ירושלם לפני שמונים שנה    🔗

הדבר היה לפני שמונים שנה. ירושלם העתיקה עוד היתה סוגרת ומסוגרת בתוך חומותיה המעיקות על יושביה ומגבילות את חוּג השקפותיהם. ברחובותיה הצרים, המעוקלים והמרופשים, שחלק מהם שרוי תמיד באפלולית היום עקב הכפות המקומרות שעליהם, מהלכים אנשים מדוכאי גוף ומדוכדכי נפשׁ, דור שעברו עליו מלחמות ומרידות, רעשׁ אדמה, רעב ומגפות, דור החי בעול העריצות של כל דאלים גבר תחת שלטון רפה.

מספר כל יושבי ירושלם אינו עולה על 18,000 נפש, בהם יהודים, מוסלמים ונוצרים. המוסלים שונא את הנוצרי והנוצרי אויב את המוסלים, ושניהם בזים ליהודי. העדות הנוצריות השונות: הלטינית, האורתודוכסית, הקופטית, הסורית, הארמנית והפרוטסטנטית, המונות כלן ביחד לא יותר מ־2000 נפש עוינות גם הן זו את זו ומתחרות זו בזו בדברים שבקדושה. מאחרי מלחמת קרים (1856) מתחילות מדינות אירופא הנוצריות לבצר כל אחת את עמדתה בעיר הקדושה ע"י הקמת מפעלים דתיים־תרבותיים ומוסדות צדקה וחסד. שליחיהן בונים מנזרים, כנסיות, בתי חולים ובתי ספר. כלם משתדלים למשוך אליהם את בני העיר, וביחוד פורש המיסיון הבריטי את רשתו על הקהל הישראלי היושב בציון, ולא תמיד בלי הצלחה.

הישׁוב היהודי בירושלים הוא מצער ודל. מספר נפשׁותיו מגיע עד 5700 נפשׁ, בערך שׁליש ממספר כל יושׁבי העיר, מהם 4000 ספרדים ורק 1700 אשכנזים. על הספרדים נמנים צאצאי יושבי הארץ הקדמונים ועולי ספרד ופורטוגל, שבאו הנה דרך ממלכת עותומניה וארצות אפריקה הצפונית. השפות המדוברות ביניהם הן הלאדינו, כלומר השפה הספרדית המתובלת במלים עבריות וערביות, או הערבית. הם הסתגלו למנהגי יושבי הארץ ולדרכי חייהם, מדברים בשפתם ולבושים כמלבושיהם. הישוב האשכנזי צעיר לימים. הוא נבנה על חרבנו של הגליל. פליטי המגפה שׁל שנות תקע"ב ותקע"ג, שׁהפילה, ביחוד בצפת, חללים רבים, נמלטו לירושלים ויסדו בה עדה אשכנזית קטנה. הרעש של תקצ"ז והמגפה ומרד הדרוזים והערבים בשלטון אברהים פחה, שׁבאו על יושׁבי הגליל בזה אחרי זה, הכריחו את שׁארית הפליטה לברוח ירושלימה ולהספח אל אחיהם. אליהם נוספו מעטים ובתוכם אנשׁי מדות ובעלי משקל, שעלו מאז כבוש הארץ ע"י אברהים פחה מאירופה המרכזית. בעלות היהודים האשכנזים לארץ־ישראל הביאו אתם את מנהגיהם ומלבושיהם, ואת דרכי חייהם לא שנו גם בארץ הזאת. הם מדברים אידישׁ ושׁומרים גם בארץ זו על המבטא של רחוב היהודים שבארצות מוצאם. נבדלים הם מאחיהם הספרדים לא רק בשפה ובחיצוניותם אלא גם בהשקפת עולמם, ורחוקים הם אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב. הממשלה מכירה רשמית רק בעדת הספרדים כעדת היהודים (אל־יהוד) בני אברהם יצחק ויעקב, בו בזמן שהאשכנזים (אל־שכנאז) הם עדר נספח לעדת הספרדים. בראשׁ העדה הספרדית עומד הרב הראשׁי, ה"ראשון לציון", אשר משנת תר"ב (1842) ממנה אותו הממשלה המרכזית בקושטא בתוקף “פירמאן” (כתב־המלך) של השׁולטן כ"חכם באשׁי", כראש הרבנים ומנהיג העדה באותן הזכיות, שׁישׁ לשלשת האפטררכים, האורתודוכסי, הלטיני והארמני. הכבוד, שׁהממשלה המקומית חולקת לו רשמית, מעלה את ערכו וערך עדתו בעיני עם הארץ. ה"חכמים", שמספרם מגיע עד מאה בערך, מהוים את השכבה העליונה. הם מקבלים קצבה מכספי ה"חלוקה" הנאספים בארצות הגולה ע"י גבאי ארץ־ישראל או ע"י שדרי"ם, שהם שולחים מביניהם, ונוסף לזה יש להם הכנסות קבועות מהישיבות הרבות המוחזקות על חשבון משׁפחות עשירות בבבל, בהודו ובארצות אחרות. כל עניני העדה, החמריים והרוחניים, נחתכים ע"י החכמים ואחדים מעשירי העדה, ולהמון העם העובד בזיעת אפו אין להתערב בהם.

בצדה של העדה הספרדית הגדולה חי הקבוץ הקטן של היהודים האשכנזים את חייו המיוחדים. מאז העלו בעלי החובות הערביים של העדה האשכנזית הקודמת את חצר חורבת ר' יהודה החסיד באש, לא העזו האשכנזים להשׁתקע בירושלם, והמעטים שבאו החליפו מיד את תלבשתם האירופית־המזרחית בתלבושת הספרדית־הערבית ונטמעו בין הספרדים. אולם משנוסד הישוב האשכנזי מחדש, והוא הלך והתרחב בעקב המאורעות בגליל והעליה האטית והממושכת, השתחרר מעט מעט מאפוטרופסותה של העדה הספרדית ויסד לעצמו מוסדות צבוריים.

אבל האשכנזים לא הוו עדה אחידה, כי הם הביאו אתם אל הארץ את הנגודים הדתיים־המפלגתיים, שהיו שכיחים ביניהם בארצות מגוריהם לפנים. רוב מנינו ורוב בנינו של הישוב האשכנזי היו ה"פרושים" או ה"מתנגדים", כלומר תלמידי הגאון ר' אליהו מוילנה ומעריציו, שהתנגדו לשיטת הבעש"ט. הם הבטיחו לעצמם “מעמד”, כלומר תמיכה קבועה לפרנסתם, שנשלחה להם מהמרכז בשקלוב ואח"כ בוילנה. כמוהם עשו ה"חסידים". חסידי חב"ד קבלו את חלוקתם מחצר הרבי מלובביץ וחסידי ווליניה מברדיטשב ומסדגורה. יהודי פולין, פרושים וחסידים, סדרו להם כולל לחוד. המשפחות המעטות מיוצאי הולנד ואשכנז, בראותן, כי מארצות מוצאן נכנס באופן יחסי חלק גדול יותר של החלוקה, היתה עיניהם צרה בשל אחרים. הם פנו למרכז החלוקה באמשטרדם בדרישה, שׁיפרישו להם את חלקם בחלוקה לפי יחס הכספים הבאים משתי הארצות האלו ויסדו את כולל הו"ד (הולאנד ודייטשלאנד). ככה התקיימו כבר לפני שמונים שנה בירושלם ששה כוללים או שש עדות נפרדות של האשכנזים, ובה במדה שרב מספר העדות גדלה המחלוקת הפנימית וריב ומדון פרצו בקרב האשכנזים. ועוד זאת עדת הפרושים נפלגה לשתי סיעות. אחד ממנהיגי הפרושים, ר' אברהם שלמה זלמן צורף, עמד על דעתו לגאול מידי הערבים את חצר חורבת ר' יהודה החסיד, שהיתה לפנים לעדה האשכנזית שנתבטלה. הוא אזר חיל, נסע לקהירה שׁבמצרים והשיג מאת הח’דיב מחמד עלי פַּשׁה פירמאן, שבו בטל המושל את כל תביעותיהם של הערבים על החצר הזאת. סיעת ר' אברהם שלמה זלמן נאחזה בחצר החורבה, ולכן נקראה סיעת החורבה. ר' ישעיה בורדאקי, שעמד בראש עדת הפרושים, התנגד בכל תוקף ליזמתו של ר' אברהם שלמה זלמן וקנה בכסף, שהשיג מבית לֶרֶן באמשטרדם, חצר אחת ברחוב העולה מרובע היהודים לרובע הארמנים וסדר בו בית כנסת, וסיעתו נקראה איפוא סיעת החצר. רב ראשי לא היה לאשכנזים. הואיל וחייהם הכלכליים שלהם היו מיוסדים על החלוקה בצורותיה השונות, היו ראשי העדות וממוני הכוללות השליטים הבלתי מוגבלים בישוב האשכנזי. אך בכל הענינים שביניהם ובין הרָשות היו כפופים ל"חכם באשי". האשכנזים יוצאי אירופה המרכזית חסו בצל הקונסולים של ארצות מולדתם או מולדת אבותיהם, ויוצאי רוסיה ופולין חסו בצל ממשלות אוסטריה ואנגליה מאז בטלה ממשׁלת רוסיה את חסותה על נתיניה בארץ־ישראל בימי שלטון מצרים.

הפרוד בעדה והסכסוכים הפנימיים, הדלות והעוני גרמו לעזובה הרבה ששררה בכל עניני הצבור. משה מונטיפיורי עורר את דעת אחינו בגולה על המצב הנואש, שבו היה נתון הישוב היהודי בירושלם, והשתדל בכל האפשר לעזור לו. לבריאות הצבור דאגו מונטיפיורי, בית רוטשילד ו… המיסיון הבריטי. מונטיפיורי שלח לירושלם את ד"ר פרֶנקל, אשר נהל מרפאה לעניי העדה. בית רוטשילד בפריז פתח בשנת 1854 בית חולים על שם מאיר אנשל רוטשילד, והממונה עליו היה ד"ר נוימן, והמיסיון משך עוד משנת 1847 את הקהל היהודי אל בית החולים והמרפאה שלו.

אולם חנוך הילדים והנוער היה בכל רע. כל נסיונותיהם של משה מונטיפיורי ושל ד"ר אלברט כהן בשם בית רוטשילד לתקן את מצב החנוך ולעזור לדור הגדל בירושלם להשתחרר מחיי הבטלה והשעמום ומלחם הקלוקל של החלוקה ע"י למוד שפת המדינה והידיעות האלמנטריות בחשבון ובכתיבה – נפגשו בהתנגדותם העזה של מנהיגי הפרושים הקנאים. בית התלמוד תורה של עדת הספרדים, שנוסד בשנת ת"ר, לא התפתח מחוסר אמצעים להחזיקו ונסגר לגמרי כעבור חמש עשרה שנה, והבית נמכר לבית רוטשילד לצרכי בית החולים. משנת תר"ה התקיים מעין בית תלמוד תורה של האשכנזים הפרושים, אשר בו למדו ילדים, נערים ובחורים בשני חדרים ב"עזרת נשים" של בית המדרש “מנחם ציון” שבחצר חורבת ר' יהודה החסיד. “בחדרים חשוכים מלאי חלאה בלו הילדים המסכנים את ימיהם העגומים תחת שבט מלמדים מסכנים עוד יותר ומחוסרי כל הבנה פדגוגית” (ל. א. פראנקל בספרו “ירושלימה”). לאשכנזים החסידים לא היה כל בית למוד צבורי. התקיים מספר “חדרים” פרטיים, שטיבם וטיב החנוך, שקבלו בהם התלמידים, ידועים למדי מתאורי ה"מוסדות" האלה מלפני מאה שנים בליטא, בפולין ובגליציה. על חנוך הבנות לא הקפידו כלל, אלה אינן מחויבות בתלמוד תורה. לכן לא התנגדו ליסוד שני בתי ספר לבנות ע"י מונטיפיורי ואלברט כהן, שבהם לִמדו את הבנות תפלות, תפירה וקצת כתיבה וחשבון. אבל מחוסר השגחה על בתי אולפנא אלה ובגלל רשלנותן של המורות לא היתה השפעתם נכרת כלל, והם לא האריכו ימים.

 

תולדות יסוד בית הספר להאציל לבית לֶמל    🔗

כזה היה מצב החנוך בירושלם כשהופיע בה באביב תרט"ז (1856) דר' לודוויג אוגוסט פראנקל מוינה ליסד בעיר הקדושה בית מחסה לילדים. שליח מצוה זה היה רופא עינים, משורר וסופר בעל שפת מליצה נאה וסגנון יפה. בהיות רוחו ערה לכל השאלות הנוגעות לכלל ישראל, היה הוא רוח החיה בעדת ישראל בוינה כמזכירה הכללי. תולדות עמנו ודברי הנביאים עוררו בו מנעוריו געגועים לארץ האבות. והנה אינה המקרה לידו לראותה במו עיניו, לסבול בה את יסורי הארץ וליצור בה מפעל, שעתיד היה להיות לברכה לארץ וליושביה. בספרו המלא ענין Nach Jerusalem (ירושלימה) נותן פראנקל תמונה חיה ומקיפה ממצב ארץ־ישראל בכלל וירושלם בפרט בזמנו, מהישוב היהודי על כל צורותיו וממלחמתו הקשה בעד הגשמת המטרה, שלשמה בא ירושלימה.

בשנת תרט"ו (1855) החליטה האשה האצילה עליזה ליפֶט הֶרץ בוינה להציב לאביה המנוח האציל שמעון לבית למל מפראג מצבה בירושלם – “מצבה שאינה מזהירה כלפי חוץ, אבל משפיעה, מאלפת ומאצילה”. היא רצתה ליסד בירושלם בית מחסה לילדים, שבו יעוררו בלב הנוער הישראלי את ההשקפה הנכונה על הדת, “בו ילמדו ילדי ישראל מנעוריהם ללכת בדרכי ה', לשׁמור מצוותיו ולאהוב את המלאכה המחיה את בעליה, להרגילם בשחרות ימיהם להתהלך במישרים בחברת האדם ולאהוב את ארץ מולדתנו, ארץ אוסטריה הרמה והנשאה מדור דור”. הואיל והיא שמעה, כי רוב יהודי ירושלם – היא התכונה כמובן לאשׁכנזים – הם נתיני אוסטריה, רצתה בתמימותה לזכות את בניהם באותה האהבה, שׁהיא רחשה לארץ מולדתה. הממשלה האוסטרית, שעליזה הרץ פנתה אליה לקבל את המוסד העומד להוסד בירושלם תחת חסות הקיסר נושא התואר “מלך ירושלם”, נאותה לה ברצון ונתנה לצירה בירושלם הוראות לעמוד לימינו של לודוויג אוגוסט פראנקל בבצוע שליחותו. בימים ההם, שבהם התחילו ממלכות אירופה להכות שרשים בארצות הקדם והשתדלו ביחוד להגביר עד כמה שאפשר את השפעתם ב"ארץ הקדושה", היה יסוד מוסד יהודי־אוסטרי בעיר הקדושה רצוי מאד לממשלת אוסטריה. (השפעת הממלכה הכפולה בארצות הקדם היתה אז גדולה, כי גם בית החולים ע"ש מאיר אנשׁל רוטשילד, אשר נוסד בשׁנת 1854 ע"י אלברט כהן בשם בית רוטשילד בפריז, הָעמד תחת חסות הממלכה הזאת).

עליזה ליפט הרץ הקדישה למטרה זו קרן קימת של 50,000 פלורין בנירות ערך אוסטריים הנושאים פרי בשעור ½4 אחוז. את הקרן הזאת מסרה לועד הקהלה בוינה, מנתה את חבריו לנאמנים עליה ובחרה בדר' לודוויג אוגוסט פראנקל להוציא את רעיונה לפועל. לפי תכניתה היו הילדים צריכים לבלות כל היום מבוקר עד ערב בבית המחסה ולקבל בו שתי ארוחות. מספר הילדים יקבע לפי האפשרות הכספית. הבית, אם יוקח בשכירות או אם יקנה לאחוזת עולם, יהיה מוקף גן לשעשׁועים. בראש המוסד יעמוד מורה ראשי, שינהל את המוסד ויחנך את הילדים. הוא צריך להיות איש ישר ובעל מוסר ושומר תורה באמת ובתמים. הוא צריך להיות איש נבון ומשכיל, שידע את הלשׁונות העברית, הערבית והגרמנית, ואם אפשר גם את הלשון האיטלקית. אשׁתו תהיה ה"עזר כנגדו" לנהל את משק הבית והמטבח ולהשתתף גם היא בחנוך הילדים. מלבד אלה ימונה גם מורה משנה, שיעסוק בחנוך ובהוראה, ורופא מומחה ישגיח על בריאות החניכים.

בטרם צאתו לדרך פרסם פראנקל כרוז ליהודי ירושׁלם בשם “קול מבשר”, שבו פרט את מטרת שליחותו ואת פרשת בית החנוך, שהוא עומד לפתוח לטובת הדור הגדל בעיר הקדושה. מפאת תכנו המעניין וערכו ההיסטורי נעתיקהו בזה לקוראינו:

 

קוֹל מְבַשֵּׂר¹    🔗

לכבוד יקירי בני ישראל השוכנים בעיר הקודש ירושלים ובארצות המזרח, ישמרם צורם וגואלם.

מודעת זאת בכל הארץ כי נקרא נקראתי להיות שליח מצוה למעשה צדקה וחסד ואמונת אמן לבית ישראל לברכה עד העולם. משמרת פקודתי זאת אשר הושם על שכמי למשא עבודת הקודש, למלאות ולהוציא מכח אל הפועל, הלא היא קדושה ויקרה בעיני במאד מאד, כי למען אחי ורעי כל ישעי וחפצי ולטובת עמנו ואמונתנו ארים פְעָמַי למַשוּאוֹת נצח על אדמת קדש. – כי הנה אכין את צעדי לעת כזאת ללכת עיר הקדש ירושלם, יְבָרְכֶהָ אלהים אלהינו, לכונן שמה בית מחסה לילדים, למחסה ולמסתור לְגֵו ונפש לעוללים וילדים על אדמת אחוזת אבותינו.

ואני הנני אדבר לכם בלשון אבותינו, אשר העתיק למעני אחד ממיודעי מל"א, כי לא תורני אנכי, ובכל זאת קשורה נפשי בעמי ונחלתו בכל חיי ומאודי.

ובטרם כל הנה אבאר לכם באר היטיב, מה הוא בית מחסה לילדים, ומה הדבר אשר אליו מְגַמָתוֹ וחפצו בהתכוננו בקרב מחניכם קדש, ומה התועלת אשר יגיע ממנו לבני ישראל, ברצות ה' דרכי, ואבצע את אשר יזמתי לעשות.

את אשר זר ונסתר עוד מאחינו אנשי המזרח, הלא הוא דבר גלוי וידוע זה ימים רבים משך מְאַת שנה בארצות המערב בכל קצוי האירופא, ויפיק רב טוב ליושביהם עד אין קצה ובפרט בארצות האי (ענגלאנד), צרפת איטאליא ואשכנז. – רב הכבוד אשר יכבדו נדיבי עמים בית מחסה כזה בארצנו. למופת אזכיר פה כי הגבירה הרמה והנשאה הקיסרית מעסטעררייך קאראָלינא יר"ה, הורמה להיות משענת עז (אבערסטע שוטצפראוי) לבית מחסה לילדים ההוקם בעיר וויען.

לכן הנה ביתר שאת ויתר עז אדבר דבר טוב באזניכם אשר היה פה בעיר הממלכה בענין המדובר בו.

איש נכבד ונעלה, ראש ומנהיג קהלת בני ישראל בעיר וויען, חכם וסופר מהיר, טוב לב ובעל נפש, נעלה לתפארת על אנשים רבים ונכבדים, הר"ר יוסף ווערטהיימער נ"י, הוא הורם דגול מאלף וברכות ה' היו בעזרו ולמשען לו, וזכה להיות הראשון אשר יסד פה בית מחסה לילדים. בית החסד הלזה היה לאות ולמופת לעשות בדמותו וכמתכונתו בתים כאלה למאות אשר הוכנו וקמו מני אז ברוב ערי מדינות מלכנו האדיר יחי', ממנו ראו וכן יעשו; הוא היה המתחיל במצוה בארצנו, וכל בתי החמלה כנ"ל אשר נוסדו אחריו, המה כקרני אור המתנוצצים מאור יומם אחרי יצאה השמש על הארץ, וכשבלים טובות ובריאות מוציאות לחם מן הארץ, אחרי נטמן בחיק האדמה זרע למינהו מני זורע איש האדמה. גם בקהלות ישראל, שֶבֶת חסידים ישרים ותמימים, אשר לא ישכינו באהליהם עולה, מצאו בתים כאלה קן למו. והרבנים הגדולים, אשר הוקמו עָל שמה בראש עדתם, לא לבד לא מנעו הטוב הזה מבעליהם, כי אם היו עוד משען עוז לתמוך בית מחסה כזה באומר ובפועל, במחשבה ובמעשה, למען יקום דבר אמת וצדק לאורך ימים: הנה כן הרב הגאון האמתי מופת דורו מוהר"ר משה סופר אב"ד דק' פרעסבורג, והרב הגדול החכם הכולל מוהר"ר ליב שוואב אב"ד דק' פעסט, והרב המפואר הגאון החכם החוקר מוהר"ר שלמה יהודה ראפאפארט אב"ד ד"ק פראג והרבנים המפוארים דקהלות אגראם, לבוב ובראדי נ"י, תמכו את פעולות צדק ומוסדות בתי מחסה לילדים, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. בכל נפשם ובכל מאדם.

אכן לא לבד ילדי העניים ימצאו מסתור בבית מחסה כזה, כי בארצות האירופא גם היהודים בעלי בתים אשר לא יחסרו כל מאומה, ישלחו שמה את בניהם, למען יקחו חלק בטובה אשר ישפיע למו בית מועד הלזה, תחת אשר בביתם לא ישיגו כאלה כי אם בהוצאות לא מעט.

ועתה אֲנַסֶה כחי לשים לעיניכם משפט הבית הזה ותכונתו, למען תשפטוהו במשרים.

בית מחסה לילדים הוא כמו פרוזדור לטרקלין בית הלמוד. שמה יבואו ילדים בעודם באִבָּם הבלתי נכונים עוד ללכת לבית הספר; ילדים בני שלש, ארבע, חמש או על היותר שש שנים.

הילדים או הילדות יובאו בבוקר אל בית המחסה, ויותנו תחת יד מלמד ומלמדת להועיל, אשר ישימו עיניהם עליהם, לבל יאונה להם כל רע, שמה ישבו תחתם עד בוא השמש. לעת הָאוֹכֶל בצהרים יותן להילדים אֲרוּחָה אחת לשובע, גם חליפות בגדים ללבוש, אחד לימי הקיץ ואחד לימות הגשמים.

ואחרי כי הילדים עוד רַכִּים ולא יעצרו עוד כח ללמוד דברים נַעֲלִים מהשגתם אשר יחלישו גופם, לכן ישים המורה את לבו להורותם בדרך עונג ושעשועים דברים אֲחָדִים מעצם אלהים וחבל ארצו. המלמד יספר להם קורות אבותינו הקדושים בלשון צח וקל כספור המעשה, ויחנך וירגיל את כח זכרונם בדברי חכמים ומשלים ועניינים הממשיכים את לב הילדים, והמרגילים אותם לאט לאט למחשבות תורה ומוסר ולקח טוב, גם ישוררו עמם לשמח לבבם שירים קטנים קלים להבין, אשר יסודתם יראת אלהים ואהבת אבותם ואהבת אדם בכלל ומעשים טובים, לאהוב את המלאכה כמו עבודת הגן ומלאכת מחשבת. גם ילמדו אותם ע"י ציורי תבנית בהמות וחיות וכדומה ידיעת הטבע; סוף דבר תועלת למודים ושעשועים כאלה הוא להשכיל ולהיטיב: להשכיל כח שכלם ולהיטיב לבבם, וכל אלה כפי השגת הקטנים ותאות לבם; למען ישמחו לקראת בית מחסה הזה, ולא יהי' להם זמן שבתם שמה לטוֹרח ולמשא, לכן ישימו לפניהם גם ציורים ממטעי גן ופרחים, כלי מלאכה, וכלי עבודת האדמה, למען יחנכו אותם בכמו אלה על פי דרכם, אז גם כי יגדלו לא יסורו מהם.

*

ולמען לתת כח וְעָצְמָה גם לגופם, יטיילו וישעשעו תחת השגחת מוריהם ומלמדיהם במקום רְחַב־ידים, וילמדום לעשות תנועות בגופם להחזיק מזג בריאותם; גם ישגיח עליהם רופא מומחה בבית המחסה דְבַר יום ביומו, לשמרם מכל מחלה וחולשת גופם, גם יתן להם מרקחת וסמים למרפא, אם יפלו על ערש דוי בבית אבותם. ומכל מִשְׁמָר ישגיחו המורים על הַנִקָיוֹן וטהרת הילדים (ריינליכקייט) ועל סְדָרִים בכל תהלוכותיהם ומעשיהם (ארדנונגס־ליעבע) אשר יפיקו טוב ויוסיפו אומץ לבריאות הגוף והנפש. – ולמען הרגיל את הילדים בעודם באִבָּם בדרכי תורת אל חי ומנהגי בית התפלה, לכן ישאו רנה ותפלה דבר יום ביומו בחדר הסמוך לבית המחסה בעשרה (מנין) בבוקר ובערב בימי החול כבימי מועד ושבת.

והנה בעשות טוב וחסד בכל אלה אל הילדים, הנה כל איש חכם־לב יבין כי תבוא טובה בזה גם לאבותם והוריהם; ושנית ירויחו מאד בידעם נאמנה כי ילדיהם יושבים במקום בטוח שְׁלֵוִים ושאננים באין שטן ואין פגע רע תחת השגחת מורים ישרים, מדי ירחקו אבותם ממגורם בעבודתם ועסקיהם, למצוא טרף לביתם כל היום, ואין איש בבית לשמור הילדים.

האשה המוטלת על ערש דוי בירכתי ביתה תתנחם ותרגיע בקרב לבה, כי ילדיה ימצאו מחסה ומסתר, לחם לשובע ובגד ללבוש ומורה דרך ומנהל המכינו לבית הספר, עת לא תעצור כח זרועה לעשות תושיה למענהו.

דברי אלה המעטים ישפיקו לערוך לכם דמות ותכונת בית המחסה המדובר בו, אשר בדעת אשת חיל בת נדיבי עמנו ויראת אלהים לכונן בעיר הקודש ירושלם בהון רב אשר פזרה לטוב עם אלהי יעקב, ולרומם קרנו בכבוד.

ביתר שאת וביתר עז תכירו יקר ערכה ואהבתה את אלהים אלהינו ותשוקתה להטיב לבני ישראל, והכבוד אשר תכבד את הוריה, בזאת התעודה הבאה בזה, בה נגידים תדבר, ומשכיות לבבה הטהור תחשוף כראי מוצק נוכח פניכם. דרשו וקראו יקירי רוח! האגרת הנצבת עמכם בזה אשר הריצה לראשי מנהיגי קהלת וויען קרית מלך רב, ותשובתם ישמח לבבם.

(כאן בא מכתב ההקדשה של עליזה ליפט הרץ, המכיל את כל הפרטים על בית המחסה, שהיא החליטה לייסד בירושלים, ותשובת ועד הקהלה בוינה.)

ראשי מנהיגי הקהלה בעיר וויען שמו זאת התעודה לפני ממשלת אדוננו הקיסר יר"ה, וימצא הדבר הטוב הזה חן בעיני שרי המלך, כי על אדני התורה, אהבת אדם וכבוד ארץ מולדתנו נוסד אבן חן פִנַת יִקְרַת לתפארת, וימצא מגן וסתר בצל מלכנו האדיר.

וכפלים לתושיה עוד הרבו יועצי הדרת אדוננו הקיר"ה (דיא ק. ק. מיניסטער דעס איננערן, דעם קולטוס אונד אונטערריכטס, דאן דער מיניסטער דער אייסערן אנגעלעגענהייטען אונד דעס קאיזערליכען הויזעס) את חסדם לרומם את הענין המדובר בו, כי דברו טוב עליו גם באזני השולטן האדיר, אשר יאהב ויכבד במלוא רוחב ארצו כל בני האדם, גם אם דתיהם שונות – ה' אלהי ישראל יאריך ימיו על ממלכתו בכבוד ותפארת – ובמודעה נכבדה (אין איינער אייגענען דעפעשע) הודיעו את כל הדברים לפני הֲדַר כבודו, למען יהיה עליהם סתרה, הוא ושריו יחדיו כל הימים.

ואני הנני באתי אליכם, יקירי רוח, אוהבי אל חי ועַמו באמת ובתמים לשבת אתכם כמשלש ירחים, למען יַסֵד ולכונן את הבית הגדול הזה, בית רחמים וחסד, בית חמלה ואהבה. לא אדונים אני, כי אם צִיר שָׁלוּח ועבד נאמן לפעולה טובה, רק המבשר ישע אשר יעָשה לכם! והנה אוחיל ואקוה לאלהי חסדי, כי יתן פעלי לחן ולחסד בעיניכם. נכון לבי בטוח כי תתמכוני בימין צדקכם ובעצתכם וברצון טוב תהיו לי למשענת עז ואני נפשי בשאלתי כי אתם תחזו מכל העם אנשי חיל יראי אלהים, אנשי אמת, יודעי בינה, אשר בצדקתם תבטחו; והאנשים האלה יבחרו בתבונתם ואמונתם איש דעת למורה ואשת חיל למלמדת, אשר לבם טוב ורוחם נכון, טובים וישרים יחד ונכונים לנהל לאטי ילדים רכים בדרך יושר.

עוד דבר לי אליכם, אצילי בני ישראל! הנה האשה היקרה, אשר נתנה הונה וחילה לכונן בית מחסה בעיר הקודש, גאה וגאון שָנְאָה נפשה. למען הדבר הטוב תעשה טוב וחסד, לא למען יקרא שמה וזכרה על פעולתה; ולמען כבד את אביה השוכן בצל שדי, כל ישעה וכל תפלה כי על שמו יקרא שֵם הבית הזה לכבוד ויקר, ומדעתי כי נכספה וגם כלתה נפשכם לשמוע מי הוא זה ואי זה הוא האיש, אשר בשמו יתפאר בית המחסה הזה, לכן שמעו ילדי ימיו וקורות חייו אשר אשים לפניכם בטרם אכלה לדבר ותחי נפשכם.

(כאן באים פרטי קורות חייו של שמעון האציל לבית למל).

מה רבה השמחה אשר שמחו ישרי לב מרחוק ומקרוב בארצות המערב בשמעם מִמוֹסֵדוֹת בית המחסה לילדים בירושלים, הלא תִגָלֶה בקהל רב על ידי החלק אשר יקחו בעמלנו ויגיע כפינו, כי אנשים ונשים רבנים ומשכילים נתנו תרומות נדבות ידם, והובילו שי למורה בעד בית התפלה ובית המחסה הנ"ל, דברים יקרים ונחמדים, אשר אביא בידי לכם ברצות ה' דרכי לירושלים.

ה' יברך וישמור בואי אליכם וצאתי מכם בשלום, וכל אשר אעשה לכונן מעשה הצדקה כאשר הושת עלי (כמעשה לא לַעֲיֵפָה, כי אם לעבודת ה…) יצליח ויעשה פרי צדקה לחיים…

אולם פראנקל זרע צדקה וחסד וקצר קנאה ושנאה. יהודי אונגרי, איגנץ דייטש שמו, בוינה עורר תנועה גדולה נגד תכניתו של פראנקל. הוא וחבריו לדעה לא הסתפקו בתעמולה נגד המפעל, שממנו היתה צפויה, לפי דעתם, סכנה ליהדות. הם תקפו, כרגיל במלחמות הדעות הנוגעות לשאלות הדת, גם באופן אישי את פראנקל עצמו ואת כל משפחת המיסדת עליזה הרץ–למל. הם שׁלחו מכתבי שטנה לירושׁלם ועוררו את קנאיה למלחמה במוסד החדש, שפרנקאל עומד ליסד בירושלם, למרות מה שהוא תמך יתדותיו ב"קול מבשר" על ר' משׁה סופר מפרשׁבורג', ר' שׁלמה יהודה רפופורט (שׁי"ר) מפראג ור' ליב שוואב מפֶסט. הם פנו גם לאמשטרדם וללונדון, שׁני המרכזים העקריים במערב אירופה הקשורים עם הישוב הירושׁלמי, ודרשׁו מהם להסיר את המכשול הזה מלפני קהל עדת ישורון בירושלם. גם פראנקל לא טמן את ידו בצלחת. הוא אסף תעודות מאנשים מפורסמים המעידות על יושר לבבו וטהרת מטרתו והזדיין במכתבי מליצה מרבני וינה ופראג, מראש רבני טורקיה ומרבנים אחרים. ביום ד' לחדש אדר שני תרט"ז יצא לדרך, ובעברו בקושטא קבל את הרשיון מאת ממשלת תורכיה לפתוח בית ספר בירושלם. בהופיעו בסוף חדש אייר (29 במאי) בשערי ירושלם קדמו את פניו בא־כח הקונסול האוסטרי, פקידי עדת הספרדים ומנהלי כולל הו"ד. ראשי עדת החסידים שׁלחו לו אגרת ברכה ובקרוהו אח"כ באכסניה שלו. רק האשכנזים־הפרושים עמדו מנגד, הם התכוננו לקרב.

עפ"י הצעת ל. א. פראנקל קרא ראש הרבנים ר' חיים נסים אבואלעפיא (הרב חנ"א) את חכמי העדה הספרדית ואת מנהיגי העדות האשׁכנזיות לאספה בביתו, שׁבה דנו בפרטי תכניתו של פראנקל. מנהיגי עדת הפרושים, ובראשם ר' ישׁעיה בורדאקי, התנגדו בכל תוקף לשטת הלמודים, שעליה הודיע פראנקל ב"קול מבשר". לפי דעתם שטה נפסדת היא להקנות לילדים את הלמודים בלי התאמצות יתרה ולחזק את גופם ע"י תרגילי התעמלות. להיפך, הם צריכים לקנות את הלמודים ביסורים, כי אם לאו לא תהיה התורה חשובה בעיניהם. “לילדינו אין צורך בחזוק הגוף ובמנוחה בחוץ. בתי ספר, שבהם ילמדו מלבד תלמוד עוד איזה מקצוע אחר, יביאו לידי פריקת עול התורה והדת. אחינו הספרדים אינם מכירים את משה מדֶסוי (מנדלסון), אבל אתה מכיר אותו, ו”קול מבשר" שלך כתוב ברוחו". ר' ישעיה בורדאקי הציע לפראנקל לותר על יסוד בית הספר ולתת את התמיכה ל"חדרים" להלבשת הילדים ולהזנתם. בהצבעה נתקבלה הצעת פראנקל בכל הקולות של חכמי הספרדים ובקולותיהם של חוקר הארץ המפורסם ר' יהוסף שווארץ, בעל “תבואות הארץ” וראש כולל הו"ד, ושל ר' ניסן בק, ראש כולל החסידים האוסטריים. נגד ההצעה הצביעו מנהיגי הפרושים. ראש הרבנים בתתו את קולו בעד ההצעה הכריז: “היות והמוסד העומד להוסד אינו בשום פנים נגד חוקי דתנו הקדושה כ”א להיפך עלול הוא לחזקם ולהעריצם, לכן מצביע הנני בתוקף משרתי, אנכי חיים נסים אבואלעפיא, ראש רבני העיר הקדושה ירושלם, בעד יסוד המוסד".

אחרי האספה הזאת השתדלו עוד מנהיגי האשכנזים להשפיע על הרב חנ"א, שלא יחתום על ההסכם עם פראנקל. לכן הסס ודחה את חתימתו לימים אחדים, ולבסוף הודיע ביום אסרו חג של שבועות לפראנקל, כי הוא מוכן לקבל את בית החנוך החדש תחת חסותו.

וזה שטר החוזה שנכתב ונחתם ע"י שני הצדדים (נתפרסם מתוך גוף הכתב ע"י ח. מ. מיכלין בלוח ארץ־ישראל של א"מ לונץ לשנת התרס"ו, ע' 143–150):

א.    🔗

לכבוד והדר מע' האדון איש משכיל ונבון לחש ציר אמונים הקצין היקר הרופא המובהק כה"ר אברהם אליעזר המכו' דר' לודוויג אויגוסט פרנקל הי"ו יצ"ו נר"ו יאיר לעד.

אחרי השלום, הנה אנחנו חכמי ורבני ומנהיגי ק"ק ספרדים יכב"ץ באנו בשורותיים אלה לגלות דעתינו והסכמתינו על אודות האשה הצדקת כשרה בנשים שרתי אשת חיל יקרה ונכבדת הגברת המעטי' סי' ליפעט הערץ מאצילי משפחת לעמעל אשר נפשה אותה ויעש והפרישה ממונה סך מסוים קרן לפירותיו, למען יסד בציון יסוד מוסד בית מיוחדת ללמד את נערי בני ישראל תורת אמת ועבודת ה', לזכר ולעילוי נפש מר אביה הגביר זקן ונכבד השר שמעון מאצילי משפחת לעמעל נ"ע. והאדון נבחר להיות שליח מצוה על הדבר ובא בכל אות נפשו, והביא בידו קונטריס קול מבשר למען נדע סדר ותיקון הבית הנז' על מה אדניה הוטבעו, ונקרוא נקרינו מאת האדון ונתוועדנו בבית עט"ר ראשון לציון הרב הגדול הי"ו החותם הראשון אנחנו וכל חו"ר הספרדים מכל הכוללות הי"ו וראה ראינו את כל דברי הקונטריס הנ"ז מיוסדים על אדני פז אשר יש בו כמה דברים טובים ונכוחים למבין וכל נפש המשכלת תתענג מהם, והאדון בפיו ובשפתיו כה דבר אלינו בפני כל הוועד דכל כונת המקדשת וכונתו הוא דוקא ללמד את בני ישראל תורה ועבודת ה' ותפילה בלי שום מכשול חלילה, ולהיות כי אין כל המקומות וההנהגות שוות מטבותיה דמר הטוב לנו וכה היה דברו לסדר ולתקן כל ההנהגות הנ"ז כלליה ופרטיה, הן במינוי המלמדים, הן במינוי המשגיחים, הן בהנהגת הילדים וסדר למודם הכל באשר לכל יהיה על ידינו ולפי ראות עינינו באופן היותר טוב הישר בעיני אלקים ואדם.

ובכן בראותינו כי כל כונתם אינו אלא להקים דגל התורה ועבודת ה' ויראת שדי פעה"ק ירוּשלם ת"ו, ומה גם כי הביא בידו כתבי צותא מחו"ר ספרדים ואשכנזים הי"ו מעיר המלוכה ווין יע"א, וגם מכמה גדולי ישראל קצינים ישרים אשר מפורסמים ליראי ה' וחושבי שמו ירבו כמותם בישראל, ואתייא מכללם הגביר המפורסם ביראה ה' רצ"ו סי' ליאון אדוט הי"ו כלם כאחד יעידון יגידון כי כונתם לש"ש וכשר הדבר לקובעו בירושלם ת"ו, ואולם יען כי עין רואה ואזן ששמעה כי יש ויש מפקפקים ומנגידים בענין הזה וחוששים חששות רחוקות כי חלילה וחלילה ברב הימים ובהמשך הזמן נפיק מיניה חורבא צד מינות ואפקורסות כאשר רו"מ שמע כן באזניו, הנה כי כן מוכרחים אנחנו לגלות דעתינו ולפרש שיחותינו ולבאר היטב באיזה אופן תהיה סדר והנהגת לימוד הבית הנז' אשר זה שמה יקראו לה בית תלמוד תורה לנערי בני ישראל, וכך תהיה סדר והנהגת הבית הנז' כדי שלא יהיה שום פקפוק וערעור כלל ועיקר.

א. שהמשגיחים והמלמדים יהיו נמנים מאת האדון עפ"י ידיעת והסכמת מחו"ר ומשגיחי ק"ק ספרדים יכב"ץ וידיעתם מכרעת למנות אנשים מיראי ה' וחושבי שמו ראויים והגונים למלאכת זאת והנהגת הילדים באופן היותר מועיל.

ב. הילדים אשר יכנסו בבית התלמוד תורה הנז' היה יהיו ילדים אשר יתחילו בלימודם מאל"ף בי"ת עד שיתלמדו תפי' ותנ"ך במשך ג' שנים או ד' שנים, ואחר שיתלמדו התנ"ך יבואו אחרים במקומם להתלמד כנז' עד תנ"ך, והילדים אשר כהיום הזה כבר למדו סדר תפילה ותנ"ך ילמדו עם מלמד בלשון ערבי ואשכנזי והמלמד יהיה רצוי ומקובל ממנו הח"מ ויהיה מוחזק בכשרות ויראת ה' על פניו שאין להרהר אחריו כלל ועיקר.

ג. בבית הנז' יהיה חדר מיוחד מדרש קבוע להתפלל שם בכל יום תפי' שחרית ומנחה וערבית וכן בשבתות וימים טובים והילדים ימצאון שם, היודעים להתפלל יתפללו עמהם והאחרים יענו אמן.

ובכן עפ"י ההנהגות הללו נכון יהיה הבית הנז' לעד לעולם וחפץ ה' בידינו ובידם יצליח ולזכר עולם יהיה שם האשה המקדשת הגברת המעטי' הנז' ומאת ה' תהיה משכורתה שלמה מעם ה' אלקי ישראל, והיתה נפש הגביר השר מר אביה נ"ע צרורה בצרור החיים ויכולה המצוה הזאת שתגן, להתענג בדשן נפשו אל המנוחה ואל הנחלה, ועל מה ששאלה האשה המקדשת לברך בשם אביה השר שמעון מאצילי משפחת לעמעל הנז' בהשכבה בימים טובים ויוה"כ בכל ד' בתי כנסיות שבפעה"ק ירושלם ת"ו הנה אנחנו קבלנו עלינו לעשות ולמעבד נייחא נפשו שתהא נפש מר אביה נ"ע צרורה בצרור החיים, גם ברכות יעטה לרו"מ ברכות שמים יחולו על ראש האדון שליח מצוה לכונן את הבית הזה גדול יהיה שכרו ויהי הוד לנצח רבות בשנים דשנים ורעננים ברוב הונים ותפארת בנים ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. ואנחנו מחלים פניך בראותנו כי כבר רצה אלקים את מעשיך והצליח דרכיך לעמוד על האמת ואמת הבנין ומצוה גדולה כזאת אין ערוך אליה וע"ז נאמר המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ויעמוד אדון משם בכל מאמצי כחו לדבר על לב השרים והשרות אשר בקרית חוצות למען יקדישו תוספת קדושת דמים להקים הבית הזה על מכונו ולהשלימה וליסד שם בבית הנז' עוד חדר מיוחד לצורך תלמוד כי זהו תכלית מאוויינו להקים דגל התורה בירושלם בתלמוד גדול ותקרא המצוה הזאת על שם המקדישים ושם רו"מ המשתדל כמארז"ל גדול המעשה והעושה שניהם כאחד טובים. ומבטחינו בה' שדברינו אלה יעלו לרצון לפני האדון ותשובתו הרמה אנחנו מצפים בכת"י וחת"י שהסכים לדברינו אלה, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו והיה זה שלום ואמת מאת אוהבי התורה ואמת ק"ק ספרדים בירחא תליתאה שבו נתנה תורה לישראל משנתינו התרט"ז ליצי' בא סי' אך טוב לישראל ו’ב’ח’ר’ת' בחיים לפ"ק ושלום.

ב.    🔗

לכבוד יקר תפארת רבנו וחכמי וגאוני ומשגיחי ומנהלי דק"ק ספרדים הי"ו יצ"ו דפעיה"ק ירושלם ת"ו.

אנכי הרואה את כל דברי מעלת הרבנים דק"ק ספרדים הי"ו בענין סדר והנהלת כבוד הבית תלמוד תורה אשר נתמניתי עליה שליח מצוה הטיבו כל אשר דברו, והנני אני מסכים ובא בכל התנאים הכתובים מעבר לדף אשר הם באמת עשויים שרירים וקיימים לשמור משמרת הנהגת וסדר הבית הנז' באופן הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ויהא רעוא חפץ ה' בידינו יצליח וגדול יהיה כבוד הבית תלמוד תורה הנז' עפ"י השגחת חו"ר ומנהלי ק"ק ספרדים הי"ו ואת אשר יבחרו בו יקריבו אליהם, הן בענין מנוי המלמדים, הן בענין מנוי המשגיחים וכמו כן בית התפלה אשר נקבע שם בע"ה יהיה דוקא כסדר התפלה הנהוגה בקהלות הקודש דק"ק ספרדים דפה בלי שום שנוי ותמורה ומבלי שום כלי זמר הנקרא מוזיקה לא מינה ולא מקצתה, ולמען יהי' נכון לבם בטוח ולא יתפעלו כלל מקול הפחדים המגיע לאזניהם כי ח"ו חלילא ברב הימים יצא מזה נזק לקיים אמונתינו וימשך ממנו הריסת הדת ואפיקורסות חלילא, הנני מוסיף נופך משלי כי אם ח"ו במשך זמן יראו בעיניהם איזה שנוי קטון או גדול או יתגלה להם איזה ידיעה חדשה אשר יאמרו עליה כי הוא זה גרמא בנזקין לקיום הדת ועבודת האל יתברך מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד מעלת חו"ר ומנהלי דק"ק ספרדים הי"ו הנז' לבטל הבית תלמוד הנז' ואין לנו עליהם ועל הבאים אחריהם שום טענה ותביעה ואפילו תרעומת דברים כלל וכלל לא כי כונתינו וכונתם רצויה לשמים ודוקא את הטוב יקבלו. גם הנני מגלה דעתי שאם אחר זמן מע' האשכנזים ירצו להסכים ולזכות גם הם בבית תלמוד תורה הנז' עפ"י התנאים הכתובים מעבר לדף הנה לפי רבוי האוכלוסא מכוללות הספרדים הי"ו בן פורת יוסף נגד שאר הכוללות דאשכנזים דפעה"ק יגיע שתי ידות לכוללות הספרדים ויד אחת לכל כוללות האשכנזים, בענין סכום הילדים הנכנסים בבית ת"ת הנז'.

האציל שמעון לבית למל

עליזה ליפט הֶרץ לבית למל

דר' לודוויג אוגוסט פרנקל

ארון הקודש עם פרוכת, יד־כסף, רמונים ופמוטים

נדבת ליפט הרץ־למל לבית התפלה שע"י ביה"ס למל

הבית בעיר העתיקה, שבו נפתח ביה"ס למל בשנת תרט"ז

בנין בית הספר למל משנת תרס"ג

דר׳ וילהלם הרצברג

אפרים כהן־ריס

פרופ' דר' דוד ילין

ישעיהו פרֶס

כל האמור מריש ועד כען נגמר ונעשה מרצוני הטוב והגמור בכח המסור בידי דלא להשנאה מינה כלל ולהיות האמת נהדרת באתי על החתום פעה"ק ירושלם ת"ו ביום ח' לח' סיון שנת תרט"ז ליצירה והכל אמת וקיים.

אברהם אליעזר פראנקל

Ludwig Aug. Frankl

Dr. Mediz.

אנחנו החתומים מטה קראנו ותרגמנו כל הכתוב משני צדדים באיר היטב ורצה וקבל עליו ד' פראנקל הכל בשמחה, ולאות אמת חתמנו את שמנו פה עיה"ק ירושלם ת"ו היום יום ח' סיון תרט"ז לפ"ק קיים… ובפנינו חתם ד' פראנקל הנ"ל.

שמעון דר' פרענקעל

Dr. Fränkel

… בער דאקטאר ניימאן

Dr. Neumann

נבחר ועד מנהל לבית הספר, שהיה מורכב מהאישים האלה:

הרב דוד חזן, סגן ראשׁ הרבנים, יושב ראשׁ וגזבר.

דר' שמעון פרֶנקל, מנהל המרפאה של מונטיפיורי, מבקר ומפקח על הבריאות.

הרב מרדכי מיוחס, חבר בית הדין בירושלם, משׁגיח על הלמודים והמוסר.

דר' ברנהרד נוימן, מנהל ביה"ח רוטשילד, מבקר ומפקח על הבריאות.

הרב מאיר פניזיל, חבר בית הדין בירושלם, משגיח על הלמודים והמוסר.

מר מושון (משה) פרץ נתמנה למנהל ומורה ראשי, ומר חיים מורינו למורה עוזר.

הפקוח העליון על בית הספר נמסר בידי הרוזן פיצ’ומנו, ציר ממשלת אוסטריה בירושלים. פראנקל שכר דירה, שחלונותיה משקיפים על פני הר הבית, ברחוב העולה מרחוב השׁלשלת לרובע היהודים ונצח בעצמו על עבודת בעלי המלאכה, שׁתקנו ושׁכללו את הבית והכשׁירוהו לשמש בית ספר. נתקבלו 40 תלמידים, מהם 20 תלמידים פנימיים, שקבלו במוסד מלבושים ומזון שתי ארוחות ביום, ועשרים תלמידים חיצוניים. את תקנת המקדישׁה, שאת זכות הבכורה בקבלת התלמידים יתנו א) לנתיני אוסטריה, ב) ליתומים מאב ואם, ג) ליתומים מאב, ד) ליתומים מאם, ה) לעניים סתם – לא היה אפשר לקיים מפני הטעם הפשוט, שׁהאשכנזים לא העזו לשלוח את בניהם לבית הספר מאימת הקנאים. תכנית הלמודים קבעה בזמן הראשׁון את למוד תורת האמונה והדת, השפה העברית והשפה הערבית ולעתיד לבוא, לכשימצא המורה המתאים, גם גרמנית ואיטלקית, כתיבה, חשבון ידיעות הטבע, גיאוגרפיה וכו'. בבית הספר הוקצה חדר מיוחד לבית תפלה, שבשׁבילו מסרה ליפֶט הרץ לד"ר פראנקל ספר תורה בתוך ארון קודש קטן ויתר כלי התשמישׁ בקדושה (חלק מהם נמצאים עד היום בביה"ס למל).

ראשי העדות האשכנזיות לא נחו ולא שקטו במשך כל אותו הזמן. עוד ביום ט' סיון הוציאו אסור חמור נגד בית הספר החדש, אשר נקרא בשבת בכל בתי הכנסת של האשכנזים, מלבד באותם בתי התפלה, שבהם התפללו ר' יהוסף שווארץ ור' ניסן בק, שהתנגדו בהחלט לתעלולי הקנאים. וזוהי לשון האסור, הראשון בשורה, שעליו הסתמכו כל יתר האסורים על בתי הספר שבאו אחריו:

בבית ישראל ראינו שערוריה, והתורה חוגרת שק כאבילה עטויה, כי נמצאו בעיר אלקים איזה אנשים מיסדים בית למוד לנערי בני ישראל, ללמדם ספר ולשון נכריה לימודיות ונמוסיות אוה"ע, והגם שתחילתם רך ומתוק באמרם שיהי' עפ"י משגיחים יראי ד' וילמדו עיקרי תוה"ק, אבל באשר ידוע לנו אחרי הבחון שסופו קשה ואחריתה מרה כלענה שיעשו הלימודיות והנמוסיות של אינן ישראל עיקר ותוה"ק כטחי טפל ח"ו, וגם כבר נודע ובדוק אשר הדבר הרע הזה גורם להשכיח מישראל תורתינו הקדושה ופורקת יראת ה' מעל ילדי בני ישראל ושורש פורה למינות ואפקורסות, וכאשר פשתה המספחת הזאת בחו"ל, רבו המתפרצים מאדון אל חי ובנו להם במות בעל (קארשול) ומהם יצאו ללא אמונה ומרעה אל רעה יצאו, בשם ישראל יתכנו וכמשפטי הגוים יעשו, ולבם לא נכון עם ה' ובברית הממשלה לא יבואו, – ובעונותינו שובו, צרעת ממארת הזאת נגע עד שער עמינו עד לב ירושלם עה"ק, אוי לעינים שכך רואות, אשר ח"ו לא תהי' כעיר הנדחת, אוי להם מעלבונה של תורה ובשגם הבאים לשם ה' להסתפח בנחלתו כל מגמתם לקנות שלמות הנפש ולהקדיש כל ימיהם וליליהם כולו קדש לה'. על זה דוה לבינו על אלה חשכו עינינו, כי נלכדו בשחיתותיהם ונתפשו במצודה רעה הזאת גם אנשים כשרים ההולכים לתומם ולא יראו את הנולד והנחש הכרוך בעקבה, או מפניות אחרות המסמא את העינים, ואחרי כל העצות והתושיות ועיון היטב עפ"י דת תוה"ק בהתאסף יחד כל ראשי ויחידי סגולה רוב בנין ורוב מנין וב"ד צדק מכל כוללות האשכנזים אשר פעה"ק ירושלם תובב"א, ועלינו כולנו בהסכמה ובדעה אחת בלב שלם ובנפש חפיצה וגוזרים בגזירה חמורה מתקנת חז"ל ובכח תוה"ק אשר כל איש מישראל מאחינו כל כוללות האשכנזים אשר ישנו פה אתנו היום ואשר יבואו אחרינו לא יתדבקו ולא יתקרבו לבוא בבית הלימוד כזאת או לתת מבניו ומבנותיו להתלמד שמה לא בקביעות ולא באקראי סחור סחור כו' וכל מי אשר יעבור על הגזירה והאיסור הזה וילך להתלמד בבית כזאת או שיתן מזרעו שמה הרי הוא בכלל פורץ גדר כו' לא יאבה ה' סלוח לו ורבצה בו כל האלה ויבדל מקהל עדת אשכנזים וחלק לא יהי' לו בכוללות האשכנזים והתקנה והאיסור הזאת הוא חק ולא יעבור לנו ולבנינו עד עולם, והירא את דבר ה' ישמע לקול דברינו הנאמרים באמת ובצדק בדין וביושר ויתברך מאלקי אמן.

היום ט' סיון שנת ובחרת בחיים לפ"ק פעה"ק ירושלם תובב"א.

מחמת אימת הקונסול שנפלה עליהם לא הזכירו מחברי האסור לא את שמו של ד"ר פראנקל ולא את שׁם בית הספר. אולם בזה לא הסתפקו הקנאים. הם אספו על יד הכותל המערבי את המון העם, אנשים נשים וטף, ושם הכריזו חרם בתקיעת שופר על פראנקל ובית ספרו ועל כל אלה, שיבואו אתם במגע באיזה אופן שהוא. יתר על כן: הם ערכו כתבי פלסתר ותמונות מגונות ונלעגות על פראנקל והדביקום על דלתות בתי הכנסת, על קירות החוצות ועל ביתם של פראנקל ושל הקונסול הבריטי, פראנקל אסף כתבי פלסתר אלה ובקש כקולומבוס בשעתו לרפד בהם את ארונו כשׁתבוא עת פקודתו.

תחת לחץ המארעות האלה עשה פראנקל את ההכנות הדרושות לחנוכת המוסד, שהיתה ביום כ"ג סיון תרט"ז במעמד הפחה ופקידים ממשלתיים אחרים, ראש הרבנים לארץ־ישראל וחברי בית הדין הספרדי והקונסולים של אוסטריה, צרפת, בריטניה וספרד. פראנקל נאם נאום מלא רגש והתלהבות, שבו הרים על נס את חשׁיבותו של המוסד לחנוך ילדי ישראל בעיר הקדושה.

הלמודים בבית הספר התחילו בר"ח תמוז. סדר היום במוסד היה לפי שקבעו ועד ההנהלה כזה: תפילה, ארוחת הבוקר, למוד עד הצהרים, ארוחת הצהרים, חזרה על הלמודים, תורה נביאים וכתובים, כתיבה תמה.

 

בית הספר למל בתקופתו הראשונה    🔗

בתנאים המתוארים למעלה התחיל בית הספר למל את עבודתו החנוכית בירושלם לפני שמונים שנה. התנגדותם העקשנית של האשכנזים לכל צעד של קדמה, לכל צל של למוד אחר מחוץ ללמוד התלמוד, לכל תקון ולו גם הקל ביותר בצורתו החיצונית של בית האולפנא או בשטת הלמוד, הרחיקה, כמובן, את ילדיהם במשך שנים רבות מבית הספר. כל מי שבא אתו במגע באיזו צורה שהיא היה נרדף באף ובחמה, ואם התגלגל איזה יתום או ילד עזוב למוסד, לא האריך בו ימים. בית הספר לא מלא איפוא במשׁך עשרות בשנים את התקוות, שתלו בו מיסדיו. הוא קבל צורה של כּוּתָּבּ (“חדר”) ספרדי מתוקן, מתוקן בזה שהוא נמצא בתנאים סניטריים טובים יותר משאר ה"חדרים" ושהורו בו גם את שפת המדינה. “חכמים” ספרדיים לִמדו מספר מועט של תלמידים תורה בתרגום לאדינו עפ"י השטות המקובלות ללא כל שנוי, והמקצועות הריאליים הזנחו לגמרי מחוסר מורה מוסמך ומתאים. בזמן מאוחר יותר אנו שומעים אמנם, שהיה בו מורה לגרמנית, הוא הד"ר רוזנברג מוינה, בלשׁן בלשׁונות השמיות, שׁבלי"ס לִמד גם איזה מקצועות ריאליים. אין איפוא פלא, כי בתקופה של שלשים השנים הראשונות לקיום בית הספר כמעט שאין השפעתו על הישוב הירושלמי נכרת כלל וכלל. אין שומעים כמעט כלום על קיומו ואין יודעים מי היו תלמידיו. בעתונות העברית של התקופה ההיא המביאה ידיעות מירושלם על בצורת, רעב ומחלוקת, על כספי התמיכה שהגיעו או שנעדרו ועל גאונים וגדולים שנפטרו, אין מוצאים אף ידיעה אחת על בית הספר. הידיעות, ששלחו בלי"ס הקונסולים האוסטריים בירושלם ללשכת המיניסטריון לעניני חוץ בוינה על בית הספר, קבורים בארכיונים של המיניסטריון, והדינים והחשבונות ששלח ועד ההנהלה – אם שלח – לועד הקהלה בוינה, אבק הארכיון אוכל אותם. רק פה ושם חודרת אלינו איזו קרן אור ממחשכי המסתורין העוטים את התקופה הזאת. בספר “משה וירושלם”, שהוא תרגום (גרוע) של תאור מסעו השלישי של מונטיפיורי לירושלם בקיץ תרל"ה, שהוא כתבו בעצם ידו, מוצאים אנו את הקטע הבא על ביה"ס למל:

“מבית הספר הנקרא “שמעון עדלען פאן לעמעלס שטיפטונג” הביא לי הד”ר לעווע כזאת. הבית ספר עומד תחת השגחת החינוך קאמיטע, והם החכם רפאל מאיר פאניזיל, החכם משה בנבנישתי, ה' יעקב בן דוד בנבנישתי, ה' יעקב קארדאבער [קורדובירו]. הבית ספר יש בו מקום מוכן לפני ארבעים תלמידים, אבל שבעה מהם עזבו את בית הספר, יען שהלכו ללמוד איזה מלאכה לתכליתם, ועתה נמצאים בו אך שלשים ושלשה תלמידים. התלמידים מחולקים בשתי מדרגות תחת השגחת שני מורים עברים ומורה אחד ללשון ערבית. שתי המדרגות ילמדו בחדר אחד גדול ורחב ידים. התלמידים הם מבני שבע עד בני חמשה עשר שנים. ראשי הלמודים הם תנ"ך עברית בהעתקת שפאנית ולשון ערבית."

בגליון מיום ה' ניסן תרל"ח של העתון הירושלמי “שערי ציון” נתפרסם מכתב אל העורך מאת הרב יעקב שאול אלישר, שהיה אח"כ ראשׁון לציון, בקשר עם מעשה הקנאים, שהכריחו את מנהלי ת"ת עץ חיים להחזיר למשה מונטיפיורי את סכום הכסף, ששלח למוסד זה להנהיג בו את למוד השפה הערבית. כותב המכתב מרים על נס את התועלת שהפיקו תלמידי בית ספר למל וביהמ"ד “דורש ציון” מלמוד השפה הערבית בלי שהדבר הזה פגע חו"ש באמונתם ובנאמנותם לדת. בחלק הגרמני של “ירושלים” של הרא"מ לונץ, שנה ראשונה תרמ"א–מ"ב (1881/82) נתפרסמו תחת הכותרת “דוחי”ם של בתי הספר של היהודים" וכותרת המשנה “בתי ספר של הספרדים” הדברים האלה על “מוסד שמעון האציל לבית למל”:

מספר הנערים בבית הספר הזה 54 (14 יותר מאשר בשנה שעברה). עשרים מהתלמידים האלה מקבלים תמיכה חדשית של 20 זהובים כ"א. מאז עזב המורה ה' רוזנברג בסוף שנת 1880 את המוסד הזה בלי שנתמנה אחר במקומו מלמדים כאן רק ערבית. בשפה זו מתקדמים אמנם הילדים במדה ידועה, אבל בית הספר היה יכול לתת הרבה יותר, אלו הכניסו בו איזה שנוי. המשך הלמודים בבית ספר זה הוא רק שלש שנים. בהכנסם לבית הספר עדיין אין הילדים מוכשרים לקבל את למוד הערבית, ועפי"ר אין הם נשארים כל שלש השנים בבית הספר, יוצא איפוא שהם לומדים ערבית רק שנה אחת. לכן אין להתפלא שהם שוכחים עפי"ר את המעט שלמדו בבית הספר. לכן – מציע כּותב הדו"ח – צריכים הילדים להמשיך ללמוד ערבית שעה אחת ביום גם אחרי עזבם את בית הספר. בטול למוד השפה הגרמנית אינו גורם שום הפסד, כי בני הספרדים לומדים את השפה הזאת בקושי רב, ואלה אשר רכשו להם את ידיעתה בקושי אינם מפיקים ממנה תועלת רבה בחיי המסחר בארץ־ישראל ובסוריה. אבל יש להצטער, כי עם בטול למוד השפה הגרמנית נתבטל גם למוד כל המקצועות האלמנטריים, ויש לתקן את המעוות הזה. רצוי, שהקורטורים בוינה יבואו לידי הסכם עם הקונסוליה האוסטרית בירושלם, שיתקבלו לתוך ועד ההנהלה המקומית אנשים אחדים המכירים בערך החנוך הכללי, ואז לא קשה יהיה לארגן בעזרת מורה חדש את בית הספר בצורה כזאת, שאת המקצועות הכלליים יקנו לתלמידים בשפה שיש לה ערך בחיי המסחר המקומיים (צרפתית או איטלקית). רבני הספרדים לא יתנגדו לשנוי זה, כי בעצם יחזירו ע"י זה לבית הספר את תכניתו הקודמת, כמו שהתקיימה עד לפני עשר שנים, שאז הכשרו חניכי המוסד לחיים המעשיים".

כנראה עברו מאז שנים אחדות עד שמצאו מורה, שהספיק במדת מה לדרישות בנוגע ללמודים הכלליים. “ירושלים”, שׁנה ב', שיצא אך בשנת תרמ"ז, מודיע בקצרה, כי “בביה’ס עליזא הערץ פאן לעמיל שטיפטונג החלו ללמוד גם שפת אשכנז וצרפת וראשי הידיעות היסודיות בהתעוררות ובהשתדלות הקאנסול לממשלת אוסטריא והתלמידים יעשו חיל בלימודם”. בימים ההם שרת כמורה בבית הספר אליהו כהן, בנו של ר' מיכל כהן, מי שהיה סטודנט לרפואה בוינה והפסיק שם את למודיו. כשתפקידו בבית הספר נסתיים עם העברת המוסד לרשות החברה לחנוך יתומים בארץ ישראל, גמר את למודי הרפואה והשתקע כרופא בראשונה בירושלם ואח"כ בפתח תקוה, אשר שם מצא את מנוחתו האחרונה. זוכר הנני, שבימים ההם בהיותי עוד ילד הצצתי פעם מתוך סקרנות לתוך בית הספר. בחדר גדול אחד, שהיה נקי ומלא אור ואויר, עמדו שני ספסלי־בית־ספר ארוכים מהטפוס הישן נושן ולפניהם לוח על כנו. על חלק מהחדר היתה פרושה מחצלת גדולה, אשר עליה ישבו המורה ותלמידיו בשעת הלמודים. כי החכמים הספרדים עוד טרם הוסכנו ללמד את תלמידיהם בשׁבתם על ספסלים.

 

על סף תקופה חדשה    🔗

בזמן ההוא אנו עומדים כבר על סף תקופה חדשה. בשנת תרמ"ח (1888) נגאל בית הספר למל מאפוטרופסותו הקודמת ועבר לרשות אחרת.

עוד בשנת תרל"ב (1872), כשׁההיסטוריון הינריך גריץ בקר בלוית החובב ציון גוטשלק לוי מברלין בירושׁלם, ראו במו עיניהם את העזובה הרבה השׁוררת בחנוך הנוער ואת מצבם הנורא של היתומים העזובים לנפשם, שהמיסיון הבריטי הפעיל היה אורב להם לצודם ברשתו. בשובם לגרמניה עוררו את לבות טובי 30 היהודים באירופה להציל את ילדי ישראל ממצבם הפרוע. אז יסד ר' עזריאל הילדסהימר, רבה של עדת ישראל בברלין, שעמד בראש חברת ארץ־ישראל, ועד להקמת בתי יתומים בארץ־ישראל. כשהועד הזה, שהיה מורכב מגדולי הרבנים ואנשי המדע בגרמניה, בוינה ובפריז, פרסם קול קורא ב"המגיד" וב"איזראעליט" שבמגנצא לתמוך במפעל הזה, אסרו עליו קנאי אונגריה וההולכים אחריהם בירושׁלם מלחמה. ביחוד תקפו האונגרים בחריפות יתרה את ר' עזריאל הילדסהימר, ששׁמרו לו שנאה עוד מזמן היותו רב ומנהל בית המדרש לרבנים באיזנשטדט שבאונגריה. הוא השיב אמנם נמרצות את ההתקפות אחור, אבל הואיל וההתקפות היו בעקר אישיות, לכן הסתלק הרב הילדסהימר מהועד לטובת הענין. קנאי ירושלם הוציאו ביום ד' כסלו תרל"ג אסור חדש על בתי הספר בשם “להט החרב”, שעלה בחריפותו על האסורים הקודמים. הם החתימו על האסור הזה בירושלם 326 איש (המנהיגים האמתיים של האשׁכנזים, הרבנים הר"מ אויערבאך והר"ש סלאנט, ר' ניסן בק, ר' יוסף ריבלין ורי"מ סלומון נמנעו מלחתום עליו) וצרפו אליהם את חתימותיהם של רבני חברון, צפת וטבריה ומנהיגיהן.

בתחלת שׁנת תר"מ (1880) נפתח בירושלם בית יתומים בהנהלת דר' זאב (וילהלם) הרצברג, אדם בעל השכלה גבוהה ושאר רוח, אשר ספרו הנפלא Jüdische Familienpapiere, “כתבי־משפחה עבריים” (תורגם לעברית ע"י הרי"מ פינס ור' בנימין ויצא בהוצאת לשכת הגליל הגדולה של “בני ברית” בירושלם) עשה בזמנו רושם חזק על היהדות האירופית וקנה למחברו שם גדול. דר' הרצברג קבל לביתו ארבעה יתומים ספרדים, וכל מאמציו לקבל גם יתומים אשכנזים עלו בתהו בגלל המלחמה שנטשה על המוסד החדש. כשׁאב אומלל אחד הכניס לבית היתומים את שני בניו המסכנים שנתיתמו מאמם, הוציאו אותם בלילה בגנבה מהמוסד, ואת האב הענישו קשה על מעשהו.

מכיון שחניכי בית היתומים היו רק ספרדים, מן ההכרח היה להענות לדרישת מנהיגיהם ולמסור את למודי הדת והשפה העברית לידי “חכם” ספרדי, אשר למד הכל בשפה האשפניולית לפי השטה הישנה המקובלת בחדר הספרדי. בינתיים גדל מספר החניכים עד שלשה עשר, ובפברואר 1884 יכול היה דר' הרצברג להודיע לועד החברה לחנוך יתומים בא"י שבפרנקפורט עה"נ מאין: “רק מאז נמצא לנו מורה הגון למקצועות העבריים והוא גם בעל השכלה כללית יכלנו להנהיג את השפה הגרמנית כשפת ההוראה לכל הלמודים”. המורה, שעליו מדובר כאן, היה מרדכי אדלמן, מי שהיה עוזרו של סמולנסקין בעריכת “השׁחר” בוינה ועלה בתחלת תרמ"ב (1882) לירושׁלם. פה התקרב לדר' הרצברג ועבד עמו כמורה בבית הספר שעל יד בית היתומים. אחרי זמן מה נתקבל כמורה גם שמעון שטרן, שעלה מאונגריה. אל בית הספר הקטן הזה נכנסו תלמידים אחדים, מי בסתר ומי בגלוי, מבני האשׁכנזים המשכילים, שׁקבלו עליהם את יסורי האסור. מספר כל התלמידים בבית ספר זה, הפנימיים והחיצוניים ביחד, הגיע בשנת תרמ"ו עד עשרים ושׁמנה. באותו זמן למדו (לפי “ירושׁלם” של לונץ, שנה ב', תרמ"ז) בבית הספר לבנים של חכי"ח, שנוסד בשנת תרמ"ב ע"י נסים בכר, 163 תלמיד (כלם ספרדים), בבית המדרש “דורש ציון” 83 (ספרדים), במוסד עליזה הרץ להאציל לבית למל 65 (ספרדים), בבתי התלמוד תורה שׁל אשׁכנזים, ספרדים ומערבים 755 תלמיד, בשמונים חדרים פרטיים 620 תלמיד בערך, בביה"ס לבנות אֶוֶלינה די רוטשילד 160 תלמידות ובעשרים חדרים 300 תלמידות בערך. (בחדרים לבנות נכללים גם בתי המקלט לילדים הידועים של הספרדים, שבהם היה תפקידה של “המורה”, המַאֶסטרה, להשגיח על הילדים המסכנים שיֵשבו כל היום מבוקר עד ערב בשקט גמור על המחצלת, שהיתה פרושה על הרצפה.)

ועד החברה לחנוך יתומים בארץ־ישראל ובראשו הרב ד"ר מרדכי הורוביץ, אשר חזה מראש את השנוי הממשמש ובא בהלך הרוח של יושבי ירושלם עקב הגברת העליה לארץ וההתישבות החקלאית, החליט לפתח את הגרעין של בית הספר, שהיה קים על יד בית היתומים, על יסודות נאמנים לפי דרישות הזמן וצרכי המקום. הוא פתח במשא ומתן עם אפוטרופסי עזבון למל בוינה בדבר אחוד הכחות לשם יצירת מפעל גדול וחשוב, אשר כל צד בפני עצמו חסר אונים היה לבצעו. ד"ר הרצברג, שיצא בשנת 1886 עם משפחתו לאירופא לשם מנוחה, שמש מתווך בין שני הצדדים והצליח לקרבם למטרה הרצויה לשניהם. אבל עוד בטרם בא ההסכם לידי גמר חפש הועד הפרנקפורטי ומצא את האיש המוכשר לארגן את בית ספרו מחדשׁ. אפרים כהן, יליד ירושׁלים וחניך התלמוד תורה והישׁיבה, שקבל את השכלתו הכללית וחנוכו הפדגוגי בגרמניה ובאנגליה, בעל מרץ ויזמה ומחונן בכשרון של ארגון, היה בזמן ההוא האיש המתאים במקום המתאים. הוא הגיע בסוף אפריל 1887 לירושלם ונגשׁ באחד במאי לעבודה כמורה ראשי בבית הספר הקטן, שבו למדו אז 42 תלמידים בשתי כתות. מרדכי אדלמן, שלפי עדות עצמו לא היה מוכשר להורות בבית ספר מתוקן, התפטר. שמעון שטרן נשאר. יוסף מיוחס נתן שעורים בשפה הערבית. המורה הראשי עבד יומם ולילה לתקון בית הספר.

 

בית הספר למל בתקופתו השניה    🔗

ההסכם בין ועד החברה לחנוך יתומים ובין ועד הקהלה בוינה, שעל פיו התאחדו בית הספר של החברה עם בית הספר של מוסד למל, נחתם ביום 22 לאפריל 1888 בוינה וביום 29 לאפריל בפרנקפורט. ואלה הם הסעיפים העקריים של ההסכם:

א. בית הספר של החברה לחנוך יתומים יקרא מעתה בית הספר של מוסד למל.

ב. הוצאות החזקת בית הספר תתכלכלנה מהרוחים השנתיים של מוסד למל.

להוצאות שתעלינה על סכום הרוחים אחראית החברה, שמרכזה בפרנקפורט.

ג. מקבלים את תכנית הלמודים, שהוצעה ע"י הרב ד"ר הורוביץ.

ד. הנהלת בית הספר תחולק לשנים:

ההנהלה הפדגוגית תהיה בידי מנהל בית היתומים ד"ר ו. הרצברג. להנהלה האדמיניסטרטיבית תמונה הועדה המקומית של החברה המורכבת מה"ה ד"ר שוורץ [מנהל בית החולים רוטשילד], [חיים] הירשנזון ו[יחיאל מיכל] פינס בהשתתפות מנהל בית היתומים.

ה. על ועד הקהלה בוינה להודיע לחכם באשי בירושלם את דבר מנוי הועדה המקומית.

הקונסול האוסטרי בירושלם ישגיח על מִלויה המדויק של תכנית הלמודים.

ו. הנהלת בית הספר תשלח בכל חדש את מחברות התלמידים ואחת לרבע שנה דו"ח על מהלך הלמודים בבית הספר חליפות לועד הקהלה בוינה ולועד החברה בפרנקפורט, ושני המוסדות האלה יחליפו ביניהם את הדינים והחשבונות.

ז. באי־כח הקהלה הישראלית בוינה ישלחו כמאז כן גם להבא את רוָחי קרן למל בסך 2200 פלורין לקונסול האוסטרי בירושלם. שימסור אותם לפי פקודת ועד החברה למנהל בית הספר.

ח. הקהלה הישראלית בוינה תמנה בא־כח אחד הנכנס בזכויות שוות כחבר לועד ההנהלה של החברה לחנוך יתומים בארץ־ישראל. חברה זו מבטיחה להוסיף על חשבונה, לכשיתאחדו שני בתי הספר, חדרים אחדים לבנינה בירושלם למטרת בית הספר.

ההסכם הזה כחו יפה במשך עשר שנים.

ט. כתקופה של מעבר מהמצב הקיים של בית הספר למל לסדור החדש נקבעה שנה אחת. למשך שנה זו תסודר על חשבון מוסד למל מחלקה מיוחדת ללמוד ילדי בית הספר הספרדיים.

אחרי שההסכם הזה נכנס לתקפו היה מצבו של בית הספר המחודש מבוסס במובן הכספי, ביחוד לאחר שבאותה השנה הקציבה לו גם חברת כל ישראל חברים תמיכה שנתית בשעור של 2500 פרנק. לדעת חברה זו היתה לביה"ס למל זכות קיום כבית ספר לאשכנזים על יד בית הספר שלה המיועד ביחוד לספרדים. תכנית הלמודים עובדה לפי דוגמת בתי הספר העממיים בגרמניה. שפת ההוראה בכל המקצועות לרבות למודי הקודש היתה גרמנית, ולשפה העברית ודקדוקה הוקצה מקום נכבד בתכנית. מחצית מספר שעות הלמודים הוקדשה ללמודי קודש ולשפה העברית ומחציתו השניה לשפה הגרמנית, למקצועות האלמנטריים ולערבית. המנהל ד"ר הרצברג והמורה הראשי אפרים כהן השׁתדלו לרכוש לבית הספר את כחות ההוראה הטובים ביותר שנמצאו אז בירושלם. חיים הירשנזון נתמנה מורה לתלמוד. בדצמבר 1888 נתקבל דוד ילין כמורה לעברית ותנ"ך. לאחר שיוסף מיוחס עבר לבית הספר אוֶלינה די רוטשילד נמסרו השעורים לערבית ליצחק יחזקאל יהודה. כניסתו של דוד ילין לבית הספר הזה קבעה את גורלם של שניהם. בית הספר רכש מורה צעיר בעל מרץ ושאיפות, וילין מצא כאן כר נרחב לעבודה פוריה. כשד"ר הרצברג התפטר בקיץ 1889 בגלל זקנותו ויצא לחו"ל, נפרדה הנהלת בית הספר לגמרי מהנהלת בית היתומים. בית הספר העתיק בסתיו של אותה שנה את דירתו לבית מיוחד, ואפרים כהן נתמנה למנהלו. בדירה החדשה הכנסו תקונים נוספים בתכנית הלמודים ונוספה כתה רביעית על שלש הכתות הקודמות. לכתה הראשונה היה קורס של שנה אחת וליתר הכתות קורס של שתי שנים לכל אחת. בגלל גילם השׁונה שׁל התלמידים היה הכרח ללמדם בקבוצות קבוצות. אז הונהג גם למוד השפה האנגלית בבית הספר כלמוד קבוע. חבר המורים המובחר, שהיו כלם מלבד אחד ילידי ירושלם ומקורבים למשפחות בעלות שׁם, והליכותיו המחוכמות והמחושבות של המנהל אפרים כהן עם בני עירו ומנהיגיה קרבו אליהם את לִבות אנשי ירושלם, שהתחילו מתיחסים באהדה ובאמון לבית הספר. ודוקא מפני טעם זה ראו הקנאים בביה"ס למל סכנה גדולה יותר לקיום הישן בקרב האשכנזים מאשר בבית הספר שׁל חכי"ח, אשר נחשׁב כבית ספר של הספרדים. אבל למרות האסור, שנשנה והודבק על דלתות בתי הכנסת תמיד בין הזמנים, גדל מספר התלמידים בבי"ס למל משנה לשנה בתמידות, אם גם באופן אטי.

על בית הספר החדש הוטל להתגבר על קשיים רבים. חומר התלמידים היה מגוון הן בנוגע לגילם ולהכשרתם והן בנוגע להשתיכותם לעדות השונות ולשפות המדוברות בבתי הוריהם. מהעדות המזרחיות נתקבלו ילדים בגיל רך, ילדי האשכנזים נכנסו לבית הספר עפי"ר בגיל של בר מצוה לאחר שלמדו בחדר שבע־שמנה שנים, מפני שהוריהם לא יכלו להעלות על הדעת, כי את למודי הקודשׁ אפשר לרכוש גם בבית הספר המודרני. אלה האחרונים היו כמובן מוכשׁרים לקלוט את השפות הזרות ואת יתר הלמודים בקלות ובהיקף רחב יותר מכפי מדת התכנית של בית ספר עממי. ואמנם התלמידים רכשו להם ידיעות רבות הן בלשונות העברית, הגרמנית והערבית והן ביתר מקצועות הלמודים עד כדי כך, שׁגומרי בית הספר הזה, אשר נסעו לחוצה לארץ להשתלם בלמודיהם, נתקבלו שם לכתות הגבוהות של בתי ספר תיכוניים. מנהל בית הספר מצא בחו"ל תומכים לתשעה מגומרי בית הספר, שנשׁלחו במשך שנים אחדות לקושטא ולגרמניה לשם השתלמות בלמודיהם על מנת לחזור ולשרת את מולדתם בידיעותיהם ובכשרונותיהם, ואמנם רובם של התלמידים האלה מלאו את התקוות שתלו בהם. כותב הטורים האלה שב בקיץ 1894 ירושלימה ונכנס בראשון ביולי לעבודת ההוראה בבית הספר.

בית הספר למל היה הראשון בזמן ההוא, שהנהיג בתכנית הלמודים גם את למוּד המקצועות התכניים־האמנותיים, כגון ציור, זמרה, התעמלות ואמון בדקלום, אף אם אמנם חסרו אז עדיין כחות ההוראה המיוחדים להם, וכדאי לספר כאן שתי אפיזודות מהזמן ההוא בקשר עם למוד המקצועות האלה.

ההתעמלות כמקצוע למוד בבתי הספר עוד טרם היתה ידועה, כנראה, בימים ההם בארצות הקדם. פחת ירושלים, שגר בשכנות עם בית הספר למל, הציץ מחלונו וראה את תרגילי ההליכה, שעשו התלמידים בחצר בית הספר בהדרכת המורה. הוא התפלא על כך ובקשׁ מאת בעל ביתו לשאול את פי המנהל, אם הוא מכין את תלמידיו למלחמה בטורקיה לשם כבוש הארץ, והימים ההם היו ימי הגזירות על העליה השניה.

כבר בחוה"מ סכות תר"ן הָעלה בפעם הראשונה חזיון עברי עם תוכן לאומי על הבמה בירושלם. תלמידי בית הספר למל הציגו את החזיון “זרובבל” של משה ליב לילינבלום בעבודו ובתרגומו של דוד ילין ובביומו של אפרים כהן. הבמה שסודרה מניה וביה היתה פרימיטיבית ביותר. כן היו גם הספסלים, שסודרו מקרשים שאולים הנסמכים על תיבות נפט. אולם בית הספר, שׁמדתו היתה תשעה על חמשה מטר, היה צר מהכיל את הקהל הגדול, שבא לראות במחזה, ובתוכו רבים מהעולים לרגל – ברגל ממש – לירושלם ממושׁבות יהודה הצעירות. השחקנים הצעירים שחקו את תפקידיהם בכשרון ובהתלהבות והקהל התריע אחריהם בקריאות “בְּרָבוֹ!” אבל אליעזר בן־יהודה קרא אז בפעם הראשונה “הידד”! ואחריו כל הקהל: “הידד! הידד!”

עוד חדוש חשׁוב חדשׁ אפרים כהן בבית הספר. הוא הנהיג עם התחלת עבודתו טיולים קצרים בעיר ובסביבה וטיולים למקומות רחוקים לשם הסתכלות כעזר חשוב ביותר ללמוד ידיעת המולדת והתנ"ך. בטיולים הרחוקים היו משׁתתפים גם מידידי בית הספר ומבאי בית הרצברג. את הטיול לנחל פרת (עין פרה) ואת הרפתקאות המטיילים מתאר א"מ לונץ, אשר גם הוא השתתף בו, בלוח ארץ־ישראל לשנת התר"ע. אחרי הבחינות בסוף שנת הלמודים השניה נערך טיול ליריחו, לים המלח ולירדן. הטיול הזה נמשך שלשה ימים רצופים. בימים ההם עוד טרם היו כבישים בארץ והדרכים היו בחזקת סכנה. היו רוכבים על סוסים או על חמורים. תיירים עשירים וביחוד נשים או זקנים היו נשאים באפריון הנסמך על גבי שתי פרדות, האחת מלפנים והשניה מאחור. האחראי על הבטחון בדרך ליריחו היה השיח' של הכפר אבו דיס היושׁב מדרום־מזרח לביתניה בהתחלת מדבר יהודה. מפקד המשטרה היה נותן מכתב לשיח' זה והלה שׁלח ז’נדרם מזוין ללוות את התיירים בדרך זו. גם הטיול למושבות יהודה לא היה אז מן התענוגות של חיי העולם הזה כּשנסעו בעגלה בדרך הרעועה ליפו במשך ארבע עשרה שעות ובקרונות האכרים מכאן שׁלש שעות ראשונה לציון וארבע שעות לפתח תקוה הנגועה במלריה ומשם ליהוד, מקום שם קבלו מיכל פינס ורעיתו את כל הכבודה בסבר פנים יפות בביתם־צריפם. הישוב החקלאי היהודי ההולך ומתהוה במאמצים שלמעלה מכחות אנוש ובקרבנות אין־סוף השאיר רושם ללא שכחה בלבות התלמידים. טיול רב ענין למורים ולתלמידים היה הטיול לשכם לחג השבועות של השומרונים. מורים ותלמידים בלו את רוב יום השבת שלפני החג בבית כנסתם. השומרונים קוראים לשבת זו שבת שירה על שם שירת משׁה, שהם שרים בבית־הכנסת, לפי דבריהם, באותה המנגינה שׁשרוה משה ובני ישראל על שפת ים סוף. למחרת השבת עם עלות השחר לוו אותם בעלותם לרגל על הר גריזים וראו את כל טקס החג על ההר הקדוש להם. טיולים ברגל נערכו גם למנזר מר סבא במדבר יהודה ולעין גדי. הטיול האחרון נמשך חמשה ימים רצופים.

בית הספר היה עורך בסוף שנת הלמודים בחינה פומבית, שבה נוכחו ראש הרבנים או בא־כחו, הקונסול האוסטרי, הקונסול הגרמני, נכבדים אחרים ותיירים ידועי שם, שבמקרה נזדמנו לירושלם. לפעמים באו גם מנכבדי הערבים. הבחינות האלו היו מעין דימונסטרציה של עבודת בית הספר והישגיו במשך השנה שחלפה. חוות דעת הנכבדים, שנכתבו ונחתמו בספר הזכרון, ועבודות התלמידים בכתב היו נשלחים לועד שבפרנקפורט וגם לוינה.

בית הספר למל היה בשנים ההן נקודת משיכה לתיירים המבקרים בירושלם. בתעודות, שרשמו בספר הזכרון מבקרי בית הספר מכל הסוגים, מלומדים, דיפלומטים, סוחרים, רבנים ואנשים העוסקים בחנוך ובהוראה, בני ברית ושאינם בני ברית מכל ארצות תבל מתבטא הרושם החזק, שעשה עליהם המוסד הזה, שהיה כנוֵה מדבר בסביבה המתנכרת לכל קדמה והשכלה, וההוקרה כלפי המנהל וחבר המורים שלו, שהיו חדורים רוח של יצירה אנושית ויהודית גם יחד. בשנת 1892 בקר בבית הספר פייר איזבולסקי, מי שעמד אחרי פובדנוסצב הידוע בראש החנוך בסינוד הרוסי בפטרסבורג, לאחר שלמד במשך זמן מסוים בפקודת ממשלתו את תנאי בתי הספר במדינות שונות באירופה ובקר גם בכל מוסדות החנוך בירושלם. הוא נתרשם מבית הספר למל עד כדי כך, שבקשׁ להרשות למורה הראשי של בית הספר הרוסי בירושלם לבקר במשך זמן ידוע בבית ספר זה, כדי ללמוד בו את השטות החדשׁות של הפדגוגיה והדידקטיקה. צעירים מבני הישׁיבות, שׁהחליטו לעסוק בהוראה, באו לשמוע שעורים מפי מורי בית הספר.

האישׁים שהתרכזו בבית הספר למל ומסביב לו עשו את בית הספר עוד בימי ד"ר הרצברג למרכז תרבותי. חבר מוריו יסד כבר בשנת תרמ"ח את לשכת בני ברית, שישיבותיה התקיימו בשנים הראשונות בבית הספר. הם נלחמו בפעולות המיסיון ע"י יסוד שעורי ערב למבוגרים. הם יסדו בשנת תרנ"ב את בית הספרים “מדרש אברבנאל”, שממנו התפתח במשך הזמן בית הספרים הלאומי. הם יצרו את החברה “שפה ברורה” במטרה להחיות את השפה העברית בפי העם ואת גני הילדים העבריים הראשונים, שעליהם הושתת בית הספר העברי.

כל הפעולות התרבותיות האלה, שהתחילו להראות את השפעתם על העם היושב בציון, עוררו את החרדים להגביר את מלחמתם בנקודת התורפה, בבית הספר למל. הנבונים שבהם טענו, כי דוקא משום שמורי בית הספר הזה יושׁבים בתוך עמם ויחסם אל הדת והמסורת הוא חיובי, לכן נמשכים אליו בני האשכנזים. הואיל ולחץ ממוני הכוללות על מקבלי החלוקה עוד היה חזק בימים ההם, לכן לא יכלו התלמידים להתמיד בבקורם בבית הספר, ושכיחה היא התופעה שבמשך שנת הלמודים נכנסים ויוצאים תלמידים, והשנה מסתיימת תמיד בהפסד של 25–30 אחוז ממספר התלמידים בתחלת השנה. רק כחמשים אחוז של התלמידים מתמידים בבית הספר במשך כל ארבע שנות הלמודים. מפני אותו הטעם מתקדם בית הספר במובן המספרי רק בצעדים אטיים. שנת הלמודים 1892/3 מתחילה במאה תלמידים ובתחלת שנת הלמודים 1902/3 נרשמו בבית הספר 147 תלמידים. אולם יש לציין התקדמות בגדול מספר התלמידים האשכנזים, שעלה בעשרת השנים הזאת מ־71 עד 115.

בסתיו 1895 חדלה חברת כי"ח לתמוך בבית הספר למל, ואז היה נחוץ לצמצם את היקפו. חיים הירשנזון ושׁמעון שטרן יצאו מחבר המורים. למוד התלמוד עבר לידי ד"ר אליעזר הלוי גרינהוט, מנהל בית היתומים של הועד הפרנקפורטי. שתי כתות מקבילות חוברו יחד. בשנת 1901 נתמנה אלעזר רוקח, יליד ירושלם מגומרי ביה"ס למל, שׁקבל את חנוכו הפדגוגי בביהמ"ד למורים היהודי בהנובר, כמורה בבית הספר. חיים אשׁריקי נכנס כמורה לשפה הערבית.

הזמן, שאנו דנים בו, כלומר עשרים השנים האחרונות של המאה התשע עשרה, היה תקופת בלבול הלשונות בקרב הישוב הארצישראלי. היהודים ילידי הארץ והעולים מארצות המזרח ומאפריקה הצפונית דברו בעקר שפניולית וערבית והאשכנזים דברו אידית במבטאיה השונים, שהביאום מארצות מוצאם. השפה העברית שמשה רק שפת־בינים ליחידי סגולה של העדות השונות, בו בזמן שאנשי הרחוב מהעדות השונות דברו ביניהם לרוב ערבית. בבתי האולפנא היו כמובן מלמדים את למודי הדת (ולמודים אחרים הרי לא התקיימו כלל) בשפות המדוברות בבתי הורי הילדים – דבר שׁשלל מלכתחלה כל אפשרות של התמזגות חלקי הישוב השונים. כשעלה על דעת נדיבים בחוץ לארץ לתקן את מצבו הירוד של הישוב בארץ ע"י יסוד בתי ספר לדור הגדל בה, לא חשב איש על השמוש ב"לשׁון הקודש" כשפת למודים, אף גם לא ללמודי הקודש. חשבו, כי רק באמצעות שפה אירופית אפשר להקנות לתלמידים את הידיעות הדרושות. בחירת השפה היתה תלויה כמובן בטעמם וברגשותיהם הפטריוטיים של הנדיבים. עליזה הרץ פון למל כבת וינה המפוארה דרשה להנהיג את השפה הגרמנית כשפת למודים בבית הספר למל. השפה הצרפתית היתה שפת ההוראה בבית הספר לבנות אוֶלינה די רוטשילד מיסודו של בית רוטשׁילד, וכשהנהלת בית ספר זה עברה לאחר שנים לרשות אגודת אחים בלונדון, נתחלפה בו השפה הצרפתית באנגלית. ד"ר הרצברג מביע בשנת 1886 בדו"ח שלו על בית הספר שעל יד בית היתומים בירושלם את שמחתו הרבה, שמצא סוף סוף מורה בעל השכלה אירופית ויודע גרמנית ואפשר יהיה איפוא מעכשיו להורות בבית הספר שבהנהלתו גם את המקצועות האלמנטריים. מציאותו של מרכז חברת כל ישראל חברים בפריז חייבה, שצרפתית תונהג כשפת הוראה בביה"ס החקלאי מקוה ישראל, בבתי הספר של חכי"ח בערים ובבתי הספר מיסודו של הברון רוטשילד במושבות, ואף גם ב"בית הספר העברי" מיסודה של חברת חובבי ציון, שמנהלו היה ממונה עפ"י הסכם בין שתי החברות מטעם חכי"ח, למדו את המקצועות הכלליים בצרפתית. לשפה זו היה אז ערך מעשי רב, הואיל והיא היתה שפת הפקידות של הברון והשפה האירופית היחידה הנשמעת בחוגי פקידי הממשלה הגבוהים ובמשרדי הקונסוליות. בית הספר למל היה במובן ידוע החלוץ על דרך התפתחות השפה העברית בדבור. חבר מוריו המעורים בקרקע המולדת הכירו כבר לפני ארבעים שנה ויותר בצורך לעשות את שפת האבות לקשר הטבעי בין חלקי הישוב השונים. הם הרבו לעשות תרגילים בדבור העברי ומעט מעט עברו להשתמש בו כליל בשעורי הלשון העברית, התנ"ך והתלמוד.

משנוסד גן הילדים העברי הראשון בירושלם בתמיכתה המוסרית ובעזרתה הכספית של לשכת בני ברית ע"י שלשה מחבריה (דוד ילין, כותב הטורים האלה והמנוח א"ל לוי) הונחה בשנת 1902 אבן הפנה לבית הספר העברי בירושׁלם. במוסד הזה נתקיימו דברי המשורר בתהלים: “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”, ובו נפתחו אפקים חדשים לחנוך הלאומי. הילדים הקטנים, שבלו את כל היום בחדרים מרווחים מלאי אור ואויר ורכשו לעצמם את השפה העברית במשחק ובשירה, נטעו את השפה בבתי הוריהם. האמהות והאחיות והאחים הגדולים הסתגלו בהכרח לקטנים ולמדו לדבר אתם בשפתם הם. אמנם בזמן הראשון עלה מספר הילדים בגן רק כדי עשרה אחוזים ממספר הילדות, כי אנשי ירושלם עוד טרם ירדו אז לעמקו של הכלל: “חנוך לנער על פי דרכו”, אבל במשך הזמן הלך וגדל מספרם באופן שבית הספר למל היה יכול לשאוב ממנו חומר של תלמידים מוכנים יפה ולשנות בהדרגה את תכנית העבודה בכתת המעבר מהגן לבית הספר.

כדי להבטיח את קיומו של גן הילדים הראשון פנה ועד ההנהלה בבקשת תמיכה לחברת חובבי ציון באודיסה, לחברת למען ציון בפרנקפורט, לחובב ציון המפורסם הרב ד"ר אדולף סלפנדי בדירקהיים שבגרמניה ולחברת העזרה ליהודי גרמניה, אשר נוסדה רק במאי 1901 והספיקה במשך השנה הראשונה לקיומה להוכיח את ערותה לשאלת חנוך המוני ישראל במזרח אירופה. לשמחתו נענה הועד ברצון מכל צד, ולא רק שקיומו של המוסד הרך היה מעתה מובטח ומבוסס, אלא שהיה ביכלתו במשך שלש השנים הבאות לפתוח עוד שני גנים באופן שלכל חלקי העיר נתנה האפשרות ליהנות מרוב הטובה שהביאה השטה החדשה של חנוך התינוקות לילדי ירושלם.

 

בית הספר למל מרכז למפעל החנוך של חברת “העזרה”    🔗

יסוד גן הילדים גרר אחריו בעקיפין תוצאות רבות־ערך מאד לחנוך בארץ בכלל. בעקב התמיכה ההגונה, שהגישה “חברת העזרה ליהודי גרמניה” לגני הילדים בירושלם החלה התענינותה בפרובלימת החנוך העברי בארץ־ישראל, והיא היתה לו לברכה ביצרה בארץ במשך עשר שנים ויותר רשת רחבה של בתי ספר וחנוך מכל הסוגים, מגן הילדים ועד התכניון בחיפה.

עם התפתחותו ההדרגתית של בית הספר למל היה מורגש ביותר חסרון בנין המתאים לצרכי בית ספר מודרני. מספר התלמידים הלך וגדל. שמו הטוב משך אליו גם תלמידים מיפו ומהמושבות ואף גם מחוצה לארץ, וצר היה המצע מלהשתרע. ועד החברה לחנוך יתומים בפרנקפורט השתמש בהזדמנות נסיעתו של דוד יֶלִין בשנת 1900 לאירופה למסור לו עפ"י הצעתו ענין אספת כספים להשגת האמצעים לקנית קרקע ולבנין בית. דוד ילין נסע אז אל כל הערים, אשר בהן נמצאו חברי הנהלת היק"א (פריז, לונדון, בריסל, וינה וברלין) והצליח לקבל את הסכמתם, שיק"א תשתתף בסכום הגון בהוצאות בנין בית הספר. לאחר שמר פריינטי, בא־כח יק"א בארץ־ישראל, שבעצמו עסק במשך ארבעים שנה בהוראה, בקר בבית הספר למל בקור ממושך ושלח לפריז הרצאה, שבה הוא גומר את ההלל על בית הספר ועל חבר מוריו, הקציבה יק"א סכום של 70,000 פרנק לבנין הבית. חברת “העזרה” נתנה 7000 מרק, הנרי זליגמן, גזבר החברה בפרנקפורט, 4000 מרק, הקורטוריון של קרן למל בוינה המציא 4700 כתרים, ומבית רוטשילד בוינה השיגו סך 10000 פרנק.

כבר בשנת 1901 נרכש ממשפחת ח’לדי שטח אדמה של 10,000 אמות מרובעות במקום גבוה הנשקף למרחקים באמצע בין רחוב הנביאים ובין רחוב מאה שערים בתוך סביבה שוממה ובלתי מיושבת. ממול לבנין הקונסוליה הגרמנית הוביל משעול צר בין שני שדות ריקים צפונה עד לשני בתים ישנים. הבית אשר מימין היה למוסלמי יסין אפנדי אל־ח’לדי, מנהל מחלקת הנפוס של הממשלה, והבית משמאל היה לסוחר הנוצרי ג’ריס קטן. מאחורי שני הבתים האלה השתרע שטח שומם עד הקו בתי ויטנברג, מאה שערים, שכונת הבוכרים ובית היתומים הסורי (שנלר). מחיר הקרקע היה שני פרנקים כל אמה מרובעת, ותנאי הותנה עם המוכר לפתוח רחוב ברוחב של ששה מטר בין רחוב הנביאים ורחוב מאה שערים. בנין בית הספר במקום הזה גרם לפתוחה המהיר של כל הסביבה. בהקנות הקרקע מסביב לבית הספר להקמת שכונת זכרון משׁה, רכש בית הספר שטח נוסף של 4000 אמות מרובעות. בנין בית הספר, אחד הבנינים המפוארים ביותר בירושלם, נחנך ונמסר לתעודתו ביום י"א באב תרס"ג (4.8.1903). חג גדול היה היום הזה למורים ולתלמידים, שעברו מהדירה הארעית הרעועה לבית המרווח על חדריו ואולמיו היפים ומלאי אור ואויר ועל חצרו רחבת־הידים.

הקמת בנין בית הספר היתה מעין נקודת מוצא חדש למפעל החנוך בארץ־ישראל. עם התפתחות הישוב החדש ויסוד בתי ספר במושבות היה מורגש ביותר חוסר מורים בעלי הכשרה מיוחדת להוראה. המורים בבתי הספר אשר במושבות היו משכילים צעירים בעלי אידיאלים לאומיים, חלוצים, שעלו לארץ לעבדה ולבנותה בפועל ידיהם. ועכשיו כשׁהושמה על שׁכמם משרת מורה, שלא הכשׁרו לה כלל וכלל, היו בכל מסירותם למשרתם החדשה מגששים באפלה על כל צעד ושעל באין להם מורה ומדריך. את הארץ וטבעה לא ידעו, ספרי למוד עוד טרם היו, רוב המונחים ללמוד המקצועות הכלליים חסרו, ותכנית למודים לא התקימה. יסוד מוסד לחנוך מורים בשביל ארץ־ישראל היה בתנאים האלה דבר חיוני.

גם חברת “העזרה” נתקלה בראשית פעולתה החנוכית במזרח אירופה ובארצות הבלקן בקשׁיים בחפשה אחרי מורים המתאימים בידיעותיהם, ברוחם ובהשקפותיהם לסביבה, שעליהם היה לפעול בה. לכן הסכימה ברצון לתכנית, שהגיש לה אפרים כהן ואשר נתמכה על ידי הרב ד"ר מרדכי הורוביץ, נשיא החברה לחנוך יתומים ואחד מסגני הנשיאים של חברת “העזרה”, והחליטה באפריל 1904 ליסד בירושלם בית מדרש למורים. המוסד הראשון מסוג זה בארץ־ישראל, שמטרתו היתה לחנך מורים מומחים לא רק בשביל הארץ כי אם גם בשביל כל ארצות הקדם, נפתח בתחלת מאי. התנאים היסודיים להתחלה היו נתונים. בבנין החדש שׁל בית הספר למל הספיק המקום, וחבר מוריו יכול היה לספק את כחות ההוראה הדרושים לזמן הראשון. בית הספר, שראה מעכשו בגני הילדים את המסד ובביהמ"ד למורים ובביה"ס התיכון למסחר, שנוסד בשנת 1906 על יד ביהמ"ד למורים, את המשכו הטבעי, נעשה מצד אחד בי"ס לדוגמה לתלמידי ביהמ"ד למורים ומצד שני בי"ס מכין למוסד זה. הסכויים להשתלמות במקצוע המפרנס את בעליו משכו לבית הספר תלמידים חדשים לא רק מבני ירושלם כי אם גם מיפו ומהמושבות, המורים, שהוזמנו לביהמ"ד למורים, נתנו גם שעורים בבית הספר, שבו מצאו תקון ביחוד המקצועות הטכניים־האמנותיים ולמודי הטבע, שניתנו מעתה ע"י מורים מקצועיים.

לתרבות הגוף הפנתה תשומת לב מיוחדת. לכל כתה הוקדשו לפחות שתי שעות בשבוע להתעמלות. מורי בית הספר למל וחבריהם מהמוסדות המקורבים יסדו בהדרכת א. צ. גולדסמידט קלוב להתעמלות, שאליו נתקבלו גם אנשים מבחוץ. קלוב זה היה הגרעין, שממנו התפתחה אח"כ (1912) אגודת ה"מכבי". באולם בית־הספר סודר בית תפלה לשבתות ולמועדים לפי מנהג אירופה המרכזית והמערבית עם חזן בעל השכלה מוסיקלית (א. צ. אידלסון) ומקהלה נאה.

בשנת 1910 הונהג בבית הספר עפ"י דרישת הממשלה למוד השפה הטורקית ובשנת 1911 למוד מלאכות־יד (נגרות וכריכת ספרים) ע"י מורה בעל מקצוע. לשם למוד המקצוע הזה הוקם בנין מיוחד בחצר בית הספר ונרכשו כלי המלאכה החדישים ביותר. השפה העברית, שאמנם גם מקודם תפסה מקום חשוב בתכנית הלמודים, נעשתה מעכשיו שפת הלמודים בכתות הנמוכות וברוב המקצועות בכתות הבינוניות, וגם בכתות העליונות נעשו נסיונות ללמד אי־אלו מקצועות בעברית.

לאחר שנוסדה באלול תרס"ג בזכרון יעקב הסתדרות המורים העבריים בארץ־ישראל ונבחר ועד מרכזי מתוך החברים שבירושלם (דוד ילין, מרדכי קרישבסקי [אזרחי], חיים קלמי ז"ל, חנה לנדוי [שׁמלכתחלה לא נספחה למרכז ובמקומה בא אח"כ יוסף מיחס] וכותב הטורים האלה), היה ביה"ס למל מרכז הפעולות של הועד הזה. האספה הכללית השלישית של ההסתדרות התקיימה באלול תרס"ה באולם בית הספר. אספת הפתיחה נגמרה בחצות הלילה. כשיצאו המשתתפים מחצר בית הספר, חכתה להם בחוץ פלוגה של שוטרים בכונה לאסור את האחראים על האספה הזאת. המוכתר היהודי, שנמצא במקום בלוית השוטרים, בקש להרשׁות להם על אחריותו ללון כל אחד בביתו. למחרת בבוקר השכם בא המוכתר בלוית שוטר לקחת אותם לבית הסוהר. בחצר בית הסוהר נפגשו יחד, דוד ילין, מרדכי אדלמן ז"ל, שהשתתף רק כחבר ההסתדרות באספת הפתיחה ולא היתה לו שום שייכות להנהלתה, וכותב הטורים האלה. מרדכי קרישבסקי כנתין רוסי נהנה מזכות “בל תגע בי” של חוק הקפיטולציות. אפרים כהן הבהיל מיד את הקונסול הגרמני ואת הקונסול האוסטרי, שנסעו למעון הקיץ של הפחה בעין כרם ודרשו ממנו בכל תוקף לשחרר את המורים, למען ישובו לעבודתם בבתי הספר החוסים בצל ממשלותיהם. הפחה סרב תחלה בטענו, שהסתדרות המורים חשודה בעיניו כאגודה ציונית, שמטרתה הסופית היא כבוש ארץ־ישראל, והוא מביט איפוא על הנאסרים כקושרים על המדינה. רק אחרי הסברה מקיפה, שאין להסתדרות המורים כל שאיפות מדיניות, כי אם אך ורק מטרות חנוכיות, נתן הפחה לפנות ערב פקודה לשחרר את אסירי ציון.

עם גדולו והרחבתו של מפעל החנוך של חברת “העזרה” בארץ־ישראל העמיקה גם התענינותה במרכזו, בביה"ס למל. בשנת 1907 בקר ד"ר פאול נתן, מנהל הכבוד של חברת “העזרה”, בפעם הראשונה בארץ־ישראל, כדי ללמוד את תנאי הארץ לשם הרחבת המפעל. הוא הביא אתו שתי תכניות גדולות. כשליח מצוה של הרב ד"ר אדולף סלפנדי קנה על יד פתח תקוה 800 דונם קרקע מאדמת הכפר פג’ה לשם יסוד כפר ילדים, שאליו יָעבר מירושלם בית היתומים מיסודה של החברה הפרנקפורטית (היום נמצאת במקום זה קבוצת רודגס), ונכנס במו"מ בדבר קנית שטח קרקע גדול בשפולי הר הכרמל בחיפה לבנין התכניון, שתלה בו תקוות גדולות לפתוח ארץ־ישראל והמזרח הקרוב. כשבית היתומים עבר בשנת 1910 לפתח תקוה, העבירה החברה לחנוך יתומים את בניניה בירושלם לחברת “העזרה”, וכן עבר אז בית הספר למל לגמרי לרשׁותה. אז היה בית הספר בן שבע כתות עולות וכתה מקבילה אחת ולמדו בו 307 תלמידים. כל הוצאות החזקתו היו על החברה, כי אנשי ירושלם עוד טרם היו רגילים לשלם שכר למוד בניהם בבתי הספר. בתקופתו הראשונה הן היה בית הספר משלם שכר למוד לתלמידים! גם בתקופה החדשה עברו עשר שנים ויותר עד שהתחילו להציע להורים האמידים לשׁלם איזה שכר פעוט. בשנת 1909, שאז היה מספר התלמידים 264, מודיע המנהל בדו"ח השנתי שלו כהישג חשוב, שבשנה ההיא הגיע שכר הלמוד עד 1040.52 פרנק. אולם מכיון שהונהג המנהג לדרוש מההורים להשתתף במקצת מן המקצת בהוצאות חנוך בניהם, הרי קל יותר היה להעלות את שעור שכר הלמוד משנה לשנה. בזמן הקיץ 1911, שאז למדו בבית הספר 347 תלמיד, הגיע כבר שכר הלמוד למחצית השׁנה בלבד עד 1251.55 פרנק. ההכנסות משכר הלמוד הוצאו בצורה של תמיכה לתלמידים עניים, לספרי למוד וצרכי כתיבה, הלבשה, טיולים וכד'.

בתחלת שנת־הלמודים 1912/13 חל שנוי בהנהלת ביה"ס למל. לאחר חגיגת היובל של עשרים וחמש שנים לעבודתו החנוכית של אפרים כהן בארץ־ישראל שהוחגה באפריל 1912 בביה"ס ברוב פאר ובהשתתפות כל הישוב, אשר נתן בהזדמנות זו בטוי להוקרתו לבעל היובל ולמפעל החנוך שנוצר בעזרתו, נתמנה כותב הטורים האלה רשמית למנהל בית הספר.

בזמן ההוא הגיע בית הספר למל לשיא הצלחתו. מספר תלמידיו עלה עד 350, מהם 61% אשכנזים, 32% ספרדים, 7% בני העדות המזרחיות. היה לו לבית הספר חבר מורים מובחר, בכתות הנמוכות והבינוניות לִמדו מורים צעירים מהמעולים שבין גומרי ביהמ"ד למורים ובכתות העליונות מורים בעלי נסיון בהוראה של שנים רבות ומומחים למקצועות שונים, שׁהורו גם בסמינר. כל המורים עבדו בהרמוניה שלמה ומתוך חדות היצירה, והתלמידים נמשכו אחריהם באהבתם ללמודים. אולם המצב הזה נשבת עם פרוץ ריב הלשונות הידוע בכסלו תרע"ד (נובמבר 1913). חלק מהמורים ומהתלמידים עזב את בית הספר למל ועבר לבית הספר לבנים, שנוסד בעזרת ההסתדרות הציונית.

בפרוץ המלחמה העולמית וביחוד בהכנס טורקיה לתוך המלחמה הזאת רבו הפורעניות על העם היושב בציון. יציאת משפחות רבות מנתיני הממשלות האויבות לטורקיה מהארץ גרמה בזמן הראשון להפחתת מספר התלמידים. אולם מכיון שהמלחמה נמשכה זמן רב, והיא הביאה בעקבותיה שנוי נכר בחיי הישוב ולפיכך גם שנוי בהשקפותיהם ובהלך רוחם של יושבי ירושלם, לכן התחילו לשלוח לבית הספר את בניהם חוגים כאלה, שמקודם היו נמנעים מכך מטעמים שונים. למרות קיומם של שני בתי ספר מקבילים הגיע מספר התלמידים בבית הספר למל בשנת 1917 שוב עד

1. על אף המצב הכלכלי הקשה החזיק בית הספר מעמד במשך כל שנות המלחמה. מספר גדול של תלמידים עניים קבל מזון ארוחה אחת ביום בבית התמחוי, שנפתח בירושלם ע"י חברת “העזרה” לנצרכים בשנות הרעה של המלחמה.

בהכבש ארץ יהודה ע"י צבא ההסכמה נשתנה מצב בית הספר לרעה. לא היתה כל אפשרות להעביר כסף מגרמניה להחזקתו. המורים לא קבלו את משכרתם, והמזון לתלמידים העניים נפסק. בכ"ז החזיקו המורים מעמד והתחילו מיד להורות את כל המקצועות בעברית.

בראשון לחדש מאי 1918 העמידה ממשלת הכבוש את בית הספר תחת הבקורת שלה. היא הגבילה את למוד השפה הגרמנית והרחיבה בהרבה את למוד השפה האנגלית. בסוף חדש מאי הודיע מושל ירושלם רונלד סטורס להנהלת בית הספר, כי הממשלה הצבאית מקבלת עליה את הדאגה לקיום בית הספר, והיא חושבת מעכשיו את שרות ההנהלה הקימת כמיותרת. ביום שני ליוני נמסרו כל מוסדות החנוך של “העזרה” ובתוכם גם בית הספר למל לרשות “ועד הצירים”, ומאז נכלל בית הספר ברשת החנוך של ההסתדרות הציונית. בזה נסתימה התקופה השניה של בית הספר למל. עפ"י הסכם בין ההסתדרות הציונית ובין חברת העזרה ליהודי גרמניה עברו בניני בית הספר על רהיטיהם ומכשיריהם לרשות קרן היסוד, שעל שמה נרשמו בשנת 1921 במחלקת רשום הקרקעות בירושלם.

 

בית הספר למל בתקופה החדשה    🔗

תלמידי בית הספר למל התפזרו. חלק מהם נכנס לבית הספר לבנים של ההסתדרות הציונית, חלק לחדר־תורה תחכמוני ולבית הספר של חברת כל ישראל חברים, ואחדים נכנסו לבתי התלמוד תורה. לבנין בית הספר למל הָעבר מטעמים טפלים בית הספר לבנות של ההסתדרות הציונית, שאליו נצטרף החלק הגדול של תלמידות בית הספר לבנות של חברת “העזרה”. לבית ספר זה ניתן השם בית הספר לבנות א' (למל).

מאז עברו שמנה עשרה שנה של גדול ורבוי מתמיד. הבנין, אשׁר שמש לפנים דירה למנהל, היה במשך שנים אחדות תפוס בידי הממשלה הצבאית ואח"כ ע"י הפקיד הממשלתי הממונה על רכוש האויב. כשנתפנה הבית הזה הותקנו חדריו לכתות, ורָוח לבית הספר. בבית, שהיה בו בימי “העזרה” בית מלאכה, סודרו בשנת תרפ"ו מטבח למופת ומסעדה ללמוד הבשול ותורת ההזנה. המקצוע החשוב הזה הונהג בעזרת קרן המסעדות שעל יד הסתדרות הנשים באמריקה “הדסה”, ששמה לה למטרה להחדירו לכל בתי הספר בארץ־ישראל. תלמידות הכתות הגבוהות מבשלות ומכינות בהדרכת מורה מומחה ארוחה מזינה אחת בכל יום עבור 100–120 תלמידות הזקוקות למזון מיוחד.

משנת תרפ"א עד שנת תר"ץ נהל מר אברהם ארנון את בית הספר למל, ובהמנותו בשנת תרצ"א למפקח על בתי הספר הכלליים, עברה ההנהלה לידי מר ח. א. זוטא. מתחלת שנת הלמודים תרצ"ג מתנהל בית הספר ע"י כותב הטורים האלה.

בשׁנה זו, בה הגיע בית הספר לגבורות, לומדות בו 575 תלמידות בשלש עשרה כתות, מהן שמנה כתות עולות ושבע כתות מקבילות. חבר המורים מורכב מתשעה מורים ושמנה מורות.

הסקירה הסטטיסטית הבאה תתן תמונה מעניינת ממהות התלמידות הלומדות בזמן הזה בבית הספר למל. מהתלמידות שייכות לעדה האשכנזית 423=73.6%, לעדה הספרדית 53=9.3%, לעדות המזרחיות 99=17.1%. הואיל וכמעט כל התלמידות באו מגן הילדים, לכן אין הבדל עדתי נכר ביניהן. 132 תלמידות = 23.2% עלו לארץ משנת תרצ"ג. התלמידות העולות מסתגלות לשפה ולמסגרת בית הספר במהירות רבה כל כך, עד שכעבור חצי שנה מִטַשטש כל הבדל ביניהן לבין ילידות הארץ.

הרוב המכריע של הורי התלמידות שייך למעמד הבינוני, מהם בעלי מלאכה ותעשיה 129=27.0%, פועלים 80=16.6%, פקידים 78=16.1%, אנשי השרות הצבורית והפרטית 53=10.9%, בעלי מקצועות חפשׁיים 41=8.5%, חנונים 32=5.4%, סוחרים 26=4.7%, מורים 20=4.1%, בלי עבודה 32=6.7%.

כאז כן גם עתה משמש בית הספר למל מרכז תרבותי וצבורי. ביום ירביצו בו תורה ודעת למאות מבנות ישראל ויטפחו בו את תרבות הגוף והרוח, ובערב ישמע בחדריו הנוער העובד לקח מפי מוריו, ושׁבי הגולה ילמדו את שפתנו הלאומית. באולמו ובחצרו הגדולה יסדרו הרצאות, אספות וכנוסים.

במשך שמונים שנה הקים בית הספר אלפי תלמידים, שמלאו בשעתם וממלאים גם היום כמורים, רופאים, שופטים, עורכי דין, פקידים, סוחרים ובעלי מלאכה תפקידים חשובים בחיי החברה הבונה את הישוב היהודי בארצו. מאות תלמידותיו רואות גם הן אושר בחיים, ורבות מהן מחדשות את קשריהן לבית ספרן ע"י בנותיהן.

 

סיום    🔗

רצונה של המקדישה עליזה ליפט הרץ־למל, שבמוסד אשר יסדה בירושלם יטפחו את בריאות הגוף והנפש של חניכיו ויפתחו בהם את תורת המוסר הישראלי את אהבת המולדת ואת התשוקה להתפרנס בכבוד בכח עצמם, קוּיַם במלואו.

בתוך בית הספר ומסביב לו התנהלה במשך שני דורות מלחמה בשל רעיונות ועקרונים, שסללו להם דרך בחיי העם היושב בציון עם שנוי הערכין בישוב מן הקצה אל הקצה. כחו של האסור, שרבץ על בית הספר במשך יובל שנים ויותר כחלום בלהות, הלך ונחלש עד שעבר ובטל מן העולם. נכדיהם של החותמים על האסורים הראשונים, שקבלו אותם על עצמם ועל בניהם ובני בניהם “עד סוף כל הדורות”, הנם כיום הזה נושאי רעיון החנוך היוצר ומעפיל, וניניהם יושבים על ספסלי בתי הספר, שהם נלחמו בהם ורדפו אותם עד חרמה. כונותיהם של “אבלי ציון” המתנגדים להשכלה היתה בלי"ס לשם שמים, אבל גדול כחם של הזמן ושׁל המסיבות ממחשׁבותיהם של בני אדם.

בית הספר למל פתח לפני שמונים שנה את פעולתו בארבעים תלמיד והיום מגיע מספר התלמידים הלומדים בבתי הספר בארץ־ישראל עד חמשים אלף (כן ירבו!). אז לא חלם איש בישראל על החיאת שפת התנ"ך והתפִלות בפי העם, והיום השפה העברית היא שפת העם השב לתחיה בארצו.

בנין החנוך הלאומי שׁלנו שלם הוא מן המסד עד הטפחות, מגן הילדים ועד האוניברסיטה.

לזכרון שנת “הגבורות” ליסוד בית הספר להאציל לבית למל יוקם בחצרו אולם להתעמלות בשם “אולם הגבורות” לטפוח תרבות הגוף של ילדי ירושלם. האולם יבנה בעזרת קרן היסוד, שהקדישה לתכלית זו מתוך קרן מיוחדת סכום של שלש מאות לא"י, ובהשתתפותם הנדיבה של תלמידי בית הספר לשעבר והורי תלמידותיו בזמן הזה.

בית הספר למל בשנת תרנ"ו (1896)

המורים (מימין לשמאל): ישעיהו פרֶס, אפרים כהן, דוד ילין

חבר מורי בית הספר למל (ביה"ס לבנות א׳) בשנת היובל (תרצ"ו־1936)

בשורה הראשונה (מימין לשמאל): צבי אפרתי, אמתה פנצ’ובר, פנינה לוי, יצחק ספיבק, ישעיהו פרס, אביעזר ילין, מלכה קטרבורסקי, נח טמיר.

בשורה השניה: ישראל מטות, אסתר חננית, אסתר דבשני, שמואל לוי, אהרון שטרנברג, חסיה ארקין, אברהם ארגמן, דבורה שחר, דבורה דבוסיס.