(מתוך מכתב)

…בדבריך יש מעין השתוממות על אשר בשעת חירום זו ¹ יכול אדם להתרכז כולו בענייניו הפנימיים ולהסיח דעתו לגמרי מן המלחמה עם כל חמודותיה ונפלאותיה. ואני מתפלא על ההפך. ובאמת מה לנו ולמלחמה באירופה? איזה חלק אקטיבי יש לנו בה? הן כל השתתפותנו בה היא רק בבחינת צאן לטבח, בשר לתותחים, וכל תוצאותיה בשבילנו – רק שכול, אלמון, יתמות, חורבן, צרות, ייסורים, ובתור הוספה עוד עלבון שאין על עפר משלו, עלבון יתום כיתמותו של צערנו הגדול, כיתמותה של נפשנו הגלותית, היתומים לא רק מנפשות קרובות, כי אם גם, אפשר לאמור, מעצמנו.

דווקא שעה קשה זו, שאין לדעת כמה תימשך, ואם לא תהיה בעתיד עוד יותר קשה ­– דווקא שעה קשה זו היא בשבילנו שעה של התרכזות בעצמנו, של הסתכלות פנימית וחיצונית, של ‘נחפשה דרכינו’ – של הכשרת הקרקע לתחייה לאומית וליצירה לאומית. אין מורה ואין מחנך כייסורים גדולים, כצרות גדולות, ועלינו רק להיות תלמידים מקשיבים, לתת את נפשנו לדעת ולהבין את תורת מורנו הגדול, להבין את פירוש הייסורים ואת סוד הייסורים, כדי שלא יהיו ייסורים לבטלה. ובמובן זה גדולה, גדולה במידה שאין לשער, התורה היוצאת לנו מן המלחמה. זוהי אולי הנקודה היחידה, שאנחנו יכולים למצוא בה חיוב ידוע. קודם כל אנחנו רואים בה את עצמנו כמו בראי: יחידים, בודדים, יתומים, תועים איש לעברו; ומצד שני, המלחמה כשהיא לעצמה תורה גדולה בה, בייחוד במקום שמבקשים תחייה, חיים חדשים. המלחמה מרעישה, אבל יש בה הרבה צדדים, וכל אחד רואה בה מהרהורי לבו. רבים רואים בה, בעצם המלחמה, את סמל הגבורה, את סמל התפארה שבגבורה. אבל העיקר הוא, יש לחשוב, לא מה שיש בה, כי אם מה שיש לראות מתוכה. כי מתוכה יש לראות את הגבורה שבחיים, ויש לראות את הצער שבגבורה, זו המבקשת את תיקונה ואינה מוצאת ומוכרחה לצאת לבטלה ולבהלה. רואים אנו מתוכה כמה כוח, כמה גדלות, יש בחיים, גדלות עד לידי עירוב התחומים, או ביטול התחומים שבין החיים והמוות. איזו התעלות הנפש יש בחיים, המרימה את האדם למעלה מכל יחסים קטנים פרטיים, ואיזה יחס גדול כללי התגלה בחיים בשעת קלקלתם, בשעה שהם מתפרצים ומראים את כוחם בהריסה! וכמה גדולים, חושב אתה, היו יכולים להיות החיים, לוּ ידעו בני האדם לחיות! – אכן, כאן יש ויש לנו מה ללמוד, אם אותו הדבר שאנחנו קוראים לו ‘תחייה’, ‘חיים חדשים’, אינו מלה ריקה, אם אנחנו מסוגלים לרדת לסוף עמקו של הדבר.

אנחנו, הן כל כוחנו, אם נאבה ואם נמאן, הוא רק ברוח, מאותו הטעם הפשוט, שכוח אחר אין לנו. אבל כוח זה – יאמרו מה שיאמרו – יש לנו, ובכוח זה ורק בכוח זה אנחנו קיימים עד היום. וגדול כוח הרוח, המקום שיש רוח חיה, המבקשת חיים, הרבה יותר גדול מכוח האגרוף. עֵדה לכל אחד מאתנו נפשו החיה, במידה שהיא חיה, עדים השמים העמוקים והנוגים האלה, אשר היו ימים,שהם הגידו לנו דבר מה, יותר נכון, שהם שתקו לנו דבר מה, – דבר מה, שכוחו גדול עד היום על התרבות האנושית היותר גבוהה. ועדיין בשתיקתם הם עומדים ומחכים לתלמידים מקשיבים. ודווקא מתוך רעש המלחמה המחריבה אתה שומע את שתיקתם, המלמדת פרק בהלכות יצירה ובהלכות גבורה של יצירה.

ובלי כל פקפוק הייתי אומר, כי כמה שיגדל חורבננו על ידי כוחות מן החוץ, אם על ידי כך נתעורר כולנו, כל העם, בלי יוצא מן הכלל, נתעורר לחיות את כל עומק בדידותנו – כי עתה לא יצא שכרנו בהפסדנו. ‘לפום צערא־אגרא’ – גם כלל זה עדיין חי וקיים, כל זמן שחי הצער וחיה הגבורה שבצער והיצירה שבצער. ואם מפקפק אני לעתים, הרי זה רק מפני שרואה אני כי אין אנחנו תלמידים מקשיבים לחיים, זאת אומרת: לחיי עצמנו. והעיקר שחיי עצמנו אינם שווים בעינינו כלום, שכל עצמנו אינו שווה בעיניו כלום. את חורבננו הפנימי אני רואה, הקשה מכל חורבן מן החוץ. מצד אחד חורבן מתוך קטנות, כי גם בזמן הזה, אחרי כל מה שעבר עלינו, אנחנו איננו יכולים להסיח את דעתנו לרגע מהפעוטות והשטחיות היום־יומית, ולהתרומם לידי הרגשת המצב בכל היקפו ולכל עמקו. ומצד שני – חורבן מתוך ביטול עצמי, כי בבואנו לפשפש במעשינו יש בינינו שאינם מוצאים דרך אחרת אלא לבטל את עצמנו, לבטל את נשמתנו הלאומית מיום היותה עד היום, את צורתה האנושית ואפילו את מסירות נפשנו על דתנו, ואפילו את צערנו הגדול – את הכל. ועיקר כי רואים בזה איזו אמת גדולה, איזו אמת עליונה – כל כך בטלים אנחנו בעיני עצמנו, בטלים מתוך התבטלות שלא מדעת בפני אחרים, כל כך עמוקה גלותנו הפנימית! כל כך אין אנחנו מסוגלים לחיות את החיים בלי אמצעי, לחיות את האמת שבחיים ושבעצמנו.

ולמה אכחד! כשאני רואה את כל זה אינני יודע מאיזה צד החורבן יותר גדול …

אכן יש ויש לנו במה להסתכל ולחפש. יש ויש במה להתרכז ומה להעיר, אם אין חפצנו להחזיק במידתם של אניני־הרוח, שאין כוחם אלא בבכייה על גורלם המר.

מובן שלעת־עתה אין להגיד במלים אחדות ובדברים ברורים מה עלינו לעשות, שהרי אין חיים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש, ואין יוצרים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש. בייחוד בשעה זו, שאין בטחון ביום המחר, שאין לדעת מה ילד היום. העיקר הוא, כי עלינו להרגיש בכל כוח נשמתנו, כי השעה היא שעת עבודה גדולה לנו, עבודה פנימית, אינטנסיבית, הדורשת ריכוז גמור בה והיסח הדעת, במידה שאפשר להסיח, מכל מה שאינו בידינו, מכל מה שאנחנו איננו יכולים לפעול כנגדו מלבד ב’אוי ואבוי!' וזה לפי דעתי תפקידם של הכוחות הצעירים שבקרבנו, אלה העובדים והשואפים ליצירה, שבשעה קשה זו עליהם לתת את הטון, טון של גבורה עילאה. כי לגבורה עילאה אנחנו זקוקים עתה, ומי יודע עד כמה נהיה עוד זקוקים.

תרע"ו (1916)

(הרהורים על הצבא)

א

שאלת הצבא היא בשעה זו ¹עניין לא רק לפוליטיקאים ולעושי היסטוריה, כי אם גם לבני-תמותה או לבני חיים פשוטים, שיש להם עניין בחיים וביצירת החיים ויש להם לב להרגיש את חורבן החיים ואת הכיעור שבהחרבת החיים. פה לא רק שאלה מדינית רחבה ועיקרית, כי אם גם שאלה נפשית עמוקה, שהיא לא פחות עיקרית, שהיא אולי עיקר העיקרים.

הצבא הוא הכוח העיוור, הסטיכי, הבהמי, של העם, האגרוף הקיבוצי כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים. מבחינת הנפשיות הלאומית זהו שריד קדומים מאותה התקופה, שהאוּמה, בדומה לחיה ולבהמה, לא ידעה להגדיר את עצמותה, לקבוע את יחסה על חברותיה, אל יתר האומות, אלא בחביטות, בבעיטות, בנגיחות, בנשיכות. והשריד הזה עם כל חמודותיו חי וקיים עד היום, כאילו בכדי להעיד, כי ככל אשר האדם גדֵל, עולה, או בכל אופן שואף לגדול, להיות אדם, – האוּמה לא גדלה אף כחוט-השערה והנֶהָ עד היום חיה טורפת. עד כי יש לך בני אדם, אשר בשאפם להשיג סוף-סוף נפשיות אנושית, חיים אנושיים, אינם רואים דרך אחרת לפניהם אלא להחריב את האומה, להעבירה מן העולם ולעקור מלבם את הרגש הלאוּמי משרשו, מבלי להרגיש אפילו, כי את נפשם הם קובעים, כי אחד מיסודות עצמותם, אם לא יסוד היסודות, הם הורסים, כי את צורתם הם מטשטשים בזה. זהו פרי חוסר ההתעמקות בהערכת ערכה של האוּמה, יוצרת החיים הקיבוציים, בהערכת ערכה של הנשמה הקיבוצית, שיש לבקש לה תיקון, אבל אין להמיתה מבלי להמית את החיים האנושיים, את הנשמה שבחיים האנושיים.

אבל העיקר הוא כי יש מעריצים לאגרוף. יש רואים במעשי האגרוף גבורה עליונה, ויש מתלהבים ממסירות הנפש שבמעשים האלה, מבלי לראות, כי פה יש לא רק תחליף של מסירות נפש, כי אם באמת חילול מסירות הנפש האמתית, שאינה אלא שאיפת הנפש העמוקה להתפרץ מתוך צמצומה,מתוך בית-כלאו של האגואיזם הצר, ולהתמזג ברוח החיים והוויה של כל מה שחי והוֹוה, – שאיפה שהנה ממש ההפך ממעשי האגרוף. ויש רואים באגרוף צורך חיוני, שאין לעם להפקיע את עצמו ממנו כל עוד חי בו חפץ הקיום הלאוּמי. ובשעה זו, בשעה שהפוליטיקה מושלת בעולם מִמשל בלי מצרים, ואין מי שיעז לעמוד בפניה ובפני אגרופה, הנותן לה כוח ועוז וגם גדוּלה ותפארת בעיני מי שיש לו צורך בהם – בשעה זו, יותר מאשר בכל הזמנים רבּוּ למעלה ראש מעריצי האגרוף. בייחוד גדלה ההערצה לאגרוף או הרגשת הצורך באגרוף בקרב יישובנו, החסר כל כוח ידיים. מרגישים את הצורך באגרוף גם היודעים עד כמה חסרי ידיים לעבודה אנחנו, גם אלה, אשר ידיים לעבודה – לאו דווקא, בכל אופן לא הן עיקר. הדבר הגיע לידי כך, שנמצאה בקרבנו אפשרות הגיונית להחליט בגלוי ובבטחה, כי העם האסטוני הקטן עמד לו אגרופו הקטן (ולא חלילה הפוליטיקה, שיש לה צורך בו) להשיג את מטרתו הלאומית והמדינית. אכן גדול כוח אגרוף קטן זה לעמוד במקום שאגרופים גדולים לא יכלו לעמוד! מובן אחרי כל זה, כי ‘ערך הצבא העברי כבר ברור לכל תושבי הארץ. בכופר לא פגשתי ואין צורך בוויכוח בנידון זה’ (‘חדשות הארץ’). גם ‘הפועל הצעיר’ שעמד בתחילה נגד ההתנדבות בכל תוקף, גם הוא, כפי שיש לשפוט על פי המאמר ‘שאלות חיינו’ (גליון 27), מודה לאחרונה או לפחות אינו כופר, כי ‘ההיסטוריה תדע בעתיק להעריך את חזיון ההתנדבות הנוכחית, ובהתאמצות כל העם לקראת שחרור תתפוס זו בלי ספק מקום די נכבד’ (ההבדל בין ההתנדבות בחוץ-לארץ ובין זו שבארץ אינו חשוב לענייני).

ברירוּת כזו, ודאוּת כזו, אחדות נפלאה כזו בדעה ²על חשיבותו של האגרוף הלאומי ועל הצורך בו בקרב עם, אשר עוד לפני שלושת אלפים שנה נשא את נפשו לעת אשר ‘לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’, – הלך-נפש-ומחשבה כזה בכל אופן די אופייני לתקופת התחייה שלנו, לתקופה, שהיינו רשאים כל פי כל מה שמתרחש עתה בעולם לראות בה את ‘אחרית הימים’ או ראשית האחרית, ועלול הוא, כמדומה, לעורר מחשבה במוח חושב על דעת עצמו ועל אחריות עצמו.

המחשבה נתקלת אמנם במציאות האכזרייה, המפוצצת ומרסקת כל מחשבה אנושית ולכל נפשיות אנושית. המציאות כאילו מחייבת באמת מה שאנחנו היינו צריכים לשלול. כך הוא בהשקפת הראשונה, שהיא, כמובן, גם האחרונה לגבי הפוליטיקאים ועושי ההיסטוריה.

אבל גם מצד זה יש פחות מקום לבעל-דין לחלוק ולחשוב אחרת. נתחיל מבתחילה, מהעבר. פחות מכל היה לנו עניין במלחמה. אנחנו היינו רק הבשר לתותחים או פשוט הצאן לטבח. אנחנו הקרבנו די ויותר מדי מכל הצדדים. ולוּ היה באמת איזה צדק בעולם, ולוּ היה באמת הצדק דורש או אפילו האסתיטיקה דורשת, כי בכדי שהכל יכירו בערכנו האנושי והלאומי בכל ארצות פיזורינו ובזכותנו הלאומית על ארץ-ישראל, עלינו להקריב קרבנות אדם במידה מספקת, – לוּ אפילו היה כך, כי אז היינו יכולים לצאת ידי חובה לכל הדעות הישרות באותם הקרבנות שהוקרבו מקרבנו שלא ברצוננו וגם ברצוננו בכל מקום. ולדעות הבלתי-ישרות הרי לא נזכה לכך, אם גם נקריב קרבנות פי אלף, ואפילו אם יהיו לנו מתנדבים בצורה היותה אסתיטית. ועל כוח ממשי שבצבא מתנדב בתנאים כאלה הרי זו בוודאי רק תמימות לדבר.

תפקידנו במלחמה היה תפקיד פסיבי, ולוּ לפחות היינו יודעים להישאר נאמנים לתפקיד זה בתור עם, לוּ לפחות היינו נשארים בתור עם נייטרליים עד הסוף – מחאה חיה ושלמה, אם כי פסיבית ואילמת, למלחמה, לאגרוף, לשנאה, לאכזריות, לשקר, לכל הכיעור שבמלחמה ובפוליטיקה, – כי עתה היה גם לתפקידנו זה ערך רב, שאין עתה לעמוד על חשיבותו, בכל אופן ערך יותר גדול מערכה של התנדבות לשם התנדבות, של מסירות נפש לשם מסירות נפש, אם לדבר בלשון רכה, שלא להבליט יותר מדי את הכאב ואת העלבון שבדבר, שהוא בכל אופן די טרגי. בכל אופן אם יש ערך של אמת להערכה היסטורית, אני מעיז להטיל ספק בדבר, אם ההיסטוריה העתידה הראויה לשם זה תתלהב כל כך מחזיון ההתנדבות הנוכחית (ולא חלה ולא הרגיש הכותב מן המערכה ב’קונטרס', כי רק אז היה רעיון בדרישה שאספת השלום תהיה בירושלים, לוּ היינו אנחנו נשארים בתור עם לגמרי נייטרליים, נאמנים לדרישת נביאינו הקדמונים. אולם אחרי שאנחנו בעצמנו חיללנו את הדרישה הזאת, הרי רק אירוניה היא, אם לא גרוע מזה, לדרוש כזאת מאחרים).

ב

אבל השאלה היא: מה דורש ממנו בנידון זה המצב של ההוֹוה ושל העתיד? איך נגן על עמדתנו המדינית והלאומית? הייתן לנו צבא עברי את כוח ההגנה? הלצבא אנחנו זקוקים עתה?

נתבונן בדבר מקרוב, וקודם כל נברר מקרוב, מה הוא הצבא בכלל, מה מקומו באורגניזם הציבורי, מה כוחו החיוני, אם יש לו בכלל כוח חיוני חיובי, כוח מועיל ליצירת החיים או לתיקונם, ולא רק לחורבנם ולקלקולם.

הצבא הוא קודם כל יסוד השלטון. יותר ממה שהוא כוח העם הוא כוח השלטון על העם (אין הבדל גדול בדבר, אם השלטון הוא, למשל, בידי הצאר או בידי הבּולשביקים), יותר ממה שהוא כוח מגן ומשחרר הוא כוח אַגרסיבי, כוח תוקף ומשעבד. כי על כן אין לרדת לסוף מהותו של הצבא מבלי לרדת לסוף מהותו של השלטון.

בכדי לראות בבהירות מספקת מה הוא הצבא בתור כוח השלטון כלפי חוץ, אין לך דרך יותר קרובה מאשר להתבונן מקרוב, מה הוא הצבא בתור כוח השלטון כלפי פנים.

ניקח לדוגמה את החזיון היותר בולט, אשר בזמננו רואים אותו כאילו הוא יסוד היסודות של החיים הציבוריים, את החזיון,שקוראים לו מלחמת המעמדות. במה גדול כוח בעלי הכסף על העובדים המרובים, על העם, על כוח העם? במה מכריחים המנצלים, העושקים, את המנוצלים העשוקים, להיכנע במקום שאלה מתקוממים נגד העושק, במקום שאלה מבקשים סדר אחר, סדר של צדק בחיים הציבוריים? באיזה כוח הם מכריחים? האם בכוחם שלהם, של המנצלים והעושקים? האם יש להם כוח כזה? הרי הם מכריעים את המנוצלים והעשוקים בכוח הצבא, כלומר בעצם בכוח מנוצלים עשוקים כמוהם. כך מטיל הקומץ הקטן את כבודו ואימתו על העם בכוח העם עצמו. פה אתה רואה מן היפנוז, מין כוח מהפנט ביד המעטים על המרובים, העושה את המרובים, את העם, למין כדור משחק בידי המעטים. ועד כמה פועל פה רק היפנוז ולא יותר, לא שום כוח ממשי, ואין צורך לומר, לא שום גבורה עילאית של אדם עילאה, כמו שהיו רוצים לראות בזה חסידי עליון, אפשר לראות בבהירות כמעט מוחשית בשעה שההיפנוז, על פי איזה מקרה, עובר. כמה גדול היה, למשל כוחם של ניקולי (קיסר רוסיה), של וילהלם (קיסר גרמניה) וכדומה בשעתם, כמה היה בכוחם להטיל כבודם ואימתם על המרובים – אין לך, כמדומה, כוח עליון מכוחם זה, – ומה כוחם אחרי שעברה שעתם!

מהו הכוח המהפּנט הזה? מה יש פה בכלל?

החזיון שלפנינו אין לו ביאור אחר אלא ה, כי יסוד השלטון וההיפנוז של השלטון מונח בעצם נפשם של המשועבדים, בעצם תאוות השלטון הנטועה בנפשם. המרובים, העובדים והעשוקים, מכבדים את האגרוף. מכבדים מתוך שנאה, מתוך חריקת שיניים, אבל מכבדים ומתבטלים בפניו. כי לעמקו של דבר היה כל אחד רוצה, אם בהכרה ברורה או לא, להיות אגרוף, אלא שאינו יכול, והאגרוף בעל-הכוח ידוע את זה, והעיקר, יודע להשתמש בזה, – ובזה הוא מצליח. עקור מתוך הלבבות את הכבוד שנוהגים בו, את ההתבטלות בפניו, עקרו, כמובן, מכל הלבבות בפעם אחת – קח מהשלטון בכל צורה שהיא את כוחו להפנט, לאחוז את העיניים – או כמו שקוראים לזה בלשון הפוליטיקה, את הפרסטיז’ה – והוא אפס. אבל הוא הדבר, שזה אי אפשר: בפעם אחת לא תעקור את החולשה מכל הלבבות, ואם תעקור אותה מקרב חלק מהמרובים, והחלק הזה יתייחס את האגרוף יחס ראוי לו, יבוא חלק אחר, יבוא הצבא, וילמד אותו פרק בהלכות דרך ארץ. והאגרוף שוקד על הדבר לחזק את אי-האפשרות ויודע לשקוד על הדבר.

זאת היא פעולת ההיפנוז הציבורי, שהרבים, מכיוון שהופנטו פעם, כבר מהפנטים בכוחם, בכוח הרבים, את כל אחד מהם. וזה כוחו של היחיד, שעלה לו באיזה אופן לעמוד בשורת המהפנטים, נגד הרבים.

מכאן אתה רואה, כי בעצם השלטון עומד לא על כוחו העצמי,כי אם על חולשתם של המרובים, הנוחים ככל חלשים להיות מהופנטים, וכי הראשונים מבין המהופנטים על מנת להפנט הם הנם הצבא.

את זה אתה רואה משני הצדדים. מצד אחד, כל המשמעת הצבאית, כל סדר היחסים וכל סדר החיים של הצבא, אינם בעצם אלא היפנוז אחד תמידי ובלתי-פוסק. איש צבא משולל כל רצון, כל חופש, ואפילו בשמו אינו נקרא, כי אם בשם המספק, כאילו הוא אינו אדם בפני עצמו, כי אם חלק מעדר גדול. ה’אני' שלו בטל ומבוטל ואינו אלא חלק מה’אני' של העומד על גבו, והעומד על גבו בטל לגבי הגבוה ממנו, וכן הלאה. ומצד שני, אתה רואה את זה בהתבוננך, כיצד התהווּ בראשונה השלטון וההיפנוז של השלטון וכיצד התפתחו והיו למה שהם עכשיו.

ג

ההיפנוז התחיל עוד בזמן קדום, עם התחלת התרבות האנושית, אם לא קודם לזה, בזמן שכוח האגרוף במובנו הפשוט היה הכוח היחידי של האדם (הוא התחיל, כנראה, עוד בעת שהגברים היו נלחמים ביניהם בשל הנקבה, כמו שהדבר נוהג בקרב יתר בעלי החיים). הקיבוץ האנושי היה כעין עדר, וטבע הדבר היה מחייב – כמו שהדבר היה נוהג בקרב יתר בעלי החיים העליונים, החיים בעדרים – שאחד ילך בראש, יהיה מנהיג. זהו הנבט הראשון של השלטון: היחיד מושל על הרבים. והוא משול, כמובן, לא מפני שהוא יותר חזק מכל הרבים ביחד, אלא מפני שהוא חזק מכל אחד מהרבים או מכל אחד מהרוב הגדול של הרבים. וכאן מתחילה פעולת ההיפנוז: הרבים בעצמם כבר נותנים לו את כוחם; ואיש או אנשים כי יעיזו לקום כנגדו, הם כבר קמים כנגד הרבים. מכאן התפתח לאט-לאט השלטון של הנשיאים, המלכים, ומכוחם – השלטון של כל מיני שרים וכל מיני באי-כוחם ושל כל הנקראים בשם השדרה העליונה בעם ובמדינה.

מעתה כבר יכול השליט (אם בצורת יחיד או בצורת קבוצה ידועה, וכן כל באי-כוחו, וכן כל אחד מהשדרה העליונה בהתאם למדרגתו ולמצבו) להיות חלש ומחוסר רצון. אם רק עלה בידו להגיע אל מדרגת השלטון, לעלות על הכיסא, ונוסף לזה הוא יודע לשמור על ההיפנוז שלא יחלש, על אחיזת העיניים שלא תיפסק, יודע להחזיק בכל תוקף בכל האמצעים המשמשים לכך: בהתרחקות מהרבים, בהגדרות ובהתבצרות, בהטלת אימה, בשמירה מעולה על כבודו שלא יחולל, בזוהר חיצוני מסמא את העיניים, – כי אז הוא יכול למשול, לחמוס, לטרוף, להתאכזר כאוות נפשו, ואיש לא יעיז לקום כנגדו, עד שיעלה בידי אחר או אחרים לכבוד באיזה אופן את השלטון (איזו אפסיות כנירון, למשל, יכול היה לעשות כל ה שלבו האכזרי רצה בכל בני רומא,המהוללים בגבורת ימינם ובאומץ לבם. וכמה יודעת ההיסטוריה לספק מקרים כאלה ועוד נפלאים מאלה!). מעתה כבר העמדה הגבוהה שליטה, מהפנטת. משכן הכבוד כבר מבוצר כל צרכו, ודי לו למי שהוא לחדור לתוך המבצר, אפילו דרך החור היותר קטן, בכוח האמצעים היותר שפלים ומגונים, כמו בדרך הערמה, החנופה, השוחד, הרציחה בסתר והאכזריות המסותרת, בכדי להיות השליט והמהפנט.

כך הלך השלטון והשתלשל והחליף את צורתו ואת יסודו. בתחילה עמד על כוח האגרוף של השליט, שהוליד את ההיפנוז. אחרי כן נשאר עומד על ההיפנוז בלבד, ששעבּד לו את כוחם של הרבים. מכאן עובר השלטון במידה ידועה אל הכשרון לעשות ולנהל עסקים גדולים, המכניסים כסף הרבה, אל הכשרון המסחרי, המוליד גם הוא היפנוז ידוע. ולבסוף הוא עומד על הכסף בלבד, על ההיפנוז של הכשרון המסחרי בלבד.

כך הוא השלטון, וכך הוא ההיפנוז שלו, המשעבד את הרבים, את העם, את כוח העם, לקומץ של פרזיטים או, באופן היותר טוב, לקומץ מצדיקי הרבים ומזַכי הרבים, אשר מבחינת הטלת דעתם ורצונם על המרובים אינם טובים הרבה מהאחרים. ובכוח מי? בכוח אותו העם – בכוח הצבא.

כך הוא כלפי פנים, וכך הוא גם כלפי חוץ. לא העם הפשוט, העובד והיוצר, זקוק למלחמה, כי אם השליטים למיניהם עם כל התלויים בהם, כל הפרזיטים למיניהם. ולא אהיה, כמדומה, כרחוק מן האמת, אם אומַר, כי בדרך כלל אין בכוח מלחמה – מובן, כי לא במלחמת הגנה הכתוב מדבר – לשלם לעם העובד מה שהיא מחריבה בו. ומי עושה את המלחמה, אם לא הצבא? פרצה קוראה לגנב, – וצבא, אפשר לאמור, קורא למלחמה. או במלים אחרות: צבא קורא לשלטון, ושלטון קורא למלחמה ולשעבוד, לשעבוד אחרים וגם לשעבוד העם.

שאלת הצבא היא, לפי האמור, קודם כל שאלת השלטון, ושאלת השלטון היא בעיקר שאלת החינוך הציבורי, שאלת החינוך העצמי של כל אחד מבני הציבור, מבני העם. השלטון התאים ומתאים יותר למצבם התרבותי, בעיקר למדרגת הכרתם העצמית של הרבים. יותר שהרבים היו חשוּכּים, נבערים מדעת, נעדרי הכרה עצמית, וממילא יותר נוחים להיות מהופנטים, יותר חזק היה השלטון. וכן להפך, במידה שהרבים היו עולים בסולם התרבות, במידה שמתגברת הכרתם העצמית, במידה זו הולם השלטון ונחלש ויורד. השלטון עובר יותר ויותר מרשות היחיד לרשות הרבים.

על הדבר הזה כדי להתעכב קצת. הכל מדברים על חינוך מדיני, סוציאלי, על הכרה סוציאלית, לאומית, ואת הדרך להשגת החירות הציבורית השלמה, להשגת שלטון עצמי ושלם של הציבור, רואים במלחמה על זכות דעה, במלחמת המעמדות. זה אומר, כי אין יורדים לעומקא דדינא. החזיון הזה של עבָרת השלטון מרשות היחיד לרשות הרבים לא כך פירושו. לפה לא עבָרָה חיצונית, התלויה ביחסים הציבוריים והיוצאת לפועל במידה שחברי הציבור מכירים את היחסים האלה. פה עבָרה משלטון חיצוני, משלטון של כפייה, לשלטון פנימי, לשלטון של רצון. תחת השלטון החיוני של היחיד או של היחידים הולך וכובש לו מקום בנפש הציבורית, כלומר בנפש כל אחד מחברי הציבור, שלטונו הפנימי של כל אחד על עצמו. היפנוז של השלטון הולך ויורד, במידה שכוח הציבור, כוח כל אחד מן הציבור, כוח היחיד בתור פרט בכלל הציבור, הולך ועולה. עבודת השחרור המדיני והחברתי האמתי היא אפוא קודם כל עבודה לשחרורו הפנימי של היחיד, של האדם, עבודה להגברת ההכרה העצמית האנושית בקרב כל אחד מהציבור, עבודה להביא את כל אחד מהציבור לידי בקשת עצמו, לידי חינוך עצמי.

אולם העבודה הזו אינה פושטה כל כך, כי אין החינוך הזה פשוט כל כך. תאוות השלטון די עמוקה בנפש האדם, ואין לעקרה בהסברה או בהטפה. צריך להאיר את כוחה המושך של התאווה עד סוף שרשיו בנפש האדם ולראות, אם אין למצוא בנפש, במצב בלתי-מפותח או במצב של הוויה בכוח, כוח אחר יותר עמוק, יותר מקיף ולפיכך יותר תקיף, אשר במידה שיתפתח או שיתחדש, במידה זו יכבוש את מקומה של תאוות השלטון, או במידה זו תנוס התאווה מפניו כמנוסת החושך מפני האור. בכלל אנחנו נפגעים פה באותו הכותל, באותו הסתום, שהמחשבה המבקשת דרך בחיים, המבקשת מוצא מן המבוכה שבעבודת החיים, נפגעת בו תמיד, מאיזה צד שהיא ניגשת, באיזו ספירה שהיא עסוקה בה לחדש את החיים מיסודם. פה, כמו בכל עבודה לחידוש החיים מיסודם, דרושה ביקורת חדשה של חשבון החיים הנפשיים ושל תכנית החיים הממשיים. כי עבודה לחידוש החיים היא בעצם עבודה לבקשת אפקים חדשים, אוצרות חדשים, אורות חדשים, בנפש האדם. זוהי עבודה לבקשת חשבון חיים חדש ותכנית חיים חדשה לשם בניין החיים על פי התכנית החדשה וחִיוּת החיים על פי החשבון החדש.

ד

עבודה גדולה היא ותורה גדולה, לא תורה ספרית, כי אם תורת החיים, ומלחמה גדולה, אבל קודם כל לא מלחמה חיצונית ציבורית, כי אם מלחמה פנימית – כיבוש גלילות חדשים בנפש היחיד. בעצם אין זו מלחמה, כי אם הארה חדשה, גילוי אורות נפשיים, אפקים נפשיים או אוצרות נפשיים חדשים. זוהי מעין מלחמת האור בחושך: האור אינו נלחם – די לו להתגבר, ובמידה שהוא מתגבר, החשכה נסה ממילא. אבל אין זה פחות קשה מכל מלחמה חיצונית.

אבאר את דברי.

במידה שהכרתו של האדם הולכת וגוברת, הולכת ומקילה לו את עבודת החיים, במידה זו נשארים לו כוחות פנויים וזמן פנוי, יותר מכפי הצורך לעבודת החיי ולחִיוּת החיים באותה הצורה הרגילה, שבני האדם חיים את החיים (חִיוּת החיים האמיתית אינה בעצם אלא עבודה של יצירה). הזמן הזה והכוחות האלה דורשים את תפקידם, את מילואם, – ריקניותם הופכת את כל החיים לריקניות נוראה. ההכרה אינה ממלאה את הריקניות (המקרים הבודדים, שבני אדם מקדישים את עצמם כָלה לעבודה מדעית וממלאים בזה את חייהם, אינם באים, כמובן, בחשבון. וגם פה, אפשר לאמור, אין ההכרה ממלאה את החיים, כי אם מסיחה את הדעת מהחיים על ידי העבודה המדעית), להפך, במידה שהיא מרחיבה את חוג ראותו של האדם, במידה זו היא מצמצמת את חוג חייו. במידה שהאדם מכיר את הטבע, במידה שהוא משיגו יותר בהכרתו, במידה זו הוא משיגו פחות בנפשו, בחיוּתו, בכל ישותו, במידה זו הוא הולך ונקרא מהטבע, ממקור החיים, מחיי עולם, במידה זו הולכים חייו ונסגרים בחוגם הצר, המצומצם של החיים התרבותיים, הפרטיים עם הקיבוציים, ממש כמים האלה נסגרים בתוך בריכה סתומה מכל הצדדים, אם כי עשויה מעשה ידי אמן. ההכרה, מתוך אספקלרייתה המצומצמת, אם כי המאירה, אינה תופסת את הטבע ואינה יכולה לגלותו לאדם אלא מצדו המיכני. היא מיחה לו מקום רק ליחס מיסטי אל טבע, כאילו תאמר: ליחס שלא בפניה, מאחורי ערפה של ההכרה, או ליחס מיכני, או לשניהם יחד. ולאחרונה, במידה שההכרה הולכת ומבררת את כל חוקיו של הטבע בכל פרטיהם ובכל כלליוּתם, במידה זו היא מעמידה את כל יחסו של האדם אל הטבע על יחס מיכני בלבד. הטבע הוא כאילו פועל עיוור, שאין לו לאדם אלא להכיר את כוחותיו ולמשול בו. ליחס נפשי אל הטבע, ליחס של חיים ויצירה משותפים, אין פה מקום. אולם האדם, שיש לו מותר של זמן ושל כוחות, רוצה וצריך לחיות יותר, ובאין לו בחיי עצמו די חיים, בהיותו כרות ממקור החיים, הוא מבקש את החסר לו בחייהם של אחרים, הוא משול על אחרים, האחרים עושים את רצונות בכל מה שהוא רוצה (או מושפעים מרוחו וחיים ברוחו, – שלטון בצורה יותר נאה, שלטון רוחני, אבל בכל אופן שלטון: ממשלה, מצד המשפיע ושעבוד מצד המושפעים), והרי הוא כאילו חי את חייהם נוסף על חיי עצמו.

זהו היסוד הנפשי העיקרי לתאוות השלטון, אם בצורה זו או אחרת, אם שלטון אגרופי או שלטון רוחני. כל זמן שתאווה זו חיה בלב בני האדם, אין לעקור משם כלה את ההיפנוז של השלטון, את יסודו הנפשי של השעבוד, שאינו אלא צלה ובן לווייתה של תאוות השלטון. פה לא יועילו כל סדרים חדשים וכל צורות חיים חדשות. כל זמן שהשלטון נחשב לערך רואי למלא את חיים תוכן, עד שגם אל הטבע אין האדם מוצא יחס יותר נאה מיחס של שלטון, לא יעבור השלטון מחיי האדם ומצוא ימצא לו את צורתה המתאימה ואת כוחה המעבד התקיף. כמה אומרת העובדה גופה, כי עוד בטרם יחדר שלטון האגרוף ושלטון הכסף – וכבר זכינו לשמוע הטפה לשלטון הרוח, לשלטון האדם העליון, הטפה, אשר היה כשלעצמה היפּנטה ושעבדה את הרוח לא פחות ממה שמהפנט ומשעבד כל שלטון ממשי. הדבר הזה בלבד דיוֹ להראות, כי אין מנוס ואין מפלט מפני השלטון, כל עוד חיה תאוות השלטון, כי עוד ישנן צורות של שלטון שלא שערנון, וכי כל שלטון משעבד, ואפילו השלטון היותר רוחני, היותר עליון, משעבד לא פחות מאשר השלטון היותר פשוט.

העתידה תאוות השלטון לעבור מקרב לב האדם, או היא תכונה קיימת בנפש?

על השאלה הזאת קשה לענות, כי קשה לענות על השאלה, אם תעבור מקרב לב האדם סיבתה, יסודה, של תאווה זו – הרגשת הריקניוּת של הכוחות הפנויים, זאת אומרת, אם יעלה בידי האדם למצוא מקור למילוּאם ממקום אחר. בכל אופן צריך קודם כל שהיסוד יהיה גולי וברור, שלא יהיה מקום להעטות אור מתעה על עצם יסודה של התאווה. רגילה הדעה, בייחוד מזמן מתן התורה על דבר האדם העליון, כי תאוות השלטון באה מתוך שפע כוחות נפשיים עליונים השואפים לבוא לידי ביטוי בצורת השלטון, בצורה של השפעת עודף הכוחות על האחרים. השקפתה כזאת תוכל להיוולד רק במצב של כריתות גמורה מהטבע, מתוך תרבות עירונית, אם הביטוי די הולם. חיים אנחנו בעולם שאין לו סוף, כל רגע של חיינו הוא נצחיות, – היש, היוכל להיות בעולם, אחד, ויהי האדם העליון שבעליונים, שכוחותיו יהיו יתרים על מה שיש לחיות, שיהיו מספיקים למה שיש לחיות? תאוות השלטון באה לא מתוך שפע כוחות, כי אם מחוסר הכוח העיקרי, הכוח לחיות את החיים בכל מילוּאם, לחיות עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה, לחיות חיי עולם. האדם הלך ונכרת מהטבע במידה שהכירוֹ, זאת אומרת, במידה שהיה עליו להידבק בו יותר, אולם נפש האדם רוצה וצריכה לחיות יותר, במידה שהאדם מכיר יותר, לחיות מה שהוא מכיר ויותר ממה שהוא מכיר. ובהיותו כרות ממקור החיים, בהיותו חסר את הכוח והיכולת לחיות יותר משלו, הוא נעשה, כאמור למעלה, פרזיט על חייהם של אחרים.

היעלה בידי האדם למלא את החסר, להגביר את הכוח לחיות, למזג את חייו בחיי הטבע? או אולי אין זה אלא חלום?

מובן, כי את המיושבים בדעת והנרגעים ברוח אין להחריד מרבצם ולהטריחם לבקש מה שאין להם צורך בו. להם לא קשה להירגע גם על פרזיטיות ועל רקבון בצורותיהם המרגיעות; לכל היותר די להם, אם יבקשו וימצאו אפשרות לצאת צורה נאה לזה, או אם יבקשו וימצאו להם עולמות יפים, עליונים, בדמיונות וחלומות, באמנות, בשירה, באילוזיה. אולם מי שחולם, ואינו יכול לבלי לחלום, על עתיד יותר אנושי, צריך קודם כל לברר לעצמו, כי בדרך אחרת אין לבקש מה שהוא מבקש, כי תיקון האדם וחידוש החיים החברתיים לא יקומו ולא יהיו בלי יחס חדש אל הטבע, אל החיים הקוסמיים; וכי מכאן צריך להתחיל כל עבודה חברתית, לאומית, אנושית.

מובן, כי יחס חדש אל הטבע, הגברת הכוח לחיות עם הטבע, לא יוּשגוּ בכוח תורות, שיטות וכדומה, כי אם בעצם החיים. זהו רעיון העבודה. זהו הרעיון של התמזגות החיים האנושיים בחיי העולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית.

א

בשעה שכתבתי את הדברים, שבאו אחרי כן בקובץ הראשון של ‘בשעה זו’ ¹, היה מצבנו היישובי קשה ומאיים במידה כזאת, שאני מתקשה למצוא לו ביטוי הולם. אבל מצב נפשי לא היה קשה במידה כזאת. הפורענויות, שבאו ושהיו עתידות לבוא עלינו מבחוץ, לא הטילו עלי אימה יתרה. מלומד אני בייסורים ועוד יותר מלומד עמנו בייסורים. בבטחון גמור כתבתי מה שכתבתי בידעי, כי אנחנו, בני העם קשה-העורף, בייחוד קשה-העורף בשעה שרוחות רעות מסתערות עליו לכלותו, נעמוד בפני כל רוחות רעות וקשות. צריך היה רק לעורר בקרבנו את רוח המרד העקשנית ההיא, את כוח החיים העקשני של עצמותנו, – ואת זה ניסיתי לעשות ברשימה ההיא.

אחרת היא עתה, אפשר לאמור – ממש ההפך. עדת ישראל בארץ-ישראל – ולא רק בארץ-ישראל – צהלה ושמחה. מכל עברים קול רינה וישועה, ממש גאולה! – ונפשי אני מרה עלי וקשה עד הקצה האחרון, כמעט עד לייאוש. הטובה המרובה, שבאה עלינו מבחוץ, עם התולדות, שהיא כבר הספיקה להעמיד בקרבנו, מטילה עלי אימה ומשיבה את נפשי עד דכּא. יודע אני מיום עמדי על דעתי, אף הרבה ממה שראיתי בימי חיי לימדני לדעת למדי, כיצד פועלת טובה מרובה מבחוץ על נפש עמנו המדוּכּאה והמנוּדה, שלא טעמה מיום גלוּתה טעם של יחס אנושי, של סבר פנים אנושיות מצד אחרים, והתאֵבה כל כך ליחס אנושי, לסבר פנים אנושיות מצד אותם האחרים, האחים באנושיות. לפיכך, כמעט שהתחילו בקרבנו השיחות וההשערות על דבר הטובה המרובה, שיוכל הכובש להשפיע עלינו, הרגשתי איזו מועקה נפשית ופחד מפני סכנה חדשה של השפעת הטובה, הגדולה אולי מכל הסכנות, שיכולנו להביא בחשבון, לכל שאיפתנו היסודית, לכל תחייתנו האמיתית. בייחוד התגבר בי הרגש הזה משעה שהגיעה אלי השמועה על דבר בשורת ‘הגאולה’ ²ועל דבר ההתלהבות בלי גבול, שעוררה הבשורה בקרב כל שדרות עמנו, התלהבות, שאינה משאריה שום מקום להכרת ערכה האמיתי של ‘הגאולה’ וליחס הגון אל ‘הגואל’, ליחס של עם נאמן לעצמו, יודע לכבד את עצמו גם בפני מה שהוא חייב לו הכּרת תודה, יודע להודות או להלל באמת ובתמים על מה שיש להודות, ולהשאיר בלי הגעה מה שאין להודות או להלל ושאין מקום להביעו. אבל מה שאני רואה היום במציאות עולה על כל מה שיכולתי לשער, אם ההשערה שבהכרה ברורה או אפילו רק השערה שבהרגשה עמומה.

יש בנפש האדם בכלל איזה קו טרגי או פַטַלי: רוב רעה כאילו ממרק את הנפש ומביא לידי גילוי את הטבע האנושי בצורתו היותר יפה, – כמובן, אם אין הרעה גדולה מכפי כוח סבלה של הנפש ובכלל מפי כוחותיה העליונים; בעוד אשר רוב טובה ממעט את הדמות האנושית של האדם, כאילו הטובה המרובה משמינה את הנפש, ‘מדַשֵנתה עונג’ ומכבידה את כוח ההשגה ואת כוח המעוף שלה. כך פועלת לא רק הטובה הגשמית, כי אם במובן ידוע גם הטובה הרוחנית. הטובה הרוחנית – או האושר הרוחני, – שאינה עומדת אך ורק על היצירה ועל חבלי היצירה, כי אם על מה שנתגבש לרכוש מפרנס מן המוכן, מביאה גם היא סוף-סוף לידי השתמנות ידועה ולידי טמטום ידוע, שאינם מורגשים אולי לכל עין, אבל הם די מורגשים לעין רואה מה שעמוק מן האור, המאיר את הפנים או את השטח; ואין צריך לומר, כי כך פועלת הטובה, הגשמית או הרוחנית, הבאה מן החוץ, מכוחם של אחרים או ממוחם ונפשם של אחרים.

זוהי אחת הסתירות היסודיות בנפש האדם, הקורעות אותה לגזרים שאינם מתאַחים: האדם מבקש בחיים אושר, טובה, גשמית ורוחנית כאחת – אלא מה יש לבקש? מה הם כל החיים? – והטובה כאילו מטמטמת את נפשו ומצמצת את חייו! (ואולי אין הסתירה הזאת באה – כמו אולי כל הסתירות בנפש האדם – אלא ללמד לאדם בינה, כי לדעות לחיות בטובה, זאת אומרת לדעת לחיות את עצמו, לא רק את הספירות התחתונות ולא רק את העליונות שבעצמו, אף לא את התחתונות לחוד והעליונות לחוד, כי אם את כל עצמו, בכל מלוא שיעור קומתו בבת-אחת, בכל רגע של חיים, וכי עליו לפי זה לרדוף את הדעת הזאת, את הדעת לחיות, על מנת להשיגה, לרדוף על מנת להשיג מה שלכאורה אינו מושג, כי עצם החיים הרודפים הם פה אולי עצם ההשגה). אבל בייחוד בולטת ההשפעה המצמצמת של רוב טובה על רוחו של עם. הקריאה ‘וישמן ישורון ויבעט’ יכלה להיקרא – בשינוי שם, כמובן – על כל עם בכל הדורות והזמנים, שהרי, כידוע למדי, אל עם אחד הגיע לידי ירידה גמורה ולידי אָבדן חירותו הלאומית מתוך רוב טובה.

בכל אופן, בעם חי, שאינו תלוי בדעת אחרים ואין טובתו באה מידי אחרים, אין הטובה המרובה נוגשת במישרין בעצם עצמותו ואינה מסוכנה לעצמותו, כל עוד אין טובתו עומדת כולה או רובה ככולה על ניצול עמים אחרים. אולם עמנו, שכולו, מצד חייו הממשיים, תלוי בדעתם של אחרים, – אוי לו מרעתם של אחרים, ואוי ואבוי לו מטובתם.

כאלף ושמונה מאות שנה חי עמנו במצב ששום אומה ולשון לא היו יכולות להתקיים בו – אף אמנם לא התקיימו, – והוא התקיים. שום תנאים קשים ואכזריים, שום ייסורי גיהינום, שום עלבונות שבעולם, שום קרבנות נוראים, לא העבירוהו על דעתו, ועצמותו נשארה שלמה ביסודה, אם כי לקויה ברוב בניינה ופגומה מצד צורתה. תהיה דעת מי שהוא, אם מקרב האחים או גם מקרבנו אנו, מה שתהיה על עצמותו של עמנו, הרי עצמות היא, הרי עצמותנו היא, הרי היא כל ישותנו, כל טעם ישותנו וכל שכל ישותנו. כי מה הוא כל האדם (האדם הפרטי והאדם הקיבוצי – העם), מה כל צורתו האנושית, כל יסוד חייו ולעמו האנושיים, כל כוחו לחיות חיים אנושיים וליצור חיים אנושיים, כל כוחו להשיג את העולם הגדול ולברוא את עולמו האנושי, – אם לא עצמותו המיוחדת, ה’אני' המיוחד שלו? מה הן כל הדעות והיצירות, כל התורות והעולמות של כל גאוני עולם בכל הדורות והזמנים, מה כל תכנם וכל צורתם, אם לא בּבוּאת העולם הגדול, כפי שהוא השתקף בעצמותם המיוחדת של אותם הגאונים? ומה הוא הכוח היוצר של כל אלה, אם לא ה’אני' העצמי של אותם הגאונים? ואין לך ‘אני’, שאין לו עולם מיוחד, אלא שמידת גדלו וחשיבותו של עולם זה תלויה במידת כוח המחשבה והיצירה של ה’אני‘, ואולי נכון לאמור – תלויה בעצם במידה שה’אני’ הוא עצמי, שכל ספירות גופו ונפשו, העליונות עם התחתונות, מאוחדות ומרוכזות כולן בנקודה אחת זו, שקוראים לה ‘אני’, עצמות מיוחדת. ומה נשאר לאדם (או לעם), המכחש בעצמו, המבטל את עצמותו? או האומנם יכול אדם לטשטש בנשמתו את עצמותו הלאומית מבלי לטשטש באותה המידה את היסוד היותר חשבו בעצמותו האישית? או האומנם מה שבא מן החוץ, מן הדעות והמידות, מן השירה ורוח החיים של אחרים, ימלא את החסר, יברא את האדם (או את העם) או יחד את האדם, המחוסר עצמות?

אבל הנה באה העת החדשה, ורוח של חירות התחילה מנשבת באירופה, ואך התחילה הרוח הטובה ההיא להראות את פעולה גם ביחס לעמנו, אך נעשו התנאים, שהוא חי בהם, קצת יותר נוחים, אז התחיל מצבו להשתנות לטוב, – ועקשנותו התקיפה כאילו הולכת באותה המידה ומתמסמסת, והוא הולך ומתרכך ומיטשטש. במידה שקיבוץ יהודים באיזו ארץ משתחרר מבית-כלאו, מתנער מעפרו, מתחיל לחיות חיים יותר טובים, במידה זו מתחילים אישי הקיבוץ – כמובן, תחילה במספר קטן, ההולך הלוך וגדול – לשאוף לטשטוש הצורה הלאומית, להתבוללות, ולאחרונה לטמיעה גמורה. בדרך זו הולך קיבוץ אחר קיבוץ, במידה שרוח החירות מגיעה לארץ שהקיבוץ יושב בה, ובדרך זו התחיל לאחרונה ללכת אותו הקיבוץ, שהוא בזמננו רוב מניינו ורוב בניינו של עמנו. ומה שמדכא ומעליב ביותר הוא, שכאן פועלת בעיקר הטובה הרוחנית: המחשבה והיצירה של האחרים, החיים הרחבים והעמוקים של האחרים. ההשפעה הפנימית הזאת פועלת את פעולתה מבפנים, מן היסוד. במידה שהיא כובשת מקום לפעולתה בנפש היהודי, היא הורסת את היסוד של כל מחשבתו והרגשתו הלאומית והעצמית, של כלמה שיש בו משום כוח עצמי בנפש מלפני ההכרה וההרגשה, והעיקר, היא בונה במקומו, במקום היסוד הטבעי, יסוד אחר לכל עולמו הפנימי ולכל חיי עולמו, עד שכמעט לא נשאר לו מעצמותו כלום, עד שלא נשאר לו מה שיעמוד על עצמותו בכוח איתנים בפני כל הרוחות והזמנים, בפני כל התורות, הדעות והיצירות, מה שיתבע ממנו בכל תוקף של כוח החיים העצמי להביא לידי גילוי את עצמותו בצורה ובדרך המיוחדות לה. תחת זה יופיע מה שמביא אותו לידי כך, שיהיה תוהה על הראשונות, על העם קשה-העורף, שעמד על עצמותו בעקשנות כל כך איתנה, שנתן את חייו ואת עצמותו זו ליקוי נפשי נורא, סירוס נורא של כוח החיים, עלבון נורא לחיים האנושיים, ואין לה בעיניו תקנה אלא בעקירה גמורה מן השורש על-מנת להכניס מה שיש להכניס במקומה לתוך הנפש משל אחרים. ואין זרם איתן של חיים עצמיים, שיטפח לו על פניו מתוכו ויתבע ממנו את עלבונו, את עלבון חייו ועולמו.

ואותו החזיון מבחינה אחרת נשנה גם בארץ-ישראל. היה זמן לפני המלחמה עולמית, שהתחלנו להשיג השגה של חיים מה שהחיים בארץ-ישראל מלמדים אותנו השכם ולמד. התחלנו לעמוד על הדבר, לעמוד מתוך הכרח, מאין ברירה אחרת, מתוך התנאים הקשים והאכזריים שנמצאנו בהם, כי לעשות דבר-מה, ליצור דבר-מה של קיימא, יכולים אנחנו רק בעצמנו, מתוך עצמנו, בכוחות עצמנו, בתוך אותם התנאים הקשים והאכזריים, וכי גם לשנות את התנאים לטוב יכולים רק אנחנו בעצמנו, בכוח עבודת עצמנו ויצירת עצמנו. מכשולים, מפריעים, עמל רב, ייסורים גדולים וגם קרבנות גדולים – כל אלה יכולים לעכב, אבל לא להשבית את עבודתנו ולא להכחיד מה שנשיג בדרך זו. מה שנשיג בדרך זו יהיה כולו שלנו, יהיה לא רק עשוּי, לא רק נוצר, כי אם גם יוצר – יוצר את רוחנו במידת התייצרותו, בצורה רצויה לנו, נאמנה לעצמותנו. כאמור רק התחלנו לעמוד על כך, – אבל התחלנו.

והנה באה המלחמה עם נוראותיה, ובאו הרוחות הרעות והקשות והרסו במידה גדולה מה שבנינו וכאילו דחפו אותנו ממה שהתחלנו לעמוד עליו, – והוכרחנו להיעזר במידה ידועה בתמיכה מן החוץ וכדומה. ובכל זאת לא נפלנו; ולא עוד אלא שמצד אחד עוד הספקנו להתעודד במקצת. נוצר ‘המשביר’, נוסדו קבוצות של צעירות, שהצילו הרבה צעירות מרעב ומחרפת רעב, סוּדרה עזרה למהגרים, נוסדו בתי-ספר לילדי המהגרים, מעונות ליתומים וכדומה. היו כמובן, גם ירידות, קטנות עם גדולות, ובייחוד היה טמטום מתוך הצלחה חמרית ידועה, ומצד שני – רקבון לא מעט מחמת המצב, אבל בכלל לא ירדנו. נשארנו נאמנים לעצמנו, לשאיפתנו העצמית ולעבודתנו העצמית.

אבל בינתיים באה ה’גאולה‘, – ואנחנו מתמוגגים. אין עוד אנחנו לעצמנו, אין שאיפה עצמית, עבודה עצמית, אין הערכת חיים וחשבון חיים עצמיים; כמעט אפשר לאמור, אין הרגשה ומחשבה עצמיות, – יש מי שאמר והיה ‘הבית-הלאומי’, לו הכל, הגדוּלה והגבורה והתפארת, לו האמת והצדק והאידיאלים האנושיים, לו… אבל אטו אסיימנהו לכולהו שבחיה! ואפילו הצללים, המידות, שאינן לכאורה לכל הדעות משופרי דשופרי, אשר בראותנו אותן בנו די בהן בלבד כדי לבטל את כל עצמותנו, – כשאנחנו רואים אותן בו, יש בהן בכל זאת איזה חן מיוחד, כמעט מעין חן של מעשה ילדות שובבה, אם לא למעלה מזה. מה שלדידן הוא פשוט פרזיטיוּת (אם פרטית או לאומית – ניצול עמים אחרים, נכבשים, אשר בשביל כך בעצם, בשביל לכבוש עוד עמים או עוד ‘שווקים’, באה כל המלחמה), הוא לגבי דידיה – ‘עשירותו המופלגה של אותו כוח גדול, עשירותו ‘הצרופה’, כמעט הרוחנית, המופשטה, המיטפיסית’ (ואולי מכיוון שהיא באה במידה גדולה, ענקית, שוב אינה פרזיטית, כמו שבכלל כל החטאים והפשעים, השקר ועירו החברתיים, כשם באים במידה גדולה, הם כאילו מיטהרים, מזדככים ולובשים צורה אצילית. עושק וגנבה מקבלים צורה של דיבידנדה, רציחה וגזלה – צורה של מלחמה וכיבוש וכו' וכו'). לו אנחנו חייבים להקריב את שארית כוחותינו הדלים בארץ-ישראל, את אידיאלינו ושאיפותינו העליונים, האנושיים והלאומיים כאחד ה’תנאים’ הטובים שייבראו על ידיו. רק מעתה נתחיל לחיות חיים עצמיים, לשאוף שאיפה עצמית, לעבוד עבודה עצמית וכו' וכו'. אבל לפי שעה… לפי שעה אנחנו שרים ‘מה יפית’ בציבור ובמסירות נפש.

ב

נברר את חשבוננו.

חושב אני – וכך, כמדומה, חשבו רבים לפי ימים לא רחוקים כל כך, – כי חשבוננו הלאומי בארץ-ישראל הוא לא רק חשבון פרטי, כי אם גם חשבון כללי: לא חשבונו של פרט מצומצם בפרטיותו, כי אם חשבונו של פרט, שאינו יכול למצוא את חשבונו לעצמו מבלי להביא בחשבון את יתר הפרטים שבכלל ואת הכלל כולו ומבלי לברר לעצמו את חשבונו עמהם. ולא מתוך אידיאליות יתרה, כי אם בעיקר מתוך הכרח, מתוך אותו המצב המשונה, היוצא מן הכלל, שאנחנו נמצאים בו. אינו דומה עם חי, מושרש בקרקעו וקבוע בגלגל החיים עם יתר העמים, אשר, אים שיהיה ייחוסו אל יתר העמים, אל האנושיות, אל הטבע, מסלול המיוחד לו לעצמו ערוך ותוקן בתוכם, והוא יכול ללכת לבטח דרכו, אם למעלה או למטה או באמצע, – אינו דומה עם כזה לעם מחוסר חיים עצמיים, מפוזר ומפורד ומבקש לו מקום לשוב לתחייה, להכות שורש בקרקעו הטבעי ולהיקבע בגלגל החיים עם יתר העמים. עם כזה מוכרח לקבוע לעצמו יחס חדש אל כל אלה, שהוא בא לתפוס מקום בתוכם, למצוא לעצמו מסלול חדש, שמשם יהיה מושך ונמשך והולך ישר לאשר יהיה עם רוח חייו ללכת. חשבונו הוא לפי זה לא רק חשבון לאומי, ולא רק אנושי כללי, כי אם גם אנושי-קוסמי.

אבאר את דברי.

עם ישראל אין דומה לו, בין במובן הלאומי ובין במובן המדיני, בקרב כל העמים אשר על פני האדמה. במובן הלאומי אין עם בעולם, שיהיה כל כך מחוסר כל הסימנים, הנמנים בעם, כל היסודות שהלאומיות עומדת עליהם (לשון לאומית אחת, ארץ, חיים כלכליים וחיים חברתיים-לאומיים), שיהיה כל כך מפוזר ומפורד, בין בבחינת המקום ובין בבחינת הרוח, ושיתקיים בכל זאת בתור עם. ובמובן המדיני אין כמוהו עם בעולם, שלא תהיה לו איזו פינה על פני האדמה, שהיא בפועל שלו, שהיא קניינו הטבעי, החיוני, שרוב מניינו ורוב בניינו חי בה ועובד אותה, שהוא בעצם שליט בה שליטה של חיים, אפילו אם אגרוף רשע גזל ממנו את חירותו, את זכותו, יותר נכון, את כוחו לשלוט בה שליטה מדינית, שליטה שלמה ככל חפצו. אין כישראל עם בעולם, שיהיה במובן המדיני תלוי באוויר במשך קרוב לאלפיים שנה ושבכל זאת ירגיש את עצמו קשור לאדמתו, ואחרי אלפיים שנה של תליוּת באוויר ישאף להיקלט בקרקעו הטבעי.

ברור לכאורה, כי אין אנחנו יכולים לקחת לקח או לדון על עצמנו משום עם שבעולם, אף מהיותה משועבד והיותר עלוב ואומלל בשעבודו. ברור לכאורה, כי כשם שמצבנו בגולה הוא מצב יוצא מן הכלל, יחיד במינו, כך צריכה גם דרך שאיפתנו ועבודתנו לתחייתנו ולגאולתנו להיות יוצאת מן הכלל, יחידה במינה. אבל נטייתנו המעליבה להיטשטש, לפחוד מפני צלנו, מפני הבלטת עצמותנו, להצטנע ולקרוא: ‘אנחנו ככל הגויים’, ‘ככל הבריות’, דווקא בשעה שעלינו להתעודד, לקום בכל מלוא קומתנו, להשתחרר מכל השפעה זרה, לעבוד בכל תוקף לתחיית הכרתנו העצמית ועוד יותר לתחיית הרגשתנו העצמית, – נטייתנו זו הטתנו הרבה מדרכנו והתעתנו הרבה. רצינו דווקא להימשך בזרמם של אחרים, בזרמם של חיים אחרים, לעבוד ברוח עבדות השחרור של אחרים, והעיקר – לחדש את רוחנו ברוחם של אחרים. בעצם העבודה לא היה הדבר בולט כל כך, כי סוף סוף המציאות אינה מיטשטשת ואינה מתבטלת. המציאות בארץ-ישראל עשתה את שלה, ואנחנו עבדנו על פי דרכנו, על פי דרכה של המציאות. המקום הפנוי והחולשה נשארו אמנם מבפנים והראו את פעולתם על רוח העובדים. מה שצריך היה להבליט לא הובלט, הנקודה המרכזית נשארה מטושטשת. עבדנו בלי הכרה ברורה, בלי דעה צלולה ותקיפה, מקיפה ועמוקה, הוּבלנו למטרתנו בכוח ההרגשה הבלתי-אמצעית, בכוח האינסטינקט; וכדרכו של אינסטינקט, הוּבלנו, כמובן, לא בקו ישר, כי אם בעקיפין, במעלות ובמורדות, בדרך מכשולים וגם בביצות. אבל מטרתנו היתה בכל זאת תמיד לנגד עינינו, פעם ביתר בהירות ופעם בבהירות לא-מספיקה, אבל היתה לא-נעלמה. והנה באה ה’גאולה', באה, אפשר לאמור, בהיסח הדעת, – ואנחנו אבדנו דרך. קמה מהומה במחננו היותר חי, היותר ער בשאיפתו, היותר פעיל, – ואיננו רואים את אשר לפנינו. קמה צעקה במחנה: לא זו הדרך, בדרך חדשה נלך! ומצד אחר קולות: הרי היא אותה הדרך, אלא שמעתה היא מוּאָרה יותר, מתרחבת יותר, מתרוממת יותר. ורק כאוב מארץ נשמע קול דממה דקה: באשר הלכנו נלך!

כל זה קם ועמד לפנינו בצורה, שאין בה לכאורה בכדי לנגוע בעיקרים, בצורת שאלה פרטית לכאורה, החשובה מאד מצד עצמה, בצורת שאלה על דבר התנדבות לגדוד לאומי. גם מי שאיננו רואה את נקודת המגע של השאלה בכל עבודתנו הלאומית ובכל משאר נפשנו הלאומי מתוכה עצמה, יכול לראות מתוך המהומה, שהיא הקימה במחננו, כי בכל אופן אין השאלה פשוטה כל כך. לא אבוא להתווכח, לברר, להוכיח, – הן כבר התווכחנו די והותר. נוכחנו במה שידענו מכבר, במה שידוע לכל חושב מחשבות, כי אין בירורים והוכחות מחכימים או מלבבים במקום שהלבבות מדברים בלשונות שונות. אולם אם לא אבוא לבטל את דעתם של המתנדבים, הנה אינני ענוותן כל כך, לא על חשבוני ולא על חשבון חברי בדעה וברוח, לבטל את דעתנו מפני דעתם. איני ענוותן כל כך לחשוב או להאמין, כי כל החכמה העליונה וכל הנפשיות העליונה ניתנו במונופולין למתנדבים, ואנחנו, המתנגדים העניים ממעש, לא רק שאין לנו שום חלק בכל זה, אלא שאין לנו אפילו השגה כל-שהיא בכל זה. עודני מאמין קצת בעצמי ובחברי וחושב, כי יש לנו רשות לדרוש ממתנגדנו, כי הם יתחשבו עם דעתנו, אם רצונם, כי אנחנו נתחשב עם דעתם הם. הרבים, הזרם, אינם מוכיחים, כידוע, כלום. האמת, המחשבה החיה, הרגש החי, אין דרכם להינשא בזרם. ואם להתחשב עם שתי הדעות יחד, המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, יצא בכל אופן, כי אין הדבר פשוט כל כך, כי הדבר דורש התבוננות עמוקה והמקיפה, עיון רב, ביקורת כל חשבון עבודתנו ושאיפתנו, כל חשבון חיינו ועולמנו.

ג

נברר קודם כל את חשבון ההוֹוה.

מה היא ה’גאולה‘: אם באמת יציאה משעבוד לגאולה, לפחות לחירות לאומית מספיקה, אם לא לחירות מדינית שלמה, או רק יציאה משעבוד פראי לשעבוד תרבותי? ומה יחסנו אל ה’גואל’? (השאלה הכפולה הזאת כשהיא לעצמה כבר מוציאה אותנו, העובדים, ומעולמנו, שחיינו בו עד הנה, מעולם העבודה והיצירה, ומכניסה אותנו לעולם שאינו שלנו, לעולם הפוליטיקה, העומד בכל אופן לא על העבודה והיצירה).

המתנדבים, אם לשפוט על פי מעשם ועל פי הגדולות והנשגבות, שבאו בתור פירוש למעשם, ענו בפשטות: גאולה – בלי מרכאות כפולות. שאם לא כן – מה כל הרעש? ולא עוד אלא שהם מניחים מעתה את הגאולה ביסוד כל עבודתנו הלאומית בעתיד ורואים בזה מהפכה מחדשת, מרחב לא-צפוי, מרחקים חדשים, מעוף חדש. הגאולה תברא לנו את התנאים הנאותים להתפתחות, להתחדשות, לתחייה, לתקומה, לעלייה, וכן עוד. עובדתנו עד הנה, עבודת התחייה והיצירה, יצירת גוף לאומי חי, יצירת קיבוץ לאומי צומח וחי מתוך קרקעו הטבעי, אשר מתוכו ובכוחו תבוא הגאולה הטבעית, היא בעיניהם עבודה פעוטה, חדלת אונים ליצור דבר-מה ממשי וחי. זאת אומרת – אם לתרגם ללשון בני אדם פשוטה מה שבלשונם נקרא היום גאולה או שחרור – הפוליטיקה היא מעתה יסוד כל עבודתנו הלאומית וכל שאיפתנו הלאומית, בכוחה ניגאל ובכוחה עתידים אנו לשוב לתחייה. ‘הבית הלאומי’ יברא לו מתוכו את העם, אשר יחיה בו; דרוש לנו רק גדוד לאומי בשביל שנהיה ראויים ל’בית לאומי'.

אבל אסור לנו לשכוח, כי יש עוד צד שני למטבע. מלבד חוסר היסוד הטבעי שבדבר, שארץ תקנה את העם שאינו חי בה רק בזכות פוליטית, הנה עצם הזכות הפוליטית עדיין אינה בטוחה כל כך. לא כל יציאה משעבוד פראי היא גאולה, ואפילו לא כל אבטונומיה היא שחרור שלם, שחרור שלם מבחינת תביעותיה של העצמות הלאומית, והעיקר – מבחינת השאיפות האנושיות העליונות.

במה זכינו לכל הכבוד והגדוּלה האלה – לכל ה’גאולה‘, ‘הבית הלאומי’ וכו’? האומנם עיניו היפות של ‘עם הבּיבּל’ עשו את הפלא הזה? איננו חושד את המתנדבים, עושי ההיסטוריה החדשה שלנו, שהם תמימים כל כך להאמין בנסים כאלה. הרי אין כל צורך להיות פוליטיקן עושה היסטוריה בשביל לראות מה שגלוי לעין כל. ארץ-ישראל היא חתיכה ראויה להתכבד בכל המובנים, ובייחוד למי שיש בידו תעלת סואץ ומצרים. ומצד שני – גם הודו לא כל כך רחוקה לגבי הפוליטיקה העליונה, ומי יודע, אם אין בכוחה של הפוליטיקה העליונה לצפות למרחוק ולראות, כי פה יש אפשרות לבקש ולמצוא בזמן מן הזמנים מקום לעירובי תחומין. אבל דווקא מפני שארץ-ישראל היא חתיכה שמנה, הכל לוטשים עיניהם אליה, כל אחד מבעלי האגרוף היה רוצה לזכות בה לעצמו. וכבר ידוע למדי, כי רק בכוח זה, בכוח הקנאה ההדדית בין בעלי האגרוף, נתקיימה ארץ-ישראל בידי תורכיה. איך לפייס את המתחרים או לפחות להסיח את דעתם ממנה עד לאחר מעשה? פה נתגלתה בכל הדרה גאונותו של ‘גואלנו’, אשר בפוליטיקה עליונה הוא באמת גאון שאין דוגמתו, אשר הפוליטיקה היא כל כוחו ובה הוא מושל בכל: בה צפון כוחו לשחד את כל אחד מבעלי האגרוף במה שיש לשחדו או ליישנו במה שיש ליישנו, בה הוא מטה את מי שהוא רוצה לאשר הוא רוצה, בה הוא משיג מה שאחרים לא ישיגו בכל כוח אגרופם, בכל כוח גבורתם ובכל כוח מדעם, כמו שיש לראות בייחוד במלחמה הנוכחית. יש בעולם שעיר משתלח, שהצליח מאד במשלחתו בהרבה מתחבולותיה של הפוליטיקה. אבל זה כבו גאונותו של ‘גואלנו’, שהוא מצא כי השעיר יכול להיות משתלח לא רק לעזאזל – כי אם גם לַשֵם, לתכלית עוד יותר יפה מאשר לעזאזל – לשם ‘ארץ הבּיבּל לעם הבּיבּל’. זהו מצד ‘גואלנו’ עצמו. ומצד שני כלפי האחרים – לעזאזל, שהרי כל העמים מוכנים ומזומנים לשלוח את השעיר לעזאזל, ואפילו לארץ-ישראל, מקומו של עזאזל ממש. ויש עוד טעם לשבח. השעיר הזה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ולא לחינם הוא מתיימר בכוחו זה, בכוח ‘הקול קול יעקב’, לא לחינם מונים אותו אומות העולם בכוחו זה, באמרם, כי כל העיתונות שלהן בידו. אמנם לא כל העיתונות ואפילו לא רוּבה בידו, אבל חלק גדול ממנה בוודאי בידו, ובכלל רישומו במובן זה ניכר מאוד, ואין הדבר הזה, הכוח להשפיע במידה ידועה על דעת הקהל, להַפּנט את דעת הקהל, קל בעיני בעלי האגרוף, עושי הפוליטיקה העליונה, כי כל עיקרה של הפוליטיקה העליונה, אפשר לאמור, עומד על הכוח להפנט את דעת הקהל, כאשר ראינו למדי בימי המלחמה הזאת. ואפשר לאמור בבטחה, כי זוהי גם כל חשיבותה של ה’התגייסות' כביכול שלנו בעיני ‘גואלנו’ – אם יש לה חשיבות בעיניו. כי איזה ערך יש לאלפים אחדים של ‘לוחמים’ בני יומם, במקום שהצבאות כוללים מיליונים של אנשי חיל מנוסים ומוצקים כברזל. אולם בתור הפגנה בצורה רצויה יכולה להיות להתנדבות זו חשיבות ידועה, בייחוד במקום שיש כָּרוז כזה, אשר בוודאי לא יאַחר להשמיע תהילה ותהילת הגורם לה בכל חצוצרות התרועה ובכל צלצלי השמע שבידו. ויש פוליטיקן גאון כ’גואלנו', המחזיק את המושכות בידו ומטה את הכָּרוז לאשר יש להטות, מעורר במקום שיש לעורר ועוצר במקום שיש לעצור.

צריך שהשאלה שלפנינו, השאלה על ערכה של ה’גאולה‘, תהיה ברורה. צריך שיהיה ברור, כי השאלה היא לא בזה: אם יקוים בנו מה שהובטח לנו, – להפך, קרוב לוודאי, כי ההבטחה תקוים. אבטונומיה, יש לחשוב, תינתן גם לערבים וגם לנו (כמובן, במידה שאנחנו נהיה מוכשרים לקבלה, במידה שיהיה לנו בארץ-ישראל יישוב חי ועובד). הן כך דרכו של ‘גואלנו’, שהוא נותן אבטונומיה לכל העמים הנכבשים על ידיו. שהרי כיבושו בא בעיקר לשם מסחר, שאין יפה לו מחירות במובן ידוע, ולא לשם התיישבות (ובאמת במקום ישיבתו אנחנו רואים אחרת לגמרי. לאירים, למשל, לא מיהר כל כך לתת אבטונומיה, ובכלל אין צדקתו עמהם גדולה כל כך, כידוע למדי). השאלה היא: מה ערכו הלאומי והאנושי של האבטונומיה – של ה’בית הלאומי’ – לכשתינתן לנו? התהיה האבטונומיה הזאת שחרור לאומי ואנושי שלם או רק שחרור מתאים לרצונו ולרוחו של המשחרר?

בוועידה בכנרת שמענו, כי מצד המשחרר נאמר לבאי-כוחנו: אנחנו נגן על דגל עם ישראל בתנאי שעם ישראל יגן על דגלנו. הדברים סתומים ולא פורשו. אבל גם בלי פירושים וגם בלי הדברים עצמם לא קשה להבין, מה הרוח הפועלת פה. אבטונומייתנו, כמו אבטונומיית כל העמים הנכבשים על ידי המשחרר, תשמש לו במובן ידוע צינור לרוח הפוליטיקה שלו, צינור, כמובן, תרבותי, רוחני. שום דבר לא יעכב ולא יפריע באופן גלוי לחירותנו האישית, הלאומית והאנושית. ב’ביתנו הלאומי' תהיה הרשות בידינו לעשות כאדם העושה בתוך שלו, אבל הרוח, אשר תנשב מסביב ל’ביתנו' ואשר תחדור בהכרח באופן לא-מורגש אל תוכו ולא תוכנו, תהיה רוחו של המשחרר; ובשעה שיהיה לו צורך בדבר, תבוא הרוח, מבלי שנכיר ומבלי שנרגיש בזה, ותטה אותנו מתוכנו לעשות רצונו כאילו הוא רצוננו. צריך להביא בחשבון, כי גם רגש הכּרת טובה (איך שהוא, הכרת טובה הרי אנחנו חייבים לו, באמת) יצרף את כוחו להגביר בנפש את הנטייה הזאת. ההתחלה טובה לזה יוכל הרואה לראות בהתעוררות הנלהבה, המהירה והתקיפה להתנדב, להילחם, לשפוך דם, בניגוד גמור לכל אידיאלינו הלאומיים והאנושיים ולכל עבודתנו בארץ-ישראל, וביתר התולדות שהספיקה כבר הגאולה להעמיד בתוכנו. זה יהיה שעבוד רוחני, סמוי מן העין, הקשה לאין ערוך מכל שעבוד ממשי, דווקא במה שהוא סמוי מן העין. כי בעוד אשר השעבוד הממשי פועל מבחוץ, ופעולתו גלויה וברורה לכל – הכל מרגישים את השעבוד ושואפים או לפחות רוצים להשתחרר ממנו, – הנה השעבוד הרוחני פועל מבפנים, מתוך הנפש, מתוך תהומה של הנפש. פעולתו המשעבדת והמחריבה אינה ניכרת אלא ליחידים, והוא אינו נותן שום מקום לשאיפה כללית או אפילו לרצון כללי להשתחרר ממנו; ועוד להפך, המרובים רואים על הרוב בשעבוד כזה גאולה שלמה או לפחות מספיקה ושואפים בכל כוחם להחזיק בו ולקיימו. התוצאה האחרונה מזה הוא רקבונו של העם המשועבד, רקבון שאין לו תרופה, או שריפויו בכל אופן קשה מאוד.

הדבר יתברר ביתר בהירות מתוך בירור התשובה על השאלה השניה: מה יחסנו אל ה’גואל'?

התשובה היא, כמדומה, פשוטה. מעתה, זאת אומרת, מיום היווסד ה’בית הלאומי', אנחנו עם ביתנו הלאומי נכנסים לתוך ממלכת בריטניה בתור אחד מאבריה, בתור אחת ממושבותיה, כמו מצרים, טרנסבל, אוסטרליה, הודו. ובתור אחד מאבריו של גוף שלם אנחנו בהכרח נפעלים מהרצון המושל ומהרוח המושלת על כל הגוף, אם כי בתור אבר בפני עצמו הננו ברשות עצמנו. צריך להוסיף, כי אנחנו נפעלים מהרצון השולט מבחוץ, ואיננו דומים כלל מובן זה, למשל, לתושביה של אחת מארצות-הברית באמריקה אשר הרצון המושל בכולן הוא הרצון הפנימי, הכללי, המצורף מכל הרצונות של תושבי כל אחת מארצותיה של הברית.

מה הוא הרצון השולט עלינו? ברור, כמדומה, למרות כל המליצות היפות והשירה העליונה, כי הרצון הוא לשלוט, לשלוט על הים, לשלוט על היבשה, לשלוט עד המקום שהיד מגעת. הרצון הוא, בלשון הפוליטיקה, לשחרר את העמים הקטנים, ובלשון בני אדם פשוטה – לכבוש את העמים הקטנים ולתת להם בארצם את האבטונומיה הנאותה לו או לשפוך את ממשלתו עליהם ברוחו, להשפיע עליהם באופן רצוי לו. אבל לא את העמים הקטנים בלב רוצה המשחרר לשחרר, – הוא היה רוצה לשחרר גם את העמים הגדולים (דוגמא חיה – הודו), לשחרר את כל העולם… ומאחר שכוח השלטון העיקרי הוא בזמננו הכסף, רצונו הוא להרבות עושר בארצו, להגדיל ולאדיר את שלטון העושר, את שלטון הקפּיטליזם (ואין זה סותר למה שבאנגליה עסוקים עתה בשאלת הלאמת הקרקע, כי יש הלאמת הקרקע, למשל, על פי שיטת הנרי ג’ורג', שאינה סותרת לקפּיטליזם). בכלל הרצון והרוח – של תגרן גדול, מיליארדר ובעל השכלה גבוהה.

מובן, כי אנחנו, בתור אבר אחד של גוף שלם, אי אפשר שלא נהיה מושפעים מהרוח הזאת, ובפרט שנוסף לזה יש עוד עם הרוח הזאת תרבות גבוהה וחיים עשירים, רחבים ועמוקים.

נגמר. ניצח הזרם המלחמתי, ניצח ההיפנוז. גדוד המתנדבים, או בשמו הראשון, הגלותי, הנכרי, המתאים לו יותר – ה’לגיון', הוא, כמו שהכריזו רבים בהטעמה מיוחדת, ‘עובדה’. הסיסמה ‘בדם ואש’, למרות כל הביקורת, למרות כל הפגימות, שמצאו בה להלכה, נתקבלה לסיסמה כללית למעשה, אם כי בוודאי ימצאו לה ביטוי במלים אחרות, יותר יפות, מצלצלות בקול יותר נעים, יותר מיישן את הרגשות הטורדים. בירורים, השתפכות הנפש, מחשבות מקיפות עולם ומלואו, רגשות נוקבים ויורדים עד התהום, והמכריע – ההיפנוז, ההיפנוז המלחמתי.

בייחוד בולט היה ההיפנוז המכריע בנאומו האחרון של ט., שהראה מצדו את כוחו להפנט אחרים. וזוהי בערך תמצית נאומו: הצדק הוא אמנם לא רק פרי אידיאולוגי הידועה, כי אם יסוד נפשי של האדם, של כל אדם, יסוד קיים, הגדל ומתעלה ומזדכך במידת גידולה, התעלוּתה והזדככוּתה של הנפש, אבל כל זה הולך לא קו ישר, כי אם בנטיות הצדה, העליות וירידות, – היוצא מזה, כמובן, בעקיפין מתאימים: צריך להתנדב אל הלגיון. מי שרוצח נפש, מי ששופך דם אדם, לא יכופר לו העוון הזה כל חייו, הדם השפוך ינקום בו מתוכו, באכזריות, בתמידות ובתקיפות נוראות, – אבל, כמובן, שוב בעקיפין לפי העניין: צריך להתנדב אל הלגיון. כוחנו בתור עם וזכותנו על הארץ הם רק ביישוב עובד, במה שנחיה בארץ ונעבדה. בזה צפון לא רק כוחנו הכלכלי והלאומי, כי אם גם כוחנו המדיני, ואפילו הצבאי, אם יהיה צורך בצבא. להרוס או לעזוב את הקיים אסור, כי בזה אנחנו מחלישים את כוחנו המדיני, – אבל… המומנט ההיסטורי גוזר: לגיון. אם נהיה מוכרחים להילחם בחלש בשעה זו ביחד עם התקיף בשעה זו, להילחם בתורכים, בגרמנים וכו', לשפוך דמם ולעזור לחורבנם, יהיה זה דבר נורא, חטאת לא נוכל כפרה. ולא עוד אלא שהדבר הזה יוכל להזיק לנו במידה שאין אנחנו יכולים עתה לשער בקונגרס השלום, אשר גם קולם של המנוצחים ושל העומדים לימינם מקרב הנייטרלים יהיה נשמע שם, בכל אופן יותר מאשר קולנו אנו, והם יוכלו אולי להכריע את הכף לרעתנו ולהפוך לתוהו והבל את כל ‘גאולתנו’, – סוף דבר… יה הכרח היסטורי להתנדב אל הלגיון. אם נהיה מוכרחים להילחם בבולשביקים ברוסיה, באלה, שנלחמים על אותם האידיאלים, שאנחנו נָתנו ונותנים את נפשנו עליהם, ביחד עם אלה שנלחמים על הקפּיטליזם, שאנחנו חייבים להילחם בו; אם נהיה מוכרחים לשפוך דמם של אלה הקרובים לנו בשאיפה ולעזור לחורבן השאיפות, שאנחנו חייבים לשפוך את דמנו עליהן, אז בוודאי יישבר לבנו לאין מרפא, – ובכן, הלגיונה! בכלל אין אנחנו בטוחים אפילו בצורך שיש בלגיון, יש סיכּון, יש סכנה לכל מה שכבר רכשנו ולכל מה שאנחנו שואפים אליו, ולעומת זה התועלת או הכבוד או הסיפוק הנפשי, הצפויים לנו מהלגיון, מסופקים, – אבל… הלגיון (מסרתי את התמצית של תוכן נאומו, אולי לא בדיוק גמור, אבל, כמדומני, ברוח התוכן הזה).

בכלל המחשבה והרגש הטבעיים מתקוממים בכל תוקף נגד הלגיון, – בזה נשמעת הודעה שלא מדעת בעלים מתוך הנאומים של כל בעלי המחשבה והרגש מקרב המחיבים. בעד הלגיון מדברים איזה רגש ומחשבה קהוא, שלושים, כאילו מתוך דבר-מה בא מן החוץ ומאפיל על כל מה שמאיר את הנפש מתוכה, איזה שכרון של המחשבה והרגש כאילו תוך התלהבות קדחתנית, איזה רגש ומחשבה צעקניים – שלא כמידת רגש ומחשבה טבעיים, שהם פרי הנפש וההכרה בלי אמצעי, – כאילו בכדי להחריש, להשביח קולו של דבר מה צועק חמס בתוך הנפש, מתקומם בכל תוקף נגד מה שבא פה לצאת לפעולה. והנצחון על צדם. במלה אחת – היפנוז. שהרי אין לחשוד את המתנדבים בהונאת אחרים או בהונאת עצמם מדעת. מובן, כי בהיפנוז אין בכוח שום רגש או מחשבה להילחם.

בייחוד נראה היה בדי בהירות, כי כאן פועלת איזו כפייה נפשית לא-מוכּרה, על פני המתנדבים עצמם היום בבוקר, אחרי נצחונם של אתמול, אחרי שנרשמו אל הלגיון, כפי שאומרים, כמאה וחמישים איש, מלבד חברי ‘השומר’. הפנים מביעים דכדוכה של נפש לא פחות מפניהם של אלה, שראו כאן חורבן הקיים ביישוב או גם חורבן האומה. ואין זה צער של הכרח להיפרד ממה שיקר לנפש, צער של טרגיות עמוקה, המפייסת בתוך כדי הכאבה, זהו דבר-מה מעיק על הלב, כשברי חורבות כבדים מנשוא או כפשע שלא מדעת שחור וכבד.

בתור אילוסטרציה בהירה לעובדה, כי יש כאן היפנוז מלחמתי, ולאופן פעולתו של ההיפנוז, יוכל לשמש מה שסיפר ש. על דבר ילדו. נפש הילד ערומה, ובה אתה רואה בבהירות כמעט מוחשית, כיצד פועל עליה מה שבא מן החוץ. הילד שואל את ש.: - אבא, מדוע אין מסדרים גדוד של ילדים? – למה לך גדוד של ילדים? – אנחנו נהרוג ילדים תורכים!…

זהו כוחה של מלת הקסם: גדוד, לגיון, צבא, מלחמה, אם בצורה ילדותית או בצורה מבוגרת, יותר מחוכמה ויותר מזוקקה, אם כדי להרוג ילדים בתור תכלית בפני עצמה או כדי לשפוך דם גדולים, דם בני ה’אויב' (וכמובן, גם דם השופך או הבא לשפוך עצמו), לתכליות גדולות, ממשיות, תועלתיות, או לתכליות רוחניות, כמו לתכלית של חובה, של הכרת טובה, של הצלת הכבוד הלאומי (האומנם בלגיון יצילו את הכבוד, שחוּלל באופן כל כך מכוער, למשל, על ידי הזונים אחרי השילינגים והפוּנטים של הכובשים, או שיחוּלל באופן לא-מכוער בעינינו הגלותיות על ידי הדם, שיישפך על קידוש שמו של ה’גואל'?), לתכלית של מסירות נפש, של הרמת הרוח, של הגנה על הארץ וכו' וכו‘. העיקר, כי כל התכליות ,כל הטענות על דבר הצורך בגדוד, כל המחשבות הגדולות, הבאות לבאר ולהוכיח את הצורך, ואפילו כל הרגשות הגדולים, הכבירים, הקדושים, העמוקים והטמירים, עד כי לאו כל אדם זוכה להרגישם או אפילו להשיגם השגה כל-שהיא, – כל אלה באים לאחר מעשה, לאחר מלת הקסם ומתוך פעולתה של מלת הקסם המלחמתי: לגיון, גדוד, צבא, מלחמה. צריך להעיר, כי ההיפנוז הזה שרשיו עמוקים מאוד, והם טמונים עוד בשרם הריבולוציוני של רוסיה (ועוד עמוק מזה – בזרמים הידועים בעולם הרוח ובתנועות החברתיות של אירופה), שהשפיע עלינו, על נפשנו הגלותית, הכרוּתה מכל טבע, מכל חיים טבעיים, כדרך שמשפיע עלינו בכלל כל מה שמרעיש ומלהיב הבא מן החוץ, – השפעה זו משעבדת ומסרסת את כל עצמותנו. ההשפעה הזאת היא שהכניסה את הזרם של ‘בדם ואש’ לתוך ה’שומר’, אם כי מצד עצמו, בתור מוסד של הגנה עצמית, הוא חשוב לנו מאד.

מה שבייחוד אופייני, מה שמראה בייחוד, עד כמה גדולים בקרבנו ערבוב המושגים, סמיוּת העיניים, חוסר היכולת וגם הרצון לתת לעצמנו חשבון ברור ממצבנו האמתי, הוא – שמצדדי המלחמתיות חיים בקרבנו רגילים וגם אוהבים להשווֹת את מצבנו המדיני למצבו של עם חי ומשועבד בארצו, הנלחם במשעבדו על חירותו, על חירות עצמו וארצו בלי אמצעי, כמו שהיה, אם לקחת משל מהיסטורייתנו, מצבו של עמנו בימי מלחמת החשמונאים, כשהוא נלחם בלי אמצעי במשעבדיו היוונים על חריות עצמו וארצו. אבל הם שוכחים או אינם רוצים לראות, כי אנחנו לא התקוממנו ולא חשבנו להתקומם על התורכים בכלי אמצעי ומעצמנו, וכי הארץ נכבשה לא בשבילנו בלי אמצעי. הארץ היא במובן המדיני – של הכובש, ובמובן הלאומי – של הערבים. יש לנו אמנם זכות היסטורית על הארץ, אבל בפועל ובמעשה לא תהיה הארץ שלנו, לפחות בחלק ידוע, אף אם תינתן האבטונומיה היותר רחבה. היא לא תהיה שלנו במובן הלאוּמי אלא במידה שיהיה לנו בה יישוב חי, עובד ויוצר, ובמובן המדיני – תקוותנו לעמידה ברשות עצמנו בהחלט היא עתה אולי עוד יותר רחוקה מאשר בימי שלטון התורכים. ובמי אנחנו הולכים עתה להילחם? בתורכים, שאין לנו עוד שום עסק עמהם, בגרמנים, שלא היה לנו מעולם עסק עמהם, או בבולשביקים ברוסיה, שאין לנו שום רצון להילחם בהם, או שהיינו רוצים בנצחונם? ובעד מה אנחנו הולכים להילחם? בעד הקפיטליזם, בעד שעבוד עמים אחרים, ויהיה שעבוד תרבותי ולא פראי!

––––––––––––––––

נסתחפה שדנו. הכוחות החשובים ביותר, הלבבות המרגישים ביותר, אף גם המוחות החושבים ביותר מקרב מחננו הצעיר, השואף, הנותן את נפשו, העובד, היוצר, נסחפו בזרם המלחמתי. ולא זה עיקר, ששדה מערכתנו אנו נעזב, שהמחנה הלוחם את מלחמתנו אנו, מלחמת העבודה והיצירה, נשאר בלי כוחות. העיקר הוא, שכאן, כמו ברוב התולדות (אם לא לאמור: בכל התולדות), שהספיקה לפי שעה להעמיד בקרבנו ה’גאולה‘, בכל ה’ריקודים לפני המנגנים’, בכל השקר והחנופה כלפי ה’גואלים‘, כאילו הם באמת לוחמים לשם הצדק, לשם השלום, לשם האידיאלים האנושיים, לשם שחרור העמים הקטנים וכו’ וכו‘, – השקר והחנופה הממלאים את אווירנו עד למחנק נפש ומרעילים את רוחנו, – אף כי בכל הבולמוס הפראי, החמסני והמנוּול של הזונים אחרי השילינגים והפונטים, הפושטים את האור מעל כל מי שיש לפשוט מקרב ה’גואלים’ בעד בצע כסף, – העיקר הוא, שכאן, בהתלהבות של התנדבות, כמו בכל אלה, אם לא יותר מאשר בכל אלה, אתה רואה, עד כמה אנחנו, בני העם קשה-העורף בעת רעה וקשה, נוחים להתמוגג, להיטשטש, לשכוח את עצמנו, את כל עצמותנו (אם לא לאמור: לבגוד בכל אלה), בשעה שאחרים מסבירים לנו פנים, מתייחסים אלינו יחס אנושי, ובייחוד בשעה שהאחרים עושים לנו טובה ממשית.

ואני שואל את עצמי, והייתי שואל גם את המתנדבים, לוּ נשאר בלבם מקום לשאלות, להתבוננות, לעיון: מה היא כל ההתעוררות הזאת לברוא לגיון, גדוד, צבא, כל ההסכם המהיר והתקיף הזה להילחם, לשפוך דם, לשפוך דמם של אלה, שאין אנחנו שואפים כלל לדמם, להחריב מה שאין אנחנו רוצים כלל להחריב ואפילו מה שהיינו מוכנים לתת את נפשנו על קיומו, לעזור לשאיפות, שכל ישותנו מתקוממת כנגדן? מה היא כל ההתכחשות הזאת לכל עצמותנו העליונה? האם אין זאת התחלה של שעבוד רוחני, של שעבוד רצוננו, רגשותינו ומחשבתנו לרצונו או למה שאנחנו ‘קופצים מתוך עורנו’ לראות בו את רצונו של ה’גואל‘? מה יוכל לשלם לנו בעד התכחשות זו לעצמנו, לעצמותנו העליונה? יתקוממו, יבטלו, ינזפו בי כמה שירצו, – רותי טורדת השאלה החצופה: השוֹוה כל ה’גאולה’ בשעבוד הרוחני הזה לרצונו או לרוחו של ה’גואל‘, בשעבוד מרצון, מתוך הכרת טובה וכו’ וכו', בשעבוד כל כך שלם ועמוק של כל עצמנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל במושכות המטות אותנו לאשר הן מטות, ועוד להפך, מוכנים ומזומנים אנחנו להוכיח בכל ההוכחות שבעולם לעצמנו ולאחרים, כי מתוך עצמנו, לצרכנו העצמי, מתוך תביעות המומנט ההיסטורי, אנחנו עושים מה שמתנגד כל כך לכל עצמותנו? אבל יאמר נא כל יהודי נאמן לעצמו חי מתוך עצמו: מה שחרורנו, מה גאולתנו, מה תחייתנו? מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל? האומנם רק להיות מה שטובי העמים האחרים, החיים, מה שהכוחות היותר חשובים שבהם כבר מתחילים לבקש שלא להיות, – האומנם רק להיות עם בעל אגרוף רשע, עם של חיתו-טרף? האומנם על זה אנחנו נותנים את כל נפשנו, נותנים מדעת ועוד יותר שלא מדעת ממה שיש בנפש מלפני ההכרה? ואני חשבתי בתמימותי או בבטלנותי, כי אנחנו מבקשים לברוא עם-אדם ישר, נאור ואדיר באמת, זכאי בכל הקניינים והערכין האנושיים העליונים, שזכרי בהם האדם הפרטי, ואחראי לכל מה שאחראי האדם הפרטי; עם, שאינו יכול להיבנות מחורבנם של עמים אחרים או לחיות בטובה על חשבון עמים אחרים; עם, שעל דגל התחייה שלו כתוב לא: ‘בדם ואש יהודה תקום’, כי אם: ‘לא ישא גוי אל גוי וחרב ולא ילמדו עוד מלחמה’. או האומנם יכול אדם פרטי להיות אדם, כל עוד עמו, יוצר חייו הממשיים, החברתיים, היוצרים מצדם הם את צורתו הרוחנית של הפרט בצלמם, הוא חיה טורפת? האם לא כאן, במה שהורשה לעם להיות חיה טורפת, מקור כל הסתירות, כל השקר והכיעור, כל החטאים, העווֹנות והפשעים שבחיים החברתיים? אני בכלל חשבתי, כי אנחנו מבקשים בארץ-ישראל דרכים חדשות לחדש את עצמנו, את חיינו, את האדם והחיים בכלל, בכוח העבודה והיצירה. חשבתי… חשבו, כמודב, רבים, הרוב או בכל אופן החלק היותר חי והיותר חשוב ממחננו… ופתאום, – והנה כולנו חכמים ללעוג לכל הדברים בטלים האלה, לכל האידיאולוגיה הבטלנית הזאת, לכל הנפשיות היהודית הפסולה, לקוית החיים, הזאת. כולנו יודעים את התורה, כי יש בעולם הכרח היסטורי, כי החיים, אלה החיים המקולקלים, הרקובים, שאנחנו לכאורה נלחמים בהם, שאנחנו לכאורה נתַנו את נפשנו לשנותם, לחדשם על פי רצוננו אנו, כי החיים האלה נושאים אותנו לאשר יהיה עם רוחם ללכת, והעיקר – כי אנחנו חייבים להיות נישאים בזרמם למרות רצוננו, הכרתנו והרגשתנו, המתנגדים לזה בכל תוקף, כי בזה כל כחמת החיים וכל גבורת החיים, כל הגדוּלה והתפארת שבחיים. אבל אוי ואובי לחכמתנו ולגבורתנו יחד, שגם הן באו לנו מידי אחרים, שגם הן אינן אלא פרוֹדיה, קריקטוּרה מתוך סירוס כל עצמותנו בכוח ההיפנוז, בכוח ההיפנוז של התבטלות בפני אותם האחרים!

––––––––––––––––

מה כל זה אומר? מה יש לעשות? – אינני יודע ואינני יכול לדבר זה לפי שעה. לפי שעה עולמי חרב. לפי שעה אני רואה ברוב תולדותיה (אם לא, כאמור, בכל תולדותיה) של ה’גאולה' חורבן האומה, חורבן מתוך ‘גאולה’. אולי אני טועה מתוך התרגשות יתרה, או אולי אינני מסוגל בכלל, אם מתוך זקנה או על פי תכונתי היהודית-ה’יבנאית' הפסולה או מתו ליקוי נפשי אישי, לחיות או להשיג חיים גדולים, רחבים, עמוקים, סוערים, מהפכים, מחדשים, יוצרים, – בשבילי הלא הכל אחד. אחת אני מרגיש בכל ישותי: רגעים קשים כאלה, המלאים אדי ייאוש, לא חייתי ולא ידעתי במשך כל הזמן שאני בארץ-ישראל, אף גם לא בכל ימי הפורענויות, הסערות והזוועות, שעברו עלינו בשנים האחרונות. לבי אומר לי, כי לא יחיד אני בזה, כי יש הרגשה חשאית כזו, אם במידה ובצורה זו או אחרת, בקרב כל הרגשות, שקולם הולך היום מסוף עולמנו ועד סופו, וכי על כן יש אולי מקום להביאה לידי ביטוי גלוי. מה יהיה בעתיד? אם יבואו החיים ויטפחו על פני ויעמידוני על טעותי, או אולי יאיר עלינו אור חדש מתוך מה שיבוא, לא אור מתעה, כי אם אור אמיתי, עשוי באמת להחיות נפשות ובכללן גם נפשות כנפשי, נפשות יהודיות-‘יבנאיות’ פסולות או לקוּיות מתוך עצמן, – את זה הרי אין לדעת לפי שעה.

כנרת, ט“ו בחשון תרע”ט. למחרת גמר הוויכוחים בדבר ההתנדבות.

––––––––––––––––

על כרחך אתה אומר: לא רק היפנוז, לא רק שכרון עובר, – פה, לכל מה שנעשה פה, יש יסוד עמוק בנפש העושים, יסוד נפשי תמידי, רגיל כל כך, עד שאין שמים אליו לב עוד, אלא שהפעם הוא הובלט ביותר. פה אתה רואה את טשטוש צורתנו הלאומית בתור תכונה נפשית של בני הדור, של היותר מתקדמים מבני הדור, ומפה אתה גם יכול לראות את התכונה הזאת בכל אשר תתבונן בפני הדור ובחייו.

לדוגמה – קטע משיחה.

– הכוח של ‘בדם ואש’ אינו כוח של חיים. מעולם לא הביא הכוח הזה אושר לשום עם – לעם בכללו ולא רק לפרזיטיו, הקופצים בראש והחיים באמת על הדם, על דמו של העם ועל דמם של אחרים – ולא הציל עוד שום עם מכליון. כל העמים הקדמונים, הכבושים הגדולים, שפעלו בכוח זה, עברו ובטלו מן העולם. ולוּ היה עמנו הולך בדרך זו, היה גם הוא נבלע בקרב יתר העמים, ולא היה לו עוד היום זכר בחיים. היה כוח אחר, שהחזיקוֹ בחיים – דווקא הכוח של אידיאליו הגדולים, וביניהם האידיאל של ‘לא ישא גול אל גוי חרב’ וכדומה.

– אני לא הייתי מצטער כלל, לוּ היה עמנו נטמע בקרב יתר העמים ועובר ובטל מן העולם, אלא שדבר זה הוא בלתי אפשרי, כמו שאנחנו רואים עד היום. לפיכך, אם רוצים אנו בקיום הגון, אנחנו מוכרחים ללכת בדרך של ‘דם ואש’, בדרך, שהולכים בה יתר העמים ומתקיימים בכל זאת. מתקיימים הרוסים, הגרמנים, הצרפתים, האנגלים וכו' – נתקיים גם אנחנו.

‘לא הייתי מצטער כלל וכלל, לוּ היה עמנו נטמע בקרב יתר העמים ועובד ובטל מן העולם’ – הנה אחד הביטויים לאותו הפרי החדש, שצמח בנשמתנו הלאומית במקום ה’אתה בחרתנו' הפראי שלנו, במקום חפץ הקיום הלאומי שלנו, החי, העקשני, התקיף, האיתן, כחפץ הקיום בכל ברייה חיה, אשר ‘מחנכינו’ כל כך עמלו בו לעקרו מן השורש. לא במקרה ולא בפעם הראשונה נשמעה הדעה הזאת, יותר נכון, ביטוי הרגש הזה בקרבנו. בצורות שונות, בגוונים שונים ובבהירוּת שונה אתה מוצא את הרגש הזה בכל אשר תפנה: בחיי יום-יום, וגם בחיי העבודה במשמע, ובספרותנו בזרמים שונים. אפשר, כמדומה, לאמור, כי הוא פועל בנו עוד מתחילת התפשטותה של ההשכלה האירופית, כמובן, בהשתלשלות מודרגת, עד שלבש את צורתו המשוכללת של היום. זכות קיומנו או כוח קיומנו הלאומי הוא בשלילה, בשלילה הממשית, המציאותי, – באשר אין עמנו בכללו יכול להתבולל ולהיטמע לגמרי. סמי מכאן חיוב. עצמוּת מיוחדת, מקורית, חיה ונלחמת בכל כוח איתנים של ‘אני’ חי על קיומה ועל זכותה לבוא לידי גילוי בצורתה העצמית ועל פי דרכה המיוחדת לה – מאן דכר שמה! מובן, כי בתהום נשמתו של בן הדור, כל זמן שלא גמר עוד את חשבונותיו עם האומה, יש עוד דבר-מה טורד, תובע, דוחף למעשים וגם למסירות נפש בעבודתם של אחרים – סוף סוף אין האדם נעקר בנקל וכל כך מהר מתוך נפש האדם, – אבל מה עלוב, מה מסכן הרגש הזה! מה חדל כוח, מה מחוסר צורה וגוון, מה מהיר להיות נחבא אל הכלים ומה נוח להיטשטש ולהתבטל במקום שמדברים רגשות אחרים ודעות אחרות, רגשות ודעות מעולמם של אחרים, אשר – כמו שאומרים היום – ‘זוכים בהם מן ההפקר’! ישמחו בייחוד בעלי ביטול היש שלנו: עמלם עשה פרי, אולי פרי יותר יפה ממה שקיווּ הם בעצמם, שהרי סוף סוף לא בכוחם עשינו את כל החיל הזה, כי כוח יותר גדול פעל עלינו ועליהם יחד, – כוח החיים של האחרים: הם נישאו בזרם לא פחות מאלה, שהם זירזו אותם להיות נישאים עמהם.

או אולי כך נאה וכך יאה לנו? אולי באמת נקום ונחיה רק בכוח השלילה, זה שאין לנו משלנו כלום, ורק כספוג נספוג אל תוכנו הכל מן החוץ, משל אחרים: שמן אפרסמון ויין קפריסין ביחד עם שופכים ורפש, וכמובן, קודם כל ויותר מכל שופכין ורפש?

לא אבוא לפרש ולבאר, – השאלה היא יותר מדי עמוקה ויותר מדי מקיפה בשביל לפרשה במקום הזה ולבארה, ולא לאלה, הזקוקים לפירושים ולביאורים, אני מדבר הפעם. כוונתי היא רק לציין את הנקודה ולהראות למי שיש להראות, כי כאן יש שאלה, לא שאלה עיונית, כי אם חיונית; כאן יש מצד הנפש החיה והמבקשת תביעה גדולה ועמוקה על מחשבה חיה, אינטואיטיבית, יוצרת, על חשבון חדש, יסודי, עם עצמנו. ולא אני העמדתי את השאלה, – עצם ה’גאולה', אשר בצעד אחד, בנשימה אחת, הרסה משורש את כל חשבון חיינו ועולמנו ושעבדה את כל עצמותנו, היא העמידה לפנינו בכל התוקף, שהחיים במומנטים היסטוריים גדולים יכולים להעמיד, את השאלה היסודית על דבר עצמותנו: חיוב או שלילה? אידיאלים לאומיים, אנושיים-קוסמיים, נפשיוּת לאומית-אנושית, עצמוּת מיוחדת כבירה, חיה וקיימה מיום היותנו לעם עד היום, ותובעת היום, ביום תחייתנו ותקומתנו, את תיקונה ואת התחדשותה המיוחדים, העצמיים ברוח המחשבה והיצירה והחיים החדשים, – או אולי רק מין בית-קיבול ריק, העשוי לקבל את תוכו כל מה שיזרום אליו מכל הצינורות ומכל הבּיבים של החיים האירופיים?

בעיני אני זאת היא השאלה ‘להיות או לחדול’?, הקודמת לכל שאלות ה’גאולה', לכל שאלות ההוֹוה והעתיד, ובפתרונה תלוי פתרון השאלה על דבר עצם הגאולה: אם היא באמת שחרור במידה כל-שהיא או שעבוד חדש, תרבותי, רוחני.

ושוב אני חוזר: לא שאלה עיונית היא, כי אם שאלת חיים, ואולי יותר נכון לאמור: ביקורת של אוצר הנשמה אשר לכל אחד לעצמו, ביקורת של חשבון חייו ועולמו.

או האומנם טועה אני כל כך ושוגה בדמיונות? האומנם כל כך איני מבין את החיים?

תל-עדשים, כ“ג מרחשון, תרע”ט (1918).