרעיל את כל האווירה הפוליטית הרוסית הכללית. אסון הוא לעם, כאשר הוא משעבד עמים אחרים. השיעבוד מגביר את הריאקציה ברוסיה כולה”.

קידמנו בברכה רבה את העמדה הלנינית הזאת. שהרי זה היה היסוד שעליו הושתתה כל התנועה הסוציאליסטית היהודית. דרשנו, שגם בחיים היהודיים ינהגו לפי מדיניות זו, שלא יגרסו שום יוצא־מן־הכלל לגבי היהודים. אני רוצה להדגיש עוד פעם: הרי היתה זו תקופת הפריחה של תנועת התחיה היהודית.

הצטערנו איפוא עמוקות, שבחיים הממשיים יש אצל הרוסים פער כה רב בין הפראקטיקה לבין התיזות העיוניות שלהם עצמם.

פרק עשרים: “פעמוני באזל”

בעת שהתנהלו כל המאבקים האלה בתחומים המדיניים, הכלכליים והלאומיים השונים, הצטברו בשמי העולם יותר ויותר עננים שחורים, אשר בישרו את הסערות והסופות הקאטאסטרופאליות הכבדות והרות־השואה. המדינות הגדולות, ובייחוד גרמניה, הגבירו את שאיפותיהן האימפריאליסטיות באסיה ובאפריקה. לכך נוספו גם המאבקים המסוכנים באירופה עצמה. האות הראשון בא מתורכיה.

עמדנו בפני תופעה חדשה ומיוחדת־במינה. הסכנה שהורגשה היתה גדולה. היא היתה תלויה מעל ראשינו כמין פאטום ביוון העתיקה ורק המטראגיקנים של יוון הקדומה — סופוקלס או איסכילוס יכלו לתארה. אולם בעוד שאצל היוונים, כאשר המאורעות התרחשו על הבמה, עמדה מקהלת שחקנים על יד הקיר ושרה “זה עולם נורא!” (כאשר הגיבור ביצע מעשה פשע) — חזינו אנחנו עתה, במאה העשרים, כיצד העמים לא הסתפקו בתפקידם הפאסיבי. הם האמינו, כי בהופעותיהם האקטיביות יכולים הם למנוע את הפאטום. האמנם היתה זו אפשרות ממשית, או שמא אשליה בלבד — זוהי שאלה אחרת. אולם עובדה היא, שבכך הם האמינו.

מה פירושה של מלחמה מודרנית ידענו היטב, שהרי היה לנו הנסיון של שני האירועים היסודיים של המאה העשרים, והם: —

א) מלחמת רוסיה־יפאן שחשפה לעיני העולם את הפרצוף הנורא, כאשר שני עמי־תרבות מתנפלים אחד על משנהו. לא רק אנחנו, באימפריה הצארית, ראינו באופן ממשי את מאות אלפי הפצועים, האלמנות והיתומים. כל עתונות העולם פירסמה תמונות וסטאטיסטיקה מדוייקת של הקרבות.

ב) מלחמת אנגליה נגד הבורים בדרום אפריקה. בספרו “האימפריאליזם” הביא הכלכלן האנגלי הסוציאליסטי־הבלתי־תלוי, הובסון, בפעם הראשונה, ניתוח מדעי של מגמות הקאפיטאליזם הפינאנסי המודרני, הדוחף את העמים להתנגשויות בלתי־פוסקות. ספרו של הובסון לא הושתת על מחשבות תיאורטיות מופשטות; הוא ביסס את דיעותיו על הנסיון של המלחמה, שנערכה לא־מכבר בדרום־אפריקה, כאשר אנגליה לחמה נגד הבורים.

על סמך שני אירועים אלו אפשר היה בנקל להעלות בדמיון, מה יהיה כאשר שני צדדים ינהלו את המלחמה ה“אירופה התרבותית שלנו”. שתי המלחמות ההן, באסיה ובאפריקה, הרי התנהלו הרחק מן הארצות המודרניות. לעומת זאת עכשיו, כאשר משתמשים במכשירים הטכניים החדישים, הרי המלחמה תהיה נוראה לאין ערוך, מכפי שתיאר הצייר גויה באחת מתמונותיו הגאוניות ומכפי שתיאר ורשצ’אגין הרוסי ב“הר המתים”.

את קריאת־האזעקה הראשונה קיבלנו בעת מלחמת הבאלקאנים, כאשר עמי הבאלקאן הסלאביים החליטו לנצל את המהפיכה בתורכיה. הסרבים, הבולגארים ומונטינגרו פתחו במלחמה נגד תורכיה, כדי לגרש את התורכים מאירופה. עד־מהרה התחילה “מלחמת הבאלקאנים השניה”, כאשר האחים הסלאביים התנפלו זה על זה. האכזריות והצמאון־לדם של האחים לגזע היו לא פחותים, מאשר במלחמת הסלאבים נגד התורכים.

והרי היו אלה עמי איכרים ואחוז קטן עירוני של סוחרים, ספסרי פינאנסים ואינטליגנטים. הפרימיטיביות הישנה התאחדה כאן עם הטכניקה המודרנית. רושם רב עשו מכתביהם של הבולגרים: “כל מנהיגינו גורשו אל תוך חפירות־ההגנה. נשארו רק זקנים ובלתי־מוכשרים לחזית, שאינם מסוגלים לעשות את הדרך, ועליהם לדאוג למשפחות הפועלים והאיכרים שנשארו בבית”. זו היתה הבשורה הראשונה על האופי של המלחמה המודרנית, של “המלחמה הטוטאלית”, המקיפה את כל הציבור כולו.

עיני העולם ראו, כיצד התפוצצה חבית זו של אבק־השריפה. בבאזל אירגן האינטרנאציונל הסוציאליסטי את “קונגרס השלום” המיוחד. סבורני, שזה היה הקונגרס הגדול והמרשים ביותר שאירגנו הסוציאליסטים, מאז נתארגנו בכלל. ביום סתיו שווייצי נאה (נובמבר 1912) התכנסו אלפי נציגים של כל העמים והמדינות. הקונגרס הציב לעצמו שתי מטרות: א) להשפיע על כך שמלחמת הבאלקאנים תסתיים בהקדם האפשרי; ב) להזהיר את המדינות מפני שואת המלחמה המתקרבת בלי־הרף. הקונגרס נשא אופי בלתי רגיל.

באותה קאתדראלה עתיקה ומפורסמת נערכו, מאז המאה השתים־עשרה, הקונגרסים הקאתוליים הנודעים של בישופים, קארדינאלים ואפיפיורים. עתה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, נתכנסו כאן צירים סוציאליסטיים. באו רכבות מיוחדות מערי שווייץ, מגרמניה, מאוסטריה ומצרפת. כנציג “הוועד המרכזי” שלנו, עמדתי אני בראש המשלחת שלנו. באו הרבה חברים שלנו, סטודנטים ופועלים מציריך, מברן, באזל, ז’נבה, לוזאן וגם מגרמניה, אוסטריה וצרפת.

רעד עבר בעיר, כאשר המשלחות החלו לצעוד אל הקונגרס. בקול אדיר צילצלו פעמוני באזל העתיקים מן הקאתדראלה המפורסמת: ברכה ואזעקה! בראש התהלוכה, ישבה נערה צעירה, לבושה בגדי־חג לבנים, ראשה עטור זר פרחים מוקפים ענפי דקל: “אלת השלום”.

בדיוק בימים ההם חגגה גרמניה המיליטאריסטית את יום־הולדת השישים של הפלדמארשל המפורסם שלה, מולטקה. גם בהפגנה הגרמנית ישבה אלה: “אלת המלחמה”. מוקפת חרבות ורובים.

הניגוד בין ההפגנה שלהם לבין זו שלנו מצא ביטוי בולט ועז ביותר: “קונגרס המלחמה” מול “קונגרס השלום”.

ובתוך הקאתדראלה, מן הבימה הרמה, דיברו הנואמים המפורסמים בבל והאזה מגרמניה, קר־הארדי מאנגליה, ואנדרוולדה מבלגיה, דאשינסקי מפולין — וז’אן ז’ורס. בצרפת ובאירופה היה ז’ורס כבר מפורסם בימים ההם, אבל כאן הוא עלה בנאומו על כל מה שהדמיון יכול לשער. הוא נתן פירוש גאוני לדבריו של שילר ב“הפעמון” הסימלי: “אני קורא לחיים שיקומו למאבק עם הסיוט, אשר הופיע באופק. אני מבכה את המתים המכסים את עין האדמה — כנקיפות המצפון שלנו. אשבור את ברק המלחמה, המאיים עלינו מתוך העננים שבשמים”.

עמדתי קרוב לבמה והייתי מאושר, שיכולתי ללחוץ את ידו של ז’ורס. במכתב אל ידיד כתבתי:

“בעת ששמעתי את ז’ורס, תיארתי לי בדמיוני כיצד ניראו, כפי הנראה, נביאי ישראל בעת שהיו מהלכים בסימטאות ירושלים הצרות. זה הנביא המודרני של אחווה ושלום”.

היה זה קונגרס של אמונה ותקווה. ז’ורס ושאר הנואמים לא רק מחו והזהירו, אלא גם פנו אל מיטב הרגשות של האנושות. שהרי הסכנה נשקפה לכול, גם למנצחים וגם למנוצחים. החורבן עתיד להיות כללי.

הקונגרס היה שירת הברבור של הסוציאליזם ההומאניטארי שלפני המלחמה.

העובדה, שההנהלה הדתית של הקאתדראלה הירשתה שהקונגרס יתקיים במוסד המקודש שלה, וכן העובדה, שהקונגרס נתקבל בברכה מטעם הממשלה הבאזלית הלאומית הרשמית, הדגישו ביתר־שאת את אופי הקונגרס כקונגרס של שלום וחופש.

באזל, שהיתה יקרה ללבי כעירו של ד“ר הרצל, נעשתה לי עתה יקרה עוד יותר כעירו של ז’ורס. סימלי היה הדבר, שז’ורס התאכסן ב”מלון שלושת המלכים" המפורסם, שבו היה מתגורר הרצל. מאותה גזוזטרה — כמו הרצל — הוא היה מסתכל בריין הזורם לרגליו, היה מביט ומהרהר.

ידענו שבפאריס מתנהלת נגדו מערכת הסתה גדולה. בראש הכוחות השוביניסטיים והריאקציוניים עמד הסופר המפורסם שארל מורא. בעתונו “אקסיון פראנסז” היה מתקיף יום־יום את ז’ורס, כל מאמר וכל נאום שלו באופן החריף ביותר, מורא נמנה עם מאשימי דרייפוס. עתה לא יכול היה לסלוח לז’ורס, על אשר גילה את התככים המזוהמים במטה הכללי הצרפתי. יתר על כן: מורא שנא את המהפיכה הצרפתית הגדולה וחלם על החזרת המלוכה בפאריס. עתה היה קורא לז’ורס לא “מסיה ז’ורס”, כי אם “הר ז’ורס” ובהדגשה גרמנית זאת רצה להכתים את ז’ורס בעיני דעת־הקהל הצרפתית. הוא הרחיק לכת וכתב: ז’ורס — זהו גרמניה".

אופייני הדבר, שכאשר ז’ורס היה הולך מישיבות הקונגרס אל בית־המלון שלו, היו מתלווים אליו עשרות צירים. רצינו כאילו לגונן עליו בגופנו ולהקים חומת־מגן נגד הסכנה שהיתה נשקפת לו.

סכנת מלחמת עולם לא נעלמה גם לאחר קונגרס באזל. שנה לאחר־מכן נערכה, איפוא, ועידה חדשה, הפעם בברן. ואולם זו נשאה אופי שונה לגמרי מאשר ועידת באזל. באולם הגדול של אוניברסיטת ברן נתכנסו צירים מתקדמים של הפארלמנטים הצרפתי והגרמני. באו גם לא־סוציאליסטים, אשר ביקשו להשפיע על ממשלותיהם לטובת השלום העולמי. נדמה היה, שהסכנה העיקרית נעוצה בסיכסוך שבין גרמניה לצרפת. גם כאן מילא ז’ורס את התפקיד הראשי.

המפלגה שלנו החליטה לנצל את האווירה השקטה הזאת ולבקר אצל ז’ורס. יחד עם חברי, ירמיהו חרש, ביקרנו אצל ז’ורס במלונו והודיענו לו על תמיכתו ברעיונות “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית” (“ס.ס.”) בפאריס וכן בקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי בשטוטגראט. הבענו את התלהבותנו ממאבקו חסר־הפשרה והעקשני לטובת שלום העולם.

זמן קצר לאחר ועידת ברן מת אוגוסט בבל, גדול המנהיגים של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית. הזקן החולה עוד בא לברן, כדי להשמיע את קולו ולהטילו על כף־המאזניים למען השלום וההבנה בין גרמניה וצרפת. זו היתה המלה האחרונה של המאבק הפוליטי והפארלמנטרי רב־השנים, שבו לחם קשות נגד הריאקציה הגרמנית וכן נגד האנטישמיות. בזמן האחרון היה שוהה, מחמת מחלתו, חודשים אחדים בשנה בציריך, שבה היה לו בית קטן ובו התגוררה בתו.

נפגשתי עמו לעתים קרובות. נוהג הייתי לרדת לאחר סעודת־הצהריים מרובע האוניברסיטה אל אגם ציריך, לשבת באיזו פינה מתחת לעצים הגדולים ולקרוא ספר או עתון. בקירבת מקום זה התגורר בבל. הוא היה עורך שם את טיולו היומי. תמיד הייתי מברך אותו בכבוד רב. הוא היה מתיישב על אותו ספסל ומשוחח אתי בידידות. בדרך זו ניתנה לי ההזדמנות להכיר מקרוב את אופיו. מעטים כמוהו לחמו בעוז וללא פשרה באנטישמיות לכל גווניה שבמפלגות הגרמניות השונות. בייחוד רבה היתה סלידתו מן הסטודנטים האנטישמיים הגרמניים.

מותו היה אבידה קשה לתנועת הפועלים. הוא מת במקום־מרפא ליד ציריך. ללוויה בקרמאטוריון של ציריך באו רכבות מיוחדות מגרמניה, אוסטריה וצרפת, שהביאו אלפי חברים. זו היתה הלוויה הגדולה ביותר שראתה ציריך מעודה. כאשר הביאו את גוויתו לציריך והניחוה באולם הגדול של “בית־העם”, הונחו מאות זרי־פרחים מטעם כל המפלגות הסוציאליסטיות. בשם המפלגה שלנו הנחתי זר על ארונו. בלוויה השתתפו מנהיגי כל המפלגות האירופיות. אופייני היה מיברקו של מאקסים גורקי: “הנני מזועזע עמוקות לרגל מות הנשר־הנביא הזקן של האמת האוניברסאלית. יזכיר נא לנו האבל על האבידה הגדולה את עבודת הענקים של אוגוסט בבל ואומץ לבו ההרואי יזרום נא לנשמותיהם של אלה, אשר לוחמים למען נצחון השכל”.

ביום הלוויה פירסמתי מאמר, שבו כתבתי, כי “אילו היתה גרמניה רפובליקה דמוקראטית, היה בבל בלי־ספק נבחר כנשיאה”. מת גדול המנהיגים של גרמניה.

פרק עשרים ואחד: האזהרה האחרונה מבריסל

עד מהרה נשתכנעו הכול שהשכל הפוליטי אכן שבק חיים, כאשר שני סרבים צעירים התנקשו ביורש־העצר האוסטרי פראנץ פרדינאנד, בשעת ביקורו ביוני 1914, בעיר הגבול סאראייבו. היתה זו אחת ההתנקשויות הפוליטיות המרובות, שבוצעו אז באירופה. אולם הפעם ניצלו מיד השליטים האוסטריים המיליטאריסטים והריאקציוניים את מותם של יורש העצר ואשתו, כדי לשים קץ לקיומה של סרביה. הם הטילו על ממשלת סרביה את האחריות למעשה ההתנקשות. מווינה שלחה הממשלה איגרות אולטימאטיביות לבלגראד. ממשלת סרביה נטתה לוותר בנקודות מסויימות לדרישותיה של וינה. אולם האולטימאטום הווינאי נוסח בכוונה כך, שבלגרד לא תוכל לקבל את כל התביעות. התחילה מערכת הסתה ולחץ. שר־החוץ האוסטרי, גראף ברכטולד, החריף את המצב יותר ויותר.

המצב היה משונה. מי היו השליטים של המעצמות הגדולות? גורל העמים, גורלה של אירופה, גורל העולם תלויים היו קודם כל בשני היסטריקנים: גראף ברכטולד, אריסטוקראט קל־דעת, שהקלפים ומישחק־הרולטה היו עיסוקיו החביבים; את עיסוקו בדיפלומאטיה הוא ראה כמין מישחק. הסטריקן זה, בעל מצבי־הרוח המתחלפים, עמד אז במרכז תשומת־הלב העולמית ושיחק באיגרות הדיפלומאטיות שלו כדוגמת קלפן המשחק בקלפים. היו אומרים, שהקיסר הזקן פראנץ־יוזף נטה נגד מלחמה. הוא ידע, שהמלחמה עלולה לשים קץ למונארכיה האימפריאלית האוסטרית, שהעמים השונים יפרצו את הגבולות האוסטריים הצרים ויכריזו על עצמאותם. ההיסטריקן ברכטולד שיחק איפוא גם בקיסר. מנע ממנו אינפורמציה, או מסר לו אינפורמציה מסולפת, או סיפק לו את האינפורמציה מאוחר. גם הגנראלים של המטה הכללי התחילו לרקום תככים מסביב לעניין.

ככל שהמצב הסתבך והלך, ידע ברכטולד, שהוא ו“אוסטריה שלו” לא יוכלו לעמוד בעצמם במלחמה עולמית. ברור היה, כי בענייני הבאלקאן הסבוכים והיגעים נהנית סרביה מתמיכתה של רוסיה. ברכטולד תלה איפוא תקוותו בתמיכתה של גרמניה.

ומעניין: הקיסר הגרמני וילהלם היה היסטריקן בדיוק כמו הגראף ברכטולד. וילהלם, בעל שאיפות הגדלות, אהב לשחק במחוות התיאטרליות שלו את התפקיד של “קיסר”. וכמובן, המטה הכללי הברליני ביקש להראות אל כל כוחו וגבורתו.

המצב הסתבך והלך בלי־הרף. המעצמות הגדולות לא שתקו. מלבד וינה וברלין שלחו איגרות דיפלומאטיות גם סן־פטרבורג, פאריס ורומא.

ומעניין: במחנה שמנגד, ברוסיה, שררה היסטריה לא פחותה מאשר בווינה ובברלין. הצאר צר־האופק, ניקולאי, אדם אכזרי, היה עצמו כלי מישחק בידי הצארית החולנית, אשר האמינה קודם כל “בו”, בכומר ראספוטין, האיכר, שהיה ממש פאטלוגי בתחום המיני.

וגם המטה הכללי הפטרבורגי השאפתני רצה להראות את כוחו הוא.

ואכן — תמונה מזוועת של אירופה החולה!

העמים נחרדו. המפלגות הסוציאליסטיות קראו למשא־ומתן בדרכי שלום.

באנטוורפן, שבה שהיתי, עקבתי במתיחות רבה אחרי המאמרים בעתונים הסוציאליסטיים, בייחוד, כמובן, הגרמניים והאוסטריים. פעמים מספר ביום רצתי אל קיוסק העתונים בתחנת הרכבת, כדי לקנות את הגליונות שזה עתה הגיעו. העתונות הסוציאליסטית הגרמנית והאוסטרית הוקיעה את האיגרות הדיפלומאטיות של ברכטולד, הדוחפים יותר ויותר את העמים לתוך תהום הדמים. ובחריפות רבה יותר הגיבה עתונות הפועלים הצרפתית.

האינטרנאציונל הסוציאליסטי כינס בבריסל מושב מיוחד. באו המנהיגים הגדולים והחשובים מכל הארצות. מאוסטריה — ויקטור אדלר, מאנגליה — קר־הארדי, מגרמניה — האזה ורוזה לוקסמבורג, מרוסיה — הסוציאל־דמוקראט אקסלרוד והסוציאל־רבולוציונר רובאנוביץ', מפאריס — גד וז’ורס. כנציג מפלגתנו נסעתי אני לבריסל.

כמו לפני שנתיים בבאזל, כן גם כאן היה לז’ורס השפעה גדולה. כולם גינו בכנות ובחריפות את האולטימאטומים של ממשלותיהם. ז’ורס קרא את אנשי העבודה מכל הארצות להקים נגד הבריתות הממשלתיות השונות אחדות סולידארית למען השלום, כדי למנוע את השואה הנוראה.

באותו ערב אירגנה המפלגה הסוציאליסטית הבלגית אסיפה המונית. בקירקס של בריסל נתכנס קהל של אלפים. אם כי בלגיה היתה מדינה נייטראלית, חשו גם הם בסכנה המתקרבת. אין לתאר את נאומו של ז’ורס, נביא השלום, אשר אולי חש, כי זוהי צוואתו האחרונה.

“אם תופיע מחר רוסיה כבעלת־ברית של צרפת, יכריזו הצרפתים — אין אנו מכירים בשום ברית. מכירים אנו רק בברית אחת שבין האנושות ובין התרבות”.

כאשר יצאו הפועלים הבלגים לאחר האסיפה בהפגנה וצעדו ברחובות בריסל, דומה היה, שהאדמה רעדה מתחת למיצעדם הכבד. הם שיקפו את הלכי־הרוח של כל ארצות אירופה. לא מלחמה! “שלום, שלום ועוד פעם שלום!”

ואף־על־פי־כן — הרגשתי, כי הלך־הרוח בבריסל שונה היה מאשר בבאזל. שם עוד היתה תקווה גדולה לשלום. הזהירו את הממשלות וקיוו, כי הן תעשינה את רצון העמים. אולם בבריסל הורגשה מלאנכוליה מסויימת. ודאי, איש לא היה בטוח עוד בשלום. ראו כיצד ממשלה אחת דוחקת את חברתה וכולן יחד דוחפות את האנושות אל עבר השואה הבלתי־נמנעת.

כדרכי קיימתי גם בבריסל מגע קרוב עם ידידי רוברט גרים, המנהיג הסוציאליסטי השווייצי בוועד הפועל של האינטרנאציונל. ליוויתיו לרכבת. הוא הלך יחד עם ז’ורס, אשר נסע בחזרה לפאריס. שניהם, גרים וז’ורס, היו מודאגים מאוד: “האמנם יפסיקו הממשלות את הגיוסים ואת מערכת ההסתה? עדיין קיימת אפשרות למסור את הסיכסוך האוסטרי־סרבי לבית־הדין הבינלאומי בהאג. אבל האמנם יחליטו הממשלות ללכת לבית־דין זה?”

נפרדתי בלבביות מגרים. “להתראות! עד מהרה נתראה שוב בציריך ובברן”.

ברכבת הקרובה נסעתי לאנטוורפן. סיפרתי לרעיה על הוועידה ומיד רצתי שוב לרחוב לראות את ההוצאות האחרונות של העתונים. שלום — או…?

אין מלים להביע את הלך־הרוח, כאשר אחד העתונים, בהוצאה מיוחדת ובאותיות “קידוש הלבנה”, הביא את הידיעה הנוראה: “בפאריס נרצח ז’אן ז’ורס!”

זו היתה האבידה הכבדה ביותר של מעמד הפועלים, לא, של העולם כולו. נרצח נביא־השלום. תוכניות הרצח תוכלנה להירקם מעתה ביתר שקט.

ואכן, המחבר הרוחני של הרצח הזה היה הסופר הנזכר שארל מורא. הוא שכינה את ז’ורס בשם “הסוכן הגרמני”.¹⁴

מחר ניסע בחזרה לציריך! נארוז את החפצים במזוודות. אולם “מחר” היה כבר מאוחר מדי! בד בבד עם המלחמה נגד סרביה ורוסיה התחילו הצבאות האוסטריים והגרמניים במלחמתם נגד צרפת ובלגיה. בלגיה היתה ארץ נייטראלית. הפגיעה הגרמנית בנייטראליותה של בלגיה היה מעשה גרמני שפל. בעיני שליטי ברלין צריך היה “המיצעד אל פאריס” דרך בלגיה להיות טיול קל וקצר: “נגד אנגליה מספיקה דיביזיה אחת — והקץ לאנגליה”, הכריז הקיסר הגרמני. לכך איש לא היה מוכן. הארץ הקטנה החליטה להתנגד, אבל עוד קיוו להגינות גרמנית מינימאלית.

שכנינו קוראים לנו לצאת לגזוזטרה: מהר, מהר! ראינו כיצד לאט־לאט, אך ברוב הדר, טס מעלינו צפלין ענקי. מכל החלונות והגזוזטרות מסתכל הקהל בשקט. איש אינו מתאר לעצמו, כי הצפלין עלול להטיל פצצות על האוכלוסיה. זה היה הקוו הפסיכולוגי האופטימי האחרון. שהרי לא ירצחו אוכלוסיה שלווה! — — —

לא יכולנו עוד לנסוע לציריך. מצבנו היה משונה. אילו באנו לרוסיה, היו אוסרים אותי “כפושע פוליטי”; ואילו כאן, אם נישאר באנטוורפן, יאסרו אותנו הגרמנים ויכניסונו למחנה שבועיים כ“אוייב רוסי”. הם לא יניחו לנו לעבור את גרמניה לציריך. מה עושים? עברו יום, יומיים, אולי בכל זאת לא יכבשו הגרמנים את אנטוורפן? אך לא, מיצעד־הדמים שלהם מתנהל ללא־רחמים. שום התחשבות ב“משפט העמים”. אנו חייבים לנסוע בכל מחיר. אך לאן? רבים נוסעים לאמסטרדם. אולם, אם הגרמנים אונסים את הנייטראליות הבלגית, מדוע לא יעשו אותו דבר לגבי הולאנד? אחרים נוסעים לפאריס. אך מי יודע אם גם פאריס לא תיפול?

כעבור ימים אחדים מקבלים ידיעה: “מחר יוצאת האוניה האחרונה מאוסטנדה לאנגליה”. ובכן — ללונדון!

הבאנקים סגורים. האב אינו יכול להוציא כסף, אבל אין דבר, אין מה לעשות. אנו אורזים שתי מזוודות. במזוודה אחת — החפצים הנחוצים ביותר, ואם לא נוכל לקחת את שתי המזוודות, תהיה לנו לפחות האחת הזאת.

ואמנם כך קרה. — הרכבת האחרונה לאוסטנדה לא יכלה עוד להגיע עד לבית־הנתיבות. היא נעצרה במרחק כמה קילומטרים ממנו. אנוסים היינו להמשיך את דרכנו ברגל. אנו עוזרים להורים. בכוחות אחרונים הגענו לאוסטנדה. מן הנמל יצאנו באוניה הבלגית האחרונה.

התעלה סוערת. ואף־על־פי־כן הגענו בשלום לחופה של אנגליה.

חלק שמיני: הפעילות בזירה האנגלית

פרק ראשון: “התקופה הוויקטוריאנית האחרונה”

כשהגיעה הרכבת ללונדון, עדיין היתה לנו האפשרות לראות את קרני השקיעה של התקופה הוויקטוריאנית, כאשר אנגליה היתה המעצמה הכול־יכולה וסיסמתה היתה “רול בריטאניה” (שלטי, בריטניה), כאשר איש לא היה מסוגל להתייצב מול הצי האנגלי; כאשר מלה טובה של מיניסטר אנגלי היתה נותנת עידוד לעמים המשועבדים והנרדפים; כאשר אנגליה עמדה בראש הציביליזציה הטכנית והתרבות האנושית; כאשר האנגלים הצטיינו בגודל־רוח וביחסם ההומאני אל בני האדם.

אמת נכון הדבר, עתה היתה מלחמה. אבל האנגלים הצטיינו בהכנסת־אורחים נאה ביותר. “ועד העזרה לפליטים” האנגלי המיוחד השתדל לסייע לפליטים ככל שידו השיגה.

עד כה הייתי “גולה פוליטי” — עתה נוסף לי גם היותי פליט מלחמה. אדם — ללא דרכון, ללא כסף, בארץ זרה, וללא הלשון האנגלית.

היינו איפוא נרגשים, כמובן, מן היחס האנושי. התאכסנו בבית־המלון שהוועד שלח אותנו אליו.

ואולם הדבר הקשה ביותר היה, שלא היו לנו ידידים אישיים. האדם היחיד בלונדון שהיכרתיו, היה ישראל זאנגוויל. אולם דאגותינו הראשונות היו למצוא חדר זול, מיסעדה זולה, ובכלל, להסתדר לתקופת המעבר. במוח ניקרה השאלה: להיכן נלך? לאחר הלילה הראשון בבית־המלון הלכתי מיד בבוקר אל זאנגוויל.

למזלי מישהו מן הוועד עזר לנו להגיע אליו, שכן בתנועת העיר הענקית לא הייתי מצליח למצוא את דירתו.

זאנגוויל קיבלני בידידות לבבית, ברגשות חמים — דבר נדיר אצל אנשים גדולים — ובתשומת־לב בלתי רגילה. היכרתי את זאנגוויל ונדמה היה לי, שהיכרתיו היטב בציריך. אולם רק כאן היכרתי מקרוב את כל גדולתו של הגאון היהודי. הוא אשר פתח ואמר לי: “על כל השאלות הגדולות והגורליות — אחר כך. אך עתה הגד לי תחילה, בבקשה, במה נוכל לעזור לך להסתדר כאן בלונדון, בדירה ובכל שאר העניינים הרגילים, אך הבלתי־נמנעים?”

הוא קרא למזכירתו וביקש ממנה שתביא אותי במגעים עם העתונאים היהודים, אוהדי הטריטוריאליזם, שהיו פעילים בעתונות היהודית. החשובים שביניהם היו אשר ביילין ובנימין דינגול.

ואכן, הם היו אלה, אשר סייעו לי בצעדי הראשונים בלונדון. שניהם היו עתונאים פעילים בעתונות היהודית בלונדון. עליהם עוד אספר אחר כך. כאן עלי לומר, שדינגול נסע אחר כך לאמריקה ונתמנה עורכו של ה“טאג”, וביילין בא לירושלים ומשפחתו התקשרה עם משרד־החוץ הישראלי.

בשבילנו חשוב היה, שביילין ודינגול, אף־על־פי שעבדו במערכות שלהם בוויטצ’פל הסואן, עזרו לנו למצוא חדר מתאים ברובע יפה ושקט. זאנגוויל היה מטלפון יום־יום ושואל את ביילין, אם יש לנו כבר חדר. לאט־לאט, צעד־צעד, אך בשיטתיות, נכנסנו לחיים החדשים. בעלת־הבית האנגלית הכניסה לתוך חדרנו מכונת ספירט. רעיה התחילה לבשל עליה ובעלת־הבית עזרה לנו בקניית המיצרכים הנחוצים. עד־מהרה מצאנו גם חנות־מכולת יהודית, שבה יכולנו כבר להשיג הכול בלשון יידיש שלנו. גם היהודיה הליטאית דיברה בעיקר אנגלית, אבל היתה זו מין אנגלית יחידה במינה: “וואט קן יו מאך?” אתה כבר יכולנו לדבר באנגלית שלה.

זאנגוויל המליץ לפנינו גם על מורה לאנגלית. רעיה ואני התחלנו בא־ב האנגלי. זה היה הספר המפורסם “עליס אין וונדרלאנד” (עליזה בארץ הפלאות), שהמשפט הראשון שבו מתחיל: “וואט איז דה יוז אוף אבוק וויזאוט פיקצ’רס אנד קונברסיישנס אין איט” (מה התועלת בספר שאין בו תמונות ודו־שיחות). התחלנו להתענות בניהול שיחה באנגלית.

בימים הקרובים הזמין אותנו זאנגוויל אל ביתו, שהיה בעינינו עולם חדש לגמרי. לזאנגוויל היתה וילה בכפר על חוף הים, הרחק מלונדון. לחודשי החורף היה שוכר בלונדון בית בהמסטד ההררי והירוק. בשבת היו הזאנגווילים מקבלים אורחים, סופרים ידועים, אנשי־רוח, מדינאים ועסקנים. זה היה הטרקלין הספרותי הרם ביותר בלונדון ולכבוד ייחשב להיות מוזמן לשם. כעבור זמן־מה היו כבר אנשים מחפשים אצלי “פרוטקציה”, כדי שזאנגוויל יזמינם. אשתו של זאנגוויל, בתו של פרופיסור אנגלי נודע, היתה סופרת ומנהיגה פעילה מאוד של תנועת הסופראג’יסטיות.

כאן שרר סדר מיוחד במינו. כשבאו אורחים היו הנערות העוזרות מקבלות את פניהם בפרוזדור. הן היו מכניסות את האורח לאיזה חדר, שבאמצעיתו עמד שולחן ועליו כוסות תה, קפה וכריכים. בעלי־הבית לא היו באותו חדר. לאחר שהאורח נתכבד בתקרובת, היתה העוזרת מכניסה אותו דרך הפרוזדור לחדר אחר, פותחת את הדלת ומודיעה את שמו. רק אז היו הזאנגווילים מקבלים את האורח בחדר גדול, שבו היו מתכנסים חמישה־עשר עד עשרים איש. לא היתה מתנהלת שיחה כללית. באחת הפינות ישבה קבוצה אחת, בפינה אחרת קבוצה שניה וכל קבוצה היתה משוחחת בעניין אחר. למעשה המטרה היתה להפגיש את האישים ולוודע אותם איש אל רעהו. מייד בביקורנו הראשון נתקלנו כאן בשמות מפורסמים. את רעיה הציג זאנגוויל לפני רופאה אנגליה, אשר ידעה צרפתית, כך שיכלו לשוחח ביניהן, אותי הציג זאנגוויל לפני ברנארד שאו. המתרגם שלי היה זאנגוויל עצמו.

“או, כן. שמך ידוע לי היטב מרוסיה ומשווייץ” העירותי. — “ואני יודע על ידידותך עם זאנגוויל”.

“יפה, אך מיסטר נווינזון אומר, שזאנגוויל הכיר את הבארבאריות עוד לפני והטיב ממנו ללחום נגדה”. — והוא מראה על האנגלי הצנום והגבוה העומד בקירבת מקום.

ומייד עובר ברנארד שאו לנושא, המעניין אותו במיוחד.

“אתה רוסי, גולה פוליטי משווייץ, ומה לדעתך, יהיה ברוסיה לאחר המלחמה?” — שואלנו שאו וזאנגוויל מוסיף: “זו שאלה טובה”.

“”מה יהיה מראה של רוסיה אין אנו יודעים. אך מקווים אנו, כי המלחמה תביא בעיקבותיה את המהפיכה ואנחנו נחיה ברפובליקה דמוקראטית".

“ספלנדיד, נהדר! הלוואי שנבואתך תתקיים”.

השיחה עוררה את התעניינותם של אלה שישבו או עמדו בקירבת מקום. המשך השיחה התנהל על רוסיה.

מי היה נוויזנזון? — זה היה אחד הסופרים המתקדמים, הטובים ורבי־ההשפעה ואכן שנים רבות לפני המלחמה הוא כתב, כי “מיסטר זאנגוויל הנו אחד הסופרים השנונים, וגם הכנים. בדומה לבראנרד שאו, הוא הראה, כי הצחוק והאירוניה יכולים ללכת יד ביד עם רצינות ועם רעיונות… במיטב יצירותיו ונאומיו של זאנגוויל יש נימה עמוקה ונבואית, שרק לעתים רחוקות שומעים אותה אפילו אצל גדולי הספורים האנגלים בני ימינו”.

אני סבור שלא במקרה באו אותם אישים לזאנגווילים בדיוק באותו ערב. אם אצל זאנגוויל היה בדרך כלל הטרקלין הספרותי הנעים ביותר, הרי בשעת מלחמת־העולם היה כאן גם מרכז חשוב בשביל אנשי הרוח האנטימיליטאריסטיים של אנגליה. טבעי הוא, שמן השנים 1914 עד 1918 בכל נושא שטיפלו בו, תמיד נגעו גם בנושא המלחמה, אופיה, סיבותיה — ותוצאותיה.

בראנרד שאו צדק באומרו שזאנגוויל הבין לפני כולם את הסכנה. מחזהו “אל־מלחמה” חובר שנים לפני פרוץ המלחמה. היה זה בכלל המחזה הראשון “ואפילו היצירה הספרותית הגדולה הראשונה”, אשר דן באופיה של מלחמה מודרנית. זאנגוויל תיאר שם באורח סימלי את שני הענקים הקיצוניים של העולם המודרני. האחד היה ביסמארק, קאנצלר־הברזל הפרוסי, והאחד — לב טולסטוי. (במחזה: “קאנצלר של גוטה” ומצד שני “גראף פריטהוף”).

באורח נבואי חזה זאנגוויל את המסקנות הגרמניות של המלחמה.

“אם ארצו של אלבה תנוצח”, אומר הקאנצלר, “כל אירופה תהיה מוטלת לרגלינו. ואם תהיה לנו אירופה, כל העולם הוא שלנו”.

על כך משיב הגראף פריטהוף: “מה בצע במאבק לכיבוש העולם, כאשר נאבד את נשמותינו”.

הניגודים תוארו כאן באורח כה חריף ובולט, עד כי — דבר שקורה באנגליה רק לעתים רחוקות — המחזה נאסר להצגה באנגליה (בימי שלום), והוא הוצג בארצות־הברית בהצלחה עצומה, בנוכחותו של הנשיא תיאודור רוזוולט, אשר בירך את זאנגוויל בהתלהבות.

ומובן, שכאשר הקיסר וילהלם, והפלדמארשאלים הינדנבורג ולודנדורף פתחו במלחמת־העולם, התפעלו מיטב האנשים מן האינטואיציה של זאנגוויל ומרוח־הנבואה שלו. בתשומת־לב רבה ביותר האיזנו לכל מלה של זאנגוויל ולכל מאמר, שהופיע באנגליה ובאמריקה.

בסיום ה“פארטי” הזמינני זאנגוויל לבוא אליהם לארוחת־צהריים כעבור יומיים, הוא “רוצה לדבר אתי על עניין חשוב”. כשבאתי, נתגלתה לפני עוד ביתר־שאת אישיותו של זאנגוויל. איש מן הזרים לא היה נוכח. כאן ראיתי את חייו הפרטיים.

“רציתי לדעת במדוייק, איזה יחס יש לך מבחינה אישית אל המחנות הלוחמים. איזו עמדה, לדעתך, ינקטו היהודים הרוסיים לבעיות המלחמה הנוכחית?” — שאלני.

הייתי מופתע מן השאלות האלו. באתי אליו בתקווה, שתיוודע לי עמדתו של זאנגוויל בכל הבעיות החדשות. — ובסוף רוצה הסופר המפורסם לדעת קודם־כל את עמדתו של אינטליגנט צעיר, פליט, גולה פוליטי. עד־מהרה נוכחתי לדעת, שלא היתה זו שאלה מקרית. זאנגוויל היה הומאניסט עמוק, במיטב המובן של תקופת התחיה. האדם, היחיד בתור שכזה, עניין אותו. כמובן, אמרתי, שהנני נגד המלחמה. אבל אם המלחמה כבר פרצה, דעתי היא, שהיה זה אסון גדול, אילו ניצחה במלחמה גרמניה. כסוציאליסט, כיהודי וכגולה פוליטי, הנני כל כולי אוייבה של הממשלה הרוסית. אולם גרמניה היא עתה האוייב המסוכן ביותר. ברוסיה מתנהל מזה מאה שנה מאבק מהפכני הירואי. סיפרתי לו שסמוך לפרוץ המלחמה נערכו ברוסיה שביתות ענקיות והפגנות. הצנזורה לא הרשתה לכתוב על כך, אולם בטאונינו הבלתי־ליגאליים הביאו ידיעות מקיפות על כך. שלטון העריצות לא יעמוד עד אחרי המלחמה. אם המלחמה הרוסית־יפאנית ב־1905 זיעזעה כה עמוקות את השלטון הצארי, הרי במלחמת־העולם הנוכחית תזעזע אותו ביתר שאת. לעומת זאת גרמניה, על המיליטאריזם, על המישטר הריאקציוני המסורתי, על כל הדעות הקדומות הסוציאליות והאנטישמיות שלה — היא סכנה, ונצחונה יהפוך את שליטיה למחוצפים ותוקפנים עוד יותר. ולעולם יהיה זה אסון, אם צרפת ואנגליה על מוסדותיהן הדמוקראטיים והחופשיים, תפסדנה במלחמה ותהיינה תלויות בגרמניה.

זאנגוויל הקשיב בתשומת־לב לדברי והעיר: “אני מרוצה מאוד מעמדתך”. בשבילו, אשר ניהל מאבק נמרץ בעתונות האנגלית והאמריקנית, חשובה היתה עמדתם של יהודי רוסיה.

* * *

לאמיתו של דבר נקט זאנגוויל עמדה למלחמה דומה לזו של רומן רולן וברנארד שאו. ואלם, בעוד שהצרפתי הגדול התגורר בשווייץ הניטראלית, שעה שכתב את מאמריו הנועזים, ובעוד שברנארד שאו התקיף כה חריפות את המיליטאריסטים גם באנגליה — נמצא זאנגוויל במצב קשה לאין־ערוך. הוא חש שינאה עמוקה לגרמניה המיליטאריסטית, ורצה שאנגליה תזכה במלחמה, אך לא חדל מלקרוע את המסיכה מעל פרצופה המכוער של רוסיה הצארית, בעלת־בריתה של אנגליה. בייחוד האשים זאנגוויל בחריפות ובאומץ־לב את הממשלה הרוסית ואת הגנראלים הרוסיים במעשיהם האנטי־יהודיים המחרידים.

מובן, שמצבו של זאנגוויל היה מסובך. באנגליה סמכו הכול על צבאות המיליונים הרוסיים. אנגליה עצמה כמעט שלא היה לה צבא משלה. בזמן הראשון אף לא הונהג שרות־חובה צבאי. אנגליה היה לה צי אדיר, שנודעה לו חשיבות גדולה, אבל עתה לא הספיק כחו כדי לנצח במלחמה, ולכן לא רק הממשלה, אלא גם הרבה סופרים, מדינאים ועסקנים אנגליים התגנדרו ברוסיה. סופר ידוע, סטיפאן גראהאם, התמחה בכך. הוא הרחיק לכת עד לידי כך, ששר שירי תשבחות למישטר הרוסי הישן, למסורות הפראבוסלאביות ולמעשי הצארים. הסופרים המתקדמים לחמו נגד תופעה זו וגראהאם היה נתון להתקפותיו של זאנגוויל.

על כן חשוב לו מאוד, לזאנגוויל, לדעת את העובדות האמיתיות על רוסיה ללא כחל ושרק. לפיכך הוא גם ביקש ממני למסור לו את דעותיהם של הסופרים הרוסיים החשובים ושל העסקנים המתקדמים, למען יוכל להסתמך גם על עובדות קונקרטיות.

מאז ואילך, במשך שלוש שנים, הייתי מספק לזאנגוויל את האינפורמאציה החשובה ביותר מן העתונות הרוסית. באנגליה נמצאו רק אנשים מעטים שידעו רוסית. ממאמריו של זאנגוויל אפשר היה להיוודע לעתים קרובות על הרבה עניינים רוסיים, שרבים אחרים עברו עליהם בשתיקה. ואני הייתי מרוצה מאוד, שבעזרתי לזאנגוויל היה לי חלק צנוע בהבאת הידיעות על המצב הרוסי לפני דעת־הקהל האנגלית.

* * *

זאנגוויל שנא מלחמות מעומק לבו. הדבר בולט בכל יצירותיו מלפני המלחמה. אולם, הודות לזיקתו האינסטינקטיבית אל החירות והתרבות האנגלית, הוא רצה, כמובן, שאנגליה תנצח במלחמה. אמנם מתח ביקורת על תופעות בודדות גם באנגליה, אך דווקא על שום כך ביתר שאת לא רצה שלונדון תפסיד במלחמה. אנגליה היתה הארץ, שבה דעת־הקהל והמלה החופשית לא הודברו על־ידי הצנזורה, כמו בגרמניה. אין בכך משום פאראדוקס, שדווקא הביקורת היא שהעמיקה את הקשר בין המחבר לבין ארצו החופשית.

* * *

והנה, בחיים הפרטיים והמשפחתיים שלו, ניתנה לי האפשרות להכיר הכר היטב את כל הדר גאוניותו של זאנגוויל. ואכן, כאן נתגשם הפתגם האנגלי “בביתו האנגלי הוא נסיך בלתי מוגבל”. הדעה שנפוצה בקרב עמים רבים על “האנגלים הקרים והיבשים”, היא דעה קדומה בתכלית, לאמיתו של דבר אין בשום ארץ כל כך הרבה חמימות וטבעיות כמו בביתו של האנגלי וזו הורגשה גם בביתו של זאנגוויל. מה יפה היה המישחק ששיחקו ההורים עם בנם הקטן אוליבר. השיחות בבית הצטיינו בנימה ידידותית ובנועם רב. נדמה, שהבית טוהר באורח כימי מכל סנוביזם. כאן שלטה הכנות במיטב מובנה של המלה.

ודאי שזאנגוויל היה איש־חלומות. אבל הוא העיר פעם, כי “יש חולמים בעיניים עצומות ויש חולמים בעיניים פקוחות”. זאנגוויל למד את המציאות, ידע היטב את העובדות. אבל מעולם לא השלים עם השקרים ועם הכיעור. דבק בו קו מקווי נביאינו. לעולם ובשום תנאי לא חדל לומר את האמת, לא נבהל מלומר אותה ולא הסכים לשום פשרה עם השקר ועם הזיוף.

כל שיחה שלי אתו היתה משתה רוחני משובח, כל פעם נתעשרתי עושר רוחני. ועל כך נשארתי אסיר־תודה לזאנגוויל כל ימי חיי.

פרק שני: ווייטשפל

וייטשפל הוא שם פופולארי בחיים היהודיים. שם שנעשה לפתגם והרבה מאוד נכתב עליו. “וייטשפל” נרשם בהיסטוריה היהודית החדשה. גם במאמרי הקודמים התעכבתי והזכרתי את וייטשפל, אולם, כאשר באתי בפעם הראשונה לשם, עשה עלי אותו רובע לונדוני רושם עז.

לא היה זה “רחוב העוני”, אשר בדומים לו מצויים בכל הערים הגדולות. לא, זו היתה עיר נפרדת. לונדון על אוכלוסייתה בת שבעת המיליונים, היא פדראציה של ערים שכנות, הנבדלות הבדל רב אשה מרעותה. כל אחת יש לה גם מינהל עירוני משלה.

וייטשפל בעיני צויירה כאילו על ידי מחזאי משורר, כדי לתאר באופן הבולט ביותר את המעמדות העניים והעשירים. העיד על כך עצם מצבה הגיאוגראפי של וייטפשל. הנה המרכז הגדול והחשוב ביותר של לונדון, “הסיטי”, המכתיב באורח דיקטאטורי לכל העולם בענייני הפינאנסים (ואלסטריט בניו־יורק קיבלה לידיה את התפקיד הזה רק לאחר המלחמה).

ליד הרחובות, שבהם מצויים מרכזי באנקים לאין־ספור, חברות־הביטוח הגדולות ומפעלי־מסחר מפורסמים, ובהם הומים כבכוורת עשרות אלפי פקידים, — ליד אותו ארמון של עירית הסיטי בעל המראה המרשים וליד הבורסה הגדולה מתנוססת חומה, אשר לאחריה מתחיל עולם אחר לגמרי, הקרוי “וייטשפל”.

אין להסיק מכאן שהרחוב המתחיל לאחר שאתה חוצה את חומת הגבול, הוא רחוב עני, מלוכלך ומעוקל. לא, הרחוב וייטשפל־רוד, הוא דווקא רחוב ארוך ורחב — כדוגמת שדרת הטיול אוייזדובסקה בווארשה, או שאנס־אליזה המפואר בפאריס. בלשון ימינו אפשר היה לקרוא לוייטשפל “דה פאבליק רליישן דפארטמנט”. המחלקה ליחסי צבור, אשר מאחוריה מסתתרים העניינים העיקריים, שכן וייטשפל האמיתית מסתתרת דווקא בסימטאות הקטנות והמפותלות, שמאחורי הוייטשפל־־רוד; ושם גם שולטים חוקים סוציאליים־כלכליים מיוחדים.

עלינו לזכור, כי וייטשפל היהודית נוצרה מאז הפרעות ברוסיה ב־1880. אמריקה הצפונית היתה המטרה הראשית של ההגירה ההמונית היהודית, אך זרם קטן הלך לאנגליה. גם חלק מן המהגרים שמגמת פניהם היתה לאמריקה, נשארו בלונדון. כאן המצב היה נורא. בארץ התעשייתית הקלאסית והמפותחת ביותר, בעלת המכוניות המודרניות — נוצר מושג כלכלי חדש: “שיטת ההזעה”. כאן עבדו שמונה־עשרה שעות ביממה, עבדו בסדנאות קטנות ומחניקות, שלמעשה היו גם דירותיהם הצרות של בעלי־המלאכה. לא מקרית היתה השיטה, שכן רק בזיעתם יכלו המהגרים החדשים — ללא מקצוע וללא שפה — להתחרות בתעשיה המודרנית והמאורגנת. החוקרת הסוציאלית הנודעת בטריס וֶב (ליידי פאספילד) מחוגי האצולה העשירים, התמסרה בשנות נעוריה לחקר התנאים הסוציאליים־כלכליים של אנגליה. כדי להכיר היטב את המצב, היא התלבשה בבגדים עניים וכפועלת בודדת כביכול, היא עבדה זמן מה בסדנת הזעה. כאשר הכרתיה לאחר שנים, שאלתיה: “מדוע הלכת לעבוד דווקא אל חייט יהודי, הרי היו בלונדון גם בעלי־מלאכה בני עמים אחרים?” תשובתה היתה: “משום שהחייטים היהודים חיו ועבדו בתנאים המחרידים ביותר. ולא רק הפועלים, גם נותני העבודה עצמם היו קבצנים גדולים”.

בהפקרות מוחלטת חיו כאן מאות אלפי אנשים. איש לא התעניין בהם. אפילו בעת הבחירות לפארלאמנט, כאשר מנהיגי המפלגות השונות מתחרים ביניהם ולהוטים אחר קולות, איש מהם לא בא לכאן, שהרי האנשים כאן לא היו אזרחים אנגליים.

האדם אשר טיפל בהם והתמסר כולו להגנה עליהם, היה רודולף רוקר — אישיות מיוחדת במינה. המעניין בדבר: הוא לא היה יהודי! הוא נולד בגרמניה, באמצע המאה התשע־עשרה אצל הורים פרוטסטאנטיים עניים, והתחיל לנדוד על פני גרמניה והארצות השכנות. אז היתה זו תופעה נפוצה אצל בעלי־המלאכה הצעירים. כך למשל נהגו המנהיג הגרמני הנודע אוגוסט בבל והשווייצי הרמן גרויליך. רוקר הצעיר בא לאנגליה והתחיל לעבוד ככורך ספרים.

בשווייץ נכח בקונגרס סוציאליסטי בינלאומי ונעשה אנארכיסט, חסיד נלהב של תורת באקונין וקרופוטקין. הוא השתלם הרבה ונחשב לאחד האנשים המשכילים ביותר באירופה; במרוצת הזמן יצאו לו מוניטין כבעל הלכה ידוע של העקרונות האנארכיסטיים והסינדיקאליסטיים.

והנה הוא, הגרמני, שידע כמה וכמה לשונות אירופיות (אנגלית, צרפתית, ספרדית), התמסר כולו לפועלים היהודים בלונדון. הוא הגיע לשליטה מצויינת בלשון יידיש ונמנה עם הסופרים המזהירים והטובים ביותר לשון זו. הוא תירגם ליידיש מפניני הספרות האירופית (איבסן, סטרינדברג, ניצשה, טולסטוי). גם את יצירותיו של המנהיג הציוני הגדול מאקס נורדאו, תירגם ליידיש לא מישהו אחר, אלא אותו אנארכיסט פרוטסטנטי גרמני. רוקר כתב וערך (ביידיש!) את ה“דער ארבעטער פריינט”, שהפך להיות הביטאון האהוב והמשפיע ביותר בקרב המוני העובדים היהודים. השפעתו של רוקר על היהודים כאן היתה עצומה. וייטשפל הפכה למרכז התנועה האנארכיסטית, ורוקר חינך במרץ ובכשרון את ההמונים ברוח הסוציאליסטית החופשית והתרבותית (הוא היה גם מרצה מצויין).

כאשר באתי ללונדון, עצרה אותו הממשלה כאזרח גרמני ולעתים קרובות אמרו לי אנשים “חבל מאוד, שרוקר איננו כאן”.

אופייני היה המשך דרכו של לוחם החירות הזה. בקיץ 1918 שילחה אותו אנגליה לגרמניה. הגרמנים שוב גרשוהו מייד ממולדתו להולאנד. רק לאחר מהפיכת נובמבר (1918) ניתן לו לשוב לגרמניה. בין שתי מלחמות העולם הכרתיו בברלין. מסיבות טכניות היתה שיחתנו הידידותית קצרה. הוא הוסיף לעבוד במרץ, כתב הרבה ועמד בראש התנועה הסינדיקאליסטית הבינלאומית. הוא היה בעל מיבנה גוף איתן, לא הניח שיכופפוהו לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה גופנית והוסיף לשחות “נגד הזרם”. רק כאשר פרצה הסערה הרצחנית החומה, הוא יצא לאמריקה הצפונית, שם עברה עליו מלחמת העולם־השניה. את יום הולדתו השמונים־וחמש חגגו אנשי קידמה באירופה ובשתי האמריקות בכנות רבה. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר.

במיוחד, כמובן, מזכירים אותו עד היום בלונדון, את הגרמני, שהתמסר כה רבות להגנת האינטרסים של ההמונים היהודים ושל כבודם האנושי. לא נשכח גם רבו המפורסם של רוקר, פטר קרופוטקין. נסיך רוסי מהפכן זה השתתף לעתים קרובות ב“ארבעטער פריינט”, ועובדה זו סייעה, כמובן, להפצת כתב־העת. קרופוטקין גם הירבה להרצות בוייטשפל.

* * *

ומה מדבר המנהיגים היהודיים?

בלונדון ישבו הרבה יהודים רבי־השפעה; בפארלאמנט היו צירים יהודיים ובממשלה כיהן שר יהודי נודע (הרברט סמואל), אבל אלה לא היו באים לוייטשפל, שהרי שם התגוררו זרים. אמנם, היהודים עסקו במעשי צדקה, תמכו במסעדות זולות בוייטשפל ודאגו לכך, שהנזקקים יקבלו ארוחת־צהריים חינם, אבל אישית הם לא הופיעו כאן. הם היו רחוקים בגופם וברוחם.

ישראל זאנגוויל היה היהודי היחיד, שקירבתו וחמימות־האחווה שלו הורגשו בוייטשפל.

לא היה זה דבר מקרי. הרי הוא היה הטרובאדור הנפלא של “ילדי הגיטו” ו“חולמי הגיטו”. יצירותיו נמצאו בכל בית יהודי. “כאן כתוב על חיינו”, כפי שהתבטאו רבים. הם התגאו בכך ש“הוא אתנו”.

ואמנם, זאנגוויל היה הראשון, אשר גילה את “וייטשפל”. ועתה, בימי המלחמה המחרידים, זקוקה היתה וייטשפל יותר מאשר אי־פעם, לתשומת־לב כזאת. השתוללו קרבות אדירים ו“שם”, בפולין, אבותיהם של תושבי וייטשפל סבלו כה רבות. גם כאן, בלונדון, גורלה של אנגליה היה נתון על כף־המאזניים, משמע — גם גורלם שלהם. עמדת שניהם, של זאנגוויל ושל וייטשפל, היתה כמעט זהה: שינאה למלחמה יחד עם רצון שאנגליה לא תפסיד במלחמה. העתונים הגדולים היו מפרסמים את מאמריו של זאנגוויל — והעתונים היהודיים העתיקום מייד. כאשר עברתי עם זאנגוויל בוייטשפל, ראיתי, שכמעט כל אדם, כחנווני כפועל, היו מברכים אותו בלבביות. פעם סעדתי ארוחת־ערב אצל משפחת ידידים, ואבי־המשפחה העיר בשימחה: “ילדים, יודעים אתם, היום ראית את זאנגוויל”. זו היתה גאוותו. אהבו את מחאותיו ואת ההומור שלו, את הצחוק בו הגיב על הצרות ואת האירוניה הדקה שלו.

הנה אפיזודה קטנה, אך אופיינית. הוא, שכינה את האומניבוס ההולך מוייטשפל העירה בשם “גונדולה”, שכן כשם שהגונדולרים בוונציה היו מוליכים בגונדולות שלהם את התיירים בתעלות אל כיכר סן־מארקו המפורסמת ואל ארמון הדוג’ים הנהדר — כך גם הכרטיסן הלונדוני היה מוליך מוייטשפל את נוסעיו אל רחוב אוקספורד ואל פיקאדילי־סירקל העשירים, אל הייד־פארק הירוק והגדול ואל חופי התמזה היפים. זו היתה חוויה רומאנטית וזאנגוויל היטיב להבין אותה ולהרגישה. הוא, אשר תיאר כה יפה את שיאי החברה היהודית (ברוך שפינוזה, היינריך היינה, הרמב"ם), גם היטיב להבין את רגשותיהן של השכבות העממיות הנמוכות.

* * *

אותי עניינו מאוד החיים בוייטשפל. היו לי מגעים עם מנהיגים סוציאליסטיים ידועים ועם האינטליגנציה הרוסית־יהודית, אולם את החלק העיקרי של עבודתי מסרתי לחיים האלה. ואכן, זו היתה היכרותי הקרובה הטובה והראשונה עם ההמונים היהודיים הרחבים. ברוסיה, כאשר אינטליגנט היה בא אל רובעי הפועלים, היה ביקורו מעורר חשד אצל המשטרה. כדי להימנע ממאסר, הייתי נפגש עם הפועלים במחתרת, בדירות הקונספיראטיביות. ולמעשה רק לשם באה העילית הפועלית, ואילו לדירות פשוטות של פועלים לא הייתי בא. לעומת זאת, בשווייץ בציריך, ברן או ז’נבה, לא היו המוני פועלים יהודים בנמצא בכלל. לונדון היתה איפוא המקום הראשון, שבו יכולתי להכיר היטב את חיי הפועלים ללא כחל ושרק.

* * *

חשיבות רבה נודעה לעתונות היהודית, עתון יומי יהודי הופיע בלונדון כבר מזמן, אך היתה זו רק תוספת לבית־דפוס. יהודי עשיר, בעל בית־דפוס, הוציא עתון. הנייר היה זול; המשתתפים (אנשים מקריים או אנשים שזה היה עיסוקם הצדדי) היו אף הם זולים. מדוע איפוא לא יוציא עתון? וכך שנים המשיך העתון להופיע.

סמוך לפרוץ מלחמת־העולם החליט אדם בעל מרץ לשנות את המצב: להוציא עתון יהודי ברוח הזמן. זה היה מוריס מאיר, יהודי רומני, אוטודידאקט (פחח), בעל נטיות אנארכיסטיות. בבואו ללונדון נתמנה מזכיר אגודת החייטים — וגם הפך להיות עתונאי. כאדם בעל מרץ ויזמה, הבין, שעכשיו עשוי עתון טוב להצליח. בביתו במרכז וייטשפל, ייסד את העתון “די צייט”. בקומת־הקרקע שכנה המינהלה, שבראשה עמדה אשתו הפעלתנית. בקומה הראשונה עמדה מכונת ההדפסה (שנקנתה בתשלומים־לשיעורים), בחדר קטן היתה “המערכת”, שבה ישבו מאיר ועוד עובד אחד. בהיותו עתונאי זריז, הוא היטיב לשקף את הלכי־הרוח של אנשי וייטשפל המבוגרים. כאשר פרצה מלחמת־העולם וכל יום הביא ידיעות חדשות חשובות וסנסאציוניות, נעשה “די צייט” פופולארי מאוד עד כדי כך, שמאיר ייסד עתון נוסף “עוונט־נייעס” (חדשות הערב). כה רב היה הצורך באינפורמאציה מהירה.

כשבאתי ללונדון, הזמינני מאיר לעבוד בעתונו. קיבלתי את ההזמנה. מאיר ביקש למשוך לעתונו גם את האינטליגנציה. עם זרם הפליטים באו הרבה אינטליגנטים אשר לא ידעו אנגלית. מאיר רצה, שהחוגים היהודיים הרשמיים רבי־ההשפעה יתחשבו בדעת־הקהל של וייטשפל. וכיון שדובר הרבה על דמוקראטיה (המלחמה הרי התנהלה למען “הדימוקראטיה”), התענינו מאוד ב“חוגים הגבוהים” ב“צייט”. במערכת עבדו רק שני אנשים: רומאנובסקי, מורה עברי צעיר, אשר התחיל אז את הקאריירה העתונאית שלו, והמשורר הלירי הצעיר, סוכאצ’בסקי. שאיפתו של מאיר היתה שבעתון ישתתפו גם פובליציסטים בעלי שמות מפורסמים. ואכן התחילו להשתתף בו שלום אש ושלום־עליכם. גאותו של העורך היתה על כך, שבעד המאמרים של מאקס נורדאו הוא שילם שכר סופרים כמעט כמו העתונים האנגליים הגדולים. הוא היה משוכנע, שדברי פולמוס גורמים לפופולאריזציה של העתון והוא עצמו התחיל לעסוק בהם. בביוגראפיה שלו הוא כותב, כי ב“צייט” הוא התפלמס עם נחום סוקולוב, ד“ר יוסף קרוק, ד”ר מאקס נורדאו, ד“ר מ. גאסטר, בוריס גולדברג וד”ר חיים וייצמן על הציונות וזכות־המיעוטים.

כאשר מתחתי פעם, באחד ממאמרי, ביקורת על החלטה הציונית, על שהיא מנמקת באופן בלתי נכון את המאבק לשיויון זכויות יהודי, השיב סוקולוב על ביקרתי בשישה מאמרים. מאיר היה מרוצה מאוד, שכן עקבו אחרי הוויכוח הזה בתשומת־לב רבה. הוא ביקש ממני, אולי יכול אני שוב לכתוב מאמר, אשר יעורר ויכוח דומה.

מאיר רצה לחקות את המוציאים־לאור של “היינט” הווארשאי וחתר לכך, שמשתתפי־החוץ החשובים, אשר כתבו את המאמרים השבועיים, יוכלו להתפרנס מהם. בשבילי היה הדבר חשוב מאוד, שכן הודות למאמרי בימי שישי הגעתי לקיום חמרי עצמאי (הייתי כותב על שאלות פנים ושאלות הפועלים בייחוד על רוסיה)

משתתף־החוץ השני היה אברהם וֶביורקה. הכרתיו עוד מצ’נסטוחוב. הוא היה בנו של שוחט, למד “בישיבה” ובצעירותו הצטרף אל קבוצת “פועלי־ציון”. את שיריו הקצרים הראשונים ראו כפורנוגרפיה. הוא חבש מגבעת שחורה רחבת תיתורת, גידל זקן אדום (נוסף לכך היו לו עיניים אדומות, חולות), הירבה לשבת בבתי־קפה ונעשה “איש בוהמה”. אחרי זמן קצר יצא לגאליציה. בברלין ייסד, יחד עם אשה יהודיה עשירה, ירחון ספרותי, כתב מחזה מיסטי בעל תוכן חסידי. כאשר נפגשנו בלונדון, הוא ראה את עצמו כ“אדם עליון” בנוסח ניצשה. הוא כתב הרבה מאוד, וכתיבתו עלתה לו על נקלה. בשבתו ליד שולחן בבית־קפה יכול היה תוך עשר, חמש עשרה דקות לכתוב פיליטון. אדם מוכשר, אבל ציניקן וקל־דעת. רבות נפגשנו בלונדון, אך לא התיידדנו. לאחר המהפיכה נסע לרוסיה ושם במערכת ה“עמאעס” היה דַבָר דיקטטורי (על כך בפרק אחר).

* * *

בוייטשפל ציפתה לי אפתעה נעימה. נסתבר, שקיים כאן סניף מפלגתי חזק שלנו, אשר עם חבריו נמנו פועלים אינטלגנטיים, מוכשרים, בעלי השפעה ניכרת. אחדים מהם רוצה אני כאן להזכיר, שכן הם גילמו כאילו בתוכם את המגמות, אשר היו קיימות מאז בחוגי ההגירה היהודיים ואשר הביאו למצבם הנוכחי של יהודי אנגליה. אחד מהם היה דוד אקרמן, איש צ’נסטוחוב, צורף־זהב, אשר נימנה עם המפלגות שלנו. הוא הסתבך עם המשטרה, וכדי להימנע ממאסר עזרנו לו לצאת לחוץ־לארץ. הוא אמר לנסוע לאמריקה, אבל נשאר בלונדון. כאשר באתי, מצאתיו מתגורר בבית קטן במרכז וייטשפל; בקומה התחתונה (מעין מרתף) שכנה סדנתו, שבה עבד עם שני עוזרים. לאחר מלחמת־העולם הראשונה התעשר מאד והיה כמעט דיקטאטור בתעשיית הפנינים המלאכותיות באירופה. היה לו משרד ביפאן, שם קנה את חומר־הגלם; בצ’כוסלובקיה היה לו בית־חרושת, אשר עיבד את הפנינים; בפאריס, ברובע המפואר ביותר, היה בית המסחר הראשי שלו; ובלונדון, בסיטי, היתה לישכתו הראשית. אדם בעל מרץ ומוכשר, שמר בלבו את נטיותיו מימי נעוריו. בינינו נשמרה הידידות הישנה.

מלים אחדות על חבר שני: יעקב סליבקו. בפולין (שדליץ), היה פקיד מסחר והשתייך למפלגה הבלתי־ליגאלית שלנו. בעודו צעיר הגיע ללונדון וכאן התחיל לעבוד כסוכן פירמה של שעונים והיה מרבה לנסוע על פני הארץ. הוא רכש לו בית עם גן גדול (בחלק הצפוני של העיר) והיה מארגן לעתים קרובות מסיבות בביתו. בהיותו אדם בעל חוש חברתי מפותח, הפך את ביתו למרכז למפעלים ציבוריים שונים. הוא היה (ונשאר עד היום הזה) קשור עם החוגים היהודיים הדמוקראטיים; שורת מנהיגים סוציאליסטיים אנגליים היו באים ברצון אל ביתו. אשתו היא מארץ־ישראל. הסטודנטים הארץ־ישראליים הצעירים, שהיו באים לאוניברסיטת לונדון (דומני, שגם הסטודנט הצעיר משה שרתוק־שרת), היו מרגישים עצמם בטוב אצל בני משפחת סליבקו. בגנם נערכו המסיבות הראשונות למען המושבות היהודיות בדרום־רוסיה, ואחר כך גם בשביל בירוביג’אן. סליבקו היה גם ידיד גדול של הרב הספרדי הראשי בלונדון והמנהיג הציוני, ד“ר משה גאסטר. שניהם היו חברים פעילים באירגון הסעד. סליבקו היה גם האיש אשר קירבני אל ד”ר גאסטר.

יחד עם זרם הפליטים הגדול באו מפאריס, בראשית המלחמה, כמה חברים, אשר השאירו אחריהם עקבות חזקים בלונדון (המורגשים עד היום). ברגסון, צייר־אמן התמחה במלאכת־יד אמנותית, עשה וצייר צלחות־עץ קטנות ויפות, אגרטלי־פרחים וכיו“ב. ללא כל אמצעים, התחיל לייצר בלונדון גם כלי קישוט אמנותיים קטנים ויפים. במוסף־החג של ה”צייט" כתבתי עליו והמאמר לווה בצילומים מיצירותיו. צלחת אמנותית יפה שלו נמסרה במתנה לזאנגוויל. לאט לאט התערה ברגסון בלונדון והקים את “אגודת האמנים אורי”, אשר תערוכותיה נעשו למרכז ידוע וחשוב של אמנות יהודית.

אני רוצה להזכיר כאן גם את דוד מובשוביץ‘. בראשית המלחמה הצליח לצאת מרוסיה, מינסק, מנעוריו נמנה עם “פועלי־ציון” המינסקאים. בפטרבורג נימנה עם הקבוצה הידועה של עסקנים פוליטיים. כשם שאקרמן ייצג את המגמות הסוציאל־כלכליות של המהגרים החדשים, כן ייצג מובשוביץ’ את המגמה השניה: את האינטלקטואלים. הוא השתרש יפה באנגליה, ויחד עם חברו הצעיר טלמון (עתה פרופיסור להיסטוריה חדשה באוניברסיטת ירושלים) התפרסם כידען מובהק של החיים הרוחניים האנגליים, כעוזרו של לוסין וולף (המומחה הפוליטי והעתונאי הידוע של יהודי אנגליה). עד מהרה הגיעה גם אשתו אידה רומאנובנה (גם היא היתה פעילה בחוג של העסקנים הפטרבורגיים). שני המובשוביצ’ים נתמנו לנציגים הרשמיים של “אורט” הרוסי. זכויות רבות להם בפופולאריזציה של “אורט” באנגליה במשך עשרות שנים. כפי שאפשר לראות, לפנינו קבוצה ססגונית, אשר הטביעה את חותמה על החיים היהודיים בלונדון.

סניף המפלגה שלנו בחר בי כיושב־ראש. התחלנו בפעילות אינטנסיבית וענפה. לעתים קרובות היינו הכוח המניע של החיים היהודיים במזרחה של לונדון, אשר קיבלו משמעות גדלה והולכת.

היתה קיימת גם קבוצה קטנה של “פועלי־ציון”. האיש החשוב בקבוצה הזאת היה פומרנץ, סוכן ספרים. אידיאליסט צנוע, סימפאטי ואינטליגנטי, אך ללא השפעה על ההמונים. האינטליגנט של הקבוצה היה המורה העברי רומאנובסקי, אדם לא פוליטי. כפי שנראה נועד למלא תפקיד ראשי בעניינים ציבוריים שונים. פומראנץ שהתיידדתי עמו מאוד, תיאם אתנו את הפועלות (לאחר המלחמה הוא ייצג, יחד עם משה שרת, את “פועלי־ציון” בקונגרסים הראשונים של ה“לייבור”).

* * *

מוריס מאיר השיג את מטרתו: “די צייט” נעשה לעתון חשוב ופופולארי. המערכת היתה מקבלת מכתבים מכל הערים ובהם שאלות והערות. וכיון שהייתי הכתב הראשי בעניני רוסיה, אשר עמדה אז במרכז המדיניות העולמית, נהייתי ממילא באופן בלתי צפוי הפרשן הראשי של ארץ־הצארים. ע“י כך הגעתי להשתתפות בסוכנות הטלגראפית האמריקנית של הרסט, אשר היתה קשורה במאות עתונים. קיבלתי מיברק מזאנגוויל, בו הודיענו על בואו ללונדון מחווילתו הכפרית וביקשני שאמתין לו. הוא הפתיע אותי בידיעה, שדיבר עם המנהל הלונדוני של סוכנות הרסט, בדבר קבלתי לעבודה. על רוסיה התהלכו אז כל מיני שמועות סנסאציוניות, על תככי החצר של הצאר, על הכומר ראספוטין, על נסיונות השלום הנפרדים וכו”ב. בעתונות של מדינות בעלות־הברית לא כתבו על כך. אולם אמריקה היתה ניטראלית והידיעות היו לה חשובות מאוד.

זאנגוויל אמר לי, שבשיחתו עם המנהל היה נוכח ברנארד שאו (שניהם היו משתתפים בעתוני הרסט). שאו תמך במועמדותי, על יסוד שיחותיו אתי בביתו של זאנגוויל. תחילה פיקפקתי, אם לקבל את ההצעה, שכן היה זה בשבילי תחום חדש לגמרי, אולם זאנגוויל ליווה אותי אל המערכת והציגני שם. בעצם התנהלה השיחה בעיקר בינו לבין אנשי המערכת. לאחר שהיו לי שני תומכים כאלה, מועמדותי אושרה. הייתי בא יום־יום אל המערכת ב“פליט סטריט” המפורסם. היתה לכך משמעות כפולה בשבילי: ראשית כל המשכורת, ושנית — המגע עם אנשי העתונות רבי־ההשפעה. היינו מקבלים מהר מאוד את העתונים משווייץ וגם מפולין הכבושה, כך, שהיתה לי אינפורמאציה טובה משני צדי הגבול. העורך הלונדוני, מיסטר ט., לא היה אינטליגנט גדול וגם לא סופר גדול, אבל הוא היה מארגן ממדרגה ראשונה וידע היטב מה הקהל מבקש. בפעם הראשונה ניתן לי להסתכל מקרוב, כיצד אנשים רבי־השפעה “עושים” את דעת־הקהל. לעתים קרובות עורר הדבר את רוגזי, אבל למדתי רבות לגבי המשך עבודתי הפובליציסטית. בינתיים היתה לעבודתי בסוכנות הרסט משמעות גדולה, שכן במאמרי ב“צייט” (וגם בהרצאותי) יכולתי להסתמך על מקורות ממדרגה ראשונה.

פרק שלישי: פעילותי בלונדון

כנציג הוועד המרכזי לחוץ־לארץ של מפלגתנו, היה תפקידי לקיים מגעים עם המפלגות הסוציאליסטיות, וכן עם ה“מושבות הפוליטיות” הרוסיות. בלונדון עסקתי בכך במרץ. אולם לשני עניינים אלה נוספו גם תחומים יהודיים שונים בוייטשפל, ולפיכך הקיפה עבודתי שטח רחב מאוד. נפגשתי עם מנהיג “מפלגת הלייבור הבלתי־תלויה” ג’יימס קר־הארדי.

אחד מחברינו, ארליך, אירגן את הפגישה. ארליך, שהיה חבר המפלגה עוד בהיותו בווארשה, המשיך בלונדון בעבודתו כחייט. סדנתו היתה לא בוייטשפל, כי אם במרכז העיר, שם היתה גם דירתו. בקירבת־מקום היתה מערכת ה“לייבור לידר” של מפלגת הלייבור הבלתי־תלויה, לשם היה נכנס לעתים. הוא היה חבר ב“מפלגת הלייבור הבלתי תלויה”. אדם סימפאטי ואינטליגנטי, צנוע ואיש אידיאה מסור מאוד, בעל פנים נעימים ואורח דיבור עדין, היה אהוד בחוגים היהודיים, הרוסיים והאנגליים. הוא שימש גם כמתורגמן שלי. את קר־הארדי הייתי שומע בקונגרסים הסוציאליסטיים הבינלאומיים בבזל ובריסל בהם השאיר רושם חזק. וכאן, כשנפגשתי אתו לשיחה אישית, התגבר הרושם עוד יותר. כל אישיותו, אורח דיבורו, כנותו ופשטותו עוררו בי פליאה. אנחנו למדנו בעיקר את אורח המחשבה הגרמני, ואילו התפיסה האנגלית היתה ניגוד גמור לזו הגרמנית. הייתי נדהם מהתפיסה שפיתח קר־הארדי. היתה זו עמדה אנטי־דוקטרינרית בשאלות הסוציאליות. קר־הארדי לא היה מארקסיסט, אבל הוא לא היה גם אנטי־מארקסיסט.

הוא היה ידיד יהודים ובקונגרסים הסוציאליסטיים היה תמיד מצביע למען ענינינו.

הוא הזמינני לבוא לדירתו הפרטית. ואכן, הדירה תאמה את אופיו. בסביבת רובע העתונים, בבית ישן, היתה כל הדירה מורכבת רק מחדר אחד גדול. (משפחתו התגוררה בסקוטלאנד. הוא שימש גם נציגה בבית־הנבחרים הבריטי). בין עתונים וספרים רבים בלט לעין דגל אדום. “רואה אתה, זהו הדגל אשר — יחד עם חברים רבים — השתתפתי בנשיאתו בהפגנות נגד המלחמה ביוהאנסבורג בעת מלחמת האנגלים נגד הבורים”. זה היה מעשה סוציאליסטי גדול והוא נשאר לוחם אנטי־אימפריאליסטי מובהק. מאז הוא הבין לא רק את סכנת המלחמה, כי אם גם את הנזק שמביאה המלחמה לאנגליה עצמה. כאשר שרו בלונדון שירי תהילה ל“בריטניה הגדולה”, היה קר־הארדי האידיאולוג של הקבוצה המנוגדת: של “אנגליה הקטנה”.

כאשר הגיש לנו בדירתו כוס תה (ששפת על מכונת ספירט), נוכחתי לדעת כמה בלתי־נכונה היא התפיסה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית (לנין הבולשביק ופליכאנוב המנשביק), לפיה מנהיג פועלים גדול יכול להיות רק איש־רוח, אינטלקטואל, משום שלפועלים אין אפשרות לרכוש את ההשכלה הפילוסופית והסוציולוגית הדרושה וכי הם יכולים להיות רק מנהיגי איגודים מקצועיים.

הנה ישבתי כאן ליד המנהיג הסוציאליסטי האנגלי הגדול ביותר, אחד הגדולים בעולם הבינלאומי; והוא היה כל כולו כורה־פחם. בנו של כורה־פחם, ובעצמו כורה מצעירותו, ואף סבל הרבה רעב, נעשה מנהיג האיגוד המקצועי ובתור שכזה נבחר לפארלאמנט; שקד הרבה על השכלתו העצמית; ובפארלאמנט, שבו ישבו כמה וכמה מנהיגים מקצועיים. היה הוא הציר הסוציאליסטי הראשון. הוא יזם את הקמת המפלגה הסוציאליסטית האנגלית של הזמן החדש (בשנת 1893 ייסד את “מפלגת הלייבור הבלתי־תלויה”). יתר על כן: הוא שיכנע את האיגודים המקצועיים, שדווקא הם חייבים להקים מפלגת המונים סוציאליסטית. ואכן, נוסדה “מפלגת הלייבור”. קר־הארדי היה מנהיגה, אך לא חדל לנהל גם את המפלגה הבלתי תלויה כחלק פדראלי של “מפלגת הלייבור” הכללית הגדולה.

הוא הכיר בזכויותיו ההיסטוריות הגדולות של מארקס, אבל מארקס לא היה בעיניו היוצר היחיד של הסוציאליזם החדש. בעיניו נודעה חשיבות רבה מאוד לתנועה האנארכיסטית והסינדיקאליסטית. בשורת עניינים הוא אהד את תורת פטר קרופוטקין. קר־הארדי היה בעל נטיה דתית, הסתמך על נביאי ישראל. לתדהמתי סיפור לי, שלעתים קרובות היה משמיע נאומים בכנסיות האנגליות הפרוטסטאנטיות. בעינינו, יוצאי רוסיה, היה זה דבר פאנטאסטי. אולם בעיני קר־הארדי נתמזגו כל המומנטים השונים הללו לאחדות הארמונית, לסוציאליזם חופשי, הומאני. בקונגרסים הבינלאומיים הורגשה שינאתו העמוקה למלחמות. הוא היה בעד הכרזת שביתה כללית במקרה של מלחמה. אמיל לודוויג אומר, כי באוגוסט 1914 היה הכרוז של מפלגת הלייבור הבלתי־תלויה האנגלית הטוב ביותר מכל מה שנכתב בשאלת ההתנגדות למלחמה. הדבר היה נכון, אבל חשוב עוד יותר, שהמפלגה בהנהגתו של קר־הארדי תירגמה את הכרוז למעשים. “אנו מתנגדים למלחמה!” — הוא הדגיש בלי הרף — “ולא נחדל להכריז על כך ולהפיץ את הדעה הזאת שלנו”. בעיני היה זה חידוש. המפלגה האנגלית היתה המפלגה הסוציאליסטית היחידה, אשר לחמה בגלוי ובמרץ נגד המלחמה בארץ חופשית. והפליאה גדלה עוד יותר בשל כך, שבאנגליה לא היה נהוג שרות־חובה צבאי. הצבא מורכב היה ממתגייסים מתנדבים. וכאן עמד מנהיג, שהתנגד למפעל הגיוס. מיספר רב של מתנגדי מלחמה מטעמי מצפון היו חברים במפלגת הלייבור הבלתי־תלויה. “אנו מתגאים”, אמר לי, “ששני הסופרים הגדולים ביותר, ברנארד שאו וישראל זאנגוויל, מקיימים אתנו מגע של אהדה”.

בשנה השניה למלחמה, בהגיעו לשנתו השישים, מת קר־הארדי. לבו לא החזיק מעמד לנוכח שינאת המלחמה ורצח ההמונים.

מעניין, שבאותם ימי משבר חמורים מתו שלושת המנהיגים המפורסמים של גרמניה, של צרפת ושל אנגליה: אוגוסט בבל, זוֹאן ז’ורס וקר־הארדי.

* * *

הנני, כמדומני, האדם היחיד ששוחח עם שלושת המנהיגים הללו בחודשי חייהם האחרונים. ואין לתמוה שדבר זה השאיר עקבות בהמשך חיי. על כל פנים המגע עם קר־הארדי (ועם שאר ה“בלתי־תלויים”) השפיע עלי עד כדי כך, שכעבור שנים, בעת ייסוד מפלגה חדשה בפולין, החלטתי שמפלגה זו תישא שם דומה לשמה של המפלגה האנגלית: “מפלגה סוציאליסטית בלתי־תלויה”.

* * *

פעילותי השניה בלונדון היתה קשורה במישרין עם רוסיה. מצב היהודים בפולין הכבושה ובליטא היה חמור ביותר. הכובשים הגרמנים המנצחים ניצלו את האוכלוסיה בצורה מרחיקה־לכת. רעב ומצוקה שררו ברחובות. יהודי אנגליה (בדומה ליהודי אמריקה) פתחו במפעל סיוע. נאספו סכומי כסף גדולים. אנחנו, בעתון “די צייט” ובאסיפות, התחלנו לנהל תעמולה שגם המוני הפועלים יגישו את עזרתם. מובן, שההמונים לא יכלו להשתוות עם העשירים במפעל המגבית. ואולם הדגשנו, שאין הם יכולים להישאר אדישים ואינם רשאים לשחרר עצמם מהגשת עזרה לאחיהם. יהיו סכומי התרומות שלהם קטנים ככל שיהיו, הם יביאו לאחים הסובלים חמימות ולבביות. מלבד זה העליתי (יחד עם דוד מובשוביץ') את הרעיון, שבעזרתנו תישא אופי קונסטרוקטיבי. האירגון העיקרי שעסק בעבודה הזאת היה “אורט”. הם פיתחו פעילות מוגברת באירגון קורסים להכשרה מקצועית, סדנאות וכיו"ב.

בהתייעצות של קבוצות שונות נוסדה “קרן הפועלים”. מן המרכז בלונדון פיתחנו פעילות אינטנסיבית גם במאנצ’סטר, גלאסגו, ליברפול וערים אחרות. היתה זו תמונה נוגעת ללב. אנשים משכבות העוני היו באים אל מינהלת העתון “די צייט” ומביאים את תרומותיהם. איש לא רצה להוציא את עצמו מן הכלל. רעיה, במרצה הרב האופייני לה, אירגנה בגאלריה לאמנות של וייטשפל באזאר עממי. אשתו של מוריס מאיר, שעזרה רבות, ביקרה אצל הסוחרים וקיבלה אצלם הרבה חפצים ומיצרכי־מזון. גם מבין החנוונים לא רצה איש להוציא עצמו מכלל מפעל הסיוע. כתבתי חוברת קטנה במיוחד בשביל הבאזאר וצייר ידוע עיטר אותה בציוריו. הבאזאר הכניס סכום כסף ניכר. כספי “קרן הפועלים” היו בכלל הסכום הראשון שקיבל “אורט” הרוסי ממערב אירופה.

* * *

עד־מהרה נעשה צעד נוסף. במאמרי ב“צייט” הייתי מעלה לעתים קרובות את מצב חוסר־הזכויות של היהודים. תהיה הטאקטיקה של האירגונים היהודיים־האנגליים הרשמיים ככל שתהיה, הדמוקראטיה היהודית והמוני הפועלים חייבים להשמיע את קול מחאתם. ובעיקר האיגודים המקצועיים היהודיים אסור להם להישאר אדישים. הדבר עורר תמיכה חזקה בקרב ההמונים. נערכה התייעצות של הטרייד־יוניונס, האיגודים המקצועיים, נוסדה “ליגת הפועלים למען האמאנציפאציה היהודית”. הדגשנו במיוחד את הנושא הטרייד־יוניוני, כדי שהליגה תקבל תמיכה מן התנועה המקצועית האנגלית. כנשיא כבוד נבחר ו. אפלטון, אחד המנהיגים רבי־ההשפעה של האיגודים המקצועיים האנגלים. כיושב־ראש נבחר ג’וזף, המנהל הנמרץ של אגודת החייטים היהודים, וכמזכיר כללי — שארף, מזכיר אגודת האופים היהודיים. אני נתמניתי כמנהל הפוליטי והספרותי. נשלחו משלחות אל הטרייד־יוניונים האנגלים השונים, אל ההנהלה המרכזית וכן אל מפלגת הלייבור.

הוטל עלי לכתוב ספר, אשר יבהיר לאנגלים את מצב היהודים. הטאקטיקה שלנו הוצרכה להיות זהירה מאוד. רוב האיגודים תמכו בממשלה האנגלית בעלת האוריינטאציה הפרו־רוסית. אני רציתי, שהספר יבהיר, כי ברוסיה עצמה מתנגדים לרדיפות גדולי הסופרים, האינטליגנציה וחוגי הפועלים, והם דורשים לשנות מייד את המצב ולשחרר את היהודים שיחרור מלא.

החלטתי, שהספר יהיה אוסף של מאמרים מפרי־עטם של הרוסים הללו ואני כתבתי הקדמה וסוף־דבר. תירגמתי את מאמריהם של האישים הרוסיים החשובים.

גורקי כתב: “התנאים מאלצים אותנו להזכיר מפעם לפעם ולעתים קרובות יותר ויותר לבני ארצנו אמיתות אלמנטאריות שאינן מוטלות בספק. בני־אדם! עלינו להיות אנושיים. להיות אנושי הוא לא רק דבר טוב לעצמו, אלא גם מביא תועלת. זוהי חובה קשה: מן הראוי להיות צודקים, שכן היושר הוא יסוד התרבות… השינאה ליהודים הנה תופעה בהמית, זואולוגית, שיש ללחום נגדה מלחמה נמרצת ביותר. היהודים הם בני־אדם ככל שאר האנשים; היהודים צריכים להיות חופשיים. אני חוזר ואומר זוהי חובה קשה להיות דובר של הגינות סוציאלית ולומר לאנשים: רע וחסר כבוד הוא לחיות חיים מזוהמים, אסיאניים, לכו ‘היטהרו’… על אף אהבתי לבני־אדם הנני מלא יאוש. אנחנו הרוסים הננו אנשים טובי־לב — כך אנו סבורים; אבל כאשר תתבוננו בתשומת־לב בטבע הרוסי הטוב, תמצאו בו גם הרבה שוויון־נפש אסיאני. ושוויון־נפש ואדישות הם מן הפשעים הגדולים ביותר… האנטישמיות היא צרעת, או כמו עגבת. רק בתרבות אפשר יהיה להתרפא (ולו גם לאט) מן המחלה המזוועת… אני חש עצמי אשם לגבי היהודים. הנני רוסי. והרוסים מתייחסים בסובלנות לשיעבודו של העם היהודי… אני בטוח, שמוסר היהדות יכול היה לעזור לנו להשתחרר מן הרע. מאז שנות נעורי זוכר אני את דבריו של החכם היהודי הקדמון הלל הנשיא: ‘אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי?’ דברים אלה חדרו עמוק לנשמתי ואני מכריז, כי חכמתו של הלל עזרה לי הרבה ללכת לא בדרך הקלה. אני סבור, שהחכמה היהודית היא אוניברסאלית יותר באנושיותה ובמשמעותה, מאשר חכמה אחרת כשלהי בעולם”.

הסופר הנודע השני, ליאוניד אנדרייב, כתב: “כיצד יכול אני, איש־רוח רוסי, להשתחרר מן החרפה, שברוסיה נרדפים היהודים עד כדי כך, וכי בכלל קיימת שם שאלה יהודית? כשאני בא לחוץ־לארץ, ולא הכול יודעים שאני “נגד רדיפת היהודים”, שואלים אותי: “אמור לי, מדוע זה כך ברוסיה שלכם…” ובכן, הנני פרא. בזים לי באמריקה, באנגליה ובצרפת. וכשם שברוסיה קיים תחום־מושב, גיטו יהודי, כך גם קיים תחום־מושב באירופה בשביל רוסיה. כן, כל אדם חייב לשאוף שיבוא קץ לסבלם של היהודים. כל עוד הסבל יימשך, כבודנו העצמי, הדרוש לקיומה של רוסיה, לא יוכל להתקיים”.

בדומה לסופרים זעמו על רדיפות היהודים גם אנשי־הרוח והעסקנים הרוסיים. המנהיג הידוע של הליבראלים הדמוקראטיים, פרופיסור מילוקוב, הדגיש בלי־הרף, שכמו בגרמניה, כן גם ברוסיה “האנטישמיות היא הסוציאליזם של הטיפשים”. יש לבטל מייד את כל ההגבלות הקיימות לגבי היהודים. הנסיך דוגורוקוב התעכב במיוחד על ההגבלות הקיימות נגד הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות הרוסיות, וראש העיר פטרוגראד, גראף טולסטוי, קרא לשנות את המצב מייד.

ברוסיה הופיע “מינשר נגד רדיפות היהודים”, שנחתם על־ידי מאות אישים מפורסמים, ביניהם גם הוועד של הפרופיסורים באוניברסיטאות.

אגב, בין חותמי הכרוז היו שני שמות, אשר היו בלתי־ידועים לגמרי במערב, אבל עד מהרה זכו לפירסום עולמי, כי בהם תלוי היה במובן מסויים עתידה של רוסיה. היה זה הציר קרנסקי ויושב־ראש ה“סובייט” הרוסי הראשון צ’כייזה.

הבאתי את כל השמות האלה, כדי להראות שאלה לא היו אישים בודדים. היה זה קולה של “רוסיה השניה”, הטובה יותר, אשר האוריינטאציה שלה היתה על אירופה ועל התרבות החופשית. “בסוף־דבר” שכתבתי לספר, שבו סיכמתי את המצב, הדגשתי, כי “מצב היהודים ברוסיה הוא שאלה בינלאומית, הנוגעת לאנשים הומאניטאריים בכל הארצות”.

* * *

הספר עבר השתלשלות מסובכת מאוד. כאשר קיבלתי את ההגהות, שלחתי עותק אחד ללוסיין וולף, אחד העתונאים האנגליים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר (ב“טיימס”). הוא היה הנציג הספרותי של הגופים היהודיים הרשמיים, ביחוד של ה“אנגלו ג’ואיש אסוסיישן”. הוא שלח לי מייד מברק, ובו בקשה שאבקר אצלנו בעניינים “דחופים”. כאשר באתי אליו, הוא היה ממש אחוז בהלה.

“אסור לך לפרסם את הספר בשום אופן!”

“האם הספר אינו נכון, האם מביא הוא עובדות לא נכונות?”

“לא, העובדות נכונות, והספר אפילו כתוב יפה”.

“ובכן, מה יש כאן?”

“הספר יגרום נזק. יאמרו, שהיהודים מנהלים מערכת הסתה נגד רוסיה, בעלת־בריתנו”.

“אבל מחברי המאמרים שבספר הרי אומרים בבירור, שאסור לסבול יותר את המעשים האנטי־יהודיים, שיש לשנות את המצב מייד”.

“זאת יכולים הם לומר שם, אולם אנו, היהודים כאן, איננו יכולים לומר זאת עכשיו. הממשלה שלנו תתנגד לכך”.

דברי וכל הנימוקים שהבאתי לא הועילו. לדעתו של וולף, צריכה ה“ליגה” לטפל רק בשיגור משלחות אל אנשי הממשלה והצירים, למסור להם אינפורמאציה ולבקש את עזרתם. לבסוף הודיע לי, שהם מוכנים לכסות את כל הוצאות ההדפסה ואפילו לשלם שכר־סופרים בעד העבודה ובלבד שהספר לא יופיע.

את וולף הכרתי עוד מקודם, משיחות שלוות שהיו לנו. הפעם נפרדנו איש מרעהו במצב־רוח מרוגז. עוד אספר להלן כמה פרטים בעניין הספר הזה.

* * *

בינתיים הגיעו מפולין ידיעות מחרידות. הגנראלים הרוסיים חסרי הכשרון והמנוונים נחלו תבוסה אחרי תבוסה. הם הפכו איפוא (כרגיל) את היהודים כשעיר־לעזאזל: “היהודים הם סוכנים גרמניים ומוסרים את כל הסודות הצבאיים”. האנטישמים הפולניים הוסיפו על האש הזאת את השמן שלהם. חלק ניכר של הפולנים, ובעיקר הלגיון הפולני של פילסודסקי, היה אז באמת בעל אוריינטאציה של אוסטריה וגרמניה. אבל כשמדובר היה ביהודים, השתמשו הכול באמצעים האנטי־יהודיים הישנים. התוצאה היתה, שמכל נקודות הגבול ומכל אזורי המלחמה בפולין גרשו הרוסים מאות אלפי יהודים מבתיהם. את כל האוכלוסיה, צעיר וזקן, ילדים וחולים. המצב היה נורא. שש מאות אלף יהודים גורשו לאיזורים רוסיים בלתי ידועים להם, לעתים הרחק מאוד, עד לסיביר.

שמענו משהו על כך, אבל פרטים לא הגיעו לידיעתנו. העתונות הרוסית היהודית היתה מלאה כתמים לבנים. הצנזורה לא הרשתה לכתוב על כך אף מלה אחת.

עתה הגיע לידינו חומר מזעזע. העתונאי הרוסי־יהודי הנודע, ולאדימיר גרוסמן, אסף ברוסיה את כל החומר ובדרך קונספיראטיבית הבריח אותו לחוץ־לארץ. כאשר קיבלנו את החומר, נצטיירה לעינינו תמונה מחרידה.

הייתי מיואש. מה לעשות? כיצד ובמה אפשר להגיב כאן? רצתי אל הצייר הנודע ליאופולד פיליכובסקי (שהיה פליט מפאריס), אשר התגורר בשכנותי. יחד עם אשתו לנה, אמנית אף היא, הם הקימו כאן אטלייה חדש. החלטנו לקרוא להתייעצות מצומצמת של אנשי אינטליגנציה פולנים ורוסים ידועי שם. את ההתייעצות ערכנו באולפנו של פיליכובסקי. והנה המכתב שכתב לי פיליכובסקי: “אני חושב, שהישיבה שלנו תתקיים ביום חמישי. היום ראיתי את סוקולוב, זלטקובסקי וד”ר יוכלמן. הם הבטיחו לבוא. חשבתי לנחוץ להזמין לדיון בעניין שיעמוד על הפרק ביום חמישי, את הפרופיסור ד“ר צייכס, מנהל הג’ואיש קולג', וכן את ד”ר דייכס. הם מכירים היטב את העניינים המקומיים ודעותיהם יכולות להיות בעלות משמעות גדולה לענייננו. אולם אם אתה חושב, שנוכחותם של שני האדונים הללו אינה רצויה לישיבתנו, הריני מבקש ממך לטלפן לי מייד, כדי שיוכלו לצאת לפני התחלת הישיבה".¹⁵

להתייעצות הגיע גם אחד־העם. הדו“ח שלי על המצב ועל תוכן החומר שנתקבל, עשה רושם מדהים. סוקולוב אמר, שהוא מכיר את ולאדימיר גרוסמן כעתונאי רציני ואין להטיל ספק בנכונות המיסמכים. בקול נרגש הכריז אחד־העם: “זה נורא. אבל מה נוכל כאן לעזור! הרי אנחנו זרים באנגליה, מי מכיר אותנו כאן? מה חשיבות פוליטית, או מעשית יכולה להיות כאן לתגובתנו? אשר ליהודים האנגליים, הרי הם אינם רוצים להשמיע קול מחאה, משום שהם סבורים, שאסור למתוח ביקורת על פטרבורג, בעלת־בריתה של אנגליה. האדם היחיד, שיכול להרים קול מחאה ואשר יקשיבו לו מתוך יחס של כבוד, הוא ישראל זאנגוויל. הוא אדם בלתי־תלוי ורבה סמכותו בעיני החוגים המדיניים והאינטלקטואליים. סבורני, שד”ר קרוק צריך לגשת אליו, למסור לו את העובדות, ולהתייעץ עמו מה אפשר לעשות”. ההצעה זאת נתקבלה. ההתייעצות נסתיימה באווירה של דכאון.

* * *

הברקתי לזאנגוויל והוא בא לרכבת לפגשני. עוד בדרך לחווילתו סיפרתי לו, שקיימנו התייעצות דחופה, וכי הפעם אני בא אליו בשם כל הקבוצה.

כאשר קראתי לפניו את המיסמכים, זאנגוויל כאילו התכווץ כולו. בעיניים עצומות התרכז בשמיעת הדברים. כאשר הגברת זאנגוויל הכניסה תה, היא צעדה על קצות אצבעותיה, כדי לא להפריע. וככל שהרביתי לספר ולקרוא, כן גדלה הזדעזעותו של זאנגוויל. ראיתי את זאנגוויל במצבי־רוח השונים. אולם קשה לתאר את מצב־רוחו בשעה ההיא — אוירה של יום כיפור, אבל, רצינות, ואחריות. במזון שהוגש לסעודת־הערב איש כמעט לא נגע.

נשארתי ללון בביתו. בשעה מאוחרת בלילה, כשכבר שכבתי במיטה נכנס זאנגוויל לבוש חלוק לילה ונר בידו, שכן מחמת מצב המלחמה נשמרה האפלה ליד חופי־הים, והחלונות היו מואפלים, כדי שאור הנר לא יבקע החוצה. כל דמותו הדקה, הנר שבידו, תנועותיו — נראו כצל הנע על פני החדר.

זאנגוויל מתח תמיד ביקורת עלינו, “הרוסים”, על שאנו שוכבים לישון בשעה מאוחרת. וכאן, בעיצומו של הלילה, נכנס הוא עצמו אל חדרי, ישב על שולי מיטתי ואמר חרש: "מה עושים? משהו הרי חייבים לעשות. אבל כיצד מעוררים את המצפון? וכיצד אפשר לשנות את המצב? אף פעם לא היתה לנו בנידון אשליה, הרצל הזהיר אותנו תמיד מפני העלול להתרחש על היהודים, אבל לא שיערנו שנגיע למצב כזה. שוחחנו חרש כשעה־שעתיים. בטוחני, שהוא לא עצם את עיניו באותו לילה. לילה זה נשאר חרות בזכרוני כאחד הלילות הנוראים שבחיי.

בבוקר אמר לי: “יודע אתה, חשבתי על כל הדברים האלה. סבורני, שיהיה טוב שניסע אל קרופוטקין ונספר לו את הכול. הרי הוא רוסי. עלינו להיועץ בו”. (קרופוטקין התגורר בתחנה קרובה, במקום הקיט המפורסם ברייטון, בקירבת הים). החלטנו לנסוע אליו.

סיפרתי לזאנגוויל על הספר בדבר המצב ברוסיה שהכינותי וביקשתי ממנו לכתוב הקדמה. הוא הסכים לכך ברצון. אולם בדרכנו לקרופוטקין, העיר “אולי מוטב היה, שאת ההקדמה יכתוב קרופוטקין, שהרי הוא מיטיב להכיר את המצב ברוסיה”.

* * *

והנה הגענו לפרבר של ברייטון. בסימטה קטנה ושקטה אנו מקישים בדלת של בית קטן. נשמע קול מבפנים “יס, יס”. הדלת נפתחת ולפנינו עומד האדם, שמסביבו נרקמו אגדות רבות כל־כך. מוצאו מהאצולה העתיקה ביותר, עתיקה אף ממשפחת רומאנוב הצארית. הנסיך הצעיר קרופוטקין, הקצין המזהיר בחצר הצארים, שמצפה לו הקאריירה הגדולה ביותר, שעליה חולמות הגבירות האצילות… הנה לפתע הוא נעלם, יורד למחתרת המהפכנית ותחת שם מושאל עומד בראש תנועת־החופש… הז’אנדארמריה מגלה את שמו והוא נאסר. אבל הוא נמלט מבית־הסוהר, התיישב בחוץ־לארץ, התפרסם כאיש מדע וגיאוגראפיה וכמנהיג האנאנרכיסטי בעל השם העולמי. אגדות ואגדות!

עתה מברך הוא את זאנגוויל בלבביות, וזאנגוויל מציג אותי לפניו. אני מתחיל לספר על המצב ברוסיה. בתחילה הנני קצת נבוך, שכן עומד אני בין שני ענקים: היהודי הגדול ביותר והרוסי הגדול ביותר; ושניהם מקשיבים בדריכות. קרופוטקין חוזר פעמים אחדות ואומר: “מרזאבצי” (מנוולים). “אולי עלי להפסיק?” — “לא, לא! המשך”.

“סוניה, היכנסי, הקשיבי מה קורה ברוסיה שלנו”. נכנסת אשה קשישה. ובכן, זוהי אותה סטודנטית רוסית מהפכנית אותה נשא לאשה בשווייץ. אשה נמוכת־קומה וסימפאטית זו מקשיבה עתה בתשומת־לב לבשורות איוב. (אז לא ידעתי, כי זוהי יהודיה, ששם משפחתה מביתה רבינוביץ'.)

בסוף אני מספר על הספר שהכינונו. זאנגוויל מודיע שהוא יכתוב את ההקדמה ברצון אבל האם לא מוטב שקרופוטקין יכתוב את ההקדמה? מיד אומר הרוסי: “מובן, אם אתם רוצים, אעשה זאת ברצון, אבל הרי מכירים אתם את הדמאגוגיה. הריאקציונרים יגידו, שהנני שונא של רוסיה, שהנני אדם מסוכן, שהנני רוצה רק להפריע, רק להרוס. אולם בדרך־כלל סבורני, שהדבר הטבעי ביותר הוא, שד”ר קרוק בעצמו יכתוב את ההקדמה. הרי הוא מחבר הספר, הוא יהודי רוסי, הסובל יחד עם כל האחרים מן המצב העגום הזה. ההקדמה שלו היא הדבר הטבעי ביותר. ואולם, אם תעמדו על כך שאני אכתוב, אעשה זאת ברצון. הסכמתי נתונה לכם. שמעתם את דעתי. החליטו בעצמכם. אם כה ואם כה, כאשר תפרסמו את הספר שלחו לי כמה עותקים ואני אדאג לשלחם לפי הכתובות המתאימות".

* * *

כשישבנו ושתינו תה מסמובאר רוסי, אמרתי בשיחה ידידותית, שמלבד כל הסיבות הפוליטיות והרוחניות, הנני שמח במיוחד על שהכרתי את קרופוטקין בגלל עוד סיבה אישית מיוחדת משלי וסיפרתי אפיזודה מלפני עשר שנים, כאשר ישבתי כלוא במיבצר מודלין. בדרך כלל היה חייל עומד ליד דלת התא שלנו ושומר עלינו. עסקנו, איפוא, בתעמולה גם בקרב החיילים. פעם אמרתי לחייל אחד: “היודע אתה, על שום מה אנחנו יושבים כאן?” — “מי יכול לדעת זאת?” — “אנו ישובים כאן למען טובתך שלך, אנו יושבים כאן, משום שאנחנו רוצים שבעלי האחוזות הגדולות יתנו לך אדמה”.

“סיפור יפה, אבל אתה המצאת אותו”.

“אבל זו האמת. שמע: בארץ שלנו, הרחק על יד הוולגה, רצה בעל אחוזה גדול, גדול, נסיך, שאדמת אביו תחולק בין האיכרים והוא ניהל תעמולה שכל שאר בעלי האחוזות יעשו כמוהו. הממשלה הרעה אסרה אותו. הוא ברח לחוץ־לארץ ומשם הוא מטיף לרעיון הזה. ואנו פה בארץ מפיצים את הרעיונות הללו. בגלל זה נאסרנו ויושבים עתה כאן ואתה צריך לשמור עלינו. האם זה נכון?”

“סיפור יפה. ואתה רוצה שאני אאמין לך”.

“אבל הנסיך הזה חי בחוץ־לארץ. שם הנסיך קרופוטקין. אפשר לקרוא עליו בספרים”.

“בספרים אפשר לכתוב הכול. אבל האם אתה מכיר אותו?” — הוא שואל אותי.

“לא, אישית אינני מכירו, שהרי הוא חי בחוץ לארץ ואני עוד לא הייתי שם. אבל ידידינו מכירים אותו”.

“רוצה אתה, שאני אאמין בסיפורים האלה שנועדו לילדים קטנים?”

עוד סיפרתי לקרופוטקין, שהחייל הצעיר שעמו שוחחנו הלך מאתנו בלא שיאמין שאמנם קיים אדם כזה ששמו קרופוטקין. אך אני סבור הייתי שמשהו בכל זאת זז בנשמתו. שהרי אם גם אדם כזה אינו קיים, הרי סיפור המעשה עצמו הוא יפה. כעבור יומיים שמר עלינו שוב אותו חייל צעיר וגילה אלינו יחס טוב ואף הירשה לנו — דבר שהיה אסור — שנעבור מחדר אחד לשני. ואולי, אחרי גמר שרותו בצבא, בהגיעו לכפרו ובהיותו מנותק מן העולם הגדול, כאשר השלג כיסה את ביקתתו הדלה והוא שכב על התנור הרוסי הרחב, סיפר את הסיפור לשכניו בערבי החורף הארוכים.

שני הקרופוטקינים הקשיבו בתשומת־לב לסיפורי. הוא אמר: “חבל, שאינך יודע את שמו של אותו חייל! אילו ידעתי את כתובתו, הייתי מאשר שאמת דיברת, שאני קיים, שאני חי בעולם הזה והייתי מצרף את תצלומי, שיוכל לראותו ולהיות בטוח”.

* * *

בעת שנפרדנו אמר לי קרופוטקין: “הנני מודה לך מקרב־לב שבאת לכאן וסיפרת על מצב היהודים. הדבר לא יימשך לנצח. יחול שינוי”.

וכדרכם של הרוסים חיבקני ונשק לי על המצח.

כאשר הלכנו, אמר לי זאנגוויל: “היודע אתה, מה קרה כאן? כאשר קרופוטקין נשק לך, הוא ביקש כאילו ממך, מן היהודי הרוסי, למחול לו, לרוסי, על הפשעים, שרוסיה הגדולה פושעת כלפי היהודים”.

זאנגוויל עצמו היה נרגש מאוד מהמחזה. והוא, אשר תמיד מיהר להגיע הביתה, התיישב עמי בבית־קפה קטן: “אסע אחר כך”. הוא עוד שוחח עמי ארוכות, עד שיצאה הרכבת שלי חזרה ללונדון.

איני צריך להוסיף, שאת הפגישות האלה לא שכחתי עד היום הזה.

* * *

עלי להוסיף עוד, שמייד לאחר־מכן כתבתי את ההקדמה ואת סוף־הדבר. הספר הוכתר בהצלחה גדולה גם בחוגים הגבוהים. בהיותו מעוטר בשני “פרוטקטורים” כאלה, כזאנגוויל וקרופוטקין, היה זה טבעי שקיבלו את הספר בתשומת־לב רבה. הרוסי שלח את הספר אל ידידיו. ובעיני ראיתי, שזאנגוויל כתב בעצמו הרבה כתובות והדביק את המכתבים.

מעניין, שהמכתב הראשון בצרוף תודה הגיע מן המיניסטר האנגלי הכל־יכול, דוד לויד ג’ורג'. הוא, אשר התגנדר בדמוקראטיה הראדיקאלית שלו, כתב, ש“קרא בעניין את דעותיהם של הליבראלים הרוסיים”. קיבלנו מכתבים רבים מאישים רמי־מעלה. בבית־הלורדים ובבית־הנבחרים הצירים דיברו על הספר. שוב אי־אפשר היה להמשיך ולעבור בשתיקה על מצב היהודים ברוסיה. לא לוסין וולף והשתדלנות הפחדנית שלו, כי אם “וייטשפל העלובה”, היא שצדקה.

לאחר פירסום הספר החלטתי להשמיע הרצאה על הנושא “הטראגדיה היהודית בפולין”. שאלתי את זאנגוויל, אם הוא מוכן לשבת ראש באספה. על כך השיב:

"אהיה בעיר מיום רביעי עד יום שישי, אבל באותם ימים עלי להרצות שתי הרצאות ולשבת אצל הצייר פיליכובסקי שיצייר את דיוקני. כן עלי להשתתף בכמה סעודות עם ידידים. הנני בטוח, שאם אשב ראש בהרצאתך ביום רביעי — בערב החופשי היחיד — אתמוטט. לפיכך מוטב שאסדר כך, שאבוא להרצאתך במיוחד ביום א' ".

היה זה מכתב אופייני מאוד. להרצאה הוצרך להקדיש שני ימים (קשר הרכבת לכפרו היה קשה, צריך היה ללון בלונדון). והגם שהיה עסוק מאוד, עשה זאת ברצון. עלי להדגיש כאן שוב, שתשומת־לבו לבני־אדם היתה בלתי רגילה. תמיד ראה באדם — את האדם.

* * *

בהרצאתי התעכבתי על התקופות השונות של החיים היהודיים בפולין וכן על המצב הנוכחי. הקדמתו של זאנגוויל, כרגיל היתה מזהירה. הוא פתח במלים: “ד”ר קרוק היה זמן רב באופוזיציה אלי. לא אחת התקיף אותי בעתונות, אבל באתי ברצון לכאן, כדי לשבת ראש בהרצאתו. אני מקווה שהוא שינה את דעתו עלי וכי ידידותנו תתחזק עוד יותר".

כרגיל היה נאומו מצויין. הוא הביע זעם על הפולנים, אשר אפילו בימי המלחמה אינם חדלים ממדיניותם האנטישמית. “כאשר הממשלה הפרוסית ניהלה בשלזיה מדיניות אנטי־פולנית והכריחה את הילדים הפולנים בבתי־הספר לדבר גרמנית, אירגן הנריק סנקביץ' מחאה בינלאומית של הסופרים המפורסמים באירופה. הוא פנה גם אלי. נתתי ברצון את חתימתי על המחאה, משום שהפרוסים פעלו באופן שפל. אולם, כאשר הכריזו בווארשה על החרם נגד היהודים וניהלו מערכת הסתה אנטי־יהודית, שתק הסופר הפולני הגדול הנראה סנקביץ'”.

כנהוג באנגליה, הובעה גם כאן תודה ליושב ראש. ליאופולד פיליכובסקי ומוריס מאיר הודו לזאנגוויל בלבביות.

ההרצאה עוררה עניין רב בחוגים שונים. בא קהל רב ואישים אחדים שלחו לי מכתבים. נחום סוקולוב התנצל שהוא עצמו מקיים הרצאה באותה שעה. ז’בוטינסקי כתב “הנני מיואש — שכחתי לגמרי, שהרצאות מתקיימות גם ביום. כאשר נטלתי לידי את ההזמנה בשעה שבע בערב, כדי לראות את הכתובת, נסתבר לי במפתיע, שהחמצתי את שעת ההרצאה. הדבר מכאיב לי מאוד. מלבד העניין בנושא, הייתי סקרן לדעת, כיצד אתה, ידיד הפולנים, פותר עתה את השאלה הפולנית. אבל כיון שהחמצתי, הריני רוצה להבטיח לי לפחות דבר אחד: אני מבקש ממשך לא לחשוב, שמצדי היה זה חוסר תשומת לב להזמנתך הידידותית”. קיבלתי מכתב התנצלות גם מאחד־העם.

* * *

בהקשר להרצאה רוצה אני להזכיר כאן אפיזודה מעניינת. בתיאטרון היהודי הציגו את “הסוחר מוונציה” של שקספיר. הצגת שקספיר בלונדון היתה תמיד מאורע; ו“הסוחר מוונציה” בתיאטרון יהודי היתה מעניינת בייחוד כאשר שיחק השחקן מושקוביץ'. הוא היה באמת אמן גדול, כנראה השחקן הגדול ביותר בימים ההם. לא שחקן של תיאטרון יהודי נידח, כי אם אמן בקנה־מידה אירופי גדול. כאשר ביקר באמריקה וכן בפולין, הבינו הכול, שעומד לפניהם שחקן מודרני ממדרגה ראשונה. בלונדון זכה מושקוביץ' להצלחה גדולה. שאיפתו היתה: להשתוות עם השחקנים האנגליים המהוללים.

הוא רצה מאוד להכיר את זאנגוויל. אבל כיון שהתגורר אז בכפר, קשה היה לו לבוא במיוחד לשם כך. כאשר נקבעה הרצאתי וזאנגוויל הסכים לשמש לה יושב־ראש, שאלני בכתב, שמא יוכל להכיר את מושקוביץ' בעת ההרצאה. ואמנם מושקוביץ' בא. עצם מראהו היה מרשים: גבה־קומה, בעל מיבנה גוף נהדר וראש אינטליגנטי, היה מושך מייד את תשומת־הלב של כולם. לאחר ההרצאה הצגתיו לפני זאנגוויל. יחד עם פיליכובסקי, מאיר ועוד שניים־שלושה ידידים הלך מושקוביץ' אתנו למסעדה קרובה. היתה זו פגישה מעניינת לשניהם. השחקן הזמין את זאנגוויל לבוא אל אחת מהצגותיו. זאנגוויל, המחזאי, הזכיר במאמריו כמה פעמים את “הסוחר מוונציה”, וכן את רשמיו ממישחקם של השחקנים האנגליים הנודעים. לא יפלא שלמושקוביץ' חשוב היה לדעת, כיצד יעריך המחזאי היהודי את האינטרפרטאציה של השחקן היהודי. לזאנגוויל היתה גישה מיוחדת למחזה הזה.

לאחר זמן־מה הודיע לי זאנגוויל שיבוא להצגה. הודעתי על כך למושקוביץ' ומוריס מאיר עשה ב“צייט” פירסומת גדולה לשני האמנים: בעמוד הראשון כתוב היה באותיות קידוש־לבנה: “היום בא זאנגוויל לראות את הצגתו של מושקוביץ'”. כאשר ישבנו בתא התיאטרון, ערך הקהל תשואות רמות לזאנגוויל. היו אלה אינטליגנטים יהודים אנגליים וגם כמה וכמה אנגלים ידועי־שם. ביניהם שחקנים אנגליים ידועים. בסיום ההצגה זכה מושקוביץ' לתשואות עצומות ולזרי פרחים רבים. מושקוביץ', בהיותו עדיין נרגש מהצלחתו, ברך מן הבמה את זאנגוויל ושלח לו זר פרחים.

לאחר ההצגה ישבנו עם שני האמנים בבית־קפה. מושקוביץ' ביקש לדעת את דעתו של זאנגוויל על משחקו. זאנגוויל מתח קודם־כל ביקורת חריפה על שתי דמויות הנשים הראשיות; לא על מישחקן, כי אם על הדמויות בתור שכאלה. ג’סיקה, בתו של שיילוק, שייכת לדעתו לדמויות השפלות ביותר — גונבת אצל אביה, האוהב אותה, את היהלומים, יוצאת להתהולל עם הוונציאנים הריקים וקלי־הדעת, ממירה את דתה. היא גרועה מיצאנית. ודמות האשה השניה, פורציה? היא מזייפת אישור, שהינה כביכול שופט, מתחפשת כגבר, מתגנבת לבית־המשפט ויושבת ליד השולחן, בעשותה עצמה כשופט. איזה אימון אפשר לרחוש לאדם כזה? והיא “שופטת” שכאשר שיילוק יחתוך ליטרה של בשר, אסור לו לקחת יותר, אבל גם לא פחות בלא לשפוך אף טיפת דם אחת. שבעל־חוב חייב לשלם את חובו, דבר זה מובן. שנושה תובע את חובו — אף זה מובן. אבל אם הוא מסתפק בפחות — ובעד זה מגיע לו גזר־דין מוות — הרי זה האבסורד הגדול ביותר. כיצד אפשר לחשוב, שיהודי אדוק בדתו, אשר מכיר רק במומחה, בשוחט דתי השוחט את הבהמות — שהוא יחתוך בעצמו בשר מאדם חי? זאנגוויל סבור, ששקספיר כתב סאטירה, סאטירה מלעיגה ולא תיאר את התנאים היהודיים הריאליים, שהוא גם לא הכיר אותם.

ודמותו של שיילוק? שיילוק הינו אישיות רוחנית גדולה, יהודי דתי כן… לפי זאנגוויל מוטב היה אולי להציג את התמונה המרכזית בדירתו של שיילוק עצמו. להראות את שיילוק יושב ליד הספרים הגדולים ומתעמק בסוגיה תלמודית. ואולי צריכה התמונה להתרחש במוצאי־שבת בעת ההבדלה, כאשר הבת מחזיקה את נר ההבדלה.

כשם שאצל האנגלים “ביתי — הוא מיבצרי”, הרי אצל היהודים “ביתי — הוא מקדש־המעט שלי”, שהרי כאן חש הוא עצמו כאדם בן־חורין… והנה — לאחר תמונה נוגעת ללב כזאת, גונבת ג’סיקה את היהלומים, בורחת, ולא נודע, כי בתו המירה את דתה. מובן, שהוא יוצא מכליו. וכי איך יכול היה להיות אחרת? שהרי העליבו, פגעו וחיללו את כל הקדוש לו. וכאשר אנשי האצולה הריקים וקלי־הדעת מבקשים ממנו הלוואה (ועם זאת עוד עולבים בו), הוא נותן להם את הכסף בבוז ותובע מהם פחות מלא־כלום ואומר: ליטרת בשר.

זאנגוויל הדגיש, כי לפי דעתו, יש במחזה הזה שני שיילוקים. האחד, כאמור, הוא יהודי דתי ובעל שיעור־קומה רוחני, והשני — לאחר שנודע לו שבתו המירה את דתה והוא יצא מגדרו.

קשה לתאר איזה רושם עמוק עשו תיאורים אלה בפיו של זאנגוויל. הכול היו מלאי פליאה, וביחוד, כמובן, מושקוביץ'. “אתה, בגופך הגבוה והיפה, יכול לצעוד בגאווה וללא כפיפת־ראש על פני הבמה להראות מה עובר על אדם בעל כבוד עצמי כאשר פוגעים כה קשות בכבודו.” נפרדנו במצב־רוח מרומם. היה זה ערב בלתי נשכח.

למחרת היום תיאר מוריס מאיר ב“צייט” את השיחה הזאת והתיאור היה מותח ורב־רושם. האנשים בוייטשפל, אשר בדירותיהם הדלות היו כאילו מתנצלים על “הסוחר הוונציאני היהודי הפושע”, נשמו עתה לרווחה, ראו את האמת והתחילו לבוא לתיאטרון בהמוניהם. גם אלה אשר ראו כבר פעם את ההצגה, ביקשו לראות את האינטפרטאציה החדשה. ומושקוביץ' שיחק! בהתלהבות גדולה ובאינטליגנציה עמוקה גילם את הדמות של שיילוק האמיתי. גם האינטליגנציה היהודית מחוץ לוייטשפל באה לראות את ההצגה. גם שחקנים אנגליים ידועים, מבקרי תיאטרון רצו לראות את מישחקו של מושקוביץ'. היה זה מאורע גדול, מבחינה אמנותית ואנושית.

זאנגוויל החליט להסתער על מיבצרו של האוייב. אופייני בשבילו היה, שמעולם לא הפריד בחריפות בין הצרכים הדחופים לבין הפתרונות הראדיקאליים. בלשון שהשתמשו בה אז הסוציאל־דמוקראטים אפשר לומר, שלא הבדיל בין פרוגראמת־מינימום לבין פרוגראמת־מאקסימום. עתה, כאשר החליט לצאת בחריפות נגד הרציחות האנטי־יהודיות ברוסיה, הוא קשר את הופעותיו גם בפתרון הראדיקאלי של “שאלת היהודים”. היה חשוב לבוא במגע פומבי עם מיטב הנציגים של החברה האנגלית ולהראות להם במישרים את פרצופה של הממשלה הרוסית ללא כחל ושרק. ולכך ניתנה לו ההזדמנות הטובה ביותר. “חברת הפאביאנים” פנתה אליו והזמינה אותו להרצות בשאלת היהודים. “חברת הפאביאנים” היתה אז החוג רב־ההשפעה, שבו התרכזו אנשי־הרוח החשובים באנגליה, ואשר הממשלה הליבראלית הקשיבה להם בתשומת־לב. זאנגוויל התכונן להרצאתו במאמץ יוצא מגדר הרגיל. הוא כתב לי כמה פעמים ושאל פרטים על נקודות רוסיות שונות ועיבד באופן יסודי את החומר שסיפקתי לו תחילה ואשר פירסמתיו בספרי על הרוסים הגדולים (ה“ווליקוֹרוּסים”). כאשר נכנסנו לאולם, ביקש זאנגוויל שאשב בשורות הראשונות. הוא השתמש בחומר שבאנגליה טרם פורסם בדפוס, ואשר אפשר היה למצאו רק בעתונות הרוסית. “אם מישהו יטיל ספק בנכונות הידיעות האלה, תוכל לקום ולומר ולהודיע את שם העתון הרוסי, שבו אפשר למצוא את הידיעות”. עד כדי כך היה זהיר.

הקהל הרב היה מורכב מן העילית המזהירה ביותר של אנגליה.

זאנגוויל פתח בהדגשת המצב הפאראדוקסלי. הוא הסתמך על המהדורה המלחמתית המיוחדת של “טיימס”, שבה פורסמו שמות היחידות הצבאיות של כל העמים. “הרושם הראשון שמתקבל, אם רוצים להבין את השאלה היהודית, הוא — שבין הלוחמים אין היהודים קיימים. 600,000 יהודים אמנם לוחמים במלחמה, אבל לא היהודים. מלחמתם נסתיימה בשנת 133, במרד בר־כוכבא נגד הרומאים. תולדות מלחמת היהודים נגד הרומאים של יוספוס פלאביוס מגיעות עד שנת 73; יהודי העולם נפוצים בקצווי תבל שונים. 20,000 יהודים לוחמים למען האימפריה הבריטית, 50,000 — למען גרמניה, 170,000 — למען אוסטריה־הונגריה ו־350,000 — למען רוסיה…” הנואם מתאר את הטראגדיה של מלחמות האחים, כאשר החיילים היהודים מן הצבא הרוסי חייבים ללחום נגד החיילים היהודים מגאליציה. ואף־על־פי־כן, אף־על־פי שהיהודים ממלאים בנאמנות את חובותיהם האזרחיות, מסיתים האנטישמים נגד היהודים. בכאב הוא מזכיר, כמה עגומים היו ימיו האחרונים של י.ל. פרץ, הסופר הגדול, כאשר ראה את עלילות הדמים ואת הרדיפות האנטי־יהודיות.

עתה המצב באימפריה הצארית הוא כזה, ש“רוסיה לוחמת נגד רוסיה”. רוסיה המתקדמת, הטובה יותר — נגד רוסיה הריאקציונית, החשוכה; הציבור האנגלי אינו יכול להישאר אדיש ושומה עליו לנקוט עמדה.

ואף־על־פי־כן, מה גדולה היא התרומה שתרמו היהודים לתרבות האנושית: הפילוסוף ברגסון — לפילוסופיה הצרפתית, מלדולה — למדע הבריטי, שניצלר — למחזאות האוסטרית, ברנזון — לביקורת־האמנות האמריקנית, ארליך — לרפואה הגרמנית, לוצאטי — למדינאות האיטלקית, יוסף ישראלס — לציור ההולאנדי, בראנדס — לביקורת הסקאנדינאבית, רונטי רומאן — לשירה הרומנית, רובינשטיין — למוסיקה הרוסית, ואמברי — למחקר ההונגרי, אנוור־פשה — לצבא הטורקי, זאמנהוף — לאינטרנציונליזם של אספראנטו, שרה ברנארד — לתיאטרון העולמי, ליאון באקסט — לרשימת פרס־נובל. אילו כל אלה היו מרוכזים על אדמתם, בתנאים המעודדים מחדש את גאונם הרוחני, יכלו הם ליצור תרבות אמיתית, לא של מיליטאריזם, כי אם של הומאניזם.

זאנגוויל התעכב גם על הרציחות הנעשות בידי הממשלה התורכית, אשר גירשה את היהודים מארץ־ישראל. הוא הדגיש, כי "דווקא נגישות אלה עשויות להביא לקמת מדינה יהודית. יהודים בעלי דגל לאומי, אנשי פיקוד יהודי, התייצבו בהתנדבות ללגיון היהודי. המפקד האנגלי במצרים, קולונל פטרסון, פנה אליו בקשר לכך והוא השיב במיברק, בברכו על העובדה הזאת כעל סימן לפרוטקטוראט בריטי בפלשתינה. המיברק הזה עוכב על־ידי הצנזורה הצבאית המקומית, והנוסח שונה להבעת מישאלה לשיבה מוצלחת לפלשתינה.

בעוצמה בלתי־רגילה הידהד האקורד של דבריו האחרונים: “נחוצה מדיניות ראדיקאלית בדיון על העתיד וכן על העבר, כדי להציל את ההיסטוריה האנושית מן הגורמים החד־גוניים של דם וזהב. נאפוליון, בעומדו לרגלי הפיראמידות בנות 4000 שנה, הכריז על רצונו להחזיר את היהודים אל ארצם. האם רוצה אנגליה, שמצרים נתונה לרגליה, להגשים את התוכנית שלא הצליח בה נאפוליון? האם יעמוד לה הכוח והגאון לעשות את הדבר הזה ולרשום פרק אחד בתולדות האנושות? היהודים אשר במשך אלף ותשע מאות שנה הכריזו בתפילותיהם כמה פעמים ביום על שאיפתם לשוב לארצם, יכלו סוף־סוף לקיים את השאיפה הזאת הלכה־למעשה. אילו עשתה כך, היה המעשה מהווה נצחון לאחר הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה. הוא היה הולם את המצפון הבריטי ומשמש ערובה למעוּנים היהודים ברוסיה, שמאבקם לא היה לשווא.”

כך הופיע זאנגוויל במומנט הגדול והרושם של דבריו היה בלתי־רגיל. בשעה ההיסטורית הנדירה התרומם ישראל זאנגוויל — ועמו העילית האנגלית — לנקודה ההיסטורית הראויה.

בוויכוח נטל את רשות הדיבור הסופר הנודע צ’סטרטאו, אנטישמי. הוא הכריז: “מה רוצה זאנגוויל בביקורתו שהוא מותח על רוסיה? הוא רוצה לנתק את המדינה הזאת מאנגליה, משמע שהוא רוצה להחלישנו. זהו מעשה פשע ויש להוקיע אותו כבגידה.”

מייד קפץ על רגליו ברנארד שאו (שישב בנשיאות) והכריז: “אם זאנגוויל הוא בוגד ואתה רוצה לירות בו, חייב אתה לירות גם בי, כבוגד מיספר שניים”, והוא הבליט את חזהו באורח הפגנתי. התשואות לשניהם — לזאנגוויל ולשאו — היו סוערות.

מה רבה היתה יוקרתו של זאנגוויל וכמה העריכוהו — זאת אפשר היה לראות מייד עם פרוץ המלחמה. הסופר הנודע ה. ולס פירסם בביטאונו של לויד ג’ורג' “דיילי הראלד” את המכתב הבא: “מיסטר זאנגוויל הנכבד, — ומה מפריע עתה ליהודים לקבל את ארץ־ישראל ולהקים מחדש יהודה אמיתית? — שלך בכנות, ה.ג. ולס.”

איגרת קצרה, אך מבטיחה רבות זו של הסופר האנגלי המפורסם, עוררה כמובן עניין רב. מייד השיב זאנגוויל באותו עתון:

“מר ולס הנכבד. הרומן שלך “מלחמה באוויר”, שפורסם ב־1908, נהפך כה מהר לממשות, עד שאיני מעז להשיב תשובה סקפטית על הצעתך, לפיה בשל הזמן להקים מחדש את יהודה העתיקה בארץ־ישראל. הרעיון ודאי מרחף באוויר, ועד כמה שלא יהיו גדולים הקשיים — שהביאוני להציע הקמת יהודה חדשה בקנדה או במקום אחר — הם בודאי היו קטנים יותר, אילו אנגלים מסוגך היו פועלים למען כינון שלטון בריטי (סוברנטי) למדינה החדשה. היהודים היו מכירים טובה על העזרה האנגלית, שהיו יכולים לקבל את המדינה, אילו היא נבעה מסיבות פרו־יהודיות ולא מסיבות אנטי־יהודיות; מיושר, ולא משינאת יהודים.” זאנגוויל הזכיר את התעמולה של הסופר האנגלי האנטישמי סטיפן גראהאם, “זו היתה מלכודת, אשר הייתי מזהיר מפניה את אחי היהודים. התביעה לגבי ארץ־ישראל לא תצמצם את דרישתנו לשוויון זכויות ברוסיה, רומניה, או בכל מקום שהוא, שבו האנטישמיות מכתימה את הציביליזציה.”

על העמדה הזאת הגן זאנגוויל כל הזמן. ככל שהתפתחו הפעולות המלחמתיות, כן גברה קריאתו למדינה יהודית בארץ־ישראל. אולם יחד עם זאת — הוא נלחם בעד ביטול ההגבלות המבישות לגבי האוכלוסיה היהודית, ההופכות את היהודים לעבדים ממש. המאבק נגד השיעבוד והעבדות היה חלק אורגאני של נשמתו, ותהא העבדות בכל מקום שתהיה, ומופנית נגד כל מי שלא יהיה. זאת דווקא העריכו מאוד היסודות המתקדמים והדמוקראטיים. כל גוף ציבורי, אשר ניהל מאבק נגד השיעבוד, היה פונה אל זאנגוויל והוא היה נותן לו את תמיכתו המוסרית.

בימים ההם נתפרסם המאבק נגד המישטר בקונגו הבלגית. עסקן אנגלי ידוע, מורל, הקים אירגון מיוחד למטרה זו (מין ליגה אנטי־אימפריאליסטית ראשונה). לפי בקשת מורל, הצטרף זאנגוויל לאירגון ועזר לקרוע את המסווה מעל השליטים הזרים, אשר התייחסו לאוכלוסי המושבה האפריקנית האומללה הזאת באורח משפיל. אי־אפשר להניח עניין כזה למדינאים המקצועיים בלבד. ובדברו על יוזמת מורל, הזכיר זאנגוויל את הגמרא: “במקום שאין אדם, השתדל להיות איש”.

בדומה לכך היה גם עניין המאבק למען זכות בחירה לנשים. הסופראז’יסטיות העריכו מאוד את תמיכתו של זאנגוויל. באסיפה המונית (שהלכתי אליה יחד עם זאנגוויל) ושבה הוא נאם, אמרה המנהיגה הידועה פאנקארסט: “אנו גאות, שמאבקנו נתמך ע־ידי שלושת הסופרים האנגליים הגדולים: ברנארד שאו, ישראל זאנגוויל וה. ולס.” ומה מעניינת היתה עמדתו של זאנגוויל, הוא פתח את נאומו בתודה על הברכה והעיר: “אולם מרת פאנקהרסט שכחה לומר, שאני יהודי, הלוחם נגד כל עוול.”

עלי לומר, שגם עלי הערתו עשתה רושם גדול. הייתי רגיל בכך, שכל הסופרים והעסקנים הידועים ברוסיה, פולין, גרמניה שהנם יהודים, היו רוצים שיראו אותם כרוסים, פולנים, גרמנים ושלא יזכירו להם את יהדותם. ואילו כאן ראיתי בפעם הראשונה, כיצד אדם מפורסם, שהכול רואים אותו כסופר אנגלי גדול, מדגיש את יהדותו.

מסיבות דומות העריך גם מנהיג הלייבור, קר־הארדי, את זאנגוויל בשל מאמריו בביטאוני הפועלים, וכן גם יוזמי “חבר העמים” בז’נבה — אשר, כפי שקיוו, יוכל לשים קץ למלחמות — העריכו מאוד את האוניברסאליזם של זאנגוויל אשר הוא עצמו הסבירו במוצאו היהודי.

פרק רביעי: המושבה הרוסית

המושבה הרוסית בלונדון היתה המושבה הפוליטית הוותיקה ביותר. כאן התיישב הגולה הפוליטי המפורסם הראשון, אלכסנדר הרצן, וכאן הוא ייסד את הביטאון הבלתי־לגאלי הראשון “קולוקול” (הפעמון). במרוצת הזמן נעשו פאריס, ובייחוד שווייץ, למרכז הגולים. כאשר אני באתי ללונדון, היתה המושבה הרוסית קטנה מאוד. “צ’יטאלקה” (חדר קריאה) במובנה האמיתי של המלה, כמו בשווייץ, לא היתה קיימת כאן.

אולם בלונדון היה קיים מוסד מפורסם: “המועדון הקומוניסטי”. אחד ממייסדיו היה קארל מארקס והשם ניתן לו לזכר “המאניפסט הקומוניסטי”. למעשה נהפך מוסד זה לאגודה לתרבות והשכלה של המהפכנים הרוסיים. במועדון אורגן “חוג רוסי על שם אלכסנדר הרצן” ובו ספריה, אולם־קריאה קטן, מזנון עם כמה שולחנות, שלידם היו מנהלים שיחות ידידותיות. המועדון שכן במרכז לונדון, בשארלוט־סטריט. לכאן היו באים גם הפועלים היהודיים הרוסיים, שעבדו בסביבה. ביניהם היו גם כמה חברי המפלגה שלנו, בייחוד החבר הווארשאי שלנו, החייט ארליך.

בראשית המלחמה, כאשר לאנגליה הגיעו פליטים מאירופה, התרחבה המושבה הרוסית. במרוצת המלחמה נהפכה מושבה קטנה זאת לבעלת חשיבות גדולה ביותר וחבריה מילאו תפקיד חשוב מאוד בחיים היהודיים בלונדון. אפשר לומר, כי המושבה הרוסית הזאת קבעה במידה מסויימת את גורלו של וייטשפל. אי־אלה מחבריו תפסו עד־מהרה את הכהונות הרמות ביותר בברית־המועצות.

שלושה אנשים מילאו במועדון הזה את התפקיד החשוב ביותר. הפעיל ביותר היה מאקסים ליטבינוב. יהודי ביאליסטוקאי, בולשביק פעיל, שפעילותו היתה קשורה בעניין סנסאציוני. כאשר הבולשביקים ביצעו את המעשה הסנסאציוני של האקספרופריאציה בקאווקאז, ביקש ליטבינוב להחליף בבאנק פאריסאי את שטרות הכסף הרוסיים לפראנקים צרפתיים ובאותה שעה נאסר, השלטונות הצרפתיים ביקשו לגרשו לרוסיה, אבל לאחר התערבות חזקה מצד הסוציאליסטים, הורשה לנסוע לאנגליה. כאן קיבל מישרה במיפעל מיסחרי פרטי ונשא לאשה יהודיה בת־אנגליה. הוא הסתגל יפה לתנאים האנגליים ואף לימד את השפה הרוסית לאנגלים נודעים.

השני היה גיאורגי צ’צ’רין. מוצאו היה ממשפחה אינטלקטואלית מכובדת, אחד מקרוביו היה דיפלומאט רוסי. גם גיאורגי התמסר לקאריירה הדיפלומאטית מטעם הצאר וכיהן בפאריס. מהר מאוד פנה לתנועה המהפכנית, התפטר מכהונתו ונעשה “מהפכן מקצועי”. בפאריס עמד בראש המזכירות של הקבוצות המנשביסטיות באירופה. כאשר נשקפה סכנה, שהגרמנים יכבשו את פאריס, בא צ’צ’רין ללונדון וכאן תפס מייד עמדה פעילה במושבה הרוסית.

השלישי הקשיש והמכובד ביניהם, היה אהרון זונדלביץ'. הוא אחד היהודים הראשונים, אשר נתפסו לתנועה המהפכנית ונעשה לאחד מנושאי־דגלה החשובים. הוא שייך לאגדות הגדולות של המהפיכה הרוסית. בן למשפחה יהודית עניה (נולד ב־1852). הוריו חלמו שבנם יהיה רב. למד שנים בישיבה וחי בדחקות גדולה. היה ישן בבית־המידרש.

הוא נבחר חבר הוועד המרכזי של ה“נארודנאיה ווֹלה” המהוללת, אשר ביצעה בהצלחה את ההתנקשות בחייו של הצאר אלכסנדר (1881). משנאסר והושב בכלא הקאטורגה הפטרופאבלובסקי הנורא, היו בטוחים, שסופו יהיה על עץ התלייה, כסופם של סופיה פרובסקה ואנדרי ז’לאבוב, אך על פי נס נידון לקאטורגה לכל ימי חייו “בלבד”. בסיביר הלבנה עבד בתנאים מחרידים ביותר במיכרות הכסף. לאחר עשרים שנות קאטורגה וכמה שנות גלות בסיביר הרחוקה, שוחרר זונדלביץ' בעת החנינה (1905). עם שובו נתקבל כקדוש. אולם הוא לא רצה להישאר ברוסיה ונשתקע בלונדון. היה בעל קומה נמוכה וזקן לבן היורד על מידותיו, איש טוב־לב ונוח לבריות, אי אפשר היה להעלות על הדעת, שמאחוריו עשרים ושש שנים “כאלו”.

זונדלביץ' התגורר בחדר קטן ודל (בקירבת המועדון). חברי ארליך “טיפל” בו. בהיותו חייט מנוסה שקיבל שכר כבוה בבית מסחר אלגנטי לחייטות, היה ארליך מקדים תכופות ללכת מעבודתו, כדי לבלות במועדון עם זונדלביץ'. כאשר ירד גשם (ומתי אין גשם בלונדון?) היה מלווה את הזקן לביתו. רושם מוזר קיבלתי שעה שהתוודענו איש אל רעהו. עליו דיברתי וכתבתי כעל גיבור אגדי. עוד בהיותי סטודנט, ואפילו כאשר עוד למדתי בגימנאסיה, פעם לבי בחוזקה כשהוא עמד לידי. זהו האדם שהייתי מציגו כמופת של אנושיות.

“הנך חברי הוותיק”. אמר אלי בחיוך נלבב. החבר ארליך סיפר לו, שניהלתי את פעולת ההברחה בצ’נסטוחוב. זונדלביץ' היה הראשון שאירגן בית־דפוס מהפכני בפטרבורג ועסק בהברחת הספרות המהפכנית מחוץ־לארץ על כן קרא לי בדרכו הנלבבת בשם “עמיתו”. מובן, ששמעתי במתח רב את זכרונותיו. כשהיה שרוי במצב־רוח טוב, הוא היה איש־שיחה נפלא, והרי היה לו מה לספר, ואני ביקשתי לדעת יותר ויותר. הוא שאלני על ימיו האחרונים של גריגורי גרשוני, מייסד “מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים”, ועל ביקורי אצלו בבית־החולים בציריך סמוך למותו.

בלונדון לא נימנה עם שום מפלגה. היה בעל נטיה סוציאליסטית חופשית; סבור היה, שמוטב שכל מפלגה תנהל לה את פעילותה לפי דרכה ורעיונותיה, אך בתנאי, שאחת לא תפריע לרעותה ועד כמה שאפשר שישתפו פעולה למען המטרה המשותפת. כאשר הוויכוחים בין המפלגות השונות קיבלו אופי חריף, היה אומר: “הנה כבר מתחילה מלחמת־האחים הקנאית”, ויחד אתי היה עובר ומתיישב ליד שולחן אחר.

היה לו יחס רגיש ביותר אל היהודים, יחס שונה באורח קיצוני מרוב העסקנים הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים. זו היתה עמדה פאטריוטית עמוקה. באורח אינסטינקטיבי ובמודע דאג שלא ייעשה עוול ליהודים, שלא יפגעו בהם. זו היתה עמדתו מאז שנות נעוריו.

בהיסטוריה המהפכנית ישנה אפיזודה נוגעת ללב באופן בלתי רגיל: כאשר ה“נארודנאיה ווֹלה” החליטה לבצע התנקשות בצאר אלכסנדר האכזר, התעוררה השאלה: מי יבצע את המעשה הזה? שלושה חברים מרכזיים תבעו שהפעולה תימסר לידם. היו אלה: פולני, יהודי ורוסי. נערכה תחרות פוליטית מוסרית יחידה־במינה: למי משלושתם תינתן הזכות להגשים את התוכנית? איש מהם לא רצה לוותר.

שני מנהיגים מהפכניים בעלי סמכוּת, הרוסי אלכסנדר מיכאילוב והיהודי אהרוון זונדלביץ', נטלו על עצמם את התפקיד לתווך בין שלושת המועמדים. לאחר שורת התייעצויות ותיווכים החליטו שפולני אינו צריך לבצע את ההתנקשות, כי הממשלה היתה משווה למעשה אופי לאומי והיתה מגיבה במערכת שיסוי והסתה נגד הפולנים. גם ליהודי גולדנברג אין למסור את ביצוע ההתנקשות, כי הממשלה היתה מנצלת את הדבר ברצון, כדי להגביר את האנטישמיות, את ההסתה נגד היהודים העלולה להביא גם לפרעות. את ההתנקשות צריך לכן לבצע רוסי.

אגב, הרוסי אלכסנדר סאלוביוב אמר בהתייעצות האחרונה לטוענים האחרים: "זהו עניין שלי. אלכסנדר שייך לי, ואיני רוצה לוותר עליו לאיש". ואכן הוא שביצע את ההתנקשות.¹⁶

* * *

ההיסטוריון והמפכן הידוע סטפניאק (קראבצ’ינסקי) מתאר ברומן שלו “אנדרי קוז’כוב” את השיחות בין המהפכנים של הימים ההם. החברים הרוסיים אומרים אל זונדלביץ' (זוהי הדמות של “החבר פטר”): “אתה היחיד בינינו הראוי לשם ‘אזרח העולם’”. והוא משיב: “זה יפה אבל לא נעים ביותר”. והוא מוסיף בקול דואב: “אינני קשור לעמכם. וכיצד אוכל להיות קשור אליו? אנחנו, היהודים, אוהבים את עמנו. זהו כל מה שנשאר לנו בעולם. על כל פנים אני אוהבו אהבה עמוקה. ועל שום מה אוהב את האיכרים שלכם, המשעבדים את עמי ונוהגים בו כנהוג בארבארים? מחר אולי יערכו פוגרום על בית אבי, פועל עמל, בדיוק כשם שערכו פרעות נגד יהודים עמלים אחרים. יכול אני לרחם על האיכרים שלכם, בשל סבלם, בדיוק כשם שמרחם אני על ערבים, סינים ומאלאיים וגם על כל יצור מעוּנה, אך אין הם קרובים ללבי. אינני יכול לחלום את חלומותיכם ולכרוע כריעה חסרת טעם לפני ‘העם’. ואלה הקרויים ‘החברה הגבוהה, השכבות הגבוהות’ — מה אפשר להרגיש כלפי השפנים הפחדניים מלבד רגש של סלידה? לא, ברוסיה שלכם אין דבר שאפשר להוקירו. ואולם מכיר אני את המהפכנים ואותם אוהב אני יותר מאשר את עמי. איתם אני קושר ודבוק ואוהב אני אותם כאהוב אחים, זהו הקשר היחיד הקושר אותי אל ארצכם.”

כזה נשאר זונדלביץ' גם לאחר עשרים ושש שנות ייסוריו הנוראים.

* * *

פעמים אחדות הוא אחר לי: “יפה עשית שהברחת בגבול נשק למען המהפכנים ולמען ההגנה העצמית היהודית. היהודים יכולים להתגאות, שעם נשק ביד הם התנגדו לממשלה ולפורעים, יהיו מי שיהיו. די סבלנו!” הוא היה אחד האנשים עדיני־הנפש וטובי־הלב ביותר שהכרתי בחיי. בנשמתו נתמזגו קשיוּת של פלדה עם החומרים הגמישים והעדינים ביותר. ברצון עזר לכל איש ככל שידו השיגה.

וכאשר פרצה המהפיכה, נכפל מרצו של הזקן הזה שבעתיים בעבודתו רבת האחריות.

* * *

פעילותה של המושבה הלונדונית התפתחה בדרך־כלל כמו במושבות בשווייץ. הופצו ידיעות על המצב האמיתי ברוסיה, היו רוכשים ידידים חדשים למען “רוסיה הטובה יותר”, היו מגישים עזרה לחברים נזקקים, מארגנים ויכוחים פנימיים ו“מועדוני תרבות”, ובכלל היו ממלאים את התפקידים כנציגות של רוסיה הדמוקראטית החופשית.

תוך כדי מהלך הפעולות המלחמתיות נסתבר, שה“מושבה הלונדונית” חייבת ליטול על עצמה משימות חדשות, משימות גדולות מאוד, קודם כל בעניינים שהיתה להם שייכות לגורלם של כל המהגרים בלונדון, לא רק ה“פוליטיים”, שמוצאם מרוסיה.

עלתה הבעיה, היכן לקיים שרות צבאי — באנגליה, או ברוסיה? בעמדתנו, לאמיתו של לדבר, היה תלוי גורלו של וייטשפל, של אותם עשרות אלפי יהודים, שהתגוררו באנגליה. כן היה דבר קשור בשאר האירגונים הרוסיים־יהודיים, שהוקמו לאחרונה בלונדון.

משפרצה המלחמה — כאמור — באו לאנגליה פליטים מארצות שונות. ביניהם לא רק “גולים פוליטיים”, כי אם פליטי מלחמה פשוטים שברחו מן הארצות שהיתה צפויה להן סכנת כיבוש גרמני. בלונדון העצומה ורבת המיליונים הם חשו עצמם בודדים, זרים, והקימו “מושבה רוסית” חדשה.

פרק חמישי: המועדון הרוסי השני

דבר המועדון החדש מתייחס קודם כל למשפחת טייטל. יעקב טייטל היה במשך עשרות שנים השופט היהודי היחיד ברוסיה. לאחר ששר־המשפטים האנטישמי הרחיקו ממישרתו, עסק בתפקידים יהודיים ציבוריים באירופה. בסתיו 1914 בא ללונדון, וכיוון שפרצה המלחמה נמנע ממנו לשוב לרוסיה. בדירתו של זוג הישישים טייטל היו מתכנסים האינטליגנטים היהודיים מרוסיה.

יעקב טייטל ואשתו יקאטרינה ולאדימירובנה היו להם הרגלים משלהם, והשתדלו ליצור בביתם בלונדון אווירה דומה, לזו ששררה אצלם ברוסיה. את טייטל היכרתי היטב עוב משווייץ, עת פעלנו יחד, ורעיה ואנוכי היינו מבקרים אצלם לעתים קרובות. ל“פארטיס” (מסיבות) השבועיות היו באים אליהם נחום סוקולוב, הצייר ליאופולד פיליכובסקי, ד"ר צ’לנוב ואחרים. עקרת־הבית מכניסת־האורחים יקאטרינה ולאדימירובנה היתה נוהגת להעמיד על השולחן מיחם רוסי רותח ולהכין כריכים. במסיבות היתה מתנהלת שיחה בנוסח הרוסי האינטליגנטי ונושאיה היו: המלחמה; במה היא תסתיים? מי ינצח? מצב היהודים והרוסים; נושאים אקטואליים וניצחיים.

מעניינים מאוד היו זכרונותיו של טייטל מסאראטוב וידידותו עם מאקסים גורקי, כאשר הרוסי המפורסם אך התחיל לכתוב, וכמעט איש לא הכירו עדיין. גורקי כותב בזכרונותיו על הימים ההם:

“היה לי המזל להיפגש בחיי בשישה צדיקים עליזים. המעניין שביניהם היה יעקב טייטל. הייתי נכנס אליו לעתים קרובות. בין באי ביתו היו היושב־ראש של בית־המשפט המחוזי אננקוב (נכדו של הדיקאבריסט המהפכן), שורת מארקיסיסטים צעירים והאינטליגנטים הרוסיים בעלי ההשקפות הליבראליות… על השולחן העגול היו מעמידים קערה ענקית ובה בשר ותפוחי־אדמה; החבורה היתה אוכלת לשובע, היו שותים בירה ויין קאווקאזי… אחר כך נפתח דו־קרב של מלים. בבית שרר חופש דיבור בלתי מוגבל. טייטל עצמו היה פולמוסן נלהב”.

אינטליגנט צעיר שני, שהיה מבקר אצל טייטל בסאמארה, היה ולאדימיר לנין־אוליאנוב. לאחר מות אביו, מפקח עממי בסימבירסק, השתקעו אמו של לנין ואחיותיו בסאמארה. אחותו הצעירה של לנין ביקשה לעמוד בבחינות־גימנאסיה אקסטרניות, כדי להיות מורה. אולם הנהלת הגימנאסיה מצאה שהיא “בלתי כשרה” מבחינה פוליטית וגרמה לה קשיים. הסיבה לכך היתה שאחיו הגדול של לנין נטל לפני שנים חלק בהתנקשות בצאר. הוא ניתלה וצל של חשד נפל על כל המשפחה. טייטל, הודות לסמכותו כשופט, התערב למענה והיא קיבלה את האישור הנחוץ בגימנאסיה. ולאדימיר לנין עצמו היה עוזר צעיר לפרקליט ובערבים היה מבלה לעתים קרובות אצל משפחת טייטל.

בקשר לטייטל רוצה אני להזכיר כאן עד אפיזודה אחת.

כאשר מת בווארשה י.ל. פרץ, הרכבתי ועדת סופרים ועתונאים לשם אירגון אזכרה. הוועד היה מורכב מאנשים צעירים. סבור הייתי שגם נציג הדור הקשיש צריך לנאום. זאנגוויל היה עסוק בהתייעצות, שנקבעה קודם לכן בכפרו, ולכן שלח מכתב, שבו העריך את גאונו של המשורר המנוח. האזכרה הענקית נערכה בתיאטרון. אחד־העם בא, אך לא רצה להיות בין הנואמים. ביקשתי את טייטל, שהכיר את פרץ, שיאמר מלים אחדות. בזכרונותיו כותב טייטל: “באו אלפיים איש. סבור הייתי שאחד־העם יטול רשות הדיבור, אבל הוא אמר לי בנימה שהיתה קרובה ללבי, שהוא עייף, משום שכל הלילה עבד על פנקסי החשבונות של חברת התה ויסוצקי, בה עבד כפקיד. יוסף קרוק הצעיר והנמרץ ביקש, איפוא, ממני שאדבר. מצבי היה קשה מאוד: לא שלטתי היטב לא ביידיש ולא באנגלית ולא ידעתי מה אעשה. קרוק כתב, איפוא, על פתק למעני כמה משפטי ביידיש באותיות לאטיניות והודיע לקהל, ששופט יהודי מרוסיה יאמר כמה מלים. איני יודע, כיצד להסביר זאת, אבל שכחתי את הפתק ואף־על־פי־כן נאמתי ביידיש נאום ארוך למדי. אולי מסתברת חידה זו בכך שמתחת לסף ההכרה קרובה לשון האם לכל יהודי. נאמי לוּוה בתשואות, שכן דיברתי מתוך רגש של אדם, אשר אבד לו ידיד קרוב”.

* * *

בערב סגרירי קר הופיע אצל הטייטלים ולאדימיר ז’בוטינסקי. הוא סיפר על ביקוריו בארצות שונות ככתב העתון הליבראלי המוסקבאי “רוסקייה ודומאסטי”. הכרתי את ז’בוטינסקי מן הקונגרסים הציוניים וכעתונאי רוסי ליבראלי. הוא קרא את מאמרי ב“צייט”. שוחחנו על המלחמה ועל מצבם של יהודי רוסיה. השיחה נשאה אופי כללי, כדרך שאינטליגנטים רוסים משוחחים ליד המיחם.

למחרת היום בא ז’בוטינסקי אלינו הביתה. מדוע ולשם מה בא ללונדון לא ידעתי. הוא ביקש ממני שאפגישו לשם היכרות עם ישראל זאנגוויל. בקשתו נראתה לי משונה: “כאן יש לך כל כך הרבה ידידים קרובים וחברים. סוקולוב יכול לעשות זאת, גם ג’וזף כהן, או עורך ה’ג’ויש קרוניקל', גרינברג. כולם הם ידידיו הטובים של זאנגוויל ויכולים בקלות להמליץ עליך לפניו”. ז’בוטינסקי לא השיב על כך במישרים. הוא רק העיר, כי הוא סבור שאני הנני האדם המתאים. העניין נראה לי קצת משונה — עסקן ציוני נודע, שיש לו כל כך הרבה ידידים ומכרים, פונה דווקא אלי, שהתוודעתי אליו רק אמש. נפרדנו באדיבות, אבל ללא תוצאות מעשיות.

ביום השני קיבלתי מיברק מטייטל, שהוא מבקש לבקרנו אחרי הצהרים. הוא בא עם ז’בוטינסקי והאחרון גילה הפעם את קלפיו ודיבר גלויות. הוא בעד “האוריינטאציה האנגלית”, ואילו אוסישקין, צ’לנוב ואחד־העם, הם בעלי “אוריינטאציה גרמנית”, או נייטראליים. הנמקה זאת הבינותי היטב. שאלת ה“אוריינטאציה” היתה עניין לוהט ועליה נמשכו ויכוחים מרים. ז’בוטינסקי הוסיף, כי מנהיגים ציוניים, בייחוד אוסישקין, אף נעשו לו אוייבים אישיים. הוא סבור, שזאנגוויל הוא היהודי הגדול היחיד המבין את המצב והמסוגל להתרומם להבנת המומנט ההיסטורי ולעזור ולעשות עתה, במומנט המכריע מעשה גדול.

דבר זה עורר בי עניין. שהרי כבר ידעתי על המיברק שהקולונל האנגלי פטרסון שלח מאלכסנדריה לזאנגוויל בנוגע ליחידה צבאית יהודית, שתורכב מן היהודים, אשר תורכיה גרשה מארץ־ישראל. ז’בוטינסקי לא ידע שזאנגוויל השיב במיברק, כי הוא מאחל לפטרסון שיביאם בהצלחה בחזרה אל בית יהודי תחת חסות אנגלית; ושהצנזור האנגלי לא העביר את המיברק, כך, שהמחבר אנוס היה להחליף את הטקסט. ז’בוטינסקי קפץ ממש מרוב התלהבות: “הנה, זהו!! הנה זהו! ועל כן רוצה אני להכיר את זאנגוויל”.

זאנגוויל התגורר בכפרו והבטחתי לז’בוטינסקי להודיעו על כך. ז’בוטינסקי לחץ את ידי בחוזקה ועתה נפרדנו לא בקרירות כבפעם הראשונה. כתבתי את המכתב והצגתי את ז’בוטינסקי כעתונאי רוסי וציוני ידוע. על כך באה תשובה בנוסף האנגלי: יואיל ז’בוטינסקי לכתוב לו באיזה עניין הוא רוצה לבוא. וכאן נתגלה אופיו של ז’בוטינסקי. כאשר מסרתי לו את המכתב העיר: “לא, לא, אין זו הדרך, זה לא יוביל אותנו למטרה”. אל זאנגוויל פונים הרבה עתונאים בנוגע לראיונות עמו והוא משתדל לרוב להימנע מהם. אם נכתוב מכתב, הרי הוא יכול לענין את זאנגוויל או לא לעניינו, ובכך יסתיימו חילופי המכתבים. אך ז’בוטינסקי היתה לו אמונה רבה בעצמו ובכוח שיכנועו. הוא סבר, שיוכל לעורר אצל זאנגוויל עניין לגבי תפיסתו הוא.

ובכן, מה לעשות? לנסוע אל זאנגוויל בלי הזמנה אי־אפשר היה. התחלנו לחשוב, איפוא, כיצד לעבור את הגשר. נזכרתי שכאשר רעיה ביקרה אצל מאקסים גורקי בקאפרי, הוא אמר לה בשיחה, בין השאר, כי הוא נלהב מביאליק והעיר: “ז’בוטינסקי הוא שנתן לנו את ביאליק”. כתבתי איפוא לזאנגוויל, שז’בוטינסקי הוא בעל זכויות ספרותיות בתרגום. הריני סבור, שכדאי להכירו. (זאנגוויל היה חסיד נלהב של ביאליק).

ואכן כתשובה באה מייד הזמנה לז’בוטינסקי, ואם אני רוצה, יכול אני להתלוות אליו. ז’בוטינסקי ציפה לתשובה במתיחות גדולה. עתה היה מלא שימחה. בדיוק באותו יום לא היה לי נוח לנסוע מלונדון, זה היה היום שבו הייתי כותב את מאמרי השבועיים. ז’בוטינסקי ביקשני נמרצות להתלוות אליו. הוא שכר מונית ונסע במיוחד אל מערכת “צייט” להודיע שאינני יכול לכתוב הפעם את המאמר השבועי.

* * *

נסענו ברכבת הקטנה. זאנגוויל, לבוש מעיל ישן — כדרך שנוהגים האנגלים בכפר — המתין לנו בתחנה. “שמח אני להכיר את ישראל זאנגוויל המפורסם”, אמר ז’בוטינסקי, עת יצאנו מן הקרון. זאנגוויל: “הרי גם אתה סופר ידוע”.

“אבל אתה אינך יודע כל כך”, מעיר ז’בוטינסקי.

“אני איני יודע, אבל ד”ר קרוק אומר כך".

ז’בוטינסקי קרא לכך בחיוך: “פירסום פר פרוקורה”.

השיחות היו ידידותיות מאוד. תחילה שוחחנו על המצב היהודי הכללי. היתה תקווה, שתורכיה תובס בשדות הקרב וכי המדינה החולה תחולק. על כל פנים אנחנו בחוץ־לארץ חייבים לתת את ידינו לכך; ובוודאי שיש להדגיש את חלקם של היהודים במלחמה. “לגיון יהודי” הוא צו השעה. זו היתה עמדתנו האחידה.

אך כיצד עושים את הצעד הראשון בלונדון? — שאל ז’בוטינסקי. זאנגוויל אמר שהוא יכתוב מכתב אל ידידו הטוב הגנראל טרנר. האנגלי הזה, ידיד יהודים גדול, היה חבר בוועדות של האירגון הטריטוריאליסטי (“יט”א"). כחבר לשעבר במטה הכללי, יש לו, כמובן, קשרים צבאיים ופוליטיים רבים ויוכל להמליץ על ז’בוטינסקי בחוגים המתאימים. ואכן, מייד ישב זאנגוויל ליד שולחן־הכתיבה שלו וכתב את המכתב. התלהבותו של ז’בוטינסקי עברה כל גבול. כאשר נפרדנו הודה שוב ושוב על קבלת הפנים ועל המכתב.

הריני זוכר, שבשבתנו בקרון חיבקני ז’בוטינסקי והחל לרקוד. “סוף סוף, רבותי, נתמודד!” הוא מילמל בשימחה.

ואכן מכתב זה היה הצעד הראשון, אשר פתח לפניו את הדלתות הנחוצות.

* * *

המלחמה החריפה והלכה, והמצב שינה לחלוטין את הפסיכולוגיה האנגלית. שקספיר עדיין התגאה, ש“רגלו של שום אוייב עדיין לא דרכה על אי הפנינים והאזמרגדים”. באנגליה לא היה נהוג שרות־חובה צבאי. בתור אי היא היתה מוגנת על־ידי הצי האדיר. ב־1914 השתנה המצב לגמרי. אמנם נכון, רגלו של אוייב לא דרכה גם הפעם על הטריטוריה האנגלית, אולם הקרבנות על אדמת אנגליה נתרבו והלכו בלי־הרף. הם היו תוצאה מן הטכניקה המודרנית. הקרבנות נפלו מן הפצצות של הצפלינים הגרמניים, שפעלו בניגוד לעקרונות המשפט הבינלאומי שהוכרו על־ידי הכול, לפיהם פעולות המלחמה תתנהלנה רק בשדות הקרב ולא תהיינה מופנות נגד האוכלוסיה האזרחית בערים השלוות. הגרמנים התחשבו רק מעט מאוד בעקרונות אלה. נשתנתה, איפוא, כמובן גם הפסיכולוגיה האנגלית. נחוץ היה לגייס כוחות חדשים עוד ועוד.

גם הפעם לא רצו האנגלים להתנכל לחופש המסורתי שלהם ולא רצו להנהיג שרות־חובה צבאי.

לעומת זאת נתעצם מאוד “המפעל לגיוס מתנדבים”. הטרייד־יוניונים, שהיו נגד שרות־חובה צבאי, נטלו חלק פעיל בגיוס המתנדבים. במרץ רב הצטיין כאן אירגון הנשים הסופראז’יסטיות. זוכר אני אסיפה ענקית, שבה הכריזה המנהיגה הראשית של האירגון, מרת פאנהרסט, שהנשים הצעירות חייבות לקבל את העקרון, לפיו הן לא תתחתנה עם גברים, שלא שרתו בצבא. התחיל מרוץ מעניין.

בערים התייחסו בחשד ובאנטיפאטיה לאנשים צעירים. מרות־נפש במיוחד היו הנשים העובדות, שבעליהן נמצאו בשדות הקרב.

“מה הם עושים כאן? מדוע אינם מתגייסים?” — היו שואלים לעתים קרובות. השאלה היתה מסובכת יותר משאפשר לשער. בתשומת לב רבה התבוננתי אל תופעה זאת ולמדתי, שככל שתופעה היא מסובכת יותר, כן שואף המוח האנושי לסכם הכול כעניין פשוט. אי־אפשר היה לומר — “אלה הם אנשי חוץ־לארץ”, שכן החלוקה לא היתה לפי הקו הזה. נוצר מצב, שבו היו קיימים בעיקר שני מחנות: א) “משלנו” וב) “מחנה האוייבים”. האוייבים היו האזרחים הגרמנים והאוסטרים, אשר נכלאו במחנה אסירים. ל“משלנו” השתייכו לא רק האנגלים, כי אם גם אזרחי המדינות בעלות הברית. ואכן, נכרתה ברית עם צרפת, בלגיה, סרביה ורוסיה, שאזרחיהן יסעו הביתה, או יעסקו באנגליה בתפקידים הקשורים בתועלת למען הארץ.

כאן עלי לציין עניין פסיכולוגי חדש בעל חשיבות רבה. החרות המסורתית, אשר התקיימה במדינה במשך שנים, לא היה קל לשנותה בבת־אחת. בבית הנבחרים התנהלו ויכוחים “בעד ונגד המלחמה”; וגם — אם כי בהגבלה מסויימת — בעתונות כך. כשם שבשביל אנשים דתיים קובעת אמונתם את מעשיהם, כן היו גם אנשים, שמצפונם לא הניח להם בשום אופן ליטל חלק בפעולות מלחמתיות.

נחקק איפוא למענם חוק מיוחד: חוק בשביל ה“קונסנסיוש אובג’קטורס” (בשביל סרבני מלחמה מטעמי מצפון). שני היוזמים העיקריים המפורסמים של החוק הזה הכרתי היטב. האחד היה המנהיג הצעיר של מפלגת הלייבור הבלתי תלויה, פנר, רוקוויי, והאחד — הפילוסוף האציל ברטראנד ראסל. (כשאני כותב את הדברים האלה, חל בדיוק יובל החמישים של החוק הזה). נוסדו משרדים מיוחדים, אשר בחנו, אם האדם הנתון איננו מתכוון להתחמק סתם משרות צבאי, אלא שכל חייו יכולים לאשר אם הוא באמת שייך ל“סוג המצפוני” ולאלה נועדו עבודות שונות, שהיו מועילות למדינה.

את המומנטים הללו, שאני מתארם כאן, יש להעריך נכונה, כדי להבין את המצב שנוצר אז בשביל האוכלוסיה היהודית.

* * *

בכך עסקה קודם־כל המושבה הרוסית. נערכה שורת ויכוחים, ובהם — כדרך הרוסים — הודגשו מאוד ההבדלים בין הזרמים השונים. אולם בניגוד לאנגלים אשר היו מסתמכים על סיבות דתיות ומוסריות, הסתמכו המהפכנים הרוסיים על מומנטים פוליטיים־מפלגתיים. גם בשווייץ היו נערכים אז ויכוחים כאלה (א. המפלגה הבולשביסטית של לנין, ב. העמדה הפאטריוטית של פליכאנוב, ג. העמדה האינטרנאציונאליסטית של מארטוב וצ’רנוב). אולם אנגליה לא היתה שווייץ. אנגליה אנוסה היתה לנהל מלחמה מרה, בעוד ששווייץ היתה נייטרלית. אמנם נכון, בהרי האלפים הגבוהים וליד האגמים שמרו השווייצים במרץ על ארצם מפני פלישה אפשרית, אולם בתוך הארץ גופא נהנתה האוכלוסיה מן החירות המסורתית.

במלה אחת — באנגליה היה הכרח לנקוט עמדה כלפי ההסכמים הצבאיים שבין בעלות־הברית. ימים רבים ניהלו את הוויכוחים הללו. על אף חילוקי הדעות הפוליטיים והעקרוניים, נתקבלה החלטתנו באורח סולידארי, לפיה אנחנו נהנים מ“זכות האזילום” (זכות המיקלט) המסורתי הישן. במידה שאני זוכר, הודגש בוויכוח, כי בניגוד לחוקים הכלליים וההסכמים הכלליים, נושאת “זכות המיקלט” אופי וולונטאריסטי, ואי־אפשר להפר אותן באורח חד־צדדי. אם זכות המיקלט היתה מוגנת בכנסיות הרומיות העתיקות, הרי אי־אפשר להפר אותה במלחמה הנוכחית, כאשר אין למהפכנים האפשרות להגר באורח חופשי לארצות אחרות. וכיון שמדובר היה בקבוצה קטנה (כמה עשרות אנשים), התחשבה בכך דעת־הקהל האנגלית המתקדמת ותמכו בה אפילו בפארלמנט ובבית הלורדים.

* * *

שונה היה המצב בוייטשפל, מקום שם היו מרוכזים 100.000 יהודים. הם התגוררו כאן עשרות שנים (ורבים מן הצעירים נולדו כאן), אך לא היו אזרחים אנגליים. הם הבריחו את הגבול הרוסי ולכן גם לא היו להם דרכונים רוסיים. ומשום כך לא היו אזרחים אנגליים וגם לא נחשבו כ“נתיני רוסיה”. מעין סוג מיוחד במינו.

השאלה עמדה לפני האירגונים היהודיים. כל אירגון לחוד לא יכול היה להחליט על כך בנוגע לחבריו. נקראה, איפוא, ועידה כללית גדולה של כל האירגונים (טרייד־יוניונים, ארבעטער־רינג, אירגוני עזרה ואירגונים לוקאליים). בחרו בי כיושב־ראש. הוויכוחים היו לוהטים, שהרי לא מדובר היה בדבר של מה־בכך, כי אם בשאלות גורליות אישיות בשביל רבבות אנשים ומשפחותיהם. חילוקי־הדעות היו רבים מדי משאפשר היה להסתפק בהחלטה — “אנחנו איננו הולכים!”

מצבי היה קשה מאוד. עבדתי הרבה, כדי לקבוע את עמדתי בשלושה גופים שונים: בסניף המפלגה שלנו (שחלק ממנו היו “גולים פוליטיים” וחלק מהגרים רגילים), במושבה הרוסית, ועתה — בוייטשפל. הייתי משוכנע שכאן בוייטשפל, יש לנקוט עמדה מיוחדת ודאי שהדגשתי גם כאן, שאנחנו מתנגדים למלחמה, אבל משהו בכל זאת נחוץ היה לעשות.

נקטתי עמדה, שעלינו לקבוע עקרון כדרך שקבעה הממשלה בשביל “הסוג המצפוני”: יש להודיע שאנו תומכים ב“עבודה מועילה למדינה”. המצב רציני מדי, כדי שהחייטים, למשל, יוסיפו לעבוד בעבודתם ולתפור שמלות מפוארות בשביל נשים מהודרות ולקבל את שכרם הגבוה, ובייחוד שעה שבארץ גדל והלך מיספר אנשי הצבא והיה צורך במדים חדשים ובנעלים. ונוצרו עבודות חדשות שונות. הפועלים היהודים יכולים לעבוד בשכר קטן יותר בסדנאות הממשלתיות (או בבתיהם) בשביל הצרכים החדשים האלה. על עמדה זאת הגנתי (יחד עם חברינו) בוועידה שנערכה בוייטשפל ואנשים רציניים התחשבו מאוד בעמדה שלנו. הרגשנו, שאנו פועלים מתוך רגש של אחריות גדולה, שאם לא כן, יהיו סקנדאלים בלתי־פוסקים העלולים להיגמר בשואה.

* * *

וכאן נכנס לתמונה ז’בוטינסקי. הוא פתח אז בתעמולתו למען הלגיון היהודי. בוייטשפל יצאו בלי־הרף אנשים נגדו בצורה חריפה מאוד, החרימוהו ובודדוהו. יצאתי נגד החרם שהוטל עליו. “גם מנהיגים לא־יהודיים שונים הם בעד המלחמה” — הערתי. “די לקרוא בשמותיהם של שני מנהיגים מפורסמים, קרופוטקין ופליכאנוב. ובפאריס יש סוציאליסטים בודדים שונים (כמו הציר הבולשביסטי) שאף בעצמם התנדבו לצבא; שלא לדבר על הפולנים הרבים, אשר אירגנו בפאריס יחידות פולניות מיוחדות”.

אולם התנגדתי לכפות על היהודים להתגייס לצבא. שר־הפנים הרברט סמואל פירסם אז הודעה, לפיה מי שלא יתגייס לצבא, יישלח לרוסיה. הודעה זו עוררה אצל כולם מחאה חריפה. שלא לדבר על כך, כי האזורים שבהם נולדו היהודים נכבשו לרוב בידי הצבא הגרמני (פולין, ליטא). כמו רבים אחרים, הייתי סבור גם אנוכי, שסמואל פירסם את הודעתו לפי בקשת ז’בוטינסקי. בשל צעדו זה כעסתי עליו מאוד.

* * *

הנה מכתב ממנו: "מה חושבים בוייטשפל? בעוד שבועות אחדים יתחיל ודאי לחץ על הזרים ומצבם יהיה קשה מאוד, קשה פי־כמה מאשר בצרפת. אתה יודע, שאין האנגלים אוהבים להצטעצע, אני סבור, שבתנאים כאלה חייבת העתונות — ובייחוד אתה — לפתוח בתעמולה על הנושא: אם כבר ללכת, הרי צריכים יהודים ללכת לארץ־ישראל.

ברצוני לשוחח על כל זה אתך. תקבע לי באורח טלגרפי פגישה באיזה שהוא מקום בעיר. דרישת שלום לגברת קרוק. שלכם ז’בוטינסקי".

כאשר נפגשנו, אמרתי לו שאני מתנגד לכפייה ולאיומו של הרברט סמואל, וכי יש להסתייג מסמואל. על כך השיב לי, שגם הוא מתנגד לאיום. הייתי מרוצה מאוד מעמדתו.

והנה כותב הוא לי במכתב אחר מלה במלה:

“ידיד יקר, מחר תשתתף בהתייעצות באולד־קינגס־הול. סבורני, כי מחובתך הוא לומר לאותם אנשים מוכי־סנוורים, כי כאן הכרחיות פשרות; וכי הדרך היחידה היא, שהמתגייסים היהודיים יגנו על אנגליה ועל הטריטוריה שלה. אין לך הרשות להמשיך בשתיקתך. אינך יכול לחוס על הפופולאריות שלך. כפי שאני מכירך, אינני מאמין בכך. אינני רוצה אפילו לפקפק בכך, שמחר תעמיד את השאלה בקול רם ובבירור. שלך ו. ז’בוטינסקי”.

בוועידה אמרתי, שזוהי הדרך המקובלת ביותר. אם המהגרים הרוסיים נרשמים בפאריס לצבא הצרפתי, הרי הרבה יותר מכובד וגאה הוא, שיהודים יקימו לגיון יהודי למען בית לאומי יהודי. אם יש אנשים שאינם מאמינים בכך, בל יילכו. אולם בכל מחיר ובכל תנאי יש להפסיק את השערוריות, — ואת החרם על ז’בוטינסקי. אם אוהדים את דעותיו ואם לאו, הרי הוא איש האידיאה והוא מנהל פעולה אידיאית.

השפעתי על חברינו במפלגה, שאנו נקח תחת חסותנו את ההרצאה. ואכן באתי אל האולם יחד עם זאנגוויל ועם ז’בוטינסקי. ליד כל שורה עמד חבר משלנו ושמר על הסדר. הפאראדוקס היה, שהרצאתו של ז’בוטינסקי, הציוני הראדיקאלי, נערכה הודות לסוציאליסטים הטריטוריאליסטים. אגב, רעיה ואנוכי הלכנו מן האולם יחד עם המרצה ועם זאנגוויל ונפרדנו רק ליד הרכבת התחתית.

זה היה המצב, אשר נוצר ב"שכבות התחתונות".

והנה האקלים ששרר ב“חוגים היהודיים הגבוהים”. כאשר המצב נעשה חריף ביותר, נטלתי יוזמה חדשה בתור יושב־ראש “ועד וייטשפל”. ביקרתי אצל כמה אישים מן המנהיגות והזמנתי אותם להתייעצות בדירתו של עורך־דין יהודי רוסי נייטראלי (בקירבת המוזיאון הבריטי). באו עשרה עד שנים־עשר איש. ביניהם אחד־העם, סוקולוב, ד“ר צ’לנוב. לפני שהתחילה ההתייעצות, כשבא ז’בוטינסקי, הזמינני סוקולוב לחדר שני ואמר: “הזמנת אותי, באתי איפוא ברצון. אבל לא שיערתי, שאתה עלול להביאני למצב כה קשה. הזמנת אותי — יחד עם ז’בוטינסקי! ד”ר צ’לנוב ביקש שנלך מייד. למען כבודך נשארנו, אבל עלינו למחות על כך”.

כאשר פתחתי בהתייעצות אמרתי, שהמצב קשה באופן בלתי־רגיל והוא נעשה קשה מיום ליום. כך, שאי־אפשר לדעת, מה ילד יום. לפיכך ראיתי מחובתי להזמין את האישים והמנהיגים בעלי העמדות השונות, כדי שנתייעץ כולנו יחד לטובת האינטרסים היהודיים הכלליים.

לאחר שפתחתי, ביקש סוקולוב את רשות הדיבור ואמר: “רבותי, ד”ר קרוק הזמין אותנו ובאנו, כיוון שהוא כואב את הייסורים היהודיים, אבל עלי להודיע, שאם יושב אני כאן ליד שולחן אחד עם מר ז’בוטינסקי, הרי אני מבקש שלא להסיק מכך שום מסקנות". ז’בוטינסקי שלח לי מייד פתק: “אני מבקש רשות־הדיבור לסדר היום. אשיב להם כדבעי”. מייד שלחתי לו פתק בחזרה: “ריבונו של עולם, אל תעשה כן! שהרי בכך תתפוצץ כל ההתייעצות”. הוא נענה לי. ההתייעצות נערכה באווירה מתוחה מאוד. אחד־העם לא דיבר. לעניין גופו גם סוקולוב לא נטל רשות הדיבור. ז’בוטינסקי סיפר על מאמציו. דיברו המשתתפים הנייטראליים. מובן, ששום דבר לא הוחלט. והייתי מרוצה, שהדבר לפחות לא נסתיים באופן גרוע יותר.

ז’בוטינסקי — כאשר באו לאנגליה ידידיו המכובדים, היה מביאם אלינו הביתה. בשימחה רבה הביא את מאיר גרוסמן. “זהו חברי מנוער — ועתה נפתח במלחמה”. גרוסמן בא מקופנהאגן, מקום שם ישבו העסקנים הציוניים החשובים ביותר, שכן שם היה המרכז של ההסתדרות הציונית. הוא סיפר במורת רוח, שכולם מתנגדים ללגיון, “אבל ההתנגדות לא תפחידנו”. הוא בא כדי להעביר ללונדון את כתב־העת “אונדזער טריבונע”, אשר הוציא בקופנהאגן. הוא ביקש ממנו אינפורמאציה על התנאים המקומיים, מבחינה ספרותית וטכנית. לא היה להם עתונאי רב השפעה וז’בוטינסקי עצמו כתב רוסית. גם כסף רב לא היה להם. רק הודות למרצם ומסירותם הצליח הדבר בידם. כאשר הופיע הגליון הראשון, כתב לי ז’בוטינסקי: “ידידי הטוב, תכתוב משהו למען ה”טריבונע" או על ה“טריבונע”. כסף למודעות אין לנו".¹⁷

חשיבות רבה נודעה לבואו של יוסף טרומפלדור ללונדון. ז’בוטינסקי הבריק לי מייד: “טרומפלדור ישנו”. את שמו של טרומפלדור היכרתי עוד מן המלחמה הרוסית־יפאנית וגם ידעתי את הפרטים על ארגנו את יחידת גאליפולי ההירואית. הוא עשה עלי רושם חזק מאוד. בהיותו דמות יחידה־במינה: היהודי היחיד — קצין רוסי — אשר הצטיין בגבורה רבה בשדות־הקרב נגד יפאן. כאן ישב מולי האדם האמיץ בעל היד האחת — והוא בא לכאן לאחר שעמד בראש לוחמי גאליפולי, כדי לפתוח ב“מלחמה חדשה לכיבוש ארץ־ישראל”. הסתכלתי ביהודי הזה בעל היד האחת והתפעלתי ממעשיו. על רוסיה לא דיברנו, עמדתי היתה שונה לחלוטין מעמדתו. סבורני, שאומץ לבו במלחמה נגד יפאן יסודו בהרגשת הכבוד היהודי: אם יהודים לוחמים, חייבים הם להילחם כך, שאחרים יקחו דוגמה מהם. דיברנו רק על העניינים היהודיים האקטואליים באנגליה ועל התוכנית להקמת הלגיון היהודי. הוא רצה לדעת היטב את הלכי־הרוח בוייטשפל ובקרב האינטליגנציה היהודית. הוא היה אופטימי מאוד, לא עניינוהו הקשיים עצמם, כי אם כיצד לגבור עליהם. כיצד אפשר לשנות את הפסיכולוגיה של הנוער. מייד אירגנתי את ביקורו אצל זאנגוויל.

בעת אחד מביקוריו היתה בדיוק הפצצה מצפלין. הושמעה אזעקה וכולנו ירדנו אל המרתף. לאחר התקפת הצפלין יצאנו מן המרתף והמשכנו בשיחה. עלי לומר, שיום זה נשאר בזכרוני. בשעה מאוחרת בערב, בה נהגנו, אני ורעיה, לשוחח, דיברנו על אותו יום שהיה סימלי בשבילנו — הן האורחים, הן התנאים שבהם אנו חיים. ז’בוטינסקי, גרוסמן וטרומפלדור נולדו בסביבות רוסיות טיפוסיות, התחנכו על ברכי התרבות הרוסית והלשון הרוסית. העולם בוער. על פני אירופה כולה צועדים הכובשים הצבאיים הגרמניים. האי האנגלי הקטן הוא המקום החופשי היחיד. והנה בתנאים הללו יושבים כאן כמה אינטליגנטים יהודים רוסיים ומתכננים את העתיד היהודי. העובדה, שרעיה ואנוכי באנו גם אנחנו מן החוגים המתבוללים, נותנת לנו הזדמנות טובה להבין את ה“מתכננים” הללו.

הדבר מתייחס גם לרוטנברג. פעם קיבלתי מכתב מזאנגוויל, שיהודי רוסי בשם רוטנברג פנה אליו הוא מבקש ממני לבוא בשעת ביקורו של האורח.

רוטנברג? האם זהו פטר רוטנברג, המהנדס מפטרבורג? הדבר נראה כבלתי מתקבל על הדעת. אולי הוא רוטנברג אחר בעל אותו שם?

בארץ ישראל יודעים הכול היטב את השם הזה, שהרי הוא האיש שהכניס חשמל לארץ; וכל מי שבא לארץ, רצה לראות את המיפעל המודרני המווסת את מימי הירדן והכינרת; הוא שהקים את “חברת החשמל” בשביל כל הערים, הקיבוצים והכפרים. אולם בימים ההם, שעליהם אני מדבר כאן צילצל השם “פיוטר רוטנברג” בכל רוסיה במובן אחר לגמרי, הקשור במאורעות המהפכניים הטראגיים ביותר.

היה זה מהנדס צעיר שהצליח — על אף מוצאו היהודי — לקבל מישרה בבית החורשת הפטרבורגי הנודע, פוטילוב, בית־החרושת הגדול ביותר למתכת ולנשק. וכאשר אירגן הכומר גאפון את “מצעד התשעה בינואר אל הצאר” (1905), כדי לבקש אצלו רחמים למען האוכלוסיה, צעד רוטנברג ליד גאפון. כך הם הלכו בשורה הראשונה — הכומר הפרבולסאבי עם הצלב הגדול על חזהו מוקף באיקוניות הפרבוסלאביות הקדושות — לידו המהנדס היהודי. וכאשר התחיל הצבא לירות לתוך שורות הצועדים ונפלו מאות הרוגים ופצועים, נפל גם הכומר. פיוטר רוטנברג הרימו, הכניסו לשער סמוך, גזר את שערותיו הארוכות, נתן לו מעיל אזרחי במקום הגלימה הארוכה ובאופן כזה הציל את חייו. השם גאפון נעשה פופולארי לא רק ברוסיה, כי אם בכל העולם כולו. גאפון הגיע לשווייץ — כדמות המהפכנית הפופולארית ביותר. בז’נבה ביקשו הכול לראותו. עתונאי חוץ־לארץ ביקשו לשלם סכומים גדולים כדי לקיים אתו ראיון. גאפון גם אירגן אניה מיוחדת עם נשק למען המהפיכה.

ולפתע! לפתע מסתבר, שגאפון היה סוכן המשטרה, ביקש להיות קשור עם שני הצדדים. הזעזוע שעבר עלינו אז בשווייץ, שעה שנודע לנו על כך, אי אפשר לתארו. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא!

והראשון, אשר לא יכול לשאת את כל זה היה רוטנברג. גאפון חייב לשלם בחייו בעד בגידתו. והוא, רוטנברג, חייב לבצע את הדבר הזה. רוטנברג נוסע לפטרבורג ואומר לגאפון, שגם הוא רוצה לעבור לשרות המשטרה; הוא נדבר עם גאפון להיפגש בווילה ליד פטרבורג. הם מדברים על המחיר. גאפון מציע סכום, רוטנברג מהסס… באותו רגע נפתחת הדלת. פועלים מהפכנים צעירים, אשר רוטנברג הסתירם בחדר השכן, פורצים פנימה — וחונקים את הכומר… ושוב: קשה לתאר, כיצד אנחנו בשווייץ, יכולנו לכתוב ולדבר על הכול באורח חופשי. חיינו את כל זה ב“מושבות הרוסיות”.

רוטנברג נעלם. כנראה לא רצה שיידעו, היכן הוא נמצא ומה הוא עושה. על האינטליגנט היהודי הצעיר עברו חוויות רבות מדי…

וכאן בלונדון כותב לי פתאום זאנגוויל, שאינטליגנט יהודי רוסי בעל המלצה ממאקס נורדאו מרומא פנה אליו. כאמור, לא יכולתי לתאר לעצמי, שזה יהיה “אותו רוטנברג”. בלב פועם הלכתי לזאנגוויל.

אכן, היה זה פיוטר רוטנברג! זאנגוויל מציגו לפני ומראה לי את מכתבו של מאקס נורדאו. רוטנברג בא לעזור באירגון הלגיון היהודי. ד"ר דוד אידר, היושב־ראש של הפסיכואנאליטיקנים האנגלים, חבר במרכז הטריטוריאליסטי (שעליו עוד אכתוב להלן), שהיה אחר כך המנהל הראשון של המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, כותב בזכרונותיו: “כאשר בשנה השניה או השלישית של המלחמה בא רוטנברג ללונדון, בלא שהכירוהו, בלא ידידים, במעט כסף, בלא לדעת את אנגליה ואת שפתה, היה זאנגוויל השם האנגלי היחיד שידע, אך לא היתה לו הכתובת שלו. הוא נכנס למשרד דואר והפקידה כתבה לו את כתובתו של זאנגוויל”.

באיזה עניין בא רוטנברג? הוא מבקש לעזור בהקמת הלגיון היהודי. וקודם־כל מבקש הוא מזאנגוויל לעזור בכך. הוא התגורר בבדידות ברומא. כאשר תורכיה יצאה למלחמה בצד הגרמני, הרגיש האינטליגנט הרוסי הזה, שהגיעה השעה להקמת מדינה יהודית. הוא הכיר את ז’בוטינסקי ועתה הוא בא בענין הלגיון ללונדון.

הוא הביא דרישת־שלום ממאקס נורדאו, העוקב בתשומת־לב רבה אחר המאורעות העולמיים והיהודיים. למרבה הצער הוא אזרח אוסטרי, ועל אף עשרות השנים שבילה בפאריס והיכה שם שורשים, אין הוא יכול לבוא למדינות של בעלות־הברית. והרי כאן המרכז של המאורעות החשובים ביותר. לפיכך הוא מעריך כל כך את פעילותו של זאנגוויל; הוא יודע, שלמאמריו יש חשיבות רבה בעיצוב דעת־הקהל לא רק באנגליה, כי אם גם באמריקה.

השיחה היתה קצת חד־צדדית, שכן רוטנברג ידע הכל על זאנגוויל, לעומת זה לא ידע זאנגוויל על רוטנברג ואני לא הזכרתי אפילו במלה אחת את “פעילותו הרוסית” של רוטנברג. רק לאחר־מכן, כאשר סיפרתי לו על כך, הוא היה נרגש מאוד מן האפיזודות הבלתי רגילות. טבעי היה שנורדאו חש עצמו קרוב מאוד לזאנגוויל. הרי שניהם היו מידידיו הקרובים של הרצל ושניהם נשארו הרצליאנים נאמנים. זאנגוויל היה סבור, שגורלה של מדינה יהודית תלוי במידה רבה באמריקה. גם הלגיון היהודי היה זוכה הרבה, אילו היו מצטרפים אליו היהודים האמריקנים הרבים. אינני יודע באיזו צורה, אבל הוזכר, שאם רוטנברג יסע לניו־יורק, יתן לו זאנגוויל המלצות טובות אל העסקנים רבי־ההשפעה שם.

גם כאשר רוטנברג בא אלי הביתה, לא דיברנו על עברו הרוסי. הוא לא רצה להיפגש עם המהפכנים הרוסים. רק רצה לראות את “המועדון הקומוניסטי”, שיש לו עבר כה עתיד וחזק.

על־אף מוצאו הרוסי התרבותי כמו זה של טרומפלדור, היה רוטנברג בכל זאת טיפוס שונה. ולו בעצם המראה החיצוני: בעוד שטרומפלדור היה בעל יד אחת וחלש מבחינה פיזית, היה רוטנברג בעל מיבנה גוף חזק. גם מבחינה רוחנית הם היו שונים. טרומפלדור היו בו “חיידקים ליריים”, ואילו רוטנברג היה איש בעל הגיון מובהק ותוכניות קונקרטיות. מורגש היה, שמבקש הוא עכשיו להטיל את מלוא מרצו הרב למאבקים החדשים. נפרדנו בידידות ובירכנו איש את רעהו בהצלחה במאבקים ההיסטוריים.

פרק שישי: הדראמה העולמית

לאחר שתי שנות מלחמה קיבלה הדראמה העולמית ממדים פאנטאסטיים. אירופה היתה מוטלת לרגליהם של הפלדמארשאלים הפרוסיים הינדנבורג ולודנדורף. פולין, ליטא ואוקראינה היו כבושות על־ידי הגרמנים, וכן בלגיה, סרביה וחלק ניכר של צרפת. הקיסר וילהלם כבר הכין לעצמו מעיל נאפוליוני, את המעיל של מארנגו, ינה וואנגראם, שכן קיוו הגרמנים, שלא יצטרכו להתמודד עם “הגנראל הרוסי המסוכן, חורף”. אמריקה עדיין היתה נייטרלית. קיוו, שהיא תיכנס למלחמה, אך לא ידעו בוודאות, והרי בה תלו תיקוות גדולות. הנקודה החשובה ביותר היתה עתה לונדון.

מרוסיה באה משלחת מן הדוּמה הפטרבורגית ומן הסינאט, כדי לחזק את הקשרים בין רוסיה לאנגליה. במשלחת היו נציגים של כל הזרמים הליבראליים והראדיקאליים בראשותו של המנהיג הקאדטי הדמוקראטי, פרופיסור מיליוקוב. הם זכו לקבלת־פנים מלכותית.

נפגשתי עם חברי המשלחת. בייחוד עם מיליוקוב. הוא הכיר את ספרי “הרוסים הגדולים ושאלת היהודים”, היה מרוצה, שדעת־הקהל האנגלית לא תזהה אותו עם הכנופיה הראשית. הוא ביקש עוד כמה עותקים מן הספר בשביל ידידיו האנגלים. עתונאים רבים הקיפוהו, אך הוא הודיע, שבחוץ־לארץ אין הוא יכול לתת ראיונות לעתונאים על המצב הפנימי ברוסיה. שוחחתי עמו הרבה בכל השאלות, שעליהן הגיב בגלוי. הוא אף אמר לי, שאני יכול לפרסם את הדברים, אבל לא בשמו, אלא כדעתי שלי.

מן הראוי להזכיר כאן שני שמות: את חבר הסינאט הבארון רוזן, שהיה לפני כן שגריר בוושינגטון. העורך האמריקני שלי לחץ עלי שאראיין אותו. ואשאל לדעתו, האם המצב העולמי ישתנה כאשר ארצות הברית תיכנס למלחמה. אולם הבארון לא רצה להביע את דעתו. רק פעם אחת, כאשר חברי המשלחת ישבו בבית־המלון וחיכו למרכבות בית־המלכות, אשר יביאום אל המלך, ברגע האחרון, כאשר היו כבר מלובשים בבגדי הפאר — דווקא הודות לסיוע של מיליוקוב — אמר לי רוזן, כי אמריקה תמלא תפקיד מכריע לא רק במלחמה, כי אם גם בעיצוב מישטרים טובים יותר ודמוקראטיים בארצות של בעלות־הברית. רצתי מהר אל פליט סטריט אל המערכת שלנו. העורך עוד הוסיף כמה צימוקים פיקאנטיים ומייד יצא מיברק מפורט אל מאות העיתונאים.

השם השני הנו פרוטופופוב. הוא היה חבר בסיעה בעלת נטיה קצת יותר ימינה מן ה“קאדטים” הליבראליים, אך הדגיש, שמתנגד הוא למפלגות הימניות הקיצוניות האנטישמיות. דווקא הוא הירשה לי לפרסם ראיון עמו, בו חיווה דעתו, ש“מצבם של היהודים מוכרח להשתנות וישתנה כאשר בעלות־הברית ימשיכו במלחמתן הסולידארית יחד עם רוסיה. אמנם טראגי הוא המצב, שבו היהודים הרוסיים חייבים להילחם נגד אחיהם בגאליציה, אבל גם זה ישתנה”. לפי בקשת עורך השבועון “היברו אמריקן”, מסרתי לו את הראיון והוא פורסם כסנסאציה גדולה בעמוד הראשון במקום מאמר ראשי. סוברני, כי פרוטופופוב דווקא רצה שאפרסם זאת בשמו, שכן הוא שאף לזכות בקרוב בכהונה של מיניסטר. בדוּמה תבעו כל הזמן, שתחול התקרבות בין הממשלה והדוּמה; והוא סבור היה, כי הינו האדם המתאים ביותר. הוא ביקש, איפוא, לזכות בדעת־הקהל של אנגליה המתקדמת והאדירה, שהיתה בעלת־הברית של רוסיה.

ואכן, זמן קצר לאחר מכן פרוטופופוב נתמנה שר־הפנים אבל!… לאחר המינוי, שינה מייד את עורו. וכאשר פרצו בפטרבורג המהומות ההמוניות מחמת הרעב, היה דווקא פרוטופופוב האיש, אשר ציווה למשטרה, לג’אנדארמים ולצבא לירות בעם. הראיון שלי עמו צוטט לאחר־מכן ברוסיה כ“דוגמה של קארייריזם מינסטריאלי”. הפקודה שלו היתה נסיון אחרון של השלטון הצארי להחניק את המהפיכה. למרבה המזל קיבלו ההפגנות מימדים ואופי כאלה, ששוב לא היתה כל אפשרות לשים סכר לסטיכיה ההמונית החותרת לחופש.

פרק שביעי: המהפיכה!

לפתע בחודש מארס (פברואר) חדלו, למשך ימים אחדים, להגיע ידיעות מרוסיה. דבר זה יצר הלך־רוח של אי־שקט בלונדון. מה קרה? במתיחות מיוחדת היו שרויים הגולים הפוליטיים. כאשר שאלו אותנו, רצנו אל מערכות העתונים הגדולים: האם לא באו ידיעות חדשות? היינו בטוחים, שמתרחש משהו בלתי־רגיל. אבל איזה אופי יש למאורעות? בנאום עצום בדוּמה גילה המנהיג הליבראלי, הפרופיסור מיליוקוב, את הדמוראליזציה של כנופיית החצר, עם הכומר ראספוטין והצארית בראשם. עצם העובדה, שמישהו העז לתאר את הדברים בפומבי, היה בבחינת מאורע בלתי־רגיל. הדברים הגיעו לידי מתיחות. ומה יהיה עתה — מהפיכה, או קונטר־מהפיכה? — המיברקה שתקה.

ולפתע… בבוקר אנגלי אפור רעיה יוצאת כדרכה אל בית־החולים, אך עד־מהרה היא חוזרת הביתה מתנשפת (היתה זו הפעם היחידה שרעיה איחרה לעבודתה). מה קרה?

“יוסף, מהפיכה, מהפיכה בפטרבורג!”

קפצתי על רגלי: “מה! מה אמרת?”

“כן, כן. בתחנת הרכבת התחתית תלויות מודעות של עתונים: ‘מהפיכה ברוסיה! הצאר ויתר על הכתר!’”

כל עוד רוחנו בנו רצנו אל תחנת הרכבת התחתית. מגיעות והולכות כרזות חדשות באותיות קידוש לבנה: “מהפיכה, מהפיכה, מהפיכה!”. שנינו נסענו העירה: היא — לבית־החולים, ואנוכי — אל הפליט סטריט, אל ממלכת העתונות. האנגלים הפליגמאטיים וקרי־המזג היו הפעם נרגשים עד מאוד: “אצל בעלת־הברית החשובה ביותר שלנו, בעיצומה של המלחמה — מהפיכה!” שאלתם הראשונה היתה: כיצד תשפיע המהפיכה על מהלך המלחמה? האמת היא, שאצלי לא התעוררה שאלה זאת. הדבר החשוב הוא, שהמהפיכה סוף־סוף באה, שהיא פרצה באופן סטיכי. והחשוב מכול: הצבא בפטרבורג עומד לצדם של המוני העם. אותו יום במארס היה היום המאושר בחיי. סוף־סוף נפל בחלקו של דורנו האושר ההיסטורי. שימחה והיסטוריה. היסטוריה ושימחה…

שעה קלה לאחר שהגעתי הביתה, הקיש בדלתנו מאקסים ליטווינוב, אשר התגורר ברחוב השכן.

“פוזדרובלאיים ס’נובים שצ’אסטיים!”(הננו מברכים על האושר החדש!), “ס’נובים גודום!” (לשנה החדשה).

“כן, בשביל כולנו מתחיל עכשיו מניין־שנים חדש, שנה חדשה, תקופה חדשה לגמרי”.

בא גם אהרון זונדלביץ' ממעונו המרוחק. “יום כזה! יום כזה!” סוף סוף זכינו!" והוא התנשק עמי. דמעות עמדו בעיני. האדם, אשר שנים כה רבות בילה בקאטורגה, לא יכול היה להירגע.

והנה שני מיברקים. קיבלתי מיברק ברכה מזאנגוויל: “מקווה אני שסוף סוף בא הקץ לייסורים”. ואני שלחתי מיברק לפטר קרופוטקין, למהפכן המכובד ביותר: “אני מברכך על המאורעות המאושרים”.

זה היה ביום ו' בשבת. בדרך כלל היינו עורכים בערבי שבת מסיבה, “פארטי”. ידידים ומכרים היו מתכנסים אצלנו בדירה. בעלת־הבית האנגליה שלנו, מיסיס פוסי, היתה נוהגת לעזור קצת. הפעם היא חשה בשמחתנו הגדולה והתקשטה יותר מכרגיל. שאלה את רעיה, אם נחוצות לה יותר כוסות, צלחות.

באו אורחים יותר מכרגיל. הכול ביקשו לברך איש את רעהו. הכול חשו צורך נפשי להחליף דעות. מה יהיה? מה יבוא עתה? בין האחרים בא גם השחקן המוכשר מושקוביץ' — הפעם לבוש פראק מהודר. דווקא באותו ערב העלו בתיאטרון וייטשפל מחזה על השחקן האנגלי הנודע אדמונד קין. בתמונה דראמטית מאוד בא קין למישתה. מושקוביץ' שיחק את התפקיד הזה. הוא לא רצה להחליף בגדים. “היום חג. אני הולך אל הקרוקים לבוש פראק”. ואכן דמות גבוהה, יפה ומרשימה זו של מושקוביץ' שימשה כאילו סמל של החג. מושקוביץ' הרים ראשון כוס יין “למען תקופה חדשה ומאושרת!” שתינו למען חירותם של הכול, למען עם יהודי משוחרר, למען אושר האנושות. בשעה מאוחרת נתפזרו הכול במצב רוח מרומם. פיליכובסקי היה אפילו קצת בגילופין.

* * *

מבחינה ממשית יצרה המהפיכה מצב חדש קודם־כל בשביל הגולים הפוליטיים, שכן היתה זו שאלה גורלית אישית בשביל כל אחד. כל אחד מאתנו חייב היה לקבוע מה יעשה עתה: לנסוע “לשם”? להישאר “כאן”? עד מהרה נערכו אסיפות וישיבות ב“מועדון הקומוניסטי”. רחוב שארלוט, שהיה שקט בדרך כלל, המה עתה מן התנועה הרבה. צריך היה באופן דחוף ליצור “נציגות” מכובדת של כל המושבה הרוסית. וזאת לשתי מטרות: א. הרי לא יכולנו להכיר בשגריר הרוסי הצארי כנציג רוסיה החדשה; ב. היינו צריכים לעסוק מייד באירגון הנסיעות לרוסיה.

בפטרבורג הוקם מייד “ועד של אסירי הקאטורגה והגולים הפוליטיים”. בראש הוועד הזה עמדה הדמות המזהירה של ורה פיגנר. שלחנו לה מיברק וקיבלנו בחזרה ברכה.

לאחר שורת ישיבות והתייעצויות, הוחלט, כי בלונדון יוקם “ועד צירים רוסי”. השם היה דומה ל“סובייט”, אשר הוקם בפטרבורג (מועצת צירי הפועלים). וכשם שברוסיה היו מיוצגות בסובייט הדמוקראטי הראשון כל המפלגות הסוציאליסטיות, החלטנו גם אנחנו, כי הוועד הלונדוני שלנו יהיה מורכב מכל המפלגות הסוציאליסטיות, שהיו להן נציגים בלונדון, וגם של כל הלאומים. זו היתה נציגות מרשימה של סוציאל־דמוקראטים מארקסיסטיים (המנשביקים והבולשביקים), סוציאליסטים־ריבולוציונרים; רוסים, פולנים, גרוזינים, ארמנים, ליטאים, לאטבים ויהודים. חשוב היה גם שהחברים, שהיו עד כה פאסיביים, או לא השתתפו ב“מושבה הרוסית”, התייצבו עתה לעבודה פעילה. דבר זה מתייחס קודם כל לפטר קארפוביץ'. הוא היה הראשון, אשר פתח את התקופה הגדולה של ההתנקשויות המהפכניות־טירוריסטיות המפורסמות במאה העשרים. כאשר שר החינוך הרוסי החל ברדיפותיו נגד הסטודנטים באוניברסיטאות, בא הוא, סטודנט צעיר, לפי יוזמתו העצמית, אל המיניסטר וירה בו (1901). הוא נעצר ונשפט לעשרים שנות קאטורגה. הוא נכלא במיבצר שליסלבורג המפורסם ואחר כך — נשלח לסיביר. משם הצליח להימלט והוא נכנס למפלגת הסוציאליסטים־הריבולוציונרים (“ס.ר.”). הגילוי שאזב הוא פרובוקאטור עשה עליו רושם בלתי־רגיל. בשום אופן לא רצה להאמין בכך. אבל כאשר נתאשרה הבגידה, אמר אל החברים: “אם זוהי עובדה, לא נותרה לנו אלא דרך אחת: עלינו להתפזר לצדדים שונים, שאחד לא יזכיר לרעהו מה קרה ומה יש צורך לשכוח, כדי שאפשר יהיה להמשיך בחיים”.

הוא השתקע בלונדון וחי בבדידות גמורה (עסק בעבודתו כמעסה). האיש היחיד שעמו נפגש היה אהרון זונדלביץ‘. עתה, כאשר ניצחה המהפיכה, שוב נתעוררו בו האינסטינקטים המהפכניים, והוא הטיל את עצמו לעבודה. בחרנו בו כיושב־ראש ועד־הצירים. הוא עשה רושם סימפאטי ביותר. בעל מיבנה גוף חסון, כתפיים רחבות, עיניים כחולות, היה רוסי טיפוסי. הוא התיידד מאוד עם אהרון זונדלביץ’. מבחינה פיזית הם היו שני טיפוסים מנוגדים. לעתים קרובות היה זונדלביץ' משתף אותי בשיחתם, שכן שניהם לא אהבו את הפולמוס החריף של הסוציאל־דמוקראטים. קארפוביץ' היה נזכר ברצון בימים ששהה בהומל ובחיבה מיוחדת התייחס אל האוכלוסיה היהודית שם. עוד בבית־הדין הצארי הוא דיבר בחמימות על היהודים הנרדפים. עתה רבה היתה אמונתו, כי בשביל רוסיה ובשביל כל העמים שבה מתחילה תקופת זוהר חדשה. קודם־כל הוא שאף “הביתה, הביתה”, כולו היה נוסטאלגיה. אולם לא היה זה מן הדברים הקלים להגיע הביתה.

למן הרגע של פרוץ המהפיכה עמדה בפנינו השאלה, כיצד אפשר להגיע לרוסיה? הדרך היחידה היתה לעבור את הארצות הסקאנדינאביות ואת פינלאנד. אולם התעלה האנגלית היתה הנקודה המסוכנת ביותר, שכן הצוללות הגרמניות ניסו לנתק את אנגליה מן העולם וכאן שוטטו בלי הרף הצוללות הגרמניות. רק פעם בשבועיים הלכה הלוך וחזור אניה אנגלית חמושה היטב, שהובילה דואר דיפלומאטי ונציגים רשמיים. כל הזמן נתקלנו בקשיים במעבר דרך התעלה. אולי יכולה האניה החמושה לקחת אתה גם כמה מחברינו, כדרך שהיא לוקחת דיפלומאטים של בעלות־הברית?

זו היתה שאלה לא רק פורמאלית, אלא גם עקרונית. היה זה עניינים של שלושה צדדים: הממשלה האנגלית, השגרירות הרוסית וועד־הצירים שלנו. הממשלה הלונדונית ראתה, כמובן, כנציג רוסיה את השגריר שהיה בכהונתו. אנחנו לא רצינו להכיר בו בשום אופן, אולם הממשלה הכירה אך ורק בשגריר. כיצד אפשר, איפוא, לעבור את הגשר? התחילה סידרה ארוכה של שיחות ומשא־ומתן. ביקשנו שהחברים שלנו ייחשבו לסוג מסויים של דיפלומאטים. “עליכם לבוא בדברים עם השגריר שלכם” — השיבו בעקשנות הפקידים האנגלים. אולם חברים היו סבורים, כי הדבר הוא למטה מכבודנו. “אנחנו מהפכנים, נציגי הסובייט הסוציאליסטי, נהיה תלויים בדיפלומאט צארי? לא באל”ף רבתי!" אבל שום דבר לא הועיל לנו. סוף כל־סוף נחוץ היה לוותר קצת על היוקרה, והיה הכרח לפנות לשגרירות הרוסית. קצת הקלה עלינו העובדה, שהשגריר הצארי הזקן לא היה אז באנגליה והשגרירות התנהלה בידי המזכיר הראשון נאבוקוב (אביו של הסופר הרוסי המהגר ולאדימיר נאבוקוב, מחבר הרומן הסנסאציוני “לוליטה”). ליטווינוב ואנוכי הלכנו לשם פעמים אחדות (צ’יצ’רין בשום אופן לא רצה ללכת). הרגשנו את עצמנו באופן משונה בבניין הענקי של השגרירות. אנו היינו סבורים, שאנחנו חשובים יותר מן השגרירות הצארית. כנראה גם נאבוקוב חש בכך, שכן אילו פרץ סיכסוך בינינו, היינו זוכים בתמיכתו של הסובייט הפטרבורגי הכול־יכול. ואולם הממשלה האנגלית התחשבה דווקא בשגרירות הצארית. בפעם הראשונה בחיי ניהלתי כאן משא־ומתן דיפלומאטי, ודווקא עם מעצמה גדולה.

בשביל ליטווינוב היתה זו ההתחלה של הקאריירה הדיפלומאטית שלו. זמן קצר לאחר מכן הוא נתמנה לשר־החוץ הסובייטי, ואחר כך לשגריר מוסקבה באותה לונדון עצמה. אז, בלונדון, הסתיימו שיחותינו בהסכם דיפלומאטי, הן לגבי השגרירות הרוסית, והן לגבי הממשלה האנגלית. הוחלט, שאנחנו נשלח לשגרירות הרוסית רשימה של חברינו הנוסעים באניה הקרובה. השגרירות לא תכניס שום שינוים ברשימה, רק תטביע את החותמת שלה ותעביר את הרשימה לממשלה האנגלית. ובכן, הפעם הזאב היה שבע והכיבשה נשארה שלמה.

העבודה הקשה ביותר נפלה עתה בחלקה של “ועדת השאלונים”. בדרך־כלל הונהג כאן סדר כזה: הפניות של כל ה“מועמדים לנסיעה” נמסרו לי כמזכיר הוועדה. עברתי על הפניות ובדקתי את הפרטים ובישיבת הועדה הרציתי על הענין. הצעותי היו מתקבלות בדרך כלל. אולם בנוגע לשמות מסויימים התפתח ויכוח — האמנם אדם זה הוא גולה פוליטי? נקטתי עמדה ליבראלית ללא דקדקנות. מי שעמד לדין ברוסיה הצארית, או שאנוס היה לעזוב את רוסיה מחמת פעילותו המהפכנית, נחשב כגולה פוליטי. אולם היו מקרים, בהם צ’יצ’רין פיקפק, אם המועמד שייך לסוג שלנו, שכן היו אנשים, אשר היו ידועים בלונדון כעתונאים, או כפקידים באיגודים המקצועיים, ומעולם לא ראום כגולים פוליטיים. צ’יצ’רין הציע איפוא שידחו את בקשתם. ודאי היו אלה מקרים מפוקפקים וכאן כבר נלקחו בחשבון ההשקפות (או הלכי־הרוח) של חברי הוועדה. “היכן הם היו, כאשר אנו ניהלנו את מאבקנו הקשה? אין אנו חברת־צדקה, חייבים אנו לדאוג קודם־כל לחברים שלנו. להם יש להקל את דרכם” — היה אומר צ’יצ’רין. הנימוק שלי היה, שהמועמד בא ללונדון אולי לא מחמת סיבות פוליטיות, אבל כאן הוא כתב או דיבר כך, שאילו היה חוזר לרוסיה הצארית, היה נרדף שם. לפיכך — במובן הרחב של המלה — יכולים הללו להימנות עם סוג הגולים הפוליטיים. מעניינת מאוד היתה עמדתו של זונדלביץ': “אין אני יודע את כל הפרטים, אבל המהפיכה היא בבחינת חג, ואין דבר, אם גם אדם צדדי נהנה מן השימחה”.

כאשר המצב באנגליה החריף, פנו אלינו מועמדים במיספר גדל והולך, וביניהם היו גם “מקרים מפוקפקים”, והממשלה האנגלית לא הגדילה את מיספר המקומות שנועדו בשבילנו באניה, לעתים אף צימצמה את המיספר הזה. היה נחוץ, איפוא, לבדוק בייתר דיוק את המועמדים ובכל מקרה שאפשר היה — לדרוש מיסמכים כלשהם. עיבדנו שאלון מפורט, שכל אחד חייב היה למלאו. שלחתי לכל המועמדים את המכתב הבא:

ועד הצירים הרוסי

ועדת השאלונים

שאלון מס'………….

באסיפה הכללית של ועדת הצירים הרוסית מיום 21 ביוני הוחלט להקים את ועדת השאלונים, כדי לבדוק את שייכותם של כל החברים, המבקשים לנסוע לרוסיה, לסוג הגולים הפוליטיים. הקמתה של ועדה כזאת באה בשל העובדה העצובה, שהיו מקרים של שימוש לרעה; אנשים, שבשום אופן לא היו שייכים לסוג הגולים הפוליטיים, הומלצו על ידי חברים, אשר הוטעו על ידם.

בהגשימנו את החלטת ועד הצירים, אנו מבקשים מכם להשיב על כל השאלות המפורטות ולשלוח את השאלון עם התשובות לפי הכתובת: ועד הצירים הרוסי, ועדת השאלונים, פינסבורי, פיבמנטהאוז, לונדון א.ס.2.

ועדת השאלונים

מזכיר הכבוד: ד"ר יוסף קרוק

1) השם והמשפחה……..

2) הכתובת………..

3) באיזה ארגון היית חבר ומאימתי?

א. ברוסיה………..

ב. בלונדון……….

4) אימתי ולפי איזה עניין נשפטת?……….

5) מתי היגרת מרוסיה?……….

6) מדוע היגרת?…………

7) היכן התגוררת בחוץ־לארץ?………..

8) מאימתי בלונדון?

9) מי מכיר אותך? (כתובתם)…………

10) מתי אתה רוצה לנסוע לחוץ־לארץ?………

11) הערות מיוחדות…….

כדי להקל עלי את העבודה, שלח לי אהרון זונדלביץ' מכתב כזה:

אל ועד הצירים הרוסי

הוועד הפועל

יושב ראש: פ. קארפוביץ'

גזבר כבוד: ד"ר י. גאברונסקי

מזכיר כבוד: צ’יצ’רין

הבאנק שלנו: באנק לונדון ווסטמינסטר

לונדון, 9 ביולי 1917

לחבר קרוק,

חבר יקר!

אני שולח לך את המכתבים שנתקבלו בשבילך. סלח נא לי שפתחתים שכן קיבלתי אותם יחד עם הרבה מכתבים אחרים, ולא שמתי לב, שהם נועדו בשבילך. סבורני, שאולי אפשר היה לקבוע סדר כזה, שהקורספונדנציה של ועדת השאלונים תגיע אלי, שהרי בין כה וכה הנני נמצא כל יום במשרד. הייתי יכול להעביר את הדברים הנחוצים אליך, ואת הבלתי־נחוצים להשאיר אצלי עד לישיבת הוועדה. יש למיין את השאלונים. האם עשית זאת? אני לוחץ את ידך,

א. זונדלביץ'

פרק שמיני: ההפגנה האנגלית ההיסטורית

בשביל העולם האנגלי המתקדם היתה מהפיכת פברואר חג גדול. במשך עשרות שנים השמיעה דעת־הקהל באנגליה מחאות נגד הרציחות והרדיפות בארץ הצארים, שצויינו כתופעה מבישה באירופה והאנגלים היו נותנים ברצון זכות מיקלט ללוחמים הרוסים הנרדפים. החרפה, שעליה היו מדברים זמן רב, גדלה עוד יותר כאשר אנגליה היתה אנוסה להילחם במלחמה יחד עם ארץ־הצארים. עתה היו מרוצים שהגיע הקץ לכל המשטר המביש הזה. עוד בחודש מארס אירגנו המפלגה הסוציאליסטית, האיגודים המקצועיים וגופים ציבוריים שונים, אסיפה המונית באולם הגדול ביותר, ב“אלברט הול” הענקי, עשרת אלפים איש מילאו את האולם עד המקום האחרון ונאמו האישים המרכזיים. איוואן מאיסקי, השגריר הסובייטי הראשון בלונדון בימי מלחמת העולם השניה, אשר עד 1917 שהה באנגליה כגולה פוליטי, כותב בזכרונותיו: “והנה מדבר ישראל זאנגוויל, אחד הקוריפאים של הספרות האנגלית. באופן סארקאסטי הוא מצליף על הנציגים הריאקציוניים הצבועים של האימפריאליזם הבריטי. אתם, עם האנשים האלה לא יכול להיות שום שלום, אתם יש לדבר אך ורק ‘רוסית’. הנואמים מזכירים את קרופוטקין, ורה פיגנר, סטיפאן קרובצ’ינסקי ושורה ארוכה של מהפכנים רוסיים נודעים. גם רשימת הלוחמים שנפלו. וכאשר הכול קמו על רגליהם, כדי לכבד את זכרם וכאשר נגנו את מארש־האבל, עמדו אצל רבים דמעות בעיניים”. מאיסקי אומר, שהאסיפה הזאת תישאר לתמיד בזכרונו כאחד הרגעים הבולטים בחייו.

זמן קצר לאחר מכן באה ללונדון משלחת של מועצת הפועלים הפטרבורגית. הם ייצגו את כל המפלגות הסוציאליסטיות. חמשת האישים הנודעים ורבי ההשפעה היו: המנשביק ראזאנוב, הבולשביק יוסף גולדנברג, הסוציאליסט־ריבולוציונר רוסאנוב, הבלתי־מפלגתי סמירנוב והבונדאי הרש ארליך. הם באו בשליחות גדולה: להחיש את קץ המלחמה. הסובייט הפטרבורגי הראשון נתקל, כמובן, קודם־כל בטראגדיה של המלחמה. כאשר התחילו לתכנן ברוב התלהבות את העתיד המאיר של הארץ הענקית, הבינו הכול, שהמיכשול הגדול ביותר היא המלחמה. באקלים החופשי הוכרזה הסיסמה: “שלום ללא תשלום קונטריבוציה וללא קיפוחים! ללא מנצחים וללא מנוצחים!” זו היתה תשובה מכובדת על רצח העמים והאחים. נבחרה, איפוא, משלחת, שתיסע לארצות אירופה ותעזור באירגון קונגרס סוציאליסטי בינלאומי, אשר יטול על עצמו את היוזמה לנהל תעמולה למען הסיסמה הזאת בכל הארצות ובשני המחנות הלוחמים. בשטוקהולם הנייטראלית נוסד “ועד הולאנדי־סקאנדינאבי”, אשר יחד עם הסוציאליסטים הרוסיים נטל על עצמו את אירגון ההכנות. בלונדון זכתה מישלחת הסובייט בתמיכתם של הסוציאליסטים האנגליים.

הם נפגשו גם עם “ועד הצירים” הלונדוני שלנו.

כיון שלנין וטרוצקי כבר תיכננו אז את תוכניותיהם הבולשביסטיות, התייחס הבולשביק ליטווינוב אל המשלחת באורח סקפטי. כזו היתה גם עמדתו של צ’יצ’רין.

משום כך קיימתי אני את המגע העיקרי עם המשלחת. מסרתי להם אינפורמאציה על המצב הכללי באנגליה. הם השתכנו ב“מלון ראסל” הידוע ולפי בקשתם ביליתי אתם כמעט את כל הזמן והבאתי אותם גם לרובע וייטשפל, שעורר בהם עניין רב. אז הכרתי את ארליך, אשר התעניין, כמובן, במיוחד במצב היהודים. מאז קיימנו יחסים ידידותיים. ארליך היה באמת אדם הגון ולוחם סוציאליסטי כן. בלונדון הוא עשה במרץ רב כל מה שהיה ביכולתו, כדי לזכות בתמיכת פועלי אנגליה לשלום. מי יכול היה לשער, שהסובייטים ירצחוהו בבוא היום…

* * *

הקונגרס השטוקהולמי לא נסתייע. האחריות העיקרית לכישלון נופלת על הממשלה האנגלית. היא אסרה על הצירים האנגליים לנסוע לשטוקהולם, ובימי מלחמה אי־אפשר היה לעזוב את האיים הבריטיים באורח בלתי ליגאלי. האיסור היה פשע היסטורי אמיתי. כמובן, אי־אפשר לדעת עד כמה עשויה היתה הוועידה בשטוקהולם, אילו נתקיימה, להיות בעלת השפעה, אולם כמה מזיק היה אותו איסור בורגני עיוור! כמה אוילי היה לחשוב, שמקסטון, ברוקווויי, ברלסוורט, הנדרסון, או לורד ברטראנד ראסל, עלולים בוועידה הזאת “ליפול תחת השפעה רעה” של המנהיגים הסקאנדינאביים, או של משתתפים גרמניים אוונטואליים, כגון רוזה לוקסמבורג, לדבגר וקורט אייזנר! האיסור הלונדוני עוד הקל על פעולתה של התעמולה הדימאגוגית.

עלי לציין כאן אפיזודה מעניינת. גריגורי צ’יצ’רין לא הסתפק בפעילותו במושבה הרוסית בלבד, הוא גם ניהל תעמולה בקרב האנגלים נגד הליכה לשרות צבאי. הממשלה החליטה לאסרו. אבל האנגלים עושים את הכול בדרך משלהם. הממשלה הודיעה לו, כי “בעוד שלושה ימים עליו להתייצב יחד עם חפציו בבית־הכלא”. היינו נרגזים, אבל לא יכולנו לעשות דבר. בערב שקדם ללכתו לבית־הכלא אירגנו סעודה לכבודו. זו היתה מין מחאה שלנו וגם ביטוי של הוקרה ותודה על עבודתו המסורה.

במרכז לונדון, ברובע “סוהו” הבוהימי, באולם מיסעדה קטן ונעים, התכנסו 10 עד 12 איש והושמעו נאומים. כולנו לחצנו את ידו של צ’יצ’רין על מרצו הרב ועל כושר עבודתו ללא ליאות. “המהפיכה תימשך, ובדיוק כשם שהממשלה בפטרוגראד לא שכחה ושיחררה את האסירים הפוליטיים, כך, הננו בטוחים, תשתדל הממשלה הרוסית לשחרר גם את גריגורי צ’יצ’רין שלנו”. על גליון נייר הבענו את הכרתנו זאת וכולנו חתמנו עליו. לאחר משא־ומתן ממושך שוחרר צ’יצ’רין וכעבור זמן־מה נתמנה כשר־החוץ הסובייטי. את תעודת־התודה הלונדונית הזאת הוא שמר היטב והביאה עמו בין חפציו לרוסיה. פעם, כשישב כבר בקאבינט המיניסטריאלי שלו בפטרוגראד, הראה לי בקורת־רוח את המיסמך הזה שלנו.

צ’יצ’רין היה אדם שלא רחש אמון בבני־אדם, אשר לא הכירם אישית. כאשר קיבל לידו את כהונת השר, השתדל, שבמישרדו יעבדו כמה שאפשר יותר אנשים שהכירם מלונדון. מבחינה זאת הוא לא התחשב בשייכות מפלגתית. אם הכיר אדם מלונדון כאיש כן מבחינה רעיונית, לא היה חשוב בעיניו, לאיזו מפלגה האיש שייך, או היה שייך בעבר. הודות לכך עבדו בלישכתו בראשית כהונתו לא־מעט יהודים. כאשר באתי לשם בפעם הראשונה, פגשתי כמנהל הלישכה את מכרי הלונדוני הוותיק, קאנטור, שהיה אנארכיסט לונדוני ותלמידו של רודולף רוקר.

* * *

“ועד הצירים” סבל אבידה קשה. פטר קארפוביץ‘, יושב־ראש הוועד למן הרגע הראשון לפרוץ מהפיכת פברואר, התגעגע “הביתה! הביתה!” וכיוון שהמשא־ומתן עם השגרירות הרוסית והממשלה האנגלית על היציאה נמשך זמן רב, הוא לא רצה להמתין עוד והחליט — על דעת עצמו — לנסוע מייד. הוא בא בדברים עם בעליה של אניה אנגלית שהובילה סחורות ובספינה קטנה הפליג לאוסלו. ביקשוהו: “המתן עוד קצת!”, אך ההפצרה לא הועילה. “המתנתי שנים רבות – אינני יכול להמתין עוד!” כולנו נפרדנו ממנו בלבביות רבה. והאסון קרה. הצוללות הגרמניות מיקשו את הספינה הקטנה וקארפוביץ’ טבע בים. האסון זיעזע את כולנו. הוא היה אדם מצויין, אידיאליסט טהור שבטהורים. לאחר התנקשותו בשר־החינוך וישיבתו הממושכת בקאטורגה הרחוקה, זכה סוף־סוף לשיחרור — והנה ניספה באופן טראגי כזה. באסיפת־האבל הזכרנוהו כולנו ברוב אהבה.

* * *

כאשר פירסם זאנגוויל את ספרו “וור פור דה וורלד” (מלחמה למען העולם), היה בכך משום מאורע גדול. המלחמה כבר נמשכה שנים אחדות. עתה כבר צריך היה לטפל בבעיית העתיד: מה כבר נשתנה, איזה שינויים עוד יבואו, איזה אופי ישא חוזה־השלום? כל העתונים הגדולים וכתבי־העת הקדישו לספר תשומת־לב רבה. הדגישו את הגיונו המשולב בהומור ואירוניה, והביעו תקווה, שהספר יהווה תרומה רוחנית לאופיו של השלום הבינלאומי. מעניין, שכתבי־עת אחדים הדגישו את “צליל היינה” שבספר. “מאנצ’סטר גארדיין” הליבראלי הגדול כתב: היינה ביקש שיניחו על קברו לא זר עלי־דפנה, כי אם חרב, שכן היה חייל אמיץ שלחם בשם האנושות. מיסטר זאנגוויל יש לו יותר זכות לתואר מיוחד זה. הספר הוא צירוף נדיר של רעיונות כלליים ויהודיים.

סניף המפלגה שלנו החליט לארגן מסיבה לכבוד הופעת הספר. זאנגוויל סירב תחילה, אולם כאשר הודעתי לו שזוהי החלטתנו הנחושה, כתב לי מכתב אופייני מאוד:

“רואה אני שאתה רוצה בהחלט שהמסיבה תתקיים. שומה, איפוא, עלי לבקש מצדי שהמסיבה תהיה צנועה ככל האפשר, שכל משתתף יאכל לא יותר משהיה מקבל בבית. האמן נא לי, כי אף שפיקפקתי ביחס לצורך במסיבה, הריני מעריך כראוי את ידידותך ואת מרצך”.

שני פרטים קטנים. בדרך־כלל היה נהוג בימים ההם, שבמסיבות של המועדונים האנגליים נשים לא היו משתתפות. זאנגוויל שאלני, איפוא, במיוחד, אם הוא יכול לבוא יחד עם אשתו. השאלה השניה היתה, מה יהיה לבושם של המשתתפים? רצינו דווקא לשמור על האופי שלנו ולפיכך הזמנו גם את הנשים. ואשר ללבוש, השארנו את הדבר לשיפוטו של כל אחד. מובן, שמרת זאנגוויל השתתפה; וזאנגוויל הודיע לי שהוא יבוא “בלבוש חגיגי”. היה מצב פאראדוקסאלי, שאני, המהפכן הרוסי, צריך לייעץ לג’נטלמן האנגלי הנודע כיצד להתלבש.

האמביציה שלנו היתה להראות “לבארונים המתבוללים השתדלנים”, כיצד הדמוקראטיה היהודית, כיצד “וייטשפל” מארגנת ערב כזה. הזמנו יהודים ולא־יהודים. כאשר הופיעה בעתון ידיעה על קיום המסיבה, קיבלנו בלי־הרף מכתבים ובקשות להזמנות. כל איגוד מקצועי וכל אירגון ביקש להשתתף. מעניין, שכמה עסקנים ידועים, כגון גרינברג, עורך ה“ג’ואיש קרוניקל”, התאוננו אצל זאנגוויל על שלא הוזמנו. זאנגוויל כתב לי איפוא שאף־על־פי שאין הוא מסכים בשאלות מסויימות עם גרינברג, בל יפריע דבר זה ועלינו להזמינו, אם אנו רוצים בכך.

ואכן, המסיבה נשאה אופי רב־רושם. באו גם אנשים שלא הוזמנו. מאחר שבעל המסיבה לא הכין בשבילם מקומות, הם ביקשו, שירשו להם לשבת לא ליד השולחנות הערוכים. היה זה ערב־חורף סגרירי וקר, אבל באולם שררה חמימות נפלאה. באו סופרים, עתונאים, מוסיקאים, ציירים, מדינאים, מנהיגי איגודים מקצועיים, עסקני ציבור, חברי פארלמנט וגם מיטב הנציגים של “העילית היהודית האנגלית”. פתחתי את הערב ביידיש ובאנגלית ודיברתי על האדם הלוחם למען התחיה היהודית ולמען ההומאניזם הכללי. ראשון נאם ד“ר אידר, בן־דודו של זאנגוויל, ידיד קרוב ומנהיג טריטוריאליסטי פעיל, איש־מדע ידוע. הוא, היושב ראש הידוע של החברה הפסיכואנאליטית האנגלית, סיפר, כיצד עבד כרופא צעיר בדרום אפריקה וודאי היה נשאר אחד האנשים האפורים באותה ארץ רחוקה, אילמלא השפעתו של זאנגוויל, אשר עודדו וגילה לפניו את האופקים הגדולים האנושיים־כלליים והיהודיים־ההיסטוריים. בין השאר הוא קרא מכתב, שזאנגוויל כתב אליו ליוהאניסבורג ב־1896, על ביקור שביקר אצלו עתונאי וינאי צעיר בשם ד”ר הרצל, בעל רעיון בדבר מדינה יהודית; אידר הזכיר כיצד הוא התייחס לרעיון בספקנות, אך זאנגוויל על גאוניותו שיכנעוֹ בכל זאת בנכונות הרעיון. השני דיבר ברנארד שאו. בדרכו המיוחדת התפעל מגדולתו של זאנגוויל ומרב־צדדיותו. הוא פתח במלים: “באנקט כה חם, יפה ורב־רושם האנגלים לא היו מסוגלים לערוך. אני מפקפק אם גם בני־עמי האירים יכלו לערוך מסיבה כזאת. לכנס במזג־אוויר אנגלי כזה כל־כך הרבה אנשים רבי־עניין יכול רק אדם כידידי זאנגוויל, שאני גאה על ידידותו אלי”. בנימה סארקאסטית הוסיף: “אולי הביאו זאת בחשבון גם הגרמנים ובערב אפל זה הם לא יערכו התקפת צפלין. אך מובטחני, כי היוזמים הביאו הכול בחשבון, ואם הערב יישמע אות אזעקה, הוכנו גם המיקלטים הדרושים”.

בשם הציונים האנגליים דיבר היושב־ראש שלהם ג’וסף כהן, שהזכיר את ידידותו הקרובה של זאנגוויל עם הרצל ואת זכויותיו הגדולות כהרצליאני נאמן.

אחריו דיבר מאיר שפילמן, סגן היושב־ראש של המרכז הטריטוריאלי ואחד מאנשי־האצולה האנגליים היהודיים המכובדים ביותר. ואחריו — ראש האיגוד המקצועי של החייטים. כאשר הוא שאל אותי באיזו שפה ינאם, דיברתי על לבו שידבר יידיש, שהרי אנו רוצים להדגיש את אופיו הוייטשפלי של הערב הזה. המזכיר הנמרץ של האופים היהודים ביקש אף הוא לדבר, כדי שלא יתקבל הרושם, שרק החייטים הם המעריכים את זאנגוויל, גם האופים היהודים מבקשים להביע את אהבתם אליו.

דבריו של זאנגוויל, האדם הרגיש, הצטיינו בערב זה במיוחד בצורה מזהירה ובתוכן מעשה־אמן. הוא דיבר על התקופה ההיסטורית הנוכחית, שוודאי תשאיר עקבות עמוקים בחיים האנושיים והיהודיים. הדור הנוכחי נועד למלא תפקיד היסטורי למשך שנים רבות־רבות. השכבות המשועבדות, העמים הנרדפים — להם מצלצלת עכשיו השעה. מה יהיה על גרמניה, אין איש יכול לדעת, אבל יש לעשות את מיטב המאמצים.

הייתי מאושר, שהערב עבר בהצלחה כה רבה, ואם כי דיברו נציגים של זרמים שונים, צילצל בכל זאת באורח הארמוני הקול הכללי של תודה ושל הוקרה. בדריכות עקבו הכול אחר הדברים והעתונות כתבה, שזה היה ערב גדול וחשוב במאבק למען שלום צודק ולמען הקמת “חבר לאומים” חדש.

פרק תשיעי: המדינה היהודית והצהרת באלפור

למן השבוע הראשון לפרוץ המלחמה כל אלה שהתעניינו במצב היהודים היפנו את עיניהם לזאנגוויל. הסופר הנודע ה. ולס פנה אל זאנגוויל, עוד באוגוסט 1914 במכתב גלוי וטען, כי עתה הגיעה השעה לייסוד מדינה יהודית. בכל הרצאותיו נגע זאנגוויל בבעיה זו. הוא היה האישיות הפופולארית ביותר, הלוחם המוכר למען התחיה היהודית.

ד“ר חיים וייצמן, אשר הגיע לאנגליה סמוך לפרוץ המלחמה ושימש כדוצנט באוניברסיטת מאנצ’סטר, לא היה ידוע באנגליה מחוץ לחוגים הציוניים. גם הוא הבין, שזאנגוויל יוכל לפנות בדרך הטובה ביותר אל הציבור האנגלי. ואכן, מייד לאחר פרוץ המלחמה, פנה אל זאנגוויל במכתב, ש”יטול על עצמו את הנהגת התנועה למען פלשתינה". נערכו כמה התיעצויות כדי לברר מהי תכנית תרבותית, פעילות למען הגירה, שוויון זכויות. (זאנגוויל הסכים ליטול לידיו את ההנהגה בתנאי, שתגובש עמדה ברורה בבעיות העיקריות).

המכתב הבא מאת ד"ר וייצמן שופך אור בהיר על המצב:

"20 בנובמבר 1914

מיסטר זאנגוויל הנכבד,

קשה לי לנסות ולכתוב אליך שוב. שיחתנו האחרונה, שציפיתי לה בעניין רב, נסתיימה בוויכוח אקאדמי על לאומיות. השתוממתי לשמוע את עמדך. ואף־על־פי־כן סבור אני, שבמדיניות מעשית אפשר למצוא מצע משותף וכי שיתוף־הפעולה היה מהווה תרומה גדולה, הן לציונות והן לאירגון שלך. הואלת בטובך להכיר, כי בעיית פלשתינה — כפי שהתוויתי אותה בשיחתנו — ראויה לעיון; ומבקש אני להדגיש, כי יישובם של מיספר קטן יחסית של יהודים — דיברתי על מיליון, כאשר יכול להתיישב בפלשתינה במשך שלושים או ארבעים שנה (כמובן, אם פלשתינה תיכלל בציביליזציה האירופית) — הוא בשבילי בעיה בעלת משמעות ממדרגה ראשונה וראוי הדבר למאמץ כל היהודים הלאומיים. קודם כל היה דבר זה קובע באורח סופי את מעמדם של היהודים.

ודאי שמת לב לכך, שהעתונות מדברת עתה על ארמניה, ובדברה על ארמניה, היא מדגישה בעיקר את הסביבה אצמיאדזין (Etchmiadzin), ויש לשער, שהיא ידועה כעיר רק לסטודנטים הלומדים גיאוגראפיה, אולם יחד עם זאת היא מייצגת את ארמניה, משום שזהו מרכז של המדע הארמני, התרבות והדת והיא מגלמת את הלאום הארמני. אני מכיר בכך, שמה שאמרתי מייצג בעיקר את תורת אחד־העם, אבל אתה צריך להכיר, שאחד־העמיות יש בה עיקרון פוליטי בריא. אוניברסיטה יהודית עשויה מבחינה מסויימת להיות חשובה יותר מאשר כמה אניות־מלחמה יהודיות ומאה מושבות. אני נבדל מן אחד־העמיות בכך, שמצפה אני, כי המרכז הרוחני שלנו יעמוד על בסיס חומרי יציב, וכי יישוב של מיליון בני־אדם מאורגן לפי העקרונות המודרניים, הוא יותר מאשר עוּבר של אומה. כאשר תיעשה התחלה כזאת, יוכל אחר כך לקום יישוב יהודי של כמה מיליונים בתוך פלשתינה ומסביבה. אני הנני חסיד של תורת התאים (Cellular Theory). חשוב ליצור את התא הראשון, אשר יכיל בתוכו את עתידו של אורגאניזם בעל תאים רבים (Poly־cellular Organism), שיקום בתנאים נורמאליים.

סבורני, שהבהרתי את עמדתי, כי בדברי על יישוב קטן יחסית, הריני מתכוון למינימום, אשר אליו צריך להצטמצם בזמן הנוכחי, כדי להישאר במסגרת האפשרות המעשית והממלכתי הבריאה.

הריני מבין, שבהציענו תוכנית כזאת לדעת־הקהל הכללית, אין אנו נותנים תשובה על השאלה הנוראה של מצב היהודים במזרח אירופה. השאלה הסבוכה מאוד של הגירה, אשר בלי־ספק תגיע לממדים עצומים לאחר המלחמה, תישאר גם להבא ותהווה ספינקס לכל הארגונים היהודיים. לפי דעתי, נצטרך לדון בשאלה הזאת לאחר המלחמה. אין אני מצפה לכך, שנוכל לפתור אותה באיזה שהיא בחינה. אנחנו יכולים לעשות רק פעולה פאליאטיבית, העשויה להיות בעלת משמעות גדולה. אבל חוששני, שהלחץ הקיים ברוסיה יכול לבוא על פתרונו על־ידי העבודה ברוסיה עצמה; שיחרורה של יהדות רוסיה יבוא אחרי מאבק נורא, לאחר שיחרורו של העם הרוסי עצמו… יכולים אנו להקל על מצוקתם של המהגרים; יכולים אנו להפנות זרם קטן מאוד אל פלשתינה; וזה הכול. מסכים אני אתך ועם ד"ר יוכלמן, ששאלת ההגירה תצטרך להיכלל במצע; למעשה היה זה חלק של הפעולה הציונית תחת השם ‘עבודת ההווה’. הריני מודע, שמבחינה אירגונית עבודת ההגירה לא נעשתה במידה מספקת, שכן בארבע או חמש השנים האחרונות ריכזנו את עיקר כוחנו בפלשתינה עצמה. אינני מפקפק, שבשאלות כאלה של מדיניות מעשית צריך ואפשר להשיג אחידות, בהביאנו בחשבון את המשבר הנורא העוברת עלינו עתה.

הריני סקרן לדעת את עמדתך. ודאי שאעשה מאמץ— אם תאפשר לי זאת — להתגבר על כל הקשיים הקיימים, כדי לשוות לפעולה אחדות והארמוניה. מובטחני, שאין לנו זמן לאבד. שכן קודם כל אנחנו — כוונתי ליהודים הלאומיים — הננו האנשים היחידים, שיש לנו מצע מוגדר. כל האחרים, אלה אשר הכתירו את עצמם כמנהיגי העדה היהודית, הם נטל כבד על שכמה של היהדות המעונה. אין הם מסוגלים לחשוב, ואינם מסוגלים להתרומם למצב הנוכחי. יש להניח שהם יהיו מרוצים מן ה“שתדלנות” שלהם, שאינה מביאה לשום דבר, כשם שתמיד לא הביאה לשום דבר.

הנני מוכן לבוא שוב ללונדון והנני מצפה לצ’לנוב שצריך לבוא במהרה; ואז נוכל לסדר סופית את העניינים.

בברכה חמה, שלך מסירות

/—/ ת. וייצמן"

כעבור יומיים (ב־23 בנובמבר 1914) השיב זאנגוויל:

"הריני מודה לך בעד מכתבך האדיב. אולם בטרם נמשיך בחילופי־המכתבים שלנו היה טוב, אילו יכולת לקבוע באורח פורמאלי, אם אתה מדבר כמיופה־כוח של ההסתדרות הציונית. עליך להבין, שאיני יכול לדון בשאלות שנגעת בהן כבמצע, אשר עליו צריך לבוא שיתוף פעולה בין הציונות לבין הארגון שלי, אם הדבר שאנו נקבע עלול להיתקל בהכחשה מטעם ההסתדרות שלך, או מטעם איזה חלק ממנה. מייד לאחר שאקבל ממך ערבות המתקבלת על הדעת, אציע את העניין למועצת האירגון שלי ואציע, שחברי יתחילו לדון אתך בנוגע לאפשרות של שיתוף־פעולה.

במיטב הברכות, שלך בכנות

/—/ ישראל זאנגוויל".

כעבר שבוע (ב־29 בנובמבר) כתב וייצמן אל זאנגוויל:

“תודה רבה בעד מכתבך. אתמול שמעתי שד”ר צ’לנוב כבר נמצא בדרכו לאנגליה. כאשר יבוא, אציע לפניו את כל חילופי המכתבים שלנו ונוכל להמשיך בדיוננו. במיטב הברכות.

שלך במסירות ובכנות".

/—/ ח. וייצמן"

מייד לאחר שקיבל זאנגוויל את המכתבים הוא כינס את המועצה המרכזית של האירגון הטריטוריאליסטי. אני זוכר היטב את הישיבה. היא נערכה בדירתו של מאיר שפילמן, סגן־יושב ראש המרכז. שפילמן היה בנקאי ופילנטרופ ונטל חלק פעיל מאוד באירגון הטריטוריאליסטי. משפחת שפילמן היתה נימנית עם האריסטוקראטיה הוותיקה ועם המשפחות המכובדות (אחיו היו מבקרי אמנות וספרות נודעים). באולם היפה, שגדוש היה יצירות אמנות יקרות וכל מיני חפצי אמנות, התייחסו כל המשתתפים בתשומת־לב מרוכזת ביותר לעניין הנידון. הכול הבינו, כי מדובר בעניין בעל משמעות גורלית. נערך ויכוח ממצה. בהרחבה מיוחדת דיבר ד“ר דוד אידר. הכרתיו היטב עוד מציריך ומהוועידות הטריטוריאליסטיות שנתקיימו לפני המלחמה. בהיותו איש מדע בתחום הגיאוגראפיה, יושב־ראש האיגוד של הפסיכואנאליטיקנים האנגלים, הוא עסק בעניינים היהודיים מתוך גישה מעמיקה. הוא היה בן־דודו של זאנגוויל וידידו עוד מימי לימודיהם באוניברסיטה ונימנה עם מעריציו הגדולים. לאחר ד”ר אידר דיבר פיליפ הרצוג, אחד העסקנים האינטלקטואליים האנגלים־היהודיים החשובים. הממשלה האנגלית שלחה אותו להודו לעמוד בראש הפעולה התרבותית והוא כיהן שם כרקטור האוניברסיטה של בומביי.

מכתבו של ד"ר וייצמן עורר תמהון רב אצל המשתתפים. בייחוד תמהו, שווייצמן המכיר בכך, שתהיה הגירה גדולה מרוסיה לאחר המלחמה, מתכנן לכוון לארץ־ישראל רק חלק מקטן מהמהגרים. אולם הכול הסכימו לתאם המשך הפעילות. ברוח זו נתקבלה החלטה פה אחד.

מבחינה פורמאלית לא הייתי חבר “המועצה הטריטוריאליסטית המרכזית”. זאנגוויל היה נוהג להזמינני לישיבות־“איט”א" (האירגון הטריטוריאליסטי היהודי) כנציג “הוועד המרכזי לחוץ־לארץ של מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית”, וכחבר ה“לישכה המרכזית הטריטוריאליסטית בציריך”.

בישיבה ההיא, לאחר שדיברו כל החברים, — ולפני קבלת ההחלטה — הציע זאנגוויל שאביע את דעתי. אף כי לא הייתי חבר פורמאלי, הוא ביקש לשמוע את דעתי בעניין הזה. תמכתי תמיכה מלאה בעמדתו של זאנגוויל, כי עתה מחובתם של הטריטוריאליסטים הוא לתמוך בדרישת מדינה יהודית בארץ־ישראל, שכן מאז ומתמיד, למן ראשית קיום התנועה שלנו, היתה זו האידיאה שלנו.

ד“ר צ’לנוב בא, אבל, כפי הנראה, אולי דווקא זאת היתה הסיבה, שבגללה לא השיב וייצמן על מכתבו של זאנגוויל, כפי שהבטיח. ד”ר צ’לנוב (בדומה לאוסישקין) היה בעל אורינטאציה אחרת לגמרי. הוא קיווה לנצחונם של התורכים (והגרמנים). על כל פנים הוא לא רצה להתחייב כלפי אנגליה. מלבד זה נוסף כאן גם עניין ד“ר גאסטר, הרב הראשי הספרדי באנגליה. ד”ר וייצמן כותב בזכרונותיו, שד"ר גאסטר קינא בהרצל. הוא, גאסטר, אשר נימנה עוד עם חובבי ציון, סבר, כי הוא ראוי לעמוד בראש ההסתדרות הציונית העולמית. כשהייתי בלונדון הכרתי את גאסטר רק מעט. מקרוב יותר הכרתיו כעבור כעשרים שנה, כאשר נזדמן לי לשתף עמו פעולה מקרוב. ודאי, גאסטר לא נימנה עם “האנשים הקלים”. בעת מלחמת־העולם הראשונה הוא קשר קשרים חשובים באנגליה והיה סבור, כי הוא צריך לנהל את המשא ומתן עם הממשלה האנגלית. מכל מקום עברו שנים אחדות ווייצמן לא התקשר עם זאנגוויל.

וזאנגוויל? הוא בשום אופן לא נימנה עם האנשים הנדחקים ליטול לידם את ההגה. זאנגוויל היה איש־התחיה בעל אורינטאציה אוניברסאלית וכשרונות רב־צדדיים, אבל הוא התעניין אך מעט בעניינים פורמאליים ואירגוניים. פעם בעת קונגרס ציוני, כאשר ביקש את רשות הדיבור, העיר אחד הצירים שאין הוא ציר. קם, איפוא, הרצל ואמר: “נמצא בשורותינו גאון, לא נתעכב על עניינים פורמאליים של מה־בכך”. ואכן, זאנגוויל התעניין מעט מאוד בפרטים פורמאליים אירגוניים. הוא נטל חלק בתנועות השונות וזיכה אותן האהדה כללית, אבל את כל אלה הוא עשה רק לאחר שפנו אליו. המקרה המפורסם ביותר היה ביחס לתנועה הציונית. כאשר ד"ר הרצל בא ללונדון וביקש ממנו “לתמוך ברעיון של מדינה יהודית”, הוא עשה את הדבר בהתלהבות ואהבה. בדומה לכך נהג לגבי התנועה הטריטוריאליסטית. כאשר בשנת 1905 ביקשו ממנו הטריטוריאליסטים בבאזל ליטול לידיו את ההנהגה, הוא עשה את הדבר על פי בקשתם.

כך הוא פעל גם מאז 1914. כאמור, כבר בראשית קרבות־הדמים בין העמים קרא זאנגוויל — הראשון — בלי הרף להפוך את ארץ־ישראל למדינה יהודית (הקריאה הבולטת ביותר שלו היתה, כאשר תבע מאנגלים להגשים את התוכנית אותה הגה עוד נאפוליון).

כאשר ד“ר וייצמן, לאחר ההכתבות מנובמבר 1914, לא פנה אליו עוד, היה זאנגוויל סבור, שלוויצמן יש תוכניות אחרות. לזאנגוויל חשוב היה העניין עצמו, ולא מי שיעשה אותו. בדבר זה נוכחתי פעמים אחדות. בן־דודו האחד של זאנגוויל היה ד”ר דוד אידר, ובן־דוד השני — ג’וזף כהן, יושב־ראש הציונים האנגליים. שלושתם קשורים היו בידידות עמוקה. לעתים קרובות, כאשר זאנגוויל היה בא מכפרו ללונדון, היה נפגש עמהם. פעמים אחדות ליוויתיו אל דירתו של ד“ר אידר, שם היו נפגשים שלושתם. היה מעניין ביותר לעקוב אחר ה”שלישיה האידיאית הזאת. אידר היה קודם־כל איש מדע, כהן — איש־עסקים, וזאנגוויל — סופר. בעניינים מסויימים הם השלימו איש את רעהו. כאשר ד"ר אידר וכהן הביעו דעתם שזאנגוויל צריך ליטול לידיו את ניהול השיחות עם אנגליה, היה משיב תמיד: “אם לווייצמן יש דרכים אחרות, שיעשה את שלו, כפי שהוא חושב. הדבר העיקרי הוא העניין”.

וכך נמשכו הדברים כמעט שלוש שנים. זאנגוויל לא חדל כל הזמן מעבודת ההסברה הגדולה. לאחר שהושגה “הצהרת באלפור” (1917), ביקשו וייצמן וסוקולוב מזאנגוויל לנאום באסיפה שנערכה באופרה של לונדון, וזאנגוויל קיבל את ההזמנה ללא פיקפוקים.

בהפגנה החגיגית הזאת, בראשונות של לורד רוטשילד, שבה נאמו שלושת האישים המפורסמים, התרומם זאנגוויל לרמה ההיסטורית הגדולה ביותר. בזכרונותיו כותב נחום סוקולוב: “זאנגוויל דיבר באופן מזהיר ועוד יותר מאשר הרגיל אצלנו”. ביקשו ממנו במיוחד “לתמוך בהחלטה”. הוא פתח: “כנשיא האירגון הטריטוריאליסטי היהודי ניתן לי הכבוד להופיע על במת הנואמים הזאת. כנשיא, מתחתי ביקורת על מנהיגיכם, אולם היום אני נמצא כאן לא כדי למתוח ביקורת, כי אם כדי לאחל הצלחה ולשתף אתכם פעולה. הריני מברך אתכם, בייחוד את ד”ר וייצמן ואת סוקולוב להצלחתם הדיפלומאטית ההיסטורית. חובתו של כל עם ישראל היא לדאוג, שהעניין הזה ילווה בהצלחה בתחום המעשה הקשה, וזוהי חובתה במיוחד של ‘איט"א’, שהרי היא נוסדה כדי להשיג טריטוריה על יסודות אוטונומיים. אילו היתה ‘איט"א’ לוחמת נגד איזושהי תוכנית מעשית של טריטוריה יהודית, היתה זו לא רק בגידה כלפי העם היהודי, כי אם גם כלפי הפרוגראמה שלה עצמה".

צליל מיוחד היה לדבריו האחרונים: “המטרה שלנו עדיין רחוקה. אולם עלי להזכיר, שעמנו הקטן בילה את מעצמות המלחמה של כל המדינות הגדולות בימי קדם. ראינו את בית־מקדשנו עולה בלהבות, אפרו נזרה ברוח ונפוץ על פני שבעה ימים, עברנו את התקופה הארוכה של האינקוויזיציות, את הלילה הארוך של ימי־הביניים, וקדושינו עלו על המוקד. עוד אתמול נטחנו המוני עמנו בין פרוסיה האכזרית לבין רוסיה חסרת הרחמים, ואף־על־פי־כן שברנו סוף־סוף את ממלכת הזעם והדמים הזאת, ובאופק שלנו אנו רואים את הר ציון, מרגיש אני, כי יכולים אנו לומר אל העמים: נחמו, נחמו אתם, עמים חלשים וסובלים; למדו מתולדות הסבל הארוכות של ישראל, שהרוח חזקה היא מן החרב; שהנביא, אשר ניבא לעמו את תחייתו, לא היה נביא קטן יותר, כאשר הכריז את השלום לכל העמים, את השלום מירושלים”.

הרושם היה לאין שיעור. כל בית האופרה, למן האולם למטה, התאים, היציעים, כולם עמדו על רגליהם והתשואות הסוערות נמשכו דקות ארוכות. זה היה ערב נדיר. דיברו המנהיגים הנודעים והמוכרים; מלבד ד“ר וייצמן וסוקולוב — ד”ר גאסטר הרב הראשי באנגליה; המיניסטר הרברט סמואל ולורד רוברט ססיל. ברכו גם נציגים ערביים. זאנגוויל הפך את היום לא רק לחג לאומי יהודי כללי, כי אם גם לחגיגת שלום בינלאומית. בנאומו נשמעו צלילים נבואיים.

לורד ססיל ניגש אליו ולחץ את ידו בחוזקה. היתה זו תמונה בלתי־נשכחת: האציל האנגלי הזקן ברך את בנם של מהגרים עניים בוייטשפל. הדבר היה סימלי: בן האצולה האנגלית העתיקה הודה לבן העם היהודי העתיק.

* * *

כאן נחוצה הערה מיוחדת. — הופעותיו של זאנגוויל נודעה להן משמעות רבה לגבי אמריקה. יש בכך משום פאראדוקס, אבל עם זאת זוהי עובדה ממשית. שעה שהאצולה היהודית האנגלית לא נדבקה בהלך־רוח יהודי לאומי, והתרחקה בן הוייטשפל, היו ראשי היהדות האמריקנית קשורים מאוד אל זאנגוויל. כבר ספרו הראשון הופיע לפי יוזמתם; כל נאום של זאנגוויל היה נשלח מייד לאמריקה. העורך האמריקני שלי בלונדון היה מבקש תמיד לציין כל הופעה של זאנגוויל ומייד היו מבריקים את דבריו לסוכנות אמריקנית. וכל המאמרים שפירסם בלונדון נתפרסמו גם בכתבי העת האמריקניים רבי ההשפעה.

כל המיבנה הפסיכולוגי של היהדות האמריקנית היה שונה לגמרי ממבנה היהדות בלונדון. יש להניח שהיתה זו השפעתם של ג’פרסון, וושינגטון, לינקולן ותיאודור רוזוולט על עיצובה של אמריקה כמדינה רבת לאומים. עובדה היא שמאבקו הרוחני, הרעיוני והפוליטי של זאנגוויל היתה לו משמעות גדולה לגבי עמדתם הלאומית והפוליטית של המנהיגים היהודיים באמריקה.

הוא היה מיודד עם המשפחות החשובות ביותר ורבות־ההשפעה, כגון יעקב שיף (הם עבדו ביחד ב“הגירת גאלווסטון”) והמשפחות שטראוס. בניו־יורק היה זאנגוויל מתגורר אצל ידידו הקרוב, הפילאנטרופ והתעשיין נתן שטראוס (לפי יוזמתו של זאנגוויל, ייסד שטראוס בארץ־ישראל את “מרכזי הבריאות שטראוס” המפורסמים). הוא היה גם מיודד עם אוסקאר שטראוס, השגריר האמריקני בקושטא.

בניגוד ללונדון היו יהודי העילית קשורים במישרין או בעקיפין עם ההמונים בני המיליונים של ניו־יורק.

לואי בראנדיס באמריקה היה חבר בית המשפט העליון ועם זאת עמד קרוב להמוני העובדים היהודיים והיה מגינם של האיגודים המקצועיים הכלליים והיהודיים. לא לשווא קראו לו “פרקליט העם”. עוד לפני מלחמת־העולם, ובייחוד בימי המלחמה, הוא נקט עמדה ציונית. בהיותו יושב־ראש “ועד העזרה הציוני הזמני” (לאחר מכן יושב־ראש ההסתדרות הציונית באמריקה), הוא לחם בכל כוחו למען הרעיונות הללו. בדומה לכך היה גם מקרהו של לואי מארשל רב־ההשפעה, יושב־ראש הוועד היהודי בעת דיוני השלום בוורסייל. שניהם עמדו במגע קרוב עם זאנגוויל.

פרק עשירי: נסיעתי לרוסיה

המהפיכה הבולשביסטית סיבכה מאוד את המצב באנגליה ובמיוחד נסתבך מאוד מעמדו של “ועד הצירים הרוסי”. הממשלה האנגלית לא הכירה רישמית בממשלתו של לנין, כך, שההסכם בינינו בדבר נסיעת הגולים הפוליטיים הרוסיים לפטרוגראד שוב לא היה בר־תוקף. נקבע, שתפלגנה רק עוד שתי אוניות עם הנוסעים שלנו. החלטתי לא לדחות עוד את נסיעתי ולצאת מייד לדרך. אהרון זונדלביץ', אשר החליט להישאר באנגליה, דיבר על לבי שגם אני אשאר. חברי יעצו שלא אסתכן בנסיעה ואמתין עד שתבוא הזדמנות בטוחה יותר. אך אני הרגשתי, כי זאת היה ההזדמנות האחרונה.

עלי לומר, שהפרידה מלונדון היתה לבבית מאוד. מוריס מאיר פירסם ב“צייט” מאמר ראשי על האמיגראציה והתעכב במפורט על עבודותי השונות, ובמיוחד בעד וייטשפל. העתונאי הפועל־הציוני הסנטימנטאלי, רומאנובסקי, שאל ב“אוונט־נייעס” באופן סנטימנטאלי: “מי יטול עתה לידיו את עבודתו של ד”ר קרוק? עם מי אנחנו נשארים כאן?" סניף המפלגה, יחד עם “ועד הצירים הרוסי”, אירגן באנקט גדול. זאנגוויל כתב, שדווקא ליום זה כבר נקבעה קודם־לכן ישיבה של המרכז הטריטוריאליסטי באחוזתו הכפרית. כרמל גולדשמידט הצעירה והנחמדה (שעליה עוד ידובר להלן) מסרה בשמו של זאנגוויל, שהוא מצטער מאוד שלא קיבלתי את עצתו להישאר בלונדון ועל כך מצטער גם כל האירגון הטריטוריאליסטי. לעומת זאת הכריז ליטווינוב, כי המהפיכה נזקקת עתה לעסקנים פעילים ומנוסים ועל כן טוב הדבר, שהגולים הפוליטיים הוותיקים נוסעים לארץ המשוחררת. שמחתי מאוד, כי נציגי האירגונים השונים של וייטשפל הביעו את בטחונם, שעבודתי ביניהם לא תלך לאיבוד; שתהיה לה משמעות לגבי אופיו של הישוב היהודי באנגליה. שכן על יהודי וייטשפל עברה תקופה קשה, אבל מועילה. הם, ובוודאי גם ילדיהם, יעצבו עכשיו לגמרי אחרת את עתידו של היישוב היהודי באנגליה.¹⁸

* * *

נסיעתנו כולה נשאה אופי מיסתורי. בלישכת ועד הצירים שלנו היו אומרים למועמדים, שעליהם להיות מוכנים לנסוע מייד לאחר שיקבלו את ההודעה על הפלגת האניה. את ההודעה היו מקבלים רק יום לפני ההפלגה, שכן צריך היה להתחשב בצפלינים הגרמניים, במצב בים (הצוללות הגרמניות). כל זה היה בגדר “סוד מלחמתי”. אסור היה שמישהו ילווה את הנוסעים אל בית־הנתיבות. בבית־הנתיבות (לא היה ידוע מראש אפילו מאיזה בית־נתיבות) נמצא תורן, נציג של ועד הצירים, שמסר לנוסעים את ההוראות הדרושות. ואכן, כאשר רעיה ואנוכי באנו לקינגס־קרוס הידוע (במרכזה של לונדון), היה לילה אפל ובית־הנתיבות היה מואר רק בקושי. במסילות צדדיות הביאו אותנו אל הרכבת. ברגע האחרון הגיע ליטווינוב מתנשף כולו ואמר לי: “עליך למסור מייד לטרוצקי, שעליו לעשות כל מה שאפשר, כדי לשחרר את צ’יצ’רין מבית־הסוהר. איננו יכולים לסבול עוד, שלאחר המהפיכה יהיה גולה פוליטי נשוא־פנים כלוא בבית־סוהר אנגלי”.

בקרון בלתי מואר (החלונות היו מוסתרים בווילונות) נסענו כל הלילה לאברדין ומתחנה סקוטית זו יצאנו מייד אל הנמל, שמשם היתה מפליגה האניה שלנו. בספינה הקטנה נסעו, מלבד כמה פקידים אנגלים, כעשרים “גולים משלנו”. כנציגם הרישמי ניתן לי תא קצת יותר טוב (שהרי נסעתי בדרכון דיפלומאטי). אולם כאשר רק עלינו על האניה, חליתי, ומחלת־הים לא הרפתה ממני לרגע אחד. במשך שש־עשרה או שמונה עשרה שעות היה לי רק רצון אחד: שיקיץ כבר הקץ על הנסיעה הקשה הזאת. והנה אני פוקח את עיני — מעלינו הפיורדים. האניה שוב איננה מקפצת. קיבתי נרגעה, הפה שוב אינו מלא טעמו של המלח המר. רעיה יושבת לידי. שתי אניות המלחמה האנגליות שליוו אותנו חזרו עוד לפני הפיורדים לאנגליה. כאן כבר המים הטריטוריאליים של נורבגיה, ושלווה מופלאה. לפיורדים יופי אגדתי, אולם כאשר באים אליהם לאחר נסיעה קשה ומרה כזאת, יודעים עוד יותר להעריך את יופיים. דרך החלון רואה אני את העיירות והכפרים הנורבגיים החולפים על פנינו.

רבון העולמים: (שם האניה שלנו היה “יופיטר”), כמה פאנטאסטיים הם הגילגולים, שבהם אתה מעביר את בני־האדם. כאן, בסביבה היפה והשליווה, מי יכול היה להעלות בדמיונו, שכעבור מחצית היובל שוב אעבור עם רעיה באותה הדרך. אותה נסיעה עצמה — אבל בכיוון הפוך. מי פילל, שנצליח ברגע האחרון להיחלץ מן הגיהינום המשולש והאיום: מן הגיהינום הרוסי־סטאליניסטי, מן הפולני־האנטישמי ומן הגרמני־ההיטלריסטי.

מאוסלו דרך קופנהאגן הגענו לשטוקהולם. המצב בשטוקהולם מוזר. שבדיה אינה מכירה רישמית בשלטון הסובייטי החדש. אולם כאשר יוצאים משטוקהולם לפטרבורג, נחוצה ויזה רוסית; לא ויזה צארית (שהרי בה אינם מכירים הסובייטים), כי אם וויזה סובייטית חדשה. יושב־איפוא, בשטוקהולם ואצלאב וורובסקי. לגבי הממשלה השבדית הריהו בבחינת “אדם פרטי”, ואילו לגבי הממשלה הסובייטית, הוא המיופה־כוח היחיד. והנה ה“הביקור הדיפלומאטי” הראשון שלי הוא, כמובן, אצלו. היכרתי את וורובסקי עוד מקודם, מן האמיגראציה בשווייץ, כמבקר ספרות סוציאליסטי ידוע. הוא זכה לאהדתנו, משום שבמסותיו הוא שמר על המסורת של הביקורת הדמוקראטית־המהפכנית הרוסית והיה מותח ביקורת חמורה על הניהיליזם ההרסני.

וורובסקי (פסיודונים — אורלובסקי) הכיר היטב את “ועד הצירים הלונדוני” שלנו. הוא התעניין בכל הפרטים, מי וכמה מתכוננים לצאת לרוסיה. בייחוד רצה לדעת על הלכי־הרוח בתנועת הפועלים האנגלית. הוא התעניין גם ב“הגירה הפולנית”. לפי מוצאו הוא עצמו הנו פולני למחצה, כותב גם על הרומאנטיזם הספרותי הפולני. דברנו על ההתפתחות האפשרית העומדת עתה לפני פולין, שהיא עדיין כבושה בידי הגרמנים.

בשטוקהולם אנו עושים את ההכנות האחרונות להמשך הנסיעה. באורח בלתי־צפוי לגמרי הנני נפגש ביעקב זרובבל. אנו שמחים על הפגישה, אך זרובבל מיואש. הוא בא מאמריקה, אינו יכול להגיע לרוסיה, שכן אינו יכול להשיג את הוויזה הסובייטית. הוא הגיע יחד עם בר בורוכוב, אולם ליד הגבול הסובייטי עיכבו את בורוכוב והוא אנוס היה לחזור לשטוקהולם. בקשיים גדולים הצליח בכל זאת לנסוע לשם. זרובבל אינו יודע מה לעשות. הריני הולך, איפוא, מייד אל וורובסקי. זוהי “האינטרבנציה הדיפלומאטית” הראשונה שלי. עכשיו מדברים אנו כשני דיפלומאטים חברים־למקצוע.

“מה יש? מדוע אין זרובבל יכול לקבל את הוויזה?”

“הם קונטר־רבולוציונרים”.

“זה אבסורד. אתה יודע, הם אפילו היו סבורים שהבולשביקים אינם די נאמנים למארקסיזם”.

“מה?”

“כן, כן!” ואני מספר לדיפלומאט הבולשביסטי, שמנהיג “פועלי־ציון” בורוכוב, מתח בפומבי ביקורת על לונאצ’ארסקי, שר־החינוך הבולשביסטי, שבניואנסים הפילוסופיים והדתיים שלו אין הוא נאמן למארקס. (בורוכוב הופיע פעם אחת בווינה ברוח זו נגד הרצאה שהשמיע לונאצ’ארסקי).

“נו טוב, אבל הם שוביניסטים”.

“זה כבר עניין אחר. שוביניזם ותנועה לאומית אסור לערבב ביחד. “פועלי־ציון” נוקטים עמדה לאומית. וזרובבל, שאני מכירו שנים רבות, היה כלוא בבתי־הכלא הצאריים. אין הוא מהפכן פחות מאחרים”.

התערבותי הועילה. זרובבל קיבל את הוויזה.

ועתה הוא נוסע יחד אתנו לפטרוגראד.

“יחד אתנו” איננו מושג מדוייק, משום שאני נוסע בקרון שינה (הוועד הלונדוני שלנו דאג לי לכרטיסים) וזרובבל מיסכן נוסע במחלקה השלישית. אבל ביום הוא נכנס אל קרון־השינה שלנו ואנו מעלים זכרונות על העבר ומתכננים את העתיד.

חלק תשיעי: בברית המועצות בשנים 1917–1918

פרק ראשון: לנינגרד בשנים 1917—1918

בבואנו לרוסיה מצאנו שם תוהו ובוהו בלתי רגיל. היתה זאת דוגמה קלאסית של מצב כאשר כל המוסדות הממלכתיים, המוניציפליים ואף הציבוריים החיוניים חדלים לפעול.

בראש ובראשונה הורגש הרעב. לרעיה היה אח בפטרבורג ושמו אלכסנדר. הוא היה אדריכל ואשתו רופאת שנים. הם ומשפחתם (לרבות חמותו) התגוררו כאן רבות בשנים, אולם דווקא אז אלכסנדר התגורר בקייב, מקום שם תפס משרה חשובה. מובן מאליו, שמייד לאחר הגיענו העירה, נסענו לבקרם. היה זה יום קר בלתי שכיח, יום של כפור פטרבורגי טיפוסי. שכרנו מגררה ומסרנו לעגלון את הכתובת: לרמונטוב 24. המגררה החליקה יפה על גבי חוצות העיר ולפתע נעצרה כשהעגלון מודיע: “אין ביכולתי להמשיך הלאה. הבית נמצא לא הרחק מכאן מעבר לגשר, אולם שם מצטופף המון רב כזה, שמן הנמנע לעבור בתוכו”. ירדנו מהמגררה ומה עינינו רואות?

המון של מאות אנשים עומדים וצועקים בקול רם וברוגז אחד על רעהו. מספרים לנו, כי איכרה זקנה ישבה על הגשר ומכרה לחם שחור במחיר גבוה שלא כרגיל. הדבר הרגיז את הציבור ושני חיילים צעירים הרימו את האיכרה והשליכוה לתוך הנהר. למען בטחון יתר הם ירו בה כדורים מספר מרוביהם. כמקובל, נוצרו כאן שני מחנות: האחד טען, כי היא באה על גמולה. “הרי אין לשאת את הרעב ואת הספסרות”. המחנה השני, אם כי גם הוא היה מרוגז, ריחם על האיכרה העניה וטען: “אולי גם היא אם לילדים ואף להם אין ממה להתקיים”. שני הצדדים קבלו אותנו כאנשים משכילים וכל אחד מהם, כדרכו, רצה לשכנענו, כי הצדק עמו. היה זה “ברוך הבא” הראשון שבו קיבלו את פנינו.

בפטרוגרד היה לנו סניף מפלגה גדול. עוד לפני 10 שנים, כאשר באתי לכאן באורח בלתי ליגלי, הוא שיחק כבר תפקיד ניכר. עתה גדל בהרבה, התרחב ומילא תפקיד נכבד גם בחיים היהודיים וגם בחיים המהפכניים הכלליים. כוחו בא לו בזכות מיזוגן של שתי מפלגות אחיות קרובות. כאן ניתנה לנו הזדמנות נאותה להסתכל ולהיוכח, מה רב ערכם של פילוגים ואיחודים בחיי הציבור.

בסיום המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, כאשר קמו קבוצות הפועלים הציוניות הראשונות, היו להן קוי אופי מסויימים ומשותפים. כולן דגלו במאבק בהתבוללות: כולן שאפו לתחיה יהודית לאומית: כולן הדגישו את הערך העצום של ההגירה היהודית; כולן הטעימו את כורח הפרודוקטיביזציה של החיים הכלכליים היהודיים וכולן חתרו להתישבות מרוכזת במדינה היהודית. בתוך המחנה הציוני נימנו כל קבוצות הפועלים עם חסידי הרצל ותמכו בו, ולא באחד־העם. אולם באורח טבעי הבליטה כל קבוצה גוונים מיוחדים שלה. אחדות מהן נהגו לנתח את החיים ניתוח מרכסיסטי־חמרני, וקבוצות אחרות הדגישו יותר את ערכו של המומנט האידיאליסטי בתנועות חברתיות. גיוון כזה אינו אלא טבעי בתוך תנועה דימוקרטית רחבה, אלא מאחר וברוסיה הכל היה אסור, הרי נאלצו הקבוצות הללו לנהל את פעולתן באורח בלתי ליגלי. גם שמותיהן היו שונים: “פועלי ציון”, “ציונים־פועלים” “ציונים־סוציאליסטים”.

ככל שהקבוצות חדרו יותר לתוך החיים המקומיים והשתתפו באירועים מהפכניים ממשיים; ככל שנפגשו עם המפלגות המהפכניות הכלליות — כן דבקה בהן גם הרוח הפלגנית, אשר איפיינה את המפלגות הרוסיות. בדרך זו החלו הפילוגים הרוסיים לשחק תפקיד גדל והולך גם בחייהם של הפועלים היהודיים.

תודות לתהליך זה קמו ברבות הימים שתי מפלגות נפרדות: “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” (“ס.ס.”) ו“מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית” (“י.ס.”, “סיימיסטים”).

ושוב, אין זה אלא חוק פסיכולוגי טבעי, כאשר שתי מגמות שהיו מקורבות, נפרדות, הן מדגישות ככל האפשר יותר ויותר את המפריד ביניהן, ולא את המשותף. אף נוצרת ביניהן איבה.

נתבעים מאמצים בלתי רגילים על מנת להחזיר את המפלגות למקורן המשותף. מאמצים כאלה נעשו בשנים 1907־1917 מתוך שאיפה להביאן לפחות לחזית משותפת בשטחים מסויימים. יותר מכך לא ניתן להשיג. לעומת זאת המהפכה הגדולה ברוסיה, בפברואר 1917, יצרה הזדמנות נאותה לתהליך האיחוד, ביחוד באוקראינה, שבה, עקב מאורעות המלחמה היו מרוכזים המוני יהודים גדולים (מפולין ליטא ורוסיה הלבנה) וכן חלק ניכר של האינטליגנציה היהודית. הגורמים הללו הבינו, כי אם רוצים הם למלא תפקיד גדול יותר בחיי המהפכה החדשים, עליהם להתאחד. סמוך למהפכה, שלושה חדשים לאחר “פברואר”, בוצע האיחוד של שתי המפלגות, אשר שמן החדש הוסב ל“מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית המאוחדת (“ס.ס. וי.ס.”)”.

על ידי האיחוד נוצר כוח רב וחדש בעל השפעה ניכרת. חברי ההנהגות הכירו זה את זה מכבר, ומבלי להתחשב בהתקפות ההדדיות, רבתה השמחה עד כדי כך, שהם לא הסתפקו בחידוש הקשר בין אחים, אלא שאפו לכך, שהמפלגה המאוחדת תקיף גם מפלגות פועלים סוציאליסטיות אחרות: את ה“בונד” ואת “פועלי ציון”. איחוד מקיף כזה לא ניתן למימוש מיד, ובכל זאת העמל לא היה לשוא, שכן נוצרה חזית אחידה של “המפלגה המאוחדת” עם ה“בונד” ועם “פועלי ציון”. חזית זו כה השפיעה לטובה על הציבור, שגם הקבוצות הדימוקרטיות הכלליות (ה“פולקיסטים”, חסידי דובנוב) הצטרפו אף הן אל החזית. כתוצאה מכך התגשמה לראשונה בהיסטוריה “האוטונומיה היהודית הלאומית האישית” בקייב, אשר כיוונה וניהלה בעצמה את הענינים היהודיים הלאומיים המיוחדים. השלטון הכללי הכיר באטונומיה והמפלגות פיתחו פעולה כבירה ורבת צדדים. בכל זה היה משום תופעה חדשה ופוריה בחיים היהודיים.

החוק בדבר אוטונומיה התיחס לאוקראינה. אולם יש לזכור, כי מהפכת פברואר החליטה לארגן מחדש את הקיסרות הצארית ולהפכה לריפובליקה דימוקרטית פדראלית, שבה יוכל כל מחוז לקבוע בעצמו את עניניו.

ה“מאוחדים” ובני בריתם קיוו, כי אוטונומיה לאומית כזאת תקום גם בריפובליקה הרוסית (פטרוגראד). תקוה זו העלתה את התלהבותם של היוזמים.

כאמור, בתשומת לב מתוחה עקבתי אחרי גידול הכוחות וראיתי שצמיחתם נובעת מארבעה מקומות. כאשר מפלגה מתפלגת, באה החלשה משולשת של הכוחות: נוצרות שתי מפלגות ועוד “שלישית” המורכבת מפורשים בכלל מחיי ציבור פעילים. לעומת זאת הדבר האופייני לאיחוד, דבר שיש בו משום יצירה, מקורו בכך, שהכוחות נובעים מארבעה מקורות: מתוך שתי המפלגות הנפרדות ולשעבר, מאלה שפרשו מפעילות ציבורית בכלל ונוסף גם מקור רביעי, המורכב מיסודות הרוצים לחזק את הכוח הציבורי הפעיל. דבר כזה התרחש בפטרוגראד והוא אשר גרם לי הרבה נחת ושימחה.

ה“מפלגה המאוחדת” בחרה בי כיושב ראש של המפלגה הרוסית. אמנם היו בתוכה חברים קשישים ממני, שאף יכלו, במובן מסויים, להיות מורי, אולם על ידי בחירה זו רצו להדגיש, כי פני המפלגה למערב, למפלגות הדימוקראטיות הסוציאליסטיות באירופה. מבחינה זאת הרי אני הייתי יותר מאחרים ה“שווייצארי” וה“אנגלי”.

כן נקבעתי על ידי המפלגה כחבר בסובט (מועצה) המרכזי. (אז כל המפלגות עוד השתייכו לסובטים. והדבר היה חשוב גם בשבילי, שכן בזכות זאת קבלתי דירה טובה (של שני חדרים גדולים) בבית עשיר שהוחרם).

באולם גדול אירגנה המפלגה את הרצאתי (ברוסית) על הנושא: “המהפכה הרוסית והפרולטריון האנגלי”. אל שמי על גבי המודעות הוסיפו: “מהגר פוליטי מאנגליה”. בא קהל שומעים עצום ורבים נאלצו להישאר בחוץ. בדברי תיארתי את הרושם הכביר שהמהפכה חוללה באנגליה וכי בשורות הדימוקרטיה, האינטליגנציה, ובמיוחד במעמד הפועלים, המהפכה עוררה שימחה רבה ביותר. היא מחקה את כתם החרפה של העריצות הצארית באירופה ועתה אפשר יהיה להקים אינטרנציונאל אמיתי וסולידארי של הפועלים. למעשה המהפכה אף הסירה את החרפה מאנגליה, ששיתפה פעולה עם העריצות הצארית. עתה תוכל “הקואליציה של בנות הברית” ללבוש באמת אופי דימוקראטי. מקווים, כי יצליחו לנצח את גרמניה המונארכיסטית והריאקציונית ועל ידי כך גם לשחרר אותה מסרטן המיליטאריזם. בדרך זו תוכל גם לקום אירופה חדשה ושוחרת חרות. בין הנוכחים באולם היו גם חברים מנהיגים מהמפלגות הסוציאליסטיות הרוסיות והרצאתי נתקבלה בחמימות רבה ובתשואות סוערות.

ברצוני להזכיר כאן אפיזודה זעירה, אך אופיינית ביותר. בסיום דברי ניגש אלי אדם גבוה, חסון ורחב גרם, פועל רוסי טיפוסי מבתי החרושת של פוסילוב (התעשיה המטאלורגית הגדולה ביותר) ואמר לי:

“בתשומת לב הקשבתי לדבריך וטוב לדעת, כי האנגלים הם עמנו. אולם הגד לי, בבקשה, מתי תתחולל המהפכה באנגליה?”

“המהפכה באנגליה? היא כבר התחוללה לפני 300 שנה, כאשר קרומבל, יחד עם גדודי הברזל שלו, הרס את שלטון היחיד המונארכיסטי, תלה את המלך והקים את המדינה הדימוקראטית, החוקתית”.

“טוב, אולם אני שואל, מתי יחוללו האנגלים מהפכה בולשביקית כזו שלנו?”

“עליך לדעת, כי בזכות החוקה יש לאנגלים פארלמנט נבחר והוא משתכלל והולך, כך, שהבוחרים מבצעים כל הריפורמות והתמורות הנחוצות. כל זה מתגלם בפארלמנט הנבחר בארמון ויסטמינסטר”.

"ובכל זאת אני מאמין, כי במהרה תבוא מהפכה בולשביקית גם באנגליה.¹⁹

את הרצאתי שמע גם לצקי־ברטולדי. נפגשנו בלבביות רבה, שכן עברו 10 שנים מאז התראינו בוינה, כאשר יחד עם בורוכוב, קפלנסקי ורטנר, קיימנו את הפעולה הבלתי־ליגלית וניהלנו את הויכוחים העיוניים הגדולים עם לב טרוצקי ועם בוכארין. עתה אנו עומדים כבר בעיצומה של המהפכה. אמנם היא התחוללה לא על ידי פועלי התעשיה, כפי שאנו תיארנוה לעצמנו, אלא בתוך קסרקטיני הצבא. כך עוצבה המציאות הממשית וטרוצקי הנו כבר מנהיגה של רוסיה. תמורה התחוללה גם בחיים האישיים. ברטה ווילי התגרשו, וילי שמר לעצמו את השם ברטולדי, וברטה נשארה בדירתם הישנה.

כאשר אמרתי לברטה, כי רוצה אני להיפגש עם שמעון דובנוב, היא הודיעה לי, כי היא מתגוררת באותו בית בו התגוררה קודם וברצון תשאל אותו, מתי אוכל לבוא אליו. למחרת ערכתי ביקור אצל דובנוב. הוא קבלני בחמימות. הוא ידע על ספרי אודות האמנציפציה היהודית בשווייץ ורשם אותן בספר ההיסטוריה שלו. סיפרתי לו על המאורעות בלונדון ועל הפרידה מזאנגוויל, כאשר הלה אמר לי, כי הוא מקווה, שהמהפכה הרוסית תוריד מעל ראשו של העם היהודי את כתר המעונה והוא מאחל לכל עם אחר, שאם יעלה בגורלו לסבול כשם שסבלו היהודים, הלואי וישא את הכתר בכבוד ובתהילה כפי שהיהודים נשאו אותו. הדברים הללו עשו רושם בלתי רגיל על ההיסטוריון. הוא בקשני לחזור על הדברים מלה במלה ורשם אותם. דובנוב היה מעריצו הגדול של זאנגוויל ואמר, כי רק אמן גאוני בעל חוש היסטורי מסוגל לנסח כה יפה את התקופה ההיסטורית ואת המעשים הבלתי רגילים. דובנוב שאל על החיים בלונדון לפרטיהם. ביחד לרוסיה הוא היה פסימי מאוד. התפוררותה של הממלכה הרוסית היתה בעיניו מהלומה גדולה להמשך התפתחותם של החיים היהודיים, באשר במדינות החדשות והקטנות לא קל יהיה לפתח חיים יהודיים לאומיים. בשביל אוקראינה, שבה כבר התנהלו חיים עצמאיים, היה ערך היסטורי לאוטונומיה היהודית הלאומית והאישית. אולם עתה, במשול השליטים הריאקציוניים החדשים, האוטונומיה ספגה מכות ואין לדעת עד היכן תרחיק לכת הריאקציה השחורה. שיחתנו נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, ומאחר שדובנוב רצה לדעת עוד ועוד על אנגליה, שכן הוא תלה תקוות מיוחדות בארצות האנגלו־סקסיות, בקשני לבוא אליו בשניה. כאשר נפרדנו בחדר הקר, אמר: “תואיל בבקשה לבוא שוב לכוס תה עם סוכר”.

בינתיים הגיע ד"ר דוד לבוביץ לפטרוגרד. בואו היה חשוב ביותר בשביל מפלגתנו ובשביל כל העבודה המדינית, שנעשתה מורכבת יותר ויותר, שכן סירבתי לקבל על עצמי לבדי את מלוא האחריות בעד העבודה. רבת חשיבות היתה העובדה, כי לבוביץ נבחר לציר האספה המכוננת הרוסית, שבה תלו כל התקוות. בשבילי אישית גרם בואו של לבוביץ שמחה רבה ביותר. על ידידותנו הקרובה, הרעיונית, המדינית והאישית לא העיבה אף העננה הקלה ביותר במשך שנים רבות כל כך. כרגיל בא דאווא ובאמתחתו תכניות רבות וגדולות. עלינו להוציא בטאון בלשון יידיש וגם ברוסית. יש להסביר לדעת הקהל הרחבה את מטרותינו. “אל תטריד אתכם דאגת הכסף” — הוא הוסיף בו במקום. דאווא, “הגוי” היהודי היקר שלנו ונציגה הטוב ביותר של תנועת התחיה היהודית, נעשה עתה לגביר. מה קרה? סמוך לפרוץ המלחמה נסע לאמריקה בשליחות המפלגה. באותו זמן נסע לשם גם הטריטוריאליסט הידוע המהנדס ליפייץ. חוגי המדענים ואנשי האוניברסיטה בקייב כיבדו מאד את ליפייץ כמהנדס ואיש מדע. אף על פי שבמוסדות ההשכלה הגבוהה לא נתנו ליהודים להגיע לעמדה כלשהי, הפקידה הפוליטכניקה בקייב קתדרה בידיו של ליפייץ ואף שיגרוהו לארצות הברית, כדי לרכוש שם מכונות חדשות בשביל המוסד. עוד בהיותו בקייב גילה ליפייץ תגלית טכנית, וכאשר בא לניו־יורק, מכר את התגלית לפירמה אמריקאית. כאשר פרצה המלחמה, תגלית זו הועילה מאוד לתעשיה המלחמתית. הפירמה האמריקאית הקימה לצורך זה חברת מניות קטנה, ולפי חוקי אמריקה, היו חייבים לרשום מספר אנשים כבעלי החברה. ליפייץ ביקש מאת לבוביץ להצטרף כשותף. לצורך זה שילם לבוביץ סכום אפסי, שהיה בו בעיקר סמל בלבד, ובדרך זו נעשה לשותף חוקי (כן גם אחותו של לבוביץ). והנה, כאשר החברה הכניסה רווחים, לבוביץ התעשר מבלי שהיה לו מושג כלשהו על המפעל בכללו. וכתמיד, העמיד דאווא לרשות המפלגה כל אשר היה לו. אולם עתה קבע לעצמו מנהג יוצא דופן — אמנם נתן ברצון כסף למפלגה ולחברים, אלא שביקש מהם קבלה בכתב. כאשר הדבר עורר אצלנו צחוק, הגיב על כך באמרו: “וכי מה איכפת לכם?” היתה זו תגובה אופיינית לאידיאליסט האציל ולחבר הנפלא הזה.

והנה אפיזודה אופיינית נוספת. פעם דאווא בא וכמתביש במקצת הוא אומר לי: “התדע יוסף, החלטתי לשאת את נלי מנדל לאשה”.

— “מזל טוב, מזל טוב! הרבה אושר!”.

— “אולם נלי ומשפחת מנדל החליטו להערוך את החתונה ברוב פאר. הם הזמינו אורחים רבים ואני מבקש ממך לבוא עם רעיה”.

— “בודאי, בודאי. לבך יכול להיות סמוך ובטוח כי בוא נבוא”.

כעבור יום או יומיים בא אלי מנדל ואומר: —

“מן הסתם סיפר לכם ד”ר לבוביץ על נישואיו עם בתי. בשביל נלי ובשביל חברותיה יהיה זה ערב חגיגי מאד. הגברת מנדל כבר הכינה את בגדי החתונה וכן רשימה של האורחים המוזמנים. יודע אני, כי לבוביץ הזמין אתכם ואף אני מצדי מבקש מכם לבוא. אולם בקשה קטנה לי אליכם. בדעתו של לבוביץ לבוא לחתונה כשהוא לבוש חליפה רגילה ומאחר ונלי תהיה בשמלת כלה, הרי תהיה בכך משום דיסהרמוניה. האם לא הייתם יכולים להשפיע על החתן, שאף הוא יבוא בלבוש מתאים? אתה, ד“ר קרוק, שבאת מלונדון בודאי הבאת עמך סמוקינג”.

— כן, יש לי סמוקינג והפעם אלבש אותו".

אכן, דברתי עם דאווא והשפעתי עליו שילבש חליפה כהה.

לפי מצב הימים ההם בפטרוגרד לבשה החתונה אופי בלתי רגיל. מנדל היה בין עורכי הדין הבולטים ביותר בפטרוגרד ונמנה עם האינטליגנציה הרוסית והיהודית הנאצלת ביותר בעיר. הוא היה גם עשיר ובביתו התגורר שמעון דובנוב. החתונה נערכה בדירתו המרווחת, שהכילה גם סלון רב מידות ומפואר. הוא הזמין אורחים רבים, וכמובן, קודם כל את חבריו עורכי־הדין. כולם באו לבושים בפראקים. אני ודובנוב כובדנו להיות שושבינים. הדירה היתה מוארת באור חגיגי ובנברשות גדולות. אף התיקרובת היתה עשירה במיוחד. גם רקדו במקצת בלווי הפסנתר. הגיפו את תריסי החלונות, כדי שלא לגרות את הרחוב.

כאן התכנסה העילית של ציבור עורכי־הדין, השמות המפורסמים של עורכי־דין אשר הופיעו במשפטים מדיניים ואשר נאומיהם בבתי המשפט הם התעודות המפוארות של דורנו. כמובן, כל השמות היו ידועים לי. במיוחד ענינו אותי אחדים מהנאספים, אותם ראיתי כאן בפעם הראשונה, אולם את נאומיהם היטבתי לדעת ואף ציטטתי מהם לעתים קרובות באסיפות ובמאמרים. עורכי־הדין הפוליטיים היוו סוג מעניין וייחודי של אמנים. כדוגמת הפיטנים והסופרים, הצטיינו אף הם במלה המודפסת. בנאומיהם ניתן לעתים קרובות ניתוח פסיכולוגי מוצלח ביותר של לוחמי החירות. כאשר קרפצ’בסקי הגן על המהפכן סוזונוב, שרצח את שר הפנים האכזרי והעריץ פלֶבֶה (לפני הפרעות בקישינייב ובהומל), אמר, כי הפצצה היתה ממולאה בדמעות, ביסורי העם ומצוקתו, יותר מאשר בחומר נפץ; וכאשר הפצצה התפוצצה וחלקיה התעופפו לכל עבר, נדמה היה לו לסוזונוב, כי הוא שומע את צלצול הכבלים הנשברים, שבהם היה כבול העם הרוסי, ולכן כאשר התאוששו, הוא קרא: “יחי החופש!”

מלים אלה, כדוגמת דברי גורקי “האדם המשפיע דברי גאוה”, שייכות אל פרק הברזל, שעליו שמרו המהפכנים כעל דבר שבקדושה. עלי לומר, כי הייתי נרגש כאשר שוחחתי בחתונה עם קרפצ’בסקי. סיפרתי לו על רוב פרסומו בקרב חוגי הסטודנטים והמהגרים המדיניים בחוץ לארץ וכי כולנו היינו אסירי תודה לו.

— “אני רק מילאתי את חובתי”, השיב. הרבינו לשוחח על הימים ההם. עורך הדין השני, שעניין אותי במיוחד, היה גרוזנברג. וכי מי אינו זוכר את נאומו הגדול במשפט בייליס בקייב, שטפלו עליו עלילת דם?!

— “כפי הנראה, עתה אין נזקקים לנו עוד והמשטר הנוכחי ביטל את בתי הדין ואת עורכי־הדין החפשיים”.²⁰

המוזמנים בילו עד שעה מאוחרת בלילה. בשביל כולם היתה החתונה מפגש מעניין ולא חסרו נושאים אקטואליים ודחופים לשיחה.

סבור אני, כי אולי היה זה המפגש האחרון של האינטליגנציה היהודית־רוסית ואולי גם של האינטליגנציה הרוסית שוחרת החירות.

פרק שני: הביקור אצל לב טרוצקי

את הביקור הראשון ערכתי אצל לב טרוצקי. הדבר לא היה קל כל עיקר. חיילים עם רובים מכודנים שמרו על הכניסה, ותור ארוך ארוך של מעונינים חיכה לפני הבית. לעתים קרובות היו האנשים מתייצבים בתור ועומדים במשך לילה שלם של כפור. אולם כאשר העברתי פתק ובו ציינתי כי השולח הוא נציג “ועד הצירים הלונדוני”, בא המזכיר, הכניס אותי פנימה ומיד הודיע לשר על בואי. טרוצקי יצא אלי מיד לאחר ההודעה, ברכני לשלום בהוסיפו “זנאיו, זנאיו” (אני יודע). כמובן, ידע על קיום הועד שלנו בלונדון, וביחוד זכר את חברי הועד: גריגורי צ’יצ’רין ומקסים ליטבינוב. הרי זו היתה למעשה נציגותה של המהפכה הרוסית בעלת זכויות דיפלומטיות. גם את שמי ידע, שכן הוא היה מודפס על גבי טפסי הועד. טרוצקי אמר לי, כי הוא היה סבור, שאני, כדוגמת רוטשטיין, הנני תושב רוסי ותיק באנגליה, אשר השתתף, לאחר שנת 1917, במועדוני המהפכה הרוסיים. אמרתי לו, כי אנו מכירים זה את זה עוד מוינה משנת 1907. ואכן הוא נזכר בכך כאשר היינו שכנים ומתווכחים תכופות איש עם רעהו.

סיפרתי לו על מאסרו של גריגורי צ’יצ’רין והוספתי, כי לפני צאתי את לונדון בא ליטבינוב אלי אל תחנת הרכבת וביקש ממני להפגש באורח דחוף עם טרוצקי, כדי שיפעל למען שיחרורו המהיר ביותר של חברנו הרוסי, שכן אין זה אלא שערוריה, שגם לאחר המהפיכה יישב בכלא האנגלי עסקן מהפכני פעיל ונכבד.

“כן, נכון הדבר. יודע אני על המאסר ומצטער מאד עליו. אולם מה ביכולתנו לעשות? אין האנגלים מתחשבים בנקודת הראות שלנו”.

— “מה משמע אין הם מתחשבים? הרי לאנגליה נציגים דיפלומטיים ברוסיה המועצתית. באופן ממשי אין אני יודע מה עליך לעשות, אולם יש להפעיל לחץ חזק על מנת לשחררו. האנגלים יכולים לכל היותר להרשות לעצמם לשלחו מאנגליה, אך לא להחזיקו בכלא. סיפרתי לטרוצקי על המסיבה, אשר קבוצת חברינו אירגנה במסעדה לונדונית ועל האוירה האינטימית ששררה שם שעה שנפרדנו מצ’יצ’רין לפני לכתו למאסר, כאשר צרור קטן בידיו”.

— “אנו נתייעץ כאן ונעשה כל מה שאפשר”.

ואכן, מהר מאוד לאחר אותה שיחה צ’יצ’רין שוחרר והגיע לפטרוגראד.

— עלי להוסיף כאן, כי משרדו של טרוצקי היה בלתי רגיל לעומת כל משרדי הממשלה האחרים, שבהם שרר תוהו ובוהו איום; לעומת זאת אצלו במשרד היה סדר מופתי. על שולחן הכתיבה היה הכל ערוך לפי שיטה. הטלפון פעל (נדמה לי כי אף היו שני טלפונים); על הרצפה היה פרוש שטיח גדול, עבה ויפה וכאשר היה מצלצל והמזכירה היתה נכנסת, הד צעדיה אף לא נשמע.

טרוצקי עצמו היה רגוע ביותר ודיבר בנחת. בלטה לעינים העובדה, שהוא, הנואם הגדול, שבהיותו באמיגרציה בנכר היו נאומיו רועמים, הרי עתה, כשר החוץ, כאשר קרא ללא הרף דרך הרדיו ודרך מגדל־עופל בפריז: “לכולם, לכולם־” (“ווסיים, ווסיים!”) ופנה לעולם כולו בסיסמאות מהפכניות, הוא עצמו היה במצב רוח רגוע. הוא ישב באותו משרד שבו ישב קודם לכן שר החוץ הצארי, סוזונוב, ומכאן שוחח במישרים עם הצאר ניקולאי על אודות מלחמת העולם. טרוצקי כיבדני בקפה שחור (עם סוכר!) וכאשר ראיתי דרך החלון את מבצר הכלא הפטרופבלובסקי, מקום שם ניספו רבים מגבורי המהפיכה, התרגשתי מאוד למראה עיני ומהסביבה כולה.

ענין אחד הרגיז את טרוצקי עד למאד: אלה היו הגרמנים. אפשר היה לחוש את הדם הרותח בקרבו. עתה אלה הם האויבים הגדולים ביותר שלו, של רוסיה, של הסוציאליזם, של תבל כולה. הרי בשעת בקור, שנערך אצלו סמוך לאחר שובו מבריסק, מקום שם ניהל משא ומתן עם הגרמנים על חוזה שלום, כאשר השמיע את הסיסמה המפורסמת: “לא שלום ולא מלחמה!”, קם הגנרל הגרמני והניח על השולחן את חרבו, לאמור: זו תכריע. הוא רחש איבה לגרמנים, בוז — לאוסטרים, ובמיוחד לתורכים, אשר השתתפו אז במשא ומתק בבריסק. טרוצקי, ששנא את המלחמה, שמח בכל זאת מאד, כפי שראיתי, כאשר סיפרתי לו, כי הלך הרוח באנגליה לרבות בקרב הפועלים, פונה יותר ויותר נגד גרמניה, וכי בטוח הנני, כי אנגליה לא תפסיד את המלחמה.

בשל חוזה השלום הבריסקאי, שטרוצקי התנגד לו התנגדות מרה, הוא נאלץ להתפטר מכהונתו, ומשרד החוץ עבר לידי גריגורי צ’יצ’רין מיד לאחר שובו מלונדון. באתי לברך את צ’יצ’רין מחמת שתי סיבות: ראשית — על השתחררותו מהכלא הלונדוני, ושנית — בשל כניסתו לכהונה הרמה. בולט היה הניגוד בין שני שרי החוץ הסובטיים הראשונים. מוצאו של צ’יצ’רין היה ממשפחה פולנית־רוסית אריסטוקרטית. הוא נמנה עם הדיפלומטיה הצארית והיה חבר בשגרירות הצארית בפריז. כאשר נחל אכזבה משלטון היחיד הצאריסטי, הצטרף למפלגה הסוציאל־דימוקרטית הרוסית שהיתה בעלת אורינטציה מנשיביקית בינלאומית. מאז הפך להיות גולה פוליטי וניהל את המשרד המרכזי של הזרם המנשביקי. לאמיתו של דבר, כהונתו הנוכחית היתה בשבילו תופעה טבעית ביותר. אילמלא התאכזב משלטון היחיד ואילולא פרצה המהפכה, ייתכן שהיה מכהן עתה כשר החוץ של האימפריה הרוסית.

מן הראוי לציין: במשרדו של לב טרוצקי, הנואם המהפכני המהולל, הרגישו עתה את הדיפלומט האמיתי. קודם לכן הוא ניהל תעמולה סוערת בקרב קבוצות המהגרים הזעירות, ועתה הוא דיבר אל כולם, ומיליוני הפועלים וכן שליטי העולם הקשיבו לכל מלה היוצאת בפיו. בדייקנות שיטתית סידר בעצמו את כל הענינים. לעומת זאת במשרדו של הדיפלומט הותיק, צ’יצ’רין, שרר אי־סדר ותוהו ובוהו בלתי רגיל. כושר העבודה שלו היה אגדתי. הוא היה עובד 20 שעות ביממה ומסדר הכל בעצמו, במו ידיו. כך היה בלונדון וכך המשיך גם בפטרוגראד. ודווקא משם כך שרר במשרדו תוהו ובוהו. ציין אותו קו אופי בולט: הוא לא רחש אימון לאנשים חדשים. מוכרח היה לעבוד זמן ממושך עד אשר אנשים חדשים עוררו אצלו אימון. לכן, בבואו לפטרוגראד, משך לעבודתו קודם כל את מכריו מלונדון. במובן ידוע ניתן לומר, כי את משרדו ניהל קנטור, יהודי אנרכיסט מלונדון.

היכרתי היטב את קנטור מהזמנים האנגליים, כאשר יחד השתייכנו אל ליגת הפועלים למען שחרור יהודי, וכן לגופים ציבוריים אחרים בלונדון. קנטור שמח ביותר לבואי ורק התאונן, כי אין הוא מצליח לסדר כראוי את עבודתו — ובעיקר בגלל המיניסטר המאחר לשבת במשרדו לעתים קרובות עד שעות הבוקר המוקדמות, ובבוקר, כאשר המעונינים באים למשרד, השר איננו.

תופעות אלה אינן תוצאה של להיטות אחרי נוחיות מצד צ’יצ’רין. היפוכו של דבר. אמנם למען הזולת הוא דאג לנוחיות הקלה ביותר, אך הוא עצמו הוא מתגורר בחדר קטן ונידח ומשולל אף המיצרכים החיוניים ביותר. והנה עובדה זעירה: כאשר טרוצקי כיבדני בתה או קפה, היו מצרפים חתיכת סוכר קטנה. לעומת זאת בביקור אצל צ’יצ’רין, כאשר הכניסו תה, הוא העיר: “אין לי סוכר”. רואה אתה, אומרים, שיש להם לקומיסרים מכל טוב, והנה עיניך רואות את המצב לאשורו. בכיסי היתה תמיד חפיסה קטנה ובה קובית סוכר אחת או שתים. חילקתיה לארבע חלקים וכיבדתי את השר בחתיכת סוכר משלי.

פרק שלישי: אצל מקסים גורקי

תוהו ובוהו, המצוקה והרעב הולידו סכנה של פרעות ביהודים. “היהודים אשמים בכל” — צעקו “ויש צורך לגמול להם על כך”. הוחלט לארגן הגנה עצמית. נערכו שלוש התיעצויות בהשתתפות מפלגות וקבוצות שונות. מנסיוננו למדנו, כי מבחינה פסיכולוגית ומעשית גם יחד, חוסר התגוננותם של האנשים גורם ליותר קורבנות.

אולם כאן נוצר פרדוקס מוזר. תוך הגנה על עמדותיה פירסמה הממשלה הבולשביקית פקודה, לפיה היו חייבים כל התושבים למסור לשלטונות כל נשק אשר ברשותם. על ידי כך נוצר הפרדוקס, שאנו, המתגוננים מפני אנשי המאה השחורה האנטי־מהפכנית, נענשים כשמוצאים אצלנו נשק. הוחלט לפנות בענין זה אל ולאדימיר לנין עצמו. אפשר היה לחשוד בו בדברים שונים, אנטישמי בודאי לא היה. יתר על כן, גם בהיותו באמיגרציה מחוץ לרוסיה וגם לאחר הגיעו לשלטון, הדגיש לנין, כי האנטישמיות מהווה סכנה למהפיכה.

אולם כיצד להגיע אליו? הוחלט לפנות קודם אל מקסים גורקי, שהוא ישוחח על הענין עם לנין. גורקי היה ידידו הותיק של לנין ובשעות חירום היה תומך בבולשביקים. עתה, כאשר נסגרו העתונים הדימוקרטיים והסוציאליסטיים, עתונו היומי “נובאיא ז’יזן” (החיים החדשים) של גורקי היה הבטאון היחידי, שדרכו אפשר היה לשמוע את קולה של דעת הקהל. אמנם מעל דפי העתון הורגשה הרוח הסוציאליסטית והמהפכנית. אבל גורקי היה האיש (דומני הראשון) שאמר, כי לנין עושה ניסויים בבני אדם חיים. עורך הדין הפטרוגרדי הידוע גפשטיין ואני נבחרנו כמשלחת שצריכה לפנות אל גורקי. גפשטיין היה בקיא בתנאי העיר ולצדי עמדה דעת הקהל של אירופה.

בבוקר בהיר אחד, כאשר הכפור היה בעצם עוזו, התישבנו בעגלת חורף ונסענו אל המערכת. שם מצאנו שני אנשים שקבלונו בספר פנים יפות. היתה זו המזכירה לאריסה רייסנר וניקולאי סוחנוב. בשל הכפור, או אולי מחמת סיבות אחרות, גורקי לא בא אותו יום אל המערכת ובילינו זמננו בחברת שני חברי המערכת בילוי מענין ונעים. סוחנוב היה מנשביק מפורסם, בעל השקפה בינלאומית. עשרת כרכיו על המהפיכה הרוסית הינם אולי עד היום ספר ההיסטוריה הטוב ביותר והאמיתי בכל הנוגע לשנת 1917. במעונו החליטו הבולשביקים לחולל את הפוטש שלהם ב־25 באוקטובר. סוחנוב עצמו התנגד לכך, אולם אשתו, שתמכה בבולשביקים, איפשרה לקיים במעונם ישיבה, כמובן, שלא בנוכחותו של סוחנוב. היתה זו הפעם הראשונה, כאשר לנין, שהסתתר בכפר ליד פטרוגרד, הגיע לישיבה כשהוא מחופש. לנין דרש בתוקף לקיים את המרד הבולשביקי דווקא ביום 25 באוקטובר, הוא טען, כי לאחר מכן, כאשר המועצות תתכנסנה ותיערך האסיפה המכוננת, המרד ייכשל. לנין, האסטרטגיקון ואיש המעשה, חישב ומצא, כי רק באותו יום צפויה למרד הצלחה, והבולשביקים אישרו את הצעתו. (אגב, סוחנוב לא יכול היה לסלוח לעצמו על שנעדר מן הבית, שכן אילו היה נשאר בבית, הרי הישיבה לא היתה מתקיימת). זה ביחס לסוחנוב.

אשר ללאריסה רייסנר, היא היתה סופרת צעירה ומסותיה וכן כתבותיה עוררו ענין רב. אף היא עצמה עוררה התענינות גדולה, שכן היא היתה יפה להפליא, מעין האלילה דיאנה המודרנית. בעברה ברחוב היו האנשים נעצרים כדי להסתכל בה תוך השתוממות. כה יפה היתה וכה מקסימה. טרוצקי היה אומר, כי חיצוניותה באה לה מאלילה אולימפית.

עם זאת הצטיינה בצניעות בלתי שכיחה. היא היתה לבושה חצאית כהה רגילה וחולצה לבנה. תסרוקתה היתה פשוטה עם פסוקת באמצע. כך היא האירה את החדר ביום חורף קר וסגריר. כאשר ישבתי והתבוננתי בה תוך התרכזות, היא שאלה אותי בבת־צחוק על פניה:

— “כבר נפגשנו פעם קודם לכן?”

— “לא. אולם שמח אני על שנפגשנו עתה”.

— “ניכר שאתה בא מלונדון. זוהי מחמאה אנגלית”.

— “אולם עליך לדעת, כי האנגלים מרוצים במיוחד כאשר המחמאה הולמת את המציאות הממשית”.

— “ספאסיבו (תודה)”.

— “אולם הרשיני לשאול: היכרתי את הפרופסור רייסנר. הוא היה מדען מהפני רב־זכויות. האם את קרובתו?”

— “אני בתו”.

— “הדבר משמח אותי מאד. הוא שימש לנו מופת של איש רוח”.²¹

שהינו יחד שעה או שעה ומחצה ונדברנו לבוא למחרת.

כאשר באנו, גורקי כבר חיכה לנו. “סוחנוב ורייסנר כבר סיפרו לי על שיחתכם. מחמאתך למען לאריסה גרמה לי קורת־רוח. היא ראויה לה”. ושוב הוספתי: המחמאה הולמת במלואה את המציאות.

סוחנוב ורייסנר רצו לצאת את החדר כאשר פתחנו בשיחתנו, אולם העירונו, כי אין לנו סודות, ואכן הם נשארו עמנו למשך השיחה כולה.

כאשר סיפרנו לגורקי על סכנת הפרעות, הוא התרגז עד למאד: “פאזור, פאזור (חרפה)”.

סוחנוב, ששנא במיוחד את זינובייב, יושב הראש של המועצה הפטרוגרדית, אמר: “להפקרות הזאת חסר היה עוד גרישה זינובייב — פרעות ביהודים”.

אמרנו לגורקי, כי באנו אליו כאל מצפונה של רוסיה וברצוננו להיועץ בו מה לעשות. רצינו לשמוע את דעתה של רוסיה הטובה יותר וכי זוהי גם דעתו של העולם הדימוקרטי במערב.

גורקי ידע את החוברת שלי “אישיה הגדולים של רוסיה ושאלת היהודים”, שהוצאה בלונדון על ידי “ליגת הפועלים למען אמנציפציה יהודית” ובה הדפסתי גם מאמר שלו, שתורגם על ידי.

— “אין אתם חייבים להודות לי. אני חייב תודה לכם על שהודעתם באירופה, כי הסתייגתי מ”המאה השחורה" הבזויה ואויבת האדם. הרי מן הנמנע לנשום יחד אתם אותו אויר. אני רק מלאתי חובה ראשונית. אין בכך שום זכות מיוחדת".

הוא הבטיח, כמובן, לשוחח עם לנין. יתר על כן:

— “אם תארגנו את ההגנה העצמית במחוז שלי, ברצון אצטרף אליה ויחד נילחם נגד הפורעים”. והוא הוסיף: “לירות אין אני יודע, לא למדתי להשתמש באקדח. אולם אם ייאסרו את חברי ההגנה העצמית עם הנשק שבידם, ייאלצו לאסור גם אותי. הרי הממשלה הצארית כבר הושיבה אותי פעם בכלא ואני כבר יודע את התנאים ואוכל ביתר קלות להסתגל אליהם”.

* * *

לאריסה רייסנר הציעה לי שאטלפן אליה כעבור יום או יומיים והיא תמסור לי את תשובתו של לנין. וכך עשיתי. בשביעות רצון היא הודיעה לי, כי לנין שם את לבו לפניתו של גורקי. ואכן, עד מהרה הודיע לנין בנאומו, כי הממשלה המועצתית לא תרשה פעולות נגד היהודים והוא הוסיף, כי השתוללותם של הנוכלים נגד היהודים גרמה תמיד חרפה לרוסים; וכיום בודאי ובודאי לא תהיה כזאת. ואכן, לידי פרעות לא הגיע.

* * *

אשר להמשך קורותיה של רייסנר. היא לא הסתפקה בספרות, אם כי מסותיה עוררו ענין רב. מן הראוי לציין, כי היא, הצעירה מכולם, יצאה בחריפות נגד האופנה הקומוניסטית, לפיה סופרים צעירים שונים מביטים מלמעלה למטה על הסגנון הספרותי הקלאסי וממירים אותו בכתיבה מגמתית זולה. היא גם הגנה על הסופר היהודי־רוסי, איזאק בבל, המחבר של “קונניה ארמיה”, שהופיע בימי המלחמה בין רוסיה ופולין וכן מחברם של סיפורים רוסיים־יהודיים. היא הטילה את עצמה לתוך מלחמת האזרחים ומילאה תפקידים מסוכנים ביותר. היא היתה עוברת מהחזית הסובייטית אל המחנה האנטי־מהפכני, כדי לחקור שם את המצב ולהביא את הידיעות הדרושות. לשם כך היתה מלכלכת בכוונה את ידיה ואת פניה, לובשת שמלת־איכרה קרועה למחצה וחובשת מטפחת לראשה, כדי להיראות איכרה פשוטה. אחרי מלחמת האזרחים ביקרה לאריסה במחוזות הסובייטים הרחוקים וגם בגרמניה ומשם שלחה כתבות מענינות. פעם, לאחר שובה, היא נדבקה במחלת הטיפוס ובלא עת, בטרם מלאו לה שלושים שנה, הלכה לעולמה. היתה זו אבידה גדולה בשביל רוסיה החדשה. בוריס פסטרנק וסופרים מפורסמים אחרים נתנו ביטוי הולם לרגשות האבל הכלליים.

אשר לסוחנוב, במשך זמן מסויים הוא היה נסבל, אולם לא יכלו לסלוח לו את ספריו, בהם תיאר את המזימות שמאחורי הקלעים, בהן היו מעורבים המנהיגים הקומוניסטיים. בימי שלטונו של סטאלין חוסל אף הוא.

הביקור אצל גורקי שייך לזכרונותי המענינים והמעודדים ביותר. אצל עמים שונים התבלטו בספרות אנשים, שמוצאם מחוגי עוני ועמלים. מוצאו של גורקי היה מחוג עמוק יותר — הוא יצא מהפרולטריון חסר הדמות ומהמעמד, אשר היה תמיד מובטל ונדד על פני רוחבי רוסיה הענקית. אלה היו “האוניברסיטאות שלי” ודרכן הגיע אל פסגות הרוח. כאשר ביקרתי, כעבור שנים מספר, אצל רומן רולן, שמוצאו היה משכבת אצילים ואני רוח, התפעלתי נוכח העובדה, ששנים אלה, אשר מוצאם היה מנוגד, הצטיינו באותו הומניזם יוצר. דבר זה הדגשתי פעמים רבות בהרצאותי.

פרק רביעי: מציעים לי להיות קומיסר סוביטי

פטרוגרד המתה מרוב “מהגרים פוליטיים”. כאן נתקלתי ברבים ממכרי הישנים משווייץ, גרמניה ופאריס. הבולט והנכבד ביניהם היה מייצ’סלאב (מייטק) מ. ברונסקי. עתה נתמנה קומיסאר המסחר בממשלה הראשונה אשר לנין הקים. הוא הגיע מציריך יחד עם לנין בקרוב הרכבת החתום המפורסם. שנינו למדנו בפקולטה למשפטים, וביחוד הרבינו ללמוד יחד כלכלה מדינית והתכוננו בצוותא לבחינות הדוקטור.

השתתפותנו בסמינר בהדרכתו של הפרופיסור סיווקינג יצאו לה מוניטין בעולם האוניברסיטה. למעשה נמנה עמנו גם חבר שלישי, נחומסון. היינו ידועים כ“שלישיה מרכסיסטית”. סיווקינג היה כלכלן ידוע וספרו על אודות המדיניות של סחר החוץ נחשב לחשוב ביותר בין ספרי הלמוד. אולם סיווקינג לא ידע את המרכסיזם. לדעתו, מרכס היה בעיקרו פילוסוף ועסק בתעמולה. סיווקינג התעלם מתורתו הכלכלית של מרכס, ודבר זה הוא שנתן לנו, לשלישיה המרכסיסטית, הזדמנות נדירה. ברונסקי (ורשבסקי — מוצאו ממשפחה ורשאית משכילה ואמידה) היה חבר במפלגה הסוציאל־דימוקראטית הפולנית. נחומסון, מהאיזור הבאלטי, היה בולשביק ולקח חבל פעיל במפלגה הסוציאל־דימוקרטית הרוסית. בסמינר יצרנו שלושתנו מעין אופוזיציה מדעית כלפי הפרופיסור. אנו באמת ידענו את מרכס יותר מסיווקינג ובלהט נעורים הדגשנו את הכרתנו המרכסיסטית. 15 הסטודנטים שהשתתפו בסמינר (שווייצרים, איטלקים, ספרדים, גרמנים, צרפתים וכמובן רוסים) עקבו בענין רב אחרי הופעתו של כל אחד מהשלישיה. באו גם פרופיסורים ודוצנטים מפקולטות אחרות, אף אינטלקטואלים מהעיר, שכן הדיונים התנהלו על רמה גבוהה. השתתפות זו, כמובן, עודדה עוד יותר את השלישיה שלנו והתייחסנו לוויכוחים כאל ספורט, כהצגה בתיאטרון, אך גם כמדענים צעירים. מובן מאליו, שההצלחה החמיאה לנו ביותר. לא היינו תמימי־דעים בינינו בשאלות לאומיות ומדיניות. ברונסקי השתייך למפלגה הסוציאל־דימוקראטים הרוסים. שניהם תמכו בהתבוללות, בשעה שאני נלחמתי למען תחיה יהודית. בשאלות אלה התוכחנו רבות בינינו לבין עצמנו והויכוחים נמשכו גם כאשר שטנו יחד בסירה על פני האגם בציריך. הם הופסקו רק על ידי שירה שפרצה מזמן לזמן. נחומסון, שהיה מחונן בבריטון טוב, היה נותן את הטון, והשווייצרים על שפת האגם וכן בסירות היו מוחאים כף לשמע שירי העם הרוסיים.

באפיזודות אלו נזכרנו ברונסקי ואני כשנפגשנו בלנינגרד.

והיכן נחומסון? — שאלתי.

— הַ, נחומסון הגיע לכהונה רמה מאד. הוא כיום קומיסאר צבאי באזורי וולגה המרכזיים, מקום שם היסודות הריאקציוניים עודם מנהלים מאבק חריף נגד הבולשביקים.

לנין הטיל על ברונסקי לנהל משא ומתן עם מדינות המערב בדבר הסדרתם או חיסולים של החובות הישנים, אשר ממשלת הצאר התחייבה לפרוע. כל אלה לא היו תפקידים קלים.

— “קבל על עצמך את תפקיד המנהל של מחלקת היצוא, או את התפקיד של סגן הקומיסאר”.

— “אין אני מבין ולא כלום בעניני יצוא ויבוא”, העירותי.

— “הבנתך אינה נופלת מזו שלי”.

— “אבל, מייטק, האמנם מרבה אתה להבין בענינים אלה?”

— “ראה, אנו תפסנו את השלטון, על הממשלה לארגן עתה את כל שטחי החיים במדינה, לרבות חיי הכלכלה — על יסודות חדשים. חייב אני, איפוא, לגייס לתפקידים אלה את כל האינטליגנציה שלנו ככל שנהיה בלתי מוכנים לכך”.

— “בתנאים הנוכחים יכול הייצוא הרוסי לעסוק רק במכירת הכתר והיהלומים של הצאר ושל השליטים לשעבר”. העירותי.

רצוני לומר כבר כאן, כי שעה שהעירותי הערה אירונית זו, לא העליתי בדעתי, כי ולאדימיר לנין מקדיש לענין זה תשומת לב רבה ביותר, וכי הוא בודק אישית את ענין הכתר והתכשיטים בסודי־סודות, כדי שהדבר לא יגיע אף לידיעת השרים חברי ממשלתו. הוא השתמש בייצוא זה כבאמצעי כביר במדיניותו הקומוניסטית ובתמיכתו במפלגות הקומוניסטיות בארצות חוץ. על אודות פרט פנטסטי זה אעמוד באחד הפרקים הבאים.

עוד משהו על אודות ברונסקי ונחומסון. כאמור, שניהם היו בעד התבוללות. הם היו טוענים אלי: “אולם יוסף, האם בשל הז’ארגון יש לעצור את תנועת ההתבוללות התרבותית?”

— “אל תְפַשטו יותר מדי את השאלה. המדובר לא על ז’ארגון, אם כי הספרות ביידיש (או כפי שאתם אומרים, בז’ארגון) שהיא אחת מיצירות התרבות הגדולות ביותר של המאה העשרים. סופרים גדולים לא־יהודים מעריצים את הספרות בשפה זו וכן את הספרות שנכתבה בעברית. קיימות גם יצירות חשובות מאד של מחברים לאומיים יהודיים בשפות שונות והיהודים גאים עליהן. מדוע, איפוא, חייב העם היהודי לוותר על כל אלה? הרי זהו הביטוי של הגאון היהודי. צאו וראו, הננו כאן שלושה יהודים. מייטק רוצה, שהיהודים יתבוללו בתוך העם הפולני. נחומסון רוצה שהם יתבוללו בתוך העם הרוסי. ואני רוצה, כי האינטליגנציה שלנו תתקרב ו”תתבולל" בתוך העם היהודי. העיר ציריך מסמלת את השאיפות הללו. בתנאים הקשים ביותר היו הסטודנטים והסטודנטיות באוניברסיטה שלנו מקריבים את עצמם ו“הולכים אל העם” על מנת להפיץ דעת בקרב איכרי רוסיה. מדוע לא נלך אל ההמונים היהודיים ונמלא משימות דומות? הרי ברור הדבר, כי אצלם אפשר לזכות ולהגיע להישגים נכבדים ולהרימם משפלותם רק כאשר מדברים אליהם בלשונם ומביאים להם את התרבות שלהם".

וכך התנהלו שיחותינו, שאף פעם לא הגיעו לקיצן. וכאשר ארבה הסכנה, כי בשל הדעות המנוגדות נתרחק איש מרעהו, היינו אומרים: “חבריה, אם נריב בינינו, הסמינר שלנו מה יהא עליו? אנו ננוצח וכל השקפתנו תנחל תבוסה”. טיעון זה ליכד מחדש את החברות והידידות בינינו. תופעה זו היתה אופיינית ביותר לזמן ההוא ולדורנו. הידידות ביני ובין מייטק נמשכה גם בלנינגרד על אף ההבדלים הרעיוניים.

בין האישים בציריך שזכו אחר כך לפרסום רב, היה סמיון נחומזון. הוא ואחיו הצעיר מוצאם היה ממשפחה בורגנית זעירה באיזור הבאלטי ובנעוריהם נטו שניהם אל ה“בונד”. בציריך המשיך האח הצעיר באהדתו ל“בונד”. לעומת זאת סמיון עבר למפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית ובהיותו בריגה שיתף פעולה עם המפלגה הלאטבית, שהיתה חלק מהמפלגה הרוסית הפדרלית הכללית. המפלגה הלאטבית אף הצטיינה בפעולתה המהפכנית החריפה והבלתי רגילה (היא גם ביצעה פעולות טירור נגד הצאר). נחומזון, כאחד הפעילים, נדון בשנת 1905 למות שלא בנוכחותו. עלה בידו לברוח לציריך וכעבור שנתים חזר לרוסיה ופעל בקרב האירגון הצבאי של הסוציאל־דימוקראטים בקובנה. לאחר מכן היה גם פעיל בבריסק. הוא היה אחד הצירים הבולשביקיים בקונגרס הכללי של מפלגת “ס.ד.” בלונדון, שבה ניסו לאחד מחדש את הבולשביקים עם המנשביקים וכן את “הבונד” עם שאר המיעוטים הלאומיים. כ“מהפכן מקצועי” התיישב בציריך ומשם היה יוצא מזמן לזמן לרוסיה.

בציריך למד בפקולטה למשפטים ואחיו למד רפואה. את שניהם היכרתי והיינו נפגשים לעתים קרובות, משוחחים ומתווכחים. תלמיד הרפואה התכונן לבחינות במחיצתה של אשתי ושל חברתה הקרובה ביותר. עם סמיון היינו יושבים יחד בסמינר לכלכלה מדינית והיינו תומכים אחד ברעהו כאשר התנהל ויכוח על אודות כלכלה לאומית, אזרחית או מרכסיסטית.

לשניהם קשר אותי ענין מיוחד: עם היו הגאים נפלאים. הם הוכיחו זאת על הסירות כששטנו באגם של ציריך. שניהם היו בחורים חסונים. אף אני הבאתי עמי לציריך חיבה לסוג זה של ספורט מצ’נסטוחוב, מקום שם ביליתי זמן רב, בשנות הגימנסיה שלי, על נהר הוארטה שלנו. כאמור, היינו מרבים להתווכח בינינו בחום ובהתלהבות. לעתים היו שני האחים מתאחדים כנגדי ומדברים תוך אירוניה על ציונות, טריטוריאליות ומדינה יהודית. לפעמים הייתי אני מתאחד עם האח הצעיר, הבונדאי, ונוהג אירוניה כלפי הקוסמופוליטיות של האח המתבולל.

כשהייתי במצב רוח טוב, הייתי מציג להם דרישה, לפיה חייבים שני האחים לברר ביניהם ולהחליט סופית, לאיזה עם הם שייכים — לעם הרוסי, או לעם היהודי. פעם, כשישבתי ליד ההגה, איימתי עליהם, כי בסופו של דבר אביא אותם אל שפת המדינה היהודית… אולם מעל לכל היינו שלשתנו מתלכדים סביב שירי העם הרוסיים והמהפכניים. כאן נוצרה מקהלה מאוחדת. צליל אדיר נישא בחלל ביחוד שעה ששרנו את שירי הוולגה “וולגה, וולגה מאט רודניא” (וולגה, וולגה, אמי ילידתיני). זכורני, שנחומסון קרא פעם בהתלהבות: “רואים אתם, בסופו של דבר הוולגה היא אם של כולנו”. לכך העירותי: “אמנם הוולגה גדולה ונהדרת, אולם לואי ולא תדרוש קרבנות אכזריים וחפים מפשע כפי שכבר נפלו כאלה לא אחת”.

ויכוח זה התנהל אף הוא ברוח אותם הויכוחים הרעיוניים והתרבותיים, שניהלנו בשנות הנעורים הרומנטיים. אלם לא תיארתי לעצמי, כי דווקא על שפת הוולגה תתחולל הטרגדיה האיומה של נחומסון.

כשיצאתי את ציריך, שני האחים עוד נשארו שם. שניהם יצאו לאחר מכן לרוסיה וסמיון גוייס לצבא. כאשר רק פרצו מאורעות הדמים, פתח נחומסון בתעמולה חזקה בקרב הצבא ועל כך נאסר ונשפט. הוא ניצול בזכות מהפכת פברואר שפרצה. אחרי המהפכה הוא התחיל בפעולתו הליגלית כחבר הסקציה הצבאית הבולשביקית של המועצה הפטרוגרדית. הוא נמנה עם אלה, שסייעו בביצוע המרד באוקטובר ונתמנה אחד המנהיגים החברים במועצת החיילים.

והנה מה שעלה בגורלם של ידידי הרחוקים. באזורי הוולגה התרכזו יותר ויותר היסודות הריאקציוניים, ובחלקו של נחומסון, כקומיסאר צבא סוביטי, נפלו תפקידים מסוכנים ביותר, שכן הוטל עליו לשבור את ההתנגדות העממית.

באזורי הוולגה גבר והלך המשבר. דווקא באזורים אלה, המצטיינים בפוריותם המיוחדת, החלה הממשלה בניסויים שונים ומסוכנים. הקומוניזם של תקופת המלחמה החרים את התוצרת של האיכרים ומצבם החמיר ביותר. הרעב, שהשתולל בערים, עבר בחלקו גם לכפרים. היסודות הריאקציוניים ניצלו את חומרת המצב ופרצו התקוממויות. המרד הגדול ביותר פרץ ביארוסלב, כשהוא מנוהל על ידי בוריס סאווינקוב, מי שהיה מהפכן ועתה הצטרף אל הימין הקיצוני. כנגדו התייצב במלוא מרצו נחומסון, הקומיסאר הסוביטי, אשר הטיל את מלוא כוחותיו ויוזמתו לתוך המאבקים הגורליים הללו. בקיץ 1918 הגיע הדו־קרב ההיסטורי לשיאו.

באתו קיץ הרציתי באי־אלה ערים באיזור הוולגה מטעם “המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת”. היו לנו שם קבוצות חזקות, שהיו מורכבות חלקם מיהודים, אשר גורשו בראשית המלחמה מעיירות פולין וליטא, כתוצאה מהאשמות של גנרלים צאריים שטפלו על יהודים והאשימום בריגול לטובת הגרמנים. מסע ההרצאות שלי הביא אותי גם ליארוסלב.

בבואי לשם, חשתי מיד, כי כאן מתרחש משהו בלתי רגיל. בעיר נפוצה שמועה, כי הגנרלים הלבנים מתכוננים לכבוש את העיר. במקום השתרר תוהו ובוהו, והרצאתי שנועדה להתקיים בתיאטרון, נדחתה על ידי מארגניה. במקום ההרצאה כונסה אסיפת המפלגה. חברנו התכוננו להגן על העיר. נודע לי, כי סמיון נחומסון הוא יושב הראש של הועד המחוזי הסוביטי. עקב הפניקה שהשתררה, זרזתי את שובי למוסקבה. תנועת הרכבות כבר היתה משובשת והרכבת שלנו עמדה בתחנה למעלה מיממה. תוך כדי עמידה הגיעו אלי כל מיני שמועות וסיפורי מעשיות. בתחנה אפשר היה לקנות “קיפיאטוק” (מים רותחים) ומי שהיתה לו חתיכת סוכר, יכול היה לדמות לעצמו, כי הוא שותה תה. אפשר היה לקנות גם לחם שחור וחמיצת איכרים.

כאשר רק חזרתי למוסקבה, התחוללה הטראגדיה ביארוסלב. בוריס סאווינקוב אירגן את המרד נגד הבולשביקים, שהיה מלווה בשפיכת דמים מרובים. עלה בידם לאסור גם את נחומסון. הוא עמד בגבורה בידעו, שהוא יהיה הראשון שיידון למות.

ברומן שלו מתאר אלכסיי טולסטוי את המחזה לפרטיו.

“… כל הפעמונים צלצלו, נפתח השער אל החצר ולתוכו נכנסו קבוצת קצינים. הם הוליכו אדם שמן במקצת לבוש אפודה אפורה כשפניו המגולחים היו סמוקים מכעס. נכנס הסרן פרכורוב, מפקד המרד. פרכורוב שלח מבט אל הבולשביק שהובא, אשר לא פסק מלגדף, לאיים ולדרוש. פרכורוב נתן פקודה והסתלק… האנשים אשר החזיקו את הבולשביק, סרו הצידה. הוא פשט את אפודתו, קיפל אותה וזרקה הישר בפני הקצינים. הוא ניצב בחזה גלוי, אגרופים קמוצים, עמידה איתנה ופראית. הם ירו לתוך חזהו והוא נרעד והתמוטט. גם לאחר שנפל, המשיכו לירות בו. היה זה הקומיסר הבולשביקי נחומסון”.

כך התחוללה הטרגדיה האיומה של נחומסון על שפת הוולגה היפה, אותה כה אהב ועליה הירבה לשיר בקולו האדיר: “וולגה, וולגה, אמי ילדיתיני”.

פרק חמישי: האסיפה המכוננת: הלילה ההיסטורי

הרעיון המרכזי והיחיד כמעט, אשר איחד את כולם, היה ענין האסיפה המכוננת. מיד לאחר שפרצה המהפיכה בפברואר, היה ברור, כי יש לכנס את האסיפה המכוננת, אשר תפתור את כל השאלות באופן מלא וסופי. הממשלה שקמה (קרנסקי) נקראה בשם “הממשלה הזמנית”. הוה אומר, כי היא רשאית לנהל את המדינה רק זמן קצר בלבד, והאסיפה המכוננת היא אשר תפתור את כל הבעיות האקטואליות וההיסטוריות. דבר זה היה טבעי ומובן מאליו, שכן מאז 1824, כאשר הצבא הרוסי, שנצח את נפוליאון, חזר לצרפת והחליט להנהיג גם ברוסיה משטר דימוקרטי, שביטויו היא האסיפה המכוננת והיא אשר תקבע את אופיו של המשטר — מאז כל דור של מהפכנים שמר בקדושה על הצוואה הזאת.

עתה, ב־1917, המצב לא היה קל. רובה של האוכלוסיה היה בחפירות המלחמה, או בשדות הקרב והגן על רוסיה מפני המיליטריזם הקיסרי הגרמני. לא קלה היתה, איפוא, מלאכתם של מארגני האסיפה לבצע מערכת בחירות כלליות וישירות, להעניק זכות בחירה גם לנשים ובכלל לאוכלוסיה שהיתה ברובה אנלפביתית. האינטליגנציה הרוסית, המצטיינת בשאיפתה לשלמות, רצתה גם כאן להוכיח תחיקה מופתית.

ברצוני להעיר כבר כאן, כי זו היתה שגיאתם הגדולה ביותר של הדימוקראטים ושל הסוציאליסטים. כאלה כן אלה לא העריכו נכונה את הגורם של קצב הזמן. בזמנים כתיקנם היה רצון כזה מובן, אך המלחמה והמהפיכה מתחוללות בקצב של בזק.

גם לנין תמך באסיפה המכוננת. יתר על כן: הוא אף האשים את הממשלה הזמנית, כי היא מסרבת לכנס את האסיפה. אולם הוא לא חיכה עד אשר היא תתכנס: ואם כי כבר נקבע מועד הבחירות, הרי הוא וחבריו תפסו בינתיים (25 באוקטובר) את השלטון. אי לזאת נערכו הבחירות בשעה שהבולשביקים כבר שלטו. הבחירות זיעזעו את האוכלוסיה. כיצד יתבטא רצון העם, איזה מהמפלגות תנצחנה — וביחוד, כיצד יתנהגו הבולשביקים המהוים את הממשלה, האם ייכנעו לרצונו הדימוקראטי של העם ויסכימו ליצירת קואליציה עם שאר המפלגות הסוציאליסטיות? כזה היה הלך הרוח הכללי, בהמונים הלכו אל הקלפי. למעלה מ־36 מיליון אזרחים הצביעו. והתוצאה — בעד מפלגת “הסוציאליסטים המהפכנים” ניתנו 21 מיליונים קולות ז.א. שמפלגה זו קבלה את הרוב (58%). בעד הבולשביקים הצביעו רק 9 מיליונים והם נשארו במיעוט (רבע מהמספר הכללי של הבוחרים). הועמדה איפוא השאלה הבוערת: מה יעשו עתה הבולשביקים? גם מתנגדיהם החריפים הודו, כי זוהי שעת הכושר האחרונה בשביל לנין ליצור ברוסיה משטר סוציאליסטי בדרך דימוקראטית ועל ידי כוחות משותפים.

לנו “המאוחדים”, היה ענין באסיפה המכוננת. חברנו ד"ר לבוביץ (דודוביץ) נבחר על ידי המתיישבים היהודים בקרים וברוסיה הדרומית כציר האסיפה. לצערנו, משאר המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות (“בונד”, “פועלי ציון”), לא נבחר איש. משום כך כאשר דאווא הגיע ללנינגרד, התחלנו להתיעץ על מהותה ותוכנה של ההצהרה שהוא יצהיר באסיפה. היה זה בשבילנו כבוד גדול, אך גם אחריות רבה. גם באסיפות המכוננות הקודמות (צרפת, איטליה) ישבו יהודים, אך כאן זו הפעם הראשונה נבחר ציר יהודי לאומי, הלוחם למען תנועת התחיה היהודית ונוסף לכך הוא גם סוציאליסט דימוקראטי. במשך ימים אחדים ישבתי עם דאווא וערכתי את המיסמך. בחנו כל מלה, שכן היתה הרגשה, שזוהי תעודה היסטורית.

לא צדקו מתנגדי הבולשביקים שאמרו, כי לנין בכלל לא יכנס את האסיפה המכוננת, משום שהוא במיעוט. לנין דווקא כינס אותה וקבע את מועד פתיחתה ל־5 בינואר 1918.

הכל התרכז, איפוא, מסביב ליום הזה. כולם ידעו שלא יהיה זה יום קל. לנין, האיש הקשוח, אינו מוכן על נקלה לויתורים, אבל כאן הרי אין לו ברירה. הוא לא יסתלק מהשלטון, דבר שהוא מנוגד לאופיו וגם אינו לפי סגנון הבולשביזם. ובכן מתבקשת — פשרה. אולם כיצד ובאיזה תנאים? זו היתה השאלה.

הפרולטריון הפטרבורגי והאינטליגנציה הדימוקראטית עשו הכנות מרובות לקראת היום הזה. בכל בתי החרושת והמשרדים נקבעו הפגנות: מכל חלקי העיר צריכים היו המפגינים להגיע אל הכיכר, שעליה מתקיימת האסיפה המכוננת. הם צריכים היו לבוא עם דגלים בידיהם, אך ללא נשק, עם נשיהם וטפם. העם כולו.

מצב הרוח היה חגיגי. לא היה בית חרושת שבו העבודה לא שבתה. ואכן, מיד בשעות הבוקר המוקדמות החלו הפועלים מכל בתי החרושת, לבושים בגדי חג, הם ונשיהם וילדיהם, לנהור מכל חלקי העיר אל כיכר האסיפה המכוננת. כולם נופפו בדגלים וקראו: תחי האסיפה המכוננת! גם מפלגתנו באה על דגלה. היתה זאת הפגנת עם חגיגית ומרהיבה עין.

אולם מיד הופיעה משטרה ואחריה משמרות צבא: “להתפזר! להתפזר!” — נשמעה הפקודה, אך המפגינים לא צייתו. החלו יריות בהמון וכולם השתטחו על הארץ. כעבור רגע התרוממו והמשיכו ללכת. ושוב יורים, נופלים הרוגים ופצועים ללא ספור. הצבא חוסם את הדרך לבל יוכלו להתקרב למקום האסיפה. ככל האחרים, נאלצה גם רעיה לשוב הביתה. אני, יחד עם הציר לבוביץ, הצלחתי כעתונאי להכנס פנימה. לאחר בדיקה קפדנית ניתן להכנס אחד אחד. הפרוזדורים והאולמות היו גדושים חיילים מזויינים ברובים וברימוני יד. הפתיחה נקבעה לשעה 12 בצהרים. הצירים הסוציאליסטיים יושבים כולם במקומותיהם. חולפת שעה, שעתיים, שלוש שעות — והסיעה הבולשביקית איננה. היא מקיימת עתה ישיבת הסיעה בחדרה. לעומת זאת החיילים ביציע המלא צועקים בלי הרף: “הלאה, הלאה!” ומאיימים ברוביהם. הצעקה והמהומה מחרישים אוזנים. לבסוף נכנסים הצירים הבולשביקיים ומודיעים, כי האסיפה יכולה להתחיל.

זקן הצירים מודיע מעל פני הבמה על פתיחת הישיבה. בוחרים ביושב ראש. הבולשביקים מציעים מועמד משלהם, והסוציאליסטים — מועמד משלהם. ב־440 קולות נגד 150 נבחר ויקטור צ’רנוב, מנהיגם של הסוציאליסטים המהפכנים. כאשר הוא פותח בנאומו, נהפך האולם לגיהנום. החיילים ביציע, הצועקים בלי הרף “הלאה” והמאיימים ברוביהם, אינם נותנים בשום פנים לנהל את הישיבה. על ידי מאמץ בלתי רגיל קולטים רק מלים ומשפטים בודדים. צ’רנוב נואם את נאום הפתיחה: “רוסיה אמרה את דברה. הרכב האסיפה המכוננת מאשר את שאיפתם הכבירה של עמי רוסיה לסוציאליזם. תקופת המעבר נגמרה”. צ’רנוב מתעכב בעיקר על שלוש נקודות: א. “האדמה חייבת לעבור לידי העם העובד. ב. נקבע משטר ריפובליקני דימוקראטי על ידי בחירות כלליות ומשאלי עם. ג. מוכרח לבוא שלום, שלום דימוקראטי כולל, ללא מנצחים ומנוצחים. הארץ היא מבצר המהפיכה המשחררת ובהתחשב עם רצון הרוב בממשלה המהפכנית, יש לקיים ועידה של האינטרנציונל המחודש, שתהיה ועידתם של עמי השלום. המועצות צריכות להישאר ככלי של ביקורת ציבורית, אך לא כמתחרים, אלא כבני בריתה של הממשלה ומשתפי פעולה עמה. כל קו אחר יביא על הארץ מלחמת אזרחים, התפרעות וכליון”. בקושי רב עלה בידי צ’רנוב לסיים את נאומו.

מתחיל הויכוח. ראשונים מדברים צירי הבולשביקים. בוכארין מודיע, כי האסיפה המכוננת חייבת להכיר במשטר ובכל החוקים, אשר הממשלה הבולשביקית הנהיגה. לדברי בוכארין מקשיבים דווקא, שכן החיילים (וכמובן גם הצירים הסוציאליסטיים) אינם מפריעים.

ואחריו מקבל רשות הדיבור המנשביק צרטללי. זה עתה חזר מן הקאטורגה בסיביר לאחר 10 שנות עבודת פרך. לפני שנאסר היה הוא ילד השעשועים בדומה הממלכתית וכזה נשאר גם עכשיו. פניו היפים והאצילים, ישרותו ומסירותו הסוציאליסטית, עושים גם עתה את הציר הגרוזיני לאהוב העם. בנימת כבוד הוא מגן על ריבונותה של האסיפה המכוננת, שהיא גאוות העמים.

כאשר צ’רנוב רוצה להעמיד להצבעה את הסעיפים אחד אחד, דורשים הבולשביקים בתוקף, שהאסיפה תקבל את התכנית שלהם בשלמותה. אולם, כאשר מתחילים להצביע סעיף סעיף, יוצאים הבולשביקים מהאולם. על הבמה עולה ד"ר שטיינברג, נציג הפלג של “הסוציאליסטים המהפכניים השמאליים” בממשלתו של לנין. הוא מביע תמיכה בבולשביקים ומודיע, כי גם הם יעזבו את האסיפה המכוננת.

באולם נשארים הסוציאליסטים־הדימוקראטים לבדם — ועמהם החיילים המזויינים. המהומה גוברת ועולה.

באותו רגע אני ניגש אל היושב ראש ואומר: חבר צ’רנוב, אנו מבקשים מאד ממך שתתן לרגעים אחדים את רשות הדיבור לד"ר לבוביץ שלנו, נציגה של “המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת והבלתי תלויה”.

“אולם הרי עיניך הרואות מה מתרחש כאן” — אומר צ’רנוב. “הרי אין איש יודע מה ילד כל רגע”.

“כן, בודאי אין איש יודע אם נצא מכאן חיים. אולם העם היהודי סבל במשך הדורות כה רבות מהרציחות והפרעות הצאריות, תינתן לפחות בלילה היסטורי זה האפשרות לנציג יהודי לומר גם את דברנו”.

“ברצון אעזור לכם. אולם כעבור רגעים אחדים, כאשר יעבור הזעם והקהל יירגע”.

אני ממהר ללבוביץ ואומר לו: דאווא, צ’רנוב הבטיח לתת לך רשות דיבור, אולם עליך לדבר קצרות. לא תוכל לשאת את הנאום שהכינות, שכן עליך לדבר ככל האפשר פחות. תבחר מתוך הנאום את הדרישות העיקריות ותוסיף עליהן אי־אלה הערות חזקות ונמרצות. יותר מזה לא תספיק. מי יודע אם גם את המעט הזה ירשו לך החיילים לומר.

דאווא מוציא מהכיס את הנאום המוכן, מדגיש משפטים אחדים, וכאשר צ’רנוב מוסר לו רשות הדיבור, הוא פותח בקול צלול, אך מעוצבן, את נאומו המקוצר. מענין הדבר, שדווקא אותו הפריעו פחות. כאשר צ’רנוב הודיע: רשות הדיבור לנציג הסוציאליסטים היהודים, החיילים, כפי הנראה, לא התמצאו כראוי. הם ידעו, כי אין להרשות למנשביקים ולסוציאליסטים המהפכניים לדבר, אך לא ציפו לשמוע קול יהודי, ולכן צעקו פחות ובזכות זה שמעו את הנואם אומר:

"הרשו לי, אזרחים, לומר דבר על אודות היהודים, העם החורג, אשר נרדף יותר מכולם, ואשר עד כה היה השעיר לעזאזל של נצלני העולם כולו, שום דבר לא עצרם מלשפוך עליו את מרירותם ואת זעמם של המוני העם. אולם לאמיתו של דבר, אי־שביעות רצונם של המוני העם אין לה כל קשר עם העם היהודי, שכן המוני העובדים מהווים את הרוב בקרב כל העמים ללא יוצא מן הכלל.

“העם היהודי, שאין לו ארץ משלו, נהנה על אדמת הריפובליקה הרוסית — כדוגמת כל שאר העמים — מהזכות ליצור את מוסדות השלטון העצמי הלאומי שלו, דרכם תוכלנה שכבות העובדים היהודים להביע את רצונם”.

כאמור, נאום זה לא נלוו אליו הצעקות הקודמות. אין אני יודע מה התרחש אז בלבותיהם של החיילים. כפי הנראה, אצל אחדים מהם בכל זאת זע משהו בלב. אשר לצירים הסוציאליסטיים, הרי כולם ליוו את דברי דאווא בתשואות סוערות.

היתה זאת הזדמנות נדירה ויחידה במינה ללוחם יהודי לומר את דברו. אמנם בקרב הצירים של כל מפלגה היו יהודים, אישים מפורסמים ובלתי ידועים. עם הסוציאליסטים המהפכניים נמנו אנסקי ויהודים אחרים; בין הסוציאליסטים המהפכניים השמאליים ישב המנהיג הראשי כץ־קמקוב והשר ד“ר שטיינברג; גם בין הבולשביקים לא חסרו יהודים. אולם אף אחד מהמפלגות לא הזכירה את העם היהודי המעונה. רק ד”ר לבוביץ, היהודי המתבולל כל כולו, שלא ידע דבר לא ביידיש ולא בעברית — דווקא הוא לא עבר באותו לילה היסטורי בשתיקה על המומנט היהודי והרים את העם היהודי הסובל לרמה נאותה מדינית ומוסרית גם יחד.

לאחר מכן שחו לי צירים אחדים על הרושם הכביר שעשה עליהם נאומו של לבוביץ בשעה ההיסטורית ההיא. מי שקרא אחר כך את הנאום מתוך הכתב, ידע עוד יותר להעריך את האדם הנפלא הזה.

בבטאוננו הפטרבורגי פרסמתי מיד מאמר על אודות האסיפה המכוננת ועל נאומו של לבוביץ והוא הועתק על ידי חברינו בקייב. כעבור זמן, כאשר פולין נעשתה עצמאית, הבטאון המרכזי שלנו “אונדזער וועג” העתיק את הנאום בוורשה. אי אלה הסתדרויות מקומיות פירסמו את הדברים בעלון מיוחד.

באותו מאמר “הלילה ההיסטורי” (השאלה היהודית באסיפה המכוננת הצרפתית) כתבתי: "שום אסיפה מכוננת באירופה המערבית לא העלתה במחשבתה תחילה להכריז על חירות אזרחית יהודית. בשום אסיפה מכוננת לא מצא יושב הראש לנכון להזכיר את שאלת שיחרורם של היהודים בדברי פתיחתו, או בנאומו הפרוגראמטי, שבו היו מתווים את כל הצעות החוק, בהן תעסוק האסיפה המכוננת.

יושב הראש באסיפה המוכננת הצרפתית, פראטו, נגע בשאלת היהודים בפעם הראשונה ב־14 באוקטובר 1789. היינו, 4 חדשים לאחר שהאסיפה כבר פעלה ונלחמה נגד המשטר הישן של המלך לודביג ה־16. אולם הוא נגע בשאלה רק בדברי תשובה קצרים על נאומיה של המשלחת היהודית, אשר ביקשה רחמים על היהודים הנרדפים והחפים מפשע. “האסיפה המכוננת” שמעה בצער את הנימוקים החשובים ביותר שהובאו בבקשתכם. היא תשים לבה אליהם ותרגיש את עצמה מאושרת אם יעלה בידה לתת לאחיכם מנוחה ואושר. אנא, מיסרו את תשובתנו לאחיכם" — הודיע פראטו. אולם חלפו חדשים על גבי חדשים והתחום היהודי בארץ לוטרינגיה הוצף מחדש בדם יהודי. האסיפה המכוננת פירסמה גם את “הצהרת האדם והאזרח” ההיסטורית, והאוכלוסיה היהודית המשיכה לחיות בתוך המצב הישן של חוסר זכויות. רק כעבור שנתיים ארוכות וקשות בא סוף סוף מעשה האמנציפציה, השיחרור, ולמרות זאת נהגה האסיפה המכוננת הצרפתית כלפי היהודים בהרבה יותר אצילות לעומת שאר האסיפות הלאומיות באירופה המערבית, אשר צמחו אף הן על גבי עצמותיהם של היהודים… בצורה שונה לגמרי הועלתה שאלת היהודית בלילה ההיסטורי של 5 בינואר 1918, כאשר מייד בראשית הישיבה דיבר היושב ראש ויקטור צר’נוב על אודות העמים המדוכאים ולא פסח על מצבם של היהודים.

למחרת, כאשר הצירים התכנסו שוב, עמדו ליד הכניסה בכיכר הטאברית חיילים מזויינים וכן חיל תותחנים ולא נתנו לאיש להיכנס. עד מהרה נדברו ביניהם המנהיגים הסוציאליסטיים והחליטו לכנס את ה“סניורן קונבנט” (מועצת הבכירים, שהוכנה עוד לפני מושב האסיפה המכוננת). אולם היכן לקיים את הישיבה? סוכני המשטרה עקבו אחר כל צעד. ולבסוף החליטו לקיים את ישיבת מועצת הבכירים ב“מועדון המוסלמי”. הצירים המוסלמיים היו בעד האסיפה המכוננת וכך גם הצביעה הסיעה המוסלמית. פועלים בבית חרושת גדול, שבו עבדו אלפי אנשים, הציעו לקיים את האסיפה המכוננת אצלם בבית החרושת כאות לכך, שהפרולטריון הוא בעד אסיפה דימוקראטית. אולם התברר, כי ליד שפת הניבה, סמוך לבית החרושת, עוגנת ספינה ועליה מלחים פרו־קומוניסטיים. כולם היו בטוחים, כי הבולשביקים לא יהססו מלתת פקודה לירות על בית החרושת על ציריו ופועליו. כמובן, שלא רצו לגרום לקרבנות חדשים. המשא והמתן נמשך והוחלט להמשיך בויכוח למחרת, אך לא במועדון המוסלמי, שכן המשטרה בודאי כבר עלתה על עקבותיו.

לפי הסכם עם לבוביץ ועם ועד המפלגה שלנו, ייצגתי את מפלגתנו במועצת הבכירים. לכן הציע לבוביץ לקיים את הישיבה הבאה בדירתי. ואמנם היא נערכה שם תוך שמירה מלאה על סודיות.

10–12 הצירים של “מועצת הבכירים” התווכחו בפרטות על המשך המדיניות על האיסטראטגיה והתכסיסים. עלתה הצעה לכנס את האסיפה המכוננת בעיר יותר בטוחה, אולם היכן? מוסקבה היתה מסוכנת לא פחות מפטרבורג. בקיוב שלט הגנרל סקורופאדסקי, משרתו הנרצע של הקיסר וילהלם. הציעו, איפוא, את קזקסטאן בדרום, אך היו בטוחים, שהקוזאקים יבגדו בדימוקראטיה. לבסוף נחברה העיר אוּפה. באיזור ההוא היו ה“סוציאליסטים המהפכניים” חזקים. בכך נסתיימה הישיבה. רעיה הצליחה להשיג מעט מיצרכים והיא הכינה כריכים ותה. לפני לכתו הודה צ’רנוב לרעיה על קבלת האורחים הנאה ועל המסיבה “העשירה”. היתה זו הישיבה האחרונה של האסיפה המכוננת הרוסית בפטרבורג.

רוב הצירים נסעו לאוּפה. אולם בינתיים תפסו הגנרלים הלבנים את השלטון בעיר ומינו את הגנרל קולצ’אק כשליט עליון על רוסיה כולה. כאשר הצירים הגיעו לאוּפה, אסרו אותם והעמידום לדין. במשפט הודיע נציגו של קולצ’אק: “עוול רב גרמו הבולשביקים לרוסיה, אך לזכותם דבר חשוב — הם פיזרו את האסיפה המכוננת, אשר נפתחה בשירת האינטרנאציונאל בראשותו של ויקטור צ’רנוב. דבר זה הלבנים לא יכלו בשום פנים לסלוח”. סמלית היתה הסולידאריות בין הקונטררבולוציה לבין הבולשביקים.

לצ’רנוב נשקף גזר דין של מות, אך עלה בידו לברוח. הוא התחפש במדי חייל וכחייל צ’כי משוחרר עלה בידו לצאת את העיר ולהגיע לאירופה המערבית. הוא נדד על פני ערי אירופה, ערך כתבי־עת, פירסם ספרים מספר, הגיע גם לארץ ישראל, מקום שם הסוציאליסטים הדימוקראטיים אירגנו את הופעותיו והרצאותיו. לאחר הגיעו של היטלר לשלטון, “ועד הפועלים היהודי” הביא אותו מפאריס לאמריקה. בשנת 1952, לאחר כל המאסרים, הנגישות והנדודים הוא מת בניו־יורק בהיותו כבן 80. זה היה סופו של הנציג העליון של האסיפה המכוננת הרוסית, שעל אודותה חלם ואשר למענה נלחמו מיטב בניהם ובנותיהם של עמי רוסיה במשך מאה שנה.

מיד לאחר מושב האסיפה המכוננת, פירסמתי מסה גדולה, ובה התעכבתי על שני נאומים: על נאום הפתיחה של צ’רנוב ועל נאומו של הציר היהודי, ד"ר לבוביץ. שני נאומים אלה השוויתי לנאומים שהושמעו באסיפה המכוננת הצרפתית בימי המהפיכה הגדולה והדגשתי את הצליל הסימלי של ההבדל ההיסטורי.

פרק שישי: שיחה עם לנין

מאז מהפיכת פברואר התרכז המטה הפרולטרי במכון סמולני. כאן ישבה מועצת הפועלים וכאן שכנו המשרדים של המפלגה הסוציאליסטית. כאשר הבולשביקים תפסו את השלטון, המשיך מכון סמולני לשמש מטה ראשי של המהפיכה. כאן פעלה הממשלה המועצתית. תחילה הרשו גם למפלגות הסוציאליסטיות האחרות לקיים כאן את משרדיהן. למכון סמולני היסטוריה קיבוצית מובהקת משלו. כאשר הגעתי בפעם הראשונה, בשנת 1907, לסן־ פטרבורג, התענינתי, כמובן, קודם כל ב“דומה הממלכתית”, מקום שם המפלגות נהנו מחירות קונסטיטוציונית למחצה או לרביע. ה“דומה” שכנה בארמון הטאורי, והחברים אמרו לי, כי לפני כן היתה כאן אורוות סוסים! המלכה ייקטרינה הקימה כאן ארמון למען אהובה. כאשר בנה הגיע לשלטון, רצה להביע מחאה נגד מעשה אמו ולשם כך הפך את הארמון לאורוות סוסים. בשנת 1905 שיפצו את האורווה ומסרו אותה לרשות ה“דומה”.

שונה במקצת היא ההיסטוריה של “מכון סמולני”. את הארמון הזה בנה הצאר פטר כמושב קיץ בשביל בתו אליזבט. כאשר הוא נשרף בחלקו, הוסיפו כאן כנסיה. כאשר ייקטרינה ישבה על כס המלכות, היא הפכה את הכנסיה ל“מכון חינוכי לבנות נעלות”. היה זה בית־הספר הממלכתי הראשון בשביל בנות האצולה הגבוהה. לקיסרית היו לא רק מאהבים רבים. היה לה גם דמיון עשיר. היא הטילה על אדריכלים ואמנים איטלקיים מהמפורסמים ביותר להקים ארמון מפואר. ואמנם זהו אחד הבנינים היפים ביותר, הנשען על עמודים מרהיבי־עין והוא יכול היה בלי ספק להתנוסס גם ברומא, פיזה, פלורנץ או מילאנו. מייד לאחר פרוץ המהפיכה הדימוקראטית בפברואר, נקבע הארמון כמקום מושבו של מטה המהפיכה הכללית. וכאשר לנין לקח לידיו את השלטון, נשמר אופיו של ארמון סמולני והוא עבר להיסטוריה תחת השם “מכון סמולני”.

לכאן היו באים אנשים ללא ספור: פקידים, פועלים וסטודנטים. היו נכנסים ויוצאים. בקומת הקרקע היתה מסעדה גדולה ובה אפשר היה לקבל במחיר זול ארוחה שהיתה מורכבת ממרק כרוב, חתיכת בשר קטנה ותה בלי סוכר. בקומה הראשונה, שאליה באו אנשים מיוחסים, היתה גם כן מסעדה וגם שם אפשר היה לקבל במחיר זול ארוחה בהרכב דומה.

פעם, בבואי לכאן, מצאתי ליד שולחן בפינה יושבים לנין, קרופסקאיה, ברונסקי ועוד שנים־שלושה אנשים. בעברי על פניהם דרשתי בשלומם. ברונסקי אמר: זהו החבר שלנו מהאמיגראציה בציריך. הוא ניגש ואמר לי, כי רוצה הוא להיוועץ עמי בענין מסויים, אך אין הוא יודע את כתובתי, לכן הוא מבקש ממני לסור אליו.

קרופסקאיה ניגשה אף היא ואמרה, כי זוכרת היא את הויכוחים שלנו בשווייצריה.

מראה עתה היה כמראה באמיגראציה. מאומה לא השתנה בדמותה. היא נראתה כמורה עממית טיפוסית. השיבותי לה, כי יש לי בשביל החבר לנין דרישת שלום ממכר ותיק שלו, מהשופט לשעבר בסמארה, יעקב טייטל. לנין ניגש אף הוא ובחיוך אמר: טייטל בסמארה, בודאי, בודאי אני זוכר אותו. משפחת טייטל היתה מאוד ידידותית ומכניסה אורחים, ויחד עם המשכילים המתקדמים היינו מבלים ימים רבים בביתם. היכן הוא טייטל כעת? אילו היה כאן, היינו ממנים אותו כשופט.

“ואתה, חבר קרוק, האם אינך רוצה לשתף פעולה עמנו? הרי יחד עם ליטווינוב וצ’יצ’רין ייצגת אותנו בועד הגולים בלונדון.” (לנין ידע על “ועד הצירים” שבלונדון).

“הרי היה זה מוסד סוציאליסטי מהפכני כללי”.

“כן. ועתה זוהי הממשלה המועצתית שלנו. אנו בונים משטר ממלכתי חדש, ועל הפועלים ללמוד לנהל את המדינה. האינטליגנציה המהפכנית נחוצה כאן מאוד כדי לעזור. ביחוד חייבים לעשות זאת הגולים הפוליטיים, המכירים את אירופה המערבית, אשר יוכלו להשתמש בידיעותיהם ובנסיונם למען ארצם הם. אומרים, כי לך ידע רב ונסיון עשיר ובודאי היית יכול להיות לעזר לנו”.

“אולם אני חבר במפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית המאוחדת”.

“טוב, אולם כשיעלה במוחך רעיון טוב, או יוזמה מתאימה, נקבל אותם ברצון. אנא, חשוב בדבר וברצון נאזין לדעותיך”.

שיחה זו היתה אופיינית ללנין. את כל המפלגות הסוציאליסטיות הוא חיסל, אך לטובתו ולתפקידיו רצה להשתמש בעסקנים הבודדים. הוא היטיב להכיר ולחוש את גודל נחיצותו של מנגנון ניהולי חדש למען מדינת ענק זו. יותר מדי אנלפבתים היו ברוסיה, והפקידים הוותיקים מימי הצאר הרי חיבלו במשטר החדש. הזמן חלף והמצוקה דרשה להסדיר את הענינים ככל האפשר מהר יותר. והוא הרי ידע להעריך נכונה את ערכה של האינטליגנציה. על כן רצה למשוך אותה לעזרה.

אולם בשבילנו היה זה ענין מסובך הרבה יותר מכפי שלנין תיאר לעצמו. מפלגותינו נרדפו, וכיצד יכול היה כל אחד מאתנו לשתף פעולה באורח לויאלי עם המפלגה הקומוניסטית, היינו, עם הרודפים? אגב, רצוני להעיר כאן, כי העמדה הסוציאליסטית הצטיינה בנאמנות בלתי רגילה. יחד עם מלחמתה בדיקטטורה הקומוניסטית, הוכיחה המפלגה הסוציאליסטית סובלנות מיוחדת בשני שטחים: היו אלה שני המיניסטריונים לבריאות הצבור ולכלכלה.

החברים, שבהם נועצתי על אודות הצעותיו של ברונסקי, החליטו להשאיר את השאלה להכרעתי האישית. ואני העדפתי לעסוק בעתונאות ובכתיבה מאשר להיעשות חלק ממנגנון השלטון הדיקטטורי, ויהא גם בעל זכויות יתר.

לפגי שיצאנו למוסקבה, מת בפטרבורג גיאורג פלכאנוב. הוא היה כמעט המנהיג הסוציאל־דימוקראט היחידי, שלא יצא את שווייצריה מאז בואו לשם לפני עשרות בשנים. ואכן, הוא היה המנהיג הסוציאל־דמוקראטי המקובל ביותר בעולם המערבי. מאז מלחמת העולם הראשונה הוא נמנה עם האגף הימני הקיצוני, מתנגד התנגדות מוחלטת לגרמניה והיה פאטריוט רוסי מובהק וקיצוני. לאחר מהפיכת קרנסקי הגיע לרוסיה וכאן הוציא לאור כתב־עת בהיקף זעיר בן עמודים אחדים. הדבר הראוי לציון, שבמשך עשרות בשנים הוא קידש מלחמה על הרעיון, לפיו היחיד הוא הממלא התפקיד החשוב ביותר. ועתה הכריז, כי המהפיכה הבולשביקית נגרמה על ידי לנין. היה בכך, כמובן, משום התכחשות לתפיסתו העיונית המדינית בה דגל עד כה.

להלווייתו באו רק החברים שאינם בולשביקים (מנשביקים, ס. ר. ים. בונדאים, ס. ס.). הושמעו הספדים קצרים בדבר זכויותיו למען התעמולה הסוציאליסטית ועידודה של האמיגראציה הפוליטית. בשם מפלגתנו צריך הייתי לשאת דברי הספד, אולם בשל צרידותי נמנע הדבר ממני וחבר אחר דיבר במקומי. הבולשביקים החרימו את הלוויה. בעתון “פראוודא” הופיעה ידיעה בת מלים מספר, אולם בערב שלמחרת הלוויה ערכה המועצה הפטרוגראדית ישיבה מיוחדת, שהוקדשה למנוח ובה דובר רק על זכויותיו של גיאורג פלכאנוב.

פרק שביעי: הסכנה הגרמנית; במוסקבה

בינתיים ורוח תוקפנית לבשה את הגרמנים יותר ויותר. הצבא הגרמני כבש בכל פעם אזורים חדשים ואיים על פטרוגראד. הממשלה החליטה לפנות את העיר ולעבור למוסקבה. גם מפלגתנו קבעה, כי מקום מושבו של הועד המרכזי יהיה במוסקבה. עלי לומר, כי לא ברצון נפרדתי מהעיר, שכן כבר התאזרחתי כאן והסתגלתי לתנאיה. פטרוגראד היא אחת הערים היפות ביותר באירופה²². לפני מאות בשנים הבין הצאר פטר, שאם רוסיה רוצה להתפתח, הרי התפתחות זו צריכה להיות קשורה במערב. ואכן, הוא קרע חלון לאירופה. האנדרטה הנפלאה המראה את הצאר כשהוא דוהר על סוסו לשם, מצדיקה את העובדה, שהעיר נקראת על שמו. זוהי באמת עיר אירופית. ניתן לומר, כי במובן מסויים היתה פטרוגראד העיר הראשונה במערב המתוכננת כהלכה. הצאר בנה את העיר בהתאם להשקפותיו ובנוה מיטב המהנדסים והאדריכלים שבאירופה, וביחוד האיטלקיים. לא לחינם כה כיבדו אותה פושקין ולרמונטוב סופרינו ופייטנינו האהובים. (באורח סימלי ניצבת ב“כיכר האמנות” גם אנדרטתו של פושקין כשהוא מצביע ביד ימינו ובגאווה על העיר, “אוהב אני אותך, יצירתו של פטר”). כזה היה גם יחסם של קורולנקו וגורקי וכן של הלוחמים המהפכניים האמיצים, אשר השליכו כסיה אל הצארים האדירים.

שעות רבות בליתי כאן בספריות וכן במוזיאון האמנותי והסתכלתי בעשרות תמונותיהם של רמבראנד וליאונארדו דה־ווינצ’י. העיר היתה בנויה על גבי עשרות איים, שהיו קשורים זה לזה על ידי תעלות וגשרים. היה זה מעין סינטזה בין אמסטרדאם וונציה.

בודאי אין מוסקבה יכולה להשתוות לפטרוגראד. מוסקבה היתה לי זרה ולא ברצון נסעתי לשם.

ואמנם, בבואי לשם הרגשתי את עצמי זר מאוד, אם כי כאן נולדה רעיה.

לעתים קרובות שוכחים, כי רוסיה אינה מדינה אירופית, כי אם אירופית־אסיאנית. כאשר פטר העביר לכאן את בירתו, היה בכך משום צעד מתקדם. אולם כאשר הבולשביקים החליטו בשנת 1918 להחזיר את הבירה למוסקבה, אנו ראינו בכך צעד ריאקציוני; בכל אופן, צעד המקרב את רוסיה לאסיה. כאשר אני ורעיה באנו למוסקבה, גברו ביתר שאת דעותינו והרגשותינו בנידון זה. הפעמונים (שמספרם היה 40x40 החרישו ממש את אוזנינו. הם לא הזכירו לנו את הקונצרטים הנעימים מיצירות באך, אשר הקתדרלה בבאזל או בציריך ערכו מזמן לזמן ואשר היו באמת פסטיבלים מוסיקאליים. לעומת זאת כאן, במוסקבה, הכמרים ללא ספור וצלצולי הפעמונים של הכנסיות כאילו השמיעו באוזנינו שוב וללא הרף “בוז’ה צארא כראני” (אל נצור את הצאר).

גם מבחינה פוליטית אקטואלית היתה מוסקבה קשורה בזמנים הקשים ביותר. בימים ההם פרצו באזורים שונים התקוממויות האיכרים, שבהן השתמשו הגנרלים הלבנים. אף מבחינה משקית היה כאן המצב גרוע יותר. תחילה חשבנו, כי במוסקבה, שהיא קרובה יותר לאזורי הוולגה הפוריים, תוכל האוכלוסיה לקבל ביתר קלות את המיצרכים החיוניים והראשוניים. אולם לא כך היה המצב. אף המיצרך הפעוט ביותר, החל ממחט, כפתור, עט וכלה בחליפה, שמלה, או שולחן וכסא, לא ניתן להשיגו אלא בשוק השחור. כל אלה אפשר היה לקנות רק בסוכארבקה מרכז השוק השחור.

במוסקבה התחיל המאבק המר בין המנהיגים הקומוניסטיים לבין עצמם בתוך המפלגה פנימה. קמה סיעת “הקומוניסטים השמאליים”, אשר בשום פנים לא רצו לקבל את תנאי השלום, שהגנרלים הגרמניים הכתיבום בבריסק באורח אולטימאטיבי. ואכן, היה זה אולטימאטום של עושק. אולם לנין היה בעד קבלת התנאים בכל מחיר, שכן בשבילו השאלה הטריטוריאלית לא היתה החשובה ביותר. הוא הרי הודיע באופן גלוי, כי אם יהיה צורך, תיסוג הממשלה אף לאזורי אוראל ובלבד שהשלטון יישאר בידי הקומוניסטים. היה זה המשבר הקשה ביותר בימי שלטונו של לנין. בפעם הראשונה נלחמו מנהיגים מוכרים ורבי זכויות נגד השקפותיו והחלטותיו של לנין. אני ישבתי ביציע והאזנתי לויכוחים הללו בין המנהיגים. הם הזכירו לי את הזמנים בשווייצריה: “בולשביקים – מנשביקים, סוציאליסטים מהפכניים”. אולם אז היו אלה סכסוכים פוליטיים בין מהגרים בלבד, שעה שעתה היו אלה בעיות ממלכתיות ממדרגה ראשונה.

ערך מיוחד היה לראשיתה של תקופת מוסקבה בשבילנו ובכלל בשביל הסוציאליסטים הדימוקראטים. כאן החליטו הבולשביקים להכריז על כל המפלגות שלנו כעל בלתי־ליגאליות. אם קודם לכן הביטו עלינו בעצימת עין אחת, הרי עתה החליטו לחסל אותנו כליל.

ועוד פרט. מכון סמולני בפטרבורג לא היה לגמרי סגור בשבילנו. היינו באים לשם ומקיימים למעשה קשר עם המנהיגים הקומוניסטיים ואף עם לנין. לעומת זאת במוסקבה הסתגרו השליטים בקרמלין. כאן התרומם קיר גבוה. ליד השער ניצב משמר צבאי חזק, שלא נתן לאיש להיכנס, פרט למיוחסים. נעשינו מבודדים כבימים עברו, כאשר שמרו על הקרמלין כעל אולם ההכתרה של הצארים.

רק לעתים נדירות היתה לנו הזדמנות לשוחח עם מנהיג קומוניסטי. באורח מקרי נפגשתי עם חברי מציריך, עם המיניסטר ברונסקי. הוא נכנס עמי לבית קפה, התיישבנו ושוחחנו על אודות פולין, שכן חבריו הרוסיים ידעו אך מעט על המצב בוארשה, ולכן בשיחתו עמי רצה לחדור ולהתעמק בבעיה. מלבד ברונסקי נפגשתי גם עם קארל ראדק. הוא דווקא התפרץ ורצה לצאת מחומות הקרמלין, כדי לשוחח עם אנשים בני חורין על “העולם החיצון”. ברצון נפגשתי אתו, שכן רציתי מאוד להיוודע מהמתרחש בעולם הקרמלין. אף על פי שאף פעם לא ניתן לדעת מה אמת בדברים שאני שומע ומה אינו אלא בדותה, או סתם מזימה. כך או אחרת – השיחות היו מעניינות.

בהזדמנות זו אמר לנין את דברו המפורסם: “כסיל אחד יכול להציג שאלה שעליה אין מאה חכמים יכולים להשיב”. אולם היה ברור, כי הוא עצמו טרם מצא פתרון למצב המסובך.

כאשר המצב הכלכלי החמיר מאוד, החלטתי לנסוע לבוריסובלבסק, כדי לקנות שם שק קמח. בעיר הזאת, כבמחוזות הדרום בכלל, הכל היה בשפע. שם התגוררה דודתה של רעיה. אולם נסיעה נחשבה אז לענין קשה ביותר. הקרונות היו גדושים חיילים וכל מיני אנשי המון, אשר סבלו רעב וניסו להגיע למחוזות הללו הברוכים יותר במזון. גם ספסרים זעירים היו נוסעים לשם. לכן ארבה הסכנה, שהשלטונות יחרימו את הקמח המובא בשקים. השתדלתי ובעזרתו של צ’יצ’רין קבלתי רשיון ממשלתי. תעודה זו צימצמה את הפחד שלי מפני החרמה. היא גם עזרה לי להיכנס ביתר קלות לתוך הקרון. למעלה משתי יממות נסענו בקרון־משא סגור. ביער הרכבת נעצרה. “אין לקטר פחמים. על כולם לצאת מהקרונות ולחטוב עצים ביער, כדי להסיק את הקטר”. במשך שעה כרתנו עצים. כעבור שעות מספר שוב נשמע קול: “הקטר עמד מחוסר חומר הסקה”. שוב יורדים לתוך היער וחוטבים עצים. ובכל זאת הגענו סוף סוף לבוריסובלבסק. הדוד והדודה קיבלו אותי בלבביות. הם היו קשורים מאוד בהוריה של רעיה ולאחר שנים כה מרובות רצו הכל לדעת על אודותי. אכן, הם הושיטו לי עזרה מרובה. בעיר נמצא הכל די והותר. הם מילאו שק בקמח והוסיפו מכל טוב. הקומיסר המקומי (בראותו את התעודה המוסקבאית) נתן לי אישור, לפיו אסור להחרים את הקמח. כאן גם קיבלתי לקח נוסף ביחס לרוסיה. הקומיסר העירוני היה אנלפבית ואת האישור כתבה מזכירה צעירה והוא חתם עליו באצבעו. “המשלוח מבוריסובלבסק” הזה קיים אותנו במשך זמן ארוך. רעיה היתה אופה לביבות והאורחים שהיו באים אלינו לעתים קרובות היו מאושרים מאוד, וביחוד כאשר היינו מציידים אותם גם בקצת צידה הביתה.

במוסקבה שכרנו דירה טובה, אף גדולה מזו שבפטרבורג. בדירה זו התגורר קודם גנרל כלשהו ועתה היא היתה רכוש ממלכתי. בחדר השני התגורר ש. אנסקי, חבר האסיפה המכוננת מטעם “סיעת הסוציאליסטים המהפכניים”. כדוגמת חבריו האחרים, הגיע אף הוא למוסקבה. במשך זמן מה התגורר בדירה זו גם שמואל ניגר. לא שבענו נחת יתירה מדירת המותרות. בחוץ שלט כפור חזק ואף בדירתנו הוא הורגש במידה לא פחותה. לכן סגרו את כל החדרים. אנו לקחנו לעצמנו את החדר הקטן ביותר, כדי שיוקל עלינו להסיקו. הסקנו את התנור – בנייר! פחמים לא היו ולעתים נדירות אפשר היה להשיג מעט עצים וכך בא הנייר לעזרתנו. עתונים ישנים וחדשים היו במספר רב והנה עתה הפקנו מהם את מלוא התועלת.

פרק שמיני: הועידה הסוציאליסטית הליגלית האחרונה

בקיץ 1918 נערכה הועידה האחרונה של “מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית המאוחדת” (“ס. ס.” ו“י. ס.”), שאורגנה באופן ליגלי. הטירור גאה והלך ועמו ההתקוממויות. מאחר והתחבורה היתה מאוד משובשת, סברנו כי הוועידה בכלל לא תתקיים. אולם ההסתדרויות המקומיות עשו מאמצים מיוחדים ואף מקצווי רוסיה הרחוקים ביותר הגיעו צירים למוסקבה. פני הועידה היו שונים מאוד מכל הועידות הקודמות, שנערכו ברוסיה במשך עשרות בשנים. השוני נבע לא רק מאופיה של הממשלה, אלא גם בשל מצבה הגיאוגראפי של המפה היהודית, שהיתה יחידה במינה. וכי מי יכול היה להעלות בדעתו, כי לועידה לאומית יהודית וסוציאליסטית יבואו צירים מאזורי־וולגה הרחוקים, מאחורי האוראל, מישובים, כגון קאזאן, וורונייז', סוור, סמולנסק טולה, וולגדה – מקומות, שהיו כולם מחוץ לתחום המושב ובהם אסור היה ליהודים לשבת. ובכלל – היתה זו הועידה הסוציאליסטית הליגאלית האחרונה תחת המשטר הקומוניסטי.

האולם הגדול והיפה היה מלא מפה אל פה צירים ואורחים, אשר ביקשו להתמצא במצב החדש. לנשיאות נבחרו: דוד לבוביץ' (דוידוביץ'), העסקן אהרן סוקולובסקי (אהרון מקידוניץ), אני וכן 4 נציגים מערי השדה.

החידוש היה בכך, שזו הפעם הראשונה בתולדותיה של תנועת הפועלים היהודית ברוסיה באו לועידתה של מפלגה אחת צירים של המפלגות הפוליטיות הסוציאליסטיות האחרות (יהודיות ולא־יהודיות) והביאו לה את ברכותיהן.

בדברי פתיחתו הדגיש אהרון סוקולובסקי את השעה ההיסטורית הבלתי שכיחה: “אנו מתכנסים בשעת חורבן היסטורי עצום. האימפריאליזם הגרמני רוקד את מחול הדמים שלו, בונה את ממלכתו על ברזל ומחשל אותה בדם ותמרות עשן. הוא קורע נתחים נתחים חיים ושותתי דם מגופה של רוסיה. ובפנים הארץ שוב החלו להופיע כל רוחות הרפאים שנעלמו בזרוח עליהן שמש המהפיכה. רוסיה נעשתה לא מרכזה של המהפיכה הבינלאומית, כי אם להיפך – המרכז של נגד־המהפיכה הבינלאומית. מאחורי הגנרלים האוקראיניים, הסקורופדסקים, הקראסנובים וכל השאר, עומד האימפריאליזם, ואף כאן אצלנו שוררת הבערות, משתלטת החשיכה, המסתתרת מתחת לכל מיני הסוואות סוציאליסטיות־קומוניסטיות. ובכל זאת, ועל אף כל אלה, עלינו לדעת ולזכור, כי הפרולטריון הוא היחידי, אשר לאל ידו להכריע את מתנגדי המהפיכה הרוסית ואת האימפריאליזם העולמי. יודעים אנו, כי דרכנו היא אמיתית, ואם כי היא לפעמים נעקמת, הרי יודעים אנו לאן היא מוליכה, וכי בסופו של דבר נגיע אל מטרתנו. על הועידה להוכיח, כי האידיאלים שלנו חיים בקרבנו, כי רוחנו עז והוא אשר יוליכנו אל יעדנו. – כל אחד מאתנו חש את הכאב החד בשל כך, שהעם היהודי ברוסיה הוא עתה שסוע לגזרים אחדים. אנו, שעמדנו ליד עריסת האוטונומיה היהודית, אשר זרענו את הגרעינים הראשונים ושתלנו את השתילים הראשונים, חייבים לזכור לא בגאווה, לא ביהירות מדעת, כי בהיותנו המתחילים של המהפיכה היהודית, עלינו החובה להמשיך ולנהל אותה בכל מקום הימצאותנו ואף עתה בתוך התנאים הקשים של השעה הזאת. מפלגתנו חייבת לבצע את שליחותה ההיסטורית הגדולה, ואנו תקוה, כי שעת ההצלחה בוא תבוא. היא בודאי תבוא ואז כל חלקי העם היהודי המפולג והמפוזר שוב ייפגשו. אנו שוב ניפגש עם כל חברינו ברוסיה החופשית והפדראטיבית. כולנו לעבודת הבניה! תחי רוסיה החופשית והפדראטיבית!”

נציג חשוב של מפלגת “הסוציאליסטים המהפכניים”, החבר אילין, הודיע: “על אף הניגודים שבינינו, רב המשותף שיש לנו עם המפלגה המאוחדת, ביחוד בכל הנוגע לשאלה הלאומית, שכן גם הסוציאליסטים המהפכנים תובעים את מילוי הדרישות הצודקות של הלאומים, כפי שתובעת המפלגה המאוחדת. המפלגות הסוציאליסטיות נאלצות עתה להתקיים קיום כמעט בלתי ליגלי, ביחוד באוקראינה, שבה שוב שלטת הריאקציה השחורה. אולם כולנו מאמינים, כי הדימוקראטיה שוב תשוב לתחיה וכי היא תתן גם לפרולטאריון היהודי את האפשרות של הגדרה עצמית חופשית. אנו שואפים ומקווים, כי השג נשיג את האידיאלים הדמוקראטיים והסוציאליסטיים שלנו”.

בשם ה“בונד” אמר נציגו הידוע, החבר הייליקמן: “אין אנו באים לברך לשם ברכה ודברינו יש להם כוונה פוליטית. אין אנו יכולים ואין בדעתנו להסתיר את הניגודים שבין הפרוגראמה שלנו ושלכם; אולם הקו המדיני הכללי, בו נוקטות שתי המפלגות שלנו מאז ראשיתה של המהפיכה, גם ברחוב הרוסי וגם בחיים היהודיים, מוכיח, מה רב המשותף בינינו. שעה שאנו עומדים בפני שאלה פוליטית מסויימת, הרי חושב אני, כי לא הפרוגראמות, כי אם דרישת החיים היא המאחדת אותנו. עתה – לאחר שלום בריסק – כאשר נותקנו מהמטרופולין היהודי, כאשר בעל כרחנו נעשינו בינלאומיים יתר על המידה, מצאנו בעצמנו את הקו הכללי להתנהגותנו הפוליטית, ולהבא הקו הזה יקרב אותנו עוד יותר. בשאלות הנוגעות לחיים היהודיים, הרי רוב הניגודים בינינו כמעט עברו אל ההיסטוריה; ההחלטות הכלליות והנכונות שקבלנו, החיים מכתיבים אותן לנו. כולנו מסכימים, כי המהפיכה היהודית טרם באה. כולנו יודעים, כי כאן אנו מנותקים מההמונים היהודיים, ולכן חייבים כולנו יחד להילחם למען אוטונומיה יהודית. ישנם גם גורמים אובייקטיביים, המחייבים את התנהגותנו הכללית והם נעוצים בתולדות מפלגתכם – הרי הוא קודם כל האיחוד שלכם עצמכם. לאחר ששני האגפים אצלכם התאחדו (האגף המרקסיסטי והאגף שהוא יותר עממי) דמותה של מפלגתכם נשתנתה לטובת המרקסיזם. דבר זה בא ללמדנו, כי יש בסיס לאיחודם של המרקסיסטים ושל “ס.ר.” גם ברחוב הרוסי. האם אין אנו רואים, כי רבים מאלה הקוראים לעצמם “ס.ר.”, גורסים בחיים נקודת ראות, שהיא יותר מרקסיסטית מאשר אלה המשתמשים בנוסחה מרקסיסטית, שהיא אינה בפיהם אלא מליצה בלבד?”

“והגורם השני – אחד מחלקיה הקודמים של מפלגתכם, ה”ס.ס.“, נטש את נקודת הראות שלו, לפיה כפר לגמרי בחיי “תפוצה”. אך הם נאלצו להקשיב לקול החיים. גם בכך יש הוכחה, כי המשך האיחוד הוא אפשרי. ההתנהגות הכללית אין הוכחה טובה ממנה, כי הניגודים שבפרוגראמות אינם יכולים להפריע את הפעולה המדינית המשותפת והכללית. עלינו לקוות, כי המהלך האובייקטיבי של תנועת הפועלים יביא לידי הקמת מפלגת פועלים יהודית אחת כללית ואחידה. אין לדחוף ולזרז את התהליך ההיסטורי של האיחוד, מכיוון שזהו תהליך חיים המתכוון מאליו, הצועד לקראת שותפות ומוליך אותנו לקראתה. אין אנו יכולים לקפוא על שמרינו, לא יהא מנוס מיצירת מזיגה בין הפרוגראמות שלנו”.

גם הועד המרכזי של “פועלי ציון” שלח לועידה את ברכתו.

מסביב לשאלות הללו התפתח ויכוח מפורט. החברים הצביעו על ההתפתחות שעברה על ה“בונד” בשנות קיומו, וביחוד בשנים האחרונות. התפתחות זו קירבה אותו ביחוד לגישתנו אנו בשלש השאלות העיקריות השנויות במחלוקת: אופיו הכל־עולמי של העם היהודי, סמכותה של האוטונומיה היהודית ושאלת ההגירה. אחדים מהמתווכחים הביעו דעתם בעד איחוד עם ה“בונד” ועם “פועלי ציון”. אחרים תמכו באיחוד רק עם “פועלי ציון”.

נתקבלה החלטה, האומרת, כי מבחינה עקרונית יש צורך בהקמת מפלגת פועלים יהודית סוציאליסטית אחת ואחידה, אלא שהפרוגראמות וקווי הפעולה של המפלגות הקיימות עוד לא התקרבו במידה כזאת, שתאפשר את מיזוגן כבר כעת. אולם על ההסתדרויות המקומיות לשאוף לתיאום גובר והולך של עבודתן עם עבודת שאר המפלגות הסוציאליסטיות (הקמת גוש משותף לבחירות, הפגנות משותפות וכדומה), על מנת ליצור, על ידי עבודה מעשית, חזית מהפכנית אחידה ככל האפשר.

חשובה ביותר ואקטואלית במיוחד היתה שאלת היחס אל ה“קומיסריון היהודי”, שהוקם על ידי ממשלת ברית המועצות: האם צריך להשתתף בו? הועידה החליטה: “מאחר ואנו דוגלים בעיקרון של אוטונומיה לאומית פרסונאלית ובחירות דימוקראטיות, לכן חייבים, לדעתנו, כל המוסדות הלאומיים של המיעוטים הלאומיים להיבחר על יסוד זכות בחירה כללית – ולפיכך אנו רואים את ה”קומיסריון היהודי" כמוסד אנטי־דימוקראטי, הנוגד את עיקרון האוטונומיה הלאומית הפרסונאלית".

משמעות אקטואלית ביותר היתה לשאלת ההגנה העצמית היהודית. כפי שהזכרתי בפרק הקודם, ארבה סכנה של פרעות ביהודים. בנידון זה החליטה הועידה כלקמן:

“בשים לב לסכנה, בה שרויה האוכלוסיה היהודית במקומות השונים עקב האנרכיה השוררת במדינה ועקב הריאקציה המנצלת את הלכי הרוח האנרכיסטיים לצורך הסתה של פרעות ביהודים, מאחר והיא יודעת, כי לשלטון הבולשביקי חסרים הכוחות הדרושים, כדי להישען עליהם נוכח סכנת הפרעות, – לכן מביעה הועידה את דעתה, שיש לאחד את כל הכוחות הדימוקראטיים המהפכניים, שבידם לסייע מבחינה פוליטית או טכנית, לאירגון הגנה עצמית”. כן הוחלט להקים מייד על יד הועד המרכזי ועדה מיוחדת לעניני הגנה עצמית.

בועידה הרציתי על אודות ה“מועצה הלאומית”, אשר אי־אלה קבוצות יהודיות הציעו להקימה. הבעתי את דעתי נגד הקמת המועצה ודעה זו אושרה על ידי הועידה.

הרצאתי השניה בועידה הוקדשה לנושא “תפקידינו כלפי ההגירה”. באורח בלתי צפוי גם בשביל עצמי הועמדה הרצאתי במרכז הועידה כולה.

בראש וראשונה ניתחתי את המצב המדיני הכללי, שבו שומה יהיה עלינו מעתה לעבוד. המצב העולמי היה באמת קשה באופן בלתי רגיל. נצחונות הגרמנים הגיעו לשיאם ו“ועידת השלום בבריסק” הוכיחה למה הללו מסוגלים. הכובשים הגרמניים צעדו קדימה וכבשו שטח אחרי שטח. נדמה היה, כי הדבר אשר לא עלה בידי נפוליאון, יעלה בידי הקיסר וילהלם ובידי המצביא הפרוסי הותיק, הינדנבורג, שלכבודו הקימו בימי הועידה את אנדרטת העץ הענקית וכולם השתחוו לפניה כלפני אליל חדש.

פתחתי ואמרתי: ככל שהמצב הכללי והיהודי הוא טראגי; אף על פי שהמלחמה כאן למעשה נסתיימה (משום שאין ביכולתה של רוסיה להתנגד לכובשים הגרמנים), הרי חובה היא לזכור – וזה הדבר החשוב ביותר – כי מלחמת העולם טרם הגיעה לקיצה. לעומת גודלה של רוסיה, הנצחונות של הגרמנים אינם אלא ענין מקומי, פרובינציאלי. גורל המלחמה והעולם תלוי עתה מהקרבות העצומים על פני ימי העולם של אנגליה ואמריקה. אימרתו של שקספיר, כי רגל זרה מעולם לא דרכה על אי האלמוגים, היא נכונה כיום כשם שהיתה נכונה בימיו. וכניסתה של אמריקה למלחמה, הפסקת המסורת של בדידות נייטראלית מבלי להתערב בעניני אירופה – זוהי התחלה של תקופה חשובה ביותר למען עתידו של העולם. העזרה הבלתי מוגבלת של ואשינגטון, עושרה הדמיוני והטכניקה החדישה ביותר – אלה הם הסלע ההיסטורי, שאליו ינופץ שלטון הגרמנים. גרמניה תפסיד את המלחמה. אני לא רק מאמין, אלא גם בטוח בכך. שנים רבות השקפתי על אנגליה מקרוב וג’ון בול ייצא מהמלחמה מנצח יחד עם שותפו האמריקאי. הקיסרות ההאבסבורגית־האוסטרית תיעלם, תורכיה החולה תחולק, המפה הגיאוגראפית העולמית תשתנה כולה".

“בתוך עולם חדש זה נצטרך לחיות ולפעול בכל ארצות אירופה המזרחית, מקום שם מרוכזים חיי היהודים. אנו, “המאוחדים”, יכולים להיות גאים על כך, שהאגף שלנו של “ס. ס.” חזר והתאחד עם אחינו ה”סיימיסטים" ובטאונם הראשון בדפוס (“ווזרוז’דייניה” – התחיה) יהיה מעתה בשביל כולנו סמל של תקופת התחיה היהודית, של שגשוג העולם היהודי ושל פריחת התרבות והערכים היהודיים.

"אולם תחיית התרבות היהודית חייבת להיות קשורה קשר הדוק עם שיקומם המלא של חיי הכלכלה היהודיים. ודווקא לאחר החורבן הנורא שחוללו הגרמנים בימי כיבושם האכזרי, צריך יהיה לעשות את עבודת השיקום בקצב מהיר, שכן המעבר לענפי כלכלה יותר יצרניים וחדשים הוא צו השעה.

“פעולת שיקום זו כרוכה אורגאנית בהגירה היהודית. הכורח האובייקטיבי של תהליכי ההגירה, אשר הורגש במידה כה חזקה בקרב יהדות רוסיה בעשרות השנים האחרונות, יחריף עוד יותר לאחר הכיבוש הגרמני בכל חלקיה של רוסיה. מפולין החדשה בודאי תזרום הגירה יהודית ענקית וכן מאוקראינה רוויית הסבל היהודי. עלינו להתכונן לקראת התפקידים החדשים הללו. הרבה מהמשימות בהן לא הצלחנו קודם, כגון התכנית הגדולה בדבר “קונגרס ההגירה היהודי העולמי”, מן הדין שיעלה בידינו לקיימן בתנאים החדשים, משום שרק עתה תוכל הדימוקראטיה היהודית להגשים את תעודתה ההיסטורית הגדולה”.

זוכר אני, כי סיימתי את הרצאתי במלים דלקמן: “עתה מגיע הזמן להגשים את האידיאל הגדול: אנשים בני חורין על אדמה חופשית. ומפלגתנו היא יותר ממפלגה”.

כפי שכבר העירותי, באופן בלתי צפוי לי עצמי, יצרה הרצאתי זו נקודת מיפנה בכל שיטת פעולתנו. היא שברה את מצבי הרוח הפסימיים שתקפו את כולם ולא רק את היהודים. ללנינגראד ארבה סכנה של כיבוש גרמני; גם למוסקבה ארבה הסכנה. הרי לא אחר אלא ולאדימיר לנין בכבודו ובעצמו אמר, שאם יהיה צורך, תיסוג הממשלה הסובייטית גם לאחורי אוראל. אם לנין יכול היה להשמיע דברים כאלה, הרי על נקלה אפשר להבין, מה קשה היתה השפעת המצב על המוני היהודים ועל האינטליגנציה היהודית. הרצאתי האופטימית הראתה לחברינו באיזה אפיקים המרץ היהודי היוצר יכול לסלול לו את דרכו.

פרק תשיעי: הולדתו של האימפריאליזם הסובייטי

טרוצקי אימץ את כל כוחותיו להקמת הצבא האדום החדש. ב“מסע” המפורסם שלו הוא טס מחזית אל חזית, ובשעה שבמדינה שרר תוהו ובוהו גדול והיה מחסור כללי, “המסע” שלו היה מצוייד בכל הדרוש ואף בכל הנוחיות (הוא כלל קרון מסעדה, אולם לקבלת אורחים, דפוס קטן, שהדפיס בלי הרף כרוזים וכן מחלקה לתעמולה ובה אמנים מיוחדים).

תוך מאבקו נגד “הגנרלים הלבנים”, עשה טרוצקי מאמצים מיוחדים על מנת למשוך לצדו רבים ממפקדי הצבא הוותיקים. הדבר עלה בידו, לא רק לגבי יחידים ובודדים, כי אם גם לגבי קבוצות גדולות. לא פחות משלושים אלף קצינים וגנרלים עברו לצד הסובייטים ונתמנו מדריכים, מחנכים ומפקדים של הכוח המזויין החדש. כאשר נודע ללנין, מה מספרם של אלה שעברו לצד הבולשביקים, הוא שאל את טרוצקי, האם לא היה טוב יותר לגרש את כל אלה מהצבא? לאחר מכן הודיע לנין בנאומו, כי על ידי כך הוא “קיבל ביאור מוחשי, מהו הסוד של שימוש באויב… כיצד אפשר לבנות קומוניזם על ידי לבנים, שהקאפיטליסטים השתמשו בהם כנגדנו!”

אולם למעשה היה זה ענין מסובך הרבה יותר מכפי שלנין תיאר לעצמו, שכן רובם של הקצינים היו להם גם שאיפות משלהם. האידיאה שלהם היתה – להקים מחדש “רוסיה רבתי” בעלת גבולות מורחבים ורחוקים, שאליהם הגיעה בימי הצאר. הקצינים יצרו כוח חדש ועצמאי, אשר השתמש בהשפעתו. בדרך זו נוצר גורם חדש: ליד המפלגה הקומוניסטית והמנגנון הממלכתי הוקם – כוח שלישי: הצבא, שהטביע חותם חזק על המשך המאורעות.

הדבר הופגן עד מהרה בצורה בולטת. הכוונה היא לגרוזיה. כאשר פרצה מהפיכת פברואר (של קרנסקי), קידמו כל העמים בברכה את המאורעות ושאפו לבנות את המדינה הרוסית על יסודות פדראליים, כדי להגן באורח דימוקראטי על העמים והחבלים המיוחדים. ואמנם, קמה המדינה הגרוזינית. במדינה זו היוו הסוציאל־דימוקראטים תמיד את הכוח החזק ביותר. מאז קמה “הדומה הממלכתית”, מילאו הגרוזינים בתוכה תפקיד גדול ביותר. עמהם נמנו האישים החשובים ביותר, וצרטללי, אהובה של כל התנועה הפרוגרסיבית הרוסית, בראשם. כאשר הקומוניסטים פיזרו את האסיפה המכוננת, סירב צרטללי (שזה עתה חזר מקאטורגה הצארית, מקום שם התענה עשר שנים תמימות) להשתתף במלחמת האחים הסוציאליסטים ברוסיה והעדיף לחזור למולדתו.

במאי 1918 הכריזה הריפובליקה הגרוזינית על עצמאותה וממשלת לנין אישרה את ריבונותה. הריפובליקה הגרוזינית היתה בנויה על יסודות דימוקראטיים וסוציאליסטיים והיוותה ממלכה אידיאלית. העולם הבינלאומי אהד והעריץ את הישגיה.

אולם הצבא הרוסי החדש, אשר לבש אופי אימפריאליסטי, החליט להרוס את המדינה הקטנה והמופתית הזאת. צבא רוסי עצום, אשר מנה 200,000 חיילים, התנפל על גרוזיה (בשנת 1921). המדינה הקטנה התנגדה בגבורה מופלאה. הקרבות נמשכו שבועות רבים, אולם כמובן, הצבא הקטן בן שלושים אלף חייל נוצח בסופו של דבר על ידי הכוח הרוסי המזויין, שמנה 200,000 חיילים. אפילו המפלגה הקומוניסטית הגרוזינית הקטנה התנגדה למלחמה, אך מוסקבה לא שאלה את פיו של אף אחד.

מעניין הדבר, כי בשעת הקמת “אינטרנציונל הפועלים הראשון” (1864) גינה קארל מארקס את ממשלת הצאר בשל התנפלותה על גרוזיה, באומרו: “הרי קאוקז נכבשו על ידי רוסיה, על ידי השלטון הברברי, אשר מרכזו הוא בפטרבורג”. כעת, כעבור חמישים שנה, ביצע השלטון הקומוניסטי החדש במוסקבה את אותו המעשה הברברי.

לאחר מכן, בועד המרכזי של האינטרנציונל הסוציאליסטי המחודש, היה דיון בעניני גרוזיה שחזר פעמים מספר. צרטללי ייצג את המהגרים הגרוזינים, קודם באירופה, ומאז נצחונו של היטלר – בניו־יורק (מקום שם צרטללי גם מת).

פרק עשירי: הפוטש נגד הממשלה הסובייטית

בתולדותיהן של התנועות המהפכניות עניין אותי, כמובן, גם ענין הפוטש. כעת, במוסקבה בשנת 1918, היתה לי ההזדמנות לחזות מקרוב בפוטש החדש ביותר ולהכיר גם אישית כמה וכמה ממשתתפיו.

הסובייט המרכזי היה מקיים את ישיבותיו בתיאטרון־האופרה המוסקבאי ולשם היו באים גם הנציגים הדיפלומטיים, לא רק מגרמניה (ממשלת ברלין הרי כרתה שלום עם רוסיה), כי אם נציגיהן של בנות הברית הדימוקראטיות, וכמובן, גם של המדינות הנייטראליות. ביום יולי חם, כאשר נערכה ישיבה של הסובייט ואולם התיאטרון היה מלא על גדותיו, – היתה זאת הפתיחה של “הקונגרס הסובייטי החמישי” – הורגש, כי הישיבה מלאה מתח חשמלי. רוגז רב ומיוחד הורגש בקרב סיעת “הסוציאליסטים המהפכניים השמאליים”. לאחר מהפיכת פברואר, עלה בידי לנין לפלג את מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים הגדולה. ה“ס.ר.” לא היו מרקסיסטים וגישתם לבעיות הסוציאליות החשובות ביותר היתה בכלל שונה. זו היתה מפלגה מורכבת בעיקר מאיכרים עניים. אלה שהתפלגו ממנה סייעו עתה בידי לנין להשתלט על המצב ונציגם נכנס לממשלת לנין. לפי ההסכם, קיבל הנציג של ה“ס. ר.” את התיק של שר המשפטים בממשלה. נציג אחר משלהם נתמנה סגן יושב ראש של המשטרה החשאית המרכזית (צ’ה־קא). המנהיג של הסוציאל־מהפכנים, ויקטור צ’רנוב, הזהיר את מנהיגם של ה“ס.ר.” השמאליים, נתנזון, לבל יעשו זאת, שכן “הם יצטערו על המעשה הזה, אבל אז יאחרו את השעה”. אכן, כפי הנראה, עתה הצטערו מאוד על הצעד ההוא. בתא אחד של היציע ישב הרוזן היהיר מירבאך (מגרמניה הקיסרית הוילהלמית) ובתאים האחרים ישבו השגרירים של ארצות המערב הדימוקראטיות ובנות הברית. הנואמים מטעם ה“ס. ר.” השמאליים דיברו נגד ממשלת לנין, שבתוכה עוד השתתפו אז. הם הטיחו שלוש האשמות: א. הוקיעו את חוזה השלום שנכרת בבריסק; ב. האשימו את הממשלה במצב הקשה של האוכלוסיה העניה והסובלת; ג. את פסקי־דין המות שהוצאו.

בשנת 1918 הקימה הממשלה הבולשביקית את “בית הדין הגבוה של המהפיכה”. פסק־הדין הראשון שהוא הוציא היה – גזר מות על הקפיטן שצסטנוב. הלה הודיע, כי הוא חף מפשע והסתמך על עדים, אולם בית־הדין סירב לשמוע את העדים – וגזר־הדין בוצע ללא דיחוי.

יושב הראש סברדלוב הודה בשם הממשלה, כי המצב הוא קשה, אולם רוסיה חלשה מדי כדי להילחם נגד גרמניה. ואשר למחאת השמאליים נגד פסק־דין המות על האדמיראל הצבאי שצ’סטנוב, הודיע סברדלוב, כי הרי “הסוציאל־רבולוציונרים השמאליים” משתתפים גם בתוך הצ’ה־קא והיא אשר הוציאה פסקי־דין מות רבים ללא משפט כלל. “האם עלינו להבין, כי הסוציאליסטים הרבולוציונרים השמאליים מתנגדים לפסקי־דין מות של בתי המשפט והם תומכים בפסקי דין מות ללא משפט?”

האוירה באולם החריפה והלכה. את רשות הדיבור קיבלה ספירידונובה, אשר בימי הצאר ביצעה במו ידיה מעשה טירור נגד נציג ממשלתי. לקראת האסיפה המכוננת העמידו הבולשביקים דווקא אותה כמועמדה ליושב ראש. עכשיו יצא לנין בכבודו ובעצמו כנגד ספירידונובה ואמר: “כמה בלתי הגיוניים הם אנשי “ס. ר.”. אמנם, קשה הוא המצב, אך יש להזדיין בסבלנות ולחכות עד אשר המהפיכה תפרוץ בכל הארצות”. כנגדו יצא הנואם הטוב ביותר של הס. ר., קמקוב (כץ). עתה הבינו כולם, כי המאבק מתנהל לאורך כל החזית. כשפניו מופנים אל התא, שבו ישב השגריר הגרמני מירבאך, הוא זרק את האשמה: “הדיקטטורה של הפרולטאריון נהפכה לדיקטטורה של מירבאך. על אף כל אזהרותינו נשאר לנין כמות שהיה. אין אנו מדינה עצמאית, כי אם משרתם של האימפריאליסטים הגרמניים, המתחצפים להראות את פניהם גם בתיאטרון הזה”. אנשי ה“ס. ר.” צעקו: “הלאה מירבאך, הלאה הקצבים הגרמניים!” המצב נעשה ללא נשוא. בתא העתונאים שבו אני ישבתי, אמרו, כי הגישה אל התיאטרון נחסמה על ידי הצבא – אין יוצא ואין בא. משהו מתחולל, אך אין איש יודע מה.

התברר, שאנשי “ס. ר.” השמאליים אירגנו מרד נגד הממשלה הבולשביקית. הם חיקו את הטקטיקה של טרוצקי מאוקטובר 1917. סגן היושב ראש של הצ’ה־קאַ, בלומקין, בא אל השגרירות הגרמנית. בשל כהונתו הרמה הוא הוכנס מיד פנימה ובאקדח בראונינג שבידו ירה בשגריר, הטיל פצצה וקפץ החוצה דרך החלון הפתוח.

אנשי “ס. ר.” רצו לעשות כמעשהו של טרוצקי באוקטובר 1917. הם אספו חיילים ושוטרים שהיו תחת השפעתם ואסרו את דז’רדז’ינסקי, ראשה המהולל של הצ’ה־קאַ, תפסו את הדואר ואת הסוכנות הטלגרפית והגיעו אל ביית האופרה על מנת לאסור את לנין ואת מנהיגי הבולשביקים האחרים.

אולם טרוצקי לא היה קרנסקי. במהירות הבזק אסף את הגדודים הלאטביים, שיחרר את דז’רדז’ינסקי, הקיף את אנשי “ס. ר.” ופירק את נישקם, כן אסר את המנהיגים הראשיים של הס. ר. אחד המנהיגים הצליח להימלט לעיר שדה ושם התאבד. בידי האחרים עלה להבריח את הגבול לחוץ לארץ. בכך נסתיים מעשה הפוטש.

פרק אחד עשר: עמדתו של מארטוב

מה שונה היתה עמדתו של מארטוב. הוא, ה“מנשביק־אינטרנאציונאליסט”, אשר יחד עם לנין יסד את “מפלגת הסוציאל־דימוקראטים”, התרומם לגובה מוסרי בלתי ישוער. בחריפות בלתי רגילה יצא עכשיו נגד לנין. הוא פירסם חוברת בשם “הלאה עונש המוות”. הנקודות העיקריות בחוברת היו:

"למן היום הראשון לאחר שתפסו את השלטון, החלו לרצוח תוך כדי הודעה על ביטול עונש המוות.

"הם רוצחים שבויים שעצרום לאחר קרב במלחמת האזרחים – כפי שעושים זאת כל הפראים.

“הם רוצחים מתנגדים אשר נכנעו לאחר שקיבלו הבטחה, כי חייהם יינתנו להם במתנה. כך היה הדבר במוסקבה בימי אוקטובר, כאשר הבולשביקים חתמו על הבטחה להשאיר בחיים את היונקרים ולאחר מכן רצחום בזה אחר זה. כך היה במוהילב, בקייב, ביאלטה, מקום שם כנופיית מופקרים המיתה גם נשים וילדים לפי רשימה שכללה כביכול את מתנגדי המהפיכה. הם הכריזו על ביטול עונש המוות, אולם “הועדה הבלתי רגילה” ו”ועדי מלחמת המהפיכה" ציוו בכל עיר לירות במאות רבות של אנשים. חלק מהם – כמתנגדי המהפיכה, חלק – כספסרים, וחלק שלישי – כשודדים.

"חיי האדם נעשו זולים, זולים מהנייר, שעליו כתב התליין את פקודת המוות.

"דמוראליזציה זאת נעשתה בשם הסוציאליזם, בשם התורה, אשר הטיפה לאחוה בין אנשים כמטרה העליונה של האנושות.

"לאחר שהם רצחו רבבות בני אדם ללא משפט, החלו הבולשביקים עתה להמית אנשים לפי משפט.

"הם הקימו בית־דין חדש ועליון של המהפיכה, שמתפקידו לשפוט את מתנגדי השלטון הסובייטי. כבר בישיבה הראשונה של בית־הדין החדש הוצא גזר־דין מוות, אשר בוצע כעבור 10 שעות.

"הביטו וראו, כיצד שפטו את הקאפיטאן שצ’סטנוב. הוא נאשם בכך, שהוא יזם התנקשות בשלטון הסובייטי. הקפיטאן כפר באשמה וביקש לחקור את העדים – ביניהם קומיסארים בולשביקים, שעליהם הוטל להתחקות על צעדיו. מי היטיב מהם לדעת האם אמנם זמם רעה נגד השלטון?

"בית־הדין לא הסכים להזמין את העדים שלו. הוא לא הכיר בזכות הניתנת על ידי כל בית־דין (פרט למשפט השדה של סטוליפין הצאריסטי), אף לפושע הגדול ביותר.

"והרי על כף המאזנים הוטלו חיי האדם ומותו. מדובר היה על חיי אדם, אשר זכה לאימון של כל עוזריו ולאהבתם – לאימון המלחים מהצי הבאלטי, אשר מחו נגד מאסרו. מאת שצ’סטנוב שללו את הזכות, שבה משתמש כל גנב ורוצח – להזמין למשפט את העדים שלו. בית־הדין לא איפשר אף לאחד מהם להשמיע את דברו. לעומת זאת הוא שמע את עדי התביעה.

"והעד הזה היה טרוצקי. היה זה אותו טרוצקי, שהופיע כקומיסאר לעניני המלחמה ואשר פקד לאסור את שצ’סטנוב. אותו טרוצקי, שהיה חבר במועצת הקומיסארים, שציוותה לשפוט את שצ’סטנוב בבית־הדין העליון, אשר הוקם על מנת להוציא פסקי־דין מוות.

"בפני בית־הדין הופיע טרוצקי לא כעד, אלא כמאשים ובתור שכזה הוא הודיע: “האדם הזה אשם, הרשיעו אותו!”. הוא עשה זאת לאחר שסגרו את פיו של הנאשם, בסרבם לקרוא לעדים שיכלו להכחיש את האשמה.

"אין צורך באומץ רב כדי להילחם במתנגדים על ידי כבילת הידיים וסגירת הפה.

"לכך אינו דרוש הרבה יושר ואף לא אצילות.

"…בימי שלטונו של ניקולאי רומאנוב היו לפעמים מעכבים את ביצוע גזר־הדין ומוציאים את הקורבן מידי התליין.

"אולם בימי ולאדימיר אוליאנוב גם דבר זה הוא בלתי אפשרי. אנשים ונשים שעמדו בראש המפלגה הבולשביקית הוצאו ממטתם כאשר נמו את שנתם בדמי הלילה ובסודי סודות רצחום על ידי משפט בזק בבית־הדין.

"החיה ליקקה את דמם החם של האנשים. מכונת הרצח של בני האדם הופעלה במלוא הקצב.

"…ניתנה הדוגמה הראשונה ועתה ישלח בית־הדין העליון של המהפיכה לעולם הבא את כל אלה, שמהם רוצה המפלגה הבולשביקית ליטול את חייהם. היא תמית כל כך הרבה אנשים, כפי שהביורוקראטים הקפדנים מסוגלים להספיק ביום עבודה בן 8 השעות.

"הפעולה החלה מקצין, שאותו אפשר להציג בפני ההמון החשוך כמתנגד המהפיכה, כאויב העם. אחריו יבוא תורם של כל אלה, הפוקחים את עיני העם ומפנים אותן כלפי פשעיו וסכנותיו של המשטר הבולשביקי.

"כבר עתה מתענים בבתי הכלא של הבולשביקים מאות פועלים ואיכרים, מאות עסקנים מועילים, הרבה סוציאל־דימוקראטים, הרבה סוציאל־מהפכנים. הם הושלכו לבתי הכלא בעוון מלת ביקורת, מלת מחאה, בעוון הבעה גלויה של דעתם, בעוון הגנה על עניני הפועלים והאיכרים. עד כה המיתו אותם על ידי משפט שרירותי ופראי ללא כל סיבה. מעתה יכול כל אחד מהם לעבור לעולם הבא דרך האולם של בית־הדין העליון.

"…אולם דם גורר דם. הטירור הפוליטי שיצרו הבולשביקים מאז אוקטובר, הגדיש בדם את האויר שמעל שדות רוסיה. מלחמת האזרחים לובשת אופי אכזרי גובר והולך. האנשים נעשים יותר פראים ופועלים כחיות פרא; שוכחים את הציוויים הגדולים של אנושיות־אמת, אותם לימד תמיד הסוציאליזם.

"החיתיות ההדדית גוברת ועולה – ומלוא האחריות לכל אלה נופלת על המפלגה, אשר כינתה את המעשים הללו באורח צבוע בשם סוציאליזם. היא עשתה זאת על ידי רציחתה בדם קר את השבויים הבלתי מזויינים. המפלגה אשר מחתה באפן דו־פרצופי נגד היריות בפינלאנד של צבא הלבנים, הכתימה באותו זמן בדם של הירויים את אדמת רוסיה.

"…המפלגה הסוציאל־דימוקראטית התנגדה תמיד לרציחות פוליטיות ואף עתה היא מזהירה על כך את הפועלים והאיכרים, אשר הגיעו אל סף היאוש על ידי הטרור הבולשביקי והיא אומרת להם: אל תנקמו בקומיסארים ובבולשביקים הבודדים! אל תלכו בדרך הרציחה!

",..המלחמה נגד עונש מוות היתה חרותה על דגליהם של כל הלוחמים בקרב העם הרוסי, של כל אלה אשר נלחמו למען סוציאליזם.

"…ועתה הננו עומדים בפני מפלגה הקוראת לעצמה מהפכנית, מפלגת פועלים סוציאליסטית, אשר שוב העניקה לתליין את הזכות של הכוח הממלכתי העליון. אנו עומדים בפני מפלגה, אשר ירשה מהצאריזם את דת הדמים של רציחת אנשים – וזאת בשם צרכי המדינה.

"…זוהי כלימה למפלגה הקוראת לעצמה סוציאליסטית ורוצה לקדש את מלכותו הבזויה של התליין.

…איני יכול להחריש!" – זעק הזקן הגדול לב טולסטוי, כשהגיעו אליו הידיעות על אודות פסקי־דין־מוות שהוצאו יום־יום על ידי בתי־הדין של סטוליפין הצאריסטי.

"…פועלי רוסיה, גם לכם אסור להחריש בזמן שהתליין הפך שוב להיות הדמות המרכזית בחיי רוסיה.

"אינכם מצווים להחריש גם על ידי קארל מארקס, שאת זכרו העלינו לא מכבר. הוא היה אויבו הבלתי מתפשר של כל ברבריזם בזמנים קודמים. הוא היה המורה הגדול של הסוציאליזם ועתה לועגים לשמו, כאשר תליין הדמים עושה את מלאכתו בשם הפרוליטאריון.

"אסור להחריש. בשם מעמד הפועלים, בשם הכבוד הסוציאליסטי, בשם כבוד המהפיכה, בשם החובה כלפי המולדת, בשם החובה כלפי אינטרנאציונל הפועלים, בשם צוויי האנושות, בשם השנאה לתליות, בשם האהבה ללוחמי החרות המעונים – תישמע על פני כל רוסיה קריאתו האדירה של מעמד הפועלים:

"הלאה עונש המוות!

“יועמדו התליינים, אוכלי האדם, בפני משפט העם!”

חתום: יו. מארטוב

* * *

חתימת המחבר היתה אופיינית באופן מיוחד. מארטוב יכול היה לחתום על הכרוז בשם הועד המרכזי של מפלגת המנשביקים, אותה ייצג באורח לגיטימי. אולם הוא לא עשה כן וחתם בשמו שלו.

בהטילו האשמות כה כבדות על לנין וטרוצקי, אותם קרא בשמם, הוא ראה חובה לעצמו לחתום על הדברים בשמו הפרטי.

הכרוז פורסם במוסקבה, שבה מארטוב התגורר ומבלי להתחשב בסכנה שארבה לו בעד מעשה כזה.

חלק עשירי: פולין העצמאית והמאכזבת

פולין 1918

בתחנה קטנה בין גרודנה לביאליסטוק העגלון שלי עצר והעיר: “כפי הנראה, זהו הגבול ומעבר מכאן – אדמת פולין”. על פני השדה שכנו אלפי רפטריאנטים, פליטים חוזרים, וכולם רצו להגיע, ככל האפשר מהר, “הביתה”. העגלון סייע בידינו להיכנס לקרון המשא. הוספתי לו מעט כסף ושלחתי דרכו מכתב “אל הידידים בקיוב” ובו הודעתי, כי “הנה הגענו סוף, סוף לפולין ועוד מעט נהיה בווארשה, בווארשה שלנו”. הרגשה מעורבת תקפה אותי: כאן חיו אבותי ואבות אבותי, אשר כה הירבו לפעול למען שלומה, תרבותה וחירותה של פולין. אף אני כאן נולדתי ומשחר נעורי סבלתי למען הארץ הזאת ותושביה. עתה חזרתי כ“אזרח חפשי”, בשמי המפורש.

פרק ראשון: פולין החדשה

מה היתה פולין בעשרים שנות קיומה העצמאי? מן הנמנע להעריך נכונה את תפקידה של מדינת פולין בשנים 1919–1939 מבלי לעמוד על מצבה הפנימי של המדינה תוך כדי זיקה למצב העולמי בתקופה זו.

20 שנים אלו היו מלאות רעמים וברקים. אחריהן השמש היתה עולה וזורחת – ונדמה היה, כי קרניה המוזהבות, המאירות כה יפה את הטבע, תביאנה קצת שמחה גם לנפש, מעט אושר לאנושות הסובלת. אולם לא כן היה. לאחר רגע קט באו ימים יותר קשים וגרועים ועל הדרך נזרעו סבל וענויים חדשים ורבים מקודמיהם.

הסיבות לכך היו מרובות: גיאוגרפיות, היסטוריות, מדיניות וחברתיות וכן סיבות לאומיות ותרבותיות. הדברים הובעו אפילו בהתגלמות אישית: היחסים ההדדיים בין ולאדימיר לנין לבין יוזף פילסודסקי.

מבחינה גיאוגרפית והיסטורית, היתה פולין נתונה בין שתי מעצמות: הקיסרות הצארית – מחד, וגרמניה הקיסרית – מאידך. שתי הממלכות הללו אחוזות תאוות כיבוש ויוהרה אימפריאליסטית, קרעו פעמים מספר וללא רחם את גופה החי של פולין לגזרים, על מנת להתחלק בנתחים הכבושים ולשלוט בהם. מבחינה לאומית ותרבותית – האם פולין היתה מדינה מערבית, או מזרחית? היא שכנה על הגבול בין המערב לבין המזרח. עקבות שניהם היו טבועים תמיד בארץ זו. אולם איזה משני היסודות – המזרחי או המערבי – היה המכריע?

בתקופה שלפני העצמאות, כאשר היו נוסעים מרוסיה למערב והיו מגיעים לווארשה, היו מרגישים, כי כאן מתחיל ה“מערב”; אולם כאשר היו נוסעים מה“מערב” לרוסיה והיו מגיעים לסוסנוביץ, צ’נסטוחוב, או לאיידקומן, כאשר במשרדי המכס בערים אלו היו בודקים את החפצים ואת הדרכונים, היו מרגישים, כי כאן מתחילה רוסיה.

הוא הדין לגבי ענינים יהודיים. כאשר היו באים מקניגסברג לווארשה, היו חשים מה רב ההבדל בין יהודי גרמניה ליהודי פולין בכל הנוגע למנהגיהם ולתרבותם.

ולאחרונה, אם כי לא הדבר האחרון: אישיותם של השליטים. אחיו הבכור של ולאדימיר לנין, אלכסנדר, ואחיו הבכור של פילסודסקי, ברוניסלאב, היו לפני עשרות בשנים, קשורים אהדדי בברית ידידות חזקה. שני הסטודנטים הצעירים הללו באוניברסיטת פטרבורג הכינו יחד, בשנת 1873²³, התנקשות בצאר אלכסנדר השלישי (היא כוונה לשנת היובל של ההתנקשות, אשר גבורי “נארודניה ווליה”, איואן זשלאבוב וסופיה פרובסקה, ביצעו בהצלחה נגד הצאר אלכסנדר השני). אלכסנדר אוליאנוב הצעיר הועלה לגרדום וברוניסלאב פילסודסקי הצעיר שולח לעבודת פרך לצמיתות.

ועתה?

כעבור עשרות שנים לאחר החלוקה האכזרית של מדינת פולין, כאשר בשנת 1919 כוננה לבסוף פולין העצמאית מחדש, עמדה השאלה הקשה, כיצד יעוצבו היחסים בין אחיו הצעיר, ולאדימיר אוליאנוב לנין (הדיקטטור הנוכחי של רוסיה), לבין אחיו הצעיר של אלכסנדר ברוניסלאב, יוזף פילסודסקי (הדיקטטור הנוכחי של פולין)?

מסכת רבת גוונים זו, ששמה “רוסיה–פולין”, אפשר היה, מבחינה אידיאולוגית, לבטא בשאלה דלקמן: מה תהא האוריינטציה של המדינה החדשה? מבחינה פילוסופית ניסחתי את הבעיה בצורה אישית: לנין–פילסודסקי.

רבה היתה העירבוביה בארץ, אך גדולה היתה גם השמחה. לאו מילתא זוטרתא היא: השליטים הגרמניים והאוסטריים האדירים, אשר הסתכלו על פולין מלמעלה למטה וניצלוה ללא רחם, לא זו בלבד שהם נסוגו, אלא גם התנהגו כשיות חלשות. בלובלין, עיר הבירה של הכיבוש האוסטרי, אירעה תקרית אופיינית. לאחר תבוסת נובמבר של גרמניה–אוסטריה, צעדה ברחוב פלוגה צבאית גדולה ומזויינת. על המדרכה טיילו שני תלמידי גימנסיה צעירים. הם זנקו אל החיילים וקראו: “לעמוד!” הפלוגה נעצרה. “למסור את הנשק!” כל החיילים התפזרו. התלמידים לקחו את הנשק, עלו על “כרכרה” ונסעו למפקדה הראשית הפולנית. זוהי הפסיכולוגיה של הכובש כשהוא מפסיד את המלחמה.

ואכן בלובלין קמה מיד הממשלה הפולנית הראשונה, שהיתה מורכבת בעיקר מנציגי פועלים ואיכרים. בראשה עמד המנהיג הסוציאליסטי הידוע מקרקוב, חבר הפרלמנט הוינאי, איגנאצי דאשינסקי. לשר הפנים מונה סטניסלאב טוגוט – ממנהיגי הקואופרציה ומנהיגה של מפלגת האיכרים השמאלית “ויזוולניה” (שיחרור). הממשלה אך קראה לעצמה בשם “דמוקרטיה עממית”.

ובווארשה? מצב הרוח כאן היה של חג עממי גדול. אין זה דבר של מה בכך – הוגשם החזון הרומנטי: השתחררו מכל שלושת הכובשים בזה אחר זה. ועתה צריך לבנות חיים עצמאיים וחדשים.

יוזף פילסודסקי מספר על הימים ההם: כאשר הכובשים השליכו אותו, את מפקד הלגיון הפולני בצבא אוסטריה, לתוך מחנה הריכוז הצבאי במגדבורג (על שהוא שינה את האוריינטציה הלאומית שלו) ולאחר התבוסה במלחמה שיחררו אותו, הוא הגיע ברכבת לווארשה. כשמזוודה קטנה בידו, הוא פנה לדירתו הקודמת. כאשר נודע, ש“המפקד הגיע!” באו לבקרו אנשים ללא ספור וכולם צעקו בהתרגשות; כל אחד הציע תכנית אחרת והשיא עצה מה עליו לעשות. פילסודסקי כותב: “אף אחד לא ידע מה יש לעשות ואף אני לא ידעתי. אולם שתקתי. משום כך חשבו כולם שאני יודע ואיני רוצה לומר”. – יוזף פילסודסקי היה עתה הסמכות הגדולה ביותר והמפקד האהוב.

כיצד יש לבנות את המדינה החפשית החדשה? – אכן זו היתה הבעיה הגדולה. מיד החלו מאבקים חריפים ביותר בתוך המחנה הפולני עצמו. עוד טרם הספיקה המהפיכה להוכיח את עצמה – והיסודות הריאקציוניים אירגנו מיד “פוטש” אנטי־מהפכני.

הגעתי אז לווארשה, ולמן הרגע הראשון היתה לי ההזדמנות להתבונן לפעולות העוינות לעם. כבר ב־5 בינואר 1919 קבוצת אנשי הריאקציה, יחד עם המשטרה הזמנית, אסרה את השרים – את ראש הממשלה הסוציאליסטי מוראצ’בסקי, את שר הפנים הדמוקרט טוגוט ואחרים. הושיבו אותם באולם של החברה הקואופרטיבית האנטישימית “רוזבוי” וליוו אותם בצעקה: “אדונים, אתם משתפים פעולה עם היהודים ועם הגרמנים נגד אנשי שלומנו”. כעבור זמן־מה הגיעה הז’נדארמריה של פילסודסקי ושיחררה אותם.

אופיני היה יחסו של פילסודסקי. את “הפוטש” הוא כינה בשם “אופרטה”. את מבצעיו אף לא אסרו והסתפקו בהבטחתם, לפי “מילת הכבוד” שלהם, שיתיצבו בממשלה כאשר רק יידרשו לכך. כמובן, את הבטחתם לא קיימו והסתתרו. (רק אחד מהם, האריסטוקרט הנסיך ספיהא התיצב).

תיארתי כאן בקצרה את ה“פוטש” הראשון, משום שהוא היה סמלי למצב החדש במדינה. את שר הפנים טוגוט אילצו שיוריד את הדגל האדום, אשר תלו על בית העיריה בכיכר התיאטרון. טענו כנגדו, מדוע לא שם על הנשר הפולני (שעל הדגל הפולני) את כתר המלכות, אם כי כך נראה הדגל הלאומי כאשר מיצקביץ אירגן את הלגיון הפולני. עתה, בשנת 1919, רצו כוחות הריאקציה להחזיר את פולין לתקופת ימי הביניים.

המצב לא היה קל כלל וכלל. אמנם טבעי הוא למדינה חדשה המתלכדת לגוף אחד ומאחדת בתוכה אנשים, אשר קודם לכן חיו תחת משטרים ממלכתיים שונים. בשבילם התהליך הזה הוא מסובך מבחינה פסיכולוגית. דבר מעין זה אירע בפולין ב־1919, כאשר איחדו את האוכלוסיה של הכיבוש הרוסי, האוסטרי והפרוסי. ההבדלים בין חלקי האוכלוסיה הללו היו רבים. השר טוגוט (אולי השר המתקדם והטוב ביותר שהיה לפולין אי־פעם) כותב בזכרונותיו: "המכשול הגדול ביותר היה נעוץ בהבדלי המוצא; לא חשוב אם אחד נולד בביקתת איכרים, או בדירה של אינטליגנט, שכן את הפער הזה אפשר אחר כך לבטל; חשוב יותר הוא ההבדל של המחוז והפלך, שממנו באו האנשים. ביחוד בקביעת המדיניות חשוב היה, אם אחד הגיע לעבודה הפוליטית מרוסיה, או מאוסטריה; אם הביא עמו את המסורת של המאבקים המהפכניים ושל עבודת המחתרת רוויית הדמים – או שהביא עמו הרגלים של מאבקים זעירים, שתכליתם היה לעתים קרובות להשיג מטרות חלקיות. המטרה יכלה להיות אחת, אך ההבדלים הפסיכיים השפיעו על צורות העבודה והטקטיקה. זהו ענין חשוב ביותר במדיניות וגם לגבי האנשים שהם קרובים אחד לרעהו.

המצב בפולין היה עוד יותר מסובך בשל כך, שכבר למן הימים הראשונים פלוגות הצבא המאורגנות (לרבות הקצינים והגנרלים) הגיעו משלושה מחנות צבא שונים.

פרק שני: פעולותי הראשונות בפולין

מאיר בלנקשטיין, פועל צעיר ונמרץ, שהשתתף באורח פעיל במפלגה הציונית־הסוציאליסטית “ס.ס.” בוארשה, כתב בזכרונותיו בשנת 1953, לאחר עשרות שנות מגורים בחוץ לארץ, לאמור: “בין החברים הנכבדים והנודעים ביותר של ההסתדרות “ס.ס.” בוארשה תופס מקום מיוחד החבר ד”ר יוסף קרוק. זכויותיו של החבר קרוק למען התקופה ההיא מאז בואי לוארשה בסוף 1918, עד צאתי ממנה בסוף 1919, היו בהיקף כזה, שמסופקני, אם אוכל לתאר אותן כראוי…

"…עד לבואו היה בטאוננו בבחינת עתון, אשר הציג את תנועת “ס.ס.” בזמן ההוא בצורה מניחה את הדעת פחות או יותר. המערכת היתה מורכבת מקבוצת חברים, שאמנם לא היו עתונאים מקצועיים, אך יכלו לכתוב מאמרים כדי למלא את הגליון. נותן הטון במערכת היה הותיק במפלגתנו, היחיד, שידע להציגה בהופעות פומביות, אך לצערנו, לא היה מסוגל להעלות על הכתב אף שורה אחת. עיקר יתרונו היה בגילו הקשיש מכולנו, והוא היה עטור הילה של מייסד המפלגה ושל לוחם משנת 1905. זכות זאת היא ששיוותה לדעתו אופי סמכותי.

"כאשר החבר יוסף בא לוארשה, ראשית מעשהו היה לקבל לידיו את המערכת ואת התפקיד הנקרא בצרפתית “עורך ראשי”, היינו – האיש הנותן לעתון את הטון העיוני והרעיוני. הוא הכניס מנהג חדש: בכל גליון הופיע מאמר ראשי, לפעמים ארוך מדי, שכן הוא השתרע על פני 54 טורים. לעומת זאת תוכנו של המאמר היה תמיד מענין, וצורתו – מושכת. תודות לחבר יוסף גם שאר החומר בכל גליון קיבל יתר משקל, ובטאוננו החל לתפוס מקום נכבד בקרב העתונים הידועים בווארשה בזמן ההוא. הוא הביע חלק מדעת הקהל של הסוציאליזם היהודי בפולין. פעולתו של החבר יוסף הודגשה גם בחיי המפלגה הפנימיים והאירגוניים. אורגנו הרצאות על נושאים מדיניים שונים בווארשה ובסניפינו בערי השדה. החבר יוסף אף הוציא את מפלגתנו למרחב הצבוריות הגדולה. הוא רכש למענה מקום בזירה רחבה. מטעמה נערכו הרצאות פומביות באולמי וארשה הגדולים ביותר ועל נושאים מדיניים ואקטואליים שונים.

"החידוש שבהרצאות היה בכך, שהמודעות עליהן בעתונים היהודיים כללו, מלבד שם ההרצאה, גם את ראשי־הפרקים, שעליהם נבנתה ההרצאה. כל נושא הכיל 12–15 ראשי פרקים, שהיקנו לשומע האונטואלי מושג על אודות הנתיב הרחב, שעליו מתכונן המרצה לדון. דבר זה הוכיח את בקיאותו הרבה של החבר יוסף ועורר את הענין הראוי. אפשר לומר, כי כל הרצאה עוררה סנסציה רבה, ועוד לפני שנערכה, היא שימשה נושא לשיחות אין ספור בקרב החוגים הצבוריים היהודיים.

"הרצאות מסוג זה על נושאים שונים נערכו בווארשה לא מעטות. עתה, בשנת 1953, לאחר שחלפו למעלה מ־30 שנה, אין אני יכול כמובן, להיזכר בנושאים, בהם דנו ההרצאות. הריני נזכר רק באחת ההרצאות, שבה החבר יוסף הביע דעות על מאורעות במדיניות העולמית, שלפי תחזיתו עמדו להתרחש בעתיד הקרוב. תחזיותיו היו נכונות, אם כי הובעו במוקדם. המאורעות שאותם ניבא אז, מתגשמים לעינינו בזמננו. חייב היה העולם לעבור את השואה של השנים 1939–1945, כדי שתתאשרנה נבואותיו של החבר יוסף קרוק.

“אז, בשנת 1918 או 1919, מיד לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, עוד בטרם נכרתו הסכמי השלום בורסיי ובטריאנאן, חזה החבר יוסף מראש את תחיתם של עמי המושבות המשועבדים. כבר בשנות המלחמה 1914–1918 גייסו הממלכות הקולוניאליות והאימפריאליסטיות (צרפת ובריטניה) וזיינו את כל עמי המושבות שבהן שלטו והכניסו אותם למלחמה נגד גרמניה. הדיביזיות שהורכבו מחיילים קולוניאליים ואורגנו על ידי מדריכים אירופיים, הוכיחו את עצמן כבעלות כושר מלחמתי לא פחות מהדיביזיות האירופיות ותרמו במידה ניכרת לנצחון “מעצמות הברית” נגד הצבאות של ה”שילוש המאוחד", היינו: גרמניה, אוסטריה, איטליה.

"בתחיית עמי המושבות ראה אז החבר יוסף תוצאות טרגיות למדי בשביל עמי אירופה – אם לא ימירו את המשטר הסוציאלי הקיים ואת שיטת המימשל שלהם. לדעתו, בשים לב לעובדה, שעמי המושבות עולים במספרם על אוכלוסית אירופה, הרי תחייתם תהווה סכנה לאירופה – אם זו לא תמלא את שאיפותיהם של העמים הקולוניאליים לחירות, להעלאת רמת חייהם ושלטונם העצמי.

"אולם, כפי הנראה, פיגורם של עמי המושבות היה עמוק עוד יותר מכפי שראה אותן החבר יוסף. צריך היה לעבור עוד רבע מאה שנה כדי שלעולם יבוא עוד דור אחד וכן צריכה היתה לעבור עוד מלחמה איומה כזו האחרונה, שאותה עברנו, כדי שתפקחנה עיניהם של העמים המשועבדים במושבות.

"האם יקויים גם החלק השני של מסקנותיו, היינו – האם עמי המושבות ששבו לתחיה יוכלו פעם לשנות את אופייה של אירופה? האם אפשר יהיה למנוע את הסכנה?… (“פריילאנד”, פאריס, מס' 2).

כך תיאר עסקן הפועלים הצעיר והנלהב את המצב בפולין מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

פרק שלישי: במועצת פועלי ווארשה

מיד לאחר בואי נאלצתי להופיע במועצת פועלי ווארשה. סניף המפלגה שלנו בחר בי כיושב ראש שלו. סגני היה הפרופסור ברנארד ברקמאן־פוסמאנסקי, אשר לימד היסטוריה בסמינר היהודי למורים וכן בגימנסיה. הוא היה אחד האידיאליסטים האצילים ביותר. על אף התבוללותו, היה מסור בלב ונפש לתנועת התחיה היהודית הלאומית. הוא היה נערץ ואהוב על כל תלמידיו. בסמינר למורים, שעמד תחת פיקוחם של היסודות הדתיים, נאלץ הוא, הבלתי־דתי, להשתמש בתכונתו המבדחת, כדי להשיב על שאלות, שתלמידי הסמינר הציגו לו במיוחד מתוך שידעו את השקפותיו האישיות, החפשיות והסוציאליסטיות. כמזכיר סיעתנו במועצת הפועלים שימש אליעזר פינס (כיום המשנה לעורך של “די גאלדענע קייט” בתל אביב, אז – מורה בגימנסיה העברית).

מצבנו במועצת הפועלים היה קשה עד למאוד. עם המועצה נמנו שתי מפלגות פולניות: “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” (פפס) והמפלגה־הקומוניסטית. כן נמנו עמה שלוש מפלגות יהודיות ה“בונד”, “המאוחדים” (“ס.ס.”) ו“פועלי ציון”. אף לאחת משתי המפלגות הפולניות לא היה רוב, ומשום כך חייבות היו המפלגות היהודיות (כל השלוש יחד, או לפחות אחת מהן) להצביע בעד החלטה כלשהי, כדי שזו תוכל להתקבל.

שתי המפלגות ניהלו מדיניות מזיקה. הקומוניסטים כינו את המדינה החדשה בשם “תופעה עונתית”. חבריהם באו לרוב מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית שלפני המלחמה, אשר התנגדה בשעתה לעצמאותה של פולין. הפסיכולוגיה הישנה המשיכה לחיות, במידה רבה, גם בתנאים החדשים. מלבד זאת חיקו הקומוניסטים הפולניים, כעבדים משועבדים, את הטקטיקה של השליטים במוסקבה. כמובן, גריגורי זינובייב בלשכתו המוסקבאית של ה“אינטרנאציונל השלישי” עוד הוסיף בעיות חדשות לבקרים.

אשר ל“מפלגה הסוציאליסטית הפולנית”, הרי האורינטציה שלה היתה בעיקר על פילסודסקי, אם כי הוא לא היה כבר סוציאליסט. הוא אשר זרק את אימרתו המפורסמת, כי מן הרכבת המשותפת, שבה נסע פעם יחד עם הסוציאליסטים, הוא “ירד בתחנה, ששמה עצמאות”.

ברור איפוא, כי בתוך מועצת פועלי ווארשה הוטל על המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות תפקיד רב אחריות.

מנהיגו של ה“בונד” היה ולאדימיר מדם. השכלתו ונסיונו בתנועה הסוציאליסטית הבינלאומית, שבה פעל בשנות האמיגרציה, איפשרו לו השפעה בווארשה כדוגמת חברו הבונדאי ליבר ברוסיה, מקום שם מועצת הפועלים הראשונה נוהלה על ידי הקואליציה “דן–ליבר” (דן היה מנהיגה של “הסיעה הסוציאל־דמוקרטית המנשביקית”). אולם מדם לא ידע את הלשון הפולנית, ולכן דיברו בשם ה“בונד” אנשים ממדרגה שניה, או שלישית (גם הירש ארליך טרם בא אז לפולין). מנהיגם של “פועלי ציון” היה ד“ר יצחק שיפר²⁴. הוא ידע את השפה הפולנית ואף בצורה מזהירה. אם כי היה היסטוריון מעמיק וידען גדול של התרבות והתיאטרון באירופה, לא היה מדינאי. ביחוד בימים ההם בווארשה, כאשר ב”מועצה" עוד שלטה השפעת הסוביט הרוסי, קשה היה לו לשיפר להתאים את נאומיו אל הנימה הכללית השלטת (במקצת נעזר על ידי ד"ר יוריס, סטודנט צעיר שהגיע אז מוינה, ואשר נמצא תחת השפעתו של אוטו באואר).

רבות השתדלתי לתאם בצורה מירבית בין שלוש המפלגות היהודיות. תיאום כזה השגנו במוסקבה ובקיוב בימי ה“אוטונומיה היהודית הפרסונאלית”. הערכתי את סמכותו של מדם, אותו הכרתי עוד משויצריה.

בהופעותי תמכתי תמיכה רבה במועצת הפועלים, אך בשום פנים לא בניגוד לפרלאמנט הכללי (“סיים”). ראיתי את מועצת הפועלים כמוסד המלכד את האוכלוסיה העובדת והשומר על עניניה המיוחדים – ובתור שכזו היא משלימה את הפרלאמנט הדימוקרטי הכללי. אף הדגשתי והטעמתי את נחיצותה של הריפובליקה הפולנית העצמאית והדמוקראטית וכן את חשיבותו של המאבק הסולידרי בין העם העובד היהודי לבין העם העובד הפולני. והנה דו"ח שנמסר בעתונות על האחד במאי:

בכיכר התיאטרון התאספו כל המפלגות, למעלה מ־100,000 איש. מעל גזוזטרה דיברתי אל המוני הנאספים. לאחר מכן נערכה ישיבה חגיגית בבית האופרה הווארשאית. “הדבר המיוחד בהפגנה של היום, אומר החבר קרוק, הוא, שבכיכר התיאטרון בליבה של וארשה שרו בשפות שונות – ביידיש ובפולנית – את אותם השירים המהפכניים. זוהי הוכחה הטובה ביותר לקיומה של סולידריות הפועלים. ד”ר קרוק עמד על הפרעות האחרונות והצביע על כך, שהריאקציה הפולנית עודה משתמשת באמצעים הישנים והידועים של הריאקציה הרוסית והאוסטרית – להטביע את המהפיכה בדם יהודי. הנואם קרא לצבור הפועלים לבל ילך שולל אחרי התגרויותיה של הבורגנות הפולנית וישמור אמונים למסורת הבינלאומית של אחדות הפועלים".

זה היה הרעיון הראשי בהופעותי והוא אשר רכש לנו ידידים כנים בקרב הפועלים הפולניים והאינטליגנציה הסוציאליסטית. המפלגה היהודית החזקה ביותר היה ה“בונד”, ואנו היינו “חזקים יותר מפועלי ציון”. העתונות הכללית והיהודית הירבתה לנתח ולפרש את אופייה של מפלגתנו. כאמור, ה“בונד” היה יותר חזק, אולם חבריו היו בעיקר חייטים יהודיים, בעלי סוג בריאות נמוך בשל תנאי העבודה הגרועים והניצול הרב. לעומת זאת רובם של חברינו היו במיוחד “בחורים חסונים”. בראש צעדו 1,200 עובדי ענף הבשר. ה. ד נומברג, שהיה בעצמו אדם חלש, אך אהב מאד אנשים בריאים וחזקים, כתב בהתלהבות, כי האדמה רועדת כאשר הקצבים היהודיים צועדים לצלילי המוסיקה שלהם. מאחוריהם היו צועדים הסבלים, העגלונים והדייגים (בלשון יידיש – 3 ה“פייאים” המפורסמות: פליישערס, פישערס און פורמאנעס). אגב, ברצוני להעיר, כי גם בלשי המשטרה פחדו פחד רב מפני חברינו, אשר יכלו להראות להם את נחת זרועם. כמובן, עד בואה של פלוגת שוטרים רוכבים, “הקוזקים הפולניים”. רצוני גם להוסיף כאן, כי 3 ה“פ”־אים השתייכו אלינו לא רק בוארשה, כי אם גם בשורת ערים אחרות, ביחוד בצ’נסטוחוב (מלך רודי שמת לא מכבר במלבורן, עובד בענף הבשר, היה המנהיג של אגודתם המקצועית וכן מארגנם של הדייגים והעגלונים והוא היה אהוב ונערץ על כולם).

בדרך כלל נמנו עם מנהיגי מפלגתנו לוחמים בעלי אופי חזק, כגון: האחים אלברט. לצערנו, האח הבכור הלך מהר לעולמו בווארשה. אחיו הצעיר, פייבל אלברט, נמנה כיום עם העסקנים הפעילים והחשובים ביותר באוסטרליה.

תפקיד רב ערך שיחק לייבל פרידמן (בנו של שטקלמאכר ז"ל). עוד בהיותו נער בן 14 הצטרף אל תנועת הפועלים, עד מהרה נבחר לועד המרכזי של “ס. ס.” ולועד של מועצת הפועלים בווארשה. הוא מת באפריל 1919. דקות מספר לפני מותו הוציא מטפחת אדומה (שהיתה מונחת אצלו למזכרת) וכן את כרטיס הציר למועצת הפועלים ואמר: “בעד אלה נלחמתי ועמהם אמות”. בעתוננו “אונדזער וועג” הקדשתי מאמר־יזכור מפורט ללוחם האציל הזה.

הוא השתדל לתת לבתו הלנה את החינוך הטוב ביותר. כיום הגברת הלנה אולומוצקה היא ציירת רבת כשרון ומפורסמת בפאריס.

פרק רביעי: שיקום חברתי, חלוציות, “אורט”

דבר שיקומה החברתי והכלכלי של האוכלוסיה היהודית הוא בימינו הבעיה החשובה ביותר. הרי לעינינו מתחוללת התמורה ההיסטורית של התפקידים החברתיים והכלכליים. מבלי לדבר על התקופה הקדומה, הרי התפקיד, אשר שיחקו היהודים במדינות השונות בהכניסם לתוכם משימות חיוניות ומתקדמות, היא אחת התופעות המופלאות ביותר בשביל היסטוריונים, כלכלנים וסוציולוגים. מענין ביותר לעקוב ולחקור, כיצד היחידים היהודיים הראשונים היו מגיעים לארץ חדשה, שבה שלטת תרבות, שפה ודת זרה להם, – ומבלי להכיר את הגורמים החיוניים הללו, הם מכניסים לתוך הארצות האלה עיסוקים כלכליים, חדשים, מתקדמים וחיוניים. המצב האובייקטיבי קרא לביטול המוסדות הפיאודליים הצרים והמעיקים – ובמקומם להנהיג מבנה כלכלי חדש: תעשיה, מסחר וחרושת. כאן מן החובה להעיר, כי בחוגים הסוציאל־דמוקרטיים הרוסיים לא ידעו להעריך כראוי את פעולתם זו של היהודים. הם, הרוסים, אשר שאפו ולחמו למען מעבר למשק סוציאליסטי, הכירו להלכה, כי ביטול המיגבלות הפיאודליות של ימי־הבינים והמעבר אל התפקידים התעשייתיים והמסחריים החדשים, יש בהם משום צעד חשוב קדימה; בספריהם המדעיים ובדיוניהם, הם היו מדגישים זאת כצעד היסטורי מתקדם. אולם כאשר מדובר היה במעשה היומיומי, התייצבו הסוציאל־דמוקרטים הרוסים בעמדות מופשטות, אותן המציאו באורח שרירותי – וסרבו להכיר בתפקיד היוצר והקונסטרוקטיבי של האוכלוסיה היהודית.

וכי מי יכול לפקפק בכך, כי בשעה שהמלך הפולני קאזימיר הגדול הזמין את היהודים להתיישב בפולין ולהכניס לתוכה מסחר וחרושת, היה זה לא רק מעשה ידידותי אישי כלפי עם נרדף, כי אם גם צעד תועלתי במידה מירבית ונחוץ למען ממלכת פולין עצמה.

בניגוד לדוקטרינות הרוסיות, הדגיש ציבור הפועלים היהודי־הסוציאליסטי, כבר למן הימים הראשונים, את הייחוד שבחיים החברתיים והכלכליים היהודיים. במידה רבה הוא שימש עידוד נוסף וחשוב להתפתחותה של תנועת הפועלים היהודית. בנידון היו, כמובן, הבדלים בין ארבע המפלגות הסוציאליסטיות (“הציונים־הסוציאליסטים – ס. ס.”, “פועלי ציון”, “בונד”, “סיימיסטים”). בצורה נמרצת ביותר הדגישה השיטה הציונית־הסוציאליסטית את הייחוד הכלכלי היהודי, יתר על כן, ענין זה היה אחת הסיבות להיוצרותה של המפלגה. ידועה תורת “הפרוליטריזציה”, לאמיתו של דבר, חוסר־הפרוליטריזציה של האוכלוסיה היהודית. אספו נתונים סטטיסטיים, כתבו ודיברו על אודות “חוסר־פרוליטריזציה מוחלט, או יחסי”, בהשוואה לאוכלוסיה המקומית. דבר ה“פרודוקטיביזציה”, השיקום הסוציאלי, היה שייך אל הסיסמאות החשובות והמפורסמות ביותר. סיסמת ה“בונד”, שהיה מתון ביותר, היתה: “מאבק למען עבודה”. היו לו התנגשויות חריפות עם האגודות המקצועיות הפולניות (שעמדו תחת השפעת המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) בשל הדרישה לתת ליהודים עבודה בחשמליות בווארשה. תביעה זו היתה חשובה למען השיפור המעשי של מצב הפועל היהודי, אולם גם מנקודת ראות עקרונית ורעיונית.

גם התנועה הציונית מאז תקומתה לא חדלה להצביע על הייחוד החברתי והכלכלי של היהודים. דבר זה אף הובע בצורה סנטימנטלית. “אין דער סאכע ליגט מזל ברכה” (במחרשתי כל אשר ירשתי) היתה אחת הסיסמאות המקובלות ביותר. סמלית מאד לגבי רעיון זה היא התמונה של “ספר הזהב” בהוצאת הקרן הקיימת, המראה יהודים חורשים, זורעים וקוצרים.

מן הראוי להעיר כאן, כי איים בודדים ורמי מעלה, גם בתוך השכבות העליונות המיוחסות, רצו לסייע בפתרון הבעיה. בראש וראשונה מן הראוי להזכיר את הבארון הירש. המיליונר הזה, שצבר הון עצום (בחלקו בתורכיה, מקום שם בנה את מסילת הברזל) החליט להקדיש את כל רכושו על מנת לעזור מיד ובאורח מעשי בביצוע השיקום הכלכלי הנדרש. ואמנם, בעזרת יהודי רוסיה, החל מיד לבנות את ההתישבות היהודית בארגנטינה. יש משהו בלתי רגיל באינטואיציה הגאונית, שגילה ד"ר בנימין זאב הרצל, שצעדו הראשון הוליך אותו אל הבארון הירש. השיחה ביניהם נסתיימה בדברי הירש: “אין זו שיחתנו האחרונה”. מי יודע כיצד היתה מתפתחת החלטתו של הרצל בדבר מדינת יהודים אילמלא מותו של הבארון הירש דווקא בשעה כאשר הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון.

גם בקרב השכבות העליונות והמיוחסות ברוסיה הצארית היתה אישיות, שמן החובה להזכירה כאן: הבארון גינצבורג. שעה שהעריצים הצאריים והביורוקרטיה המשועבדת להם, היו עסוקים ברדיפות שפלות נגד האוכלוסיה היהודית, עלה בידי גינצבורג לייסד (בשנת 1880) ארגון ליגלי, שיעסוק בפרודוקטיביזציה ובשיקום סוציאלי של היהודים: חברת “אורט” (אובשסטווא ראזפראסטראנייניא טרודא – חברה להפצת מלאכה וחקלאות). בימים האפלים ההם היה זה הגוף היהודי הליגלי היחיד, שבו יכלו לפעול משכילים יהודיים וסוציאליסטיים, אשר תרמו רבות להתפתחות כולה. היתה זו התקופה הראשונה של “אורט”.

התקופה השניה החלה בשנת 1905 עם הצעדה של 100,000 פועלי פטרבורג אל הצאר, כאשר פרצה המהפיכה הרוסית הראשונה, כאשר הכל השתנה. אז החלה גם חברת “אורט” בפעולה נמרצת יותר.

על אף החשיבות והתועלת הרבה שבעבודת “אורט”, לא היה זה אלא “ועד” בלבד. ממשלת הצאר לא יכלה לסבול שום מוסד דמוקרטי ונבחר. לכן הבארון גינצבורג בעצמו, או יחד עם ידידיו הקרובים, קבעו את הרכב הועד. באורח סמלי הוא נקרא “ועד זמני”. במציאות של רוסיה המושג זמני יכול היה להתפרש – לדורות רבים, וכאן הזמניות ארכה 25 שנה תמימות.

כאמור, בשנת 1905, החלה התקופה השניה בחיי “אורט”. לאחר המצעד של 100,000 פועלי פטרבורג, עם הכומר גאפון בראש, אל הצאר, כאשר לאחר השביתה הכללית פרצה המהפכה הרוסית הראשונה, השיג העם, כתוצאה ממאבקו, את הזכות לייסד חברות דמוקרטיות. הועד הזמני של “אורט” הפך להיות חברה דמוקרטית, שבחרה בעצמה את מוסדותיה המנהליים. הצוות, שעמו נמנו אנשים חשובים, יכול היה עתה לפתח את פעולתו בהרחבה ובמרץ. ערך רב, ממש היסטורי, קיבל “אורט” עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הגנרלים הרוסיים הבלתי־מוכשרים והנגועים בדמורליזציה, הודיעו, כי הצבא הרוסי נוחל תבוסות, משום שהיהודים הם מרגלים ומגלים את כל הסודות לצבא הגרמני. כתוצאה מכך גורשה כל האוכלוסיה היהודית מכל אזורי המלחמה. למעלה ממאה אלף יהודים (אנשים, נשים, ילדים וזקנים וכן חולים מבתי־החולים) גורשו מהמקומות שבהם נולדו והתגוררו. החלה נדידה עצומה. לאושרנו, התארגנה האינטליגנציה היהודית ועמה הנוער היהודי לפעולת עזרה והצלה מתנדבת. יחד עם אחרים, גייסה את כוחותיה גם חברת “אורט”. היא פתחה בתי־ספר מקצועיים, שעורים ללימוד מקצוע – למען יוכלו היהודים, בצורה פרודוקטיבית כלשהי, להסתדר בתוך הכפרים הרוסיים, שהיו לרוב רחוקים ובלתי ידועים. חברת “אורט” נעשתה גורם חשוב בחיי היהודים.

כאשר פרצה המהפכה בפברואר 1917, חברת “אורט” פיתחה פעולה נרחבת. עתה, כאשר בוטלו כל ההגבלות האנטי־יהודיות מימי הצאר, הגיעו ימי פריחה ושיגשוג לחברת “אורט” (וכדוגמתה גם לארגונים ציוניים אחרים). נפתחו סניפים חדשים, בתי־ספר ושעורים חדשים. אולם כעבור חדשים מספר הפעולה הזאת הופסקה באמצע. השלטון הבולשביקי חיסל באורח דיקטטורי את כל המוסדות הדמוקרטיים, או הושיב בתוכם קומיסארים משלו. הגיע הקץ לכל התכניות הקונסטרוקטיביות ולתקוות לימים יבואו. חברת “אורט” חדלה להתקיים.

פרק חמישי: “אורט” באירופה המערבית ובארצות הברית

עם הגיעם של הבולשביקים לשלטון וחיסולם של כל המוסדות הדמוקרטיים (או עם הושבת קומיסרים בולשביקיים בתוכם), הגיע גם קיצה של חברת “אורט”. קץ? – מספר עסקני ציבור לא יכלו בשום פנים להשלים עם הרעיון הזה והם החליטו להעביר את “אורט” לאירופה המערבית. לווארשה באו שנים מעסקני “אורט” החשובים ביותר. האחד היה ד“ר לבוביץ. לאחר נאומו ב”האסיפה המכוננת" בפטרבורג, החליט להקדיש את כוחותיו למען “אורט”. השני היה עורך־הדין לאוניד בראמסון, עסקן פעיל באירגונים היהודיים (הוא היה גם ציר ליברלי ב“דומה” שלפני המהפיכה). הוא סר לווארשה בדרכו לפאריס. כמובן, שמחתי מאד לבואם, וביחוד על כך, שבידי ידידי היקר דאווא עלה להשתחרר ממלתעות הכפיה הדיקטטורית. מצבו היה קשה, וביחוד הוא היה מודאג בשל דרכונו. הוא לא יכול להמשיך בנסיעתו כשדרכון סובייטי בכיסו. מוחו היה גדוש תכניות, אותן רצה להגשים בארצות שונות, אולם אין לקבל אשרות כניסה לארצות המערב, שכן ברית המועצות אינה מוכרת על ידן. גם בידי בראמסון לא היה הדרכון הדרוש. אולם ההבדל ביניהם היה בכך, שבראמסון לא רצה להמשיך ולנסוע, אלא להתיישב באחת מארצות אירופה ושם לעבוד בשקט. השתדלתי והשגתי דרכון חדש בשביל לבוביץ. בעזרת ידידינו רשמתיו כיליד פלך רובנה ושם הוצאתי למענו דרכון חדש. עתה הוא מאושר. “עכשיו יכול אני לנסוע על סמך דרכון אמיתי. מחדש נולדתי ברובנה”. “ואתה” – הוא אומר לי – “הנך הסנדק שלי. שוב נעשיתי אדם נורמלי בעל דרכון כשר ובו תמונה אמיתית משלי”.

הם נוסעים לפאריס, מקום שם רוצים הם להקים את המרכז החדש של “אורט” ולפתוח את “התקופה השלישית” של חברה זו. הם מציעים לי שאסכים להיות בא־כוחה של “אורט” למען פולין. מצבה של החברה הזאת במדינת פולין הוא מסובך ביותר. בימי הצאר לא פעלה “אורט” בפולין הקונגרסאית, אולם עתה שייכות לפולין ערים מספר, שבהן היו ל“אורט”, במשך זמן ארוך, סניפים ומוסדות (גרודנה, ביאליסטוק, וילנה, רובנה). רוצים הם בכל מחיר, שמוסדות אלה ימשיכו לפעול. יש להתיר את קיומם ותקוותם היא, כי מפאריס יוכלו לתמוך בהם גם מבחינה כספית.

את הצעתם לא קבלתי. הייתי כולי נתון לפעולה המדינית־המפלגתית, מלבד הרצאותי הרבות בתחום התרבות והפעולה בתוך “ההסתדרות המרכזית של בתי־ספר היהודיים” (ציש"א). אולם הסכמתי לקבל עלי זמנית, וכמתנדב, את באות־הכוח של “אורט”.

זה שנים אחדות תמכתי תמיכה פעילה ב“אורט”. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר התגוררתי בלונדון והגיעו ידיעות על רדיפת יהודים על ידי השלטון הצארי ועל אסונות, התחילו לאסוף כסף למען יהודי רוסיה, ובלונדון (לא בארצות הברית) הקימו המנהיגים היהודיים ועדי־סיוע, ששלחו לרוסיה סכומי כסף גדולים. סבור הייתי, כי גם האוכלוסיה היהודית העובדת חייבת להגיש עזרה ואז הקימונו את “קרן הפועלים”, שהיו לו סניפים בערי אנגליה (מנצ’סטר, לידס, ליברפול, גלאזגו). כמובן, אוסף הכסף שלנו לא יכול היה להשתוות אל הסכומים שנאספו מאת יהודים עשירים, אולם ממנו יצאה היזמה, לפיה צריכים הסכומים הצנועים שלנו להישלח למרכז “אורט” בפטרבורג.

פרק שישי: החיפוש הראשון שנערך בביתי

אכן, היה זה פרדוקס. דחיתי את הצעתם של מנהיגי “אורט” להיות בא־כוחם בפולין, אם כי דבר זה היה נותן לי אפשרות לחיות חיים שקטים במדינה החדשה ולהתמסר כולי לפעולה הסוציאליסטית והמהפכנית. הפרדוקס היה בכך, כי החיפוש הראשון של משטרת פולין נערך אצלי ולאו דווקא בשל פעולתי המהפכנית, אלא בגין “אורט”.

מנהיגי “אורט” פיתחו בפאריס פעולה נמרצת ואספו סכומי כסף גדולים גם בשביל בתי הספר, אשר נמצאו לאחר המלחמה בתוך גבולות פולין: גרודנה, ביאליסטוק, וילנה, רובנה. עקב סיבות טכניות, קשה היה לשלוח כסף מפאריס בשביל כל מוסד לחוד. היו, איפוא, שולחים את הכסף אלי ואני העברתיו לכל עיר שאליה הכסף נועד.

סמוך לאחר שקבלתי את הכספים והעברתים ליעדם, נערך אצלי חיפוש קשה וקפדני מאד. במשך שעות ארוכות הפכו סוכני המשטרה את כל מגירותי, חיפשו, נברו ולקחו כמעט את כל המכתבים שהגיעו אלי בזמן האחרון. חיפוש זה הרגיז אותי ביותר. טרם הורגלתי לבקורי לילה מסוג זה ומיד עם השכמת הבוקר, פניתי למיניסטריון הפנים וקיימתי שיחה ארוכה עם המנהל הראשי של המחלקה המדינית, קאבצקי. הוא נמנה עם המנהיגים התקיפים ושמו היה ידוע בכל פולין. את שמי ידע מפיו של ההיסטוריון שמעון אשכנזי, אשר סיפר לו על אודות פעולתי בשוויצריה לפני שפולין קיבלה את עצמאותה. כפי הנראה, בזכות הפעולה הזאת ואישיותו של ההיסטוריון, הפך קאבצקי את ביקורי לשיחה ארוכה מאד.

כאשר מחיתי נגד החיפוש, שאלני: “אמור נא לי, בבקשה, מהיכן יהודי מקבל כסף כה רב מחוץ לארץ ומי הם האנשים, אשר אליהם אתה מעביר את הכספים? הרי אתה עוסק בפעולה כספית רבת ממדים”. פרצתי בצחוק לבבי וסיפרתי לו על פעולת “אורט” המחודשת במערב ועל העזרה שאני מושיט לחברה זו. כאמור, ידע קאבצקי עלי מפי ההיסטוריון אשכנזי (שהציע לי להצטרף אליו ולהוות יחד עמו נציגות של פולין כלפי חבר העמים בז’נבה) וכן מתוך תמיכתו של המיניסטר, הפרופסור גבריאל נארוטוביץ, בהצעה זו. הוא גם ידע על פעולתי המהפכנית והסוציאליסטית השמאלית בווארשה. “רואה אני, כי אתה מקבל מאת סוכניך דינים וחשבונות על אודות פעולתם. את עבודתי אני עושה בפומבי. אני כותב ומפרסם ומדבר על הענינים באסיפות. פעולתנו היא ליגלית, ולכן אין לה למשטרה להיטפל אלינו”. תשובתו של קאבצקי היתה אופינית ביותר: “כן, יודע אני שאינך שייך למפלגה הקומוניסטית, שהיא בלתי־ליגלית בארצנו. אולם אני גם יודע, כי ישנם אנשי רוח, שאמנם אינם נמנים עם המפלגה, אך הם ממלאים בקשות של קומוניסטים”. צחוקי גבר עוד יותר, שכן עליו לדעת את אופיין של כל המפלגות ואת עקרונותיהן, לרבות המפלגה שלנו, שיש לה דרך משלה בחיים הבינלאומיים של הפועלים. “לעשות חסד לידיד – זהו יתרון אישי רב, אך פוליטיקה איננה ענינם הפרטי של הנציגים” – העירותי בתשובה על דבריו.

כך או אחרת, שיחתנו ארכה מאד. השתמשתי בהזדמנות וביקשתי להתיר את קיומה של חברת “אורט”. “הרי אין איש יכול להכחיש, שזוהי פעולה מועילה ויוצרת”. ואמנם, כעבור ימים מספר, כאשר הגשתי את התקנות של החברה המוצעת, מיד ניתן רשיון לקיום “אורט”. היה לכך ערך רב, שכן לא ברצון היתה הממשלה מתירה קיום אגודות יחד עם הזכות לפתוח סניפים בערי השדה. לאחר קבלת הרשיון, חברת “אורט” פיתחה פעולה נרחבת וכאשר הגיע לווארשה הד"ר משה זילברפארב הצעתי למרכז בפאריס, שהוא יתמנה למנהל “אורט” בפולין. אכן, משה, ידידי עוד מימי האוניברסיטה, היה האיש המתאים למקום. שר התרבות היהודי לשעבר בממשלה האוקראנית הדמוקרטית הראשונה, יצג בכבוד את האירגון היהודי העולמי. חולשתו היחידה היתה זו, שהוא לא ידע כראוי את השפה הפולנית ולא היתה לו כאן היכרות מדינית. לכן הבטחתי להיות לו לעזר. ואמנם באמצעותי התודע אל שורת אנשי רוח יהודיים ופולניים. אני נבחרתי חבר הועד בווארשה, ולאחר מכן – חבר הועד המרכזי של ההסתדרות העולמית “אורט” – עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

מן הראוי לציין כאן, שביקורי הראשון אצל קאבצקי נודע לו ערך רב בשביל פעולתי המדינית. הוא היה מדינאי קפדן, אך יחד עם זאת אדם בעל השכלה נרחבת, וחשוב מכל אלה – הוא היה מדינאי פיקח מאד. ובכך נוכחתי לדעת בשעת התערבויותי הבאות לרגל ענינים שונים. הוא היה חסיד נלהב של פילסודסקי ושנא מאד את הקומוניסטים.

אמרתי לו פעם, כי האיסור על קיום המפלגה הקומוניסטית בפולין ממיט חרפה על המדינה החדשה וגם מזיק לה. כאשר אני בא ללונדון ורואה הפגנה קומוניסטית, שבראשה צועדת פלוגת שוטרים, על מנת שלא להפריע למפגינים, הריני סמוך ובטוח, כי זוהי מדיניות מחוכמת מצד ממשלת אנגליה, שאף היא מתנגדת לקומוניזם. על כך השיב לי: “כן, קל לך לומר זאת, משום שהקומוניסטים האנגלים אינם מתכוונים להרוס ולחסל את המדינה האנגלית. רוצים הם בתוך מסגרת המדינה האנגלית לנהל מדיניות אחרת בלבד. לעומת זאת אצלינו הרי טוענים הקומוניסטים, ש”פולין אינה אלא מדינה עונתית" והם שואפים לכך, שווארשה תשתייך שוב לרוסיה כמו בימים ההם, ואין אנו יכולים להישאר אדישים כלפי כוונות כאלה!"

מה שנוגע לפוליטיקה הקומוניסטית, וביחוד בכל הנוגע לעמדת מוסקבה וה“אינטרנאציונל השלישי”, היו לו, כנראה, לקאבצקי ידיעות יותר טובות ומוסמכות מאשר למישהו אחר בפולין. היה לו מומחה לענינים אלה. הריהו גריף קלר – אדם משכיל ופלגמט שליו. הוא היה יושב סגור בחדרו, לא קיבל פני איש והטלפון שלו היה סודי. באמצעות הדיפלומטים הפולניים במוסקבה היה קלר מקבל מיד את כל העתונים והחוזרים כך, שהוא ידע על החלטותיהם של השליטים במוסקבה יותר טוב ומוקדם יותר מאשר ידעו זאת המנהיגים הקומוניסטיים בפולין. קלר כתב רק ספר אחד, אולם לא סתם ספר: היה זה ספר על הקומוניזם, תורתו ותולדותיו. ואם כי חובר על ידי משכיל משטרתי, הצטיין באובייקטיביות רבה, שכן הוא הודפס במספר טפסים קטן ונועד בשביל השרים, מושלי המחוזות וקציני המשטרה הבכירים. במבוא כתב המחבר, שזהו ספר על אודות אויביה המסוכנים של פולין, ולכן יש להכיר את פניהם. אולם מלבד המבוא הזה, צילמו כל שאר העמודים בצורה נכונה ומדוייקת, את החלטות מוסקבה וכן את התוספות של המנהיגים הפולניים בווארשה.

באורח מקרי למדי הגיע הספר לידי. בספרית בית־הסוהר הווארשאי “פאביאק” לקחתי במקרה את הספר (על ידי הסחת הדעת של ספרן המשטרה). למחרת גילו את המשגה ומיד לקחו ממני את הספר בחזרה. אולם במשך היום שהוא היה בידי יכולתי לבדוק את תוכנו.

מלה אישית על אודות גריף קלר. הוא עשה רושם של אינטליגנט פשוט, אחד מן השורה. כל יום היה בא לבית קפה לשחק בילארד. אחד מחבריו למשחק הבילארד היה בעלה של רעיה מהגימנסיה. עמו שיחק קלר משחק חברי ושקט וברצון עשה לו “טובות”. באמצעותו של היהודי־הזה שחקן הבילארד נודעו לי כמה וכמה “סודות”.

פרק שביעי: מועמדותי לנציג פולין בחבר הלאומים

כשבאתי לוארשה, ביקשו חברינו הצ’נסטוחובאים, שהרצאתי הראשונה בערי השדה תיערך אצלם. הרי היתה זאת עיר הולדתי וכאן גם הנחתי את אבן הפינה לתפיסתי הרעיונית. אולם כתבתי להם, כי ההרצאה תתקיים “על נושא בלתי מפלגתי” ואף לא מדיני טהור. הנושא היה: “הדרכים ההיסטוריות של המאבק למען שווי זכויות היהודים”. דיברתי על הדרכים, בהן נלחמו היהודים בארצות השונות למען זכויותיהם, נושא שהיה אז אקטואלי במיוחד בפולין, ואשר למענו חייבת האוכלוסיה כולה להילחם באורח סולידרי.

לפי הדיווח בעתונות, היתה זו הרצאה “בלתי ברורה”. אין אני יודע מה העתונאי רצה למצוא בהרצאתי. אולם הוא היה תמים ולא הבין את רצוני שלא להוסיף מצדי עוד שמן על מדורת הסכסוכים הבינמפלגתיים החריפים גם בלאו הכי.

את הנושא הזה הכינותי בצורה מפורטת ביותר והרצאתי התקיימה באחד האולמות הגדולים ביותר בווארשה. ראשי הפרקים של הרצאתי היו: 1) שלוש שיטות של מאבק למען זכויות היהודים. 2) המהפיכה הצרפתית והשיחרור היהודי. 3) מלחמותיו של נפוליאון והצווים היהודיים. 4) האפיפיור ברומא ורדיפות היהודים באיטליה 5) מצב היהודים בגרמניה, אוסטריה והמהפכה הגרמנית. 6) קונגרס השלום הבינלאומי בוינה וזכויות היהודים. 7) רדיפות היהודים ברומניה וקונגרס השלום בברלין. 8) רדיפות היהודים ברוסיה ובשווייצריה. 9) מלחמת העולם הנוכחית וקונגרס השלום העומד לבוא (הקונגרס בורסיי). 10) האינטרנאציונל ושאלת היהודים. 11) זכויות היהודים והאסיפה המכוננת הרוסית. 12) המיניסטריון היהודי באוקראינה. 13) המלחמה למען זכויות הפרוליטריון היהודי בפולין.

על הרצאתי זו חזרתי בערים מספר והיא עוררה סנסציה, שכן כמה וכמה נקודות היו בלתי ידועות ובכל זאת אקטואליות.

סמוך לבואי לווארשה, נפגשתי עם ההיסטוריון המפורסם שמעון אשכנזי. הוא היה אחיין וידיד קרוב של גיסי הצעיר, הרצברג, אשר מת בווארשה לפני זמן קצר בהשאירו את אחותי עם שני ילדיה הקטנים. אשכנזי היה מאד מקושר אליהם והיה מבקרם לעתים קרובות. משום כך היינו נפגשים לעתים קרובות ומנהלים שיחות היסטוריות ואינטלקטואליות. הוא היה אחד הידענים ההיסטוריים הגדולים ביותר של נפוליאון ותקופתו ובודאי שהיה ההיסטוריון הפולני הגדול ביותר, שידע את “נפוליאון ופולין”. ברצון שוחחתי עמו על הנושא החביב עלי: כיצד היו הענינים מתפתחים אילו נפוליאון היה הולך מווארשה לא לרוסיה, כי אם היה נעצר ליד הברזינה. ספרי ההיסטוריה מספרים רק על מה שקרה, על עובדות, אולם השיחות עם אנשים בעלי סמכא על מאורעות שלא אירעו ואשר יכלו לקרות – הן נושא מגרה ורב השראה. והרי דבר זה יכול היה על נקלה לקרות ואז מצב העולם כולו ובמיוחד, כמובן, מצבה של פולין ועוד יותר – מצבה של האוכלוסיה היהודית, היה מתפתח בצורה אחרת. שובות לב היו השיחות עם ההיסטוריון הגדול. בדרך כלל הוא דגל בהתבוללות, אולם האיש, שמוצאו היה מזמושץ', היה גם אדם הגון וגם יהודי מעורר כבוד.

בספר זה אני ממעט לדבר על משפחתי. אולם כאן ברצוני לומר מלים מספר במיוחד על אודות הדור הצעיר. הילדים של שתי אחיותי קיבלו חינוך טוב והתנהגו בעניוות רבה. הם גילו ענין בספרות, מוסיקה ותיאטרון, אך לא בפוליטיקה. בנידון זה לא היתה לי כל השפעה עליהם. סבור הייתי, כי ההתעניינות חייבת לבוא מעצמה. הם היו ילדים מתקדמים והלך־רוחם היה דימוקרטי. מובן מאליו, שהיו חדורים ברוח הזמן החדש. מכאן משתמע, כי מזמן לזמן פרצו סיכסוכים בינם לבין הוריהם. ברוב המקרים התייצבתי לצדו של הדור הצעיר. זכרתי מה קשה היה עלי המאבק בימי הנעורים ורציתי לסייע בידם, ככל האפשר, להתגבר על הקשיים. הנה למשל, – בנה של אחותי התאהב באחיינית שלו ורצה לשאת אותה לאשה. אמו התנגדה לכך. הפעלתי את השפעתי על אחותי וערכתי טכס נשואין צנוע אצלינו בדירה. הזמנתי לטכס את המשפחה וכן את שמעון אשכנזי, ובאוירה לבבית בילינו כל אותו ערב ואיחלנו אושר לזוג הצעיר. ואכן, חייהם התנהלו בהרמוניה ובאושר. כרגיל לימי חג, כגון לפסח, היינו מזמינים אותם ועוד ידידים מספר מהקרובים ביותר אלינו הביתה, ואז היתה רעיה מכינה סעודה מיוחדת וחגיגית. חשוב היה לנו ליצור סביבה חמה וידידותית.

חשיבות רבה ומיוחדת בשביל פולין החדשה נודעה ליצירת יחסים טובים עם מדינות חוץ. הגבולות בין הריפובליקה הפולנית לבין הארצות השכנות עוד לא נקבעו באורח סופי. בשאלה זאת טיפל גם חבר הלאומים בז’נבה. לשם נשלח שמעון אשכנזי כנציגה של פולין. אי אפשר היה אף לחלום על נציג טוב ממנו, שכן הוא היה ההיסטוריון הפולני הטוב ביותר בעל סמכות עולמית מוכרת בענינים מדיניים ורוחניים. הוא נתמך במיוחד על ידי הפרופסור נארוטוביץ' מהפוליטכניקה שלנו בציריך, וכעת מיניסטר לעבודות ציבוריות בווארשה.

פעם בא אלי והציע לי להסכים שהוא ישתדל שימנו אותי כחבר במשלחת הפולנית לחבר הלאומים. הרי אני הייתי “שווייצרי” והיו לי יחסים ידידותיים עם הצבוריות הסוציאליסטית והכללית בשווייצריה. נארוטוביץ' הבין, כי בז’נבה תיתקל פולין בקשיים גדולים וכי ביכלתי לסייע בידה להתגבר על הקשיים הללו. גם העובדה, שביליתי שנים באנגליה, יכלה להיות לעזר, שכן אנגליה היתה המדינה המכוונת בז’נבה.

– “אדוני הפרופסור, אני שמח לרגל התמנותך לנציג בז’נבה, אולם בטוחני, כי השתתפותי שם לא תקל על שאלותיכם, אלא להיפך – תיצור קשיים חדשים ונוספים. הנני יהודי ולוחם למען תחיה יהודית ולאומית. מי יתן והאנטישמיים הפולנים יתיחסו בסובלנות כלפיך. בטוח אני, ששני יהודים במשלחת הפולנית לא היו האנטישמיים יכולים לשאת והדבר היה משמש עילה להסתה חדשה”.

“מלבד זאת, תפיסותי והאידיאות שלי אינן הולמות את המעמד הזה. אמנם, דיפלומטים אינם ביורוקרטים, על כל פנים אין הם צריכים להיות כאלה, שכן פעולתם אינה רק גמישה ועדינה, ורשאים הם שתהיינה להם דעות משלהם לגבי שאלות שונות, שאינן חופפות במאה אחוזים את דעותיה של הממשלה השלטת. אולם אני נמצא באופוזיציה חריפה ביותר לכל המהלך של המשטר הנוכחי ובשום פנים לא הייתי מסוגל להגן על מרבית צעדיהם של שליטינו”.

תוך תשומת לב רבה ביותר עקבתי אחרי הויכוחים בז’נבה ואחרי הופעותיו של אשכנזי. מצבו בודאי שלא היה קל כלל וכלל: לפולין היו סכסוכי גבול פוליטיים כמעט עם כל שכניה. אולם אשכנזי עמד בכל אלה והיה דוברו האמיתי של האינטרס הפולני, שכן הוא היה האדם המתאים ביותר לתפקיד הזה.

ובכל זאת לא האריך ימים במשרתו זו לפני תום שנתים נאלץ להתפטר ודווקא בשל יהדותו. הפרופסורים של האוניברסיטה בווארשה, אשר מבחינה מדעית לא הגיעו לקרסוליו של אשכנזי, חשבו לבלתי מתאים, שיהודי ייצג את פולין בזירה העולמית. הוא חזר לפולין ושב אל עבודתו המדעית. במקומו נתמנה המוסיקאי איגנאצי פדרבסקי. פדרבסקי לא היה מוסיקאי פולני ראשון שעסק בפוליטיקה. לפניו עשה כן פרידריך שופן, הפטריוט הפולני הצעיר הנלהב. אולם פדרבסקי לא היה מהפכן נלהב כדוגמת שופן הצעיר.

ה“דימוקרטים הלאומיים” (אנדקים) רצו במיוחד לנצל את המוסיקאי למטרותיהם הריאקציוניות והאנטישמיות. כך התנהלה בפולין המדיניות הפנימית והחיצונית.

לצערנו, דבקה האנטישמיות גם ביסודות מסוימים של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. הנה איגנצי דאשינסקי, המנהיג הסוציאליסטי המפורסם מקרקוב, אמר בכנוס לקראת האסיפה המכוננת הפולנית: “הסכסוך בין הפולנים והיהודים מקורו בכך, שבמשך חמש מאות השנים היהודים לא נעשו פולנים. לפני מאות אחדות בשנים היתה העיר קרקוב מיושבת על ידי גרמנים ואותם עיכלנו מזמן. נכדיהם הם כיום פולנים מצויינים. אולם לא כן ביחס ליהודים. היהודי סגור בגיטו שלו, לא עבר פולוניזציה ושמר על לשונו המיוחדת, מנהגיו ולבושו… היהודים מהווים בקרבנו שני מיליון נפש (13%). הקושי מקורו לא רק במספרם, כי אם גם בתפקידים שהיהודים ממלאים. הם מתגוררים בערים שלנו – במקומות המדע, האמנות, המסחר והתעשיה… אין העם והמדינה יכולים לרחוש להם אימון ולהפקיד בידיהם תפקידים אורגניים. הכל לשוא! עד אשר שטחים אלה לא ישתוו, תמיד יעמוד מצד אחד היהודי, ומן הצד השני – ה”גוי“. אולם בכך אין אני מצדיק אף לרגע עריכת פרעות ביהודים. כל אחד חייב לגנות אותן כתופעה ברברית, כדבר המשפיל אותנו בפני העולם”. לאחר דבריו אלה שאלנו: ומה מצבם של הפולנים באמריקה? האם המדינה שם אינה רוחשת להם אימון?

כאשר מועצת פועלי ווארשה מחתה נגד האנטישמיות וההתנפלות על יהודים, שוגרה משלחת של כל המפלגות אל דאשינסקי. מטעם מפלגתנו השתתף במשלחת הפרופסור ברקמן. לאחר שובה של המשלחת, בא אלי הפרופסור כולו מרוגז על ששמע מפי דאשינסקי, כי המוצא היחיד הוא – התבוללות.

“כיצד עלי לדווח בישיבה הכללית של מועצת הפועלים?” – שאל אותי. “מה יאמרו הצירים הרבים שנדבקו אף הם באנטישמיות? הרי בדברי דאשינסקי ימצאו הצדקה לעמדתם”.

דעתי היתה, כי אין למסור במליאת המועצה על עמדת דאשינסקי. אפשר רק לומר, שהוא מתנגד לשנאת יהודים, שכן פירושה יציקת שמן על המדורה. אולם רבות כאבנו בשל עמדתו של דאשינסקי. הרי היה זה האביב של המדינה, ראשית קיומה, ואלה היו “מוריה”…

פרק שמיני: אנטישמיות והמאבק למען עבודה ליהודים

למן היום הראשון קשה מאד היה לנהל מאבק למען “הזכות על עבודה”. האבטלה בפולין היתה עצומה וליהודים לא היתה גישה לשום עבודה במשק המדינה ובעיריות. כן לא נתנו ליהודי לעבוד בחשמליות ובאוטובוסים הצבוריים. מסורת שפלה זו היתה כאילו מובנת מאליה. לאחר מכן, כאשר ה“בונדאים” הגיעו להשפעה בעירית ווארשה, הגיעו לאחר מאבק נמרץ להישג, ולפיו ניתנה עבודה ליהודי אחד או שנים בחשמלית, ואף זאת לא כנהג, אלא עבודה במשרד.

כן לא נמנעו פרעות ישירות ביהודים כבר למן הימים הראשונים. באותו יום, שבו החל המאבק למען הגבול הפולני בגליציה, נערכו פרעות דמים בלבוב. כאן שילחו רסן יצריהם של הפולנים והאוקראינים גם יחד. לאחר מכן היו מאורעות דמים בקאליש, צ’נסטוחוב, בקראקוב ובשורת ערים קטנות יותר. לא חדלתי למחות ולמחות במועצת הפועלים והצבעתי על כך, שמאורעות אלה מן הדין שיוליכו להתפרעות האוכלוסיה, שתשפיע על מצבם של שכבות העם הרחבות ועל התגברות הריאקציה במדינה כולה.

תשומת לב מיוחדת עוררו המאורעות בצ’נסטוחוב ובקראקוב. כאן מדובר היה לא על עיירה רחוקה ונידחת, שמן הנמנע היה לדעת מיד היכן וכיצד המאורעות התחוללו. הרי צ’נסטוחוב היא המרכז הדתי והרוחני הפולני, אשר אליו נוהרים מדי שנה בשנה מאות אלפי בני אדם ולשם מביאים אורחים נכבדים ביותר מחוץ לארץ, כדי להראות להם את העיר הקדושה של פולין. בעבר היו מטילים את האחריות בעד כל מעשה רע על ממשלת הצאר. העילה לכך שימשה האנדרטה של הצאר אלכסנדר השני, אותה העמידו ליד הקתדראלה. אנדרטה זו היתה עלבון קשה לפולין ומשמר רוסי נאלץ לשמור עליה ללא הרף. עתה, כמובן, האנדרטה הורדה והעיר נעשתה פולנית עוד יותר. עלי לומר את האמת, כי על אף חוסר האימון שלי כלפי השליטים החדשים, לא האמנתי, כי הם ירשו לערוך פרעות. מיד יצאתי מוארשה לצ’נסטוחוב ונזדעזעתי עמוקות בראותי את העובדות האיומות. אנשים, שהשתתפו שלש שנים רצופות במלחמה (וביניהם רופא צבאי) סיפרו, כי במשך שלוש השנים של חייהם בשדות הקרב לא ראו מעשים כה אכזריים כפי שראו בצ’נסטוחוב. הפורעים בצ’נסטוחוב הגיעו לנקודת שיא. והנה מה שאירע לקרבן הראשון הרשל דז’אלושינסקי: יהודי בגיל 45. הפורעים היכו אותו מכות רצח במוטות ברזל ובגרזינים עד אשר נפל לארץ חסר הכרה והמוח נשפך מגולגולתו הפתוחה.

לאחר צ’נסטוחוב בא תורה של קראקוב. הרי זו היתה המרכז התרבותי החילוני של פולין, שעליו היתה גאוותו של העם הפולני במשך דורות רבים. הם התגאו לא רק בוואוול העתיק והמסורתי, בבית־הקברות הקדוש, מקום מנוחתם של מלכים פולניים. בזמן החדש התגוררו כאן הסופרים והאמנים הפולניים ידועי השם עם ויספיאנסקי בראשם. קראקוב הרי היתה החלום הפולני המודרני, מחוז השאיפה של התרבות היוצרת החדישה. והשם הטוב הזה כה חולל. הרי היתה זאת עיר מגוריו של דאשינסקי; ואם הנואם המפורסם הזה נבחר לפרלמנט בוינה, הרי זה במידה רבה בזכותם של הבוחרים היהודים, שנתנו בו את אימונם. והרי לפני זמן קצר ביותר הוא עצמו אמר, כי “פרעות הן תופעה ברברית, דבר המשפיל אותנו בפני העולם”. כפי הנראה, הנואם המפורסם לא היה מחנך ציבורי טוב כל כך ואף לא פידגוג החדור שאיפה לחרות.

פרק תשיעי: מאבק למען תרבות יהודית בפולין

מפלגתנו המאוחדת הצטיינה מאד בתחום עניני התרבות ועליהם היתה גאוותנו. השתדלתי לשתף את חברי המפלגה לא רק בבטאון “אונדזער וועג” (דרכנו) שערכתי, כי אם בכלל לקרבם מבחינה רוחנית ותרבותית לדרך תחייתנו. אכן, הם הלכו בדרך זו. פעלתי לפי צירים גיאוגרפיים מתוכננים. והרי הקו “גרודנה–ביאליסטוק”. גרודנה, עיר לא גדולה, אך יפה, שהתגאתה בסופרת אוז’שקובה האצילה וידידת היהודים. כאן חיו שני משוררים יהודים, שבהם התפאר גם י. ל. פרץ, הרי הם: לייב ניידוס הצעיר, אשר תירגם את שירו של לרמנטוב: “כאשר אני יוצא בדד בערב וכוכב מדובב בשפת דמעה”. הוא הלך לעולמו בגיל צעיר מאד. השתדלתי להוציא לאור את הסונטות האלגיות שנשארו מכתביו. והנה ידידו הקרוב ביותר (מבחינה רוחנית ואישית) – אברהם ז’אק, שכבר הרומן הראשון שלו “תחת כנפי המות,” עורר את התפעלותו של פרץ. הוא היה המתרגם הטוב ביותר של עשרות פואמות וסיפורים מרוסית, ביניהם יצירות של פושקין, לרמנטוב, טולסטוי, גוגול, טורגניב ואחרים. למן ההתחלה השתתף באורח פעיל בעתוננו ונשאר נאמן לו עד למלחמת העולם השניה.

והנה וילנה. קודם לכל – הענק הצעיר משה קולבאק. בהיותו איש חלומות בחייו, היה גאה על השתייכותו ל“מפלגה המאוחדת” (“ס. ס.” ו“סיימיסטים”) והשתדל לשתף פעולה אקטיבית עם תנועתנו.

לא בלבד שהוא קרא מיצירותיו בערבי קריאה פומביים, אלא גם הירצה על בעיות תרבות. ממנו נחלנו את השיר “שטערנדל” (כוכב זעיר), שמיד התפרסם והופץ כשיר עממי. לעתים נדירות כתב משורר שלנו בצורה כה לבבית על העיירה. אין אני יכול להרשות כאן לעצמי את המותרות שלא לצטט לפחות אחדים מחרוזיו, אשר הלהיבו את כולנו ואשר הפכו להיות שיר השעשועים שלנו: –

קולבאק היה גאה על ששיריו נכתבו ברוח תנועת תחייתנו, ברוח־שאיפתנו לארציות.

כאשר הוא, מורה בגימנסיה היהודית בוילנה, הגיע לוארשה, מקום שם ביים והעלה על הבמה יחד עם תלמידיו את “יוליוס צזאר”, שעורר התלהבות גדולה ביותר בקרב כל החוגים, היקפנו אותו באהבה שכזאת, שכעבור שנים רבות חזר והביע תודה בעד הסביבה החביבה והמרגשת, שבה אפפנו אותו אז. כי הוא, אהובו של הנוער המהפכני, שכל שיר שלו נהפך בשבילו להימנון; יירצח בברית המועצות יחד עם סופרים ומשוררים יהודיים רבים אחרים, – זאת לא מסוגל היה אף אחד מאתנו להעלות בדמיונו אף במצב רוח פסימי ביותר.

עוד בימי הצאר החל בווארשה מאבק למען בית־ספר עממי יהודי. הממשלה אסרה לחלוטין ללמוד יידיש, ולכן קבוצה של האינטליגנציה הלאומית היהודית פתחה במלחמת תרבות למען בית־הספר היהודי. עם הקבוצה הזאת נמנה הסופר הידוע ח. צ’מרינסקי (ר' מרדכי’לה). חבר המורים וכל אלה נתמכו על ידי י. ל. פרץ. בשנת 1921 החליט המנהל של חברת “חינוך ילדים”, ש. גלינסקי, חבר במפלגת “ס. ס.”, לעבור מרוסית ליידיש. מאז תקומתה של מדינת פולין, בית־ספר זה המשיך להיות בהנהלתו של גלינסקי והוא התפרסם מאד לא רק בווארשה, כי אם בפולין כולה.

בפולין חל גידול רב ובלתי רגיל של בתי־ספר ביידיש (ליד בתי הספר העבריים) והמורים היו הכוח החזק בכל ההתפתחות התרבותית הזאת. ה“בונדאים” קראו לבתי־הספר שלהם בשם “בתי־ספר של מדם”, “פועלי־ציון” קראו להם – בתי־ספר ע“ש בורוכוב וה”מאוחדים" כינו את בית־הילדים שלנו־בשם “י. ל. פרץ” וכן ניהלו שורה של בתי־ספר עממיים. גם בוארשה המורים היו כוח חזק בחיים הלאומיים הכלליים, וביניהם גם חברי מפלגתנו: גילינסקי, יחזקאל ויגודסקי, אידיאליסטן מאד נעים, שלמד בבלגיה וישב גם ראש בהרצאתי בבריסק. רעיה נתמנתה רופאה בבתי־הספר. בכינוס הראשון של הסתדרות בתי־הספר היהודיים “ציש”א" היא הירצתה על הרפואה בבתי־הספר ובעזרתה נתקבלה החלטה להנהיג רפואה בכל בתי־הספר היהודיים.

ולבסוף על צ’נסטוחוב שלנו. כאן המצב היה שונה לגמרי. בצ’נסטוחוב התפשטה ההתבוללות יותר מברוב הערים האחרות. לכן גם המאבק למען בית־הספר היהודי עלה כאן בקושי רב יותר. מאבקם של “המאוחדים”, של מפלגת הפועלים היהודית החזקה ביותר בעיר, היה קשה יותר מבערים אחרות. במאמץ בלתי רגיל פתחו חברינו את המאבק, וביניהם כמה צעירים משכילים (דוד שלזינגר, רפאל פדרמן, מיכאל אלתר ואלקנה כראבולובסקי שהגיע לצ’נסטוחוב מבחוץ). אולם העול הכבד ביותר נפל על שכמה של קבוצת בנות צעירות מקרב השכבות העניות ביותר, אשר נדלקו לרעיון, פתחו בית־ילדים ובעצמן ניהלו אותו. צעד אחרי צעד, בזכות נסיונן העצמי, נהיו למורות מצליחות ועל ידי כך נעשו גם פדגוגים מוסמכים ואהובים.

ידידות אישית עמוקה ליכדה את חברי הקבוצה הזאת והם התקשרו ביניהם גם בקשרי משפחה. אלקנה כראבולובסקי, מנהל עבודתנו החינוכית והתרבותית, מזכיר אותם בחיבה בזכרונותיו: רניה גרוס, יופי אקזוטי, שצמח באורח פלאי בתוך מרתף; רוז’א בראט, אשתו של אברהם בראט (שבעצמו ייסד את בית־הספר העממי ולאחר מכן נתמנה למזכירו); רגינה וווז’אכא האדמונית־הערמונית; היונה השקטה, הלנה פריוואטש; פייגלה ברלינר – הצנועה והאוהבת, הגננת הטובה ביותר בבית־הילדים; סטפה ישנוביץ הבלונדינית, התמירה וכחולת העינים וכן האשה הלן כראבולובסקי (אשתו של אלקנה).

פרק עשירי: הפרלמנטריזם הפולני

כאשר פולין קמה מחדש, נתעוררה תקוה, כי היא תהיה מדינת מופת מודרנית. הרי ארץ זו סבלה כה רבות מידי הכובשים וגילתה גבורה כה רבה. אולם אלה היו אשליות אופטימיות. חלפו ימי הרומנטיקה של מיצקביץ, ויספיאנסקי וקונופניצקה. אמנם, פולין החדשה הראתה שורה של קוים “מודרניים”, אך אלה היו דווקא האותות השליליים של הזמן החדש. בכל שררה כאן רוח של מקח וממכר, והיא נתגלתה כבר בבחירות אל האספה המכוננת לקראת ה“סיים” הפולני.

רוב האוכלוסיה היה מורכב מאיכרים, ולהם היו שתי מפלגות: הגדולה, בהנהלתו של האיכר הגליצאי ויטוס (“פיאסט”), והקטנה ממנה — בהנהלתו של איש הקואופרציה המתקדם, טוגוט (“ויזוולנייה” — שיחרור). ויטוס ומפלגתו לא היו תופעות חדשות. הם ישבו שנים רבות קודם לכן ב“סיים” האוטונומי שבגליציה, מקום שם הביורוקרטים האוסטריים פעלו לפי העיקרון הישן של הפרד ומשול! דמורליזציה זו הביאה לידי כך, שהצירים היו תמיד מוכנים לקנות אחרים ולמכור את עצמם.

אשר לערים, לא היתה בהן מפלגה כללית, מתקדמת וגדולה. כאן שלטה “המפלגה הלאומית הדמוקרטית” — “האנדקים”. כבר השם כשלעצמו הוליך שולל. לא היו אלה דמוקרטים, אלא להיפך — אנטי־דמוקרטים: ולא היתה זאת מפלגה לאומית — אלא חוג שוביניסטי בעל רצון לדכא ולנצל עמים אחרים. שנאת יהודים קיננה בהם בצורה חולנית ממש. היהודי היה האויב. היהודי היה אשם בכל. מנהיגם, רומן דמובסקי, היה “אדבוקאטוס דאבולי” (סנגורו של השטן) במלוא משמעותה של המלה.

והפרולטריון? היו שתי מפלגות: א. ה“סוציאל־דמוקרטים” (קומוניסטים), אשר לפני המלחמה התנגדו לעצמאותה של פולין ועתה פטפטו על פולין רק — כ“מדינה עונתית”. את המגמה השניה ייצגה “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית”, פפס, שהיתה תחת השפעתו המכרעת של פילסודסקי, אף על פי שהוא עצמו לא היה כבר אז סוציאליסט. ידועה היתה אימרתו: “נסענו יחד (עם הסוציאליסטים), אולם בתחנת הביניים ששמה “עצמאות”, ירדתי ולא המשכתי לנסוע עמהם”. חיבה נודעה לו לפילסודסקי לשחק באנשים — ומימיו לא גילה את קלפיו.

אדם, שחונך על “הדמוקרטיה הישירה” של שווייצריה ועקב מקרוב את הנוהל בפרלמנט האנגלי הותיק, — מן הדין שיתיחס יחס ספקני אל משחקי “הסיים” הפולני. עלי לומר בגלוי, כי בספקנותי היה כרוך גם שמץ של אירוניה.

בבחירות לסיים הראשון הופיעו מפלגות רבות. המפלגה שלנו העמידה אותי במקום הראשון במחוז הבחירה צ’נסטוחוב — רדומסק. המועמד היריב שלי מבין החוגים האזרחיים היה הפרופסור מאיר בלבן. הוא שימש מורה בגימנסיה היהודית בצ’נסטוחוב והיה מפורסם בעיר. אולם שלטה הנחה, כי המאבק רב־השנים שלי למען תיקונים סוציאליים רכש לי פירסום רב וימשוך גם יותר קולות. המאבק בבחירות היה חריף ונלהב. קיבלתי קולות רבים, אך לא נבחרתי. כזה היה גם גורלו של פרופסור בלבן ולא במקרה. אילו הייתי מקבל גם את הקולות שניתנו לפרופסור בלבן, לא היו אלה מספיקים כדי שאבחר. האדמיניסטרציה הפולנית גזרה את אזורי הבחירות כך, ששום יהודי לא יוכל להיבחר. אגב, “הנדסת הבחירות” הזאת פעלה והביאה לידי כך, שבבחירות הבאות הקים יצחק גרינבאום את “גוש המיעוטים הלאומיים”. לסיים הראשון (כמו אל הסיימים הבאים) לא נבחר אף “בונדאי” אחד. יש לזכור, כי ה“בונד” היה מפלגה גדולה ולה מנהיגים מפורסמים (מדם, ארליך, מיכאלביץ). זו היתה הטרגדיה של מפלגה סוציאליסטית בקרב מיעוט לאומי. מבין “פועלי ציון” נבחר לסיים ד"ר יצחק שיפר, אך בחירתו היתה במובן מסוים מקרית. במחוז הבחירה חלם רוב הבוחרים היו אוקראינים, ומאחר שהם החרימו את הבחירות, ממילא הכריעו הקולות היהודיים את הכף ונבחר המועמד שלהם. שיפר, מדען והיסטוריון חשוב ביותר, הרגיש את עצמו, כמובן, בודד ומבודד בקרב 400 הצירים, ולכן התקרב אל הצירים היהודיים האזרחיים. התקרבותו זו שימשה עילה למאבקו בתוך מפלגת “פועלי ציון”.

כעורך של עתון ביקרתי בסיים לעתים קרובות והרביתי לכתוב על עבודתו. ישבתי בתא העתונאים וסקרתי את המאורעות ואת האנשים. עם צירים רבים (יהודים ופולנים) ניהלתי שיחות במזנון על פולין וחוץ־לארץ. בכאב ציינתי, כי המצב הולך ורע ונעשה מסוכן יותר. במיוחד ענינו אותי הכמרים. כאן הורגשה האסכולה רבת הדורות של הואתיקן. תוך אדיבות חיצונית, אך בקרירות ובערמה הרחיבו את השפעתם. כמעט 200 צירים היו לאנדקים ולבני בריתם. ה“נוצרים הדמוקרטים” כונו בשם “חיינה” לפי ראשי התיבות. ואמנם כאותה חיינה (זאב הערבות) מצצו את דם האוכלוסיה. כזה היה הרכבו של הפרלמנט הפולני.

אלה היו פני הפרלמנטריזם הפולני.

בהקשר לכך ברצוני לציין כאן, כי בניגוד לסיים בווארשה, הצטיינו חברי מפלגתנו בפעולה המוניציפאלית בצ’נסטוחוב. הנהלת העיריה היתה בידי הריאקציונרים והאנטישמיים. האופוזיציה הגדולה ביותר היתה מורכבת מהסוציאליסטים הפולניים, אולם האופוזיציה האמיתית היוו חברי מפלגתנו, אשר השפיעו על האופוזיציונרים האחרים. למפלגתנו, שהיתה המפלגה היהודית החזקה ורבת ההשפעה ביותר בעיר, היו חברים רבים בעיריה. הם היו אנשים בעלי מרץ ורבי סמכות והם שהשפיעו גם על האופוזיציות האחרות. עתונאי ידוע, מרטין לסקי, מהמשפחות המתבוללות מאד, חבר המערכת של העתון היומי האזרחי בצ’נסטוחוב הודיע: “אילו המאוחדים היו מנהלים את העיר, היו פניה אחרים. אילו האדון דוד שלזינגר היה עומד בראש מועצת העיר, והאדון רפאל פדרמן — היה ראש העיריה; וכן אילו האדון מיכאל אלטר היה מנהל מחלקת החינוך והתרבות והאדון נירנברג — את עניני האספקה — היתה אז עירנו, המפורסמת בעולם, גם עיר המופת. לצערנו, אין זה כך”. זו היתה דעתו של מתבולל אינטליגנטי ושל העתון הפולני האזרחי.

פרק אחד עשר: המשבר הממלכתי הגדול

אם המרשל יוזף פילסודסקי, יוצרו ומחוללו של הצבא הפולני, התפטר מכל כהונותיו הצבאיות והציבוריות, הרי אין להשתומם על הקשיים בהם היתה נתונה כל הצבוריות המתקדמת בימים החמורים ההם. הסיים בחר את ס. וויצ’חובסקי לנשיא חדש של המדינה. כפילסודסקי בשעתו, היה אף הוא סוציאליסט, אולם עתה נטה אל הימין ואל מפלגת האיכרים הימנית עם ויטוס בראשה. הוא היה טיפוס אפור ותמך ביסודות הימניים. ואלה עם דמובסקי וגראבסקי בראשם, דחפו את המדינה לתוך תוהו ובוהו כלכלי גובר והולך. בראש וראשונה הם נטפלו אל היהודים על מנת להרסם במידה כזו, שייאלצו להגר מפולין (“עליית גראבסקי”).

למפלגות היהודיות הסוציאליסטיות היה קשה שבעתים לעבור את המשבר. בנסיבות אלה אפשר להבין מבחינה פסיכולוגית, כי היאוש הוליך להתגברות הילכי הרוח הקומוניסטיים. בתוך האגודות המקצועיות הקומוניסטים התחילו למלא תפקיד בולט והולך, ולעתים אף תפסו את עמדות המפתח. יחידים, בודדים, ביחוד משכילים וחצאי אינטליגנטים, אך גם פועלים, הם הבריחו לברית־המועצות. לאחר הגיהנום הפולני אולי יוקל עליהם לחיות כאן.

המשבר תקף בחזקה את המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. “פועלי ציון”, המפלגה החזקה והמסועפת, שהיו לה הרבה מועדונים ומוסדות — התפלגה. רובה של המפלגה על מוסדותיה וסניפיה, עבר אל השמאל. נשארו אנשים בודדים וקבוצות קטנטנות ובראשם ההיסטוריון וציר־הסיים ד"ר יצחק שיפר, אשר במהרה הוצא מהמפלגה. אני מדבר כאן רק על ווארשה ופולין הקונגרסאית. בגליציה המצב היה שונה. שם המפלגה הישנה נשארה חזקה כפי שהיתה ובראשה עמד המהנדס אנשל רייס.

ה“בונד” לא התפלג, אם כי קבוצות שונות עזבוהו ועברו לקומוניסטים. בתוך המפלגה התחוללו מאבקים רעיוניים חריפים. קמו שתי סיעות רעיוניות: ה“אחדים” וה“שניים” השמאליים שאהדו את ברית המועצות. המאבקים החריפו עד כדי כך, שולאדימיר מדם, הוגה הדעות הראשי והמנהיג של ה“בונד”, עבר לארצות הברית וההשפעה העיקרית במפלגה עברה לידי הפועל הפשוט “קלמן קמשנמאכר”, שבידו היתה ההשפעה הגדולה ביותר על האגודות המקצועיות — ועתה גם בתוך השורות הפוליטיות של ה“בונד”. רק בייניש מיכלביץ נשאר במערכת ובהנהגה הפוליטית. אכן בלט ההבדל באופי ובתכונות בין ולאדימיר מדם לבין בייניש מיכלביץ.

מאז ראשיתו של ה“בונד”, ולאדימיר מדם היה השם הגדול והדגל של מפלגה זו. כבר בימי המהגרים הוא נמנה עם המנהיגים הראשיים של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית. הוא אשר ניהל את הויכוח העיוני והמדיני הגדול עם המנהיג המנשביקי, גיאורגי פלכנוב ועם הבולשביק ולאדימיר לנין. עתה, בווארשה, סירב להיכנע לאורינטציה הפרו־קומוניסטית של “קלמן קמשנמאכר”.

אמנם גם מיכלביץ לא רצה להיכנע, אולם בהיותו קודם כל איש העממיות היהודית, לא יכול היה בשום פנים להינתק מהמוני היהודים באשר הם שם. כאיש שמוצאו היה מהשכבות הנמוכות, אוטודידקט, אשר בזכות השכלתו העצמית והקרבתו עלה והתרומם אל העמדות הפוליטיות הגבוהות, לא יכול היה לתאר את עצמו ואת מעמדו מחוץ להמונים. הייתי מרבה להיפגש עמו. יחד היינו חברים בהנהלת אגודת הסופרים והעתונאים, במשפט החברים וכן בהסתדרות היהודית המרכזית של בתי־הספר (ציש’א), מקום שם הוא נבחר ליושב ראש לאחר צאתו של מדם. לעתים קרובות היינו יושבים במסעדה הידועה ברח' טלומצקה (בקומה הראשונה שכנה אגודת הסופרים). הבלגתו העצמית ורוחו הטובה עוררו לא אחת את השתוממותי. גם ההמונים הרחבים התיחסו אליו בחמימות מיוחדת. רבים מאנשי העם, לא־פועלים, שלא ידעו ולא כלום על המרקסיזם, על תורת “הבונד” בדבר אוטונומיה לאומית־תרבותית, ראו במיכלביץ את מגינם. כשמת, נערכו לכבודו לוויה מרהיבה, שבה השתתף ההמון היהודי הרחב, אשר הרגיש באבידתו.

גם “המאוחדים” שלנו (סיימיסטים) נחלשו מאד, וכמפלגה קטנה היא חשה את המשבר בצורה עוד יותר נמרצת. ביחוד פגע המשבר באגודות המקצועיות הבלתי־תלויות שלנו, שנכנסו יותר ויותר תחת השפעה קומוניסטית. פרשו גם חברים, שזיקתם למפלגה היתה מדינית, מהם יחידים וקבוצות. בערי השדה השתדלו הקומוניסטים לכבוש גם את בתי־הספר ומוסדות התרבות שלנו. אמנם ידעו, כי בו ברגע שהמוסדות יעברו לידיהם, הממשלה הפולנית תחסל אותם כליל, ובכל זאת הפעולה הדיסטרוקטיבית וההרסנית הזאת לא הרתיעה אותם. הקומוניסטים בווארשה רצו בכל מחיר לתפוס את אולמות המפלגה שלנו. הדברים הגיעו לידי כך, שכמה וכמה חברים מהמסורים ביותר נאלצו יומם ולילה, ללא הרף, לשבת באולמות ולשמור עליהם.

הועמדנו בפני השאלה הגורלית: ומה הלאה? מדיניות פירושה פעילות ורצון לעצב את המציאות. אולם אנו כה נחלשנו, שמן הנמנע היה כמעט לנהל פעולה פוליטית כלשהי. מבחינה רעיונית המשכנו להחזיק בתפיסה של תנועת התחיה היהודית הלאומית ובשאיפה לריכוז יהודי טריטוריאלי. מן ההכרח היה לחפש צורות אירגון חדשות וקונסטרוקטיביות. ואמנם חיפשנו אותן בכל יצרינו.

בהיותי נתון להלכי־רוח אלה, נודע לי, כי בקראקוב הופיעו בלשון הפולנית קבצים ומאמרים בשם “עולמם של הסוציאליסטים הבלתי־תלויים”. כאשר התודעתי אל שני הגליונות הראשונים, הם ענינו אותי לא במעט. אמנם, אלה היו מהדורות קטנות (על פני 4 או 6 עמודים) והוקדשו בעיקר לענינים מקומיים, אך כבש אותי הפולמוס שלהם נגד המדיניות של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פפ“ס בקראקוב ונגד מנהיגה, שהיה ידוע עוד בפרלמנט הוינאי ועתה בסיים הפולני, וכן הפולמוס נגד העתון היומי המקומי של פפס “נאפשוד” (קדימה), שהביע דעות דומות מאד לאלה, ש”המאוחדים" שלנו טענו נגד פפס הימניים. עלונים אלה גם הביעו אהדה לעקרונות של הסוציאליסטים השמאליים בוינה עם אוטו באואר בראש.

לאחר התיעצות עם חברים, נסעתי לקראקוב כדי להכיר את מוציאי העלונים. המו“ל והעורך שלהם היה ד”ר בולסלאב דרובנר. משפחת דרובנר היתה ידועה בעיר. היא היתה בעלת בית־המסחר הסיטוני הגדול לתכשירי רפואה. בולסלאב דרובנר ניהל את הפירמה הזאת. התודעתי אליו ואמרתי לו, כי ההוצאה שלו מענינת אותי ביותר ושאלתי: מי הם האנשים העומדים מאחורי העלונים האלה? התברר, כי הקבוצה איננה מגיעה לכלל מנין של חברים. במשך שנים רבות השתייך דרובנר אל המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, שהיתה חלק פדרלי בתוך המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הכללית באוסטריה. הוא עצמו היה מתבולל שנטמע בתוך התרבות הפולנית. בית אביו היה מבחינה תרבותית פולני. “אצלנו בבית היו רק ממליחים את הבשר, אך בדרך כלל שררה בתוכו רוח חופשית ואפיקורסית”. בשעה שדרובנר נולד, רשמו אותו “ללא דת”. כזו נשארה גם הכרתו לכל ימי חייו. הוא היה רומנטיקן, קשור מאד לתרבות הפולנית, ובמיוחד למסורת הקראקובית. הוא היה קשור לסופרים הפולניים, שחיו כאן לפני המלחמה, אל התיאטרון העירוני, אשר הציג ראשון את “החתונה” של ויספיאנסקי, וההצגה הזאת היה בה משום מעשה מהפכני בתרבות ובתיאטרון הפולניים (וכפי שכבר העירותי קודם, שימשה הצגה זו מקור השראה לי. ל. פרץ שלנו לכתיבת מחזהו “בשוק הישן”).

בשביל הד“ר דרובנר, כמו בשביל האינטליגנציה בקראקוב, היתה וינה מושג תרבותי קרוב מאד לרוחו! דרובנר גוייס בימי המלחמה, אך הרגיזה אותו העמדה ההיפרפאטריוטית של הועד המרכזי של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הוינאית. רושם חזק עשה עליו במיוחד המעשה של ד”ר פרידריך אדלר, אשר ירה והמית את ראש הממשלה האוסטרי. עתה, כאשר גליציה נותקה מאוסטריה וצורפה כחלק בלתי נפרד של הריפובליקה הפולנית הצעירה, הלכי הרוח היו כאן כמובן אחרים. אך הוא נשאר נאמן למגמה הסוציאליסטית האנטי־ימנית.

ומי הם חבריו האחרים? קודם כל האשה הפולניה האינטליגנטית והחביבה, יאנינה ביירנסקא. היא שניהלה את החשבונות בבית מסחרו של דרובנר. השני היה סטניסלאב פרגר נוביצקי, שלפני המלחמה נמנה עם “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית של פולין וליטא” והיה מיודד עם רוזה לוקסמבורג. עתה התגורר במקום המרפא החורפי בגליציה, זאקופנה. הוא היה עיוור. לפי הכרתו, היה “אינטרנאציונליסט” מובהק ופירסם את מאמריו בכתב־העת “השיטה האנטי־מלחמתית של צימרוואלד”. השלישי היה הרוקח הפולני לפואטקא, בעל בית־מרקחת בקטוביץ, שהתקומם נגד הלך הרוח השוביניסטי בשלזיה העילית. בפולין הקונגרסאית היו לו לדרובנר שני חברים אינטלקטואלים. הם שימשו פרופסורים בגימנסיה המקומית ובשל הופעותיהם האפיקורסיות היו אהובים על האינטליגנציה המקומית, ובמיוחד על הנוער העובד.

היה “טבעוני” והיה מהלך יחף בכל הסביבה. והפועלים? התברר, כי פועל אחד תמך בהם, שהרי זה היה טיפוס פרולטרי סימפאטי מאד ומיוחד במינו (עליו עוד אכתוב בהמשך).

טיילתי עם דרובנר על פני השדרות וניהלתי שיחות ארוכות גם בתוך דירתו, שהיתה ערוכה בהתאם לתפיסתו הפולנית ובסיגנון התרבות הפולנית הרומנטית. אשתו החכמה ובעלת המרץ הוסיפה לא במעט לדמות הזאת של הבית וברוח זו היא חינכה גם את הילדים.

סיפרתי לדרובנר במפורט על אודות “המפלגה היהודית הסוציאליסטית המאוחדת” שלנו ועל אופיה האידיאי. וכאן עלי להדגיש קו אחד, שהוא מיוחד לדרובנר. כפי שנזכר, הוא היה מבולל לגמרי, אך לא היה “מתבולל” במשמעות הרגילה של המלה. הוא לא הטיף להתבוללות ובכלל לא התענין בענינים יהודיים. אף כל פי שקראקוב היתה מפורסמת, פרסום היסטורי, ביהדותה, בשכונה היהודית הנודעת שלה, קוזמיר, — הרי כל זה היה זר לגמרי לדרובנר. הוא חי בסביבה הפולנית והתענין בענינים פולניים. פרט זה היה בשבילי חשוב ביותר, שכן אילו היה מטיף להתבוללות, כדרכם של המתבוללים, לא היה מגיע לידי התקרבות בינינו. כמובן, הדגשתי הדגשה חזקה את נאמנותנו ופעילותנו בשדה התחיה היהודית הלאומית, דבר שאנו רוצים להמשיך בו בכל מחיר.

רצינו לייסד מפלגה ארצית סוציאליסטית על יסודות לאומיים פדרטיביים (או על יסודות אוטונומיים) בשביל המיעוט היהודי, וייתכן שגם בשביל מיעוטים לאומיים אחרים. הבעתי זאת בצורה בולטת: “אתה, חבר דרובנר, יכול לראות את עצמך כפולני, אם רצונך בכך ואם הנך מרגיש כך; אולם בתוך המפלגה החדשה לא תוכל להטיף להתבוללות פולנית. אני, למשל, (כמוך) גם כן חונכתי על התרבות הפולנית, אך אני חושב את עצמי ליהודי ושואף לעתיד של תחיה יהודית. הוא הדין בחברי הפועלים והמשכילים. מבחינה זאת אין אנו יכולים להשלים עם פשרה כלשהי. המפלגה הבלתי תלויה העתידה חייבת להיות בנויה מבחינה מדינית ואירגונית כך, שהיא לא תפריע בעדנו להמשיך ולבנות את עתידנו היהודי”. דבר זה דרובנר הבין, שכן הוא התאים לחיים האישיים ולאופיו.

שני המשכילים הבינו זה את זה. אולם מה יהיה על העימות עם ההמונים? הצעתי לחברים בצ’נסטוחוב שיזמינו את דרובנר אליהם למען יכיר את מצבם — מצבנו. כאשר דרובנר בא וראה את כוחנו בעיר, הוא הלך ממש שבי אחרי מחננו. אגודות מקצועיות משלנו, קואופרטיבים ואף מאפיה משלנו; בתי־ספר ומוסדות תרבות שלנו, חוג דרמטי ומקהלה של מפלגתנו; בית משלנו, סיעה רבת חברים בעיריה וכו'. בקראקוב לא יכלו הם להגיע אף לאולם משלהם, והנה כאן, לחבריהם בעתיד יש השפעה כה רבה. גם החברים שלנו שבעו רצון מההיכרות. זמן רב התוכחו עמו על המצב הבינלאומי ועל הבעיות הסוציאליסטיות. הם היו מזועזעים מהעמדה הימנית של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. כל כמה שלא התאמצו לתאם את פעולתם עם המפלגה הפולנית, הרי מאמצים אלה עלו בתוהו. עתה הרגישו, כי נפתחת לפניהם דרך חדשה: לשתף פעולה כשווים עם שווים, ועל ידי כך יוכלו להביא תועלת מדינית ומוסרית לתנועה כולה.

הזמנו את דרובנר גם לווארשה. כאן, כמובן, כוחנו לא היה כה רב כמו בצ’נסטוחוב, אולם בהשוואה עם מצבו החלש של אירגונו בקראקוב, היו האירגונים שלנו גם כאן משהו חשוב. הוא הכיר כמה וכמה מהאינטליגנציה שלנו, שהצטיינה באידיאליזם, הכרה עמוקה ומסורת סוציאליסטית.

את ועידת האיחוד הועדנו לצ’נסטוחוב, שכן זו היתה מבחינה סמלית נקודת האמצע בין ווארשה לקראקוב.

לצ’נסטוחוב הגיע דרובנר עם יאנינה בייראנסקה ועם לופאטקה מקאטוביץ. כל אותו היום ישבנו ודנינו בבעיות הפולניות הבינלאומיות והתוינו את דרכה של המפלגה המאוחדת בכל אלה. האוריינטציה של דרובנר היתה על הסוציאליסטים הבלתי־תלויים באוסטריה ובגרמניה; האוריינטציה שלי — על הבלתי תלויים בשווייצריה, וביחוד באנגליה. הסוציאליסטים באוסטריה הדגישו הדגשה יתירה את נקודת הראות המעמדית והמרכסיסטית; לעומת זאת הסוציאליסטים הבלתי־תלויים באנגליה — את הגישה האנושית הכללית. לא היו בכך משום ניגודים ויכולנו למזג את שתי השיטות. באורח בלתי צפוי פרץ ויכוח גדול בקשר לקביעת השם. לאמיתו של דבר, הויכוח נסב על מלה אחת, או אף על אות אחת. דרובנר הציע שהמפלגה תיקרא “המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית”. לעומת זאת הודעתי אני שלא נוכל לקבל את השם הזה. אמנם למפלגה בגרמניה שם דומה, אך ממלכת פולין שונה לגמרי מגרמניה. זוהי מדינת מיעוטים; בפולין קיימות אומות אחדות ולמפלגה יהיו חברים פולנים ויהודים, ואנו מקוים, כי לאחר מכן יכנסו אליה חברים גם ממיעוטים לאומיים אחרים. לכן הצעתי שהיא תיקרא “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הבלתי תלויה בפולין”. ויכוח זה ארך כשעתיים, אך הוא לא היה לשוא, שכן כבר מראשיתו הובהר הצד הלאומי.

הצעתי את הד"ר דרובנר כנציג המפלגה, אך הועד המרכזי מושבו יהיה בוארשה, משום שקראקוב אינה זאת שהיתה לפני המלחמה: המֵקָה הרוחנית של האינטליגנציה הפולנית ושל תנועת הפועלים הבלתי־ליגלית (בפולין הקונגרסאית). עתה ווארשה היא המרכז, והמרכז שלנו צריך להימצא אף הוא בבירה. הצעתי נתקבלה ואני נבחרתי למזכיר הכללי וליושב הראש של הועד הפועל.

מאלפת היתה תגובתה של דעת הקהל הציבורית, וביחוד הפולנית, על מעשה האיחוד. העתונות האנטישמית הקדישה לנו תשומת לב רבה. לפי דעתה, היה זה נצחון יהודי גדול בניגוד לאינטרסים הפולניים. עד כה, טענו, היו היהודים מרוכזים בגיטו, ושם ברחוב נלבקי נשאו ונתנו נגד פולין. אולם עתה היהודים יצרו לעצמם עמדה חזקה בתוך המרכז של החיים הפולניים. הם הכניסו סוס טרויאני לתוך לבו של העם הפולני. אנו חייבים, איפוא, לעקוב בעירנות אחרי פעולתם של הקרוקים והדרובנרים.

אופיינית היתה גם עמדתה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. תחילה עברו על הענין כולו בשתיקה בהיותם בטוחים, כי האיחוד ייכשל ולא יביא תוצאה כלשהי. אולם כאשר בנינו לעצמנו עמדות חזקות בשורה של ערים, ביחוד באזורים, שבהם האוכלוסיה היהודית היתה כמעט אפסית, אז לא יכלו להמשיך בשתיקתם. הדבר הבלתי צפוי התבטא בקשרים החזקים שיצרנו דווקא במחוזות הגרמניים לשעבר, ביחוד בברומברג (בידגושטש), שבה חיו רק משפחות יהודיות אחדות. בצורה חלקית קרה כדבר הזה גם בסביבת פויזן. לפני מלחמת העולם הראשונה, וביחוד בימי המלחמה עצמה, היו כאן תומכים רבים ברוזה לוקסמבורג, ב“ספרטקים” ובמפלגה הגרמנית הסוציאליסטית.

מיד לאחר שהתחלנו בפעולתנו, עשינו אנחנו, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הבלתי תלויה בפולין, מאמצים מיוחדים, כדי לרכוש את היסודות השמאליים האלה למפלגתנו. אגב, בברומברג חי הבר פנקראט, גרמני, אשר ייצג את הבלתי־תלויים הגרמניים בעיריה, וכמדומה לי, גם בפרלמנט של גרמניה. כאשר יצחק גרינבאום הקים את “גוש המיעוטים הלאומיים”, נבחר פנקראט לסיים בווארשה. אולם אהדתו החזקה היתה נתונה לסוציאליסטים הבלתי־תלויים בפולין. החשוב ביותר שאנו רכשנו לצדנו את האגודות המקצועיות, ובעיקר את איגוד פועלי הרכבת. לועידות הארציות אל האיגודים המקצועיים היו הם בוחרים בי כאחד מציריהם.

עמדתנו היתה, כמובן, אופוזיציונית שמאלית ומתחנו ביקורת חריפה נגד המדיניות של פפס הימניים. אולם מה עושה בטאונם “רובוטניק?” לעבור עלינו בשתיקה — נבצר ממנו. להכריז עלינו כעל קומוניסטים — אף זאת לא יכול לעשות, שכן הדגשנו את עמדתנו החיובית כלפי הריפובליקה הדמוקרטית הפולנית. על כן השתמשו אנשי פפס באמצעי דמגוגי: כל פעם שהיה נאלץ לציין את הופעתנו, היה ה“רובוטניק” מוסיף אל השם שלנו “בלתי־תלויים” את המלה “מאוחדים” בתוך סוגריים. על ידי כך התכוונו הסוציאליסטים הימניים להרחיק מאתנו את הסוציאליסטים הפולנים, בהדגישם את יהדותנו. היה זה צעד לא רק מזיק ודמגוגי, כי אם גם צעד אוילי, שכן כולם ידעו, שבין פועלי הרכבת אין פועלים יהודים. הבינו, איפוא, כי רוצים הם רק להזהיר את הפועלים הפולניים מפני ההשפעה היהודית. בסיפוק רב עלי לציין, כי דבר זה לא עלה בידם. במשך כל שנות קיומה של המפלגה הבלתי־תלויה נחשבה העיר ברומברג לאחד ממבצרינו. הרציתי כאן הרצאות רבות ואירגנתי עצרות־עם רבות באולמי האגודות המקצועיות וכן בכיכרות פומביות. היו מעמידים שולחן בשוק, הייתי עולה עליו ומעל במה זו מדבר אל הקהל הרב שהתאסף סביבי. המשטרה, שהיתה ריאקציונית במיוחד בסביבה זו, היתה גורמת לנו קשיים רבים, ולעתים קרובות היתה מפזרת את האסיפות בעיצומן. אולם מעשה שכזה היה מרגיז את הקהל עוד יותר. לפי בקשת פועלי הרכבת, הופעתי כמועמד העיר בידגושטש אל הסיים הפולני, אולם לא נבחרתי. הסביבה, ביחוד האיכרים שבה, היו ריאקציוניים יותר מדי בכדי שיצביעו בעדי. בכל זאת קיבלתי קולות רבים. פועלי הרכבת וגם פועלות פשוטות היו מנהלים תעמולה בעד מועמדותי. עלי להזכיר כאן ענין יוצא דופן שפעל נגדי. פועלי הרכבת לא יכלו בשום פנים לסלוח לי על שהנני אנטי־אלקוהולי ואחרי האסיפה אין אני נכנס אתם לבית מרזח, כדי להריק כוסית יחד אתם. בתחום זה הרי הם היו מומחים גדולים. הייתי נאלץ לתמרן הרבה בכוסית שלי ועל פי רוב להשתמש במי סודה.

ומה היתה עמדתו של ה“בונד?” כמובן, שהבונדאים לא שבעו נחת מהפפס, וזה בשל שתי סיבות: א. בגלל מדיניותם הימנית. ב. בגלל אי־רצונם לשתף פעולה סולידרית עם היהודים בשטחים השונים. הסיעה השמאלית בתוך ה“בונד” התיחסה אלינו בידידות, שכן היא רצתה בכנות לשתף פעולה עם הפרולטריון המקומי. בא־כוחם יוסף לשצ’ינסקי־כמורנר ושוארץ הצטערו על שהננו מפלגת מיעוט… אולם גם העמדה הרשמית של “הבונד” כלפינו היתה הוגנת. עמדה זו התבלטה ביחוד בזמן הסכסוך החריף עם הקומוניסטים. המפלגה הקומוניסטית בפולין היתה בלתי ליגלית, אך בידי קבוצה משלהם עלה להוציא בווארשה את הבטאון היהודי היומי “פריינט” (ידידים). בווארשה נפוצו שמועות חזקות, לפיכן ידעה המשטרה שזהו ביטאון קומוניסטי, אך היא תמכה בו במיוחד כמשקל נגד ההשפעה הרבה של ה“בונד”. כאשר עתון הבונד “פאלקס צייטונג” ציין את הדבר ברמז קל, הרימה מערכת ה“פריינט” צעקה גדולה, כי זוהי פרובוקציה והתגרות. “פאלקס־צייטונג” הציעה במאמר ראשי להסדיר את הסכסוך בדרך של משפט כבוד והציעה אותי כבורר ראשי, בהדגישה את דעותי הסוציאליסטיות הכנות.

אולם מעבר לעמדה הרשמית של הועדים המרכזיים, החברים מן השורה במפלגות השונות קיבלו בידידות את פני המפלגה החדשה. בראש ובראשונה ברצוני להזכיר כאן את טאדיאוש חאלבוקה, חבר המפלגה הסוציאליסטית הפולנית ואדם בעל השפעה רבה בחוגי הממשלה. בהיותו בקי בשאלה הלאומית ידע גם את בעית האוטונומיה הלאומית בקיוב סמוך לאחר מהפיכת פברואר. הוא העריך את התפקיד החשוב אשר מילא השר הלאומי, ד"ר משה זילברפארב, ואת העזרה שהוא הושיט לשר הפולני בענינים הפולניים הלאומיים. חאלבוקה, חסידו של פילסודסקי, טיפח גם את הרעיון של פולין פדרלית, שבה תנתנה זכויות אוטונומיות למיעוטים הלאומיים. נפגשנו לעתים קרובות, ופעמים מספר כאשר הייתי נתון בקשיים, ביחוד כשהייתי במאסר, הוא הושיט לי את עזרתו.

השני היה טאדיאוש וייניאבה־דלבושבסקי, טיפוס פולני רומנטי מיוחד במינו. לפני המלחמה — בהיותו חבר המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, ישב בבתי הכלא השונים בווארשה וגורש על ידי שלטונות הצאר לסיביר. אולם מיד לאחר המהפיכה הרוסית חזר לפולין. ידעתיו היטב עוד מימי הנעורים, שכן הוא היה צ’נסטוחובאי ולמד באותה גימנסיה בכיתה נמוכה ממני בשנים אחדות. הוא השתייך, על כל פנים אהד את החוג הסוציאליסטי להשתלמות עצמית בגימנסיה שאורגן על ידנו. הוא היה נואם ממדרגה ראשונה ועתונאי. כמרדן אמיתי לא רצה להשלים עם התנאים הישנים, וביחוד התקיף את הקרייריסטים החסרים כל שאיפה, אשר תפסו את ההגה. אימרותיו השנונות היו ידועות לרבים. הפועלים וגם בני הנוער היו מתלהבים מהן.

פרק שנים עשר: וארינסקי — השם הפולני הגדול

וארינסקי הוא השם הגדול ביותר בתולדותיה של תנועת הפועלים בפולין. מדי שנה בשנה, ביום מותו, נערכות אזכרות ואסיפות חגיגיות לזכרו. לודביג וארינסקי מסביבת וילנה, בנם של בעלי אחוזה עשירים ומשכילים (יליד 1856), התרשם כבר בשנות נעוריו מהתנועה המהפכנית. בשנת 1875 הוצא מהפוליטכניקה בפטרבורג, ומיד פתח בפעולה בווארשה ובגאליציה וייסד את המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית הראשונה בשם “פרולטאריון” (1882), הידועה בשם “הפרולטאריון הגדול”. הוא היה פעיל מאד בשוייצריה וזכה לשבחים רבים מפי קארל מארקס. כאשר ממשלת הצאר חגגה את נצחונה על המהומות והודיעה, כי בפולין שוררים “שקט וסדר”, שלח מארקס את ברכתו תחת הסיסמה “תחי פולין!”. עד מהרה וארינסקי נאסר בווארשה ויחד עם חבריו נשפט. ארבעה מחבריו נשפטו למות ונתלו בבית הכלא בווארשה. וארינסקי נידון ל־16 שנות עבודת פרך. הושיבו אותו בביתן העשירי שנועד לנידונים לעבודת פרך, ולאחר מכן הועבר למצודת שליסלבורג, מקום שם נפח את נשמתו בהיותו חולה ריאות (1889).

בהיותו מושפע מאד ממעשי הגבורה של “נארודנאיה ווליה” הרוסית המפורסמת (שמנהיגיה ניתלו), שאף וארינסקי לכך, שהמפלגה החדשה בפולין תעמוד בקשרים הדוקים עם יורשיה של “נארודנאיה ווליה”. הוא שאירגן את האגודות המקצועיות הראשונות ואת השביתות הראשונות בפולין. הנידונים סמוך לתליתם פירסמו יחד עם וארינסקי מכתב משותף, שנתקבל כמנשר קדוש, כצוואה הקדושה של הראשונים אשר הקריבו את עצמם על מזבח האידיאה.

עוד בשנות חיי כמהגר בשוייצריה הכרתי את המפלגה הזאת והשתתפתי יחד עם חבריה באסיפות החגיגיות.

לודויג וארינסקי השאיר אחריו בן צעיר, טדאוש, שקרוביו וידידיו העבירוהו מיד לחוץ־לארץ. הוא נתמנה לפרופיסור לכימיה באוניברסיטה של פאריס ונשלח על ידי ממשלת צרפת בראש משלחת מדעית לחקור את מדבר סהרה.

כאשר קמה מדינת פולין החדשה, חזר לווארשה. הוא היה ידידו של גבריאל נארוטאביץ', הפרופיסור שלנו מציריך. היו שחשבו עליו כמועמד לנשיא הראשון של פולין, אלא שהוא היה בהשקפותיו שמאלי מדי ואף נטמע בתרבות הצרפתית. טאדיאוש וארינסקי נתמנה למנהל ראשי במיניסטריון להשכלה כממונה על ההשכלה הגבוהה. למעשה הוא היה האישיות העיקרית והסמכות הגבוהה ביותר במיניסטריון. יחד עם המנהיג הסוציאליסטי, דאשינסקי, נכנס לעריכת הירחון הסוציאליסטי העיוני. מזכיר המערכת היה הציר הצעיר מ. ניידז’יאלקובסקי.

בשנת 1922 נאסרתי בלודז' יחד עם הרופא הפולני הידוע מייזשינסקי, ושנינו הושבנו בבית הכלא העירוני. כאשר שוחררנו, אירגנה “המפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה” אסיפה גדולה באולם הפילהרמוניה. האולם היה מלא מפה לפה. בדברי סיפרתי בין השאר, כי בבית הסוהר נחקרתי על ידי קצין המשטרה, שהיה חברי לספסל הלמודים בגימנסיה בצ’נסטוחוב בשנת 1905, כאשר אירגנו את שביתת התלמידים ודרשו להנהיג את הלשון הפולנית בשפת הלימוד. קצין המשטרה הזה לא שבת והפר את השביתה. “טיפוסים כאלה הם כיום מנהיגי המדינה שלנו” — הוספתי. האולם כולו פרץ בסערת תשואות. לא קראתי את הקצין בשמו, אולם בקרב הקהל הזכירו את השם.²⁵

בשעת ההפסקה כשישבתי בנשיאות נמסר לידי כרטיס ביקור: ד“ר טאדיאוש וארינסקי ועליו תוספת המלים: “האם יכול אני היום להפגש עמך? אם כן, באיזו שעה והיכן?” מיד השיבותי על גבי פתק, כי אמתין לו בדירת ידידי ד”ר שמעון איגר, בא־כוחה של מפלגתנו בלודז'.

וארינסקי הגיע בדיוק בשעה שנועדה. אשתו של שמעון, רופאה גיניקולוגית ידועה,²⁶ הראתה כלפינו אדיבות רבה ושיחתנו התנהלה תחילה על ענינים כלליים.

לאחר שעה קלה נכנסנו שנינו לחדר מיוחד ושיחתנו העיקרית החלה. וארינסקי היה מאוכזב מהמפלגה הסוציאליסטית הפולנית, התפטר מהמערכת וכן יצא את המפלגה עצמה. הוא ידע את תפקידה של “המפלגה הבלתי תלויה” שלנו ותמך בגישתה העיקרית. הוא היה בעד הבנה והסכם עם ברית המועצות לשם מניעת מלחמה, אך בשום פנים לא הסכים למדיניות ולטקטיקה של הקומוניסטים במוסקבה, שהפכה את המפלגה בפולין לכלי משחק בידיה. הוא תמך בעצמאותה של פולין ואימץ לעצמו את העקרונות הדמוקרטיים של רוזה לוקסמבורג, אשר עמה יחד ייצג פעם את התנועה הפולנית בקונגרס הבינלאומי.

וארינסקי אמר לי, כי הוא מוכן להיכנס למפלגתנו הבלתי תלויה. אולם אם יודיע כל כך בפומבי, ייאלץ להתפטר ממשרתו במיניסטריון. על כן הוא מציע לרשום אותו כחבר במפלגה שלנו, אבל לא בשמו האמיתי, כי אם תחת שם בדוי. הסכמתי לכך ובכלל הייתי נלהב מעצם העובדה שאנו רוכשים חבר כה נכבד למפלגה. עוד שוחחנו ארוכות על בעיות כלליות, רוסיות ופולניות.

ברצוני לציין כבר כאן, כי צירפנו את וארינסקי לנשיאות הועד המרכזי שלנו והוא היה פעיל בה מאד והשתתף בעתונינו ובטאונינו. הוא התידד עמי מאד מאד, היה מרבה לבוא לביתנו והרבינו לשוחח בבעיות עיוניות ומדיניות הנוגעות לרוסיה ולפולין.

כמובן, רציתי להפיק תועלת מכניסתו למפלגתנו, שכן הוא היה האינטלקטואל הפולני הנכבד ביותר. אולם מאחר שלא יכולנו לקרוא בשמו הנכון, המצאתי, איפוא, תחבולה מיוחדת. כאשר חל יום השנה לזכר אביו לודביג וארינסקי, אירגנה מפלגתנו עצרת זכרון חגיגית. האסיפה נערכה לא באולם המפלגה, שבו היינו מקיימים את כל אסיפותינו, ואשר יצאו לו מוניטין בווארשה, שבו מטיפים אהדה לקומוניזם, אלא הפעם שכרנו אולם גדול, שבו דווקא המפלגות הימניות היו עורכות את אסיפותיהן. הזמנו לעצרת החגיגית את השחקן הפולני הנודע, יאראץ', שקרא את נאומו של לודביג וארינסקי בפני שופטיו. כן הזמנו את הסופר ואצלאב שרשבסקי שהיה דודו של טאדיאוש ובשעתו גם השתתף ב“פרולטאריון הגדול” ובעד השתתפותו אף גורש לסיביר. בקשנו מאת הסופר שיספר משהו על אודות המפלגה הראשונה הזאת (שרשבסקי היה גם ידידו של פילסודסקי). כל הדברים האלה עשו רושם כביר על דעת הקהל הפולנית. במודעות גם הודענו, כי לעצרת הוזמנו בנו ונכדו וגם דבר זה נועד להשפיע על הקהל. בנאומי הזכרתי גם את חגיגותינו שעה שהיינו כמהגרים פוליטיים בשוייצריה והצורך, שפולין הצעירה תמשיך במסורת הפרולטרית הישנה של וארינסקי. הקהל הרב ערך תשואות לשרשבסקי ולטאדאוש וארינסקי. על ידי חגיגה זו ניתן היתר רוחני לקיומה של המפלגה הבלתי תלויה על ידי האינטליגנציה הפולנית, שכן נכחו בה המשורר המפורסם יוליאן טובים (שעמו התידדתי לאחר מכן) וכן המשורר אנטוני סלונימסקי וכמה אחרים מבין הסופרים המתקדמים הצעירים.

עלי להוסיף עוד קו אופייני. טאדאוש וארינסקי היה בונה חפשי והשתתף באורח פעיל בלוז’ה הוארשאית של הבונים החפשים. היה בכך משום המשך לפעולתו רבת השנים במערב. “אולם עליהם לדעת” — אמר — “כי אני שייך אל “השיטה הסקוטית” של הלוז’ה”. הוא ניסה להסביר לי במה נבדלת השיטה הסקוטית מהשיטות האחרות, אך לא תפשתי את ההבדל, שכן לא התמצאתי במיסתורין הזה. החשיבות שבדבר היתה בכך, שללוז’ה הזאת השתייך ראש הממשלה הפולני סלאבק, שעמו וארינסקי היה קשור מאד במסגרת זו. הוא הצטיין באנטי קלריקליזם חזק ביותר. ביחוד התנגד בחריפות לקתוליציזם הפולני. מובן מאליו, שהכנסיה הפראבוסלבית המוסקבאית מתבלטת בברבריזם מזרחי חריף, אך את גודל הסכנה יכול להעריך רק פולני וקתולי גם יחד. כמנהל ראשי במיניסטריון להשכלה בווארשה, שבידו היה הפיקוח על האוניברסיטאות, שנא וארינסקי ביחוד את הפרופסורים הקלריקליים והריאקציוניים. לא אחת התאוננו אלה, שהוא מתאכזר כלפיהם ומתעלל בהם.

בנו של טדיאוש היה שלישו הצבאי של נשיא המדינה. אף הוא היה מאוד אנטיקלריקלי, ופעם, כאשר הוליך פלוגה צבאית ועל פניה עבר במקרה החשמן הווארשאי, הוא נתן פקודה לחיילים שישירו שיר סטירי אנטי קלריקלי. החשמן הגיש תלונה על כך בממשלה, אך ללא הועיל. הקצין הצעיר שמר אמונים לאידיאות של אביו וסבו, לודביג וארינסקי הגבור. התידדתי גם עם הקצין הצעיר, וכאשר ישבנו בבית קפה על כוס תה, היה מספר בצורה מבדחת אפיזודות שונות מהעולם הקתולי הגבוה.

פרק שלושה עשר: וילנה והליטבקים היהירים

וילנה היא עיר קטנה. לפני מאה שנה ובראשית המאה העשרים היא מנתה 80.000 תושבים (מחציתם יהודים). עקב תנאים גיאוגרפיים מדיניים ואתנוגרפיים, היתה העיר בעלת חשיבות גדולה לא רק לתושביה, כי אם גם בשביל המצב הבינלאומי. פעם היא היתה הבירה של מדינת ליטה. מאז שנת 1795 היתה וילנה רק עיר מחוז בקיסרות הרוסית. האוניברסיטה בוילנה היתה מרכז תוסס של תרבות ומדע. כאן למד אדם מיצקביץ' וכאן ייסד את האירגון המהפכני הראשון (“פילומנים”). בעד מעשה זה מיצקביץ' גורש מרוסיה, ולאחר מכן — מהמערב. את הפואימה הידועה שללו “פון טדיאוש” הוא פתח במלים “ליטה, מולדתי…”

וילנה מפורסמת בכנסיותיה מהמאה החמש עשרה (“פראנציסקניות”, “ברנארדיניות”, “כרמליתיות”), וביחוד בתמונת המדונה שלה ב“אוסטרה בראמה”. כאן נערכו קרבות בעלי שם עולמי, ולאחר שהיא נהרסה במלחמה (במאה ה־17) לא חזרה העיר אל זוהרה מלפנים, ומאז היא בלטה בדלותה ועניותה.

מקומה בחיים היהודיים נקבע כבר על ידי שמה: “ירושלים דליטא”. תולדות היהודים בוילנה הם כרוניקה רצופה סבל ויסורים במשך דורות. לא אחת גורשה האוכלוסיה היהודית כולה (מחצית תושבי העיר), וביחוד השאירו כאן הקוזקים את עקבות הדמים שלהם. ובכל זאת עד למלחמת העולם השניה מילאה העיר תפקיד של מנהיגות יהודית דתית (הגאון מוילנה) וכן תפקיד משפיע מבחינה לאומית (העתונות בעברית וביידיש, ביחוד הוצאת הספרים ראם).

לאחר המצעד של פועלי פטרבורג בינואר 1905, עם הכומר גאפון בראש, שבאו לבקש מאת הצאר שירחם עליהם — נעשתה וילנה למרכז התנועה הסוציאליסטית היהודית. כאן היה מקום מושבם של הועדים המרכזיים של מפלגת ה“בונד”, של “הסוציאליסטים־הטריטוריאליסטים” (“ס. ס.”) ושל “פועלי ציון”. כאן גם הופיעו הבטאונים שלהם. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הכל, לרבות המדינה, השתנה באופן ניכר, לא שיחקה כבר וילנה את התפקיד המדיני הגדול כפי ששיחקה בשנת 1905. לעומת זאת היא הצטיינה במובן הלאומי והרוחני (בתי הספר בעברית וביידיש, המכון היהודי המדעי ייוו’א). כך היה המצב עד מלחמת העולם השניה.

בתולדות התקופה החדשה היו שני מקרים, שבהם וילנה הכריעה את גורל אירופה. המקרה האחד היה בימי נפוליאון. הגנרל בונאפארטה הדגיש בעצמו בזכרונותיו, כי לאחר כיבוש פולין צריך היה לעצור בוילנה ולא להמשיך ולצעוד נגד רוסיה. בבואו לוילנה כתב נפוליאון לפאריס, כי “כאן ילון ולכאן יביא את התיאטרון הצרפתי ואת האופרה הפאריסאית. כאן, בוילנה או במינסק, יסתיים המצעד”. כמובן, החלטה כזאת עשויה היתה לשנות את התנאים באירופה כולה.

המקרה השני אירע בזמננו — אופייה של וילנה הוכרע בשנת 1919. כפי שנזכר, כאשר סיומה של מלחמת העולם הראשון שינה את גבולות המדינה, נעשתה וילנה נקודת מפנה ביחסים שבין רוסיה המועצתית לבין פולין וכן לבין מדינת ליטא שקמה זה עתה.

עמדה השאלה: האם וילנה תהיה כפופה לממשלה בווארשה, או לממשלה בקובנה? הגנרל הפולני לוציאן ז’ליקובסקי, שעמד בראש הדביזיה הפולנית ברוסיה, התקרב בקיץ 1919 לוילנה, כבש את העיר והכריז עליה כעל בירת “המדינה של ליטה האמצעית” (הוה אומר — נוסף על קובנה). בעיר התאסף ה“סיים” ובחר בממשלה וילנאית עצמאית. כל זה אירע כביכול ללא הסכמת המרשל פילסודסקי, שליטה של פולין החדשה, שנאלץ להתחשב בממשלות המערב. ההכרזה באה למראית עין ללא ידיעתו של פילסודסקי, שכן למעשה הוא התקשר בחשאי עם ז’ליקובסקי ולאחר זמן קצר מאד החליט הסיים הוילנאי להתאחד עם פולין. משלחת ובראשה המיניסטר הוילנאי, המהנדס אלכסנדר זשטופט, הגיעה לוארשה וחתמה על הסכם עם הסיים הווארשאי בדבר “איחודה הנצחי של וילנה עם פולין”.

בווארשה, כמובן, עקבנו בתשומת לב רבה אחרי כל המאורעות, ועלי לומר, כי אז לא עלה כלל בדעתי, שהמהנדס זשטופט, המנהיג בוילנה, ימלא תפקיד כה רב בדרכה הרעיונית של מפלגתנו וכן בחיי האישיים.

זשטופט, שמוצאו מוילנה, לקח חבל פעיל בתנועה המהפכנית מאז היותו סטודנט, כבא־כוחה של “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” (“פפס”). הוא עמד בראש התנועה המדינית, המקצועית והתרבותית של הסוציאליסטים בוילנה. כעבור שנים אחדות, התאכזב מאד מהמדיניות הימנית והשובינית של הועד המרכזי פפס בווארשה, וכל אותה התנועה המסועפת ניתקה את עצמה מהועד המרכזי.

במפלגתנו הסוציאליסטית הבלתי תלויה, ביחוד בשנים הראשונות, כאשר אימצנו את כל כוחותינו לשם רכישת חברים ותומכים חדשים, עורר הפילוג בוילנה ענין מיוחד. היתה לנו שם קבוצה מפלגתית טובה של אינטלקטואלים יהודים (שלמה בסטמסקי המו"ל והעורך של עתון הילדים הנחמד “גרינינקע בוימעלעך” (שיחים ירוקים) ואשתו מ. חיימסון, סופרת ומנהלת של הגימנסיה היהודית, וכן שורה של מורים ומשכילים). אולם כל אלה היו נציגים של תנועות יהודיות. עתה נתגלתה לראשונה אפשרות להשפיע על פועלים פולניים ועל אינטליגנציה פולנית.

נסעתי לוילנה. התאכסנתי בדירתם של משפחת בסטמסקי החביבה ומכניסת האורחים, שהתגוררה ברחוב הראשי, ששמו היה “אוליצה מיצקייביטשא” (רחוב מיצקייביץ').

פרק ארבעה עשר: המלחמה בין רוסיה המועצתית לפולין

לאחר ארבע שנים, מלחמת העולם סוף סוף הגיעה לקיצה. אם כי העמים היו שקועים באבל אחרי קרוביהם שנספו ובדלות לאחר ההריסות הגדולות, בכל זאת נשמו לרווחה: סוף סוף מכונת הרצח נעצרה. אך לא כן היה המצב בפולין. היפוכו של דבר, רק עתה החלה מלחמה חדשה בין ברית המועצות לבין המדינה הפולנית הצעירה. מבחינה פסיכולוגית נדמה היה, שדווקא שני הדיקטטורים, לנין ופילסודסקי, צריכים לגלות נטיה מיוחדת לסיים את הקרבות ככל האפשר מהר. הרי אחיהם, לוחמי החרות הטרגיים, היו קשורים באופן הדדי בצורה כה ידידותית, ולשני השליטים, זה שבמוסקבה וזה שבווארשה, המצב היה ידוע למדי. אולם פולין לא היו לה גבולות ממלכתיים מוגדרים: לא עם גרמניה, ולא עם צ’כוסלובקיה, ובמיוחד לא עם רוסיה. החלו סכסוכים אויליים ופעוטים מסביב למקום, שבו יתנהל המשא והמתן, או מסביב למספר קילומטרים נוספים, ובגלל פרטים אלה, ממדרגה שלישית או רביעית, פרצה המלחמה הגדולה. הצבא הפולני פתח בצעדה מזרחה, לאוקראינה. כמנצח נכנס פילסודסקי לקיוב, אך אוירת הנצחון לא האריכה ימים. לנין וטרוצקי פנו בקריאה חמה למתגייסים חדשים ועד מהרה החל מצעד חדש ונמרץ: הפעם — של הצבא הסוביטי לפולין. הצבא לא הלך, אלא רץ על פני הכפרים, העיירות, וגמא מרחקים של מאות קילומטרים.

דווקא בשעה קשה זו פרץ בפולין משבר ממשלתי חדש. לאמיתו של דבר, שורה של משברים. ראשי ממשלה ושרים התחלפו; המאבק המדיני בין פילסודסקי לבין מתנגדיו החריף והלך. ברצוני להזכיר כאן אפיזודה מענינת, שהיתה אופינית בשביל הזמן ההוא. באגף השמאלי של “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” צץ רעיון להקים ממשלה פולנית מתקדמת בעלת מגמה שמאלית, שתפתח במשא ומתן עם רוסיה על תנאי השלום. בנידון זה גילה פעילות מיוחדת ציר הסיים, יאן קואפיסנקי, אשר נידון בשעתו על ידי ממשלת הצאר לעבודת פרך בעוון פעילות מהפכנית. המהפיכה הרוסית שיחררה אותו, וכאשר הגיע לפולין, לנבחר למנהיג האגודה המקצועית של הפועלים החקלאיים, אשר היוו כוח כביר. כינו אותו בשם “מלך העגלונים”.

והנה יושב אני במסעדת הסיים. קואפינסקי מזמין אותי לחדר סייעתם ומספר לי על התכנית שלו. כדי שהממשלה החדשה תהיה לה סמכות רבה בעיני תושבי המדינה וכן במשא ומתן עם רוסיה, צריכים, לדעתו, להשתתף בממשלה החדשה גם באי כוחה של התנועה הסוציאליסטית היהודית, וביחוד של מפלגתנו הסוציאליסטית המאוחדת. הוא זכר, כי עוד בימי הצאר דגלה מפלגתנו בעצמאותה של פולין, והוא גם ידע, שמיד לאחר מהפיכת פברואר יזמו חברינו בקיוב את דבר האוטונומיה הלאומית האישית בשביל המיעוטים הלאומיים והם נהגו בלויאליות לא רק כלפי המיעוט הפולני (אף היה מיניסטר פולני).

על כן מציע קופיאנסקי שאני אקבל את משרת השר, ומפלגתנו, יחד עם הגורמים האחרים בקואליציה, תתמוך במו"מ לשלום. המאורעות התפתחו במהירות הבזק. כל יום הביא משהו חדש, וכאשר מסרתי לועד המרכזי שלנו את ההצעה, הבעתי את דעתי, כי יש עוד שהות בידנו להחליט סופית בענין כולו. ואמנם כך הוחלט. וכאן אירעה אפיזודה אופיינית. איגנצי דאשינסקי, המנהיג הסוציאליסטי הפולני, שהיה מועמד למשרה האונטואלית של ראש הממשלה החדש, אמר לי פעם במקצת אירוניה, אך גם ברוח טובה:

— “אם הבולשביקים יכנסו לווארשה ולך תהיה השפעה כלשהי ואולי תתמנה קומיסר, הריני מבקש ממך שתשתדל למעני אם ישימו אותי בכלא”.

בפחות אירוניה, אך ברוח לא פחות טובה עניתי לו:

— “ואם פולין תנצח ויאסרו אותי, הריני מבקש שתשתדל למעני אם ישימו אותי בכלא”.

על שיחה זו סיפרתי לחבר מפלגתנו היקר והנאמן, ליאון פייגנבוים. הוא, שהיה שותף לבית־מסחר גדול (חברת תובלה), סיפר על כך למנהיגה של “אגודת ישראל”, יושב הראש של ה“קולו” היהודי בסיים, ר' אליהו קירשברוין,²⁷ שעמו קיים ליאון יחסי מסחר. ואמנם, כאשר נאסרתי, הוא הזכיר לדאשינסקי את דבר שיחתנו, ודומני שדאשינסקי פעל משהו לטובת הענין.

כאמור, המאורעות התפתחו במהירות הבזק. הצבא הבולשביקי צעד לפולין לא לבדו. בתוך עגלת איכרים הוא הביא עמו ממשלה מוכנה בשביל ווארשה. כאשר הבולשביקים כבשו את ביאליסטוק, הממשלה שהובאה מרוסיה קבעה לפי שעה את מושבה במרכז הישן הזה של תעשית הטקסטיל, שבה עבד פרולטריון יהודי. הממשלה היתה מורכבת משלושה שרים: המנהיג הותיק של “המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בפולין ובליטה”, מר כאלבסקי, פליקס דיארשינסקי (חבר לאותה מפלגה) ופליקס קאן הזקן, שהלבישוהו כובע ועליו המגל והפטיש הסוביטים.

הם הקהילו כאן אסיפות עם גדולות, וכרגיל בימי מלחמה, יכלו שלטונות הכיבוש הצבאיים לקיים על נקלה את האסיפות ולקבל החלטות לטובת רוסיה.

לאחר מלחמת העולם השניה, אשתו של דיארשינסקי פירסמה את זכרונותיה. הם כוללים את המכתבים שבעלה כתב אליה מביאליסטוק למוסקבה. המכתבים היו מלאים אופטימיות בלתי מוגבלת, לפיה האוכלוסיה הפולנית העובדת היא סולידרית עם הכובשים, וכי הנה הנה מצפים כבר בווארשה לבואם, כי בינתים נעשים בוארשה מאסרים המוניים, וכי “הבורגנות טובעת בדם הפועלים… המנצלים יחד עם ממשלתם, המנוהלת על ידי “האיכר ויטוס” וע”י “הסוציאליסט דאשינסקי”, מבצעים רצח המוני פועלים… הם מתנקמים מתוך פחד, שמא תקום בפולין ממשלת פועלים".

באותו זמן אמר לנין באסיפה במוסקבה: “המלחמה נגד פולין שינתה באורח קיצוני את המצב המדיני הבינלאומי. באופן אכזרי עשינו לאל את החישובים הדיפלומטיים שבנו על חולשתנו והוכחנו, כי נבצר מפולין לנצחנו, וכי הננו קרובים לנצח את פולין. מלבד זאת, נמצאים כבר בידינו מאות קילומטרים של טריטוריה כבושה. המסע שלנו לווארשה היתה לו השפעה כה כבירה על אירופה המערבית ועל כל המצב העולמי, עד שנשתנו כליל יחסי הכוחות המדיניים הפנימיים והחיצוניים… עמידתנו ליד וארשה השפיעה השפעה רבה גם על התנועה המהפכנית באירופה, וביחוד באנגליה”.

יש להשתומם לא רק על הצורה המסולפת, שלפיה לנין והמועמדים לכס המלוכה בווארשה העריכו את המצב העולמי, כי אם גם על סילופן של הידיעות על פולין עצמה.

ומה באמת התחולל בווארשה? האפשרות, שהבולשביקים יפלשו לווארשה, שימשה קריאת אזעקה לתושבי פולין. השכבות הרחבות קיבלו בזעם עמוק כל ידיעה על תנועתו של הצבא הסוביטי. מענין הדבר, כי דווקא השכבות הרדיקליות והמתקדמות, אשר התנגדו קשות לאנדקים הריאקציוניים והשוביניסטיים, וכן הפועלים הפולנים, שנמנו עם הסוציאליסטים, התגייסו עתה כולם מתוך התנדבות לצבא על מנת להילחם בכובשים. סמלי היה הדבר, כי ביניהם היה סטניסלב טוגוט, המתנגד החריף של ראש הממשלה ויטוס, איש מחנה האיכרים הימני. כידוע, טוגוט כמנהיג של מפלגת “וויזוולנייה” (שחרור) הרדיקלית, היה שנוא על החוגים הלאומניים והאנטישמיים. בהיותו כבר אדם לא צעיר וללא הכשרה צבאית, נכנס עכשיו לצבא הפולני יחד עם שורה של אינטלקטואלים מתקדמים וקיצוניים. (במלחמה זו איבד טוגוט יד).

הקומוניסטים הגרמניים התנגדו למלחמה. בכך הביעו תלמידיה האחרונים של רוזה לוקסמבורג את עמדתה, לפיה הזהירה עוד קודם לכן את לנין, את טרוצקי ואת הבולשביקים, לבלי להקים דיקטאטורה קומוניסטית. היא חזתה מראש את האסונות הגדולים, אשר הדיקטטורה הבולשביקית האנטי־דמוקרטית עלולה להביא. עתה התנגדו תלמידיה למלחמה. אחד מהם היה קארל ראדק, שידע את המצב גם בפולין וגם בגרמניה. אולם הדיקטטורים ממוסקבה לא שאלו פי איש, ובכל האמצעים השתדלו לכבוש את ווארשה.

בחוצות ווארשה מצב הרוח היה פראי ביותר. ביחוד הנשים היו אחוזות היסטריה. ארבה סכנה לכל העובר ברחובות, שכן מכל עבר נשמעו קריאות: “בוגד!”, “מרגלי מוסקבה!”. כאשר הירש ארליך ואלתר התבטאו בעירית ווארשה (בשם ה“בונד”) נגד המלחמה, היה זה מעשה של אומץ לב רב.

מיד חשתי במצב הרוח הזה בקרב ההמונים. בבטאוננו המפלגתי “אונדזער וועג” (דרכנו) פירסמתי מאמר חריף נגד המלחמה. הצנזורה פסלה את המאמר וסגרה את העתון, אולם היו לו למאמר הדים חזקים. בערים שונות הספיקו חברינו להעתיקו ולפרסמו בהוצאות מיוחדות. הממשלה לא הסתפקה בהחרמת העתון ואסרה גם אותי. יחד עמי נאסר גם החבר אליעזר פינס וכן בעל הדפוס. הדפוס אמנם היה שייך ל“בונד”, אך באורח רשמי היה רשום על שמם של שני משכילים בונדאים ואף הם נאסרו.

במשטרה עברו עלי שעות קשות. מפקד המשטרה הוורשאית סנארסקי היה ידוע כאכזר צמא דמים.

— “אתה נקבעת על ידי הבולשביקים להיות קומיסר שלהם” — אמר אלי.

— “ייתכן”, עניתי.

— “מה, אתה מעיז לומר דבר שכזה?” — צעק בנהימה פראית ובכוח הלם על השולחן עד שהאגרטל עם הפרחים נזדעזע.

— “כן, כן! וכי מה עלי לומר? כי אתה משקר? — ביכולתי רק להודיע, כי אין אני יודע ולא כלום על הענין כולו”.

חשתי שאם סנארסקי יתן לי מכה, אקח את האגרטל ואזרוק לו בראשו. לא ארשה שמישהו יעיז להכותני. יש לשער שלא הייתי יוצא חי מהחדר.

לרגע הגיעה המתיחות לשיא הסכנה, אולם שנינו הבלגנו בכבשנו את יצרנו. סנארסקי לא הוסיף אף מלה וציוה לשוטרים להחזיר אותי לבית הכלא.

כאשר הובילו אותנו, את כל ארבעתנו, בדרך לבית הכלא, קיבל את פנינו ההמון ברחוב בשריקות ובצעקות פראיות: “מרגלים! סוכני מוסקבה! יירו בהם! די לנו עם הבולשביקים ועם היהודים המרגלים!” וכאשר העבירו אותנו דרך סימטא צרה, אמר השוטר: “אכן, זהו המקום המתאים לגמור עמהם!”. אולם שאר השוטרים היססו. הרגשתי מה הפירוש של “עשיית לינץ'” לאדם ברחוב. לאחר מעשה היו מודיעים לפי נוסח גרמניה, או לפי נוסח רוסיה הישנה: “האסירים רצו לברוח ונאלצנו לירות בהם”.

הביאו אותנו לבית הכלא המפורסם במוקוטוב. לא היה זה בנין ישן כדוגמת ה“פאביאק”, או כדוגמת ה“ביתן העשירי”, אלא דווקא בנין חדיש מאוד, שממשלת הצאר הקימה סמוך לפרוץ המלחמה בקצה העיר כבית־כלא בשביל הנידונים לעבודת פרך. כאשר השער הכבד נסגר מאחורינו, אחזה אותו באופן אינסטינקטיבי — לרגע קט — הרגשת אושר: “ניצלתי. חזרתי לחיים! אני חי!”

בית־הכלא היה בנוי לפי ההישגים הטכניים האחרונים והמושלמים. היו בו כמה מאות חדרים, אולם כולם נמצאו בצדם של שני הקירות ולאורך כל החדרים נמשכו פרוזדורים ארוכים. ה“מודרניות” התבטאה בכך, ששומר אחד יכול היה לראות את כל מאות החדרים בשתי הקומות. גם בפנים היו החדרים “מודרניים”: מיטת עץ, כסא, שולחן קטן. הכל היה מרותק אל הקיר. ולא כבכל שאר בתי הכלא, שבהם עמדה בפינה ה“פאראשה” הידועה לשימצה, הדלי שהעלה צחנה: כאן נמצא בחדר גם בית־כסא מכני ובו ידית, שבעזרתה אפשר גם להוריד את המים. הרצפה היתה צבועה בשחור והאסירים קיבלו סחבה, כדי לנקות בה את הרצפה. כמובן, הרביתי כאן “לטייל” על פני החדר — שלושה צעדים ברוחב וחמשה צעדים באורך. לפעמים נפתחה הדלת ונכנס המפקד שהביא עמו אסיר פלילי:

— “ראה כמה מבריקה הריצפה כאן ומה מלוכלכת היא הריצפה שלך. והרי כאן יושב דוקטור ומה מלוכלך אצלך בחדר”.

— “כן”, אומר אני. “אני מצחצח את הריצפה. אם כי באתי הנה לא מרצון ומקוה אני שהדירה הזאת אינה אלא ארעית — ובכל זאת הרי היא דירתי, ולכן שומר אני על נקיונה” — אני מסביר.

— “שומע אתה?” — אומר המפקד. “אלה הם דברי פילוסוף והוא הרי יודע את אשר הוא אומר. אולם אתה, מה אתה מבין?”

— “אין זו הדירה שלי. הרי זה בית־כלא שלכם ומדוע עלי לעבוד כאן חינם ולצחצח את הריצפה ללא תשלום? שישלמו לי” — אומר האסיר הפלילי.

— “אכן, לא כדאי לדבר עמהם” — מסיים המפקד והדלת נסגרת בחזרה. היתה זו אחת מפגישותי הראשונות עם האסירים הפליליים בפולין העצמאית. כעבור זמן, בבתי־כלא אחרים, הרביתי להיפגש עמהם והיטבתי להבין את העולם המסתורי הזה שהוא יחיד במינו.

מלחמה זו הכריעה לא רק את גורלה של פולין. מדינאי אנגלי רב השפעה, הלורד דאברנון, כתב, כי המלחמה על נהר הויסלה היתה המלחמה ה־18 והמכרעת בתולדות העולם. לדעתו, נערכות מלחמות קטנות וגדולות, שיש להן ערך רק בשביל העמים המשתתפים בהן. אולם קיימים קרבות והם מכריעים במהלך ההיסטוריה העולמית ובציביליזציה הכללית. מלחמה ראשונה ממין זה נערכה ליד סאלאמין, בפינת הים התיכון. היתה זו המלחמה בין היוונים והפרסים במאה החמישית לפני הספירה החדשה. הקרב ההוא הציל את הציביליזציה היוונית וקבע את מהלך ההיסטוריה למשך אלפי שנים. אחריו נערכו 16 קרבות מכריעים מסוג זה. הקרב על נהר הויסלה, בשנת 1920, היה הקרב ה־18.

אכן, הבולשביקים הגיעו עד לנהר הויסלה, לפרברה של וארשה. כאן התרחש ה“נס על הויסלה” — והפולנים ניצחו. את הנצחון הפולני כינו הריאקציונרים הפולניים בשם “נס מעל לויסלה”, שכן סירבו לקבל את הגירסה, לפיה הנצחון היה הישגו של המצביא פילסודסקי. במקרה הטוב ביותר הם ייחסו את הנצחון לגנרלים הצרפתיים. ואמנם היתה לה לצרפת בווארשה משלחת צבאית גדולה ובראשה גנרלים ידועי שם.²⁸

במאסר זה היו כרוכים סיבוכים מיוחדים. לפני ימים מספר פינתה הממשלה מוארשה “על כל צרה שלא תבוא” אוצרות חשובים, שהעבירתם לסביבת פויזן: את הכסף, את הארכיבים — ואת האסירים הפוליטיים. עתה נשאר בית־הכלא ללא אסירים פוליטיים. אנו, ארבעתנו, היינו התושבים הפוליטיים היחידים בכל הבנין הענק הזה (מלבדנו היו הפליליים). במוקוטוב לא הירשו להיפגש עם האסירים, ומשום כך מן הנמנע היה להבריח לשם עתון או מכתב. היינו מבודדים בידוד גמור, אולם רעיה הצליחה לקבל רשיון לשלוח אלי ספרים והיה זה אושר בשבילי. הייתי לומד את הספרים על בוריים. ביחוד נעם לי הרומן של רומן רולן “ז’אן כריסטוף”. קראתי אותו שוב ושוב. לאחר שחרורי הרציתי על אותו רומניסטן והומניסטן צרפתי גדול, על הסופר שאהבתי. בכל יום היו מוצאים אותנו לרבע שעה לטיול, אולם כל אחד היה נפרד מחברו במרחק של שלושה צעדים.

ומה מתחולל שם בווארשה? לא היתה זו שאלה של סקרנות סתם. הרי המצב שם היה קשור בגורלנו. האם הבולשביקים מתקרבים לווארשה, או שעצרו אותם? רק דרך האשנבים יכולנו לשמוע איושת כנפי המטוסים. אולם האם אלה המטוסים שלנו, או “שלהם?” “שלנו” — הוה אומר של אלה, אשר השליכו אותנו לכאן. “שלהם” — הוה אומר של אלה, אשר בהשפעת מפקד המשטרה דיארשינסקי, מתכוננים לארגן כאן את בתי־הכלא שלהם בשביל ה“לא בולשביקים”. שאלה זו עינתה אותנו במשך ימים אחדים.

הצבא הסוביטי שהגיע אז לווארשה, מנה עד 180.000 חיילים. אולם אלה היו עיפים, סחוטים, רעבים ולבושים קרעים (בחלקם לא בנעלים, כי אם בסנדלי בד). הם עברו את המרחק של 650 קילומטר תוך 35 ימים.

טרוצקי (כמובן!) מסביר הכל באורח פשוט מאד, פרימיטיבי ותועמלני: בכל אשם — סטאלין, הקומיסר הפוליטי של החזית הדרומית מערבית. “הוא רצה בכל מחיר להיכנס ללבוב ובאותו זמן כאשר טוחצ’בסקי (מפקד הצבא) ייכנס לווארשה. יש להם לאנשים יומרות שכאלה. אילו היה הוא בא לעזר לטוחצ’בסקי, היו הבולשביקים כובשים את ווארשה”.

ייתכן שכן, וייתכן שלא. בשביל העולם אין לכך כל משמעות. הרי זה היה “סכסוך משפחתי” בין שני דיקטטורים, אשר, לאמיתו של דבר, רצו אותו הדבר: לכבוש, ולשלוט גם בארצות החפשיות.

כאן מן הראוי להעיר, כי במוסקבה היו אז במקרה צירים קומוניסטיים (לשם ייסוד “האינטרנציונל השלישי”) והבולשביקים לא שאלו את פיו אף לא של אחד מהם ולא התיעצו לא עם הצירים מצרפת ולא עם הצירים מסקנדינביה. אכן, אף אחת מארצות המערב לא תמכה במלחמה. אף לאחת מהן לא קסם הצבא האדום ולא רצו לראותו בארצותיהם. אז היו לקומוניסטים במערב דעות משלהם במובן ידוע, ולא הורגלו עדיין להניע בראשם ולענות “אמן” על הכל.

המסע לווארשה היה משגה פטאלי מצד הבולשביקים. אולם חשיבות יתירה נודעה לצד המוסרי. אילו היו הבולשביקים נעצרים ליד וילנה, גרודנה, או בווהלין והיו מציעים משא־ומתן לשלום — היו הם כ“מנצחים” מקבלים תנאים חמריים וטריטוריאליים הרבה יותר טובים. הם היו מפגינים בכך, שאין ברצונם לתפוס ארצות זרות ולהשתלט על עמים זרים וכי הם באמת אנטי־אימפריאליסטים כראוי לסוציאליסטים ולאינטרנציונליסטים.

מיד לאחר שוך הסערות, החל בריגה משא ומתן לשלום שארך שבועות אחדים. תחילה חתמו רק על הסכם שביתת נשק זמני ורק במרץ 1921 חתמו על הסכם השלום.²⁹

פרק חמישה עשר: הרצח של נשיא המדינה

לאחר מלחמת ברית המועצות־פולין, הריאקציה התחילה לעלות מעלה מעלה. כוחות השחור הסירו את עלה התאנה האחרון וחשפו לעיני כול את רצונם ואת שאיפתם. באופן ממשי הם התרכזו במיוחד מסביב לשאלת היהודים – ומסביב לנשיא המדינה גבריאל נארוטוביץ׳. בתמרונים שונים ובתחבולות השתמשו השליטים, כדי לגזור את מחוזות־הבחירה כך, שליהודים לא תהיה ב“סיים” נציגות גדולה יותר מהמגיע להם לפי מספרם – דבר שעלה בידם ב“סיים” הראשון. תחבולת עורמה זו העלתה את חמתה של האוכלוסיה היהודית וכן של שאר המיעוטים הלאומיים. יצחק גרינבוים הצעיר והנמרץ זמם תכנית גדולה מאד: לארגן את היהודים בגוש אחד עם שאר המיעוטים ועל ידי כך לקבל עבורם נציגות פרלמנטרית ראויה לשמה. ואמנם עלה בידי גרינבוים ליצור את “גוש המיעוטים הלאומיים” (יהודים, רוסים לבנים, אוקראינים, גרמנים). הגוש קיבל 88 מנדטים לסיים ולסנאט, וביניהם יהודים. היה זה כוח גדול, שבשום פנים אי אפשר היה להתעלם ממנו. כוחות השחור החליטו לשנות את המצב באורח “קיצוני”. דבר זה בא לידי ביטוי קודם כל בבחירת נשיא המדינה החדש. לפי המקובל הציגה כל מפלגה מועמד משלה, ומאחר ולפי חוקת הבחירות צריך היה הנשיא להיבחר ברוב קולות, נערכו הבחירות פעמים מספר: בשעת כל הצבעה ירד המועמד שקיבל מינימום של קולות וכך עד שלבסוף נשארו שני מועמדים בלבד.

“גוש המיעוטים הלאומיים” העמיד את הפרופסור בודואן־דה־קורטנה, מלומד פולני ידוע ובלשן מפורסם, שהצטיין בהשקפותיו המתקדמות והחופשיות. לאחר ההצבעה החמישית, נשארו רק שני מועמדים: המועמד של סיעת האיכרים השמאלית והמתקדמת (“ויזוולנייה”), הפרופסור גבריאל נארוטוביץ׳ – והמועמד של הימין, הרוזן מאוריצי זאמויסקי, בעל האחוזה הגדול והעשיר ביותר, שהקיפה 200,000 הקטאר אדמה.

לעומת זאת נארוטוביץ' היה מלומד בעל שם עולמי, פרופסור בפוליטכניקה של ציריך. שווייצריה, שבה הטכניקה והמדע עמדו על רמה גבוהה מאד, היתה גאה על נארוטוביץ׳, אשר הקים ראשון תחנות חשמל חשובות וגם ויסת את זרם הריין.

כאשר בבחירה החמישית נשארו רק שני המועמדים הללו, הצביעו היהודים, ועמהם המיעוטים הלאומיים, בעד נארוטוביץ׳ המתקדם, שהיה כבר קודם לכן שר לעבודות ציבוריות בריפובליקה הפולנית הצעירה וכן שימש שר־חוץ במשך זמן קצר. ואמנם נארוטוביץ נבחר.

עתה התחיל מחול השדים, שכמוהו לא ראתה אירופה בתקופה האחרונה. הריאקציה גמרה אומר לא להרשות בשום פנים, שנארוטוביץ׳ יכהן כנשיא. למען מטרה זו אימצו המדינאים והעתונות את כל כחותיהם. “לא נרשה שהבעיות הממלכתיות המסובכות ביותר תמסרנה בידי העגלונים ורועי הבקר (כך הם כינו את צירי האיכרים הראדיקליים). ה”סיים" מורכב במחציתו מאנלפביתים רוחניים ומאנשים, שנמצאו מחוץ לאזרחות הפולנית… היהדות היא שהסגירה את ה“סיים” הליבראלי וחסר־האונים לסוציאליזם. תקופת הסוציאליזם המדעי צריכה היתה למעשה להיקרא “התקופה היהודית”, וכך היא גם תיקרא פעם בהיסטוריה. היהודים, הם שהכניסו לסוציאליזם יסודות מסויימים משלהם, יסודות גזעיים… היהודים חיים כציבור של פראזיטים על חשבון הגזעים האריים". כל זה נאמר על היהודים בשל הצבעתם לטובת הפרופיסור הפולני המהולל.

ואשר לנארוטוביץ׳ עצמו – העלו כחות השחור את העלילות המזוהמות ביותר. בראש וראשונה האשימו אותו בכך, שהוא חי שנים רבות בחוץ־לארץ, אם כי היה ידוע, שהוריו שהתגוררו במחוז וילנה־קובנה, נמנו עם הפטריוטים הפולניים וכי גבריאל הצעיר סירב לבקר בגימנסיה רוסית, משום שזו היתה שפתם של הכובשים התוקפנים, ולכן העדיף ללמוד בגימנסיה הגרמנית באזור הבלטי. כרבים ממיטב המהפכנים והראדיקלים, למד אף הוא בחוץ־לארץ, סיים את הפוליטכניקה בציריך ושם גם נתמנה לפרופסור. הימין גם הוקיע את שמו הפרטי, שכן גבריאל הוא שם יהודי.

לאמיתו של דבר, לא הסכים המלומד הצנוע להציג את מועמדותו לנשיאות. הוא נתן את הסכמתו רק לאחר הפצרה עקשנית מצד הראדיקלים הפולנים. אולם כאשר החלה מערכת ההסתה נגדו, הוא הודיע: “לא אכנע לטירור ולא ארכין ראשי בפני ההפקרות. רוצים הם להרגני: אדרבא, יהרגו אותי!” וכאשר הוגד לו, שהרחובות מלאים יסודות אפלים ואנטישמיים, שבאו כדי לא לתת למרכבתו לעבור ל“סיים”, הוא הודיע: “לא אגן על עצמי, משום שאין זה נאה לנשיא הריפובליקה, שהמדינה חייבת להגן על חייו…”.

אז אירעה אפיזודה נדירה ומופלאה. מאחר ובורארשה בימים ההם שרר בכלל אי שקט, היו השרים והעסקנים הנכבדים חמושים באקדחים. נארוטוביץ׳ הודיע: – “כדי שיצר הקיום העצמי לא ישתלט ברגע האחרון על רצוני, הריני משאיר כאן את האקדח, שתמיד נשאתיו על גופי”.

הרי לפנינו מוסר אישי רם ביותר: מוטב ליהרג מאשר להשפיל את הרצון הדמוקראטי של העם.

ועוד קו אופייני ביותר – ראש הממשלה, חדל אישים אפור, צריך היה ללוות את נארוטוביץ׳ במרכבתו עד ל“סיים”. נובאק נבהל מהסכנה וסירב ללוות את הנשיא.

המרשאל פילסודסקי, אשר תמך במועמדותו של נארוטוביץ׳, מספר: “נארוטוביץ׳ רחש בוז עמוק לשימוש במעשה אלימות ובשררה. תוך אי־שקט מסויים הוא שאל, למשל, האם קל לי לחתום על גזר דין מות… נארוטוביץ׳ שמח כילד קטן כאשר עניתי לו, כי בשעה שנסעתי לווארשה מבית־הכלא הפרוסי במגדבורג, הייתי משוכנע בתוך תוכי, שהשגיאות שלנו מימי השיעבוד תיעלמנה מיד, ויחד עם תחיתה של פולין, תשוב לתחיה גם הנפש הפולנית. הוא נאחז במלים האלה, לחץ את ידי וחזר פעמים מספר: האמן, האמן, הרי לא ייתכן שהאנשים יהיו כה שפלים ולא יעריכו את הפעולה האנושית המתקדמת חסרת הפניות”. רק פעם אחת אמר נארוטוביץ׳ אל פילסודסקי:

– “אין זו אירופה. האנשים הללו הרגישו את עצמם בטוב יותר תחת עולם של אלה, אשר דרכו על גבם וסטרו על לחיים”.

ועוד אמר: “יסלח האלהים לאנשים, אשר הטילו עלי את הכהונה הזאת”.

ומה התחולל בחוצות וארשה? מיד לאחר שה“סיים” אישר את המועמדות של נארוטוביץ' אירגנו היסודות האנטי־מהפכניים והאנטישמיים אסיפות המונים ברחובות תוך החלטה לבלי להרשות לנשיא המדינה להכנס לכהונתו. מעל גזוזטרת המערכת “דווא גראשע”, שנוסדה בימי הצאר לשם החרמת היהודים, הנואמים לא הסתירו את כוונתם. הם הודיעו בגלוי: “היהודים רוצים בשניה להטיל עלינו את רצונם. בפעם הראשונה – כאשר בחרו בסוציאליסט יאגללו, כבא־כחה של ווארשה ל”דומה" הממלכתית. אז מדובר היה על אודות ציר ווארשאי, ועתה רוצים הם נשיא משלהם ברפובליקה הפולנית. אסור להרשות כדבר הזה ולא נרשה שיגיע לידי כך".

את דברם קיימו. בכל הרחובות שהוליכו מביתו של נארוטוביץ' אל ה“סיים”, אפשר היה לראות מחזה איום. מאחר והפריעו והעליבו גם את הסוציאליסטים הפולנים, קראה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית לחבריה לארגן הפגנה נגדית. הצטרפו אליה גם המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. יחד עם מחנה ניכר של חברינו, הייתי בכיכר הסמוכה ל“סיים”. מחזות נוגים וקשים ראיתי רבות בחיי, אולם שנאת עמים ושנאת אדם רוויית דמים שכזאת לא ראיתי מעודי. עלי לומר את האמת, כי חשתי כאב בראותי מחזות כאלה בשעת לידתה של המדינה, אשר קמה לתחיה.

שלושה ימים לאחר השבעתו של נארוטוביץ' כנשיא ראשון של המדינה הפולנית, הוא קיבל הזמנה לבוא ולפתוח תערוכה של תמונות חדשות בגלריה הגדולה לאמנות. הוא סירב לנסוע כאשר נסעו לשם בחסות המשטרה, או הצבא, כפי שיעצו לו, משום: “אינני רוצה לנסוע כאשר נסעו המושלים הרוסיים; אני הנני נשיא של פולין המשוחררת. אם רוצים הם להרגני, יעשו נא זאת”.

מיד עם היכנסו לגלריה, מקום שם התאספה האליטה של נושאי התרבות ושל הסגל הדיפלומטי, ניגש אליו צייר ובשלוש יריות מהאקדח הרגו בו במקום. הרוצח היה הצייר אלגיוש נייביאדומסקי, פרופיסור לאמנות ומבקר אמנותי. הוא הודיע כי חייב היה לבצע את ההתנקשות, שכן לא יכול היה להרשות לבזות את פולין על ידי בחירת נשיא, שהיה מועמדם של היהודים. היתה זו ההתנקשות המפורסמת שבוצעה ביום 16 בדצמבר 1922.

במקרה נערכה באותו יום (16.12.1922) לוויתו של הפועל הפולני, שנרצח בשעת ההפגנות האנטישמיות הקודמות. השתתפתי בלוויה ההפגנתית. כאשר נתקבלה הידיעה על הירצחו של הנשיא, היא גרמה זעזוע. הפועלים הסוציאליסטים קראו לנקמה. העיר ווארשה נרעדה. “האם עירנו היא מאורת רוצחים?” – שאלו. הצבא רצה להכריז על מצב מלחמתי ולעשות שפטים באשמים. אחרים הציעו לכנס את ה“סיים” לא בווארשה, אלא בקראקוב. מרוגזים במידה בלתי רגילה היו האיכרים. הרי נארוטוביץ׳ היה המועמד שלהם. באלפיהם הגיעו לווארשה ובאסיפתם הושמעה הקריאה הנמרצת ביותר לנקום בעד הרצח הברוטלי. אולם לאסיפה זו הגיע המנהיג של המפלגה הראדיקלית “ויזוולנייה” טוגוט, והודיע, כי הענשה בעד מעשה הרצח צריכה לבוא בדרך ליגלית. בזכרונותיו כותב טוגוט, כי באולם עבר אז רעד והוא לא ידע, אם הנאספים לא ירמסוהו ברגליהם. “לבסוף ניצחתי, אלא שעד היום אינני יודע, אם פעלתי באופן נכון”.

וארשה נזדעזעה. יום הלוויתו של הנשיא היה יום מר ונמהר. כולם הרגישו, כי משהו מוכרח להתחולל והמתח עלה ביחוד לאחר נאומו של הרוצח במשפטו. הוא הירבה דברים נגד הסוציאליזם, וביחוד נגד היהודים המפיצים את הרוח החמרנית: “היהודים חיים כציבור של טפילים על חשבונם של הגזעים האריים”. למעשה – אמר – רצה להרוג את האשם העיקרי, את פילסודסקי, ורק ברגע האחרון כיוון את הכדור נגד נארוטוביץ׳ במקום נגד פילסודסקי.

ה“אנדקים”, האנטישמיים והיסודות האפלים שרו שירי תהילה לרוצח. בכנסיות ערכו תפילות לזכרו. על קברו המשיכו להניח זרי פרחים ללא הרף.

כאמור, ווארשה נחרדה, אך לא קרה מאומה.

ציפו לתגובה של פילסודסקי, שהרי הוא היה האדם החזק והמפורסם ביותר בפולין. הוא ידע היטב את האויבים. מה איפוא יזום עתה האיש החזק? והנה קרה דבר שאיש לא יכול היה להעלותו בדעתו: מלא גינוי ובוז הוא פרש למדבר. הוא נסוג ופרש מהחיים הפעילים, התפטר מכל כהונותיו הצבאיות (כן עשו ידידיו הקרובים) והתישב בעיירה קטנה ליד וארשה (סולויובק), מקום שם חי לו את חייו הפרטיים. הצעד הזה עשה, כמובן, רושם כביר ובלתי רגיל. מה יהיה עכשיו?

היה זה המשבר המדיני החריף ביותר שעבר על פולין. יתר על כן, לא רק משבר המדיניות, כי אם גם משבר עמוק, שעירער את קיומה של מדינת פולין בכללה.

פרק שישה עשר: המאבק למען חנינה

תחיקתה של פולין לא היתה רעה, שהרי יסודותיה העיקריים עובדו והונחו בזמן, כאשר מהפיכות שלטו באירופה שלאחר המלחמה והעולם כולו צעד קדימה. אולם האדמיניסטראציה והביורוקראטיה הרחיבו את שליטתם על הארץ יותר ויותר, וביחוד המשטרה המדינית, שלא גרעה את עינה מהמפלגות. ובפולין הרי היו מפלגות מדיניות רבות, הן כלליות והן של המיעוטים הלאומיים. המפלגה הקומוניסטית הוכרזה מיד, בראשית ימיה של פולין המחודשת, לבלתי ליגלית, אך היא לא הפסיקה את פעולתה האינטנסיבית. מלבד ה“תאים” (“יאטשייקות”) יצרו לעצמם הקומוניסטים עמדות חזקות בתוך האגודות המקצועיות, הקואופרטיבים ובמוסדות התרבות. הם לא הסתפקו גם באלה, ובהתאם לאופיים, השתדלו להקים לעצמם תאים חשאיים גם בתוך המפלגות הפוליטיות על מנת להשפיע עליהן מבפנים. יתר על כן, הם השתדלו להקים מפלגות חדשות, שהתימרו לכאורה לנהל מדיניות עצמאית, אך לאמיתו של דבר, הם נוהלו על ידי המרכז הקומוניסטי. עובדות אלו יצרו, כמובן, מצב מסובך ביותר וממש תוהו ובוהו, באשר הצבור הרחב לא יכול היה על נקלה להתמצא בתוך המבוך המפלגתי. המשטרה מצידה שלחה את סוכניה למפלגות הקומוניסטיות (וכן אל המפלגות הקומוניסטיות למחצה) וידעה היטב על כל ההחלטות שנתקבלו על ידי הקומוניסטים, אף “החשאיות” ביותר.

ואף דבר זה לא הספיק, שכן לעתים קרובות הסוכנים היו גם קומוניסטים ובעת ובעונה אחת גם פקידי המשטר. גם לאדם בעל נסיון לא קל היה להתמצא בתוך התסבוכת הזאת.

כאשר הקימונו את “המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה”, השתדלנו במיוחד, שכל המפלגות תהיינה ליגליות, כדוגמת אירופה המערבית, כי שרירותה של המשטרה תהיה פחותה ככל האפשר וכי תוכרז חנינה כללית למען “הפושעים המדיניים”. קיימנו קשרים עם המפלגות בחוץ־לארץ וכן עם הליגה למען זכויות האדם והאזרח באירופה המערבית וכן עם האנשים המתקדמים ביותר בקרב הקבוצות השמאליות ובתוכם מנהיג האיכרים רב ההשפעה, טוגוט, אשר הקים גם בווארשה את “הליגה למען זכויות האדם והאזרח”.

לצורך ריכוז הפעולה החשובה הזאת הוקם “ועד למען חנינה”. הוא היה מורכב מנציגי המפלגות הסוציאליסטיות השמאליות ומאנשי רוח נכבדים בודדים. הניהול המעשי היה בידי הקומוניסטים ובידי “המפלגה הבלתי תלויה”. לפי משאלתם החזקה של הקומוניסטים, נבחרתי אני ליושב ראש הועד. את דרישתם נימקו בכך, שבכדי שהועד יוכל לפעול, חייב לעמוד בראשו נציג מפלגה ליגלית. ומאחר ואני הייתי חבר הנהלת “האינטרנציונל הסוציאליסטי” ובכלל היו לי קשרים רחבים באירופה המערבית, הרי בזכות זה לא יוכלו בווארשה להתעלם מהועד למען החנינה ואף המשטרה תצטרך לכבד אותו.

ואמנם, הועד למען החנינה פיתח פעולה נמרצת בווארשה ובחוץ־לארץ. במשך שעות ארוכות ישבתי בסיים ושוחחתי עם הצירים השונים. השגנו גם הסכמה, לפיה תבוא משלחת מחו“ל, ובעיקר מ”הליגה לזכויות האדם והאזרח".

כאשר המשלחת הגיעה ובראשה עמד הסופר הצרפתי המפורסם, ג’ורג' דיחאמל (מחבר הספרים “ציביליזציה” ו“חיי הקדושים”), קבלנו אותה בצורה חגיגית מאד וערכנו לה מסיבות. גם דעת הקהל הציבורית הקדישה תשומת לב רבה לחברי המשלחת.

כפי שכבר נזכר, נמנו עם “הועד למען החנינה”, הקומוניסטים, “הבלתי תלויים”, איכרים שמאליים, צירי הסיים וכן רוסים לבנים, ליטאים ואוקראינים. במשך זמן מסויים גם “פועלי ציון שמאל” היו שייכים לועד. מאד השתדלתי, שה“בונד” יצטרף אף הוא אליו. ניהלתי שיחות מספר עם מנהיגיו (הירש ארליך, יוסף לשצ’ינסקי־כמורנר, מיכאלביץ'), אשר ניהלו תעמולה למען החנינה בעתוניהם ובהופעותיהם הפומביות, אולם הם סירבו להצטרף מחוסר אימון בקומוניסטים, שעמהם לא רצו לשתף פעולה.

מענין הדבר, כי ציר הסיים מטעם האיכרים, טוגוט (שהיה במשך זמן מסויים ראש הממשלה ואשר מילא תפקיד נכבד בועדות הסיים) כותב, כי לסיים הוכנסה שאילתה (1924), שדרשה לחקור את מקרי ההתעללות, שהמשטרה עוללה בקפחה את האוכלוסיה במחוז הליטאי. ועדת הסיים נסעה לשם ויושב ראש הועדה, טוגוט, כותב: “המחזה שנתגלה לעינינו במקום היה באמת איום. מפקד המשטרה בכפר שעל הגבול בין פולין וליטה היה קצין צעירון, שמראהו היה מאד סימפטי וכושרו המלחמתי היה גבוה, אלא שהוא היה פשוט חולה סדיזם, ומחלתו גברה והלכה מרוב שימוש בקוקואין ומרוב התעללויות. המכות שהיה מרביץ ואף מקרי הרצח בשל התנגדות, כביכול, למשטרה כה זיעזעו את האוכלוסיה עד שכולם, עם הכומר המקומי בראש, רעדו ממש מפחד כאשר באו להעיד”.

בהקשר לכך עלי להזכיר כאן את האשה סטפאניה סימפולובסקה (אשתו הראשונה של עורך־הדין הידוע פאטק). היא היתה הנציגה הרשמית של הועד הבינלאומי לעזרת האסירים, שהוקם על ידי הקומוניסטים במוסקבה, ואשר פתח סניפים באירופה המערבית. היא היתה אשה סימפטית להפליא ובעלת תכונות אינטלקטואליות ואנושיות נעלות. לפי השקפתה היתה קומוניסטית, אך באורח רשמי לא נמנתה עם המפלגה הקומוניסטית. אולי בשל כך שלא בכול היתה תמימת דעים עם המפלגה וגם כדי שתוכל לנהל בהצלחה משא ומתן עם הממשלה הפולנית בעניני אסירים (פילסודסקי, אשר הכיר אותה מזמנים קודמים, העריך אותה מאד). עד היום שמורים אצלי זכרונות נעימים מפגישותי הרבות עמה.

הפעולה נסתיימה בכך, שאותי, יושב הראש של הועד למען החנינה, אסרו. ראשות הועד עברה לידי ציר הסיים מטעם האיכרים, אולם כעבור זמן קצר הועד כולו התפזר.

פרק שבעה עשר: הרעב לתרבות

את המצב בפולין העצמאית איפיינו לא רק המצוקה היהודית והאבטלה, כי אם גם הרעב העצום לתרבות. שלא כמו באוכלוסיה הפולנית, המצוקה היהודית לא היתה כרוכה בבעית האנאלפביתיות. העם היהודי, התושב הותיק בפולין, לא סבל מצללים אלה. התקיימו בתי־ספר ומוסדות חינוך שונים. מלבד ה“חדרים” המסורתיים, הוקמה מאז 1918 ההסתדרות המרכזית של בתי־הספר היהודיים, “ציש”א", ולה היתה רשת רחבה של בתי־ספר יהודיים בערים ובעיירות. כן פעלו בתי־ספר “תרבות” ובתי־־ספר דתיים וחילוניים רבים ושונים. העם היהודי העתיק החזיק ברמה את דגל החינוך. הרעב לתרבות הורגש כאן על מדרגה גבוהה יותר. בתי־הספר העממיים והתיכוניים הם אשר סייעו, כמובן להתגברות הרעב לתרבות. הנוער הירבה לקרוא ספרים. לא היתה כמעט עיירה, שבה לא תהיה ספריה, או אולם־קריאה יהודי. הסופרים הפולניים וכן סופרי אירופה שימשו להם מורים טובים ביותר.

קו אופיני נוסף ביטאו ההרצאות והשיעורים. יומרתו של הנוער, של האינטליגנציה ושל שכבות העם הרחבות היתה – להביא לעריהם ולעיירותיהם את הסופרים, את המבקרים מלבד אלה שחיו בפולין, ולארגן הרצאות בנושאי ספרות ותרבות שונים. כאשר רק הגיע לוארשה סופר בעל שם מחו“ל, מיד פנו אליו “שיואיל לבוא גם אל עיירתנו”. שלום אש, לייויק ואפטושו, היו תמיד האורחים הנכבדים ביותר בכל אותם המקומות. בתחום זה יצרה פולין תופעה בלתי שכיחה ומיוחדת במינה. כאשר הד”ר חיים ז’יטלובסקי, הנואם המזהיר, היה בא לפולין, היה מרצה את הרצאותיו בפני קהל שומעים רחב, אם כי היה מקבל גם תשלום גבוה בעד כל הרצאה. כאשר היה מסיים סדרת הרצאות, היה חוזר לאמריקה ועמו צרור נכבד של דולרים. היתה זאת תופעה יחידה במינה, שפולין העניה עזרה לאמריקה העשירה.

ליד מערכת ה“ליטערארישע בלעטער” (דפי ספרות) אף נפתחה לשכה מיוחדת ואליה היו פונים ומזמינים מרצים, אשר קיבלו שכר הגון בעד הרצאותיהם. חרף המאבק המדיני החריף בין המפלגות, לא נשמר בתחום זה הקו המפלגתי הקפדני. בכל יום שישי היו המנהיגים והמרצים הידועים עולים לרכבות, כדי לצאת לעיירות השונות ולהרצות שם בלילי שבתות ובימי השבת. כאן נפגשו הנואמים מהמפלגות ומהזרמים השונים. קו־נסיעה אחד היה: וארשה–פיוטרקוב–רדומסק–צ’נסטוחוב–בנדין–סוסנוביץ. הקו השני כלל: וארשה–ביאליסטוק–גרודנה–וילנה. הקו השלישי: וארשה–בריסק–פינסק. באופן כזה שומה היתה על המרצים לנסוע כברת דרך יחד, ובהגיע יעדו של כל מרצה, היה יורד מהרכבת וכך לאט, לאט נתפרדה החבילה.

המרצים המפורסמים ביותר היו: הבונדאי בייניש מיכאלביץ' (גם מדם לפני צאתו לאמריקה), זרובבל מ“פועלי ציון שמאל”, ד“ר יצחק שיפר מ”פועלי ציון" (צ. ס.), הפולקיסט נח פרילוצקי, שלמה מנדלסון הצעיר ויוסף לשצ’ינסקי. זכורני, כאשר נסענו פעם יחד, אמר לי מיכאלביץ': “יודע אתה, היינו צריכים לארגן יחד אגודה מקצועית שתגן על האינטרסים שלנו. לעתים קרובות אנו מארגנים שביתות במקצועות השונים ואנו עצמנו הננו חסרי מגן. הועדים המרכזיים קובעים הכל על דעת עצמם ואינם שואלים את פינו. יום השבת שנועד למנוחה, לטיול, לבקר בתיאטרון, או לשמוע קונצרט, דווקא ביום זה שולחים אותנו מכאן. וכאשר אנו חוזרים, לרוב לאחר לילה של נדודי שינה, הרינו עיפים ומוכרחים מיד לשוב לעבודה של ימות החול”.

הרציתי על הסופר האהוב עלי רומן רולן. הטכניקה היתה דומה לזו שבהרצאותי הפוליטיות. כפי שכבר העיר חבר המפלגה שלי מוארשה, היו מדפיסים על המודעות את ראשי הפרקים המפורטים של ההרצאה.

אולם הפעם הנושא היה לא מדיני, כי אם חברתי־ספרותי. על מודעות הענק (צרות, אך ארוכות) פורסמו ראשי הפרקים דלקמן: 1. צרפת, גרמניה ואיטליה; 2. תפקידם של היהודים; 3. הרומן “ז’אן כריסטוף”; 4. האוניברסליות של הרוח היוצרת; 5. הטראגדיה של המהפיכה (דאנטון ורוביספייר); 6. קורות חייהם של הענקים (בטהובן, מיכאל אנג’לו, טולסטוי); 7. האשה המודרנית (גראציה ואנטקה); 8. איבה וידידות בחיים; 9. אירופה – מולדת כל המולדות; 10. המלחמה במלחמה; 11. מצפונה של אירופה.

האולם הגדול היה מלא וגדוש שומעים, ורבים נשארו בחוץ. על הרצאה זו חזרתי באולם גדול יותר, ולאחר מכן במועדוני תרבות שונים. את ההרצאה אירגן המנהל של עתון מפלגתנו, יענקל דנציקר (לימים נעשה אמרגן של קונצרטים והצגות תיאטרון יהודיים).

ענין מיוחד גילה בהרצאה זו העתונאי הביאליסטוקאי, ספירשטיין (חבר המערכת של העתון היומי היהודי בביאליסטוק). הוא הציע לי לארגן הרצאותי בערי־שדה שונות. ואמנם הוא נעשה לאמרגן שלי ומילא את תפקידו בהצלחה רבה. במשך שנים אחדות קיים את הפעולה האירגונית. בקיץ ובחורף שילם לי למפרע סכום גדול יותר בעד סידרת הרצאות (אני סבור, שהריוח שלו לא היה פחות מהשכר ששילם לי). את ההרצאות היה מארגן לפי המחוזות. כך למשל, בביאליסטוק – ביום ששי, בשבת – בסלונים, וביום ראשון – בבראנוביץ'. בדרך זו ניתנה לי ההזדמנות להכיר עשרות ערים ועיירות, שקודם לכן לא היכרתין.

הנושא השני היה על ישראל זאנגוויל: “ילדים וחולמים בגיטו”. ראשי הפרקים היו: 1. הגיטו הראשון ברומה; 2. יוסף בעל החלומות; 3. אוריאל אקוסטה וברוך שפינוזה; 4. היינה – הפייטן והסטיריקון; 5. לאסאל המנהיג הגרמני הסוציאליסטי; 6 לורד ביקונספילד – בנימין דיזרעאלי, השמרן האנגלי; 7. שבתי צבי משיח השקר; 8. הרצל ושאלת היהודים; 9. זאנגוויל והתנועה למען השלום (ביסמארק או טולסטוי).

הנושא השלישי היה: “היינה ולאסאל” (האדם החזק ביותר והחלש ביותר של המאה התשע עשרה). ראשי הפרקים היו: שירה ופוליטיקה והשפעתן ההדדית; היינה ולאסאל כגרמנים וכיהודים; איבתו של היינה אל המשטר הגרמני, אל הסנוביזם; המיליטריזם ורוח העבדות הגרמנית; אהבה־ליריקה; סוציאליזם ומהפיכה; היינה ונפוליאון; לאסאל ומארקס.

הנושא הרביעי “מביירון עד ברנארד שאו”; הרומנטיקון הגאוני והאינדיבידואליסטן של המאה ה־19: האציל, המיליונר, “הדון ז’ואן” וחלום חייו: חירות לאיטליה! חירות ליוון!, האירוניה של ברנארד שאו והסטירה כלפי השכבות השליטות.

הנושא החמישי בסידרה היה: “המלחמה לאור השירה והספרות”. האש של הנרי ברביס; “במערב אין כל חדש” של רימארק; אנדריי סטרוג הפולני.

לסידרה זו היה שייך סטניסלאב ויספיאנסקי וכן י. ל. פרץ (“החתונה” ו“בלילה בשוק הישן”).

כפי שאנו רואים, היו כל אלה שמות גדולים ובעיות גדולות. ובכל זאת מה שונים היו האנשים בתקופותיהם השונות. הארתי אותם ברוח היצירה הבקורתית וההומניות החופשית, שאיחדו את כל אלה.

סבור אני, כי אין זה מוגזם כלל לומר, שההרצאות הללו היו המוצלחות ביותר בפולין. חבר צעיר של “השומר הצעיר” כתב לחג יובלי ה־75, שהוא וחבריו בחוות הכשרה בצ’נסטוחוב קיימו עמי שיחה רעיונית וכי גיליתי הבנה כלפי הנוער: “נזכר אני בפגישה עם קרוק בשנת 1935 בחוות ההכשרה של “השומר הצעיר” בצ’נסטוחוב. בשיחה זו גילה קרוק הבנה לנו, לצעירים בעלי חזון השחרור הלאומי והסוציאלי, והתענין במפעלנו הקבוצי בארץ”.

האידיאליסטון הצעיר הדגיש, כי אף על פי שמפלגתי הפוליטית לא היתה גדולה, הרי כל נושא שעליו דברתי משך אליו תמיד המוני שומעים.

לדעתי, אפשר להסביר את ההצלחה על ידי הרוח, שבה תארתי את האישים הגדולים, את יצירתם הבקורתית ואת ההומניזם שלהם, החדור רוח החופש. ודווקא דברים אלה העריך הנוער, האינטליגנציה והעריכו המוני העם. הם, שחלמו על עולם טוב יותר, הרגישו כאן עולם רחוק, שהוא בכל זאת קרוב.

הרצאות, כמו ספרים, יש להן גורל והיסטוריה משלהן. כשם שמטמינים זרע באדמה, הרי הוא צומח ויש לו התפתחות משלו, בלתי תלויה באדם שטמן את הזרע – כן יש להם לספרים ולהרצאות חיים משלהם – ללא תלות במחברים ובמרצים. עקבתי כמובן, במתח רב אחרי הקבוצות הרוחניות שנוצרו מסביב להרצאות. יודגש כאן בשניה, כי פעולה זו לא היה לה כל קשר עם המפלגה הפוליטית. לעתים קרובות החוגים שבאו לשמוע את הרצאותי, אף לא ידעו מהי הפרוגרמה של מפלגתי, הם היו רחוקים ממנה. אולם הרוח ההומנית היה הדבר הנערך ביותר, שקשר אותם ושימש להם דחף חשוב למען המשך חייהם האישיים.

פרק שמונה עשרה: הסכנה ההיטלרית

התמיכה בהיטלר שגברה והלכה בבחירות לפרלמנט הגרמני עוררה יותר ויותר חרדה בקרב התנועה הסוציאליסטית הבלתי תלויה באירופה. המספר העצום של קולות שניתנו למען הנאצים, צלצל כפעמון אזעקה. אזעקה, אזעקה! – ומכל הבחינות. בראש וראשונה גרמניה עצמה: א. זוהי מעצמה עולמית בלבה של אירופה ולה השפעה רבה על עניני העולם. ב. השואה הנשקפת ליהודים. ג. הסכנה שתפרוץ מלחמת עולם חדשה. אוילית היתה הנחמה, אשר רבים ניחמו את עצמם, כי מן הנמנע לאכול תבשיל כה חם כפי שמבשלים אותו; כי “היטלר הלבוש פראק איננו היטלר במדים חומים”. אולם כל אלה היו בבחינת התנחמות קלת דעת, פושעת, בריחה מראיית המציאות האכזרית.

המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה שלנו בפולין באה בדברים עם מפלגת האחות האנגלית, ודרשה לנקוט מיד באמצעים בינלאומיים נגד הסכנה. לפי הזמנתנו, הגיע לוארשה יושב־הראש של המפלגה האנגלית – פנר ברוקוויי, יחד עם עורכת המשנה של בטאונם. הם התאכסנו אצלנו בוארשה וכן בדירת הקיץ שלנו. הראינו להם את וארשה ואת סביבתה. באסיפה הכללית של מפלגתנו נערכה להם קבלת פנים לבבית במידה בלתי שכיחה. לפי בקשת ה“בונד”, החלטנו לערוך יחד עצרת־עם גדולה ואמנם, לאסיפה בא קהל עצום ומצב הרוח היה נלהב. את האורח ברכו ארליך ואני. הבונדאים הזמינו את ברוקוויי למסיבה במסעדה. אף אנחנו ארגנו באולם יפה הרצאת אורח בשביל האינטליגנציה והשתתפה בה האליטה של וארשה. בזכרונותיו כותב ברוקוויי: “לפי עצתו של יוסף קרוק, ערכתי ביקור רשמי אצל השגריר הבריטי, שהזהיר אותי לבלי לעורר את “שאלת המיעוט”. בחשבי אז על ההמונים העניים, אמרתי לו, כי אדבר אך ורק על “שאלת הרוב”, דבר שעורר אצלו פליאה. יוסף אף לקח אותי אל השגריר הסוביטי, אנטונוב אובסינקו, הנציג הרוסי לעתיד בספרד, שהיה אחר כך קרבנו של היטלר. הוא קיבל את פנינו בידידות רבה וללא כל רשמיות”.

נסעתי עם ברוקוויי לצ’נסטוחוב. שם נתקבל בהתלהבות רבה והביע השתוממות לבקיאותם הרבה של החברים בתנאי אנגליה. קהל רב בא לשמוע את הרצאתו. בזכרונותיו הוא מספר: “כאשר יוסף תירגם את דברי, ואני הזכרתי את ברית המועצות, מיד נשמע קולו הרם של קצין המשטרה, שדרש לא להוסיף ולדבר על רוסיה. כשחיוך על שפתיו, העיר על כך יוסף: ‘זוהי ההערה היחידה של הנואם’ והמשיך לתרגם. המשטרה שוב התערבה ודרשה להפסיק את האסיפה. הנאספים מחו בקול רם ונוצר מצב קשה, אולם יוסף, שהיה כבר רגיל ומנוסה בקשיים ממין זה, הרים את ידו ומיד הקהל נשתתק. הוא הציע לקדם בברכה את המפלגה האנגלית הבלתי תלויה ואותי. הנאספים עשו כבקשתו ומיד לאחר מכן בקש יוסף מהם להתפזר”.

מצ’נסטוחוב נסעו ברוקוויי ומרגריט לואי לברסלאו הסמוכה, שבה רבה היתה השפעתו של האגף הסוציאליסטי השמאלי. צריכים היינו לדבר על אודות לאסאל על קברו, אולם לא קבלתי דרכון, וחבר אחר מצ’נסטוחוב ליווה את ברוקווויי עד לגבול.

פרק תשעה עשר: הנאצים ליד הגה השלטון

ביום שהיטלר הגיע לשלטון (30.1.1933) שלחתי כתבה מוארשה לעתון “סאציאליסטישע ארבעטער צייטונג”, שהופיע בברלין ובבראסלאו, ובה כתבתי: האנשים המרחיקים ראות בפולין משוכנעים, שאם לא תתחולל עד מהרה מהפיכה בגרמניה, הרי מלחמה היא בלתי נמנעת, לא רק נגד פולין, כי אם גם בקנה מידה עולמי.

מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הבלתי תלויה בפולין באה שוב בדברים עם מפלגת האחות שלנו באנגליה על מנת לאחוז מיד בצעדים בינלאומיים נגד הסכנה. מענין הדבר, כי בשעה שה“בלתי תלויים” באנגליה הציעו קודם כל להטיל חרם כלכלי רב ממדים וכללי על גרמניה הנאצית, יצאו הקומוניסטים האנגלים בחריפות נגד ההצעה תוך אמתלה טפשית, שאין זה אמצעי סוציאליסטי.

אשר לתחום היהודי, הבינותי מיד, כי ליד ובמקביל לפעולת החרם הכללי, חייבים היהודים לאחוז באמצעים יהודיים מיוחדים. בוארשה תמכנו בחרם האנטי־נאצי, שהוכרז על ידי הועד היהודי הוארשאי. בישיבה של הסקציה היהודית האוטונומית בתוך “המפלגה הבלתי תלויה” שלנו, החלטנו, כי הגיעה השעה לחדש את פעילותנו הרעיונית הטריטוריאלית, ובקנה מידה רחב, שכן בוודאי גדלו והתרחבו צרכי ההגירה. בענין זה כתבתי במכתב לחברנו הותיק והמסור, ד"ר דוד לבוביץ'. לאחר חיסולה של “מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית המאוחדת” הוא חי בפאריס כמנהל של חברת “אורט”.

במקרה הגיע אז לוארשה ד"ר אהרון סינגלובסקי על מנת לחזק את פעולת “אורט” בפולין. הזמנתיו לבוא לביתנו, כדי להיוודע מפיו יותר פרטים על המצב בפאריס ולבחון יחד את הבעיות של המדיניות היהודית החדשה. סינגלובסקי מסר לנו דרישת שלום מאת לבוביץ' וסיפר, כי בפאריס הוקם ועד למען הגירה יהודית ועמו נמנים יהודים נכבדים ומנהיגים מברלין, הפליטים החדשים מגרמניה, יחד עם עסקנים יהודיים מרוסיה. זוכר אני, כי סינגלובסקי הזכיר שני שמות חשובים של אנשי ברלין, אשר עשו עלינו רושם רב: את העורך הראשי של “פאסישע צייטונג” ואת המספר המהולל אלפרד דבלין. על כל הדברים האלה סיפר סינגלובסקי בנעימה אופטימית מאד.

אל השיחה עם סינגלובסקי הזמנתי, מלבד כמה חברים ממפלגתנו הבלתי תלויה (המהנדס ליאון פייגנבוים ואחרים), גם ידידים אחדים, שהיו חברים ב“מפלגה המאוחדת” הרוסית. לא קיבלנו בשיחה הזאת החלטה אחידה, שכן הדעות היו חלוקות מדי, כדי שנוכל להגיע להחלטה משותפת (כך למשל, יוסף לשצ’ינסקי־כמורנר היה חבר ה“בונד”), גם אנחנו, “הבלתי תלויים” בוארשה החלטנו לקיים קשר עם הקבוצה הפאריסאית. באתי בדברים גם עם עורך הדין יוסף צ’רניחוב, שהיה מקובל מאד בוילנה ואשר לפני שנים נמנה עם המנהיגים החשובים ביותר של “ס. ס”. בפגישה זו נוצרה התחלה של תנועה ציבורית חדשה וחשובה. בוארשה גם נודע לנו (מתוך מכתבו האישי של לבוביץ' וייתכן, כי הדבר הוזכר על ידי סינגלובסקי), כי גם בלונדון הוקם ועד חדש לעניני הגירה, שכן לשם זרמו פליטים רבים. החידוש היה בכך, שבראש הועד הועמד ד"ר משה גסטר, רבה הראשי הספרדי והמנהיג הציוני הותיק.

בינינו התפתחה התכתבות תכופה. הועד מפאריס דרש בכל פעם, בצורה נמרצת יותר, שאקדים לבוא לפאריס לשם בדיקת המצב שם ושאסע ללונדון, משום שהייתי האדם היחיד שהתגורר שנים רבות באנגליה ונמנה שם עם המנהיגים הטריטוריאליסטיים.

עלי לומר בקצרה, כי על אף הקשיים הרבים (מדיניים, טכניים וכספיים), החלטתי לצאת לזמן מסוים לפאריס וללונדון.

פרק עשרים: החיפוש האחרון של המשטרה

תפיסת השלטון על ידי היטלר מן הדין שצריכה היתה לחזק את כחות הקידמה ושוחרי השלום בפולין, משום שהמנהיג בברלין לא הסתיר את שנאתו לפולין. כך חייב השכל הישר וכך צריך היה להיות. אולם החוגים השליטים בפולין לא שעו להגיון הישר, ומגמתם היתה קודם כל לדכא עוד יותר בפולין עצמה את הכחות המתקדמים, ובשורה ראשונה – את היהודים.

לאחר מות פילסודסקי (1935), תומכיו נעשו עוד יותר אכזריים ופראיים. במובן הפוליטי גבר והתחזק תפקידו של רומן דמובסקי, מנהיגם של הדמוקרטיים הלאומיים (אנדקים). הוא הרחיב את השפעתו אף על חלק גדול מחסידי פילסודסקי. כאשר הטחנו נגדו שהוא נאצי, הוא לא נעלב. הוא רק הודיע שאין זה נכון. היתה לו שיטה טובה יותר למלחמה בכוחות המתקדמים. בניגוד למנהיגים של המאה השחורה במדינה הצארית לפנים, לא היה דמובסקי בור ועם הארץ. הוא היה אדם משכיל, חי זמן ניכר באירופה המערבית ועקב אחרי מהלך המאורעות. הוא רצה ליצור מזיגה בין הפאשיזם האיטלקי של מוסוליני לבין הסאמאראים היפאניים, בעלי התפיסה הפאודאלית הבריטית וכן בין חסידי פרנקו בספרד והשוביניזם של הריאקציונרים הצרפתיים “אקסיון פראנסז”. מעל לכל עמדה שנאתו ליהודים והתכנית בדבר “יציאת היהודים”.³⁰

בפולין חיסלו בשיטתיות את היסודות והאירגונים השמאליים. מבין המפלגות הסוציאליסטיות השמאליות הכלליות נשארה רק המפלגה שלנו – המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה. כל דבר שנסינו לפרסם בכתב, הוחרם מיד. נאסרו כל האסיפות הפוליטיות, וגם את האסיפות הפנימיות הסגורות של המפלגה מוכרחים היינו לנהל בזהירות רבה, שכן ידענו כי נוכחים בהן בוגדים מטעם המשטרה. לרוב הייתי מרצה על נושאים היסטוריים וספרותיים. המשטרה השפיעה על בעליו של אולמנו ברח' לשנה, שהיה ידוע לפרולטאריון וכן לאינטליגנציה הפולנית והיהודית, שיוציא אותנו מהאולם, אשר שכרנו ממנו זה שנים רבות. לאחר תלאות רבות קבלנו חורבה ישנה ושבורה ברחוב דלוגה, וגם פה המשטרה לא גרעה את עינה מאתנו וערכה חיפושים, מאסרים והחרמות.

השלטונות לא הסתפקו בבתי־הכלא שהיו מלאים אסירים ובצייתנותם העבדותית של השופטים, שהיו ממלאים את פקודות המשטרה והנחיותיה. לאחר שטיפלו באכזריות טמאה ובלתי שכיחה במנהיגים של המפלגות הסוציאליסטיות, המפלגות הדמוקרטיות ומפלגת האיכרים שישבו בבית־הכלא בבריסק, הקימו את מחנה הריכוז בברזה (1934). כאשר סגן שר הפנים פיאראצקי נרצח על ידי טרוריסט אוקראיני מבלי שידעו על מה ולמה בוצע הרצח (חזקות היו השמועות, כי זו היתה פרובוקציה מצד המשטרה), הקימו בעיירה רחוקה ברוסיה הלבנה מחנה, שקראו לו באורח רשמי “מחנה בידוד”. ברזה נמצאת בין בריסק לבין פינסק, עיירה קטנה בת 4–5 אלף תושבים (לרוב יהודים) והיא נהפכה למפלצת של פולין. האנשים פחדו ממש לבטא את המלה ברזה. כאשר בתחנת הרכבת של וארשה נוסע היה מבקש בקופה כרטיס לברזה, היה הקופאי מתבהל ונפחד, ידיו היו מתחילות לרעוד ואת הכרטיס לא נתן, כאילו שכח שקיימת תחנה שכזאת, והיה מכריז: “הבא אחריו, הבא אחריו”. כאשר שוטר ירה פעם והרג את אהובתו, והסניגור ברצותו להקטין את עונשו של הרוצח במשפט, אמר: “יש לזכור, שהאדם הזה שירת קודם לכן במשטרת ברזה והוא הורגל לאכזריות דמים”. מה שהתרחש בברזה עצמה, איש לא ידע, שכן בשעה שהאסיר שוחרר מהמחנה, היו מודיעים ומזהירים אותו: “אם תספר על הנעשה כאן, תגיע הנה בשניה”. בציבור ידעו רק, כי שם מתרחשים דברים איומים. אני ידעתי את המצב, שכן קבוצת מהפכנים ששוחררה משם, כתבה תזכיר בשביל חוץ־לארץ ושלחה העתקים לנציגים של המפלגות המדיניות. אף אני קיבלתי עותק. בחוץ־לארץ רעשו וגעשו מסביב לברזה, אך ללא הועיל. מנהל המחנה, המושל לשעבר קוסטק ביארנאצקי, הסאדיסט השפל, יצר שם מכתש של זוועה שטנית.

הרגיז אותי במיוחד המצב, שבכל אשר אפנה, עקב תמיד אחרי סוכן של המשטרה. תחילה התאכזרתי כלפיו וחזרתי על הטקטיקה, שבה נקטתי באותה העיר וארשה נגד סוכני הצאר לפני 30 שנה. הייתי נעצר ליד חלון ראווה ופתאום הייתי מסתובב ופונה אליו כך, שלאחר שנים, שלשה צעדים יכולתי להסתכל בעיניו, כדי שירגיש כי יודע אני שהוא עוקב אחרי. הייתי נכנס לקולנוע, מתיישב בשורות האחרונות ועד מהרה כאשר החשיך באולם, הייתי יוצא. או כאשר ירד גשם, הייתי נכנס לבית קפה זעיר, מתיישב ליד החלון וקורא עתון. ואז הייתי רואה את הסוכן כשהוא עומד בחוץ ונרטב בגשם. לפעמים הייתי נכנס למברקה, רושם על גבי טופס כמה מלים בלתי מובנות שהמצאתי בו ברגע ושולח את המברק ללובלין או לפלוצק על שם א. קאמינסקי, שלא היה קיים כלל. אין כל ספק, שהמרגל ומנהלו היו אחר כך שוברים להם את הראש, כדי לפענח את הידיעה הסודית. לאחר זמן מסויים, לאחר שבאתי בימים נמאסה עלי תחבולה זו. אולם כל אותו זמן מוחי היה מרוכז מסביב לשאלה, מהי הפרובוקציה החדשה שהמשטרה מכינה?

בנובמבר 1935 ערכה המשטרה חיפוש חדש בדירתי. היה זה ליל כפור עז, שלג וגשם. באותו ערב הרציתי על הנושא “נימוקי המלחמה לאור הספרות”. מאחר והיה צריך למסור קודם למשטרה את ראשי הפרקים של ההרצאה, הסתמכתי כמעט כולי על המציאות באירופה המערבית ובארצות הברית (רומן רולאן, בארביב רמאק, המינגוויי, ומהיהודים – זאנגוויל, שלום־עליכם ואברהם זאק). אף במלה אחת לא הזכרתי את הסופרים הרוסיים. בקרב הקהל היו שתי קבוצות שנמנו עם שומעי הקבועים: קבוצת סטודנטים פולנים וקבוצת בני נוער מ“השומר הצעיר”. לאחר ההרצאה הגעתי למסעדה היהודית הידועה “פיקאדילי”, מקום שם ישבו ברוך צוקרמן, אנשל רייס ומשה קליינבאום (סנה) והם הודיעו, כי הסקציה היהודית של “המפלגה הבלתי תלויה” החליטה לתמוך ביזמתם לקיים בפולין כנס של הקונגרס היהודי העולמי.

מיד לאחר שהגענו הביתה ורק נכנסנו למטות, נשמעה דפיקה חזקה בדלת וצלצול בפעמון: “מברק!” כבר ידענו שאין זו אלא פרובוקציה, כדי שלא יחשבו על השחתת מיסמך כלשהו והנה חיפוש חדש. שני שוטרים במדים ואחד לבוש אזרחית, כפי הנראה בלש מומחה. הם מסתובבים על פני החדרים. מיד בקשתי מרעיה, מאמה ואף מהעוזרת שתעמודנה ליד השוטרים ותשגחנה על מעשיהם. “חושדים אתם שמא נטיל משהו חשוד?” – שאלו השוטרים. “נוהג אני כשם שנהג המרשל פילסודסקי” – עניתי. “אולם הרי אין אנו סוכנים צאריים” – הם השיבו כנעלבים. אולם אני אינני צעיר, יש לי נסיון משלי ואני פועל לפי הרגלי. לא אחתום על שום פרוטוקול, אם לא אציין בשמי כל מיסמך שרוצים אתם לקחתו עמכם. עלי לומר, כי הם היו הגונים. וכפי הנראה, פעלו לפי הנחיות שקבלו. ולבסוף: – “בבקשה, התלבש אדוני, אתה תלך אתנו”.

דממה. אני נכנס לחדר שני כדי להתלבש. רק ואנדא, העוזרת הפולניה אומרת: “אל הגנבים אינכם מגיעים ואינכם אוסרים אותם. רק את האדון שלנו אתם לוקחים. אין הם עושים רע לאיש ועוזרים לכל אחד”.

רעיה אומרת: “לבש בגדים חמים. ואנדא, תני לאדון את הסואדר החם”. מכניסים לתיק שלי שתי כותנות, לבנים, גרביים אני לוקח עמי קצת כסף.

כל אותה העת הטלפון לא חדל מלצלצל. ברור הדבר, כי בשעה כה מאוחרת בלילה פירושם של הצלצולים הוא, כי גם אצל חברים עורכים חיפושים. השוטרים קופצים מיד אל הטלפון ורוצים לשמוע את השיחה, אולם העומדים בקצה השני של החוט, מששמעו קולות זרים, הפסיקו לדבר. ופתאום – צלצול בדלת. נכנסת אשתו של חברנו מלך רודי, כשהיא חיוורת וכולה רועדת. רעיה מיד מתמצאת במצב ואומרת: “הילד שלכם שוב קיבל חום גבוה, הרי אמרתי לכם, כי כך יהיה. ארשום לכם עוד תרופה ועליכם לקחת אותה מיד מבית־המרקחת. אל תיבהלו. מיד עם בוקר אבוא אליכם”… תחבולה זו כבר הועילה אצל חבר אחר לפני שנים. הגב' רודי מבינה את הכוונה, היא רואה את המתרחש כאן, בוכה במקצת ואומרת: “אנא, בואי, בואי. אצפה לך”.

אני נכנס לחדר השני כדי להתלבש.

אנו מתכוננים לצאת, אני ניגש אל רעיה, נושק לה ביד ובמצח ואומר: “פאסחלסקי ייעץ לכם טובות… צריך להחזיק מעמד… גם את זאת נבלה…”

“כן”, אומרת היא בקול חלוש, אך תקיף – “נבלה גם את זאת… היה שלום! שמור על בריאותך”.

אני לוחץ שוב את ידה, את ידה של ואנדא וגם של שומר הבית פיוטר, אשר, כפי שאני מרגיש, עומד לצדנו – ואנו יוצאים.

יודע אני, כי כל עוד השוטרים נמצאים כאן, רעיה שלטת על עצביה. כבודה האנושי אינו נותן לה, שהאויבים יראו את יסוריה ומכאוביה והיא לא תזיל אף דמעה. הלילה היא כבר לא תעצום עין ותתכנן את אשר עליה לעשות. מיד עם בוקר היא תפעיל את המרץ ותהפוך שמים וארץ כדי לשחררני.

* * *

ואני עם השוטרים פונים ללכת. “זה לא רחוק מכאן”, אומר אחד השוטרים, “אני יודע”.

בכיכר התיאטרון היפה מול האופירה אנו נכנסים דרך השער הגבוה של העיריה לתוך החצר – אל מרכז המשטרה הורשאית הידוע לי למדי.

כרגיל, בכניסה למרתף הכלא, שוטר רושם את תשובותי על גבי שאלון: שם, גיל, מקצוע, כתובת. בהגיעו לשאלה, האם יודע אתה קרוא וכתוב? אני עונה: “לא”. על כך הוא מגיב: “דוקטור, סופר ואינו יודע לכתוב”. “אם כן, למה אתה שואל?” לאחר שסיימנו את תחנת האינקביזיציה הראשונה, מלווה אותי שוטר בירידה אל המרתף. כולאים אותי בתוך תא ריק. יודע אני, כי בתי־הכלא מלאים וגדושים, והנה כאן תא ריק. מה פירושו של דבר?

כעבור שעה נפתחת הדלת ונשמעת פקודה: “אל הלשכה!” אנו עולים. ושוב חוזרות השאלות: שם, גיל, מקצוע. ולבסוף מובילים אותי למכשיר מסויים ומודדים את הגובה שלי; כן אומרים לי להטביע את אצבעי בדיו שחורה – סימן שנוטלים אותו מכל הפושעים.

“שולחים אותך לברזה”. ובכן, גם הדבר האיום הזה לא פסח עלי.

בדרכי חזרה למרתף אני נפגש על גבי המדרגות המעוקמות והצרות עם שלשה חברים, שמובילים אותם למעלה: את רופא השינים יעקב סגל, את העסקן באיגוד המקצועי, מלך רודי ואת בעל הבית שבו שכנה מפלגתנו, הרשלי ארליך הקטן. הם מסתכלים בי ואני אומר רק מלה אחת: “ברזה”. הם מחוירים.

כעבור שעה קלה מכניסים את שלושת החברים לתוך התא, שבו ישבתי עד כה לבדי. כולנו נרגשים עד עומק נפשנו. אני מחבק כל אחד מהם, מנשק ואומר: “אתם מוכרחים להבטיח לי, כי תדעו להחזיק מעמד. אנו לוחמים. שנים רבות הטפנו את הרעיונות שלנו, ואם נגזר עלינו להישלח למחנה ריכוז, אסור שגם ברזה תשבור את רוחנו”. אנו לוחצים ידים זה לזה ורגועים במקצת מתישבים על המזרנים.

פרק עשרים ואחד: בקרטוז ברזה (מחנה ריכוז פולני)

לאחר שהושיבו אותנו במרתף בית־הכלא, החזיקו אותנו עוד יום תמים. האכילו אותנו את המרק הנתעב, ובערב נשמעה הפקודה: “להתלבש!”

מובילים אותנו לתחנת הרכבת (באורח סמלי “תחנת הכותל המזרחי”). אנו ממתינים קצת עד אשר מעמידים על הפסים את הרכבת הרגילה בריסק–פינסק. בתוך הקרון של המחלקה השלישית מקציאים בשבילנו שני תאים. 4 שוטרים מלווים אותנו והם מתנהגים באדיבות. “אם יש לכם כסף, אנו מוכנים לקנות בשבילכם כעכים, שוקולד וסיגריות. בברזה יקחו מכם את הכסף”. נוסעים כל הלילה.

השחר עלה – “ברזה!” הרכבת ממשיכה בדרכה. עתה מוסרים אותנו לידי שלשה שוטרים חדשים. זהו “המחלק הברזי המיוחד”. הם כובלים את ידינו בשרשרות, לא כל אחד לחוד, כי אם שנים יחד. אני מעמיד לצדי את הירשלי חסר הישע ומאחורנו צועדים סגל ומלך. גם השוטרים הרגילים שבאו מווארשה מלווים אותנו, אלא שהם סבילים. צעדת האבל נמשכת בערך כשעה.

תוך צעידה כבול באזיקים אני נזכר, כי לפני שנים בחורף נסעתי באותה דרך על גבי מגררה. כאשר צריך הייתי להרצות הרצאות מספר באיזור בריסק–פינסק, שהיתי פעם, ימים אחדים בפרוז’אני. היתה זו עיירה קטנה, אך מאד סימפאטית והצטיינה בתרבותה הגבוהה. כאן התגורר חברנו היקר גרשון אורינסקי, שאף הוכרז רישמית כ“נשיא של הריפובליקה פרוז’אני”. בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגרמנים יצאו את האיזור וברית המועצות טרם הספיקה לכבוש אותו, הכריז אורינסקי על קיומה של הריפובליקה הנייטרלית, פרוז’אני.

כעבור שבוע, או 10 ימים, כבש צבא פילסודסקי את העיירה. אורינסקי, נשיא הריפובליקה לשעבר, נשאר בעיירה והתיחסו אליו כאל העסקן הנכבד ביותר. בהיותו מורה ומנהל בית־ספר, העלה את בתי־הספר ואת שאר מוסדות התרבות בעיר לדרגת זוהר. זו היתה כמעט העיירה היחידה, שבה שהיתי ימים אחדים והרציתי שלש הרצאות בנושאי תרבות בזו אחר זו. בימים ההם הגיעה לשם משלחת מברזה וביקשה ממני לבוא אליהם. טענה היתה בפיהם: דווקא משום שאנו כה רחוקים ונמצאים בפינה נדחת, אנו צמאים למלת תרבות ולהרצאה ברמה אירופית. ידידי בפרוז’אני עטפו אותי בפרוה חמה, הושיבוני במגררת איכרים ויצאנו לדרך. כשהגענו לברזה, שמנו פעמינו לאולם התיאטרון הגדול ששכן בבית של עץ ושם התאסף קהל רב. השתוממתי, מאין באו כל כך הרבה יהודים? זכורני, כי למרות הצנורות המנוקבים של התנור, שרר באולם כפור ממש וזו היתה הפעם היחידה כאשר הרציתי לבוש בפרוה. רק לאחר שהגענו לאכסניה יהודית והתחממנו, הביעה קבוצת מאזינים את משאלותיהם וחלומותיהם על אודות תרבות, קידמה ואירופה. כל כמה שלא התיחסתי אז בבקורת, לא יכולתי בשום פנים להעלות בדעתי, כי דווקא ברזה תהיה העיירה הבזויה והמזוהמת ביותר, לא רק מבחינה סימלית, כי אם ממש מקום היסורים של פולין. כמעט ושכחתי את העיירה ורק עתה, כאשר צעדתי כבול באזיקים, נזכרתי באותם החלומות של היהודים.

כאשר לבסוף הופיע לפנינו הבנין הגדול ששימש פעם קסרקטין רוסי, לא ידעתי, האם עלי להיות מרוצה בשל סיומה של הצעדה, שכן מי יודע מה מצפה לנו כאן. על כך שהמקום הוא איום, ידעתי מתוך “התזכירים”, שקבוצת קומוניסטים (עצירים לשעבר במחנה ברזה) שלחו לחוץ־לארץ והעתק מהם הגיע גם אלי.

כאשר הקישו בשער הברזל הגבוה והכבד ומן העבר השני יצא שוטר, ספג מלך רודי מהלומה חזקה ברובה על שלא צעד לפי הקצב.

דרך מדרגות ברזל ארוכות ורחבות הובילו אותנו לתוך תא גבוה, העמידונו האחד ליד משנהו ופקדו: “להתפשט!” עמדנו ערומים כביום היולדנו. עד היום עודני משתומם על שלא חלינו מיד לאחר עמידה בכפור כה חזק. בדקו את כל הכיסים שלנו ופקדו להתלבש אולם את המעילים לא החזירו לנו ובמקומם נתנו לנו מעילי אסירים עם מספרים. מעתה כל אחד מאתנו איבד את שמו ונהפך למספר בלבד. מספרי היה 1481.

כאן עלי לומר מלה טובה על שוטר מברזה. בשעה שבדקו אותנו ומאחורי כל אחד מאתנו עמד שוטר מזויין, ברגע שהמפקד הסיר את עינו מאתנו, פנה אלי שוטר ואמר: “אני מכיר אותו, הלא הוא הד”ר קרוק". עצם הפניה לא בלשון אתה, כי אם בגוף שלישי, היה בה משהו בלתי רגיל. והוא הוסיף: “שמרתי על הסדר בשעה שהרצית בשדלץ”. כפי הנראה, הרצאתי עשתה עליו רושם. אחרי כן, כשהגיע תורו לשמור על התא שלנו, היה החבר ארליך לוחש לי באזני: “זהו השוטר שלך”. אז אפשר היה באמת לשוחח במקצת, דבר שהיה אסור בהחלט בברזה ובעד כל דיבור היו סופגים מהלומות כבדות.

כאן ברצוני לומר עוד מלה טובה על אסיר פולני. לאחר הבדיקה הכניסו אותנו לתוך תא גדול, שבו ישבו כמה עשרות אנשים, על מנת שהגלב יגלח את ראשינו. הגלב היה בעצמו אסיר וכאשר המפקד סר הצידה, הוא אמר לי: “חבר קרוק, זוכר אני את נאומך בפני קבוצת כורי פחם אצלנו בסוסנוביץ. באת אז לייסד בעירנו סניף של מפלגתכם, ומאחר שלא היה לכם אולם, אספת אותנו בתוך המועדון של “פועלי ציון”… אספר את שערותיך לא במכונה מספר 0, כפי שהפקודה מצווה לגבי כל האסירים, כי אם במכונה מספר שנים, אשר תשאיר לך קצת משערותיך.” מובן מאליו, אילו המפקד היה רואה זאת, היה הגלב מתכבד במהלומות הגונות בעד מעשה שכזה ואף בכמה ימי ישיבה בצינוק. כפי הנראה, טבוע היה באיש הזה משהו אנושי, הומני, אף בתנאים האיומים ביותר. את המומנט הזה העלה לימים ידידי הצעיר, יוסף חריף, המתגורר כיום בירושלים, ואשר היה אז המנהל של מועדון המפלגה בסוסנוביץ. בשעה שחגגו את יובלי הוא הביע את רחשי לבו בצורה סמלית וקולעת מאד באמרו: “יחד עם קבוצת כורים פולנים התפלל הד”ר קרוק תפילת “מנחה” במועדון של פועלי־ציון. אני האיש שיצרתי אז היכרות בין הד“ר קרוק לבין הכורה־הגלב בברזה” – הוסיף יוסף חריף בדבריו במסיבת היובל.

ואם המדובר בכבוד אנוש גם בתנאים האיומים ביותר, עלי להזכיר כאן את החבר היקר מלך רודי. כאשר היו מובילים את האסירים מכל התאים לבית־הכסא, היה שוטר נותן פקודות: “אחת, שתים, שלוש… עשר ומהר ללבוש את המכנסים!” הם רצו כאילו בכוונה שנישאר מלוכלכים. כאן עלי להזכיר עוד פרט קשה – ניר טואלט לא נתנו והחבר סגל היה קורע את הבטנה מהמיקטורן כדי להתנגב בה. היו נותנים לאסירים מטאטאי־עץ ארוכים כדי לנקות בהם את הרצפה ולא אחת הדגים השוטר לפנינו, כיצד לעשות את מלאכת הניקוי: בתנופה רחבה היה מתיז עלינו את כל הזוהמה. היה זה אחד הדברים המבחילים ביותר, שכן לאחר מכן כאשר החזירו אותנו לתוך התא, היה ריח רע נודף מכל אחד מאתנו. כפי הנראה, רצו הדגנרטים הערומים שנשנא האחד את השני ונפנה עורף אחד לרעהו.

כאשר ציוו עלינו לנקות בבית־הכסא, הוציא מלך רודי את המטאטא מידי והודיע: “כל עוד אני אהיה כאן, לא אתן שהחבר יוסף יעסוק בנקוי הטינופת”. והוא, קצב בריא, עבד במלוא המרץ וניקה גם בשבילי.

ועוד על תופעה אנושית עמוקה מאד שחזיתי בברזה. פעם, כאשר הוציאו את האסירים מתא אחר, בא במרוצה אחד האסירים אל חור המנעול שבדלת תאי, הסיר את המכסה וקרא בקול פגימה: “ד”ר קרוק, בלונדון ובפאריס עושים מאמצים כבירים כדי לשחרר אותך". מובן מאליו, אילו היה השוטר רואה אותו בכך, היה האסיר סופג חבטות לא מעטות.

מיד לאחר שאסרו אותנו, פנתה רעיה אל עורך־הדין הפולני המפורסם, פסחלסקי. הסניגור המדיני המהולל הזה, אשר עוד בימי הצאר נמנה, יחד עם עורכי הדין הידועים: קראפצ’פסקי, גרוזנברג ואחרים, עם הפרקליטים הגדולים ביותר, המשיך גם עתה לפעול ברוחו הקודמת. הוא שניהל את כל המחאות שלי ואף פעם לא קיבל שכר בעד טרחתו. לעתים קרובות היה מוותר על משפטים שיכלו להעניק לו תשלום גבוה. והיו אף מקרים, שהיו פונים אל רעיה שהיא תשפיע על פסחלסקי שיקבל על עצמו משפט זה או אחר.

מיד בשעות הבוקר לאחר שהוציאו אותי מהבית, פנתה רעיה אל פסחלסקי שקיבל אותה עוד לפני לכתו לבית־המשפט. מיד נודעה לו מפי התובע הבשורה המעציבה: “ברזה”. עוד באותו יום אחרי צהרים שוב נתקבלה על ידו והוא הודיע לה: “הידיעה מאד מעציבה, ברזה”. אולם הוא יעץ לה הפעם לבלי להודיע על כך לחוץ־לארץ, כפי שהיתה נוהגת לעשות קודם לכן. “עתה הזמנים הם אחרים, הגסות והחוצפה עלו למעלה ראש”. רעיה שמעה בקולו, אולם כתבי חוץ הם שהבריקו, כי נאסרתי ונשלחתי לברזה, וכי מפלגת ה“בלתי תלויים” (הקשורה בקשר אמיץ עם “הבלתי תלויים” באנגליה) הוכרזה כבלתי־ליגלית ועל השתייכות אליה נענשים קשה.

כאן ברצוני להעיר, כי הממשלה הפולנית הודיעה במודעות ענק על חיסול מפלגתנו והדביקה אותן בכל הערים והעירות, אף במקומות, שבהם לא היו כלל סניפים למפלגתנו. אף פעם קודם לכן לא זכיתי להתפרסם כפי שזכיתי על ידי מודעותיה של המשטרה.

ידידינו בלונדון ובפאריס קיבלו חיש מהר את הידיעה על ידי הכתבים ומיד הקימו ועד מיוחד, שבראשו עמד הארכיבישוף מקנטרבארי וכן הלורד ברטראנד ראסל, וכמובן, המנהיגים של “הבלתי תלויים”: ג’יימס מקסטון והלורד פנר ברוקוויי, שניהם צירים בבית הנבחרים. הם אף שיגרו משלחת אל השגריר הפולני הרוזן דאשינסקי, אשר הודיע על הפניה הזאת למשרד החוץ הפולני. נפתחה מערכה מסועפת למען שחרורי.

על המשטר בברזה עצמה אזכיר כאן רק בקצרה מאד. רבים האנשים ששאלו אותי ויעצו לי לכתוב על התנאים שם, אולם אף פעם לא עשיתי זאת. לא דברתי ולא כתבתי על המשטר בברזה. יש בכך משום משגה כבד אם משווים את ברזה לבתי־הכלא של ימי הצאר ואף בפולין, מקום שם היו מרבים להכות את האסירים. בעצם מה היו בתי־הכלא בפולין וברוסיה הצארית? הממשלה היתה לוקחת את המהפכנים (את אויביהם) ומבודדת אותם בבתי־הכלא. אמנם היו מכים את האסירים, אך אפשר היה לסבול את המכות. גם בבתי הכלא העירוניים וגם בסיביר הרחוקה לא היו מתאכזרים כלפי האסירים. הממשלה הצארית היתה רגילה להפריד בין האסירים “הפוליטיים” לבין האסירים “הפליליים”. האחרונים אף היו משרתים את “הפוליטיים” והיו מביאים להם שלוש פעמים ביום את דודי המרק הענקיים.

שונה היה המצב בברזה. כאן לא רק התאכזרו כלפי האנשים, אלא הביאו את הענויים לידי המדרגות החריפות ביותר. אכן, יש להשתומם להמצאותיהם של חדלי האישים הללו. כל כוונתם היתה להרוס את כבודו של האדם.

ברצוני להזכיר כאן 2–3 דברים בלבד. בברזה האסירים לא היו מהלכים. הפקודה היתה תמיד “בייגם מארש!” (התקדם בריצה). בחצר היתה הפקודה: “פאדניי!” (לנפול!) ודווקא ליד ביב השופכין, כדי להתלכלך כראוי. בברזה היו שלשה סוגים של אסירים: 1. “פליליים”, 2. “פוליטיים”, 3. חייבי מסים. לרוב היו אלה סוחרים זעירים יהודיים ובהם כילו האנטישמיים את כל חמתם. בפולין היתה אז נפוצה מאד שיטת המכירה “בתשלומים”. שיטה זו איפשרה לכל שוטר או פקיד ממשלתי להיטפל על נקלה לכל סוחר יהודי ולטעון שהוא “מנצל את הפולנים”. בברזה התאכזרו באופן מיוחד כלפי היהודים הללו. השוטרים היו בועטים במגפיהם הגסים באנשים האומללים האלה.

ועוד דבר: לכל אסיר היו פונים בשאלה: “מי אתה?” כאשר הנשאל הודיע את שמו, היה מקבל צליפות חזקות, והשוטר היה חוזר ושואל: “שואל אני, מי אתה?” במצב של שכיבה היה האסיר עונה: “יהודי”. וכאן שוב החלו צליפות והכאות והשאלה חזרה: “מי אתה?” כאן באה התשובה: “סוציאליסט או סוחר”. ושוב מכות ושוב השואל לא הירפה: “שואל אני, מי אתה?” וכאשר האסיר היה אומר “קומוניסט” אף תשובה זו לא הועילה, שכן השוטר היה פורץ בצעקה: “אתה האוייב של פולין. חזור: וורוג פולסקי” – אויבה של פולין. עלי לומר, כי קבלתי כמה וכמה מהלומות נוספות משום שלא רציתי לחזור על המלים: “אני האוייב של פולין”.

פרק עשרים ושנים: לאחר ברזה

כאשר הגענו הביתה לאחר שירדתי מהרכבת, מיד השכיבו אותי במיטה. הייתי כולי סחוט וחסר אונים. מלבד זאת רצו לברר את מצב ריאותי. הרופא מישורסקי צילם אותי צילום רנטגן ומצא חור בריאתי הימנית. רעיה אירגנה מיד פגישת־התיעצות בין שלושה רופאים: ד“ר מישורסקי, מומחה גדול לריאות, ד”ר גרשון לוין — הרופא הראשי של בית־החולים היהודי, ורופא צבאי פולני. רעיה עצמה הצטרפה כרופא רביעי. הדבר הראשון שהדאיג אותם ביותר היתה צרידותי וחששו פן אאבד את קולי. המומחה הפולני ניחם אותי: “אין לך מה לדאוג שמא לא תוכל לנאום באסיפות. שמעתי כי הנך נואם גדול, ולכן הריני להודיעך, כי תוכל להמשיך ולנאום בפומבי. ברצוני לשית לך עצה מתוך נסיון חיי שלי. אף אני הייתי חולה־ריאות וצרוד מאד ולאחר שיצאתי מבית־החולים, לפני שנים, שוב נאמתי בפומבי, אבל בקיצור נמרץ. וכך אמרתי: “תוך תשומת לב הקשבתי למה שנאמר כאן. הריני מסכים עם דברי הנואמים. תודה רבה לכם בעד המלים החמות עלי. תודה לכולם!” ובשקט התישבתי במקומי. אני מיעץ לך לנאום נאומים כאלה”. היתה זאת נחמה פורתא, ובכל זאת נחמה.

לדעת הרופאים, מן הראוי היה שאעבור בדיקה חירורגית. הד“ר לוין היה מוכן להעביר אותי מיד לבית־החולים, אולם רעיה, שלא היתה מומחית לריאות, כי אם רופאת ילדים, התנגדה להעברתי לבית חולים. היא היתה בטוחה, כי גופי יעמוד במחלה ואין צורך בשום פעולה חירורגית. לעומת זה החליטו להעביר אותי לבית ההבראה באוטבוצק, מקום מרפא ידוע בשביל חולי ריאות. ואמנם, כעבור ימים מספר נסעתי לשם. נתקבלתי לבית ההבראה של הד”ר פשיגודה ובכל יום הייתי מקבל זריקות.

החה זה מוסד ממדרגה ראשונה, אך גם יקר מאד. כעבור שבועיים, שלשה שבועות, קשה היה לי להמשיך בבית־ההבראה בשל המחיר הגבוה. חסכונות רבים לא היו לי, אך גם לא חובות, ובעיקר תודות לרעיה. היא לא היתה שקטה מתוך חשש, שמא לא נוכל לשלם את דמי הבראתי. עתה, לאחר ברזה, עמדה השאלה, כיצד להחזיק מעמד כלכלי? באורח בלתי צפוי, כפי שזה קורה לעתים קרובות במצבים מיוחדים, הופיע פתרון קל. אשתו של הסופר הידוע, דורה ניימן, ביקרה אצלי בבית ההבראה. היא היתה כמעט היחידה שהירשו לה לבוא אלי. “אני שומעת כי קיימים קשיים כספיים. אולי יסכים הרופא שתעבור לפנסיון קרוב כאן באוטובוצק ומשם תבוא לבית ההבראה לשם טפול רפואי. ואשר לפנסיון, הרי קיים הסכם עם מערכות העתונים היהודיים, לפיו מקבלים הפנסיונים אחד מבין עובדי העתונים ללא תשלום, תמורת המודעות, שהעתונים מדפיסים על הפנסיון. אולי תסכים מערכת העתון “היינט” שאתה תתקבל כאחד מעובדיה”.

ואמנם פנו למערכת ה“היינט”, שהיה העתון היומי היהודי הנפוץ ביותר בפולין. הוא נוסד לפני שנים על ידי העתונאי הידוע יאצקן ועל ידי המול“ים האחים פינקלשטיין. עתה העתון נהפך לקואופרטיב בבעלותם של העובדים והמנהלים. הוא המשיך במסורת של בטאון דימוקרטי תחת השפעתו החזקה של יצחק גרינבאום. המערכת היתה מורכבת משורה של עתונאים מוכשרים ומפורסמים: אהרון איינהורן (גם מתרגם של רומנים מצרפתית), י.מ. ניימאן (מבקר ספרותי ותיאטרוני), י. אינדלמן (כיום ינון), פובליציסטון ממדרגה ראשונה, יאושזון (איטשעלע), המבטא המוכשר והמפורסם ביותר של הלכי הרוח הנאלווקי, המשכיל הגדול ד”ר משה קליינבאום (כיום מ. סנה, תלמידו ויורשו של יצחק גרינבאום).

פרק עשרים ושלושה: הליגה “פריילאנד”

דבר הגיעו של אדולף היטלר לשלטון היה, כמובן, פעמון האזעקה הגדול ביותר. בניגוד לקומוניסטים שרצו במלחמת עולם חדשה, (“אחרי היטלר נגיע אנחנו לשלטון”) ובניגוד לסוציאליסטים הימניים (“הבוחרים לא יתנו לנאצים לשלוט”), ראתה “המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה” בחרדה את גידולם הבלתי פוסק של הנאצים. עתה הצבענו על השואה האיומה במלוא ההתראה הדרושה.

אנו, “הסוציאליסטים הבלתי תלויים” בפולין הדגשנו במיוחד את התוצאות האיומות משלטון הנאצים בשביל האוכלוסיה היהודית.

מלבד התמיכה החזקה שבתעמולתנו הפוליטית נגד הרייך השלישי, התעכבנו בהתיעצויותינו ובועידותינו במיוחד על הבעיות הכלכליות, וביתר שאת על בעית ההגירה. בשבילנו לא היה צל של ספק, כי עתה מתחיל תהליך עצום של הגירה, אלא שצפה השאלה הראשונה: “לאן?”. היינו בטוחים, כי בעיה זו ניצבת לא ליהודי גרמניה בלבד, כי אם במידה רבה מאד גם לנו היהודים בפולין.

ובכן, — מה יש לעשות בפועל? בחליפת המכתבים שלי עם ד“ר לבוביץ בפאריס הודעתי לו, כי עתה הגיעה השעה לחדש את התנועה הטריטוריאליסטית, אלא שהיא צריכה לקבל אופי אחר מכפי שהיה לה בשנת 1905 ועליה להתאים את עצמה לתנאים החדשים. ד”ר לבוביץ, המנהל הפעיל של “אורט”, עבר יחד עם החברה מברלין לפאריס, מקום מושבו הנוכחי של מרכז “אורט”. השתלשלו הדברים כך, שבמקרה הגיע לוארשה בעניני “אורט” המנהל השני של ההנהלה בפאריס — ד“ר אהרן סינגלובסקי. מיד לבואו ביקר אצלי ועל כוס תה שהוכן ע”י רעיה, שוחחנו במפורט בשאלה זו עד שעה מאוחרת בלילה. הוא סיפר לי, כי בפאריס נערכו התיעצויות שונות, שבהן השתתפו מלבד יהודי רוסיה, גם יהודי גרמניה. מבין חברי מפלגתנו הותיקים גילו עכשיו פעילות מיוחדת לא רק החברים הקודמים של “מפלגת הפועלים הציונית־ הסוציאליסטית” (“ס.ס.”), כי אם ה“סיימיסטים” הותיקים, וביוחד אברהם בן אדיר, שקודם לכן היה חדור רוח אופטימית יותר גדולה. סינגלובסקי, הנואם הגדול, הגדיש כאן את הסאה ובאורח תעמולתי ניפח את ההתיעצויות בפאריס. דבר זה אף גרם לנו לאחר מכן אי־נעימויות, כאשר כתבנו, למשל, כי העורך הראשי של העתון היומי הגדול בברלין “פאסישע צייטונג”, ברנרדי, פעיל במיוחד בפאריס, דבר שלא התאים למציאות. למחרת הזמנתי לביתי התיעצות ובה השתתפו מלבד מספר חברי המפלגה גם אי־אלה עסקנים ותיקים ומוכרים, שהיו עכשיו בלתי־מפלגתיים (המיניסטר לשעבר בקיוב — ד"ר משה זילברפארב והעסקן רב הפעלים זלמן מייזנר) וכן יוסף לשצ’ינסקי (כמורנר), אשר נמנה עתה עם ה“בונדאים” הפעילים. כן כתבתי מיד ליוסף צ’רניכוב, לחבר דניאלי לשעבר, אשר השתייך לאחר המהפכה הרוסית, לזרם האוטונומיסטי של דובנוב ועתה היה עורך־דין פוליטי מפורסם.

במיוחד הדגשתי במכתבי, כי התנועה החדשה חייבת להיות איגוד חפשי של אנשים בעלי השקפות שונות, המאוחדים רק סביב מטרה אחת: התישבות אוטונומית ומרוכזת. לאיגוד כזה יוכלו להשתייך ציונים, סוציאליסטים, אוטונומיסטים, פולקיסטים וכו'. כדוגמה לקחתי לעצמי את ה“ליגה לעניני תרבות” והצעתי בשביל האיגוד שלנו את השם “ליגה פריילאנד”. “פריילאנד” היה שמו של כתב־העת של מפלגתנו והוצאנו אותו מוינה לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר הקימונו את “הקונגרס הכל־עולמי היהודי לעניני הגירה”. לצערנו, ההתיעצות הקטנה בוארשה לא העלתה ולא כלום: הדעות היו מחולקות למדי.

ד“ר לבוביץ הודיע, כי גם בלונדון הוקם ועד, העוסק בהגירה החדשה ובראשו עומד הרב הראשי הספרדי, ד”ר משה גסטר. לבוביץ והחברים בפאריס מבקשים שאסע ללונדון, שהרי הייתי ביניהם “איש לונדון” היחידי. כן ביקשו, כי בדרכי אסור לפאריס ושם נבדוק יחד את המצב.

לא קל ולא נוח היה לי לנסוע מיד (התערבויות פוליטיות חייבו את נוכחותי בוארשה). גם אמצעים כספיים לא היו. ובכל זאת עשיתי מאמצים בלתי רגילים ונסעתי. בספרו כותב הסופר הידוע, יוסף לפטביץ, בשנת 1936, כדלקמן: “ביולי 1935 נערכה בלונדון ועידה בהשתתפות קבוצות שונות, ובעיקר בזכות מאמציו של הד”ר יוסף קרוק מוארשה, הוקם אירגון עולמי בשם “ליגת פריילאנד” למען התישבות יהודית טריטוריאלית".

להפתעתי הרבה, הגיעה לתחנת הרכבת בפאריס משלחת גדולה ודאווא בראשה. הוכן בשבילי חדר במלון המפואר ביותר שהיה בפאריס, בשאנז אליזיי, מול המשלחת “מניו־יורק טיימס”. זו הפעם הראשונה התאכסנתי במלון רב מותרות שכזה. למען האמת, לא הרגשתי את עצמי במיוחד בטוב כל כך. בפולין (לודז', ביאליסטוק) הייתי מתאכסן בבתי מלון טובים, אך, כמובן, אי אפשר היה להשוותם כלל וכלל למלון הפאריסאי.

ידידי היקר, הפרופיסור קיבלביץ מסורבונה, העיר בשנינות: “זהו מלון לדיפלומטים ושליטי מדינה, והרי אתה בא לכאן בשליחות דיפלומטית”.

קיימנו שורה של התיעצויות ובהן השתתפו החברים הותיקים: אברהם (אברשה) חאראש, אשר בימי מלחמת העולם הראשונה היה “המומחה הרוסי” רב ההשפעה ביותר בעתון הגדול “נויע ציריכר צייטונג” ועתה שימש כתב פאריסאי של אותו עתון. שימח אותי התפקיד הפעיל והגדול, אשר מילא כאן אברהם בן־אדיר. בשנים שלפני המלחמה הוא התפלמס עם “ההשקפות הפסימיות” שבתפיסת ה“ס.ס.”. עכשיו פירסם שורה של מאמרים פסימיים ביותר ותלה את התקוות הגדולות ביותר בהגירה ובהתישבות מעבר לים. את מאמריו פירסם לאחר מכן בצורת ספר “לפני יום הדין של ההיסטוריה — העם היהודי בין תוכחה לגאולה”.

ערך רב היה לפרופיסור ברוצקוס. הציוני הפעיל והוגה הדעות הציוני סבור היה עתה, כי עם הפעולה הציונית הגיעה השעה לריכוז טריטוריאלי של נדודי היהודים. בין הבאים היה גם הסופר הגרמני הידוע, אלפרד דבלין, שאת הרומנים שלו כבר ידעתי קודם לכן, אך אותו אישית לא הכרתי. הרומנים שלו מחיי סין והודו תורגמו למספר רב של לשונות (גם לסינית, הודית ויאפאנית). הרומן המפורסם ביותר היה “כיכר אלכסנדר”. זוהי הכיכר בברלין, שבה חיו אנשי העולם התחתון למיניהם, רועי הזונות, הגנבים והפרוצות. דבלין היה פסיכיאטר ודווקא בכיכר זו היתה לו מרפאה, ולכן תיאר את הטפוסים הללו ברומן שלו. בהיותו אדם בעל השקפות סוציאליסטיות שמאליות ומשנודע לו מהעתונות ב־30 בינואר 1933, כי היטלר הגיע לשלטון, מיד ארז מזודה קטנה ושם בה את החפצים החיוניים ביותר, לקח מעט כסף ויצא לציריך (אשרות כניסה עוד לא נדרשו אז). הוא עבר התבוללות גרמנית מוחלטת, ובהתגוררו במלון בציריך, “גילה” את הרצל. אז נודעה לו תכנית האוגנדה של הרצל ותפקידו של ישראל זאנגוויל בפרשה ההיא.

דווקא בזמן שהותו במלון בציריך כתב ספר חדש בשם “התחדשות יהודית”. את המוטו לספר לקח מירמיהו הנביא והספר פותח במלים “לאחר שחלפה המאה של האמנציפציה היהודית, הגיעה העת, בפעם השניה לאחר הרצל, לבדוק את התוצאה ולהסיק את המסקנות מההתפתחות היהודית”. הספר נכתב בנעימה כבדה מאד והוא מצטט בו פסוקים מהתנ"ך, חורבן ירושלים, בר־כוכבא ומהתלמוד.

אחוז הרהורים והילכי־רוח כאלה, הגיע כעבור חדשים מספר לפאריס ונעשה פעיל מאד ב“ליגת פריילאנד”. הוא היה נלהב ממאמרי על אנגולה ועל זאנגוויל, שפירסמתי בציריך סמוך למלחמת העולם הראשונה, ואשר “ליגת פריילאנד” פירסמה אותם עתה מחדש בפאריס לאחר הגיעו של היטלר לשלטון. כשבאתי לשם, הוא התקרב מאד אלי וכמעט מדי ערב בערב בילינו יחד בבית־קפה בשאנז־אליזיי. הוא הפציר בי שאשתקע בפאריס או בלונדון. כחבר, טריטוריאליסט וסוציאליסט, הוא גם כתב מכתב לרעיה שתתן את הסכמתה ותבוא לגור עמי במערב. בפאריס החלטנו להוציא כתב־עת בשפה הגרמנית תחת השם “פריילאנד” וכן להוציא מהדורה בצרפתית. מצוייד בהחלטות אלו יצאתי ללונדון.

כאשר הגעתי ללונדון, ל“לונדון שלי”, קיבלו את פני בתחנת הרכבת שני ידידים קרובים: מנהיגם של הסוציאליסטים הבלתי־תלויים, ציר בית־הנבחרים, פנר ברוקוויי והחבר הותיק של הציונים־הסוציאליסטים — יעקב סליבקה. שניהם הזמינוני להתאכסן בביתם. ביתו של ברוקוויי נמצא בכפר הרחק מלונדון, ולכן קיבלתי את הצעת ידידי סליבקה. הזמנה זו היתה מאוד חשובה בשבילי, משום שלא היה בידי כסף מיותר בשביל מלון. סליבקה היה בעל בית משלו וסביבו גן גדול. הוא היה אדם מאד ידידותי והרגשתי בביתו היתה טובה מאד.

מיד ערכתי ביקור רשמי אצל ד“ר גסטר, שהתגורר בבית גדול ברובע העשיר והאריסטוקרטי של העיר. דומני, כי חוילתו נקראה בשם “מסדה”. גסטר קבל אותי בסבר פנים יפות מאד, מיעט לדבר על עניני ההגירה והתענין ביחוד במצב בפולין. הוא הזמינני לקידוש ולסעודת ליל־שבת. בחדר האוכל הגדול, מסביב לשולחן ערוך הסבו מלבד בני משפחתו הגדולה (שני בנים ובת נשואה) גם אורחים מהחוץ. הסעודה בביתו של הרב הראשי הספרדי נשאה אופי מסורתי מאד. גסטר היה לגמרי עיור, הרכיב משקפים שחורים והתהלך כשהוא נשען על מקל, ובכל זאת ידע היטב כל פינה בדירתו. לאחר הסעודה הזמינני לחדר עבודתו, חדר קטן יותר, שבו כל ארבעת הקירות היו מכוסים ספרים. הוא ידע את מקומו של כל ספר (“למעלה בשורה השניה”, “משמאל במדף השלישי”). הוא הקיש במקלו בשולחן ואמר: “רואה אתה, כאן נכתבה הצהרת בלפור. לביתי כאן בא נציג משרד החוץ הבריטי ושוחחנו על אודות ארץ ישראל בשביל היהודים. זה היה ביקורו הראשון. לאחר מכן הזמנתי את ד”ר ווייצמן והוא השתתף בשיחות. אולם כאן בביתי, ולא אצל הד”ר ווייצמן נולדה הצהרת בלפור".

ד"ר ווייצמן טוען, כי גסטר התקנא והיה סבור, כי הוא, ולא הרצל צריך היה להיות מנהיגה של התנועה הציונית. אם באמת כך היה הדבר — אינני יודע, אך למעלה מכל ספק שגסטר היה אדם שהעריך את עצמו מאד מאד.

אותי עניין, כמובן, קודם כל הועד לעניני הגירה. בבואי לשם (לביתו של גסטר) נתגלה לפני מצב מיוחד במינו. מלבד גסטר היו שם שני אנשים צעירים ובלתי ידועים לי בכלל. הם לא דברו ועשו רושם כאילו היו נערים עושי דברו של גסטר. האדם החשוב ביותר היה, לדעתי, ליאופולד קסלר, ציוני ותיק ורב השפעה ואיש אמונו של הרצל. אותו מינה הרצל כראש המשלחת לאל־עריש. הרצל כתב: “קסלר מצוייד בידע ובנסיון הדרוש למטרה זו”. חשוב היה שקסלר היה בעליו העיקרי של כתב־העת רב ההשפעה “דזשואיש קרוניקל”. בישיבה מיעט קסלר בדיבור. דיווחתי על המצב הכללי לפולין, וביחוד על “הועד של פריילנד” וכן על המצב בפאריס. התרשמתי, כי הדברים ענינו אך מעט את גסטר. כמו קודם בביתו, כך גם כאן התענין יותר במצב הכללי, הפוליטי והכלכלי של היהודים בפולין. יצאתי מהישיבה במצב רוח מוזר וניחמתי את עצמי, כי אולי הסיבה לפסימיות שלי היא ההתודעות הראשונה של הועד אלי. אולם ככל שעבר זמן יותר, נוכחתי לדעת, כי לגסטר השקפה מיוחדת במינה. הוא סבור, כי לו אישית יחסים טובים עם המדינאים האנגלים המתאימים ובעלי ההשפעה, ובשעת הצורך, ישוחח עמהם וישיג את המטרה. ועוד ענין — הוא התיחס באורח בלתי סבלני כאשר הזכרתי את השם ישראל זאנגוויל.

כאשר הרצל הביא את הצעת אוגנדה, תמך זאנגוויל בהרצל, וגסטר התנגד. אולם מאז חלפו 13 שנה, זמן מספיק בשביל שלא לחדש את הסכסוך הישן — העירותי. על כל פנים נוצר מצב פרדוקסלי: עתה רצה גסטר לקבל מושבה אנגלית (כפי הנראה, באפריקה) בשביל התישבות יהודית אוטונומית. והרי זהו הדבר, אשר למענו הקדיש זאנגוויל הרבה משנות יצירתו. הייתי בטוח (וזוהי דעתי עד היום), כי להלחם עתה נגד זאנגוויל ולצמצם את השקפותיו ההרצליאניות, הרי זה לא רק כפיות טובה והתנהגות בלתי מוסרית, אלא גם צעד עקר מבחינה פוליטית. כך או אחרת, לא רציתי להיכנס בויכוח עם הרב הראשי הספרדי.

* * *

אין פירושו של דבר, כי שכחתי את זאנגוויל. היפוכו של דבר, גאונו של ישראל זאנגוויל ליווה אותי גם עתה בלונדון. נסעתי אל הגברת זאנגוויל, שהמשיכה להתגורר באותה חוילה בכפר קטן מאחורי הקיטנה ברייטון. הגב' זאנגוויל שמרה על אותו הסדר כפי שהוא השאיר אותו בדירה, וביחוד בחדר עבודתו. רציתי לעניין אותה בתנועת “פריילאנד”.

— “אשמח מאד, אם בידכם יעלה מה שלא עלה בידי ישראל” — היא אמרה.

— “לדעתי, לא כך יש לנסח את השאלה. ישראל זאנגוויל, ידידו האינטימי ביותר ועוזרו החשוב ביותר של הרצל, חי בתקופה שונה לגמרי. היה זה בלתי הוגן אילו מישהו מאתנו היה משווה את עצמו לזאנגוויל. הוא היה אדם גדול מדי כדי שאפשר יהיה להשתוות אליו. אולם עתה התנאים השתנו מן הקצה אל הקצה. אחרי המלחמה גם אפריקה וגם אוסטרליה השתנו, ולכן אולי היום קל יותר להשיג את אשר לא הושג לפני שלשים שנה”.

ביקשתי את עזרתה והיא עשתה זאת מרצון. פניתי אל החבר והגזבר לשעבר של המרכז הטריטוריאליסטי, ד"ר מאיר נתן, ואף הוא השיב בחיוב. בהתלהבות רבה מאד למשימה התיחס הרואלד, אף הוא חבר המרכז. הרואלד אף הציע, שהארגון יקבל את השם הישן: “הסתדרות טריטוריאליסטית יהודית”. אולם שכנעתי אותו, כי אין הדבר אפשרי ואף לא נחוץ, משום שהרי זאנגוויל בעצמו חיסל את הארגון הקודם ועתה יש להסתגל אל החיים החדשים.

בדברי כאן על שמות חדשים, עלי להזכיר את לאסקי. כאן נתקלתי במצב פרדוקסלי. בתו האהובה של גסטר היתה אשתו של נוויל לאסקי. לעתים קרובות נכחה בשיחותי עם גסטר, ולכן נדמה היה לי, כי הדבר הפשוט ביותר הוא, שגסטר ישוחח בשאלה זו עם חתנו. כאשר הגברת גסטר הזמינה אותי לארוחת ערב בביתה, אמר לי גסטר: “דבר עמו על עניננו”. משפחת לאסקי התגוררה במחוז המסטד, בחוילה יפה ומסביבה גן גדול. כשבאתי לשם, קיבלוני בידידות רבה. נוויל לאסקי היה עורך־דין מפורסם ובעל שם נודע. הוא גילה אהדה למען תנועתנו, אך התנגד מאד לד"ר ווייצמן ואני סירבתי בכל צורה שהיא לנגוע ביחסים האלה.

בביתו של לאסקי נפגשתי עם אדם חשוב מאד. היה זה אביו של נוויל, נתן לאסקי. התברר, כי פרטים מסוימים בדבר הארגון הטריטוריאליסטי ועל אודות זאנגוויל ידועים לו יותר מאשר לי. הוא הגיע לאנגליה בהיותו איש צעיר עוד במאה התשע־עשרה, יחד עם הזרם הגדול של מהגרים מפולין. במנצ’סטר התעשר מתעשית הטקסטיל והגיע למעמד של אחד היהודים רבי ההשפעה ביותר בקהילה היהודית. הוא היה חסידו הנלהב של זאנגוויל ואף תמך בהצעת “אוגנדה”. לביתו היו באים גם מדינאים אנגליים. כאשר צ’רצ’יל הצעיר הציג לראשונה את מועמדותו לפרלמנט ברשימה הליברלית, הוא בא ללאסקי וכאן קיבל את התמיכה החשובה ביותר ואף התידד עם המשפחה כולה לכל ימי חייו. גם כאשר חיים ווייצמן הצעיר והבלתי ידוע בא העירה היה לאסקי הראשון שפרש עליו את חסותו.

כל זאת סיפר לי נתן לאסקי בצורה מאד ידידותית, וכמובן, הייתי מאד מרוצה מההיכרות. לאסקי הירבה להתעניין ביהודי פולין, וביחוד ביהודים מהעיירה קוטנה, עיירתו של שלום אש. הוא שאלני, האם עוד קיים שם הגשר הישן על פני הווייסל, שעליו היה משחק בילדותו? בתום ארוחת הצהרים הזמינוני להנפש, להישאר לשתית “תה” ואחר כך לארוחת ערב. ההזמנה הזאת הוכיחה את האוירה והיחס הטוב אלי. בתנאים שכאלה טבעי היה הדבר, שאבקש מאת לאסקי הבן ומאביו להצטרף כחברים אל “הליגה של פריילאנד”, אך לא עשיתי כן, משום שחששתי לתגובת גסטר על בקשה שכזאת. כאשר נשאלתי לאחר מכן על ידי גסטר על משפחת לאסקי, אמרתי לו רק, כי בליתי יפה את היום בחברתם של אנשים סימפטיים מאד, אשר גילו גם ענין בתנועתנו.

בינתים היקדשתי את כל עיתותי למשיכת עסקנים אנגליים בעלי השפעה. רכשתי את אהדתם של ידידי הקרובים ממפלגת העבודה ומה“בלתי תלויים”. כמעט בכל יום הייתי בא לפרלאמנט, מסב לשתית־תה במסעדה, או על גזוזטרת התימזה ורוכש תומכים חדשים. והנה פרט מענין: פעם באתי יחד עם ג’ון פייטון, המזכיר הכללי של הבלתי־תלויים. בכניסה לפרלאמנט השוטר הגבוה החווה לי קידה וביקש ממני להיכנס, שכן היטיב כבר להכירני. לעומת זאת דרש מאת פייטון תעודה והודעה, אל מי הוזמן לבוא.

כיום, כעבור שנים רבות כל כך, אני משתומם בעצמי על הצלחתי למשוך אישים רבי־השפעה ומפורסמים כל כך: חברי מפלגת העבודה, השמרנים והליברלים, וביחוד את קולונל ווג’בוד התומך הפעיל בתנועה הציונית. הוא ידע את המצב באירופה המזרחית ואמר: "יספיקו מהגרים גם בשביל ארץ ישראל וגם בשביל “פריילאנד”.³¹ עזרה פעילה מאד קבלתי מאת ציר בית־הנבחרים, קריץ ג’ונס, המומחה לשאלות המושבות במפלגת העבודה. כאשר הכינותי תזכיר, הוא סייע בידי לערוך אותו והדגיש, כי “פריילאנד” אוהבת את הציונות והיא משלימה את העליה לארץ ישראל.

נשענתי כל הזמן על דעת הקהל, שבאנגליה היא הגורם המכריע. לכן שאפתי למשוך לעניננו את המדענים ואת נציגי הכנסיות. רכשתי את מנהלי האוניברסיטאות בקמבריג', אוקספורד ולונדון וכן את המעדנים ואת נציגי הכנסיה. ביחוד שימחה אותי תמיכתו של ברטראנד ראסל. הוא התגורר בכפר הרחק מלונדון (שעתים נסיעה ברכבת עד לתחנה הקטנה). שם בתחנה חיכה לי במרכבתו ולאחר מחצית השעה של נסיעה, הביא אותי לחוילתו. טיילנו בגנו ועל פני שדות השכנים. ליד חוילתו ניצב טלסקופ גדול. הבחנתי בו והעירותי: הסביבה כאן מזכירה את סביבתו של קופרניק. כאן מתענינים בשמים ובנצח. מנין, איפוא, הפסימיות הגדולה שלך? — שאלתי את הפילוסוף.

— “רואה אתה, בכל יום אני מקבל חבילה של עתונים, וכל ידיעה בהם גרועה מקודמתה. מה שפלים הם היטלר וכנופיתו, מוסוליני ושאר הדיקטטורים במערב, אך גם ברוסיה, עד כמה האנשים מרשים על נקלה לרמותם”. הוא היטיב להכיר את המצב ברוסיה ובגרמניה, מקום שם שוחח בשעתו ארוכות עם ולאדימיר לנין. “מה יצא מכל אלה?! הפסימיות אצל האדם גוברת ועולה”. כאשר הייתי חוזר בערב למשפחת סליבקה, סחוט ועייף (אצלו היו יושבים עד לשעות הקטנות של הלילה ומשחקים בקלפים; ובסלון היו רוקדים) הוא היה שואל אותי: “את מי רכשת היום” הוא שמח בתומכים שנוספו חדשים לבקרים. השגתי את אשר רציתי. אולם בשל עמדתו המוזרה של ד"ר גסטר המצב הסתבך יותר. לעומת זאת הקימותי כפי שסליבקה כינה אותה, “ממשלת מיניסטרים מיוחדת”. היא היתה מורכבת בעיקר מנשים. כל אחת מהנשים הייתה אישיות מענינת. ביניהן היתה הגברת זאנגוויל (האשה הבלתי־יהודית הזאת רצתה להקדיש את כל כחותיה למען השיחרור היהודי). מזמן לזמן הזמנתיה ללונדון לארוחת צהרים במסעדה במרכז העיר, ויחד עמה את אחותה לחצאין (מאם אחת). הן אמרו לי, כי זו הפעם הראשונה יושבות הן יחד בועד אחד למען ענינים יהודיים. כן הייתי מזמין את הגברת אלינורה רוטבאן, שנחברה לבית הנבחרים כנציגת בלתי־מפלגתית של האוניברסיטאות.

היא עסקה בעיקר בפליטים וכינו אותה בשם “צירת בית־הנבחרים למען הפליטים”.

החבר הרביעי של “הקבינט” היתה כרמלה גולדסמידט. משפחת גולדסמידט היתה אחת המשפחות האריסטוקרטיות והנכבדות בלונדון. מוצאן עוד מספרד. כאנוסים הגיעו להולנד ומשם עברו ללונדון במאה ה־18. המשפחה הצטיינה בשדה ההון הגדול ובענינים צבאיים. אל המשפחה הזאת הביא זאנגוויל את הרצל בשעת ביקורו הראשון בלונדון. הרצל כותב, כי בבואו לשם פרטו שתי נערות צעירות על הנבל וכי כך הוא תיאר לעצמו את הבנות האצילות היהודיות במדינת היהודים. כרמלה היתה אישיות מקסימה. היכרתיה עוד מתקופת שהותי בלונדון בשנת 1914. היא נמנתה עם החוג הקרוב ביותר למשפחת זאנגוויל. היא היתה סופרת והצטרפה כחברה ל“מפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה”. עקב כל אלה התקרבנו מאד האחד לרעהו. ברצוני להזכיר כאן אפיזודה מיוחדת. פעם טיילנו בלונדון, עברנו על פני כנסיה, היא הכניסה אותי פנימה ואמרה לי: “כאן המיר את דתו אבי סבי, גנרל אנגלי בהודו, וסבי חזר ליהדות”. היא היתה נרגשת מאד מהביקור ומהשיחה וכן גם אני.

אל הארוחה בהשתתפות 4 “הנשים המיניסטריאליות” הייתי מזמין גם את הקולונל ווג’ווד, או את ציר בית־הנבחרים — קריץ ג’ונס. הייתי מדווח על המצב ובוחנים יחד את צעדינו הבאים.

מקום מיוחד במינו תפס אצלי ליאופורלד קסלר. כשותף בפירמה תעשייתית בסיטי, היה לו בית באזור המסטד וסביבו גן גדול. כל שבת בשעות אחרי הצהרים היה מזמין אותי לתה. מבין חברי הועד של גסטר הוא היה היחיד, אשר גיליתי לפניו את כל מאמצי ואת כל הידידים האנגליים שרכשתי והוא שמח מאד על כל צעד חיובי. לדעתו, לא צריך הייתי לדבר בענין זה בישיבות הועד אצל גסטר. “יודע אתה, גסטר הוא אדם זקן ועיוור. בתור כזה הוא כמובן, בעל משפטים קדומים רבים מהזמנים שעברו, לרבות ביחסו לזאנגוויל, ומוטב לכן כלל שלא לנגוע בענינים אלה בשיחה עמו”. קיבלתי את עצתו הנבונה וברצון הייתי בא לביתו. מיוחד במינו היה הלוח השבועי שלי. לסעודת ערב בליל־שבת הייתי בא אל גסטר; את ארוחת הצהרים בשבת הייתי אוכל אצל קסלר; את יום הראשון הייתי מבלה בכפר אצל פנר ברוקוויי; ואת ארבעת ימות החול — בפרלאמנט, או אצל אישים אנגליים שונים.

עשיתי מאמצים כדי למשוך לתנועה החדשה אנשי־עם שונים, תוך שאיפה לטפח את האופי הדימוקרטי של התנועה. דבר זה התיחס קודם כל ליוסף לפטביץ, העתונאי הידוע והמתרגם המעולה של ספרות יפה מיידיש לאנגלית. הוא גילה ענין רב בתנועתנו (הכיר את זאנגוויל בשנותיו האחרונות). כמנהל של “הסוכנות הטלגרפית היהודית” (סט"א), לא יכול היה להשתתף אצלנו באורח רשמי, אולם בדירתו הפרטית קיימנו התיעצויות ואת אשתו רבת המרץ משכתי לעבודת המזכירות.

כן ביקרתי אצל הד"ר שטיינברג, שהוציא בלונדון ביולטין מוקדש לעניני המהגרים הפוליטיים והיה טרוד מאד בעבודה זו. למעשה הכרתיו לראשונה בלונדון. בחוגי המהגרים בשווייץ לא נמצא, ועד שנת 1917 מעודי לא ראיתיו. הוא התפרסם כאשר לנין צירף אותו לממשה הסוביטית הראשונה. באסיפה המכוננת בפטרבורג הוא היה סולידרי עם הבולשביקים וסייע בידם לפזר את האסיפה המכוננת. לא ידעתי אם התענין באינטרסים יהודיים לאומיים. רק זאת ידעתי, כי הוא דתי קיצוני ושומר בקפדנות את כל המצוות. על כל פנים לא גילה הבנה כלפי שאלות טריטוריאליות.

מלונדון נסעתי פעמיים לפאריס ושם דיווחתי על הפעולה באנגליה. הפאריסאים היו מעודדים מאד מהידידים הפוליטיים באנגליה. הם הרגישו, כי התנועה החדשה מקבלת בסיס איתן, שעליו אפשר להמשיך ולבנות. כן ניהלתי התכתבות מפורטת עם וארשה. וכך החלו ההכנות לועידה כללית בלונדון. רציתי מאד לשוות לועידה אופי פוליטי מרהיב, לחזק את דעת הקהל האנגלית ולהביא להגשמת משימותינו בהצלחה. ואמנם, כאשר ריכזתי מספר רב של תומכים, קבענו, שהועידה תיערך בלונדון בחודש יולי 1935. שאפתי לכך, שהתנועה תוכרז בעת ובעונה אחת, בצורה זו או אחרת ובאורח חגיגי, בפרלמנט האנגלי ובאסיפה פומבית, שכן ידעתי, כי גסטר יתנגד לועידה מלווה פומביות רבה.

פרק עשרים וארבעה: המסיבה בבית הנבחרים

בדריכות ציפו כולם למסיבה בפרלמנט. מתוך רצון למשוך אלינו את דעת הקהל, רציתי במיוחד להדגיש את תמיכתן של כל המפלגות המדיניות בתנועתנו. נדברתי עם פנר ברוקוויי, כי על ההזמנה יחתמו, בשם כל מפלגה, צירי בית־הנבחרים מהצעירים ביותר, והדבר צריך היה לשמש סמל לתנועה העתידה. בשם מפלגת העבודה חתם מורגאן ג’ונס, בשם ה“שמרנים” — ויויאן אדמס, ובשם ה“ליברלים” — דיגנר פוט. ואכן, המסיבה היתה נהדרת. באו ארבעים או חמישים צירי בית־הנבחרים. לא קל היה לקבוע, מי מבין צירי הליגה יקבל רשות דיבור, שכן הזמן היה מוגבל. אני ויתרתי על רשות הדיבור שצריך היה לשמש פתיחה, אשר תעודד ככל האפשר יותר נציגים מהזרמים השונים להביע את תמיכתם בתנועתנו.

בראש המסיבה ישב הלורד מורליי, אשר קודם לכן “גיליתי אותו” למען חברת “אורט”. בדברו הדגיש מורליי, כי “אין זו תנועה יהודית בלעדית. נכון הדבר, אנחנו הושפענו על ידי המצוקה והצורך הדחוף למצוא מקלט וסידור בשביל הפליטים מגרמניה, שביניהם היהודים מהוים 80%. עלינו להעריך, תוך הכרה רבה, את העבודה הנהדרת שנעשתה בארץ ישראל, אולם לצערנו, קיימים כאן אלפי פליטים שאין פלשתינה יכולה לקלוט אותם, ולכן עלינו למצוא בשבילם מקום מקלט. הבעיה הגרמנית היא חלק מהבעיה כולה. בפולין קיימת בעיה, שהיא אף יותר חמורה — מיליון תושבים עומדים שם בפני הדילמה: כליון כלכלי — או הגירה. אנו, האירגון החדש, רוצים לסייע להם ליצור חיים חדשים”.

מהצירים שלנו דיבר ד"ר לבוביץ והודיע, כי רב ערכה וחשיבותה של עליית רבבות יהודי גרמניה לארץ ישראל. אולם לצערנו, עקב הספר הלבן, אינם יכולים עוד רבבות להיכנס ולהיקלט שם. המצב הקשה של היהודים באירופה המזרחית והמרכזית יוצר בעיות לא רק בשביל היהודים.

כרגיל, דאגתי לכך, שבמסיבה יישמע גם קולן של הכנסיות, ולכן דיבר הבישוף דונאלד סון מהקטדראלה בואסטמינסטר וכן ד"ר מאטיוק מהקהילה היהודית הרפורמית. אם כי היה דוחק בזמן, רציתי בכל זאת שיירשם גם קולה של הגברת זאנגוויל, היא עשתה זאת על ידי “ווט אוף טנקס” (דבר תודה) ללורד מורליי. ואני, בהתאם לנוהג, “הצטרפתי” ותמכתי בדברי התודה.

קושי מסויים נגרם על ידי אלפרד דבלין. כמובן רצינו, שהסופר הגרמני המפורסם, ינאם אף הוא, אולם אנגלית לא ידע וגרמנית לא הלמה את המסיבה, ולכן דיבר צרפתית וביקש שאתרגם את נאומו לאנגלית. לפי בקשתי, תרגמה את דבריו כרמלה גולדסמידט ובצורה מוצלחת ביותר. שמחתי על כך, שבזכות ה“פאן קלוב” הכירו הסופרים האנגלים המפורסמים את “ליגת פריילאנד”.

דבלין רצה לבקר אצל המו“ל האנגלי שלו ואני נלויתי אליו ותירגמתי את שיחתם. המו”ל שאל אותו:

— “כמה זמן שהית בהודו?”

— “מעולם לא הייתי שם”.

— “מה?”

— — “כן, אף פעם לא הייתי שם. את תנאי הודו למדתי במוזיאון בברלין”.

— “וכמה זמן שהית בסין?”

— “אף שם מימי לא הייתי. גם על סין למדתי במוזיאון בברלין”.

בעיני האנגלי הסופר הגרמני הזה היה תמוה. עלי לומר, כי אף אני התפלאתי לכשרונותיו של היהודי הזה שהיה יחיד במינו.

מאז לא הוספתי לראות את דבלין. בימי מלחמת העולם השניה, כאשר הנאצים כבשו את פאריס, הציל דבלין את עצמו יחד עם סופרים גרמנים ויהודים אחרים ויצא לאמריקה ושם נשאר. לאחר הנצחון הדימוקרטי חזר לאירופה וסופו היה איום, אך על כך — בפרק יותר מאוחר.

ברצוני להוסיף כאן אפיזודה מענינת מחייו. דבלין היה גם מחברם של שני ספרי רומן מפורסמים, שנושאם לא היו החיים בגרמניה. ספר אחד היה מוקדש לסין, והשני — להודו. הם תורגמו ללשונות רבות ונחשבו לספרים הפופולריים ביותר על אודות שתי ארצות ענקיות אלה. לפני בואו ללונדון, ביקש ממני להביאו לידי היכרות עם סופרי אנגליה. פניתי ל“פאן קלוב”, אשר ייצג בלונדון גם את הסופרים הגרמניים המתקדמים, שאת ספריהם היטלר שרף. הם קיבלו את ההצעה ולאסיפה באה כל העלית הספרותית האנגלית. כאן דבלין דיבר גרמנית, שכן הוא ייצג את הספרות הגרמנית.

פרק עשרים וחמישה: הרצאתי ב“מועדון מכבי”

בין ידידי הותיקים שאצלו ביקרתי כשהייתי בלונדון (1935), היה סיר פיליפ הארטוק. מוצאו היה ממשפחה אריסטוקרטית ומשכילה ותיקה. הוא היה חבר בועד המרכזי של הטריטוריאליסטים וידידו הקרוב של זאנגוויל. הוא הצטיין בעבודתו כפרופסור באוניברסיטה של מנצ’סטר והממשלה מינתה אותו לעמוד בראש הועדה לחקירת ההשכלה הגבוהה בהודו. בתחום זה הוא נחשב לסמכות מוכרת.³² כאשר ביקרתי אצלו עכשיו בעיניני “פריילאנד”, הציע לי להרצות במועדון המכבי. כמובן, קבלתי את ההצעה בהתלהבות רבה. וכי מילתא זוטרתא היא להרצות במועדון, שבו ערך הרצל את הרצאתו הראשונה ואשר בו זאנגוויל כיהן כנשיא?! את הרצאתי הכינותי בזהירות מירבית: כתבתי אותה והעתקתיה פעמיים ואף שלוש פעמים. היה זה אחד המקרים הנדירים, שבו קראתי את הרצאתי מתוך הכתב. הארטוק ישב בראש. בשורה הראשונה ישבו: אחיו של זאנגוויל, הסופר לואי, רעיתו של זאנגוויל, אחותה ארסון גולד וכרמלה גולדסמידט. לא קל להרצות לפני קהל שכזה. בויכוח (נכחו כ־40 איש) הוצגה השאלה, האם היהודים ירצו להגר לארץ החדשה והפרימיטיבית? על כך עניתי, כי אופייני הדבר שהתנועה הטריטוריאליסטית קמה בפולין בתוך הצפיפות של חיי ההמונים היהודיים. יש לשער, שגם אידיאליסטים בודדים מהמערב ירצו לעלות לשם. “על כל פנים, העירותי, אם מחפשים מקום שלשם יסעו יהודי גרמניה, אין לפקפק בכך, כי צורך זה נוגע במידה רבה יותר ליהודי פולין, שבתוכם רב יותר אחוז העובדים”. לבסוף אמרתי: “הרצל אמר, כי הרצאתו כאן לא הצליחה ביותר” ואם כך עלה להרצאתו של הרצל, למה יכול אני הקטן לקוות? זאת תהיה נחמתי".

חשיבות ההרצאה בשבילי היתה בכך, שבזכותה רכשתי את אהדתו של ליאונרד שטיין, איש רוח ועסקן מפורסם. הוא הזמינני לארוחת ערב ובילינו ערב מעניין. הוא גם רצה להפגישני עם הפרופ' ווייצמן.

בדברי כאן על הנוטבלים, מן הראוי להזכיר את שמותיהם של שני הלורדים המפורסמים, אם כי לא היו חברי מועדון המכבים, הרי הם: הרברט סמואל, אשר קבלני בחדרו בפרלמנט והודיע לי על נכונותו לעזור לתנועת “פריילאנד” אם נדבר רק על יהודי גרמניה. אמרתי לו כי מצבם הכלכלי של יהודי פולין הוא קטסטרופלי וחמור הרבה יותר מאשר המצב של יהודי גרמניה. אם תפרוץ מלחמה חדשה, והעולם צועד לקראתה, אין לתאר כלל עד כמה יחמיר מצבם של מיליוני היהודים בפולין. בחדר בו ישבנו היה קר. אך שיחתנו היתה קרה יותר.

השני היה לורד פאספילד. באתי לביתם ובקשתי מאת באטריס ווב (רעיתו. שניהם היו ידועים כזוג של מדענים). שתצטרף לתנועתנו. היא היתה חברה במפלגת הסוציאליסטים הבלתי־תלויים והוא היה רק “פאביאני”. כשחיוך על שפתיו הוא אמר לי: “אתה עושה דבר נכון בהזמינך את באטריס ולא אותי. יהודים רבים חושבים אותי למתנגדם, אך אין זה אמת. לדעתי, ארץ ישראל היא לא רק בשביל היהודים, אלא גם בשביל הערבים. בכל אופן, שמי בתוך הועד שלכם לא היה מביא לכם תועלת כלשהי”.

פרק עשרים ושישה: ועידת “פריילאנד”

הועידה נערכה ביולי 1935 ב“מלון ראסל” במרכז העיר (ליד המוזיאון הבריטי). שכרתי את האולם וכן שני חדרים בשביל המזכירות. אל הועידה באו צירים רבים, ביחוד מפאריס (עם ד"ר לבוביץ בראש) ומפולין (עם יוסף צ’רניחוב וזלמן מייזנר).

הועידה נפתחה על ידי ד"ר גסטר. הוא ייחד את דבריו כמעט על הציונות בלבד ואמר, כי התנועה החדשה היא השלמתה של הציונות.

“הנני היום ציוני נלהב כפי שהייתי תמיד ואמשיך ברציפותה של התנועה. אולם חייבים אנו להתחשב בצד המעשי: מה גודלה של פלשתינה? אף אם נכלול את השטח של עבר־הירדן, שכיום אין להביאו בחשבון בשביל מהגרים, הרי יכולים להיקלט בפלשתינה באופן מקסימלי 2 מיליון תושבים. עלינו להתחשב גם בכך, כי הערבים יהוו שני שלישים באוכלוסיה. אם כן, מה ייעשה למיליוני היהודים חסרי הבית הפזורים ברחבי תבל? אני קורא להם חסרי בית, שכן בארצות מגוריהם הם נרדפים ומשוללי זכויות”. על “הליגה של פריילאנד” גסטר כמעט ולא דיבר.

גם שאר הנואמים התעכבו בעיקר על ארץ ישראל והדגישו, שהליגה שלנו היא השלמה לציונות. לבוביץ הטעים, כי באותה שנה עלו לארץ 35.000 יהודים, מהם 20.000 יהודים מגרמניה. “הבעיה היהודית אינה רק שאלתם של היהודים. כאשר קיימת מצוקה באירופה המזרחית והמרכזית, הרי השלכתה נוגעת לא ליהודים בלבד”.

ציר הועידה מגרמניה, פרופ' מקס אפט (המנהל לשעבר של הבנק למסחר בברלין), דיבר על הצורך בהקמת בנק לחקלאות ולתעשיה. לדעתו, מצויות בגרמניה 10.000 משפחות (50.000 נפש) המוכנות להגר לארצות אחרות פרט לפלשתינה ואף לכסות בעצמן את הוצאות הנסיעה. הסופר אלפרד דבלין אמר: “הציונות בתקופה זו היא המאירה את החשכה; היא המשך הקיום היהודי. ארץ ישראל היא הארץ היחידה הקדושה ליהודים. אולם העם חשוב יותר מהארץ. מלבד הזרם הקטן של מהגרים חייבים להתחשב בצרכי התפוצה ובמצוקתה, ועל כן קמה תנועת הטריטוריאליזם החדשה… יהודי המזרח יכולים להישאר יהודים, אך נמצאים הם במצב קשה. לעומתם יהודי המערב אינם יכולים להישאר יהודים”. דבלין אף הדגיש, כי לתנועה החדשה אין השקפה אחידה שתחייב את כל חבריה. היא שואפת לעבודה מדינית ומעשית.

למעשה נעשתה העבודה החשובה ביותר בועדה המדינית וכאן התנהלו ויכוחים רציניים. לאחר הרצאתי הוחלט להקים “מחלקה מדינית” בהנהלתי. על ידי החלטה זו הוקמה למעשה ההנהגה המרכזית של הליגה.

בימי הועידה הוחלט לעלות לקברו של זאנגויל ואני אשא את נאום הזכרון. התכוננתי כראוי לקראת נאום זה. כאשר הגענו לשם והנחנו זר על קברו, ראינו, כי הכתובת על המצבה היא אמנם פשוטה מאד, אך רבת משמעות: “ישראל זאנגויל — הלוחם למען דברים בלתי־פופולריים”. בראותי זאת, הנחתי הצדה את נוסח הנאום שהכינותי ונאמתי דברים אחרים. אמרתי: הכתובת היא כה פשוטה ועם זאת כל רבת ערך. זהו ישראל זאנגויל שלנו — האיש שגילה את תיאודור הרצל והיה ידידו הראשון נלחם בעת ובעונה אחת גם למען שלום העולם ולמען ענינים אחרים שהיו בלתי מקובלים. לעולם לא נשכח אותו.

ואכן, אף פעם לא שכחנו את זאנגוויל. כעבור עשרות בשנים, כבר בהיותי במדינת ישראל, החליטה עירית ירושלים, לפי הצעתי, לקרוא את שמו על אחד הרחובות של בירתנו. לי היתה הזכות להיות נוכח בטקס ולחתוך את הסרט שפתח את הרחוב הזה. היה זה ערב בלתי נשכח כאשר לכבוד יום ההולדת המאה של זאנגוויל ערך נשיא המדינה, זלמן שזר, ערב מכובד, שהוקדש כולו לזכרו של ישראל זאנגוויל ז“ל. את דברי הפתיחה באותו ערב נשא הנשיא יל”א. יחד עם שני פרופסורים מהאוניברסיטה דברתי על “החולם של הגיטו היהודי” והחלוץ של תנועת התחיה היהודית־הלאומית.

בערב באתי עם משלחת אל הלורד רוברט ססיל. ידעתיו היטב מתוך התנועה הפציפיסטית, שבה השתתפתי. הוא היה אדם סימפטי וידידם הכן של זאנגוויל ושל היהודים. הוא קיבל את פנינו בלבביות. חשוב היה לשמוע מפיו, כי יש לו ידיד פרופיסור (כמדומה לי באפריקה הדרומית), אשר לו קשרים רבים באוסטרליה והלה יכול להושיט לנו עזרה ממשית רבה. זו הפעם הראשונה דובר על חשיבותה של אותה ארץ למען התנועה החדשה, אשר לה הקדישה לאחר מכן את עיקר תשומת לבה.

למחרת ועידת הליגה והמסיבה בבית הנבחרים נערכה אסיפה פומבית. בא קהל רב, אנשים מכל מיני שכבות ומפלגות, מוייטצ’פל הדימוקרטית ומהשכונות האריסטוקראטיות. כן באו אנגלים שהיו ידידי הליגה. בראש האסיפה ישב ליאופולד קסלר והפעם הטיל את מלוא סמכותו על מאזני החרות (קודם לכן לא דיבר על כך בפומבי, משום שלא רצה להתערב בתנועות השונות בהיותו בעליו של העתון “ג’ואיש קרוניקל” ואדם בלתי מפלגתי אינו צריך להתערב בכגון אלה).

קסלר הזכיר את הרצל ואת שיתוף פעולתו עם יוצרה של התנועה הציונית. כן הזכיר את זאנגוויל ואת התקופה רבת הזוהר. “מענין הדבר, כי תנועת “פריילאנד” קמה בפולין והזכויות הגדולות ביותר מגיעות לד”ר קרוק. הוא, היהודי הרוסי־פולני, בא לאנגליה, וכאן אצלנו בלונדון, רכש כל כך הרבה מדינאים אנגליים אנשי שם, צירי בית־הנבחרים, סופרים ועסקנים במידה, שאף אחד מאתנו לא זכה להגיע לכך. לו מגיעה תודתנו הלבבית והערכה רבה ביותר. יש לקוות, כי גם להבא ימשיך לנהל את התנועה".

אני הייתי המרצה ונאומי היה קצר, אך לווה תשואות סוערות שלא היו כדוגמתן אף פעם קודם לכן, משום שזו הפעם הראשונה קראתי בשמות כל האנגלים שהסכימו להצטרף אל הועד הפרלמנטרי. בשביל מרבית הנוכחים היה בכך משום חידוש, וכל שם שהזכרתי, עורר מחיאות כפים חזקות. אחרי דיבר ציר בית־הנבחרים, קריץ' ג’ונס (לימים שר המושבות).

לא נשארתי יותר זמן בלונדון, אף על פי שכולם טענו, ששהייתי שם היא רצויה מאד ואף דרושה. מצב המפלגה בפולין הדאיג אותי מאד. הגיעו אלי ידיעות, כי הרדיפות מתגברות ואני הייתי למעשה האיש היחידי, שיכולתי להתערב אצל מוסדות הממשלה הגבוהים ולהשתדל להציל מה שניתן.

פרק עשרים ושבעה: מצב קשה ביותר בפולין

כשהגעתי מלונדון לוארשה, נוכחתי מיד לדעת, כי המצב הוא חמור במידה רבה יותר מכפי שתארתיו לעצמי. ממכתביהם של חברינו ידעתי, כי אין המצב קל, שהרי זו היתה הסיבה הראשית שבגללה עזבתי את אנגליה, מבלי להתחשב בכל הבקשות של האנשים במקום, וחזרתי לוארשה על מנת לעשות מה שניתן לשיפור מצבה של המפלגה ולפנות אל הממשלה במקרים הכרחיים. כשיצאתי את לונדון, נרקמו תכניות — וזו היתה גם תכניתי — למהר ולשוב לאנגליה. אולם כאשר הארכתי שבת בוארשה, הגיע לשם הד"ר לבוביץ. עליו בניתי את תכניתי, לפיה נפעל וננהל יחד את “תנועת פריילאנד”. קיוויתי, כי הוא יסתלק מעמדתו המרכזית בתוך חברת “אורט”, אם כי יוכל באיזו שהיא מידה להמשיך את פעולתו בתוכה. הוא, המנהל הטריטוריאליסטי המוסמך ורב הזכויות, היה האדם המתאים ביותר לנהל את “תנועת פריילאנד”.

עתה, בבואי לוארשה, הודיע לבוביץ, כי המצב הכספי של חברת “אורט” הוא ממש קטסטרופלי, ולכן עליו לנסוע לאמריקה לזמן ממושך כדי לאסוף שם את האמצעים הדרושים. הוא בא לוארשה על מנת להשפיע עלי ועל רעיה שנעתיק את דירתנו, ככל האפשר מהר ללונדון.

הצעה זו הפתיעה אותי. לא יכולתי מיד לצאת ולשוב ללונדון. המהלומות על “מפלגתנו הבלתי־תלויה” גברו והלכו. כל יום הביא עמו עוד פגיעה ועוד מכה. אילו הייתי עוזב עתה את וארשה, היו המתנגדים הדמגוגיים מסבירים את צעדי כבגידה בחברים.

לנציג מפלגה רציני אין חופש פעולה כפי שנדמה לכאורה. אין הוא יכול “לצאת ולבוא” כעולה על רוחו לפי מצבי רוח החולפים. האחריות כלפי החברים וההתחיבויות המוסריות מכתיבים לו את דרכו. הדבר אמור ביחוד לגבי מנהיג מפלגה שהוא יהודי וכאשר עם המפלגה נמנים גם לא יהודים. אם הללו זיכו אותו ובחרו בו כנציגם, חייב הוא לדעת, שאם יעשה משגה כלשהו, הרי העתונות האנטישמית מיד תנצל את מעשהו, כדי לחזק את התקפותיה נגדו ונגד מפלגתו. המצב בפולין היה כזה, שהעתונות האנטישמית הקדישה לי תמיד תשומת לב רבה. ואילו הייתי עתה, במצב הקשה, עוזב את פולין, היתה מנצלת את העובדה הזאת — כ“הוכחה ברורה”, שמנהיג יהודי “בוגד בהמוני הפולנים הנתונים במצב חמור”. לכן החלטתי להמשיך ולעמוד בעמדות הקדמיות ככל שאצטרך לשלם מחיר רב. כך נהגתי תמיד בימי השלטון הצארי וכן בימי השלטון הפולני. נציגות חפשית דימוקרטית מחייבת. ועכשיו, כאשר האויבים, ביחוד האנטישמיים, זיהו את המפלגה הבלתי־תלויה עם שמי, לא פקפקתי אף רגע, כי עלי להישאר בוארשה.

האדם היחיד שיכול היה למלאת את מקומי, היה המהנדס אלכסנדר זאשטופט. אולם הוא, שר פולני בעבר, קרוב למשפחת פילסודסקי ולגנרלים המפורסמים, שכב בוילנה כשהוא חציו משותק. קיימתי עמו חליפת מכתבים ועד ליום מותו נשארנו ידידים.

מענין הדבר, כי דווקא במצב כה קשה צף ועלה עוד ענין, אשר סיבך עוד יותר את מצבי. בספרד התנהלו אז הקרבות ההיסטוריים בין נושאי המהפכה לבין מתנגדיה. הגנרל פרנקו וגדודיו האפריקניים איימו על החרות שהושגה זה עתה. לעזרתו באו היטלר ומוסוליני. גם סטאלין היה פעיל מאד בסכסוך הספרדי ושלח לשם הרבה כסף ואנשים רבים.

מפלגת העבודה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה אימצה את כל כוחותיה, כדי להעלות את מדריד ואת ברצלונה לדרכי השיחרור והחרות. האנגלים (וכן הסוציאליסטים השמאליים מארצות אחרות) שהגיעו לספרד, שיתפו פעולה במדריד ובברצלונה עם מפלגת “פום”, שהיתה קרובה לנו בשיטתה (אגב, במשלחת של מפלגת העבודה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה מאנגליה נמצא אורבך שלימים התפרסם מאד). עלה הרעיון להקים אינטרנאציונל מהפכני וסוציאליסטי חדש. מפלגתנו הבלתי־תלויה נוכחה לדעת יותר ויותר, כי מאז 1917, ה“אינטרנאציונל השלישי” במוסקבה התרחק והלך מאחוה סוציאליסטית אמיתית. עתה, נוכח הקרבות בספרד, חשבנו, כי הגיעה השעה להכריז על הקמת ברית עולמית חדשה. היינו משוכנעים, כי את האינטרנאציונל החדש אין יכולים ליצור אנשים בודדים ואנשי הלכה דוגמתיים. אינטרנאציונל חדש יכול לקום רק תוך קשר עם מאבקים חדשים וגדולים.

כאשר חשבנו על הכרזת האינטרנאציונל החדש, היה ברור, כי בועד הפועל חייב להשתתף גם “חבר רוסי” ואני הייתי היחיד, אשר לא רק ידע רוסית, כי גם השתתף באורח פעיל בתנועה המהפכנית הרוסית מראשית המאה העשרים.

ספרד משכה אותי מאד. מן הראוי שיהודי הלוחם למען תחיה יהודית, יסייע באופן פעיל להפוך את ממלכת האינקביזיציה — לארץ חדישה, מתקדמת וידידה ליהודים. זה יהיה בודאי אחד ההישגים ההיסטוריים הגדולים ביותר. נוסף לכך, מאז שנות הסטודנטים שלי, ענינה אותי מאד האמנות של סרבנטס וולאסקיה.

וכאן ברצוני להזכיר אפיזודה נוספת.

הלורד מורליי, שאותו אישרתי כיושב ראש “ועד הכבוד הפרלמנטרי” למען ליגת “פריילאנד” (ועוד קודם לכן של “אורט”) נסע למוסקבה. בשעת הפגנה על הכיכר האדומה הוא עמד ליד סטאלין (במוסקבה מודדים את חשיבותו של האדם במידת קרבת עמידתו ליד הדיקטאטור). בדרך שובו ללונדון הזמנתיו לסור לוארשה ולהיות האורח שלנו. ייסדתי בשבילו ועד כבוד בהשתתפות אינטלקטואלים נכבדים, פרופסורים חשובים וסופרים. אחד מהם היה יוליאן טובים, שהיה בפעם הראשונה חבר בועד יהודי לאומי. באולם גדול הירצה מורליי על המצב המדיני בעולם. כמובן, רושם רב עשתה הביקורת של מדינאי אנגלי כה נכבד נגד הפשיזם ונגד האנטישמיות. למחרת אירגנתי ב“מלון בריסטול” מסיבה לכבודו ולכבוד אשתו. לאחר מכן הבאתי אותו ללודז', לביתו של איש משכיל מפורסם (נדמה לי שהיה זה ד"ר דוישביאנסקי) ושם התאספו עסקנים עשירים ורבי השפעה. את מורליי הבאתי גם לצ’נסטוחוב ובבית ספרנו היהודי הוא הצטלם יחד עם התלמידים והמורים. משם נסענו לוילנה ויוסף טשרניכוב הכין לכבודנו מסיבה חגיגית. כן נערכה בעיר עצרת־עם בהשתתפותנו.

פרק עשרים ושמונה: האיחוד עם “פועלי ציון”

על אף הופעותיה רבות הרושם, הלך מצבה המדיני של “מפלגתנו הבלתי תלויה” הלוך ורע. כל צעד מצעדינו נתקל בהתנגדותה של הממשלה. כל עלון וחוברת שהוצאנו — הוחרם; וכל הרצאה בהשתתפות חברינו — נאסרה. בערבים כאשר חברי מפלגתנו היו מתכנסים לתוך מועדונינו, כדי לשתות תה ולשוחח ביניהם, היו באים לשם אנשים חשודים לעקוב אחריהם; גם במגרשי הספורט, שבהם היו חברינו משחקים (“קבוצת בליסקוביצה”) היו עוקבים אחריהם.

הרגשנו, כי עלינו לנקוט צעד קיצוני. השלטון בארץ היה בידי שלושה טיפוסים מגונים ודוחים: א. ראש הממשלה הגנרל סקלדקובסקי (אשר קודם לכן היה רועד לשמע כל מלה היוצאת מפי פילסודסקי). עתה עיקר דאגתו היתה נתונה לכך, שבתי המלון בעיירות הקטנות יצויידו בבתי־כסא; וכי גדרות העץ מסביב לבתי האיכרים העניים תהיינה מסוידות בלבן. השני היה — פרופסור מושציצקי, בובה ריקה וכסיל. השליט השלישי, המסוכן ביותר ביניהם, היה קוסטק ביארנצקי, איש צבא ותככים, סדיסט מהמין הגרוע ביותר. הוא האיש, אשר התאכזר במבצר בריסק בנציגיה הרמים של המדינה. עתה, כממונה על מחנה הריכוז בברזה, הכניס שיטות חדשות, אחת איומה מחברתה.

בשעה שדרוש היה אימוץ כל הכחות לשם הצלת המדינה, שלשת הקרייריסטים הללו, קהי החושים והבלתי מוכשרים, דחפו את פולין כאילו בעיניים עצומות ובמתכוון לתוך תהום איומה.

* * *

כשהגעתי לוארשה ובישיבות הועד המרכזי ניתחנו את המצב, הבינו כולם, כי הכרח הוא ליזום משהו קיצוני בכדי למנוע שואה. כל המפלגות הפוליטיות והדמוקרטיות סבלו מהמשטר, אלם המפלגה שלנו הבלתי־תלויה היתה בבחינת הגוף שוחר החרות האחרון; וכשם שבשעת סערה נעקרים לראשונה השיחים הקטנים, כך הרגשנו את הסערה המתקרבת בצורה המוחשית ביותר.

ליזום משהו, אך מה?

במהלך הויכוחים הזכירו החברים, כי משבר דומה עבר על מפלגתנו לפני שנים. בשנת 1922 נשללה מאת “מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית המאוחדת” בפולין אפשרות הקיום. ואז, מתוך שמירת אמונים לעקרונותינו הראשיים, ייסדנו, יחד עם קבוצתו של הד"ר דרובנר, את “המפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה בפולין”. עתה, כאשר נמנע מאת המפלגה הבלתי־תלויה לפתח פעולה כלשהי, הרי קיימת שוב האפשרות להתאחד עם מישהו, על מנת להמשיך ולהילחם בכחות משותפים בעד אותם עיקרים.

לא היה ספק, כי השנים שעברו, לא חלפו לשוא; זו היתה דעת כולם. אנו היינו כמעט היחידים שפעלנו ושיפרנו את מצבם של הרבה אלפי מובטלים; סטודנטים רבים ובני נוער חינכנו לסוציאליזם; חיזקנו את תנועת השלום וכן הגענו להישגים רבים בזירה הבינלאומית. בכך הודו המפלגות הסוציאליסטיות הבלתי־תלויות בארצות המערב, שהיו חזקות ממפלגתנו בפולין. האם יכולים אנו להמשיך בקו הרעיוני שלנו? ־ זאת היתה השאלה.

“ה”בונד" היה בלי ספק המפלגה הסוציאליסטית המבוגרת ביותר. אף הם סבלו, אלא שכוחם היה רב ויכלו לעמוד נגד הרדיפות. יחסינו עם ה“בונד” נעשו יחסי ידידות. ארליך ואני התקרבנו אישית כאשר נפגשנו באנגליה ב“אוניברסיטת הקיץ” של “המפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה”. ג’ימס מקסטון, יושב הראש של המפלגה, היה טרוד מאד בשעה שארליך הגיע לשם לביקורו הראשון. לעומת זאת אני כבר ביקרתי שם פעמים מספר והכרתי היטב את המקום ואת אנשיו. לכן בקשני מקסטון למלא את התפקיד של מארח. בהתיעצותנו נקטנו כמה וכמה עמדות רעיוניות עוד קודם לכן, בקונגרס האחרון של האינטרנציונל הסוציאליסטי בוינה (לפני שהיטלר הגיע לשלטון) ה“בונד”, יחד עם שלוש המפלגות הסוציאליסטיות הבלתי־תלויות (מאנגליה, הולנד ופולין), הציע שנקבל החלטה משותפת.

ועוד פרט הראוי לתשומת לב. המפלגה הקומוניסטית בפולין היתה בלתי־ליגלית. כל פרסומיה בכתב הוחרמו. לפתע החל להופיע בוארשה עתון יומי ביידיש “פריינט”, בעל מגמה קומוניסטית, והעתון הופץ ללא הפרעה. במה ניתן להסביר דבר זה? — שאלו כולם. נפוצה שמועה, לפיה אין הממשלה מפריעה להפצת העתון, משום שהוא משמש לעזר למשטרה ביחוד במלחמתה נגד השפעתו הגדולה של ה“בונד”. (בכל גליון הופיעו מאמרים ורשימות חריפים נגד ה“בונד”). בטאון ה“בונד” הביא את השמועות הללו והמפלגה הקומוניסטית נעלבה: מאי משמע, היא!?… הירש ארליך הודיע ב“פאלקסצייטונג”, כי ה“בונד” מסכים לברר את השאלה במשפט כבוד. מאחר וקשה למצוא אנשים אובייקטיביים העומדים מעל למפלגות הרי ה“בונד” מציע את הד"ר קרוק כבורר ראשי. קרוק מעולם לא היה בונדאי ואף התפלמס עם המגמה הזאת, אולם כסוציאליסט ותיק ורב נסיון וכן כחבר הנהלת האינטרנציונל הוא בודאי רוצה, שהמאבקים הרעיוניים יתנהלו בצורה הטהורה ביותר. הקומוניסטים לא השיבו על ההצעה (לימים העתון חדל להופיע, העורך יצא לרוסיה, מקום שם מת בתנאים משפילים).

מכאן אנו למדים, אילו עמדו על הפרק עיקרים סוציאליסטיים כלליים, היינו מתקרבים עוד יותר ואולי גם מתאחדים עם ה“בונד”. אולם מלבד העקרונות הכלליים — ואולי במיוחד בשל כך, הדגישה שיטתנו הרעיונית מאז תקומתה של תנועת הפועלים החדשה, את המשמעות ההיסטורית של ההגירה וההתישבות היהודית וכן את הצורך בעצמאות יהודית ממלכתית. ההגירה בכלל הינה תהליך הכרוך בסבל רב, אך בחיים היהודיים הריהי תופעה יוצרת ואף מוליכה לתחיה ולהצלת העם היהודי, השקפתו של ה“בונד” היתה שונה מזו, ולכן האיחוד בינינו לא יכול היה לצאת אל הפועל.³³

החל משא ומתן על איחוד עם “פועלי ציון”. יש בכך משום פרדוקס, ובכל זאת דווקא בלונדון, אשר אליה נסעתי כדי לייסד שם את “הליגה פריילאנד”, ובמקום שהיו לנו כל כך הרבה הישגים — דווקא שם גברה קירבתי לציונות. אנשי אנגליה, שעמהם שוחחתי, וכן בועידת “פריילאנד” דיברו כולם על חשיבות העליה לארץ ישראל וכי אין “פריילאנד” סותרת, אלא משלימה את הציונות.

עתה, כאשר המשך קיומה של המפלגה הבלתי־תלויה נעשה בלתי אפשרי, התחלנו לשאת ולתת עם מנהיגי “פועלי ציון”. כל אותו זמן קיימתי יחסי ידידות עם שורת הסתדרויות מקומיות של “פועלי־ציון”, אשר אירגנו את הופעותי והרצאותי בנושאים תרבותיים (ביחוד בפינסק, ביאליסטוק, גרודנה, שדלץ, לודז ואחרות). יחסים טובים קיימתי ביחוד עם הסתדרות “השומר הצעיר” האידיאליסטית ועם קבוצות הכשרה אחרות של חלוצים. ברצון הייתי מבקר אצלם, ולפי בקשתם, הרציתי בפני חבריהם על נושאים סוציאליסטיים. בצ’נסטוחוב ובלודז הרגישו הללו את עצמם קרובים במיוחד למפלגתנו הבלתי־תלויה ואף השתתפו בהפגנותינו.

פרק עשרים ותשעה: סיכום שנותי בפולין

כאשר מצב בריאותי השתפר במקצת, הצרידות חלפה וכוח הדיבר שב אלי, החלטתי להופיע באסיפות עם ולסכם בפני קהל ועדה את פעולתי המדינית מאז חידושה של פולין, וכן להסביר, מדוע מגמתנו הרעיונית מתמזגת עם מגמתם של “פועלי ציון”. חברי המפלגה והידידים הקרובים ראו בהופעתי זו סיכון רב בשבילי ולדעתם, אסור היה עלי לעשות זאת.

אכן היה זה המקרה הראשון, שאדם אשר רק זה עתה יצא ממחנה הריכוז בברזה, יופיע בפומבי. לפני השיחרור היתה הנהלת המחנה מודיעה לכל אסיר: “חלילה לך מלספר מה שהיה כאן ובכלל לדבר על עניני פוליטיקה. ואם תדבר — תשוב לכאן. עליך לזכור זאת!” וכך באמת נהגו האסירים. לאחר תקופת היסורים האיומה בברזה, היו מתכנסים לתוך דומיה. היו גם מקרים, בהם אסירים משוחררים הוחזרו לברזה. היה זה, איפוא, דבר טבעי ומובן, שידידי לא רצו בשום פנים שאופיע בפומבי ואדבר בפני קהל על נושא ממין זה. אמנם, לפני שיחרורי לא נמסרה לי אזהרה כזאת, אך היה ברור, כי עקבו אחרי והמשטרה רשמה כל מלה שיצאה מפי. בכך הייתי בטוח. אין גם ספק שלא רציתי לשוב ולראות את הקירות המקוללים. אולם כיצד יכולתי לדבר או לכתוב בנושאים צבוריים, מבלי להודיע ולהסביר את הצעד הגדול שהחלטתי לעשותו? רבות חשבתי על כך ונדמה היה לי, כי מצאתי את הצורה, שבה אוכל להביע את אשר רציתי. “אם כן, טוב”, אמרו הידידים הקרובים, אך “עליך לדבר בקיצור נמרץ ולהודיע את עמדתך רק במשפטים מועטים”. ודווקא דבר כזה קשה היה לי לעשותו, שכן לא על נקלה אפשר להסביר התפתחות רעיונית כזו שעברה עלי. על כן ציפו לאסיפה תוך מתיחות ואי־שקט.

אף הקהל הרב שבא לאסיפה היה מלא השתוממות. כאמור, היה זה מקרה ראשון מסוג זה לגבי אסירי ברזה. באולם התיאטרון הגדול במרכז העיר (ברחוב בילנסקה, סמוך לאופרה ולעיריה) התאסף קהל רב. מאות אנשים נשארו בחוץ לאחר שהאולם היה מלא מפה אל פה.

את האסיפה פתח המהנדס אנשל רייס. במלים מעטות אך לבביות הוא קידם בברכה את איחודן של שתי הקבוצות הרעיוניות. בימים של הרס ופילוגים היה זה מקרה נדיר, ועל כן ראוי האיחוד למשנה ברכה. “פועלי ציון” משוכנעים, כי איחוד זה יחזק את תנועת הפועלים הכללית והיהודית. את ההרצאה הראשונה השמיע המהנדס ליאון פייגנבאום (וארשבסקי). הוא לא היה נואם המוני, אך מרצה מזהיר. הוא סקר את תולדות המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, את הפילוג שחל בין “פועלי ציון” לבין “הסוציאליסטים הטריטוריאליסטים” (“ס.ס.”) וכן את המגמות השונות הפועלות בקרב תנועת הפועלים הבינלאומית. הוא הסביר את התנאים החדשים, אשר שינו את המצב ואשר איפשרו את האיחוד הנוכחי. מעשה זה יעשיר, אם כי בקנה מידה צנוע, את הצבוריות היהודית והכללית. נעימה שקטה זו של הסברה השפיעה והקהל קיבל את דבריו של ליאון בתשואות.

עתה הגיע תורי. ברצוני למסור את דברי במדוייק, שכן הם היו אופיניים במיוחד.

רייס נתן לי את רשות הדיבור. הקהל בן האלפים קם כולו וערך לי תשואות סוערות. כן אירע דבר אשר לא רק אני, אלא הקהל כולו לא ציפה לו. כאשר המהנדס רייס רק קרא בשמי, מיד נפתחו דלתות האולם והחלה תהלוכה ארוכה של דגלי האגודות המקצועיות המאורגנות במסגרת “פועלי ציון”. בגאון ובראש מורם הם צעדו בשלשות ובידיהם דגלי המפלגה (של הועד המרכזי והמחוזות), של האגודות המקצועיות, של ארגוני הנוער, החלוצים ואירגוני הספורט. הם צעדו לאטם לאורך האולם אל הבמה. את התהלוכה סגרו שלושה חברים כשבידם דגל אדום קטן ללא כל כתובת עליו. את הדגל נשא החבר הותיק משה פראגר (בעל חנות קטנה לברזל), אשר ישב פעמים רבות בבית־הכלא הצארי בסיביר הרחוקה. משני צדיו של משה פראגר, משמאלו ומימינו, צעדו הירשלי ארליך הקטן והצנום ומלך רודי, הבחור החסון שהיה עוזר לקצב. שני האחרונים ישבו יחד עמי בברזה ושניהם החזיקו בקצות הדגל הפרוש. הקהל הרב הבין את הסמליות שבדגל וסערת התשואות גברה והלכה. בהגיעם אל הבמה, מסר מלך רודי את הדגל לידי ואני מסרתיו לידי החבר רייס.

והנה תמצית דברי בקצרה: — "התכנסנו כאן, כפי שכבר הסביר החבר אנשל רייס, לחוג את האיחוד הרעיוני. עם כל העניוות רוצים אנו לחזק את התנועה ההיסטורית הנישאת על ידי מיטב בני האדם בדורות רבים, בארצות שונות ובעמים שונים, והשואפת להביא לאנשים יותר חירות ויותר אושר. מובן, וזאת רוצה אני להבהיר כבר בראשית דברי, כי שאיפה זו נחשבת לאוטופיה. כן, אוטופיה — כך גם קרא לה סיר תומאס מור. זה שם הספר שנכתב על ידי ראש הממשלה האנגלי המפורסם במאה ה־16. כוונתו היתה לאי של חופש, רווחה וצדק; למשטר, שעוד לא היה קיים אף פעם ואשר על אודותיו אנשים חולמים. נכון הדבר, הספר “אטופיה” ומחברו מאד לא מצאו חן בעיני השליט האנגלי. תומאס מור אמנם התקיף את המלך הנרי ה־6, שהפר את החוקים המקובלים, שכן המלך החליט לשאת אשה בשניה. הוא החליט כמובן, להתגרש קודם מאשתו הראשונה. דבר זה היה בלתי אפשרי לפי החוקים הקיימים. אולם המלך לא התחשב בחוק ודרש מאת ראש הממשלה שיבצע את הגירושין וכן את הנשואין. תומאס מור, אדם בעל אופי חזק ומושגי חירות נרחבים, כפי שמראה זאת ספרו “אוטופיה”, לא רצה להפר את תקנות החוקה (שהגבילו את שלטונם של המלכים) ואת זכויות העם, ובלבד למצוא חן בעיני המלך. הסכסוך הסתיים בכך, שתומאס מור נתלה לפי פקודת המלך העריץ. כן, העריצות נצחה.

— "אולם מיד נשמע קולו של אחיו לרעיון, ארוזמוס מרוטרדאם, ובערי אירופה החשובות ביותר (פאריס, ציריך וכו'), מצאה האידיאה של תומס מור את המשכה. כל הוגי הדעות החשובים ביותר, הפילוסופים, הסופרים והמדינאים יצרו את מיטב כתביהם ברוחו של מור וארוזמוס.

"ואף קודם לכן, האם דנטה הגאוני, שחי על גבול העולם היבש של ימי הביניים, עולם שהיה מלא משפטים קדומים, האם הוא ביצירתו “הקומדיה האלהית” לא העמיק את הרגשות והמחשבות ההומניים? האם הגברים בזמנו לא היו מסירים את כובעם והנשים לא היו מרכינות את ראשן בהיפגשן עם דנטה ולוחשים: “זהו האדם שסבל יסורי גיהינום”?

פרק שלושים: “ועדת פיל” והמדינה היהודית

משנתקבלה הידיעה, כי אנגליה משגרת לארץ ישראל ועדה חדשה לחקירת המצב, עוררה בי הידיעה ענין רב. הנחתי היתה, כי הפעם, לאור המצב החמור בעולם ונוכח המצב הקטסטרופלי של היהודים, לא תסתפק הועדה בתיקונים קלים. עקבתי לכן במתיחות אחר עבודתה של ועדת פיל. ההחלטה בדבר ייסוד מדינה יהודית עשתה עלי רושם כביר ובלתי רגיל, אולי הרושם הנמרץ ביותר בחיי. מעל לכל התנוססה דמותו הענקית של תיאודור הרצל. ניתן להבין, שההצעה עוררה חלוקי דעות, אולם לא ציפיתי להתנגדות כה חריפה. בעתון היהודי־הפולני, שהופיע בוארשה מטעם הציונים, כתב אחד העורכים אפנשלק, כי זוהי “מדינה של חוף הים”.

רעיה השתוממה על שיצאתי ברוגז כה רב נגד אפנשלק. “זהו פיליטון אוילי ובעל הפיליטון אין לו כל מושג בשאלות מדיניות” — חיויתי את דעתי. אכן, ההצעה ניתנה בקנה מידה קטן, על כן יש להמשיך במשא ובמתן וללחום למען הרחבת גבולות המדינה. שאלה זו עמדה עתה במרכז חיי. בטוח הייתי, כי כך היה נוהג הרצל ובזכות הכרתי את אנגליה השתדלתי להשפיע ברוח זו על חברי “פועלי ציון”.

דוקא בעת ההיא הגיעה לוארשה משלחת מארץ ישראל. טבעי הדבר, כי בראש ובראשונה הועמדה השאלה הנ“ל ובהקשר אתה שאלה שניה: דגל תכלת לבן והדגל האדום. היו חברים בעלי הלך רוח שמאלני, אשר סברו, כי דגלה של המפלגה צריך להיות הדגל האדום ולא תכלת לבן, כמקובל אצל הציונים הכלליים. בשביל רבים היתה זו סנסציה, שדוקא אני דרשתי בתוקף, שהמפלגה תניף את הדגל התכלת לבן, מלבד הדגל האדום. הצבעתי על כך, כי בקונגרסים הסוציאליסטיים הבינלאומיים מפגינות המפלגות הארציות גם את דגליהן הלאומיים. ואם עתה הועמדה על הפרק שאלת הקמתה של מדינה יהודית, הרי בודאי חייבים להפגין, ובצורה בולטת, גם את הדגל תכלת לבן. כמובן, השפיעה מעל כל דעתו של ז’אן ז’ורס שבה דגלתי. הרי נביא הסוציאליזם הגאוני לימד אותנו כי מעט בינלאומיות מרחיק מהמולדת, לעומת זאת הרבה בינלאומיות מקרב למולדת. תמיד הוראתי את תלמידי ואת חברי לכבד את התורה הזאת ולקיימה. וביחוד כאשר מפא”י והסתדרות העובדים מופיעות בארץ ישראל בשני הדגלים, הרי אין זה אלא טבעי שאף אנחנו כאן נדגיש זאת.

ועוד ענין: אז הועלתה גם השאלה בדבר מיזוג “פועלי ציון” עם “ההתאחדות”, שבראשה עמד הפרופסור אריה טרטקובר. הוא נמנה עם אנשי הרוח החשובים ביותר בקרב הציונות העובדת (מלבד הד"ר שיפר ותלמידיו), אותי קירבו אליו ביחוד כתביו על אודות נדודי היהודים. הוא תרם רבות לבעיה היהודית הגורלית הזאת. משום כך גם הבעתי דעה בעד האיחוד וראיתי בכך עקביות, שכן גם בקרב מפא"י, המפלגה הפוליטית החשובה ביותר בארץ ישראל, מהווים האנשים הדוגלים ברעיונות אלה חלק רב משקל בקרב המפלגה.³⁴

פרק שלושים ואחד: אני נוסע כתייר לארץ ישראל

בראשית 1939 הוזמנו אני ורעיה על ידי הסתדרות העובדים לבקר בארץ. ואכן, בחודש אפריל יצאנו כתיירים בדרך לארץ ישראל. נסענו דרך רומניה. לפי ההסכם שהיה לממשלת פולין עם הממשלה הרומנית, הפליגו מקונסטנצה אניות פולניות. יש להודות, כי האניות היו יפות מאד, אנשי צות השירות אדיבים מאד והנסיעה היתה לכן מאד נוחה ונעימה. היתה זו הפעם הראשונה שביקרתי ברומניה. ארץ יפה בעלת עושר טבעי בלתי רגיל, אך רוב אוכלוסיה חיו בדלות איומה. המעבר בדרדנלים היה שקט ונוח. היתה זו אחת הנסיעות האחרונות על גבי אניה פולנית דרך תורכיה. התפעלנו בראותנו את יופיה של חיפה, היכרנו היטב את שווייץ על הריה הנפלאים ואגמיה היפים, אך הר הכרמל ונופו עשו עלינו רושם שאין כמוהו. גם הדרך מחיפה לתל־אביב (דקלים, ברושים, עצי תפוחי זהב) השפיעה עלינו ביופיה.

איני מבין, מדוע הציונים כה הירבו לבקר את תל־אביב ואת סגנונה. בעינינו מאד מצאה חן העיר העברית הראשונה ובה אוכלוסיה חפשית והנהלה עירונית דמוקרטית. כמובן, תל־אביב איננה ירושלים, אך זוהי עיר בת זמננו על כל השכלולים המודרניים ותושביה נהנים מכל הנוחיות. הרושם הראשון שנתקבל היה של עיר בת מיליוני תושבים, שכן התנועה היתה נמרצת מאד. כמובן, קבלתי רושם עז מהסתדרות העובדים הכללית על שפע מוסדותיה. איכסנו אותנו במלון קטן על שפת הים, ומיד לבואנו הוזמנו לישיבת הועד הפועל של ההסתדרות. בישיבה קידמו את פנינו דוד רמז ויוסף שפרינצק בברכת ברוכים הבאים ובלבביות רבה.

האנשים שמתחו ביקורת על תל־אביב, כינו אותה בשם “נלבקי”. הרחוב בוארשה שנקרא בשם זה, היה ארוך ורחב, אלא שהוא היה גדוש תושבים ובמרתפים התגוררו המוני דלים ואביונים; המשטרה הפולנית וכן פקידי המס האנטישמיים יכלו להראות שם את נחת זרועם. ובכל זאת, על אף הנגישות, עזרו אנשי נלבקי היהודים במידה כה רבה להרחיב ולפתח את המסחר והתעשיה, שעליהם היתה גאותם.

אשר לתל־אביב, בימינו אלה אין בונים ערים כדוגמת פלורנץ, בזל או ציריך. ערים כאלה נבנו לפני מאות רבות בשנים. בימינו אלה אין זמן מספיק ויש לבנות ככל האפשר מהר בתים רבים בשביל המונים גדולים יותר. נוסף לכך, אין גם מגרשים פנויים: כל תושב רוצה שמכוניתו תעמוד ליד דירתו. יש גם לזכור, כי תל־אביב נבנתה במהירות כעין פרבר של יפו העתיקה. בהתחשב בכל אלה, רשאים “אנשי נלבקי” להיות גאים בעירם תל־אביב; ברחובותיה הרחבים, בתי העסק המודרניים ובתי המגורים הנוחים, הטובלים בשמש ובירק. כן הם רשאים להתגאות בשפת הים המפותחת ובטיילת ההומה מאדם.

מפלגת פועלי ארץ ישראל אירגנה בשבילי הרצאה באולם גדול, שהיה מלא מפה אל פה. דיברתי על תקופת היטלר והמצב בעולם. קורת רוח מיוחדת גרמה לי ההקדמה להרצאתי של ידידי הותיק וילי לצקי־ברטולדי, הוא אמר, כי בתוך השורות הציוניות־הסוציאליסטיות הראשונות (“ס.ס.”) הייתי אני החבר הצעיר ביותר; כי סירקין התגאה בתלמידו וכי היסוד שלי היה כל כך איתן, עד שבשנים שלאחר מכן יכולתי לבנות עליו מפלגת שלום חדשה, אשר שיתפה פעולה עם מיטב הכחות העולמיים. אחרי ההרצאה נערכה בדירתו של לצקי מסיבה ואליה באו ברל כצנלסון, דוד רמז ויוסף שפרינצק.

דרוש היה מקום נרחב ביותר כדי שאוכל לעמוד כאן על הקיבוצים והמושבים. תמיד נמניתי עם הקואופרטורים המסורים. הרי השתתפתי (יחד עם לצקי, קפלנסקי ובורוכוב) באסיפה הראשונה בוינה, שבה גולל ד"ר פרנץ אופנהיימר את תכניותיו בדבר התישבות קואופרטיבית. עוד ראינו בעינינו את הבתים הראשונים שנבנו על ידי אופנהיימר. בתקופת שהותי באנגליה הרביתי להפיץ את השקפותי השיתופיות. הרי הקיבוצים הם גאות האוכלוסיה בארץ ישראל, דוגמה ומופת לעמים אחרים.

נכחנו בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית, גאות תושבי ישראל, שהורכבה מנגנים שנרדפו וגורשו מארצותיהם, נתכנסו בארץ ישראל ויצרו אחת התזמורות הטובות בעולם. אותה שעה נזכרתי בביתנו בצ’נסטוחוב, שבו התגוררה משפחת הוברמן העניה ובנה הצעיר ברוניסלב. יצוין גם, כי על אף פרשת היטלר ומוסוליני וכל אשר עוללו ליהודים, נצח טוסקניני הגדול על התזמורת בתל־אביב.

בשעת ההפסקה, בהצגת תיאטרון “הבימה”, שאליה הוזמנו, עשה לצקי היכרות ביני לבין חנה רובינה המהוללה.

מעל כל ענינו אותנו מנהיגי הישוב. בשנים בהן למדתי בגימנסיה את הלשון היונית והרומית, ענינו אותי מאד מנהיגיו של העולם העתיק. בשנים לאחר מכן כשלמדתי באוניברסיטה בשוייץ, היתה אז מפורסמת מאד הרצאתו של גיאורגי פלכאנוב הרוסי,³⁵ “תפקידו של היחיד בהיסטוריה”. איש ההלכה האולטרה־מרכסיסיטית (במלחמתו נגד “מפלגת הסוציאליסטים המהפכנים”) כפר כל עיקרו בחשיבותה של האישיות הבודדת בהיסטוריה. כן שלל את ערך היחיד באמנות, כגון, תפקידו של מיכאל אנג’לו וליאונרדו דה וינצ’י. באורח אינסטינקטיבי התיחסתי אז בשלילה לדעה ההיא. כמובן, אין אנשים גדולים יכולים באורח שרירותי לקבוע בעצמם את מהלך ההיסטוריה, צרכי ההמונים ומצוקתם מוסיפים לעיצוב דמות התקופה, ורב המזל כאשר אישים גדולים מבינים את המצב ומביעים בצורה כשרונית את רוח הזמן. כפי שכבר ציינתי בפרק הקודם, על שום כך כה הערכתי את גאונותו של תיאודור הרצל.

כאשר הגענו לארץ ישראל, עוררו את סקרנותי האישים המנהיגים את הישוב. האם התקופה הזאת אמנם מאושרת על שהיא מצאה את מנהיגיה המתאימים?

רמז הודיע לי, כי בן־גוריון מזמין אותי לבוא אליו. החבר ברושי מההסתדרות בא והביא אותנו במכוניתו לבית החולים בילינסון, מקום שם נמצא בן־גוריון לצורך בדיקות.

— “רמז ושפרינצק אומרים, כי אתה מאוהב באנגליה”.

— “נו, מאוהב — זה קצת מוגזם. רומיאו ויוליה היו בני שבע עשרה ושמונה עשרה. אולם נכון הדבר, כי מעריך אני את האנגלים מעל לעמים אחרים. וכי איזה עם אפשר כיום להעריך יותר? את הגרמנים, הפולנים, את הרוסים של ימינו אלה? אולם מעריך אני את האנגלים בתוך אנגליה עצמה. בארצות הקולוניאליות הרי הם בני הגזע השליט. ומאחר ואני אנטי־אימפריאליסט, הריני מתנגד לשלטונם גם בארצות ההן”.

— “כמומחה לאנגליה, האם סבור אתה, כי בקרוב תפרוץ מלחמת עולם?”

— “בכך אני בטוח. דעה זו גם הבעתי בהרצאתי בפני צירי בית הנבחרים האנגלי. מבחינה זאת היטלר יעמוד בדיבורו. קשה רק לחזות מראש נגד מי יפתח במלחמתו — נגד הרוסים, הפולנים, הצרפתים, או הבלגים”. אולם מיד הוספתי, שגם אנגליה אינה יכולה להיות כה בטוחה, שכן היטלר יתחשב אך ורק בדעת הגנרלים שלו והם הם שיקבעו איזו מדינה היא חלשה יותר וכנגד מי אפשר לנחול נצחון בטוח.

— “אם כך הדבר, מה תהיה עמדתם של יהודי פולין?”

— “אנו נלך עם פילסודסקי, נתמוך בממשלה האנטישמית, שכן היטלר הוא הסכנה הגדולה ביותר בשביל היהודים ובשביל העולם בכללו…”

“בהקשר לכך רצוני גם לומר משהו על ארץ ישראל. אמנם, המצב כאן ידוע לך יותר טוב מאשר לי וקשה להשיא עצות בפוליטיקה, על אחת כמה וכמה בזמן כה חמור כאשר התנאים משתנים במהירות כה רבה. אולם לאנגלים יש פתגם מוצלח מאד: “איף אי וואר יו” (אילו הייתי במקומך), הייתי משתף פעולה עם אנגליה על אף הספר הלבן, משום שהנאצים הם הסכנה הגדולה ביותר בשביל חיי היהודים. מלחמת העולם השניה צריכה לסיים את המאבק, אותו התחילו היהודים בימי מלחמת העולם הראשונה — לסיים את משטר המנדט ולהגיע לעצמאות ממלכתית”.

— “אני סבור כי הצדק עמך, ואמנם כן נעשה”.

נפרדנו בידידות רבה ואיחלנו זה לזה הצלחה.

כשירדנו לחצר, הצטלמנו יחד לזכר השיחה שקיימנו.

בסיכום השיחות שניהלנו וכתוצאה של הבקור בארץ, החלטנו אני ורעיה למהר ולעלות ארצה. תמיד החשבנו את המעשים. התודעה הציונית מחייבת הגשמה. רווחה בקרבנו נטיה מיוחדת להכנס לקיבוץ. בקרנו בקבוצי יגור, עין־חרוד, קרית־ענבים, מעלה־החמישה, כנרת ודגניה. פחות מכל ענינה אותנו הקירבה הפוליטית־המפלגתית לקבוץ זה או אחר. לעומת זאת היה חשוב לנו ביותר אם להתיישב בקיבוץ גדול, או בקבוצה קטנה, כל אחד מהם ויתרונותיו שלו. ולבסוף החלטנו להצטרף לקבוצה קטנה.

כל אותו זמן ששהינו בארץ ישראל ואף לאחר מכן, כשחזרנו לוארשה, הרבינו להרהר בקבוצת האנשים המנהיגה את הישוב בארץ ישראל. דבר זה העסיק אותנו במיוחד שכן בטוחים היינו, כי ממשמשים ובאים זמנים קשים וגורליים גם ביחסים עם אנגליה. הרגשתי, כי יש בכך משום מזל ואושר שלעת כזאת, אשר אולי תכריע בגורלה של ארץ־ישראל ושל העם היהודי בעולם, נמצאת כאן ליד ההגה קבוצה מנהיגה שכזאת והיא אשר תדע לנהל את עניני הארץ בצורה טובה יותר מהפקידים האנגליים המנוסים. בכך לא פקפקתי כלל וכלל. בטוח הייתי, כי הם יפתחו תקופה היסטורית חדשה. כמובן, לא ידעתי מי מהמנהיגים יתפוס עמדה זו או אחרת, אך חשתי, כי זוהי קבוצה מנהיגה המתאימה לצרכי השעה.

יותר מכולם היטבתי להכיר את ידיד נעורי הנאמן — שלמה קפלנסקי, מיסדו ומנהלו של הטכניון בחיפה. הוא ניסה לשדל אותי שנישאר לגור על הכרמל בחיפה, או בקיבוץ יגור, כדי שנוכל להרחיב את החוג האינטימי והצר של אנשי הרוח, שעמהם נמנה גם העתונאי הרציני ורב הנסיון, מנדל זינגר, אף הוא “איש וינה”. את כשרונותיו המופלאים של זלמן רובשוב (שזר) הערצתי זה מכבר. בבואו בשליחות לפולין, השתדלתי להשפיע על “פועלי־ציון” שישאר שם כעורך עתונה של המפלגה. כאשר רמז הודיע לי, שמפלגת פועלי ארץ ישראל תשלח עורך, העירותי לו, כי “סתם עתונאי אינו דרוש, משום שהעתונים הציוניים בוארשה (“היינט”, “מאמענט”, “אקספרס”) נערכים על ידי עתונאים מוכשרים ונכבדים מאד. הוא הדין בעתון “פאלקס צייטונג” של ה”בונד" (מדם, מיכאלביץ, ארליך, אלתר) ולכן עליהם לשלוח עתונאי בקליבר דומה. תמיכתי ברובשוב גברה משנודע לי שהוא גם יודע את השפה הפולנית (סבור הייתי, כי הוא “רוסי”).

לא היו דעות שונות ביחס לברל כצנלסון, שהוא הוא הרוח החיה והמדריכה בכל חיי הישוב. גם את דוד רמז ואת גולדה מאיר ידעתי עוד מוארשה. בשעת בקורו שם הזמנתי את רמז להצגה בתיאטורן האמנותי הפולני והשתוממתי בראותי כיצד חדר בכחו האינטואיטיבי לתוך הספירה שהיתה זרה בשבילו. וכאן בארץ, בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות, כאשר בצורה שקטה וענינית היה מצטט מספרים משטחי חיים שונים (משק החלב, ענף העופות, יצור חקלאי) היה זה כאילו המצביא של נפוליאון, ניי, היה קובע, איזה חטיבות צריכות להישלח לכל חזית. גולדה מאיר היתה האשה המודרנית הראשונה בארץ ישראל, אותה הערצנו אני ורעיה. בשעת ביקורה בפולין הוליכה אותה רעיה למוסדות הילדים ונסעה עמה לשוידר אוטבוצק, כדי להראות לה את הסנטוריה על שם מדם, שנוהלה על ידי רעיה. מבין האישים החדשים התודעתי לזלמן ארן. על אף גילו הצעיר, שכן גידולו חל כבר אחרי המהפכה הרוסית, הוא דמה לאינטליגנט הרוסי המופלא שמלפני המלחמה. עתה כ“ז’מה ארונוביץ” היה הוא המנהל המתאים ביותר של המחלקה לעניני תרבות בהסתדרות.

עלי להזכיר כאן את יונה כסה. כאשר התכוננו בוארשה לנסוע לארץ ישראל, הזמין אותי ידידי האינטימי, ההיסטוריון ד"ר יצחק שיפר (אשר דאג להשכלתי הציונית) לבוא לביתו וכאן (יחד עם גיסו, הציר לסיים ד"ר קופל שוארץ) ניהל עמי את השיחה המענינת והאופינית כדלקמן: —

— “יוסף, הרי אתה “רוסי” ובודאי אתה סבור, כי כל הדברים הגדולים שנוצרו בארץ ישראל, נוצרו על ידי יהודים רוסים (“הליטבאקים”). אולם גם לנו, הגליצאים, חלק רב ביצירות הללו. כאשר תבוא לתל־אביב, עליך לנסוע ללא תנאי לקבוצת שילר, שהוקמה בעיקרה על ידי גליצאים והיא מנוהלת על ידם”.

רשמתי לעצמי תכנית זו. ואמנם, כאשר הגעתי לתל־אביב ורמז קבע את סדר בקורי בארץ, בקשתי שיביאו אותי גם לקבוצת שילר. כאשר הודעתי לו את הסיבה, מסר רמז את בקשתי, תוך חיוך של רצון טוב, למלוה מטעם ההסתדרות והורה לו, כי עלינו ללון בקבוצת שילר. וכך היה. הבענו את התפעלותנו למראה המשק המופתי ומוסדות התרבות, חדר האוכל הגדול ובתי המגורים היפים. לאחר ארוחה טובה הכניסו אותנו לדירתה של משפחת אחד החברים הנמנים על הנהגת הקבוצה. היתה זו דירה יפה, אינטימית, ערוכה בטעמו של איש משכיל. היא היתה מלאה ספרים. כאשר דפדפתי בספרים, שאלתי: “מנין לכם הספרים ברוסית?” היתה זו דירתו של יונה כסה. כאשר ספרתי לו על השעור שקבלתי מאת הד“ר שיפר ועל “הפטריוטיזם הגליצאי שלו” — פרץ צחוק אדיר בחדר כולו. צפורה כסה הובילה את רעיה אל מוסדות הילדים ויונה כסה יצא עמי לטיולים ממושכים על פני השדות. למן אותו זמן כאשר צפורה כיהנה כקצינה בבריגדה העברית ויונה כמזכיר הכללי של מפא”י, ולאחר מכן — חבר פעיל בכנסת, הם נמנו עם ידידינו היקרים והקרובים ביותר.

אין אני כותב כאן על יצחק גרינבאום, אשר עמד אז בראש מחלקת העבודה בסוכנות (יחד עם עוזרו אברהם ורטהיים), שכן אותו הרי היכרנו כבר משנות הגימנסיה, ומאז לא נותקו קשרי ידידותנו. לא במקרה נתמנה גרינבוים לשר הפנים בממשלת ישראל הראשונה (גם את עוזרו אברהם ורטהיים היטבתי להכיר בפעולתו ב“ג’וינט” בוארשה). עם שורה אחרת של אישים בארץ ישראל הגענו להיכרות כבר לאחר עליתנו.

כן אינני כותב על יוסף שפרינצק, משום שהוא אשר ביצע במידה רבה את האיחוד בין “הבלתי תלויים” שלנו לבין “פועלי ציון” ובפרק הדן באיחוד זה הערכתי כראוי את מאמציו בפרשה זו. כאשר הגעתי כתייר לארץ ישראל, הוא שימש אז יושב ראש המזכירות של “האיחוד העולמי” והערצתי את כושרו בתפקיד זה. מעולם לא חי באנגליה או בצרפת, או בארץ דמוקרטית אחרת, ובכל זאת ידע לחלוש בצורה של אמן ממש על הנוהל הפרלמנטרי הדמוקרטי. אצלו הורגשה המסורת הדמוקרטית של ד"ר הרצל, והייתי משוכנע, כי אם יבוא היום ותתכונן המדינה היהודית, הרי הוא — תוך הסתגלות לתנאים החדשים — יסייע במידה רבה לעיצוב הדמות הפרלמנטרית הדמוקרטית היהודית. ואכן, הנחתי זו אושרה לאחר מכן, כאשר הוא נבחר ליושב ראש ראשון של הכנסת ומילא את תפקידו למופת.

את יצחק בן־צבי ואת רחל ינאית הכרתי מקודם. כאשר בקרתי אצלם בצריף הצנוע, התרשמתי, כי הוא ה“שומר” על ירושלים.

לא הייתי תמים עד כדי לחשוב, שהכל בארץ ישראל מתנהל באופן חלק וכי בין אישי ההנהגה אין חלוקי דעות, מאבקים והתרוצצויות. אולם בטוח הייתי כי אלה הם מאבקים רעיוניים, ולא שאיפות אישיות לשררה. אם אינני טועה, הייתי לאחר עלייתי הסופר הראשון, אשר פירסם מסות־דיוקנאות מפורטות על המנהיגים הראשיים.

חזרנו לוארשה עייפים מאד, אך רעננים ועתירי רשמים מההיכרות עם אנשים חדשים ועם הנוף הים־תיכוני שהיה חדש בשבילנו. הרציתי מחוץ לוארשה רק שתי הרצאות: בצ’נסטוחוב שלי ובלודז. העתונות דיוחה במפורט על הרצאותי וכתבה, כי ד"ר קרוק “השמאלי” הטיב מכל המנהיגים הציוניים האזרחיים להעריך את תל־אביב ואת “אנשי נלבקי” שבנוה.

לצערנו, מצב רוחנו המרומם השתבש מיד וירד. הרופאים אשר בדקו אותי (ערכו צלום רנטגן חדש) הודיעו הודעה החלטית, שאסור לי לתכנן השתקעות כלשהי באזור החם של ים כנרת (כפי שחשבנו) ואף לא בתל־אביב, משום האזורים הלחים הם מסוכנים בשבילי. ד"ר גרשון לוין, ציוני ותיק, שהכיר את ארץ ישראל, הודיע, כי המקום המתאים ביותר בשבילי בארץ הוא בירושלים ובסביבתה ההררית. בין כה וכה התחלנו בהכנות לעליה.

בראש ובראשנה חיסלנו את דירתנו בוארשה. היה זה אביב יפה ומלא שמש. כרגיל, היינו מבלים את חדשי הקיץ בחוילה בשוידר־אוטבוצק. עתה הקדמנו לצאת למעון הקיץ וחיסלנו את הדירה בוארשה. בעיה מורכבת במיוחד היה בעיה הספריה הגדולה. חילקנו את הספרים למדורים נפרדים. חלק אחד החלטנו לקחת עמנו; ואת החלק הגדול יותר החלטנו למסור לנציגות של הספריה הלאומית הירושלמית בוארשה, בכך עסק ידידנו היקר עורך הדין הצעיר — יוסף רוזנצוייג, שהתגורר בדירה אחת עם גיסו פוזננסקי, בא־כוחה הרשמי של הספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים.

פרק שלושים ושנים: מלחמת מנע נגד היטלר

בדחילו ורחימו ובזהירות מיוחדת נגש אני לרשום את צרור העובדות הנוגעות נגיעה קרובה במאורעות העולמיים החשובים ביותר ואשר רבה היתה משמעותם הגורלית בשביל עמי אירופה, שכן יכלו לשנות את כל מהלכה של ההיסטוריה העולמית.

הענינים שאגע בהם להלן התעכבו עליהם אי־אלה אישי מדינה מפורסמים ומדינאים, אבל אף הם בקיצור נמרץ והם ידועים רק מעט מאד. הדברים השתלשלו כך, שבאורח בלתי צפוי היה לי מגע קרוב עם מהלך המאורעות והטלתי על עצמי תפקידים היסטוריים אחראיים ביותר. המדובר כאן על מלחמת מנע נגד היטלר.

כמובן, עיני כולנו היו נשואות ליוזף פילסודסקי, אשר התעניין אך מעט בבעיות הפנים ולעומת זאת הקדיש את כל תשומת לבו לענינים המדיניים, הדיפלומטיים ועוד יותר לענינים הצבאיים. בתחום זה היה המארשל הגורם הקובע את הכל. מהי עמדתו כעת נוכח הסכנה העולמית הגדולה? — שאלה זו ניסרה במוחות כולנו ולא נתנה מנוח. אף אחד לא יכול היה לתת תשובה ודאית על שאלה גורלית זו.

בשעה היסטורית זאת אירע לפתע דבר, שעורר אחר כך את הארץ כולה. לוארשה הגיע ממוסקבה קארל ראדק — כ“אורחה של פולין”. ראדק לא היה שר בממשלת מוסקבה ואף לא תפס משרה ממשלתית רשמית כלשהי. הוא רק השתתף במערכות העתונים “איזבסטיה” ו“פראבדה”. אולם מאמריו שיקפו את דעותיהם של שליטי הקרמלין הרמים ביותר.

מוזר היה הדבר, כי דווקא אותו שיגר הקרמלין לפולין. כאן הכירו אותו למדי, שהרי הוא היה אחד מעוזריה הפעילים של “המפלגה הסוציאל־דימוקרטית בפולין ובליטה” בהנהגתה של רוזה לוקסמבורג, שלא האמינה (ואף נלחמה נגד) בעצמאותה של פולין ובתקומתה מחדש. עתה, בקיץ 1933, הוא בא לוארשה כ“אורח רוסי” אל פולין הריבונית! הוא התאכסן בשגרירות הסוביטית. כאן נערכה לכבודו קבלת פנים חגיגית ומרהיבה. הפעם באו אורחים יותר מהרגיל. היה זה ערב רעשני ביותר.

רבים היו המשתתפים, אך הרכבם היה מיוחד במיני. הסוציאליסטים הפולנים החרימו את המסיבות בשגרירות הסוביטית וכן רובם של הסופרים והעתונאים הפולנים. את הקומוניסטים הפולנים לא היו מזמינים, כדי שלא לגלותם ולא להעמידם בסכנה. הפרדוקסלי שבדבר היה בכך, שאל המארחים הקומוניסטיים היו באים על פי רוב נציגיו של ההון הגדול הפולני, של ה“לויתן” (התאגדות התעשיינים, הבנקאים והסוחרים, היצואנים והיבואנים, אשר ניהלו את הסחר עם ברית המועצות).

כפי שכבר הוזכר, הייתי הסוציאליסט היחידי, שהיה משתתף במסיבות הנערכות בשגרירות הרוסית. על אף אי־הנעימויות שהיו לי (קציני המשטרה ובלשיה שמרו בקפדנות על בית השגרירות ודרשו תעודות זהוי מאת “החשודים”). — השגתי לעצמי כאזרח הארץ את הזכות לבוא לשם ככל שאר האזרחים וכן כעורך. אף הפעם נעניתי להזמנה ובאתי.

כאמור, היה ערב רעשני מאד. כרוסים כן הפולנים, אוהבים את הטיפה המרה ואת השתיה גם לא כדת. ובכן הוריקו כאן בקבוקים לאין ספור של “וודקה”, יין ושמפניה. השולחנות ממש כרעו תחתיהם מרוב תקרובת, ביחוד מהקאויור הרוסי השחור והאדום.

השגריר אנטונוב אובסינקו הציג אותי בפני ראדק.

— “זהו ידידנו”, הוסיף.

— “יודע אני. “הבלתי־תלויים” בפולין כבאנגליה, הם לצדנו”.

— “אנו מכירים זה את זה מכבר”, העירותי.

— “כן, משנות האמיגרציה בעבר” וראדק לחץ בחמימות את ידי.

השגריר, ראדק, ואני התישבנו יחד בפינה ובין שלשתנו קלחה שיחה. היא נסבה בעיקר על אנגליה, שבה גברו הלכי הרוח נגד היטלר. דברנו על המפלגות הפוליטיות שבאנגליה, על העתונים, וביחוד על מפלגת העבודה.

הקהל הרב היה סקרן מאד לדעת על מה אנו משוחחים. הם לא יכלו לתאר לעצמם, כי דברנו דווקא לא על פולין, אלא על אנגליה.

התרשמתי ביותר מהלבביות המיוחדת, שבה קיבלו השגריר וראדק את פני העורך של “גאזטה פולסקה”, בטאונם של אנשי פילסודסקי, בוגוסלב מידז’ינסקי. הוא לא נמנה עם אנשי הממשלה, אך היה אחד האנשים רבי ההשפעה ביותר בפולין. מידז’ינסקי היה ידידו האישי הקרוב מאד של פילסודסקי; השתייך אל הלגיונרים החשובים ביותר ושימש מפקד צבאי ראשון בפולין העצמאית. סמוך לאחר מהפכת פברואר הרוסית, כאשר פילסודסקי שינה באורח קיצוני את האורינטציה שלו והתיצב למעשה לצדה של רוסיה, הלך מידז’ינסקי יחד עמו ועל כך נאסר על ידי הגרמנים והובא למחנה הצבאי במגדבורג. בפולין העצמאית כיהן מידז’ינסקי כאחראי ראשי לתקציב הממשלתי. כל אלה הביאו לו כבוד ועמדה נכבדה.

מה רבה השתוממותי כאשר למחרת של אותה קבלת פנים בא אלי הכתב הוארשאי של “איזבסטיה” ובשמו של השגריר הזמין אותי לבוא לסעוד עמו (הוא היה המתווך בינינו).

השתוממתי, שכן רק אמש שהיתי זמן ממושך בבית השגרירות וגם ארוכות שוחחנו בינינו. דבר אחד היה ברור לי: ההזמנה הנוכחית היא תוצאה של שיחתנו אמש.

כאשר הגעתי לשם, עמד ליד הכניסה לבית השגרירות שוטר פולני והסתובבו שוטרים בלי מדים. אולם שלא כאמש היה כאן שקט מאד. סבור הייתי, כי מלבדי הוזמן עוד מישהו, אך התברר, שהייתי המוזמן היחידי, השולחן היה ערוך בשביל ארבעה אנשים והם: השגריר, רעיתו, קארל ראדק ואני. השיחה החלה על אודות חיי התרבות בוארשה וכמובן, על הרשמים מקבלת הפנים מאמש. בסנטימנטליות דיבר ראדק על יופיה של וארשה שהתפתחה מאד מאז פולין נעשתה עצמאית. “אני מעריך כאן דברים רבים שלא ציפיתי לראותם”, העיר והוסיף: “אנחנו במוסקבה ואתם כאן בוארשה, על אף היותנו השכנים הקרובים ביותר, הרי למעשה אנו כה רחוקים האחד מן השני”.

לאחר הסעודה השמנה יצאנו לחדר אחר ושם הגישו לנו קפה וליקר. רעיתו של השגריר לא נלותה אלינו ואף לא ראדק, דבר שהפליא אותי מאד. הוא העיר שיש לו ענין חשוב מאד ודחוף לסידור.

כאשר התישבנו בכורסאות הנוחות והתחלנו לשוחח תוך הרחבת הדעת, התקרב אלי אנטונוב אובסינקו ושאל אותי בטון אינטימי:

— “הגד לי, בבקשה ממך, מיהו פילסודסקי?”

— “הרי אתה מכהן כאן זמן די ממושך ובודאי קבלת ידיעות מספיקות על פולין ועל השליט הכל יכול. ידוע לך, כי עברו עליו תקופות שונות. על כך אפשר לשוחח הרבה. כדוגמת הסטודנטים הרומנטיים ב”ספורי הופמן“, היינו צריכים לשהות כאן כל הלילה כולו, כדי לשוחח על גלגוליו של פילסודסקי וכל היינות שבמרתף ודאי לא היו מספיקים כדי לסיים את השיחה ברוח טובה”.

— “אולם כפי שאני מבין, מענין אותך קודם כל יחסו של פילסודסקי אליכם. ובכן ברצוני להגיד לכם ברורות, שהוא אינו ידידכם”.

— “לצערי, אנו יודעים זאת”.

— “אולם עלי מיד להוסיף, שהוא אינו גם ידידה של גרמניה. יתר על כן, פילסודסקי שונא את גרמניה יותר מאשר את רוסיה”.

תוך סערת רוח השגריר הגיב:

— “האם פילסודסקי חושב זאת ברצינות?”

— “אני משוכנע בכך, שכן צא וראה: פילסודסקי, אשר לפני מלחמת העולם אירגן בקרקוב את השעורים הצבאיים על מנת להלחם נגד רוסיה, ובשנת 1914 התיצב בראש הלגיון הפולני שבצבא האוסטרי, היינו, גם בתוך המחנה הגרמני; והנה — הוא פונה עורף לכל המהלך הזה, מסכן את כל הקריירה שרכש עד כה ומחווה את דעתו לטובת הצד הרוסי. בשל כך הגרמנים אוסרים אותו ומכניסים אותו למחנה הצבאי יחד עם ידידיו ועוזריו הקרובים ביותר — ורק לאחר המהפכה שנתחוללה בגרמניה, הוא משתחרר ומגיע לפולין. פילסודסקי הוא נועז מאד ומוכן להסתכן, אך איננו הרפתקן. בעניני המדינה אין הוא משחק בקפריזות”.

— “אינטירסנו, אינטירסנו” (מענין, מענין) — ומתיחותו של השגריר עולה.

נדמה היה לי, כי נגרפתי על ידי מצב הרוח. איש שיחי לא היה אדם פרטי, כי אם נציגה הרשמי של ברית המועצות האדירה. ולכן אמרתי: — “משוכנע אני, כי אם פילסודסקי יעמוד בפני הברירה: ללכת עם גרמניה נגדכם, או אתכם נגד גרמניה, הרי יבחר במוסקבה כבן בריתו”.

עכשיו אובסינקו לא יכול היה כבר להמשיך לשבת בכורסתו. הוא קם, מזג כוסית קוניאק ואמר:

— “נא ואשע זדאראוויע” (לחיים) בעד הבשורה הטובה הזאת".

עלי לומר, כי שנינו היינו נרגשים ואחוזים מצב רוח מרומם. דקה־דקותים שתקנו.

— “כן. כן. אולם הגד לי, האם סבור אתה, כי כזאת יכולה להיות עמדתן של מדינות המערב וביחוד של אנגליה? הרי אתה קרוב כל כך לתנועת הלייבור האנגלית. האם גם הם היו מקבלים אורינטציה כזאת? דומני, כי עמדה מעין זו עשויה להכריע בכל המצב הנוכחי”.

עתה הבינותי, כי קרוב לודאי זו היתה הסיבה שבגללה הוזמנתי לארוחה. לא היה כל מקום לפקפק בכך, כי אובסינקו דיבר על כך קודם לכן עם ראדק וכי עומדים הם בקשר טלפוני עם הקרמלין. דבר זה, כמובן, הסעיר עוד יותר את מצב רוחי. בלבביות רבה אובסינקו נפרד ממני.

נסער עד למאד עליתי לכרכרה ונסעתי ל“גן לז’יינקי” היפה. נכנסתי לבית קפה ובקצרה רשמתי בפנקסי את מהלך השיחה. כרגיל, הרישום היה בסימנים הידועים רק לי, כדי שהמשטרה, אם תערוך חיפוש בדירתי, לא תוכל להאשימני במעשה מחתרת קומוניסטי, או סוביטי כלשהו.

טלפנתי לידידי היקר ליאון פייגנבאום והזמנתיו לבוא בערב אלינו. גמרתי אומר בלבי לשמור על סודיות מירבית בענין זה וליאון היה האדם היחיד שלו גיליתי את האמת כולה. אף הוא היה נרגש לא פחות ממני. הוא היטיב להכיר את גרמניה (סיים את הפוליטכניקה בדורמשטאדט ולפני מלחמת העולם השתתף בקונגרסים של הסוציאל־דימוקרטים הגרמנים). עד שעה מאוחרת מאד בלילה ישבנו יחד עם רעיה, למדנו כל פרט ובדקנו כל סברה אפשרית.

החלטתי לצאת ללונדון, משום שמכתב בענין שנדון בשיחתנו עלול היה לנפול בידי הצנזורה. בידי היה דרכון חוץ, שכוחו היה יפה לנסיעות מספר (זכות גדולה).

החלטתי לבלי להגיד לשגריר הסוביטי, כי נוסע אני באופן מיוחד בענין זה. חייב הייתי לנהוג זהירות רבה גם כלפי ברית המועצות. לכתב הסוביטי ששימש מתווך בינינו, אמרתי, כי זה מכבר קבלתי מאת מפלגת העבודה הזמנה לבוא ולהרצות בלונדון.

יותר מכרגיל עברתי הפעם את גרמניה תוך עצבנות. מכורבל בפינת הקרון, הצצתי דרך החלון וראיתי את האש היוקדת בתוך בתי־החרושת הענקיים של הריין. זיגפריד הגרמני וווטון הדמים הארי חישלו את כלי־זינם נגד העולם.

בהגיעי ללונדון נפגשתי קודם כל עם ג’יימס מקסטון ועם פנר ברוקוויי, שני המנהיגים הראשיים של הסוציאליסטים הבלתי־תלויים. התישבנו בפינת בפרלמנט ושם סיפרתי להם כל פרטי שיחותי עם השגריר הסוביטי בוארשה ועם קרל ראדק וכן על האורינטציה החדשה של פילסודסקי. הדברים עשו עליהם רושם רב, אך למלחמת המנע התיחסו בשלילה. עמדתם לא הפתיעה אותי, שהרי הם היו פציפיסטים ובימי מלחמת העולם הראשונה ברוקוויי נאסר כ“קונסצ’יינטוס אובג’קטורס” (מתנגדים למלחמה מטעמים מצפוניים). אולם עתה הרי עמדנו לפני סכנת מלחמה הגדולה ביותר. אמנם יחסם להיטלר ולנאצים היה חמור שלא כרגיל, אלא שהם היו סבורים, כי בראש ובראשונה יש להפעיל את החרם הכלכלי,³⁶ שבודאי יוליך לפשיטת רגלו של היטלר. “הרי זה יהיה שגעון אמיתי אם היטלר יפתח במלחמת עולם” — סברו שני המנהיגים. תשובתי היתה: אכן כן, אלא שכל התורה על אודות הגזע הארי היחידי הנבחר יש בה משום שגעון ודגנרציה. הדבר המדאיג ביותר הוא, שמיליונים ומיליונים של גרמנים הצביעו בעד היטלר עוד לפני הגיעו לשלטון.

כן נפגשתי עם ארתור הנדרסון, מנהיגה של מפלגת העבודה הכללית, אשר צידד אף הוא ובתוקף רב, בפירוק נשק כללי באירופה. “אין אנו יכולים בשום פנים לפתוח במלחמת העולם, ככל שלא תהא מוצדקת, משום שעמנו יאשים אותנו בשואת הדמים”. גם מקסטון וגם הנדרסון האמינו, שההמונים הרחבים בגרמניה ייאלצו להבין מה רבה הסכנה האורבת לעולם ואף לארצם. כזה היה האופטימיזם שלהם.

אחד מבני שיחתנו העיר:

— “באנגליה קיימים אולי שני אנשים, שהיו פותחים במלחמת מנע עולמית, והם: ואנזיטורס, המזכיר הקבוע במשרד החוץ (הנחשב כאויב גרמניה והוא שמרן קיצוני). השני הוא וינסטון צ’רצ’יל, שעליו אמר נאויל צ’מברליין, ראש הממשלה השמרנית, כי הרבה דברים עשויים להשתנות, אך מן הנמנע הוא שצ’רצ’יל יגיע לממשלה”.

התוצאה היחידה שהשגתי בביקורי היתה זו, ש“הבלתי־תלויים” אירגנו בפרלמנט את הרצאתי על המצב. בהרצאתי הדגשתי בצורה חריפה, כי משגה הוא לחשוב שהיטלר רוצה ללא תנאי להתקיף רק את רוסיה או פולין. ודאי הדבר, כי כל תקותו וכל הכנותיו מכוונים למלחמה, והשאלה, האם יתחיל להילחם נגד רוסיה, פולין, או נגד המערב: בלגיה, צרפת ואנגליה אינה בשבילו ובשביל עוזריו אלא שאלה טקטית בלבד.

בשיחות בלונדון הזכירו כמעט כולם גם את צרפת ובלגיה כארצות, שלעזרתן היתה אנגליה באה אילו פרצה מלחמה (כפי שהיה בשנת 1914). בדרכי חזרה לוארשה ירדתי לפאריס ושם נפגשתי עם ידידי מהמפלגה, מרסו פיוארס, שכיהן כשר בממשלתו של ליאון בלום. אכן, השיחה נערכה בארמון הממשלה, בחדר ליד הקבינט של בלום. בהיותו שמאלי ובעל טמפרמנט לוחם, הבין את גודל הסכנה. הוא גם היטיב להכיר את התנאים בגרמניה. סיפרתי לו לא רק על שיחותי בוארשה, אלא גם על השיחות בלונדון, והוא הודיע לי, כי מבחינה אישית היה תומך במלחמת מנע, אך צרפת בשום פנים לא תכריז מלחמה מבלי להיות בטוחה שגם אנגליה (ובהמשך הזמן גם אמריקה) יתמכו בה.

בפאריס נפגשתי גם עם חברי היהודים, וביחוד עם ד"ר לבוביץ. אולם תוך נאמנות לעקרונות המחתרת “שלא לגלות סוד אף לאיש אם אין הדבר הכרחי ביותר”, שוחחתי עמהם ובנעימה פסימית רק על המצב בפולין.

חזרתי לוארשה ברוח נכאה. השגריר הסוביטי ידע על הרצאתי בלונדון, שכן העתונות דיווחה עליה. כשנפגשתי עמו, אמרתי לו, כי הלך הרוח באנגליה הוא נגד מלחמת מנע; האנגלים עודם מקווים, כי המנהיג החום לא יביא את הדברים לידי קרבות דמים גלויים. רבות שוחחנו על אנגליה ומצב הרוח של שנינו היה מינורי ביותר.

מן הראוי כאן להוסיף, כי ראש הממשלה הגרמנית לשעבר, ברונינג, כתב לאחר מלחמת העולם השניה (1947): "עובדה היא, שהמרשל פילסודסקי הציע לממשלת צרפת פעולה צבאית משותפת מיד לאחר שהיטלר הגיע לשלטון, פעולה צבאית, שהיתה בנויה על תכנית גיוס פולנית ובגללה היינו נאלצים להחליש את גדודי המצב בשלזיה עקב מצבנו הצבאי חסר התקוה דאז… לפי המידע הדיפלומטי והצבאי, שהיה אז בידנו, תהה פיסודסקי וניסה לבדוק, אם צרפת נכונה, יחד עם פולין, לקיים לחץ צבאי על גרמניה. גם צבא הרייך וגם משרד החוץ ביקשו ממני אז להצביע בפני היטלר על גודל הסכנה. אף היטלר עצמו הזמין אצלי שיחה על נושא זה. הנאום אשר היטלר נשא לאחר מכן ברייכסטאג, ההבטחות שניתנו על ידי ממשלת פולין, הרחיקו לכת מכפי הדרוש, ביחוד כשהידיעות שהגיעו אלינו מפאריס ביום בו נערכה ישיבת הרייכסטאג, היו, כי צרפת מהססת אם לקבל את הצעתו של פילסודסקי. על בני שיחי עשתה רושם רב העובדה, שהיטלר היה מוכן עד מהרה לסגת משום שפחד מפני פעולה חריפה שתבוא מחוץ לארץ.

בכתבי מלים אלה 34 שנים לאחר המאורעות ההם, תוקף אותי רגש משונה הכרוך בכאב עמוק ביותר: עד כמה עיורים וחרשים היו ראשי המדינות באירופה. כמה קלת דעת היתה דעת הקהל ועד כמה אפשר היה אז על נקלה להחניק את היטלר כשהמשטר הנאצי היה רק באיבו.

בגורלי הצנוע נפל אז, באופן בלתי צפוי, לקחת חבל פעיל במאמצים המיוחדים שהיו מכוונים למנוע את השנים האיומות ביותר. השקעתי את כל כשרונותי, מרצי והתלהבותי כדי לפקוח עיני עיורים, אך לצערי, כל המאמצים עלו בתוהו — העיורים נשארו בעורונם. כעבור חמש שנים הרגיש בכך העולם כולו.

סמוך לאחר שהיטלר הגיע לשלטון, יצא מידז’נסקי למוסקבה. לאחר שנים רבות של סכסוכים וחוסר־אימון עמוק, היה בנסיעה זו משום סנסציה. אמנם, כולם הדגישו, כי מידז’נסקי נסע לשם כעורך ועתונאי, אך ברור היה, כי העורך הראשי של הבטאון הרשמי הוא למעלה משר. במוסקבה הוא נתקבל בתכונה רבה. שוב הודגש שם, כי הוא קודם כל אורחו של העתון “איזבאסטיה”, שבו קרל ראדק היה כותב על מדיניות־החוץ הסוביטית.

עתה החזיר ראדק ביקור בבואו לוארשה. היה זה רק טבעי שמידז’נסקי טיפל בו טיפול מיוחד. שני אלה “שהיו עתונאים בלבד”, באו על מנת לפתוח קו חדש ביחסים בין מוסקבה לוארשה. סימנים מסוימים בכיוון זה אפשר היה לראות בתכניות שהוצגו ב“תיאטרונים הזעירים” בוארשה, שכללו גם שירים ברוסית.

כאדם אשר עקב בתשומת לב רבה אחרי האירועים הבינממלכתיים, הבינותי, כי כאן מתבשל משהו גדול וחשוב, וכי מאחורי זה עומד פילסודסקי. מה איפוא מתכנן המרשל הכל יכול?

הירהורים אלה הטרידו אותי בשעה שהשתתפתי בקבלת הפנים לראדק, שנערכה בשגרירות הסוביטית בוארשה.

פרק שלושים ושלושה: הועידה הסוציאליסטית האחרונה

בהקשר לועידות רצוני להזכיר כאן את הפגישה האחרונה בפאריס שנערכה בקיץ 1939. בסוף החורף של אותה שנה נערכה הועידה של “האינטרנציונל הלונדוני” שלנו. השתתפו בה המפלגות הבלתי־תלויות מאנגליה, גרמניה, הולנד, פולין וכן מפלגת האחות שלנו הספרדית (דוריו פו"ס) וגם הקבוצה השבדית.

היה זה בזמן כאשר טרוצקי הדריך את הקבוצות של האינטרנאציונל הרביעי שתיכנסנה לתוך המפלגות הסוציאליסטיות — כ“סיעות מיוחדות”. נציגו הראשי של טרוצקי בועידה היה הירש מנדל, אדם בעל אידיאות שמוצאו היה מהשכבות הדלות ביותר בוארשה, ואשר סבל הרבה בשנים קודמות בפולין כקומוניסט וטרוצקיסט, וחי זמן מסוים בברית המועצות. כעת התגורר בפאריס בתנאי דלות קשה. בספרו “זכרונות של מהפכן יהודי” כותב הירש מנדל: “קרוק ייצג את המפלגה הבלתי־תלויה הפולנית. הוא הביא עמו מכתב מאת הבונדאי השמאלי כמורנר, ובו דרש הלה יתר עקביות ופעילות. לקרוק לא חסרו צרות. כולם פחדו מפני תנועה חיה ופעילה. טרוצקי מאד שיבח את הדין־והחשבון שלי (הירש מנדל)”.

כדי להבין את המאורעות הללו, יש להוסיף את הדברים הבאים: אנו, “הבלתי־תלויים”, היינו משוכנעים, כי גם היטלר וגם סטאלין דוחפים למלחמת עולם חדשה. מפלגתנו החליטה לעשות כל דבר אפשרי על מנת למנוע את השואה. למען מטרה היסטורית זו רצינו לרכוש ככל היותר תומכים גם במפלגות אחרות, לרבות הטרוצקיסטים. על כך דובר בהחלטותינו בקוים מאד כלליים, משום שלא רצינו להבליט את העמדות הצרות של המפלגות הנפרדות. לעומת זאת טרוצקי הדגיש בלי הרף את עמדתו המפלגתית ורצה כי ניכנס לאינטרנאציונל הרביעי שלו, דבר שנגד את עמדתנו. במכתב אישי אל פנר ברוקוויי (אנגליה) ואלי, הזמין אותנו טרוצקי לבקר אצלו בצרפת. כיושב ראש באחת הישיבות של הועידה מחיתי נגד הרדיפות הקומוניסטיות שפגעו בטרוצקי ובטרוצקיסטים. לב טרוצקי קיבל את דברי כאילו רוצים אנו להתקרב לעמדתו.

טרוצקי התחשב במיוחד בסוציאליסטים הבלתי־תלויים באנגליה ובפולין, שכן אנגליה היתה הארץ רבת ההשפעה ביותר, ופולין היתה שכנתה של רוסיה. לכן גילה טורצקי כל הזמן ענין בדעותי ובהופעותי.

את הזמנתו של טרוצקי לבוא לצרפת לא קיבלתי, משום שבטוח הייתי, כי למשטרה הפולנית ייודע דבר ביקורי על אף כל החשאיות, וכתוצאה מכך היא תכריז את מפלגתנו הבלתי־תלויה כבלתי־ליגלית.

לפאריס נסע ציר בית־הנבחרים ג’ון פייטון, המזכיר הכללי של המפלגה האנגלית וכן פיטר שמידט, יושב הראש של המפלגה הבלתי־תלויה בהולאנד. טרוצקי קיבל את פניהם בסבר פנים יפות ושאל על הכל. אולם, כאמור, לא עשינו את רצונו בדבר כניסה לאינטרנאציונל הרביעי שלו. דבר זה עורר אצלו מורת רוח.

פרק שלושים וארבעה: הקונגרס הציוני האחרון

הנהלת הרכבת העמידה לרשותנו קרון מיוחד. איני יכול לשכוח את שעת בואנו לגבול הפולני־גרמני. כל הפקידים בצד הפולני היו מעוצבנים שלא כרגיל ותוהו ובוהו שרר בכל. לעומת זאת בצד הגרמני שרר סדר מופתי: במסעדה ובמשרד המכס. שני השוטרים הבכירים במדים מבריקים השיבו באדיבות על השאלות והיו נכונים לעזור לנו ככל הנדרש.

הצירים שלנו הביעו השתוממותם למראה המצב הרגוע וחיוו דעתם, שכפי הנראה המצב המדיני אינו כה רעוע כפי שחשבנו תחילה בוארשה, הרי כאן הכל מתנהל כשורה, בשקט ובאורח סדיר. לעומת זאת ההסבר שלי היה הסבר הפוך: סדר בלתי רגיל זה והשקט השורר הם הם הסימן המסוכן ביותר, שכן הגרמנים הדייקנים והקפדנים כבר הכינו הכל למלחמה, הכל צפוי מראש: המנגנון עמד דרוך כך, שברגע שיינתן האות על ידי היטלר, הכל ינוע לתוך המלחמה. כשעברנו על פני ברלין (צריך היה לעבור לתחנת רכבת אחרת) ראינו תנועה קדחתנית ברחובות העיר. מראה מיוחד היה לחבל הריין. באסן ובסביבה בלילה השמים ממש בערו. על אף העייפות, כשכולם נמנמו קצת, עמדתי כל הלילה ליד החלון והצצתי החוצה. הסביבה היתה ידועה לי עוד מנסיעתי הקודמת. הרי זה היה המרכז החשוב ביותר של תעשיית המתכת הכבדה. עתה לטש זיגפריד את החרב, ובמקום מכונות ומכשירי יצור, הכינו הניבלונגים בבתי החרושת של קרופ פצצות, טנקים ומטוסים. בנקודה זו היטלר עמד בדיבורו. נזכרתי בבקורי לפני שנים מספר קודם לכן בברלין באספת המונים ענקית, כאשר היטלר התכונן לתפוס את השלטון ובקולו הצרוד צרח באופן היסטרי, שהוא יחסל את האבטלה של המיליונים והבטיח לנשים שיתן תעסוקה לבעליהן. כאמור, בנקודה זו עמד היטלר בדיבורו. מה לנו תקציב נורמלי, יצוא, יבוא, יצור, מסים — כל הדברים הללו, שאותם למדנו בחריצות כזאת באוניברסיטאות?! עתה לעזאזל כל אלה! עתה התפלל מפיסטו לאל הכביר, לאל המלחמה. היא ורק היא קבעה והכריעה את הכל.

ושוב, מה רבים היו הניגודים הקיצוניים בבאזל. כאן נמצאות שתי תחנות באותו בנין: אחת גרמנית ולידה תחנה שוייצרית. בצד השוייצרי שרר סדר אידיאלי, אך השקט היה שונה מזה הגרמני. הממשלה השוייצית והמטה הצבאי שלה ידעו היטב את המצב ולא היו להם כל אשליות. על הרי האלפים הגבוהים עמדו אנשי הצבא השווייצריים ליד התותחים הכבדים מוכנים ומזומנים להגן ולשמור על מדינת שוייצריה בכל מחיר.

אף נתקבל הרושם, כי פקידי הגבול השוייצריים תמהים על אשר בשעת חרום כזו באים לשם אנשים כה רבים מחוץ־לארץ. מבאזל עד ג’נבה הכל נשם בשלוה השוייצרית החביבה.

מדוע לא נקבע הקונגרס בציריך, או במקומו המסורתי, בבאזל? — אין אני יודע. כפי הנראה, משום שבג’נבה היה מקום מושבו של חבר העמים. אולם בשעה ההיא היטלר כבר ביטל כל מוסד בעל ערך עולמי. כך או אחרת, התאספנו בעירו המפורסמת של קלבין הפרוטסטנט, שבה נולד גם רוסו. ישיבות הקונגרס נערכו בבנין התיאטרון העירוני.

רבים מבין הצירים גילו התענינות במדיניות העולמית הרבה יותר מאשר בויכוחים הציוניים. הרי סטלין כבר פיטר אז את שר החוץ הסוביטי, מקסים ליטבינוב, כדי שיהודיותו לא תפריע במשא ומתן עם היטלר. אנגליה כבר חזרה בה מהתכנית של ועדת פיל ובמאי 1939 פירסמה את הספר הלבן.

לכשעצמי סבור הייתי, כי חשובה ביותר היא עמדתו של צ’רצ’יל. במאבקו נגד נוויל צ’מברליין הפעוט, גבור מינכן, הודיע צ’רצ’יל בפרלמנט: “על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לבין חרפה. הן בחרו בחרפה — אך לא ימלטו ממלחמה”. בטוח הייתי, כי זוהי נבואה נכונה. את מיטב תקוותי תליתי בנשיא רוזבלט. מאז מלחמת העולם הראשונה, כשהתגוררתי בלונדון (מקום שם ניתנה לי ההזדמנות הטובה ביותר לעקוב מקרוב אחרי המדיניות האנגלו־סקסית) הייתי בטוח, כי במדיניות העולמית הסתיים פרק גורלי: בדידותה של אמריקה. יותר מקודמו הנשיא וילסון החליט רוזבלט להתערב ולהשתתף במתרחש באירופה. העובדה, שרוזבלט בעצמו כינס את הועידה הבינלאומית באוויאן (על הגבול בין צרפת וג’נבה), שמטרתה היתה להושיט עזרה לפליטים — אישרה את הנחתי זו.

באחת מישיבות הקונגרס קרא לי ברל כצנלסון והציע לי לערוך טיול על פני העיר. את ג’נבה היטבתי להכיר משנות שהותי כמהגר בשוייץ. כאן גם הרציתי לא אחת על המדינה היהודית ועל תנועת התחיה היהודית שנגדה יצאו הסוציאל־דמוקרטים הרוסיים והפולניים. כאן גם השתתפתי בויכוחים לאחר הרצאותיהם של המתבוללים. ברל הירבה להתענין בכל אותם המאורעות מהימים ההם. וכך שוטטנו על פני חוצות העיר. “האם אוסיף עוד לראות עיר מופלאה זו?” — הפליט תוך עגמימות. בינתים עברנו את הככרות והרחובות, שבהם הוציאו פליאנוב ומארטוב את בטאונם המפלגתי הסוציאל־דמוקרטי “איסקרה” (הניצוץ) והסוציאליסטים המהפכניים את בטאונם המפלגתי שלהם וכן ה“בונד” את כתבי־העת שלו. “חיל ורעדה אחזונו — מה עלה בסופם של הבטאונים הרעיוניים הללו!” עתה קבע סטאלין את דרכו האיומה ומלאת הדמים והאנשים ברחובות חטפו את ההוצאות המיוחדות של עתוני ג’נבה. עוד בחצות הלילה הייתי נכנס למערכות העתונים הסוציאליסטיים ושואל על המברקים האחרונים שנתקבלו.

היה זה רגע מיוחד ומרגש כאשר ד"ר וייצמן נפרד בקונגרס מהצירים לפני צאתו ללונדון. כולם לרבות וייצמן עצמו, ידעו, כי מעמסה מיוחדת ואחריות כבדה רובצות עכשיו עליו. הוא היה נרגש מאד. כאשר נגשתי אליו ונפרדתי ממנו, הוא לחץ בחזקה את שתי ידי. “זוכר אני את פגישותינו בלונדון בימי מלחמת העולם הראשונה. מי יתן ומלחמת העולם השניה תדע פחות שפך דם וגם פחות קרבנות יהודיים” — אלה היו מלותיו האחרונות. על כך השיבותי: “אנו מאחלים לך נצחון רב ביותר. הלואי ומלחמת העולם השניה תשלים ותסיים את אשר החסירה הראשונה. הלואי ותקום סוף סוף המדינה היהודית!” — “אף אתם בפולין, הצליחו” אמר היהודי מפינסק.

…ברצוני לציין כאן אפיזודה אופינית. המכר הקרוב ביותר של רעיה וחברה לספסל הלימודים באוניברסיטת בארן (היכרתי אותו אצלה בחדר), ד“ר יעקב קלצקין, פילוסוף יהודי ואחד מידעני הלשון העברית (הוא תירגם לעברית את כתבי שפינוזה), התגורר עתה עם משפחתו במקום המרפא מונטרא ליד ג’נבה. כשנודע לו, כי אני נמצא בג’נבה כאחד מצירי הקונגרס, הוא בא בלווית ד”ר הלמן ושאל לשלומה של רעיה. כל הזמן התרפק על המשלחת הפולנית שלנו. מענין היה, שעל אף מגוריו בשווייץ הנייטרלית והשקטה, הוא חיפש ביטחון אצל הצירים החיים על אדמת פולין המסוכנת ביותר. הוא הרגיש את עצמו מאד מבודד והירבה לדבר על לבי שאשאר בשוייץ, תוך הנחה, שבמלחמת העולם השניה תשחק שוייץ תפקיד דומה כמו במלחמת העולם הראשונה. הוא ביקש: “תבוא גם רעיה לכאן!” בקשתו נתחזקה משנוכח בשעת שיחתי הטלפונית עם ידידי הקרוב, רוברט גרים, המנהיג המהולל של המפלגה הסוציאליסטית השוייצרית, ולאחר מכן — יושב הראש של הפרלמנט השוייצרי. “תוכל לפעול כאן יותר ממישהו אחר”. “אולם, קלצקין, אין אתה צריך להרגיש את עצמך בודד. צא וראה, ביירון ביקר לשעה קלה במונטרא ולאחר ביקורו יצר את הפואימה המפורסמת על אודות “מבצר מונטרא” ההיסטורי, פנינה סיפרותית עד היום הזה. הרי אתה סופר וביכולתך להמשיך את פעילותך הספרותית במקום הזה”. כאשר נפרדנו, קלצקין פרץ בבכי.³⁷

לא הפסקתי מלדרוש מאת החברים הפולניים, כי נחזור, ככל האפשר מהר, לפולין. בשעת חרום כזאת עלינו להיות עם העם. רבו מאד הקשיים. פרט לאחדים, היינו כולנו רשומים בדרכון קיבוצי. מן הנמנע היה לנסוע דרך גרמניה, אי אפשר היה להשתמש בכרטיסי החזרה של הרכבת וצריך היה לקנות כרטיסים חדשים. ההסתדרות הציונית נמנעה מלקנות כרטיסים חדשים ואני טענתי, שזהו הצעד הראשון של פעולת ההצלה. כן צריך היה לקבל אשרות חדשות.

סוף סוף הוחלט לנסוע דרך איטליה. כשהגענו לגבול האיטלקי, עצרו את הרכבת: ענין פורמלי כלשהו לא היה בסדר ונסענו חזרה. ושוב החלה פרשה חדשה של השתדלויות וריצות ואנו נוסעים בשניה באותו כיוון. כאשר הרכבת שוב הגיעה לגבול האיטלקי ונשארה עומדת שם שעתים־שלוש שעות, חששנו, כי עלולים אנו ליהפך לשבויי מלחמה של מוסוליני הפשיסט. בקו צדדי של מסילת הברזל נמצאה נפחיה. האש בערה שם והחום היה כבד מנשוא. ריאותי לא עצרו כח והתעלפתי. מים לא היו באותו מקום, וכדי להשיב את נפשי, השתמשו במי סודה. ד"ר קופל שורץ, ישראל גולן וחלוצה אחת, השכיבו אותי על ספסל וסייעו בידי להתאושש ולשוב לאיתני.

סוף סוף הרכבת זזה. אנו נוסעים דרך סרביה. בארץ זו אני נמצא זו הפעם הראשונה, ובכל זאת הכל כאן ידוע לי למדי: המשק, המדיניות, האנשים, ההרכב הלאומי. מאז 1914, כאשר שני הסטודנטים הסרביים הצעירים רצחו את יורש העצר האוסטרי, היתה “סריאבו” ראשיתה של מלחמת העולם. פעמים אין ספור הרציתי על אסון זה. אנו הזהרנו והזהרנו אך ללא הועיל. גם לאוכלוסיה המקומית היריות ההן של הסטודנטים לא הביאו אושר. מה דלים פני האנשים כאן: הסרבים, הבולגרים, הרומנים, הגרמנים והצוענים. גילגול רבגוני של ההיסטוריה המקומית מהווים הפרקים המיוחדים של מרידות והתקוממויות, גם כאשר סרביה ניתקה את עצמה מתורכיה. אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים להונגריה. אני מגיעים לבודפשט. בתחנת הרכבת המשטרה מעמידה אותנו בשורה. כפי הנראה, לא נמלטנו מהגורל של שבויי מלחמה, אולם לא. הקהילה היהודית התערבה ונתנה ערבון, כי לא נשאר כאן ונמשיך בדרכנו. התברר, שאנו נתונים רק לפיקוח משטרתי. מוליכים אותנו על פני העיר למוסד יהודי כלשהו (דומני לבית־ספר יהודי). כאן נלין ולמחרת נמשיך בדרכנו.

אולם מה מתרחש בפולין? שאלה זו אינה חדלה לנסר במוחנו. אני מחליט לפנות אל השגריר הפולני, כדי להיודע על המצב בפולין. יחד עם עוד חבר אנו מודיעים על בואנו והלה מקבל אותנו תיכף ומיד. מתברר, שהשגריר (שירת קודם לכן כפקיד בכיר ונכבד במיניסטריון בוארשה) מכיר אותי ויודע על קשרי החזקים עם אנגליה. הוא שואל אותי, מה תעשינה עתה הארצות האנגלוסקסיות, האם תצאנה למלחמה נגד היטלר? בודאי — אני משיב, הן לא תרשינה את השתלטותו של היטלר באירופה והן תנצחנה במלחמה. — “תודה לך בעד הבשורה הטובה” ואנו חוזרים על פני הרחובות היפים והמוסדות היציגים אל החברים שלנו.

אנו ממשיכים בנסיעתנו. בתחנות רואים אנו את יהודי הונגריה האדוקים מאד כשהם מבוהלים ומתרוצצים. מה יהיה גורלם? האם יכריזו עליהם כעל אויביהם של אחינו בפולין? מה הגורל הצפוי לכולנו?

והנה סוף סוף אנו מגיעים אל הגבול הפולני. התחנה הקטנה והנידחת משתוממת לבואם הפתאומי של נוסעים כל כך מרובים. מה הם אלה? “אלה הם יהודים הנוסעים חזרה מפלשתינה”, הם אומרים. כבר כאן אנו חשים את המצב בפולין. בראש ובראשונה שאלת הכרטיסים. הכרטיסים שלנו כוחם יפה מג’נבה עד לגבולה של פולין ועכשיו עלינו לקנות כרטיסים חדשים. לקופאי אין פרט. אחדים מחברינו רוכשים כרטיסים ובלבד שלא להיעצר. אולם הנה צף מכשול חדש: הז’נדרמריה רוצה לעצור את הצירים בעלי מראה צעיר על שאינם משרתים בצבא. והרי כשיצאנו מפולין טרם הוכרז גיוס כללי. עצם העובדה שלא נשארנו בשווייצריה הנייטרלית וחזרנו לכאן, היא ערובה הטובה ביותר, שהאנשים הללו, לרבות הרופאים שביניהם, יתיצבו לצבא. סוף סוף בכיר הז’נדרמים מבין את הדבר ומסלק את הקושי.

בפולין המלחמה כבר משתוללת. מטוסיו של היטלר כבר מפציצים את וארשה. לבותינו פועמים בחזקה. ובכן, נכנסנו לתוך הגיהנום. הדבר בולט במיוחד עם כניסתה של הרכבת ללבוב. התחנה גדושה אנשים המתרוצצים הלוך ושוב. רבה המהומה והתוהו ובוהו. אנשים רבים נדחקים לתוך הקרון שלנו עם ובלי כרטיסים. שמשה נשברת. פקיד הרכבת מגיע ועורך דו"ח. בשעה שכזאת?! החברים מגליציה נשארים בלבוב. “האם עוד נתראה?” — אני שואל תוך כדי פרידה לבבית מקופל שורץ.

פרק שלושים וחמישה: האימה הנאצית יורדת על וארשה

כאשר הרכבת הגיעה לאוטבוצק, הייתי כמעט הנוסע היחידי שירד עם המזודה ביד. כאן כבר ראיתי את הריסותיה של המלחמה. אם כי אוטבוצק היתה מרכז מרפא ידוע בזכות בית־ההבראה שלה (וכמובן, המקום לא היה מחומש) והגרמנים ידעו על כך — הם בכל זאת הפציצו את העיר. תחנת הרכבת היתה ריקה ושוממה ומכל חבר העובדים וההנהלה נשאר פקיד אחד בלבד.

הרכבות, שיעדן היה למרחקים גדולים, לא נעצרו בשוידר ונאלצתי ללכת לשם ברגל, כברת דרך של שלושה־ארבעה קילומטר. אשה זקנה נגשת אלי כשהיא בוכיה ושואלת: “האם יכולה אני להילוות אליך? כל כך יראה אני ללכת לבדי”. — “גברת, מה את יראה, הרי זה בעיצומו של יום בהיר?” — “כאן רוצחים ילדים”. — “מה את סחה?!”

הנאצים הפציצו גם את בית־ההבראה והרגו מבין החולים שנמצאו שם. לאשה הזקנה הזאת ילד בבית ההבראה. נוטל אני את האשה בידה ומוליך אותה כשם שמוליכים ילדים קטנים ואנו הולכים. בהגיענו לשם היא נפרדת ממני והנה הנני בשוידר. קייטנה זו, שבדרך כלל היתה הומה מאדם, עתה היא ללא סימן חיים. רק לעתים רחוקות נשמע קול אדם מתוך החוילה.

והנה סוף סוף רואה אני את רעיה כשהיא מתוחה מאד. היא לא ידעה בבטחה כי נספיק עוד לחזור. הכל מסביב ריק ושומם. החנויות סגורות; הקייטנים חזרו לוארשה. המקום הוא עתה מבודד לגמרי.

— “אף עלינו להתכונן ולצאת לוארשה” — אני אומר.

— “אולם אין אני יכולה לצאת מכאן, שכן יש לי כאן כמה חולים שאני מטפלת בהם. אין אני יכולה להפקיר את הילדים הללו. אני כאן הרופא היחידי”.

החנויות כבר סגורות וכן בתי המרקחת. ועוד ענין: בעלת החוילה חולה מאוד; היא שוכבת במיטה מבלי יכולת להניע יד או רגל. “וכי כיצד יכולה אני להשאירה כך?” — שואלת רעיה. לבסוף מצא שומר הבית איכר ויחד אנו מעבירים את המיטה עם החולה לסנטוריה באוטבוצק.

ואנחנו? — להישאר כאן אין אנו יכולים. הרי הנאצים עלולים כל רגע להיכנס.

עלתה תכנית מיוחדת: על הגבול בין שוידר לאוטבוצק יש לרופא, אחד מידידינו הטובים, סנטוריה לחולי רוח. הוא מוכן להקצות לי חדר ורעיה תעבוד כאן כרופא. הגרמנים בודאי יניחו אותנו להיות שם. רעיה עודנה מבקרת את אחרוני החולים שלה, העוזבים אף הם את המקום. אני בורר את המיסמכים והמכתבים החשובים ביותר, שם אותם בתיבה קטנה ומטמין אותה תחת עץ ביער.³⁸ את הספרים אני אורז בתוך ארגז ומוריד אותו לתוך מרתף. אני נותן לשומרת כסף, ומבקש ממנה שתשמור על החפצים שהטמנתי ומבטיח לגמול לה כראוי אחרי המלחמה.³⁹

כשחזרנו מהקונגרס הציוני, הציעה לי מערכת העתון “היינט”, לפרסם מדי יום ביומו סקירה קצרה על המצב (כשם שעשיתי זאת בלונדון בימי מלחמת העולם השניה). והנה ישבתי וכתבתי את מאמרי הראשון. אך היה זה מאמרי האחרון בוארשה, וכמדומה לי, שהיה זה גם הגליון האחרון של עתון יהודי שהופיע שם.

התכנית להישאר כחולה בבית־החולים עלתה בתוהו, שכן בעליו החליט לסגור את המוסד. אי לזאת החלטנו לעבור לפנסיון באוטבוצק. בעלי הפנסיון התגוררו בתוכו ועמהם יחד עוד פנסיונרים אחדים. בדרך ראינו את המצב הצבאי של פולין לאשורו. על עגלת איכרים, רתומה לסוס אחד, נסעו שני קצינים פולנים; מעל לעגלה ירו ברוביהם על האוירונים הגרמניים שטסו מעל לראשינו.

לעולם לא אשכח את יום־הכיפורים של אותה שנה. הרב הזקן של וארשה — ר' שלמה דוד כהנא, התגורר בבית סמוך בשוידר ואצלו נערך “מנין”. קולותיהם של המתפללים נשמעו ברמה ויער האורנים נשא את הדם הרחק מעבר למקום. רעיה ואני שהינו כל אותו יום־כיפור בביתו של הרב כהנא.

עוד בימיה הראשונים של המלחמה החליטה ממשלת פולין שלא להגן על וארשה, כדי למנוע את הריסתה, ויחד עם נשיא המדינה יצאה את העיר בדרך לרומניה. הממשלה קראה גם לגברים הצעירים לצאת את וארשה והחל המצעד הידוע של רבבות, רבבות פליטים, כפי הנראה גם כן לרומניה, מי במכונית, מי בעגלה ומי על אופנים. היה זה מחזה מטיל אימים. המכוניות נשברו, או שהדלק אזל במיכלים ונשארו תקועות בדרכים. רבים מבין הפליטים נאלצו, בשל חולשה או מחלה, לעצור באמצע הדרך (עמהם גם החיילים הפצועים).

שיחק לה מזלה של וארשה, שראש העיר היה אדם אמיץ ובעל אופי. סטפן סטז’ינסקי דיבר אל התושבים דרך הראדיו פעמים מספר ביום והאוכלוסיה רחשה לו אמון רב וצייתה להוראותיו. (הנאצים אסרוהו והמיתוהו). שמועות משמועות שונות נפוצו בתוך המצב הקשה. פעם — הנה אנגליה ואמריקה חשים מיד לעזרה; ופעם — המטוסים הסוביטיים הגיעו לעזרתנו על מנת לשחרר אותנו. האוכלוסיה רצתה להאמין, כי לא יפקירוה במצב איום שכזה.

והנה הגיע לפתע ידיעה גורלית. וארשה נסגרת, אין יוצא ואין בא. ברגע האחרון אנו מחליטים בכל זאת להבקיע לעצמו דרך לוארשה. הקשר היחידי לעיר היתה הרכבת הקטנה שעל הפסים הצרים (“הקולייקה”). יחד עם מכר אנו עולים על ה“קולייקה” שהיתה כבר שבורה למחצה, ונוסעים. עברנו שתים שלוש תחנות קטנות, ה“קולייקה” נעצרת ונבצר ממנה להמשיך בדרכה. יחד עם המכר אנו ממשיכים בדרכנו ברגל. אין זה קל בשבילנו, אך איך שהוא עוברים את 7–8 הקילומטרים. בכניסה לעיר מעמידים אותנו: העיר סגורה. אנו מציגים את תעודותינו כתושבי וארשה ומרשים לנו לעבור.

ועתה — מה הלאה? אנו מחליטים לסור למשפחת קוט. היתה זו משפחה משכילה, שהתגוררה באיזור האריסטוקרטי הפולני מאחורי תחנת הרכבת. את קוט המתבולל משכתי בשעתו אל תנועת “פריילאנד” והתידדתי עמו. הם קבלונו בלבביות והעמידו לרשותנו את הסלון הגדול והיפה שלהם. לאחר לינת לילה בביתם יצאנו בבוקר לועד ההצלה היהודי ברחוב לשנו. היה זה המוסד היהודי שטיפל באוכלוסיה האומללה. הוא נתמך על ידי “הג’וינט” האמריקאי וחברי הועד ענדו על זרועם סרט דומה ל“צלב האדום”. בראש הועד עמד הד"ר רינגלבלום. הוא הציע לי לקבל על עצמי תפקיד כלשהו במוסד. מאחר וידוע היה, כי אני מומחה לעניני הגירה, קיבלתי עלי לסייע בידי אנשים הרוצים לעבור לרוסיה. באורח רשמי, כמובן, אסור היה לעסוק בכך, ולכן החלטתי לציין את המדור הזה רק באות “ו” (“ווסחוד”) לאמור — האנשים שפניהם מזרחה. באורח רשמי משמעותה של האות “ו” היתה, כי האנשים הולכים לכפר (כפר בפולנית — “וויאש”).

בזכרונותיו כותב יונס טורקוב: “ליד העזרה העצמית שלנו היה קיים מדור ל”עזרה מיוחדת“, שבראשו עמד ד”ר יוסף קרוק ועמו א. כגן. לאחר צאתם מפולין קבלתי על עצמי את הנהלת המדור הזה. לרשות המדור הועמדה על ידי ה“ג’וינט” קרן גדולה למטרת עזרה מיוחדת בשביל אלה, שיש באפשרותם לצאת את פולין. לרוב נהנו מהכספים הללו אנשים שיצאו למזרח. ביניהם רב היה מספרם של הסופרים, השחקנים, העסקנים הצבוריים והיהודיים, או נשים, שבעליהן כבר היו ברוסיה עוד קודם לכן ושם ציפו לאיחוד עם משפחותיהם. בזכות העזרה הזאת איפשרנו לאנשים רבים לצאת מהכיבוש הגרמני ולהציל את עצמם מהתופת ההיטלרית".

לעבודה זו משכתי את החבר הניג (כעת בתל־אביב), חבר הועד המרכזי של “פועלי ציון” וכן חברה צעירה של “השומר הצעיר”. מתפקידה היה לדאוג לחלוצים שהתגוררו בנקודות הכשרה. מעתה מסרתי את כל זמני לרשות “העזרה העצמית” ובכל יום בשעות הבוקר המוקדמות פניתי לעבודתי זו.

המראה של העיר וארשה עורר זועה. היא היתה אחוזה להבות ופצצות נפלו ללא הפוגה. מן החובה להדגיש, כי הנאצים ידעו שממשלת פולין יצאה את העיר ופינתה את מוסדות הממשלה וכי הגברים הצעירים עזבו אף הם. בעיר נשארו ילדים, נשים וזקנים בלבד. למרות זאת לא הפסיקה הארטילריה הגרמנית להפגיז וכן המפציצים לא הפסיקו את הטלת פצצותיהם. נשים ותינוקות בעגלות התרוצצו בחוצות העיר, בכו ויללו: אנה נלך? מכל עבר נשמעה הקריאה: רופא, רופא. רעיה עזרה במלוא המרץ ככל אשר היה לאל ידה. היא עשתה תחבושות מקרעי סדינים ובצקלונה היה מעט צמר גפן ובקבוק יוד. אנשים בודדים פרצו דרך הלהבות ובאו לראות את שלום קרוביהם ולעזור להם.

הנה נזכר אני באחת מבנות צ’נסטוחוב העדינות שמסרו מזמנן וממרצן לאוכלוסיה היהודית והכללית, למאבקה ולשאיפותיה התרבותיות. שמה היה הלנה פליוואץ'. היא רצתה להיודע מה שלום אחותה, סטודנטית צעירה באוניברסיטה הוארשאית. מה נדהמה משראתה, כי הבית שבו התגוררה אחותה האהובה עליה, נחרב כולו ואחותה, יחד עם שאר דרי הבית, נשרפו חיים. זמן רב שהיתי במחיצתה ושנינו שתקנו, שכן מה אפשר היה לומר נוכח מקרה שכזה? רק עזרתי לה לחזור לצ’נסטוחוב. “אנא, דרשי בשלום החברים והידידים. חייבים להחזיק מעמד ולנהוג באומץ. אולי עוד נשוב ונתראה בזמנים טובים יותר”. דמעות זלגו מעיניה. שעה ארוכה התבוננתי בה ועקבתי אחרי צעדיה החרישים של הבחורה הענוגה הזאת. היא היתה מאחרוני התושבים בצ’נסטוחוב שראיתי בוארשה.

כאן ברצוני להזכיר עוד תושב צ’נסטוחובאי, את הירשלי ארליך השתקן התמידי (“בונצ’ה שווייג”), שהחדר שבו התגורר נהרס והוא ניצל על פי נס מהפצצה שהתפוצצה כשרק כותונתו לעורו. הוא חילק לפליטים אחדים מיוצאי צ’נסטוחוב, לרוב אנשים עשירים לשעבר, או משכילים מכובדים, “תלושים” לקבלת ארוחת צהרים במטבח הפועלים. ארוחת צהרים פירושה היה — מעט מרק ופרוסת לחם שחור קטנה. זה היה המטבח הראשון ברחוב פאביא, אשר חילק גם לחם נוסף לארוחה. חלוקת הלחם צריך היה לזקוף לזכותו של ארליך, שמצא במאפיה את ידידו, אופה מצ’נסטוחוב ועל ידי תכסיסים בלתי־ליגליים שונים קיבל מידו 200 כיכרות לחם ראשונים בשביל הסועדים במטבח. רבה היתה הסנסציה וכן הגאוה נוכח העובדה, שארליך הקטן העיז לנקוט בצעדים בלתי־ליגליים ומסוכנים ורימה את המנהלה ההיטלרית הרצחנית.

מבין חברי הועד המרכזי נותרו בוארשה: סטפן גריאק, הניג ואני. עתה היינו אנחנו הועד המרכזי וייצגנו את המפלגה.

כאן עלי להזכיר ענין חשוב במיוחד. כאשר הנאצים כבשו את וארשה, רבו, כמובן, האנשים שפנו לקהילה היהודית בכל מיני שאלות ובקשת עצות. באורח מקרי עמד בראש הקהילה בימים ההם אדם צ’רניאקוב, מהנדס שלא עסק בעניני פוליטיקה. היטבתי להכירו, שכן לאחר מלחמת העולם הראשונה נמניתי במשך שנה עם הנהלת ה“ג’וינט” וטיפלתי בהשגת רשיונות לבתי העץ המרובים אשר ה“ג’וינט” הקים. צ’רניאקוב שימש אז כעוזרי ויועצי בעניני הנדסה טכניים. במשך זמן מסויים הוא עזר לבעלי המלאכה ובשמם נבחר לסנט. כאשר הממשלה סרבה לערוך בחירות דמוקרטיות לקהילה, נתמנה צ’רניאקוב לקומיסר של הקהילה ובדרך זו הוא היה הנציג הרשמי של האוכלוסיה היהודית בוארשה בזמן הכיבוש הנאצי. כאמור, רבים היו הבאים למשרדי הקהילה. אף אני נוכחתי פעם בשעת ביקורו של נציג “אגודת ישראל”, הרב יצחק מאיר לוין, גיסו של הרבי מגור. — “מה אתה מיעץ לנו לעשות?” — פנה אלי הרב לוין בשאלה.

— "בזמנים שכאלה קשה לעוץ עצות. אולי ברצוני לומר דבר אחד: אנשים בגיל לא צעיר, שאין ביכולתם לעסוק בפעולות מחתרת, מוטב להם שיצאו מכאן.⁴⁰

והנה ענין שהיתה לו משמעות גורלית בשבילי. כידוע, הוקם בקהילה ה“יודנראט” (מועצת היהודים). תחילה היו סבורים, כי מוטב שהיהודים בעצמם יסדירו איך שהוא את עניניהם, והמפלגות השונות שיגרו את נציגיהם למועצה הזאת. גם “פועלי ציון” רצו שיהיה להם בא־כוח ב“יודנראט”, ואני נועדתי להיות נציג המפלגה. צ’רניאקוב הסכים לכך.

כאשר הדבר נודע לי, התחלתי לפקפק מאד אם מותר לי למלא תפקיד זה. כל אותו ערב שוחחתי עם רעיה באותו ענין. הגעתי לידי מסקנה: יתפתחו הענינים כאשר יתפתחו, מוטב שתהיה לי יד חפשית להציל מה שניתן להציל באורח אבנטואלי.

לא עצמנו עין כל אותו הלילה וציפינו לבוקר שיבוא. הגרמנים הכריזו מצב מלחמה בעיר וכבר בתחילת הערב אי אפשר היה לצאת לרחוב. בשעה 5 לפנות בוקר רעיה התלבשה והלכה לצ’רניאקוב. היא עוררה אותו משנתו וביקשה שימחוק את שמי מהרשימה.

— “אולם הרי כבר הכינותי את הרשימה במספר עותקים ואני הולך למסור אותה לגרמנים”.

לבסוף נעתר בכל זאת לבקשתה של רעיה ומחק את שמי.

כידוע, צ’רניאקוב איבד את עצמו לדעת כאשר סירב ולא יכול היה להמשיך ולמלא את הפקודות של השלטון הגרמני.⁴¹

לעולם לא אשכח את כניסתו של הצבא הגרמני לוארשה. יחד עם רעיה עמדתי סמוך למערכת ה“היינט” ובמשך שעתים תמימות הסתכלנו במצעד. הגרמנים שיוו לכניסתם זו אופי חגיגי במיוחד ומרהיב עין. הם רצו להוכיח, כי חזקים הם יותר מצבא צזאר הרומאי ואף מגדודי נפוליאון. כל הזמן ניגנו התזמורות שירי לכת גרמניים. החיילים שרו בשמחה וכמעט רקדו על פני המשאיות: “הנה כאלה אנחנו ואיש לא יוכל לעמוד בפנינו”.

ובכל זאת לא רצו בימים הראשונים שיגרמו להם קשיים והם הופיעו כידידיה של האוכלוסיה הרעבה. חיילים נסעו ברחובות וחילקו לעוברים ושבים, לרבות היהודים, מרק חם מתוך דודים גדולים חינם אין כסף.

אולם ה“ליברליות” הזאת נסתיימה חיש מהר, והחלו ימים של לחץ ודיכוי.

פרק שלושים ושישה: אנו עוזבים את פולין

הנאצים פעלו לפי תכנית מפורטת שנקבעה על ידם מראש. עם כניסתם העירה תפסו מיד את מוזיאון האמנות החדש שבניתו נגמרה זה עתה בוארשה והתחילו להחרים את התמונות. בשנים קודמות, כאשר למדנו במינכן, היו אנשי מינכן מתגאים במיוחד בהבנתם וחיבתם לאמנות. עתה ארזו המומחים והמנהלים של המוזיאונים במינכן, ברלין, לייפציג ודרזדן את התמונות מהמוזיאון בוארשה בתוך תיבות ושלחו אותן לגרמניה. אנשי הרוח הרמים הללו והאמנים עסקו כאן בשדידת האמנות וביזויה.

הגסטפו החלה מיד לאסור את אנשי הרוח הפולניים, בראש ובראשונה את הפרופסורים במוסדות הלימוד הגבוה. ביניהם היה חברנו היקר, פרופ' ברנרד ברקמן־פסוינסקי (פרופ' לגיאוגרפיה בבית המדרש לרבנים “תחכמוני”) והשליכו אותם לתוך הכלא הידוע לדראון “פאוויאק”.

כשנודעו הדברים הללו, בא אלי עורך הדין הצעיר יוזף רוזנצווייג, אדם בעל רגש חם ונפלא, ויעץ לנו לצאת את וארשה. משדובר בענין זה קודם לכן הוא התנגד נמרצות ליציאה וטען: “אתם חלשים מדי, כדי לשאת בטלטולים הקשים.” אולם עתה טען שכדאי להסתכן, משום שנוכחנו לדעת, כי לנאצים תכניות מפורטות ביחד לעתידה של וארשה והאינטליגנציה שלה. המשטרה הפולנית האוילית השאירה רשימות ובהן שמותיהם של “האנשים המסוכנים”.

ובכן – אנו נוסעים. נהגי המכוניות דרשו 200 זהוב מכל אחד משבעת הנוסעים. לרעיה היה שעון זהב קטן משובץ ביהלומים, אותו קיבלה אמי לארוסין שלה וגיסי נתן אותו שי לרעיה. מסרנו את השעון בידי חברנו, רופא השנים סגל, והוא התיך את השעון לזהב ובעדו קיבלנו כסף מזומן.

חלק מהכסף תפר סנדלר בתוך סולית הנעל, וחלקו האחר — תפרה רעיה בתוך חזיה שלה.

משפחת סגל נשארה בוארשה. וכי יכולים הם לצאת לדרך כה בלתי בטוחה עם ילד קטן על זרועותיהם? מקווים, כי ברופאים לא יגעו לרעה. רק בנם מיאטק (סיים זה עתה את שירותו הצבאי בהתנדבות) נוסע עמנו.

האשה סגל, יחד עם בתה גינקה היפהפיה, ניספו באושביץ. יעקב סגל קפץ מתוך הרכבת שבה הובל ונהרג. כך גמרו את חייהם ידידינו הקרובים, היקרים והנאמנים. רק בנם מיאטק הגיע לוילנה. עזרנו בידו להתקשר עם קרוביהם באמריקה שהביאוהו לשם. כיום הוא פרופיסור ידוע באוניברסיטה אמריקנית ומשתתף בשורה של כתבי־עת.

עלי להזכיר כאן אל ליאון פייגנבאום. כפי שכבר נזכר קודם, הוא נמנה עם מניחי היסוד של התנועה הציונית־הסוציאליסטית. מוצאו ממשפחה מאד עשירה, והוא השתתף באורח פעיל במהפיכה בשנת 1905. בשעה שנאם בהפגנת רחוב במינסק, המשטרה הרוסית ירתה והוא נפצע ברגלו וכך נשאר צולע לכל ימי חייו. בוארשה הוא היה בין הידידים הקרובים ביותר של י.ל. פרץ. בשנותיו האחרונות התגורר בלודז' כמנהל חברת “אורט”. כולם הכירו אותו ולכן מיד לאחר שהנאצים כבשו את העיר לודז', הוא עבר לוארשה. היתה לו היכרות טובה עם צ’רניאקוב (הם גרו באותו בית) וצ’רניאקוב הציע לו שינהל את המדור הטכני בקהילה. הוא היטיב להכיר את גרמניה (גמר את חוק לימודיו בפוליטכניקה של דורמשטט) וידע את השפה שבה יש לדבר עם הגרמנים. ואכן, כאשר הגרמנים היו נכנסים לקהילה היו שואלים מיד: היכן “המהנדס”?

כאשר הנאצים התחילו לשלוח יהודים מוארשה למחנות הריכוז, הם הכריזו, כידוע, כי בעיר יוכלו להישאר יסודות יצרניים בלבד. לחברים נודע, כי ברשימת המועמדים לגירוש כלול גם שמו של המהנדס פייגנבאום. הם פנו בבהלה לצ’רניאקוב והלה השתדל אצל הנאצים להוציא את שמו מהרשימה. ואכן, הדבר עלה בידו. עם הרשימה ביד רצו החברים לאומשלגפלאץ (כיכר המשלוחים) מקום שם עמד פייגנבאום יחד עם אלפי יהודים אומללים, והודיעו לו, כי הוא הוצא מהרשימה.

— “לא, לא אעזוב את המקום לבדי. אלך יחד עם אלפי היהודים”. והוא הלך עמהם לאושביץ.

פרק שלושים ושבעה: דרך היסורים

“מלכיניה” נעשתה המלה המפורסמת ביותר ואף סיסמה. מעירה יהודית נידחת זו, אמרו, עוד יוצאת רכבת לוילנה ודרך רוסיה לרומניה.

מוטב, יהא כך ויהא לשם, למלכיניה. אולם כיצד יכולים רעיה ואני לצאת לבדנו לדרך כה קשה ולשאת מזודה שבתוכה לבנים וכל שאר החפצים האישיים — שאלו הידידים. לבסוף מצאו עוזר לקצב בן 20 וחסון, קרופמן, שילווה אותנו וישא את המזודה.

אנו הולכים להיפרד מאת ד"ר יצחק שיפר, ידידנו הותיק והנאמן. מצאנו כירכרה ונסענו למרכז הגיטו. לקחנו עמנו את שארית המלאי: קילוגרם אורז ומחצית הקילוגרם סוכר. הוא התגורר לבדו ברחוב מורנוב בבית בקומה א'. בנו ובני משפחתו יצאו את וארשה. מצאנו את שיפר חולה, מתנועע בקושי ונשען על מקל.

הסופר וההיסטוריון הגדול, האיש האדיב, שהיה תמיד מלא אופטימיות (ילדת השעשועים שלו היתה ה“קומדיה דל ארטה” האיטלקית), משתדל גם עתה להיות אופטימי. “כאשר אחלים, אסיים יצירות אחדות שהתחלתי בהן קודם לכן”. על השולחן מונח צרור ובו ספרי היסטוריה.

— “טוב הדבר שאתם נוסעים. יש תקוה, כי תגיעו למקום בטוח, ואולי אף לארץ ישראל. דרשו בשלום החברים והידידים. יוסף, המשך במלחמתך למען קיום עמנו ושיגשוגו. ביכולתך עוד לפעול הרבה. השתמש בקשריך. אסור לנו לגווע!”

הוא רוצה ללוותנו על המדרגות עד לקומת הקרקע. “לא אל תרד!” בעמדנו למטה ליד הפתח אנו קוראים לו: “היה שלום, יצחק, החזק מעמד. אולי עוד נתראה. אל תכנע!”

— “מי יתן!”

(תחושתו של היסטוריון עממי: “אסור לנו לגווע!”).

אט, אט אנו מסתלקים.⁴²

לפנות ערב בא אלינו סטפאן גראיק הצעיר על מנת להיפרד. אני מלווה אותו כברת דרך וכן הוא מלווה אותי. אנו הולכים בכיוון למקום מגוריו וחזרה וחוזר חלילה.⁴³

ובכן — אנו נוסעים. בשעה חמש בבוקר הננו כבר אצל הנהג. אנו משלמים לו 600 זהובים עבור שלושתנו. בשעה שש המכונית זזה, ובתוכה שבעה נוסעים, ביניהם שלוש נשים.

נקודה מסוכנת במיוחד היה הגשר שבין וארשה לפראגה. שם היו הנאצים עוצרים את המכוניות. בהגיענו לשם הכריז הנהג, כי במכוניתו נוסעות נשים (בזמן הראשון היו הגרמנים חוטפים לעבודה גברים בלבד) והצלחנו לעבור את הגשר.

אחרי הצהרים הגענו למלכיניה. העיירה היתה כבר שרופה. יהודים כבר לא היו בה, שכן כולם גורשו, פרט לאשה אחת בעלת מלון בית־מרזח. היתה זו אשת חיל שלא פחדה מפני הנאצים. “אם לא תתנהגו בצורה הוגנת”, היתה אומרת להם, “לא אתן לכם י”ש“. איום זה עשה את שלו. היא השפיעה גם על ה”פאלקס דויטשע", הסוג החדש של אזרחים פולניים, אשר גילו לפתע בתוכם דם גרמני ועזרו לנאצים.

אשה זו מצאה איכר, שהסכים להעביר אותנו את הגבול. יחד עמנו הולכים עוד שבעה־שמונה אנשים, משכילים מערי השדה שנתאמללו. את דמי ההעברה משלמים לאיכר מראש. “מחר השכם בבוקר אנו יוצאים”, הודיע האיכר.

את הלילה אנו מבלים בבית־המרזח. לשעה קלה אנו יוצאים לעיירה ובדרך אנו נתקלים בקבוצה של תלמידי גימנסיה פולניים. בקול רם במיוחד הם מעירים: “אומרים, כי אין יהודים יכולים לעבור, אולם הנה הם!” כך נפרד מאתנו הנוער הפולני.

האיכר הגיע. במשך שעה־שעתים הוא מוביל אותנו דרך יער עבות. אין אני יודע אם אנו הולכים קדימה, או מתקדמים וחוזרים. בתוך היער אנו פוגשים קבוצות של יהודים.⁴⁴

רעיה שוב עיפה מאד. מלבד הילקוט על השכם, היא נושאת מעיל על היד. לאחר זמן קצר היא זורקת את המעיל, כדי שתוכל להמשיך בדרכה. לבסוף אנו מגיעים לקצה היער ורואים מקרוב אחו ירוק. האיכר מודיע: “אין ביכולתי להמשיך הלאה — הגרמנים מתנקמים בנו אם הם מוצאים אותנו. אתם תמשיכו ללכת בלעדי. עוד מעט אתם מגיעים לגבול”. אנו נושמים בכבדות וממשיכים בדרכנו.

עד מהרה נשמעות שתי יריות. אני פוקד: כולם יפלו ארצה! שני חיילים סוביטיים באים אלינו במרוצה. כשדמעות בעיניהן הנשים מתחננות בפני החיילים שירשו לנו להמשיך בדרכנו. “משפחותינו נשרפו. אנו רוצות להציל את עצמנו והולכות לברית המועצות”. הן נותנות לחיילים את שעוניהן הקטנים. “נו, טוב” — אומרים החיילים — “לכו ישר בקו זה, עוד מעט ותהיו ברוסיה”. — הם מסתלקים. אנו נושמים לרווחה. אני שואל את רעיה: “האם סבורה את, כי הם הראו לנו את הדרך הנכונה?” והיא עונה: “כן, ומדוע לא? הם קבלו את השעונים ושבעו רצון”.

(עלי להעיר, כי זו היתה הפעם היחידה בחיינו המשותפים כשהאינטואיציה לא גילתה לרעיה את האמת).

המשכנו בדרכנו לפי הוראת החיילים. כעבור דקות מספר שוב נשמעו ירידות וקריאה: “לעצור!”. הופיעו שני חיילים גרמניים. הם בדקו בתרמילים שלנו החרימו כל אשר מצאו. אחד מהם אומר אלי: “תן לי את הכפפות שלך”.

— “אבל הרי יש לך משלך”, אני אומר.

— “הן קרועות”. והוא לוקח את הכפפות שלי.

בחוץ כפור עז. לא התבישתי ואמרתי: “תן לי את הכפפות שלך” והגרמני מסר לי את שלו.

הגרמנים אמרו: “הנה סמוך לכאן בקתה של איכרים, לכו ולינו שם. מחר בבוקר נשוב הנה”.

הבקתה היתה באמת קרובה. נכנסנו לתוכה. “הדליקו אש, ברצוננו להתחמם קצת ונשלם לכם”. אנו שוכבים על הרצפה. האיכרה אומרת לאחת הנשים שלנו הלבושה סודר לבן: “תני לי אותו. הגרמנים בין כה וכה יחרימו הכל שבידכם”.

מה לעשות? מחר הגרמנים יבואו. “נשלם לכם סכום הגון אם תעבירונו את הגבול”. — “אין זה ניתן לעשות, שכן הגרמנים רואים הכל דרך החלון של הביקתה הסמוכה”.

אני מציץ החוצה ורואה כי ממול לדלת שדרכה נכנסנו, מצויה עוד דלת המוליכה אל החצר, לצד הגרמני.

— “העבירו אותנו חזרה לצד הגרמני, אני אומר, נגמול לכם עבור זאת”. האיכר מסכים ולפני עלות השחר מתחילה הצעדה הטרגית שלנו דרך היער חזרה.

* * *

הדרך היתה קשה ובכל זאת הגענו לוארשה. חיש מהר נפוצה בקרב חוגי היהודים הידיעה בדבר שובנו. בזכרונותיה כותבת השחקנית ר. שושנה כהן: “במטבח של הסופרים, בשעה שהתנהל ויכוח, כיצד לברוח מכאן, נכנס ד”ר קרוק שלא הצליח זה פעמיים לעבור את הגבול, וכשהוא עיף ורצוץ, סיפר על נדודיו וחיוה דעתו על הדרך שאיננה טובה".

הלכנו לידידנו אנשל קולניצ’נסקי. הוא היה אדם אמיד ובעל איטליז. לפני המלחמה נמנה על מפלגתנו וגורש לסיביר על ידי שלטונות הצאר. הוא נשאר אוהד של מפלגתנו. התגורר בדירה מרווחת ובה מצאנו עתונאים ועסקני צבור, שדירותיהם עלו באש. ביניהם היה הזוג הצעיר המפורסם קיפניס וזליגפלד. ואמנם, במוצאי שבת הוא ניצח ושר את נעימת הלחן שלו: “שבוע טוב, שבוע טוב”, הפזמון המושר בכל מוצאי שבת ב“קול ישראל” הירושלמי.

* * *

אולם מה לעשות עתה? מספרים על מאסרים חדשים. הגרמנים מכניסים בכל פעם קרבנות חדשים לבית הכלא המפורסם בוארשה “פאויאק”.⁴⁵

אנו מחליטים לנסות שוב את מזלנו ולצאת לדרך. לפנות ערב אנו הולכים להיפרד מאת הסנטור קרנר, עוזרו וידידו של יצחק גרינבאום. במקרה לא היה בבית. הוא הלך אל הרוזן הפולני המפורסם לובומירסקי, אשר בימי מלחמת העולם הראשונה תיווך בין הפולנים לבין הגרמנים. אולי יוכל גם עתה להושיע? בחדר עבודתו של קרנר מחכים לבואו אנשים אחדים וביניהם ד"ר נפתלי נוסנבוים, ההיסטוריון הידוע של הרצל. הוא התגורר בקביעות בוינה ובמקרה בא עתה לוארשה כתייר ואורחם של הורי אשתו.

הוא היה חסידו הנלהב של ישראל זאנגוויל. פעם נכח בהרצאתי והביע את רצונו לכתוב יחד עמי ספר על זאנגוויל. אף הספקנו להעלות על הניר אי־אלה פרקים. אף הוא רצה לצאת את וארשה, אך יחד עם הורי אשתו, והם, אנשים אמידים ורצו לקחת עמם את כספם. ומאחר והדבר היה בלתי אפשרי, לכן נשאר לפי שעה בוארשה.⁴⁶

שהייתו של קרנר אצל לובומירסקי ארכה ואני אמרתי למנהלת משק ביתו: “נבצר מאתנו לחכות שעה ארוכה. מחר אנו נוסעים לרוסיה”.

אשה, שחיכתה אף היא לבואו של קרנר, אמרה: “הוי, אל תעשה כדבר הזה. זוהי נסיעה מאד מסוכנת. תשאל את הד”ר קרוק. הוא כבר ניסה את הדרך הזאת ונאלץ לחזור".

— “ד”ר קרוק זה אני" — אמרתי.

— “מה, ורוצה אתה לנסוע עוד פעם?” והיא פנתה לרעיה: “אל תתני לו לנסוע”.

— “אנו מוכרחים לנסוע”, מעירה רעיה.

בדרכנו אל הנהג כדי לקבוע עמו שעת יציאתנו, אנו פוגשים אשה זקנה המצטלבת ואומרת בקול רם: “האנטיכריסט הגיע”.

— “כן, הוא הגיע”.

אנו עוברים על פני בית־הכלא “פאויאק”. מסתכל אני בבנין. במשך דורות רצו להחניק בתוך הקירות האלה את החופש. היטבתי להכיר את בית הסוהר הזה, שכן ישבתי בו בימי הצאר ובימי השלטון הפולני. אני רואה את הבנין זו הפעם האחרונה.⁴⁷

* * *

אנו משלמים לנהג ושוב נוסעים. בתוך המכונית נוסע עמנו גם החזן המפורסם מבית הכנסת ברחוב טלומצקה, קוסוביצקי. הו, אילו היה נותן את קולו ושר את “מפיסטו”, או “אריה” מתוך האופרה פאוסט. גתה הגאוני חזה מראש תוך כאב את הרוצח החום חדל האישים. אילו קוסוביצקי היה שר עתה את “האריה”, היה קולו מהדהד בחזקה והעצים היו משתחוים בקידה עמוקה בפני גתה ומביעים לפניו את רגשי הכבוד שלהם.

אולם לפי שעה אנו נאלצים לשתוק לבל ישמעו ולבל יראו אותנו.

הפעם רוצים להבריח אותנו לא דרך היער, כי אם דרך הנהר. אנו יושבים בתוך ביקתה פולנית והאיכר אומר: “אולי הלילה לא יהיה ירח ונוכל לנסוע”. הוא מושיב אותנו בתוך סירה. אין אני יודע מה בדיוק מספר אנשינו. כעבור 15 או 20 דקות הודיע האיכר: “הננו ברוסיה, רדו בשקט. אתם רואים שם מדורה קטנה. שם נמצא איש משלנו. לכו אליו”.

החול על שפת הנהר היה רטוב מאוד. אנו צועדים כעשרים דקה על פני שוחות עמוקות ובסוף אנו מגיעים. האיכר הוא ראש הכפר. הוא מכבד אותנו בתה; אנו מתחממים ומתנמנמים. הוא אף נותן לנו אישור, כי אנשים שקטים ונאמנים אנחנו, לבל יגעו בנו לרעה. בעגלה שלו הוא מביא אותנו לתחנה קרובה, שממנה עוד יוצאת רכבת לביאליסטוק.

מגיע קטר עם שני קרונות. הנוסעים מסייעים בידינו לעלות ומברכים אותנו לשלום, אחדים מהם היו עצורים במחנה הריכוז הפולני ברזה וכעת ברצונם להקים קולקטיב. מקווים הם, כי הרוסים יעזרו להם בכך. אולם אנו נבהלים מפני עצם הרעיון: לחיות תחת פיקוח סוביטי? רק לא זאת ־ אומרת רעיה. היא טוענת שאני חולה ועלי קודם כל לנוח הרבה כדי להתאושש — — —

* * *

לבסוף אנו מגיעים לביאליסטוק, עיר תעשית הטקסטיל המהוללה, אחת הנקודות הראשיות והחשובות לתקומתה של תנועת הפועלים היהודית. כאן הרציתי פעמים רבות.

העיר מלאה וגדושת אוכלוסין. כבר בכיכר שליד הרכבת רובצים אלפי פליטים. אנו עולים על כרכרה ונוסעים אל רופאת השנים — דורה גדנסקי. היא, יחד עם המורה אסתר לפידות האגדתית, עם בעלה שמת לפני זמן מועט ועם יעקב פת הצעיר, בנו ביחד את בתי־הספר העממיים היהודיים הראשונים שהיו למופת.⁴⁸

דורה מקבלת את פנינו בלבביות רבה. דבר בואנו הגיע אליה עוד לפני כן והיא הקצתה בשבילנו חדר טוב. אולם בינתים השלטון הסוביטי החרים את החדר ובו מתגוררים עכשיו שני קצינים.

צריך למצוא בשבילנו מקום מגורים כלשהו. הנה מגיע זיידל נובינסקי, פועל אריג, אדם מאד סימפטי ומופלא. אף הוא נמנה עם מיסדי התנועה הציונית־הסוציאליסטית ועם העוזרים להקים את רשת בתי־הספר. אנו מתנשקים. “טוב שעודנו נפגשים”. זיידל מביא אותנו למשפחה מוכרת. שם כבר מתגוררים פליטים, אך עוד נשאר מקום גם בשבילנו. מעמידים לרשותה של רעיה ולרשותי ספה קטנה. אמנם צר המקום, אבל יש להודות גם על כך. למחרת מגיעים שני הקצינים הרוסיים ואף הם נשארים כאן.

בעיר אין להשיג מצרכי מחיה. במטבח הצבאי מחלקים ארוחות תמורת גרושים אחדים: מרק חם ופרוסת לחם שחור. הצרה היתה שלא היו כפות, שכן חיילים לקחו אותן עמהם. זיידל מביא לנו שתי כפות ואנו שומרים עליהן כעל בבת עין.

* * *

רוח של עליצות בעיר. תזמורות הצבא מנגנות, שרים ורוקדים ברחובות. חג!.

זהו הכיבוש השני של ביאליסטוק. בשנת 1920 נכבשה העיר על ידי הצבא האדום הצעיר של טרוצקי והוא אף הביא עמו ממוסקבה “ממשלה פולנית” מן המוכן. ביאליסטוק נעשתה לכן מעין בירה. רק לאחר שצבא פילסודסקי יצר את “הנס על נהר הווייסל” ליד וארשה והניס את הצבא האדום, נאלצו הרוסים לסגת נסיגת בזק לרוסיה.

כעת החליט סטאלין לעשות את הדבר “טוב יותר” מאשר טרוצקי. הוא לא ייסוג! הריהו משתף פעולה עם צבאות הנאצים.

(תחילה כאשר היטלר הגיע לשלטון, נפל פחד רב על הדיקטטור במוסקבה. אולם משנוכח לדעת, כי העריץ החום הוא אחיו הרוחני, הוא דבק בו בחזקה. הוא שטלגרף להיטלר: “ידידותנו דבוקה על ידי מלט של דם. חזקה היא ותימשך לאורך ימים”. ובכן, זוהי שותפות של דם. המנהיג הקומוניסטי הרוסי הוא אחיו בדם של רוצח העמים הגרמני־הנאצי).

עוברים ימים אחדים. עלינו להמשיך בדרכנו והנקודה הסמוכה היא לידה. אנו נוסעים לשם. לידה שוכנת על הגבול בין רוסיה וליטה. נכנסים אנחנו לתוך מלון יהודי קטן. מתברר, כי גם במלון זה כבר מתגוררים שני קציני גבול סובייטיים. המצב הוא מוזר: באנו לכאן על מנת להבריח את הגבול ויחד עמנו באותו מלון מתגוררים המפקדים של משמר הגבול. אנו מספרים כי דירתנו בוארשה נשרפה, אין לנו בית וברצוננו להשתקע כאן. רעיה רוצה לעסוק במקצוע הרפואה שלה. אני מודיע, כי הנני “משפטן”. בערב הקצינים משחקים בקלפים ובלוטו. הם מציעים לנו להצטרף למשחק הלוטו ואנו מסכימים. כשאני זוכה במשחק ומגלה סימן של שמחה, הם אומרים: “איזה טמפרמנט מזג חם!” אולם אני הסברתי כי הדבר הוא סמלי: אני מנצח ובכן, אנחנו הפליטים היהודים נהיה המנצחים במרוץ החיים המיוחד הזה.

וכך חולף יום, חולפים יומים. אי־שביעות הרצון משתלטת עלינו. פליטים שהגיעו לכאן אחרינו, כבר עברו את הגבול ואנו עודנו יושבים כאן. פונה אני איפוא אל מנהל קבוצת ההברחה ושוטח לפניו את טענותי.⁴⁹

— “כן”, — הוא אומר — “אולם רובם הם אנשים צעירים, חלוצים. אין אנו יכולים להעמיד אתכם בסכנה כדוגמת הצעירים ועלינו לנהוג בכם יתר זהירות”.⁵⁰

סוף סוף אנו נוסעים. מובילה אותנו חלוצה בת שמונה עשרה; בחורה בעלת מרץ לבושה מעיל של עור ומגפים גבוהים. אנו נוסעים על גבי עגלת איכרים. הדרך אינה רחוקה, אך קשה מאד. כדי להקל על הסוסה לסחוב את העגלה, אנו יורדים ועוברים ברגל את הביצות העמוקות, אך אנו צועדים.

* * *

לבסוף מודיע האיכר: “אנו נמצאים בצד הליטאי”. עוד מעט ונגיע לאיישישוק (זוהי עיירה יהודית קטנה ונידחת. היו מתבדחים על חשבונה ואומרים: “גם זו עיר תיקרא”). אנו מרוצים מאד. בעל האכסניה מקבל אותנו בחמימות ובלבביות: “פליטים יהודיים”. מגישים לנו מרק חם, לחמניה לבנה ותה ובשום פנים אין מסכימים לקבל בעד זה כסף.

אולם דרכנו עוד לא תמה. עתה עלינו לעבור את משמר הגבול בין ליטה לברית המועצות.

סוף סוף הננו בוילנה שלנו. האמנם שלנו? לא! הננו כאן “זרים”. אנו חייבים להירשם והליטאים נותנים רשיון להישאר כאן רק זמן קצר וכעבור המועד מוכרחים להירשם מחדש. בדרך אנו רואים שהסוביטים מתיחסים לעמים לא כאל נפשות חיות, כי אם כאל עצם דומם. בחרבותיהם הם גוזרים חלק לכאן וחלק לשם. ללא רחמים ובאכזריות מגרשים השלטונות את התושבים מבתיהם, מהכפרים ומהעיירות.

וילנה גדושה תושבים. המוני אדם מתנועעים הלוך ושוב ברחובות הפולניים ובגיטו. אנו פוגשים מכרים רבים. פעילות רבה מגלה כאן ה“ג’וינט” האמריקאי ולצדו הקהילה היהודית. רוצים לעזור. הפליטים מתגוררים בבתי ספר ובבניני ציבור. לרוב הם מרוכזים לפי השייכות המפלגתית.

סמוך לבואנו הגיע לוילנה ידידנו הותיק שלמה בוסטומסקי, המחנך, המייסד והעורך של “גרינינקע בוימעלעך” (שיחים ירוקים). לרשותו דירה מרווחת וחדר ספריתו יכול להכיל אף 50 איש, אך בו קר מאד ואין במה להסיק. אמו מתגוררת אמנם בדירה קטנה, אך בוסטומסקי מזמין אותנו להיכנס לדירה זו והוא מוליך אותנו לשם. הדירה היא בת חדר ומחצית החדר, אלא שהבית שייך לאמו. היא עוברת לשכנתה בקומת הקרקע ומפנה את דירתה בשבילנו. היא גם מבשלת עבורנו. בצורה מרגשת דואגים לנו שלושת הידידים: האם, שלמה בוסטומסקי ורעיתו ממשפחת חיימסון, המחנכת הידועה והמנהלת המצליחה של הגימנסיה היהודית בוילנה.

מאד נעים לנו, אך אין ברצוננו להטריד את האם הזקנה וכעבור זמן מה אנו עוברים לבית הפליטים שם הקצו לי ולרעיה חדר יפה ובו אנו גם אוכלים.

היהודים הליטאים קרי המזג שבקובנה קיבלו את פנינו בחמימות בלתי רגילה. הם הזמינו את הפליטים מוילנה להיות אורחיהם. משפחה עשירה ובלתי ידועה לנו כלל וכלל אירחה אותי ואת רעיה בביתה והעמידה לרשותנו סלון גדול ויפה. היא דאגה לכל מחסורינו ולנוחיותנו. בשעות שלפני הצהרים הוליכו אותנו במגררה שלהם על פני חוצות העיר והראו לנו את הסביבה.

בקובנה הרציתי על ישראל זאנגוויל ו“חולמי הגיטו” שלו. בדרך כלל השלטונות הליטאים לא הירשו לערוך הרצאות של הפליטים, אולם לגבי נהגו יוצא מן הכלל, משום שעסקן “פועלי ציון” במקום, אשר לו קשרים בחוגי הממשלה, הודיע, כי אני מקיים קשרים רחבים עם חוגים דיפלומטיים וממשלתיים באנגליה וכי אדבר בעיקר על אנגליה. ההרצאה נערכה באולם הגדול ביותר והשתתף בה קהל עצום. ישב בראש העורך ראובן רובינשטיין. בדיווחו לעתונות כתב, כי במשך שעתים החזקתי את הקהל במתח רב ביותר, וכאשר תיארתי את מצב היהודים בחיי הגיטו של ימי־הבינים ברומה ובונציה, נדמה היה, כי מתכוון אני למצב הנוכחי בוארשה. רושם מזעזע עשתה הודעתי, כי אני נושא עמי בדרכי לארץ ישראל שתי מטליות קטנות. על האחת רשום המספר 1478, מספרי האישי במחנה הריכוז בברזה, שיהיה לדראון עולם לשליטי וארשה על אשר עוללו למדינת פולין. על המטלית השניה מצוייר מגן דוד צהוב, אותו ציוו הגרמנים על היהודים לענוד על שרווליהם. מטלית זו תשמש סמל, כי יעלה בידנו להפוך אותו לאות גאוה של העצמאות הלאומית היהודית.

בימי הפולנים היתה קובנה (קאונס) עיירה קטנה ובלתי מטופחת, ללא תעשיה ניכרת. היא התפרנסה במידה רבה מנהר הנימן. סופרים יהודים גדולים ובעלי ערך לא השתכנו בעיר כדוגמת וארשה, שבה התגוררו י“ל פרץ, שלום אש, א.ד. נומברג וגלריה עשירה של סופרים צעירים. לעומת זאת לא היתה בקובנה התבוללות, כפי שהתפשטה בקרב חוגי האינטליגנציה היהודית בוארשה. הלך הרוח היהודי הכללי היה כאן לאומי. כאן גם פרחו מוסדות יהודיים שונים, אותם הראו לנו יהודי קובנה, כגון” “אורט”, “אוזה”, קופות גמילות־חסד וכו'. עוד נשארו עקבות מהזמן, כאשר בקואנס היה מיניסטריון יהודי, משהו דומה לאוטונומיה היהודית בקיוב בשנת 1917. באותם הימים כשהד“ר משה זילברפארב כיהן כשר לענינים יהודיים באוקראינה, כיהן הד”ר סולובייצ’יק כשר לענינים דומים בקאונס (עד מהרה חוסל המיניסטריון גם בקובנה).

מקובנה הברקתי לידידי ממפלגת העבודה בלונדון והודעתי להם, כי ניצלתי וכי אני תקוה לצאת במהרה דרך שטוקהולם לארץ ישראל. מיד קיבלתי תשובת ברכה. מנהיגי “הבלתי תלויים”, ג’יימס מקסטון ופנר ברוקוויי, הודיעו לי, כי בשטוקהולם אוכל לקבל אשרת כניסה לאנגליה. הידידים בקובנה אמנם היו סבורים, כי עלי לנסוע לאנגליה ולספר שם על מעשי הטבח של הגרמנים, אולם אני ורעיה סברנו, כי לאחר שהתאחדנו עם “פועלי ציון”, עלינו להשתקע בארץ ישראל. ואם יהיה צורך לפעול למען ההצלה, אוכל לצאת מירושלים לאירופה.

רבים מהפליטים בוילנה סבלו ממחלות קיבה. הלחם השחור הכיל הרבה קש, ומלבד זאת אסורים היו עליהם מאכלים מלוחים. פליטים אחרים, חולי סכרת היו אסורים במאכלים מתוקים.

רעיה החלייטה להושיט להם עזרה.

— “מה תוכלי לעשות כאן, בתנאי הנכר ללא קשרים?”

— “כן, אך מן הנמנע להתיחס באדישות. חובה היא לעזור”.

היא רוצה לארגן מטבח דיאטטי. בהיותה חדורה רוח הומנית ונכונות לעזור בכל מחיר, היא נגשת במלוא המרץ להקמת המטבח ומקימה אותו!

היא פונה אל הג’וינט ומבקשת להקצות לה אולם מתאים ותו לא. אין היא מבקשת הקצבה מיוחדת. היא אוספת את חולי הקיבה והם מחליטים לבשל בעצמם ולשרת את האוכלים. כעבור ימים מספר המטבח כבר פועל. מצד אחד אוכלים חולי הסכרת, ובצדו השני — החולים האוכלים תבשילים ללא מלח.

הטבחים ומהמגישים וכן האוכלים מביאים עמהם מפיות קטנות, מכסים את השולחנות הקטנים ואף מביאים אגרטלים עם פרחים וכך מצטיין המטבח לא רק במאכליו הטעימים, כי אם גם במראהו החיצוני והאסטטי. התרגשות רבה גרם לנו היום האחרון לפני צאתנו את קובנה. אורגנה כאן מסיבת פרידה לרעיה והמשתתפים הביעו לה תודה מקרב לב על שריפאה רבים מהם ממיחושיהם. (בהיותה בירושלים קבלה רעיה מכתבי תודה מאת העולים שהיו אז בקובנה).

עוד לפני בואי לוילנה, פנו חברי הועד הפועל של ההסתדרות טלגרפית למשרד הארצישראלי בקובנה ושאלו, האם אני נמצא שם? הם גם הבריקו לטריאסט, וכאשר קיבלו משני המקומות את התשובה, כי אינני לא פה ולא שם, חשבו כי נספיתי בוארשה. עתה משנודע להם כי הצלחתי להבקיע לעצמי דרך לליטה, ברכו מנהיגי הפועלים בארץ ישראל מקרב לב, אותי ואת רעיה. עד מהרה שלחו לנו וכן למשפחת קופל שווארץ את רשיונות העליה הדרושים. מאד, מאד רצה להילוות אלינו הד“ר זרח ורהאפטיג. הכרתיו אישית מהמשרד הארץ־ישראלי בוארשה, בו עבד כנציגם הצעיר של אנשי הרוח הדתיים. אולם אשתו היתה אז בהריון והם חששו, שמא תלד במטוס, ולכן דחו את נסיעתם לארץ־ישראל. לאחר מכן יצאו שניהם לארצות הברית, מקום שם הגברת ורהאפטיג סיימה את הפקולטה למשפטים ולאחר מכן נתמנתה בירושלים לעורכת־דין. הד”ר זרח ורהאפטיג נתמנה לשר הדתות בממשלת ישראל.

השלטונות הסוביטיים ערכו גם בוילנה מאסרים. בין העצורים היה חברי לספסל הלמודים, עורך הדין והעסקן, יוסף צ’רניחוב. תחילה הציעו לו השלטונות משרה חשובה, ולאחר שסירב לקבלה, אסרו אותו. אשתו היתה מיואשת. פניתי אל חבר מפלגתי מפולין, זשטופט ובקשתי את עזרתו. הרי הוא היה בין האישים הנכבדים בוילנה. הוא גם כיהן כמהנדס העיר ובמשך זמן מסויים גם כשר וכיבדוהו מאד. אולם לא היה לאל ידו של זשטופט להושיע, שכן בעצמו היה חולה ומשותק למחצה. הוא רק הציע לי להיכנס לדירתו היפה ברח' מיצקביץ. הודיתי לו וסירבתי לקבל את ההצעה. כאשר העבירו את צ’רניחוב מבית־כלא אחד למשנהו, ירו בו והרגוהו במקום. היה זה מעשה רצח מהמתועבים ביותר.

ראשון הגיע מקובנה לוילנה ציר הסיים ד“ר גורפינקל. הוא היה הציר היהודי הסוציאליסטי היחיד ב”סיים" הליטאי (דומני, בכלל הוא היה שם ציר יהודי יחידי). הוא התקשר עמי וקיבל את פני בברכה חמה.

רבים מבין הפליטים בוילנה לא עברו את ימי המצור בוארשה. הם שמעו בקול הממשלה שקראה לתושבי וארשה לצאת את העיר. לפי הזמנתם הרציתי על המצב בוארשה ועמדתי בפרוטרוט ומיוחד על מצב היהודים ומעל מעשי הרצח של הנאצים. באסיפה זו דיבר גם הד"ר ז. כהנא, בנו של הרב הראשי בוארשה ש.ד. כהנא (כיום משמש בירושלים מנהל משרד הדתות).

עתונאים אחדים לקחו על עצמם את הטורח להביא לקרוביהם ולידידיהם של הפליטים ידיעות מוילנה, לסייע בידם להבריח את הגבול ולהגיע מוארשה לוילנה. כך עזר המספר הצעיר מ. צאנין להביא לוילנה את דורה, אשתו של כותב הפליטונים והמבקר הספרותי מוארשה, מ. ניימן ז"ל. (כעת היא אשתו של צאנין).

הליטאים והפולנים שנאו זה את זה, אם כי פעם חיו יחד תחת כתר אחד. מעניינת התקרית מהזמן שלפני המלחמה: למינהלת עתון פולני בוילנה בא איש אחד ומסר מודעה על חנות המכולת שלו. העתון פירסם את המודעה במדוייק. למחרת בא איש שני למערכת ועורר שערוריה גדולה עקב המודעה: — “אנו הדפסנו אותה כפי שמסרו אותה לידנו”. — טענו אנשי המערכת. התברר, כי את המודעה מסר לא בעל החנות, כי אם המתחרה שלו, פולני, אשר הוסיף לתוכן המודעה הערה: “זוהי חנות ליטאית”. בשל הערה כזאת רגלו של פולני כבר לא דרכה בחנות ההיא.

עתה בשנת 1940, ידם של הליטאים היתה על העליונה, שכן לצדם עמדו הכובשים ממוסקבה, ששנאו וניצלו גם את הפולנים גם את הליטאים, מבלי לדבר כבר על שנאתם ליהודים.

ברצוני להעיר כאן שני ענינים: א. מיאטק סגל, בנם של ידידינו הקרובים בוארשה, חלה בוילנה ושכב בבית־החולים. רעיה עזרה בידו להתרפא ממחלתו והברקנו אל דודו בניו־יורק שהתגורר שם. כעבור זמן הוא קיבל אשרת כניסה לאמריקה ויצא לשם. למד שם באוניברסיטה עד שנתמנה פרופיסור לכלכלה באוניברסיטה האמריקנית.⁵¹

ניצלתי את הזמן ולפי יזמתי נוסד בקובנה “חוג לאיסוף מיסמכים היסטוריים על מנת לשלחם אל הספריה ואל אולם הקריאה של ההסתדרות בתל־אביב”. עם חברי החוג נמנו עסקנים חשובים, כגון: ציר־הסיים גרפינקל, העורך ראובן רובינשטיין ואחרים. הספריה נמצאה בבית האדום המפורסם על שפת ימה של תל־אביב והספרן היה וילי לאצקי־ברטולדי, חברו וידידו הקרוב של סירקין.

התעורר צורך באישור הדרכונים בשביל המועמדים לעליה. הקונסול הצרפתי בקובנה נתן לנו אישור כזה ובו נאמר, כי אנו נוסעים מצרפת לארץ ישראל. בזכות האישור הזה ניתנה לנו האפשרות לנסוע גם בין הארצות. קשה היה לקבל אשרת מעבר דרך לטביה. והנה הגיע מריגה הד“ר נורוק, מנהיג “המזרחי” וחבר הפרלמנט הלאטבי. הוא השתדל והשיג בשבילנו אשרות בתנאי, שנשאר בריגה לא יותר מיממה אחת. אולם האשרות ניתנו רק לגברים בגיל למעלה מ־50 שנה והנה הד”ר משה קליינבאום (סנה) היה למטה מהגיל הנדרש, ולכן הוא גידל זקן ושפם, כדי שייראה קשיש יותר ויוכל להצטרף אלינו.

לפני צאתנו מקובנה, אירגנו חברי “פועלי ציון” בעיר מסיבת פרידה באולם הגימנסיה. קורת רוח גרמה לי העובדה כשראיתי באולם את תמונתו של יהושע פרידמן, חברי לספסל הלימודים בגימנסיה בצ’נסטוחוב, אשר כיהן כאן כמנהל הגימנסיה היהודית.

בליל שבת האחרון הזמין אותנו גורפינקל אל ביתו. את סעודת הצהרים בשבת אכלנו בביתו של ראובן רובינשטיין. זכורה לי היטב פרידתו של רובינשטיין מאתנו בתחנת הרכבת של קובנה. הוא היה עטוף בפרווה יפה וחמה והביע תקוה להתראות עמנו בקרוב. (ואמנם, נפגשנו בארץ ישראל, אך לא כל כך במהרה, שכן גם עליו וגם על גורפינקל עברו ימים איומים במחנות הנאצים והסוביטים ורק בדרך נס ניצלו שניהם).

עסקים טובים ביותר בקובנה עשה בית הקפה “מוניקה”. הוא היה תמיד גדוש אורחים, ובעיקר פליטים־משכילים. על כוס תה או קפה היו יושבים ומשוחחים.

— “המלחמה פסחה על ליטה” — אמרו רבים. “כאן הפינה היחידה השקטה באירופה”.

— “לא”, היתה תגובתי. “לפי שעה המלחמה טרם הגיעה לכאן. אולם הנאצים והרוסים לא יוותרו על המקום. יצר השררה בודאי ידחוף אותם לכאן”. לצערי, הצדק היה עמי.

* * *

סוף סוף נוסעים. בתא הקרון שלנו יושבים הד“ר קופל שוארץ, רעיתו ובתם; רעיה ואני, והד”ר קליינבאום, המשחק את התפקיד של ג’נטלמן קשיש.

לאחר יום של נסיעה אנו מגיעים בערב לריגה. מוליכים אותנו למלון. מותר לנו להישאר כאן רק למשך הלילה. בריגה אנו פוגשים חברים ומבלים שעות מספר בחברת משפחה משכילה. מאד רציתי לבקר אצל שמעון דובנוב, אולם השעה היתה מאוחרת בלילה ונאלצתי לותר על הפגישה עם ההיסטוריון המפורסם.

החלטתי לבקר אצל חבר במפלגתי מימי היותי סטודנט — ד"ר מאקס אנין (שץ). אם כי היה עיור לגמרי, הוא כיהן כעורך־דין. הוא נעזר על ידי אשתו האמיצה. ישבנו כל אותו הלילה והעלינו זכרונות מהזמנים ההם בשווייץ, כאשר יחד הרכבנו את “הועד המרכזי לחוץ־לארץ” של המפלגה הציונית־הסוציאליסטית הצעירה. כן הזכרנו את הזמן שלאחר מכן כשהוא שימש מנהל משפטי של המיניסטריון היהודי הלאומי האוטונומי בקיוב. מן הראוי להזכיר, כי על אף היותו קומוניסט נאמן, לא מנע הדבר מלהשליך אותו לבית־כלא סוביטי, ובשל היותו עיור, היה חסר ישע יותר מכל האחרים. גם את אשתו הושיבו בבית־הכלא. (בכתבי שורות אלו [1965 – הערת פב"י] אני קורא בעתון “קול העם”, היוצא בתל־אביב, כי בריגה חגגו זה עתה את יובל השמונים שלו והוא נמנה שם עם המשפחות המכובדות).

הנה נמצאים אנו בשדה התעופה של ריגה וטסים לשטוקהולם. אחת ושתים — והננו בעיר הבירה הסקנדינבית. מאכסנים אותנו במלון המפואר ביותר שבעיר. חדר המגורים שלנו הוא יפה מאד ומצוייד בכל הנוחיות. עתה אינני כבר “מספר”, מין יצור נדרס ברגל גסה על ידי השליטים וכנופיותיהם. בצורה אדיבה מאד שואלים אותנו, האם מרוצים אנו מהחדר ומה הן משאלותינו המיוחדות.

אולם המסע טרם הגיע לסופו, אם כי כל הנאצים, הארייס והדיקטטורים, הקומוניסטים הרוסיים, כל אותם השליטים הפשיסטיים הזעירים בקובנה ובריגה וכמובן, וארשה על הכובשים הגרמנים שלה — כל אלה הם כבר מאחורינו. לא יאומן הדבר וקשה להסתגל לכך. אני יוצא עם רעיה מהמלון לטיול קצר. העיר היפה הזאת ידועה לנו, שהרי היינו כאן בשנת 1918, כאשר נסענו מלונדון לרוסיה כשדרכונים דיפלומטיים בכיסינו. אז היינו מצויידים לא רק בדרכונים דיפלומטיים ולרשותנו עמד קרון שינה, אלא שהיינו גם מלאי התלהבות וחדורים רצון עז לעזור וליצור עולם הומניסטי חדש.

ועתה, כעבור עשרים שנה? הרצון הוא להתרחק ככל האפשר מהר יותר ורחוק יותר מעולם הנתון לשותפות הידידותית של היטלר וסטאלין. אף הפסימיסטים ומתנגדי הקומוניזם לא יכלו להעלות בדעתם, כי כל זה יכול להתרחש, כי העריץ האדום בקרמלין יהיה אכזרי יותר מהצאר המטומטם, “ניקולאי האחרון”.

לסעודת ליל־שבת היינו מוזמנים לביתו של ד"ר ארנפרייז, רבה הראשי של שבדיה. דירה מאד יפה וקבלת פנים גם כן נלבבת מאד. ארנפרייז מקורב למלך, המבקר אצלו בבית. השם ארנפרייז היה ידוע לי מההרצאות בעניני תרבות שהיה מרצה בקונגרסים הציוניים בימי הרצל. סבורים היינו, כי ארנפרייז הוא יהודי גרמני טיפוסי, או וינאי, אך התברר, כמוהו כמרטין בובר הוא יהודי גליצאי, שנולד בלבוב וידע היטב לשון יידיש. יתר על כן, את הקריירה הסיפרותית שלו התחיל ביידיש. הוא מספר לנו, כי הדבר הראשון שכתב היה ביידיש: בקורת תיאטרונית על הצגה ביידיש (דומני, אופרטה מאת גולדפדן). הוא אהב מאד שפת יידיש והעריך את ההתפתחות הגדולה שלשון זו עברה בשנים האחרונות. “בלשון יידיש של היום לא הייתי יכול לכתוב, אולם אני רוחש לה הערצה מלאה” — הוסיף. גם הרבנית היא גברת אלגנטית והגישה קפה שחור בצירוף פירות על מגשי כסף.

משוחחים על הרצל. “עלי להודות, כי לא אנחנו — אומר ארנפרייז — הסיעה האופוזיציונית לעניני תרבות, היינו הצודקים, כי אם הרצל (ואכן נורדאו וזאנגוויל) הם שצדקו בעמדתם המדינית. אולם מי יכול היה אז לתאר לעצמו, כי באירופה המערבית יכולה הברבריות ההיטלרית להגיע לשלטון וכי גם ברוסיה תשתלט עריצות כזאת לאחר הצארים. כפי הנראה, בכוח האינטואיציה שלו חזה הרצל משהו מראש, אבל בודאי לא בצורה כה רצחנית וברברית”.

אשר להמשך נסיעתנו, יש לחכות עד אשר תבוא לכאן הגברת ווייסמילר — הנציגה של הסוכנות היהודית.

בינתים העבירו אותנו מהמלון המפואר לפנסיון קטן וצנוע. לאמיתו של דבר, הייתי מרוצה מחילופי אכסניה אלה. אדם הנוסע לא על חשבונו, מוטב לו שלא יתגורר במלון יקר. אולם עתה החלופין האלה הכניסו בי אי־שקט, משום, שכפי הנראה, צצו קשיים חדשים ואנו ניאלץ להישאר יותר זמן בשטוקהולם.

על כל מקרה שלא יבוא, פניתי לקונסול האנגלי וקיבלתי אשרת כניסה לאנגליה (לכך דאגו הידידים בלונדון). הדרך הקצרה ביותר היתה ללונדון (לא יותר מאשר שעת טיסה אחת). את לונדון הכרנו היטב. רעיה היתה בודאי מקבלת מיד משרה מתאימה כרופאה (כפי שהיה בשנים 1914—1918) ואני הייתי יכול על נקלה להסתדר בעתונות המקומית. לעומת סיכויים אלה סיכויינו להסתדר בארץ היו קלושים יותר. עברית לא ידענו, גם את הארץ לא היכרנו. אולם איתנה היתה החלטתנו לעלות לארץ ישראל ויהיה מה! ואם אצטרך להקדיש את כחותי ואת קשרי להצלת יהודים בפולין, — אוכל לצאת מארץ ישראל לאירופה לצורך פעולת ההצלה.

בינתים לא ביטלתי את זמני וערכתי ביקורים אצל מנהיגי המפלגה הסוציאליסטית השבדית, שהיתה המפלגה החזקה ביותר. הם גם הראו לי את הפרלמנט שלהם. יותר מאשר בכל מקום אחר, הובהר כאן גודל הפשע ההיסטורי של הקומוניסטים הרוסים, אשר הרסו את המשטר הפרלמנטרי.

את הערבים הייתי מבלה בחברת אשתו של אוטו באואר, ד"ר הלנה לנדאו. היא נולדה בקראקוב והיתה אחד החוקרים הכלכליים הבולטים. בשטוקהולם היא התגוררה אצל בתה. הפצרתי בה מאד שתעלה ותתישב בארץ. כאישיות בעלת סמכות סוציאליסטית, היתה עשויה להביא תועלת רבה להסתדרות העובדים, וביחוד לקיבוצים.⁵²

כאן עלי להוסיף, כי בשבדיה היו מודאגים מאד מהמצב באירופה. הרי ברית־המועצות היא שהתנפלה בצורה אכזרית על פינלנד הקטנה. האהדה הכללית היתה נתונה להלסינגפורס; ומי יודע מהן המזימות אשר רחש הקרמלין לגבי שבדיה עצמה?

בשטוקהולם נזקקנו לאישור חדש לשם קבלת אשרת כניסה צרפתית וכאן נודע לנו על סיבוך חדש. הקונסול נתן אשרה אחת ומשותפת לכולנו, אך הוא הודיע, כי נפליג לארץ ישראל באניה צרפתית מנמל מרסייל, ולא מטריאסט באניה איטלקית, כפי שהיינו סבורים כל העת. בשל הודעה זו אנשינו התעצבנו: אניה צרפתית הרי היתה צפויה לסכנת פגיעה מצד צוללת גרמנית.

* * *

סוף סוף הגיעה הגב' ווייסמילר. אשה נעימה ומלאת מרץ בגיל העמידה. מה השתוממנו כשנודע לנו שהיא אינה יהודיה, אלא אשה הולנדיה וקטולית. היא הביאה עמה מגרמניה קבוצה גדולה של ילדים ובני נוער, וזאת לא בפעם הראשונה.

כיצד עשתה זאת? כעבור שנים, כאשר כיהנתי בתפקיד של מנהל כללי ב“אוז”ה" (אירגון הבריאות היהודי), הכרתי את הגברת וייסמילר מקרוב יותר. לחברת אוז"ה היה סניף באמסטרדם, היא הראתה לי את העיר, הובילה אותי לאי קטן ויפה ואף הצטלמה עמי. בצלמניה הכל היה ערוך בסגנון הולנדי, ולכן הלבישה אותי הגברת וייסמילר מעיל הולנדי ובלבוש זה הצטלמנו.

כפי שהיא סיפרה, הגרמנים חשבוה לבלתי שפויה בדעתה והיא אמרה לעצמה: “מוטב שאהיה משוגעת ובלבד שאוכל להציל יהודים”. ומאחר והיא שיחקה את התפקיד של בלתי־שפויה, היא העיזה לנקוט בצעדים, שאנשים שפויים לא היו מרשים כאלה לעצמם. היא פנתה למשרדים נאציים בברלין ובוינה (דומני, גם למשרדו של אייכמן) והוציאה את הילדים לקופנהגן.

סוף סוף אנו נוסעים. בבואנו לקופנהגן, הכניסה אותנו הגברת וייסמילר למלון נאה. כאן נשארנו למשך יממה. בשדה־התעופה קיבלו את פנינו יהודי המקום וגם לא־יהודים בצורה מאד ידידותית. הרגשנו בהם אנשים כנים וידידי היהודים. הקהילה היהודית ערכה מסיבה לכבודנו. כל היהודים לרבות הרב הראשי, דוברים יידיש. לפי הצעתו של ד“ר בן ציון כץ ז”ל, הידען הגדול של עברית ויונית, עניתי אף אני על דברי הברכות ביידיש. תחילה היו סבורים, כי עלי לדבר בגרמנית או באנגלית. (ד“ר ב”צ כץ כיהן בשנים האחרונות בתפקיד הרקטור של האוניברסיטה בתל־אביב). למחרתו טסנו לאמסטרדם. כאן איכסנו אותנו בבתי־מלון קטנים. בא לבקרנו ציר הפרלמנט פטר שמידט, מנהיגה של המפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה. הוא הביא לנו פרחים ושוקולד, באמרו: “אני מקווה, כי שניכם תגיעו ללא תקלה לארץ ישראל ואחרי המלחמה נתראה שוב וביחד נמשיך בעבודתנו”.⁵³

* * *

אפשרויות הטיסה תמו ומכאן והלאה עלינו להמשיך במסענו בכלי תחבורה אחרים. מאמסטרדם אנו נוסעים ברכבת לפאריס. בתחנת הרכבת של בריסל נעצרנו לרגע קט. פליטים יהודיים רבים, שהקדימו את בואם לשם, מברכים אותנו. ביניהם — הסופר והסטיריקון הידוע יוסף טונקלר ז"ל. הוא הביא עמו צרור גדול מיצירות חייו. הוא שמח מאד בהיפגשו עם ידידים טובים וותיקים.

* * *

בשעה מאוחרת בלילה הגענו לפאריס, “עיר האורות”, כפי שמכנים אותה. עתה היתה שרויה כולה באפלה. המשטרה העמידה אותנו בשורות וכך צעדנו מתחנת הרכבת אל בית־המלון. את המלון סגרו והודיעו: איש מהבאים בל יצא מכאן ואף אחד מהחוץ לא ייכנס פנימה. למרות זאת הצליחו שני אנשים להתגנב פנימה ולהישאר אתנו כל אותו הלילה. היו אלה מארק וישניאק, מנהיג המפלגה “סוציאליסטים מהפכנים”, שבא למלון, כדי לשוחח עמי על הקמת ארכיב גדול. הוא הציע שבהיותי בארץ ישראל אאסוף את כל המיסמכים ההיסטוריים הנוגעים לתנועה הסוציאליסטית בשני עותקים, ועותק אחד יהיה שמור בשבילו.⁵⁴

האיש השני היה ד"ר אברהם זילברשטיין. הוא הגיע לג’נבה על מנת לתאם עמנו את הפעולה הארצישראלית בשוייץ. בתחום זה הוא ניצל ניצול מירבי את כל האפשרויות.

טרם האיר הבוקר והמשטרה העבירה אותנו בקרון חשמלית מיוחד לרכבת היוצאת למרסיי. בתו של ד"ר קופל שוארץ נסעה עמנו מפאריס. כל אותו יום שהינו במלון במרסיי, ואף כאן בודדו אותנו. אולם עלה בידי לצאת מהמלון ולהגיע למערכת העתון הסוציאליסטי ושם נודעו לי פרטים על מהלך המלחמה.

למחרת הביאו אותנו לאניה שעגנה בנמל. שם האניה הגדולה היה “פטריה”. רבים היו נוסעיה והיא מלווה מספר רב של קצינים וחיילים צרפתיים מזויינים ברובים. כן העלו לאניה הרבה סוסים. כפי הנראה, אנשי הצבא נמנו עם חיל הפרשים הצרפתי.

כאמור, רב היה מספרם של הפליטים היהודיים. בין הצעירים היה גם זאב הרינג (כעת בתל־אביב, הוא מכהן כמנהל המחלקה המדינית בועד הפועל של הסתדרות העובדים). מודאגים ביותר היו הפליטים, אשר השאירו את משפחותיהם בפולין, תוך תקווה, שיעלה בידם להגיע לארץ ישראל. בין הפליטים היה גם אברהם ריפטין, עורך־דין צעיר מידידיו ומעוזריו הקרובים של יצחק גרינבאום וכן העסקן הפעיל של “פועלי ציון”, ד"ר נפתלי שוארץ.⁵⁵

הגברת וייסמילר ליוותה אותנו כל הזמן והיא שדאגה למלוי כל מחסורינו. בהגיענו למרסייל, היא נפרדה מאתנו וכולנו הבענו לה את תודתנו מקרב לב. הילדים ובני הנוער קראו בהתלהבות בשעת פרידתנו: “תחי הגברת וייסמילר!” ואף הוסיפו: “אנא, סעי עמנו לארץ ישראל!” על כך השיבה: “עתה אין בידי לעשות זאת, אולם אסע כאשר אסיים בהצלחה את הוצאת כל הנוער היהודי מגרמניה”.

(ואמנם, היא באה לישראל בשנת 1967. ב“יד ושם” ערכו לה קבלת פנים נלהבת וכן במוסדות אחרים. על שמה נטעו עצים ביער “חסידי אומות העולם”).

היתה זו נסיעתה האחרונה של האניה “פטריה” שהובילה נוסעים. (כעבור שנים מספר האניה פוצצה בצורה טראגית וטובעה בנמל חיפה).

בהיותנו במרסיי נאמר לנו, כי האניה תעשה את דרכה הישר לביירות ומשם יעבירו אותנו באוטובוסים לארץ ישראל. אולם האניה שינתה את מהלכה והגיעה ישר לחיפה.

במשך נסיעתנו בים הלבישו אותנו פעמיים חגורות הצלה. חששו מאד מפני התקפת צוללת גרמנית וכמובן, עצבנות שררה בקרב הנוסעים. עד כה נמנענו מסכנות רבות כל כך — והנה דווקא כאן נרד תהומה? בימי ההפצצות בוארשה הרי ארב לנו המות על כל צעד ושעל וכן כשהברחנו את הגבול בדרכנו לוילנה היתה צפויה לנו סכנה, שהנאצים או הסוביטים יירו בנו בחשכת היער ליד טרבלינקה. סכנה עוד יותר גדולה היתה תלויה מעל לראשינו כשעברנו את נהר הבוג. אז אף לא ידענו את שם הכפר ורק ידענו שאנו נמצאים בקירבת נמירוב (באותו לילה נחרתו הבוג ונמירוב עמוק בנפשותינו. פעם נוספת חשנו את אשר מרגיש כל מי שקורא את “בעיר ההריגה”, או “משא נמירוב” של ביאליק).

לאחר כל אלה — האם נרד תהומה על סיפור האניה הצרפתית כאן, כשאנו כה קרובים ליעדנו, לארץ ישראל? בכח האינטואיציה שלה רעיה כאילו קראה את מחשבותי ואמרה: “אף הפעם נינצל מהסכנה ונגיע לארץ ישראל”. הייתי מאד אסיר תודה לה על נעימתה האופטימית.

פרק שלושים ושמונה: הגענו לחוף האחרון

סוף סוף הננו בחיפה. כאן איש לא בא לקבל את פנינו. עקב תנאי המלחמה לא ידענו מתי האניה תגיע. יוצא מן הכלל היה שלמה קפלנסקי, שהגיע לנמל, התנשק עמנו בלבביות והזמיננו לנסוע ישר מהנמל אליו, לדירתו, כדי להינפש מעמל הדרך הקשה ולאחר כל אשר עבר עלינו. אולם לצערנו, אין אנו יכולים להעתר לבקשתו, שכן עלינו להמשיך בדרכנו יחד עם שאר הפליטים ולנסוע לתל־אביב. שם נחליט היכן וכיצד נשתקע. הפעם מדובר כבר על השתקעות קבע.

נוצר סיבוך חדש: חומי עלה. בהסגר בחיפה, לאחר שהזריקו לי זריקות חיסון נגד מחלות מדבקות, כנהוג, באה תגובה מצד ריאותי. משום כך לא נשארתי בתל־אביב לימים מספר, כפי שתכננתי קודם ויצאתי מיד לירושלים. שם הייתי רתוק למיטה כ־10 ימים וכל יום נבדקתי על ידי רופא. בכחותיה הדלים, כשהיא עצמה עייפה מאד מתלאות הדרך, נאלצה רעיה לטפל בי.

יותר מאשר בנסיעתנו הקודמת, התלהבנו הפעם בראותנו את יופיה של חיפה. לאחר כל האימים שעברו עלינו, סינוורה אותנו חיפה בבהירותה וביופיה.

— “התדע את הארץ בה הלימונים פורחים / עצי התפוזים מפזזים / לשם, לשם אלך אתך”.

ובכן הננו פה. על דברי השיר של גיטה והיינה נוסף הנימוק ההרצליאני: “הארץ היפה בקצה האופק של השמים הכחולים — שם מולדתי האהובה”.

מימי לא ראיתי את עצמי זר בפולין. יותר מדי מרץ וכשרונות השקיעו בארץ ההיא אבותי ואבות אבותי ואף אני בעצמי, על מנת לשפרה ולהטיבה. אולם את המשמעות המלאה שבמושג “מולדת” התחלתי להרגיש רק כאן ורק עכשיו, בארץ ישראל בכלל, וביחוד בירושלים הנצחית. ישבנו על מרפסת הבית והסתכלנו בהרי יהודה. זו הפעם השניה חשנו בחיינו הרגשת אושר אישי. כמו לפני 30 שנה, לאחר ששוחררתי מבתי־הכלא הפולניים, הצלחתי ברגע האחרון להינצל מבית־כלא חדש והגעתי לציריך ואז הרגשתי את משמעותם של חיים בארץ חפשית.

במשך כל אותן 20 השנה שהתגוררנו בוארשה, ידוע ידענו: הננו נושא בלתי פוסק לעיקוב משטרתי. קשים היו החיים בבתי הכלא, אולם, וזה העיקר, גם “בהיותנו חפשיים”, בכל אשר פנינו ובכל שיחה ומפגש, בשעת טיול ובשעת ביקור בתיאטרון, או בקונצרט — תמיד עקבו אחרי. בשבתי בבית קפה לא ידעתי אף פעם, האם האדם היושב ליד השולחן בקרבתי איננו בלש. אף פעם לא הייתי בטוח, אם האנשים שעמהם אני נפגש, לא יוחשדו ולא יסבלו בשל פגישותי עמהם.

רק אנשים, אשר חיו שנים רביות בתנאים שכאלה, יודעים להעריך את הגהינום ההוא ולחוש את טעמו.

לעתים קרובות המצב בפולין הגיע לידי חומרה שכזאת, שהוא עלול היה על נקלה ליאש את האדם. הריני שואל את עצמי, כיצד אפשר היה לשאת כל זאת? בודאי רשאי אני לזקוף חלק גדול מכושר העמידה בסבל לעובדת היותה של רעיה אתי יחד. היא, בהשכלתה הרבה, תבונתה, האינטואיציה המעודנת שלה, כשרון ההתנהגות הטקטית וההומניות העמוקה שלה, סייעה בידי לגבור על הרגשות היאוש ולהמשיך ולצעוד הלאה בדרך החיים.

עתה, בבואנו לארץ ישראל, חשנו בכחה של תחושה מיוחדת את האוירה ההפוכה והמנוגדת לכל התנאים שהזכרתי.

עתה (בשנת 1940) הרגשנו את השמחה הרבה יותר מאשר הרגשנוה אז, לפני שלשים שנה, כאשר שוחררתי מבתי הכלא. הרי הגענו לא רק לארץ חפשית (כמו אז לציריך), אלא גם לארץ יהודית. הרגשותינו אלה גברו ביתר שאת משקמה המדינה היהודית הדמוקרטית, שבה ניתן לנו היהודים לקבוע באורח עצמאי את חיינו ולעצב את עתידנו.

פרק שלושים ותשעה: נוכח תנאי חיים חדשים

משהגענו לתל־אביב, הציע לי ברל כצנלסון להצטרף למערכת “דבר”. יעמידו בשבילי שולחן־כתיבה במערכת, אמר, ושם אוכל לעבוד בשקט. את מאמרי יתרגמו לעברית כשם שמתרגמים חומר אחר בשביל העתון. ענין מיוחד היה ל“דבר” להשתמש בהכרויותי עם המנהיגים הרוסיים בתקופה שלפני המהפכה, כאשר הייתי נפגש עמהם כעם מהגרים פוליטיים בשווייצריה וכן להשתמש בכל אשר עקבתי וראיתי את האירועים במוסקבה לאחר 1917. כן החשיב העתון מאד את קשרי הקרובים עם מנהיגי תנועת הפועלים האנגלית. הודיתי בעד ההזמנה, אך הודעתי, כי במצב בריאותי האקלים בתל־אביב הוא חם מדי בשבילי, שכן אקלים לח הוא ממש מסוכן לריאותי החלשות. אי־לזאת רוצים אנו לנסוע קודם כל לירושלים ואנו תקוה, כי נסתדר בעיר הנצח.

עלי להעיר כאן, כי גמרתי אומר בלבי לבלי לעסוק עוד בפעולה פוליטית כבמקצוע. מאז שנות למודי בגימנסיה, כאשר אירגנתי את הכינוס הבלתי־ליגלי הראשון של תלמידי הגימנסיות בשנת 1903, הקדשתי את עיקר כוחותי לפעולה הפוליטית. ככל שהזמנים היו מורכבים ומסובכים, על אף הגלגולים המרובים שעברו על דורי, הרי אף פעם לא הייתי נייטרלי במשך 37 השנים. לגבי המהלכים הגדולים לא נשארתי אף פעם פסיבי. אולם עתה החלטתי לעסוק בכתיבה פובליציסטית. חשוב הדבר, שהעתונאים יקבלו ידיעות מאת השרים ומסביבתם ויעבירו אותן אל הקהל הרחב. אולם לא פחות חשוב, שעתונאים רציניים יהיו עצמאיים ויוכלו להאיר בצורה ביקורתית את המצב ואם אפשר, גם להשפיע על השרים. ואמנם, מאז בואנו לארץ ישראל הקדשתי את רוב עתותי לפעולה הזאת.

כן החלטתי לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את שארית הפליטה הטראגית של היהודים אשר נותרו עוד באזורי הדיקטטורה. דברים אלה הם שהעסיקו אותי וזאת היתה החלטתי האיתנה סמוך לעליתי לארץ ישראל.

בתל־אביב נערכה אסיפה פומבית רבת משתתפים באולם קולנוע גדול. את העולים החדשים ברכו נציגי מפלגת פועלי ארץ ישראל, הסתדרות העובדים והאיחוד העולמי. לבביים היו דבריהם של יוסף שפרינצק, דוד רמז ז“ל ותבדל לחיים ארוכים, גולדה מאיר. בשם העולים השיבו ד”ר קופל שוורץ (בעברית) — על המצב בגליציה המזרחית, שנכבשה על ידי הבולשביקים; ביאלופולסקי — על נדודי הפליטים ואני (ביידיש) תיארתי בעיקר את המצב בוארשה, שבה עברה עלי ההפצצה והפלישה הנאצית.

"וארשה איננה עוד. עיר גדולה ויפה זו אינה קיימת. הרחובות נובוליפקי, נובוליפיה, פואוויה, קרמליצקה, שרבים מכם למדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים שברחובות הללו — אינם קיימים עוד. נעלם הרחוב טלומצקה עם בית־הכנסת המפואר שלו וכן כל בתי־הכנסת האחרים. "מועדוני המפלגות, שבהם רבים מכם בילו את ערביהם, אינם עוד. הרחוב קרולבסקה עם המשרד הארצישראלי, שאליו הלכתם כדי לקבל רשיונות עליה — איננו עוד וכן רח' נלבקי על חנויותיו ומחסניו הגדולים.

והאיום מכל: אינם עוד האלפים והרבבות שניספו על ידי הפצצות, או נקברו חיים מתחת לחורבות. רק מתי מעט ניצלו. רק פה ושם נשארו במקרה פצועים ובתים בודדים מתוך ההריסות. גם אם לאחר המלחמה וארשה תיבנה שוב, היא לא תהיה כבר מה שהיתה. זאת תהיה עיר חדשה ללא התרבות והמסורת של העבר".

גם הסוכנות היהודית ערכה קבלת פנים לעולים. יצחק גרינבאום, חבר ההנהלה, הדגיש את קירבתו הרבה לציר הסיים הרטגלס ואת ידידותו הותיקה עם רעיה ועמי.

הרטגלס דיבר פולנית, קופל שוארץ — עברית ואני — יידיש. הזהרתי בדברי לבלי לרחוש אימון גם לממשלת פולין שבגולה.

מועצת פועלי ירושלים אירגנה אספה ובה הרציתי על המצב בפולין וברוסיה. אברשה ארסט “הרוסי” היה מרוצה מכך, שרעיה מגדילה את המושבה של “הרוסים”. גם יוצאי צ’נסטוחוב אירגנו מסיבה ובחרו בי כיושב ראש כבוד של האירגון. כלל לא ידעתי שבארץ מצויים מאות רבות של יוצאי צ’נסטוחוב וכי קיימים סניפים של האירגון בירושלים ובחיפה, מלבד חברים רבים בקיבוצים. אחדים מהנוכחים באסיפה היכרתי עוד בצ’נסטוחוב. הם הצטיינו בעבודתם המועילה והיוצרת בשטחים שונים. לאחר מכן פניתי בשמי ובשם אירגון יוצאי צ’נסטוחוב, אשר ביקרו בזמנו בעיר, כגון ציר בית־הנבחרים פנר ברוקוויי ולורד מורליי, שיעזרו במפעל ההצלה.

חיינו היו קשים מאד. גם החדר שבו התגוררנו (במרכז העיר ליד בית־התינוקות) היה גרוע מכל הבחינות.

פעם אמר ולאדימיר לנין לידידו ההיסטוריון: “היודע אתה מהו הדבר הגרוע ביותר בחיים?”

ובעצמו השיב על השאלה: — “לחיות לאחר גיל של 55 שנה”.

אפשר להתיחס אל לנין כפי שרוצים, אך הוא לא היה איש הזורק מליצות סתם באויר. לדעתי הוא לא צדק. אולם בטוח הדבר, כי להתחיל חיים חדשים לאחר 55 שנה אין זה מן הדברים הקלים. כאשר באנו לארץ ישראל, הייתי בערך באותו גיל. בשבילי היתה זאת ארץ חדשה, אקלים חדש, תנאי חיים חדשים, אנשים חדשים, מוסדות חדשים ושפה חדשה. הכל היה שונה לעומת חיינו בעבר ולעומת הרגלינו עד כה.

אולם היינו מאושרים. מצב רוחנו היה דומה לזה שבשנת 1908 כאשר היינו סטודנטים בשויצריה.

אז ניהלתי בוארשה את הפעולה המהפכנית הבלתי־ליגלית וזמן ממושך ישבתי בבתי־הכלא הרוסיים השונים. כאשר שוחררתי, הגיעה רעיה בזמן חופשתה כדי להשתכר, על ידי מתן שיעורים, קצת כסף להמשך לימודיה. דודה של רעיה, אדם משכיל וטוב לב, עזר לה הרבה ואף ערך את כלולותינו אצל הרב בוארשה.

מיד לאחר הנישואין נסעה רעיה לציריך להמשיך בלימודיה. לעומת זאת אני נשארתי בוארשה והמשכתי בפעולה הבלתי־ליגלית.

עקבו אחרי ללא הפסיק, לכל אשר פניתי ובכל אשר עשיתי, ארבה לי סכנה של מאסר חדש. ברגע האחרון, כאילו על פי נס, ניצלתי מהסכנה. הברחתי את הגבול והגעתי לציריך.

אמרתי אז לרעיה: “צאי וראי, לכל מקום שאנו הולכים, כל אשר אנו עושים ועם מי שאנו נפגשים כאן — הרינו חפשים; שום סכנה אינה אורבת לנו ואף לא לידידינו הנפגשים אתנו”. שאבנו מלוא הנאה מהדמוקרטיה בשויצריה, מיופיה, מהאוניברסיטאות ומחיי החרות שלה.

כך חיינו מאושרים ובני־חורין במשך 12 שנה — עד אשר (אחרי המלחמה) הגענו לפולין ומיד התחילו שם חיפושים, מעצרים ומאסרים.

* * *

עתה, בשנת 1940, כאשר עלינו ארצה, מצב רוחנו בירושלים היה דומה לזה שבציריך ב־1908 והדמיון בלט עוד יותר. הרי בוארשה עבר עלינו המצור האיום, הכיבוש הנאצי, הריסות המלחמה והנדודים. כדוגמת אז ב־1908, הרגשנו את האויר החפשי ותנאי החופש. יתר על כן: הרי היתה זו ארץ יהודית, חיינו בבית שלנו, בארצנו. כמובן, מצב הרוח התרומם עוד יותר כאשר קמה המדינה היהודית החופשית. תהיה ההתפתחות אשר תהא, החלטנו להישאר כאן ובשום מחיר לא נצא את ירושלים⁵⁶.

פרק ארבעים: חשבוננו עם פולין

…החלטנו, כי לרגלנו לעולם לא תדרוך על אדמת פולין. יותר מדי עוולות ורדיפות סבלנו שם, יותר מדי פצעים נפצענו בנפש ובגוף.

במידה ומדובר רק על דורי בלבד, הרי הסבל היה שיטתי וללא הפוגה.

בשנת 1901 קרתה תאונת רכבת ליד וארשה. העתון האנטישמי “דולה” כתב אז: “הגיעו שלשה אנשים ושני יהודים”.

בשנת 1902 נערכו פרעות בצ’נסטוחוב — הפרעות הראשונות בקיסרות הצארית במאה ה־20.

בשנת 1905, לאחר המסע המפורסם של הכומר גאפון אל הצאר, כאשר בקיסרות כולה החלה התנועה המהפכנית ההמונית, ייסדו ה“אנדקים” (הדמוקרטים הלאומיים), המפלגה הגדולה ביותר במדינה, את האגודה המקצועית האנטישמית הראשונה למלחמה ביהודים.

בשנת 1910, בשעת הבחירות אל “הדומה” הפרלמנטרית־למחצה בפטרבורג, הציגו הסוציאליסטים הפולנים בוארשה את הפועל דמבוב כמועמד שלהם ל“דומה” (לעומת זאת כל המועמדים הפולנים האחרים היו אנטישמיים). יהודי פולין, וביניהם הסופר י.ל. פרץ, החליטו להצביע בעד הפועל. אז הכריזה המפלגה האנדקית רבת ההשפעה את “החרם” המפורסם נגד היהודים: אף פולני לא יקנה בבית־מסחר יהודי! אף פולני לא יפנה אל רופא יהודי! ינותקו כל היחסים ואף ההיכרויות עם היהודים!

בשנת 1914, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה וחלק גדול של פולין נכבש על ידי הצבא הגרמני־האוסטרי, שבין שורותיו היה גם הלגיון הפולני בהנהגתו של יוזף פילסודסקי — הודיעו האנטישמיים, כי היהודים הם מרגלים למען גרמניה ומגלים לגרמנים סודות חשובים. כמה יהודים חפים מפשע ניתלו, והאוכלוסיה באזורי הספר, אנשים, נשים, ילדים ואף חולים, גורשו במאות אלפים מפולין והופקרו לפגעים שונים.

בשנת 1918, כאשר המלחמה נסתיימה וקמה פולין העצמאית, הרי המדינה החדשה החלה את קיומה בפרעות נגד יהודים בלבוב.

באותו זמן חוקקו חוקת בחירות ל“סיים” בצורה כזאת, שליהודים לא יוכלו להיות נציגים במספר המגיע להם לפי כוחם במדינה.

בשנת 1920 נערכו בתוך ה“סיים” בחירות לנשיא הראשון של הממלכה. מפלגת האיכרים השמאלית הגדולה “ויזוולניה” הציגה כמועמד שלה את הפרופסור הפולני המפורסם, גבריאל נארוטוביץ‘. הצירים היהודיים הצביעו בעדו. אז פתחו האנטישמיים בכתב ובעל־פה במערכת הסתה איומה נגד היהודים; ואיש הרוח הפולני, האמן והפרופסור ניביאדומסקי, ירה בנארוטוביץ’ ביום הראשון לשבתו על כס הנשיאות והרגו במקום. הוא הודיע, כי אין להרשות שבפולין יהיה נשיא יהודי — כך הם כינו את המלומד וההומניסטן המהולל. בבית־המשפט כינה כך הרוצח ניביאדומסקי בגלוי את נארוטוביץ' האציל. וכאשר ניביאדומסקי נידון למות, שרו שירי תהילה לרוצח על קברו, באסיפות רבות ואף בכנסיות.

בבתי־הספר הגבוהים בפולין נוצר גיטו; לפי החלטת הסטודנטים וגם הפרופסורים הוקצו באולמי הלימוד ספסלים מיוחדים בשביל הסטודנטים היהודיים.

כאשר בברזה הוקם מחנה־הריכוז הפולני הידוע לדיראון, שלחו לשם שליטי פולין במיוחד יהודים רבים.

במשך כל 20 שנות עצמאותה של פולין לא חדלה הכנופיה האנטישמית להשתולל. אורגנו קבוצות מיוחדות ומפלגות, שתכניתם היתה לגרש את היהודי מפולין ולטהר את הארץ מיהודיה.

בשנת 1939, כאשר הצבא הנאצי כבש את פולין והקלגסים הגרמניים השתוללו, היו הנערים הפולניים מצביעים באופן שיטתי על החנויות היהודיות כדי שיבוזזו אותן.

* * *

בודאי היו גם יוצאים מן הכלל. בראש ובראשנה בנה הגדול ביותר של פולין וגאונה. אדם מיצקביץ'. בשבילו עם ישראל היה האח הבכור והוא רצה על ידי גדוד מיוחד לעזור ולהקים את המדינה היהודית.

בודאי גם בזמננו היו יוצאים מן הכלל: בראש ובראשונה שתי הסופרות המפורסמות — הסופרת ההומניסטית בגרודנה, אליזה אוז’שקובה, והמשוררת הנאצלת, מריה קונופניצקה. מן הראוי להזכיר כאן את המחנכת הידועה סטפניה טמפלובסקה, או הפרופסור בודואן דה־קורטנה ועוד אי־אלה פרופסורים אחרים.

אולם, לצערנו, מה מעטים היו היוצאים מן הכלל!

על אף כל העובדות המעציבות האלה, היו תקוות, כי אם ישתנה המשטר, ישתפר המצב בעתיד, שהרי היהודים תרמו רבות, ובמידה בלתי שכיחה, להתפתחותה של פולין, לכלכלתה ולתרבותה. ההיסטוריון הפולני הגדול ביותר היה שמעון אשכנזי (מיד לאחר תקומת פולין הוא כיהן, במשך זמן קצר, כנציגה בחבר העמים בז’נבה). המבקר הספרותי הטוב ביותר היה יהודי: וילהלם פלדמן. המשורר הפולני המודרני והמפורסם היה — יוליאן טוביס.

קיוו לתמורה קיצונית שתבוא לפחות לאחר מלחמת העולם השניה.

ובכל זאת, אף הספקנים הגדולים ביותר לא יכלו להעלות בדעתם התנהגות כזו כמו של גומולקה ומוצ’אר, המגרשים את אחרוני היהודים בעל כורחם מפולין. קומונו־פשיזם שכזה אף לא חזו בחלומם הגרוע ביותר.

קשה, מאד קשה היתה תקופתנו. לעתים קרובות אפשר היה להגיע לידי יאוש.

בודאי, גם היום המצב אינו קל. מפיסטו עודנו שר את ה“אריה” שלו והגומולקים, האולבריכטים, הקוסיגינים והברז’ניאבים למיניהם רוקדים לפי קצב חלילו.

בכל זאת שעתם השטנית מגיעה לקיצה.

חיינו וזכינו לידי כך:

שכל משפחת הצאר העריצה נורתה ונהרגה;

אדולף היטלר נאלץ להחניק את עצמו בתוך מרתף אפל;

סטלין נקבר פעמיים;

מוסוליני ניתלה במילאנו על ידי קהל עצום שרקד סביב התליה;

בבוז ובאיבה מזכירים כיום את האנדקים האנטישמיים והבריונים הפולנים שצעקו תמיד: “יונה אידז' נא ווינה” (יונה לך למלחמה — פניית לעג כלפי היהודים שכאילו סרבו ללכת להילחם).

כן, יונה הלך למלחמה נגד שונאים חזקים ורבים — ונצח אותם. ואתם, הבריונים, בגדתם בארצכם ובעמכם. אף המדינה שלכם, כשהועמדה בפני האויב, ברחה מתוך פחדנות.

קמה מדינה יהודית חפשית, שאליה מתקבצים יהודים מכל קצוי תבל ואף לא־יהודים, צעירים וקשישים, רבים ממיטב החברה האנושית בעולם, באים לראות את המדינה ולהכיר את הקיבוצים והמושבים — פאר גאונה של היצירה האנושית.

פרק ארבעים ואחד: נאמנות להומניזם, לעם היהודי ולתחיתו

אם רוצים להגדיר את זמננו במלה אחת, אומרים:

– “תקופת איינשטיין”.

אחרים קוראים לה: “תקופת פרויד”. כאמור, קשה היתה תקופתנו. חיינו עמוסי תקוות, אידיאות ואשליות.

אין ספק שעשיתי הרבה שגיאות ושטויות בחיי, אולם עלי לומר, כי אף בזמנים המסובכים ביותר ובשעות הקשות והטרגיות, לא נתתי להוליך אותי שולל על ידי שאיפות דיקטטוריות ואנטי־הומניות. גם כאשר אישים כמו ולאדימיר איליץ' לנין ולב טרוצקי ניסו למשוך אותי אליהם, גם אז לא התפתיתי. כן, לא בשעה שחברי לאוניברסיטה, שר המסחר הסוביטי הראשון בא אלי והציע לי משרת קומיסר כה גבוהה ומבטיחה.

ברמה נשאתי את דגל ההומניזם. מעולם לא נטשתי את עמי היהודי ואת תנועת תחיתו.

בזאת נאלצו להכיר גם יריבי הרעיוניים והאישיים. בכך מודה גם העסקן הקומוניסטי יצחק גורדין בספר זכרונותיו “שנים שעברו, שנים בלתי נשכחות”.

גורדין היה פעם חבר מפלגתנו ועוזרי במערכת “אונדזער וועג” בוארשה. בשנות ה־20 יצא לברית־המועצות ומשם שיגרו אותו להודו כ“עינה הפקוחה של מוסקבה” (מה שלא הפריע להושיב אותו לאחר מכן לשנים מספר בבית־כלא סוביטי). אולם עתה הוא עסקן נכבד ומנהל של שרות השידור בוארשה. בזכרונותיו הוא כותב:

“כל ימי חייו היה ד”ר קרוק מעין סוציאליסט מוסרי, מהטיפוס של הפאביאנים האנגליים, או נחמן סירקין, שהיה אגב, ה“רבי” של הרבה סוציאליסטים משכילים וטריטוריאליסטים".

הדברים נכתבו בוארשה בשנת 1960.

בכלל אין זו כרקטריסטיקה רעה מצדו של קומוניסט בולט.

והנה רוברט גרים, המנהיג השויצרי המפורסם, אחד מהקלסיקונים בתנועה הסוציאליסטית העולמית, יושב הראש של הפרלמנט הפדראלי בשווייץ והמחבר של “תולדות הרעיונות הסוציאליסטיים בשויצריה”. הוא התפרסם במיוחד בראשית מלחמת העולם הראשונה, כאשר הופרע איגודם של הפועלים בארצות הלוחמות, הוא יזם את הועידה הסוציאליסטית הבינלאומית נגד המלחמה וישב בראשה. הועידה נערכה בצימרואלד, כפר באזור ההררי של האלפים.

בועידה השתתפו צירים משני המחנות שהתפרסמו אז: לנין – מצד הבולשביקים, יולים מרטוב – מצד המנשביקים, ויקטור צ’רנוב – מצד הסוציאליסטים המהפכנים, בלבנובה – מאיטליה ואחרים. מטות הצבא, נשיאים ושרים הירבו אז להתענין בצימרואלד. “מה היתה שאיפתם של משתתפי צימרואלד” – הם שאלו את עצמם ולשאלה היה ערך מעשי רב. כל אחד רצה לנצל את התנועה למטרותיו האיסטראטגיות והמדיניות. לנין עשה מאמצים מיוחדים, כדי לרכוש לצדו את גרים.

* * *

כשהגעתי לשויצריה אחרי מלחמת העולם השניה (1955) על מנת לאסוף חומר בשביל ספרי, נפגשתי עם גרים, ידידי מהימים כשהייתי בשוייץ כמהגר מדיני. הפגישה היתה לבבית. הוא אמר לי: “טוב שבאת. רציתי לציין את היובל של ועידת צימרואלד, שבדיוק מלאו לה עתה 40 שנה. כן רציתי, כי ביובל צנוע זה ישתתף גם אינטרנציונליסט נכבד שלא משויצריה”. גרים הזמין גם את ציר הפרלמנט מקס ארנולד ואת ההיסטוריון ולנטין גיטרמן, אותו היכרתי מלפני מלחמת העולם הראשונה (הוא היה גיסו של ליאון פייגנבאום). גרים שכר שתי מכוניות ויצאנו לצימרואלד. אתנו נסעו אשתו של גרים ורעיה.

בצימרואלד ישבנו באותו חדר, שבו נערכה הועידה בשנת 1915.

גרים הרים כוס ברכה ואמר: “תנועת הפועלים גאה על ועידת צימרואלד, על שנמצאו אנשים אמיצים, שהתנגדו למלחמה והם רשומים לברכה בהיסטוריה של החירות ההומנית. אני שמח על שאתנו נמצא כאן ד”ר יוסף קרוק, אשר נמנה בשעתו עם “המושבה הפוליטית הרוסית” בציריך; לאחר מכן סבל רבות כלוחם בפולין ועתה הוא נמצא בישראל ומשתתף בעתונות באותה רוח הומנית. אנו מאחלים לו ולמדינת ישראל הצעירה שימחה, רווחה ושלום. נשארנו מעטים מהתקופה הגדולה ההיא ועלינו לשמור על הקשר בינינו".

מקס ארנולד וגיטרמן הדגישו בנאומיהם, כי הם, הצעירים, “מלאים השתוממות כלפי נציגי הזמן ההוא, אשר לא הלכו שולל על ידי הרוח הקלה, כפי שהיא נראתה אז וע”י האפשרות לשנות את העולם באורח דיקטטורי, ועל אף כל הקשיים, נשארו הומניסטים ודימוקרטים".

כדי לציין את היובל, גיטרמן צילם אותנו והוא, יחד עם גרים, נתנו לי את ספריהם בתוספת הקדשות לבביות.

הזמנתים לבוא לישראל. כאשר דיברתי על כך עם שפרינצק, הוא אמר לי: “אנו מקבלים כאן ברצון אורחים מחוץ־לארץ. אנא, כתוב לגרים, כי אני שותף להזמנתך. אורחים משווייצריה, הארץ שממנה כולנו משהו למדנו ואשר לה אנו רוחשים תודה, יתקבלו כאן בחמימות מיוחדת”.

לצערנו, רוברט גרים מת עד מהרה. גם גיטרמן לא האריך ימים. מקס ארנולד אמנם בא לארץ כציר משווייצריה לועידת ההסתדרות בתל־אביב. הוא ביקר בביתנו בירושלים ובהתלהבות עקב אחרי התפתחותה של ישראל. בתו היפה והצעירה עבדה כמחצית השנה בקיבוץ בנגב ופירסמה בעתונות השווייצרית שורת מאמרים נלהבים על התנועה הקיבוצית.

לחגיגת יובלי קיבלתי ברכות מאת ארנולד והגברת גרים.

והנה מכתבה של הגברת גרים:

ברן, 7 באפריל 1962.

חבר קרוק הנכבד והאהוב מאד,

מפי החבר ארנולד נודע לי, כי חוגג אתה, ב־11 באפריל, את יום הולדתך ה־75. לרגל החג הזה רציתי גם אני להיות בין המברכים. צורך פנימי הוא לי לשלוח לך את איחולי האושר הלבביים ביותר. במחשבתי הנני לוחצת את ידך ומביעה את משאלתי ואת תקותי החזקה, כי אתה ורעיתך החביבה תחיו עוד שנים מאושרות כשאתם בריאים ושלמים.

בהזדמנות זאת ברצוני להודות לך על מסירותך הרבה בשרותן של האידיאות המשותפות וכן בעד הידידות, שתמיד רחשת לבעלי היקר. ברצוני להודות לך גם בעד פגישתנו המאושרת לפני 7 שנים, אם כי היתה קצרה מאד.

אני תמיד נזכרת באגרטל עם הצבר שעודנו עומד על חלוני. אמרתי אז, כי זהו הפרח ממולדתך ישראל, אשר כה הייתי רוצה עוד לראותה ולהכירה.

מה מאד הייתי רוצה, לאות הכרת תודה, לכתוב מסה יפה על אודותך, כפי שאתה עשית זאת ליום הולדתו ה־75 של רוברט גרים, “אביה של תנועת השלום”. חבל שאין לי כשרון לכתיבה.

אני תמיד שמחה כאשר ידידים משותפים מספרים לי עליך. ובכן, מאחלת אני לך ולרעיתך החביבה עוד שנים רבות של בריאות טובה, חדוות יצירה, מאבק והישגים.

בידידות

שלך

ג’ני נרים

והנה מכתבו של מקס ארנולד:

5 באפריל 1962

לכבוד ד"ר יוסף קרוק – ירושלים

ידידי וחברי החביב,

מה מאד הייתי רוצה ללחוץ את ידך, חתן יובל נכבד, ולחוג יחד אתך את עמידתך על סף הרבע האחרון של המאה שלנו.

אילו נפגשנו היינו נזכרים בנסיעתנו המשותפת והמאושרת, אשר יחד עם ידידינו רוברט גרים והפרופסור ולנטין גיטרמן, עשינו לפני שנים מספר לצימרואלד. מאושר אני, כי למן היום הבלתי נשכח ההוא הנני נחשב בין ידידיך.

רק מעטים כמוך זכו במשך 50 שנה לאשר את האידיאה הגדולה, אשר איחדה אז בצימרואלד את הסוציאליסטים ואת לוחמי השלום שמעבר לגבולות הדמים מסביב לשאיפה לעבור ממלחמה ומאלימות – לעבודה פוריה.

כמה סבל ויסורים היינו חוסכים מבני האדם אילו נתגשמו התקוות, אשר אתה, ידידי החביב, כסוציאליסט צעיר קשרת עם הועידה ההיא!

על אף כל היסורים והאסונות, אשר פקדו אותך, את הקרובים לך ואת עמך, עומד אתה כאן כסלע מוצק מימים קדומים ומעליו הנך משקיף על ימינו אלה. הנך תובע, שכן זהו תפקידם של הסוציאליסטים ושל לוחמי השלום מעבר לגבולות המדינות, להושיט ידים אחד לרעהו. הנך משמש דוגמה לנו, הצעירים יותר, לבל נאבד את אמונתנו בדבר הצודק.

בחייך ובתקוותך הנך בשבילנו מקור של כוח ובטחון. לכן אודה לך מקרב לב ביום, שבו חולקים לך כבוד. אנא, קבל את איחולי האושר הטובים ביותר לקראת צעידה מאוששת לתוך הרבע הבא. הנני מברך מקרב לב גם את רעיתך ומקווה, כי עם ידידיכם תהיו בריאים ותחוגו את חגכם היפה.

ברכות לבביות

/–/ מקס ארנולד

פרק ארבעים ושנים: שיחתי עם הנציב העליון האחרון בארץ ישראל

דברי הבאים אמנם אינם המשך כרונולוגי ישיר לזכרונות הכלולים בכרך השני. אולם, מבחינה רוחנית ופסיכולוגית, יש להם הקשר רב לחיי: המדובר על שיחתי עם הגנרל קנינגהאם, הנציב העליון האחרון בארץ ישראל.

במאי 1948 ערך הנציב מסיבת פרידה לעתונאים בארמונו. למסיבה הוזמנו רק עתונאי־חוץ, שכן הוא הבין, כי השתתפותם של עתונאים ארצישראליים עלולה לסבך את המצב.

ידידי הקרוב מוריס פייג’ן, כתב עתון הפועלים הלונדוני “דיילי הרולד”, סיפר לנציב, כי אני משתתף בעתון של הסוציאליסטים הבלתי־תלויים “ניו לידר” וכי הנני ידיד גדול של אנגליה. לכן הוזמנתי למסיבה.

היתה זו שעה חמורה מכל הבחינות. חלקים גדולים של העיר ירושלים היו הרוסים והעיר היתה מבותרת ומחולקת לאזורים.

היה זה יום חמישי בשבוע, יום יפה, אך קר. פייג’ן בא אלי ומרחביה הלכנו, תוך זהירות מירבית, באמצע הרחובות (כדי שלא ניפגע מההריסות). הלכנו דרך המלך ג’ורג, אל בנין דויד לא הרחק מתחנת הרכבת. זהו בנין רב קומות שבו שכנה אז לשכת העתונות הממשלתית. הבנין היה כבר פגוע במידה ניכרת, ללא דלתות וחלונות. גם מכשירי הטלפון כבר לא פעלו.

הנציב שלח שתי מכוניות להביא את העתונאים אל המסיבה. מלבדן באו שנים או שלושה משורינים ועליהם חיילים על מנת להגן על העתונאים.

היינו שמונה או עשרה אנשי העתונות, ונסענו בדהירה דרך האזורים השונים: האיזור היהודי (ימין משה), המושבה הגרמנית והשכונות הערביות. מבעד לחלונות הציצו אנשים מבוהלים והביטו על המכוניות הדוהרות וכך הגענו אל ארמון הנציב.

באולם הגדול ישב הנציב העליון ליד האח והטיל גזרי עץ לתוך האש. השולחנות ליד הקיר כרעו מרוב משקאות ותקרובת. הנציב קידם בברכה את האורחים ושוחח אתם בידידות. ביניהם היה עתונאי אמריקאי, שבמקרה הגיע מהודו ושם נכח בשעת ההתנקשות במהטמה גאנדי. הוא הירבה לספר פרטים על הטרור הפוליטי בהודו.

– “כן, טרור פוליטי יש לנו די והותר כאן בארץ”, אמר הנציב. “ידידנו מיסטר פייג’ן הביא עמו למסיבה את עמיתו ד”ר קרוק, שהוא היסטוריון ומומחה לתנועת הטרור (פייג’ן סיפר לנציב, כי אני כותב ספר על תולדות הטרור בארצות שונות).

– “מה דעתך, ד”ר קרוק, על הענין הזה?" – שאל הנציב.

– “זהו ענין מאד, מאד מסובך. ההיסטוריה מלמדת אותנו, כי טרור אינדיוידואלי אינו מביא שיחרור לעמים. רק כאשר ההמונים, חלק ניכר של האוכלוסיה, מתקומם, הרי זה מביא נצחון. כך היה ברוסיה, בארץ הקלאסית של טרור, בארץ המאבק למען חירות פוליטית. כך היה גם בפולין, שנלחמה למען עצמאות לאומית. וכך, מעלת כבודו, היה גם בארצך, באירלנד, שבה האירים עסקו בפעולה חבלנית במשך דורות עוד בימי נפוליאון, ורק לאחר מלחמת העולם, כאשר האוכלוסיה הרחבה הצטרפה לפעילות הלוחמות הוכרזה הריפובליקה האירית”.

– “מאד, מאד מענין” – העיר הנציב.

הוא שילב את זרועו בזרועי ויצא עמי לטייל בתוך גנו.

– “מה, לדעתך, יתרחש כאן בארץ?” – הוא שאל אותי.

– “הצעתי פשרה לשני הצדדים, אך היא לא נתקבלה” (הכוונה היתה להצעה בדבר אספקת מים).

– “היהודים פעלו באופן נכון, שכן האם אפשר להאמין למופתי ולעוזריו שבודאי לא יעמדו בדיבורם? ואתה, מעלת כבודך, הרי אמרת, כי הנך נייטרלי. ועומד אתה במקום ההיסטורי המפורסם, שמעליו הכריז נציב אחר לפני אלפי שנים אף הוא על נייטרליותו”.

הנציב נעצר ושאל אותי: “האם סבור אתה כי הנני פונטיוס פילטוס חדש?”

– “הו, לא! הנסיבות והאנשים שונים הם מן הקצה אל הקצה. פונטיוס פילטוס היה הקונסול של הקיסרות הרומית, אתה, מעלת כבודך, הנך הנציב העליון של הקיסרות הבריטית. המשרה אחת היא ואף המקום הוא אותו המקום”.

לרגע השתררה דומיה. הנציב היה נרגש מאד ואף אני לא פחות ממנו. שעות אחדות לפני כן אף לא היה עולה במוחי רעיון כזה, אולם היה זה רגע בלתי שכיח ואף איש שיחי היה בלתי רגיל.

המראה מהארמון על פני ים־המלח והר המוריה הישרה עלי מצב רוח בלתי רגיל.

– "ואם אתה, מעלת כבודך, שואל אותי מה יהיה כאן, הריני מרגיש חובה להביע את דעתי הכנה:

– "כאן יפרצו מיד קרבות היסטוריים גדולים ביותר, אשר יחרצו את גורל הארץ והעם. קרבות, אשר ההיסטוריה אולי טרם ראתה כמותם, או מוטב לומר – קרבות דומים לאלה, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם של היהודים ניהלו בארץ זו בגבורה כה רבה. אולי תהיה מצדה חדשה. וההיסטוריון הבא, יוספוס פלביוס החדש, יתאר הכל בפרוטרוט. אולם בניגוד ליוסף פלביוס, ההיסטוריון החדש ילווה לא את האויבים, כי אם את הצבא היהודי המנצח.

“וסבור אני, זוהי הכרתי העמוקה, כי מחר, כאשר אתה תצא את הארץ ותפליג על גבי אניה אנגלית תחת הדגל האנגלי מחיפה לאנגליה – אז תקום הריפובליקה יודאיקה”.

“אני מודה לך בעד כנותך”, אמר הנציב ולחץ את ידי. עוד רגעים מספר ניצבנו בדומיה והבטנו על הר־המוריה והרי־מואב. לאט, לאט חזרנו אל הארמון.

כאשר ניתקלנו במוריס פייג’ן, אמר לו הנציב: –

– “ידידך סבור, כי אני הנני פונטיוס פילטוס חדש” וסיפר לו על שיחתנו. הנציב הודה לו על שהביא אותי והוסיף: “חבל שלא הכרתיך קודם לכן. אם תהיה בלונדון, אנא, בקר אצלי, ברצון אקבל את פניך”.

פייג’ן היה נרגש ולאחר מכן סיפר לרעיה בהתלהבות רבה על הענין כולו.

כאשר אני ורעיה היינו בלונדון כעבור שנים אחדות, בא אלינו פייג’ן לביקור. הוא אף כתב עלינו ב“דיילי הרולד” וטילפן לקנינגהאם על בואנו. אולם הגנרל שהה אז ברביירה הצרפתית ולצערנו, לא נפגשנו.

על כל פנים היתה זו השיחה האחרונה עם הנציב העליון האחרון ביום האחרון לפני צאתו את הארץ.

יום זה ושיחה זו נחרתו עמוק בזכרוני ובנשמתי. סבור אני, כי שייכים הם להיסטוריה היהודית ואולי גם הכללית של תקופתנו.

אחרית דבר

אני כותב את השורות הללו, כהרגלי, בשעה מאוחרת מאד בלילה. ייתכן וההרגל הוא רע, אך הוא ותיק ומושרש. הנני עיף במקצת ויוצא למרפסת. הלילה – ליל קיץ נהדר. השמים תכולים בתכלית התכלת. הירח מאיר והשמים זרועים בכוכבים. דממה מוחלטת. רק הכוכבים מתלחשים ביניהם.

כן, מעל לראשינו השמים ובתוכנו חוק המוסר.

ליל פלאים הוא הלילה.

אחינו ברוך מאמסטרדם, המוכר לעולם כבנדיקט שפינוזה, תפס את הכל כאחדות אחת: השמים, הארץ, האנשים, הכל וכולם יחד הם אחדות אחת, אוניברסום.

עולם אחד של אהבה וסובלנות, של הבנה והרמוניה.

* * *

כעבור שעות אחדות נקרא בעתונים ונשמע בשידורי הרדיו, כי משרתיהם של הערבים השוביניסטים והפאודלים במדינה שכנה ירו עלינו, או הטילו פצצה ונפלו קרבנות יהודים.

בחורי ישראל הצעירים שומרים את הגבולות ודואגים לבטחון הארץ. אולם קרבנות חפים מפשע נופלים יומיום. אלה הן העובדות הטראגיות.

אני חוזר לחדרי ומדליק את אור החשמל. מעל למטתי תלויה תמונה גדולה של ירמיהו הנביא, אותה צייר הענק מיכאל אנג’לו על קיר האכסדרה הסיקסטינית ואותה רכשתי בואטיקן. כן תלויה תמונתו של ישעיהו הנביא.

החלום הנצחי על שלום – זהו רוחו של נצח ישראל. ברוח זו חי עמנו זה אלפים בשנים.

כאשר אנשים נפרדים בערב, אומרים זה לזה “שלום” וכן כאשר הם נפגשים למחרת בבוקר, הם מברכים זה את זה בשלום.

וזה הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים:

והיה באחרית הימים… והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים: ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.