בתוספת ברכה מאת המחבר¹

“ירושלם”

מוקדש לזכר הרא"מ לונץ ז"ל

 

I גבת    🔗

בתלמוד בבלי וירושלמי נזכרות לא פחות משמנה פעמים הערים גבת ואנטיפטרס כשתי נקודות קצוניות של חבל ידוע בארץ־ישראל. על החבל המסומן באופן כזה נאמרו דברים שונים:

א – ב. א"ר יוחנן: מגבת עד אנטיפטרס ס' רבוא עיירות היו ואין לך עיירות מקולקלות בכלן כמו בית־אל ויריחו (שהש"ר רבה ד, כב; פתיחתא דרות רבה ב)².

ג – ה. מגבת עד אנטיפטרס ששים רבוא עיירות היו, הקטנה שבהן היא היתה בית שמש (ירוש' מגלה א, א; תעניות ד, ח; איכ"ר ב, ה)³.

ו. שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכלן מתו בפעם אחת (בבלי יבמות סב, ב).

ז. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפטרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (בבלי סנהדרין צד, ב).

ח. בקשר עם הפסוק (ויקרא יד, ז): “ושלח את הצפור החיה על פני השדה” אמרו חז"ל: שדה – שלא יעמד ביפו ויזרקנה לים, בגבת ויזרקנה למדבר (בבלי קדושין נז, ב).

מכל המאמרות האלה יוצא, כי החבל המסומן ע"י הערים גבת ואנטיפטרס היה גדול, כי ישובו היה רב והיו בו הרבה מאד ערים וכפרים. ננסח איפא לקבוע את שטח החבל הזה בעזרת שתי הנקודות הקצוניות, שנתנו לנו במאמרות הנזכרים לעיל.

מקומה של אנטיפטרס, הנמצאת בקצה האחד של החבל המדובר, ידוע לנו. לפי המקובל היתה אנטיפטרס בדרום השרון על יד מקורות מי הירקון, בתל, שעליו נמצאת היום החרבה קַלְעַתּ רָֽס אל־עֵין⁴. עלינו איפוא למצוא את מקומה של גבת, שאותו צריך לבקש כמובן בקצה השני של החבל המדובר.

מתוך הטכסטים השונים נראה, שאת גבת צריך לבקש אך ורק בקצה ארץ יהודה ולא במקום אחר⁵. בטכסטים א–ב נזכרות שתי עיירות, בית־אל ויריחו, ובטכסטים ג–ה נזכרת עיירה אחת, בית שמש, ושלשתן הן ביהודה. גם מקום האסון, שקרה לתלמידי ר' עקיבא (לפי טכסט ו') הוא ביהודה, כי ר' עקיבא ובית מדרשו היו ביהודה, לפי בבלי סנהדרין לב, ב ומדרש רבה ויקרא כא, ז בבני ברק (והשוה גם הגדה של פסח), מקום שם היה בית מדרש גדול ובו למדו הרבה תלמידים⁶. אנו מוצאים את ר' עקיבא גם במרכז התורה בלוד (עיין מש' רה"ש א, ו). תלמידיו של ר' עקיבא התרכזו איפוא מדרום לאנטיפטרס. בטכסט ז' אנו מוצאים בהקבלה לשטח כל ארץ־ישראל, המסומן ע"י הערים הקצוניות דן בצפון ובאר שבע בדרום, שטח אחר קטן מהראשון המוגבל ע"י הערים גבת ואנטיפטרס. הגבלה דומה לזו ע"י שתי נקודות קצוניות בצפון ובדרום אנו מוצאים פעמים אחדות במקרא. היא באה לסמן את שטח ממלכת יהודה בתקופה שאחרי חלוקת הממלכה, בנגוד לארץ כלה, כגון “מגבע עד באר שבע” (מלכים ב' כג, ח) “מבאר שבע עד הר אפרים” (דהי"ב יט, ד) או “מבאר שבע עד גיא הנם” (נחמיה יא, ל). אבל אין אנו מוצאים הגבלה כזו בשום מקום ביחס לחלקי הארץ האחרים, כי אם ליהודה בלבד. מתוך הטכסט ח' יוצא באופן ברור, כי גבת היתה בשפת המדבר. אנו צריכים איפוא לבקש את מקומה או בנגב, קרוב למדבר צין, או במזרח על יד מדבר יהודה.

והנה במרחק של ½4 ק"מ מבאר שבע לצד צפון־מזרח נמצאת החרבה الجبّين = אל־גֻ’בֵּין⁷. השם הזה הוא הצורה הזוגית למלה جبّ = גֻ’בּ, שהוראתה בעברית גוב או גב⁸. בחרבה הזאת נמצאים שרידי־בנין עתיקים ובורות⁹. המקום והשם העברי מתאימים לגבת שלנו, שיש לנקדו גֵבַת. נקוד האות ג' בצירי מובטח ע"י הכתיב גיבת אשר במדרש שיר השירים ורות רבה. הגירסא גיבתון (איכ"ר ב, ה) היא בכל אופן לא נכונה ואינה יכולה להיות מכוונה לגבתון אשר לפלשתים הנזכרת במקרא¹⁰, שהיתה בנחלת דן ולא רחוקה מאנטיפטרס ויפו. עכשיו ברור לנו, כי החבל המוגבל ע"י אנטיפטרס בצפון וגבת בדרום מקיף את כל ארץ יהודה, שהיתה, כפי שידוע לנו גם ממקורות אחרים, מרובת האוכלסים ובעלת ערים וכפרים רבים בימי הבית השני וגם אחר החרבן עד מלחמת בר־כוכבא¹¹.

 

II בית צבועים ובית מקושש    🔗

בימי הבית השני היו בירושלים שתי משפחות של כהנים, שהיו בני צרות, ומהן יצאו גם כהנים גדולים. את הידיעה הזאת אנו שואבים משלשה מקורות בשנוי גרסאות, ואלה הם:

א. שאלו את רבי יהושע: בני צרות מה הן? אמר להם: מעיד אני על משפחת בית עלובאי מבית צבאים ועל משפחת בית קיפאי מבית מקושש, שהן בני צרות ומהם כהנים והיו מקריבים לפני המזבח (תוס' יבמות א, ג).

ב…. מעיד אני על משפחת בית ענוביי מבית צבועים ועל משפחת בית נקופי מבית קושש, שהיו בני צרות והיו בני בניהם כהנים גדולים עומדין ומקריבין על גבי המזבח (ירוש' יבמות א, ו).

ג…. מעיד אני על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים, משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש, שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח (בבלי יבמות טו, ב).

שמות שתי המשפחות הצרות היו בית עלובאי או ענוביי או עכמאי¹² ובית קיפאי או קופאי או נקופי. הראשונה מוצאה מבית צבועים (הגירסא בתוספתא טעונה תקון) והשניה מוצאה מבית מקושש (הגירסאות בירושלמי ובבלי טעונות תקון). יש לשער, כי שני המקומות, שבהם ישבו לכתחלה משפחות בני הצרות היו קרובים זה לזה, כי על כן ממקור אחד חוצבו. אם נקבע את המקום האחד, הרי בנקל נמצא גם את המקום השני.

בזמן הבית השני אנו מוצאים כבר מקום בשם צבועים בין חדיד לנבלט (נחמיה יא, לד) וקרוב ללוד ואונו. בכל המקומות האלה ישבו בני בנימין מבין עולי בבל ובתוכם ישבו משפחות כהנים ולויים. המקומות הנזכרים התרכזו מסביב לעיר הגדולה לוד והם ידועים לנו היום: חדיד נקראת היום אל־חדיתה, 4 ק"מ ממזרח ללוד, נבלט – בית נבלה, 6 ק"מ מצפון־מזרח ללוד, אונו – כפר ענא, 9 ק"מ מצפון־מערב ללוד. צבועים היתה איפוא גם היא בקרבת מקום ללוד.

בזמן המשנה היה ידוע גם הר צבועים, שבו הקדימו הפירות להבשל ויושביו הביאו את בכוריהם לירושלים קודם לעצרת ולא קבלו מהם (מש' בכורים א, ג; חלה ד, י). ההר הזה צריך איפוא להמצא במקום נמוך, או בעמק הירדן, אשר שם נבשלים הפירות בערך שלשה שבועות לפני הבשלם בהרים, או בשפלת החוף, אשר שם נבשלים הם שבוע או שבועים קודם.

מכיון שאנו יודעים, כי צבועים היתה בשפלת החוף סמוך ללוד, נראה לנו, שגם את הר צבועים, הנקרה בלי"ס על שם העיר צבועים, אנו צריכים לבקש שם. מצד שני אין דבר שיתנגד להנחה, שבית צבועים של זמן התלמוד היא צבועים של ימי הבית השני (השוה בית גלגול, מש' טהרות, ו, ו, או בית הגלגל, נחמיה יב, כט, במקום הגלגל סתם; בית שילה, ירוש' תענית ד, ב במקום שילה, וכדומה), והיא היתה בהר צבועים הקרוב ללוד.

עלינו לבקש איפוא את בית צבועים בקרבת חדיד ונבלט ולא בהרים, כמו שסברו אחרים¹³). והנה במרחק של 3 ק"מ מצפון־מזרח לבית נבלה־נבלט נמצאות שתי חורבות זו ע"י זו, האחת خربت البيضة = חִ’רְבֶּתּ אל־בֵּיצָ’ה והשניה خربت ابعنة = חִ’רְבֶּת אִבְּעַנֶּה. בשם הראשון אנו מוצאים דמיון לשם המקום בית צבועים ובשם השני דמיון לשם המשפחה בית ענוביי, שמוצאה מבית צבועים. בין חדיד ובין נבלט, במרחק של 3 ק"מ מדרום־מערב לשתי החורבות הנזכרות, נמצאת חורבה אחת בשם بيت قوفا = בית קופא. בשם זה נשתמר בלי"ס שמה של משפחת בית קופאי, אשר מוצאה היה מבית מקושש. אפשר להניח, שהכפר בית מקושש היה כלו למשפחת בית קופאי ונקרא גם על שמה, כמו שהיום ידוע הכפר קרית אל־ענב אשר בדרך ירושלים–יפו בשם קרית אַבּוּ ע’וֹשׁ על שם ראש הכפר ולפנים בעליו, ודוקא השם העממי הזה נשתמר עד היום הזה.

המקומות האלה נמצאים בהר צבועים, כלומר בגבעות הנמוכות אשר ממזרח ללוד המגיעות לגובה של 120–200 מ' מעפה"י ושאשר על כן הן מקדימות להבשיל את פירותיהן. הר צבועים הוא ההר של לוד הנזכר במשנה (שביעית ט, ב) והנחשב כחלק מהר המלך, כמו שאבאר להלן (עיין במאמר זה, ביחוד ע' 6 הערה 1)¹⁴.

 

III. הר המלך.    🔗

כפר ביש, כפר שיחליא, כפר דיכריא.

הר אחד היה בארץ־ישראל, אשר חכמי התלמוד קראו לו הר המלך. עליו ספרו, כי ישובו היה רב מאד והיו בו הרבה מאד עיירות, שעליהן נמסרו מספרים מוגזמים¹⁵ (בבלי גיטין נז, א; ירוש' תעניות ד, ח; איכה רבה ב, ה; מדרש תנחומא ויקרא ז'). ההר נקרא על שם ינאי המלך, כי לו היו העיירות הרבות (בבלי ברכות מד, א וגטין שם), אבל גם לרבי אליעזר בן חרסום העשיר היו שם אלף עיירות (ירוש' תעניות שם ואיכ"ר שם)¹⁶. הר המלך היה פורה עד למאד (מכלתא סוף בשלח) והיה מגדל הרבה תאנים (בבלי ברכות שם), כרמי גפנים (ירוש' עבודה זרה א, ט; ה, ד), זיתים רבים (שם ב, ח) וירקות לרוב (ירוש' דמאי ב, א). בהר המלך פרו ורבו במאד מאד הגוזלות, שהיו מביאים אותם לקרבנות לירושלים (בבלי ברכות שם; מנחות פז, א). חוניו הכהן, בנו של שמעון הצדיק, ברח מירושלים להר המלך ומשם לאלכסנדריה (ירוש' יומא ו, ג, והשוה גם בבלי מנחות קט, ב, ששם צריך לגרוס להר המלך במקום “לבית המלך”, לפי הגירסא הנכונה שבירושלמי¹⁷.

מלחמת הרומאים ביהודים בימי טריאנוס ומלחמת בר־כוכבא התרכזו בהר־המלך (ירוש' תעניות שם ואיכ"ר שם; בבלי גטין נה, ב), ואחרי המלחמות האלה נתרוקן הר המלך מיהודים ואת מקומם ירשו גויים, שהרגו כל יהודי אשר בא שמה (ירוש' דמאי ו, א; ע"ז א, ט; ב, ח; ה, ד). בימי ר' יהודה הנשיא בקשו חז"ל לפטור את פירות הר המלך מן המעשרות כדין פירות של גויים (ירוש' דמאי ח, ח; תוס' דמאי הוצ' ברמסקי א, ט).

השאלה היא: איפה היה הר המלךְ, שעליו מדובר הרבה כל כך בספרותנו העתיקה? הדעה המקובלת היא, כי הר המלך הוא הר אפרים¹⁸. אבל לעצם הענין אין כלל צורך בהוכחות רבות, שהר המלך הוא הר יהודה ולא הר אפרים. כי המשנה (שביעית ט, ב), העוסקת בחלוקת הארץ בענין בעור, אומרת: “…. וביהודה ההר השפלה והעמק, ושפלת לוד כשפלת הדרום והר שלה כהר המלך”¹⁹. מתוך התוספתא (שביעית הוצ' מנדלקרן ז, יב; הוצ' ברמסקי ז, ז) נראה הדבר ברור יותר, כי שם כתוב: “לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה… איזה הוא הר שלה? זה הר המלך”. ובירושלמי שביעית ט, ב כתוב מפורש: “איזה הר שביהודה? זה הר המלך”. אולם גם ממקורות שונים אחרים נראה, כי השם הר המלך מוסב על כל הר יהודה, כמו שאבאר להלן.

א. אותו הדבר המסופר בתלמוד בבלי על רבוי הגוזלות שהיו בהר המלך²⁰ נאמר בתלמוד ירושלמי בקצת שנוי נוסחא על הר המשחה²¹, הוא הר הזיתים אשר ממזרח לירושלם.

ב. על אוכלסי העיירות, שהיו בהר המלך, מדובר בהפרזה רבה, אבל בהן היו שלש, שמספר יושביהן היה רב ביותר. מספר יושבי כל עיירה היה כמספר יוצאי מצרים, אבל מספר יושבי כפר ביש, כפר שיחליים (או שיחליא) וכפר דיכריא (או דיכרין) היה כפלים כיוצאי מצרים (בבלי גטין נז, א). על אותו המאמר חוזר הירושלמי (תעניות ד, ח) והמדרש (איכ"ר ב, ה). שם כתוב מפורש, כי שלש העיירות האלה היו בדרום, ודרום הלא הוא השם המאוחד לארץ הנגב (השוה מש' שביעית ט, ט; בבלי סנהדרין יא, ב; זבחים כב, ב; יבמות מה, א; סב, ב; נדה נח, א; תוס' סנהדרין ב, ו; בר"ר צח, טו ועוד).

ובכן, איפה היו העיירות המפורסמות האלה?

מקומו של כפר דיכרין ידוע לנו היום, הלא הוא خربت ذكرين = חִ’רְבֶּת דִ’כְּרִין במרחק קילומטר ומחצה מהכפר הערבי הגדול דִ’כְּרִין הרחוק 6 ק"מ מבית גוברין לצד צפון־מערב. יש לשער, שהחכמים חשבו על שלש עיירות שהיו פחות או יותר קרובות זו לזו במקום. לכן עלינו לבקש גם את יתר שתי העיירות בסביבות בית גוברין, שעל ישובן הצפוף בימי הבית השני ואחר החרבן מראות החורבות הרבות הנמצאות שם²². והנה חושב אני, שמצאתי גם את מקומותיהם של שתי העיירות האחרות. יוספוס מספר במלחמת היהודים ד, 9, 9, כי סיריאליס (Cerealis), אחד משרי הצבא של אספסינוס, צר על העיירה Kαφαραβις שבאדום העליונה, אשר היתה מוקפת חומה חזקה. יושביה פתחו לו את שערי העיר ויכנעו לו. Kαφαραβις זו אינה אלא כפר ביש של התלמוד. שמה נשתמר עד היום כחרבה خربت البس = חִ’רְבֶּתּ אל־בִּס הנמצאת במרחק ½ 5 ק"מ ממזרח־מזרח־צפון לבית גוברין ובה יסודות, ערמות אבנים, מערות ובורות²³. כפר שיחליים הוא היום אולי خربت شعلية – ח’רבת־שֻׁעַלִיֶּה סמוך לוָדְי אל־עַ’פְר, 5 ק"מ מדרום לבית גוברין. מכאן מוכח שהר יהודה השתרע עד ארץ הנגב ועד השפלה.

ג. אותן הגוזמאות, שנאמרו על הישוב בהר המלך, וביחוד המספר של ששים רבוא עיירות החוזר ונשנה ביחס אליו בתלמוד ובמדרשים, נאמרו במקומות אחרים (עיין במאמר זה ע' 1) על חבל הארץ אשר מגבת עד אנטיפטרס, ולמעלה הוכחתי, שהחבל המסומן על ידי שתי ערי הגבול הקצוניות האלו אינו אלא ארץ־יהודה. ואמנם על רבוי הישוב ביהודה לפני מלחמת בר־כוכבא ועל הריסתו הגמורה אחרי המלחמה מודיעים גם סופרים זרים כדיו קסיוס וחירונימוס המספרים, כי במלחמת בר־כוכבא "כל ארץ־יהודה נהפכה למדבר, נחרבו 50 ערי מבצר וגם 985 כפרים, 580.000 יהודים נפלו במלחמה מבלי להביא בחשבון את האנשים שמתו מרעב וממחלות, ורבים לאין מספר נמכרו לעבדים בשוקי ארץ־ישראל ומצרים²⁴.

ד. הגמרא (בבלי גיטין נז, א) מביאה את המאמר הידוע “אתרנגולא ואתרנגולתא חרוב טור מלכא” בקשר עם מלחמת בר־כוכבא, שהתרכזה כידוע ביהודה. מכאן מוכח, שטור מלכא = הר המלך הוא באמת הר יהודה.

מלבד ההוכחות האלה הרי ההשתלשלות ההיסטורית של המצב בהר המלך המשתקפת מתוך מאמרות התלמוד, שמניתי למעלה, מתקופת הפריחה שלו בימי ינאי המלך ועד חרבנו הגמור בימי ר' יהודה הנשיא, הלא היא ההוכחה הטובה ביותר, שהר המלך אינו אלא הר יהודה.

 

IV הר ישימון.    🔗

בתלמוד ירושלמי ובמדרשים נזכר הר אחד בשם הר ישימון או הר הישימון, אשר מראשו רואים היטב את ים טבריה. מתלבטים בשאלה: איפה הוא מקומו של הר זה?

המלה ישימון או הישימון מצויה במקרא חמש פעמים: בשני מקומות (ישעיה מג, יט; תהלים קז, ד) הוראתה מדבר סתם; בבמדבר כא, ב מדובר על הישימון כעל מדבר מואב, שעליו נשקף ראש הפסגה; בשמואל א' כג, יט הישימון הוא מדבר יהודה ובדברים לב, י מכוונה המלה ישימון למדבר סיני.

על הר ישימון, שאנו דנים בו כאן, כתוב: “העולה להר ישימון יראה את ים טבריה” (ירוש' כתובות יב, ג). “כל מי שהוא עולה להר ישימון ומצא כמין כברה בים טבריה זו היא בירה (צ"ל בארה) של מרים” (ירוש' כלאים ט, ו). “כל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים טבריה, זו היא בארה של מרים” (ויקר"ר כב, ב). במדרש תהלים כד, ו, המביא את המאמר הזה, נתחלף השם הר ישימון בהר נבו. אין כל ספק, שכאן לפנינו טעות של בעל המדרש או של המעתיק, שלא ידע את ההר הזה ומשום כך שנה את הנוסחה הנכונה וכתב לשם באור הר נבו הידוע הנשקף על פני הישימון (במדבר שם). אין לחשוב כמובן על מקום רחוק כל כך מים טבריה. כבר הראה ש. קליין (עבר הירדן היהודי ע' 69) על הטעות הזאת שבנוסחת מדרש תהלים, והוא תקן עפ"י כתבי יד שונים את הנוסחה המשובשת הר נבו בשם הר טבריא (נבו = מבוא = טבוא = טבריה!). אולם לי נדמה, שהתקון הזה אינו פותר את השאלה. אין כל צורך לעלות על הר טבריה בכדי לראות את ים טבריה, כי הים נראה מכל מקום בשפלת גניסר מן הקצה ועד הקצה. הנוסחה הנכונה היא באמת הר ישימון, כמו שהיא כתובה פעמים בירושלמי ופעם אחת במדרש רבה. מתעוררת איפוא השאלה: איהו ההר הזה? שלטר, Die hebr. Namen bei Josephus ע' 65, מציע לשם Ἀσαμων הנזכר במלחמת היהודים ב, 18, 11 את השם העברי ישימון. שם מסופר, כי בבוא גלוס, שר הגדוד הרומי השנים עשר, לגליל, קבלה צפורי, העיר המבוצרת ביותר, את פניו בשמחה. אולם המורדים אשר בעיר זו ברחו כלם להר אשר באמצע הגליל ממול לצפורי והנקרא אסמנוס. גלוס הוביל את גדודיו נגד המורדים האלה וינצחם אחרי מלחמה קשה. ההר הנמצא באמצע הגליל ממול צפורי במרחק 4 ק"מ ממנה הוא جبل ترعان – ג’בל תֻּרְעָֽן. בין העיר ובין ההר משתרע העמק רחב־הידים מַרְג' א־סֻּמְבֻּל ומעבר להר תרען מצפון נמצאת בקעת בית נטופה. גובה ההר הוא 541 מ'. בין ההר ובין ים טבריה אין הר גבוה. משם הארץ שופעת והולכת באופן תכוף לצד מזרח, לצד הים. העולה על הר תרען יהנה ממראה חפשי על פני הים הרחוק ממנו רק 16 ק"מ בקו האויר, והעולה על ראשו יראה גם את בארה האגדית של מרים, כלומר הוא יראה היטב כל נקודה ונקודה אשר על פני הים. נקלע איפוא למטרה, אם נאמר, כי ג’בל תרען הוא ההר Ἀσαμων של יוספוס והר ישימון הנזכר בירושלמי ובמדרשים. חכמי צפורי או של מקומות אחרים במערבו של הגליל יכלו לאמר: העולה להר ישימון = Ἀσαμων = ג’בל תרען יראה את ים טבריה ואת בארה של מרים. ²⁵