תחת דגלן של שלש מהפיכות (רוסים, פולנים, יהודים): אישים ותנועות בדורי: זכרונות – כרך א

הספר מוקדש בתודה לחברת חיי רעיה, שהיתה שותפה פעילה במאבקי ואשר בלי עזרתה זכרונותי לא יכלו לקבל את תכנם וצורתם הנוכחיים.

הקדמה    🔗

זהו ספר זכרונות על אנשים ותנועות בדורי. נטלתי חלק פעיל בשלוש מהפיכות גדולות: במהפיכה הפולנית, הרוסית והיהודית. כל מהפיכה יש בה סתירות שונות ושומה עליה להיאבק כדי לגבור על קשיים ובעיות. ואם הדברים אמורים ביחס לכל מהפיכה, על אחת כמה וכמה רב היה הקושי לתאם בין שלוש המהפיכות הנ"ל. לפרקים דומה היה, כי עומדים אנו לפני הברירה: “או — או”: ליטול חלק במהפיכה זו ולא באחרת. ואולם החיים כפו עלינו שלא להבדיל בין האחת לחברתה, שכן היה הדבר בקו האינטרסים של המעמדות והעמים אשר בתוכם — ועמהם — חיינו. הדבר נדרש גם על־ידי האידיאלים המשותפים. צריך היה איפוא לא רק ללחום נגד האוייב החיצוני, אלא גם להיאבק עם ספיקות פנימיים שבלב. בייחוד היה זה מנת חלקם של העסקנים הפעילים.

במשך עשרות שנים נמניתי עם “המהפכנים המקצועיים”, שרק ברוסיה הישנה, של שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, היה מקום לכשמותם. “מקצוע” זה הקיף את מלוא מכלול החיים לכל צדדיהם ושיעבדם למטרה הגדולה האחת והיחידה: המהפיכה וכינון חיים חדשים“. אומר אני “את מלוא מכלול החיים” — הווה אומר גם כל מקום ומקום שבו היינו שרויים: בתוך המדינה או מחוצה לה. במרוצת הימים התגוררתי במרכזים הגדולים, שבהם נקבע לא רק אופיה של תנועת החירות, אלא גם מהלך ההיסטוריה האנושית כולה: בווארשה, קרקוב, סאן־פטרבורג (לנינגראד), מוסקבה, וינה, מינכן, לונדון ופאריס; וכן גם ב”שווייץ הקטנה", שעל אף שטחה המצומצם מהווה היא מכלול ססגוני גדול מן הבחינה החברתית־מדינית והתרבותית־לאומית. אפילו עיר־הולדתי צ’נסטוחוב, שבה עברו עלי שנות ילדותי ונעורי, אינה “עיר פרובינציאלית קטנה”. מן הבחינה הדתית והלאומית זוהי העיר הקדושה ביותר של פולין, שהמוני עולי־רגל זורמים אליה מזה עידן ועידנים.

בימי דורי שימשו כל הכרכים הללו מוקדים מרכזיים של תרבות ושל סערות חברתיות־מדיניות אדירות. בהם הצטלבו התרבויות והרעיונות החברתיים השונים. לעתים קרובות היו נאבקים אלה עם אלו ולפרקים אף השלימו זה את זו. אין להבין את העולם של זמננו אם לא נביא בחשבון את כל הנקודות האלו. כל אחת בנפרד וכולן ביחד. במרכזים הללו ומסביבם התנגשו ניגודים מתמידים, במתח גובר והולך. כל אלה הטביעו חותם עמוק על חיי ועל חיי הדור כולו.

“כל תקופה ותקופה — אומר היינריך היינה — רואה את עצמה כחשובה ביותר”. ואכן היתה תקופתו רבת־עניין וסוערת, תקופת־מיפנה בין שני עולמות. אך מה תמימה ורומאנטית נראית תקופתו של היינה לעומת התקופה של דורנו. שהרי זהו הזמן לא של שניים, כי אם של עשרה עולמות, ויחד עם זאת הרי היא בבחינת איזור־גבול רוחני מסוכן ביותר. הבאתי כמוטו לספרי את דבריו של אלכסנדר הרצן, אחד הנציגים הראשונים של האינטליגנציה הרוסית (ואולי החשוב שבהם), שבימים ההם ישב בגלות במערב. רבים מאתנו הציגו לעצמם לעתים קרובות את שאלתו של הרצן: האמנם תקופתנו היא הזמן שחזה הרצן, כאשר “אירופה תתערער ביסודותיה, תיסחף לתוך פוגרום כללי?” האמנם חיים אנו בתקופה כזאת? ואם אמנם כן הדבר, מהי ומה צריכה להיות משימתנו? אלו היו השאלות הקשות, לעתים הטראגיות והגורליות, שלא יכולנו להימנע מהן. חייבים היינו לתת תשובה על כל שלושתן.

ואכן היו אלה זמנים טראגיים בשבילנו. ואין ספק שהפצעים השאירו סימניהם בנפשותינו. ואף על פי כן היתה תקופתנו רבת־עניין ועוררה ללא הפוגה לא רק רעיונות חדשים, אלא גם התעניינות עמוקה בגילויים השונים של החיים החברתיים, הפוליטיים, התרבותיים והלאומיים — במזרח ובמערב. לעתים קרובות היינו עורכים השוואות בין הארצות והמישטרים השונים, ועיצבנו לעצמנו אידיאל עצמי משלנו, אשר כפי שחשבנו אנחנו, היה — סינתטי והארמוני. על כל פנים הוא שימש לנו כוכב מדריך בחיינו.

הדבר הייחודי שבדורנו טבוע גם בכך, שתוך ניהול המאבקים הפוליטיים והסוציאליים, היינו קושרים אותם תמיד עם הספרות. ביצירות הפרוזה והשירה הגדולות של גאוני־הספרות ראינו את זמננו בחריפות יתרה, כבאספקלריה, — והגאונים הללו היו נותנים לנו את ההשראה למאבקים האקטואליים הגדולים. לפיכך התעכבתי בספרי זה גם על יצירות הספרות ועל מחבריהן, שכן הטביעו הללו חותם על נשמותינו.

הזמן היה מורכב ומסובך לא רק בשביל הדור הצעיר הנוכחי, אלא גם בשבילנו עצמנו. אנו שואלים את עצמנו לעתים קרובות: “כיצד קרה כל זה? מדוע זה קרה כך? מי היו האישים המנהיגים של עמים, מעמדות, מפלגות, דתות ותרבויות? והיכן היו העמים עצמם?” אין זו שאלה קלה כל עיקר גם בשבילנו העדים, שראו וחיו את המאורעות האלה. בדפים הבאים משתדל אני לתאר כיצד ראיתי את כל הדברים הללו.

בתיאור זכרונות, יש חשיבות מיוחדת לשני עיקרים: א) להאיר ביושר־לב הן את הצדדים החיוביים והן את הצדדים השליליים שבחיינו ובחיי דורנו, ב) לא למוד את מאורעות תקופתנו במושגי הימים הנוכחיים.

נזהרתי מאוד לשמור על שני עיקרים אלה.

ידידי קבעו, כי נתברכתי בזכרון טוב. ואכן זוכר אני אנשים ומאורעות רבים. ואף על פי כן השתדלתי מאוד, במידת האפשרות, לבדוק את העובדות. מכיר אני טובה לידידי הרבים, מארצות רבות, אשר המציאו לי את הערותיהם על מאורעות שונים, ואלה הם:

מנהיגם של הסוציאליסטים הבלתי תלויים באנגליה, הלורד פנרפרוקוויי; המזכיר (לשעבר) של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי, יוליוס בראונטל; העסקן בצ’נסטוחוב, רפאל פדרמן; ציר הפרלמנט השווייצי, מקס ארנולג.

לדאבוננו, האחרים אשר שלחו לי אף הם חומר, אינם עוד בחיים:

רוברט גרים (יושב־ראש הפרלמנט השווייצי), ד"ר פרידריך אדלר; מ. קיבלביץ, פרופ' בסורבונה הפריזאית; אנג’ליקה בלבנובה — המנהיגה הסוציאליסטית ברוסיה ואחר כך באיטליה; מלך רודי, שיש יחד עמי במחנה הריכוז הפולני ברזה ולשלח לי מאוסטרליה את זכרונותיו על ברזה; העסקן הותיק בצ’נסטוחוב — א. כרובולובסקי; הסופרים יעקב פת וא. גלנץ־לייעלעס

באהבה וביקר אני מעלה את זכרם.

תודתי נתונה לועד היובל ולכל אלה שתרמו למענו. תודה מיוחדת לחברים יונה כסה ובן־ציון רזין, שתודות ליוזמתם, מרצם וידידותם האידיאית העמוקה הוחשה הוצאתם לאור של זכרונותי.

 

חלק ראשון: המוצא ושנות הנעורים    🔗

פרק ראשון: עיר הולדתי    🔗

הדבר הראשון שנחרת בזכרונו של הילד הם צלילים עזים של פעמוני כנסיות. באביב ובקיץ, עת נפתחו החלונות של החדר היפה היו חודרים לתוכו, יחד עם ניחוחו של גן הפרחים והפירות הגדול שמסביב, גם צלילי הפעמונים של הכנסיות. פעם בקול בָּס “בוּם־בוּם־בוּם”, פעם אחרת בסופראן דקיק, קולות “ג’ין, ג’ין ג’ין”.

מקום הולדתי, צ’נסטוחוב, היא העיר הקאתולית־הדתית והפולנית־הלאומית הקדושה ביותר של פולין. כאן מצויה הקאתדרלה הענקית ובה התמונה בעלת הפירסום העולמי של “המאדונה”. מן הגבעה הבודדת שעליה עומד המנזר נמשכת שדרה רחבה לאורך קילומטרים — משני צדדיה עצי־ערמונים גבוהים — הפונים אל כיכר גדולה, שעליה מתנוססת הכנסיה הגדולה, כנסיה ענקית. בריחוק־מה ממנה שוב כנסיה. ולמעלה ליד הקאתדרלה, מצד ימין — כנסיה אחרת.

הרחוב, בייחוד השדרה האצילית, שבה עמד ביתנו הגדול, כאילו נלכד בתוך הסביבה הלאומית־הדתית הזאת. כמו לכנסיה הצפרתית בלוּרד זורמים גם לצ’נסטוחוב עולי־רגל, שיירות ארוכות של עולי־רגל קאתולים אדוקים כדי לזכות בנס מידי האם הקדושה במרפא וישועה ממלות ואסונות. שלא כמו לורד, המצויה הרחק בהרי הפיריניאים, שוכנת צ’נסטוחוב בלב לבה של פולין. ההבדל הגדול הוא בכך, שבעוד שלורד היא מרכז דתי — הרי צ’נסטוחוב מפורסמת לא רק בשל ערכיה הדתיים, אלא גם בגלל אידיאלים פולניים לאומיים. היחיד של צ’נסטוחוב מקורו לא רק בהתפתחותה אלא גם בהיווסדה. בראשיתה היתה העיר רק מין תוספת לקאתדרלה. זו הוקמה תחילה בבנין עץ זעיר במאה הארבע־עשרה ונבנתה מחדש במאה השש־עשרה בצורה מודרנית. אז גם הובאה לכאן התמונה האגדית של “המאדונה הקדושה עם הילד” (“המאדונה השחורה” — משום שהיא מצויירת בצבעים שחורים). בזה האופן נעשתה צ’נסטוחוב מרכז לעולי־רגל וכך היא נשארה בכל המישטרים הלאומיים עד היום הזה. ליד הכנסיה ובגללה נתלקטו לאט, לאט מתיישבים יחידים וקבוצות קטנות, וכך קמה העיר. אחר כך באה התפתחות כלכלית, תעשייתית ומסחרית גדולה, דבר שהוסיף לעיר קווים חדשים וקמעה, קמעה זכתה עיר זו לקלסתר חדש. אולם הרוח הלאומית־הדתית נשארה השלטת.

יוזמי העיר הצטיינו בתבונה ובראיית הנולד. בתקופה של מלחמות־דמים בלתי פוסקות הבינו הם, כי גם הצבא וגם האוכלוסיה האזרחית יגנו על העיר בגבורה ובקנאות דתית מפני האויבים מבחוץ, אם יידעו וירגישו, שמגינים הם בכך על המאדונה הקדושה, אשר מצדה תהיה המגוננת עליהם והיא תשמור עליהם מפני כל צרה. ואכן כך היה. בייחוד שומרת צ’נסטוחוב על זכרונות המלחמה בין שבדיה לפולין, במאה השבע־עשרה. שבדיה, שהיתה אז מן המעצמות האירופיות החזקות ביותר, שמה מצור על צ’נסטוחוב בחיל רב ועצום. ארבעה־עשר אלף אנשי־צבא שבדיים מצויידים בתותחים כבדים צרו על המיבצר. בתוך המיבצר לא היו, מלבד שבעים הכמרים, אלא מאה ושישים אנשי־צבא פולנים. למעלה מחודש ימים נמשך המצור, הכמרים והחיילים גילו רוח־גבורה גדולה וכך אנוסים היו השבדים לבסוף לסגת מן העיר. מאז הזמן ההוא עוד נתחזקה האמונה שהמאדונה השחורה שומרת על העיר ועל יושביה.

בימים שלאחר מכן נתחוללו כאן קרבות ומלחמות בין צבאות שונים. כאן השאיר את עקבותיהם גם “לה גראן ארמיי” (הצבא הגדול של נאפוליון) , הלגיון הפולני שבצבא הזה אשר אורגן ברומא — וכן הצבא הרוסי של סובורוב, שרדף אחרי נאפוליון לאחר השריפה הגדולה של מוסקבה. גם גייסות פרוסיים היו כאן. מבחינה צבאית ומדינית סייעו איפוא כל אלה לכך, שלעיר נודע במרוצת הזמן אופי בין־לאומי במובן מסויים, אופי שעוד נתחזק בשל היותה סמוכה לגבול. אלפים רבים של עולי־רגל יראי־שמים היו באים אליה ברכבות, לא אחת ברכבות מיוחדות. אולם בלתי נשכחות היו ה“חבורות” של עולי־הרגל האדוקים מן הכפרים השונים, מעיירות פולין וכרכיה. ברוב חגיגיות היו נכנסים לעיר ובראשם הכמרים שצעדו מתחת לחופות עם האיקוניות והפסלים הקדושים, וכן נערות צעירות, לבושות צחורים וזרים ירוקים לראשיהן. וכל תהלוכה מלווה תזמורת. האיכרים והאיכרות לבושים בגדיהם הלאומיים של האיזור. אכן היה לפולין פולקלור יפה ועשיר וכאן בתהלוכות האלה בצ’נסטוחוב הופגן הלבוש הלאומי הזה בכל פארו והדרו. כל איזור ואיזור הצטיין בצירוף אחר של צבעים — ירוק, צהוב, אדום, לבן, שחור, סגול, כחול. וכך היו באים “יוצאי לובלין”, “יוצאי פלוצק”, “אנשי וילנה”, “אנשי חלם”, “אנשי גרודנה”, וכן “הפיוטריקובאים”, “הקאלישאים”, או “הקראקובאים”. מיישובים מרוחקים, לא אחת ממרחק של מאות קילומטרים היו הם באים. ואולם הרושם המרעיד והמסעיר ביותר היו עושים אלה, שהיו באים כשהם זוחלים על ברכיהם. למן אותו רגע שנראה להם מרחוק הצריח הגבוה והדק של הקאתדרלה היו הם כורעים על ברכיהם וכך היו מתקדמים עד לכנסיה. לא אחת היו מתקדמים כך לאורך של קילומטר ומעלה אל ה“יסנה־גורה” (ההר שטף האור). היו אלה חולים או תשושי־כוח, או אנשים שעברה עליהם איזו שואה. כולם, כולם היו באים להתפלל אל המאדונה של צ’נסטוחוב: “כפרי נא על חטאינו!” “הושיעי נא את האומלל!”

למעלה בכיכר הענקית שבין הפארק העירוני הירוק ובין החומות האפורות, הבצורות והגבוהות של מצודת הקאתדרלה, היו הם חונים ונשארים ללינת לילה. כאן היו ממתינים עד אשר בחלונה של הכנסיה היו מציגים את התמונה של המאדונה הצ’נסטוחובית, שבשעות הערב היתה מוארת באור יקרות מכל עבריה. קבוצות קבוצות היו הם נכנסים אל הכנסיה וכל אחד היה מנדב משהו ל“אוצר”. אכן היה אוצר הכנסיה אחד העשירים. אוסף עצום של פנינים, אבני־חן, זהב, תכשיטים, אשר דורות רבים של עולי־רגל היו מביאים כתרומה, החל ממלכיה הקדומים של פולין, פריצים וגבירים וכלה באיכרים הדלים ביותר.

כאן, בכיכר רחבת־הידיים, שבה יכלו לחנות מאות אלפים בני־אדם, לא היתה שליטה לא לצבא הרוסי שחנה בפולין כחיל־הכיבוש, לא לשלטון האזרחי הצארי — למושל או לשר המשטרה. פה היה השלטון המלא בידי הכמרים והם שקבעו כאן את הסדרים.

אותם מאות אלפים עולי־רגל היו משתלטים על העיר ומשווים לה אופי מיוחד במינו, בייחוד בימות הקיץ. וכך היו נמשכים המאורעות והחיים שנה אחר שנה¹.

גם היישוב היהודי כאן קם והתפתח בדרך מיוחדת במינה. קבוצות היהודים הראשונות באו לכאן לרגל “משיח השקר” יעקב פראנק. כאשר המצוקה היהודית והרציחות המשוועות עד לב השמים עוררו הלכי־רוח של ייאוש אין סופי, לאחר שהתנפצה אגדת שבתאי צבי, ניסה יעקב פראנק להכריז על עצמו כעל משיח, לאחר שקיבל את הדת הקאתולית בווארשה וזכה לחסותו של המלך הפולני אוגוסט. אולם עד מהרה, כבר כתום שנה, התעורר בלב השלטונות של פולין החשד, שהקאתוליות שלו “אינה אמיתית”. ואכן הוא נאסר, שולח לצ’נסטוחוב והוטל עליו מאסר של בידוד בתוך הכנסיה. כאן הוא ישב כלוא במשך שלוש־עשרה שנים רצופות. ומאז החלו לזרום לכאן חסידיו היהודים השונים אשר ביקשו לחיות לידו ולפחות לראותו מבעד לחלונות הכנסיה. עוד בימי נעורי היו הבריות מספרים על מחזות־היסטריה שהיו מתחוללים אז. רבים חזרו כלעומת שבאו, אולם חלק מועט מן החסידים נשארו במקום. ואכן בכך אפשר להסביר את העובדה, שצ’נסטוחוב היו הרבה משפחות (קאתוליות ויהודיות) ששמם היה פראנק.

אלה היו היהודים הראשונים בעיר. אולם יש לשער כי עוד לפני פראנק ישבו כאן משפחות יהודיות בודדות ודבר אופייני — הן עוסקות בחקלאות. ייתכן איפא, שהאוכלוסיה היהודית הראשונה בצ’נסטוחוב מורכבת היתה מעובדי אדמה. בזמן מאוחר הרבה יותר, היה זה כבר בימי, עת נוסדה החווה היהודית, בית־הספר החלקאי הראשון, (שבמרוצת הזמן נהפך לחוות־הכשרה של השומר הצעיר) היו עוד מזכירים בחיבה את התושבים היהודיים ההם, “חלוצי עובדי האדמה היהודים”. בגורלים של היהודים עלה כאן ים של צרות, למעשה היו הם תלויים בקאפריזות השרירותיות של המלכים ושל בעלי־האחוזה הפיאודאליים הפולניים ובאינטרסים המתרוצצים שלהם. ליהודים לא היתה כאן אפילו זכות לבית עלמין משלהם. את המתים היו מובילים אל העיירה השכנה יאנוב כדי להביאם למנוחת עולמים. זמן רב לא האמינו בכלל שצ’נסטוחוב תיהפך למכרז בשביל יהודי צ’נסטוחוב והעיירות הסמוכות. אולם בצ’נסטוחוב נעשו גם נסיונות שונים ומעניינים לארגן קהילה יהודית, אשר בתקופת ההשכלה הראשונה הוציאה מקרבה דמויות רבות עניין של יהודים דתיים, של מתבוללים ומתבוללים למחצה, של פולנית בנני דת משה", אבל גם של יהודים בעלי תודעה לאומית.

שינוי קיצוני בהרכב האוכלוסיה היהודית ובהלכי־הרוח וההשקפות שלה בא, כאשר בפולין הקונגרסאית הוסר גבול המכס המיוחד אשר הפריד בינה לבין האימפריה הרוסית. ההתפתחות הכלכלית המהירה באורח יוצא מן הכלל של פולין התבלטה במיוחד הצ’נסטוחוב, שבה קמו והתפתחו בצעדים מהירים, מפעלי התעשייה והמסחר הקאפיטאליסטיים הגדולים וגם הזעירים. היהודים מילאו כאן תפקיד חשוב ביותר, הן כחרושתנים חלוצים והן כפועלים ופקידים. ההתפתחות הכלכלית הזאת, שכרוכה היתה בהתפצלות סוציאלית חזקה, הגיעה לתקופת הפריחה שלה בימי ילדותי ונעורי. עובדה זו היה בה גם כדי לקבוע במצבה של משפחתנו ואף השפיעה על אופיה.

פרק שני: משפחתי    🔗

הריני עובר לתאר כאן את חיי משפחתי ואעשה זאת בקצרה. הדיעה הרווחת בדורי היתה, כי בדרך כלל חיי המשפחה אינם אלא עניין פרטי, שאין לו שייכות אלא לחוג המשפחה ולכל היותר לידידים הקרובים ביותר. לא אעמוד כאן, איפוא, אלא על קווים אחדים שהטביעו את חותמם על חיי.

ראשית כל על סבי, הדמות המרכזית. ההשפעה הגדולה ביותר על חיי המשפחה כולה נודעת היתה ל“קרוק הזקן”, כפי שנקרא בפי הבריות. אבי ידוע היה בעיר עד למותו בשם “קרוק הצעיר”, ואלו לי קראות תמיד — “נכדו של קרוק”.

סבי נחשב היה בין גדולי הגבירים בעיר. אין זה נכון בדיוק, שכן היו בעיר עשירים גדולים יותר מסבי. אמנם היה סבי בעל רכוש ניכר, לרבות בית־חרושת גדול לספירט (עוד זוכר אני את מיכלי הספירט העצומים שיכלו להתהלך בהם כמה אנשים). היו לו גם כמה מגרשים בעיר, אולם הדבר החשוב ביותר היה שנהג אורח־חיים כזה. ואכן חש עצמו טוב בכך. הוא היה אולי הדמות האחרונה שהצטיינה בהליכות פיאודאליות. היה מתגורר בדירה רחבת ידיים בבית־מידות שהיה שייך לו. בעצם היה הבית מורכב משני חלקים ויצא לשני רחובות שונים. חצר עמוקה וגן גדול היו מקשרים בין שני החלקים. החיים היו כאן אינטנסיביים מאוד ומסועפים מאוד. במחסנים ובמשק הועסקו אנשים לאין ספור. מלבד הפועלים והפקידים, שעבדו אצלו במישרין, הסתובבו בביתו של סבא עוד אנשים רבים. קשה להגדיר מה היתה עבודתם, אך כפי שהיו אומרים אז, “הם התקיימו על משקו של קרוק”. בבית היו כמה שומרי־יום ושומרי־לילה, שהיו גרים כאן יחד עם משפחותיהם. היו כמה נערות משרתות אצל סבא ואף בדירה שלנו: מבשלות יהודיות ומשרתות קאתוליות. ב“בנין המשק” עמדו שני צמדי סוסים לצורכי העברת משאות, או בשביל עגלות־חורף בימי החורף, ולמרכבה לימות הקיץ. באורווה עמד גם סוס גזעי יפה, שאבי, שהיה איש־ספורט מובהק, היה משתמש בו לרכיבה.

כלל נקוט היה בידי סבא, כי בביתו יחיו “האנשים המתאימים”. מקובל היה עליו שאין הוא צריך להתקיים מן ההכנסה של שכר־דירה. משום כך היה ביתו של סבא משהו מיוחד במינו. סופר בעל כשרון היה מוצא כאן חומר רב לרומאן היסטורי פסיכולוגי: “הבית הרומאנטי — שדרה ראשונה מס' 3”.

הבריות היו נוהגים לברך את סבא ברוב דרך־ארץ. אך קרה גם שהיו מסתודדים ביניהם על סבא. ידוע היה שעל כך לא צריך לדבר. שאפילו סכנה היא להזכיר את הדבר. מה זה היה?

סבא נטל חלק פעיל במרד הפולני נגד רוסיה הצארית. על חשבונו איגרן הוא ואף פיקד על קבוצה קטנה של פרשים פארטיזנים ביערות העבותים שבסביבת צ’נסטוחוב. אגב, העיר צ’נסטוחוב בכלל וכמה מיהודיה בפרט הושיטו סיוע רב למרד, עזרו בהברחת נשק בגבול צ’נסטוחוב, וכן בהברחת ספרות אסורה מטעם הוועד המרכזי הפולני של המרד אשר ישב בפאריס. בסודי סודות היו הבריות משיחים ביניהם, כי “אפשר שסבא עוד מקבל מכתבים מחוץ לארץ!”

עד ליום מותו נשאר סבא פאטריוט פולני מסור. אבל בשום אופן לא היה שייך לטיפוס של “פולנים בני דת משה”. הוא שנא את הכיבוש הרוסי הצארי וסבור היה שפולין בדין שתהיה מדינה עצמאית. אבל יחד עם זה היה מדגיש את הסולידאריות שלו עם העם היהודי בתחומים שונים ולא רק בתחום הדת, הוא היה משתייך לחברות ואגודות יהודיות שונות ותמך בהן. היה נבחר מטעם האוכלוסיה היהודית כ“פרנס”, נציג של היישוב היהודי. הרבה מזמנו היה מקדיש לענייני הכלל. אמנם היה קצת מתבולל, אבל בשום אופן לא ניהל מדיניות של התבוללות. הוא גם תמך במוסדות היהודיים הלאומיים, “אם זה רק לטובת היהודים”.

סבתה, אשה טובת־לב, מתה בהיותה צעירה עדיין ואינני זוכר אותה הרבה. לעומת זאת אשתו השניה, אשה יפת־תואר, שהיתה צעירה בהרבה מסבא, אותה אזכור היטב. היא היתה נוהגת להתהלך בחדרים או יושבת על המרפסת כשצמותיה הארוכות מבודרות. ההתעסקות האהובה עליה היתה הזימרה. ואכן מחוננת היתה בקול יפה. ובגלל זה פרצה פעם שערוריה גדולה. פקיד ממשלה רוסי ממשמר־הגבול, בשומעו אותה מזמרת, הציע לה לשיר יחד אתה דו־זמר מתוך אופרה. בימות הקיץ, כאשר החלונות היו פתוחים היה קהל גדול מתאסף בשדרה להאזין לקונצרט. היא היתה שרה בפולנית, ואלו הוא — רוסית. ובגלל זה הקים סבא שערוריה. “בביתי ישירו רוסית!” ואף־על־פי שהיה מאוהב באשתו, לא הסכים לשום פשרה. הוא סבור היה שהדבר הזה ממיט עליו חרפה. אבל גם הזמרים מיאנו לוותר על השירה. הסוף היה, שבתה של סבתה החורגת, סטודנטית באוניברסיטת ז’נבה, הביאה את התמליל האיטלקי לתווים.

ועתה משהו על אבי. עם היותו אדם אינטליגנטי, רזה, בעל גוף חלוש הצטיין בכל זאת בתשוקת חיים עזה. הוא נשא את אמי מתוך אהבה וגאה היה על העובדה שלא נזדקקו לשדכן. יחד עם גיסו, מושקובסקי העשיר, היה בעל מחסני טבק סיטוניים גדולים. פעם בשבוע היו מגיעים קרונות גדולים וכבדים מן העיירות הסמוכות ומעמיסים סחורות שונות בשביל החנויות שם.

אבא, שהיה בן יחיד והצעיר במשפחה (היו לו שתי אחיות), השתדל להיות יורש נאות של סבא. הוא תמך ברצון במוסדות יהודיים ופולניים, אף כי כנציג נבחר של האוכלוסיה היהודית בוועדה שקבעה את מסי הממשלה והשתדל תמיד להגן על האינטרסים של האוכלוסיה דלת האמצעים. זה גזל הרבה מזמנו ותמיד היו באים אלינו אנשים ומבקשים שיגן עליהם. במיוחד אהב אבא ספורט. כבר הזכרתי שבאורווה היה לו סוס ערבי יפה, אבא היה פרש מצויין, היה נוטל חלק במירוצי סוסים. יחד עם קציני חיל־הפרשים, עת נחוץ היה לקפוץ מעל מכשולים מיוחדים, היה זוכה אפילו בפרסים. ליד סוסו עמד באורווה סיח צעיר אשר עליו (היתה זו דרישתו של אבא) הייתי רוכב על ידו. אבא היה גם רקדן מצויין. בחתונתה של אחותי הבכירה הוענק לו פרס על ריקוד סוער של “מאזורקה” פולנית. אף־על־פי שסבל ממיחושי־קיבה, היה נוהג בימות הקיץ ואפילו בימים הקרים, לצאת פעמיים ביום רכוב על סוסו או בכרכרה אל הנהר וארטה, כדי לטבול במימיו. בטיוליו אלה היה נוטל אותי עמו. בימים הקרים היתה אמא מוחה נמרצות על כך. בעיר היו אומרים: “היום אפילו קרוק הצעיר לא נסע לרחוץ בנהר”. היה זה מעין בארומטר של העיר. אבא שימש גם מפקד של יחידת “מכבי האש המתנדבים” של העיר. בערבים היתה הנערה המשרתת שמה ליד מטתו את המדים, את המגפיים הגבוהים ואת הקסדה. שומר הלילה היתה לו הוראת קבע: אך ישמע אזעקת־אש, עליו להעיר את אבא וגם את שומר היום אשר עליו שומה היה להכין את הסוס או את הכרכרה ולנסוע עם אבא לעזור בכיבוי הדליקה.

ואכן זו היתה גם הסיבה של מותו בטרם עת. כאשר פעם פרצה דליקה במחסן טבק של ידידו, הוא פיקד על פעולת ההצלה, פשט את המדים ועזר לארוז חיש מהרה את סחורות הטבק היקרות (לא את הזולות שבאריזתן עסקו אחרים). את הסחורה אמנם הציל, אבל בשעת מעשה קיפח את בריאותו, הוא הצטנן, לקה בריאותיו, נסע למקומות־מרפא שונים בחוץ לארץ, אבל בהיותו עוד צעיר, בן ארבעים, נפח את נשמתו.

אמי, אשה יפה, בעלה גוף נאה, נולדה בלודז', בימים ששם שלטה במידה רבה השפה הגרמנית. היתה בת להורים עשירים, ממשפחת פוזנאנסקי. היו לה שני אחים ואחות. אמא קיבלה חינוך טוב. היה זה דבר אופייני בימים ההם, שאמא סיימה “בית־ספר גבוה לבנות” בברסלאו (ורוצלב). נוסף על הפולנית היתה, איפוא, הלשון הגרמנית לשון־האם הטבעית שלה. עם הוריה ועם אחיה ואחותה היתה מנהלת חילופי מכתבים בגרמנית. ואף זה אופייני, שאמא השיגה כי אחותי תסיים אותו “בית־ספר לבנות” בברסלאו שבו למדה היא. היא היתה חברה או אפילו יושבת־ראש בכמה חברות צדקה יהודיות (“הכנסת כלה”, “בית יתומים”, “מושב זקנים”). היא התמסרה קודם כל לחינוך ילדיה והיתה נציגה כבוּדה של “משפחת קרוק”. עבר עליה משבר קשה בעת שאחת משלוש בנותיה מתה עליה בגיל ארבע־עשרה. גם אמא מתה בצעירותה כמה שנים אחרי מות אבא, כשהיתה אך בת ארבעים וכמה.

אני הייתי הילד הצעיר במשפחה, בן יחיד. איני יודע מדוע, אף כי חייתי קצת שונה מהן. אהבתי מאוד להסתגר בחדרי ולהתמסר לקריאה. הספרים היו תשוקתי הגדולה ביותר; ארון־ספרים גדול היה בביתנו וכן בבית סבא. ואכן היה לי כאן כל מה שיכול היה לעניין אותי ואשר חיפשתי. עניין מיוחד היה לי בסיפורים על מסעים רחוקים, על מאורעות היסטוריים וכן בביוגראפיות, תולדות חייהם של אישים מפורסמים.

עוד בהיותי צעיר לימים נעשה אצלי הרגל לקרוא עד לשעות המאוחרות של הלילה. “כבה כבר את המנורה!” היו ההורים קוראים אלי. אך כל מחאותיהם לא הועילו. כבר מוקדם מאוד התחלתי לחיות לפי מנגינת חיי העצמיים שלי.

* * *

עתה עובר אני אל ביתנו, אשר בו כאמור, השתדל סבא שיתגוררו רק “אנשים מתאימים”, אף אם לא ישלמו שכר־דירה. כאשר אל בית־הכנסת הגרמני של העיר, “הסינאגוגה הגרמנית”, שזה עתה הושלמה בנייתו, הוזמן החזן אברהם בר בירנבאום, אמן־נגינה גדול ומלחין רב־כשרון של מוזיקה דתית וליטורגית, מסר לו סבא בידו הנדיבה דירה חינם. ואכן במשך כל שנות מגוריו בבית סבא לא שילם שכר־דירה. יחידה במינה היתה הדרך שבה הלכו ילדיו, ידידי נעורי, שהייתי משחק אתם בחצר או בגן שלנו.

ואלה תולדות ילדי בירנבאום. בתו סטלה נעשתה זמרת מפורסמת והיתה מופיעה בקונצרטים בווארשה. היא נישאה לאחד ממנהיגי “אגודת עובדי משרדים ומסחר” בעלת ההשפעה הרבה בווארשה, לנינגר, חבר המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הפולנית. הפסבדונים שלו היה פיוטרובסקי. לאחר המהפיכה ברוסיה (ששם השתקע) נתמנה לשגריר הסובייטי הראשון בריגה. בעת דיוני השלום בין פולין לרוסיה (1920) הוא נטל חלק במשא ומתן על “חוזה־ריגה”.

בנו של בירנבאום, מייטק (מיצ’יסלב), חבר נעורי, הצטרף בראשית מלחמת העולם הראשונה אל “הלגיון הפולני” כמתנדב, שם עלה לדרגת קצין ואחד ממקורביו של פילסודסקי. בעת המלחמה הפולנית־סובייטית, כאשר פילסודסקי החליט לבוא במגע חשאי אישי עם המנהיגים הראשיים במוסקבה ועם ולאדימיר לנין, שלח אל לנין בחשאי־חשאין את מייטק בירנבאום, שרחש לו אמון רב, כאיש־סודו.

מאוחר יותר התאכזב מייטק מפילסודסקי ונעשה סוציאליסט שמאלי. הוא היה עתונאי מוכשר והוציא שבועון שמאלי בלתי־מפלגתי “פשדביושניה” (ערב אביב). את כתב־העת הוא מסר אחר כך ל“מפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה” שלנו ואני נעשיתי עורכו. היינו נפגשים אחר כך מזמן לזמן ומעלים זכרונות משנות נעורינו בצ’נסטוחוב.

תופעה אופיינית היתה המשפחה הקאתולית מאטושבסקי. הפולני מאַטושבסקי היה עוזרו של סבא בקבוצה הפארטיזנית. כשנפל והשאיר אחריו אלמנה ללא כל אמצעים, הודיע סבא שהוא יתן לה דירה ויסדר לה עסק. ואכן, היתה לה אצלנו חנות לכובעי גברות. החנות היתה ידועה בעיר, שכן היתה מוכרת רק כובעים שחורים (שלא לשכוח את אבלה). אל האלמנה הזאת היה בא קרוב צעיר שלה איגנאצי מאטושבסקי. הוא היה בין המארגנים הראשונים של ה“לגיונרים” של פילסודסקי (בפרט במחוזות הרוסיים). אחר כך הוא נעשה אחד מהוגי הדיעות הראשיים ועורך עתונו היומי של פילסודסקי “גאזטה פולסק”; ולסוף — היה שר האוצר של פולין העצמאית.

בביתנו היתה מתגוררת (בקומה שמעל הדירה שלנו) גם המשפחה הוברמן, שאף היא לא שילמה שכר־דירה, הם לא נמנו עם העשירים. הבן הצעיר גילה עוד בילדותו כשרונות מוזיקאליים גדולים. מישהו גילה בו התעניינות, והוא נעשה לכנר בעל פירסום עולמי, ברוניסלאב הוברמן, ולאחר שנים — המייסד של התזמורת הפילהרמונית בארץ־ישראל.

כאן התגורר גם דודי מושקובסקי, שותפו של אבא. הוא היה עשיר יותר מאתנו. אבל היה קמצן גדול, ממש טיפוס מוליירי. לשאת לא יכול ש“בבית מתגוררים אנשים שאינם משלמים שכר־דירה”. לפרקים היו מחשבים מתוך בדיחות־הדעת, כמה עלול הוא להפסיד, לכשיקבל את הירושה. לימים פתח בנו הבכור באנק משלו. עוד עתה מזכירים אנשים את השלט הגדול שבחזית המרפסת — “באנק מושקובסקי”. משפחה זו היתה מקורבת למלחין הידוע מושקובסקי, שבני הדודים שלי היו מתגאים בו, ואמנם גם ניגנו את יצירותיו. בשנים מאוחרות יותר הייתי נפגש עמהם אך מעט מאוד. הם היו סנוֹבים ואורח חייהם היה של “החברה הגבוהה”, לא יכלו לתפוס “מה נעשה אתי”.

דייר סימפאטי בדירה גדולה שבביתנו היה ד“ר אדווארד כוהן, אחד הרופאים הידועים ביותר בעיר. משפחתו הגדולה מתבוללת היתה כמונו, ואולי יותר מאתנו. ד”ר כוהן יזם את בנייתו של בית־החולים היהודי המודרני וכיהן בו גם כרופא ראשי. הוא השתדל להעניק לילדיו חינוך טוב. ארבעת בניו למדו בגימנאסיה הצ’נסטוחובית וכולם גם סיימו את לימודים באוניברסיטאות. הבן הבכור, עורך־דין מצליח, המיר את דתו, השני, שהיה מתבולל מאוד, אף שינה את שמו לפחות יהודי. שני הבנים הצעירים יותר היו חברי. השתדלתי לעניין אותם ברעיונות סוציאליסטיים ויהודיים. הצלחתי היתה חלקית בלבד. אחד מהם היה גינקולוג מפורסם בעל פראקטיקה גדולה. אף־על־פי שהיה מתבולל גמור, ייסד בפולין העצמאית מחלקה או סניף של אירגון הבריאות היהודי “טאז”. כרופא נטל חלק במלחמות העולם הראשונה והשניה. יחד עם הצבא הפולני של הגנרל אנדרס בא מברית־המועצות לארץ־ישראל. השתדלתי שיישאר כאן. אבל הוא נסע מכאן לפאריס, ובהיותו חולה מאוד איבד שם עצמו לדעת. בנו הצעיר יותר, כימאי, נתמנה למנהל בית־חרושת. צחקתי עמו צחוק לבבי כשנשא לאשה נערה רוסיה יהודית. ובכך “החליש קמעה את פולניותו”… בתו היחידה של ד"ר אדווארד כוהן, חברה של אחותי, למדה יחד אתה בגימנסיה הפולנית הפרטית. היא נישאה לצייר יהודי נודע בפאריס, יבגני זק, ונתפרסמה בפאריס כבעלת גאלריה גדולה לאמנות.

משפחה אחרת בביתנו היתה משפחת באטאביה, אנשים אמידים. בנם, שבזמני היה סטודנט, השתלם ברפואה ועבד במקצועו בעיר. היה בין המתבוללים הקיצוניים ביותר. הטיפוס הקלאסי של “פולני בן דת משה”. הוא נמנה עם הנהלת הספריה ציבורית. כאשר לימים ייסדנו את אירגון הפועלים הסוציאליסטי הראשון וערכנו מאבק נמרץ על כך, שבספריה יימצאו גם ספרים יהודיים, היו מתקיימות בקשר לכך אסיפות סוערות על התבוללות והתנועה הלאומית היהודית. ד"ר באטאביה היה מן המתנגדים העקשניים ביותר. הוא, אינטלקטואל נשוא־פנים, אמר לי בגלוי: “אינני יכול להבין, איך זה אתה, שלמדת בחוץ לארץ וספגת את תרבות המערב, הרשית שיוליכו אותך שולל במידה כזאת. שהרי הספריה היא מוסד תרבותי. היא שואפת לפתח טעם טוב אצל הקוראים ולשפר את מצבם התרבותי. והנה אתה בא ומבקש להחזירם אל הז’ארגון ואל הגיטו”….

בין הציירם היתה גם המשפחה זילבר. ראש המשפחה ידוע היה בעיר כ“זילבר הפיסח” (הוא היה בעל רגל אחת בלבד). הוא היה ידידנו. אדם אמיד ודתי. הוא שיזם את בנייתו של בית־כנסת נוסף בעיר. ואמנם הוא בנה את בית־הכנסת הזה בדיוק מול ביתנו. בימות־החופש היה בא אליו נכדו, לודוויג הוניגוויל, שבמרוצת הזמן נעשה עורך־דין מפורסם בווארשה, מאוהדי ה“בונד” שהופיע לרוב במשפטים פוליטיים. קרה אפילו מקרה שהוא הצטרך להגן עלי באחד מן המשפטים שלי. אל זילבר היה בא יום יום השמש של בית־הכנסת שלו, פרייטאג, שהכרנוהו היטב. בנו של אותו שמש, איש פועלי־ציון נמנה עתה יחד אתי עם הנהלת אירגון עולי צ’נסטוחוב במדינת ישראל.

עם הילדים של דיירי ביתנו הייתי משחק בגן היפה שלנו או בכיכר הגדולה. אחת ההתעסקויות החביבות עלינו היה לטפס באביב ובקיץ על עצי־התפוח או עצי־הדובדבנים, ועוד יותר מזה אהבנו לזחול תחת שיחי ענבי־השועל ולקטוף שם את ביכורי הפירות. לא פעם היינו מקלקלים את הקיבה. הילדים היו גם עורכים טיולים בחבורה אל מאחורי העיר, בין בעגלה שלנו ובין, בימות החורף, בעגלת החורף.

* * *

וכאשר מסכם אני עתה את כל האפיזודות האלה, הריני רואה באורח בולט תמונה ססגונית נפלאה של החיים בימים ההם. בקיץ, בחודשי החום הגדול, היינו נוסעים אל הדירה שלנו בכפר השכן, שמוקף היה יער עבות. בימות הסתיו — לראש השנה ויום כיפור — היו באים אלינו ה“פריאור” (זקן הכמרים) והכמרים של הכנסיה ומברכים אותנו. ואלו בחורף, לקראת “ראש השנה”, היינו רותמים צמד סוסים לעגלת־החורף ושולחים סל גדול מלא משקאות וגופסות ממיטב הסיגריות והסיגרים שי לכמרים שבכנסיה.

הפסיפס הססגוני של מומנטים תרבותיים, דתיים, חברתיים ופוליטיים הוא שמהווה, בקנה־מידה מקומי, את התמונה של בני־האדם והרעיונות של הדור שלנו. אופיינית לגבי דמותם של הימים ההם היא האינטנסיפיקציה הגדלה והולכת של המאורעות וקצבם הגובר בלי הרף. והיה זה בשני התחומים: בתחום המדיני ועמו גם באינטרנאציונאליזציה הגוברת והולכת של המאורעות. הלאום, המעמד, המדינה, האינטרנאציונל נגררים יותר ויותר אל תוך המאורעות העולמיים. ונוצרת השפעה הדדית בין כולם.

כך התחילו ימי נעורי. תולדות הבית שלנו בצ’נסטוחוב יש בהם הקדמה אופיינית עמוקה להמשך חיי, כאשר, בהגיעי כבר למלוא ההכרה, הלכתי עם המהלך המסוער של ההיסטוריה. אז נפגשתי עם גאלריה של בני־אדם, דמויות וטיפוסים עוד יותר מגוונת וססגונית בארצות השונות ובעמים השונים בעולם הגדול.

פרק שלישי: שנות בית־הספר    🔗

בהיותם שרויים בתוך סביבת התרבות הפולנית הפאטריוטית לא רצו הורי בשום אופן לשלחני לגימנסיה הרוסית המקומית. נעשה אז מאמץ להתרחק ככל האפשר מן המוסדות הרוסיים הממשלתיים, שנחשבו בעינינו כמוסדות זרים של שלטונות הכיבוש. משום כך למדתי בבית ספר פולני פרטי. היה זה בית־ספר טוב עם מורים טובים, אבל בית־הספר היה משולל כל זכויות רשמיות, כך שתעודת־הגמר של בית־הספר לא העניקה שום זכויות להתקבל לאוניברסיטה או לפוליטכניקה (שגם הן התנהלו בשפה הרוסית בלבד).

אני למדתי היטב ועליתי מכתה לכתה בנקל, אפילו בהצטיינות. הורי גמרו אומר שלאחר גמר בית־הספר ישלחוני לחוץ־לארץ למען אלמד שם מקצועות טכניים או כימיה, הם העדיפו איזה ענף תעשייתי מודרני, למען תהיה לי אפשרות אחר כך, — כך ביקשו ההורים — להיות מנהל של אחד מבתי החרושת המודרניים הגדולים שבצ’נסטוחוב. החיים התנהלו למישרים, ללא קשיים או דאגות. מלבד הלימודים בבית הספר השתדל אבא שאעסוק בספורט. מלבד הריקודים (שהיו מלמדים אותם בבית־הספר) רכבתי היטב על סוס ובמיוחד חיבבתי את ההחלקה על הקרח.

לאחר שלמדתי שנים אחדות בבית־הספר הפולני הפרטי נפל דבר ששינה שינוי מוחלט את כיוון לימודי ושיווה להם אופי שונה לגמרי מזה שהיה בכוונת משפחתי.

מינהג היה בבית הספר הפולני, שלאחר סיום הכתות הראשונות היו התלמידים היהודים הולכים להיבחן בגימנסיה הרוסית הממשלתית. בדרך כלל עשו כך בכתה השלישית או הרביעית או אפילו החמישית. כמה מחברי הטובים, שעמהם הייתי מבלה בדרך כלל הרבה מזמני החופשי, התכוננו במרץ ובשקידה רבה למיבחן הזה. ואולם מחמת עמדתה האנטי־רוסית של משפחתי היה המבחן מן הנמנעות. אף־על־פי־כן למדתי יחד אתם — בתור משחק או כעין ספורט — את כל המקצועות הנחוצים לבחינות. הורי לא ידעו על כך מאומה. שהרי הם היו מתנגדים נלהבים ל“רוסיפיקציה”.

ואכן ניגשתי גם אני אל הבחינות. וכאשר תלו בגימנסיה את הרשימה של התלמידים שעמדו בבחינות, מצאתי את שמי בין התלמידים הראשונים שנתקבלו. קצת תמהתי על כך, אבל בלכתי בדרכי חזרה מבית הספר נכנסתי לחנות הכובעים ושם קניתי את הכובע הרשמי של הגימנסיה, חבשתי אותו וכך הגעתי הבית. הכול תמהו בבית ונתקבלתי ברגשות מעורבים. מצד אחד קובע נער, בעצמו את אורח לימודיו בלי לשאול איש — ב“נסיבות” כאלה. ואילו מצד שני עורר הדבר רגש של גאווה ש“בן שלנו עמד באורח מזהיר כזה בבחינות”.

גם השכנים קיבלו את הדבר בצורה מיוחדת במינה. בגימנסיה, כמו בכל בתי־האולפנה הממשלתיים, היו שומרים בקפדנות ובחומרה על ה“נורמה”, על השיעור המיספרי של תלמידים יהודיים, שהיתה מוגבלת מאוד. תלמידים יהודים לא נתקבלו אלא במיספר מצומצם ביותר. לרוב היו אלה ילדים של הורים עשירים, אשר היו מכינים את בניהם כהלכה — או שילמו דמי לא־יחרץ. ואכן הבריות היו בטוחים שהורי “מרחו כהלכה”, שהרי הם יכלו להרשות זאת לעצמם בנקל. באו כל מיני מכרים וביקשו מהורי שב“סודי סודות” יאמרו להם למי וכיצד שילמו את “דמי הלא־יחרץ” למען יוכלו גם בניהם להתקבל לגימנסיה. אחדים מן המכרים ממש נעלבו על שהורי סירבו “לגלות להם את הסוד”. איש לא רצה להאמין שאבא ואמא שלי לא ידעו על כך מאומה.

היה זה הצעד החשוב הראשון של עצמאותי. הגימנסיה הרוסית היו בה יותר חסרונות מאשר יתרונות, אבל חיי בתוכה קיבלו כיוון חדש לגמרי. עמידתי לבחינות בגימנסיה היתה לגופו של דבר עניין של מקרה. אבל לא אחת יש למקרה חשיבות גדולה ביותר בחיים, והיא הדוחפת את האדם בכיוון חדש. ואכן, כך אירע גם לי.

בגימנסיה למדתי יפה, פעם או פעמיים הייתי נחשב אפילו כתלמיד הראשון בכתה. חברי היו אומרים שאני מכין לעצמי את “מדלית הזהב”. אולם הרוח ששררה בגימנסיה היתה דוחה. יותר משהיתה בית־אולפנה רציני היתה זו בגדר של מוסד ממשלתי צארי ורשמי. הכול מכוון היה להפוך את התלמידים למשרתים נאמנים של הצאר. ספרי־הלימוד, בעיקר בהיסטוריה (“אילובייסקי” המפורסם) ממש שרו שירי תהילה לצארים הרוסיים האדירים הכל־יכולים.

גרוע מכך, שהמורים עצמם, אשר היו אולי מומחים לא גרועים לגמרי במקצועותיהם, היו בשורה ראשונה “צ’נובניקים”, כלומר פקידים רוסיים צאריים. אפילו המדים שלבשו דומים היו למדיהם של הפקידים הממשלתיים. והגרוע מכול, מורגש היה בהם, כי עיקר מחשבתם נתונה היתה קודם כל לקאריירה האישית שלהם, להעלאת השכר, לעלייה בדרגה. שיטה כזאת לעולם יש לה השפעה רעה על התלמידים ואין ספק כי היא מקימה חיץ ביניהם ובין חבר המורים, ויש אפילו שבגללה מעמיקים הניגודים ההדדיים שביניהם. במצב כזה מצא החלק הטוב שבתלמידים את עוגן ההצלה בכך, שהם נעשו (לעתים באורח אינסטינקטיבי בלבד) מתנגדי המשטר המדיני. מהאי טעמא גם לא הושפעו יתר על המידה מן המורים מהסוג הזה. אנוכי הצטיינתי בעיקר בלאטינית וביוונית. המורים בשתי הלשונות העתיקות האלו (יארצ’ינסקי ווידורבסקי), היו מה שקוראים “תמהוניים” במקצת, אהבו מאוד את המקצועות שלימדו ועשו מאמצים רבים להקנות לנו ידיעות רבות ככל האפשר במקצועות האלה. העולם העתיק של אתונה ורומי ענין אותי עוד מילדותי. כך למשל, את נאומו הידוע של קיקרו ידעתי היטב בעל פה. כאשר אחד מחברי נכשל באיזו טעות, היה המורה נוהג לקרוא בשמי ומבקש שאתקן את הטעויות. עוד אזכיר אחר כך איזה תפקיד חשוב מילא נאומו זה של קיקרו באחד המומנטים הגורליים שבחיי. השפה הגרמנית היתה קלה בשבילי, שהרי אותה ידעתי היטב מפי אמי. גם בלשון הצרפתית לא הייתי האחרון בכיתה, אולם מקום מיוחד בלימודי תפסו המקצועות הפולניים.

הלשון הפולנית לא היתה מקצוע מחייב. נהפוך הוא, אלא שהגימנסיה הרוסית התייחסה ללימוד לשון זו בסובלנות. עובדה זו עוד הגבירה את התמסרותי ללימוד השפה הפולנית באורח הפגנתי. שעות הלימוד של הספרות הפולנית היו השיעורים האהובים עלי ביותר. המורה (וולינסקי), הגם שהוא היה לויאלי להנהלה הרוסית של הגימנסיה, התייחס תמיד בעונג רב לאותו “מעשה פאטריוטי” שאנו הגנבנו לתוך השיעורים שלו. בכל הגימנסיה, שלמדו בה מאות תלמידים, היו יהודים שני התלמידים המצטיינים ביותר בלשון ובספרות הפולנית. האחד היה מארטין לאסקי, בן למשפחה מתבוללת עשירה (אחר כך הוא המיר את דתו ונעשה עורך של עתון בצ’נסטוחוב). השני היה — יוסף קרוק. זה גרם לי אפילו לא מעט דאגות, שכן רבים, רבים מחברי היו מבקשים ממני מאוד שאכתוב חיבורים למען נערותיהם, תלמידות הפנימיה הפולנית. זוכר אני קוריוז מצחיק, קומי. המורה שלנו לרוסית בגימנסיה היה גם מורה בפנימיה הפרטית לבנות. פעם אחת, כאשר אותו מורה החזיר לתלמידותיו את מחברותיהן, שאל את אחת התלמידות: “מאימתי כותב קרוק את החיבוקים בשבילך?” (הוא הכיר יפה את הסגנון שלי). התלמידה הסמיקה והודות למקרה זה קיבלתי לקוחות חדשות בין התלמידות האלו לפני בחינותיהן.

אולם תקופת הצלחתי בגימנסיה לא נמשכה הרבה. עד מהרה הופיעו בקיעים רציניים בלימודי בגימנסיה, שקשה היה לי להתגבר עליהם. הקשיים היו במקצועות הפיזיקה, אלגברה וגאומטריה. לעתים קרובות לא הייתי מסוגל לפתור את השאלות והייתי דוחף את שכני במרפק שיעזור לי. על כל פנים התחלתי לפגר בלימודים יותר ויותר, דעתם הטובה של המורים עלי התחילה מתערערת.

מה קרה? הסיבה היתה פשוטה: לעתים קרובות הייתי נעדר מן השיעורים.

בלימודי הספרות, הפולנית והרוסית, וכן בלימוד השפות עוד יכולתי לשית לי עצה אפילו שהייתי נעדר מן השיעורים. היו לי ספרים ובשעות הערב יכולתי להתכונן. לעומת זאת באלגברה ובגיאומטריה הדבר היה מן הנמנעות. כל שיעור שנעדרתי ממנו השאיר חלל ריק. המורים שהכירוני מקודם כ“תלמיד ראשון” לא הבינו מה אירע. ועלי לומר כאן שכמה מהם, צ’ינובניקים רוסיים טיפוסיים, היו מוכנים אפילו לעזור לי ככל שהשיגה ידם. אבל במרוצת הזמן נעשו הבקיעים גדולים יותר ויותר. הספרות והלשונות — נשארו כמקודם הנקודה החזקה שבידיעותי. אולם הצל של חולשתי במאתימטיקה לא הירפה ממני במשך כל שנות לימודי בגימנסיה. ובכן מה היתה הסיבה?

וכאן עובר אני לנקודה העיקרית בחיי בשנות לימודי בגימנסיה, דבר שהטביע בי חותם עמוק.

היה זה ה“חוג להשתלמות” שהקימונו. החוג מורכב היה משבעה או שמונה תלמידי גימנסיה. למראית עין היה זה חוג תמים: הבחורים הצעירים מתעניינים בדברים רבם ומבקשים להשלים את השכלתם. יתירה מזו, שהרי המקצועות שעסקנו בהם היו מקצועות סימפאטיים. החוג עסק בעיקר בהיסטוריה ובספרות. אפילו אלה שראו במורת רוח את החוגים המיוחדים של תלמידי גימנסיות (ברוסיה היו אלה עניינים חשודים) התייחסו אלינו במובן ידוע בסלחנות.

אולם לאמיתו של דבר היה ה“חוג להשתלמות” חומר־נפץ עצום, אשר עירער עד היסוד את השקפות־העולם האיתנות שלנו. השקפתנו לא רק על ההווה אלא גם על העבר, ובייתר ייחוד על העתיד, התחילה להשתנות, כאן התחילה לעבור תמורה יסודית וקיצונית. מן החוגים הללו יצאנו רובנו בני־אדם אחרים משהיינו בשעה השתחלנו לבוא לשם. עובדה היא שלא רק העולם החיצוני (בייחוד הורינו), אלא גם אנחנו עצמנו לא ידענו זאת מלכתחילה. בשבילנו עצמנו היה החוג אמנים צעד נועז, ואף־על־פי־כן תמים, ובראשיתו לא היה כרוך בסכנה כלשהי או בחשד כלשהו. המקצוע הראשון שבחוג שלנו היתה הספרות הפולנית ובראש וראשונה יצירותיו של אדם מיצקביץ. דומה, וכי מה יכול להיות דבר יותר סימפאטי ותמים מאשר העיסוק בגאון הגדול של השירה הפולנית? אולם כל זה לא היה אלא לכאורה. שהרי הקלאסיקן הרומאנטי הגדול של פולין מסוגל לפוצץ את המשטר הקיים. למדנו בעל פה (בכך התחלנו, ולא היה זה אלא טבעי לגמרי) — את ה“אודה לנעורים” שלו. מאז ומעולם כתבו משוררים אוֹדוֹת, אולם האודה של מיצקביץ' היתה, בייחוד בעינינו קריאת־תגר נגד האפרוריות והבנאליות שמסביבנו. וקריאה! זה עלה בד בבד עם הלך־הרוח שלנו: מחאה וקריאת־תגר. קריאה — למה? אז לא ידענו את הדבר הזה בבהירות. מיצקביץ' הוא שנתן לנו את התשובה:

רק זה בלבד, אינטרפרטאציה חופשית, הוא כוח אדיר. ואמנם פירוש חופשי נתנו, בתארנו את כל חייו של מיצקביץ‘. קורת־רוח רבה גרמה לנו, תלמידי הגימנסיה, העובדה, שמיצקביץ’, הסטודנט הצעיר, ייסד באוניברסיטה הווילנאית, יחד עם קבוצה קטנה של חבריו, את ה“חברה הפילומאטית” הידוע שלו (ידידי המדע), דהיינו חוג להשתלמות. אנו, בני הנוער של צ’נסטוחוב, היתה לנו שאיפה, שלאחר שלושה דורות נעלה אנחנו על אותה דרך עוד בהיותנו תלמידי הגימנסיה. ואכן קראנו גם את שיריו האסורים, אשר כתב עת נאסר בידי השלטון הצארי, הוגלה מארצו. קראנו מה שכתב אז, אבל גם כיצד הוא חי בהיותו גולה מדיני ולאומי. כיצד בבד בבד עם יצירתו השירית לא חדל לפעול במלוא כוחו במאבק למען שחרורה של פולין ולמען יושב חברתי כלל־אנושי. כיצד הוא אירגן “לגיון” פולני לצורך המאבק למען עצמאותה של פולין נגד שלטון העריצות הצארי.

ואכן בחוג של תלמידי הגימנסיה נהפכה סיסמתו למוטו שלנו: “בעל רוח פולנית היה האיש אשר על הדגלים (של הלגיון הפולני בימי נאפוליון) חרת: ‘למען חרותכם שלכם ושלנו’. ואכן קודם כל וראשית כל למסור את הבכורה לחרות שלכם”.

בנוסף על השפעתו של מיצקביץ' באה עד מהרה גם השפעה ספרותית פולנית אחרת: היה זה סטיפן ז’רומסקי. במובן ידוע הוא השפיע עלי עוד יותר מאשר מיצקביץ‘, שהרי בעוד שמיצקביץ’, המשורר הקלאסי, עורר בנו את הרצון הרומאנטי להצמיח כנפיים, כדי שלא להיות פנגוין בחיים, אשר אמנם יש להם כנפיים אולם אינם יודעים לעוף, הרי היה זה אידיאל רחוק שהלם את תקופתו של מיצקביץ'. ואלו עתה, בשבילנו הצעירים, בשביל שנות־הנעורים שלנו, היה האידיאל: “להגשים בחיים את השירה הזאת”. לאלתר ובימינו ממש!

ז’רומסקי השפיע עלינו באורח שונה לגמרי. קודם כל הוא היה הדמות הראשונה במעלה במנהיגות “פולין הצעירה”. ואכן ייצג הוא את השאיפות הצעירות בספרות של המאה העשרים. ואילו לגבינו, בני הנוער, הוא היה יקר עוד יותר, שכן חלק ניכר של יצירתו הוא הקדיש דווקא לאותם הלכי־רוח וחוויות של הנוער, גם של נוער הגימנסיות במישרין. ז’רומסקי בא בסער ובמאבק. אם היה באינטרפרטאציה של מיצקביץ' כוח של חומר נפץ, הרי ז’רומסקי, בתארו תיאור ממצה וריאליסטי את העוול הסוציאלי ואת הדיכוי, היו גיבוריו הראשיים כאילו קוראים תגר נגד המשטר הקיים. סיפורו “עבודות סיזיפוס” נכתב בימינו ממש וכאן היו גיבורי הסיפור הזה תלמידי גימנסיה, נערים ותלמידים פולנים בגימנסיה רוסית. המחבר מראה כאן את הפרצוף האכזרי של הפדגוגים הרוסיים, את שאיפתם להשריש בנפש הנוער את הרוח הרוסיפיקאטורית, את רוח ההתבוללות של הממשלה הרוסית. וכתוצאה מזה באה התמודדותם של התלמידים. כבר עצם הנושא, תאורם של חיי הגימנסיה ושל הגיבורים שבה את נשמתנו, שהרי היתה זו גם תמונה של הגימנסיה שלנו בצ’נסטוחוב. כאשר הגיבור הצעיר של ז’רומסקי בחוג של תלמידי הגימנסיה פותח בשירה “הפטיש ביד, לנגד נשק!” כאילו נעצרה נשימתנו — ומאז ואילך נהפך הדבר לסיסמתנו!

על השאלה שכל כך הרבתה להעסיקנו: מה יש לעשות באופן ממשי? השיב לנו ז’רומסקי תשובה ברורה. דווקא בימים שאנו פעלנו ב“חוג להשתלמות” שלנו הופיע סיפורו “אנשים חסרי קורת־גג”. סיפור זה מתאר את חוויותיו של איש־רוח צעיר, אידיאליסט ולוחם. הרופא הצעיר קורע בצורה אכזרית את המסווה מעל פרצופו המכוער של המשטר השליט, אין הוא מסתפק בשום תירוץ ובשום פשרה ומסיק לעצמו את המסקנה המוסרתית.

אל הנערה הצעירה הנהדרת (אחד הטיפוסים היפים ביותר בספרות המודרנית) שהוא מאוהב בה, ואשר אוהבת אותו, אומר הוא: “לכל זה, (לכל העוולות האלו) מוטלת האחריות עלי! אחראי אני לפני רוחי, נפשי היא הקוראת בקרבי: אינני מרשה! אם אנוכי, הרופא, לא אעשה את הדבר, מי יעשה? אני השגתי את מלוא חפצי, שומה עלי איפוא להחזיר את אשר לקחתי. החוב הארור”. והוא מוותר על אושרו, על נערתו האהובה, על חייו הפרטיים ומתמכר כולו למאבק.

זאת ועוד. מה ריאליסטיים וברורים הקוים בהם מתאר ז’רומסקי את תנאי העבודה בבית־החרושת גדול לטאבאק ואת מצוקתם של “האנשים הקטנטנים”. רושם ממש מוחץ עושה תיאורו את המצוקה היהודית המזעזעת. אין זו גוזמה או תאור דמיוני בדוי. הגיבור מתאר תאור ממשי בעיקר את שני הרחובות הידועים של הגיטו הווארשאי: קרוכמאלנה וצ’פלה. מתאר הו א את היהודיה החולנית הישישה היושבת ברחוב ומוכרת אפונים, כיצד מקבלים של כוס מי־סודה במחיר פרוטה; את החנויות הקבצניות הזעירות, הילדים במרתפים, גם את הסנדלר היהודי, כיצד הוא עובד במאורתו. בכל תיאור, בכל דמות ותמונה שהוא מתאר משליך ז’רומסקי כפפה לעולם וקורא תגר עליו. אין זה תאור רוגע של המצב, אף כי הולם הוא בדיוק את המציאות ואת הווייתה. הדם ניצת בעורקים ואינו נותן מנוח. לא בלבד שכל התיאורים הללו עשו רושם מוחץ ומזעזע עלינו, על בני הנוער; אלא אפילו עתה, שישים שנה לאחר שקראתי את הדברים, עדיין מתעוררת בי התמונה אותה תגובה בדיוק שעוררה אז. ואופייני הדבר, שכאשר הגעתי בפעם הראשונה לווארשה, ביקשתי מאת אחד מחברי שיוליכני אל שני הרחובות הללו כדי שהתמונה הזאת תהיה מעין “ממנטו!” מן הראוי להעיר כאן שלאחר שנים, עת שוחחתי פעם עם י.ל. פרץ והעירותי לו שרחובות־העוני בווארשה לא תוארו במידה מספקת בספרות היהודית, השיב פרץ (שהתגורר בסביבה ההיא) לאמור: “לאחר תיאוריו של ז’רומסקי אין עוד מה להוסיף”.

התקפותיו הפסיכולוגיות של ז’רומסקי היו רב־צדדיות. עלינו השפיע מאוד סיפורו השני. הוא מתאר שם רופא שבשנות־נעוריו היה איש אידיאלים, אלא שלימים “התפכח” ושוב לא היתה דעתו נתונה אלא להרוויח כסף בכל הדרכים ובכל האמצעים. — כל זה בניגוד לידידת נעוריו, רופאה אף היא, אשר עד ליום מותה, ואפילו בזמנים הקשים ביותר, נשארה נאמנה לאידיאל שלה. אנחנו, בחוג ההשתלמות שלנו, ראינו בבהירות את הברירה הצפויה לנו: לכאן או לכאן.

עוד בהיותנו לובשים את מדי הגימנסיה חשנו את החובה לתת את התשובה באיזה כיוון נלך, כיצד נבור את דרכנו. עוד אז היינו חייבים להחליט, להכריע לכאן או לכאן, והיפה שבהשפעתו של ז’רומסקי עלינו היה בכך, שהוא הראה גם את הטראגדיה של כשלונות לאומיים, חברתיים, סוציאליים ואת ייסורי־השאול של הלוחמים ואנשי־האידיאל עת הם נופלים במאבקם, או כשאפילו בני סביבתם אינם מגלים הבנה למעשיהם, אינם מבינים לרוחם. ז’רומסקי ידע לחסן אותנו, את נשמותינו הזריקה עמוקה של תרכיב נגד הסנוביזם.

מובן שלא רק שני סופרים גדולים אלה השפיעו עלינו. בהיותנו מלאי התפעלות מן הספרות הפולנית הפורחת והמשגשגת, עשינו גם “סטיות קלות”. הנה־כי־כן הערכנו גם את סטאניסלב פְשִיבִישֶבסקי, אשר ייצג בימים ההם את ה“דקאדנציה המודרנית” הפולנית, הנורבגית, האירופית בכלל (ראשית כתיבתו היתה בגרמנית). אותו נציג של הדקדנציה באמונתו המוחלטת באמנות, הערכנו במידה רבה גם בשל התמורדותו נגד המוסר הקיים, אם כי הוא תיאר אותו בדרכו המיוחדת, בדרך ה“יצרית”. אנחנו היינו אתו, לצדו — ונגד שינקביץ‘, אשר ייצג את השמרים ואת הריאקציונרים. אולם את “הקווֹ ואדיס” שלו, אשר הופיע בדיוק בימים ההם, קראנו, כמובן, בחשק רב ובחוג שלנו אפילו ערכנו ויכוח על הספר הזה. כשהגיע שינקיביץ’ לצ’נסטוחוב והתקיף בהרצאתו התקפה מוחצת את פשיבישבסקי (“יצירתו היא זבל”, “הוא חייב ללמוד קודם לכתוב פולנית”), השמיעו אנשי החברוה שלנו של תלמידי הגימנסיה, שעמדה ביציע, שריקות של אי הסכמה. הדבר עורר שערוריה. המפקח של הגימנסיה רשם את שמותינו. ביום א' בשבת, תחת ללכת להחליק על הקרח, כפי שנדברנו תחילה עם תלמידות הגימנסיה, הוכרחנו לקחת את הילקוטים ולשבת שש שעות בבית הספר בתור עונש. ואולם בלבנו היינו מלאי התפעלות מתאוריו של שינקביץ', בייחוד בתארו את נירון ואת נפילת רומא. הגיבור החיובי ביותר בעינינו היה פטרוניוס החכם והמהדר בלבושו. לא רק ה“ארביטר אלאגאנציארום”, אלא גם האדם האמיץ שהיה לו אומץ הלב ללגלג לנירון העריץ והוא העדיף לטרוף את נפשו בכפו מאשר להכנע. מובן שבעינינו היתה גם השפחה אאוניצה דמות מאירה.

הנה כי כן הטביעה כל אותה חבורת סופרים ודמויותיהם הספרותיות את חותמתם על מיטב שאיפות הנעורים שלנו.

עסקנו אז לא רק בספרות יפה או בשירה. בחוג שלנו עסקנו באורח אינטנסיבי מאוד בבעיות חברתיות. במרכז עמדו חיבוריו הסוציולוגיים של לודוויג קשיביצקי, מי שהיה בימים ההם (וגם עתה) איש־המדע המפורסם והמעניין ביותר בשבילנו. (לימים הכרתיו באורח אישי. היתה זו אחת הדמויות המתקדמות ביותר; הוא היה המורה שלנו). בהיותו סוציאליסט מדעי מובהק, לא השתמש בספריו אף פעם במלה “סוציאליזם”. לעומת זאת היה מדגיש באורח חריף במיוחד את הנזק שב“אגואיזם המעמדי”. הוא היה אנוס להשתמש במונחים הללו למען יוכלו ספריו להופיע באורח לגאלי (כל ספרות סוציאליסטית אסורה היתה בימים ההם). קסם לנו גם השם של חיבורו: “יועץ להשכלה עצמית”.

לפי תורתו מגיע כל אדם לבגרותו בהיותו נתון בתוך סביבה של תנאים חברתיים מסויימים, השקפות ואידיאלים. לעומת זאת האדם הטוב, המחונן בערכים, שאיננו אדיש לגבי העוול שהוא רואה מסביבו — עושה מאמצים להינתק מהסביבה הישנה שבה הוא שרוי. קשיביצקי מדגיש כי לשם כך נחוצות התלהבות ואמונה, שכן רק תכונות אלה הן העשויות להפוך את האדם לדמות מתקדמת. הוא גם הדגיש הדגשה יתירה את תפקידו של היחיד והמעמד. יום האתמול אל נא יהפוך אותנו לעבדים לכל מיני דעות קדומות, בייחוד לאגואיזם המעמדי של השכבות והמעמדות החזקים בעלי זכויות־הייתר. המאבק מקבל צורה של מאבק רעיוני. ה“מחשבה הביקורתית” המתחוללת בין הנרכש לבין מה שטבוע באדם מלידה, זהו מאבק בין המוסר המבוסס על אוטוריטה לבין המוסר הבלתי תלוי. האדם הטוב יותר חייב איפוא להשתחרר מכבלי הרעיונות של המשטר הישן.

התפיסה הזאת, שהודגמה בדוגמאות היסטוריות רבות, עשתה עלינו רושם עמוק. האמביציה הצעירה שלנו היתה להצטייד ב“ביקרות רעיונית” כזאת, להשתחרר מן הדעות הקדומות הנושנות שרחשו סביבנו וגם — וזה העיקר! — להתחיל לחשוב ולהרגיש באורח עצמאי. היתה זו השאיפה האינטלקטואלית שלנו, היא גרמה לכך, שהלבבות שלנו יפעמו בייתר עוז. ואכן כך התחלנו לחפש את הסינתזה הראשונה שבין המחשבה והרגש. ואך טבעי היה הרצון והשאיפה שדורנו ישיג הרבה הרבה ממה שהדורות הקדמו לנו לא השיגו.

באותו חוג עסקנו גם בכלכלה מדינית. נתקלנו ברעיון של זכויות־הייתר המעמדיות וב“תאוות הרוח השטנית” כמחסום העיקרי הבולם את הקידמה החברתית. אך טבעי הדבר, שעוד לא היה בכוח השגתנו להבין את כל המיכאניזם המסובך של ייצור ו“ערך עודף”. אך הרגש הרגשנו בחוש, שכאן טמון הסוד העיקרי של היחסים החברתיים.

במשך כל הזמן לא היינו קוראים ומתווכחים אלא על ספרים ליגאליים. והרי בימים ההם “ליגאלי” היה פירושו ליגאלי ממש, שכן על העמוד השני של כל ספר התנוססה הכתובת “הותר מטעם הצנזורה”. ואמנם שמרנו על כך מכל משמר, למען לא תיגרם לנו הפרעה מן החוץ. אלא שדא עקא: “מים גנובים ימתקו”.

לאט לאט (ולא חלילה במפגישות הרשמיות של חוג ההשתלמות) התחלנו להשיג קונטרסים ועלונים בלתי־ליגאליים. איש היה מסור לרעהו עותק יחיד, “למען יקרא בו חיש מהר ויחזירו או ימסרנו לחבר אחר”. ואסור היה שייוודע הדבר לאיש — כדי שבמקרה של תקלה כלשהי, לא תיפול האחריות על החוג". בדרך זו נוצר קשר — הפעם קשר אישי — בין חוג־ההשתלמות הליגאלי לבין התנועה המהפכנית המחתרתית. רק בעת הטיולים החופשיים בעיבורי העיר או בעת שערכנו טיול רחוק יותר (בלא ליטול עמנו ספרים כלשהם) ניתנה לנו האפשרות לשוחח גם על אותם “מים גנובים”.

ואמנם עד מהרה נסתבר עד מה הדוק הוא הקשר שבין דור חלוצי אחד למשנהו. כאמור, עמד לנגד עינינו המופת של חוג הסטודנטים של מיצקביץ' “אגודת הפילומאטים” (ידידי המדע). ואולם אותו חוג בווילנה היה מקים גם חוגים חופשיים יותר, שבהם ניתן היה להתקבל בייתר קלות, מאחר שלא היו חשאיים באותה מידת החומר של ה“פילומאטים”. אותם חוגים חופשיים נועדו לשמש עתודה בשביל הפילומאטים. משהו בדומה לכך הקימונו אנחנו מטעם חוג תלמידי הגימנאסיה שלנו. אלא ש“העתודה” שלנו לא באה מקרב הנוער הלומד, כי אם מקרב הפועלים. ואכן היה זה הדבר האופייני והבולט ביותר שבדורי. חוג הפועלים שלנו עסקו אמנם גם בהשתלמות, אבל במובן אחר מאשר החוגים של תלמידי הגימנאסיה. לרוב היינו מלמדים בחוגים הללו את תורת הקריאה והכתיבה ואף קצת חשבון לפועלים צעירים. זו היתה המטרה העיקרית והרשמית. אלא שבדרך אגב היינו משיחים עם הפועלים על נושאים חברתיים, לרוב על נושאים היסטוריים.

“הפרופיסורים” היינו אנחנו, תלמידי הגימנאסיה הצעירים. בדרך זו יצרנו צינורות יעילים מאוד; מה שלמדנו בגימנאסיה ובייחוד בחוגים שלנו, יכולנו להעבירו מייד אל מוחותיהם של חסרי ההשכלה, שלא זכו לבקר בבית־ספר כל עיקר. ואכן במלאכה זו השקענו מאמצים גדולים. אלא שמובן מאליו, שככל שה“פרופיסורים” היטיבו להכין את תלמידיהם וככל שהרבינו לשוחח עמהם על דאגותיהם, על מצבם המשפחתי, על שכרם, היינו מוסרים ליחידים מביניהם גם איזה עלון־תעמולה או אף ספר בלתי ליגאלי. ואכן מי שזכה לקבל מידי אחד מאתנו דבר מעין זה, היה נחשב כבר ל“דרגה הגבוהה ביותר” מבחינת האמון והיחס החברי שרחשנו לו.

קמעה, קמעה נוצרה אחדות ואפילו אחווה בין שני הצדדים אשר כל אחד מהם תרם את חלקו הוא למלאכת ההשתלמות. שכאן אם הבאנו אנו “הפרופיסורים־הגימנאזיסטים” לתוך החוג את יסודות התרבות האלמנטאריים, הביאו הם, “הבוּרים”, את תרבות־החיים ואת הנסיון הרב יותר, שאנו כה היינו זקוקים לו.

לעולם לא אשכח את יום השמחה הגדולה, כאשר הפועל הפולני הצעיר יאנק בא כשפניו קורנות והוא מראה לי את המכתב שכתב במו ידיו אל משפחתו. בפעם הראשונה בחייו כתב בעצמו! ובפעם הראשונה ידע לקרוא בעצמו את המכתב שהגיע אליו. האושר שנפל בחלקנו לא היה לו גבול. הישג משותף ונס גדול…

מאז ילדותי רחשתי חיבה מיוחדת לסגי־נהור. אמנם כל מום גופני הוא מכה קשה לאדם. ואף־על־פי־כן דומה לי, כי האסון הגדול ביותר העלול לפקוד את האדם הוא כשעיניו סומות. שכן בכל התנאים היופי הוא המתת הגדולה ביותר שזכינו בה מידי הטבע. בתנאים חומריים קשים ביותר קשה לחיות על היופי בלבד. לא יועילו לו לאדם כל חמודות יופיו של הטבע — אם חסר הוא את הנחוץ לו ביותר. אין בכוחו של היופי לבוא במקום סיפוק הצרכים הכלכליים ואין בכוחו להסתיר את הסיאוב החברתי. ואולם כאשר האדם משולל אפשרות לראות את השמש בזריחתה ובשקיעתה, את ההרים הימים, את הירח והכוכבים — ואף לא את בני־האדם קרובי־נפשו, הרי זה אסון כבד מנשוא. ובמובן ידוע שרוי במצב מעין זה גם האדם שאינו יודע קרוא וכתוב. שהרי אסון הוא כאשר אין בכוח של אדם להעשיר את חייו בשום אוצר מאוצרות־הרוח והוא נידון להיות כל ימי חייו בד' אמותיו המצומצמות בלבד. (ומן הראוי להעיר כאן, שבימים ההם עוד לא היו קיימים לא ראדיו ולא ראינוע, אפילו מכשיר טלפון עוד היה מן הדברים הנדירים). ניתן לשער מה רב הוא אושרו של סומא שלפתע נפקחות עיניו לראות! הוא מתחיל לראות את העולם שטוף האור, את הפרחים, את הנוסף — ואת בני־האדם הקרובים ללבו. ומה רב ודאי אושרו של רופא־עיניים עת הוא מצליח להחזיר בניתוח את מאור־העיניים לאדם עיוור.

בשעה שיאנק בא אלי והראה לי את המכתב שכתב במו ידיו, היה זה יום מאושר גם בחיי. שהרי גם ידי היתה באותו ניתוח שהצליח!

ואכן כאמור, תרמו שני הצדדים רבות להצלחת החוגים, ושניהם השלימו זאת את זה. באוניברסיטאות ואף בחיים בכלל היו לי הרבה פרופיסורים ואנשי־מדע, שלמדתי מהם הרבה מאוד ושאני חש כלפיהם רגשי־תודה עמוקים. ואולם עם האנשים שמהם למדתי ושלהם חב אני תודה, נמנים גם פועלים, בעלי־מלאכה ומפשוטי־העם, שהשתתפו בחוגי ההשתלמות שניהלתי. עם אלה נמנים גם אותם פועלים רבים אשר נתקלתי בהם בחיי הציבוריים, ובייחוד אלה מהם שנתנו בי אמונם ובחרו בי שאייצגם בתחום החברתי־מדיני או הלאומי־תרבותי.

רבים מהם עדיין חיים בפינות שונות של העולם. ואם מישהו מהם בפולין, או באמריקה, באוסטראליה או באירופה (וגם במדינת ישראל) יקרא אולי את זכרונותי הללו, יידע נא כמה ערכים יקרים ויפים הוא הוסיף למסכת חיי ומה עמוקים רחשי התודה שאני רוחש לכולם יחד ולכל אחד ואחד מהם בנפרד.

* * *

בחוג הפועלים שניהלתי, הצטיין במיוחד פועל צעיר אחד, דוד מאלארסקי. הוא היה מסגר, בעל גוף מוצק ויפה, כתפיים רחבות, ידיים איתנות ומזג סוער. הוא היה כולו אחוז צימאון לדעת, רצה לדעת הכול, הכול. הוא היה בולע כל ספר, כל קונטרס ואפילו כל עלון־תעמולה. אך יחד עם זאת היה עוד יותר צמאון למעשים. לעשות משהו, להיות פעיל, ליצור משהו! זו היתה תשוקתו העמוקה ביותר. בהיותו בעל מזג לוהט, ביקש תמיד לצקת מייד את מרצו בדפוסי המעשה. הוא היה טיפוס של הירש לקרט, הסנדלר היהודי הצעיר מווילנה, שבדיוק באותם הימים התנקש בחייו של שר־הפלך הרוסי.

הלך הרוח של מעשי־טירור אינדיבידואליים מילא את חלל־האוויר ממש. הפועלים המפותחים יותר נאחזו קוצר־רוח וסירבו להמתין עד שיבוא לעזרתם הצבא המהפכני הגדול. מאלארסקי אחוז היה הלך־רוח כזה. הנה תן לו אקדח או פצצה ומייד ייצא נגד העריצים הצאריים. פעולתנו הרעיונית אנוסה היתה להתחשב בהלכי־הרוח הללו. הכול השתוקקו למעשים של ממש. ואכן הדבר הזה קרה עד מהרה. לא עבר זמן רב ודוד מאלארסקי התחיל תופס מקום חשוב בקרב הפועלים בכלל, ואילו בקרב הפועלים היהודיים הוא נעשה לחלוץ ההולך לפני המחנה. אז ביקש שיינתנו לו עלונים חשאיים רבים ככל האפשר לשם הפצתם בייחוד בקרב החיילים, שכן היתה דירתו קרובה לקסרקטי חיל־המצב הגדול. בימי ראשון בשבת והחגים שלהם היו נוהגים החיילים לטייל בסביבה. הוא סיפר גם, כי את העלונים קוראים אף בני משפחתו שלו ואפילו אמו. דבר זה עורר בי פחד רב. לא מפני שלא רחשתי להם אמון. חרדתי, שמא במקרה של תקלה ינהלו הז’אנדרמים או התובע הצארי את החקירה בצורה כה ערמומית ויציגו שאלות כאלו, שבלי משים עלול גם אדם קשיש ליפול בפח בנקל. וכאשר הסברתי את הדבר הזה לדוד, השיב בגאווה: “אבל אצלנו לא ייתכן דבר כזה. מפינו לא יצליחו להציל מלה, לא מפינו!”

משפחת מאלארסקי היתה מעין שושלת פרוליטארית מיוחדת במינה. הם היו גאים על מוצאם הפרוליטארי. הסב או אבי־הסב במשפחה היה נפח בסביבת וילנה, ובהזדמנות מסויימת אף פירזל את סוסו של הצאר ניקולאי הראשון. על כך זכה לאיזה אות־הצטיינות. אביו של דוד היה רצען ממקצועו ומאוהדי תנועת הפועלים. אך בי עוררה חרדה גדולה הצעתו של דוד, שבסל שבו נושאת אמו את צורכי המזון היא תקח גם כרוזי־תעמולה. ואכן לימים היא אמנם עשתה כן. אבל בתחילה דימיתי, כי אין זו אלא אשליה של הבן הנאמן ושל המהפכן הצעיר והמסור.

בשיחות החוג הייתי מקדיש לו תשומת־לב גדלה והולכת. ברצון הייתי עורך עמו גם טיולים ארוכים על־פני הגבעות המוריקות, “הסוללות” שמאחורי העיר. הוא היה שואלני עוד ועוד שאלות, ביקש לדעת הכול. ואילו אני השתדלתי במידת האפשרות להרוות את צמאונו לדעת. אך לעתים הייתי אומר: “למען האמת — אף אני איני יודע את התשובה! משמע ששנינו חייבים עוד ללמוד הרבה למען נדע למצוא את ידינו ורגלינו במבוך הגדול של החיים”. דוד לא מצא בכך משום סיפוק מלא. אבל לפי שעה לא היתה לו ברירה.

בנסיבות רעיוניות ורוחניות אלו התקרבנו איש אל רעהו יותר ויותר. הוא המסגר הפשוט, נעשה לי עד מהרה האדם הקרוב ביותר ללבי. הוא היה היחיד בכל העיר שהגיתי לו אמון עד כדי מסירת כל הסודות הכמוסים ביותר. ועד מהרה יצרנו שנינו עובדות מהפכניות ממשיות ורבות־אחריות, שנודעה להם משמעות היסטורית בשביל תנועת הפועלים היהודית הצעירה ברחבי האימפריה הצארית ועל כך אספר בפרק הבא².

* * *

מה שאמרתי לעיל על חברי הפולני יאנק מתייחס עוד בייתר שאת לדוד, אשר אתו בנינו במרץ רב את צינורות־הקשר בין האינטליגנטים הצעירים לבין ציבור הפועלים.

בעת שביקרתי בוונציה, התפעלתי כמובן, מכיכר סאן־מארקו, מן התעלות, הגונדולות, משמי התכלת הנפלאים, מן הלבנה החיוורת ומן הכוכבים הנוצצים — וכן מן הסרנאדות הרומאנטיות של הגונדוליירים. ואולם עלי לומר, שהתעלות האידיאיות שהחלו לכרות בפולין של הימים ההם בני־הנוער המהפכנים כדי להביא בהן השכלה לפועלים, ובפרט חוג ההשתלמות שלנו בצ’נסטוחוב, עלו ביופיין על תעלות ונציה… שכן היה בתעלות שלנו כדי לקרוע לפני האנשים הצעירים אשנבים אל העולם הגדול וההדור ביופיו. לא רק יאנק הפולני, שלימדנוהו קרוא וכתוב, אלא גם צעירים כמו דוד, אשר למדו עוד ב“חדר”, הרחיבו דעת והעמיקו את ידיעותיהם בעזרתנו. ולא זו בלבד, אלא שעיניהם נפקחו לראות עד מה יכול העולם להיות נאה ועד כמה חשוב הדבר שהם יוסיפו דעת כדי לסלק את הכיעור שבעולמנו וליצור עולם חדש, נאה ומאושר יותר. הם גם רכשו להם ביטחון עצמי ואמונה בכוחותיהם, שאמנם יש לאל ידם להגשים את הדבר. התעלות שכרינו ואשר שימשו כתעלות־קשר בינינו “התלמידים־הפרופיסורים” לבין “הפרופיסורים־התלמידים” פתחו עולם של נוי רוחני, אשר לא היה קיים בשבילם קודם לכן. ואולי זוהי זכותו הגדולה ביותר של דורנו.

* * *

אשר לחוגי ההשתלמות, הן חוג הגימנזאיסטים שלנו והן חוג ההשתלמות של הפועלים שאנו ניהלנוהו — בכל אלה היינו אנחנו בעצמנו הקובעים הכול. עובדה זו עוררה בנו מקורות של מרץ ויצרה בנו רגש של אחריות גדולה ומשמעת עצמית. והדבר החשוב מכל — בדרך זו נתחשל האופי אצל בני החוג והודות לכך יכלו לעמוד במרוצת הזמן אף תחת המהלומות הכבדות ביותר שהחיים הנחיתו עלינו.

ואולם, היתה קיימת גם השפעה מן החוץ. אלא שעל כך לא ידעתנו. עסקנים סוציאליסטיים־מהפכניים אחדים, בהיוודע להם דבר קיומו של חוג ההשתלמות שלנו, ביקשו להפנותו לכיוון מסויים. זאת ניסו לעשות נציגיהן של שתי המפלגות המהפכניות הפולניות (קבוצות זעירות של שתיהן היו קיימות בעירנו).

מן הראוי לציין, כי אחד מהם היה מוכר לי היטב באורח אישי, אך לא שיערתי כלל שדווקא הוא הינו האיש המשפיע עלינו את השראתו. היה זה אינטליגנט יהודי־פולני בשם אדולף בריל, בן למשפחה זעיר־בורגנית, שהחזיקה בחנות קטנה לא הרחק מן הבית שלנו. אביו, החנווני הזעיר, היה נכנס אלינו מפעם לפעם, ואבי היה נותן לו גמילות־חסד. אדולף היה נוהג לשוחח עמי בניחותא על עניינים תמימים. כנראה ביקש להיווכח עד היכן מגעת ההשפעה של העולם החדש עלי. אדולף בריל היה פינקסן בבית־חרושת גדול לנייר (“מאלארניה”) יחד עם המנהל השני של הלשכה, סניור. סניור היה גיסו של קארל ראדק, כך, ששניהם היו קרובים מלכתחילה למרכז “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית של פולין וליטה” שנתארגנה זמן קצר קודם לכן בראשותה של רוזה לוכסמבורג.

האיש השני שביקש לרכוש לו השפעה על החוג שלנו היה טיפוס שונה לגמרי. הוא נמנה על הכיוון הרעיוני המהפכני השני, “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (“פפ”ס")”. היה זה הרופא הצעיר ד“ר מיכאלוביץ', שפעל כרופא בעירנו. הוא היה ידידו הקרוב של יוזף פילסודסקי, (שבימים ההם עמד בראש המפלגה) ובאורח קונספיראטיבי היה ממלא תפקידים מרכזיים חשובים במפלגה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם קום פולין העצמאית, היה הוא דיקאן הפאקולטה לרפואה ורקטור האוניברסיטה הווארשאית. בשנים מאוחרות יותר שימש כיושב־ראש “המפלגה הדמוקראטית הפולנית”, זרם שמאלי, בניגוד ל”מפלגה הדמוקראטית הלאומית" האנטישמית. בצ’נסטוחוב היה מיכאלוביץ' הצעיר רופא פופולארי ונתחבב על רבים, אלא שעל עבודתו המחתרתית לא ידע כמובן איש. לימים, כאשר העבודה הסתעפה, הוא עשה עמי היכרות אישית.³

וכי מי יכול היה להעלות על דעתו ששני נציגים רמי־מעלה כאלה של שני הזרמים הפוליטיים החשובים ביותר משקיעים כה הרבה מרץ ועמל, כדי לרכוש את האהדה של החוג הגימנאזיסטי הקטן שלנו. אבל זה היה דבר אופייני לגבי הזמן ההוא. היתה זו התקופה של חלוצים בודדים, שרכישת כל אינטליגנט צעיר או קשיש נחשבה בעיניהם כהישג חשוב — למען לא ירגישו עצמם מבודדים כל כך במידבר הפוליטי השומם וכן כדי להכשיר מנהיגים צעירים לקראת הסערה המתרגשת לבוא. על כל פנים לגבי דידנו היתה תועלת רבה בעינם הפקוחה של שני אנשי־רוח אלה. עם שהם פעלו בעקיפין בלבד ומתוך חשאיות גמורה היו מספקים לנו בעיקר ספרות ואף טרחו להגיש לנו מן המיטב. ואשר לספרות הליגאלית היה גם בכך מן החיוב, שהרי הודות לה ניתן לנו להתמצא בעולם בייתר מהירות. מכאן מסתבר שצ’נסטוחוב התחילה למלא כבר אז תפקיד חשוב בתנועה הסוציאליסטית המהפכנית. כל אחד משני הזרמים האמורים ביקש לרכוש לעצמו השפעה בסביבה הזאת של לאומיות ודתיות מודגשת וכן במרכז התעשייתי החשוב.

פרק רביעי: מהתבוללות לתחיה יהודית    🔗

קיץ 1902, בשעת צהריים, בהיותי בחצר־ההתעמלות של הגימנאסיה, הגיעה אלינו ידיעה ש“מכים יהודים”. הגימנאסיה מרוחקת היתה לא רק מן השכונות היהודיות, אלא גם מן הרבעים “האריסטוקראטיים” והעשירים ואף מן המרכז המסחרי. היא היתה קרובה יותר אל הפארק העירוני ואל הכנסיה הגדולה. וכאן שרר שקט גמור. אנחנו, קבוצה קטנה של תלמידי הגימנאסיה, עמדנו בחצר ועסקנו בוויכוח על השמועות. משנתברר שהשמועות אמנם נכונות, הורגשה בינינו סערת רוחות, הן בקרב היהודים והן בקרב הלא־יהודים. הרגש הרגשנו, כי מן הנמנע להמשיך עתה בלימודים כרגיל.

אמרתי אל חברי (יהודים ולא־יהודים כאחד), בשפה הפולנית (הגימנאסיה היתה רוסית, והלשון הפולנית אסורה היתה בדיבור):

— חברים!

“שם מכים! מדוע מכים? מכים יהודים. על שום מה יהודים?”

גמרנו אומר לצאת העירה ולראות מה מתרחש שם.

ככל שהתקרבנו והלכנו אל השכונות היהודיות, כן גבר והלך אי־השקט. משהגעתי את ביתנו שב“שדרות” האריסטוקראטיות, מצאתי את שער הכניסה לחצר סגור ומסוגר. ליד הפישפש הקטן עמדו השוער הנוצרי ועוד שניים שלושה יהודים — כולם אחוזי בהלה. שום אדם זר לא הורשה להיכנס. כמה מדיירי הבית עמדו בחצר, אך רובם הסתתרו מאחורי דלתיים סגורות והציצו מבעד לחלונות. משהתברר, כי ברובע היהודי אמנם מכים יהודים ושוברים את חלונות־הראווה של החנויות, קמתי ורצתי אל אחד המחסנים שלנו, ששם עמדו ארגזים גדולים עם טאבאק וסיגאריות. נטלתי משם שני ברזלים גדולים לחילוץ מסמרים מן הארגזים וכן פטיש כבד ואמרתי אל כמה מן הדיירים הצעירים ואל פקיד המחסן: “מה נעמוד כאן בחוסר־מעשה ונסתכל למעשיהם של הפורעים? הבה ניקח את הפטישים ונצא נגדם, ואל נא נשאיר את האנשים חסרי־היישע לחסדי אלהים”. בקושי הצלחנו להשפיע על הממונים על שמירת השער שיניחו לנו לצאת מן החצר. התקרבנו והלכנו אל “השוק החדש” (מרכז המיסחר היהודי הזעיר). כאן מצאנו כבר כמה פועלים ובעלי־מלאכה יהודים צעירים, שנמנו עם תלמידי “חוג ההשתלמות” שלנו. ביניהם היה גם המסגר דוד מאלארסקי. הוא אמנם נטל את הפטיש וגילה נכונות לפנות ולהעמיק יותר אל הרובע היהודי. אך כיוון שהמצב היה בלתי ברור ובדיוק באותה שעה הגיעו מישמרות של שוטרים, אשר הפרידו בין “השוק החדש” לבין הרחובות הסמוכים (שמהם עלולים היו לבוא הפורעים), והמצב נרגע קמעה, החלטנו להשיג קצת ידיעות ברורות יותר למען נדע כיצד לנהוג. יש לומר, שגם הלא־יהודים המעטים שבין תלמידי הגימנאסיה אשר באו אתנו, גילו נכונות לצאת נגד הפורעים.

מה קרה? כיצד הגיעו הדברים לידי כך? הסתבר, כי בשעות הבוקר נפלה בשוק הישן קטטה בין כמה גנבים ואנשי העולם התחתון הפולנים לבין הגנבים היהודים. בקטטה נפצעה אשה פולניה, מבין הגנבים, שהובאה לבית־החולים העירוני. חבריה הפיצו מייד שמועה שהיא נהרגה. הושמעו צעקות שיש לנקום את נקמת האשה הקאתולית אשר נרצחה בידי יהודים. הרופאים היהודים ביקרו בבית־החולים וקבעו שהאשה לא מתה. היא נפצעה אך פצעים קלים בלבד ולאחר שהוגשה לה עזרה ראשונה היא נשלחה הביתה. ואולם השמועה על הרצח נתפשטה והלכה, אף על פי שגם השלטונות הרשמיים הכחישוה.

הפרעות נמשכו והלכו, יהודים רבים הוכו, חנויות יהודיות נשדדו ואף קרו מקרי התפרצות לתוך דירות יהודיות, שבהן נהרס הכול בפראות והחפצים הושלכו בעד החלונות החוצה. קמה בהלה נוראה. אל ביתנו הגיעו אנשים ושאלו, “מה לעשות?” כמה מבין מכרינו שאלו אחוזי חרדה: שמא יש לנסוע בינתיים מן המקום עד שהרוחות יירגעו? אמי, שאף היא נאחזה בהלה גדולה, היתה אולי מוכנה ליטול את הילדים ולנסוע אל אחותה ללודז'. אך משניסתה לומר משהו בנוגע לכך אל אבי, הוא השיב בכעס: “אני מבקש לא לומר עוד אף מלה אחת על כך בתוך הבית שלנו. הרי לך הצעה “נהדרת” — לנטוש את הרבעים העניים מופקרים לגורלם. ואם חס וחלילה יציתו בית יהודי ותפרוץ שם דליקה, ויהיה צורך להציל ולקרוא למכבי־האש, מה יגידו הבריות? שהקאפיטאן של מכבי־אש קם ונסע לו. אכן אבי היה ראש מכבי־האש). אנחנו נשארים כאן”. ואמנם נשארנו.

נציגי הציבור היהודי התייעצו בינתיים מה לעשות. גם אבי הצטרף אליהם והם פנו אל המישטרה ואל השלטונות. נשלח מיברק אל מושל הפלך וכן לווארשה, אל המושל הכללי. הדרישה היתה, שהמישטרה והצבא ישימו קץ לפרעות הדמים. בצ’נסטוחוב, שהיתה עיר־גבול, חנה תמיד צבא רב (פרשים ורגלים) וכן יחידה מיוחדת של מישמר־הגבול. אבל בדיוק באותם ימים הצבא היה בתמרוני־הקיץ, הרחק מן העיר. הדרישה היתה איפוא שיישלחו יחידות מישטרה וצבא מן המקומות הסמוכים.

בינתיים נשלחו לרחוב רק משמרות קטנים של שוטרים. גוייסו גם משרתי הקצינים (כל קצין החזיק בדירתו חייל אשר היה משרתו), שנשארו בעיר. ליל־אימים עבר על יהודי צ’נסטוחוב. למחרת היום נתחדשו מעשי הביזה וההתנפלויות על יהודים. השתתפו בכך גם מובטלים ואפילו קבוצות של פועלים ופועלות, בעת צאתם מבתי־החרושת בתום עבודתם. נעשו אפילו נסיונות של הצתת דירות וחנויות בשכונות העוני. בכמה מקומות גילו פועלים יהודים, בייחוד הקצבים, התנגדות ונחלו הצלחה. ואולם מעשי־הביזה עברו לרחובות אחרים. רק בשעות הערב המאוחרות הגיעו יחידות מישטרה וקוזאקים ובראשם מושל הפלך. וכאשר הפורעים סירבו להתפזר, פתח הצבא ביריות — תחילה בכדורי־סרק, וכאשר גם זה לא הועיל, נפתחה אש חיה. נפלו כמה הרוגים והרבה פצועים. רבים גם נלקחו למאסר.

מראה העיר היה מחריד, בייחוד נפגעו שכונות־העוני. רק חנויות הנוצרים נשארו שם שלימות. יגון קודר יריד על האוכלוסיה היהודית. אמנם מעולם לא נעדרה האנטישמיות מן העיר, ולא מעטים היו מעשי השיסוי נגד יהודים. אבל שהדברים יגיעו עד לשוד גלוי — לכך לא ציפה איש. והרי היה זה פוגרום ראשון נגד יהודים באימפריה הצארית במאה העשרים. ואכן “זכות” עגומה היא שנפלה בחלקם של יהודי צ’נסטוחוב!

אל דירתנו לא חדלו לבוא אנשים נפגעים. איש איש וסיפורו המפורט על מעשי הביזה והרצח שהוא היה קורבנם. אבי ועוד כמה עסקנים הקימו ועד ציבורי לעזרת הנפגעים, לעזרת החנוונים שחנויותיהם נשדדו ובעלי הדירות שנפלו קורבן לביזה והרס. אשראי לזמן ארוך וללא ריבית ניתן לחנוונים הנפגעים, הושטה עזרה לבעלי־המלאכה בשיקום סדנותיהם. גם אותם אנשים מדלת־העם שדירותיהם נשדדו ונהרסו קיבלו עזרה.

הפוגרום והשוד הטביעו חותם עמוק באוכלוסיה כולה. שנים ארוכות לא נשכח “השוד” הגדול הזה. עם זאת הורגשו שני תהליכים פסיכולוגיים: מצד אחד התרחקו והלכו בני־אדם זה מזה, ואילו מצד שני — הורגשה התקרבות הדדית בין בני־אדם.

מאורעות אלה, שנשארו חרותים בזיכרון בשם “השוד” (ואילו בפי הרשויות הרשמיות של השלטון הרוסי נקרא שם “המהומות האנטי־יהודיות”) השאירו רושם עז על כולם, בייחוד על הנוער. ניתן לנו הפעם לראות במו עינינו את ה“חיה” שבאדם, זו שקופצת על כל הזדמנות לבוז בז ולרצוח. בין הפורעים היו לא רק גברים ונשים מדלת־העם, שביקשו להתעשר משוד רכוש יהודי, ולא רק מובטלים רבים, שאיפיינו כבר אז את העיר המתועשת שלנו. אל הללו הצטרפו גם פועלים ובעלי־מלאכה פרימיטיביים. ועד כמה שהדבר ייראה טראגי, ביקשו אז להסביר את השוד בפרימיטיביותו וחוסר־הכרתו של “ההמון האפל”, שיש לחנכו ולהאיר את עיניו. והרי “השכלה” היתה אז מלת־הקסם, שעליה בנו את כל העתיד; לרבים היא היתה אליל חדש, שאליו סגדו. ואף על פי שלא היה בכך משום סיפוק מלא, תלינו בה את כל תקוותינו.

והטראגי ביותר שבדבר היה, שבין כל האינטליגנציה הפולנית לא נמצא כמעט איש, שינסה להתייצב נגד הפורעים. יתירה מזו, נמצאו כמה מבין הרופאים הפולנים הידועים שבעיר, אשר גילו אהדה כלפי “ההמון החשוך”. היו מקרים שרופאים סרבו להגיש עזרה ליהודים שנפצעו בפרעות ורכושם נשדד. כאשר הביאו יהודי פצוע למירפאתו של רופא פולני, הוא סירב בכל תוקף לטפל בפצוע והיה הכרח להעבירו לרופא אחר. בין הרופאים שסירבו להגיש עזרה היה ד"ר בייגונסקי, אחד הרופאים המכובדים ביותר לא רק בצ’נסטוחוב, אלא גם בארץ כולה, איש־מדע ידוע ומחבר מחקרים רפואיים שפורסמו בכתבי־עת מדעיים שונים. בשעה הטראגית אמר גם הוא: “לא!”. עורך־דין ידוע בעיר (פאצ’ורקובסקי) לא הסתיר את קורת־רוחו מן הפרעות. גם כל המהנדסים, הטכנאים, הכימאים, המנהלים — והרי מספרם בעיר התעשייתית שלנו היה בלתי מבוטל — לא הושיטו כל עזרה ואף לא השמיעו קול מחאה.

הרפואה נחשבה אצלנו בימים ההם (וכוונתי לאוכלוסיה כולה) כזהה עם מושג ההומאניזם. העיסוק במקצוע הרפואה היה בעינינו העיסוק הנעלה והנערץ ביותר: הושטת עזרה לחולה ולחלש. במקצוע הפרקליטות ראינו הגנה על האמת וחשיפתה אפילו בתנאים הקשים ביותר. “ומה קרה כאן?”, היינו שואלים את עצמנו. כיצד אפשר להסביר את אשר ראו עינינו הפעם?

עלי לומר, כי התאריך הטראגי הזה, קיץ 1902, בעיר הולדתי, בשבילי פירושו היה ראשית הקץ לרגש האמון שהיה לי כלפי המקצועות החופשיים. מאז ואילך החל לכרסם בי הספק, אם אמנם דיפלומה של אוניברסיטה מעידה תמיד על מדרגה נעלה יותר של האדם הנושא אותה. ודאי, הבנתי, כי אכן יש צורך בכל אותם סוגי מומחים, וככל שהאדם הוא מומחה גדול יותר במקצועו כן גדולה יותר התועלת שבו, שהרי זאת ראינו בחיים היומיומיים מאז ימי ילדותנו. תמיד היו מחפשים מומחים, בני סמכא. לעתים היו מביאים אותם מווארשה ואפילו מחוץ־לארץ ובלבד שיחישו עזרה. זאת הבינונו, כמובן, גם לאחר הפרעות. אלא שמאז ואילך התחלנו לראות את הדיפלומות שמעניקים האוניברסיטות או טכניונים לגומריהם כמין תעודה שאינה עולה בחשיבותה על תעודותיהם של בעלי מלאכה, הניתנות להם בידי אירגוניהם המקצועיים. דווקא אז נמצאו בעיר אנשים שזכו להערכה כ“אומנים” טובים, נגרים או חייטים. את האחד מהם, האוּמן הראשי (פולני) של בית־הספר למלאכה היהודי אשר נוסד אז בצ’נסטוחוב, הכרתי אפילו היטב והייתי מיודד עמו. לא הערכתיו פחות מאשר את הרופאים או את עורכי־הדין. שכן גם אותם ראיתי רק כמומחים טובים במקצועותיהם ותו לא.

משהועלתה לאחר מכן בחוג שלנו שאלת הפרעות קבעתי בצער את אשר אירע ביחס לרופאים ולעורכי־הדין שלנו, אך עם זאת לא כפרתי בצורך ובתועלת שיש בהשכלה רחבה יותר. עובדה זו גם לא החלישה את רצוננו, רצון תלמידי הגימנאסיה, להיכנס לאוניברסיטות ולסיים את חוק לימודינו בהן. עוד לא הייתי מסוגל אז לתפוס את הבעיה למלוא היקפה ועומקה, אך באורח אינסטינקטיבי ועל יסוד הנסיון שאך זה עבר עלינו, הבנתי את ההבדל שבין “התועלת המקצועית” לבין מה שקרוי “הומאניזם”, כלומר, השאיפה לעדן את טבע האדם, להפוך את החברה לבריאה יותר ולהשתיתה על יסודות של צדק ויושר. והרי היו אלו שנות הנעורים וטבעית היתה גם השאיפה לעשות את היחיד ואת החברה ליפים יותר. ובכלל, היופי היה אז מושג נערץ מאוד ולו היתה נתונה דאגה רבה ומתמדת.

זאת ועוד. רבה היתה אז הערצתנו לגיבורו של זירומסקי, לד"ר יודים החדור מסירות נפש — אך עם זאת ידוע ידענו, שאין הוא אלא משאת־נפש, שאמנם יש לשאוף לאידיאל הזה, אבל לעצמו של דבר אין הוא אלא תופעה יוצאת מגדר הרגיל, הוא שייך למיעוט הזעיר. ומה על הרוב? הרוב אינו אלא בני־תמותה רגילים. אבל גם בנוגע לאדם הפשוט — ובייחוד לגבי בעלי־ההשכלה — כסבורים היינו שדוגלים הם בהגינות יסודית, שאסור להם להידרדר למטה מן ההגינות והיושר האלמנטאריים.

והנה באה עובדה שזעקה ממש לשמים. את “השוד” אירגנו אמנם אנשי העולם התחתון, גנבים רועי־זונות, בעלי עבר פלילי, אך אפשר היה לדרוש שהרופאים ועורכי־הדין, אלה שראו את עצמם כ“עילית־גבוהה”, לא יידרדרו אל רמתם של אנשי העולם התחתון ויסתייגו במלוא התוקף מן העולם הזה. אך למרבה הצער לא קרה כדבר הזה. נוצרה מין ברית מוזרה בין ה“עילית”, כביכול, של בעלי המקצועות החופשיים לבין אנשי העולם התחתון. וכל זה לא בא אלא כתוצאה של התפרצות יצרים אנטישמיים בהמיים שפלים ביותר. עובדה זו באה לכלל ביטוי מופגן גם בעתונות הפולנית בווארשה, אשר, חוץ מעתון אחד ויחיד, תיארה את המאורעות מזווית ראיה אנטישמית. זאת ועוד. בחנויות הלא־יהודיות הציגו בעליהן בחלונות־הראווה תמונות־איקונין נוצריות שבערבים הוארו בנרות. מראה זה עורר בי רוגז רב וראיתי זאת כאילו ביקשו החנוונים הנוצרים לומר: “אותנו לא, — אבל את השכנים היהודים יכולים אתם לשדוד כאוות־נפשכם!” את המראות הללו לא שכחתי עוד לעולם. מן המאורעות הללו הסקתי מסקנות רבות, בתחום הציבורי, האנושי ובשאר התחומים. הועמק בי רגש הביקורת לגבי טיפוסי האדם השונים ולגבי הקבוצות החברתיות השונות.

* * *

ואולם הביקורת העמיקה עוד לאין ערוך את הרגש. הרגשתי, ששומה עלי למתוח ביקורת מעמיקה על עצמי. מוחי ולבי ביקשו תשובה למען חיי אני. ואז אמרתי בלבי:

— אני שייך אליהם!

“אליהם, אל הנשדדים, אל הסובלים, אל אלה שפגע בהם העוול”.

תחילה, בחוג ההשתלמות של תלמידי הגימנאסיה עשיתי את הצעד הראשון. עברתי מן המחנה השליט מבחינה סוציאלית אל המעמד המנוצל.

חציית הגבול החברתי־הפוליטי לא היתה מן הדברים הקלים. על יסוד הספרים והיצירות הבלתי ליגאליות שקראתי ידעתי מה רבות הסכנות שבהן כרוכה דרכי החדשה, אבל היו לנגד עינינו מופתים נהדרים של לוחמים ומעונים.

חציית הגבול השני, הגבול הלאומי, לא היה אולי כרוך במישרין בדרך־עינויים כדרך שעברו החלוצים המהפכניים. ואולם חציית הגבול הזה, הגבול הלאומי, היתה קשה עוד יותר וכרוכה ברגעי־חיים חמורים ביותר. בחיים החברתיים־הפוליטיים היה מעמד הפועלים מעמד מדוכא, ואילו כאן היה הלאום נרדף תמיד וללא הפוגה עד לקצה גבול כוח־הסבל.

שאלת “המעמד” ו“העם” השתלטה בימים ההם כליל על חיי. עד אז לא ידעתי כלל את הבעיה הלאומית היהודית וככל שלמדתי יותר לדעת, הבנתי יותר ויותר שהיא סבוכה ומסובכת.

ואף־על־פי־כן הסקתי לגבי עצמי באורח אינסטינקטיבי עוד מסקנה אחת: בעם היהודי המדוכא עברתי עוד גבול אחד: מן השכבות האמידות אל השכבות העמלות. אין ספק שענין זה היה המסובך ביותר. לא אחת לא ידעתי לשית לי עצה במציאת הסינתזה ההארמונית. קוצים, ספיקות וסתירות זרועים היו לכל אורך הדרך, וההתגברות על המכשולים הללו היתה מבעיות החיים המכבידות ביותר.

רבות עמלתי על כך, הרבה למדתי אצל הוגי־דעות שונים ומנהיגים ולא אחת בשנים המאוחרות יותר, עת נמניתי אני עצמי עם קבוצת ההנהגה של מפלגתנו וכאשר אני עצמי הוצרכתי להחליט החלטות גדולות ואפילו גורליות, גם אז לא בא לי הדבר על נקלה. ויורשה נא לי לומר כאן, כי עד היום הזה שומה עלי לעשות מאמצים גדולים כדי למצוא תשובה על שאלות רוחניות, רעיוניות, פוליטיות ואיסטרטגיות אשר החיים מעלים אותן ללא הפוגה לפני המעמד והעם.

כל אלה היו המסקנות הישירות והעקיפות של “השוד” הצ’נסטוחובי. חוויותי אז היו חריפות במיוחד, משום ש“השוד” היה הראשון בכל האימפריה הצארית הענקית בימינו. שהרי לימים באו מאורעות עזים וטראגיים לאין ערוך ממנו. אלא שמן הבחינה הפסיכולוגית לגבי דידי לא היו הם אלא המשך של “צ’נסטוחוב 1902”.

* * *

התוצאה החשובה ביותר של המאורעות ההם היה רצוני קודם כל להכיר ולדעת את החיים היהודיים. “אני שייך אליהם”, אבל כיצד הם חיים ומה תוכן חייהם? מאין הם באים, ולהיכן הם הולכים? שאלות אלו הטרידו מאוד את מחשבותי. שהרי מעתה שוב לא היו אלה “חייהם הם” בלבד, כי אם גם חיי שלי; דרך של שותפות — יהיה מה שיהיה. ברית שלא תופר, קשר אורגאני לשותפות של גורל. ואל היסוד הרגשי הזה נוסף מעתה גם יסוד רוחני וגם היסוד הרצוני. שכן אמור אמרתי בלבי: “רצוני להשתייך אליהם!”

כיוון שכך, חשתי משיכה מיוחדת ללימודי ההיסטוריה היהודית והספרות היהודית. ולמען האמת — פחות מזה אל הפוליטיקה. מעולם לא התנזרתי מפוליטיקה, אלא שהפוליטיקה היא רק תוצאה של היסטוריה חומרית ורוחנית, פועל־יוצא של התנאים הכלליים, אבל עוד יותר של התנאים המיוחדים שבהם נתון כל עם ועם. והעובדה שהיהודים חיים בתנאים מיוחדים משלהם, גם מלבד הייסורים שהם מנת חלקם — עובדה זו היתה בעיני בחזקת ודאות. לפיכך הבנתי כי שומה עלי לקנות דעת בתחום זה, ואכן שיקעתי בכך את כל מרצי והתעניינותי. ספרים חדשים, כתבי־עת חדשים, כלכלה חדשה, אפילו אמנות חדשה (מאז התחלתי לקשט את כותלי חדרי בציורי ליליין ושטרוק ואף רכשתי את תמונות הנביאים של מיכל אנג’לו).

הנחתי הצדה את כל שאר עיסוקי ואפילו החסרתי הרבה שיעורים בגימנאסיה כדי להתמכר כולי ללימוד הנושאים החדשים. הייסורים של עם ישראל במהלך קורותיו ומנת הסבל שנפלה בחלקו השתלטו עלי כליל.

את העובדות העיקריות של ההיסטוריה הכללית ידעתי עוד מקודם, אלא שהללו היו רק אפיזודות בודדות בתמונה הכללית הגדולה. עתה השתדלתי להכירן בפרוטרוט — על כל מוראותיהן. כמה מן העובדות היו לי לבנות־לוויה מתמידות למשך תקופה ארוכה ולכל אשר אפנה. קודם כל בוגדאן חמילניצקי, הקוזאקים, הטאטארים, האוקראינים, הדנייפר, אשר את יופיו רב־העוצמה היטיב כל כך לתאר גוגול — את הפואימה שלו על אותו נושא ידעתי בעל פה מן השיעורים בגימנאסיה — עתה נשתנה בעיני מראהו של הדנייפר תכלית שינוי. התאמצתי לשוות לנגד עיני, כיצד ובאיזה עיניים הביטו עליו אלפי הקורבנות היהודים, גברים, נשים וילדיהם, עת כנופיות הרוצחים המשתוללות התעללו בהם. ניסיתי אפילו לעשות נוסח שונה של הפואימה של גוגול. בעוד שהוא פותח במלים: "הדור־נאה הוא הדנייפר ביום שטוף־אור חמה — — — " הייתה הפתיחה בנוסח שלי: "רקוב מדם הוא הדנייפר — — — "

ועת קראתי את קורות השחיטה ביהודי מאגנצה של גרמניה, שבה נרצחו אלפים באכזריות חימה, אבות ואמהות יהודים הרגו את ילדיהם במו ידיהם ואחר טרפו את נפשם בכפם ובלבד שלא יפלו בידי אויביהם בנפש — התמזגו בעיני הדנייפר במזרח עם הריין במערב לנהר־דמים אחד. בימים ההם חשתי כאילו חסר לי אוויר לנשימה. את הדברים האלה זוכר אני היטב, משום שאמי, שנתבהלה מאוד ממראה־פני, הזמינה רופא שיטפל בי. וכאשר בא הרופא, ברחתי מן הבית ונתמלאתי רוגז רב. איש לא יכול היה לתפוס מה קרה לי. בייחוד לאחר שנודע להם, כי גם בגימנאסיה איני מבקר.

רגשות אלה נתעצמו עוד בייתר שאת עת הגעתי לפרק גירוש ספרד. ליד איטליה היתה ספרד הארץ האהובה עלינו. הרגשות הרומאנטיים של נעורינו מצאו להם כר נרחב בארצות האלו שטופות־השמש. והרי שרים היינו שירים על ואלנסיה וסיביליה, חלמנו על ביוקר במאדריד, בארצלונה וגראנאדה. והנה פרץ כאן באמצע האינקביזיטור הגדול תומאס טורקבימאדא עם “האינקביזיציה הקדושה” שלו ופרדינאנד ואיזאבלה עם המינשר הארוך והמפורט שלהם, לפיו שום אדם יהודי אינו רשאי להישאר בארצם, הכול חייבים לצאת, לגלות.

לגלות — אבל לאן? דומה שזו הפעם הראשונה בחיי הועמדתי לפני השאלה “לאן?” (אשר לימים השתלטה עלי למשך עשרות שנים ואשר עליה הרביתי כל כך לכתוב), — לפני השאלה הגורלית שלא חדלה מלקדוח במוחי כבמקדח: ואכן, לאן הם הלכו? לאן?!…

רשמי וחוויותי הראשונים אז היו משונים מאוד. שכן מלבד דרך הייסורים של העם היהודי, עורר בי עניין עמוק גם כוח־התנגדותו העל־אנושי. והרי את הדברים קראתי מאות שנים לאחר התרחשותם, ואילו לי נדמה היה כל אותה עת שעסקתי בקריאה, כי אין כל מוצא. ותקפני רגש של ייאוש ואובדן כל תקווה. ואף־על־פי־כן לא נכנע העם היהודי….

בשנות ילדותי נתחנכתי ברוח ההתקוממויות הפולניות הפאטריוטיות נגד הכובש. לימים התייחסתי אני עצמי אליהן בכבוד ובהערצה ולא אחת השתמשתי בביטוי: “הדרך הלאומית מווארשה עד סיביר ספוגה דם פולני”. ואילו עתה, לאחר שלמדתי להכיר את הדנייפר, את הריין, את ספרד — נתמלאתי רגשי התפעלות מזקיפות־הקומה של העם היהודי, של כל העם אשר נדד בלי הרף ממקום למקום ומארץ לארץ בלא להיכנע. לבי פעם בחוזקה עם הייסורים העל־אנושיים אשר מאז ומתמיד ליוו את חיי היהודים בנדודיהם.

אך יחד עם זאת נתמלאתי רגש של כבוד אנושי ויהודי עת ראיתי באיזו זקיפות־קומה עמדו ההמונים הגדולים הללו, כולם, “בני־עמי”, העם שאני משתייך אליו. נפשי עלתה על גדותיה מרוב גאווה על אומץ־לבם ואי כניעתם לאויביהם רבי־העוצמה. וככל שהרביתי ללמוד את העובדות הבודדות ואת התקופות ההיסטוריות השונות, נתמלאתי התפעלות שגדלה והלכה מן האישים הדגולים שהעם היהודי העמיד מקרבו. הם נתייצבו לנגד עיני כענקי־רוח ומאז ואילך לא חדלתי מללמוד על חייהם ומעשיהם. מובן מאליו, שעוד לא הצלחתי אז לרדת לסוף כוונותיהם. קשות מדי היו בעיות אלו בשביל כוח תפיסתו של תלמיד־ הגימנאסיה כדי שאוכל לרדת לסוף הבנתם. תולדות־חייהם של אישים גדולים עניינוני עוד מימי ילדותי. והנה נוספה לי עתה גאלריה חדשה ומפוארת של אישים כאלה. את תולדות חייו של לאסאל ידעתי עוד מקודם. בימים ההם היה הוא הסוציאליסט הבין־לאומי הפופולארי ביותר, אשר את תורתו ונאומיו למדנו על פה. לגבינו הגימנאזיסטים היה זה דבר טבעי לגמרי. בנשימה עצורה קראנו את יומנו, אשר הוא, הנער בן הט"ו, ניהל בגימנאסיה הגרמנית של ברסלוי (עיר שלא היתה רחוקה מצ’נסטוחוב); עצמאותו, תבונתו וחלומותיו על שיחרור העם היהודי. בהשפעתו של לאסאל הרצאתי פעם בחוג התלמידים שלנו הרצאה, שהיתה אופיינית לגבי התקופה ההיא. שם ההרצאה היה: “שנות הגימנאסיה בימי לאסאל ובימינו”.

המטרה היתה כפולה: להוכיח מה בלתי־אנושי היה היחס ליהודים, אך עם זאת גם להראות מה פירוש “אדם גדול” — מה גדולה עשויה להיות פעולתו של יחיד כאשר אין הוא אחוז שנאת־האדם ושנאת היהודים.

כאלה היו פני המאורעות הקדומים והחדשים בעיני הצעירות — מתוך פרספקטיבה רחוקה.

* * *

לא קל היה לחבר את המאורעות והתקופות הבודדים לתמונה אחידה. לעתים קרובות לא ידעתי לשית לי עצה בעצמי, שהרי מן הנמנע היה שמישהו מבני משפחתי או מבני הסביבה בכלל יוכל לבוא לעזרתי ולהסביר לי דברים שבפקעת הסבוכה הזאת.

אצלנו בבית לא היה איש שיידע את הבעיה הלאומית היהודית. על יהודים בכלל אמנם היו מדברים אצלנו, ודווקא לעתים קרובות. לא להתעניין ביהודים נחשב אצלנו כפשע וכקלות־דעת. אבל כל אימת שהועלתה השאלה, תמיד המדובר היה ב“מתן עזרה ליהודים”. לעזור להם קודם כל מן הבחינה החומרית או להושיט עזרה נגד רדיפות. היה בכך משום עניין של “צדקה ליחידים”, אולי אפילו מין גישה הומאניטארית — אך קשה למצוא את ההגדרה המדוייקת לכך. היינו מתבוללים מאוד, אך לא עסקנו בפעולה או בפוליטיקה של התבוללות. לא היינו “פולנים בני דת משה”. ראינו את עצמנו כפולנים — אבל גם כיהודים. פולנים מן הבחינה התרבותית, וכיהודים — מלבד הדת — כאילו במובן ההיסטורי. מן הבחינה הרוחנית קיבלנו את המצב כמות שהיה. מין “סטאטוס קוו” רוחני. כמובן, סבורים היינו שככל שיתפתחו התרבות הכללית והשכלת העם, כן תיעלם ותלך האנטישמיות ועל כל פנים שנאת היהודים.

דווקא אז קרה מקרה שנודעה לו משמעות רבה לגבי דידי. אחותי הבכירה התארסה לאדם צעיר ואינטליגנטי (לווינסון) שמוצאו מקורלאנד. חינוכו היה כמינהג הימים ההם ברוח הגרמנית והוא אף דיבר בעיקר גרמנית. הוא עבד כמנהל במפעל לטכסטיל בלודז'. בעת שהיה אצלנו, ביקר אצלנו גם אחיו הגדול ממנו, שהיה בדרכו מן הקונגרס הציוני בחזרה הביתה וביקש להכיר את משפחת אביו. הוא הביא במתנה לאחותי הכלה שני ספרים — את “אוריאל אקוסטה” לקארל גוצקוב ואת “מות דאנטון” לגיאורג ביכנר. מדוע הביא דווקא את שני הספרים האלה לא אדע, כשם שלא אדע מה שייכות היתה, לדעתו, בין שני המחברים. יש לשער שהציר הציוני הצעיר ראה את עצמו כ“יהודי צעיר”, שרחש אהדה לשני המחזאים של “גרמניה הצעירה”. ואולי רק הכריכה הנאה שלהם היה הדבר המשותף שבין שני ספרים אלה. ואולם לגבי דידי היתה לשני הספרים שהובאו אלינו באקראי משמעות רבה ביותר. עד היום אזכור עוד את מהדורות־הפאר ואת הכריכות של עור אדום.

הדראמה של גוצקוב עשתה עלי רושם עמוק מאוד. קראתי עוד קודם לכן סיפורים ודראמות יהודיים משל הסופרת הפולנית אליזה אוז’שקובה מגרודנה, בעלת הגישה ההומאנית העמוקה ליהודים. גישתו של גוצקוב אל הבעיה עמוקה יותר ועם זאת הוא מעלה את שאלת “חופש המחשבה”. העובדה שאציל פורטוגזי צעיר מזדעזע בשל ייסורי היהודים, מחמת האינקביזיציה בארץ־מולדתו ושבגלל זה הוא מוותר על כל זכויות־הייתר שלו ומזדהה עם היהודים הנרדפים — עובדה זו היא שהראתה לנו כיצד חייב אדם לנהוג בתנאים כאלה. ואם הוא, לא־יהודי רם־מעלה, עובר אל מחנה היהודים המעונים, הרי הוא נותן דוגמה לכל אדם בעל־אופי. הנה כן תפסתי את משמעות הדראמה הזאת. ואוריאל אקוסטה נכנס לתוך חיי. העובדה שמחזה של גוצקוב נאסר תחילה בהעלאה על הבימה בגרמניה, וכי לאחר מכן הכניסה הצנזורה שינויים שלא היו לטובת היהודים; שגוצקוב אפילו נאסר בשל פעולתו הספרותית — גם עובדות אלו לימדוני כיצד חייבים סופרים ומחזאים לנהוג ולחיות את נושאי יצרתם. ומאז ואילך, כל אימת שהעלו את מחזהו של גוצקוב “אוריאל אקוסטה”, השתדלתי לראות את המחזה שוב ושוב.

גם מחזהו של ביכנר נעשה אז קרוב ללבי. סיסמתו “מלחמה — לארמונות־הפאר, שלום לביקתות העניים!” ואלו במאבק “אומץ, אומץ ועוד פעם אומץ־לב!” — נעשתה גם סיסמתנו. לימים הרביתי לכתוב ולהרצות על גיבור הומאניסטי זה, שנעשה כה אהוב עלי ויקר לי.

בעת שהתגוררתי בציריך, היתה סימטא צרה ומפותלת של העיר העתיקה מחוז־חפץ לרבים מטיולי. משום שכאן, ב“רחוב המראות”, מצאתי לוח־זיכרון: “בבית זה התגורר גיאורג ביכנר”. אנחנו, תושבי ציריך, גאים היינו, שמחזאי מוכשר זה אשר מת בגיל כה צעיר (רק בן עשרים וארבע היה במותו!) שימש גם כפרופיסור “באוניברסיטה הציריכית שלנו”.

* * *

הגרמני־הקורלאנדי לווינזון היה הציוני האינטליגנטי הראשון, שראיתי בחיי. ואולי אפילו הציוני הפעיל הראשון שנתקלתי בו בכלל.

על הציונות ידענו. היו מספרים אז, כי “סופר וינאי מבקש להקים מדינה יהודית”. וכמובן — הכול ראו את העניין כ“דמיון שווא”. ואכן כמעשה דמיוני היו מתארים את הדבר בחוגים שלנו (בסביבה הבורגנית האינטליגנטית). צ’נסטוחוב היתה בימים ההם עיר (יישוב שלישי בגודלו בפולין), שלא היה בה אפילו ציוני אחד ויחיד, אשר שמו היה ידוע בעיר. על כל פנים אפשר לומר בוודאות גמורה, כי בין אלה שהוחזקו כ“אינטליגנציה” — רופאים, עורכי־דין ומהנדסים — לא היה אף ציוני. השמועה אמרה, כי בעיר מצויה “איזו אגודה ציונית” וכי בראשה עומד פלוני בשם חיותין, פנקסן בבית־חרושת גדול. אבל — וזה היה חשוב מכול — הוא היה “ליטוואק” שבא לעירנו מרוסיה או מליטה. כן אמרה השמועה שיש לו אוהדים בקרב החסידים “בשוק הישן” (ששם התגוררו האדוקים). שהרי איזה יהודי אחר היה מעלה על דעתו עניין של עליה לארץ־ישראל אם לא החסידים? את העובדה שהם, החסידים והרבנים, ניהלו בימים ההם מאבק מר נגד הציונות — לא היה איש יכול להעלות על דעתו. “יהודיוּת” (יידישקייט) היתה שם נרדף לדת. “ושמא רוצים הקנאים להתפלל בירושלים?” כי ירושלים היא עיר הקודש — בכך הכירו הכל, לא רק יהודים — אלא גם הקאתולים, אשר הקימו בעירנו בניין ענקי עם “פאנוראמה”, שבה היו מראים את ירושלים העתיקה ואת הרי יהודה.

העליתי כאן את המומנט הזה, שכן יש בו משום תמונה מובהקת המאפיינת את יחסו של הציבור האינטליגנטי המשכיל לבעיות יהודיות. אמנם היה בכך משום חזיון דמיוני, אבל חזיון דמיוני זה היה המציאות הממשית.

פרק חמישי: הכינוס המהפכני הראשון של תלמידי־גימנאסיה יהודים    🔗

הריני חוזר עתה להלכי־הרוח שפקדוני לאחר “השוד” בצ’נסטוחוב. מן האמור לעיל ניתן להבין בבירור, כי שום איש מן “הסביבה שלנו” לא היה בכוחו להושיעני ולסייע בידי להתמצא בשאלות יהודיות. הראשון שעזר לי בכך היה נחום סינגאלובסקי. הוא היה בן גילי, בא לעירנו בתור “אכסטרן”. מחמת ה“נורמה באחוזים” שהוטלה על קבלת יהודים לא ניתן לו להתקבל לגימנאסיה ממשלתית. כאן היה מתכונן אל הבחינות ובינתיים […כתב ל] כתבי עת ציוניים [בטקסט המקורי חל שיבוש – הערת פב“י]. אבל גם הוא היה “ליטוואק”. עמו קשרתי קשרי ידידות הדוקים וידידות זו נמשכה כבר עד למותו. הוא עשה לאחר מכן קאריירה מדעית גדולה במוסקבה הסובייטית, אך על כך אספר מאוחר יותר. כאן רוצה אני להזכיר רק עובדה אחת שלגבי דידי היתה לה משמעות רבה. הוא התגורר בחדר משלו כדייר מישנה אצל משפחה פולנית, בדיוק ממול לגימנאסיה שלנו. לא פעם, תחת לשבת בגימנאסיה, הייתי מבלה את שעותי עם נחום בחדרו, קראתי והתווכחתי עמו על נושאים יהודיים. היתה זו פעולה חשאית ביותר, שלא היתה ידועה לשום איש. לא בבית ולא בגימנאסיה. בבוקר הייתי שם על שכמי את התרמיל והולך לגימנאסיה כביכול. אך משהגעתי לשם, במקום לפנות שמאלה הייתי פונה ימינה. כאן הייתי יושב עמו עד השעה שלוש אחה”צ וכאשר ידעתי שהתלמידים הולכים הביתה, הייתי שם שוב את התרמיל על שכמי והולך אף אני הביתה יחד עמם.

נחום סינגאלובסקי היה אדם שקט וקר־מזג ובאופיו לא היה משום ברק. אבל הוא היה איש עבודה מובהק, עבד הרבה מאוד ובאורח שיטתי. מחונן היה באורך־רוח ובכושר התמדה. נואם לא היה (בניגוד לאחיו אהרון, העסקן הנודע של חברת “אורט”) ואפילו בחוג מצומצם התבייש להשמיע את קולו. לימים למד כימיה בגרמניה.

בצ’נסטוחוב הייתי יוצא עמו לטיולים ארוכים אל מאחורי העיר, על פני הסוללות הירוקות שהקיפוה, ושם היינו שוקעים בוויכוחים על בעיות פוליטיות ויהודיות לאומיות. כדי להיטיב ולהבין את העניינים נחוץ היה להשיג כתבי־עת שונים. כסף לא היה לו לנחום ולכן הייתי אני מספק את המעות הדרושות, אך כתבי־העת היו מגיעים על־פי כתובתו. בדרך זו היינו מצויידים בידיעות גם בעניינים השוטפים.

ואולם מחמת ביקורי התכופים אצל נחום הרסתי לחלוטין את הקאריירה הגימנאזיסטית שלי. בשנים קודמות הייתי זוכה להצטיינויות מיוחדות בעת מעבר מכיתה לכיתה. הייתי אפילו “תלמיד ראשון”. ואולם השיעורים שפסחתי עליהם מחמת ביקורי אצל סינגאלובסקי היו חסרים לי בעת הבחינות. בספרות ובשפות עוד יכולתי איכשהו לשית לי עצה שכן הייתי מרבה לקרוא בבית וכך יכולתי להצטיין גם הלאה בבחינות שבכתב בספרות ובהיסטוריה. אך המצב באלגברה, גיאומטריה ופיזיקה היה רע ומר. המורה למאתימאטיקה לא יכול לסלוח לי על היעדרותי מן השיעורים וטען: “תלמיד שמצטיין כל כך בספרות, ביוונית ובלאטינית, מפגר במידה כזאת במאתימאטיקה! הרי בן עשירים אתה, מדוע אינך מקבל מורה עוזר שיסייע לך בהכנת שיעורי הבית?”

גם בבית היו תמהים, שהרי איש לא העלה את החשד שתחת לשבת בשיעורים בבית־הספר, עסקתי “בלימודים חשאיים” אצל סינגאלובסקי. נחום היה גם כותב לי אישורים בשביל הגימנאסיה, שמישהו בבית היה חולה ולכן לא יכולתי לבוא. את המכתבים היה חותם בשם אחותי.

בעת טיולינו ושיחותינו היה נחום מדבר בעיקר על עניינים יהודיים ועל הציונות. ואילו אני — על סוציאליזם ומהפיכות. התוצאה היתה שהוא אמנם השפיע עלי השפעה עמוקה, אבל גם אני השפעתי עליו. ואמנם הגיעו הדברים לידי כך, שלימים נטלנו שנינו חלק בתנועה הסוציאליסטית החדשה…

האדם השני שהשפיע עלי מבחינה יהודית־לאומית היה יהושע פרידמן. הוא היה אדם שונה לגמרי מסינגאלובסקי. בהיותו בנו של המייסד והעורך של העתון היומי העברי “הצופה” בווארשה, לא ניתן לו להתקבל בגימנאסיה בווארשה ועל כן פנה אל הגימנאסיה בצ’נסטוחוב ושם נתקבל. הוא התגורר, תמורת מתן שיעורים, אצל משפחה אמידה ומשכילה בשם טמפל, והיה מסייע לבן הצעיר בלימודיו. יחד עם זאת היה חברו הטוב של הבן הקשיש יותר, אלכסנדר, אף הוא תלמיד בגימנאסיה. נמוך־קומה ובעל מזג נוח, היה פרידמן מסתכל ומקשיב בתשומת־לב למתרחש מסביבו. תמיד היה מהוגן בשיחו ושיגו, מעולם לא יצא מכליו והשתדל להשיב תשובה הגיונית על כל נימוקי בני־דבבו. הוא הצטיין לא רק בחריצותו, אלא גם בכשרונות ניכרים בלימוד לשונות, בייחוד ביוונית ולאטינית. גם אני ידעתי לא רע את שתי השפות האלו וכאשר נערכה בגימנאסיה חגיגה כלשהי, היו המורים מכבדים אותי בתפקיד של קריאה וכיו"ב. אבל לפרידמן לא יכולתי להשתוות בשום פנים, שכן הוא הצטיין במיוחד בתרגומיו. הוא גם היה הידען הראשון והגדול ביותר בעברית בכל צ’נסטוחוב ורבים התפעלו מדיבורו השוטף בעברית חדשה.

בגימנאסיה ניסה לארגן חוג עברי, אך הדבר לא נסתייע. על כל פנים אני הפקתי תועלת ממנו ולמדתי את האותיות העבריות. לפני שהגעתי ל“בר־מצווה” שכר אמנם אבי מלמד, שהיה בא אלינו, או שאני הייתי הולך אליו ולומד אצלו. אלא שזמן לא רב לאחר “הבר־מצווה” נשכחה ממני גם צורת האותיות. ועתה, בהשפעתו של פרידמן, חידשתי שוב את תלמודי ההוא. לפרידמן היו גם זכויות גדולות באירגון החוג הציוני הראשון של נוער משכיל. הוא היה מקבל כל מיני הוצאות ספרותיות ציוניות ולאומיות בעיקר בלשון הרוסית וברצון רב היה מפיצן בין התלמידים. אני הכרתיו מקרוב ואף התיידדתי עמו. ברצון היה מתרגם לי ולכמה חברים אחרים פואימות וסיפורים קצרים מעברית לרוסית. בדרך זו עורר בנו עניין רב לגבי היצירות היהודיות הלאומיות המודרניות ועזר לנו להיטיב ולהבינן. הרבה, הרבה חב אני לפרידמן וכל אימת ששוחחתי עמו על נושאי הספרות הפולנית והרוסית, שעוררו בי התפעלות, היה מעלה הקבלות מעניינות מן היצירות היהודיות הלאומיות.

עלי להוסיף כאן, כי גם יהושע פרידמן היה “ליטוואק”. הוא עסק באירגון ערבים בשביל המשכילים המבוגרים על נושאים לאומיים וציוניים. חברו וידידו של אלכסנדר טמפל, שעבד יחד עם פרידמן, כותב בין השאר:⁴ "יהושע היה היוזם של התנועה היהודית והציונית בקרב הנוער הלומד בפולין. הוא אירגן את חוג התלמידים הראשון, שבו עמד בראש התנועה הלאומית היהודית, ואחר כך — התנועה הציונית. הוא הקים את הספריה היהודית והציונית הראשונה, על פי יוזמתו נתקיים בצ’נסטוחוב הנשף הספרותי הראשון, שבו השמיע נאומים — בלשון הפולנית — זיידמן (מי שהיה לימים ציר בסיים הפולני מווארשה; מת בירושלים בעת מלחמת העולם השניה) ויאן קירשרוט (מי שהיה יחד עם יצחק גרינבוים היוזם של חוגי סטודנטים ציונים־ראדיקאליים ראשונים בווארשה). זיידמן וקירשרוט דיקלמו שירים יהודיים בלשון הפולנית. עד היום אזכור עוד את הרושם שעשו עלי אז שיריו של ביאליק.

“אחר־כך התנהלה הפעולה בשני כיוונים: אירגון ההגנה העצמית ואירגון חוג של נשים. המרכז היה יהושע ומקומו — בחדרי. כאן, מתחת למיטתי, עמד ארגז עם הקטוגראף. כאן היינו מדפיסים כרוזים… ד”ר קרוק כתב את הכרוז הנהדר הראשון למען אירגון חוג של נשים. הכרוז שלו ‘קומי’ עורי' בת ישראל!' הוכתר בהצלחה גדולה. איני זוכר בדיוק אם היה זה בשנת 1903 או 1904".

חוג תלמידי הגימנאסיה שלנו הביא לצ’נסטוחוב כמרצה את יצחק גרינבוים. אף הוא היה סטודנט, כמוהו כידידו קירשרוט, והרצה כמובן בלשון הפולנית. ואולם בניגוד לתיאורטיקן קירשרוט, בעל המזג השקט, הצטיין גרינבוים באופיו התקיף, אפשר לומר — הסוער. הוא לא הסתפק בניתוח האובייקטיבי של מצב היהודים ובמסקנות הציוניות, אלא גם התקיף קשות את מתנגדי הציונות ובייחוד את המתבוללים. הוא חיזק בנו בייתר שאת את התנגדותנו להתבוללות הפולנית.

הוא, האינטליגנט הפלוצקאי, היהודי והסטודנט הווארשאי (שהיה כבר אז בראשית צעדיו לקראת מעמד של סופר יהודי), גילה התעניינות רבה באופייה המיוחד של המסורת הפולנית בצ’נסטוחוב.

בזכרונותיו כותב גרינבוים, כי "לראשונה נפגש עמי בשנת 1902 בלודז‘, באסיפה עם קירשרוט. לאמיתו של דבר נפגשנו עוד כמה שבועות קודם לכן אצלנו בצ’נסטוחוב. טרם נסיעתו סיפר לי על התוכנית לארגן אסיפת־אינטליגנציה גדולה בלודז’, כדי “לצאת לקרב גנראלי נגד המתבוללים”. הוא הזמינני לבוא לאסיפה ההיא ואמנים נעניתי ובאתי. היתה זו אחת האסיפות המעיינות ביותר. היא נערכה במוצאי שבת בטרקלינו הנאה של רופא יהודי (ברחוב פיוטרקוב הגדול), והשתתפה בה “העידית של האינטליגנציה היהודית”: רופאים, עורכי־דין, מהנדסים. באולם המלא על גדותיו הירצה יאן קירשרוט. נושא הרצאתו היתה “האתיקה של ההתבוללות”. גרינבוים בא כדי ליטול חלק בוויכוח. המרצה, שנאם פולנית ספרותית מצויינת (ותיבל את דבריו במובאות יפות מיצירותיהם של משוררים וסופרים פולנים), הסביר על שום מה חייבת האינטליגנציה היהודית לעמול לשיפור מצבם התרבותי־הלאומי של המוני־העם היהודים. הוא קבע, כי זוהי חובתה המוסרית. וכיוון שאינה ממלאת את חובתה זו, אין ההתבוללות מוצדקת מבחינה מוסרית. הרצאתו התיאורטית של קירשרוט הצטיינה ברמה גבוהה מאוד. לאחר ההרצאה הוכרז על הפסקה וניתן למתנגדי המרצה להירשם לרשות־הדיבור.

חלפו, עשר, חמש־עשרה דקות, ההפסקה נגמרה — ואיש לא נרשם לרשות־הדיבור. שוב מבקשים להודיע אם מישהו רוצה לשאול שאלה, אך גם הפעם — שתיקה. כרגיל במקרים מעין אלה, רבתה המתיחות — והכל שותקים. לבסוף גרינבוים מבקש רשות־הדיבור. הוא נראה רגוז (שהרי בא במיוחד כדי להשתתף בוויכוח ולהשיב על דברי המתנגדים) ופתח: “המרצה אמר, כי ההתבוללות אינה מוסרית ואף נימק את הדעה הזאת. עלי לומר, כי לא זו בלבד שההתבוללות היא אנטי־מוסרית, אלא שהמתבוללים הם גם פחדנים. אנו השלכנו לכם את הכפפה, ואין איש מכם מעז להוכיח כי אין אנו צודקים, כי ההתבוללות יש בה נהיה אחרי תרבות”.

כאן נשמעה קריאתה של אשת רופא מאחת הפינות: “מאוריצי, תן לי את פרוותי, אנו הולכים הביתה, הפירחח הזה העליב אותנו!” קמה מהומה גדולה, נשמעו קריאות רגוזות מכל צד והתפתח ויכוח לוהט. רבים נרשמו לרשות־הדיבור וסוף סוף ניתנה לגרינבוים האפשרות לבוא חשבון עם ההתבוללות והמתבוללים. הנה כך הכרתי את גרינבוים, את הפולמוסן הצעיר והלוהט. וכך אני מכירו מזה יובל שנים ומעלה ונהנה מידידותו.

השפעתי על פרידמן ששיחותיו אתנו על ספרות ייהפכו למסגרת של קבע. בדרך כלל היו השיחות מתקיימות בשבת אחר־הצהריים (ביום א' בשבוע לא נתקיימו לימודים בגימנאסיה). אבל בין השומעים לא היה קיים קשר הדוק. פרידמן לא הצטיין בכשרון אירגוני, אבל הוא קיבל את ההצעה והחוג נהפך לקבוצה רעיונית. יחד עם זאת הצעתי, שהחוג יקים קופה לעזרה הדדית. ב“חוג ההשתלמות” הפולני הכללי היתה לנו קרן כזאת, שהיתה תומכת בחברים חסרי־אמצעים. היינו עוזרים להם ברכישת ספרי־לימוד, ולא אחת קרה שהיה צורך לשלם בשביל חבר גם שכר־לימוד בגימנאסיה והקרן שלנו חשה לעזרתו. עתה הצעתי שקרן דומה תוקם בחוג היהודי, שכן היו בו הרבה בנים להורים עניים. נקל להבין, שדבר זה שיווה לחוג אופי מלוכד יותר. גם טיולים משותפים, שהיינו עורכים אל סביבות העיר ואל היערות הנאים שבקירבתה, הוסיפו להידוק הקשרים בין חברי החוג.

אך פעלתנותי עדיין לא באה על סיפוקה בכל אלה. למן שנות נעורי הראשונות הייתי בדעה, שהדעת מחייבת את “בעל הידיעות” לא רק להשתמש בהן שימוש מעשי, אלא להשפיע גם על אחרים שיהיו פעילים. היה בכך לא רק עיקרון הגיוני. הוא הלם גם את היצר החברתי שבי למאמץ אידאי־הארמוני משותף. החוג היהודי מנה שבעה־שמונה חברים. ראש וראשון היה אלכסנדר טמפל שהוזכר כבר לעיל, בחור מלא חיים ובעל מזג אופטימי, שהיה מעשי יותר מפרידמן והביא תועלת מיוחדת לחוג. אביו היה עשיר, בעל סוכנות־גבול מיסחרית. אלכסנדר השפיע על אחד מפקידי אביו שיביא לנו כתבי־עת וספרים מן העבר הגרמני של הגבול.

רוצה אני להזכיר כאן עוד תלמיד־גימנאסיה אחד, אשר נטל חלק פעיל מאוד בחוג ואשר לימים תפס עמדה חשובה במחנה המהפכני היהודי והרוסי. היה זה שמעון פרושיצקי (“פייגעלע”). הוא היה טיפוס שונה מפרידמן וטמפל. מוצאו היה ממשפחה אמידה ומשכילה והוא הצטיין בגימנאסיה בכושרו האינטלקטואלי ובנטייתו לפולמוס. בעל פנים חיוורים ועיניים כחולות, היה מנצל כל ספר ומאמר שקרא (והוא קרא הרבה מאוד) כדי לעשות ללעג ולקלס את אלה שהיו בדעה שונה ממנו. בחוג הקטן שלנו, בין הידידים הקרובים, בעת שהיינו משוחחים ברוח טובה, היה חש עצמו בטוב ובשיחו ושיגו היה מעלה את החוג למדרגה רוחנית גבוהה יותר. לימים נעשה הוא המייסד העיקרי של “אגודת פועלי־ציון” בפולין (“פאלסטינצים”). הוא היה בין מנהיגי “הפארבאנד הפולני” יחד עם יצחק טאבנקין, מוטל (מארק) יארבלום, בן־ציון ראסקין, אריה הולנדרסקי ושמעון איידלמן (החבר מוליה מלודז'). פרושיצקי היה בעל מוח אנאליטי חריף. הוא סיים את חוק לימודיו במישפטים ונעשה משפטן נודע ברוסיה.

כאשר יצחק בן־צבי, רחל ינאית ויעקב זרובבל הקימו בפולטאבה את “אגודת פועלי ציון” הרוסית, השאלה, אם “התאחדות פולטאבה” תיהפך לאירגון כולל של כל הקיסרות הרוסית, היתה תלויה לגמרי בשמעון פרושיצקי (או, כפי שכינוהו חבריו, “פייגעלע”). זמן רב רצה בכל תוקף לקיים את האוטונומיה של פועלי ציון בפולין. הוא היה מיודד מאוד עם פרידמן (שניהם נשאו לנשים שתי אחיות). אך לימים נפרדו דרכיהם — פרושיצקי פנה לחיים הרוסיים, לאחר המהפיכה הבולשביסקטית נעשה לאחד הקטיגורים הראשיים בברית־המועצות. היה זה הוא, חברנו הקרוב מצ’נסטוחוב, שחיבר את החוקה הפלילית הסובייטית.

בחוג שלנו בצ’נסטוחוב התווכחנו לא אחת על תקופת נאפוליון. אולם איש מאתנו לא חלם על כך ששמעון ירצה לשכלל ולתקן את החוק הנאפוליאוני — הגם שיכולנו לשער אז הרבה דברים. ועוד פחות מזה יכולנו להעלות על דעתנו — ומן הסתם לא יכול להעלות על דעתו גם הוא, שיחד אתנו חלם ופעל להכנת המהפיכה, שיירצח בצורה מזוועת ביותר בידי השליטים הבולשביסטיים לאחר נצחון המהפיכה, כ“מרגל ופרובוקאטור”. דבר זה ודאי וודאי עלה על כל כוח הדמיון ההיסטורי. “פייגעלע הפאלסטינאי” נעשה אחד הקורבנות הראשונים של הגיליוטינה המוסקבאית החדשה, אי שם באחד ממרתפי המישטרה.

ניגוד גמור לפרושיצקי היה חבר אחר של החוג שלנו, ישראל פיינמן. בחור שקט, צנוע, אוהב שיטה, חרוץ, חבר טוב, נעשה לימים דוקטור לרפואה, נטל חלק במלחמת העולם הראשונה והשניה והגיע לארץ־ישראל יחד עם הצבא הפולני של הגנראל אנדרס. בתל־אביב המשיך בעבודתו בצניעות בתחום הרפואה. בעת שישבתי בכלא הקאטורגה בפיוטרקוב, שימש הוא כרופא בעיר ואז נהניתי מעזרתו החברית.

בווארשה היה קיים אירגון ארצי של חוגי־גימנאסיה פולניים, ו“חוג ההשתלמות” הצ’נסטוחובי הפולני שלנו השתייך לאותו אירגון.

עתה, לאחר שהקימונו את חוג־הגימנאסיה היהודי, התחלתי לפעול שהחוג שלנו יקים אירגון יהודי דומה. כוונתנו היתה להתמודד עם משימה היסטורית גדולה. אכן לא היה זה מן הדברים הקלים והוא אף היה כרוך בסכנות גדולות. ראשית כל, אילו נודע הדבר למישטרה, היתה אוסרת את כולנו. ואין כל ספק שאיך שלא יהיה היו מגרשים את כולנו מן הגימנאסיה. ואף־על־פי־כן העזנו! הדבר היה מסובך במיוחד, משום שבערים אחרות לא היו קיימים חוגים כאלה בעלי רעיונות דומים. משמע שאנחנו, חוג התלמידים בצ’נסטוחוב, אנוסים היינו ליטול את היוזמה להקים לא רק את האירגון הארצי לכל פולין, אלא גם לעזור בהקמת חוגים מקומיים. והדבר החשוב מכל — לקרוא ל“כינוס ארצי” אשר יעבד מצע רעיוני משותף, שיתווה “תוכנית פעולה”. וכגולת־הכותרת — לארגן “ועד מרכזי” קבוע בשביל אותם חוגים. “הוועד המרכזי” והכינוס הארצי נהפכו אצלנו לסיסמה.

החברים הקרובים כינו את הרעיון “אידיאה פיכס” וטענו, כי בראשי צץ רעיון שאין כל אפשרות להגשימו: שהרי אין לנו כל קשר עם ערים אחרות ובפרט לא עם גימנאסיות לבנות. והרי דבר זה היה בבחינת עיקרון שאין לוותר עליו, שכן אבן־הבוחן לכל “קידמה” בימים ההם היתה לגבינו השאלה של שוויון־זכויות לאשה: להתקומם נגד הדעות הקדומות של הבורגנות ונגד הסנוביות של החברה. “אם אמנם דרוש כינוס ארצי כזה, כי אז חייבות לארגנו וארשה או לודז'” — היתה טענת חברי.

היתה זו הפעם הראשונה שגיליתי עקשנות רעיונית. ודאי שמוטב היה אילו וארשה נטלה על עצמה את היוזמה, היתה טענת־הנגד שלי. אבל אם דבר זה לא קרה, כי אז שומה עלינו ליטול את היוזמה בידינו. הסתמכתי על “הפאטריוטיזם הצ’נסטוחובי”, שהרי עירנו אינה איזו פינה נידחת סתם, כי אם העיר השלישית בגודלה בפולין. ואם באים לכאן מאות אלפים עולי־רגל ואפילו מלך פולני ערך כאן את טקס הכתרתו, יכולים גם אנו לעשות את הצעד הראשון להגשמת רעיון גדול.

ואכן הייתי משוכנע שזהו “רעיון גדול”: להקים קשר אירגוני בין אנשים וחוגים בעלי רעיון משותף למען אידיאל גדול. כאן שומה עלי להעיר, שיישובים רחוקים משכו את לבי מאז ומתמיד. בילדותי אהבתי מאוד לקרוא סיפורי־מסע על מקומות מרוחקים. ומן הבחינה המעשית היתה צ’נסטוחוב המקום המתאים ביותר לרעיות מעין אלה. דרך עירנו עברה “מסילת־הברזל הווארשאית”, שהיתה אולי הטובה ביותר בכל האימפריה הרוסית (מלבד המסילה מוסקבה־פטרסבורג, בעיקר בגלל נסיעותיו של הצאר). בעת טיולי על־גבי הסוללות והגבעות המוריקות, כשראיתי את רכבות־האכספרס הדוהרות וחולפות, עם קרונות־השינה שלהן והכתובות “בריסל” או “פאריס”, “לונדון” או “אמסטרדאם” — תמיד היתה מתעוררת בי תשוקה לקפוץ לתוך אחד הקרונות ולנסוע.⁵ היצרים הבין־לאומיים התעוררו בי כנראה מוקדם מאוד.

עתה, בקשר עם תוכניתי בעניין חוגי הגימנאסיות ביקשתי להקים למיצער את הקשר בין ערי פולין. כפי שהוזכר כבר, מבין שלושת החברים שלי לא היה יהושע פרידמן מחונן בכשרון אירגוני. הוא היה אדם פאסיבי והסתפק בעבודותיו בתחום הספרות והתרגום. שמעון פרושיצקי היה בעל נטיה מיוחדת: כל דבר חדש שהגיע לידיעתו, היה נוהג קודם כל לשפוך עליו קיתונות של לעג. הוא היה בחור אינטליגנטי וביקורתי מאוד וראה קודם כל את הצדדים החלשים שבכל דבר. דומה, שמותו הטראגי בברית־המועצות, שבה הגיע לעמדה שלטונית רמת־מעלה, מסתבר לא מעט בקוו זה שבאופיו. הוא ראה את הצדדים החלשים של מהפיכת אוקטובר ואולי ראה שם את היעדר היסודות של חירות דמוקראטית.

אם כה ואם כה, בימים ההם בצ’נסטוחוב נאלץ הייתי להתגבר בעצמי על התנגדותם של כל חברי הקרובים ביותר.

הטוב שבין “בעלי בריתי” היה (לא הפעם היחידה) אדם מיצקביץ'. המשורר הפולני הגאוני הזה שימש מופת ל“חוג ההשתלמות” הפולני שלנו. אנו, תלמידי הגימנאסיה, ידענו בעל פה את שיר־הסטודנטים שלו על ה“פילארטים”. מצויות שם שתי שורות: “אמוד כוחותיך לפי הכוונות — ולא את כוונותיך לפי הכוחות”. היינו צעירים, ואנוכי טענתי: למי יש לכוון את המלים הללו של המשורר, אם לא אלינו, בני־הנעורים?

הפשרה היתה, שפרידמן ופרושיצקי הסכימו שאנסה את כוחי. הם היו סמוכים ובטוחים שאנחל כישלון. אבל דווקא עובדה זו, כרגיל, גירתה עוד יותר את דמיוני ועוררה את מרצי. התחלתי לחפש קשרים קודם כל בעירנו עצמה. נערה צעירה ונחמדה, הלנה בירמן, עבדה בלשכת בית־החרושת גדול בצ’נסטוחוב, אך הוריה ומשפחתה כולה התגוררו בסוסנוביץ. אביה ניהל שם עסק של חלפנות. היתה זו משפחה מתקדמת. אך הלה ביקשה להיות עצמאית ולהרוויח את לחמה במו ידיה. היא היתה מן הראשונות שהצטרפו לחוג הנשים שאירגנו. אחיה לודביג למד בסוסנוביץ בגימנאסיה הריאלית. פעם בא לעירנו ואז הכרתיו וקירבתיו לרעיון שלנו. נסעתי איפוא לסוסנוביץ, העיר השכנה, מרכז של התעשיה הכבדה הפולנית ובפרט של תעשיית המיכרות. באתי בדברם עם לודביג והוא נטל על עצמו את המשימה לארגן חוג תלמידים רעיוני כזה. הוא נטל חלק פעיל באירגון חוגי־הגימנאסיה הראשונים ולימים בתנועה הסוציאליסטית המהפכנית ואף נחבש פעמים רבות בכלא. בהיותו כבר מהנדס חשוב זכה בשנת היובל לפעולת החוגים הגימנאזיאליים שלנו (בשנת 1955) לאות־הצטיינות מיוחד מידי הממשלה הקומוניסטית בווארשה.

בבואו כתייר לישראל, ובהיותו מלא התפעלות מן המדינה, רשם בשנת 1958 רשימות בפינקס זכרונותיו. מתוך רשימות אלו (שעדיין לא ראו אור) הריני מביא כאן פרטים אחדים:

"בשנת 1902, בהיותי תלמיד הכיתה החמישית של הגימנאסיה הריאלית בסוסנוביץ', נסעתי לבקר אצל משפחתי בצ’נסטוחוב. היה זה בימי חופשת־הקיץ. שם נפגשתי עם חוג ציוני של תלמידי־גימנאסיה, שבראשו עמד תלמיד הכיתה השישית, יוסף קרוק. (עם חוג זה נמנו שמעון פרושיצקי, יהושע פרידמן (בנו של עורך “הצופה”), אלכסנדר טמפל, מוריס גרינבאום, פיינמן ואחרים שאת שמותיהם איני זוכר). הכוח המניע היה קרוק; הוא יחד עם אחרים היה מעבד את ההרצאות. מלבד פעולתו האינטלקטואלית בחוג, היה עוסק בגיוס תלמידי־גימנאסיות מערים אחרות, שהיו באים לימות־החופשה לצ’נסטוחוב. בדרך זו נתוודעתי אל יצחק גורסקי (זגייז') וברוניאטובסקי (מפאביאניץ). קרוק החזיק בעיקרון, שבכל גימנאסיה ממשלתית בפולין הקונגרסאית יש להקים חוג ציוני של תלמידים. הודות לו קם בדרך זו בשנת 1902 חוג תלמידי הגימנאסיה בסוסנוביץ. על פי הוראות מצ’נסטוחוב היינו מגייסים את הצעירים המשכילים מקרב הבורגנות היהודית, אשר (מחמת הנורמה שהגבילה קבלת תלמידים יהודים) נמנע מהם להתקבל לבית־הספר הממשלתי. בסוף שנת־הלימודים 1902־3 הגיעה הפעולה לממדים נרחבים. הוקמו חוגי צעירים של בחורים ובחורות, היינו מפתחים את רגש האהבה לארץ־ישראל. היינו לומדים היסטוריה יהודית וקוראים את יצירות הקלאסיקנים של הספרות היהודית.

לאחר ועידת התלמידים בשווידר (בהשתתפותו הפעילה של יוסף לשצ’ינסקי) התחלתי בפעולה בקרב פועלים יהודים שעבדו בבתי־מלאכה, בבתי־דפוס ובמיסחר. בתחילה אירגנתי למענם שיעורי־ערב שבהם לימדתים פולנית, קרוא וכתוב וחשבון, ויחד עם זה נטעתי בהם את הרעיון הציוני. השיעורים היו נערכים בבית־הכנסת הציוני. ההשתתפות היתה גדולה למדי, זמן רב במיוחד הייתי מקדיש לכך בחודשי חופשתי מבית־הספר. מבחינה מוסרית היה מושיט לי עזרה ידידי הבלתי־נשכח מקרב האינטליגנציה יהושע וולפסון ז"ל.

יחד אתו נסעתי בשנת 1904 לווינה (כציר החוגי הגימנאזיסטיים שלנו) אל לווייתו של ד“ר הרצל. שם ייצגתי אני את “אירגון התלמידים של פולין הקונגרסאית”, וּווֹלפסון — את האירגון בסוסנוביץ. בווינה שהינו שלושה ימים. בזכרוני נשמרה העובדה שעשתה עלי רושם מכאיב. לאחר הלוויה בבית־העלמין והקדיש שנאמר על ידי האנס (בנו הצעיר והיחיד של ד"ר הרצל) ראינו ברחובותיה של וינה מודעות, שתוכנן היה בערך כך: “היום נערכת אסיפה אנטישמית. הנואם הראשי יהיה ראש־העיר ד”ר לוּאגר”. עד היום חש אני את הכאב שפקד אותי אז בקוראי את המודעה הזאת. היה זה בדיוק ביום שבו הלך לעולמו האדם שהיה בכוחו להתמודד עם לואגר. הרגשנו בעליל שנתייתמנו. גדולה היתה אהבתנו אליו. ואהבה זאת תישאר בלבי עד סוף ימי. מווינה נסענו יחד עם סירקין וסוסקין.

לאחר שובי לסוסנוביץ אירגנתי “שבוע של אבל” בקרב הפועלים ואירגון התלמידים. כל השבוע לא הסרתי את אות־האבל השחור מעל מדי בית־הספר שלי, שלבשתי בעת שהשתתפתי בהלוויה. המישטרה הרוסית לא הפריעה בעדי, שכן הללו חיפשו בעיקר צבע אדום, שעד מהרה נעשה הצבע של דגלנו. מאז ואילך התחילה פעולתנו בקרב התלמידים והפועלים לקבל ממדים גדלים והולכים".

עד כאן דבריו של לודביג בירמן.

אחרי ביקורי בסוסנוביץ נסעתי לפיוטרקוב, שבה היתה קיימת גימנאסיה רוסית לבנות. פיוטרקוב, שהיתה אמנם קטנה בהרבה מצ’נסטוחוב, היתה עיר פלך, שאליו השתייכה גם לודז'. כאן היה מקום־מושבו של מושל־הפלך, המימשל, בית־המשפט של הפלך — וגם בית־הכלא עם עבודת פרך לפושעים פליליים ולנידונים פוליטיים. לימים נזדמן לי לעשות הכרה מקרוב עם בית־כלא זה.

בגימנאסיה המקומית לבנות למדה נערה מכירה בשם ליכטנבוים. אביה היה חרושתן עשיר מאוד, בעל בית־חרושת גדול לטכסטיל בעיר השכנה טומאשוב, ושם גם התגורר. בחדרה של ליכטנבוים אורגנה אסיפה מצומצמת ראשונה של כמה תלמידים ותלמידות גימנאסיה. זכורני שעמדתי ליד הפסנתר והרציתי על החוגים הרעיוניים שלנו וקראתי להקים “חוג רעיוני של אחים ואחיות בדומה לאלה הקיימים אצלנו, שכן עניין עקרוני הוא בשבילנו שלארגון המוצע תשתייכנה גם תלמידות”. כאן הכרתי כמה וכמה תלמידים אשר לימים תפסו עמדות חשובות בפולין ובברית־המועצות.

נסיעתי לפיוטרקוב היתה בשבילי בעלת משמעות מיוחדת גם משום שמלבד תלמידי הגימנאסיות הכרתי שם פועל־דפוס צעיר בשם יאנקל בארון, שקשרי עמו נתארכו לכל ימי חיי. הוא היה היוזם של “אגודה ציונית פועלית” ראשונה בעיר והיה עם מייסדי “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית”. במסירות ובהתלהבות גדולה עבד אתנו יחד בשנים שלאחר מכן ב“מפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה”. הוא היה אדם צנוע בעל אופי עדין. הוא חי בעוני ובדחקות, אך מעולם לא ויתר על דרכו הרעיונית. יחד עם זאת ידע להתייחס בסובלנות אל מפלגות אחרות, אשר בתוכן היו לו ידידים קרובים.⁶

ההתקפה על הערים נמשכה והלכה.

בגימנאסיה בצ’נסטוחוב למדו תלמידים גם מערים אחרות, משום שנמנע מהם להתקבל לגימנאסיה שבמקומות מגוריהם. מצד שני היתה שורה שלימה של בני־נעורים מצ’נסטוחוב שנמנע מהם להתקבל לגימנאסיה שלנו מחמת המיספר המוגבל של תלמידים יהודים שהורשו להתקבל בה. הם נאלצו איפוא לחפש להם מקומות־לימוד בערים אחרות. אחד מהם היה יצחק גורסקי, ידיד קרוב שלי. בהיותו בן למשפחה בורגנית משכילה, קיבל חינוך מסורתי וענייני היהדות לא היו זרים לו. הייתי מרבה לשוחח עמו והוא נדבק באותם רעיונות שהיו מנת חלקי. הוא הצטיין בחריצות יתירה, אינטליגנציה, יוזמה — וחוש הומור. גילה עניין בבעיות רוחניות והיה עם זאת מארגן טוב — שני קווים שרק מעטים בדור הסוציאליסטי שלנו הצטיינו בהם. הוא למד בבית־הספר למיסחר בפאביאניץ (הסמוכה ללודז'). היה זה בית־ספר תיכון מטיפוס חדש, שהממשלה הרוסית התחילה להקים אז בפולין. יוזמם של בתי־ספר אלה היה שר־האוצר הנודע ורב־ההשפעה גראף ויטה (שלימים נעשה ראש ממשלה). הוא דחף את המדינה לקראת התפתחות תעשייתית ומיסחרית ולשם כך ייסד את בתי־הספר החדשים. בבתי־הספר המיסחריים לא היתה קיימת ה“נורמה” האנטי־יהודית ובדרך כלל היתה כמחצית התלמידים בבתי־ספר אלה יהודים (לעתים הגיע אחוזם עד תשעים!).

בעת שגורסקי בא הביתה לחופשת־הקיץ, באתי עמו בדברים שינסה להקים “חוג השתלמות” של תלמידים יהודים, כדוגמת החוג שהיה לנו בצ’נסטוחוב. הוא התמכר לעבודה זו ומאז נשאר נאמן למגמה הרעיונית. הוא החל מייד לארגן גם בעירנו את הפועלים וסייע באירגון השביתות הראשונות על העלאת השכר והטבת תנאי־העבודה. לימים נאסר, ברח לווינה, שם למד ונבחר ליושב־ראש התאחדות הסטודנטים מרוסיה, אירגון גדול ורב־השפעה שהיה מארגן אסיפות־מחאה נגד הרדיפות הצאריות. לאסיפות הגדולות הללו נהג גורסקי להזמין גם נציגים של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית, כך שהמנהיג הוינאי הנודע ויקטור אדלר הופיע יחד עם הנציגים הסוציאליסטיים היהודים, לאצקי־ברטולדי, ד"ר שץ אנין, דוב בורוכוב, מארק ראטנר ואחרים. גורסקי נשאר כבר יושב בווינה בקביעות.

שעה שבוינה נמצא באורח זמני הוועד המרכזי (לחוץ־לארץ) של המפלגה הציונית־סוציאליסטית, שיתף עמנו גורסקי פעולה. הוא נעשה עסקן חשוב במפלגה הסוציאל־דמוקראטית האוסטרית. בימי מלחמת העולם הראשונה נמנה עם מחנה השלום “מחנה צימרוואלד”. אופייניים לדורנו ולשיטה שלנו הם — כמדומה לי — שני התחומים השונים כל כך, שבהם פעל:

א. בתחום התרבותי היה בין מייסדי “בית־הספר לפועלים” החדש בווינה, שבמרוצת הזמן נהפך להיות גאוותה של תנועת הפועלים הבין־לאומית.

ב. התחום השני היה הקואופראציה הפועלית, שבה הצטיינו האוסטרים. הוא היה מעוזריו הקרובים של ד"ר קארל רנר (מי שהיה לימים נשיא המדינה). גורסקי קשור היה במיוחד עם “סחר־החילופין האוסטרי־סובייטי”. כנציגה של אוסטריה ביקר גם במוסקבה וניהל משא־ומתן עם מוסדות הממשלה הסובייטית.

משהגיע הפאשיזם לשלטון, היגר גורסקי עם משפחתו לאמריקה. לאחר המלחמה חזרו לווינה, שבה נוטלים שוב חלק בתנועה הסוציאליסטית, בייחוד בתחום הפעולה התרבותית והחינוכית. בשנת 1963 השתתף כנציג חברת הסרטים הפועלית של אוסטריה בוועידה הבין־לאומית לסרטי־עבודה, שאירגנה הסתדרות העובדים הכללית בתל־אביב.

בהיותם מלאי התפעלות מן המדינה ומתנועת־הפועלים בישראל, העלו יצחק ואשתו אלה בתל־אביב ובירושלים ברוב חיבה זכרונות מימי הנעורים, עת התחלנו — כתלמידי גימנאסיה — את פעילותנו היהודית והסוציאליסטית. כזה היה אחד הבונים הראשונים של התנועה ההיסטורית החדשה, שהתחלנו בה בשנים 1902/1903.

* * *

לאחר ש“כבשתי” את שלוש הערים סוסנוביץ, פיוטרקוב ופאביאניץ, נשארה עוד הבעיה הקשה ביותר שציפתה לפתרונה: שני המרכזים הגדולים — וארשה ולודז'.

בווארשה לא היו לי כל קשרים אישיים. שיכנעתי איפוא את חברי שאת המשימה הזאת חייב ליטול על עצמו יהושע פרידמן, שהרי בעזרת בני משפחתו והעתון “הצופה” נקל היה למצוא את הקשרים הדרושים. לעומת זאת נטלתי את לודז' על עצמי.

לודז' בראשית המאה העשרים

מוצאה של אמי היה מלודז‘, בה התגוררו הוריה וכל בני משפחתה. הם לא היו עשירים כמשפחתו של אבי, אך היו אמידים ונמנו עם שיכבת המשכילים. אמי היתה נוסעת לעתים קרובות אל משפחתה והיתה נוהגת ליטול עמה את הילדים. הנה כי כן היתה לודז’ העיר הגדולה הראשונה שהכרתיה בימי ילדותי.

גודלה של העיר, התנועה העצומה, הרעש הרב עשו עלי כמובן רושם עז (בימי לימודי בגימנאסיה מנתה לודז' כשלוש מאות אלף תושבים). כזה היה הרושם של נסיעותי הראשונות ללודז'.

ואולם הפעם עשתה עלי העיר רושם קשה. היתה זו “עיר מכוערת” לעומת צ’נסטוחוב, לא היה בה פארק עירוני כמו אצלנו, לא היו בה שדרות מפוארות של עצי־ערמונים, כפי שהיו אצלנו. הרחוב המרכזי שבו נצטופפו כל האנשים, רחוב פיוטרקוב, היה אמנם רחוב ארוך מאוד, אבל הוא היה צר, מידרכותיו קטנות ואכן היה צורך להידחק ממש בתוך המון העוברים־ושבים. אך כל זה לא היה אלא הקליפה החיצונית. ואילו “התוכן” היה עוד גרוע מזה. כוונתי לעוני, שנשא כאן אופי מזווע, בייחוד מחמת הניגודיות הקוטבית הבולטת. מן הבחינה הסטאטיסטית היתה לודז' העשירה בכל ערי פולין ועושרה עוד גדל והלך במהירות מסחררת. אבל כל זה התייחס רק לחלק זעיר ביותר של אוכלוסי העיר. וכאילו כדי לנקר את עיני הבריות במתכוון, היו הגבירים הבודדים, אילי הטכסטיל והמיליונרים, מפרידים את ארמונותיהם מדלת־העם על־ידי גדרות־ברזל. גם אצלנו בצ’נסטוחוב היו הגבירים חיים חיי־מותרות, אבל כלפי חוץ לא היו נוהגים באורח מתגרה כל כך כלפי שאר חלקי האוכלוסיה.

גם בתי־החרושת הגדולים לא היו אצלנו בטבורה של העיר, כפי שזה היה לעתים קרובות בלודז‘. והדבר עוד הוסיף על הרושם המדכא שעוררה העיר. לודז’ מתגאה שהיא “מאנצ’סטר של פולין”. אמנם גם מנצ’סטר האנגלית אינה מן הערים היפות, על כל פנים כפי שראיתיה בימי מלחמת העולם הראשונה ולפניה, בעת ששהיתי שם. ייתכן שאין זה גם מקרה מבחינת הפסיכולוגיה של מעמד ההון הגדול. הללו — הן באנגליה והן בחיקויים הפולני — היו עסוקים עד כדי כך בענייני הייצור, היצוא והמסחר, בצבירת הונם הגדל והולך, שפשוט לא נותר להם הזמן והרצון או אולי אף לא ההבנה, לתת את דעתם על “ענין צדדי” כל כך, שלא היה קשור במישרין בבתי־החרושת שלהם ובצבירת ההון.

הניגודים הסוציאליים מצאו איפוא את ביטויים לא רק בתחום החברתי אלא גם בתחום הפסיכולוגי. מצוקתו של פועל־אריגה בלודז' נהפכה לשם דבר ממש. המשורר הפולני הנודע, קאז’ימייז' טטמאיר, אמר ברומאן שלו: “אם יש ברצונך לדעת מה פירושו של ייאוש, חדלון־אמונה — לך לך אל האורג הלודז’אי”. ומצבו של הפועל היהודי היה עוד חמור מזה. הדלות ברובע העוני היהודי באלוט זעקה ממש עד לב השמים. מובן איפוא, שדבר זה עשה עלי רושם עמוק בעת שהוליכוני לשם. מצבם של הפועלים היהודים היה חמור לאין ערוך ממצבו של הפועל הפולני, שכן עבדו היהודים לרוב בבתי־החרושת ובבתי המלאכה הקטנים ולא היתה להם דריסת־רגל בבתי־החרושת הגדולים והחדישים. דווקא בלודז' נתחולל המאבק על “זכותו” של הפועל היהודי לעבודה בבתי־החרושת הגדולים, אחד המאבקים הגדולים, שרק בחיים הכלכליים היהודיים היה מקום לכמותם.

האוכלוסיה היהודית בלודז' היתה כרבע מן האוכלוסיה הכללית והגיע אז לשבעים וחמישה אלף נפשות, ובד בבד עם גידול האוכלוסיה הכללית נתרבו גם הם.

אבל היו בה בלודז' גם צדדים חיוביים אשר עוררו חיבה גדולה. היתה זו רוחו המלחמתית של ציבור הפועלים הלודז’אי. בתולדותיה של תנועת הפועלים הפולנית (וגם היהודית) היו הלוחמים הסוציאליסטים מלודז' נמנים עם “השורה הראשונה”. במאבק המהפכני ניגנו הם בכינורות הראשונים.

עתה, בבואי לכאן לארגן את הנוער הסוציאליסטי, כבר ידעתי את העובדות האלו ממה שלמדתי בחוג ההשתלמות בגימנאסיה. כבר קראנו אז את תולדות “הפרוליטאריון הראשון” של פולין (1880), כאשר מנהיגיהם ניתלו בווארשה או מתו לאחר מאסר של שנים ארוכות במיבצר השליסלבורגי.

הרוח האידיאית העמוקה והמסירות הרבה שמצאתי בחוגים הראשונים שביקרתי בהם כאן עשו עלי רושם עמוק. מאז ואילך, במשך כל שישים השנים שחלפו מאז, וכאשר ביקרתי פעמים לאין ספור בלודז' בהזדמנויות שונות ובמישטרים חברתיים שונים, לא פחתה אהדתי אליה.

מן הבחינה היהודית היתה לה ללודז' עוד תכונה אחת, שבה היתה עיר זו שונה מכל שאר עריה של פולין. חלק גדול של אוכלוסייתה היו ה“ליטוואקים”. מלבד ההגירה הגדולה מליטא, אוקראינה ורוסיה הלבנה שהלכה לאמריקה ולשאר ארצות, זרם גם גל הגירה גדול מחלקי רוסיה שונים ללודז'. הודות למרצם, כושר־תפיסתם ויוזמתם סייעו היהודים במידה רבה בפיתוח התעשיה והמיסחר בעיר זו.

ועוד בתחום אחד הם הטביעו כאן את חותמם המובהק, היו אלה ה“ליטוואקים” שתרמו תרומה גדולה לאין ערוך להתפתחות התנועות הלאומיות היהודיות. ואכן על שום כך לא היתה לודז' מרכז כה חזק של התבוללות, כפי שהיה הדבר בערי פולין האחרות. ה“ליטוואקים”, בבואם לכאן לא ידעו את הלשון הפולנית ועל כן לא היו רגישים כל כך לתהליכי ההתבוללות שרווחו בפולין ואשר הקיפו חלק ניכר של האינטליגנציה היהודית וגם של ציבור הפועלים. כאן עלי לציין, שדווקא המפלגה הסוציאלסטית הפולנית (פפ"ס), פיתחה פעילות רבה מאוד גם בקרב הפועלים היהודים וממילא היתה זו פעולה של טמיעה. אם כי — ודבר זה ראוי לציון! — הם נהגו להוציא את כתבי־העת והחוברות שלהם גם ביידיש. וכאן מן הראוי לציין עוד עובדה, שבין עסקני תנועת הפועלים היהודים באנגליה ובארצות־הברית, היתה שורה שלימה של מנהיגים חשובים, אשר (לפי הדוגמה הפולנית במקום־מוצאם) המשיכו בקוו ההתבוללות.

מלבד המפלגות הפולניות היו כאן גם קבוצות של “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית” ושל “מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים”.

בניגוד למתבוללים הביאו הליטוואקים ללודז' זרם חזק של התנועה היהודית הלאומית לכל גווניה (“בונד”, ציונים כלליים, “ציונים סוציאליסטים”, “פועלי ציון”, טריטוריאליסטים וכיו"ב). הלאומנים הפולנים והאנטישמיים האשימו את הליטוואקים בלודז' (וגם בווארשה ובערים אחרות) שהם מנהלים בפולין פעולת “רוסיפיקאציה”. היתה זו האשמת שווא. הליטוואקים הביאו בעיקר זיקה יהודית לאומית ושאיפות לתחיה לאומית. נכונה היתה רק העובדה, שביניהם לבין עצמם השתמשו הרבה בלשון הרוסית וכאשר היה בא תיאטרון חשוב מרוסיה, היו זורמים להצגותיו בחפץ לב. והרי היתה זו תופעה טבעית לגמרי, בייחוד כשבלודז' לא היה קיים אז תיאטרון פולני קבוע, במידה שאני זוכר. יתירה מזו, בעיר לא היה קיים כל עיקר בניין מודרני בשביל הצגות תיאטרון. בנידון זה לא יכלה לודז' להשתוות אפילו עם העיר שלנו צ’נסטוחוב, שהיתה קטנה בהרבה מלודז', שהרי אצלנו היה אולם־תיאטרון, קטן אמנם אבל נאה מאוד. הוא היה רכוש פרטי, וכאשר היתה באה לעיר להקה פולנית (בדרך כלל היתה מציגה במשך כל החורף), היה אולם התיאטרון, על היציע והתאים שלו נראה יפה מאוד. בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות — היה עושה אפילו רושם רומאנטי…

הודות לכל האמור לעיל היתה לודז' נחשבת בין המרכזים היהודיים הלאומיים החזקים ביותר בפולין. שהרי יותר משדיברו רוסית, היו הליטוואקים מדברים יידיש. הודות לכך קמו כאן לתחיה מוסדות יהודיים לאומיים שונים, כגון המקהלה היהודית “הזמיר”, שנמנתה עם האירגונים ההמוניים היפים ביותר בציבוריות היהודית בפולין כולה.

* * *

הרשמים שספגתי בלודז' בבואי לשם באביב 1903, היו במובנים רבים שונים לגמרי מן הרשמים שבביקורי הקודמים. שנתיים שלוש קודם לכן, משבאתי לשם עם אמי, ראיתי את העיר והנה היא גדולה והומיה, ושרוי הייתי כמעט רק בחוג המשפחה שלנו. למעשה היו אלה חוגים שונים ומגוונים. אצל אחות אמי היתה לשון הדיבור גרמנית בעיקר (נוסף על הפולנית). לעומת זאת היתה הלשון הפולנית לשון הדיבור בבית אחות אבי. שם שנאו את הלשון הגרמנית — ואילו את הלשון הרוסית פשוט החרימו. דודי נעלב פעם כאשר בבואי אליו נתלווה אלי חבר שדיבר רוסית — ואם מעט בכך, עוד לבש “רובאשקה” רוסית. “התבייש לך להיות שרוי בחברה של מוסקאלים. ילמדו נא המוסקאלים למיצער להתלבש כראוי, בלבוש אירופי, כשהם באים אלינו לפולין” — אמר.

ואילו בעת ביקורי הנוכחי ראיתי דברים רבים בעיניים אחרות לגמרי. בשתי השנים הקצרות 1902–3 כבר עברתי מן הבחינה הפוליטית את “הקורס הרעיוני של הקאדטים לקצינים” עת למדתי להבין, שהדברים החשובים ביותר מתבשלים לרוב מאחורי הקלעים; כי במאבק ההיסטורי הזה חשוב לא רק להכין את האסטרטגיה של המחנה שלנו, אלא יש להשתדל ללמוד לדעת גם את האסטרטגיה של המחנה שכנגד. וכי מתחת לפני השטח מצוי הבסיס הסוציאלי, שהוא המכריע. ואכן השתדלתי עתה ללמוד את האסטרטגיה המדינית־הפסיכולוגית.

עזר לי בכך ידיד חדש, ישעיהו ספיר. חברי מצ’נסטוחוב נחום סינגאלובסקי, אשר התכונן לבחינת הבגרות כאכסטרן, הוא שנתן לי את כתבתו של ספיר. אף ספיר התכונן לבחינת הבגרות האכסטרנית, אך הוסיף להתגורר עם הוריו בלודז'. אביו היה אדם עשיר, בעל מחסנים גדולים לסחורות־טכסטיל, התגורר בבית משלו במרכז העיר (רחוב נאברוט 1, פינת רחוב פיוטרקוב). ישעיהו שימש גם כמזכיר בעסקי המיסחר של אביו. קרונות־משא ענקיים היו מביאים לחצר ביתם חבילות־בדים עצומות לאין ספור. ישעיהו היה רושם את הסחורות ו… מטמין בהן את הכרוזים המהפכניים. בדירתם המרווחת היו נכנסים ויוצאים בני־אדם רבים. היה זה בית דתי־מסורתי. גם הם היו “ליטוואקים” והלשון הרוסית נשמעה שם תדירות.

בבית זה למדתי לדעת, כי מלבד שני “סוגי התרבות”, “הפולנית” וה“גרמנית”, אשר היו השוררים במשפחתי, קיימת גם שיטה שלישית: היהודית־הלאומית. לגבי דידי היתה זו משפחה משכילה ראשונה, שלשון דיבורה העיקרית היתה יידיש. ישעיהו היה בעל קלסתר פנים נאה מאוד, שערות בלונדיניות רכות — “אינטליגנט רוסי” אמיתי. עד מהרה הצטרף אל מייסדי המפלגה הציונית־הסוציאליסטית.

הוא היה צעיר לימים, אך גדול ממני בשנתיים. הוא היה כבר אז בר־הכי בכל מיני מפלגות פוליטיות, רוסיות, פולניות ויהודיות. היה מרבה לקרוא ולהתווכח. הוא שהוליכני על־פני רחובות באלוט העניים. הוא הביאני גם אל אגודה ציונית, ששם היו פועלים ובני־נוער מנהלים ויכוחים ביידיש וברוסית. שם הכרתי את יוסף טשרניחוב, שלמד בבית־הספר למיסחר בזגייז' השכנה. יחד עם עוד קבוצת חברים היה בא אל האסיפה בלודז'. טשרניחוב, שהיה נואם מוכשר, בעל מזג חם ונמרץ ופולמוסן שנון, שימש כיושב־ראש האגודה. בשם המושאל “דניאלי” התחיל עד מהרה למלא תפקיד פעיל וחשוב בחוגים הציוניים־הסוציאליסטיים הראשונים ובעתונות המפלגתית. הוא הכיר מקרוב מאז ימי נעוריו את ברל כצנלסון ואת שאר מנהיגי ההסתדרות.

טשרניחוב כותב בזכרונותיו: "המהומה החברתית בקרב הנוער הורגשה באגודה שלנו ‘עתידות ציון’. לשם היו באים נציגי מפלגות סוציאליסטיות שונות והיו מתקיפים את הציונות שלנו. שמוע שמענו, כי בעולם הגדול, בעיקר במינסק, קיימת תנועת פועלים ציונית, הקוראת לעצמה ‘פועלי ציון’, אך מושג ברור על התנועה זו לא היה לנו. רק דבר אחד היה ברור, שתנועה כזאת חייבת לקום — חסר לנו אוויר בתוך הציונות ולא היה בכוחנו לעמוד מול עוצמת הסוציאליזם הצועד וכובש…

“כולנו היינו הרצליאנים, ואנוכי — מתנגד חריף לאחד־העם. בחוג ‘עתידות ציון’ הכרתי בפעם הראשונה את יוסף קרוק. באחת השבתות מועד אסיפותינו הכלליות וההרצאות פנה אלי גימנאזיסט צעיר מצ’נסטוחוב והציע לי להקים קשר בינינו. החלפנו כתובות, ומאז מתחילה היכרותנו”.

ההיכרות עם טשרניחוב היתה בעלת חשיבות מרובה לגבי הכנת הכינוס של תלמידי־הגימנאסיות, וגם בשבילי אישית, אפילו לגבי חיי־המשפחה שלי בעתיד.

שעה שהיינו קרובים לסיום הכנותינו לכינוס הראשון של תלמידי הגימנאסיות, פרצו פרעות בקישינוב, בפסח 1903. ידוע ידענו — ואף מבשרנו חזינו — כי הממשלה היא אנטישמית וכי מוסדותיה מנהלים מדיניות אכזרית ומזוהמת ביותר כלפי היהודים. עוד בחוג ההשתלמות הפולני שלנו בגימנאסיה עסקנו איפוא בשל כך בפעילות מהפכנית. ואולם שהממשלה עצמה תחליט לארגן במו ידיה — וכמעט לעיני העולם כולו — מרחץ־דמים לאזרחים שלה; שבפטרבורג עצמה, שבה מכהנים שגרירי מדינות אירופה ואמריקה ובה ישבו גם כתבי עתונות חוץ־לארץ — כי ממיניסטריון הפנים הרוסי שם ייצאו הוראות ישירות, כיצד לארגן את שחיטת היהודים — זה היה למעלה מכוח השגתנו. בדומה לכל שאר הבריות היינו מזועזעים עד עמקי לבנו ונפשנו.

למן היום הראשון לפוגרום הגיעו אלינו לצ’נסטוחוב, כמו לכל שאר הערים, כל הפרטים המזוועים על מה שהתרחש. בהיות עירנו עיר גבול, היו בתי־המיסחר והמשלוח שולחים יום יום את נציגיהם אל הגבול הגרמני לשם סידור ענייני המכס. אלה היו מביאים עמם ערב ערב את העתונים היומיים הגרמניים, את ה“ברלינר טאגבלאט”, או עתונים גרמניים אחרים. ושם תוארו התככים הצאריסטיים שנעשו מאחורי הקלעים וכל הפרטים של מאורעות־האימים. וכאשר העתונים הביאו את הידיעה, כי במשך שלושה ימים נרצחו כמעט חמישים יהודים ונפצעו כשש מאות, כי 700 בתים נפגעו ונהרסו, 600 חנויות נשדדו — 2000 משפחות יהודיות נהרס מעמדן — לא היה גבול להתמרמרות ולייאוש.

ואולם אצלנו בצ’נסטוחוב היינו מוכנים מבחינה נפשית, יותר מאשר בערים אחרות, לשחיטה האיומה הזאת. שכן “פוגרום השוד”, שנערך בעירנו תשעה חודשים קודם לכן, כבר הספיק לחשוף תוך כאב חודר את עומק הטראגדיה היהודית ברוסיה.

שהרי בעינינו ראינו כבר את “החיה שבאדם”, כיצד היא שודדת וטורפת; כיצד רוב חלקי האוכלוסיה, לרבות האינטליגנציה, מתייחסים באהבה לפורעים — ובמקרה הטוב ביותר נוקטים עמדה “נייטראלית”.

* * *

“קישינוב” חידדה את רגשותינו. אם היו עוד בצ’נסטוחוב אנשים אשר ניסו לנחם את עצמם, כי “השוד” לא היה אלא מקרה בלבד, וכי הוא מסתבר אולי בהלכי־הרוח הקלריקאליים המיוחדים לעירנו, נעשה מעתה ברור, כי זוהי שיטה ערמומית הנקוטה הן בידי מוסדות השלטון העליונים, והן בידי הרשויות המקומיות. מאז ואילך נעשה אויבנו הגדול ביותר וייטשיסלאב פלווה.

הוא היה לגבי דידנו לא רק שר הפנים, כי אם גם סמל של שלטון־הדמים כולו. שם זה נחרת עמוק במוחותינו. לא לעתים קרובות מדי היינו מזכירים שם זה, אך לעולם לא שכחנוהו. ובייחוד אנחנו, הנוער בעל הרגישות המיוחדת. יחד עם זאת נעשה ברור גם לחוג הגימנאזיאלי הקטן שלנו, כי יהיה מה שיהיה בעתיד, שומה על היהודים לארגן בכל מחיר הגנה עצמית. ה“סאמואוברונה” (הגנה עצמית) — נהפכה לסיסמה שלנו. לגבי דידי שוב לא היה כל ספק, כי הצעד האינסטינקטיבי הראשון שלי בעת “השוד” בצ’נסטוחוב, עת תפסתי את שני הפטישים במחסננו ואמרתי אל מאלארסקי “צריך להתגונן!”, “אסור לעמוד באפס מעשה!” — עתה נעשה ברור לי לגמרי, כי דבר זה חייב ליהפך עתה לתוכנית מחושבת ומעובדת לפרטיה בשביל הפעילות היהודית.

וכשם שה“אכספדיטורים” היהודים בצ’נסטוחוב היו מביאים מן הגבול הגרמני בחשאי עתונים מחוץ־לארץ עם התיאורים האנטי־יהודיים, חייבים אנו לחשוב מעתה כיצד נוכל להביא “מן הצד ההוא” גם נשק. ודווקא משום שעירנו שכנה על הגבול ואנחנו היינו קרובים יותר ממישהו אחר אל “האקדחים של חוץ־לארץ”, שומה עלינו ליטול את יוזמת האירגון על עצמנו. מעתה השתלטו עלינו כללי שתי המלים: “פלווה” ו“סאמואוברונה”. מאחוריהן עמד עולם שלם של מחשבות וים של רגשות. סבורני, כי “תשעת החודשים הפאטליים אוגוסט 1902 — אפריל 1903”, הם שהביאו לי את הבגרות לקראת פעילות במשך כל חיי בעתיד.

בחודשי האביב והקיץ של 1903 חייתי למען הסיסמה הרעיונית הממשית: “לארגן את כינוס הגימנאזיסטים שלנו מהר וטוב ככל האפשר”. זה חייב היה להיות הצעד הראשון לקראת התוכנית הגדולה הכללית. איך הוא ינוסח ויוגשם — זאת עוד לא ידעתי. אך דבר אחד ידוע ידעתי: זה חייב להיות מעשה רב אשר יביא למיפנה במצב הקיים.

לנוכח כל המאורעות הללו שוב לא יכול היה יהושע פרידמן להסתמך על “הספרות בלבד”, ואילו שמעון פרושיצקי לא יכול היה להסתפק במתיחת ביקורת בלבד — הם אנוסים היו להיכנע בעל כורחם.

עיבדנו תוכנית מפורטת, כיצד לקיים את הכינוס. פרידמן הוצרך להגביר את פעילותו בווארשה כדי למצוא נציגים ונציגות בגימנאסיות שם. יתירה מזו: הוא הסכים שהכינוס ייערך במעון־הקיץ שלהם בשווידר הסמוכה לווארשה, בדרך לאוטבוצק. שיגרנו מכתב חוזר ובו הורינו לצירים כיצד להגיע לכינוס בחשאי. העירונו את תשומת־לבם על הנחיצות במשמעת מחתרתית מוחלטת.

מעתה התחלתי ממש לקדוח יומם ולילה לקראת הכינוס. הרגשתי בחוש, שכינוס זה עתיד למלא תפקיד גורלי לא רק לגבי המשך התפתחותו של הנוער, אלא אולי גם ישמש נקודת־מוצא לתנועה אידיאית חדשה.

את מועד הכינוס קבענו לימי חופשת־הלימודים בקיץ 1903.

* * *

את הכינוס הכינונו במרץ רב ובדייקנות קפדנית. לצירי הערים השונות שלחנו הוראות לנסוע לווארשה לא ברכבת אחת. הוא הדין גם לגבי הנסיעה במסילת־הברזל הקטנה של שווידר. כל אחד קיבל כתובת אחרת, ומלבד זה נתבקש כל אחד לרדת בתחנה אחרת וללכת כמה קילומטרים ברגל. בהגיע הצירים למקום, חיכה לכל אחד מהם מישהו אחר, בעל סימן מיוחד. אני עצמי נסעתי מתוך מאמץ רב ביותר. חייב הייתי לשמור בשבע עיניים ששום דבר לא יעורר כל חשד. למען יעבור הכינוס בסודי סודות, בהצלחה, ללא מאסרים וסיבוכים כלשהם. נסעתי במדי־החג שלי ובמעיל־קיץ מהודר של גימנאזיסט, שהיתה בו שורה של כפתורים נוצצים, כמו במדי קצין־צבא. בעת הנסיעה ברכבת קראתי כל הזמן עתונים בורגניים מווארשה, לא החלפתי דברים עם איש ולא עשיתי הכרה עם איש. כל הפרטים הללו של התנהגות מחתרתית למדתי מן הספרות המהפכנית שקראתי.

בהגיעי לווארשה טיילתי בכמה רחובות (הכול כדי להתחמק מבלש שאולי התחקה אחר עקבותי), ואז שכרתי כירכרה ונסעתי אל מערכת העתון העברי “הצופה”. בהתאם למוסכם מראש כבר המתין לי שם יהושע פרידמן. הפגישה היתה לבבית ובירכנו איש את רעהו לשלום. אז הראה לי יהושע את עבודת המערכת שעוררה בי סקרנות רבה. היתה זו מערכת יהודית ראשונה שביקרתי בה. אז עוד לא שיערתי כי לימים אקדיש חלק גדול מחיי לעבודה דומה.

עם יהושע פרידמן נדברתי שאותו לילה אלון בביתו וכי עוד באותו ערב נסכם כמה פרטים אחרונים בנוגע לכינוס. כדי שלא לעורר חשד אצל איש, סוכם בינינו שכל אותו ערב שוב לא אצא מן הבית. משפחת פרידמן התגוררה כאמור, במעון־קיץ. פרידמן הביאני אל דירת הוריו ואמר, כי איש לא יבוא ולא יפריע לי. ישבתי שם כמה שעות, קראתי ועשיתי תיקונים אחרונים בהרצאתי.

פתאום נבהלתי לשמע צילצול חזק בדלת. לא משתי ממקומי ולא ניגשתי לפתוח. הצילצול נעשה חזק יותר — ואני, עצבנותי גברה עוד יותר. האכבה את האור? הרי אז יבינו שמישהו נמצא בבית. נשמעו נקישות חזקות — ניגשתי לדלת והנה שומע אני מישהו אומר ברוסית: “גוספודין קרוק, פתח את הדלת, אני צריך להיכנס”. אבל איש מלבד יהושע לא ידע על הימצאותי כאן. כלום אין זה בלש? לא היתה ברירה בידי. פתחתי קמעה את הדלת ואמרתי ברוסית: “איש מבני־הבית אינו כאן, צריך אתה לבוא פעם אחרת”. הלה, בעל מראה רוסי טיפוסי, שהיה גם לבוש כמו רוסי, השיב: “אבל תן לי להיכנס. יודע אני לשם מה באת… אני הנני — ביאליק!”…

התבלבלתי עוד יותר, אך הפעם מחמת דרך־ארץ. את שמו של ביאליק ידעתי וכבר קראתי כמה משיריו בתרגומים ללשונות אחרות. והנה עומד כאן ליד הדלת המשורר הגדול בכבודו ובעצמו! הוא הבין כנראה את מבוכתי ואמר לי, כי כידיד קרוב של המשפחה גילה לו פרידמן את הסוד בדבר הכינוס שלנו ואף סיפר לו עלי. הוא נמצא עתה בווארשה כאורח והוא לן אצל הפרידמנים.

ביאליק התלהב מן היוזמה שלנו, שתלמידי־הגימנאסיות מתארגנים בעצמם כדי ליטול חלק פעיל בתנועה הציונית, וכי מבקשים הם להכיר את התרבות היהודית.

זוכר אני דברים אלה יפה, שכן היתה זו שיחתי הראשונה עם המשורר הגדול. הוא פתח את השיחה במלים אלו:

"משונה הדבר אצלכם בפולין. שהרי כאן המרכז הצפוף ביותר של העם היהודי. יש כאן כל כך הרבה אינטליגנציה ונוער. האמנם כולם נתבוללו כל כך, עד שהחיים היהודיים אינם מעניינים אותם כל עיקר? והרי ברוסיה המצב שונה לחלוטין.

“יהושע סיפר לי כי אצלכם בצ’נסטוחוב אין אפילו אינטליגנט אחד שיהיה ציוני וכי הנך האינטליגנט הצעיר הפולני הראשון, שהצטרפת לציונות”.

משהערתי לו כי אין זה נכון, כי הראשון בעירנו היה יהושע פרידמן, העיר ביאליק באירוניה של טוב־לב:

“הו, כן, אבל לפי המושגים כאן הרי הוא הינו ליטוואק. והרי האינטליגנציה המקומית מסתייגת מכולנו, מן הליטוואקים”.

הערה זו שברה את הקרח והתחילה שיחה ממושכת, רבת עניין ונלבבת, שלא נמחתה מאז מזכרוני. ביאליק גילה עניין רב ואף “הכאיב לו הדבר, שהאינטליגנציה היהודית בפולין גילתה אדישות כה רבה לגבי התרבות והספרות היהודית הלאומית. יש לעשות את כל המאמצים לשנות מצב זה. על כן שמח הוא שהנוער עצמו מתרחק מן הדעות הקדומות הנושנות”.

ביאליק הציג לי שאלה, שעניינה אותו במיוחד.

“יהושע אמר לי כי אתה הגעת אל הציונות באמצעות הספרות הפולנית. זה מעניין מאוד. האמנם נכון הדבר, וכיצד זה קרה?”

ביאליק הכיר את הקלאסיקנים של הספרות הפולנית, אך הוא טרם ידע אז את הספרות הפולנית בפרוטרוט. הדבר עניין אותו מאוד. ראשית, כעניין של ספרות בכלל; שנית, שדווקא הספרות הפולנית עשויה לסלול את הדרך אל התנועה הלאומית היהודית.

מובן מאליו שביקשתי לשמוע את דעתו של ביאליק על שירה, ספרות, ציונות. אבל הוא הפציר בי שאשיב לו על שאלותיו. סיפרתי לו איפוא כיצד למדנו את הספרות הלאומית הפולנית ב“חוג ההשתלמות הפולני” שלנו בגימנאסיה וכי בייחוד הסופרים החשובים של “פולין הצעירה”: ז’ירומסקי וויספיאנסקי עם הפאטריוטיזם הגדול שלהם, הם שעוררו בי את הרגש היהודי. הוא התעניין במיוחד בסופר פולני אחד בשם תיאודור יֶז' (מילקובסקי) שלא הכירו ואשר הרומאן שלו “על נהרות בבל” עשה עלי רושם אדיר. כבר עצם שמו של הרומאן עורר את התעניינותו של ביאליק. אנוס הייתי לספר לו את תוכן הספר, שבעצם לא מדובר בו על יהודים (הגם שיהודי פולני פשוט ממלא ברומאן זה תפקיד חיובי ומעורר אהדה). ברומאן מדובר בעיקר במצבם של הפאטריוטים הפולנים ובהלכי־הרוח הרווחים ביניהם לאחר שנחלו כשלון בהתקוממותם נגד רוסיה. הם נמלטו לצרפת בתקווה אחת ויחידה, ששוב תבוא מלחמה ומרד פולני. געגועים אלה משתלטים עליהם. הרומאן נושא שם כזה, שכן — לדעת המחבר — חייבים הפולנים ללמוד מן המופת היהודי, בעת שישבו אבלים על נהרות בבל. כמוהם כיהודים אין הפאטריוטים הפולנים צריכים להתפשר עם הגלות ולא להיכנע, על אף כל הקשיים.

ביאליק היה כולו מרוכז וכולו קשב. הוא רשם לו את שם המחבר וכמה מפרטי הספר. ואשר אמרתי לו, כי לדעתי, אם הפולנים — עם גדול ותרבותי, שאני מעריכם מאוד — צריכים ליטול דוגמה מן היהודים מלפני אלפיים שנה, כי אז מובטחני שהיהודים עצמם על אחת כמה וכמה אסור להם לשכוח את אבות אבותיהם, אסור להם להשלים עם הגלות וחייבים הם לבנות להם מחדש מולדת משלהם שתהיה למופת.

ביאליק היה נרגש, הוא קם, חיבקני, לחלץ את ידי בחמימות ואיחל לי כל טוב בחיי.

אל הערצתי הגדולה את ביאליק נוספה עתה החמימות שבה לחץ את שתי ידי — כחוויה שליוותה את דרכי בחיים.

עלי להוסיף עוד כאן, שביאליק התעניין מאוד גם באישיותו של מחבר הספר, בייחוד לאחר שסיפרתי לו, כי יֶז' (מילקובסקי) נטל בעצמו חלק במרד הפולני כקצין גבוה וחי אחר־כך בפאריס כפליט מדיני. משמע, שלא היה זה אצלו רק “נושא ספרותי”, כי אם חוויה אישית עמוקה. ואכן היה יֶז' לא רק פאטריוט, כי אם גם הומאניסט בעל נפש עמוקה, שדורי העריצו מאוד.

כאשר פרידמן הגיע אחר כך הביתה, המשיך ביאליק, על יסוד דוגמה ממשית זו, בשיחה מעניינת על המצב הקשה של היהודים בכלל, על הטראגדיה של האינטליגנציה היהודית ועל התנועה הלאומית היהודית הצעירה. השיחה התנהלה בין שלושתנו, אך מובן שבעיקר דיבר ביאליק ואילו אנחנו הצעירים הקשבנו, אם כי פרידמן היה כבר אז ידען מובהק של השירה והספרות העברית.

למחרת השכם בבוקר, כאשר נפרדתי מביאליק, הוא איחל לנו הצלחה בכינוסנו. היתה זו ברכה והכרה ראשונה שאנחנו תלמידי הגימנאסיות, קיבלנו ממשורר יהודי ובכלל מנציג הדור הקשיש. זה הוסיף לנו עידוד רב ותרם להעלאת המתח הרוחני והרגשי בהתייעצויותינו.

* * *

אף על פי שהצירים באו מערים שונות ורובם לא הכירו איש את רעהו קודם לכן ואף הקשר הרעיוני ביניהם היה עד אז אך רופף ביותר, עמד הכינוס על רמה גבוהה. השאלה החשובה והראשונה היתה, במה למעשה חייב לעסוק האירגון שיקום, וביחוד אם צריך הוא לעסוק בהשתלמות בלבד.

לדבר אחד הסכימו הכל: הוא צריך ללכת בדרך תנועת התחיה היהודית החדשה. איש איש הוסיף איזה נופך־גוון משלו כיצד לכרוך במאבק למען מדינה יהודית, את הציונות עם הסוציאליזם. ואולם הבעיה המרכזית היתה, אם צריכים חוגי ההשתלמות לעסוק אך ורק בכך, או שמא צריכים הם לנהל גם תעמולה מהפכנית העשויה לחרוג אל מעבר למסגרת החוגים של תלמידי הגימנאסיות בלבד.

חלק אחד, בייחוד יהושע פרידמן, ביקש להסתפק אך ורק במשימות השתלמותיות כאלו. כאמור, לא היה פרידמן בעל אופי לוחם מעיקרו (אפילו לא היה אדם פעלתני בכלל). כבר אז היה בעיקר פדגוג, מתרגם, וסופר. לעומת זאת הדגשתי אנוכי בעיקר את הצורך בפעילות מהפכנית וסוציאליסטית. הסתמכתי על “השוד” בצ’נסטוחוב ועל הפרעות בקישינוב, כדי להוכיח את הצורך ההכרחי לצאת נגד הממשלה הצארית. ואם — דבר שלא היה מוטל בספר — הממשלה היא נגד יהודים, אין אנו יכולים להסתפק אך ורק באסטרטגיה של התגוננות, באירגון “חוגי ההתגוננות” בלבד. יש להרחיב את המאבק, שהרי עצם רכישת נשק וגיוס חברים לאירגון הגנה הוא כבר מעשה בלתי חוקי. ואם כבר לסכן את חירותנו יש לצאת למאבק — בחזית רחבה ככל האפשר. המהפיכה הרוסית חייבת ליהפך לעניין גם של המאבק שלנו. צריכים אנו ליהפך לשותפים במחנה המהפכני הכללי. זה דורש רגש־הכבוד שלנו וגם האינטרסים שלנו.

מובן שהפרטים וגם הדרכים הממשיות עוד היו מעורפלים מאוד בעינינו.

יש להזכיר כאן עוד עניין אחד שהיה אופייני מאוד לגבי השנים ההן. רעיה רפפורט היתה באותו כינוס צירה יחידה. הצירים (ואני כיושב־ראש) התייחסו אליה באורח ג’נטלמני מאוד. היה כאן גם עניין של עיקרון חברתי גדול. הסימן של “קידמה” בימים ההם היה מתן שיווי־זכויות לאשה. הצירים ביקשו לכן להדגיש את המומנט הזה. בהפסקות, כאשר חולקו הכריכים שהוכנו והוצג סאמובאר גדול עם תה, ביקש כל אחד להפגין בפניה את אדיבותו ויחסו החברי.

* * *

יש לי כאן הזדמנות נדירה מאוד לתת תמונה אובייקטיבית בהחלט של רוח הכינוס ואופיו. זהו הדין־וחשבון — סקירה על הכינוס שהופיע בבטאון החשאי, אשר יוזמיה הראשונים של הקבוצה הרעיונית, שלימים נתפרסמה מאוד בשמה “ווזרוז’דז’ניה” (תחיה), הוציא ובפאריס בשנת 1904. היתה זו בכלל ידיעה ראשונה שהגיע אל דעת־הקהל המהפכנית־הסוציאליסטית על הכינוס.

אני מוסר כאן מלה במלה את הסקיה בתרגומה מרוסית.

“ווזרוז’דז’ניה”, בטאון המחשבה המהפכנית היהודית, פאריס, נובמבר 1904

כינוס הנוער הלומד היהודי

(כתבת הוועד המרכזי של אירגון הנוער הציוני־הסוציאליסטי)

בסתיו 1903 נערך הכינוס הראשון של הנוער הלומד היהודי בתחומי ממלכת פולין. הכינוס נקרא על־ידי קבוצת בני־נוער ציונים. השתתפו בו 21 צירים מתשע ערים. סיבת הכינוס — השאיפה החזקה של האינטליגנציה הצעירה שלנו לפעול לטובת עמם ולהשתלמות. לאחר הכינוס אורגנו 26 חוגי נוער באחת־עשרה ערים. הוועד המרכזי של האיגוד היה שולח אל החוגים ספרות ציונית ליגאלית. לאחר מכן התחילו לשלוח להם את הספרות שנתפרסמה מטעם ועדי “פועלי ציון” ו“ווזרוז’דז’ניה”. בתהליך התפתחותם נתמלאו חברי החוגים יותר ויותר אהדה אל “פועלי ציון” ונתקרר והלך יחסם אל התנועה הציונית הכללית. בסתיו השנה (1904) קראה התאחדות התלמידים בפולין לכינוס שני, כדי לסכם את פעילותה בשנה החולפת ולעבד תוכנית ברורה יותר לקראת הפעולה בעתיד.

הרצאת הפתיחה על פעולת האירגון בשנה החולפת (המרצה הייתי אני — י.ק.) התעכבה על הצדדים השליליים בחיי הנוער הלומד שלנו ובחינוכו ועל המאבק נגד הצדדים השליליים שהאירגון הצעיר שלנו חייב לנהלו. הודגש, שזוהי השפעת ה“אבות” של החלק המתבולל בבורגנות היהודית בעל הנטיות הריאקציוניות — מצד אחד ושל בית־הספר הממשלתי הרוסי — מצד שני. התוצאה של שתי השפעות אלו היא הקארייריזם והאדישות הרבה לגבי גורל המוני העם היהודי. ההרצאה קראה למאבק נמרץ נגד התופעות החולניות האלו בקרב הנוער שלנו.

ההרצאה השניה (המרצה היה יוסף לשצ’ינסקי) על הנושא “פועלי ציון ותפקיד הנוער היהודי” פיתחה וביססה את התיאוריה של פועלי ציון ומתחה ביקורת על הציונות הרשמית. הרצאה זו היתה בעלת אופי תעמלני מובהק ועשתה רושם חזק על צירי הכינוס. ההרצאה ביססה, בין השאר, את הרעיון שרק בקרב מפלגת “פועלי ציון” יכול הנוער שלנו למצוא את מקומו הנכון להפעלת כוחותיו ויכולתו; שם יכול הוא למצוא גם את התשובה המלאה לבעיותיו החברתיות. לאחר הכינוס נתקבלה (ברוב קולות נגד שניים) ההחלטה הבאה:

“הכינוס השני של הנוער הלומד הציוני מביע את סולידאריותו המלאה עם הציונות הסוציאליסטית ומחליט לסייע בכל כוחותיו להתגשמותה”.

כמסקנה מן ההחלטה הזאת נתקבלה גם ההחלטה השניה:

“האירגון הציוני של הנוער הלומד מצטרף אל האירגון הציוני־הסוציאליסטי ‘פועלי ציון’ (ארבעטער ציוניסטן)⁷ תוך שמירת האוטונומיה שלו. יחד עם זאת יתארגנו חוגים לצורך השתלמות כללית”.

לאחר שנתקבלה החלטה זו עזבו את הכינוס שניים מבין הצירים.

נתקבלו עוד כמה החלטות בעלות אופי טכני. בין השאר הוחלט להקדיש תשומת־לב מיוחדת לקריאת “ווזרוז’דז’ניה”. האירגון יפעל מעתה לא רק בתחומי ממלכת פולין, כי אם גם באזורים אחרים.

"שעת המשבר הפוקדת אותנו עתה מן הדין שתשפיע השפעה קשה במיוחד על האינטליגנציה הצעירה שלנו. בגורלה עלה ללמוד ולהתפתח בתנאים קשים ובלתי תקינים כאלה, שלא עלו בגורלו של הנוער בשום עם אחר. מוקדם, מוקדם מדי שומה עליה להופיע בזירת הפעילות הציבורית. הבעיה היהודית על שלל שאלותיה הסבוכות והמפותלות, התיאורטיות והמעשיות, תובעת הכשרה רצינית ויסודית, הרבה יותר משיש ביכולתו של הנוער שלנו לרוכשה.

ואולם החיים היהודיים אינם עומדים וממתינים: הביקוש מצד המוני העם לכוחות אינטליגנטים גדול ודחוף מדי, ועל כן שומה עלינו לברך על כל שאיפה נאצלת לפעולה, המופיעה בקרב הנוער שלנו.

אנו מברכים איפוא בברכה חמה את חברינו הצעירים, באחלנו להם שימלאו בנאמנות את חובתם הציבורית, חובת האינטליגנציה הסוציאליסטית היהודית, — לטובת ענייני העם, אך לא על חשבון התפתחותם האישית".

עד כאן לשון המאמר שהופיע בפאריס.

* * *

ארבעה קווי־אופי בולטים מתבררים כאן:

א. גישתנו הרעיונית אל השאלה הלאומית מעיקרה. אנו, תלמידי הגימנאסיות שכבר אז עמדו על בסיס ההשקפה היהודית־הלאומית, הדגשנו עם זאת הדגשה יתירה את המאבק למען בית־ספר בלשון הפולנית בפולין. לא הסכמנו לשום פשרה ודחינו כל נסיון מצד הממשלה הרוסית הצארית להטיל על פולין הקונגרסאית את מדיניותה הרוסית האימפריאליסטית. העם הפולני וכל האוכלוסיה בפולין בכלל חייבים ליהנות מזכות ההגדרה העצמית כדי להנהיג במוסדות הלימוד את הלשון הפולנית.

ב. דווקא משום שהתנגדתי התנגדות עקרונית ומדינית למדיניות הרוסיפיקאציה ושאפתי לפולוניזאציה של מערכת בתי־הספר בפולין, הבעתי בתקיפות לא פחות גדולה את התנגדותי לפולוניזאציה הכפויה על האוכלוסיה היהודית. היתה זו שאלה של עיקרון מדיני וגם של עיקר מוסרי. אם הפולנים מתנגדים לרוסיפיקאציה (וזו זכותם הטבעית הראויה לאהדה), אסור להם לכפות על היהודים את התרבות הלאומית הפולנית. היהודים כאזרחי פולין תומכים בתביעות הפולניות, אבל דווקא כאזרחים שווי־זכויות זכאים הם להגדרה העצמית לגבי העניינים הלאומיים שלהם עצמם. הם נלחמים נגד הפולוניזאציה הכפויה על האוכלוסיה היהודית. בדין שיהיו להם הזכות והאפשרות לפתח את תרבותם העצמית; כפי שהיינו מתבטאים אז: תנועת התחיה היהודית הלאומית. ואין זה מקרה שהבטאון שהוזכר לעיל נשא את השם “התחיה”.

ג. אך אני לא הסתפקתי במתיחת ביקורת על העולם החיצוני וכיוונתי את חיצי ביקורתי גם כלפי פנים, כלפי “האבות” שדחפו אותנו אך ורק לדרך הקארייריזם. והרי פירושו של קארייריזם אז היה קודם כל — התבוללות, שכן (כפי שהיתה מקובלת אז המימרה) רק בעולם הגדול אפשר היה לעשות קאריירה אישית ו“לזכות בהערכה מצד זרים וכן מהצד שלנו”.

ד. אבל גם בכך לא הסתפקתי. ביקורתי לא היתה פחות חמורה כלפי עצמנו אנו: כלפי הנוער שלנו. הבן הבינותי, שאנחנו, תלמידי הגימנאסיות, חייבים לעבוד על עצמנו הרבה, הרבה, להשתלם, לרכוש יותר ידיעות, להבין יותר את העולם החיצוני ואת עולמנו אנו. כדי שתהיה לנו הזכות כבר עתה ועוד יותר בעתיד “להגיד את דברנו שלנו”, רגש האחריות הזה כרוך היה בגיבוש אופי עצמי משלנו, שכן, זאת הרגשתי, האופי הוא הוא הגורם המכריע בחיים, בחיי הציבור ובחיים הפרטיים. סבורני שלרגש זה שמרתי אמונים עד היום הזה.

פרק שישי: אני נעשה “מבריח מרכזי”    🔗

הקדמתי הרבה את המאורעות, ועתה חייב אני לחזור אל מה שאירע בפרק הזמן שבין הכינוס הראשון שלנו – של תלמידי הגימנאסיות – בשנת 1903 לבין הכינוס השני. רק שנה אחת בלבד חלפה בין שני הכינוסים הללו. אבל דווקא באותה שנה קרו מאורעות גורליים, אשר הטביעו חותם עמוק על המצב ברוסיה בכלל ועל מצבם של היהודים בפרט. המעבר מן המאה ה־19 למאה העשרים הביא עמו מיפנה חריף ברעיונות החברתיים בדרך כלל: וכאשר החלו להתעורר ברוסיה הצארית חיים חדשים והופיעו אנשים חדשים, חל שינוי בקצב החיים החברתיים־מדיניים והוא נעשה מהיר יותר ויותר.

המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית (בולשביקים ומנשביקים) התארגנה למעשה רק בשנת 1903, כאשר ולאדימיר לנין הצעיר, שהיה אז אך בן 32, הגיע לרוסיה ויחד עם כמה מארכסיסטים קשישים ממנו (פליכאנוב, אכסלרוד) התחילו להוציא את כתב־העת הפוליטי החשוב “איסקרה” (הניצוץ); בסמוך לכך נערך הכינוס של הקבוצות הסוציאל־דמוקראטיות שנתלכדו למפלגה אחת. גם מפלגת הפועלים הגדולה השניה ברוסיה, “הסוציאליסטים־ריבולוציונרים” נוסדה כמעט באותו זמן עצמו. הרוקח היהודי ממינסק גריגורי גרשוני (שהיה אף הוא כלנין בן 32) בא לברן וכינס כאן את הקבוצות הקשישות השונות שהיו קיימות (ברוסיה ומחוצה לה) והכריז על הקמת המפלגה החדשה. באותה בירה שקטה של שווייץ הוא הקים בעת ובעונה אחת את “ה”בויובה אורגאניזאציה" הנודעת (“ב.או.”), אותו אירגון מלחמתי אשר פתח בסידרת התנקשויות נגד ראשי השליטים של האימפריה הצארית.

עד כאן על החיים הרוסיים. אך גם בחיים הפוליטיים והלאומיים המודרניים היהודיים היו אז ימי בראשית. התנועה הציונית עדיין היתה חלשה וכמעט לא נגעה במעמד הפועלים היהודי, על כל פנים לא היתה קיימת עדיין שום מפלגת פועלים ציונית מיוחדת. מפלגת הפועלים הציונים־הסוציאליסטים (אס.אס.) נוסדה אך בתחילת 1905 ואילו מפלגת “פועלי ציון” הכללית (“פולטאבה”) לא נוסדה אלא שנה לאחר מכן. במחנה הפועלי היהודי פעל אז רק ה“בונד”. אבל גם הוא היה חלש מאוד, שכן מייד לאחר ייסודו (1897) אסרה המישטרה את הוועד המרכזי שנבחר. על כל פנים, הדמות הרעיונית הלאומית עדיין היתה בתנועה זו בתהליך עיצובה. התביעה בדבר “אוטונומיה לאומית תרבותית” לא נתקבלה על־ידי ה“בונד” אלא בשנת 1905.

* * *

את כל העובדות הנ“ל לא הזכרתי אלא כדי להסביר את האופי הרעיוני הלאומי של החוגים שלנו, תלמידי הגימנאסיות בימים ההם ואת רוחם של החוגים הללו. רוב המאורעות שנזכרו כאן נתרחשו באותו זמן עצמו לערך, שבו ערכנו אנו את כינוסנו הראשון ובחרנו ב”וועד מרכזי" משלנו. אם המפלגות הרוסיות ייצגו אמנם קבוצות אבאנגארדיות, שלא היו אלא חבורות מצומצמות, אשר יצאו לא רק נגד המישטר המדיני הקיים, אלא גם נגד המישגים ששלטו אז בחברה, הרי הקבוצות הגימנאזיאליות שלנו מילאו אף הן תפקיד חלוצי דומה בתנאים קשים במיוחד. שהרי שלא כמפלגות ההן לא יכולנו אנחנו בני־הנוער ללמוד לקח משום כוח רעיוני אשר קדם לנו. אנוסים היינו – ולו גם בתנאים הפרימיטיביים שלנו – לעצב לעצמנו את הדרך הרעיונית ולגבש את האופי האידיאולוגי של אירגוננו. ואכן בתורת קבוצת־חלוץ יצאנו לחרוש בשדה־בור, שלא נגעה בו יד אדם לפנינו. ואם אמנם היה בכך משום קושי, היה בכך גם משום כוח־משיכה אדיר, שכן הרגש הרגשנו שבכוחות־הנעורים שבנו מסייעים אנו ביצירת חיים חדשים ומושגים ציוניים־סוציאליסטיים חדשים.

כאן שומה עלי לציין עובדה אחת שיש בה יותר מאשר משום סמל. בדיוק באותה שנה עצמה (1903), שבה ערכנו את כינוסנו הראשון בשווידר, נתקיימה בווילנה התיעצות ראשונה של “פועלים ציונים” ראשונים ושל קבוצות “פועלי ציון שמאליות” (מווארשה, דווינסק, בוברויסק, הומל, מוהילב, קובנה, גרונדה) לשם הכנות לקראת הקמת מפלגת פועלים מאוחדת וייסוד ועד מרכזי משותף. גם ברובנה נתכנסה קבוצת סטודנטים, בעיקר מאירגון הסטודנטים הציוני הראדיקאלי בקיוב “קדימה”, יחד עם כמה נציגים של קבוצות “פועלי ציון” מווארשה ומווילנה, במטרה רעיונית־פוליטית דומה.

ואכן היתה זאת הקבוצה אשר התחילה עד מהרה להוציא בפאריס את הביטאון המהפכני בשפה הרוסית “ווזרוז’דניה” שהוזכר כבר לעיל, ואשר בו פירסמנו אנחנו את הסקירה על כינוסי החוגים של תלמידי הגימנאסיות שלנו. אלא שבעת הדיונים שלנו לא היה לנו עדיין כל מושג על הנסיונות האירגונים־הרעיוניים הללו.

כעת ניתן לומר, כי אי־השקט הגדול, שמשותף היה לכל החוגים הללו, הוא שעורר את חיפושי־הדרך הרעיוניים והאירגוניים גם פה וגם שם.

הכינוס של 1903 היה בעל חשיבות רבה במיוחד בשבילנו, משום שאנחנו בצ’נסטוחוב באנו על ידי כך במגע קרוב עם שורה של חברים קשישים שעמדו בראש שתי הקבוצות הסוציאליסטיות החלוציות שהוזכרו לעיל. היתה לכך חשיבות גורלית בשביל כל חיי העתידים.

עד אז היה לי מגע רעיוני בלתי אמצעי רק עם חברים צעירים ובמידה שנפגשתי עם אנשי מפלגה קשישים ממני, היתה השיחה מתנהלת בדרך כלל בצורה עקיפה, אם אפשר לומר כך. הם לא היו מגלים את פרצופם המפלגתי, משום שנמנעו מלגלות את הסודות המחתרתיים שלהם. את הרעיונות והאידיאולוגיות הייתי אנוס לעצב לעצמי בעיקר על יסוד של ספרים. הגם שהייתי נחשב כמין “זולל ספרים” גדול, חשתי שזהו מזון רוחני מועט מדי.

עלי לומר (הרגשתי בכך עוד בשנות נעורי), כי ככל שהרביתי לחיות וככל שגדל נסיוני, נתפתח בי החוש הזה יותר ויותר. שוב ושוב – נוכחתי לדעת, כי ההגיון והשיכנוע המופשט בלבד אינם מספיקים בשום אופן; אם אין הדבר הזה מלווה רגשות, תחושת לב, אם אינו כרוך באותו דבר הקרוי “הומאניזם”, במובנו העמוק ביותר. יתר על כן: לעתים קרובות חשבתי שאולי המקור החשוב ביותר של ההגיון, של התיאוריות, האידיאולוגיות – הוא בלבו של האדם.

על כן הייתי מתעניין תמיד בבני־אדם. הייתי משתוקק תמיד להיפגש עם בני אדם חדשים “מעניינים”, עם אנשי אופי, כדי להווכח אם אמנם הם באמת מעניינים; אם אין הם נושאים איזו מסכה על פניהם. ברצותם רק לעשות רושם על העולם החיצוני; – או אם הם באמת אנשים בעלי ערך, כנים וגלויי פנים. ועוד – אבל זוהי כבר “תוספת מותרות” – מה מידת הלבביות שלהם.

הנה בגלל הסיבות האלו היה לי עניין מיוחד להיפגש, אחרי הכינוס של תלמידי הגימנסיות, עם אנשים חדשים; חברים קשישים, שכבר היו ידועים במשהו, או שהיו כבר בעלי נסיון.

והכינוס נתן לנו הזדמנות בלתי רגילה, שרק צעירים מעטים יכלו להתברך בה. השאנסה המיוחדת הגדולה שלי היתה בכך, שצ’נסטוחוב היתה עיר גבול. אנשים בעלי אידיאות שונות אנוסים היו להבריח את הגבול לחוץ־לארץ או להיפך, להבריח את הגבול מחוץ־לארץ לתוך רוסיה. “שאלת הפספורט” הרוסית, הרשיון לצאת מן הארץ, או להיכנס לתוך הארץ היתה ברוסיה מאז ומתמיד “השאלה הארורה”. בניגוד לארצות חופשיות היה נחוץ תמיד לשבור את הראש כיצד לקבל פספורט (כאן היתה עין הממשלה פקוחה במיוחד). זה היה קשור תמיד בהרבה עניינים פורמאליים, בקורת וגזל זמן רב. בשביל “אנשים חשודים” היה זה לרוב דבר שאין להשיגו. מהפכנים, אנשי אידיאה ומפלגה אנוסים היו לחיות לעתים קרובות תחת שמות זרים ועם דרכונים זרים. ועוד יותר היה הדבר מתייחס לאנשים שהוצרכו לעזוב את הארץ – מרצון או מאונס. אז היתה “שאלת הדרכון” לרוב השאלה הקשה ביותר לפתרון.

כל המפלגות המהפכניות והסוציאליסטיות השתדלו משום כך שליד נקודות הגבול יהיו להם נציגים משלהם, אשר יסייעו בהברחת חבריהם. זו היתה תמיד אחת המשימות החשובות ביותר. שכן רק כך יכלו לקיים קשר מתמיד עם אירגוניהם בחוץ־לארץ.

* * *

כאשר התחילו להתפתח הארגונים הציוניים הפועליים בעלי המגמות המהפכניות, היה נחוץ לדאוג גם לכך. אבל כיוון שארגון מרכזי לא היה עדיין, היה להם הדבר בגדר משימה קשה במיוחד.

הקמתו של הוועד המרכזי שלנו, של הצעירים, “הוועד המרכזי של הארגון הציוני־הסוציאליסטי” היתה מהבחינה הזאת בעלת משמעות מכרעת לגבי כל התנועה הרעיונית. שכן, כפי שכבר הוזכר, שכנה צ’נסטוחוב ליד הגבול הרוסי־פרוסי. מייד לאחר הכינוס של חוגי הגימנאסיות שלנו, משרק נודע דבר האירגון שהוקם, התחילו להגיע אלינו אישים מרכזיים מערים שונות. תחילה היה מדובר בעיקר על העברתם לחוץ־לארץ. כל אחד מהם נשא עמו מכתב אלי. כיוון שתהליך גניבת הגבול נמשך לעתים כמה ימים, היתה לי האפשרות להתוודע מקרוב יותר. ואכן עם אחדים מהם אף זכיתי להתיידד.

* * *

פתאום נעשיתי “המבריח המרכזי”. התחילו להגיע אנשים מקרוב ומרחוק והתחילה פעילותי החדשה.

אופיניים היו האנשים הראשונים. ראשון הגיע אדם גוץ, נמוך קומה, רזה ובעל קול דקיק, לבושו היה דל מאוד, מצוייד היה בצרור קטן תחת זרועו, הוא הושיט לי מכתב ושאל: “האם קבלת מכתב בנוגע אלי? שמי הרשלה”. היה זה מי שנתפרסם לימים כמשורר העממי האהוב והפופולארי הרשלה דנילביץ'. הוא בא מהשכבות העניות ביותר של פועלי האריגה בלודז'. הוא היה בוגר ממני בכמה שנים. נולד בכפר פולני שעל גדות הוויסלה ואנוס היה לעזוב את המקום משום שעל היהודים נאסרה שם הישיבה. יחד עם אביו המשרת הוא התחיל עוד בגיל צעיר ביותר להיות נע ונד וחייו היו חיי־תלאה קשים מאוד, הוא התחיל לכתוב שירים עוד בשנות נעוריו. היו אלה שירים קצרים, כתובים במשפטים קצרים ומלודיים. השירים היו פרימיטיביים ביותר ומלאי פּשטות. אבל הם היו טבעיים ומלאי חן כמו פרחי־שדה הגדלים מעצמם בתוך העשב הירוק. הוא שר על רעב, עוני, על פועלים משועבדים, ובכלל על אנשים מקופחי גורל. הוא עצמו היה מלא געגועים למשהו טוב ויפה יותר. ואת הנוסטאלגיה והגעגועים האלה הוא ביטא בשיריו. הוא אהב מאוד ילדים. קובץ שיריו שהוקדשו לילדים הוא קרא בשם האופייני “פרפרים”. הוא היה משורר עממי של האנושות ואת כל זה פירסם תחת השם “הרשלה”. הוא היה מקורב במיוחד לידידו משורר הלודז’אי יצחק קצנלסון. אותו חיבבו הכול, הסופרים, העתונאים, כל העסקנים וכל אלה שבא במגע עמם. הוא היה גאה על כך שי. ל. פרץ הדפיס את שיריו. חלומו של הרשלה היה לחיות בארץ חופשית, ללמוד קצת ולכתוב שם את שירי הדרור שלו. אופייני מאוד בשבילו היה, שתמיד היה נושא בכיסו פנקס קטן, וכל שיר חדש שיצר קיבל שם קודם כל מספר. כך נהג כל ימי חייו, עד לשנת 1941, עת ניספה בגיטו וארשה.

בהגיעו לצ’נסטוחוב כבר היו לו כמה וכמה שירים באמתחתו. היתה זו פגישתי הראשונה עם משורר יהודי. אמנם אז מעט מאוד הבנתי יידיש. אבל היתה זו שמחה גדולה בשבילי, כאשר ראיתי את ההתרגשות שאחזה בקבוצת הפועלים הראשונה עת שמעו אותו קורא את שיריו. אני סמוך ובטוח שהודות לשירתו נתעוררו באנשים עובדים אלה ניצוצות התלהבות חדשים וכך התחשל רצונם להמשיך במאבק למען החופש. ואכן כך הגיע אז הרשלה בן העשרים לצ’נסטוחוב, בדרכו לשווייץ, מקום שם אותו אדם “קטן וצנוע”, כפי שהיה מתבטא על עצמו, הושפע עמוקות מהרי האלפים הענקיים בעלי הראשים המושלגים. הוא נשאר צנוע ועממי כל ימי חייו: “בונצ’ה שווייג של הספרות היהודית”, כפי שציינה אותו אשתי.

הרשלה היה המשורר האהוב לא רק בתנועת הנוער שלנו, אלא בכלל בקרב הוד מעלתו העם היהודי העובד. הוא עצמו חי כל ימי חייו בתנאים הדלים ביותר. לעתים קרובות פקדו הרעב ואילו מגוריו היו באיזה חור נידח. באגודת הסופרים והעתונאים היהודים בווארשה היו החברים מוסרים לו להעתיק את שיריהם וסיפוריהם והיו מתחלקים אתו בשכרם הדל. אופייני הדבר שתמורת השירים שלו שהדפסתי בבטאון המפלגה שלנו לא רצה בשום אופן לקבל שכר־סופרים: “אני חב חוב להמונים, שהרי הם שנתנו לי את האפשרות להחלץ לפחות לשעה קלה מן ה”באלוט" העני (שכונתם של פועלי האריגה בלודז') ולראות את עולמו של יה. הם אשר מעניקים את ההשראה לשירי, שבהם רוצה אני להלהיב אותם בדרך “יסוריהם לקראת הדרור”. “… עוד ראה תראה איך נזכה לחוג את הנצחון!” – היה אומר בימי השלטון הרוסי הצארי. אותן מלים הוא היה משמיע גם בימי הממלכה הפולנית, כאשר הריאקציה והאנטישמיות השתוללו על פני הארץ. אלא שהוא לא זכה לכך. יחד עם חבריו ועם המוני העם הוא מת מות קדושים בווארשה מידי הנאצים.

* * *

האיש השני שהעברתיו את הגבול היה ההיפך הגמור מהרשלה בכל המובנים, אדם, שלימים נעשה מפורסם מאוד בכל העולם היהודי.

עליו אמנם קיבלתי כבר מכתב קודם לכן בו מבקשים ממני “להעבירו את הגבול מתוך תשומת־לב וזהירות מיוחדים”. באחד הימים בשעות אחר הצהרים בא אלי אדם בעל מראה מיוחד במינו, שאפשר להבחין בו מייד, אפילו בתוך המון של אלפי אנשים. בעל קומה היה, רזה מאוד בעל צוואר ארוך וראש גדול מאוד, בעל עיניים חריפות, שהיו חודרות לפני ולפנים. היה נוהג ללכת לאט לאט בצעדים קטנטנים ולדבר אך מעט מאוד. לעתים קרובות היה שקוע בהירהורים. היה זה משה ליטבאקוב.

לאחר מהפיכת אוקטובר – התיאורטיקן היהודי הראשי, העורך הראשי של “עמעס” והדיקטאטור הספרותי של הקומוניסטים היהודים ברוסיה. אדם בעל אינטליגנציה והשכלה בלתי רגילים, ובעל עט חד כחרב מרוטה. חדור כולו רוח של ביקורת כלפי העולם הסובב והמשטר הקיים.

לצ’נסטוחוב הוא בא ברצותו להבריח את הגבול כדי להגיע לפאריס, להתמסר שם ללימודים אינטנסיביים באוניברסיטת “סורבון” ולתנועה הסוציאליסטית הצרפתית. עוד קודם לכן חי בפאריס במשך כמה שנים וחזר לרוסיה רק לזמן קצר. הוא היה אחד החלוצים הראשונים של התנועה הציונית והסוציאליסטית וסייע באירגון האגף המהפכני שלה. עתה היה בדרכו חזרה לפאריס.

היתה זו אותה תקופה בחייו, שבה פנה עורף לאחד־העם, שקודם לכן היה אחד מחסידיו הנלהבים. עתה היה חדור התלהבות עמוקה מד"ר תיאודור הרצל.

הרצל סיים את התקופה ההיסטורית היהודית העתיקה – אמר. הוא דיבר בהתלהבות על “משא נמירוב” של ביאליק. אם כי לא היה נואם ולא קריין, קרא לפנינו פעמיים ושלוש פעמים בכוח רב את הפואימה הזאת ופירש והסביר אותה.

– “ביאליק ביטא באופן העמוק ביותר את הנשמה היהודית ואת הייסורים היהודיים וכן את הגאווה היהודית… עתה הגיעה שעת המאבק, מאבק ללא רחמים!.. אנחנו נבוא חשבון עמהם (עם הצאר וכל הכנופיה שלו). בכך אפשר להיות בטוח… זאת ודאי לא נשכח”: זה היה הפזמון החוזר בכל נאומיו ושיחותיו והנימה המרכזית של כל חייו בימים ההם.

כאשר הצגתיו לפני יהושע פרידמן, הם התלהבו מאוד איש מרעהו. פרידמן היה מלא התלהבות מן העברית של ליטבאקוב ומהערותיו הביקורתיות הדקות על הספרות… ליטבאקוב התחיל את פעילותו הספרותית בעברית ואז עדיין כתב גם עברית. הוא שיבח אז מאוד את העברית של פרידמן.

“תלמיד גימנסיה כה צעיר וכבר מדבר עברית כל כך רהוטה וספרותית”. ואכן, שניהם דיברו ביניהם רק עברית.

וכך קרה שליטבאקוב נשאר בצ’נסטוחוב זמן רב יותר מאשר מבריחים אחרים, כמעט שבוע תמים. דווקא אז נעדר מצ’נסטוחוב מאלארסקי (שהיה המארגן הראשי ליד הגבול) ומכיון שקיבלתי מכתב שבו מבקשים להעביר את ליטבאקוב מתוך זהירות מיוחדת, לא יכולתי למוסרו לידי סוכן אחר. ומשום כך הוא נשאר אצלנו שבוע תמים. הוא התעצבן מאוד ושאל יום יום: “אולי היום?”. בנוסף לכך הוא עוד התחיל לסבול מכאבי שיניים חזקים ופעמיים שלוש פעמים ביום הייתי אנוס ללוותו אל רופא השיניים ולדאוג לכל מחסורו.⁸

הרצאותיו בחוגים המצומצמים, הן אצל האינטליגנציה (ברוסית) והן אצל הפועלים (ביידיש), עשו רושם רב והשאירו עקבות עמוקים. שומעיו זכרוהו זמן רב. אך עוד יותר מעניין היה בשיחה פרטית. על כל פנים עלי הוא השפיע השפעה חזקה ביותר. הדבר מובן לגמרי. בעוד ש“האנשים המרכזיים” האחרים היו קשישים ממני בשנתיים שלוש שנים בלבד, הרי ליטבאקוב ייצג בעיני את “הדור הקשיש”. הוא היה גדול ממני תלמיד הגימנאסיה, בשתים־עשרה שנים תמימות. היחס בין גיל שמונה־עשרה לשלושים היה באותם ימים מהפכניים רב מאוד. חוץ מד"ר נחמן סירקין היה הוא כמעט הזקן ביותר בין מייסדי התנועה הסוציאליסטית החדשה.

לאוטוריטה שלו תרמה גם העובדה, שהוא היה הראשון, אשר כבר חי “שם”, במערב. ייתכן שכיוון שאני עצמי למדתי באותם ימים בשקדנות את המהפיכה הצרפתית הגדולה, ראיתי בו את הנציג של ה“שם”, של פאריס, של הבאסטיליה, של הקומונה הפאריסאית. כאמור, לא הצטיין בכשרונו כנואם ולא ראיתי בו את דאנטון. אבל ההגיון המר שלו, עקשנותו, חריפותו, הזכירו לי את רובספייר (אולי עוד יותר את ז’אן פול מאראט, היעקוביני הגדול ורב־ההשפעה, העורך של “ידיד העם”). תיארתי לעצמי שהוא יהיה המבקר הפומבי החריף ביותר ומנסחם של הרעיונות המהפכניים החדשים.

במשך אותו שבוע של שהייתו בצ’נסטוחוב, כמעט שלא הלכתי לגימנסיה וביליתי כל הזמן בחברתו, הבאתי אותו אל הכנסיה הגדולה, הראיתי לו את התמונה של “האם הקדושה”, עליתי אתו למגדל הגבוה שממנו רואים את כל הסביבה כולה, ערכתי עמו טיולים לאורך קילומטרים רבים על הסוללות הירוקות ושוחחנו על הפרספקטיבות העגומות של העתיד הקרוב.

שוחחנו על המהפיכה הצרפתית בעבר ועל המהפיכה הרוסית בעתיד. הוא שנא את הצאריזם בכל נימי נשמתו. אבל יחד עם זאת היה חדור עד מעמקי לבו רעיון המהפיכה היהודית.

– “החיים היהודיים אסור להם להישאר – ולא יישארו! – כמות שהם עתה. גם החיים שלנו טעונים שינוי ראדיקאלי ומהפכני, מבחינה סוציאלית, פוליטית ולאומית… הגלות, הפזורה, היא מארה ולרוב היא הופכת את חיינו לקאריקאטורה ואינה נותנת לנו להתפתח באורח חופשי. כאן לא נהיה אלא תוספת זולה לחיים הרוסיים… רק ארץ חדשה ומדינת יהודים חופשית – על כך עלינו להילחם. זהו תנאי קודם להתפתחותנו התקינה. חייבים אנו לחנך את הפועלים היהודים ולחלץ את האינטליגנציה מצפורני ההתבוללות”.

להערות אלו היה חוזר ללא הפוגה, בכל שיחה ותוך כדי דיבור היה משלב הערות דקות ועמוקות.

באותם “ימי צ’נסטוחוב” קשרתי עמו קשרי ידידות עמוקה. כאשר נסע מאתנו כתב לי מפאריס כמה מכתבים לבביים. במשך חמש־עשרה השנים הבאות נפגשתי עמו כמה וכמה פעמים (ברוסיה, באירופה) ובכל פגישה הייתי ממשיך אתו בשיחותינו, שתמיד היו מעניינות ותמיד ידידותיות, ועוד אשוב אליהן אחר כך. באותן השנים היינו קשורים קשר הדוק גם מבחינה אידיאית. גם לאחר מכן עוד שמרתי על קשרים עמו. ואכן, הימים ההם שביליתי עמו בצ’נסטוחוב נמנים עם “השעות הגדולות של חיי”.

תחילה התפתחו חייו כפי שתיארתי לי בצ’נסטוחוב. אבל לא יכולתי אז לשער בדמיוני שהוא יסיים באורח כל כך טראגי. בתפיסתי הצעירה עליו לא הוצאתי מכלל חשבון שהוא עלול לקפח את חייו במאבק המהפכני. אבל שעשרים שנה לאחר המהפיכה הרוסית, שבה הוא מילא תפקיד כה חשוב, ייחנק הוא באופן אכזרי כל כך במרתף של כלא בולשביסטי, בידי הבולשביקים ועוזריהם העקובים מדם – זאת לא יכולתי לתאר בנפשי.

* * *

לאחר משה ליטבאקוב הגיע אדם, אשר ביקש כאילו להפגין במיוחד את השוני הקיים בין בני־האדם. שכן היה הוא ניגוד מוחלט לליטבאקוב, הן מבחינת מראהו החיצוני והן מבחינת גישתו הרוחנית לחיים; הוא היה בעל מזג שונה בתכלית. היה זה ירחמיאל אוורבוך מווילנה. גבה קומה, בעל כתפיים רחבות, בעל בניין גוף מוצק, צועד בצעדים מהירים, ליטאי בעל פנים עליזות. הוא היה קשיש ממני בהרבה ועתה אנוס היה לברוח. הוא היה שמח מאוד ולא גילה שום דאגה שמא לא יצליח בהברחת הגבול. ומענין הדבר, שסיבת בריחתו היתה עיסוקו בסניף הווילנאי של הציונים הפועלים בהברחת ספרות. משמע שהוא היה עתה חברי למקצוע. הסניף הווילנאי ביקש לנצל את קירבתו לגבול הגרמני והחליט להביא לרוסיה את ההוצאה שהוזכרה כבר לעיל “ווזרוז’דז’ניה” מפאריס ומברלין. אחד החברים הפעילים והמרכזיים (מרקין) נאסר ליד הגבול ונשלח לחמש שנות גלות לסיביר הרחוקה. אחריו התחיל אוורבוך לעסוק בענייני הברחה, אבל גם הוא נפל בפח. עתה היינו צריכים להעבירו לגרמניה. הוא נשאר אצלנו ברצון כמה ימים, היה מטייל על פני הרחובות ומשוחח עם תלמידי הגימנסיה ועם הפועלים. ה“מומחיות” שלו לא היתה בשום תיאוריה, אלא דווקא בשירה. בקול בס לימד אותנו את השיר הסאטירי ורווי־ההומור, “ארבעה אחים היינו”. הפזמון החוזר של כל שיחותיו היה: כאשר אפילו אחד או שניים מאתנו יפלו, אחד האחים יישאר בכל זאת וימשיך בעבודה! אוורבוך היה המהגר הפוליטי הראשון שלא נסע לאיזו ארץ אירופית, אלא לאמריקה: “אם יהיה לי די כסף לכרטיס אניה, או שהרבונו של עולם יעזור”. ושוב שר איזה שיר.

אוורבוך למד באמריקה באוניברסיטה ונעשה רופא־שיניים. מייד לאחר הגיעו לאמריקה מילא תפקיד פעיל כאחד החסידים הנלהבים של נחמן סירקין. בניו־יורק עבר את כל הגלגולים שעבר סירקין והוסיף להיאבק כמוהו וכברוך צוקרמן. הוא נמנה עם “הסוציאליסטים־טריטוריאליסטים” הפעילים ביותר. לימים התאחד זרם זה עם פועלי־ציון ואז נמנה עם נושאי הדגל הפעילים.

הוא הכיר לנו טובה על עבודת ההברחה שלנו. “כאשר אני, המבריח המקצועי, נהפכתי בצ’נסטוחוב לאובייקט פאסיבי של מקצוע ההברחה”, כפי שכתב לי אחר־כך במכתבו הידידותי.

ועוד אחד, ששוב היה טיפוס שונה לגמרי מכל הבחינות. הוא לא היה מבוגר ממני, כמו האחרים, בא מייד לאחר שסיים את הגימנסיה בביאליסטוק. הוא לא השתייך אל אירגון התלמידים שלנו, משום שבתחילה עוד לא היה לנו סניף בביאליסטוק. אבל הוא שמע על האירגון שלנו והיה לו מגע עם החלוצים הראשונים של פועלי־ציון בביאליסטוק. היה זה שלמה קפלנסקי, מי שנתפרסם לימים כתיאורטיקן, הפובליציסט, הבונה והמנהיג הפעיל של תנועת פועלי־ציון, ביחוד באירופה המערבית ובאינטרנאציונל הסוציאליסטי וכן בארץ־ישראל. כבר אז היה אדם מנומס, אדיב, צנוע, בעל חינוך ידידותי וטוב לב. הוא הסתכל בתשומת־לב רבה סביבו ושמע את הדעות השונות אשר שררו בימים ההם בתנועת הנוער שלנו. הוא סיפר לנו מקרים מעניינים על המאבק הטראגי שמנהלים פועלי האריגה הביאליסטוקאים למען הזכות לעבודה ועל מכונות־האריגה המסובכות שעברו תהליך של מודרניזאציה לעומת לודז' (שהיתה כביכול “האחות לאריגה” התעשייתית של מאנצ’סטר). לא היתה בביאליסטוק שום תנועה מהפכנית וסוציאליסטית בקרב הפועלים אשר נתונים היו להשפעת הקבוצות הקאתוליות־קלריקאליות והפולניות־הריאקציוניות. זו היתה ודאי הנקודה אשר דחפה את תלמיד הגימנסיה הצעיר אל התנועה הפועלית הציונית.

הסיבה השניה היתה הפולחן של ד“ר הרצל אצל קפלנסקי. כבר אז ידע יפה את נאומיו של הרצל ואת דרכו המדינית החדשה להשגת המדינה היהודית. מדוע החליט קפלנסקי ללמוד דווקא בפוליטכניקה הווינאית – אינני יודע. המוסדות הפוליטכניים הטובים ביותר היו בציריך ובברלין. היה לי הרושם שהוא בחר בווינה בשל נהייתו אחר הרצל, שכן מווינה ניהל הרצל את כל התנועה העולמית. יתכן גם ש”הליטאי הביאליסטוקאי" הרגיש, שהקרובות לו ביותר מבחינת מזגו הן “החביבות והתרבות הווינאית”. באורח אינסטינקטיבי חש ששם ירגיש עצמו בטוב. וכפי שאמר לי, הוא מקוה להיות פעיל גם בקרב ההמונים הגאליצאים. מבירת אוסטריה יוכל לסייע בבניית התנועה ולהביא לשם את הנסיון הרוסי־פולני־ליטאי. ואכן, כיוון שביאליסטוק היתה שוכנת בין וילנה הליטאית ובין וארשה המערב־אירופית, היא היתה מתאימה ביותר לאותה סינתזה רעיונית.

והנה קרה, שדווקא באותם הימים אי אפשר היה להעביר את קפלנסקי דרך הגבול הצ’נסטוחובי. וכיוון שהוא מיהר ולא רצה לאחר את הסימסטר (זה ודאי היה ב־1903) באתי בדברים עם חברינו בבית הספר הריאלי של סוסנוביץ (לודוויג ברמן), והוא עשה את המבצע ליד הגבול של סוסנוביץ־בנדין.

קפלנסקי הזכיר תמיד את הימים ההם ברוב חיבה. ידידותי אתו התחילה אז בצ’נסטוחוב ונמשכה כבר כל ימי חיינו. הוא תמיד היה מלא מומנטים חיוביים ויוצרים. על האנטישמיים ועל המתנגדים הלאומיים היה מדבר באירוניה יותר מאשר מתוך שנאה. לגבי יריבים רעיוניים היה נוטה להשתמש בביטויים של ליגלוג ואירוניה; היה מחבב בדיחה טובה, אבל מעולם לא היה יוצא נגדם בביטויי עלבון. הוא ידע היטב כמה שפות (מלבד עברית ורוסית למד אחר כך גם אנגלית וצרפתית); אבל בניגוד לרוב המהפכנים הצעירים של הימים ההם הוא השתמש הרבה מאוד בשפה הגרמנית ולמד את התרבות הגרמנית. בייחוד חיבב את הקווים הווינאיים של התרבות הזאת.

אז היה לי הרושם שקפלנסקי החליט ללמוד בפוליטכניקה, כדי שבתור מהנדס יהיה קרוב יותר אל עבודת־הבניה הכרוכה במישרין בהגשמת בנין המדינה היהודית. ואין זה מקרה, שבנוסף לכל צורות הפעילות שלו המגוונות נמנה דווקא עם הבונים הראשיים של הטכניון בחיפה, בייחוד בימים הקשים עת דנו בהפיכת בית הספר התיכון החיפאי למוסד חינוך גבוה בעל אופי מודרני ורמה בין־לאומית.

כפי שאמרתי כבר, נפגשתי עם קפלנסקי גם בשנים המאוחרות יותר בהזדמנויות שונות ובתקופות פוליטיות שונות. שיתפתי עמו פעולת מקרוב, כפי שהוא נהג להתבטא, “כדי להדוף הלאה בכוחות משותפים את עגלת הפועל היהודי” ותמיד גרם לי הדבר עונג רב. ככל שהיטבתי להכירו כן גדלה התפעלותי מאופיו הטהור, מעובדת היותו חדור רעיון נעלה, שלא דבק בו שמץ של דימאגוגיה, ואף מתחושת־האחריות העמוקה שלו. אכן זה היה הרושם הראשון שקיבלתי ממנו עוד בטרם התחיל ללמוד באוניברסיטה, עת בא לצ’נסטוחוב כדי שאבריחו את הגבול לאירופה.

* * *

למן ההתחלה עזרנו להבריח לאירופה גם אנשים ממפלגות אחרות ואפילו לא יהודים, אשר נשקפה להם סכנה מצד השלטון הצארי. אך הגיע מישהו עם מכתב המלצה, יכול היה להיות סמוך ובטוח, שנתיחס אליו כאל אדם משלנו. איש אחד רוצה אני להזכיר כאן במיוחד, שהיה אף הוא אדם מעניין ומיוחד במינו, רוסי טיפוסי, בעל שערות בלונדיות ועיניים בהירות, ממש “קצאפ מוסקבאי”. הוא בא מקיוב, מקום שם למד באוניברסיטה המקומית. המשטרה התחקתה על עקבותיו ושלחה לכל מקום את תמונותיו. הוא היה מיודד אישית עם חברינו באוניברסיטת קיוב (מארגון “קדימה”, הם שסייעו לו להגיע לווארשה ומשם הוא בא אלינו).

כלל היה נקוט בידי לא לשאול איש מאלה שהגיעו, לאיזו מפלגה הוא שייך. די היה שנשקפה לו סכנה, כדי שאנחנו נושיט לו את עזרתנו. חברי מפלגה היו מביאים אתם, כמובן, המלצה מן המפלגה. ואשר לאחרים, הרי תוך כדי שיחה אתם הייתי עומד פחות או יותר על שייכותם הרעיונית. לעתים היו אומרים לי את זה בגלוי, אבל מעולם לא הייתי שואל במישרין.

אכן האדם הזה, י. רושצ’ין, לא השתייך אף לאחת משתי המפלגות הרוסיות הגדולות (הסוציאל דימוקראטים או הסוציאליסטים־ריבולוציונרים), זאת הבנתי מייד. הוא היה נלהב ביותר מלב טולסטוי. בנוסף לכך היה משמיע הערות חיוביות על פיוטר קרופוטקין. אותו נסיך אציל, אשר ירד למחתרת המהפכנית וברח ברוב גבורה לחוץ־לארץ. עליו כבר ידעתי שהיה הגיבור הגדול של הספרות המהפכנית. הבנתי איפוא, שכפי הנראה שייך הוא למחנה האנארכיסטי. השקפותיו על טולסטוי היו כל כך מקוריות שארגנתי לו הרצאה על הנביא מיאסנאיה פולאנה. על טולסטוי כבר רבצה אז קללת הכנסיה הפרבוסלאבית – וגם של הממשלה. אף־על־פי־כן היה הוא ענק הספרות, כך, שלהרצאה באו שורה של אינטליגנטים, אשר להרצאות אחרות לא היו באים. ההרצאה הצטיינה בניתוחו המצויין. היה מעניין במיוחד הקשר שבין הרומאנים של טולסטוי ובין השקפותיו הפילוסופיות והחברתיות. חידוש גמור היה בשבילנו, שהרעיון של “אי התנגדות לרע”, ותורתו הדתית והמושגים הפילוסופיים־אידיאליסטיים על חוק ומשפט, על חברה ומדינה – היו כאילו קשורים אורגנית עם שלילתו החברתית של כל קניין פרטי. אנחנו דאגנו להשיג דרכון מזוייף בשביל רושצ’ין ואף נתנו לו קצת כסף ונפרדנו ממנו ברוב ידידות.

כעבור כמה שנים פגשתיו בציריך. הוא התגורר ברחוב בּוּלוו המפורסם, באותו רחוב שבו התגוררנו אנחנו. שמחנו מאוד על הפגישה. וכאן, בשווייץ החופשית, נודע לי שהוא איננו רוסי, כי אם יהודי וכי שמו האמיתי הוא י. גרוסמן. בציריך כבר היה אחד המנהיגים האנארכיסטים החשובים, אפילו מן האגף הטירוריסטי הקיצוני של הימים ההם, שהטיף למה שקרוי “בֶז־מוטיבני טֶרור” (טרור פוליטי לא רק נגד הממשלה, כי אם גם נגד המוסדות החברתיים הקיימים).

אנחנו נזכרנו אז בהרצאתו בצ’נסטוחוב ולפי בקשתי הוא חזר על הרצאתו זאת על טולסטוי גם במועדון הסוציאליסטי היהודי שלנו (כנראה הוא קצת ערך אותה אז).

עוד יותר מאוחר, לאחר המהפיכה הרוסית שוב נפגשנו במוסקבה. השקפותיו הטרוריסטיות המאכסימאליסטיות כבר עברו אז תחת שבט־הביקורת והוא היה קרוב אז לתפיסתו של קרופוטקין ולאנארכו־סינדיקאליסטים. הוא תפס אז מקום חשוב בקומיסריון להשכלה הסובייטי, כאשר אנאטולי לונאצ’ארסקי השתדל לקרב אל עבודת התרבות לא רק בולשביקים.

בקשר עם רושצ’ין רוצה אני כאן להזכיר מקרה מעניין על לב טרוצקי. בזכרונותיו מתאר טרוצקי כיצד הצליח לברוח מגירושו הראשון בסיביר בשנת 1902. לאחר שעבר את התחנות השונות והמסובכות ביותר הוא הגיע אל הגבול הרוסי־אוסטרי בברודי והנה כותב טרוצקי: “ניהול ההברחה הבלתי ליגאלית אל מעבר לגבול נתון היה בידי תלמיד גימנסיה. היום הוא כימאי ידוע, העומד בראש מכון מדעי בריפובליקה הסובייטית. לפי נטיותיו היה הגימנאזיסט הזה ‘סוציאליסט־ריבולוציונר’. משנודע לו מפי שאני שייך לאירגון ‘איסקרא’ (האירגון הסוציאל־דימוקרטי) הוא עבר לנימה חריפה של מאשים מחמיר”. “האם ידוע לך, שבגליונות האחרונים מנהלת ‘איסקרא’ פולמוס חסר כבוד נגד הטירוריסטים?, – שאל”. – “התכוננתי לפתוח עמו בוויכוח עקרוני, אך הגימנאזיסט הוסיף בכעס: ‘אל מעבר לגבול לא אעביר אותך!’ הנימוק הזה הדהים אותי מחמת ההפתעה שבו”.

וטרוצקי החכם מוסיף: “ואכן היה הצדק עמו. כעבור חמש־עשרה שנה אנוסים היינו להפיל עם נשק ביד את שלטון הסוציאליסטים־הריבולוציונרים. אבל באותו רגע לא עניינו אותי הפרספקטיבות ההיסטוריות. אני התפלמסתי ואמרתי, שאין אנו צריכים להעניש את בעל המאמר ב”איסקרא“, ולבסוף הודעתי שלא אזוז מן המקום עד שלא יתן לי מלווה. הגימנזיסט התרכך”.

“ניחא, אמר, יהיה כך, אבל תמסור שם שזוהי הפעם האחרונה!”

בתורת תלמיד גימנסיה מצ’נסטוחוב נמצאתי בימים ההם במצב דומה לאותו הגימנאזיסט הרוסי. השיטה שלנו היתה לשתף פעולה ולסייע בהברחת הגבול לא רק לחברי המפלגה שלנו. וזאת – בלא לתת את הדעת על הפולמוס שהתנהל בינינו, שכן חרף גדולתם של כל הטרוצקים דאז (שכל כך הערכנו אותם בתורת מהפכנים) הבנו, שהמהפכה לא תוכל לנצח ולא יוכל לקום עולם חדש בריפובליקה הרוסית, אלא כאשר כולם יאזרו את כוחותיהם וישתפו פעולה ביניהם באורח מאכסימאלי להגשמת האידיאלים הנעלים, אשר כולנו הטפנו להם בשנות נעורינו והתלהבותנו ואמונתנו בהם היתה כה עזה.

כותב אני את המלים האלה בימים שעל העולם ועל תנועת הפועלים בעולם (גם בברית המועצות) עוברת טראגדיה עמוקה (מחמת ירושת המפלגות הקומוניסטיות) שהדיקטטורה הגיעה למעשי הרצח המזוויעים ביותר, לרבות רצח אחים בברית המועצות ובארצות הגרורות.

אבל כבר אז, בעת שטרוצקי כתב את זכרונותיו, דהיינו כאשר היגלו ללא רחם את אחד מעמודי המהפיכה הבולשביסטית וניהלו נגדו מאבק מר בתור “מרגל היטלריסטי ומחרחר מלחמה קאפיטליסטי” – אפילו אז, בהיותו שרוי כבר בגלות מרה, לא יכול היה להימנע מלבסס מחדש את מדיניותו של אז בשעה שהוא, יחד עם הבולשביקים, “הפילו את הסוציאליסטים־הריבולוציונרים בנשק ביד”. כלומר הם מיגרו את אסיפת היסוד שנבחרה באורח דימוקראטי ובה רוב סוציאליסטי מחמת שלא רצתה להיכנע למיעוט הבולשביסטי הדיקטאטורי. הערתו זו של טרוצקי אופיינית היא לגבי השיטה הבולשביסטית ושנאתה העוורת לכל שאר הזרמים, אפילו לקרובים להם ביותר.

בסמוך לאחר שטרוצקי תיאר את האפיזודה הנ"ל בתלמיד הגימנסיה שעל הגבול – רוצץ סוכן קומוניסטי את מוחו בפטיש. זו היתה המסקנה המזוועת שהסיקה הדיקטאטורה של המיעוט.

בזמן שטרוצקי הבריח את הגבול ליד ברודי וגם יותר מאוחר, החזקנו אנו בשיטתנו האחרת, השיטה הסוציאליסטית ההומאניסטית.

* * *

פגישתי אז עם משה ליטבאקוב היתה לה, בעקיפין, משמעות גדולה ביותר לגבי חינוכי הפוליטי, ההשכלתי והחברתי.

נדברתי אתו שמפאריס ישלח לי באורח שיטתי ספרות מהפכנית, בייחוד את כתבי־העת אשר המפלגות המהפכניות התחילו דווקא אז להוציא בשווייץ ובצרפת. ואמנם הוא מילא את הבקשה הזאת. כל אימת שהופיע גליון חדש היה שולח לי אותו תיכף ומייד. כתבי־העת היו נדפסים על גבי נייר דקיק והוא היה שולח לי את זה במעטפה בתור מכתב אל הצד הפרוסי של צ’נסטוחוב. ידיד, אכספדיטור, היה לוקח את המכתבים האלה יחד עם הניירות העיסקיים שלו אל הצד הרוסי של הגבול ומוסר אותם לידי.

אותו דואר מהפכני, שהן הדפסתו והן העברתו נעשו בסודי סודות, נתן לי את האפשרות להגיע למקורות המוסמכים ביותר ולהתמצא בכל אותן תיאוריות מסובכות, ויכוחים, אינפורמאציות ומעשים מהפכניים. הודות לכך הייתי מקבל בדייקנות את “איסקרא” המארכסיסטי המפורסם, שאך אז התחיל להופיע בעריכת פלכאנוב־לנין־אכסלרוד־מארטוב. רוב האנשים לא הבינו את הסיבות לסכסוכים החריפים שנפלו שם וגם את הפילוגים שבאו לאחר מכן במפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית, אשר נתפלגה למנשביקים ולבולשביקים, שאז היו עוד מושגים חדשים מעיקרם. שהרי שני הפלגים היו מארכסיסטיים, תמכו ברעיון הדיקטאטורה של הפרולטריון ובהתפתחות תעשייתית. הדבר שעליו לא הסכימו ביניהם היתה בעיית הצורות האירגוניות. רבים היו שואלים איפוא: האמנם יש כאן רק סכסוכים בין אנשים בודדים, כפי שקורה לעתים אצל מהגרים פוליטיים בחוץ־לארץ? אני קיבלתי את כל הגליונות השוטפים של “איסקרא” ולפיכך היתה לי האפשרות להבין לעתים, כי מדובר במשהו חשוב יותר מאשר אך ורק בצורות הארגוניות בלבד.

משה ליטבאקוב היה שולח לי באופן שיטתי גם את “רבולוציינה רסיה” הבטאון של “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים” הנודע, שהתחיל אז להופיע ואשר בו ראו את גידולה המהיר של השפעתם בקרב הפועלים, האינטליגנציה, הנוער ומורים עממיים. מתוכו ידענו כיצד מעריכים הם את המצב. ועוד דבר שנודעה לו משמעות היסטורית גורלית – כיצד מתפתחת פעילותו של הארגון הלוחם שלהם “בוייבאיא אורגאניזציה”, אשר מפניו רעדה הממשלה הצארית הכל־יכולה.

ליטבאקוב היה שולח לי גם את ההוצאות היהודיות, בפרט את העתונים של “הבונד” בחוץ־לארץ וכן את הבטאונים האנארכיסטיים.

על אף הסכנה הגדולה שהיתה כרוכה בקבלת הרבה ספרות בלתי ליגאלית, הרי מבחינה אידיאולוגית היתה זו בשבילי זכות־יתר גדולה. שכן בדרך זו הייתי מקבל אינפורמציה נהדרת ואובייקטיבית על כל המפלגות הפוליטיות, כפי שרק אנשים ספורים באימפריה הצארית העצומה יכלו לקבלה. וודאי שהידיעות הגיעו אלי אף קודם משהגיעו לידי המנהיגים המהפכניים הראשיים המוּכרים של רוסיה, שהרי הללו היו מקבלים את הפירות האסורים האלה רק בדרכים עקלקלות. על כל פנים בחוגים הרעיוניים שלנו ברוסיה ובפולין הייתי אני הראשון שקיבלתי את כל כתבי־העת הללו. כאשר הייתי מרצה הרצאות פוליטיות, לא רק אצלנו בעיר, אלא גם בלודז' ובווארשה, היו אפילו החברים הקשישים שנמנו עם ההנהגה מתפעלים מן האינפורמאציה הכל־צדדית והמהירה שלי. מצב כזה היה יוצר לעתים קוריוזים גדולים. החברים בווארשה ובמקומות אחרים ידעו שאני קשור גם עם הסוציאליסטים הפולנים בעיר, ולכן חשבו שאני מקבל את הידיעות הללו מן הפולנים.

כשהיו מתרחשים איזה מאורעות חשובים במיוחד, הייתי רואה מחובתי, למסור אינפורמאציה על המתרחש לנציגי שאר המפלגות המהפכניות אצלנו בעיר, בייחוד לד"ר מיכאלוביץ, הצעיר והסימפאטי שהזכרתיו לעיל (שהיה אז נציג המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). הוא הכיר לי טובה וכעס מאוד על הוועד המרכזי שלו, מדוע הוא מקבל את האינפורמאציה הנחוצה באיחור רב כל כך. לו – כמו לכל האחרים – הייתי אומר, כמובן, שאני מקבל את הידיעות מן המוסדות המרכזיים שלנו, שכפי שהוא תיאר לעצמו מקומם בווארשה, בפטרבורג או בקיוב. “מדוע שולחת לי המפלגה שלנו באיחור כה רב את האינפורמאציה הנחוצה, אשר לפי ידיעתי מפלגה אחרת מקבלת אותה הרבה יותר מוקדם?” – היה טוען כלפי הוועד המרכזי שלו. בדרך זו הוקל עלי במידה רבה הקשר עם מפלגות אחרות.

חשוב היה שמשה ליטבאקוב מסר אינפורמאציה על הפעילות של בני הנוער שלנו לד"ר נחמן סירקין, אשר התגורר בימים ההם בפאריס ואשר עמו היה קשור מבחינה אידיאולוגית קשר הדוק במיוחד. לסירקין היתה אז קבוצה קטנה של חסידים (כמעט אך ורק באוניברסיטאות של חוץ־לארץ). הוא היה אז בעיצומו של עיבוד מדוקדק של תורתו ועוד יותר של הטאקטיקה הפוליטית שלו. סירקין היה נלהב כאשר ליטבאקוב מסר לו שאני נוטל חלק אקטיבי לא רק בחוג המהפכני הסוציאליסטי היהודי החדש, אלא גם בחוג ההשתלמות המהפכני הכללי.

ואכן היתה זו הבעיה המרכזית אשר סירקין הירבה לתת את דעתו עליה בחפשו את האפשרות הארגונית לקשור יחד את הפעילות הציונית והסוציאליסטית. בימים ההם הוא נקט את העמדה הידועה של “שני מישורים”. פירוש הדבר היה, שהציונים־הסוציאליסטים צריכים ליטול חלק בשני ארגונים שונים לגמרי: באירגון הציוני וכן באירגון הסוציאליסטי הכללי. וכאן הוא נתקל כמובן, בקשיים גדולים בשני המחנות. על שום כך היה משוכנע שאנחנו, הנוער, נוקטים את העמדה הנכונה. הוא כתב לי מכתב נלהב והוסיף לי עידוד להמשיך וללכת בקו זה. הוא שלח לי את החוברת הראשונה שלו, שהוציא קצת קודם לכן בלונדון בשפה הרוסית: “כרוז אל הנוער היהודי” (הוצאת הציונים הסוציאליסטים).

לחוברת היתה השפעה עצומה עלי. כאשר קראתי את “הכרוז” אורו עיני. הרבה דברים שבהם לא יכולתי לשית לי עצה, הובהרו לי כאן בתכלית. בייחוד התיזה העיקרית של סירקין: “השכל והרגש מורים לנו שתי דרכים לפתרונה ההיסטורי של השאלה היהודית. ראשית – לעורר אצל ההמונים היהודים את היצרים הפוליטיים־המהפכניים וליצור את התנועה הסוציאל־דימוקראטית היהודית, עם הפרולטאריון העובד במרכז ועם שאר ההמון היהודי בפריפריה; שנית – לרכז את ההגירה היהודית הבהולה, את הנדודים היהודיים הנצחיים ולכוונם לטריטוריה אחת, כדי להקים שם מדינה יהודית על יסודות סוציאליסטיים”.

ולהלן: “הסוציאל־דימוקראטיה והציונות הסוציאליסטית הן איפוא אותן שתי תנועות הנותנות את התשובה על המצוקה הממשית של ההמונים היהודים ועל השאלה היהודית בכלל. בגלל שורה שלמה של נימוקים טאקטיים אין טעם לאחד את שני סוגי הפעילות הללו לפרוגראמה ממשית אחת, ונחוץ לחלק אותן בקרב שני ארגונים ידידותיים עצמאיים. הן המטרות והן האמצעים של שתי הצורות האלו של פעילות חברתית, שרויים בשני מישורים שונים”.

… הציונות הסוציאליסטית עולה בקנה אחד עם הסוציאליזם הבין־לאומי, אשר על דגלו האדום רשם: חופש לאומי, ומרחב מחיה לתרבות הלאומית של כל העמים המשועבדים.

באומרו ש“ההמונים היהודיים שקועים בעם־ארצות”, קרא סירקין למאבק “נגד כל הכוחות האפלים והרעים – מאבק בשם האור, בשם האמת, בשם הרעיונות של תחיה לאומית”. וכן גם נגד “האינטליגנטים העם־ארציים חסרי האידיאה שהם חלשים מדי מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית כדי לחדור לתוך רעיונות הסוציאליזם”.

במיוחד התלהבתי מדברי הסיום של סירקין:

“בהופיענו עם הציונות הסוציאליסטית לפני הנוער היהודי אנו מקווים, שמיטב הנציגים של הנוער הזה יבינו אותנו. אנו מקווים שמיטב הנציגים של הנוער היהודי יגלו יחס חיובי וכן לקריאתה”.

מובן מאליו, שפניה זו עוררה התלהבות גדולה אצלנו, אצל תלמידי הגימנסיה הציונים, שהרי היא כוונה בדיוק אלינו. וסירקין כאילו האיר מבחינה רעיונית את הדרך אשר בה אנחנו התחלנו ללכת. ד"ר נחמן סירקין נהפך לי אז לכוכב מדריך, אשר לפיו אפשר להתמצא בדרך הקשה והמסובכת.

הקבוצה החלוצית הקטנה שלנו קיבלה כאן סעד רוחני ומוסרי אשר הקל עלינו מאוד את המשך הדרך. חלק גדול מחוברתו של סירקין תרגמתי מייד מרוסית לפולנית, שלחנו אותה אל הארגונים שלנו וגם הפצנוה בקרב האינטליגנציה הבוגרת. אחד הידידים, זיגמונד מאיירצ’יק, מורה עממי (כמדומני בנו של שוחט), אשר הצטרף אלינו, תרגם את החוברת מהתרגום הפולני שלי ליידיש ואנו חילקנו אותה בין הפועלים.

זו היתה אחת העבודות הספרותיות הראשונות שלי, ולאחר מכן נעשיתי יחד עם יהושע פרידמן, המתרגם המומחה מעברית לרוסית, למתרגם המיוחד מרוסית לפולנית.

בעת שקיבל את שני התרגומים שלנו, היה סירקין כמובן, יותר מאשר מרוצה. ליד קבוצות הסטודנטים שלו בברלין ובציריך היה זה החוג המאורגן הראשון באימפריה הצארית, אשר כך השקיף על המציאות היהודית והכללית. מאז נעשיתי מיודד מאוד עם סירקין. הוא נעשה למורי; וכאשר נתוודעתי אליו הוא נעשה גם לידידי. ידידות זאת שוב לא נותקה לעולם.

בחיי היתה משמעות מיוחדת לעובדה, שאל “התמיכה הפיוטית” של חיים נחמן ביאליק, נוסף גם האישור הסוציאליסטי הפעיל של סירקין לדרכי החלוצית.

עניין לעצמו הוא, שתיאוריה זאת של “שני מישורים” לא היתה כלל וכלל כל כך פשוטה כפי שנדמה היה. זה היה מין ניסיון גדול של תפיסה רוחנית. אבל הסתבר שבחיים הסוציאל־פוליטיים המסובכים דבר זה אינו ניתן להגשמה. “הצד השני”, המחנה הסוציאליסטי (בייחוד המפלגה הסוציאל־דימוקראטית ברוסיה) סירב לתמוך בתפיסה הזאת, ואפילו יצא בחריפות נגדה. היינו אנוסים לערוך אחר כך רביזיה בתורות הללו ולעבד טאקטיקה פוליטית חדשה בשביל הגשמת רעיונותינו – רעיונות המהפיכה היהודית.

פרק שביעי: מעשה־הטרור היהודי הראשון    🔗

הברחת המשלוח המהפכני הראשון שימשה נקודת־מיפנה בחיי. היתה לכך משמעות גם לגבי התפתחותה של תנועת התחייה הלאומית היהודית החדשה.

כאשר הביא טשרניחוב את הצעת ההברחה, היתה הרגשתי הראשונה — פחד מפני האחריות. שהרי היתה זו אחריות גדולה לגבי הרעיון החדש. אמנם, כבר היה לי ניסיון לא מועט בפעולת ההברחה. אבל עד אז נגע הדבר רק לאנשים בודדים, שסייעתי להם לעבור את הגבול מרוסיה מערבה. ותהיה אחריותי ככל שהיתה, הרי הידידים הללו נשאו גם הם בחלק מן האחריות. הם ידעו את התנאים של הליכתם ליער או על נסיעתם בדרכון מזוייף, וכי אפילו בתנאים הטובים ביותר הם פועלים מתוך סיכון כלשהו. מבחינה פסיכולוגית ומוסרית היו לי כאן שותפים, ולו גם “שותפים פאסיביים”, אך על כל פנים “המלה האחרונה” היתה להם, שכן יכלו הם גם לסגת.

ואלו כאן, בהברחת הספרות היה המצב שונה לגמרי. כל האחריות כולה מוטלת היתה על שכמי. למן הצעד הראשון, עת התחלתי להתעניין בתנועה הסוציאליסטית (מאז חוג השתלמות של תלמידי הגימנסיה) כשקראתי את הספרים הבלתי ליגאליים הראשונים, ידעתי איזה אוצר גדול יש בהם. הרי אותם ספרונים קטנים, אותם כרוזים שהייתי צריך להבריח, נועדו לשנות את גורל האימפריה הצארית העצומה, לדחוף קדימה את העגלה המהפכנית הכבדה ולשנות את גורלם של העם הרוסי, הפולני והיהודי.

וכי אוכל לבצע את המשימות האלו? ואכן חשתי בהלמות חזקה של לבי ונשמתי.

נכנסתי לעולם חדש, בלתי ידוע לי, מיסתורי וכשוף. היית עורך לבדי טיולים ארוכים על הגבעות והסוללות הירוקות שמאחורי העיר וחשבתי על כל הפרטים. לעתים קרובות היו מצלצלים בחזקה פעמוני־הכנסיות הרבות של העיר, אבל אני שמעתי הרבה יותר את צילצול הפעמון הלונדוני, את ה“קולאקול”, הביטאון שאלכסנדר הרצן הגדול התחיל להוציאו לאור לפני כיובל שנים על גדות התימזה.

עמדתי בפני תאריך יובל גדול. בדיוק לפני חמישים שנה התחיל הרצן, “וולטר הרוסי”, להוציא בלונדון בקביעות את הביטאון המהפכני הרוסי הראשון. האינטליגנציה הרוסית מפורסמת בעולם כולו בנציגיה המזהירים ורבי־המסירות. ולא היה לה נציג מפואר ורגיש ואחראי, אשר גילם כל כך את המצפון האנושי, החברתי והלאומי — כמו אלכסנדר הרצן הנאצל. אותו הומאניסט בודד הציג כבר אז את הבעיה בכל הפרספקטיבה ההיסטורית הטראגית שלה. בגליון הראשון של “קולאקול” הוא רשם: “המלה הרוסית החופשית הראשונה מחוץ לארץ תהיה מופנית אליכם”. אליכם, משמע — אל מיטב הנציגים של האינטליגנציה הרוסית האצילית של הימים ההם. בהזכירו את מאורעות הדמים בעת המהפכה הצרפתית, הוא הציג באורח בולט את הברירה:

“תנו נא את דעתכם, מה נוח יותר: שאנו עצמנו נהיה התחלה של רוסיה חופשית חדשה ונפתור מרצוננו החופשי יחד עם האיכרים את בעיית הקרקע הקשה, או לפתוח נגדם במסע־צלב כשהרובה בידנו האחת והמגלב ביד השניה”.

ואכן באורח נבואי כזה הוצגה כל הבעיה אשר דורנו חזה אותה מבשרו באורח חריף כל כך.

והברירה הגיגאנטית היתה תלויה באותו “ספרון מהפכני”.

מאז נהפך הרצן לגיבור האהוב עלי וכזה הוא כבר נשאר בחיי. כתבתי עליו הרבה ואף הרציתי עליו פעמים רבות.

באותם הלכי־הרוח הצ’נסטוחובאיים שהייתי שרוי בהם בעת משלוח־ההברחה הראשון שלי, קשורים היו עוד שני שמות גדולים — שם יהודי ושם פולני, אשר גורלו היה קשור גם בספרות המהפכנית ובהברחתה בפרט.

היה זה אהרן זונדלביץ', הטיפוס היהודי הידוע והעדין שב“נארודניה ווֹלה” עטורת הגבורה, אשר מנהיגיה סיימו את חייהם על עמוד התליה, לאחר שביצעו את ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני. זונדלביץ' נמלט מעץ־התליה, אבל הוא בילה עשרים ושש שנים בקאטורגה האכזרית שבגלות סיביר.

זונדלביץ' השקיע הרבה זמן וכשרון בהברחת הספרות של החוגים המהפכניים הקטנים למיניהם. אדם מעניין באופן יוצא מהכלל היה ולימים, ב“שנות לונדון” שלי הכרתיו אישית ושיתפתי עמו פעולה מקרוב.

השם השני, הפולני, הוא לודוויק וארינסקי, מייסדה של המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית הראשונה בפולין “פרולטאריאט” (“הפרולטאריאט הגדול”), אשר בשמה חתם על ברית אחים עם ה“נארודנאיה וולה” הרוסית. הוא בילה עשרות שנים במיבצר שליסלבורג, ושם גם הוציא את נשמתו. הוא נאסר בווארשה בדיוק בשעה שנשא עמו את הספרות המהפכנית. שמו נשאר מקודש בפולין בעיני כל המפלגות הסוציאליסטיות שקמחו לאחר מכן.

לי קרוב השם הזה במיוחד משום שעם בנו המעניין מאוד, פרופסור תדיאוש וארינסקי, קשרנו אחר כך יחד את גורלנו במדינה הפולנית, שנינו השתייכנו לחוג המנהיגות הקטן של " המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה". יחד אתו עשינו מאמצים רבים כדי להמשיך בתקופה ההיסטורית החדשה בהגשמת רעיונותיו של אביו הגדול.

השמות שמניתי נעשו לי קרובים איפוא עוד בשנות לימדי בגימנסיה. כך ש“מקצוע ההברחה” החדש שלי פתח לפני דלת מסתורית לעולם חדש.

הקשיים הטכניים היו עצומים. עמדתי לפני שורה שלמה של בעיות מורכבות וסבוכות מאוד. האדם היחיד שיכולתי לגלות לו את הסוד ואשר עמו החלטתי לבצע את כל הפעולה, היה שותפי הנאמן לרעיון, הנפח הצעיר דויד מאלארסקי. אני אמר “היחיד”, משום שאפילו לחברי הוועד הקטן שלנו, לא מסרתי על כך.

“הקודכס המוסרי” שעובד על־ידי המהפכנים הגיבורים בגיהינום הצארי במשך מאה שנים תמימות, הצטיין בחריפות יתירה ואפילו באכזריות.

לעתים קרובות רציתי להתייעץ עם חברים וידידים קרובים לי, אשר רחשתי להם אמון מלא. דבר זה היה מקל על מצב־רוחי הקשה ואולי — אולי! — היה עוזר לי במשהו לעניין. אבל ה“קודכס” אמר: סוד אין מגלים למי שאפשר לתת בו אמון — אלא למי שמוכרחים לגלות לו את העניין המסויים וחוץ מזה — לשום אדם. אנוס הייתי איפוא להימנע מלדבר עם מישהו ולשאת את הסוד בלבי.

עם ששמרנו, אני ודויד, שמירה מעולה על סוד ההברחה, הבינונו בכל זאת, שאין אנו יכולים לעשות אף צעד אחד קדימה כשאין אנו אלא שניים בלבד. לאחר התייעצויות ממושכות החלטנו לצרף עוד אדם אחד. היה זה אחיו של דויד, יידל. הוא התגורר בכפר קטן “בלאכובניה”, שמרוחק היה כשמונה או עשרה מילין מן הגבול (הָרבי). שם היה בית־חרושת גדול למתכת, שבו הוא היה כמדוני הפועל היהודי היחיד. את הכפר הקטן הזה הכרתי היטב מאז שנות ילדותי, משום שבימות־הקיץ היתה משפחתנו מתגוררת שם בקייטנה. הכפר מוקף היה יערות גדולים של עצי־אורן, שבהם הייתי רוכב לעתים קרובות על סוסי, וליד האגם הייתי צד דגים. הכפר הזה נעשה עתה לשדה האיסטראטגי המרכזי אשר בו נערכנו לקרב עם השלטון הצארי.

“המטה הכללי” שלנו התחיל לעבד תוכנית איסטרטגית. לא היה זה מן הדברים הקלים. גם האוייב, על נסיונו הממושך, היה לו מטה כללי גדול משלו ותוכניות משלו. נתקלנו קודם כל בשלוש בעיות: גיאוגראפיה, פסיכולוגיה ואיסטרטגיה.

העובדה שמבריחים דרך צ’נסטוחוב, היתה ידועה לנו. אבל מדובר היה בסחורות רגילות (כמו למשל משי). האיכרים־המבריחים, עת נשאו ביער את הסחורה המוברחת, ברגע שהיה מתקרב משמר הגבול, היו נוהגים בדרך כלל להשליך את הסחורה מעל גבם ולברוח. לרוב לא היו מוצאים את הסחורה ביער העבות. וכאשר עצרו פעם את המבריח, היה משלם קנס קטן, או יושב כמה ימים בבית־הסוהר. ואלו העניין שלנו היה מסובך יותר. קודם כל היתה סכנה שכל הספרות תלך לאיבוד והתנועה הצעירה לא היה לה כל כך הרבה כסף ולא אפשרות טכנית להדפיס את הדברים מחדש. עם זאת עלול היה להתגלות לעיני המשטרה הגבול הצ’נסטוחובי, הנקודה היחידה שעמדה לרשותנו. ואם ייתפס האיכר עם החבילות, הרי יצטרך לגלות מי נתן לו את הסחורה, ואל מי מוליכות העיקבות. משמע כי לא זו בלבד שיאסרו ויענישו קשות את החברים שלנו, אלא שהז’נדרמריה הפוליטית תוכל לגלות צעד אחר צעד את כל האירגון המהפכני. הצעד הראשון היה אם כן למצוא “איכר בטוח” אשר לא יסגיר אותנו. ואכן זו היתה המשימה הראשונה.

השלב השני היה להביא את הספרות העירה. אותם קילומטרים אחדים היו נתונים לשמירה חזקה. ליד עמודי הגבול העירוניים היינו מוכרחים לשמור כדי שהספרות תובא העירה בעגלה — או שהאיכר יבוא ברגל.

לאחר שהסחורה שלנו היתה כבר בעיר גופא, היתה בעיה שלישית, חדשה: ליד תחנת הרכבת בבית־הנתיבות למשאות נהוגה היתה ביקורת מטעם משמר הגבול. כאשר זו לא היתה בטוחה בכשרות הסחורה, או כאשר הדבר נגע לאיזו פירמה או בית־חרושת לא לגמרי בטוחים היו פותחים את הארגזים בתחנת הרכבת, והרי “הפירמה” שלנו לא נראתה כסולידית יתר על המידה. וכאן באה לעזרתנו תרופה ישנה־נושנה, שכבר עמדה במיבחן אצל השלטונות הצאריים. התרופה היא, שכאשר מורחים, נוסעים בביטחה. במלים אחרות: שוחד. היו פקידים מסויימים אשר עשו עצמם כלא רואים, ולכן היה צורך להביא את הסחורה בדיוק בשעה שעמד על המשמר הפקיד “העיוור”. והרי הבודקים היו מתחלפים כל כמה שעות. ברע שנודע לנו שהשומר שלנו עומד על המשמר היה צורך להביא את הארגזים תיכף ומייד. למצוא מייד בעל־עגלה יהודי אשר במהירות הבזק יבוא ויעביר את המשלוח.

מסתבר איפוא, כי אפילו במחתרת החמורה ביותר נחוץ היה להקים מנגנון, קטן אמנם, אבל בכל זאת מסובך למדי. הודות להיכרותי האישית עם סוכני האכספדיציה והודות לשניים שלושה בעלי־עגלה יהודיים, אשר השתייכו לחוגים המהפכניים, אפשר היה להתגבר על הקשיים. את הפרטים הם לא ידעו, אבל ידוע ידעו שכאשר האחים מאלארסקי נותנים אות, צריך בעל־העגלה לבוא מהר עם הסוסים ולמסור את הארגזים לפקיד המתאים.

לאותם בעלי־עגלה פשוטים, שלעתים קרובות לא ידעו קרוא וכתוב, נשאר אצלי עד היום רגם חם והתפעלות מן האידיאליזם האינסטינקטיבי שלהם. אותה “ירושה של בעלי־עגלה” קיימה התנועה שלנו כמעט עד למלחמת העולם השניה, כשהיא עברה מדור אחד של בעלי־עגלה לדור הבא. בעשות השנים שבאו לאחר מכן, כאשר הייתי בא העירה להרצות או לרגל איזו מערכת בחירות, הייתי הולך תמיד עם חבר אל כיכר השוק, שבה עמדו בעלי־העגלה והייתי מברך אותם בידידות. מדי פעם הייתי אף מבקר אצלם בבתיהם והיינו מעלים זכרונות מן הזמנים הצאריים ההם.

* * *

כבר המשלוח הראשון של ספרות, אשר הבאתיו בעצמי לווארשה (כפי שמתאר צ’רניחוב), ניתקל בשורת קשיים. אבל אז נועד המשלוח מצ’נסטוחוב רק לווארשה. המשלוחים הבאים היו כבר הרבה יותר גדולים ונועדו אל ערים שונות, כגון וארשה, וילנה, אודסה, הומל, קיוב ואפילו למקום שבו ישבה הממשלה והג’נדרמריה המרכזית, כלומר לפטרבורג.

חשוב במיוחד היה המשלוח השני. היו אלה שתי חוברות על אדם אשר זיעזע את ששת מיליוני היהודים ברוסיה וגם חלק גדול של האינטליגנציה היהודית ודעת הקהל במערב אירופה ובאמריקה. היה זה — פנחס דאשבסקי.

אותו סטודנט בן עשרים וארבע, שהיה מתבולל גמור ומוצאו היה ממשפחה בורגנית יהודית (אביו היה רופא צבאי), הזדעזע עד עמקי נפשו מן הפוגרום בקישינוב. משנודע לו כי האיש שהסית ביותר את האוכלוסיה הנוצרית לשחיטת היהודים ועזר באירגון הפוגרום, היה עורך־עתון פאבל קרושבאן, גמר אומר בנפשו לערוך בעצמו חשבון ישיר עם מארגן הרצח. קרושבאן חצי רוסי וחצי מולדאבי, היה מקבל הקצבה ממשלתית; הממשלה לא הרשתה להוציא בקישינוב עתון נוסף על עתונו. קרושבאן, למעשה סוכן הממשלה, היה לו המונופול על “חינוך העם” שלימד שהיהודים הם עלוקות, שהם מכינים את המהפיכה, שהם מסיתים נגד “הדת הפראבוסלאבית הקדושה” ונגד “אבא” הצאר והם גם — משתמשים בדמם של נוצרים.

דאשבסקי נסע במיוחד מקיוב לפטרבורג וב־4 ביולי 1903 פצע בסכין את קרושבאן בצווארו. דאשבסקי נאסר בו במקום. הוא אפילו לא ניסה להימלט. בית־הדין הצארי, שדן אותו בישיבה סגורה, לא העז להוציא גזר־דין מוות. מדאשבסקי נשללו כל זכויות האזרח והוא נידון לחמש שנות קאטורגה.

עצום היה הרושם שעשה מעשה־ההתנקשות בדעת הקהל היהודית, בייחוד בקרב הנוער היהודי. היה זה מעשה הטירור הראשון בהיסטוריה שבוצע בידי אינטליגנט יהודי צעיר, וזאת מטעמים לאומיים, מטעמי הגנה על הכבוד היהודי. מעשהו של דאשבסקי זכה לפירושים רבים ורבים גם דיברו על אישיותו וכיצד הגיע למחשבה על מעשה הטירור.

על השאלות האלו השיבו שתי חוברות קטנות: “מה מלמדת אותנו ההתנקשות של דאשבסקי?”, והשניה: “פנחס דאשבסקי”. שתי החוברות הוצאו בלונדון על־ידי בית־הוצאה, שעל קיומו נודע אז בפעם הראשונה ואשר נקרא בשם “מולודוי איזראיל” (ישראל הצעיר). החוברות הופיעו ברוסית ואחר כך גם ביידיש.

מחוץ לארץ פנו אלי שאבריח לרוסיה את שתי החוברות הללו. פנו אלי אותם החברים, אשר היו קשורים אתי מבחינה רעיונית. חברי הקבוצה שהוזכר לעיל “ווֹזרוֹז’דזֶניה”. על כך כתבו לי מפאריס משה ליטבאקוב וד"ר נחמן סירקין. ברור, שאת הברחת המיסמכים ההיסטוריים הללו נטלתי על עצמי ברעד מיוחד. ומובן שהתעניינתי במיוחד באישיותו של דאשבסקי ובפרטים שלא יכלו להידפס. בין האישים המנהיגים של התנועה החדשה בימים ההם היה פנחס דאשבסקי האדם היחיד כמעט אשר לא הכרתיו אישית.

קודם כל קיבלתי אינפורמאציה לפיה החוברות הופיעו למעשה בברלין. מטעמים קונספיראטיביים, כדי שהממשלה הגרמנית, שלא רחשו לה אימון לא תגרום קשיים, רשמו על החוברות את השם לונדון. ואכן מברלין שלחו אותן אל הצד הפרוסי של הגבול הצ’נסטוחובי. השם “ישראל הצעיר” עורר בי סקרנות גדולה. מי הם המוציאים לאור? איזה תוכניות יש להם? בחוברות האלה כלול היה הרעיון שכל המדיניות הצארית מכריחה את העולם הראדיקאלי היהודי, ובפרט את הנוער, לנהל פעילות מדינית מהפכנית נגד העריצות הצארית, וכי דאשבסקי ביצע את ההתנקשות שלו בהגינו על הכבוד הלאומי היהודי שנפגע.

נוסף על הלכי־הרוח החזקים של טירור פוליטי, אשר התחילו מתפשטים אז ברוסיה ובפולין בקרב הנוער המהפכני ובפרט בקרב הסטודנטים, נוסף עתה גם המומנט היהודי המיוחד.

בקשר לבעיה זו מבקש אני לציין כאן מומנט אופייני. כאשר כעבור עשרים ושלוש שנים (ב־1926) ירה בפאריס איש־העם היהודי הפשוט מאוקראינה, שווארצבארד, בהאטאמאן האוקראיני מקיוב, פטליורה, מי שהיה האשם העיקרי בשחיטות הנוראות שנערכו ביהודי אוקראינה, רשם ההיסטוריון שמעון דובנוב ביומנו: "ברמה נשמע קול הנקם הלאומי על השחיטה באוקראינה משנת 1918–19… יריות כאלה נחוצות היו מייד לאחר הפשע. אבל גם עתה זיעזע מעשה הגבורה של שווארצבארד בני־אדם אשר שכחו כבר את דמם השפוך של חפים מפשע, בפרוסקורוב, ז’יטומיר ושאר “ערי ההריגה”. בברלין ובפאריס נוצרו אז ועדים ציבוריים מיוחדים, אשר אירגנו את הגנתו של שווארצבארד והזמינו כסנגורים את הפרקליטים הנודעים ביותר, כגון טורז מפאריס. ודובנוב פירסם אז מאמר: “לא בנקמה רוצים אנו, אלא בגילוי האמת הנוראה. המדובר בטבח שערכו במשך שלוש שנים כנופיות פטליורה ביהודי אוקראינה. כל העם היהודי חייב לחוש לעזרתו של ועד ההגנה שלנו”.

ואכן במשפט בפאריס נתגלתה התמונה הנוראה של הייסורים והסבל היהודיים ושל האכזריות ההיידמאקית הבהמית. בית־הדין בפאריס שיחרר את שווארצבארד לחלוטין. שבע שנים לאחר הפשע ההיסטורי דן “בית־הדין של מצפון העולם” את הפושעים והביע אהדה לקורבנותיהם.

בתור חבר בוועד למען שווארצבארד רשם דובנוב: “היה מין פאתוס נסתר בכל השיחות שלנו; מעין הכרה שאנו מגינים על מי שהגן על כבוד הקורבנות שלנו ואשר העלה את זכרונם קַבָל העולם האדיש”.

ההיסטוריון הישיש דובנוב הגיב באורח כה חריף חצי יובל שנים לאחר מעשה ההתנקשות של דאשבסקי. אפשר איפוא לשער מה חזק ועמוק היה הלך־הרוח של הנוער היהודי שלנו בעת מעשה הטירור הלאומי הראשון להגנת הכבוד הלאומי היהודי. שהרי דאשבסקי לא חיכה אלא תיכף ומייד גילה במעשהו את מסירות־נפשו. ברוסיה דאז (1903) אי אפשר היה כמובן לייסד “ועד ציבורי” מיוחד להגנת דאשבסקי, כדי לגלות בבית־הדין בפני כל הארץ את שחיטת הדמים. שני הקונטרסים של “ישראל הצעיר” נתנו איפוא באורח חלקי לפחות את ההסברה הנחוצה ומילאו את תפקיד הסניגוריה. מובן איפוא שאירגנתי במרץ מיוחד את הברחת הכתבים הללו. אלפי העותקים שהופצו בערים שונות סייעו בהרבה לריבולוציוניזציה של המיפנה שחל בקרב היהודים, וסייעו באירגון ההגנה העצמית. אנו, בצ’נסטוחוב, השארנו לעצמנו מיספר מסויים של עותקים. אנוכי תירגמתי חלקים שונים מן הקונטרסים לפולנית ופירסמתים בביולטין ההקטוגראפי שלנו אשר הופץ בסניפים המקומיים.

* * *

כאן חייבים אנו להתעכב על המארגן הראשי של כל מפעלי ההברחה אל מעבר לגבול.

במידה רבה היה כל גורלי תלוי בפעילותו. הוא החזיק בפאריס את הצד האחד של החוט העדין ועטוף הסודות, אשר נמתח מהמחתרת שבברלין אל מעבר לגבולות הפרוסי והרוסי — ואילו את הקצה השני של החוט החזקתי אנוכי בצ’נסטוחוב. היה זה זליג קלמנוביץ', לימים (עד למלחמת העולם השניה) אחד ממייסדי המכון המדעי היהודי (איוו"א) ומנהלו הכללי. עמו עמדתי בחילופי מכתבים (ברוסית), ובלא שראינו זה את זה ידענו את כל הפרטים איש על רעהו, ונעשינו ידידים אישיים קרובים. כאשר נפגשנו אחר כך בחוץ לארץ, התנשקנו בלבביות והיינו נרגשים שנינו עד מאוד. היה זה מקרה נדיר, אבל קלאסי של “ידידות ממרחקים”.

המחבר של שני הקונטרסים הללו היה נחום שטיף. עד מהרה הוא נתפרסם כמבקר חברתי וספרותי נודע, שחתם בשם “בעל דמיון”.

מעניין מאוד להשוות את שני הטיפוסים הללו, אשר מילאו תפקיד מרכזי בראשית תנועת התחייה הרעיונית החדשה. שניהם היו כמעט בגיל אחד (שטיף נולד בשנת 1879 וקלמנוביץ' שנתיים לאחריו). זליג קלמנוביץ' (שנולד בקורלנד), מוצאו היה ממשפחה עניה מאוד, למד “בחדר” ובישיבה ואחר כך השיג תעודת־בגרות כאכסטרן ונכנס לאוניברסיטה הברלינאית. שטיף (שנולד ברובנה, וולין), בא ממשפחה בעל־ביתית. גם הוא קיבל חינוך מסורתי והצטיין בתנ“ך, בגמרא ובספרות עברית. הוא נכנס לבית ספר ריאלי רוסי, אבל גם אחר כך נשאר קשור קשר הדוק עם הסביבה היהודית המסורתית. עוד בשבתו על ספסל הלימודים — כתב עברית ואפילו אירגן חברה בשם “שפה ברורה”. עוד בימי הקונגרס הציוני הראשון נעשה ציוני. הוא התחיל ללמוד בפוליטכניקה של קיוב ונעשה אחד החברים המרכזיים של אירגון הסטודנטים הציוני השמאלי הנודע “קדימה”. לעומתו קלמנוביץ', מייד לאחר הגיעו לברלין ולאחר שהכיר את ד”ר נחמן סירקין, נמנה עם החוג הראשון בארגון “חרות” של סירקין, שהיה האירגון הציוני הסוציאליסטי הראשון. שטיף הוולינאי הצטיין במזג סוער. לעומתו קלמנוביץ הקורלנדי היה אחד מבעלי המזג השקטים ביותר שידעתי בחיי. שטיף היו בו הרבה סתירות פנימיות, לעתים קרובות היה נקלע מקוטב אחד לקוטב הנגדי. אבל תמיד עשה את אשר עשה במסירות ובהתלהבות גדולה. קלמנוביץ' לעומת זאת הלך תמיד למישרים — ציינוהו סבלנות גדולה ושיטתיות.

ברוח התקופה ההיא של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 התמכרו שניהם במרץ בלתי רגיל לתחומי המדע השונים. ואולם בעוד שקלמנוביץ' עשה זאת באורח שיטתי: באוניברסיטה הברלינאית (אח"כ באוניברסיטת קניגסברג) למד פסיכולוגיה, כלכלה מדינית והיסטוריה של ימי קדם וגם עמד בבחינות המתאימות, התפתחו חייו של שטיף, אם אפשר לומר כך, “באורח זיגזגי”, מעלה ומטה. אופייני מאוד לגבי שטיף היה שלאחר הפרעות של קישינוב, עת הוצרך לעמוד בבחינות, קם הוא, יחד עם עוד כמה חברים, והגישו הודעה הפגנתית לרקטור האוניברסיטה, כי “בימי רדיפות מבישות כאלה נגד יהודים אין הם יכולים לעמוד בבחינות”. מובן מאליו, שהוצא מן האוניברסיטה, עתה יצא לשווייץ והתחיל ללמוד מחדש באוניברסיטת ברן, בעיקר ספרות ומדעי חברה.

שניהם היו יודעי עברית מובהקים, הצטיינו כמומחים במדעי היהדות. קלמנוביץ' התמחה בפילולוגיה. בהיותו בליטא (כמורה לעברית), הוא נעשה אחד המומחים הגדולים בפילולוגיה היהודית החדשה, כתב על דיאלקטים יהודיים ועבד זמן רב על מילון של השפה היהודית. הוא גם הצטיין כמתרגם, בין השאר תירגם את ההיסטוריה של שמעון דובנוב מרוסית ליידיש.

לפירסום רב זכה תרגומו של “מלחמות היהודים” ליוסף פלוויוס. זו הפעם הראשונה הופיעה היצירה המפורסמת הזאת בשלמותה ביידיש (עוד לפני מלחמת העולם הראשונה) והדבר עורר הדים רבים. האינטליגנציה היהודית, אשר התקשרה יותר עם התנועה הלאומית היהודית, ניתנה לה זו הפעם הראשונה ההזדמנות לראות בעליל ובמלוא הפרספקטיבה ההיסטורית את הכוח העצום של רומא הקיסרית ושל לגיונותיה רבי העוצמה, — וכן את הראשית הגורלית של הטראגדיה ההיסטורית היהודית. אנחנו, המהגרים היהודים הפוליטיים באירופה המערבית והסטודנטים היהודים באוניברסיטאות המקומיות, הקדשנו הרבה הרבה ויכוחים לספר הזה. אין ספק שהוא הטביע חותם עמוק על חלק ניכר מבינינו. לאחר המלחמה פירסם קלמנוביץ' את “ימי ירושלים האחרונים” — פרקים פרקים מן היצירה הזאת.

במסתו של יוספוס פלוויוס הביע קלמנוביץ' את השקפותיו הלאומיות והחברתיות־היסטוריות: “כאשר העוולות והשיעבוד מצד הרומאים הגיעו לשיא המדרגה, כבר הצטרפו לקנאים יותר אנשים, כמעט כל העם כולו, בפרט האכרים הדלים אשר נשאו בעול המסים הכבד ביותר. והם גם שנרדפו בכלל יותר מאחרים. עם מתמרד זה הוא שלכד את ירושלים וגירש ממנה את חיילי רומי… בעלי הבתים העשירים של ירושלים, המיוחסים והכוהנים וכן גם חלק מבין האדוקים, היו מלכתחילה נגד המרד. פחות מדלת העם סבלו הם מתיגרת ידם של פקידי רומי וכדרכם של בעלי בתים מיושבים, פחדו מפני התמרדות העם, מפני ירידה. הם קיוו להתפשר עם הרומאים בדרכי שלום… במלחמת האזרחים, אשר פרצה בירושלים בין חסידי המלחמה ומתנגדיה, וכן בין הקבוצות השונות של הקנאים עצמם, בוצעו בלי ספק — כמו בדרך כלל במלחמות כאלה בין אחים של עם אחד — מעשי רצח רבים ונפלו גם הרבה קרבנות חפים מפשע”.

ועל יוספוס: “במלחמה, במרד, התבלט יוסף כאיש מלחמה גרוע. תחת לאסוף את אכרי הגליל שכולם מוכנים היו למסור את נפשם על חרות העם, להפוך אותם לחיל גדול וללמדם טכסיסי מלחמה, — הוא עסק בהקמת סנהדרין בגליל ובארגון השלטון האזרחי… יוסף כבר מגזים יותר מדי בנוגע לרישעותם של ה’מורדים' ואך לעתים רחוקות יודע לומר עליהם איזו מלה טובה. אפילו כשהוא מספר על מעשי הגבורה שלהם, על מסירות־הנפש שגילו במלחמה על החירות, הרי הוא עושה זאת כאילו כפאו שד”.

וקלמנוביץ' מעיר כאן הערה שהיא אופיינית לגבי דידו: “בנימת כתביו של יוספוס אשמה גם העובדה, שהוא כתב את ספרו ביוונית, בשביל העם הרומאי. וכיוון שכך, אנוס היה להחניף לרומאים ולהשפיל את שונאיהם… אם בחייו היה יוסף רחוק מלהיות אדם גדול, הרי הודות ליצירותיו הספרותיות זכה להנציח את שמו בהיסטוריה היהודית”.

הבאתי כאן את הערותיו אלו של קלמנוביץ', משום שהיו אופייניות בשבילו ומשם שבמידה רבה יש בהן משום אספקלריה לכל השקפת חייו. קלמן היה פאטריוט יהודי לוהט ויחד עם זאת היה הוגה מעמיק של רעיונות החרות החברתית. במובנה הרחב של המלה היה הומאניסט סוציאליסטי, בעל התעניינות גדולה בניתוחים חברתיים־כלכליים.

קלמנוביץ' נמשך באורח אינסטינקטיבי אל ההיסטוריה העתיקה, שממנה תירגם שורה של יצירות חשובות. אבל הוא היה גם אחד המתרגמים הטובים והמוכרים ביותר של הספרות האירופית והאמריקנית. עם זאת לא רצה להינתק מן המציאות החברתית השוטפת וערך שורה שלמה של כתבי־עת וכתב ברצון על נושאים אקטואליים, בייחוד על תרבות ועל מערכת החינוך. לאחר המלחמה לא הצטרף רשמית לשום מפלגה פוליטית, אבל השקפת עולמו והאוריינטציה שלו נשארו כבשנות נעוריו ולימודיו.

בתקופת נעוריו, היה המארגן הראשי וה“טכנאי המומחה” במעשי ההברחה. אי אפשר היה להעלות על הדעת אדם יותר אידיאלי ומתאים משהיה קלמנקה. הוא, בעל המזג הפלגמאטי, אשר בנפשו יקדה אש פנימית, אשר חי את המהפכה היהודית, באורח חייו ובחיצוניותו עשה את הרושם של אדם רגיל וממוצע, אשר מתעניין רק בלימודיו המדעיים ואין הוא מתערב כלל במאבקים הסוציאליים והמדיניים. בברלין, שבה ראתה המשטרה הפרוסית בעין רעה את המהפכנים היהודיים ואת הסטודנטים, ואפילו סייעה ברצון למשטרה הצארית הרוסית להפריע את פעולותיה של האמיגרציה הסוציאליסטית, — ודאי לא עלה על דעתם של סוכני המשטרה “הן הפרוסיים והן הרוסיים” חשד כלשהו שאותו “סטודנט שקט ואפור” הוא אחד הטכנאים המהפכניים המצליחים ביותר.

בכל גלגולי חייו האישיים נשאר קלמנוביץ' נאמן בכל לבו לאידיאלים שלמענם נלחם מאז ימי בית־הספר והאוניברסיטה שלו. הוא נשאר אותו “קלמנקה”. צביון דעותיו השתנה כמובן. כמשקיף מעמיק על החיים הוא הבין, שבמצעד החיים יש להביא בחשבון את התנאים הריאליים, ואולם השינויים שחלו בו נגעו רק לפרטים. שנים רבות הוא סמך את ידו על הקבוצה “ווזרוז’דז’ניה” ותלה תקוות בהשגת “האוטונומיה הלאומית הפרסונאלית היהודית עם סמכויות נרחבות”. ואילו בשנותיו האחרונות האמין אך מעט מאוד בהשגת אוטונומיה בתפוצות. את אהדתו ריכז בעיקר בבעיית האמיגרציה היהודית ובריכוז ההגירה הזאת במדינה עצמית. לעצמו של דבר היתה זו שיבה אל השקפת העולם של מורו ורבו ד"ר נחמן סירקין, אשר שם את הדגש החזק ביותר על בעיית הנדידה של העם היהודי. קלמנוביץ' נשאר סוציאליסט־טריטוריאליסט משוכנע, בעל אהדה כנה למפעל הציוני, וביחוד לארץ־ישראל העובדת.

על אף כל הקשיים, אפילו הנוראים ביותר, הוא לא חדל מלפעול למען העם היהודי.

אפילו בגיטו וילנה, ששם הוא נעשה ליושב ראש אגודת סופרי יידיש, עוד כתב שתי יצירות בעלות ערך, על נושאים אופיניים בשבילו: “בעיות היסוד של הספרות היהודית” ו“השקפתו של פרץ על הלשון היהודית”. רק קלמנקה היקר שלנו מסוגל היה למעשה כזה.

הנאצים שילחו אותו למחנה ריכוז במדינת קורלנד שבה נולד. הוא סבל נוראות במחנה שטאטהוף (אסטוניה). אבל הוא נהג בעוז־רוח ובאומץ עד שמת מות קדושים. הרוצחים שרפוהו — סמוך לסוף המלחמה (1944) — בתאי הגזים.

שונה לגמרי מדרך חייו של קלמנוביץ' היתה דרכו של נחום שטיף. לעתים קרובות היו דרכיהם נפגשות והיו הרבה צדדים משותפים לשניהם. ואולם כאמור, כיוון שחייו של שטיף התפתחו בדרך זיגזגית, היה לעתים קרובות פונה לכיוונים חדשים לגמרי ועם זאת חיפש תמיד את תוך תוכם של החיים ושל האדם.

כאשר שטיף התחיל ללמוד באוניברסיטת שוויץ וכאשר הגעתי אני לברן (בקיץ 1905), היה שטיף אחד הראשונים שחיפשתי. וכפגישתי עם קלמנוביץ' כן היתה גם הפגישה עם שטיף לבבית ביותר. היה זה מקרה מפליא, שבני־אדם שהתגוררו הרחק איש מרעהו מבחינה גיאוגרפית ואפילו לא הכירו איש את אחיו, אף־על־פי־כן קשורים היו בידידות קרובה וחמה. יתר על כן: אנחנו, קבוצת הפעילים הקטנה, היינו באמת מעין משפחה אחת, אשר דואגת איש לרעהו ברוב אהבה.

למעשה ידעתי היטב, עוד בימי לימודי בגימנסיה, את הסביבה של החוג הראשון הזה. בפרט, כאשר עוד קודם לכן נפגשתי אישית עם משה זילברפרב והתקרבנו מאוד איש לרעהו. הוא היה הנציג הראשי של השיטה החדשה, (לאחר המהפכה הוא כיהן בקיוב כמיניסטר הראשון של האוטונומיה הלאומית הפרסונלית היהודית). הוא היה העורך הראשי של כתב־העת החדש “רנסנס” בפאריס ואני עסקתי בהברחת כתב־העת ושאר הפרסומים הראשונים. אחותו של זילברפרב, דוֹרה (לימים אשתו של נחום שטיף), השתייכה לחוג של הנוער האינטליגנטי הראשון שלנו. היא היתה אז סטודנטית בווארשה, (וכפי שהרוסים היו אומרים פעם) “בעלת פנים שחפניות מעניינות” (היתה חולת ריאות קשה), היתה ממלאת לעתים תפקידים מהפכניים מסוכנים ואהובה מאוד בארגון. כאשר באתי בפעם הראשונה לווארשה עם הספרות הבלתי ליגלית — התידדנו מאוד ובילינו הרבה זמן ביחד. אחותה הצעירה יותר, מלכה, היתה חברתה של רעיה רפופורט באוניברסיטת ברן (לימים נישאה לעסקן הפאריסאי הידוע ישראל יפרויקין, עת הוא למד בברן וגם הוא, יחד עם שטיף ורעיה, השתייכו לחוג הרעיוני של הסטודנטים שלנו). היינו איפוא קשורים מאוד כולנו ביחד.

שטיף היה קשיש הרבה ממני, וכבר היה ידוע היטב בברן. אני האזנתי בעניין רב להערותיו ולהשקפותיו. כבר עבר עליו הרבה והיה בעל נסיון ניכר. נפגשנו בפעם הראשונה בחדרה הצנוע של רעיה. היא כבר למדה שנה בברן ונטלה חלק פעיל בחוג הראשון שלנו בברן. בעל הסמכות בחוג הזה היה שטיף. ממנו נודעו לי הפרטים השונים על צעדיהם הרעיוניים הראשונים. היתה זו יוזמתו של שטיף, אשר בשנת 1903 אורגנה בעיר הולדתו, רובנה, המועצה הראשונה והוזמנו לשם ששה או שבעה נציגים של חוגי “פועלי ציון” ו־“ארגוני פועלים ציוניים” יחד עם שלושה או ארבעה סטודנטים של קבוצת “קדימה” מקייב. בין הצירים היה גם חברו של שטיף מהאוניברסיטה, פנחס דאשבסקי.⁹ אני התעניינתי כמובן מאוד בהתנקשותו של דאשבסקי במארגן הפרעות הצארי קרושבאן.

* * *

היה ערב של יום קיץ, אחד מאותם הערבים הנפלאים שרק בברן השווייצית העתיקה אפשר לחוש את טעמם שעה שנושמים את אוויר האלפים הענקיים ואת החרות עתיקת־הימים והתרבות העממית השווייצית. באקלים הזה צילצל באוזני באופן מיוחד כל דיבור שהשמיע נחום שטיף וכל מלה שלו על פרעות הדמים בקישינוב. בבירת שווייץ העתיקה נשמעו הדברים כאילו היו סיפור על ימי־קדם הברבאריים הרחוקים רחוקים. אי אפשר היה להאמין שהדבר אירע אך שנתיים קודם לכן.

— "בעת המאורעות בקישינוב — סיפר שטיף — רעד פנחס דאשבסקי ממש בכל ישותו. לא היה מסוגל לדבר על שום דבר ולא לעסוק בשום דבר. אל השיעורים בפוליטכניקה לא היה בא לגמרי. היה מתהלך כצל. התעניין ואסף אפילו את הפרטים הקטנים ביותר שנגעו לפרעות. קנה ללא הרף עתונים, אולי אפשר יהיה להיוודע משהו מהם. בלי הרף היה משתמש בביטוי: “הרוצח והקרבנות — כיצד אפשר לחיות בתנאים כאלה”?

“לאחר שהתהלך כמה ימים במצב־רוח כזה לא אמר דשבסקי דבר לאיש, לא סיפר לאיש את תוכניותיו. לא נפרד מאיש ונסע לפטרבורג. ושם, על אחריות עצמו, בלכתו אך ורק אחר קול לבו ומצפונו, ביצע את ההתנקשות במארגן הפרעות הצארי קרושבאן”.

לאחר המלים האלו נאלם שטיף דום. אנו ישבנו זמן ממושך ושתקנו, עוד הפעם חיינו את “קישינוב”.

בברן, בעת שיחותינו, היה לי הרושם שהשפעתו של נחום שטיף היתה אולי הגורם החזק ביותר, אשר הביא את דאשבסקי למעשה ההתנקשות.

מובן ששטיף לא הזכיר זאת אפילו במלה אחת. ואני ודאי שלא שאלתיו על כך. על כל פנים זה היה הרושם שלי.

עם זאת, בשבתנו בברן, בשיחותינו האינטימיות, קיבלתי עוד רושם אחד. הרגש הרגשתי כי לאחר ההתנקשות השאיר דאשבסקי, אותו יהודי מתבולל גמור, רושם ועקבות עמוקים מאוד בנפשו של שטיף, שהיה בעל הלך־רוח לאומי מובהק. חידת השפעת־גומלין פסיכולוגית זאת היתה כנראה הסיבה לחוויותיו החדשות של שטיף. שכן איש מצבי־הרוח, לא יכול היה למצוא מרגוע לנפשו. בין אם היה זה מין “רגש אשמה”, ובין אם היתה זו אהבה אל דאשבסקי או אולי רגש של סולידאריות אתו, שידידו הקרוב יושב עתה חבוש במאסר וסובל בכלא הצארי, — ואלו הוא, שטיף, נהנה מכל הזכויות, חי בארץ חופשית, לומד מדעים ועושה ככל העולה על רוחו. אם כך ואם כך, שטיף הסוער תמיד, לא החזיק מעמד בשווייץ. הוא יצא חזרה אל ארץ העריצות הצארית.

* * *

זמן קצר הוא עסק בפעילות המפלגתית של “זרם התחייה”, כמרצה מבוקש זכו הרצאותיו להצלחה גדולה. אבל עד מהרה התחיל להתרחק מן הפעילות המפלגתית ומכל פעילות פוליטית שהיא בכלל. הוא המשיך בלימודיו בפוליטכניקה הקיובית. אבל עד מהרה חדל גם מזה והודות לכשרונותיו הגדולים מסוגל היה בנקל לעמוד בבחינות ולהיעשות למהנדס מצליח, אך עד מהרה הוא עשה שוב איזו קפיצה אופיינית בשבילו. לתמהון כולנו התחיל ללמוד את מדעי המשפט וסיים את הפאקולטה המשפטית על יסוד הדיסרטאציה המדעית שלו: “משפט פלילי — לפי תורת משה והתלמוד”, שבה גילה את כל בקיאותו. אבל בשום פרקטיקה משפטנית לא עסק.

במקום זה יצא לפטרבורג וקיבל משרה ב“מחלקת ההגירה” של “יק”א“. בעיות ההגירה היהודית היו ידועות לו עוד מראשית פעילותו הציבורית. שהרי היתה ההגירה אחת הבעיות העיקריות של “שיטת התחייה” ושל כל הזרמים הציוניים הסוציאליסטיים בכלל. אופיינית היא העובדה, שבמשרדי “יק”א” הוא נפגש עם חברו למפלגה הצעיר ממנו, ולאדימיר גרוסמן, עורך בטאון יק“א “דער יידישער עמיגראנט” (המהגר היהודי), וגם עם המשתתף הצעיר עוד יותר, זלמן רובשוב, שלימים נבחר לנשיא מדינת ישראל. דומה שכאן היתה סביבתו הטבעית. כאן ניתן לו להקדיש את מרצו, לפחות חלקית, לאידיאלים אשר היו בדרך המלך שלו. ואולם הנפש הסוערת הזאת לא יכלה גם כאן להחזיק מעמד זמן רב. לאחר שנים אחדות הוא עזב את “יק”א” ואת פטרבורג בכלל.

ושוב עורר הוא את תמיהתנו הגדולה. מעיר המיליונים הגועשת הענקית הוא יצא, יחד עם אשתו דורה, אל עיר הולדתם הקטנה, אל רובנה. ו… באותה עיר פרובינציאלית נידחת ושקטה הוא קיבל מישרה… בבנק קטן (דומה לקופת גמילות חסדים). זו היתה כבר קפיצה יוצאת דופן אפילו לגבי שטיף. אבל אנחנו שאלנו את עצמנו — האמנם אפשרי הדבר שהוא גמר אומר בנפשו לנטוש הן את הפעילות הציבורית והן את המדע ולחפש מרגוע לנפשו בחיי המשפחה המצומצמים שלו? בהכירנו את שטיף פיקפקנו, אם יוכל להחזיק מעמד זמן רב באותה סביבה פרובינציאלית נידחת. ואמנם, לא עברו שנים אחדות והוא עזב את רובנה והגיע לירושלים דליטא, לווילנה. כאן הוא נעשה מנהלה של הוצאת הספרים היהודית הגדולה ביותר. סוף סוף חזר לפעולה שהלמה את כשרונותיו הטבעיים. ואכן ייתכן שכאן היתה נשארת תחנתו הרוחנית הקבוע.

אבל הפעם התערבה כבר לא רוחו הסוערת, אלא הסערה העצומה והגדולה של כל החיים הרוסיים והיהודיים והכלל־עולמיים: פרצה מלחמת העולם הראשונה. עתה שוב נשאה הרוח את כל החיים התקינים. ויותר מאשר אצל כל שאר האומות, התחילה הטראגדיה היהודית הגדולה. שליטי הצבא הצאריים השפלים, אשר בשחיתותם ובחוסר כישרונם נחלו מפלות צבאיות איומות, מצאו להם את השעיר לעזאזל המסורתי: מכל אזורי המלחמה הם גירשו את האוכלוסיה היהודית. שש מאות אלף יהודים גורשו מבתיהם והתחילו לנדוד על־פני האימפריה הצארית הענקית.

בטראגדיה הזאת הופגן אופיו של האידיאליזם היהודי במלוא הדרו. מיטב האנשים, בייחוד הנוער האינטליגנטי, כולם נטשו את התעסקותם והקדישו את עצמם למפעל ההצלה.

במצב קאטאסטרופלי זה השליך גם נחום שטיף הכול וזנק במלוא מרצו אל פעולת ההצלה. כאן הוא נפגש עם רבים ממיטב החברים המפלגתיים ועם מיטב ידידיו וחבריו מהמפלגה. הוא נעשה עסקן חשוב בארגון המרכזי (באגודת העזרה היהודית הפטרוגראדית) ועורך בטאונו. במישרה זו הוא נשאר עד סוף מלחמת העולם.

בתקופה שלאחר המלחמה התחיל גילגולו החדש של נחום שטיף. לאחר מכן בא גילגול שני ואף גילגול שלישי. במשך זמן מה שיתפנו פעולה מקרוב.

במובן מסויים השיג אולי נחום שטיף יותר משחלם בימי נעוריו. הוא תפס אחת העמדות הגבוהות ביותר מבחינה לאומית יהודית ומבחינת ההכרה הממלכתית. אבל עד מהרה התחילה הטראגדיה הגדולה של נחום שטיף. לא היה זה הגורל שפקד את ידידו וחברו הקרוב זליג קלמנוביץ', אשר נרצח במחנה ריכוז נאצי. היתה זו טראגדיה מסוג אחר לגמרי, אבל על כך אוכל לכתוב בפרק מאוחר יותר. כאן תארתי תיאור ממצה רק את התקופה הראשונה שלו, שכן יותר מאחרים מקרב אנשי־הרוח המרכזיים שלנו היה הוא מלא וגדוש סתירותיו של כל הדור שלנו.

* * *

כאן עלי לשוב אל שנות הגימנסיה שלי בצ’נסטוחוב. השנים 1903, 1904 נעשו סוערות יותר ויותר. התחיל גידול המפלגות הסוציאליסטיות בכל רוסיה. גידול חזק במיוחד חל בארגון “האיגוד המרכזי של תלמידי הפועלים”.

אני פניתי באזעקה אל ידידינו בווארשה שישלחו לנו מרצים ונואמים. חשתי שהאחריות גדולה מדי, העבודה מסובכת מדי, כדי שאוכל אני, שנמסרו לי העמדות החשובות ביותר, לכלכל לבדי את כל הבעיות התיאורטיות והפוליטיות. לאחר ההרצאות של משה ליטבאקוב ושלמה קפלנסקי (שאך עברו את צ’נסטוחוב כדי להבריח את הגבול לחוץ־לארץ ושהו אצלנו רק זמן קצר בלבד), באו במיוחד שני מרצים, אשר לימים נעשים אישים מרכזיים בעולם הספרותי והציבורי היהודי.

היו אלא שמואל ניגר ויוסף לִשצ’ינסקי. עם שניהם קשרה אותי מאז ידידות קרובה.

שניהם, שמואל ניגר ויוסף לשצ’ינסקי, היו לא רק בעלי אישיות מעניינת, אלא גילמו גם איזו תופעה מיוחדת במינה של דורנו. שניהם היו נציגים מוכשרים של משפחות מוכשרות. אחיו של שמואל ניגר היה אחד הנואמים הטובים ביותר, אשר העמידה תנועת הפועלים היהודית. הוא היה ידוע בפסבדונים שלו “ב. וולאדק”, וכן כ“לאסאל הבונדאי”. אחיו השני, הצעיר יותר, דניאל צ’ארני, היה משורר לירי מצויין. בנוגע למשפחת לשצ’ינסקי, הרי אחיו הקשיש של יוסף, יעקב, נתפרסם כאחד הסטאטיסטיקנים היהודים הראשונים, תיאורטיקן כלכלי וסוציולוג, חלוץ בתחומי מדע יהודיים אלה.

את ניגר לא הכיר אז איש. קראו לו “אברמ’ל הדבינסקאי”, שכן הוא פעל בין “הפועלים הציונים” בדבינסק. הוא הצטיין כמרצה בעל נימה שקטה, כמעט פלגמאטית.

גם משה ליטבאקוב היה מרצה באופן שקט מאוד, אבל השקט שלו היה שונה לגמרי מזה של ניגר. אצל ליטבאקוב הורגש, שבקרבו יוקדת אש כמו בהר געש; ורק הודות לרצונו החזק הוא השתלט עליה. אצל ניגר לעומת זאת נבע השקט מנפשו ומהגיונו האנאליטי. הוא היה משקיף על הכול כמעין “סובספֶציה אטֶרניטאטיס” של שפינוזה. הכל ביקש להבין, היה מנחה הכול באורח ענייני ועמוק ומאיר את הדברים. כמוהו כליטבאקוב היה מומחה לעברית ולספרות העברית והיהודית. אצלנו בצ’נסטוחוב הוא הירצה הרצאות מספר על שאלות סוציאליות, שיש להן שייכות לחיים היהודיים, בייחוד לפרולטריון היהודי. בלי הרף היה מצביע על “המבנה הבלתי נורמאלי של הכלכלה היהודית”, על היעדר פועלים יהודים בבתי החרושת הגדולים. אני הבאתיו לכמה בתי־חרושת גדולים שבהם הכרתי את המנהלים. הוא היה רושם את הכול ואומר: “הנה יש לך כאן האילוסטראציה הטובה ביותר לאופיו של הפרולטריון היהודי. במפעלים תעשייתיים חשובים אלה אין יהודים בנמצא”.

וכאשר ביקרנו לאחר מכן כמה בתי־מלאכה קטנים, שוב אמר:

“וכאן יש לך הצד השני של אותה מטבע עצמה. הנה הם כאן, כאן תמצא זיעתם ודמם. האמנם יכולים אנו להשלים עם כך?”

הוא היה סגור בתוך עצמו. היה זה תענוג לשוחח עמו. היה משיב ברצון על שאלות וגם בעצמו היה שואל שאלות, כדי שכל דבר יואר מכל צדדיו. כוח־משיכה רב היו לצלילים האינטימיים שלו — ולשקט שלו. הוא היה חי בתוכו, אבל לא לעצמו. היה דיאלקטיקן ואהב לשקע עצמו גם בבעיות ספקולטיביות רוחניות. בעת שדיבר על מאטריאליזם ומארכסיזם, הורגשה גם ההשפעה של השכלתו הדתית והרבנית.

זמן לא רב לאחר הרצאותיו אצלנו נפגשנו שוב בווארשה, ששם פעל באירגון שלנו. סמוך למותו בניו יורק בשנת 1956 תיאר הוא עצמו את הימים ההם. בשיחותיו עם יעקב פט הוא תיאר את התקופה ההיא ועל סמך זה כותב יעקב פט בדיוקני הסופרים היהודים שלו את הדברים האלה:

“וארשה, 1903, ד”ר יוסף קרוק, שנמצא היום בירושלים, היה אז חבר הוועד המרכזי של המפלגה, שזה אך נוסדה, של הציונים הסוציאליסטים. הוא הושיב את ש. ניגר בחדרה של אשתו הנוכחית, ד"ר רעיה קרוק, והודיע לו בשם הוועד המרכזי, שעליו לכתוב כרוז לכבוד האחד במאי הממשמש ובא.

"ש. ניגר היה אז בחור צעיר, אינטליגנטי, מבטיח, אשר בסתר כבר עסק בכתיבה בלא לגלות זאת לאיש. היה חבר צעיר של המפלגה החדשה. הוא היה נרגש עמוקות מחשיבות העניין: ‘הוועד המרכזי ציווה’, הוועד המרכזי החשאי והנסתר פקד. אני זוכר שאז כתב את הדברים ברטט, בדחילו ורחימו.

“הכרוז הודפס במחתרת. הוא עבר בסתר מיד ליד. מין שליח מהפכני יהודי. מובן שאיש לא ידע מיהו המחבר. בשנים שלאחר מכן ביקש ש. ניגר לראות את יצירתו המודפסת הראשונה. פראנץ קורסקי המנוח, שומר הארכיון של המהפכה הרוסית, של ארכיון ז’נבה של הבונד, הבטיח לו בשעתו, שכאשר יהיה בפאריס ימצא את הכוז. בינתיים שבק פראנץ קורסקי חיים”.

פאט מוסיף: “הוא אז כתב ברטט, בדחילו ורחימו. היה זה לפני חמישים ושתיים שנים, וכך הוא כתב על ימי חייו”.

הרי לכם תמונה של ראשית צעדיו והתפתחותו של מבקר הספרות היהודי המודרני המפורסם.

אשר ליוסף לשצ’ינסקי, הרי כבר מראהו בלבד משך את תשומת הלב. בעל פנים יפות, שערות שחורות רכות, עיניים נוצצות וקול לבבי, הוא הצטיין בבהירותו והגיונו, — אבל גם ברומאנטיות שלו. הוא עסק בעיקר בשאלות פוליטיות, הירצה אצלנו כמה הרצאות, תמיד שאל אם יש שאלות, ותמיד היה מצטיין בתשובותיו. היה פולמוסן מצויין. לא היה מקום לקנא ביריבים, אם דיברו שטויות או דברי גסות. בהרצאותיו ובשיחותיו הפרטיות הורגשה חכמתו הגדולה. לאחר הרצאותיו היה אוהב לאסוף את החברים ולשיר עמהם, ואם לא ידעו את השירים, היה מלמדם ברוב סבלנות הן את הלחן והן את המלים, במקרים אלה קשה היתה הפרידה על כולם. את ההרצאות החריפות והמסקנות הפוליטיות הראדיקאליות היה נוהג להשמיע בתוך נוף רומאנטי ענוג.

אסיפה אחת אירגנו תוך שיט בסירות קטנות על הנהר שלנו, הווארטה. כעשרים איש היינו והתחלנו לשוט. באיזה נקודה מרוחקת נפגשנו כל שלוש הסירות והתחיל ויכוח על שאלות חברתיות. כל אימת שנדמה היה שאנו עלולים לעורר חשד בעיני עוברים ושבים מהצד, היה לשצ’ינסקי פותח בשירת סולו ואחר כך ניצח על כל המקהלה כולה. אף כי שטנו על הווארטה הפולנית, היינו שרים לעתים קרובות שירי וולגה רוסיים שלמדנו מפי לשצ’ינסקי. שרנו הרבה שירים עממיים ושירי פועלים רוסיים ויהודיים, שלימים נעשו פופולאריים מאוד בעיר. בהם היה הארגון שלנו מצטיין (יריבינו היו מתקנאים בנו בשל כך). שירים אלה היו ירושה שהשאיר לנו יוסף לשצ’ינסקי.

הסביבה הזאת והאקלים הרוחני הזה הם הם שחישלו בנו אחדות סולידארית ומלוכדת מאוד. הדבר היה מעניין, שכן הניתוחים ההגיוניים שתכנם מאטריאליסטי וסוציאלי, ממוזגים היו עם רומאנטיזם פוליטי ולבביות אישית אינטימית, היינו משפחה אחת. השמחות והייסורים של אחד מאתנו היו מנת חלקם של הכול. זה שוב פעל לחיזוק המאבק הציבורי והמפלגתי ולהעמקת הנאמנות לרעיונות.

כשם שהשוויתי לעיל בין זליג קלמנוביץ' ובין נחום שטיף, מעניין גם לערוך השוואה בין שמואל ניגר ויוסף לשצ’ינסקי כאישים אינדיבידואליים; מה היה המשותף להם ובמה נשתנו זה מזה.

שניהם היו כמעט בגיל אחד אתי. מוצאם של שניהם וחינוכם היו שונים לגמרי משלי. אבותיהם של שניהם היו חנוונים זעירים. ניגר נולד בעיירה קטנה בפלך מינסק ולשצ’ינסקי בעיירה קטנה בסביבת קיוב. שניהם קיבלו חינוך דתי מובהק, אביו של ניגר היה חסיד לובאביצ’י שרוף. גם אביו של לשצ’ינסקי היה איש דתי מאוד. הוריהם, גם של זה וגם של זה, קיוו, שבניהם יהיו רבנים ואף הכשירום לכך. ניגר למד בישיבה ואף קיבל סמיכה לרבנות, ואחיו הצעיר של לשצ’ינסקי אמנם נעשה רב. לתוך שתי המשפחות פרצה ההשכלה ושניהם (הן שמואל והן יוסף) התחילו ללמוד ברוב התלהבות “את התרבות הרוסית”. שניהם נעשו “אכסטרנים”, התכוננו לבחינת־הבגרות בגימנסיה רוסית למען יוכלו להמשיך בלימודיהם באוניברסיטה רוסית, או אולי באוניברסיטת חוץ. שניהם אנוסים היו מוקדם למדי לקיים את עצמם והיו מתקיימים על שיעורים פרטיים, שיעורי עברית או שיעורים ברוסית. זה היה המשותף לשניהם.

אך יש גם קווים אינדיבידואליים בולטים, שהבדילו בין שניהם. ניגר הצטיין במזגו השקט. כלפי חוץ עשה רושם פלגמאטי. היה שומע בסבלנות ובתשומת לב גם דעה אחרת, הצטיין בניתוח הגיוני ואובייקטיבי של היריב המפלגתי. את הרצאותיו היה מכין באופן יסודי, היה בונה אותן על תיאוריות מדעיות, חיזקן ב“ציטאטות חזקות” של תיאורטיקנים כלליים ויהודיים מפורסמים, לעתים גם בהוכחות סטאטיסטיות. מאמריו הספרותיים הראשונים מוקדשים היו לניתוח יצירותיהם של סופרים יהודים צעירים וקשישים יותר. שיטת ניגר היתה מזיגה של הרומאנטיזם ההיסטורי והריאליזם הסוציאלי. אבל כל זה היה מבוטא בצורה עניינית ושקטה מאוד.

יוסף לשצ’ינסקי היה לעומת זאת דמות רומאנטית מובהקת. למן שנותיו הצעירות ביותר נמשך למאבק פוליטי, אשר לו התמסר בהתלהבות רב. הוא היטיב להרגיש את עצמו בימי סערה. בין שיריו האהובים ביותר הצטיין שיר רוסי מהפכני אשר התחיל במלים: “נאס ניע וויענצאלי צערקווי סא סוויעצאמי. בוריא נאס ויענצאלא”… (לא כנסיות ונרותיהן קשרו בינינו, מה שאיחד אותנו הוא הסער). הסער משך את יוסף לא רק לשירה, אלא גם לחיים הממשיים. הוא היה מהפכן סוציאליסטי ובלט בנאומיו המצויינים בעלי הנימה המסעירה. ניגר השמיע את הרצאותיו המצליחות והמבוססות היטב. יוסף התמסר ברצון לתעמולה והסברה וזאת מתוך גישה פולמוסית רחבה.

ניגר נעשה למבקר הספרותי החשוב ביותר, אבל תמיד נמשך גם לבעיות סוציאליות, מעולם לא הפריד בין ספרות, בלטריסטיקה, שירה ותיאטרון לבין בעיות ומאבקים חברתיים ופוליטיים. יוסף לשצ’ינסקי נעשה למנהיג פוליטי ידוע, אבל תמיד נמשך לספרות. בגלל גישתו זאת היו שניהם נפגשים לעתים קרובות באותו תחום. כך למשל, הם עסקו שניהם במרץ רב במערכת בתי הספר היהודיים, ושניהם עמדו מקרוב ל“קולטור ליגע” אשר נוסדה בימים ההם.

פרק שמיני: מותו של הרצל    🔗

בתנאים ההם ובמצב־הרוח שבו היינו שרויים היה מותו של הרצל בשבילנו כרעם ביום בהיר.

הרגש הרגשנו שזוהי שואה לאומית גדולה. כל אחד מאתנו ראה זאת כאבל אישי שלו. הרצל היה גדול הגיבורים שלנו מאז יסדנו את החוג הגימנאזיסטי הראשון. אחר נאומיו, מאמריו, אחר כל צעד מצעדיו עקבנו בתשומת־לב גדולה ביותר. באורח אינסטנקטיבי — אבל גם במלוא הכרתנו — היינו בטוחים, שהוא ישנה את כל אופיים של החיים היהודיים הטראגיים, שהוא ישים קץ לטראגדיה בת אלפי השנים של חוסר המולדת. אנו אהבנו אותו במלוא אהבת הנעורים שלנו. וזאת אף־על־פי שאחד מצעדיו הפוליטיים האחרונים — (ביקורו אצל המיניסטר הרוסי פליבה) עורר בנו התנגדות גדולה. אנו ראינו זאת כמשגה חמור. אבל גם הבינונו, שתשוקתו הגדולה להגיע אל מטרתו במהירות האפשרית היא שהשפיעה עליו לעשות את הצעד הזה.

ואולם במיוחד היינו נרגזים מביקורתו העויינת של אחד העם לגבי כל פעילותו של הרצל, בפרט ביקורתו על הרומאן “אלטנוילאנד”. יחד עם חברי כבר הבינותי אז, שהגישה אל “אלטנוילאנד” חייבת להיות אחרת מאשר אל רומאנים ספרותיים רגילים. הערכנו שזהו נסיון לאומי לחזות מראש את העתיד שטוף האור. כבר אז הבינותי, שמבחינות שונות העתיד ייראה ודאי אחרת ואולם בעיקרו של דבר יהיה קרוב למתואר בספר.

החוג שלנו לא הכחיש את זכויותיו של אחד העם. כפי שכבר נזכר לעיל, אני עצמי קניתי בכספי (בכסף אמי) כמה עשרות עותקים מחוברתו של אחד העם (בתרגום רוסי) “עבדות וחרות” וחילקתי אותם בין תלמידי הגימנאסיה שלנו ואף שלחתי אותם לערים שונות אל הגימנאסיות שם. ואולם לא יכולנו לסלוח לאחד העם את הנימה שלו ואת פגיעתו בסמכותו המוסרית של גיבורנו האהוב — הרצל. אל הרגשות והלכי־הרוח הרגישים הללו נוסף עוד המומנט ההגיוני: שהרי נוכחנו באורח אישי ובמישרין שההשפעה הגדולה ביותר על הדור שלנו היתה לא למישהו אחר, אלא דווקא להרצל. הן אלה בינינו שנטו להתייחס אל ההיסטוריה יחס אידיאליסטי יותר, והן אנחנו, שהיינו חסידי התפיסה ההיסטורית המאטריאליסטית; כולנו היינו בטוחים שבמידה שאדם אחד מסוגל להשפיע השפעה חזקה על החיים, הרי זה ד"ר הרצל.

החוג שלנו הכריז איפוא על שבוע של אבל. החברים ענדו על מדי הגימנאסיה אות־אבל שחור. מעניין שכאשר באנו לגימנאסיה היו המורים והחברים, ואף התלמידים הלא־יהודים בטוחים, שמת איזה רב גדול. הדבר אופייני לגבי הימים ההם, שכן אחרת לא יכלו בכלל לתאר לעצמם את החיים היהודיים אלא כחיי דת.

הוועד המרכזי של ארגון הגימנאסיה שלנו החליט לשלוח ציר לווינה שישתתף בלוויה. את התפקיד הזה הטילו עלי. אני עשיתי את המאמץ הגדול ביותר, אבל דווקא באותו יום לא יכולתי בשום אופן לקבל את הדרכון. הדבר עלה לי בהרבה בריאות. ולכן שלחנו מייד שליח לסוסנוביץ (נקודת הגבול הקרובה ביותר), שנציגנו שם, לודוויג בירמן, שהיה תלמיד גימנאסיה, יסע מיד לווינה ואכן הוא נסע כנציג “האירגון הציוני הסוציאליסטי של תלמידי הגימנאסיות בפולין”.

אני מוסר כאן את הזכרונות של בירמן על נסיעה זו:

— “בשנת 1904 נסעתי כנציג החוגים הגימנאזיסטיים ללוויה של ד”ר הרצל, יחד אתי נסע ידידי הבלתי־נשכח מקרב האינטליגנציה הסוסנוביצאית יהושע וולפזון ז“ל. הוא ייצג את “הארגון הפועלי ציוני” של סוסנוביץ ואני את הוועד המרכזי של הארגון הגמנאזיסטי שלנו. בווינה שהינו שלושה ימים. מזכרוני לא תישכח ההלוויה בהשתתפותו של האנס, בנו היחיד של ד”ר הרצל. בנסיעה מבית העלמין ראינו ברחובות כרזה בעלת תוכן פחות או יותר כזה: ‘היום נערכת אספה אנטישמית גדולה, הנואם הראשי יהיה ראש העיר ד"ר לואגר’. עד היום חש אני את הכאב שהרגשתי אז בקוראי את הכרזה הזאת. שהרי היה זה בדיוק באותו יום שבו הלך מאתנו האדם, אשר היה מסוגל להתייצב נגד השונאים.

הרגשנו שהננו מיותמים. גדולה היתה אהבתנו אליו והאהבה הזאת תישאר בלבי עד סוף חיי… אנו בסוסנוביץ אירגנו שבוע של אבל בקרב אירגון הפועלים והתלמידים. כל השבוע לא הסרתי את אות האבל השחור מעל מדי התלמיד שבהם הייתי לבוש בעת ההלוויה. המשטרה לא הפריעה, שכן הם חיפשו בעיקר את הצבע האדום, אשר אמנם נהפך עד מהרה לצבע של דגלנו. הכוח המניע לכל הפעולות בא לי מהוועידה הגימנזיסטית בשווידר (ליד אוטווצק) בשנת 1903–4".

* * *

ההערכה הטובה ביותר של תיאודור הרצל שניתנה בעצם הימים ההם, מיד לאחר מותו, פורסמה על ידי ידידנו, החוג “ווזרוז’דז’ניה”, בבטאונם הפאריסאי בלשון הרוסית. אופייני הדבר שהם, אשר נקודת ההשקפה שלהם היתה ציונית סוציאליסטית טריטוריאליסטית וכאשר הטיפו למאבק פוליטי נגד הממשלה הצארית, הם אשר לפני זמן קצר מתחו ביקורת על נסיעתו של הרצל לרוסיה — עתה, לאחר מותו של הרצל, הוכיחו כיצד חייבם לנהוג אנשים מסורים ואחראיים לתנועת החופש הגדולה, כיצד חייבים הם להתעלות בהערכה היסטורית של מנהיג לאומי.

רק לעתים רחוקות היתה לי סאטיספקציה כזאת בעבודת ההדרכה שלי כמו אז, עת הבאתי לרוסיה את כתב העת הפאריסי הבלתי חוקי הזה.

מאמר האבל על הרצל היה כזה:

— "כאישיות בולטת וחזקה, מחוננת ביוזמה גאונית וברצון פוליטי של ענק, בדמיון יוצר של משורר ובכשרון נדיר של מדינאי, החזיק מנהיג הציונות בידיו בהצלחה וברוב סמכות את כל החוטים של האירגון הציוני אשר צמח במהירות. באומץ־לב שהוא מנת חלקם של המחדשים הגדולים, יצר בלי הרף צירופים מדיניים חדשים לבקרים, אשר יוכלו לשרת את הצלחת העניין שהיה כל כך אהוב עליו…

— "כבר היום, בלא שנסתכן בהיתפסות לגוזמה, אפשר לראות כזכותו ההיסטורית הגדולה שאינה מוטלת בספק, שהוא הוציא את התנועה הלאומית היהודית מהנקודה המתה של הפלשטיניזם העלוב, הבנוי על צדקה (חיבת ציון) והעלה אותה לבמה האירופית הכללית הרחבה.

— "בהרגישו בחושו הפוליטי, כי שאלת היהודים חייבת להיות גם שאלתם של עמי אירופה, ריכז תמיד את תשומת לבו באותו מקום, אשר לפי דעתו התפתחו שם המאורעות המדיניים שעשויים היו להביא לנצחון האידיאל שלו.

— "וברגע שכתוצאה וכגולת־כותרת של עבודתו היוצרת האינטנסיבית המופלאה — באה תוכנית אוגנדה אשר הגשמתה נועדה להפנות את הציונות לדרך של פעילות ממשית רחבה ופוריה, — הוא ירד אל בור־קבר, בהשאירו אחריו שם, אשר דמיונו של כל העם היהודי מקיף אותו בהילה של גדולה ותפארת…

— “תודעת העם העמידה על כן גבוה את האיש, אשר בין שתי האפשרויות הגורליות בחר רק “את הגעגועים לחופש”, בלא שיוכל להשלים עם “גורלו של עבד”… נומה בשקט, לוחם רב־תהילה למען עתיד יותר טוב של העם היהודי! דגל התחיה הלאומית המדינית יניפו וישאו ברמה בידיהם החזקות — בדרכים אחרות — אבל מתוך הליכה אל אותה מטרה עצמה — אותם רבבות המוני פועלים יהודים”.

התיאור המפואר הבלתי רגיל הזה, אשר נכתב בידי סטודנטים יהודים מייד לאחר מות המנהיג האהוב, הלם לגמרי את רעיונות הנעורים שלנו. הוועד המרכזי של האירגון הגימנאזיסטי שלנו עשה הכול כדי להפיץ את המאמר הזה בעירנו, וגם בסניפים של העיירות האחרות.

את המאמר הזה תירגמתי בהתלהבות מרוסית לפולנית ופירסמנו אותו ככרוז מיוחד אל האינטליגנציה המתבוללת והמתבוללת למחצה שבעיר. מורה, אוהד שלנו, של בית־הספר הגדול למלאכה החדש, זיגמונד מאיירצ’יק, (כמדומני שהיה בנו של שוחט), תירגם את המאמר מן התרגום הפולני שלי ליידיש (רוסית ידע אך מעט), ואנחנו הפיצונו אותו במספר עותקים רב בין פועלים ואנשי עם.

בקשר לתרגומי הפולני אירעה תקרית אופיינית. ברצותנו להפיצו בין האינטליגנציה החלטנו להדפיס את המאמר. אבל כיוון ששום בית דפוס לא היה מעז להדפיס דבר שלא עבר את הצנזורה הצארית, החלטנו לעשות צעד נועז. שניים או שלושה חברים נכנסו חמושים באקדחים לבית־דפוס יהודי והכריחו את בעליו שפועלי הדפוס (אשר למעשה היו אוהדים שלנו, ואפילו היו חברים בארגון שלנו) ידפיסו את הכרוז תיקף ומייד. היה זה אגב, אחד מדברי הדפוס הראשונים אשר פורסמו בחסות הטירור שלנו.

עלי לציין כאן, כי התיאור הזה של הרצל נמצא בידי עד היום הזה. סבורני שזהו התיאור הטוב ביותר אשר הופיע בעתונות היהודית. מאז הרביתי לכתוב ולהרצות על הרצל בכתבי עת שונים ותמיד התבססו מסקנותי על הקווים שציינתי אותם כאן.

פרק תשיעי: הברחת נשק    🔗

פעילותי בתחום ההברחה התרחבה בלי הרף “קרשצ’נדו” והיתה כרוכה בסכנות גדלות והולכות.

במפתיע קיבלתי מחוץ לארץ שאלה (כתובה בלשון סתרים מיוחדת) — אם יכול אני לארגן משלוח של נשק. היה זה תחום חדש והיה צורך לעשות הכנות אחרות לגמרי מאשר במשלוח הספרות הבלתי ליגאלית. עד כמה שהממשלה רדפה את הפצת הספרות המהפכנית, הרי היתה חרדה במיוחד מפני התקוממות מזויינת, אשר עליה כבר התחילו לדבר אז, ועוד יותר רעדה מפני מעשי הטירור האינדיבידואלי נגד נציגיה. ואכן, מעשי ההתנקשות הטרוריסטיים התחילו אז מתרבים והולכים.

אני הבינותי את מלוא האחריות, אם אקח על עצמי משלוח כזה. לא רק מחמת הסכנה האישית, אלא קודם כל משום שהנשק תפס את החלק הארי בתקציב התנועה הצעירה, אשר לא הצטיינה בעושר כספי. במפלגות אחרות, במקרה הגרוע ביותר, אם נופל בפח איזה משלוח של ספרות, מצטערים אמנם על כך מאוד, אבל עוד ניתן בכל זאת להדפיס את הדברים מחדש, או שהסניפים יפסידו משלוח אחד. מה שאין כן אצלנו.

כאשר לאחר הירהורים רבים עניתי לברלין “כן”, הגיע שליח מיוחד מחוץ־לארץ. היה זה יהודי מפינסק, יוסף רוֹם (שקשור היה עם המשפחה הווילנאית המפורסמת רוֹם, מבעלי בתי־הדפוס הגדולים). הוא היה סטודנט בפוליטכניקום של דארמשטאט והיה נמנה עם החוגים הרעיוניים של הסטודנטים שלנו. הוא עסק פחות בשאלות תיאורטיות, אך היה אחד הטכנאים ואנשי־המעשה הראשונים והטובים ביותר שלנו. אדם עליז ואופטימי, ידע לדאוג לפרט הקטן ביותר. בעת שהגיע אלינו רום ערך התיעצות ב“מטה הכללי” שלנו באופן קונספיראטיבי מאוד. הוחלט שהישיבה לא תיערך בשום בית, משום שעוד עלול מישהו לשמוע איזו מלה. הישיבה התקיימה איפוא הרחק מן העיר, על הסוללות הירוקות שהקיפו את העיר. אני הלכתי לשם עם רוֹם כאילו בכניסה הראשית, בשדרות, שהיתה הרחוב המרכזי בעירנו; דוד מאלארסקי ואחיו הלכו לשם דרך הסימטאות האחוריות. ליד הקילומטר החמישי על גבעה הצופה על כל הסביבה, ממנה יכולנו לראות כל עובר ושב, דנו בתכנית המפורטת שלנו והחלטנו עליה. נחוץ היה למצוא איכר בטוח במיוחד, וכן כמה עוזרים מהימנים במיוחד בתוך העיר. באיזה מתח נפשי ומריטת עצבים כל זה היה כרוך, קשה עתה לתאר.

שהרי היה זה אחד ממשלוחי הנשק הראשונים בהיסטוריה היהודית למען ההגנה העצמית היהודית. הגיע אחד המשלוחים הראשונים, ואולי הראשון ממש, מחוץ לארץ אל האימפריה הצארית.

סוף סוף, משהגיעו הארגזים, הוצאתי, נרגש עד עומק נפשי, ברוך ובאהבה את האקדח הראשון. הרגש הרגשתי שיחד עם החברים המעטים, הקרובים והמסורים, הריני עובר גבול חדש, גבול היסטורי, לאומי וסוציאלי.

מאז הפוגרום הראשון שלנו בצ’נסטוחוב לא חלפה אלא שנה וחצי, ואילו מאז הפוגרום בקישינוב לא חלפה עוד אף שנה תמימה, למראית עין היה הכל כמקודם. אני לבוש הייתי באותם מדים מהודרים של גימנאזיסט עם אותם כפתורים נוצצים וחבשתי אותו כובע גימנאזיסטי. ואף־על־פי־כן, איזה מיפנה ראדיקאלי חל במשך הזמן הקצר הזה! עתה, ייתקלו כבר הפורעים (אפילו יחד עם המשטרה המזויינת), בלוחמים יהודים ומהפכנים! לא רק מכה נגד מכה, אלא שהרובעים היהודים יוקפו על־ידי חומת מגן אמנם קטנה אבל של אנשים חיים שגמרו אומר להגן על חיי היהודים בנשק ביד! בהחזיקי בידי את האקדח הראשון הרגשתי עוד פעם את תמימותם של דברי ביאליק, עת נפרד ממני בווארשה תיכף לאחר הפרעות בקישינוב, בעת שכתב את “משא נמירוב”. עתה — הקץ לנמירוב, הקץ לקישינוב!

לא השלינו את עצמנו שהמאבק שלנו יהיה קל, אבל החלטתנו היתה נחושה להגן על החיים היהודיים ועל הכבוד היהודי עד טיפת הדם האחרונה. המהפכה היהודית עשתה צעד היסטורי מכריע קדימה.

* * *

עלי להדגיש כאן, שהמשלוח הזה היה מיועד לארגוני ההגנה היהודיים הראשונים בערים שונות. המשלוחים מצ’נסטוחוב הלכו לווארשה, להומל, אודסה וריגה. בשנים שלאחר מכן סיפרו לי ידידים שונים עד כמה נרגשים היו עת הגיע לידם האוצר הראשון. בצ’נסטוחוב עצמה נשארו רק כמה אקדחים, שכן החלוקה נעשתה עוד בחוץ לארץ.

אבל כאשר גם אצלנו בעיר (ועוד יותר בערים ובכפרים שמסביב) נעשה לא שקט, והיה חשש שהמשטרה עומדת להסית את האוכלוסיה, החלטנו להביא מחוץ לארץ משלוח נשק גם בשבילנו. הוועד שהחליט על כך לא ידע שאנחנו כבר העברנו קודם לכן דרך עירנו משלוחי־נשק לערים אחרות. הפעם הכנסנו בסוד כמה ידידים, וכמה אוהדים, משום שאנוסים היינו להשיג בעיר את סכום הכסף הדרוש. כמה אנשים אמידים נתנו את הכסף ברצון, אבל מאחרים היינו צריכים לגבות בכוח את הסכומים שהוטלו עליהם. “אסור שהאוכלוסיה תסבול ותהיה צפויה לסכנה חדשה מחמת עוורונכם או פחדנותכם!” — היתה ההצדקה המוסרית שלנו למעשה־הכפיה הזה. וזה היה כרוך גם בנימוק מעשי: “האם רוצים אתם ששוב יתרחש בעירנו מעשה שוד?!”

הצלחנו להשיג סכום כסף גדול יותר ובשעה מוצלחת הובא משלוח חדש. אירגנו גם קבוצות בערים ובכפרים שמסביב. התכנית היתה שכל אימת שתצוץ סכנה באיזה שהוא מקום, ייצאו לשם קבוצות מזויינות בנשק מצ’נסטוחוב. למרבה המזל לא נערכו אצלנו פרעות. ואולם המשלוח נתן דחיפה לארגון קבוצות גדולות יותר גם למען מטרות מהפכניות כלליות. שהרי היו אלה ימים בהם הרגשנו, כי ממשמשים ובאים המיפגנים ההמוניים. ואכן בפולין הקונגרסאית היו הלכי־רוח חריפים ובולטים יותר מאשר בחלקים אחרים של האימפריה הצארית. הסוציאליסטים הפולנים דיברו כאן יותר על “מרד מהפכני לאומי”. כאשר נתארגנו קבוצות־הקרב הפולניות הראשונות, ידעו המנהיגים הפולנים שגם ליהודים יש קבוצות מזויינות. אצלנו בעיר סייע הדבר לקירוב שני המחנות המהפכניים החלוציים.

* * *

המשלוחים הללו, הן של ספרות והן של נשק, היקנו לאירגון הצ’נסטוחובי יוקרה גדולה. אם, כפי שהוזכר, התכוננו המפלגות המהפכניות של עמים שונים לקראת המאורעות, אשר לימים נקראו בשם “המהפכה הרוסית הראשונה” (1905), הרי עשתה הממשלה, על כל מנגנונה העצום, מאמצים כפולים ומכופלים, כדי להחניק בכל מחיר נסיון כלשהו של גילוי מהפכני. מנגנון הריגול שלה שוכלל וכן אורגנו מעשי פרובוקציה שעלו בממון רב. באותו זמן עשתה הממשלה מאמצים מיוחדים כדי לשתק ולהחניק בייחוד את מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים. אכן נאסרו והושלכו לבתי־הסוהר וכן נשלחו לסיביר הקרה והרחוקה חברים מכל המפלגות הסוציאליסטיות. אבל המיניסטרים והמושלים רעדו במיוחד מפני ה“סוציאליסטים־רבולוציונרים”. המרה “ס.ר.” היתה מלת־קסם ממש בשני המחנות, הן בקרב האוכלוסיה והן בחוגי הממשלה. שהרי היתה זו המפלגה שמחלקה מיוחדת שלה, “בויובאיה אורגניזציה”, עסקה במעשי־התנקשות טרוריסטיים נגד נציגי הממשלה אשר נשאו באשמה של אכזריות מיוחדת, החל מהמיניסטרים החשובים בפטרבורג וגמור במושלים וקציני המשטרה בערי־השדה. הללו אירגנו איפוא מצוד ממש נגד אנשי ה“ס”ר".

ואכן זמן מה הצליחה הממשלה במזימתה. אחד ממנהיגי־המפלגה המרכזיים, ראש האירגון הטירוריסטי “בויובאיה אורגניזציה” נעשה פרובוקאטור. היה זה (כפי שנודע לימים) אזף הנודע. כאן די לומר, שהוא לא היה פרובוקאטור סתם, אחד הסוכנים שהממשלה החדירה אותם לתוך המפלגות השונות. הוא היה לא רק הפרובוקאטור הגדול ביותר במאה העשרים. אזף היה אדם מסובך הרבה יותר. הוא היה פעיל בעת ובעונה אחת בשני המחנות שלחמו זה בזה והיו אויבים בנפש. הוא שיחק את תפקידו הכפול הן כסוכן הממשלה והן בתוך המפלגה. הוא היה מסגיר לידי הממשלה את חברי המפלגה שלו, אפילו כאלה שסופם היה להישלח לעמוד־התליה. ואף־על־פי־כן לא הסגיר את כל החברים, בהשאירו להם ידיים חופשיות לפעילות התעמולתית, וכן גם למעשי טירור מסויימים.

בין אלה שהוסגרו על־ידי אזף היו גם חברים שאירגנו את פעולות ההברחה של הספרות והנשק מחוץ לארץ לתוך רוסיה. בזמן שאני מתארו כאן (1904) קיפחה מפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים הגדולה והעצומה את גבולות ההברחה הקודמים שלה. דווקא באותו מומנט מתוח ומסוכן, כאשר דעת הקהל מוכנה היתה לקלוט יותר ויותר את דברם, כאשר הם אירגנו את סניפיהם בקנה־מידה רחב יותר, נשארה המפלגה ללא כל נקודת־מעבר בגבול.

הוועד המרכזי שלהם בחוץ לארץ פנה אל הנציג שלנו בבקשה לעזור להם בהברחת דברי דפוס והנשק שלהם דרך הגבול. החברים שלנו בפאריס ובברלין התייחסו לבקשה זאת באורח חיובי. אך הם הודיעו שזה תלוי ב“מומחי הגבול” שלנו.

באה פניה אלי. הייתי גאה שאלי, אל הגימנזיסט בן השמונה עשרה, פונה המפלגה האדירה ורבת הגבורה. אבל יחד עם זה השתלטה עלי גם הרגשה אחרת: השאלה אם אמנם בכוחי לבצע את הדבר; ואם אכרע תחת המשא הכבד, האם זה לא יגרור אחריו אבידות כבדות מדי הן בשביל הס"ר והן בשביל התנועה שלנו. שוב ושוב שקלנו עם דוד את העניין כולו, שוב ושוב בחנו ובדקנו כל פרט ופרט — שהרי היה זה עניין רב ועצום. ודאי, ביקשתי להוכיח באיזה מעשה גדול את הסולידאריות שלנו עם מפלגת האחות הגדולה. שהרי היתה המהפכה הרוסית עניין משותף לכולנו.

הגיע שליח מיוחד מאת “הסוציאליסטים־הרבולוציונרים”. הוא הציע לי תכנית גראנדיוזית ממש. המפלגה שלהם תשלח כמה אנשים אשר ישתקעו בעירנו. הם יפתחו בתי־עסק או איזו לשכה מסחרית ויסחרו באיזו שהיא סחורה. הנציגים שלהם יעבדו בעסק. הם יקנו זוג סוסים ועגלה אשר תוכל להוביל את “הסחורה” מן הגבול עד לעיר. הם אפילו שאלו אותי, אם יש סיכוי שאדם אינטליגנטי ומתאים משלהם יוכל להתקבל כפקיד, כפנקסן למשל, במשרד המכס של הגבול. מפאת אופיה של העבודה הגדולה והמסועפת שלהם היה כמובן העניין בעל משמעות דחופה וגדולה. רוסיה, כל רוסיה, שני הצדדים, מחנה השלטון והמחנה המהפכני עקבו בתשומת לב רבה ביותר אחרי כל צעד ושעל של הס"רים ואפילו אחרי כל מלה שהם כתבו. שהרי במפלגה הזאת היתה כל מלה גוררת אחריה מייד מעשים ממשיים. הריגול הממשלתי עקב אחרי הספרות שלהם יותר מאשר של כל מפלגה אחרת. שהרי הנציגים הצאריים ידעו שכאן מדובר גם בחייהם האישיים, בחייו של מיניסטר צארי “שם”, בפטרבורג הגדולה. או בחיי המושלים וראשי המשטרה בערי־המחוז ובערי־השדה.

על כן קסם לי עוד יותר הרעיון, שבמאבק ההיסטורי האדיר הזה לחיים ולמוות אוכל להוסיף גם אנוכי את חלקי הצנוע ולהכריע לפחות במשהו לטובת מחנה החירות. המזג הצעיר וההתלהבות המהפכנית הכתיבו לי באורח אינסטינקטיבי לומר “כן!” ימים תמימים היו מחשבותי נתונות אך ורק לעניין הזה. אפילו בלילות חלמתי על הגבול.

אף־על־פי־כן לא נתתי תשובה חיובית מייד. דווקא משום שמוסדות הממשלה הקדישו לסוציאליסטים־הרבולוציונרים תשומת־לב כה גדולה מיוחדת; בלא לחוס על כסף ובהשתמשה בכל האמצעים הטכניים, אמרתי בלבי שגם התוכנית הגראנדיוזית בצ’נסטוחוב עלולה להיכשל. ובמקרה כזה, הרי גם התנועה האידיאית שלנו תקפח את הגבול היחיד שעמד לרשותנו. ס"ר הגדולה יכולה למצוא לה בייתר קלות נקודת־גבול חדשה. ולעומת זאת אנחנו, התנועה הרעיונית הצעירה, המעמידה את צעדיה הראשונים, אם אנחנו נקפח את הגבול הצ’נסטוחובי, הרי נישאר בלי כל אפשרות להבטיח את ספרות־התעמולה שלנו וכלי־נשק.

לאחר שיקול־דעת ממושך של “השלישיה” שלנו (האחים מאלארסקי ואני) החלטנו בלב כבד לומר “לא”. אבל בהתחשב בכך, שלס“ר לא היה באותו זמן אפילו גבול אחד, ובשבילם (וגם בשבילנו!) היה חשוב ודחוף מאד, שאפילו לרגע אחד לא תיפסק עבודתם הקשה ורבת־ההקרבה, הסכמתי שאת המשלוח האחד הזה נעביר תיכף ומייד. הודענו על כך לס”ר ואמרנו שעליהם למצוא בינתיים גבול חדש.

התחילה פעילות קדחתנית. העצבים היו מתוחים עד להתפקע. “אנו מובילים את הספרות המהפכנית של המפלגה האגדית והכל יכולה! ומי יודע אם במישרין או בעקיפין לא מנוסח שם פסק־דין מוות על איזה מיניסטר אדיר כוח, או אולי אף למעלה מזה?…”

ואכן, את המשלוח הזה העברנו. ביצענו את המלאכה באופן מזהיר! חשבנו על כל פרט קטן ביותר. המנגנון שלנו פעל כמו שעון שוויצי משובח. אכן, משוויץ הגיעה “הסחורה”. כאשר הארגזים הוסעו בדרכם לערים הרוסיות הרחוקות נשמנו לרווחה. ומה גם כאשר מהצד השני של הגבול, מברלין, קיבלנו ידיעות ש“האחות ילדה בן”. כלומר, הכל עבר בשלום. עד היום זוכר אני את התרגשותי הגדולה בעת שהחזקתי בידי עותק מודפס על ניירות דקיקים, ה“רבולוציונאיה ראסיא” המפורסמת; כיצד למדתי כל מאמר, כל כתבה, כל רשימה.

עלי להוסיף כאן שהודות למשלוח הזה ניתנה לי כעבור שנים, בעת שבתי בציריך, האפשרות להכיר אישית את המנהיג האגדי של הסוציאליסטים־הרבולוציונרים, גריגורי גרשוני. ועוד יותר מאוחר, בלונדון, העמקתי את ידידותי עם אחד החלוצים החשובים של המהפכה הרוסית במאה התשע־עשרה, עם הנציג של “נארודנאיה ווֹלה”, אהרון זונדלביץ', שהזכרתיו לעיל.

פרק עשירי: פלווה וגרשוני — המאבקים ההיסטוריים    🔗

המאורעות התחילו להתפתח בקצב מהיר. הורגש ששני המחנות, המהפכה והממשלה, גמרו אומר לצאת להתמודדות גדולה אשר תכריע סופית בגורל הארץ והאוכלוסיה. על המאורעות היתה לי אינפורמאציה מדוייקת, כפי שהיתה רק לאנשים ספורים באימפריה הרוסית הענקית. היתה לי אפשרות לבדוק את הידיעות של העתונות הליגאלית על ידי ההוצאות המהפכניות שהופיעו בפאריס, ברלין וז’נבה. שכן כפי שהוזכר כבר, היו שולחים לי אותן משם בצורת מכתב מהצד הפרוסי של הגבול ליד צ’נסטוחוב. הדבר היה כרוך בסכנה בשבילי, אבל הוא גם נתן לי את הזכות המהפכנית הגדולה להשיג אינפורמאציה מיידית ובטוחה על המאבק הגורלי.

המפלגות הסוציאליסטיות הצעירות התחילו לארגן קבוצות חדשות נוספות. חשוב במיוחד היה, שהסטודנטים עלו על הבמה ההיסטורית והתחילו למלא תפקיד גדל והולך בחיים הפוליטיים. הודות לכך הועמדנו גם אנחנו, הנוער של הגימנאסיות, מול בעיות גדולות ואקטואליות. שהרי המצב באוניברסיטאות ובגימנאסיות נגע לנו במישרים. שנאה מיוחדת היתה לנו לשרי החינוך. שהרי הם שהיו קובעים באורח דיקטאטורי את האופי הריאקציוני של כל מוסדות ההשכלה. באורח פורמאלי נעשה הכל בשם הצאר. משונה היה היחס אל “שליט כל הרוסים”. אולי יותר מששנאנו אותו רחשנו לו בוז עמוק. היינו רואים אותו כאפס מוחלט, כחדל אישים גמור מבחינה רוחנית. אשר למוסר, לא היה מקום כלל להעלות כדבר הזה על הדעת. שמענו סיפורים פנטאסטיים על הצאר, על הצארית ועל הכנופיה שהקיפה אותם. ואולם אף־על־פי־כן התברר, שהוא היה אפסי עוד יותר משאנו שיווינו בנפשנו. כעבור שנים נודע פרט מעניין, שאיפיין אותו באורח בולט. את ספרו של לב טולסטוי “מלחמה ושלום”, הוא קרא בפעם הראשונה לאחר המהפכה, כאשר כבר היה בבידוד. והרי לא היה זה ספר סתם ששליט יכול לקוראו או לא לקוראו, גם. כאשר זהו ספר גדול. שהרי יצירתו של טולסטוי — מלבד ערכה האמנותי הגאוני — מהווה אפותיאוזה של רוסיה ושל המלחמה המנצחת הרוסית נגד המצביא הגאוני ביותר. ומלבד זה מצוי בו גם התיאור הטוב ביותר של האנשים ושל החוגים, אשר הצאר היה נפגש עמהם באופן בלתי פוסק: מיניסטרים, קצינים, מצביאים, אצילים. אבל הסתבר, שאפילו לקרוא ספר כזה לא היה הצאר קהה החושים מסוגל.

אשר למיניסטרים, שנאנו כאמור, במיוחד את שרי החינוך, וזה היה דווקא בגלל אהבתנו להשכלה ומחמת האמונה האוטופית שלנו, שההשכלה והמדע — הם דרך לעתיד טוב יותר ולאדם טוב יותר. לעומת זאת נתקלנו כאן על כל צעד ושעל במכשולים קשים. כל ספר היה מסומן: “הותר על ידי הצנזור”.

ונוספה לכך עוד סיבה אחת: הרדיפות נגד הסטודנטים, אפילו נגד הסטודנטים הלא־מהפכנים, לרבות אלה שלא עסקו בפעילות פוליטית. הדברים האלה היו בהכרח מעוררים את מורת־רוחם. הם לא הורשו, כפי שנהוג בכל העולם, להנהיג אוטונומיה מסויימת בחיי האוניברסיטה כפי שהיתה קיימת מזה דורות בכל אירופה. כאשר הסטודנטים דרשו זאת, היתה המשטרה מגבירה עוד בייתר שאת את העיקוב אחריהם ואת הרדיפות נגדם: היתה מרחיקה אותם לגמרי מבתי האולפנא, לעתים קרובות משליכה אותם לבתי כלא, או היתה מגלה אותם לסיביר הרחוקה.

מובן איפוא, שמלבד סיבות תרבותיות כלליות, מפותח היה אצלנו מאוד חוש הסולידאריות של תלמידי הגימנאסיה עם החברים הקשישים מאתנו, עם הסטודנטים אשר אנו התכוננו להגיע עד מהרה למעמדם.

על כן עשה עלינו רושם כה עצום מעשה ההתנקשות הגדולה הראשונה, כאשר הסטודנט פטר קארפוביץ' הגיע לפטרבורג, נכנס לקאבינט של שר החינוך בוגוליפוב, והמיתו ביריה. הדבר קרה על שום שהמיניסטר ביצע מעשי אכזריות כאלה נגד הסטודנטים, כפי שעוד איש לפניו לא הרשה לעצמו. קארפוביץ' היה הגיבור שלנו. הוא נהנה מאהדה גדולה, אפילו מצד החוגים הלא מהפכניים, עד כדי כך שבית־הדין הצארי לא העז לגזור עליו דין מות (דבר שהיה אז מקובל מאוד), ודן אותו לעשרים שנות עבודת פרך “בלבד”. על פי נס הוא עוד נשאר בחיים אחרי השנים הנוראות האלה.

אז לא יכולתי להעלות על דעתי שלאחר שנים תהיה לי הזכות לישב יחד עמו בוועד מהפכני ולפעול מתוך שיתוף פעולה הדוק עמו. ההתנקשות של קארפוביץ' היתה הראשונה במאה העשרים. לפנינו הועמדה אז באורח ישיר השאלה: היחס אל הטירור, אל מעשי ההתנקשות אישיים. בכלל אין זו שאלה קלה, אפילו בשביל פילוסופים ועסקני ציבור. ואולם בשבילנו, בשביל הנוער חסר הנסיון, הועמדה כאן שאלה של רגש ושל הגיון, שאלה של מוסר ושל תועלת. מיטב האנשים ברוסיה שברו את ראשם במשך דורות והתענו על פתרון השאלה הזאת. מובן איפוא שאנו הרגשנו, כי עומדים כאן מול שאלה גורלית. כאן עלי להדגיש קוו בולט בתיאור הדור שלנו: אהדתנו העמוקה שאינה מוטלת בספק היתה לצד הטירוריסטים; אף־על־פי־כן הבינונו, שזהו עניין מסובך וכי שומה עלינו עוד ללמוד הרבה הרבה עד שנוכל לקבוע סופית את דעתנו בבעיה זו.

מעשי ההתנקשות הבאים החריפו את הבעיה עוד יותר. היה זה כאשר הסטודנט הצעיר סטיפן באלמאשוב הרג שנה לאחר מכן את שר הפנים סיפיאגין. בניגוד להתנקשות של קארפוביץ' שהיה רק צעד אינדיבידואלי משלו, ללא תמיכה מצד ארגון כלשהו, פעל באלמאשוב הפעם בשם מפלגה חדשה, (“הסוציאליסטים הריבולוציונרים”), אשר הוציאה גזר־דין מוות על השר. ההתנקשות היתה מאורגנת היטב. באלמאשוב בא מחופש במדי צבא, כביכול היה שלישו של דוד הצאר “הנסיך הגדול סרגיי” והביא “מברקים דחופים”. פרצה בהלה גדולה. איש לא הבין מה קרה כאן. “השליש” יכול היה לברוח בעת הבהלה. אבל (בדומה לקארפוביץ') הוא לא עשה כן. הוא נשאר עומד, מסר את חרבו ואת אקדחו והודיע: “זה אני יריתי במנוול”.

הוא נידון למוות וניתלה. בחשאיות גדולה ביותר השגתי את בטאונם המהפכני מפאריז. בלאמאשוב הכריז בבית המשפט: “שינוי יחסו של המשטר אל הסטודנטים אפשרי רק עם שינוי המשטר החברתי כולו. לפיכך חייבים הסטודנטים לשאוף להשמדת המשטר הבורגני המונארכיסטי הנוכחי”. והמפלגה הכריזה: “את העתונות הם החניקו, את האוניברסיטאות הפכו לקסרקטינים של חיילים ושוטרים. הם מדכאים יהודים, פולנים, סינים וכל שאר אומות. בכל מקום שורקים המגלבים ומנצנצות החרבות השלופות. פועלים בלתי מזויינים נורים ברחובות”.

כל זה נוגע לכולנו: יהודים, פולנים, פועלים. גם לנו, הגימנאזיסטים, הסטודנטים לעתיד. והאכזריות של משטר הדמים הלכה וגברה בלי הרף.

* * *

ואף־על־פי־כן באה המתיחות הגדולה והחריפה ביותר דווקא לאחר מותו של סיפיאגין. כיורשו נתמנה ויאצ’סלאב פון פלבה, גדול התליינים בהיסטוריה הצארית בכלל, מארגן פרעות קישינוב. יש לומר שפלבה לא היה אדם בינוני. כבעל אופי חזק באופן בלתי רגיל, בעל אינטליגנציה גדולה והבנה בפסיכולוגיה הוא ראה עצמו כמומחה — ריאליסט ללא אשליות. הוא ידע שהמהפכנים הנם בעלי אומץ רב ונכונים לקורבנות גדולים, שכחם רב באירגון התנקשויות פוליטיות, הוא ידע שהמאבק עם האידיאליסטים הגדולים הללו איננו מן הדברים הקלים. אף־על־פי־כן היה בטוח שהוא, דווקא הוא, יחניק את המהפכה ובסופו של דבר תהיה ידו על העליונה.

גם המחנה המהפכני ידע שהמאבק עם פלבה לא יהיה קצר וקל. היה ברור שהוא לא יירתע מעריכת מרחץ דמים של אנשים חפים מפשע. בטחונו העצמי של פלבה הגיע עד כדי כך, שהוא לא טרח להסתיר אותו ואפילו התגנדר בו. בראיון עם עתון פאריסי הכריז: “אני הנני חסיד של שלטון חזק בכל מחיר. אותי מכנים בשם אוייב העם. יהיה מה שיהיה, בטחוני מוחלט. רק מקרה יוכל לאפשר עריכת התנקשות בחיי. עוד חודשיים — והתנועה המהפכנית תהיה שבורה”.

קווי החזית היו מוגדרים בבירור. בתשומת לב רבה ביותר עקבנו אחר כל צעד של פלבה. בשורה של דברים אשר גמר אומר לבצעם, השיג אמנם תחילה את מטרתו. פלבה ידע, ששונאו הגדול והמסוכן ביותר הוא האידיאליסט היהודי הצעיר, הבאקטריאולוג המינסקאי, גריגורי גרשוני, מנהיג “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים”. על שולחן עבודתו שבמשרדו הוא הציג תצלום של גרשוני לעדות, שבשום תנאים ואפילו לרגע אחד לא יסיח דעתו מאויבו־בנפש זה. “ממנטו!”

התחיל הדו־קרב הדמיוני בין העריץ הכל־יכול והמנגנון העצום שלו לבין “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים”, אשר בראשה עמד האידיאליסט הצעיר. גם זה וגם זה היטיבו לדעת שבאימפריה הצארית הענקית אין מקום לשניהם. שאחד מהם חייב למות בכל תנאי.

את כל המדיניות, ועוד יותר את האיסטראטגיה שלו, בנה פלבה על כמה יסודות, שעליהם הושתת הבניין הצארי הישן — וכן גם בטחונו האישי.

א. נגד המחאות המחריפות והולכות מצד הפועלים ושביתות הרעב שלהם — אמצעי אחד: “להמטיר מטחי יריות הישר לתוך ההפגנות”. הקוזאקים המצויידים במגלבים והרכובים על סוסיהם וכדורי החיילים ייהפכו עכשיו לסיסמה ב“מדיניות הפועלים והאיכרים” שלו (שכן גם האיכרים התחילו למחות).

ב. בנוגע לפעולות נגד הסטודנטים אמר פלבה לאחד מידידיו גלויות: “להצליף עליהם בשבטים”; ובנוגע לסטודנטיות?, שאלו אותו. תשובתו הצינית באה מתוך צחוק: “אכן, בהן אתחיל!”.

ג. על השאלה בנוגע למיעוטים הלאומיים, ובייחוד היהודים, הוא הירשה לעצמו להגיד בגלוי דבר שאיש לפניו לא העז לאומרו בפה מלא: “פוגרומים ופוגרומים!” עוד קודם לכן נטלה המשטרה חלק בפרעות נגד יהודים ואפילו אירגנה אותן. אבל זה היה בעיקר בבחינת “אמנות השלטון המקומי”. ואילו המרכז רק נתן את ההרשאה. הפעם היתה לפלבה לישכה מיוחדת במשרדו אשר עסקה באורח מיוחד בארגון הפוגרומים.

פלבה היה מחוכם מדי, משלא יבין כי כל זה אינו מספיק וכי נחוץ לנקוט גם איזה שהם “אמצעים חיוביים”. ואכן עד מהרה מצא גם כאלה. היה זה “הסוציאליזם המשטרתי” הרוסי. — “ההמונים אינם מרוצים? הם מטים אוזן לתעמלנים המהפכנים והסוציאליסטיים?”

לפלבה יש אמצעי:

“אנחנו בעצמנו ננהיג את ההמונים נגד בעלי האחוזות, נגד בעלי בתי־החרושת. מדוע זה לא יבואו סוכני המשטרה ולא ינהיגו הם את ההמונים תחת שיעשו זאת ה”אדומים“? והרי בדרך זו יזכו גם בנאמנותם לצאר?”

צעדים ראשונים בשימוש בתרופה זו נעשו במרכז המדינה במוסקבה בידי הגנרל המנוסה טִרֶטוב. שר האוצר הרוסי הגראף וִיטֶה מוסר על התורה הפוליטית של טרטוב: “חדלי אישים הם, (תעמלני הפועלים). הם משתמשים במלים רמות, צריך להצליף בהם. הפועלים רוצים לעשות מהפכה? צריך רק להעמיד פנים של מהפכן משטרתי והנה הם בידיך”.

ועוזרו של טרֶטוב, ראש הריגול המוסקבאי וראש מחלקת המשטרה (של ה“אוֹכראנה” המפורסמת), סרגיי זוּבאטוב התחיל לנהל את המדיניות החדשה במוסקבה ברוב הצלחה. זובאטוב לא היה אדם קטן וממוצע. בהיותו ציניקן עד מוח עצמותיו ובעל נסיון רב וחינוך טוב, אדם אינטליגנטי אשר הכיר היטב כל מיני תנועות פוליטיות וסוציאליות. הוא התייצב בעצמו בראש ה“סוציאליזם המשטרתי” החדש.

עד מהרה הרחיב את שדה פעולתו. נפתחו “אגודות מקצועיות” משטרתיות בערים שונות וקודם כל בפטרבורג.

“תיקונים כלכליים קטנים? בבקשה, אבל לזה אין כל שייכות לפוליטיקה”. עד מהרה נמצאו גם פרופסורים של האוניברסיטה חסרי־אופי, אשר הוכיחו באורח “מדעי” ופוליטי “כיצד אפשר להשיג שיפור חייהם של הפועלים בלי מלחמת מעמדות”.

נוסדו כל מיני אגודות, מקצועיות, תרבותיות, קופות עזרה. והכל באורח ליגאלי, ללא הפרעות, להיפך — בעזרת המשטרה.

אבל גם התרופה היעילה הזאת, אשר פעלה פעולה חזקה על ההמונים הפרימיטיביים וחסרי־ההכרה, לא הספיקה לו לפלבה. הוא החליט להרחיב את מיתקפתו על פסיכולוגיית ההמונים באורח ניכר. “נחוצה מלחמה קטנה!” — החליט.

ואכן פתאום התערב גורם אשר פוצץ באורח קיצוני את כל מסגרת החיים הקודמים והרעיל את היחסים בין עמים ובין בני־האדם. היתה זו המלחמה היפאנית־רוסית, המלחמה האימפריאליסטית המודרנית הראשונה במאה העשרים. היא הטביעה את חותמה על כולנו, על משפחותינו, ובאורח ישיר במיוחד עלינו, על הנוער. המלה אימפריאליזם לא היתה הרבה בשימוש רב (באנגליה התחיל אותה שעה קיינס לעבד באורח תיאורטי את התורות האימפריאליסטיות). אולם התוכן, כיצד נהפך הקאפיטאליזם קמעה ל“קאפיטאליזם פינאנסי” וכן כיצד הוא מנהל את המדיניות האימפריאליסטית, ביחוד הייסורים הנוראים שמביאה מלחמה מודרנית בין שתי מעצמות גדולות — את כל הדברים הללו אנו הרגשנו באורח חריף וממשי מאוד. לפתע צצו מלים חדשות, אשר רק מעטים ידעון היטב, מלים, שבינתיים נעשו כל כך פופולאריות (ואולי במיוחד היום): “קוריאה, טיבט, פורמוזה ובמיוחד פורט ארתור”. המלים הזרות האלו פרצו לתוך חיי כולנו. התחילו גיוסים בלתי פוסקים של שנתונים חדשים לבקרים. גייסו אפילו סטודנטים, כך שאנחנו, תלמידי גימנאסיות, הרגשנו, כי עוד מעט ויגיע גם תורנו אנו להילקח לגיהינום הדמים. זו לא היתה שאלה תיאורטית בלבד; באורח אינסטינקטיבי התחלנו לגבש את עמדתנו נגד המלחמה שמהלכה החריף והלך. והמציאות הביאה גם לגיבוש רעיונות תיאורטיים. בדרך זו הגענו גם לכלל יחס עקרוני אל המלחמה המודרנית ואל האימפריאליזם.

המלחמה באה על האוכלוסיה באורח בלתי צפוי לחלוטין. ואולם השכבות השליטות כבר הכינו את הקרקע בשבילה מזה שנים רבות. במרכז עמדה סין הענקית, אשר בימים ההם היתה כה מיסתורית, סגורה ומסוגרת. ראינו את מיצעד “נושאי התרבות הלבנים”, אשר מטפסים בלי הרף על הסולם האימפריאליסטי בשלושה שלבים: בתחילה שולחים לשם את הכומר המיסיונרי ירא־השמים “רק כדי להטיף את דבר אלהים”; בשלב השני שולחים את הסוחר אשר שומה עליו “להעשיר את העמים הפרימיטיביים”. ולאחר ששני השליחים הללו כבר עשו את מלאכתם בהצלחה, מגיע תורו של השלב השלישי: התותח הצבאי, המשתלט על המדינה במישרין או בעקיפין.

ראינו בממש את סין, אשר בנתה סביב ארצה את החומה הגבוהה הנודעת, בהיותה סבורה, ברוב תמימותה, שזו תוכל להגן על ייחודה ועל עצמאותה הממלכתית — והנה היינו עדים לכך, שהמגן הזה לא הועיל לה לסין. וכי לעזרת “נושאי התרבות” הלבנים אץ במפתיע השכן הצהוב שלה “יפאן הקטנה”. פתאום ראינו כיצד יפאן נעשתה הארץ האסיינית הראשונה, אשר הנהיגה בהצלחה בלתי רגילה את התיעוש הקאפיטאליסטי המודרני ואת הטכניקה ובנין מכונות משוכללות ביותר; כיצד פיתחה את המדיניות האימפריאליסטית שלה והחלה במיצעדה על סין העתיקה והענקית, ששקועה היתה כאילו בשנת מרמיטה.

האמנם ניגרר גם אנו לתוך המלחמה? שאלו בני הנעורים איש את רעהו. “כיצד בא הדבר?” התחלנו להתעניין יותר ויותר בכל מכלול הבעיות הללו. ונסתבר לנו, כי המלחמה הרוסית־יפאנית היא תוצאה ישירה של המלחמה הקודמת, עת יפאן נלחמה נגד סין וניצחה אותה. יפאן סיפחה אל ארצה את האי פורמוזה שהוא עתה כל כך אקטואלי, ויחד עם זה היא קיבלה “יד חופשית” בקוריאה העתיקה. גילינו כיצד צצו פתאום קופצים חדשים לבלוע את סין: המדינות האירופיות הגדולות. בייחוד גרמניה המיליטריסטית הברוטאלית, וכמובן, רוסיה הצארית. אנו, חוג הגימנאזיסטים, התחלנו להתעניין יותר ויותר בהיסטוריה החדשה. עד מהרה נודעה לנו העובדה המעניינת, שבאותו יום, שבו הוכתר ניקולאי השני לצאר בקרמל, נחתם שם הסכם חשאי בין רוסיה ליפאן: שתי המדינות חילקו ביניהם את “ספירות ההשפעה” בקוריאה. פירוש הדבר, ש“אנחנו ברוסיה” נעשינו פתאום שותפים על יפאן — נגד סין.

רוסיה התחילה לבנות את מסילת־הברזל הסיבירית המפורסמת דרך מונגוליה ומאנז’וריה ועד ולאדיבוסטוק הרחוקה. התוקפנות האימפריאליסטית הזאת גרמה לסיכסוכים בלתי פוסקים בין השותפים החדשים.

אנו כולנו הזדעזנו עמוקות כאשר בינואר 1904 התקיף הצי הימי היפאני את האניות הרוסיות ליד הנמל הגדול פורט ארתור והשמידן. בכך פרצה המלחמה הרוסית־יפאנית. הכל פתאום כאילו נתחשמלו מן הסיסמה, שעד אז היתה בלתי ידועה — “פורט ארתור”!

“היפאני הקטן”, אשר יודע כה יפה את אמנות השתיקה, השחיז את שיניו וציפה זמן רב…

לא פחות דחפה למלחמה הזאת גם רוסיה. שר האוצר הגראף ויטה (לימים ראש הממשלה הנודע), האידיאולוג של הבורגנות הרוסית הגדולה, אשר ביקש לכבוש את השוק הסיני, אבל לא על ידי מלחמה ישירה אלא כביכול בדרכי מסחר שלווים, כתב בזכרונותיו המעניינים: “להניח שלא תבוא מלחמה יכול היה רק מי שלא ידע את אופיים, או יותר נכון את חוסר־אופיים של הצאר ושל כל סביבתו, אשר דחפה בלי הרף לקראת מלחמה זו”. הצאר אטום־הלב דחף באורח קלגסי גם את רוסיה יותר ויותר אל אסיה; אבל הוא לא היה בודד במערכותיו. במידה רבה דחף למלחמה הזאת גם שר־הפנים פלבה. שר המלחמה הגנראל קוֹרוֹפאטקין (אשר בתחילה היה נגד המלחמה) שאל את פלבה בישיבה:

“מדוע הצטרפת אל כנופיית הרמאים הפוליטיים מחרחרי המלחמה?”

“אין אתה מכיר את המצב בתוך רוסיה”, השיב לו פלבה, “כדי לבלום את המהפכה, אנו זקוקים למלחמה קטנה, עטורת ניצחון”.

הם סברו שתהיה זו רק “משלחת עונשין” קצרה. ובעת שיצא לשם, הבריק שר המלחמה לצאר: “שאפקאמי זאקידאיֶם” (בכובעינו נכסה את היפאנים). ואולם היפאני נמוך־הקומה הוא שגילה לרוסיה הגדולה מה פירושה של מלחמה מודרנית.

הרבה סייעו למפלה הרוסית, מנגנון המדינה והצבא הרוסי עצמו. בכל מקום שלט השוחד בצורה מבהילה. שוחד וגניבות. היינו קוראים בעתונים כיצד רכבות שלמות לפתע פתאום “נעלמו”: מלכתחילה לא שלחו אותן ורק רשמו בפנקסי החשבונות, כדי שספקי הצבא וספסרי המלחמה יוכלו להתחלק בשלל העצום. הסוליות של מגפי החיילים נעשו לא מעור אלא מנייר. הצאר היה מברך את החיילים בצלבים ומגיש להם שי — תמונות איקונין. אנו היינו אומרים בימים ההם: “הרוסים הולכים לקרב חמושים באיקונין הפראבוסלאביים, והיפאנים — בכדורים!”

רוסיה ספגה מפלות בזו אחר זו, כפי שלא קרה עוד מעולם לשום מעצמה. פורט ארתור נפלה והצבא הרוסי ברח בבהלה לאחר שהובס בקרב מוּקדן. היפאנים הטביעו את כל הצי הרוסי על מלחיו ומפקדיו. רוסיה הזדעזעה כפי שלא נזדעזעה מעולם בתולדותיה.

ראינו כיצד גדל בלי הרף מספר האלמנות, היתומים והנכים. ואף־על־פי־כן — וזה הדבר המיוחד במינו במדינה ההיא — התפללה האוכלוסיה לתבוסתה של רוסיה. דבר זה יכול היה לקרות אך ורק שם. (הקו הפסיכולוגי הזה איפיין לא רק את המצב של הימים ההם, אלא נשאר סימלי גם לימים שלאחר מכן), שכן רק על־ידי מפלה, קיוו, אפשר יהיה להחניק את החיה הצארית. האנשים נזכרו שבדיוק חמישים שנה קודם לכן, בעת “מלחמת קרים” נגד תורכיה, “האדם החולה”, — כאשר צפה השאלה, תחת שלטונו של מי יישארו הדרדאנלים, קונסטנטינופול, ארץ ישראל — החלק הגדול ביותר של האינטליגנציה היה בעד מפלה רוסית, כדי לשנות את המצב הפנימי באימפריה.

עתה, במלחמה היפאנית נעשה הלך־הרוח הזה חריף עוד יותר. מיטב האינטליגנציה הרוסית, אשר גדלה מאוד מאז מלחמת קרים, התביישה ממש, הרגישה רגש של חרפה עמוקה שבארצם שורר משטר־דמים אפל כל כך. על כן, יהי אפילו במחיר דמי עצמם ובלבד שישתחררו אחת ולתמיד מהסיוט הצארי!

* * *

בסביבה הפוליטית והפסיכולוגית הזאת צמח גם הארגון הגימנאזיסטי שלנו. באסיפות שלנו התווכחנו על כך בלי הרף, הן בחוגים הפולניים והן בחוגים היהודיים. אני כתבתי אז שורה שלמה של כרוזים אשר שלחנו אותם לסניפים השונים. הם גם תורגמו ליידיש והופצו בין הפועלים היהודיים. עבדתי אז הרבה והקדשתי זמן רב לפעילות הפוליטית והספרותית הזאת.

חברי מלארסקי, המסגר, אשר עוד קודם לכן השתוקק מאוד להפיץ את הספרות המהפכנית בקרב החיילים הרוסיים, אירגן עתה אסיפות חשאיות בקרב החיילים. אני הייתי מרצה שם על המצב הפוליטי, על הסיבות האמיתיות של המפלות הרוסיות ועל שום מה נופלים כל כך הרבה חיילים רוסיים. הרעיון העיקרי שלי היה: “כלום לא היה טוב יותר, שבמקום לגייס עוד ועוד שנתונים ולשולחם אל קרבות־הדמים המשתוללים במרחקים, ששם הם נופלים קורבנות שווא וחפים מפשע, כלום לא היה יותר טוב לערוך דימוביליזאציה, והחיילים ישובו אל משפחותיהם, יקבלו חלקת אדמה ויעבדוה בדרכי שלום?” ראיתי ברוב שימחה כיצד מתחיל לזוז משהו בנשמה הרוסית. הסכנה בשביל החיילים (וגם בשבילי) היתה גדולה מאד. ואולם היה כדאי לסכן, בהרגישנו שאנו נוטלים חלק במאבק ההיסטורי הגדול.

לי היה חשוב ביותר לעקוב אחר התמורה שחלה בנשמות הרוסיות הפרימיטיביות, בקרב החיילים הבוּרים, אשר באו מסיביר הרחוקה, שאליה אפילו רכבת לא היתה מגיעה; אנשים שהאמינו, כאבותיהם ואבות אבותיהם, שהצאר הוא “אביהם הטוב שדואג לכל הרוסים”, אלא שמכשילים אותו אלה המקיפים אותו ואשר אינם רוצים לתקן את העוול הנעשה לאנשים העניים — לאט לאט חודרת לנשמותיהם הפרימיטיביות קרן של אור; נולד והולך אינסטינקט חדש, אינסטינקט של חיים משותפים יותר.

בשבילי באורח אישי היה זה תחום חדש ורב עניין. אם עד התקופה ההיא הכרתי בעיקר רק יהודים ופולנים, הרי כאן נתקלתי בפעם הראשונה במישרין בפסיכולוגיה העממית הרוסית, באורחות־המחשבה של ההמונים הרוסיים הרחבים. דבר זה העשיר את חיי.

* * *

ברצוני להזכיר כאן עוד מומנט חשוב שקשור היה במלחמה. ההגירה היהודית מרוסיה גדלה בממדים עצומים. שכן, אם החברה הרוסית שאלה בכעס: “לשם מה נחוץ לנו הדבר?”, הרי אצל היהודים היה המצב והלך־הרוח מר פי כמה וכמה. שהרי עוד הרגשנו היטב את הפוגרום הקישינובי ואת מעשי הרצח שנעשו ביהודים. “מדוע איפוא יש למסור את החיים בשביל מפלצת כזאת ולהגדיל עוד יותר את מספר האלמנות והיתומים היהודים?”

אנחנו בצ’נסטוחוב הרגשנו במיוחד את הלכי־הרוח הללו, שכן היתה צ’נסטוחוב עיר גבול. לכאן היו באים בלי הרף יותר ויותר מהגרים אומללים ללא דרכונים, עם קצת בגדים, כר וכסת וכמה פרוטות בכיסם. הם היו פונים אל סוכני הגבול, והמבריחים היו שודדים מהם את פרוטותיהם האחרונות. בייאושם המר היו המהגרים תלויים תלות גמורה בטפילים הללו. וגם בצד השני של הגבול סבלו קשות מן הז’נדארמים הפרוסיים. גדול במיוחד היה סבלם של אלה, אשר היו להם כרטיסי אוניה של חברות אניות בלגיות והולנדיות. הממשלה הגרמנית והקיסרות הגדולה שאפו להתעשר מן הקורבנות הטראגיים הללו. הם נהגו בטירור ממש נגד המהגרים וסייעו רק לחברות האניות הגרמניות, ל“לויד הגרמני הצפוני” בברמן ול־“קו המבורג־אמריקה”. היו מקרים ששלחו בחזרה מנקודות־הגבול הגרמניות את אלה, שלא היו מצויידים בכרטיסים לאניות גרמניות. היו גם מקרים שנשלחו בחזרה מהגרים אפילו כשהיו בידיהם כרטיסי־אניה בלגיים או הולנדיים והללו היו אחוזים ייאוש מר וקודר.

בין המהגרים הללו היו גם אנשים אשר באו אלינו מצויידים במכתבי המלצה או בקשות לסייע בידם. החברים והאוהדים הללו הגבירו בנו את תודעת תהליכי ההגירה — אבל גם את ההיוודעות לתורת ההגירה. יותר ויותר נשתכנעו ששאלת ההגירה ומצוקת ההגירה חייבת להיכלל בכל מחיר בתחום המדיניות הסוציאליסטית והיהודית.

בחוגים שלנו היינו מתווכחים לעתים קרובות על השאלות האלו, כיצד יכולים אנו לעזור באופן ממשי ליחידים המגיעים אלינו. למטרה זו גם יצרנו ועדה מיוחדת, אשר עסקה בהגשת סיוע והדרכה למהגרים. ועדה אחרת הוקמה לשם מלחמה נגד ה“סוכנים”. חברים שלנו התקשרו עם אחרים מבין הסוכנים הטובים יותר, שהיה לנו אמון אליהם, וגמרו אתם שלא ישדדו את המהגרים, ואילו אנו היינו ממליצים עליהם בפני הפליטים שהגיעו אלינו. משום כך לא פעם היה פורץ סיכסוך, שכן “עופות הטרף” התאוננו שקיפחו את פרנסתם. אחדים מהם אף העזו לאיים על חברינו שילשינו עליהם במשטרה, לכן שוב הוקמה קבוצה של “הגנה עצמית” מיוחדת, אשר הסבירה למלשינים הללו, שאם אמנם יקרה כדבר הזה הם ישלמו על כך בחייהם. אכן קבוצת ההגנה שלנו נעשתה למלת איום פופולארית בשביל העולם התחתון.

גם ללא תכנית מעובדת מראש היינו אנוסים להרחיב את פעילותנו בלי הרף ולהקים “מנגנון” מיוחד. כל תחום חדש עוד הגדיל את האחריות שרבצה עלינו. אולם כל תחום חדש היה מושך אלינו גם אוהדים חדשים. כך, שהארגון המפלגתי המתרחב בלי הרף מוקף היה הרבה אוהדים. אנשי האמונים שלנו היו מצרפים אותם גם לחוגים הבלתי ליגאליים, שבהם היינו “מעבדים” אותם מבחינה פוליטית. הארגון שלנו, על אף הקונספיראציה החמורה, לא היה איפוא בבחינת חוג סגור, אלא נוספו לו ללא הפוגה כוחות רעננים ומנהיגים חדשים.

פרק אחד־עשר: ערב המהפכה הרוסית הראשונה    🔗

רוסיה נהפכה לגיהינום. האמנם אפשרי שפלבה יגביר עוד ועוד את מעשי הרצח שלו? – היו הבריות שואלים. מובן הדבר, שאני ציפיתי בחוסר סבלנות לכל גליון של “רבולוציוניה ראסיה”, שבהם היו הס"רים מתארים את מעשיו של פלבה. בנוגע למיניסטרים הקודמים היתה המפלגה מנמקת בפומבי על שום מה היא תוציא עליהם גזר־דין מוות. כלום לא תגיב עכשיו על מעשיו של העריץ הגדול שביניהם?

עיניהם של החוגים הסוציאליסטיים מופנים היו אל “הארגון הקרבי” (“ב.או.”) אשר בראשו עמד גרשוני. איש לא ידע כמובן, היכן הוא מצוי ומה הן תוכניותיו. ואולם היו משוכנעים, שכמוהו כפלבה משחיז את חרבו לקראת הדו־קרב הבלתי נמנע.

ואמנם אפשר להעלות בדמיון כיצד נזדעזענו כולנו מידיעה, שגרשוני נאסר בקיוב. משמע שפלבה הוא המנצח? שמחתה של המשטרה היתה עד אין לשער.

מהגליון של כתב־העת המהפכני שהוברח אלי נודע לי לאלתר תוכן נאומו בבית־הדין הצבאי שדן אותו בדלתיים סגורות. עמידתו לפני שופטיו היתה נפלאה. והוא לא הסתיר את פעילותו. נהפוך הוא, בנאום ארוך נימק בפרוטרוט את האופי של פעילות המפלגה ואת סיבותיה. הוא הביע אפילו סולידאריות עם החברים, אשר קודם לכן ביצעו את מעשי־ההתנקשות בנציגי הצאר. הוא הדגיש את השתייכותו לעם היהודי, באומרו שכל הצדדים האפלים הללו של הממשלה “השפיעו עליו” וכי – במידה רבה עוד יותר השפיעו על העם היהודי שאליו הוא משתייך. “כל המהלומות של המשטר הנוכחי נופלות על ראשו (של העם היהודי) בעוצמה גדולה פי עשרה. אם סבורה הממשלה שברדיפותיה המיוחדות, במעשי הדיכוי והנגישות נגד היהודים, היא תהפוך אותם לנתינים נכנעים ואסירי תודה, הרי טועה היא טעות מרה. לעם העמל היהודי אין במאבק השחרור משימות אחרות משיש לעם הרוסי”.

“את חובתי כלפי האינטרסים של העם העמל מילאתי ביושר. העם יבין אותי… המפלגה תמשיך במאבק” – הצהיר. – “יודע אני שמכאן מוליכה הדרך אל עץ־התליה”.

ואכן פסק הדין היה: מוות בתליה. גרשוני הועבר אל המבצר השליסלבורגי המפורסם, שבו היו מבצעים פסקי־דין המות.

* * *

משקיבלתי את נאומו של גרשוני, התיישבתי עוד באותו לילה, ליד מנורת נפט קטנה שבחדר־השינה שלי ותירגמתיו מייד לפולנית. אחר כך הוא תורגם גם ליידיש.

באותו לילה עצמו גם כתבתי כרוז. לאחר הקדמה על אישיותו של הנידון, הוספתי מתוכן הצהרתו של גרשוני בבית־הדין.

“בשם הנוער שלנו הרינו מרכינים את ראשינו לפני המעשה שעשה. אנו בטוחים ששמו יתפוס מקום־כבוד בגאלריה של גיבורי המין האנושי, וגם ההיסטוריה היהודית לא תשכח את בנה הגדול… אם אמנם יובל גרשוני אל התליה, הרי הוא יכול להיות בטוח שבשביל הנוער אשר עליו כה הירבה לדבר ואשר למענו הקריב את חייו, הוא יישאר לעולם כדוגמא של גדלות אנושית ושל נכונות להקרבה מהפכנית”.

יחד עם נאומו של גרשוני שיכפלנו גם את הכרוז ושלחנו אותו לערים השונות. הכרוז, אשר היה מהתגובות הראשונות ברוסיה על המשפט, צוטט הרבה מאוד. הוא נשאר בארכיון שלנו – וגם בציריך, ששם היה משכנו של הוועד המרכזי בחוץ לארץ. לתמהוני הרב נזכרו כעבור שנים הסוציאליסטים הרבולוציונרים בציריך בכרוז הזה והם העריכוהו מאוד.

אולם כאן קרה משהו, אשר מבחינה פסיכולוגית לא קל להבינו. פלבה ידע יותר מדי על פעילותו של גרשוני. הוא ידע שבין מטרותיו של גרשוני היתה גם התוכנית להתנקש בחייו שלו, של התליין עצמו. ואף על פי כן!… ואף על פי כן הוא לא העז לבצע את גזר־דין המוות. לאיזה שהוא סנטימנט אצל פלבה לא היה מקום מכל וכל ומה גם כשהמדובר במנהיג המהפכני הראשי, שהיה בנוסף על כך גם יהודי.

פלבה שלח אל בית־הכלא את ממלא מקומו, סגן המיניסטר מאקארוב, שהציע לגרשוני לכתוב בקשה לצאר, אשר בוודאי יחליף את גזר־דין המוות לעונש מאסר. וכאן נתרחשו סצינות, אשר רק דוסטוייבסקי היה מסוגל לתארם ולהסבירם. התליין ממש התחנן אצל קורבנו הנידון: '“תחתום”. הוא ביקש שגרשוני ינסח את עמדתו באורח מתון יותר ופחות הפגנתי.

גרשוני השיב על כך: “אתם זקוקים משום מה להצהרתי שהייתי שייך אל ה”בויובאיה אורגאניזאציה“. זה עצמו דיו לו למהפכן שלא ימהר להצהיר הצהרה כזאת. לקבל את החיים מידיו של פלבה, או מידי איזה שהוא אוייב אחר – את זה אין אנחנו עושים!”

"ויש כאן – הסביר – עוד עניין אנוכי יהודי. אתם, וכל אלה שהם טיפשים במידה מספקת, כדי להאמין לכם, גורסים, שהיהודים תמיד מחפשים להם דרך לברוח מפני הסכנה, שבגלל פחדנותם הם ניצולים מהתליה. והנה תוכלו לראות דוגמה של ‘פחדנות יהודית’! אתם אומרים שהיהודים יכולים רק להמריד אחרים. ואכן תראו שיודעים הם גם למות. תאמר לפלבה שלך: לעמוד על המקח או לשאת־ולתת אין לנו על מה. יעשה הוא את שלו. אני את שלי כבר עשיתי.

דומה שתמונה יותר ברורה אי אפשר להעלות בדמיון. ואף על פי כן! – לא היתה זו המערכה האחרונה. להפתעת הכול, הן של העולם המהפכני והן של חוגי הממשלה עצמם, החליט פלבה לעשות עוד צעד אחרון: הוא בא אישית אל גרשוני לבית הכלא, בשאט־נפש היפנה הקורבן את עורפו אל התליין וסירב לדבר אתו.

וראה זה פלא! גזר התלייה לא בוצע. עברו עוד חדשים אחדים ושוב נפתחת הדלת של תא הכלא. נכנס יושב־ראש בית־הדין ומודיע לגרשוני: “גזר־דין המוות הוחלף לעשרים שנות עבודת־פרך”.

גרשוני: “אני לא ביקשתי זאת!”

היושב ראש: “אני יודע”.

גרשוני הוגלה לקאטורגה הסיבירית הרחוקה והקרה ביותר. כאן נפגש עם חבריו עטורי הגבורה, אשר עוד קודם לכן ביצעו מעשי התנקשות שונים.

ושוב קרה נס. מבית־הכלא המבודד לחלוטין והנשמר שמירה משטרתית וצבאית קפדנית, הצליח גרשוני להימלט אל החופש. היו מקרים שמהפכנים נמלטו על נפשם מן הגלות הסיבירית ואולם, עוד מקרה אחד כמו מקרה גרשוני אין ההיסטוריה הרוסית יודעת לספר. זה היה מעשה פנטאסטי ממש, כאשר בחבית מלאה כרוב הבריחו החברים את גרשוני אל החופש בדרכים עקלקלות וסבוכות ביותר.

לא כאן המקום לספר את הסיפור המופלא הזה. רוצה אני רק לומר, שאחרי נסיעה מסביב לעולם חזר גרשוני לרוסיה ושוב נעשה מנהיגה של המפלגה הגדולה והעצומה.

כמוני כרבים אחרים עקבתי בלי הרף ובנשימה עצורה אחר כל ידיעה שאפשר היה רק להשיג עליו. ולא יכולתי אף להעלות בדמיוני, שכעבור כמה שנים תהיה לי הזכות, בשבתי בציריך, להכיר אישית את הגיבור האגדי הזה.

* * *

ופלבה?

מה יקרה עמו? זו היתה השאלה שהכול שאלו את עצמם אחר מאסרו של גרשוני. האמנם יתכן שחבריו ותלמידיו של גרשוני יניחו לפלבה להמשיך בפעילותו ללא סייג? ואכן, פלבה הגביר יותר ויותר את פעילותו האכזרית. הוא לא התבייש לקרוא אל הקאבינט שלו את הסופר הראדיקאלי הידוע מיכאילובסקי הישיש ולהודיע לו בגלוי: “הספרות – היא קן של רעיונות מהפכניים. מובן, הספרות היא רע הכרחי, עם זאת יש להשלים. אבל לא נרשה שום צעד הפגנתי מצדה”. והצנזורה השתוללה בפראות שגברה והלכה. ברוסיה לא נותר עוד אוויר לנשימה. אופייני היה המעשה בנסיך שאחובסקי, מהמשפחות העתיקות והאצילות ביותר ברוסיה. הוא היה אדם בעל השקפות דמוקראטיות ופעל להגשת עזרה רפואית וסיוע לאיגוד הכפרים הרוסיים. הוא שאף לחופש, אבל ביקש להשיג את הדבר בהחלט בדרכי שלום ושלווה. פלבה קראהו אליו והודיע לו גלויות, כדרכו: “השלטון עוקב בקפדנות אחר פעילותו. אם הנסיך לא ישנה את דרכיו, לא יוכל להושיעו שום אדם ושום דבר. אני לא אתחשב בשום דבר ובשום איש. אגרש אותך למקום שממנו אין שבים”.

ואכן איש אינטליגנטי, אציל ורודף־שלום זה אמר לאחר שיחה זו לאחד מידידיו: “את פלבה מוכרחים להרוג!”…

ואם כך חשב המתנגד הרעיוני לטירור פוליטי, לא כל שכן ברור היה הלך־הרוח של החוגים המהפכניים, ובפרט של הנוער האידיאליסטי.

* * *

ואכן קרה הדבר אשר גרשוני הכריז עליו בבירור בבית־המשפט: “המפלגה תמשיך בפעולותיה”.

והמפלגה, על אף אמצעי הבטחון הערמומיים והנמרצים ביותר של פלבה ועל אף הקשיים הגדולים הכרוכים בכך, הכינה בכל זאת תוכנית להתנקש בחייו.

זאת אני זוכר היטב, ולעולם לא אשכח את יום הקיץ החם של החמישה־עשר ביוני 1904, כאשר העתונים הביאו את הידיעה, כי במעשה טירור נגד פלבה הכל־יכול, שבוצע בפטרבורג, הוא נקרע לגזרים. השמחה היתה עד אין לשער, אפילו השכבות הרחוקות מטירור וממהפכה קיבלו בברכה את מעשה ההתנקשות. ואכן לא היה כבר אז אוויר לנשימה.

הלך־רוח זה הביע בצורה בוטה איש הרוח הרוסי קאראבצ’בסקי, מעורכי־הדין הרוסיים הנודעים ביותר, בהופעתו בבית המשפט. בעת משפטו של הסטודנט הצעיר סאזאנוב, אשר השליך את הפצצה, אמר קאראבצ’בסקי:

“התנקשות זו אורגנה באורח יוצא מן הכלל. היא הצטיינה בעיבוד כל הפרטים, אפילו הקטנים ביותר. קבוצה של אידיאליסטים צעירים, לרוב סטודנטים, גמרו אומר להקריב את חייהם, כדי שרוצח ההמונים הזה ייעלם מעל פני האדמה הרוסית. עם הקבוצה הזאת נמנתה גם נערה יהודית נפלאה, דבורה בריליאנט, אשר מטעמי קונספיראציה שיחקה את התפקיד של זמרת תיאטרון, והיא שעזרה בהכנת הפצצות. שני הטירוריסטים הראשיים (הסטודנטים סאזאנוב וקאלאייב) עמדו ברחוב בנקודות שונות כשבידיהם הפצצות. כאשר הגיעה המרכבה של פלבה ניגש סאזאנוב כה קרוב למרכבה, כאילו ביקש לפוצץ גם את עצמו יחד עם המיניסטר. ואכן הוא נפצע פצעים קשים”.

בעת ששפטו את סאזאנוב בדלתיים סגורות, קם סניגורו קאראבצ’בסקי, שהיה אחד הפרקליטים הפוליטיים המפורסמים ביותר של המאה העשרים, ותיאר בקווים בולטים את כל הטראגדיה כולה.

“פלבה דרש בכל תוקף שיתלו את באלאמאשוב” (באלאמאשרב היה המתנקש בשר־הפנים הקודם), "הוא השליך לכלא ושלח לסיביר אלפי אנשים חפים מפשע. הוא היה מצליף במגלבים ויורה באיכרים ובפועלים. התנכל לאינטליגנציה, אירגן את הפרעות ההמוניות ביהודים בקישיניוב בה כבר נשפך דם רב כל כך ואשר עוד כל כך הרבה דם יישפך בה.

“סאזאנוב לא ראה בפלבה אלא סיוט נורא שהפיץ מוות, רמס ודרס ברגליו את גופה של המולדת והחניק אותה ללא רחמים. בעיני סאזאנוב היה פלבה אכזר צמא־דם, שאפשר לחסלו רק במעשה־דמים אחר – במוות! והנה על שום כך, בנוטלו בידיים רועדות את הפצצה, הוא מאמין – באמונה שלמה וקדושה – שיותר משהיא מלאה דינאמיט, גדושה היא דמעות, אסונות ופגעים של העם. כאשר עמד לפוצץ את עצמו ולהקרע לגזרים מן הפצצה שהשליך, הוא (סאזאנוב) חלם שהנה נשברים הנחושתיים הכובלים את העם הרוסי…”

יושב ראש בית הדין: “אני אוסר עליך, אין אתה מציית… אהיה אנוס להרחיק אותך…”

קאראבצ’בסקי: “אני גומר… כך חשב סאזאנוב והנה על שום כך תיכף לאחר שחזרה אליו הכרתו, השמיע את הקריאה: ‘יחי החופש’!”

אפילו השופטים הצבאיים הצאריים הרגישו, שעתה אסור להם להעיז יותר מדי. הם לא העזו להוציא גזר־דין של מוות שהיה אז בגדר תופעה רגילה. אפילו במשפטים על חטאים פחותי ערך. סאזאנוב נשפט לעשרים שנות עבודת פרך “בלבד”.

מייד לאחר שקיבלתי מחוץ לארץ את נאומו של קאראבצ’בסקי, תירגמתיו מרוסית לפולנית. הביולטין המשוכפל שלנו נשלח אל החוגים הגימנאזיסטיים של הארגון שלנו.

כך נראתה אז המציאות הרוסית, הפולנית והיהודית. ובאקלים זה חי ופעל אז גם ארגוננו, ארגון תלמידי גימנאסיות ופועלים.

פרק שנים־עשר: נצחון המהפיכה (1905)    🔗

לאחר מעשה ההתנקשות הזה נוצרה סיטואציה חדשה לגמרי. הבטחון הפסיכולוגי של חוגי הממשלה מוכרח היה להתמוטט. פלבה לא היה איש מליצות והתפארות־שווא. אם הוא אמר באורח גלוי, שמן הנמנע לבצע התנקשות בחייו, חזקה עליו שחשב ותכנן הכול על כל הפרטים והדקדוקים. הסתבר, שהאידיאליסטים המהפכנים הם טכנאים טובים פי כמה מאשר כל המומחים הממשלתיים מקבלי המשכורת השמנה. זאת הבינו גם ברוסיה וגם בחוץ לארץ, שמשם היתה ממשלת פטרבורג מקבלת את ההלוואות הדרושות, ואשר בלעדיהם לא יכלה להתקיים כלל.

נחוץ היה איפוא לשנות את הקוו הממשלתי. נתמנה מיניסטר חדש, הנסיך סביאטופולסקי־מירסקי. הוא העלה רעיון חדש: “יש להתייחם באמון לעם”, משמע, שבמובן ידוע יש לכרות שלום לפחות עם חוגים אופוזיציונים מסויימים, עם חוגים ליבראליים מתוך העם. התחילה “תקופת הבאנקטים”. אלמנטים ליבראליים ודימוקראטיים שונים, בייחוד מקרב האינטליגנציה ועסקנים ציבוריים, התחילו לדבר בבאנקטים על הצורך בקונסטיטוציה, בממשלה ליבראלית.

זה היה שם, בפטרבורג, במוסקבה ובערים הרוסיות הגדולות. החוג הגימנאזיסטי המהפכני שלנו וקבוצת הפועלים הקטנה, החליטו לנצל את “האביב הפוליטי” הזה. אנחנו הזמנו להתייעצויות מצומצמות קבוצה קטנה של אנשי־אינטליגנציה יהודים, בעלי דיעות מתקדמות, אשר לרוב הייתי משמיע בהן את דברי ההקדמה על יסוד כתבי־העת הבלתי ליגאליים, שהייתי מקבל מחוץ לארץ. בתחילה היו באים רק אנשים בודדים, שכן היה קיים פחד להתאסף, ואנחנו הרי לא היינו פירמה סולידית לעילא. ואולם הידיעות שהייתי מוסר היו ממש מדהימות אותם בעובדות הבדוקות שהגיעו לידי במהירות כה רבה, כך, שלהתייעצויות הבאות התחילו לבוא אנשים במספר גדל והולך וה“באנקטים” נעשו לתופעה פופולארית בעיר. הודות לכך קיבלנו גם קצת כסף בשביל פעולת ההברחה שלנו ובשביל אירגון חוגי פועלים נוספים. ואילו בשביל הפועלים היה חשוב במיוחד שכאשר התחיל גל כללי של שביתות בכל הארץ נטלו בהן גם הפועלים בעירנו חלק פעיל מאוד. הן הפועלים הפולנים והן הפועלים והפקידים היהודים התחילו להשמיע את דרישותיהם באוזני המעבידים.

מעניין כיצד ההיסטוריה בעצמה נוקמת את נקמתה ברשעים על־ידי המעשים שהללו עוררום במו ידיהם. במאה העשרים ראינו רבות את התופעה הפסיכולוגית הזאת של שנת 1904. פלבה ועוזריו הקימו, כאמור, במו ידיהם, במלאכת הפרובוקאציה שלהם נגד הסוציאליזם והמהפכה “אגודות מקצועיות משטרתיות”, אשר נועדו לשמש מכשיר נגד התנועה הסוציאליסטית המהפכנית, הפוליטית והמקצועית. אותו “סוציאליזם משטרתי” התחיל להתפוקק לאחר ההתנקשות בפלבה. בתנועה הסטיכית של מעמד הפועלים המתעורר לשפר את מצבו, ניסחפו בכוח רב גם “האגודות המשטרתיות”. יתר על כן, דווקא הן ביקשו להתייצב בראש התנועה.

הענף החשוב ביותר שלהם נמצא בעיר הבירה הרוסית, בפטרבורג, תחת עינה הפקוחה של המשטרה המרכזית ושם השתלט במיוחד איש־החסות שלהם, הכומר הצעיר גאפון. דמות מסובכת רוסית אמיתית, תערובת של פרובוקציה משטרתית ושל מזג אישי סוער. ברגע הקשה הכללי החליט אותו כומר פראבוסלאבי שאפתן לפנות במישרין אליו, אל הצאר ה“באטיושקה” לבקש רחמים והתערבות למען העם העובד. ומעניין – דווקא בבתי־החרושת הענקיים המודרניים והמאורגנים מבחינה טכנית, (למשל, בתי־ההרושת של פוטילוב, אשר ייצרו נשק בשביל הצבא). ששם היו גם קבוצות סוציאליסטיות ומהפכניות מאורגנות, דווקא שם רכש לו הכומר גאפון את ההשפעה הגדולה ביותר. מה שהחוגים המהפכניים הסוציאליסטיים הקטנים לא העזו לעשות, זאת העז דווקא גאפון. הוא קרא לפועלי פטרבורג לצאת כולם יחד בגלוי לרחוב – ולהכריז על דרישותיהם.

ואכן, זה נועד להיות מיצעד פועלי מוזר ואפילו יחיד במינו, מיצעד ישר אל הצאר. כך הכריז הכומר על ההפגנה של ה־9 בינואר 1905. תכניתו של גאפון היתה רבת־רושם ופשוטה מאוד: שלא יילכו עם דגלים אדומים או עם דגלי פועלים, להיפך: יש ללכת כדרך שהולכים עולי הרגל העניים לירושלים. גם הסיסמא היתה דומה לזו של עולי־הרגל לירושלים: הייסורים האנושיים הגדולים והכסופים לישועה.

מעניינת עם זאת היא הבעיה הפסיכולוגית והפוליטית שלפניה הועמדו הקבוצות המהפכניות והסוציאליסטיות. כיצד שומה עליהם לפעול? הם הבינו את הפרובוקאציה ואת הסכנות. “האם לקרוע את המסווה מעל גאפון ולחשוף את הביום המשטרתי של המשחק הזה?” אולם הסטיכיה של ההמונים הגדולים, שזה אך התעוררו, היתה חזקה מכדי שהסוציאליסטים יוכלו לצפות להצלחה כלשהי בדרך זו.

תחילה ניסו לפעול שהמשטרה עצמה תאסור את המיצעד. ואמנם ערב היום ההיסטורי פנתה אל הממשלה משלחת אשר בראשה עמד הסופר מאקסים גורקי, שהיה אז פופולארי מאוד. אולם ראש הממשלה לא קיבל את המשלחת ושר האוצר ויטֶה, הליבראלי למחצה, הודיע שאין בידו לעשות מאומה.

החליטו איפוא הסוציאליסטים לדאוג לכך, שבבקשה אל הצאר ייכללו גם תביעות פוליטיות שעליהן הם לחמו (יום עבודה של שמונה שעות, חופש העתונות, חופש הדיבור, השביתות וכיו"ב).

ואכן הפטיציה היתה בלתי רגילה: “הצאר! אנחנו, פועלי־פטרבורג, נשותינו וילדינו, והזקנים החלשים, באנו אליך לבקש אמת והגנה. נעשינו קבצנים, רודפים אותנו, מתעללים בנו, ואין רואים בנו בני אדם, מתייחסים אלינו כאל עבדים, אשר חייבים לסבול את גורלם המר ולשתוק”… “כאן אנו מבקשים את עוגן ההצלה האחרון, אל נא תמנע עזרתך מעמך, הוציאהו מבור־הקבר של עוול, דלות ובוּרוּת, תן לו את האפשרות לקבוע את גורלו בעצמו. הסר נא מעליו את העול הכבד של ה”צ’ינובניקים" (פקידים). הרוס נא את החומה שהוצבה בינך לבין עמך, וימשול נא בארץ העם יחד אתך". ולסיום: “אם אתה לא תיענה לקול קריאתנו – אנו נמות כאן במקום הזה, לפני ארמונך, אין לנו עוד לאן ללכת, רק שתי דרכים לפנינו: או אל החופש ואל האושר – או אל בור קבר”.

עם הפטיציה הזאת ועם דגלי דת ותמונות קדושות, צעד מכל קצות העיר ומבתי־החרושת הגדולים מיצעד הפועלים יחד עם נשותיהם וילדיהם. ובראשם – הכומר גאפון לבוש גלימת הכומר והצלב על חזהו. ההמון שר תפילות דתיות. בשורות הראשונות הלכו הסוציאליסטים, ובסך הכל השתתפו מאה וחמישים עד מאתיים אלף צועדים.

את התוצאות אפשר היה לחזות מראש. משהתקרב המיצעד אל ארמון הצאר וסירב לציית לפקודת הצבא: “חזור!”, וכאשר הקהל הוסיף לצעוד, נשמעה פתאום תרועת חצוצרה צבאית – ויריות, יריות, יריות!… במקום נפלו יותר מאלף איש, כאלפיים נפצעו בעת שההמון התחיל לרוץ בבהלה לכל העברים.

כיום קשה לתאר את הרושם שנוצר אז בכל הארץ. בייחוד כאשר נודע לנו, שברגע שהמשטרה והצבא פתחו ביריות בסימטאות הצרות, התחיל ההמון לקרוא: “נשק! הבו לנו נשק!” היתה זו אותה קריאה עצמה שקרא הצעיר הנלהב קאמיל דה מולֶן בפאריס ביולי 1789. בחוגי הנוער שלנו חלמנו מזמן: מתי סוף סוף נשמע את הקריאה הזאת ברוסיה הצארית?

אכן, בסן פטרבורג לא התפתחו המאורעות כפי שהתפתחו בפאריס, שם ליווה הקהל את הקריאה בהריסת הבאסטיליה. כאן לא נהרס המבצר השליסלבורגי, בית־הכלא הארור. ואולם באותו “יום א' העקוב מדם” נורתה ונרצחה האמונה התמימה בצאר. נפתח לרווחה השער לבואה של המהפכה.

* * *

בכל הארץ פרצו שביתות מחאה והפגנות. גם עירנו צ’נסטוחובה ראתה סוף כל סוף את ההמונים עולים על במת ההיסטוריה. הוכרזה שביתה כללית, השביתה הכללית הראשונה במדינה עצומה במאה העשרים. בסולידאריות ופעילות רבה הצטיינה השביתה בפולין. נוסף לסיבות הפוליטיות היה כאן גם מומנט לאומי חזק, אשר הוסיף תנופה לגל השביתות. הכול שבתו – פועלים, פקידים, גם הסטודנטים באוניברסיטאות וגם התלמידים של בתי־הספר התיכוניים. האיכרים התחילו לעשות “בורא מאורי האש” בארמונות הפריצים בעלי־האחוזות. הדואר, הטלגראף והרכבות לא פעלו. שותקה כל התנועה בארץ הענקית, שמנתה אז מאה מיליון תושבים.

והדבר החשוב מכול – התחוללה המהפכה הפסיכולוגית הענקית. ההמונים התחילו לזרום אל הארגונים המהפכניים. אני הייתי מאושר בראותי שההמונים באו מכוח עצמם והתחננו שנקבל אותם לחוגים שלנו. מבתי־החרושת והסדנאות הגיעו אלינו פניות לאין ספור, כי נשלח להם תעמלנים שיארגנו את הפועלים. פתאום, כאילו במגע של מטה־קסם נעלם המרחק בין “אנחנו והם”. אנשים בלתי מוכרים לגמרי היו באים ומתפארים שעוד קודם לכן היו מאוהדי התנועה. העיר שלנו נותקה מהעולם הגדול. הרכבות שבתו. היינו צריכים לשית לנו עצה בעצמנו וגם לשגר את נציגינו אל הנקודות הסמוכות. בחיי היתה זו אחת התקופות של פעילות פוליטית ועתונאית אינטנסיבית ביותר. כל יום הייתי כותב כרוזים, לעתים אפילו שניים שלושה כרוזים ביום אחד: אל פועלי כל בית־חרושת לחוד, למקצועות שלמים, לנוער, לנשים, אל הפועלים הפולנים ולפועלים היהודים, לאינטליגנציה. קראנו והזהרנו.

עם זאת הייתי חייב להקדיש חלק גדול מזמני ומרצי לבית־הספר התיכון שלנו. יחד עם כמה חברים פולנים ערכתי ביולטין של הגימנאסיה בשיכפול. באחד הכרוזים כתבתי: “הנוער! האם יכולים אנו להמשיך עוד בשתיקה? האם יכולה האינטליגנציה לבגוד בעם? סוף סוף הגיע הרגע שעליו חלמו אבותינו ואבות אבותינו: להשליך מכס הדמים את העלוקות, אשר במשך דורות מצצו את דמם של העמים”. הכרוזים עוררו הד חזק ועזרו לחולל את הלך־הרוח החדש בתוך הגימנאסיה.

עלי להעיר כאן, שציבור הפועלים היה מחולק בדעותיו. החוגים הריאקציוניים והאנטישמיים התנגדו לשביתות בכלל ולשביתות של בתי־הספר התיכוניים בפרט. במיוחד הצטיינו כאן ה“דימוקראטים הלאומיים” (אנדקים), אשר התחילו עד מהרה לארגן את ההמונים – את האינטליגנציה, אבל גם פועלים – לקונטררבולוציה. התיאורטיקן, איש ההלכה והמנהיג שלהם היה רומאן דמובסקי שפירסומו גדל והלך בלי הרף. בציניות ובגלוי העלה את סיסמתו: “בשום ארץ אין שולטים כמו אצלנו, הנשים על הגברים, הילדים על הוריהם והנוער על הציבור כולו. בלי גוזמה אפשר לומר, שחלק הארי של ההיסטוריה שלנו במאה התשע עשרה נעשה בידי הנוער”.

האנדקים צעקו: “אסור לתת אמון ברוסים, ועל אחת כמה וכמה אין ללכת עם היהודים!” בווארשה הוציאה אגודת הגימנאזיסטים האנדקיים כרוזים מיוחדים ברוח זו, שהנוער לא יתערב במהלך המאורעות.

בתשובה על כך כתבתי כרוז חדש: “כאשר הפועלים הרעבים ללחם עוזבים את בתי־החרושת ונשארים ללא עבודה במאבקם למען החופש, כלום יכולים אנו לשבת בשקט על ספסל הלימודים ולהמשיך בלימודינו? כלום הפועלים והעולם המתקדם לא יוקיעו אותנו?… לא! האינטליגנציה הצעירה תלך עם הקידמה, עם התרבות, עם החופש!… אגו קוראים לכל תלמידי הגימנאסיות להכריז על שביתה. גם הגימנאסיה שלנו חייבת להיות סגורה והדלתות הסגורות והאטומות יקראו להמשך המאבק ולהנהגת החופש גם בבתי־האולפן שלנו. ספרי־ההיסטוריה המזוייפים של העריצים נועדו להרגיל אותנו לעבדות, לשיעבוד ולהכנעה. אבל אסור לנו להניח להם שירמונו ויוליכונו שולל”.

פרק שלושה־עשר: שביתת הגימנאסיה שלנו    🔗

נתקלנו כאן בתופעה אופיינית מאוד. בגימנאסיה הצ’נסטוחובאית למדו גם מיספר מסויים של תלמידים רוסים. הם באו לרוב מסביבות רוסיות רחוקות, בנים להורים לא אמידים או של פקידים. אנו, תלמידי הגימנאסיה בעלי הלך־הרוח המהפכני, היינו קונים את העתונים וכתבי־העת הרוסיים המתקדמים הליגאליים והיינו מחלקים אותם בין הרוסים. כאשר יצאה הקריאה לשביתה, היו אלה החברים הרוסיים שהיו בין התומכים הראשונים בשביתה. בהשפעת שביתות הסטודנטים באוניברסיטות הרוסיות ובהשפעת אנשי הספרות שלנו היתה עמדתם מובנת. הם היו בעד סיסמות החופש הכלליות וגם תמכו בדרישה להנהיג את הלשון הפולנית בסביבות המאוכלסות פולנים.

ומה לגבי הדרישות היהודיות?

בהוראות שהמרכז הגימנאזיסטי היהודי שלנו, שיגר לכל הסניפים הגימנאזיסטיים, הדגשנו שבין דרישות השביתה יש לתבוע בכל מחיר “שיוויון לכל העמים וביטול הנורמות לגבי תלמידים יהודים”.

בצ’נסטוחובה היתה תופעה ראויה לציון: החברים הרוסים תמכו בכך. בשבילם היה זה דבר מובן מאליו. שהרי היה זה מאבק דומה למאבקם של הסטודנטים הרוסיים בפטרבורג ובמוסקבה: שיוויון לכל העמים.

לעומת זאת התנגדו ה“אנדקים” הפולנים בכל כוחם לתביעה הזאת.

היהודים בגימנאסיה היוו כעשרה אחוזים ובוועד השביתה היה אחוזם קטן עוד יותר. ואולם גם ה“אנדקים” היו מיעוט קטן. האם נוכל איפוא למשוך לצדנו את הרוב? זו היתה בשבילי שאלה גורלית. פעמים אחדות הייתי יוזמן של הופעות שונות. וכך קרה, שהודות לאינפורמאציה המצויינת שהיתה לי, או בשל מזגי, או אולי הודות לכשרון הנואם שלי, או שמא בגלל איזה שהן סיבות אחרות ידעתי, שהתביעות שלנו יזכו לתשומת לב, אך לא הייתי בטוח אם נזכה לרוב. מובן מאליו שהייתי עצבני מאוד ונרגש. האופטימיזם הרגיל שלי לא עזר לי כאן אלא מעט מאוד. האמנם נוכל להצליח בכך?

מצב דומה היה גם בגימנאסיות אחרות, בפרט בסוסנוביץ השכנה. ואמנם הנציג שלנו שם, בירמן, ניתקל באותם קשיים עצמם, ועל כך עוד אעמוד להלן. ואולם בינתיים, בהתייעצות המכרעת, הצהרתי באורח אולטימאטיבי: “בלי סעיף בדבר הנורמה היהודית אהיה אנוס להכריז שהוועדים היהודים ייצאו מוועד השביתה. וסבורני שגם מיטב החברים הפולנים והרוסים יהיו סולידאריים אתנו”.

היתה זו פעם ראשונה בחיי שגרמתי פילוג בארגון: שהרי ידעתי כי בגלל הודעתי ייגרם כנראה פילוג בגוף, אשר בהקמתו סייעתי בהתלהבות, בסבלנות ותוך השקעת מרץ רב. אולם שום מוצא אחר לא ראיתי לפני. אכן, הייתי נרגז אז מאוד. הדבר נסתיים בכך, שהרוב קיבל את ההצעה שלי, וה“אנדקים” האנטישמיים, הם שעזבו את הוועד. אנו ידענו שבין כה וכה הרבה נחת לא נשבע מהם.

* * *

ועד הגימנאסיה שלנו קרא לאסיפה כללית באולם הגדול של הגימנאסיה, שבו היו נערכות בדרך כלל חגיגות, אשר בהן היו המנהל והמורים משמיעים נאומים באוזנינו.

מישהו מאתנו הוציא מידו של שומר בית־הספר את הפעמון הגדול ובאמצע הלימודים התחיל לצלצל בו בקול גדול; בגימנאסיה פרצה בהלה – בקרב המורים. ואילו בשביל התלמידים היתה זו קריאה!

כאשר כולם התאספו, עלה על הבמה תלמיד פולני, חבר הוועד, פתח את האסיפה והתחיל לדבר על המצב. אולם לאחר שאמר כמה משפטים התחיל להסתבך. כנראה הותקף אימתא דצבורא וכיון שלא ידע כיצד להמשיך, הודיע ברוב מבוכתו: “החבר קרוק יסביר את המצב”.

בתכנית שעיבדנו בתחילה, לא היה כלול כל נאום. ואמנם לא ידעתי מה לעשות. ואולם נואמים מנוסים יודעים שכאשר מאות עיניים ננעצות באדם מתוך ציפיה לדברו, מתרחש אחת מן השתיים: או שהוא מאבד את עשתונותיו לגמרי ואינו מוצא מלה לאומרה, או להיפך – מתיחות כזאת נותנת לו השראה שהמחשבות יתחילו לזרום בשטף. עליתי על הבמה וגם אני הסתבכתי בתחילה. חזרתי על כמה משפטים מתוך הכרוז אשר כתבתי קודם, אבל הרגש הרגשתי שאין זה הדבר שצריך להיאמר באותו רגע. עד אז מעודי לא דיברתי בפומבי, באסיפה גדולה. הייתי נוהג לדבר רק בחוגים קטנים. אולם כאן היה המון, אשר צריך היה להשפיע עליו, להפעילו, לקרוא אותו למעשים ממשיים מייד. באותו מצב נואש ניצנץ במוחי רעיון כמו ברק. בשיעורי הלאטינית היה המורה, אדם מוזר ויוצא־דופן, תובע תמיד שידקלמו יפה את הקלאסיקאנים הלאטיניים, והוא לימדני את נאומו של ציצרו. עתה הדבר הזה הביא לי תועלת.

אמרתי: “כאן אצלנו בגימנאסיה לימדו אותנו המורים כיצד לחמו ברומי נגד העריצים והמתנקשים בעם”. והתחלתי בלאטינית את הנאום של ציצרו נגד קאטאלינה.

“כמה זמן עוד, קאטאלינה, תעשה שימוש לרעה בסבלנותנו?!”. ואנו שואלים, אם כן, אם לפני אלפיים שנה לא רצו שיעשו שימוש לרעה בסבלנות, באורך־הרוח: על שום מה אנחנו עתה, בזמן החדש, ובייחוד אנחנו, הנוער, על שום מה אנחנו נרשה שיעשו שימוש לרעה בסבלנותנו? כל הסופרים הגדולים, גם הפולנים, גם הרוסים שרים מזמורי תהילה לנוער. אם אין כל זה שקר, הרי הגיע הזמן שאנו נתרגם עכשיו את דברם למעשים. הפעם העניין הוא לא רק לחם לפועלים ואדמה לאיכרים, אלא גם תביעה לתרבות והשכלה, אשר יכולות להתפתח רק בתנאי חופש. על שום מה אין אימון אלינו ואין מרשים לנו לקרוא מה שאנו רוצים?! מדוע לא יכול לשרור אצלנו חופש כמו בחוץ לארץ? וחרפה היא שלא יהיה שיוויון זכויות ליהודים ולעמים אחרים, שתהיה נהוגה נורמה לגבי סטודנטים יהודים. עתה הגיעה השעה שנוכיח כי אנו בני־אדם בעלי אופי. כשם שהכריזו על שביתה הסטודנטים באוניברסיטאות, שומה גם עלינו לעשות כן. אסור לנו להיות בוגדים לגבי חברינו הקשישים מאתנו. כלום לא יסמיקו פנינו מבושה, כאשר נהיה כבר באוניברסיטאות, והחברים שלנו יראו עלינו באצבע כעל פחדנים ובוגדים?… היום יש לסגור את הגימנאסיה. אנו חייבים להגיף את השער, החותמות על השערים הנעולים והחתומים צריכות להוכיח לעולם שתלמידי הגימנאסיות בצ’נסטוחובה ראויים לחיים של כבוד!"

נראה שאמרתי את הדברים האלה בהתלהבות גדולה, שכן כמה פעמים פרצו תשואות באמצע דברי. כאשר ירדתי מעל הבמה, לחצו החברים שעמדו מסביב את ידי, וכאשר העמידו את ההצעה להצבעה: מי בעד שביתה? הורמו כל הידיים. אף יד אחת לא הורמה נגד.

מסרתי כאן את נאומי, שכן לאחר מכן הוא פורסם בכרוז, והוא צוטט לעתים קרובות. לא פעם כאשר עברתי ברחוב, היו אומרים באופן ידידותי: “ציצרו, ציצרו!”. כי ציצרו הגדול מרומי העתיקה יבוא ויעלני על הדרך הנכונה, זאת לא שיערתי מעולם (וגם המורים לא)! היה זה אולי הגמול היחיד בעד הערבים הרבים שבהם עסקתי בשפה הלאטינית העתיקה.

השביתה הצליחה והוכתרה בניצחון. ואולם אני הפסדתי את הגימנאסיה. התלמידים לא באו לשיעורים והמנהל ציווה לנעול את הכיתות ולחתום את הדלתות בשעווה, כנראה מתוך פחד שלא נעשה מעשה חבלה או שלא נטיל פצצה בתוך הבניין.

הגימנאסיה היתה סגורה כמה שבועות. כאשר המצב קצת נרגע במקצת, כאשר הממשלה נטלה שוב את הרסן בידיה, שבה ההנהלה ופתחה את הגימנאסיה, אך דרשה שהתלמידים יירשמו מחדש. מי שלא נרשם מחדש נחשב כמוצא מן הגימנאסיה. ואולם בנוגע לאחדים מאתנו (שישה או שמונה חברים) השתמשו בעונש החמור ביותר: גרשו אותנו מהגימנאסיה ובתעודות שלנו נרשם “וולצ’י בילט”, דהיינו שאסור לקבל את הגימנאזיסט הזה לשום בית־ספר בכל האימפריה הרוסית.

נאומי בגימנאסיה היה נאומי הפומבי הראשון. וזה היה השכר הראשון בעד הנאום הזה.

הזכרתי כבר לעיל, כי בנוגע לתביעות היהודיות גם הנציג שלנו בסוסנוביץ‘, בירמן, נמצא במצב קשה מאוד. בזכרונותיו הוא כותב: "ביום מסויים נקראתי לישיבת ועדת השביתה של התלמידים, כדי שנמסור למנהל הגימנאסיה את העצומה שלנו. אנחנו התווכחנו על תוכן העצומה. היינו שם שנים עשר חברים מהכיתות השישית והשביעית. אני הייתי היהודי היחיד. נקראה העצומה ושם היו מודגשים במיוחד שני עקרונות: שלשון הלימוד חייבת להיות פולנית ושצריך לבטל את הנורמה לגבי היהודים. בוועד השביתה היו גם ה’אנדקים’ הימניים. כשבוע לאחר השביתה הביא ה’קוריאֶר וארשאבסקי' את הידיעה בנוגע לשביתה: שאנו תובעים פולנית בבתי־הספר. אולם על ביטול הנורמה לגבי היהודים לא הוזכר אפילו במלה אחת. כאשר העתון הגיע לעירנו, עורר הדבר סערה של מחאות. אני באתי במגע עם שני חברים, אוהדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, ששלושתנו נקבל לידינו את הנהגת השביתה. – עד שיוגשמו תביעותינו, לרבות ביטול הנורמה של היהודים. פעם בלילה, שעה שעסקתי בעריכת כרוז ובשיכפולו בהקטוגראף (גם כרוז אל הורי התלמידים), פרצה הז’אנדרמריה ואסרה את שלושתנו.

המאורע הזה והתוכן של הכרוז פורסמו בבטאון המפלגה הקומוניסטית בסוסנוביץ' וביומון ‘טריבונה לודו’ בעשרים ואחד בינואר 1955 (ליובל החמישים של השביתה) על יסוד הארכיונים הצאריים.

מן הראוי להזכיר, שבאותו יום־היובל זכה בירמן לקבל אות־הצטיינות מידי ממשלת גומולקה בווארשה בעד פעולתו בימים ההם. לאחר השביתה של שנת 1905 הוא עסק בתעמולה בסוסנוביץ', בבנדין, טומאשוב, שם הוא עזר בהקמת ארגונים חזקים של המפלגה אשר רק אז נוסדה.

פרק ארבעה־עשר: אני נעשה “מהפכן מקצועי”    🔗

הנאום שלי בגימנאסיה השפיע בלי ספק הרבה על כל המשך חיי. נעשה לי ברור שלעולם לא אוכל כבר לזכות בהשכלה אוניברסיטאית, או שאצטרך לנסוע לחוץ לארץ. על כל פנים הקיץ הקץ ל“קאריירה” אשר ההורים חלמו עליה למעני.

בינתיים תוצאת נאומי בגימנאסיה היתה, שמאז ואילך התחילו היהודים והפולנים בעירנו לראות בי “אוראטור”. כאשר התחילה בבתי־החרושת “תקופת הנאומים הסוציאליסטיים הראשונים”, הייתי אני אחד הנואמים. כאשר נקראו כל פועלי הטקסטיל לחצר הענקית של בית החרושת הצרפתי־הבלגי המפורסם לטקסטיל “פלצר”, הייתי אחד הנואמים באסיפה הגדולה של עשרות אלפי פועלים. הדבר המצחיק היה, שמחמת תנאי המחתרת היו החברים “מקשטים” אותי באופן מתאים. אצל אחד הספרים, שהיה חבר בארגוננו, הודבקו לי זקן ושפם, כדי שלנאום יהיה הד רב יותר. במשך כל שעת נאומי הייתי רועד, שהזקן לא יפול חלילה. הנאום זכה לתשואות והחלק החיובי שבו היה, שמחמת הזקן הוא היה קצר מאוד. על הזקן הזה היו מספרים במשך שנים כל מיני קוריוזים. אחד המנהיגים הסוציאליסטיים הפולנים אשר נתפרסם לימים, מי שהיה אז חבר המועצה העירונית, דומאנסקי, אשר הצטרף אל מפלגת הפועלים הבלתי תלויה, התפאר אחר כך, שהוא היה אחד מאלה שידע כי הזקן הוא מלאכותי.

הזמן התחיל להיעשות סוער יותר ויותר. המאורעות התפתחו באורח סטיכי. הפועלים העלו דרישות כלכליות בנוגע לשעות עבודה, שכר וכן בנוגע לייחס שמתייחסים אליהם, תנאים סניטאריים וכיו"ב. אנו השתדלנו לשוות לשביתות גם אופי פוליטי. אל התביעות הכלכליות צרפנו גם תביעות פוליטיות. צנ’סטוחובה, כאחת הערים התעשייתיות של פולין, נמנתה עם המרכזים המהפכניים החשובים ביותר. סייעה לכך גם העובדה, שנוסד “ועד תיאום” של כל המפלגות המהפכניות, כך שהפועלים היהודיים לא היו בודדים. להיפך, ניתנה להם האפשרות להשפיע גם על התופעות הכלליות.

התחלתי ללמוד את ההיסטוריה הקלאסית של האיגודים המקצועיים באנגליה וכן את התיאוריה של התנועה המקצועית בכלל; בלעתי ספרים בזה אחר זה. העסיקתני השאלה, איזו העלאת שכר חייבים לתבוע הפועלים. עכשיו התחילו להשתלט עלי “האחוזים”. בלילה ראיתי אותם בחלומי. דבר אחד הבנתי: שבשביתות יש לעבד שיטה, כדי שהתביעות לגבי המעבידים לא תהיינה שרירותיות, שזה לא יהיה “סתם ככה – אנו רוצים כך”. יש לעבד תכנית מדוייקת בכמה אחוזים חייב המעביד להגדיל את שיעור השכר. הפועלים היו אומרים כמה הם משתכרים ואחדים מאתנו הזיעו קשה כדי לעבד את “הנורמה הצודקת”. היתה זו גישה תמימה, אבל אנחנו היינו סבורים, שהדבר הוא ברוח “הכלכלה המדינית” וברוח היושר…

אור אופייני על המאורעות האלו שופכת העובדה הבאה: בשנת 1952 ביקרתי בקיבוץ עין חרוד. שם נמצאה המורה והמשוררת הידועה שושנה צ’נסטוחובסקה, בת עירי. והיא כותבת בבטאון הקיבוץ “יומן עין חרוד” (מס' 421, שנת 1952):

על ימים עברו

“בשבת שעברה, כשנפגש הסבא ר' בריש צ’נסטוחובסקי מצ’נסטוחובה שבפולין עם ד”ר יוסף קרוק, אף הוא בן צ’נסטוחובה, שבא לבקר בעין־חרוד – שמח מאוד הסבא. ואם כי ד"ר קרוק איננו בן־גילו, בכל זאת נזכר בו הסבא מייד.

‘אתה יוסף, בנו של קרוק הסיטונאי’ – והתפתחה שיחה ביניהם, שיחה ערה על מה שהיה לפני 50 שנה בק"ק צ’נסטוחובה. מעשה באברך בריש צ’נסטוחובסקי, חסיד הרבי מראדומסק, שתיכף אחרי חתונתו הפיצו הציונים בעיר מניות (אקציעס בלע"ז) של הבנק הקולוניאלי והאברך קונה מניה ומוציא 10 רובל (סכום לא קטן בימים ההם), אם כי הוא יודע שזה לא לרצון אביו החסיד הוותיק. אולם אין הוא יכול להינזר מדבר הקשור בציון. והנה אביו, החסיד הוותיק, מתאונן בפני הרב דמתא, שהיה גם מלמדו של האברך, והרב גוזר על האברך בריש לשרוף את ‘האקציע’ (המניה) ולכפר על עוונו.

ומעשה בקרוק הסיטונאי, מגבירי העיר, שאיננו ציוני כלל ועיקר, אולם אם כל בני העיר הקבצנים קונים ‘אקציעס’, הרי הוא, הגביר, קונה 10 מניות בבת אחת.

והסבא מוסיף לספר: הצליח אלוהים דרכו והחנות גדלה; שלושה שותפים הם לחנות זאת. העסק גדל והם קיבלו עוזר לחנות והעוזר מקבל את שכרו בסך 6 רובל לשבוע, כסף עובר לסוחר… והנה ביום בהיר אחד מתפרצים לחנות כמה מאותם בני החבורה (ניהיליסטים בלע"ז), סוגרים אחריהם את דלת החנות ואקדוחיהם שלופים (שפייערס בלע"ז) ודורשים מבעלי החנות שיעלו את שכר עבודתו של העוזר מ־6 רובל ל־9 רובלים ו־80 קופיקות. זוכר הוא הסבא צ’נסטוחובסקי, איך אחד השותפים התפרץ וצעק בתרעומת (כמובן אחר המעשה, ובשעת המעשה לא היה יכול להוציא הגה מפיו מרוב פחד) על ההתעללות: לו היו דורשים להעלות את השכר ל־10 רובלים לשבוע – לא היה איכפת לו. אולם 9 רובלים ו־80 קופיקות, זאת היא התעללות.

‘אבל לי נדמה’, – ממשיך סבא צ’נסטוחובסקי, ‘שבראש אותה החבורה עמדת אתה, יוסף קרוק, בנו של הסיטונאי והגביר דק"ק צ’נסטוחובה’.

ד"ר יוסף קרוק חייך, לא ענה ישר על דבריו של סבא ואמר:

‘בימים אלה הנני חוגג את יובל ה־50 לעבודתי המהפכנית’.

ואולי זה מתאים לתאריך שעליו דיבר הסבא".

פרק חמישה־עשר: לידתה של מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית    🔗

בסוף 1904 התרחש מאורע, אשר הטביע חותם עמוק על כל ההיסטוריה של תנועת הפועלים היהודית, ובגורלי עלה למלא במאורעות אלה תפקיד פעיל.

עד אז היו בתנועת הפועלים היהודית שני זרמים. את האחד ייצג ה“בונד”, התנועה הוותיקה והחזקה והמאורגנת להפליא. השניה — היתה מורכבת מקבוצות שונות, אשר חיפשו דרך כיצד לאחד את הסוציאליזם עם האידיאלים של תחייה יהודית לאומית ושל מדינה יהודית. לשיטה הזאת היו כמה וכמה גוונים וכיוונים. היו קוראים להם “טוֹלקים” נפרדים: ה“טולק הדבינסקאי”, “הווארשאי”, “האודיסאי”, “הקיובי”. החלום שלנו היה לאחד את כולם במפלגה רעיונית אחת ולהקים ועד מרכזי של כל הארגונים הללו.

ייסוד ה“צ.ק.” (צנטראל קומיטט — ועד מרכזי) נעשה החלום האקטואלי ביותר שלנו. המאורעות ברוסיה והתפתחות החיים היהודיים דרשו במפגיע את הריכוז.

* * *

ואכן בסוף 1904 נקראה ועידת היסוד של הערים החשובות ביותר — ויחד עם זאת ועידה מיוחדת של הקבוצות המפלגתיות שלנו יחד עם שורה של עסקנים מפלגתיים נשואי־פנים ושל סופרים יהודים מפורסמים כדי לייסד מרכז בשביל ההגנה העצמית היהודית נגד הפוגרומים. ואולם ועידות היסוד של המפלגות המהפכניות לא האיר להן המזל פנים ברוסיה. ועידת היסוד של “המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית” אשר נקראה למינסק לשנת 1898, משתתפיה נאסרו מייד לאחר הועידה ובתוכם גם הוועד המרכזי שרק אז נבחר, וחמש שנים תמימות עברו עד שנקראה ועידת יסוד חדשה. באורח פורמלי נקראה אז הוועידה “הכינוס השני של המפלגה “הסוציאל־דימוקראטית”, שנערך כבר בחוץ לארץ (בבריסל ובלונדון). גם לכינוס זה לא האיר המזל פנים ושם נתקיים מייד הפילוג ל”בולשביקים" ו־“מנשביקים”. לא טוב היה מזלו של ה“בונד” בעת ועידת היסוד שלו בווילנה באוקטובר 1897. רק עברו חדשים אחדים לאחר הוועידה ובלילה של ה־26 ליולי 1898 נאסרו בכל הארץ החברים המרכזיים וכן כל הוועד המרכזי.

מזל דומה היה גם לוועידת היסוד של קבוצות הפועלים הציוניות הסוציאליסטיות. בעת הישיבות שערכו קבוצות אלו בוועידתן באודיסה נאסרו כל הצירים.

(הוועידה למען הקמת ועד מרכזי להגנה העצמית מפני הפוגרומים נגד היהודים אמנם נערכה, ואפילו בהשתתפותם של אחד־העם, שמעון דובנוב והעורך הידוע של הבטאון הציוני הראשי “ראזסבייט”, אידלסון).

השפעה קאטאסטרופאלית היתה למאסר הזה עלינו. כל כך הרבה זמן ארכו ההכנות, כל כך הרבה עבודה ומסירות־נפש הושקעה בה, ומכאן נהרס הכול במהלומה אחת וכולם הושלכו לבית־הכלא.

אלא שנתרחש נס: המאורעות של פטרבורג מיום 9 בינואר 1905 (המצעד של הכומר גאפון אל הצאר). הלכי־הרוח השתנו והמשטרה ממילא לא קיבלה אינפורמאציה מדוייקת על הפרטים, כך, שתוך כמה שבועות שוחררו כל המשתתפים.

ושוב קרה נס חדש. לאחר השיחרור הצליחו בתחבולה מחוכמת כל הצירים שוב להתאסף באודיסה. הם עיבדו את התיזות העיקריות, בחרו בוועד מרכזי והוקמה המפלגה החדשה.

אפשר לתאר את שמחתי שלא ידעה גבול, כאשר בחשאיות רבה ביותר הגיע לצ’נסטוחובה שליח מיוחד ושאל, אם אני יכול לארגן את הדפסת ה“הצהרה” בקראקוב, להבריח משם את החוברות לצ’נסטוחובה ומכאן לשלחן לערים השונות.

עשיתי מאמץ גדול ומיוחד, שהעניין לא ייכשל. וכי דבר קטן הוא? מכריזים על הולדת מפלגה סוציאליסטית מהפכנית חדשה, שהרעיון המרכזי שבה הוא התחייה הלאומית היהודית ומדינה יהודית.

בא שליח מיוחד מווארשה והביא עמו את כתב־היד יחד עם כרוז “לאחד במאי”, מן המפלגה החדשה!

בחשאיות הגדולה ביותר שאפשר רק להעלות על הדעת נסעתי לקראקוב, כדי לעשות שם את ההכנות הנחוצות. חוץ ממנני ומדוד מאלארסקי לא ידע בצ’נסטוחובה אף איש אחד (אפילו מבין חברי ועד המפלגה שלנו!) על כל העניין. בקראקוב נודע לי על תנאי ההדפסה. "המדובר הוא על ‘ההגנה העצמית’ ", סיפרתי למדפיס, כך שאיש מהם לא ידע מראש מה הוא עומד להדפיס.

מהר מאוד חזרתי לצ’נסטוחובה ושלחתי את המברק המוסכם. כעבור כמה ימים קיבלתי את כתב־היד. בלעתיו מלה במלה. כאן נוסחו בקיצור ובצורה תמציתית התזיסים הסוציאליסטיים וראשי הפרקים על המדינה היהודית. היה זה פרי עבודה של שנים. תוצאה של עבודה רבת שנים היתה גם החתימה “צ.ק.” (ועד מרכזי).

יחד עם האחים מאלארסקי התחלתי לעשות את ההכנות להבריח את הספרות. לא היה זה מן הדברים הקלים: להבריח רבבות חוברות. שכן נקודות הגבול נשמרו אז שמירה מעולה.

לפי מוסכם ביני לבין הוועד המרכזי, בא לצ’נסטוחובה יוסף רוֹם, מאנשי המעשה מפינסק ומי שהיה סטודנט בפוליטכניקה של דארמשטט. הוטל עליו לנסוע במיוחד לקראקוב כדי להדפיס את כתבי־היד. אנחנו העברנו אותו את הגבול ובאותו זמן עשינו גם את ההכנות הדרושות לצורך ההברחה.

הדפסת המיסמך ההיסטורי והכרוז לאחד במאי נמשכה יותר זמן משחשבנו תחילה. והאחד במאי התקרב והלך במהירות. הוועד המרכזי שלח מברק אחר מברק. נסעתי איפוא לקראקוב לראות את הנעשה שם. רום, בחור עליז ויחד עם זה בעל מרץ בלתי רגיל ויציב באופיו, עבד במלוא כוחותיו. עד מהרה הכרוז היה מוכן. בעיניים מלאות אושר התבוננתי בחוברת בת שמונה־עשר העמודים, עטופים בעטיפה אדומה. היה זה האות הראשון לבשורה המשמחת.

את החוברות ארזנו בשלושה ארגזים ושלחנו אותן ברכבת להאָרבי שבפרוסיה. משם הצלחנו להבריח אותן דרך היער לצ’נסטוחובה.

אולם בהאָרבי הפרוסית קרה דבר אשר העמיד בסכנה גדולה את כל העניין וגם אותנו באורח אישי. שכן כאשר דוד מאלארסקי, אשר חיכה שם לספרות, רצה להוציא את ה“מטען” שבארגזים, הודיעו לו שיש לפתוח אותם בתוך לשכת המכס. בדרך כלל לא היו דורשים דבר כזה ואילו בשבילנו היה זה דבר בלתי צפוי.

נקלענו למצב נואש. מה לעשות? שאל כל אחד מאתנו, ותשובה לא נמצאה. לא להוציא, משמע שביזבזנו לחינם את הכסף האחרון שהצלחנו לאסוף גם אנחנו בצ’נסטוחובה וגם הוועד המרכזי הצעיר; ואם לא נשלח את כל הספרות מייד, הרי יהיה מאוחר והיא לא תספיק להגיע עד לאחד במאי, יום שבו הוחלט לערוך את החג הרשמי של המפלגה. והרי בלי הספרות הזאת ובלי הכרוז “לאחד במאי” קיום החג יהיה בלתי אפשרי. נתקפנו ייאוש. מאלארסקי הרגשן פשוט תלש את שערותיו ומראשו.

ואכן, במצב של ייאוש נולדים לרוב מיטב הרעיונות. הצעתי לדוד שאני עצמי אכנס ללשכת המכס ואם יהיה צורך אפתח את הארגזים ואצהיר כי זוהי ספרות בענייני ההגנה העצמית.

דוד הסתכל בי כדרך שמבטים על חסר דעה. “מה, אנחנו ניכנס מרצוננו החופשי ללשכת המכס? האם נטרפה דעתך? כלום אינך מבין מה צפוי לך בגלל זה?” כן, אני ידעתי שיש בכך משום סכנה גדולה. שהרי אם אפסיד את המשלוח הזה משמע, שהכשלתי את כל הגבול הצ’נסטוחובי ושום גבול אחר לה היה למפלגה. ואולם מן הצד השני הרגשתי שמוכרחים לסכן, שאם לא כן, המצב יהיה עוד יותר גרוע. שיכנעתי את דוד שאין לנו דרך אחרת אלא לסכן. ואכן היה זה מעין “ניתוח קיסרי”…

* * *

אני נכנס ללשכת המכס ומודיע שאותם הארגזים נועדו בשבילי.

— “מה יש בהם?” שאל פקיד המכס.

— “ספרות”.

— “מה”? הוא שואל מופתע ומצווה לפותחם.

הוא הוציא את “הכרוז האדום”, לקראת האחד במאי. מובן שאיננו מבין אף מלה אחת, שהרי זה כתוב יידיש… לא הפקיד הגרמני ואף לא שום פקיד אחר לא הבינו מאומה.

— “מה זה?”, שואלים אותי ומביטים עלי בחשד גדול.

— “אלה הם כרוזים יהודיים, הקוראים לארגן את ההגנה העצמית נגד הפרעות ביהודים”.

הגרמני לוקח את כרוז, מעלעל בדפים, מביט ימינה, מביט שמאלה, ומביט עלי. הוא נותן הוראה לקרוא למנהל לשכת המכס. הם מסתודדים ביניהם, — ובסוף מודיעים לי שאסור להם לשחרר את הארגזים. אולי זוהי ספרות אנרכיסטית. הם ישלחו שני עותקים לברסלאו (ורוצלאב) לצנזורה. ועד אשר תבוא התשובה, אסור לי לעזוב את לשכתם…

המצב נעשה קשה ומסובך. לא רק שאני הייתי עצור כאן, אלא שכל העבודה הועמדה בסכנה.

והנה מסתכל אני בעד החלון ורואה שאחד מעמילי־המכס ממכרי עובר ברחוב, אדם, שבדרך כלל היה נוהג לסדר את העניינים הכרוכים במקצועו באותה תחנת מכס. הגם שכל העניין נשמר אצלנו בסודי סודות לבל ייוודע לאיש, החלטתי בכל זאת לבקש ממנו לבוא לעזרתי. סיפרתי לו בקיצור שמדובר כאן בהגנה העצמית וכי אני מבקש ממנו שיערוב לי לפני הגרמנים שכל העניין איננו “טריף פסול”. הוא היה אחוז תדהמה, שלח בי מבט נרגז. אני אומר לו: “קישינוב!”

הוא הכיר את הורי, וכנראה רצה למנוע מהם צער בגלל מאסרי. הרי המדובר הוא ב“קישינוב!” ואף על פי שידע יידיש אך מעט מאוד, בכל זאת הציץ בתוך הקונטרס הקטן ואמר לגרמני שאכן נכון מה שאני טוען, ושהוא מכיר את הורי כמשפחה עשירה ומכובדת.

הפקידים הגרמנים אשר הכירו את האיש היטב האמינו לו. ובפנותם אלי: “עוד פעם אל תעשה דברים כאלה וגם לנו אל תבלבל את הראש בשנית”. הם שוב סגרו את הארגזים ושחררו אותי יחד עם הסחורה.

אחר כך קיבלתי “מנה הגונה” מעמיל־המכס, אשר כעס לא רק על שהעמדתי אותו במצב קשה, אלא על שום האסון שעלול הייתי להמיט על עצמי, ובייחוד על הורי בעוסקי ב“עניינים כאלה”. והרי כאן היו מסתובבים כל הזמן הלוך ושוב גם פקידי הגבול הרוסיים. אף־על־פי־כן ביקשתי ממנו מאוד שכל העניין יישאר בסוד, לא רק מפני ההורים שלי, אלא מפני העיר כולה. למרות כעסו הסכים בכל זאת לקיים את בקשתי.

מלארסקי לעומת זאת, בראותו אותי יוצא מלשכת המכס, נתפס להתלהבות גדולה, שכן בשעה שהייתי עצור בידי הגרמנים היה כבר מיואש לגמרי. וכאדם הנקלע בנקל למצבי־רוח קיצוניים, הוא חיבקני עתה בדמעות בעיניים ומתוך שמחה ללא גבול התחיל להתנשק אתי. חיש מהר התחיל לטפל בארגזים, ונסע אתם כברת־דרך לצד הגרמני. כאן כבר המתינו לו המבריחים האמיתיים, אשר הוצרכו להעביר את המיטען בלילה לצד הרוסי.

אני מיהרתי מאוד לחזור לצד הרוסי, כדי לטשטש את עיקבותי ושלא לעורר כל חשד אצל הרוסים.

לאחר יומיים הגיע הספרות אל העיר. אני חיכיתי לה בקוצר־רוח רב בחוששי פן יקרה לה משהו, ושהרוסים לא יתפסוה. אולם מלארסקי ואחיו ביצעו את הכול על הצד הטוב ביותר. בצ’נסטוחובה, בדירה החשאית שלנו, ארזנו אותה מחדש והכנסנו את החוברות לארגזים קטנים יותר. משהגיע אלינו האות שהיום אפשר, כלומר שאפשר לשלוח את אחד מאוהדינו, לא עברו שעות אחדות ומלארסקי בא אלי בריצה למקום המוסכם וכשהוא מלא שמחה ניענע בראשון: “כן!”. “כן!”….

הארגזים נשלחו לאודיסה, לווארשה, לווילנה, למינסק, לקישינוב, אפילו לפטרבורג.

עתה היינו בטוחים שלא יעברו ימים אחדים וכל הארץ תדע על האידיאלים שלנו.

ואכן בכל אותן ערים וכן בערים רבות אחרות חגגו את החג הזה. בשמחה מיוחדת. הקבוצות המפוזרות של פועלים ואינטליגנטים נהפכו בפעם הראשונה בהיסטוריה — ל“מפלגת פועלים ציונית סוציאליסטית” מאוחדת, שיש לה “צ.ק.” (ועד מרכזי) משלה, אשר כה התגעגענו אליו.

נולדה מפלגת התחייה היהודית החדשה. יחד עם המהפיכה הרוסית הגדולה שואפת היא לבצע את מהפיכת השחרור היהודית ההיסטורית.

פרק שישה־עשר: המיניסטר פלווה, שיטת הבילוש שלו — ופעילותי    🔗

הנני מתעכב עתה על תופעה בעלת עניין יוצא מגדר הרגיל, אשר במישרין או בעקיפין קבעה במידה רבה את גורל כל הזרמים הסוציאליסטיים המהפכניים ובמידה מסויימת גם את גורלו של כל אחד מאתנו לחוד. היה זה הבילוש הפוליטי ברוסיה הצארית, אשר אורגן על־ידי המיניסטר פלֶווה הכל־יכול. לאחר מהפיכת 1917, כאשר המהפכים יכלו לעיין במסמכים הסודיים, ניתן להם לקבל תמונה ברורה כיצד השלטון הצארי הביט על שונאיו, אבל לדעת גם על הסכנה אשר נשקפה לשליטי פטרבורג בעצמם. מאחר שברוסיה הצארית היתה כל פעילות חברתית אסורה, השתדל הבילוש הפוליטי (ובייחוד הז’אנדארמריה, שמתפקידה היה ללחום במיוחד נגד המפלגות הפוליטיות) מייד בהתחלה, כאשר רק התחילו לקום קבוצות ראשונות של “פועלים ציונים וארגוני פועלי ציון, לגלות ולחסל את האישים שנחשדו כי עומדים הם בראש הפעולה הזאת”. בפטרבורג הקים פלווה בין המחלוקת השונות במיניסטריון שלו, גם מדור מיוחד בשביל המפלגה החדשה הזאת. אולם לא יכולתי להעלות על דעתי, שהפעילות הזאת, שבה עסקתי באורח פעיל מאוד (עוד בהיותי בגימנאסיה) עניינה במיוחד את השליטים הכל־יכולים, אשר לשו על גורלם של מאה וחמישים מיליון אדם.

כיצד קרה הדבר?

הריגול של פלווה גילה, כי תפקיד חשוב במיוחד ממלאת אגודת הסטודנטים הציוניים בקיוב “קדימה”, שהצטיינה בהלכי־רוח מהפכניים סוציאליסטיים. אנשי הז’נדארמריה היו נוהגים לפתוח את המכתבים אשר חברי “קדימה” היו שולחים אל הערים השונות, מעתיקים אותם, (את המכתבים הכתובים יידיש היו מתרגמים לרוסית), מדביקים אותם שוב ושולחים למעניהם. הודות לכך יכלו לדעת סודות אירגוניים רבים וגם מי הם האנשים המייצגים את הארגון. משנודע להם דבר קיומן של הקבוצות הציוניות סוציאליסטיות, התעניינו הז’נדראמים קודם כל לדעת את תוכניות ההמשך, כיצד מתכננים מבחינה פוליטית את המשך ההתפתחות. בייחוד עניינה אותם הספרות המהפכנית, אשר הקבוצות הראשונות היו מפרסמות בחוץ לארץ. ובעיקר, כיצד מוברח אותו חומר אסור לתוך האימפריה הצארית. עבודה אקטיבית במיוחד ניהל כאן “בעל ההלכה הריגולית” הידוע, ספירידוביץ', מנהל המשטרה החשאית בקיוב. אתו ניהל נציגו של פלווה, סגן המיניסטר מאקארוב מפטרבורג, חילופי־מכתבים מסועפים מאוד. כל מכתב וכל מברק נרשם כאן באורח מדויק ומוסתר, כך שרשת הז’נדארמים יכלה להקיף את כל האימפריה הצארית.

הנה כותבת המשטרה החשאית של קיוב, “האוחראנא”, אל המינסטריון של פלווה בפטרבורג בשנת 1903: "בקונגרס הציוני בבאזל היתה אופוזיציה. האופוזיציה התחילה להוציא את כתב־העת “ווזרוז’דז’ניה”. ואכן היה זה כתב־העת אשר קבוצה של אנשי אינטליגנציה צעירים, הציונים הסוציאליסטים, התחילה להוציא בשפה הרוסית בפאריס, ומייד בראשיתה הצהירה על עמדה מהפכנית אנטי־צאריסטית. והיא היתה קשורה בקשר הדוק עם חברי “קדימה” של קיוב.

על הקבוצה הזאת ועל כתב־העת שלה כתבתי בפרקים הקודמים. את הברחת כתב־העת הזה הייתי מארגן בצ’נסטוחובה.

במכתב מן המחלקה הפוליטית שהזכרתי מבקשת פטרבורג מן הז’נדארמריה הקיובית להביע את דעתה בנוגע לכתב־העת הזה, על הכינוס ובאיזה אירגון מהפכני מדובר כאן. ספירידוביץ' מקיוב מודיע למחלקת המשטרה (1904):

“כאן מדובר על כינוס הארגון ‘פועלי ציון’. לפי הידיעות של הסוכנות (המשטרה), החליטו חברי החוגים של הארגון הזה בערים השונות לעבד תוכנית משותפת אשר יש לדון בה בכינוס. אבל היכן ומתי יתקיים הכינוס, אין הסוכנות יודעת. בהכנת הצעת המצע עסק בימי הקיץ יהודי אחד, שם משפחתו כנראה רוזין, אשר את זהותו צריך לקבוע”.¹⁰

זמן קצר לאחר מכן מודיעה קיוב לפטרבורג:

“אותו רוזין, הוזכר במכתב הקודם, הוא צעיר ללא התעסקות מסויימת, בחוגי ‘פועלי ציון’ הוא זוכה לפופולאריות רבה ועל כן נבחר כציר לכינוס של הקבוצות ‘פועלי ציון’ השונות, אשר עומד להיערך בימים הקרובים”.

להלן כותבת המשטרה:

“מקום הכינוס אינו ידוע. ואולם אם נביא בחשבון שרוזין נסע לפני שבוע לכינוס, והוא נסע לפאריס — אפשר להניח שאכן שם יתקיים אותו כינוס. בכינוס זה ידונו במצע של ‘פועלי ציון’ ומנהיגי הארגון הזה יעשו נסיון להתאחד עם ה’בונד' בארגון כללי אחד, כדי לנהל בהצלחה גדולה יותר את המאבק נגד המשטר הרוסי”.

מכתב זה הוא מסמך מעניין. מנגנון הריגול ידע כבר מהמכתבים שגילה קודם לכן, כי הכיוון הרעיוני החדש שואף לאחד את הצינות ואת הסוציאליזם וכיוון שהמשטרה ידעה כבר היטב את ה“בונד”, היא הגיעה בדרך הגיונית משלה למסקנה שאכן יתאחדו “הפועלים הציונים” עם ה“בונד” הסוציאליסטי.

עם זאת מעניין כיצד נראה המצב בעיני המשטרה. ה“אוחראנה” הקיובית כותבת על הארגון הראשון “פועלי ציון”:

“הארגון הנ”ל בתור שכזה אינו קיים, ואולם בעיר יש מספר רב של חסידי ‘פועלי ציון’ בקרב הנוער היהודי. אתם נמנה האינטליגנט אברהם רוזין; סטודנט של הקורס השני בפאקולטה למשפטים פרידלאנד; נחום שטיף וד“ר לייב מאנדלשץ (למעשה היתה הכוונה לד“ר מאנדלברג, אשר היה חבר ה”ווזרוז’דז’ניה" — י.ק.). פעילותם של האנשים הנזכרים ושל חסידיהם מוגבלת לתעמולה בעל פה בקרב הקיבוץ היהודי; תעמולה הנושאת אופי של שיחות־בית מקריות, שבהם משתדלים ה’פועלים ציונים' למשוך לצדם את הציונים ואת הבונדאים. במצב זה מוצא מנגנון הבילוש כמוקדם מדי לחסל אותם בקיוב”.

הז’נדארמריה נתבקשה בינתיים לחקור יותר, הן בנוגע לחברים ברוסיה והן בנוגע לאנשים המנהיגים שלהם בחוץ־לארץ. מהמכתבים שתפסו עד אז הם ידעו כבר שבפאריס מתגורר נחמן סירקין, אשר מעבד ומשתדל לבסס מבחינה תיאורטית ופוליטית את הכיוון הרעיוני החדש; וכי בפאריס נמצא “הסטודנט משה ליטבאקוב, אשר מתפקידו לכתוב מאמר על ‘תפקידנו במומנט הפוליטי הנוכחי ברוסיה’. במאמר זה צריכה לבוא לידי ביטוי ברור העמדה שלנו”. אופייני הדבר, שבמכתב אחד המתייחס לליטבאקוב נאמר: “עד מהרה נשלחו לו עשרים וחמישה רובל שיוכל לשבת בשקט ולכתוב”. במכתב אחר “דורשים החברים הרוסיים, שאוהדים מפאריס ישלחו מאה ושמונים רובל (שמונה־עשר פונטים אנגליים), כדי שאפשר יהיה לארגן את ועידת היסוד של המפלגה וכן את הכינוס בנוגע ל’הגנה העצמית' היהודית”.

ה“אוחראנה” ראתה שכך התנהלה חליפת המכתבים בין רוסיה לבין המערב, וכן בין קיוב, חארקוב, יקטארינוסלאב, הוֹמל ווארשה.

* * *

באיזה דיוק והיקף השתמשה המשטרה באפשרות לפתוח את המכתבים של החברים החשודים, מוכיחה גם חליפת המכתבים המעניינת שניהל חיים וייצמן עם אחיו, ואשר נבלשה בידי המשטרה.

וייצמן עסק אז, יחד עם מרטין בובר ועם קבוצת אינטליגנטים צעירים אחרים, בהקמת “הפראקציה הדימוקראטית” — כאופוזיציה לד“ר הרצל; גם הוא סמך הרבה על “קדימה”. ואכן ד”ר חיים וייצמן שואל את אחיו משה, שהיה סטודנט בקיוב, מה המצב שם. וכתשובה על שאלותיו של חיים כותב משה אליו: “אתה שואל בנוגע ל’פועלי ציון'. אכן זהו האלמנט היחיד שהוא בעל כושר קיום. אולם לעת עתה קשה לדבר עליהם כעל מפלגה ומה גם כעל מפלגה ציונית. ‘פועלי ציון’ זהו הלך־רוח, אבל לא פרוגראמה. מלבד זאת, הרי לעתה עתה אין זה אפילו ארגון. יש שם חילוקי־דעות לאין סוף: אחד לוחם ‘בעד מלחמה פוליטית ברוסיה’, השני — לא; אחד הוא פלשתיניסט, השני — טריטוריאליסט… ואולם הם עושים דבר אחד חשוב: הם מארגנים את ההמונים. והם, כפי שמסתבר, מארגנים משהו ומתכוננים למשהו”.

הודות לחילופי־מכתבים אלה ביקשה כמובן המשטרה לבלוש עוד בייתר שאת, כדי לגלות מה הדבר שהם מארגנים. ואכן הם מצאו שזוהי הצעה לכנס ועידה, אשר צריכה לייסד את המפלגה החדשה ולהקים ועד מרכזי מאוחד. וסוף סוף הצליחה המשטרה למצוא את המקום, שבו עמדה להתכנס הוועידה. היה זה באודיסה וכל המשתתפים נאסרו, כאמור.

באורח כל כך אינטנסיבי ומקיף בלשה עין הז’נדארמים אחר כל מחשבה וכל צעד של הזרם הרעיוני החדש. הם לא גילו אמנם את כל הסודות, אולם בדרך כלל התמצאו לא רע בשורה שלמה של עניינים. במיוחד התעניינו בדרכי ההברחה של הספרות שהגיעה מחוץ לארץ אל תוך רוסיה. פטרבורג וקיוב התכתבו ביניהן, שכפי הנראה מתעסק בהברחה אחד מחסידי ה“ווזרוז’דז’ניה” בברן שבשווייץ, ד"ר מאנדלברג.

היתה זו טעות של המשטרה. למעשה לא עסק בזה ד"ר מאנדלברג והדבר היה לא בברן. למעשה עסק בכך תלמיד גימנאסיה צעיר מצ’נסטוחובה. ואולם לא יכולתי לתאר לעצמי, שבפעולה שעסקתי בה התעניינו עד כדי כך השליטים הכל־יכולים שם הרחק, בלב לבה של האימפריה העצומה, בפטרבורג.

כפי הנראה היתה “השיטה הקונספראטיבית” שלי עצמי בתוך הזרם המהפכני הצעיר הזה הטובה ביותר. אפילו מכתב אחד או איזה דבר־ספרות מכל אלה שהעברתי מצ’נסטוחובה לא נתפס. אני עצמי עיבדתי לי שיטה משלי: לא לשלוח שום מכתב לחוץ־לארץ בדרך הדואר. חששתי שמכתב כזה עלול ליפול לידי המשטרה. כל מכתב לברלין או לפאריס היה ידידי עמיל־המכס שעל הגבול שולח לשם מן הצד הגרמני. כך שהז’נדארמריה הרוסית הערמומית לא היתה לה שום אפשרות להיוודע משהו עלי. ואני הייתי זהיר עד כדי כך, שאפילו את המכתבים מצ’נסטוחובה לווארשה היה לרוב לוקח אתו חבר מיוחד משלנו.

מובן שאילו היתה הלשכה של פלווה חושדת כי לא זו בלבד שאני מעביר את ה“ווזרוז’דז’ניה” ואת הספרות שכתב סירקין ואף את המשלוחים הגדולים של נשק, כי אם שאני עוסק גם בהברחת החומר של ה“מפלגה” הנודעת, ה“סוציאליסטים רבולוציונרים”, היתה פטרבורג ודאי משקיעה הרבה יותר מאמצים כדי לגלות את הסוד הצ’נסטוחובאי שלי.

פרק שבעה־עשר: וארשה בתקופת המהפיכה    🔗

כמה פעמים ביקרתי בווארשה כדי להתייעץ עם החברים המרכזיים בנוגע להמשך פעילותי. אז גם הכרתי מקרוב שורה של חברים, בייחוד קבוצת צעירים אשר ידידותי הקרובה אתם נמשכת מאז כל ימי חיי.

וארשה, וארשה המהפכנית, וארשה האמנותית והתרבותית, וארשה היהודית, היתה שרויה אז במצב של פריחה מופלאה. הזרמים החדשים כבשו בסערה את העיר הגדולה. היתה זו התקופה של התעוררות שכבות העם הרחבות ביותר ושל מיטב האינטליגנציה. הפעילות בכל התחומים היתה גדולה מאוד, כל יום היה אינטנסיבי יותר מקודמו. גברו והלכו הגעגועים לעולם חדש; הכמיהה לסערות גדולות יותר ויותר אשר ישמידו את יסודות המשטר הישן ויסייעו בהנחת היסודות החדשים. ומעניין: בד בבד עם האידיאלים הסוציאליים הפוליטיים הקולקטיביים, שרר בקרב הלוחמים רומאנטיזם אינדיבידואלי עמוק. הוא היה קשור לאידיאלים הפוליטיים, ואף על פי כן התפתח והלך באורח עצמאי. החיים האישיים, אי אפשר היה להפריד ביניהם ובין ענייני הכלל והשאיפות הקולקטיביות. הספרות היפה, השירה הרומנטית, התיאטרון הדראמתי, תערוכות הציור והפיסול — כל זה נשתזר כחלק אורגני בתוך חיינו. במיוחד ניכר היה דבר זה אצל הנוער האידיאליסטי. וארשה היתה המקום המתאים והטוב ביותר לכל הלכי־הרוח הללו. העיר היפה זימנה בתוכה את כל שלוש המהפכות האלו: הפולנית, הרוסית, והיהודית. אני הרגשתי את עצמי מאושר באקלים הזה ובסביבה האנושית הזאת. נפגשתי כאן עם חברים וידידים אישיים, אשר הכרתים עוד קודם לכן. מאז ביקורי הראשון ב־1903, כאשר הבאתי, בחסות המדים הגימנאזיסטיים שלי, את המשלוח של ההוצאות המהפכניות הראשונות שנדפסו בחוץ לארץ. הפעם הכרתי גם כמה חברים חדשים. התנועה שלנו, בדומה לתנועות אחרות, גדלה אז בקצב מהיר. פועלים, בעלי מלאכה, אינטליגנציה ובני נוער זרמו אל הארגונים הגדלים והולכים. זאת ועוד — דבר שהיה בעל משמעות רבה — גם ה“אוהדים החדשים”, היוו פריפריה חשובה מאוד, שכן היא עוד הגבירה את הלכי־הרוח שלנו בייתר־שאת. היו משפחות שלמות אשר כל בניהם נתפסו במידה מסויימת להלכי־הרוח הללו. אני הכרתי (מאז גם התיידדנו במיוחד) קבוצה של בני־נוער מן האינטליגנציה. החוג כלל חמישה אנשים אשר השתייכו אל “חוג הנוער”, שהקימו האחים לשצ’ינסקי בווארשה. כל אלה התחנכו על מיטב המסורת של הספרות הרוסית ועל חיי הרוח של האינטליגנציה הרוסית.

כל החמישה נולדו ברוסיה, ובהיותם עוד ילדים צעירים באו לווארשה עם הוריהם כדי להמשיך את השכלתם. בעל המזג הסוער ביותר ביניהם היה איסק ברלין, — מי שנתפרסם מאוד לימים כמנהיג החיים היהודיים בארגנטינה בשם “מ. רגאלסקי”.

הכרתי בימי חלדי הרבה אנשים נלהבים, בארצות רבות ובני עמים רבים. אולם איסאק היה האינטוזיאסט הגדול ביותר שהכרתי מימי. ואכן קשה לתאר התלהבות גדולה יותר מזו שבערה באיסאק. הוא נולד במוסקבה ובווארשה התכונן לבחינות הבגרות. אותו “אכסטרן” צעיר חי כל מאורע באורח אינטנסיבי יוצא מן הכלל. ומאורע היה בעיניו לא רק משהו שקרה בחיים הפוליטיים; “מאורע חשוב” היה לדידו כל ספר ואפילו כל מאמר באותם ירחונים רוסיים עבי־כרס, אשר הזרמים הסוציאליסטיים הראדיקאליים השונים היו מוציאים, כמובן, במסוה של כתב־עת תיאורטי ליגאלי.

שהרי היתה זו התקופה, שבה חיפשו את ההרמוניה בין הרעיונות הסוציאליסטיים המהפכניים הכלליים לבין תנועות השיחרור הלאומיות; בפרט לגבי היהודים היה זה זמן של חיפושי סינתזה בין המהפכה הרוסית לבין התחייה הלאומית היהודית. ואכן איסאק ברוב התלהבותו, היה מוצא בתוך כתבי־העת נקודות משען חדשות. עיניו להטו בעת שהיה מצטט בני־סמכא רוסיים, פולנים או בני חוץ לארץ, אשר נסכו אור רעיוני חדש על הבעיות האקטואליות הסבוכות. די כסף לקניית ספרים וכתבי־עת לא היה ברשותו — על כן היה מבקש אצל מישהו מידידיו (מייד לאחר שהיה מופיע איזה כתב־עת עב כרס): “תשאיל לי את זה עד מחר”. ברוב להיטותו לא היתה לו הסבלנות להמתין עוד יום אחד. ואכן, במשך הלילה היה עובר על כמה מאות עמודים. עייף קמעה מבחינה גופנית, אך קורן כולו מבחינה רוחנית, היה מחזיר בדייקנות את כתב־העת לבעליו בשעות הבוקר. הוא היה אז עשיר יותר מבחינה פוליטית, אבל גם בחייו הרוחניים־האישיים.

איסאק היה נואם נהדר. בתנועה שלנו, שהיו בה כמה וכמה נואמים מחוננים, היה הוא הטריבון המלהיב. הוא היה מלהיב בנאומיו את המוני הפועלים ואת הנוער. בכל מקום שהופיע ידעו מייד: “כאן נשמע מלה לוהטת ומכונפת”. הוא היה מבסס באופן פוזיטיבי את נקודת ראותו שלו והיה מנהל פולמוס לוהט עם יריביו. הוא היה איש של מצבי־רוח אשר בהם הדביק גם את שומעיו.

קו אופייני שלו: לא רק נואם מלהיב ומוכשר היה, אלא גם הצטיין בגילוי־לב וביושר. וזאת ידעו לא רק ידידיו הקרובים. הרגיש בכך גם קהל שומעיו הגדול. להערכה רבה ביותר זכה בין הסופרים בווארשה, הן הקשישים והן הצעירים.

דבר אחד היה גורם לו רוגז בלתי רגיל, וגם כעס זה היה אופייני אצלו. הוא לא יכול היה לסלוח לעצמו ולאחרים שלא ראה במו עיניו את ד“ר הרצל. בשבתו פעם בגן, קפץ פתאום על רגליו ואמר בכעס: “התבינו? האושר היה כל כך קרוב אלי ואני החמצתיו בצורה אווילית כל כך”. מה היה האושר? הוא יכול היה לראות את הרצל ולא ראהו. הרצל ערך דווקא אז, סמוך לפני שיחתנו, את נסיעתו מווינה לפטרבורג כדי לשאת ולתת עם הממשלה הרוסית. מטעמים דיפלומטיים נשמרה הנסיעה הזאת בסוד כמוס. השתדלו שאיש לא יידע על כך. אולם פתאום הופיעה ב”הצפירה" של נחום סוקולוב ידיעה שהיום עבר את וארשה ד"ר הרצל וכי ליוו אותו נחום סוקולוב והמורשה הציוני, עורך־הדין ישינובסקי. הוא שהה שעות אחדות בווארשה ויצא בכיוון לפטרבורג.

“התבינו!”, זעק איסאק בהתהלכו אנא ואנה: “הרצל נמצא בווארשה ואני וחברינו לא ראינוהו. הרי זה דבר שלא נשמע כמוהו!”

הרצל היה בעיני איסאק, כמו בעיני כולנו, גיבור אגדי. לאחר אלפיים שנות מארטירולוגיה יהודית היה הוא היהודי הגדול ביותר, המשחרר, הלוחם עטור־התהילה למען מדינה יהודית חופשית. יריביו של הרצל היו יריבינו, על כן מתח איסאק ביקורת חריפה כל כך על אחד־העם, אשר זילזל בהרצל. וידידיו של הרצל היו ידידינו שלנו. והנה הרצל זה שלנו שוהה בווארשה שלנו, אנחנו כאן והוא מטייל ברחובותינו, או יושב לו באיזה בית קפה — ואין אנו רואים אותו. הרי זה פשע! האפשרות היחידה שהיתה לנו, האושר היחיד שיכול היה ליפול בחלקנו, נגוז ואיננו. כידוע, שבק הרצל חיים זמן מועט לאחר מכן.

ואולם איסאק והצעירים הסוציאליסטים לא נמנו עם אותם אנשים אשר נכנעים על נקלה. אם נמצא הרצל בפטרבורג, הרי חזקה עליו שיצטרך לחזור לווינה, ואז כבר לא נחמיץ את ההזדמנות. איסאק עם קבוצת חברים יצאו אל ישינובסקי במשלחת מחאה, אבל גם בבקשה, שלפחות יודיעו להם מתי יסע הרצל בחזרה. ישינובסקי הבטיח להם זאת, אולם איסאק והחברים חששו שגם הפעם לא יגלו להם את הסוד. מה הם עושים? הם מחליטים להיות בבית־הנתיבות ולהמתין לכל הרכבות המגיעות מפטרבורג. הסוד נשאר סוד. ואכן לכל רכבת בא מחנה עצום של יהודים, הפעם גם קשישים יותר, והמתינו. ולמען יורשה להם לגשת אל הרכבת, היו כולם קונים כרטיסי־רציף. היתה זו סנסאציה בבית־הנתיבות. הז’נדארמים הרוסיים, אשר שמרו על הסדר הפוליטי ובדקו את כשרותם של הבאים, היו מופתעים. “איזה בארון יהודי” — הם שוחחו ביניהם. חבורת הצעירים היו הולכים פעם, פעמיים, ולא הצליחו. אולם פעם אחת, עוד בהיותם ברחוב השגיחו, שישינובסקי נוסע בכרכרה ובידיו זר־פרחים. “אהה, עתה נוסע הוא לפגוש את גיבורנו”. איסאק ועוד חברים יצאו בריצה אל תחנת הרכבת. ישינובסקי אמנם ישנו, הרכבת באה ומהמחלקה הראשונה יוצאת גברת, וישינובסקי מגיש לה את הפרחים… זו היתה מכרה של ישינובסקי — “והמזל לא האיר לנו פנים. הרצל חזר במסילה אחרת ולא עבר את וארשה. וכך לא עלה בגורלנו לראות את הרצל שלנו”. — הפטיר איסאק בכאב.

זמן מועט לאחר מכן מת הרצל ועוד עשרות שנים לאחר מכן לא יכול איסאק הנלהב לשכוח את האושר הגדול הזה שהחמיץ.

אני התקרבתי אל איסאק ואל הקבוצה האינטימית הזאת שהוא השתייך אליה הודות לרעיה רפופורט, שהרי היא השתתפה בכינוס הבלתי ליגאלי שלנו הראשון של תלמידי הגימנאסיה בשווידר. היא היתה האשה היחידה שייצגה את הגימנאסיה בווארשה. עתה, שנה וחצי לאחר הכינוס ההוא, היא היתה כבר סטודנטית באוניברסיטת ברן. בדיוק באותם ימים הגיעה לווארשה לימי החופשה. היא סיפרה לנו על האוניברסיטות של שווייץ ועל חיי המהגרים הפוליטיים שם, וכי היא שמעה כבר את נאומי המנהיגים המהפכניים הרוסיים המפורסמים שביניהם. אני ביקרתי אצלה בדירתם וגם הכרתי את הוריה. היתה זו משפחה אצילית, אינטליגנטית ומסורתית, אשר עוד אבות אבותיה באו למוסקבה מספרד ומפורטוגל. ואכן רעיה נולדה במוסקבה, אך בגירוש הגדול, בהיותה עוד ילדה קטנה, גורשה יחד עם הוריה מעיר הולדתה.

בין הידידים הקרובים ביותר של רעיה, מלבד איסאק ברלין, היתה גם חברתה מהגימנאסיה גניה כצנלסון. היא נולדה למשפחה ציונית והיתה אחיינית של מנחם אוסישקין. בווארשה למדה יחד עם רעיה באותה כיתה של הגימנאסיה. היא הצטיינה ביופיה הבלתי רגיל והיתה אהובה מאוד בחוגים הספרותיים היהודיים. אהדה מיוחדת גילה אליה י. ל. פרץ. שלושתנו, רעיה גניה ואנוכי למדנו יחד באוניברסיטות שוויץ, ולאחר מלחמת העולם הראשונה השתקעה גניה בירושלים והתחתנה עם ד"ר משה גלאסמן. יחד עם גניה הכרתי אז בווארשה גם את אחיה הצעיר משה. גם הוא, כמוהו כאחותו וכאיסאק ברלין, השתייך אל אותו חוג צעירים ציוניים סוציאליסטיים, אשר נוסד בידי האחים לשצ’ינסקי. משה כצנלסון נעשה לימים פרופיסור לכימיה באוניברסיטת מוסקבה בימי השלטון הסובייטי. ידידותי עם אנשים אלה נמשכה עשרות בשנים.

בימים ההם של שהותי בווארשה הייתי מבלה את רוב זמני עם חמישה אלה. היינו עורכים טיולים ארוכים בגניה הנפלאים של וארשה ובערבים היינו מרבים לבקר באופירה. בימים ההם היו מופיעים באופירה הווארשאית הזמרים האיטלקיים הנודעים בעלי הפרסום העולמי מאטיא באטיסטיני המפורסם והטנור אנזלמי. בימים ההם היתה וארשה אחוזה כולה אש התלהבות מן האמנים האורחים הללו, וכדי לקבל כרטיס להצגה בהשתתפותם, היו אנשים עומדים שעות ארוכות בתור ליד הקופה. דווקא אז היה לי קצת כסף והיה לי יותר קל להשיג כמה כרטיסים. שכן איך אפשר לא לראות את האופרה “פאוסט” ולא לשמוע את מפיסטו ואת כל שאר האריות?…

אז למדתי לדעת שאחד האלמנטים החשובים ביותר בשביל האופרה הוא היציע. מובן מאליו. שכדי לכסות את ההוצאות הגדולות חשובים לאופרה גם התאים והשורות הראשונות. ואולם את הפולחן המוזיקאלי האמיתי יוצר היציע. חוק אמנותי בלתי כתוב היה קיים אז, שכמה מן האריות היו באטיסטיני או אנזלמי אנוסים לחזור עליהם ארבע ואפילו חמש פעמים. התלהבותם של יושבי היציע לא נכנעה בטרם קויים חוק אמנותי זה קיום מוחלט. האמנים היו יוצאים עייפים וסחוטים, אבל היו נכנעים ברצון בהפצרותיהם של בני הנעורים, שכן אלה הקנו להם לא רק פופולאריות, אלא גם הוסיפו להם עידוד רוחני.

לגבי התנועה הפוליטית וכן לגבי תנועת התרבות בווארשה נודעה משמעות גדולה לסוג חדש של “אוהדים”. פריפריה זאת היתה חשובה ביותר, שכן היא השפיע להגברת הלכי־הרוח.

עם אחת המשפחות מאותה “פריפריה של אוהדים” התיידדתי מקרוב. היתה זו משפחת מייזלר. סוחר יערות עשיר, “ליטוואק”, התגורר בדירה גדולה בבית שהיה שייך לו. כמעט כל בניו היו מאוהדי התנועה שלנו. הבן הבכור, מאיר, היה כבר אז סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג ונמנה עם אוהדי הקבוצה המקומית שם. הבן הצעיר יותר, זלמן, התעניין פחות בשאלות תיאורטיות, אבל עסק באורח אקטיבי בעניינים ארגוניים ופינאנסיים מעשיים. הוא אמנם היה יודע בתור “זלמן בורז’וי”, שכן עסק בעיקר בשאלות כספיות. לימים, הודות להונו של אביו הוא נעשה אחד מבעלי העתון היומי “דער פריינד”, כאשר העתון עבר מפטרבורג לווארשה. גם הבנות באותה משפחה היו אוהדות את התנועה שלנו. ואכן בדירת המשפחה הזאת היו רווחים בפרהסיה הלכי־הרוח החדשים של בני־הנוער בימים ההם.

פרק שמונה־עשר: אני נפרד מרוסיה    🔗

לאחר השביתה הכללית (ינואר 1905) שוב לא חדלו ההפגנות והשביתות ברוסיה. נהפוך הוא. הן נעשו מפעם לפעם גדולות ותוקפניות יותר. בייחוד הצטיין בכל האימפריה הרוסית “פלך פיטריקוב” שלנו, אשר נמשך בקו לודז’— צ’נסטוחובה—סוסנוביץ. ראש הז’נדארמריה של הפלך כתב בדין־וחשבון שלו: “ההמון, המחושמל מכוחו הגדל הולך, מתנהג באורח חוצפני, מתקיף את היחידות הצבאיות, מחרף ומגדף אותם, מיידה אבנים ויורה. הפועלים מגלים התנגדות ליחידות הצבא והפאטרולים של המשטרה, הם מקימים מחיצות מחוטי־תיל, כדי להפריע את תנועות הצבא”.

אצלנו בצ’נסטוחובה הצטיינה במיוחד הפגנה מזויינת, אשר עברה ברחובות הראשיים כשהיא מניפה דגלים אדומים. “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” השתדלה שההפגנה תהיה גרנדיוזית ככל האפשר. ד"ר מיכאלוביץ' הצעיר פנה אלי שגם הארגון שלנו ישתתף בה.

אנחנו קיבלנו את ההצעה ברצון והפועלים שלנו ממש התפרצו למאבק. אנו אירגנו גם את “היחידה הלוחמת” שלנו, אשר הלכה בראש כשהיא חמושה באקדחים. הפועלים שלנו דרשו שאני לא אשתתף בהפגנה, שכן הכוונה היתה לגלות התנגדות למשטרה ולצבא. וכיוון שבעיר הכול מכירים אותי, תנסה ודאי המשטרה לערוך אתי את החשבון בו במקום. אני דחיתי הצעה זו בכל תוקף. ראיתי זאת כחובה מוסרית — ולעיקרון הזה נשארתי נאמן תמיד מאז ועד היום, — שאם מישהו קורא לצעד הכרוך בסכנה, שומה עליו להשתתף במעשה באורח אישי. היתה זו השתתפותי הראשונה בהפגנה מזויינת. הייתי נרגש מן הדאגה הרבה שגילו הפועלים כלפי באמרם שעל כל פנים אסור לי ללכת בשורה הראשונה, שבה הלכו החברים החמושים בנשק. אכן, הסכנה היתה גדולה. עוד יותר הרגשתי את רגש האהבה אלי מצד אנשי־העם הפשוטים.

התוצאה היתה כפי שאפשר היה לצפות מראש. סוכני המשטרה נתנו בי עינם. פקיד ממשלה בכיר (אשר היה מקבל לעתים קרובות דמי לא יחרץ מיד הורי) מסר, שהמשטרה מתכוננת לאוסרני. התחלתי לחשוב כיצד להחליף את צ’נסטוחובה בעיר אחרת. אבל דבר זה לא היה כל כך קל, שכן צריך היה להביא במקומי מישהו אחר, אשר יעמוד בראש הארגון. אנחנו המטרנו מכתבים על המרכז שישלח מועמד מתאים. ואולם באותם הימים גדלה והלכה הפעילות גם באזורים אחרים ומכל מקום ומקום באו דרישות לשלוח מנהיגים ומרצים. בין השאר ביקשתי לשלוח אלינו את “אברמ’ל הדבינסקאי” (שמואל ניגר), אשר כבר קודם לכן זכה אצלנו להצלחה גדולה בהרצאותיו.

בהיותי שרוי במצב כזה אמר לי נחום סינגלובסקי, שאחיו הצעיר אהרון, המתכונן לבחינות אקסטרניות בעירם (באראנוביץ'), יכול היה אולי לעזור לנו. במידה שאנחנו היינו צעירים, אהרון היה עוד צעיר מאתנו. עם זאת אנחנו כבר ידענו את העיר, ידענו את התנאים והפועלים היו רגילים כבר לאופי הופעותינו. אף על פי כן החלטנו להביא את אהרון הצעיר לתקופת נסיון. “אין אנו מסכנים דבר”, אמר נחום. “וגם ההוצאות תהיינה קטנות. הוא יוכל לגור אצלי בחדר וגם מזונותיו לא יעלו הרבה”.

אני לקחתי אצל אמא עשרה רובלים ונחום שלח את הכסף אל אחיו. לאחר ימים אחדים הופיע הצעיר אצלנו. בדיוק היינו עסוקים אז בהכנות לקראת האחד במאי. עשינו הכנות גדולות לקראת חג הפועלים. ואכן האסיפה ביער אוֹלשטין היתה עצומה. לאורך כל הדרך מן העיר אל היער עמדו נציגי המחתרת, מוכנים לאותת לנו במקרה של סכנה. הנאספים שרו שירי פועלים ושירי־עם. בשעה שנפרש הדגל האדום של המפלגה המהפכנית החדשה נאחז הקהל התלהבות גדולה.

יחד עם הסיסמה הישנה “פועלי כל הארצות התאחדו!”, הופיעה בפעם הראשונה על הדגל האדום הסיסמה שלנו: “פועלי כל העמים, התאחדו!”.

אני הייתי המרצה. דיברתי פולנית, כרגיל. הנקודה המרכזית בנאומי היתה הסברת הסיסמה החדשה שלנו בדרך הצורך לאחד לא רק את כל הארצות, אלא גם פועלי כל העמים. לאחר נאומי ביקשתי את אהרון סינגלובסקי, האורח החדש אצלנו, שישמיע נאום ביידיש. אינני יודע מדוע, אם משום שהתבייש, או מפני שהקהל היה זר לו, או אולי מפני שלא היה רגיל לאסיפה המונית כל כך, ושמא לא היה לו מה להגיד — אותו נואם מזהיר לעתיד השמיע אז נאום חלש מאוד ולא עשה שום רושם. נחום אמר לי: “דומה שהוא יצטרך לנסוע בחזרה”. אולם קרה אחרת. עד מהרה הגיעו “סערות אוקטובר” המהפכניות האדירות והן שהפכוהו לנואם בחסד. זוהי דוגמה קלאסית כיצד מאורעות גדולים עשויים לרומם את האדם.

* * *

הדגל האדום שעמו חזרנו מן היער הוא ששכנע את המשטרה, כי “עם קרוק יש לגמור”. ואכן החליטו להגשים את המבצע הזה למחרת היום.

שעה קלה לפני המועד הגיע למחסן הטבאק שלנו סוכן המשטרה המכיר שלנו, מי שהיה “ידידנו” כביכול ופניו הביעו סוד.

בימים ההם היה נהוג ומקובל שלימי החג הנוצרי היו שולחים לו (וגם לאחרים) סל מלא בקבוקי קוניאק וסיגריות מן המובחר. הוא היה בא לעתים קרובות אל בית־המסחר שלנו, היה בוחר לעצמו מן הסוגים היקרים ביותר של טבק וסיגריות. וכבר היה מסוכם (גם בלי מלים), כי בשעת עריכת החשבון היה גיסי אומר לו: “את החשבון תוכל לסלק מאוחר יותר”. מובן שאת החשבון לא היה משלם לעולם. השיטה הזאת נועדה שלא לסכן אותו, שאיש לא יוכל להאשימו במיקח שוחד. שני הצדדים נהנו מן השיטה הזאת. הפעם, בצאתו מן העסק, שאל את גיסי מפה לאוזן, אם אהיה היום בעיר, שכן נשקפת לי סכנה.

ברור היה שהמשטרה עומדת לערוך את המבצע בו ביום.

כאשר הדבר נמסר לי בביתנו, לבשתי מייד את המעיל, נטלתי עמי קצת כסף ויצאתי, לאו דווקא בשער הראשי של ביתנו, אלא בשער האחורי והלכתי אל אחד מידידי. ואכן באותו לילה באו הז’נדארמים לחפשני — והתאכזבו מרה.

מלבד שני חברים קרובים ביותר לא ידע איש היכן אני נמצא, אפילו לא בני משפחתי, שכן חששו שאם מישהו מהם יבקר אצלי הוא עלול עוד לגרור אחריו איזה סוכן של המשטרה.

בינתיים עיבד “המנגנון החשאי” שלנו תוכנית שלמה. לאחר יומיים, בשעות הלילה, באו שני חברים אל מחבואי. בקרבת מקום כבר המתינה עגלת איכרים ובלוויית שני חברי אלה הובילוני אל אחת העיירות הסמוכות. שם עברה עלי יממה, ובחשכת הלילה העבירני איכר דרך היער אל מעבר לגבול.

כרגיל וכמקובל ב“מקצוע המבריחים” נסתיימה גם ה“קאריירה” שלי: המבריח הצעיר הפעיל נהפך הוא עצמו לנושא של הברחה.

באותו יער נסתיימה התקופה הראשונה של חיי המהפכניים.

ובאותו לילה התחילה בשבילי גם תקופתה חדשה:

— נהפכתי למהגר פוליטי.

 

חלק שני: גולה פוליטי באירופה המערבית    🔗

פרק ראשון: בקראקוב האוסטרית    🔗

בתור התחלה לגלותי הפוליטית, בתחנה הראשונה למסע הארוך, היתה קראקוב הולמת אותי מאוד. אני ידעתי היטב את ההיסטוריה של פולין, וכן אפיזודות שונות בדבר היחסים היהודיים־הפולניים. ידוע ידעתי מה גדול התפקיד שמילאה קראקוב בתקופות שונות בעבר וכן בזמן הזה. עוד בימי ההשתלמות שלנו בגימנאסיה היתה קראקוב בשבילנו מופת של תרבות פולנית ושל ציבוריות פולנית. כאשר החברים שלנו מן הקבוצות הרעיוניות הראשונות הוציא בפאריס (ברוסית) את כתב־העת המהפכני “ווֹזרוֹז’דָנייה”, היה שמו לא במקרה “התחיה” — היה זה האידיאל שלנו. על כן התענינו עניין רב בתקופות ההומאניסטיות האיטלקיות, שהוסיפו השראה למאבקים היהודיים שלנו. לגבינו, בפולין, נוספה השראה נוספת: הדוגמה הפולנית. היו אלה הימים, שבהם התחילה תקופת הפריחה הגדולה של “פולין הצעירה” אשר הלהיבה אותנו מאוד. ואכן מרכזה של התנועה הזאת היתה קראקוב.

עתה כשהיגעתי לכאן, עשתה עלי העיר רושם חזק. ואכן מצטיינת היא ביופי מיוחד במינו של הבניינים והמוסדות השונים שבתוכם היתה לי האפשרות לבחון את השקפותי ואת אהדותי. עוד ביום הראשון אצתי לראות את הקאתדראלה המפורסמת של ואוֶול, את הארמון המלכותי העתיק, התפעלתי מן הסיגנון הגוֹתי ומסגנון הרנסאנס של הבניינים — מן הפרסקות, מציורי— הזכוכית שעל החלונות ומהציורים שנוצרו כאן בידי אחד האמנים הגדולים של הרנסאנס האיטלקי.

מובן, שבאופן מיוחד עניינה אותי האוניברסיטה. שהרי היא גילמה בתוכה את הרעיונות שעליהם אנחנו חלמנו ולחמנו בשנות הגימנאסיה שלנו. התפעלנו ממוסדות ההשכלה החופשיים בלשון הפולנית ומן האוטונומיה האקדמית של המוסדות הללו. עתה עמדה לנגד עיני האוניברסיטה בעלת האופי הזה. יתירה מזו, הרי היתה היא גאוותה של פולין בתולדותיה הארוכות: מאז המאה הארבע־עשרה בעת שנבנתה, היתה היא מן האוניברסיטות המפורסמות ביותר באירופה ויכלה להשתוות עם אוניברסיטות פאדוא ובולוניה. והרי כאן למד קופרניקוס.

דווקא במאבק שלנו בשנת 1905 מה גאה היה צלילם של המלים והרעיונות משכבר, אשר כתב המלך הפולני בעת ייסוד האוניברסיטה: “אנחנו, קאז’ימיֶיז', מלך פולין, בהיות עז רצוננו — דבר שהוא גם מחובתנו — שיופץ דבר שהוא לטובת האנושות; בעוקבו אחר הדבר שהוא טוב; ובהיות שאין אנו מפקפקים כי הדבר הזה יביא תועלת, החלטנו שבעיר שלנו, קראקוב, ייבחר וייבנה מקום שבו יפרח בית־אולפנא כללי. ולמען העתיד, לנצח נצחים חותמים אנו על המסמך הזה — שתהיה זו פנינה אדירה של המדעים, אשר תוציא גברים, מפורסמים בבשלותם, מזהירים בצניעותם ובסמכותם במדעים השונים. שתבקיע מקור מים חיים, אשר ממנו ישאבו מלוא חופניים כל אלה שנפשם משתוקקת לשתות ממעיינות המדעים”.

הלהיבה אותי העובדה, שדברים אלה נכתבו במאה הארבע־עשרה — במיוחד כאשר משווים אותם עם מה שקרוי “המאה העשרים הנאורה”. עתה זה היה האידיאל של הנוער שלנו. להתעניינות הגדולה שלי במלך קאז’ימייז' היתה עוד סיבה מיוחדת: יחסו ליהודים. שהרי היה הוא השליט הנבון והנאור אשר היטיב להבין את הצרכים הסוציאליים והכלכליים של זמנו ואת התפקיד החיובי שיכולים למלא היהודים בהמשך התפתחותו של המדע. בתקופה האירופית האפלה הוא הזמין את היהודים לבוא לפולין וגילה כלפיהם ידידות כנה. הנני נזכר, שכאשר בחוג הגימנאסיה שלנו התווכחו על בעיית האנטישמיות, דיברו באירוניה מיוחדת, שכן אצלנו בעיר היה ריאקציונר אחד, עורך־דין אנטישמי, שהיה טוען, כי קאז’ימייז' גילה יחס כה טוב ליהודים, משום שהיה — מאוהב באסתר. אני העירותי אז: “מעניין באיזו מידה עלולים הסנוביזם ודעות קדומות לעוור עיניהם אפילו של אנשים בעלה השכלה אקאדמאית. שהרי חרפה היא שאדם בעל השכלה יוכל כך להעריך את ההיסטוריה של ארצו שלו”. ועוד הוספתי בחיוך את ההערה, שנפוצה אז עד מהרה בתוך הגימנאסיה: ‘לטובת קאז’ימייז’ מדברת הרבה העובדה שהוא התאהב באסתר. במידה שאנו יודעים, היתה אשה יפה ומקסימה. דבר זה מוכיח שלמלך היה טעם טוב. ואולם מה אווילי הוא אדם משכיל, המסביר תהליכים היסטוריים גדולים באורך חוטמה של קליאופטרה".

דעה זו קבעתי לעצמי בגימנסיה לאחר שלמדתי בתשומת־לב את חיבורו של הסוציולוג הפולני הגדול לודוויג קז’וביצקי, אשר כתבתי עליו לעיל. בימים ההם עוד לא היה לי האומץ לומר על “אקדמיקן”, שהוא עלול להיות גם בוּר. לדעה זאת הגעתי לא רק על יסוד הספרים והלימודים באוניברסיטה, אלא גם על יסוד ההסתכלות הממושכת באנשים רבים… אז הסברתי את דעותיהם המסולפות רק בסנוביזם ובדעות קדומות. ואולם החיים לימדוני להוסיף אל “המעלות” הללו עוד כמה קווים נוספים.

פרק שני: הכרותי עם יוזף פילסודסקי    🔗

יחד אתי אמרו לאסור בצ’נסטוחוב גם את חברי מישינסקי, אשר עמד כמוני בראש השביתה בגימנסיה. כאשר גם הוא אנוס היה לברוח, נתן לנו הסוציאליסט ד"ר מיכאלביץ' מכתב לקראקוב ובו “המלצה חמה בשביל שנינו כמנהיגי השביתות המהפכניות בגימנסיה”. המכתב נכתב אל “גברת מאריה”. כאשר צלצלנו לפי הכתובת הזאת פתחה את הדלת אשה צעירה. “את מי אתם מבקשים?” לאחר שקראה את המכתב, בעומדה עדיין במסדרון, היא הזמינה אותנו אל דירתה. אשה צעירה בלונדינית, פולניה טיפוסית, בעלת עיניים בהירות, שערותיה סרוקות חלק וחיוכה ידידותי, — טיפוס אנושי שעורר אמון כבר ממבט ראשון. החדר הגדול נסך בנו הרגשה של חמימות. על הקירות תלויות היו כמה תמונות ושני מדפים של ספרים. על המדפים כמה צעצועים קטנים, שהלמו מאוד את דמותה הנאה והנעימה, הפיליגראנית, של בעלת הבית. על גבי הקירות — שטיחים ארוגים ביד, “קילימים” פולניים מהרי הקארפאטים.

היא ביקשה מאתנו לספר לה על מהלך השביתות, שאלה כמה שאלות ושמעה בתשומת־לב רבה את דברינו. הסתבר שהיא מנהלת את “ועד העזרה הפוליטי” אשר תמך במהגרים הפוליטיים הפולנים, במיוחד במאבק למען זכויות השפה הפולנית בבתי־האולפנא שבפולין. באמצע השיחה יצא מן החדר השני (הדלת לשם היתה כל הזמן פתוחה), אדם גבה קומה ובעל מבנה גוף איתן. תוי פניו היו חריפים, ומבטו חודר מתחת לגבותיו העבותות. זה היה בעלה של גב' מאריה — יוזף פילסודסקי. מבחינה חיצונית ולפי התנהגותו, היה הוא היפוכו הגמור של אשתו, הגב' מאריה. מסתבר שהוא הקשיב לשיחתנו. כנראה ביקש לדעת במה אנו עוסקים, שכן דבריו הראשונים היו:

— “הריני מברככם, חלופצי (בחורים)! יפה שערכתם שביתה סולידארית נגד המוסקאלים”.

כאשר חברי (על יסוד מכתבו של ד"ר מיכאלביץ') סיפר על נאומי באולם הגימנסיה שציטטתי את נאומו של קיקרו נגד קאטילינה (“כמה זמן עוד תעשה שימוש לרעה, קאטילינה, בסבלנותנו?”), הוא ניתר על רגליו ולחץ את ידי בחוזקה.

— “הנה זהו. כך צריך לדבר, כך צריך לפעול. די כבר שלטו אצלנו ‘הדראַנים’ (בני הבליעל).”

ועוד יותר גבר בו הרוגז כאשר סיפרנו לו, כי “הדמוקראטים הלאומיים” היו נגד השביתה, שהם הציעו רק להגיש עצומות לממשלה. “מובן! מובן!” וכאשר מסרתי לו על הנקודה הקשה במיוחד, כי האנטישמים לא רצו בשום אופן לכלול בתוך ההחלטה את הדרישה בנוגע לשיוויון זכויות לכל העמים ובדבר ביטול הנורמה של אחוזים לגבי היהודים, בהתאם לאולטימטום שלי, הדגיש פילסודסקי הדגשה מיוחדת: “יפה נהגת, זוהי נקודה מובנת מאליה. אנחנו רוצים מדינה משלנו, מדינה חופשית, ובלא שייגרם עוול לאיזה עם שהוא. זכויות להשכלה לכול. האדונים הללו אינם מבינים זאת, עוד נצטרך לאלפם בינה!”

בנוגע לעניין אחד שפך עלינו פילסודסקי דלי מים קרים. כאשר דיברנו בהתלהבות על קראקוב, אמר:

— “כן, כל זה נכון. ואולם כל זה אינו אלא עניין של העבר. לגבי האדונים שבכאן אין אלה אבנים עתיקות. ה”סטאנצ’יקים" (הליצנים, כינוי גנאי לשמרנים הפולניים המסורתיים) אינם רוצים במאבק. הם בכלל אינם רוצים מאומה, רוצים רק לשרת את הקיסר הווינאי ואת המיניסטרים שלו. כאן הם נאמנים ושומרים על הפריבילגיות הפריציות שלהם… חלופצי, אל תניחו שיוליכוכם שולל! הריני מייעץ לכם להשגיח יפה יפה על האדונים הללו. אל תביטו רק על הצורה. שהרי למעשה אלה הם אחיהם של האנדקים שלכם".

זוכר אני שהשתמש אז במלה “האנדקים שלכם”. היה זה רמז בנוגע לאוריינטאציה הרוסית הצארית של האנדקים.

לאחר שישבנו זמן מה, קמנו ואמרנו ללכת. כל אותה שעה שדיבר הוא שתקה מאריה. בראותה שאנו עומדים ללכת אמרה:

— “לא, כך לא אניח לכם ללכת, מוכרחים אתם לשתות כוס קפה או שמא — בהשפעת הרוסים — רגילים אתם יותר לשתות תה?”

על השולחן הקטן העמידה קפה, חלב ועוגיות. גם שאלה אותנו בידידות, אם יש לנו כסף. גילתה נכונות לעזור לנו, אלא שכסף דווקא היה לנו. לא ביקשנו אלא שתייעץ לנו איפה נוכל להשיג חדר בשכר־דירה נמוך, וכיצד עלינו להירשם כאן, שכן, לא היו בידינו דרכונים. היא הרגיעה אותנו באומרה שאין לנו מה לדאוג לכך וכי כל הדברים האלה כבר יהיו בסדר. כן הוסיפה שנוכל (כ“סטודנטים חופשיים”) לשמוע את השיעורים באוניברסיטה, הגם שלא היתה בידינו תעודת בגרות כדת.

הביקור נתמשך כבר שעה ארוכה ואולם הסתבר כי למעשה לא היתה זו אלא הקדמה. שכן פילסודסקי שוב המטיר עלינו מטר של שאלות. הרגשתי שהדברים מעניינים אותו מאוד ומאוד. שוב לא היו אלא שאלות כלליות, אלא הדברים נסבו על עניינים קונקרטיים. פילסודסקי שוב לא דיבר עתה באירוניה ומתוך הסתייגות, אלא שאל מתוך התעניינות רבה וגם האזין לדברינו ברוב עניין. כמה נקודות אף רשם לו על גליון נייר. תחילה רשם לעצמו רק את הציטאטה שלי מקיקרו בהעירו שזוהי סיסמה מצויינת.

הבנתי כי הסיבה שבגללה העמיד לנו את השאלות האלו, היתה בכך שהעניינים הנדונים התייחסו למאבק שהתחולל אותה שעה ברוסיה ובפולין הקונגרסאית.

פילסודסקי, מנהיג התנועה הפולנית המהפכנית, ביקש לדעת את כל הפרטים, ולו הקטנים ביותר, בנוגע לתנועה המתפתחת והולכת בפולין הקונגרסאית. והרי אנו באים ישר משדה־הקרב ונטלנו חלק פעיל במאורעות. אולם אני תמהתי, בעת שהעמיד לי שאלות שהתייחסו במיוחד לעיר שלנו צ’נסטוחובה. הוא שאל, מה פני התנועה בכל בית־חרושת גדול ומהו הלך הרוח האמיתי בקרב הפועלים? תחילה הסברתי לעצמי את הדבר בכך שצ’נסטוחובה נמנתה עם החלקים המתועשים העיקריים של פולין והיתה אחת הנקודות החשובות ביותר בתנועה הסוציאליסטית הפולנית. היו ימים כאשר בעירנו נדפס אפילו העתון הקונספיראטיבי “רובוטניק”, הבטאון המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. שאלותיו של פילסודסקי היו איפוא מובנות לי.

ואף על פי כן הייתי מופתע. התפלאתי שמנהיג התנועה הגדולה שעברה אז תקופה של תסיסה וסערה, יתעניין בכל פרט קטן, ויהא זה אפילו בנוגע לערים חשובות. במיוחד התעניין גם במצבה של המפלגה הפולנית השניה, “הסוציאל־דימוקראטיה של פולין וליטא”, אשר הוא לחם נגדה בתקיפות.

כעבור זמן מה היטבתי להבין את הלכי הרוח שלו מאז. הוא עצמו שרוי היה דווקא באותם ימים במשבר אישי פסיכולוגי וגם מפלגתי פוליטי. מפלגתו עמדה אז על פרשת דרכים, ושומה היה עליה להחליט החלטות גורליות. וזה נגע לא רק לגבי המפלגה שלו, אלא גם לעניינים שעשויים היו להכריע בגורלה של פולין כולה.

אלה היו הימים לאחר מיצעדו של הכומר גאפון בפטרבורג. הנדון היה גם הגרעין של “הארגון הלוחם”, אשר התפרסם עם מהרה (“בוֹיוּבקה”), בהתקפותיו הטירוריסטיות על נציגי הממשלה הצארית בפולין, וכן במעשי האקספרופריאציה (ההחרמה) של כספי המוסדות הממשלתיים. בימים ההם, עת שוחחנו עם פילסודסקי בקראקוב, עמד בראש הארגון הלוחם הזה ידידו הקרוב פריסטור (מי שכיהן לימים כראש ממשלה בפולין). ואולם דווקא אז התכונן פילסודסקי עצמו ליטול לידיו את ההנהגה הראשית של הבוֹיוּבקה. ואכן, כעבור חדשים מעטים הוא עשה כן.

כלפי חוץ נראה המצב כפי שהיה במפלגה הרוסית, “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים”, שבה עמד הארגון הלוחם תחת פיקודו של הוועד המרכזי. ואולם כאן התחולל תהליך שונה לחלוטין. כפי הנראה, דווקא אז הגה פילסודסקי את הרעיון של פילוג המפלגה. על כן ביקש להחזיק בידיו קודם כל את “הארגון הלוחם”. רק הוא יכול היה להעניק למפלגה החדשה את יוקרתה. והחשוב מכול: בהיות הארגון הלוחם בידיו, יכול היה פילסודסקי לפתוח במאבק ישיר נגד הצבא הרוסי.

המאבקים הפנימיים החריפים בתוך מפלגתו התנהלו לא בגלל סתם בעיות ארגוניות או טאקטיות. נידונה אז השאלה שפולין תילחם למען ריפובליקה פולנית עצמאית ותינתק לגמרי מן הממלכה הרוסית לאחר המהפיכה. בימים ההם התנהלו בכלל ויכוחים קשים על כך שהמהפיכה המנצחה ברוסיה תיצור אפשרות להקים שתי “קונסטיטואנטות” (אסיפות מכוננות): האחת בשביל רוסיה בכלל, והאחת — בווארשה, בשביל פולין. בהתאם להחלטות של האסיפה המכוננת הווארשאית, ייקבע עתידה של פולין, אם היא תהיה עצמאית לגמרי, או שפולין תהיה חלק אוטונומי של הממלכה הרוסית.

פילסודסקי לא רצה להשאיר שום ספק בשאלות אלו. פולין חייבת בכל מחיר להיות מדינה נפרדת! יתר על כן, במאבק המעשי היומיומי חייבת המפלגה לא בלבד להדגיש זאת מבחינה פוליטית, אלא שה“ארגון הלוחם”, אשר הוקם זה עתה, חייב לפתוח במאבק ממשי נגד הצבא הרוסי וגם נגד רוסיה בכלל. בשאלה הזאת התנהל במפלגה מאבק רעיוני ופוליטי חריף. חלק מהמפלגה, בעל הדעות השמאליות, שאף להתקרב אל ה“מפלגה הסוציאל־דמוקראטית” הפולנית. לעומתם שאף פילסודסקי להתרחק ככל האפשר מנקודת־ראות כזאת. ואכן, זמן קצר לאחר שיחתי עם פילסודסקי בקראקוב חל הפילוג. פילסודסקי וחבריו קראו למפלגה החדשה “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית — הפראקציה המהפכנית”. הם הוסיפו את המלה “מהפכנית”, משום שסברו, כי המהפכני הוא אותו חלק של המפלגה, אשר נאבק כבר בעזרת הארגון הלוחם. ואכן הבוֹיוּבקה הזאת נהפכה למכשיר העיקרי במעשי הטירור שלהם.

בכך גם הוסברה התעניינותו המיוחדת של פילסודסקי בצ’נסטוחובה. מסתבר, שהוא עשה כבר אז חשבונות: איזה ארגונים, איזה סניפים ואיזה חלקי מפלגה ילכו אתו. ואכן, בעת הפילוג הלך הרוב עם אותו חלק שנקרא “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית — השמאל” (“לוויצה”). לעומת זאת היתה צ’נסטוחובה כמעט הנקודה החשובה היחידה, שברובה הגדול הצטרפה אל פילסודסקי.

בשעה שפילסודסקי שוחח אתי בדירתו הפרטית בקראקוב, האזנתי כמובן בתשומת־לב מרובה לכל מלה שיצאה מפיו, שהרי היה הוא המנהיג הסוציאליסטי המהפכני המפורסם הראשון, שעמו עשיתי הכרה אישית והיתה לי האפשרות להכירו מקרוב ולעקוב אחר מהלכיו הפסיכולוגיים, בעמדו בשורה הראשונה של המפלגה הפולנית. לאחר הפילוג הרהרתי רבות על פגישתנו בקראקוב והיטבתי להבין את פילסודסקי. לגבי דידי היתה זו גם תרומה רבת־ערך להבנת אופיים האישי של מנהיגים דגולים ושל צעדיהם הפסיכולוגיים הפוליטיים, בעת שהם מכינים פילוג במפלגה אשר הם עצמם היו בין מייסדיה.

נפרדנו בידידות. יוזף פילסודסקי ביקש שנבקר אצלם בשניה ומרת מאריה קבעה את תאריך הביקור לשבוע הקרוב.

עלי לומר, ששני אנשים אלה עשוי עלי רושם עז ביותר. אמנם התפלאתי שפילסודסקי לא הזכיר בכל השיחה הארוכה הזאת שום בעיה תיאורטית. שהרי אנחנו היינו רגילים אז, שהתיאוריה ממלאת במפלגה סוציאליסטית תפקיד ראשון במעלה. אני אומר “אנחנו”, והכוונה היא לא רק לכל הדור הצעיר שלנו, אלא גם לחברים הקשישים שבינינו. היה זה דבר אופייני לגבי כל הדור כולו. פילסודסקי לעומת זאת מעולם לא התעניין בשאלות תיאורטיות, בעיקר לא בעניינים סוציאליסטיים תיאורטיים. לאמיתו של דבר הוא היה קודם כל איש המאבק ויותר מכול עניינה אותו השאלה הלאומית, ולא הסוציאליזם. משום כך, כאשר אך נמגרה המלחמה הרוסית־יפאנית ובמדינה הצארית גברו מאוד הלכי־הרוח המהפכניים, הוא נסע לטוקיו, כדי שיפאן תסייע בידיו לכונן את הממלכה הפולנית.

אז, בקראקוב, הרגשתי, שיש לי עניין עם “אדם חזק”. כן, “איש המעשה”. אדם שמתמצא יפה ורוצה לדעת כל פרט שיש לו שייכות ישירה או עקיפה למאבקיו. מעניינת מאוד היתה בשבילי ההשוואה בין מרת מאריה ליוזף פילסודסקי. אילו הייתי מלחין, הייתי יוצר על מרת מאריה סונטה לירית לצ’לו. ואילו על פילסודסקי — מארש צבאי עם תופים חזקים ועם חצוצרות מריעות. לא במקרה הוא התעניין כה רבות בכל העניינים שהיתה להם שייכות לצבא.

* * *

הערותיו הביקורתיות של פילסודסקי בנוגע ל“שליטי קראקוב” השאירו בי עקבות רבים. תחילה הייתי קורא רק את העתון היומי הסוציאליסטי “נאפשוּד” (קדימה). עתה קראתי כבר בעניין רב את העתונות הבורגנית, בייחוד את ה“צ’אס” (הזמן), הבטאון בעל התפוצה הקטנה, אך בעל ההשפעה הגדולה של ה“סטאנצ’יקים” השמרניים. דוחה מאוד היה הקשר ההפגנתי שלהם אל “הוד רוממותו המלכותית הקיסרית פראנץ יוזף” ואל המיניסטרים שלו. גאוותם היתה על קירבתם לקיסר הווינאי, שהם נותנים אמון בו והוא נותן אמון בהם. בייחוד שאדם משלהם, הגראף גוליחובסקי, הוא ה“נאמייסטניק הקיסרי המלכותי” (המושל הכללי) לגאליציה היושב בלבוב ומושך בחוטים בסיים האוטונומי של גאליציה. ואכן מאחורי הקלעים הוא עסק בכל מיני קנוניות ו“קונצסיות”. בעזרתן הוא לא רק שיחד את הקבוצות העממיות השונות, אלא אף סילף ועיוות את כל מערכת “הבחירות הגאליצאיות” המפורסמות — לגבי הפולנים, האוקראינים והיהודים. הוא היה מומחה בתככי הניצול של כל עם ושיסויו נגד משנהו.

נתקבל הרושם, שכל דבר אפשר לקנות בכסף ואפשר לשחד את כולם. השאלה הצינית היתה רק: מה גודל המחיר, ובאיזה תככים אפשר לסדר שהצד השני לא יהיה הזריז המקדים.

ומה בדבר ה“נאפשוּד” הסוציאליסטי הרשמי? ככל שהרביתי לקרוא בו, כן נעשה רישומו עלי דוחה יותר. זה היה העתון הסוציאליסטי הראשון שקראתי בו יום יום. הבינותי, שעתון יומי איננו יכול להיות בעל חימוש תיאורטי כה רב כמו כתבי־העת החודשיים. ואולם בעתון זה נמסר מקום כה רב לכל התככים, ההתקפות האישיות, לדברי רכילות והשמצות חסרות שחר, שאין למצוא דוגמתם אפילו בבטאון של עיירה קטנטונת. והרי היתה זו קראקוב! הצגתי לעצמי את השאלה, האם הבטאון הקראקובאי לא יכול היה להיות כה רציני כמו ה“קורייר וארשאבסקי”? אמנם, האחרון היה עתון בורגני מובהק, אולם הוא השתדל לפחות להיות עתון רציני.

ומה משונה היה יחסו של ה“נאפשוּד” אל היהודים! יהודי גאליציה היו להם אז שלוש מפלגות: חסידים, מתבוללים וציונים. שתי הקבוצות הראשונות ניהלו מאבק חריף מאוד נגד הקבוצה השלישית. המצב היה פאראדוקסאלי. העתון הסוציאליסטי לחם בחריפות נגד הציונות, אך הוא קרץ עין אל החסידים והמתבוללים. והמתבוללים התגייסו בעיקר מבין השכבות הקאפיטאליסטיות העשירות. בראשם עמדו אידיאולוגים קיצוניים של האסימילציה, אשר לא אחת הגיעו עד להמרת הדת.

* * *

כפי שהוסכם, באנו לביקור שני אצל משפחת פילסודסקי. קיוויתי שגם הפעם יהיה הביקור מעניין ונעים כמו בפעם הראשונה. אמנם קיבלו את פנינו יפה, ואולם הפעם נשא הביקור אופי שונה לגמרי. גם הפעם הוא התחיל בנימה ידידותית. על השאלה, מה ראינו בינתיים, השיבותי, כי הגעתי לידי מסקנה — לאחר שקראתי את העתונים היומיים — שפילסודסקי צדק בביקורתו החריפה על השמרנים הריאקציונריים והבורגניים — ה“סטאנצ’יקים”, כי דוחה הדבר משנוכחים לדעת, מה רב ההבדל ביניהם ובין הגיבור האהוב עלינו, טאדיאוש קושצ’יושקו, מי שהיה ידידו הקרוב של הנשיא ג’פרסון האמריקני, מי שהשתתף במהפכה האמריקנית, ובפרט לאחר שחזר מארצות הברית לפולין ואירגן כאן בקראקוב את ההתקוממות הלאומית.

“עתה לא היה מוצא כאן אלא אבנים מתות”, העיר פילסודסקי, “ואולי היו האדונים שבכאן אף חוסמים לפניו את הכניסה”.

“אולם בווארשה היו מקבלים אותו בהתלהבות”, העירותי.

“ודאי”.

נתחוור לי שפילסודסקי (בלי קשר עם האוריינטאציה הפוליטית שלו) רואה את וארשה כבסיסו הבטוח ביותר.

הוא ומרת מאריה היו גם מרוצים מאוד מן ההשוואה הסארקסטית השניה שלי. בדברי על הצארית הרוסית יקאטרינה, הייתי נוהג (עוד בהיותי תלמיד גימנסיה) לשנות את שמה, בהוסיפי רק מלה אחת: במקום “יקאטרינה הגדולה” הייתי נוהג לומר “יקאטרינה היצאנית הגדולה”. פילסודסקי העיר בחיוך: “לא רע! זה מגיע לה!”

המשך השיחה עבר לנושא היהודי. אני אמרתי שיש להצטער על שהסוציאליסטים הפולנים לוחמים נגד הדרישות הלאומיות היהודיות. לפי דעתי, מן הדין היה שהם יתמכו בדרישות אלו, שהרי שייכות הן לתנועות המהפכניות ולתנועות השחרור.

פילסודסקי שאל בתמיהה:

“אתה רוצה לתמוך בז’ארגון?!”

“כן, אבל מדובר על הרבה יותר מאשר על הלשון בלבד. כמו אצל מיטב הפולנים, מדובר גם אצל היהודים בתחיה לאומית בכללה”.

“לשם מה זה נחוץ לך?”

עתה התחלתי אני לתמוה. בכלל לא ציפיתי כאן לשאלה כזאת. השאלה היתה ידועה לי היטב (היטב יתר על המידה!) מצ’נסטוחובה, מפיוטרקוב, מסוסנוביץ' ומווארשה. אולם שם היו שואלים שאלה זו (בנימה פולמוסית רטורית) הסנובים וגם המתבוללים הבורגנים המרוצים מעצם. ואילו כאן נשאלה השאלה בפי מנהיג פועלים סוציאליסטי מפורסם ומוכר. מפי אדם כזה לא ציפיתי כלל לשאלה כזאת. אולם עלי להדגיש כאן, שבמרוצת השנים שמעתי שאלה זו אפילו מפי סוציאל־דמוקראטים מפורסמים, בייחוד מפי אלה הרוסיים, ואולם אז שמעתי אותה בפעם הראשונה.

מסתבר, שגם כאן נתפסתי להתלהבות שנות הנעורים ולמזגי הצעיר.

בייחוד כשאמר, כי “היהודים המשכילים והמתקדמים מדברים פולנית וקוראים פולנית ורואים את עצמם כפולנים”.

“אנשים בודדים יכולים אולי להתבולל”, אמרתי, “זהו עניינם האישי. ואולם מבחינה ציבורית, בתורת עם אין היהודים רוצים להתבולל. ודעתי היא שעם איננו יכול להתבולל. עם חי כקולקטיב ויש לו תרבות מפותחת משלו”.

הנימוק של פילסודסקי (הוא היה בדעה, כי זהו המומנט החזק ביותר) היה, כי היהודים אינם אלא בני דת, היהדות אינה אלא דת.

“לא, לא!”

השיחה נהפכה לוויכוח לוהט. אני הדגשתי בחוזקה, כי כמו אצל כל עם, המתקדמים הם החוגים הסוציאליסטיים ודווקא הם, כל הכיוונים, כל הזרמים, (על אף כל ההבדלים התיאורטיים והפוליטיים האחרים שביניהם), נמנים עם המחנה היהודי הלאומי. ומכאיב הדבר שהחוגים המתקדמים הסוציאליסטיים של עמים אחרים אינם מבינים זאת.

פילסודסקי ומרת מאריה ידעו כבר היטב עוד מהביקור הראשון, שאני יהודי, שהרי אז כבר מסרתי להם, שבשביתת הגימנסיה הצגתי כאולטימאטום את התביעה לבטל את ההגבלות הקיימות לגבי היהודים. דבר זה לא רק שהוא הבין אותו היטב, אלא גם נתן לו את הסכמתו המלאה. ואולם אך באתי אליו עם החבר הפולני שלי, ושנינו הומלצנו כמנהיגי המאבק למען הפולנית כלשון הלימוד בבתי־האולפנא הרוסיים, נסתבר כי מבחינה לאומית, הוא לא ראה שום הבדל ביני ובין חברי. כפי הנראה סבור היה, שהנני יהודי כמו החברים היהודיים שלו. שהרי במפלגה הפולנית היו חברים יהודים רבים (המפלגה אפילו הוציאה בטאון ביידיש). בייחוד הכיר יפה את החברים המרכזיים שלו, כגון ד“ר הרמן דיאמנט, ד”ר ליברמן (מי שהיו לימים מנהיגים פולניים בסיים הווארשאי), אשר כבר אז, בווינה ובגאליציה, מילאו תפקיד חשוב. שלא לדבר על חבריו בפולין הרוסית כגון ד"ר פליכס פרל. פילסודסקי חשב איפוא, שגם אני שייך לאותו סוג. ראיתי שהיה אחוז השתוממות כנה. אולם גם אני הייתי מלא תמיהה על נקודת־הראות שלו.

כרגיל, גם בוויכוח הזה גילתה מרת מאריה את חוש הטאקט העדין שלה, בהצליחה להחזיר את השיחה לנימתה הידידותית:

“ואולם אתה, חבר”, פנתה אלי, “הנך פולני. שהרי אתה עמדת בראש הוועד למען זכויות הלשון הפולנית וגם סיכנת את חירותך למענה. והרי זה קרבן גדול”.

התערבותה היתה מועילה מאוד, והמשך השיחה כבר היה שקט בהרבה.

“נכון”, אמרתי. “והייתי רואה לי את הדבר כפחיתות כבוד, אילו הייתי נוהג אחרת. המאבק בפולין הקונגרסאית הוא נגד העריצות הצארית ולמען פתרון חופשי והוגן לכל הבעיות. יהודי פולין כבר חיים כאן זה מאות שנים וגורלם קשור בקידומה של פולין ובהמשך התפתחותה. הארץ אינה שייכת לרוסיה והצ’ינובניקים (הפקידים) הרוסיים מפטרבורג ומוסקבה אין להם מה לחפש כאן. לכן מעוניינים היהודים, כמוהם כפולנים, להתפתחותה החופשית של הארץ כמדינה דמוקראטית. אולם הפולנים אינם הבעלים היחידים של הארץ. הארץ שייכת לכולם. ואם חלק כמו היהודים מבקשים שתהיה להם תרבות לאומית משלהם, חייבים כל היסודות הלוחמים למען החירות להכיר בכך. כיצד תתפתח תנועת התחיה הלאומית היהודית להבא — על כך קיימים סיכסוכים חריפים במחנה היהודי עצמו, בפרט במחנה היהודי הסוציאליסטי. ואולם כולם כאחד מתנגדים לכפיה הלאומית”.

וחזרתי ואמרתי עוד פעם, כי יהודים בודדים יכולים להתבולל. כמדומני שנקודה זאת העליתי אז, בשיחה ההיא בקראקוב, בפעם הראשונה. בשנים שלאחר מכן חזרתי על הדברים האלה שוב ושוב בהזדמנויות שונות.

מרת מאריה שוב התערבה בקולה השקט: — “הדבר החשוב ביותר הוא שאתה רואה כדבר נחוץ את המאבק — ואתה גם משתתף בו באורח פוליטי — למען עצמאותה של המדינה הפולנית. זהו הדבר החשוב ביותר והוא המאחד אותנו”.

גם הפעם היתה הערתה לתועלת.

הרומן שלנו עם פילסודסקי נסתיים בביקור השני הזה. היחסים הצטננו, אף־על־פי־כן נשארה נימה ידידותית. כאשר נפרדנו (הפעם הביקור היה ממושך מאוד), הוא שאלני שוב: “האם נחוץ לך משהו?” והוא הציע לי כסף, אם אני נזקק לו. אבל גם הפעם לא הייתי זקוק לכסף.

כעבור זמן, עת עמדתי לעזוב את קראקוב, באתי להיפרד מהם ולהודות להם על העזרה שהגישו לנו ועל קבלת־הפנים הידידותית שכיבדוני בה.

פילסודסקי לא היה אז בביתו, ומרת מאריה נפרדה אז מאתנו בלבביות רבה.

מאז לא זכיתי לראותה עוד. היא מתה כבר בריפובליקה הפולנית העצמאית. אשר ליוזף פילסודסקי, אותו ראיתי עוד גם לאחר מכן. בפעם הראשונה (מייד לאחר שהגעתי לפולין העצמאית) בארמון המלכותי העתיק ומפואר בווארשה — כמי שהיה אז השליט למעשה במדינה שקמה לתחיה.

על כל פנים בקראקוב, בעת שני הביקורים הללו שלי אצלו, לא תיארתי לעצמי שכעבור שלושים שנה יהיה הוא, אשר מתח ביקורת כה חריפה על קראקוב, טמון בקבר שבאוואוול ההיסטורית העתיקה, ליד קברי המלכים וליד האישים הדגולים והנודעים ביותר של פולין.

פרק שלישי: הספרות הפולנית והתחיה היהודית    🔗

אם התאכזבתי מן השליטים הפולנים בקראקוב ובגאליציה בכלל, בעת שהאזנתי ועקבתי בתשומת־לב אחר הטאקטיקה והפראקטיקה שלהם, הרי בתחום התרבותי נתקיים תהליך הפוך. ככל שהרביתי להכיר מקרוב את יצירות אנשי־הרוח הפולנים בתחום התרבות, כן גברה התלהבותי מהם. ואכן היתה זו תקופת שיא פריחתה של התרבות הפולנית, תקופת תחיה אמיתית בכל תחומי התרבות — הפרוזה והשירה, הציור, המוזיקה והתיאטרון. “מלוֹדה פוֹלסקה” (פולין הצעירה), היתה לא רק זרם חדש ולא רק פולין צעירה. היו אלה יסודות בעלי מרץ יצירה עצום ביותר בימים ההם, וקראקוב היתה בירתם. כאן התגוררו הסופרים הגדולים וכאן הופגן הענף הבולט ביותר של התרבות הפולנית: התיאטרון הפולני. מבין הסופרים המרכזיים עמדו כאן בשורה הראשונה המשוררים מאז’ימייז' טטמאיֶיר, לוציאן רידל, וקודם כל המשורר האופייני ביותר לאותה תקופה, הסימבוליקן יאן קספרוביץ. ומעל כולם — המחזאי המשורר סטאניסלב ויספיאנסקי. מובן מאליו, שהתעניינתי הן ביצירות והן באמנים.

הם היו נוהגים לשבת בבית־הקפה האמנותי האינטימי “מיכאליק”, שבו היו שמורים להם תמיד שולחנות מיוחדים. מובן, שבשבילנו, הנוער והסטודנטים, היה בית־קפה זה מרכז־משיכה עצום, ואכן היינו מבלים כאן הרבה מזמננו.

וכרגיל לגבי בני־נעורים, היינו מתעניינים הרבה בספרים ובמאמרים החדשים. וכאן רכשנו לנו מכל הבא ליד והרכבתי לי אוסף קטן של הספרים, שזה אך הופיעו. הייתי נוהג לשבת בפארק, או בשעה מאוחרת בלילה אצלי בחדר והייתי בולע את הפירסומים החדשים. הרבה ערבים ביליתי בתיאטרון. ואכן היו כל אלה דברים אשר קסמו לנו מאוד. בדיוק בימי שהותי בקראקוב פירסם ויספיאנסקי שני מחזות: “ליל נובמבר” ו־“אקרופוליס”. אלו היו יצירות מקוריות, הממזגות באופן מיוחד במינו את הריאליזם עם הסימבוליזם, חזון ופסיכולוגיה. קסם מיוחד היה בעובדה, שעל הבימה מופיעים אישים היסטוריים ריאליים, שהיו ידועים לנו מלימודי ההיסטוריה. כשם שבאתונה של יוון העתיקה מרוכזות כל יצירות־אמנות באקרופוליס במקום, שבו שלטו גם האלים היווניים. כך הציג ויספיאנסקי כאן את קראקוב כמרכז התחיה של פולין בת ימינו.

בעת ביקורי בווארשה הייתי יושב לעתים קרובות עם הידידים בפארק הגדול לאז’יֶנקי שליד הארמון המלכותי היפה (המקום היפה ביותר בווארשה כולה). על כן התעניינתי במיוחד כיצד החיה ויספיאנסקי במחזה שלו את האישים ההיסטוריים השונים (שפסליהם ניצבים ליד הארמון לאז’ינקי), ובפרספקטיבה הכפולה הזאת (של ההיסטוריה ושל הזמן ההווה) הוא ניתח ניתוח פסיכולוגי הן את תכונותיהם והן את המצב הלאומי כולו. לפיכך מורגשת כאן באופן בולט במיוחד הטראגדיה של השיעבוד הלאומי — והגעגועים לקום לתחיה ולבנות מחדש הן את התרבות והן את הקיום הלאומי העצמאי והחופשי.

בכוח רב נמשכנו אחר הדראמה של ויספיאנסקי “וֶסֶלֶה” (החתונה). אך ראיתי על גבי מודעות התיאטרון שמציגים את המחזה הזה, רצתי מייד לקנות כרטיס. הכול במחזה זה היה כל כך חדש ומהפכני מבחינה אמנותית, ששלוש פעמים הלכתי לראות את ההצגה למען אוכל להבינה כראוי. המחזה עורר אז סנסאציה גדולה ביותר, ושימש מפנה בתיאטרון הפולני ובמובן מסויים גם בתיאטרון המודרני בכלל. בווארשה, ובפרט בחוג ההשתלמות שלנו בגימנאסיה, התווכחנו רבות על המחזה הזה. תחת השלטון הרוסי אי אפשר היה להציג את המחזה, אבל היינו קוראים רבות על ההצגה. מובן איפוא, שכאשר נזדמנה לי האפשרות — ובקראקוב דווקא! — לחזות בהצגה, לא רציתי להחמיצה. אין כל ספק שהתיאטרון הקראקובאי נמנה אז בין התיאטרונים המודרניים של אירופה.

החידוש היה בכך, שאל האישים הריאליים, לרבות אישים ידועים שהיו עוד בין החיים — הוסיף המחבר גם דמויות סימליות. בדרך זו נתקבלה קונצפציה דראמתית מיוחדת במינה, מין תערובת אמנותית של ריאליזם וסימבוליזם, היסטוריה ואקטואליות, עד ששוב אין אפשרות להבדיל בין החיים היומיומיים של עתה לבין חזונו של המחבר. החיים עוברים כאן לתחום האמנות, והאמנות אל תחום החיים. הרבה סייעו כאן השחקנים הצעירים, בעלי הכשרונות הגדולים.

העלילה שבמחזה היא אמיתית וידועה למדי. משורר פולני ידוע נשא לאשה בת־איכרים צעירה ויפה והתיישב עמה בכפר. לחתונה באו הרבה מאוד אורחים שהוזמנו על־ידי שני הצדדים. גם ויספיאנסקי היה נוכח באותה חתונה. נטל הוא איפוא את המאורע המיוחד במינו הזה והציגו במימד דראמתי־פיוטי חדש. אורחי החתונה מהווים מעין חתך של השכבות הסוציאליות השונות, של הגוונים הפוליטיים והלאומיים: סוחרים, עתונאים, איכרים ובני־אצולה. חתונת המשורר עם בת האיכרים נהפכת כאן לנסיון מצד השכבות הסוציאליות השונות “לקשור קשרי אחווה”. נערך מאזן של ההיסטוריה הלאומית. מן הבסיס הנוכחי נשלח מבט לעבר העתיד. בהבלטה רבה מתוארים כאן הדיעות והילכי־הרוח של הדור שלנו. הנה עתונאי מרוצה מעצמו ומדושן עונג אומר לאיכר: “תשתולל לה המלחמה בכל העולם, ובלבד שבכפר הפולני יהיה שקט”. משיב לו האיכר: “אדוני, אתה מפחד מפני תנועת האיכרים. בלבך פנימה הנך לועג לנו, ואולם אנו מתפרצים אל ההתכתשויות”…

השירה, הדראמה של דורנו מתבטאת ברעיון המרכזי:

“נשמתו של כל אדם כל כך גדושה, שלעתים חסרה הנשימה, כאילו היה רצון לרוץ הלאה, הלאה… במלוא תעוזת הלב, לקראת דברים גדולים, אדירים, וכאן זוחלת וחודרת לנשמה היומיומיות האפורה, חומקת לתוך הפה והאוזניים והעיניים. ויש רצון כביר לחרוג ולנתר, לפשוט את הזרועות לכל מלוא אורכן, לפרוש את הכנפיים הגדולות, לעוף, לנתר על מכשולים — והנה זוחלת האפרוריות השפלה וחודרת לתוך הפה, לאוזניים, לעיניים”.

החתונה נהפכת לחלום והחלום סוחף עמו את כל קהל האורחים המדלגים והמקפצים. נערה יהודית צעירה, החדורה רוח פיוטית, רחל, ומשורר פולני מממשים חזונם: שולחים שליח אל העולם הגדול, שיביא לכאן את המשיח הפולני, ועל חבל הם תולים קרן זהב שתכריז על ימות המשיח. והוא, השליח, חוזר, ומודיע כי איבד את הקרן. הטראגדיה המתרכזת בשתי השורות המסכמות: “היה לך, ברנש, קרן זהב, לא נותר לך אלא החבל בלבד”.

והנה יש לנו כאן כל הטראגיקה המזעזעת של הדור שלנו. אין לתמוה איפוא ש“החתונה” זיעזעה את מיטב כוחותיה של פולין. היה כאן יותר מאשר מחזה תיאטרוני, יותר מאשר סנסאציה ספרותית, היה זה גורלו של דורנו.

מובן גם שהתמונה האקטואלית הזאת של פולין “הצעירה” חדרה עמוק גם ללב הדור היהודי הצעיר שלנו, ל“ישראל הצעירה”. אפילו ללבם של המשוררים היהודים נגע הדבר. באורח בולט ביותר הביע זאת י. ל. פרץ במחזהו “בלילה בשוק הישן” ואין ספק כי ההשראה לכתיבתו באה מן “החתונה” של ויספיאנסקי. לדוגמא התמונה הזאת: גם ב“חתונה” של ויספיאנסקי מתרחשים המאורעות בשעות המאוחרות של הלילה בכיכר שוממה, ליד אולם־החתונה של האיכרים שמתוכו באים ויוצאים האורחים השונים. הרעיון של המשיח הפולני, של קרן הזהב — השפיעו ללא ספק אף הם עמוקות על הסופר היהודי הגדול ובאו על ביטויים ב“שלשלת הזהב”.

סבור אני, שפרץ לא ראה בקראקוב את “החתונה” של ויספיאנסקי. שהרי לנסוע מווארשה לקראקוב לא היה אז מן הדברים הקלים: דרכון לחוץ לארץ, ויזות וכיו’ב. אך בטוח הדבר, שפרץ ידע היטב את יצירותיו של ויספיאנסקי ואף העריך אותן מאוד. לימים, כאשר באתי מחוץ לארץ לווארשה, שוחחתי עמו כמה שיחות וסיפרתי לו על “החתונה” בקראקוב, חקר אותי הסופר האהוב שלנו וביקש לדעת את כל פרטי הפרטים הנוגעים להצגה.

יש ברצוני להוסיף עוד, כי מתעורר בי החשד, שהדמות הפיוטית של רחל היהודיה אצל ויספיאנסקי השרתה מרוחה אחר כך גם על שלום אש בתיאורו את “יוסטינה”, היהודיה הפולנית הצעירה במחזהו “ימות המשיח”. זמן קצר לפני מותו של שלום אש, בטיילי עמו בחוצות ירושלים אפילו שאלתיו על כך. שאלתי כמובן לא במישרין, אלא בעקיפין. ואולם תשובה ישירה או עקיפה לא קיבלתי ממנו. יתכן שהיה זה מחמת רוחו הנכאה של הסופר בימים ההם.

כפי שכבר אמרתי, היתה ל“פולין הצעירה” השפעה חזקה מאוד על הדור שלנו. אם הגיבור הרוסי שלנו היה בימים ההם מאקסים גורקי, אשר שר באורח סוציאלי־פוליטי “שיהלום הסער מהלומה עזה ככל האפשר!” — הרי ויספיאנסקי (וגם סטפאן ז’ירומסקי) כבש אותנו בתיאוריו בתחומי הדראמה הלאומית ההיסטורית וביחס הבוז שלו כלפי השבעים, המרוצים, ביומיומיות האפורה ומובן, שכל אלה לא יכלו שלא להשפיע על דורנו, בפרט על האינטליגנציה הצעירה.

בקשר לתקופת חיי בקראקוב, שומה עלי להזכיר כאן עוד שם אחד: וילהלם פלדמן: יליד קראקוב, עורך של כתב־העת הפולני רב־ההשפעה “קריטיקה”, ההיסטוריון המוכר ביותר של הספרות הפולנית וכן של ההתקוממויות הפולניות הלאומיות — ו…יהודי. הוא היה מבטא רב־כשרון של זמנו.

אותי עניין הוא באופן מיוחד. עוד בשנות לימודי בגימנסיה הכרתי את ספריו ובחיבורי על הספרות הפולנית בגימנסיה הייתי מרבה לצטטו. אולם היה עוד עניין חשוב אשר בגללו ביקשתי להכירו. וילהלם פלדמן תירגם את “חולמי הגיטו” של ישראל זנגוויל וכתב הקדמה נלהבת. את כתבי זנגוויל הכרתי (כרבים מאתנו) בעיקר הודות לתרגומו של פלדמן.

פלדמן היה מתבולל מובהק. אם עסק למעשה באיזו שהיא פעולה ציבורית למען ההתבוללות — זאת לא אדע. אולם הוא היה מוכר כאחד האידיאולוגים הספרותיים החשובים ביותר של התנועה הלאומית הפולנית. ואכן מעניינת מאוד היתה עמדתו לגבי הטראגיקה ההיסטורית היהודית.

פלדמן הבין יפה מאוד את תפיסתו של זנגוויל, ואת הטראגדיה ההיסטורית היהודית בכלל. הוא כתב נכון, ש“סביבתו האמנותית של זנגוויל הוא הגיטו, ונשמתו — הוא החלום”. שכן כל הדמויות אשר זנגוויל מתאר אותן, למן הגיטו הוונציאני והרומי ועד לשפינוזה, לסאל והיינה, מהווים אחדות אחת, אשר מתגלמת במארטירולוגיה של עם ישראל. האישים היהודיים הטראגיים מושיטים ידיהם אל האור, אך האור צורב את ידיהם באופן מכאיב, מאיר באורח בולט עוד יותר את פצעיהם ואת הטלאי הצהוב שעל בגדיהם. הניגוד שביניהם ובין העולם נעשה חריף וטראגי יותר. השלמות הרוחנית הישנה נשברה. — ופלדמן מציג את השאלה: “ואולם היכן היא ההרמוניה החדשה והפתרון המלא?”

הפירוש הזה נראה בעיני מאוד, והערכתיו. הוא קירב אלי עוד יותר את אישיותו של פלדמן. מובן איפוא שהשתמשתי בהזדמנות הראשונה להכירו באורח אישי. אמרתי לו גלויות, שהאינטרפרטאציה שלו לגבי “פולין הצעירה”, לא זו בלבד שהלהיבה את הנוער שלנו, אלא שדווקא אותה פולין הצעירה היא היא שהגבירה בנו בייתר שאת את כמיהתנו לתחיה היהודית של ישראל הצעירה שלנו.

פלדמן האזין לדברי בתשומת־לב רבה והמלים הראשונות של תשובתו היו: “מעניין, מעניין מאוד”. בחיוכו טוב־הלב כאילו הוסיף — “הנני מרוצה מאוד מכך”. הוא נתן לי במתנה את ספרו וכתב עליו: “לאנטוזיאסט הפולני ולפאטריוט היהודי”.

בהיפרדי ממנו, הודעתי לו, שהנני מקווה להכיר בקרוב באורח אישי את זנגוויל, וכי אמסור לו את תוכן שיחתנו: “אהיה מרוצה מכך והייתי רוצה מאוד להכירו גם בצמי”, אמר.

בפגישתי הראשונה עם זנגוויל לא עשיתי כן. הימים היו אז טראגיים יתר על המידה, היו פילוגים רבים. אולם לאחר שנים רבות, בהיותי בלונדון, סיפרתי את הדבר לזנגוויל וגם תירגמתי לו את ההקדמה של פלדמן לתרגום ספרו. יחד עם זנגוויל אמרנו אז לשלוח לפלדמן גלויה עם דרישת שלום. אלא שקראקוב היתה שרויה בעת ההיא במחנה “האויב” האוסטרי, כך שאנוסים היינו להסתפק רק בכוונותינו הטובות. אחר המלחמה, בשובי לווארשה, לא שכחתי את פלדמן; קיוויתי להיפגש עמו. למרבה הצער הוא מת חדשים אחדים לאחר שפולין השיגה את עצמאותה. שלחתי מכתב של השתתפותי הכנה בצער אל בנו, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה של קראקוב.

לפי דעתי יכול וילהלם פלדמן לשמש דוגמא קלאסית של איש־רוח יוצר ועתיר כשרון, אשר הגיע למצב של התבוללות עמוקה, הקדיש את כשרונותיו לתרבות הסביבה הכללית. ואולם ברגע שהוא ניתקל בעולם של רוח יהודית יוצרת אמיתית, רוח לאומית היסטורית, אמיתית, מייד נמשכה נפשו אליה.

פרק רביעי: המשבר הלאומי אצל יהודי גאליציה    🔗

בינתיים שוטטתי על פני קראקוב והתפעלתי מן הרְבָעים היהודיים העתיקים בקאז’מייז': בית־הכנסת העתיק בסגנון הגותי מן המאה הארבע־עשרה עם הבימה המפורסמת, יצירה אמנותית למופת; בית־כנסת אחר עם ציורי־הקיר הנפלאים. וגם עוד בתי־כנסת בסגנון הרנסנס. התפעלתי גם מ“רחוב היהודים”. המלך הגדול יכול היה להתגאות ביחסו ההומאני ובהערכתו את האמנות היהודית. מספר היהודים בקראקוב בימי לא הגיע לעשרים וחמשה אלף. הם היו גאים בכך, שהם היורשים של הימים הגדולים עוד מלפני ארבע מאות שנה… מה מיוחד במינו היה צלילה של החצוצרה אשר קול תרועתה נישא עד לכאן מצריח הקאתדראלה על שם מאריה.

בסביבה העתיקה והמסורתית הזאת הורגשו אז (1905) המאורעות הסוערים, שהדיהם נישאו לכאן מרוסיה הצארית. אותן “רוחות חדשות” מן העבר ההוא של הגבול הורגשו בעוצמה מיוחדת אצל הפולנים, אולם אצל היהודים — עוד יותר. עתה נמצאו יהודי גאליציה תחת השפעה כפולה רבת עוצמה. החיים הפולניים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים השפיעו על היהודים, זוהי תופעה טבעית, בייחוד אצל שכנים כה קרובים. אולם עתה השפיעו הנחשולים המהפכניים מרוסיה עוד יותר על היהודים מאשר על הפולנים. היה זה המשבר הפסיכולוגי או הנפשי של יהודי גאליציה. הייתי עד־ראיה לכך, כיצד למן עצם ההתחלה התחילו להשתנות הילכי־הרוח אצל היהודים.

מעניין ביותר היה לעקוב ולראות, כיצד לפתע, אך בכוח גובר והולך, התעוררו ההמונים להכרה חדשה, חברתית וגם לאומית.

ההתבוללות בגאליציה קיבלה צורות קיצוניות עוד יותר מאשר ברוסיה ובפולין הקונגרסאית. שם היו החיים החברתיים אסורים לחלוטין, על כן מן הנמנע היה להטיף בגלוי גם לרעיונות ההתבוללות על כל מסקנותיהם, כפי שזה קרה בגאליציה. אם דיברו ברוסיה על כך, כיצד ייראו החיים היהודיים והיחסים עם העמים האחרים לאחר המהפכה, הרי בקראקוב שרר כבר עתה חופש גמור לדבר על הכול בגלוי — וגם להוציא את המסקנות הקיצוניות ביותר. והקיצוניוּת הרי טבועה היא באופיו של היהודי. המזג היהודי הטיפוסי דחף את ההמונים ואת האינטליגנציה אל המסקנות הללו.

והפולנים, בייחוד עתה, בימי־התחיה היפים ביותר של “פולין הצעירה”, היה להם במה “לעשות רושם”. הסופרים הפולנים הגדולים בעלי השאיפות המתקדמות וההומאניסטיות, מצאו להם בקרב האינטליגנציה היהודית לא רק “חוג צרכנים” חזק ורב השפעה, אלא גם קוראים נלהבים, שומעים ופרשנים. בשנה המסוערת 1905 הסתמכו במיוחד על המהפיכה הפולנית משנת 1846, כאשר קושצ’יוּשקוֹ (ודווקא בקראקוב) הרים את נס המהפיכה שלו והכריז על שיוויון מלא של כל האזרחים (גם יהודים) במדינה. האמן האמינו, כי דווקא עתה, לאחר השנים הקשות, הגיעה השעה להגשים את כל הסיסמאות, שכל כך הזכירו את האידיאלים של המהפיכה הצרפתית הגדולה. אכן, חלק ניכר של האינטליגנציה היהודית היה מתבולל בפועל והאחרים הטיפו באופן גלוי וברור להתבוללות.

ברם, האופייני שבדבר היה, שגם חוגים חשובים של פועלים ובעלי־מלאכה יהודים השתייכו ל“המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הפולנית” החזקה, שהטיפה להתבוללות וסחפה את חבריה, הפועלים היהודים, בזרם הרעיונות הללו. אגב, איגנאצי דאשינסקי, מנהיג המפלגה, נואם מוכשר מאוד, נבחר לבית־הנבחרים בווינה במידה רבה בקולות יהודיים.

עתה התחילו הסערות לשנות את המצב במידה רבה. בייחוד התנועה הסוציאליסטית היהודית, אשר הגיעה לממדים עצומים, עשתה רושם עז והדביקה את אנשי העמל. התחיל משבר ההתבוללות.

קראקוב לא היתה מרכז תעשייתי. בחיים היהודיים היו היסודות העובדים מורכבים בעיקר מבעלי־מלאכה ומפקידי מסחר. שתי השכבות האלה חיו בתנאים קשים ביותר. ואכן אצל פקידי המסחר האלה התחיל לזוז משהו.

שלמה קפלאנסקי (שנה קודם לכן העברתי אותו אל מעבר לגבול הרוסי) בהגיעו לווינה התחיל תיכף, בהיותו עוד סטודנט צעיר, להוציא את ה“יידישער ארבעטאר”. אבל הביולטינים החודשיים הקטנים כתובים היו בגרמנית. לאחר מכן הוסיפו לכתב־העת תוספת קטנה — ביידיש. אם כי כתב העת נערך והוצא לאור באוסטריה, הרי למעשה הורגשה בו יותר מכול — רוסיה. אופייני הדבר שקפלאנסקי בזכרונותיו מספר, כי משום שעדיין לא השתלט על הנוסח העתונאי, היה נוהג לספר לשני חברים כל מה שידע על רוסיה, על ה“בונד” ועל “פועלי־ציון”, והחברים הללו היו הופכים את דבריו למאמרים. חסידיו הראשונים, בגאליציה כמו בווינה, היו פקידי המסחר. הם היו הראשונים שפתחו בהתמרדות הן נגד מדיניות ההתבוללות של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, והן נגד התנאים הכלכליים הבלתי אנושיים שהיו שרויים בהם.

* * *

כשבאתי לקראקוב הכרתי אי אלה תלמידי גימנסיה יהודיים, השתדלתי למשוך אותם ולשכנעם שיקבלו את רעיונותינו. באמצעות תלמידי הגימנסיה האלה הכרתי את פקידי המסחר, ואכן בקבוצה הזאת התחלתי לנהל הסברה חברתית פוליטית באותה רוח שניהלתי ברוסיה, ואולם כאן נוצר מצב פאראדוקסאלי משונה: הספרות שהפצתי ביניהם היתה ה“דקלראציה” של ה“הציוניסטיש־סאָציאליסטישע ארבעטער פארטיי (ס.ס.)”, שזה אך נוסדה ברוסיה. פרט פיקאנטי — ההצהרה הזאת, שרק לפני זמן קצר הדפסתי אותה באותה קראקוב עצמה, נשלחה אלי מצ’נסטוחובה. בעת שהדפסתי את הקונטרס הקטן הזה, שמרתי בסודיות רבה ביותר על כך, שבייחוד בקראקוב לא ייוודע הדבר לאיש, למען לא יימצאו כל עיקבות של המשלוחים המהפכניים הבלתי־ליגאליים שלנו ושלא יוכלו לגלות את המחתרת שלנו.

עתה היתה העבודה קלה יותר, אף־על־פי שלא היו לי אלא עותקים מעטים, שכן אפשר היה לקרוא אותם באופן חופשי בפגישותינו. קו פיקאנטי נוסף לעניין הזה: לפי בקשתי שלחו לי נחמן סירקין ומשה ליטבאקוב עוד כמה עותקים, ששלחתי להם שנה קודם לכן. בניגוד לימים עברו, היתה ההתכתבות שלנו עתה ליגאלית: מצרפת לאוסטריה.

ה“הצהרה” שפורסמה בשביל רוסיה, היתה במובנים רבים כאילו מותאמת במיוחד לחיים של גאליציה. שהרי הנימה היסודית שבה היתה: “אנחנו הציונים הסוציאליסטים, מציבים לעצמנו כמטרה סופית חברה יהודית סוציאליסטית. בנוקטנו את נקודת ההשקפה הסוציאל־דמוקראטית הכללית, ובנהלנו מאבק נגד המשטר הקאפיטליסטי, הננו משוכנעים שאת האידיאל הסוציאליסטי שלנו יכולים אנו להגשים רק על ידי מלחמת המעמדות המתמדת שלנו עם שאר המעמדות של העם היהודי, שגם הם מעוניינים בהתגשמות הציונית. אנו יוצאים נגד ההמון הציוני הכללי כפרוליטריון בעל הכרה מעמדית, שיש לו אינטרסים ומטרות מעמדיים משלו… אנו מופיעים ברגע חשוב ואחראי. ההמונים היהודיים הגדולים כוֹרעים תחת הנטל הכבד”. משמע — מאבק נגד הקאפיטאליזם למען הסוציאליזם.

העקרונות הכללים הללו כוחם היה יפה לא רק בשביל רוסיה. זאת הבינונו עוד זמן רב קודם לכן, שהרי עמדנו על הבסיס של כלל־עולמיות העם היהודי.

דבר שלא ציפיתי לו (וזאת היתה הפתעה בשבילי) ש“פרוגרמת המינימום” שניסחנו בשביל רוסיה, בייחוד הנקודות הכלכליות והפוליטיות שבה, נעשתה עתה אקטואלית גם בשביל גאליציה. יתר על כן: בכמה נקודות היינו אנחנו, ברוסיה הקוזאקית־הצארית, מתקדמים יותר מאשר אנשי העבודה ב“אוסטריה החפשית”. ברוסיה הכול היה אסור, גם האיגודים המקצועיים, לעומת זאת היתה באוסטריה קיימת מזמן התנועה המקצועית. ואף־על־פי־כן כבר השגנו אנחנו תנאים כלכליים יותר טובים מאלה שהיו קיימים בגאליציה.

* * *

בצ’נסטוחובה, כאשר ייסדנו את הקבוצה הרעיונית הקטנה הראשונה, התחלנו במאבק על קיצור שעות העבודה של פקידי המסחר. החנויות היו פתוחות עד עשר או אחת־עשרה בערב, לעתים אפילו עד שתים־עשרה בלילה, ורק אז היו הפקידים הולכים הביתה. אנחנו נאבקנו על הסיסמה הכללית של “יום עבודה של שמונה שעות” בשביל כל רוסיה. ואולם היינו “ריאליסטים” עד כדי כך, שאמרנו, כי אנו עצמנו, בעירנו אין ביכולתנו לבצע את הדבר תיכף ומייד. הצגנו איפוא לעצמנו את המשימה לאלץ את בעלי־הבתים לסגור את חנויותיהם בתשע בערב, ובחלקם אפילו בשמונה וחצי. דבר זה ביצענו הן מטעמים כלכליים והן מטעמים תרבותיים, שהפקידים יוכלו להשתתף בערבים בחוגי ההשתלמות. עתה, בקראקוב, הייתי נדהם, שהחנויות היו פתוחות כאן עד אחת־עשרה ועד שתים־עשרה בלילה.

זה הישג גדול ל“פועלי־ציון” של גאליציה ושל “אגודת פקידי המסחר” שלהם, שהם היו הראשונים אשר התחילו להיאבק על סגירת החנויות בתשע בערב.

מן הראוי לציין, כי בעלי־החנויות בקראקוב נלחמו נגד התביעות הללו באותן טענות עצמן שהעלו בעלי החנויות בצ’נסטוחובה. “כיצד יכולים אנו לסגור את חנויותינו בשעה מוקדמת כל כך, כאשר החנויות הפולניות פתוחות עד שעה הרבה יותר מאוחרת, הרי הדבר זה יהרוס אותנו ויביאנו לפשיטת רגל”. כמובן שהתחשבנו בזאת. אף־על־פי־כן לא נרתענו מדרישותינו. “הרי מישהו חייב להתחיל במאבק נגד התנאים הבלתי אנושיים הללו”, היה הנימוק הנגדי שלנו. ואכן השגנו את שלנו. בד בבד ניהלנו משא ומתן עם המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. שגם בחנויות הפולניות לא יעבדו יותר מאשר עד השעה תשע בערב. יש לציין כאן, שהסוציאליסטים הפולנים היו טוענים אל הפקידים הפולנים: “ראו נא, היהודים כבר השיגו תנאים יותר טובים. בשעות הערב הם פנויים, יכולים ללכת לטייל, לבקר בתיאטרון, לקרוא עתון ולהינפש. ואתם נאלצים להמשיך בעבודתכם. כלום אינכם מתביישים בפיגורכם?” התוצאה היתה, שאם לא כולם, הרי רוב העסקים הפולניים נסגרו בשעה תשע בערב. אגב, ההישג הזה עודד עוד יותר את רוחם של הפולנים היהודים שלנו והוכיחו להם, כי אכן “מישהו חייב לפתוח במאבק”. ואמנם היו הם גאים על כך, שדווקא הם הם החלוצים הראשונים, האבנגארד של התנועה.

* * *

הריני רוצה לציין כאן מומנט פסיכולוגי־אינדיבידואלי מעניין. בחוג תלמידי הגימנסיה שניהלתי בקראקוב, דיברנו גם על המצב הכלכלי הקשה של הפקידים. סיפרתי להם שברוסיה היה הנוער שלנו, דווקא מן השכבות העמידות, מסייע הרבה לשיפור התנאים של אנשי העבודה. לעתים קרובות היו סטודנטים וגימנזיסטים מארגנים בעצמם שביתות בבתי־העסק ובמשרדים של הוריהם. ציינתי את העובדה, שהדבר גרם להם הרבה קורת־רוח וסיפוק: הם הרגישו שהנוער מנצל את מרצו הצעיר ואת מזגו הערני למטרות מועילות. דבר זה עודד את רוחם, שכן ראו כי מסוגלים הם לבצע הרבה דברים שהדור הקשיש לא היה בכוחו להגשימם. “וכי מה יכול להיות יותר יפה בשביל הנוער האינטליגנטי, מאשר ההרגשה שהוא הופך את חיי דורו למכובדים יותר?” אחדים מתלמידי הגימנסיות בקראקוב ידעו, שאני עצמי הייתי אחד מאלה שאירגנו שביתה בעיסקי הוריהם. ואכן עתה הם ליוו את דברי בחיוך של קורת רוח. והריני זוכר, שזמן קצר לאחר מכן באו שני תלמידי גימנסיה במרוצה אל החוג ובהיותם נושמים ונושפים סיפרו ברוב שימחה שהם אירגנו את הפקידים של הוריהם. הם מקווים, שהדברים יגיעו לכלל שביתה.

עתה גרם הדבר קורת־רוח רבה לי.

* * *

החוג החדש שלנו תמך במאבק נגד ההתבוללות ולמען שיפור המצב הכלכלי. בדרך כלל קיים חוג ה“ס.ס.” יחסים ידידותיים עם “פועלי־ציון” הגאליצאים. אמנם רובם היו נגד “תוכנית אוגנדה” ואילו אנחנו היינו בעד התוכנית הזאת. ואולם רבים פסחו על שתי הסעיפים. על כל פנים, שני הזרמים היו חברים בהסתדרות הציונית. והכול ציפו לדעת, מה יחליט הקונגרס הציוני הבא? קיוו, כי לא יבוא לידי פילוג, שהרי הרעיון העיקרי הוא שאיחד אותנו. אני השמעתי כמה הרצאות גם בערי השדה, בטארנוב ובפשמישל, באותה עיר של המבצר האוסטרי הגדול — נגד הממלכה הרוסית. שם היה קיים בסיס חזק מאוד של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הפולנית, אשר הטיפה (ובהצלחה) להתבוללות. קיימתי כאן ויכוח ממצה עם מנהיגי ההתבוללות המקומיים. האסיפה נמשכה שלושה ערבים. התוצאה היתה, שנוסדה קבוצה רעיונית חדשה וטובה של תלמידי גימנסיה ופועלים מקומיים. גם בגָרליץ ערכתי אסיפה. כאן עשיתי הכרה עם תעשיית הנפט. הדבר המיוחד כאן היה, שליד סילוני הנפט גורפי הזהב עבדו גם פועלים יהודים. אולם בתעשייה הזאת, שרווחים כה רבים בצידה, חיו הפועלים בדלות מנוולת. גם כאן הם השתייכו למפלגה הפולנית. יחד עם זאת היתה הקנאות הדתית שלהם חזקה באופן יוצא מן הכלל. אותה סתירה סוציאלית ורוחנית היתה מנקרת עיניים ממש.

* * *

עבודתי בקראקוב נעשתה קלה יותר, כאשר הגיע מרוסיה הירש מאיר. היה זה אחד מטיפוסי הפועלים המעניינים והסימפאטיים ביותר שידעתי. הוא היה אורג לודז’אי יליד רובע־העוני באלוט, שנהפך לאחד התועמלנים הטובים ביותר. אף־על־פי שהיה חולה־ריאות ידע בהצלחה גדולה לעורר בקולו היפה ובעל הצליל הנעים את ההמונים למאבק. בהיותו בונדאי, הוא נאסר. בעת שבתו בבית־הכלא של לודז' קיים שורה של ויכוחים עם חברי המפלגה “ס.ס.” וכאשר יצא לחופשי הצטרף ל“ס.ס.” והמשיך בתעמולה המהפכנית שלו. כאשר נאסר שוב, הצליח להימלט ולהגיע לקראקוב. עבודתנו קיבלה עתה ממדים רחבים יותר, אף התיימרנו להוציא כתב־עת משלנו. ואכן הוצאנו כמה גליונות של כתב־עת קטן בשם “פרייהייט” (חירות). המאמרים הקצרים שם היו משלי ושל הירש מאיר. במידה שאני זוכר עזרו לנו תלמיד־הגימנסיה הנמרץ מילר, ונציגם הפעלתני של פקידי המסחר פרוינד. לאחר נסיעתי מקראקוב המשכנו להוציא, הפעם כבר בציריך, שלושה גליונות של ה“פרייהייט”.

* * *

ה“רומאן” שלי עם הסוציאליסטים הפולנים בקראקוב נסתיים בשערוריה. באסיפה גדולה של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הפולנית, שבה נאם איגנאצי דאשינסקי המפורסם שלהם, הוא הזכיר את המהפיכה הרוסית. נרשמתי איפוא לוויכוח וסיפרתי על שביתת תלמידי הגימנסיה שלנו למען זכויות השפה הפולנית במוסדות החינוך של פולין הקונגרסאית. באולם פרצה סערת תשואות: “לא נסבול את השלטון הרוסי הצארי בפולין!”

אולם כאשר הזכרתי, כי המאבק מתנהל לא רק בידי הפולנים, אלא גם בידי המהפכנים היהודים, השואפים גם לתחיית התנועה הלאומית היהודית וכי שאיפה זו מן הדין שתזכה גם בסיועה של התנועה הסוציאליסטית הפולנית, פרצה שערוריה. “מה, ציוני?!” — “אבל אני סוציאליסט, והפועלים היהודים מקריבים במאבק הסוציאליסטי המהפכני קורבנות כבדים, והולכים לבתי־הכלא ולסיביר”. בקשיים גדולים הצלחתי לסיים את דברי. בדברי־הסיום שלו נתן לי דאשינסקי “מנה הגונה” בלא לחסוך ממני את חיצי התקפותיו. היה זה נאומי הראשון באסיפה המונית ליגאלית באירופה המערבית וכן גם הופעתי הראשונה נגד מנהיג סוציאליסטי מפורסם. הדבר הביא לי תועלת. התחלתי להבין הבנת־יתר את הפסיכולוגיה של המנהיגים הסוציאליסטיים המוּכרים.

* * *

משמעות רבה מאוד — במידה ידועה משמעות גורלית — היתה לעובדה, שהתחילו להשתנות הילכי־הרוח של הפועלים היהודים אשר השתייכו למפלגה הסוציאליסטית הפולנית. הסערות שחוללה התנועה המהפכנית הגדלה והולכת ברוסיה — הרוסית, הפולנית והיהודית — הדביקו גם את היהודים. החברים היהודים של המפלגה הסוציאל־דמוקרטיה הפולנית פתחו במרד. לא רצו להיות עוד תוספת פאסיבית לתנועה הפולנית. שורה של אינטלקטואלים יהודים, בייחוד הסטודנטים, נדבקו בהילכי־הרוח המרדניים.

המבטא של הילכי־רוח אלה היה הנרי גרוסמן. בן להורים בעלי־בתיים בקראקוב, מתבולל גמור, גאה על התרבות הפולנית ועל המסורת של קראקוב, הרגיש בכל זאת, כי יש לפנות לדרכים חדשות. הוא פתח במפלגה הפולנית במאבק נמרץ למען התביעות היהודיות, בייחוד למען התביעות התרבותיות היהודיות ודרש שיתחשבו בלשון היהודית בתעמולה, שלא תנוהל במדיניות מתבוללת קיצונית כל כך ושיתנו לחוגים היהודיים במפלגה לפחות “אוטונומיה מינימאלית מסויימת”.

במידה שאני זוכר, סיים אז גרוסמן בדיוק את הפאקולטה למשפטים באוניברסיטת קראקוב, (או שעמד קרוב לסיומה) וידוע היה במפלגה כתועמלן טוב. עתה פתחה המפלגה במאבק נמרץ נגדו ונגד הילכי־הרוח החדשים. התוצאה היתה שגרוסמן וחבריו יצאו מן המפלגה הפולנית וייסדו מפלגה חדשה, “המפלגה הסוציאל־דמוקראטית”, ה“ז'.פ.ס.ד.”, כפי שקראו לה בראשי־התיבות הפולניים.

גרוסמן פירסם קונטרס קטן בשם “מה אנו רוצים” והתחיל להוציא עתון משלו “דער יידישער סאציאל דעמאקראט”. (הסוציאל־דמוקראט היהודי). מטרת השבועון היתה ל“להפיץ רעיונות סוציאל־דמוקראטיים בקרב הפרוליטאריון היהודי”. הם ייסדו גם קבוצות וסניפים בשורה של ערים.

עתה התחילה המפלגה הפולנית במערכה של שיסוי ממש נגד גרוסמן ונגד המפלגה שלו. מה פירוש, יהודים ייפרדו לחוד, יעשו שבת לעצמם? ואכן קראו להם “ספראטיסטים”. “מה הם רוצים?” “למה הם יביאו?” “יהודים לבדם — בלי פולנים?” ולא אחת גם השתמשו בביטוי “נגד פולנים?” והפאראדוקסאלי שבדבר היה, שהמפלגה הפולנית התחילה להוציא ביידיש כתב־עת משלה בשם “די יידישע ארבייטער צייטונג” (עתון הפועלים היהודי) וכך נמשך הפולמוס בכתב ובעל־פה.

* * *

התוודעתי אישית לגרוסמן, שכן הוא והתנועה החדשה עוררו בי עניין רב. הוא היה קשיש ממני בשנים אחדות וכבר סיים אז את חוק לימודיו באוניברסיטה. מובן מאליו, שהיה כבר בעל השכלה כללית רחבה יותר ממני, ובייחוד היו ידיעותיו בתחום הסוציאליזם הכללי רבות יותר משהיו ידיעותי בתחום זה. ואולם ידיעות בענייני יהדות היה חסר לגמרי, ואילו על בעיות יהודיות סוציאליסטיות ידע אך מעט מאוד. כאיש שזה אך סיים את חוק לימודים בגימנאסיה, היה לי בעניין זה יתרון לעומת גרוסמן בעל תואר הדוקטור, ובייתר ייחוד הייתי בקי יותר ממנו בכל הנוגע לתנועה הסוציאליסטית היהודית ברוסיה. וגרוסמן, האוסטרי, התעניין מאוד במהפיכה ברוסיה. היינו נוהגים לשבת בפינה של בית־קפה קטן, או מטיילים בשדרות היפות — ומשוחחים. היינו בעלי עמדות שונות בשאלה היהודית, אבל בכל זאת היינו משוחחים באורח חברי. עליו עשה רושם אפילו שם השבועון שלנו “ווזרוז’דנייה” (תחיה סוציאליסטית יהודית).

טבעי הדבר, שאיש־רוח צעיר שנעשה למייסדה, למנהיגה ולתיאורטיקן של מפלגה סוציאליסטית פוליטית חדשה, היה בעל אמביציות פוליטיות. מובן מאליו, שלא היתה לו ההשכלה של נחמן סירקין שלנו, או של משה זילברפארב. הוא גם לא היה קשור באורח אורגני כל כך עם חיי הפועל היהודי כמו בייניש מיכאל ביץ', מנהיג ה“בונד”, לא היה גם בעל שעור קומה כמו ולאדימיר מָדֶם, ה“רוסי” והיהודי המתבולל לחלוטין, שבנקל יכול היה להתקבל כמנהיג של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית, וראה כחובתו לנהל בז’נבה פולמוס עם ולאדימיר לנין, גיאורגי פלכאנוב ומנהיגים מוכרים אחרים — למען התביעות היהודיות.

הערכתי באורח חיובי את הופעותיו של גרוסמן נגד המנהיגים הסוציאליסטיים הפולניים, אך הייתי מזהיר אותו בנימה ידידותית, שחייו בוודאי לא יהיו קלים. אמנם, באוסטריה אין הוא צפוי למאסר ולסיביר כמו ברוסיה, אולם מבחינה רוחנית ופוליטית ייתקל כאן אולי בקשיים גדולים עוד יותר מאשר שם.

נראה, כי הילכי־הרוח היהודיים היו אצל גרוסמן תופעה חולפת בלבד, שנעלמה עד מהרה. לאחר מכן פירסם אמנם עוד קונטרס אחד: “הבונד הגאליצאי”, אולם מייד לאחריו פנה עורף לגמרי לחיי הפועל היהודי. מסתבר, שאכן נבהל מפני הקשיים הגדולים. עד מהרה נעשה פרופסור לכלכלה סוציאלית באחת האוניברסיטאות של אוסטריה ונעשה לבעל־סמכא תיאורטי בתחום הזה. אולם בבעיות היהודיות לא התעניין עוד. לאחר מלחמת העולם, בווארשה הבלתי תלויה, נעשה מנהל של המשרד הסטאטיסטי הממלכתי של פולין.

* * *

והנה עוד אפיזודה מימי שהותי בקראקוב. כאשר ביקרתי בערי השדה השגחתי בתופעה שהדהימה אותי. ידעתי כבר, שראשי הסוציאליסטים הפולנים מטיפים להתבוללות בקרב אנשי העבודה היהודיים והאינטליגנציה. אולם מה שהפליא אותי היתה העובדה, כי בהטיפם להתבוללות, אין הם נוגעים ברגשות הדתיים, אפילו של ההמונים היהודיים הקנאיים ביותר. הבינותי גם זאת, שהסוציאליסטים אינם חייבים לפגוע בדת ובחסידיה: הדת היא עניינו הפרטי של כל אדם. אולם שהסוציאליסטים לא יפגעו ברגשות הדתיים ויחד עם זאת יתקיפו ויפגעו קשה ברגשות ובהשקפות של אותם האנשים השייכים למיעוט הלאומי, דבר זה היה בשבילי חדש לגמרי.

בהיותי נרגז בגלל זה, זמן קצר לפני שנסעתי מגאליציה, השמעתי הרצאה, שבה אמרתי כי "יש שתי אינקביזיציות. האחת שררה בספרד, כאשר פרדינאנד ואיזבלה אירגנו בעזרת טורקוומאדו את האינקביזיציה. הם לא התעניינו בלאומיותם של היהודים. דבר זה לא היה חשוב להם אז — הם רק התעניינו בדעותיהם הדתיות של היהודים ובגללן העלו יהודים על המוקד.

עתה, במאה העשרים, כאשר המתעניינים פחות בהשקפות הדתיות, רוצים הסוציאליסטים הפולנים לעשות הכול, כדי ליטול מן היהודים את רגשות־הלב שלהם, את נשמתם הלאומית. זוהי האינקביזיציה החדשה המודרנית. גם אם הדבר נעשה באמצעים טכניים אחרים מאשר בספרד, הרי מבחינה מוסרית אין זה פחות אכזרי ומזיק".

דברי, שעשו רושם על הנאספים, נמסרו לידיעתו של דאשינסקי. הוא כעס מאוד והודיע שאם עוד פעם אבקש רשות־הדיבור באסיפה, כבר אקבל ממנו את המגיע לי.

“הפעם הבאה”, שנפגשתי עם דאשינסקי, היתה כבר בתנאים כלל־עולמיים, מדיניים, מפלגתיים־פוליטיים שונים לחלוטין. היה זה בשנת 1919 בווארשה, ארבע עשרה שנה לאחר פגישתנו בקראקוב.

דאשינסקי היה כבר אז ראש ממשלתה של פולין העצמאית שקמה לתחיה. אולם דבר מעניין! עם כל השינוי הראדיקלי שחל במצב, פרץ בינינו שוב סכסוך רעיוני. ודווקא שוב באותה השאלה היהודית. ועוד אצטרך לעמוד על כך לחוד.

 

חלק שלישי: הפילוג הגדול    🔗

פרק ראשון: הפילוג הגדול    🔗

בסוף הקיץ, משהתקרבו ימי הקונגרס הציוני השביעי שנערך בבאזל, עזבתי את קראקוב ונסעתי לשווייץ. עמדתי בקשרי מכתבים עם נחמן סירקין שישב בפאריס והוא הציע לי לבוא לשם יומיים קודם; הוא הבטיח להמתין לי בתחנת־הרכבת בבאזל. כדי שנכיר איש את רעהו, הציע לי לקנות, בעת שאעבור את וינה, גליון של “נויע פרייע פרעסע” (אופייני הדבר, שסירקין נמשך אחר בטאונו של הרצל) ובהגיעי לבאזל אחזיק את העתון ביד ואילו הוא יחזיק בידו עתון גרמני. והנה הגעתי לתחנת־הרכבת הענקית של באזל.

אדם בעל קומה בינונית, רחב גרם ובריא בשר, עטור זקן רחב ניגש אלי ושואל ברוסית: “וִי יוסף קרוק?”. נחמן סירקין! מורי ורבי, אדם שימים רבים עמדתי אתו בקשר מכתבים בעניינים רעיוניים ומחתרתיים, אדם, שכל כך הערצתיו ואשר הייתי קשור עמו בידידות עמוקה, אך באורח אישי לא הכרתיו ולא ראיתיו מעודי עד אז. הוא קידם את פני ברחבות רוסית והתנשק אתי. נטל את מזוודתי הקטנה ובחשמלית הבאזלית הנוחה הביאני אל חדרו. הוא גמר עם בעלת הבית השווייצית שלו שתכניס לתוך חדרו עוד מיטה או ספה. וכן גרנו יחדיו בחדר אחד באותם ימי משבר קשים.

מבין חברינו נמצא אז בבאזל רק שמואל וייצמן, אחיו של חיים. בדיוק באותם ימים השלים את חוק לימודיו כמהנדס בפוליטכניקום של ציריך והגיע לבאזל מוקדם יותר, כדי לארגן את הלישכה המפלגתית שלנו באחד מבתי־הקפה. “פינצ’וק” טיפוסי, אידיאליסט בעל הומור רב, אדם נמרץ שנעשה חסיד נלהב של אוגאנדה שעה שהשתתף בקונגרס הששי, שבו הציע הרצל את התכנית הזאת. אותו איש־־פינסק עסק גם בעניינים אירגוניים ומעשיים הרבה, חיבב אמרות־כנף יהודיות, ובהזדמנויות שונות היה נוהג לנעוץ סיכה פולמוסית ליריבו.

למחרת היום, משהתחילו להגיע הצירים שלנו, הייתי כבר הולך יחד עם וייצמן או לבדי, לפגוש אותם בבית־הנתיבות ומביא אותם אל החדרים הזולים שהכנו למענם.

מספר פעמים הלך אתי גם סירקין אל בית־הנתיבות. בברכו כל ציר שהגיע היה סירקין אומר בהתלהבות: “נאשמוּ פוֹלקוּ פריבילו” (לגדוד שלנו הגיעה תגבורת). הוא היה גאה לא רק במספר הצירים הגדול של הסיעה שלנו. הם גם נימנו עם ה“עילית” של האינטליגנציה היהודית הצעירה. ואכן לימים תפסו הם את מקומם בכל התחומים הספרותיים, המדעיים והחינוכיים ואף הפוליטיים ומילאו תפקידים מרכזיים בחיים היהודיים. ברצוני להזכיר כאן את האחים לשצ’ינסקי (יעקב כבר פירסם לפני כן כמה מאמרים מעניינים גם ב“השלוח” של אחד העם; ואילו יוסף הצטיין אז בכשרונותיו הפוליטיים), שמואל ניגר נעשה למבקר הספרותי החשוב ביותר, שורה של חברים הצטיינו אחר כך בברית־המועצות.

על רבים מן האנשים האלה עוד יזדמן לי לכתוב. כל אלה מוכיחים מה גבוהה היתה המדרגה הרוחנית והרעיונית של צירינו בקונגרס ההוא. בימים ההם בבאזל היוו הם אחווה רעיונית אמיתית ואף התקרבו איש אל רעהו התקרבות יתר. יחד עם זאת היו כל כך עסוקים, שכמעט שלא הספקנו לראות את העיר עצמה ואת הנוף השווייצי. באזל היא עיר בעלת יופי נדיר, “שער הזהב” מגרמניה המיליטאריסטית אל שווייץ החופשית: יופי יחיד במינו נסוך על ההרים שמסביבה ועל הריין הרחב והכחול־ירקרק. על כל פנים אך מעט מאוד ראיתי אז מיופיה של העיר.

* * *

הלך־הרוח הכללי בבאזל היה אז מסובך ביותר. התנועה גדלה בזמן האחרון במידה ניכרת והקונגרס היה אז גדול מאוד. "תכנית אוגאנדה הוסיפה לתנועה יוקרה רבה. עד אז היו רבים מתעלמים לגמרי מן התנועה הציונית או היו לועגים לה – “קאפריזה של בן־־אדם! אוטופיה!” ואולם הנה פנתה אל הרצל המעצמה הגדולה ביותר בעולם, הציעה לו חלק ארץ משלה, עם זכויות ועם אוטונומיה ליהודים. המיניסטרים האנגלים נשאו ונתנו עמו כשווים עם שווה, כדרך שדנים עם מיניסטרים של מדינות אחרות. ואת זאת עושה אנגליה האדירה ואם זה כך, הרי שוב אין מקום לצחוק. התנועה זכתה ליוקרה פוליטית גדולה.

אבל הרצל עצמו איננו. הקונגרס הראשון – בלי הרצל. באותו רגע שהגיע לשיא, למטרה הנכספת ששאף אליה תוך מסירות נפש כה גדולה, בעת שעמד על רום הפיסגה כפי שלא עמד מעודו, דווקא ברגע זה נסתלק מן העולם. הקונגרס עטה יגון קודר.

הכול אפופים היו הרגשת חרדה עמוקה. מה יהיה עתה? היגיעו הזרמים השונים לפשרה ביניהם? או שמא באמת יבוא פילוג בתנועה שהיתה אחידה עד כה?

היתה זו הרגשה מעורבת של יוקרה, יגון וחרדה גדולה.

* * *

בצ’נסטוחובה יכולתי להשיג מאנדט בטוח לקונגרס. המפלגה שלנו יכלה להשיג יותר קולות משנחוץ היה ובין כל שוקלי השקל הציוני בעיר היה לנו רוב. אבל חששנו שוועדת המאנדטים תפסול את המאנדט שלי: בעיר הכירוני הכול וידעו, שזה אך הייתי תלמיד הגימנסיה, הייתי איפוא צעיר מדי. לכן העמידו את מועמדותי בלודז', שגם שם היו לנו די קולות. אולם באותו איזור היה המועמד הנגדי שלי ד"ר יֶלסקי, המטיף בבית־הכנסת הריפורמי למחצה. בוועדת המאנדטים היה ספק, אולם כיוון שילסקי היה אף הוא, כמונו, בעד אוגאנדה, לא התנגדנו למועמדותו.

בבאזל, בעת שהגעתי, עזרתי לשמואל וייצמן לארגן את לשכת הסיעה שלנו. למעשה התנהלה כל העבודה על־ידי שלושתנו. הגם שהפעולה היתה טכנית בעיקרה, התעקש סירקין שגם הוא יטול בה חלק. ואכן כמוהו כמונו שנינו, עזר גם הוא בכתיבה ביד של ההודעות השונות והביולטין וגם ליכלך יפה את ידיו במכונת השיכפול.

סירקין היה עושה את כל זה בעונג רב, בפעם הראשונה (מאז הקונגרס הראשון) הוא לא חש עצמו בודד. שהרי קודם לכן היו ממש לועגים לו. בכל מקום שהופיע היה נתקל בהתנגדות. אמנם הוא היה “ציוני בין הסוציאליסטים וסוציאליסט בין הציונים”, כך ששני המחנות המנוגדים היו נגדו. אך הוא לא חדל משאיפתו לאיחוד הסוציאליזם עם הציונות. סירקין סיפר, כי כאשר התנגד פעם להרצל בצעדיו הדיפלומאטיים, אמר לו הרצל ברוח טובה: “בואו אתם, הסוציאליסטים, אל הקונגרס השביעי וגרשוני”. בכאב העיר עתה סירקין, שהרצל לא זכה להיות בקונגרס השביעי, ואולם דווקא בקונגרס הזה השתתפה סיעה סוציאליסטית גדולה (ה“ס.ס.”) ומודעות אדומות, גדולות כעוג מלך הבשן תלויות היו באולם הקונגרס והודיעו על אסיפות ופגישות ציוניות סוציאליסטיות.

בכלל היה אז סירקין נתון כולו לרעיון: הרצל ומדינת היהודים. בעת שהיינו מטיילים על חוף הריין, היה מספר שוב ושוב ברוב התלהבות אפיזודות שונות שהעידו על גאוניותו של הרצל. “הרצל הבין יפה, שהתנועה הציונית חייבת להיות לאומית באמת. וכמו כל תופעה המונית היא מאחדת בקרבה קבוצות ושכבות שונות. יש לציין, שכבר אז הוא התעקש לראות את הקונגרס הציוני כנציגות פארלמנטארית במדינה דמוקראטית, אם כי המדינה עוד לא היתה קיימת. אולם לגבי הרצל היא כבר היתה קיימת”. ופעם, בשעה מאוחרת בלילה, כאשר כבר שכבנו במיטותינו, נזכר סירקין לפתע בעוד איזה פרט ואמר לי: “הודות לחזונו נימנה הרצל עם גדולי הגאונים של ההיסטוריה המודרנית”.

* * *

ואכן יש להתפעל כיצד העמיק הרצל והבין את אופיים וערכם של האישים המרכזיים. בעת המאבקים הפנימיים החריפים אמר פעם הרצל בתגובה על התקפות מתנגדי תכנית אוגאנדה, כי במאבקים הלאומיים היסודיים “עומדים לצידו המנהיגים, למן הרב ריינס ועד זאנגוויל וסירקין”.

שישראל זאנגוויל, ההומאניסט, החולם והלוחם, בעל החושים ההיסטוריים האדירים, היה קרוב להרצל, דבר זה טבעי הוא. אולם האחרים, ריינס וסירקין? הרצל אמנם לא היה אדם דתי ולא סוציאליסט, ואף־על־פי־כן העריך הערכה עמוקה את ריינס ואת סירקין. בימים שכמעט כל היהודים הדתיים הקנאיים לחמו בחריפות נגד הציונות, גילה ריינס, תלמיד החכם הגדול וראש הישיבה הנודע, אומץ־לב רב בהכניסו את ראשו לתוך לועם של המתנגדים הקנאיים. בהתעלמו מכל הקשיים הוא הקים את ה“מזרחי”, אשר כל כך הרבה סייע להצלחת התנועה החדשה.¹¹

והרי סירקין בכשרונותיו הרבים ובהתלהבותו התמסר לתנועת התחייה החדשה דווקא באותו מחנה של המתנגדים הסוציאליסטיים הדוגמאטיקנים הקיצוניים. הרצל ידע להעריך זאת וסירקין התגאה בידידותו של הרצל.

פעם, בעת שטיילתי עם סירקין, פגשתי ידיד. ברכתיו לשלום ואמרתי לסירקין ברוסית:

“טובארישטש סירקין – פוזנאקוֹמסיֶיס (חבר סירקין, הכר בבקשה). זהו בר בורוכוב”. אני הכרתי את בורוכוב זמן קצר קודם לכן, כאשר אירגנו אצלנו בעיר הרצאה שלו. בורוכוב, כמדומני, לא היה עד אז בחוץ לארץ ולא הכיר את סירקין שהתגורר בברן או בפאריס, אולם הוא ידע את כתביו של סירקין ואת רעיונותיו. וסירקין ידע את מאמרו הגדול של בורוכוב “ציון וטריטוריה”, (שהדפיסו זמן קצר קודם לכן בבטאון הציוני הרוסי בפטרבורג). בורוכוב היה נגד אוגאנדה, אבל הוא העריך מאוד את סירקין. וגם הוא היה נגד הפילוג. בורוכוב היה אז בבאזל ועדיין לא היה פועל־ציוני. הוא היה ציוני וגם סוציאליסט, אולם מבחינה פורמאלית עוד לא היה “פועל־ציוני”. כזה נעשה לאחר הקונגרס.

בעת שטיילנו וכל אחד מאתנו סיפר על דרכו הסוציאלית והפוליטית, ומה הביאו לכך, סיכם סירקין את השיחה באומרו: “וכי יודעים אתם? אנו כולנו נמצאים כאן הודות להרצל”.

ובמחוות יד הראה על המלון “שלושת המלכים”, שבו היה הרצל נוהג להתגורר.

* * *

והנה עוד אפיזודה. עוד לפני פתיחת הקונגרס בא פעם שמואל וייצמן כשהוא מתנשף כולו, ואומר:

“הייתי במלון אצל אחי (חיים), שזה אך הגיע. אמרתי לו: ‘חיים! כיצד יכול אתה להצביע נגד אוגאנדה? הרי בפינסק יצחקו לך. הרי היהודים שלנו אינם יכולים להישאר בביצות של פינסק. הם חייבים להגר. להיכן יסעו איפוא? כלום צריכים הם להתפזר ולהתפשט עוד יותר? הרי מוטב לרכזם. וינהלו להם חיים יהודיים חופשיים’”.

ואכן היה זה ברוח המשפחה הווייצמאנית המיוחדת במינה. מבין שנים־עשר הילדים נעשו שבעה (גברים ונשים) אקדמאים. ואחותו של וייצמן, דאנה, מספרת פרטים אופיניים על המשפחה. “האם – אשה חכמה ונמרצת, ידעה רק יידיש, רוסית למדה קצת מן הילדים. הם השתייכו למפלגות שונות. כאשר פעם בימי פסח היו כולם מתכנסים בבית אמא, היו פותחים בוויכוח לוהט, היו צעקות עד לב השמים. פתאום באה הדודה שפרינצה ואמרה לאמי: ‘ראי, רחל’ה, למה את נותנת לילדיך שיריבו ביניהם?’ והיא היתה משיבה: 'טיפשה, אין את מבינה. הם רבים? הם רוצים שלעם היהודי יהיה טוב עד כמה שאפשר. הנה למשל, אם יבצע שמואל את התכנית של ה”ס.ס.“, הרי נקבל מקום חדש, טריטוריה, צ’ארטר. ואם הבונדובצים ינצחו, כי אז נחסוך לנו את הנדידה מכאן, כי אז יהיה כאן טוב. ואם חיימ’קה ישיג את הציונות – אז ניסע לארץ־ישראל'”. ודאנה וייצמן מעירה: “אמא, מנקודת ראותה היא לא דאגה כל עיקר. הילדים כבר יסדרו הכול. והדודה הלכה לה מרוצה מן התשובה”. ואני זוכר שכעבור שנים, כבר בברית־המועצות, אמר לנו שמואל: “אל תדאגו! אצלנו בפינסק יימצאו די אנשים בעלי אהדה לטריטוריאליזם, ודי מועמדים לנסוע למדינה היהודית”.

* * *

רוח נכאה ביותר השתררה עלינו כאשר הצירים שלנו באו מפאריס וסיפרו פרטים על מעשה־ההתנקשות בד“ר מאכס נורדאו שנעשה בשעתו. אגודת הסטודנטים הציונית אירגנה נשף חנוכה באולם גדול. באו הרבה אנשים, גם נורדאו, מרמורק ושאר מנהיגים ציוניים. לפתע ניגש אל נורדאו צעיר, ובעומדו על ידו ירה בו שני כדורים מאקדח וצעק: “מוות לנורדאו, האפריקני! הלאה נורדאו! הלאה המדינה היהודית האפריקנית!” הוא לא פגע בנורדאו, אבל בכדור נפצע קשה אחד האורחים שעמד בקרבתו. נורדאו לא איבד את עשתנותיו ושמר על קור רוחו. כרופא הגיש עזרה ראשונה לפצוע. התברר, שהטרוריסט הוא יהודי רוסי, סטודנט באוניברסיטת פאריס. הפצוע היה שחקן יהודי מפאריס. יש לציין, שכאשר נודע דבר ההתנקשות, שלחו אנשים רבים ברכות לנורדאו. כתשובה על הברכות פירסם נורדאו ב”די וולט" של הרצל בווינה מכתב, שבו ביקש לערוך אוסף כספים לטובת הפצוע שאבד לו כושר־העבודה, בשולחו הוא עצמו את התרומה הראשונה. באיגרת השתתפות ששלח לנורדאו, אמר ד"ר הרצל, כי מבין הוא, שהכדור כוּון נגדו (נגד הרצל).

ואף על פי כן החליטה הסיעה לא להיכנע להילכי־הרוח הקשים ועד כמה שאפשר למנוע את הפילוג.

אופייני הוא, שבוועידת הייסוד שתמכה באוגאנדה, החליטה המפלגה לקרוא לעצמה בשם “מפלגת פועלים ציונית סוציאליסטית (ס.ס.)” שכן לגבינו הטריטוריאליזם משמעו היה ציונות, וציונות – פירושו טריטוריאליזם, הקמת המדינה היהודית. משמע שהפילוג לא היה בקו זה.

* * *

שומה עלי להתעכב כאן על עניין, שיש לו משמעות ממדרגה ראשונה, ואשר עד היום לא הוברר די צורכו. נפוצה הדעה שבעד אוגאנדה היו אלה, שלא היה להם חינוך יהודי ואשר חסרים היו יסודות יהודיים לאומיים. לעומת זאת (כך סבורים רבים) היו נגד אוגאנדה אלה, אשר קיבלו חינוך יהודי לאומי ואשר הלך רוחם היה יהודי לאומי מובהק יותר. לא מזמן קראתי מאמר כזה בכתב־עת ציוני אמריקני. זהו דבר חסר שחר והדעה הזאת היא חסרת כל יסוד.

אפשר להיווכח בכך על פי האנשים שהקימו את האירגון היהודי הטריטוריאליסטי החדש (“י.ט.א.”). אופייני היה שהפילוג לא נערך כלל בין “מזרח” (רוסיה ופולין) ו“מערב”. הפילוג עבר גם בתוך משפחות רבות, ודוגמה לכך היא משפחת וייצמן. חיים וייצמן לחם נגד אוגאנדה ואילו אחיו שמואל לחם לא פחות בעד אוגאנדה. ושניהם קיבלו בפינסק אותו חינוך עצמו, שניהם למדו בחוץ לארץ, שניהם פעלו באורח אקטיבי בקרב סטודנטים ומהגרים פוליטיים למען הציונות. משפחה אחרת היתה משפחת גפשטיין, משפחה יהודית ידועה באודיסה, ששימשה מרכז של האינטליגנציה היהודית באודיסה ובאוקראינה כולה. האח הבכור נמנה עם העילית של הציונות הרוסית, היה ממשתתפי הבטאון הציוני המרכזי בפטרבורג “ראַזסווייט”. לאחר המהפיכה הרוסית הוא בא לארץ־ישראל ובמדינת ישראל הוא נמנה עם הרביזיוניסטים וממנהיגי “חרות”. שני אחיו, שקיבלו אותו חינוך עצמו, וגם הם נמנו עם האינטליגנציה היהודית באודיסה, היו בין הלוחמים הפעילים ביותר למען אוגאנדה. בדירתו של אחד מהם, משה, נערכה, לאחר פרעות קישינוב, הוועידה הראשונה שייסדה את האירגון הראשון של ההגנה העצמית היהודית. (בוועידה זו השתתפו גם אחד־העם ודובנוב). הוא נמנה עם מייסדי האירגון הטריטוריאליסטי הכללי. והאח הצעיר יותר, דוד, נמנה עם החברים הפעילים ביותר של מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית. בבאזל, כציר בקונגרס, הוא נמנה עם מארגני המפלגה. זמן מה שימש אפילו כעסקן בשכר במפלגה. כל שלושת האחים גפשטיין למדו באוניברסיטות רוסיות, לכל שלושתם היה הלך־רוח יהודי לאומי. ואף על־פי־כן הפרידה ביניהם השאלה של אוגאנדה והסוציאליזם. כזה היה המצב גם בשורה שלמה של משפחות אחרות.

ברצוני לרשום כאן עובדה שהיא אופיינית לא פחות. למפלגת ה“ס.ס.”, שתמכה באוגאנדה, השתייכו גם כמה אישים, אשר מילאו תפקיד היסטורי בחיי ארץ־ישראל, ובפרט בעיצוב הסתדרות העובדים וייסוד מדינת ישראל, כזה היה ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של העליה השנייה, דוד רמז, המנהיג העיקרי של הסתדרות העובדים, אברהם הרצפלד, “חלוץ ההתישבות העובדת”, שבא לארץ ישראל מסיביר לאחר שהוגלה לשם בעד פעילות ב“ס.ס.”, והפרופסור בן־ציון די־נור (דינבורג), מי שהיה שר חינוך במדינת ישראל. בשורה של קיבוצים ומושבי עובדים מצויים עד היום חברים שהיו פעילים מאוד ב“ס.ס.”.

* * *

שטחית מאוד היא גם הדעה, הנפוצה מאוד, כי בעד אוגאנדה היו יהודי ה“מערב”, ואילו נגדה – הרוסיים. אמנם, אם נשקיף על השאלה מנקודת־ראות סטאטיסטית, ייתכן שאפשר להגיע לכלל דעה כזאת.

מייד אספר על ועידת הייסוד הטריטוריאליסטית, והקורא ייווכח על־פי תיאורם האישי של הצירים, כי הדעה הנפוצה הזאת אין לה יסוד. הנכון הוא רק, כי רוב הציונים מרוסיה היו נגד, ואלו מיעוטם היה בעד. ואולם אם לדון בכל העניין הזה לא מנקודת מבט סטאטיסטית, אלא – דבר שאינו פחות חשוב – מנקודת־ראות לאומית סוציאלית, כי אז מתקבלת תמונה שונה לחלוטין. בדרך כלל היו בציונות שלושה זרמים: א. הציונים הכלליים; ב. הדתיים “המזרחי”; ג. הסוציאליסטים. מן ה“כלליים” היו עוזריו הקרובים ביותר של הרצל – בעד. הן במערב והן ברוסיה. המזרחי ומנהיגם, הרב המפורסם ריינס, היה בעד. עצם תמיכתו של המזרחי בתוכנית אוגאנדה יש בה כדי להעמיד את כל העניין הזה באור חדש. ואולם באורח הבולט ביותר נראה את מהותה של השאלה הזאת, אם נערוך בה ניתוח סוציאלי.

עד הקונגרס השביעי היו בציונות שלוש מפלגות פועלים: א. ה“ס.ס.”; ב. ה“סיימיסטים” שהוציאו את כתב־העת המהפכני הידוע “ווזרוז’דניה”; הללו התפלגו מן ה“ס.ס.” המארכסיסטים מחמת השקפות כלליות; וג. “פועלי־ציון המינסקאים” שהיו נגד מאבק פוליטי ברוסיה. ועד כמה שרב היה השוני לגבי שורה של שאלות בין שלושת הזרמים הללו (והם אמנם ניהלו פולמוס חריף ביניהם), היו בכל זאת כל שלושתם בעד אוגאנדה. וכל ציריהם אמנם הצביעו כך.

ואכן כאן אנו מגיעים אל הבעיה העיקרית. הרי הצירים הללו ייצגו את הפועלים, בעלי־המלאכה ואת שכבות־העם הדלות ביותר, שמהן התגייסו בעיקר אלפי המהגרים אשר חיפשו מקום מקלט. ועובדה אובייקטיבית וסובייקטיבית זאת היא שהשפיעה בהכרח על תפיסתם הסוציאלית והלאומית.

* * *

כל המומנטים הללו באו עד מהרה על ביטויים כאשר אך נפתח הקונגרס. היה רק רגע אחד, שבאולם השתרר צחוק עליז. היה זה כאשר דיבר סר פראנסיס מונטיפיורי. אותו אחיין של דודו הגדול משה הכניס בוויכוח הטראגי הזה כמה מליצות בנאליות, שדופות וסנוביסטיות. דבריו עוררו את רוגזם של אנשים רבים. שמואל וייצמן חם־המזג לא עצר ברוחו וממקום־מושבו צעק (ברוסית) אל אחיו חיים, (אשר כמזכיר ישב בנשיאות): “חיים, סקאז’י יֶמוּ טשטוֹ און דוּראק!” (חיים, אמור לו שהוא טיפש!) אלה שהבינו רוסית פרצו בצחוק רם. מונטיפיורי שאל: “מה אמר?” מובן, שביקשו לטשטש את העניין. מונטיפיורי הוסיף: “תרגם לי זאת, ואני אשיב לו”, ואז נעשה צחוק עוד יותר רב באולם. הצירים שלא באו מרוסיה שאלו אחר כך בקולוארים: “מה זה היה?” היתה זו השיחה הפיקאנטית היחידה ליד שולחנות בתי־הקפה.

ואולם עד מהרה פרצו ויכוחים חריפים. היה ברור, שהרוב היה נגד אוגאנדה, אך השאלה היתה: האם הוא, הרוב, רוצה להביא לפילוג, או שהוא מוכן לפשרה כלשהי. רבים מקרב ה“רוב” לא רצו להביא לקטאסטרופה, בייחוד שותפיו הקרובים של הרצל, כגון ד"ר מאכס נורדאו ואלכסנדר מרמורק הידוע. אולם המנהיגות של “אומרי לאו” לתוכנית אוגאנדה, בייחוד הקיצוני מכולם, מנחם אוסישקין, הכניסו מייד בהתחלה את הטונים המרים ביותר. כאשר המיעוט דרש, כי בנשיאות רבת־המשתתפים יהיה גם נציג שלו, נדחתה הדרישה הזאת. כן נדחתה הדרישה שנציגי המיעוטים המיוחדים יוכלו לנסח בקונגרס את השקפותיהם. מייד בהתחלה נקבע, שיהיו רק נואמים כלליים אחדים.

עוד בעת דיון בשאלה פורמאלית הגיעו הדברים לשערוריה גדולה. אוסישקין הצהיר מן הדוכן מייד בהתחלה: “הקונגרס יתחיל רק אז, כאשר” – והוא הצביע בידו ישר לצד שמאל – “האדונים היושבים על יד הקיר הזה יימצאו בצד השני”. דבר זה עורר מחאה חריפה ביותר והתחילה אובסטרוקציה. באנדרלמוסיה הזאת כבר לא נשמעו הקולות הבודדים והדברים שכל אחד ביקש לומר. הרוגז היה רב מאוד, צירים היו רוקעים ברגליים, צועקים, אי אפשר היה להמשיך בישיבה, ואכן הישיבה נסגרה והכול התפזרו תוך רגשי מרירות.

פרק שני: ייסוד התנועה הטריטוריאליסטית    🔗

כאשר חסידי אוגאנדה מצאו עצמם מחוץ לארגון הציוני, לא היה ברור להם עצמם, מה יהיו צעדיהם הבאים. טבעי היה הדבר, שהאינסטינקט והשכל הישר אמרו להם שיתכנסו ויתייעצו ביניהם לבין עצמם בנוגע לתכניותיהם להבא. חיש מהר נדברו להתכנס באולם בבית־מלון ידוע בבאזל “ספרן”.

עד היום נפוצה הדעה, שיוזם ועידת הייסוד של התנועה הטריטוריאליסטית היה ישראל זאנגוויל. דעה זו אינה נכונה. היוזמה הממשית וההכנות הנחוצות הראשונות באו מהצירים הרוסיים והפולניים בקונגרס הציוני ולא מזאנגוויל. ב־30 ביולי 1905 התכנסנו. היה זה יום שווייצי נאה, אך מצב־הרוח היה עגמומי. אידיאליזם, מסירות־נפש ופעילות נמרצת של שנים השקיעו הנאספים בהפצת הציונות ורעיון המדינה היהודית בקרב ההמונים והאינטליגנציה היהודית. תיאודור הרצל והקונגרס הציוני – כשלב ראשון של המדינה היהודית – היה חלומם במשך שנים רבות. וכאן באה ההתמוטטות! מובן איפוא, שלא שררה השמחה במעוננו. הכול ראו את הדבר כהכרח טראגי.

מבחינה אישית, מי היו היוזמים הראשונים? היו אלה ציוני וארשה, (שקראו לעצמם “ציונים פוליטיים”, כלומר חסידים נאמנים של ד"ר הרצל). הם התכנסו בווארשה עוד בשנת 1903, לאחר שמתנגדי אוגאנדה יצאו ב“וועידת חארקוב” הנודעת בהתקפה חריפה נגד הרצל. בראש ציוני וארשה אלה עמד ד“ר ישינובסקי, שהיה ה”מורשה" לפולין מאז הקונגרס הראשון.

את האסיפה שנערכה ב“ספרן”, פתח הציוני הווארשי הוותיק יוסֶלֶב ולפי הצעתו נבחרו ד"ר ישינובסקי כיושב־ראש וחמישה סגני יושב־ראש. אופייני הדבר, שארבעה מהם היו מרוסיה ואחד – מגרמניה. המזכירים היו מאודיסה, מלונדון ומיאסי.

מעניין היה לעקוב אחר הופעתו של ישינובסקי הישיש. כעורך־דין נודע בווארשה הוא הצטרף עוד בנעוריו אל “חובבי־ציון” וניהל בפולין תעמולה נמרצת לרעיונותיו של פינסקר. ומאז הקונגרס הציוני הראשון היה הוא מחסידיו הנלהבים של הרצל. אדם בעל הגיון, שהצטיין בניתוחים משפטיים מוצלחים ויחד עם זה היה אדם טוב־לב. עתה היה נרגש ביותר. שנים רבות לא העלה בדעתו, שיגיע לפילוג טראגי וכי דווקא הוא ישמש בבאזל יושב־ראש של ועידה נפרדת.

אופייני היה גם המרצה הראשון. היה זה ליאון פפיירני, בן למשפחה אינטליגנטית בביאליסטוק. הוא בא לפאריס ללמוד בסורבון. דומה, שזה היה בשנת 1896 או 1897, כאשר פירסם הרצל את “מדינת היהודים” שלו והיה מבודד מאד. פפיירני היה האיש שאירגן אז בפאריס את האסיפה הציונית הראשונה – בין הסטודנטים היהודים. בהיותו אינטלקטואל בעל השכלה רחבה, פיתח בפאריס וגם בעירו ביאליסטוק פעילות ענפה. הוא לא היה נואם מבריק, אבל הצטיין כמרצה מצליח ובעל הגיון חריף. הוא גם היה פובליציסט רציני ומוכשר ופירסם שורה של מאמרים ומסות, אשר משכו את תשומת־הלב הכללית. בביאליסטוק היה ידידו הקרוב של ד"ר חזנוביץ', אספן הספרים הנודע הראשון לספריה הלאומית בירושלים (שאף הוא היה מתומכי אוגאנדה).

סדר־היום שהציע פפיירני היה מנוסח כך: “שאלת ריכוזם של ההמונים היהודיים בארץ על בסיס אוטונומי”. סעיף שני היה – “ארגון מפלגת הרצל” ו“הסתדרות ציונית”.

לפי פפיירני שאלת ההגירה מנקודת־ראות לאומית היתה מאז ומתמיד הבעיה החשובה ביותר בחיים היהודיים. אנו מעמידים שאלה זו בדרגת חשיבות רבה יותר משעושים זאת הפילנטרופים, שכן רוצים אנו למנוע את פיצול הכוחות. אנו שואפים לקיים את המוני המהגרים כיחידה מלוכדת.

הוויכוח נמשך יומיים.

ברצוני להתעכב כאן קודם כל על שגי אישים שהצטיינו בוויכוחים והיו בכלל הפעילים ביותר עוד בשלב ההכנות לוועידה. היו אלה הלל צייטלין וחזן.¹² הם התבלטו בבאזל מיד לאחר שהתחיל הקונגרס הציוני. צייטלין, דמות פאטריארכלית, אדם בעל זקן־שיבה שירד על מידותיו, הלך תמיד יחד עם חזן, אשר הצטיין באיזה קסם אישי. חזן, בעל העיניים השחורות, היה מקשיב תמיד לא רק לנואמים הרשמיים, אלא גם לדברי אנשים בודדים. הורגש בו שמבקש הוא בכנות להבין וכי נשמתו בוערת בשלהבת אידיאליסטית, ששום מכשול ושום רוח מצויה לא תוכל לכבותה. אידיאליסט בעל אופי טהור.

התוודעתי אל חזן ואל צייטלין עוד בווארשה באסיפה שדנה בעניין אוגאנדה. חזן עשה רושם רב על הנאספים. ואכן היה הוא נואם נהדר. בקולו העמוק, שהצטיין בניואנסים רבים ודקים, פיתח הוא את רעיונותיו באופן שיטתי מבחינה לאומית וגם סוציאלית, נקודה אחר נקודה. ואולם כאן בבאזל, בשורה של שיחות, הספקתי לעמוד עוד יותר על אישיותו. הוא לא היה סוציאליסט, כי אם דמוקראט כן בעל הבנה סוציאלית עמוקה. באורח אינסטינקטיבי נמשך אל המוני העם הרחבים ואל השכבות המדוכאות. אילו היה רוסי, היה בוודאי נמנה עם ה“נארודניקים”, האינטליגנטים, אשר “הלכו אל העם” וקשרו את גורלם בגורל המוני העם הרחבים. כיהודי שורשי התמסר לשחרור הלאומי ולשיפור מצבם החברתי של ההמונים היהודיים, בייחוד של המוני המהגרים, וכן למאבק על המדינה היהודית. לפי מקצועו היה מורה לעברית וזכה להערכה רבה. בבאזל אז עוד היה צעיר למדי, משהו מעל לגיל שלושים, אבל נראה היה מבוגר בהרבה, בייחוד כאשר היה מתהלך עם צייטלין הקשיש. עלי עשה הדבר רושם, שכאן מתהלכים שני אידיאליסטים ותיקים, אשר מתוך התנדבות נשאו על שכמם את כל העול של הסבל היהודי ושל הטראגדיה היהודית.

עוד בקונגרס הציוני היה חזן אחד הנואמים הראשיים. דברי ביסוסו בעניין אוגאנדה הצטיינו בחום מיוחד, עת תיאר את גורלם הטראגי של מאות אלפי המהגרים וכן את אזלת־ידם המרה לא רק של המהגרים עצמם, אלא של העם היהודי כולו. במלים נלהבות דיבר על הרצל.

בוועידה הטריטוריאליסטית הוא נמנה עם ה“כוכבים” הראשונים במעלה לא רק כנואם, אלא גם ככוח מניע.

בכאב רב דיבר על ה“הרצליסטים הנאמנים”, אשר למרבה הצער הוצאו מן התנועה הציונית. הוא הציע נוסחה: “ההסתדרות החדשה שואפת ליצירת בית מובטח על־ידי החוק לאותם יהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להישאר בארצות הגלות”.

חזן הצטיין עוד יותר באסיפה ההמונית הגדולה שהתקיימה לאחר הוועידה בה הביע את “אני מאמין” העמוק ביותר שלו. בהזכירו את פינסקר, אשר יצא מאותה נקודת־ראות עצמה. “עשרים וחמש שנים אחרי פינסקר קם בינינו גאון, אשר לא רק ביטא את הרעיון, אלא גם הראה את הדרך, והתחיל ללכת בו: ד”ר הרצל. הוא עורר את הנרדמים ויצר את הבימה לעם היהודי… עתה ירשנו את התכנית הבלתי מזוייפת של הרצל".

תמיד, עוד בווארשה, התבסס חזן על “המוני המהגרים”. גם עתה בבאזל, ברגע הקשה והקריטי, הוא התבסס קודם כל על כך: “בפרוגראמה שלנו עומדת ההגירה כנקודה מרכזית. תופעת ההגירה היא מצוקת היהודים בהתגלמותה. ההגירה, שהיום היא חסרת אונים וללא תוכנית, תלך לארץ יהודית חופשית”.

דבר אופייני לגבי חזן היה, שאת המדינה היהודית הוא קשר תמיד עם הקידמה הכללית. הוא היה פאטריוט יהודי עמוק ודווקא על שום כך שאף להפוך את היהודים לחלוצי הקידמה האנושית. לדידו היתה ההגירה קשורה קשר אורגאני עם הרעיונות המתקדמים של האנושות. “ההיסטוריה של כל הזמנים”, לדעת חזן, “לימדה, שההגירה מסוגלת לתת לעולם את המיטב, היא אלמנט של קידמה. בהיותה מצויידת במיטב הערכים של העולם הישן, ובהשאירה מאחוריה את הבלתי נחוץ, נהפכים המהגרים בביתם החופשי החדש למחוללי תרבות חדשה, גדולה ויוצרת. גם אנו רוצים לקיים את מיטב הערכים שביהדות, לשותלם מחדש בטריטוריה החדשה שלנו למען שיזכו שם בהתפתחות חופשית. ואולם אין אנו רוצים לשמר את הכול באופן עיוור. מה שעבר זמנו בל יהיה קדוש בעינינו, אך ורק משום שזה יהודי”.

לבסוף ביטא חזן את הדעה הכללית, אשר אצלו נבעה מעומק לבו – הערה לישראל זאנגוויל: “בראש המחנה שלנו התייצב ישראל זאנגוויל אשר התעמק מאין כמוהו בחיי הנפש היהודיים: יקר לו העבר היהודי, משום שהוא שולח את מבטו אל העתיד הרחוק וקורא לחיים”. לא פחות אופיינים לדעותיו הכלליות של חזן היו דבריו: "כערובה לאופיו המתקדם של הארגון החדש היא העובדה, שהיסודות המתקדמים המיוצגים כאן על־ידי הפועלים היהודים בעלי התודעה העצמית, הולכים עמנו. “אנו התגברנו על הליקויים הישנים ומקימים תנועה עממית”.

עתה מלים אחדות על צייטלין. הוא לא היה נואם. השפעתו הגדולה אשר עשתה רושם על העולם היהודי, גם על היסוד העממי וגם על האינטליגנציה, היתה מוסברת באוטוריטה הגדולה שלו כהוגה דעות וכסופר. הוא היה פילוסוף דתי יהודי בעל מוניטין. הוא עצמו התחנך בסביבה חסידית למדנית. וביצירותיו העמיק עוד יותר את ערכיה של אותה סביבה. רבים התלהבו ממסותיו על רבי נחמן מבראצלב ועל הבעל־שם־טוב, שהיה מפרסם בעתונות העברית (“השלוח” ו־“הזמן”) וכן בעתונות יידיש שהופיעה בווארשה (בייחוד ב“היינט” הווארשאי). הוא ראה את עצמו קרוב במיוחד אל ברנר. מאמריו שהופיעו בגליונות יום ו' של ה“היינט” שימשו תמיד נושא לשיחות אקטואליות ולפירושים. כמו אל חזן התוודעתי גם אל צייטלין עוד בוארשה. עמו ביליתי הרבה מזמני בבאזל. בדיוק אז התעניינתי גם בפרידריך ניצשה ועניינה אותי במיוחד “הבעיה של הטוב והרע אצל היהודים ואצל עמים אחדים”, עליה כתב צייטלין. עיונים פילוסופיים־היסטוריים אלה הופיעו גם בצורת ספר ביידיש. יכולתי איפוא להשוות את האינטרפרטציה של צייטלין עם הפירושים של הפרופסור שלי באוניברסיטה, שמפיו שמעתי את ההרצאות בפילוסופיה. ויש לומר שצייטלין לא יצא מקופח בהשוואה הזאת.

עם צייטלין הייתי נפגש בשנים יותר מאוחרות לעתים קרובות. כאן הנני רוצה להזכיר, שבוועידת באזל הוא נטל את רשות־הדיבור פעמים אחדות. הוא הדגיש, כי “אנו נמצאים כאן משום שאנו רוצים לפתור את שאלת היהודים. אנו רוצים לעזור לעם היהודי מבחינה מעשית ובאופן רדיקאלי”. צייטלין היה פעיל מאוד בוועדת המצע שהכינה את התכנית לארגון החדש. יחד עם חזן הוא הגן כאן על אותה עמדה עקרונית מעשית.

* * *

ליאו פפיירני לא היה המרצה היחיד. השני היה ד"ר נחמן סירקין. הדבר ניתן לו משום שבוועידה השתתפו זרמים שונים וכל זרם ביקש לבסס את עמדתו. סירקין ניסה את העמדה הסוציאליסטית. לפי התיזה שלו “משמעה של הציונות הוא השאיפה של העם היהודי לארץ חופשית משלו”. כדרכו של סירקין הוא הבהיר גם הפעם את עניין ארץ־ישראל. “…פלשתינה קדושה גם לנו, משום שזוהי עריסת עברנו רב־הזוהר. אבל אין הרגש צריך להפריע להמשך ההתפתחות, משום שיקר יותר מאשר רומנטיקת העבר הוא העתיד”. וסירקין ביסס בפרוטרוט את הבעיה העיקרית של התנועה: היסוד הוא ההגירה היהודית, כפי שכבר התחילה בשנות השמונים. אילו היתה קיימת אז ציונות מדינית, כבר היה קיים יישוב יהודי. שהרי בימים ההם היגרו כמיליון וחצי יהודים. ריכוזה של ההגירה מהווה אידיאל היסטורי גדול. זהו אידיאל ממשי, שמקורו בצורכי החיים היומיומיים, ודווקא משום כך יש לו ביסוס היסטורי.

בכל הבעיות האלה התפתח ויכוח ממצה.

לא התעכבתי עד כה על תפקידו של זאנגוויל, משום שביומיים הראשונים הוא בכלל לא השתתף בוועידה. היו רואים אותו לעתים קרובות כשהוא מתרוצץ בצעדיו הזעירים על מנת לשאת ולתת עם נורדאו ועם מרמורק, כדי למצוא איזו פשרה ולהחזיר את הנידחים. נורדאו ומרמורק, כידידיו הקרובים ביותר של הרצל וכן כ“ציונים מדיניים” אחרים תמכו בזאנגוויל. פעיל מאוד היה גם ד"ר דוד פארבשטיין, אשר אירגן את הקונגרס הראשון. אבל כל המאמצים האלה היו לשווא. ידו של מנחם אוסישקין היתה על העליונה. עובדה זו עוד הגבירה את ההתמרמרות הכללית. על כן החליט זאנגוויל ליטול חלק בוועידה הטריטוריאליסטית, לאחר שזו כבר נמשכה יומיים.

בעת שהופיע ב“אולם ספרן” זכה לתשואות עצומות. שהרי היה הוא ידידו הקרוב של הרצל, ויחד עם מכס נורדאו היתה השפעת “הטריומוויראט” הזה חזקה ביותר על החיים היהודיים. בעת שהגיע זאנגוויל לוועידה הוא עוד לא החליט אם יסכים ליטול בידו את ההנהגה. על כן הוא ניסה את רעיונותיו בנאום ממצה.

הוא פתח בכך, כי הדבר שקרה הוא אסון. בקונגרס הציוני הרחיקו אחדים לכת עד כדי כך, שהתקיפו את ממשלת אנגליה, משום שהציעה ליהודים טריטוריה. ובנוגע לארץ־ישראל הסביר:…“ברור כי אסור למחוק את ארץ ישראל מן הפרוגראמה שלנו, משום שזו היא ארץ טובה ואילו הסכימו לתיתה לנו, היינו מקבלים אותה ברצון”. שוב ושוב הדגיש, כי שאיפתו היא “ארץ־ישראל לעם ישראל”. אבל לא על־ידי התיישבות זעירה, אלא על־ידי רעיון מדיני גדול ברוחו של הרצל.

כמו בהזדמנויות רבות אחרות (עוד בימי הרצל בנוגע ל“ייקא”), התקיף גם הפעם נמרצות את הארגונים הפילאנטרופיים היהודיים הגדולים. התקציב העצום שלהם (ועזרתם הבלתי ראציונאלית למהגרים) היה מספיק לתקציב של מדינה קטנה. יעיל פי כמה היה הסיוע, אילו המהגרים היו מתרכזים לפי תכנית חברתית ולאומית גדולה. לעומת זאת עומדים אנו עתה לפני השאלה של מאות אלפי נודדים: “לאן?” ואין זו רק שאלתם של הנודדים. הבעיה היא טראגדיה גדולה של העם היהודי.

* * *

השאלה העומדת לוויכוח כה לוהט מאז ייסודה של מדינת ישראל, תפקיד המנהיגות ועלייתה, זאנגוויל חזה אותה באורח נבואי, והוא עוררה עוד בוועידה בשנת 1905.

לעלות אל המולדת חייבים מלבד עובדי־האדמה ובעלי־המלאכה גם “הפאטריוטים היהודים, המבקשים באמת לעזור לעם. זוהי חובתו של כל איש ואיש”.

במלוא מרצו הצהיר: “אני עצמי מוכן ללכת אל הארץ החדשה, כאשר היא תהיה לנו”. היתה זו הצהרה אופיינית מאוד. זאנגוויל מעודו לא הפריד בין חייו האישיים לבין פעילותו הציבורית. בהרהרו בגורל העם, לא העמיד מעודו בנפרד את אישיותו שלו. להיפך, האישים הבחירים והבולטים במנהיגות חייבים להיות הראשונים שיילכו לפני העם. הוא הבין את חשיבותם של החלוצים, ולא הבדיל עצמו מהם. הוא הלך אתם. תפיסתו של זאנגוויל היתה, שבמסגרת החלוצית הראשונה חייבים להשתלב גם האישים המנהיגים. הוא היה אדם גדול מדי, ואחריותו לגבי העם היתה חזקה מדי, כדי שהרעיון יהיה אצלו רק עניין מילולי. ביושרו האישי לא פיקפק איש. הכול הרכינו ראשם לפני מוסריותו האנושית והלאומית.

זאנגוויל הטיב לראות ולהבין את תהליכי ההגירה: הזרם של המהגרים היהודים איננו קללה, כי אם ברכה הוא מביא לארץ שלתוכה הוא מהגר. “הם מחיים את המדבר, הם מניעים את המכונות. מפתחים את המסחר והתעשיה. אין אלה אנשים חלשים, שהרי החלשים אין להם אפילו המרץ לנתק עצמם ממקום־שבתם ולצאת לדרכים לא־ידועות. העם היהודי, על כוח־חעבודה העצום שלו, מהווה עתודה אדירה של מרץ אנושי וכוח חיות עקשני. אם שונאים את היהודים, הרי זה בגלל הכשרונות היהודיים, משום שנחותי הערך חוששים מפני ההתחרות”. זאנגוויל היה משוכנע שלעם היהודי יש די אלמנטים לעבודת בניין חלוצית. “יש בין היהודים עובדים חקלאיים ובעלי־מלאכה, רועים וחיילים לשעבר, כורי־פחם ועובדים שכירים. אם יאחדו את כל האלמנטים השונים הללו עם המנהיגים המבינים היטב את הפסיכולוגיה היהודית, והם עומדים בראש התנועה, אפשר תוך זמן קצר להכשיר את הקרקע לקליטת ההמונים הגדולים של המהגרים היהודים”. אבן שואבת בעלת כוח משיכה גדול מהווה האוטונומיה. זרמי המהגרים היהודים יימשכו על ידי כך ויתרכזו במרכז אחד.

דבריו של זאנגוויל לא היו בעינינו בבחינת נאום, ולו גם נאום חזק. היה זה ה“אני מאמין” של הגניוס היהודי. ודבריו שימשו נקודת־מיפנה לכל הוועידה כולה. מייד הביע חזן הווארשאי את דעת הכול, שמישאלתם היא, שזאנגוויל יעמוד בראש התנועה.

* * *

מבקש אני לציין כאן אפיזודה אופיינית. כאשר זאנגוויל ראה שהשאיפה הכללית מכל הצדדים היא, כי יטול לידיו את ההנהגה, הוא הכריז מעל הבימה: “מבקש אני להתייעץ עם אשתי”. כעבור שעות אחדות הצהיר: “לאחר שהתייעצתי עם אשתי, יש לי תשובה חיובית להצעתכם”. האולם ליווה את ההודעה הזאת בסערת תשואות. אולי כדאי עתה, לאחר עשרות שנים, להוסיף, הערה מעניינת. – עסקן נודע, ששהה אז בבאזל, השתומם מאוד על דבריו אלה של זאנגוויל ושאל “האמנם ראויים דברים כאלה להודיע עליהם מעל הבימה?” דעתי היא, כי “השתוממות” כזאת יכולה לבוא רק מצד אנשים שלא הכירו היטב את זאנגוויל וגם לא ידעו את הפסיכולוגיה החברתית האנגלית. באותם ימים זאנגוויל נשא אשה צעירה ואינטליגנטית, סופרת, בתו של פרופסור נודע באוניברסיטה. האשה, אדית איירטון, אנגליה (לא יהודיה), ואידיאליסטית נטלה כבר אז חלק פעיל ב“תנועה הסופראז’יסטית” לזכויות הנשים. בנוטלו לידיו את הנהגת הטריטוריאליסטים, החליט זאנגוויל, למסור את כל חייו ממש לאידיאל הזה. הוא היה סופר אנגלי נודע. בקבלו את הבחירה החדשה, החליט ממילא להעמיד את כל שאר הדברים, – גם את עבודתו הספרותית – בשורה שניה, את הכול לשעבד לאידיאל־החופש ההיסטורי הזה.

אדם בעל מעמד וברוך־כשרונות שיקום ויוותר על הישגיו העיקריים שבהם הוכתר כבר בהצלחה – וימסור את חייו לעניין חדש – הרי אין זה מן הדברים הקלים. במוסרו את כל חייו לעניין החדש, ביקש ודאי זאנגוויל להבטיח לעצמו תנאים נוחים באורח מאכסימאלי בחייו המשפחתיים, כדי שלא זו בלבד שלא יופרע בתפקידו, אלא שייצור מסביבו אווירה אוהדת עד כמה שאפשר בשביל האידיאל הזה, ועל כן ביקש לדעת כיצד תתייחס לכך אשתו. נראה שהוא לא רצה להעמידה בפני עובדה מוגמרת. היא היתה לוחמת פעילה מטבעה, וטיפוסי־אדם כאלה מוטב שלא להעמידם (ופירושו של דבר גם את ביתם המשותף) בפני עובדה מוגמרת. מוטב לחשוב על כך ביחד.

בשנים המאוחרות יותר, כאשר התיידדתי עמו מקרוב, הכרתי היטב גם אם אשתו. סבורני, שעל החלטתו של זאנגוויל להתייעץ תחילה עמה השפיעה גם הדוגמה של ד"ר הרצל. זאנגוויל היה לא רק ידידו האינטימי והמסור ביותר של הרצל, אלא גם פסיכולוג מעמיק. כאשר טיילתי עמו פעם בשדות האמסטד בלונדון ושוחחנו, הרגשתי באיזו מידה הכאיב לו יחסה השלילי של אשת הרצל אל האידיאל של בעלה. יש לי הרושם שזאנגוויל ביקש להימנע מגורל מר ודומה.

ואכן, כאן מן הדין לומר, כי מרת זאנגוויל מסרה לאידיאל של מדינה יהודית גם את מרצה היא ואת כשרונותיה. פעמים רבות הרצתה על נושא זה והשתתפה בוויכוחים. היא גם רכשה ידידים רעיוניים חדשים, בייחוד בקרב אנשי העילית האנגלית. כאשר באחד הפרקים הבאים אתעכב על ביתו של זאנגוויל, אפשר יהיה להכיר באורח ממשי את כל המשפחה ואת סביבת חייו.

* * *

הנני חוזר אל ועידת באזל משנת 1905. כאשר קיבל זאנגוויל לידיו את כהונת הנשיא, כבר קל היה יותר לקיים את המשך הדיונים. קודם כל נחוץ היה להחליט על יחסו של הארגון הטריטוריאליסטי אל הציונות. נקל להבין, שהשאלה הזאת קדחה במוחותיהם של כל החברים לאחר הפילוג, לאור העובדה המוגמרת: “כיצד יעוצבו היחסים ההדדיים?” שאלה זו שאלו את עצמם כל הצירים. עוד בשמשו כיושב־ראש הודיע יאשינובסקי הזקן: “כארגון, הרינו נשארים בנפרד מן ההסתדרות הציונית וכל אחד מאתנו יכול להישאר גם להבא חבר בארגון הציוני, אם הוא רוצה בכך. כל אחד יכול לראות את הארגון הטריטוריאליסטי כאמצעי להשיג את ארץ־ישראל, או יכול לראות את הטריטוריאליזם כמטרה סופית”. והמנהיג של פועלי־ציון המינסקאים, רובינצ’יק, הציע את ההחלטה הבאה: “הארגון בתור שכזה, אינו נוקט שום עמדה לגבי ההסתדרות הציונית הקיימת. כל חבר של הארגון הטריטוריאליסטי, אולי גם כל קבוצה, יש להם הזכות לקבוע את יחסם אל ההסתדרות הציונית לפי הבנתם שלהם”. אופייני הדבר, שהחלטה זאת נתקבלה פה אחד ללא כל ויכוחים.

* * *

עוד עניין אחד. הריני זוכר היטב שיחה עם זאנגוויל שנערכה בחוג אינטימי באחד החדרים של “מלון ספרן”.

בהתרגשות עמוקה סיפר לנו זאנגוויל על אפיזורה יוצאת מגדר הרגיל משנת חייו האחרונה של הרצל. בעת הקונגרס השישי, לאחר הישיבה שבה נערכו הוויכוחים החריפים והמרים בנוגע לאוגאנדה (“אומרי הן”, ו“אומרי לאו”), בא הרצל אל מלונו “שלושת המלכים” כשהוא שרוי באפיסת כוחות גמורה מן הוויכוחים. וכאן, בחדרו של הציר הראשי של לונדון, ז’וזף כהן, בנוכחותם גם של מכס נורדאו וזאנגוויל, הצהיר הרצל באוזני שלושת ידידיו אלה:

"הריני רוצה להשמיע לכם עתה את נאומי בקונגרס הציוני הקרוב, השביעי, אם עוד אזכה לחיות אז. עד אז או שתהיה לי ארץ־ישראל, או שאגיע לכלל ההכרה בחוסר־האפשרות הגמור להמשיך במאמצים להשיגה. במקרה האחרון יהיה נאומי כזה: 'הדבר היה בלתי אפשרי. המטרה לא הושגה ובזמן הנראה לעין היא לא תושג. אבל יש לנו תוצאת ביניים: זוהי הארץ, שבה נוכל ליישב את ההמונים הסובלים שלנו על יסוד לאומי עם שלטון עצמי. אינני סבור, שאנו צריכים לוותר על כך בגלל החלום הנאה ולא להתחשב עם האומללים, ולא להקל על גורלם, אולם מבין אני, שבתנועה שלנו חל פילוג מוחלט. והקרע הזה עובר בתוך אישיותי. בעוד שבהתחלה הייתי רק ‘יודנשטאאטלר’, (איש מדינת היהודים), הרימותי אחר כך את דגל ציון, ואני עצמי נעשיתי חובב ציון. ארץ־ישראל היא הארץ היחידה, שבה יוכל עמנו להגיע אל המנוחה. אולם העזרה המיידית למאות האלפים קוראת לנו.

‘כדי לפתור את הסתירה הזאת, אפשרי רק דבר אחד: עלי ללכת מן ההנהגה. מוכן אני – אם תרצו בכך – לנהל עוד את הדיונים של הקונגרס הזה. ולבסוף צריך לבחור שני ועדים פועלים: האחד לאפריקה המזרחית (אוגאנדה) והאחד – לארץ־ישראל. אני לא אבחר אף לאחד משניהם. אולם אלה אשר יקדישו עצמם לפעולה (אוגאנדה), לא אסרב לייעץ להם, במידה שידרשו זאת ממני. ואילו אלה אשר יתמסרו לחלום היפה, אלווה אותם בברכותי. על־ידי מה שעשיתי לא עשיתי את הציונות לעניה יותר. לעומת זאת עשיתי את היהדות לעשירה יותר’".

הרושם שעשו עלינו דברים אלה היה מזעזע. שקענו בדממה עמוקה.

נראה שזאנגוויל נטה לנקוט עמדה דומה, בהתאם למשאלתו האחרונה של הרצל. לעמדה זו נשאר זאנגוויל נאמן עד סוף חייו.

* * *

על אופייה של הוועידה הטביע את חותמו עניין, שבתחילה היה ידוע אך מעט, ואשר עתה נעשה אקטואלי מאוד; היתה זו שאלת עמדתה של האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל גופא.

מנחם אוסישקין, אשר מעולם לא היה מחסידיו של הרצל, ביקש לנהל מדיניות משלו, מדיניות אחרת ובאורח שונה משעשה זאת הרצל. עוד לפני שהרצל הביא את אוגאנדה שלו (לפני הקונגרס הששי), כאשר איש לא ידע עדיין שהרצל יבוא עם ענין כזה, נסע אוסישקין לארץ־ישראל לארגן את היהודים שם. ואכן בעזרתו נערכה ועידה בזכרון יעקב וגם ועידה של מורים יהודים. תכניתו של אוסישקין היתה שוועידת זכרון יעקב והוועד הפועל שנבחר שם יהוו לחץ על התנועה הציונית. כיוון שאוסישקין היה בוועידת זכרון יעקב, שנערכה בדיוק בימי הקונגרס הציוני השישי, נבצר ממנו להשתתף בוויכוח בבאזל. כאשר חזר לאודיסה ונודע לו עניין אוגאנדה, הוא נהפך לאקטיביסט הראשי הן נגד אוגאנדה והן נגד הרצל. בהתוועדות המפורסמת של מתנגדי אוגאנדה בחארקוב, אפילו נתקבל אולטימאטום לגבי הרצל: אם לא יוותר על התוכנית, אין הוא יכול להוסיף ולכהן כמנהיג ציוני. וכאן קרה דבר מוזר. כאשר למנהיגי ועידת זכרון נודע על עמדתו השלילית של אוסישקין לאוגאנדה, הם נעשו מתנגדים כה חריפים לנציג האודיסאי, עד שהחליטו להחליף את שם הרחוב שנשא את השם “אוסישקין” לשם אחר. כה רבה היתה התנגדותם של יהודי ארץ־ישראל המאורגנים לעסקן האודיסאי וכה חיובי היה יחסם להרצל ולתכנית אוגאנדה.

לא היו אלה יהודי “החלוקה” והזקנים, שבאו לבלות את סוף ימיהם בארץ הקודש. אלה היו כבר היהודים המודרניים. וכאן מן הראוי להוסיף, כי עמדה זו הביע באורח בולט אליעזר בן־יהודה. הלוחם הקנאי והאידיאליסטי למען העברית, ראה לנחוץ להודיע לציבוריות היהודית הרחבה את אשר חושבים יהודי ארץ־ישראל. הוא פירסם קונטרס מיוחד, שבו הביע את תמיכתו הפעילה בתוכנית אוגאנדה. מובן שרצה, כי היהודים יבואו לארץ ישראל, אך הבין, שבתנאים הקיימים יכולים לעשות כן רק יחידים. וברצותו לא להישאר אדיש לגבי גורלו של העם כולו, ובפרט לגבי מאות אלפי המהגרים, ראה מחובתו לתמוך בתוכנית לרכז את ההמונים, ריכוז לאומי, ביישוב האוטונומי המוצע. קונטרסו של בן־יהודה תורגם ברוסיה ליידיש וזכה לתפוצה רבה.

כאן יש להזכיר עוד שם אחד – הרב חיים יהושע קוסובסקי, המלומד המפורסם, אשר הקדיש עשרות שנים מחייו לחיבור הקונקורדאנציה למשנה ולתלמוד, התוספתא ותרגום אונקולוס, ואשר ערך שורת מחקרים בתחום ההלכה ושאר האוצרות המדעיים היהודיים.

גם הוא תמך באורח פעיל באוגאנדה. עשרות שנים לאחר מכן, כבר במדינת ישראל הריבונית, שעה שקיבל כד"ר חיים וייצמן ויצחק בן־צבי לפניו, את אזרחות הכבוד של ירושלים, הוא סיפר את העובדה הזאת לסופר עיתון “דבר” א. ח. אלחנני.

על הרב קוסובסקי ברצוני להעיר עוד, שלפני מלחמת העולם השניה, כאשר בווארשה התיידדתי מקרוב עם דוד רמז, והעלינו זכרונות מן ה“הזמנים הטובים ההם”, שאלתיו על המלומד קוסובסקי, אשר שלושים שנה קודם לכן תמך כל כך בתכנית אוגאנדה בעת שבתו בירושלים. רמז אמר בהתלהבות: “או, זהו אולי המדען הגדול ביותר בתחומו”. ואכן, לאחר הקמת המדינה עזר רמז, יחד עם חסידו הנלהב השני של קוסובסקי, זלמן שזר, להוציא בהוצאה ממלכתית את חיבורי הרב קוסובסקי.

התעניינותי בקוסובסקי גדלה עוד יותר בגלל עוד אפיזודה אחת בחייו. את המהדורה הראשונה של חיבורו הקדיש הרב לנציב העליון הראשון לארץ־ישראל, הרברט סמואל, כאשר פרצו המאורעות הראשונים בארץ־ישראל, ראה קוסובסקי את הרברט סמואל כאחראי להם. הרב קוסובסקי נטל אז את כל עותקי ספרו שעוד נשארו בידיו ותלש מהם את עמודי ההקדשה, וגם ממכריו ביקש שיעשו כן.

מובן, שכל זה עניין אותי מאוד. וכאשר עיריית ירושלים העניקה לו, ביום הולדתו השמונים וחמש, את אזרחות הכבוד של העיר (לאחר שהוענקה לד"ר וייצמן ויצחק בן־צבי, ולאחר מכן גם לנשיא זלמן שזר), שאלתיו בעת שברכתי אותו לרגל המאורע, לדעתו על תכנית אוגאנדה לשעבר. בנוסח דיבורו הנמרץ אמר הזקן: “תמיד הייתי חסיד גדול של הרצל, ותמכתי בתכנית אוגאנדה. אנחנו כאן בירושלים, ובכלל בארץ־ישראל, לא היינו יכולים אז בשום אופן לקלוט את הגירת המוני היהודים הגדולה. על כן ראינו זאת, אני וידידי, כחובתנו לתמוך בתכנית. אנו תמכנו בהרצל ובזאנגוויל, משום שרצינו להציל ולעזור… גם היום דעתי היא, שהיתה זו עמדה נכונה”.

אותו סופר “דבר”, א. ח. אלחנני, בתארו בספרו הנאה “שיחת סופרים” את דיוקנו של הרב קוסובסקי, התעכב גם הוא על השאלה הזאת:

"לשאלתי, מי היה רבו, השיב: ‘הרב שמואל סלנט: הוא היה אישיות גדולה’. הרב קוסובסקי הזכיר גם אותה עצרת זכרון שנערכה להרצל… ‘…הייתי בין אומרי ה’הן’ לאוגנדה', חזר הרב והטעים: ‘רוב רובו של היישוב בארץ נמנה עם התומכים בהצעת הרצל. עד היום איני חוזר בי מאותה עמדה שנקטתי. ההצעה נבונה היתה ולשעתה היתה. היום נשתנו אל נכון הנסיבות, קמה המדינה’…

‘לא חששתם לעתידה של ארץ־ישראל?’, שאלתי.

‘לא חששנו. אוגאנדה נועדה ללינת לילה, למחסה בעת צרה, ואילו ארץ־ישראל יעודה לנו מימות עולם ועד לנצח, ארץ־ישראל היא לנו מאת הגבורה, בחזקת נס־תמיד, נחלת עולם לעם עולם. הנה באו ימים ונתקיים בהם חזון הנביאים’".

* * *

עלי להוסיף, כי לגבי התנועה החדשה לא היה זה דבר מקרי, שכאשר התווכחו על העקרונות, הושמעה גם הצעה שיש לומר במפורש, כי ארץ־ישראל היא מטרתנו הסופית, כפי שהדבר גם נתקבל בוועידת הציונים המדיניים (“אומרי הן”) בווארשה. ואם כי רבים הסכימו לכך, בכל זאת סעיף זה לא נכלל בתכנית, שכן רצו שכל טריטוריאליסט בנפרד תהיה לו יד חופשית לקבוע בעצמו את יחסו אל ההסתדרות הציונית. ואכן, רבים נשארו גם להבא חברים בהסתדרות הציונית.

כאן מן הראוי לציין, שגם בקונגרס הציוני (כבר לאחר שקם הפילוג), היו צירים חשובים אשר הביעו עמדה דומה לזו שלנו. הנציג של הציונים הגרמנים, ד"ר ירמיאס, הכריז בשם סיעתו הארצית: “בהישארנו נאמנים לתכנית באזל ובראותנו את המטרה הסופית של הציונות בארץ־ישראל, הננו בעד ייסוד יישוב מחוץ לארץ־ישראל, מתוך תיאום מלא עם תוכנית באזל, עד שתושג ארץ־ישראל”. על עמדה דומה הגנו במרץ גם הציונים הצ’כיים, אשר בהם התחשבנו מאוד. נציגם הצהיר: “אנו נוקטים עמדה הרצליאנית בנוגע לתכנית באזל, ארץ־ישראל היא עתה ותישאר להבא המטרה הקבועה ועומדת של התנועה הציונית. כדי להשיג את המטרה הזאת, אנו משתמשים בכל האמצעים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים. כאחד האמצעים – ומתוך הסכם מלא עם תכנית באזל – רואים אנו את ייסודו של ישוב יהודי לאומי אוטונומי גם מחוץ לארץ־ישראל”. עמדה דומה נקט גם נשיא הקונגרס אלכסנדר מרמורק, ידידו ושותפו הקרוב של הרצל.

לאחר הוועידה הטריטוריאליסטית ראה גם בר בורוכוב לנחוץ לקיים יחסים ידידותיים קרובים עם הסוציאליסטים־טריטוריאליסטים. באולם גדול בבאזל אירגנה הסיעה “ס.ס.” הרצאה על הסוציאליזם והמדינה היהודית. היתה זו ההופעה הראשונה של המפלגה הצעירה. אינני זוכר על שום מה, אבל המפלגה החליטה שהמרצה יהיה שמואל ניגר, שאז היה עוד ידוע רק מעט בעולם היהודי. המטרה היתה – להשליך כפפה לסוציאליסטים המתבוללים האנטי־ציוניים במפלגות השונות. ביציע של הקונגרס הציוני ישבו סטודנטים רבים וגם מהגרים פוליטיים. על כן ביקשנו לנצל את ההזדמנות ולהפגין את עמדתו וגם את בסיסו המלחמתי של הזרם החדש. ניגר גילה כאן את מלוא יכולתו של המוח הדיאלקטי שלו. ללא רחמים חשף את הנזק שבקוסמופוליטיזם, בפרט זה של המפלגות הרוסית והפולנית. בורוכוב ישב באולם לידי. הוא רשם לו רשימות וביקש ליטול חלק בוויכוח, לרשות הדיבור נרשם ברוך סטולפנר, פילוסוף וכלכלן ידוע, שניהל מאבק מר נגד הציונות והטריטוריאליזם בעתוניהם של הסוציאל־דמוקראטים הרוסיים. כאשר סטולפנר פיתח את רעיונותיו, ויתר בורוכוב על רשות־הדיבור שלו ואמר אלי: “חשוב שבמאבק נגד הסטולפנרים נקיים קו רעיוני משותף. זהו דבר חשוב ביותר, משום שיש לנו יותר נקודות משותפות מאשר הדברים שמפרידים בינינו”. וכאשר השמיע ניגר את תשובתו לסטולפנר, שהיתה מזהירה ממש, היה בורוכוב נלהב.

* * *

בעת שאני מסכם את דיוני באזל, מתעוררת השאלה: מה היה הכוח המניע אשר גרם לפילוג? המיעוט הרגיש בטראגדיה הגדולה. אין ספק שהרגישו בכך גם רבים מקרב הרוב, אשר לא נימנו עם הטריטוריאליסטים. מה איפוא היה הקו המפריד בין הרוב למיעוט?

מכל מה שהבהרתי עד כה ברור, שהקו המפריד לא עבר בין אלה שהיו “בעלי הילכי־רוח יהודיים לאומיים מובהקים יותר” לבין אלה שהיו בעלי נטיות לאומיות מועטות יותר. מן השמות שמניתי (הייתי יכול להביא עוד שמות רבים נוספים) ברור, שלא זו היתה הסיבה העיקרית. בדרך כלל לא עבר גם הקו המפריד בין “ארצות המזרח” ל“ארצות המערב”.

הסיבה העמוקה ביותר היא לדעתי בנקודות אלו: א) ההבדל היה בפסיכולוגיה האינדיבידואלית של האישים הבודדים ובמזגם האישי; ב) הסיבה השניה היא בתפיסה הכללית של האידיאל הציוני ושל המציאות היהודית. בדרך כלל אפשר לומר, שהטריטוריאליסטים ובפרט הטריטוריאליסטים־הסוציאליסטים ראו את הציונות קודם כל כפתרון רדיקאלי של בעיית ההגירה. לדעתנו, התבטאה הטראגדיה היהודית מבחינה חומרית במיליוני היהודים אשר אנוסים היו לנטוש את מקומות מושבותיהם וליטול בידם את מקל־הנדודים. גורלם, הגורל של המיליונים הרבים הללו תלוי היה בשאלה; “לאן?” זה נגע לחייו של כל אחד ואחד מבין הנודדים. אולם אנו סבורים היינו, כי זוהי גם השאלה ההיסטורית הלאומית של העם היהודי כולו. כל עיצובו של העם היהודי תלוי היה בתהליכי הנדידה האדירים.

כבר כאן חייב אני לציין, כי לא המעטנו בשום אופן בהערכת משמעותם של החיים הרוחניים ושל התרבות היהודית. ואולם נוכחנו לדעת שבתהליכי הנדידה של מיליונים אלה תלוי עצם אופיה של התרבות היהודית. רצינו שתרבות זו לא תישאר קפואה במצב שכבר הושג, אלא שתובטח לה אפשרות להמשיך בהתפתחותה ובאופן כזה להעשיר בהתמדה את כל החיים הרוחניים של העם היהודי.

ובכן, ריכוזם של היהודים בארץ משלהם ויצירת מדינה יהודית היתה, לפי תפיסתנו, האמצעי היעיל ביותר נגד ההתבוללות. שהרי עובדה זו יוצרת בסיס ממשי לתחיה החברתית והלאומית היהודית ולאידיאל הזה כיוונו אנחנו את כל המדיניות הלאומית שלנו.

דבר זה הוא שיצר את הפילוסופיה המיוחדת שלנו, את ההשקפה הפסימית, לפיה התמורות הפוליטיות בארץ ישראל, אפילו הרדיקאליות ביותר, לא ימעיטו באותן ארצות את הכרח ההגירה של היהודים. התפיסה הזאת התבססה על הדעה האופטימית, שריכוז הנדידה יביא להגשמת אידיאל שטוף־אור, למדינה יהודית מתקדמת, לדעת רבים, אפילו למדינה סוציאליסטית.

יריבים, אפילו יריבים חשובים, האשימו אותנו בסתירה: שאנחנו גם פסימיסטים וגם אופטימיסטים. שתפיסתנו היסודית מכילה בתוכה הן פסימיזם והן אופטימיזם. אנו לא הכחשנו זאת. אנו רק לא חדלנו להדגיש, שזוהי תוצאה של החיים היהודיים המסובכים היחידים במינם. וכי תכלית המאמצים של כל המדיניות היהודית, של כל הצעדים המעשיים – היא למצוא סינתזה חברתית ולאומית גבוהה יותר.

זו היתה תפיסתנו. ממנה היסקנו את המסקנות התיאורטיות וגם המעשיות ההכרחיות. הגורם המרכזי והמכריע של כל תפיסתנו היה איפוא, שאי אפשר בשום אופן להסתפק רק בניהול תעמולה למען אידיאל (אנו עסקנו בכך לא מעט); אלא שיש הכרח כבר עתה לא לחדול מלנהל מדיניות מעשית, אשר תמזג את התופעות היומיות הממשיות עם האידיאל ההיסטורי¹³.

אפשר לומר, שבשנים ההן (1903–1904) היתה לנו תפיסה קרובה לתפיסתם של שורת ציונים ידועים (בייחוד ציונים פועלים) לאחר ייסוד מדינת ישראל: שהאידיאל מחייב את נושאיו לצעדים מעשיים, למעשה אישי. שאין להפריד בין החיים האישיים לבין האידיאל שמטיפים לו. כך הבינונו את הרצל ואת רוחו.

* * *

והנה הד לתקופה ההיא. הפעם כבר במדינת ישראל.

כאשר הנשיא הראשון, ד"ר חיים וייצמן, לקה בבריאותו ונסע לברן להתרפא, מילא (לפי החוקה) את תפקידיו יושב־ראש הכנסת, יוסף שפרינצק. והנה הוא מזמינני אל לשכת הנשיא ואומר לי:

“טוב שבאת עכשיו, ביקשתי לומר לך, שהיום עבר עלי מומנט בלתי רגיל. בין המסמכים שנתנו לי לחתום עליהם היה יפוי־הכוח לקונסול שלנו באוגאנדה. עלי לומר לך בגלוי, שידי רעדו בשעת מעשה. אני מיפה את כוחו של קונסול ישראל למלא את תפקידו באוגאנדה!… אני באורח אישי הייתי בשעתו נגד תכנית אוגאנדה. ואף־על־פי־כן לא השתתפתי במאבק נגד התכנית. שהרי היתה זו הצעתו של הרצל. והוא הביא את ההצעה הזאת במומנט הנורא שבהיסטוריה היהודית, כאשר מצב היהודים היה כה קשה. מי יודע כיצד היה מתפתח אז מצבם של היהודים?… ועתה הנני מיפה את כוחו של נציגנו הדיפלומאטי לייצג את מדינתנו באותה ארץ אוגאנדה!”

כך הרגיש ההומאניסט, הפאטריוט בעת ששימש בכהונה הרמה ביותר במדינה המנצחת – חמישים שנה לאחר המאורעות הגורליים ההם.

שנינו השתתקנו. בלי משים נשאנו עינינו לתמונתו של הרצל, שתלויה היתה מעל לכורסת הנשיא. צלו של הרצל ריחף בחדר – – –

פרק שלישי: עם סירקין על פני שווייץ    🔗

לאחר הקונגרס הציוני ערך סירקין יחד אתי טיול על פני שווייץ. לאחר החוויות הקשות והטראגיות היה נחוץ לנו הסיור כדי להתפרק מהמתיחות. נסענו ברכבת ללוצרן ומשם בספינת־קיטור קטנה על פני אגם ארבע הארצות. רק כאן, כשאני מוקף יופי אגדי, התחלתי לראות את שווייץ, שהרי בבאזל לא היה לנו הזמן הפנוי ולא השקט הנפשי לראות משהו חוץ מן העניינים הציבוריים הקשים. עתה הגיע הזמן המתאים ביותר להעריך את הדר יופיו של הטבע. עוד משנות לימודיו באוניברסיטה הכיר סירקין את שווייץ, ואף־על־פי־כן לא פסק להתלהב מכל מראה עיניו. ואשר לי – הדברים מובנים מאליהם: בפעם הראשונה ראיתי את האידיליה הרומנטית הנהדרת ואת הררי־העד. התעכבנו בנמל הקטן וֶגיס ומשם המשכנו ברגל.

באותם ימים מועטים היתה לי האפשרות להסתכל בסירקין, להתוודע מקרוב יותר לאופיו ולכשרונותיו, וכן להעמיק את ידידותנו. הוא היה אדם נפלא ומיוחד במינו. בהיותו בעל חושים סוציאליים ולאומיים חזקים, היה עם זאת טיפוס של אינדיבידואליסט מובהק. האדם עמד אצלו במרכז. הוא עצמו היה צנוע ביותר, כמעט שלא היו לו שום דרישות חומריות. הסתפק במועט שבמועט. היה נזהר בהוצאות וביקש תמיד חדר במחיר זול ביותר. גם אכלן גדול לא היה. אשר לבגדים, מעודו לא חשב עליהם. בענייני כסף היה טיפוס של “פרופסור מפוזר”. יכול היה להיכנס לבית־קפה או אפילו לחשמלית, ולשכוח ליטול עמו מצלצלים. בשנות לימודיו באוניברסיטה רעב הרבה.

ומאז לא השתפר מצבו החומרי. אך הוא לא נתן דעתו כל עיקר על העניינים החומריים הללו. דאגה גדולה אחת השתלטה עליו כולו – דאגה למעמד המשועבד של עם מדוכא. מכל נושא שבו דן תמיד היה חוזר אל הדאגה הגדולה הזאת. הוא היה בעל חוש היסטורי מובהק. איש־חזון, כמוהו כרבים מן החוזים הגדולים לא השגיח בפרטים האפורים הקשורים עם החיים הממשיים. היה בעל מזג סוער, ותכונתו זו אפשר היה להבחין בהתפרצויותיו שהיו משתלטות לפתע על כול כולו. לעתים אהב ללעוג וללגלג על חשבון יריבו, ולא אחת אפילו על חשבון חבריו. בהיותו מהפכן, אשר אחת לתמיד התגבר על הדעות הקדומות ועל הבלי החברה הישנה, שנא במיוחד את הסנוביזם ואת הצביעות המסתתרים תחת מסכות שונות. את קריעת המסכות האלה ראה כחובתו. מבחינה זאת היה הוא, האדם עדין־הנפש, חסר רחמים. עם זאת הצטיין כחבר וכידיד מצויין.

מעלה גדולה היתה לו, שהיה מקשיב בתשומת־לב לדעתם של אחרים ומסוגל היה לתקן את השקפותיו בעניינים שונים. מעולם לא שעה לקטנות.

* * *

בווגיס נמצאו אז סטודנטים רוסים, פולנים ויהודים רבים, שבילו כאן את פגרת הקיץ; הם חיו אז בסערת נפש את המאורעות היוצאים מגדר הרגיל שהתרחשו בימים ההם באימפריה הצארית. לכל המפלגות היו כאן חסידים בקרב הסטודנטים. ביניהם היו גם חברי “מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית ס.ס.” הצעירה. החברים הכירו את סירקין וקיבלוהו בחמימות ובלבביות. הם ביקשו לארגן כאן הרצאה של האורח, אולם מסיבות טכניות כלשהן מן הנמנע היה לבצע את הדבר במקום. (הימים היו כבר “תפוסים”.) וחבל מאוד, שכן הנני משוכנע שבהרצאתו בימים המהפכניים ההם ולנוכח הרעיונות שרווחו אז בציבור היה סירקין מעלה רעיונות וערכים מעניינים. הוא היה שרוי במצב־רוח נלהב. כאן לא חש עצמו בודד, כפי שהיה עד אז כל ימי חייו. לאחר התפרקות מן המתיחות, חש סירקין באהבה שהאינטליגנציה האידיאליסטית הצעירה רוחשת לו ודבר זה חימם מאוד את לבו, – הנוער היה אתו.

* * *

בווגיס התחיל כאמור הטיול שלנו ברגל. הנקודה הראשונה שבה התעכבנו היתה ויצנאוּ. אחד המקומות היפים ביותר בעולם. ולדידי – היה זה המקום היפה ביותר שראיתי עד אז בחיי. היופי כאן הוא בל יתואר. האגם הכחול־ירקרק, העצים הירוקים שמסביב, הפרחים בכל הצבעים וראשי האלפים הרחוקים המכוסים שלג נצחי – כל זה יוצר הרמוניה, אשר כל הרואה אותה שוב לא ישכחנה לעולם. וכאן רוצה אני לומר, כי בימי לימודי באוניברסיטה הייתי מבלה כאן יחד עם רעיה את רוב ימי חופשות הקיץ שלנו. ואחר כך, כל אימת שהייתי בא לשווייץ, השתדלתי לבלות לפחות יום אחד בוויצנאו.

אינני יודע אם סירקין ביקר כבר כאן קודם לכן, אולם בשבילי היתה זו חוויה בלתי רגילה.

ויצנאו ידועה גם בשני דברים: – מכאן עולה הרכבת ההררית עד לפיסגת ההר ריגי. זוהי הרכבת ההררית הראשונה בעולם, ואז היא היתה אחד מפלאי הטכניקה. אנו אמרנו בלבנו: מי יודע, אולי במדינה היהודית, שתהיה בנויה לפי הישגי הטכניקה האחרונים, נבנה גם אנו רכבת כזאת.

הדבר השני הראוי לציון – ואולי היתה זו הסיבה העיקרית שבגללה התעכבנו כאן לזמן רב יותר – על ההר ריגי שהה פרדינאנד לסאל ימים אחדים סמוך למותו. כאן ביקר לסאל גם אצל הלנה פון דניקס, שבגללה הוא קיים את הדו־קרב הטראגי עם פריץ רומני צעיר. מובן שרצינו לבקר באותו מקום. שהרי לסאל היה גיבורנו מאז שנות הגימנסיה. את כתבי מארקס כבר ידעתי קצת, אולם הלימוד הרציני של מארקס בא יותר מאוחר. לעומת זאת את כתבי לסאל, ובייחוד את נאומיו, כבר ידעתי אז במידה רבה.

סירקין היה נרגש מאוד עת הגענו לפסגת ההר ריגי. התעכבנו ליד בית־מלון גדול והוא העיר: “אולי בילה לסאל כאן את ימיו האחרונים”. ובלא לשים לב למחיר הגבוה (על כל פנים בשבילנו היה זה בבחינת מותרות) נכנסנו לבית־המלון וכאן, בבית־הקפה ישבנו ושתינו קפה.

“אין להבין, כיצד לסאל הגאוני מסוגל היה לאבד את עשתונותיו עד כדי כך ולסכן את חייו. כיצד הלך הוא, הגאון, שולל אחריה…” ואחר העיר סירקין בעוגמה: “הוא מת בגיל כה צעיר, לא הוציא אפילו את שנתו הארבעים… וזה היה אך לפני ארבעים שנה!”

מותו של לסאל היה טראגי. אולם טראגי היה גם התאריך של הולדתו. אילו נולד שלושים שנה מאוחר יותר, יש לשער שהיה מצטרף לתיאודור הרצל. שהרי עוד בהיותו תלמיד גימנאסיה חלם על חיים יהודיים חדשים. ושמא היו החיים החברתיים־הלאומיים של היהודים מתפתחים באורח אחר.

מוויצנאו המשכנו ברגל. הלכנו כל הזמן לאורך שפת האגם. הדר הטבע יוצר כאן נוף נפלא ומיוחד במינו. בייחוד ה“אקסנשטראסה” הידוע הנמנה עם מפעלי־הבניה המצויינים ביותר שבהרי האלפים. מסילת־הרכבת של סט. גוטהארט עוברת בחלקה מעל למנהרות הרבות ובחלקה מתחתיהן. הדרך עוברת שם לעתים קרובות בשבילים חצובים בתוך צוקי־הסלע התלולים שמתחתיהם נפערות תהומות עמוקות.

ירדנו סמוך לשדה “ריטלי”, אשר בליל השבעה בנובמבר 1307 (תאריך עולמי!) ירדו שמה כמה נציגי איכרים משלושת הקאנטונים ההרריים הסמוכים, להצו איש את ידי רעהו וגם נשבעו את “שבועת ריטלי”, שלא ייכנעו לעוֹל זרים (האוסטרי) וינהלו דרך חירות את חייהם הלאומיים.

ישבנו עם סירקין בבית־קפה, בדיוק מול המקום הזה והתמכרנו לא רק למראה הנוף היפה, אלא גם להירהורים ההיסטוריים הגדולים. ביקרנו גם ב“כנסיית טֶל”, שנבנתה במאה הארבע־עשרה: ציורי הפרסקו על הקירות מתארים את קורות וילהלם טל, כיצד הוא נכבל בידי המושל האוסטרי וכיצד ירה בתפוח שהונח על ראש בנו הקטן. התעכבנו גם ליד הסלע, שעליו חקוקה הכתובת: “למשורר של טל. פרידריך שילר – ראשוני הקאנטונים אסירי התודה”.

ואכן כל זה עושה רושם אדיר. שבועת החרות, שהאיכרים השווייציים נשארו נאמנים לה במשך כל אותן מאות השנים, המאמצים ההירואיים – והפואימה של שילר, אשר הוא עצמו לא ביקר כאן מעודו, אבל למקום הזה ולמאורעות שהתרחשו בו הקדיש את יצירתו הגאונית.

היינו נפעמים מכל מה שראינו. רק לעתים רחוקות ביותר ראיתי את סירקין נרגש כה עמוקות, כפי שהתרגש בפעם ההיא. הוא אמר: “כך, כבוד כזה רוחש הלב ללוחמים הלאומיים של עם שואף חירות!”

הריני זוכר היטב את המלים האלו, ומאושר הייתי כאשר (עשרות שנים מאוחר יותר) בהיותי כבר במדינת ישראל החופשית, שהושגה לאחר מאבק ממושך, הייתי עד להבאת עצמותיו של נחמן סירקין אל “אוהלו” שעל שפת ים כנרת הנפלא (שכה דומה לאגם ארבע המדינות) והוקמה מצבתו ליד מצבת תלמידו הנאמן, ברל כצנלסון.

הפואימה של שילר תורגמה לכל השפות, גם ליידיש ולעברית. מובטחני, שעוד יקום משורר יהודי גדול, אשר יקדיש ללוחמי החופש שלנו פואימה בדומה לזו של שילר.

* * *

בטיול ההוא הגענו לציריך. בטיילנו ב“רחוב האוניברסיטה” נעצר סירקין ליד בנין גדול שבו שוכן הפוליטכניקום. התקרבנו יותר, וליד חלון נמוך, (נמוך יותר מאשר קומה א') הוא אמר לי: "התדע, חבר קרוק, באולם הזה השמעתי בפעם הראשונה (בשנת 1898) את הרצאתי על הנושא – “ציונות סוציאליסטית”.

נכנסנו לאולם. היה זה אולם הקריאה, השייך לפוליטכניקום. על הקירות תלויים עתונים שונים מארצות רבות ובשפות שונות. שולחן קטן עמד באמצע האולם ושורות של כסאות, במשך השנים לא נשתנה כאן שום דבר. שאלתי את סירקין: “אם השמעת כאן בפעם הראשונה הרצאה על נושא כזה, מי היה זה שאירגן את ההרצאה הזאת?”

“מה פירוש מי? ה’הֶסיאנה'”.

“מה זה ‘הֶסיאנה’?” שאלתי.

“‘הסיאנה’, – לזכרו של משה הס.”

בעת שקראתי פעם כתבים סוציאליסטיים, נתקלתי אולי בשם הזה, אבל לא ידעתי שמשה הס היה קשור עם הרעיון של מדינה יהודית סוציאליסטית. ואכן סירקין סיפר לי בקיצור על הלוחם וההוגה הגדול הזה. מייד לאחר מכן התחלתי לקרוא את ספריו של הס ומאז נמצא ספרו תמיד בספרייתי.

בעיר נפגשנו עם שמואל וייצמן. הוא ואשתו הסימפאטית סיימו אז את חוק לימודיהם, ארזו את חפציהם והתכוננו לצאת לדרכם בחזרה לרוסיה, מקום שם עמד להיכנס למקצועו כמהנדס. לאחר המהפיכה נפגשתי עמו שוב במוסקבה הסובייטית. אבל על כך – בהמשך דברי.

שמואל הראה לנו את העיר. בעת שנסענו בחשמלית – מרובע האוניברסיטה אל מרכז העיר – אמר בקול חרישי מאוד ברוסית: פוֹסמוֹטריטיה נא אַטיק דווך גוֹספוֹד" (תביטו על שני האדונים הללו).

היו אלה שני אנשים בגיל העמידה, לבושים בחליפות כהות, כובעים נוקשים לראשיהם ומקל טיולים ביד כל אחד מהם. הם לא הצטיינו בשום סימנים מיוחדים. כל עוד ישבו בחשמלית לא שאלנו את שמואל דבר עליהם ואולם לאחר שהם ירדו מן החשמלית אמר שמואל:

“התדעו, אחד מהם הוא נשיא המדינה”.

סירקין (כמובן!) היה מלא התפעלות:

“אי, כאשר תהיה לנו מדינה משלנו, אני מקווה שגם הנשיא שלנו ייסע כך”.

הריני רוצה להעיר, שאכן נסעתי פעמים אחדות בירושלים עם יצחק בן־צבי באוטובוס. אבל היה זה לפני שהוא נבחר לנשיא. פעם סיפרתי לו על אותה אפיזודה עם סירקין והוא חייך ברוח טובה. סיפרתי פעם את הסיפור הזה גם לדוד רמז במעונו, והוא היה כבר אז שר בממשלה. בעת שעמדתי כבר ללכת ומכונית השר שלו עם הנהג עמדה ליד ביתו, אמר רמז הפיקח:

“לא, לאחר השיחה הזאת – אינני נוסע במכוניתי”. והוא נכנס אתי לאוטובוס וליווני אל מלוני.

מענין, כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה. ותהיה זו אפילו ההיסטוריה של הכמיהה האידיאליסטית לחירות.

* * *

בעת שנפרדתי מסירקין בציריך והוא עמד לנסוע חזרה לפאריס, שאלתיו:

“היש לך די כסף לכרטיס?”

בהבעה של גאווה הראה לי את הכרטיס שלו הלוך ושוב – מפאריס לשווייץ ובחזרה. בבית־הנתיבות התנשקנו והרכבת הפליגה לדרכה. היחסים הלבביים שנרקמו אז בינינו כבר נשארו לתמיד בלבו של כל אחד מאתנו. לימים, כאשר נפגשנו ברוסיה, כבר היינו ידידים ותיקים שבוותיקים. כבר היו לנו כה הרבה זכרונות משותפים, ודווקא משעות גורליות, ועם זאת היו מחשבותינו מכוונות גם כלפי העתיד.

בציריך פגשתי גם חבר־מפלגה ותיק, שהכרתיו עוד בווארשה ושהברחתיו דרך הגבול בצ’נסטוחובה. ימי הפגרה נמשכו עדיין, יצאנו איפוא לוויצנאו למשך שבוע ימים.

בשובנו לציריך שכרתי לי חדר בקירבת האוניברסיטה והתחלתי להתכונן ללימודים אקדמאיים. אולם עד מהרה נודע לי שרעיה רפופורט נמצאת בברן. ארזתי איפוא במזוודה את כל חפצי, את מעט הספרים שהספקתי לקנות ויצאתי לברן.

 

חלק רביעי: האוניברסיטאות באירופה. — ה“מושבה הרוסית” של הסטודנטים והגולים הפוליטיים    🔗

פרק ראשון: ברן    🔗

הרכבת הביאתנו לברן ומבית הנתיבות הלכתי ישר אל חדרה הצנוע של רעיה רפופורט. בברן נתקלתי בבעיות מסובכות שונות. רעיה כבר עברה את “הסטאז' המהפכני” שלה בהומל: נטלה שם חלק פעיל בהנהגת מפלגת ה“ס.ס.” הבלתי ליגאלית, שבה פעלה במיוחד בחוגי־התעמולה ובהפגנות־הרחוב. עתה למדה בחריצות רבה את מקצוע הרפואה, ויחד עם זה עסקה הרבה בשירה ובספרות. הודות לכשרונותיה הגדולים לשפות כבר ידעה את הלשון הגרמנית על בוריה. אלמלא היה חדרה חדר סטודנטים צנוע, הייתי אומר שזה היה מין “טרקלין ספרותי” שמשוררים צעירים, פילוסופים, סופרים ופובליציסטים היו קוראים שם את יצירותיהם. יעקב כהן הצעיר קרא לפני רעיה את שיריו הראשונים, כשהוא מתרגם אותם מעברית לרוסית. לכאן היו באים לעתים קרובות הפילוסוף הצעיר ד“ר יעקב קלאצ’קין, ד”ר יעקב הלמן, בעל המזג הסוער, שהתכונן כאן לעיסוקו בעתיד כעורך ד"ר אלכסנדר קופל, מבקר־התיאטרון הידוע לעתיד (אז בברן כבר חיבר כמה מערכונים ושורת יצירות אחרות).

רעיה שימשה גם כמזכירת קבוצת הסטודנטים הברנאית של מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית.

בברן נתגלה לפני עולם חדש. בעת הקונגרס השביעי, הגם שנערך בבאזל, חיינו מבחינה פסיכולוגית לא בשווייץ כי אם בעולם היהודי. בימים הגורליים ההם היינו שקועים ראשנו־ורובנו בטראגדיה היהודית, ובפרט בשאלת הגורל היהודי, ולא הספיקה לנו השעה לתת את דעתנו על שווייץ. וכאשר ערכתי את הטיול הגדול עם סירקין על פני שווייץ, הרי היה זה “סיור של תייר”, המתפעל ראשית כל מיפי הטבע וממראות הארץ.

אולם עתה הגעתי לעיר הבירה של הפדראציה השווייצית הריבונית, ברן אינה רק הבירה, אלא היא קודם כל עיר שווייצית טיפוסית, יותר מכל עיר אחרת במדינה. אפשר להבחין בכך מייד לאחר שמגיעים אליה וכאשר עוברים ברחובותיה הראשיים.

אולם התברר, כי גם הפעם באתי לא אל בירת שווייץ, כי אם… אל “מושבות הסטודנטים הרוסיים והגולים הפוליטיים”. לא במקרה קראו לשתיהן “מושבות”. כבמושבות הגיאוגרפיות הרחוקות של מדינות גדולות, מטביעה, כרגיל, המטרופוליה חותם מסויים על חייה של האוכלוסיה המקומית. משהו בדומה לכך היה בברן, “המושבות” של הסטודנטים הרוסיים ושל המהגרים הפוליטיים היה להם אורח־חיים משלהן, שונה לגמרי באופיו מאורח־החיים הלאומי של השווייצים. היה זה עולם מופלא ומיוחד במינו מבחינה פסיכולוגית והיסטורית. בציריך, ז’נבה וברן היו שלושה סוגי אוכלוסיה שונים: א) השווייצים, שחלק מבני־הנוער שלהם למד באוניברסיטאות וחי חיים נורמאליים; ב) ה“מושבה הסטודנטית הרוסית”; ג) כמו בשאר אוניברסיטאות גדולות בעולם, למדו גם באוניברסיטאות של שווייץ הרבה תושבי חוץ — איטלקים, ספרדים, צרפתים, גרמנים ואמריקנים. אולם הסטודנטים של האימפריה הרוסית הגדולה לא היו דומים כלל לא לסטודנטים השווייציים וגם לא לשאר הסטודנטים הזרים. אותם אלפי גברים ונשים צעירים חיו כאן חיים מיוחדים במינם ומבחינות שונות נבדלים מכל השאר. בעוד שסטודנטים זרים אחרים באו לשווייץ משום שחשבו שכאן ימצאו תנאי־לימוד טובים יותר, באו הסטודנטים מרוסיה לשם משום שבארץ־מוצאם לא היתה להם כל אפשרות ללמוד. הם היו מרוצים מאוד, על כי — שלא כמו אלפי אחיהם ואחיותיהם — נהנים הם מן הזכות ללמוד בשווייץ. ידעו הם היטב להעריך את הדבר הזה וכן את העובדה שהם חיים בארץ כה יפה ונהנים מן החירות האישית, הפוליטית והתרבותית הנהוגה בה. ואף־על־פי־כן, הרגש הרגישו שחיים הם בארץ זרה. ומי יודע איזה תנאים הם ימצאו לכשישובו הביתה לאחר הלימודים? האם יכירו שם בדיפלומות שלהם? האם ירשו להם לעסוק במקצועות שרכשו להם? ובכלל, האם לא יביטו עליהם בעין רעה, כעל חשודים?

ואף־על־פי־כן! את יניקתם החומרית והרוחנית משכו מן המקורות הרוסיים הרחוקים. כאן, בשווייץ ביקשו לקבל השכלה גבוהה ולהכשיר עצמם למקצועותיהם — אולם מן הבחינה הרוחנית לא הוצרכו בעצם אלא להשלים את השכלתם ותרבותם, בעוד שיסוד־חייהם קשור היה עם גורלה של רוסיה.

בולט עוד יותר היה דבר זה לגבי המושבה של הגולים הפוליטיים. רבים מהם הגיעו לכאן לאחר שכבר הספיקו לשבת בבתי־כלא, מהם אף נמלטו מסיביר. לכולם נשקפה בארצם הסכנה להחבש שוב בכלא או להישלח לארץ גזירה. וכל אלה, שבעצם רק על פי נס ניצלו ממאסר, נהנו כאן מזכות־מיקלט ומחיים חפשיים, ויכלו גם לעסוק באורח אינטנסיבי בעבודת התעמולה וההסברה הפוליטית, לארגן את קבוצות החלוץ — ולהכין את המהפיכה הגדולה בארץ הענקית. זה היה תוכן חייהם. הם חיו בתחומה של שווייץ החופשית, אולם ברוחם היו שרויים בתחומי האימפריה הצארית העריצה, נעדרת החופש.

שתי ה“מושבות”, זו של הסטודנטים וזו של המהגרים, קיימו ביניהן יחסים טובים ואפילו ידידותיים מאוד. למהגרים הפוליטיים נמצאו כאן תנאים נוחים ביותר לגייס חסידים חדשים, ואפילו מנהיגים צעירים, לתנועתם הפוליטית ולעבודתם המפלגתית. ואילו הסטודנטים היתה להם הזכות היתירה לבוא במגע ישיר עם המנהיגים הגדולים והמפורסמים, לשמוע את הרצאותיהם וּויכוחיהם, לקרוא את ספרותם (שברוסיה אסורה היתה בתכלית האיסור), ועם זאת ליהנות מן החירות המלאה. למפלגות הפוליטיות השונות היו קבוצות חזקות בקרב הסטודנטים והסטודנטיות. ואכן לימים נמנו רבים מהם עם שכבת ההנהגה וריכזו בידם השפעה גדולה. אף הרוב מקרב הסטודנטים, שלא השתייך לקבוצות המפלגתיות, רחש להן אהדה בדרך כלל. ואכן לסוג הזה של “אוהדים”, נודע ערך רב ביצירת האקלים הפסיכולוגי החדש. הם גם סייעו ביצירת הבסיס הכספי לפעילות הפוליטית, דבר שהיה חשוב ביותר.

הסטודנטים למדו הרבה. הרבה מאוד. הם למדו בחריצות לא רק את מקצועם, אלא עסקו ברוב התמדה גם בבעיות תרבות ומדע כלליים. הם ספגו הרבה מאוד מתרבות המערב. וכאמור, מבחינה מעשית, בחיים היומיומיים הם חיו אמנם בשווייץ, אולם מבחינה נפשית ורוחנית הם חיו ברוסיה הרחוקה.

רוב הסטודנטים היו יהודים. אך כמובן היו גם הרבה רוסים, וכן בני המיעוטים הלאומיים של האימפריה הרוסית: ארמנים, גרוזינים, לאטבים, אוקראינים ואחרים.

קיימות היו שתי “מושבות” — “הרוסית” וה“פולנית”. כל אחת משתי המושבות היו לה מוסדות תרבות ואפילו מוסדות כלכליים משלה. המרכז היה ב“צ’יטאלקה” (אולם הקריאה), שאליו היו מגיעים מרוסיה רוב העתונים היומיים, השבועונים וכן — דבר שהיה חשוב מאוד — כתבי־העת “הכרסניים”, הירחונים שהזרמים הרעיוניים השונים הוציאו ברוסיה ואשר בצורה ליגאלית מסויימת שיקפו את הזרמים הסוציאליסטיים והמהפכנים השונים. עם ה“צ’יטאלקה” קשורה היתה ספריה של ספרים רוסיים (חלקים גם בלשון הגרמנית והצרפתית), שהיתה להם שייכות כלשהי אל החיים החברתיים־הפוליטיים או התרבותיים־הרוחניים של רוסיה. הספריה שימשה מקור גאווה ושמרו עליה כעל בבת־העין, שכן נוסדה היא עוד על־ידי הסטודנטים הראשונים שהגיעו לשווייץ מרוסיה. בימי לימודי נמצאו שם גם ספריהם של מנהיגים מהפכניים מפורסמים, אשר בשעתו למדו בשווייץ ותרמו בעין יפה את ספריהם לדור הצעיר. אנחנו היינו מטפחים את הספריה ברוב מסירות וכך היה כל דור של סטודנטים מוסר את אוצר הספרים לדור הבא אחריו. עיקר גאוותנו היתה על ספריו של הנסיך האנארכיסט פיוטר קרופוטקין ושל וֶרה פיגנר, שלמדו שניהם בציריך ואחר כך נמקו במשך עשרות שנים בקאטורגה הרוסית הקשה.

מלבד מוסדות התרבות היו בידי ה“מושבה הרוסית” — וגם ה“פולנית” — מוסדות כלכליים בצורת “קופה לעזרה הדדית” של הסטודנטים. גם ה“קופה” היתה עוברת בירושה מן הדור הקשיש לדור הצעיר יותר. לקופה לא היו קרנות גדולות. אבל היתה לה חשיבות גדולה, כיוון שבלעדיה לא היו יכולים להמשיך בלימודיהם סטודנטים וסטודנטיות רבים שמוצאם היה ממשפחות דלות אמצעים או מרוששות שלא היה ביכולתן לעזור לילדיהן.

אולם הקריאה, הספריה והקופה היתה להם עוד משמעות מיוחדת: הם היו בבחינת הנציגות המעשית והרשמית של המושבה. מבחינה מסויימת היו הם הצינור לקשרים עם הפרופסורים ועם הנהלת האוניברסיטה, וכן גם עם המנהיגים הסוציאליסטיים והרוחניים של שווייץ. אולם־הקריאה והקופה שימשו גם אמצעי־קשר בין המושבות הסטודנטיות בערי־שווייץ השונות. הודות לכך ניתן היה להביא בקלות רבה יותר מרצים וסופרים, שאם אמנם לא שולם להם שכר בעד ההרצאה, לפחות נחוץ היה לכסות את הוצאות־הנסיעה שהיו להם.

ב“מושבה” היה קיים גם מוסד יחיד במינו, שלעתים קרובות נודעה לו חשיבות רבה לגבי חייו של הפרט. היו אלה הנשפים שאירגנה ה“מושבה”, בדרך כלל פעמיים בשנה: בסמסטר הקיצי ובסמסטר החורפי. היה זה מיפגש של הסטודנטים באווירה ידידותית ואפילו עליזה, לשם בילוי בצוותא. לעתים קרובות היו בהזדמנות זו מתוועדים ביניהם צעירים אשר קודם לכן לא הכירו איש את רעהו באורח אישי. יש מהם שקשרו כאן קשרי־ידידות קרובים יותר. היו גם ריקודים לצלילי “תזמורת” (כנר ופסנתרן) ומובן, שעסקו קצת גם בפלירט, שהרי הגיל הצעיר עשה את שלו. האמצעי לכך היה לרוב ה“דואר”, שהיו מארגנים בנשפים כאלו: גלויות (תמונותיהם של סופרים ידועים) וכן גם “מכתבים סגורים” שהיו שולחים איש אל רעהו (ובעצם איש אל רעותו), עם חתימות אמיתיות ועוד יותר בעילום שם או בשם מושאל. לנשפים האלה היו באים גם הפרופסורים. אשר לסטודנטים השווייציים, היו ביניהם יחידים, שראו לעצמם זכות גדולה להיות מוזמנים לנשף כזה, שכן שררה כאן אווירה לגמרי שונה מאשר במשתאות השווייציים.

לעתים קרובות נודעה לנשפים האלה לא רק משמעות של מסיבות־שעשועים (שאף הם היו חשובים לגופם), אלא השפיעו גם על המשך חייהם של הסטודנטים והסטודנטיות. כאן הופגנה לעתים קרובות “זיקת החיבה” של זוגות בודדים, וכן שימשו הנשפים לא אחת כתחנה חשובה לקראת יחסי אהבה רציניים ולעיתים אף להתקשרותם של זוגות צעירים לחיי משפחה.

אין להתפלא איפוא, שראשי ה“מושבה” היו לפני כל נשף כזה טרודים מאוד במלאכת הארגון. ומובן שבייחוד טרחו הסטודנטיות על התקנת תלבושתן הצנועה (אך טובת הטעם) לקראת הנשפים.

* * *

אמרתי שהיו קיימות שתי מושבות, הרוסית והפולנית. והיהודים? אופיינית ביותר לימים ההם היתה העובדה, שמושבה יהודית לא היתה קיימת כלל. אשר למתבוללים ולאלה שפרשו מן הכלל היהודי, לגביהם היה זה דבר מובן. ומה בנוגע לבעלי ההשקפות הלאומיות? הבונדיסטים השתייכו ל“מושבה הרוסית”. זה היה טבעי. הבונד לחם (ולחם קשות) בתוך המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית למען זכויות לאומיות יהודיות, אבל בתוך מסגרת המפלגה הכללית. מובן איפוא, שהמאבקים הפוליטיים הללו השתקפו גם כאן. ואשר לציונים, הרי היו אז בברן (כמו בציריך ובז’נבה) מעט מאוד ציונים כלליים “אזרחיים”. בין הציונים האזרחיים בברן היו ידועים במיוחד רק שניים: מוסינזון ובוגראשוב, שלימים נעשו למורים הראשונים בגימנסיה “הרצליה” שבתל־אביב. מן הנמנעות היה ששני הכיוונים המנוגדים ניגוד קוטבי — ציונים אזרחיים והבונדאים — יקיימו “מושבה יהודית” משותפת. ואילו הזרמים הציונים־הסוציאליסטיים והטריטוריאליסטיים, החלו רק אז להתארגן. ואכן משום כך לא היתה קיימת “מושבה יהודית” בכלל.

אולם חייב אני לציין, כי בברן היה קיים “מטבח” סטודנטים יהודי. היו קוראים לו “הפראנקפורטי”, משום שקבוצה של יהודים חרדים עשירים מפראנקפורט דאגו לכך שבברן יהיה מטבח כשר, שבו יקבלו הסטודנטים ארוחות־צהריים כשרות במחירים זולים. בשווייץ אסורה השחיטה היהודית. את הבשר הכשר נחוץ היה איפוא להביא מחוץ־לארץ ועל שום כך היה האוכל במסעדות הכשרות יקר מאוד. יהודי פראנקפורט תמכו איפוא בכספם במטבח הכשר בברן. עלי לומר, שהמטבח היה מאורגן רע מאוד, מקומו היה הרחק מרובע הסטודנטים ומספר הסטודנטים הדתיים היה עוד מועט פי כמה ממספר הציונים. בציריך ובז’נבה לא היה אפילו מטבח “פראנקפורטי” כזה.

ואכן כך התנהלו חייהם של אלפי אנשים צעירים, שעסקו בלימודים והכשירו עצמם לקראת עתידם.

* * *

הודות לרעיה נוכחתי לדעת, שקיים עוד טיפוס אחד של סטודנטים, שקודם לכן לא הכרתיו, או שמעתי עליו אך מעט מאוד. היו אלה אנשים שלא היתה להם תעודת־בגרות. רבים מהם לא ביקרו מעודם בבית־ספר תיכון, אך היו גם כאלה שלמדו שנים רבות “בישיבות” שונות, ואף בעלי משפחות, שכבר היו להם אשה וילדים. הם נטשו הכל מאחוריהם, כדי לקנות קצת השכלה ותרבות מודרנית. כזה היה ידידי וחברי למפלגה אלכסנדר קופל (ד"ר א. מוקדוני), מי שנתפרסם לימים כמבקר־תיאטרון וספרות. הוא אמר בצדק, שהטיפוסים הללו היו אופייניים לראשית המאה העשרים:

"מה שלא השיגה ההשכלה בתעמולתה ובמלחמתה נגד אורח־החיים היהודי הדתי ומנהיגיו, עשתה הכלכלה, עשה התיעוש.

“החיים היהודיים החילוניים החדשים זקוקים היו למנהיגים חדשים, זקוקים היו לעתונות יהודית, לבתי־ספר יהודיים חילוניים, למדע יהודי, לספרות יהודית, לתיאטרון יהודי, למוזיקה יהודית וכיו”ב. הנוער היהודי התפרץ והסתער על הלימודים הכלליים. אבל הוא מצא את כל בתי־הספר הרוסיים נעולים לפניו על מנעול ובריח. בלית ברירה הם יצאו לחוץ לארץ… ובאותו זמן צצו אידיאות חדשות שתפסו את מקומה של הדת; קמה הציונות, קם הסוציאליזם היהודי בצורת ‘הבונד’, ולימים גם כחלק של הציונות".

זו היתה הדרך מן הגמרא אל הספר.

בין האנשים הללו היו גם כאלה אשר ראו עצמם כעילויים, או שהוריהם חשבו אותם כעילויים. בדרך כלל הם לא חשו עצמם כאן בנוח. בבתי־האולפנא הגבוהים צריכים הסטודנטים לשבת בשקט על ספסל־הלימודים, להתרכז בשמיעת הרצאותיהם של הפרופיסורים, ללמוד באורח שיטתי.

אמנם נכון, דווקא באותם הימים חי בציריך ועסק בעבודת־מחקר מדעית אלברט איינשטיין. אבל רע מאוד, כאשר כל אחד רואה את עצמו כאיינשטיין חדש. האוניברסיטאות היו שלבים יעילים ונחוצים להמשך התפתחותם המדעית והמקצועית של האנשים, המבקשים להקדיש עצמם לתחומים הספציפיים.

כל אחד מן הסטודנטים הקשישים שחש פגם וחסרון בהשכלתו ורצה באמת להשלים את ידיעותיו, היתה לו כאן הזדמנות נהדרת לכך. ורובם אַמנם ניצלו אותה. ואכן רבים מבין “הסטודנטים השווייציים” נעשו לאחר מכן מורים ידועים, פובליציסטים, עורכים ועסקני־ציבור. בייחוד מילאו ה“רופאים השווייציים” תפקיד חיובי ומועיל מאוד בחיים הרוסיים, הפולניים והיהודיים.

מובן, שחלק מן העילויים או מן ה“טוענים לגאוניות מיידית”, נוכחו לדעת בברן או בז’נבה, כי הדבר לא נועד בשבילם, הם הסתובבו כאן זמן מה וחזרו הביתה.

אולם בדרך כלל, כשאני מסכם את השנים ההן, חייב אני לומר שלמדו שם הרבה, הרבה מאוד. למדו את המקצוע העיקרי וגם מדע כללי וספרות. שווייץ העשירה אותנו במידה רבה, הפכה את חיי הסטודנטים למועילי ויפים יותר.

* * *

הקבוצה הרעיונית שלנו בברן היתה חזקה מאוד. ביניהם היו גם אנשים שלימים מילאו תפקיד חשוב מאוד לא רק בחיי המפלגה, אלא גם בחיי הציבור היהודיים וגם הכלליים. חשוב במיוחד היה שהמפלגה הצעירה החליטה לארגן בברן את “הוועד המרכזי בחוץ־לארץ”. המרכז הזה למערב אירופה (ובחלקו גם לאמריקה) היו לו תפקידים חשובים מאוד. ראשית כל לשרת את קבוצות הסטודנטים באוניברסיטאות האירופיות, שנית — לעמוד בקשר עם המפלגות הסוציאליסטיות באירופה המערבית.

מאז ראשית התנועה המהפכנית והסוציאליסטית הרוסית מילאו ה“וועדים המרכזיים בחוץ־לארץ” תפקיד מכריע. בתחילה היו הם המרכז לכל התנועה, גם ברוסיה הצארית עצמה. לא זו בלבד שמחוץ לארץ הוברחה הספרות שלהם אל תוך האימפריה הצארית, אלא שמשם היו באים גם ה“שליחים” המפורסמים וכן גם ההוראות כיצד לארגן את העבודה המחתרתית.

המפלגה שלנו, שזה אך התארגנה ברוסיה, הועמדה כאן בפני תפקידים קשים ביותר. לא היה לנו מנהיג בעל שיעור־קומה מסוגם של לנין, פליכאנוב, צ’רנוב, אשר מילאו תפקיד היסטורי גורלי.

עמדנו מול קשיים עצומים. הקשיים היו אישיים וגם ספרותיים. ה“וועדים מחוץ לארץ” הוציאו באורח שיטתי את הביולטינים הערוכים היטב, אשר מסרו לעולם ידיעות על המאבקים ההיסטוריים.

אין לך דבר העומד בפני הרצון. אומץ־לבם של בני הנעורים והאידיאליזם הרעיוני גברו על כל הקשיים. ברוב אופטימיות יצאנו לשחות נגד הזרם. “הליגה המערב־אירופית של מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית (ס.ס.)” — כך נקרא הוועד המרכזי שלנו — מורכבת היה בברן מארבעה חברים, כולם סטודנטים צעירים: האחד היה שיין, מהארצות הבאלטיות, למד כימיה, ואחר כך נעשה פרופיסור מפורסם בסורבון הפאריסאית, גם גילה תגלית חשובה. אדם טוב מזג, חובב עקיצות אירוניות. הוא היה איש־מדע, לא היה נואם וגם לא עתונאי מנוסה. הוא היה המארגן הראשי שלנו. החבר השני מאקס שץ־אנין, גם הוא מן הארצות הבאלטיות, (גיסו של בוריס שץ), למד מדעי מדינה. הוא דווקא היה מרצה טוב ופובליציסט רציני. פירסם כבר אז שורה של מאמרים בעתונות הציונית־הסוציאליסטית האירופית והתמחה בבעיות לאומיות. הוא עמד לסיים את עבודת הדוקטור שלו “בעיות הלאומים”, שבה ניתח את הרכב העמים השונים במדינות (תורכיה, שווייץ, אוסטריה־הונגריה ורוסיה). עבודה זו היתה לה משמעות חשובה בשביל הספרות הצעירה שלנו. לימים התמחה יותר ויותר בתחום זה. עליו עוד אעמוד בהזדמנות אחרות. כאן רוצה אני לציין רק זאת, שלאחר המהפכה הרוסית, כאשר בקיוב נתמנה הנציג שלנו, ד"ר משה זילברבלט, למיניסטר הראשון לעניינים יהודיים לאומים, מילא מאקס שץ־אנין תפקיד חשוב במיניסטריון הזה. לימים נעשה קומוניסט.¹⁴

השלישי היה אברהם ויינשטיין, יליד וילנה, ידוע היה בשמו “אברהם האודיסאי”. כבר בשנות נעוריו היה אחד מעורכי כתב־עת וילנאי של הציונים הסוציאליסטיים. לאחר מכן השתתף גם בבטאונים המקומיים באודיסה. הוא היה עתונאי פולמוסן טוב. בשנות נעוריו גילה נטיה לציור, אף סיים בית־ספר לציור (דומני שהיה זה תחת השפעתו של אנטוקולסקי) והתכונן לקאריירה אמנותית כצייר. ואולם ראשית התנועה המהפכנית הרוסית ומצבם של ההמונים היהודיים נתנו לו דחיפה בכיוון אחר, והוא נעשה עתונאי. לברן בא ללמוד. אך כאן נתפס עוד בייתר שאת לסערות המהפכניות, וכאן הוא כתב ספר “מאכסימום העזה ומינימום רצינות”. הוא חתם בשם המושאל “א. בוריסוב”. היתה זאת אחת התשובות הראשונות על הביקורת של הבונד, בייחוד תשובה על הקונטרס שלהם “הפראקציות הסוציאליסטיות בציונות”.

הרביעי, שנדמה היה כי ימלא את התפקיד החשוב ביותר, היה אברמוביץ', בן־אחיו של מנדלי מוכר ספרים, שידוע היה בשמו המושאל צבי אברהמי. אדם בעל כשרונות גדולים, מחונן באינטליגנציה בלתי רגילה. גם מראהו החיצוני עשה רושם רב. הוא היה בעל קומה, מבנה גופו איתן, תווי פניו נאים, היה בו משהו מטיפוס של רומאי מימי קדם. בעת שבא ללמוד בציריך נימנה עם המייסדים הראשונים של הארגון הציוני הסוציאליסטי הקטן “חרות”, שנחמן סירקין ייסדו בברלין. הוא הצטיין מייד בניתוחו המאטריאליסטי המקורי של המציאות היהודית. בבטאון התיאורטי של הציונים הרוסיים בפטרבורג (“יברייסקיה ז’יזן”) הוא פירסם חיבור גדול על אופיים של הנדודים היהודיים. הוא מתעכב במיוחד על הבעיה שההגירה היהודית חייבת לעבור להתיישבות. זה היה בכלל המאמר הראשון שבנוי היה על המגמות הסטיכיות של הנדודים. המאמר עשה רושם רב בחוגי הציונים הראדיקאליים הצעירים. העורך אידלסון התגאה בהשתתפותו של צבי אברהמי בבטאונו.

ד“ר דוד לבוביץ' דוידוביץ' הצעיר (עליו נכתוב עוד בהמשך בייתר הרחבה) המשיך בעת ייסוד ה”ס.ס." את הקוו הזה גם לאחר מכן עסק בר בורוכוב בפיתוח הרעיון הזה בדבר התהליכים הסטיכיים. מעניין שדווקא בקונגרס הציוני השביעי, שדחה את תוכנית אוגאנדה, נעשה אברמוביץ', אשר עד אז היה “פלשתינאי” מובהק, לטריטוריאליסט ונטל חלק בוועידת הייסוד של הארגון הזה בבאזל. טבעי הדבר, שהיה לאחד התיאורטיקנים הבולטים ביותר שלנו, ונעשה חבר ב“וועד המרכזי לחוץ לארץ”. אולם הוא לא נשאר זמן רב בשווייץ. המאורעות ברוסיה משכוהו לשם. הוא החליט לנסוע לרוסיה ללא דיחוי, כמוהו כרבים אחרים, לא היה לו דרכון. באתי בדברים עם החברים שלנו בצ’נסטוחובה ואלה העבירוהו דרך הגבול. כאן יש להעיר, שנתנו לו אז דרכון על שם מ. פארבמן. ואכן מאז ואילך הוא היה ידוע הן בעולם הפוליטי היהודי ועוד יותר בעולם הפוליטי הרוסי והאירופי בשם הזה. ברוסיה הוא התחיל להשתתף בבטאון המרכזי שלנו בווילנה “דער נייער וועג” (הדרך החדשה). הוא השתקע בפטרבורג, התקרב מאוד אל האינטליגנציה הרדיקאלית הרוסית, בייחוד אל החוגים הספרותיים, ייסד הוצאת ספרים רוסית גדולה (דומני ששם הוצאת הספרים היה “פרופיליה”) והוציא כמה ספרי־פאר.

להלן (בפרק לונדון) אספר בייתר הרחבה על הקאריירה הבלתי רגילה שלו. כאן ברצוני לציין רק, שהן בלונדון והן במוסקבה הסובייטית נעשה למומחה הידוע ביותר בשאלת היחסים האנגליים־סובייטיים, ובמרוצת הזמן נעשה בתחום זה בעל הסמכות הגדולה ביותר בחוגי חבר הלאומים בז’נבה. הוא היה גם מחברם של שורת ספרי־יסוד. וכל זה תחת השם מ. פארבמן, ש“בדרכון” ה“ס.ס.” שקיבל אצלנו בצ’נסוטוחובה.

* * *

ואכן ל“וועד המרכזי לחוץ לארץ” שלנו, שהורכב מארבעת החברים הנ“ל צורפתי גם אנוכי. היה זה בשבילי כבוד גדול שלא ציפיתי לו. אמנם על אף גילי הצעיר, כבר ראו אותי אז כ”מהפכן ותיק". שהרי עוד קודם לכן הקמתי בפולין את “הוועד המרכזי” של הארגונים המהפכניים של תלמידי הגימנאסיות.

אופיינית לגבי דורנו היתה העובדה, שהוועד המרכזי שלנו עסק גם בבעיות תיאורטיות מובהקות. כאשר אברהם ויינשטיין־בוריסוב עמד לכתוב את ספרו, בא אתנו לכלל הסכם שיקרא לפנינו תחילה את פרקיו הבודדים ואף ביקש מאתנו שנביע את דעותינו באורח גלוי ונעיר את הערותנו. הוא הבטיח לנו, שיכיר לנו טובה על כך וגם יערוך את התיקונים לפיהן.

— “הרי זה ענייננו המשותף”, לא פסק מלהדגיש. גם שאר החברים קראו ברצון את מאמריהם בחוג הוועד המרכזי לפני שמסרום לפירסום.

* * *

מובן מאליו, שאת עיקר תשומת־הלב הקדשנו למאורעות הפוליטיים ברוסיה והתאמנו את פעילותנו אליהם. והבארומטר בישר אז “סערה”. ואכן המאורעות הפוליטיים התפתחו במהירות הבזק. אופייני הדבר, שלאחר “מצעד הכומר גאפון” בפטרבורג בחודשי הקיץ של 1905 שוב עברה ההנהגה במידה רבה לשכבת הסטודנטים. באוניברסיטאות של מוסקבה, חארקוב וקיוב, פטרבורג ואודיסה החליטו להכריז על שביתה כללית במוסדות ההשכלה, ויחד עם זאת קיבלו החלטות, שאולמי האוניברסיטאות יימסרו לרשות הפועלים. ליד כמה אוניברסיטאות הוקמו מיתרסים, כדי להתנגד למשטרה ולצבא.

אין תימה שאנחנו, באוניברסיטאות של שווייץ, הגבנו ברגישות בלתי רגילה על מעשי חברינו ברוסיה. אגב, הוקמו באוניברסיטאות הרוסיות ועדים כלליים של סטודנטים שיוצגו בהם כל המפלגות המהפכניות, גם המפלגות היהודיות.

תשומת־לב מיוחדת הוקדשה לצבא; האם הכוחות המזויינים יתנגדו לתנועת השחרור של העמים? היתה זו שאלה גורלית מאז ההתקוממות הראשונה של הצבא הרוסי (1825 — למעשה הראשית של המהפכה הרוסית). האם “מרד הדיקאבריסטים” הצבאי בפטרבורג היה רק תופעה חד־פעמית? ומקרית? האם לא יישנו תופעות דומות? שאלות נוקבות אלו גרמו למהפכנים מיחושי־ראש לא מעטים.

לפיכך, כאשר בקיץ 1905 התחיל המרד באניית השריון הרוסית הענקית “פוטיומקין” על שמונה מאות המלחים שבה, נזדעזעה כל הארץ כולה. האמנם זוהי ראשית תקופה חדשה, שהתחילה באותם אחד־עשר ימים אגדתיים של אניית המלחים הבלתי מנוצחת — (“הטריטוריה הבלתי מנוצחת של המהפיכה”, כפי שקראו להם)? וכאשר למרות כל מאמצי הממשלה שטה האניה לרומניה ופירסמה כרוז אל העולם התרבותי, הבינו הכל, שאכן שיטת הממשל הרוסית התחיל המתערערת ביסודותיה.

זוכר אני באיזה קוצר־רוח ציפינו לגליונות החדשים של כתבי־העת המהפכניים, אשר הביאו ידיעות ממצות על משפטם של המלחים שנלקחו בשבי. חלק גדול מהם היגרו מרומניה לאמריקה. וכאשר אחדים מהם נידונו למוות וכמה עשרות — לעבודת־פרך בסיביר, נהפך העניין לנקודת מוקד במושבת הסטודנטים והמהגרים שלנו. “מה יקרה עתה?”

וכאשר סוף סוף פרצה השביתה הכללית באוקטובר, קרה כפי שקורה לעתים קרובות, שכאשר מחכים לאיזה מאורע גדול ואותו מאורע אמנם מתרחש, נמצא שעל אף כל ההכנות אין מוכנים די לקראתו.

פרק שני: הגולים הפוליטיים    🔗

בשווייץ ישבו אז כמעט כל המנהיגים הסוציאליסטיים המהפכניים. היתה זו תקופת הפריחה, ששיגשגו בה מיטב התקוות. המפלגות התרחבו ללא הפוגה והמנהיגים הרגישו בכוחם העולה. באקלים פוליטי פסיכולוגי זה ראיתי ושמעתי לראשונה את המנהיגים המפורסמים, אשר שמם היה ידוע לי זה מכבר ואת יצירותיהם כבר קראתי.

הנה מודיעים יום אחד על הרצאה של גיאורגי פליכאנוב. וכי דבר קטן הוא!… המנהיג הוותיק והנערץ ביותר של המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית, התיאורטיקן המארקסיסטי הנודע נושא דברו בשעה היסטורית כזאת! האולם הגדול מלא וגדוש עד אפס מקום. כל המושבה הרוסית באה לשמעו. לא רק חסידיו, גם יריביו האידיאיים מבקשים לדעת מה הן תכניותיו ואיזה צעד מציע הוא עתה. פליכאנוב מופיע על הבמה. טיפוס אירופי מובהק. לא אלגאנטי, אך לבוש בקפידה. צוארון נוקשה, עניבה, חליפה כהה, פנים אינטלקטואליים מאוד, זקנקן מחודד קטן, עשוי למשעי. אמנם קולו אינו מתאים לאסיפות המוניות, אבל קול כזה הוא מתת־אלוהים ממש לצורך השמעת הרצאות רציניות. הוא מדבר לאט, משפט משפט. רשימות מונחות לפניו, אבל אין הוא מעיין בהן, רק מציץ בהן מדי פעם בפעם. עלי לומר, כי בפעם הראשונה בחיי שמעתי אז נאום מלוטש באמנות כזאת, כאילו היתה זו יצירת אמנות שנחצבה בשיש. בימינו אנו, מסופקני אם עוד מצויים מרצים כאלה. הוא מדבר כדרך שמדבר פרופסור. ואכן, הרי הוא באמת פרופיסור למדעי חברה מודרניים.

ואף־על־פי־כן, משהו יש כאן הגורע מכוח־המשיכה. מורגש בו, שהוא עומד רם ונישא על האולימפוס, אין איש שיוכל להשתוות אליו. ואוי ואבוי למי שמעז לא להסכים עמו. כלום אין היריב חש בדיסטאנץ הגדול המפריד בין האולימפוס לבין העולם האפור? לשאול משהו את המרצה — זאת אפשר, ואז הוא יסביר ויפרש הכל בפרוטרוט. אולם להתנגד? זוהי כבר חוצפה גדולה מדי.

לגבי מתנגדיו נוהג אותו “אירופי מהוגן” בלא רחמים. אך רואה הוא את היריב, ומייד פולטות שפתיו שיפודים חדים. היה זה הוא שכינה את מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים (“ס.ר”) בשם “מפלגת הסוציאליסטים הריאקציונרים”. האנשים האלה, שהיו גאוותה של רוסיה בעולם התרבותי כולו, אנשים אשר יותר מכל מישהו אחר מסרו את נפשם למען הקידמה, התרבות, המהפיכה, — אנשים אשר (ואין נפקא מינה אם מסכימים לפרוגראמה שלהם או לא) נתנו לאימפריה העריצה והמפגרת דחיפה כה עזה לקידמה, מהפכה וסוציאליזם, — האנשים הללו היו בעיני פליכאנוב לא יותר מאשר “ריאקציונרים”.

ומה על היהודים? — פליכאנוב המנשביק, כמוהו כבולשביקים, היה מתנגד חריף של ה“בונד”. פליכאנוב היה האיש שהפריח את האימרה הידועה: “הבונדיסטים — אלה הם ציונים המפחדים מפני מחלת־הים”. שלא לדבר כלל על שאר המפלגות היהודיות.

מובן שאז, בברן, לא הייתי מעז לצאת נגדו. פליכאנוב היה בעיני מורה גדול מדי (והוא אף נשאר כזה עד היום), משאוכל להעז ולצאת נגדו בדברי ביקורת. כעבור שנתיים (ב“הגירה השניה” שלי), כאשר העזתי להתפלמס עם פליכאנוב, הוא “חפף לי את הראש” היטב, היטב. אולם דבר זה לא הפריע לי להמשיך וללמוד ממנו ומיצירותיו מבחינות תיאורטיות רבות; אך למדתי גם להתייחס אליהם יחס ביקורתי מבחינות אחרות. ואפילו להסיק מהן מסקנות שונות לגמרי ממסקנותיו הוא.

* * *

והנה ולאדימיר לנין — המנהיג הבולשביסטי והמתנגד החריף ביותר של פליכאנוב המנשביסטי. מבחינות רבות היו הם שתי דמויות מנוגדות בתכלית. לנין היה נמוך קומה, קצת שמנמן, לבוש ברישול. אינו נוהג לעמוד במקום אחד. שלא כפרופסור פליכאנוב, משוטט הוא על הבמה אנה ואנה. המשפטים אינם כל כך מלוטשים כמו אצל פליכאנוב. לעתים הוא פותח במשפט ואינו מסיימו. אחר כך הוא חוזר שוב לאותו משפט, בכלל חוזר על עצמו. אבל, יחד עם זאת הוא הולם כמו בפטיש. גם הוא היה מתכונן, היה מביא הרבה ציטאטות, אבל מורגש שגם תוך כדי דיבור הוא מוסיף הרבה ציטאטות חדשות. הרצאתו היא פולמוסית מובהקת. יש בה משום עריכת חשבון עם יריבים ואפילו עם חברי המפלגה בעלי דעה שונה. ואם פליכאנוב אינו מוכן לשמוע שום פירוש בשאלות תיאורטיות, חוץ מאשר פירושיו שלו, — מניח לנין עוד פחות אפשרויות לאדם לחשוב מחשבה פוליטית וטאקטית — או גם לפעול אחרת — משאומר ולאדימיר איליץ' בכבודו ובעצמו. גם הוא הינו מתנגד חריף של ה“בונד”. גם הסוציאליסטים הריבולוציונרים יש להם, לדעתו, פרוגראמה “אגרארית אוטופית”. הפרוגראמה של ה“ס.ס.”? "סוציאליזציה של האדמה אינה אלא אוטופיה; אמנם — את האדמה יש להפקיע מידיהם של בעלי האחוזות הגדולות והכנסיה. אבל יש להקים משק ממלכתי ריכוזי, כמו בתעשיה ואך מזיק הדבר לחשוב על מיליונים של משקי־איכרים זעירים.

איש לא היה מעלה על דעתו, כי דווקא לנין והבולשביקים — אך יגיעו לשלטון! — יגשימו לא את הפרוגראמה האגרארית שלהם, אלא דווקא את הפרוגראמה של הסוציאליסטים הריבולוציונרים, ששנים רבות לחמו נגדה מלחמה מרה כל כך.

ואולם דברים אלה לא התרחשו אלא כעבור שנים. ואילו אז, במושבת האמיגראציה, התנהל בינתיים עיקר הוויכוח על התוכנית האגרארית ועל הטאקטיקה הפוליטית. האמת היא, שלא היה זה כלל מן הדברים הקלים להתמצא בהבדלים הפוליטיים. ביסודו של דבר שאפו לנין ומפלגתו, כמוהם כמנשביקים, לכינון “אסיפה מכוננת” רוסית, קונסטיטואנטה, הם לחמו למען זכות־בחירה כללית וישירה, לריפובליקה דימוקראטית בורגנית. ואיש מבין המארקסיסטים הרוסיים לא הדגיש כל כך את הדעה שאמרה כי אוטופיה — ואוטופיה מזיקה — היא השאיפה לעבור ישר אל משטר סוציאליסטי, תוך דילוג על התקופה הדימוקראטית הבורגנית.

ובכן, על מה התחולל המאבק החריף אשר הצטיין במרירות כה רבה? בשל מה נגרום הפילוג במפלגה הסוציאלדימוקראטית עצמה, אשר הצטיינה בפרושיה הקיצוניים של התורה המארקסיסטית? מדוע היו מלחמות האחים הפנימיות כה עזות ומרות? למעשה היה סלע־המחלוקת הטאקטיקה, ועוד יותר מזה — הצורות הארגוניות. לנין ביקש לרכז באורח מאקסימאלי את כל הפעילות המפלגתית, את כל השטחים והענפים, בידי קבוצה קטנה, בידי הוועד המרכזי שבחוץ לארץ.

אל המאבקים האלה נוספו עוד, כרגיל במקרים כאלה, שורה של “נקודות לוואי”, שלא היתה להן כל שייכות לעניין העיקרי, או שהיו בעלי חשיבות ממדרגה שלישית או רביעית. ואולם הם שיחקו תפקיד רציני — בתהליך המאבק באו לידי ביטוי גם מומנטים אישיים — בעצם, שאלת השלטון. במצב פוליטי ופסיכולוגי מסובך כזה היו רבים שואלים את עצמם: הרי ודאי יש גם משהו מאחורי הקלעים, עוד איזה גורם נוסף שאין מדברים עליו בגלוי. ובכן מה זה? את התשובה על השאלה הזאת איש לא ידע.

המנהיג הסוציאליסטי המוכר השלישי, יוליוס מרטוב, היה הסימפאטי ביותר שביניהם. הוא היה נכדו של אלכסנדר צדרבוים, עורך העתון העברי “המליץ”. טיפוס שונה לגמרי מאשר פליכאנוב ולנין; וגם חינוכו, מינהגיו ואפילו חזותו שונים היו לחלוטין. בעל קומה ממוצעת, שיער שחור, שפם עבות וזקן שחור עגלגל; היה חיוור מאוד, חולה שחפת, עצבני; היה נוהג להרכיב את משקפיו ולהורידם חליפות. מכל מקום אי אפשר היה להשוותו לא אל פליכאנוב בעל החזות של פרופיסור ולא אל לנין התוקפני. הוא היה מדבר חרש, בקול דקיק. אולם מורגש היה, כי את אשר הוא אומר הוא מרגיש בעומק לבו; שבעצם אין אלו אלא מחשבות הנהגות בקול רם. על אף כל מגרעותיו אלו כנואם, היה מקסים את הכול בכנותו ובעמקותו. הוא היה נותן את התיאור הטוב ביותר של המצב, היה מיטיב להקיף במבטו את כל המצב כולו ומתארו ביסודיות מעמיקה. בניגוד לרבים מבין שאר “מנהיגים מוכרים”, ביקש הוא להבין גם את היריב.

בהיותו צעיר בהרבה מפליכאנוב, הוא בא לשווייץ יחד עם חברו וידידו הקרוב ולאדימיר לנין (שניהם היו כמעט בגיל אחד) לאחר שכבר ישב בבתי־הכלא הרוסיים וגם הוגלה לארץ גזירה. מרטוב ולנין (“הצעירים”) החליטו עוד ברוסיה להוציא בחוץ־לארץ כתב־עת מארקסיסטי רציני, אשר ישמש כבסיס תיאורטי ופוליטי למפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית החדשה. ואכן שניהם ייסדו כאן את “איסקרה” המפורסמת, אשר מילאה תפקיד היסטורי בתנועת הפועלים הרוסית.

עתה, אך שנים מועטות לאחר ייסוד כתב־העת, שכולם ביחד היו עורכיו, הם נתפרדו לשני מחנות אשר כבר זכו לפירסום עולמי: “בולשביקים” ו“מנשביקים”. בברן הייתי עד לקרע שנפל ביניהם ולפולמוס הפומבי שניהלו בכתב ובעל פה. ועלי לומר, שבדומה לרבים אחרים לא הבנתי בתחילה גם אנוכי, מה בדיוק היו ההבדלים ביניהם. היינו שואלים את עצמנו: האמנם צורות אירגוניות הן סיבה מספקת לפילוג מפלגי פוליטי ולפולמוס פומבי חריף כל כך? שהרי הסיסמה שאת ביסוסה שמעתי הן מפי פליכאנוב, הן מפי לנין, הן מפי מרטוב, היתה “האסיפה המכוננת הרוסית”, זו אשר תחרוץ את כל עתידה של רוסיה. ואכן לא אחת ייגענו את מוחותינו כדי להגיע עד חקר ההבדלים שביניהם.

היתה זו מלחמת אחים בתוך המחנה המארקסיסטי. אולם לא היתה זו מלחמת האחים היחידה במחנה הסוציאליסטי הכללי. שכן שניהם ביחד (הבולשביקים והמנשביקים) לחמו נגד המפלגה הרוסית הכללית השניה, “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים” (“ס.ר.”). ודווקא אותם “ס.ר.” ידעו אז תקופת זוהר ושיגשוג וכל העולם כולו ראה אותם כדמויות ההירואיות ביותר. בעיקר יצאו מוניטין להתנקשויות־הטירור של האירגון הקרבי שלהם (“בוֹיוֹבאיה אורגניזאציה”) בחיי השליטים העריצים בדרג הגבוה ביותר, שנועדו לשימצה במעשי־האכזריות האישיים שלהם ובפוגרומים שאירגנו. ללא כל הבדל השקפות־העולם הכלליות והאישיות הרגישו הכול, שההתנקשויות הללו הן גורם חשוב אשר מצעיד קדימה את המהפכה הכללית. והאופייני ביותר — הכול הרכינו ראשם לנוכח חירוף־הנפש שגילו הגיבורים הבודדים, אשר לפי קול מצפונם ולמען טובת הכלל הלכו למשך שנים לקאטורגה קשה, ולעתים קרובות אף סיימו את חייהם על הגרדום.

בברן שמעתי אז הרצאה של מנהיגם, ויקטור צ’רנוב. אז היה עדיין צעיר בשנות השלושים, עטור תהילה וקסם של הירואיזם ובעל שיעור־קומה מוסרי. הוא היה רוסי טיפוסי מאיזור הווֹלגה, אדם בעל השכלה רחבה, נואם מצויין. הוא ייצג את היורשים הפעילים ביותר של ה“נארודניה ווֹליה” האגדית מן הדור הקודם. גם הפרוגראמה שלו היתה כינון האסיפה המכוננת הרוסית והסיסמה המלהיבה “זֶמליה אִי ווֹליה” (אדמה וחרות). הרצאותיו של צ’רנוב היו מושכות תמיד קהל עצום, ודאי לא פחות מאשר של פליכאנוב ולנין. היו באים לשמוע את המנהיג, להרכין את הראש בפני הגיבורים, שמפניהם רעדו המיניסטרים הרוסיים הכל־יכולים.

הדבר הסימפאטי אצל צ’רנוב היה — בזאת נאלצים היו להכיר אפילו מתנגדיו — שלא היה חד־צדדי כל כך כמו הסוציאל־דימוקראטים. הוא לא חדל מלהדגיש ש“מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים” מוכנה לשתף פעולה עם שאר המפלגות המהפכניות והסוציאליסטיות. הציבור הרחב אמנם הרגיש בצורך הזה. כוחם של הסוציאליסטים הריבולוציונרים במושבות הסטודנטים והגולים הפוליטיים היה אולי קצת חלש יותר מאשר כוחם של הסוציאל־דימוקראטים (על כל פנים, לא היו מועטים בהרבה). אולם הלך־הרוח הכללי היה כזה, שאילו נערכה הצבעה כללית על הצעת ה“ס.ר.” בנוגע לפעולה משותפת, הריני בטוח שהיתה זוכה לרוב עצום.

* * *

בברן שמעתי בפעם הראשונה גם את ולאדימיר מדם. הוא היה תופעה שונה לגמרי. בן עשרים וחמש היה אז, וכבר נודע כמנהיג מוּכר של ה“בונד” היהודי. בעל שיער בהיר, מגולח למשעי, בעל גוף גמיש, לבוש בקפידה, נציג טיפוסי של “האינטליגנציה הרוסית”. לפי דתו ודרכונו היה פראבוסלבי (אביו, רופא צבאי יהודי ממינסק, המיר את דתו של הבן עוד בשנות ילדותו הראשונות), אך דווקא הוא נעשה המנהיג הבולט ביותר של תנועת הפועלים היהודית. בעל השכלה רחבה (תחילה באוניברסיטה הרוסית ואחר כך גם באוניברסיטת ברן), בעל סגנון ספרותי מובהק וכשרונות גדולים של נואם, היה נעשה בלי ספק מנהיג מוּכר ואיש־ההלכה במפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית הכללית. אך הוא ציית לקולו הפנימי ועבר אל המחנה היהודי הנרדף כפל כפליים. הפאראדוקס ההיסטורי היה, שדווקא הוא נעשה לאחד ממבססי לפרוגראמה הלאומית של הבונד, של האוטונומיה הלאומית־תרבותית ליהודים. את מחקריו פירסם בעתוני חוץ־לארץ של הבונד, ובכך ניתקל בעמדה שלילית חריפה מצד המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית.

אנחנו סברנו, כי האוטונומיה התרבותית של הבונד מועטה מדי כפרוגראמה לעם־העולם היהודי. ואולם הערכתי מאוד את החלטתו של מדם להתמסר בעיקר לתנועת הפועלים היהודית. כאן בשווייץ נוכחתי לדעת באיזו מידה זקוקים הסוציאליסטים הרוסיים לאישים פעילים ולמנהיגים חדשים. היו אלה הימים כאשר התנועה הסוציאליסטית ברוסיה גדלה והלכה בלי הרף, שכבות חדשות היו מצטרפות אליה ועקב הגידול הורגש מחסור בכוחות אינטלקטואליים. כאמור, היה מדם נעשה בלי ספק לאחד האישים המרכזיים של המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית. תחת זאת נהפך הוא למטרה לחיציהם של המנהיגים הרוסיים. היה זה מסע־שיסוי ממש שהתנהל נגדו בכתב ובעל־פה. בהרצאותיו אפשר היה לראות תמונה אופיינית: מדם בהיר־השיער ובעל קלסתר הפנים הרוסי, עומד מול יריבים יהודיים רבים מקרב הקהל, שמוצאם מבתים יהודיים מסורתיים, אפילו “מישיבות” והיו ביניהם בעלי קלסתר יהודי טיפוסי. ודווקא הוא דיבר על ליבם שיפעלו בתנועה הסוציאליסטית היהודית. משהתבוננתי במרצה ובקהל שלו, הרגשתי את האירוניה הפאראדוקסאלית העמוקה של החיים היהודיים.

היטבתי להכיר את מדם יותר מאוחר, בפולין, בעת שעבדתי עמו מתוך שיתוף־פעולה הדוק בכמה וכמה מפעלים ומוסדות.

* * *

בהקשר זה מן הראוי להדגיש את ההשפעה ההדדית בין התנועה הציונית, בפרט התנועה הציונית הסוציאליסטית, לבין ה“בונד”.

התנועה הרעיונית שלנו הכירה בגלוי, כי הבונד השפיע על הציונים, בייחוד על היסודות הראדיקאליים והציונים הסוציאליסטים. בייחוד בראשית התנועה, כאשר היסודות האינטלקטואליים הצעירים וכן הפועלים הראדיקאליים ובעלי הלך־הרוח המהפכני היו בטוחים, שהפתרון היסודי לשאלה הכאובה של עם־העולם היהודי כרוך בארץ־ישראל או בטריטוריה אחרת, ויחד עם זאת הרגישו, כי נחוץ בהחלט לנהל גם מאבק מהפכני ברוסיה. אנחנו הכרנו בזכויותיו של הבונד, אשר חילץ את ההמונים ממצב הפאסיביות וחוסר־האונים וניהל את המאבק הקשה במסירות נפש רבה. אנו התפעלנו מלחימתו של הבונד, ואין ספק שהיא השפיעה על החוגים הציוניים־הסוציאליסטיים ועל עיצוב הפרוגראמה שלהם.

אולם האמת האובייקטיבית ההיסטורית היא, שההשפעה לא היתה חד־צדדית. המנהיג הבונדאי הוותיק והידוע, צביון (ד"ר הופמן), שקיבל חינוך יהודי מסורתי מעמיק, ואשר באותן השנים למד בברן, ביטא את הילכי־הרוח הללו באופן ברור ובולט. צביון הדגיש את המאבק שניהל הבונד נגד הציונות, באמרו: “מאבקו של הבונד נגד הציונות הביא לכך שהבונד עצמו יבהיר יותר את עמדתו בשאלה היהודית. במאבק עם הציונות מצא הבונד את עצמו. הוא התגבש והיה לארגון הסוציאליסטי האמיתי של הפרוליטריון היהודי (צביון מדגיש את המלה יהודי)”. וכל זה קרה לא רק משום שהארגון מורכב היה מפועלים יהודים ופעל בין המוני הפועלים היהודים, אלא משום שהיה יהודי בתוכנו, ובפרוגראמה שלו… בצאתו נגד הציונות ונגד התשובה שמציעה הציונות על השאלה היהודית, היה הבונד אנוס לתת את תשובתו שלו. ביקורת הציונות היתה בגדר תשובה שלילית, אבל היא לא הספיקה. נחוץ היה לתת גם תשובה חיובית. אם אמנם נותנת הציונות תשובה לא־נכונה על השאלה היהודית, מה היא איפוא התשובה הנכונה?"

וצביון מוסיף, כי “מנהיגיו הראשונים של הבונד, מייסדיו ויוצריו, לא עסקו אלא מעט מאוד בשאלות יהודיות מיוחדות. הם גם לא התמצאו בהן במידה מספקת. בתנועה הסוציאליסטית הרוסית, שבה קיבלו את חינוכם, לא התווכחו בימים ההם על השאלה הלאומית בדרך כלל, ועל השאלה היהודית לא כל שכן. וכאשר התעכבו פעם על השאלה הלאומית, היתה התשובה הטובה ביותר — הקוסמופוליטיזם. בחברה הסוציאליסטית לא יהיו לאומים, אלא רק אנושות אחת. בכך גמרו את כל העניין. לדידם היתה התנהגותו של הבונד שאלה טכנית אירגונית בעיקר”.

וצביון, אשר כמוהו כרבים אחרים, למד בשנים הראשונות ההן באוניברסיטת ברן, אומר: “השאלה הלאומית שהועלתה בשורות הבונד, מקורה העיקרי היה בחוץ לארץ ולא בתוך הארץ. האינטליגנציה הבונדאית, שלמדה בגרמניה, בשווייץ ובאוסטריה — אשר ב’מושבות הרוסיות' שלהן היו מתנהלים באותם הימים ויכוחים בכל השאלות האפשריות — התחילה להתעניין במיוחד בשאלה הלאומית. ודווקא הוויכוחים בשאלה זו תפסו מקום רב ביותר בהתנגשויות שבין אינטליגנציה זו לבין ציונים או בעלי השקפות לאומיות סתם. ואכן האינטליגנציה הבונדאית הזאת בחוץ לארץ היא גם שהעלתה את השאלה הלאומית על סדר־יומו של הבונד”.

מתוך קשרי עם ה“מושבות הרוסיות” בשווייץ ניתנה לי האפשרות להיווכח מקרוב, כי התמונה שמתאר צביון נאמנה לאמת. ל“מושבות הרוסיות”, שם נודעה בהכרח השפעה עזה על כולנו. שם ביקשו למצוא בכל מחיר פתרון רדיקאלי לכל השאלות. ואם כי נמצאו רבים, אשר ניסו למנוע כל דיון בשאלת היהודים, הדבר לא עלה בידם בשום אופן. עסקנו בכך גם בוויכוחים הפנימיים שלנו, שהתנהלו בתוך הקבוצות המפלגתיות השונות. ואולם הצלחנו גם להעלות את “העגלה היהודית הכבדה” אל האסיפות הרוסיות הכלליות, אשר המרצים בהן היו המנהיגים המפורסמים והמוּכרים. הדבר החשוב באסיפות ההן היה, שלא יכלה להתקיים שום הרצאה ללא ויכוחים. זה היה חוק־הברזל הבלתי כתוב, בבחינת חוק ולא יעבור. לאחר כל הרצאה אנוסים היו המארגנים לתת רשות־הדיבור לוויכוח לנציג של כל כיוון רעיוני. מחובה זו לא יכול היה להתחמק אף אחד, לא בנימוקים טכניים ולא בטענה של חוסר זמן. כאשר (תחת לחצם של בעלי האולמות השווייציים) היה הכרח לסיים את האסיפה מחמת שעת־הלילה המאוחרת, היו קובעים בו במקום המשך לאסיפה. ורק בסוף הוויכוח היה המרצה משמיע דברי תשובה. לעתים קרובות היו האסיפות האלה מושכות קהל עצום, משום שרבים ביקשו לדעת את ההבדלים הדקים שבין כל המפלגות. הקשת של כל הזרמים הרעיונות היתה רחבה מאוד: “מארקסיסטים”, ו“לא־מארקסיסטים”, “אנארכיסטים”, “סינדיקאליסטים” וגם נציגי המיעוטים הלאומיים השונים, לרבות המפלגות היהודיות השונות. זה לא היה זמן של “המונולוגים”, ויהיה המרצה בר־סמכה ככל שיהיה. “דו־שיח” — זה היה הסגנון של הימים ההם.

הקבוצה המפלגתית שלנו הקפידה מאוד על המסורת הזאת. והיו לנו בברן, בציריך ובז’נבה חברים רבים ובעלי שיעור־קומה. “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” היתה תופעה חדשה והיא ראתה צורך לנצל כל הזדמנות, כדי להצהיר על עקרונותיה. בדרך כלל היו הקבוצות המפלגתיות מפרסמות זמן רב מראש את תאריכי הרצאותיהן. שכן ביקשו למנוע שבאותו זמן יקבע איזה זרם אחר הרצאה משלו. דבר זה היה לפי האינטרס הכללי. כאשר היה נודע לנו על קיום איזו הרצאה, היינו קובעים מראש, אפילו שבועות אחדים לפני ההרצאה, מי מאתנו יופיע, כדי שיוכל להתכונן היטב. לעתים קרובות הייתי עסוק במשך שבועות רצופים בהכנות להרצאה הנגדית, באיסוף חומר שישמש לי יסוד לדברי־תשובה למרצה, לחישוף סתירות בדבריו — או קווים מקבילים, נוחים לרעיון שלנו.

מי שמבקש להבין כראוי את משמעותם השל הזמנים ההם, — והרי היתה זו תקופת לידתם של המפלגות והזרמים האידיאיים החשובים ביותר — מן הדין שיביא בחשבון את המאבק הזה בין הזרמים הרדיקאליים והמהפכניים. לא רק הסטודנטים שלנו היו צעירים, גם המפלגות החדשות עצמן היו עדיין באיבן: פסיכולוגיה של אביב, אופטימיזם של אביב והתלהבות של אביב. אף החברים הקשישים ביותר נדבקו בהלך־הרוח הזה. והדבר החשוב ביותר: ברוסיה התפתחו אז המאורעות בקצב מהיר ביותר, לא פעם אירע שבשעת־ערב מאוחרת היו הולכים לבית־קפה כדי לנסות ולהשיג אצל חברים ידיעות חדשות, או שהיינו אף רצים אל מערכת העתון המקומי, לשאול אם לא הגיעו איזה מברקים חדשים של השעה האחרונה.

הכל הרגישו, כי רוסיה נמצאת על האובניים. והכול חיכו בקוצר־רוח ללידה… בפרט בחודשי הקיץ של 1905, כאשר הכול היו בטוחים, כי הנה הנה עומד להתרחש משהו גדול. ואמנם לא טעינו: הוכרזה אז ברוסיה השביתה הכללית. שביתה כללית כזאת עוד לא ראה העולם. הכול וכולם שבתו, לא רק בתי־החרושת, בתי־המלאכה ומשרדים, אלא גם הרכבות, הדואר והטלגרף. כל החיים נעצרו. האימפריה העצומה נותקה לגמרי משאר העולם.

העריצות הדספוטית לא עצרה כוח לעמוד בפני הסערה. הממשלה והצאר אנוסים היו להכריז על חנינה, ועל בחירות כלליות ל“דוּמה” הממלכתית, “הפרלאמנט הרוסי הראשון”. המהפיכה זכתה והשיגה נצחון גדול.

דווקא כאן, ליד האלפים רבי־ההוד, שהגנראל הצארי סוּבוֹרוב בראש צבאו הרוסי הגדול חצה אותם בנסיונו לשעבד את שווייץ יחד עם ארצות המערב, — דווקא כאן בשווייץ הדימוקראטית — ערכה תנועת השיחרור הרוסית משתה גדול לכבוד המהפיכה. אלפים רקדו ושרו, בבתים, באולמות וברחובות. אווירה רבת־רושם הישרתה על הנשף המלכה “יונגפראו”, החולשת ברוב פאר והדר על כס־המלכות הלבן שלה, המצופה שלג נצחי. היא ראתה רבות כל כך — גם את מיטב הנציגים של הדורות הקודמים. ואכן עתה היא חייכה אלינו. השירים הישנים ומחולות־הששון היו נלהבים ללא גבול גם בשל רגשי התקווה שנתפעמו בנו, כי הנה בא הקץ לגלות המהפכנית, לכל האמיגראציה הפוליטית הרוסית, ושמא הננו אנחנו כאן ה“מושבה הרוסית האחרונה”…

ברגש של דרך־ארץ עמוק מילאנו את חובתנו האחרונה. לעולם אל אשכח את יום־הסתיו שטוף השמש, שבו נערכה האסיפה המהפכנית הכללית בגדול האולמות של ברן. לא אשכח את המחזה, עת קמו הכול על רגליהם ופתחו ביחד בשירת הימנון־האבל “ז’רטווֹיוּ פאלי” (אתה נפלתם קרבן…). היתה זו אחת החוויות העזות ביותר שידעתי בחיי. את הטקסט ידעתי עוד קודם לכן ובחוגים קטנים היינו אמנם שרים את ההימנון הזה. אולם היתה זו הפעם הראשונה שחייתי מחזה כזה, כאשר אלפי אנשים, רכוני ראש ונרגשים עד עמקי נפשם מן המומנט ההיסטורי, שרים את ההימנון בגלוי ובאורח חפשי. הדבר הזה זיעזעני. השיר העתיק, שחלוצי המהפכה שרוהו כבר עשרות בשנים, הוא פואימה מהפכנית המצטיינת בעומק בלתי רגיל. היא מבטאת רגשי אבל עמוקים על הלוחמים שנפלו מתוך חירוף נפש ויחד עם זאת — שינאה לשליטים, ואהבה לעם; האמונה בעתיד וההחלטה הנחושה ללכת בעקבות האחים המהפכנים שנפלו. רק הגיניוס הרוסי מסוגל היה ליצור שיר כזה. והוא חדר אמנם ללבבות ולנשמותיהם של מיטב הבנים והבנות.

* * *

דווקא באותו יום שבו הגיעה הידיעה על נצחון אוקטובר, נערכה “הרצאה פומבית” (כלומר בשביל הסטודנטים של הפאקולטות השונות וגם בשביל אורחים מתושבי העיר) מפי פרופסור רייכנסברג. הוא היה יהודי רוסי מתבולל, שישב כבר שנים רבות בשווייץ, והיה חבר במפלגה הסוציאל־דימוקרטיה השווייצית, אך היה נוהג לבוא ל“נשפיות” הרוסיות. הפעם בא איפוא להרצאתו של רייכנסברג קהל עצום ממושבת־המהגרים הרוסית. “אולם מאקסימוס” היה קטן מלהכיל את כל הבאים ורבים עמדו במסדרונות. הסטודנטיות שלנו עוד רצו מהר לחנות גדולה, קנו זר גדול של שושנים אדומות ושמוהו על הקאתדרה. הן קנו זר גדול גם בשביל הרקטור של האוניברסיטה. הכתובת היתה: “לרקטור האוניברסיטה הברנאית מכניסת־האורחים — המושבה הרוסית אסירת התודה”. ברגע האחרון, לפי בקשת שורה של חברים, כתבו במקום המלים “המושבה הרוסית” את המלים “הסטודנטים אסירי־התודה מרוסיה ביום חגנו הגדול”. בהבעת הילכי־רוח אלה ביקשו לתת ביטוי לשמחה הכללית.

משנכנס רייכנסברג לאולם, קידמו את פניו בתשואות רמות. נרגש מן התשואות פתח בהרצאתו על “ההיסטוריה הסוציאלית”: “היום קיבלתם אתם והעולם כולו שיעור גדול כיצד נעשית ההיסטוריה הסוציאלית הגדולה. היום הזה יירשם ודאי בחיי כולכם כתופעה מאירה. ושמח אני על שיכולני לברככם לרגל החג הזה כבר ברגע הראשון לשמחתכם”. הוא זכה לתשואות נלהבות. התרוממות־הרוח היתה רבה במיוחד בשל העובדה שאת חגה של המהפכה הרוסית יכולנו לחוג בין כותלי האוניברסיטה השווייצית העתיקה, שנוסדה עוד במאה החמש־עשרה.

* * *

אולם — וזה אופייני בשביל רוסיה ובייחוד בשביל הטראגדיה היהודית ברוסיה — מייד לאחר הנצחון והשמחה הגדולה, באו שואה ויגון עמוק. התחילו הפרעות הנוראות. מה שהיה בתחילה בבחינת מקרים בודדים — “קישינוב” ו“הומל” — נהפך עתה לתופעה כללית שהקיפה את כל תחום המושב היהודי.

בעודנו אחוזי שמחת נצחונה של המהפכה, הגיעה הידיעה על הפרעות בביאליסטוק. היתה זו מהלומה נוראה לכול, והיגון העמיק והלך משעה לשעה. עד מהרה הגיעה ידיעה על הפרעות במינסק, ומייד לאחר מכן זרמו ידיעות על פרעות המוניות באודיסה, בקיוב, בייקטרינוסלב, בגרודנה, בניקולאייב ועוד ועוד מקומות. כל היישוב היהודי נהפך לים של דמים. “כמובן”, גם קישינוב היתה בין היישובים שעברה עליהם הכוס. ולא רק בערי תחום המושב. גם בערי רוסיה הלבנה, שמיספר היהודים בהן היה מועט ביותר: באקו, רוסטוב, צ’רניגוב, ואפילו בסאראטוב הרחוקה. בערים בודדות רצחו גם את ה“חשודים” הלא יהודים, בייחוד סטודנטים, תלמידי גימנאסיות ואינטליגנטים בכלל. הסיסמה היתה: “כל אלה — וגם הפועלים השובתים — הם האוייבים, ולעומת זאת העם הפשוט הוא פאטריוטי ועומד מאחורי הצאר”, (את תמונות־דיוקנו היו נושאים לעתים קרובות בהפגנות). והשמועה אמרה: “שלושה ימים מותר להכות ביהודים!” וכל זה נתרחש בחסות המשטרה והצבא ואפילו בהשתתפותם הפעילה.

ידענו היטב את ההיסטוריה, ועל כן ידענו שבקיץ הנורא הזה מלאו בדיוק שלוש מאות שלושים ושלוש שנים ל“ליל בארטולומיאוס הקדוש”, כאשר בפאריס רצחו — בחסות המלכה יקטרינה — הקאתולים את ההוגנוטים.

אולם עתה מדובר היה לא בעיר אחת ובלילה אחד. השחיטות נמשכו בשיטתיות וללא הפוגה. והרי היה זה למעלה משלוש מאות שנה לאחר הלילה האפל והקנאי של ימי־הביניים.

קשה לתאר את רגשי העצב והיגון שתקפונו. נוסף על הרגשת האבל הלאומי והמדיני החרידה השחיטה את כולנו יחד וכל אחד לחוד, שכן איש לא ידע, אם גם עירו או עיירתו “שלו” לא נהפכה לגיא־הריגה, אם לא היו אמו, אביו, אחיו ואחיותיו בין הנרצחים. האם לא נהפך גם הוא פתאום ליתום? האם יש לו עדיין למי לשוב? האם עדיין יש לו בית בכלל?

הזעזוע העמיק עוד יותר בשל כך, שברוסיה שבתו הדואר והטלגרף ואי אפשר היה לשאול ולקבל תשובה. תורים ארוכים עמדו במשרד המברקה של ברן, אך כל אחד קיבל את התשובה: “אין קשר עם רוסיה”. הכול היו אחוזים מבוכה וייאוש…

וכאשר כבר התחילו להגיע ידיעות, נהפך אצל אנשים רבים מאוד הספק לוודאות, הם נתבשרו בדבר האסון שפקד אותם. לשעורים באוניברסיטה לא הלכנו. איש איש חי את צערו ואבלו בתוך ד' האמות של חדרו. החיים הכלליים כאילו נפסקו בשבילנו.

לאחר ימים אחדים התחיל זרם המחאות. הרי אי אפשר היה לשתוק. באסיפה המונית עצומה שנערכה, היה הנואם הראשי ש. אנסקי, נציג “מפלגת הסוציאליסטים הריבולוציונרים”. החלטנו להשתתף באסיפה זו ולהעמיד בה נואם משלנו.

את התפקיד הזה הטילו עלי. אני אמנם הצעתי חברים אחרים, קשישים ומנוסים ממני. אבל התחשבו בכך שאני כבר השתתפתי “בעבר ההוא של הגבול” בהופעות המהפכניות, וזאת דווקא בזמן האחרון, משמע שיודע אני את המצב לאשורו. היתה זו הופעתי הראשונה בחיים האמיגראנטיים של שווייץ ובנוכחותם של המנהיגים המפורסמים. הדגשתי שיש להתמסר לפעילות המהפכנית הכללית עוד יותר מאשר עד כה, אבל דווקא עתה, בעומדנו פנים אל פנים מול המצב החדש והסכנה הגדולה לקיומו של עמנו כולו, יש להגביר את אירגון ההגנה העצמית — וגם את תנועת השחרור הלאומית היהודית. ודווקא משום שההגירה היהודית גדלה ומתעצמת מחמת הפרעות, רוצים אנו לשוות לתהליך מכאיב זה אופי של תחיה יהודית. קראתי איפוא לסטודנטים, לגולים הפוליטיים ולכל האידיאליסטים להתמסר בייתר שאת לעם היהודי המעונה, תבעתי שלא להתנכר לו, אלא שכל אחד יקשור את חייו האישיים עם גורל הכלל.

כעבור שנים, בעת שאנסקי מת בווארשה, תיאר עורך ה“מומנט”, ד"ר גוטליב, שהיה נוכח באסיפה ההיא בברן, “כיצד עלה על הבמה החבר הצעיר יוסף (קרוק) והשמיע את נאומו הלוהט”.

הייתי נרגש אז עד עומק נפשי מחמת כל המאורעות האלה והדעה שהובעה היתה, כי בנאומי השפעתי על השומעים. ואכן כל מחשבותי נתונות היו קודם כל לשיפור אירגון ההגנה העצמית ולחימושו בנשק רב ככל האפשר. בשורת ישיבות של הוועד המרכזי שלנו טיפלנו בכך במלוא המרץ. ואכן דבר זה הטביע גם חותם מסויים על התקופה הקרובה בחיי.

* * *

כל המפלגות הסוציאליסטיות עמדו אז לפני הבעיה הגדולה, כיצד להעביר עתה כוחות רבים ככל האפשר מחוץ־לארץ לרוסיה. שהרי עד אוקטובר 1905 ישבו רוב המנהיגים המרכזיים בשווייץ או בשאר ארצות אירופה. שבועות אחדים לאחר מאורעות אוקטובר יצאו לרוסיה הבולשביק לנין, המנשביק מרטוב, מנהיג ה“ס.ר.” צ’רנוב ושורת מנהיגים אחרים. מבין המנהיגים המפורסמים לא נשאר בשווייץ אלא גיאורגי פליכאנוב, אשר כבר אז שהה באמיגראציה זמן רב יותר מכולם. הוא נשאר בשווייץ עד פרוץ המהפיכה בפברואר 1917.

במצב כזה היה ברור, שגם הזרם הצעיר שלנו חייב לתגבר את כוחותיו ברוסיה. לפיכך החלטתי לחזור לווארשה. עשיתי הכנות להצטייד בדרכון מזוייף, שהרי לא יכולתי לנסוע דרך צ’נסטוחובה משום שהכול הכירוני שם ועלול הייתי להיאסר.

אולם הוועד המרכזי החליט, שעלי להישאר בחוץ־לארץ. המצב היה לא־ברור, הכול היה במצב של תנודה. הממשלה עצמה לא היה לה קו ברור. מצד אחד הבטיחה חנינה ובחירות דימוקראטיות, מצד שני אירגנה את “כוחות השחור” כדי להחניק כל צעד של שוחרי החופש. המחנה הסוציאליסטי עמד לפני הבעיה של התקוממות מזויינת. מפלגתנו הועמדה מול ההכרח לרכוש נשק בחוץ־לארץ ולהבריחו לרוסיה. לפיכך הוצרכתי אנוכי להתמסר שוב ל“מקצוע הישן” שלי — להברחה. אולם הפעם הוטל עלי לקבל לידי את מלאכת האירגון לא בצד הרוסי, כי אם בצד הגרמני. החברים שעסקו בכך קודם לכן בברלין, יצאו לרוסיה, כך שעלי הוטל לקבל לידי את התפקיד שלהם. אולם כיוון שהמשטרה הפרוסית בברלין התיחסה בחשדנות ואפילו באכזריות למהגרים הרוסיים, הוחלט להעביר את תחנת־ההברחה שלנו בגרמניה למקום מתאים יותר. באוואריה היתה אז מתקדמת יותר מאשר פרוסיה. מינכן היתה העיר החופשית ביותר בגרמניה. ואכן החלטתי להשתקע במינכן. להעביר נשק וספרות ממינכן היה קל פי כמה מאשר מפאריס או מבריסל, שכן על־ידי כך נמנע הצורך לעבור כמה גבולות ובדיקות־מכס.

באופן כזה הגיעה לסיומה “הגלות השווייצית הראשונה” שלי.

גם רעיה החליטה לנסוע למינכן. היה קיים אז מינהג נאה, לסטודנטים מאוניברסיטת שונות ניתנה אפשרות לשמוע הרצאות במשך סמסטר אחד או שניים באוניברסיטה אחרת והאוניברסיטות היו מביאות בחשבון הלימודים גם את הסמסטרים הללו, כך שהסטודנטים לא הפסידו זמן על ידי המעברים מאוניברסיטה אחת לאחרת. נהפוך הוא, על־ידי כך ניתנה להם האפשרות להשוות את הלימודים אצל פרופסורים שונים באוניברסיטות שונות. מובן מאליו, שהנוהג הזה סייע להם ללמוד את מקצועותיהם בייתר הרחבה ויסודיות.

פרק שלישי: מינכן — החופשית שבערי גרמניה    🔗

במינכן ישב אז חבר מסור שלנו בשם הֶנוֹך. הוא למד הנדסה בפוליטכניקום ועמד לפני גמר חוק־לימודיו. הוא היה גבה קומה, בריא, בעל כתפיים רחבות ומבנה גוף איתן, ספורטאי. במינכן הכיר את כולם והכול. בשבילנו הוא היה אוצר ממש. הוא ידע היכן מצויות המסעדות הזולות “והטובות”, כיצד אפשר לקבל בנקל כרטיסים לקונצרטים ולהצגות־התיאטרון (דבר חשוב ביותר), באיזה בית־בירה מתקיימות אסיפות פועלים מעניינות. הוא, הספורטאי, היה מוליכנו גם לסביבות העיר היפות בטיולים מעניינים. בתור ג’נטלמן מצא קודם כל חדר בשביל רעיה באיזור האוניברסיטה, ואחר כך גם בשבילי ברחוב סמוך.

הדבר נשמע היום כפאראדוקס, אך מינכן היתה אז העיר החופשית ביותר בגרמניה. כאן יש לנו הדוגמה הקלאסית החריפה ביותר, כיצד עיר עלולה לשנות את דמותה. איזה פשעים עלולים להתרקם בה. מאז ימי נאפוליאון נמנתה באוואריה, ודרום גרמניה בכלל, עם האזורים שבהם שרר חופש יותר מאשר בכל שאר חלקי גרמניה. אין זה מקרה, כי בימים שבברלין ובפרוסיה כולה השתוללה הצנזורה, קם קארל מארקס הצעיר, באין לו אפשרות להוציא שם כתב־עת, ועקר לגרמניה הדרומית ובה הוציא את ה“נויה ריינישה צייטונג” המפורסם שלו. לימים השתקע במינכן גם ולאדימיר לנין, ושם יזם את כתב העת המפורסם שלו “איסקרה”. במינכן התגורר גם לב טרוצקי הצעיר. אופיינית ביותר למינכן היתה אותה גרמניה פשוטה, שאצלה שכרתי חדר. כאשר התבטאתי באיזו שיחה במלים “כאן, בגרמניה”, היא השיבה לי: “לא, אדוני, אתה טועה, כאן זה לא גרמניה, כאן באוואריה”. בני העיר היו גאים שמכל מקום אין הם “פרוסים”.

ואכן בבואי למינכן, עוררה בי עיר זו התלהבות מבחינות רבות. עבדתי שם הרבה מאוד, אבל גם נהניתי מן האקלים האמנותי. מינכן היתה אז מלאת חן במובנים רבים: מה יפה היא העיר הזאת, באיזה יופי נהדר מצטיינים רבים מבנייניה — התיאטראות, הכנסיות, הארמונות — שמהם אפשר ללמוד על הסגנונות האמנותיים השונים. ומה הדורה־נאה היא הסביבה כולה, שהרי מינכן היא שער הכניסה להרי־האלפים. האקדמיות לאמנות ובתי־התיאטראות היו מושכים המונים גדולים. כל אלה יצרו את אקלימה המקסים והמיוחד במינו. ואכן לא בכדי התגאו בה הבאווארים, באומרם כי זוהי “העיר הנעימה ביותר באירופה”.

לי קסמה כמובן האוניברסיטה של מינכן. זהו אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהים הוותיקים ביותר (מאז המאה החמש־עשרה) והשני בגודלו בגרמניה, שבימים ההם למדו בו מיספר סטודנטים עצום (כששת־אלפים). ואולם על זאת נוספה נקודת־משיכה מיוחדת במינה. הפרופסור לכלכלה היה שם לואי ברנטאנו. הוא היה מפורסם בפולמוסו האישי עם קארל מארקס. מייד לאחר שמארקס פירסם את “הקאפיטאל” שלו, מתח ברנטאנו ביקורת חריפה על המחבר בכתב־עת ברלינאי ומארקס השיב לו במהדורה השניה של הקאפיטל ואילו לאחר מותו של מארקס הגיבו על ביקורתו של ברנטאנו פרידריך אנגלס ובתו האהובה של מארקס אליאונורה. ואכן עניינו אותי מאוד נימוקיו של ברנטאנו. הדור שלנו, שהקדיש כל כך הרבה זמן ומרץ למחקרים מדעיים, ובייחוד לביסוסו המדעי של הסוציאליזם, לא היה בבחינת כת שחיה באיזה עולם סגור. תמיד למדנו את הנימוקים האנטי־מארקסיסטיים בתשומת־לב לא פחותה מאשר את תורת מארקס עצמה. רצינו לבחון את עצמנו ולהגיע אל האמת. וככל שהיתה גדולה יותר סמכותו של איש־מדע מסויים שהתנגד למארכס, כן רב יותר היה העניין שגילינו בתורתו. אני עמדתי אז להיכנס להיכל הגדול של המדע ולכן ביקשתי לשמוע ממנו, מגדול מתנגדיו של מארקס, את ביסוסו שלו במדע הכלכלה, שבלי ספק שימש יסוד לחיים החברתיים בכלל.

ברנטאנו היה מרצה מזהיר. הרצאותיו הצטיינו בצורתן הספרותית המצויינת. הוא היה אחד המייסדים הראשיים של האסכולה החברתית־מדינית החדשה אז, דהיינו “הסוציאליזם הממלכתי” (“שטאאטס־סוציאליזם”) או, כפי שנקרא אז, “סוציאליזם של הקאתדרות”, משום שנושאיו הטיפו לסוציאליזם מעל הקאתדרות של האוניברסיטאות. איזה מין “סוציאליזם” היתה השיטה המפורסמת הזאת? דווקא עתה, לאחר יובל שנים, מן הראוי להזכיר לפחות במלים ספורות אותן התקפות סוערות של הפרופסורים ואנשי־המדע הגרמנים. שכן עוד היום אפשר לשמוע את הדיעות ההן בתפיסותיהם החדשות של רבים. על שלושה יסודות בנה ברנטאנו את תורתו: איגודים מקצועיים, תחיקת העבודה וביטוח הפועלים. שלושת המומנטים האלה הם שהוצרכו לשמש עוד בתוך החברה הקאפיטליסטית עצמה פתרון לבעיה הסוציאלית ולבעיית הפועלים.

בעינינו, בעיני אלה שבאו מרוסיה הצארית, היו כל שלושת המומנטים האלה תופעות חיוביות, שהרי ברוסיה היו האיגודים המקצועיים, כמוהם ככל שאר האירגונים, אסורים לפי החוק ומצבם של המוני הפועלים היה קשה ביותר. כיוון שברנטאנו הסתמך על האיגודים האנגליים, עניין אותנו הדבר מאוד השתדלתי לא לאחר להרצאותיו של ברנטאנו וקראתי בתשומת־לב רבה את ספריו. אולם בד בבד עם זאת צללתי במרץ רב גם לתוך ה“קאפיטאל” של מארקס. בקווים כלליים ידעתי את תורתו של מארקס ואת תפיסתו המאטריאליסטית של ההיסטוריה עוד מחוג ההשתלמות שלנו בצ’נסטוחובה. כאן רציתי ליהנות מן המקור המדעי במישרין. לא שן אחת שברתי ברצותי לעכל היטב את התורה הקשה הזאת. אבל סירבתי להיכנע ושוב ושוב הייתי חוזר אל הפרקים הקשים, כדי להעמיק את הבנתי ב“ערך העודף” המיסתורי שמאחוריו מסתתר העולם הקאפיטליסטי.

ברנטאנו לא היה המדען האנטי־מארקסיסטי היחיד ששמעתי תורה מפיו. מאוחר יותר נסעתי לאוניברסיטאות אחרות לשמוע פרופסורים מפורסמים בעלי אותה שיטה, או שיטה דומה לזו של ברנטאנו. אולם דוקא הם, האנטי־סוציאליסטים, הם שביססו באופן סופי את דעותי החברתיות והסוציאליות, כי במסגרת החברה הקאפיטליסטית אין למצוא פתרון רדיקאלי לבעיית הפועלים ולבעיה הסוציאלית. מבחינה זאת הייתי אסיר תודה לברנטאנו, איש המדע הגדול בעל הפירסום העולמי, שבכל זאת הביא לי תועלת רבה (ולו גם בניגוד לכוונתו).

שכן, מה הציע הפרופסור ברנטאנו וכל ה“סוציאליסטים של הקאתדרה” תחת הסוציאליזם? הדבר החשוב ביותר: שאי השיוויון הסוציאלי יישאר בעינו; החלוקה המעמדית לבעלי אמצעי־הייצור, בעלי הפריבילגיות, ולאנשי העבודה המנוצלים, תישאר גם להבא כיסוד־מוסד של החברה. כלום יכול דבר זה ליהפך לאידיאל? על כל השאלות האלו ועל שאלות אחרות אמרתי באופן ברור ומוחלט: “לא!” ואמרתי זאת לא רק בלבי, אלא גם במוחי הביקורתי, שכן כשהייתי הולך מן ההרצאות אל ספריית האוניברסיטה (לאחר ה“בריטיש מיוזאום” של לונדון והספריה בפאריס — זוהי הספריה הגדולה ביותר באירופה) והייתי מתעמק בהר הספרים, התגברה בי והלכה הדעה, כי יש דרכים אחרות, דרכים חדשות לקיום החברתי ולאושר האנושי.

* * *

לתועלת רבה, ואף נעימה ביותר, היתה לי תקופת הזמן שביליתי במינכן וזאת לא רק בשל הלימודים במקצועות המדעיים. היה זה הזמן שעסקנו בהכרת העולם האמנותי. מינכן היתה אז מן הבחינה הזאת מקור חי ונפלא. וככל שהרבינו לשתות מן המקור הזה, כן גדל צמאוננו ותיאבוננו אליו. בבואנו למינכן יצאנו מייד לסיור בגאלריות האמנותיות ובמוזאונים השונים. ולאחר מכן התחלנו ללמוד באורח שיטתי ויסודי את הישגי האמנות הגאוניים. תחילה סייע בידינו ידיד, אמן, בהסברים שונים. מוזיאון איננו בית מלון שיכול להיקרא באיזה שם דמיוני, שמו של המוזיאון מחייב ושמו של ה“פינאקוטק” המינכני בא לו מן האולם היווני העתיק, שבו כינסו אנשי אתונה את לוחות־הקרבנות המצויירים שלהם מן המבואות למקדשים בהרים. ואכן דבר זה היה אופייני לאוסף של מינכן. כאן, מכונסות היו יצירותיהם של גדולי הענקים: שורת אולמות המכילים יצירות משל רובנס (אולי מאה), עשרות משל רמבראנדט, ואן דייק, טיציאן, וכן משל בוטיצ’לי וגויה ואל־גרקו. במיוחד התגאה מינכן באוסף תמונותיו של דירר; שהרי היה הוא אחד משלהם, האזרח הבאווארי רם המעלה ביותר. כל זה היה ב“פינקוטיק” הישן. ואילו ב“פינקוטיק החדש” מכונסות היו יצירות הזמן החדש. וב“גליפטוטיקה” מצויים היו אוצרות הפיסול העתיק, עוד מהיכלי יוון העתיקה. מלבד זה עוד היתה שורה שלימה של אולמי־אומנות ואולמי־תערוכה אחרים. מסביב לאוצרות הללו נראו תמיד אמנים צעירים וזקנים, גרמנים וזרים יוצאי כל הארצות, מסורתיים ומודרניסטים, שחיו כאן ויצרו. האקדמיה לאמנות המקומית משכה אליה מיספר רב של סטודנטים לא רק מגרמניה אלא מכל הארצות, ביניהם מיוצגים היו בשיעור ניכר הרוסים, הפולנים והרבה מאוד יהודים. כל אלה ביחד שיוו לעיר אופי אמנותי ספציפי מבחינות רבות.

עלי להודות בגלוי, כי כאשר בשנת 1939, לפי פקודת הרוצח החום, התחילו המטוסים הנאציים להחריב את וארשה ואת אירופה, — וכאשר חלמתי על כך, שההתקפות האוויריות יועתקו מוארשה למקום־מושבו של הרוצח הנאצי בבאוואריה, כדי להחיש ככל האפשר את הנצחון במלחמה, וכאשר בעלות־הברית התחילו אמנם להפציץ גם את מינכן, — הריני מודה בגלוי, כי לא פעם הרהרתי וקיוויתי שלא יחריבו את אוצרות הפינוקיטקות והגליפטוטקות. שהרי לאלה אין כל שייכות אל הפושעים החומים. נהפוך הוא, “הרייך השלישי” הריהו השלילה הגמורה של רוח רובנס ורמבראנדט. והרי עוד זמן רב לפני היטלר אספו במינכן את היצירות האלה מכל קצווי אירופה. קווה קיוויתי, כי ידידי האמנות דאגו בעוד מועד והטמינו את האוצרות הללו במקומות מבטחים. הטייסים האנגלים והאמריקניים החריבו אמנם בהפצצות את בנייני הפינקוטיקות, ואולם יצירות האמנות נשארו שלמות. לאחר המלחמה הסתבר, כי עוד לפני שנת 1939 הועברו יצירות הפינקוטיקות בדאגה רבה אל הרי האלפים והוטמנו במעמקי האדמה.¹⁵

בקשר לכך עלי להזכיר כאן עוד קו אופייני של מינכן: כתבי העת האמנותיים. כתב־העת “די יוּגנד” היה כתב־העת האמנותי הטוב ביותר מסוגו בכל אירופה. ביום שבו הופיע גליון חדש כבר היו חסידיו מחכים לו בקוצר־רוח. קוראים רבים היו אוספים את הגליונות באורח שיטתי וכתליהן של דירות רבות קושטו בתמונות מצויינות מכתב־עת זה. “די יוגנד” אמנם העשירה את הקורא בערכי יופי ועידנה את נפשו.

כתב־עת נפוץ היה ה“סימפליציסימוס”. היה זה בטאון סאטירי בעל רמה גבוהה מבחינה אמנותית, מבחינה ספרותית וגם מן הבחינה הפוליטית. השבועון הזה הצטיין במאבק ללא רחמים עם הסנוביזם, הבנאליות, הוולגאריות והמיליטאריזם, ובייחוד המיליטאריזם הגרמני.

דברים ששום כתב־עת בגרמניה לא הירשה לעצמו להביעם העז להגיד ה“סימפליציסימוס” בליווי עיטורים אמנותיים. הערותיו הביקורתיות־סאטיריות נהנו מפופולאריות בכל החוגים. הריני נזכר במיוחד בכמה גליונות אופייניים. כאשר באחד הימים הופיע ליקוי חמה, כתב אז ה“סימפליציסימוס”: “שביל החלב משמש לתחבורה. כוכבי־השביט מוזהרים!” שהרי המשטרה הפרוסית הכל יכולה לא יכלה לשאת אי סדר כזה: והשליטים המשטרתיים־הצבאיים המיסכנים ראו חובה לעצמם להזהיר את כוכבי השביט. ועוד סאטירה: עומד לו אמן, לוח־הצבעים בידו, והוא נראה שרוי בעצב ובדאגה. אומר לו חברו: “אל תהיה מודאג כל כך, הרי עדיין לא הכל אבוד, אף כי הקיסר שיבח אותך, אין זה מונע שיהיה לך גם כשרון!” יש לדעת, כי הקיסר וילהלם, ברנש ריקני ובעל אמביציות חולניות, נודע לא רק בשאיפותיו הפוליטיות להשתלט על אירופה, אלא גם בשאיפות אמנותיות. שהרי בגן ארמונו בברלין ציווה לבנות את “שדרת הנצחון” המפורסמת, מין קאריקאטורה של אנדרטת רומי העתיקה. וכאן ה“סימפליציסימוס” ערך עמו חשבון על כך.

כל אלה יצרו בעיר את האקלים האמנותי והחופשי. וגם — דבר שתושבי מינכן התגאו בו במיוחד — “הנועם הרב”. לעומת הנוקשות הבירוקראטית הפרוסית היו מתייחסים כאן לכל דבר מתוך ניחותא. לכך תרמה רבות, ויהיה הדבר פאראדוכסאלי ככל שיהיה — הבירה המינכנית. תושבי מינכן טענו שזוהי הבירה הטובה ביותר בעולם, ואכן במינכן שתו הרבה מאוד בירה. זוכר אני כתב־עת ספרותי שכתב מלה במלה: “מינכן מצטיינת באמנות ובבירה”. תושבי מינכן לא יכלו להבין ממש כאשר מישהו לא היה שותה בירה. הבירה היה לה קשר עם הרוח העממית. כדרך שאמר בעל־הבית הגרמני שלי: “בפה יבש קשה לשוחח ולפטפט, בפה רטוב מדברים ושרים היטב, וגם מתייחסים בידידות אל השכן”. בין שמכירים ובין שלא מכירם את האדם היושב לידך אומרים אליו: ‘הר נאכבר’ (שכן), וזה יוצר אווירה חברותית.

* * *

וכאשר מדובר באמנות יש לומר, שמינכן הצטיינה לא רק כמרכז הציור והפיסול. לא פחות מזה, ואולי עוד יותר, מפורסמת היתה מינכן במוזיקה. אל האופרות, הקונצרטים הסימפוניים והפסטיבאלים של מינכן נהו המונים של מביני אמנות, מוזיקולוגים ושוחרי אמנות. במיוחד שוחרי המוזיקה של ריכארד ואגנר, וזאת משום שכאן בנו בשביל ואגנר בניין־אופרה מיוחד והוא היה מנצח בעצמו על יצירותיו. פולחן ואגנר נשאר איפוא גם לאחר מותו. וכאשר הציגו את “לוהנגרין”, “טריסטן ואיזולדה” משל ואגנר ואת כל הסידרה של “טבעת הניבלונגים”, היה הדבר ניכר כמעט בכל חיי העיר. כיוון שהצגות האופרות האלו נמשכות זמן, היתה התחלתן חלה בשעה מקודמת יותר. ברובעי האוניברסיטה ובשכונות האמנים — אך במידה מסויימת גם בחלקי עיר אחרים — היו מקדימים לסגור את בתי־העסק ואת בתי־הקפה. הרחובות לבשו מראה חגיגי. “היום מציגים את ואגנר!” — היו שומעים ברחוב.

על ואגנר היו מתקיימים ויכוחים סוערים שהצטיינו בלהט רב. לא אחת היו היריבים הפוליטיים והסוציאליים שוכחים את ההבדלים שביניהם, והעיר היתה מתחלקת לשני מחנות בלבד: “ואגנריאנים” ו“אנטי־ואגנריאנים”. גם העתונות היתה מלאה גדושה דברי פולמוס בנושא אמנותי זה.

אני נמניתי עם מחנה ה“אנטי־ואגנריאנים”. אינני מוזיקולוג, אבל אוהב אני מוזיקה וגם אופרה. ודאי שאפשר היה להתפעל מכשרונותיו הרב־צדדיים של ואגנר (המוזיקה, התמליל וכן התפאורות היו שלו). ואף־על־פי־כן זרים היו לי ה“דראמות המוזיקליות” שלו. נודפת מהן יותר מדי רוח ארית וגרמאנית. כל ה“ואלקירות” וה“ואלהאלות” אינן אלא פיאור הרוח של “הדם והחרב”; כל ה“ניבלונגים” וה“פארסיפאלים” שלו והמיסתורין הגרמאני העתיק שלהם, אין הם מעוררים הד חם בלב. נהפוך הוא — מעוררים הם רגשי סלידה.

לאחר ה“ניבלוגים” הכבדים — באיזה חשק היינו הולכים במינכן לשמוע את “ייבגני אונייגין”, צ’ייקובסקי ופושקין! תמיד, תמיד הם עוררו הד חם בנפש ובהם עצומה יותר השפעתו של “פאוסט” מאשר של ה“ניבלונגים”. תמיד שומעים בחשק רב את הפואימה הגאונית של גיתה, המדברת על כללי־אנושיות, על ייאוש אינטלקטואלי וגעגועים; תחילה השותפות בין פאוסט ומפיסטו, ואחר כך המאבק ביניהם, המאבק הפנימי של מרגרתה — וכל זה בליווי המוזיקה של גונו. זה היה חג אמנותי ממש.

ודווקא משום שהאופרות של ואגנר מוצגות במינכן ובביירויט בדבקות מיוחדת, התחילה להתפתח אצלי אהדה גדולה לאופרות. את האופרות של ואגנר וכן של צ’ייקובסקי, ו“פאוסט” שמעתי גם בערי־אופרה גדולות אחרות (פאריס, וארשה, מוסקבה, לונדון, ציריך, וינה) וכל פעם היו האַריות והמוזיקה של האופרות מעוררות בי אותם רגשות עצמם.

* * *

הקבוצה שלנו במינכן היתה בעלת אופי שונה במקצת מאלו שבערי מערב אירופה האחרות, משום שבמינכן חיו ולמדו כל כך הרבה אמנים, ציירים, פסלים ומוזיקאים. אגב, היה זה הזמן שבחוגים יהודיים התחילו להתעניין מאוד בציור היהודי. לפירסום זכו אז ליליאן ושטרוק. שורה של אמנים מינכניים, בייחוד הצעירים שבהם, השתייכו לקבוצה הרעיונית שלנו. קו אופייני אחר של הקבוצה המינכנאית שלנו קושר היה קשר הדוק עם המאורעות היהודיים והכלכליים ברוסיה. בעקבות הפוגרומים של שנת 1905 ו־1906 השתקעו במינכן רבים מבין הנמלטים. ממשלת באוואריה העניקה להם בייתר קלות רשות להתגורר שם, מאשר השליטים הפרוסיים. רבים מן הצעירים שבין הפליטים הצטרפו אלינו. המאורעות היהודיים השונים מצאו להם ביטוי באסיפותינו וגם בוויכוחים שערכנו עם היריבים. מן המקורבים אלינו זוכר אני במיוחד משפחה אחת. הם באו מאיזו עיר־שדה באוקראינה (נדמה לי מקריבוֹירוג), ששם נערכו פרעות דמים. לא זו בלבד שהרסו אותם לגמרי מבחינה כלכלית, אלא שהאב (אדם צעיר עדיין) נתעוור לגמרי. גם הבת הצעירה ספגה מהלומות הגונות. היא הצטיינה בקול יפה ולמדה בקונסרבאטוריה.

פעיל מאוד בקבוצה היה גם לבונטין, בנו של אחד ממייסדי “בנק אנגלו פלשתינה” ומנהל הסניף הארץ־ישראלי של הבנק ביפו. הוא למד בפוליטכניקום המינכני. (אחיו הצעיר למד במינכן רפואה)¹⁶. הוא היה אדם טוב־מזג ובעל מרץ והיה אצלנו ה“מומחה” לענייני ארץ־ישראל. הוא התפלמס ברצון ולא מתבולל אחד זכה ממנו למנה גדושה של דברי תוכחה. “מנה הגונה” היו מקבלים ממנו גם ה“פלשתינאים” הקיצוניים, אשר לחמו נגד הטריטוריאליזם. “הו, אתם פאטריוטים יהודים”, היה טוען כלפיהם, “על שום מה אינכם באים איפוא להתיישב בארץ־ישראל? רואים אתם, אני תושב ארץ־ישראל, אני אוהב את הארץ ואחר גמר חוק־לימודי אשוב ואחיה שם. אולם דווקא משום שאני אוהב את הארץ ומכיר אותה, יודע אני, כי לעלות לשם יכולים רק מעטים. ‘הפתק האדום הארור’, שבו במגבילה הממשלה התורכית העריצה את העליה לארץ, שם לאל את האפשרות של עליה המונית. אין איפוא לדבר עתה על פתרון לשאלה היהודית בארץ ישראל… אולם אם יש לכם אב עשיר ויש בידכם לשחד את הפקידים התורכיים בבאקשיש, אל לכם לעסוק בדקלומים, אלא קומו ובואו לשם”.

לבונטין עזר גם בעניין חשוב במיוחד. עלי הוטלה, כאמור, המשימה לקנות אקדחים ולהעבירם דרך הגבול הצ’נסטוחובאי שלנו. הם נועדו לחימוש ההגנה העצמית נגד הפורעים וכן גם לצורך הפעולות המהפכניות הכלליות. לי לא היה, כמובן, כל מושג על תחמושת, איזו תוצרת ואיזו פירמה טובות יותר. הדבר נמסר לי, כי הייתי כבר קצת “מומחה” במשלוחים בלתי ליגאליים והדבר צריך היה להעשות בחשאיות הרבה ביותר. מן הפוליטכניקה של דארמשטאדט בא סטודנט משלנו, יוסף רום מפינסק, אשר היתה לו הבנה בעניינים אלה, ולבונטין, שידע היטב את התנאים במינכן, עזר לנו רבות בכך. סבורני שחוץ משלושתנו לא ידע איש על עניינים אלה. היינו מאושרים, כאשר קיבלנו ידיעה כי המשלוחים הגיעו לתעודתם בסדר.

* * *

למרות כל הקווים שהתעכבתי עליהם עד כה אין לחשוב, כי אנשי מינכן הזניחו את הפוליטיקה. בשום אופן לא! אבל גם הפוליטיקה נשאה כאן אופי מיוחד.

ראויים לתשומת־לב היו שלושת האישים הגרמניים המפורסמים, שראיתים בפעם הראשונה במינכן. כל אחד מהם היה אישיות מיוחדת במינה. הם ניגנו באורח סולידארי את שיר־הלכת הסוציאליסטי, שאמנם התקדם והלך בלי הרף. הפופולארי ביותר בקרב הפועלים, ואולי בעיר בכלל, היה גיאורג פון פולמאר. הוא היה מנהיג הסוציאליסטים הבאוואריים בפארלאמנט ובמדינה כולה ואף נימנה עם האישים המנהיגים של המחנה הפועלי הגרמני הכללי. אדם גבה־קומה בעל מבנה גוף אתלטי ובעל קווים אינטלקטואליים בולטים, הגיע למחנה הסוציאליסטי מחוגי האצולה הגבוהה. הוא היה הדמות המרכזית בקרב הסוציאליסטים בגרמניה הדרומית — התנועה שגדלה שם והלכה בלי הרף. בפארלאמנטים של מדינות דרום גרמניה היו הסוציאליסטים לעתים קרובות המפלגה הגדולה ביותר. ואכן התעוררה אז בעיה אופיינית. בהיותם המפלגה הגדולה בפארלאמנט היתה להם הזכות למנות יושב־ראש משלהם. והתחיל אז ויכוח בעתונות המפלגתית: אם יהיה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית נשיא הפארלאמנט, הרי בעת שיציג את עצמו לפני הנסיך של אותה מדינה הוא חייב יהיה ללבוש “פראק” וכפפות לבנות. ואכן, סביב לאותו “פראק” וה“כפפות” התעורר ויכוח ממושך בין המארקסיסטים “הארתודוקסיים”. לבין ה“רביזיוניסטים”, האם מותר הדבר למנהיג פועלים? ופולמאר, האריסטוקראט הגדול והאינטלקטואל האמיתי, היה מלגלגל ליגלוג דק על ה“עקיבות אורתודוקסית”. כאשר הוא ליגלג על כך, היה לזה צילצול מיוחד במינו. הוא התגאה מאוד על שפעל בשיתוף הארמוני ובאורח סולידארי עם וילהלם ליבקנכט הזקן, ידידם הקרוב של מארקס ואנגלס. וכאשר בוטלו בגרמניה ההגבלות האנטי־סוציאליסטיות של ביסמארק, (אלה שהפכו את המפלגה הסוציאליסטית לבלתי לגאלית במשך שנים רבות), פולמאר יחד עם ליבקנכט השיג את אישור ההחלטות החשובות ביותר בתוך המפלגה הסוציאל־דימוקראטית שזכתה שוב למעמד חוקי. למעשה ניהלה המפלגה הסוציאליסטית הבאווארית מדיניות חופשית יותר מאשר זו שבברלין. דבר זה הורגש היטב בבטאון המרכזי שלהם “די מינכנר פוסט”, בניגוד ל“פורוורטס” הברלינאי השמרני יותר.

הרגישו בכך לא רק תושבי מינכן, אלא גם התושבים הזרים, התיירים, האמנים, הסטודנטים — ביניהם רבים מיוצאי רוסיה, פולין וגם יהודים, אשר העדיפו לבוא הנה מאשר לשאר ערים גרמניות.

המנהיג הסוציאליסטי השני היה קורט אייזנר. הוא היה טיפוס שונה לגמרי מאשר הבארון פוֹלמאר. הוא היה בנו של בעל בית־חרושת יהודי עשיר, נולד בברלין ולמד פילוסופיה באוניברסיטת מארבורג אצל ההוגה ה“ניאו־קאנטיאני” היהודי המפורסם, הרמן כהן. בהיותו חדור גישה מוסרית אל העולם ואל בני־האדם, הוא הצטרף אל התנועה הסוציאליסטית ומסר למפלגה את כל כשרונותיו הגדולים. קורט אייזנר, בעל ההשכלה הרחבה, התמסר בעיקר לנושאי הספרות והתיאטרון ולנושאים היסטוריים. הוא שאב את יניקתו מן הפילוסופים הגרמניים הקלאסיים ומן הסופרים כגון גיתה, קאנט, הרדר, שילר. ואכן על יסוד זה הוא הסיק את מסקנותיו הסוציאליסטיות. הדבר המיוחד במינו אצל קורט אייזנר היה, שהוא היה ה“ז’ורֶסיסט” הגרמני היחיד כמעט. בשבילו שימש הטריבון ונביא השלום מפאריס, ז’ורס, דוגמה־למופת לתנועה החברתית המודרנית.

בהיותו כל כולו איש־בוהימה, חש עצמו אייזנר טוב ביותר באיזו פינה נעימה של בית־קפה, כשהוא מוקף ערימה של עתונים — ואמנים וסטודנטים צעירים. היו אלה הימים, שבהם ניצחה המהפיכה הרוסית הראשונה (1905). אייזנר שוחח ברצון רב אתנו, עם אלה שבאו מרוסיה. הוא לא רק גילה אהדה גדולה למהפיכה. היה לו כבר גם “חשבון” משלו, חשבון של זכויות חשובות מאוד למען מהפיכה זו.

בימים ההם היתה המשטרה הגרמנית מטפחת יחסי קירבה ידידותית עם חבריה הרוסיים ושיתפה ברצון פעולה עם המשטרה הצארית. שנה או שנתיים קודם לכן פרצה שערוריה מפורסמת. דרך קניגסברג הגרמנית של הימים ההם (שקרובה היתה לגבול הרוסי) היו המהפכנים הרוסיים מבריחים ספרות ונשק. המשטרה הגרמנית סייעה בידי המשטרה הרוסית לתפוס את הספרות המהפכנית וטענה, שמקורה ב“תנועה האנרכיסטית”. קורט אייזנר חקר במיוחד עניין זה ופירסם קונטרס, שבו תיאר את האחדות הנוגעת ללב בין סוכני הבולשת הפרוסיים והרוסיים.

כאשר נודע לנו על כך, גברה כמובן עוד יותר קירבתנו אל אייזנר. הוא התעניין בכל הפרטים הנוגעים למאבק הגבורה המתנהל באימפריה הענקית. בהיותו ידען גדול של עולם התיאטרון, היה אומר אלינו בהתלהבות: “מה זה היום תיאטרון? הרי אצלכם ברוסיה מתחוללת הדראמה ההירואית ביותר”. לי הוא הזכיר מאוד את אנאטולי לוּנאצ’ארסקי הרוסי, בגישתו אל הבעיות הסוציאליות מנקודת המבט של התרבות. בהיותו אדם רגיש, הוא חש את העוול המשווע הנעשה ליהודים בממלכת הצאר. בשמחה נלהבת היה מקבל כל ניצחון של תנועת החופש. דבר זה בא לידי ביטוי גם במאמריו.

ממסותיו, ובייחוד משיחותיו, למדתי הרבה ולעולם לא שכחתי את תלמודי. לפי דעתי היה קורט אייזנר האישיות המנהיגה הראשונה במעלה בגרמניה מבחינת שאר־הרוח. הייתי בטוח שהוא ימלא תפקיד רב חשיבות “עת התנועה תעפיל למרומי ההר”. וכאן, כך זה אמנם קרה. שהרי הוא היה הראשון בגרמניה, אשר הניף (במינכן) את דגל המהפיכה ונתמנה גם לראש ממשלת באוואריה. לא שיערתי, כי הוא יהיה גם בין ראשוני הראשונים, אשר מבשרי הנאציזם ירצחוהו נפש.

המנהיג השלישי היה האישיות המרכזית בכל התנועה הסוציאליסטית הגרמנית. וגם בעל הסמכות הגדולה ביותר: אוגוסט בבל. טיפוס שונה לגמרי מאשר איש האצולה פולמאר והאינטלקטואל קורט אייזנר. כבר עצם חזותו היתה שונה מרוב המנהיגים הגרמנים. בדבר זה הבחנתי מיד בעת שראיתי לראשונה. נמוך־קומה, רזה מאוד, בעל שיער מכסיף מסורק למשעי, פנים חיוורות ועיניים מנצנצות בפיקחות; לנאומיו נועדה השפעה של כישוף ממש. הוא נולד בלייפציג כבנו של סמל בצבא, וכאן בהתחנכו בתוך קסרקטין צבאי גילם הוא את המיטב שבמעמד הפועלים העולה. הודות להשכלתו העצמית הנמרצת והשיטתית נעשה לאחד האנשים המשכילים ביותר בגרמניה. דבר אופייני לגבי דמותו היה ספרו “האישה והסוציאליזם”. בעשרות מהדורות הוצא הספר שוב ושוב ותורגם לכל הלשונות האירופיות. (בבתי הפועלים היהודיים היה ספר זה פופולארי מאוד ונתחבב על הקוראים). הספר דן לא רק בשאלת האשה. בעצם הוקדש לבעיית האשה רק חלק קטן ממנו. נדמה לי שבבל קשר את השקפותיו התרבותיות הכלליות והסוציאליות עם בעיית האשה, דווקא משום שהנשים לא זכו אז עדיין לשיווי זכויות בשום ארץ; ברוטאלי וממש מיליטאריסטי היה יחסן של השכבות השליטות בגרמניה אל האשה בכלל. דבר זה בא על ביטויו הגס בפתגם שהיה מקובל עליהן: “על האשה לעסוק בשלושה ק': קיכה, קינדר וקירכה”, דהיינו: במטבח, בלידת ילדים ובכנסיה. השקפה זו מקובלת היתה לא רק על המיליטריסטים, אלא גם על רבים מן ה“טרקלינים הגבוהים” והקאבינטים הפרופיסוריים. אופייני לבבל היתה גם העובדה, שהוא, המנהיג והנואם הסוציאליסטי הפופולארי ביותר בגרמניה, העלה את הסיסמה: “אנטישמיות היא הסוציאליזם של הטפשים”. הוא סיכן את כל הפופולאריות הענקית שלו בבואו לבסס את עמדתו זו.

באומץ־לב רב הטיח את הסיסמה הזאת כלפי הפועלים ואף כלפי האינטליגנציה, ובייתר ייחוד — כלפי הנוער הלומד האנטישמי.

לראשונה שמעתי את בבל באסיפה המונית במרתף־בירה ענקי. ליד שולחנות רחבים וארוכים ישבו כמה אלפי אנשים והמלצריות סובבו ביניהן בזריזות בהגישן את לגיני הבירה הגדולים. בבל, שנאומיו הצטיינו כרגיל בעממיות רבה, השמיע הפעם נאום חזק במיוחד. בניגוד לז’ורס הוא לא דיבר בפאתוס עצום ובתנופה היסטורית גדולה. גרמניה לא יכלה להתגאות בהישגיה ההיסטוריים הגדולים בעבר, כפי שיכלו הצרפתים להתגאות במהפיכות שלהם. בבל דיבר בבהירות, בהגיון ובכובד ראש והשתדל להחדיר את הרעיונות החדשים לנפש ההמונים. באורח רדיקאלי עד השורש ביקש לבער את הרע, לא נסוג מפני האוייב והסנוב.

לנאומו המינכני אז נוספה עתה נקודה חזקה במיוחד. המהפיכה הרוסית עמדה להתפשט ובבל הושיט את ידו אל העם־האח כדי לפעול יחד ובאורח סולידארי לשינוי פני העולם. כאשר הקבוצה שלנו הגיעה לאולם המלא והגדוש, קראו הפועלים הגרמנים: “הרוסים באו!” נתקבלנו בסערת תשואות וניתן לנו מקום כבוד. גם בבל בירך אותנו ופנה לקהל בקריאה לאחווה סולידארית. בסיפוק רב לחצתי את ידו של בבל, שהרגשתי בו ידיד אמיתי של העולם המנוצל והמשועבד.

* * *

בדברי על מינכן, חייב אני להזכיר גם את סביבתה הקרובה, המצטיינת ביופיה הנפלא. כאמור, זהו שער הכניסה אל הרי־האלפים. בימי ראשון בשבת היינו יוצאים בחשמלית או ברכבת לכפר קטן יפה־נוף שהיתה בו מסעדה טובה וזולה והיינו מבלים שם שעות אחדות בנוף הנהדר. שם הכפר היה — דאכאו. אז היה זה “טיול יפה ונעים”, בייחוד בשבילנו, הסטודנטים היהודים מרוסיה ומפולין. דאכאו! — מי יכול היה להעלות אז בדמיונו מה יהיה פירושה של המלה “דאכאו” כעבור שנים.

מזמן לזמן היינו עורכים גם טיולים רחוקים יותר. הטיולים הארוכים והיפים ביותר היו לזאלצבורג, או, טיול קשה יותר, אל מלכת האלפים האוסטריים ברכטסגאדן. הנוף שם היה רחב ונהדר. אני לא טיפסתי עד לפיסגה, אולם ידידי שהיו שם הבטיחוני שזהו הנוף הטבעי היפה ביותר בעולם. ההיסטוריה עתידה היתה לשוות לה לברכטסגאדן עוד משמעות נוספת על יפי־נופה.

וכמובן, ממינכן נסענו לבקר בנירנברג הלא־רחוקה. מבחינת האדריכלות של ימי־הביניים עיר זו הינה אוצר פלאי ממש. רק כדי לראות את בניין העיריה הגותי, לשם כך בלבד כדאי היה לנסוע לנירנברג. עירו של גוטנברג! נקל להבין, שקורט אייזנר, הידען הגדול ושוחר האמנות והתרבות, חש עצמו יפה בנירנברג. בעת שביקרתי אצלו בהזדמנות אחרת שימש בה כעורך העתון היומי הסוציאליסטי. הוא דיבר אז בגאווה על “נירנברג שלו”.

מלה אחת על היהודים. במינכן ישבו אז כמה אלפי יהודים. רובם נימנו עם המעמד הבינוני, או עסקו במקצועות החופשיים. הם הרגישו עצמם בנוח. גם הם גאים היו על באוואריה שלהם. בית הכנסת שכן בבניין גדול ונאה ברובע האמנותי היפה, קרוב מאוד למוזיאון האמנות. הזכרתי פעם למישהו, שההיסטוריה היהודית קשורה היתה אמנם הרבה מן העיר, ופעם אף העלו אותם באש בתוך בית־הכנסת עצמו. “כן, כן, זה נכון”, — השיב איש שיחי — “אבל הרי זוהי היסטוריה עתיקה מאוד. מאז נוצר עולם חדש לגמרי. הדעות הקדומות נעלמו ואינן, וגם השרידים האחרונים של דעות אלו ייעלמו עד מהרה”. הם העריכו מאוד מאוד את ה“תרבות” ואמונתם בה היתה מוחלטת. כן בטחו בעובדה האיתנה, שהיהודים מביאים תועלת למדינה. לנו, לסטודנטים הצעירים מרוסיה ומפולין, הם רחשו אהדה מהולה ברחמים. “אתם מתגוררים בארץ בארבארית. הרי אין נותנים לכם שם אפילו ללמוד בבתי־הספר ובאוניברסיטאות…” אבל בכל זאת השתדלו יהודי מינכן, שמיספר היהודים בעירם לא יגדל יתר על המידה. באמונתם בהתבוללות נודעה חשיבות מיוחדת למיספר. מוכנים היו לסייע ל“בני אמונתם” המיסכנים שיסעו להם הלאה, בעיקר לאמריקה.

* * *

ככל שחיינו במינכן היו רב צדדיים, נשמנו בכל זאת באווירה של רוסיה. שהרי היתה זו התקופה הגורלית של “המהפיכה הרוסית הראשונה”. בסוף 1905 ובאביב 1906 שיגשגה המהפיכה והתקדמה בקצב מהיר. נוף המאורעות נשתנה בלי הרף, כל יום הביא עמו ידיעות חדשות.

בימים ההם צפה בפעם הראשונה בהיסטוריה האידיאה של ה“מועצות”. קיבלנו ידיעה, שבפטרבורג התחילו הפועלים לבחור נציגים למוסד חדש, שהם קוראים לו “מועצות של צירי פועלים”.

דווקא עתה, שישים שנה לאחר הקמתן, כאשר בעולם נטוש ויכוח על אופי המועצות ועל המשבר שבהן — כאשר בין מוסקבה לפקין מתחולל מאבק על אופיין, מן הראוי להדגיש כמה עובדות הנראות עתה כפאראדוקסאליות מאוד והידועות אך מעט. כאשר כל המפלגות והמדינות מדברות עתה על הבולשביקים־הקומוניסטים — הן מזהות את המועצות עם “ממציאיהן הבולשביסטיים החדשים”. מבחינה רעיונית והיסטורית זהו זיוף גמור. האמת היא, שלא זו בלבד שהקומוניסטים לא המציאו את רעיון המועצות, אלא עובדה היא, שהבולשביקים היו בתחילה אפילו מתנגדים חריפים של המועצות.

כמו הרבה רעיונות גדולים הכרוכים ברעיון פשוט, כן היה גם רעיון הסובייטים. ברוסיה הכול היה אסור, ולא היו בה לא מפלגות ולא שום מוסד חופשי. עתה, כאשר נחשולי המהפכה גאו ועלו מעלה מעלה, איתני הכמיהה לחירות גברו והלכו, הרגישו גם המוני הפועלים צורך לומר את דברם. ה“מנשביקים” חשו והבינו זאת יותר מאחרים. דווקא הם, שלא חדלו לדבר על הצורך להנהיג דימוקראטיה בשורות הסוציאליסטים ולשים דגש מיוחד על פיתוח עצמאות מאקסימאלית של מעמד הפועלים, — דווקא הם קראו לפועלים בעצם המומנט הסוער ביותר: "בכל בית־חרושת, כל חמש מאות פועלים בחרו בציריכם! וכל אלה ביחד יקימו בעיר הבירה את “המועצה הפטרבורגית של צירי הפועלים”.

וקרה הפראדוקס הגדול ביותר: נגד המועצות יצאו הבולשביקים. דבר זה לא היה מקרי. הבולשביקים בנו הכול על הריכוזיות המוחלטת ועל הבנייה מלמעלה למטה. עתה הם ראו במועצות החפשיות מעין התחרות במפלגתם. הם חששו, שהמועצה, ודווקא בנקודה החשובה ביותר של האימפריה העצומה, עלולה להתחמק מידיהם. עד אז (במשך שנים רבות!) התנהלו ויכוחים בלתי פוסקים בין המפלגות המהפכניות והסוציאליסטיות. אולם לנין מעולם אפילו לא הזכיר את המלה “סובייטים”, דהיינו — מועצות.

ואולם עתה, כאשר המועצות נהפכו לתופעה רבת־עוצמה, שינה לנין, הטכסיסן הגאוני, את עמדתו, כדי שלא יישאר מבודד מן ההמונים המהפכניים. דבר סימפטומאטי הוא, שהיושב־ראש הראשון של המועצה הפטרסבורגית, שנבחר בבחירות דימוקראטיות, היה מנשביק (העורך־דין כריסטולוב־נוסאר). לאחר מאסרו נבחר ליושב־ראש הנשיאות לב טרוצקי, שאותה עת לא היה בולשביק כל עיקר ולגבי דעת הקהל הרחבה היה אז בבחינת שם חדש.

* * *

אופייני הדבר, שדווקא נציגי “מפלגות המיעוט” ו“עמי המיעוט”, תמכו מייד בהתחלה במועצות שראו בהן מוסד חדש ורעיון חדש. זו היתה גם עמדת המפלגה שלנו, והדבר היה טבעי לגמרי.

שהרי כמפלגת מיעוט בתוך מיעוט לאומי, לא יכולנו להחליט בעצמנו על המאורעות המדיניים הגדולים בארץ הענקית. ברצון או שלא־ברצון אנוסים היינו להתאים את הטאקטיקה המהפכנית שלנו אל עם הרוב. מובן מאליו, שלא אחת הועמדנו בשל כך במצב קשה מאוד. לא פעם נעשינו תלויים בהתפתחויות מקריות לגמרי, בהילכי־הרוח ולעתים אף בקאפריזות של מנהיגי הרוב.

אני אישית התנסיתי בנסיון מעין זה עוד בראשית צעדי בפעילות הסוציאליסטית בעירנו. כאשר המפלגה הסוציאליסטית הפולנית החליטה בקיץ 1905 לערוך הפגנה ענקית נגד הממשלה, פנה אלי ד"ר מיכאלוביץ‘, המנהיג שלהם, והציע שגם הארגון שלנו ייטול חלק בהפגנה. הוא רצה, שההפגנה תהיה רבת־רושם ככל האפשר, וידע, שיש לנו ארגון המונה מספר רב של חברים מסורים. אנחנו קיבלנו את ההצעה ברצון ואני נפגשתי לפני ההפגנה פעמים אחדות עם מיכאלוביץ’ ושוחחתי עמו על שורה שלמה של עניינים. היתה זו, כפי שאומרים היום, מעין “ועדת תיאום” של שתי מפלגות סוציאליסטיות מהפכניות.

עתה, במינכן, לאחר השביתות והמאורעות הגדולים, כאשר שמעתי על הקמת “המועצה” הראשונה בפטרבורג, התלהבתי מאוד מן המוסד החדש. הרגש הרגשתי, שזה יותר מאשר מוסד רגיל, כי זהו באמת רעיון חדש וגדול. שכן, עשוי הוא לבצר את התנועה המהפכנית הכללית, — וגם לחזק את מעמדו וכבודו של המיעוט, שכן באמצעות המועצה יינתן למיעוט לבוא במגע מתמיד עם הרוב. שהרי בתנאי חופש, בתנאים של ויכוח חופשי יוכל המיעוט אפילו להשפיע לעתים על הרוב. ואכן ברוח זו השמעתי כבר אז כמה הרצאות במושבה הסטודנטית הפוליטית בגולה. ובעת ששלחתי אל רוסיה, אל הוועד המרכזי שלנו שם, את כתבי־העת המהפכניים השונים (שהחברים יוכלו מייד להתמצא יפה במצב), נימקתי את עמדתי גם לאור הנסיון שלנו בצ’נסטוחובה.

אגב, מבקש אני להעיר כבר כאן, שכאשר באתי ממוסקבה, מייד לאחר המהפכה הגרמנית והפולנית (דצמבר 1918), הגנתי ב“מועצת הפועלים” הראשונה של וארשה בהתלהבות רבה על השיטה הפרוליטארית־דימוקראטית הזאת, כדרך לשיתוף־פעולה של כל הסוציאליסטים הדימוקראטיים.

כאשר עמדתי לעזוב את מינכן וסיכמתי את “תקופת מינכן” שלי, הרגשתי, כי היא הביאה לי תועלת רבה. באוניברסיטה ובספריה הענקית שם הקדשתי זמן רב גם ללימוד הבעיות היהודיות. במינכן למדתי היטב את הסטאטיסטיקה היהודית, בייחוד את החיים הכלכליים היהודיים ברוסיה. במינכן הכרתי מקרוב ולמדתי גם את בעיות האמנות. ואלה ליווני כבר בהמשך מהלך חיי להבא.

אולם עתה, כאשר מעלה אני בזכרוני את “מינכן”, “דאכאו”, “ברכטסגאדן” ו“נירנברג”, מתברר לי במיוחד הפשע של העיר, אשר היתה ראשונה שהתייחסה בסובלנות לכנופיית דגנראטים ולימים אף הניחה להם לאלה שישתלטו עליה — לאסונם של העמים, לבושתה ולחרפתה של התרבות. ובסופו של דבר הביאו גם לאסונות שנתרגשו על עצמם הם. זוהי דוגמה קלאסית של קלות־דעת נפשעת.

האכזבה שפקדה אותי לאחר התקוות הגדולות שתליתי במינכן, שדווקא עיר זו, על רוח־החירות שבה, זו עיר התרבות והאמנות, היא שתסייע להשמיד את המיליטאריזם הפרוסי היונקרי, ותשפיע על כך שגרמניה תיהפך למדינה דימוקראטית — אכזבה זאת שלי ממינכן היא אחת החוויות הקשות ביותר שידעתי בחיי. ודומני — של הדור שלנו כולו.

 

חלק חמישי: המהפכה הרוסית־פולנית ובתי־הסוהר הראשונים שלנו    🔗

פרק ראשון: וארשה המהפכנית    🔗

המפלגה דרשה שאשתקע בווארשה, בעיקר מחמת המצב הפוליטי הכללי ברוסיה. ואולם לכך ניתוספה עוד סיבה מיוחדת הכרוכה באופיה של תנועת הפועלים היהודית, בייחוד בממלכת פולין. הבעיות המסובכות החדשות נעשו דווקא עתה אקטואליות ודחופות. והמצב בפולין תבע במובן מסויים גישה אחרת מאשר בכל האימפריה הרוסית הגדולה.

נסעתי איפוא ממינכן בחזרה לווארשה. רעיה חזרה לברן להמשך לימודיה, ואילו אנוכי נסעתי אל המהפיכה. הכול הרגישו אז, כי רוסיה ופולין עומדות שוב על פרשת־דרכים, כי הפעם שרויים אנו בנקודה חריפה והרת סכנות. בנקודה זאת עמדה ליפול ההכרעה גם בעניין האלטרנאטיבה הישנה: “פאריס או ברלין?” “רבולוציה או אבולוציה?”. והמאורעות התפתחו במהירות הבזק.

נסעתי לרוסיה בדרכון מזוייף על שם יאן מארקוביץ‘. השאלה האישית הראשונה היתה, באיזה שם אחיה כאן? לא הייתי בטוח, אם החנינה של 1905 חלה גם עלי. גיסי, ליאון הרצברג אציל־הנפש ובר־הלבב, שאהד את תנועת החופש, נטל על עצמו לברר את העניין בצ’נסטוחובה. כאינטלקטואל מכובד ומנהל־באנק, היו לו קשרים רבים, הן בחוגים הפולניים והן בחוגים הרוסיים, והוא אף ידע היכן צריך “למרוח”. לאחר חקירה־ודרישה הגיע לכלל מסקנה, כי מחמת החטאים הישנים לא אהיה צפוי עתה לרדיפות. הוא הוציא בעיריה את התעודות הדרושות, ובזה האופן נהפכתי שוב מיאן מארקוביץ’ ליוסף קרוק.

ואכן עתה, דווקא בשל שמי הנכון, באה עלי צרה חדשה. הוצרכתי להתייצב לשירות־הצבא. דבר זה לא קסם לי כמובן ביותר, אפילו הייתי מתקבל כ“ווֹלנוֹ אופרדילאיוֹשצ’י”, (אדם בעל־השכלה שהתייצב מרצונו ונהנה מזכויות מסויימות, של קצין כביכול).

מצאו איפוא האינטליגנטים הווארשאיים שלנו תחבולה גם לזה. — שארשם במכון הווארשאי לרופאי־שיניים. באוניברסיטה הרוסית לא היו מקבלים אותי, משום שלא היתה לי תעודת־בגרות מלאה, אולם בשביל המכון לרופאי־שיניים הספיקו שבע מחלקות הגימנסיה שלי (כזכור, לאחר שסיימתין, גורשתי מן הגימנאסיה בצ’נסטוחובה). ולמרות כפי שנדמה לי, שאחרתי כבר את מועד ההרשמה הרשמי, באה לעזרתי הקבוצה המפלגתית החזקה של הסטודנטים, שהיתה לנו שם. אחד הפרופיסורים שם (סגן המנהל) היה בן־עירי מצ’נסטוחובה, שלמד פעם בגימנסיה שלנו. וכך — דבר שלא חלמתי עליו מעודי — נעשיתי מועמד לרופא־שיניים. קיבלתי אישור רשמי בשביל השלטונות הרוסיים וגם פנקס־סטודנט. פעמיים שלוש הופעתי בשיעורים, הפרופסורים חתמו על בקורי ובזאת נסתיימו לימודי כרופא־שיניים.

בעונג רב מסרתי למנהל הבית, שבו שכרתי חדר, את הדרכון שלי (דרכון אמיתי ולא מזויף) וכך נעשיתי לתושב ליגאלי של וארשה. אגב, עלי להוסיף כאן, שבמכון לרופאי־שיניים הייתי דווקא מבקר לעתים קרובות אבל לא לצורך לימודי, כי אם בשל קשרי עם הסטודנטים והסטודנטיות שלמדו שם — בעניינים פוליטיים.

הוצרכתי לארגן עתה מחדש את כל העבודה המפלגתית, לא רק בווארשה, כי אם גם בפולין הקונגרסאית כולה. המפלגה גדלה מאוד. היא מנתה מיספר רב של קבוצות וחוגים בכל המקצועות של תלמידי גימנסיות. מחמת התנאים הפוליטיים והלאומיים החדשים וכן בשל מעשי הדיכוי המרובים, היה צורך לארגן עתה את הכול מן היסוד.

* * *

המאבק על החופש גבר עתה יותר ויותר. הסערה התגלגלה על־פני כל הארץ. המהפכה עלתה בקצב מהיר במעלה ההר. ויחד עם זה היא גם עוררה בעיות כה רבות ושונות, כפי שלא קרה מעולם בהיסטוריה המודרנית של המערב. שביתות פועלים גדולות נמשכו והלכו, אולם תשומת הלב העיקרית נתרכזה עתה ב“דומה הממלכתית”.

וכאן נתגלתה אחת התופעות הפסיכולוגיות העממיות המעניינות ביותר. עשרות בשנים נשאו בליבם הסוציאליסטים הרוסיים תקוות שונות, שבזו אחר זו נתגלו כאשליות: העם לא נענה. ואילו עתה דווקא באה תופעה הפוכה: הסוציאליסטים האופטימיסטים נתגלו עתה כפסימיסטים הגדולים ביותר. כאשר התחילו הבחירות ל“דומה” הראשונה, (אשר בעת השביתות הענקיות הממשלה אנוסה היתה להבטיח את הקמתה) “גילו הסוציאליסטים רתיעה: ה’דומה' אינה אלא מעשה תרמית. יש להחרים את הבחירות!” יותר מכולם הדגישו זאת לנין והבולשביקים. “הדומה אינה פארלאמנט, אין היא אלא תחבולה של השלטון העריץ”. הקריאה להחרים את הבחירות מצאה הדים גם בקרב המפלגות הסוציאליסטיות האחרות (כמובן גם אצל הסוציאליסטים היהודים).

ומה התברר? התברר, שהמפלגות הסוציאליסטיות העריכו את המצב הערכה מוטעית בתכלית. הם לא הבינו את הפסיכולוגיה של המוני־העם. כאשר עזבום לנפשם, גילו מיליונים רבים של אנשי־עבודה ואנשי־עם חוש בריא להפליא. בלא עזרת המפלגות הסוציאליסטיות התחילו ההמונים בערים, ועוד יותר בכפרים, לארגן בעצמם את מערכת הבחירות; ובעצמם — ללא כל מנגנון מוכן מראש — העמידו את מועמדיהם ל“דוּמה”. בכפרים הרחוקים והנידחים ביותר, שלא היו קשורים לא למסילת־ברזל ואפילו לא לכביש ראוי לשמו, ששום תעמלן מפלגתי לא הגיע אליהם, נבחרו הנציגים הטובים ביותר שהעם יכול היה לאחל לעצמו. האיכרים בחרו לרוב את המורים העממיים, פקידים, לעתים אפילו כמרים בעלי הילכי־רוח עממיים; כל אלה היו אלמנטים אשר איש — מלבד האוכלוסיה הכפרית המקומית — לא הכירם. לתנועה זאת לא היה אפילו שם. רק שתי סיסמאות נשמעו בכל מקום: “אדמה וחופש!” — סיסמה זו, שיחידים מהפכניים מסורים נשאוה במשך עשרות שנים אל הפינות הנידחות ביותר, ובאורח טראגי לא זכו אז להצלחה (ההמונים לא הבינום ואפילו אמון לא רחשו להם). כל זה נשתנה עכשיו שינוי גמור. עתה נעשתה הסיסמה “זֶמִלִיַה אי ווֹליה” (אדמה וחופש) לסיסמה הפופולארית והאהובה ביותר על מיליונים ומיליונים של איכרים.

קרה אפילו מקרה, שרק ברוסיה יכול להתרחש משהו מעין זה. כאשר כמה מצירי האיכרים נסעו לפטרבורג, הם רק בדרך נתוודעו זה אל זה אישית. יתר על כן, כאן, כאשר הרכבת דהרה לפתיחת האסיפה, הם החליטו לקרוא לעצמם בשם פוליטי, בשם הפשוט והמובן ביותר: “טרודוביקי” (אנשי עמל). והמלה החדשה הזאת נהפכה עד מהרה למושג הפופולארי והנפוץ ביותר במדינה. והוא הדין באישים המנהיגים שלהם.

גם בהערכת היסודות העירוניים הבלתי־סוציאליסטיים טעה לנין טעות גדולה. הוא היה בטוח שכאן ייבחרו היסודות הנאמנים לממשלה, אשר ישעבדו את העם. והתברר, כי כאן חגגו את נצחונם המזהיר ביותר דווקא היסודות הליבראליים. אלה היו לרוב נציגי מפלגה חדשה, אשר זה אך התארגנו בשם “דימוקראטים קונסטיטוציונאליים” (קראו להם “ק־דטים”). אלה כמובן לא היו סוציאליסטים, אך שאפו לחולל את הריפורמות הליבראליות החשובות ביותר. היו אלה עורכי־דין, מהנדסים, רופאים, מורים, פקידים ושאר בעלי מקצועות חופשיים. ביניהם היו גם אנשים בעלי שם בעולם המדע, אשר יכלו לפאר אף פרלאמנטים ותיקים של אירופה, כמו בפאריס ובלונדון. הנה הפרופסור מאקסים קובאלבסקי, סוציולוג, היסטוריון ומשפטן. משהוגלה מרוסיה אירגן בפאריס את “האוניברסיטה הרוסית החופשית” המפורסמת, שבה למדו עסקנים ואינטליגנטים רוסיים ידועים. אפילו גיאורגי פליכאנוב וולאדימיר לנין התגאו בהרצאות הבודדות שהשמיעו שם. והנה שם אחר — פרופיסור פטראז’יצקי, משפטן נודע, בעל שיטה משפטית־סוציאלית משלו. לאוניברסיטת פטרבורג היו באים סטודנטים במיוחד כדי לשמוע את הרצאותיו. למנהיג למעשה של “הדימקראטים הקונסטיטוציונאליים” נעשה פרופיסור מיליוּקוֹב, הגם שהוא לא נבחר ל“דוּמה” בגלל איזה הגבלות פורמאליות מטעם הממשלה. מאז ואילך הוא נעשה אחד הליבראלים רבי ההשפעה והמפורסמים ביותר שהיו לרוסיה.

* * *

מובן מאליו, שכולנו ציפינו בדריכות הגדולה ביותר לפתיחת ה“דומה”. מה יהיה כאן? מה ייצא מכול זה? מה הם ידרשו כולם? ומה תשיב על כך הממשלה? כיצד תעוצב דמותה של המדינה במצב החדש? על כל אותן בעיות קשות וסבוכות התווכחנו בלי הרף בחוגי הפועלים והסטודנטים שלנו. שהרי בכך תלוי היה גם מצבנו שלנו. אימתי ניחלץ מן הבלתי־ליגאליות שלנו? האם האיגודים המקצועיים, אגודות התרבות וגם המפלגות הפוליטיות שלנו יוכלו להתקיים באורח ליגאלי? חכינו לזה בקוצר רוח. אזכור עוד יפה את יום האביב (אפריל 1906), כאשר העתונים הביאו את הידיעה: “היום ייפתח בארמון הטאוורי הפארלאמנט הרוסי הראשון”. עצם השם היה לו צליל מוזר כל כך. הארמון הטאוורי הגדול והיפה ניבנה בידי הצארית יקאטרינה ההוללת — למען אהובה פוטיומקין. ועתה דווקא כאן, באולמות האלה, עמדו נציגי־העם להשמיע את דברם החופשי. וכאן הוטל על יורשה של יקאטרינה להשיב, מה תאמר ממשלתו?

* * *

כאשר נפתחה ה“דומה”, עלתה המתיחות עוד יותר. נוצר מצב מיוחד במינו, ששום פארלאמנט מערבי לא ידע כדוגמתו: לממשלה לא היה כאן אפילו נציג אחד ויחיד. פארלאמנט של אופוזיציה בלבד. ההבדל שבין האופוזיציונרים השונים לבין עצמם היה רק במידת האינטנסיביות של שלילת הממשלה. המפלגה הגדלה (“הקא־דטים”) הכריזה על סיסמתה הראשית: “הרשות המבצעת של הממשלה תהיה כפופה לרשות המחוקקת!” הצאר ניקולאי וממשלתו יהיו כפופים לשליטים החדשים שבארמון הטאוורי! היום קשה להבין, עד מה דמיוני היה צילצול הדברים האלה באוזנינו. הסינאט הרומאי העתיק בפורום שלו, ה“האוס אוף קומונס” בארמון וסטמינסטר בלונדון והפארלאמנט הצרפתי לא עוררו אולי מעולם הלך־רוח רב־מתח כזה שידענו אנחנו בימים ההם ברוסיה. וכזה היה גם הלך־הרוח הפוליטי של המושבות הסטודנטיות בחוץ־לארץ.

המתח עלה עוד יותר מיום ליום, כאשר שמענו, כי התביעה הממשית הראשונה של ה“דומה” היא: “אמנסטיה!” “חנינה פוליטית!” והרטט גבר עוד בייתר שאת כאשר ה“דומה” התרכזה קודם כל בשני תחומים קונקרטיים: ריפורמה קרקעית והשאלה היהודית. ואכן היו שתי בעיות אלו בוערות ממש. האיכרים התחילו לארגן “אילומינאציות” (הצתות) ענקיות, שכן פקעה סבלנותם. זמן רב מדי שיעבדו אותם המשפחות של בעלי־האחוזות והניצול שניצלו אותם היה אכזרי יתר על המידה. “די! עתה מוכרח לבוא הקץ לכך! ויראה נא העולם!”

גם השאלה היהודית היתה בוערת. הממשלה חרגה ממצבה הפאסיבי קודם כל לגבי היהודים. בגרודנה ובביאליסטוק נערכו פרעות מחרידות. הכול ראו בעליל שהן נעשו בתמיכת הממשלה, אשר אפילו אירגנה בעצמה את השחיטה שנערכה ביהודים. את העובדות האלו קבעה ועדה של ה“דומה”, שנסעה במיוחד לערי הפרעות. והדבר אף נאמר בבירור בשאילתה שהוגשה ל“דומה”.

יחד עם זאת הוכרז על מצב צבאי ברוב חלקי המדינה. בתי־הדין הצבאיים היו מוציאים פסקי־דין מוות המוניים. בכל מקום שלט עץ־התליה. התובע הצבאי הכללי היה מקפיד, שהשופטים לא יגלו שום סימן של רחמים, שפסק־הדין יהיה בכל מקרה — מוות! וכאשר השופטים לא היו מוציאים את פסקי־דין המוות, היה התובע הכללי מחליף אותם בשופטים אחרים ועורך את המשפטים מחדש. בקשר לכך נתחולל ב“דוּמה” מחזה ששום פארלאמנט באירופה לא ידע כמותו. כאשר על בימת ה“דוּמה” הופיע התובע הכללי פאבלוב וביקש להשמיע את הודעתו, פרצה סערה עצומה. צירים פרצו ממקומותיהם וצעקו: “תליין, רוצח! רד! ידיך מגואלות בדם! רד, רוצח, תליין!” ובלא שיוכל לומר אפילו מלה אחת, נאלץ הגנרל לרדת מעל הבמה. מובן מאליו, שכאשר העתונים הביאו את הידיעות האלה, נזדעזעה האוכלוסיה עוד יותר. ה“דוּמה” — בין שהיתה פארלמנט ובין שלא היתה פארלאמנט — מכל מקום חייבת היתה הצנזורה לאשר לעתונים את פירסום הסקירות הסטנוגראפיות. היתה זו איפוא הפעם הראשונה שנתאפשר לעורר תנועה מהפכנית בקרב האוכלוסיה באמצעות עתונים ליגאליים שעברו את הצנזורה. ואכן אנחנו מיהרנו לנצל דבר זה ניצול מאקסימאלי. כמה מנאומי הצירים תירגמתי לפולנית וליידיש והפצנו אותם בקרב ההמונים בליווי פירושים משלנו. האנשים היו חוטפים ממש את הכרוזים הללו.

הממשלה לא יכלה לעמוד בסערה הזאת. לאחר שבעים יום תפסו המשטרה והצבא את בניין ה“דוּמה” וחתמו את שעריו.

נרגזים עד עומק נפשם נסעו הצירים ברכבת לעיר הפינית הקרובה ויבוֹרג ושם פירסמו את מחאתם; הם פנו גם בקריאה אל האוכלוסיה: “אף חייל אחד לא יתייצב לצבא, אף קופיקה אחת לא תינתן לקופת הממשלה!” הממשלה נקמה בכל הצירים הללו נקמה אישית. היא נטלה מהם את הזכות לשמש כמועמדים ל“דומות” הבאות. אולם לבטל לגמרי את המוסד הנבחר — זאת לא העזו השליטים.

פרק שני: לידתה של לאומיות חדשה    🔗

עניין אחד עורר סקרנות מיוחדת. כאשר הממשלה קבעה את הבחירות, עמדו הכול בפני חידה, מה יהיו תוצאותיהן. אני לעצמי הייתי תפוס לרעיון אחד: אולי תתחולל איזו תופעה מיסתורית — תיולד לאומיות חדשה? שמא נהיה עדים ונראה לראשונה במו עינינו בהיוולדו של לאום חדש במלא מובן המלה? שהרי בד בבד עם החופש הפוליטי, וההומאניזם החדש עשוי לקום במאה העשרים לאום חדש, הלאום הרוסי. והרי היתה זו התקופה של האופטימיזם הגדול. ואכן הכול ציפו לכך שנהיה עדים לתופעה ההיסטורית הבלתי רגילה, התופעה האנושית באמת.

עסקתי אז במיוחד בלימוד המהפכות הגדולות הצרפתית, האמריקנית והאירופית. והרי הלאומיות הצרפתית אמנם נולדה בד בבד עם המהפיכה הצרפתית הגדולה וכתוצאה ממנה. וכי מה היה המצב בימי הביניים? כל איזור, ששליטו היה הפיאודאל שלו, איש־האצולה, לחם נגד איזור שני, לעתים אפילו נגד האיזור השכן והגובל עמו. כל עיר לחמה נגד אחותה, והעיר נגד הכפר. כל עיר היתה גבול, וכאשר הביאו אליה או הוציאו ממנה סחורות, הן היו חייבות בתשלום מס מיוחד. הנסיך היה השליט החילוני, והחשמן — השליט הרוחני. לא היתה קיימת שום דעת קהל, ולא לאומיות אחידה. כך היה ברומא, ונציה, נאפולי, מילאנו ומארסיי. בימי לימודי באוניברסיטה תלויה היתה בחדרי רפרודוקציה של התמונה המפורסמת מן הלובר, המתארת את הקצין הצרפתי הצעיר רוג’ה דה ליל, כשהוא שר בפעם הראשונה את שיר המארסייליזה שלו, שנהפך להימנון הלאומי של הרפובליקה הצרפתית ושל העם הצרפתי החופשי. שהרי מצעדם של אנשי מארסייל סימל את כניסתה של תופעה פסיכולוגית־קולקטיבית חדשה להיסטוריה האירופית: הלאומיות המודרנית. ואכן יחד עם אידיאלי החופש וההומאניזם הגדולים יצר כאן הגניוס הצרפתי את הלאומיות החדשה (מובן, שכאשר באתי לפאריס אצתי ללובר, כדי לראות בין התמונות הראשונות את רוז’ה דה ליל הצעיר והנלהב).

בדריכות רבה קראתי גם את תולדות המהפיכה האמריקנית. כיצד ג’פרסון, ואשינגטון, בנג’מין פראנקלין ותומס פיין, הפאטריוטים האנגלים הגדולים באמת, פתחו אחר הגירתם לאזורי אמריקה הצפונית, במאבק הירואי למען ניתוק המושבות האנגליות באמריקה מלונדון ויצרת מדינה עצמאית ולאומיות חופשית משלהם. גם כאן יצרו הגעגועים לחירות, למולדת חופשית, את הלאומיות המודרנית.

ובאיטליה? מה רבים וקשים היו המאבקים והתככים של עיר אחת נגד אחותה: פירנצה, רומא, מילאנו — ולא במקרה נושאת המהפיכה האיטלקית את השם ריסורג’ימנטו, שמשמעו גם חופש פוליטי וגם אחדות לאומית. ולא במקרה חרתה “איטליה הצעירה” של מאנציני וטגאריבאלדי על דגלה מצדו האחד: “חופש” — “שיוויון” — “אנושיות”, ועל צדו השני: “אחדות” — “עצמאות”. שהרי היו האידיאל והמטרה לאחד את כל הערים והמחוזות לשם יצירת לאומיות אחת. ואף זה אינו מקרה, שמטרניך הווינאי, המנהיג של הקונטר־מהפיכה האירופית, “הרוח הרעה של אירופה”, אמר: “תושבי איזור ונציה ייאלצו לשכוח, שהם איטלקים”.

* * *

בעיני שימשו כל הדברים האלה בבחינת הוכחה, שהודות למהפיכה הרוסית הגדולה עשויים אנו להיות עדים ללידת הלאומיות הרוסית.

שהרי מה היתה רוסיה עד אז?

בדרך כלל דיברו על “שתי רוסיות”. על רוסיה הרשמית ועל “רוסיה השניה”, הטובה יותר, זו שלא רצתה בשום אופן להזדהות עם חוגי השלטון או לתמוך בהם.

לפי דעתי, היו קיימות לא שתיים, כי אם שלוש רוסיות. שכן תהיה הערכתנו את עמידתם המפוארת ורבת המסירות של האינטליגנציה הרוסית ושל החוגים המהפכניים, רבה ככל שתהיה, הרי למעשה היו הם מיעוט קטן. ואילו עשרות המיליונים, ההמונים העצומים, אשר חיו במצוקה כלכלית ובאדישות רוחנית — מה היתה דמותם הם?! נוגעים ללב התיאורים של קומץ האידיאליסטים הבודדים והמסורים, אשר “הלכו אל העם” כדי להעלותו משפל־המדרגה, להפיץ תרבות בקרבו ולפתח בו את חוש החירות; כיצד לא הובנו הללו, היחידים הבודדים, על־ידי ההמונים. ה“זכרונות” שלהם עוררו בי, כמו בדורי בכללו, התעניינות רבה ביותר.

ואכן נעמדה לפני השאלה: לא רק מה תהיה דמותה של רוסיה אחרי המהפיכה, אלא גם מה אופי תרבותי ומוסרי יהיה ללאומיות הרוסית לאחר נצחון המהפיכה? שהרי למעשה תייוצר על־ידי כך לאומיות חדשה לגמרי, הלאומיות הרוסית. והמצב כאן היה עוד יותר מסובך מכפי שהיה לפני המהפיכות הגדולות בצרפת, איטליה או באמריקה.

לי נדמה היה, שהתופעה החושבה והמעניינת ביותר היא, כי במאה העשרים קמה ונוצרה לאומיות חדשה וכי יתארגנו ויתגבשו חייה הפוליטיים של לאומיות אירופית־אסיינית, הנושאת בחובה סתירות למכביר שאין למצוא כדוגמתן בשום אומה ולשון.

לרוסים יש אינטליגנציה מפוארת, שאין אולי לשום עם אחר. ספרותם, שעליה גאוותם, יכולה לעמוד בשורה אחת עם מיטב הספרות העולמית. אך יחד עם זאת היו אז בקרב הרוסים למעלה משמונים אחוז בורים ללא ידיעת קרוא וכתוב. יתירה מזו, מושרשות בעם כל כך הרבה אמונות טפלות, עד שלמשל במקרה של התפרצות מגיפת חולירע עלולים לשרוף את הרופא, ב“אשמה” שהרעיל את הבארות (מקרה כזה אירע עוד בימינו). והחשוב מכול: בכל תולדותיהם לא ידעו הרוסים מעולם מישטר של מימשל נבחר.

מטעם זה היה המצב ברוסיה מסובך לאין ערוך יותר מאשר בכל ארץ אחרת לפני מהפיכתה. שהרי באירופה קיימות היו עוד בימי־הביניים ערים בעלות שלטון עצמי; ערים שבראש שלטונן עמדו אמנם הפאטריצים, אך הללו סייעו להעלות את עריהם ואת תרבותם למצב של פריחה ושיגשוג.

הממלכה הרוסית, אשר חלקים רבים ממנה משוללים היו אפילו אמצעי תחבורה פרימיטיביים ביותר ומנותקים היו רוב ימות השנה מן העולם כולו, היתה ארץ בעלת אוצרות טבע עצומים אשר לא נוצלו כלל, ובמידה שנוצלו, זה נעשה לרוב על־ידי הון זר אשר ניצל את העם ללא רחמים; ארץ, שבחלקים רבים ממנה היו עובדים בשיטות הטרום־קאפיטליסטיות הפרימיטיביות ביותר, ויחד עם זאת היו קיימים בה בתי־חרושת ענקיים שהתנהלו בשיטות־עבודה מודרניות ביותר, ורוכזו בהם המוני פועלים.

ודאי — ודבר זה לא היה מוטל בספק כלשהו — שהמהפיכה הרוסית איחרה לבוא. וזאת לא רק בהשוואה עם קרומבל האנגלי ועם דאנטון הצרפתי, אלא אפילו לעומת המהפיכות הפרלמנטאריות־למחצה של גרמניה ואוסטריה משנת 1848. ועם זאת היתה רוסיה ארץ בעלת מסורת מפוארת של גיבורים מהפכניים עטורי־תהילה, אשר במשך מאה שנים — מאז ה“דיקאבריסטים” בימי נאפוליאון ואלכסנדר הראשון — מסרו את נפשם על המהפכה.

והיה עוד קו אופייני מאוד שהטביע חותם עמוק מאוד על כל המדינה: רוסיה היתה ארץ בעלת מושבות עצומות, ולא אי־שם הרחק מעבר לים, באסיה ובאפריקה, כי אם ממש ליד גבולות המדינה. אוכלוסי המושבות הללו נשתייכו ללאומים שונים, אשר לעתים היו חסרים כתב משלהם (ואשר אפילו את שמותיהם היו לעתים קרובות בלתי־ידועים אף לאנשים משכילים במדינה). ואולם — וגם זאת להבדיל ממדינות אימפריאליסטיות אחרות — כל האוכלוסין של המושבות הבלתי מפותחות הללו היוו — מן הבחינה הממלכתית — אחידות אחת.

והנה הוצרכו עתה כל אלה לבחור נציגים ל“דוּמה” הממלכתית! הם הוצרכו להקים עתה מפלגות פוליטיות, לעבד פרוגראמות, לבחור צירים מתאימים; ובדרך כל שהיא למצוא גם משהו משותף לכולם ביחד. שהרי רק כך עשויים היו להנהיג משטר חדש במדינה וגם לשפר את המצב המקומי או הלאומי של עצמם. אכן היתה זו תופעה יחידה במינה לגבי מדינת תרבות. לעתים קרובות היו המחזות השונים אשר נתחוללו תוך כדי כך מעוררים התפעלות ממש. ועוד יותר מאשר לכל שאר העמים היתה זו שאלה גורלית בשביל העם היהודי, אותו שעיר לעזאזל, אשר דווקא עתה, ערב “הבחירות הקונסטיטוציונאליות” הטביעוהו השליטים בנחלי נהרי דם. ובכן — מה ייוולד מכל הפקעת הזאת?…

אין לשכוח גם זאת, שההמונים הרוסיים הצטיינו באכזריות נוראה, וכן אין להתעלם אף מכך, שיחד עם זה הצטיינו גם בגעגועים כדרכה של הנפש הסלאבית־הרוסית…

ובכן שוב — מה יהיה בסופו של כל המסתורין שבה — ניסינו אנחנו לנתחה בשיטות מאטריאליסטיות ריאליות. אחרים שוב — על סמך עקרונות אידיאליסטיים. וכמעט כולם היו עושים הקבלות מסויימות עם ארצות אירופיות אחרות. הכל היו שרויים במתח, ציפו וציפו…

* * *

השאלה המעשית שעוררה עניין מיוחד אצל כולם היתה, איזה מפלגות פוליטיות יקומו עתה. במחנה הבורגני לא היו קיימות עד אז שום מפלגות פוליטיות. והמפלגות הסוציאליסטיות מורכבות היו מקבוצות־חלוץ זעירות בלבד. עתה שוב לא יכלו להישאר בשום אופן במצבן הקודם. שהרי נחוץ היה לארגן המונים גדולים. וכיצד ייקלטו הללו במסגרות הקיימות? ובכלל, איזו מבין המפלגות הסוציאליסטיות (הסוציאל־דימוקראטים והסוציאליסטים־ריבולוציונרים) ומבין אלה של המיעוטים הלאומיים ימשכו את המוני־העם הרחבים. בעד מי הם יצביעו? והמצב היה מסובך עוד יותר לגבי המוני האיכרים. שהרי הללו — עשרות מליונים — הם היו הרוב בארץ. ברור היה, שאפילו יינתנו רבים מקולות האיכרים למפלגות הסוציאליסטיות הוותיקות, הרי אין ספק שיקומו גם מפלגות איכרים חדשות. מה יהיה פרצופן הפוליטי והתרבותי של הללו? עם מי יילכו ומה ידרשו הן כ“פרוגראמת מאקסימום” והן כתביעות מינימאליות ומיידיות?

כל זה מסביר, מדוע שרויים היינו במצב פוליטי ופסיכולוגי מתוח ביותר.

* * *

תיארתי לעצמי אז, כי מבחינה מסויימת שרויים אנו במצב, שאפשר להשוותו למצב ששרר בחיי התרבות והספרות של רוסיה בראשית תקופתו של פושקין. אירופה כבר העלתה אז שורה של דמויות גאוניות, אשר עיצבו את פני הספרות המודרנית. לעומת זאת היתה הספרות הרוסית שרויה עדיין במצב פרימיטיבי. אף אחד מבין הסופרים והמשוררים מלפני פושקין לא יכול להשתוות עם גאוני הספרות האירופיים. והנה, כאילו לפתע ובאורח בלתי צפוי, צץ ועלה אלכסנדר פושקין — הסופר הרוסי־האירופי המושלם והמודרני במלוא מובן המלה. בצדק אמר אנטולי לונאצ’ארסקי: “פושקין היה ‘אדם ראשון’ הרוסי. מה שיצרו באיטליה דאנטה ופטרארקה, בצרפת גאוני המאה ה־17, בגרמניה — לסינג, שילר וגתה, זאת עשה למעננו פושקין… הוא בא ראשון, ועל סמך זכויות הכובש הראשון השתלט הוא על האוצרות הגדולים ביותר של כל חזית־הספרות”.

אבל הצגתי לעצמי עוד שאלה נוספת: מה שיכול היה גאון־ענק אחד ויחיד ליצור בתחום הספרות, להביא את השירה והספרות הרוסית אל רום־הפיסגה של המאה ה־19, כלום יעלה משהו דומה לזה גם בידי ההמונים במיליוניהם בתחום המדיני־חברתי? האם גם כאן אפשרית קפיצת־דרך היסטורית?

עצם ההשוואה הזו היתה אז טבעית. דורי לא ראה את הספרות כעניין נבדל העומד בפני עצמו ואינו קשור עם החיים. נהפוך הוא, הספרות היתה חלק אורגני של כל החיים כולם.

אלכסנדר פושקין היה לא רק משורר גדול, כי אם גם חלוץ רוסי גאוני. ומעניין באיזה תנאים נוצרה אצלי ההשוואה הזאת. עוד בהיותי בגימנאסיה קראתי את כתב־העת החדש הסוציאל־דימוקראטי “איסקרא”, שהופיע בג’נבה. מובן מאליו ששמתי לב למוטו שהתנוסס בראש גליונות ה“איסקרא”: “מן הניצוץ תתלקח להבה”. הבנתי, כי אלה הם דבריו של משורר או הוגה־דעות.

משהגעתי לציריך והתחלתי לקרוא את כתב העת הזה בקביעות, התעניינתי לדעת מי היה המחבר של המוטו הזה. נודע לי, כי היה זה הנסיך הצעיר אלכסנדר אודוייבסקי. הלכתי איפוא לספריה הרוסית וחיפשתי את יצירותיו. הוא שירת כקצין בצבא הרוסי עוד בימי נאפוליאון. יחד עם ידידיו, אינטליגנטים צעירים, אירגן את המרד המהפכני הראשון (“הדיקאבריסטים”, 1825). הוא נידון לשנות קאטורגה רבות בסיביר ומת שם בגיל צעיר. המלים האלו, “מן הניצוץ תתלקח להבה”, היו שורה משיר של אודוייבסקי, שנכתב בתשובה על ברכה ששיגר פושקין אל המהפכנים שהתענו בקאטורגה. פושקין שר: — “במעמקי הבורות של הקאטורגה הסיבירית, שימרו על סבלנותכם הגאה. לא יאבדו לריק עבודת המעונים שלכם ושאיפותיכם הרמות”.

והנה, גם פושקין וידידיו חלמו אז, לפני זמן רב כל כך, על רוסיה חדשה, על רוסיה חופשית, תרבותית, אירופית. ואולי — כך הרהרתי בליבי — נפל בגורלו של הדור הנוכחי להגשים את החלום הזה, שיהא הלאום הרוסי החופשי לחלק אורגאני, יוצר ומכובד של אירופה הגאה במאה העשרים.

אלה היו הבעיות הרבות אשר ניקרו במוחנו ובלבנו: כיצד להתגבר על כל הסתירות האלו ולמצוא להן פתרון חיובי והארמוני?

וככל שהחריפו מאבקי החירות ב“דוּמה”, כן נדמה היה יותר ויותר, שהנה ממשמשת ובאה שעת לידתה של רוסיה החדשה, שהרי מאבקים כאלה אי אפשר שיעלו בתוהו.

פרק שלישי: הנצחונות המהפכניים והירידה    🔗

כאשר הכריזה הממשלה על הבחירות ל“דוּמה” השניה, נמנעו המפלגות הסוציאליסטיות מלחזור על טעותם הקודמת, — החרמת הבחירות. עתה גייסו הכול כוחותיהם למלחמת בחירות פעילה. “הדוּמה השניה” היתה ראדיקלית עוד יותר מאשר הראשונה.

מחצית הצירים נימנו עם המפלגות הסוציאליסטיות המהפכניות. ב“דוּמה” היו עתה ארבע מפלגות פועלים: א) הסוציאל־דימוקראטים המארקסיסטיים (אז היו עוד הבולשביקים והמנשביקים במפלגה אחת); ב) הסוציאליסטים־ריבולוציונרים; ג) הסוציאל־דימוקראטים הגרוזיניים; ד) הטרוּדוֹביקים. אך המנהיג החשוב ביותר של כל האופוזיציה היה הסוציאל־דימוקראט הגרוזיני צרטלי, אישיות גדולה ומפוארת. בהיותו אדם חכם ובעל מבט מרחיק ראות, עשה הכול כדי לתאם בין הצירים המהפכניים, הסוציאליסטים וגם הדימקראטיים האופוזיציוניים וללכדם למאבק סולידארי נגד הממשלה.

* * *

כאשר ה“בונד”, אשר סבל מן הסוציאל־דימוקראטים הרוסיים, דחה כל אפשרות של תיאום עם שאר המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, החליטה מפלגת “ס.ס.” בלית ברירא, כי במקומות שבהם אין היא מציגה מועמד משלה, יצביעו החברים שלנו למען שאר המפלגות הסוציאליסטיות, לרבות בונד.

אנחנו, ה“ס.ס.” התרכזנו במיוחד באיזור קובנה, ששם היינו אז כוח חזק (היו לנו כמעט 30,000 חברים). בעיר זו היו לנו סניפים חזקים וגם אוהדים רבים בקרב האינטליגנציה.

כמועמד שלנו הצגנו שם את ד"ר נחמן סירקין, אבי הציונות הסוציאליסטית, האדם הבולט ביותר בשורותינו. וזאת אף־על־פי שלא היה הטוב שבמדינאים שלנו וגם לא “נואם פרלמנטארי” מצטיין. הוא התחשב אך מעט ביריבים הדימאגוגיים, שנוהגים להיטפל לביטויים מקריים ולנפחם ללא יסוד. סירקין נוהג היה ללכת בצעד נמרץ ישר אל המטרה. היתה לו אוריינטאציה רעיונית בהירה ומבוססת מבחינה סוציאלית, לאומית ופוליטית; היו לו הרבה רעיונות משלו. מסוגל היה להעלות פתאום ניצוץ שבכוחו הצית את האנשים בהתלהבות, ולהאיר את כל המצב כולו באור בהיר — בייחוד כשמדובר היה במאורעות גדולים.

אנו מתחנו ביקורת על הצירים היהודיים, על שלא הדגישו במידה מספקת את מעשי־הרצח שנעשו ביהודים ואת הייסורים היהודיים. סירקין, ששנא שינאה עמוקה את הסנוביזם, את הבנאליות, ואת ה“שתדלנים החכמים” פירסם מאמר אופייני לו מאוד:

“בנאום היסטורי גאה ב’דוּמה' יכול היה מהפכן יהודי ליהפך משתדלן חכם למען היהודים לקטיגור למען ההיסטוריה. להיבהל יכול היה אולי רק הסוחר המתבולל, החרושתן, הרופא, כל אלה שהאידיאל בשבילם אינו אלה סיפוק צרכיהם היומיומיים והבטחת ממונם. האוייב היה משיב על הקול החדש הזה בשנאה ובתשובות ארסיות; ואילו הבורגני הליבראלי היה מקדמו בהתפעלות אווילית ובאטימות־לב אגואיסטית: אולם קריאת־קרב חדשה כזאת היתה מבטאת את כמיהת הדרור התוססת במעמקי הפרוליטוריון היהודי, בלבו של העם היהודי. והזעקה הזאת היתה מוצאת את הדה הרם בכל האנושות הסובלת והנאבקת”.

אופטימיזם כזה אופייני היה לזמן ההוא וגם לסירקין באורח אישי. התקוות היו גדולות מדי. אולם ייתכן שקול יהודי מהפכני גאה כזה, כפי שסירקין שיווה בנפשו, היה מעורר הד בארץ ואף בקרב היסודות הראדיקליים ב“דוּמה”, שבראשם עמד צרטלי אציל־הרוח, הסוציאליסט הגרוזיני, ידיד־היהודים הכן והנאמן. לימים זכיתי לעבוד בשיתוף־פעולה הדוק עם צרטלי ולהתיידד עמו.

אולם ל“דוּמה” לא נכנס לא סירקין מן ה“ס.ס.”, לא ולאדימיר מדם מן ה“בונד”, לא ד“ר חיים ז’יטלובסקי מן ה”סיימיסטים" ולא בר בורכוב מ“פועלי ציון”. לאיש מהם לא ניתן להעלות באורח היסטורי ומתוך עמידת־כבוד את הרעיון הסוציאליסטי היהודי. זו היתה הטראגדיה הפוליטית של הסוציאליזם היהודי.

היום יש מין צליל משונה ופאראדוקסאלי לעובדה, שהמנהיג הסוציאליסטי הגרוזיני היה חביב־העם של כל רוסיה הפרוגרסיבית, הדימוקראטית והסוציאליסטית. ואולם אז איש לא ידע אף את שמו של סטאלין. איש לא יכול היה אפילו לחלום שדווקא סוציאליסט גרוזיני עלול עוד ליהפך לצאר־הדמים האיום החדש.

צרטלי הגרוזיני נהפך לסמל האצילות והיושר, וגם — של בגרות פוליטית באימפריה בעלת מאה מיליונים תושבים היו מיטב התקוות קשורות בהופעותיו רבות־הכשרון של צרטלי. כל נאום משלו היה בבחינת מאורע ציבורי, אשר הארץ כולה הגיבה עליו תגובה חיובית. הסוציאליסטים הרוסים והיהודים היו שולחים לצרטלי את ברכותיהם. כמעט בכל אסיפה שערכנו הייתי כותב דברי־ברכה לצרטלי והיינו מפיצים אותם בכרוזינו. ברצוני להוסיף עוד, שצרטלי, המנהיג האינטלקטואלי והפוליטי, גילם באישיותו גם את המיטב והנעלה שבתרבות הגרוזינית העשירה. הוא גילם הן את הבגרות הפוליטית הכלל־רוסית והן את הדמות המצויינת של בן מיעוט תרבותי, “לאומי”.

אם מבחינה מוסרית היה צרטלי ההיפך הגמור של סטאלין, — הרי מבחינה סוציאלית פוליטית הוא היה אז ההיפך הגמור של סטוליפין, ראש הממשלה הצארי. שכן לפני רוסיה עמדה הברירה: סטוליפין או צרטלי. יש לומר, שגם המיניסטר הצארי סטוליפין לא היה “אדם בינוני אפור”, ביורוקראט, שרק היה מוציא לפועל את פקודות הצאר וכנופיית החצר. בשום אופן לא היה כזה. סטוליפין היה (אחרי פלבה) המדינאי הצארי החזק ביותר. ואולם בניגוד לפלבה, שעיקר פעולתו התרכזה בלשכות המסתוריות הסגורות בפני הקהל הרחב, היו הופעותיו של סטוליפין גלויות וברורות לעיני הארץ כולה. סטוליפין היו לו רעיונות משלו והחלטתו נחושה היתה להגשים את תוכניותיו. והתוכניות שלו מנוגדות היו בתכלית לאלו של המהפכנים. אבל הן היו כרוכות באידיאה ממלכתית גדולה, שמגמתה היתה ליצור, בין היתר, בסיס כלכלי איתן לשם מתן פרצוף סוציאלי־פוליטי חדש לרוסיה. רעיונו של סטוליפין היה ליצור שכבה חזקה של מיליוני איכרים בעלי חלקות־אדמה קטנות. הוא הרס את ה“אוֹבשצ’ינה” המסורתית הרוסית־טיפוסית (משק חקלאי איכרי משותף). מיליוני האיכרים החדשים נועדו לשמש תומכים פוליטיים נאמנים לצאר הרוסי.

סטוליפין ידע, שביצוע תוכניתו לא יהיה קל, אך הוא לא נרתע מפני שום אמצעים. הוא היה נואם טוב והיתה לו האמביציה להוכיח לאופוזיציה, כי דווקא הוא הוא המייצג את “הרעיון הממלכתי האמיתי”. ב“דוּמה” הוא אמר לאופוזיציה גלויות: “אתם רוצים בזעזועים גדולים, — ואילו אנו רוצים ברוסיה גדולה”. יתר על כן, הוא הטיח לעיני כל הארץ את האתגר בפני האופוזיציה. כאשר היסודות המתקדמים מחו נגד שיטת מימשל הדמים, הכריז סטוליפין ב“דוּמה”: “יש להבדיל בין הדם שעל ידיו של רופא־מנתח לבין הדם שעל ידיו של תליין”. היה זה ביטוי נועז. באורח יותר בולט אי אפשר היה לבטא את הניגודים. איש לא פיקפק בכך, שדבר זה העמיק עוד יותר את הניגודים הקיימים במדינה. וזוכר אני, איזה רושם עצום עשה נאומו של ציר פרוגרסיבי, בעת שהכריז ב“דוּמה” בנוכחותו של סטוליפין ושל עתונאים רבים: “הפסיקו את חשבונות־הדמים. הם מכתימים את בתי־הדין שלנו. יבוא הקץ למה שקרוי העניבה הסטוליפינית!”

שני מחנות, שתי אידיאולוגיות. לא היתה כל אפשרות של פשרה ביניהן, ואחת מהן חייבת היתה לרדת מעל הבמה.

סטוליפין גמר אומר לשבור את האופוזיציה לא רק מן הבחינה הסוציאלית־פוליטית, אלא גם מבחינה ארגונית. לאחר 135 ימי פעילות של ה“דוּמה” הפרלמנטארית הנבחרת השניה המציא סטוליפין עלילה, שהסיעה הסוציאל־דימוקראטית מנהלת תעמולה למרד בקרב הצבא. לפיכך דרש מן ה“דוּמה” לבטל את החסינות הפרלאמנטארית של הצירים, כדי שאפשר יהיה לאסור אותם ולהעמידם לדין. הכל הבינו, שאין זו אלא פרובוקאציה מחושבת. ואפייני הדבר: הנאום החזק והאמיץ ביותר מעל בימת ה“דוּמה” בא דווקא מפיו של צרטלי: “נציגי העם אינם רוצים להסתתר. ייערך משפט! שם הם יוכיחו את העלילה הבדויה. ראה נראה, מה יגיד העם!”

סטוליפין לא נמנה עם אותם אנשים, אשר מחכים למשפטו של העם. עוד באותו לילה נאסרו הצירים הסוציאל־דימוקראטים. בית־דין צארי שפט אותם ודן את כולם עם צרטלי יחד לגלות לטריטוריה הסיבירית.

באותו לילה עצמו סגרה הממשלה את ה“דוּמה” ופירסמה חוק בחירות אנטי־דימוקראטי חדש, אשר הגביל במידה ניכרת את זכות הבחירה של האיכרים, הפועלים ושכבות־העם הנמוכות.

זו היתה בגידה ממלכתית גמורה. הממשלה הפרה את החוקים שהיא עצמה התחייבה לקיימם.

זה קרה ב־3 ביוני 1907. ואכן, המאורע ההיסטורי הזה עבר להיסטוריה בשם: “הקשר של השלושה ביוני”.

היה זה קיצה של המהפיכה הרוסית הראשונה.

המהפכנים ניסו לחולל מרד בצי הרוסי, אך המרד נכשל והמלחים הוצאו להורג ביריה. הוכרזה שביתה כללית, אולם אף היא נכשלה. המוני הפועלים היו כבר עייפים מדי מן השביתות התכופות.

סטוליפין הגביר עוד ביתר שאת את שלטון “היד החזקה” שלו. ואכן הוא ביצע את תוכניותיו החקלאיות. קשיים פינאנסיים לא היו לממשלה. בעלי־ההון הזרים, בפרט הצרפתים, נתנו לאוצר הרוסי הלוואה גדולה חדשה — כמובן בריבית גבוהה יותר, באחוז אחד או שניים.

* * *

ב“דוּמה השלישית” השיגה הממשלה סוף סוף את הדבר שאליו שאפה כל הזמן. באותה “דוּמה” היה לה רוב. קמו מפלגות פוליטיות חדשות שתמכו בממשלה. ביניהן “איגוד המאה השחורה”, שעמו נימנו רוב היסודות האנטי־תרבותיים ביותר. סמל־ומופת לכוחות אלה היה הציר החדש שנבחר, קרוּשיוואן. היה זה אותו עתונאי ואיש המאה השחורה שאירגן בשנת 1903 את הפרעות בקישינוב. עתה, לאחר ארבע שנים, הצליח סוף סוף להיבחר ל“דוּמה” הממלכתית. נאומיו הצטיינו בחוליגאניות פרועה לשימצה. הכול ידעו שפעם, בעת ששוחח בטלפון עם איזה עסקן והתרגז עליו, הוציא את אקדחו וירה לתוך שפופרת הטלפון.

בארץ שלט עתה סטוליפין ללא מצרים. אבל הדבר לא הועיל לו הרבה. לאחר ארבע שנים הוא נורה למוות.

המשך המאורעות התפתח בגורליות רוסית טיפוסית.

עוד לפני הכומר גאפון היו ברוסיה שביתות של פועלים. אולם גאפון ומיצעדו בראש מאה אלף פועלים בפטרבורג, פתח ב־9 בינואר 1905 את התקופה של הופעות המוניות. ובהופעות המוניות אלו אמנם התחילה המהפיכה הרוסית הראשונה.

גם בטרם נעשה סטוליפין לראש־הממשלה היו בארץ מקרים של הוצאה להורג בתליה מסיבות פוליטיות. אולם רק הוא, סטוליפין, הנהיג את התליה ההמונית. ואכן בהמוניות הזאת — נסתיימה המהפיכה הרוסית הראשונה.

הגורליות הרוסית — בתנאים רוסיים המעוותים והחולים — לא חדלה לרחף בחלל.

שנה לאחר מצעדו של גאפון, בשנת 1906, נרצח הכומר הנמרץ והמסתורי, בן השלושים ושש, במרתף אפל.

וארבע שנים לאחר הקשר של סטוליפין, בשנת 1911, הגיע יומו של ראש הממשלה הרוסי, אשר עשה את מעשיו בגלוי, לעיני כל העם, והוא נהרג בתנאים בלתי רגילים באורח גלוי ורב־רושם. סטוליפין ביקש לרשום את שלטונו על־ידי הפגנה היסטורית מיוחדת במינה של המונארכיזם הצארי. בקיץ 1911 אירגן את יובל החמישים לשיחרור־האיכרים כביכול בידי הצאר אלכסנדר השני. לחגיגות, שנערכו בבית האופרה בקיוב, בא הצאר ניקולאי עם משפחתו והוזמן גם מלך בולגריה, האח “הסלאבי”. והנה, כאשר עיני רוסיה כולה, ואף עיני העולם, מופנות היו לאולם האופרה של קיוב, נורה סטוליפין, בעת שישב בתיאטרון לא הרחק מן הצאר. כיצד יכול היה דבר זה לקרות? — שאלו הכול. על הכניסה הופקדה שמירה קפדנית באורח יוצא מן הכלל. לא הוכנסו אל בית־האופרה אלא אנשים מקורבים. אך הסתבר שסטוליפין נורה בידי “אדם משלנו” דווקא. סטוליפין יצר רשת עצומה של פרובוקאטורים. הוא ביקש להחדיר סוכנים משלו לכל מפלגה סוציאליסטית, ובארץ כולה שיגשגה הפרובוקאציה. והנה אחד הפורובקאטורים שלו הסתבך עד כדי כך, שדווקא הוא, אשר קיבל את שכרו מידיו של סטוליפין, קם וירה במעבידו. מובן מאליו, שבכניסה לתיאטרון הוא לא נבדק, שהרי היה, כאמור, סוכן המשטרה, “אדם משלנו”. ואכן אותו “אדם משלנו” הוא שחיסל את השליט התליין בלא שאיש יפריע בעדו.

הגורליות ריחפה מעל לדו־פרצופיות הזאת והטביעה את חותמה על ההיסטוריה הרוסית כולה.

פרק רביעי: התחיה היהודית והמהפכה הפולנית    🔗

המאורעות הגורליים הגדולים עוררו שורה של בעיות סבוכות מסובכות. ביניהן היתה השאלה, איזו עמדה ינקטו המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות בשאלת העצמאות הפולנית. התנועה הסוציאליסטית הפולנית היתה מפולגת בתחום זה. “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” (פילסודסקי) שאפה לנתק את כל פולין הקונגרסאית מן האימפריה הרוסית ולכונן מדינה פולנית דמוקראטית. המפלגה הפולנית השניה, הסוציאל־דמוקראטים של רוזה לקוסמבורג, התנגדה לזה וביקשה להסתפק באוטונומיה במסגרת המדינה הרוסית הגדולה שלאחר המהפכה. בשתי המפלגות היו מנהיגים יהודים בולטים ושתי המפלגות שאפו למשוך לשורותיהן גם אנשים עבודה יהודים. “פ.פ.ס.” אפילו הוציא ביטאון מפלגתי בשפת יידיש.

במאבק למען הספראטיזם הפולני מתח פילסודסקי, במידה שאני זוכר, ביקורת חריפה על ה“בונד”, ואפילו על שמו, שהרי שם המפלגה היה “איגוד הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה”. בווארשה צריכות לפעול, לפי דעתו רק מפלגות, אשר מבחינה אירגונית אינן קשורות עם רוסיה.

בדרך כלל היתה הבעיה סבוכה לאין ערוך. בחוגים פולניים רבים היו מנגחים את היהודים הפולנים על שהם מניחים ל“ליטבאקים”, שהגיעו לפולין מליטא, לשמש להם מנהיגים, על שכמעט בראש כל המפלגות היהודיות הלאומיות (גם הסוציאליסטיות) עמדו “ליטבאקים”. עיקר ההאשמה היה, ש“ה’ליטבאקים' מביאים רוסיפיקציה לפולין”.

דעתי היתה, שהתנועה הסוציאליסטית היהודית עומדת בפני משימה גדולה. דווקא עתה הגיעה השעה לקבוע את העמדה היהודית בשאלת העצמאות הפולנית. המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות הציבו לעצמן את המשימה הפוליטית, יחד עם הפרוליטאריון הכלל־רוסי, למגר את העריצות ולסייע בבניית מדינה רוסית חופשית חדשה. זה היה טבעי, שהרי היתה זו עמדתן של כל התנועות הסוציאליסטיות הרוסיות.

אולם הנה נתקלו הסוציאליסטים היהודים בבעיית העצמאות הפולנית. בפולין הקונגרסאית היתה פעילה מאוד ה“מפלגה הסוציאליסטית הפולנית” (פ.פ.ס.), אשר נטלה על עצמה את המשימה לנתק את פולין הקונגרסאית מן המעצמה הרוסית ולכונן מדינה פולנית דמוקראטית עצמאית, כאמור. היא עשתה מאמצים נמרצים שהיהודים יצטרפו לעמדתה. ואכן בשורותיה (מלבד כמה אישים שבהנהגה) היתה סקציית פועלים יהודים. ברוח הימים ההם לחמה המפלגה הפולנית נגד שאר מפלגות. במאבקה עם המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות נוסף עתה עוד נימוק, שהמפלגה הסוציאליסטית היהודית אינה נוקטת עמדה בשאלת העצמאות הפולנית.

טענת פילסודסקי (ושל שאר הפולנים) לא היתה צודקת. המוני הפועלים היהודים, כמוהם ככל העם היהודי ברוסיה, סבלו סבל נורא מחמת העריצות הצארית. בכל חלקי האימפריה הרוסית האדירה ניתקלו בהגבלות, רדיפות, פרעות. מפטרבורג ומוסקבה ועד וארשה ועד לגבולותיה של רוסיה עם גרמניה. במצעם הפוליטי הוצרכו איפוא המהפכנים היהודים להשיב קודם כל על השאלה הקשה הזאת. והיה זה ענייין חסר שחר להפריד בין המוני הפועלים היהודים של קובנה, קיוב, אודיסה וז’יטומיר, לבין הפועלים היהודים בווארשה, לודז', לובלין צ’נסטוחובה וסוסנוביץ. שהרי מדובר היה בגורל אחד ולנתק את האחדות ביניהם, פירושו היה לא רק להזיק להם נזק רב, אלא גם לנקוט עמדה חסרת כבוד עצמי.

ואכן פילסודסקי והמתבוללים היהודים בפולין לא צדקו.

מכל מקום היתה קיימת שאלה העמדה היהודית בעניין העצמאות הפולנית. ככל שגדלה והלכה תנועת החירות, הן הרוסית, הן הפולנית והן היהודית, כן גברה אקטואליותה של הבעיה הזאת. ואכן משבאתי אז לווארשה נוכחתי לדעת, כי הגיעה השעה לגבש את עמדתנו בשאלת העצמאות הפולנית. שכן התנהלו עתה מאבקים מהפכניים אדירים ותנועת החירות היהודית חייבת היתה להתייצב בבירור לצד הדרישה בדבר כינון מדינה פולנית דמוקראטית. ואולם להרוס את האחדות היהודית בגלל עניין זה, וודאי וודאי שלא היה כל טעם. לפיכך הייתי בדעה, שמפלגתנו בפולין הקונגרסאית חייבת לגבש לה בעצמה את עמדתה החדשה בשאלה זו, וכי בכך חייבת להתבטא האוטונומיה הווארשאית שלנו בתוך המפלגה הכללית.

ואכן בכיוון זה התחלתי את פעילותי. הרציתי שורת הרצאות בחוגי הפועלים והסטודנטים. התעכבתי על מאבקיה של המפלגה, המתחוללים במושבות הפוליטיות שבחוץ לארץ וביתר ייחוד על רוח מפלגתנו: הזכות הבלתי מותנית להגדרה עצמית לאומית. אולם בחוגים שלנו היו חברים אשר טענו, שאל לנו לקבוע מראש את גורלה של פולין. יש חלוקי־דעות חריפים בתוך התנועה הסוציאליסטית הפולנית עצמה. מובן מאליו שאין אנו צריכים להיות קאתוליים יותר מהאפיפיור עצמו, היתה עמדתי, אולם בפרוגראמה שלנו לגבי פולין הקונגרסאית חייבת להיות התביעה העקרונית והמדינית לא רק לכנס את האסיפה המכוננת הכללית לרוסיה כולה, אלא גם לכנס בעת ובעונה אחת את האסיפה המכוננת לפולין הקונגרסאית. מה שתחליט האסיפה המכוננת הפולנית — הוא שצריך להיות מחייב; שכן מבחינה פוליטית ועקרונית הדבר הזה הוא ברוח ההגדרה הלאומית החופשית.

בשאלה זו קיימנו אסיפות רבות וכן דיונים בחוגים. לדעתי, היתה זו הפעם הראשונה שהתנהל אצלנו ויכוח פוליטי ועקרוני כה רחב. ההחלטה שקיבלנו נודעה לה משמעות כבר אז, ומה גם בשנים מאוחרות יותר, כאשר הועמדנו בפני העובדה של תקומת מדינה פולנית עצמאית.

בקשר עם הבעיה הזאת חייב אני להתעכב כאן, אם כי בקצרה, על הבעיה המיוחדת של ה“ליטבאקים”, מנקודת ראות לאומית, פוליטית ופסיכולגית.

חוגים פולניים שונים (ואפילו מתבוללים יהודים מסויימים) באו בטענות אל ה“ליטבאקים” בפולין הקונגרסאית, דהיינו אל היהודים הרוסיים, שגורשו על ידי השלטון הצארי ממקומות מושבותיהם השונים, (“גירוש מוסקבה” הגדול והנודע של 1891, וכן “גירוש קיוב” וכיו"ב). היו גם שכבות יהודיות, אשר מבחינה כלכלית לא יכלו להתקיים בתחום המושב המצומצם. בצד זרמי ההגירה העצומים לאמריקה, לאירופה המערבית ולמדינות הים האחרות, נדדו חלק מהם גם לפולין. היו אלה פועלים, בעלי מלאכה, סוחרים, אבל גם סוכנים מסחריים ואנשי מקצועות חופשיים (רופאים, מהנדסים, כימאים). התרבות הרוסית היתה מובנת להם ואילו את השפה הפולנית לא ידעו. מובן היה איפוא, כי אלה מהם שלא חפצו לחיות בשממה תרבותית, היו מבקרים בתיאטרונים ובשאר מוסדות התרבות הרוסיים.

אם כה ואם כה נהפכה התופעה הזאת עד מהרה לבעיה רצינית. מלבד הדמאגוגיה הוולגארית, הרי היתה זו באמת בעיה במובן מסויים. אנשים בעלי תרבות הומאניסטית וגם לאומית גדולה, אנשים בעלי מעוף היסטורי ומבט מרחיק־ראות היו מסוגלים לא רק להבין את כל הטראגדיה היהודית הסבוכה, אלא גם לתרום משהו ל“שאלת הליטבאקים” ברוח הומאניסטית, אשר בסופו של דבר היתה גם צומחת מכאן טובה גם לפולין כולה.

עובדת קיומה של “שאלת הליטבאקים” כבעיה ממשית מסתברת גם מדוגמאות חיוביות, שאפשר להביא מן השכבות הלאומיות היהודיות. הנה פועה ראקובסקה, עסקנית תרבות ותיקה ורבת זכויות. היא נולדה בביאליסטוק — עיר של תורה, השכלה ואינטליגנציה — והתחנכה שם ברוח ציונית. מלבד יידיש ועברית היתה רגילה לדבר גם רוסית. היא באה (בשנת 1891, כמדומני) לווארשה ופתחה שם את בית־הספר העברי הראשון לנערות יהודיות. ואכן הרבה מסירות־נפש השקיעה בבית־הספר שלה, אשר נטל על עצמו את המשימה להעניק לנערות היהודיות גם הכשרה מקצועית, דהיינו, ללמדן מקצוע שיאפשר להן להיות עצמאיות מבחינה כלכלית. היא מספרת בזכרונותיה: “קשה מאוד היתה בשבילי הגזירה לנטוש את עיר מולדתי ביאליסטוק, את קרובי ואת ידידי הקרובים. קשה מאוד היה לעבור לפתע למקום אחר, לפולין הרוסית, שבה אפילו היהודים היו זרים לי. כמעט ארבעים ושש שנים מחיי עברו עלי שם (בווארשה), ועדיין נשארתי “הליטאית” — בשום אופן לא יכולתי להתבולל בין אחי ואחיותי הפולנים…”

כמה בלתי חשובה נראית עתה כל האפיזודה הזאת של ה“ליטבאקים”, כאשר משווים אותה עם רומאן דמובסקי ו“המפלגה הלאומית הדמוקראטית” (ה“אנדקים”). הם היו המפלגה הפולנית הגדולה ביותר דמוֹבסקי וחבריו הפולנים שאפו לבוא לכלל הבנה עם השליטים הרוסים, וזאת לא לאחר המהפיכה, אלא עוד בימי השלטון הצארי דווקא. ב“דוּמה” הפטרבורגית לא רצו דמובסקי וחבריו לבוא במגע אפילו עם ה“קאדטים” הליבראליים כדי לנהל יחד אתם את המאבק עם שלטון העריצות. לגבי ה“אנדקים”, ה“קאדטים” היו ליבראלים יתר על המידה.

הנה אלה היו ה“פאטריוטים הפולנים האמיתיים”, הצעקנים הקולניים ביותר נגד סכנת הרוסיפיקאציה מצד הליטבאקים.

והרי עובדה היא, שהליטבאקים (גם אם אחדים מהם היו עושים אמנם שגיאות או גילו חוסר טאקט) עזרו רבות במאבק נגד העריצות הצארית, ובפרט סיימו בפיתוח התרבות והדעת בקרב ההמונים היהודיים. ב“עניין הליטבאקים” בולטת איפוא בבהירות יתירה דו־הפרצופיות של השוביניסטים הפולניים.

במפלגתנו (כמו גם בשאר המפלגות היהודיות) היו המנהיגים בעיקר “ליטבאקים”. ביניהם היו רק שלושה “פולנים”, כלומר “אינטליגנטים צעירים שנולדו בפולין”. היה זה ילק גוֹלדֶה, ליאון פייגנבאום ומחבר השורות האלו.

מוצאו של יולק גולדה היה מפלוצק, עיר מעניינת מאוד. פלוצק היא עיר פולנית יפה ועתיקה. סביבתה הרומאנטית השפיעה ללא ספק גם על האינטליגנציה היהודית הצעירה שבה. בהיותה עיר עתיקה בת אלף שנים (מילאה תפקיד בולט במדינת פולין בימיה הראשונים) היא נשארה עם זאת עיר קטנה. בימינו מנתה אוכלוסיה של כשלושים אלף נפש, אשר כרבע ממנה היו יהודים. האוכלוסיה היהודית ספגה הרבה מן התרבות הפולנית, שכן גם האינטליגנציה בעלת ההשקפות היהודיות הלאומיות קשורה היתה קשר אמיץ עם התרבות הפולנית; די לקרוא בשמותיהם של נחום סוקולוב ויצחק גרינבאום. ואכן ההתבוללות היתה לה שם עמדת מישען חזקה בקרב היהודים.

משפחת גולדה העשירה, שהיתה מתבוללת מאוד, היתה דומה מבחינה פוליטית למשפחת הווייצמאנים, שכל המפלגות הסוציאליסטיות היו להן חסידים בתוכה. מבקש אני להזכיר כאן קודם כל את אחותו הבכירה של ילק, אסתר, אשר מילאה תפקיד מרכזי חשוב ב“מפלגה הסוציאליסטית הפולנית” בעת ייסודה, שבה נודעה בשם “גולדה סטרוּז’צקה” (לפי שם בעלה הפולני, אשר יחד עם פילסודסקי היה בין מייסדי המפלגה הפולנית). בפולין העצמאית היא נמנתה עם המנהיגים הקומוניסטיים. אני הכרתיה בשנים מאוחרות יותר ופעלנו יחד בתחומים מהפכניים שונים. עליה ועל הטראגדיה שלה עוד ידובר להלן.

יולק, בעל הקלסתר היפה והנימוסים הנאים, היה דמות סימפאטית. אדם עדין, בעל נטיות אידיאיות מובהקות ואינטליגנציה גדולה, התעניין בבעיות המהפכניות עוד בשנות לימודיו בגימנאסיה. הוא החליט ללמוד באוניברסיטת ברלין, שהיתה אז מרכז משיכה למהגרים פוליטיים. בבואו לברלין ובהתוודעו אל המפלגות הרוסיות והפולניות השונות, החליט להצטרף אל הקבוצה “חירות”, אשר בדיוק באותם ימים (1901) נוסדה על־ידי ד“ר נחמן סירקין. היה זה האירגון הציוני הסוציאליסטי הראשון, אשר שני סניפיו גם יחד (ברלין וציריך) מנו שנים־עשר חברים, וביניהם האישים שלימים זכו לפירסום רב, כמו ד”ר משה זילברפארב, זליג קלמנוביץ, נחום שטיף ועוד. דבר אופייני: יוּלק (שלא כרוב הסטודנטים היהודים אשר למדו באוניברסיטה ובפוליטכניקום) החליט ללמוד אגרונומיה, שעדיין עוד לא היתה אז בגדר מקצוע יהודי. הוא החליט להתמסר לחקלאות היהודית בארץ־ישראל.

מלבד מקצועו המקורי הצטיין יולק גולדה בעוד קו נוסף אשר היה בו כדי ללמד על אופיו הרומאנטי — הוא גילה התעניינות מיוחדת בציור היהודי. הדבר היה אז בגדר תופעה חדשה לגמרי. היתה זו ראשית עליית “כוכביהם” של לילין, שטרוק, הירשנברג, מינקובסקי. יולק דיבר ברוב התלהבות על הציור היהודי כיסוד יוצר ואורגאני של תנועת התחיה היהודית. זכורני, שהיה קונה את הריפרודוקציות הקטנות של הציירים האלה כדי להגישם כשי לחברים וידידים. בחדרו היו תלויות על הקירות כל מיני תמונות כאלה, וכן ריפרודוקציות של מאקס ליברמן, שהיה אז צייר צעיר. כן היה קונה בברלין את חפצי האמנות ומלאכת־המחשבת הקטנים של בית־הספר “בצלאל החדש” בירושלים ומוסרם במתנה לידידיו.

את שמו של יולק הכרתי עוד בשנות לימודי בגימנאסיה, שכן היה מסייע בברלין לזליג קלמנוביץ בהעברת הספרות הבלתי־ליגאלית דרך הגבול שלנו בצ’נסטוחובה. שמחנו מאוד משנפגשנו עתה בווארשה, “בווארשה שלנו”. מובן מאליו, ששוחחנו על העניינים של המהפיכה הפולנית, שהיו כה אקטואליים. שהרי היינו שרויים אז בלב לבן של הבעיות הפולניות הבוערות. אני שכנעתי את יולק, כי במסגרת המפלגה הכללית שלנו חייבים אנו ליצור “אוריינטאציה פוליטית פולנית” וכי בפולין חייבת “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” להתייצב בבירור לצד דורשי עצמאותה של פולין. יולק קיבל את העמדה הזאת ברצון, אבל זמן קצר לאחר מכן יצא לחוץ־לארץ, כך, שבמערכת התעמולה הרעיונית החדשה נבצר ממנו ליטול חלק ישיר. כאשר נפגשנו שוב, נתקיימה כבר הפגישה בתנאים אחרים בתכלית, היה זה כעבור עשר שנים בשעת המהפיכה הגדולה במוסקבה.

ה“פולני” השני במפלגה שלנו היה ליאון פייגנבאום. הוא היה טיפוס אנושי שונה לגמרי מאשר יולק גולדה. גם מוצאו של ליאון היה ממשפחה עשירה, ואפילו עשירה עוד יותר ממשפחת גולדה. אביו היה בעל משרד לאקספדיציה שמרכזו היה בווארשה והיו לו כמה סניפים בנקודות־גבול שונות. הם עסקו בעמילות־מכס בגולות גרמניה־רוסיה ובשאר הסידורים הפורמאליים שכרוכים היו במשלוחי הסחורות של היצואנים מחוץ לארץ אל לקוחותיהם בפולין.

גם ליאון היה רומאנטיקן, אבל הרומאנטיזם שלו התבטא בצורה אחרת מאשר אצל יולק. כאן השפיע גם מוצאו הגיאוגראפי. בניגוד ליולק, אשר נולד, גדל ובילה את שנות־נעוריו בפלוצק הפרובינציאלית והבלתי מפותחת, היה ליאון בן הכרך וארשה של התקופה התעשייתית החדשה. הוא התעניין רבות במגמות הקאפיטאליזם המודרני וידע היטב את החוקים הסוציאליים הללו. הוא למד הנדסה בפוליטכניקום הנודע של דארמשטאדט ונמנה שם עם מקימי חוג הסטודנטים הראשון של מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית, מייד עם ייסודה. עוד בעת לימודיו בגימנאסיה בווארשה נמנה עם הקבוצות הראשונות של “פועלים ציונים”.

בימי בואי לווארשה עברה עליו טראגדיה גדולה. כאשר פרצה בקיץ 1905, המהפיכה הרוסית הגדולה, הוא השמיע ברחוב נאום חזק בפני קהל אלפים וקרא לשים קץ, אחת לתמיד, לעריצות המשעבדת. באמצע נאומו הגיעה יחידת־קוזאקים וציוותה על הקהל להתפזר. פייגנבאום קרא: “לא! לא נתפזר! עתה חייבים אנו לחשל את כוחנו הסוציאליסטי החופשי!”. הקוזאקים ירו בהמון. הכדור הראשון פגע בנואם. ליאון נפצע קשה באחת מרגליו. החברים עוד הספיקו לשאתו לתוך איזה בית סמוך, שבו ניתן לו הטיפול הראשון. אולם הכדור נשאר תקוע ברגלו, והוא עוד אנוס היה להיזקק לעזרת רופאים. המשפחה הביאתו לברלין, שם נותח בידי פרופיסור נודע. אך לרפאו כליל אי אפשר והוא נשאר צולע כל ימי חייו. ליאון הצעיר חשש, שיצטרכו לקטוע לו את הרגל (ואכן היתה סכנה כזאת) והיה מיואש ממש, חשב אפילו על התאבדות. נעשו מאמצים גדולים להמשיך בריפויו והדבר נמשך שנים ארוכות. לבסוף נשאר, כאמור, צולע עד סוף ימיו.

לזאת עוד נוספה מהלומה כבדה אחרת. בשבתו במינסק בתור “מהפכן מקצועי” הכיר במפלגה חברה צעירה בשם ברטה ונשאה לו לאשה. היא היתה נערה צעירה ויפה, אך היתה פועלת פשוטה. אני אומר “אך”, שכן משפחתו העשירה לא הסכימה בשום אופן, שבנה יחידה יביא לתוך המשפחה המיוחסת נערה שאינה אלא פועלת פשוטה. מובן מאליו, שליאון לא רצה בשום אופן לוותר עליה. האב המחמיר הפסיק לתת לליאון תמיכה חומרית כלשהי. אך כיוון שליאון נזקק להמשך הטיפול הרפואי, נעשתה במשפחה פשרה. ליאון קיבל משרה במשרדו של אביו ואנוס היה — כמוהו ככל מנהל־פנקסים אחר — להתקיים ממשכורתו. הוא ואשתו שכרו להם חדר.

עלי להזכיר כאן, שהוא התיידד מקרוב עם י.ל. פרץ. הסופר הגדול ראה אותו כידיד קרוב. כמעט את כל הערבים החופשיים, ארבע, חמש פעמים בשבוע, היה פרץ מבלה בחדרו של ליאון ברחוב סוסנובה. בחדר הגדול והמסודר בפשטות אך בטוב טעם, היה פרץ קורא בפני ליאון את יצירותיו החדשות והישנות ושומע בעונג רב את הערותיו. פרץ ראה בליאון “אירופי מובהק” ובעל טעם טוב בתרבות היהודית והפולנית.

הנה אלה היו שני “הפולנים” שלנו, ויחד אתי היינו ה“טרויקה” הפולנית. לגבי דידי היה חשוב, שכאשר העליתי את הצעותי החדשות נהניתי מתמיכתם של ליאון ויולק. בוועידה שנערכה בווארשה השתתפו הסניפים החשובים ביותר שלנו. מלבד וארשה וצ’נסטוחובה שלי השתתפו גם הסניפים של לודז', פיוטרקוב, סוסנובייץ, לומז’ה וגם כמה עיירות קטנות מסביבת וארשה. לאחר ויכוח ממצה נתקבלה ההחלטה פה אחד.

לאחר ההחלטה הווארשאית שלנו נסעתי לווילנה, כדי לבוא בדברים עם הוועד המרכזי שם. הייתי אז בווילנה בפעם הראשונה. היתה זו עיר קטנה (שמנתה באותם ימים כשמונים אלף תושבים, מחציתם יהודים) מיוחדת במינה, אשר הטביעה חותם רוחני עמוק על מהלך ההיסטוריה, הן הפולנית והן היהודית. אחד החברים שימש לי מדריך והראה לי את המקומות השונים שקשורים היו עם וילנה הגדולה, הן של הגאון מווילנה והן של אדם מיצקביץ.

בישיבת הוועד המרכזי ומערכת “דער נייער וועג” (הדרך החדשה), בפוהולאנקה הגדולה, פתחתי את דברי, במידה שאני זוכר, בדבריו של מיצקביץ: “אין להעלות על הדעת שבעתיד יוכל איזה שהוא עם ללכת בדרך הקידמה בנפרד משאר העמים, אם אותו העם אינו רוצה להביא כליה על עצמו ולהזיק על־ידי כך לעניין הכללי”. והוספתי: “מיצקביץ, ידידו של פושקין ויוזמו של לגיון יהודי, הוא מורה דרך מצויין לגיבוש העמדה הרעיונית של הסוציאליזם היהודי לגבי העצמאות הלאומית הפולנית”.

השתתפתי אז לראשונה בישיבת הוועד המרכזי ומערכת הביטאון המפלגתי. הקשבתי איפוא בתשומת לב רבה לדברי הנואמים וגם התבוננתי בהם היטב. את רובם הכרתי עוד מקודם וחלק מהם אף הכרתי היטב. עם נחמן סירקין התגוררתי יחד בעת הקונגרס השביעי בבאזל, את משה ליטבאקוב, הסטודנט, העברתי בשנת 1903 דרך הגבול הצ’נסטוחובאי שלנו בדרכו לפאריס. יוסף לשצ’ינסקי היה בשווידר בעת ועידת היסוד של האיגוד הגימנאזיסטי המהפכני שלנו והוא שזימן לי את ההיכרות עם רעיה. שמואל ניגר, (“אברהמ’ל הדבינסקאי”), השמיע אצלנו בימים ההם בצ’נסטוחובה הרצאה תיאורטית. את לאצקי־ברתולדי ודוידוביץ' (“דאווא”) הכרתי מבאזל. דומני שהיחיד, אשר אז בווילנה התוודעתי אליו בפעם הראשונה, היה משה כץ (מי שהיה לימים עורכו של העתון היומי הקומוניסטי “מארגענפרייהייט” בניו־יורק) ואולי עוד שניים שלושה חברים שהיו נוכחים שם.

היתה זו תזמורת סימפונית טובה וכל אחד היה וירטואוז במקצועו. המנצח על התזמורת היה משה ליטבאקוב. הוא ישב ליד שולחן־כתיבה, אשר עליו היה מונח כרך של “דער נייער וועג”, שהוא, ליטבאקוב, שימש כעורכו. הקשיש והמכובד ביותר היה סירקין (שגידל זקן). בדרך הטבע מן הדין היה שהוא ינגן בכינור הראשון. אולם מחמת צניעותו וכיוון שעדיין לא היה מאוקלם לגמרי בתנאים של הממלכה הרוסית, הוא ויתר מרצונו על הכינור הראשון לטובת תלמידו הצעיר והמוכשר וילי ברתולדי. “דאווה” גבה־הקומה, יפה־התואר ודק הגיזרה, בעלה הרגליים הארכניות, היה מנגן בצ’לו (ואכן, הוא ניגן יפה בצ’לו). מלבד אותם “חברים קשישים” היה שמואל ניגר הצעיר, בעל הקול השקט, מנגן כאילו בחליל; לשצ’ינסקי, “הפולמוסן הפוליטי” ניגן בחצוצרה; משה כץ, ששימש אז מזכיר התנועה המקצועית, כאילו תופף בתוף.

הייתי מרוצה מאוד שהחברים — המנהיגים המוסמכים — אישרו כי פירשתי נכונה את הבנתנו את העיקרון של ההגדרה העצמית הלאומית.

הריני נזכר שבהפסקה שבין שתי ישיבות אכלנו ארוחת־צהריים משותפת, ואפילו ארוחה טובה, שכן הבאתי עמי סכום רובלים מספיק. החברים — אם בכלל אכלו ארוחות־צהריים באורח סדיר — היו נוהגים לאכול במסעדות זולות. ולאחר שנהנינו מן הארוחה, קם אחד החברים (דומני שהיה זה ליטבאקוב) וברכני ברכה מבודחת, באומרו, כי היה זה מישתה־מותרות מיוחד במינו.

* * *

להחלטתנו הווארשאית נודעה חשיבות מרובה בשביל המפלגה וגם בשבילי באורח אישי. את ההחלטה פירסמנו בכרוז ובעלון מיוחד בפולנית, כך, שהמנהיגים הפולנים ידעו על כך, כפי שנוכחתי לדעת לאחר מכן, כאשר התוודעתי אליהם.

היתה לכך גם משמעות פוליטית. כעבור ארבע־עשרה שנה, כבר בפולין העצמאית, בעת המלחמה הפולנית־הסובייטית בשנת 1920, כאשר נאסרתי ונערך לי משפט פוליטי גדול, אמרו הפרקליטים שלנו, בייחוד ליאון ברנסון הנודע, בנאומו: “לפני שנים רבות, בימי העריצות הצארית הרוסית, הגנתי על חברי אותה המפלגה. באותו בניין בית־המשפט הגנתי עליהם, בעת שנאשמו במאבק למען עצמאותה של פולין. עתה עושה אני כן במדינה העצמאית שלנו”.

 

חלק שישי: בתי־הכלא הראשונים שלי    🔗

פרק ראשון: מאבקי הראשון כאסיר    🔗

המאבקים הפולטיים נעשו אינטנסיביים מאוד, וזאת מצד שני המחנות. דומה היה שהושג “שיווי משקל בין המהפיכה והקונטר־מהפיכה”. אולם מבחינה פסיכולוגית הבינונו כולנו, שלא ייתכן שיווי משקל בין אוייבים־בנפש פוליטיים, ואכן כלפי חוץ היה המצב פאראדוקסאלי ממש. מצד אחד עמדו המשטרה, בלשים, ז’אנדארמים, צבא וקוזאקים, אשר היו עוברים ברכיבה פרועה ברחובות ומחפשים חשודים, ואילו מן הצד השני — במקרה הטוב ביותר — כמה מאות פעילים, שנתמכו על־ידי אוהדים. גם מבחינה גיאוגראפית היה המצב פאראדוקסאלי, מצד אחד של המידרכה אשר ליד גן קראשינסקי, היו החברים מטיילים באורח חופשי והפגנתי (היתה שם הבורסה המפלגתית שלנו), ואילו על המידרכה שמעבר לרחוב היו משוטטים שוטרים ובלשים ועוקבים אחר הנעשה על המדרכה שממול. לעבור אל המידרכה שלנו לא העזו ביודעם כי עלולים הם לשלם מחיר יקר.

ואצלנו, על אף המוניות התנועה, שמרנו בכל זאת על קונספיראציה מסויימת. לפי החלטת הוועד, לא הייתי בא אל הבורסה המפלגתית. אולם כדי לשמור על מגע מתמיד עם הפעילים ולהיות מוכן לפעולה למקרה של סכנה, הייתי יושב עם עוד חברים בבית־קפה בקירבת הבורסה, ולשם היו מגיעים השליחים המיוחדים עם הבולטינים האחרונים. את מקום־מגורי לא ידע איש, חוץ מכמה מבין חברי הוועד. לבוא אלי הביתה אסור היה בתכלית האיסור. כל זה היה עניין מסובך ביותר, אבל המנגנון פעל יפה. בין ה“חוגים” והוועדים השונים נודע תפקיד חשוב במיוחד לשלוש ועדות: א) קבוצת המרצים, שבה היו מתווכחים ודנים ומכינים את ההרצאות על הנושאים שעמדו להשמיע בחוגים, ב) “הקבוצה הקרבית” (“בוֹייבוֹי אוטריאד”), שדאגה לבטחון בבורסה, בעת הפגנות ושמרה מפני בלשים ופרובוקאטורים, וג) הוועדה השלישית היתה “הצלב האדום”. תפקידה היה לחוש לעזרת חברים שנאסרו, לשלוח להם ספרים וחבילות, לדאוג להעמדת עורכי־דין במשפטם וגם — לשמור על מגע עם ה“מאכרים” (שתדלנים), אשר ידעו כיצד ולמי מנציגי השלטון יש לתת “דמי לא יחרץ”.

* * *

על אף החשאיות, הבחנתי לאחר איזה זמן, כי בולשים אחרי. אנוס הייתי להכפיל את זהירותי, שלא לסכן את עצמי ואף לא “לגרור אחרי שובל” אל הישיבות, הפגישות והאסיפות.

עד מהרה הרגשתי, כי אכן הסוכנים הצאריים בולשים אחרי. המהפכנים הצטיינו בחוש מיוחד, אשר היה רומז להם: “לעולם אל תהיה בטוח. בחן את כל צעדיך; אל תגרור אחריך בלש, זכור את הסכנה”.

כאשר הייתי יוצא לרחוב, נוהג הייתי להסתכל מסביבי לכל העברים: “האם הוא כאן?” ובקשר עם זה התחלתי ללמוד גם… את הגיאוגרפיה של וארשה, את רחובותיה וכיכריה ואפילו את בתי־הקפה שלה. כל אימת שהרגשתי שבולשים אחרי, התחלתי להשתמש באסטראטגיה מיוחדת: משהבחנתי כי בלש הולך בעיקבותי, הייתי קופץ לתוך כירכרה ואומר לרכב שייסע בכיוון כלשהו. אולם לא תמיד זה עזר. גם הבלש היה תופס לעתים כירכרה ונוסע אחרי. הייתי עוצר איפוא על־יד בית־מעבר, אשר ידעתי כי יש בו שער שני היוצר לרחוב אחר ושם השתדלתי “להיעלם” בקרב הקהל. פעם אחרת, כדי להיווכח אם אין בולשים אחרי, הייתי נכנס לבית־מסחר ומחפש שעה ארוכה איזו עניבה, ביקשתי צבע נדיר במיוחד, שהבחירה תימשך זמן רב ככל האפשר. שוב פעם אחרת הייתי עוצר את הכירכרה על־יד איזה בית־קפה, לרוב ברחוב מארשאלקובסקה (הרחוב הראשי של וארשה), הייתי נכנס פנימה ויושב לי על יד החלון, שותה קפה ומסתכל החוצה. הבלש, ובפרט אם ירד במקרה גשם חזק, היה מרגיש ודאי שאני מתעלל בו. פעם אחרת הייתי משתמש בתחבולה שונה מן הקודמות: הייתי ניגש אל המכון לרופאי־שיניים, מנצל את הכרטיס הרשמי שלי ונכנס לאחד מאולמי־ההרצאות, פעם לפרופיסור זה, ופעם לפרופיסור אחר. הייתי פוגש לעתים את חברי קבוצת הסטודנטים שלנו וממשיך אתם את עבודת התעמולה. אחר כך הייתי יוצא לי יחד עם קבוצת סטודנטים גדולה. לעתים הייתי עושה זאת ברוח ספורטיבית, אבל לעתים גם במצב־רוח מר מאוד. לא אחת הייתי מאחר מן הסיבה זאת לישיבה או לפגישה, או שאפילו לא יכולתי להגיע בכלל וזה גרם לי צרות חדשות.

באחד הלילות עת הייתי שקוע בשינה עמוקה, חשתי שמישהו מעורר אותי בכוח. משפקחתי את עיני ראיתי פנס חשמלי קטן המאיר אותי באור חזק ומן הצד מכוונים אלי שני אקדחים:

“לא לזוז!” שמעתי פקודה.

כיוון שבמקרים רבים היו המהפכנים מקבלים את פני המשטרה ביריות, היו השוטרים נוהגים בזהירות. קודם כל חיפשו אם אין לי אקדח מתחת לכר. רק לאחר מכן ציוו עלי לקום מן המיטה.

התחיל חיפוש. המשטרה, ברצותה להפתיע את המהפכנים, היתה נוהגת לעתים קרובות להיכנס לדירה לא דרך הכניסה הקידמית, שבה נחוץ היה לצלצל בפעמון, כי אם מצד המטבח, ששם אפשר היה פשוט להקיש, על הדלת, לבל ישמעו דיירי הבית שבשאר החדרים.

התגוררתי יחד עם בן־דוד צעיר שלי, מנדלי קונארסקי מצ’נסטוחובה. הוא למד כאן בגימנאסיה. ברצותי שלא לגרום לו שום קשיים, הודעתי לשוטרים קודם כל, שחוץ ממחברות הגימנאסיה וספרי־הלימוד שלו שייך הכול לי. החיפוש נמשך שעות אחדות. קודם כל נטלו את כל הניירות והרשימות, וכן ספרים חשודים. מיוחדת במינה היתה הפסיכולוגיה של השוטרים. הם שמחו מאוד, כאשר מצאו את הספר “סוציולוגיה” של פרופיסור־האוניברסיטה הפולני גומפלוביץ'. הוא היה אמנם סוציאליסט, אבל המשטרה בילבלה כאן את ה“סוציולוגיה” עם ה“סוציאליזם”. גם שורה שלימה של ספרים ליגאליים אחרים אספו אז השוטרים כאשר הערתי לאינטליגנטי ביותר שבין הסוכנים, כי אלה הם ספרים ליגאליים, השיב:

“ייתכן. אבל זה יביא לנו תועלת ויסייע בידינו להבין את האוריינטאציה שלך. אם אלה הם דברים בלתי מזיקים, תקבל אותם בחזרה אחר כך”.

בין הניירות שלי מצאו הרצאה שהכנתי על האנארכיזם, אשר היה אז נושא אקטואלי בפולין, וגם ראשי פרקים מפורטים על השאיפות המיוחדות של “התנועה הסוציאליסטית המהפכנית הפולנית”. לאחר שערכו חיפוש נמרץ גם בחדרי בעלי־הדירה שלי, לקחו אותי אל לשכת המשטרה.

השעה היתה כבר שבע בבוקר. בדרך למשטרה פגשתי גימנאזיסט אחד, חבר בחוג המפלגתי שלנו, וויֶליקובסקי, (לימים נעשה נואם מפורסם ועורך־דין מזהיר. הוא ניספה בגיטו וארשה). הוא רץ מייד אל חברי המפלגה להודיע להם ולהזהירם מפני הסכנה, שאף הם עלולים להיאסר.

לאחר שישבתי כמה שעות בלשכת המשטרה, העבירוני שני שוטרים אל כיכר התיאטרון, שבה היה בית־הסוהר הווארשאי הנודע “ראטוּש” (רחוב דאנילוביצ’ובסקה). לאחר חיפוש אישי קפדני ורישום כל הפרטים שנעשו בלשכה, הורידוני לתא במרתף.

בית־הסוהר היה מלא וגדוש עד אפס מקום. כבר במדרגות ראיתי אסירים בליווי סוהרים עולים ויורדים, עולים וירדים בלי הרף. יצאנית הקימה צעקה ולא הניחה שיוליכוה במדרגות למטה (בחלק השני של המסדרון היו תאי הנשים). גם תאי, כמו שאר התאים, היה מלא עד אפס מקום. הדרגשים שהספיקו לשישה אנשים הוצרכו לשמש עתה למעלה משלושים. האוויר היה מחניק עד מאוד. היו לנו כאן כמה ויכוחים מעניינים והצבעות דמוקראטיות: לפתוח קצת את האשנב או לא. היה חורף וחלק מן האסירים טענו שקר להם, חלק שני הודיעו שהם נחנקים מחוסר אוויר. פעמים אחדות בלילה היתה כבה מנורת־הנפט הקטנה שבתא מחוסר אוויר.

שררו כאן “דמוקראטיה ושיוויון”. קשה במיוחד היה להגשים את הדבר בלילה. על דרגשי־העץ, שאפילו שקי־תבן לא היו עליהם, יכלו לשכב, כאמור, שישה אנשים (משני הצדדים). במאמץ הגדול ביותר אפשר היה להשכיב ארבעה עשר, אולי שישה־עשר איש. הצפיפות על המיטות היתה כה רבה, שרק לפי פקודה של מישהו מבינינו אפשר היה להתהפך מצד אל צד: “עתה לצד ימין!” ו“עתה לצד שמאל!”. כל השאר היו אנוסים לשבת על קצה הדרגשים או פשוט על הריצפה. תורני משלנו היה רושם כל אסיר חדש, כדי לשמור מתי יגיע תורו לשכב על המיטה. יוצאים מן הכלל היו רק זקנים או אסירים אשר ראינו, שהם חולים או חלשים במיוחד. חוץ מהם היו הכול שווים, ועל כך שמרנו בייחוד אנחנו, האינטליגנטים. בשעות שלפני הצהריים היו נציגי הזרמים השונים משמעים הרצאות. אחרי הצהריים היה נערך ויכוח, שבו היו מציגים שאלות גם הפושעים הפליליים, שישבו יחד עמנו. הם התעניינו, על שום מה מבקשים אנו לבטל את הקניין הפרטי. הם מסכנים את חירותם כדי להשיג קצת כסף, או איזה שהוא קניין פרטי ואילו אנחנו שואפים לבטל את הקניין הפרטי. במיוחד כיוונו את שאלותיהם אל אלה, אשר לפי הערכתם היו באים מבתים עשירים.

הגם שהתאים היו נעולים בדרך כלל, הצלחנו בכל זאת להסתובב במסדרונים, שעמדה בהם המולה בלתי פוסקת. לעתים קרובות היו נשמעות שם צעקות היסטוריות מתאי הנשים. הצועקות היו לרוב היצאניות.

באחד הלילות, כאשר התאים היו נעולים, מת בתא שלנו אחד האסירים. התחלנו להלום שיזעיקו רופא. הסוהרים באו במרוצה, אבל הודיעו לנו שאין הם רשאים לפתוח את הדלת. משנשמעו החבטות מן התא שלנו, לא ידעו האסירים שבתאים האחרים במה העניין, ומתוך סולידאריות, שהיתה חזקה מאוד בימים ההם, התחילו לחבוט אף הם ועוד ביתר כוח. בכל התאים שבשתי הקומות קמה מהומה נוראה שנשמעה גם ברחוב הסמוך. וכדרכה של הפסיכולוגיה האנושית במקרה כזה, ככל שארכה השעה ולא פתחו את התא, כן גברו הצעקות. לבסוף מצאו את מנהל בית־הסוהר, שהביאו אותו יחד עם סיעת סוהרים חמושים באקדחים (שכן סבורים היו כי זהו מרד מאורגן מראש) ופתחו את התא שלנו. בשומעם במה העניין, הביאו מתא אחר רופא, חבר משלנו ואסיר פוליטי אף הוא. היה זה רופא־הילדים, יהודי פולני שלימים יצאו לו מוניטין, פליקס זאקס. הוא יכול היה רק לקבוע את המוות.

ואכן רק אז התחילה המחאה האמיתית. מכול הצדדים התחילו לצעוק לעבר הסוהרים: “רוצחים!” כל בית הסוהר הצטרף לצעקות־המחאה האלה.

המנהל, חיוור כסיד, בחוששו פן יתחולל באמת מרד בבית־הסוהר, הציע שייבחר אחד מאתנו, אשר יביא לפניו את עצומותינו. “הסטודנט מחוץ לארץ ידבר!” — צעקו. שכן נחוץ היה לדבר רוסית, ורוב האסירים לא ידעו את השפה.

בהיותי בעצמי נרגש עד מאוד, השמעתי נאום חריף, עתה אינני זוכר עוד את תוכנו, אך הנימה היסודית שבו היתה: “לא ניתן כאן לרצוח!… אנחנו אסירים פוליטיים ודורשים יחס של דרך ארץ אלינו, כנהוג בשאר בתי־הסוהר, אפילו בפטרבורג… ואילו כאן אין זה בית־סוהר, כי אם מרתף לעינויים ורציחות. אנו מודיעים כולנו שלא נשלים עם כך, אם נגזר עלינו למות — לא יקום הדבר ללא התנגדות… אנו נחנקים כאן מחוסר אוויר. החבר המת שלנו לקה בשבץ־לב בגללכם. לא נרשה כזאת!…”

כל אימת שהשמעתי איזו מלה תקיפה, היו הכל תומכים בה בהנפת אגרופיהם. הדבר נגמר בכך, שהוציאו את הגווייה מתוך התא והמנהל הבטיח לנו להביא מייד בבוקר את התובע ואת השופט החוקר. להם נוכל למסור את תביעותינו שיעבירונו לבתי־סוהר אחרים.¹⁷

בבוקר, בדיוק בשעה שהוציאו את הגוויה מן התא שלנו, באה אמי להתראות אתי. מה עבר עליה אותה שעה — זאת אפשר רק לשער. אנוכי ראיתי את דמעותיה. את דבריה — בתוך כל המהומה שמסביב — לא יכולתי לשמוע כמעט. אבל ניחמתיה, שאין זה אלא מקרה בלבד, שבדרך כלל אין אנו חיים בתנאים כה גרועים. אנחנו מקווים, שיעבירו אותנו לבית־סוהר יותר טוב. אמא הבינה את המצב באופן אנושי פשוט: “צריך למרוח”, לא לחוס על כסף ולפדותנו מבית־הסוהר. בקול רועד אמרה בהיפרדה ממני: “איך אתה נראה! העוד אזכה לראותך?”

ואכן, אצל התובע פעלנו דבר אחד. בראותו את התאים הגדושים, הבטיח שחלק ניכר מאתנו יועבר לבתי סוהר אחרים. ואכן בזה בלבד היה כבר משום נצחון בשבילנו. הסולידאריות נשאה את פירותיה הראשונים. למחרת היום התחילה

“יציאת הרטוּש”.

פרק שני: ב“פאביליון העשירי” של ה“פאביאק”    🔗

כשהוציאוני מבית־הסוהר ראטוש אל החצר והושיבוני במרכבה משוריינת של בית־הסוהר, ישב שם רק אסיר צעיר אחד בלבד. כשאך התחלה המרכבה לזוז, פנה אלי בשאלה, אם הנני “פוליטי”, והוסיף, חרש; “האם מוכן אתה לעזור לי?”, ועוד הוסיף: “כנראה מובילים אותי אל הפאביליון (הביתן) העשירי, ושם יערכו לי משפט צבאי. הנני חבר הקבוצה הקרבית, שהרגה שוטר. ודאי יוציאו עלי גזר־דין מוות. המוכן אתה לעזור לי?”

ברטט השיבותי לו: “במה יכול אני לעזור לך?”

היתה לו תוכנית. הוא הצליח להבריח סכין חד ועוד איזה מכשיר. הוא תיכנן לחתוך חור בריצפת העץ של המרכבה ולקפוץ דרך החור.

“אם תרצה, תוכל גם אתה לעשות כמוני”, הוסיף. ליד הרכב ישב שוטר ומאחורי הדלת ישב שוטר שני. ברור היה לי, שאפילו קפיצה כזאת תצליח, תהיה זו קפיצת־מוות. אמרתי לו את דעתי. אולם האסיר הצעיר לא אבה לשמוע: “מוטב לסכן את החיים כך, מאשר לעלות על עץ־התליה”, השיב.

איני צריך לומר, מה עמוק היה הזעזוע שעבר עלי. הוא התחיל טורח בסכינו ליד הריצפה, אבל הדבר לא הצליח בידו.

ולהיכן מובילים אותי? זאת לא ידעתי. למרבה תדהמתי נסתבר, שאת שנינו הובילו אל ה“פאביליון העשירי” המפורסם של המבצר הווארשאי. “הפאבליון העשירי” — היתה זו מלת־אימים במשך עשרות שנים. זה היה מין מקום מקביל למבצר שליסלבורג הרוסי וכן למבצר פטרופאבלובסק, שבו ישבו נידונים לקאטורגה: במשך שנים ארוכות ישבו מאחורי חומות המיבצרים האלה מהפכנים מפורסמים. בחצרו של ה“פאביליון” הזדקר עץ־תליה.

אפילו בהשערותי הפסימיות ביותר לא תיארתי לי, שיביאוני לכאן. לפי הנוהג המקובל, האמנתי שיעבירו אותי לבית־סוהר רגיל. מוחי התחיל לעבוד בקדחתנות. מה קרה כאן? החשד היחיד שהיה לי, כי הסיבה לכך היו רשימות הרצאתי על האנרכיזם שנמצאו בחדרי. הוסבר שם על שום מה הם משתמשים בטירור ומטילים פצצות. בפולין נערכו דווקא בימים ההם התנקשויות־טירור אנארכיסטיות שונות. והממשלה השיבה בפסקי־דין־מוות על כל התנקשות כזאת. בחקירה הראשונה שנערכה לי מייד אחרי מאסרי, מששאלוני, מה פירוש הרשימות האלה, השיבותי, כי התכוננתי לבחינה במשפטים בחוץ לארץ, שם למדתי את מדע המשפטים. ואכן באוניברסיטה השתלמתי בענפים שונים של המשפטנות. אם האמין בכך התובע ואם לאו, איני יודע. אולם לפי הסימנים שהבחנתי אצל הבלשים שערכו את החיפוש אצלי, הבינותי, שהם בלשו אחרי זמן רב וידעו מן הסתם שיש לי שייכות למפלגה שלנו. למה איפוא הביאוני דווקא לכאן? האם אין זו איזו פרובוקאציה? או שמא זהו עונש על הנאום שהשמעתי בשם האסירים בעת שהאומלל ההוא מת בתוך התא שלנו? אלו היו השאלות שניקרו במוחי.

המחשבות המרות ביותר השתלטו עלי בעת שהכניסוני לתא. עלי לומר שיחסם של הז’אנדארמים אשר שירתו כאן, היה הוגן באופן יוצא מן הכלל. לעומת בתי־סוהר אחרים שבהם שמרו סוהרים רגילים, הוקמה הז’אנדארמריה הרוסית במיוחד למטרות פוליטיות; היא הוכשרה למשימתה היטב ובאורח רב־צדדי (מבחינה פוליטית וטכנית). השיטה היתה שאסירים אשר הואשמו בפשעים חמורים, אין להיטפל אליהם בעניינים של מה בכך. התאים הצטיינו כאן בניקיון רב וגם האוכל היה טוב יותר מאשר בבתי־סוהר אחרים.

והנה יושב אני כאן. מחשבותי נתונות כולן לשמות ההיסטוריים הגדולים של אלה אשר ישבו כאן לפני, מכאן הוצאו רבים מהם אל עץ־התליה, והקירות אמנם סיפרו על כל זה למי שידע להסתכל ולהתבונן בהם. כן, משהתחלתי לעיין בכתובות שנחקקו בקירות יכולתי להבחין בכל מיני שמות, תאריכים ואיזה סימנים. והנה כתובת: יומי האחרון, ותאריך עם שם. בשעות הלילה היו קמות כאן לתחיה דמויות הגבורים. סמוך למאסרי ניהלתי בחוגים קורס על תולדות התנועה המהפכנית הפולנית, ביתר ייחוד — על “הפרוליטאריאט הראשון”, אשר נוסד (ב־1882) בידי לודוויג וארינסקי, הגדול שבמנהיגים הסוציאליסטים של פולין. היה זה הוא, שכרת ברית אחים עם ז’ילאבוֹב וספיה פֶרוֹבסקה מן ה“נארודנאיה וולה” הרוסית, בדבר מאבק משותף נגד העריצות הצארית. כאשר מנהיגי ה“פרוליטאריאט” נאסרו, הושיבו אותם כאן, בפאביליון העשירי. ארבעה מהם ניתלו. וארינסקי נידון למאסר עולם ב“קאטורגה”. לאחר שנים אחדות שישב כאן, הועבר למבצר שליסלבורג, שם הוציא את נשמתו. לאחר משפטם הבריחו המנהיגים מכתב־פרידה אל הסוציאליסטים: “לא לשכוח את המאבק של ה’פרוליטאריאט'”. ואכן הם לא נשכחו.

שוכב אני איפוא בלילה על מיטת־הברזל הצרה ומסביבי, בתא, מרחפים הלוחמים הגיבורים הגדולים.

באותו לילה לא יכולתי לעצום עין אפילו רגע אחד. כיצד אפשר לישון, כאשר מסביב מרחפים הצללים הקדושים? ואכן את הלילה ההוא לא שכחתי לעולם.¹⁸

למחרת היום שמעתי נקישה בקיר. קפצתי על רגלי, אולי רק נדמה היה לי? אך לא! לא היה זה חזיון־תעתועים באותה סביבה רבת מיסתורין. עד מהרה שומע אני, כי מקישים שוב. מה זה?

כן, כן, — זהו זה! זהו בסטוּז’בסקי!… זו לשונו.

בעת שהותי בשווייץ, כשלמדתי את הכתבים ה הסוציאליסטיים ואת תולדות המהפיכה, נתקלתי ב“אלף־בית” הבסטוז’בי".

לאחר פרוץ המהפיכה הרוסית הראשונה (1825, לאחר מלחמת נאפוליאון) הושיב הצאר הרוסי במיבצר פטרופאבלובסק את הקצינים האינטליגנטיים הצעירים ומנהיגי המרד. שם הם ניתלו. ביניהם היה מיכאיל בסטוז’ב הצעיר. בשבתו במאסר הוא מצא דרך לבוא בדברם עם חבריו בתאים השכנים: על־ידי נקישות בקיר. הוא יצר לשם כך שיטה מיוחדת. את עשרים וחמש האותיות של האלף־בית הרוסי חילק בצורה כזאת: בכל שורה הציג חמש אותיות, כך נוצרו חמש שורות שבכל אחת מהן חמש אותיות. הוא העמיד בדיוק אות מתחת לאות. באופן כזה נתקבלו עשרים וחמש תיבות שוות ועל־ידי כך קיבלה כל אות מיספר כפול משלה.¹⁹

לאחר נסיוני להשיב על נקישותיו הודיע לי שכני, שהוא מבין. הוא היה אינטליגנט צעיר, אנארכיסט.

מובן מאליו, שאלף־בית בסטוז’ב הוא שיטה מסובכת. נחוצה לשם כך סבלנות מיוחדת. אולם סבורני, כי התא הבודד בבית הסוהר הוא בית־הספר המשובח ביותר ללימוד הסבלנות. אין כאן מחסור בזמן, והתעסקות אחרת אין. אפשר איפוא להתאמן בלא הגבלה בפסיכולוגיה ששמה סבלנות.

הימים שעברו עלי ב“פאביליון העשירי” נמנים בחיי עם קאטיגוריה פסיכולוגית מיוחדת במינה. בהיותי חבוש בתאי הנורא לא הרגשתי כל שינאה לעריצים ולנוגשים. חשתי רק רגש של אהבה ודרך־ארץ כלפי אלה שנפלו במאבקם ובענותם. וגם רגש עמוק של הכרת־תודה, על שהחזיקו מעמד עד הסוף, שהם נתנו דוגמה ומופת, כיצד חייב אדם לנהוג בהיותו נתון במצב המסוכן ביותר. הם שימשו לכולנו מופת של גאון אנושי. ואכן כאשר יש מופתים כאלה, כאשר לתנועה האידיאית יש “אבות” כאלה, אי אפשר להיתפס לייאוש. האהבה היא שמגרשת את הייאוש. לישון בלילות לא יכולתי אפילו רגע אחד, ועל כן הייתי תשוש מאוד מבחינה גופנית, אולם מבחינה רעיונית, פסיכולוגית ורוחנית העמיק “הפאביליון העשירי” את אמונתי בנצחונו הסופי של האדם.

* * *

כתום שלוש יממות הוציאוני מן “הפאביליון העשירי” והעלוני שוב למרכבה המשוריינת של המשטרה. אך עזבנו את המיבצר והצצתי מבעד לצוהר הקטן, הכרתי מייד את הסביבה. היה זה הרובע היהודי של וארשה.

כאשר המרכבה נעצרה לרגע ומייד נפתח שער־־ברזל כבד, ידעתי שנכנסים אנו לבית־הכלא הנודע “פאביאק”. הוא נקרא כן, משום שמקומו היה ברחוב פאביה היהודי (הצד השני של בית־הסוהר יצא אף הוא לרחוב יהודי, רחוב דז’לנה).

לעומת “הפאביליון העשירי” יש כאן אגף מיוחד לנשים. ההפרדה בין שני הבניינים היתה על־ידי חומה בלבד. בית־הכלא לנשים נקרא “סרביה”, משום שבעת המלחמה הסרבית (1877) שימש הבניין כבית־חולים צבאי. לשני בתי־הכלא היתה הנהלה משותפת והם נחשבו לבית־כלא אחד. את שניהם הקיפה אותה “חומה אדומה” הנודעת, שעליה מוצבות היו סוכות קטנות של זקיפים מזויינים. שני בתי־הכלא קשורים היו עם שורה שלימה של בניינים, (בתי מלאכה שונים, מאפיה מיוחדת, בית־מרחץ וכיו"ב). שתי החצרות הגדולות נועדו לטיולי האסירים.

הרושם שעושים ה“פאביליון העשירי” וה“פאביאק” שונה לחלוטין זה מזה. בניין הפאביליון העשירי חבוי הרחק מעיני העולם, כאילו כדי עוד להעמיק את “המסתורין” ואת אימת המוות שהוא משרה: מכאן שוב לא תתחמק ויכול אתה ליטול פרידה מחייך עד כה: “היזהר! ורעד!” ואלו לגבי ה“פאביאק” וה“סרביה” כאילו ביקשה הממשלה שכל אנשי העיר יראו היטב את הכלא, למען ישמש אזהרה: “הנה, הבט, כל רגע עלול להיפתח שער־הברזל של בית הכלא ולבלוע גם אותך. יש בידינו לתפוס כל אחד מכם! אף אתה תוכל לחוש מייד את טעם החיים שבכאן!”

בתוך ה“פאביאק”

משהובאתי אל הפאביאק, הרגשתי מייד אווירה שונה מזו שבפאביליון העשירי, בית־הכלא הענקי נועד למאות רבות של אסירים, פוליטיים ופליליים, המצפים למשפטם. זהו מין “בית־סוהר לחקירה”, שבו חייבים התובעים הכלליים לנסח את כתב האשמה בשביל בית־המשפט.

הובאתי לכאן בשעות הערב, כאשר התאים כבר היו נעולים. במיסדרון שרר שקט מוחלט, אולם הפתעה ציפתה לי כאן. כאשר הובאתי אל התא הבודד, ניכנס יחד עם הסוהר אחד המהפכנים הנכבדים והמפורסמים ביותר, פליקס כהן. המהפכנים השיגו בבית סוהר זה, לאחר מאבק, את הזכות לבחור להם את נציגם, “הסטארוסטה”, אשר היתה לו הרשות לבוא במגע עם כל אסיר ולפנות אל הנהלת בית הסוהר בשמו של כל אסיר לחוד ואפילו בשם כולם יחד. היתה זו “זכות” ראשונה של שלטון עצמי, אשר השיגו המהפכנים הודות למאבקם. אם לא בהתהלכם חופשים בחיים שבחוץ, לפחות תהיה להם הזכות של בחירות חופשיות בעת שבתם כלואים בבית־הסוהר. המינהג היה שכל אימת שהגיע אסיר פוליטי חדש, היו הסוהרים מודיעים על כך ל“סטארוסטה”.

כהן קיבלנו בלבביות וקידמני ב“ברוך הבא” חברי, כחבר של “הקומונה החופשית שלנו”. הוא מסר לי על הסדר הנהוג כאן, שאל אם אינני רעב, משום שהיום לא תינתן כבר ארוחה, אבל תמיד היה עמו מלאי מזון בשביל האסירים החדשים.

פליקס כהן היה אחת הדמויות הנחמדות ביותר שנפגשתי עמן. ידעתי היטב את שמו ואת תולדותיו. בדרך ארץ רב התבוננתי בו ולחצתי את ידו. הוא נמנה עם אבות “התנועה הסוציאליסטית המהפכנית הפולנית”. מוצאו היה ממשפחה יהודית אינטליגנטית מתבוללת; עוד בשנות לימודיו באוניברסיטה, בעת ייסוד ה“פרוליטאריאט” (ב־1881), הקים בשווייץ את הוועד הראשון יחד עם מייסד התנועה לודויג וארינסקי. האירגון הזה זכה לברכתו הלבבית של קארל מארקס בכבודו ובעצמו. במשפט שהתקיים (ב־1886) לא הוצא בדרך נס גזר דין מוות על כהן, שלא כשאר ארבעת חבריו אשר ניתלו ב“פאביליון העשירי”. הוא נידון “רק” לקאטורגה לכל ימי חייו. עשרים שנה ישב במרתפי סיביר הרחוקים. רק אחרי החנינה של 1905 שוחרר. אך מייד הטיל עצמו מחדש לפעולה המהפכנית ונעשה חבר של הוועד המרכזי של “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית”. כעבור זמן קצר, כאשר הצאר ומשרתיו שוב נטלו את המושכות בידיהם, הוא נאסר שוב והנה עומד אני פנים אל פנים עמו. בעל זקן־שיבה, עיניים ידידותיות, כמעט צוחקות, שוחח עמי ושמח מאוד שיכולתי למסור לו דרישות שלום משווייץ, שבה התחיל בפעילותו. שהרי אני זה אך חזרתי משם.

“מה עתה פניהן של ז’נבה, ברן, ציריך? האוניברסיטאות, כמה סטודנטים לומדים שם עתה?” — שאלני בלבביות. החוויות משנות נעוריו חיו במעמקי נפשו, ושיחה על הימים ההם גרמה לו נחת־רוח גדולה. הוא היה מתבולל גמור, אבל לא הגן על ההתבוללות בתור שכזאת. בניגוד לרבים אחרים התייחס בסובלנות למפלגות הסוציאליסטיות היהודיות ולתביעותיהן הלאומיות.

עד מהרה סגרוני בתא הבודד: חמש פסיעות לאורך ושלוש פסיעות לרוחב. צוהר קטן החוצה, עם מגן פח עמוק. מיטת ברזל צרה ושרפרף־עץ קטן. ובכן זו דירתי, צריך איפוא איכשהו להסתדר כאן. קודם כל יש — סוף סוף! — די זמן להירהורים. מוזר הוא הרגש הראשון: אפשר לחיות כאן. אין צורך לרוץ, אין צורך בהסוואות, שהרי כאן הנני בטוח שלא יאסרוני.. גם “הם” אינם מסווים את עצמם. זהו משחק גלוי. לגבי פועל פשוט, הרי סגירתו בתא בודד היא בדרך כלל מהלומה קשה. אדם שרגיל בעבודה בלתי פוסקת אינו יודע מה לעשות בזמנו. כאן אין לו אפילו אל מי לפנות במלה. בשביל אדם אינטליגנטי הימים הראשונים הם בבחינת מנוחה מן ההתרוצצות המתמדת ויש לו גם פנאי לבחינה עצמית: איזו טעות עשה, ומה נכון או לא נכון בפרוגראמה הרעיונית, באיסטרטגיה הסוציאלית ובטאקטיקה המפלגתית. אולם לאחר שעוברים הימים הראשונים ואין שום ספרים לקריאה, נהפך התא הבודד לגזירה קשה. להיות מובדל מבני־אדם ומושלך לתוך כלוב גדור — לכך חייב לוחם רציני להיות מוכן. אולם להיות מורחק גם מספרים זוהי בבחינת מהלומה נוספת.

למרבה המזל, גילתה החברה ליזה מרץ רב. היא עיבדה “תוכנית איסטרטגית” מדוקדקת, כיצד לחוש לעזרתי. בינתיים נתוודעתי אל חברי לגורל.

עוד זכות גדולה היתה לנו ב“פאביאק”. השגגנו כאן רשות, לפיה יום יום יורשו האסירים הפוליטיים להתאסף באחד התאים, ואז היינו עורכים ויכוחים. בימי ישבה בפאביאק העילית של התנועה הסוציאליסטית בפולין. דווקא אז אסרו את כל הוועד המרכזי של הפ.פ.ס. ביניהם מי שהיה לימים שר החינוך בפולין, קסאוורי פראוּס, גבה קומה, בעל פנים אינטליגנטיים, רציני ואדיב. אולם בעת שיחה הוא היה תמיד שקוע במחשבותיו שלו. השני היה ד“ר פליקס זאקס, הוא אשר העלה בוועידת המפלגה הסוציאליסטית הפולנית את ההצעה להוציא את יוזף פילסודסקי מן המפלגה (בעוון פעולתו הטירוריסטית וחוסר המשמעת שלו.) זאקס היה רופא־ילדים. בבית־הסוהר היתה התנהגותו מוזרה ביותר. הוא השיג זכות אשר לא היתה לשום אסיר אחר: שבתאו ידלק האור בלילות. וכך היה יושב וקורא עד שעה שתיים, שלוש בלילה. לעומת זה לא היו מעירים אותו בשעות הבוקר כמו את האחרים, והיה מרבה לישון בשעות היום. כהן כבר דאג לכך, שאת מנות־המזון שלו יקבל זאקס בזמנים נוחים, למען לא יופרע באורח חייו. ב”קומונה האוטונומית" שלנו היתה לו אוטונומיה מיוחדת משלו. הוא היה אישיות רבת־עניין, חכם מאוד, שנון ואהב להתבדח ברוח טובה, לא רק על חשבון יריבים, כי אם גם על חברים וידידים.

הוא נמנה עם האגף השמאלי של הפ.פ.ס. ושנא מאוד את פילסודסקי. גם פילסודסקי במכתביו הפרטיים לא חס עליו. לאחר מלחמת העולם הראשונה שיתפנו פעולה במוסדות שונים.

ה“פאביאק” היה בו עוד צד אחד חיובי, ואפילו חשוב מאוד — היה זה מקום אידיאלי ממש ללימוד. כאן היה זמן למחשבה שקטה בתכלית, כאשר יושבים בתא בודד ומטיילים אנה ואנה אפשר להגות שוב ושוב בשאלות החיים, בטעמים של חיי האדם ותכליתם. נדמה לי שפילסודסקי, אשר ישב פעם בבית־הכלא הזה, אמר: “מיטב המחשבות הן אלה ההגויות תוך כדי טיול”. בקצב של כמה צעדים לאורך וכמה צעדים לרוחב, כאשר הדלת בעלת הצוהר הקטן נעולה, יש וחשים את החיים עמוק יותר מאשר בחופש. הזוטות היומיומיות, אשר תופסות כל כך הרבה זמן בחיים, נעלמות לחלוטין. יש זמן ומצב־רוח להעמיק בבעיות החיים. אכן, צדק היינריך היינה באומרו, כי “אהבת החופש היא פרח של בית־הסוהר ורק בבית־הסוהר חשים מה יקר הוא האוצר ששמו החופש. בבית־הכלא, כיוון שהוא כל כך אכזרי, כיוון שכתליו כל כך קרים, מתעדנות מחשבות האדם וגם רגשותיו”.

אך הטראגדיה היא, שיש אנשים, ואנשים בעלי־ערך (ודווקא תקופתנו היתה עשירה באנשים כאלה), שבצאתם מבית־הכלא שוכחים הרבה ממה שלמדו בין ארבעת הכתלים האפורים והקרים והם נהפכים לא לשונאי שיטת בית הכלא ורוח, אלא לשומרים חדשים של בתי־הכלא. לי על כל פנים נתנו בתי־הכלא הרבה מאד (חוץ ממקרה אחד, אשר עליו אדבר להלן). כאמור, היתה לי אז הזדמנות ללמוד, לקרוא ולהשתלם. בכך הרגשתי כבר אז, בבית הכלא הראשון שלי בפאביאק. אלמלא נאסרתי אז, הייתי נוסע מן הסתם שוב כעבור זמן קצר לחוץ לארץ, אל האוניברסיטה, שבה שהייתי לומד סמסטר, שומע הרצאותיהם של פרופיסורים על כלכלה, היסטוריה, ספרות וסוציולוגיה. אולם עד מהרה נוכחתי לדעת כי הסמסטר כאן, בבית־הכלא, הוא פורה ויעיל לאין ערוך מאשר מיטב האוניברסיטות האירופיות ושורת הספרים שקראתים כאן נחרתו בזכרוני לכל ימי חיי.

לי נתגלגלה כאן זכות מיוחדת. הסטודנטית הצעירה מן החוג שניהלתי, דאגה מאוד שאקבל כל מיני ספרים, שאהנה מנוחיות מרחיקת־לכת. ליזה היפה והחכמה עמדה בראש “המפעל הכספי” של אמי. יתר על כן, היא הגתה תוכנית שטנית מעשה־מרכבה לשחררני באמצעות הז’אנדארמריה הפוליטית במישרין. כשנכנסה פעם לבית־הכלא אמרה שהיא ארוסתי. היא ביקשה מקצין הז’אנדארמריה שיורשה לי, “מחמת מחלתי”, לקבל יום יום ארוחת־צהריים מן החוץ וכן קצת ספרים. היתה זו זכות מיוחדת והיא השיגה אותה באמצעות כווני־החן המעושים שלה. בשביל הקצין היה פלירט כזה בבחינת אטראקציה גדולה. ליזה הרחיקה לכת עד כדי כך בקוקטריה המסוכנת שלה, שפעם הזמינה את הז’אנדארם בעל הדרגה הגבוהה לנשף שערך חוג הסטודנטים שלנו לטובת האסירים (באורח רשמי דובר על עזרה לסטודנטים עניים). אפשר לשער את הרושם שנתרשמו החברים והחברות בראותם את ליזה בלוויית אותו הקצין. הם נידברו מייד עם ליזה, שלאחר כמה ריקודים מוטב לה שתלך עם הקצין לנשף־מסכות שנתקיים אותו ערב בווארשה. ליזה קיבלה רישיון ל“ראיון” מיוחד אתי. פעמים אחדות הגניבה גם כתבים שונים בתוך החבילות שהביאה לי.

* * *

בקרב האסירים הפוליטיים היה אז מינהג, שבמשך שעתיים בכל יום היו מנהלים בתאו של פליקס כהן ויכוחים פוליטיים. הוויכוחים התנהלו באווירה ידידותית וחברית נעימה. שהרי כולנו היינו — על אף כל ההבדלים המפלגתיים — מוקפים אותו אוייב עצמו. הדימאגוגיה, במידה שכבר פרצה אז לתוך שורותינו, צרמה במקום זה והיה לה כאן צליל מזוייף.

פליקס כהן, המנהל והראש שלנו, דאג לכך, שלכל מפלגה יהיה מרצה משלה, אשר יסביר את הפרוגראמה שלה. והיה מוסכם, שאיש לא יאמר “אנחנו, המהפכנים” או “אנחנו, סוציאליסטים” או “אנו, חברי מפלגה זאת וזאת”. מחמת זהירות היה כל מרצה אומר לא “המפלגה שלנו”, כי אם הוא טיפל באופן “אקאדמי” בשאלה: “במידה שאני יודע מן העתונות ומן הספרים, אומרת מפלגה זאת כך וכך והיא מבססת את דבריה כך וכך”.

היו לנו הרצאות על המפלגות השונות, אשר היו קיימות אז בפולין. בחלקי נפל הכבוד להרצות על המצע הציוני־הסוציאליסטי. היה זה בשבילי כבוד, שכן בפעם הראשונה דיברתי כאן בפני “הסמכות הסוציאל־פוליטית והתיאורטית הגבוהה ביותר”. בצ’נסטוחובה כבר דיברתי בעבר לפני קהל אלפים, אבל אלה היו פועלי בתי־החרושת. גם בברן כבר דיברתי על הפרוגראמה שלנו, אבל (אם כי היו גם שם מנהיגים פוליטיים ידועים), הקהל הרחב היה מורכב שם מסטודנטים. ואילו כאן בתא היה אמנם מספר אנשים מצומצם (כעשרים), אך כל אחד מהם לא זו בלבד שתפס עמדה רמה במפלגתו, אלא היה גם בעל שם מפורסם. ימים אחדים עסקתי בהכנות להרצאתי, חשבתי היטב על כל תיזה ותיזה. ניתן לשער, שהתחלתי בנימה מעוצבנת מעט, אך בהתבונני בפניהם הרציניים והמרוכזים של שומעי השתלטתי מהר על התרגשותי ופיתחתי את התיזות שלי בזו אחר זו. תיארתי תמונה של החיים החברתיים־הכלליים של היהודים, ציטטתי במידה שרק זכרתי, כמה מיספרים על המיבנה הבלתי־נורמאלי של הכלכלה היהודית ועל המיבנה המיוחד במינו של הפרוליטאריון היהודי. דיברתי על ההגירה ועל הטראגדיה שבה, על ההתפזרות והפיצול שלה, על המצב הקשה של “שיטות ההזעה” בארצות ההגירה ועל הצורך לרכז את ההגירה ואת ההתיישבות. אמרתי גלויות ששאלות רבות עדיין אינן ברורות גם לנו, ואולם — וזאת הדגשתי היטב וזאת היתה בעצם מטרתי העיקרית — הבעיות עם כל סבירותן עשויות היו בלי ספק לבוא על פתרונן בקלות רבה לאין ערוך, אילו היתה האינטליגנציה היהודית קושרת את גורלה עם מעמד הפועלים היהודי הנרדף והמשועבד שיעבוד כפול ומכופל. וכיצד — שאלתי — נראית היתה ההיסטוריה של תנועת השיחרור הרוסית והפולנית, אילו היו מוחקים מתוכה את התרומה הגדולה של מנהיגיה האצילים והמפורסמים. בהרכיני את ראשי בפניהם עוד הדגשתי בכך ביתר שאת את הטראגדיה של תנועת הפועלים היהודית. אלה היו התיזות שלי.

נדמה לי, שנימת הרצאתי עשתה רושם טוב ופליקס הדגיש את הדבר. בוויכוח תפסה את המקום המרכזי השאלה: “האמנם היהודים הם אומה?” רובם הכחישו זאת. אם היהודים יש בהם עדיין משום ייחוד, הרי זה ייעלם עד מהרה עם שיחרור הארץ, כאשר יוענקו להם אותן זכויות כמו לאחרים — טענו. הם יתפזרו ולא יהיו אנוסים לחיות במצוקה מרוכזת כמו עד כה. גם ההגירה תיעלם או תצטמצם עד למינימום, כמו אצל עמים אחרים. המסקנה שלהם היתה, שהנוער היהודי והאינטליגנציה היהודית חייבים להרוס במהירות האפשרית את המחיצות המפרידות בין יהודים ללא־יהודים. הדבר יהיה לא רק לטובת התרבות, אלא גם לטובת היהודים, החייבים להיגמל מן “האמונות הטפלות” שלהם.

הקושי שלי היה בכך, שיריבי בוויכוח היו בני־סמכא בעלי שיעור־קומה. וכיוון שאחדים מהם היו יהודים, היו דעותיהם נשמעות כמוסמכות ביותר. אולם אני הדגשתי בתוקף את הדעה (ומזה לא רציתי לסגת בשום אופן), שלכל אומה יש זכות הגדרה עצמית. ואם חלק של העם היהודי רוצה להתבולל, או אפילו אינו רואה את עצמו כיהודים, הרי זה עניינם האינדיבידואלי של אותם מתבוללים, ויהיה מספר גדול ככל שיהיה. אולם אין הם יכולים בשום אופן להכחיש את העובדה היסודית שרובם הגדול של היהודים רואים את עצמם כאומה ושואפים לנורמאליזציה של חייהם. בנקודה אחת הייתי במצב נוח מאוד. בעת ההרצאות הקודמות התנהל ויכוח בין שני הזרמים בפולין: הסוציאל־דמוקראטים והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית. הרוב לא רצה אפילו לשמוע דעה המטילה ספק בכך, שהשאלה הלאומית הפולנית חייבת למצוא את פתרונה קודם כל על־ידי מעמד הפועלים הפולני, אשר גם לו צריכה להינתן הזכות להקים לעצמו מדינה בלתי תלויה. מדוע — טענתי — רוצים איפוא ליטול את הזכות האלמנטארית הזאת רק מן היהודים? ולו גם אצל אותו חלק מקרב העם היהודי שלא התבולל, אצל ההמונים הרחבים ואצל חלק מן האינטלגנציה היהודית שאינם רוצים להתבולל?

ההתקפות הקשות ביותר נגדי באו דווקא מצד היהודים. אם כי היה לי הרושם, שבפרט זה הם מתגוננים. גם הפולנים ירו בי חצים, אבל לא כל כך חדים כמו אלה שבאו מצד היהודים. עם כמה מן המתווכחים נפגשתי כעבור שנים, לאחר המהפיכה, בעת שתפסו מקום נכבד (אחדים אפילו מקום בהנהגה) בחיים החברתיים. באהבה ובסנטימנט נזכרו ב“וויכוחים של הפאביאק”. הם שוב הגדירו את השקפותי כ“חוויות רומאנטיות”. ואולם לי היה אז יסוד איתן עוד יותר להוכיח להם, כמה אוטופיים ובלתי נכונים היו רעיונותיהם בדבר ההתבוללות.

חיי הפאביאק לא היו קלים כל עיקר, והיו כרוכים בייסורים גדולים. על כל דבר פעוט — וחיי בית־הכלא מורכבים מאלפי זוטות — נחוץ היה להיאבק קשות. וכאן היו ה“צדדים” פחות שווים מאשר בחיי החופש.

צרה צרורה ברוסיה הצארית היו גם “הגירושים האדמיניסטראטיביים” ו“העונשים האדמיניסטראטיביים”. נגד רוב האסירים היו עורכים משפטים פוליטיים ואת “האשמים” היו מענישים לפי החוק הפלילי. עוד לאחר 1905 הוסיפה הממשלה להשתמש ביד רחבה ב“עונשים האדמיניסטראטיביים”. כאשר לא היו נגד איזה אסיר הוכחות ממשיות או בטוחות, היה המימשל מטיל עליו עונש אדמיניסטראטיבי (ללא כל משפט!). ב“פאביאק” קרה מקרה אופייני. יחד אתנו ישב הסופר הפולני החופשי גוסטאב דאנילבסקי, ערכו לו משפט, ובית המשפט שיחררו. אולם המינהל סירב לשחררו מבית הכלא. דאנילבסקי היה אדם בעל מיבנה גוף חלוש. הכול שמחו כאשר בית המשפט פסק לשחררו. אולם למחרת היום שוב מצאנוהו בבית הכלא ואז השמענו מחאה חריפה. תבענו את שיחרורו המיידי. את ההחלטה הזאת מסר פליקס כהן למינהל. אך הדבר לא הועיל.

אז החלטנו פה אחד על הגשת אולטימאטום לממשלה. בבית־הכלא פירושו של אולטימאטום יכול להיות רק אחד: שביתת רעב. לממשלה ניתנה ארכה של עשרים וארבע שעות. וכאשר דאנילבסקי נשאר בבית־הסוהר פתחנו בשביתת רעב. שבתו כל האסירים הפוליטיים ואיש מהם לא הפר את הסולידאריות.

עברו יום, יומיים, ללא כל תוצאות. מובן מאליו שכולם נחלשו. עם זאת התייחסו אחדים לכל העניין בחיוך ובאירוניה. ד"ר זאקס אפילו הוכיח שמבחינה רפואית טוב לו לאדם לא לאכול מזמן לזמן. הערכנו מאוד את ידיעותיו הרפואיות, אבל מבשרנו חזינו משהו אחר לגמרי. אכזרי במיוחד היה הדבר, שחזר ונישנה כל יום שלוש פעמים: בבוקר — לארוחת הבוקר, בשעה אחת עשרה לארוחת הצהרים ובשעה חמש לארוחת הערב היו הסוהרים פותחים בחבטה את התאים הנעולים ומודיעים בקול רם: “תה, דיסה, לחם, ארוחת צהרים!” ואותה שעה היו שני אסירים פליליים מעמידים ליד הדלת דוד גדול עם מרק חם (לעתים קרובות מרק כרוב), יחד עם ההבל היה פורץ לתא ריח חריף שחדר לתוך קיבותינו המורעבות. ריח זה היה מרגיז ביותר. לא הועילו לנו בקשותינו בכל בוקר, שלא יביאו לנו את ארוחות הצהרים והערב. שלוש פעמים ביום היתה הדלת נפתחת בקביעות והאוכל שהובא היה מגרה את תאבוננו. ביום הרביעי לשביתת הרעב כבר היינו רובנו שרועים על המיטות. הוויכוחים נפסקו. אפילו האסירים הפליליים היו שרויים כבר במרה שחורה. בעיר נודע דבר השביתה וכהן דרש שהתובע הכללי יבוא לבקרנו, משהגיע, הודיע לו כהן שעוד נחריף את המאבק, שיצטרפו אלינו גם ההמונים הרחבים בחוץ והם יפגינו על־ידי הכרזת שביתות. הדבר לא הועיל וגם הלילה הבא עבר עלינו כשאנו רעבים ותשושים. רק ביום החמישי אחר הצהריים הודיע לנו התובע שדאנילבסקי ייצא לחופשי.

השימחה היתה רבה. היתה לנו הזכות לחוג את נצחונה של הגאווה המהפכנית, והרי זוהי ההרגשה הפנימית העזה ביותר של לוחם. אולם לא מייד שבענו נחת מן האכילה, שכן ד"ר זאקס שמר בקפדנות רפואית לבל נאכל הכול, אלא רק מאכלים מסויימים ובמנות זעומות. רק כעבור יומיים שוב חזר על מכונו אורח החיים “התקין” של בית־הכלא. אפילו האסירים הפליליים וכמה מן הסוהרים ברכונו על “הנצחון”.

בינתיים עלה בידי אמי וליזה באמצעות “ההתערבות הכספית”, שלא ייערך נגדי משפט. אבל הן לא יכלו להשיג שישחררוני מייד. בוקר אחד הודיע לי מנהל בית־הכלא שאארוז את חפצי, וכי עומדים להעבירני למיבצר הווארשאי. לחצתי בלבביות את ידיהם של הנשארים. עלי לומר, שנפרדתי מהם ברגש של עצבות מסויימת. ידעתי שאווירה טובה יותר מאשר ב“פאביאק” לא תהיה לי שם ולא היה ספק בלבי שמקפח אני כאן חברה מעניינת. לא ידעתי, שכעבור עשרים שנה שוב אזכה להיכלא בבית הסוהר הזה.

* * *

כאמור, העבירוני אל המיבצר הווארשאי. לפי שיטת הבניה של המיבצרים במאה התשע־עשרה, היתה שם שורה שלימה של ביצורים ובניינים. הושיבוני ב“מצודת אלכסייב”, המיבצר הווארשאי גופא היה סמל לשיעבודה של פולין בידי השלטון הרוסי. הוא הוקם לאחר חיסול המרד הפולני (1831) וחיסול עצמאותה של פולין הקונגרסאית, כאשר השתלטה הריאקציה החשוכה. במצב הצבאי ששרר עתה בפולין ולנוכח המאסרים ההמוניים שנערכו בעקבותיו, היו מובאים לכאן יום יום קבוצות גדולות של אסירים וחשודים: אנשים ללא דרכונים, פושעים פליליים וסתם חשודים, שנכלאו יחד עם האסירים הפוליטיים, אשר המשטרה היתה אוסרת אותם על סמך צווים אדמיניסטראטיביים גרידא. קשה לתאר את הצפיפות והזוהמה ששררו בכלא זה. מבחינה מסויימת זה לא היה בית־סוהר כל עיקר, כי אם מחנה שבו שלט הצבא. השלטון המקומי לא התעניין כלל באסירים הבודדים. בשבילו די היה שבמיבצר יושב מיספר כזה וכזה של אסירים. הדבר הגרוע ביותר היה, שלא היה כאן משטר מסודר. יום יום היה בא גדוד צבאי אחר, כדי לשמור עלינו ומכאן שכל יום שרר משטר אחר. היו גדודים ובהם חיילים וקצינים שכבר הספיקו לקלוט מנה הגונה של תעמולה מהפכנית ובחלקם אפילו הם עצמם היו מהפכנים. ביום שהשמירה היתה בידי גדוד כזה, היה היחס אלינו ליבראלי, ואילו בימים אחרים היה היחס אכזרי. באכזריות ובגסות מיוחדת הצטיין “הגדוד הווֹלינאי”. הקסרקטין שלהם נמצא במרכזה של וארשה היהודית (ברחוב פשייאזד, לא הרחק מרחוב נאלבקי והיהודים שהיו עוברים לידו “נהנו” מהשתוללותם של החיילים הללו). במיבצר ניתנה להם יד חופשית לגילוי הסאדיזם והאנטישמיות שלהם. ואולם עוד יותר גרוע היה כאשר שמירה היתה בידי הקוזאקים. כשהיו מופיעים הקוזאקים, כבר היה ידוע שזה יהיה יום של התעללות באסירים הפוליטיים, ולא אחד מאתנו היה סופג מהלומה בכת של רובה או בפרגול. גם אני ספגתי פעם מהלומה חזקה ברובה בברכי. פעמיים בשבוע היה מותר לקבל חבילות עם דברי מזון מן החוץ.

האסירים “הפוליטיים” שאפו להתרכז בפינה משלהם, כדי לנהל שיחות משותפות. כאשר נמצאה האפשרות הקטנה ביותר לכך, היו גם שרים קצת. עוד לפני בואי נוצר שם שיר מפורסם. מעין “הימנון אלכסייב”, אשר שיקף היטב את הילכי־הרוח ואת הפסיכולוגיה של המקום.

אני יושבים במצודת אלכסייב / אוכלים גריסים ותפודים, גריסים ותפודים.

"ואם תפקודך מחלה / יתן לך הרופא כינין או שמן־קיק.

"אנו יושבים במצודת אלכסייב / מעלינו שמש נאה זורחת,

"וגם לנו התקווה תזרח, / כי לכול יבוא הקץ בעולם הזה.

"ויהיה גורלנו כך או אחרת — / את הצאר תטאטא הסערה

“או שאותנו יעלו לתליה”.

לאחר זמן מה הועברתי לנובו־גיאורגיאֶבסק (בפולין נקראה המקום מודלין), ליד העיירה היהודית נובידבור, על הנהרות בוג וויסלה. לאחר מיצעדו לרוסיה בנה כאן נאפוליאון מיבצר גדול, אשר לאחר מכן קיבלוהו הרוסים לידיהם. עתה השתמשו בו גם לכליאת אסירים אדמיניסטראטיביים.

כאן היו התנאים טובים לאין ערוך מאשר במיבצר הווארשאי. קודם כל משום כך, שהגדודים הצבאיים לא התחלפו כאן. במיבצר חנה גדוד צבאי קבוע. החיילים הרגישו עצמם לרוב כמו “איכרים במדים”, על כל הפרימיטיביות והתמימות שבהם. התאים היו כאן במצב טוב בהרבה מאשר בווארשה. הם היו בבית בנוי היטב, אשר תחילה נועד לשיכון הצבא. בקומה הראשונה, שבה היו רוב התאים, היו מיטות־עץ טובות ונתנו לנו מזרוני קש. בכל תא ישבו כעשרים איש והיינו שומרים בהקפדה על הסדר ועל הניקיון. גם האוכל היה יותר טוב, משום שהיינו מקבלים אותן המנות שניתנו לאנשי הצבא. פעם בשבוע מותר היה לקבל חבילות מידידים, חברים וקרובים, ואלה דאגו היטב, שהמשלוח יגיע אלינו בדייקנות. כאן אירגנו את “האוניברסיטה” שלנו, הקימונו קבוצת מרצים, אשר חילקו ביניהם את נושאי ההרצאה והשיעורים. בניגוד לבית־הכלא “פאביאק”, הגענו לכלל הסכם שעל נושאים מפלגתיים לא ידברו כאן. ב“פאביאק” ישבה העילית המהפכנית, אולם מיספר האסירים האלה לא היה רב. לעומת זאת ההרצאה והשיעורים כאן היו מתנהלים בחוג רחב יותר.

למעשה לא הפריע השלטון שמרצה מתא אחד יורשה להיכנס למשך שתיים שלוש שעות ביום לתא אחר. אולם כדי להבטיח את עצמנו מפני ביקורת פתאומית, היינו מעבירים חבר אחד מן התא שבו התנהלה ההרצאה לתא שממנו יצא המרצה, כדי שמיספר האסירים בכל תא יהיה תמיד שווה. ההרצאות נערכו על נושאים שונים: מדעי הטבע, היסטוריה, כלכלה וספרות. אני הרציתי על תולדות מערב אירופה. ספק אם פרופיסורים באוניברסיטאות מפורסמות ביותר זוכים לשומעים טובים יותר. הקהל כאן לא זו בלבד שהקשיב בייתר ריכוז, אלא הורגש ממש, כמה היו השומעים תאבים לדעת. הפועלים מקרב האסירים הציגו שאלות, אשר מהן אפשר היה להיווכח מה רבה היתה האינטליגנציה של רבים מהם, אפילו של אלה שהיו בוּרים ולא ידעו קרוא וכתוב. הם היו תלמידים מצויינים של בית־הספר ששמו “חיים”. הקהל התייחס אל המרצים בדרך־ארץ ובהכרת טובה אמיתית. וכולם ביחד התלכדו עד מהרה לחברה סולידארית. לא אחת קרה, שכאשר שוחרר מישהו, הוא הצטער שעליו לעזוב את הכלא. יש להניח שלא אחד מן השומעים הללו נעשה לימים אדם בעל מחשבה עצמאית ואולי אפילו נהפך לתעמלן.

במודלין ישבו גם כמה וכמה חברי מפלגתנו. אחד מהם הכרתי היטב. היה זה התעמלן הווארשאי הצעיר והאינטליגנטי, אשר בא במיוחד לצ’נסטוחובה לשם עבודה מפלגתית, יוסף רבינוביץ‘. בצ’נסטוחובה ניתן לו השם "יוסף מס’ 2" (שכן יוסף מס' 1 הייתי אנוכי). הוא עבד בבית־מרקחת והתכוון להתמחות במקצוע זה. זוכר אני היטב גם חבר־מפלגה אחד מלודז‘, חיים, פועל אריגה, שגילה עניין רב בבעיות העולמיות הגדולות. תמיד היה מציג שאלות מעניינות ושמח שלאחר שיחרורו יוכל להפיץ את הדעת שרכש כאן בקרב האורגים של לודז’.

* * *

בעת שבתי במודלין חליתי. הייתי תשוש מן הנדודים הרבים מבית־כלא אחד למשנהו. הרגשתי שמיום ליום הנני נחלש והולך. הרופא, כרגיל אצלם, נתן לי כינין. אולם חומי לא ירד. לא רק אני, כי אם גם חברי לבית־הסוהר היו בטוחים, שחומי מבשר רעות. הרופא הצבאי בדק אותי פעם נוספת והשכיבני במיטה טובה בחדר מבודד. הדבר נודע לחברים בווארשה והם עשו את כל המאמצים לשחררני, הם דרשו שרופא אזרחי יבדוק אותי ויאשר שהמחלה איננה מבויימת. ואכן כך היה. נשלח אלי רופא והוא קבע שיש חשש לטיפוס. השלטונות חתמו על שיחרורי. וכאן עמדתי לפני דילמה קשה. חומי היה למעלה משלושים ותשע מעלות. הרופא קבע שעלי להיזהר מאוד. הדבר הטוב ביותר היה אולי להיכנס לבית־החולים שבתוך המיבצר, ולאחר שמצבי ישתפר, לצאת משם לאיזה מקום אחר. אך הצמאון לחופש והחשש שמחלתי עלולה להימשך כאן זמן רב, וכן הרתיעה מן השהיה הממושכת בבית־החולים של בית־הסוהר — כל אלה עוררוני להסתכן: על אף החום הגבוה מוטב לי לקום ולצאת לחופש מייד. היתה זו החלטה קשה, ועלי לומר שהייתי נרגש מן האהדה שגילו כלפי האסירים. הם עצמם דנו בדבר והגיעו לכלל החלטה שמוטב לי לצאת מייד מאשר להישאר בבית־החולים. השאלה הגיעה כמעט להצבעה דמוקראטית. החלטתי לסכן את בריאותי כדי להציל את חירותי במהירות האפשרית.

יום צאתי מבית־הכלא היה היום, שבו היו מגיעות מדי שבוע החבילות מווארשה. ואכן אחיו הצעיר של חבר המפלגה יוסף רבינוביץ' הוא שהביא את החבילה. כאשר נודע לו, שאני יוצא לחופשי הוא חזר מהר לווארשה ורץ ישר אל אחותי כדי לבשר לה את הבשורה הטובה. אותו צעיר נתפרסם לימים כצייר הרמן רבינוביץ', שהתיידדתי עמו אז והידידות נמשכה ימים רבים. הוא ניספה בגיטו וארשה יחד עם הרבה ציירים ופסלים יהודים אחרים.

פרק שלישי: לאחר השחרור – ושוב צו מאסר    🔗

בבואי לווארשה הייתי חלש מכדי לנסוע מייד לצ’נסטוחובה להתרפא ולנוח. אחותי הצעירה התגוררה בווארשה והישר מן הרכבת נסעתי אליה. היתה זו החלטה אינסטינקטיבית נכונה, כי מי יודע, אם מחלתי לא היתה מחמירה אילו המשכתי בנסיעה. האחות והגיס שמחו כמובן, מאוד, שהנני חפשי, והם עשו הכל ברוב אהבה למען אחזור לאיתני. שכבתי אצלם שבועות אחדים והם דאגו שיינתנו לי התנאים הנוחים ביותר. בביתם הכרתי את שמעון אשכנזי, ההיסטוריון הפולני המפורסם, שהתמחה במיוחד במאבקי החירות הפולניים. הוא היה הסמכות הגדולה ביותר בשאלות היחסים שבין נאפוליאון לפולין. גיסי, ליאון הרצברג, אדם נפלא ואציל־נפש, היה בן־דוד של אשכנזי וידידו הקרוב. עוד יותר מאשר שמעון אשכנזי עצמו, היה הרצברג מתבולל פולני גמור. הוא קיבל חינוך פולני, לא ידע לא יידיש ולא עברית והיה בכלל רחוק מאוד מן החיים הלאומיים היהודיים. אולם כאדם הומאני ורגיש, היה תומך ברצון בכל מיני מוסדות יהודיים וגם עזר אישית ליהודים רבים.

כאשר הרצברג הודיע לאשכנזי, שהנני שוכב חולה בביתו לאחר שהותי בבתי־הסוהר, וסיפר לו על השקפותי, גילה אשכנזי התעניינות וביקש לבוא לבקרני, אך אחותי וגיסי השתדלו שמחמת חולשתי לא יבואו מבקרים רבים, ובייחוד לבל יבואו חברי מפלגתי, שעלולים היו לסכן אותי שוב. אולם לגבי אשכנזי נהגו באופן יוצא מן הכלל. אחותי התנתה רק זאת, שיבוא כעבור ימים אחדים, לאחר שאתאושש קצת יותר.

בינתיים השתמשתי בספרייתו של הרצברג. כאן מצאתי גם את ספריו של אשכנזי אשר הקדישם לגיסי. קראתים בלהיטות רבה, שכן תאמו את הילכי־הרוח שהייתי שרוי בהם אז. קודם כל קראתי את שלושת הכרכים שלו “נאפוליאון בפולין”. נאפוליאון עניין אותי מאז ומתמיד. הרי הוא תיכנן את שיחרורה של פולין מעוּלה של רוסיה, והיה הגיבור האהוב של החברה הפולנית — הוא ומאריה ואלבסקה היפהפיה, שנאפוליאון התאהב בה. בין השניים התרקם הרומאן המפורסם שנכתב עליו הרבה. אשכנזי חקר באופן יסודי מאוד את כל התקופה הנאפוליאונית ופירסם עליה חיבור היסטורי גדול.

ועוד יותר מזה עניין אותי ספרו השני של אשכנזי, “ואלרי לוּקאשינסקי”. זהו גיבור בלתי רגיל, ואשכנזי היה הראשון אשר תיאר את הטראגדיה שלו. גורלו של לוקאשינסקי אין לו אח ודוגמה בכל ההיסטוריה העולמית. הוא היה קצין פולני צעיר, אהובם של הקצינים האינטליגנטים, ואפילו של קונסטאנטין (שאחיו נתמנה אחר כך לצאר אלכסנדר הראשון), שהיה הנציב העליון של פולין. לוקאשינסקי היה דמוקראט עד עומק נפשו, אתיאיסט, ויחד עם הקצינים האינטליגנטים הרוסיים (“הדיקאבריסטים”) חלם על החירות, הן בפולין והן ברוסיה. בהשפעת הפילוסופיה של ווֹלטר הם ייסדו ברוח הימים ההם “לוז’ה של אתיאיסטים”. התוכנית היתה, שכאשר ברוסיה תפרוץ ההתקוממות, ידאגו הקצינים הפולנים לכך, שמפולין לא יישלח צבא לדיכוי לוחמי החירות. האידיאה של לוקאשינסקי היתה: חופש ושיוויון בלבד אינם מספיקים. לזאת יש עוד להוסיף עצמאות לאומית מדינית. הוא כינה את עצמו בשם מושאל אופייני: “ליקוֹרק”, הלוחם והריפורמאטור האתונאי. בשנת 1822 הוא נאסר ונשפט לתשע שנות קאטורגה. הקצין הבכיר בין השלושים ושש נכלא אז במיבצר שליסלבורג. כאשר אלכסנדר הומלך לצאר של האימפריה הרוסית, הוא התנקם במיוחד בלוּקאשינסקי: פקד להחזיקו במרתף מתחת לאדמה וציווה לבל יעז איש לפנות אליו אף במלה אחת. כתום תקופת מאסרו “האריכו” לו את המאסר והוא נשאר כל השנים מבודד לגמרי מן העולם. רק שלושה ז’אנדארמים היו מביאים לו משהו לאכול, אך לא היו מדברים אליו אף מלה אחת. שלושים שנה ישב לוקאשינסקי מבודד במרתפו עד שפעם התעניין בגורלו מפקד המיבצר. אך נאמר לו, לאותו מפקד, שהדבר נעשה בפקודת הצאר — וכי אין לשנות ממצב זה גם להבא. כאשר לוקאשינסקי חלה, ניתן לו בפעם הראשונה (לאחר שלושים שנה!) לצאת לשעה קלה לטיול בחצר. בדיוק באותם ימים ישב שם כלוא גם האנארכיסט מיכאיל באקונין, והוא החליף עמו בחצר כמה מלים. לוקאשינסקי נשאר כלוא במבצר עד למותו. הוא מת לאחר שישב בקאטורגה ארבעים ושש שנים! זהו השיא הטראגי ביותר של לוחם באיזו ארץ שהיא. אילו היו מנכים מחייו של לוקאשינסקי את שנות חייו הראשונות (עד גיל שמונה עשרה), היה יוצא שמתוך שישים וארבע שנותיו הנותרות היה במשך ארבעים ושש שנים סגור מאחורי החומה בתוך המרתף האפל של הקאטורגה. סמוך למותו, כאשר היה כבר עיוור למחצה, כתב במכתבו אל מפקד המיבצר: “היכן אנוכי? מה אני? בודד וזר כמו אותו יהודי אגדי, הנודד הנצחי, ללא בית, ללא מולדת. מה חשובות לי פטרבורג, פאריס ולונדון, העולם כולו, אם איני יכול למצוא לי מולדת?”

הדמות הטראגית הזאת גרמה לי זעזוע נורא. ומצב־רוחי עוד נתעגם עלי ביתר שאת, מאחר שעלי עצמי עברו אך עתה כמה בתי־כלא וידעתי יפה את טעם החיים שבהם.

כאשר כעבור ימים אחדים בא אלי אשכנזי, הוא אמר לי שהשקפותי האידיאולוגיות מעניינות אותו. את הציונות הכיר במקצת, אף ידע משהו מן הספרות היהודית (מן התרגומים לרוסית, פולנית או גרמנית), אך לא ידע שאפשר לקשור את האידיאה של מדינה יהודית עם מאבק מהפכני למען עצמאותה הלאומית של פולין. “כיצד אתה קושר את זה ביחד?” שאלני.

התפתחה בינינו שיחה ארוכה ומעניינת. אך כאן התערבה אחותי וביקשה שנפסיק את השיחה, שכן עלול הדבר לפגוע בבריאותי. אשכנזי בא שוב למחרת היום וגם ביום שלאחר מכן והמשכנו בשיחותינו רבות העניין — על שני נושאים. אותי עיניין מאוד אשכנזי ההיסטוריון, ושמעון אשכנזי — איש הרוח היהודי הגדול. הוא היה גם איש־שיחה מצוין. לא כוס אחת של תה וקפה שתינו ביחד. הוא סיפר לי, שאביו וי.ל. פרץ היו ידידים קרובים (דומני שגם האשכנזים מוצאם מזאמושץ'). גישתו של שמעון אשכנזי לשאלת היהודים היתה מיוחדת במינה. הוא לא האמין שהיהודים יכולים להתבולל ברוסיה. היה משוכנע שהכמרים הפראבוסלאביים בראשותו של פוביידאנוסצב, ה“תובע העליון־האינקביזיטור”, לא יחדלו מליבוי קנאותם של ההמונים חסרי־הדעת, ושהשינאה ליהודים תגדל עוד בייתר שאת. רוסיה (חוץ ממיספר מועט של אינטליגנציה) נמנית עם החלק המסוכן ביותר של אסיה. לעומת זאת שונה המצב בפולין. בפולין חיים היהודים מזה מאות שנים, הם מילאו וממלאים תפקידים חיוניים ומועילים; פולין — זהו המערב, ומערב משמעו — תרבות וחופש. היהודים יתבוללו כאן במרוצת הזמן, אבל אין זה אומר, שתיעלם לגמרי ייחודיותם. משהו יהודי מקורי יישאר בהם תמיד. אבל כל זה יקרה לאחר שפולין תינתק מרוסיה ותשחרר בה סובלנות דמוקראטית אמיתית.

אירע במקרה, שדווקא אז באו אלי שני חברים להיפרד ממני לפני הגירתם לאמריקה. אמרתי אל אשכנזי: “האמנם צריכים היהודים לנדוד תמיד? האמנם חייבים הם להימנות לעולם ועד עם אותה הקאטיגוריה הטראגית שתיאר לוקאשינסקי במכתבו? האמנם חייבים היהודים להיות נודדים ניצחיים? האם לא היה זה ההישג ההיסטורי והמוסרי הגדול ביותר אילו זכו היהודים סוף סוף במולדת משלהם, לבל יהיו נודדים עוד ושיוכלו לחיות חיי חופש בארצם — מתוך סובלנות כלפי עמים אחרים?”

“כלום דבר זה הוא בגדר האפשר? האמנם מאמין אתה בכך? על כל פנים אני מאחל לך הצלחה אישית וציבורית בחיים,” — אמר אשכנזי ולחץ את ידי בלבביות. והוא הוסיף עוד: “אני מקווה שעוד נתראה. הבה נעבוד למען העתיד. כפי הבנתו של כל אחד מאתנו”.

ואכן כעבור שנים נפגשנו, אולם בתנאים שונים בתכלית, לאחר המהפיכה הרוסית והפולנית. שמעון אשכנזי נתמנה על־ידי השלטון בווארשה כנציגה של פולין ב“חבר הלאומים”. היתה זו אז אחת המישרות הממלכתיות הרמות ביותר של פולין העצמאית. מסביב למינוי זה התחולל בווארשה מאבק חריף מאוד.

* * *

כשחזרתי לצ’נסטוחובה כתום שבועות אחדים, מצאתי שם מצב שונה בכול. פחות משלוש שנים חלפו מאז יצאתי משם. והנה נראה עתה בעיני הכול שונה משהיה.

אמנם נכון, פעמוני הכנסיות המשיכו בצילצוליהם הקולניים כמקודם. צופרי בתי־החרושת קראו בבוקר ולפנות־ערב את הפועלים לעבודה כמו בימים משכבר, אבל האנשים נשתנו לגמרי. אמנם עוד הוסיפו לטייל בשדרות הרחבות. אולם כאשר אני אומר “הכל נשתנה”, הריני מתכוון קודם כל לאבאנגארד המהפכני, לפועלים הסוציאליסטים ולאינטליגנציה הראדיקאלית הצעירה. הקהל הרחב עדיין זכר היטב את “ימי אוקטובר”, אבל רבים תמהו אם לא היה כל זה בבחינת אפיזודה חולפת, אשר נתחוללה כאילו במפתיע. המהפיכה היתה במורד. הירידה הורגשה בכול, ואיש לא היה בטוח מה יביא עמו המחר.

שונה היה מצבן הפסיכולוגי של הקבוצות המאורגנות. הנילווים ברחו להם ונותרו לרוב אנשים מחושלי אופי. במשך השנתיים־שלוש השנים הם התפתחו מאוד ועלה שיעור קומתם.

כאשר בראשית 1905 יצאתי מצ’נסטוחובה, כבר תפס סניף המפלגה בעיר מקום נכבד בחיים הפועליים ובחיים היהודיים הכלליים. היו לנו קבוצות בבתי־החרושת ובכל המקצועות. אולם כל הפעולות שנעשו היו בלתי ליגאליות. קבוצות התעמלנים נמנו עם מיטב הפועלים בעלי ההכרה ועם האינטליגנטים הצעירים. באוקטובר 1905 עברה הסערה המהפכנית על צ’נסטוחובה בכוח סטיכי מיוחד והמונים גדולים הצטרפו לתנועה או אהדו אותה. המפלגה גדלה מאוד. הישגים אלה היו במידה רבה פועל־ידם של החלוצים הצעירים הראשונים, בפרט של אהרון סינגאלובסקי. האדם הצעיר הזה ממש פרח והתפתח בימי אוקטובר המהפכניים. המהפכה הלהיבה אותו ופיתחה בו כשרון נואם בלתי רגיל. לאסיפות היו באים הרבה אלפים, אשר שמעו אז בפעם הראשונה את הבשורה על חיים טובים יותר. המפלגה ומנהיגיה הצעירים נעשו לבעליה האמיתיים של העיר.

אולם כאשר השתררה הריאקציה, יצא סינגאלובסקי לברלין. הממשלה החניקה את כל הנסיונות האירגוניים והרסה את העמדות שנוצרו כבר. גרועה ביותר היתה האכזבה והפסימיות שהשתלטו בקרב ההמונים הרחבים, אשר זה אך התעוררו ממצבם הפרימיטיבי.

עתה משהגעתי לעיר, שמתי לי למטרה לארגן מחדש את כל העבודה, ולהעמידה על יסודות חדשים. אלה שנותרו היו אנשים בעלי אופי. במשך השנתיים־שלוש השנים הם התפתחו, הם ראו את המהפיכה וחשו, שהיא היתה גם פרי מעלליהם ומסירותם. הם גם חשו את מהלומותיה של הריאקציה. רבים מהם נאסרו והוגלו לסיביר. אחדים אנוסים היו להימלט לחוץ־לארץ, וכמה לוחמים שילמו אף בחייהם בעד הניצחון הראשון. עתה היה צורך לשמור על זהירות כפולה ומכופלת. בסיס הפעילות התרחב, אולם גם הסכנה גדלה. הלוחמים שנותרו הרגישו בנפשם את הניצוץ החלוצי.

בעונג רב הסתכלתי בתלמידי הצעירים, מה בגרו ונעשו עצמאיים ובשלים יותר! ברבים מהם חשתי מה צדק מאקסים גורקי באומרו: “האדם — זה מצלצל צילצול גאה כל כך!” הם הרגישו שגם אני בגרתי: הייתי שם, בשווייץ האגדית; נפגשתי ודיברתי עם המנהיגים המהפכנים הרוסיים והפולניים הנודעים לתהילה, ראיתי את העולם המערבי החופשי ואת מנהיגיו; נתוודעתי אל בתי־הכלא, קראתי ולמדתי הרבה. גם בצ’נסטוחובה הקדשתי יום יום שעות רבות ללימודים. חשתי את האחריות של מורה הרובצת עלי. בחוגים היו החברים מציגים לי שאלות, שמהן הבנתי עד איזה עומק הם חדרו לנבכי הבעיות החשובות. התעמולה נמשכה גם הלאה. ואולם את נקודת הכובד שמתי על ההסברה, על ההעמקה. כאשר יבוא הסיבוב השני, אמרתי להם, חייבים אתם להיות כבר מוכנים להנהיגו בעצמכם עד לניצחון הסופי.

הוא הדין גם בשאלה היהודית. ההגירה גדלה בלי הרף. יום יום היו באים מכל קצות רוסיה נודדים חדשים על קורותיהם הטראגיות. סיפור על חוויותיהם, ואנו עזרנו להם להבריח את הגבול. עתה שוב לא היה כל ספק, שהפרוגנוזה והתיאוריה שלנו — שההיסטוריה היהודית היא גם ההיסטוריה של הנדודים היהודיים — נכונות הן.

* * *

משהגעתי לצ’נסטוחובה, ל“צ’נסטוחובה שלי”, אנוס הייתי לשמור על דרכי חשאיות ועל זהירות קפדנית ביותר. שהרי כאן הכירו הכול את אמי ואת משפחתי. המשטרה והז’אנדארמריה הכירוני היטב. המפלגה שלנו השתלטה לגמרי על “צ’נסטוחובה היהודית”, על בתי־החרושת היהודיים, על בתי המלאכה והמסחר. לבורסה המפלגתית שלנו (המידרכה בשוק החדש) היו באים ערב ערב המוני אנשים ו“טיילו”.

הוועד החליט מייד, שלי אסור לבוא לבורסה. אלי הביתה היו באים רק שני חברים. היתה לנו גם “בורסה סגורה” — זה היה מין בית־קפה עממני זול בשוק הישן. בעלת הקפה, גולדה, היתה יהודיה מעניינת ביותר, חכמה, חרוצה ונמרצת. בית־הקפה היה קניינה הפרטי וגולדה חשה עצמה כאן כשליטה ריבונית לגבי המשטרה. היא לא הרשתה בשום אופן, שלבית־הקפה שלה ייכנסו שוטרים. מחוץ לחברי המפלגה שלנו היו לקוחותיה בעלי־עגלה, סבלים ופועלים פשוטים (היה בבית־הקפה חדר סגור, אשר אנו ניצלנו אותו לישיבות או ל“שיחות” מיוחדות). אך הופיע איזה שוטר, מייד התחילה גולדה מצעקת עליו: “מה אתה מסתובב לי כאן? למה תפריע כאן ללקוחות שלי? אתה רוצה להרוס אותי? אני עובדת קשה יומם ולילה ואתה רוצה לגרש את הלקוחות שלי!” אך היא ידעה גם להגיש לשוטר זה או אחר כוסית, ולרב־השוטרים אפילו בקבוק יי“ש שלם, ובלבד שישא את רגליו. האשה האמיצה ורבת־התושיה ידעה לעשות רושם על השוטרים ועל ה”אורחים הבלתי קרואים". ואכן כאן שלטו גולדה — והמפלגה שלנו. היה זה “המרכז הליגאלי” שלנו. נדמה לי שגולדה נעשתה לבסוף לאוהדת אמיתית של מאבקנו.

מכיון שאל ביתי לא יכלו החברים לבוא, ואילו אני לא יכולתי לבוא גם לבורסה המפלגתית (רק במקרים יוצאים מן הכלל הייתי בא לבית הקפה של גולדה), עמד לרשותי “מקום־מיפגש קונספיראטיבי” מיוחד. היו אפילו שניים כאלו. האחד היה ברחוב הראשי הנאה של צ’נסטוחובה, “השדרות”, המעוטרות משני צדדיהם בעצי־ערמון גדולים ועבותים. בערבים, כאשר אין מהלכים על המידרכה, כי אם בשדרה שבמרכז הרחוב, (בחלק שנועד לטיולים), או כאשר יושבים בצל עצי־הערמון, קשה מאוד להכיר איש את רעהו. בייחוד קשה הדבר ב“שדירה השלישית”, אשר קראנו לה “הרומאנטית”, שבה היו הצעירים נועדים לפגישותיהם הרומאנטיות, ואילו המהפכנים — לפגישותיהם החשאיות. בדרך כלל הייתי יושב שם בשעות מסויימות של הערב ונציג הוועד היה בא ומוסר לי את “ביוליטין החדשות”. המקום החשאי השני היה מנוגד בתכלית לספסל־הערמונים הרומאנטי. באותן השדירות היה בית־קפה חדש ומפואר, מואר בתאורה חזקה. בשעות המאוחרות של הערב הייתי בא לשם, מתיישב לי ליד חלון־הזכוכית הגדול, שותה תה ומעיין בעתונים הפולניים ובעתוני חוץ־לארץ. בעל הקפה, המלצרים והאורחים כבר הכירוני. וכאן היה יושב אתי יחד חבר, אינטליגנט צעיר, אשר היה משוחח אתי על העניינים האקטואליים. זה היה הקשר החשאי.

על אף כל המניעות הקשות — הפוליטיות, המשטרתיות וגם — וזה חשוב עוד יותר — החברתיות־פסיכולוגיות, הצלחנו לשקם את עבודתנו, לחדש את כל העמדות הקודמות וגם ליצור עמדות חדשות. יתר על כן, כוחנו וסמכותנו בעיני האוכלוסיה נעשו עתה רבים יותר משהיו קודם לכן, אפילו בעיצומה של המהפיכה. ניצלנו ניצול מלא את האפשרויות הליגאליות למחצה. אשר הממשלה אנוסה היתה להעניק לתנועת החירות. בקשיים גדולים (אבל גם זה עלה בידנו) הצלחנו להוציא רשיון לשורה של איגודים מקצועיים. התנועה צעדה איפוא בקצב מהיר קדימה.

המשטרה והז’אנדארמריה ידעו כמובן על כך היטב וחלק מפעולותינו אף לא הסתרנו מפניהן. הדבר היחיד שעשינוהו היה, שהסווינו את הפעולות. ובזה הצלחנו בדרך המזהירה ביותר. לצורך הישיבות של “קבוצת המרצים והתעמלנים” (כמה עשרות אנשים) השתמשנו בתחבולה מחוכמת. היינו ירודים אל הנהר וארטה, הזורם ליד צ’נסטוחובה, שכרנו כמה סירות (ובכל סירה שטו כמה אנשים) והיינו מפליגים לאיזה מקום מרוחק. שם היו נפגשות הסירות הבודדות והיינו עורכים את הוויכוחים. לא פעם, בשבתי ליד ההגה, הייתי מרצה על הבעיות הפוליטיות המסובכות ביותר. ועם זאת היינו שומרים על החשאיות הנחוצה. היינו שרים בקול רם, שירת סולו או במקהלה, שירים יהודיים, רוסיים, פולניים, שירי־עם ושירי־עבודה. כל מי שהיה עובר, קיבל את הרושם, שזו איזו חבורת צעירים עליזה המבלה בצוותא בטיול. ועם זאת היתה דרישה חמורה כלפי כל החברים: בל יקח עמו איש שום ספרות בלתי־לגיאלית. הכול חייב להיות “כשר” בתכלית.

תחבולה אחרת, עוד יותר הפגנתית. היתה לנו בשביל פגישות בחוג רחב יותר. צ’נסטוחובה מבורכת בסביבה יפה עד מאוד וביערות העוטרים אותה מסביב. קראנו לה “שווייץ שלנו”. היינו עורכים שם “טיולי אביב”: שכרנו אצל בעלי העגלה היהודים וגם אצל איכרים נוצרים עגלות גדולות, ובכמה עגלות כאלה היינו יוצאים לטיולינו. אלינו היתה מתלווית מעין תזמורת מיוחדת, אשר תופפה בתופים. העיר שמעה אותנו היטב. בדרך כלל היינו יוצאים עם שחר. לפני צאת החמה וחוזרים לאחר שקיעתה. נטלנו אתנו מזון במידה מספקת (החברות כבר דאגו שיהיה די אוכל ומשקה). במערה ביער היינו שרים ואפילו רוקדים ומבלים את הזמן בילוי נעים ביותר. אולם בין הריקודים היתה מתנהלת שיחה רצינית על נושאים מהפכניים. כאשר היינו חוזרים העירה בעגלות מקושטות בענפים ירוקים, היו הכול שרויים במצב־רוח מרומם. ואכן בילינו את היום בנעימות, בעליצות וגם ביעילות. הכול קינאו בנו. סבורני שהיו אפילו חברים כאלה, אשר הצטרפו אלינו רק בגלל הטיולים העליזים הללו.

עלי לומר, שהייתי מתייחס בחיוב אפילו לגישה כזאת. כל הזמן לא חדלתי להדגיש את האופי ההומאניסטי של הסוציאליזם. הייתי סובר (ועד היום הנני סבור כן), כי תנועת השיחרור חייבת לשאת לא רק אופי פוליטי־סוציאלי, עליה לעורר גם חושים חדשים ולחנך ליחסי־אנוש טובים יותר, ליחסים חדשים בין איש לרעהו; עליה ליצור לא רק חברה סוציאל־פוליטית חדשה, כי אם גם ידידות אנושית עמוקה וחדשה.

על המצב הפסיכולוגי והפוליטי של הימים ההם, על הילכי־הרוח שרווחו בינינו יכול להעיד עדות טובה ביותר מיסמך שנשאר מאותם הימים. זהו הדין־וחשבון שפירסמתי ב“דאס ווארט” הווילנאי באוגוסט 1907. הוא אופייני לא רק לצ’נסטוחובה, אלא למצב הכללי ששרר באותם הימים. אביא כמה קטעים ממנו: “כל מה שעבר בימים האחרונים על ה’צ’רטה' (תחום המושב) כולו, כל הסבל והייסורים, וכל המאורעות הטראגיים — עבר גם עלינו כאן. התבוסה של האוכלוסיה היהודית במערכת הבחירות ל’דומה' (שבכך מילאנו כאן את התפקיד הראשי), העקרות התרבותית, החולשה הפוליטית, המשבר הכלכלי — וכתוצאה ממנו — גם הדלות והמצוקה האיומות; השתוללות הריאקציה הפוליטית, ששמה ללעג את כל הצעיר, הצומח ומשגשג — ומעל לכול — תנועת ההגירה הבהולה הגדלה והולכת, המקבלת אופי של בריחת־בהלה — כל אלה הם סיבות היסוד של הטראגדיה היהודית הנוראה והשותתת דם!…”

להלן נאמר בסקירה שלי: “הודות לשורה שלימה של סיבות, בעיקר בעלות אופי מקומי, אפשר לקבוע בשימחה, שהשלב החמור של המשבר חלף כבר. מחמת המשבר הזה חשנו בצורך עמוק ובוער ‘בשינוי כל הערכין’ — וכתוצאה מעבודת־הראש־והלב, המכאיבה אך האינטנסיבית, באה לתנועתנו תקופת התפתחות חדשה. בהעריכנו מחדש את כל כוחותינו הסוציאליים והלאומיים נשתכנענו שוב במלוא נכונותה ועמקה של תפיסתנו את המציאות היהודית, כפי שקבעה ‘מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית’. מצאנו את הקרקע הנחוצה בשביל עבודתנו ומאבקנו. התחילה העבודה החדשה. לא היתה בזמן האחרון שום תופעה בחיים היהודיים והכלכליים שלא נגיב עליה; שלהארתה לא ניגש מנקודת־הראות העצמית שלנו, ואשר להתפתחותה לא נפעל בכיוון שלנו”.

אופייני הדבר, כי עוד ב־1907 היו למפלגה בעיר 550 חברים מאורגנים. רוב החברים היו מחולקים לחוגים. מטעמי ליגאליות היה חוג אחד מקיף שלושים איש בממוצע, אבל היו גם חוגים שמנו חמישים שישים איש. היו לנו ארבעה עשר חוגים כאלה. המרצים היו מאורגנים בקבוצה מיוחדת, שבה היו דנים בשאלות עקרוניות ופוליטיות. שם נתקיימו הרצאות בשביל החברים המרכזיים: על “המאטריאליזם הדיאלקטי”, “האנארכיזם”, “זרמים שונים בתנועות הסוציאליסטיות המערב אירופיות”.

מלבד זה היתה גם “קבוצת תעמלנים”, שהקיפה את תעמלני הבורסה ותעמלני הרחוב (עד שישים שבעים איש). הריני מביא גם את העובדה המעניינת מחליפת המכתבים שלי מן הימים ההם, שכבר אז התווכחנו בחוגים שלנו על השאלה “בולשביזם או מנשביזם” וכן על “סיכויי המהפיכה הרוסית”.

אין כל ספק שהצלחנו לעורר רגשות חדשים. קודם כל הוצאנו מלב האנשים את רגש הפחד. בעניין זה מן הראוי להזכיר עובדה מעניינת. משה כץ, עורך ה“מארגנפרייהייט” הקומוניסטי בניו־יורק, היה עד לשנת 1919 או 1920 חבר “מפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית” (הס.ס." ו־“פעראייניקטע” — אחדות) ברוסיה. סמוך למותו בשנת 1956 הוא פירסם את זכרונותיו. המנהיגים הקומוניסטיים אינם נוהגים, כידוע, לתאר תיאור אוהד את חבריהם־למפלגה מימים עברו. אכן, כץ מזכיר, כי “האידיאולוגיה ההיא היתה בעצם בורגנית־לאומנית, שכן בהכירם באידיאולוגיה הסוציאל־דמוקראטית (דהיינו המארקסיסטית) במצעם בכלל, הקדישו ה”ס.ס." את עיקר מרצם התיאורטי לביסוס הפרוגראמה המיוחדת שלהם לפתרון הבעיה היהודית' ". ואולם זאת אומר כץ רק דרך אגב.

הרעיון העיקרי שמפתח משה כץ הוא: “למעשה היו הם (ה“ס.ס.”) מסורים בלב ובנפש לתנועת הפועלים המהפכנית הסוציאליסטית, אירגנו אגודים מקצועיים ושאר אירגוני פועלים, סייעו בשביתות וביצעו אותן, אירגנו והשתתפו בהופעות פועלים מהפכניות כלליות, תמכו וחיפשו דרך לבצע את התוכניות ואת המצע של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הרוסית, סבלו מרדיפות, מאסרים, בתי־כלא וגירושים בדיוק כמו כל שאר המפלגות הסוציאליסטיות.”

זהו תיאור נכון וכץ קורא לזה בשם הנכון "דור שניטל ממנו הפחד". הנה זהו זה. תקראו לזה איך שתקראו, אפילו שהיה בכך משום “מיסתורין”. ואולם מכל מקום הצלחנו לגרש מתוך שורות הלוחמים שלנו את הפחד.

משה כץ כותב בהתלהבות על מפלגת “ס.ס.” ועל החברים אשר ניהלו במסירות־נפש את המאבק באודיסה, שבה הוא פעל. אולם הוא מוסיף מייד, כי “אודיסה לא היתה בגדר יוצא מן הכלל מבחינה זאת”. פעילותה של המפלגה בצ’נסטוחובה שלנו נהפכה לשם־דבר בפולין. וכאן יש להדגיש שצ’נסטוחובה הצטיינה לא רק בענייניה המקומיים. מבחינה מסויימת היתה מוטלת עלינו גם האחריות למפלגה ברוסיה כולה. אף־על־פי שעתה כבר השתמשו בעיקר בספרות ליגאלית (במקרים יוצאים מן הכלל היו מפרסמים גם ספרות בלתי־ליגאלית) היינו חייבים לטפל גם בהברחת אקדחים בשביל ההגנה היהודית העצמית וגם בהופעות המהפכניות הכללית. וכל פעולת־ההברחה מחוץ לארץ בשביל כל הערים התנהל דרך צ’נסטוחובה.

סכנת הפרעות היתה גדולה והממשלה פעלה ללא רחמים. הנה מקרה טיפוסי. בעיירה סמילה (פלך קיוב) עמדו השלטונות להכין פרעות נגד יהודי העיירה. הממשלה סברה, כי כאן יעלה בידה להסית על נקלה את האיכרים האוקראינים מן הסביבה. אולם בעיירה היה סניף חזק של מפלגת “ס.ס.”, אשר היה בידה נשק, כדי שלא לעמוד מול הפורעים בידיים ריקות. והנה נערך משפט נגד חברי המפלגה. המשטרה הודיעה שמצאה אצלם חומר בלתי־לגאלי, כגון: כתבים הקטוגראפים, חומרי דפוס, חותמת מפלגתית של ה“ס.ס.”, אקדחים, מעבדה להכנת פצצות ואפילו פצצה מוכנה. כתב־האשמה קובע, כי “החבורה שמה לעצמה כמטרת־פעולתה לדחוף למעשי פשע, ואת זה הם אמנם עושים בעזרת חומרי־נפץ… הם הקימו בעיר בית־דפוס חשאי וברשותם נמצאו חומרי־נפץ וגם פצצות מוכנות”.

על הנאשמים הגנו חברי המפלגה שלנו מאקס ראטנר, אחד הפרקליטים המזהירים במשפטי פרעות רבים, איש הלכה ידוע בתורת המשפטים. המשפט הזה הוצרך לשמש לממשלה דוגמה למשפטים אחרים. לפיכך התכוננו לקראתו שני הצדדים כראוי. פסק־הדין היה: מנהיג הסניף ־פועל אמיץ־לב בשם שרשבסקי — נידון לעשר שנות קאטורגה קשה. כל השאר לשש שנים. פסק־הדין נחשב ל“מתון”.

בתנאים כאלה המפלגה אפילו לא הסתירה את העובדה שהיא קוראת להמונים להצטייד בנשק. למשל, בוועידת המחוז בווֹלין, ששם היתה סכנת הפרעות חמורה במיוחד, פירסמה מפלגתנו בעתונות הליגאלית שלה את ההחלטות בזה האופן:

"בקובענו כי שאלת הפעילות נגד הפרעות מהווה בווֹלין שאלת חיים דחופה במיוחד, ובהדגישנו את ההשפעה הנוראה של הילכי־הרוח הפוגרומיים, שלעתים קרובות מסכלים כל אפשרות של פעילות חברתית רחבה וכל הופעה ציבורית אחרת — סבורה הוועידה, כי הפעילות האנטי־פוגרומית חייבת להתבטא לא רק במאבק הישיר בימי פרעות, כי אם (עוד יותר) ביצירת היכלי־רוח אנטי־פוגרומיים, בין בקרב האוכלוסיה הלא־יהודית ובין בקרב האוכלוסיה היהודית.

“הוועידה ממליצה בפני כל הסניפים: 1) להקים בכל המקומות ועדי פועלים לשם פעולה נגד פרעות ומעשי־בריונות. לוועדים אלה יש לצרף נציגים של כל אירגוני הפועלים המקומיים החשובים; 2) לאותה מטרה יש להקים ועדים של נציגי כל האירגונים הציבוריים המתקדמים שבמקום ולעמוד אתם בקשר; 3) להתקשר עם הגורמים הפועלים בקרב האיכרות; 4) להפיץ ספרות אנטי־פוגרומית, משלנו וגם אחרת; 5) לסייע למוסדות האירגון העליונים בהמצאת ספרות אנטי־פוגרומית; 6)…; 7)…”

בעת פירסום החלטות כאלה היה צורך לא אחת לאמץ את המוח, כיצד להודיע לציבוריות בצורה “גמישה” על הפעילות הזאת. לפיכך אפשר היה לפרסם בנקודות 6) ו־7) רק שלוש נקודות. באופן פורמאלי לא רצינו לתת לממשלה ולבתי־המשפט הוכחות שאנו מארגנים קבוצות חמושות. לפי החוק ניתן היה לדון על־פי סעיפים כאלה כל חשוד. לעתים קרובות היה צורך להתייעץ עם עורכי־דין מיוחדים בנוגע לדרכי הניסוח. אולם בכל זאת רצינו לקרוא את ההמונים גם לפעילות הזאת.

מן ההחלטות המצוטטות מסתבר, שהמפלגה ביקשה להקים חזית רחבה ככל האפשר של כל המפלגות הסוציאליסטיות־מהפכניות לרבות כל מיני קבוצות־אופוזיציה ליבראליות ודימוקראטיות מקרב הפועלים, האיכרים והסטודנטים. בשורה שלימה של מקרים היינו משיגים יחד נשק, במקרים בודדים אפילו ניקנה הנשק ביחד בחוץ לארץ והוברח דרך הגבול.

בצ’נסטוחובה היה לנו די נשק. אירגון ההגנה העצמית שלנו הצטיין בכך, שהיה מוכן כל רגע להתייצב למערכה. ולא רק בצ’נסטוחובה עצמה, כי גם בעיירות הקטנות הסמוכות, אילו היתה באה משם קריאת אזעקה! הכינונו כל מיני תוכניות טכניות וסטראטגיות כנחוץ. קיווינו גם, שעם המשטרה נוכל להסתדר. אולם קיימת היתה הסכנה, שהצבא יחוש לעזרת המשטרה. נגד הצבא קשה היה להילחם באקדחים. לכן הכינו המומחים שלנו מעבדה שלימה להכנת פצצות.

הפרעות לא באו. היה לנו הרושם, שהן לא פרצו משום שהמשטרה ידעה על הכנותינו. נוצר אז מצב פאראדוקסאלי: לא הפועלים הם שפחדו מפני המשטרה, אלא המשטרה פחדה מפני לוחמינו. קרו אז מקרים קוריוזיים עד כדי כך, שהמשטרה המקומית בדינים־וחשבונות שהגישה למושל בפיוטרקוב היתה בכוונה עוברת בשתיקה על הופעותינו, כדי שלא יקבלו מן השלטון הממונה עליהם פקודות חמורות וישירות בעניין זה.

* * *

עלי לומר, שלא רצינו לעשות שימוש לרעה בהתנקשויות־טירור אינדיבידואליות על האשמים הישירים. מובן מאליו, שהתייחסנו באופן חמור במיוחד נגד הפרובוקאטורים. כאן היה יפה כוחו של העיקרון “הגמול הוא בהתאם למעשה”. אולם במקרים מסויימים היה לנו גם עניין עם יצורים מזיקים, אבל אוויליים ופרימיטיביים. במקרים כאלה היינו נוקטים “שיטת ריפוי” מיוחדת.

על מקרה אופייני אחד אספר כאן: המשטרה לא זו בלבד שעסקה בבילוש, אלא היא השתדלה גם להחדיר את סוכניה לתוך התנועה המהפכנית. לנו היתה “בוֹיוּבקה” (קבוצת מחץ) משלנו, אשר שמרה על האסיפות ביערות ובאולמות הסגורים. נודע לנו, שבתוך המפלגה מצוי סוכן משטרה, המוסר לה את כל סודותינו. היה זה איזה בחור טיפש ולא מפותח. אני פניתי אל רב העיר, הרב אש, אשר היה מבקר מדי פעם בפעם אצל הורי. בסודי סודות הודעתי לו שאני מדבר בשם המפלגה וכיוון שאותו סוכן היה מבקר בבית הכנסת, הודעתי לרב על האולטימאטום שלנו: שהסוכן יסע לחוץ־לארץ, ולא — אין הוא בטוח בחייו. מוטב איפוא שהרב וחסידיו ידאגו לצאתו של הברנש לחוץ־לארץ. מקרה זה גם עורר ויכוח בעתונות. אך אנחנו היינו סבורים, שגם אם נחוצים קורבנות, וגם אם המהפכה חייבת לנהוג בחומרה, הרי בכל מקרה קונקרטי, אם אפשר למנוע שפיכת־דמים, חייבים המהפכנים לפעול למניעתה. זה היה המוסר המהפכני שלנו.

* * *

כמו בהרבה מקומות אחרים קמו גם בעירנו כל מיני “אגודות תרבות” ליגאליות. בין השאר הוקמה גם “אגודה להפצת השכלה”. בהתאם לרוח הזמן נשאה אגודה זאת אופי מתקדם. רוב חברי האגודה היו אינטליגנטים יהודים, אשר ניהלו מדיניות מתבוללת קיצונית. אני החלטתי לצאת ל“קרב גנראלי” נגד האינטליגנטים היהודים המתבוללים הללו. הצענו שלספריה יש להכניס גם ספרים יהודיים, ולאולם־הקריאה — גם עתונים יהודיים. המתבוללים דחו את דרישותינו.

השתמשתי בכך כבסיס למאבקנו. נקראה אסיפה כללית יוצאת מן הכלל. שני הצדדים התכוננו אליה במרץ וגייסו את חבריהם. משונה היה שאל המחנה המתבולל הצטרפו גם הנציגים הבורגניים הרישמיים של הקהילה היהודית וכל מיני עסקנים פילאנטרופיים, נושאי דברים של הבורגנות היהודית הגדולה ושל הראדיקאליים־לעילא כביכול, החברים והאוהדים היהודים של שתי המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית “פ.פ.ס.” והמפלגה הסוציאל־דמוקראטית).

אני פתחתי קודם כל בדברי לעג על ה“ברית” הנוגעת ללב ממש, כיצד האינטליגנטים של הבורגנות הגדולה מתאחדים עם האגף הקיצוני של הפרוליטארים היהודיים כדי להחניק את התנועה היהודית הלאומית המתעוררת ולא לאפשר תחיה יהודית לאומית. בהיותי חמוש בנימוקים לא רק של “פולין הצעירה”, כי אם גם בנסיוני ממערב אירופה, השמעתי אחת ההרצאות החריפות והממצות ביותר בנושא זה. שלושה ערבים נמשך הוויכוח. האולם והמסדרונות היו מלאים מפה־אל־פה ולבסוף הודיע הד“ר באטאביה הצעיר, שאם יכניסו לספריה “ספרי הז’ארגון”, הוא יעזוב את האגודה. המתנגדים שלנו הוכיחו בלי הרף, כי “הז’ארגון הוא איוולת וחוסר תרבות פראי, איזו אי־הבנה היסטורית שנגדה חייבים כל היסודות התרבותיים והמתקדמים־באמת, להילחם במלוא המרץ”. אני קרעתי את מסווה הצביעות מפניהם של הטוענים, כי “הספריה איננה לאומית”, ולפיכך אינה נזקקת לספרים יהודיים. הפולנים המתקדמים הצטרפו לרוב להצעתי. ואולם הם נימקו את הדבר ב”פילושמיות“. זה היה המאבק הגלוי הראשון, אשר המחנה הסוציאליסטי היהודי והתנועה הלאומית היהודית בכלל ניהלה בעיר. ד”ר באטאבי, בנו של אחד מידידי הורי (הם התגוררו בביתנו ואנוכי הכרתי אותו היטב עוד מימי ילדותו) עזב את האגודה. התנועה הלאומית היהודית זכתה הודות למאבק הזה להרבה חסידים חדשים. למשך שבועות הפך הוויכוח הזה לנושא השיחות בעיר. נדהמתי לאיזה חוגים רחוקים הגיעו הנימוקים שלי וצוטטו שם. זכינו לתמיכתם של כמה וכמה אינטליגנטים צעירים. חוגי הפועלים היהודיים הרחבים חשו עצמם מחוזקים והתחילו לנהל עוד ביתר מרץ את מלחמת התרבות שכרוכה היתה בכל המאבק הסוציאלי כולו. ההסברה בקרב החוגים המהפכניים הגיעה לממדים רחבים מאוד.

בערבים היו מאות פועלים “מטיילים” ב“בורסה” ומתווכים בשאלות תיאורטיות ומעשיות. בשעות המאוחרות יותר היו ישובים בפינותיהם וקוראים חוברות, כתבי־עת וספרים בקשר עם אותן שאלות שנידונו בוויכוחים. היתה זו באמת “אקאדמיה של תרבות”, אשר הביאה למעשים ממשיים. והחשוב ביותר: העלינו את כבודם של חיי האדם. האנשים נוכחו לדעת, כי החיים כדאיים הם, כי כדאי להקריב קורבנות, כי כדאי להילחם, שלחיים יש משמעות נעלה יותר. היו אמנם מאסרים, כמה חברים הוגלו לארץ־גזירה; אף איש לא היה בטוח מעולם אם באותו לילה יישאר לישון בחדרו. ואולם הכול קיבלו את זה מתוך עמידה גאה ובחיוך. הרגישו שכאילו הולכים הם לקראת העתיד.

* * *

בתקופה הוורשאית והצ’נסטוחובאית שלי נתרחשו שני מאורעות שהיתה להם שייכות לחיי האישיים. אמי הורעלה באכילת איזה דג. בביתה של אחותי אכלו את הדג הזה כל בני־המשפחה. כולם חלו ואיכשהו יצאו מכלל סכנה. אמי, הגם שהיתה בריאה בגופה ואשה יפה, היתה בכל זאת חלשה מדי והיא מתה מן ההרעלה בהיותה אך בת ארבעים ושבע. היא לא האריכה ימים אחרי אבי אלא שנים אחדות בלבד.

את הרכוש חילקו שני גיסי. את חלקי השארתי דווקא בשביל הגיס הקשיש, הפחות סימפאטי, שמצבו החומרי לא היה טוב ביותר (הוא לא היה סוחר טוב), כדי שיוכל להמשיך בניהול עסק־הטאבאק הסיטונאי של אבי. רק הוסכם בינינו שאת חלקי בהכנסות ישלח לי לחוץ־לארץ מדי חודש בחודשו להוצאותי השוטפות. כך חוסל ביתנו הוותיק והנוח, שהיה מן הבתים הידועים בעיר.

המאורע הפרטי השני היה קשור ברעיה ראפופורט. היא החליטה לנצל את חופשת האוניברסיטה ולבוא לרוסיה, כדי שבחודשי החופש תוכל לעסוק בשיעורים פרטיים ובדרך זו להרוויח קצת כסף להמשך לימודיה. דיברתי על לבה, שתבוא לצ’נסטוחובה. בעירנו השגתי למענה דרכון (“פוּל־פאסק”) מזוייף. ובשם זר זה היא חצתה את הגבול הצ’נסטוחובאי. היא השיגה כאן אצל כמה אינטליגנטים שיעורים בשכר טוב. כעבור זמן מה נסעה אל קרוביה לווארשה. אני באתי לווארשה והחלטנו לאחד את שמותינו. דודתה של רעיה, רופאת שיניים (שכנה וידידה טובה של י. ל. פרץ) ובעלה סידרו את כל העניינים הפורמאליים הדרושים. הרב הווארשאי הוותיק והסימפאטי ר' שלמה דוד כהנא, נתן לנו חופה וקידושין. מבית הרב הלכנו לבית־קפה ווארשאי ידוע וכך חגגנו את החג המשפחתי שלנו. גיסי הצעיר הרצברג הוציא בעיריית צ’נסטוחובה את המיסמכים הדרושים ואת הדרכון בשביל רעיה, והפעם על שם קרוק.

כעבור זמן קצר יצאה רעיה בחזרה לאוניברסיטת ציריך ואני נשארתי בפולין להמשך עבודתי המהפכנית.

* * *

המאבקים הפוליטיים החריפו והלכו והגיעו לממדים נרחבים. צ’נסטוחובה הצטיינה בכלל ברוחה המהפכנית. כפי שציינתי כתב לנין עוד בשנת 1905, עם תחילת המהפיכה שצ’נסטוחובה נמנית עם הערים שהפרוליטאריון הרוסי חייב ליטול דוגמא מהן. גם עתה, בסופה של התקופה, נמשך המאבק אצלנו יותר זמן מאשר ברוב הערים האחרות. כך היה הדבר בקרב מעמד הפועלים הפולני וכן בקרב היהודים. בתחומים רבים היינו מנהלים את המאבק במשותף. יחד ניהלנו כמה שביתות, ערכנו הפגנות וגם אירגנו ביחד מגביות כספיות למען השובתים והאסירים בשאר הערים.

אולם כל אלה היו רק קרבות־מאסף. בפולין וברוסיה היתה אז ירידה סוציאליסטית. המהפכה הראשונה נידרדרה במורד. ההמונים נתעייפו מן הפעולות הבלתי־פוסקות ונסתבר, שהממשלה היתה חזקה יותר משחשבנו. גם ההון הפינאנסי הבין־לאומי התגייס לעזרתה. היא השיגה הלוואות גדולות בצרפת ובארצות אחרות והיו לה ידיים חופשיות יותר מאשר בשנים הקודמות.

ואכן הדבר השתקף בהכרח גם בעירנו.

סופו של דבר היה, שהמשטרה שמה יותר ויותר את עינה עלי, והגם ש“מרחו” אותה שתחדל לטפל בי, הרי לאחר ההפגנה הגדולה והשביתות הגדולות היא גמרה אומר “לגמור אתי”. הז’אנדארמריה הוציאה פקודה לאסרני. הם ידעו, כי למפלגה יש “הגנה עצמית” משלה המשיגה בעוד מועד אינפורמאציה על כל תנועות המשטרה. הז’אנדארמריה הכינה איפוא תוכנית שלימה, כיצד ללכוד אותי ברשתה. אך כדרך שקורה לעתים בתוכניות מסובכות ומעובדות לפרטי פרטים, התקלקל שם איזה שהוא בורג קטן. המשטרה באה אלי הביתה וגם אל האגודות המקצועיות (הבלתי רשמיות). אולם דבר אחד הזניחו אנשי המשטרה. לעתים קרובות, בשעות המאוחרות של הערב, לאחר האסיפות, הייתי בא עם איזה חבר קרוב לבית־הקפה הגדול לקרוא שם את העתונות של הארץ ושל חוץ־לארץ. והנה בעת שישבתי לי בשקט, שקוע בקריאה בעתון, הודיעו לי ה“תורנים” שלנו על “מצב אזעקה”. נאמר לי, כי עלי להסתתר תיכף ומייד. ובעוד שהמשטרה חיפשה אותי בכל מיני פינות, יצאתי לי מבית־הקפה (שהיה מואר היטב בחשמל) דרך הדלת האחורית יחד עם מלווי. בסימטאות עקלקלות שונות הביאוני לאחת המשפחות הידידותיות. שלושה־ארבעה ימים שמרה המשטרה בלי הרף ליד דירתי וחיכתה, שמא בכל זאת אגיע לביתי. המשטרה גייסה כוחות רבים, שכן היתה לה פקודה חמורה לאסרני בכל מחיר. בינתיים עיבדו ה“אסטראטגים הפרוליטאריים” שלנו תוכניות שונות בזו אחר זו, כיצד להוציאני מן העיר. הוחלט שיש להעבירני את הגבול. דבר זה לא ניתן לעשותו בגבול הצ’נסטוחובאי, (גבול־הֶרבי). שוגר שמה חבר שהביא עמו בחזרה את הידיעה, כי מלבד המשמר הרגיל עומד שם כל הזמן ז’אנדארם פוליטי. גם להבריחני שוב הפעם בחסות הלילה דרך היער היה בלתי אפשרי. שלחו איפוא חבר לעיירת־גבול רחוקה יותר (פראשקי) ושם הוכנה הברחתי.

השאלה היתה: כיצד להוציאני מצ’נסטוחובה. ארבעה ימים ציפו להזדמנות כזאת. ופתאום קרה “נס”, שחבר פיקח אחד הציע לנצלו. בעיר פרצה דליקה גדולה. קמה מהומה ובהלה. יחד עם מכבי־האש גוייסה גם כל המשטרה. החברים החליטו לנצל את שעת־הכושר. במהירות־הבזק “גייסו” (בהתאם לתוכנית שהוכנה מראש) את בעל־העגלה שלנו עם עגלתו אשר בה היה מוביל סחורות. הלבישוני בבגדים של איכר, במגפיים גבוהים, ליכלכו את אצבעותי (כאיכר!) והושיבוני בעגלה. יחד עמי נסעה חבורה שלימה ושני חברים חמושים, למקרה שייתקלו בדרך באיזה קושי. ובשעה שמכבי־האש והמשטרה התרוצצו בעיר, עברה עגלתנו דרך סימטאות שונות ויצאה את העיר. דומה, כי בתאורה כה גדולה לא נערך עד אז מעשה־הברחה. ואולם בארץ הצארים שלנו, שהיתה גדושה פאראדוקסים וסתירות היה הכול בגדר האפשר. העגלה שלנו הגיעה כעבור כמה שעות לעיירת־הגבול. כאן היה הכול מוכן. עד מהרה העביר אותי אחד האיכרים דרך היער לצד הגרמני של הגבול וכך ניצלתי.

לאחר שנחתי קצת בביקתת־איכרים, נסעתי לעיירה הפרוסית הקטנה לובלינץ, לא הרחק מצ’נסטוחובה. לשם הגיעו כמה חברים ובמשך יום תמים ישבנו ועיבדנו תוכנית פוליטית מפורטת להמשך הפעולה בעיר. לחצתי את ידיהם, התנשקנו ועליתי לרכבת אשר הביאתני לברסלאו.

וכך התחילה הגלות השניה שלי. ידוע ידעתי שהיא תהיה ממושכת וקשה יותר מן הראשונה. אימתי, וכיצד תבוא המהפיכה? — ניקרה השאלה במוחי.

התעכבתי בברסלאו, ביקרתי על קברו של פרדינאנד לאסאל והירהרתי בגורלו הטראגי. מה שלא הצליח להשיג לאסאל בגרמניה היוּנקרית, האמנם ישיג דורנו באימפריה הצארית הענקית?