תחת דגלן של שלש מהפיכות: אישים ותנועות בדורי – זכרונות: כרך ב
חלק שביעי: התקופה הציריכית הגדולה 🔗
פרק ראשון: חזרה לציריך וללימודים 🔗
עם רעיה בעיר הנפלאה ציריך. – אווירה של חירות ותרבות. – פגישה עם גריגורי גרשוני החולה. – אהדתו לתנועה היהודית הלאומית. – מותו של גרשוני. – הגילוי, שאזף הוא מרגל. –
הקפיצה מרוסיה לציריך היתה דמיונית ממש. מובן מאליו שהייתי עדיין תשוש מאד מן הנדודים מבית־כלא לבית־כלא, וכן מחמת מחלתי. אולם עיקר תשישותי באה דווקא מן הימים שעברו עלי ברוסיה שעה שהתהלכתי חופשי. הדבר נראה פאראדוקסאלי, אך בשבתי בבתי־הכלא כשהייתי שרוי בתא הבודד, ידעתי זמן־מה מנוחה. כאשר יש ספרים ואפשר לעיין בהם יכולים העצבים להירגע. לעומת זה, בהיותי בן־חורין, כאשר יום יום ובלי הרף, בכל מקום ולאן שתפנה – תמיד אתה נעקב על ידי האוייב, עין המשטרה עוקבת אחריך ועליך לחשוב תמיד “כיצד להתחמק”, להסתתר, ואיך להסוות את עצמך, ובלבד שתיעלם מטווח ראייתו של הבלש, שלא תיפול בפח, ועוד גרוע מזה – שלא תעלה אותו על עקבותיו של חבר, שידידך לא יילכד בגינך – תנאים אלה מתישים את הכוחות עד כלותם.
ועתה, לאחר בתי־הכלא וההברחות, הנני שוב בציריך. את העיר היכרותי כבר במקצת מביקורי הקודם בה. אולם רק עתה הפקתי את מלוא העונג והשימחה משהייתי כאן. רעיה התגוררה הפעם לא ברחוב הראשי, ב“אויבערשטראס”, ברובע האוניברסיטה, כי אם בעיר עצמה בקירבת מקום לאגם ציריך. בשום עיר אירופית אין תחושה כה חריפה של ראשית האביב, של התעוררות הטבע, כמו כאן, ליד מימי האגם הכחולים־ירוקים, המוקפים הרים ירוקים מקרוב ופרספקטיבה של הררי־עד מכוסי שלג ניצחי. העין והאוזן נהנות כאן מן הסימפוניה המופלאה ביותר. ימים תמימים היינו יושבים אני ורעיה על שפת האגם. היינו נכנסים למסעדה קרובה לסעוד את לבנו וחוזרים אל הספסל שעל שפת האגם. סיפרנו איש לרעותו את החוויות מן הימים שעברו עלינו. קשה היה להאמין, כי אכן שרויים אנו כאן יחד בשווייץ החופשית. הייתי מושך את רעיה בשרוולה ואומר לה: "האמנם נכון הדבר, שאנו שרויים כאן ביחד, שיכולים אנו ללכת לכל אשר יתאווה לבנו, וכי יכולים אנו לבחור את האוניברסיטה כחפצנו, לשמוע שיעורים מפי הפרופיסורים שנבחר, לקנות ולקרוא ספרים שאנו משתוקקים אליהם, – ולתכנן ביחד ללא הפרעה, את גורל עתידנו המשותף? היו אלה הימים המאושרים ביותר בחיי.
רצה הגורל, שלמן הימים ההם נהפכה ציריך למולדתי השניה. כאן היתה לי הרגשה נפלאה. כל מה שהיה כאן נעשה לי קרוב ויקר, הטבע, המדע, האנשים והתנאים החברתיים.
בימים הראשונים רציתי, שאפילו חברי המפלגה במקום לא יידעו על הימצאותי כאן. ביקשתי לפוש היטב בלא שיפריעוני בכך. אולם זמן רב לא נמשך הדבר. לסניף המפלגה נודע שבאתי, והם הועידו בשבילי הרצאה במושבת הסטודנטים והמהגרים בהשתתפות קהל רב. סיפרתי על המצב הפוליטי באימפריה הצארית, בפולין הקונגרסאית ועל היהודים, וכן על הילכי־הרוח השוררים בבתי־הכלא. בין השומעים היו הרבה ממכרי. על פגישתי עם אחד מהם שמחתי במיוחד. היה זה המהפכן הרוסי רושצ’ין, אשר בזמנו הברחתיו דרך הגבול הצ’נסטוחובאי. עתה נודע לי, שאין הוא רוסי כל עיקר, כי אם יהודי וכי שמו האמיתי הוא גרוסמן. בציריך כבר היה ידוע אז כמנהיג חשוב של האנארכיסטים ונמנה אפילו עם הקבוצה הטירוריסטית הקיצונית של מפלגה זו.
ימי התבודדותי נסתיימו איפוא ויחד עם רעיה שכרנו לנו שני חדרים יפים ברחוב הקטן, אשר קראו לו “רחוב הלוקסוס” – רחוב בוליי, ברובע־האוניברסיטה.
במושבה הרוסית התחילו עד מהרה מאבקים מפלגתיים חריפים: מי אשם במפלות שנחלה המהפיכה, איזו טאקטיקה הזיקה ומה צריכה להיות האוריינטאציה עכשיו? ב“צ’יטאלקה” (אולם הקריאה) הרוסית וב“קופת העזרה” לחמו בעיקר הסוציאל־דמוקראטים ו“הסוציאליסטים הרבולוציונרים” על חלקם בהשפעה. כרגיל, ביקשו הסוציאל־דמוקראטים את כל המונופול לעצמם. אני תמכתי במיעוט ונימקתי את הדבר בתפקיד החשוב שמילאו במאבק המהפכני ברוסיה עצמה.
בין הנואמים היה גם “טובארישץ' אלכסנדר” (החבר אלכסנדר), נציג ה“ס.ר.”. הוא התגורר יחד בדירה אחת עם רושצ’ין (דווקא ברחוב בוליי שלנו) ובאמצעותו של רושצ’ין התוודענו מקרוב.
באחד הערבים הלכנו יחד אל שפת האגם, שכרנו סירה ויצאנו לשוט אל אחת הגדות הרחוקות של האגם. מובן שפתחנו בשירי־עם־ומהפיכה רוסיים. האגם השווייצי נתמלא צלילים של שירי ה“וולגה, וולגה, מאט' רוֹדנאיה” (אמא שלנו).
כשהתרחקנו מן הגדה, אמר לי החבר אלכסנדר: “מבקש אני לספר לך סוד כמוס, אבל רק לך. בציריך נמצא עתה גרשוני והוא חולה אנוש”.
ניתרתי ממקומי במלוא כוחי, עד שהסירה כמעט התהפכה ומייד נתמלאה הרבה מים. עוד מעט והיינו נופלים כולנו לתוך האגם.
מה פירוש גרשוני נמצא כאן והוא חולה אנוש? הוא, המוח והלב של המהפיכה הרוסית, הגיבור שבגיבורים, המנהיג הלוחם, אשר חירף את נפשו בגבורה כה רבה למען חירות כולנו, למען האושר של כולנו! וזאת – בשעה שידע בבטחון גמור כמעט שחייו יסתיימו על עץ־התליה. הקבוצה הציריכית שלנו קיימה יחסים טובים וחבריים עם הסוציאליסטים־הרבולוציונרים. אלכסנדר ידע גם, שבשנות שהותי בצ’נסטוחובה הייתי מבריח דרך הגבול את הספרות שלהם. לפיכך החליטו לגלות לי את הסוד על מחלתו של גרשוני. מטעמי קונספיראציה לא רציתי לשאול שום פרטים. אמרתי רק זאת, שכמובן הייתי מאוד רוצה לברך את גרשוני. הזמנתי סל גדול עם שושנים אדומות וביקשתי לשלוח את הפרחים אל בית־החולים עם כתובת “בהערצה ובתודה עמוקה של ס.ס.”.
כעבור זמן קצר מסרו לי שגרשוני מזמין אותי לבוא אליו. בהתפעמות־לב גדולה הלכתי אליו והייתי נרגש עמוקות עת דרכו רגלי על סף החדר. הנה שוכב הוא, הגיבור האגדי. הוא היה חיוור מאוד, עיניו עגמומיות אך מחייכות, מצח ישר ורחב, מצח של איש־רוח וזקנקן שחור קטן. בנעימה ידידותית אמר לי:
“טוב שבאת. אני מכיר את התנועה שלכם. שוחחתי עם חיים ז’יטלובסקי. רוחש אני לכם אהדה גדולה. היהודים סובלים כה נוראות. בכל מקום, בכל הזדמנות, אנחנו הננו השעיר לעזאזל. טוב שאתם מקדישים את כוחותיכם לעניין היהודי. אנחנו עוד נעבוד ביחד וננצח ביחד”.
ידוע ידעתי שמחלתו אנושה. ועתה, בהתבונני בפניו החיוורים ראיתי זאת בעליל. “מאושר אני”, אמרתי, “שהנני יכול למסור לך בשם מפלגתנו עד כמה מלאים אנו התפעלות מפעולות מפלגתך וכמה מאושרים היינו כאשר נודע לנו באיזה קשיים בלתי משוערים הצלחת להימלט… טוב הדבר שאתה נמצא אתנו בציריך. מקווים אנו, שהאוויר השווייצי הנפלא יעזור לך להתגבר על המחלה, וכי בכוחות מחודשים תוכל שוב להקדיש עצמך לפעולה. הריני מבטיח לך, שזו משאלתנו הלוהטת”.
גרשוני הרים את ראשו ולחץ את ידי בחוזקה. “ספאסיבו, תודה לך. ה’דיילו', העניין שלנו הרי הוא משותף לכול. אמנם נשיג את מטרתנו, הנני בטוח בכך. אולם אני עצמי”…
הוא לא סיים את המשפט. תקפו שיעול ועצבות גדולה עוד יותר נראתה בעיניו. לא רציתי להאריך את התאמצותו. גם הרופאים הקפידו מאוד לבל יתאמץ למעלה מן המידה. היתה זו כנראה אחת השיחות האחרונות ששוחח גרשוני.
ב־16 במארס 1908 הוא הוציא את נשמתו בבית־החולים הקאנטונאלי של ציריך. הוא מת ממחלת סרטן הריאות.
* * *
בעת שאני כותב את השורות האלו – עשרות שנים לאחר השיחה, ואחרי המאורעות הגורליים שנתרחשו ברוסיה – הנני בטוח כמעט, כי גרשוני היה האדם היחיד, אשר יכול היה להיות שותף לקביעת גורלה של רוסיה שלאחר המהפיכה, ולדאוג לכך שהארץ תיבנה על יסודות אחרים מאלה שנקבעו בשנת 1917. הוא היה אדם בעל רצון־ברזל לא פחות מאשר ולאדימיר לנין והבין באורח נפלא באיזה אופן לקשור את האידיאל הסוציאל־תרבותי המהפכני עם המעשה היומיומי. התוכנית האגרארית שלו (שהיתה התוכנית החשובה ביותר בשנת 1917) השיגה את הניצחון: לנין הגשים לא את התוכנית הבולשביסטית, כי אם את התוכנית של ה“ס.ר.”. גרשוני היה בעל אינטואיציה מופלאה.
האסון הוא, שלא זכה לחיות עד פרוץ המהפיכה. הוא מת בהיותו בן שלושים ושמונה שנים בלבד.
מותו היה מהלומה נוראה לתנועה המהפכנית. לא מפלגתו ולא מפלגות אחרות לא היה להן עוד גרשוני שכזה. הוא היה אדם מיוחד במינו ומנהיג גאוני. בכך הכירו הכול, הן ברוסיה הן במושבות המהגרים הפוליטיים בחוץ לארץ וגם בקרב כל המפלגות הסוציאליסטיות שבארצות השונות. דבר זה בא לידי ביטוי בהלווייתו. המפלגה החליטה להביא את גרשוני לקבורה בפאריס. דבר אופייני הוא, שהממשלה הצארית לא האמינה שהוא אמנם מת. ביודעה את המצאותיו ותחבולותיו הבלתי פוסקות של גרשוני, חשבה, שגרשוני עצמו הפיץ במתכוון את השמועות על מותו, כדי שיוכל להיטיב ולנהל את פעולתו החשאית ולשפר את אירגון המפלגה על מנת שתוכל לבצע התנקשויות נוספות. המפלגה החליטה לערוך הלוויה הפגנתית. לפיכך הועברה גופת הנפטר לפאריס, כדי להביאו לקבורות בבית־העלמין המפורסם, שבו טמונים לוחמים מהפכניים ולוחמי חופש רבים. הממשלה הצרפתית, שלא רצתה לקלקל את יחסיה הטובים עם הממשלה הצארית לא הרשתה תחילה לקבור את גרשוני בפאריס, אולם ברגע האחרון נתנה את הסכמתה, בתנאי, שההלוויה תיערך בשעה שפועלי פאריס עסוקים בעבודתם. ההלוויה קיבלה בכל זאת מימדים כה ענקיים, שפאריס לא ראתה כמותה עד אז. אני עצמי לא השתתפתי בהלוויה, אולם רעיה נטלה חלק במשלחת של מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית. באו נציגי כל המפלגות של האינטרנאציונל הסוציאליסטי. שעות ארוכות נמשך מסע־האבל ובבית־העלמין השמיעו דברי־הספד נציגים של שלושים מפלגות.
* * *
מותו של גרשוני היה כאמור, מכה קשה למפלגה. ואולם עד מהרה באה מהלומה חדשה, אשר זיעזעה עד היסוד את המפלגה ואת התנועה המהפכנית לכל זרמיה. היה זה הגילוי, שראש ה“אירגון הקרבי” שלה, אשר אירגן את מעשי הטירור, אזף, אינו אלא פרובוקאטור. התגלית היתה כה איומה, שהציבור פשוט לא רצה להאמין בה. כסבורים היו, שדווקא הממשלה הצארית, ברצותה להמיט חרפה על המפלגה, היא שהמציאה את הדיבה הנוראה. האיש אשר סייע בביצוע ההתנקשות המוצלחת בחיי העריץ הצארי הגדול ביותר, שר־הפנים פְלֶבֶה (פרעות קישיניוב!), בחיי דודו של הצאר, המושל הכללי המוסקבאי, סרגיי הגדול ובחייהם של אישים אחרים – דווקא אדם זה יפעל בשירות הממשלה?! הדבר היה דמיוני מדי אפילו בשביל רוסיה. אך המו"ל הסוציאליסטי של הארכיון המהפכני בפאריס, בּוּרצב, פירסם עוד ועוד מיסמכים שלא השאירו ספק באמיתות הדבר. רוסיה היא כנראה ארץ פאנטאסטית יותר משמסוגלים להעלות על דעתם אפילו בעלי הדמיון העשיר ביותר. המפלגה החליטה לערוך משפט. אולם יש לציין, כי תחילה חשבו שיהיה זה משפט נגד בּורצב על הפצת דיבות. במצב הנואש שבורצב נקלע לתוכו, הוא פנה למנהל המחלקה הפוליטית של משרד הפנים הצארי והשיג אישור על המעשים בהם נאשם אזף. שכן אפילו הפקיד הליבראלי־הבכיר הזה היה מלא סלידה מן הפרובוקאציה הזאת. אזף הוסיף לכפור באשמתו, בהודיעו שאין זו אלא מזימה ממשלתית.
המשפט הוצרך, איפוא, להוכיח את אשמתו של אזף בלא להשאיר צל של ספק. המפלגה הזמינה כשופטים את בעלי הסמכות המוסרית והפוליטית הגדולים ביותר, אשר היו בתנועת החירות. היו אלה – האשה הגיבורה ורה פיגנר, אשר על עוון השתתפותה ב“נארודנאיה ווֹלה” ישבה עשרות שנים בקאטורגה של מיבצר שליסלבורג; לופאטין, ידידו הקרוב של קארל מארקס, אשר גם הוא בילה עשרות שנים בקאטורגה הנוראה, והגיאוגראף המדעי הנודע והמנהיג האנארכיסטי – פטר קרופוטקין. בעלי־סמכא גדולים מאלה אי אפשר היה להעלות על הדעת.
ואזף אמנם חוייב בדין. העובדות עולות על כל דמיון. עובדה היסטורית שאינה מוטלת בספק היא, שאזף סייע באורח פעיל לבצע כמה מעשי־טירור מפורסמים, כדי לזכות באמונם של המהפכנים, אך מצד שני הסגיר לידי המשטרה ושלח לעץ־התליה רבים מבין החברים שלו למעשי־הטירור, המהפכנים האידיאליים והמסורים ביותר, כדי לזכות באימונה של המשטרה. היתה זו הפרובוקאציה הגדולה ביותר הידועה בהיסטוריה הפוליטית העולמית.1
הרושם היה מזעזע. עצבות עמוקה ירדה על תנועת החירות. אנשים עברו אז טראגדיות נוראות. אצלנו בציריך התאבדה סטודנטית צעירה אחת מחוסר יכולת לשאת את האמת האיומה. האנשים התהלכו מיואשים וקודרים. מובן, שידענו, כי הממשלה עושה מאמצים עצומים ומשלמת מחיר רב, כדי להחדיר סוכנים ופרובוקאטורים לכל תנועות החירות. ואולם אי אפשר היה להעלות בדמיון, כי במוסד הגבוה ביותר, בוועד המרכזי של המפלגה המהפכנית האידיאליסטית הגדולה – יושב פרובוקאטור.2
* * *
המצב הכללי של גלותי הפוליטית השניה היה קשה מאוד, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה פסיכולוגית. גם איש־פלדה כולאדימיר לנין, עצביו כבר היו מרוטים עד מאוד. אשתו, קרופסקאיה, מספרת, שכאשר הגיע לשווייץ (1908) בפעם השניה, בילה לנין את רוב ימיו בספריה, ואולם בערבים לא ידע מה לעשות. הוא ביקש לבוא בין הבריות וכל ערב היו הולכים שניהם לראינוע או לתיאטרון. אך רק לעתים רחוקות היו נשארים שם שעה ארוכה ובאמצע ההצגה היו יוצאים ומשוטטים בעיר. גם בהיותו בפאריס, אמר לנין: “מרגיש אני, כאילו באתי הנה כדי להיקבר”.
כזה היה הלך־הרוח הכללי בעת גלותי הפוליטית השניה. לא טובים יותר, אולי אף גרועים היו הילכי־הרוח בקרב היהודים. הם ספגו את המהלומות הגדולות ביותר. הרדיפות לא חדלו לבוא בזו אחר זו. במוח ובלב ניקרה השאלה: מה הלאה? המצב היה מסובך לאין ערוך מאשר לפני 1905. אפילו בתנאים האישיים הקשים ביותר, הרי לפני שנת 1905 היה הלך־הרוח אופטימי. אז קיוו ואף היו משוכנעים, שהנה, הנה יבוא “דיוויאטי ואל”, הסערה אשר תטהר את רוסיה מחרפת העריצות הצארית. היו שרים בהתלהבות יחד עם גורקי: “ירעים הרעם בקול אדיר!” ואולם עתה, היה כבר אחרי הרעם. ואכן הוא הרעים, ואולי עוד בקול אדיר יותר משרבים שיוו בנפשם, אולם האוייב היה חזק יותר מששערנו. חזק יותר, מאורגן טוב יותר ואכזרי לאין ערוך מששיערנו תחילה.
ברור היה לכולנו, שעתה יש להתארגן מחדש ולהביא בחשבון את התנאים האובייקטיביים החדשים. אם לא יגיע למלחמה חדשה – ותמיד היינו בטוחים שהיא תחיש את ניצחון החופש המהפכני – יש להתכונן לטווח ארוך ולנשימה ארוכה בקשר לכך התייצבה בפני כל אחד מאתנו שאלה אישית.
לאחר מנוחה קצרה בשווייץ הנהדרת הייתי חייב להחליט על צעדי הבאים. החלטתי להשלים את לימודי. דווקא משום שנפל בחלקי למלא תפקיד מרכזי במאורעות ברוסיה חשתי ליקויים בהשכלתי: בייחוד מאחר שהמאורעות עוררו בלי הרף בעיות חדשות ומסובכות ונחוץ היה לתת תשובה עליהן. עתה הגיעה השעה לעמוד על הבעיות הישנות וגם החדשות.
החלטתי לנסוע להאלה, ולהמשיך בלימודי באוניברסיטה הגרמנית העתיקה שם. לטובת הבחירה בהאלה היתה נקודה חשובה: שם הירצה הפרופיסור הנודע רודולף שטאמלר, סוציולוג ומשפטן, אשר התפרסם במיוחד בביקורתו על המארקסיזם. היתה לו תפיסה מדעית משלו. ספריו היו בעצם הביקורת המדעית הראשונה על תורת מארקס. ההתחשבות בו היתה כת רבה, ששורה שלימה של בעלי ההלכה המארקסיסטית המפורסמים ביותר כתבו עליו והוציאו מאספים משותפים נגד תורתו. בגרמניה, ועוד יותר מזה ברוסיה, הוא נחשב כ“המבקר של מארקס”. שטאמלר היה ידוע כאחד מן המעטים ביותר (ואולי היחיד), אשר השמיע באוניברסיטה אירופית הרצאות תיאורטיות על התנועה האנארכיסטית. בשנים המהפכניות ברוסיה הגיעה התנועה האנארכיסטית בכלל, ובייתר ייחוד בקרב היהודים, למימדים גדולים, וכל המפלגות הסוציאליסטיות היו חייבות לנקוט עמדה ביחס לתנועת זאת. ניצלתי, איפוא, את ההזדמנות שניתנה לי עתה כדי להתוודע למשנתו של שטאמלר.
דורנו התעניין בכל מיני “דוקטרינות” ונטלנו על עצמנו להאיר את הדרך לאנושות הסובלת. התורות המדעיות (“הדוקטרינות”) הוצרכו לסייע לעסקנים לפלס לעצמם את דרכם הקשה לקראת העתיד. אופיינית לבני דורנו היתה העובדה, שבשום אופן לא עצמנו את עינינו מראיית הקשיים. להיפך, ביקשנו להתוודע אליהם, להכירם מקרוב במדוייק. אם אמנם טענות המתנגדים נכונות הן, כי אז יש לשנות את השיטות ולתקן את השקפותינו. לעומת זאת – אם טענות המתנגדים אינן נכונות, כי אז ההתוודעות אליהן עוד תעמיק ותגביר את השקפת עולמנו. משום כך כה רבה היתה בקרב החוגים המהפכניים והסטודנטיים ההתעניינות בהרצאותיהם של הפרופיסורים המפורסמים. לעתים קרובות היינו מתלוצצים על פרופיסור זה או אחר, אולם אל המדע היה לנו יחס של דרך־ארץ עמוק. באמצעות הפרופיסורים ביקשנו להוציא מחיק המדע את כל סודותיו. הנה זאת היתה הסיבה להחלטתי לנסוע להאלה.
גם מבחינה טכנית עלה לי הדבר בנקל. בן עירי מצ’נסטוחובה, בסר, בן להורים עשירים, אנטוזיאסט (צעיר ממני בשנים אחדות), בשנות לימודיו האחרונות בגימנאסיה היה מטייל אתי לעתים קרובות בצ’נסטוחובה (כשחזרתי לשם לאחר גלותי השווייצית הראשונה). מתוך סקרנות רבה היה שואלני על המצב במערב אירופה, על המנהיגים הפוליטיים, על המצב באוניברסיטאות, על הפוליטיקה ועל הפילוסופיה. הוא היה בעל נטיות פילוסופיות. והנה נסע ללמוד בהאלה. בהגיעו לשם כתב אלי ודיבר על לבי שאבוא אף אני לשם. הוא היה בחור טוב והוא שסידר לי את העניינים השונים. הכין לי חדר אצל אותה בעלת־בית שבביתה התגורר הוא עצמו ושלח לי את כל האינפורמאציה הדרושה. רעיה נשארה בינתיים בציריך והמשיכה את לימודיה בתורת הרפואה.
פרק שני: לימודים אצל פרופיסור אנטי־סוציאליסט 🔗
לימודי באוניברסיטת האלה. – הפרופיסור המפורסם שטאמלר. – תורותיו האנטי־סוציאליסטיות – “האסכולה הסוציאלית־המשפטנית”. – ויכוחי עם הפרופיסור. – הטיולים ללייפציג. – השיחות עם קארל ראדק. – אופיו ופעילותו.
בהגיעי להאלה נוכחתי לדעת, כי אמנם המקום הוא ממש אידיאלי־בשבילי. זוהי עיר תעשייתית, אם כי לא גדולה (היא מנתה אז 150,000 תושבים) ושקטה. העיר העתיקה הזאת, אשר תפסה מקום חשוב בימי־הביניים (בין “ערי ההאנזה החופשיות”) העמידה כאילו במרכז חייה את האוניברסיטה. אזרחי העיר היו מביטים על הסטודנטים כעל מנהיגיהם לעתיד. ואילו הפועלים סברו, כי הפרופיסורים של האוניברסיטה, והמדע בכלל, יהיו חבריהם לדעה. הפרופיסורים נחשבו שם כעילית הרוחנית.
שטאמלר היה מרוצה מאוד, שסטודנטים ממקומות שונים באו במיוחד כדי לשמוע את תורתו. גאוותו היתה על הסטודנטים מרוסיה, ששם השתוללה המהפיכה, הבאים דווקא אליו, בעל הביקורת על הסוציאליזם. ואכן הוא גילה כלפינו יחס של תשומת־לב וידידות. לא אחת הייתי “שובר את שיני” בערבים ובלילות עד שהצלחתי לעמוד על תורתו של שטאמלר. אולם קסמו לי עמקותה ומקוריותה.
שטאמלר היה יוצר הזרם החדש, הנושא את השם “אסכולה סוציאל־יורידית”, “סוציאל סובייקטיבית”, או “אסכולה סוציאל־אורגאנית”. אז נפוצה היתה האופנה, לפיה הרבה פרופיסורים בורגניים (בייחוד בגרמניה) ראו חובה לעצמם לנצל את הקאתדרה שלהם כדי “להכות” את המאטריאליזם, את המארקסיזם ואת הסוציאליזם בכלל, “לנעוץ סיכות” תיאורטיות לתוך ספרי הלימוד שלהם. אנו ידענו זאת, והדבר השפיע אך מעט על הסוציאליסטים הרציניים. מבחינה זאת היה הנוער הלומד רציני יותר מן הפרופיסורים הבורגניים. ברור היה, שהם פרקליטי המשטר הקיים, ולעתים קרובות אף של הממשל הפרוסי. אצל שטאמלר העניין היה שונה לגמרי. אמנם הוא מתח ביקורת על המארקסיזם, אבל הוא השקיע בספריו ובהרצאותיו הרבה עבודה מעמיקה, ולא הסתפק בדעות קדומות בנאליות וסנוביסטיות. להיפך, בחלק הראשון של ספרו הוא נתן תיאור מבריק של תפיסת ההיסטוריה המאטריאליסטית וסקירה מקיפה עליה. הסקירה היתה מצויינת עד כדי כך שלא מארקסיסט אחד קינא בי על התבשיל המצויין הזה. ובניגוד רב עוד יותר להרבה פרופיסורים אחרים הדגיש הוא את הזכויות הגדולות של ה“מאטריאליסטים” וה“מוניסטים”. הוא העמיד את ה“האסכולה המאטריאליסטית” במדרגה גבוהה יותר מאשר את שאר האסכולות הפילוסופיות והסוציולוגיות.
זו היתה, לדעתו, השיטה הנכונה היחידה להבנת ההתפתחות ההיסטורית. הוא הכיר בכך, שהקאטיגוריות הכלכליות כמושגים סוציאליים והיסטוריים, משקפות את היחסים החברתיים במשטר הקיים וגם את חוסר השיוויון שבין נותן העבודה לבין מקבלה.
שטאמלר ניסה, במובן מסויים, להשתמש לגבי המארקסיזם בשיטה דומה לזו, שבה השתמש קארל מארקס לגבי תורת הגל. לדעת הפילוסוף הגל, תהליך החשיבה הוא עניין לעצמו בחיים. ואילו אליבא דמארקס, החומר, התנאים הכלכליים, הם הם העיקר. הגל דיבר על אידיאה כעל הפשטה, שהיא המניעה את ההיסטוריה. נטל מארקס את השיטה האידיאליסטית של הגל ו“העמידה על הראש”. הוא הפך את החומר, את התנאים הכלכליים לתופעה היסודית בחיים, ואילו האידיאה (גם החוקים) אינה אלא תוצאה של התופעות החומריות. שטאמלר העריך מאוד את הגורמים הכלכליים, ואולם – בניגוד למארקס – הוא ראה את החוקים, את המושגים המשפטיים והתפתחויותיהם כסיבה החשובה והראשונית בחיים החברתיים. העצב המרכזי של תורת שטאמלר הוא הניגוד, שהוא קובע, בין “התפתחות הטבע” לבין “ההתפתחות החברתית”. בטבע קיים הכול לפי סיבות ברורות, הכול לפי חוקיות מסויימת, כל דבר יש לו סיבה משלו. לעומת זאת ביחסי־אנוש, ביחסים החברתיים, מתנהל הכול בתוקף הרצון האנושי החופשי. בני־האדם הם חופשיים; והם – כיצורים מוסריים – מעצבים את החברה ואת החוקים על־פי רצונם ומושגיהם. בעצם זוהי תורתו הפילוסופית של קאנט. גם שטאמלר הכיר בכך, שהיחיד הבודד יכול לספק את צרכיו (המוסריים) בעצמו.
החידוש אצל שטאמלר היה בכך, שבתורתו הוא מניח כיסוד עיקרי לא את היחיד הבודד, כי אם את החברה בתור שכזאת. והרי החברה חיה בתנאים כלכליים קונקרטיים. ואכן אותן עובדות כלכליות וחברתיות הן הן שמעצבות את התודעה, את החיים הקולקטיביים המודעים והמאורגנים. פירושו של דבר הוא, כי החיים המאורגנים מוסדרים על־ידי חוקים משפטיים, על־ידי נורמות משפטיות. ללא חוקים בכלל אין אפשרות קיום למשק חברתי. שטאמלר אומר, איפוא, שאם המשק הוא החומר, הרי החוקים הם הצורה של החיים החברתיים. והוא מוסיף, כי המשק והחוקים קשורים קשר הדוק ביניהם וכי האחד אינו אפשרי בלעדי השני.
אלה הם היסודות העיקריים של “האסכולה הסוציאל־יורידית” של שטאמלר.
* * *
אחת מתכונותיו של שטאמלר היתה, ההתענינות בתלמידיו. בייחוד בסמינארים היה נוהג להתווכח עם הסטודנטים הבודדים, בהתאימו את עצמו, במידה מסויימת, לרמתם הרוחנית וההשכלתית, כדי להחדיר בהם בייתר עומק את תורתו הוא. פעמים אחדות אף ניהל אתי שיחות ממושכות, שכן ידע את השקפותי. פעם, באחד הסמינארים, ניהל אתי ויכוח מדעי:
"אדון קרוק, הרי אתה חסיד של השקפת העולם המארקסיסטית, אתה מארקסיסט. אולם צא וראה: אתה בא ממשפחה בורגנית, משפחה קאפיטאליסטית, כמוך כהרבה אופוזיציונרים אחרים ברוסיה. אתה סולידארי ומזדהה עם מעמד הפועלים. משמע, שמרצונך הטוב ביצעת בשבילך את האקסודוס מן המעמד העשיר והשליט – אל המעמד המנוצל והמשועבד. הרי לא היית מוכרח לעשות כן. אלא מחמת סיבות פילוסופיות, תרבותיות או מוסריות, עברת מרצונך החופשי ממחנה כלכלי אחד למשנהו. היה זה, איפוא, אקט של רצון חופשי־אינדיבידואלי־אישי שלך. זה דבר אחד.
“והשנית: בדומה לכל אופוזיציה פוליטית אחרת, שואף אתה, כמוך כידידיך, לתפוס את השלטון. ואם במוקדם או במאוחר תשיגו את מבוקשכם, הרי הדבר הראשון שתעשו הוא – שינוי החוקים במדינה. אתם תעשו זאת על־פי השקפותיכם הסובייקטיביות והאישיות. תשאפו להשפיע באמצעות החוקים על החיים במדינה וגם על היחסים הכלכליים. כלום אין פירושו של דבר זה הוא, כי הפרימארי, הדבר היסודי הראשון של המשטר החדש במדינתכם יהיו החוקים, החוקה החדשה, הקונסטיטוציה? היחסים הכלכליים החדשים יקומו, איפוא, כתוצאה מן החוקים החדשים הללו שתחקקו. בעניין קונקרטי זה שלכם אתה רואה בעצמך, כי החוקים, ולא הכלכלה, הם הדבר הפרימארי, היסודי”.
שלושים זוגות עיניים מכוונות היו אלי. לפחות עשרים וחמישה זוגות מהם היו בטוחים, כי דבריו של הפרופיסור שלהם הם בבחינת “הלכה למשה מסיני”. והנה מחכים הם עתה בחיוך “מה יגיד כאן המארקסיסט הרוסי?” מצבי לא היה קל: באוטוריטה של איש־המדע הגדול לא רציתי לפגוע ומה גם שלא היה זה לפי כוחי. לא רציתי לשלול את סמכותו. ואולם יחד עם זאת הרי בטוח הייתי, שתורתו איננה נכונה לגמרי. אך כמה מן החברים הבודדים, בעלי הדעה האחרת, הם כאילו הוסיפו לי עידוד להשיב תשובה אמיצה.
"נכון הוא, אדוני הפרופיסור, כי – כדבריך – כהרבה ידידים אחרים, עברתי אף אנוכי ממעמד אחד למשנהו. זהו, כפי שאתה אומר, אקט של רצון חופשי. כן, בנוגע אלי אישית, או בנוגע לכמה וכמה אחרים היה זה אקט של רצון חופשי ברור. אולם אם נדבר במושגים כלליים ואם נשקיף על הדבר הזה השקפה סוציולוגית, הריני סבור, כי תופעות כאלה אינן בגדר של תופעות היסטוריות מקריות. סבורני, כי כל אימת שהחברה שרויה במשבר חריף, מבחינה פסיכולוגית וחברתית־פוליטית, מרגישים יחידיה, כי זוהי תקופת מעבר, כי היא עומדת על פרשת דרכים; כי הקידמה האנושית, האמת ההיסטורית והצדק המוסרי מחייבים לעבור למעמד חדש או למשטר חדש. היחידים הבודדים של המעמד השליט מרגישים את החובה המוסרית לעבור אל המחנה המשועבד, כדי להחיש ולהקל בדרך זו את התהליך של שינוי פני החברה. סבורני, כי בפרספקטיבה היסטורית הדבר הוא לפי האינטרסים של הקידמה החברתית והתרבותית, ובכלל, לפי האינטרסים של התפתחות המדינה כולה. אולם הדבר העיקרי הוא: הדבר מתייחס ליחידים בודדים.
“לעומת זה אינני יודע אף עובדה בודדת אחת, שכל המעמד השליט שליטה פוליטית וחברתית, יוותר מרצונו החופשי על זכויות הייתר שלו, על כל אותן זכויות שמהן הוא נהנה במשך תקופה ארוכה; שמרצונו החופשי יעניק הוא למעמד המשועבד, כפי שאתה אומר, את ה”זכות הטבעית". סבורני, איפוא, כי אם נשקיף על העניין מבחינה פסיכולוגית – ההכרעה היא בכלכלה. יותר נכון, מכריעים תמיד תנאי־הייצור הקונקרטיים והתפקיד של המעמדות החברתיים הבודדים.
זה דבר אחד. והדבר השני. ודאי, גם בארצנו שואפת האופוזיציה ליטול את השלטון לידיה ולהקים משטר אחר, לחוקק חוקים אחרים. ואם היא אמנם תגיע לשלטון, היא בוודאי תעשה כן. החוקים יהיו (חייבים להיות) ברוח האופוזיציה. אולם סבורני, שהחוקים, המשטר התחוקתי החדש, איננו יכול להיות מקרי, ואנו גם מקווים שהוא לא יהיה מקרי. על כל פנים, אנו רואים את עצמנו כריאליסטים. אנו בטוחים, שכדי שהמשטר החוקי החדש יוכל להתגשם, ולא רק לפרק זמן קצר, הרי הוא מוכרח לתאום את האינטרסים של מעמד משועבד גדול. רק אם הוא יתמוך בתוכניות החדשות האלה, יוכלו החוקים להתגשם. בלי הסכם מצדו לא יוכל המשטר החדש להגשים את מטרותיו ולא יוכל להיות יציב. ודאי, בעניינים ממדרגה שניה ושלישית עלולים כאן לקרות גם אי אלה דברים מקריים, אולם בדרך כלל החוקים הכלכליים של המעמד החברתי הם המכריעים כאן. לפיכך חושב אני, כי הסיבה הפרימארית והחשובה לתופעות ההיסטוריות הגדולות נעוצה בתחום הכלכלה".
לבסוף הוספתי: “מתוך תורתך, אדוני הפרופיסור, הרינו מכירים לך טובה על שהענקת לנו דעות עמוקות ואיתנות, האומרות, כי כאשר משקיפים על השאלות החברתיות מוכרחים להביא בחשבון את האנשים, כיצד הם מתפתחים תחת לחץ הסביבה החברתית שלהם. אתה בעצמך ציטטת את הנוסחה האומרת: ‘האדם הבודד איננו למעשה אלא מושג מופשט, כמוהו כאטום לגבי הפיזיקאי’. אנו חייבים, איפוא, להתחשב בסביבה החברתית. ואולם במה שנוגע ליחיד, הרי טוב שאתה מדגיש את החובה המוסרית של האדם. כפי שאתה מנסח זאת: לא יצרים בהמיים ואטאביסטיים, כי אם התודעה המוסרית ורצונו החופשי”.
היה זה הוויכוח המדעי הגדול הראשון שלי. לבסוף לחצו לי הסטודנטים את היד בקורת־רוח. שטאמלר עצמו הודה לי בסמינאר על תרומתי. גם לאחר מכן הגענו לא אחת לדיון בבעיות היסוד.
בהאלה עבדתי בכלל הרבה. העיר גופא היא עיר מבודדת ובעיר המבודדת הזאת אני התבודדתי בייתר שאת. מלבד ביקור מדי פעם בפעם בתיאטרון ובקונצרטים (בעיקר באוראטוריות של הנדל), הייתי מקדיש כאן את כל הזמן ללימודים. שמעתי גם הרצאות מפי הכלכלן המפורסם, פרופיסור קונראד. כן שמעתי הרצאות בפילוסופיה.
* * *
בימי א' בשבת הייתי נוסע ללייפציג הסמוכה. שם היה עולם אחר, עיר מיסחרית־תעשייתית גדולה ובה פרוליטאריון גדול. כיוון המפלגה הסוציאל־דמוקראטית כאן היה שמאלי. העתון היומי שלהם “לייפציגר פולקס־צייטונג” נחשב כבטאון החשוב ביותר של המארקסיסטים השמאליים. היה זה גם עתוני היומי שלי. מזמן לזמן הייתי בא לאסיפות ולוועידות הסוציאליסטיות הגדולות.
כאן הכרתי את קארל ראדק, אשר היה נוהג לכתוב בעתון הזה את מאמריו הלוחמניים. ראדק היה גם חבר רב־השפעה ב“מפלגה הסוציאל־דמוקראטית של פולין”. וכיוון שקיימתי מגע עם ה“המושבה הסוציאליסטית הפולנית”, היינו משוחחים עם ראדק לעתים קרובות על פולין. נקודת־התורפה אצל ראדק היתה שנאתו העמוקה למנהיג הסוציאליסטי הפולני דאשינסקי בקראקוב ואל בטאונו “נאפשוּד”. ראדק לא השאיר על דאשינסקי חוט אחד יבש. הוא נהג לערבב מומנטים עקרוניים ופוליטיים עם דברי־הרכילות האישיים עליו. אצל ראדק היה זה חשבון ישן. גם דאשינסקי (מי שמילא בפולין העצמאית את תפקיד היושב־ראש של ה“סיים”) לא סבל את ראדק. עוד בימים שראדק ישב בגאליציה והתנגד לעצמאותה של פולין, פרץ ביניהם סיכסוך קטן ואווילי באיזו ספריה, שראדק היה לוקח שם בהשאלה ספרים לקריאה, עניין של מה־בכך בנוגע לספר. דאשינסקי וחסידיו קראו לראדק לא ק. ראדק, כי אם “קראדק” (גנב). ומאז הימים ההם התנהל ביניהם מאבק מר ביותר.
ראדק, יהודי מטארנוב המסורתית, היה אדם מעניין. הוא הכיר אנשים לאין ספור, הן בגאליציה והן בגרמניה. שיטתו האופיינית היתה, כי בד בבד עם נימוקים עקרוניים ופוליטיים, היה משתמש בכל מיני תככים שמאחורי הקלעים וברכילות אישית. בתוך “ים ראדק” הזה הוא היה שוחה כל ימיו. לא היה מסוגל לדבר על שום אדם בלא לשרבב דברי־רכילות אישיים. לרוב היו דבריו שנונים, אבל לעתים קרובות היו גם גסים וציניים. אפילו על אנשים שכלפיהם גילה יחם טוב, לא היה מסוגל להימנע מלספר “לפחות קצת” דברי רכילות. גם במדיניות הצטיין באותה “פרסוניפיקאציה” של המאורעות העולמיים. לעצמו של דבר, לא היה אדם רע כל עיקר, אולם היה קל־דעת וקודם כל איש בוהימה מובהק. הרגשה טובה ביותר היתה לו בשעות שהסב ליד שולחן בבית־קפה. הייתי נפגש עמו בבית־קפה ממדרגה שלישית או רביעית. מי שמכיר את התמונה המפורסמת של ואן־גוך “בבית־קפה לילי”, יכול לתאר לעצמו את מקום מושבו הקבוע של ראדק: סימטא נידחת ובה עומדת על המידרכה שורה ארוכה של שולחנות וספסלים, כאשר בשעת לילה מאוחרת נשארים אחרוני הלקוחות והמלצר מחכה בקוצר־רוח שילכו להם, כדי שאפשר יהיה לסגור את העסק.
פעם הכניסני ראדק לרגע קל לחדרו. הוא רצה להראות לי ספר. לא היה זה חדר, כי אם “הקדש”. לא היה בו דבר חוץ ממיטה, שולחן קטן וכיסא אחד או שניים, וליד הקיר עוד שולחן קטן ועליו כד עם מים לרחיצה. על הכיסאות היו מפוזרים עתונים וספרים. הנני בטוח שכאן לא עבד ולא כתב. בכלל לא היתה זו דירה, כי אם מקום־לינה עלוב (פרט למערכת, היה כותב בבית־הקפה). אילו אצלנו בציריך היה מתגורר בתנאים כאלה, הייתי בוודאי עוזר לו לקבל חדר יותר טוב. אולם אצל ראדק לא היה זה מחמת עוני, כי אם מחוסר תשומת לב. תנאי מגוריו עלו יפה ובקנה אחד עם כל אורח־חייו. הוא היה עוסק בתככים אפילו כלפי עצמו. הבונדאי ליטבאק מספר, כי פעם אחת, בשעה שהוא וכמה חברים פולנים ישבו עם ראדק באיזה בית־קפה ושוחחו על מוצאם של המסובים, אמר ראדק בציניות: “יודעים אתם, היכן נולדתי? בקרון־הרכבת של המחלקה הראשונה, בין קראקוב ללבוב… הייתם צריכים לראות את אמי. היתה אשה יפת־תואר ואבא היה חסיד מזוהם בעל פיאות ארוכות. אמא היתה בעלת מרתף יין ולשם היו באים קצינים צעירים. סבורני איפוא, שאמי לא היתה טיפשה…” החברים הפולנים אמרו לראדק בו במקום: “הרי זה שקר וכזב…”
לאמיתו של דבר היתה אמו של ראדק מורה עממית. לא היתה לה כל שייכות למסבאת־יין. כזה היה קארל ראדק.
בימים ההם היינו משוחחים ומתבדחים, מה יעשה כל אחד מאתנו אחרי המהפכה (ולאחר 1905 לא היה זה נושא מופשט כל עיקר). הוא אמר לי פעם, שלא היה רוצה לעולם ליטול חלק ישיר בממשלה. הדבר שהיה רוצה לעשותו, הוא לערוך עתון, אם אפשר, עתון ממשלתי. לעקוץ את הפקידים, לטהר אותם, לעקור מלבם את “הביורוקראטיזם”. אי אפשר לומר, שאז בגרמניה אהבו אותו, אולם התחשבו בו. הוא ידע זאת וניצל את היחס הזה עד למאקסימום. את התנועות הלאומיות היהודיות ראה כ“אווילות”, במקרה הטוב ביותר כדבר של מה־בכך. מבחינה פסיכולוגית – היה אומר – זו אולי תופעה שאין למונעה, אבל זוהי תופעה חולפת. על ה“בונדיסטים” היהודיים היה לועג כעל תנועה זעיר־בורגנית. עוד יותר לעג על הסטודנטים היהודיים מגאליציה, אשר בימים ההם התפלגו מן “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית” ורצו להקים מפלגה יהודית עצמאית באוסטריה. “הבונד ברוסיה”, אמר לי פעם, “עושה לפחות עבודה מהפכנית, ולו גם עבודה בלתי חשובה. הגאליצאים אינם אלא פראזיולוגים והם מבקשים רק לחקות את החברים הרוסיים. אין להתייחס אליהם ברצינות והם לא ישיגו שום דבר”. כל זה היה מתובל בפילפל, במלח ובעקיצות. באלה היה אמן גדול.
קיצו של ראדק היה טראגי. הוא סיים את חייו באחד המרתפים של המשטרה החשאית הבולשביסטית. אולם עד שהומת, השיג יותר מאשר חלם אי־פעם, אלא לא בגרמניה, שבה פעל שנים כה רבות, גם לא בפולין, שבה היה אזרח (כאשר גאליציה השתייכה לפולין העצמאית), כי אם – דבר שקודם קשה היה אפילו להעלותו על הדעת – דווקא ברוסיה. בכך נוכחתי לדעת, כאשר נפגשנו שוב, כעבור עשרים וחמש שנים לאחר פגישתנו בלייפציג. הפעם (ב־1933) נפגשנו בווארשה, בשגרירות הסובייטית. היה זה ברגע, בו יכול היה להכריע בהמשך מהלכה של ההיסטוריה העולמית וגם לקבוע במידה רבה את גורל האנושות. היתה זו הזדמנות יחידה במינה שניתנה לי האפשרות הנדירה לעמוד מקרוב, ולהיות יותר מאשר עד ישיר, ולראות כיצד נעשית ההיסטוריה העולמית הגדולה.
פרק שלישי: בבית שבו נולד מארקס 🔗
העיר טריר. — הבית הרבני הגדול של משפחת מארקס. — כתבי־היד של מארקס. — עבודת הבגרות שלו בגימנאסיה. — מארקס, המשורר הלירי. — הסימפאטיות והאנטיפאטיות של מארקס וקווי— אופי אישיים. — הרושם הכביר. — יוליוס קיסר, נאפוליאון ומארקס. —
סביבות יפות־נוף כמו במינכן לא היו בהאלה. אבל, אם הנך מארקסיסט מסור, קורא ולומד בלי הרף את ספריו — מדוע לא תסע פעם לטריר, העיר שבה נולד מארקס? הרי מעניין מאד לראות את העיר הזאת ולהתוודע אל התנאים שהשפיעו על מארקס בשנות נעוריו. ואכן פעם אחת, בחג שנמשך יומיים, יצאנו לשם. טריר היא עיר קטנה, אבל עתיקה ויפה מאוד והיא עשתה עלי רושם רב. בעיר נותרו עדיין החומות של ימי רומי העתיקים, שעוד יוליוס קיסר תיאר אותם בעת ששם העיר עדיין היה אוגוסטה טרֶוֶורארום. היא מילאה תפקיד חשוב גם בימי הרפורמאציה הקאתולית הפרוטסטאנטית.
מובן מאליו שהתעניינתי בעיקר בביתו של מארקס. הבית שבו נולד ובו בילה את ילדותו ונעוריו, הוא בניין רבני גדול של משפחה אמידה. מן הסתם היה סבו, הרב המכובד, מרגיש עצמו יפה כאן, הוא והמתפללים של בית־התפילה ששכן בבית הזה. וודאי הרגישה עצמה טוב גם סבתו של מארקס, בת הרבנים ההולאנדיים, אשר המשיכה כאן באורח־החיים של אמה הרבנית בהולאנד.
עניין רב עוררו בנו כתבי־היד של מארקס. הרושם הראשון הוא — כתב־יד כבד ולא ברור היה לו למארקס. רק במאמץ רב הצלחתי לקרוא כמה עמודים. חברי בסר העיר בבדיחות הדעת: "אצלנו בגימנאסיה היה מארקס מקבל את הציון הגרוע ביותר במקצוע הקאליגראפיה. שניים מבין כתבי־היד הלהיבו אותנו ממש. ראשית, חיבורו בבחינת־הבגרות. הרי זה כל כך אופייני, שעוד בשבתו על ספסל הלימודים בגימנאסיה כתב מארקס בן השבע־עשרה על הנושא: “מחשבות של צעיר בבחירת מקצוע”. הוא כתב כך: “בחירה היא זכות גדולה, אולם יחד עם זאת זהו גם מעשה, העלול לעוות את כל חייו של אדם ולהופכו לאדם אומלל. יחס רציני למעשה־הבחירה הזה הוא בלי ספק חובתו הראשונה של הצעיר, אם בעשותו את ראשית צעדיו בחייו אין הוא רוצה להפקיר את ענייניו החשובים ביותר למקרה העיוור. כל אחד יש לו מטרה לנגד עיניו, הנראית לו גדולה; ואם אמנם גדולה, אם היא קשורה אצלו באמונה העמוקה ביותר, כאשר קולו החזק של הלב הוא המדריכו; שכן, בורא העולם אינו משאיר את האנשים על פני האדמה ללא הנהגה. קול הלב לוחש חרש, אבל בביטחה… העיקר הוא טובת האנושות ושלימותנו העצמית שלנו…”
“טבעו של האדם מעוצב כך, שאין הוא יכול להגיע לשלימות, אלא אם כן הוא פועל למען השלימות, למען טובתו של העולם. אם פועל הוא רק למען עצמו בלבד, ייתכן שיהיה איש מדע מפורסם, חכם גדול, משורר מצויין, אבל לעולם לא יהיה אדם גדול ומושלם באמת. ההיסטוריה מונה עם האנשים הגדולים את אלה, אשר בעובדם למען מטרות כלליות הגיעו בעצמם לשלימות. הנסיון מלמד, כי מאושר הוא רק האיש שגרם אושר לאנשים אחרים. גם הדת עצמה מלמדת אותנו, כי האידיאל שאליו שאפו הכול הוא להקריב את עצמם למען האנושות; ומי יעז לשים לאל מחשבות כאלה… לא שימחה אגואיסטית. אושרנו שייך למיליונים, המעשים שלנו חיים חרש, אך הם פועלים לנצח”.
בעניין רב הסתכלנו בשיריו של מארקס. מארקס — משורר לירי! שכן בשנות נעוריו ולימודיו באוניברסיטה נהג מארקס להביע את רגשותיו האישיים בצורה פיוטית. היו אלה בעיקר שירים על אהבתו לארוסתו היפה.
"חוט אחד קשר אותנו לנצח. / הנשמה שהודרכה בידי הגורל, את נתת לה כנפיים. / "ואת אשר ביקשה נפשי לשווא —
“יתן לי מבטך קסוּם החיוך”.
כך נמשכת שורה של שירים. יש שם שירים רבי פאתוס סוציאלי:
“לא אוכל לחיות בשלווה — / כאשר הנשמה כולה עולה בלהבות. / לא כול לחיות ללא מאבק — / וללא סערה, אשקע בתרדמה”.
מארקס, הידען המצויין של השירה העולמית, ידע כמה חלשים הם שיריו. אולם אז ביקשו רגשותיו הלוהטים למצוא להם ביטוי בצורה לירית.
אך מעל לכול עורר בי עניין כתב יד־קטן, שלאמיתו של דבר לא היה אלא שאלון ותשובות בצידו. בימים ההם היה מפותח מישחק משפחתי, שבו היו מכינים מיספר שאלות וכל אחד מן המשתתפים היה חייב לתת תשובה עליהן. זה היה כבר בשנות בגרותו של מארקס בלונדון, לפיכך מנוסחות תשובותיו בצורה משעשעת קצת, ספק מבודחת, ספק רצינית והן אופייניות מאוד למארקס ואנשי משפחתו. עמדנו לפני כתבי־היד ורשמנו בדיוק את הדעות הכלולות בהם. אחדות מן השאלות היו מעניינות ביותר: "איזו תכונה של האדם אתה מעריך ביותר? — “פשטות”; בגבר? — “כוח”; באשה: — “חולשה”. הקו המיוחד שלך? — “אחדות המטרה”. מה המושג שלך על אושר? — “מאבק”; מה זה אסון? — “להיכנע”. החיסרון אותו אתה יכול לסלוח? — “קלות אמונה”. החיסרון המעורר בך סלידה? — “הכנעה”.
ועתה סוג שאלות אחר: "משורריך האהובים? — “שקספיר, אייסכילוס, גתה”. הגיבור האהוב עליך? — “ספארטאקוס, קפלר”. הגיבורה האהובה עליך? — “גרטכן”. הצמח האהוב עליך? — “דפנה”. הצבע האהוב עליך? — “אדום”. הפתגם האהוב עליך? — “שום דבר אנושי אינו זר לי”. הסיסמה האהובה עליך? — “הספק הוא ראשית החכמה”. מכאן רואים שמארקס לא היה חסיד של דוגמות מופשטות, הוא ראה את המאורעות כתהליך הזורם ללא הפוגה. והשאלה האחרונה: מהי התעסקותך האהובה. — “לחטט בספרים”. היתה זו בלי ספק ירושה שקיבל מאבותיו. הסב, הרב החשוב, שהיה בעליו הראשון של הבניין המשפחתי הזה, אהב בלי ספק את ההתעסקות הזאת. ההבדל אינו בכך, שהוא חיטט לא בספרים חילוניים, כי אם בספרי־קודש.
השאלונים האלה מאפיינים לא רק את חייו האישיים של מארקס, כי אם את כל האווירה ששררה במשפחתו. אשתו והבנות נתנו כמובן תשובות משלהן על שורת שאלות. למשל, על השאלה: איזו סגולה אתה מעריך ביותר? משיבה האשה — “אהבת האדם”, והבנות — “כנוּת”. ועל מה שנוא עליך ביותר? משיבה האשה — “פולחן העבדים”, והבנות — “צביעות”. ומי הגיבור האהוב עליך? — בעיני האשה — “גראקכוס”, בעיני בת אחת — “שלי” ובעיני הבת השני — “גאריבאלדי”. ואולם על השאלה: המשורר האהוב עליך? השיבו כולם, הן האשה והן הבנות — “שקספיר”. ענק אוניברסאלי זה בשירה היה הפולחן בביתו של מארקס.
* * *
לאחר טיול ממושך בבית יצאנו נלהבים. ישבנו על ספסל בקירבת מקום וניסינו לסכם את הרשמים שספגנו. הבית עמד מולנו, והנה מבעד לאותם חלונות גדולים השקיף מארקס על יפי הטבע, על התנועה ועל האנשים החולפים לנגד עיניו.
והעיר עצמה! כאן היו פעם יוליוס קיסר, נפוליאון הגדול וקארל מארקס. הקו האופייני לימים ההם, שהנוער ביקש לתת מייד תשובה על כל השאלות ולפתור את כל הבעיות; חברי בסר ואנוכי (שני הסטודנטים היהודיים מרוסיה־פולין) הצגנו לעצמנו את השאלה: מי הוא הגדול שבשלושתם? מובן שהתחשבנו בעובדה, כי מזה אלפיים שנה, מאז חיי יוליוס קיסר, השתנו התנאים. אולם (היה זה מזג־הנעורים שלנו) רצינו לדעת בשל איזה קווי־דמות היה אחד מן השלושה הגדול ביותר, שהרי — וזהו העיקר — היה ביניהם משהו משותף. הן קיסר, הן נאפוליאון והן מארקס היו מדינאים גדולים. אמנם נכון, קיסר ונאפוליאון לחמו בהיותם חמושים בנשק החזק ביותר. ומארקס? אכן, על עניין זה התעכבנו בעיקר. נראה, כי רעיונות גדולים הם בסופו של דבר נשק חזק יותר מן הנשק הפיזי האדיר ביותר. ובסר, חברי הפילוסוף, הציג לי, למארקסיסט, את השאלה: “האמנם עולה מסקנה זו בקנה אחד עם השקפת העולם המאטריאליסטית?” ואכן, מוטרדים מן השאלה הזאת ומכל שאר השאלות נסענו בחזרה מטריר אל האוניברסיטה שלנו בהאלה.
הרושם שעשתה עלינו טריר היה אדיר. היטבתי להבין את הפסיכולוגיה האישית של מארקס ואת כוחות־הרוח אשר דחפוהו בכיוון מסויים ודווקא לפעילות שהוא בחר בה. ראינו כמה אוניברסאלי היה העולם שבו הוא חי. שני קווים עניינו אותי ביותר. בניגוד לדעה הנפוצה רואים כאן, שמארקס לא עג לעצמו עוגה צרה וקטנה. “שום דבר אנושי אינו זר לי”, שהרי זהו היסוד של הגישה ההומאניסטית אל בעיות העולם. והקוו השני שלו — “יש להעמיד את הכול בסימן של ספק” — פירושו של דבר הוא, כי שום עניין אידיאי אין לקבלו באופן עיוור, דוגמאטי וחסר ביקורת, את הכול יש להאיר, להסביר ולנתח מנקודת ראות ביקורתית!
ויהיה הדבר פאראדוקסאלי ככל שיהיה: ביתו של הכלכלן המדיני הגאוני הוא שהביאני אל המשורר הגאוני, הגביר בי את ההתעניינות, — בשירה. הייתי מופתע ומלא פליאה, שהגיבורה האהובה על מארקס היתה גרטכן. במושג “גרטכן” אנחנו רגילים להבין את הגיבורה הסנטימנטאלית הצעירה, מארגארטה של גיתה, אשר פאוסט מוליכה שולל בעזרתו של מפיסטו. האמנם היה זה אידיאל האשה בעיני מארקס?
שהרי אהב הוא אהבה עמוקה את אשתו; גאה היה שהיא “הנערה היפה ביותר בטריר”. אולם ז’ני פון וסטפאלן היתה רחוקה מאוד מלהיות אשה רגשנית ופאסיבית. לאמיתו של דבר היא היתה חכמה, פעלתנית ונמרצת וגם שותפתו־למאבק בחייו הלא־קלים של מארקס, על כל המומנטים הקשים והטראגיים שבהם. הכיצד איפוא יכלה “גרטכן” להיות האידיאל של מארקס? כאמור, הדבר עורר בי עניין רב.
עוד בטריר קניתי באחד מבתי המסחר לספרים את “פאוסט” של גיתה בהוצאת־כיס ומייד התחלתי לקרוא שוב את הפואימה הטראגית. ואכן נוכחתי לדעת, שגֶתֶה מתאר את ההתפתחות הרוחנית של מארגארטה, את גידולה, את התבגרותה. שתי שורות בפואימה (בחלק השני) סייעו לי להיטיב להבין את התעלומה הזאת. השורות הן: “הנשיי הנצחי מושך אותנו כלפי מעלה”. ואכן כזה היה יחסו אל ז’ני וסטפאלן; כאשר הוא, מארקס הסטודנט הצעיר, התאהב בה, נשאה לאשה ועבר עמה את כל הדרך המסובכת והקשה.
הפואימה של גתה עזרה לי גם להיטיב ולהבין את מארקס — ומארקס עזר לי להיטיב ולהבין את גיתה.
* * *
בסכמי את כל התקופה הזו, עלי לומר, כי שני הסמסטרים אשר עברו עלי בהאלה העניקו לי הרבה. ביחוד הרצאותיו של הפרופיסור שטאמלר והעבודה בסמינאר שלו הם שסייעו בהשחזת מוחותינו. שטאמלר אמנם היה מתנגד לסוציאליזם, ואף־על־פי־כן היתה לה לגישתו הרצינית אל הבעיות הסוציאל־פוליטיות והפסיכולוגיות השפעה גדולה עלינו, שנמשיך, נחקור ונלמד את העניינים על בוריים. בהאלה ובאולמות האוניברסיטה שלה התעשרנו מבחינה רוחנית.
פרק רביעי: חזרתי לציריך 🔗
אני מקבל לידי את “הוועד המרכזי לחוץ לארץ” של המפלגה. — מדיניות ומדע. — פאריס או ציריך?. — המשימות החדשות. — המדיניות הסוציאליסטית והבעיות היהודיות. — שותפים חדשים לעבודה: מ. שיין. ירמיה חרש ויחזקאל דוברושין. — הקאריירה הגדולה של אנשי־רוח יהודים וסופם הטראגי. —
לאחר שני הסמסטרים האינטנסיביים באוניברסיטת האלה הגיעה השעה לשוב לפעילות מדינית. המפלגה ברוסיה החליטה לארגן מחדש את הוועד המרכזי שלנו בחוץ־לארץ. דווקא משום שהריאקציה הצארית ברוסיה היתה גדולה, נחוץ היה להגביר את הפעולה בחוץ־לארץ. נסעתי בחזרה אל ציריך שלי. כאן נעמדה בפני המפלגה השאלה, אם הוועד המרכזי צריך להימצא בפאריס או בציריך. ניתחתי ניתוח יסודי את המצב הפוליטי הכללי, את המצב היהודי וגם את האפשרויות שלנו ובאתי לכלל מסקנה, שציריך היא המקום המתאים יותר. בכלל, מכל המפלגות הסוציאליסטיות נמצא בפאריס רק המרכז הבולשביסטי. אך הכול ידעו, גם לנין מדבר במרירות על התנאים השוררים בפאריס. ה“בונד” ושאר המפלגות הסוציאליסטיות מרכזיהן אף הן היו בשווייץ.
אצלנו תפסה מקום חשוב מאוד המדיניות היהודית בעיקר.
הנה כי כן קרה, שחוץ מלונדון, כמובן, נעשתה ציריך למרכז הטריטוריאליסטי החזק ביותר. כאן הצליחה הקבוצה הטריטוריאליסטית האינטליגנטית והחזקה להקים מרכז פעיל. הם גם הוציאו לאור בציריך — דבר שהוא חשוב במיוחד — ירחון טריטוריאליסטי בשפה הגרמנית “די איט’א מונאטשריפט”, ירחון, שבשבילנו היתה לו חשיבות ממדרגה ראשונה. הוועד המרכזי שלנו (“הליגה המערב־אירופית של מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית”) נשאר בציריך.
עלי לומר, כי השפיעו כאן במובן מסויים גם חיי האישיים. הרגשתי כי הגיעה השעה לשים קץ לאופי הארעי של חיי. כל המקומות שבהם שהינו רעיה ואנוכי במשך השנים האחרונות, היו תחנות ארעיות בלבד. היינו, חיינו התנהלו, כפי שאומרים, על המזוודות. מצב זה יצר קושי מיוחד במה שנוגע לספרים שלנו. מאז ומתמיד שאפנו לאסוף לנו ספרים. אבל כיוון שלא יכולנו לקחת אתנו את הספרים ולטלטלם ממקום למקום, היינו משאירים בכל תחנה קצת ספרים — בברן, במינכן, בווארשה, בהאלה וגם בפאריס. הרגשתי שהגיעה השעה להשתקע באיזה מקום, כמאמר הבריות “לצמיתות”, להקים לנו בית כלשהו. מובן מאליו — ואת זה הבאנו תמיד בחשבון — שאם תפרוץ מהפיכה ברוסיה או אם נמצא טריטוריה בשביל התישבות יהודית, נהיה אנחנו בין החלוצים הראשונים, אשר יארזו את המזוודות ויסעו לשם. אולם בינתיים צריך היה למצוא בית במקום כלשהו בגלות הפוליטית שלנו. היה ברור לנו, שציריך היא העיר המתאימה לנו ביותר. רעיה גמרה אומר לסיים כאן את הפאקולטה לרפואה ואולי גם להתחיל בעבודה מעשית. בעיני היתה ציריך לא רק העיר היפה ביותר, אלא גם המתאימה ביותר. אין זו עיר גדולה עם מהומה של כרך, אך עם כל המעלות האינטלקטואליות והאמנותיות של עיר גדולה. ובכן שכרנו שני חדרים טובים ברחוב בורליי הקטן והיפה והסתדרנו “סידור של קבע”.
* * *
אל הוועד המרכזי צירפנו חבר חדש שתלינו בו תקוות רבות. היה זה ירמיהו חרש (ירימייקה). הוא למד תחילה בבריסל, שלט יפה בלשון הצרפתית ואצלנו ייצג את “הכיוון הצרפתי”. הוא למד במרץ רב והירבה מאוד לקרוא. דבר קוריוזי — מנהגו היה לרשום לא רק כל ספר שקרא, אלא גם כמה עמודים קרא בכל יום. הוא שמר בקפדנות על המיספור וידע תמיד כמה קרא בסך־הכול. לא פעם הייתי שואל אותו בחיוך: “ירימייקה, באיזה מיספר אתה עומד?” שאלות כאלה הייתי מציג לו באירוניה נלבבת, משום שהחל מגיל צעיר ביותר, עת הרביתי לקרוא, הייתי מתחשב בעיקר באיכותם של הספרים שקראתי ולא בכמותם. אך כאשר משהו מצא חן בעיני, או עשה עלי רושם חזק, הייתי קוראו ברצון פעם שניה, כדי לקלוט יותר את הלקח שבספר או את יופיו.
ירמייקה הצטיין מאוד כנואם ממדרגה ראשונה. הוא עבר את האסכולה של בריסל, של אמיל ואנדרווולדה וגם עקב בתשומת־לב רבה אחר נאומיו של ז’אן ז’ורס.
חברנו הוותיק שיין נשאר גם להבא חבר בוועד המרכזי. אולם עתה התגורר בפאריס ונשתקע ראשו ורובו בלימודיו בכימיה. הוא הוסיף אמנם להתעניין מאוד במפלגתנו וקיים מגע עם ז’אן ז’ורס ועם שאר המנהיגים בפאריס. במקרים חשובים הייתי פונה לעזרתו והוא היה נענה ברצון. ואכן במידה רבה הודות לו אהד ז’אן ז’ורס את מפלגתנו. שיין היה מוסר לטריבון הגאוני אינפורמאציה על עבודתנו ברוסיה ובארצות אירופה וכן גם באמריקה.
מלבד שיין היה לנו בפאריס עוד חבר חשוב אחד. היה זה יחזקאל דוברושין. הוא היה טיפוס שונה לגמרי מחרש. דוברושין היה בן להורים עשירים (אביו היה סוחר יערות) ונולד בכפר. היה מפותח מאוד מבחינה גופנית, בעל כתפיים רחבות, אהב את חיי הכפר ואת החקלאות בפרט ודיבר בהתלהבות על החברה היהודית החופשית שעתידה לקום. הוא קיבל חינוך דתי יסודי, למד בבית ש“ס ופוסקים; מן הבית ידע יפה שלוש שפות: יידיש, רוסית ועברית. בפאריס, שבה למד בסורבון, נוספה לו הלשון הצרפתית. בהיותו אדם רב פעלים נבחר ליושב ראש הסניף הפאריסי של מפלגת הפועלים הציונית — סוציאליסטית (“ס. ס.”) הוא היה נואם מצויין והיה מרצה הרצאות לפני סטודנטים ופועלים. אנחנו צירפנוהו לוועד המרכזי בחוץ לארץ. אכן ה”רביעיה המפלגתית" שלנו הצטיינה מאוד מבחינה אינטלקטואלית ופוליטית.
* * *
פעמיים או שלוש פעמים נסעתי לפאריס והשמעתי שם הרצאות. הרצאה אחת נתקיימה במושבת הסטודנטים המהגרים הרוסית; הרצאה שניה בסניף המפלגה שלנו. ההגירה לפאריס גדלה בימים ההם בלי הרף והיה לנו שם סניף מפלגתי חזק של פועלים ואינטליגנטים. הרצאה שלישית השמעתי במושבה הפולנית. היתה זו הפעם הראשונה שהסברנו את עקרונותינו התיאורטיים והפוליטיים בשפה הפולנית. התעכבתי במיוחד על עמדתנו החדשה, לפיה התנועה הסוציאליסטית היהודית חייבת לתמוך בעצמאותה של פולין. לאחר ההרצאות כנהוג בימים ההם, היו מתפתחים ויכוחים ארוכים בהשתתפות ידידים ויריבים.
משבאתי עם רעיה לפאריס בפעם הראשונה, עשתה עלינו העיר רושם אדיר. טיילנו בכל מקום והתלהבנו מן הכיכרות, הגנים, הפסלים, שהרי היתה זו העיר של דאנטון, דמולין, סן ז’וס, עיר הקומונה והקרבות הגדולים, אשר עיצבו את גורל העולם. אנחנו שאבנו כאן השראה גם לגבי עתידנו שלנו. קיווינו, כי המהפיכה הרוסית הגדולה שתבוא תלך בעקבות המופת הגדול של הגבורה הצרפתית.
לאחר ההרצאות היו החברים לוקחים את רעיה ואותי למועדוני־הלילה, וגם אל “מאקסיס”, שהיה אז בעל פירסום עולמי בגלל ריקודי הקנקן החדשים. הם ביקשו שנכיר את הכרך העולמי הזה לכל צדדיו. מובן שביקרנו בלובר ובגאלריה הלוקסמבורגית. אין צורך להדגיש מה רב היה הרושם שהתרשמנו מן הגאלריות לאמנות הללו.
התוודעתי גם אל חייהם של המהגרים החדשים מרוסיה, ראיתי את התנאים הכלכליים של חייהם “בבית החדש”. התפעלתי, כיצד בתנאים הסוציאליים הקשים האלה (בארץ זרה להם) סייעו מהגרים אלה בגיטאות החדשים שלהם לפריחת הספרות היהודית והתחיה היהודית. מן הבחינה הלאומית היה זה “תור הזהב” של הספרות והשירה היהודית. שרו הרבה את השירים היהודיים החדשים, הירבו לקרוא את יצירותיהם החדשות של הקלאסיקאנים ושל תלמידיהם הצעירים: י.ל. פרץ. וכו'. וכל זה כבש את לב הקהל.
היתה זו גם הפעם הראשונה שראיתי את חייהם של היהודים המתבוללים בצרפת. לרעיה היו שם קרובי משפחה. אחות עשירה של אביה התגוררה שם מזה שנים רבות. בניה היו כבר מתבוללים גמורים. בן אחד היה עורך־דין צרפתי נודע ונחשב לצרפתי לכל דבר. לאחר שני ביקורים אצלם חדלנו לבוא אליהם. בחיים האריסטוקראטיים־סנוביסטיים האלה לא מצאנו כל עניין. לאחר הביקור שערכנו אצלם ידענו להעריך עוד יותר את אנשי “הגיטו הפאריסאי” שהיו ספוגים אידיאלים אנושיים כלליים וגם יהודיים לאומיים.
ביקרתי גם בפארלאמנט הצרפתי ושמעתי את נאומו של ז’אן ז’ורס, וכל כמה שהרביתי קודם לקרוא את נאומיו — ואפייני הדבר שגם הנאומים המודפסים שלו עושים רושם עמוק — הרי רושם כביר לאין ערוך עשתה עצם אישיותו: דמותו קרנה באיזה קסם שלא יתואר.
בשובי מן הכרך העולמי ההומה והגועש אל ציריך שלנו — על שלוותה, שיטתיותה ויופיה הטבעי — היה לנו די חומר להרהר על העולם הגדול וגם על עולמנו היהודי.
* * *
ברצוני לציין כבר כאן את הדבר שאיפיין את המשך גורל חייהם של קבוצת האינטליגנטים היהודים, את הרביעיה האינטלקטואלית־פוליטית של הוועד המרכזי שלנו.
מ. שיין, לאחר שהצטיין ככימאי במכון פאסטר המפורסם, נתמנה פרופיסור באוניברסיטת סורבון, שם גילה תגלית כימית חשובה וזכה להערכה רבה בחוגים המדעיים הצרפתיים והאירופיים בכלל. הוא נשאר אדם בעל זיקה עזה לאידיאה, נאמן להשקפותיו משנות נעוריו. הוא מת בפאריס בראשית מלחמת העולם השניה.
י. חרש נשאר בציריך, סיים את האוניברסיטה שם והתחיל לעבוד כעיתונאי מקצועי. הוא השתתף בעתון רב ההשפעה “נויה ציריכר צייטונג”. כאשר פרצה ברוסיה מהפיכת פברואר, וכאשר לנין והבולשביקים תפסו את השלטון לאחר המהפיכה באוקטובר, התעוררה בעולם התעניינות מרובה בענייני רוסיה. ה“נויה ציריכר צייטונג” הקדיש למתרחש ברוסיה תשומת־לב רבה ביותר. בשווייץ היו מעוניינים לדעת מי הם השליטים החדשים, שהרי לנין וחבריו התגוררו בארץ זו זמן רב ומכאן יצאו לפטרוגראד. וכיוון שזה קרה בעיצומה של המלחמה וכל הארצות שהיו מעורבות במלחמה הנהיגו צנזורה חמורה, ביקשו בשני המחנות (בגרמניה, אוסטריה, פאריס ולונדון) לדעת מה כותב העתון השווייצי הנייטראלי, אשר לו כתבים חשובים בכל הארצות. ב“נויה ציריכר צייטונג” נעשה חרש למומחה המקובל לענייני רוסיה. שהרי לא זו בלבד שידע היטב רוסית והכיר את התנאים הרוסיים, אלא הוא הכיר גם אישית את המנהיגים הראשיים של המפלגות הפוליטיות הרוסיות, שיחד אתם התגורר שנים רבות בגלות הפוליטית כאן ואתם ניהל ויכוחים ארוכים. בעוד שבשביל העולם הגדול “נולדו לפתע” מפלגות חדשות — “הבולשביקים”, “המנשביקים”, “הסוציאליסטים־רבולוציונרים” — ומנהיגים, ובכל מקום היו שואלים “מי הם?”. “מה הם רוצים?” — היה חרש בקי בעניינים אלה מאין כמוהו.
וכיוון ש“נויה ציריכר צייטונג” היה בין כתבי־העת המוכרים, הגדולים ובעלי האינפורמאציה הטובה ביותר באירופה, נהפך ירימייקה שלנו לבר־סמכא המוכר בענייני רוסיה המסובכים. בערי העולם הגדולות היו מחפשים את מאמריו. לעתים קרובות היו עתונאים ודיפלומאטים בשני המחנות מסתמכים על האינפורמאציה של חרש; אפילו במטות הכלליים התעניינו מאוד בידיעות שהיה חרש מוסר. כאן עלינו להוסיף, שחרש היה מתנגד חריף של “הבולשביקים” והוא הביע זאת במאמריו וכתבותיו לאין ספור. הוא נעשה לדמות אירופית ידועה.
כעבור שנים שלח אותו ה“נויה ציריכר צייטונג” ככתב שלו לפאריס. כאן הפתיעה אותו מלחמת העולם השניה. כאשר צבאות היטלר כבשו את פאריס, הם חיפשו אחריו. הוא הסתתר וכבר עשה את כל ההכנות לעזוב את צרפת. ברגע האחרון ממש, כאשר בא אל דירתו ליטול את החפצים שלו, תפסוהו הסוכנים הנאציים ושילחוהו אל מחנה ריכוז, שבו נרצח.
במסלול שונה לגמרי התנהלו חייו של יחזקאל דוברושין. כמוהו כחרש נעשה עתונאי. אולם בעוד שחרש הצטיין במסקנות פוליטיות מהירות וזריזות התמסר דוברושין יותר יותר לספרות היפה, לביקורת, לתיאטרון ואפילו לשירה.
איני יודע, כיצד היו המתפתחים חייו, אילו היה הוא, כמו חרש, נשאר בפאריס. כאן יש לנו דוגמה קלאסית, כיצד עשוי מקרה לקבוע את כל גורלם של חיי־אדם. לאחר שסיים את אוניברסיטת סורבון נסע דוברושין מפאריס הביתה לחופשה קצרה ברוסיה. שם חלה ואנוס היה לפנות לעזרת רופאים — וכך נשאר ברוסיה עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. מהפיכת פברואר היתה תקופה חדשה בתכלית גם בחייו. כאשר ה“ס.ס” התאחדו שוב עם ה“סיימיסטים” והקימו את “המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת”, התחיל דוברושין, הודות לכשרונותיו הגדולים, למלא בקיוב תפקיד חשוב יותר ויותר. הוא כתב הרבה מאד בבטאונים שלנו, בייחוד על הספרות היהודית ונעשה חבר ב“קולטור ליגע”, אשר נהפך למרכז האירגוני של החיים הלאומיים היהודיים, הספרות, מוסדות ההשכלה ושל התיאטרון היהודי.
כאשר הבולשביקים חיסלו בקיוב את כל כתבי־העת היהודיים, את המוסדות והמפלגות היהודיים, עבר דוברושין מקיוב למוסקבה. בתקופה ההיא האמינו, שדווקא במוסקבה, במשטר הבולשביסטי, יפרחו הספרות היהודית, ההשכלה והתיאטרון היהודי; מוסקבה תיהפך למרכז חשוב ביותר של יצירה יהודית לאומית. ואכן דוברושין פירסם במוסקבה מסות חשובות וספרים, ויחד עם מיכאלס סייע בהקמת התיאטרון היהודי האמנותי. דוברושין נעשה לאידיאולוג ובעל־ההלכה שלהם; הוא גם כתב הרבה שירי־ילדים ואף חיבר מחזה לתיאטרון־ילדים.
אחר כך התחיל לפרסם את דבריו גם בכתבי־העת הסובייטיים הכלליים שברוסיה. מאמרי־הביקורת שלו משכו את תשומת לבם של בעלי־הסמכא הרוסיים הסובייטיים החשובים ביותר. לרבות קומיסאר התרבות הסובייטי הראשון, לונאצ’ארסקי. בוויכוח הגדול שהתנהל אז בין זרמי הספרות הרוסיים השונים, הקשיבו בתשומת־לב לדעותיו הביקורתיות של דוברושין.
עד מהרה נעשה הוא לבעל סמכא לא רק בספרות (הוא תירגם לרוסית את ויקטור הוגו ואת אנאטול פראנס), אלא גם בבעיות המדיניות העולמית. הוא נתמנה כאחד המרצים החשובים ב“אוניברסיטה לעמי המערב” במוסקבה, המכון המדעי הפוליטי הגבוה ביותר, שהעמיד את המנהיגים בשביל מערב אירופה.
כשם שירמיהו חרש נהפך בציריך ובפאריס לבר־סמכא בענייני רוסיה, נהפך יחזקאל דוברושין במוסקבה לבר־סמכא מוּכר בתחומי הספרות הצרפתית והמדיניות הצרפתית.
והנה, על אף ההבדלים הקיצוניים בין פאריס למוסקבה, בין ירימייקה חרש ליחזקאל דוברושין, כאילו היה נטוי על ראשם הפאטוּם היווני הקדמון. וכשם שחרש נרצח בימי מלחמת העולם בידי היטלר בפאריס — כן נרצח דוברושין, יחד עם רבים מבין חבריו, לאחר מלחמת העולם השניה, במוסקבה בידי סטאלין.
תיארתי כאן את דרך חייהם של שלושה חברים מן הרביעיה הציריכית־פאריסאית שלנו. והרביעי? דרך חיי הסתבך עוד יותר מאשר של חברי הקרובים, הן בפאריס והן במוסקבה. לאחר הרבה חוויות, מאסרים ובתי־כלא (לרבות מחנה־הריכוז הפולני) — זכיתי להישאר בחיים. ביליתי גם את היטלר וגם את סטאלין והיתה לי הזכות לראות במו עיני את תקומת המדינה היהודית הדמוקראטית, אשר למענה נאבקנו ארבעתנו וכולנו חלמנו עליה במשך שנים רבות.
פרק חמישי: ימי וינה שלי 🔗
העיר ההיסטורית הקונטר־מהפכנית. — יופיה המודרני. — שני האישים המפוארים: דויד לבוביץ' ולאצקי ברתולדי. — הקונגרס היהודי העולמי לענייני הגירה. — “פועלי ציון” ו“הסיימיסטים”. מארק ראטנר, בר בורוכוב, שלמה קפלנסקי. — איחוד המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. — השאיפות הלאומיות החדשות: אוטונומיה לאומית — ברנר ואוטו באואר — שיחתנו עם ויקטור אדלר: התבוללות, לאומיות ובתי־משוגעים. — היהודים בווינה. — מקומם של בתי־הקפה בחיי התרבות. — ויכוח עם לב טרוצקי. — עזיבת “פועלי ציון” הרוסים את ההסתדרות הציונית.
בציריך לא נשארתי זמן רב. המצב המדיני החדש ברוסיה אילץ את הזרם הרעיוני שלנו, כמו את כל שאר המפלגות הסוציאליסטיות, ליטול על עצמו משימות חדשות ולהשתמש בשיטות חדשות, הן לגבי עניינים כלליים והן לגבי עניינים יהודיים ספציפיים. קודם כל נגע הדבר לנדודי היהודיים. ההגירה היהודית קיבלה ממדי ענק, ומחמת המדיניות האנטישמית החריפה של הממשלה הרוסית, אי אפשר היה לקוות, שההגירה הזאת תצטמצם במהרה. הנדודים היו תמיד חלק אורגאני של כל השקפת עולמנו, ועתה נהפכה ההגירה לעניין האקטואלי ביותר. החלטנו, איפוא, לא להישאר פאסיביים ולהתערב באורח פעיל בתהליכים הסטיכיים: לפתוח במדיניות הגירה יהודית פעילה ומרחיקת־ראות.
הצעד הראשון היה לכנס קונגרס יהודי עולמי לענייני הגירה, שבו ישתתפו נציגי ארצות ההגירה, ארצות המעבר וארצות הקליטה. החידוש היה בהיקף הבינלאומי הגדול ועוד יותר בצורה הדמוקראטית של האירגון שעמד לקום. ביקשנו לשים קץ לאופי הפילאנטרופי של כמעט כל אירגוני העזרה הקיימים, וליצור מכשיר דמוקראטי, אשר יטפל בכל התפקידים הרבים והשונים הכרוכים בתהליך הנדידה. תפיסתנו היתה, כי עם הסדרת ההגירה נצליח להשתלט סוף סוף על אופיה הסטיכי ונוכל לשלב בתוך התהליך הזה תפקידים מתוכננים ומכוונים רבי־חשיבות. לא היתה לנו כל אשליה, כי התפקיד הוא קל, אבל היינו משוכנעים, כי הדבר תואם את האינטרס העמוק של ההמונים הרחבים, וכי בעזרתם הפעילה נוכל להשיג מטרות גדולות.
לאחר שיקול יסודי הגענו לכלל מסקנה, כי המקום המתאים ביותר לכינוס הקונגרס הוא וינה. לפיכך החלטנו להושיב שם קבוצת חברים ייצוגית, אשר יפתחו בהכנות האירגוניות וכן ב“משא ומתן דיפלומאטי” עם האירגונים השונים. בראשונה התעכבנו על שני חברים מרכזיים: ד"ר דוד לבוביץ' (דוידוביץ') וּוילי לאצקי־ברתולדי.
דומה, כי המשימות היו גדולות וקשות למדי. בכ"ז החלטנו לפתוח בהתערבות פעילה בעוד תחום אחד: לעשות נסיון לקרב אל העניין את המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. אם אפשר, לאחדן לעבודה סולידארית לפחות בתחומים מסויימים.
לשם שני התפקידים האלה הוחלט להעביר (באורח זמני) לווינה את “הוועד המרכזי לחוץ־לארץ” של המפלגה. הייתי אנוס, איפוא, לארוז שוב את המזוודה ולנסוע מציריך אל בירת אוסטריה. רעיה נשארה בציריך והמשיכה במרץ בלימודי הרפואה, ואילו בשבילי התחילה תקופה חדשה, “תקופת וינה”.
לאצקי בא לווינה זמן קצר לפני. הוא לא שלט מעולם על אמצעים כספיים יתירים, וכאשר הגעתי לווינה, היה שקוע במשבר כספי חמור, כך שאני, באמצעי הצנועים, הייתי צריך לסייע לארגן את “הקומונה” המשותפת שלנו. התגוררנו בדירה אחת, הוא, אשתו ברטה (מכאן בא שמו המושאל ברתולדי) ואנוכי. הדירה היתה באחד מפרברי וינה, היסלדורף. החיים שם היו זולים יותר מאשר בווינה, בייחוד בסתיו ובחורף. בקיץ באות לשם הרבה משפחות וינאיות לבלות את חופשת הקיץ. זוהי סביבה יפה משובצת גנים ומשם נראים כבר הרי־האלפים האוסטריים. הווילה שלנו עמדה בגן גדול וכאן היינו קוראים, כותבים, מתווכחים. כל שלושתנו היינו מכינים ומבשלים את ארוחותינו.
עד מהרה הגיעו גם שאר הצירים של הוועד המרכזי הרוסי.
* * *
מינהגי מאז ומתמיד הוא, שבכל מקום שאני בא אליו הנני מתעניין בעיר, במדינה, באוכלוסיה. בווינה היה הדבר מעניין כפליים. מובן, שידעתי כבר קודם לכן משהו מן ההיסטוריה והסיפורים על וינה. עתה ניתנה לי האפשרות להשוות את העיר הענקית והעתיקה הזאת, בעלת המסורת של דורות רבים, עוד מן המאה הראשונה (כאן מת מארקוס אורליוס) — עם המושגים המודרניים. גם פאריס, ציריך וברן הן ערים עתיקות. אולם בעוד שפאריס הצטיינה במהפיכותיה וב“הצהרת זכויות האדם והאזרח”, ובעוד שציריך וברן התגאו שכבר לפני מאות על מאות שנים גירשו את העריצים הזרים והקימו את שלטון העם שלהם — היה כאן מצב הפוך: שליטיה של וינה התגאו בכך, שהם נמנים על האצולה הגדולה והעתיקה בעולם ושאין הם נכנעים לתפיסות מודרניות דמוקראטיות. וינה היתה המרכז המסורתי של הקונטר־מהפיכה האירופית. לא במקרה אימצה מאריה טרזה בלי הרף את ידי בתה, מרי אנטואנט, שהיא ובעלה המלך לואי ה־16 יעמדו בעוז ולא ייכנעו לדרישות העם. ואין זה מקרה שאותה “אוסטריה” היתה שנואה במיוחד על עם פאריס שוחר־החופש. אוסטריה ניהלה גם מלחמות מזויינות נגד פאריס המהפכנית. אמנם נכון הדבר, כאן בארמון שֶנבוּרן הגדול התגורר נאפוליאון עם מאריה ואלבסקה, הפולניה היפהפיה, אולם שליטי וינה ראו מקרה זה כ“תקרית בלתי נעימה” בלבד. אכן עד מהרה נהפכה וינה שוב למרכז התככים לשם חיסולו של נאפוליאון. כאן הוקמה “הברית הקדושה של שלושת המלכים”, אשר נועדה להבטיח את שלטונם על אירופה “לנצח”. וכאן התגאו גם בכך, שהרוח המארגנת והמנהיגה של “הברית הקדושה” היה הרוזן הווינאי מטרניך.
* * *
משהגעתי לווינה וטיילנו בפארקים היפים, העוטרים את ארמון שנברון העתיק והיפה, שיחזרתי לי בדמיוני את כל האפיזודות הנזכרות. סימלית היתה בשבילי העובדה, שבארמון זה יושב הקיסר הזקן פראנץ יוזף מאז המהפיכה הווינאית הכושלת של 1848. (לאמיתו של דבר לא מהפיכה, כי אם נסיון של מהפיכה). אופיינית היתה בעינינו העובדה, שדווקא הוא היה אהוד כל כך על שיכבות העם השונות, גם על היהודים. אכן היה זה פאראדוקס גדול: דווקא קיסר זה, שבטוח היה, כי שום שושלת ממלכתית אינה יכולה להידמות אליו (שכן היה הצאצא ה־137 של שושלת ההאבסבורגים), היה כה פופולארי ומקובל על כל שיכבות העם. עניין רב מצאנו בסיפורים השונים שהיו מהלכים בווינה על אורחו־ורבעו של הקיסר הזקן, ופרט על אופן תגובתו על המאורעות האקטואליים. לאחר שאשתו אליזאבת נהרגה בידי טירוריסט ובנו רודולף התאבד, לא רצה הקיסר בשום אופן להכיר בזכויותיו המלאות של אחיינו, יורש־העצר הרישמי פראנץ פרדינאנד, אשר “העז להתחתן שלא לפי המסורת של השושלת ההאבסבורגית”. אשתו היתה אמנם רוזנת ומוצאה היה ממשפחה אצילית עתיקה, אולם דבר זה לא נחשב בעיני הקיסר, שכן מוצאה לא היה משושלת מלכותית עתיקה. הקיסר דאג איפוא, לכך, שהבנים של “נישואין מעורבים” אלה לא יהיו טוענים לכתר, וכי אשתו של פראנץ פרדינאנד (כלומר המלכה לעתיד) אסור יהיה לקוברה בקבר ההאבסבורגי העתיק!…
בשבילנו, המהפכנים הרוסיים הצעירים שבאו עתה לווינה, היו כל הדברים האלה בבחינת קוריוזים והתייחסנו אליהם בליגלוג. חידה פסיכולוגית היתה בעינינו עצם קיומה של האימפריה ההאבסבורגית, כיצד שולט הקיסר הזה על הכול וכיצד רוקמים המיניסטרים את רשת־התככים בין עם אחד למשנהו — וכל זה בצורה מיושנת מאוד, שכן הקיסר היה לא רק שמרן קיצוני וגם בחייו האישיים התנגד לכל החידושים הטכניים. בחיוך שמענו את הסיפור, לפיו לא הסכים הקיסר להתקין טלפון בארמונו, (גם מכוניות לא היו אז בווינה). זה אשר לטכניקה, ואילו אשר למדיניות סיפרו, שכאשר ראש המטה הכללי מתח ביקורת על קווי פעולתו של שר־החוץ הווינאי, הודיע לו הקיסר “המיניסטר (אֶרֶנטַל) אין לו שום קוו פוליטי משלו: הוא מבצע את המדיניות שלי”. והרי היה זה בזמן שהעולם דאג רבות שלרגל סיבוכי המצב המסוכסך, קיימת סכנה של מלחמת עולם.
* * *
ואכן על שום כך הקשבנו בתשומת לב מיוחדת לכל אותן שמועות גם בנוגע לבעיות הלאומיות. אוסטריה היתה בבחינת גיהינום לעמים השונים. שאלנו איפוא את עצמנו, האם מדינה כזאת יש לה יכולת קיום? התוכל אוסטריה להמשיך בקיומה אם מלחמה וסערות מדיניות יפרצו בעולם? כמעט כל פעם שהייתי בא לפארלמנט הווינאי, השתוללה שם האופוזיציה וניהלה אובסטרוקציה. פעם עשו זאת הצ’כים, פעם אחרת נציגי שאר העמים. נאומים היו אך מעט מאוד, אולם צליל פיקאנטי ביותר היה שם למוסיקה האובסטרוקציונית הפארלאמנטארית.
וינה היא עיר יפה להפליא, אחת הערים היפות בעולם. היא לא היתה עיר גרמנית כמו ברלין. וינה היתה עיר גרמניה־צ’כית־הונגארית־פולנית־סלאבית־איטלקית ויהודית. כל העמים האלה, מדינאיהם,עסקניהם, סופריהם ועתונאיהם לא רק התגוררו בווינה, אלא גם הטביעו את חותמם על העיר.
מניתי בין כל העמים האלה גם את היהודים, והריני חייב לתקן את עצמי מניה וביה. בין המיליון ומחצית המיליון של תושבי העיר מנו היהודי כעשרה אחוזים בלבד. זאת מן הבחינה הסטאטיסטית, מה שאין כן מבחינת החיים הרוחניים. סטיפן צווייג אומר: “תשע עשיריות ממה שראה העולם כתרבות וינאית בסוף המאה התשע־עשרה נתמכו בידי יהדות וינה, זו שהזינה את תרבות וינה ואף יצרה בעצמה תרבות”. ולא מישהו אחר אלא ריכארד שטראוס הכריז: “כיצד יכול אני להיות אנטישמי, כאשר ידוע לי, כי בלא ידידי־המוסיקה היהודים כל בתי־האופרה ואולמי־הקונצרטים שלנו היו ריקים יותר ממחציתם”.
אולם לא פחות, ואולי אף יותר אופייני, שדבר זה היה נכון לא רק לגבי המבקרים בתיאטראות ובקונצרטים. היצירה שיצרו כאן הסופרים היהודים, המחזאים, המשוררים ואנשי־המדע היהודים, יש בה משום תרבות מודרנית עשירה ועדינה בכל גילוייה. מלבד סטיפן צווייג הנודע, בעל הנובילות הפסיכולוגיות והסיפורים הביוגראפיים הגדולים, הרי תיאר כאן היהודי קאפקה את גורל האדם הדראמתי, את בדידותו ואת הפאטום התלוי מעליו; כאן חי גם ארתור שניצלר אמן המערכן הנאטוראליסטי, שבהומור הנפלא שלו הדגיש את הקווים הסוציאליים (הדראמה הרפואית “פרופיסור ברנהארדי” ו“דרך לחירות”); וכאן יצר הוגו הופמאנסטל הגדול, המשורר, הרומאנטיקן והמחזאי. לא מניתי כאן אלא אחדים מן המפורסמים ביותר, אם להביא בחשבון גם את המוסיקאים, הציירים וכן את השחקנים (מואיסי הגאוני) — אפשר לקבל תמונה מסויימת על התפקיד הגדול והבלתי רגיל שמילאו היהודים בחייה הרוחניים של וינה, באיזו מידה הם עיצבו את אפייה של העיר.
ובעת ובעונה אחת שלט בעיריה המנהיג של “המפלגה הנוצרית־סוציאלית”, ד"ר קארל לואֶגר, האנטישמי הנודע, אשר ניהל את המדיניות העויינת שלו נגד היהודים באורח שיטתי וללא הפוגות. אנו לא ידענו אז, כמובן, כי באיזו פינה נידחת של העיר מסתובב לו הבּוּר גס הרוח והשאפתן, אשר בשאיפות הרצח המנוונות שלו עתיד הוא ליהפך למנהיגה החום של אירופה. מכל מקום ראינו בעליל, את הזרם האנטישמי המשתפך מתוך כל הביבים והתעלות של וינה.
* * *
ואכן על שום כך הסתערנו במלוא המרץ על כל התורות והנסיונות לפתרון השאלה הלאומית. תחילה עמלתי קשות ימים ולילות בלימוד ספרו של ד“ר קארל רנר (רודולף שפרינגר) “מאבקם של הלאומים האוסטרים במדינה”. הספר הופיע זמן קצר לפני בואי לווינה והתווכחו עליו רבות בחוגים הפוליטיים. המאבקים הלאומיים היו קשים וסבוכים וגם פתרונו של שפרינגר־רנר היה לא פחות קשה ומסובך. היה זה מין נסיון פוליטי וסוציולוגי וקודם כל משפטי, ליצור אפשרות, שעמים שונים במדינה יוכלו לקבוע את יחסיהם ההדדיים בדרך שלום, ויחד עם זאת לספק את צרכיהם הלאומים הספציפיים. במרכז ה”אוטונומיה הלאומית־הפרסונאלית" הזאת עמד היחיד, האזרח הבודד. כל אזרח יחידי חייב להודיע מרצונו לאיזו אומה הוא משתייך ורוצה להשתייך; וכל בני אותה אומה ביחד חייבים להקים “איגוד לאומי”, אשר יוכר על־ידי הממשלה הכללית של המדינה. בדרך זאת יהיה האיגוד הלאומי גוף לאומי וגם מדיני בעת ובעונה אחת, ולאום אחד אינו צריך להתערב בענייניו הלאומיים הפנימיים של לאום אחר. תיארתי כאן במלים פשוטות את כל המנגנון המסובך עד מאוד, שכן הוא עורר מייד עניין בקרב החוגים היהודיים הפוליטיים, אולי תהיה אפשרות לייַשֶם אותה שיטה גם לגבי השאלה היהודית הלאומית ברוסיה — לאחר המהפיכה.
עוד יותר מאשר ספרו של רנר עניין אותנו ספרו של אוטו באואר “השאלה הלאומית והסוציאל־דמוקראטיה”, שהופיע בדיוק בימי שהותנו בווינה. המחבר עוד לא היה אז מנהיגה של הסוציאל־דמוקראטיה. הוא היה עדיין צעיר מאוד (בן עשרים ושש), אך ספרו לא זו בלבד שעורר מייד עם הופעתו עניין רב, אלא גם נהפך עד מהרה לספר החשוב והמרכזי (מבחינה תיאורטית ופוליטית) במחנה הסוציאליסטי בעניין השאלה הלאומית. בעוד שרנר עסק בעיקר בשאלות המשפטיות של המוסדות הלאומיים, טיפל באואר בעיקר בעניינים התיאורטיים והפוליטיים, העומדים לפני המחנה הסוציאליסטי. בספר הממצה, המכיל כמה מאות עמודים, התעכב באואר על הבעיות שניקרו מאוד במוחותינו.
את לאצקי־ברתולדי ולבוביץ' כבר הזכרתי בפרקים הקודמים, ואין אפשרות שלא להזכירם שוב. הם נימנו שניהם עם מייסדי מפלגתנו ומילאו בה תפקיד מרכזי מראשית דרכה. כמובן, הכרתי אותם עוד מקודם, אולם עתה, בווינה, נזדמן לנו לעבוד תוך שיתוף פעולה הדוק ואף לחיות במשותף. כאן עמדתי לא רק על השקפת עולמם, אלא גם על יחסם לכל שאלות החיים. היכרתי מקרוב את אופיים ומזגם, את מוחם ולבם. נעשינו ידידים קרובים והידידות הזאת נמשכה עד סוף חייהם.
הם היו לא רק מנהיגי השיטה החדשה, אלא גם מילאו תפקיד מרכזי בשורת תחומים, אשר הטביעו את חותמם על כל התקופה ההיסטורית שלנו. מן הראוי, איפוא, להתעכב עתה על אישיותם.
וילי נולד בקיוב, ביום שהתחוללו שם הפרעות הגדולות (1881). את המאורע הזה לא שכח לעולם כצל שליווהו לאורך כל חייו. הוריו האינטליגנטיים והאמידים עקרו עד מהרה מקיוב לריגה, שבה סיים וילי את הגימנאסיה ונכנס לפוליטכניקום. שם הצטרף לחוגי הסטודנטים המהפכניים והורחק מן המוסד. הוא נסע ללמוד בברלין. בדיוק באותם ימים ייסד נחמן סירקין את הקבוצה הציונית־הסוציאליסטית הראשונה “חירות”. לאצקי היה בין חמשת או שבעת החברים הראשונים של הקבוצה הזאת. הוא התיידד מאוד עם סירקין וייצג באופן האמיץ וה“שמרני” ביותר את השיטה החדשה. כעבור זמן קצר חזר לרוסיה, כדי להפיץ את הרעיונות הללו. הוא לא היה נואם המוני, אבל כמרצה נודעה לו השפעה עצומה הודות למזגו, לידיעותיו הנרחבות, ליושרו — ולתמימות הילדותית שהיתה בו. השפעתו על השומעים היתה איפוא גדולה, בייחוד בחוגים הקטנים, האינטימיים יותר. בדבינסק שבבאלטיקום, שבה נשתקע ובה נוסדה “ההסתדרות הציונית־הסוציאליסטית” (אחת הראשונות ברוסיה), רכש לו ידידים מסורים, אשר לימים מילאו תפקיד חשוב בחיים היהודיים. אחד מהם היה שמואל ניגר, מבקר הספרות הנודע.
כאשר נוסדה “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” (“ס.ס.”), נמנה לאצקי עם האישים החשובים והמרכזיים ביותר של המפלגה. הוא היה אדם בעל השכלה כללית ויהודית עצומה ורב צדדית, והיה מעמיק בכל בעיה; בהיותו “יפה רוח”, נעשה האידיאולוג המובהק של מה שהוא עצמו כינה בשם “רוח האדמה”. הוא היטיב להבין את ההבדלים שבין הפסיכולוגיה של ההמונים לבין הגישה האישית של האדם אל החיים, את ההבדלים שבהתנהגותם של בני־האדם. הוא היה מדגיש בלי הרף, שללא מצוקת ההמונים, לא תוכל להתקיים תנועת המונים. היחידים האינטלגנטים, בעלי־ההלכה והאידיאולוגים, חייבים להעמיק את התנועה ההמונית ולהחדיר בה מוסר ויופי; בדרך זו יגבירו את ההתלהבות כדי להגשים בדרך טובה ומהירה יותר את האידיאלים של המעמד והעם. בהיותו כל־כולו אירופי, שאף — ובכך גם הצליח במידה רבה — להחדיר מושגי תרבות אירופיים לחיים היהודיים. הוא נעשה לנציג המזהיר של תנועת התחיה היהודית.
שונה ממנו בתכלית היה דויד (דאווא) ליבוביץ'. הוא נולד בעיר־השדה לוגאנסק בדרום רוסיה כבן להורים עשירים ומתבוללים גמורים. הוא היה כמעט בן גילו של לאצקי. אל ביתם היו באים לרוב רוסים; בכלל התגוררו בעירם רק כמה מאות יהודים. ידידיו בשנות ילדותו ולימודיו בגמנאסיה היו רוסים, שיחד שרו שירי־עם על הדון הקוזאקי הקרוב. בגימנאסיה הושפע דאווה הצעיר מן הרעיונות הדמוקראטיים החופשיים. בהיותו צעיר רגיש ומעמיק, היה מגיב על העוול שנעשה למקופחים.
שני עניינים העסיקוהו במיוחד: עבודת בניין קונסטרוקטיבית ומוסיקה. הוא ניגן יפה בצ’לו וגילה כשרונות מוסיקאליים ניכרים, וכן למד הנדסה בטכניקום שבמינכן. הצ’לו היה לבן־לוויתו הנאמן ולידידו האינטימי בכל דרכי חייו. במינכן היתה קיימת “מושבה רוסית” חזקה של סטודנטים ושל גולים פוליטיים. אך טבעי היה, איפוא, שהאינטליגנט הרוסי הצעיר ייעשה עסקן פעיל בתנועה הסוציאליסטית המהפכנית הרוסית. ואולם כאן, בסביבה האמנותית־הגרמנית והפוליטית־הרוסית, קרה ללבוביץ' איזה נס. הוא גילה את השאלה היהודית וגם את היהודי שבנפשו. במינכן התוודע לרעיונו המדיני של ד“ר הרצל ונעשה לחסיד נלהב של “המדינה היהודית”, הרצליאני לוהט. הגיע אליו גם חיבורו של ד”ר נחמן סירקין, שזה אך יצא אז לאור: “קול קורא אל הנוער היהודי” (ברוסית), שבו פונה המחבר אל הנוער היהודי בכלל, ואל הסטודנטים היהודים בפרט, שיסייעו ביצירת סינתיזה של האידיאלים הסוציאליסטיים והציוניים. הדבר הזה חדר עמוק אל נשמתו ולבו. לבוביץ' נמנה עם אותם האנשים, אשר בחדור רעיון כלשהו לתוך נשמתם, הוא משתלט שלטון מוחלט על לבם ועל מוחם. הרעיון הזה גרם מהפיכה בחייו, ומעתה ואילך קבע את כל עתידו. “חברה יהודית סוציאליסטית” נהפכה לכוכבו. החיים היהודיים היומיומיים האפורים לא היו ידועים לו. גם מלה ביידיש לא ידע. בתוך עבודתו האינטנסיבית באולמי הטכניקום על הקונסטרוקציות ההנדסיות, חלם ותיכנן גם את פעילותו בבניית גשרים, כבישים, גושי בניינים בחברה היהודית החופשית העתידה לקום על יסודות קואופרטיביים. כאשר הרצל הביא את התוכנית להקים חברה יהודית באוגאנדה, נסע לבוביץ' עצמו מייד לארץ־ישראל, כדי לחקור אישית את המצב לאשורו. בלא לספר לאיש על נסיעתו, לקח אתו רק המלצה מאת חברו לפוליטכניקום, לבונטין, אל אביו, מנהל “באנק אנגלו־פלשתינה” ביפו. לאחר שיחותיו בירושלים עם אליעזר בן־יהודה, אשר היה חסיד של אוגאנדה ושיכנע בזה גם את הסטודנט הצעיר, ביקר לבוביץ' גם במושבות הראשונות והתלהב מהן; אבל גם כאן דיברו עמו הכול לטובת אוגאנדה.
בימי אוקטובר הסוערים של 1905 לחם דאווה באודיסה על המיתרסים מלחמת גבורה כמפקד היחידה היהודית של פועלים וסטודנטים. הודות לכל קווי־האופי הללו שבו, הוא נעשה לאחד המנהיגים הראשיים של המפלגה החדשה “ס. ס.”.
כאשר נערך בשטוטגראט הקונגרס של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי (1907) שלחה המפלגה לשם כנציגיה את לאצקי־ברתודלי ואת דויד לבוביץ' (דוידוביץ'). דאווה השמיע נאום חזק בסקציה הרוסית של האינטרנאציונאל (מפלגות “הסוציאל־דמוקראטים” ו“הסוציאליסטים־ריבולוציונרים”). “הפרוליטאריון היהודי הנודד, שהוא מפוזר בעולם כולו וחי בכל מקם תחת לחץ סוציאלי ולאומי כבד, קושר את הסוציאליזם שלו עם ייסודה של חברה יהודית עצמאית, עם ארץ החירות היהודית… הסוציאליזם הבינלאומי מעולם לא בא בטענה אל הפרוליטאריון על שהוא מהגר. הוא רק מתח ביקורת על הממשלות, אשר מכבידות על ההגירה. תמיד הביע הסוציאליזם את דעתו בעד הגירה מתוכננת ומסודרת… אם השאלה היהודית היא שאלה עולמית, הרי השאלה הפרוליטארית היהודית היא שאלתו של הפרוליטאריון העולמי, והוא ינהל את מאבקו ההירואי באומץ־לב ובבטחון עד לניצחון הסופי”.
אולם הסוציאל־דמוקראטים הרוסים על הדוקטרינריות צרת־האופק שלהם התמידו גם להבא בהתנגדותם לקבלת המפלגה החדשה (“שוביניזם”, “זעיר בורגנות”, וכיו"ב).
בעירעור נגד ההחלטה הזאת יצא לאצקי־ברתולדי בנאום קצר ומזהיר בוועד הפועל של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי. ברוב התלהבות הכריז: “ההחלטה של הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים אומרת לנו, כי מבחינה הגיונית, על פי שכל, חייבים אנו, ה’ס. ס.' לא להיות מהפכנים. חברים נכבדים, זהו הגיון אומלל, הסותר את עובדות החיים. שהרי כאילו להכעיס אנחנו בכל זאת מהפכנים. על אפו ועל חמתו של “ההגיון” שלהם הננו בכל זאת סוציאליסטים. כל חטאנו אינו אלא בכך, שאנו שואפים לטריטוריה ומבקשים להבטיח מקום תחת השמש להמונים היהודיים הנודדים, הנרדפים והנאנקים, אשר עתה סוגרים לפניהם את השערים בכל ארצות התרבות”.
התוצאה היתה, שרוב הוועד הפועל (בראשותם של ז’אן ז’ורס, ואנדרוולדה והמנהיגים הסקאנדינאביים־הולנדיים) החליט לצרף את ה“ס. ס.” לאינטרנאציונאל עם זכות דעה מייעצת. בימים ההם היה זה הישג פוליטי ומוסרי גדול בשביל השיטה החדשה שלנו, שהעלתה מאוד את יוקרתם של לאצקי ושל לבוביץ'.
בתנאים כאלה לא היה זה אלא טבעי, שכדי לארגן את קונגרס ההגירה היהודי העולמי וכדי לנהל את המשא ומתן עם המפלגות הסוציאליסטיות, שלחה עתה המפלגה לווינה את שני הנציגים הללו.
מן התיאור הקצר הנ"ל אפשר לראות כמה שונים היו שני האישים הללו. לאצקי הפילוסוף ולבוביץ' המהנדס; אחד שצמח בתוך החיים היהודיים המסורתיים והמודרניים כאחד, והשני — “גוי רוסי־יהודי”. אחד חי בעולמם של שפינוזה, שופנהאואר וגתה, השני — התחנך בעולמם של פושקין, לרמונטוב, טולסטוי, אבל גם של בטהובן, שוברט, צ’ייקובסקי. אחד בונה את העולם הרוחני החדש; השני בונה גשרים וכבישים המוליכים אל החברה היהודית החדשה.
ברצוני להוסיף עוד שני קווים, המאפיינים את שני האנשים האלה. פעם, בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה, כאשר התנהל ויכוח חריף בשאלה חשובה והובעו כל מיני דעות, חיווה משה ליטבאקוב את דעתו נגד נחמן סירקין, תוך השמעת הערה אישית נגדו. בשעת ההפסקה ניגש אלי לאצקי ואמר: “יוסף, הרי אתה ביחסים טובים עם מויסיי (משה); אמור נא לו, שלא נאה לדבר בנימה אישית כזאת על סירקין, זה עלול להישמע כעלבון. אמור לו, שאם רוצה הוא דווקא להשתמש בביטויים חריפים כאלה, שיפנה אותם נגדי. הכול יודעים, שסירקין ואני יש לנו אותה תפיסה ואותה אוריינטאציה. אני כבר אעמוד בכך ולא תיפגע יוקרתו של סירקין”. מסרתי על כך לליטבאקוב וביקשתי ממנו להביא זאת בחשבון. ואכן בהמשך הוויכוח התקיף ליטבאקוב בעיקר את לאצקי. לאחר הישיבה ניגש אלי וילי ואמר בחיוך טוב לב: “רואה אתה? ניצחנו”.
ועוד כמה מלים על לבוביץ‘. בישיבה אחרת של הוועד המרכזי, הפעם כבר בווינה, בימים המרים של חוסר ליגאליות פוליטית, נשתלהבו היצרים בוויכוח, כיצד להיחלץ מן המשבר? הישיבה נערכה בחדרו של לבוביץ’ וכבר לא היה כמעט אוויר לנשימה. הוכרזה הפסקה. מייד ניגש דאווה לאחת הפינות בחדרו, נטל בידו את הצ’לו והתחיל לנגן משהו של מוצארט או שוברט. והנה התרחש נס — מניה וביה נשתנה כל האקלים תכלית שינוי. רומאנטיזם ואחווה השתלטו על הכול. אף־על־פי שגם להבא נשארו חילוקי־דעות, הרי התנהל המשך הוויכוח בנימה של אחווה. ואכן באמת היינו אחים ברוח. את רוח האחווה הזאת והיושר ביחסי־אנוש, לא ידע איש להביע בייתר אצילות מאשר דאווה. הדבר הזה בלט לעין גם בשעת המהפיכה ואחריה.
לקונגרס בענייני ההגירה התכוננו במרץ רב, מבחינה תיאורטית, פוליטית ואירגונית. בפעם הראשונה הוצגה כאן בבירור הבעיה של “סטיכיות ותוכניתיות”. את העובדה שהנדודים הם תהליך סטיכי פרמאננטי — קבענו מאז נוסדה השיטה שלנו. אולם עתה החלטנו לנסות ולהתערב באורח פעיל בתוך הסטיכיה, לווסת אותה ולהשתלט עליה באורח מתוכנן.
ידוע ידענו, שזו משימה קשה ביותר, אך היינו בטוחים, שעל־ידי כך עשוי לבוא הפתרון לשאלה היסטורית גורלית. בבעיה זו נתקשרה גם השאלה של “אבאנגארד וחלוציות”.
התחלנו בעבודת הסברה עניפה בעיתונות היהודית בכל מיני שפות. לאצקי כתב בכתבי־העת הרוסיים. אני פירסמתי שורת מאמרים ב“ישראליטישס ווֹכנבלאט פור די שווייץ” הציריכי וב“האמבורג פאמילינבלאט” הנפוץ (וכן את תרגומם ב“אֶגיֶנלֶזֶק” ההונגארי). עניינו בשאלה הזאת גם סופרים ואנשי מדע־ידועים, כגון: שמעון דובנוב, דוד פרישמן, הלל צייטלין, ה.ד. נומברג ושלום עליכם. כולם הבטיחו לבוא לקונגרס ולסייע בהקמת המוסד החדש. חשוב היה, שביוזמת הסטודנטים הפטרבורגיים שלנו נוסדה שם “החברה לוויסות ההגירה היהודית”. להנהלת החברה זאת נכנסו אישים חשובים עם דובנוב בראש. החברה פתחה סניפים בערי־השדה (אז היה זה דבר גדול, שכן הממשלה הצארית לא נתנה אלא לעתים רחוקות אישור רישמי לחברה בעלת סניפים בערי־השדה).
העבודה התרחבה והלכה בלי הרף, כך, שמרוסיה באו לעזרתנו עוד שני חברים. היו אלה מאקס שץ־אנין וסאניה חורגין. שניהם היו נציגי הדור הצעיר (בגילי) ושניהם בעלי מרץ והתלהבות. קודם לכן סיים שץ את הפאקולטה המשפטנית בשווייץ. עניין רב עוררה הדיסרטאציה המדעית שלו, שהיתה מוקדשת לשאלה הלאומית, וביחוד לשאלה היהודית. הוא היה בקיא מאוד ואף סופר מוכשר. בהיותו יליד ריגה, קיבל שם השכלה יהודית וכללית טובה והצטרף לתנועה שלנו יחד עם גיסו, פרופיסור שיין בפאריס. עם שהיה אדם נעים ואופטימי באורח אישי, היה לו מבט פסימי לגבי העתיד היהודי בתפוצות. הוא היה אחד הראשונים, אשר התחיל לכתוב על בעיות יהודיות בעיתונות הסוציאליסטית הכללית (בייחוד הגרמנית). היו מדפיסים אותו ברצון גם בעתונים היהודיים השונים.
סאניה חורגין היה אדם מטיפוס שונה לגמרי. כבן למשפחה עמידה ואינטליגנטית, שהיתה גם מתבוללת רוסית, היה אינטליגנט רוסי טיפוסי, טוב־לב, בעל הומור טוב וכשרונות אירגוניים גדולים. הוא התעניין במיוחד בצד הפינאנסי של הנדודים היהודיים. היה בעל אופי טהור ואידיאליסטי. בתחילת המהפיכה הרוסית מילא במסירות נפש (יחד עם שץ־אנין) תפקיד חשוב בקיוב. לימים נעשה אחד המעטים, אשר ולאדימיר לנין רחש להם אמון מלא. ודווקא לו מסר לנין באורח אישי ובסודי סודות שליחות רבת חשיבות, שהיתה לה משמעות היסטורית (על כך באחד הפרקים הבאים).
בווינה התגורר אז גם חברנו יצחק גורסקי. היה זה חברי מצ’נסטוחוב עוד משנות הגימנאסיה. מחמת פעילות מהפכנית אנוס היה לברוח מרוסיה ולמד בווינה. הוא החליט להשתקע בעיר זו, קיבל מישרה במחלקה הכלכלית של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית ונהיה לעוזרו הקרוב של ד"ר רנר, בייחוד בתנועה הקואופראטיבית, שבה נעשה מומחה גדול.
* * *
חשיבות רבה מאוד נודעה לתוכנית להקים באנק יהודי לענייני הגירה, אשר יטפל בענינים הכספיים הכרוכים בנדודים. היה זה עניין חביב במיוחד על לבוביץ‘. כאשר איש־אידיאה מוכשר מתחיל לטפל בענין חדש, שעדיין אינו ידוע לו, חזקה עליו שיגלה גם בתחום החדש יוזמה ותנופה רבה. ואכן זאת הוכיח דאווה שלנו. הוא, אינטליגנט, מהנדס, לוחם באריקאדות, איש האבאנגארד הסוציאליסטי, התמסר במיוחד לעניין שהיה זר לו (ולנו כולנו) לגמרי מבחינה פסיכולוגית וטכנית. הוא נסע לפטרבורג, קיוב, וארשה, ציריך ולונדון, למרכזים העולמיים לענייני באנקאות ואף נשא ונתן עם באנקאים ואנשי־כספים וראה זה פלא! הם, אנשי הכספים, אשר הביטו מלמעלה למטה על “המהפכנים הרומאנטיים הצעירים”, הקשיבו בתשומת־לב רבה לדבריו והחליטו לתמוך בתוכניתו של לבוביץ’.
כל מה שהוא תיאר לפניהם היה בשבילם בבחינת תגלית ממש. מובן, שכל אחד מהם ידע היטב את סימן־ההיכר העתיק ביותר של הגורל היהודי, את הנדודים הניצחיים וכל אחד מהם גילה “יחס טוב” אל הנודדים, יחס פילאנטרופי מסורתי: יש לעזור לאומללים. אבל הנה בא אדם צעיר ובפיו תוכניות חדשות וגראנדיוזיות ממש! הנדודים הם לא רק אסון, יש בהם גם גרעינים על הבראת החיים היהודיים. וכבר עתה קשורים הנדודים בזרימת סכומי כסף עצומים: הכספים שהמהגרים שולחים למשפחותיהם ברוסיה הם אמצעי ניכר לעזרה עצמית יהודית. לא רק המהגרים, אלא כל העם כולו מעוניינים בכך, שהמשפחות המהגרות לא יקופחו וכי לא ינוצלו בשעת העברת הכספים (בשעת החלפת מטבע זר ועל־ידי כל מיני תחבולות פינאנסיות). הוא הדין בקניית כרטיסי אוניות, בייחוד כשהם ניקנים בתשלומים לשיעורים וכו' וכו'. את כל התפקידים האלה חייב ליטול על עצמו הבאנק לענייני הגירה. הקונגרס לענייני הגירה, האירגון היהודי העולמי החדש לענייני הגירה ייהפכו בדרך זו לגורם חשוב בעזרה עצמית עממית.
כל אלה היו בבחינת חידוש בשביל הבאנקים ואנשי המעשה. אדם צעיר, אחד “האוטופיסטים הרומאנטיים” גילה להם את התפקידים הפינאנסיים והכלכליים הממשיים, אשר “אנשי המעשה” לא ראום עד כה. התחלנו להוציא בווינה כתב־עת בשם “דאס יידישע פריילאנד” (ארץ החופש היהודית). בעיני אנשי הכספים היתה כל התנועה הזאת בעצם בבחינת ארץ חדשה ובלתי נודעת, תחום חדש לפעילות פוריה, אשר להם, ודווקא להם, שאינם בגדר “חולמים”, ניתן לטפל בו טיפול מוצלח.
* * *
המשימה החשובה ביותר שעמדה לפנינו היתה — לרכוש את תמיכת המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות בענייננו. וכך היינו מנסחים את הרעיון (אז הדבר היה עוד בבחינת חידוש): “המהגרים היהודים חייבים להיות לא רק האובייקט של מדיניות ההגירה, כי אם גם הסובייקט שלה”. ואם אמנם כך הדבר, הרי כמובן, שהעניין כולו נוגע קודם כל לשיכבות העובדים. לפיכך חייבות מפלגות הפועלים למלא כאן את התפקיד המרכזי. ואכן עתה ניגשנו לעבודה בכיוון האמור. לא היה זה מן הדברים הקלים, שכן עד אז המפלגות הסוציאליסטיות היו מדגישות בעיקר את הדבר, שבו אחת נבדלת מרעותה, ולא אחת הירשו לעצמן דברים שקשה להעלותם על הדעת.
עתה נחוץ היה, איפוא, לשים קץ למסורת ולפסיכולוגיה הישנה.
ורצה המקרה, שדווקא ווינה היתה המקום, שבו השתקעו מנהיגיהן של מפלגות מהפכניות שונות מרוסיה, יהודיות ולא־יהודיות. יכולנו איפוא לגשת מייד למשא־ומתן אישי וישיר אתם. קודם כל פנינו אל ה“סיימיסטים” היהודים (“המפלגה הסוציאליסטית היהודית”) ואל “פועלי ציון”. מן ה“סיימיסטים” התגורר בווינה מארק ראטנר, אישיות מהפכנית בעלת שיעור קומה בחוגים היהודיים והכלליים. ראטנר היה אחד ה“פרקליטים הפוליטיים” המפורסמים והמזהירים באימפריה הרוסית. איש ההלכה המשפטית, השתתף בכתבי־העת המשפטיים החשובים ביותר; היה בעל השכלה עצומה ומקיפה — והקדיש את עצמו בעיקר למשפטים הפוליטיים. בארצות מערב אירופה היו עורכי־דין מפורסמים, אשר הופיעו גם במשפטים פוליטיים, אבל רק במקרים בודדים נדירים, כשם שבכלל המשפטים הפוליטיים היו נדירים שם. מה שאין כן ברוסיה, ולא רק משום שבכל הממלכה כולה נערכו בלי הרף משפטים על “פשעים” פוליטיים. חשוב ביותר היה, שבית המשפט היה לעתים המקום היחיד, שבו ניתן היה לדבר דרך חירות. אי לכן התפתח שם מושג פוליטי רוחני מובהק, שאירופה המערבית לא ידעה אותו בכלל: “פרקליטים פוליטיים”. כשם שבארצות המערב נתפרסמו הנואמים הגדולים בפארלאמנטים, כן נתפרסמו ברוסיה הפרקליטים הפוליטיים בנאומיהם בבתי־המשפט. העם התייחס אליהם בדרך־ארץ רב ולעתים קרובות אפילו באהבה. שמותיהם של קוראפצ’סקי (שאת נאומו במשפט הרצח של המיניסטר פְלֶבֶה כבר הזכרתי באחד הפרקים הקודמים) או גרוזנברג, היו מפורסמים בכל קצווי רוסיה הגדולה. והדבר המעניין הוא, שאותם פרקליטים פוליטיים, שלרוב לא השתייכו באורח אישי לזרמים השמאליים הקיצוניים, ואולם בפראקטיקה המשפטית שלהם מילאה התודעה ההומאניסטית תפקיד מרכזי. לפיכך נמנו הם עם הדמויות היפות, ולעתים ההירואיות, בארץ. ואכן לקבוצה החשובה והמזהירה הזאת השתייך גם מארק ראטנר. בעיקר בקיוב, ובאוקראינה בכלל, היה הוא עורך־הדין המפורסם ביותר, היה מבוקש מאוד במשפטים מסוג זה.3
מארק ראטנר נמנה עם המחנה המהפכני. הוא היה אחד התיאורטיקנים החשובים ב“מפלגת הסוציאליסטים־הריבולוציונרים” (“ס. ר.”) הגדולה, ולעתים קרובות היו נמסרים לו תפקידים רבי־אחריות. ראטנר היה מומחה גדול בעיקר בשאלה הלאומית ובבעיות התנועה הקואופראטיבית. בהיותו מתבולל מאוד כאיש האינטליגנציה הרוסית, עבר לאחר הפרעות הקישינוב למחנה הלאומי היהודי ונעשה אחד המנהיגים החשובים של השיטה החדשה, שזה אך נוסדה, של ה“ווֹזרוֹזדז’ניה” (התחיה), אשר ממנה צמחה המפלגה הסיימיסטית. (ד"ר משה זילברפארב, בן־אדיר, חיים ז’יטלובסקי). אבל הוא גם נשאר חבר ב“מפלגת הסוציאליסטים־הריבולוציונרים”.
עתה התגורר ראטנר בווינה כגולה מדיני. מצב בריאותו היה קשה (היה משותק חלקית) והיה מכתיב למזכירה את כתבותיו לכתבי־העת הרוסיים והיהודיים החשובים. בחוגי הסוציאל־דמוקראטיה הווינאית הכירוהו היטב והתייחסו אליו בכבוד רב. בבואנו צירפנוהו מייד לעבודת ההכנה של קונגרס ההגירה והוא נעשה מחסידיו הנלהבים.
מ“פועלי ציון” נמצאו אז בוינה שלמה קפלנסקי ובר בורוכוב. את שניהם היכרתי עוד שנים אחדות קודם לכן. את קפלנסקי העברתי באורח בלתי ליגאלי דרך הגבול בצ’נסטוחוב בעת שנסע ללמוד בווינה, ואת האסיפה בה הירצה בורוכוב, אירגנתי עוד בשנות לימודי בגימנאסיה. שמחנו איפוא על פגישתנו מחדש והיינו מרוצים, שמעתה נוכל לפעול במשותף. יש לציין, כי שניהם התפתחו מאוד במשך אותן שנים מועטות. היה זה העידן, שבו הצעירים (סטודנטים ובחלקים אפילו תלמידי גימנאסיה) עשו את ההיסטוריה. ההרגשה, שהתקופה היא “תקופת מיפנה”, הגבירה במידה בלתי רגילה את רגשי האחריות בקרב הנוער, שראה עצמו צועד לקראת תפקידים חדשים. זו היתה “רוח הזמן הכללית”, ובייחוד הורגש הדבר אצל קפלנסקי ובורוכוב. עתה היו שניהם המנהיגים המוכרים של תנועת “פועלי־ציון”. אולם הם היו שני טיפוסים שונים לחלוטין.
קפלנסקי היה אירופי בנימוסיו ובמובנים רבים היה “וינאי” טיפוסי. נפלא היה לראות, כיצד היכה שורש ו“התבולל” בהוויה המיוחדת של וינה וברוח הניחותא שלה. עתה מילא הוא, “הווינאי הביאליסטוקאי”, את תפקיד המארח שלנו. ואכן הוא שהדריכנו בווינה, הראה לנו את ספריותיה ואת אולמי הקריאה שבה, את מוסדותיה היהודיים ואת — בתי־הקפה. בהיותו בעל השכלה מקיפה, אדם אידיאי עד עומק נפשו, אהב לספר לנו על ביקורו האחרון אצל תיאודור הרצל לפני מותו. הלה מסר אז לו, לסטודנט הצעיר, על תוכניותיו בזמן הקשה והטראגי שעבר עליו לרגל תוכנית אוגאנדה. קפלנסקי עמד בראש הברית העולמית של “פועלי ציון”, וביחוד של המפלגה בארץ ישראל, ולפיכך הצטרף ברצון לחסידי הקונגרס לענייני הגירה. אולם הוא ראה גם את אפשרויותיה המוגבלות בתחום הפעולה הארצישראלית. מאז ומתמיד ידענו, שאפשר לסמוך בהחלט על הלויאליות שלו, על יושרו, ומסירותו לרעיון, שכן דימאגוגיה היתה זרה לו בתכלית.
בר ברוכוב בא לווינה כנציג “פועלי־ציון” הרוסיים. המדיניות והטאקטיקה שלו היו בענינים רבים שונים מאשר אצל קפלנסקי. בניגוד לקפלנסקי, אשר כבר אז התקשר לאירופה, היה בר בורוכוב “גולה פוליטי רוסי”. הוא קשר את גורלו עם המהפיכה הרוסית וראה את וינה כמקום ישיבה ארעי. הוא התקיים מעבודתו כעתונאי והתעניין מאוד בענייני וינה הכלליים, ובעניינים היהודיים, אשר עליהם כתב. בורוכוב היה יותר פילוסוף מאשר מדינאי ויותר סוציולוג מאשר כלכלן. אף כי היתה לו אז עמדה מארקסיסטית־שמרנית, הרי בנפשו היה רומאנטיקן. בהיותו צנוע באופן בלתי רגיל, היתה כל התקדמות ברוסיה ובחיים היהודיים בבחינת שימחה אישית שלו. היו בו הרבה אמונה ותמימות. חברו, בלוך־בלומנפלד (מי שהיה לימים ראש עיריה בתל־אביב) השפיע על בורוכוב בעניינים טאקטיים. לעומת זה בשאלות עקרוניות וכלליות נקט בורוכוב אז השקפה מארקסיסטית שמרנית ביותר.
מן הראוי לציין, כי שורה שלימה של מארקסיסטים רוסיים נודעים התחילו בימים ההם להוסיף לתורה המארקסיסטית כמה דברי־עיון ביקורתיים. אלכסנדר בוגדאנוב. כלכלן נודע (בחוגי ההשתלמות למדו את תורת הכלכלה מספרו), פילוסוף מעמיק, מדינאי, אשר לנין שיתף עמו פעולה יותר מאשר עם כל חבר אחר — דווקא הוא התחיל לפתח שיטה פילוסופית חדשה, את השיטה של אמפיריו־מוניזם, ששאפה למזג את המארקסיזם עם האמפיריו־קריטיציזם.
מושגים שונים פיתח גם הכלכלן והפילוסוף ואלנטינוב. הגוונים האלה היו קשורים בתורה החדשה של ארנסט מאך, הפילוסוף והפיזיקאי האוסטרי, וכן בתורת הפרופיסור לפילוסופיה בציריך, רישארד באנאריוס. באותו זמן פיתח גם לונאצ’ארסקי (קומיסאר ראשון לענייני חינוך בברית המועצות) את הרעיון של “בוגוסטרואיטלסטבו”. לספרו “הדת והסוציאליזם” היתה השפעה גדולה.
משונה היה, איפוא, שדווקא באותה “תקופה מארקסיסטית ביקורתית” התייצב בורוכוב לצד השיטה המארקסיסטית השמרנית ביותר. אם איני טועה, ניהל בורוכוב ויכוח עם בוגדאנוב והגן על העמדה האורטודוקסית המובהקת. לימים הוא שינה קצת את השקפתו, אולם בתקופה הווינאית שלנו ביסס הכל על מלחמת המעמדות ואך ורק על מלחמת המעמדות. בחריפות מיוחדת הדגיש את עמדתו זאת בשאלות החיים היהודיים, ואף בפעילות הציונית הממשית. הוא שתמך בדעה, כי על “פועלי־ציון” לעזוב את ההסתדרות הציונית העולמית. עם זאת תמך ברצון בתכניתנו בדבר כינוס הקונגרס היהודי העולמי לענייני הגירה והשתתף עמנו בהכנות לקראתו.
* * *
בורוכוב וראטנר גם יחד השתתפו אתנו זמן רב התייעצויות על הקמת “סקציה יהודית באינטרנאציונאל הסוציאליסטי”. היתה זו הצעה משותפת של שלוש מפלגות סוציאליסטיות יהודיות. מלבדנו תמכה בהצעה גם “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית (ס.ס.)”, אשר צורפה לאחר הקונגרס בשטוטגארט אל האינטרנאציונל בזכות דעה מייעצת; ועתה פנה קפלנסקי באותו עניין בתזכיר מפורט אל האינטרנאציונל בשם “פועלי־ציון”; וכן מפלגת הסיימיסטים", שנמנתה עם האינטרנאציונאלי כחלק של המפלגה הרוסית “הסוציאליסטים־הריבולוציונרים”.
* * *
שלוש מפלגות אלו החליטו לאחד את פעילותן לפחות בסקטור הבינלאומי. ראיתי את הדבר כסימלי: כשם שפולין, אשר לא היתה לה מדינה משלה, מיוצגת היתה בכל זאת כסקציה באינטרנאציונל. מובן, שה“בונד” (אילו הסכים לכך) יכול היה להשתייך אף הוא לאותה סקציה. היינו סבורים, כי ההצעה שלנו היא בבחינת סימפטום לתנועת התחיה הלאומית היהודית החדשה, המתפתחת והולכת. ואכן נרשם אז מיסמך היסטורי רב־ערך. לאחר שנים, בימי מלחמת העולם הראשונה, כתב על נושא זה המנהיג הידוע של “פועלי־ציון”, רבוצקי, בכתב־עת אמריקני לאמור: “כתבנו וערכנו מיסמך לא בשאלות אירגוניות, כי אם בבעיה עולמית כבירה, אשר כפי שהרגשנו, חייבת היתה לעניין גם מנהיגים והוגי־דעות, הנותנים את דעתם על עתידו של העולם. לדעתי, התזכיר הזה הוא אחד המיסמכים המצויינים והמעמיקים ביותר, אשר חוברו אי פעם בקורות התחיה היהודית של הדורות האחרונים”. ואכן היתה זו הערכה אובייקטיבית ואופיינית למאמצים המשותפים שעשינו בימים ההם בווינה.
בקשר לכך החלטנו לנסות ולהגיע לכלל הבנה עם המפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית, וקודם כל עם ויקטור אדלר, אשר היה לא רק המנהיג המוכר של וינה, אלא גם אחד המנהיגים החשובים של האינטרנאציונל הסוציאליסטי בכלל. בהיותו אדם נבון, היה בעל השפעה עצומה. החלטנו לעשות את הנסיון מצד כל שלוש המפלגות במשותף ואכן המועמד הראשון לתפקיד זה היה מארק ראטנר. היה זה דבר מובן, שכן הוא היה לא רק הקשיש שבינינו, אלא גם מנהיג פועלים ידוע בתנועה הסוציאליסטית הכללית וזכה בווינה להערכה רבה. (כמוהו כטרוצקי) היה משתתף בעתון היומי הנפוץ ורב־ההשפעה “קיובסקאיה מיסל”.
המועמד השני היה שלמה קפלנסקי. הוא, בתור “וינאי” הכיר יותר מכולנו את התנאים המקומיים, את הסוציאליסטים האוסטרים, את מנהיגיהם ואת עתונותם. אולם קפלנסקי טען שלא זו בלבד שלא יביא כל תועלת למשלחת, אלא להיפך — הוא עוד עלול להזיק. כל כך למה? — שאלנוהו. הסתבר, שזמן קצר קודם לכן כתבו הציונים, בפולמוס עם הסוציאליסטים, דבר־איוולת ועליו הגיב בחריפות ה“ארבייטרצייטונג”. וכיוון שקפלנסקי קשור היה עם הציונים בווינה, היה משוכנע, כי נציג אחר, שלא מ“פועלי ציון”, יהיה יעיל יותר ממנו.
ואכן, הנציג הטבעי היה לאצקי־ברתולדי, בר־סמכא מקובל על כולנו, אשר שלט שליטה מצויינת בלשון הגרמנית הספרותית. אולם דווקא הוא היה האיש, אשר בקונגרס הסוציאליסטי בשטוטגראט יצא בפולמוס חריף נגד ויקטור אדלר, וקיבל מן המנהיג הווינאי “חפיפת ראש” הגונה. לאצקי הודיע, איפוא, בחיוך נלבב: “מוטב למנוע את המשך ויכוחיו של אדלר אתי”.
הוחלט על כן, שעם ראטנר אלך אנוכי, שהרי כבר היתה מאחורי פעילות מהפכנית ישירה ברוסיה.
אדלר קיבל את פנינו בידידות: שכן היינו סוציאליסטים מרוסיה, אשר הגלים המהפכניים שגאו שם הציפו גם את הגבול האוסטרי והשפיעו על דמוקראטיזאציה של חוק הבחירות הפארלאמנטארי בווינה. את ראטנר הרי הכיר אדלר אישית והעריכו כסוציאליסט מהפכני רוסי. כאשר הרצינו לפניו את עמדתנו בעניין שבגינו באנו אליו, אדלר אמנם לא שיסע את דברינו, אך משסיימנו אמר:
“חברים יקרים, וכי יודעים אתם, מה מתרחש אצלנו בפארלאמנט? זה ימים אחדים אי אפשר לעסוק בו בשום דבר רציני וממשי. מתקיימת בו אובסטרוקציה ותהו־ובוהו שטני. ויודעים אתם מדוע? באיזה חור, באיזו תחנת רכבת פורבינציאלית נידחת, שאיש אינו יודע אפילו את מקומה, מצאו הצ’כים, כי הכתובת על איזה מחסן או על בית־שימוש כתובה רק בגרמנית — ולא בצ’כית. הם עורכים, איפוא, אובסטרוקציה והופכים את הפארלאמנט לגיהינום. ייתכן שהם צודקים. אבל האין זה בית־משוגעים? להעסיק את הפארלמנט בעניינים קטנוניים ושוביניסטיים כאלו…. מובן, שיש לפתור את השאלה הלאומית פתרון צודק והגיוני. ואנו משתדלים לעשות כן… אבל הרי זה בית־משוגעים… כל אחד מבקש להסתתר בתאו… לא! אין שם עוד תא פנוי בשביל היהודים.. אני לא אתן את ידי למעשה כזה!”
אופי אחר היה לשיחותינו עם טרוצקי ובוכארין, אשר התגוררו בווינה כגולים פוליטיים.
עם טרוצקי הייתי נפגש לעתים קרובות. כזכור, התגוררנו לאצקי ואנוכי בפרבר קטן של וינה (היסלדורף). טרוצקי ומשפחתו התגוררו בווילה שכנה. בעת הנסיעה לווינה היינו נפגשים, איפוא, לעתים קרובות ברחוב או בחשמלית. אנחנו היינו מקבלים לא אחת את העתונים הרוסיים לפני שהוא היה מקבל. היינו מחליפים, איפוא, עתונים ומשוחחים באותה הזדמנות.
טרוצקי לא נמנה אז עם הבולשביקים ואף לא עם המנשביקים. הוא עמד כמעט לבדו, היו לו חסידים מעטים בלבד. המאבק בין הסוציאל־דמוקרטים הרוסיים (לנין, פליכאנוב) התנהל אז במרירות רבה. והדבר החשוב ביותר — הריאקציה הפוליטית ברוסיה חגגה את נצחונה. היינו שרויים איפוא, כל הגולים הפוליטיים, במצב־רוח לא ורוד ביותר.
לאחר אחת ההרצאות של טרוצקי השתתפתי בויכוח. התעכבתי במיוחד על המצב הנורא השורר שם. הריאקציה רודפת עד צוואר את כל הזרמים הסוציאליסטיים ושוחרי החופש, את כל העמים, אך בייתר שאת את האוכלוסיה היהודית. יש, איפוא, הכרח בעבודה משותפת לפחות, בתחומים מסויימים.
טרוצקי הצטיין גם בפעם זו בנאומו היפה. אולם בנוגע לשאלה היהודית היה לו לומר רק כמה מלים בנאליות והביע דעה שיטחית: כשתבוא המהפיכה, תימחה הממשלה הריאקציונית, ההגבלות האנטי־יהודיות תעלמנה והאוכלוסיה היהודית תחיה בשלום ובשלווה ככל שאר העמים!
עלי להעיר כאן, כי הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים לא טיפלו מעולם בשאלה הלאומית ברצינות וביסודיות. אצל טרוצקי דבר זה בלט במיוחד. הוא היה עיתונאי ופובליציסט פורה והירבה לכתוב על בעיות שונות ומגוונות, לרבות ענייני ספרות ואמנות. אך אם איני טועה, לא כתב מעודו דבר של ממש בשאלה הלאומית (ולא כל שכן בשאלה היהודית). המליצות הסתמיות באו במקום חדירה לעומקן של הבעיות הסבוכות האלו. והרי דווקא כאן היתה המליצה הריקה מסוכנת שבעתיים.
בשיחות הפרטיות היה טרוצקי שטחי ובאנאלי עוד יותר מאשר בהופעותיו הפומביות. פעם, בעת נסיעה בחשמלית מהיסלדורף לווינה, אמר לי: “אינני מבין אותך. יש לכם שורה שלימה של אנשים משכילים ומוכשרים. הייתם יכולים לסייע רבות לתנועה המהפכנית הרוסית הגדולה ולתנועה הסוציאליסטית. ובמקום זה עוסקים אתם, במקרה הטוב ביותר, בזוטות. דואגים אתם לז’ארגון, לעניינים שאינם אלא אפיזודות חולפות. יש להצטער על כך. אל תתמהו, איפוא, שאנו לוחמים נגד ענינים אלה”.
לנוכח דיבורים כאלה ויחס כזה, ברור שלא היה כל בסיס אפילו לשיחות ראשונות אתו. התשובה היחידה שאפשר היה להשיב לו היתה: “אתם בורחים, למרבה הצער, מן הבעיות הקשות והבוערות ביותר”.
הרי דווקא בימים ההם עמדה באורח חריף כל כך הבעיה הלאומית ברוסיה — וגם בווינה, בעיר שבה התגוררנו. הסוציאל־דמוקראטים האוסטרים, רנר ובאואר, יתכן שצדקו וייתכן שלא צדקו. אולי הסיקו מסקנות נכונות ואולי לא. על כך פנים הם עסקו בבעיות אלו ברצינות וביסודיות, חשבו עליהן, דאגו וחיפשו בכל לבם את הפתרון. ואילו בשביל טרוצקי וחבריו לא היה כל זה אלא “שוביניזם”, ומאחורי המליצה הזאת הסתתר טרוצקי המבריק.
שונה מלב טרוצקי היה ניקולאי בוכארין, שמבחינה פוליטית היה הולך אז יד ביד עם טרוצקי. בוכארין היה פעיל במפלגה הסוציאל־דמוקראטית בתחומי ההלכה והעתונאות. הוא למד גם באוניברסיטת וינה. בניגוד לטרוצקי לא היה מסתכל על כולם מלמעלה למטה ולא היה כל כך מרוצה מעצמו. היה מתייחס לאנשים באדיבות ומשוחח אתם בידידות. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, שלוש. עוד בהיותו תלמיד הגימנאסיה נטל חלק בתנועה המהפכנית, בייחוד בשנת 1905. עובדה זו שימשה לנו רקע משותף והיינו נוהגים להשוות את הגימנאסיות הרוסיות במוסקבה ובצ’נסטוחוב. איני זוכר אם זה היה בתקופה הווינאית הראשונה שלי, אולי בעת ביקורי השני בווינה, כאשר הזכרתי לו שלמדתי כלכלה באוניברסיטת מינכן אצל מתנגדו המפורסם של מארקס, פרופיסור ברנטאנו. בוכארין שהתמחה במדעי הכלכלה, הזמינני לבוא עמו אל אוניברסיטת וינה אל הכלכלן הנודע, פרופיסור בם־באוורק, שהיה בעל כיוון דומה לזה של פרופיסור ברנטאנו. לעצמו של דבר היו שני הפרופיסורים בעלי־הלכה באותה שיטה עצמה, ובוכארין הכניסני אל אולם־האוניברסיטה הגדול. בספריו ערך חשבון גם עם בם־באוורק. לדעתי היה בוכארין הכלכלן היסודי ביותר בין כל המנהיגים הבולשביסטיים. לא פקפקתי כלל, שאחרי המהפיכה עתיד הוא למלא תפקיד חשוב ברוסיה. מחונן היה בכל הסגולות הדרושות לכך. אולם לא יכולתי אז לשער כלל שקצו יהיה טראגי כל כך וכי ימות ביריה באחד ממרתפי המשטרה הבולשביסטית. מסתבר שוב, שהחיים מסובכים לאין ערוך מאשר ההגיון האנושי.
* * *
בדברי כאן על וינה, חייב אני לספר משהו גם על חיי בתי־הקפה שבעיר זו, שכן קשה להעלות על הדעת את וינה ללא בתי־הקפה. גם פאריס מפורסמת בבתי־הקפה שלה, אך וינה קשורה עמם באורח אורגני יותר. כאן מבלים בבתי־הקפה חלק מן החיים ממש. איני יודע כמה בתי־קפה היו אז בווינה, אך מובטחני, כי ביחס למיספר האוכלוסין שבעיר תפסו בתי־הקפה של וינה את המקום הראשון. הקבוצה שלנו היתה עורכת את פגישותיה בבתי־קפה אחדים, אך במיוחד מחבבים היינו להיפגש ב“קפה צנטראל”. השם הלם יפה את אופיו של בית־קפה זה, שהיה מקום־מושבם של מיטב הסופרים, העתונאים, האמנים, השחקנים — וגם של הפוליטיקאים החשובים. הוא נמצא במרכז העיר, לא הרחק מבניין הפרלאמנט והעיריה, וב“רחוב האדונים” היו נוהגים להיפגש האנשים השונים הללו. באחד האולמות היו משחקים במישחק הביליארד, בפינה אחרת שיחקו בשחמט, כאן היו קוראים עתונים בשפות שונות ועל שולחן־הכתיבה הגדול היו אנשים כותבים את מכתביהם ואף מאמרים ופילטונים נכתבו באן.
גם נסיך הסופרים, פטר אלטנברג, איווה לו את בית־הקפה הזה למקום מושבו. ביום שבו היתה מופיעה המסה שלו, היתה זו משמשת סנסאציה כללית.
בזה האופן יש לומר, כי בווינה היו קיימות שתי ממלכות, בשני תחומים שונים. בעוד שהקיסר פראנץ־יוזף (בארמון שנברון) היה מושיט ידו אך לעתים רחוקות (אפילו לא נהג ללחוץ את ידי הגנראלים והקרדינאלים) — היה כל מי שנכנס לקפה “צנטראל” נוהג לברך את “סוקראטס” הווינאי והוא היה משיב ברכה באורח דמוקראטי, בלוחצו בידידות את ידיהם של “אזרחי צנטראל”.
* * *
אביא כאן אחד מן הפיליטונים המפורסמים שלו, שיש בו כדי לאפיין הן את המחבר והן את חיי בתי־הקפה בווינה:
"יש לך דאגות, ממין זה או אחר — — — אל בית־הקפה!
"אין היא יכולה לבוא אליך, מסיבה זו או אחרת —אל בית־הקפה!
"יש לך פנסיה של 800 שילינג והנך מוציא 1000 — אל בית־הקפה!
"אתה הגון וחסכוני ואינך מוציא כסף מיותר — אל בית־הקפה!
"הנך פקיד והיית רוצה להיות רופא — אל בית־הקפה!
"אינך מוצא בת־זוג שתתאים לך — אל בית־הקפה!
הוגה אתה מחשבות על התאבדות — — — אל בית־הקפה!
"שונא אתה בני־אדם, סולד מהם ואינך יכול לחמוק מהם — — — אל בית־הקפה!
"אינך מקבל אשראי בשום מקום — אל בית־הקפה!
והנה פליטון קצר עוד יותר:
“עשר שנים יושבים שניים אלה יום יום במשך שעות ביחד, בבית־הקפה, לגמרי לבדם. זהו זוג מצויין! לא, זהו בית־הקפה טוב”.
לומר כה הרבה בשתיים־שלוש שורות, זאת ידע רק פטר אלטנברג הווינאי. מובן, שהיה יותר מאשר פליטוניסט. ואכן היו אנשים שראו בו “סוקראטס”. ודאי, סוקראטס של תקופת בית־הקפה.
* * *
אם כאלה היו חיי בתי־הקפה בשביל הבוהימה והפוליטיקה בכלל, הרי בשבילנו, “הזרים” והגולים הפוליטיים, היתה להם חשיבות כפולה ומכופלת. שלא כבציריך וברן, לא היתה קיימת בווינה “טשיטאלקה” (חדר־קריאה), שבה היו מבלים שעות בקריאת העתונים וכתבי־העת הרוסיים. בווינה לא היתה גם ספריה רוסית, שבה נוכל להיפגש. למפלגות לא היו גם מעונות משלהן, כך, שכמעט את כל “הזמן הפנוי” היו מבלים כאן בבית־הקפה. כאן היו נפגשים חברים וידידים, כאן היו עושים היכרויות חדשות, וכאן היו מתווכחים בשאלות כלליות ואקטואליות. היתה זו סינתזה של רומנטיקה וריאליזם, של הווה ועתיד.
חשיבות יתירה נודעת לעובדה, שהודות לאופיין של פגישות אלו נולדה ידידות גדולה בין נציגי שלוש המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. ואמנם אישים כמו לאצקי־ברתולדי, בורוכוב, לבוביץ’־דוידוביץ', מארק ראטנר, שץ־אנין וסניה חורגין חיו כאן חיים רוחניים עשירים, עקבו בדריכות אחר המאורעות והיה להם מה לומר. בתקופה הנוכחית של רומאנים פוליטיים־פסיכולוגיים היה סופר מוכשר ובעל שאר־רוח מוצא בכך חומר מעניין ביותר.
בפגישות ובשיחות האלו היה זה אך טבעי שנגעו גם ב“שאלה הנצחית”, שהיתה אז אקטואלית ואשר מעולם לא פגה אקטואליותה: ואשר עתה, 60 שנה לאחר שיחות וינה, היא אקטואלית לאין עורך משהיתה אי פעם: איחודן של המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות.
שיחותינו נשאו אופי פסיכולוגי מיוחד במינו, שהרי לא היה לנו כל מנגנון פקידותי, בעל אינטרסים ושאיפות־יוקרה משלו, אשר יעיבו על העניינים הרעיוניים העיקריים. מובן, שבין שלוש המפלגות הללו היו הבדלים, אבל האופייני ביותר שבהם, שהיו אלה הבדלים אינדיבידואליים. לרוב היתה החלוקה לא לפי הקווים המפלגתיים, כי אם לפי אופיו האינדיבידואלי של כל יחיד ויחיד. המוצא, החינוך, ההשכלה והנסיון הם שהכתיבו לכל אחד השקפת־עולם מיוחדת משלו. היו קיימים הבדלים רעיוניים, אך לא היתה קיימת שנאה אישית בין זרמים קרובים ולרוב הורגש יותר המשותף מאשר המפריד ביניהם, תודות לכך אפשר היה להגיע בייתר קלות לעמדה משותפת.
לעתים שקועים היינו בשיחותינו עד כדי כך, ששכחנו את שעת־הלילה המאוחרת, עת יצאה החשמלית האחרונה. וכיוון שאז נחוץ היה לשלם לשוער 30 הלרים בעד פתיחת השער, היינו שוקלים לא פעם — שמא מוטב להוסיף עוד כמה הלרים ולהמשיך בשיחה בתוך בית־הקפה, עד ששערי הבתים ייפתחו שוב. במקרה כזה היינו עושים קופה משותפת. לרוב היתה התגבורת לקופה באה מכיסיהם של ראטנר ולבוביץ'. גם אני תרמתי את חלקי.
בנוגע לאופי הפגישות ההן הייתי רוצה להוסיף פרט משעשע. חברנו סניה חורגין, צעיר אינטליגנטי שנון ונבון, לקח את ספרו של בּרֶמס “בעלי החיים”, ותיאר כל אחד מאתנו כנציג של אותם בעלי־החיים הזואולוגיים: אריות, פילים, עגורים או ציפורים שונות. הוא שיכפל את תיאורו בהקטוגראף בעשרה או חמישה־עשר עותקים והגישו במתנה לכל אחד מאתנו (עותק אחד נמצא בארכיון המפלגה). אחר כך היינו מתווכחים בינינו ברוב בדיחות־הדעת, אם התיאור הולם את אופיים של המתוארים.
* * *
ועוד אפיזודה אופיינית. הפעם — על מאורע כללי בעל משמעות עולמית.
בווינה נתפרסמה ידיעה, כי טייס צעיר נודע מצרפת, לואי בלריו, יגיע מפאריס לווינה במטוס שהוא עצמו המציאו. זו עמדה להיות הטיסה הבין־ארצית הראשונה באווירון ביבשת אירופה. קהל עצום התאסף מאחורי העיר, במקום שהוכן לשם כך במיוחד. מובן, שגם כל הקבוצה שלנו רצה לשם, בקוצר־רוח היינו מסתכלים כל רגע בשעונינו — יבוא, או לא יבוא? והאם יבוא בדיוק בזמן המיועד? וכאשר בלריו נחת אמנם בדיוק במועד, הגיעה ההתלהבות לרום הפיסגה. רבים בקהל נראו כשעיניהם נוצצות מדמעות. לאצקי הטיל מרוב התלהבות את כובעו אל על — הורא! הידד! היתה זו הפעם הראשונה שראינו אדם יורד מן השמים בתוך ציפור מיכאנית ונוחת על האדמה. סוף סוף זכינו להתגשמות החלום בדבר “הציפור הכחולה”!
וכאשר חזרנו משדה־התעופה, קראנו דרור לדמיוננו. בפינה שקטה של בית־הקפה “צנטראל” עמדנו לדון בענין שנקבע בתחילה. אך מי היה מסוגל לדון במשהו תוך יישוב־הדעת לאחר תופעה כה דמיונית? לאצקי התלהב: “כלום מבין אתה משמעותו של דבר זה בשביל האנושות? בשביל הקידמה, הסוציאליזם? התבין איזה סיכויים נפתחים כאן בשביל העם היהודי? אפשר יהיה לטוס אל המדינה היהודית העתידה לקום! לטוס כדרך שטס היום בלריו! הרצל לא זכה לראות זאת — אך סירקין שלנו כבר יזכה”. וברוב התלהבות כתבנו בבית־הקפה גלויית־דואר נלהבת אל סירקין, בה תיארנו את טיסתו של בלריו, וכולנו חתמנו עליה: לאצקי, ראטנר, קפלנסקי, בורוכוב, לבוביץ' ואנוכי. עד שעה מאוחרת ישבנו בבית־הקפה ושוחחנו, ניתחנו את הקשר שבין האמצאה הטכנית החדשה לבין העתיד היהודי.
* * *
מאורע חשוב היה לנו ההרצאה שהשמיע ד"ר פראנץ אופנהיימר בווינה. היתה זו הרצאתו הפומבית הראשונה, שבה ביסס את תוכניתו בדבר הקמת המשק הקואופראטיבי הראשון בארץ ישראל. באולם יפה התאסף קהל רב וציפה ברוב עניין לשמוע פרטים מפי איש המדע בעל הרעיונות החדשניים. זוכר אני שכל חבורתנו מיהרה לבוא לאולם בעוד מועד, כדי לתפוס מקומות טובים, למען נוכל להקשיב בתשומת־לב, כיצד מסביר אופנהיימר את תוכניתו. ברוב התלהבות עקבנו לא רק אחר כל רעיון, אלא אפילו אחר כל גוון ובן־גוון שבו. הרגש הרגשנו, כי ברעיונות אלה תלוי במידה ניכרת גם המשך חיינו.
כל אישיותו של אופנהיימר היה בה הרבה מכוח הקסם. מוצאו, פעילותו המדעית וראשית פעילותו הציבורית בקרב לא־יהודים, מעברו אל המחנה היהודי, ותוכניותיו הסוציאליות הגדולות והחדשות — כל אלה עוררו בנו עניין רב. ואמנם זהו אחד הפרקים המעניינים ביתר של ההווה היהודי. אופיינית היא גם העובדה, שדווקא ד“ר תיאודור הרצל הוא שהביאו אל התנועה הציונית. וסוברני, שרק ד”ר הרצל בעל החזון הגאוני היה מסוגל להשפיע עליו.
אופנהיימר נמנה עם חוגי אנשי־הרוח שהיו מתבוללים גמורים. סבו היה רופא עוד בימי נאפוליאון, כאשר בוטלו לזמן קצר ההגבלות האנטי־יהודיות בגרמניה. אביו, אדם משכיל, רופא אף הוא, היה מייסדו של בית־הכנסת הריפורמי הראשון בגרמניה, שבו היו מתפללים גברים ונשים ביחד, בימי א' ולא בשבת. גם פראנץ אופנהיימר עצמו סיים פאקולטה לרפואה. בימי לימודיו באוניברסיטה שימש כאסיסטנט של פרופיסור ארליך המפורסם בפראנקפורט. הוא הרגיש עצמו כגרמני לאומי במלוא מובן המלה, וכמוהו כרוב הסטודנטים הגרמניים, היה חבר בקורפוראציה של סטודנטים על כל המשתמע מכך, לרבות העיסוק בדו־קרבות. הפרופיסור שלו, הכלכלן הנודע, אדולף ואגנר, אמר אליו פעם “עשה כבר את הצעד האחרון ותעבור את הגבול החוצה בינך לבין הגרמנים” — כלומר שימיר את דתו. פראנץ גם התחיל כבר בפראקטיקה — כאינטלקטואל גרמני וכרופא גרמני. בסוף ימים, שנים רבות לאחר שפעל בשותפות עם הרצל בתנועה הציונית, אמר: “מעולם, אפילו לא בחוגים הציוניים, לא הסתרתי את העובדה, שהנני גרמני גמור בתודעתי. כשאני מעמיק להציץ אל תוך נפשי, יכולני להגיד, כי 99% שבי הם קאנט וגתה, ורק אחוז אחד הוא התנ”ך, ואף זאת רק באמצעותו של שפינוזה ותרגומו הגרמני של לותר. הריני חש עצמי כגרמני גמור".
מתעוררת, איפוא, השאלה המעניינת — מדוע בכל זאת הצטרף אל התנועה הציונית? על כך השיב: “מעודי לא הבנתי על שום מה תודעת־מוצאי היהודית לא תוכל להתמזג עם תודעת־התרבות הגרמנית שלי. לפיכך מעולם לא הייתי מתבולל, שכן התבוללות מתביישת במוצאה (ולעתים קרובות משתדלת להעלימו), בתקווה ששונאי היהודים יתייחסו דווקא אל המתבולל כאל יוצא מן הכלל”. כאדם גאה לא יכול היה בשום אופן להימנות עם סוג זה. זוהי דוגמה קלאסית של שיבה אל חיק היהדות מתוך נימוקים כלל־אנושיים.
ד"ר הרצל ידע זאת היטב, ותודות לחזונו, וגם תודות לגישתו האצילה אל האדם, ידע למשוך את אופנהיימר אל המשימות ההיסטוריות החדשות. ואכן בקונגרס הציוני השישי בבאזל (1903), היתה זו הפעם הראשונה, שדעת־הקהל היהודית נלהבה מן הרעיון האבאנגארדי החדש בדבר התיישבות קואופראטיבית של יהודים. היה זה הקונגרס האחרון של הרצל, וזכותו הגדולה היתה, שיכול היה להציג את פרופ' אופנהיימר כנציג הצורות החברתיות המודרניות — והמתקדמות ביותר של ההתיישבות היהודית.
הרצל צירף את אופנהיימר ברצון, שכן הבין, שרעיונותיו הסוציאליים של אופנהיימר יעשירו את החיים היהודיים ויתנו להם דחיפה עצומה ליצירת החברה היהודית החדשה. בדרך זו נעשה אופנהיימר לפתע ובאורח בלתי צפוי, לכלכלן הראשי של התנועה הציונית.
אמנם רעיונותיו היו בבחינת מהפיכה גדולה. הוא היה הראשון בכלל, שהביא תפיסה מבוססת היטב של התיישבות קואופראטיבית. הרעיון הספציפי שלו התבטא בריפורמה אגרארית גדולה (שהקרקע לא תהיה קניינים של בעלים פרטיים, כדי למנוע כל ספסרות בה). הקוו האופייני השני היה, שלמן ההתחלה לא ינהלו המתיישבים כל משק פרטי. המשק יתנהל בממדים גדולים תוך שימוש במכונות מודרניות ולפי שיטות חדישות. כבר כאן רואים אנו את הגרעינים הראשונים של הקיבוצים.
אופנהיימר נעשה מייד חביבם של היסודות הציוניים־הסוציאליסטיים והטריטוריאליסטיים. בכל כוחותיהם האינטלקטואליים והאידיאליסטיים חיפשו הם דרכים לאחד ולמזג את רעיון הסוציאליזם עם הרעיון של מדינה יהודית חדשה. הם הוכיחו, כי אין כל סתירה בין שני הרעיונות הללו. אולם רק תוכניותיו האגראריות וההתיישבותיות הגדולות של אופנהיימר איפשרו לנו לעצב לא רק תפיסה אידיאולוגית הארמונית, אלא גם להראות ולהצביע על הדרך המעשית להגשמת הסוציאליזם בחברה יהודית חופשית. ודאי כבכל רעיון גדול חדש, היה ברור, כי בתהליך ההגשמה יהיה צורך להכניס אחר כך כל מיני שינויים.
בלהט ובמרץ רב של מחדש ניגש אופנהיימר לעבודה. הצעד הראשון היה הקמת חברת מניות, אשר תבצע את התוכנית שלו.
והנה זכינו להיות נוכחים בהרצאתו הפומבית הראשונה בווינה, שבה ביסס את התוכנית בדבר הקמת המשק ההתיישבותי־קואופראטיבי הראשון במרחביה. היא נערכה ב־1909. בפעם הראשונה ראיתי את אופנהיימר בבאזל, בקונגרס שלאחר מותו של הרצל. מאז התעניינתי מאוד בהתיישבות הקואופראטיבית. והנה עתה, בווינה, העלה אופנהיימר לא רק רעיונות תיאורטיים, כי אם גם הצעות ממשיות ומעשיות. נימתו האופיינית הברורה היתה, שנותני הכסף לחברת־המניות לא יראו את העניין בשום אופן כמעשה־צדקה, כי אם כהשקעת־הון טובה ובטוחה. במרוצת הזמן המתיישבים ירכשו את המניות כדי לנהל את משקיהם בעצמם ואז תוכל החברה לייסד משקים קואופראטיביים חדשים. בעינינו, בעיני הלוחמים הצעירים, מצא הדבר חן מאוד. מחאנו לו כף בהתלהבות, אלא שמסופקים היינו קצת, אם בעלי־הממון יחליטו לתרום סכומים ניכרים להגשמת התוכנית.
* * *
למחרת ביקרנו, לאצקי ואנוכי, אצל אופנהיימר בבית־המלון שבו התאכסן. משנודע לו, כי מוציאים אנו בווינה כתב־עת בשם “יידיש פריילאנד” ומפיצים בו את הרעיונות שלו, קפץ ממש מרוב התלהבות.
“האמנם, ‘ייידיש פריילאנד’ קראתם לכתב־העת שלכם?! מעניין, דווקא שם כזה מצאו האידיאליסטים היהודים־הרוסיים בשביל כתב־העת שלהם. מה גדולה היתה בוודאי שמחתו של הרצל הגדול שלנו על עובדה זו, אילו היה חי עתה!”
אופנהיימר סיפר לנו על תוכניתו הראשונה, עת ייסד את החברה “פריילאנד” בגרמניה. כמה מרץ השקיע בכך ועל שום מה לא הצליח הדבר בידו, מחמת התנאים הגרמניים המיוחדים. ואולם עתה בטוח הוא, שבארץ החדשה בהשתתפות האידיאליסטים הנלהבים, יושג משהו גדול ובעל ערך היסטורי.
לא הסתרנו מפניו, כי באנו לא רק להביע לו הערצה והתלהבות מתוכניותיו, אלא שאנו הוגים גם תוכנית לכנס קונגרס יהודי עולמי לענייני הגירה, שיקים אירגון עולמי יהודי דמוקראטי לשם ויסות הנדודים היהודיים. הננו משוכנעים לגמרי, כי על־ידי השתלטות מתוכננת על תהליכי ההגירה, כאשר ההמונים הנודדים יוכלו לומר את דברם בשאלה הגורלית הזאת, אפשר יהיה לעבור אל תהליכי ההתיישבות, ודווקא לפי שיטה קואופראטיבית. אמרנו לו, כי היה זה דבר חשוב בשבילנו, אילו נתן את הסכמתו להשתתף בקונגרס הזה ולהשמיע בו את הרצאתו על תוכניתו ההתיישבותית. הוא קיבל את הצעתנו ברצון והבטיח, כי במידת האפשר יתמוך במאמצינו.
ביקורנו אצלו נתארך והוא סיפר לנו בהתפעמות־לב על הרצל, החלוץ הגאוני. השגנו בביקורנו זה עוד יותר משקיווינו. וכאשר יצאנו מן המלון התחיל לאצקי (כדרכו במומנטים של אופטימיות נלהבת) לרקוד ממש משמחה באמצע הרחוב. אופנהיימר עשה עלינו רושם עז. הוא היה מופת של פרופיסור מודרני, המשרה מרוחו וממריץ לגילוי בעיות סוציאליות גדולות וחדשות. היתה זו תרומה למהפיכה היהודית.
* * *
השיחות שלנו וגם הידידות האישית בין נציגי שלוש המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות נשתקפו בוועידת “פועלי־ציון” הרוסיים. מטעמי חשאיות היא נערכה בווינה. בימי המשבר הקשים, הוצרכה מפלגה זו לסכם את פעילותה עד אז ולהתוות את דרכה לעתיד. שני האישים המרכזיים, בר בורוכוב ושלמה קפלנסקי, הטביעו עליה את חותמם. בוועידה ההיא הצטרף אליהם שלישי, יעקב זרובבל. כמוהו כבורוכוב מוצאו מפולטאבה, לא רק לפי מקום הולדתו הגיאוגראפי, כי אם גם מבחינת הכיוון הפוליטי־רעיוני, שיוצאי עיר זו ביטאו בתוך מפלגת “פועלי ציון”. ואולם בניגוד לשני האינטלקטואלים, בורוכוב וקפלנסקי, נמנה זרובבל עם הטיפוס החדש של מנהיגים סוציאליסטיים בתנועת הפועלים: הוא היה ממוצא פרוליטארי ואוטודידקט. מבחינה מסויימת היו ראשית צעדיו של זרובבל דומים לאלה של מנהיגי הפועלים הידועים במערב אירופה, שהתחילו כעמלי כפיים. זרובבל התחיל את חייו העצמאיים כנגר ועבד בבתי־מלאכה פרטיים. במרץ רב ניגש ללימודים עצמיים, צמח ועלה לדרגת מנהיג מהפכני. דבר אופייני בשביל הלכי־הרוח היהודיים המיוחדים היה, שזרובבל עסק לא רק בבעיות סוציאליות־פוליטיות, כי אם גם בשאלות לאומיות־תרבותיות, ועיצב לעצמו השקפת־עולם כללית ויהודית. בהיותו עתונאי פעיל עוד בשנות־נעוריו המקודמים, הצטיין גם כנואם חזק ומצליח, שפירסומו גדל והלך בערים ובעיירות היהודיות של רוסיה הצארית. לוינה בא הלוחם הצעיר כבר אחרי תקופת מאסר בכלא וילנה הקשה.
עתה היתה לו, יחד עם בורוכוב, השפעה גדולה. קפלנסקי היה נציגם של “פועלי־ציון” האוסטריים (ושל המערב־אירופיים בכלל) וראש האיגוד העולמי של “פועלי־ציון”.
על בורוכוב עבר אז משבר קשה. כאדם מעמיק בעולם האידיאות העמיד תחת שבט־הביקורת את כל הבעיות עד לשורשיהן. מאוכזב היה מן הפעילות הציונית. בקונגרס הציוני השביעי בבאזל (1905) נמנה עם מתנגדי תוכנית־אוגאנדה, אך היה נגד הוצאתם של הטריטוריאליסטים, ובמיוחד של “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית (ס.ס.)”, מן ההסתדרות הציונית. לאחר הפילוג בבאזל קיווה בורוכוב, ש“פועלי ציון הפלשתיניים” יזכו להשפעה ניכרת בהסתדרות הציונית העולמית. עתה התאכזב קשות מתקווה זו. זאת אמר בגלוי ובכנות, אפילו בצורה קיצונית; הוא הדגיש, שכאשר הפועלים־הציונים הלכו בתחילה אל הקונגרס, עדיין לא היתה הכרתם הסוציאליסטית מפותחת. עדיין לא ראו אז את כל ההיקף והאחריות של העקרונות הסוציאליסטיים. “פועלי־ציון” עדיין לא עברו אז את שלב הדיפרנציאציה ולא היו מפולגים למפלגות — ה“ס.ס.”. “המפלגה הסוציאליסטית היהודית — סיימיסטים” ו“פועלי־ציון”. עוד לא פסקה אז התסיסה הפנימית; אל הציונות משכה איזו הילה רומאנטית של תנועת שחרור, שזהרה באור בהיר כל כך על ראשם של המנהיגים והחוזים הציוניים. לדברי בורוכוב, “האפילה הילה זו שמעל לציונות על הדלות וצרות־האופק הפוליטי, על היסודות הבורגניים”.
בורוכוב הדגיש, שאת הציונות אהדו גם שוחרי חופש רבים, הן בעם היהודי והן מחוצה לו. גם מאקסים גורקי, יבגני טשיריקוב או סמיון יושקיביץ'. בציונות הרגישו איזו להבה יוקדת, נעלה. לאחר מותו של הלוחם המהפכני האגדי, גרשוני, מצאו בין ניירותיו מניות של הבאנק להתיישבות, והיה בכך משום אות להתלהבות האישית מן הרעיון.
ואולם בתחילה חסרה היתה הבנה היסטורית לגבי המהות הסוציאלית של הציונות. לימים נוכחו “פועלי־ציון” לדעת, כי בקשר הזה חסרה השלימות: הם ניסו להצדיק את השתתפותם בקונגרס בכך, שימלאו בו תפקיד של דמוקראטיזאציה, "אבל כבר בקונגרס השביעי התחילה להתברר אי־הנכונות שבעמדתם ואפילו הנזק שבה. הציונים העלו את המסורות ההיסטוריות של עם ישראל; לעומתם הצביעו הטריטוריאליסטים והאוגאנדיסטים על העם החי והנאנק בסבלו, על צרכיהם הריאליים של ההמונים הרחבים. בכך נקטו הם בלי ספק עמדה דמוקראטית מובהקת. אשר לנו, “פועלי־ציון”, היה יחסנו אל פלשתינה פחות דמוקראטי, כפי שגם בקרב הציונים האזרחיים היו רבים, שראו את פלשתינה ראיה היסטורית בעיקר, ולא כארץ הממשית של חירות העם לעתיד לבוא. ואולם בראש ציוני־ציון עמדו הקנאים של מסורת העבר ומטיפי המעשים הקטנים, בעוד שבשורות הראשונות של הטריטוריאליסטים הופיעו היסודות הדמוקראטיים ביותר — הציונים־הסוציאליסטים, שכבר אז היו מאורגנים כמפלגה והופיעו בהתלהבות ומתוך ליכוד. ה’ס.ס.' עשו בקונגרס השביעי מעשה ציבורי רב; ואילו אנחנו, פועלי־ציון, שבגלל סיבות מקריות היתה לנו בקונגרס ההוא נציגות גדולה במיספרה, הרגשנו עצמנו חלקים מאוד, וגררו אותנו אחרי מנהיגיה של הציונות הרשמית ואחרי ‘חובבי ציון’ ".
זו היתה עמדתו של בורוכוב. למתוח ביקורת כזאת על מפלגתו שלו יכול היה רק אדם מעמיק וכן. המסקנה היתה: על “פועלי־ציון” לעזוב את ההסתדרות הציונית.
“הננו מפלגה עצמאית ולא פראקציה בתוך הציונות”. עמדה זו קשורה היתה בהשקפתו של בורוכוב בימים ההם, שמפלגה סוציאליסטית פועלת בעיקר בדרך של מלחמת מעמדות.
בוועידה נשמעה אז דעה קיצונית עוד יותר מדעתו של בורוכוב. אחד הצירים הציע, שהציונות או הטריטוריאליזם יוכרו כעניינו הפרטי של כל חבר. על־ידי כך אפשר יהיה לאחד את כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, לרבות ה“בונד”. על כך הכריזו בורוכוב (וקפלנסקי), כי דבר זה כמוהו כהתאבדות בשביל המפלגה. האפשרות הממשית היתה אז רק כינון תיאום בין שלוש המפלגות הטריטוריאליסטיות. ואופייני הדבר, שכמעט כל הצירים השתמשו בביטוי “שלוש המפלגות הטריטוריאליסטיות שלנו” (דהיינו “פועלי ציון”, “ס. ס.”. ו“סיים”). ואין זו רק שאלה של מינוח. ההגדרה הלמה את המציאות הממשית.
כל הוויכוח התנהל בנימה ידידותית, ללא כל דמאגוגיה. גם האורחים, נציגי המפלגות האחרות, הכריזו בגלוי על עמדותיהם, ללא כל “דיפלומאטיה”. לאצקי אמר בצדק: “אני כאן בן־בית למחצה”. ראטנר העיר, כי אות־הזמן הוא ובשורה טובה של התקרבות, שבוועידה הזאת מדברים רק נציגי מפלגות אחרות. הוא הזכיר את העובדה המעניינת, שבוועידת “ווזרוז’דנייה” משנת 1904 הועלתה הבעיה למזג את השאיפות השונות שרווחו אז — בתוך מפלגה סוציאליסטית־יהודית אחת. במקרה היה הוא יושב־ראש הוועידה ההיא ולאצקי־ברתולדי ניהל בה את הפרוטוקול. “אחר כך נפרדנו, אני נעשיתי סיימיסט, לאצקי נעשה “ס.ס.”. עתה מבקשות כאן כל שלוש המפלגות להתאחד שוב, שכן הפילוג ביניהן חל מטעמים מקריים בלבד”.
בנאום שאני השמעתי, אמרתי, שקודם כל יש לאחד את שלוש המפלגות הטריטוריאליסטיות על בסיס של אנטי, היינו — על בסיס של נגד־הגלות. גם אצלנו יש הבדלים וגוונים. הנה כי כן, כאשר, פועלי־ציון" מדברים על אוטונומיה לאומית, לכאורה צריכים הם להיות קרובים אל ה“סיימיסטים”; ואילו למעשה קרובים “פועלי ציון” יותר להשקפתם של “ס. ס.” בשאלה זו, שכן התקוות שהם תולים בכוחה הגלום של הגלות, קשורות קשר הדוק בטריטוריאליזם. “כנימוק חיובי לאיחוד רואה אני את הצרכים הגדלים והולכים של תנועת הפועלים. התשובה על מצוקתה לא תבוא ממפלגות המפוררות ומצמקות את כוחותיהן במאבק הדדי. אל לנו לרדוף אחר ההשפעה הכמותית של ה’בונד'; אבל חשובה לנו ההשפעה האיכותית, שלא נוכל להשיגה, אלא על ידי שנישאר נאמנים לקרקע המשותפת של שלילת־הגלות”.4
* * *
מניתוח כזה של המציאות היהודית הסיקו בורוכוב וחבריו הרוסיים שתי מסקנות: א. יש לסייע באורח פעיל לכינוסו של הקונגרס היהודי העולמי לענייני הגירה; ב. יש לשאוף לאיחודן של המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. זרובבל, שהירצה על ענייני הקונגרס, הכריז: “מכירים אנו בכך, שעל־ידי התפתחות זרם ההגירה יעבור המרכז העיקרי של החיים היהודיים לארץ־ישראל ושם תבוא על פתרונה היסודי השאלה היהודית בכלל ושאלת ההגירה בפרט. אולם כל עוד ההגירה מתפשטת והנודדים היהודים מהגרים אל ארצות אחרות, וכל עוד בארץ־ישראל ניתן לרכז רק חלק בלתי ניכר של ההגירה היהודית — יש לווסת את ההגירה לפחות באורח פאליאטיבי, ושומה עלינו לפעול למען הסידורים הציבוריים המכוונים למטרה זו. עם זאת חייבים אנו לשאוף לדמוקראטיזאציה של פעולה זאת. שתישא אופי ראציונלי ולא פילאנטרופי”.
עלתה שאלה: אם בורוכוב וחבריו מתנגדים להשתתפות בקונגרסים כלליים יחד עם יסודות בורגניים, כיצד יכולים הם להשתתף בקונגרס לענייני ההגירה, שבו ישתתפו גם יסודות בורגניים? על כך השיב בורוכוב, כי הקונגרס לענייני הגירה יהיה כינוס של מפלגות ואירגונים שונים, שאין במצעיהן כל דבר משותף (טריטוריאליסטים, ציונים, חסידי־הגלות, סוציאליסטים ואזרחים). זהו פסיפס של גופים שונים. הציונות לעומת זאת היא מפלגה אחידה, והקונגרס הציוני הוא כינוס של מפלגה; “פועלי־ציון” אינם יכולים, איפוא, ליטול על עצמם את האחריות והמשמעת של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה המוציאים לפועל. זו היתה עמדתה של המפלגה הרוסית.
קפלנסקי התנגד לעזיבת הקונגרס הציוני, אבל הוא ייצג לא את “פועלי־ציון” הרוסיים, כי אם את האוסטרים. ודאי, החברים הרוסיים היתה להם השפעה על ייסוד המפלגה באוסטריה ועל התפתחותה, אבל החברים האוסטרים התנגדו מאז ומתמיד לרעיון, שמלחמת־המעמדות היא הדרך אל הטריטוריאליזם, וכן לתורה על “התהליך הסטיכי”; אין לסמוך על מהלך ההיסטוריה, שיפעל למעננו ובלעדינו; ללא התערבותו הנמרצת של הרצון החברתי המאורגן, לא תתגשם הציונות מעצמה ובאורח סטיכי. עם זאת תמך קפלנסקי תמיכה מלאה בתוכניות ההתיישבות הקואופראטיבית של אופנהיימר.
אמסור כאן אפיזודה, הנשמעת כפאראדוקס. אנחנו ה“ס.ס.” אהדנו יותר את עמדתו של קפלנסקי. לפני הכינוס בווינה, כאשר ברוסיה דנו “הס.ס.” יחד עם פוע“צ בתוכנית שיתוף־הפעולה קיבל הסניף שלנו בפינסק, מקום שם הוא היה כוח חזק, החלטה נגד עזיבת פוע”צ את הקונגרס הציוני. ואכן ברוח זו שלחו “פועלי־ציון” בפינסק את החלטתם לכינוס. דעתנו היתה, שאם מפלגת פועלי־ציון תעזוב את הקונגרס הציוני, היא תחלש ובכך לא היינו מעוניינים. ראינו כחובתנו הלויאלית להביע את דעתנו הכנה בנושא זה, וגם ה“ס.ס.” בפינסק שיגרו לכינוס את החלטתנו זאת.
* * *
מכל האמור לעיל ניתן להסיק, כי “תקופת וינה” שלנו היתה כל־צדדית ואינטנסיבית מאוד. היא היתה מעניינת בשבילנו גם מן הבחינה התרבותית. המוסיקה הווינאית עמדה אז ברום המדרגה (עירו של בטהובן!). בשעה שישבנו בקומה הרביעית או החמישית של יציע האופירה, היינו תורמים בתשואותינו הנמרצות להתלהבות הכללית: לפי חוק בלתי כתוב, חייב היה פאוסט לחזור על האריה שלו שלוש פעמים, ומרגריתה — על האריה מהמפורסמת שלה — פעמיים. וה“בורג־תיאטר” הווינאי היה אז אולי הטוב שבתיאטרוני אירופה. וכאשר השחקנים הגאוניים קיינץ והיהודי האיטלקי אלכסנדר מואיסי היו מופיעים בתפקידיהם הגדולים ברפרטואר היווני הקלאסי העתיק, איש מאתנו לא היה נעדר מהצגה כזאת.
* * *
ואולם בעניין העקרי, אשר למענו הגענו לווינה — נחלנו מפלה. קונגרס ההגירה, שבו תלינו תקוות כה רבות, נתקל באוייבים חזקים. זכינו אמנם גם בידידים רבים, המחנה הסוציאליסטי היהודי עמד לצדנו (גם ה“בונד” היה מוכן להשתתף בקונגרס, בתנאים מסויימים). ואולם האירגונים הגדולים והוותיקים, שהיו פעילים בתחום ההגירה, ובייחוד ייק“א העשירה, חיבלו בהכנות. אמנם בפטרבורג כמה מן הפקידים הבכירים והאינטליגנטיים (ולאדימיר גרוסמן וזלמן רובאשוב־שזר הצעיר) אהדו את תוכניתנו, אך המרכז הפאריסי הכל־יכול אמר “לאו!” מוחלט. דווקא באופי הדמוקראטי והיהודי־הלאומי, שרצינו לשוות לעניני ההגירה, ראו המנהיגים הפילאנטרופיים המתבוללים סכנה לשיטותיהם הישנות. כמה ועדים מקומיים במערב אירופה, כגון אגודת ההגירה “עזרא” באנטוורפן, והוועד ההולאנדי, שתחילה תמכו ברעיוננו, נסוגו עתה תחת לחץ ייק”א בפאריס, שהרי היו מקבלים מייק“א תמיכה כספית. כך קרה גם עם ה”הילפספראיין" (אגודת העזרה) של יהודי גרמניה, שקיימה מחלקות להגירה ליד הגבול הגרמני־רוסי. וללא כל הגופים הללו, קשה היה להקים את המוסד העולמי הגדול, כפי שתיכננו.
אמנם קיבלנו תמיכה גדלה והולכת מצד סופרים, משוררים, מחזאים ומבקרי־ספרות יהודיים. ד“ר חיים ז’יטלובסקי ונחמן סירקין באמריקה ניהלו תעמולה אמיצה למען הרעיון שלנו. הצטרפו ליוזמה כמה וכמה אנשים שעד אז היו רחוקים מן החיים היהודיים, כגון ד”ר פורנברג, שפירסם שורת מסות חשובות וחיבורים שונים על נושא ההגירה.
אבל כל אלה היו אנשי־רוח.
ושוב נתאשר הכלל הנושן, כי דווקא אנשי־רוח ברוכי כשרון מיטיבים להרגיש ולהבין עניינים חברתיים גדולים, יותר מאנשי־שררה ופקידיהם, העוסקים באותם עניינים עצמם יום ויום, אלא שמזווית־ראייתם הצרה אין הם רואים את הפרספקטיבות ההיסטוריות הגדולות.
אנו לא רצינו להפוך את המשימה ההיסטורית הגדולה למין קנוניה קטנונית ובעצמנו ביטלנו את הקונגרס המתוכנן.
בתחילה, כאשר עוד היינו אופטימיים, כתב לאצקי־ברתולדי:
“עדיין עומדים אנו בראשית דרכנו, עוד מוקדם לכתוב היסטוריה. אף־על־פי־כן יש כבר עתה סימנים, האומרים לנו בבירור, כי לפרוליטאריון היהודי נועד הגורל לחלץ את הפעולה בתחום ההגירה היהודית ממי המדמנה של הפילאנטרופיה, שבהם שקעה עד כה, ולשוות לה אופי עממי רחב ומגמות היסטוריות מרחיקות לכת. הננו רק בראשית הדרך החדשה. התפקיד החלוצי של הפועל היהודי טרם הגיע לסיומו ובשדה רחב־הידיים של ההגירה עוד יזדמן לו לא אחת לומר את דברו המהפכני־הסוציאליסטי”.
עתה, לאחר הנסיון הגדול הראשון, קבענו בעצמנו ביושר־לב, כי נחלנו תבוסה. אך עדיין פעמה בנו התקווה, כי לכשישתנו התנאים, תבוא תקופה אחרת, ואז תוכתר תוכניתנו בהצלחה.
* * *
תוצאה חשובה של תקופת וינה היתה העובדה, שמיטב האנשים מן המפלגות השונות הכירו מקרוב איש את רעהו והתיידדו ידידות אישית. היתה לכך גם חשיבות ציבורית פוליטית, שכן באווירה החופשית והידידותית שהיתה נקיה מדמאגוגיה ומפוליטיקה שמאחורי הקלעים, העריכו הכול את המשותף, את הערכים המקשרים בינינו. אכן, לימים, בייחוד לאחר מהפיכת 1917, הביא הדבר לחזית מאוחדת של המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. משמעות גדולה ומיוחדת היתה לדבר זה לגבי המפלגות “ס.ס.” וה“סיימיסטים”. בווינה נוכחנו לדעת, כי הסיבות אשר בגללן התפלגנו לפני זמן קצר, שוב אין להן חשיבות יתירה ובשאלות עקרוניות היו לנו מושגים זהים. ואכן מאז ימי וינה התחילו המפלגות האלו להתקרב במידה גדלה והולכת, ואך פרצה המהפיכה הרוסית הגדולה בשנת 1917, התאחדו שוב והקימו את “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית” (“ס.ס.י.ס.”) ומאז היינו קרויים “המאוחדים”.
כזכור, בעת שנפרדנו בווינה (והפרידה נערכה במסיבה נאה ולבבית) קיווינו, כי נחדש את הנסיון בכיוון זה, כאשר יחול שינוי בתנאים החיצוניים. ואכן נשתנו התנאים. אולם השינוי היה אחר מזה שקיווינו לו. התותחים הכבדים של וינה, ברלין, פטרבורג, פאריס ולונדון, שהחריבו את העולם הישן, חוללו שינוי קיצוני גם בכל המוסדות היהודיים והכלל־אנושיים.
לאחר הטבח העולמי הראשון נפגשנו שוב. חברינו כבר תפסו אז ברובם עמדות רבות אחריות ואף גורליות (שרי־ממשלה ושגרירים). לצערנו, לא זכו לכך שניים מבין חברינו הווינאיים. מייד לאחר מאורעות פברואר, הגיע בורוכוב מאמריקה לרוסיה וסמוך לבואו שמה נפטר באביב ימיו, בהיותו אך בן שלושים ושש. אילו היה חי, אין ספק שהיה מסייע רבות לתחיה היהודית. מייד לאחר המאורעות המהפכניים הראשונים אץ ראטנר מווינה לרוסיה (עוד בימי מלחמת העולם). הוא הגיע לרומניה, ושם, בתחנת־ביניים נפטר פתאום, בהיותו אך בן ארבעים ושש. כחבר דגול של המפלגה הרוסית השלטת והגדולה (הסוציאליסטים־הרבולוציונרים) והודות להגיונו, השכלתו והליכותיו הנעימות, היה בלי ספק מסייע רבות להתגבר על משבר המהפיכה ולהצילה.
אני ארזתי שוב את מזוודתי ויצאתי לשוויץ, חזרתי אל ציריך שלי.
פרק שישי: אישי הסוציאליזם השווייצי 🔗
סוד אחדותה של האומה השווייצית. – פעילותי הטריטוריאליסטית בשווייץ. – סמואל גינזבורג מייסד הירחון “י.ט.א.”, רובינשטיין ור׳ חיים אייס – השלישיה בהנהגת הטריטוריאליסטים. – אני מתקרב למנהיגי הסוציאליסטים השווייציים: גרויליך, גרים, פרידריך אדלר ופריץ ברופאכר. – “אגודת איינטראכט” מפיצה דעת על תנועת הפועלים הבינלאומית. – ליאונרד ראגאץ – מייסד “הסוציאליזם הדתי”. – במקום תעודת בגרות – שיחת מבחן אצל רקטור האוניברסיטה בציריך. – אני לומד משפטים ומדעי החברה. – אני מגיש לפרופסור מאנס הלבר את עבודת הדוקטור שלי. – “השלישיה המארקסיסטית” שלנו בסמינר לכלכלה מדינית משמשת מוקד לצבור הסטודנטים. – סופם הטראגי של שני חברי. –
לעבור את הגבול האוסטרי לשווייץ משמע – לקפוץ קפיצה גדולה לעולם אחר, לעולם חדש לגמרי, מקיצוניות אחת לשניה, אמנם, כאשר היינו עוזבים את רוסיה ועוברים למערב, היתה גם זו קפיצה קיצונית, אלא, שרוסיה לא היתה אירופה, זו היתה מדינה ענקית, טאטארית קוזאקית, שבה שלטה עריצות. הצאר וכנופייתו.
לעומת זה התגאתה וינה בכך, שהיא המדינה האירופית העתיקה ביותר, אלא שהיא היתה גוף מדיני מיוחד במינו. הגדרה טובה ביותר הגדיר את וינה הפסיכיאטור הסוציאליסטי הנבון, ד"ר לודביג אדלר, באומרו, שאוסטריה היא בית־משוגעים. הטראגדיה היתה בכך, שכאן שלטו מגבוה על עשרות מיליונים בני־אדם בני עמים שונים, בעלי לשון, דת ומנטאליות שונות. האנשים הקטנים שחלשו על גורלות אלה היו בעלי אמביציות גדולות.
במעבר הגבול השווייצי מורגש היה מה קטנה היא אוסטריה ומה גדולה היא שווייצריה הקטנה כאן, על אדמת שווייצריה, הורגש לא בלבד האוויר הצח והחופשי; הורגשו כאן גם הערכים הרוחניים האנושיים הגדולים שנוצרו באווירה של חיי ידידות בין בני־אדם בעלי שפות, דתות ותרבויות שונות. באקלים החופשי והנאה של שווייצריה מרגישים את ערך כבוד האדם. מבאזל, שער הכניסה לשווייצריה, עד קיאסו, שער היציאה לאיטליה, המרחק הוא שלוש מאות קילומטר. כאן יושבת האומה השווייצית הססגונית, ארבעה מיליונים בני־אדם, העשויים לשמש מופת להיוצרותה של אומה חדשה, לא על־ידי שפה משותפת, לא על־ידי דת משותפת, או מסתורין משותף של דם, כי אם על־ידי אחדות האופי, שנוצרה על יסוד גורל היסטורי משותף. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא, שלא על־ידי מלחמות חירות חד־פעמיות בעבר נוצרה האומה השווייצית, כי אם על־ידי מאבקי חירות בלתי פוסקים. זהו הדבר הגדול שב“שווייץ הקטנה” בניגוד לקטנותה של “אוסטריה הגדולה”.
בהגיעי לשווייץ אחרי החוויות הקשות של וינה, הרגשתי בכך מייד. וכאן בציריך היפה החלטתי, שמעתה ואילך יש לארגן את חיינו על יסודות חדשים לגמרי.
רעיה, בחדרה הקטן והצנוע, למדה, כדרכה, במרץ רב את תורת הרפואה וכבר התחילה לחשוב על בחינת הדוקטור שלה.
הייתי משוכנע, כי מעתה שומה עלינו להתכוון לטווח ארוך יותר ואם לא יקרה במהרה משהו בלתי רגיל (מהפיכה או מלחמה), תיהפך ציריך לביתנו הקבוע, ולכך יש להתאים את תוכניותינו.
ברובע האוניברסיטה שכרנו שני חדרים יפים, כדי שאחד לא יפריע לרעותו. תפקידי נשאר גם להבא – לייצג את המפלגה הרוסית במערב אירופה. עתה חל שינוי־מה בתפקידים היהודיים הסוציאליסטיים הכלליים, שהיה עלי למלא כנציג הוועד המרכזי שלנו בחוץ לארץ.
כיוון שהתוכנית בדבר עריכת קונגרס לענייני ההגירה עלתה בתוהו, נחוץ היה להתכוון קודם כל לפעילות הטריטוריאליסטית, ומשתי הבחינות הללו היתה ציריך המרכז.
המרכז הרשמי של “האירגון הטריטוריאליסטי היהודי” היה, כמובן, בלונדון, אולם ישראל זאנגוויל סבור היה, כי הדבר החשוב ביותר הוא לשאת ולתת עם הממשלות ורק לאחר שנשיג משהו במשא־ומתן הזה יהיה צורך להקים ארגון עממי רחב. בינתיים די לקיים קבוצות רעיוניות קטנות. על יסוד נסיונותיו שלו ושל הרצל בתחום ההסתדרות הציונית הישנה, חשש זאנגוויל, פן תיהפך הביורוקראטיה לשליטה ושמא ייהפך המנגנון למטרה בפני עצמה. משום כך צירף זאנגוויל לפעולה בלונדון שורה של אישים רבי־פעלים־והשפעה. האסיפות והכינוסים בלונדון, ובאנגליה בכלל, נשאו תמיד אופי גראנדיוזי; נאומיו של זאנגוויל, המזהירים והמצויינים בשאר־רוח, נתקבלו תמיד על־ידי ההמונים הרחבים בהתלהבות רבה, אבל הוא לא השתדל לארגן את ההמונים הללו במסגרת ארגונית קבועה.
אנחנו התנגדנו לטאקטיקה הזאת ודרשנו להקים אירגון עממי רחב, שכן לפי רוח פעילותנו, שאפנו מאז ומתמיד לדמוקראטיה ולעזרה עצמית. לפיכך נוצר מצב מסובך מבחינה פסיכולוגית: עם כל הערצתנו לזאנגוויל – ויחס הכבוד אליו היה עמוק וכן – היינו באופוזיציה לרבים מצעדיו. זה התבטא בפעילותם של העסקנים שישבו בציריך.
בראש האיגוד הטריטוריאליסטי השווייצי עמד המהנדס סמואל גינזבורג. הוא היה אחד האנשים המעניינים והסימפאטיים שפגשתי בחיי. כבן למשפחת עשירים גדולים וקרובו של הבארון גינזבורג מפטרבורג, קיבל אביו זכות ישיבה בקירבת המרכז של השליט הפטרבורגי, במיבצר המפורסם קרונשטאט, מקום שם האוכלוסיה היהודית הקטנה היתה נתונה כולה להשפעת ההתבוללות. המאורעות הטראגיים שהחלו לאחר ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני וגל הפרעות שבא בעקבותיה, השפיעו הרבה על גינזבורג הצעיר. כתום לימודיו בגימנאסיה הרוסית, הוא בא לציריך והתחיל ללמוד כסטודנט בפוליטכניקה של עיר זו. כאן נמנה עם הציונים הפעילים. האידיאל שלו היה – “התחיה היהודית הכוללת”. הוא השתתף בקונגרס הציוני בבאזל ושמע את דברי הרצל. הרצל נהפך לאידיאל שלו ולו נשאר נאמן כל ימי חייו. הוא היה הכוח המניע בחוגי הציונים האקדמאיים. לאחר פרעות קישינוב, כאשר הרצל הציע את תוכנית אוגאנדה, היה “הרצליאני” מסור זה לחסיד נלהב של תוכנית אוגאנדה. המאורעות הטראגיים לאחר מותו של הרצל סייעו עוד יותר להתחזקות דעותיו הטריטוריאליסטיות. הוא נשאר תמיד ידיד הציונות, אולם לאחר הפילוג היה אחד המייסדים של התנועה הטריטוריאליסטית ולה מסר מעתה את כל כוחותיו.
אדם בעל כשרונות גדולים, שהושפע עמוקות מן האינטליגנציה הרוסית, מנכונותה המסורתית להקרבה עצמית, החליט עוד בהיותו סטודנט להשתקע בשווייץ לישיבת קבע. מבחינת הלשון והארץ הוא הסתגל באופן נפלא לתנאים השווייציים והיה לאזרח שווייצי טיפוסי. הוא דיבר בניב הציריכי, ידע היטב את הספרות, את העתונות ואת קווי־האופי השווייציים הטיפוסיים. שווייץ היתה בעיניו האידיאל והמופת בשביל המדינה היהודית. לאחר שסיים את חוק לימודיו, פתח ברובע הדמוקראטי של ציריך משרד צנוע משלו לעבודות הנדסה. הוא היה אדם צנוע, בעל הגיון חריף ויחד עם זה ניחן ברגשות עמוקים ומוצנעים, בחיוך טוב לב, לעתים אפילו קצת אירוני, היה נוהג להקשיב בתשומת־לב לדברי איש־שיחו. גינזבורג השתדל תמיד להבין את הזולת ולנמק את עמדתו באורח הגיוני. בתורת “הרצליאני” ישראל זאנגוויל היה קרוב לו מאוד ואף זאנגוויל העריך אותו ביותר, התחשב בדעותיו והשתדל להשפיע עליו בחילופי מכתבים תכופים. ברוסיה קרוב היה לו במיוחד הפרופיסור מאנדלשטאם וכן הכיר היטב את ד"ר נחמן סירקין עוד מימי לימודיו בשווייץ.
גינזבורג ייסד את הירחון “י.ט.א.” – בלשון הגרמנית. הוא ממש חי במחיצתו של כתב־עת זה; הוא היה העורך, המגיה, המתרגם ומנהל העסקים. הודות לחוש־האחריות שלו ולדייקנותו השווייצית, הופיע כתב־העת במשך כל השנים בדייקנות וזכה לתפוצה בארצות רבות.
על מידת צניעותו של גינזבורג אפשר ללמוד מן העובדה הבאה: כאשר סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הציעה ממשלת ליסבון את המושבה אנגולה להתיישבות יהודית, וזאנגוויל החליט לנסוע לשם בעצמו, כדי לנהל את המשא־ומתן, הוא ביקש מגינזבורג שייסע עמו, זו היתה גם דרישתה של הסיעה הדמוקראטית והסוציאליסטית שלנו. אולם גינזבורג סירב ליטול את הכבוד הזה והציע שבמקומו יסע רובינשטיין, הטריטוריאליסט השני בהנהגה השווייצית. ואכן רובינשטיין הוא שנסע לליסבון.
רובינשטיין היה טיפוס אחר. הוא היה קשיש מגינזבורג, בעל מזג חם יותר ובשנות נעוריו בווינה היה מאוהדי המפלגה הסוציאל־דמוקראטית, אך מחמת מדיניות ההתבוללות של הסוציאל־דמוקראטים הוא מתח עליהם ביקורת קשה. מווינה הגיע לשווייץ וכאן פתח עסק מסחרי צנוע, אולם את כל מרצו מסר לתנועה הטריטוריאליסטית.
השלישי בהנהגת הטריטוריאליסטים שוב היה טיפוס אחר לגמרי. היה זה ר' חיים אייס. אדם דתי מאוד, בעל השכלה יהודית רחבה וידיעות רבות בלשון העברית הקלאסית, מנהיגה של האורתודוקסיה השווייצית. הוא נולד בגאליציה והגיע לשווייץ בשלהי המאה התשע־עשרה, דומני, לאחר הקונגרס הציוני הראשון. אהד את הציונות והיה מחסידיו של הרב ריינס. איני זוכר אם הצטרף אל “המזרחי”, אך היה מאוהדיה של מפלגה זו. על כל פנים בעת שהועלתה תוכנית אוגאנדה תמך בעמדה הפרו־אוגאנדיסטית של ריינס והצטרף לטריטוריאליסטים. הוא ניהל תעמולה נמרצת למען התוכנית הזאת בקרב המחנה הדתי, ביחוד בקרב החוגים של יוצאי מזרח אירופה. כעסקן ציבורי נמרץ ופעיל פעל רבות לטובת המהגרים החדשים. אייס קיים מגע קרוב וחילופי מכתבים עם חשובי הרבנים בגאליציה, פולין וליטא, כך, שרבים מן המהגרים החדשים בשווייץ ביקרו קודם כל ב“מילנר שטראסה 69”, כלומר בדירתו, בהביאם עמם מכתבי־המלצה אליו. היה אדם חכם ועשיר נסיון ושיתף פעולה באורח לויאלי גם עם אנשים בעלי דעות אחרות משלו. הוא היה תומך גדול של ישראל זאנגוויל, וכאשר הלה ביקר בציריך, הלך אייס לברכו בשם היהודים האורתודוכסים.
זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר נוסדה “אגודת ישראל”, נבחר אייס כיושב־ראש הסניף השווייצי שלה. פעילות רבה פיתח בעת מלחמת העולם השניה. דירתו היתה כמעין לשכה מרכזית לסיוע, לפניות אל דעת־הקהל ולמעשי הצלה של יהודים. עד לרגע האחרון עמד בקשרי מכתבים רבים ואינטנסיביים עם הגיטאות; שהרי שווייץ היתה הארץ היחידה, שממנה אפשר היה עוד לנהל עמהם חילופי מכתבים. הוא גם עמד בקשרי מכתבים עם אמריקה בנוגע למפעל ההצלה. אופייני הדבר, שהוא קיים יחסי ידידות עם הסוציאליסט והאתיאיסט, ד“ר פארבשטיין, אשר באזכרה לאייס איפיין אותו כ”יהודי טוב ואזרח טוב…" וציין, כי פגישותיו עמו גרמו לו תמיד שימחה, שכן אנשים כאייס הם נדירים מאוד.
* * *
בימים ההם התקרבתי יותר ויותר אל הסוציאליסטים השווייציים, שהרי הייתי הנציג הרישמי של “הליגה המערב־אירופית” של מפלגתנו ובשמה חיפשתי מגע עם המנהיגים השווייציים. המנהיג הקשיש ביותר, אשר עשה רושם רב במזגו הסוער ובייחודו השווייצי המובהק, היה הרמן גרויליך – “אוגוסט בבל השווייצי”. ואכן היו לו כמה קווים משותפים עם המנהיג הגרמני הזה. גרויליך בא מברסלאו ואהב לצטט את בן־עירו, לאסאל. מוצאו היה מבית עני (אביו היה בעל־מלאכה) וברוח הימים ההם היה נודד על פני גרמניה עד שבסופו של דבר הגיע לציריך. כאן השתרש עד כדי כך, שקשה היה להעלות על הדעת, שהוא, אביו וסבו לא נולדו כאן. עוד לפני בואו לכאן היו בשווייץ סוציאליסטים, אשר ניסו לארגן את תנועת פועלים. לרוב היו אלה אנשי־רוח או “פאטריצים” נשואי־פנים. רבו זכויותיהם האידיאולוגיות, אולם את הפעולה המעשית במובן הרחב של המלה ביצע גרויליך, שנחשב ל“אבי” התנועה הסוציאליסטית המודרנית בשווייץ. בהיותו הקשיש ביותר ובעל נסיון עוד מן האינטרנאציונאל הראשון, הועמד בראש הסיעה הסוציאליסטית בפארלאמנט של ברן. סיעה זו נקראה בשם “המקהלה של גרויליך”.
בימי – התחיל להתבלט בתנועה הזאת רוברט גרים. הוא היה טיפוס מעניין מאוד של מנהיג פועלים מודרני, עובד דפוס, אשר במרץ רב עסק בהשתלמות עצמית, בקניית־דעת. הוא היה דוגמה קלאסית של אוטודידאקט, אשר למד בלי הרף ומפעם לפעם תפס עמדות גבוהות יותר במפלגתו ובמדינה ונעשה לאחד המדינאים החשובים הגדולים שהיו לשווייץ בזמן החדש. בעל מבנה גוף איתן ומראה איכרי במקצת, הצטיין מאוד בהופעתו הטבעית. הוא שמר מאוד על קשריו עם צור מחצבתו המקורי. ובכך טמון היה כוחו, שכן היה בבואה חיה של התכונות הטבעיות של האופי השווייצי, ושיקף את ייחודה של התנועה הסוציאלית השווייצית. הוא שאף לאידיאלים גדולים, אבל ראה גם את המציאות הממשית ולא קיפח את הקשר עם המציאות השווייצית. ברוח זו ערך את העתון היומי ובהיותו גם נואם מצליח נהפך במידה גדלה והולכת למנהיג המפלגה ולחביבה.
הייתי בא לעתים קרובות אל המערכת שלו, כדי לפרסם ידיעות וביוליטינים על תנועתנו ברוסיה. הידיעות האלו היו בעלות חשיבות גדולה בשבילנו, כי בשווייץ התגוררו אז חשובי המנהיגים של המפלגות הרוסיות ואנו לא רצינו, כמובן, שפעילותנו תטבע בשתיקה. גרים פירסם ברצון את הדברים שהייתי מביא לו. הוא התעניין במהפיכה הרוסית והיה ידיד־אמת של תנועת השיחרור היהודית. בכלל תמך בכל מה שמאחד את הגוונים הרוסיים השונים וכן בשיטות השונות בשווייץ עצמה.
הוא היה קשיש ממני רק בשנים אחדות וייצג לא רק את שווייץ, כי אם את הדור הצעיר בכלל. נוצרה בינינו חברות, אשר נהפכה לידידות עמוקה (גם בין נשותינו), אשר גברה על כל המשברים, וידידות זאת נמשכה עד למותו (1955). עליו עוד אכתוב באחד הפרקים הבאים. כאן רוצה אני רק להעיר, שאילו היה גרים – הסוציאליסט והמדינאי – נציג של מדינה גדולה, היה בלי ספק מטביע חותם עמוק יותר על התקופה שלנו. גם כנציג של מדינה קטנה מילא תפקיד רב־חשיבות, בייחוד בימי המשבר, אשר עברו על אירופה ועל השלום העולמי. לשווייץ עצמה אופיינית העובדה, שהוא שימש חבר הפארלאמנט הפדראלי בברן במשך ארבעים וארבע שנים רצופות בלי הפסק.
* * *
עורכו של העתון הסוציאליסטי היומי בציריך היה ד“ר פרידריך אדלר, (בנו של ויקטור אדלר הווינאי). הוא היה אזרח אוסטרי. בימים ההם התייחסה שווייץ בסובלנות גם לפעילות הפוליטית של אזרחי־חוץ שהתגוררו בתוכה. איש־רוח, בעל מזג שקט, ואיש לא יכול היה להעלות על הדעת, שדווקא הוא יהיה הראשון, אשר יבצע בימי מלחמת העולם את מעשה ההתנקשות הנודע, עת ירה בווינה בראש הממשלה האוסטרי. כאן ברצוני להזכיר אפיזודה מעניינת מאוד. ד”ר פרידריך אדלר היה פילוסוף וגילה עניין רב גם בפיסיקה. כאשר האוניברסיטה של ציריך עמדה למנות פרופיסור לקתדרה חדשה, הציעו את המינוי לאדלר. הוא ויתר על ההצעה, שבימים ההם נחשבה לכבוד מדעי ואישי רב, והציע במקומו חבר צעיר, אשר התגורר אז בציריך, אולם היה ידוע אך מעט. היה זה אלברט איינשטיין.
לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר נפגשנו שוב בציריך ושוחחנו בדירתו שיחה ידידותית, שאלתיו על אותה אפיזודה. “אך, הרי מדובר בימים שעברו מכבר”, העיר ולא אבה להיכנס לפרטים. ואולם אשתו, קאטיה, (סטודנטית יהודית לשעבר מרוסיה) נכנסה לחדר הסמוך והביאה לנו ספר מאת חתן פרס נובל מפורסם, שבו תיאר המחבר את האפיזודה של אדלר־איינשטיין.
* * *
כשאני מדבר כאן על הסוציאליסטים השווייציים, עלי להזכיר את שמו של פריץ ברוּפאכֶר. אישיות נדירה ומיוחדת במינה. בן למשפחה בורגנית ואינטליגנטית בשווייץ נעשה בכ"ז סוציאליסט עוד בהיותו סטודנט. עבד בציריך כרופא, דווקא ברובע העוני, ונטל חלק פעיל בתנועה הסוציאליסטית. נשא לאשה סטודנטית לרפואה רוסיה, חברה במפלגת “הסוציאליטים־הרבולוציונרים”. מטעמים אידיאולוגיים (ברוח הימים ההם) התמסרה למקצוע הרפואה בכפר סיבירי רחוק ובעת ובעונה אחת לקחה חלק בפעילותה של מפלגת “הסוציאליסטים־הרבולוציונרים”. חלק מזמנה היתה מבלה בציריך וחלק – בכפר הסיבירי הרחוק. ברופאכר היה מאוהדיה הגדולים של התנועה המהפכנית הרוסית. הוא ידע קצת רוסית וביתו נעשה מרכז למהגרים הרוסיים המהפכניים. פריץ ולידיה פטרובנה היו מזמינים אל ביתם את נציגי התנועות הרוסיות השונות. רבים מן הבאים לשווייץ מרוסיה היו מבקרים אצל הברופאכרים. ברופאכר היה משיג בשבילם מאת משטרת שווייץ את האישורים הדרושים לדרכוניהם. גם בשביל חברינו ואוהדינו היה משיג את המיסמכים האלה.
ברופאכר כתב לימים: “על־ידי נישואי עם אשה רוסיה עברתי את כל ההתפתחות של המהפיכה הרוסית. ראיתי את כל הניואנסים והסיכסוכים של התנועות הפוליטיות, של מאבקי המפלגות והסיעות. בביתי ראיתי סוציאליסטים־רבולוציונרים, את הנארודניקים הוותיקים, את המנשביקים והבולשביקים, את הבונדיסטים היהודים, את הציונים־הסוציאליסטים, את האנארכיסטים, אנארכיסטים־ציונים, ליבראלים, סינדיקאליסטים מהפכניים, סוציאל־דמוקראטים פולנים ולאטביים, וכן גם את פליטי הפרעות”. הוא התעניין בכול. עם שנטל חלק פעיל בתעמולת המפלגה הסוציאל־דמוקראטית השווייצית, היה לאמיתו של דבר אנארכו־סינדיקאליסט, וכן גם אינדיבידואליסט מובהק. הוא היה אומר על עצמו, שנשמתו מורכבת משני חלקים: “חלק אחד, שלושה רבעים, זו המפלגה; והחלק השני, רבע, זוהי האינדיבידואליות שלי”. לדעתו, להיות קשור במפלגה בשלושת רבעי הגשמה, הרי זה הרבה מאוד.
ברופאכר היה מורד מובהק, בוּנטאר. במסגרת השווייצית השלווה היה הוא דמות יוצאת דופן. קורות חייו הם תמונה רבת עניין. מעניינת דעתו של לנין עליו שהכירו היטב. כאשר לנין היה לא בקו־הבריאות, ביקש את ברופאכר שיבדוק אותו. עם זאת כתב למאקסים גורקי: “ברופאכר הוא סוציאליסט רע, משמע, הוא ודאי רופא טוב”.
במפלגה השווייצית נמנה ברופאכר עם ה“שמאל הקיצוני”. הוא כתב ספר בשם “מארקס ובאקונין” והדגיש את הצדדים החיוביים והשליליים של שניהם. תפיסתו היתה, כי מארקס גילה אמת מסויימת הודות למאמץ בלתי רגיל, שנצטרפו בו חריצות, למדנות וחריפות־המוח, ורק מנקודה זאת הוא דן על כולם ועל הכול; באמת זו שלו לא פיקפק; לא עלה על דעתו שהאמת הזאת נקבעה על־ידי גורמים אינדיבידואליים. מארקס הוגה הדעות היה קורבנו של מארקס, נציג השאיפה המעמדית הפרוליטארית (של זמן מסויים ותנאי ייצור מסויימים). גם באקונין היתה לו, לדעת ברופאכר, מין “אידיאה פיקס”, אשר לפיה שפט את הכול. אולם הרעיון שלו היה פשוט בהרבה מזה של מארקס. היה זה רעיון החופש המוחלט. באקונין היה דוגמאטי רק במידה שרעיונו היה דוגמה שאינה מוטלת בספק. באקונין האמין, שהשטן חי בתוך האדם, הוא האמין באיזה כוח פרא, שהוא עצמו חש אותו בתוך נפשו. באקונין העריך את המדע של מארקס. ואולם כל ויסות העתיד בכוח המדע היה בניגוד לאישיותו של באקונין. בשביל מארקס התיאוריה היתה מרכז למעשיו. לעומתו אצל באקונין היה הרצון לחופש, היסוד החשוב ביותר והמרכז העיקרי. מי שהתנגד לדחף אל החירות היה אוייבו ואוייב האנושות. צירוף ההשקפות האלה היה אז בגדר חידוש גמור בשורות הסוציאליסטים וספרו זכה להצלחה גדולה.
בימי מלחמת העולם נמנה ברופאכר עם חסידיו של לנין. הוא היה איש־הרוח השווייצי הראשון, אשר הצטרף אל הקומוניזם וניהל בשווייץ תעמולה קומוניסטית נמרצת. הוא ביקר ברוסיה והתקרב מאוד אל לנין ואל טרוצקי. הריכוזיות והדוגמאטיות של מוסקבה עוררו בו התנגדות ולבסוף הוצא משורות המפלגה הקומוניסטית.
* * *
כאשר אשתו נאסרה ברוסיה, נסע לשם, נשאר בכפר סיבירי נידח ועסק שם ברפואה. בשביל האיכרים המקומיים היתה זו סנסאציה גדולה: כאן, בפינה הנידחת מצוי רופא שווייצי! כמובן, נהרו אליו מכל הצדדים והוא טיפל ברצון באיכרים החולים והקדיש להם את כל יכולתו בשדה הרפואה. אולם ברופאכר לא החזיק שם מעמד זמן רב. בשום אופן לא יכול היה להשלים עם הזוהמה, התולעים והרמשים בביקתות האיכרים הפרימיטיביות וחזר לציריך, אל מקצוע הרפואה ואל התעמולה הסוציאליסטית.
בעוון חוסר המשמעת שלו הוצא גם מן המפלגה הסוציאליסטית. בימי מלחמת העולם הראשונה נמנה ברופאכר עם האגף השמאלי ושיתף פעולה עם לנין ועם טרוצקי. הוא הוציא אפילו כתב־עת משלו תחת השם האופייני “רבולוציונר”. לאחר שחזר לציריך מרוסיה, נעשה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית השווייצית הצעירה, הטיף לדיקטאטורה של הפרוליטאריון ולמהפיכה הסוציאלית. גם השתתף במאורעות המהפכניים בגרמניה.
כאשר פרצו ברוסיה המאבקים המפלגתיים, הואשם ברופאכר במוסקבה ב“טרוצקיזם”, ולאחר משפט־ראווה הוצא, כאמור, מן המפלגה הקומוניסטית.
* * *
התעכבתי במיוחד על ברופאכר, משום שהיה מורד קיצוני, אשר התמרד נגד המשטר הקיים ועולם השליטים. הוא הזכיר לי את חבר המפלגה שלנו היהודי הרוסי, נחום שטיף (בעל דמיון). ואכן מן הראוי לערוך השוואה בין שניהם. כבני־אדם, אנשי־רוח וסוציאליסטים הם שייכים שניהם לאותו טיפוס אנושי. שניהם בעלי כשרונות גדולים, שניהם מוצאם ממשפחות בורגניות שהצטרפו אל המחנה הפרוליטארי; שניהם הצטיינו בהשכלה רחבה ורב־צדדית; שניהם היו סופרים ומרצים מצויינים; שניהם מבקשי אמת היו; שניהם לא ידעו מנוחה וסיירו בארצות רבות; שניהם השתייכו למפלגות הסוציאליסטיות ושניהם התאכזבו מהן; שניהם עזבו את המפלגות, או הוצאו מהן; שניהם כמעט בני אותו גיל היו ועסקו בחיפושים אחר אותה אמת עצמה; שניהם היו קרובים איש אל רעהו קירבה רוחנית.
ואף־על־פי־כן מה רחוקים היו איש מרעהו! ברופאכר, על אף כל סטיותיו המרדניות, היה מושרש עמוק בשווייץ. על אף כל השקפותיו, היתה שווייץ מולדתו ועמה היה קשור בכל נפשו ובכל מאודו. הוא חי את החירות השווייצית על מוסדותיה הדמוקראטיים, על מישאלי־העם והיוזמה העממית שבה.
ואילו נחום שטיף – היהודי חסר־הבית, בעל התשוקה העזה למולדת, חיפש והתמרד וכל הזמן חש את הלחץ העריץ של הממשלה, תחילה תחת שלטון העריצות הצארי, ואחר כך – תחת העריצות הסטאליניסטית האכזרית.
שני מורדים מהפכניים. שני אישים בעלי אינדיבידואליות חזקה. שני בנים של אותה תקופה, שני נציגים של אותו דור. שני נציגים של שתי אומות.
לברופאכר היה אידיאל אנושי וסוציאלי מיוחד משלו, קשור באחת הנקודות הגיאוגראפיות הנהדרות ביותר בשווייץ, בהר האלפים ברנארדין. הפיסגה הזאת, המגיעה לגובה של אלפיים וחמש מאות מטר, נודעת לתהילה מבחינה פוליטית, צבאית ואיסטראטגית, שכן כאן ביצע נאפוליאון את מסע־הנצחון שלו, דרך השלג הניצחי וסלעי־המגור, מאיטליה לשווייץ. כאן הוא זכה לנצחונו המפורסם ליד מארנגו, שקבע את המשך גורלו וגם את גורלה של אירופה. ואכן כאן, ליד מארנגו (שבה נפלו חלל חמישה עשר אלף אנשי־צבא) עומד מינזר עתיק ובו אכסניה מפורסמת.
המקום נתפרסם בתיירים הרבים שאבדו כאן בשלג העמוק. ואכן האיטלקים קראו למקום הזה “מאלא ויא” (הדרך הרעה). והנה כדי להציל את האנשים מן הסכנה, הונהג, שכל אימת שתייר שרוי בסכנה, מטלפנים מן התחנה של המינזר ומייד יוצאים במרוצה מן האכסניה “כלבי ברנארדין” הגדולים, הם מגלים את מקום הימצאו של האדם השרוי בהכנה, גוררים אותו מן השלג העמוק ועוזרים לו להגיע אל האכסניה.
מן העובדות האלה יצר לו ברופאכר את האידיאל שלו. לפי דעתו קיימים שני סוגי כלבים, הכלבים האפורים הרגילים ו“כלבי ברנארדין”. במקביל לכך קיימים גם שני טיפוסי בני־אדם. יש אנשים שנדמה להם, כי קיומם הוא בעל חשיבות כה רבה, עד שאין להם תחליף בתנועה. אותם מכנה הוא בשם אנשים־כלבים אפורים ורגילים. לעומתם מצויים אנשים – כלבים־ברנאַרדיניים, המסוגלים למסור את נפשם למען אחרים – ולא רק למען קיומם הסנוביסטי.
ברופאכר סבור, כי בכל המעמדות הכלכליים מצויים כלבי־ברנארדינים וכלבים אפורים רגילים. יש הרבה פרוליטארים שהם בבחינת קאפיטאליסטים ללא הון; וגם בקרב הבורגנות מצויים אנשים השואפים לחיות לא רק למען הריווח.
ברופאכר רצה להקים מפלגה של “כלבי־הברנארדינים” מכל המעמדות. מפלגה כזאת חייבת להיות סוציאליסטית, אבל היא צריכה לבוא במקום המפלגות הסוציאליסטיות הקיימות. היא צריכה להיות רק בעלת־בריתו של הפרוליטאריון, אך לא להזדהות עמו. דומה הדבר לרעיונם של הסינדיקאליסטים המהפכניים, אשר כמיעוט רוצים הם לסחוף אחריהם את מעמד הפועלים. אליבא דברופאכר התפיסה הזאת היא העניין החשוב ביותר. ייתכן שבאופן כזה אפשר היה להעלות את הטיפוסים האגואיסטיים והאגוצנטריים האפורים למדרגת הברנארדינים.
* * *
כאן יש להוסיף, כי משמעות רבה היתה ל“אגודת איינטראכט”. היתה זו אגודה למען השכלה ליד המפלגה הסוציאל־דמוקראטית, אשר שמה לה למטרה להחדיר בקרב פועלי שווייץ הכרה טובה יותר של תנועת הפועלים הבין־לאומית. כאן השמיעו הרצאות נציגי המפלגות השונות מארצות חוץ והיתה קיימת אווירה סובלנית מאוד. כאשר מרצה או מתווכח השתמש במלים גסות או מעליבות, היו הפועלים השווייציים משמיעים מחאה חריפה, שהרי לאגודה הזאת היה תפקיד ללמד את הקהל ולהעניק לו ידע.
הרוסים ניצלו הרבה את הבמה הזאת. כאשר פרצה המלחמה, השמיע טרוצקי את הרצאתו הראשונה ב“איינטראכט” ואת ההרצאה הזאת פירסם אחר כך בצורת קונטרס בשם: “המלחמה והאינטרנאציונאל”. את החוברת כתב טרוצקי ברוסית (לאחר מכן היא הופיעה במוסקבה). מעניין הדבר, שלפי בקשת טרוצקי, תירגם פרופיסור ראגאץ את החוברת לגרמנית. מסביב לאגודה הזאת התרכזו בעיקר יסודות צעירים, בעלי השקפה שמאלית. כמה מהם מילאו לימים תפקיד חשוב בתנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית השווייצית והבינלאומית. רוצה אני להזכיר כאן שניים מהם: פריץ פלאטן, מי שהיה הנציג השווייצי הרישמי, אשר ליווה את לנין ברכבת החתומה המפורסמת בדרכו לרוסיה; מינצנברג, שהיה הנציג הראשון של האינטרנאציונאל השלישי באירופה המערבית.
לפי הזמנת ההנהלה, השמעתי באגודה הזאת שתיים או שלוש הרצאות על התנועה שלנו, שכן מטרת האגודה היתה ללמד את השווייצים את כל הזרמים הפועליים הרעיוניים והפוליטיים. לאחר ההרצאות נערך ויכוח וזכינו כאן לידידים רעיוניים חדשים.
* * *
כאן חייב אני להתעכב על אישיותו של ליאונארד ראגאץ. הוא היה אחד האישים המעניינים והמיוחדים במינם שפגשתי בחיי. מוצאו מאיכרים בסביבות ההרריות של שווייץ. הוא למד תיאולוגיה באוניברסיטאות שווייץ וגרמניה. בימים ההם היה סוציאליסט והמשיך בלימודיו התיאולוגיים. הוא נתפס לרעיון המזיגה בין הסוציאליזם והדת, נתמנה כומר פרוטסטאנטי בקאתדראלה המפורסמת של באזל. לדעתו, “השאלה הסוציאלית היא המניע החשוב ביותר של זמננו”. בדרשותיו היה מדגיש את־הדבר הזה הדגשה בלתי פוסקת. ראגאץ היה למייסד ה“סוציאליזם הדתי” של ימינו5 הוא הראשון שהשתמש במושג “נצרות מהפכנית”, באומרו. “לא כל נוצרי חייב להיעשות סוציאל־דמוקראט, אבל כל אחד צריך להיעשות סוציאליסט במובן זה, שהוא חייב להתייחס בהתעניינות עמוקה ובאהבה לבבית אל התנועה הסוציאלית”. וכן: “את הסוציאליזם יש לראות כ’נצרות בלתי מודעת'. אם כי הסוציאליסטים דוחים את הדוגמות הנוצריות, הם בכל זאת נאמנים לממלכת אלוהים יותר מאשר אנשי הדת הרישמית”.
ראגאץ עסק במידה גדלה והולכת בחיבורים תיאורטיים ופילוסופיים. אוניברסיטת ציריך מינתה אותו פרופיסור לתיאולוגיה. הרצאותיו הפומביות באולם האוניברסיטה הגדול משכו תמיד קהל עצום. הוא היה מרצה על “האתיקה והבעיות הסוציאליות” בהארתו החופשית וזכה לאהדה גדולה, במיוחד בתנועה הסינדיקאליסטית והקואופרטיבית.
ראגאץ פירסם כמה ספרים על התנ"ך – בייתר דיוק, על משה רבנו ועל הנביאים. “משה הוא כוח היסטורי ממדרגה ראשונה ובתור שכזה הוא בלתי נידלה. בהיסטוריה הוא בולט כמניח היסודות למיטב התנועות האנושיות והמוסריות. על ידו פרץ ריבון העולם – האלוהים היוצר – אל תוך ההיסטוריה”. “אשר לנביאים, מלחמותיהם שופכות אור על התנאים של ימינו”. כרך גדול פירסם ראגאץ על תולדות ישראל. “ההיסטוריה של העם היהודי היא פחות היסטוריה של עם סתם ויותר היסטוריה של העם, של טיפוס העמים בכלל; בתולדות ישראל במעשיו מתואר הכללי שבמאורעות; כאן אנו מוצאים את החוקים הכלליים ואת הסדרים של החיים ההיסטוריים… זהו חוק לא רק למען עם אחד. זהו חוק לכל העמים. תולדות ישראל הן האבטיפוס של ההיסטוריה העולמית”. אלו הן הנימות היסודיות של ראגאץ בפילוסופיה של ההיסטוריה ושל הדת.
* * *
בעוסקי בפעילות הסוציאליסטית והטריטוריאליסטית, לא רציתי להזניח בכל זאת את לימודי באוניברסיטה. ציריך היא מקום אידיאלי ללימודים. היא העיר, שבה נולד פסטאלוצי. תמיד בעוברי בכיכר, שבה ניצבת האנדרטה שלו, הייתי נעצר ומסתכל בדמותו של הגאון. הייתי אוהב לבקר ב“פסטאלוציאנוס”, בתערוכה הקבועה של בית־הספר.
אבל דווקא בצִיריך נתקלתי בקשיים גדולים. החינוך, והחינוך האוניברסיטאי במיוחד, היה שייך לתחום סמכותן של הממשלות הקאנטונאליות. תנאי הקבלה לאוניברסיטת ציריך חמורים יותר מאשר בברן (ואכן על שום כך היה מיספר הסטודנטים בברן רב יותר). בציריך דרשו תעודת־בגרות מלאה, ואילו אני, כפי שהזכרתי, הורחקתי מן הגימנאסיה ומשום כך לא היתה לי תעודת־בגרות. אף־על־פי־כן רציתי מאוד להתקבל לאוניברסיטה בציריך. מן הבחינה המעשית, למען “הקאריירה”, לא היתה לכך כל חשיבות. מדעי חברה או משפטים לא יכלו לקדם את “הקאריירה” שלי (שהרי הייתי גולה פוליטי). חשוב היה הצמאון לדעת. בייחוד השתוקקתי להשתתף בסמינארים של שניים־שלושה פרופיסורים. נסיוני באוניברסיטות האלה שיכנע אותי, שהשתתפות בסמינארים מעניקה הרבה. פעם, בעייני ברשימת ההרצאות, הבחנתי, כי בהקדמה נאמר ש“סטודנטים מתקבלים על יסוד תעודת־בגרות של גימנאסיה – או אם יש להם השכלה תיכונית מספקת”. כאן קפצתי ממש משימחה ואמרתי לרעיה: “יקבלו אותי!” אישור בדבר סיום שבע כיתות גימנאסיה היה בידי, חסרה לי רק הכיתה השמינית. ואכן היתה לי כבר השכלה רבה יותר מזו שמקבלים בכיתה השמינית, בכך לא פיקפקתי כלל. אבל כיצד אפשר להוכיח זאת? עברתי, איפוא, על מאמרי שפירסמתי בכתב־העת “י.ט.א.” הטריטוריאליסטי והחלטתי לנצל אותם כהוכחה להשכלה שנדרשה ממני.
פניתי אל לישכת האוניברסיטה וביקשתי להתקבל על־ידי הרקטור, הפרופיסור ליאונארד ראגאץ. הוא היה, כידוע, תיאולוג ואיש־מדע מפורסם. כאשר הגשתי לו את בקשתי, בהסתמכי על תקנות האוניברסיטה, אמר לי: “אני שומע בפעם הראשונה על סעיף כזה”. הוא קרא למזכיר והלה אישר, כי אכן, “יש סעיף כזה, אבל כבר זמן רב שלא השתמשו בו”.
הרקטור הציע לי להשאיר לו את מאמרי. הוא הבטיח להציץ בהם וביקש שאבוא אליו כעבור שבוע.
עלי לומר את האמת, שאותו שבוע ציפיתי בקוצר רוח רב שיחלוף כבר. היתה זו בשבילי “התמודדות מדעית” גדולה. מאחר שכבר ניגשתי להתמודדות, הרי היתה לי האמביציה לנצח בה.
כאשר באתי, קיבלני הרקטור בידידות ואמר: “קראתי את המאמרים. הם מעניינים מאוד”. בתור תיאולוג הוא התעניין בשאלת היהודים. הוא הכיר את הציונות ואף השתתף באחד הקונגרסים הציוניים בבאזל. ראגאץ גם ידע, שהרצל הציע את תוכנית אוגאנדה, וכי הסופר הנודע ישראל זאנגוויל עוסק בה בלונדון, אך הוא לא ידע, כי בשווייץ, בציריך, מופיע כתב־העת “י.ט.א.”. והוא פתח בשיחה עמי בנושא זה.
“רואה אני, שאתה סוציאליסט וגם מארקסיסט מאטריאליסטי. האם אתה דתי?” – שאלני.
וכאן התעכב על המובאות שהבאתי כמוטו למאמרי: על “הסוציולוגיה” של פרופיסור גומפלוביץ' ועל “עיקר הנצרות” של לודביג פויארבך. וכך התנהלה בלישכת רקטור האוניברסיטה שיחה מיוחדת במינה. כתום שיחתנו קם ראגאץ ממקומו, הושיט לי את ידו ואמר: “עמדת בבחינה בצורה מזהירה. אני מברך אותך כאזרח ה’אלמה מאטר' שלנו”.
הוא קרא למזכיר וסיפר לו על קבלתי לאוניברסיטה. ברוב שימחה הלכתי הביתה לא בצעדים, כי אם בניתורים ואמרתי לרעיה: “מזל־טוב, מזל־טוב! מעתה הנני אזרח שווה אתך ב’אלמה מאטר' שלנו”. ומן הסתם שתינו אז כוס גדולה של… תה.
* * *
נרשמתי בפאקולטה המשפטית, בייחוד במחלקה למדעי החברה. כרגיל היו מקצועות מחייבים, ומקצועות, שכל סטודנט יכול היה לבחור לו מביניהם כרצונו. האמת היא, שבין המקצועות המחייבים היו כאלה, אשר לא עניינו אותי הרבה. עם אלה נימנה קודם כל “המשפט הרומי”. רבות עמלתי כדי להשתלט עליו, אבל אהדתי לא היתה נתונה למקצוע זה. נזכרתי בדברי היינריך היינה (למד משפטים) שהעיר: “כשם ששנאתי את הרומאים, כן שנאתי את תורת המשפט שלהם. שודדים אלה שאפו להבטיח לעצמם את שללם; וכל אשר כבשו בחרב ביקשו להגן עליו ולהבטיחו לעצמם בחוקיהם. על כן היה הרומאי חייל ופרקליט בעת ובעונה אחת, וכך נוצרה תערובת מסוג שלילי. לאמיתו של דבר יש להודות לגנבים הרומיים על תורת הקניין הפרטי; תחילה היתה זו רק עובדה, אך התפתחותה של התורה הזאת הביאה לאותו “משפט רומי” המפורסם, אם כי הוא עומד בסתירה בולטת לדת, למוסר, לרגש ולשכל האנושי”.
אולם שלא כהיינה, לא זנחתי את לימודי המשפטים. על אף חוסר אהדתי למשפט הרומי, המשכתי בלימודי, אלא שפחות התמחיתי במשפטים, ויותר – במדעי החברה.
היו שלושה פרופיסורים שמפיהם למדתי במיוחד. הראשון היה פרופיסור מאקס הוּבר, ממשפחות האצולה השווייציות, דמוקראט ו“אזרח העולם”, הנחשב כאחד המדענים הגדולים ביותר בתורת המשפטים. הוא היה מן השווייצים המועטים, אשר אגב מסעו סביב העולם – סין, יאפאן, אוסטראליה – ביקר גם בסיביר. משם הביא את יחסו אל העריצות הצארית. הוא היה חבר בית־הדין הבין־לאומי בהאג ובימי מלחמת העולם השניה היה נשיא “הצלב האדום הבין־לאומי”.
להובר היתה חווילה נאה על שפת אגם ציריך (במרחק כמה קילומטרים מן העיר). כאשר הזמינני אליו, העיר בגאווה, כי בחר בחווילה הזאת בשל ערכה ההיסטורי – בבית הזה נערכה הוועידה החשאית של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הגרמנית, כאשר קאנצלר הברזל הפרוסי ביסמארק הכריז על המפלגה כבלתי חוקית. באותה ועידה השתתפו המנהיגים הנודעים: אוגוסט בבל, קארל קאוטסקי, וילהלם ליבקנכט ואדוארד ברנשטיין. הם לא רק קיימו כאן את הוועידה, אלא גם התגוררו פה. במשך כל ימי ההתייעצויות לא יצאו מן הבית, כדי שהמרגלים הגרמניים לא יגלו אותם. הובר העלני אל עליית הגג ואמר: “הנה כאן, על הקש, הם ישנו”. הובר שנא את ביסמארק, את קאנצלר הברזל הצבאי כשם ששנא את הצאר העריץ.
הרצאותיו של הובר דנו בנושאים: א. “משפט מדיני”, ב. “משפט העמים”, ג. “משפט הכנסיה”. שמעתי את ההרצאות בכל שלושת התחומים, (גם “משפט הכנסיה”, אשר אכתוב עליו להלן). הוא היה מרצה מצויין והשתדל לעניין את שומעיו בנושאים. שיטתו המדעית היתה “אידיאליזם ריאליסטי”. הוא שאף לכך, שהחירות המובטחת על־ידי החוקה תשרור בכל אתר ואתר וכי הסיכסוכים בין המדינות יבואו על פתרונם בדרכי שלום. גם עיבד במיוחד את סעיפי “משפט העמים”, שכל המדינות חייבות לשמור עליהם בקפדנות, אף בעת מלחמה (“נייטראליות, שבויי מלחמה, “צלב אדום” וכיו”ב). באופטימיזם המדעי והמוסרי שלו נבצר ממנו להעלות על דעתו, איזה מעשי־תועבה ייעשו כעבור שנים אחדות על־ידי גרמניה הצבאית השכנה (במלחמת העולם הראשונה) ועוד יותר כעבור שנים – בידי מדינת הנאצים החומים.
ואכן, לו הגשתי את עבודת־הדוקטור שלי. בשבילי שייך הובר לזכרונותי הנעימים ביותר.
* * *
כדי להבין את המשפט הרומי כראוי, התחלתי לקרוא את תולדות רומי העתיקה. בראש וראשונה על גאיום סביטוניוס טראנקוויליוס. על עריצותו של נירון קיסר כבר ידעתי מימי הגימנאסיה, אולם כאן, אצל ההיסטוריון החשוב הזה נוכחתי לדעת את העובדה ההיסטורית, שרומי והעולם היה להם עניין עם שורת קיסרים פושעים ששלטו בזה אחר זה, ואשר האחד היה פושע גדול ממשנהו: טיבריוס, קלאודיוס, קאליגולה, נרון.
אם איני טועה, הזכיר הובר, לאחר הרצאה שלו על “משפט הכנסיה”, ספר של הפרופיסור מפירנצה, ג’יובאני ראסאדי (כמדומני, הוא היה חברו של הובר). הספר “משפט ישו” עניין אותי מאוד וקראתיו בנשימה עצורה. כמה עניינים לא הבנתי כראוי, בייחוד את ההשוואה הביקורתית בין השליחים הקאתוליים השונים בעניינים רומיים לוקאליים. אף־על־פי־כן חדרתי היטב למושגי השלטון של רומי בימים ההם. באמצעות אפאראט מדעי־משפטי עצום, צעד אחרי צעד, מנתח פרופיסור ראסאדי את הסביבה הרומית העתיקה ואת כל שלבי משפט ישו בירושלים. ראסאדי מתאר בפרוטרוט את דמותו של פונטיוס פילאטוס וכן של אשתו קלאודיה, אחת הנשים המושחתות ביותר בתולדות העולם ומכל הבחינות. פונטיוס פילאטוס מואר כטיפוס אכזרי מן הגרועים ביותר, קארייריסט, החושב רק על תועלתו האישית, צבוע, חדור דעות קדומות של עבודת אלילים מטומטמת. את הקאריירה שלו הוא עושה בעיקר הודות לאשתו, אשר לה קשרים נרחבים בחוגי השליטים. פרופיסור ראסאדי, איש פירנצה, מדגיש, כי פילאטוס היה ספרדי, ובגד בגידה שפלה גם בעמו הספרדי. לא היהודים אשמים במותו של ישו, כי אם פונטיוס פילאטוס – קבע הפרופיסור.
בעת המשפט השמיע פילאטוס הערה בנושא: “מהי אמת?” את ההערה הזאת השמיע לא כדי לקבל תשובה על שאלתו, ואין זה אלא ביטוי אינסטינקטיבי של חוסר אמונה אווילי ומחוצף, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשי מדינה, אשר אינם יכולים להשית עצה לעצמם כשהם עומדים בפני עניינים מינהליים בלתי־שיגרתיים. פילאטוס היה גם פחדן מובהק. הוא היה משוכנע שישו חף מפשע, ואף־על־פי־כן הוא דן אותו – כשופט וכקטיגור – למוות.
“זוהי נבלה שפלה ביותר”.
עלי להעיר כאן, שכאשר הובר היפנה את תשומת־לבי אל ספרו של פרופיסור ראסאדי, היה זה בדיוק בימי המשפטים הפוליטיים הגדולים שנערכו ברוסיה הצארית. אנו חיינו את המשפטים הללו, עקבנו אחר כל פרט, אחר הנאומים, העדויות, הנאשמים והשופטים. והיה זה טבעי, שהתעניינתי אז במידה בלתי רגילה בתיאורי המשפט הפוליטי ההיסטורי הגדול ביותר שנערך בכל תולדות האנושות.
רשמי מהרצאותיו של הובר היו גדולים במיוחד הודות לתנאים, שבהם שמעתיו באוניברסיטה. בשעות הבוקר הייתי שומע על “משפט רומי” ועל התנאים שבהם נוצר. וכך קרה שדווקא באותו יום (שעות אחדות לאחר מכן) השמיע פרופיסור ליאונרד ראגאץ באולם האוניברסיטה הגדול את “הרצאותיו הפומביות” על “משה רבנו” ועל “נביאי ישראל” כסמל המוסר והצדק האנושי הגבוה ביותר. אנוס הייתי להוסיף ולהרהר בכל הבעיות האלה. הדברים שפכו אור חדש על הבעיה העתיקה של “רומי וירושלים”.
אגב, איש המדע הגדול מפירנצה היה סבור, כי פונטיוס פילאטוס שימש לדאנטה דגם לתיאוריו הגאוניים על לוציפר והגיהינום.
* * *
הפרופיסור השני שלי היה אַליאוּטוֹרוֹפוֹלוֹס. הוא השמיע הרצאות על סוציולוגיה. בימים ההם סוציולוגיה היתה בכלל עניין שרוי במחלוקת. רוב האוניברסיטאות לא הכירו בסוציולוגיה כבמדע. רק שתי אוניברסיטאות מערביות היו להן פרופיסורים למדע הסוציולוגיה, האחד גומפלוביץ' היהודי (המומר) מגאליציה לימד באינסברוק שבאוסטריה, והשני היהודי הגרמני גיאורג זימל לימד בברלין.
העולם המתקדם והסוציאליסטי שיווה לסוציולוגיה משמעות גדולה. ועל כן היה מובן, שרחשנו אהדה לאַליאוּטוֹרוֹפוֹלוֹס. הוא אף הוציא במסירות־רבה וערך כתב־עת מיוחד בשם “סוציולוגיה” ולחם הרבה למען הכללת הענף הזה באוצר המדעי המודרני העולמי.
אליאוטורופולוס היה אדם “תמהוני”. יווני – בעל מראה של יווני – ששערותיו היו תמיד ארוכות, לבש מעיל מהודר (אם כי משומש מאוד), היה רווק והתגורר בקיטון קטן מלא ספרים ועתונים. גם מכונת ספירט קטנה עמדה שם, שעליה היה מכין לעצמו תה, קפה ושאר מאכלים.
הוא היה אנטי־סוציאליסט מובהק. מעניין הדבר, שנימוקו העיקרי נגד הסוציאליזם היה, שהסוציאליסטים הם בעד ריבוי נשים. הוא הסתמך בכך על פרידריך אנגלס. רבות התווכחתי עמו וטענתי, שאין זה פירוש נכון לתורתו של אנגלס ולמחקריו ההיסטוריים, שהרי אנגלס במחקריו ההיסטוריים ציין רק את העובדה, כי בימי־קדם ובקומוניזם הקמאי היה ריבוי הנשים עובדה היסטורית, אך הוא לא יישם את התפיסה הזאת אל החברה הסוציאליסטית העתידה. אבל אליאוטורופולוס החזיק בעקשנות בדעתו שלו.
במקצוע הסוציולוגיה רשומים היו מעט מאוד סטודנטים, חמישה או אולי שישה (ספרדי, איטלקי, שווייצי ואנחנו – שניים־שלושה רוסים). היו מקרים, שלהרצאותיו באו רק שני שומעים, אבל דבר זה לא הפחיד כלל את הפרופיסור היווני. על כל פנים הוא הכניס אותנו לסודות האסכולות הסוציולוגיות השונות, בייחד לתורתו של ספנסר האנגלי. לעתים קרובות היינו מתלוצצים: היווני, איש־מדע, ובכלל איש רוח מובהק, הוא עצמו קבצן גדול, על שום מה הוא מגן כל כך על המישטר הקאפיטאליסטי? הרי הוא עצמו הינו קורבן של המשטר החברתי הקיים ואף־על־פי־כן הוא נמנה על סנגוריו הרוחניים העזים ביותר!
הפרופיסור השלישי שלי היה סיוויקינג, שהרצה על “כלכלה מדינית”. והרי זה היה התחום שעניין אותי בעיקר. בעבודות הסמינאריוניות (הנושאות אופי סגור יותר), הייתי מקדיש לסמינר של סיוויקינג הרבה זמן ומרץ. כאן גם הכרתי מקרוב שני חברים, אשר לימים מילאו תפקיד גדול מאוד, ואפילו היסטורי. האחד היה מייצ’יסלאב (מייטק) וארשבסקי, שנודע בשמו המושאל “ברונסקי”. בן למשפחה מתבוללת בווארשה, ובימי לימודיו באוניברסיטה נמנה עם “מפלגת הסוציאל־דמוקרטיה בפולין” של רוזה לוקסמבורג. אינטליגנט, בעל אופי שקט, למד במרץ כלכלה והתכונן להתמחות בתחום זה. במחיצתו התכוננתי בדירתי לבחינת הדוקטור שלי. הוא היה אחד מאלה, אשר יחד עם לנין נסע בקרון החתום מציריך לרוסיה. כאשר הסובייטים נטלו לידם את השלטון, הוא נתמנה למיניסטר ראשון לענייני מסחר.
החבר השני לסמינר היה סמיון נחומזון – טיפוס שונה לגמרי מוארשבסקי־ברונסקי. הוא נולד בסביבה הבלטית כבן להורים יהודיים עניים. היה נציג פעיל ונמרץ של “הפראקציה הבולשביסטית” במפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית. אחיו הצעיר, אדם שקט יותר, היה חבר ב“בונד” היהודי. הוא למד רפואה ועמו נפגשתי לעתים קרובות, שכן את הבחינות שלו ברפואה הכין יחד עם חברה קרובה של רעיה.
ברונסקי, נחומזון ואני היינו “השלישיה המארקסיסטית” בסמינר של פרופיסור סיוויקינג. בסמינר הזה למדו עשרים וחמישה עד שלושים חברים, סטודנטים בני עמים וארצות שונים (חוץ משווייצים היו גם איטלקים, גרמנים, סלאבים, ספרדים, פולנים). רובם היו חסידי השיטה הקאפיטאליסטית. נגד כל אלה (וגם נגד הפרופסור עצמו) ניהלנו מאבק מדעי פארטיזאני, “הגנו על המארקסיזם”. והפרופיסור היה לא רק סובלני, אלא גם התגאה בתלמידיו. דווקא בגלל הוויכוחים שהתנהלו בו על רמה גבוהה, זכה הסמינר לשם טוב ותמיד היו בו משתתפים רבים. סיוויקינג, בשיטתו בכלכלה המדינית שיווה משמעות רבה לנדודי העמים ולמשמעותן הפוליטית של המושבות, אשר מדינות אירופה לוחצות עליהן לחץ כבד.
“במסחר הקולוניאלי כופים על האוכלוסיה המקומית לייצר בתנאים לא נוחים וכופים עליהם גם שיטה לא נוחה של צריכה”. בהסתמכי על התיזות האלו של הפרופיסור, השמעתי בסמינר שתי הרצאות על הנדודים היהודיים, שאחריהן נערך ויכוח ממושך.
הודות להשתתפותם הפעילה של שגי החברים הנזכרים בסמינר התיידדתי אתם אישית. עם ברונסקי־וארשאבסקי התכוננתי יחד בדירתי לבחינת הדוקטור שלי, ואילו עם נחומזון (ועם אחיו הבונדאי) היינו עורכים לעתים קרובות טיולים בסירה קטנה באגם של ציריך.
היו אלה הימים בהם לנין ופליכנוב (הבולשביקים והמנשביקים) לחמו קשות נגד “הבונד” ונגד “הסטיות היהודיות” בכלל. אולם באותו זמן גם ולאדימיר מדם בז’נבה, והבונדאים בכלל, פתחו במאבק רעיוני גובר והולך למען האוטונומיה היהודית התרבותית. וכיוון שהאחים נחומזון השתייכו לשתי המפלגות הפוליטיות המנוגדות, הסכמנו בינינו, כי בעת שנשוט בסירה לא נתווכח על כך, שכן עוד עלולים אנו שלושתנו ליפול לתוך האגם. לא יכולתי להתאפק מהשמעת הערה אירונית, ש“איני רוצה להגביר את מלחמת האחים”. ויכוחינו נשאו אופי מעניין. כאשר התווכחנו על הבעיה הלאומית הייתי לוחם עם נחומזון הבונדאי נגד נחומזון הבולשביסטי, ואילו כאשר התווכחנו על בעיות מדיניות, היו שני האחים מתאחדים נגדי.
תוך שיט בסירה, בעובדנו בארבעה משוטים והגה אחד, היינו גם שרים בקול את שירי־העם ושירי־המהפיכה הרוסיים ועל־פני אגם ציריך הידהדו צלילי השירה הרוסית. לא פעם היינו זוכים לתשואות מצדם של אלה ששטו בסירות בקירבתנו.
שונה לגמרי היה מראה ה“שלישיה” שלנו בסמינר הכלכלי של פרופיסור סיוויקינג. מייטק וארשבסקי ראה עצמו כפולני. נחומזון הבולשביק – כרוסי. ואני – כיהודי.
פעם, כשטיילנו לאחר עבודת הסמינר, התחלנו להתווכח על ההבדלים שבינינו. הוויכוח התלהט, ואחד מאתנו – איני זוכר מי – אמר: “חבריה, הפולמוס עלול עוד לפוצץ את השלישיה הסמינאריונית שלנו” – ומייד פסק הוויכוח. היתה זו סכנה ממשית. ואכן, מתוך יחס חברי החלטנו:
“אם בעתיד שוב יתפתח ויכוה מסוכן כזה, ישמיע אחד מאתנו קול־אזעקה ויקרא: ‘הסמינר!’ – והוויכוח ייפסק מייד”.
קיבלנו על עצמנו דבר זה ברצון ולא אחת היה צורך להשמיע את קול האזעקה: “הסמינר!” – וידידותנו וכן גם עבודתנו הסמינאריונית ניצלו.
* * *
כבר אז הייתי בטוח, כי לאחר המהפיכה שניהם ימלאו תפקידים חשובים, ואכן כך היה. לאחר המהפיכה נפגשתי עם שניהם במוסקבה. שניהם תפסו עמדות ממשלתיות רמות. מייטק וארשבסקי־ברונסקי בא מציריך לרוסיה יחד עם לנין ונתמנה, כאמור, לשר המיסחר בממשלת הסובייטים הראשונה של לנין, ואילו נחומזון נקבע על־ידי לנין כקומיסאר הצבאי לאיזור הוולגה.
סופם היה שונה בתכלית. מותם של שניהם היה טראגי מאוד. מייד לאחר שהבולשביקים קיבלו לידם את השלטון באיזור הוולגה ופרצו המרידות הצבאיות של הגנראלים הלבנים, התייצב נחומזון בראש המלחמה נגדם.
בטרילוגיה המפורסמת שלו “נתיב היסורים” מתאר אלכסיי טולסטוי באופן ממצה את ההתקוממות ביארוסלאב: לחצר־איכרים גדולה הביאו הקצינים הלבנים אדם בריא־בשר, מגולח למשעי ולבוש מעיל אפור. כובע לא היה לראשו. פניו היו סמוקים ורגוזים. הם היכוהו קשות והוא כעס וגידף אותם… איים ודרש. כאשר המפקד הלבן נתן פקודה לירות בו, הוא הוריד מעל עצמו את המעיל, קימטו וזרקו ישר אל הקצינים הלבנים בהוסיפם לגדפם, כשאגרופו קמוצים עמד בחזה פתוח, איתן ופרא. כאשר ניתנה הפקודה לירות, הוא פשט את זרועותיו – ונפל. לאחר שכבר היה מוטל על הארץ, עוד הוסיפו לירות בו. היה זה הקומיסאר הבולשביק נחומזון.
ווראשאבסקי־ברונסקי? עמד במשך שנים בראש מדיניות המיסחר הסובייטית כולה. לנין והבולשביקים ראוהו כשר כלכלה מצליח. אולם כאשר התחילו המשפטים הסטאליניים המפורסמים נגד המנהיגים הקומוניסטים, ברונסקי נאסר. עשרים שנה לאחר שנורה נחומזון בידי הקצינים הלבנים, נורה מייטק וראשאבסקי־ברונסקי באחד ממרתפי המשטרה על־ידי העריצים האדומים.
פרק שביעי: ויכוחי עם פליכאנוב ועם לנין 🔗
שתי פצצותי נגד פליכאנוב שהתעלם מהשאלה היהודית. – לנין בתשובתו על התקפתי מצדיק את השקפתנו כהגיונית, אך רואה “אוטופיה” בשאיפה למדינה יהודית. – קרופסקאיה מחמיאה לי: “דברת לא כל כך רע כפי שחשבת”. – היכרותי עם מנהיגי העתיד של ברית המועצות: לנין, לונאצ’רסקי, אלכסנדרה קולונטאי.
התנאים ההיסטוריים של האמיגראציה הפוליטית וחיי הסטודנטים בימי “גלותי השניה” היו שונים לגמרי מכפי שהיו בשנים 6–1905. הריאקציה הקשה בארץ הצארית לחצה במלוא כובדה על כל העמים. מובן, כי הדבר השתקף גם בהלכי־הנפש של הגולים בחוץ־לארץ. בהרצאות היו המרצים חייבים להתחשב בכך, להסביר את סיבות התבוסה ולהאיר את המצב החדש. רובם עשו כן, אך לא כולם, ובראש וראשונה לא נהג כך גיאורגי פליכאנוב, איש ההלכה הסוציאל־דמוקראטית המובהק. אגב, הוא היה היחיד בין כל המנהיגים המפורסמים, שלא נסע לרוסיה בימי המאורעות הסוערים של 1905–1906, המשיך בהרצאותיו והפעם בנוקשות דוקטרינארית רבה יותר מאשר בתקופה הקודמת.
כאשר רק נודע מועד הרצאתו, מייד התחלנו להתכונן לוויכוח. ידענו שהוא משיב באופן חריף מאוד למתנגדיו. כאשר שמעתי בפעם הקודמת את הרצאתו בברן, לא העזתי לקום ולהתפלמס אתו. הפעם היה המצב שונה. מפלגתנו התפתחה מאוד והקריבה קורבנות גדולים במאבק המהפכני. חברים לאין ספור היו כלואים בבתי־הכלא הצאריים, רבים הוגלו לסיביר, אחרים שהו בחוץ־לארץ כ“מגורשים אדמיניסטראטיביים”. בשורת ערים מילאו חברינו תפקיד נכבד מאוד בהתקוממויות. כנציג המפלגה שלנו הקפדתי שלא יתעלמו מקיומנו ולא יאירו את תפקידנו הארה מסולפת. והרי אני עצמי כבר עברו עלי נסיונות קשים והתגוללתי בבתי־הכלא הצאריים השונים.
בעשר, חמש־עשרה הדקות שהוקצבו לכל מתווכח, הוצרכתי להתרכז בנקודות העיקריות ביותר. להרצאתו של פליכאנב הפעם הכינותי שתי פצצות. ראשית – הרי הוא היה בין המחברים הראשיים של “סעיף 9” בפרוגראמה הסוציאל־דמוקראטית על “ההגדרה העצמית של העמים עד לזכות הינתקותם”. שנית – בשל ההתקדמות הגדולה שחלה בתנועה השיחרור הלאומית היהודית מאז ימי מארקס. במשך השבועות של ההכנות השתמשתי בספרים הרבה ולא התעלמתי מפרט כל שהוא לבל אמעד בויכוח. פתחתי את דברי בהערה, באיזו מידה מכירים אנו טובה למרצה על תורתו המתודולוגית, אשר עזרה לנו להתמצא בבעיות המסובכות. הסוציאליסטים אינם יכולים להתעלם מן השאלה הלאומית, המאורעות האחרונים הוכיחו ביתר שאת מה חשוב התפקיד שהיא ממלאת. על כל צעד ושעל אפשר להיווכח, שהרוב הגדול של האוכלוסיה היהודית, ובמיוחד המוני העובדים היהודים, נוקטים עמדה לאומית יהודית. המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות (כולן ללא יוצאת מן הכלל), על אף כל ההבדלים הגדולים הקיימים ביניהן, מעלות תביעות לאומיות יהודיות. לא רק שלוש המפלגות הטריטוריאליסטיות־הסוציאליסטיות, אלא גם ה“בונד”. על שום מה איפוא ינהגו הסוציאליסטים מנהג יוצא מן הכלל רק לגבי היהודים מבחינת זכות ההגדרה העצמית? כלום לא די שהממשלה הצארית הנהיגה את סעיף ההגבלה “קרומיי ייברייב” (פרט ליהודים)?
וכאן באה הפצצה העיקרית שלי. מפי מזכירו של ישראל זאנגוויל בלונדון (בשם האירגון הטריטוריאליסטי) ואן פינקלשטיין, מהפכן וחבר ה“גארודנאיה וולה” רבת־התהילה, שהיה טריטוריאליסט, שמעתי פעם, כי בתו האהובה של קארל מארקס, ליאונורה, לימדה בלונדון יידיש, כדי לנהל פעולת הסברה ועבודה תרבותית בין הפועלים היהודים שם. בידי פינקלשטיין אף היתה מודעה מודפסת ביידיש, שבה פורסם על הרצאותיה של ליאונורה מארקס. ומאז, אמרתי, שוב אין כל ספק, שהפועלים היהודים צעדו צעד עצום קדימה ובהתפתחותם נסתייעו מאוד בתרבות היהודית.
שעה שאמרתי את הדברים האלה, נשמע באולם רחש: “מה, ז’ארגון? קאקויה בז מיסליצה!” (איזו שטות). היה ברור, שהקהל כבר ציפה למהלומה שאספוג מידי פליכאנוב.
עוד הוספתי, שפליכאנוב, שאנו מעריכים אותו כהיסטוריון ובעל־הלכה, חייב לדעת את העובדה הזאת.
ומה קרה? פליכאנוב, שהיה אמן־הפולמוס, אף לא הזכיר את העובדה הזאת. לעומת זאת כיבדני במנה הגונה על פי דרכו הרגילה: “שוביניסטים, לאומנים, יסודות זעיר־בורגניים, ריאקציונרים!” האמת היא, שהמתווכחים מכל הזרמים (סוציאליסטים־רבולוציונרים, בושלביקים, בונדאים), זכו ל“מחמאות” לא פחות חריפות ממני, ביחוד מפלגת הסוציאליסטים־הרבולוציונרים, שלא מעטים מבין חבריה היו מסיימים את חייהם על עץ־התליה הצארי, וזכו להתפעלותו של העולם כולו; כלפי אותה מפלגה השתמש פליכאנוב בביטויו הישן שהעלה כבר עובש: “סוציאליסטים־ריאקציונרים”.
שונה היתה הרצאתו של ולאדימיר לנין. כשם שהיה שונה מפליכאנוב באופיו ובמזגו, כן היו שונות הרצאותיו. לנין היה קודם כל לוחם, מדינאי מובהק ואיש מפלגה קפדן, אם כי התחשב בתמורות החלות בחיים הפוליטיים והשתדל להסתגל אליהן. מבחינה זאת היה אופורטוניסט ומכל מצב ביקש להפיק תועלת בשביל השיטה שלו. גם אחרי הרצאותיו היו מתנהלים ויכוחים ארוכים ומקיפים.
בדברי בויכוח התעכבתי בעיקר על שני מומנטים: א. התפקיד הפעיל שממלאים חברינו תוך מסירות נפש בתנועה המהפכנית. בחרם שהוטל על ה“דומה” הפטרבורגית (הוכרז מטעם הבולשביקים ושאר המפלגות), נטלו חברינו חלק כה רב, ובלודז', למשל, הם אף הרסו את הקלפיות המוכנות. אין איש יכול לפקפק בכך, ששום קושי לא ירתיעם מהמשכת המאבק. נראה היה לי, שזו הנקודה החשובה ביותר בעיני לנין. כנקודה השניה בחרתי לי שוב את “זכות ההגדרה העצמית” של כל העמים ברוסיה, אולם כאן התעכבתי במיוחד על הגוון המיוחד, שבו הצטיין לנין עצמו. לדעתי היתה זכותו הגדולה של לנין, שהוא מימש את הנקודה הזאת במקרים חשובים במיוחד. לנין הבחין בנקודה זו אבחנה פוליטית ועקרונית בין העם השליט לבין העמים המדוכאים. בפולמוסו עם הסוציאל־דמוקראטים הפולנים שהתנגדו לעצמאותה של פולין הכריז, כי האוכלוסיה הפולנית יכולה להיות בעד או נגד עצמאותה של פולין, שכן – לה הזכות לדיעה עצמית משלה. לעומת זאת חייבת האוכלוסיה הרוסית השלטת לנקוט עמדה של תמיכה מוחלטת בזכות ההגדרה העצמית, לרבות בשביל האוכלוסיה הפולנית. זוהי החובה הפוליטית של האומה השלטת והיא חייבת לכבד את זכות ההגדרה העצמית של הפולנים.
בגלל “השקפותי הפולניות” עקבתי בתשומת־לב רבה אחר קביעת העיקרון הלניני הזה ושיוויתי לו משמעות גדולה. כללתי איפוא את הנקודה הזאת בדברי וברכתי אותו על עמדתו זו. עם זאת הדגשתי, שבנקודה חשובה זו יש ליישם את העיקרון גם לגבי היהודים. בקרב האוכלוסיה היהודית קיים בלי ספק הרצון להמשיך בפיתוח ייחודה הלאומי ההיסטורי, וכל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות נוקטות עמדה זו. מובן, שיש מאבק בין המפלגות השונות וכל אחת מהן יש לה גוון משלה, אולם כולן כאחת תובעות את זכות ההגדרה העצמית. לפי דעתי, חייבות המפלגות הרוסיות להעניק לאוכלוסיה היהודית אותה זכות, אותה דורש לנין בשביל הפולנים.
תשובתו של לנין היתה אופיינית מאוד. בוויכוח השתתפו, כזכור, כל המפלגות, לרבות נציג ה“בונד”. לנין ניצל את העובדה כדרכו באמרו: “כאשר הבונדאים דורשים אוטונומיה תרבותית לאומית יהודית, הרי זו איוולת והיא סותרת את התורה המארקסיסטית. אנו רואים את התרבות כבניין־על בנוי על בסים חומרי ממשי. התרבות הבונדאית תלויה איפוא בחלל ריק… אם רוצים דווקא תרבות לאומית יהודית עצמית, הרי צודק כבר החבר הצעיר מן הציונים־הסוציאליסטים, השואף למדינה יהודית ולחיים כלכליים עצמאיים. שאיפה כזאת יש לה טעם. אולם כיום, בתנאים הנוכחיים, הרצון להקים מדינה יהודית עצמאית אינו אלא אוטופיה”.
בכך ביקש לנין להנחית מהלומה ל“בונד”, שהשתייך למפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית (אשר נגדה ניהל לנין את מאבקו), ויחד עם זאת הסתייג גם מן הכיוון החדש שלנו. תשובתו של לנין עשתה רושם רב. חברינו היו מרוצים. כי הנה הכיר בר־סמכא גדול בנכונות השקפת עולמנו ובצדקת הפרוגרמה שלנו. העובדה שהוא רואה אותה כאוטופיה, – הרי כבר שמענוה לא פעם ומצדדים שונים. החידוש היה איפוא בכך, ששוב נוכחנו לדעת, כי יסודותינו העיקריים נכונים הם – גם מנקודת־הראות המארקסיסטית. ואילו על השומעים שלא מחברינו עשתה רושם העובדה, שלנין קרא לי בשם “החבר הצעיר”, שכן בפולמוס החריף שהתנהל אז, היו מכנים לרוב את המתווכחים בשם “אדון” או במקרה הטוב “גראז’דאנין”.
סבורני, שלנין ראה תמיד לנגד עיניו מטרות מעשיות, וגם הפעם חתר למטרה ממשית. הקבוצה הבולשביסטית בציריך לא היתה גדולה, והקבוצה שלנו לא נפלה ממנה במיספר. לנין הכיר היטב את פרטי הפרטים של התנועה המהפכנית בערים הגדולות, וידע שנטלנו חלק גדול בהתקוממויות ברוסיה. כאמור, רבה היתה פעילותנו בהחרמת הבחירות ל“דומה” הפטרבורגית, מורגש היה איפוא, כי לנין ביקש לשכנע בדבריו גם את החברים שלנו, שיצטרפו אל הקבוצה שלו ויגדילו את ההשפעה הבולשביסטית בחוץ־לארץ.
* * *
אזכיר כאן עוד פרט אופייני. למחרת אותה הרצאה נפגשתי עם לנין ועם אשתו קרופסקאיה בארוחת־צהריים במסעדה הדמוקראטית הידועה ברובע האוניברסיטה, שבה לא הוגשו משקאות חריפים. כשניגשתי לשלם את חשבוני, עמדה ליד הקופה קרופסקאיה עם החשבון שלה. פיניתי לה את מקומי, כדי לאפשר לה לגשת ראשונה לקופה. היא אמרה לי: “היודע אתה, חבר, אמש דיברת לא כל כך רע, כפי שאתה חושב”. היתה זו הערה אופיינית מאוד לגבי קרופסקאיה. היא היתה מורה עממית וביקשה להקל על חייהם של התלמידים הצעירים. במשך שנים אחדות לאחר מכן היו מזכירים בחיוך באולם־הקריאה הרוסי את הערתה של קרופסקאיה.
פליכאנוב ולנין לא היו ה“כוכבים” היחידים ברקיע הפוליטי. לידם הזהיר באור מזהיר גם שמו של יולי מארטוב־צדרבוים, נכדו של עורך “המליץ” הראשון. הוא היה אישיות סימפאטית ומיוחדת במינה. יחד עם לנין הוא ייצג את “הדור הצעיר”. יחד הם באו מרוסיה לחוץ־לארץ ויחד נמנו עם העורכים הראשונים של כתב־העת הסוציאל־דמוקרטי “איסקרא” (הניצוץ). לנין ידע היטב את ערכו הגדול של מארטוב. גם לאחר שנפרדו, התחשב לנין במארטוב, יריבו הרעיוני החריף, יותר משהתחשב במישהו אחר זולתו.
בניגוד לפליכאנוב, אשר עד 1917 לא נסע לרוסיה, ובניגוד ללנין, אשר בשנים הסוערות 1905–1906 חי בפינלאנד (ועל־ידי כך ניצל מן הכלא הצארי), הגיע מארטוב אל “הגלות השניה” לאחר שהתגלגל במשך שנים בבתי־הכלא הצאריים, הוא היה אדם חולני. גופו החלוש התענה במחלת־ריאות קשה. בשל יושרו וכנותו זכה להערכת הכול. נאומיו לקו בחיסרון גדול: כמעט תמיד היה צרוד. לעומת זאת נודעה למאמריו השפעה גדולה פי כמה מאשר לנאומיו שבעל־פה. אדם בעל השכלה עצומה, הצטיין במיוחד בשני קווי אופי: הוא היה “אינטרנאציונאליסט” כן ובעניינים הרוסיים היה מהפכן כן וחסיד של שיתוף פעולה בין המפלגות. אלה שהיו באים לשמוע את הרצאותיו זכו תמיד ברעיונות חדשים ובהשראה חדשה.
* * *
“בגלות השניה” היו שני מרצים רבי־השפעה, שהגיעו זה מקרוב מרוסיה. האחד אנאטולי לונאצ’ארסקי, שמייד עם בואו התחילו הרצאותיו למשוך קהל רב. הוא היה מרצה ממדרגה ראשונה, וגם נושאיו היו בבחינת אטראקציה רבתי. הוא היה בר־הסמכה הגדול ביותר בענייני אמנות וספרות. בהיותו “אירופי” מובהק וידען גדול של תקופת הרנסאנס האיטלקי, שאף לסייע ביצירת תקופת פריחה חדשה ברוסיה. הוא יצר תפיסה חדשה של הקלאסיקנים הרוסיים. נלהבות במיוחד היו השקפותיו על אלכסנדר פושקין. “פושקין היה האביב הרוסי, פושקין נעשה השחר הרוסי, פושקין היה ‘אדם הראשון’ הרוסי. מה שדאנטה ופטרארקה יצרו באיטליה, גאוני המאה השבע־עשרה בצרפת, לסינג, שילר וגתה – בגרמניה, כל זה יצר בשבילנו פושקין. הוא סבל רבות, על שום שהיה ראשון, אם כי אלה שבאו אחריו סבלו לא פחות”. לונאצ’ארסקי התייחס בהתלהבות לאלכסנדר הרצן ועוד העמיק את הערצתנו ללוחם מהפכני־הומניסטי גאוני זה לונאצ’ארסקי כתב הרבה והירצה גם על בעיות דת ומוסר.
הוא היה ידען גדול ונלהב מדי לעניני התרבות, כדי שיוכל להתעלם מיצירות התרבות היהודיות. היה ממשתתפי העתון היומי הגדול: “קיובסקאיה מיסל”, שעם חברי המערכת שלו נמנה גם משה ליטבאקוב, אשר את מאמריו העריך לונאצ’ארסקי מאוד. אין זה מקרה, שכאשר נתמנה שר סובייטי ראשון לענייני חינוך ותרבות, הגן לונאצ’ארסקי בגלוי ובעוז על “הבימה” ועל התיאטרון האמנותי היהודי.
דמות חדשה לגמרי היתה אלכסנדרה קולונטאי. הקו האופייני ביותר של התנועה הסוציאליסטית הרוסית היה בכך, שהנשים מילאו בה תפקיד גדול מראשיתה. מן ההיסטוריה ידענו על מאבקי הגבורה שלהן ואחדות מהן אף היכרנו אישית. אלכסנדרה קולונטאי היתה תופעה חדשה, הן בחזותה החיצונית, הן בשל אופי הרצאותיה.
היא לא נודעה בקפדנות המסורתית. נהפוך הוא, היא היתה הפרשנית הטובה והמצליחה ביותר של הילכי־הרוח חדשים. צעירה, בשנות השלושים, אלגאנטית (לפי מושגינו אז, אפילו אלגאנטית מאוד) בלבושה; בת למשפחה אינטלגנטית (אביה היה גנראל צארי), בעלת השכלה רב־צדדית, נואמת מוכשרת וסופרת טובה, מה שקרוי “אירופאית”. היא ביקרה בארצות רבות, ידעה שפות והתמסרה בעיקר ללימודי הספרות – ולמאבק הנשים למען שיווי־זכויות. אמנם נמנתה עם המנשביקים, אך לא היתה בעלת השקפה מפלגתית צרה. בהיותה מחונכת במשפחת גנראל צארי, שנאה מעומק לבה את האנטישמיים ורחשה להם רגשי בוז וסלידה. כל השקפתה היתה סוציאליסטית־הומניסטית. הרצאותיה היו מושכות קהל רב ובספרות ובאמנות היתה מדגישה תמיד את המגמות ההומאניסטיות והסוציאליסטיות. לאחר הרצאותיה היה מלווה אותה חוג גדול של ידידים אל בית־הקפה ולפי מנהג הימים ההם היו מבלים שם שעה ארוכה. מעניין הדבר, שהיו לה מעריצים לא רק בחוגים המפלגתיים הצרים. מורגש היה, שהיא מרוצה מהצלחתה לא רק כנואמת וסופרת, אלא גם כאשה – והיא חשה עצמה בטוב בקרב הסטודנטיות והסטודנטים הצעירים. בימי מלחמת העולם הראשונה הצטרפה אל קבוצתו של לנין ונתמנתה קומיסארית לעזרה סוציאלית, האשה־המיניסטר הראשונה באירופה. לאחר מכן כיהנה כשגרירת ברית־המועצות בנורבגיה ובמקסיקו. כאן עלי להעיר, כי בכהנה כשגרירה בסקנדינביה – בימי מלחמת העולם השניה – עשתה מאמצים כנים להציל את האוכלוסיה היהודית מידי הנאצים.
פרק שמיני: הנשפיות הרוסיות וחופשות הסטודנטים 🔗
“הנשפיות הרוסיות”. – רוצים ב“חג”. – האורחים מחוץ־לארץ. – שירת מקהלה וסולו. – “פאוסט” ו“יבגני אונייגין”. – הדואר הרוסי“. – ריקודים; “הפולונז” ו”האינטרנאציונאל". – חופשה בהרים. – פונטיוס פילאטוס בשווייץ. – בטהובן וקרן־האלפים. – הנוסטאלגיה: שיר ערש ללרמונטוב. – גרזאו, הרפובליקה הזעירה ביותר. – “וילהלם טל”, האידיאל של עצמאות מדינית. – הרצאות החופשה שלי. –
כדי להכיר מקרוב את חייהם של המהגרים הפוליטיים והסטודנטים – אין לפסוח על ה“נשפיות”, אשר אירגנו ה“מושבות” וכן על חופשותיהם של הסטודנטים.
ההכנסה הכספית מן הנשפיות נועדה למטרות פוליטיות, או לעזרה ההדדית המקומית של הסטודנטים, אך נודעה להן גם משמעות מוסרית. כאן הורגשו הנפש והלכי־הרוח האמיתיים של האינטליגנציה הצעירה. מן הראוי לציין, שאל הנשפיות היו באים גם סטודנטים רבים מערים אחרות, ולא רק מן האוניברסיטאות השווייציות, כי אם גם מגרמניה. הכול שמחו להינתק קימעה מן החיים היומיומיים, על אף היותם מועילים ונעימים כפי שהיו, ורצו ליהנות פעם משימחה של חג. שבועות רבים היו מתכוננים לנשפיות והיו מזמינים אליהן גם את הפרופיסורים, מרצים שונים (וגם קצת סטודנטים שווייציים או בני ארצות אחרות). היינו סבורים, שזכות זו מגיעה להם, שהרי כאן היו המשתתפים פותחים קצת את סגור לבם – וגם היו פותחים את אולמי האוניברסיטה ל“הלכי־רוח רוסיים”. הסטודנטיות היו “מתקשטות”, היינו, לובשות חולצה לבנה וחצאית שחורה. שמלה שחורה וארוכה כבר נחשבה בבחינת “מותרות”, וכאשר היו נועצות פרח בשערות, כבר ראו בכך משום “גנדרנות”.
אצלנו בציריך היו הנשפיות נערכות בדרך כלל באולם שעל הר־ציריך. כאמור, היו חברים באים במיוחד מברן, לוזאן וז’נבה; מן האוניברסיטאות הגרמניות, שהרי רחמים עוררו אנשי דארמשטאדט והיידלברג, שבעירם אין “מושבה” ואף סטודנטית אחת לרפואה. הם קינאו ברוסים השווייציים, שביניהם היו כל כך הרבה נערות חינניות. היו באות, איפוא, קבוצות שלימות ישר מן הרכבת אל אולם־הנשפיה. הנה נשמעים דרך החלונות צלילים רמים של שירת מקהלה המגיעים ממרחק, ומייד נשמע רחש: “המהנדסים מדארמשטאדט באים”. ובהיכנסם לאולם הם שרים את הימנון הסטודנטים הלאטיני העתיק: “גאודיאמוס איגיטור, יובנס דוס סומוס” (הבה נגילה – כי צעירים אנו).
ומייד נשמעת קריאה: “הפילוסופים מהיידלברג באים!” עוד מרחוק מכירים אותם, בקולות מלוכדים שרים הם את ההימנון שלהם: “אלט היידלברג, את עיר נאה ומכובדת, ושום עיר אחרת לא תשווה לך!..” בסערת תשואות היו מתקבלים כל אלה שנסעו שעות ארוכות, כדי לבלות אתנו ביחד יום חג. אולם החברים מז’נבה מתרעמים: וכי מי קבע שהיידלברג הגרמנית היא היפה בערים? הם, בני ז’נבה לא יוותרו בשום פנים! המקהלה שלהם שרה איפוא שאנסון פאריסאי עליז, שכן ז’נבה היא בת־דודה של פאריס. וכך מתפתחת התחרות בין מקהלות.
מישהו קורא בקול: “ואלדימיר מדארמשטאדט, תשיר את ‘פאוסט’” שהרי כולנו מכירים היטב איש את רעהו, ועוד זוכרים כיצד שרו בסמסטר הקודם. ואכן, ולאדימיר בעל קול באס יפה שר את האריה של “מפיסטו”, שבה משולבות אמנות ופוליטיקה גם יחד: “השטן חוגג בנשף. בני־אדם שוקעים ביוון זהב וממון…” ומפיסטו זוכה לתשואות רמות והתחרות נמשכת. מישהו קורא: “ועתה, מיכאל מברן, ‘יבגני אונייגין’!…” שהרי זהו צ’ייקובסקי הרוסי שלנו ואותו זמר רוסי לירי משקף את רגשותינו הצעירים ואת געגועינו.
ואולם הנוסטאלגיה אינה שוככת. הרי אנו בגלות, על כל פנים בארץ זרה. ומה יהיה לאחר שנסיים את לימודינו? רבים מאתנו הנם בבחינת “מוכתמים” בעיני הבולשת הרוסית. האם יותן להם לשוב לביתם? ואם כן, הרי יצטרכו הרופאים להיבחן ברוסיה בחינות מיוחדות; ולאחר הבחינות – היכן יעבדו? באיזו פינה סיבירית רחוקה – כרופא אזורי – או באיזו עיירה יהודית ענייה ונידחת?
ואכן הלכי־רוח אלה באים על ביטויים בשירה בציבור. באחת הפינות פותחת קבוצה בשיר וכל הקהל מצטרף: “וולגה וולגה, אמא יקירה”, ומצטרפות מלותיו של נקראסוב: “האנחה אצלנו קרויה שירה”.
אך אנשי ברן אינם מפגרים אחריהם. ובאולם משתלטים שירי־עם יהודיים נלבבים, שהובאו עוד מן הבית ולא נשכחו. "אוי וואס קלינגט איר קירכנגלאקן, הערט שוין אויף, גענוג געשראקן האבן אייערע אלטע טענער. כ’האב א נייעם געשאפן – נישט צו שרעקן נאר צו וועקן, שטייט צום לעבן אויף! (מה תצלצלו פעמוני הכנסיה, חידלו כבר, די הפחידו צליליכם הנושנים. פעמון חדש יצרתי – לא להפחיד, אלא לעורר. קומו, עורו לחיים!).
בחוץ שולט החורף, הרחובות וההרים מכוסים שלג, אבל כאן באולם חמימות נפלאה מנעימה את החיים ומייפה אותם.
מישהו משמיע קריאה: “האורחים מחוץ לארץ!” וקוראים ל“אסיאנית” שתרקוד “לזגינקה”. נערה צעירה מסיביר הרחוקה, המבלה באוניברסיטה שעות כה רבות ליד המיקרוסקופ, קמה ויוצאת במחול־סולו לוהט. מחוללת היא ברוב להט וחן וזוכה לתשואות סוערות.
והנה נשמעים צלילי שופן, ופקודה: “להזמין את הגבירות!” מתחיל ריקוד ה“פולונז” המלכותי. איש אינו יכול להתחמק ולומר שאינו יודע לרקוד. את הפולונז של שופן חייבים לדעת כולם, כשם שחייבים לדעת את הקונטר־דאנס – עם הפקודה הסופית: “רונדו!” והכול משלבים ידיים. שוב אין עתה אנשי דארמשאדט, היידלברג וז’נבה. עתה זוהי חבורה מלוכדת אחת, הקשורה ביחד בידידות אישית ובגורל משותף.
* * *
אטראקציה גדולה היתה הדואר. אנו מעריכים מאוד את הדואר השווייצי הנהדר, המביא לנו בדייקנות את המכתבים והכסף מן הבית, אבל כאן הערב יש לנו דואר רוסי משלנו. ליד אחד השולחנות קונים במחיר פראנק אחד מעטפה, כותבים איגרת, חותמים עליה, או אין חותמים עליה, (מוטב שלא לחתום), מדביקים את המעטפה, משלשלים אותה ל“תיבת הדואר” ומחכים בקוצר רוח, כיצד “היא” (או “הוא”) יגיבו על כך: האם יבינו את הרמז – מיהו המחבר וכך נמשך המשחק.
* * *
עוד מעט יעלה השחר. אנשי “חוץ לארץ” חייבים לשוב אל עריהם ועל אנשי ציריך לשוב אל המעבדות והסמינארים. נפרדים. מוסרים איש לרעהו את הכתובות והפעם כבר יביא הדואר השווייצי האמיתי, במהרה, את המכתבים החתומים!… אשר לעתים קרובות היו מקשרים בין אנשים צעירים למשך כל ימי חייהם.
ובטרם עוזבים את האולם, קמים הכול על רגליהם, ושירת “האינטרנאציונל” מהדהדת באולם. שרים הכול – הרוסים, הגרוזינים, הארמנים, הפולנים והיהודים; הסוציאל־דמוקראטים, הסוציאליסטים־רבולוציונרים, הבונדאים והציונים־סוציאליסטים. כולם, כולם הם כאן אחים לגורל משותף.
ברוסיה עדיין שולט שלטון־הדמים של הצאריזם. ייתכן שעוד ימים רבים יעברו עד אשר על גדות הניאוה והוולגה תקום הרפובליקה הדמוקראטית הרוסית. אולם כאן, על יד אגם ציריך, כבר קמה רפובליקת האחווה. הלואי והרפובליקה של העתיד שם ברוסיה תצטיין ביחסי חירות והומניזם כפי שהסטודנטים והסטודנטיות יצרו כאן בשווייץ.
* * *
תפקיד לא מועט, ואולי אף רב יותר, מילאו החופשות. רק בחלק מן החופשות היו נוסעים הביתה. רובם העדיפו לבלות את החופשה בשווייץ, שהרי זוהי הארץ הקלאסית של תיירות ושל טיולים, ועתה יש זמן ואפשרות להיטיב ולהכיר את יפי הנוף והטבע השווייצי, לנוח ולבלות בנעימים.
למשך שבועות הקיץ היו נוצרים שלושה זרמים. היו שנסעו אל החופים הרומאנטיים של אגם ארבע־הארצות. ברכבת היו יוצאים ללוצרן ומשם – בספינת־הקיטור החיננית – אל מרכזי התיירות המפורסמים. קבוצה אחרת העדיפה את הרי־האלפים האדירים מכוסי שלג־העד, שמסביב למרכז הידוע אינטרלאקן. וקבוצה שלישית היתה נוסעת לסביבות הצרפתיות של אגם ז’נבה.
רעיה ואנוכי היינו כמעט כל קייץ נוסעים לאותו מקום: ויצנאו.
כאן הייתי בפעם הראשונה בשנת 1905, כאשר ערכתי את טיולי עם נחמן סירקין וכאן ביליתי כמעט את כל חופשותי. מויצנאו היינו עורכים טיולים אל הנקודות הסמוכות ולעתים אף אל הרי־האלפים הרחוקים יותר, אל החברים והידידים שהיו מבלים שם את חופשתם.
ויצנאו היא באמת פינת־חמד, אחת המקומות היפים באירופה. מכאן יוצאת רכבת ההרים הצרה אל הר ריגי המפורסם. ליד הנמל הקטן, ההומה מתנועת תיירות מתמדת, מנגנת בבית־קפה תזמורת איטלקית. כמה אהבנו להאזין לנגינה זו ולשירים הניאפוליטניים המקסימים, שהרי מנוגדים הם כל כך לשירי־העם הרוסיים הנוגים. טוב היה לפחות לנשום קצת מאווירת־ניאפול ההארמונית.
לחדר של בית־איכרים, שעמד על אחת הגבעות ואשר שכרנו לנו לשבועות החופשה, היינו מביאים עמנו גם קצת ספרים. יחד עם כמה ספרי־לימוד כרסניים בתורת הרפואה, לא היתה רעיה שוכחת להביא עמה גם כרך שירים של היינריך היינה ואת “זאראטוסטרא” של ניטשה. בעל הבית, בראותו את הספרים הכרסניים, נטל קרשים, חיברם במסמרים והעמידם על יד הקיר באומרו: “הנה לכם איצטבה וחדר־לימודים”.
וכמה היינו אוהבים לטפס בהרים! קודם כל אל פסגת ריגי “שלנו”. הנוף כאן נפלא ומראהו משתנה כל רגע, כשפיראמידות ענקיות מופיעות ומתחלפות לנגד עיניך.
ופתאום הנך נעצר בשומעך את שירתו של הרועה השווייצי. בשומרו על הפרות האלפיניות, הוא מנגן בקרן הארוכה־ארוכה שלו ורב החשק להקשיב עוד ועוד לנגינה נפלאה זו. אין זה מקרה, שבאחת הסימפוניות שלו העיר בטהובן בתווי־הנגינה: “זהו קולו של רועה מהרי־האלפים. השימחה לאחר הסערה שחלפה”.
כאשר מטפסים ועולים לפיסגה כדי לחזות בזריחת החמה, נקלעים כאן לעולם של קסמים. מסביב עדיין שולטת החשכה, אבל לאט, לאט מתחילה להופיע השמש. מן האדמה למטה הנך מובדל על־ידי ערפל סמיך. למטה עדיין חושך וכאן עולה ומתנגנת שמש־פז בהירה. רק לאחר שעה ארוכה, כאשר הערפילים מתפזרים, הנך מתחיל לראות את האדמה, שאף היא טובלת עתה באור גדול. משמע שלא היית שרוי בשמים. השמים גבוהים עוד פי כמה! והשמש הצעירה מזהירה ומוליכה שולל…
* * *
יש רצון לטפס על כל ההרים מסביב. מכל הר והר מתגלה נוף אחר. הנה הר שני, בדיוק כמו מול ויצנאו שלנו, מזדקר אל על “פילאטוס” הענקי. גובהו עולה על אלפיים מטר. לא קל הדבר לטפס אל פיסגתו, אבל מוכרחים. כאן מתמזגים יפי הטבע וההיסטוריה האנושית
האגדה מספרת, כי פונטיוס פילאטוס, לאחר משפט־הסלף שלו, נתקף מוסר־כליות, על שדן למוות את ישו החף מפשע. הוא יצא איפוא מירושלים לדרך נדודים, עד שהגיע לבסוף לכאן, כדי לבקש מחסה בין צוקי הסלעים של ההר הנישא. וכאשר לא יכול עוד לעמוד בייסורי מצפונו, השליך את עצמו מן ההר הגבוה אל התהום העמוקה. ומאז ועד היום נושא ההר את השם “פילאטוס”.
* * *
והערבים! בהרים נדלקים אורים ומדורות, ויחד עם הכוכבים והירח הם משתקפים בתוך האגם. מראה זה מן הנמנע לשוכחו! ומלבך פורצת שירה, שירתו של הענק הרוסי הצעיר לרמונטוב: “יוצא אני בודד לדרך, המידבר מקשיב לריבון העולם… וכוכב אל כוכב יביע אומר”.6
* * *
גם בימים היפים שבילינו בחופשתנו לא שכחנו את משימותינו הפוליטיות. “נקודת החופשה” הגדולה ביותר בשביל הסטודנטים היתה וגיס, השוכנת במרחק כמה קילומטרים מויצנאו שלנו. זהו בית־מרפא ידוע, שהרבה תיירים מחוץ־לארץ נוהגים לבקר בו. המקום גדול יותר מויצנאו והוא משך גם רבים מבין אנשינו. נוצרה מסורת, לפיה בימות־החופשה היו עורכים שם “הרצאות גדולות”. כל מפלגה (רוסית ופולנית) היתה מגייסת לשורותיה תומכים חדשים גם בימי הקיץ. ואכן מדי קיץ הייתי משמיע שם הרצאה. ההרצאות היו נערכות תחת כיפת השמים, סמוך לשפת האגם. השומעים היו סטודנטים גולים פוליטיים מאוניברסיטאות שונות בשווייץ, אבל היו גם שבאו מגרמניה ומפאריס, באו גם תיירים ואורחים ישר מרוסיה. בשביל רבים מהם היתה תפיסתנו הרעיונית בבחינת חידוש. השתדלנו שהם יפיצו את הידיעות על מפלגתנו בעריהם, לאחר שובם לביתם. ודבר לא שכחנו, גם לאסוף קצת כסף לצורכי מפלגתנו. באופן כזה היו החופשות מביאות גם תועלת פוליטית. היינו זוכים למגעים חדשים ולאוהדים נוספים. קצת כסף בשביל “הצלב האדום” שלנו, (עזרה לאסירים שהוגלו לסיביר) היינו מקבלים גם מן האורחים והתיירים הלא־יהודים.
פרק תשיעי: רוזה לוקסמבורג ו“המושבה הפולנית” 🔗
האשה היהודיה־הפולניה המופלאה. – ורשה, זמושץ וציריך. – ביקורתיותה וגאונותה. – שנאתה לעריצות. – סוציאליזם, פטריוטיות והומניות. – המקרה קוז’ניובסקי והאופוזיציה שלי. – הרצאתה בציריך. – רוזה לוקסמבורג וי. ל. פרץ. – טיולנו המשותף לראפרסוויל. – רוצה אני להכיר את י. ל. פרץ – “שלוש האוטופיות”.
מושבת הסטודנטים והגולים הפוליטיים מורכבת היתה משני חלקים: “המושבה הרוסית” ו“המושבה הפולנית”. שתיהן עמדו מול אותו אוייב עצמו: השלטון הצארי הרוסי העריץ ולשתיהן היו גם קווי־אופי דומים. אף־על־פי־כן הן נבדלו זו מזו. מושבת הגולים הפולנית היתה ותיקה יותר מן הרוסית. לאחר חלוקת הממלכה הפולנית ולאחר המרד, לא־מעטים מבין הלוחמים שניצלו היגרו לחוץ־לארץ. יחד עם פאריס ולונדון נמנתה שווייץ עם המרכזים הפולניים העיקריים. לאחר המרד הכושל של שנת 1863, ייסד הפאטריוט הפולני הגראף פלאטר (הנציג הדיפלומאטי האחרון של ממשלת הגולה הפריסאית המפורסמת) על חשבונו את “המוזיאון הפולני” הידוע בראפרסוויל. באותה עיירה קטנה, הסמוכה לציריך, נאספו מיסמכים חשובים ביותר על ההתקוממויות הפולניות: כרוזים, דגלי הלגיונים (עוד מימי נאפוליאון ומיצקביץ'), הצהרות ממשלתיות, תולדות ההתקוממויות (ביניהם גם מיסמכים כתובים עברית, כגון הכרוז הממשלתי “אל האחים היהודים” וכן מיסמכים ביידיש)7.
ב“גלותי השניה” פעלתי ב“מושבה הפולנית” לאין ערוך יותר משפעלתי בתקופה הראשונה. בבואי לשווייץ בפעם השניה לאחר שכבר חזרתי מוורשה, בה השקעתי מאמצים רבים ותבעתי ממפלגתנו שתנקוט עמדה של תמיכה בעצמאותה של פולין. במפלגה הייתי נחשב כנציג הכיוון הפולני. עתה, בהיותי בשווייץ, השתדלתי שעמדתנו החדשה תיוודע ברבים. בשווייץ התגוררו פולנים ידועי־שם, ובראשם הפרופיסור גבריאל נארוטוביץ‘, ששימש פרופיסור בטכניקום של ציריך ובר־סמכא אירופי במקצוע ההנדסה. הוא לא היה סוציאליסט, אבל דמוקראט כן, הומניסט וידיד־יהודים, והכול העריכוהו מאוד. היינו מזמינים אותו אל ה“נשפיות” שלנו ואני סיפרתי לו על תנועתנו. אל האנטישמיות בפולין התייחס בסלידה עמוקה. (כידוע, נבחר נארוטוביץ כנשיאה הראשון של הרפובליקה הפולנית הדמוקראטית שקמה לתחיה, וסמוך לבחירתו נהרג בידי איש הריאקציה האנטישמית של פולין). לשווייץ היו באים כתיירים או לשם מרפא, עסקנים פולניים, סופרים ואמנים (פאדרבסקי וסינקביץ' התגוררו בשווייץ בקביעות). מעניינת מאוד היתה הרצאתו של סטאניסלאב פשיבישבסקי. מחזותיו היו ידועים מאוד, שהרי הוא היה נציגה של “פולין הצעירה”; יתר על כן, הוא היה גם נציגן של “גרמניה הצעירה” ושל “סקאנדינאביה הצעירה” (אשתו, דאגנה, היתה סופרת נורבגית מפורסמת). פשיבישבסקי היה נציג ה“מודרניזם” הקיצוני ביותר. אף כי צידד בשיטתו (“אמנות לשם אמנות”), ערכנו לו תשואות רמות ואהדנוהו, משום שהיה מתנגד חריף לנטיותיו הפולניות הריאקציוניות של סינקביץ’.
* * *
עניין רב ביותר עוררה הרצאתה של רוזה לוקסמבורג. היא היתה מנהיגת “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית” בפולין ונתפרסמה כתיאורטיקנית של הסוציאליזם האירופי. היא הצטיינה לא רק בתיאוריות שלה וברוחה הלוחמת, כי אם גם בכנותה. אמנם ידעה להתפלמס עם יריב רעיוני, אבל מעולם לא עשתה זאת בצורה גסה או פוגעת. אכן, על אף היותה מתבוללת קיצונית, כאבה את כאב הרדיפות האנטישמיות נגד היהודים בכלל ובפולין בפרט. בוויכוחי עמה ביקשתי להביע לה את הכרתי הכנה ויחד עם זאת לנסח את השקפותינו העקרוניות. אמרתי:
"אנחנו, יהודי פלין, גאים על כך, שעיר פולנית קטנה הוציאה מקרבה שני אישים דגולים, מצויינים ברוח הומאנית ויוצרת. זוהי העיר היפה זאמושץ', עירם של יצחק לייבוש פרץ ורוזה לוקסמבורג. אולם צר מאוד, שאין הם מכירים איש את רעותו ואין ביניהם שום שיתוף פעולה, ביחוד בתחום חשוב מאוד – בשאלת היהודים. פרץ הוא הקלאסיקן של הספרות היהודית המודרנית ועליו גאוותה של תנועת התחיה הלאומית היהודית. למרבה הצער, לא זכתה תנועה היסטורית ויוצרת זאת לתמיכתה של רוזה לוקסמבורג, שבלי ספק יכלה לתרום רבות להמשך התפתחותה. אבל הבעיה היא מסובכת לאין ערוך ונוגעת לא רק בתחום היחסים האישיים.
“זוהי בעיית ההתבוללות. עניין הנוגע לא רק לעם היהודי. הנה הסופר המפורסם ג’וזף קונראד. סיפוריו והנובילות שלו תופסים מקום מכובד בספרות האנגלית, אך לאמיתו של דבר הריהו פולני. אביו, אפולו קוז’יניובסקי, היה משורר ומחזאי פולני וגם עסקן מהפכני פולני ידוע; בשל פעילותו ומסירותו לעמו הוגלה על־ידי השלטון הרוסי לסיביר. פולניותו של ג’וזף קונראד־קוז’יניובסקי אינה מוטלת בשום ספק, הוא נולד בפולין. רק לאחר שנשתקע באנגליה התחיל לכתוב אנגלית; הוא תרם רבות להתפתחותה של הספרות האנגלית. עניין קונראד־קוז’יניובסקי שופך אור מעניין על בעיית ההתבוללות. מקרים בודדים של התבוללות יכולים בלי שום ספק לקרות, אבל אין הם פותרים את השאלה הלאומית. עמים אינם מתבוללים, הם חיים לפי אורח־חייהם ותרבותם שלהם. אנו מכירים בזכויותיה הסוציאל־פוליטיות וההומניסטיות הגדולות של רוזה לוקסמבורג, אך מצטערים צער עמוק על שאין היא תומכת בתנועת התחיה הלאומית היהודית”.
הקהל הגיב על דברי במחיאות כפיים סוערות והיה לי הרושם שגם רוזה לוקסמבורג היתה נרגשת.
כרגיל לאחר ההרצאות ליווה חוג רחב של ידידים את המרצה אל בית־הקפה. רוזה לוקסמבורג שוחחה אתי שיחה ידידותית. מישהו אמר לה שאני יליד צ’נסטוחובה, ממשפחה פולנית פאטריוטית. הדבר עורר בה עניין והיא שאלה אותי על מוצאי ועל שנות לימודי בגימנאסיה.
למחרת היום יצאה רוזה לוקסמבורג לביקור במוזיאון הפולני בראפרסוויל בליווי קבוצה גדולה של חברים. נסענו לשם בספינת־קיטור, הגלים שהיכו באגם התיזו מים על הסיפון ורוב החברים שלנו הסתתרו מאחורי קיר הזכוכית, אך רוזה לוקסמבורג הוסיפה לשבת על הסיפון הפתוח. היא צחקה, קצת שרה והעירה בחיוך אירוני: “זהו הנוער של ימינו, הוא פוחד מפני קצת מים”. היא היתה הצעירה בינינו.
המוזיאון עורר בנו התפעלות. עמדתי מול דיוקנה של הנסיכה הצעירה אמיליה פלאטר, אשר יחד עם אחיה נטלה חלק פעיל במלחמת הפארטיזנים נגד הרוסים. היא היתה אשה יפה להפליא, בעלת פנים עדינים ומקסימים. היתה מפורסמת כ“אשה־חיילת” ראשונה. הערותי: “היא נציגה נהדרת של דורה – ומופת לדורנו”. סבורני, כי רוזה לוקסמבורג חשה שהדבר מתייחס במיוחד אליה אישית.
כשנסענו חזרה לציריך, אמרתי לה בשיחתנו: “מה טוב היה, אילו היית מתוודעת אל פרץ אישית”.
בחיוך נלבב השיבה: “יש לך שתי אוטופיות, אוטופיה אחת על מדינה פולנית, ואוטופיה שניה – על מדינה יהודית. נראה, ששתי אוטופיות אלה אינן מספיקות לך. עכשיו העלית אוטופיה שלישית… ליצור היכרות ביני לבין פרץ”.
בצאתה מציריך, הבאתי לה לתחנת הרכבת שני ספרים כתשורה: את הנובילות של זאנגוויל וכרך של כתבי פרץ – בתרגום רוסי. הוספתי הקדשה: “לצערי, אין זה במקור”. תוך הודייה על המתנה, אמרה בחיוך: “אני יודעת, אני יודעת. שהרי יש לך תוכניות משלך”.
בדברי על “המושבה הפולנית” עלי להזכיר את סטאניסלאב בז’וזובסקי. מאז שנות נעורינו ראינוהו כמבקר היסודי והמתקדם ביותר של הספרות והתרבות הסוציאליסטית. חיבורו היסודי “האגדה של פולין הצעירה” נתפרסם בדיוק בימי גלותנו השניה. גישתו הסוציולוגית והפילוסופית המיוחדת במינה אל בעיות התרבות התבטאה ב“תורת העבודה”. ובתפיסתו הוא מיזג מיזוג הארמוני את העבודה הפיזית והטכנית עם המאמצים הרוחניים והיצירה האמנותית. ספריו זכו לפירושים סוערים “בעד” ו“נגד”; וגם המחבר עצמו היה (ונשאר עד היום הזה) בגדר חידה פסיכולוגית.
קשה לתאר את הרושם שעשתה הידיעה, כי אותו הוגה־דיעות פילוסופי ותרבותי גדול הואשם לפתע בריגול לטובת הממשלה הצארית. הסנסאציה המרה החמירה ע“י כך, שההאשמות נגדו הוטחו לא רק על־ידי יריביו הרעיוניים, ע”י היסודות השמרניים, כי אם גם על־ידי כמה ממנהיגי “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” בקראקוב.
“פרשת בז’וזובסקי” שייכת לדראמות המזעזעות ביותר של ספרות אירופה. המבקר המצויין הזה של התרבות האירופית הואשם בשירות לממשלה הצארית תמורת בצע כסף! פולין כולה נזדעזעה. היתה זו מעין “עלילת דרייפוס” פולנית. הסופר המרדן האמיץ, שקרא למאבק נגד הסנוביזם והרוח הבורגנית, שחדרה גם ליצירותיהם של סופרים פולנים גדולים, הוא סוכן של הבולשת הצארית?! הדבר חל בדיוק בשעה כאשר במפלגת הסוציאליסטים־רבולוציונרים צף עניין “הפרובוקאציה של אזף”. מצד אחד טענו, שאם אזף, ראש “הארגון הקרבי” המפורסם, אשר ביצע התנקשויות מוצלחות בשרי הממשלה הצארית האדירה, היה פרובוקאטור, הרי יתכן שגם בז’וזובסקי מילא תפקיד דומה. ההקבלה עוד הוגברה בכך, שבורצב, “המומחה לגילוי מרגלים”, שהאשים את אזף, הוא שהאשים עתה גם – את בז’וזובסקי.
“הדראמה בז’וזובסקי” עלתה מבחינה אישית אף על הדראמה של אזף. את אזף הכירו באורח אישי רק אנשי החוג הקונספיראטיבי הקטן של מפלגתו, מפלגת הסוציאליסטים־רבולוציונרים. לעומת זאת בז’וזובסקי היה ידוע בפולין כולה כהוגה־דעות, פילוסוף ומבקר תרבות ואמנות. מייד נוצרו, כמובן, שני מחנות: “בעד” ו“נגד”, אשר לחמו מלחמה מרה אחד במשנהו. הוקם בית־דין סוציאליסטי מיוחד, אשר אירגן את המשפט בקראקוב. כשופטים נתמנו אישים סוציאליסטיים ידועים, כגון: המנהיג הסוציאליסטי הפולני, פליקס פרל ושני צירים סוציאליסטים של בית־הנבחרים האוסטרי, ד“ר הרמן ליברמן וד”ר הרמן דיאמנט (כיושב־ראש). כעדים הוזמנו המנהיג הראשי של הסוציאליסטים הפולנים, דאשינסקי (מי שהיה לימים יושב־ראש הסיים בווארשה) והסופר הפולני הידוע, סטיפן ז’רומסקי.
בז’וזובסקי, ששהה אז בפירנצה במצב של חולה אנוש (שחפת ריאות) הצהיר, כי את העלילה המציאה המשטרה, כדי להכתים את הלוחמים והסופרים הראדיקאליים. ברוב ייאושו פנה אל כל המפלגות הסוציאליסטיות בפולין, שהרי דבר זה עניין את הכול. הוא פגה גם אל מפלגת ה“ס.ס”. שלנו. קיבלתי מכתב מן הוועד המרכזי הרוסי שלנו (בחתימתו של משה ליטבאקוב), בו ביקשני לנסוע למשפט כמשקיף. ליטבאקוב היה משוכנע, שבז’וזובסקי חף מפשע. ייתכן, כי על עמדתו זו השפיע לונאצ’ארסקי, אשר הכיר את בז’וזובסקי אישית וישב אף הוא בפירנצה; לונאצ’ארסקי, כמוהו כליטבאקוב, היו מן המשתתפים הקרובים בעתון היומי המתקדם הנודע “קיובסקאיה מיסל”.
גם אני הייתי בטוח, שזוהי עלילה, שהעלילו על הסופר הגדול, אך לא יכולתי לנסוע לקראקוב, שכן שומה היה עלי להיבחן בחינה, שלא יכולתי לדחותה. הצעתי, שלמשפט יסע חברנו היקר, המהנדס ליאון פייגנבאום (ליאון וארשאבסקי). אגב, ליאון כתב לי, שהוא שוחח רבות על ההאשמה האיומה הזאת עם י. ל. פרץ בווארשה וכי שניהם היו משוכנעים שבז’וזובסקי חף מפשע. אולם ליאון לא הצליח אז לקבל בווארשה דרכון־חוץ, ולא נסע. הדיונים בבית־הדין היו סוערים. הישיבות הופסקו כדי להביא עדים ומיסמכים נוספים. ליאון כבר היה מוכן לנסוע, אבל הדיונים נדחו שוב ובית־הדין לא סיים את דיוניו. בז’וזובסקי היה אכול צער וייאוש ועד מהרה הוציא את נשמתו בגלותו באיטליה.
בפולין העצמאית דובר על הצורך לערוך משפט חוזר, אבל הדבר לא נסתייע. אגב, בעניין זה שאלתי פעם את ד"ר דיאמנט, מי ששימש יושב־ראש בית־הדין בקראקוב. אך הלה העיר לי קצרות: “באורח אישי הנני משוכנע, שבז’וזובסקי היה חף מפשע, אבל עתה מוטב שלא לדבר על כך ולשכוח את כל העניין”. רק לאחר מלחמת העולם השניה פורסמו בווארשה מיסמכים, שמהם מסתבר, כי אכן בז’וזובסקי היה חף מפשע.
פרק עשירי: הלכי־רוח חדשים 🔗
הריאקציה הפוליטית פוגעת באידיאליזם של הסטודנטים. – “מפנה התרבות” בחיי הסטודנטים היהודיים. – אני עושה למען שיתוף פעולה בין המושבות הארציות. – “מועדון ציריך”. – היכרותי עם מ. ז. לרמן, שלום שווארצבארד ועם ל. שפירא – מועדוננו מוציא קובץ על הגנה עצמית. – בערב־קונצרט שלנו יוצא ראגאץ חוצץ נגד הפגיעות ביהודים ורואה בהן חרפת האנושות. – האישיות המענינת של נתן בירנבאום ושל דוד פארבשטיין. – הרצאותיהם של יעקב לשצינסקי ושמואל ניגר. – שלום עליכם ומנדלי הם אורחינו – בקורם היה חג גדול לספרות היהודית.
הריאקציה הפוליטית, אשר באה לאחר המהפכה הראשונה (1905) היתה לה השפעה חזקה על הלכי־הרוח של הסטודנטים הרוסים, הפולנים והיהודים שלמדו באוניברסיטאות המערב. ההשפעה עלתה על זו שברוסיה עצמה, שכן כאן יכלו הלכי־הרוח הללו לבוא על ביטויים באורח חופשי לאין ערוך מאשר באימפריה הצארית. בפטרבורג, קיוב או וארשה – גם כאשר הצנזורה הרשתה פה ושם להביע רעיון ביקורתי כלשהו – לא רצו לתת למשטרה את האפשרות לראות בעליל את המשבר שהתחולל בהלכי־הרוח של האינטליגנציה, לבל ישמחו השליטים בראותם, שמעשי־הדיכוי שלהם משאירים עקבות כה עמוקים בחיים הרוחניים והנפשיים.
בציריך, ברן ופאריס הגורמים הללו לא היו קיימים ודווקא משום שאי אפשר היה לתת ביטוי חופשי לחוויות־הנפש החדשות, הן היו אופייניות להלכי רוח אופוזיציוניים. חיפשנו דרכים חדשות, כיצד להיחלץ מן המבוי האטום הקשה ולא לתת להלכי־הנפש הספקניים והפסימיים להשתלט על הלבבות.
חלק מן החברים הנלווים הארעיים והאוהדים נשרו, ואילו אחרים הקדישו עצמם כליל ללימודיהם המקצועיים, ביקשו לסיים מהר ככל האפשר את האוניברסיטאות, לשוב הביתה ולהתחיל בקאריירה האישית. מעניין היה לעקוב אחר התמורות הפסיכולוגיות שהתחוללו בקרב האנשים: לפתע לא היה להם זמן. אף אלה שעסקו במרץ בלימודיהם, ראו קודם לכן צורך ללמוד גם את מדעי החברה, ביקרו בהרצאות הפוליטיות והשתתפו ב“וויכוחים” המפורסמים – אולם עתה העריכו את זמנם הערכה אחרת. לפתע נעשה להם הזמן יקר מאוד. היו עושים חשבון מדוקדק, כמה זמן וכמה סמסטרים עוד נותרו להם, ואף הטובים שבין ה“נלווים” נעשו חסכוניים בזמן. החלק הגרוע יותר, הקטן בהרבה, אך הרעשני פי כמה, ביקש “לעשות חיים”, “לבלות את הזמן בנעימים”. מרוסיה התגלגל לכאן גם הרומאן של הסופר הרוסי ארציבאשב, “סאנין”, עתיר המומנטים הארוטיים. אולם בדרך כלל היו הלכי־הרוח החדשים מתבטאים בנטייה גדולה עוד יותר אל התיאטרון, המוסיקה.והספרות.
המנהיגים הראדיקאליים הביאו בחשבון את הלכי־הרוח החדשים הללו. הם שיבחו את השאיפה לעסוק בספרות, אבל בספרות טובה, “ספרות במובנה האמיתי של המלה”, בניגוד לכל מיני מגמות זולות, וולגאריות או פורנוגראפיות למחצה. הרבה יותר מאשר קודם לכן הושמעו עתה במושבות הרצאות על נושאי ספרות ואמנות. כאן הורגשה ההשפעה של החיים הסוציאל־פוליטיים החדשים, יחד עם החוויות “הנצחיות” והעממיות, כפי שהן משתקפות – וחייבות להשתקף – בספרות. הפרשנית המפורסמת והמצליחה ביותר בתחום זה היתה אלכסנדרה קולונטאי, שכבר הזכרתיה לעיל. בהרצאותיה על נושאי ספרות ואמנות היתה מדגישה תמיד את המגמות המתקדמות ואת הצורך להמשיך במרץ בפעילות המהפכנית. אולם האמן הגדול ביותר בביקורת הספרות היה אנאטולי לונאצ’ארסקי. הרצאותיו נהפכו למרכז החיים הספרותיים הרוסיים. השכלתו היתה קלאסית והוא היה בעל שיעור־קומה גדול. הוא נתפרסם בניתוחו המצויין של הקלאסיקנים הרוסיים והאירופיים ונעשה לחביבן של המושבות הסטודנטיות. ראוי לציין, שכמעט בכל הרצאה הדגיש את הצורך לנהל מערכה עזה נגד האנטישמיות, “שהיא חרפה לכל תרבות”.
את בבואת החיים החדשים שיקף בספרות הפולנית סטיפאן ז’רומסקי ברומאן שלו “תולדות החטא”. הגיבורה, אווה, דמות יפה וצעירה, נפלה קורבן לרוחות החדשות. היא נעשתה אהובתו של שודד, אשר סיבך אותה ברשת של פשעים, אבל ז’רומסקי, האמן הגדול, נתן ברומאן זה גם תיאורים נהדרים. הרומאן נעשה פופולארי מאוד.
* * *
באופן יחיד במינו השתקפה התקופה של “מיפנה התרבות” בחוגי הסטודנטים היהודים. בעוד שבחיים הכלליים היתה זו ריאקציה נגד המדיניות המהפכנית הקיצונית והדוגמאטית הקודמת, שימשו הרוחות החדשות בחיים היהודיים – דחיפה אדירה אל התרבות היהודית הלאומית. ברוסיה ובפולין החל העידן של התרבות היהודית. היתה זו תקופת הפוריות הגדולה של הקלאסיקנים היהודיים, י. ל. פרץ, חיים נחמן ביאליק ותלמידיהם; בימים ההם קמו כל מיני אגודות ספרותיות, היסטוריות ומדעיות.
מגמה חדשה זו בלטה מאוד בייסוד כתב־העת הגדול “ליטערארישע מאנאטשריפטן” – מפעלם לא רק של ה“צעירים”, שכן הרכב המערכת כבר הראה, כי משהו נשתנה כאן באורח ראדיקאלי. שלושת העורכים היו: שמואל ניגר, החבר הבולט ב“מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית (ס.ס.)”; הבונדאי א. וייטר, והציוני ש. גורליק. שנים אחדות לפני כן לא היה הרכב כזה בגדר האפשר. עתה ליכד הזמן הקשה את שלושתם (ולא רק אותם). הם נוכחו לדעת, כי בתחום התרבות והספרות אפשר לעבוד ביחד.
והנה גם אנחנו, במושבות הסטודנטים והמהגרים, נשתכנענו, שאם לא כל הזרמים, על כל פנים הזרמים הקרובים זה לזה יכולים לנהל פעולה פוריה במשותף. סיפרתי כבר לעיל על “תקופת וינה” שלנו, שעה שהתכוננו לקונגרס העולמי לענייני הגירה יהודית, ו“פועלי ציון” הרוסיים קיימו את ועידתם, החליטו שלוש מפלגות סוציאליסטיות לתאם ביניהן את פעילותן (“ס. ס”., “פועלי־ציון” ו“סיימיסטים”), ועד כמה שאפשר לשתף גם את ה“בונד”. מאז “ימי וינה” ספגנו כולנו מהלומות הגונות והמצב היהודי נעשה טראגי עוד יותר. כנציג הוועד המרכזי שלנו בחוץ־לארץ החלטתי לעשות עתה נסיון מחודש לשיתוף פעולה. יזמתי את ייסודם של “מועדוני תרבות” לסטודנטים יהודיים. באוניברסיטאות אירופה היו קיימות עד כה שתי מושבות: ה“מושבה הרוסית” ו“המושבה הפולנית”. אולם גם באותן מושבות, שבהן מספר הסטודנטים היהודיים והגולים הפוליטיים היהודיים היה רב ביותר, לא היתה קיימת “מושבה יהודית”. הרוב הגדול שבקרב היהודים נמנה עם אחת משתי המושבות הנזכרות. כל מפלגה סוציאליסטית יהודית היו לה קבוצות מפלגתיות נפרדות משלה, אך אלה היו גופים פוליטיים. עתה הגיעה השעה לעסוק יותר בשאלות תרבות.
פעלתי כאן כפי שעשיתי עשר שנים קודם לכן בגימנאסיה בצ’נסטוחוב, אלא שהכיוון היה כאן הפוך. בגימנאסיה עסקנו תחילה בהשתלמות ורק אחר כך עברתי לאירגונן של קבוצות פוליטיות. ואילו בימי לימודי באוניברסיטה היו לנו תחילה קבוצות פוליטיות, ועתה עברנו לפעילות בתחום התרבות. אולם הטכניקה היתה דומה. בגימנאסיה אירגנתי קודם כל את הקבוצה העירונית שלנו, ואחר כך – בערים השכנות. לאחר שאירגנו בציריך “מועדון תרבות” לסטודנטים, נסעתי לברן, ז’נבה ולוזאן ויסדתי שם מועדונים דומים. כנציג הוועד המרכזי שלנו בחוץ־לארץ המלצתי לפני הקבוצות שלנו באוסטריה, גרמניה, בלגיה וצרפת לגשת לפעולה דומה. היה זה תחום חדש והאנשים לא ידעו כיצד להתגבר על הקשיים. בציריך ה“טכניקה” היתה פשוטה מאוד. הגעתי לידי הסכם עם בית־קפה־מסעדה ברובע האוניברסיטה, לפיו נבוא פעם או פעמיים בשבוע בערב ונשב בחדר נפרד. באחת הפינות תלינו את כתבי־העת שלנו בכל השפות, שהיתה להם נגיעה ליהודים, ומלבדם עתון רוסי יומי גדול.
מובן, פינתנו לא יכלה לשמש מעין התחרות, או משקל נגדי לחדרי־הקריאה הרוסיים והפולניים, אך גם בקרב הסטודנטים פעלתי כדרך שפעלתי בימי הגימנאסיה: מי שרצה, יכול היה להישאר גם להבא במוסדות הכלליים. ואכן אני עצמי המשכתי גם הלאה בביקורי בספריה הרוסית, שהרי שם מצויים היו אוצרות גדולים: ההוצאות השונות של שניים־שלושה דורות מהפכניים, אשר חיו כאן והנחילו את ירושתם לדור הצעיר. גם העזרה החומרית נשארה כמקודם. החברים הנצרכים היתה להם זכות לקבל גם להבא את התמיכה שלה נזקקו. בזה האופן נוסד מוסד לאומי יהודי חדש, שנודעה לו השפעה חשובה על תנועת התחיה היהודית.
גם כאן באה לידי גילוי שיטת פעילותי הקודמת. לאחר שנוסדו בז’ניבה ברן ולוזאן ה“מועדונים”, אירגנו בציריך ועידה של כולם, כדי לתאם את הפעולה וכך נוצר “האיגוד הציריכי”, כפי שקראו לו. עד מהרה בא השלב השני. כינסנו את נציגי המועדונים גם מאוסטריה, גרמניה, בלגיה וצרפת וה“איגוד הציריכי” נהפך למוסד־סטודנטים כללי לאירופה. כאן עלי להזכיר כמה שמות: בציריך עמד בראש המרכז יחד עמי ירמיהו חרש, שעליו סיפרתי לעיל. בברלין ובווינה נסתייע העניין בסמכותו הגדולה של מארק ראטנר (וכן של חברי לגימנאסיה בצ’נסטוחוב יצחק גורסקי) וה“מועדון” שם נהפך למוסד חשוב. נמסר לנו, כי בברלין התקרב אל המועדון חבר צעיר, אשר הגיע לא מכבר מרוסיה והצטיין בכשרון אוראטורי גדול. היה זה זלמן רובאשוב. בשנים ההן מילאו תפקיד חשוב מאוד הנואמים והמרצים. כל מפלגה היו לה “כוכבים” שלה. למפלגת “פועלי־ציון” לא היה “כוכב” כזה באירופה, והחלו מדברים כי רובאשוב הצעיר הוא הוא “הכוכב” העולה שלה. בברלין למד אז חבר המפלגה שלנו, אהרון סינגלובסקי, אשר עוד מימי צ’נסטוחוב ידוע היה כנואם גדול. אך רובאשוב הצעיר כבר יצא לו שם לא רק כנואם מלהיב, כי אם גם כאיש־מדע צעיר.
באורח בלתי צפוי זכה “האיגוד הציריכי” במכשיר עזר חדש. כאשר־נסעתי עם רעיה לימי החג לאנטוורפן (שם התגוררו הוריה), הכרתי שם פועל יהלומים צעיר ואינטליגנטי, אשר גם למד באוניברסיטה. היה זה יהושוע פודרוז’ניק. הבחור בן השמונה־עשרה התחיל גם להשתתף בכתב עת מקומי. בחור עליז, טוב־לב ופעלתן זה התעניין ב“איגוד הציריכי” שלנו. נפגשתי עמו לעתים קרובות והיינו משוחחים על ה“מושבות” השווייציות. פודרוז’ניק נקט יוזמה מעניינת. הוא התחיל להוציא באנטוורפן כתב־עת ביידיש בשם “הסטודנט היהודי”. מרצו והתלהבותו היו גדולים מאוד. באנטוורפן לא היה בית־דפוס יהודי ובאמצעות מכרים בא בקשרים עם קופנהאגן ושם הדפיס את כתב־העת. אם איני טועה, ערך פודרוז’ניק את “הסטודנט” באנטוורפן יחד עם חברו הצעיר י. קרטלאק. לנו העתון היה חשוב, שכן בציריך הוצאנו רק ביולטינים בהקטוגראף. נדברתי עמו, שאנו נשלח לו חומר על המתרחש בערים השונות ונסייע בהפצת כתב־העת באירופה. כתב־עת מודפס הוסיף, כמובן, חשיבות רבה לתנועה.
* * *
החידוש ב“מועדון ציריך” שלנו היה בכך, שהקימונו כאילו סניף של “מועדון הסטודנטים” ברובע היהודי הדמוקראטי של ציריך, ברובע הרביעי, שבו היו מתגוררים פקידי־מיסחר יהודים, בעלי־מלאכה, פועלים וסוחרים זעירים, רובם ממזרח אירופה. הם חיו להם את חייהם הנפרדים וכמעט לא היה להם כל קשר עם המושבה הסטודנטית הרוסית. בתחום פעילותי הטריטוריאליסטית הייתי מרצה שם הרצאות והכרתי אחדים מבין המארגנים, שהגיעו מרוסיה או מפולין. עתה החלטנו ש“מועדון הסטודנטים” שלנו ירחיב את פעילותו ויקיף גם את החוגים האלה. האקלים היה אז נוח מאוד. עד מהרה התבלטו מקרב החוגים הללו עסקנים טובים ומסורים.
* * *
רצה הגורל, שכמעט בכל אחת מתחנות חיי אפגש עם אנשים מעניינים, שלימים מילאו תפקיד חשוב בחיים היהודיים וגם בחיים הכלליים. ציריך היתה, כמובן, מקום נוח במיוחד לפגישות כאלה, שהרי שווייץ שוכנת במרכזן של דרכי אירופה החברתיות, הפוליטיות והמהפכניות. מאז ומתמיד התעניינתי מאוד באנשים, לא רק בשייכותם המפלגתית, כי אם גם בפסיכולוגיה האישית שלהם, בהלכי־רוחם ובאופיים. בייחוד בשנים ההן, כאשר ציריך היתה קוו הגבול בין שני עולמות.
כאשר ייסדנו את “מועדון התרבות”, לא ציפיתי כלל שדווקא כאן אפגוש אנשים בעלי אופי סוער. כסבור הייתי, שעלינו לעסוק בעיקר בפעולה אורגאנית ובונה ולא בפעולה דסטרוקטיבית והרסנית. על כל פנים, כך היה נדמה לי, אך מסתבר, כי אורחות־החיים של אנשים רבים מסובכים לאין ערוך משניתן לשער. לימים נוכחתי בכך לא אחת.
הראשון מבין ה“לא־סטודנטים” אשר התמסר מאוד לפעילות החדשה וסייע לקרב את רעיון המועדון אל חוגי הפועלים ואל החוגים העממיים־דמוקראטיים בציריך, היה משה זלמן לרמן. יהודי פשוט בעל חינוך מסורתי, בן להורים עניים. הוא היה סוכן מיסחרי, היה נוסע על פני הערים והעיירות ועיסוקו זה נתן לו את האפשרות להרוויח כדי קיום צנוע. הוא היה מביא למועדון שלנו זמרים, שחקנים ובמאים, אשר שיוו קצב אינטנסיבי לפעילות התרבותית. כאשר עזבתי את שווייץ, אבד לי המגע עמו ושנים רבות לא שמעתי עליו דבר.
כמה נדהמתי, כאשר בראשית מלחמת העולם השניה (בשנת 1940) זמן קצר לאחר עלייתי לארץ־ישראל, נמסר לי במערכת “דבר” מכתב מקאהיר. היה זה אותו מ. ז. לרמן מציריך, אשר מן העתון “דבר” נודע לו שאני ואשתי ניצלנו מן הגהינום הנאצי והוא בירך אותנו בלבביות, תוך הערה “אולי עוד נתראה”. המכתב נכתב על טופס של פירמה עם צילום של בית־חרושת ענקי. משה זלמן לרמן היה בעל (או שותף) של הפירמה הענקית העוסקת בייצור קרונות־רכבת וקרונות־חשמלית.
הוא צירף למכתבו שני ספרים ביידיש, שחיבר והדפיס בקאהיר. ספר אחד הוא קובץ של נובילות קצרות, והשני – מחזה בשלוש מערכות על חייו של נביא. כיצד הוא נעשה לתעשיין גדול ועשיר במצרים – לא אדע. הוא רק כתב לי, שמייד לאחר מלחמת העולם הראשונה בא לארץ־ישראל, חי כאן זמן מה ואחר כך עבר למצרים. הוא מקווה, שבהזדמנות הראשונה אהיה אורחו. זה היה העסקן הראשון של מועדון התרבות הציריכי.
השני היה אדם מטיפוס שונה לגמרי: בעל־מלאכה, שהתפרנס מעבודתו כשען. הוא עצמו היה אדם שקט, אבל בעל עבר סוער: שלום שווארצבארד. הוא התגורר בציריך כגולה פוליטי לאחר הסערה שעברה עליו. מאז שנות נעוריו נטל חלק בתנועה המהפכנית והאנטי־צארית, ישב בבתי־כלא ונמלט למערב אירופה, שם התגורר במקומות שונים. היו לו נטיות לתנועה הסינדיקאליסטית, אבל בציריך התמסר בעיקר לפעילות במועדון שלנו. הוא גם נמנה עם ההנהלה והיה מדייק ובא לכל האסיפות והישיבות. החברים, שהיו מאחרים לעתים קרובות, היו מתלוצצים שאין הם שענים כמו שווארצבארד, ועל כן אין הם יכולים לדייק כמוהו. מי יכול היה להעלות אז בדמיונו, ששלום שוארצבארד הוא אשר יבצע כעבור שנים בפאריס את ההתנקשות בחייו של רוצח־היהודים, פטליורה האוקראיני.
השלישי היה טיפוס שונה משני קודמיו. באחד מימי א' בשבת, ביום שבו אין הרצאות באוניברסיטה וגם בתי־העסק סגורים, בא אלי אדם נמוך־קומה ורזה והביא עמו מכתב־המלצה מאת שמואל ניגר, שבו כתב, כי “מוסר האיגרת, שפירא, כמעט שאין לו מכירים בציריך. ומן הראוי שאכיר אותו”. הוא אמר לי, שיש לו חנות בציריך. נדברנו שבקרוב אבוא לבקרו.
החנות היתה בחלק האריסטוקראטי ביותר של ציריך, סמוך לשפת האגם, מקום שם עומדות הווילות של אנשי־האצולה השווייציים. היתה זו חנות פירות קטנה, אבל מסודרת יפה בסיגנון ניאפוליטאני. למעשה ניהלה את החנות אשתו הצעירה והנמרצת, והוא רק היה עוזר לה. מה גדולה היתה פליאתי, כאשר בשיחה עמו העיר כבלי משים, שכבר פירסם משהו בדפוס. קורה, שגם חנוונים כותבים דברי ספרות או הגות. אך מה רבתה פליאתי עוד יותר, כאשר נוכחתי לדעת, כי זהו “ל. שפירא”, אשר הנובילות שלו עוררו עניין רב בכל העולם היהודי. בייחוד עורר סיפורו “הצלב” סנסאציה גדולה. והרי על ל. שפירא כבר כתבו בעתונים שונים. בסיפורו “הצלב” המחבר מתאר כיצד צרבו הפורעים על מצחו של יהודי אומלל אות של צלב. סיפור זה ואחרים הוציאו לו לשפירא שם גדול. י ל. פרץ הדפיס את סיפורו והדבר עוד הגדיל, כמובן, את יוקרתו. אמנם סיפורו עשה רושם, אולם רושם רב עוד יותר עשה עלי שפירא עצמו. הוא היה מזועזע מן הפרעות עד עומק נפשו. כאשר פעם דיבר על כך הוא ממש רעד מהתרגשות; כיצד חיות־טרף בצורת בני־אדם מתנפלים על קורבנותיהם החלשים וחסרי המגן. הוא גם היה ממורמר מאד על שלא אורגנה הגנה עצמית חזקה, בייחוד בזמן הראשון. ההתמרמרות והאכזבה כה השתלטו עליו, שהחליט לא לפרסם עוד שום דבר, לוותר לגמרי על יצירה ספרותית ולעסוק יחד עם אשתו בחנותם הקטנה. פעם, כאשר פגשתיו סוחב סל כבד עם פירות, לא אמרתי לו מאומה. הוא חש בפליאתי והעיר בחיוך מר: “מוטב להיות סבל ולהביא פירות אל הלקוחות, מאשר לגור ברוסיה בתוך סביבה של פורעים”. דומה, כי שפירא אמנם לא הוסיף עוד לכתוב שום דבר, אבל חוסר־המנוחה סר ממנו. לאחר זמן מה עזב יחד עם אשתו את ציריך, ויצאו לאמריקה, שבה כבר התגוררו גם קודם לכן. שפירא הצטרף כחבר במועדון־התרבות שלנו. רק ביקר במועדון, אולם מיצירותיו לא רצה לקרוא. כאשר פעם הקדשנו במועדון ערב מיוחד לסיפוריו, הוא לא בא והודיע על כך מראש.
בקשר לכך כדאי להזכיר, שבמועדון שלנו נרקמה תוכנית להוציא קובץ מוקדש לפרעות ולהגנה העצמית. בקובץ הזה אמרנו לכלול ארבע מסות של מחברים, אשר השתתפו בעצמם באירגון ההגנה העצמית. בדרך זו היתה מתקבלת תמונה מקיפה. על שווארצבארד עבר הפוגרום באוקראינה והוא עסק גם בהברחת־נשק להגנה העצמית; על שפירא עברו גלי הפרעות באוקראינה; על משה לרמן עבר פוגרום בוולין; ועלי עבר הפוגרום הראשון בצ’נסטוחוב ועסקתי בהברחת־נשק בשביל ההגנה העצמית היהודית. לרמן כבר תיכנן לארגן בציריך בית־דפוס קטן, כדי שנוכל להדפיס כאן את הקובץ, אולם הדבר לא נסתייע. במידה שאני זוכר, נכשל העניין בעיקר משום ששפירא סירב באופן מוחלט לכתוב משהו. והרי הוא היה הסופר האמיתי בין כולנו.
* * *
אופייני להלכי־רוח של הימים ההם היה קונצרט חגיגי אחד, אשר המועדון העממי היהודי החדש שלנו אירגן בציריך. השתדלנו שלערבים ולקונצרטים יבואו לא רק אנשי “עמך”, היינו, המהגרים הפועלים מרוסיה ומפולין, אלא גם האינטליגנציה היהודית, אשר היתה פחות או יותר מתבוללת, וגם נציגי היהודים השווייציים. שהרי לחמנו בעד העקרון של “עם עולם” ולמען התחיה הלאומית היהודית הכללית.
בין המנהיגים הסוציאל־דמוקראטיים הרוסיים הצטיין במיוחד פאבל אקסלרוד. יחד עם פליכאנוב ווירה זאסוליץ נמנה עם מייסדי המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית. הוא היה בין הגולים הפוליטיים הוותיקים ביותר בציריך, אבל עמדתו היתה יחידה במינה. מבחינה כלכלית הוא הסתדר באורח עצמאי לגמרי. הוא פתח מחלבה משלו והתפרנס ממנה.
וכשם שמעמדו הכלכלי היה מיוחד במינו, כן מיוחדת במינה היתה גם הפסיכולוגיה שלו. הוא קיבל חינוך מסורתי ואף דתי. גם חזותו החיצונית (היה מגדל זקן ארוך) היתה יהודית טיפוסית. רעיה ואני אכלנו ארוחות בפנסיון שווייצי, באותו בית, שבו היתה מחלבתו של אקסלרוד וכך היינו נפנשים עמו לעתים קרובות. הוא היה נעים הליכות ומדי פעם בפעם הייתי מקיים עמו שיחות קצרות. חשבתי, כי מבין כל המנהיגים הסוציאל־דמוקראטיים אפשר אולי לעניין אותו (מלבד מארטוב) בתנועה הרעיונית שלנו. כאשר “המועדון העממי” שלנו ערך פעם קונצרט, הזמנתיו שיבוא ויראה כיצד מבלים אנו את זמננו. הוא בא וגם מחא כף לזמרים ולקריינים. השירים היו חדורים רוח הספרות היהודית המודרנית. בעת שנפרדנו אמר לי: “כל זה טוב ויפה, אבל אתם צריכים לערוך פעם ערב מוקדש לשירים יהודיים מסורתיים, שאבותינו ואנחנו היינו שרים ברוסיה”. דבריו היו בשבילי בבחינת הפתעה. הוא, המנהיג הידוע והמוכר של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית, המטיף ליהודים שיתבוללו – דווקא הוא רוצה ערב יהודי מסורתי “ברוח הישנה”!
דבר זה עוררני לארגן ערב כזה. התייעצתי עם ידידים, הבקיאים יותר ממני בתחום המסורת, ובמאמץ רב אורגן הערב. רצינו לשוות לערב אופי רפרזנטאטיבי במיוחד. מן השיחות עם הפרופיסור השווייצי שלנו, ליאונארד ראגאץ, ידעתי, שהוא מתעניין בעניינים יהודיים. החלטנו איפוא להזמין גם אותו ואת המנהיג הוותיק של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית, הרמן גרויליך. גרויליך המנהיג הסוציאליסטי המוכר עוד מן האינטרנאציונאל הראשון, היה שר במקהלה בכנסיה הגדולה של ציריך ובה בלט תמיד בשל זקנו הלבן היורד על מידותיו – וגם הודות לשמו כמנהיג סוציאליסטי.
לחבורת אישים רמי־מעלה כאלה, צירפתי גם את ד"ר דוד פארבשטיין ששימש יחד עמי כמארח. הוא קיבל את ההצעה ברצון. הערב זכה להצלחה גדולה מאוד. מלבד השירים מאת המשוררים היהודים המודרניים, שרו שירים עתיקים, שהיו ידועים מזה כמה דורות. רושם עצום עשה השיר “דין־תורה עם הריבונו־של־עולם” של ר' לוי יצחק מבארדיצ’ב, וכן השיר המסורתי של אברהם אלשטיין “אלי, אלי למה עזבתני?”.
הימים היו קשים מאוד, והשירים מלפני שלוש מאות שנה נשמעו כאילו נכתבו זה עתה בשביל המציאות הנוכחית של המאה העשרים. רטט עבר בכל הקהל.
פרופיסור ליאונארד ראגאץ קם ממקומו, ודווקא הוא, השווייצי, נתן ביטוי להרגשה הכללית, כאילו היה זה קולו של הזמן:
"כן, כן. כך היה במשך דורות ארוכים, ואיש, איש לא יצא נגד העוול האיום שנעשה ליהודים. כך היה – אבל אסור שישאר כך! כבר נשפך יותר מדי דם יהודי נקי.
זוהי חרפת האנושות וכך לא יימשך!"
קשה לתאר את הרושם העצום שעשר דברים אלה על כל הקהל. רבים (ייתכן שהרוב) שמעום בפעם הראשונה. ולאחר דברי הסיום של הפרופיסרר השווייצי העמיקו הרגשות הטראגיים עוד יותר. הודיתי לראגאץ מקרב לב ולעולם לא שכחתי את דבריו אלה.
* * *
בין המרצים־האורחים של “מועדון התרבות” היה גם ד"ר נתן בירנבאום (מתתיהו אחר). במידה שאני זוכר, הוא חזר אז מסיורו באמריקה וקיבל ברצון את הזמנתנו, שכן חיפש קשר אל הנוער. גם השכר המועט שקיבל שימש תרומה חשובה לתקציבו האישי. בהגיעו לציריך עוד לא היה בן חמישים וכבר היה מאחוריו עבר מפואר וססגוני. הוא התגאה בכך, שהיה אחד המרצים בקונגרס הציוני הראשון וכי השם “ציונות” הוא פרי המצאתו. הורגשה אצלו השאיפה להגיע ולהיות המנהיג הראשי של התנועה הציונית. אכן היו לו מעלות רבות. הוא היה בן גילו של הרצל, וינאי, עתונאי ואפילו מחברה של חוברת “התחיה הלאומית של העם היהודי בארצו”, שפירסם שנים אחדות לפני הרצל. יתר על כן: את החיים היהודיים ואת התרבות היהודית הוא הכיר לאין ערוך יותר מהרצל.
אלינו לציריך בא, שנים אחדות לאחר שניתק את קשריו עם ההסתדרות הציונית, שבראשיתה שימש בה כמזכיר כללי. בציריך הירצה על בעיות לאומיות ובעיות תרבות יהודיות. הוא היה ראשון בקונגרס בבאזל אשר ביסס את “התפיסה האנטי־מתבוללת”. התיזה שלו היתה: השאלה, אם קולקטיב מסויים מהווה עם, או לא, מוצאת את פתרונה גם אם רק אדם אחד מכיר בלאומיותו של אותו קולקטיב, בין אם הוא שייך לאותו לאום או לא. אבל העם היהודי מוכר כעם לא על־ידי אדם אחד, כי אם על־ידי מאות אלפים; וגם כמעט על־ידי כל הבלתי־יהודים. בירנבאום הדגיש שוב ושוב, כי גם לאחר ביטול הגיטו, מוסיפים היהודים לחיות בנפרד וחיי־התרבות שלהם נושאים אופי עצמי משלהם. כוחות התרבות שלהם נכבלים. גם האנטישמיות אינה פותרת את השאלה היהודית. הבעיה היהודית היא עניין של קיום ואותה חייבים לפתור היהודים עצמם. “יש לדאוג להתקדמותם של יהודי המזרח ולתחייתם של יהודי המערב”. בתקופתו הציונית היה בירנבאום בטוח, כי כל המטרות האלה יושגו רק בדרך הציונית, על־ידי תחיית האומה היהודית כ“עם־מדינה”.
על־ידי הקמת המדינה היהודית “תתעשר המפה של הציביליזאציה האירופית בדף תרבותי חדש”. עם, אשר תרם כה רבות ליסודות הלאומיים של תרבות המערב הכללית, מסוגל בכשרונותיו ובהתפתחותו העצמית להשתתף גם להבא במפעל הציביליזאציה האדיר. בהיותו משוכנע, כי ההתפתחות באירופה בכלל תלך כנראה, בכיוון הסוציאליסטי, וזו תהיה ברכה גדולה לאנושות, האמין, שדווקא האומה היהודית – על עברה התרבותי הגדול – יכולה להיות חיל החלוץ בכיוון הכלל־אנושי החדש.
בהופעתו בציריך סבור היה בירנבאום, כי התחיה היהודית יכולה להתקיים גם בתפוצות. לעצמו של דבר הוא היה קרוב לאידיאולוגיה הסוציאליסטית־טריטוריאליסטית של חברינו, ה“סיימיסטים” (ומאבקם על האוטונומיה היהודית הלאומית הפרסונאלית והפרספקטיבה של ארץ יהודית עצמאית). הוא דיבר על לבנו והפציר מאוד, שה“ס ס.”, תאחד שוב את ה“סיימיסטים”, והביע נכונות לעזור לנו בכך. בהתרכזו בעיקר בפעילות התרבותית, מתח ביקורת חריפה על תפיסתו של מארטין בובר וחבריו.
את הרצאתו אצלנו קרא בירנבאום בלהט רב וזכה לאהדה גדולה. לפי המינהג נערך ויכוח בעקבות הרצאתו. והפעם נרשמו כה רבים לרשות־הדיבור, שהוויכוח נמשך עוד שני ערבים נוספים.
הדברים החריפים שהשמיע נגד מתנגדיו ויריביו הפוליטיים היו בהיפוך גמור לשיחותיו הפרטיות. יחס ג’נטלמני מיוחד היה לו כלפי הסטודנטיות. ישבנו בבית־קפה בחברת שתיים־שלוש סטודנטיות יהודיות מרוסיה. הוא אמר אליהן בנועם: “מעניין כיצד האחת היא מאדונה, והשניה, חברתה, אפאשית” (בימים ההם היה סגנון האפאשים מודרני מאוד). שיחותיו על תרבות וספרות היו מעניינות ביותר. בהיותו הוא עצמו אירופי, היתה האוריינטאציה שלו אז כמעט אך ורק על יהודי מזרח אירופה. היה משוכנע, כי הם הם המייצגים את העתיד היהודי. מבין יהודי המערב העריך במיוחד את ישראל זאנגוויל באמרו: “הרי גם מוצאו הוא ממזרח אירופה”.
לפני שנסע מציריך הזמנתי את ד"ר דוד פארבשטיין לבלות עמנו יחד ערב אחד. ישבנו בבית־הקפה הידוע “טאראס”, על שפת האגם. בפינה שישבנו בה התנהלה שיחה מעניינת מאוד. מצאתי עניין בלתי רגיל בשני אישים־מנהיגים אלה, אשר שימשו כמרצים מצויינים בקונגרס הציוני הראשון, האחד על כלכלה, והשני – על תרבות.
נתחוור לי, על שום מה לא הוא, אלא דווקא הרצל נעשה למנהיג היהודי, ותפס את המקום שהוא, בירנבאום, ביקש לתופסו בשעתו. אכן בירנבאום היה מחונן בכמה תכונות שהיו נחוצות לכך. הוא היה אחד האנשים המקסימים ביותר, סופר מצויין, מבקר בעל שאר־רוח, התמרד נגד ההווה, שאף לשינויים ראדיקאליים, השכלתו היהודית היתה עמוקה לאין ערוך מזו של הרצל. אולם בהקשיבי בתשומת, לב לדבריו של בירנבאום, חשתי בהבדלים הגדולים. הרצל לא ידע את הפרטים על החיים היהודיים הטבעיים כפי שידע בירנבאום, אבל הרצל היה כולו נתון לחזונו הגדול, לאינטואיציה הגאונית שלו, והודות לכך ניתן לו להשפיע יותר על הגורל היהודי. בירנבאום היה חסר סבלנות, קאפריזי ואגוצנטרי כדי שיוכל להגן על השקפותיו, הוא היה פחות מדי יציב. מחמת מורת־רוחו מן ההווה (וזה היה הקו הבולט שבו), היה נקלע מקיצוניות אחת לשניה. זאת הרגשתי אז בציריך.
ההבדל בלט בייחוד, כאשר השוויתי אותו עם ד"ר פארבשטיין. לפארבשטיין היתה השכלה יהודית מסורתית, ובמדעי היהדות לא יכול היה הרצל להשתוות עמו, אבל פארבשטיין חש את גדלותו של הרצל והחליט לתמוך בו. הוא היה עורך דין גדול ותפס אחת הכהונות המכובדות ביותר בשווייץ: חבר בית־הדין העליון השווייצי. הוא העמיד לרשותו של הרצל את כל נסיונו, גם בתחום המשפטי. הוא התגאה, שכאשר פרץ הסיכסוך החריף בין הרצל למתנגדיו מקרב הציונים (עם אוסישקין בראש), נבחר הוא לוועדה ליישוב הסיכסוך. כיושב־ראש הוועדה ההיא עמד במרץ על כך, שההחלטה חייבת להיות פה אחד לטובת הרצל. פארבשטיין סיפר לנו ברצון על הדיונים הקשים והממושכים מאז ואכן הוא הצליח בכך וההחלטה נתקבלה לטובת הרצל. הרצל סבל כבר אז ממחלת־לב קשה, וההחלטה ההיא הקלה במידת מה על מצבו הטראגי.
כאשר סיפר לנו פארבשטיין כמה אפיזודות על המאבק ההוא, נתבררה לי בייתר שאת חולשתו של בירגבאום. זמן קצר לאחר מכן נעשה בירנבאום (יחד עם י. ל. פרץ וחיים ז’יטלובסקי) לאחד ממנהיגי “ועידת צ’רנוביץ”, אשר הכריזה על מלחמה למען לשון יידיש. אחר כך החלה תקופה חדשה בתכלית בחייו של בירנבאום. הוא נעשה דתי בצורה הקיצונית ביותר. לא זו בלבד שהצטרף ל“אגודת ישראל”, אלא אף נטל לידיו את תפקיד המזכיר הכללי של מפלגה זו במערב אירופה.
עלי להוסיף כאן, שלאחר מלחמת העולם הראשונה הירצה בירנבאום בווארשה הרצאה שאורגנה מטעם ה“אגודה”. נפגשתי עמו לפגישה פרטית. הוא היה מעניין וסוער כתמיד. תוך סנטימנטליות רבה נזכרנו אז בימי פגישתנו בציריך, הוא אף הזמינני לבוא ולהתארח אצלו באמסטרדאם, כדי לגמול לי על הכנסת האורחים שנהגתי בו בציריך. אבל היינו כבר יותר מדי רחוקים איש מרעהו, כדי שאבוא להתארח בביתו.
על חד־צדדיותו ומר־נפשו אפשר ללמוד מן העובדה, שלרגל יובלו החמישים שלח מלך ראוויטש, אשר אירגן את היובל, רשימה של אישים שאפשר להזמינם לוועדה וצירף רשימה שניה, של אנשים, שבשום אופן אין להזמינם. ברשימה השניה הזאת היו קודם כל חבריו הוותיקים מן ההסתדרות הציונית: ד“ר מארטין בובר, ד”ר חיים וייצמן, ד“ר מאקס נורדאו וד”ר יהושוע טהון. אבל באותה רשימה נכללו גם אנשים אשר יחד אתם נלחם בירנבאום למען לשון יידיש: המבקר הנודע בעל־מחשבות, המשורר מוריס רוזנפלד, א. ד. נומברג וחברי המערכת של העתון היומי היהודי “פריינד”.
קווי־אופי כאלה לא היו סגולות המכשירות אדם להיות מנהיג. הרצל, על ההומאניזם שלו, סובלנותו ונועם־הליכותיו, היה ניגוד גמור לבירנבאום, ואכן הוא נעשה למנהיג המצליח.
* * *
אשר ל“מועדון התרבות היהודי” שלנו, כדאי להזכיר שתי הרצאות, אחת של יעקב לשצ’ינסקי והשניה של שמואל ניגר. כבר אז נמנו שניים אלה עם מנהיגי הפועלים ושניהם התגוררו בשווייץ. שניהם קיבלו חינוך מסורתי טוב, אבל הרגישו ליקויים בהשכלתם הכללית. לכן החליטו להקדיש עתה לפחות קצת זמן ללימוד באוניברסיטה מערבית. לשצ’ינסקי ביקש להיות “סטודנט מן המניין” בציריך. כאשר נודע לו מפי, כיצד נעשיתי סטודנט כאן (אף על פי שלא היתה לי תעודת־בגרות מלאה) ביקש ממני שאעזור לו להתקבל לאוניברסיטה בציריך בדרך דומה. הלכתי עמו אל הרקטור, הצגתיו כקשיש ממני וכמי שנמנה מזה שנים עם בעלי־ההלכה והאידיאולוגיה של התנועה הסוציאליסטית. הרקטור קיבלו בידידות, אך הדבר לא נסתייע משתי סיבות: א. הרי אני סיימתי שבע וחצי כיתות גימנאסיה, וחסרה לי רק המחצית השניה של הכיתה השמינית, ואילו יעקב לשצינסקי לא למד מעודו בגמנאסיה. ב המאמרים שלי שהראיתים לפרופיסור כתובים היו בגרמנית, כך שיכול היה לבדוק את ידיעותי ואילו יעקב אמנם כבר כתב ספר גדול, “הפועל היהודי ברוסיה”, אלא שהוא היה כתוב ביידיש (בגרמנית התחיל לפרסם את מסותיו רק לאחר מכן). יעקב הצטער על כך, ניחמתיו ואמרתי לו: “יעקב, הרי יודע אתה, ש”יעקב לשצ’ינסקי" זה הרבה יותר מאשר סתם ד“ר י. לשצ’ינסקי”.
לעומת זאת עזרתי לו בעניין אחר. לציריך הגיעה אז נערה צעירה, ליזה קוראלניק (סטודנטית מלוזאן) ויעקב אמר לי, שהם עומדים להתחתן. וכרגיל אצל יהודים רוסים, לא היו לו התעודות הנחוצות. פניתי איפוא, אל הרב ד"ר ליטמן (שיחד עם ד“ר שטראוס היה עורך ה”איזראליטישס ווכנבלאט" בשווייץ, שבו הייתי משתתף) וסידרתי את העניין. הייתי העד היחיד, הן מצד החתן והן מצד הכלה. בטקס החתונה נכחו מלבדי עוד שני שמשים. לאחר הטקס, שנערך בבית־הכנסת, הזמנתי את יעקב וליזה לבית־קפה, על כוס קפה ועוגה חגגנו את חגם המשפחתי.
שמואל ניגר, שהיה צעיר מלשצ’ינסקי בעשר שנים כמעט, השתקע בברן והתחיל ללמוד ברצינות פילוסופיה. עוד קודם לכן, התחיל לכתוב בבטאונים שלנו, של מפלגת “ס.ס.”, מאמרים על הספרות היהודית. עתה החליט לבסס את פעילותו הספרותית על־ידי לימודי פילוסופיה וביקר ברציפות ובדייקנות בהרצאות על פילוסופיה באוניברסיטת ברן. וכדרכו, למד במלוא הרצינות והשיטתיות.
הוא התגורר יחד עם אחיו הצעיר, דניאל צ’ארני. הם היו שני טיפוסים שונים. משפחת צ’ארני הצטיינה בכלל בכשרונות מרובים. שמואל היה אחד ממנהיגי “ס.ס.”, או כפי שאמם היתה אומרת, “פילוסוף”. האח השני בונה (ולאדק) נעשה נואם ידוע במפלגת “ה”בונד" וקראו לו “לאסאל הבונדאי”. לימים נתפרסם באמריקה. דניאל, צעיר האחים, היה אהוב המשפחה. ואכן אהבוהו מאוד, אך לא האמינו שהוא ייעשה לעסקן או לסופר. היו סבורים, כי הוא יישאר ה“מוזיניק”, ואכן הוא לא נעשה פילוסוף, ואם כי רחש אהדה אל ה“ס.ס.” ונמנה עמם, נעשה משורר לירי וכתב שירים. בעל מבנה גוף חלוש וחולני היה, נזקק תמיד לרופאים. נדמה לי, כי התקופה השווייצית היתה אצלו התקופה הפוריה ביותר, כמעט יום יום כתב שיר – על הטבע השווייצי, על נערות יפות, על צדק וחופש. יום אחד נסע לז’נבה: “דניאל, כתבת שיר?” – שאלתיו. “ודאי”. והוא קרא לי את השיר. בא לציריך ויצא משם עם שיר על ציריך. היה נעים מאוד לבלות ערב עם שני האחים. כשווייצי ותיק עזרתי להם להתמצא בתנאים השווייציים. ערכנו יחד כמה טיולים והתיידדנו מאוד.
* * *
כאן עלי לרשום גם חג גדול ב“מועדון התרבות” שלנו. החלטנו להזמין אלינו לציריך את שלום־עליכם, אשר התגורר אז בלוזאן. זו היתה תקופת הפריחה של שלום עליכם. הוא בא מרוסיה, שם חגגו בערים השונות את יובלו ברוב פומבי. את הזמנתנו קיבל ברצון ואנו עשינו מאמצים גדולים, לקבל באופן נאות את הסופר המפורסם והאהוב. הערב נערך באולם גדול ויפה. על דלת הכניסה לאולם תלינו פרחים וכתובת: “שלום עליכם – שלום־עליכם!”
כאשר הלכנו לתחנת־הרכבת לקבל את פניו, נדהמנו לראות, שיחד עמו יצא מן הקרון גם מנדלי־מוכר־ספרים. מנדלי התגורר אז בז’נבה, וכאשר אמר לו שלום־עליכם שהוא נוסע על־פי הזמנתנו לציריך, הציע מנדלי את עצמו להילוות אליו, אבל היתנה שלא יודיע לנו על כך מראש. כאשר ירד שלום עליכם מן הקרון, הגישה לו אחת החברות שלנו זר פרחים גדול. אילו ידענו על בואו של מנדלי, היינו מביאים, כמובן, זר פרחים גם בשבילו. ואולם עתה היינו שרויים במבוכה. עזר לנו להחלץ מן המבוכה שלום־עליכם שהוציא שושנה מן הזר וענד אותה על דש בגדו של מנדלי.
הכינונו בשביל שלום־עליכם חדר בבית־מלון טוב ולא ידענו, אם יהיה שם חדר פנוי גם בשביל מנדלי. “אין דבר”, אומר שלום־עליכם, אמסור לסבא את חדרי. ואם בבית־המלון לא יהיה מקום, הריני מקווה, שאחד הסטודנטים שלכם יארחני בחדרו". למרבה המזל, נמצא במלון עוד חדר פנוי. מייד לאחר שהגענו לבית־המלון, הביא מלצר לחדרו זר־פרחים. גדול ועליו הכתובת: “לסבא היקר”. “כמה מהר עשיתם כל זה!” אמר. אחת החברות נכנסה ישר מן הרכבת לחנות פרחים סמוכה וביקשה לשלוח את הזר. היתה זו התחלה טובה. שני הסופרים ביקשו לראות את “המושבה הרוסית”. במושבה הורגשה אמנם רוח התרבות הרוסית, אבל שני הסופרים חשבו, כי שוררת בה רק הלשון הרוסית. הם לא ידעו שחלק ניכר של “הסטודנטים הרוסיים” מתעניינים מאוד בספרות היהודית, שיש כאן קוראים טובים – ואפילו ידענים – של היצירות היהודיות הלאומיות, המודרניות. את העובדה הזאת קיבלו בשימחה רבה.
הכול ערכנו בחגיגיות. אל הזר שעטר את דלת־־הכניסה הוספנו כתובת: “ברוך הבא, סבא יקר!” קבלת הפנים עשתה עליהם רושם ושלום־עליכם העיר בחיוך: “הרי זה שיר־נצחון ממש!”. כאשר הסופרים נכנסו לאולם, קמו הכול על רגליהם, קיבלו אותם בתשואות וזמר בעל קול נאה שר שיר של שלום־עליכם. שניהם היו נרגשים ושלום־עליכם אמר בחיוך: “נוסף לשער־הנצחון יש גם הימנון”.
את נאום־הברכה שלי הכינותי מראש. את יצירתו של שלום־עליכם היכרתי היטב. גם את השקפותיו החברתיות (את אהדתו לציונות ולטריטוריאליזם). עתה הוספתי גם ברכה למנדלי: “סבא יקר, אכן אנו פירחחים, שקצים, אין אנו שומעים בקול הורינו, אנו מרדנים. כאן יכול אתה להיווכח בכך. אבל דבר אחד מבקש אני לומר לך: אהבה ודרך־ארץ לסבא יש לנו על כל פנים. אם לעתים קרובות לא הלכנו עם האבות, עם הסבא אנו הולכים והולכים”.
בימים ההם חגגו ברוסיה את יובל החמישים של שלום־עליכם ואת יובל השבעים וחמש של מנדלי. אמרתי איפוא: “כאן בציריך התאספנו מכל הערים, והנני מוסמך לומר שמברכים אתכם כאן אודיסה, וילנא, קובנה, הומל, וארשה, מינסק וכן סאן פטרבורג וצ’נסטוחוב”. נדברנו קודם, כי כאשר אקרא בשם של עיר, יקום חבר משלנו מאותה עיר ויקרא בשמו, ואכן בהשמיעי שם כל עיר, נשמעו מחיאות־כפיים חזקות, ונתקבלה הפגנה של ברכה קולקטיבית מיוחדת במינה.
קריין משלנו קרא כמה דברים משל שלום־עליכם ומנדלי. שלום־עליכם, שהיה בעצמו קריין טוב, השיב ברוח טובה: “הייתי קורא לכם משהו מיצירותי, אבל אחרי קריין כה מצויין הריני מפחד” לפי דרישת הקהל הוא קרא בכל זאת – ובאופן מזהיר – פרק מן המחזה “קשה להיות יהודי” (שעמד אז בעצם כתיבתו). מנדלי אמר: “יודע אני שיש לי נכדים ברוסיה, אבל כאן, מחוץ ל”תחום“, ליד הרי־האלפים הענקיים וליד האגמים היפים כה הרבה סטודנטים רואים עצמם כנכדי, זאת לא ידעתי. הנני מאושר, שכל כך הרבה אינטליגנטים צעירים רואים עצמם נאמנים לספרות היהודית ולתנועה הלאומית היהודית. שמח אני, שהנוער בא אלינו”.
כאשר יצאנו מן האולם, ליווה קהל רב את האורחים. שוחחנו, צחקנו. בשווייץ מקפידים על כך, שאחרי השעה עשר בערב ישרור שקט ברחובות. כאשר נפגשנו בסיור של שוטרים, הבינו השווייצים, שהולכים כאן איזה אורחים השובים, ואחד השוטרים העיר: “ודאי אלה הם אנשים רוסיים מפורסמים”. כאשר ישבנו ליד שולחן בבית־הקפה אמר שלום־עליכם: “רואה אתה, סבא, כאשר חיים, זוכים גם בנחת. הנה נעשינו כאן סופרים רוסיים”.
יירשם כאן עוד מומנט מעניין. בברכה שבירכתי את האורחים, כאשר הזכרתי את השם קיוב, קם חבר משם, אך הוא הכריז: “לא מקיוב, משדרות הקרשצ’אטק הנגידיות־הסנוביסטיות הנני, כי אם מיהופץ אני בא”. למשמע הודעתו פרץ צחוק גדול. שלום עליכם ניגש אל הסטודנט, לחץ את ידר ואמר: “משמע, שבני עיר אחת הננו”. אז פרץ צחוק עוד יותר גדול. לקבלת־הפנים החגיגית והנלבבת נוסף גם נופך אינטימי.
היה זה ערב יחיד במינו, כאשר האינטליגנציה הצעירה חגגה את יובלם של שני הסופרים האהובים – וזאת בטבורו של קן ההתבוללות במושבת המתבוללים הרוסים הנודעת. חלק ניכר של המשתתפים בערב היובל היו עצמם מתבוללים במידה ניכרת, והם החליטו לשים קץ לפעילותם המתבוללת ולהתקשר באורח אורגאני עם תנועת התחיה היהודית.
פרק אחד־עשר: נסיעתי לרוסיה 🔗
הזמן הקשה. – ליאון פייגנבאום, האידיאליסט הגדול. – פגישות עם י. ל. פרץ. – פרץ ורוזה לוקסמבורג. – פרץ מציע לי להיות “שותפו”. – בקיוב עם משה ליטבאקוב. – פגישות עם פרופיסור מאנדלשטאם. – מאנדלשטאם, האידיאל של הרצל. –
התקופה הריאקציונית הקשה נתמשכה ברוסיה זמן רב יותר מששיערנו. משטרה, מאסרים, בתי־כלא, הגלייה לסיביר – אלה היו תוכנם של החיים הפוליטיים. “השתוללו, השתוללו רוחות רעות, עתה הגיעה שעתכם!” – שרו בעוגמה, אבל לא הסתלקה מאתנו התקווה, כי אף־על־פי שיתמהמה, אביב האנושות בוא יבוא. מתוך הסכם עם החברים הרוסיים החלטתי לערוך נסיעה לרוסיה, להיפגש עם החברים המרכזיים והפעילים, לדווח להם על החוגים הרעיוניים המהפכניים בחוץ־לארץ, וגם להיפגש עם הטריטוריאליסטים הכלליים.
מצוייד בדרכון זר, על שמו של אלכסנדר בם, חציתי את הגבול הגרמני–רוסי. נציגנו הראשי בווארשה היה אז המהנדס ליאון פייגנבאום (ליאון וארשאבסקי). ליאון היה אחד מטיפוסי האדם המצויינים והעדינים שהכרתי מעודי. אידיאליסט מסור היה ועוד בשבתו על ספסל הגימנאסיה פעל הרבה בתנועה הסוציאליסטית. הוא למד הנדסה בטכניקום של דארמשאדט. בימי אוקטובר 1905 הפסיק את לימודיו ונסע לרוסיה לתת יד למהפיכה והתייצב בראש הפעולה שלנו במינסק. כאשר פרצה השביתה הכללית והצאר אנוס היה לפרסם את “המינשר” המפורסם שלו, ליאון נאם אז באסיפה המונית ליד אחד המיתרסים וקרא לה להפסיק את המאבק. אותה שעה הגיעו פרשים קוזאקים וירו בהמון. הכדור הראשון פגע ברגלו של ליאון. חברים העבירוהו לבית סמוך ונשקפה סכנה שיהיה הכרח לקטוע את רגלו. הוא עבר כמה ניתוחים. הרגל אמנם לא נקטעה, אבל הוא נשאר צולע לכל ימי חייו. בבואי לווארשה עדיין היה ליאון חולה. הוא התיידד עם י ל. פרץ, שהעריכו מאוד. ליאון הכיר היטב את אירופה, לא רק את המדיניות והכלכלה שלה, כי אם גם את הספרות והתרבות. היינו יושבים ומשוחחים יחד עד שעות מאוחרות בלילה. בביתו של ליאון פגשתי את פרץ. מפי ליאון ידע פרץ על אודות נדודי על פני אוסטריה, גרמניה ושווייץ. מלבד שווייץ עניינה את פרץ העיר קראקוב הגאליצאית, וביחוד הספרות והתיאטרון של הבירה הפולנית (שהיתה אז בקראקוב). הוא שאלני בעיקר על המחזה הסימבולי של ויספיאנסקי, “החתונה”, שראיתיו מוצג בתיאטרון העירוני של קראקוב. התפעלתי אז מן התמונות המתחלפות במהירות ומן הדמויות הסימליות הנעות בלילה. הייתי נלהב ממש מן המחזה וסיפרתי לפרץ את כל הפרטים שידעתי עליו. הוא ביקש לדעת גם על התפאורות ועל הלחנים והמנגינות. יש לי הרושם, שכבר אז חי בדמיונו הגאוני של פרץ המחזה שלו “בלילה בשוק הישן”.
* * *
סיפרתי לפרץ גם על רוזה לוקסמבורג ועל הוויכוח הפומבי שניהלתי אתה באסיפה פוליטית במושבת הגולים בציריך ובו הבעתי את גאוותנו על שאנו, יהודי פולין, נתנו לעולם שני ענקים כאלה, כמו פרץ ולוקסמבורג, שמוצאם מהעיירה הקטנה זאמושץ'. כן סיפרתי לו, כי אמרתי אז, שהטראגדיה היא בכך, שלוקסמבורג, המהפכנית הגדולה, אינה מכירה את יצירותיו של פרץ ואת לשונו. הזכרתי גם שאמרתי לה, כי הייתי רוצה להפגיש אותה עם פרץ, ומה שהשיבה לי על כך. עיניו הגדולות והחכמות של פרץ קרנו. אוטופיה חדשה? “השומע אתה, ליאון, מה עולה בדעתו של חברך?” אך היה לי הרושם, שאכן פרץ נלהב ממה שסיפרתי לו על הוויכוחים שלנו בציריך ובאיזו מידה הגולים הפוליטיים העריכו שם את יצירותיו.
למחרת היום בא פרץ אל ליאון, כשחיוך נסוך על שפתיו, ואמר: “ליאון, אתה חב לי חוב, עליך לשלם לי חמישה רובל”.
“אם חייב אני, – אשלם, אלא שרוצה אני לדעת חוב זה מנין הוא בא”, השיב ליאון.
“חברך קרוק רוצה להביא לידי היכרות ביני לבין רוזה לוקסמבורג. מאין אקח להוצאות הדרך? קניתי איפוא כרטיס הגרלה, אולי נזכה. שילמתי עשרה רובל. תיתן לי חמישה רובלים ותהיה שותף לכרטיס. ואם גם קרוק רוצה להיות שותף, שיתן שלושה רובלים בלבד”.
אני זוכר היטב, כי נתתי שלושה רובלים והעירותי: “אבי שיחק כל ימי חייו בהגרלה, אך איש מאתנו לא שמע מעולם אם זכה במשהו. אני משחק כאן בפעם הראשונה, וכבר זכיתי בזכיה הגדולה: הנני שותף לי. ל. פרץ”. ואכן על כרטיס ההגרלה כתב פרץ באותיות לאטיניות: “עם ליאון פייגנבאום וקרוק”. כאשר נסעתי מווארשה, נתן לי פרץ במתנה את ספרו ובו הקדשה לבבית.
בווארשה קיימתי כמה אסיפות חשאיות עם חברי המפלגה הפעילים. סיפרתי להם כיצד מעריכות המפלגות המהפכניות הנפרדות, הפולניות. והיהודיות, את המצב באימפריה הצארית וכיצד מעריכים הסוציאליסטים האירופיים את המצב בעולם לנוכח סכנת המלחמה. כן קיימתי ישיבה עם קבוצת טריטוריאליסטים בווארשה, שבראשם עמדו הילל צייטלין והאחים פינקלשטיין, בעלי העתון היומי “היינט” (הישיבה נתקיימה אצל פינקלשטיין). אנחנו, במרכז הטריטוריאליסטי השווייצי, היינו סבורים, כי הגיעה השעה להקים אירגון טריטוריאליסטי עממי רחב. מישהו (כמדומני שהיה זה צייטלין) העיר: “הו, אילו חזן היה חי! באיזו שמחה והתלהבות היה מטיל עצמו לתוך העבודה!”
מווארשה הוצרכתי לנסוע לקיוב, אבל נתעוררה השאלה של “זכות ישיבה”. האימפריה הצארית שמרה על טוהר הערים הפראבוסלאביות שלה לבל ירעילו היהודים, חלילה, את אווירה העתיק של קיוב.
ליאון צייד אותו באישור, לפיו אני נוסע כ“סוכן” הפירמה שלו, (למפעלי המיסחר והתעשיה הגדולים עמדה הזכות, שלסוכניהם ניתנה רשות ישיבה בכל רחבי רוסיה). הנוטריון הווארשאי אישר, כי אלכסנדר בם הוא סוכן של חברת ההובלה פייגנבאום.
מצוייד בתעודה הזאת ובדרכון המזוייף שלי נסעתי לקיוב.
הנציג הראשי של מפלגתנו בקיוב היה משה ליטבאקוב. התחשבו בו מאוד, לא רק בציבור היהודי, כי אם גם בחוגים הרוסיים. משה ליטבאקוב היה חבר מערכת של העתון היומי הגדול “קיובסקאיה מיסל”. יחד עם הבטאונים של פטרבורג ומוסקבה נמנה עתון זה עם גדולי העתונים ברוסיה. היתה לו תפוצה גדולה וידוע היה כעתון המתקדם והראדיקאלי ביותר באוקראינה. נודעה לו השפעה רבה בחוגי האינטליגנציה ובו היו מפרסמים את מאמריהם לב טרוצקי ואנאטולי לונאצ’ארסקי. ליטבאקוב היה כותב בשם מושאל “מ. לירוב”, וכיוון שהיה נוסע לעתים קרובות על פני ערי־השדה וכותב עליהן, היו מתחשבים בו שם מאוד. אין לומר שאהבוהו, שכן הוא היה בעל חוש ביקורת חריף מאוד, מתובל בסארקאזם שנון, אבל גם בעל כשרון ספרותי והשכלה אירופית רחבה. הכול העריכוהו – אך גם פחדו מאוד מפני עטו הסאטירי.
ליטבאקוב שכר למעני חדר בבית־מלון בקירבת דירתו אך כאשר הלכנו ביחד אל פרופיסור מאנדלשטאם, השאלה הראשונה של רופא־העיניים המפורסם היתה – ומה בדבר זכות הישיבה שלך? הוא אמר: “יש לנו אורח יקר משווייץ ואסור לסכנו יתר על המידה. אצלנו בקיוב לעולם אי אפשר לדעת. אני מציע, שהאורח יתגורר אצלי. אין צורך אפילו לרושמו במשטרה. המשטרה אינה באה אלי אלא לעתים רחוקות, ואם גם תבוא, אודיע, שזהו פאציינט שלי, שבא ממרחקים כדי לרפא את עיניו”. ואכן, שני ימים ושני לילות שהיתי אצל מאנדלשטאם.
את שמו של מאנדלשטאם היכרתי, כמובן, היטב, שהרי נמנה עם האישים האגדתיים. הוא היה אחד האוקוליסטים המפורסמים לא רק ברוסיה, כי אם באירופה כולה. אוניברסיטת קיוב בחרה בו כמה פעמים כפרופיסור לפאקולטה לרפואה, אך כל פעם דחתה הממשלה את אישור המינוי בשל יהדותו. הציעו לו להמיר את דתו, אך הוא דחה את ההצעה השפלה בשאט־נפש. עוד בשנות נעוריו התחיל לפעול בציבוריות היהודית ונמנה עם תומכיהם של לילינבלום ופינסקר ועם תנועת “חיבת ציון”. כאשר כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון, מאנדלשטאם נענה מייד. ליד נורדאו וזאנגוויל היה מאז ואילך מידידיו הקרובים של הרצל. ראוהו כנציג החשוב ביותר של יהדות רוסיה. כאשר הרצל הציע את תכנית אוגאנדה, תמך בו מאנדלשטאם תמיכה נמרצת. בשעת הפילוג הוא נבחר ליושב־ראש הטריטוריאליסטים הרוסיים.
ידעתי את קורותיו והיכרתי גם את דמותו מן התצלומים, שהרי בבתיהם של כל הציונים תלויה היתה התמונה המפורסמת של הקונגרס הראשון: על־יד הרצל הצעיר עמדה דמות נהדרת ואומרת כבוד של איש־רוח קשיש, בעל זקן־שיבה ארוך ופאטריארכאלי, שנראה היה כאילו הוא מברך את הרצל. מאנדלשטאם היה איש לבבי ומסביר פנים. הוא שאלני על פרטי פעילותנו בציריך, עליה ידע מן הבטאון שלנו. הוא שמח מאד על כך, שהדור הצעיר נוטל חלק כה פעיל בתנועה, אך נפשו היתה מרה עליו כאשר דיבר על ציוני אודיסה (בייחוד על אוסישקין), אשר גילו יחס רע כלפי הרצל וגרמו להחרפת מחלתו. אמרתי לו, שאנו רוצים להקים עתה במערב־אירופה אירגון טריטוריאליסטי עממי רחב, וטוב היה אילו היה הוא מתייצב בראש האירגון הזה ומשתקע בציריך, או בעיר מערבית אחרת. הוספתי, כי בשווייץ, או באוניברסיטה מערבית אחרת, היו בלי ספק ממנים אותו ברצון לכהונת פרופיסור. הוא הודה על הזמנתנו, אך השיב נמרצות:
"אני כבר אשאר ברוסיה. מצב היהודים כאן הוא קאטאסטרופאלי, ומי יודע מה צפוי לנו בעתיד. אולם דווקא משום כך אני רואה מחובתי להישאר כאן. אולי אוכל לעזור במשהו לעמנו האומלל'.
הקשבתי בתשומת־לב רבה לדבריו והתבוננתי בכל הסביבה שבה הוא חי. בחלל דירתו כאילו ריחפה רוחו של הרצל. את הכתלים קישטו תמונות רבות מהקונגרסים הציוניים, על שולחן־הכתיבה שלו ניצבו תצלומים של הרצל, של אמו, של נורדאו, זאנגוויל ושל עוזרי הרצל הקרובים – ועל כולן הקדשות אישיות. בשיחותיו אתי הזכיר שוב ושוב את הרצל, עד כמה הגאון הצעיר היטיב להבין, יותר מאשר המומחים והעסקנים הצעירים, לא רק את מצב היהודים, כי אם גם את הפתרון הראדיקאלי הקיים בשביל העם היהודי בזמן החדש. “אנו נשמור את ירושתו בחרדת־קודש”.
בלילה, כאשר שכבתי על הספה המוצעת, לא יכולתי להירדם אף לרגע אחד. וכיצד יכולתי לישון, כאשר מעל הכתלים מכל הצדדים הסתכלו בי העיניים החריפות מתוך דיוקנו של הרצל! על־גבי השולחן מונחים היו כתביו ונאומיו. הכול כאן היה על אודות הרצל ומשלו. התחלתי לקרוא ב“תל־אביב” (“אלטנוילאנד”) של הרצל ובנשימה עצורה בלעתי את הספר דף אחר דף.
האמנם נמצא אני אצל מאקס מאנדלשטאם בקיוב? – או אצל פרופיסור אייכנבאום, יושב־ראש החברה היהודית החדשה בחיפה?…
שנה לאחר ביקורי נפטר מאנדלשטאם. למרבה הצער הוא לא זכה להגיע ליום שבו ייבחר, כפי שכתב הרצל בספרו “תל־אביב”, לנשיא הראשון של החברה היהודית החדשה. אולם הרצל חזה נכונה: “הוא מת מוקף ידידיו הרבים” ודבריו האחרונים היו: “ידידים, זה האושר בחיים”. מאנדלשטאם זכה לכהונה הרמה “דווקא משום שלא רצה בכך”. הוא שאף רק להביא תועלת וייצג את עמו בכבוד. זכיתי והספקתי להכיר את האישיות ההיסטורית הגדולה בימי חייו האחרונים.
מקיוב יצאתי לפטרבורג.
פרק שנים־עשר: בסאן פטרבורג 🔗
איסור מגורים ליהודים; — אירופה ורוסיה. — פטרבורג, אמנותה, עושרה, מותרותיה ופארה. — הארמונות האיטלקיים והרוח הרוסית. — ה“דומה” הרוסית בתוך ארווה לסוסים. — האירגונים הסוציאליסטיים והלאומיים היהודיים — והמהפיכה היהודית. — הקהילה היהודית. — שאלת הדרכונים הנצחית. — עיר הביורוקראטיה, ההידור והקאטורגה. — המשטרה מגרשת אותי מן העיר. — בפינלאנד. — ובחזרה לשווייץ —
רעיה ישבה בפטרבורג חודשים אחדים עוד לפני הגיעי לשם. היא באה, כדי לעמוד בבחינה הממלכתית ברפואה באוניברסיטה. מי שהיה בעל תואר דוקטור מחוץ־לארץ, היתה הממשלה נותנת לו רשות להתגורר בבירה במשך ימי הבחינות החדשות שהוצרך לעבור כאן. כיוון שבאתי לשם על סמך דרכון על שם זר, שכרתי לי חדר בקירבת דירתה והתגוררנו בנפרד.
לנו היה סניף מפלגתי חזק בפטרבורג, בייחוד בקרב הסטודנטים באוניברסיטה, בפוליטכניקום ומבשאר מוסדות־ההשכלה הגבוהים. חשוב היה לנו לבוא במגע אתם, לשמוע את דעותיהם ולהפעילם.
המצב בפטרבורג היה משונה. דווקא במקום מושבה של הממשלה וריכוז כל פעילותה — דווקא כאן היו התנאים הפוליטיים קלים יותר מאשר בשאר הערים. כאן היה מושבן של השגרירויות הזרות וכאן גם ישבו עתונאי־החוץ. הממשלה הצארית העמידה איפוא פנים, כי היא מנהלת “מדיניות אירופית ליבראלית”. על הבמה הריאקציונית והאפלה הציגה כמה תפאורות דמוקראטיות, והדבר עלה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים שלה, שכן בעלי־ההון הזרים, אלה שנתנו לממשלה הלוואות גדולות, היו מדגישים תמיד, שנוח להם יותר ש“העם יאשר (באיזו צורה שהיא) את ההלוואות”. על כן הנהיגו השליטים בפטרבורג תנאים קצת יותר אירופיים מאשר בשאר חלקי האימפריה.
חברינו עמדו במגע עם הזרמים הסוציאליסטיים והמהפכניים הרוסיים, עם הסופרים ואנשי־הרוח המתקדמים, ומסרו להם אינפורמאציה על מצב היהודים. הסניף הפטרבורגי שלנו פירסם גם כמה חוברות ברוסית על בעיותינו הפרוגראמאטיות והטאקטיות.
קיימנו שורת אסיפות וישיבות, שבהן דיווחתי על הנעשה במושבות הגולים הרוסיות והפולניות במערב אירופה, על הזרמים השונים ועל התוכניות הפוליטיות. החברים הקשיבו בתשומת־לב רבה לדין־וחשבון והעלו הרבה שאלות. סקירתי היתה חשובה מאוד בעיניהם, שהרי גם המוסדות המרכזיים של המפלגות הרוסיות הכלליות בפטרבורג היו תלויים במידה מסויימת בנציגיהם בחוץ־לארץ ובבטאונים המפלגתיים שהופיעו שם. לא אחד מבין שומעי "קינא, בנו, “אנשי חוץ־לארץ”, שאנו חיים ליד המבוע של הוויכוחים הרעיוניים והפוליטיים.
“מובן, זכות גדולה היא לחיות בשווייץ היפה, ליהנות מן האפשרות ללמוד ללא אפרעה כל אשר לבנו חפץ ולחוש את אווירת החירות. כל זה דבר גדול הוא. אבל בכל זאת אין לקנא בנו יתר על המידה, שכן לשמוע מקרוב את הוויכוחים החריפים, את ההתקפות המרות שמנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות מתקיפים איש את רעהו — אן זה מן התענוגות הגדולים. מובן, שהמנהיגים מנמקים את רעיונותיהם ואת הטאקטיקה שלהם בנימוקים שונים. אבל דווקא עתה, בימים הקשים לכולנו, גורמת מלחמת האחים המרה להלכי־רוח עגומים. והמאבק מתנהל מצד כולם נגד כולם. הסוציאל־דימוקראטים המארקסיסטיים לוחמים לא רק נגד הסוציאליסטים הרבולוציונרים (בשאלה האגרארית, בענייני טירור, קואופרטיביים וכיו"ב), ומלחמת האחים מתנהלת גם בתוך מחנה הסוציאל־דימוקראטים הרוסיים עצמו. הבולשביקים לוחמים נגד המנשביקים; אבל גם בתוך הסיעה הבולשביקית עצמה לוחם לנין מרות נגד לונאצ’ארסקי הבולשביקי בשאלות פילוסופיות ותרבותיות (בענייני דת, “חיפושי אלוהים” וכיו"ב). כל זרם יש לו סמינארים מפלגתיים נפרדים. אלה לומדים מפי מאקסים גורקי בקאפרי, ואחרים — מפי לנין בפאריס. גם המפלגות הסוציאליסטיות המהפכניות היהודיות סופגות מהלומות כבדות. חריפה במיוחד היא מלחמתו של לנין נגד ה”בונד“. בתנאים כאלה ברור, שגם אנחנו זוכים למנה הגונה”.
את המאבק הבין־מפלגתי החריף נימקתי גם בכך, כי הבולשביקים הקיצוניים נוקטים עמדה, לפיה “ככל שהמצב גרוע יותר, כן יוטב”, ואילו אנחנו איננו יכולים לנקוט עמדה כזאת… שהרי, אם יותר גרוע, השעיר לעזאזל הראשון הם קודם כל היהודים. (המצוקה היהודית, רציחת יהודים). נהפוך הוא, אנו חייבים לדאוג ככל האפשר לשיפור מצב היהודים ולהציל את העם מניוון. מלבד העבודה המהפכנית נגד הממשלה, חייבים אנו לנהל פעולה חיובית, קונסטרוקטיבית. קו זה תואם גם את האינטרסים של המהפיכה היהודית.
כך ניסחתי את עמדתנו, משום שבאתי משווייץ לרוסיה, כדי להפעיל את תומכינו באימפריה הרוסית שיקחו חלק פעיל במוסדות היהודיים הלאומיים השונים. ואכן החלטנו להגביר את השתתפותנו ב“אורט”. ארגון זה פעל תמיד לפי קו האינטרסים שלנו (פרודוקטיביזאציה, שיקום סוציאלי, התיישבות). עם זאת שאפנו לדימוקראטיזאציה של המוסד הזה וכן של שאר המוסדות. בפטרבורג קמו אז אגודות חדשות, כגון “אוזה” (אגודה להגנת בריאות העם בקרב היהודים). רצינו, שכל המוסדות החדשים הללו לא יהיו תלויים רק בעסקנים של פטרבורג ובמדיניות השתדלנות שלהם. ביקשנו למשוך ככל האפשר לתוך המוסדות הללו את ההמונים היהודיים ואת האינטליגנציה היהודית המתקדמת. תמכנו גם ב“חברת מפיצי השכלה”, אשר קמה בפטרבורג, שכן התנאים הליבראליים יותר בבירה הצארית איפשרו לקבל ביתר קלות ליגאליזאציה למוסדות היהודיים שם. “השכלה! השכלה! ועוד פעם השכלה!” זו היתה אז סיסמה פופולארית מאוד. הדימוקראטיה היהודית היתה מעוניינת ענין רב בכך. כן זקוקים היו למורים רבים ככל האפשר, ולמורים טובים. והרי רבים מבין הדימוקראטים והסוציאליסטים היהודיים התמסרו למקצוע החינוך וההוראה. ניהלנו מאבק חריף על כך שבתי־הספר יעברו מרוסית ליידיש.
תשומת־לב רבה הקדשנו גם לשאלת ההגירה ולהשתתפותנו הפעילה ב“חברה לוויסות ההגירה היהודית”, שנשאה אופי דמוקראטי. התווכחנו גם בשאלה הטריטוריאליסטית.
בהביאנו בחשבון את כל העניינים הללו, הגענו לכלל מסקנה, שיש לקיים בזמן הקרוב ועידה של המפלגה. ואם אפשר, יש לכנסה בשווייץ, ששם ניתן יהיה לערוך ויכוח ממצה ובלתי מופרע בכל הבעיות ולקבל החלטות סופיות. אם הדבר יהיה קשה מטעמים כספיים או טכניים (דרכונים), תיערך הוועידה במקום קרוב יותר לגבול הרוסי, ואז המקום המתאים ביותר יהיה וינה.
קיימנו גם התייעצות עם “הטריטוריאליסטים הכלליים” בפטרבורג, וגם כאן החלטנו, מתוך הסכים עם המרכז הציריכי שלנו, לכנס באירופה ועידה טריטוריאליסטית נרחבת, אשר תשווה לאירגון אופי עממי יותר.
* * *
את הזמן שבין הישיבות וההתייעצויות ניצלתי לסיורים בעיר. עיר זו, מוסדותיה ומשטרה הפוליטי ידועים היו לי עוד מקודם, שהרי מכאן קבעו השליטים את גורל כולנו. יופי מדהים יש לפטרבורג, אף־על־פי שהשטן עצמו פרש כאן את כנפיו. בעצם זוהי העיר המתוכננת הראשונה, שתוכניתה עובדה מראש לכל פרטיה. אמנם גם ורסיי נבנתה על פי תוכנית, אבל השליט הצרפתי תיכנן שם רק מושב מפואר לעצמו ולאנשי חצרו. ואילו הצאר פטר, בניגוד לקארל הפאריסי צר־המוחין, החליט לבנות כאן עיר ענקית חדשה, לפי הצרכים החברתיים־כלכליים האובייקטיביים של המדינה. אותו צאר רוסי היה בלי ספק בעל דמיון עשיר, הוא היה אדם בעל כוח־רצון אדיר, מרץ רב ואפשרויות חומריות וטכניות בלתי מוגבלות. אך פלא הוא, באיזו מידה התמזגו כאן המומנטים האובייקטיביים והסובייקטיביים. עוד כאשר פטר ישב על כס המלוכה הישן במוסקבה, חיוו לפניו את דעתם מומחים שונים, אשר ניתחו את התקופה הכלכלית החדשה ויעצו לו מה לעשות, כדי שלא להישאר בפיגור אחרי מדינות המערב. הכלכלנים הרוסיים תיארו את הצורך לנהל מדיניות מרקאנטילית חדשה, וקודם כל לפתח את המיסחר והחרושת, שכן הקריאה המרקאנטיליסטית היתה קריאת המאה השמונה־עשרה. רוסיה היתה עשירה למדי, כדי שתוכל להקים בתוכה תעשייה מודרנית, על מנת שמיסחרה ותעשייתה לא יהיו תלויים בחוץ־לארץ, בייחוד ביבוא מן החוץ; אדרבה, היה ביכולתה לייצר את כל מיצרכי התעשייה, להתעשר מבחינה חומרית ולהתחזק מבחינה צבאית, אם רק יוקם כאן הנמל האירופי החדש שלה.
עובדות אלו ידעתי עוד מקודם. כמארקסיסטים למדנו ביסודיות רבה את הבעיות ההיסטוריות־המאטריאליסטיות ואת המשטרים הכלכליים. בבואי לכאן התבוננתי איפוא בכול בעניין רב ובחנתי את ידיעותי התיאורטיות.
היה לי כאן מדריך מצויין. בסניף המפלגה החזק שלנו בפטרבורג, שעיקר חבריו באו מחוגי הסטודנטים באוניברסיטה ובפוליטכניקום, התבלט חיים קורופקוב, שעדיין היה אז סטודנט, אבל ברוח הימים ההם עסק הרבה במחקר סוציאלי וכלכלי וכבר פירסם שורת מסות בכתבי־העת הרוסיים־יהודיים הרציניים. ואכן הוא שהדריכני בסיורי בעיר מלווים ע"י ההסברים הנחוצים.
והיה לי מה ללמוד על פטרבורג לא רק בתחום הכלכלי, כי אם אף בתחום התרבות, שהרי פטר הגדול היה בעל תוכניות גדולות גם בתחום התרבות והאמנות. בהסתערותו הגדולה לפעולה בתוך ארצו, הוא שלח לארצות־חוץ ועדות מיוחדות. לא אחת השתתף בהן אף הוא עצמו כדי להביא משם את מיטב הדוגמאות. בפטרוגראד הורגשה השפעה של רומא ואיטליה של הולנד, גרמניה, אוסטריה ואנגליה, שמהן הובאו לא רק תוכניות, כי אם גם תמונות אמנותיות רבות ופסלי שיש, המפארים ביופיים את העיר. אופייניים הדברים החוזרים ונשמעים גם בימינו: “דוגנאט אי פרגנאט” (להדביק ולעבור). פרט התקנא מאוד בוורסיי ושאף ליצור אצלו ברוסיה משהו מפואר עוד יותר ממנה. לנוכח כל התנאים הללו אין להתפלא, שליד הנהר נייבה קם מרכז מושלם בהדרו. מאיטליה ומאירופה המערבית הובאו אדריכלים מפורסמים, מהנדסים ואמנים ועליהם הוטלה המשימה: “בנו הרבה ככל האפשר ובניינים גדולים ומפוארים ככל האפשר”. לטעמם התרבותי וליכולתם של האמנים שהובאו מחוץ־לארץ ניתן כאן שדה־פעולה ללא מעצורים. הם לא נתקלו בשום קשיים. מקום ליד הנייבה היה די והותר, לא הוצרכו להרוס דבר (פרט לכמה ביקתות־דייגים דלות), איש לא יכול היה להתנגד, לאיש לא היה מה לומר ובידי הצאר היה כסף בשפע, כך שניתן לו מלוא חפצו להקים בנייני פאר והדר.
ואכן קמה עיר מפוארת מאין כמוה. כאשר הלכתי ברחוב הראשי נייבסקי פרוספקט, התפעלתי מארמונות הרהב שעמדו למלוא אורכו. בלא להתחשב באיש, בלא שיהיה עליו פיקוח דימוקראטי כלשהו, דאג הצאר לכך, שכל אחד מן הכנופיה השלטת ייהנה מן המותרות הגדולים ביותר בארמונו העשיר. ומסורת זו נשמרה גם על־ידי הצארים שעלו אחריו על כס המלוכה.
היו שם גם אי אלו פאראדוקסים מעניינים ופיקאנטיים מאוד. רציתי, כמובן, לראות את ה“דומה” הממלכתית — אותו פארלאמנט למחצה ולרביע, שכינס ניקולאי האחרון לאחר המאורעות המהפכניים של שנת 1905. בימי שהותי בפטרבורג לא נתקיים מושב ה“דומה”, אבל רציתי לחזות למצער את הבניין. היה זה ארמון יפה מאוד, שתוכנן ונבנה על־ידי אמנים ואדריכלים איטלקיים מפורסמים, ואף־על־פי־כן היה בנוי בסגנון רוסי מובהק. כאשר שאלתי: “מה היה כאן לפני 1905?”. אמר לי קורופקוב בחיוך: “כאן? מה היה כאן? אורווה לסוסים היתה כאן”.
“מה? אורווה, כאן, בין עמודי השיש הגבוהים?”
“כן, אורווה. ואכן כרוך כאן סיפור מסובך. הצארית יקאטרינה, שהיתה שטופה בזימה ובמותרות, הזמינה אמנים מחוץ־לארץ שיבנו ארמון בשביל אחד ממאהביה, הנסיך פוטיומקין. ואכן ניבנה אז ארמון פאר זה. אולם לאחר שמתה יקאטרינה, קם בנה פאבל (כאן יש לך מקרה בולט של תסביך־נחיתות) ומרוב רוגז על כנופיית החצר שלא הקדישה לו תשומת לב־מספקת, ציווה להפוך את הארמון של מאהב אמו לאורוות־סוסים. ואכן, לתוך האולם המפואר, בעל עמודי־השיש הגבוהים, הוכנסו סוסים. כאשר בשנת 1906 כונסה ה”דומה הממלכתית“, שוקם הבניין ונמסר ל’נציגי העם הנבחרים'”.
לא הצטערתי על שלא נכחתי במושב ה“דומה”. לדומה הראשונה הקדשנו תשומת־לב ואהדה רבה. זו היתה ה“דומה של זעם העם”, שהצטיינה בנואמיה המפורסמים. ואילו הדומה השניה בלטה בציריה האינטלקטואליים ובמאבקיה החריפים.
* * *
מובן, שהחיים היהודיים עניינו אותי מאוד. כיוון שעסקתי בתולדות נדודי היהודים, עניינה אותי השאלה, מי היו כאן היהודים הראשונים. נודע לי, כי במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה באו לכאן יהודים מספרד ופורטוגל. הם היו אנשי פינאנסים ורופאים, אשר תפסו כאן מישרות רמות. כן באו לכאן אנוסים ואחריהם באו יהודים מן האזורים השונים של רוסיה ופולין.
על המגמות ההיסטוריות, המאפיינות באורח אובייקטיבי את מגמות הנדודים היהודיים באירופה בכלל, נוסף כאן גם מומנט רוסי ספציפי. היתה זו “שאלת הדרכונים”: כיצד לרשום את השייכות היהודית של בעלי הדרכונים? בדרך כלל רשאים היו סוכנים של מפעלים יהודיים לבוא לפטרבורג לחודשים אחדים לשם סידור עסקיהם. כתום מועד ישיבתם בעיר ברשות, הוצרכו המושלים המקומיים לציידם בדרכונים חדשים. בהכירם בתועלת שמביאים היהודים, וברצותם לשמור בכל זאת על הצד הפורמאלי, המציאה הצארית יקאטרינה מין “דרך פילוסופית חדשה”. היא פירסמה צו למושלים המקומיים (למשל בריגה), לפיו לא תצויין בדרכונים לאומיותם של היהודים כל עיקר. היא אף התגאתה בתחבולה זו. במכתב שכתבה אל אחד הפילוסופים בפאריס ציינה ברוב צניעותה: “כאן מתגוררים יהודים בניגוד לחוק. אנו מעמידים פנים, שאין יודעים על נוכחותם כאן”. היתה זו העריצה הפילוסופית.
מה רבה ההתעניינות האישית אשר השליטים של מאה מיליונים בני אדם גילו במיספר היהודים המועט הזה, החל בצאר אלכסנדר (אשר דרש להגיש לו רשימה מלאה של כל יהודי והיהודי השוהה בפטרוגראד) ועד לצאר האחרון ניקולאי בשנת 1917.
גם בנוגע לבתי־הכנסת ובתי־העלמין היהודיים הומצאה תחבולה. מה לעשות, כאשר יהודי הולך לעולמו? העזרה באה מצד הלותראנים האבאנגליים. הם הסכימו להקצות חלקת אדמה בבית־העלמין שלהם לקבור בה את המתים היהודים (אבל לא נשכחה כאן גם התועלת הכספית. הם קיבלו טבין ותקילין בעד כל אחוזת קבר).
רק בזמן מאוחר מאוד, (באמצע המאה התשע־עשרה) הורשו היהודים בפטרבורג להקים בית־עלמין משלהם. באותו זמן הורשו גם לבנות בית־כנסת יהודי, ולפי הצעתו של האמן הרוסי הנודע, סטאסוב, ידיד יהודים, ניבנה בית־הכנסת בסגנון ערבי־ספרדי.
בשבת הלכתי עם קורופקוב אל בית־הכנסת. היה זה בניין מפואר ביותר שהכיל מקומות לאלפיים מתפללים. היתה זו שבת רגילה ובבית הכנסת לא היו אלא מתפללים מועטים.
ביקרנו גם בבית־העלמין היהודי. הקברים הבודדים הצטיינו כאן במקוריות אמנותית יוצאת מן הכלל. ואף־על־פי שהמצבות נעשו בסגנונות שונים, היה חקוק על כל אחת מהן מגן־דוד גדול. כאשר הוארו ע"י קרני־השמש, נתקבלה תמונה יוצאת מגדר הרגיל — וזאת דווקא בעיר, שבנופה שלטה הכנסיה הפראבוסלאבית האיסאקית.
* * *
כזכור, התגוררתי בפטרבורג לפי דרכון זר. בסופו של דבר שילחה אותי המשטרה משם. אולם לא משום שהחזקתי דרכון מזוייף. זאת היא לא גילתה. שכן אילו גילתה, הייתי נאסר בו במקום. לעומת זאת לא הוכר על־ידי המשטרה “ייפוי הכוח” שהיה לי בתור “סוכן מיסחרי” של הפירמה הווארשאית הגדולה, אם כי הוא היה מיסמך חוקי, שאושר על־ידי נוטריון רוסי. אולם המשטרה הרוסית היו לה חוקים משלה…
כשצו הגירוש היה כבר בכיסי, ערכתי את הטיול האחרון על פני העיר. עמדתי על שפת הנייבה ונפרדתי ממנה. עוד פעם התפעלתי מן הארמונות האיטלקיים הנפלאים, מארמון־החורף, הבנוי בטעם אמנותי משובח (מקום מושבם של הצארים). אך יותר מכל משך את עיני המיבצר הפטרופאבלובי, ומעבר הנהר — המיבצר השליסלבורגי, שני בנייני הקאטורגה האיומים הללו, שעל עצי־התליה בתוכם סיימו את חייהם הבנים והבנות האצילים ביותר של עמי רוסיה, או קברי־האבן, שלמשך עשרות שנים נקברו בהם חיים הלוחמים האצילים המסורים ביותר. כמה מהם שעל פי נס ניצלו, הכרתי בשווייץ: את ורה פיגנר האגדית (בילתה בשליסלבורג עשרים שנה) ואת גיאורגי גרשוני האגדי אשר מת בציריך שלנו.
“מדינה־קאטורגה!” — זאת הרגשתי בעומדי על שפת הנייבה ובנוטלי פרידה מבירת האימפריה. אמנם האמונה בנצחון החירות לא גוועה בקירבי מעולם, אך לא שיערתי, כי רק כעבור שנים מעטות יבוא האביב הפוליטי ובאותה אורוות־סוסים לשעבר, ובארמונות השיש, יוכרז על הרפובליקה הרוסית החופשית, וכי אני אזכה לבוא לכאן לא עוד מצוייד בדרכון זר, כי אם בשמי אני ובציון המעורר גאווה: “גולה פוליטי”…
נסענו לפינלאנד, המקום המסורתי, שאליו פנו המהפכנים הרוסיים, כאשר לא ניתן להם להתגורר בסאן־פטרבורג. לקחנו אתנו כמה ספרים בלטריסטיים משל הסופרים הסקאנדינאביים (קנוט האמסון, איבסן) ושכרנו חדר בפנסיון קטן. רעיה לקחה עמה את ספרי־הרפואה שלה. קראנו, טיילנו והתפעלנו מן הטבע הפיני. כעבור שלשה שבועות חזרנו. רעיה — לפטרבורג, שבה עמדה בבחינותיה האחרונות; ואני — דרך וארשה בחזרה לשווייץ. לא נשארתי בבירה הרוסית, כדי שלא אאסר בתור “אדם ללא זכות ישיבה”. ישר מ“בית הנתיבות הפיני” ההיסטורי נסעתי אל בית־הנתיבות בווארשה. מטעמי קונספיראציה לא התעכבתי גם בווארשה.
נעצרתי רק בזאבייארצ’ה. גיסי האהוב הרצברג שימש שם מנהל בית־חרושת כימי גדול, אשר עמד הרחק מאחורי העיר, כך, שכאן חשתי עצמי פחות או יותר בטוח. מצ’נסטוחוב הסמוכה באו אלי חברי הוועד העירוני של המפלגה. קיימנו התייעצות בעניינים הכלליים והמקומיים. גם כאן אושר הצורך בקיום ועידת המפלגה בחוץ־לארץ. בטרם יצאתי משם צילם אותי אחד מידידי יחד עם הנציג המקומי (גוטק בורנשטיין). מטעמי קונספיראציה היינו נמנעים אז בדרך כלל מלהצטלם. היה זה מקרה יוצא־דופן, שכן לא ידענו אימתי יינתן לנו להתראות שוב.
* * *
את הגבול עברתי ללא תקלה על סמך דרכוני המזוייף. כאשר הגעתי לשווייץ, הייתי מאושר. באתי לשם לא בפעם הראשונה, אבל הפעם הייתה לי שווייץ לאין ערוך יקרה וקרובה יותר מקודם, שכן הצלחתי להימנע ממעצר בארץ הצארים, שם אנוס הייתי לחיות בשם זר. בעוברי את הגבול השווייצי חשתי עצמי מייד בבית. כאן אינני בגדר זר. מעניין הדבר, במקום שנולדתי (ואשר בו מסרו רבים את חייהם על חופש ועל תרבות המדינה), שם התייחסו אלינו גרוע יותר מאשר אל זרים, התייחסו אלינו כאל פושעים. ואילו כאן, “בארץ הזרה”, היינו אנשים בני־חורין.
בשבילי לא היתה זו עוד ארץ זרה. כבר על הגבול, כאשר אמרו לי את שתי המלים השווייציות האופייניות: “גרוס גוט!” (כל איכר שפוגשים אותו בדרך מברך בברכה זאת שפירושה: ברכת האל), הרגשתי את עצמי בבית ובן־חורין.
* * *
בהגיעי לציריך נסעתי בחשמלית הכחולה־לבנה אל רובע האוניברסיטה, לרחוב בוליי היפה ושכרתי שם חדר. אמרתי לבעלת הבית: “עליך לדעת, שאני נשוי ואשתי תגיע לכאן במהרה. אני בא מפטרבורג, אבל האם ידוע לך, גברת, ששם אסור היה לי להתגורר עם אשתי?”
“מדוע? וכי מי הפריע אתכם?”
“מי? המשטרה!”
“המשטרה? מה יש למשטרה להתערב בעניינים משפחתיים?”
“זוהי רוסיה”.
“אבל בכל זאת, מה זה מעניין אותה?”
“ברוסיה המשטרה היא כל־יכולה, וכל אדם השואף לחופש חשוד בעיניה. צריך איפוא להסתתר תחת שם זר. על כן הייתי מוכרח להתגורר לבדי, שלא לסכן את אשתי. היא תבוא לכאן בקרוב ותוכלי להכירה”.
ראיתי את האשה השווייצית בפעם הראשונה. אבל הייתי כה גדוש בהרגשת הניגוד שבין רוסיה לשווייץ, שהייתי מוכרח להשיח את לבי לפני האדם הראשון שנקרה לי בדרכי.
ואכן תוך זמן קצר הגיעה רעיה מרוסיה. עכשיו היא כבר רופאה רוסית ויש לה רשות לעבוד במקצועה ברוסיה (לאו מילתא זוטרתא: עם זכות ישיבה אפילו בסאן פטרבורג!!!). היא התחילה לעבוד מייד בבתי־החולים האוניברסיטאיים, בציריך, באזל וברן. השתרשנו בשווייץ בייתר שאת.
קיוויתי, שמעתה ואילך נוכל לחיות בשקט בארץ היפה והחופשית. אולם עד מהרה נתפסתי לשני עניינים, שהיו בעלי חשיבות רבה בחיים הציבוריים היהודיים.
פרק שלושה־עשר: אוניברסיטה יהודית בשווייץ 🔗
רציחתם של יהודים רבים. — שני המיניסטרים האנטישמיים המפורסמים. — ההגבלות שהוטלו על הנוער היהודי הלומד. — היוזמה לייסד אוניברסיטה יהודית. — עורך־הדין ויניאבר והיוזמים. — הפרופיסורים הרמן כהן ואלכסנדר מארמורק; ביאליק ודובנוב. — ביקורו של ליפץ הקיובי בציריך. — ההצעה למסור לי את אירגון האוניברסיטה. — ביקורי אצל אלברט איינשטיין. — ההכנות. —
המצב הפוליטי ברוסיה החמיר והלך בלי הרף. ואולי דווקא בשל כך התחילה, לאחר שנות הריאקציה הקשות, התעוררות מסויימת בחוגים הדימוקראטיים, ובייחוד בחוגי הפועלים. הממשלה בעיוורונה ובשינאתה הגבירה עוד יותר את רדיפותיה. “המאה השחורה” נעשתה תוקפנית יותר ויותר. ה“דומה” הממלכתית בפטרבורג, בית־הנבחרים למחצה כביכול, אף לא היסוותה את עצמה וגילתה את פני־השטן שלה לעיני כול. הצאר, הצארית וכנופיית החצר המנוונת היו לאדוניה הבלתי מוגבלים של הארץ. מלבד סטוליפין, ראש הממשלה התליין, הצטיינו במיוחד שני מיניסטרים: שר המשפטים שצ’גלוביטוב ושר החינוך קאסו. כמובן, ראשית כל חזו זאת מבשרם היהודים. שצ’גלוביטוב (בתמיכתו של הצאר) ביקש להחניק את היהודים עוד יותר במסגרת הגיטו הצרה. ראש־הממשלה לשעבר, הליבראלי למחצה, הגראף ויטה, כתב: “שצ’גלוביטוב היה מנוול גדול. הוא יישאר בהיסטוריה בשם כיאה לו, בשם ‘קאטורז’ניק’ (דהיינו, שהוא ראוי להיכלא בקאטורגה הקשה ביותר בשל פשעיו…) למנות אותו לשר המשפטים היה הדבר הנורא ביותר. הוא הרס את בית־המשפט. עתה קשה לקבוע, היכן נגמר בית־המשפט והיכן מתחילות הפרובוקאציות של אזף”.
כאן יש להזכיר, שבבית המשפט הרוסי היה יהודי אחד ויחיד — יעקב טייטל. לאחר “הרפורמה המשפטית” בשנות הששים למאה הקודמת הוא נתמנה לשופט. בכל האימפריה, שמנתה מאה מיליון תושבים, כיהן שופט יהודי יחיד בעיר הוולגה הרוסית הטיפוסית, סאמארה, ועל פי נס ובתוקף המסורת, הוא נשאר בתפקידו במשך ארבעים שנה תמימות. שצ’גלוביטוב לא יכול היה לשאת, כי באימפריה בת מאה המיליונים יימצא אפילו שופט יהודי אחד. בציניות אמר פעם אל טייטל בגלוי: “עליך להבין בעצמך, כי בזמנים הנוכחיים אין יהודי יכול לכהן אצלנו כשופט”.
וקאסו כשר החינוך החליט לטהר את מערכת החינוך מיהודים מכל וכול, לעשות את האוניברסיטאות הרוסייות ‘יודנריין’ ולהגביל עוד יותר את אפשרויות היהודים ללמוד בגימנאסיות.
אנחנו בציריך הרגשנו בכך מייד, ולאחר הפסקה קצרה התחילו יהודים רוסיים להגיע במיספר רב והולך, כדי להירשם באוניברסיטאות השווייציות. הם סיפרו סיפורים מרים על המצב במערכת החינוך הרוסית. היו בפיהם מעשיות פאנטאסטיות על בורותו של שר החינוך. ואמנם סיפוריהם לא היו דמיוניים כל עיקר. גראף ויטה מספר, שאיש לא ידע מהיכן בא קאסו. הוא מוסיף: “דודתו של סטוליפין אמרה לו פעם, שקאסו הוא אדם חביב, שנעים לשוחח עמו”. זה הספיק שברנש זה יתמנה לשר החינוך באימפריה בת מאה המיליונים: פיטפוטים באיזה סלון סנוביסטי, הם שהיו הכשרתו העיקרית.
אף בתנאים הרוסיים נחרתו שני המיניסטרים אוייבי־האדם הללו בזכרונם של היהודים. בקרב הדור היהודי הקשיש ברוסיה עוד חיים אינטלקטואלים יהודיים הזוכרים את השמות הרוסיים הללו עד היום הזה.
וכרגיל, כשבאו ימים קשים מצאו להם אנשים חלושי־אופי “מוצא קל”: הם החליטו להמיר את דתם. פירסמתי מאמר בשם “נוצרי ספטמבר” (ספטמבר היה החודש, שבו היו מתקבלים סטודנטים חדשים באוניברסיטאות הרוסיות). כתבתי: “ודאי, היהודים הם קורבן למדיניות הפושעת, אבל על פשע אין להשיב בפשע אחר. שהרי לעשות מעשה כזה, משמע — לברוח ממחנה המדוכאים ולעבור אל מחנה המדכאים. זוהי גם שאלת מצפון וכאן מתגלה אופיו של האדם. במיוחד מסליד הדבר, כשהוא נעשה בידי בני נעורים, בגיל, שבו מתגבש אופיו של האדם כשהוא מתכונן לקראת החיים. עלינו לבודד את האנשים האלה. אסור שיהיה לנו כל מגע אתם”. המאמר פורסם בשבועון היהודי בשווייץ והועתק בכתבי־עת רבים. “איגוד הסטודנטים הציריכי” שלנו הפיץ את המאמר בערי האוניברסיטאות השונות והוא עורר שם ויכוחים רבים. זו היתה עמדתנו הרישמית והמסורית ולא אחד מ“מחפשי הדרכים הקלות” הרגיש בכך. היתה זו עמדה אופיינית מאוד בשביל השקפת־העולם שלנו. אנחנו, היהודים החילוניים (היינו מדגישים זאת בכל הזדמנות), הבלתי־מאמינים, ראינו מחובתנו להוקיע בחריפות את הפיכתה של המארטירולוגיה היהודית לקומדיה מכוערת ע"י אנשים חלושי־אופי או קרייריסטים.
* * *
דעת הקהל היהודית הודאגה מאוד מחמת הקשיים החדשים. מה לעשות עתה? איזה מוצא מעשי ניתן למצוא מהמצב? ראשונים התחילו לחשוב על כך העסקנים היהודים בפטרבורג. הם, אנשי המעשה, שהיטיבו להכיר את המדיניות הממשלתית, הבינו את הצורך למצוא פתרון מרחיק לכת, ומייד. ומעניין: דווקא הם, “השתדלנים”, החליטו על אמצעי רב־ממדים וראדיקאלי. לאחר התייעצויות שונות הגיעו אנשי פטרבורג לכלל מסקנה, שיש להקים אוניברסיטה יהודית, בה יוכל הנוער היהודי ללמוד וגם מלומדים יהודים יוכלו להורות כפרופסורים. תחילה חשבו להקים את האוניברסיטה ברוסיה עצמה. אם הממשלה אינה מניחה ליהודים להתקבל במוסדות הלימוד הכלליים, עליה לתת להם אפשרות ללמוד במוסדות משלהם. אולם גם לכך התנגדה הביורוקראטיה הממשלתית. לאמיתו של דבר הצטיינו הביורוקראטים, שונאי היהודים, בתסביך נחיתות באמרם: “היהודים הם עם כזה, אשר לא יסתפק באוניברסיטה אחת. בכל מיני אמצעים ותחבולות הם יחדרו גם לאוניברסיטאות ולמוסדות־לימוד רוסיים אחרים, והאוניברסיטה היהודית תיהפך לקן של תורות מהפכניות”. נחוץ היה איפוא לוותר על הרעיון, שאוניברסיטה כזאת תוקם בווילנה או בקיוב. לפיכך הוחלט לארגן אוניברסיטה יהודית באירופה המערבית.
* * *
בראש היוזמים והמארגנים עמד עורך־הדין ויניאבר. כאן עלי להתעכב על אישיותו. אי אפשר לקבל תמונה נכונה על האינטליגנציה היהודית הרוסית, אם אין מכירים את ויניאבר. הוא מילא תפקיד חשוב מדי, שאפשר יהיה לא לכלול אותו בתמונה.
מי היה ויניאבר? יהודי פולני, שסיים את האוניברסיטה בווארשה והגיע לדרגת המשפטנים הגדולים ביותר של רוסיה כולה. מעניין הדבר, שבאורח פורמאלי הוא היה רק “עוזר לפרקליט”. אולם גדולי הפרקליטים, המשפטנים והשופטים היו מקשיבים בתשומת־לב רבה ביותר למאמריו ולנאומיו. רק משפטנים ספורים ברוסיה היו נהנים מיוקרה כה גדולה. הוא שימש אחד העורכים של הביטאון המשפטי התיאורטי, שהצטיין ברמה מדעית גבוהה, ובו פירסם מסות, אשר נהפכו למקור מוסמך של פרשנות משפטית. וכאשר היה מופיע בסינאט של בית־הדין הגבוה לעירעורים, היו הסנאטורים הרוסיים מקשיבים לניתוחיו קשב רב. גם בקונגרסים ובוועידות בין־לאומיים של עורכי־דין הכירו המשפטנים המערביים בסמכותו הגדולה.
אבל ויניאבר היה לא רק משפטן, כי אם גם מדינאי. הוא נמנה עם מייסדי המפלגה הליבראלית הרוסית הכללית, “הקאדטים”, אשר ב“דומה” הממלכתית הראשונה מילאה תפקיד מרכזי.
וכאן אנו באים לנקודה העיקרית. אנחנו, “אנשי השמאל היהודי” וכן התנועות היהודיות הלאומיות, היינו מתנגדיו הפוליטיים, לא אחת מתחנו עליו ביקורת, שכן הוא התנגד להקמת סיעה יהודית ב“דומה” הפארלאמנטארית למחצה. הוא תמך ברעיון, לפיו צירים יהודיים מן המפלגות השונות יתייעצו בעניינים יהודיים, ואף ההתייעצויות תהיינה ללא כל חובת משמעת, ובשל כך מתחנו עליו ביקורת. אולם צריך לומר עליו את האמת, שהיה לוחם נמרץ ונועז למען מתן שיוויון זכויות ליהודים והוא אשר הקים את ה“איגוד למען שיוויון זכויות ליהודים”. בהופעותיו הכלליות היה ויניאבר מדגיש תמיד את הדרישה הזאת. מה רבה היתה השפעתו, מוכיחה העובדה, שב“דומה” הראשונה ישבו הפרופיסורים, המשפטנים, עורכי הדין והנואמים המפורסמים ביותר, ובכל זאת לידיו נמסר ניסוח ההצהרה החשובה הזאת והיא נתקבלה פה אחד.
כאשר הממשלה פיזרה את ה“דומה” הראשונה, ואנשי האופוזיציה פירסמו בפינלאנד את המחאה המפורסמת, נענש גם ויניאבר. הוא ישב זמן מה בבית־הסוהר ולאחר מכן נשללה ממנו הזכות להיבחר. אולם פעילותו בתחום התיאורטי והמעשי לא נפסקה.
כאשר בעיר־שדה, או בכל מקום אחר, נעשה עוול משפטי ליהודים, ידעו כבר, כי בבתי־הדין הגבוהים לעירעורים בפטרבורג ייטיב ויניאבר להגן על העניין. עלי להזכיר כאן, שהוא גם השתתף במשפט נגד הפרעות בקישינוב ובהומל.
* * *
עתה התייצבו ויניאבר וידידיו הקרובים בראש יוזמי האוניברסיטה היהודית, ועובדה זו בלבד העידה על אופיו הרציני של המפעל. בראש הוועדה הכספית עמד העשיר־הפילנטרופ המפורסם ויסוצקי ממוסקבה. על רמתם האינטלקטואלית של היוזמים מעידה העובדה, שאנשי המדע הראשונים, אשר השמיעו את דעתם למען האוניברסיטה באירופה, היו הרמן כוהן, גדול הפילוסופים היהודים, היוצר המפורסם של השיטה הפילוסופית הניאו־קאנטיאנית; וכן פרופיסור אלכסנדר מארמורק, הבאקטריולוג הפאריסי המפורסם (מעוזריו הקרובים של הרצל); ברוסיה התלהבו מאוד מרעיון האוניברסיטה היהודית באירופה: חיים נחמן ביאליק, שהבטיח את תמיכתו הפעילה, וכן שמעון דובנוב (אגב, ברשימות ההיסטוריות אשר כתב דובנוב בין שתי מלחמות העולם, הוא מדגיש, שהוא היה גם בעד האוניברסיטה העברית ובירושלים וגם בעד האוניברסיטה היהודית במערב אירופה).
כל האישים והעובדות האלה יש בהם כדי להוכיח, על מידת ריאליותה של התוכנית ועד כמה היתה מבוססת. לי היתה שייכות קרובה לעניין זה, שכן לציריך בא (בשם הוועדה היוזמת) אלכסנדר ליפץ, כדי לבדוק את האפשרויות להקים את האוניברסיטה כאן. הוא פנה אלי בהצעה ליטול חלק פעיל בהגשמת התכנית. את ליפץ הכרתי עוד מרוסיה. הוא נמנה עם הנציגים הנמרצים ורבי־המעש של הדור הצעיר בתנועת התחיה היהודית הלאומית. בקיוב נמנה עם איגוד הסטודנטים הידוע “קדימה”, אשר הוציא מתוכו עסקנים ציוניים וסוציאליסטיים רבים. ליפץ, הרצליאני נלהב, תמך בתוכנית אוגאנדה ונבחר לאחד הנציגים הראשיים של התנועה הטריטוריאליסטית. הוא היה מרצה בפוליטכניקה של קיוב. בחוגים הרוסיים המתקדמים ואף בממשלה התחשבו בו מאוד. עתה הוא הציע לי ליטול לידי את אירגון ההכנות. לדעתו, כגולה פוליטי, שהתגורר בארצות שונות וכנציג איגוד הסטודנטים בציריך, הייתי יכול לסייע בביצוע התוכנית הגדולה.
הפגשתי את ליפץ עם שני ידידים בציריך: עם המהנדס גינזבורג ועם ד“ר פארבשטיין. גינזבורג, שסיים את הפוליטכניקה בציריך והתגורר כאן שנים רבות, עיבד תקציב קטן בשביל צעדי־ההכנה הראשונים. כאדם צנוע, השתדל גם כאן, שהמיספרים יהיו מצומצמים ככל האפשר. ליפץ התפלא על הסכומים הקטנים וחשב שיהיה צורך בכסף רב יותר לאין ערוך. ד”ר פארבשטיין, המדינאי הסוציאליסטי רב־ההשפעה, היתווה את הצעדים הראשונים שיש לעשות בקשירת יחסים עם הממשלה השווייצית. פניתי גם לד"ר פרידריך אדלר, עורך כתב־העת הסוציאליסטי, שהיה גם פרופיסור באוניברסיטת ציריך. אדלר יעץ לנו לעניין במפעל את אלברט איינשטיין.
את איינשטיין הכרתי כבר מקודם. הוא היה פרופיסור באוניברסיטת ציריך והיינו מזמינים אותו בדרך כלל (יחד עם כמה פרופסורים אחרים) לנשפיות שלנו. הוא היה אדם סימפאטי, איש־שיחה נעים, שהיה נוהג לשוחח עם הסטודנטים והסטודנטיות וגילה יחס טוב אל הגולים הפוליטיים. אולם עתה, כאשר באתי אליו עם ליפץ בענין האוניברסיטה, נוכחנו לדעת, שמלבד היותו אדם ראדיקאלי ונהדר, הוא היה גם יהודי מצויין. הוא שוחח עמנו על המצב ברוסיה, על הרדיפות הבארבאריות וגילה אהדה גדולה לתנועת התחיה היהודית הלאומית. בשאט־נפש הזכיר את העובדה, שבגרמניה יש גם אנשי מדע גדולים, הסבורים, כי יהודים אינם ראויים לשמש כפרופיסורים מן המניין. הוא הבטיח לסייע בהקמת האוניברסיטה. כאשר יצאנו מן השיחה אתו הרגשנו, שהיתה זו שיחה עם הומאניסט כן ויהודי גאה. אולם לא תיארנו לעצמנו, שפיסיקאי צנוע זה יהיה ברבות הימים המהפכן המדעי הגדול ביותר שלאחר קפלר וייצור תקופה חדשה במדע. לא ידענו, ששוחחנו אותה שעה עם יוצר “תקופת איינשטיין” בהיסטוריה.
* * *
ההתחלה בציריך היתה איפוא טובה. שוחחתי גם עם כמה מן הפרופיסורים שלי ועניינתי אותם בהצעה. על יסוד כל אלה חיברתי תזכיר, כדי שהיוזמים בפטרבורג יקבלו תמונה בהירה על המצב בשווייץ. התעניינתי גם בשתי “אוניברסיטאות הלא־ממלכתיות” שהיו קיימות באירופה ואשר זכו לפופולאריות רבה בקרב הגולים הפוליטיים והיהודים הרוסיים. האחת — “בית־הספר הגבוה למדעי החברה” בפאריס, שאורגן בידי הפרופיסור קובאלבסקי הרוסי המפורסם, יחד עם פרופיסורים רוסיים אחרים; השניה — האוניברסיטה הסוציאליסטית בבריסל, שבה הירצה גם אמיל ואנדרוולדה. תיארתי לי, שליד שני בתי־הספר הגבוהים החופשיים האלה תיהפך האוניברסיטה היהודית בציריך למרכז שלישי חשוב של קידמה ושל מדע הומאניסטי. בשביל הימים ההם היתה בכך עוד נקודה סימפאטית נוספת: כאן תוכלנה נשים לא רק ללמוד באופן חופשי, אלא גם לכהן כפרופיסורים. בשביל מושגי־האבאנגארד שלנו מאז בדבר שיחרור האשה, היתה זו נקודה חשובה, שכן ידועים היו לנו רק שני תקדימים בתחום זה: סופיה קובאלבסקה, המתימאטיקאית הרוסית המפורסמת, ששימשה כפרופיסור באוניברסיטת שטוקהולם ומאריה קורי בפאריס.
* * *
כל העובדות הללו נצטרפו אצלי לתמונה גדולה וכוללת. באותן שנים קסם לי מאוד הרעיון להיות קשור קשר אורגאני עם אוניברסיטה יהודית חופשית בארצו של פסטאלוצי. נמשכתי לכך גם משום שהעבודה הזאת לא תפריע לי להמשיך בתפקידי בקרב מושבת הגולים הפוליטיים ובתחום הפעילות היהודית הלאומית. נתתי איפוא לליפץ תשובה חיובית, אך הדגשתי, שזוהי תשובה עראית, שכן רציתי לדעת, כיצד תתפתח היוזמה ברוסיה עצמה; ועוד — דבר שהיה אקטואלי במיוחד בשבילי — ביקשתי לסיים קודם כל את לימודי באוניברסיטה.
התכנית בדבר הקמת האוניברסיטה היתה עתה אצלי העניין החשוב ביותר. ידעתי, בין אם אקבל על עצמי את התפקיד הזה, ובין אם אתמסר לעניינים אחרים, לא יהיה לי אחר כך זמן להתכונן לבחינות. ולהבחן רציתי בכל מחיר. אמנם לא היתה לכך שום משמעות מעשית, שכן תואר הדוקטור למשפטים לא היה בכוחו להעניק לי אפשרות לעסוק ברוסיה כ“פרקליט פוליטי”, כפי שחלמתי עוד בשנות הגימנאסיה שלי. היותי גולה פוליטי חסם לפני את האפשרות הזאת, אך הייתי סבור, שלאחר לימודי השיטתיים והממושכים באוניברסיטה מן הראוי להגיע לגמר הארמוני בבחינות אוניברסיטאיות רישמיות.
* * *
בינתיים המשכתי בחילופי־המכתבים עם ליפץ ועם אנשי פטרבורג. שם התנהלו ההכנות במרץ רב. נוספו סניפים בערי־השדה ונאספו כספים. לפי התוכנית בנקודות הגדולות צריך היה הוועד המקומי לאסוף ידיעות על התלמידים היהודים שיסיימו את הגימנאסיה, ולהיודע כמה מהם יוכלו לנסוע לחוץ־לארץ, באשר היה צורך להכין את קבלתם מראש. עוד ביוני 1914 קיבלתי מפטרבורג מכתב ודין־וחשבון על הישיבה (של ב"כ הסניפים מערי־השדה) שנערכה בדירתו של הבארון גינצבורג בפטרבורג.
היה זה ביוני 1914 כאשר עננים שחורים כיוס את שמי אירופה והביאו את המבול העולמי!..
התעכבתי כאן על התוכנית הגדולה, שכן ההכנות הנרחבות הוכיחו, מה עז היה רצונה של האינטליגנציה היהודית הרוסית — על אף הרדיפות הקשות ביותר — לא להניח בשום אופן להנמיך את רמת השכלתם של הצעירים היהודים. “השכלה חופשית בכל מחיר!” היתה הסיסמה של כל הזרמים היהודיים השונים ברוסיה. ואולם עד מהרה הופיע עניין חדש, אשר עורר התעניינות ואהדה רבות עוד יותר.
פרק ארבעה עשר: אנגולה, התוכנית ההיסטורית 🔗
מכתב בלתי צפוי מאדם בלתי ידוע בליסאבון. — הצעה להתיישבות יהודית באנגולה. — פורטוגאל מבקשת לכפר על חרפת האינקויזיציה. — תקוות רבות תולים במרכז יהודי באנגולה. — השופט היהודי טייטל מתגלה כקרובו של טרלו בליסאבון. — טייטל נוסע לפורטוגאל ולפי הזמנתו, גם זאנגוויל. פורטוגאל נוטה לקבל הצעתנו. — אנו דואגים להקמת גוף משפטי שיחתום על חוזה ההתיישבות.
לפתע הופיע כוכב חדש, אשר עורר בנו התלהבות גדולה. במרכז הטריטוריאליסטי הציריכי נתקבל מכתב בלתי־צפוי מאדם בלתי־ידוע בליסבון. המכתב הזה גייס את כל ההתלהבות שאדם מסוגל לגלות. המכתב הגיע בשנת 1912, זמן קצר לאחר שבפורטוגל נתחוללה מהפיכה, בוטלה המלוכה על כל בני־הלוויה האינקוויזיטוריים שלה והוקמה רפובליקה דימוקראטית. את המכתב כתב אדם בשם טרלו, שלא הכרנוהו. הוא היה מקוראי כתב־העת “איט’א”, שהוצאנו בציריך. היה זה יהודי רוסי, שהשתקע שנים אחדות קודם־לכן בליסבון, וכאשר פרצה שם המהפיכה, התעורר אצלו הרעיון להקים מרכז אוטונומי יהודי באפריקה הפורטוגזית. במצב שנוצר נדמה היה, כי בנו תלויה במידה מסויימת כיברת־דרך בהיסטוריה היהודית. אנו עסקנו בתעמולה, והנה פנו אלינו בתוכנית גראנדיוזית. שאלנו את עצמנו: האמנם כרוכה תכנית זו באפשרויות ממשיות? מיד כינסנו את הוועד המרכזי שלנו והחלטנו לבדוק, אם תוכנית זו נושאת אופי טריטוריאליסטי. כתבנו מכתב אל טרלו: “מטרתנו היא להקים בית יהודי, אשר יהיה מבוסס היטב מבחינה כלכלית ומשפטית וישמש מקלט־הצלה ליהודים הנרדפים בעולם. התיישבות זעירה איננה בתחום מטרתנו, אם פורטוגל תקציב לכל אחד מן המתיישבים שלנו 500 אקר. אנו זקוקים לכל הפחות ל־100,000 מיל מרובעים”.
התפתחה בינינו חליפת מכתבים אינטנסיבית.
כאן מן הראוי להעיר, שכאשר ד“ר הרצל הציע את תוכנית־אוגאנדה שלו וההסתדרות הציונית דחתה את ההצעה, גילינו עניין במושבות האפריקאניות וע”י כך ידענו גם את אנגולה, את המושבה הפורטוגזית הענקית. אולם מחמת התנאים המדיניים והלאומיים של פורטוגל, מאז האינקוויזיציה וגירוש ספרד, לא יכול היה להיות מקום לדיבורים או למחשבה על יישוב יהודי לאומי אוטונומי בתנאים הפוליטיים הקיימים. אולם עתה כאשר המהפיכה שמה קץ לתנאים אלה, השתנה המצב באורח קיצוני. וזאת לא רק מבחינה פוליטית. בכך נוכחנו לדעת עד מהרה.
בארכיון שלי נמצא בין המיסמכים השונים גם המכתב שהשיב טרלו על מכתבנו. אני מפרסם כאן בפעם הראשונה את המיסמך ההיסטורי הזה. והרי מכתבו של טרלו:
"ליסבון, 6 במארס 1912.
"אל האיגוד הטריטוריאליסטי היהודי הארצי בציריך.
"את מכתבכם קראתי בעונג רב ואפרסמו מיד בעתונים כאן. אני מכיר את התנועה הטריטוריאליסטית. לאמיתו של דבר, אנו שואפים לאותה מטרה עצמה, עלינו לחפש אמצעים ראדיקאליים, כדי לעזור להמונים הנרדפים שלנו בארצות השונות.
“מזה עשרים שנה אני עוקב בעניין רב אחר הנעשה בציבוריות היהודית. מזה שמונה שנים, מאז התחלתי לעבוד באגף לענייני חקלאות של מדינת פורטוגאל, התעניינתי בשאלה, אם אינה קיימת אפשרות לנצל את קשרי עם פקידי הממשלה הבכירים לטובת העם היהודי. ואם כי בחוגים הגבוהים מצאתי ידידים רבים למען הרעיון הזה, הרי התנאים הפוליטיים להגשמת התוכנית הם בלתי־נוחים. מצבן של שבעים וחמש עד שמונים המשפחות היהודיות שהתגוררו כאן בתקופת המלוכה, לא היה ראוי לקינאה. אף כי מבחינה חומרית היה מצבן טוב. הן היו רק נסבלות וכפופות לחוקי־אפליה שונים, שעמדו בסתירה לרוח הליבראלית הכללית של העם הפורטוגזי. כך, למשל, נאסר על בנייתם של בתי־הכנסת שחזיתם פונה לרחוב. צריך היה להקים חומה גבוהה שתבדיל הבדלה גמורה בין בתי־הכנסת לבין הרחוב”.
קיבלנו בציריך שורת מכתבים מסופרים פורטוגזים חשובים, מעסקנים ומדינאים, אשר נענו ליוזמתכם. כל אחד מהם רצה להדגיש במיוחד את תמיכתו בתוכנית היהודית ואת נכונותו לעזור בהגשמתה.
רבים הדגישו, שמוצאם מן האנוסים וכי הם גאים על כך. ואכן, מאז המאה החמש־עשרה היתה פורטוגל מלאה אנוסים, אשר הוצרכו לשמור את נפשם מפני האינקוויזיציה. אולם עתה שיחררה המהפיכה גם את האינסטינקטים הלאומיים ואת הסנטימנטים הנפשיים שלהם. הם, האנוסים, וכן הפורטוגאלים המתקדמים הדגישו, כי האינקוויזיציה היתה לא רק חרפה לתרבות ולאנושות, אלא היא המיטה גם אסון, חרפה ועוני על פורטוגאל. הם היו מאושרים שפורטוגל ניתקה עצמה ממדינת פרדינאנד ואיזאבלה הספרדית; וכי פורטוגל היא עכשיו רפובליקה עצמאית ובלתי־תלויה. ולפיכך רוצה היא לפתוח בפרק חדש מבחינה חברתית ומדינית וגם מבחינת החופש הלאומי.
במכתבים שקיבלנו מסופרים הודגש, שלאחר “תקופת התחייה המפוארת” הספרות והתרבות הפורטוגאליות התנוונו, החינוך והתרבות נידלדלו דלדול נורא, וכי “לאחרונה התחילה לגבור בספרות השפעת התרבות הצרפתית, ובייחוד מגמות החירות של ויקטור הוגו”. הם מקווים, שכל העובדות האלה תקלנה על הגשמת ההתיישבות היהודית באנגולה. כל העובדות האלה היו ביטוי למעשה ההיסטורי הנדיר, כאשר עם מבקש להביע את רגשי המצפון שנתעורר.
האנשים המתקדמים הללו הבינו, שהם חייבים לתת דחיפה חדשה למדינתם גם מבחינה כלכלית. בדורות האחרונים הארץ נידלדלה והוזנחה מבחינה כלכלית. היה ברור, שהתנאים האובייקטיביים דוחפים את הארץ בכיוון חדש. על כן יש לטפל באופן שונה לגמרי גם בבעיה הקולוניאלית. הם היו בטוחים, שקיום מרכז יהודי באנגולה הוא בקו ההתפתחות המתקדמת של כל הארץ, וכי היהודים עשויים למלא כאן תפקיד חשוב. מובן, שלא היה מדובר על מסירת אנגולה כולה ליהודים. הארץ גדולה מדי, ושטחה הוא 1,200,000 מיל מרובעים, מדובר היה, איפוא, רק על חלק משטח אנגולה, שהוא נוח במיוחד להתיישבות לאוכלוסיה אירופית.
הנה כי כן, הגורמים הכלכליים האובייקטייביים והמומנטים הפסיכולוגיים הסובייקטיביים היו מתאימים באופן יוצא מן הכלל להתיישבות היהודית.
אנחנו בציריך פנינו, כמובן, מיד אל ישראל זאנגוויל, שהוא והמרכז הלונדוני יטלו את העניין לידיהם. כיון שטרלו הפגיז אותנו במכתביו ותבע שיבוא לליסבון אדם מוסמך, סבורים היינו, כי את הנסיעה לשם צריך לערוך זנאגוויל עצמו. אם יהיה צורך, מוכן גם היושב ראש שלנו, רובינשטיין, לנסוע עמו.
מציריך הודענו על תוכנית אנגולה גם לידידינו הרוסיים בקיוב, וארשה, פטרבורג ואודיסה.
וכדרך שקורה לעתים במאורעות גדולים, הופיע פרט בלתי־צפוי והוא שמילא תפקיד מכריע בהמשך ההתפתחות.
כאשר הידידים באודיסה קיבלו את המכתב שלנו, הם שמחו שמחה גדולה. התוכנית היתה כה גראנדיוזית והיא נולדה בתנאים כה בלתי־צפויים, שכל העניין נראה להם רומאנטי מאוד, כמעט מיסטי. ראשית כל הם שאלו: מי הוא אותו טרלו, ועל שום מה הוא מרבה כל כך להתעניין בדבר זה? והנה אירע מקרה, שסייע בידם להיטיב ולהבין את החידה.
בקשר לייסוד אוניברסיטה יהודית, שעליו כתבתי בפרק הקודם, בא לאודיסה העסקן היהודי הוותיק, יעקב טייטל. כפי שהזכרתי, היה טייטל השופט היהודי היחיד ברוסיה. עתה הרחיקה הריאקציה הרוסית גם אותו ממערכת המשפטים. טייטל היה, איפוא, דמות רבת־רושם וייצוגית. בשיחתו עם עסקני אודיסה על האוניברסיטה היהודית, אמר, שהוא עומד לצאת בקרוב לחופשה בצרפת ובאיטליה, מקום שם יש לו מכירים. הוא אף הוזמן לבוא לליסבון, ע"י יהודי רוסי בשם טרלו המתגורר שם זה שנים אחדות.
הטריטוריאליסטים האודיסאים, בשומעם זאת, קפצו ממש מרוב פליאה: מה, אתה מכיר את טרלו? האמנם יש יהודי כזה בליסבון? זו היתה אפתעה יוצאת מן הכלל בשבילם. “אתה יכול להושיענו! עליך לנסוע לשם ולכתוב לנו, וכן לעשות כל מה שאפשר למען תוכנית אנגולה”.
איני יודע, אם טייטל ידע עד אז משהו על תוכנית אנגולה. על כל פנים טריטוריאליסט הוא לא היה. והנה פונים אליו באופן בלתי־צפוי, שהוא ישמש “שליחם” של הטריטוריאליסטים. אלה נתנו לטייטל סכום כסף מסויים להוצאות הדרך וכך, במקום לנסוע לצרפת ולאיטליה ולנוח כתייר, נסע טייטל, שהיה מידידיו הקרובים של מאקסים גורקי, לליסבון בשליחות החשובה.
הסתבר, שבנו של טייטל (בעת נסיעתו על פני איטליה), הכיר באורח מקרי את טרלו מליסבון, ששהה אז ברומא. כן הסתבר, שטרלו הוא קרוב־רחוק של משפחת טייטל. וכך נתגלגלו הדברים שהיהודי מליסבון הזמין את טייטל הזקן לבוא אליו כאורחו.
משהגיע טייטל לליסבון קיבלו טרלו בחגיגיות רבה. הוא בא לתחנת הרכבת חבוש צילינדר ובכפפות ונהג בכל גינוני הדיפלומאטיה. על כן התפלא כשהשיח יצא מקרון המחלקה השלישית, שכן הוא הכין לו כבר שני חדרים נאים בבית־מלון ממדרגה ראשונה.
כאשר ביקר טייטל אצל טרלו בביתו, בלטה לעיניו קודם כל מפה גיאוגרפית גדולה של אנגולה, שהיתה תלויה על הקיר. טרלו הזמין גם רופא צבאי זקן, שישב באנגולה עשרות שנים כרופא ממשלתי והכיר היטב את התנאים האתנוגראפיים והגיאוגראפיים של הארץ. הרופא היה נלהב לתוכנית אנגולה היהודית. טרלו הפגיש את טייטל גם עם מנהל הפוליטכניקה בליסבון, בן־סעוד, אשר נמנה עם היהודים ההולאנדיים הראשונים שהשתקעו זה מכבר בפורטוגאל. ביתו של בן־סעוד שימש מרכז לאינטליגנציה של ליסבון. היו מתכנסים בו נציגים חשובים של הממשלה, המדע והתעשיה. כל משפחת בן־סעוד — פאטריוטים יהודים לוהטים — השתוקקו לתחיית העם היהודי ורצו לעזור במלוא יכולתם להגשמת תוכנית אנגולה.
טייטל הבין שאין הוא מסמך לנהל משא־ומתן. הוא כתב אל זאנגוויל שנוכחותו נחוצה בליסבון. כן כתב אלינו לציריך, שיבוא גם נציג שלנו. כיון שלזאנגוויל היתה כבר הזמנה רשמית לבוא לשם, הוא יצא מיד. גם רובינשטיין שלנו מציריך נתלווה אליו.
לזאנגוויל נערכה בליסבון קבלת פנים ממלכתית, כיהודי גדול וכסופר אנגלי מפורסם. הכול ביקשו להכירו ולקבלו בכבוד רב.
בהגיעו (יחד עם טייטל ורובינשטיין) לבית־הנבחרים, הוא נתקבל בברכה לבבית מטעם היושב־ראש, שהפסיק לשם כך את הישיבה, כדי לקבלם בלישכתו. הממשלה קיבלה את הצעותיו השונות של זאנגוויל. אולם, כדי להכיר מקרוב יותר את התנאים באנגולה בשביל ההתיישבות היהודית, שלח המרכז הלונדוני לשם מומחה מדעי. היה זה הפרופיסור האנגלי ג’ון גריגורי, אתנוגראף וגיאוגראף ידוע, אולי האוטוריטה הגדולה ביותר בתחומו באירופה. כאשר הלה חזר מאנגולה ובפיו הערכה חיובית מאוד של התוכנית, יצא זאנגוויל לליסבון. יחד עם גריגוריי הוא ניהל את המשא־ומתן עם הממשלה. העתונות, בית־הנבחרים והממשלה גילו יחס חיובי להצעותיו של זאנגוויל, והכול קראו שלא להאריך במשא־ומתן ולגשת להגשמת התוכנית.
* * *
הנקודה החשובה ביותר שלנו היתה, שהממשלה תכרות אתנו חוזה רשמי, ואנחנו נטפל במתיישבים ובמהגרים הבודדים. הממשלה נטתה לקבל את הצעתנו. נתעוררה רק השאלה — איזה אופי משפטי־סידורי תישא האינסטאנציה היהודית העליונה הזאת?
כאשר זאנגוויל וגריגורי חזרו לאנגליה, שרויים היינו כולנו במצב־רוח מרומם, שכן הדבר שעסקנו בו היתה בו מזיגה נדירה של הומאניזם כלל־אנושי ושל פאטריוטיזם יהודי.
* * *
עתה החלה העבודה הנמרצת לביצוע התוכנית. בלונדון דאגו קודם־כל לכך, שגוף המשפטי הפומבי, אשר יחתום באורח רשמי על החוזה עם הממשלה בפורטוגל, ישא אופי פינאנסי. רק לא היה ברור היכן יהיה מושבו הרשמי: בלונדון או בציריך הנייטראלית.
נוכח כל הבעיות האלה הוחלט לכנס ועידה טריטוריאליסטית מיוחדת.
פרק חמישה עשר: הוועידה הטריטוריאליסטית האחרונה 🔗
החלטות וינה משנת 1912. — מכון להתיישבות ובנק להגירה. — שלושה מרכזי־ארגון: לונדון, פטרבורג, ציריך. — המבנה הארגוני החדש. — הקרבתו המופלאה של זאנגוויל. — האופטימיות הרבה
הוחלט לקיים את הועידה בווינה. כדי לנקוט עמדה לגבי העניינים האקטואליים, ובמיוחד בעניין אנגולה. חשובה מאוד היתה עמדת ה“ס.ס.”, אלה שביססו באורח הפעיל ביותר את הטריטוריאליזם, אך למעשה לא נטלו כל חלק בהסתדרות הטריטוריאליסטית (“יט”א"). ככל שאר המפלגות הסוציאליסטיות, היו גם ה“הס.ס.” דבקים בדוקטרינות מארקסיסטיות (בייחוד של הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים והגרמניים), האומרות, כי במשטר קאפיטליסטי אין הסוציאליסטים צריכים לשתף פעולה עם המפלגות הבורגניות. בצורה מוחלטת כזאת היתה זו עמדה מסולפת. ה“בונד”, כשהכין את המצע שלו על האוטונומיה היהודית, חייב היה להיאבק קשות מול התקפותיהם של הסוציאל־דמוקרטים. “פועלי־ציון” הרוסיים (בורוכוב) ניתקו את הקשרים עם ההסתדרות הציונית ועזבו את הקונגרס הציוני.
במרוצת הזמן הבינונו, כי הקו של אי־שיתוף הוא עמדה בלתי־נכונה, וכי צריך דווקא להתערב באורח פעיל וברצון חזק בתהליכים הסטיכיים האובייקטיביים. אנחנו, ה“ס.ס.”, החלטנו איפוא ליטל חלק פעיל בוועידה הטריטוריאליסטית. ברוסיה החליט הוועד המרכזי לכנס יחד עם הוועידה בווינה גם התייעצות של המפלגה שלנו.8 אנחנו, ה“ס.ס.”, היינו איפוא מיוצגים היטב בוועידה הכללית.
את ההכנות לוועידה נטל על עצמו המרכז הציריכי. התחילה פעילות נמרצת. לאחר וועידת הייסוד של האירגון הטריטוריאליסטי היהודי “איט’א” בבאזל בשנת 1905, היתה הוועידה בווינה החשובה ביותר בתולדות התנועה. סוף־סוף נתכנסו כאן נציגי כל הזרמים מארצות שונות. מאמריקה באה משלחת גדולה (בתוכה היה גם א. גלאנץ־לייעלעס).
הוועידה נערכה בקיץ 1912. סדר יומה היה:
1. פתיחה
2. דין־וחשבון של המרכז בלונדון — י. זאנגוויל
3. דין־וחשבון של הצירים מן המקומות.
4. המצע שלנו — ד"ר ד. יוכלמן, קיוב; י. לשצ’נסקי, ציריך
5. אירגון — ס. רובינשטיין, שווייץ; ד"ר מ. גולדברג, רוסיה
6. מוסדות כספיים — דוד גודמן, אוסקאר פלאוט, מ. שפילמן. לונדון
7. קונגרס — ד"ר ס. קרנברגר, וינה
8. הגירה: א) רוסיה — ו. גרוסמן, פטרבורג; ב) הקונגרס לענייני הגירה — מ. שמידט, וינה
9. התיישבות: א) התוכניות הטריטוריאליסטיות — י. זאנגוויל; ב) פורטוגל ומושבותיה — ו. טרלו, ליסבון; ג) אנגולה מבחינה פוליטית — ס. רובינשטיין, שווייץ; ד) אנגולה כארץ להתיישבות יהודית — סיר הארי ג’ונסון, ה. נווינסון, לונדון9)
10. שאלות ושונות.
הוועידה הוכתרה בהצלחה גדולה. לאחר החיפושים והמחקרים השונים, לאחר שבע השנים הרזות, היתה כאן לפנינו סוף־סוף תוכנית גדולה וממשית, אשר תאמה את הרעיונות הלאומיים והסוציאליים העקרוניים שלנו. והחשוב מכול: הממשלה פנתה אלינו. החלטנו לקבל את ההצעה, להמשיך במשא־ומתן ובמקרה הצורך להכניס בה גם שינויים מסויימים. ההחלטה החשובה ביותר היתה; להקים מכון פינאנסי. היוזמים לכך היו האנשים המתאימים והסולידיים ביותר, שהיו גם בעלי קשרים גדולים באמריקה עם העסקנים ובעלי־ההון היהודים, כגון: נתן שטראוס (השר בממשלת אמריקה וידידו הקרוב של זאנגוויל).
בהקשר עם המכון הפינאנסי הועלתה גם שאלת הבאנק לענייני הגירה. באחד הפרקים הקודמים כתבתי ביתר פירוט על התוכנית לכנס קונגרס יהודי עולמי לענייני הגירה והקמת באנק יהודי להענייני הגירה. ב־1910 לא עלה הדבר בידינו ואילו עכשיו, ב־1912, העלינו שוב את התכנית. כמקודם, כן גם עתה, היוזם הראשי והלוחם המסור לרעיון זה היה ד"ר דוד לבוביץ' (דוידוביץ'). כעת עמדה השאלה, כיצד יכונו היחסים בין “הבאנק לענייני הגירה” למכון הפינאנסי החדש? האם יהיו אלה שני מסודות כספיים נפרדים, או שיהיו קשורים באיזה שהוא אופן?
ועידת וינה נודעה לה משמעות רבה גם מבחינה אירגונית. שאלה זו הטרידה אותנו למן ההתחלה, מאז קמה ההסתדרות הטריטוריאליסטית בבאזל, וביחוד הטרידה הבעייה, אם אנחנו, הסיעות הסוציאליסטיות (“ס.ס.”) נשתייך לגוף החדש. במפלגתנו היו שני זרמים. האחד, שבראשו עמדו ד"ר נחמן סירקין, לאצקי־בארטולדי ולבוביץ', טען, כי עלינו להיות חלק של האירגון הכללי. ואילו הסיעה השניה, עם משה ליטבאקוב בראש, שנקטה עמדה דוקטרינרית, החליטה, שעלינו להיות מחוץ לגוף הכללי הזה.
עתה בווינה החלטנו סוף־סוף להתקשר עם ההסתדרות הטריטוריאליסטית הכללית. לגבינו היתה להחלטה משמעות קונקרטית בכך, שהנציג שלנו (לבוביץ') נבחר לוועדה המיוחדת שהוקמה, “ועדת אנגולה”.
מתחנו ביקורת על זאנגוויל, על שאינו מקים אירגון עממי רחב. הטענה היתה צודקת, אולם הכתובת לא היתה נכונה. זאנגוויל, אישיות גאונית, הצטיין בכשרונותיו הרבים והרב־צדדיים. היה סופר בעל פירסום עולמי, נואם חריף ומצליח במידה בלתי־רגילה, משורר ומתרגם, מחזאי ופובליסציסט, מבקר ספרות וכותב מסות מצויינות על אמנות. כל אלה העלוהו לשורה הראשונה של החיים הספרותיים והציבוריים. אולם מארגן הוא לא היה. הוא אף חשש שמאירגון כזה עלולה לצמוח ביורוקראטיה, ההופכת להיות מטרה בפני עצמה. ברצוני להזכיר כאן אפיזודה מעניינת. כאשר דנו בשאלות האירגוניות ובתקציב האירגון, הכריז זאנגוויל: “למה לכם להשקיע עבודה כה רבה באיסוף כספים להוצאות הנחוצות? אני קיבלתי מאירגון אמריקני מפורסם הזמנה לשורת הרצאות. הם מוכנים לשלם לי בעד טירחתי שכר גבוה מאוד. אקבל את ההזמנה ואת כל הכסף אמסור לכם, ולא תצטרכו להשקיע עמל ודאגות כה מרובים בחיפוש אמצעים”. זה היה “צעד זאנגווילינסטי” מובהק, וגם ברוח ידידו, תיאודור הרצל.
כאמור, נכונה היתה הביקורת על לונדון בשל עמדתה בענייני אירגון, אנו היינו האשמים. היה עלינו לתבוע מן ההתחלה נציג “רוסי” משלנו במרכז הלונדוני, אילו אדם כד"ר לבוביץ' היה יושב בלונדון היתה העבודה האירגונית נושאת אופי אחר לגמרי.
על כל פנים עתה, בווינה, החלטנו לפתוח בדרך חדשה. זאנגוויל יהיה נשיא האירגון; ו“הוועד הפועל הלונדוני” יהיה מורכב משלושה חברים: מאיר שפילמן, ד"ר אידר ולבוביץ' הרוסי שלנו.10
המרכז השני (בייחוד בשביל מערב־אירופה) יישאר גם להבא בציריך בהרכבו הנוכחי (גינצבורג, רובינשטיין, קרוק).
המרכז השלישי (לרוסיה) יוקם מחדש בידי הטריטוריאליסטים הרוסיים בוועידתם.
טריומוויראט זה (לונדון, פטרבורג, ציריך) היה בבחינת מזיגה הארמונית והבטיח למנוע את הסיכסוכים והמישגים הקודמים. כאשר נתפזרנו מווינה, היו כל הסיכויים להמשך פורה של העבודה הגדולה. חשובה ביותר היתה ההחלטה, שלאחר בירור ממצה של פרטים שונים בתוכנית אנגולה תכונס “ועידה כללית” גדולה, אשר תקבל את ההחלטות הסופיות.11
התחילה פעילות אינטנסיבית מאוד. סוף־סוף נרתמו הכל לעגלה שבוודאי לא היתה קלה. בכוחות מלוכדים נעשו צעדים חשובים קדימה. צעד חשוב במיוחד היה בכך שה“רוסים” עלה בידם לארגן ועידה מוצלחת בפטרבורג. היא נערכה באפריל 1914. הוקם ועד מרכזי חדש בפטרבורג12 והובעה המישאלה לשלוח לאנגולה משלחת שניה (רבת משתתפים), אשר תחקור במפורט את התנאים המקומיים; הוחלט לאחד את המכון הפינאנסי החדש עם ה“באנק היהודי לענייני הגירה”.
חשוב היה, שהוועד הרוסי המרכזי החליט לשגר ציר מיוחד לפאריס לשם הגברת העבודה. היה זה ליאון פאפרין. הוא התגורר בפאריס עוד בימים בהם ד“ר הרצל פירסם את ספרו “מדינת היהודים”; פאפרין היה האיש שאירגן אז מיד אסיפה ראשונה של הסטודנטים היהודיים בפאריס והרצל עצמו השמיע באזניהם הרצאה. כיהודי שמוצאו מביאליסטוק עזר פאפרין לד”ר חזנוביץ' בהנחת היסוד ל“ספריה הלאומית האוניברסיטאית” בירושלים. את המאמץ הרב ביותר עשו הרוסים כדי לעזור לאירגון הוועידה הטריטוריאליסטית הכל־עולמית, אשר נקבעה ל־אוגוסט 1914. ולפני הוועידה הכללית נקבעה “טרום־ועידה רוסית”, בחודש הגורלי אוגוסט 1914!…
פרק שישה עשר: הדיסרטאציה שלי ובחינת הדוקטוראט 🔗
בעיית ההגירה. — החקיקה בארצות אירופה. — המצב ברוסיה. — התיזה שלי: “מאבק על זכויות הגירה”. — החידוש שבדיסרטאציה שלי. — משק וחוק. — תוכניתי ל“משרד הגירה בין־לאומי”. — שני הפרופיסורים שלי. — הקשיים. — סוציולוגיה ותורת המשפטים. — אני לומד “חוק הכנסיה”. — הדת והסוציאליזם.
המאורעות התפתחו בקצב מהיר. לא היה ידוע מה יילד יום. הכוונה אינה לעתיד הרחוק, כי אם לימים הקרובים ממש. החלטתי, איפוא, לסיים את האוניברסיטה ולהכין את העבודה המדעית שלי לבחינות הדוקטור. כנושא לעבודתי בחרתי בבעיית ההגירה — הנושא הטבעי ביותר בשבילי, שהרי עסקתי בבעיית ההגירה עוד משנות לימודי בגימנאסיה — לא רק מבחינה תיאורטית, כי אם גם מבחינה מעשית. כנהוג, הלכתי אל הפרופיסור השווייצי שלי והודעתי לו על הנושא. הוא אישר אותו. בדרך־כלל נמשכת ההכנה לעבודת הדוקטור כחצי שנה, לעתים יותר, לעתים קצת פחות. ואילו אני התמודדתי עם נושא גדול, ומחקרי נמשכו זמן רב.
קודם כל עניין אותי המצב היורידי של המהגרים ברוסיה, שהיה מצב של הפקרות. כדי להגר מן הארץ דרוש היה דרכון של ארץ אחרת כלשהי. למהגרים העניים השגת דרכון זר לא היתה מן הדברים הקלים. עניין קשה יותר — שלבקשה בעניין דרכון צריך היה לצרף כל מיני מיסמכים — תעודת לידה, תעודת זכות־ישיבה וכיו’ב דברים, שקשה מאד היה להשיגם, בייחוד כאשר פקידי הממשלה והמשטרה הפכו את הטיפול בדרכונים למקור חדש להכנסותיהם הפרטיות. היו נוסעים איפוא ללא דרכון. הבריחו את הגבול. מחנה גדול של סוכנים התקיימו על ההברחה הזאת משני צדי הגבול.
העתונות ודעת־הקהל ברוסיה התחילה לדרוש חקיקת חוק מיוחד להגנת המהגרים, כפי שהיה קיים בארצות אחרות. ב“דומה הממלכתית” הפטרבורגית דיברו על כך, והממשלה בוועדותיה השונות החלה להכין חוק כזה. היסודות המתקדמים היו מעוניינים, איפוא, שהחוק המוצע יהיה באמת מיועד להגנת המוני המהגרים, ולא להגנת אלה, אשר ניצלו את המהגרים. כך למשל חברות־האוניות הגדולות השתדלו, שהמהגרים יסעו דווקא באוניות שלהן. כל הבעיות האלה עניינו אותי מאוד. הצגתי לעצמי את השאלה: מהי החקיקה הרשמית במדינות אחרות?
התחלתי לאסוף חומר מן הארצות השונות ולנתח אותו. דבר זה, כשלעצמו, סיפק עבודה מרובה. עבדתי בספריות של ציריך, ברן, באזל, לוזאן וכן במינכן ובאנטוורפן. החלפתי מכתבים עם משרדי ממשלה, אשר טיפלו בענייני הגירה באנגליה, איטליה, אוסטריה, גרמניה. וכמובן, גם עם מנהל משרד המיסחר הרוסי, אשר עסק בהכנת החוק הרוסי. כל אלה שלחו לי חומר חשוב ובספרי הבעתי לכולם את תודתי.
ספרי היה מקורי בהיותו מחקר השוואתי. בהקדמה כתבתי, כי במשך שנים רבות חוקקו בתי־הנבחרים והממשלות חוקים למען אזרחיהם; במרוצת השנים היו נוהגים להשלים את החוקים הללו בסעיפים חדשים. אולם עד כה אין מחקר השוואתי של החוקים הבודדים. ספרי הוא, איפוא, נסיון ראשון בתחום זה.
תוך כדי העבודה עצמה עלה בדעתי רעיון חדש: הגיעה השעה, שהמדינות יקימו “משרד בינלאומי” להגנת המהגרים. הרעיון כבש אותי כולי ומילא את כל הגיגי. הרי לממשלות יש משרדים בינלאומיים שונים (כמה מהם מצויים בשווייץ) וההגירה הרי היא מעניינם של המונים עצומים. הגיעה, איפוא, השעה ליצור משהו גדול בתחום זה.
משהודעתי על כך לידידינו ברוסיה, הם התלהבו מן הרעיון. גם חוג העסקנים היהודים רבי־ההשפעה בפטרבורג, אשר עסקו בעניינים יהודיים, עודדוני לפרסם ספר כזה. הם קיוו שב“דומה הממלכתית” ובוועדות הממשלתיות יוכלו בעזרת ספר כזה להשפיע על ניסוח סעיפים שונים. והרי בענייני הגירה מעוניינים היו לא רק יהודים.
ענינים אלה גזלו זמן. לא מחצית השנה, כפי שסבור הייתי תחילה, וגם לא שנה, כי אם יותר משנתיים נמשכה עבודתי, והיה עלי גם להתכונן לבחינות. הזמן האיץ בי — ואני רדפתי אחרי הזמן, שהרי רציתי לגמור במהירות האפשרית.
כאשר באתי אל הפרופיסור שלי ובידי העבודה הגמורה, התאכזבתי קשה. הוא התרעם ואמר לי בכעס, שאין הוא יכול לקבל את העבודה. הסיבה? אין הוא בקיא בכל החוקים האלה. הוא אמר לי ברוב להט: “אינני יכול לנסוע לכל הארצות האלה ולעסוק בקווים המיוחדים, הלאומיים והממלכתיים הללו”. פרופיסור שאלנברגר, איש־מדע שווייצי טיפוסי, מחברם של כמה ספרים על החקיקה השווייצית, סבור היה, שהדיסרטאציה שלי תהיה רק על נושא החקיקה בענייני ההגירה בשווייץ.
הלכתי ממנו כשאני מודאג מאוד. השקעתי במחקרי כוחות ועמל כה רבים ועתה יעלה כל זה בתוהו. אמרתי בלבי: אם שאלנברגר מסרב לקבל את עבודתי, שמא יימצא פרופיסור אחר, שיקבלנה? אולם אין הדבר פשוט כל כך, כפי שהוא נראה למראית־עין. נוהג הוא בפאקולטות, שאם פרופיסור מסויים עוסק בדיסרטאציה, פרופיסור אחר לא יתערב בה. ובכל זאת החלטתי לעשות כן ופניתי לפרופיסור הובר. מפיו שמענו את ההרצאות על “משפט העמים”. מאקס הובר היה מדען דגול בעל פירסום עולמי בעולם המשפטים הבינלאומי. לידיו נמסר התפקיד הבינלאומי הרם ביותר: הוא נבחר כשופט בבית הדין הבינלאומי בהאג. גם הוא שווייצי (כמוהו כשאלנברגר), אבל אדם מטיפוס אחר לגמרי. לא סגור בתוך עצמו כשאלנברגר, כי אם להיפך — נעים־הליכות, הוא היה גם מזמין את הסטודנטים אל חווילתו היפה, על שפת אגם־ציריך. כבר ביקרתי אצלו אילו פעמים קודם־לכן. היתה זו דמות נהדרת של איש מדע ופרופיסור. הוא התעניין לא רק בדוקטרינות, כי אם במציאות החיה וגם בחייהם של הסטודנטים. הוא שוחח עמי על רוסיה, העריך מאוד את האינטליגנציה הרוסית.
בנוגע לדיסרטאציה שלי העיר הובר בחיוך: “אין זה פשע לכתוב דיסרטאציה על החקיקה בענייני הגירה בקנה־מידה בינלאומי”. ואולם, כאדם בעל טאקט והגון, העיר לי על הנוהג המקובל באוניברסיטה. אין הוא יכול לקבל את העבודה, אלא אם כן פרופיסור שאלנברג יסכים לכך. פניתי איפוא אל פרופיסור ליאונארד ראגאץ, התיאולוג וחוקר־המקרא המפורסם, אשר הכרתיו עוד קודם לכן. כרקטור הוא עזר לי בזמנו להתקבל לאוניברסיטה. סיפרתי לו על העניין וביקשתיו שישפיע על שאלנברג, שגם אצלו ביקרתי כמובן. מסתבר איפוא שהדיסרטאציה המדעית שלי כרוכה היתה בפרוצידורה קשה למדי.
לאחר שהתגברתי על כל המכשולים והובר הסכים לקבל את הדיסרטאציה, צץ קושי חדש. פרופיסור הובר קרא את עבודתי ואמנם התלהב מאוד מן התפיסה שלי. כמשפטן בינלאומי מפורסם אמר, שהוא יתמוך בהקמת משרד בינלאומי לענייני הגירה המוצע על ידי. “הדבר יעשיר את המשפט הבינלאומי. ואולם…”
חיבורי מורכב היה משני חלקים. בחלק הכלכלי התעכבתי על אופיים של הנדודים הקודמים ושל ימינו. החלק השני הוקדש לניתוח המשפטי. הוא, הובר, “אינו מוסמך למדי בבעיות כלכליות. לעומת זאת את החלק המשפטי הוא מקבל ברצון”. במצב המסובך הזה הודעתי מיד, שאעשה כמה שינויים קלים, ואני מסכים לפרסם עתה רק את החלק המשפטי. אולם בהקדמה אומר, ש“מחקר זה הינו חלק של עבודה גדולה יותר על בעיית הנדודים, בעיית ההגירה, אשר המחבר עומד לפרסם”. ואכן, את הדבר הזה ציינתי בהקדמה.
הלכתי הביתה במצב רוח מרומם. בייחוד, משום שהובר אמר, שהוא יכתוב לבית־ההוצאה האקאדמי המדעי הידוע בלייפציג, אשר הוציא סידרת ספרים של “האגודה למדיניות הסוציאלית” רבת־ההשפעה. זו היתה זכות גדולה בשבילי. הייתי בטוח שבהמלצתו של בר־סמכא כה גדול כפרופיסור הובר, יוציא בית־ההוצאה את חיבורי. הדבר שימש לי עידוד רב והלכתי הבית על מנת להתכונן לבחינות שבעל פה.
הבחינה בעל־פה נערכה בחמישה מקצועות: כלכלה מדינית, משפט העמים, סוציולוגיה, משפט רומי ומשפט כנסייתי.
במשפט רומי שברתי את שיני, אבל היה זה מקצוע־חובה לכל סטודנט למשפטים, כדי להיטיב ולהבין את רוחה של רומי העתיקה. קראתי איפוא עוד פעם את “קוו וואדיס” של סינקביץ' וביחוד את החיבור הקלאסי של יאן פאראנדובסקי “השגעון של הצזארים”.
בבחינות עמדתי יפה. הייתי מוכן היטב, כי בשום אופן לא רציתי להיכשל. מן הראוי לציין כאן אפיזודה שאירעה בבחינת “משפט הכנסיה”. לאחר שנתתי תשובה נכונה על שלוש השאלות שהוצגו לי, שאלני הובר:
“אדון קרוק, אתה יהודי, וסבורני שסוציאליסט”.
“ודאי, אדוני הפרופיסור”.
“אתה נמנה עם המחנה היהודי־הלאומי והנך אתאיסט”.
“נכון”.
“במה אפשר להסביר שבחרת את משפט הכנסיה? הרי המקצוע הזה אינו מקצוע־חובה לתלמידי המשפטים”.
“אדוני הפרופיסור, אני נולדתי בעיר דתית מפורסמת, צ’נסטוחוב. בשביל הקאתולים הפולנים זהו מקום כמו לורד בשביל הצרפתים. לביתנו היו באים כמרים, אשר הורי היו מיודדים אתם. הצגתי לעצמי את השאלה: הסוציאליסטים לוחמים למען השלום בעולם ולמען אחווה סוציאלית. הרעיון הזה הרי הינו עתיק לאין ערוך מן הוואתיקאן. מקורו עוד בנביאי ירושלים. לרעיון הסוציאליסטי מטיפים ההוגים הגדולים והלוחמים המסורים. ואף־על־פי־כן אין אנו יכולים להגיע לאחדות המיוחלת במחנה הסוציאליסטי ולהגשמת האידיאל ההיסטורי. לעומת זאת דורות רבים של כמרים קאתוליים חיים לפי חוקי הוואתיקאן. האמנם לא היינו צריכים לקחת דוגמה מהם?”
“ובכן, אדון קרוק, משמע שאתה לומד את משפט הכנסיה, כדי לקחת דוגמה בשביל התנועה הסוציאליסטית שלך?”
“נכון, אם אתה רוצה לנסח את העניין כך”.
“מעניין מאוד, מאוד”, השיב הובר, בהוסיפו:
“בבחינה עמדת, כמובן, יפה. ואני מקווה, שאני יכול כבר לברכך בתואר ‘אדוני הדוקטור’. אני מאחל לך הצלחה בחיים, כפי שהצלחת בבחינות”.
לשיחה זו הקשיבו בתשומת לב שאר הפרופיסורים הנוכחים וגם הם לחצו את ידי, כאשר הובר נפרד ממני בלבביות.
פרק שבעה עשר: האמאנציפציה היהודית בשווייץ 🔗
שלושה גורמים למען שיוויון הזכויות. — עמדתן של הקהילות היהודיות. — גוטפריד קלר וקריאתם של הראדיקאלים השווייציים. — עמדת מדינות חוץ. — דרישותיהן של צרפת, אמריקה והולאנד. — האמאנציפציה היהודית בחילופי האיגרות הדיפלומאטיות. — הסכמים מיסחריים ושיוויון זכויות ליהודים. — “שאלת הדרכונים”. — שווייץ ורומניה.
אגב כתיבתי את הדיסרטאציה שלי לתואר הדוקטור, נתקלתי בארכיונים בחומר, אשר עורר בי עניין רב — בעיקר — על האמאנציפציה היהודית בשווייץ. כיצד רכשו להם יהודי שווייץ אותן זכויות־אזרח כשל האזרחים השווייציים הלא־יהודיים? נסתבר, שזו היתה באמת תופעה יחידה במינה, הזורה אור בהיר על ההיסטוריה היהודית של הזמן החדש. ככל שהרביתי למצוא חומר ארכיוני רב יותר, כן גברה התעניינותי בשאלה והתחלתי לכתוב על כך בעתון הידוע “איזראליטישס ווכנבלאט אין דר שווייץ”. השאלה היתה גם אקטואלית, שכן, אז בדיוק חל יובל־החמישים של השגת שיוויון הזכויות. בשנת 1863/64 נתגשמה האמאנציפציה: “לפי מספרם היהודים בשווייץ הם קומץ קטן. בשנת 1860, היינו שלוש־ארבע שנים לפני הענקת שיוויון־הזכויות, התגוררו בשווייץ רק 4,200 יהודים. בשנת 1870־7,000. ואף־על־פי־כן מהוות תולדות האמאנציפציה היהודית בשווייץ אחד הפרקים המעניינים בזמן החדש”. העירותי בהקדמה, כי אכן תהליך האמאנציפציה היה מסובך מאוד.
פעלו כאן שלשה מומנטים: א. מאבקם של יהודי שווייץ עצמם; ב. עמדתם של אזרחי שווייץ המתקדמים והראדיקאליים; ג. השפעת מדינות חוץ. בתזכירם כתבו היהודים: “אנו משוכנעים, שאין אנו יכולים להמשיך ולחיות בכבוד תחת לחץ ההגבלות הנוכחיות. החלטנו להשתמש בכל האמצעים המותרים והאפשריים, כדי להכין למען ילדינו עתיד יותר טוב, שבו אזרח המכבד את עצמו אינו מרגיש נחיתות־דרגה בשל דתו… לצדה של האמאנציפציה עומדים: משפט־הטבע וזכות־האדם, ההיסטוריה והפילוסופיה, ההומאניזם, הפוליטיקה והדת וכן הדוגמה של מדינות אחרות”.
בכיוון זה עצמו פעלו גם האזרחים השווייציים המתקדמים והראדיקאליים. בייחוד הצטיין בכך הסופר הידוע גוטפריד קלר בציריך.
מלבד שני המומנטים הללו, פעל גם כוח שלישי: מדינות החוץ. בעת חתימת הסכמים מסחריים תבעו מדינות שונות שגם אזרחיהן היהודים יזכו בשווייץ לאותן זכויות שיש ללא־יהודים. והנה התחיל בתחום זה מאבק דיפלומאטי מעניין. התקדים הראשון בא מצד צרפת. שנים אחדות לאחר המהפיכה הפאריסית הגדולה העלתה את התביעה הזאת פאריס. לאחר מכן הועלתה אותה תביעה על־ידי ממשלת וושינגטון. בייחוד בשנת 1848, כאשר שווייץ חוקקה חוקה חדשה. המדינה השלישית אשר העלתה אותה דרישה היתה הולאנד.
חילופי איגרות דיפלומאטיות אינטנסיביים ביותר נתקיימו בתחום זה. באורח עקרוני לא יכלו ממשלות פאריס, וושינגטון והאג להסכים שאזרחיהן היהודיים יזכו בשווייץ ביחס אחר מאשר הלא־יהודים.
צפה איפוא בשוויץ בעייה מעניינת ביותר: האם יכולים יהודי חוץ־לארץ בשווייץ לזכות בזכויות רבות יותר מאשר יהודי שווייץ עצמם? התנקשו כאן מצד אחד החוקה הפנימית, ומצד שני — החוק הדיפלומאטי הבינלאומי. שנים אחדות התנהל מאבק זה וכל צד ניצל לטובתו את הפילוסופיה, המוסר, הכלכלה המדינית והדת. בשנת 1864 הוכרז סוף סוף על אמאנציפציה יהודית מלאה.
אולם הדמוקראטיה השווייצית היא דמוקראטיה שווייצית. רק לאט־לאט הונהגו הרפורמות המודרניות. ואולם, מאחר שהונהגו פעם, הגנה עליהן שווייץ בעקיבות עקשנית. שנים אחדות לאחר הכרזת האמאנציפציה אירעה תקרית דיפלומאטית חדשה וראויה לציון. כאשר רומניה נשאה ונתנה עם שווייץ על הסכם מסחרי חדש, הכריזה הממשלה השווייצית באורח החלטי, שהיא יכולה לחתום עם בוקארסט, בתנאי, שרומניה תראה את היהודים השווייציים זכאים לקבל אותן זכויות שינשן לנוצרים השווייציים. יתר על כן: מכיון שממשלת בוקארשט לא הסכימה בשום אופן לקבל את התנאי הזה, סרבה שווייץ במשך עשרות שנים לחתום על איזה שהוא הסכם מסחרי עם רומניה.
* * *
העובדה, שמדינות חוץ פעלו למען ביצוע האמאנציפציה היהודית בשווייץ, היתה ידועה לכול. אולם הפרטים לא היו ידועים בציבור. בספרי התעכבתי בעיקר דווקא על חילופי האיגרות הדיפלומאטיות וזה היה החידוש שבחיבורי.
בימים ההם השאלה היתה גם אקטואלית מאוד בחיים הבינלאומיים, שכן באותו זמן העלתה וושינגטון, במשא־ומתן שלה עם ממשלת רוסיה על הסכם מסחרי, אותה תביעה לגבי פטרבורג, כפי שתבעה וושינגטון עשרות שנים קודם לכן ממשלת ברן: אל היהודים האמריקניים צריכים להתיחס ברוסיה כמו לנוצרים האמריקנים, ללא שום הגבלות.
הדבר נגע ל“שאלת הדרכונים”, כפי שהיא נקראת במשפט הבינלאומי: מי שנושא דרכון אמריקני בארץ ובחוץ־לארץ צריך לזכות באותו יחס.
פירסמתי איפוא, את מאמרי גם בעתונות היהודית־רוסית שהופיעה בפטרבורג (“נובי ווסחוד”). והבעיה, כפי שהיצגתיה, עוררה עניין רב בקרב העסקנים היהודיים הרוסיים, אשר לחמו נגד ההגבלות שהוטלו על ליהודים. קיבלתי מכתב נלבב מאת שמעון דובנוב, שכתב, כי תפיסתי בנוגע לשלושת הגורמים שפעלו למען האמאנציפציה היהודית היא תרומה רבת־ערך להיסטוריה היהודית של ימינו. הוא גם דיבר על לבי שאמשיך במחקרי זה. בספר ההיסטוריה שלו מצטט דובנוב את חיבורי זה.
ספרי הוקדש: “לישראל זאנגוויל, חולם הגיטו הגדול והלוחם למען אמאנציפציה מלאה של היהודים”.
בארצות הברית התעניין בספר זה ה“וועד היהודי” רב־ההשפעה, וביחוד העסקן והפילאנטרופ הידוע יעקב שיף, שסירב להעניק לממשלת רוסיה הלוואה — בשל הרדיפות האנטי־יהודיות, וביחוד בשל “שאלת הדרכונים” האמריקנית הנזכרת לעיל. לפי בקשתו, שלחתי לו כמה עותקים מספרי אשר חילקם בין ידידיו.
* * *
כאשר קיבלתי את דיפלומת הדוקטור באולם הגדול של האוניברסיטה, הזמינני פרופיסור הובר על כוס תה בביתו. הוא נפרד ממני בלבביות. המשברים המדיניים העולמיים עוררו אז יותר ויותר חרדה בכל קצווי תבל. “טוב הדבר, שכאינטרנאציונליסט הנך משתדל למנוע את השואה העולמית, אם כי בשטחים אחרים ובשיטות אחרות אני משתדל לעשות את אותו הדבר. כמשפטן הנני משתדל, שמשפט־העמים יזכה במעמד רב והולך בקרב המדינות, שהמדינות תכבדנה זו את זו. יש לנו איפוא בסיס משותף לשנינו”.
העולם הלך בדרך אחרת מכפי שתיארנו לעצמנו. ואולם שנינו, הפרופיסור ותלמידו — אם כי בתחומים שונים— נשארנו נאמנים לרוח הבינלאומית. אין זה מקרה, שפרופיסור הובר נבחר לנשיא “הצלב האדום” השווייצי, במלחמת העולם השניה, בימים הקשים והטראגיים ביותר, הוא השתדל לעזור לקורבנות המלחמה.
גם אלאוסורופולוס הזמינני אחרי הבחינות לבוא אליו. כשם שאיש האצולה והמשפטן השווייצי והסוציולוג היווני היו שני טיפוסים שונים ומנוגדים, כך גם דירותיהם היו שונות שוני קיצוני. לאחר שכיבדני בתה שהכין בעצמו, הציע לי פרופיסור אלאוסורופולוס להישאר בציריך ולהיות — כאסיסטנט שלו — מרצה לסוציולוגיה. קאתדרות למדע זה היו אז מעטות מאוד באירופה. מדענים מסורתיים רבים אף לא ראו את הסוציולוגיה כמדע, ואלאוסורופולוס היה חלוץ אמיתי בתחום זה. גם בציריך לא היתה הסוציולוגיה מקצוע מחייב. במקרים נדירים מאוד בחרו סטודנטים את הסוציולוגיה כמקצוע לבחינות־הדוקטור שלהם. היווני ידע את מאמרי, שבהם הייתי מבסס את רעיונותי ביסוס סוציולוגי. הוא גם ידע את התנגדותי לשיטה האנגלית הבורגנית־אורגאנית של הרברט ספנסר. הוא קיווה שאוכל לסייע לו בעבודתו.
“אולם חוץ מזה שאני רוצה להקדיש את עצמי למהפיכה הרוסית ולתנועת התחיה היהודית, הרי יש לך, אדוני הפרופיסור, רק ארבעה, חמישה שומעים. כמה יהיו לי שומעים כאסיסטנט שלך? הרי זוכר אני שפעמים מספר באו לשיעוריך רק שני סטודנטים בסך־הכול”.
“זה נכון, אבל הרי ישנו הסיפוק, שעושים עבודה חלוצית. מיטב המדעים ייאלצו סוף־סוף להכיר בכך. והדבר יביא כבוד לא רק לחלוצים, כי אם גם לאוניברסיטת ציריך היקרה שלנו”.
אלאוסורופולוס, “התמהוני” היווני־שווייצי צדק. יורשיו בציריך כבר היו בני־סמכא מדעיים מוכרים (כמו פרופיסור קניג הנודע). בציריך גם נוסדה “אגודה שווייצית לסוציולוגיה”, ושווייץ נעשתה לחלק מוכר וחשוב במדע הסוציולוגיה הישנה־חדשה בעולם כולו, בציריך נתקיימו קונגרסים סוציולוגיים בינלאומיים.
* * *
התכוננתי לנסוע לרוסיה, כדי לעזור בהכנת הוועידה בעניין אנגולה. וכבר סידרתי לי דרכון רוסי מזוייף חדש. אולם בציריך קיבלנו מכתב מאת עורך־הדין ארנולד מרגולין, חבר המרכז הטריטוריאליסטי, ובו הצעה שאדחה את נסיעתי. הנימוק: המצב שם אינו שקט. מכינים משפט גדול של עלילת־דם, משפט בייליס. הכול מרוכז מסביב למשפט ההיסטורי הזה. כתושב קיוב היה מרגולין — יחד עם גרוזנברג — המארגן הראשי של ההגנה היהודית. חשוב, שגם בחוץ־לארץ יתרכזו עתה בעניין זה. קיבלנו את העצה ולא נסעתי.
משפט עלילת הדם בקיוב היה המשפט השפל ביותר שהרשו לעצמם הרוצחים. נמצאה גוויה של נער נוצרי, בן למשפחת גנבים. אין איש יודע איזה סיכסוכים וקטטות נתגלעו בעולם התחתון, אבל מיד לאחר שנמצאה הגוויה, הרימה המאה השחורה צעקה, שהיהודים ביצעו כאן רצח לצרכיהם הדתיים. החלה מערכת ענקית של שיסוי נגד יהודים ועלילת דם. במשך שנתיים “חקרה” הממשלה והכינה את המשפט. אפילו התובעים הצאריים לא רצו ליטול על עצמם את התפקיד המזוהם הזה. הגיעו איפוא לקיוב קטיגורים מיוחדים מפטרבורג ונמצא גם כומר קאתולי, אשר בתורת “מומחה” אישר את העלילה. בארצות אירופה ואמריקה הביעו התיאולוגים ואנשי המדע המפורסמים את שאט־נפשם. מחאה חריפה השמיעו הסופרים ואנשי המדע הרוסיים. בייחוד הצטיין בעמדתו החמה ולאדימיר קורולנקו. הנאשם ברצח היה פקיד שקט ופשוט מקיוב, ושמו מנדל בייליס. הממשלה השתדלה להושיב על ספסל הנאשמים את העם היהודי. אולם הפעם הקדיחו הממשלה והצאר את תבשילם.
על בייליס הגנו עורכי־הדין היהודים והרוסים המפורסמים ביותר. בייחוד הצטיין מרגולין. בחריפות ובעקשנות הוא התקיף כל צעד וכל הכרזה של הממשלה. וגרוזנברג, בנאום שנמשך שש שעות, עשה רושם שלא יתואר. הוא, אשר סיים את אוניברסיטת קיוב, הופיע כבר בשנות עבודתו הראשונות כפרקליט בעלילת־דם דומה. בשבילו היתה זו, איפוא, חזרה עגומה על משפט עלילת־הדם הנודע, עת הגן על הרוקח היהודי בלונדס. יהודי זה יצא חייב בדין בבית־המשפט בווילנה. אולם בבית־הדין עליון בפטרבורג — לאחר נאומו של גרוזנברג — שוחרר. את בלונדס שפטו שופטים רגילים. לעומת זאת בקיוב ביקשה הממשלה לשסות עוד יותר את ההמונים הרחבים נגד היהודים. הושיבו איפוא בבית־הדין הקיובי שופטים מושבעים, אנשים פשוטים. אולם גם בשבילם היה ברור, שהממשלה זייפה הכול. ובייליס יצא זכאי לגמרי.13
משפט בייליס עורר מורת־רוח נוראה במושבות המהגרים והסטודנטים בחוץ־לארץ. נערכו אסיפות־מחאה ענקיות. הופעתי בהן כנציג הכיוון שלנו. כן פירסמתי שורת מאמרים בעתונות היהודית והלא־יהודית. אלה היו ההופעות האחרונות של מושבת המהגרים והסטודנטים הגדולה.
פרק שמונה עשר: ההגירה הגאלווסטונית 🔗
איסור ההגירה לצפון־אמריקה. — האזורים הישנים והמאוכלסים בדלילות. — ההגירה הטריטוריאליסטית והגאלווסטונית. — ישראל זאנגוויל, יעקב שיף ו“חברת ההגירה היהודית” הקיובית. — המהגרים הראשונים בגאלווסטון. — הקמת הקהילות היהודיות הראשונות בטקסאס. — התפתחות הפסיכולוגיה היהודית. — תיאורם העצמי של הנודדים היהודים. — ספרי על מרכזי ההגירה החדשים.
באותו זמן הוצעה לי עבודה ספרותית חדשה. קיבלתי את ההצעה. הוצע לי לכתוב ספר על “הגירת גאלווסטון”.
הטריטוריאליסטים היו האידיאולוגים של הנדודים היהודיים. על כל פנים במרכז עבודתם הציבורית עמדה ההגירה. כאשר ארצות־הברית של אמריקה הצפונית התחילו להגביל באופן ניכר את רשות הכניסה, צפה בחריפות רבה עוד יותר מאשר קודם השאלה “לאן?” (כך גם נקרא הביטאון הקיובי). ישראל זאנגוויל בלונדון התקשר עם העסקנים היהודים רבי־ההשפעה באמריקה ושאל: האם איסור הכניסה לצפון־אמריקה הוא מוחלט, ואם הוא מתייחס לכל האזורים באמריקה? נסתבר, שהממשלה האמריקנית תרשה הגירה יהודית, אם המהגרים לא ישתקעו במקומות הישנים והצפופים (ניו־יורק, צ’יקאגו וכיו"ב), אלא ישתקעו במדינות המאוכלסות פחות, על החוף הפאציפי. הטריטוריאליסטים החליטו, איפוא, ליטול לידיהם את העבודה הזאת. בקיוב התארגנה חברה יהודית לענייני הגירה (היושב־ראש — פרופיסור מאנדלשטאם, המנהל האקסקוטיבי — ד"ר דוד יוכלמן). ההגירה הזאת ידועה בשם “הגירת גאלווסטון”, שכן היא התנהלה דרך נמל גאלווסטון.
לא רצו לעשות שום תעמולה למען גאלווסטון. רצו רק להביא לידיעתם של המהגרים היהודיים ושל דעת־הקהל את התנאים האמיתיים השוררים באזורים ההם. “חברת ההגירה” הקיובית אספה, איפוא, את המכתבים אשר כתבו המהגרים הגאלווסטוניים אל משפחותיהם ברוסיה, האוסף הראשון של המכתבים עובד ופורסם בצורת ספר ברוסית בידי יוסף לשצ’ינסקי. על האוסף השני פירסם ספר יעקב לשצ’ינסקי (האח הקשיש של יוסף לשצ’ינסקי).
לי הציע ד"ר יוכלמן מן החברה הקיובית לכתוב את הספר השלישי על החומר החדש. הוא שלח אלי מאות מכתבים. ניגשתי לעבודה במרץ. התפקיד היה מעניין באופן בלתי רגיל.
המכתבים נכתבו אל הנשים, האחים, הילדים או ההורים. לעתים קרובות — באופן פרימיטיבי מאד, אבל בסגנון לבבי. הכותבים סיפורו כיצד קמות הקהילות היהודיות החדשות והעידו על ההתפתחות שחלה בפסיכולוגיה היהודית. התושבים המעטים הראשונים חשו עצמם בודדים במקומות שבהם לא היו יהודים ממזרח אירופה (לעתים קרובות לא היו שם יהודים בכלל). אולם הלכי־הרוח נתחלפו בשעה שבאו מהגרים חדשים. כאשר אך נתקבץ מניין יהודי, נתארגן מיד בית־כנסת וכבר נמצא שוחט, אורגן מועדון והחלו חיים לאומיים יהודיים.
המכתבים שהגיעו אל העיירה הליטאית והפולנית עשו במובן מסויים היסטוריה. אם קודם היתה “אמריקה” זהה עם ניו־יורק, צ’יקאגו ופילדלפיה, הרי הבינו עתה כי גם “גאלווסטון” בחזקת אמריקה היא. והשיר “הוא יחיה, ישלח עשרים דולארים ואף את תמונתו, ויקח, גם אותנו לשם” — נעשה עתה אקטואלי עוד יותר מאשר לפני כן. שהרי מטרתה של גאלווסטון היתה להביא לשם תושבים חדשים. במכתבים נאמר באופן ממשי, איזה בעלי־מקצוע יכולים להסתדר שם בנקל, או כיצד אפשר לעבור מן המקצועות הישנים אל החדשים. ונאמר גם, כיצד “ועדת גאלווסטון” עוזרת להם להסתדר.
החידוש שבוויסות ההגירה היה בכך, שעוד בטרם הגיעו המהגרים לאמריקה, ידעה “ועדת גאלווסטון” מי הם, מה מקצועם, מה גילם וכו'. ידיעה זו הקלה על סידורם. וכיון שבגאלווסטון טיפלו בעיקר אנשי המיסדר האמריקני, “בני ברית”, נשאה העבודה אופי לא ביורוקראטי, כי אם הומאניטארי.
* * *
גאלווסטון היתה, אם אפשר לומר כך “עבודת־ההווה” שלנו. או אם רוצים לנקוט אנאלוגיה אחרת — מה שהפעולה המקצועית היתה בשביל הסוציאליסטים. המטרה העיקרית היתה — להקים מרכז־תחיה חדש. עתה היתה זו הכנה ממשית לביצוע תוכנית אנגולה. בקוצר־רוח חיכו לוועידה הטריטוריאליסטית, שצריכה היתה לקבוע סופית את עניין התוכנית אנגולה ואת המשך פעולתנו. הוועידה נקבעה לימים 6־1 בספטמבר 1914 בציריך באולם הגדול של “בית העם”. את ההכנות נטל על עצמו המרכז הציריכי שלנו. הדפסנו את ההזמנות ושלחנו אותן לסניפים המקומיים.
זאנגוויל עמד להיות המרצה הראשי, ומלבדו נקבעה הרצאה של ליאון פאפרין, הנציג הפאריסי של ההסתדרות הרוסית שלנו. לפי הצעתו נמסרה לי ההרצאה על “חוקי ההגירה”, שרצינו להנהיג בהגירה לאנגולה.
בליבריה התעניינו מאוד בהכנות לצעדים הממשיים באנגולה. הצגנו לעצמנו את השאלה: אולי גם עם אחר הועמד בפני משימות דומות? ואכן, מצאנו הקבלה מרשימה אצל העם האפריקני הזה, היושב בשכנות לאנגולה. זו היתה ליבריה. התעניינו בכך מאוד, וככל שהרביתי לקרוא על ליבריה, כן הוספתי לתמוה מה רבה ההקבלה. בראשית המאה התשע־עשרה הקימה קבוצה של אידיאליסטים אמריקניים “חברת התיישבות” והתחילה ליישב את עבדים הכושים המשוחררים מאמריקה בטריטוריה צפון־אפריקנית. לארץ הזאת הם קראו בשם המתאים ביותר “ליבריה”. תחילה היתה ליבריה רק חברת התיישבות חופשית. לאחר עשרים וחמש שנים של עבודה מוצלחת הכריזו התושבים על עצמם כעל רפובליקה עצמאית בעלת חוקה חופשית (ב־1847). מעניין הדבר, שהמדינה הדמוקראטית החדשה נהפכה למרכז חשוב במאבק נגד העבדות באפריקה.
כל זה היה כאילו מותאם במיוחד אלינו ולתנאים שלנו. הנימוק ההגיוני והפסיכולוגי המאלף שבפרשה זו היה: אנחנו, עם התרבות העתיק ודאי נצליח לא־פחות מאשר העבדים המשוחררים. על כך כתבתנו מאמרים וגם הרצינו באסיפות. נעשינו ידידים כנים של מדינה עצמאית ראשונה זו באפריקה. באהדה רבה עקבנו אחרי התקדמותה. בהרצאתי הדגשתי, שאם מפעל התישבות כזה יכול היה להתבצע בראשית המאה התשע־עשרה, הרי עתה, במאה העשרים, כשהאנושות התעשרה מאוד בטכניקה חדשה, המקלה על עיבוד האדמה ועל ההתיישבות הכללית — על אחת כמה וכמה. כן עשיתי הקבלה לניו־זילאנד. עוד בשנות לימודי בגימנאסיה נלהב הייתי מספרו של סופר רוסי נודע מיז’וייב “הדמוקראטיה החדשה”, בו סופר על ניו־זילאנד, מקום שם השתמשו בשיטות הבניה והטכניקה החדשות. דוגמת שתי הארצות (ליבריה וניו־זילאנד) הוסיפה תנופה רבה לעבודתנו.
גינצבורג החביב שלנו, המארגן הראשי, אדם בעל אופי רב־אחריות, היה מודאג מאוד: האמנם אורגן הכל בצורה הנכונה ובמועד הנכון? כיון שהחלטתי יחד עם רעיה לנסוע לביקור קצר אצל הוריה באנטוורפן, הוא דרש ממני שאשאר שם רק לזמן קצר בלבד. בארכיוני מצויים עוד מכתביו שבהם מסר לי על כל פרטי ההכנות והוא המזעיק אותי בלי הרף שאזדרז ואשוב לציריך. לגינצבורג היה חבוש במיוחד שאיטיב להכין את ה“טרום־ועידה” של החברים הרוסיים שהרי חברים אלה הוצרכו לתת את הטוב ולקבוע את אופיה של הוועידה הכללית. אותה “טרום־ועידה” היתה כה חשובה, שפאפרין כתב לי, כי הוא יבוא מפאריס לציריך בהקדם של יומיים כדי שנוכל לעבד את כל הפרטים יחד.
ומעל כולנו ריחף התאריך של “אחד בספטמבר 1914”.
פרק תשעה־עשר: השאלה הלאומית 🔗
הבעיות הבוערות של המאה העשרים. — “התורכים הצעירים” באירופה. — הפולנים והאנטישמיות. — החרם האנטי־יהודי בווארשה. — הרצאות ועמדתם של המתבוללים הסוציאליסטים. — ההגדרה העצמית הלאומית אצל הסוציאל־דמוקראטים הרוסים. — סטאלין ולנין. — תיאוריה, פוליטיקה ופראקטיקה.
ציריך היתה מקום אידיאלי לעקוב אחרי היווצרותן של קבוצות לאומיות ומדיניות חדשות, כיצד הן מתפתחות וכיצד הן חותרות תחת קיומן של המדינות הישנות. בראשית המאה העשרים הופיעו בציריך נציגי “האחים הסלאביים”, אשר גמרו אומר לשים קץ לשלטון התורכי באירופה. “את תורכיה יש לגרש מאירופה!” — אמרה הסיסמה. “אנחנו, בולגרים, סרבים, אלבאנים, מקדונים, החלטנו ליטול את השלטון לידינו”. הבולגרים והסרבים אירגנו הרצאות על תולדותיהם, כלכלתם ותרבותם. “תורכיה היא האויב בנפש שלנו! הגיעה השעה לגרשם מארצותינו”.
הייתי הולך ברצון לשמוע את הרצאותיהם. שהרי תורכיה היתה (יחד עם רוסיה ואוסטריה) אחת משלוש המדינות המורכבות מלאומים שונים. השאלה הלאומית עניינה אותנו ללא־הפוגות. אולם עוד יותר תמהתי, כאשר בציריך הופיעו המרצים התורכים, כאופוזיציה לשולטן שבקונסטאנטינופול, עבדול חאמיד. סיסמתם היתה: “מודרניזציה וליבראליזציה בתרוכיה!” תופעה זו עוררה בי עניין רב. אנחנו שאלנו את עצמנו: מי הם, המטיפים החדשים? בעינינו הם היו דמויות אקסוטיות. התעררה השאלה, האם אין הם סוכנים גרמנים, המבקשים להגביר את מעמדם בשלטון העולמי? שהרי אז קם האידיאולוג הגרמני הנודע של “דראד נאך אוסטן” וגילה את התוכניות הגרמניות החדשות: “עתידה של גרמניה במזרח הוא באסיה הקטנה, בסוריה, עיראק ופלשתינה, שדרכן עוברת מסילת הברזל הבגדאדית, שם מצויים מקורות־הנפט העשירים ביותר בעולם; שם מצויים המקורות העצומים של מתכות שונות; ארם־נהריים יכולה להיות הספק הגדול ביותר של לחם בעולם, ובעיראק יש שדות מירעה למיליוני כבשים. כאן התרכז במקום אחד חלק גדול של חומרי גלם, שלהם אנחנו זקוקים”.
לא היתה זו תמונה דיפלומאטית ארוגה בעדינות. זו היתה כבר ביטחה גרמנית ברוטאלית טיפוסית, מזיגה של המיליטריזם הפרוסי הגס, ההון הפינאנסי המודרני התוקפני עם האכזריות התורכית והפיאודליזם של ימי־הביניים שלהם. מובן, שתופעה זו לא היתה יכולה לעורר אהדה בקרב אנשים מתקדמים ושואפי שלום, גם כאשר התורכים היסוו עצמם במסווה של הטכניקה המודרנית. שהרי היתה זו ראשית המאה העשרים, כאשר הטכניקה והמיכון החלו להיות האליל החדש, אשר הוצרך לשרת את השליטים.
כבר התנסינו נסיון רב ברוסיה שלנו בבעיה כזו. לאחר התבוסה במלחמה הרוסית־יפאנית והמהפיכה הראשונה האדירה (1905) הוצרכו הצאר וכנופייתו לוותר לרצון העם לפחות באופן חלקי. הוא הנהיג את “הדומה הממלכתית” הפארלאמנטרית למחצה. ואף־על־פי־כן — על אף הוויכוחים הפומביים הסוערים ב“דומה” — לא חדלה הממשלה הצארית לנהל את מדיניותה שלה. ראש הממשלה סטוליפין הרי היה תליין אמיתי ופסקי דין מות המוניים היו תופעה יומיומית.
אמרנו בלבנו: אם דבר כזה קרה ברוסיה, הרי זה עלול לקרות בתורכיה ביתר שאת. יתר על כן: ברוסיה נסוג הצאר משום שראה שעומדים מולו מיליוני בני־אדם מאורגנים וכן מיטב האינטליגנציה הרוסית. לעומת זה בתורכיה לא ארעה התקוממות עממית; ומובן, שאינטליגנציה כמו ברוסיה לא היתה קיימת בקושטא. היסודות שהתנגדו למשטר העריצות של השולטן מורכבים היו כמעט אך ורק מחוגים של קצינים ואנשי צבא, מאנוור־פחה שונים. ה“נויה ציריכר צייטונג”, בעל האינפורמציה הטובה, הודיע באופן ממצה על מנהיגיה של “תורכיה החדשה”. על כן לא היו לנו כל אשליות בנוגע לתורכיה, ובפרט למצב היהודים שם.
בימים ההם פרצה מחלוקת גדולה בעניין הלאומים, אשר גרמה לנו זעזוע עמוק. היה זה בשנת 1913 בעת הבחירות ל“דומה הממלכתית” הפטרבורגית (אלה היו למעשה הבחירות האחרונות). לפי החוק נתקיימו הבחירות בשני שלבים: תחילה היו בוחרים “מיופי־כוח”, והם אשר בחרו את הצירים. וכך קרה, שבווארשה בעלי זכות־הבחירה היהודים יכלו לבחור ציר יהודי, אלא שהם התחשבו ברדיפות הרוסיות וברגישות הפולנית כדי שהשלטון הצארי לא יוכל לומר, כי וארשה איננה מרכז פולני, כי אם סתם עיר בתוך ה“ארץ הפראבוסלאבית” הרוסית (כפי שהביורוקראטים היו אומרים).
היהודים החליטו איפוא לוותר על הציר משלהם ולבחור ציר פולני, אך בתנאי אחד: שהוא יביע את דעתו למען שיוויון זכויות ליהודים. היתה זו התביעה האלמנטארית ביותר, שהרי הרדיפות האנטי־יהודיות הגיעו אז לשיאן. התרחשה אז אפיזודה פאנטסטית ממש: בין הבוחרים הבורגניים הפולניים לא נמצא אף מועמד פולני אחד שיסכים להודיע הודעה כזאת בפומבי. הרוגז בקרב היהודים היה גדול מאוד. הם החליטו איפוא להצביע בעד פועל סוציאליסטי צנוע בשם יאגלו, אשר השמיע הכרזה כזאת. העתונות היהודית והסופרים היהודים (ביניהם גם י.ל. פרץ) קראו לבוחרים היהודים במרץ שינקטו עמדה מכובדת ויצביעו למען יאגלו. ואכן הוא נבחר.
פרצה איפוא הסתה אנטי־יהודית שלא תתואר. העתונות האנטישמית (בייחוד הביטאון הוולגארי והזול שלהם “דווא גרושה”) הכריזה חרם מלא על היהודים. אסור לקנות אצל יהודים! אסור לסחור עם יהודים! אסור לפנות לרופא יהודי! יש לנתק את כל הקשרים עם היהודים! להחרים את כולם! ליד החנויות היהודיות הוצבו שומרים מיוחדים (בשכר ובהתנדבות), אשר הזהירו את הפולנים לבל ייכנסו לחנות יהודית. וה“דווא גורשה” פירסם יום־יום רשימות של “בוגדים פולנים, אשר העזו לא לציית לפקודה הפולנית”.
ודאי שהדבר גרם נזק ליהודים. אבל הוא גם הזיק לפולנים. העם הפולני לחם למען עצמאותו, וההסתה המכוערת הזאת לא הביא לפולין ידידים חדשים. להיפך, גם יסודות מתקדמים כנים התחילו לגלות יחס ביקורתי אל הפולנים. ב“דומה” הרוסית שבה ישבה סיעה פולנית גדולה במיספר, מתחו הליבראלים הרוסים, שבדרך כלל היו רוחשים ידידות לפולין, ביקורת וגינו את החרם.
העלינו את השאלה הזו גם במושבות הסטודנטים והמהגרים בחוץ־לארץ. הכינותי הרצאה ממצה על “הטראגדיה של היחסים הפולניים־יהודיים” והשמעתיה בערי שווייץ, גרמניה ובלגיה וכן בפאריס. כרגיל היו נערכים ויכוחים אחרי ההרצאות. הצטיין בייחוד הערב שנערך בז’נבה. בא קהל רב, סטודנטים וסטודנטיות וגולים פוליטיים. הופיעו נציגי כל המפלגות. פרצה סערה, נציג המפלגה הסוציאליסטית הפולנית קיבל את רשות־הדיבור. זה היה מאקס הורוביץ (פסבידונים ואלבסקי), אחד האינטליגנטים היהודים הפולנים המתבוללים ביותר. לאחר המלחמה הוא היה מנהיג במפלגה הקומוניסטית הפולנית ואחר־כך, במוסקבה — אחד המנהלים הראשיים של האינטרנאציונל הקומוניסטי.
מה רב היה התמהון בקהל, כאשר הורוביץ שילח את חיציו המושחזים ביותר לתנועה הלאומית היהודית. היהודים חייבים להתבולל! זהו הפתרון היחיד לשאלה היהודית, והתנועה הלאומית היהודית היא מזיקה, יש להילחם נגדה! באווירה הלוהטת הזאת פעלו דבריו של הורוביץ כפצצה. העתונים האנטישמיים הפולנים הביאו יום־יום התקפות חדשות על היהודים. והנה קם סוציאליסט פולני ותוקף את תנועת התחיה היהודית. הקהל לא יכול היה לשמוע בשקט את דברי הנואם. הושמעו קריאות־ביניים וקריאות־מחאה. לא הניחו לו להמשיך בדבריו. הודעתי, שאם לא יתנו לנואם לסיים את דבריו, לא אשתמש, בתור מחאה, בזכותי לנאום הסיכום. במאמצים רבים הצליחו להחזיר במקצת את השקט והורוביץ סיים. בתשובתי חילקתי לו מנה הגונה, כראוי לו. בטאתי לא עמדה מפלגתית צרה והעליתי את השאלה מנקות הראות הסוציאליסטית היהודית והכללית: “אין שום עם בעל בית על המהפיכה בכלל, ובפרט לא בפולין. מבחינה מוסרית חשים עצמם היהודים כאן שווי־זכויות עם הפולנים. הם ממלאים את כל חובותיהם. ואנו נדאג לכך ששום לאומני פולני לא יהיה בעל־בית על האוכלוסיה היהודית. גם סוציאליסט פולני לא יהיה בעל־בית על תנועת הפועלים היהודית הסוציאליסטית”.
זו היתה אחת ההרצאות הסוערות ביותר שלי. הערב נסתיים בשעה מאוחרת ועוד התנהלו בעקבותיו ויכוחים ממושכים. עם הורוביץ נפגשתי בשנים מאוחרות יותר בבלגיה ובפולין. גם שם ניהלנו בינינו דו־קרבות פולמוסיים וחריפים.
* * *
השאלה הלאומית החריפה והלכה בכל מקום. איש לא יכול היה עוד להעלימה. גם לא הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים. זמן רב התעלמו מן השאלה והסתפקו במליצות כלליות של שיוויון־זכויות לכל האזרחים. מאז כינוסם השני (1902), הכניסו לתוך מצעם את “סעיף תשע” המפורסם, בנוגע “לזכות ההגדרה העצמית של העמים ברוסיה”. אולם לאמיתו של דבר לא תפסו את אופיין של השאלות הלאומיות ואת סיבוכיהן, שהסתבכו והלכו בעיקר ברוסיה. עתה הם נאלצו להתייחס ברצינות רבה לכל הבעיה הזאת. ואכן, ב־1912 הופיע החיבור הגדול הראשון שלהם בשם: “השאלה הלאומית והסוציאל־דמוקראטיה”. המחבר נמנה על התיאורטיקנים הרבים והמנהיגים הראשיים במפלגה. והוא היה אז אדם בלתי־ידוע לגמרי, אשר חתם בשם “סטאלין”. מאמרו הגדול, הופיע בכתב־עת בולשביסטי רוסי ליגאלי (לימים הופיע בברית־המועצות כחוברת בשם “המארקסיזם והשאלה הלאומית”). המאמר התפלמס בעיקר עם הדרישה של “הבונד” למתן אוטונומיה תרבותית לאומית־יהודית (וגם עם המנשביקים). לנין, שמינהגו היה לתאר את הדברים בחריפות, הביע כאן בצורה הברוטאלית ביותר את מטרת המאמר. במכתב למאקסים גורקי הוא כתב: “אצלנו ישב גרוזיני נהדר וכתב מאמר גדול… וזוהי שאלה שנויה במחלוקת, ואנו בעמדתנו העקרונית לא ניכנע לבונדאים השפלים” ("סבולוץ' ").
מאז ראה עצמו סטאלין כתיאורטיקן הראשי בשאלה הלאומית. אמנם, המחבר ציטט הרבה מן המאמרים השונים בעתונות הבונדאית, ובספרות האוסטרית. מכיון שהוא ישב בקאווקאז, שם התחוללו התנגשויות חריפות מאוד (אפילו התנגשויות־דמים) בין העמים השונים (ארמנים, גרוזינים וכיו"ב), לא היתה השאלה הלאומית בשבילו עניין בלתי־ידוע, אבל כל הסברו נתון היה בלבוש תעמולתי זול.
מובן, שהמאמר עורר פולמוס גדול בחוגים הסוציאליסטיים היהודיים. הכול השתוממו על שטחיות נימוקיו של המחבר בשאלה כה רצינית. המחבר לא יכול היה להשתוות עם התיאורטיקנים הרציניים בתנועה הסוציאליסטית היהודית אשר טיפלו בשאלה הלאומית, כגון, ואלדימיר מדם ב“בונד”, משה זילברפארב, מארק ראטנר ובן־אדיר אצל ה“סיימיסטים”, לאצקי־בארטולדי ומשה ליטבאקוב ב“ס.ס.”, או בר בורוכוב ושלמה קפלאנסקי מ“מפועלי־ציון”, שלא לדבר על ד"ר חיים ז’יטלובסקי. הם חקרו את הבעיות הלאומיות ביסודיות והאירו אותן לא רק מנקודת־הראות המינהלית־מדינית, כי אם גם באספקלריה של חיי התרבות המודרניים.
כבר אז השתולל סטאלין בדימאגוגיה הבלתי־מוגבלת שלו. בבתי־החרושת לטקסטיל הוצרכו אז הפועלים היהודיים לנהל מאבק כלכלי קשה מאוד, שכן הפועלים הפולנים לא הניחו לפועלים היהודים לגשת לעבודות יותר מומחיות. לעתים היו האיגודים המקצועיים האנטישמיים (“הצהובים”) מארגנים שביתות ממש, כדי שלא להניח לקבל פועלים יהודים לעבודה. ועידת ה“בונד” החליטה, איפוא, להתנגד באורח פעיל ליסודות האפלים הללו. סטאלין כתב על כך, שה“בונדאים” קוראים למלחמת אחים ולהפרת שביתות, כי ה“בונדאים” מנהלים עבודה ספראטיסטית ומביכה, מכניסים דמוראליזציה, הם אף מבצעים פשעים נוראים, כגון: קריאה “להגן על הז’ארגון, ומנוחת השבת”.
את הציונות — במובנה הרחב של המלה — תיאר סטאלין תיאור כזה: “הציונות — זהו הכיוון הריאקציוני־לאומני של הבורגנות היהודית, שיש לה תומכים בקרב האינטליגנציה ובקרב השכבות המפגרות ביותר של הפועלים היהודים. הציונים שואפים לבודד את המוני הפועלים היהודים מן המאבק הפרוליטארי הכללי”. כל זה נכתב בימים כאשר בבתי־הכלא הרוסיים ובקאטורגה הסיבירית הלבנה התענו חברים לאין־ספור מכל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות.
מסתבר, שעד־מהרה הגיעו הסוציאל־דמוקראטים הרוסים לכלל דיעה, שמאמרו של סטאלין אינו תורם שום דבר לפתרון האמיתי של השאלה הלאומית. לאחר שנה כתב לנין עצמו מסה גדולה “על זכותם של העמים להגנה עצמית”. במידה רבה התפלמס עם רוזה לקוסמבורג ועם המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הפולנית, שהתנגדה לעצמאותה של פולין. לנין הדגיש, שכל אומה שואפת למדינה משלה. עם זאת העיר הערה מעמיקה, שהיתה בעלת משמעות פוליטית ומוסרית גדולה.
היו אנשים, אשר הציגו שאלה כזאת: מה יהיה אם הפרוליטאריון הפולני רצה לנהל מאבק משותף עם כל הפרוליטאריון הרוסי במסגרת מדינה אחת, ואילו המעמדות הפולניים הריאקציוניים ירצו דווקא להפריד את פולין מרוסיה ועל־ידי מישאל־עם ישיגו רוב קולות — “האם אנו, הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים בפארלאמנט המרכזי צריכים להצביע יחד עם החברים הפולנים שלנו נגד ההיפרדות?”
לשאלה זאת השיב לנין תשובה לא דו־משמעית מבחינה פוליטית, כי אם ברורה ביותר: “הזכות להיפרד אינה בידי הפארלאמנט המרכזי, כי אם בידי הפארלאמנט (סיים, מישאל־עם) של אותו איזור המבקש להיפרד”. פירוש הדבר הוא, שהפועלים של עם־המיעוט יש להם הזכות להביע את דעתם (בעד ונגד). ואולם עם־הרוב יש לו החובה לכבד את ההחלטות של העם המשועבד. פירוש הדבר הוא, כי עם־הרוב אינו צריך להתערב בעניינים הפנימיים של עם־המיעוט. חובה היא לעם־הרוב לכבד את רצונו של העם המשועבד על־ידו.
לפי התנאים של הימים ההם (ולא רק של הימים ההם) נודעה לתיזה הלנינית הזאת משמעות גדולה. היה זה באמת רעיון מהפכני מעמיק. אם אין רוצים לעשות פלסתר את הרעיון, לפיו “כל אומה יש לה הזכות להגדרה עצמית”, הרי יש להשאיר בידי כל אומה את הזכות לקבוע את גורלה בעצמה, ועל עם־הרוב להכיר בעיקרון הזה.
לגבי התנאים היהודיים פירוש הדבר הוא: העם הרוסי חייב לכבד את החלטתו של העם היהודי המשועבד. ובאופן ממשי: מה היה המצב לאמיתו? כל ארבע המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות (“הבונד”, “ס.ס”, “פועלי־ציון”, סיימיסטים") לחמו למען זכויות לאומיות יהודיות. היו הבדלים אידיאולוגיים בין המפלגות, אבל לא היה כל ספק, שכל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות נוקטות עמדה לאומית והן שואפות לתחיה יהודית לאומית. בזאת חייבים היו להכיר הסוציאליסטים הרוסים. זו היתה המסקנה ההגיונית והפסיכולוגית דווקא של “התיזה הלנינית”.
דרשנו איפוא כולנו, שהמפלגות הסוציאליסטיות הרוסית והפולנית תפסקנה את מאבקן האסימילטורי. מובן, יהודים בודדים ייתכן שתהיה להם אהדה או אנטיפטיה ושינקטו עמדה אינדיבידואלית בשאלת ההתבוללות. אבל אסור שזו תהיה עמדתה של המפלגה הרוסית. לנין ניסח את עמדתו באופן בולט ואף ברוטאלי: “הסירוב להגן על הזכות להגדרה עצמית הוא בבחינת אופורטוניזם גרוע ביותר; זוהי הידבקות מצד הפרוליטאריון ברעיונות המאה השחורה… הלאומנות של רוסיה הגדולה היא הרעל המרעיל את כל האווירה הפוליטית הרוסית הכללית. אסון הוא לעם, כאשר הוא משעבד עמים אחרים. השיעבוד מגביר את הריאקציה ברוסיה כולה”.
קידמנו בברכה רבה את העמדה הלנינית הזאת. שהרי זה היה היסוד שעליו הושתתה כל התנועה הסוציאליסטית היהודית. דרשנו, שגם בחיים היהודיים ינהגו לפי מדיניות זו, שלא יגרסו שום יוצא־מן־הכלל לגבי היהודים. אני רוצה להדגיש עוד פעם: הרי היתה זו תקופת הפריחה של תנועת התחיה היהודית.
הצטערנו איפוא עמוקות, שבחיים הממשיים יש אצל הרוסים פער כה רב בין הפראקטיקה לבין התיזות העיוניות שלהם עצמם.
פרק עשרים: “פעמוני באזל” 🔗
מלחמות הבאלקאן. — הוואסאלים נגד תורכיה. — מלחמת־האחים בקרב הסלאבים. — הקונגרס הסוציאליסטי בבאזל. — הלכי־הרוח בקאתדראלה העתיקה. — מיצעד השלום. — נאום האל־מוות של ז’ורס. — הוועידה באוניברסיטת ברן. — מותו של בבל. — מת השכל הפוליטי.
בעת שהתנהלו כל המאבקים האלה בתחומים המדיניים, הכלכליים והלאומיים השונים, הצטברו בשמי העולם יותר ויותר עננים שחורים, אשר בישרו את הסערות והסופות הקאטאסטרופאליות הכבדות והרות־השואה. המדינות הגדולות, ובייחוד גרמניה, הגבירו את שאיפותיהן האימפריאליסטיות באסיה ובאפריקה. לכך נוספו גם המאבקים המסוכנים באירופה עצמה. האות הראשון בא מתורכיה.
עמדנו בפני תופעה חדשה ומיוחדת־במינה. הסכנה שהורגשה היתה גדולה. היא היתה תלויה מעל ראשינו כמין פאטום ביוון העתיקה ורק המטראגיקנים של יוון הקדומה — סופוקלס או איסכילוס יכלו לתארה. אולם בעוד שאצל היוונים, כאשר המאורעות התרחשו על הבמה, עמדה מקהלת שחקנים על יד הקיר ושרה “זה עולם נורא!” (כאשר הגיבור ביצע מעשה פשע) — חזינו אנחנו עתה, במאה העשרים, כיצד העמים לא הסתפקו בתפקידם הפאסיבי. הם האמינו, כי בהופעותיהם האקטיביות יכולים הם למנוע את הפאטום. האמנם היתה זו אפשרות ממשית, או שמא אשליה בלבד — זוהי שאלה אחרת. אולם עובדה היא, שבכך הם האמינו.
מה פירושה של מלחמה מודרנית ידענו היטב, שהרי היה לנו הנסיון של שני האירועים היסודיים של המאה העשרים, והם: —
א) מלחמת רוסיה־יפאן שחשפה לעיני העולם את הפרצוף הנורא, כאשר שני עמי־תרבות מתנפלים אחד על משנהו. לא רק אנחנו, באימפריה הצארית, ראינו באופן ממשי את מאות אלפי הפצועים, האלמנות והיתומים. כל עתונות העולם פירסמה תמונות וסטאטיסטיקה מדוייקת של הקרבות.
ב) מלחמת אנגליה נגד הבורים בדרום אפריקה. בספרו “האימפריאליזם” הביא הכלכלן האנגלי הסוציאליסטי־הבלתי־תלוי, הובסון, בפעם הראשונה, ניתוח מדעי של מגמות הקאפיטאליזם הפינאנסי המודרני, הדוחף את העמים להתנגשויות בלתי־פוסקות. ספרו של הובסון לא הושתת על מחשבות תיאורטיות מופשטות; הוא ביסס את דיעותיו על הנסיון של המלחמה, שנערכה לא־מכבר בדרום־אפריקה, כאשר אנגליה לחמה נגד הבורים.
על סמך שני אירועים אלו אפשר היה בנקל להעלות בדמיון, מה יהיה כאשר שני צדדים ינהלו את המלחמה ה“אירופה התרבותית שלנו”. שתי המלחמות ההן, באסיה ובאפריקה, הרי התנהלו הרחק מן הארצות המודרניות. לעומת זאת עכשיו, כאשר משתמשים במכשירים הטכניים החדישים, הרי המלחמה תהיה נוראה לאין ערוך, מכפי שתיאר הצייר גויה באחת מתמונותיו הגאוניות ומכפי שתיאר ורשצ’אגין הרוסי ב“הר המתים”.
את קריאת־האזעקה הראשונה קיבלנו בעת מלחמת הבאלקאנים, כאשר עמי הבאלקאן הסלאביים החליטו לנצל את המהפיכה בתורכיה. הסרבים, הבולגארים ומונטינגרו פתחו במלחמה נגד תורכיה, כדי לגרש את התורכים מאירופה. עד־מהרה התחילה “מלחמת הבאלקאנים השניה”, כאשר האחים הסלאביים התנפלו זה על זה. האכזריות והצמאון־לדם של האחים לגזע היו לא פחותים, מאשר במלחמת הסלאבים נגד התורכים.
והרי היו אלה עמי איכרים ואחוז קטן עירוני של סוחרים, ספסרי פינאנסים ואינטליגנטים. הפרימיטיביות הישנה התאחדה כאן עם הטכניקה המודרנית. רושם רב עשו מכתביהם של הבולגרים: “כל מנהיגינו גורשו אל תוך חפירות־ההגנה. נשארו רק זקנים ובלתי־מוכשרים לחזית, שאינם מסוגלים לעשות את הדרך, ועליהם לדאוג למשפחות הפועלים והאיכרים שנשארו בבית”. זו היתה הבשורה הראשונה על האופי של המלחמה המודרנית, של “המלחמה הטוטאלית”, המקיפה את כל הציבור כולו.
עיני העולם ראו, כיצד התפוצצה חבית זו של אבק־השריפה. בבאזל אירגן האינטרנאציונל הסוציאליסטי את “קונגרס השלום” המיוחד. סבורני, שזה היה הקונגרס הגדול והמרשים ביותר שאירגנו הסוציאליסטים, מאז נתארגנו בכלל. ביום סתיו שווייצי נאה (נובמבר 1912) התכנסו אלפי נציגים של כל העמים והמדינות. הקונגרס הציב לעצמו שתי מטרות: א) להשפיע על כך שמלחמת הבאלקאנים תסתיים בהקדם האפשרי; ב) להזהיר את המדינות מפני שואת המלחמה המתקרבת בלי־הרף. הקונגרס נשא אופי בלתי רגיל.
באותה קאתדראלה עתיקה ומפורסמת נערכו, מאז המאה השתים־עשרה, הקונגרסים הקאתוליים הנודעים של בישופים, קארדינאלים ואפיפיורים. עתה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, נתכנסו כאן צירים סוציאליסטיים. באו רכבות מיוחדות מערי שווייץ, מגרמניה, מאוסטריה ומצרפת. כנציג “הוועד המרכזי” שלנו, עמדתי אני בראש המשלחת שלנו. באו הרבה חברים שלנו, סטודנטים ופועלים מציריך, מברן, באזל, ז’נבה, לוזאן וגם מגרמניה, אוסטריה וצרפת.
רעד עבר בעיר, כאשר המשלחות החלו לצעוד אל הקונגרס. בקול אדיר צילצלו פעמוני באזל העתיקים מן הקאתדראלה המפורסמת: ברכה ואזעקה! בראש התהלוכה, ישבה נערה צעירה, לבושה בגדי־חג לבנים, ראשה עטור זר פרחים מוקפים ענפי דקל: “אלת השלום”.
בדיוק בימים ההם חגגה גרמניה המיליטאריסטית את יום־הולדת השישים של הפלדמארשל המפורסם שלה, מולטקה. גם בהפגנה הגרמנית ישבה אלה: “אלת המלחמה”. מוקפת חרבות ורובים.
הניגוד בין ההפגנה שלהם לבין זו שלנו מצא ביטוי בולט ועז ביותר: “קונגרס המלחמה” מול “קונגרס השלום”.
ובתוך הקאתדראלה, מן הבימה הרמה, דיברו הנואמים המפורסמים בבל והאזה מגרמניה, קר־הארדי מאנגליה, ואנדרוולדה מבלגיה, דאשינסקי מפולין — וז’אן ז’ורס. בצרפת ובאירופה היה ז’ורס כבר מפורסם בימים ההם, אבל כאן הוא עלה בנאומו על כל מה שהדמיון יכול לשער. הוא נתן פירוש גאוני לדבריו של שילר ב“הפעמון” הסימלי: “אני קורא לחיים שיקומו למאבק עם הסיוט, אשר הופיע באופק. אני מבכה את המתים המכסים את עין האדמה — כנקיפות המצפון שלנו. אשבור את ברק המלחמה, המאיים עלינו מתוך העננים שבשמים”.
עמדתי קרוב לבמה והייתי מאושר, שיכולתי ללחוץ את ידו של ז’ורס. במכתב אל ידיד כתבתי:
“בעת ששמעתי את ז’ורס, תיארתי לי בדמיוני כיצד ניראו, כפי הנראה, נביאי ישראל בעת שהיו מהלכים בסימטאות ירושלים הצרות. זה הנביא המודרני של אחווה ושלום”.
היה זה קונגרס של אמונה ותקווה. ז’ורס ושאר הנואמים לא רק מחו והזהירו, אלא גם פנו אל מיטב הרגשות של האנושות. שהרי הסכנה נשקפה לכול, גם למנצחים וגם למנוצחים. החורבן עתיד להיות כללי.
הקונגרס היה שירת הברבור של הסוציאליזם ההומאניטארי שלפני המלחמה.
העובדה, שההנהלה הדתית של הקאתדראלה הירשתה שהקונגרס יתקיים במוסד המקודש שלה, וכן העובדה, שהקונגרס נתקבל בברכה מטעם הממשלה הבאזלית הלאומית הרשמית, הדגישו ביתר־שאת את אופי הקונגרס כקונגרס של שלום וחופש.
באזל, שהיתה יקרה ללבי כעירו של ד“ר הרצל, נעשתה לי עתה יקרה עוד יותר כעירו של ז’ורס. סימלי היה הדבר, שז’ורס התאכסן ב”מלון שלושת המלכים" המפורסם, שבו היה מתגורר הרצל. מאותה גזוזטרה — כמו הרצל — הוא היה מסתכל בריין הזורם לרגליו, היה מביט ומהרהר.
ידענו שבפאריס מתנהלת נגדו מערכת הסתה גדולה. בראש הכוחות השוביניסטיים והריאקציוניים עמד הסופר המפורסם שארל מורא. בעתונו “אקסיון פראנסז” היה מתקיף יום־יום את ז’ורס, כל מאמר וכל נאום שלו באופן החריף ביותר, מורא נמנה עם מאשימי דרייפוס. עתה לא יכול היה לסלוח לז’ורס, על אשר גילה את התככים המזוהמים במטה הכללי הצרפתי. יתר על כן: מורא שנא את המהפיכה הצרפתית הגדולה וחלם על החזרת המלוכה בפאריס. עתה היה קורא לז’ורס לא “מסיה ז’ורס”, כי אם “הר ז’ורס” ובהדגשה גרמנית זאת רצה להכתים את ז’ורס בעיני דעת־הקהל הצרפתית. הוא הרחיק לכת וכתב: ז’ורס — זהו גרמניה".
אופייני הדבר, שכאשר ז’ורס היה הולך מישיבות הקונגרס אל בית־המלון שלו, היו מתלווים אליו עשרות צירים. רצינו כאילו לגונן עליו בגופנו ולהקים חומת־מגן נגד הסכנה שהיתה נשקפת לו.
סכנת מלחמת עולם לא נעלמה גם לאחר קונגרס באזל. שנה לאחר־מכן נערכה, איפוא, ועידה חדשה, הפעם בברן. ואולם זו נשאה אופי שונה לגמרי מאשר ועידת באזל. באולם הגדול של אוניברסיטת ברן נתכנסו צירים מתקדמים של הפארלמנטים הצרפתי והגרמני. באו גם לא־סוציאליסטים, אשר ביקשו להשפיע על ממשלותיהם לטובת השלום העולמי. נדמה היה, שהסכנה העיקרית נעוצה בסיכסוך שבין גרמניה לצרפת. גם כאן מילא ז’ורס את התפקיד הראשי.
המפלגה שלנו החליטה לנצל את האווירה השקטה הזאת ולבקר אצל ז’ורס. יחד עם חברי, ירמיהו חרש, ביקרנו אצל ז’ורס במלונו והודיענו לו על תמיכתו ברעיונות “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית” (“ס.ס.”) בפאריס וכן בקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי בשטוטגראט. הבענו את התלהבותנו ממאבקו חסר־הפשרה והעקשני לטובת שלום העולם.
זמן קצר לאחר ועידת ברן מת אוגוסט בבל, גדול המנהיגים של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית. הזקן החולה עוד בא לברן, כדי להשמיע את קולו ולהטילו על כף־המאזניים למען השלום וההבנה בין גרמניה וצרפת. זו היתה המלה האחרונה של המאבק הפוליטי והפארלמנטרי רב־השנים, שבו לחם קשות נגד הריאקציה הגרמנית וכן נגד האנטישמיות. בזמן האחרון היה שוהה, מחמת מחלתו, חודשים אחדים בשנה בציריך, שבה היה לו בית קטן ובו התגוררה בתו.
נפגשתי עמו לעתים קרובות. נוהג הייתי לרדת לאחר סעודת־הצהריים מרובע האוניברסיטה אל אגם ציריך, לשבת באיזו פינה מתחת לעצים הגדולים ולקרוא ספר או עתון. בקירבת מקום זה התגורר בבל. הוא היה עורך שם את טיולו היומי. תמיד הייתי מברך אותו בכבוד רב. הוא היה מתיישב על אותו ספסל ומשוחח אתי בידידות. בדרך זו ניתנה לי ההזדמנות להכיר מקרוב את אופיו. מעטים כמוהו לחמו בעוז וללא פשרה באנטישמיות לכל גווניה שבמפלגות הגרמניות השונות. בייחוד רבה היתה סלידתו מן הסטודנטים האנטישמיים הגרמניים.
מותו היה אבידה קשה לתנועת הפועלים. הוא מת במקום־מרפא ליד ציריך. ללוויה בקרמאטוריון של ציריך באו רכבות מיוחדות מגרמניה, אוסטריה וצרפת, שהביאו אלפי חברים. זו היתה הלוויה הגדולה ביותר שראתה ציריך מעודה. כאשר הביאו את גוויתו לציריך והניחוה באולם הגדול של “בית־העם”, הונחו מאות זרי־פרחים מטעם כל המפלגות הסוציאליסטיות. בשם המפלגה שלנו הנחתי זר על ארונו. בלוויה השתתפו מנהיגי כל המפלגות האירופיות. אופייני היה מיברקו של מאקסים גורקי: “הנני מזועזע עמוקות לרגל מות הנשר־הנביא הזקן של האמת האוניברסאלית. יזכיר נא לנו האבל על האבידה הגדולה את עבודת הענקים של אוגוסט בבל ואומץ לבו ההרואי יזרום נא לנשמותיהם של אלה, אשר לוחמים למען נצחון השכל”.
ביום הלוויה פירסמתי מאמר, שבו כתבתי, כי “אילו היתה גרמניה רפובליקה דמוקראטית, היה בבל בלי־ספק נבחר כנשיאה”. מת גדול המנהיגים של גרמניה.
פרק עשרים ואחד: האזהרה האחרונה מבריסל 🔗
ההתנקשות של מהפכנים סרביים ביורש־העצר האוסטרי. — סאראייבו. — ההסתה מצד ממשלת וינה. — המיניסטר ההיסטורי ברכטולד. — האולטימאטומים. — קיסר גרמניה והמטה הכללי שלו. — הצארית הרוסית והכומר ראספוטין. — העמים נחרדים — האינטרנאציונל הסוציאליסטי בבריסל. — אזהרתו האחרונה של ז’ורס. — תקווה ומלאנכוליה. — הפגנת הפועלים הבלגים. — אני נפרד מרוברט גרים. — שארל מורא, השוביניסט הספרותי. — רצח ז’ורס.
עד מהרה נשתכנעו הכול שהשכל הפוליטי אכן שבק חיים, כאשר שני סרבים צעירים התנקשו ביורש־העצר האוסטרי פראנץ פרדינאנד, בשעת ביקורו ביוני 1914, בעיר הגבול סאראייבו. היתה זו אחת ההתנקשויות הפוליטיות המרובות, שבוצעו אז באירופה. אולם הפעם ניצלו מיד השליטים האוסטריים המיליטאריסטים והריאקציוניים את מותם של יורש העצר ואשתו, כדי לשים קץ לקיומה של סרביה. הם הטילו על ממשלת סרביה את האחריות למעשה ההתנקשות. מווינה שלחה הממשלה איגרות אולטימאטיביות לבלגראד. ממשלת סרביה נטתה לוותר בנקודות מסויימות לדרישותיה של וינה. אולם האולטימאטום הווינאי נוסח בכוונה כך, שבלגרד לא תוכל לקבל את כל התביעות. התחילה מערכת הסתה ולחץ. שר־החוץ האוסטרי, גראף ברכטולד, החריף את המצב יותר ויותר.
המצב היה משונה. מי היו השליטים של המעצמות הגדולות? גורל העמים, גורלה של אירופה, גורל העולם תלויים היו קודם כל בשני היסטריקנים: גראף ברכטולד, אריסטוקראט קל־דעת, שהקלפים ומישחק־הרולטה היו עיסוקיו החביבים; את עיסוקו בדיפלומאטיה הוא ראה כמין מישחק. הסטריקן זה, בעל מצבי־הרוח המתחלפים, עמד אז במרכז תשומת־הלב העולמית ושיחק באיגרות הדיפלומאטיות שלו כדוגמת קלפן המשחק בקלפים. היו אומרים, שהקיסר הזקן פראנץ־יוזף נטה נגד מלחמה. הוא ידע, שהמלחמה עלולה לשים קץ למונארכיה האימפריאלית האוסטרית, שהעמים השונים יפרצו את הגבולות האוסטריים הצרים ויכריזו על עצמאותם. ההיסטריקן ברכטולד שיחק איפוא גם בקיסר. מנע ממנו אינפורמציה, או מסר לו אינפורמציה מסולפת, או סיפק לו את האינפורמציה מאוחר. גם הגנראלים של המטה הכללי התחילו לרקום תככים מסביב לעניין.
ככל שהמצב הסתבך והלך, ידע ברכטולד, שהוא ו“אוסטריה שלו” לא יוכלו לעמוד בעצמם במלחמה עולמית. ברור היה, כי בענייני הבאלקאן הסבוכים והיגעים נהנית סרביה מתמיכתה של רוסיה. ברכטולד תלה איפוא תקוותו בתמיכתה של גרמניה.
ומעניין: הקיסר הגרמני וילהלם היה היסטריקן בדיוק כמו הגראף ברכטולד. וילהלם, בעל שאיפות הגדלות, אהב לשחק במחוות התיאטרליות שלו את התפקיד של “קיסר”. וכמובן, המטה הכללי הברליני ביקש להראות אל כל כוחו וגבורתו.
המצב הסתבך והלך בלי־הרף. המעצמות הגדולות לא שתקו. מלבד וינה וברלין שלחו איגרות דיפלומאטיות גם סן־פטרבורג, פאריס ורומא.
ומעניין: במחנה שמנגד, ברוסיה, שררה היסטריה לא פחותה מאשר בווינה ובברלין. הצאר צר־האופק, ניקולאי, אדם אכזרי, היה עצמו כלי מישחק בידי הצארית החולנית, אשר האמינה קודם כל “בו”, בכומר ראספוטין, האיכר, שהיה ממש פאטלוגי בתחום המיני.
וגם המטה הכללי הפטרבורגי השאפתני רצה להראות את כוחו הוא.
ואכן — תמונה מזוועת של אירופה החולה!
העמים נחרדו. המפלגות הסוציאליסטיות קראו למשא־ומתן בדרכי שלום.
באנטוורפן, שבה שהיתי, עקבתי במתיחות רבה אחרי המאמרים בעתונים הסוציאליסטיים, בייחוד, כמובן, הגרמניים והאוסטריים. פעמים מספר ביום רצתי אל קיוסק העתונים בתחנת הרכבת, כדי לקנות את הגליונות שזה עתה הגיעו. העתונות הסוציאליסטית הגרמנית והאוסטרית הוקיעה את האיגרות הדיפלומאטיות של ברכטולד, הדוחפים יותר ויותר את העמים לתוך תהום הדמים. ובחריפות רבה יותר הגיבה עתונות הפועלים הצרפתית.
האינטרנאציונל הסוציאליסטי כינס בבריסל מושב מיוחד. באו המנהיגים הגדולים והחשובים מכל הארצות. מאוסטריה — ויקטור אדלר, מאנגליה — קר־הארדי, מגרמניה — האזה ורוזה לוקסמבורג, מרוסיה — הסוציאל־דמוקראט אקסלרוד והסוציאל־רבולוציונר רובאנוביץ', מפאריס — גד וז’ורס. כנציג מפלגתנו נסעתי אני לבריסל.
כמו לפני שנתיים בבאזל, כן גם כאן היה לז’ורס השפעה גדולה. כולם גינו בכנות ובחריפות את האולטימאטומים של ממשלותיהם. ז’ורס קרא את אנשי העבודה מכל הארצות להקים נגד הבריתות הממשלתיות השונות אחדות סולידארית למען השלום, כדי למנוע את השואה הנוראה.
באותו ערב אירגנה המפלגה הסוציאליסטית הבלגית אסיפה המונית. בקירקס של בריסל נתכנס קהל של אלפים. אם כי בלגיה היתה מדינה נייטראלית, חשו גם הם בסכנה המתקרבת. אין לתאר את נאומו של ז’ורס, נביא השלום, אשר אולי חש, כי זוהי צוואתו האחרונה.
“אם תופיע מחר רוסיה כבעלת־ברית של צרפת, יכריזו הצרפתים — אין אנו מכירים בשום ברית. מכירים אנו רק בברית אחת שבין האנושות ובין התרבות”.
כאשר יצאו הפועלים הבלגים לאחר האסיפה בהפגנה וצעדו ברחובות בריסל, דומה היה, שהאדמה רעדה מתחת למיצעדם הכבד. הם שיקפו את הלכי־הרוח של כל ארצות אירופה. לא מלחמה! “שלום, שלום ועוד פעם שלום!”
ואף־על־פי־כן — הרגשתי, כי הלך־הרוח בבריסל שונה היה מאשר בבאזל. שם עוד היתה תקווה גדולה לשלום. הזהירו את הממשלות וקיוו, כי הן תעשינה את רצון העמים. אולם בבריסל הורגשה מלאנכוליה מסויימת. ודאי, איש לא היה בטוח עוד בשלום. ראו כיצד ממשלה אחת דוחקת את חברתה וכולן יחד דוחפות את האנושות אל עבר השואה הבלתי־נמנעת.
כדרכי קיימתי גם בבריסל מגע קרוב עם ידידי רוברט גרים, המנהיג הסוציאליסטי השווייצי בוועד הפועל של האינטרנאציונל. ליוויתיו לרכבת. הוא הלך יחד עם ז’ורס, אשר נסע בחזרה לפאריס. שניהם, גרים וז’ורס, היו מודאגים מאוד: “האמנם יפסיקו הממשלות את הגיוסים ואת מערכת ההסתה? עדיין קיימת אפשרות למסור את הסיכסוך האוסטרי־סרבי לבית־הדין הבינלאומי בהאג. אבל האמנם יחליטו הממשלות ללכת לבית־דין זה?”
נפרדתי בלבביות מגרים. “להתראות! עד מהרה נתראה שוב בציריך ובברן”.
ברכבת הקרובה נסעתי לאנטוורפן. סיפרתי לרעיה על הוועידה ומיד רצתי שוב לרחוב לראות את ההוצאות האחרונות של העתונים. שלום — או…?
אין מלים להביע את הלך־הרוח, כאשר אחד העתונים, בהוצאה מיוחדת ובאותיות “קידוש הלבנה”, הביא את הידיעה הנוראה: “בפאריס נרצח ז’אן ז’ורס!”
זו היתה האבידה הכבדה ביותר של מעמד הפועלים, לא, של העולם כולו. נרצח נביא־השלום. תוכניות הרצח תוכלנה להירקם מעתה ביתר שקט.
ואכן, המחבר הרוחני של הרצח הזה היה הסופר הנזכר שארל מורא. הוא שכינה את ז’ורס בשם “הסוכן הגרמני”.14
מחר ניסע בחזרה לציריך! נארוז את החפצים במזוודות. אולם “מחר” היה כבר מאוחר מדי! בד בבד עם המלחמה נגד סרביה ורוסיה התחילו הצבאות האוסטריים והגרמניים במלחמתם נגד צרפת ובלגיה. בלגיה היתה ארץ נייטראלית. הפגיעה הגרמנית בנייטראליותה של בלגיה היה מעשה גרמני שפל. בעיני שליטי ברלין צריך היה “המיצעד אל פאריס” דרך בלגיה להיות טיול קל וקצר: “נגד אנגליה מספיקה דיביזיה אחת — והקץ לאנגליה”, הכריז הקיסר הגרמני. לכך איש לא היה מוכן. הארץ הקטנה החליטה להתנגד, אבל עוד קיוו להגינות גרמנית מינימאלית.
שכנינו קוראים לנו לצאת לגזוזטרה: מהר, מהר! ראינו כיצד לאט־לאט, אך ברוב הדר, טס מעלינו צפלין ענקי. מכל החלונות והגזוזטרות מסתכל הקהל בשקט. איש אינו מתאר לעצמו, כי הצפלין עלול להטיל פצצות על האוכלוסיה. זה היה הקוו הפסיכולוגי האופטימי האחרון. שהרי לא ירצחו אוכלוסיה שלווה! — — —
לא יכולנו עוד לנסוע לציריך. מצבנו היה משונה. אילו באנו לרוסיה, היו אוסרים אותי “כפושע פוליטי”; ואילו כאן, אם נישאר באנטוורפן, יאסרו אותנו הגרמנים ויכניסונו למחנה שבועיים כ“אוייב רוסי”. הם לא יניחו לנו לעבור את גרמניה לציריך. מה עושים? עברו יום, יומיים, אולי בכל זאת לא יכבשו הגרמנים את אנטוורפן? אך לא, מיצעד־הדמים שלהם מתנהל ללא־רחמים. שום התחשבות ב“משפט העמים”. אנו חייבים לנסוע בכל מחיר. אך לאן? רבים נוסעים לאמסטרדם. אולם, אם הגרמנים אונסים את הנייטראליות הבלגית, מדוע לא יעשו אותו דבר לגבי הולאנד? אחרים נוסעים לפאריס. אך מי יודע אם גם פאריס לא תיפול?
כעבור ימים אחדים מקבלים ידיעה: “מחר יוצאת האוניה האחרונה מאוסטנדה לאנגליה”. ובכן — ללונדון!
הבאנקים סגורים. האב אינו יכול להוציא כסף, אבל אין דבר, אין מה לעשות. אנו אורזים שתי מזוודות. במזוודה אחת — החפצים הנחוצים ביותר, ואם לא נוכל לקחת את שתי המזוודות, תהיה לנו לפחות האחת הזאת.
ואמנם כך קרה. — הרכבת האחרונה לאוסטנדה לא יכלה עוד להגיע עד לבית־הנתיבות. היא נעצרה במרחק כמה קילומטרים ממנו. אנוסים היינו להמשיך את דרכנו ברגל. אנו עוזרים להורים. בכוחות אחרונים הגענו לאוסטנדה. מן הנמל יצאנו באוניה הבלגית האחרונה.
התעלה סוערת. ואף־על־פי־כן הגענו בשלום לחופה של אנגליה.
חלק שמיני: הפעילות בזירה האנגלית 🔗
האיש בצהוב ניצב לידי על הסיפון, עת ניגלו לעיני חופי התמזה הירוקים ובכל חדרי־לבי ניעורו ציפורי־השיר. “ארץ החירות”, קראתי, "ברכתי לך! היי לי ברוכה, חירות, שמש צעירה של עולם מתנער! השמש הזקנה ההיא, האהבה והאמונה קמלו והוצנו ושוב אין בכוחן להאיר ולחמם. שוממים יערות ההדסים העתיקים, שבעבר אוכלסו בצפיפות יתירה, ועתה רק יוני־הבר הפתיות מקננות בשיחיהם הענוגים. אלה הם הקוצים העתיקים של דור האמונה המופלגת, אשר ביקש שמיגדל אמונתו ירקיע שחקים… עתה אליליהם שוב אינם מאמינים בעצמם. האלים ההם בלו מיושן ותקופתנו קצר דמיונה מכדי ליצור חדשים.
נשמת האדם נכספת עתה כל־כולה לאהבת החירות, והחירות היא־היא אולי דת התקופה החדשה, ושוב, זוהי דת שלא לעשירים ניתנה, כי אם לעניים, ואף לה יש שליחים, מעונים וגם בוגדים משלה".
היינריך היינה
ד"ר הרצל, זאנגוויל ונורדו שינו את כל מהלך ההיסטוריה היהודית בימינו.
יעקב דה האז
פרק ראשון: “התקופה הוויקטוריאנית האחרונה” 🔗
לונדון בימי מלחמה. — הפליטים הבלגיים. — ישראל זאנגוויל והטרקלין הספרותי שלו. — היכרות עם ברנארד שאו. — “מה יהיה עם רוסיה?” — “אל־המלחמה”. — הגניוס של זאנגוויל. —
כשהגיעה הרכבת ללונדון, עדיין היתה לנו האפשרות לראות את קרני השקיעה של התקופה הוויקטוריאנית, כאשר אנגליה היתה המעצמה הכול־יכולה וסיסמתה היתה “רול בריטאניה” (שלטי, בריטניה), כאשר איש לא היה מסוגל להתייצב מול הצי האנגלי; כאשר מלה טובה של מיניסטר אנגלי היתה נותנת עידוד לעמים המשועבדים והנרדפים; כאשר אנגליה עמדה בראש הציביליזציה הטכנית והתרבות האנושית; כאשר האנגלים הצטיינו בגודל־רוח וביחסם ההומאני אל בני האדם.
אמת נכון הדבר, עתה היתה מלחמה. אבל האנגלים הצטיינו בהכנסת־אורחים נאה ביותר. “ועד העזרה לפליטים” האנגלי המיוחד השתדל לסייע לפליטים ככל שידו השיגה.
עד כה הייתי “גולה פוליטי” — עתה נוסף לי גם היותי פליט מלחמה. אדם — ללא דרכון, ללא כסף, בארץ זרה, וללא הלשון האנגלית.
היינו איפוא נרגשים, כמובן, מן היחס האנושי. התאכסנו בבית־המלון שהוועד שלח אותנו אליו.
ואולם הדבר הקשה ביותר היה, שלא היו לנו ידידים אישיים. האדם היחיד בלונדון שהיכרתיו, היה ישראל זאנגוויל. אולם דאגותינו הראשונות היו למצוא חדר זול, מיסעדה זולה, ובכלל, להסתדר לתקופת המעבר. במוח ניקרה השאלה: להיכן נלך? לאחר הלילה הראשון בבית־המלון הלכתי מיד בבוקר אל זאנגוויל.
למזלי מישהו מן הוועד עזר לנו להגיע אליו, שכן בתנועת העיר הענקית לא הייתי מצליח למצוא את דירתו.
זאנגוויל קיבלני בידידות לבבית, ברגשות חמים — דבר נדיר אצל אנשים גדולים — ובתשומת־לב בלתי רגילה. היכרתי את זאנגוויל ונדמה היה לי, שהיכרתיו היטב בציריך. אולם רק כאן היכרתי מקרוב את כל גדולתו של הגאון היהודי. הוא אשר פתח ואמר לי: “על כל השאלות הגדולות והגורליות — אחר כך. אך עתה הגד לי תחילה, בבקשה, במה נוכל לעזור לך להסתדר כאן בלונדון, בדירה ובכל שאר העניינים הרגילים, אך הבלתי־נמנעים?”
הוא קרא למזכירתו וביקש ממנה שתביא אותי במגעים עם העתונאים היהודים, אוהדי הטריטוריאליזם, שהיו פעילים בעתונות היהודית. החשובים שביניהם היו אשר ביילין ובנימין דינגול.
ואכן, הם היו אלה, אשר סייעו לי בצעדי הראשונים בלונדון. שניהם היו עתונאים פעילים בעתונות היהודית בלונדון. עליהם עוד אספר אחר כך. כאן עלי לומר, שדינגול נסע אחר כך לאמריקה ונתמנה עורכו של ה“טאג”, וביילין בא לירושלים ומשפחתו התקשרה עם משרד־החוץ הישראלי.
בשבילנו חשוב היה, שביילין ודינגול, אף־על־פי שעבדו במערכות שלהם בוויטצ’פל הסואן, עזרו לנו למצוא חדר מתאים ברובע יפה ושקט. זאנגוויל היה מטלפון יום־יום ושואל את ביילין, אם יש לנו כבר חדר. לאט־לאט, צעד־צעד, אך בשיטתיות, נכנסנו לחיים החדשים. בעלת־הבית האנגלית הכניסה לתוך חדרנו מכונת ספירט. רעיה התחילה לבשל עליה ובעלת־הבית עזרה לנו בקניית המיצרכים הנחוצים. עד־מהרה מצאנו גם חנות־מכולת יהודית, שבה יכולנו כבר להשיג הכול בלשון יידיש שלנו. גם היהודיה הליטאית דיברה בעיקר אנגלית, אבל היתה זו מין אנגלית יחידה במינה: “וואט קן יו מאך?” אתה כבר יכולנו לדבר באנגלית שלה.
זאנגוויל המליץ לפנינו גם על מורה לאנגלית. רעיה ואני התחלנו בא־ב האנגלי. זה היה הספר המפורסם “עליס אין וונדרלאנד” (עליזה בארץ הפלאות), שהמשפט הראשון שבו מתחיל: “וואט איז דה יוז אוף אבוק וויזאוט פיקצ’רס אנד קונברסיישנס אין איט” (מה התועלת בספר שאין בו תמונות ודו־שיחות). התחלנו להתענות בניהול שיחה באנגלית.
בימים הקרובים הזמין אותנו זאנגוויל אל ביתו, שהיה בעינינו עולם חדש לגמרי. לזאנגוויל היתה וילה בכפר על חוף הים, הרחק מלונדון. לחודשי החורף היה שוכר בלונדון בית בהמסטד ההררי והירוק. בשבת היו הזאנגווילים מקבלים אורחים, סופרים ידועים, אנשי־רוח, מדינאים ועסקנים. זה היה הטרקלין הספרותי הרם ביותר בלונדון ולכבוד ייחשב להיות מוזמן לשם. כעבור זמן־מה היו כבר אנשים מחפשים אצלי “פרוטקציה”, כדי שזאנגוויל יזמינם. אשתו של זאנגוויל, בתו של פרופיסור אנגלי נודע, היתה סופרת ומנהיגה פעילה מאוד של תנועת הסופראג’יסטיות.
כאן שרר סדר מיוחד במינו. כשבאו אורחים היו הנערות העוזרות מקבלות את פניהם בפרוזדור. הן היו מכניסות את האורח לאיזה חדר, שבאמצעיתו עמד שולחן ועליו כוסות תה, קפה וכריכים. בעלי־הבית לא היו באותו חדר. לאחר שהאורח נתכבד בתקרובת, היתה העוזרת מכניסה אותו דרך הפרוזדור לחדר אחר, פותחת את הדלת ומודיעה את שמו. רק אז היו הזאנגווילים מקבלים את האורח בחדר גדול, שבו היו מתכנסים חמישה־עשר עד עשרים איש. לא היתה מתנהלת שיחה כללית. באחת הפינות ישבה קבוצה אחת, בפינה אחרת קבוצה שניה וכל קבוצה היתה משוחחת בעניין אחר. למעשה המטרה היתה להפגיש את האישים ולוודע אותם איש אל רעהו. מייד בביקורנו הראשון נתקלנו כאן בשמות מפורסמים. את רעיה הציג זאנגוויל לפני רופאה אנגליה, אשר ידעה צרפתית, כך שיכלו לשוחח ביניהן, אותי הציג זאנגוויל לפני ברנארד שאו. המתרגם שלי היה זאנגוויל עצמו.
“או, כן. שמך ידוע לי היטב מרוסיה ומשווייץ” העירותי. — “ואני יודע על ידידותך עם זאנגוויל”.
“יפה, אך מיסטר נווינזון אומר, שזאנגוויל הכיר את הבארבאריות עוד לפני והטיב ממנו ללחום נגדה”. — והוא מראה על האנגלי הצנום והגבוה העומד בקירבת מקום.
ומייד עובר ברנארד שאו לנושא, המעניין אותו במיוחד.
“אתה רוסי, גולה פוליטי משווייץ, ומה לדעתך, יהיה ברוסיה לאחר המלחמה?” — שואלנו שאו וזאנגוויל מוסיף: “זו שאלה טובה”.
“”מה יהיה מראה של רוסיה אין אנו יודעים. אך מקווים אנו, כי המלחמה תביא בעיקבותיה את המהפיכה ואנחנו נחיה ברפובליקה דמוקראטית".
“ספלנדיד, נהדר! הלוואי שנבואתך תתקיים”.
השיחה עוררה את התעניינותם של אלה שישבו או עמדו בקירבת מקום. המשך השיחה התנהל על רוסיה.
מי היה נוויזנזון? — זה היה אחד הסופרים המתקדמים, הטובים ורבי־ההשפעה ואכן שנים רבות לפני המלחמה הוא כתב, כי “מיסטר זאנגוויל הנו אחד הסופרים השנונים, וגם הכנים. בדומה לבראנרד שאו, הוא הראה, כי הצחוק והאירוניה יכולים ללכת יד ביד עם רצינות ועם רעיונות… במיטב יצירותיו ונאומיו של זאנגוויל יש נימה עמוקה ונבואית, שרק לעתים רחוקות שומעים אותה אפילו אצל גדולי הספורים האנגלים בני ימינו”.
אני סבור שלא במקרה באו אותם אישים לזאנגווילים בדיוק באותו ערב. אם אצל זאנגוויל היה בדרך כלל הטרקלין הספרותי הנעים ביותר, הרי בשעת מלחמת־העולם היה כאן גם מרכז חשוב בשביל אנשי הרוח האנטימיליטאריסטיים של אנגליה. טבעי הוא, שמן השנים 1914 עד 1918 בכל נושא שטיפלו בו, תמיד נגעו גם בנושא המלחמה, אופיה, סיבותיה — ותוצאותיה.
בראנרד שאו צדק באומרו שזאנגוויל הבין לפני כולם את הסכנה. מחזהו “אל־מלחמה” חובר שנים לפני פרוץ המלחמה. היה זה בכלל המחזה הראשון “ואפילו היצירה הספרותית הגדולה הראשונה”, אשר דן באופיה של מלחמה מודרנית. זאנגוויל תיאר שם באורח סימלי את שני הענקים הקיצוניים של העולם המודרני. האחד היה ביסמארק, קאנצלר־הברזל הפרוסי, והאחד — לב טולסטוי. (במחזה: “קאנצלר של גוטה” ומצד שני “גראף פריטהוף”).
באורח נבואי חזה זאנגוויל את המסקנות הגרמניות של המלחמה.
“אם ארצו של אלבה תנוצח”, אומר הקאנצלר, “כל אירופה תהיה מוטלת לרגלינו. ואם תהיה לנו אירופה, כל העולם הוא שלנו”.
על כך משיב הגראף פריטהוף: “מה בצע במאבק לכיבוש העולם, כאשר נאבד את נשמותינו”.
הניגודים תוארו כאן באורח כה חריף ובולט, עד כי — דבר שקורה באנגליה רק לעתים רחוקות — המחזה נאסר להצגה באנגליה (בימי שלום), והוא הוצג בארצות־הברית בהצלחה עצומה, בנוכחותו של הנשיא תיאודור רוזוולט, אשר בירך את זאנגוויל בהתלהבות.
ומובן, שכאשר הקיסר וילהלם, והפלדמארשאלים הינדנבורג ולודנדורף פתחו במלחמת־העולם, התפעלו מיטב האנשים מן האינטואיציה של זאנגוויל ומרוח־הנבואה שלו. בתשומת־לב רבה ביותר האיזנו לכל מלה של זאנגוויל ולכל מאמר, שהופיע באנגליה ובאמריקה.
בסיום ה“פארטי” הזמינני זאנגוויל לבוא אליהם לארוחת־צהריים כעבור יומיים, הוא “רוצה לדבר אתי על עניין חשוב”. כשבאתי, נתגלתה לפני עוד ביתר־שאת אישיותו של זאנגוויל. איש מן הזרים לא היה נוכח. כאן ראיתי את חייו הפרטיים.
“רציתי לדעת במדוייק, איזה יחס יש לך מבחינה אישית אל המחנות הלוחמים. איזו עמדה, לדעתך, ינקטו היהודים הרוסיים לבעיות המלחמה הנוכחית?” — שאלני.
הייתי מופתע מן השאלות האלו. באתי אליו בתקווה, שתיוודע לי עמדתו של זאנגוויל בכל הבעיות החדשות. — ובסוף רוצה הסופר המפורסם לדעת קודם־כל את עמדתו של אינטליגנט צעיר, פליט, גולה פוליטי. עד־מהרה נוכחתי לדעת, שלא היתה זו שאלה מקרית. זאנגוויל היה הומאניסט עמוק, במיטב המובן של תקופת התחיה. האדם, היחיד בתור שכזה, עניין אותו. כמובן, אמרתי, שהנני נגד המלחמה. אבל אם המלחמה כבר פרצה, דעתי היא, שהיה זה אסון גדול, אילו ניצחה במלחמה גרמניה. כסוציאליסט, כיהודי וכגולה פוליטי, הנני כל כולי אוייבה של הממשלה הרוסית. אולם גרמניה היא עתה האוייב המסוכן ביותר. ברוסיה מתנהל מזה מאה שנה מאבק מהפכני הירואי. סיפרתי לו שסמוך לפרוץ המלחמה נערכו ברוסיה שביתות ענקיות והפגנות. הצנזורה לא הרשתה לכתוב על כך, אולם בטאונינו הבלתי־ליגאליים הביאו ידיעות מקיפות על כך. שלטון העריצות לא יעמוד עד אחרי המלחמה. אם המלחמה הרוסית־יפאנית ב־1905 זיעזעה כה עמוקות את השלטון הצארי, הרי במלחמת־העולם הנוכחית תזעזע אותו ביתר שאת. לעומת זאת גרמניה, על המיליטאריזם, על המישטר הריאקציוני המסורתי, על כל הדעות הקדומות הסוציאליות והאנטישמיות שלה — היא סכנה, ונצחונה יהפוך את שליטיה למחוצפים ותוקפנים עוד יותר. ולעולם יהיה זה אסון, אם צרפת ואנגליה על מוסדותיהן הדמוקראטיים והחופשיים, תפסדנה במלחמה ותהיינה תלויות בגרמניה.
זאנגוויל הקשיב בתשומת־לב לדברי והעיר: “אני מרוצה מאוד מעמדתך”. בשבילו, אשר ניהל מאבק נמרץ בעתונות האנגלית והאמריקנית, חשובה היתה עמדתם של יהודי רוסיה.
* * *
לאמיתו של דבר נקט זאנגוויל עמדה למלחמה דומה לזו של רומן רולן וברנארד שאו. ואלם, בעוד שהצרפתי הגדול התגורר בשווייץ הניטראלית, שעה שכתב את מאמריו הנועזים, ובעוד שברנארד שאו התקיף כה חריפות את המיליטאריסטים גם באנגליה — נמצא זאנגוויל במצב קשה לאין־ערוך. הוא חש שינאה עמוקה לגרמניה המיליטאריסטית, ורצה שאנגליה תזכה במלחמה, אך לא חדל מלקרוע את המסיכה מעל פרצופה המכוער של רוסיה הצארית, בעלת־בריתה של אנגליה. בייחוד האשים זאנגוויל בחריפות ובאומץ־לב את הממשלה הרוסית ואת הגנראלים הרוסיים במעשיהם האנטי־יהודיים המחרידים.
מובן, שמצבו של זאנגוויל היה מסובך. באנגליה סמכו הכול על צבאות המיליונים הרוסיים. אנגליה עצמה כמעט שלא היה לה צבא משלה. בזמן הראשון אף לא הונהג שרות־חובה צבאי. אנגליה היה לה צי אדיר, שנודעה לו חשיבות גדולה, אבל עתה לא הספיק כחו כדי לנצח במלחמה, ולכן לא רק הממשלה, אלא גם הרבה סופרים, מדינאים ועסקנים אנגליים התגנדרו ברוסיה. סופר ידוע, סטיפאן גראהאם, התמחה בכך. הוא הרחיק לכת עד לידי כך, ששר שירי תשבחות למישטר הרוסי הישן, למסורות הפראבוסלאביות ולמעשי הצארים. הסופרים המתקדמים לחמו נגד תופעה זו וגראהאם היה נתון להתקפותיו של זאנגוויל.
על כן חשוב לו מאוד, לזאנגוויל, לדעת את העובדות האמיתיות על רוסיה ללא כחל ושרק. לפיכך הוא גם ביקש ממני למסור לו את דעותיהם של הסופרים הרוסיים החשובים ושל העסקנים המתקדמים, למען יוכל להסתמך גם על עובדות קונקרטיות.
מאז ואילך, במשך שלוש שנים, הייתי מספק לזאנגוויל את האינפורמאציה החשובה ביותר מן העתונות הרוסית. באנגליה נמצאו רק אנשים מעטים שידעו רוסית. ממאמריו של זאנגוויל אפשר היה להיוודע לעתים קרובות על הרבה עניינים רוסיים, שרבים אחרים עברו עליהם בשתיקה. ואני הייתי מרוצה מאוד, שבעזרתי לזאנגוויל היה לי חלק צנוע בהבאת הידיעות על המצב הרוסי לפני דעת־הקהל האנגלית.
* * *
זאנגוויל שנא מלחמות מעומק לבו. הדבר בולט בכל יצירותיו מלפני המלחמה. אולם, הודות לזיקתו האינסטינקטיבית אל החירות והתרבות האנגלית, הוא רצה, כמובן, שאנגליה תנצח במלחמה. אמנם מתח ביקורת על תופעות בודדות גם באנגליה, אך דווקא על שום כך ביתר שאת לא רצה שלונדון תפסיד במלחמה. אנגליה היתה הארץ, שבה דעת־הקהל והמלה החופשית לא הודברו על־ידי הצנזורה, כמו בגרמניה. אין בכך משום פאראדוקס, שדווקא הביקורת היא שהעמיקה את הקשר בין המחבר לבין ארצו החופשית.
* * *
והנה, בחיים הפרטיים והמשפחתיים שלו, ניתנה לי האפשרות להכיר הכר היטב את כל הדר גאוניותו של זאנגוויל. ואכן, כאן נתגשם הפתגם האנגלי “בביתו האנגלי הוא נסיך בלתי מוגבל”. הדעה שנפוצה בקרב עמים רבים על “האנגלים הקרים והיבשים”, היא דעה קדומה בתכלית, לאמיתו של דבר אין בשום ארץ כל כך הרבה חמימות וטבעיות כמו בביתו של האנגלי וזו הורגשה גם בביתו של זאנגוויל. מה יפה היה המישחק ששיחקו ההורים עם בנם הקטן אוליבר. השיחות בבית הצטיינו בנימה ידידותית ובנועם רב. נדמה, שהבית טוהר באורח כימי מכל סנוביזם. כאן שלטה הכנות במיטב מובנה של המלה.
ודאי שזאנגוויל היה איש־חלומות. אבל הוא העיר פעם, כי “יש חולמים בעיניים עצומות ויש חולמים בעיניים פקוחות”. זאנגוויל למד את המציאות, ידע היטב את העובדות. אבל מעולם לא השלים עם השקרים ועם הכיעור. דבק בו קו מקווי נביאינו. לעולם ובשום תנאי לא חדל לומר את האמת, לא נבהל מלומר אותה ולא הסכים לשום פשרה עם השקר ועם הזיוף.
כל שיחה שלי אתו היתה משתה רוחני משובח, כל פעם נתעשרתי עושר רוחני. ועל כך נשארתי אסיר־תודה לזאנגוויל כל ימי חיי.
פרק שני: ווייטשפל 🔗
העיר היהודית המיוחדת במינה. — חוקים כלכליים עצמאיים. — תעשיה גדולה ו“שיטת ההזעה”. — רודולף רוקר. — הגרמני כסופר יהודי. — “דער ארבעטער פריינט”. — השפעת ישראל זאנגוויל בגיטו. — מוריס מאיר וה“צייט” היומי שלו. — פעילותי בווייטשפל — סניף המפלגה שלנו. — “אורט” ואגודת האמנות “אורי”.
וייטשפל הוא שם פופולארי בחיים היהודיים. שם שנעשה לפתגם והרבה מאוד נכתב עליו. “וייטשפל” נרשם בהיסטוריה היהודית החדשה. גם במאמרי הקודמים התעכבתי והזכרתי את וייטשפל, אולם, כאשר באתי בפעם הראשונה לשם, עשה עלי אותו רובע לונדוני רושם עז.
לא היה זה “רחוב העוני”, אשר בדומים לו מצויים בכל הערים הגדולות. לא, זו היתה עיר נפרדת. לונדון על אוכלוסייתה בת שבעת המיליונים, היא פדראציה של ערים שכנות, הנבדלות הבדל רב אשה מרעותה. כל אחת יש לה גם מינהל עירוני משלה.
וייטשפל בעיני צויירה כאילו על ידי מחזאי משורר, כדי לתאר באופן הבולט ביותר את המעמדות העניים והעשירים. העיד על כך עצם מצבה הגיאוגראפי של וייטפשל. הנה המרכז הגדול והחשוב ביותר של לונדון, “הסיטי”, המכתיב באורח דיקטאטורי לכל העולם בענייני הפינאנסים (ואלסטריט בניו־יורק קיבלה לידיה את התפקיד הזה רק לאחר המלחמה).
ליד הרחובות, שבהם מצויים מרכזי באנקים לאין־ספור, חברות־הביטוח הגדולות ומפעלי־מסחר מפורסמים, ובהם הומים כבכוורת עשרות אלפי פקידים, — ליד אותו ארמון של עירית הסיטי בעל המראה המרשים וליד הבורסה הגדולה מתנוססת חומה, אשר לאחריה מתחיל עולם אחר לגמרי, הקרוי “וייטשפל”.
אין להסיק מכאן שהרחוב המתחיל לאחר שאתה חוצה את חומת הגבול, הוא רחוב עני, מלוכלך ומעוקל. לא, הרחוב וייטשפל־רוד, הוא דווקא רחוב ארוך ורחב — כדוגמת שדרת הטיול אוייזדובסקה בווארשה, או שאנס־אליזה המפואר בפאריס. בלשון ימינו אפשר היה לקרוא לוייטשפל “דה פאבליק רליישן דפארטמנט”. המחלקה ליחסי צבור, אשר מאחוריה מסתתרים העניינים העיקריים, שכן וייטשפל האמיתית מסתתרת דווקא בסימטאות הקטנות והמפותלות, שמאחורי הוייטשפל־־רוד; ושם גם שולטים חוקים סוציאליים־כלכליים מיוחדים.
עלינו לזכור, כי וייטשפל היהודית נוצרה מאז הפרעות ברוסיה ב־1880. אמריקה הצפונית היתה המטרה הראשית של ההגירה ההמונית היהודית, אך זרם קטן הלך לאנגליה. גם חלק מן המהגרים שמגמת פניהם היתה לאמריקה, נשארו בלונדון. כאן המצב היה נורא. בארץ התעשייתית הקלאסית והמפותחת ביותר, בעלת המכוניות המודרניות — נוצר מושג כלכלי חדש: “שיטת ההזעה”. כאן עבדו שמונה־עשרה שעות ביממה, עבדו בסדנאות קטנות ומחניקות, שלמעשה היו גם דירותיהם הצרות של בעלי־המלאכה. לא מקרית היתה השיטה, שכן רק בזיעתם יכלו המהגרים החדשים — ללא מקצוע וללא שפה — להתחרות בתעשיה המודרנית והמאורגנת. החוקרת הסוציאלית הנודעת בטריס וֶב (ליידי פאספילד) מחוגי האצולה העשירים, התמסרה בשנות נעוריה לחקר התנאים הסוציאליים־כלכליים של אנגליה. כדי להכיר היטב את המצב, היא התלבשה בבגדים עניים וכפועלת בודדת כביכול, היא עבדה זמן מה בסדנת הזעה. כאשר הכרתיה לאחר שנים, שאלתיה: “מדוע הלכת לעבוד דווקא אל חייט יהודי, הרי היו בלונדון גם בעלי־מלאכה בני עמים אחרים?” תשובתה היתה: “משום שהחייטים היהודים חיו ועבדו בתנאים המחרידים ביותר. ולא רק הפועלים, גם נותני העבודה עצמם היו קבצנים גדולים”.
בהפקרות מוחלטת חיו כאן מאות אלפי אנשים. איש לא התעניין בהם. אפילו בעת הבחירות לפארלאמנט, כאשר מנהיגי המפלגות השונות מתחרים ביניהם ולהוטים אחר קולות, איש מהם לא בא לכאן, שהרי האנשים כאן לא היו אזרחים אנגליים.
האדם אשר טיפל בהם והתמסר כולו להגנה עליהם, היה רודולף רוקר — אישיות מיוחדת במינה. המעניין בדבר: הוא לא היה יהודי! הוא נולד בגרמניה, באמצע המאה התשע־עשרה אצל הורים פרוטסטאנטיים עניים, והתחיל לנדוד על פני גרמניה והארצות השכנות. אז היתה זו תופעה נפוצה אצל בעלי־המלאכה הצעירים. כך למשל נהגו המנהיג הגרמני הנודע אוגוסט בבל והשווייצי הרמן גרויליך. רוקר הצעיר בא לאנגליה והתחיל לעבוד ככורך ספרים.
בשווייץ נכח בקונגרס סוציאליסטי בינלאומי ונעשה אנארכיסט, חסיד נלהב של תורת באקונין וקרופוטקין. הוא השתלם הרבה ונחשב לאחד האנשים המשכילים ביותר באירופה; במרוצת הזמן יצאו לו מוניטין כבעל הלכה ידוע של העקרונות האנארכיסטיים והסינדיקאליסטיים.
והנה הוא, הגרמני, שידע כמה וכמה לשונות אירופיות (אנגלית, צרפתית, ספרדית), התמסר כולו לפועלים היהודים בלונדון. הוא הגיע לשליטה מצויינת בלשון יידיש ונמנה עם הסופרים המזהירים והטובים ביותר לשון זו. הוא תירגם ליידיש מפניני הספרות האירופית (איבסן, סטרינדברג, ניצשה, טולסטוי). גם את יצירותיו של המנהיג הציוני הגדול מאקס נורדאו, תירגם ליידיש לא מישהו אחר, אלא אותו אנארכיסט פרוטסטנטי גרמני. רוקר כתב וערך (ביידיש!) את ה“דער ארבעטער פריינט”, שהפך להיות הביטאון האהוב והמשפיע ביותר בקרב המוני העובדים היהודים. השפעתו של רוקר על היהודים כאן היתה עצומה. וייטשפל הפכה למרכז התנועה האנארכיסטית, ורוקר חינך במרץ ובכשרון את ההמונים ברוח הסוציאליסטית החופשית והתרבותית (הוא היה גם מרצה מצויין).
כאשר באתי ללונדון, עצרה אותו הממשלה כאזרח גרמני ולעתים קרובות אמרו לי אנשים “חבל מאוד, שרוקר איננו כאן”.
אופייני היה המשך דרכו של לוחם החירות הזה. בקיץ 1918 שילחה אותו אנגליה לגרמניה. הגרמנים שוב גרשוהו מייד ממולדתו להולאנד. רק לאחר מהפיכת נובמבר (1918) ניתן לו לשוב לגרמניה. בין שתי מלחמות העולם הכרתיו בברלין. מסיבות טכניות היתה שיחתנו הידידותית קצרה. הוא הוסיף לעבוד במרץ, כתב הרבה ועמד בראש התנועה הסינדיקאליסטית הבינלאומית. הוא היה בעל מיבנה גוף איתן, לא הניח שיכופפוהו לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה גופנית והוסיף לשחות “נגד הזרם”. רק כאשר פרצה הסערה הרצחנית החומה, הוא יצא לאמריקה הצפונית, שם עברה עליו מלחמת העולם־השניה. את יום הולדתו השמונים־וחמש חגגו אנשי קידמה באירופה ובשתי האמריקות בכנות רבה. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר.
במיוחד, כמובן, מזכירים אותו עד היום בלונדון, את הגרמני, שהתמסר כה רבות להגנת האינטרסים של ההמונים היהודים ושל כבודם האנושי. לא נשכח גם רבו המפורסם של רוקר, פטר קרופוטקין. נסיך רוסי מהפכן זה השתתף לעתים קרובות ב“ארבעטער פריינט”, ועובדה זו סייעה, כמובן, להפצת כתב־העת. קרופוטקין גם הירבה להרצות בוייטשפל.
* * *
ומה מדבר המנהיגים היהודיים?
בלונדון ישבו הרבה יהודים רבי־השפעה; בפארלאמנט היו צירים יהודיים ובממשלה כיהן שר יהודי נודע (הרברט סמואל), אבל אלה לא היו באים לוייטשפל, שהרי שם התגוררו זרים. אמנם, היהודים עסקו במעשי צדקה, תמכו במסעדות זולות בוייטשפל ודאגו לכך, שהנזקקים יקבלו ארוחת־צהריים חינם, אבל אישית הם לא הופיעו כאן. הם היו רחוקים בגופם וברוחם.
ישראל זאנגוויל היה היהודי היחיד, שקירבתו וחמימות־האחווה שלו הורגשו בוייטשפל.
לא היה זה דבר מקרי. הרי הוא היה הטרובאדור הנפלא של “ילדי הגיטו” ו“חולמי הגיטו”. יצירותיו נמצאו בכל בית יהודי. “כאן כתוב על חיינו”, כפי שהתבטאו רבים. הם התגאו בכך ש“הוא אתנו”.
ואמנם, זאנגוויל היה הראשון, אשר גילה את “וייטשפל”. ועתה, בימי המלחמה המחרידים, זקוקה היתה וייטשפל יותר מאשר אי־פעם, לתשומת־לב כזאת. השתוללו קרבות אדירים ו“שם”, בפולין, אבותיהם של תושבי וייטשפל סבלו כה רבות. גם כאן, בלונדון, גורלה של אנגליה היה נתון על כף־המאזניים, משמע — גם גורלם שלהם. עמדת שניהם, של זאנגוויל ושל וייטשפל, היתה כמעט זהה: שינאה למלחמה יחד עם רצון שאנגליה לא תפסיד במלחמה. העתונים הגדולים היו מפרסמים את מאמריו של זאנגוויל — והעתונים היהודיים העתיקום מייד. כאשר עברתי עם זאנגוויל בוייטשפל, ראיתי, שכמעט כל אדם, כחנווני כפועל, היו מברכים אותו בלבביות. פעם סעדתי ארוחת־ערב אצל משפחת ידידים, ואבי־המשפחה העיר בשימחה: “ילדים, יודעים אתם, היום ראית את זאנגוויל”. זו היתה גאוותו. אהבו את מחאותיו ואת ההומור שלו, את הצחוק בו הגיב על הצרות ואת האירוניה הדקה שלו.
הנה אפיזודה קטנה, אך אופיינית. הוא, שכינה את האומניבוס ההולך מוייטשפל העירה בשם “גונדולה”, שכן כשם שהגונדולרים בוונציה היו מוליכים בגונדולות שלהם את התיירים בתעלות אל כיכר סן־מארקו המפורסמת ואל ארמון הדוג’ים הנהדר — כך גם הכרטיסן הלונדוני היה מוליך מוייטשפל את נוסעיו אל רחוב אוקספורד ואל פיקאדילי־סירקל העשירים, אל הייד־פארק הירוק והגדול ואל חופי התמזה היפים. זו היתה חוויה רומאנטית וזאנגוויל היטיב להבין אותה ולהרגישה. הוא, אשר תיאר כה יפה את שיאי החברה היהודית (ברוך שפינוזה, היינריך היינה, הרמב"ם), גם היטיב להבין את רגשותיהן של השכבות העממיות הנמוכות.
* * *
אותי עניינו מאוד החיים בוייטשפל. היו לי מגעים עם מנהיגים סוציאליסטיים ידועים ועם האינטליגנציה הרוסית־יהודית, אולם את החלק העיקרי של עבודתי מסרתי לחיים האלה. ואכן, זו היתה היכרותי הקרובה הטובה והראשונה עם ההמונים היהודיים הרחבים. ברוסיה, כאשר אינטליגנט היה בא אל רובעי הפועלים, היה ביקורו מעורר חשד אצל המשטרה. כדי להימנע ממאסר, הייתי נפגש עם הפועלים במחתרת, בדירות הקונספיראטיביות. ולמעשה רק לשם באה העילית הפועלית, ואילו לדירות פשוטות של פועלים לא הייתי בא. לעומת זאת, בשווייץ בציריך, ברן או ז’נבה, לא היו המוני פועלים יהודים בנמצא בכלל. לונדון היתה איפוא המקום הראשון, שבו יכולתי להכיר היטב את חיי הפועלים ללא כחל ושרק.
* * *
חשיבות רבה נודעה לעתונות היהודית, עתון יומי יהודי הופיע בלונדון כבר מזמן, אך היתה זו רק תוספת לבית־דפוס. יהודי עשיר, בעל בית־דפוס, הוציא עתון. הנייר היה זול; המשתתפים (אנשים מקריים או אנשים שזה היה עיסוקם הצדדי) היו אף הם זולים. מדוע איפוא לא יוציא עתון? וכך שנים המשיך העתון להופיע.
סמוך לפרוץ מלחמת־העולם החליט אדם בעל מרץ לשנות את המצב: להוציא עתון יהודי ברוח הזמן. זה היה מוריס מאיר, יהודי רומני, אוטודידאקט (פחח), בעל נטיות אנארכיסטיות. בבואו ללונדון נתמנה מזכיר אגודת החייטים — וגם הפך להיות עתונאי. כאדם בעל מרץ ויזמה, הבין, שעכשיו עשוי עתון טוב להצליח. בביתו במרכז וייטשפל, ייסד את העתון “די צייט”. בקומת־הקרקע שכנה המינהלה, שבראשה עמדה אשתו הפעלתנית. בקומה הראשונה עמדה מכונת ההדפסה (שנקנתה בתשלומים־לשיעורים), בחדר קטן היתה “המערכת”, שבה ישבו מאיר ועוד עובד אחד. בהיותו עתונאי זריז, הוא היטיב לשקף את הלכי־הרוח של אנשי וייטשפל המבוגרים. כאשר פרצה מלחמת־העולם וכל יום הביא ידיעות חדשות חשובות וסנסאציוניות, נעשה “די צייט” פופולארי מאוד עד כדי כך, שמאיר ייסד עתון נוסף “עוונט־נייעס” (חדשות הערב). כה רב היה הצורך באינפורמאציה מהירה.
כשבאתי ללונדון, הזמינני מאיר לעבוד בעתונו. קיבלתי את ההזמנה. מאיר ביקש למשוך לעתונו גם את האינטליגנציה. עם זרם הפליטים באו הרבה אינטליגנטים אשר לא ידעו אנגלית. מאיר רצה, שהחוגים היהודיים הרשמיים רבי־ההשפעה יתחשבו בדעת־הקהל של וייטשפל. וכיון שדובר הרבה על דמוקראטיה (המלחמה הרי התנהלה למען “הדימוקראטיה”), התענינו מאוד ב“חוגים הגבוהים” ב“צייט”. במערכת עבדו רק שני אנשים: רומאנובסקי, מורה עברי צעיר, אשר התחיל אז את הקאריירה העתונאית שלו, והמשורר הלירי הצעיר, סוכאצ’בסקי. שאיפתו של מאיר היתה שבעתון ישתתפו גם פובליציסטים בעלי שמות מפורסמים. ואכן התחילו להשתתף בו שלום אש ושלום־עליכם. גאותו של העורך היתה על כך, שבעד המאמרים של מאקס נורדאו הוא שילם שכר סופרים כמעט כמו העתונים האנגליים הגדולים. הוא היה משוכנע, שדברי פולמוס גורמים לפופולאריזציה של העתון והוא עצמו התחיל לעסוק בהם. בביוגראפיה שלו הוא כותב, כי ב“צייט” הוא התפלמס עם נחום סוקולוב, ד“ר יוסף קרוק, ד”ר מאקס נורדאו, ד“ר מ. גאסטר, בוריס גולדברג וד”ר חיים וייצמן על הציונות וזכות־המיעוטים.
כאשר מתחתי פעם, באחד ממאמרי, ביקורת על החלטה הציונית, על שהיא מנמקת באופן בלתי נכון את המאבק לשיויון זכויות יהודי, השיב סוקולוב על ביקרתי בשישה מאמרים. מאיר היה מרוצה מאוד, שכן עקבו אחרי הוויכוח הזה בתשומת־לב רבה. הוא ביקש ממני, אולי יכול אני שוב לכתוב מאמר, אשר יעורר ויכוח דומה.
מאיר רצה לחקות את המוציאים־לאור של “היינט” הווארשאי וחתר לכך, שמשתתפי־החוץ החשובים, אשר כתבו את המאמרים השבועיים, יוכלו להתפרנס מהם. בשבילי היה הדבר חשוב מאוד, שכן הודות למאמרי בימי שישי הגעתי לקיום חמרי עצמאי (הייתי כותב על שאלות פנים ושאלות הפועלים בייחוד על רוסיה)
משתתף־החוץ השני היה אברהם וֶביורקה. הכרתיו עוד מצ’נסטוחוב. הוא היה בנו של שוחט, למד “בישיבה” ובצעירותו הצטרף אל קבוצת “פועלי־ציון”. את שיריו הקצרים הראשונים ראו כפורנוגרפיה. הוא חבש מגבעת שחורה רחבת תיתורת, גידל זקן אדום (נוסף לכך היו לו עיניים אדומות, חולות), הירבה לשבת בבתי־קפה ונעשה “איש בוהמה”. אחרי זמן קצר יצא לגאליציה. בברלין ייסד, יחד עם אשה יהודיה עשירה, ירחון ספרותי, כתב מחזה מיסטי בעל תוכן חסידי. כאשר נפגשנו בלונדון, הוא ראה את עצמו כ“אדם עליון” בנוסח ניצשה. הוא כתב הרבה מאוד, וכתיבתו עלתה לו על נקלה. בשבתו ליד שולחן בבית־קפה יכול היה תוך עשר, חמש עשרה דקות לכתוב פיליטון. אדם מוכשר, אבל ציניקן וקל־דעת. רבות נפגשנו בלונדון, אך לא התיידדנו. לאחר המהפיכה נסע לרוסיה ושם במערכת ה“עמאעס” היה דַבָר דיקטטורי (על כך בפרק אחר).
* * *
בוייטשפל ציפתה לי אפתעה נעימה. נסתבר, שקיים כאן סניף מפלגתי חזק שלנו, אשר עם חבריו נמנו פועלים אינטלגנטיים, מוכשרים, בעלי השפעה ניכרת. אחדים מהם רוצה אני כאן להזכיר, שכן הם גילמו כאילו בתוכם את המגמות, אשר היו קיימות מאז בחוגי ההגירה היהודיים ואשר הביאו למצבם הנוכחי של יהודי אנגליה. אחד מהם היה דוד אקרמן, איש צ’נסטוחוב, צורף־זהב, אשר נימנה עם המפלגות שלנו. הוא הסתבך עם המשטרה, וכדי להימנע ממאסר עזרנו לו לצאת לחוץ־לארץ. הוא אמר לנסוע לאמריקה, אבל נשאר בלונדון. כאשר באתי, מצאתיו מתגורר בבית קטן במרכז וייטשפל; בקומה התחתונה (מעין מרתף) שכנה סדנתו, שבה עבד עם שני עוזרים. לאחר מלחמת־העולם הראשונה התעשר מאד והיה כמעט דיקטאטור בתעשיית הפנינים המלאכותיות באירופה. היה לו משרד ביפאן, שם קנה את חומר־הגלם; בצ’כוסלובקיה היה לו בית־חרושת, אשר עיבד את הפנינים; בפאריס, ברובע המפואר ביותר, היה בית המסחר הראשי שלו; ובלונדון, בסיטי, היתה לישכתו הראשית. אדם בעל מרץ ומוכשר, שמר בלבו את נטיותיו מימי נעוריו. בינינו נשמרה הידידות הישנה.
מלים אחדות על חבר שני: יעקב סליבקו. בפולין (שדליץ), היה פקיד מסחר והשתייך למפלגה הבלתי־ליגאלית שלנו. בעודו צעיר הגיע ללונדון וכאן התחיל לעבוד כסוכן פירמה של שעונים והיה מרבה לנסוע על פני הארץ. הוא רכש לו בית עם גן גדול (בחלק הצפוני של העיר) והיה מארגן לעתים קרובות מסיבות בביתו. בהיותו אדם בעל חוש חברתי מפותח, הפך את ביתו למרכז למפעלים ציבוריים שונים. הוא היה (ונשאר עד היום הזה) קשור עם החוגים היהודיים הדמוקראטיים; שורת מנהיגים סוציאליסטיים אנגליים היו באים ברצון אל ביתו. אשתו היא מארץ־ישראל. הסטודנטים הארץ־ישראליים הצעירים, שהיו באים לאוניברסיטת לונדון (דומני, שגם הסטודנט הצעיר משה שרתוק־שרת), היו מרגישים עצמם בטוב אצל בני משפחת סליבקו. בגנם נערכו המסיבות הראשונות למען המושבות היהודיות בדרום־רוסיה, ואחר כך גם בשביל בירוביג’אן. סליבקו היה גם ידיד גדול של הרב הספרדי הראשי בלונדון והמנהיג הציוני, ד“ר משה גאסטר. שניהם היו חברים פעילים באירגון הסעד. סליבקו היה גם האיש אשר קירבני אל ד”ר גאסטר.
יחד עם זרם הפליטים הגדול באו מפאריס, בראשית המלחמה, כמה חברים, אשר השאירו אחריהם עקבות חזקים בלונדון (המורגשים עד היום). ברגסון, צייר־אמן התמחה במלאכת־יד אמנותית, עשה וצייר צלחות־עץ קטנות ויפות, אגרטלי־פרחים וכיו“ב. ללא כל אמצעים, התחיל לייצר בלונדון גם כלי קישוט אמנותיים קטנים ויפים. במוסף־החג של ה”צייט" כתבתי עליו והמאמר לווה בצילומים מיצירותיו. צלחת אמנותית יפה שלו נמסרה במתנה לזאנגוויל. לאט לאט התערה ברגסון בלונדון והקים את “אגודת האמנים אורי”, אשר תערוכותיה נעשו למרכז ידוע וחשוב של אמנות יהודית.
אני רוצה להזכיר כאן גם את דוד מובשוביץ‘. בראשית המלחמה הצליח לצאת מרוסיה, מינסק, מנעוריו נמנה עם “פועלי־ציון” המינסקאים. בפטרבורג נימנה עם הקבוצה הידועה של עסקנים פוליטיים. כשם שאקרמן ייצג את המגמות הסוציאל־כלכליות של המהגרים החדשים, כן ייצג מובשוביץ’ את המגמה השניה: את האינטלקטואלים. הוא השתרש יפה באנגליה, ויחד עם חברו הצעיר טלמון (עתה פרופיסור להיסטוריה חדשה באוניברסיטת ירושלים) התפרסם כידען מובהק של החיים הרוחניים האנגליים, כעוזרו של לוסין וולף (המומחה הפוליטי והעתונאי הידוע של יהודי אנגליה). עד מהרה הגיעה גם אשתו אידה רומאנובנה (גם היא היתה פעילה בחוג של העסקנים הפטרבורגיים). שני המובשוביצ’ים נתמנו לנציגים הרשמיים של “אורט” הרוסי. זכויות רבות להם בפופולאריזציה של “אורט” באנגליה במשך עשרות שנים. כפי שאפשר לראות, לפנינו קבוצה ססגונית, אשר הטביעה את חותמה על החיים היהודיים בלונדון.
סניף המפלגה שלנו בחר בי כיושב־ראש. התחלנו בפעילות אינטנסיבית וענפה. לעתים קרובות היינו הכוח המניע של החיים היהודיים במזרחה של לונדון, אשר קיבלו משמעות גדלה והולכת.
היתה קיימת גם קבוצה קטנה של “פועלי־ציון”. האיש החשוב בקבוצה הזאת היה פומרנץ, סוכן ספרים. אידיאליסט צנוע, סימפאטי ואינטליגנטי, אך ללא השפעה על ההמונים. האינטליגנט של הקבוצה היה המורה העברי רומאנובסקי, אדם לא פוליטי. כפי שנראה נועד למלא תפקיד ראשי בעניינים ציבוריים שונים. פומראנץ שהתיידדתי עמו מאוד, תיאם אתנו את הפועלות (לאחר המלחמה הוא ייצג, יחד עם משה שרת, את “פועלי־ציון” בקונגרסים הראשונים של ה“לייבור”).
* * *
מוריס מאיר השיג את מטרתו: “די צייט” נעשה לעתון חשוב ופופולארי. המערכת היתה מקבלת מכתבים מכל הערים ובהם שאלות והערות. וכיון שהייתי הכתב הראשי בעניני רוסיה, אשר עמדה אז במרכז המדיניות העולמית, נהייתי ממילא באופן בלתי צפוי הפרשן הראשי של ארץ־הצארים. ע“י כך הגעתי להשתתפות בסוכנות הטלגראפית האמריקנית של הרסט, אשר היתה קשורה במאות עתונים. קיבלתי מיברק מזאנגוויל, בו הודיענו על בואו ללונדון מחווילתו הכפרית וביקשני שאמתין לו. הוא הפתיע אותי בידיעה, שדיבר עם המנהל הלונדוני של סוכנות הרסט, בדבר קבלתי לעבודה. על רוסיה התהלכו אז כל מיני שמועות סנסאציוניות, על תככי החצר של הצאר, על הכומר ראספוטין, על נסיונות השלום הנפרדים וכו”ב. בעתונות של מדינות בעלות־הברית לא כתבו על כך. אולם אמריקה היתה ניטראלית והידיעות היו לה חשובות מאוד.
זאנגוויל אמר לי, שבשיחתו עם המנהל היה נוכח ברנארד שאו (שניהם היו משתתפים בעתוני הרסט). שאו תמך במועמדותי, על יסוד שיחותיו אתי בביתו של זאנגוויל. תחילה פיקפקתי, אם לקבל את ההצעה, שכן היה זה בשבילי תחום חדש לגמרי, אולם זאנגוויל ליווה אותי אל המערכת והציגני שם. בעצם התנהלה השיחה בעיקר בינו לבין אנשי המערכת. לאחר שהיו לי שני תומכים כאלה, מועמדותי אושרה. הייתי בא יום־יום אל המערכת ב“פליט סטריט” המפורסם. היתה לכך משמעות כפולה בשבילי: ראשית כל המשכורת, ושנית — המגע עם אנשי העתונות רבי־ההשפעה. היינו מקבלים מהר מאוד את העתונים משווייץ וגם מפולין הכבושה, כך, שהיתה לי אינפורמאציה טובה משני צדי הגבול. העורך הלונדוני, מיסטר ט., לא היה אינטליגנט גדול וגם לא סופר גדול, אבל הוא היה מארגן ממדרגה ראשונה וידע היטב מה הקהל מבקש. בפעם הראשונה ניתן לי להסתכל מקרוב, כיצד אנשים רבי־השפעה “עושים” את דעת־הקהל. לעתים קרובות עורר הדבר את רוגזי, אבל למדתי רבות לגבי המשך עבודתי הפובליציסטית. בינתיים היתה לעבודתי בסוכנות הרסט משמעות גדולה, שכן במאמרי ב“צייט” (וגם בהרצאותי) יכולתי להסתמך על מקורות ממדרגה ראשונה.
פרק שלישי: פעילותי בלונדון 🔗
הסוציאליזם האנגלי. — אצל קר־הארדי. — האישיות המופלאה. — אידיאות והמונים. — קרן הפועלים היהודית ו“אורט”. — ליגת הפועלים לאמאנציפאציה יהודית. — ספרי “הרוסים הגולים ושאלת היהודים”. — ההדים: מאקסים גורקי והאישים הרוסיים המפורסמים ביותר. — שתדלנים יהודים. — אצל זאנגוויל וקרופוטקין.
כנציג הוועד המרכזי לחוץ־לארץ של מפלגתנו, היה תפקידי לקיים מגעים עם המפלגות הסוציאליסטיות, וכן עם ה“מושבות הפוליטיות” הרוסיות. בלונדון עסקתי בכך במרץ. אולם לשני עניינים אלה נוספו גם תחומים יהודיים שונים בוייטשפל, ולפיכך הקיפה עבודתי שטח רחב מאוד. נפגשתי עם מנהיג “מפלגת הלייבור הבלתי־תלויה” ג’יימס קר־הארדי.
אחד מחברינו, ארליך, אירגן את הפגישה. ארליך, שהיה חבר המפלגה עוד בהיותו בווארשה, המשיך בלונדון בעבודתו כחייט. סדנתו היתה לא בוייטשפל, כי אם במרכז העיר, שם היתה גם דירתו. בקירבת־מקום היתה מערכת ה“לייבור לידר” של מפלגת הלייבור הבלתי־תלויה, לשם היה נכנס לעתים. הוא היה חבר ב“מפלגת הלייבור הבלתי תלויה”. אדם סימפאטי ואינטליגנטי, צנוע ואיש אידיאה מסור מאוד, בעל פנים נעימים ואורח דיבור עדין, היה אהוד בחוגים היהודיים, הרוסיים והאנגליים. הוא שימש גם כמתורגמן שלי. את קר־הארדי הייתי שומע בקונגרסים הסוציאליסטיים הבינלאומיים בבזל ובריסל בהם השאיר רושם חזק. וכאן, כשנפגשתי אתו לשיחה אישית, התגבר הרושם עוד יותר. כל אישיותו, אורח דיבורו, כנותו ופשטותו עוררו בי פליאה. אנחנו למדנו בעיקר את אורח המחשבה הגרמני, ואילו התפיסה האנגלית היתה ניגוד גמור לזו הגרמנית. הייתי נדהם מהתפיסה שפיתח קר־הארדי. היתה זו עמדה אנטי־דוקטרינרית בשאלות הסוציאליות. קר־הארדי לא היה מארקסיסט, אבל הוא לא היה גם אנטי־מארקסיסט.
הוא היה ידיד יהודים ובקונגרסים הסוציאליסטיים היה תמיד מצביע למען ענינינו.
הוא הזמינני לבוא לדירתו הפרטית. ואכן, הדירה תאמה את אופיו. בסביבת רובע העתונים, בבית ישן, היתה כל הדירה מורכבת רק מחדר אחד גדול. (משפחתו התגוררה בסקוטלאנד. הוא שימש גם נציגה בבית־הנבחרים הבריטי). בין עתונים וספרים רבים בלט לעין דגל אדום. “רואה אתה, זהו הדגל אשר — יחד עם חברים רבים — השתתפתי בנשיאתו בהפגנות נגד המלחמה ביוהאנסבורג בעת מלחמת האנגלים נגד הבורים”. זה היה מעשה סוציאליסטי גדול והוא נשאר לוחם אנטי־אימפריאליסטי מובהק. מאז הוא הבין לא רק את סכנת המלחמה, כי אם גם את הנזק שמביאה המלחמה לאנגליה עצמה. כאשר שרו בלונדון שירי תהילה ל“בריטניה הגדולה”, היה קר־הארדי האידיאולוג של הקבוצה המנוגדת: של “אנגליה הקטנה”.
כאשר הגיש לנו בדירתו כוס תה (ששפת על מכונת ספירט), נוכחתי לדעת כמה בלתי־נכונה היא התפיסה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית (לנין הבולשביק ופליכאנוב המנשביק), לפיה מנהיג פועלים גדול יכול להיות רק איש־רוח, אינטלקטואל, משום שלפועלים אין אפשרות לרכוש את ההשכלה הפילוסופית והסוציולוגית הדרושה וכי הם יכולים להיות רק מנהיגי איגודים מקצועיים.
הנה ישבתי כאן ליד המנהיג הסוציאליסטי האנגלי הגדול ביותר, אחד הגדולים בעולם הבינלאומי; והוא היה כל כולו כורה־פחם. בנו של כורה־פחם, ובעצמו כורה מצעירותו, ואף סבל הרבה רעב, נעשה מנהיג האיגוד המקצועי ובתור שכזה נבחר לפארלאמנט; שקד הרבה על השכלתו העצמית; ובפארלאמנט, שבו ישבו כמה וכמה מנהיגים מקצועיים. היה הוא הציר הסוציאליסטי הראשון. הוא יזם את הקמת המפלגה הסוציאליסטית האנגלית של הזמן החדש (בשנת 1893 ייסד את “מפלגת הלייבור הבלתי־תלויה”). יתר על כן: הוא שיכנע את האיגודים המקצועיים, שדווקא הם חייבים להקים מפלגת המונים סוציאליסטית. ואכן, נוסדה “מפלגת הלייבור”. קר־הארדי היה מנהיגה, אך לא חדל לנהל גם את המפלגה הבלתי תלויה כחלק פדראלי של “מפלגת הלייבור” הכללית הגדולה.
הוא הכיר בזכויותיו ההיסטוריות הגדולות של מארקס, אבל מארקס לא היה בעיניו היוצר היחיד של הסוציאליזם החדש. בעיניו נודעה חשיבות רבה מאוד לתנועה האנארכיסטית והסינדיקאליסטית. בשורת עניינים הוא אהד את תורת פטר קרופוטקין. קר־הארדי היה בעל נטיה דתית, הסתמך על נביאי ישראל. לתדהמתי סיפור לי, שלעתים קרובות היה משמיע נאומים בכנסיות האנגליות הפרוטסטאנטיות. בעינינו, יוצאי רוסיה, היה זה דבר פאנטאסטי. אולם בעיני קר־הארדי נתמזגו כל המומנטים השונים הללו לאחדות הארמונית, לסוציאליזם חופשי, הומאני. בקונגרסים הבינלאומיים הורגשה שינאתו העמוקה למלחמות. הוא היה בעד הכרזת שביתה כללית במקרה של מלחמה. אמיל לודוויג אומר, כי באוגוסט 1914 היה הכרוז של מפלגת הלייבור הבלתי־תלויה האנגלית הטוב ביותר מכל מה שנכתב בשאלת ההתנגדות למלחמה. הדבר היה נכון, אבל חשוב עוד יותר, שהמפלגה בהנהגתו של קר־הארדי תירגמה את הכרוז למעשים. “אנו מתנגדים למלחמה!” — הוא הדגיש בלי הרף — “ולא נחדל להכריז על כך ולהפיץ את הדעה הזאת שלנו”. בעיני היה זה חידוש. המפלגה האנגלית היתה המפלגה הסוציאליסטית היחידה, אשר לחמה בגלוי ובמרץ נגד המלחמה בארץ חופשית. והפליאה גדלה עוד יותר בשל כך, שבאנגליה לא היה נהוג שרות־חובה צבאי. הצבא מורכב היה ממתגייסים מתנדבים. וכאן עמד מנהיג, שהתנגד למפעל הגיוס. מיספר רב של מתנגדי מלחמה מטעמי מצפון היו חברים במפלגת הלייבור הבלתי־תלויה. “אנו מתגאים”, אמר לי, “ששני הסופרים הגדולים ביותר, ברנארד שאו וישראל זאנגוויל, מקיימים אתנו מגע של אהדה”.
בשנה השניה למלחמה, בהגיעו לשנתו השישים, מת קר־הארדי. לבו לא החזיק מעמד לנוכח שינאת המלחמה ורצח ההמונים.
מעניין, שבאותם ימי משבר חמורים מתו שלושת המנהיגים המפורסמים של גרמניה, של צרפת ושל אנגליה: אוגוסט בבל, זוֹאן ז’ורס וקר־הארדי.
* * *
הנני, כמדומני, האדם היחיד ששוחח עם שלושת המנהיגים הללו בחודשי חייהם האחרונים. ואין לתמוה שדבר זה השאיר עקבות בהמשך חיי. על כל פנים המגע עם קר־הארדי (ועם שאר ה“בלתי־תלויים”) השפיע עלי עד כדי כך, שכעבור שנים, בעת ייסוד מפלגה חדשה בפולין, החלטתי שמפלגה זו תישא שם דומה לשמה של המפלגה האנגלית: “מפלגה סוציאליסטית בלתי־תלויה”.
* * *
פעילותי השניה בלונדון היתה קשורה במישרין עם רוסיה. מצב היהודים בפולין הכבושה ובליטא היה חמור ביותר. הכובשים הגרמנים המנצחים ניצלו את האוכלוסיה בצורה מרחיקה־לכת. רעב ומצוקה שררו ברחובות. יהודי אנגליה (בדומה ליהודי אמריקה) פתחו במפעל סיוע. נאספו סכומי כסף גדולים. אנחנו, בעתון “די צייט” ובאסיפות, התחלנו לנהל תעמולה שגם המוני הפועלים יגישו את עזרתם. מובן, שההמונים לא יכלו להשתוות עם העשירים במפעל המגבית. ואולם הדגשנו, שאין הם יכולים להישאר אדישים ואינם רשאים לשחרר עצמם מהגשת עזרה לאחיהם. יהיו סכומי התרומות שלהם קטנים ככל שיהיו, הם יביאו לאחים הסובלים חמימות ולבביות. מלבד זה העליתי (יחד עם דוד מובשוביץ') את הרעיון, שבעזרתנו תישא אופי קונסטרוקטיבי. האירגון העיקרי שעסק בעבודה הזאת היה “אורט”. הם פיתחו פעילות מוגברת באירגון קורסים להכשרה מקצועית, סדנאות וכיו"ב.
בהתייעצות של קבוצות שונות נוסדה “קרן הפועלים”. מן המרכז בלונדון פיתחנו פעילות אינטנסיבית גם במאנצ’סטר, גלאסגו, ליברפול וערים אחרות. היתה זו תמונה נוגעת ללב. אנשים משכבות העוני היו באים אל מינהלת העתון “די צייט” ומביאים את תרומותיהם. איש לא רצה להוציא את עצמו מן הכלל. רעיה, במרצה הרב האופייני לה, אירגנה בגאלריה לאמנות של וייטשפל באזאר עממי. אשתו של מוריס מאיר, שעזרה רבות, ביקרה אצל הסוחרים וקיבלה אצלם הרבה חפצים ומיצרכי־מזון. גם מבין החנוונים לא רצה איש להוציא עצמו מכלל מפעל הסיוע. כתבתי חוברת קטנה במיוחד בשביל הבאזאר וצייר ידוע עיטר אותה בציוריו. הבאזאר הכניס סכום כסף ניכר. כספי “קרן הפועלים” היו בכלל הסכום הראשון שקיבל “אורט” הרוסי ממערב אירופה.
* * *
עד־מהרה נעשה צעד נוסף. במאמרי ב“צייט” הייתי מעלה לעתים קרובות את מצב חוסר־הזכויות של היהודים. תהיה הטאקטיקה של האירגונים היהודיים־האנגליים הרשמיים ככל שתהיה, הדמוקראטיה היהודית והמוני הפועלים חייבים להשמיע את קול מחאתם. ובעיקר האיגודים המקצועיים היהודיים אסור להם להישאר אדישים. הדבר עורר תמיכה חזקה בקרב ההמונים. נערכה התייעצות של הטרייד־יוניונס, האיגודים המקצועיים, נוסדה “ליגת הפועלים למען האמאנציפאציה היהודית”. הדגשנו במיוחד את הנושא הטרייד־יוניוני, כדי שהליגה תקבל תמיכה מן התנועה המקצועית האנגלית. כנשיא כבוד נבחר ו. אפלטון, אחד המנהיגים רבי־ההשפעה של האיגודים המקצועיים האנגלים. כיושב־ראש נבחר ג’וזף, המנהל הנמרץ של אגודת החייטים היהודים, וכמזכיר כללי — שארף, מזכיר אגודת האופים היהודיים. אני נתמניתי כמנהל הפוליטי והספרותי. נשלחו משלחות אל הטרייד־יוניונים האנגלים השונים, אל ההנהלה המרכזית וכן אל מפלגת הלייבור.
הוטל עלי לכתוב ספר, אשר יבהיר לאנגלים את מצב היהודים. הטאקטיקה שלנו הוצרכה להיות זהירה מאוד. רוב האיגודים תמכו בממשלה האנגלית בעלת האוריינטאציה הפרו־רוסית. אני רציתי, שהספר יבהיר, כי ברוסיה עצמה מתנגדים לרדיפות גדולי הסופרים, האינטליגנציה וחוגי הפועלים, והם דורשים לשנות מייד את המצב ולשחרר את היהודים שיחרור מלא.
החלטתי, שהספר יהיה אוסף של מאמרים מפרי־עטם של הרוסים הללו ואני כתבתי הקדמה וסוף־דבר. תירגמתי את מאמריהם של האישים הרוסיים החשובים.
גורקי כתב: “התנאים מאלצים אותנו להזכיר מפעם לפעם ולעתים קרובות יותר ויותר לבני ארצנו אמיתות אלמנטאריות שאינן מוטלות בספק. בני־אדם! עלינו להיות אנושיים. להיות אנושי הוא לא רק דבר טוב לעצמו, אלא גם מביא תועלת. זוהי חובה קשה: מן הראוי להיות צודקים, שכן היושר הוא יסוד התרבות… השינאה ליהודים הנה תופעה בהמית, זואולוגית, שיש ללחום נגדה מלחמה נמרצת ביותר. היהודים הם בני־אדם ככל שאר האנשים; היהודים צריכים להיות חופשיים. אני חוזר ואומר זוהי חובה קשה להיות דובר של הגינות סוציאלית ולומר לאנשים: רע וחסר כבוד הוא לחיות חיים מזוהמים, אסיאניים, לכו ‘היטהרו’… על אף אהבתי לבני־אדם הנני מלא יאוש. אנחנו הרוסים הננו אנשים טובי־לב — כך אנו סבורים; אבל כאשר תתבוננו בתשומת־לב בטבע הרוסי הטוב, תמצאו בו גם הרבה שוויון־נפש אסיאני. ושוויון־נפש ואדישות הם מן הפשעים הגדולים ביותר… האנטישמיות היא צרעת, או כמו עגבת. רק בתרבות אפשר יהיה להתרפא (ולו גם לאט) מן המחלה המזוועת… אני חש עצמי אשם לגבי היהודים. הנני רוסי. והרוסים מתייחסים בסובלנות לשיעבודו של העם היהודי… אני בטוח, שמוסר היהדות יכול היה לעזור לנו להשתחרר מן הרע. מאז שנות נעורי זוכר אני את דבריו של החכם היהודי הקדמון הלל הנשיא: ‘אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי?’ דברים אלה חדרו עמוק לנשמתי ואני מכריז, כי חכמתו של הלל עזרה לי הרבה ללכת לא בדרך הקלה. אני סבור, שהחכמה היהודית היא אוניברסאלית יותר באנושיותה ובמשמעותה, מאשר חכמה אחרת כשלהי בעולם”.
הסופר הנודע השני, ליאוניד אנדרייב, כתב: “כיצד יכול אני, איש־רוח רוסי, להשתחרר מן החרפה, שברוסיה נרדפים היהודים עד כדי כך, וכי בכלל קיימת שם שאלה יהודית? כשאני בא לחוץ־לארץ, ולא הכול יודעים שאני “נגד רדיפת היהודים”, שואלים אותי: “אמור לי, מדוע זה כך ברוסיה שלכם…” ובכן, הנני פרא. בזים לי באמריקה, באנגליה ובצרפת. וכשם שברוסיה קיים תחום־מושב, גיטו יהודי, כך גם קיים תחום־מושב באירופה בשביל רוסיה. כן, כל אדם חייב לשאוף שיבוא קץ לסבלם של היהודים. כל עוד הסבל יימשך, כבודנו העצמי, הדרוש לקיומה של רוסיה, לא יוכל להתקיים”.
בדומה לסופרים זעמו על רדיפות היהודים גם אנשי־הרוח והעסקנים הרוסיים. המנהיג הידוע של הליבראלים הדמוקראטיים, פרופיסור מילוקוב, הדגיש בלי־הרף, שכמו בגרמניה, כן גם ברוסיה “האנטישמיות היא הסוציאליזם של הטיפשים”. יש לבטל מייד את כל ההגבלות הקיימות לגבי היהודים. הנסיך דוגורוקוב התעכב במיוחד על ההגבלות הקיימות נגד הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות הרוסיות, וראש העיר פטרוגראד, גראף טולסטוי, קרא לשנות את המצב מייד.
ברוסיה הופיע “מינשר נגד רדיפות היהודים”, שנחתם על־ידי מאות אישים מפורסמים, ביניהם גם הוועד של הפרופיסורים באוניברסיטאות.
אגב, בין חותמי הכרוז היו שני שמות, אשר היו בלתי־ידועים לגמרי במערב, אבל עד מהרה זכו לפירסום עולמי, כי בהם תלוי היה במובן מסויים עתידה של רוסיה. היה זה הציר קרנסקי ויושב־ראש ה“סובייט” הרוסי הראשון צ’כייזה.
הבאתי את כל השמות האלה, כדי להראות שאלה לא היו אישים בודדים. היה זה קולה של “רוסיה השניה”, הטובה יותר, אשר האוריינטאציה שלה היתה על אירופה ועל התרבות החופשית. “בסוף־דבר” שכתבתי לספר, שבו סיכמתי את המצב, הדגשתי, כי “מצב היהודים ברוסיה הוא שאלה בינלאומית, הנוגעת לאנשים הומאניטאריים בכל הארצות”.
* * *
הספר עבר השתלשלות מסובכת מאוד. כאשר קיבלתי את ההגהות, שלחתי עותק אחד ללוסיין וולף, אחד העתונאים האנגליים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר (ב“טיימס”). הוא היה הנציג הספרותי של הגופים היהודיים הרשמיים, ביחוד של ה“אנגלו ג’ואיש אסוסיישן”. הוא שלח לי מייד מברק, ובו בקשה שאבקר אצלנו בעניינים “דחופים”. כאשר באתי אליו, הוא היה ממש אחוז בהלה.
“אסור לך לפרסם את הספר בשום אופן!”
“האם הספר אינו נכון, האם מביא הוא עובדות לא נכונות?”
“לא, העובדות נכונות, והספר אפילו כתוב יפה”.
“ובכן, מה יש כאן?”
“הספר יגרום נזק. יאמרו, שהיהודים מנהלים מערכת הסתה נגד רוסיה, בעלת־בריתנו”.
“אבל מחברי המאמרים שבספר הרי אומרים בבירור, שאסור לסבול יותר את המעשים האנטי־יהודיים, שיש לשנות את המצב מייד”.
“זאת יכולים הם לומר שם, אולם אנו, היהודים כאן, איננו יכולים לומר זאת עכשיו. הממשלה שלנו תתנגד לכך”.
דברי וכל הנימוקים שהבאתי לא הועילו. לדעתו של וולף, צריכה ה“ליגה” לטפל רק בשיגור משלחות אל אנשי הממשלה והצירים, למסור להם אינפורמאציה ולבקש את עזרתם. לבסוף הודיע לי, שהם מוכנים לכסות את כל הוצאות ההדפסה ואפילו לשלם שכר־סופרים בעד העבודה ובלבד שהספר לא יופיע.
את וולף הכרתי עוד מקודם, משיחות שלוות שהיו לנו. הפעם נפרדנו איש מרעהו במצב־רוח מרוגז. עוד אספר להלן כמה פרטים בעניין הספר הזה.
* * *
בינתיים הגיעו מפולין ידיעות מחרידות. הגנראלים הרוסיים חסרי הכשרון והמנוונים נחלו תבוסה אחרי תבוסה. הם הפכו איפוא (כרגיל) את היהודים כשעיר־לעזאזל: “היהודים הם סוכנים גרמניים ומוסרים את כל הסודות הצבאיים”. האנטישמים הפולניים הוסיפו על האש הזאת את השמן שלהם. חלק ניכר של הפולנים, ובעיקר הלגיון הפולני של פילסודסקי, היה אז באמת בעל אוריינטאציה של אוסטריה וגרמניה. אבל כשמדובר היה ביהודים, השתמשו הכול באמצעים האנטי־יהודיים הישנים. התוצאה היתה, שמכל נקודות הגבול ומכל אזורי המלחמה בפולין גרשו הרוסים מאות אלפי יהודים מבתיהם. את כל האוכלוסיה, צעיר וזקן, ילדים וחולים. המצב היה נורא. שש מאות אלף יהודים גורשו לאיזורים רוסיים בלתי ידועים להם, לעתים הרחק מאוד, עד לסיביר.
שמענו משהו על כך, אבל פרטים לא הגיעו לידיעתנו. העתונות הרוסית היהודית היתה מלאה כתמים לבנים. הצנזורה לא הרשתה לכתוב על כך אף מלה אחת.
עתה הגיע לידינו חומר מזעזע. העתונאי הרוסי־יהודי הנודע, ולאדימיר גרוסמן, אסף ברוסיה את כל החומר ובדרך קונספיראטיבית הבריח אותו לחוץ־לארץ. כאשר קיבלנו את החומר, נצטיירה לעינינו תמונה מחרידה.
הייתי מיואש. מה לעשות? כיצד ובמה אפשר להגיב כאן? רצתי אל הצייר הנודע ליאופולד פיליכובסקי (שהיה פליט מפאריס), אשר התגורר בשכנותי. יחד עם אשתו לנה, אמנית אף היא, הם הקימו כאן אטלייה חדש. החלטנו לקרוא להתייעצות מצומצמת של אנשי אינטליגנציה פולנים ורוסים ידועי שם. את ההתייעצות ערכנו באולפנו של פיליכובסקי. והנה המכתב שכתב לי פיליכובסקי: “אני חושב, שהישיבה שלנו תתקיים ביום חמישי. היום ראיתי את סוקולוב, זלטקובסקי וד”ר יוכלמן. הם הבטיחו לבוא. חשבתי לנחוץ להזמין לדיון בעניין שיעמוד על הפרק ביום חמישי, את הפרופיסור ד“ר צייכס, מנהל הג’ואיש קולג', וכן את ד”ר דייכס. הם מכירים היטב את העניינים המקומיים ודעותיהם יכולות להיות בעלות משמעות גדולה לענייננו. אולם אם אתה חושב, שנוכחותם של שני האדונים הללו אינה רצויה לישיבתנו, הריני מבקש ממך לטלפן לי מייד, כדי שיוכלו לצאת לפני התחלת הישיבה".15
להתייעצות הגיע גם אחד־העם. הדו“ח שלי על המצב ועל תוכן החומר שנתקבל, עשה רושם מדהים. סוקולוב אמר, שהוא מכיר את ולאדימיר גרוסמן כעתונאי רציני ואין להטיל ספק בנכונות המיסמכים. בקול נרגש הכריז אחד־העם: “זה נורא. אבל מה נוכל כאן לעזור! הרי אנחנו זרים באנגליה, מי מכיר אותנו כאן? מה חשיבות פוליטית, או מעשית יכולה להיות כאן לתגובתנו? אשר ליהודים האנגליים, הרי הם אינם רוצים להשמיע קול מחאה, משום שהם סבורים, שאסור למתוח ביקורת על פטרבורג, בעלת־בריתה של אנגליה. האדם היחיד, שיכול להרים קול מחאה ואשר יקשיבו לו מתוך יחס של כבוד, הוא ישראל זאנגוויל. הוא אדם בלתי־תלוי ורבה סמכותו בעיני החוגים המדיניים והאינטלקטואליים. סבורני, שד”ר קרוק צריך לגשת אליו, למסור לו את העובדות, ולהתייעץ עמו מה אפשר לעשות”. ההצעה זאת נתקבלה. ההתייעצות נסתיימה באווירה של דכאון.
* * *
הברקתי לזאנגוויל והוא בא לרכבת לפגשני. עוד בדרך לחווילתו סיפרתי לו, שקיימנו התייעצות דחופה, וכי הפעם אני בא אליו בשם כל הקבוצה.
כאשר קראתי לפניו את המיסמכים, זאנגוויל כאילו התכווץ כולו. בעיניים עצומות התרכז בשמיעת הדברים. כאשר הגברת זאנגוויל הכניסה תה, היא צעדה על קצות אצבעותיה, כדי לא להפריע. וככל שהרביתי לספר ולקרוא, כן גדלה הזדעזעותו של זאנגוויל. ראיתי את זאנגוויל במצבי־רוח השונים. אולם קשה לתאר את מצב־רוחו בשעה ההיא — אוירה של יום כיפור, אבל, רצינות, ואחריות. במזון שהוגש לסעודת־הערב איש כמעט לא נגע.
נשארתי ללון בביתו. בשעה מאוחרת בלילה, כשכבר שכבתי במיטה נכנס זאנגוויל לבוש חלוק לילה ונר בידו, שכן מחמת מצב המלחמה נשמרה האפלה ליד חופי־הים, והחלונות היו מואפלים, כדי שאור הנר לא יבקע החוצה. כל דמותו הדקה, הנר שבידו, תנועותיו — נראו כצל הנע על פני החדר.
זאנגוויל מתח תמיד ביקורת עלינו, “הרוסים”, על שאנו שוכבים לישון בשעה מאוחרת. וכאן, בעיצומו של הלילה, נכנס הוא עצמו אל חדרי, ישב על שולי מיטתי ואמר חרש: "מה עושים? משהו הרי חייבים לעשות. אבל כיצד מעוררים את המצפון? וכיצד אפשר לשנות את המצב? אף פעם לא היתה לנו בנידון אשליה, הרצל הזהיר אותנו תמיד מפני העלול להתרחש על היהודים, אבל לא שיערנו שנגיע למצב כזה. שוחחנו חרש כשעה־שעתיים. בטוחני, שהוא לא עצם את עיניו באותו לילה. לילה זה נשאר חרות בזכרוני כאחד הלילות הנוראים שבחיי.
בבוקר אמר לי: “יודע אתה, חשבתי על כל הדברים האלה. סבורני, שיהיה טוב שניסע אל קרופוטקין ונספר לו את הכול. הרי הוא רוסי. עלינו להיועץ בו”. (קרופוטקין התגורר בתחנה קרובה, במקום הקיט המפורסם ברייטון, בקירבת הים). החלטנו לנסוע אליו.
סיפרתי לזאנגוויל על הספר בדבר המצב ברוסיה שהכינותי וביקשתי ממנו לכתוב הקדמה. הוא הסכים לכך ברצון. אולם בדרכנו לקרופוטקין, העיר “אולי מוטב היה, שאת ההקדמה יכתוב קרופוטקין, שהרי הוא מיטיב להכיר את המצב ברוסיה”.
* * *
והנה הגענו לפרבר של ברייטון. בסימטה קטנה ושקטה אנו מקישים בדלת של בית קטן. נשמע קול מבפנים “יס, יס”. הדלת נפתחת ולפנינו עומד האדם, שמסביבו נרקמו אגדות רבות כל־כך. מוצאו מהאצולה העתיקה ביותר, עתיקה אף ממשפחת רומאנוב הצארית. הנסיך הצעיר קרופוטקין, הקצין המזהיר בחצר הצארים, שמצפה לו הקאריירה הגדולה ביותר, שעליה חולמות הגבירות האצילות… הנה לפתע הוא נעלם, יורד למחתרת המהפכנית ותחת שם מושאל עומד בראש תנועת־החופש… הז’אנדארמריה מגלה את שמו והוא נאסר. אבל הוא נמלט מבית־הסוהר, התיישב בחוץ־לארץ, התפרסם כאיש מדע וגיאוגראפיה וכמנהיג האנאנרכיסטי בעל השם העולמי. אגדות ואגדות!
עתה מברך הוא את זאנגוויל בלבביות, וזאנגוויל מציג אותי לפניו. אני מתחיל לספר על המצב ברוסיה. בתחילה הנני קצת נבוך, שכן עומד אני בין שני ענקים: היהודי הגדול ביותר והרוסי הגדול ביותר; ושניהם מקשיבים בדריכות. קרופוטקין חוזר פעמים אחדות ואומר: “מרזאבצי” (מנוולים). “אולי עלי להפסיק?” — “לא, לא! המשך”.
“סוניה, היכנסי, הקשיבי מה קורה ברוסיה שלנו”. נכנסת אשה קשישה. ובכן, זוהי אותה סטודנטית רוסית מהפכנית אותה נשא לאשה בשווייץ. אשה נמוכת־קומה וסימפאטית זו מקשיבה עתה בתשומת־לב לבשורות איוב. (אז לא ידעתי, כי זוהי יהודיה, ששם משפחתה מביתה רבינוביץ'.)
בסוף אני מספר על הספר שהכינונו. זאנגוויל מודיע שהוא יכתוב את ההקדמה ברצון אבל האם לא מוטב שקרופוטקין יכתוב את ההקדמה? מיד אומר הרוסי: “מובן, אם אתם רוצים, אעשה זאת ברצון, אבל הרי מכירים אתם את הדמאגוגיה. הריאקציונרים יגידו, שהנני שונא של רוסיה, שהנני אדם מסוכן, שהנני רוצה רק להפריע, רק להרוס. אולם בדרך־כלל סבורני, שהדבר הטבעי ביותר הוא, שד”ר קרוק בעצמו יכתוב את ההקדמה. הרי הוא מחבר הספר, הוא יהודי רוסי, הסובל יחד עם כל האחרים מן המצב העגום הזה. ההקדמה שלו היא הדבר הטבעי ביותר. ואולם, אם תעמדו על כך שאני אכתוב, אעשה זאת ברצון. הסכמתי נתונה לכם. שמעתם את דעתי. החליטו בעצמכם. אם כה ואם כה, כאשר תפרסמו את הספר שלחו לי כמה עותקים ואני אדאג לשלחם לפי הכתובות המתאימות".
* * *
כשישבנו ושתינו תה מסמובאר רוסי, אמרתי בשיחה ידידותית, שמלבד כל הסיבות הפוליטיות והרוחניות, הנני שמח במיוחד על שהכרתי את קרופוטקין בגלל עוד סיבה אישית מיוחדת משלי וסיפרתי אפיזודה מלפני עשר שנים, כאשר ישבתי כלוא במיבצר מודלין. בדרך כלל היה חייל עומד ליד דלת התא שלנו ושומר עלינו. עסקנו, איפוא, בתעמולה גם בקרב החיילים. פעם אמרתי לחייל אחד: “היודע אתה, על שום מה אנחנו יושבים כאן?” — “מי יכול לדעת זאת?” — “אנו ישובים כאן למען טובתך שלך, אנו יושבים כאן, משום שאנחנו רוצים שבעלי האחוזות הגדולות יתנו לך אדמה”.
“סיפור יפה, אבל אתה המצאת אותו”.
“אבל זו האמת. שמע: בארץ שלנו, הרחק על יד הוולגה, רצה בעל אחוזה גדול, גדול, נסיך, שאדמת אביו תחולק בין האיכרים והוא ניהל תעמולה שכל שאר בעלי האחוזות יעשו כמוהו. הממשלה הרעה אסרה אותו. הוא ברח לחוץ־לארץ ומשם הוא מטיף לרעיון הזה. ואנו פה בארץ מפיצים את הרעיונות הללו. בגלל זה נאסרנו ויושבים עתה כאן ואתה צריך לשמור עלינו. האם זה נכון?”
“סיפור יפה. ואתה רוצה שאני אאמין לך”.
“אבל הנסיך הזה חי בחוץ־לארץ. שם הנסיך קרופוטקין. אפשר לקרוא עליו בספרים”.
“בספרים אפשר לכתוב הכול. אבל האם אתה מכיר אותו?” — הוא שואל אותי.
“לא, אישית אינני מכירו, שהרי הוא חי בחוץ לארץ ואני עוד לא הייתי שם. אבל ידידינו מכירים אותו”.
“רוצה אתה, שאני אאמין בסיפורים האלה שנועדו לילדים קטנים?”
עוד סיפרתי לקרופוטקין, שהחייל הצעיר שעמו שוחחנו הלך מאתנו בלא שיאמין שאמנם קיים אדם כזה ששמו קרופוטקין. אך אני סבור הייתי שמשהו בכל זאת זז בנשמתו. שהרי אם גם אדם כזה אינו קיים, הרי סיפור המעשה עצמו הוא יפה. כעבור יומיים שמר עלינו שוב אותו חייל צעיר וגילה אלינו יחס טוב ואף הירשה לנו — דבר שהיה אסור — שנעבור מחדר אחד לשני. ואולי, אחרי גמר שרותו בצבא, בהגיעו לכפרו ובהיותו מנותק מן העולם הגדול, כאשר השלג כיסה את ביקתתו הדלה והוא שכב על התנור הרוסי הרחב, סיפר את הסיפור לשכניו בערבי החורף הארוכים.
שני הקרופוטקינים הקשיבו בתשומת־לב לסיפורי. הוא אמר: “חבל, שאינך יודע את שמו של אותו חייל! אילו ידעתי את כתובתו, הייתי מאשר שאמת דיברת, שאני קיים, שאני חי בעולם הזה והייתי מצרף את תצלומי, שיוכל לראותו ולהיות בטוח”.
* * *
בעת שנפרדנו אמר לי קרופוטקין: “הנני מודה לך מקרב־לב שבאת לכאן וסיפרת על מצב היהודים. הדבר לא יימשך לנצח. יחול שינוי”.
וכדרכם של הרוסים חיבקני ונשק לי על המצח.
כאשר הלכנו, אמר לי זאנגוויל: “היודע אתה, מה קרה כאן? כאשר קרופוטקין נשק לך, הוא ביקש כאילו ממך, מן היהודי הרוסי, למחול לו, לרוסי, על הפשעים, שרוסיה הגדולה פושעת כלפי היהודים”.
זאנגוויל עצמו היה נרגש מאוד מהמחזה. והוא, אשר תמיד מיהר להגיע הביתה, התיישב עמי בבית־קפה קטן: “אסע אחר כך”. הוא עוד שוחח עמי ארוכות, עד שיצאה הרכבת שלי חזרה ללונדון.
איני צריך להוסיף, שאת הפגישות האלה לא שכחתי עד היום הזה.
* * *
עלי להוסיף עוד, שמייד לאחר־מכן כתבתי את ההקדמה ואת סוף־הדבר. הספר הוכתר בהצלחה גדולה גם בחוגים הגבוהים. בהיותו מעוטר בשני “פרוטקטורים” כאלה, כזאנגוויל וקרופוטקין, היה זה טבעי שקיבלו את הספר בתשומת־לב רבה. הרוסי שלח את הספר אל ידידיו. ובעיני ראיתי, שזאנגוויל כתב בעצמו הרבה כתובות והדביק את המכתבים.
מעניין, שהמכתב הראשון בצרוף תודה הגיע מן המיניסטר האנגלי הכל־יכול, דוד לויד ג’ורג'. הוא, אשר התגנדר בדמוקראטיה הראדיקאלית שלו, כתב, ש“קרא בעניין את דעותיהם של הליבראלים הרוסיים”. קיבלנו מכתבים רבים מאישים רמי־מעלה. בבית־הלורדים ובבית־הנבחרים הצירים דיברו על הספר. שוב אי־אפשר היה להמשיך ולעבור בשתיקה על מצב היהודים ברוסיה. לא לוסין וולף והשתדלנות הפחדנית שלו, כי אם “וייטשפל העלובה”, היא שצדקה.
לאחר פירסום הספר החלטתי להשמיע הרצאה על הנושא “הטראגדיה היהודית בפולין”. שאלתי את זאנגוויל, אם הוא מוכן לשבת ראש באספה. על כך השיב:
"אהיה בעיר מיום רביעי עד יום שישי, אבל באותם ימים עלי להרצות שתי הרצאות ולשבת אצל הצייר פיליכובסקי שיצייר את דיוקני. כן עלי להשתתף בכמה סעודות עם ידידים. הנני בטוח, שאם אשב ראש בהרצאתך ביום רביעי — בערב החופשי היחיד — אתמוטט. לפיכך מוטב שאסדר כך, שאבוא להרצאתך במיוחד ביום א' ".
היה זה מכתב אופייני מאוד. להרצאה הוצרך להקדיש שני ימים (קשר הרכבת לכפרו היה קשה, צריך היה ללון בלונדון). והגם שהיה עסוק מאוד, עשה זאת ברצון. עלי להדגיש כאן שוב, שתשומת־לבו לבני־אדם היתה בלתי רגילה. תמיד ראה באדם — את האדם.
* * *
בהרצאתי התעכבתי על התקופות השונות של החיים היהודיים בפולין וכן על המצב הנוכחי. הקדמתו של זאנגוויל, כרגיל היתה מזהירה. הוא פתח במלים: “ד”ר קרוק היה זמן רב באופוזיציה אלי. לא אחת התקיף אותי בעתונות, אבל באתי ברצון לכאן, כדי לשבת ראש בהרצאתו. אני מקווה שהוא שינה את דעתו עלי וכי ידידותנו תתחזק עוד יותר".
כרגיל היה נאומו מצויין. הוא הביע זעם על הפולנים, אשר אפילו בימי המלחמה אינם חדלים ממדיניותם האנטישמית. “כאשר הממשלה הפרוסית ניהלה בשלזיה מדיניות אנטי־פולנית והכריחה את הילדים הפולנים בבתי־הספר לדבר גרמנית, אירגן הנריק סנקביץ' מחאה בינלאומית של הסופרים המפורסמים באירופה. הוא פנה גם אלי. נתתי ברצון את חתימתי על המחאה, משום שהפרוסים פעלו באופן שפל. אולם, כאשר הכריזו בווארשה על החרם נגד היהודים וניהלו מערכת הסתה אנטי־יהודית, שתק הסופר הפולני הגדול הנראה סנקביץ'”.
כנהוג באנגליה, הובעה גם כאן תודה ליושב ראש. ליאופולד פיליכובסקי ומוריס מאיר הודו לזאנגוויל בלבביות.
ההרצאה עוררה עניין רב בחוגים שונים. בא קהל רב ואישים אחדים שלחו לי מכתבים. נחום סוקולוב התנצל שהוא עצמו מקיים הרצאה באותה שעה. ז’בוטינסקי כתב “הנני מיואש — שכחתי לגמרי, שהרצאות מתקיימות גם ביום. כאשר נטלתי לידי את ההזמנה בשעה שבע בערב, כדי לראות את הכתובת, נסתבר לי במפתיע, שהחמצתי את שעת ההרצאה. הדבר מכאיב לי מאוד. מלבד העניין בנושא, הייתי סקרן לדעת, כיצד אתה, ידיד הפולנים, פותר עתה את השאלה הפולנית. אבל כיון שהחמצתי, הריני רוצה להבטיח לי לפחות דבר אחד: אני מבקש ממשך לא לחשוב, שמצדי היה זה חוסר תשומת לב להזמנתך הידידותית”. קיבלתי מכתב התנצלות גם מאחד־העם.
* * *
בהקשר להרצאה רוצה אני להזכיר כאן אפיזודה מעניינת. בתיאטרון היהודי הציגו את “הסוחר מוונציה” של שקספיר. הצגת שקספיר בלונדון היתה תמיד מאורע; ו“הסוחר מוונציה” בתיאטרון יהודי היתה מעניינת בייחוד כאשר שיחק השחקן מושקוביץ'. הוא היה באמת אמן גדול, כנראה השחקן הגדול ביותר בימים ההם. לא שחקן של תיאטרון יהודי נידח, כי אם אמן בקנה־מידה אירופי גדול. כאשר ביקר באמריקה וכן בפולין, הבינו הכול, שעומד לפניהם שחקן מודרני ממדרגה ראשונה. בלונדון זכה מושקוביץ' להצלחה גדולה. שאיפתו היתה: להשתוות עם השחקנים האנגליים המהוללים.
הוא רצה מאוד להכיר את זאנגוויל. אבל כיון שהתגורר אז בכפר, קשה היה לו לבוא במיוחד לשם כך. כאשר נקבעה הרצאתי וזאנגוויל הסכים לשמש לה יושב־ראש, שאלני בכתב, שמא יוכל להכיר את מושקוביץ' בעת ההרצאה. ואמנם מושקוביץ' בא. עצם מראהו היה מרשים: גבה־קומה, בעל מיבנה גוף נהדר וראש אינטליגנטי, היה מושך מייד את תשומת־הלב של כולם. לאחר ההרצאה הצגתיו לפני זאנגוויל. יחד עם פיליכובסקי, מאיר ועוד שניים־שלושה ידידים הלך מושקוביץ' אתנו למסעדה קרובה. היתה זו פגישה מעניינת לשניהם. השחקן הזמין את זאנגוויל לבוא אל אחת מהצגותיו. זאנגוויל, המחזאי, הזכיר במאמריו כמה פעמים את “הסוחר מוונציה”, וכן את רשמיו ממישחקם של השחקנים האנגליים הנודעים. לא יפלא שלמושקוביץ' חשוב היה לדעת, כיצד יעריך המחזאי היהודי את האינטרפרטאציה של השחקן היהודי. לזאנגוויל היתה גישה מיוחדת למחזה הזה.
לאחר זמן־מה הודיע לי זאנגוויל שיבוא להצגה. הודעתי על כך למושקוביץ' ומוריס מאיר עשה ב“צייט” פירסומת גדולה לשני האמנים: בעמוד הראשון כתוב היה באותיות קידוש־לבנה: “היום בא זאנגוויל לראות את הצגתו של מושקוביץ'”. כאשר ישבנו בתא התיאטרון, ערך הקהל תשואות רמות לזאנגוויל. היו אלה אינטליגנטים יהודים אנגליים וגם כמה וכמה אנגלים ידועי־שם. ביניהם שחקנים אנגליים ידועים. בסיום ההצגה זכה מושקוביץ' לתשואות עצומות ולזרי פרחים רבים. מושקוביץ', בהיותו עדיין נרגש מהצלחתו, ברך מן הבמה את זאנגוויל ושלח לו זר פרחים.
לאחר ההצגה ישבנו עם שני האמנים בבית־קפה. מושקוביץ' ביקש לדעת את דעתו של זאנגוויל על משחקו. זאנגוויל מתח קודם־כל ביקורת חריפה על שתי דמויות הנשים הראשיות; לא על מישחקן, כי אם על הדמויות בתור שכאלה. ג’סיקה, בתו של שיילוק, שייכת לדעתו לדמויות השפלות ביותר — גונבת אצל אביה, האוהב אותה, את היהלומים, יוצאת להתהולל עם הוונציאנים הריקים וקלי־הדעת, ממירה את דתה. היא גרועה מיצאנית. ודמות האשה השניה, פורציה? היא מזייפת אישור, שהינה כביכול שופט, מתחפשת כגבר, מתגנבת לבית־המשפט ויושבת ליד השולחן, בעשותה עצמה כשופט. איזה אימון אפשר לרחוש לאדם כזה? והיא “שופטת” שכאשר שיילוק יחתוך ליטרה של בשר, אסור לו לקחת יותר, אבל גם לא פחות בלא לשפוך אף טיפת דם אחת. שבעל־חוב חייב לשלם את חובו, דבר זה מובן. שנושה תובע את חובו — אף זה מובן. אבל אם הוא מסתפק בפחות — ובעד זה מגיע לו גזר־דין מוות — הרי זה האבסורד הגדול ביותר. כיצד אפשר לחשוב, שיהודי אדוק בדתו, אשר מכיר רק במומחה, בשוחט דתי השוחט את הבהמות — שהוא יחתוך בעצמו בשר מאדם חי? זאנגוויל סבור, ששקספיר כתב סאטירה, סאטירה מלעיגה ולא תיאר את התנאים היהודיים הריאליים, שהוא גם לא הכיר אותם.
ודמותו של שיילוק? שיילוק הינו אישיות רוחנית גדולה, יהודי דתי כן… לפי זאנגוויל מוטב היה אולי להציג את התמונה המרכזית בדירתו של שיילוק עצמו. להראות את שיילוק יושב ליד הספרים הגדולים ומתעמק בסוגיה תלמודית. ואולי צריכה התמונה להתרחש במוצאי־שבת בעת ההבדלה, כאשר הבת מחזיקה את נר ההבדלה.
כשם שאצל האנגלים “ביתי — הוא מיבצרי”, הרי אצל היהודים “ביתי — הוא מקדש־המעט שלי”, שהרי כאן חש הוא עצמו כאדם בן־חורין… והנה — לאחר תמונה נוגעת ללב כזאת, גונבת ג’סיקה את היהלומים, בורחת, ולא נודע, כי בתו המירה את דתה. מובן, שהוא יוצא מכליו. וכי איך יכול היה להיות אחרת? שהרי העליבו, פגעו וחיללו את כל הקדוש לו. וכאשר אנשי האצולה הריקים וקלי־הדעת מבקשים ממנו הלוואה (ועם זאת עוד עולבים בו), הוא נותן להם את הכסף בבוז ותובע מהם פחות מלא־כלום ואומר: ליטרת בשר.
זאנגוויל הדגיש, כי לפי דעתו, יש במחזה הזה שני שיילוקים. האחד, כאמור, הוא יהודי דתי ובעל שיעור־קומה רוחני, והשני — לאחר שנודע לו שבתו המירה את דתה והוא יצא מגדרו.
קשה לתאר איזה רושם עמוק עשו תיאורים אלה בפיו של זאנגוויל. הכול היו מלאי פליאה, וביחוד, כמובן, מושקוביץ'. “אתה, בגופך הגבוה והיפה, יכול לצעוד בגאווה וללא כפיפת־ראש על פני הבמה להראות מה עובר על אדם בעל כבוד עצמי כאשר פוגעים כה קשות בכבודו.” נפרדנו במצב־רוח מרומם. היה זה ערב בלתי נשכח.
למחרת היום תיאר מוריס מאיר ב“צייט” את השיחה הזאת והתיאור היה מותח ורב־רושם. האנשים בוייטשפל, אשר בדירותיהם הדלות היו כאילו מתנצלים על “הסוחר הוונציאני היהודי הפושע”, נשמו עתה לרווחה, ראו את האמת והתחילו לבוא לתיאטרון בהמוניהם. גם אלה אשר ראו כבר פעם את ההצגה, ביקשו לראות את האינטפרטאציה החדשה. ומושקוביץ' שיחק! בהתלהבות גדולה ובאינטליגנציה עמוקה גילם את הדמות של שיילוק האמיתי. גם האינטליגנציה היהודית מחוץ לוייטשפל באה לראות את ההצגה. גם שחקנים אנגליים ידועים, מבקרי תיאטרון רצו לראות את מישחקו של מושקוביץ'. היה זה מאורע גדול, מבחינה אמנותית ואנושית.
זאנגוויל החליט להסתער על מיבצרו של האוייב. אופייני בשבילו היה, שמעולם לא הפריד בחריפות בין הצרכים הדחופים לבין הפתרונות הראדיקאליים. בלשון שהשתמשו בה אז הסוציאל־דמוקראטים אפשר לומר, שלא הבדיל בין פרוגראמת־מינימום לבין פרוגראמת־מאקסימום. עתה, כאשר החליט לצאת בחריפות נגד הרציחות האנטי־יהודיות ברוסיה, הוא קשר את הופעותיו גם בפתרון הראדיקאלי של “שאלת היהודים”. היה חשוב לבוא במגע פומבי עם מיטב הנציגים של החברה האנגלית ולהראות להם במישרים את פרצופה של הממשלה הרוסית ללא כחל ושרק. ולכך ניתנה לו ההזדמנות הטובה ביותר. “חברת הפאביאנים” פנתה אליו והזמינה אותו להרצות בשאלת היהודים. “חברת הפאביאנים” היתה אז החוג רב־ההשפעה, שבו התרכזו אנשי־הרוח החשובים באנגליה, ואשר הממשלה הליבראלית הקשיבה להם בתשומת־לב. זאנגוויל התכונן להרצאתו במאמץ יוצא מגדר הרגיל. הוא כתב לי כמה פעמים ושאל פרטים על נקודות רוסיות שונות ועיבד באופן יסודי את החומר שסיפקתי לו תחילה ואשר פירסמתיו בספרי על הרוסים הגדולים (ה“ווליקוֹרוּסים”). כאשר נכנסנו לאולם, ביקש זאנגוויל שאשב בשורות הראשונות. הוא השתמש בחומר שבאנגליה טרם פורסם בדפוס, ואשר אפשר היה למצאו רק בעתונות הרוסית. “אם מישהו יטיל ספק בנכונות הידיעות האלה, תוכל לקום ולומר ולהודיע את שם העתון הרוסי, שבו אפשר למצוא את הידיעות”. עד כדי כך היה זהיר.
הקהל הרב היה מורכב מן העילית המזהירה ביותר של אנגליה.
זאנגוויל פתח בהדגשת המצב הפאראדוקסלי. הוא הסתמך על המהדורה המלחמתית המיוחדת של “טיימס”, שבה פורסמו שמות היחידות הצבאיות של כל העמים. “הרושם הראשון שמתקבל, אם רוצים להבין את השאלה היהודית, הוא — שבין הלוחמים אין היהודים קיימים. 600,000 יהודים אמנם לוחמים במלחמה, אבל לא היהודים. מלחמתם נסתיימה בשנת 133, במרד בר־כוכבא נגד הרומאים. תולדות מלחמת היהודים נגד הרומאים של יוספוס פלאביוס מגיעות עד שנת 73; יהודי העולם נפוצים בקצווי תבל שונים. 20,000 יהודים לוחמים למען האימפריה הבריטית, 50,000 — למען גרמניה, 170,000 — למען אוסטריה־הונגריה ו־350,000 — למען רוסיה…” הנואם מתאר את הטראגדיה של מלחמות האחים, כאשר החיילים היהודים מן הצבא הרוסי חייבים ללחום נגד החיילים היהודים מגאליציה. ואף־על־פי־כן, אף־על־פי שהיהודים ממלאים בנאמנות את חובותיהם האזרחיות, מסיתים האנטישמים נגד היהודים. בכאב הוא מזכיר, כמה עגומים היו ימיו האחרונים של י.ל. פרץ, הסופר הגדול, כאשר ראה את עלילות הדמים ואת הרדיפות האנטי־יהודיות.
עתה המצב באימפריה הצארית הוא כזה, ש“רוסיה לוחמת נגד רוסיה”. רוסיה המתקדמת, הטובה יותר — נגד רוסיה הריאקציונית, החשוכה; הציבור האנגלי אינו יכול להישאר אדיש ושומה עליו לנקוט עמדה.
ואף־על־פי־כן, מה גדולה היא התרומה שתרמו היהודים לתרבות האנושית: הפילוסוף ברגסון — לפילוסופיה הצרפתית, מלדולה — למדע הבריטי, שניצלר — למחזאות האוסטרית, ברנזון — לביקורת־האמנות האמריקנית, ארליך — לרפואה הגרמנית, לוצאטי — למדינאות האיטלקית, יוסף ישראלס — לציור ההולאנדי, בראנדס — לביקורת הסקאנדינאבית, רונטי רומאן — לשירה הרומנית, רובינשטיין — למוסיקה הרוסית, ואמברי — למחקר ההונגרי, אנוור־פשה — לצבא הטורקי, זאמנהוף — לאינטרנציונליזם של אספראנטו, שרה ברנארד — לתיאטרון העולמי, ליאון באקסט — לרשימת פרס־נובל. אילו כל אלה היו מרוכזים על אדמתם, בתנאים המעודדים מחדש את גאונם הרוחני, יכלו הם ליצור תרבות אמיתית, לא של מיליטאריזם, כי אם של הומאניזם.
זאנגוויל התעכב גם על הרציחות הנעשות בידי הממשלה התורכית, אשר גירשה את היהודים מארץ־ישראל. הוא הדגיש, כי "דווקא נגישות אלה עשויות להביא לקמת מדינה יהודית. יהודים בעלי דגל לאומי, אנשי פיקוד יהודי, התייצבו בהתנדבות ללגיון היהודי. המפקד האנגלי במצרים, קולונל פטרסון, פנה אליו בקשר לכך והוא השיב במיברק, בברכו על העובדה הזאת כעל סימן לפרוטקטוראט בריטי בפלשתינה. המיברק הזה עוכב על־ידי הצנזורה הצבאית המקומית, והנוסח שונה להבעת מישאלה לשיבה מוצלחת לפלשתינה.
בעוצמה בלתי־רגילה הידהד האקורד של דבריו האחרונים: “נחוצה מדיניות ראדיקאלית בדיון על העתיד וכן על העבר, כדי להציל את ההיסטוריה האנושית מן הגורמים החד־גוניים של דם וזהב. נאפוליון, בעומדו לרגלי הפיראמידות בנות 4000 שנה, הכריז על רצונו להחזיר את היהודים אל ארצם. האם רוצה אנגליה, שמצרים נתונה לרגליה, להגשים את התוכנית שלא הצליח בה נאפוליון? האם יעמוד לה הכוח והגאון לעשות את הדבר הזה ולרשום פרק אחד בתולדות האנושות? היהודים אשר במשך אלף ותשע מאות שנה הכריזו בתפילותיהם כמה פעמים ביום על שאיפתם לשוב לארצם, יכלו סוף־סוף לקיים את השאיפה הזאת הלכה־למעשה. אילו עשתה כך, היה המעשה מהווה נצחון לאחר הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה. הוא היה הולם את המצפון הבריטי ומשמש ערובה למעוּנים היהודים ברוסיה, שמאבקם לא היה לשווא.”
כך הופיע זאנגוויל במומנט הגדול והרושם של דבריו היה בלתי־רגיל. בשעה ההיסטורית הנדירה התרומם ישראל זאנגוויל — ועמו העילית האנגלית — לנקודה ההיסטורית הראויה.
בוויכוח נטל את רשות הדיבור הסופר הנודע צ’סטרטאו, אנטישמי. הוא הכריז: “מה רוצה זאנגוויל בביקורתו שהוא מותח על רוסיה? הוא רוצה לנתק את המדינה הזאת מאנגליה, משמע שהוא רוצה להחלישנו. זהו מעשה פשע ויש להוקיע אותו כבגידה.”
מייד קפץ על רגליו ברנארד שאו (שישב בנשיאות) והכריז: “אם זאנגוויל הוא בוגד ואתה רוצה לירות בו, חייב אתה לירות גם בי, כבוגד מיספר שניים”, והוא הבליט את חזהו באורח הפגנתי. התשואות לשניהם — לזאנגוויל ולשאו — היו סוערות.
מה רבה היתה יוקרתו של זאנגוויל וכמה העריכוהו — זאת אפשר היה לראות מייד עם פרוץ המלחמה. הסופר הנודע ה. ולס פירסם בביטאונו של לויד ג’ורג' “דיילי הראלד” את המכתב הבא: “מיסטר זאנגוויל הנכבד, — ומה מפריע עתה ליהודים לקבל את ארץ־ישראל ולהקים מחדש יהודה אמיתית? — שלך בכנות, ה.ג. ולס.”
איגרת קצרה, אך מבטיחה רבות זו של הסופר האנגלי המפורסם, עוררה כמובן עניין רב. מייד השיב זאנגוויל באותו עתון:
“מר ולס הנכבד. הרומן שלך “מלחמה באוויר”, שפורסם ב־1908, נהפך כה מהר לממשות, עד שאיני מעז להשיב תשובה סקפטית על הצעתך, לפיה בשל הזמן להקים מחדש את יהודה העתיקה בארץ־ישראל. הרעיון ודאי מרחף באוויר, ועד כמה שלא יהיו גדולים הקשיים — שהביאוני להציע הקמת יהודה חדשה בקנדה או במקום אחר — הם בודאי היו קטנים יותר, אילו אנגלים מסוגך היו פועלים למען כינון שלטון בריטי (סוברנטי) למדינה החדשה. היהודים היו מכירים טובה על העזרה האנגלית, שהיו יכולים לקבל את המדינה, אילו היא נבעה מסיבות פרו־יהודיות ולא מסיבות אנטי־יהודיות; מיושר, ולא משינאת יהודים.” זאנגוויל הזכיר את התעמולה של הסופר האנגלי האנטישמי סטיפן גראהאם, “זו היתה מלכודת, אשר הייתי מזהיר מפניה את אחי היהודים. התביעה לגבי ארץ־ישראל לא תצמצם את דרישתנו לשוויון זכויות ברוסיה, רומניה, או בכל מקום שהוא, שבו האנטישמיות מכתימה את הציביליזציה.”
על העמדה הזאת הגן זאנגוויל כל הזמן. ככל שהתפתחו הפעולות המלחמתיות, כן גברה קריאתו למדינה יהודית בארץ־ישראל. אולם יחד עם זאת — הוא נלחם בעד ביטול ההגבלות המבישות לגבי האוכלוסיה היהודית, ההופכות את היהודים לעבדים ממש. המאבק נגד השיעבוד והעבדות היה חלק אורגאני של נשמתו, ותהא העבדות בכל מקום שתהיה, ומופנית נגד כל מי שלא יהיה. זאת דווקא העריכו מאוד היסודות המתקדמים והדמוקראטיים. כל גוף ציבורי, אשר ניהל מאבק נגד השיעבוד, היה פונה אל זאנגוויל והוא היה נותן לו את תמיכתו המוסרית.
בימים ההם נתפרסם המאבק נגד המישטר בקונגו הבלגית. עסקן אנגלי ידוע, מורל, הקים אירגון מיוחד למטרה זו (מין ליגה אנטי־אימפריאליסטית ראשונה). לפי בקשת מורל, הצטרף זאנגוויל לאירגון ועזר לקרוע את המסווה מעל השליטים הזרים, אשר התייחסו לאוכלוסי המושבה האפריקנית האומללה הזאת באורח משפיל. אי־אפשר להניח עניין כזה למדינאים המקצועיים בלבד. ובדברו על יוזמת מורל, הזכיר זאנגוויל את הגמרא: “במקום שאין אדם, השתדל להיות איש”.
בדומה לכך היה גם עניין המאבק למען זכות בחירה לנשים. הסופראז’יסטיות העריכו מאוד את תמיכתו של זאנגוויל. באסיפה המונית (שהלכתי אליה יחד עם זאנגוויל) ושבה הוא נאם, אמרה המנהיגה הידועה פאנקארסט: “אנו גאות, שמאבקנו נתמך ע־ידי שלושת הסופרים האנגליים הגדולים: ברנארד שאו, ישראל זאנגוויל וה. ולס.” ומה מעניינת היתה עמדתו של זאנגוויל, הוא פתח את נאומו בתודה על הברכה והעיר: “אולם מרת פאנקהרסט שכחה לומר, שאני יהודי, הלוחם נגד כל עוול.”
עלי לומר, שגם עלי הערתו עשתה רושם גדול. הייתי רגיל בכך, שכל הסופרים והעסקנים הידועים ברוסיה, פולין, גרמניה שהנם יהודים, היו רוצים שיראו אותם כרוסים, פולנים, גרמנים ושלא יזכירו להם את יהדותם. ואילו כאן ראיתי בפעם הראשונה, כיצד אדם מפורסם, שהכול רואים אותו כסופר אנגלי גדול, מדגיש את יהדותו.
מסיבות דומות העריך גם מנהיג הלייבור, קר־הארדי, את זאנגוויל בשל מאמריו בביטאוני הפועלים, וכן גם יוזמי “חבר העמים” בז’נבה — אשר, כפי שקיוו, יוכל לשים קץ למלחמות — העריכו מאוד את האוניברסאליזם של זאנגוויל אשר הוא עצמו הסבירו במוצאו היהודי.
פרק רביעי: המושבה הרוסית 🔗
מנהיגי הבולשביקים לעתיד ב“מועדון הקומוניסטי” בלונדון. — המהפכן היהודי האידיאלי זונדלביץ. — לשרת בצבא האנגלי, או בצבא הרוסי? —
המושבה הרוסית בלונדון היתה המושבה הפוליטית הוותיקה ביותר. כאן התיישב הגולה הפוליטי המפורסם הראשון, אלכסנדר הרצן, וכאן הוא ייסד את הביטאון הבלתי־לגאלי הראשון “קולוקול” (הפעמון). במרוצת הזמן נעשו פאריס, ובייחוד שווייץ, למרכז הגולים. כאשר אני באתי ללונדון, היתה המושבה הרוסית קטנה מאוד. “צ’יטאלקה” (חדר קריאה) במובנה האמיתי של המלה, כמו בשווייץ, לא היתה קיימת כאן.
אולם בלונדון היה קיים מוסד מפורסם: “המועדון הקומוניסטי”. אחד ממייסדיו היה קארל מארקס והשם ניתן לו לזכר “המאניפסט הקומוניסטי”. למעשה נהפך מוסד זה לאגודה לתרבות והשכלה של המהפכנים הרוסיים. במועדון אורגן “חוג רוסי על שם אלכסנדר הרצן” ובו ספריה, אולם־קריאה קטן, מזנון עם כמה שולחנות, שלידם היו מנהלים שיחות ידידותיות. המועדון שכן במרכז לונדון, בשארלוט־סטריט. לכאן היו באים גם הפועלים היהודיים הרוסיים, שעבדו בסביבה. ביניהם היו גם כמה חברי המפלגה שלנו, בייחוד החבר הווארשאי שלנו, החייט ארליך.
בראשית המלחמה, כאשר לאנגליה הגיעו פליטים מאירופה, התרחבה המושבה הרוסית. במרוצת המלחמה נהפכה מושבה קטנה זאת לבעלת חשיבות גדולה ביותר וחבריה מילאו תפקיד חשוב מאוד בחיים היהודיים בלונדון. אפשר לומר, כי המושבה הרוסית הזאת קבעה במידה מסויימת את גורלו של וייטשפל. אי־אלה מחבריו תפסו עד־מהרה את הכהונות הרמות ביותר בברית־המועצות.
שלושה אנשים מילאו במועדון הזה את התפקיד החשוב ביותר. הפעיל ביותר היה מאקסים ליטבינוב. יהודי ביאליסטוקאי, בולשביק פעיל, שפעילותו היתה קשורה בעניין סנסאציוני. כאשר הבולשביקים ביצעו את המעשה הסנסאציוני של האקספרופריאציה בקאווקאז, ביקש ליטבינוב להחליף בבאנק פאריסאי את שטרות הכסף הרוסיים לפראנקים צרפתיים ובאותה שעה נאסר, השלטונות הצרפתיים ביקשו לגרשו לרוסיה, אבל לאחר התערבות חזקה מצד הסוציאליסטים, הורשה לנסוע לאנגליה. כאן קיבל מישרה במיפעל מיסחרי פרטי ונשא לאשה יהודיה בת־אנגליה. הוא הסתגל יפה לתנאים האנגליים ואף לימד את השפה הרוסית לאנגלים נודעים.
השני היה גיאורגי צ’צ’רין. מוצאו היה ממשפחה אינטלקטואלית מכובדת, אחד מקרוביו היה דיפלומאט רוסי. גם גיאורגי התמסר לקאריירה הדיפלומאטית מטעם הצאר וכיהן בפאריס. מהר מאוד פנה לתנועה המהפכנית, התפטר מכהונתו ונעשה “מהפכן מקצועי”. בפאריס עמד בראש המזכירות של הקבוצות המנשביסטיות באירופה. כאשר נשקפה סכנה, שהגרמנים יכבשו את פאריס, בא צ’צ’רין ללונדון וכאן תפס מייד עמדה פעילה במושבה הרוסית.
השלישי הקשיש והמכובד ביניהם, היה אהרון זונדלביץ'. הוא אחד היהודים הראשונים, אשר נתפסו לתנועה המהפכנית ונעשה לאחד מנושאי־דגלה החשובים. הוא שייך לאגדות הגדולות של המהפיכה הרוסית. בן למשפחה יהודית עניה (נולד ב־1852). הוריו חלמו שבנם יהיה רב. למד שנים בישיבה וחי בדחקות גדולה. היה ישן בבית־המידרש.
הוא נבחר חבר הוועד המרכזי של ה“נארודנאיה ווֹלה” המהוללת, אשר ביצעה בהצלחה את ההתנקשות בחייו של הצאר אלכסנדר (1881). משנאסר והושב בכלא הקאטורגה הפטרופאבלובסקי הנורא, היו בטוחים, שסופו יהיה על עץ התלייה, כסופם של סופיה פרובסקה ואנדרי ז’לאבוב, אך על פי נס נידון לקאטורגה לכל ימי חייו “בלבד”. בסיביר הלבנה עבד בתנאים מחרידים ביותר במיכרות הכסף. לאחר עשרים שנות קאטורגה וכמה שנות גלות בסיביר הרחוקה, שוחרר זונדלביץ' בעת החנינה (1905). עם שובו נתקבל כקדוש. אולם הוא לא רצה להישאר ברוסיה ונשתקע בלונדון. היה בעל קומה נמוכה וזקן לבן היורד על מידותיו, איש טוב־לב ונוח לבריות, אי אפשר היה להעלות על הדעת, שמאחוריו עשרים ושש שנים “כאלו”.
זונדלביץ' התגורר בחדר קטן ודל (בקירבת המועדון). חברי ארליך “טיפל” בו. בהיותו חייט מנוסה שקיבל שכר כבוה בבית מסחר אלגנטי לחייטות, היה ארליך מקדים תכופות ללכת מעבודתו, כדי לבלות במועדון עם זונדלביץ'. כאשר ירד גשם (ומתי אין גשם בלונדון?) היה מלווה את הזקן לביתו. רושם מוזר קיבלתי שעה שהתוודענו איש אל רעהו. עליו דיברתי וכתבתי כעל גיבור אגדי. עוד בהיותי סטודנט, ואפילו כאשר עוד למדתי בגימנאסיה, פעם לבי בחוזקה כשהוא עמד לידי. זהו האדם שהייתי מציגו כמופת של אנושיות.
“הנך חברי הוותיק”. אמר אלי בחיוך נלבב. החבר ארליך סיפר לו, שניהלתי את פעולת ההברחה בצ’נסטוחוב. זונדלביץ' היה הראשון שאירגן בית־דפוס מהפכני בפטרבורג ועסק בהברחת הספרות המהפכנית מחוץ־לארץ על כן קרא לי בדרכו הנלבבת בשם “עמיתו”. מובן, ששמעתי במתח רב את זכרונותיו. כשהיה שרוי במצב־רוח טוב, הוא היה איש־שיחה נפלא, והרי היה לו מה לספר, ואני ביקשתי לדעת יותר ויותר. הוא שאלני על ימיו האחרונים של גריגורי גרשוני, מייסד “מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים”, ועל ביקורי אצלו בבית־החולים בציריך סמוך למותו.
בלונדון לא נימנה עם שום מפלגה. היה בעל נטיה סוציאליסטית חופשית; סבור היה, שמוטב שכל מפלגה תנהל לה את פעילותה לפי דרכה ורעיונותיה, אך בתנאי, שאחת לא תפריע לרעותה ועד כמה שאפשר שישתפו פעולה למען המטרה המשותפת. כאשר הוויכוחים בין המפלגות השונות קיבלו אופי חריף, היה אומר: “הנה כבר מתחילה מלחמת־האחים הקנאית”, ויחד אתי היה עובר ומתיישב ליד שולחן אחר.
היה לו יחס רגיש ביותר אל היהודים, יחס שונה באורח קיצוני מרוב העסקנים הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים. זו היתה עמדה פאטריוטית עמוקה. באורח אינסטינקטיבי ובמודע דאג שלא ייעשה עוול ליהודים, שלא יפגעו בהם. זו היתה עמדתו מאז שנות נעוריו.
בהיסטוריה המהפכנית ישנה אפיזודה נוגעת ללב באופן בלתי רגיל: כאשר ה“נארודנאיה ווֹלה” החליטה לבצע התנקשות בצאר אלכסנדר האכזר, התעוררה השאלה: מי יבצע את המעשה הזה? שלושה חברים מרכזיים תבעו שהפעולה תימסר לידם. היו אלה: פולני, יהודי ורוסי. נערכה תחרות פוליטית מוסרית יחידה־במינה: למי משלושתם תינתן הזכות להגשים את התוכנית? איש מהם לא רצה לוותר.
שני מנהיגים מהפכניים בעלי סמכוּת, הרוסי אלכסנדר מיכאילוב והיהודי אהרוון זונדלביץ', נטלו על עצמם את התפקיד לתווך בין שלושת המועמדים. לאחר שורת התייעצויות ותיווכים החליטו שפולני אינו צריך לבצע את ההתנקשות, כי הממשלה היתה משווה למעשה אופי לאומי והיתה מגיבה במערכת שיסוי והסתה נגד הפולנים. גם ליהודי גולדנברג אין למסור את ביצוע ההתנקשות, כי הממשלה היתה מנצלת את הדבר ברצון, כדי להגביר את האנטישמיות, את ההסתה נגד היהודים העלולה להביא גם לפרעות. את ההתנקשות צריך לכן לבצע רוסי.
אגב, הרוסי אלכסנדר סאלוביוב אמר בהתייעצות האחרונה לטוענים האחרים: "זהו עניין שלי. אלכסנדר שייך לי, ואיני רוצה לוותר עליו לאיש". ואכן הוא שביצע את ההתנקשות.16
* * *
ההיסטוריון והמפכן הידוע סטפניאק (קראבצ’ינסקי) מתאר ברומן שלו “אנדרי קוז’כוב” את השיחות בין המהפכנים של הימים ההם. החברים הרוסיים אומרים אל זונדלביץ' (זוהי הדמות של “החבר פטר”): “אתה היחיד בינינו הראוי לשם ‘אזרח העולם’”. והוא משיב: “זה יפה אבל לא נעים ביותר”. והוא מוסיף בקול דואב: “אינני קשור לעמכם. וכיצד אוכל להיות קשור אליו? אנחנו, היהודים, אוהבים את עמנו. זהו כל מה שנשאר לנו בעולם. על כל פנים אני אוהבו אהבה עמוקה. ועל שום מה אוהב את האיכרים שלכם, המשעבדים את עמי ונוהגים בו כנהוג בארבארים? מחר אולי יערכו פוגרום על בית אבי, פועל עמל, בדיוק כשם שערכו פרעות נגד יהודים עמלים אחרים. יכול אני לרחם על האיכרים שלכם, בשל סבלם, בדיוק כשם שמרחם אני על ערבים, סינים ומאלאיים וגם על כל יצור מעוּנה, אך אין הם קרובים ללבי. אינני יכול לחלום את חלומותיכם ולכרוע כריעה חסרת טעם לפני ‘העם’. ואלה הקרויים ‘החברה הגבוהה, השכבות הגבוהות’ — מה אפשר להרגיש כלפי השפנים הפחדניים מלבד רגש של סלידה? לא, ברוסיה שלכם אין דבר שאפשר להוקירו. ואולם מכיר אני את המהפכנים ואותם אוהב אני יותר מאשר את עמי. איתם אני קושר ודבוק ואוהב אני אותם כאהוב אחים, זהו הקשר היחיד הקושר אותי אל ארצכם.”
כזה נשאר זונדלביץ' גם לאחר עשרים ושש שנות ייסוריו הנוראים.
* * *
פעמים אחדות הוא אחר לי: “יפה עשית שהברחת בגבול נשק למען המהפכנים ולמען ההגנה העצמית היהודית. היהודים יכולים להתגאות, שעם נשק ביד הם התנגדו לממשלה ולפורעים, יהיו מי שיהיו. די סבלנו!” הוא היה אחד האנשים עדיני־הנפש וטובי־הלב ביותר שהכרתי בחיי. בנשמתו נתמזגו קשיוּת של פלדה עם החומרים הגמישים והעדינים ביותר. ברצון עזר לכל איש ככל שידו השיגה.
וכאשר פרצה המהפיכה, נכפל מרצו של הזקן הזה שבעתיים בעבודתו רבת האחריות.
* * *
פעילותה של המושבה הלונדונית התפתחה בדרך־כלל כמו במושבות בשווייץ. הופצו ידיעות על המצב האמיתי ברוסיה, היו רוכשים ידידים חדשים למען “רוסיה הטובה יותר”, היו מגישים עזרה לחברים נזקקים, מארגנים ויכוחים פנימיים ו“מועדוני תרבות”, ובכלל היו ממלאים את התפקידים כנציגות של רוסיה הדמוקראטית החופשית.
תוך כדי מהלך הפעולות המלחמתיות נסתבר, שה“מושבה הלונדונית” חייבת ליטול על עצמה משימות חדשות, משימות גדולות מאוד, קודם כל בעניינים שהיתה להם שייכות לגורלם של כל המהגרים בלונדון, לא רק ה“פוליטיים”, שמוצאם מרוסיה.
עלתה הבעיה, היכן לקיים שרות צבאי — באנגליה, או ברוסיה? בעמדתנו, לאמיתו של לדבר, היה תלוי גורלו של וייטשפל, של אותם עשרות אלפי יהודים, שהתגוררו באנגליה. כן היה דבר קשור בשאר האירגונים הרוסיים־יהודיים, שהוקמו לאחרונה בלונדון.
משפרצה המלחמה — כאמור — באו לאנגליה פליטים מארצות שונות. ביניהם לא רק “גולים פוליטיים”, כי אם פליטי מלחמה פשוטים שברחו מן הארצות שהיתה צפויה להן סכנת כיבוש גרמני. בלונדון העצומה ורבת המיליונים הם חשו עצמם בודדים, זרים, והקימו “מושבה רוסית” חדשה.
פרק חמישי: המועדון הרוסי השני 🔗
השופט היהודי טייטל. — מאקסים גורקי על ידידותו עם משפחת טייטל. — האזכרה לפרץ. — ולאדימיר ז’בוטינסקי בלונדון. — פנייתו אלי. — ביקורנו אצל זאנגוויל. — רעיון הלגיון היהודי. — המלצתו של זאנגוויל. — תודתו של ז’בוטינסקי ושימחתו.
דבר המועדון החדש מתייחס קודם כל למשפחת טייטל. יעקב טייטל היה במשך עשרות שנים השופט היהודי היחיד ברוסיה. לאחר ששר־המשפטים האנטישמי הרחיקו ממישרתו, עסק בתפקידים יהודיים ציבוריים באירופה. בסתיו 1914 בא ללונדון, וכיוון שפרצה המלחמה נמנע ממנו לשוב לרוסיה. בדירתו של זוג הישישים טייטל היו מתכנסים האינטליגנטים היהודיים מרוסיה.
יעקב טייטל ואשתו יקאטרינה ולאדימירובנה היו להם הרגלים משלהם, והשתדלו ליצור בביתם בלונדון אווירה דומה, לזו ששררה אצלם ברוסיה. את טייטל היכרתי היטב עוב משווייץ, עת פעלנו יחד, ורעיה ואנוכי היינו מבקרים אצלם לעתים קרובות. ל“פארטיס” (מסיבות) השבועיות היו באים אליהם נחום סוקולוב, הצייר ליאופולד פיליכובסקי, ד"ר צ’לנוב ואחרים. עקרת־הבית מכניסת־האורחים יקאטרינה ולאדימירובנה היתה נוהגת להעמיד על השולחן מיחם רוסי רותח ולהכין כריכים. במסיבות היתה מתנהלת שיחה בנוסח הרוסי האינטליגנטי ונושאיה היו: המלחמה; במה היא תסתיים? מי ינצח? מצב היהודים והרוסים; נושאים אקטואליים וניצחיים.
מעניינים מאוד היו זכרונותיו של טייטל מסאראטוב וידידותו עם מאקסים גורקי, כאשר הרוסי המפורסם אך התחיל לכתוב, וכמעט איש לא הכירו עדיין. גורקי כותב בזכרונותיו על הימים ההם:
“היה לי המזל להיפגש בחיי בשישה צדיקים עליזים. המעניין שביניהם היה יעקב טייטל. הייתי נכנס אליו לעתים קרובות. בין באי ביתו היו היושב־ראש של בית־המשפט המחוזי אננקוב (נכדו של הדיקאבריסט המהפכן), שורת מארקיסיסטים צעירים והאינטליגנטים הרוסיים בעלי ההשקפות הליבראליות… על השולחן העגול היו מעמידים קערה ענקית ובה בשר ותפוחי־אדמה; החבורה היתה אוכלת לשובע, היו שותים בירה ויין קאווקאזי… אחר כך נפתח דו־קרב של מלים. בבית שרר חופש דיבור בלתי מוגבל. טייטל עצמו היה פולמוסן נלהב”.
אינטליגנט צעיר שני, שהיה מבקר אצל טייטל בסאמארה, היה ולאדימיר לנין־אוליאנוב. לאחר מות אביו, מפקח עממי בסימבירסק, השתקעו אמו של לנין ואחיותיו בסאמארה. אחותו הצעירה של לנין ביקשה לעמוד בבחינות־גימנאסיה אקסטרניות, כדי להיות מורה. אולם הנהלת הגימנאסיה מצאה שהיא “בלתי כשרה” מבחינה פוליטית וגרמה לה קשיים. הסיבה לכך היתה שאחיו הגדול של לנין נטל לפני שנים חלק בהתנקשות בצאר. הוא ניתלה וצל של חשד נפל על כל המשפחה. טייטל, הודות לסמכותו כשופט, התערב למענה והיא קיבלה את האישור הנחוץ בגימנאסיה. ולאדימיר לנין עצמו היה עוזר צעיר לפרקליט ובערבים היה מבלה לעתים קרובות אצל משפחת טייטל.
בקשר לטייטל רוצה אני להזכיר כאן עד אפיזודה אחת.
כאשר מת בווארשה י.ל. פרץ, הרכבתי ועדת סופרים ועתונאים לשם אירגון אזכרה. הוועד היה מורכב מאנשים צעירים. סבור הייתי שגם נציג הדור הקשיש צריך לנאום. זאנגוויל היה עסוק בהתייעצות, שנקבעה קודם לכן בכפרו, ולכן שלח מכתב, שבו העריך את גאונו של המשורר המנוח. האזכרה הענקית נערכה בתיאטרון. אחד־העם בא, אך לא רצה להיות בין הנואמים. ביקשתי את טייטל, שהכיר את פרץ, שיאמר מלים אחדות. בזכרונותיו כותב טייטל: “באו אלפיים איש. סבור הייתי שאחד־העם יטול רשות הדיבור, אבל הוא אמר לי בנימה שהיתה קרובה ללבי, שהוא עייף, משום שכל הלילה עבד על פנקסי החשבונות של חברת התה ויסוצקי, בה עבד כפקיד. יוסף קרוק הצעיר והנמרץ ביקש, איפוא, ממני שאדבר. מצבי היה קשה מאוד: לא שלטתי היטב לא ביידיש ולא באנגלית ולא ידעתי מה אעשה. קרוק כתב, איפוא, על פתק למעני כמה משפטי ביידיש באותיות לאטיניות והודיע לקהל, ששופט יהודי מרוסיה יאמר כמה מלים. איני יודע, כיצד להסביר זאת, אבל שכחתי את הפתק ואף־על־פי־כן נאמתי ביידיש נאום ארוך למדי. אולי מסתברת חידה זו בכך שמתחת לסף ההכרה קרובה לשון האם לכל יהודי. נאמי לוּוה בתשואות, שכן דיברתי מתוך רגש של אדם, אשר אבד לו ידיד קרוב”.
* * *
בערב סגרירי קר הופיע אצל הטייטלים ולאדימיר ז’בוטינסקי. הוא סיפר על ביקוריו בארצות שונות ככתב העתון הליבראלי המוסקבאי “רוסקייה ודומאסטי”. הכרתי את ז’בוטינסקי מן הקונגרסים הציוניים וכעתונאי רוסי ליבראלי. הוא קרא את מאמרי ב“צייט”. שוחחנו על המלחמה ועל מצבם של יהודי רוסיה. השיחה נשאה אופי כללי, כדרך שאינטליגנטים רוסים משוחחים ליד המיחם.
למחרת היום בא ז’בוטינסקי אלינו הביתה. מדוע ולשם מה בא ללונדון לא ידעתי. הוא ביקש ממני שאפגישו לשם היכרות עם ישראל זאנגוויל. בקשתו נראתה לי משונה: “כאן יש לך כל כך הרבה ידידים קרובים וחברים. סוקולוב יכול לעשות זאת, גם ג’וזף כהן, או עורך ה’ג’ויש קרוניקל', גרינברג. כולם הם ידידיו הטובים של זאנגוויל ויכולים בקלות להמליץ עליך לפניו”. ז’בוטינסקי לא השיב על כך במישרים. הוא רק העיר, כי הוא סבור שאני הנני האדם המתאים. העניין נראה לי קצת משונה — עסקן ציוני נודע, שיש לו כל כך הרבה ידידים ומכרים, פונה דווקא אלי, שהתוודעתי אליו רק אמש. נפרדנו באדיבות, אבל ללא תוצאות מעשיות.
ביום השני קיבלתי מיברק מטייטל, שהוא מבקש לבקרנו אחרי הצהרים. הוא בא עם ז’בוטינסקי והאחרון גילה הפעם את קלפיו ודיבר גלויות. הוא בעד “האוריינטאציה האנגלית”, ואילו אוסישקין, צ’לנוב ואחד־העם, הם בעלי “אוריינטאציה גרמנית”, או נייטראליים. הנמקה זאת הבינותי היטב. שאלת ה“אוריינטאציה” היתה עניין לוהט ועליה נמשכו ויכוחים מרים. ז’בוטינסקי הוסיף, כי מנהיגים ציוניים, בייחוד אוסישקין, אף נעשו לו אוייבים אישיים. הוא סבור, שזאנגוויל הוא היהודי הגדול היחיד המבין את המצב והמסוגל להתרומם להבנת המומנט ההיסטורי ולעזור ולעשות עתה, במומנט המכריע מעשה גדול.
דבר זה עורר בי עניין. שהרי כבר ידעתי על המיברק שהקולונל האנגלי פטרסון שלח מאלכסנדריה לזאנגוויל בנוגע ליחידה צבאית יהודית, שתורכב מן היהודים, אשר תורכיה גרשה מארץ־ישראל. ז’בוטינסקי לא ידע שזאנגוויל השיב במיברק, כי הוא מאחל לפטרסון שיביאם בהצלחה בחזרה אל בית יהודי תחת חסות אנגלית; ושהצנזור האנגלי לא העביר את המיברק, כך, שהמחבר אנוס היה להחליף את הטקסט. ז’בוטינסקי קפץ ממש מרוב התלהבות: “הנה, זהו!! הנה זהו! ועל כן רוצה אני להכיר את זאנגוויל”.
זאנגוויל התגורר בכפרו והבטחתי לז’בוטינסקי להודיעו על כך. ז’בוטינסקי לחץ את ידי בחוזקה ועתה נפרדנו לא בקרירות כבפעם הראשונה. כתבתי את המכתב והצגתי את ז’בוטינסקי כעתונאי רוסי וציוני ידוע. על כך באה תשובה בנוסף האנגלי: יואיל ז’בוטינסקי לכתוב לו באיזה עניין הוא רוצה לבוא. וכאן נתגלה אופיו של ז’בוטינסקי. כאשר מסרתי לו את המכתב העיר: “לא, לא, אין זו הדרך, זה לא יוביל אותנו למטרה”. אל זאנגוויל פונים הרבה עתונאים בנוגע לראיונות עמו והוא משתדל לרוב להימנע מהם. אם נכתוב מכתב, הרי הוא יכול לענין את זאנגוויל או לא לעניינו, ובכך יסתיימו חילופי המכתבים. אך ז’בוטינסקי היתה לו אמונה רבה בעצמו ובכוח שיכנועו. הוא סבר, שיוכל לעורר אצל זאנגוויל עניין לגבי תפיסתו הוא.
ובכן, מה לעשות? לנסוע אל זאנגוויל בלי הזמנה אי־אפשר היה. התחלנו לחשוב, איפוא, כיצד לעבור את הגשר. נזכרתי שכאשר רעיה ביקרה אצל מאקסים גורקי בקאפרי, הוא אמר לה בשיחה, בין השאר, כי הוא נלהב מביאליק והעיר: “ז’בוטינסקי הוא שנתן לנו את ביאליק”. כתבתי איפוא לזאנגוויל, שז’בוטינסקי הוא בעל זכויות ספרותיות בתרגום. הריני סבור, שכדאי להכירו. (זאנגוויל היה חסיד נלהב של ביאליק).
ואכן כתשובה באה מייד הזמנה לז’בוטינסקי, ואם אני רוצה, יכול אני להתלוות אליו. ז’בוטינסקי ציפה לתשובה במתיחות גדולה. עתה היה מלא שימחה. בדיוק באותו יום לא היה לי נוח לנסוע מלונדון, זה היה היום שבו הייתי כותב את מאמרי השבועיים. ז’בוטינסקי ביקשני נמרצות להתלוות אליו. הוא שכר מונית ונסע במיוחד אל מערכת “צייט” להודיע שאינני יכול לכתוב הפעם את המאמר השבועי.
* * *
נסענו ברכבת הקטנה. זאנגוויל, לבוש מעיל ישן — כדרך שנוהגים האנגלים בכפר — המתין לנו בתחנה. “שמח אני להכיר את ישראל זאנגוויל המפורסם”, אמר ז’בוטינסקי, עת יצאנו מן הקרון. זאנגוויל: “הרי גם אתה סופר ידוע”.
“אבל אתה אינך יודע כל כך”, מעיר ז’בוטינסקי.
“אני איני יודע, אבל ד”ר קרוק אומר כך".
ז’בוטינסקי קרא לכך בחיוך: “פירסום פר פרוקורה”.
השיחות היו ידידותיות מאוד. תחילה שוחחנו על המצב היהודי הכללי. היתה תקווה, שתורכיה תובס בשדות הקרב וכי המדינה החולה תחולק. על כל פנים אנחנו בחוץ־לארץ חייבים לתת את ידינו לכך; ובוודאי שיש להדגיש את חלקם של היהודים במלחמה. “לגיון יהודי” הוא צו השעה. זו היתה עמדתנו האחידה.
אך כיצד עושים את הצעד הראשון בלונדון? — שאל ז’בוטינסקי. זאנגוויל אמר שהוא יכתוב מכתב אל ידידו הטוב הגנראל טרנר. האנגלי הזה, ידיד יהודים גדול, היה חבר בוועדות של האירגון הטריטוריאליסטי (“יט”א"). כחבר לשעבר במטה הכללי, יש לו, כמובן, קשרים צבאיים ופוליטיים רבים ויוכל להמליץ על ז’בוטינסקי בחוגים המתאימים. ואכן, מייד ישב זאנגוויל ליד שולחן־הכתיבה שלו וכתב את המכתב. התלהבותו של ז’בוטינסקי עברה כל גבול. כאשר נפרדנו הודה שוב ושוב על קבלת הפנים ועל המכתב.
הריני זוכר, שבשבתנו בקרון חיבקני ז’בוטינסקי והחל לרקוד. “סוף סוף, רבותי, נתמודד!” הוא מילמל בשימחה.
ואכן מכתב זה היה הצעד הראשון, אשר פתח לפניו את הדלתות הנחוצות.
* * *
המלחמה החריפה והלכה, והמצב שינה לחלוטין את הפסיכולוגיה האנגלית. שקספיר עדיין התגאה, ש“רגלו של שום אוייב עדיין לא דרכה על אי הפנינים והאזמרגדים”. באנגליה לא היה נהוג שרות־חובה צבאי. בתור אי היא היתה מוגנת על־ידי הצי האדיר. ב־1914 השתנה המצב לגמרי. אמנם נכון, רגלו של אוייב לא דרכה גם הפעם על הטריטוריה האנגלית, אולם הקרבנות על אדמת אנגליה נתרבו והלכו בלי־הרף. הם היו תוצאה מן הטכניקה המודרנית. הקרבנות נפלו מן הפצצות של הצפלינים הגרמניים, שפעלו בניגוד לעקרונות המשפט הבינלאומי שהוכרו על־ידי הכול, לפיהם פעולות המלחמה תתנהלנה רק בשדות הקרב ולא תהיינה מופנות נגד האוכלוסיה האזרחית בערים השלוות. הגרמנים התחשבו רק מעט מאוד בעקרונות אלה. נשתנתה, איפוא, כמובן גם הפסיכולוגיה האנגלית. נחוץ היה לגייס כוחות חדשים עוד ועוד.
גם הפעם לא רצו האנגלים להתנכל לחופש המסורתי שלהם ולא רצו להנהיג שרות־חובה צבאי.
לעומת זאת נתעצם מאוד “המפעל לגיוס מתנדבים”. הטרייד־יוניונים, שהיו נגד שרות־חובה צבאי, נטלו חלק פעיל בגיוס המתנדבים. במרץ רב הצטיין כאן אירגון הנשים הסופראז’יסטיות. זוכר אני אסיפה ענקית, שבה הכריזה המנהיגה הראשית של האירגון, מרת פאנהרסט, שהנשים הצעירות חייבות לקבל את העקרון, לפיו הן לא תתחתנה עם גברים, שלא שרתו בצבא. התחיל מרוץ מעניין.
בערים התייחסו בחשד ובאנטיפאטיה לאנשים צעירים. מרות־נפש במיוחד היו הנשים העובדות, שבעליהן נמצאו בשדות הקרב.
“מה הם עושים כאן? מדוע אינם מתגייסים?” — היו שואלים לעתים קרובות. השאלה היתה מסובכת יותר משאפשר לשער. בתשומת לב רבה התבוננתי אל תופעה זאת ולמדתי, שככל שתופעה היא מסובכת יותר, כן שואף המוח האנושי לסכם הכול כעניין פשוט. אי־אפשר היה לומר — “אלה הם אנשי חוץ־לארץ”, שכן החלוקה לא היתה לפי הקו הזה. נוצר מצב, שבו היו קיימים בעיקר שני מחנות: א) “משלנו” וב) “מחנה האוייבים”. האוייבים היו האזרחים הגרמנים והאוסטרים, אשר נכלאו במחנה אסירים. ל“משלנו” השתייכו לא רק האנגלים, כי אם גם אזרחי המדינות בעלות הברית. ואכן, נכרתה ברית עם צרפת, בלגיה, סרביה ורוסיה, שאזרחיהן יסעו הביתה, או יעסקו באנגליה בתפקידים הקשורים בתועלת למען הארץ.
כאן עלי לציין עניין פסיכולוגי חדש בעל חשיבות רבה. החרות המסורתית, אשר התקיימה במדינה במשך שנים, לא היה קל לשנותה בבת־אחת. בבית הנבחרים התנהלו ויכוחים “בעד ונגד המלחמה”; וגם — אם כי בהגבלה מסויימת — בעתונות כך. כשם שבשביל אנשים דתיים קובעת אמונתם את מעשיהם, כן היו גם אנשים, שמצפונם לא הניח להם בשום אופן ליטל חלק בפעולות מלחמתיות.
נחקק איפוא למענם חוק מיוחד: חוק בשביל ה“קונסנסיוש אובג’קטורס” (בשביל סרבני מלחמה מטעמי מצפון). שני היוזמים העיקריים המפורסמים של החוק הזה הכרתי היטב. האחד היה המנהיג הצעיר של מפלגת הלייבור הבלתי תלויה, פנר, רוקוויי, והאחד — הפילוסוף האציל ברטראנד ראסל. (כשאני כותב את הדברים האלה, חל בדיוק יובל החמישים של החוק הזה). נוסדו משרדים מיוחדים, אשר בחנו, אם האדם הנתון איננו מתכוון להתחמק סתם משרות צבאי, אלא שכל חייו יכולים לאשר אם הוא באמת שייך ל“סוג המצפוני” ולאלה נועדו עבודות שונות, שהיו מועילות למדינה.
את המומנטים הללו, שאני מתארם כאן, יש להעריך נכונה, כדי להבין את המצב שנוצר אז בשביל האוכלוסיה היהודית.
* * *
בכך עסקה קודם־כל המושבה הרוסית. נערכה שורת ויכוחים, ובהם — כדרך הרוסים — הודגשו מאוד ההבדלים בין הזרמים השונים. אולם בניגוד לאנגלים אשר היו מסתמכים על סיבות דתיות ומוסריות, הסתמכו המהפכנים הרוסיים על מומנטים פוליטיים־מפלגתיים. גם בשווייץ היו נערכים אז ויכוחים כאלה (א. המפלגה הבולשביסטית של לנין, ב. העמדה הפאטריוטית של פליכאנוב, ג. העמדה האינטרנאציונאליסטית של מארטוב וצ’רנוב). אולם אנגליה לא היתה שווייץ. אנגליה אנוסה היתה לנהל מלחמה מרה, בעוד ששווייץ היתה נייטרלית. אמנם נכון, בהרי האלפים הגבוהים וליד האגמים שמרו השווייצים במרץ על ארצם מפני פלישה אפשרית, אולם בתוך הארץ גופא נהנתה האוכלוסיה מן החירות המסורתית.
במלה אחת — באנגליה היה הכרח לנקוט עמדה כלפי ההסכמים הצבאיים שבין בעלות־הברית. ימים רבים ניהלו את הוויכוחים הללו. על אף חילוקי הדעות הפוליטיים והעקרוניים, נתקבלה החלטתנו באורח סולידארי, לפיה אנחנו נהנים מ“זכות האזילום” (זכות המיקלט) המסורתי הישן. במידה שאני זוכר, הודגש בוויכוח, כי בניגוד לחוקים הכלליים וההסכמים הכלליים, נושאת “זכות המיקלט” אופי וולונטאריסטי, ואי־אפשר להפר אותן באורח חד־צדדי. אם זכות המיקלט היתה מוגנת בכנסיות הרומיות העתיקות, הרי אי־אפשר להפר אותה במלחמה הנוכחית, כאשר אין למהפכנים האפשרות להגר באורח חופשי לארצות אחרות. וכיון שמדובר היה בקבוצה קטנה (כמה עשרות אנשים), התחשבה בכך דעת־הקהל האנגלית המתקדמת ותמכו בה אפילו בפארלמנט ובבית הלורדים.
* * *
שונה היה המצב בוייטשפל, מקום שם היו מרוכזים 100.000 יהודים. הם התגוררו כאן עשרות שנים (ורבים מן הצעירים נולדו כאן), אך לא היו אזרחים אנגליים. הם הבריחו את הגבול הרוסי ולכן גם לא היו להם דרכונים רוסיים. ומשום כך לא היו אזרחים אנגליים וגם לא נחשבו כ“נתיני רוסיה”. מעין סוג מיוחד במינו.
השאלה עמדה לפני האירגונים היהודיים. כל אירגון לחוד לא יכול היה להחליט על כך בנוגע לחבריו. נקראה, איפוא, ועידה כללית גדולה של כל האירגונים (טרייד־יוניונים, ארבעטער־רינג, אירגוני עזרה ואירגונים לוקאליים). בחרו בי כיושב־ראש. הוויכוחים היו לוהטים, שהרי לא מדובר היה בדבר של מה־בכך, כי אם בשאלות גורליות אישיות בשביל רבבות אנשים ומשפחותיהם. חילוקי־הדעות היו רבים מדי משאפשר היה להסתפק בהחלטה — “אנחנו איננו הולכים!”
מצבי היה קשה מאוד. עבדתי הרבה, כדי לקבוע את עמדתי בשלושה גופים שונים: בסניף המפלגה שלנו (שחלק ממנו היו “גולים פוליטיים” וחלק מהגרים רגילים), במושבה הרוסית, ועתה — בוייטשפל. הייתי משוכנע שכאן בוייטשפל, יש לנקוט עמדה מיוחדת ודאי שהדגשתי גם כאן, שאנחנו מתנגדים למלחמה, אבל משהו בכל זאת נחוץ היה לעשות.
נקטתי עמדה, שעלינו לקבוע עקרון כדרך שקבעה הממשלה בשביל “הסוג המצפוני”: יש להודיע שאנו תומכים ב“עבודה מועילה למדינה”. המצב רציני מדי, כדי שהחייטים, למשל, יוסיפו לעבוד בעבודתם ולתפור שמלות מפוארות בשביל נשים מהודרות ולקבל את שכרם הגבוה, ובייחוד שעה שבארץ גדל והלך מיספר אנשי הצבא והיה צורך במדים חדשים ובנעלים. ונוצרו עבודות חדשות שונות. הפועלים היהודים יכולים לעבוד בשכר קטן יותר בסדנאות הממשלתיות (או בבתיהם) בשביל הצרכים החדשים האלה. על עמדה זאת הגנתי (יחד עם חברינו) בוועידה שנערכה בוייטשפל ואנשים רציניים התחשבו מאוד בעמדה שלנו. הרגשנו, שאנו פועלים מתוך רגש של אחריות גדולה, שאם לא כן, יהיו סקנדאלים בלתי־פוסקים העלולים להיגמר בשואה.
* * *
וכאן נכנס לתמונה ז’בוטינסקי. הוא פתח אז בתעמולתו למען הלגיון היהודי. בוייטשפל יצאו בלי־הרף אנשים נגדו בצורה חריפה מאוד, החרימוהו ובודדוהו. יצאתי נגד החרם שהוטל עליו. “גם מנהיגים לא־יהודיים שונים הם בעד המלחמה” — הערתי. “די לקרוא בשמותיהם של שני מנהיגים מפורסמים, קרופוטקין ופליכאנוב. ובפאריס יש סוציאליסטים בודדים שונים (כמו הציר הבולשביסטי) שאף בעצמם התנדבו לצבא; שלא לדבר על הפולנים הרבים, אשר אירגנו בפאריס יחידות פולניות מיוחדות”.
אולם התנגדתי לכפות על היהודים להתגייס לצבא. שר־הפנים הרברט סמואל פירסם אז הודעה, לפיה מי שלא יתגייס לצבא, יישלח לרוסיה. הודעה זו עוררה אצל כולם מחאה חריפה. שלא לדבר על כך, כי האזורים שבהם נולדו היהודים נכבשו לרוב בידי הצבא הגרמני (פולין, ליטא). כמו רבים אחרים, הייתי סבור גם אנוכי, שסמואל פירסם את הודעתו לפי בקשת ז’בוטינסקי. בשל צעדו זה כעסתי עליו מאוד.
* * *
הנה מכתב ממנו: "מה חושבים בוייטשפל? בעוד שבועות אחדים יתחיל ודאי לחץ על הזרים ומצבם יהיה קשה מאוד, קשה פי־כמה מאשר בצרפת. אתה יודע, שאין האנגלים אוהבים להצטעצע, אני סבור, שבתנאים כאלה חייבת העתונות — ובייחוד אתה — לפתוח בתעמולה על הנושא: אם כבר ללכת, הרי צריכים יהודים ללכת לארץ־ישראל.
ברצוני לשוחח על כל זה אתך. תקבע לי באורח טלגרפי פגישה באיזה שהוא מקום בעיר. דרישת שלום לגברת קרוק. שלכם ז’בוטינסקי".
כאשר נפגשנו, אמרתי לו שאני מתנגד לכפייה ולאיומו של הרברט סמואל, וכי יש להסתייג מסמואל. על כך השיב לי, שגם הוא מתנגד לאיום. הייתי מרוצה מאוד מעמדתו.
והנה כותב הוא לי במכתב אחר מלה במלה:
“ידיד יקר, מחר תשתתף בהתייעצות באולד־קינגס־הול. סבורני, כי מחובתך הוא לומר לאותם אנשים מוכי־סנוורים, כי כאן הכרחיות פשרות; וכי הדרך היחידה היא, שהמתגייסים היהודיים יגנו על אנגליה ועל הטריטוריה שלה. אין לך הרשות להמשיך בשתיקתך. אינך יכול לחוס על הפופולאריות שלך. כפי שאני מכירך, אינני מאמין בכך. אינני רוצה אפילו לפקפק בכך, שמחר תעמיד את השאלה בקול רם ובבירור. שלך ו. ז’בוטינסקי”.
בוועידה אמרתי, שזוהי הדרך המקובלת ביותר. אם המהגרים הרוסיים נרשמים בפאריס לצבא הצרפתי, הרי הרבה יותר מכובד וגאה הוא, שיהודים יקימו לגיון יהודי למען בית לאומי יהודי. אם יש אנשים שאינם מאמינים בכך, בל יילכו. אולם בכל מחיר ובכל תנאי יש להפסיק את השערוריות, — ואת החרם על ז’בוטינסקי. אם אוהדים את דעותיו ואם לאו, הרי הוא איש האידיאה והוא מנהל פעולה אידיאית.
השפעתי על חברינו במפלגה, שאנו נקח תחת חסותנו את ההרצאה. ואכן באתי אל האולם יחד עם זאנגוויל ועם ז’בוטינסקי. ליד כל שורה עמד חבר משלנו ושמר על הסדר. הפאראדוקס היה, שהרצאתו של ז’בוטינסקי, הציוני הראדיקאלי, נערכה הודות לסוציאליסטים הטריטוריאליסטים. אגב, רעיה ואנוכי הלכנו מן האולם יחד עם המרצה ועם זאנגוויל ונפרדנו רק ליד הרכבת התחתית.
זה היה המצב, אשר נוצר ב"שכבות התחתונות".
והנה האקלים ששרר ב“חוגים היהודיים הגבוהים”. כאשר המצב נעשה חריף ביותר, נטלתי יוזמה חדשה בתור יושב־ראש “ועד וייטשפל”. ביקרתי אצל כמה אישים מן המנהיגות והזמנתי אותם להתייעצות בדירתו של עורך־דין יהודי רוסי נייטראלי (בקירבת המוזיאון הבריטי). באו עשרה עד שנים־עשר איש. ביניהם אחד־העם, סוקולוב, ד“ר צ’לנוב. לפני שהתחילה ההתייעצות, כשבא ז’בוטינסקי, הזמינני סוקולוב לחדר שני ואמר: “הזמנת אותי, באתי איפוא ברצון. אבל לא שיערתי, שאתה עלול להביאני למצב כה קשה. הזמנת אותי — יחד עם ז’בוטינסקי! ד”ר צ’לנוב ביקש שנלך מייד. למען כבודך נשארנו, אבל עלינו למחות על כך”.
כאשר פתחתי בהתייעצות אמרתי, שהמצב קשה באופן בלתי־רגיל והוא נעשה קשה מיום ליום. כך, שאי־אפשר לדעת, מה ילד יום. לפיכך ראיתי מחובתי להזמין את האישים והמנהיגים בעלי העמדות השונות, כדי שנתייעץ כולנו יחד לטובת האינטרסים היהודיים הכלליים.
לאחר שפתחתי, ביקש סוקולוב את רשות הדיבור ואמר: “רבותי, ד”ר קרוק הזמין אותנו ובאנו, כיוון שהוא כואב את הייסורים היהודיים, אבל עלי להודיע, שאם יושב אני כאן ליד שולחן אחד עם מר ז’בוטינסקי, הרי אני מבקש שלא להסיק מכך שום מסקנות". ז’בוטינסקי שלח לי מייד פתק: “אני מבקש רשות־הדיבור לסדר היום. אשיב להם כדבעי”. מייד שלחתי לו פתק בחזרה: “ריבונו של עולם, אל תעשה כן! שהרי בכך תתפוצץ כל ההתייעצות”. הוא נענה לי. ההתייעצות נערכה באווירה מתוחה מאוד. אחד־העם לא דיבר. לעניין גופו גם סוקולוב לא נטל רשות הדיבור. ז’בוטינסקי סיפר על מאמציו. דיברו המשתתפים הנייטראליים. מובן, ששום דבר לא הוחלט. והייתי מרוצה, שהדבר לפחות לא נסתיים באופן גרוע יותר.
ז’בוטינסקי — כאשר באו לאנגליה ידידיו המכובדים, היה מביאם אלינו הביתה. בשימחה רבה הביא את מאיר גרוסמן. “זהו חברי מנוער — ועתה נפתח במלחמה”. גרוסמן בא מקופנהאגן, מקום שם ישבו העסקנים הציוניים החשובים ביותר, שכן שם היה המרכז של ההסתדרות הציונית. הוא סיפר במורת רוח, שכולם מתנגדים ללגיון, “אבל ההתנגדות לא תפחידנו”. הוא בא כדי להעביר ללונדון את כתב־העת “אונדזער טריבונע”, אשר הוציא בקופנהאגן. הוא ביקש ממנו אינפורמאציה על התנאים המקומיים, מבחינה ספרותית וטכנית. לא היה להם עתונאי רב השפעה וז’בוטינסקי עצמו כתב רוסית. גם כסף רב לא היה להם. רק הודות למרצם ומסירותם הצליח הדבר בידם. כאשר הופיע הגליון הראשון, כתב לי ז’בוטינסקי: “ידידי הטוב, תכתוב משהו למען ה”טריבונע" או על ה“טריבונע”. כסף למודעות אין לנו".17
חשיבות רבה נודעה לבואו של יוסף טרומפלדור ללונדון. ז’בוטינסקי הבריק לי מייד: “טרומפלדור ישנו”. את שמו של טרומפלדור היכרתי עוד מן המלחמה הרוסית־יפאנית וגם ידעתי את הפרטים על ארגנו את יחידת גאליפולי ההירואית. הוא עשה עלי רושם חזק מאוד. בהיותו דמות יחידה־במינה: היהודי היחיד — קצין רוסי — אשר הצטיין בגבורה רבה בשדות־הקרב נגד יפאן. כאן ישב מולי האדם האמיץ בעל היד האחת — והוא בא לכאן לאחר שעמד בראש לוחמי גאליפולי, כדי לפתוח ב“מלחמה חדשה לכיבוש ארץ־ישראל”. הסתכלתי ביהודי הזה בעל היד האחת והתפעלתי ממעשיו. על רוסיה לא דיברנו, עמדתי היתה שונה לחלוטין מעמדתו. סבורני, שאומץ לבו במלחמה נגד יפאן יסודו בהרגשת הכבוד היהודי: אם יהודים לוחמים, חייבים הם להילחם כך, שאחרים יקחו דוגמה מהם. דיברנו רק על העניינים היהודיים האקטואליים באנגליה ועל התוכנית להקמת הלגיון היהודי. הוא רצה לדעת היטב את הלכי־הרוח בוייטשפל ובקרב האינטליגנציה היהודית. הוא היה אופטימי מאוד, לא עניינוהו הקשיים עצמם, כי אם כיצד לגבור עליהם. כיצד אפשר לשנות את הפסיכולוגיה של הנוער. מייד אירגנתי את ביקורו אצל זאנגוויל.
בעת אחד מביקוריו היתה בדיוק הפצצה מצפלין. הושמעה אזעקה וכולנו ירדנו אל המרתף. לאחר התקפת הצפלין יצאנו מן המרתף והמשכנו בשיחה. עלי לומר, שיום זה נשאר בזכרוני. בשעה מאוחרת בערב, בה נהגנו, אני ורעיה, לשוחח, דיברנו על אותו יום שהיה סימלי בשבילנו — הן האורחים, הן התנאים שבהם אנו חיים. ז’בוטינסקי, גרוסמן וטרומפלדור נולדו בסביבות רוסיות טיפוסיות, התחנכו על ברכי התרבות הרוסית והלשון הרוסית. העולם בוער. על פני אירופה כולה צועדים הכובשים הצבאיים הגרמניים. האי האנגלי הקטן הוא המקום החופשי היחיד. והנה בתנאים הללו יושבים כאן כמה אינטליגנטים יהודים רוסיים ומתכננים את העתיד היהודי. העובדה, שרעיה ואנוכי באנו גם אנחנו מן החוגים המתבוללים, נותנת לנו הזדמנות טובה להבין את ה“מתכננים” הללו.
הדבר מתייחס גם לרוטנברג. פעם קיבלתי מכתב מזאנגוויל, שיהודי רוסי בשם רוטנברג פנה אליו הוא מבקש ממני לבוא בשעת ביקורו של האורח.
רוטנברג? האם זהו פטר רוטנברג, המהנדס מפטרבורג? הדבר נראה כבלתי מתקבל על הדעת. אולי הוא רוטנברג אחר בעל אותו שם?
בארץ ישראל יודעים הכול היטב את השם הזה, שהרי הוא האיש שהכניס חשמל לארץ; וכל מי שבא לארץ, רצה לראות את המיפעל המודרני המווסת את מימי הירדן והכינרת; הוא שהקים את “חברת החשמל” בשביל כל הערים, הקיבוצים והכפרים. אולם בימים ההם, שעליהם אני מדבר כאן צילצל השם “פיוטר רוטנברג” בכל רוסיה במובן אחר לגמרי, הקשור במאורעות המהפכניים הטראגיים ביותר.
היה זה מהנדס צעיר שהצליח — על אף מוצאו היהודי — לקבל מישרה בבית החורשת הפטרבורגי הנודע, פוטילוב, בית־החרושת הגדול ביותר למתכת ולנשק. וכאשר אירגן הכומר גאפון את “מצעד התשעה בינואר אל הצאר” (1905), כדי לבקש אצלו רחמים למען האוכלוסיה, צעד רוטנברג ליד גאפון. כך הם הלכו בשורה הראשונה — הכומר הפרבולסאבי עם הצלב הגדול על חזהו מוקף באיקוניות הפרבוסלאביות הקדושות — לידו המהנדס היהודי. וכאשר התחיל הצבא לירות לתוך שורות הצועדים ונפלו מאות הרוגים ופצועים, נפל גם הכומר. פיוטר רוטנברג הרימו, הכניסו לשער סמוך, גזר את שערותיו הארוכות, נתן לו מעיל אזרחי במקום הגלימה הארוכה ובאופן כזה הציל את חייו. השם גאפון נעשה פופולארי לא רק ברוסיה, כי אם בכל העולם כולו. גאפון הגיע לשווייץ — כדמות המהפכנית הפופולארית ביותר. בז’נבה ביקשו הכול לראותו. עתונאי חוץ־לארץ ביקשו לשלם סכומים גדולים כדי לקיים אתו ראיון. גאפון גם אירגן אניה מיוחדת עם נשק למען המהפיכה.
ולפתע! לפתע מסתבר, שגאפון היה סוכן המשטרה, ביקש להיות קשור עם שני הצדדים. הזעזוע שעבר עלינו אז בשווייץ, שעה שנודע לנו על כך, אי אפשר לתארו. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא!
והראשון, אשר לא יכול לשאת את כל זה היה רוטנברג. גאפון חייב לשלם בחייו בעד בגידתו. והוא, רוטנברג, חייב לבצע את הדבר הזה. רוטנברג נוסע לפטרבורג ואומר לגאפון, שגם הוא רוצה לעבור לשרות המשטרה; הוא נדבר עם גאפון להיפגש בווילה ליד פטרבורג. הם מדברים על המחיר. גאפון מציע סכום, רוטנברג מהסס… באותו רגע נפתחת הדלת. פועלים מהפכנים צעירים, אשר רוטנברג הסתירם בחדר השכן, פורצים פנימה — וחונקים את הכומר… ושוב: קשה לתאר, כיצד אנחנו בשווייץ, יכולנו לכתוב ולדבר על הכול באורח חופשי. חיינו את כל זה ב“מושבות הרוסיות”.
רוטנברג נעלם. כנראה לא רצה שיידעו, היכן הוא נמצא ומה הוא עושה. על האינטליגנט היהודי הצעיר עברו חוויות רבות מדי…
וכאן בלונדון כותב לי פתאום זאנגוויל, שאינטליגנט יהודי רוסי בעל המלצה ממאקס נורדאו מרומא פנה אליו. כאמור, לא יכולתי לתאר לעצמי, שזה יהיה “אותו רוטנברג”. בלב פועם הלכתי לזאנגוויל.
אכן, היה זה פיוטר רוטנברג! זאנגוויל מציגו לפני ומראה לי את מכתבו של מאקס נורדאו. רוטנברג בא לעזור באירגון הלגיון היהודי. ד"ר דוד אידר, היושב־ראש של הפסיכואנאליטיקנים האנגלים, חבר במרכז הטריטוריאליסטי (שעליו עוד אכתוב להלן), שהיה אחר כך המנהל הראשון של המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, כותב בזכרונותיו: “כאשר בשנה השניה או השלישית של המלחמה בא רוטנברג ללונדון, בלא שהכירוהו, בלא ידידים, במעט כסף, בלא לדעת את אנגליה ואת שפתה, היה זאנגוויל השם האנגלי היחיד שידע, אך לא היתה לו הכתובת שלו. הוא נכנס למשרד דואר והפקידה כתבה לו את כתובתו של זאנגוויל”.
באיזה עניין בא רוטנברג? הוא מבקש לעזור בהקמת הלגיון היהודי. וקודם־כל מבקש הוא מזאנגוויל לעזור בכך. הוא התגורר בבדידות ברומא. כאשר תורכיה יצאה למלחמה בצד הגרמני, הרגיש האינטליגנט הרוסי הזה, שהגיעה השעה להקמת מדינה יהודית. הוא הכיר את ז’בוטינסקי ועתה הוא בא בענין הלגיון ללונדון.
הוא הביא דרישת־שלום ממאקס נורדאו, העוקב בתשומת־לב רבה אחר המאורעות העולמיים והיהודיים. למרבה הצער הוא אזרח אוסטרי, ועל אף עשרות השנים שבילה בפאריס והיכה שם שורשים, אין הוא יכול לבוא למדינות של בעלות־הברית. והרי כאן המרכז של המאורעות החשובים ביותר. לפיכך הוא מעריך כל כך את פעילותו של זאנגוויל; הוא יודע, שלמאמריו יש חשיבות רבה בעיצוב דעת־הקהל לא רק באנגליה, כי אם גם באמריקה.
השיחה היתה קצת חד־צדדית, שכן רוטנברג ידע הכל על זאנגוויל, לעומת זה לא ידע זאנגוויל על רוטנברג ואני לא הזכרתי אפילו במלה אחת את “פעילותו הרוסית” של רוטנברג. רק לאחר־מכן, כאשר סיפרתי לו על כך, הוא היה נרגש מאוד מן האפיזודות הבלתי רגילות. טבעי היה שנורדאו חש עצמו קרוב מאוד לזאנגוויל. הרי שניהם היו מידידיו הקרובים של הרצל ושניהם נשארו הרצליאנים נאמנים. זאנגוויל היה סבור, שגורלה של מדינה יהודית תלוי במידה רבה באמריקה. גם הלגיון היהודי היה זוכה הרבה, אילו היו מצטרפים אליו היהודים האמריקנים הרבים. אינני יודע באיזו צורה, אבל הוזכר, שאם רוטנברג יסע לניו־יורק, יתן לו זאנגוויל המלצות טובות אל העסקנים רבי־ההשפעה שם.
גם כאשר רוטנברג בא אלי הביתה, לא דיברנו על עברו הרוסי. הוא לא רצה להיפגש עם המהפכנים הרוסים. רק רצה לראות את “המועדון הקומוניסטי”, שיש לו עבר כה עתיד וחזק.
על־אף מוצאו הרוסי התרבותי כמו זה של טרומפלדור, היה רוטנברג בכל זאת טיפוס שונה. ולו בעצם המראה החיצוני: בעוד שטרומפלדור היה בעל יד אחת וחלש מבחינה פיזית, היה רוטנברג בעל מיבנה גוף חזק. גם מבחינה רוחנית הם היו שונים. טרומפלדור היו בו “חיידקים ליריים”, ואילו רוטנברג היה איש בעל הגיון מובהק ותוכניות קונקרטיות. מורגש היה, שמבקש הוא עכשיו להטיל את מלוא מרצו הרב למאבקים החדשים. נפרדנו בידידות ובירכנו איש את רעהו בהצלחה במאבקים ההיסטוריים.
פרק שישי: הדראמה העולמית 🔗
משלחת ה“דומה” הרוסית באה לאנגליה לקשור קשרים. — אני מראיין את חבר הסינאט הבארון רוזן. — פרוטוטופוב בא לזכות בדעת הקהל באנגליה. — כשר הפנים הוא מחליף את עורו.
לאחר שתי שנות מלחמה קיבלה הדראמה העולמית ממדים פאנטאסטיים. אירופה היתה מוטלת לרגליהם של הפלדמארשאלים הפרוסיים הינדנבורג ולודנדורף. פולין, ליטא ואוקראינה היו כבושות על־ידי הגרמנים, וכן בלגיה, סרביה וחלק ניכר של צרפת. הקיסר וילהלם כבר הכין לעצמו מעיל נאפוליוני, את המעיל של מארנגו, ינה וואנגראם, שכן קיוו הגרמנים, שלא יצטרכו להתמודד עם “הגנראל הרוסי המסוכן, חורף”. אמריקה עדיין היתה נייטרלית. קיוו, שהיא תיכנס למלחמה, אך לא ידעו בוודאות, והרי בה תלו תיקוות גדולות. הנקודה החשובה ביותר היתה עתה לונדון.
מרוסיה באה משלחת מן הדוּמה הפטרבורגית ומן הסינאט, כדי לחזק את הקשרים בין רוסיה לאנגליה. במשלחת היו נציגים של כל הזרמים הליבראליים והראדיקאליים בראשותו של המנהיג הקאדטי הדמוקראטי, פרופיסור מיליוקוב. הם זכו לקבלת־פנים מלכותית.
נפגשתי עם חברי המשלחת. בייחוד עם מיליוקוב. הוא הכיר את ספרי “הרוסים הגדולים ושאלת היהודים”, היה מרוצה, שדעת־הקהל האנגלית לא תזהה אותו עם הכנופיה הראשית. הוא ביקש עוד כמה עותקים מן הספר בשביל ידידיו האנגלים. עתונאים רבים הקיפוהו, אך הוא הודיע, שבחוץ־לארץ אין הוא יכול לתת ראיונות לעתונאים על המצב הפנימי ברוסיה. שוחחתי עמו הרבה בכל השאלות, שעליהן הגיב בגלוי. הוא אף אמר לי, שאני יכול לפרסם את הדברים, אבל לא בשמו, אלא כדעתי שלי.
מן הראוי להזכיר כאן שני שמות: את חבר הסינאט הבארון רוזן, שהיה לפני כן שגריר בוושינגטון. העורך האמריקני שלי לחץ עלי שאראיין אותו. ואשאל לדעתו, האם המצב העולמי ישתנה כאשר ארצות הברית תיכנס למלחמה. אולם הבארון לא רצה להביע את דעתו. רק פעם אחת, כאשר חברי המשלחת ישבו בבית־המלון וחיכו למרכבות בית־המלכות, אשר יביאום אל המלך, ברגע האחרון, כאשר היו כבר מלובשים בבגדי הפאר — דווקא הודות לסיוע של מיליוקוב — אמר לי רוזן, כי אמריקה תמלא תפקיד מכריע לא רק במלחמה, כי אם גם בעיצוב מישטרים טובים יותר ודמוקראטיים בארצות של בעלות־הברית. רצתי מהר אל פליט סטריט אל המערכת שלנו. העורך עוד הוסיף כמה צימוקים פיקאנטיים ומייד יצא מיברק מפורט אל מאות העיתונאים.
השם השני הנו פרוטופופוב. הוא היה חבר בסיעה בעלת נטיה קצת יותר ימינה מן ה“קאדטים” הליבראליים, אך הדגיש, שמתנגד הוא למפלגות הימניות הקיצוניות האנטישמיות. דווקא הוא הירשה לי לפרסם ראיון עמו, בו חיווה דעתו, ש“מצבם של היהודים מוכרח להשתנות וישתנה כאשר בעלות־הברית ימשיכו במלחמתן הסולידארית יחד עם רוסיה. אמנם טראגי הוא המצב, שבו היהודים הרוסיים חייבים להילחם נגד אחיהם בגאליציה, אבל גם זה ישתנה”. לפי בקשת עורך השבועון “היברו אמריקן”, מסרתי לו את הראיון והוא פורסם כסנסאציה גדולה בעמוד הראשון במקום מאמר ראשי. סוברני, כי פרוטופופוב דווקא רצה שאפרסם זאת בשמו, שכן הוא שאף לזכות בקרוב בכהונה של מיניסטר. בדוּמה תבעו כל הזמן, שתחול התקרבות בין הממשלה והדוּמה; והוא סבור היה, כי הינו האדם המתאים ביותר. הוא ביקש, איפוא, לזכות בדעת־הקהל של אנגליה המתקדמת והאדירה, שהיתה בעלת־הברית של רוסיה.
ואכן, זמן קצר לאחר מכן פרוטופופוב נתמנה שר־הפנים אבל!… לאחר המינוי, שינה מייד את עורו. וכאשר פרצו בפטרבורג המהומות ההמוניות מחמת הרעב, היה דווקא פרוטופופוב האיש, אשר ציווה למשטרה, לג’אנדארמים ולצבא לירות בעם. הראיון שלי עמו צוטט לאחר־מכן ברוסיה כ“דוגמה של קארייריזם מינסטריאלי”. הפקודה שלו היתה נסיון אחרון של השלטון הצארי להחניק את המהפיכה. למרבה המזל קיבלו ההפגנות מימדים ואופי כאלה, ששוב לא היתה כל אפשרות לשים סכר לסטיכיה ההמונית החותרת לחופש.
פרק שביעי: המהפיכה! 🔗
הידיעה הפתאומית. — ההמשך המעורפל. — הגולים הפוליטיים באנגליה מתארגנים ב“ועד צירים רוסי”. — הכמיהה לשוב “הביתה” — לרוסיה. — אנו מסרבים להכיר בשגרירות הצארית בלונדון. — מי הוא גולה פוליטי? — עבודתי כמזכיר כבוד של ועדת השאלונים.
לפתע בחודש מארס (פברואר) חדלו, למשך ימים אחדים, להגיע ידיעות מרוסיה. דבר זה יצר הלך־רוח של אי־שקט בלונדון. מה קרה? במתיחות מיוחדת היו שרויים הגולים הפוליטיים. כאשר שאלו אותנו, רצנו אל מערכות העתונים הגדולים: האם לא באו ידיעות חדשות? היינו בטוחים, שמתרחש משהו בלתי־רגיל. אבל איזה אופי יש למאורעות? בנאום עצום בדוּמה גילה המנהיג הליבראלי, הפרופיסור מיליוקוב, את הדמוראליזציה של כנופיית החצר, עם הכומר ראספוטין והצארית בראשם. עצם העובדה, שמישהו העז לתאר את הדברים בפומבי, היה בבחינת מאורע בלתי־רגיל. הדברים הגיעו לידי מתיחות. ומה יהיה עתה — מהפיכה, או קונטר־מהפיכה? — המיברקה שתקה.
ולפתע… בבוקר אנגלי אפור רעיה יוצאת כדרכה אל בית־החולים, אך עד־מהרה היא חוזרת הביתה מתנשפת (היתה זו הפעם היחידה שרעיה איחרה לעבודתה). מה קרה?
“יוסף, מהפיכה, מהפיכה בפטרבורג!”
קפצתי על רגלי: “מה! מה אמרת?”
“כן, כן. בתחנת הרכבת התחתית תלויות מודעות של עתונים: ‘מהפיכה ברוסיה! הצאר ויתר על הכתר!’”
כל עוד רוחנו בנו רצנו אל תחנת הרכבת התחתית. מגיעות והולכות כרזות חדשות באותיות קידוש לבנה: “מהפיכה, מהפיכה, מהפיכה!”. שנינו נסענו העירה: היא — לבית־החולים, ואנוכי — אל הפליט סטריט, אל ממלכת העתונות. האנגלים הפליגמאטיים וקרי־המזג היו הפעם נרגשים עד מאוד: “אצל בעלת־הברית החשובה ביותר שלנו, בעיצומה של המלחמה — מהפיכה!” שאלתם הראשונה היתה: כיצד תשפיע המהפיכה על מהלך המלחמה? האמת היא, שאצלי לא התעוררה שאלה זאת. הדבר החשוב הוא, שהמהפיכה סוף־סוף באה, שהיא פרצה באופן סטיכי. והחשוב מכול: הצבא בפטרבורג עומד לצדם של המוני העם. אותו יום במארס היה היום המאושר בחיי. סוף־סוף נפל בחלקו של דורנו האושר ההיסטורי. שימחה והיסטוריה. היסטוריה ושימחה…
שעה קלה לאחר שהגעתי הביתה, הקיש בדלתנו מאקסים ליטווינוב, אשר התגורר ברחוב השכן.
“פוזדרובלאיים ס’נובים שצ’אסטיים!”(הננו מברכים על האושר החדש!), “ס’נובים גודום!” (לשנה החדשה).
“כן, בשביל כולנו מתחיל עכשיו מניין־שנים חדש, שנה חדשה, תקופה חדשה לגמרי”.
בא גם אהרון זונדלביץ' ממעונו המרוחק. “יום כזה! יום כזה!” סוף סוף זכינו!" והוא התנשק עמי. דמעות עמדו בעיני. האדם, אשר שנים כה רבות בילה בקאטורגה, לא יכול היה להירגע.
והנה שני מיברקים. קיבלתי מיברק ברכה מזאנגוויל: “מקווה אני שסוף סוף בא הקץ לייסורים”. ואני שלחתי מיברק לפטר קרופוטקין, למהפכן המכובד ביותר: “אני מברכך על המאורעות המאושרים”.
זה היה ביום ו' בשבת. בדרך כלל היינו עורכים בערבי שבת מסיבה, “פארטי”. ידידים ומכרים היו מתכנסים אצלנו בדירה. בעלת־הבית האנגליה שלנו, מיסיס פוסי, היתה נוהגת לעזור קצת. הפעם היא חשה בשמחתנו הגדולה והתקשטה יותר מכרגיל. שאלה את רעיה, אם נחוצות לה יותר כוסות, צלחות.
באו אורחים יותר מכרגיל. הכול ביקשו לברך איש את רעהו. הכול חשו צורך נפשי להחליף דעות. מה יהיה? מה יבוא עתה? בין האחרים בא גם השחקן המוכשר מושקוביץ' — הפעם לבוש פראק מהודר. דווקא באותו ערב העלו בתיאטרון וייטשפל מחזה על השחקן האנגלי הנודע אדמונד קין. בתמונה דראמטית מאוד בא קין למישתה. מושקוביץ' שיחק את התפקיד הזה. הוא לא רצה להחליף בגדים. “היום חג. אני הולך אל הקרוקים לבוש פראק”. ואכן דמות גבוהה, יפה ומרשימה זו של מושקוביץ' שימשה כאילו סמל של החג. מושקוביץ' הרים ראשון כוס יין “למען תקופה חדשה ומאושרת!” שתינו למען חירותם של הכול, למען עם יהודי משוחרר, למען אושר האנושות. בשעה מאוחרת נתפזרו הכול במצב רוח מרומם. פיליכובסקי היה אפילו קצת בגילופין.
* * *
מבחינה ממשית יצרה המהפיכה מצב חדש קודם־כל בשביל הגולים הפוליטיים, שכן היתה זו שאלה גורלית אישית בשביל כל אחד. כל אחד מאתנו חייב היה לקבוע מה יעשה עתה: לנסוע “לשם”? להישאר “כאן”? עד מהרה נערכו אסיפות וישיבות ב“מועדון הקומוניסטי”. רחוב שארלוט, שהיה שקט בדרך כלל, המה עתה מן התנועה הרבה. צריך היה באופן דחוף ליצור “נציגות” מכובדת של כל המושבה הרוסית. וזאת לשתי מטרות: א. הרי לא יכולנו להכיר בשגריר הרוסי הצארי כנציג רוסיה החדשה; ב. היינו צריכים לעסוק מייד באירגון הנסיעות לרוסיה.
בפטרבורג הוקם מייד “ועד של אסירי הקאטורגה והגולים הפוליטיים”. בראש הוועד הזה עמדה הדמות המזהירה של ורה פיגנר. שלחנו לה מיברק וקיבלנו בחזרה ברכה.
לאחר שורת ישיבות והתייעצויות, הוחלט, כי בלונדון יוקם “ועד צירים רוסי”. השם היה דומה ל“סובייט”, אשר הוקם בפטרבורג (מועצת צירי הפועלים). וכשם שברוסיה היו מיוצגות בסובייט הדמוקראטי הראשון כל המפלגות הסוציאליסטיות, החלטנו גם אנחנו, כי הוועד הלונדוני שלנו יהיה מורכב מכל המפלגות הסוציאליסטיות, שהיו להן נציגים בלונדון, וגם של כל הלאומים. זו היתה נציגות מרשימה של סוציאל־דמוקראטים מארקסיסטיים (המנשביקים והבולשביקים), סוציאליסטים־ריבולוציונרים; רוסים, פולנים, גרוזינים, ארמנים, ליטאים, לאטבים ויהודים. חשוב היה גם שהחברים, שהיו עד כה פאסיביים, או לא השתתפו ב“מושבה הרוסית”, התייצבו עתה לעבודה פעילה. דבר זה מתייחס קודם כל לפטר קארפוביץ'. הוא היה הראשון, אשר פתח את התקופה הגדולה של ההתנקשויות המהפכניות־טירוריסטיות המפורסמות במאה העשרים. כאשר שר החינוך הרוסי החל ברדיפותיו נגד הסטודנטים באוניברסיטאות, בא הוא, סטודנט צעיר, לפי יוזמתו העצמית, אל המיניסטר וירה בו (1901). הוא נעצר ונשפט לעשרים שנות קאטורגה. הוא נכלא במיבצר שליסלבורג המפורסם ואחר כך — נשלח לסיביר. משם הצליח להימלט והוא נכנס למפלגת הסוציאליסטים־הריבולוציונרים (“ס.ר.”). הגילוי שאזב הוא פרובוקאטור עשה עליו רושם בלתי־רגיל. בשום אופן לא רצה להאמין בכך. אבל כאשר נתאשרה הבגידה, אמר אל החברים: “אם זוהי עובדה, לא נותרה לנו אלא דרך אחת: עלינו להתפזר לצדדים שונים, שאחד לא יזכיר לרעהו מה קרה ומה יש צורך לשכוח, כדי שאפשר יהיה להמשיך בחיים”.
הוא השתקע בלונדון וחי בבדידות גמורה (עסק בעבודתו כמעסה). האיש היחיד שעמו נפגש היה אהרון זונדלביץ‘. עתה, כאשר ניצחה המהפיכה, שוב נתעוררו בו האינסטינקטים המהפכניים, והוא הטיל את עצמו לעבודה. בחרנו בו כיושב־ראש ועד־הצירים. הוא עשה רושם סימפאטי ביותר. בעל מיבנה גוף חסון, כתפיים רחבות, עיניים כחולות, היה רוסי טיפוסי. הוא התיידד מאוד עם אהרון זונדלביץ’. מבחינה פיזית הם היו שני טיפוסים מנוגדים. לעתים קרובות היה זונדלביץ' משתף אותי בשיחתם, שכן שניהם לא אהבו את הפולמוס החריף של הסוציאל־דמוקראטים. קארפוביץ' היה נזכר ברצון בימים ששהה בהומל ובחיבה מיוחדת התייחס אל האוכלוסיה היהודית שם. עוד בבית־הדין הצארי הוא דיבר בחמימות על היהודים הנרדפים. עתה רבה היתה אמונתו, כי בשביל רוסיה ובשביל כל העמים שבה מתחילה תקופת זוהר חדשה. קודם־כל הוא שאף “הביתה, הביתה”, כולו היה נוסטאלגיה. אולם לא היה זה מן הדברים הקלים להגיע הביתה.
למן הרגע של פרוץ המהפיכה עמדה בפנינו השאלה, כיצד אפשר להגיע לרוסיה? הדרך היחידה היתה לעבור את הארצות הסקאנדינאביות ואת פינלאנד. אולם התעלה האנגלית היתה הנקודה המסוכנת ביותר, שכן הצוללות הגרמניות ניסו לנתק את אנגליה מן העולם וכאן שוטטו בלי הרף הצוללות הגרמניות. רק פעם בשבועיים הלכה הלוך וחזור אניה אנגלית חמושה היטב, שהובילה דואר דיפלומאטי ונציגים רשמיים. כל הזמן נתקלנו בקשיים במעבר דרך התעלה. אולי יכולה האניה החמושה לקחת אתה גם כמה מחברינו, כדרך שהיא לוקחת דיפלומאטים של בעלות־הברית?
זו היתה שאלה לא רק פורמאלית, אלא גם עקרונית. היה זה עניינים של שלושה צדדים: הממשלה האנגלית, השגרירות הרוסית וועד־הצירים שלנו. הממשלה הלונדונית ראתה, כמובן, כנציג רוסיה את השגריר שהיה בכהונתו. אנחנו לא רצינו להכיר בו בשום אופן, אולם הממשלה הכירה אך ורק בשגריר. כיצד אפשר, איפוא, לעבור את הגשר? התחילה סידרה ארוכה של שיחות ומשא־ומתן. ביקשנו שהחברים שלנו ייחשבו לסוג מסויים של דיפלומאטים. “עליכם לבוא בדברים עם השגריר שלכם” — השיבו בעקשנות הפקידים האנגלים. אולם חברים היו סבורים, כי הדבר הוא למטה מכבודנו. “אנחנו מהפכנים, נציגי הסובייט הסוציאליסטי, נהיה תלויים בדיפלומאט צארי? לא באל”ף רבתי!" אבל שום דבר לא הועיל לנו. סוף כל־סוף נחוץ היה לוותר קצת על היוקרה, והיה הכרח לפנות לשגרירות הרוסית. קצת הקלה עלינו העובדה, שהשגריר הצארי הזקן לא היה אז באנגליה והשגרירות התנהלה בידי המזכיר הראשון נאבוקוב (אביו של הסופר הרוסי המהגר ולאדימיר נאבוקוב, מחבר הרומן הסנסאציוני “לוליטה”). ליטווינוב ואנוכי הלכנו לשם פעמים אחדות (צ’יצ’רין בשום אופן לא רצה ללכת). הרגשנו את עצמנו באופן משונה בבניין הענקי של השגרירות. אנו היינו סבורים, שאנחנו חשובים יותר מן השגרירות הצארית. כנראה גם נאבוקוב חש בכך, שכן אילו פרץ סיכסוך בינינו, היינו זוכים בתמיכתו של הסובייט הפטרבורגי הכול־יכול. ואולם הממשלה האנגלית התחשבה דווקא בשגרירות הצארית. בפעם הראשונה בחיי ניהלתי כאן משא־ומתן דיפלומאטי, ודווקא עם מעצמה גדולה.
בשביל ליטווינוב היתה זו ההתחלה של הקאריירה הדיפלומאטית שלו. זמן קצר לאחר מכן הוא נתמנה לשר־החוץ הסובייטי, ואחר כך לשגריר מוסקבה באותה לונדון עצמה. אז, בלונדון, הסתיימו שיחותינו בהסכם דיפלומאטי, הן לגבי השגרירות הרוסית, והן לגבי הממשלה האנגלית. הוחלט, שאנחנו נשלח לשגרירות הרוסית רשימה של חברינו הנוסעים באניה הקרובה. השגרירות לא תכניס שום שינוים ברשימה, רק תטביע את החותמת שלה ותעביר את הרשימה לממשלה האנגלית. ובכן, הפעם הזאב היה שבע והכיבשה נשארה שלמה.
העבודה הקשה ביותר נפלה עתה בחלקה של “ועדת השאלונים”. בדרך־כלל הונהג כאן סדר כזה: הפניות של כל ה“מועמדים לנסיעה” נמסרו לי כמזכיר הוועדה. עברתי על הפניות ובדקתי את הפרטים ובישיבת הועדה הרציתי על הענין. הצעותי היו מתקבלות בדרך כלל. אולם בנוגע לשמות מסויימים התפתח ויכוח — האמנם אדם זה הוא גולה פוליטי? נקטתי עמדה ליבראלית ללא דקדקנות. מי שעמד לדין ברוסיה הצארית, או שאנוס היה לעזוב את רוסיה מחמת פעילותו המהפכנית, נחשב כגולה פוליטי. אולם היו מקרים, בהם צ’יצ’רין פיקפק, אם המועמד שייך לסוג שלנו, שכן היו אנשים, אשר היו ידועים בלונדון כעתונאים, או כפקידים באיגודים המקצועיים, ומעולם לא ראום כגולים פוליטיים. צ’יצ’רין הציע איפוא שידחו את בקשתם. ודאי היו אלה מקרים מפוקפקים וכאן כבר נלקחו בחשבון ההשקפות (או הלכי־הרוח) של חברי הוועדה. “היכן הם היו, כאשר אנו ניהלנו את מאבקנו הקשה? אין אנו חברת־צדקה, חייבים אנו לדאוג קודם־כל לחברים שלנו. להם יש להקל את דרכם” — היה אומר צ’יצ’רין. הנימוק שלי היה, שהמועמד בא ללונדון אולי לא מחמת סיבות פוליטיות, אבל כאן הוא כתב או דיבר כך, שאילו היה חוזר לרוסיה הצארית, היה נרדף שם. לפיכך — במובן הרחב של המלה — יכולים הללו להימנות עם סוג הגולים הפוליטיים. מעניינת מאוד היתה עמדתו של זונדלביץ': “אין אני יודע את כל הפרטים, אבל המהפיכה היא בבחינת חג, ואין דבר, אם גם אדם צדדי נהנה מן השימחה”.
כאשר המצב באנגליה החריף, פנו אלינו מועמדים במיספר גדל והולך, וביניהם היו גם “מקרים מפוקפקים”, והממשלה האנגלית לא הגדילה את מיספר המקומות שנועדו בשבילנו באניה, לעתים אף צימצמה את המיספר הזה. היה נחוץ, איפוא, לבדוק בייתר דיוק את המועמדים ובכל מקרה שאפשר היה — לדרוש מיסמכים כלשהם. עיבדנו שאלון מפורט, שכל אחד חייב היה למלאו. שלחתי לכל המועמדים את המכתב הבא:
ועד הצירים הרוסי
ועדת השאלונים
שאלון מס'………….
באסיפה הכללית של ועדת הצירים הרוסית מיום 21 ביוני הוחלט להקים את ועדת השאלונים, כדי לבדוק את שייכותם של כל החברים, המבקשים לנסוע לרוסיה, לסוג הגולים הפוליטיים. הקמתה של ועדה כזאת באה בשל העובדה העצובה, שהיו מקרים של שימוש לרעה; אנשים, שבשום אופן לא היו שייכים לסוג הגולים הפוליטיים, הומלצו על ידי חברים, אשר הוטעו על ידם.
בהגשימנו את החלטת ועד הצירים, אנו מבקשים מכם להשיב על כל השאלות המפורטות ולשלוח את השאלון עם התשובות לפי הכתובת: ועד הצירים הרוסי, ועדת השאלונים, פינסבורי, פיבמנטהאוז, לונדון א.ס.2.
ועדת השאלונים
מזכיר הכבוד: ד"ר יוסף קרוק
1) השם והמשפחה……..
2) הכתובת………..
3) באיזה ארגון היית חבר ומאימתי?
א. ברוסיה………..
ב. בלונדון……….
4) אימתי ולפי איזה עניין נשפטת?……….
5) מתי היגרת מרוסיה?……….
6) מדוע היגרת?…………
7) היכן התגוררת בחוץ־לארץ?………..
8) מאימתי בלונדון?
9) מי מכיר אותך? (כתובתם)…………
10) מתי אתה רוצה לנסוע לחוץ־לארץ?………
11) הערות מיוחדות…….
כדי להקל עלי את העבודה, שלח לי אהרון זונדלביץ' מכתב כזה:
אל ועד הצירים הרוסי
הוועד הפועל
יושב ראש: פ. קארפוביץ'
גזבר כבוד: ד"ר י. גאברונסקי
מזכיר כבוד: צ’יצ’רין
הבאנק שלנו: באנק לונדון ווסטמינסטר
לונדון, 9 ביולי 1917
לחבר קרוק,
חבר יקר!
אני שולח לך את המכתבים שנתקבלו בשבילך. סלח נא לי שפתחתים שכן קיבלתי אותם יחד עם הרבה מכתבים אחרים, ולא שמתי לב, שהם נועדו בשבילך. סבורני, שאולי אפשר היה לקבוע סדר כזה, שהקורספונדנציה של ועדת השאלונים תגיע אלי, שהרי בין כה וכה הנני נמצא כל יום במשרד. הייתי יכול להעביר את הדברים הנחוצים אליך, ואת הבלתי־נחוצים להשאיר אצלי עד לישיבת הוועדה. יש למיין את השאלונים. האם עשית זאת? אני לוחץ את ידך,
א. זונדלביץ'
פרק שמיני: ההפגנה האנגלית ההיסטורית 🔗
אנגליה נשמה לרווחה בשל המהפכה. — “שלום ללא מנצחים ומנוצחים”. — ליטווינוב וצ’יצ’רין מסתייגים ממשלחת “מועצת הפועלים הפטרבורגית” בלונדון. — לאחר מאסר באנגליה צ’יצ’רין מתמנה מיניסטר בממשלת ברית המועצות. — קארפוביץ טבע בדרכו לרוסיה. — ועד הצירים הרוסי עורך מסיבה המונית ונדירה לזאנגוויל.
בשביל העולם האנגלי המתקדם היתה מהפיכת פברואר חג גדול. במשך עשרות שנים השמיעה דעת־הקהל באנגליה מחאות נגד הרציחות והרדיפות בארץ הצארים, שצויינו כתופעה מבישה באירופה והאנגלים היו נותנים ברצון זכות מיקלט ללוחמים הרוסים הנרדפים. החרפה, שעליה היו מדברים זמן רב, גדלה עוד יותר כאשר אנגליה היתה אנוסה להילחם במלחמה יחד עם ארץ־הצארים. עתה היו מרוצים שהגיע הקץ לכל המשטר המביש הזה. עוד בחודש מארס אירגנו המפלגה הסוציאליסטית, האיגודים המקצועיים וגופים ציבוריים שונים, אסיפה המונית באולם הגדול ביותר, ב“אלברט הול” הענקי, עשרת אלפים איש מילאו את האולם עד המקום האחרון ונאמו האישים המרכזיים. איוואן מאיסקי, השגריר הסובייטי הראשון בלונדון בימי מלחמת העולם השניה, אשר עד 1917 שהה באנגליה כגולה פוליטי, כותב בזכרונותיו: “והנה מדבר ישראל זאנגוויל, אחד הקוריפאים של הספרות האנגלית. באופן סארקאסטי הוא מצליף על הנציגים הריאקציוניים הצבועים של האימפריאליזם הבריטי. אתם, עם האנשים האלה לא יכול להיות שום שלום, אתם יש לדבר אך ורק ‘רוסית’. הנואמים מזכירים את קרופוטקין, ורה פיגנר, סטיפאן קרובצ’ינסקי ושורה ארוכה של מהפכנים רוסיים נודעים. גם רשימת הלוחמים שנפלו. וכאשר הכול קמו על רגליהם, כדי לכבד את זכרם וכאשר נגנו את מארש־האבל, עמדו אצל רבים דמעות בעיניים”. מאיסקי אומר, שהאסיפה הזאת תישאר לתמיד בזכרונו כאחד הרגעים הבולטים בחייו.
זמן קצר לאחר מכן באה ללונדון משלחת של מועצת הפועלים הפטרבורגית. הם ייצגו את כל המפלגות הסוציאליסטיות. חמשת האישים הנודעים ורבי ההשפעה היו: המנשביק ראזאנוב, הבולשביק יוסף גולדנברג, הסוציאליסט־ריבולוציונר רוסאנוב, הבלתי־מפלגתי סמירנוב והבונדאי הרש ארליך. הם באו בשליחות גדולה: להחיש את קץ המלחמה. הסובייט הפטרבורגי הראשון נתקל, כמובן, קודם־כל בטראגדיה של המלחמה. כאשר התחילו לתכנן ברוב התלהבות את העתיד המאיר של הארץ הענקית, הבינו הכול, שהמיכשול הגדול ביותר היא המלחמה. באקלים החופשי הוכרזה הסיסמה: “שלום ללא תשלום קונטריבוציה וללא קיפוחים! ללא מנצחים וללא מנוצחים!” זו היתה תשובה מכובדת על רצח העמים והאחים. נבחרה, איפוא, משלחת, שתיסע לארצות אירופה ותעזור באירגון קונגרס סוציאליסטי בינלאומי, אשר יטול על עצמו את היוזמה לנהל תעמולה למען הסיסמה הזאת בכל הארצות ובשני המחנות הלוחמים. בשטוקהולם הנייטראלית נוסד “ועד הולאנדי־סקאנדינאבי”, אשר יחד עם הסוציאליסטים הרוסיים נטל על עצמו את אירגון ההכנות. בלונדון זכתה מישלחת הסובייט בתמיכתם של הסוציאליסטים האנגליים.
הם נפגשו גם עם “ועד הצירים” הלונדוני שלנו.
כיון שלנין וטרוצקי כבר תיכננו אז את תוכניותיהם הבולשביסטיות, התייחס הבולשביק ליטווינוב אל המשלחת באורח סקפטי. כזו היתה גם עמדתו של צ’יצ’רין.
משום כך קיימתי אני את המגע העיקרי עם המשלחת. מסרתי להם אינפורמאציה על המצב הכללי באנגליה. הם השתכנו ב“מלון ראסל” הידוע ולפי בקשתם ביליתי אתם כמעט את כל הזמן והבאתי אותם גם לרובע וייטשפל, שעורר בהם עניין רב. אז הכרתי את ארליך, אשר התעניין, כמובן, במיוחד במצב היהודים. מאז קיימנו יחסים ידידותיים. ארליך היה באמת אדם הגון ולוחם סוציאליסטי כן. בלונדון הוא עשה במרץ רב כל מה שהיה ביכולתו, כדי לזכות בתמיכת פועלי אנגליה לשלום. מי יכול היה לשער, שהסובייטים ירצחוהו בבוא היום…
* * *
הקונגרס השטוקהולמי לא נסתייע. האחריות העיקרית לכישלון נופלת על הממשלה האנגלית. היא אסרה על הצירים האנגליים לנסוע לשטוקהולם, ובימי מלחמה אי־אפשר היה לעזוב את האיים הבריטיים באורח בלתי ליגאלי. האיסור היה פשע היסטורי אמיתי. כמובן, אי־אפשר לדעת עד כמה עשויה היתה הוועידה בשטוקהולם, אילו נתקיימה, להיות בעלת השפעה, אולם כמה מזיק היה אותו איסור בורגני עיוור! כמה אוילי היה לחשוב, שמקסטון, ברוקווויי, ברלסוורט, הנדרסון, או לורד ברטראנד ראסל, עלולים בוועידה הזאת “ליפול תחת השפעה רעה” של המנהיגים הסקאנדינאביים, או של משתתפים גרמניים אוונטואליים, כגון רוזה לוקסמבורג, לדבגר וקורט אייזנר! האיסור הלונדוני עוד הקל על פעולתה של התעמולה הדימאגוגית.
עלי לציין כאן אפיזודה מעניינת. גריגורי צ’יצ’רין לא הסתפק בפעילותו במושבה הרוסית בלבד, הוא גם ניהל תעמולה בקרב האנגלים נגד הליכה לשרות צבאי. הממשלה החליטה לאסרו. אבל האנגלים עושים את הכול בדרך משלהם. הממשלה הודיעה לו, כי “בעוד שלושה ימים עליו להתייצב יחד עם חפציו בבית־הכלא”. היינו נרגזים, אבל לא יכולנו לעשות דבר. בערב שקדם ללכתו לבית־הכלא אירגנו סעודה לכבודו. זו היתה מין מחאה שלנו וגם ביטוי של הוקרה ותודה על עבודתו המסורה.
במרכז לונדון, ברובע “סוהו” הבוהימי, באולם מיסעדה קטן ונעים, התכנסו 10 עד 12 איש והושמעו נאומים. כולנו לחצנו את ידו של צ’יצ’רין על מרצו הרב ועל כושר עבודתו ללא ליאות. “המהפיכה תימשך, ובדיוק כשם שהממשלה בפטרוגראד לא שכחה ושיחררה את האסירים הפוליטיים, כך, הננו בטוחים, תשתדל הממשלה הרוסית לשחרר גם את גריגורי צ’יצ’רין שלנו”. על גליון נייר הבענו את הכרתנו זאת וכולנו חתמנו עליו. לאחר משא־ומתן ממושך שוחרר צ’יצ’רין וכעבור זמן־מה נתמנה כשר־החוץ הסובייטי. את תעודת־התודה הלונדונית הזאת הוא שמר היטב והביאה עמו בין חפציו לרוסיה. פעם, כשישב כבר בקאבינט המיניסטריאלי שלו בפטרוגראד, הראה לי בקורת־רוח את המיסמך הזה שלנו.
צ’יצ’רין היה אדם שלא רחש אמון בבני־אדם, אשר לא הכירם אישית. כאשר קיבל לידו את כהונת השר, השתדל, שבמישרדו יעבדו כמה שאפשר יותר אנשים שהכירם מלונדון. מבחינה זאת הוא לא התחשב בשייכות מפלגתית. אם הכיר אדם מלונדון כאיש כן מבחינה רעיונית, לא היה חשוב בעיניו, לאיזו מפלגה האיש שייך, או היה שייך בעבר. הודות לכך עבדו בלישכתו בראשית כהונתו לא־מעט יהודים. כאשר באתי לשם בפעם הראשונה, פגשתי כמנהל הלישכה את מכרי הלונדוני הוותיק, קאנטור, שהיה אנארכיסט לונדוני ותלמידו של רודולף רוקר.
* * *
“ועד הצירים” סבל אבידה קשה. פטר קארפוביץ‘, יושב־ראש הוועד למן הרגע הראשון לפרוץ מהפיכת פברואר, התגעגע “הביתה! הביתה!” וכיוון שהמשא־ומתן עם השגרירות הרוסית והממשלה האנגלית על היציאה נמשך זמן רב, הוא לא רצה להמתין עוד והחליט — על דעת עצמו — לנסוע מייד. הוא בא בדברים עם בעליה של אניה אנגלית שהובילה סחורות ובספינה קטנה הפליג לאוסלו. ביקשוהו: “המתן עוד קצת!”, אך ההפצרה לא הועילה. “המתנתי שנים רבות – אינני יכול להמתין עוד!” כולנו נפרדנו ממנו בלבביות רבה. והאסון קרה. הצוללות הגרמניות מיקשו את הספינה הקטנה וקארפוביץ’ טבע בים. האסון זיעזע את כולנו. הוא היה אדם מצויין, אידיאליסט טהור שבטהורים. לאחר התנקשותו בשר־החינוך וישיבתו הממושכת בקאטורגה הרחוקה, זכה סוף־סוף לשיחרור — והנה ניספה באופן טראגי כזה. באסיפת־האבל הזכרנוהו כולנו ברוב אהבה.
* * *
כאשר פירסם זאנגוויל את ספרו “וור פור דה וורלד” (מלחמה למען העולם), היה בכך משום מאורע גדול. המלחמה כבר נמשכה שנים אחדות. עתה כבר צריך היה לטפל בבעיית העתיד: מה כבר נשתנה, איזה שינויים עוד יבואו, איזה אופי ישא חוזה־השלום? כל העתונים הגדולים וכתבי־העת הקדישו לספר תשומת־לב רבה. הדגישו את הגיונו המשולב בהומור ואירוניה, והביעו תקווה, שהספר יהווה תרומה רוחנית לאופיו של השלום הבינלאומי. מעניין, שכתבי־עת אחדים הדגישו את “צליל היינה” שבספר. “מאנצ’סטר גארדיין” הליבראלי הגדול כתב: היינה ביקש שיניחו על קברו לא זר עלי־דפנה, כי אם חרב, שכן היה חייל אמיץ שלחם בשם האנושות. מיסטר זאנגוויל יש לו יותר זכות לתואר מיוחד זה. הספר הוא צירוף נדיר של רעיונות כלליים ויהודיים.
סניף המפלגה שלנו החליט לארגן מסיבה לכבוד הופעת הספר. זאנגוויל סירב תחילה, אולם כאשר הודעתי לו שזוהי החלטתנו הנחושה, כתב לי מכתב אופייני מאוד:
“רואה אני שאתה רוצה בהחלט שהמסיבה תתקיים. שומה, איפוא, עלי לבקש מצדי שהמסיבה תהיה צנועה ככל האפשר, שכל משתתף יאכל לא יותר משהיה מקבל בבית. האמן נא לי, כי אף שפיקפקתי ביחס לצורך במסיבה, הריני מעריך כראוי את ידידותך ואת מרצך”.
שני פרטים קטנים. בדרך־כלל היה נהוג בימים ההם, שבמסיבות של המועדונים האנגליים נשים לא היו משתתפות. זאנגוויל שאלני, איפוא, במיוחד, אם הוא יכול לבוא יחד עם אשתו. השאלה השניה היתה, מה יהיה לבושם של המשתתפים? רצינו דווקא לשמור על האופי שלנו ולפיכך הזמנו גם את הנשים. ואשר ללבוש, השארנו את הדבר לשיפוטו של כל אחד. מובן, שמרת זאנגוויל השתתפה; וזאנגוויל הודיע לי שהוא יבוא “בלבוש חגיגי”. היה מצב פאראדוקסאלי, שאני, המהפכן הרוסי, צריך לייעץ לג’נטלמן האנגלי הנודע כיצד להתלבש.
האמביציה שלנו היתה להראות “לבארונים המתבוללים השתדלנים”, כיצד הדמוקראטיה היהודית, כיצד “וייטשפל” מארגנת ערב כזה. הזמנו יהודים ולא־יהודים. כאשר הופיעה בעתון ידיעה על קיום המסיבה, קיבלנו בלי־הרף מכתבים ובקשות להזמנות. כל איגוד מקצועי וכל אירגון ביקש להשתתף. מעניין, שכמה עסקנים ידועים, כגון גרינברג, עורך ה“ג’ואיש קרוניקל”, התאוננו אצל זאנגוויל על שלא הוזמנו. זאנגוויל כתב לי איפוא שאף־על־פי שאין הוא מסכים בשאלות מסויימות עם גרינברג, בל יפריע דבר זה ועלינו להזמינו, אם אנו רוצים בכך.
ואכן, המסיבה נשאה אופי רב־רושם. באו גם אנשים שלא הוזמנו. מאחר שבעל המסיבה לא הכין בשבילם מקומות, הם ביקשו, שירשו להם לשבת לא ליד השולחנות הערוכים. היה זה ערב־חורף סגרירי וקר, אבל באולם שררה חמימות נפלאה. באו סופרים, עתונאים, מוסיקאים, ציירים, מדינאים, מנהיגי איגודים מקצועיים, עסקני ציבור, חברי פארלמנט וגם מיטב הנציגים של “העילית היהודית האנגלית”. פתחתי את הערב ביידיש ובאנגלית ודיברתי על האדם הלוחם למען התחיה היהודית ולמען ההומאניזם הכללי. ראשון נאם ד“ר אידר, בן־דודו של זאנגוויל, ידיד קרוב ומנהיג טריטוריאליסטי פעיל, איש־מדע ידוע. הוא, היושב ראש הידוע של החברה הפסיכואנאליטית האנגלית, סיפר, כיצד עבד כרופא צעיר בדרום אפריקה וודאי היה נשאר אחד האנשים האפורים באותה ארץ רחוקה, אילמלא השפעתו של זאנגוויל, אשר עודדו וגילה לפניו את האופקים הגדולים האנושיים־כלליים והיהודיים־ההיסטוריים. בין השאר הוא קרא מכתב, שזאנגוויל כתב אליו ליוהאניסבורג ב־1896, על ביקור שביקר אצלו עתונאי וינאי צעיר בשם ד”ר הרצל, בעל רעיון בדבר מדינה יהודית; אידר הזכיר כיצד הוא התייחס לרעיון בספקנות, אך זאנגוויל על גאוניותו שיכנעוֹ בכל זאת בנכונות הרעיון. השני דיבר ברנארד שאו. בדרכו המיוחדת התפעל מגדולתו של זאנגוויל ומרב־צדדיותו. הוא פתח במלים: “באנקט כה חם, יפה ורב־רושם האנגלים לא היו מסוגלים לערוך. אני מפקפק אם גם בני־עמי האירים יכלו לערוך מסיבה כזאת. לכנס במזג־אוויר אנגלי כזה כל־כך הרבה אנשים רבי־עניין יכול רק אדם כידידי זאנגוויל, שאני גאה על ידידותו אלי”. בנימה סארקאסטית הוסיף: “אולי הביאו זאת בחשבון גם הגרמנים ובערב אפל זה הם לא יערכו התקפת צפלין. אך מובטחני, כי היוזמים הביאו הכול בחשבון, ואם הערב יישמע אות אזעקה, הוכנו גם המיקלטים הדרושים”.
בשם הציונים האנגליים דיבר היושב־ראש שלהם ג’וסף כהן, שהזכיר את ידידותו הקרובה של זאנגוויל עם הרצל ואת זכויותיו הגדולות כהרצליאני נאמן.
אחריו דיבר מאיר שפילמן, סגן היושב־ראש של המרכז הטריטוריאלי ואחד מאנשי־האצולה האנגליים היהודיים המכובדים ביותר. ואחריו — ראש האיגוד המקצועי של החייטים. כאשר הוא שאל אותי באיזו שפה ינאם, דיברתי על לבו שידבר יידיש, שהרי אנו רוצים להדגיש את אופיו הוייטשפלי של הערב הזה. המזכיר הנמרץ של האופים היהודים ביקש אף הוא לדבר, כדי שלא יתקבל הרושם, שרק החייטים הם המעריכים את זאנגוויל, גם האופים היהודים מבקשים להביע את אהבתם אליו.
דבריו של זאנגוויל, האדם הרגיש, הצטיינו בערב זה במיוחד בצורה מזהירה ובתוכן מעשה־אמן. הוא דיבר על התקופה ההיסטורית הנוכחית, שוודאי תשאיר עקבות עמוקים בחיים האנושיים והיהודיים. הדור הנוכחי נועד למלא תפקיד היסטורי למשך שנים רבות־רבות. השכבות המשועבדות, העמים הנרדפים — להם מצלצלת עכשיו השעה. מה יהיה על גרמניה, אין איש יכול לדעת, אבל יש לעשות את מיטב המאמצים.
הייתי מאושר, שהערב עבר בהצלחה כה רבה, ואם כי דיברו נציגים של זרמים שונים, צילצל בכל זאת באורח הארמוני הקול הכללי של תודה ושל הוקרה. בדריכות עקבו הכול אחר הדברים והעתונות כתבה, שזה היה ערב גדול וחשוב במאבק למען שלום צודק ולמען הקמת “חבר לאומים” חדש.
פרק תשיעי: המדינה היהודית והצהרת באלפור 🔗
חיים וייצמן מושך את זאנגוויל להנהגת הציונות. — חליפת המכתבים ביניהם. — המינימליזם של וייצמן ביחס לעליה מעורר תימהון אצל הטריטוריאליסטים. — זאנגוויל בעד מדינה יהודית. — נאום נבואי של זאנגוויל. — השפעתו על יהדות אמריקה.
למן השבוע הראשון לפרוץ המלחמה כל אלה שהתעניינו במצב היהודים היפנו את עיניהם לזאנגוויל. הסופר הנודע ה. ולס פנה אל זאנגוויל, עוד באוגוסט 1914 במכתב גלוי וטען, כי עתה הגיעה השעה לייסוד מדינה יהודית. בכל הרצאותיו נגע זאנגוויל בבעיה זו. הוא היה האישיות הפופולארית ביותר, הלוחם המוכר למען התחיה היהודית.
ד“ר חיים וייצמן, אשר הגיע לאנגליה סמוך לפרוץ המלחמה ושימש כדוצנט באוניברסיטת מאנצ’סטר, לא היה ידוע באנגליה מחוץ לחוגים הציוניים. גם הוא הבין, שזאנגוויל יוכל לפנות בדרך הטובה ביותר אל הציבור האנגלי. ואכן, מייד לאחר פרוץ המלחמה, פנה אל זאנגוויל במכתב, ש”יטול על עצמו את הנהגת התנועה למען פלשתינה". נערכו כמה התיעצויות כדי לברר מהי תכנית תרבותית, פעילות למען הגירה, שוויון זכויות. (זאנגוויל הסכים ליטול לידיו את ההנהגה בתנאי, שתגובש עמדה ברורה בבעיות העיקריות).
המכתב הבא מאת ד"ר וייצמן שופך אור בהיר על המצב:
"20 בנובמבר 1914
מיסטר זאנגוויל הנכבד,
קשה לי לנסות ולכתוב אליך שוב. שיחתנו האחרונה, שציפיתי לה בעניין רב, נסתיימה בוויכוח אקאדמי על לאומיות. השתוממתי לשמוע את עמדך. ואף־על־פי־כן סבור אני, שבמדיניות מעשית אפשר למצוא מצע משותף וכי שיתוף־הפעולה היה מהווה תרומה גדולה, הן לציונות והן לאירגון שלך. הואלת בטובך להכיר, כי בעיית פלשתינה — כפי שהתוויתי אותה בשיחתנו — ראויה לעיון; ומבקש אני להדגיש, כי יישובם של מיספר קטן יחסית של יהודים — דיברתי על מיליון, כאשר יכול להתיישב בפלשתינה במשך שלושים או ארבעים שנה (כמובן, אם פלשתינה תיכלל בציביליזציה האירופית) — הוא בשבילי בעיה בעלת משמעות ממדרגה ראשונה וראוי הדבר למאמץ כל היהודים הלאומיים. קודם כל היה דבר זה קובע באורח סופי את מעמדם של היהודים.
ודאי שמת לב לכך, שהעתונות מדברת עתה על ארמניה, ובדברה על ארמניה, היא מדגישה בעיקר את הסביבה אצמיאדזין (Etchmiadzin), ויש לשער, שהיא ידועה כעיר רק לסטודנטים הלומדים גיאוגראפיה, אולם יחד עם זאת היא מייצגת את ארמניה, משום שזהו מרכז של המדע הארמני, התרבות והדת והיא מגלמת את הלאום הארמני. אני מכיר בכך, שמה שאמרתי מייצג בעיקר את תורת אחד־העם, אבל אתה צריך להכיר, שאחד־העמיות יש בה עיקרון פוליטי בריא. אוניברסיטה יהודית עשויה מבחינה מסויימת להיות חשובה יותר מאשר כמה אניות־מלחמה יהודיות ומאה מושבות. אני נבדל מן אחד־העמיות בכך, שמצפה אני, כי המרכז הרוחני שלנו יעמוד על בסיס חומרי יציב, וכי יישוב של מיליון בני־אדם מאורגן לפי העקרונות המודרניים, הוא יותר מאשר עוּבר של אומה. כאשר תיעשה התחלה כזאת, יוכל אחר כך לקום יישוב יהודי של כמה מיליונים בתוך פלשתינה ומסביבה. אני הנני חסיד של תורת התאים (Cellular Theory). חשוב ליצור את התא הראשון, אשר יכיל בתוכו את עתידו של אורגאניזם בעל תאים רבים (Poly־cellular Organism), שיקום בתנאים נורמאליים.
סבורני, שהבהרתי את עמדתי, כי בדברי על יישוב קטן יחסית, הריני מתכוון למינימום, אשר אליו צריך להצטמצם בזמן הנוכחי, כדי להישאר במסגרת האפשרות המעשית והממלכתי הבריאה.
הריני מבין, שבהציענו תוכנית כזאת לדעת־הקהל הכללית, אין אנו נותנים תשובה על השאלה הנוראה של מצב היהודים במזרח אירופה. השאלה הסבוכה מאוד של הגירה, אשר בלי־ספק תגיע לממדים עצומים לאחר המלחמה, תישאר גם להבא ותהווה ספינקס לכל הארגונים היהודיים. לפי דעתי, נצטרך לדון בשאלה הזאת לאחר המלחמה. אין אני מצפה לכך, שנוכל לפתור אותה באיזה שהיא בחינה. אנחנו יכולים לעשות רק פעולה פאליאטיבית, העשויה להיות בעלת משמעות גדולה. אבל חוששני, שהלחץ הקיים ברוסיה יכול לבוא על פתרונו על־ידי העבודה ברוסיה עצמה; שיחרורה של יהדות רוסיה יבוא אחרי מאבק נורא, לאחר שיחרורו של העם הרוסי עצמו… יכולים אנו להקל על מצוקתם של המהגרים; יכולים אנו להפנות זרם קטן מאוד אל פלשתינה; וזה הכול. מסכים אני אתך ועם ד"ר יוכלמן, ששאלת ההגירה תצטרך להיכלל במצע; למעשה היה זה חלק של הפעולה הציונית תחת השם ‘עבודת ההווה’. הריני מודע, שמבחינה אירגונית עבודת ההגירה לא נעשתה במידה מספקת, שכן בארבע או חמש השנים האחרונות ריכזנו את עיקר כוחנו בפלשתינה עצמה. אינני מפקפק, שבשאלות כאלה של מדיניות מעשית צריך ואפשר להשיג אחידות, בהביאנו בחשבון את המשבר הנורא העוברת עלינו עתה.
הריני סקרן לדעת את עמדתך. ודאי שאעשה מאמץ— אם תאפשר לי זאת — להתגבר על כל הקשיים הקיימים, כדי לשוות לפעולה אחדות והארמוניה. מובטחני, שאין לנו זמן לאבד. שכן קודם כל אנחנו — כוונתי ליהודים הלאומיים — הננו האנשים היחידים, שיש לנו מצע מוגדר. כל האחרים, אלה אשר הכתירו את עצמם כמנהיגי העדה היהודית, הם נטל כבד על שכמה של היהדות המעונה. אין הם מסוגלים לחשוב, ואינם מסוגלים להתרומם למצב הנוכחי. יש להניח שהם יהיו מרוצים מן ה“שתדלנות” שלהם, שאינה מביאה לשום דבר, כשם שתמיד לא הביאה לשום דבר.
הנני מוכן לבוא שוב ללונדון והנני מצפה לצ’לנוב שצריך לבוא במהרה; ואז נוכל לסדר סופית את העניינים.
בברכה חמה, שלך מסירות
/—/ ת. וייצמן"
כעבור יומיים (ב־23 בנובמבר 1914) השיב זאנגוויל:
"הריני מודה לך בעד מכתבך האדיב. אולם בטרם נמשיך בחילופי־המכתבים שלנו היה טוב, אילו יכולת לקבוע באורח פורמאלי, אם אתה מדבר כמיופה־כוח של ההסתדרות הציונית. עליך להבין, שאיני יכול לדון בשאלות שנגעת בהן כבמצע, אשר עליו צריך לבוא שיתוף פעולה בין הציונות לבין הארגון שלי, אם הדבר שאנו נקבע עלול להיתקל בהכחשה מטעם ההסתדרות שלך, או מטעם איזה חלק ממנה. מייד לאחר שאקבל ממך ערבות המתקבלת על הדעת, אציע את העניין למועצת האירגון שלי ואציע, שחברי יתחילו לדון אתך בנוגע לאפשרות של שיתוף־פעולה.
במיטב הברכות, שלך בכנות
/—/ ישראל זאנגוויל".
כעבר שבוע (ב־29 בנובמבר) כתב וייצמן אל זאנגוויל:
“תודה רבה בעד מכתבך. אתמול שמעתי שד”ר צ’לנוב כבר נמצא בדרכו לאנגליה. כאשר יבוא, אציע לפניו את כל חילופי המכתבים שלנו ונוכל להמשיך בדיוננו. במיטב הברכות.
שלך במסירות ובכנות".
/—/ ח. וייצמן"
מייד לאחר שקיבל זאנגוויל את המכתבים הוא כינס את המועצה המרכזית של האירגון הטריטוריאליסטי. אני זוכר היטב את הישיבה. היא נערכה בדירתו של מאיר שפילמן, סגן־יושב ראש המרכז. שפילמן היה בנקאי ופילנטרופ ונטל חלק פעיל מאוד באירגון הטריטוריאליסטי. משפחת שפילמן היתה נימנית עם האריסטוקראטיה הוותיקה ועם המשפחות המכובדות (אחיו היו מבקרי אמנות וספרות נודעים). באולם היפה, שגדוש היה יצירות אמנות יקרות וכל מיני חפצי אמנות, התייחסו כל המשתתפים בתשומת־לב מרוכזת ביותר לעניין הנידון. הכול הבינו, כי מדובר בעניין בעל משמעות גורלית. נערך ויכוח ממצה. בהרחבה מיוחדת דיבר ד“ר דוד אידר. הכרתיו היטב עוד מציריך ומהוועידות הטריטוריאליסטיות שנתקיימו לפני המלחמה. בהיותו איש מדע בתחום הגיאוגראפיה, יושב־ראש האיגוד של הפסיכואנאליטיקנים האנגלים, הוא עסק בעניינים היהודיים מתוך גישה מעמיקה. הוא היה בן־דודו של זאנגוויל וידידו עוד מימי לימודיהם באוניברסיטה ונימנה עם מעריציו הגדולים. לאחר ד”ר אידר דיבר פיליפ הרצוג, אחד העסקנים האינטלקטואליים האנגלים־היהודיים החשובים. הממשלה האנגלית שלחה אותו להודו לעמוד בראש הפעולה התרבותית והוא כיהן שם כרקטור האוניברסיטה של בומביי.
מכתבו של ד"ר וייצמן עורר תמהון רב אצל המשתתפים. בייחוד תמהו, שווייצמן המכיר בכך, שתהיה הגירה גדולה מרוסיה לאחר המלחמה, מתכנן לכוון לארץ־ישראל רק חלק מקטן מהמהגרים. אולם הכול הסכימו לתאם המשך הפעילות. ברוח זו נתקבלה החלטה פה אחד.
מבחינה פורמאלית לא הייתי חבר “המועצה הטריטוריאליסטית המרכזית”. זאנגוויל היה נוהג להזמינני לישיבות־“איט”א" (האירגון הטריטוריאליסטי היהודי) כנציג “הוועד המרכזי לחוץ־לארץ של מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית”, וכחבר ה“לישכה המרכזית הטריטוריאליסטית בציריך”.
בישיבה ההיא, לאחר שדיברו כל החברים, — ולפני קבלת ההחלטה — הציע זאנגוויל שאביע את דעתי. אף כי לא הייתי חבר פורמאלי, הוא ביקש לשמוע את דעתי בעניין הזה. תמכתי תמיכה מלאה בעמדתו של זאנגוויל, כי עתה מחובתם של הטריטוריאליסטים הוא לתמוך בדרישת מדינה יהודית בארץ־ישראל, שכן מאז ומתמיד, למן ראשית קיום התנועה שלנו, היתה זו האידיאה שלנו.
ד“ר צ’לנוב בא, אבל, כפי הנראה, אולי דווקא זאת היתה הסיבה, שבגללה לא השיב וייצמן על מכתבו של זאנגוויל, כפי שהבטיח. ד”ר צ’לנוב (בדומה לאוסישקין) היה בעל אורינטאציה אחרת לגמרי. הוא קיווה לנצחונם של התורכים (והגרמנים). על כל פנים הוא לא רצה להתחייב כלפי אנגליה. מלבד זה נוסף כאן גם עניין ד“ר גאסטר, הרב הראשי הספרדי באנגליה. ד”ר וייצמן כותב בזכרונותיו, שד"ר גאסטר קינא בהרצל. הוא, גאסטר, אשר נימנה עוד עם חובבי ציון, סבר, כי הוא ראוי לעמוד בראש ההסתדרות הציונית העולמית. כשהייתי בלונדון הכרתי את גאסטר רק מעט. מקרוב יותר הכרתיו כעבור כעשרים שנה, כאשר נזדמן לי לשתף עמו פעולה מקרוב. ודאי, גאסטר לא נימנה עם “האנשים הקלים”. בעת מלחמת־העולם הראשונה הוא קשר קשרים חשובים באנגליה והיה סבור, כי הוא צריך לנהל את המשא ומתן עם הממשלה האנגלית. מכל מקום עברו שנים אחדות ווייצמן לא התקשר עם זאנגוויל.
וזאנגוויל? הוא בשום אופן לא נימנה עם האנשים הנדחקים ליטול לידם את ההגה. זאנגוויל היה איש־התחיה בעל אורינטאציה אוניברסאלית וכשרונות רב־צדדיים, אבל הוא התעניין אך מעט בעניינים פורמאליים ואירגוניים. פעם בעת קונגרס ציוני, כאשר ביקש את רשות הדיבור, העיר אחד הצירים שאין הוא ציר. קם, איפוא, הרצל ואמר: “נמצא בשורותינו גאון, לא נתעכב על עניינים פורמאליים של מה־בכך”. ואכן, זאנגוויל התעניין מעט מאוד בפרטים פורמאליים אירגוניים. הוא נטל חלק בתנועות השונות וזיכה אותן האהדה כללית, אבל את כל אלה הוא עשה רק לאחר שפנו אליו. המקרה המפורסם ביותר היה ביחס לתנועה הציונית. כאשר ד"ר הרצל בא ללונדון וביקש ממנו “לתמוך ברעיון של מדינה יהודית”, הוא עשה את הדבר בהתלהבות ואהבה. בדומה לכך נהג לגבי התנועה הטריטוריאליסטית. כאשר בשנת 1905 ביקשו ממנו הטריטוריאליסטים בבאזל ליטול לידיו את ההנהגה, הוא עשה את הדבר על פי בקשתם.
כך הוא פעל גם מאז 1914. כאמור, כבר בראשית קרבות־הדמים בין העמים קרא זאנגוויל — הראשון — בלי הרף להפוך את ארץ־ישראל למדינה יהודית (הקריאה הבולטת ביותר שלו היתה, כאשר תבע מאנגלים להגשים את התוכנית אותה הגה עוד נאפוליון).
כאשר ד“ר וייצמן, לאחר ההכתבות מנובמבר 1914, לא פנה אליו עוד, היה זאנגוויל סבור, שלוויצמן יש תוכניות אחרות. לזאנגוויל חשוב היה העניין עצמו, ולא מי שיעשה אותו. בדבר זה נוכחתי פעמים אחדות. בן־דודו האחד של זאנגוויל היה ד”ר דוד אידר, ובן־דוד השני — ג’וזף כהן, יושב־ראש הציונים האנגליים. שלושתם קשורים היו בידידות עמוקה. לעתים קרובות, כאשר זאנגוויל היה בא מכפרו ללונדון, היה נפגש עמהם. פעמים אחדות ליוויתיו אל דירתו של ד“ר אידר, שם היו נפגשים שלושתם. היה מעניין ביותר לעקוב אחר ה”שלישיה האידיאית הזאת. אידר היה קודם־כל איש מדע, כהן — איש־עסקים, וזאנגוויל — סופר. בעניינים מסויימים הם השלימו איש את רעהו. כאשר ד"ר אידר וכהן הביעו דעתם שזאנגוויל צריך ליטול לידיו את ניהול השיחות עם אנגליה, היה משיב תמיד: “אם לווייצמן יש דרכים אחרות, שיעשה את שלו, כפי שהוא חושב. הדבר העיקרי הוא העניין”.
וכך נמשכו הדברים כמעט שלוש שנים. זאנגוויל לא חדל כל הזמן מעבודת ההסברה הגדולה. לאחר שהושגה “הצהרת באלפור” (1917), ביקשו וייצמן וסוקולוב מזאנגוויל לנאום באסיפה שנערכה באופרה של לונדון, וזאנגוויל קיבל את ההזמנה ללא פיקפוקים.
בהפגנה החגיגית הזאת, בראשונות של לורד רוטשילד, שבה נאמו שלושת האישים המפורסמים, התרומם זאנגוויל לרמה ההיסטורית הגדולה ביותר. בזכרונותיו כותב נחום סוקולוב: “זאנגוויל דיבר באופן מזהיר ועוד יותר מאשר הרגיל אצלנו”. ביקשו ממנו במיוחד “לתמוך בהחלטה”. הוא פתח: “כנשיא האירגון הטריטוריאליסטי היהודי ניתן לי הכבוד להופיע על במת הנואמים הזאת. כנשיא, מתחתי ביקורת על מנהיגיכם, אולם היום אני נמצא כאן לא כדי למתוח ביקורת, כי אם כדי לאחל הצלחה ולשתף אתכם פעולה. הריני מברך אתכם, בייחוד את ד”ר וייצמן ואת סוקולוב להצלחתם הדיפלומאטית ההיסטורית. חובתו של כל עם ישראל היא לדאוג, שהעניין הזה ילווה בהצלחה בתחום המעשה הקשה, וזוהי חובתה במיוחד של ‘איט"א’, שהרי היא נוסדה כדי להשיג טריטוריה על יסודות אוטונומיים. אילו היתה ‘איט"א’ לוחמת נגד איזושהי תוכנית מעשית של טריטוריה יהודית, היתה זו לא רק בגידה כלפי העם היהודי, כי אם גם כלפי הפרוגראמה שלה עצמה".
צליל מיוחד היה לדבריו האחרונים: “המטרה שלנו עדיין רחוקה. אולם עלי להזכיר, שעמנו הקטן בילה את מעצמות המלחמה של כל המדינות הגדולות בימי קדם. ראינו את בית־מקדשנו עולה בלהבות, אפרו נזרה ברוח ונפוץ על פני שבעה ימים, עברנו את התקופה הארוכה של האינקוויזיציות, את הלילה הארוך של ימי־הביניים, וקדושינו עלו על המוקד. עוד אתמול נטחנו המוני עמנו בין פרוסיה האכזרית לבין רוסיה חסרת הרחמים, ואף־על־פי־כן שברנו סוף־סוף את ממלכת הזעם והדמים הזאת, ובאופק שלנו אנו רואים את הר ציון, מרגיש אני, כי יכולים אנו לומר אל העמים: נחמו, נחמו אתם, עמים חלשים וסובלים; למדו מתולדות הסבל הארוכות של ישראל, שהרוח חזקה היא מן החרב; שהנביא, אשר ניבא לעמו את תחייתו, לא היה נביא קטן יותר, כאשר הכריז את השלום לכל העמים, את השלום מירושלים”.
הרושם היה לאין שיעור. כל בית האופרה, למן האולם למטה, התאים, היציעים, כולם עמדו על רגליהם והתשואות הסוערות נמשכו דקות ארוכות. זה היה ערב נדיר. דיברו המנהיגים הנודעים והמוכרים; מלבד ד“ר וייצמן וסוקולוב — ד”ר גאסטר הרב הראשי באנגליה; המיניסטר הרברט סמואל ולורד רוברט ססיל. ברכו גם נציגים ערביים. זאנגוויל הפך את היום לא רק לחג לאומי יהודי כללי, כי אם גם לחגיגת שלום בינלאומית. בנאומו נשמעו צלילים נבואיים.
לורד ססיל ניגש אליו ולחץ את ידו בחוזקה. היתה זו תמונה בלתי־נשכחת: האציל האנגלי הזקן ברך את בנם של מהגרים עניים בוייטשפל. הדבר היה סימלי: בן האצולה האנגלית העתיקה הודה לבן העם היהודי העתיק.
* * *
כאן נחוצה הערה מיוחדת. — הופעותיו של זאנגוויל נודעה להן משמעות רבה לגבי אמריקה. יש בכך משום פאראדוקס, אבל עם זאת זוהי עובדה ממשית. שעה שהאצולה היהודית האנגלית לא נדבקה בהלך־רוח יהודי לאומי, והתרחקה בן הוייטשפל, היו ראשי היהדות האמריקנית קשורים מאוד אל זאנגוויל. כבר ספרו הראשון הופיע לפי יוזמתם; כל נאום של זאנגוויל היה נשלח מייד לאמריקה. העורך האמריקני שלי בלונדון היה מבקש תמיד לציין כל הופעה של זאנגוויל ומייד היו מבריקים את דבריו לסוכנות אמריקנית. וכל המאמרים שפירסם בלונדון נתפרסמו גם בכתבי העת האמריקניים רבי ההשפעה.
כל המיבנה הפסיכולוגי של היהדות האמריקנית היה שונה לגמרי ממבנה היהדות בלונדון. יש להניח שהיתה זו השפעתם של ג’פרסון, וושינגטון, לינקולן ותיאודור רוזוולט על עיצובה של אמריקה כמדינה רבת לאומים. עובדה היא שמאבקו הרוחני, הרעיוני והפוליטי של זאנגוויל היתה לו משמעות גדולה לגבי עמדתם הלאומית והפוליטית של המנהיגים היהודיים באמריקה.
הוא היה מיודד עם המשפחות החשובות ביותר ורבות־ההשפעה, כגון יעקב שיף (הם עבדו ביחד ב“הגירת גאלווסטון”) והמשפחות שטראוס. בניו־יורק היה זאנגוויל מתגורר אצל ידידו הקרוב, הפילאנטרופ והתעשיין נתן שטראוס (לפי יוזמתו של זאנגוויל, ייסד שטראוס בארץ־ישראל את “מרכזי הבריאות שטראוס” המפורסמים). הוא היה גם מיודד עם אוסקאר שטראוס, השגריר האמריקני בקושטא.
בניגוד ללונדון היו יהודי העילית קשורים במישרין או בעקיפין עם ההמונים בני המיליונים של ניו־יורק.
לואי בראנדיס באמריקה היה חבר בית המשפט העליון ועם זאת עמד קרוב להמוני העובדים היהודיים והיה מגינם של האיגודים המקצועיים הכלליים והיהודיים. לא לשווא קראו לו “פרקליט העם”. עוד לפני מלחמת־העולם, ובייחוד בימי המלחמה, הוא נקט עמדה ציונית. בהיותו יושב־ראש “ועד העזרה הציוני הזמני” (לאחר מכן יושב־ראש ההסתדרות הציונית באמריקה), הוא לחם בכל כוחו למען הרעיונות הללו. בדומה לכך היה גם מקרהו של לואי מארשל רב־ההשפעה, יושב־ראש הוועד היהודי בעת דיוני השלום בוורסייל. שניהם עמדו במגע קרוב עם זאנגוויל.
פרק עשירי: נסיעתי לרוסיה 🔗
אני מחליט לצאת לרוסיה. — הארגון הטריטוריאליסטי מצטער על כך. — הנסיעה הסודית. — אני נוסע בדרכון דיפלומטי. — אני מתערב אצל הנציג הסוביטי למען ויזה בשביל זרובבל. —
המהפיכה הבולשביסטית סיבכה מאוד את המצב באנגליה ובמיוחד נסתבך מאוד מעמדו של “ועד הצירים הרוסי”. הממשלה האנגלית לא הכירה רישמית בממשלתו של לנין, כך, שההסכם בינינו בדבר נסיעת הגולים הפוליטיים הרוסיים לפטרוגראד שוב לא היה בר־תוקף. נקבע, שתפלגנה רק עוד שתי אוניות עם הנוסעים שלנו. החלטתי לא לדחות עוד את נסיעתי ולצאת מייד לדרך. אהרון זונדלביץ', אשר החליט להישאר באנגליה, דיבר על לבי שגם אני אשאר. חברי יעצו שלא אסתכן בנסיעה ואמתין עד שתבוא הזדמנות בטוחה יותר. אך אני הרגשתי, כי זאת היה ההזדמנות האחרונה.
עלי לומר, שהפרידה מלונדון היתה לבבית מאוד. מוריס מאיר פירסם ב“צייט” מאמר ראשי על האמיגראציה והתעכב במפורט על עבודותי השונות, ובמיוחד בעד וייטשפל. העתונאי הפועל־הציוני הסנטימנטאלי, רומאנובסקי, שאל ב“אוונט־נייעס” באופן סנטימנטאלי: “מי יטול עתה לידיו את עבודתו של ד”ר קרוק? עם מי אנחנו נשארים כאן?" סניף המפלגה, יחד עם “ועד הצירים הרוסי”, אירגן באנקט גדול. זאנגוויל כתב, שדווקא ליום זה כבר נקבעה קודם־לכן ישיבה של המרכז הטריטוריאליסטי באחוזתו הכפרית. כרמל גולדשמידט הצעירה והנחמדה (שעליה עוד ידובר להלן) מסרה בשמו של זאנגוויל, שהוא מצטער מאוד שלא קיבלתי את עצתו להישאר בלונדון ועל כך מצטער גם כל האירגון הטריטוריאליסטי. לעומת זאת הכריז ליטווינוב, כי המהפיכה נזקקת עתה לעסקנים פעילים ומנוסים ועל כן טוב הדבר, שהגולים הפוליטיים הוותיקים נוסעים לארץ המשוחררת. שמחתי מאוד, כי נציגי האירגונים השונים של וייטשפל הביעו את בטחונם, שעבודתי ביניהם לא תלך לאיבוד; שתהיה לה משמעות לגבי אופיו של הישוב היהודי באנגליה. שכן על יהודי וייטשפל עברה תקופה קשה, אבל מועילה. הם, ובוודאי גם ילדיהם, יעצבו עכשיו לגמרי אחרת את עתידו של היישוב היהודי באנגליה.18
* * *
נסיעתנו כולה נשאה אופי מיסתורי. בלישכת ועד הצירים שלנו היו אומרים למועמדים, שעליהם להיות מוכנים לנסוע מייד לאחר שיקבלו את ההודעה על הפלגת האניה. את ההודעה היו מקבלים רק יום לפני ההפלגה, שכן צריך היה להתחשב בצפלינים הגרמניים, במצב בים (הצוללות הגרמניות). כל זה היה בגדר “סוד מלחמתי”. אסור היה שמישהו ילווה את הנוסעים אל בית־הנתיבות. בבית־הנתיבות (לא היה ידוע מראש אפילו מאיזה בית־נתיבות) נמצא תורן, נציג של ועד הצירים, שמסר לנוסעים את ההוראות הדרושות. ואכן, כאשר רעיה ואנוכי באנו לקינגס־קרוס הידוע (במרכזה של לונדון), היה לילה אפל ובית־הנתיבות היה מואר רק בקושי. במסילות צדדיות הביאו אותנו אל הרכבת. ברגע האחרון הגיע ליטווינוב מתנשף כולו ואמר לי: “עליך למסור מייד לטרוצקי, שעליו לעשות כל מה שאפשר, כדי לשחרר את צ’יצ’רין מבית־הסוהר. איננו יכולים לסבול עוד, שלאחר המהפיכה יהיה גולה פוליטי נשוא־פנים כלוא בבית־סוהר אנגלי”.
בקרון בלתי מואר (החלונות היו מוסתרים בווילונות) נסענו כל הלילה לאברדין ומתחנה סקוטית זו יצאנו מייד אל הנמל, שמשם היתה מפליגה האניה שלנו. בספינה הקטנה נסעו, מלבד כמה פקידים אנגלים, כעשרים “גולים משלנו”. כנציגם הרישמי ניתן לי תא קצת יותר טוב (שהרי נסעתי בדרכון דיפלומאטי). אולם כאשר רק עלינו על האניה, חליתי, ומחלת־הים לא הרפתה ממני לרגע אחד. במשך שש־עשרה או שמונה עשרה שעות היה לי רק רצון אחד: שיקיץ כבר הקץ על הנסיעה הקשה הזאת. והנה אני פוקח את עיני — מעלינו הפיורדים. האניה שוב איננה מקפצת. קיבתי נרגעה, הפה שוב אינו מלא טעמו של המלח המר. רעיה יושבת לידי. שתי אניות המלחמה האנגליות שליוו אותנו חזרו עוד לפני הפיורדים לאנגליה. כאן כבר המים הטריטוריאליים של נורבגיה, ושלווה מופלאה. לפיורדים יופי אגדתי, אולם כאשר באים אליהם לאחר נסיעה קשה ומרה כזאת, יודעים עוד יותר להעריך את יופיים. דרך החלון רואה אני את העיירות והכפרים הנורבגיים החולפים על פנינו.
רבון העולמים: (שם האניה שלנו היה “יופיטר”), כמה פאנטאסטיים הם הגילגולים, שבהם אתה מעביר את בני־האדם. כאן, בסביבה היפה והשליווה, מי יכול היה להעלות בדמיונו, שכעבור מחצית היובל שוב אעבור עם רעיה באותה הדרך. אותה נסיעה עצמה — אבל בכיוון הפוך. מי פילל, שנצליח ברגע האחרון להיחלץ מן הגיהינום המשולש והאיום: מן הגיהינום הרוסי־סטאליניסטי, מן הפולני־האנטישמי ומן הגרמני־ההיטלריסטי.
מאוסלו דרך קופנהאגן הגענו לשטוקהולם. המצב בשטוקהולם מוזר. שבדיה אינה מכירה רישמית בשלטון הסובייטי החדש. אולם כאשר יוצאים משטוקהולם לפטרבורג, נחוצה ויזה רוסית; לא ויזה צארית (שהרי בה אינם מכירים הסובייטים), כי אם וויזה סובייטית חדשה. יושב־איפוא, בשטוקהולם ואצלאב וורובסקי. לגבי הממשלה השבדית הריהו בבחינת “אדם פרטי”, ואילו לגבי הממשלה הסובייטית, הוא המיופה־כוח היחיד. והנה ה“הביקור הדיפלומאטי” הראשון שלי הוא, כמובן, אצלו. היכרתי את וורובסקי עוד מקודם, מן האמיגראציה בשווייץ, כמבקר ספרות סוציאליסטי ידוע. הוא זכה לאהדתנו, משום שבמסותיו הוא שמר על המסורת של הביקורת הדמוקראטית־המהפכנית הרוסית והיה מותח ביקורת חמורה על הניהיליזם ההרסני.
וורובסקי (פסיודונים — אורלובסקי) הכיר היטב את “ועד הצירים הלונדוני” שלנו. הוא התעניין בכל הפרטים, מי וכמה מתכוננים לצאת לרוסיה. בייחוד רצה לדעת על הלכי־הרוח בתנועת הפועלים האנגלית. הוא התעניין גם ב“הגירה הפולנית”. לפי מוצאו הוא עצמו הנו פולני למחצה, כותב גם על הרומאנטיזם הספרותי הפולני. דברנו על ההתפתחות האפשרית העומדת עתה לפני פולין, שהיא עדיין כבושה בידי הגרמנים.
בשטוקהולם אנו עושים את ההכנות האחרונות להמשך הנסיעה. באורח בלתי־צפוי לגמרי הנני נפגש ביעקב זרובבל. אנו שמחים על הפגישה, אך זרובבל מיואש. הוא בא מאמריקה, אינו יכול להגיע לרוסיה, שכן אינו יכול להשיג את הוויזה הסובייטית. הוא הגיע יחד עם בר בורוכוב, אולם ליד הגבול הסובייטי עיכבו את בורוכוב והוא אנוס היה לחזור לשטוקהולם. בקשיים גדולים הצליח בכל זאת לנסוע לשם. זרובבל אינו יודע מה לעשות. הריני הולך, איפוא, מייד אל וורובסקי. זוהי “האינטרבנציה הדיפלומאטית” הראשונה שלי. עכשיו מדברים אנו כשני דיפלומאטים חברים־למקצוע.
“מה יש? מדוע אין זרובבל יכול לקבל את הוויזה?”
“הם קונטר־רבולוציונרים”.
“זה אבסורד. אתה יודע, הם אפילו היו סבורים שהבולשביקים אינם די נאמנים למארקסיזם”.
“מה?”
“כן, כן!” ואני מספר לדיפלומאט הבולשביסטי, שמנהיג “פועלי־ציון” בורוכוב, מתח בפומבי ביקורת על לונאצ’ארסקי, שר־החינוך הבולשביסטי, שבניואנסים הפילוסופיים והדתיים שלו אין הוא נאמן למארקס. (בורוכוב הופיע פעם אחת בווינה ברוח זו נגד הרצאה שהשמיע לונאצ’ארסקי).
“נו טוב, אבל הם שוביניסטים”.
“זה כבר עניין אחר. שוביניזם ותנועה לאומית אסור לערבב ביחד. “פועלי־ציון” נוקטים עמדה לאומית. וזרובבל, שאני מכירו שנים רבות, היה כלוא בבתי־הכלא הצאריים. אין הוא מהפכן פחות מאחרים”.
התערבותי הועילה. זרובבל קיבל את הוויזה.
ועתה הוא נוסע יחד אתנו לפטרוגראד.
“יחד אתנו” איננו מושג מדוייק, משום שאני נוסע בקרון שינה (הוועד הלונדוני שלנו דאג לי לכרטיסים) וזרובבל מיסכן נוסע במחלקה השלישית. אבל ביום הוא נכנס אל קרון־השינה שלנו ואנו מעלים זכרונות על העבר ומתכננים את העתיד.
חלק תשיעי: בברית המועצות בשנים 1917–1918 🔗
אנו, הילדים של השנים הנוראות ברוסיה,
נבצר מאתנו משהו לשכוח.
אלכסנדר בלוק
פרק ראשון: לנינגרד בשנים 1917—1918 🔗
הימים הראשונים. — תוהו ובוהו, מצוקה ורעב. — “ספסרים מתים!”. — ארגון מפלגתנו. — פילוג ואיחוד. — איבה בין אחים לרעיון. — ושוב ביחד! — הקמת המפלגה היהודית הסוציאליסטית המאוחדת (“ס.ס.” וי.ס.). — ציונים־סוציאליסטים וסיימיסטים. — האוטונומיה היהודית הלאומית הפרסונלית באוקראינה. — אני מתמנה יושב ראש ההסתדרות הפטרוגרדית וחבר הסוביט המרכזי. — הרצאתי הרוסית הפומבית.
בבואנו לרוסיה מצאנו שם תוהו ובוהו בלתי רגיל. היתה זאת דוגמה קלאסית של מצב כאשר כל המוסדות הממלכתיים, המוניציפליים ואף הציבוריים החיוניים חדלים לפעול.
בראש ובראשונה הורגש הרעב. לרעיה היה אח בפטרבורג ושמו אלכסנדר. הוא היה אדריכל ואשתו רופאת שנים. הם ומשפחתם (לרבות חמותו) התגוררו כאן רבות בשנים, אולם דווקא אז אלכסנדר התגורר בקייב, מקום שם תפס משרה חשובה. מובן מאליו, שמייד לאחר הגיענו העירה, נסענו לבקרם. היה זה יום קר בלתי שכיח, יום של כפור פטרבורגי טיפוסי. שכרנו מגררה ומסרנו לעגלון את הכתובת: לרמונטוב 24. המגררה החליקה יפה על גבי חוצות העיר ולפתע נעצרה כשהעגלון מודיע: “אין ביכולתי להמשיך הלאה. הבית נמצא לא הרחק מכאן מעבר לגשר, אולם שם מצטופף המון רב כזה, שמן הנמנע לעבור בתוכו”. ירדנו מהמגררה ומה עינינו רואות?
המון של מאות אנשים עומדים וצועקים בקול רם וברוגז אחד על רעהו. מספרים לנו, כי איכרה זקנה ישבה על הגשר ומכרה לחם שחור במחיר גבוה שלא כרגיל. הדבר הרגיז את הציבור ושני חיילים צעירים הרימו את האיכרה והשליכוה לתוך הנהר. למען בטחון יתר הם ירו בה כדורים מספר מרוביהם. כמקובל, נוצרו כאן שני מחנות: האחד טען, כי היא באה על גמולה. “הרי אין לשאת את הרעב ואת הספסרות”. המחנה השני, אם כי גם הוא היה מרוגז, ריחם על האיכרה העניה וטען: “אולי גם היא אם לילדים ואף להם אין ממה להתקיים”. שני הצדדים קבלו אותנו כאנשים משכילים וכל אחד מהם, כדרכו, רצה לשכנענו, כי הצדק עמו. היה זה “ברוך הבא” הראשון שבו קיבלו את פנינו.
בפטרוגרד היה לנו סניף מפלגה גדול. עוד לפני 10 שנים, כאשר באתי לכאן באורח בלתי ליגלי, הוא שיחק כבר תפקיד ניכר. עתה גדל בהרבה, התרחב ומילא תפקיד נכבד גם בחיים היהודיים וגם בחיים המהפכניים הכלליים. כוחו בא לו בזכות מיזוגן של שתי מפלגות אחיות קרובות. כאן ניתנה לנו הזדמנות נאותה להסתכל ולהיוכח, מה רב ערכם של פילוגים ואיחודים בחיי הציבור.
בסיום המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, כאשר קמו קבוצות הפועלים הציוניות הראשונות, היו להן קוי אופי מסויימים ומשותפים. כולן דגלו במאבק בהתבוללות: כולן שאפו לתחיה יהודית לאומית: כולן הדגישו את הערך העצום של ההגירה היהודית; כולן הטעימו את כורח הפרודוקטיביזציה של החיים הכלכליים היהודיים וכולן חתרו להתישבות מרוכזת במדינה היהודית. בתוך המחנה הציוני נימנו כל קבוצות הפועלים עם חסידי הרצל ותמכו בו, ולא באחד־העם. אולם באורח טבעי הבליטה כל קבוצה גוונים מיוחדים שלה. אחדות מהן נהגו לנתח את החיים ניתוח מרכסיסטי־חמרני, וקבוצות אחרות הדגישו יותר את ערכו של המומנט האידיאליסטי בתנועות חברתיות. גיוון כזה אינו אלא טבעי בתוך תנועה דימוקרטית רחבה, אלא מאחר וברוסיה הכל היה אסור, הרי נאלצו הקבוצות הללו לנהל את פעולתן באורח בלתי ליגלי. גם שמותיהן היו שונים: “פועלי ציון”, “ציונים־פועלים” “ציונים־סוציאליסטים”.
ככל שהקבוצות חדרו יותר לתוך החיים המקומיים והשתתפו באירועים מהפכניים ממשיים; ככל שנפגשו עם המפלגות המהפכניות הכלליות — כן דבקה בהן גם הרוח הפלגנית, אשר איפיינה את המפלגות הרוסיות. בדרך זו החלו הפילוגים הרוסיים לשחק תפקיד גדל והולך גם בחייהם של הפועלים היהודיים.
תודות לתהליך זה קמו ברבות הימים שתי מפלגות נפרדות: “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” (“ס.ס.”) ו“מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית” (“י.ס.”, “סיימיסטים”).
ושוב, אין זה אלא חוק פסיכולוגי טבעי, כאשר שתי מגמות שהיו מקורבות, נפרדות, הן מדגישות ככל האפשר יותר ויותר את המפריד ביניהן, ולא את המשותף. אף נוצרת ביניהן איבה.
נתבעים מאמצים בלתי רגילים על מנת להחזיר את המפלגות למקורן המשותף. מאמצים כאלה נעשו בשנים 1907־1917 מתוך שאיפה להביאן לפחות לחזית משותפת בשטחים מסויימים. יותר מכך לא ניתן להשיג. לעומת זאת המהפכה הגדולה ברוסיה, בפברואר 1917, יצרה הזדמנות נאותה לתהליך האיחוד, ביחוד באוקראינה, שבה, עקב מאורעות המלחמה היו מרוכזים המוני יהודים גדולים (מפולין ליטא ורוסיה הלבנה) וכן חלק ניכר של האינטליגנציה היהודית. הגורמים הללו הבינו, כי אם רוצים הם למלא תפקיד גדול יותר בחיי המהפכה החדשים, עליהם להתאחד. סמוך למהפכה, שלושה חדשים לאחר “פברואר”, בוצע האיחוד של שתי המפלגות, אשר שמן החדש הוסב ל“מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית המאוחדת (“ס.ס. וי.ס.”)”.
על ידי האיחוד נוצר כוח רב וחדש בעל השפעה ניכרת. חברי ההנהגות הכירו זה את זה מכבר, ומבלי להתחשב בהתקפות ההדדיות, רבתה השמחה עד כדי כך, שהם לא הסתפקו בחידוש הקשר בין אחים, אלא שאפו לכך, שהמפלגה המאוחדת תקיף גם מפלגות פועלים סוציאליסטיות אחרות: את ה“בונד” ואת “פועלי ציון”. איחוד מקיף כזה לא ניתן למימוש מיד, ובכל זאת העמל לא היה לשוא, שכן נוצרה חזית אחידה של “המפלגה המאוחדת” עם ה“בונד” ועם “פועלי ציון”. חזית זו כה השפיעה לטובה על הציבור, שגם הקבוצות הדימוקרטיות הכלליות (ה“פולקיסטים”, חסידי דובנוב) הצטרפו אף הן אל החזית. כתוצאה מכך התגשמה לראשונה בהיסטוריה “האוטונומיה היהודית הלאומית האישית” בקייב, אשר כיוונה וניהלה בעצמה את הענינים היהודיים הלאומיים המיוחדים. השלטון הכללי הכיר באטונומיה והמפלגות פיתחו פעולה כבירה ורבת צדדים. בכל זה היה משום תופעה חדשה ופוריה בחיים היהודיים.
החוק בדבר אוטונומיה התיחס לאוקראינה. אולם יש לזכור, כי מהפכת פברואר החליטה לארגן מחדש את הקיסרות הצארית ולהפכה לריפובליקה דימוקרטית פדראלית, שבה יוכל כל מחוז לקבוע בעצמו את עניניו.
ה“מאוחדים” ובני בריתם קיוו, כי אוטונומיה לאומית כזאת תקום גם בריפובליקה הרוסית (פטרוגראד). תקוה זו העלתה את התלהבותם של היוזמים.
כאמור, בתשומת לב מתוחה עקבתי אחרי גידול הכוחות וראיתי שצמיחתם נובעת מארבעה מקומות. כאשר מפלגה מתפלגת, באה החלשה משולשת של הכוחות: נוצרות שתי מפלגות ועוד “שלישית” המורכבת מפורשים בכלל מחיי ציבור פעילים. לעומת זאת הדבר האופייני לאיחוד, דבר שיש בו משום יצירה, מקורו בכך, שהכוחות נובעים מארבעה מקורות: מתוך שתי המפלגות הנפרדות ולשעבר, מאלה שפרשו מפעילות ציבורית בכלל ונוסף גם מקור רביעי, המורכב מיסודות הרוצים לחזק את הכוח הציבורי הפעיל. דבר כזה התרחש בפטרוגראד והוא אשר גרם לי הרבה נחת ושימחה.
ה“מפלגה המאוחדת” בחרה בי כיושב ראש של המפלגה הרוסית. אמנם היו בתוכה חברים קשישים ממני, שאף יכלו, במובן מסויים, להיות מורי, אולם על ידי בחירה זו רצו להדגיש, כי פני המפלגה למערב, למפלגות הדימוקראטיות הסוציאליסטיות באירופה. מבחינה זאת הרי אני הייתי יותר מאחרים ה“שווייצארי” וה“אנגלי”.
כן נקבעתי על ידי המפלגה כחבר בסובט (מועצה) המרכזי. (אז כל המפלגות עוד השתייכו לסובטים. והדבר היה חשוב גם בשבילי, שכן בזכות זאת קבלתי דירה טובה (של שני חדרים גדולים) בבית עשיר שהוחרם).
באולם גדול אירגנה המפלגה את הרצאתי (ברוסית) על הנושא: “המהפכה הרוסית והפרולטריון האנגלי”. אל שמי על גבי המודעות הוסיפו: “מהגר פוליטי מאנגליה”. בא קהל שומעים עצום ורבים נאלצו להישאר בחוץ. בדברי תיארתי את הרושם הכביר שהמהפכה חוללה באנגליה וכי בשורות הדימוקרטיה, האינטליגנציה, ובמיוחד במעמד הפועלים, המהפכה עוררה שימחה רבה ביותר. היא מחקה את כתם החרפה של העריצות הצארית באירופה ועתה אפשר יהיה להקים אינטרנציונאל אמיתי וסולידארי של הפועלים. למעשה המהפכה אף הסירה את החרפה מאנגליה, ששיתפה פעולה עם העריצות הצארית. עתה תוכל “הקואליציה של בנות הברית” ללבוש באמת אופי דימוקראטי. מקווים, כי יצליחו לנצח את גרמניה המונארכיסטית והריאקציונית ועל ידי כך גם לשחרר אותה מסרטן המיליטאריזם. בדרך זו תוכל גם לקום אירופה חדשה ושוחרת חרות. בין הנוכחים באולם היו גם חברים מנהיגים מהמפלגות הסוציאליסטיות הרוסיות והרצאתי נתקבלה בחמימות רבה ובתשואות סוערות.
ברצוני להזכיר כאן אפיזודה זעירה, אך אופיינית ביותר. בסיום דברי ניגש אלי אדם גבוה, חסון ורחב גרם, פועל רוסי טיפוסי מבתי החרושת של פוסילוב (התעשיה המטאלורגית הגדולה ביותר) ואמר לי:
“בתשומת לב הקשבתי לדבריך וטוב לדעת, כי האנגלים הם עמנו. אולם הגד לי, בבקשה, מתי תתחולל המהפכה באנגליה?”
“המהפכה באנגליה? היא כבר התחוללה לפני 300 שנה, כאשר קרומבל, יחד עם גדודי הברזל שלו, הרס את שלטון היחיד המונארכיסטי, תלה את המלך והקים את המדינה הדימוקראטית, החוקתית”.
“טוב, אולם אני שואל, מתי יחוללו האנגלים מהפכה בולשביקית כזו שלנו?”
“עליך לדעת, כי בזכות החוקה יש לאנגלים פארלמנט נבחר והוא משתכלל והולך, כך, שהבוחרים מבצעים כל הריפורמות והתמורות הנחוצות. כל זה מתגלם בפארלמנט הנבחר בארמון ויסטמינסטר”.
"ובכל זאת אני מאמין, כי במהרה תבוא מהפכה בולשביקית גם באנגליה.19
את הרצאתי שמע גם לצקי־ברטולדי. נפגשנו בלבביות רבה, שכן עברו 10 שנים מאז התראינו בוינה, כאשר יחד עם בורוכוב, קפלנסקי ורטנר, קיימנו את הפעולה הבלתי־ליגלית וניהלנו את הויכוחים העיוניים הגדולים עם לב טרוצקי ועם בוכארין. עתה אנו עומדים כבר בעיצומה של המהפכה. אמנם היא התחוללה לא על ידי פועלי התעשיה, כפי שאנו תיארנוה לעצמנו, אלא בתוך קסרקטיני הצבא. כך עוצבה המציאות הממשית וטרוצקי הנו כבר מנהיגה של רוסיה. תמורה התחוללה גם בחיים האישיים. ברטה ווילי התגרשו, וילי שמר לעצמו את השם ברטולדי, וברטה נשארה בדירתם הישנה.
כאשר אמרתי לברטה, כי רוצה אני להיפגש עם שמעון דובנוב, היא הודיעה לי, כי היא מתגוררת באותו בית בו התגוררה קודם וברצון תשאל אותו, מתי אוכל לבוא אליו. למחרת ערכתי ביקור אצל דובנוב. הוא קבלני בחמימות. הוא ידע על ספרי אודות האמנציפציה היהודית בשווייץ ורשם אותן בספר ההיסטוריה שלו. סיפרתי לו על המאורעות בלונדון ועל הפרידה מזאנגוויל, כאשר הלה אמר לי, כי הוא מקווה, שהמהפכה הרוסית תוריד מעל ראשו של העם היהודי את כתר המעונה והוא מאחל לכל עם אחר, שאם יעלה בגורלו לסבול כשם שסבלו היהודים, הלואי וישא את הכתר בכבוד ובתהילה כפי שהיהודים נשאו אותו. הדברים הללו עשו רושם בלתי רגיל על ההיסטוריון. הוא בקשני לחזור על הדברים מלה במלה ורשם אותם. דובנוב היה מעריצו הגדול של זאנגוויל ואמר, כי רק אמן גאוני בעל חוש היסטורי מסוגל לנסח כה יפה את התקופה ההיסטורית ואת המעשים הבלתי רגילים. דובנוב שאל על החיים בלונדון לפרטיהם. ביחד לרוסיה הוא היה פסימי מאוד. התפוררותה של הממלכה הרוסית היתה בעיניו מהלומה גדולה להמשך התפתחותם של החיים היהודיים, באשר במדינות החדשות והקטנות לא קל יהיה לפתח חיים יהודיים לאומיים. בשביל אוקראינה, שבה כבר התנהלו חיים עצמאיים, היה ערך היסטורי לאוטונומיה היהודית הלאומית והאישית. אולם עתה, במשול השליטים הריאקציוניים החדשים, האוטונומיה ספגה מכות ואין לדעת עד היכן תרחיק לכת הריאקציה השחורה. שיחתנו נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, ומאחר שדובנוב רצה לדעת עוד ועוד על אנגליה, שכן הוא תלה תקוות מיוחדות בארצות האנגלו־סקסיות, בקשני לבוא אליו בשניה. כאשר נפרדנו בחדר הקר, אמר: “תואיל בבקשה לבוא שוב לכוס תה עם סוכר”.
בינתיים הגיע ד"ר דוד לבוביץ לפטרוגרד. בואו היה חשוב ביותר בשביל מפלגתנו ובשביל כל העבודה המדינית, שנעשתה מורכבת יותר ויותר, שכן סירבתי לקבל על עצמי לבדי את מלוא האחריות בעד העבודה. רבת חשיבות היתה העובדה, כי לבוביץ נבחר לציר האספה המכוננת הרוסית, שבה תלו כל התקוות. בשבילי אישית גרם בואו של לבוביץ שמחה רבה ביותר. על ידידותנו הקרובה, הרעיונית, המדינית והאישית לא העיבה אף העננה הקלה ביותר במשך שנים רבות כל כך. כרגיל בא דאווא ובאמתחתו תכניות רבות וגדולות. עלינו להוציא בטאון בלשון יידיש וגם ברוסית. יש להסביר לדעת הקהל הרחבה את מטרותינו. “אל תטריד אתכם דאגת הכסף” — הוא הוסיף בו במקום. דאווא, “הגוי” היהודי היקר שלנו ונציגה הטוב ביותר של תנועת התחיה היהודית, נעשה עתה לגביר. מה קרה? סמוך לפרוץ המלחמה נסע לאמריקה בשליחות המפלגה. באותו זמן נסע לשם גם הטריטוריאליסט הידוע המהנדס ליפייץ. חוגי המדענים ואנשי האוניברסיטה בקייב כיבדו מאד את ליפייץ כמהנדס ואיש מדע. אף על פי שבמוסדות ההשכלה הגבוהה לא נתנו ליהודים להגיע לעמדה כלשהי, הפקידה הפוליטכניקה בקייב קתדרה בידיו של ליפייץ ואף שיגרוהו לארצות הברית, כדי לרכוש שם מכונות חדשות בשביל המוסד. עוד בהיותו בקייב גילה ליפייץ תגלית טכנית, וכאשר בא לניו־יורק, מכר את התגלית לפירמה אמריקאית. כאשר פרצה המלחמה, תגלית זו הועילה מאוד לתעשיה המלחמתית. הפירמה האמריקאית הקימה לצורך זה חברת מניות קטנה, ולפי חוקי אמריקה, היו חייבים לרשום מספר אנשים כבעלי החברה. ליפייץ ביקש מאת לבוביץ להצטרף כשותף. לצורך זה שילם לבוביץ סכום אפסי, שהיה בו בעיקר סמל בלבד, ובדרך זו נעשה לשותף חוקי (כן גם אחותו של לבוביץ). והנה, כאשר החברה הכניסה רווחים, לבוביץ התעשר מבלי שהיה לו מושג כלשהו על המפעל בכללו. וכתמיד, העמיד דאווא לרשות המפלגה כל אשר היה לו. אולם עתה קבע לעצמו מנהג יוצא דופן — אמנם נתן ברצון כסף למפלגה ולחברים, אלא שביקש מהם קבלה בכתב. כאשר הדבר עורר אצלנו צחוק, הגיב על כך באמרו: “וכי מה איכפת לכם?” היתה זו תגובה אופיינית לאידיאליסט האציל ולחבר הנפלא הזה.
והנה אפיזודה אופיינית נוספת. פעם דאווא בא וכמתביש במקצת הוא אומר לי: “התדע יוסף, החלטתי לשאת את נלי מנדל לאשה”.
— “מזל טוב, מזל טוב! הרבה אושר!”.
— “אולם נלי ומשפחת מנדל החליטו להערוך את החתונה ברוב פאר. הם הזמינו אורחים רבים ואני מבקש ממך לבוא עם רעיה”.
— “בודאי, בודאי. לבך יכול להיות סמוך ובטוח כי בוא נבוא”.
כעבור יום או יומיים בא אלי מנדל ואומר: —
“מן הסתם סיפר לכם ד”ר לבוביץ על נישואיו עם בתי. בשביל נלי ובשביל חברותיה יהיה זה ערב חגיגי מאד. הגברת מנדל כבר הכינה את בגדי החתונה וכן רשימה של האורחים המוזמנים. יודע אני, כי לבוביץ הזמין אתכם ואף אני מצדי מבקש מכם לבוא. אולם בקשה קטנה לי אליכם. בדעתו של לבוביץ לבוא לחתונה כשהוא לבוש חליפה רגילה ומאחר ונלי תהיה בשמלת כלה, הרי תהיה בכך משום דיסהרמוניה. האם לא הייתם יכולים להשפיע על החתן, שאף הוא יבוא בלבוש מתאים? אתה, ד“ר קרוק, שבאת מלונדון בודאי הבאת עמך סמוקינג”.
— כן, יש לי סמוקינג והפעם אלבש אותו".
אכן, דברתי עם דאווא והשפעתי עליו שילבש חליפה כהה.
לפי מצב הימים ההם בפטרוגרד לבשה החתונה אופי בלתי רגיל. מנדל היה בין עורכי הדין הבולטים ביותר בפטרוגרד ונמנה עם האינטליגנציה הרוסית והיהודית הנאצלת ביותר בעיר. הוא היה גם עשיר ובביתו התגורר שמעון דובנוב. החתונה נערכה בדירתו המרווחת, שהכילה גם סלון רב מידות ומפואר. הוא הזמין אורחים רבים, וכמובן, קודם כל את חבריו עורכי־הדין. כולם באו לבושים בפראקים. אני ודובנוב כובדנו להיות שושבינים. הדירה היתה מוארת באור חגיגי ובנברשות גדולות. אף התיקרובת היתה עשירה במיוחד. גם רקדו במקצת בלווי הפסנתר. הגיפו את תריסי החלונות, כדי שלא לגרות את הרחוב.
כאן התכנסה העילית של ציבור עורכי־הדין, השמות המפורסמים של עורכי־דין אשר הופיעו במשפטים מדיניים ואשר נאומיהם בבתי המשפט הם התעודות המפוארות של דורנו. כמובן, כל השמות היו ידועים לי. במיוחד ענינו אותי אחדים מהנאספים, אותם ראיתי כאן בפעם הראשונה, אולם את נאומיהם היטבתי לדעת ואף ציטטתי מהם לעתים קרובות באסיפות ובמאמרים. עורכי־הדין הפוליטיים היוו סוג מעניין וייחודי של אמנים. כדוגמת הפיטנים והסופרים, הצטיינו אף הם במלה המודפסת. בנאומיהם ניתן לעתים קרובות ניתוח פסיכולוגי מוצלח ביותר של לוחמי החירות. כאשר קרפצ’בסקי הגן על המהפכן סוזונוב, שרצח את שר הפנים האכזרי והעריץ פלֶבֶה (לפני הפרעות בקישינייב ובהומל), אמר, כי הפצצה היתה ממולאה בדמעות, ביסורי העם ומצוקתו, יותר מאשר בחומר נפץ; וכאשר הפצצה התפוצצה וחלקיה התעופפו לכל עבר, נדמה היה לו לסוזונוב, כי הוא שומע את צלצול הכבלים הנשברים, שבהם היה כבול העם הרוסי, ולכן כאשר התאוששו, הוא קרא: “יחי החופש!”
מלים אלה, כדוגמת דברי גורקי “האדם המשפיע דברי גאוה”, שייכות אל פרק הברזל, שעליו שמרו המהפכנים כעל דבר שבקדושה. עלי לומר, כי הייתי נרגש כאשר שוחחתי בחתונה עם קרפצ’בסקי. סיפרתי לו על רוב פרסומו בקרב חוגי הסטודנטים והמהגרים המדיניים בחוץ לארץ וכי כולנו היינו אסירי תודה לו.
— “אני רק מילאתי את חובתי”, השיב. הרבינו לשוחח על הימים ההם. עורך הדין השני, שעניין אותי במיוחד, היה גרוזנברג. וכי מי אינו זוכר את נאומו הגדול במשפט בייליס בקייב, שטפלו עליו עלילת דם?!
— “כפי הנראה, עתה אין נזקקים לנו עוד והמשטר הנוכחי ביטל את בתי הדין ואת עורכי־הדין החפשיים”.20
המוזמנים בילו עד שעה מאוחרת בלילה. בשביל כולם היתה החתונה מפגש מעניין ולא חסרו נושאים אקטואליים ודחופים לשיחה.
סבור אני, כי אולי היה זה המפגש האחרון של האינטליגנציה היהודית־רוסית ואולי גם של האינטליגנציה הרוסית שוחרת החירות.
פרק שני: הביקור אצל לב טרוצקי 🔗
כרטיס הביקור הדיפלומטי שלי. — שר החוץ הסוביטי הראשון. — סדר מופתי במשרדו. — אנו מעלים זכרונות על פגישות קודמות. — טרוצקי החדש: טרוצקי הדיפלומט. — כבר לא איש הכיתתיות. — הוא מדבר אל מיליוני אנשים. — איבה לגרמניה. — “מהו מצב הרוח באנגליה?”. — דייקנות ואדיבות. — הביקור השני אצל יורשו — גריגורי צ’יצ’רין: ניגודו של טרוצקי. — האריסטוקרט והדיפלומט הצארי הישן. — “התמהוני”. — כושר עבודתו הבלתי מוגבל. — פגישה עם סטאלין. — גסותו ואנטי־מערביותו.
את הביקור הראשון ערכתי אצל לב טרוצקי. הדבר לא היה קל כל עיקר. חיילים עם רובים מכודנים שמרו על הכניסה, ותור ארוך ארוך של מעונינים חיכה לפני הבית. לעתים קרובות היו האנשים מתייצבים בתור ועומדים במשך לילה שלם של כפור. אולם כאשר העברתי פתק ובו ציינתי כי השולח הוא נציג “ועד הצירים הלונדוני”, בא המזכיר, הכניס אותי פנימה ומיד הודיע לשר על בואי. טרוצקי יצא אלי מיד לאחר ההודעה, ברכני לשלום בהוסיפו “זנאיו, זנאיו” (אני יודע). כמובן, ידע על קיום הועד שלנו בלונדון, וביחוד זכר את חברי הועד: גריגורי צ’יצ’רין ומקסים ליטבינוב. הרי זו היתה למעשה נציגותה של המהפכה הרוסית בעלת זכויות דיפלומטיות. גם את שמי ידע, שכן הוא היה מודפס על גבי טפסי הועד. טרוצקי אמר לי, כי הוא היה סבור, שאני, כדוגמת רוטשטיין, הנני תושב רוסי ותיק באנגליה, אשר השתתף, לאחר שנת 1917, במועדוני המהפכה הרוסיים. אמרתי לו, כי אנו מכירים זה את זה עוד מוינה משנת 1907. ואכן הוא נזכר בכך כאשר היינו שכנים ומתווכחים תכופות איש עם רעהו.
סיפרתי לו על מאסרו של גריגורי צ’יצ’רין והוספתי, כי לפני צאתי את לונדון בא ליטבינוב אלי אל תחנת הרכבת וביקש ממני להפגש באורח דחוף עם טרוצקי, כדי שיפעל למען שיחרורו המהיר ביותר של חברנו הרוסי, שכן אין זה אלא שערוריה, שגם לאחר המהפיכה יישב בכלא האנגלי עסקן מהפכני פעיל ונכבד.
“כן, נכון הדבר. יודע אני על המאסר ומצטער מאד עליו. אולם מה ביכולתנו לעשות? אין האנגלים מתחשבים בנקודת הראות שלנו”.
— “מה משמע אין הם מתחשבים? הרי לאנגליה נציגים דיפלומטיים ברוסיה המועצתית. באופן ממשי אין אני יודע מה עליך לעשות, אולם יש להפעיל לחץ חזק על מנת לשחררו. האנגלים יכולים לכל היותר להרשות לעצמם לשלחו מאנגליה, אך לא להחזיקו בכלא. סיפרתי לטרוצקי על המסיבה, אשר קבוצת חברינו אירגנה במסעדה לונדונית ועל האוירה האינטימית ששררה שם שעה שנפרדנו מצ’יצ’רין לפני לכתו למאסר, כאשר צרור קטן בידיו”.
— “אנו נתייעץ כאן ונעשה כל מה שאפשר”.
ואכן, מהר מאוד לאחר אותה שיחה צ’יצ’רין שוחרר והגיע לפטרוגראד.
— עלי להוסיף כאן, כי משרדו של טרוצקי היה בלתי רגיל לעומת כל משרדי הממשלה האחרים, שבהם שרר תוהו ובוהו איום; לעומת זאת אצלו במשרד היה סדר מופתי. על שולחן הכתיבה היה הכל ערוך לפי שיטה. הטלפון פעל (נדמה לי כי אף היו שני טלפונים); על הרצפה היה פרוש שטיח גדול, עבה ויפה וכאשר היה מצלצל והמזכירה היתה נכנסת, הד צעדיה אף לא נשמע.
טרוצקי עצמו היה רגוע ביותר ודיבר בנחת. בלטה לעינים העובדה, שהוא, הנואם הגדול, שבהיותו באמיגרציה בנכר היו נאומיו רועמים, הרי עתה, כשר החוץ, כאשר קרא ללא הרף דרך הרדיו ודרך מגדל־עופל בפריז: “לכולם, לכולם־” (“ווסיים, ווסיים!”) ופנה לעולם כולו בסיסמאות מהפכניות, הוא עצמו היה במצב רוח רגוע. הוא ישב באותו משרד שבו ישב קודם לכן שר החוץ הצארי, סוזונוב, ומכאן שוחח במישרים עם הצאר ניקולאי על אודות מלחמת העולם. טרוצקי כיבדני בקפה שחור (עם סוכר!) וכאשר ראיתי דרך החלון את מבצר הכלא הפטרופבלובסקי, מקום שם ניספו רבים מגבורי המהפיכה, התרגשתי מאוד למראה עיני ומהסביבה כולה.
ענין אחד הרגיז את טרוצקי עד למאד: אלה היו הגרמנים. אפשר היה לחוש את הדם הרותח בקרבו. עתה אלה הם האויבים הגדולים ביותר שלו, של רוסיה, של הסוציאליזם, של תבל כולה. הרי בשעת בקור, שנערך אצלו סמוך לאחר שובו מבריסק, מקום שם ניהל משא ומתן עם הגרמנים על חוזה שלום, כאשר השמיע את הסיסמה המפורסמת: “לא שלום ולא מלחמה!”, קם הגנרל הגרמני והניח על השולחן את חרבו, לאמור: זו תכריע. הוא רחש איבה לגרמנים, בוז — לאוסטרים, ובמיוחד לתורכים, אשר השתתפו אז במשא ומתק בבריסק. טרוצקי, ששנא את המלחמה, שמח בכל זאת מאד, כפי שראיתי, כאשר סיפרתי לו, כי הלך הרוח באנגליה לרבות בקרב הפועלים, פונה יותר ויותר נגד גרמניה, וכי בטוח הנני, כי אנגליה לא תפסיד את המלחמה.
בשל חוזה השלום הבריסקאי, שטרוצקי התנגד לו התנגדות מרה, הוא נאלץ להתפטר מכהונתו, ומשרד החוץ עבר לידי גריגורי צ’יצ’רין מיד לאחר שובו מלונדון. באתי לברך את צ’יצ’רין מחמת שתי סיבות: ראשית — על השתחררותו מהכלא הלונדוני, ושנית — בשל כניסתו לכהונה הרמה. בולט היה הניגוד בין שני שרי החוץ הסובטיים הראשונים. מוצאו של צ’יצ’רין היה ממשפחה פולנית־רוסית אריסטוקרטית. הוא נמנה עם הדיפלומטיה הצארית והיה חבר בשגרירות הצארית בפריז. כאשר נחל אכזבה משלטון היחיד הצאריסטי, הצטרף למפלגה הסוציאל־דימוקרטית הרוסית שהיתה בעלת אורינטציה מנשיביקית בינלאומית. מאז הפך להיות גולה פוליטי וניהל את המשרד המרכזי של הזרם המנשביקי. לאמיתו של דבר, כהונתו הנוכחית היתה בשבילו תופעה טבעית ביותר. אילמלא התאכזב משלטון היחיד ואילולא פרצה המהפכה, ייתכן שהיה מכהן עתה כשר החוץ של האימפריה הרוסית.
מן הראוי לציין: במשרדו של לב טרוצקי, הנואם המהפכני המהולל, הרגישו עתה את הדיפלומט האמיתי. קודם לכן הוא ניהל תעמולה סוערת בקרב קבוצות המהגרים הזעירות, ועתה הוא דיבר אל כולם, ומיליוני הפועלים וכן שליטי העולם הקשיבו לכל מלה היוצאת בפיו. בדייקנות שיטתית סידר בעצמו את כל הענינים. לעומת זאת במשרדו של הדיפלומט הותיק, צ’יצ’רין, שרר אי־סדר ותוהו ובוהו בלתי רגיל. כושר העבודה שלו היה אגדתי. הוא היה עובד 20 שעות ביממה ומסדר הכל בעצמו, במו ידיו. כך היה בלונדון וכך המשיך גם בפטרוגראד. ודווקא משם כך שרר במשרדו תוהו ובוהו. ציין אותו קו אופי בולט: הוא לא רחש אימון לאנשים חדשים. מוכרח היה לעבוד זמן ממושך עד אשר אנשים חדשים עוררו אצלו אימון. לכן, בבואו לפטרוגראד, משך לעבודתו קודם כל את מכריו מלונדון. במובן ידוע ניתן לומר, כי את משרדו ניהל קנטור, יהודי אנרכיסט מלונדון.
היכרתי היטב את קנטור מהזמנים האנגליים, כאשר יחד השתייכנו אל ליגת הפועלים למען שחרור יהודי, וכן לגופים ציבוריים אחרים בלונדון. קנטור שמח ביותר לבואי ורק התאונן, כי אין הוא מצליח לסדר כראוי את עבודתו — ובעיקר בגלל המיניסטר המאחר לשבת במשרדו לעתים קרובות עד שעות הבוקר המוקדמות, ובבוקר, כאשר המעונינים באים למשרד, השר איננו.
תופעות אלה אינן תוצאה של להיטות אחרי נוחיות מצד צ’יצ’רין. היפוכו של דבר. אמנם למען הזולת הוא דאג לנוחיות הקלה ביותר, אך הוא עצמו הוא מתגורר בחדר קטן ונידח ומשולל אף המיצרכים החיוניים ביותר. והנה עובדה זעירה: כאשר טרוצקי כיבדני בתה או קפה, היו מצרפים חתיכת סוכר קטנה. לעומת זאת בביקור אצל צ’יצ’רין, כאשר הכניסו תה, הוא העיר: “אין לי סוכר”. רואה אתה, אומרים, שיש להם לקומיסרים מכל טוב, והנה עיניך רואות את המצב לאשורו. בכיסי היתה תמיד חפיסה קטנה ובה קובית סוכר אחת או שתים. חילקתיה לארבע חלקים וכיבדתי את השר בחתיכת סוכר משלי.
פרק שלישי: אצל מקסים גורקי 🔗
סכנת פרעות ביהודי לנינגרד. — הפניה אל גורקי. — קריאה אישית אל לנין. — המערכת “נובאַיאַ ז’יזן”. — גורקי ידיד היהודים. — הוא רוצה להיכנס להגנה העצמית היהודית. — ההומניסט הגאוני. — מזכירת המערכת — לאריסה רייסנר, האלילה דיאנה. — יופיה ופעילותה הספרותית. — ההיסטוריון סוחנוב.
תוהו ובוהו, המצוקה והרעב הולידו סכנה של פרעות ביהודים. “היהודים אשמים בכל” — צעקו “ויש צורך לגמול להם על כך”. הוחלט לארגן הגנה עצמית. נערכו שלוש התיעצויות בהשתתפות מפלגות וקבוצות שונות. מנסיוננו למדנו, כי מבחינה פסיכולוגית ומעשית גם יחד, חוסר התגוננותם של האנשים גורם ליותר קורבנות.
אולם כאן נוצר פרדוקס מוזר. תוך הגנה על עמדותיה פירסמה הממשלה הבולשביקית פקודה, לפיה היו חייבים כל התושבים למסור לשלטונות כל נשק אשר ברשותם. על ידי כך נוצר הפרדוקס, שאנו, המתגוננים מפני אנשי המאה השחורה האנטי־מהפכנית, נענשים כשמוצאים אצלנו נשק. הוחלט לפנות בענין זה אל ולאדימיר לנין עצמו. אפשר היה לחשוד בו בדברים שונים, אנטישמי בודאי לא היה. יתר על כן, גם בהיותו באמיגרציה מחוץ לרוסיה וגם לאחר הגיעו לשלטון, הדגיש לנין, כי האנטישמיות מהווה סכנה למהפיכה.
אולם כיצד להגיע אליו? הוחלט לפנות קודם אל מקסים גורקי, שהוא ישוחח על הענין עם לנין. גורקי היה ידידו הותיק של לנין ובשעות חירום היה תומך בבולשביקים. עתה, כאשר נסגרו העתונים הדימוקרטיים והסוציאליסטיים, עתונו היומי “נובאיא ז’יזן” (החיים החדשים) של גורקי היה הבטאון היחידי, שדרכו אפשר היה לשמוע את קולה של דעת הקהל. אמנם מעל דפי העתון הורגשה הרוח הסוציאליסטית והמהפכנית. אבל גורקי היה האיש (דומני הראשון) שאמר, כי לנין עושה ניסויים בבני אדם חיים. עורך הדין הפטרוגרדי הידוע גפשטיין ואני נבחרנו כמשלחת שצריכה לפנות אל גורקי. גפשטיין היה בקיא בתנאי העיר ולצדי עמדה דעת הקהל של אירופה.
בבוקר בהיר אחד, כאשר הכפור היה בעצם עוזו, התישבנו בעגלת חורף ונסענו אל המערכת. שם מצאנו שני אנשים שקבלונו בספר פנים יפות. היתה זו המזכירה לאריסה רייסנר וניקולאי סוחנוב. בשל הכפור, או אולי מחמת סיבות אחרות, גורקי לא בא אותו יום אל המערכת ובילינו זמננו בחברת שני חברי המערכת בילוי מענין ונעים. סוחנוב היה מנשביק מפורסם, בעל השקפה בינלאומית. עשרת כרכיו על המהפיכה הרוסית הינם אולי עד היום ספר ההיסטוריה הטוב ביותר והאמיתי בכל הנוגע לשנת 1917. במעונו החליטו הבולשביקים לחולל את הפוטש שלהם ב־25 באוקטובר. סוחנוב עצמו התנגד לכך, אולם אשתו, שתמכה בבולשביקים, איפשרה לקיים במעונם ישיבה, כמובן, שלא בנוכחותו של סוחנוב. היתה זו הפעם הראשונה, כאשר לנין, שהסתתר בכפר ליד פטרוגרד, הגיע לישיבה כשהוא מחופש. לנין דרש בתוקף לקיים את המרד הבולשביקי דווקא ביום 25 באוקטובר, הוא טען, כי לאחר מכן, כאשר המועצות תתכנסנה ותיערך האסיפה המכוננת, המרד ייכשל. לנין, האסטרטגיקון ואיש המעשה, חישב ומצא, כי רק באותו יום צפויה למרד הצלחה, והבולשביקים אישרו את הצעתו. (אגב, סוחנוב לא יכול היה לסלוח לעצמו על שנעדר מן הבית, שכן אילו היה נשאר בבית, הרי הישיבה לא היתה מתקיימת). זה ביחס לסוחנוב.
אשר ללאריסה רייסנר, היא היתה סופרת צעירה ומסותיה וכן כתבותיה עוררו ענין רב. אף היא עצמה עוררה התענינות גדולה, שכן היא היתה יפה להפליא, מעין האלילה דיאנה המודרנית. בעברה ברחוב היו האנשים נעצרים כדי להסתכל בה תוך השתוממות. כה יפה היתה וכה מקסימה. טרוצקי היה אומר, כי חיצוניותה באה לה מאלילה אולימפית.
עם זאת הצטיינה בצניעות בלתי שכיחה. היא היתה לבושה חצאית כהה רגילה וחולצה לבנה. תסרוקתה היתה פשוטה עם פסוקת באמצע. כך היא האירה את החדר ביום חורף קר וסגריר. כאשר ישבתי והתבוננתי בה תוך התרכזות, היא שאלה אותי בבת־צחוק על פניה:
— “כבר נפגשנו פעם קודם לכן?”
— “לא. אולם שמח אני על שנפגשנו עתה”.
— “ניכר שאתה בא מלונדון. זוהי מחמאה אנגלית”.
— “אולם עליך לדעת, כי האנגלים מרוצים במיוחד כאשר המחמאה הולמת את המציאות הממשית”.
— “ספאסיבו (תודה)”.
— “אולם הרשיני לשאול: היכרתי את הפרופסור רייסנר. הוא היה מדען מהפני רב־זכויות. האם את קרובתו?”
— “אני בתו”.
— “הדבר משמח אותי מאד. הוא שימש לנו מופת של איש רוח”.21
שהינו יחד שעה או שעה ומחצה ונדברנו לבוא למחרת.
כאשר באנו, גורקי כבר חיכה לנו. “סוחנוב ורייסנר כבר סיפרו לי על שיחתכם. מחמאתך למען לאריסה גרמה לי קורת־רוח. היא ראויה לה”. ושוב הוספתי: המחמאה הולמת במלואה את המציאות.
סוחנוב ורייסנר רצו לצאת את החדר כאשר פתחנו בשיחתנו, אולם העירונו, כי אין לנו סודות, ואכן הם נשארו עמנו למשך השיחה כולה.
כאשר סיפרנו לגורקי על סכנת הפרעות, הוא התרגז עד למאד: “פאזור, פאזור (חרפה)”.
סוחנוב, ששנא במיוחד את זינובייב, יושב הראש של המועצה הפטרוגרדית, אמר: “להפקרות הזאת חסר היה עוד גרישה זינובייב — פרעות ביהודים”.
אמרנו לגורקי, כי באנו אליו כאל מצפונה של רוסיה וברצוננו להיועץ בו מה לעשות. רצינו לשמוע את דעתה של רוסיה הטובה יותר וכי זוהי גם דעתו של העולם הדימוקרטי במערב.
גורקי ידע את החוברת שלי “אישיה הגדולים של רוסיה ושאלת היהודים”, שהוצאה בלונדון על ידי “ליגת הפועלים למען אמנציפציה יהודית” ובה הדפסתי גם מאמר שלו, שתורגם על ידי.
— “אין אתם חייבים להודות לי. אני חייב תודה לכם על שהודעתם באירופה, כי הסתייגתי מ”המאה השחורה" הבזויה ואויבת האדם. הרי מן הנמנע לנשום יחד אתם אותו אויר. אני רק מלאתי חובה ראשונית. אין בכך שום זכות מיוחדת".
הוא הבטיח, כמובן, לשוחח עם לנין. יתר על כן:
— “אם תארגנו את ההגנה העצמית במחוז שלי, ברצון אצטרף אליה ויחד נילחם נגד הפורעים”. והוא הוסיף: “לירות אין אני יודע, לא למדתי להשתמש באקדח. אולם אם ייאסרו את חברי ההגנה העצמית עם הנשק שבידם, ייאלצו לאסור גם אותי. הרי הממשלה הצארית כבר הושיבה אותי פעם בכלא ואני כבר יודע את התנאים ואוכל ביתר קלות להסתגל אליהם”.
* * *
לאריסה רייסנר הציעה לי שאטלפן אליה כעבור יום או יומיים והיא תמסור לי את תשובתו של לנין. וכך עשיתי. בשביעות רצון היא הודיעה לי, כי לנין שם את לבו לפניתו של גורקי. ואכן, עד מהרה הודיע לנין בנאומו, כי הממשלה המועצתית לא תרשה פעולות נגד היהודים והוא הוסיף, כי השתוללותם של הנוכלים נגד היהודים גרמה תמיד חרפה לרוסים; וכיום בודאי ובודאי לא תהיה כזאת. ואכן, לידי פרעות לא הגיע.
* * *
אשר להמשך קורותיה של רייסנר. היא לא הסתפקה בספרות, אם כי מסותיה עוררו ענין רב. מן הראוי לציין, כי היא, הצעירה מכולם, יצאה בחריפות נגד האופנה הקומוניסטית, לפיה סופרים צעירים שונים מביטים מלמעלה למטה על הסגנון הספרותי הקלאסי וממירים אותו בכתיבה מגמתית זולה. היא גם הגנה על הסופר היהודי־רוסי, איזאק בבל, המחבר של “קונניה ארמיה”, שהופיע בימי המלחמה בין רוסיה ופולין וכן מחברם של סיפורים רוסיים־יהודיים. היא הטילה את עצמה לתוך מלחמת האזרחים ומילאה תפקידים מסוכנים ביותר. היא היתה עוברת מהחזית הסובייטית אל המחנה האנטי־מהפכני, כדי לחקור שם את המצב ולהביא את הידיעות הדרושות. לשם כך היתה מלכלכת בכוונה את ידיה ואת פניה, לובשת שמלת־איכרה קרועה למחצה וחובשת מטפחת לראשה, כדי להיראות איכרה פשוטה. אחרי מלחמת האזרחים ביקרה לאריסה במחוזות הסובייטים הרחוקים וגם בגרמניה ומשם שלחה כתבות מענינות. פעם, לאחר שובה, היא נדבקה במחלת הטיפוס ובלא עת, בטרם מלאו לה שלושים שנה, הלכה לעולמה. היתה זו אבידה גדולה בשביל רוסיה החדשה. בוריס פסטרנק וסופרים מפורסמים אחרים נתנו ביטוי הולם לרגשות האבל הכלליים.
אשר לסוחנוב, במשך זמן מסויים הוא היה נסבל, אולם לא יכלו לסלוח לו את ספריו, בהם תיאר את המזימות שמאחורי הקלעים, בהן היו מעורבים המנהיגים הקומוניסטיים. בימי שלטונו של סטאלין חוסל אף הוא.
הביקור אצל גורקי שייך לזכרונותי המענינים והמעודדים ביותר. אצל עמים שונים התבלטו בספרות אנשים, שמוצאם מחוגי עוני ועמלים. מוצאו של גורקי היה מחוג עמוק יותר — הוא יצא מהפרולטריון חסר הדמות ומהמעמד, אשר היה תמיד מובטל ונדד על פני רוחבי רוסיה הענקית. אלה היו “האוניברסיטאות שלי” ודרכן הגיע אל פסגות הרוח. כאשר ביקרתי, כעבור שנים מספר, אצל רומן רולן, שמוצאו היה משכבת אצילים ואני רוח, התפעלתי נוכח העובדה, ששנים אלה, אשר מוצאם היה מנוגד, הצטיינו באותו הומניזם יוצר. דבר זה הדגשתי פעמים רבות בהרצאותי.
פרק רביעי: מציעים לי להיות קומיסר סוביטי 🔗
חברי מציריך ברונסקי ונחומסון, — ידידותנו. — יחד עם לנין באו למהפיכה. — נחומסון, קומיסאר בצבא. — ברונסקי, שר המסחר הראשון. — הוא מציע לי את המחלקה לסחר חוץ במשרד המסחר.
פטרוגרד המתה מרוב “מהגרים פוליטיים”. כאן נתקלתי ברבים ממכרי הישנים משווייץ, גרמניה ופאריס. הבולט והנכבד ביניהם היה מייצ’סלאב (מייטק) מ. ברונסקי. עתה נתמנה קומיסאר המסחר בממשלה הראשונה אשר לנין הקים. הוא הגיע מציריך יחד עם לנין בקרוב הרכבת החתום המפורסם. שנינו למדנו בפקולטה למשפטים, וביחוד הרבינו ללמוד יחד כלכלה מדינית והתכוננו בצוותא לבחינות הדוקטור.
השתתפותנו בסמינר בהדרכתו של הפרופיסור סיווקינג יצאו לה מוניטין בעולם האוניברסיטה. למעשה נמנה עמנו גם חבר שלישי, נחומסון. היינו ידועים כ“שלישיה מרכסיסטית”. סיווקינג היה כלכלן ידוע וספרו על אודות המדיניות של סחר החוץ נחשב לחשוב ביותר בין ספרי הלמוד. אולם סיווקינג לא ידע את המרכסיזם. לדעתו, מרכס היה בעיקרו פילוסוף ועסק בתעמולה. סיווקינג התעלם מתורתו הכלכלית של מרכס, ודבר זה הוא שנתן לנו, לשלישיה המרכסיסטית, הזדמנות נדירה. ברונסקי (ורשבסקי — מוצאו ממשפחה ורשאית משכילה ואמידה) היה חבר במפלגה הסוציאל־דימוקראטית הפולנית. נחומסון, מהאיזור הבאלטי, היה בולשביק ולקח חבל פעיל במפלגה הסוציאל־דימוקרטית הרוסית. בסמינר יצרנו שלושתנו מעין אופוזיציה מדעית כלפי הפרופיסור. אנו באמת ידענו את מרכס יותר מסיווקינג ובלהט נעורים הדגשנו את הכרתנו המרכסיסטית. 15 הסטודנטים שהשתתפו בסמינר (שווייצרים, איטלקים, ספרדים, גרמנים, צרפתים וכמובן רוסים) עקבו בענין רב אחרי הופעתו של כל אחד מהשלישיה. באו גם פרופיסורים ודוצנטים מפקולטות אחרות, אף אינטלקטואלים מהעיר, שכן הדיונים התנהלו על רמה גבוהה. השתתפות זו, כמובן, עודדה עוד יותר את השלישיה שלנו והתייחסנו לוויכוחים כאל ספורט, כהצגה בתיאטרון, אך גם כמדענים צעירים. מובן מאליו, שההצלחה החמיאה לנו ביותר. לא היינו תמימי־דעים בינינו בשאלות לאומיות ומדיניות. ברונסקי השתייך למפלגה הסוציאל־דימוקראטים הרוסים. שניהם תמכו בהתבוללות, בשעה שאני נלחמתי למען תחיה יהודית. בשאלות אלה התוכחנו רבות בינינו לבין עצמנו והויכוחים נמשכו גם כאשר שטנו יחד בסירה על פני האגם בציריך. הם הופסקו רק על ידי שירה שפרצה מזמן לזמן. נחומסון, שהיה מחונן בבריטון טוב, היה נותן את הטון, והשווייצרים על שפת האגם וכן בסירות היו מוחאים כף לשמע שירי העם הרוסיים.
באפיזודות אלו נזכרנו ברונסקי ואני כשנפגשנו בלנינגרד.
והיכן נחומסון? — שאלתי.
— הַ, נחומסון הגיע לכהונה רמה מאד. הוא כיום קומיסאר צבאי באזורי וולגה המרכזיים, מקום שם היסודות הריאקציוניים עודם מנהלים מאבק חריף נגד הבולשביקים.
לנין הטיל על ברונסקי לנהל משא ומתן עם מדינות המערב בדבר הסדרתם או חיסולים של החובות הישנים, אשר ממשלת הצאר התחייבה לפרוע. כל אלה לא היו תפקידים קלים.
— “קבל על עצמך את תפקיד המנהל של מחלקת היצוא, או את התפקיד של סגן הקומיסאר”.
— “אין אני מבין ולא כלום בעניני יצוא ויבוא”, העירותי.
— “הבנתך אינה נופלת מזו שלי”.
— “אבל, מייטק, האמנם מרבה אתה להבין בענינים אלה?”
— “ראה, אנו תפסנו את השלטון, על הממשלה לארגן עתה את כל שטחי החיים במדינה, לרבות חיי הכלכלה — על יסודות חדשים. חייב אני, איפוא, לגייס לתפקידים אלה את כל האינטליגנציה שלנו ככל שנהיה בלתי מוכנים לכך”.
— “בתנאים הנוכחים יכול הייצוא הרוסי לעסוק רק במכירת הכתר והיהלומים של הצאר ושל השליטים לשעבר”. העירותי.
רצוני לומר כבר כאן, כי שעה שהעירותי הערה אירונית זו, לא העליתי בדעתי, כי ולאדימיר לנין מקדיש לענין זה תשומת לב רבה ביותר, וכי הוא בודק אישית את ענין הכתר והתכשיטים בסודי־סודות, כדי שהדבר לא יגיע אף לידיעת השרים חברי ממשלתו. הוא השתמש בייצוא זה כבאמצעי כביר במדיניותו הקומוניסטית ובתמיכתו במפלגות הקומוניסטיות בארצות חוץ. על אודות פרט פנטסטי זה אעמוד באחד הפרקים הבאים.
עוד משהו על אודות ברונסקי ונחומסון. כאמור, שניהם היו בעד התבוללות. הם היו טוענים אלי: “אולם יוסף, האם בשל הז’ארגון יש לעצור את תנועת ההתבוללות התרבותית?”
— “אל תְפַשטו יותר מדי את השאלה. המדובר לא על ז’ארגון, אם כי הספרות ביידיש (או כפי שאתם אומרים, בז’ארגון) שהיא אחת מיצירות התרבות הגדולות ביותר של המאה העשרים. סופרים גדולים לא־יהודים מעריצים את הספרות בשפה זו וכן את הספרות שנכתבה בעברית. קיימות גם יצירות חשובות מאד של מחברים לאומיים יהודיים בשפות שונות והיהודים גאים עליהן. מדוע, איפוא, חייב העם היהודי לוותר על כל אלה? הרי זהו הביטוי של הגאון היהודי. צאו וראו, הננו כאן שלושה יהודים. מייטק רוצה, שהיהודים יתבוללו בתוך העם הפולני. נחומסון רוצה שהם יתבוללו בתוך העם הרוסי. ואני רוצה, כי האינטליגנציה שלנו תתקרב ו”תתבולל" בתוך העם היהודי. העיר ציריך מסמלת את השאיפות הללו. בתנאים הקשים ביותר היו הסטודנטים והסטודנטיות באוניברסיטה שלנו מקריבים את עצמם ו“הולכים אל העם” על מנת להפיץ דעת בקרב איכרי רוסיה. מדוע לא נלך אל ההמונים היהודיים ונמלא משימות דומות? הרי ברור הדבר, כי אצלם אפשר לזכות ולהגיע להישגים נכבדים ולהרימם משפלותם רק כאשר מדברים אליהם בלשונם ומביאים להם את התרבות שלהם".
וכך התנהלו שיחותינו, שאף פעם לא הגיעו לקיצן. וכאשר ארבה הסכנה, כי בשל הדעות המנוגדות נתרחק איש מרעהו, היינו אומרים: “חבריה, אם נריב בינינו, הסמינר שלנו מה יהא עליו? אנו ננוצח וכל השקפתנו תנחל תבוסה”. טיעון זה ליכד מחדש את החברות והידידות בינינו. תופעה זו היתה אופיינית ביותר לזמן ההוא ולדורנו. הידידות ביני ובין מייטק נמשכה גם בלנינגרד על אף ההבדלים הרעיוניים.
בין האישים בציריך שזכו אחר כך לפרסום רב, היה סמיון נחומזון. הוא ואחיו הצעיר מוצאם היה ממשפחה בורגנית זעירה באיזור הבאלטי ובנעוריהם נטו שניהם אל ה“בונד”. בציריך המשיך האח הצעיר באהדתו ל“בונד”. לעומת זאת סמיון עבר למפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית ובהיותו בריגה שיתף פעולה עם המפלגה הלאטבית, שהיתה חלק מהמפלגה הרוסית הפדרלית הכללית. המפלגה הלאטבית אף הצטיינה בפעולתה המהפכנית החריפה והבלתי רגילה (היא גם ביצעה פעולות טירור נגד הצאר). נחומזון, כאחד הפעילים, נדון בשנת 1905 למות שלא בנוכחותו. עלה בידו לברוח לציריך וכעבור שנתים חזר לרוסיה ופעל בקרב האירגון הצבאי של הסוציאל־דימוקראטים בקובנה. לאחר מכן היה גם פעיל בבריסק. הוא היה אחד הצירים הבולשביקיים בקונגרס הכללי של מפלגת “ס.ד.” בלונדון, שבה ניסו לאחד מחדש את הבולשביקים עם המנשביקים וכן את “הבונד” עם שאר המיעוטים הלאומיים. כ“מהפכן מקצועי” התיישב בציריך ומשם היה יוצא מזמן לזמן לרוסיה.
בציריך למד בפקולטה למשפטים ואחיו למד רפואה. את שניהם היכרתי והיינו נפגשים לעתים קרובות, משוחחים ומתווכחים. תלמיד הרפואה התכונן לבחינות במחיצתה של אשתי ושל חברתה הקרובה ביותר. עם סמיון היינו יושבים יחד בסמינר לכלכלה מדינית והיינו תומכים אחד ברעהו כאשר התנהל ויכוח על אודות כלכלה לאומית, אזרחית או מרכסיסטית.
לשניהם קשר אותי ענין מיוחד: עם היו הגאים נפלאים. הם הוכיחו זאת על הסירות כששטנו באגם של ציריך. שניהם היו בחורים חסונים. אף אני הבאתי עמי לציריך חיבה לסוג זה של ספורט מצ’נסטוחוב, מקום שם ביליתי זמן רב, בשנות הגימנסיה שלי, על נהר הוארטה שלנו. כאמור, היינו מרבים להתווכח בינינו בחום ובהתלהבות. לעתים היו שני האחים מתאחדים כנגדי ומדברים תוך אירוניה על ציונות, טריטוריאליות ומדינה יהודית. לפעמים הייתי אני מתאחד עם האח הצעיר, הבונדאי, ונוהג אירוניה כלפי הקוסמופוליטיות של האח המתבולל.
כשהייתי במצב רוח טוב, הייתי מציג להם דרישה, לפיה חייבים שני האחים לברר ביניהם ולהחליט סופית, לאיזה עם הם שייכים — לעם הרוסי, או לעם היהודי. פעם, כשישבתי ליד ההגה, איימתי עליהם, כי בסופו של דבר אביא אותם אל שפת המדינה היהודית… אולם מעל לכל היינו שלשתנו מתלכדים סביב שירי העם הרוסיים והמהפכניים. כאן נוצרה מקהלה מאוחדת. צליל אדיר נישא בחלל ביחוד שעה ששרנו את שירי הוולגה “וולגה, וולגה מאט רודניא” (וולגה, וולגה, אמי ילידתיני). זכורני, שנחומסון קרא פעם בהתלהבות: “רואים אתם, בסופו של דבר הוולגה היא אם של כולנו”. לכך העירותי: “אמנם הוולגה גדולה ונהדרת, אולם לואי ולא תדרוש קרבנות אכזריים וחפים מפשע כפי שכבר נפלו כאלה לא אחת”.
ויכוח זה התנהל אף הוא ברוח אותם הויכוחים הרעיוניים והתרבותיים, שניהלנו בשנות הנעורים הרומנטיים. אלם לא תיארתי לעצמי, כי דווקא על שפת הוולגה תתחולל הטרגדיה האיומה של נחומסון.
כשיצאתי את ציריך, שני האחים עוד נשארו שם. שניהם יצאו לאחר מכן לרוסיה וסמיון גוייס לצבא. כאשר רק פרצו מאורעות הדמים, פתח נחומסון בתעמולה חזקה בקרב הצבא ועל כך נאסר ונשפט. הוא ניצול בזכות מהפכת פברואר שפרצה. אחרי המהפכה הוא התחיל בפעולתו הליגלית כחבר הסקציה הצבאית הבולשביקית של המועצה הפטרוגרדית. הוא נמנה עם אלה, שסייעו בביצוע המרד באוקטובר ונתמנה אחד המנהיגים החברים במועצת החיילים.
והנה מה שעלה בגורלם של ידידי הרחוקים. באזורי הוולגה התרכזו יותר ויותר היסודות הריאקציוניים, ובחלקו של נחומסון, כקומיסאר צבא סוביטי, נפלו תפקידים מסוכנים ביותר, שכן הוטל עליו לשבור את ההתנגדות העממית.
באזורי הוולגה גבר והלך המשבר. דווקא באזורים אלה, המצטיינים בפוריותם המיוחדת, החלה הממשלה בניסויים שונים ומסוכנים. הקומוניזם של תקופת המלחמה החרים את התוצרת של האיכרים ומצבם החמיר ביותר. הרעב, שהשתולל בערים, עבר בחלקו גם לכפרים. היסודות הריאקציוניים ניצלו את חומרת המצב ופרצו התקוממויות. המרד הגדול ביותר פרץ ביארוסלב, כשהוא מנוהל על ידי בוריס סאווינקוב, מי שהיה מהפכן ועתה הצטרף אל הימין הקיצוני. כנגדו התייצב במלוא מרצו נחומסון, הקומיסאר הסוביטי, אשר הטיל את מלוא כוחותיו ויוזמתו לתוך המאבקים הגורליים הללו. בקיץ 1918 הגיע הדו־קרב ההיסטורי לשיאו.
באתו קיץ הרציתי באי־אלה ערים באיזור הוולגה מטעם “המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת”. היו לנו שם קבוצות חזקות, שהיו מורכבות חלקם מיהודים, אשר גורשו בראשית המלחמה מעיירות פולין וליטא, כתוצאה מהאשמות של גנרלים צאריים שטפלו על יהודים והאשימום בריגול לטובת הגרמנים. מסע ההרצאות שלי הביא אותי גם ליארוסלב.
בבואי לשם, חשתי מיד, כי כאן מתרחש משהו בלתי רגיל. בעיר נפוצה שמועה, כי הגנרלים הלבנים מתכוננים לכבוש את העיר. במקום השתרר תוהו ובוהו, והרצאתי שנועדה להתקיים בתיאטרון, נדחתה על ידי מארגניה. במקום ההרצאה כונסה אסיפת המפלגה. חברנו התכוננו להגן על העיר. נודע לי, כי סמיון נחומסון הוא יושב הראש של הועד המחוזי הסוביטי. עקב הפניקה שהשתררה, זרזתי את שובי למוסקבה. תנועת הרכבות כבר היתה משובשת והרכבת שלנו עמדה בתחנה למעלה מיממה. תוך כדי עמידה הגיעו אלי כל מיני שמועות וסיפורי מעשיות. בתחנה אפשר היה לקנות “קיפיאטוק” (מים רותחים) ומי שהיתה לו חתיכת סוכר, יכול היה לדמות לעצמו, כי הוא שותה תה. אפשר היה לקנות גם לחם שחור וחמיצת איכרים.
כאשר רק חזרתי למוסקבה, התחוללה הטראגדיה ביארוסלב. בוריס סאווינקוב אירגן את המרד נגד הבולשביקים, שהיה מלווה בשפיכת דמים מרובים. עלה בידם לאסור גם את נחומסון. הוא עמד בגבורה בידעו, שהוא יהיה הראשון שיידון למות.
ברומן שלו מתאר אלכסיי טולסטוי את המחזה לפרטיו.
“… כל הפעמונים צלצלו, נפתח השער אל החצר ולתוכו נכנסו קבוצת קצינים. הם הוליכו אדם שמן במקצת לבוש אפודה אפורה כשפניו המגולחים היו סמוקים מכעס. נכנס הסרן פרכורוב, מפקד המרד. פרכורוב שלח מבט אל הבולשביק שהובא, אשר לא פסק מלגדף, לאיים ולדרוש. פרכורוב נתן פקודה והסתלק… האנשים אשר החזיקו את הבולשביק, סרו הצידה. הוא פשט את אפודתו, קיפל אותה וזרקה הישר בפני הקצינים. הוא ניצב בחזה גלוי, אגרופים קמוצים, עמידה איתנה ופראית. הם ירו לתוך חזהו והוא נרעד והתמוטט. גם לאחר שנפל, המשיכו לירות בו. היה זה הקומיסר הבולשביקי נחומסון”.
כך התחוללה הטרגדיה האיומה של נחומסון על שפת הוולגה היפה, אותה כה אהב ועליה הירבה לשיר בקולו האדיר: “וולגה, וולגה, אמי ילדיתיני”.
פרק חמישי: האסיפה המכוננת: הלילה ההיסטורי 🔗
צפיתו של דור מהפכנים. — בבחירות הבולשביקים נשארו במיעוט. — התנהגות הבולשביקים אוחזי השלטון — היתה לחידה. — הצבא יורה בהמון החוגג. — החיילים מונעים בצעקותיהם נאומים של לא־בולשביקים. — נאום הפתיחה של ויקטור צ’רנוב. — אני משיג רשות דבור בשביל נציג מפלגתנו לבוביץ — היחידי המעלה שאלת היהודים. — הבולשביקים עוזבים האספה. — חיילים מזויינים מונעים ההמשך. — “מועצת הבכירים” מתכנסת בדירתי.
הרעיון המרכזי והיחיד כמעט, אשר איחד את כולם, היה ענין האסיפה המכוננת. מיד לאחר שפרצה המהפיכה בפברואר, היה ברור, כי יש לכנס את האסיפה המכוננת, אשר תפתור את כל השאלות באופן מלא וסופי. הממשלה שקמה (קרנסקי) נקראה בשם “הממשלה הזמנית”. הוה אומר, כי היא רשאית לנהל את המדינה רק זמן קצר בלבד, והאסיפה המכוננת היא אשר תפתור את כל הבעיות האקטואליות וההיסטוריות. דבר זה היה טבעי ומובן מאליו, שכן מאז 1824, כאשר הצבא הרוסי, שנצח את נפוליאון, חזר לצרפת והחליט להנהיג גם ברוסיה משטר דימוקרטי, שביטויו היא האסיפה המכוננת והיא אשר תקבע את אופיו של המשטר — מאז כל דור של מהפכנים שמר בקדושה על הצוואה הזאת.
עתה, ב־1917, המצב לא היה קל. רובה של האוכלוסיה היה בחפירות המלחמה, או בשדות הקרב והגן על רוסיה מפני המיליטריזם הקיסרי הגרמני. לא קלה היתה, איפוא, מלאכתם של מארגני האסיפה לבצע מערכת בחירות כלליות וישירות, להעניק זכות בחירה גם לנשים ובכלל לאוכלוסיה שהיתה ברובה אנלפביתית. האינטליגנציה הרוסית, המצטיינת בשאיפתה לשלמות, רצתה גם כאן להוכיח תחיקה מופתית.
ברצוני להעיר כבר כאן, כי זו היתה שגיאתם הגדולה ביותר של הדימוקראטים ושל הסוציאליסטים. כאלה כן אלה לא העריכו נכונה את הגורם של קצב הזמן. בזמנים כתיקנם היה רצון כזה מובן, אך המלחמה והמהפיכה מתחוללות בקצב של בזק.
גם לנין תמך באסיפה המכוננת. יתר על כן: הוא אף האשים את הממשלה הזמנית, כי היא מסרבת לכנס את האסיפה. אולם הוא לא חיכה עד אשר היא תתכנס: ואם כי כבר נקבע מועד הבחירות, הרי הוא וחבריו תפסו בינתיים (25 באוקטובר) את השלטון. אי לזאת נערכו הבחירות בשעה שהבולשביקים כבר שלטו. הבחירות זיעזעו את האוכלוסיה. כיצד יתבטא רצון העם, איזה מהמפלגות תנצחנה — וביחוד, כיצד יתנהגו הבולשביקים המהוים את הממשלה, האם ייכנעו לרצונו הדימוקראטי של העם ויסכימו ליצירת קואליציה עם שאר המפלגות הסוציאליסטיות? כזה היה הלך הרוח הכללי, בהמונים הלכו אל הקלפי. למעלה מ־36 מיליון אזרחים הצביעו. והתוצאה — בעד מפלגת “הסוציאליסטים המהפכנים” ניתנו 21 מיליונים קולות ז.א. שמפלגה זו קבלה את הרוב (58%). בעד הבולשביקים הצביעו רק 9 מיליונים והם נשארו במיעוט (רבע מהמספר הכללי של הבוחרים). הועמדה איפוא השאלה הבוערת: מה יעשו עתה הבולשביקים? גם מתנגדיהם החריפים הודו, כי זוהי שעת הכושר האחרונה בשביל לנין ליצור ברוסיה משטר סוציאליסטי בדרך דימוקראטית ועל ידי כוחות משותפים.
לנו “המאוחדים”, היה ענין באסיפה המכוננת. חברנו ד"ר לבוביץ (דודוביץ) נבחר על ידי המתיישבים היהודים בקרים וברוסיה הדרומית כציר האסיפה. לצערנו, משאר המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות (“בונד”, “פועלי ציון”), לא נבחר איש. משום כך כאשר דאווא הגיע ללנינגרד, התחלנו להתיעץ על מהותה ותוכנה של ההצהרה שהוא יצהיר באסיפה. היה זה בשבילנו כבוד גדול, אך גם אחריות רבה. גם באסיפות המכוננות הקודמות (צרפת, איטליה) ישבו יהודים, אך כאן זו הפעם הראשונה נבחר ציר יהודי לאומי, הלוחם למען תנועת התחיה היהודית ונוסף לכך הוא גם סוציאליסט דימוקראטי. במשך ימים אחדים ישבתי עם דאווא וערכתי את המיסמך. בחנו כל מלה, שכן היתה הרגשה, שזוהי תעודה היסטורית.
לא צדקו מתנגדי הבולשביקים שאמרו, כי לנין בכלל לא יכנס את האסיפה המכוננת, משום שהוא במיעוט. לנין דווקא כינס אותה וקבע את מועד פתיחתה ל־5 בינואר 1918.
הכל התרכז, איפוא, מסביב ליום הזה. כולם ידעו שלא יהיה זה יום קל. לנין, האיש הקשוח, אינו מוכן על נקלה לויתורים, אבל כאן הרי אין לו ברירה. הוא לא יסתלק מהשלטון, דבר שהוא מנוגד לאופיו וגם אינו לפי סגנון הבולשביזם. ובכן מתבקשת — פשרה. אולם כיצד ובאיזה תנאים? זו היתה השאלה.
הפרולטריון הפטרבורגי והאינטליגנציה הדימוקראטית עשו הכנות מרובות לקראת היום הזה. בכל בתי החרושת והמשרדים נקבעו הפגנות: מכל חלקי העיר צריכים היו המפגינים להגיע אל הכיכר, שעליה מתקיימת האסיפה המכוננת. הם צריכים היו לבוא עם דגלים בידיהם, אך ללא נשק, עם נשיהם וטפם. העם כולו.
מצב הרוח היה חגיגי. לא היה בית חרושת שבו העבודה לא שבתה. ואכן, מיד בשעות הבוקר המוקדמות החלו הפועלים מכל בתי החרושת, לבושים בגדי חג, הם ונשיהם וילדיהם, לנהור מכל חלקי העיר אל כיכר האסיפה המכוננת. כולם נופפו בדגלים וקראו: תחי האסיפה המכוננת! גם מפלגתנו באה על דגלה. היתה זאת הפגנת עם חגיגית ומרהיבה עין.
אולם מיד הופיעה משטרה ואחריה משמרות צבא: “להתפזר! להתפזר!” — נשמעה הפקודה, אך המפגינים לא צייתו. החלו יריות בהמון וכולם השתטחו על הארץ. כעבור רגע התרוממו והמשיכו ללכת. ושוב יורים, נופלים הרוגים ופצועים ללא ספור. הצבא חוסם את הדרך לבל יוכלו להתקרב למקום האסיפה. ככל האחרים, נאלצה גם רעיה לשוב הביתה. אני, יחד עם הציר לבוביץ, הצלחתי כעתונאי להכנס פנימה. לאחר בדיקה קפדנית ניתן להכנס אחד אחד. הפרוזדורים והאולמות היו גדושים חיילים מזויינים ברובים וברימוני יד. הפתיחה נקבעה לשעה 12 בצהרים. הצירים הסוציאליסטיים יושבים כולם במקומותיהם. חולפת שעה, שעתיים, שלוש שעות — והסיעה הבולשביקית איננה. היא מקיימת עתה ישיבת הסיעה בחדרה. לעומת זאת החיילים ביציע המלא צועקים בלי הרף: “הלאה, הלאה!” ומאיימים ברוביהם. הצעקה והמהומה מחרישים אוזנים. לבסוף נכנסים הצירים הבולשביקיים ומודיעים, כי האסיפה יכולה להתחיל.
זקן הצירים מודיע מעל פני הבמה על פתיחת הישיבה. בוחרים ביושב ראש. הבולשביקים מציעים מועמד משלהם, והסוציאליסטים — מועמד משלהם. ב־440 קולות נגד 150 נבחר ויקטור צ’רנוב, מנהיגם של הסוציאליסטים המהפכנים. כאשר הוא פותח בנאומו, נהפך האולם לגיהנום. החיילים ביציע, הצועקים בלי הרף “הלאה” והמאיימים ברוביהם, אינם נותנים בשום פנים לנהל את הישיבה. על ידי מאמץ בלתי רגיל קולטים רק מלים ומשפטים בודדים. צ’רנוב נואם את נאום הפתיחה: “רוסיה אמרה את דברה. הרכב האסיפה המכוננת מאשר את שאיפתם הכבירה של עמי רוסיה לסוציאליזם. תקופת המעבר נגמרה”. צ’רנוב מתעכב בעיקר על שלוש נקודות: א. “האדמה חייבת לעבור לידי העם העובד. ב. נקבע משטר ריפובליקני דימוקראטי על ידי בחירות כלליות ומשאלי עם. ג. מוכרח לבוא שלום, שלום דימוקראטי כולל, ללא מנצחים ומנוצחים. הארץ היא מבצר המהפיכה המשחררת ובהתחשב עם רצון הרוב בממשלה המהפכנית, יש לקיים ועידה של האינטרנציונל המחודש, שתהיה ועידתם של עמי השלום. המועצות צריכות להישאר ככלי של ביקורת ציבורית, אך לא כמתחרים, אלא כבני בריתה של הממשלה ומשתפי פעולה עמה. כל קו אחר יביא על הארץ מלחמת אזרחים, התפרעות וכליון”. בקושי רב עלה בידי צ’רנוב לסיים את נאומו.
מתחיל הויכוח. ראשונים מדברים צירי הבולשביקים. בוכארין מודיע, כי האסיפה המכוננת חייבת להכיר במשטר ובכל החוקים, אשר הממשלה הבולשביקית הנהיגה. לדברי בוכארין מקשיבים דווקא, שכן החיילים (וכמובן גם הצירים הסוציאליסטיים) אינם מפריעים.
ואחריו מקבל רשות הדיבור המנשביק צרטללי. זה עתה חזר מן הקאטורגה בסיביר לאחר 10 שנות עבודת פרך. לפני שנאסר היה הוא ילד השעשועים בדומה הממלכתית וכזה נשאר גם עכשיו. פניו היפים והאצילים, ישרותו ומסירותו הסוציאליסטית, עושים גם עתה את הציר הגרוזיני לאהוב העם. בנימת כבוד הוא מגן על ריבונותה של האסיפה המכוננת, שהיא גאוות העמים.
כאשר צ’רנוב רוצה להעמיד להצבעה את הסעיפים אחד אחד, דורשים הבולשביקים בתוקף, שהאסיפה תקבל את התכנית שלהם בשלמותה. אולם, כאשר מתחילים להצביע סעיף סעיף, יוצאים הבולשביקים מהאולם. על הבמה עולה ד"ר שטיינברג, נציג הפלג של “הסוציאליסטים המהפכניים השמאליים” בממשלתו של לנין. הוא מביע תמיכה בבולשביקים ומודיע, כי גם הם יעזבו את האסיפה המכוננת.
באולם נשארים הסוציאליסטים־הדימוקראטים לבדם — ועמהם החיילים המזויינים. המהומה גוברת ועולה.
באותו רגע אני ניגש אל היושב ראש ואומר: חבר צ’רנוב, אנו מבקשים מאד ממך שתתן לרגעים אחדים את רשות הדיבור לד"ר לבוביץ שלנו, נציגה של “המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת והבלתי תלויה”.
“אולם הרי עיניך הרואות מה מתרחש כאן” — אומר צ’רנוב. “הרי אין איש יודע מה ילד כל רגע”.
“כן, בודאי אין איש יודע אם נצא מכאן חיים. אולם העם היהודי סבל במשך הדורות כה רבות מהרציחות והפרעות הצאריות, תינתן לפחות בלילה היסטורי זה האפשרות לנציג יהודי לומר גם את דברנו”.
“ברצון אעזור לכם. אולם כעבור רגעים אחדים, כאשר יעבור הזעם והקהל יירגע”.
אני ממהר ללבוביץ ואומר לו: דאווא, צ’רנוב הבטיח לתת לך רשות דיבור, אולם עליך לדבר קצרות. לא תוכל לשאת את הנאום שהכינות, שכן עליך לדבר ככל האפשר פחות. תבחר מתוך הנאום את הדרישות העיקריות ותוסיף עליהן אי־אלה הערות חזקות ונמרצות. יותר מזה לא תספיק. מי יודע אם גם את המעט הזה ירשו לך החיילים לומר.
דאווא מוציא מהכיס את הנאום המוכן, מדגיש משפטים אחדים, וכאשר צ’רנוב מוסר לו רשות הדיבור, הוא פותח בקול צלול, אך מעוצבן, את נאומו המקוצר. מענין הדבר, שדווקא אותו הפריעו פחות. כאשר צ’רנוב הודיע: רשות הדיבור לנציג הסוציאליסטים היהודים, החיילים, כפי הנראה, לא התמצאו כראוי. הם ידעו, כי אין להרשות למנשביקים ולסוציאליסטים המהפכניים לדבר, אך לא ציפו לשמוע קול יהודי, ולכן צעקו פחות ובזכות זה שמעו את הנואם אומר:
"הרשו לי, אזרחים, לומר דבר על אודות היהודים, העם החורג, אשר נרדף יותר מכולם, ואשר עד כה היה השעיר לעזאזל של נצלני העולם כולו, שום דבר לא עצרם מלשפוך עליו את מרירותם ואת זעמם של המוני העם. אולם לאמיתו של דבר, אי־שביעות רצונם של המוני העם אין לה כל קשר עם העם היהודי, שכן המוני העובדים מהווים את הרוב בקרב כל העמים ללא יוצא מן הכלל.
“העם היהודי, שאין לו ארץ משלו, נהנה על אדמת הריפובליקה הרוסית — כדוגמת כל שאר העמים — מהזכות ליצור את מוסדות השלטון העצמי הלאומי שלו, דרכם תוכלנה שכבות העובדים היהודים להביע את רצונם”.
כאמור, נאום זה לא נלוו אליו הצעקות הקודמות. אין אני יודע מה התרחש אז בלבותיהם של החיילים. כפי הנראה, אצל אחדים מהם בכל זאת זע משהו בלב. אשר לצירים הסוציאליסטיים, הרי כולם ליוו את דברי דאווא בתשואות סוערות.
היתה זאת הזדמנות נדירה ויחידה במינה ללוחם יהודי לומר את דברו. אמנם בקרב הצירים של כל מפלגה היו יהודים, אישים מפורסמים ובלתי ידועים. עם הסוציאליסטים המהפכניים נמנו אנסקי ויהודים אחרים; בין הסוציאליסטים המהפכניים השמאליים ישב המנהיג הראשי כץ־קמקוב והשר ד“ר שטיינברג; גם בין הבולשביקים לא חסרו יהודים. אולם אף אחד מהמפלגות לא הזכירה את העם היהודי המעונה. רק ד”ר לבוביץ, היהודי המתבולל כל כולו, שלא ידע דבר לא ביידיש ולא בעברית — דווקא הוא לא עבר באותו לילה היסטורי בשתיקה על המומנט היהודי והרים את העם היהודי הסובל לרמה נאותה מדינית ומוסרית גם יחד.
לאחר מכן שחו לי צירים אחדים על הרושם הכביר שעשה עליהם נאומו של לבוביץ בשעה ההיסטורית ההיא. מי שקרא אחר כך את הנאום מתוך הכתב, ידע עוד יותר להעריך את האדם הנפלא הזה.
בבטאוננו הפטרבורגי פרסמתי מיד מאמר על אודות האסיפה המכוננת ועל נאומו של לבוביץ והוא הועתק על ידי חברינו בקייב. כעבור זמן, כאשר פולין נעשתה עצמאית, הבטאון המרכזי שלנו “אונדזער וועג” העתיק את הנאום בוורשה. אי אלה הסתדרויות מקומיות פירסמו את הדברים בעלון מיוחד.
באותו מאמר “הלילה ההיסטורי” (השאלה היהודית באסיפה המכוננת הצרפתית) כתבתי: "שום אסיפה מכוננת באירופה המערבית לא העלתה במחשבתה תחילה להכריז על חירות אזרחית יהודית. בשום אסיפה מכוננת לא מצא יושב הראש לנכון להזכיר את שאלת שיחרורם של היהודים בדברי פתיחתו, או בנאומו הפרוגראמטי, שבו היו מתווים את כל הצעות החוק, בהן תעסוק האסיפה המכוננת.
יושב הראש באסיפה המוכננת הצרפתית, פראטו, נגע בשאלת היהודים בפעם הראשונה ב־14 באוקטובר 1789. היינו, 4 חדשים לאחר שהאסיפה כבר פעלה ונלחמה נגד המשטר הישן של המלך לודביג ה־16. אולם הוא נגע בשאלה רק בדברי תשובה קצרים על נאומיה של המשלחת היהודית, אשר ביקשה רחמים על היהודים הנרדפים והחפים מפשע. “האסיפה המכוננת” שמעה בצער את הנימוקים החשובים ביותר שהובאו בבקשתכם. היא תשים לבה אליהם ותרגיש את עצמה מאושרת אם יעלה בידה לתת לאחיכם מנוחה ואושר. אנא, מיסרו את תשובתנו לאחיכם" — הודיע פראטו. אולם חלפו חדשים על גבי חדשים והתחום היהודי בארץ לוטרינגיה הוצף מחדש בדם יהודי. האסיפה המכוננת פירסמה גם את “הצהרת האדם והאזרח” ההיסטורית, והאוכלוסיה היהודית המשיכה לחיות בתוך המצב הישן של חוסר זכויות. רק כעבור שנתיים ארוכות וקשות בא סוף סוף מעשה האמנציפציה, השיחרור, ולמרות זאת נהגה האסיפה המכוננת הצרפתית כלפי היהודים בהרבה יותר אצילות לעומת שאר האסיפות הלאומיות באירופה המערבית, אשר צמחו אף הן על גבי עצמותיהם של היהודים… בצורה שונה לגמרי הועלתה שאלת היהודית בלילה ההיסטורי של 5 בינואר 1918, כאשר מייד בראשית הישיבה דיבר היושב ראש ויקטור צר’נוב על אודות העמים המדוכאים ולא פסח על מצבם של היהודים.
למחרת, כאשר הצירים התכנסו שוב, עמדו ליד הכניסה בכיכר הטאברית חיילים מזויינים וכן חיל תותחנים ולא נתנו לאיש להיכנס. עד מהרה נדברו ביניהם המנהיגים הסוציאליסטיים והחליטו לכנס את ה“סניורן קונבנט” (מועצת הבכירים, שהוכנה עוד לפני מושב האסיפה המכוננת). אולם היכן לקיים את הישיבה? סוכני המשטרה עקבו אחר כל צעד. ולבסוף החליטו לקיים את ישיבת מועצת הבכירים ב“מועדון המוסלמי”. הצירים המוסלמיים היו בעד האסיפה המכוננת וכך גם הצביעה הסיעה המוסלמית. פועלים בבית חרושת גדול, שבו עבדו אלפי אנשים, הציעו לקיים את האסיפה המכוננת אצלם בבית החרושת כאות לכך, שהפרולטריון הוא בעד אסיפה דימוקראטית. אולם התברר, כי ליד שפת הניבה, סמוך לבית החרושת, עוגנת ספינה ועליה מלחים פרו־קומוניסטיים. כולם היו בטוחים, כי הבולשביקים לא יהססו מלתת פקודה לירות על בית החרושת על ציריו ופועליו. כמובן, שלא רצו לגרום לקרבנות חדשים. המשא והמתן נמשך והוחלט להמשיך בויכוח למחרת, אך לא במועדון המוסלמי, שכן המשטרה בודאי כבר עלתה על עקבותיו.
לפי הסכם עם לבוביץ ועם ועד המפלגה שלנו, ייצגתי את מפלגתנו במועצת הבכירים. לכן הציע לבוביץ לקיים את הישיבה הבאה בדירתי. ואמנם היא נערכה שם תוך שמירה מלאה על סודיות.
10–12 הצירים של “מועצת הבכירים” התווכחו בפרטות על המשך המדיניות על האיסטראטגיה והתכסיסים. עלתה הצעה לכנס את האסיפה המכוננת בעיר יותר בטוחה, אולם היכן? מוסקבה היתה מסוכנת לא פחות מפטרבורג. בקיוב שלט הגנרל סקורופאדסקי, משרתו הנרצע של הקיסר וילהלם. הציעו, איפוא, את קזקסטאן בדרום, אך היו בטוחים, שהקוזאקים יבגדו בדימוקראטיה. לבסוף נחברה העיר אוּפה. באיזור ההוא היו ה“סוציאליסטים המהפכניים” חזקים. בכך נסתיימה הישיבה. רעיה הצליחה להשיג מעט מיצרכים והיא הכינה כריכים ותה. לפני לכתו הודה צ’רנוב לרעיה על קבלת האורחים הנאה ועל המסיבה “העשירה”. היתה זו הישיבה האחרונה של האסיפה המכוננת הרוסית בפטרבורג.
רוב הצירים נסעו לאוּפה. אולם בינתיים תפסו הגנרלים הלבנים את השלטון בעיר ומינו את הגנרל קולצ’אק כשליט עליון על רוסיה כולה. כאשר הצירים הגיעו לאוּפה, אסרו אותם והעמידום לדין. במשפט הודיע נציגו של קולצ’אק: “עוול רב גרמו הבולשביקים לרוסיה, אך לזכותם דבר חשוב — הם פיזרו את האסיפה המכוננת, אשר נפתחה בשירת האינטרנאציונאל בראשותו של ויקטור צ’רנוב. דבר זה הלבנים לא יכלו בשום פנים לסלוח”. סמלית היתה הסולידאריות בין הקונטררבולוציה לבין הבולשביקים.
לצ’רנוב נשקף גזר דין של מות, אך עלה בידו לברוח. הוא התחפש במדי חייל וכחייל צ’כי משוחרר עלה בידו לצאת את העיר ולהגיע לאירופה המערבית. הוא נדד על פני ערי אירופה, ערך כתבי־עת, פירסם ספרים מספר, הגיע גם לארץ ישראל, מקום שם הסוציאליסטים הדימוקראטיים אירגנו את הופעותיו והרצאותיו. לאחר הגיעו של היטלר לשלטון, “ועד הפועלים היהודי” הביא אותו מפאריס לאמריקה. בשנת 1952, לאחר כל המאסרים, הנגישות והנדודים הוא מת בניו־יורק בהיותו כבן 80. זה היה סופו של הנציג העליון של האסיפה המכוננת הרוסית, שעל אודותה חלם ואשר למענה נלחמו מיטב בניהם ובנותיהם של עמי רוסיה במשך מאה שנה.
מיד לאחר מושב האסיפה המכוננת, פירסמתי מסה גדולה, ובה התעכבתי על שני נאומים: על נאום הפתיחה של צ’רנוב ועל נאומו של הציר היהודי, ד"ר לבוביץ. שני נאומים אלה השוויתי לנאומים שהושמעו באסיפה המכוננת הצרפתית בימי המהפיכה הגדולה והדגשתי את הצליל הסימלי של ההבדל ההיסטורי.
פרק שישי: שיחה עם לנין 🔗
מכון סמולני. – מכון האריסטורקראטיה הפך למרכז פרוליטרי מהפכני. – המסעדה הדימוקראטית. – קרופסקאיה על אודות ויכוחינו בשווייצריה. – זכרונותיו של לנין על השופט היהודי טייטל. – לנין מציע לי לשתף עמו פעולה. – היכרות עם ג’ון ריד: – הכתב האמריקאי וההיסטוריון המהפכני המהולל. – דמותו האהודה. – “עשרת הימים אשר שינו את פני ההיסטוריה העולמית”. –
מאז מהפיכת פברואר התרכז המטה הפרולטרי במכון סמולני. כאן ישבה מועצת הפועלים וכאן שכנו המשרדים של המפלגה הסוציאליסטית. כאשר הבולשביקים תפסו את השלטון, המשיך מכון סמולני לשמש מטה ראשי של המהפיכה. כאן פעלה הממשלה המועצתית. תחילה הרשו גם למפלגות הסוציאליסטיות האחרות לקיים כאן את משרדיהן. למכון סמולני היסטוריה קיבוצית מובהקת משלו. כאשר הגעתי בפעם הראשונה, בשנת 1907, לסן־ פטרבורג, התענינתי, כמובן, קודם כל ב“דומה הממלכתית”, מקום שם המפלגות נהנו מחירות קונסטיטוציונית למחצה או לרביע. ה“דומה” שכנה בארמון הטאורי, והחברים אמרו לי, כי לפני כן היתה כאן אורוות סוסים! המלכה ייקטרינה הקימה כאן ארמון למען אהובה. כאשר בנה הגיע לשלטון, רצה להביע מחאה נגד מעשה אמו ולשם כך הפך את הארמון לאורוות סוסים. בשנת 1905 שיפצו את האורווה ומסרו אותה לרשות ה“דומה”.
שונה במקצת היא ההיסטוריה של “מכון סמולני”. את הארמון הזה בנה הצאר פטר כמושב קיץ בשביל בתו אליזבט. כאשר הוא נשרף בחלקו, הוסיפו כאן כנסיה. כאשר ייקטרינה ישבה על כס המלכות, היא הפכה את הכנסיה ל“מכון חינוכי לבנות נעלות”. היה זה בית־הספר הממלכתי הראשון בשביל בנות האצולה הגבוהה. לקיסרית היו לא רק מאהבים רבים. היה לה גם דמיון עשיר. היא הטילה על אדריכלים ואמנים איטלקיים מהמפורסמים ביותר להקים ארמון מפואר. ואמנם זהו אחד הבנינים היפים ביותר, הנשען על עמודים מרהיבי־עין והוא יכול היה בלי ספק להתנוסס גם ברומא, פיזה, פלורנץ או מילאנו. מייד לאחר פרוץ המהפיכה הדימוקראטית בפברואר, נקבע הארמון כמקום מושבו של מטה המהפיכה הכללית. וכאשר לנין לקח לידיו את השלטון, נשמר אופיו של ארמון סמולני והוא עבר להיסטוריה תחת השם “מכון סמולני”.
לכאן היו באים אנשים ללא ספור: פקידים, פועלים וסטודנטים. היו נכנסים ויוצאים. בקומת הקרקע היתה מסעדה גדולה ובה אפשר היה לקבל במחיר זול ארוחה שהיתה מורכבת ממרק כרוב, חתיכת בשר קטנה ותה בלי סוכר. בקומה הראשונה, שאליה באו אנשים מיוחסים, היתה גם כן מסעדה וגם שם אפשר היה לקבל במחיר זול ארוחה בהרכב דומה.
פעם, בבואי לכאן, מצאתי ליד שולחן בפינה יושבים לנין, קרופסקאיה, ברונסקי ועוד שנים־שלושה אנשים. בעברי על פניהם דרשתי בשלומם. ברונסקי אמר: זהו החבר שלנו מהאמיגראציה בציריך. הוא ניגש ואמר לי, כי רוצה הוא להיוועץ עמי בענין מסויים, אך אין הוא יודע את כתובתי, לכן הוא מבקש ממני לסור אליו.
קרופסקאיה ניגשה אף היא ואמרה, כי זוכרת היא את הויכוחים שלנו בשווייצריה.
מראה עתה היה כמראה באמיגראציה. מאומה לא השתנה בדמותה. היא נראתה כמורה עממית טיפוסית. השיבותי לה, כי יש לי בשביל החבר לנין דרישת שלום ממכר ותיק שלו, מהשופט לשעבר בסמארה, יעקב טייטל. לנין ניגש אף הוא ובחיוך אמר: טייטל בסמארה, בודאי, בודאי אני זוכר אותו. משפחת טייטל היתה מאוד ידידותית ומכניסה אורחים, ויחד עם המשכילים המתקדמים היינו מבלים ימים רבים בביתם. היכן הוא טייטל כעת? אילו היה כאן, היינו ממנים אותו כשופט.
“ואתה, חבר קרוק, האם אינך רוצה לשתף פעולה עמנו? הרי יחד עם ליטווינוב וצ’יצ’רין ייצגת אותנו בועד הגולים בלונדון.” (לנין ידע על “ועד הצירים” שבלונדון).
“הרי היה זה מוסד סוציאליסטי מהפכני כללי”.
“כן. ועתה זוהי הממשלה המועצתית שלנו. אנו בונים משטר ממלכתי חדש, ועל הפועלים ללמוד לנהל את המדינה. האינטליגנציה המהפכנית נחוצה כאן מאוד כדי לעזור. ביחוד חייבים לעשות זאת הגולים הפוליטיים, המכירים את אירופה המערבית, אשר יוכלו להשתמש בידיעותיהם ובנסיונם למען ארצם הם. אומרים, כי לך ידע רב ונסיון עשיר ובודאי היית יכול להיות לעזר לנו”.
“אולם אני חבר במפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית המאוחדת”.
“טוב, אולם כשיעלה במוחך רעיון טוב, או יוזמה מתאימה, נקבל אותם ברצון. אנא, חשוב בדבר וברצון נאזין לדעותיך”.
שיחה זו היתה אופיינית ללנין. את כל המפלגות הסוציאליסטיות הוא חיסל, אך לטובתו ולתפקידיו רצה להשתמש בעסקנים הבודדים. הוא היטיב להכיר ולחוש את גודל נחיצותו של מנגנון ניהולי חדש למען מדינת ענק זו. יותר מדי אנלפבתים היו ברוסיה, והפקידים הוותיקים מימי הצאר הרי חיבלו במשטר החדש. הזמן חלף והמצוקה דרשה להסדיר את הענינים ככל האפשר מהר יותר. והוא הרי ידע להעריך נכונה את ערכה של האינטליגנציה. על כן רצה למשוך אותה לעזרה.
אולם בשבילנו היה זה ענין מסובך הרבה יותר מכפי שלנין תיאר לעצמו. מפלגותינו נרדפו, וכיצד יכול היה כל אחד מאתנו לשתף פעולה באורח לויאלי עם המפלגה הקומוניסטית, היינו, עם הרודפים? אגב, רצוני להעיר כאן, כי העמדה הסוציאליסטית הצטיינה בנאמנות בלתי רגילה. יחד עם מלחמתה בדיקטטורה הקומוניסטית, הוכיחה המפלגה הסוציאליסטית סובלנות מיוחדת בשני שטחים: היו אלה שני המיניסטריונים לבריאות הצבור ולכלכלה.
החברים, שבהם נועצתי על אודות הצעותיו של ברונסקי, החליטו להשאיר את השאלה להכרעתי האישית. ואני העדפתי לעסוק בעתונאות ובכתיבה מאשר להיעשות חלק ממנגנון השלטון הדיקטטורי, ויהא גם בעל זכויות יתר.
לפגי שיצאנו למוסקבה, מת בפטרבורג גיאורג פלכאנוב. הוא היה כמעט המנהיג הסוציאל־דימוקראט היחידי, שלא יצא את שווייצריה מאז בואו לשם לפני עשרות בשנים. ואכן, הוא היה המנהיג הסוציאל־דמוקראטי המקובל ביותר בעולם המערבי. מאז מלחמת העולם הראשונה הוא נמנה עם האגף הימני הקיצוני, מתנגד התנגדות מוחלטת לגרמניה והיה פאטריוט רוסי מובהק וקיצוני. לאחר מהפיכת קרנסקי הגיע לרוסיה וכאן הוציא לאור כתב־עת בהיקף זעיר בן עמודים אחדים. הדבר הראוי לציון, שבמשך עשרות בשנים הוא קידש מלחמה על הרעיון, לפיו היחיד הוא הממלא התפקיד החשוב ביותר. ועתה הכריז, כי המהפיכה הבולשביקית נגרמה על ידי לנין. היה בכך, כמובן, משום התכחשות לתפיסתו העיונית המדינית בה דגל עד כה.
להלווייתו באו רק החברים שאינם בולשביקים (מנשביקים, ס. ר. ים. בונדאים, ס. ס.). הושמעו הספדים קצרים בדבר זכויותיו למען התעמולה הסוציאליסטית ועידודה של האמיגראציה הפוליטית. בשם מפלגתנו צריך הייתי לשאת דברי הספד, אולם בשל צרידותי נמנע הדבר ממני וחבר אחר דיבר במקומי. הבולשביקים החרימו את הלוויה. בעתון “פראוודא” הופיעה ידיעה בת מלים מספר, אולם בערב שלמחרת הלוויה ערכה המועצה הפטרוגראדית ישיבה מיוחדת, שהוקדשה למנוח ובה דובר רק על זכויותיו של גיאורג פלכאנוב.
פרק שביעי: הסכנה הגרמנית; במוסקבה 🔗
יחד עם הממשלה אנו מעתיקים מושבנו למוסקבה. – מה בין פטרוגרד למוסקבה? – לנין מוכן לכל נסיגה טריטוריאלית ובלבד להחזיק בשלטון. – השלטון מסתגר בקרמלין. – בעזרת צ’יצ’רין אני מביא שק קמח מבוריסובלבסק. – הקומיסר חותם באצבעו. – אנסקי וניגר – שכני לדירה.
בינתיים ורוח תוקפנית לבשה את הגרמנים יותר ויותר. הצבא הגרמני כבש בכל פעם אזורים חדשים ואיים על פטרוגראד. הממשלה החליטה לפנות את העיר ולעבור למוסקבה. גם מפלגתנו קבעה, כי מקום מושבו של הועד המרכזי יהיה במוסקבה. עלי לומר, כי לא ברצון נפרדתי מהעיר, שכן כבר התאזרחתי כאן והסתגלתי לתנאיה. פטרוגראד היא אחת הערים היפות ביותר באירופה22. לפני מאות בשנים הבין הצאר פטר, שאם רוסיה רוצה להתפתח, הרי התפתחות זו צריכה להיות קשורה במערב. ואכן, הוא קרע חלון לאירופה. האנדרטה הנפלאה המראה את הצאר כשהוא דוהר על סוסו לשם, מצדיקה את העובדה, שהעיר נקראת על שמו. זוהי באמת עיר אירופית. ניתן לומר, כי במובן מסויים היתה פטרוגראד העיר הראשונה במערב המתוכננת כהלכה. הצאר בנה את העיר בהתאם להשקפותיו ובנוה מיטב המהנדסים והאדריכלים שבאירופה, וביחוד האיטלקיים. לא לחינם כה כיבדו אותה פושקין ולרמונטוב סופרינו ופייטנינו האהובים. (באורח סימלי ניצבת ב“כיכר האמנות” גם אנדרטתו של פושקין כשהוא מצביע ביד ימינו ובגאווה על העיר, “אוהב אני אותך, יצירתו של פטר”). כזה היה גם יחסם של קורולנקו וגורקי וכן של הלוחמים המהפכניים האמיצים, אשר השליכו כסיה אל הצארים האדירים.
שעות רבות בליתי כאן בספריות וכן במוזיאון האמנותי והסתכלתי בעשרות תמונותיהם של רמבראנד וליאונארדו דה־ווינצ’י. העיר היתה בנויה על גבי עשרות איים, שהיו קשורים זה לזה על ידי תעלות וגשרים. היה זה מעין סינטזה בין אמסטרדאם וונציה.
בודאי אין מוסקבה יכולה להשתוות לפטרוגראד. מוסקבה היתה לי זרה ולא ברצון נסעתי לשם.
ואמנם, בבואי לשם הרגשתי את עצמי זר מאוד, אם כי כאן נולדה רעיה.
לעתים קרובות שוכחים, כי רוסיה אינה מדינה אירופית, כי אם אירופית־אסיאנית. כאשר פטר העביר לכאן את בירתו, היה בכך משום צעד מתקדם. אולם כאשר הבולשביקים החליטו בשנת 1918 להחזיר את הבירה למוסקבה, אנו ראינו בכך צעד ריאקציוני; בכל אופן, צעד המקרב את רוסיה לאסיה. כאשר אני ורעיה באנו למוסקבה, גברו ביתר שאת דעותינו והרגשותינו בנידון זה. הפעמונים (שמספרם היה 40x40 החרישו ממש את אוזנינו. הם לא הזכירו לנו את הקונצרטים הנעימים מיצירות באך, אשר הקתדרלה בבאזל או בציריך ערכו מזמן לזמן ואשר היו באמת פסטיבלים מוסיקאליים. לעומת זאת כאן, במוסקבה, הכמרים ללא ספור וצלצולי הפעמונים של הכנסיות כאילו השמיעו באוזנינו שוב וללא הרף “בוז’ה צארא כראני” (אל נצור את הצאר).
גם מבחינה פוליטית אקטואלית היתה מוסקבה קשורה בזמנים הקשים ביותר. בימים ההם פרצו באזורים שונים התקוממויות האיכרים, שבהן השתמשו הגנרלים הלבנים. אף מבחינה משקית היה כאן המצב גרוע יותר. תחילה חשבנו, כי במוסקבה, שהיא קרובה יותר לאזורי הוולגה הפוריים, תוכל האוכלוסיה לקבל ביתר קלות את המיצרכים החיוניים והראשוניים. אולם לא כך היה המצב. אף המיצרך הפעוט ביותר, החל ממחט, כפתור, עט וכלה בחליפה, שמלה, או