(הרהורים על הצבא)

א    🔗

שאלת הצבא היא בשעה זו ¹עניין לא רק לפוליטיקאים ולעושי היסטוריה, כי אם גם לבני-תמותה או לבני חיים פשוטים, שיש להם עניין בחיים וביצירת החיים ויש להם לב להרגיש את חורבן החיים ואת הכיעור שבהחרבת החיים. פה לא רק שאלה מדינית רחבה ועיקרית, כי אם גם שאלה נפשית עמוקה, שהיא לא פחות עיקרית, שהיא אולי עיקר העיקרים.

הצבא הוא הכוח העיוור, הסטיכי, הבהמי, של העם, האגרוף הקיבוצי כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים. מבחינת הנפשיות הלאומית זהו שריד קדומים מאותה התקופה, שהאוּמה, בדומה לחיה ולבהמה, לא ידעה להגדיר את עצמותה, לקבוע את יחסה על חברותיה, אל יתר האומות, אלא בחביטות, בבעיטות, בנגיחות, בנשיכות. והשריד הזה עם כל חמודותיו חי וקיים עד היום, כאילו בכדי להעיד, כי ככל אשר האדם גדֵל, עולה, או בכל אופן שואף לגדול, להיות אדם, – האוּמה לא גדלה אף כחוט-השערה והנֶהָ עד היום חיה טורפת. עד כי יש לך בני אדם, אשר בשאפם להשיג סוף-סוף נפשיות אנושית, חיים אנושיים, אינם רואים דרך אחרת לפניהם אלא להחריב את האומה, להעבירה מן העולם ולעקור מלבם את הרגש הלאוּמי משרשו, מבלי להרגיש אפילו, כי את נפשם הם קובעים, כי אחד מיסודות עצמותם, אם לא יסוד היסודות, הם הורסים, כי את צורתם הם מטשטשים בזה. זהו פרי חוסר ההתעמקות בהערכת ערכה של האוּמה, יוצרת החיים הקיבוציים, בהערכת ערכה של הנשמה הקיבוצית, שיש לבקש לה תיקון, אבל אין להמיתה מבלי להמית את החיים האנושיים, את הנשמה שבחיים האנושיים.

אבל העיקר הוא כי יש מעריצים לאגרוף. יש רואים במעשי האגרוף גבורה עליונה, ויש מתלהבים ממסירות הנפש שבמעשים האלה, מבלי לראות, כי פה יש לא רק תחליף של מסירות נפש, כי אם באמת חילול מסירות הנפש האמתית, שאינה אלא שאיפת הנפש העמוקה להתפרץ מתוך צמצומה,מתוך בית-כלאו של האגואיזם הצר, ולהתמזג ברוח החיים והוויה של כל מה שחי והוֹוה, – שאיפה שהנה ממש ההפך ממעשי האגרוף. ויש רואים באגרוף צורך חיוני, שאין לעם להפקיע את עצמו ממנו כל עוד חי בו חפץ הקיום הלאוּמי. ובשעה זו, בשעה שהפוליטיקה מושלת בעולם מִמשל בלי מצרים, ואין מי שיעז לעמוד בפניה ובפני אגרופה, הנותן לה כוח ועוז וגם גדוּלה ותפארת בעיני מי שיש לו צורך בהם – בשעה זו, יותר מאשר בכל הזמנים רבּוּ למעלה ראש מעריצי האגרוף. בייחוד גדלה ההערצה לאגרוף או הרגשת הצורך באגרוף בקרב יישובנו, החסר כל כוח ידיים. מרגישים את הצורך באגרוף גם היודעים עד כמה חסרי ידיים לעבודה אנחנו, גם אלה, אשר ידיים לעבודה – לאו דווקא, בכל אופן לא הן עיקר. הדבר הגיע לידי כך, שנמצאה בקרבנו אפשרות הגיונית להחליט בגלוי ובבטחה, כי העם האסטוני הקטן עמד לו אגרופו הקטן (ולא חלילה הפוליטיקה, שיש לה צורך בו) להשיג את מטרתו הלאומית והמדינית. אכן גדול כוח אגרוף קטן זה לעמוד במקום שאגרופים גדולים לא יכלו לעמוד! מובן אחרי כל זה, כי ‘ערך הצבא העברי כבר ברור לכל תושבי הארץ. בכופר לא פגשתי ואין צורך בוויכוח בנידון זה’ (‘חדשות הארץ’). גם ‘הפועל הצעיר’ שעמד בתחילה נגד ההתנדבות בכל תוקף, גם הוא, כפי שיש לשפוט על פי המאמר ‘שאלות חיינו’ (גליון 27), מודה לאחרונה או לפחות אינו כופר, כי ‘ההיסטוריה תדע בעתיק להעריך את חזיון ההתנדבות הנוכחית, ובהתאמצות כל העם לקראת שחרור תתפוס זו בלי ספק מקום די נכבד’ (ההבדל בין ההתנדבות בחוץ-לארץ ובין זו שבארץ אינו חשוב לענייני).

ברירוּת כזו, ודאוּת כזו, אחדות נפלאה כזו בדעה ²על חשיבותו של האגרוף הלאומי ועל הצורך בו בקרב עם, אשר עוד לפני שלושת אלפים שנה נשא את נפשו לעת אשר ‘לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’, – הלך-נפש-ומחשבה כזה בכל אופן די אופייני לתקופת התחייה שלנו, לתקופה, שהיינו רשאים כל פי כל מה שמתרחש עתה בעולם לראות בה את ‘אחרית הימים’ או ראשית האחרית, ועלול הוא, כמדומה, לעורר מחשבה במוח חושב על דעת עצמו ועל אחריות עצמו.

המחשבה נתקלת אמנם במציאות האכזרייה, המפוצצת ומרסקת כל מחשבה אנושית ולכל נפשיות אנושית. המציאות כאילו מחייבת באמת מה שאנחנו היינו צריכים לשלול. כך הוא בהשקפת הראשונה, שהיא, כמובן, גם האחרונה לגבי הפוליטיקאים ועושי ההיסטוריה.

אבל גם מצד זה יש פחות מקום לבעל-דין לחלוק ולחשוב אחרת. נתחיל מבתחילה, מהעבר. פחות מכל היה לנו עניין במלחמה. אנחנו היינו רק הבשר לתותחים או פשוט הצאן לטבח. אנחנו הקרבנו די ויותר מדי מכל הצדדים. ולוּ היה באמת איזה צדק בעולם, ולוּ היה באמת הצדק דורש או אפילו האסתיטיקה דורשת, כי בכדי שהכל יכירו בערכנו האנושי והלאומי בכל ארצות פיזורינו ובזכותנו הלאומית על ארץ-ישראל, עלינו להקריב קרבנות אדם במידה מספקת, – לוּ אפילו היה כך, כי אז היינו יכולים לצאת ידי חובה לכל הדעות הישרות באותם הקרבנות שהוקרבו מקרבנו שלא ברצוננו וגם ברצוננו בכל מקום. ולדעות הבלתי-ישרות הרי לא נזכה לכך, אם גם נקריב קרבנות פי אלף, ואפילו אם יהיו לנו מתנדבים בצורה היותה אסתיטית. ועל כוח ממשי שבצבא מתנדב בתנאים כאלה הרי זו בוודאי רק תמימות לדבר.

תפקידנו במלחמה היה תפקיד פסיבי, ולוּ לפחות היינו יודעים להישאר נאמנים לתפקיד זה בתור עם, לוּ לפחות היינו נשארים בתור עם נייטרליים עד הסוף – מחאה חיה ושלמה, אם כי פסיבית ואילמת, למלחמה, לאגרוף, לשנאה, לאכזריות, לשקר, לכל הכיעור שבמלחמה ובפוליטיקה, – כי עתה היה גם לתפקידנו זה ערך רב, שאין עתה לעמוד על חשיבותו, בכל אופן ערך יותר גדול מערכה של התנדבות לשם התנדבות, של מסירות נפש לשם מסירות נפש, אם לדבר בלשון רכה, שלא להבליט יותר מדי את הכאב ואת העלבון שבדבר, שהוא בכל אופן די טרגי. בכל אופן אם יש ערך של אמת להערכה היסטורית, אני מעיז להטיל ספק בדבר, אם ההיסטוריה העתידה הראויה לשם זה תתלהב כל כך מחזיון ההתנדבות הנוכחית (ולא חלה ולא הרגיש הכותב מן המערכה ב’קונטרס', כי רק אז היה רעיון בדרישה שאספת השלום תהיה בירושלים, לוּ היינו אנחנו נשארים בתור עם לגמרי נייטרליים, נאמנים לדרישת נביאינו הקדמונים. אולם אחרי שאנחנו בעצמנו חיללנו את הדרישה הזאת, הרי רק אירוניה היא, אם לא גרוע מזה, לדרוש כזאת מאחרים).

ב    🔗

אבל השאלה היא: מה דורש ממנו בנידון זה המצב של ההוֹוה ושל העתיד? איך נגן על עמדתנו המדינית והלאומית? הייתן לנו צבא עברי את כוח ההגנה? הלצבא אנחנו זקוקים עתה?

נתבונן בדבר מקרוב, וקודם כל נברר מקרוב, מה הוא הצבא בכלל, מה מקומו באורגניזם הציבורי, מה כוחו החיוני, אם יש לו בכלל כוח חיוני חיובי, כוח מועיל ליצירת החיים או לתיקונם, ולא רק לחורבנם ולקלקולם.

הצבא הוא קודם כל יסוד השלטון. יותר ממה שהוא כוח העם הוא כוח השלטון על העם (אין הבדל גדול בדבר, אם השלטון הוא, למשל, בידי הצאר או בידי הבּולשביקים), יותר ממה שהוא כוח מגן ומשחרר הוא כוח אַגרסיבי, כוח תוקף ומשעבד. כי על כן אין לרדת לסוף מהותו של הצבא מבלי לרדת לסוף מהותו של השלטון.

בכדי לראות בבהירות מספקת מה הוא הצבא בתור כוח השלטון כלפי חוץ, אין לך דרך יותר קרובה מאשר להתבונן מקרוב, מה הוא הצבא בתור כוח השלטון כלפי פנים.

ניקח לדוגמה את החזיון היותר בולט, אשר בזמננו רואים אותו כאילו הוא יסוד היסודות של החיים הציבוריים, את החזיון,שקוראים לו מלחמת המעמדות. במה גדול כוח בעלי הכסף על העובדים המרובים, על העם, על כוח העם? במה מכריחים המנצלים, העושקים, את המנוצלים העשוקים, להיכנע במקום שאלה מתקוממים נגד העושק, במקום שאלה מבקשים סדר אחר, סדר של צדק בחיים הציבוריים? באיזה כוח הם מכריחים? האם בכוחם שלהם, של המנצלים והעושקים? האם יש להם כוח כזה? הרי הם מכריעים את המנוצלים והעשוקים בכוח הצבא, כלומר בעצם בכוח מנוצלים עשוקים כמוהם. כך מטיל הקומץ הקטן את כבודו ואימתו על העם בכוח העם עצמו. פה אתה רואה מן היפנוז, מין כוח מהפנט ביד המעטים על המרובים, העושה את המרובים, את העם, למין כדור משחק בידי המעטים. ועד כמה פועל פה רק היפנוז ולא יותר, לא שום כוח ממשי, ואין צורך לומר, לא שום גבורה עילאית של אדם עילאה, כמו שהיו רוצים לראות בזה חסידי עליון, אפשר לראות בבהירות כמעט מוחשית בשעה שההיפנוז, על פי איזה מקרה, עובר. כמה גדול היה, למשל כוחם של ניקולי (קיסר רוסיה), של וילהלם (קיסר גרמניה) וכדומה בשעתם, כמה היה בכוחם להטיל כבודם ואימתם על המרובים – אין לך, כמדומה, כוח עליון מכוחם זה, – ומה כוחם אחרי שעברה שעתם!

מהו הכוח המהפּנט הזה? מה יש פה בכלל?

החזיון שלפנינו אין לו ביאור אחר אלא ה, כי יסוד השלטון וההיפנוז של השלטון מונח בעצם נפשם של המשועבדים, בעצם תאוות השלטון הנטועה בנפשם. המרובים, העובדים והעשוקים, מכבדים את האגרוף. מכבדים מתוך שנאה, מתוך חריקת שיניים, אבל מכבדים ומתבטלים בפניו. כי לעמקו של דבר היה כל אחד רוצה, אם בהכרה ברורה או לא, להיות אגרוף, אלא שאינו יכול, והאגרוף בעל-הכוח ידוע את זה, והעיקר, יודע להשתמש בזה, – ובזה הוא מצליח. עקור מתוך הלבבות את הכבוד שנוהגים בו, את ההתבטלות בפניו, עקרו, כמובן, מכל הלבבות בפעם אחת – קח מהשלטון בכל צורה שהיא את כוחו להפנט, לאחוז את העיניים – או כמו שקוראים לזה בלשון הפוליטיקה, את הפרסטיז’ה – והוא אפס. אבל הוא הדבר, שזה אי אפשר: בפעם אחת לא תעקור את החולשה מכל הלבבות, ואם תעקור אותה מקרב חלק מהמרובים, והחלק הזה יתייחס את האגרוף יחס ראוי לו, יבוא חלק אחר, יבוא הצבא, וילמד אותו פרק בהלכות דרך ארץ. והאגרוף שוקד על הדבר לחזק את אי-האפשרות ויודע לשקוד על הדבר.

זאת היא פעולת ההיפנוז הציבורי, שהרבים, מכיוון שהופנטו פעם, כבר מהפנטים בכוחם, בכוח הרבים, את כל אחד מהם. וזה כוחו של היחיד, שעלה לו באיזה אופן לעמוד בשורת המהפנטים, נגד הרבים.

מכאן אתה רואה, כי בעצם השלטון עומד לא על כוחו העצמי,כי אם על חולשתם של המרובים, הנוחים ככל חלשים להיות מהופנטים, וכי הראשונים מבין המהופנטים על מנת להפנט הם הנם הצבא.

את זה אתה רואה משני הצדדים. מצד אחד, כל המשמעת הצבאית, כל סדר היחסים וכל סדר החיים של הצבא, אינם בעצם אלא היפנוז אחד תמידי ובלתי-פוסק. איש צבא משולל כל רצון, כל חופש, ואפילו בשמו אינו נקרא, כי אם בשם המספק, כאילו הוא אינו אדם בפני עצמו, כי אם חלק מעדר גדול. ה’אני' שלו בטל ומבוטל ואינו אלא חלק מה’אני' של העומד על גבו, והעומד על גבו בטל לגבי הגבוה ממנו, וכן הלאה. ומצד שני, אתה רואה את זה בהתבוננך, כיצד התהווּ בראשונה השלטון וההיפנוז של השלטון וכיצד התפתחו והיו למה שהם עכשיו.

ג    🔗

ההיפנוז התחיל עוד בזמן קדום, עם התחלת התרבות האנושית, אם לא קודם לזה, בזמן שכוח האגרוף במובנו הפשוט היה הכוח היחידי של האדם (הוא התחיל, כנראה, עוד בעת שהגברים היו נלחמים ביניהם בשל הנקבה, כמו שהדבר נוהג בקרב יתר בעלי החיים). הקיבוץ האנושי היה כעין עדר, וטבע הדבר היה מחייב – כמו שהדבר היה נוהג בקרב יתר בעלי החיים העליונים, החיים בעדרים – שאחד ילך בראש, יהיה מנהיג. זהו הנבט הראשון של השלטון: היחיד מושל על הרבים. והוא משול, כמובן, לא מפני שהוא יותר חזק מכל הרבים ביחד, אלא מפני שהוא חזק מכל אחד מהרבים או מכל אחד מהרוב הגדול של הרבים. וכאן מתחילה פעולת ההיפנוז: הרבים בעצמם כבר נותנים לו את כוחם; ואיש או אנשים כי יעיזו לקום כנגדו, הם כבר קמים כנגד הרבים. מכאן התפתח לאט-לאט השלטון של הנשיאים, המלכים, ומכוחם – השלטון של כל מיני שרים וכל מיני באי-כוחם ושל כל הנקראים בשם השדרה העליונה בעם ובמדינה.

מעתה כבר יכול השליט (אם בצורת יחיד או בצורת קבוצה ידועה, וכן כל באי-כוחו, וכן כל אחד מהשדרה העליונה בהתאם למדרגתו ולמצבו) להיות חלש ומחוסר רצון. אם רק עלה בידו להגיע אל מדרגת השלטון, לעלות על הכיסא, ונוסף לזה הוא יודע לשמור על ההיפנוז שלא יחלש, על אחיזת העיניים שלא תיפסק, יודע להחזיק בכל תוקף בכל האמצעים המשמשים לכך: בהתרחקות מהרבים, בהגדרות ובהתבצרות, בהטלת אימה, בשמירה מעולה על כבודו שלא יחולל, בזוהר חיצוני מסמא את העיניים, – כי אז הוא יכול למשול, לחמוס, לטרוף, להתאכזר כאוות נפשו, ואיש לא יעיז לקום כנגדו, עד שיעלה בידי אחר או אחרים לכבוד באיזה אופן את השלטון (איזו אפסיות כנירון, למשל, יכול היה לעשות כל ה שלבו האכזרי רצה בכל בני רומא,המהוללים בגבורת ימינם ובאומץ לבם. וכמה יודעת ההיסטוריה לספק מקרים כאלה ועוד נפלאים מאלה!). מעתה כבר העמדה הגבוהה שליטה, מהפנטת. משכן הכבוד כבר מבוצר כל צרכו, ודי לו למי שהוא לחדור לתוך המבצר, אפילו דרך החור היותר קטן, בכוח האמצעים היותר שפלים ומגונים, כמו בדרך הערמה, החנופה, השוחד, הרציחה בסתר והאכזריות המסותרת, בכדי להיות השליט והמהפנט.

כך הלך השלטון והשתלשל והחליף את צורתו ואת יסודו. בתחילה עמד על כוח האגרוף של השליט, שהוליד את ההיפנוז. אחרי כן נשאר עומד על ההיפנוז בלבד, ששעבּד לו את כוחם של הרבים. מכאן עובר השלטון במידה ידועה אל הכשרון לעשות ולנהל עסקים גדולים, המכניסים כסף הרבה, אל הכשרון המסחרי, המוליד גם הוא היפנוז ידוע. ולבסוף הוא עומד על הכסף בלבד, על ההיפנוז של הכשרון המסחרי בלבד.

כך הוא השלטון, וכך הוא ההיפנוז שלו, המשעבד את הרבים, את העם, את כוח העם, לקומץ של פרזיטים או, באופן היותר טוב, לקומץ מצדיקי הרבים ומזַכי הרבים, אשר מבחינת הטלת דעתם ורצונם על המרובים אינם טובים הרבה מהאחרים. ובכוח מי? בכוח אותו העם – בכוח הצבא.

כך הוא כלפי פנים, וכך הוא גם כלפי חוץ. לא העם הפשוט, העובד והיוצר, זקוק למלחמה, כי אם השליטים למיניהם עם כל התלויים בהם, כל הפרזיטים למיניהם. ולא אהיה, כמדומה, כרחוק מן האמת, אם אומַר, כי בדרך כלל אין בכוח מלחמה – מובן, כי לא במלחמת הגנה הכתוב מדבר – לשלם לעם העובד מה שהיא מחריבה בו. ומי עושה את המלחמה, אם לא הצבא? פרצה קוראה לגנב, – וצבא, אפשר לאמור, קורא למלחמה. או במלים אחרות: צבא קורא לשלטון, ושלטון קורא למלחמה ולשעבוד, לשעבוד אחרים וגם לשעבוד העם.

שאלת הצבא היא, לפי האמור, קודם כל שאלת השלטון, ושאלת השלטון היא בעיקר שאלת החינוך הציבורי, שאלת החינוך העצמי של כל אחד מבני הציבור, מבני העם. השלטון התאים ומתאים יותר למצבם התרבותי, בעיקר למדרגת הכרתם העצמית של הרבים. יותר שהרבים היו חשוּכּים, נבערים מדעת, נעדרי הכרה עצמית, וממילא יותר נוחים להיות מהופנטים, יותר חזק היה השלטון. וכן להפך, במידה שהרבים היו עולים בסולם התרבות, במידה שמתגברת הכרתם העצמית, במידה זו הולם השלטון ונחלש ויורד. השלטון עובר יותר ויותר מרשות היחיד לרשות הרבים.

על הדבר הזה כדי להתעכב קצת. הכל מדברים על חינוך מדיני, סוציאלי, על הכרה סוציאלית, לאומית, ואת הדרך להשגת החירות הציבורית השלמה, להשגת שלטון עצמי ושלם של הציבור, רואים במלחמה על זכות דעה, במלחמת המעמדות. זה אומר, כי אין יורדים לעומקא דדינא. החזיון הזה של עבָרת השלטון מרשות היחיד לרשות הרבים לא כך פירושו. לפה לא עבָרָה חיצונית, התלויה ביחסים הציבוריים והיוצאת לפועל במידה שחברי הציבור מכירים את היחסים האלה. פה עבָרה משלטון חיצוני, משלטון של כפייה, לשלטון פנימי, לשלטון של רצון. תחת השלטון החיוני של היחיד או של היחידים הולך וכובש לו מקום בנפש הציבורית, כלומר בנפש כל אחד מחברי הציבור, שלטונו הפנימי של כל אחד על עצמו. היפנוז של השלטון הולך ויורד, במידה שכוח הציבור, כוח כל אחד מן הציבור, כוח היחיד בתור פרט בכלל הציבור, הולך ועולה. עבודת השחרור המדיני והחברתי האמתי היא אפוא קודם כל עבודה לשחרורו הפנימי של היחיד, של האדם, עבודה להגברת ההכרה העצמית האנושית בקרב כל אחד מהציבור, עבודה להביא את כל אחד מהציבור לידי בקשת עצמו, לידי חינוך עצמי.

אולם העבודה הזו אינה פושטה כל כך, כי אין החינוך הזה פשוט כל כך. תאוות השלטון די עמוקה בנפש האדם, ואין לעקרה בהסברה או בהטפה. צריך להאיר את כוחה המושך של התאווה עד סוף שרשיו בנפש האדם ולראות, אם אין למצוא בנפש, במצב בלתי-מפותח או במצב של הוויה בכוח, כוח אחר יותר עמוק, יותר מקיף ולפיכך יותר תקיף, אשר במידה שיתפתח או שיתחדש, במידה זו יכבוש את מקומה של תאוות השלטון, או במידה זו תנוס התאווה מפניו כמנוסת החושך מפני האור. בכלל אנחנו נפגעים פה באותו הכותל, באותו הסתום, שהמחשבה המבקשת דרך בחיים, המבקשת מוצא מן המבוכה שבעבודת החיים, נפגעת בו תמיד, מאיזה צד שהיא ניגשת, באיזו ספירה שהיא עסוקה בה לחדש את החיים מיסודם. פה, כמו בכל עבודה לחידוש החיים מיסודם, דרושה ביקורת חדשה של חשבון החיים הנפשיים ושל תכנית החיים הממשיים. כי עבודה לחידוש החיים היא בעצם עבודה לבקשת אפקים חדשים, אוצרות חדשים, אורות חדשים, בנפש האדם. זוהי עבודה לבקשת חשבון חיים חדש ותכנית חיים חדשה לשם בניין החיים על פי התכנית החדשה וחִיוּת החיים על פי החשבון החדש.

ד    🔗

עבודה גדולה היא ותורה גדולה, לא תורה ספרית, כי אם תורת החיים, ומלחמה גדולה, אבל קודם כל לא מלחמה חיצונית ציבורית, כי אם מלחמה פנימית – כיבוש גלילות חדשים בנפש היחיד. בעצם אין זו מלחמה, כי אם הארה חדשה, גילוי אורות נפשיים, אפקים נפשיים או אוצרות נפשיים חדשים. זוהי מעין מלחמת האור בחושך: האור אינו נלחם – די לו להתגבר, ובמידה שהוא מתגבר, החשכה נסה ממילא. אבל אין זה פחות קשה מכל מלחמה חיצונית.

אבאר את דברי.

במידה שהכרתו של האדם הולכת וגוברת, הולכת ומקילה לו את עבודת החיים, במידה זו נשארים לו כוחות פנויים וזמן פנוי, יותר מכפי הצורך לעבודת החיי ולחִיוּת החיים באותה הצורה הרגילה, שבני האדם חיים את החיים (חִיוּת החיים האמיתית אינה בעצם אלא עבודה של יצירה). הזמן הזה והכוחות האלה דורשים את תפקידם, את מילואם, – ריקניותם הופכת את כל החיים לריקניות נוראה. ההכרה אינה ממלאה את הריקניות (המקרים הבודדים, שבני אדם מקדישים את עצמם כָלה לעבודה מדעית וממלאים בזה את חייהם, אינם באים, כמובן, בחשבון. וגם פה, אפשר לאמור, אין ההכרה ממלאה את החיים, כי אם מסיחה את הדעת מהחיים על ידי העבודה המדעית), להפך, במידה שהיא מרחיבה את חוג ראותו של האדם, במידה זו היא מצמצמת את חוג חייו. במידה שהאדם מכיר את הטבע, במידה שהוא משיגו יותר בהכרתו, במידה זו הוא משיגו פחות בנפשו, בחיוּתו, בכל ישותו, במידה זו הוא הולך ונקרא מהטבע, ממקור החיים, מחיי עולם, במידה זו הולכים חייו ונסגרים בחוגם הצר, המצומצם של החיים התרבותיים, הפרטיים עם הקיבוציים, ממש כמים האלה נסגרים בתוך בריכה סתומה מכל הצדדים, אם כי עשויה מעשה ידי אמן. ההכרה, מתוך אספקלרייתה המצומצמת, אם כי המאירה, אינה תופסת את הטבע ואינה יכולה לגלותו לאדם אלא מצדו המיכני. היא מיחה לו מקום רק ליחס מיסטי אל טבע, כאילו תאמר: ליחס שלא בפניה, מאחורי ערפה של ההכרה, או ליחס מיכני, או לשניהם יחד. ולאחרונה, במידה שההכרה הולכת ומבררת את כל חוקיו של הטבע בכל פרטיהם ובכל כלליוּתם, במידה זו היא מעמידה את כל יחסו של האדם אל הטבע על יחס מיכני בלבד. הטבע הוא כאילו פועל עיוור, שאין לו לאדם אלא להכיר את כוחותיו ולמשול בו. ליחס נפשי אל הטבע, ליחס של חיים ויצירה משותפים, אין פה מקום. אולם האדם, שיש לו מותר של זמן ושל כוחות, רוצה וצריך לחיות יותר, ובאין לו בחיי עצמו די חיים, בהיותו כרות ממקור החיים, הוא מבקש את החסר לו בחייהם של אחרים, הוא משול על אחרים, האחרים עושים את רצונות בכל מה שהוא רוצה (או מושפעים מרוחו וחיים ברוחו, – שלטון בצורה יותר נאה, שלטון רוחני, אבל בכל אופן שלטון: ממשלה, מצד המשפיע ושעבוד מצד המושפעים), והרי הוא כאילו חי את חייהם נוסף על חיי עצמו.

זהו היסוד הנפשי העיקרי לתאוות השלטון, אם בצורה זו או אחרת, אם שלטון אגרופי או שלטון רוחני. כל זמן שתאווה זו חיה בלב בני האדם, אין לעקור משם כלה את ההיפנוז של השלטון, את יסודו הנפשי של השעבוד, שאינו אלא צלה ובן לווייתה של תאוות השלטון. פה לא יועילו כל סדרים חדשים וכל צורות חיים חדשות. כל זמן שהשלטון נחשב לערך רואי למלא את חיים תוכן, עד שגם אל הטבע אין האדם מוצא יחס יותר נאה מיחס של שלטון, לא יעבור השלטון מחיי האדם ומצוא ימצא לו את צורתה המתאימה ואת כוחה המעבד התקיף. כמה אומרת העובדה גופה, כי עוד בטרם יחדר שלטון האגרוף ושלטון הכסף – וכבר זכינו לשמוע הטפה לשלטון הרוח, לשלטון האדם העליון, הטפה, אשר היה כשלעצמה היפּנטה ושעבדה את הרוח לא פחות ממה שמהפנט ומשעבד כל שלטון ממשי. הדבר הזה בלבד דיוֹ להראות, כי אין מנוס ואין מפלט מפני השלטון, כל עוד חיה תאוות השלטון, כי עוד ישנן צורות של שלטון שלא שערנון, וכי כל שלטון משעבד, ואפילו השלטון היותר רוחני, היותר עליון, משעבד לא פחות מאשר השלטון היותר פשוט.

העתידה תאוות השלטון לעבור מקרב לב האדם, או היא תכונה קיימת בנפש?

על השאלה הזאת קשה לענות, כי קשה לענות על השאלה, אם תעבור מקרב לב האדם סיבתה, יסודה, של תאווה זו – הרגשת הריקניוּת של הכוחות הפנויים, זאת אומרת, אם יעלה בידי האדם למצוא מקור למילוּאם ממקום אחר. בכל אופן צריך קודם כל שהיסוד יהיה גולי וברור, שלא יהיה מקום להעטות אור מתעה על עצם יסודה של התאווה. רגילה הדעה, בייחוד מזמן מתן התורה על דבר האדם העליון, כי תאוות השלטון באה מתוך שפע כוחות נפשיים עליונים השואפים לבוא לידי ביטוי בצורת השלטון, בצורה של השפעת עודף הכוחות על האחרים. השקפתה כזאת תוכל להיוולד רק במצב של כריתות גמורה מהטבע, מתוך תרבות עירונית, אם הביטוי די הולם. חיים אנחנו בעולם שאין לו סוף, כל רגע של חיינו הוא נצחיות, – היש, היוכל להיות בעולם, אחד, ויהי האדם העליון שבעליונים, שכוחותיו יהיו יתרים על מה שיש לחיות, שיהיו מספיקים למה שיש לחיות? תאוות השלטון באה לא מתוך שפע כוחות, כי אם מחוסר הכוח העיקרי, הכוח לחיות את החיים בכל מילוּאם, לחיות עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה, לחיות חיי עולם. האדם הלך ונכרת מהטבע במידה שהכירוֹ, זאת אומרת, במידה שהיה עליו להידבק בו יותר, אולם נפש האדם רוצה וצריכה לחיות יותר, במידה שהאדם מכיר יותר, לחיות מה שהוא מכיר ויותר ממה שהוא מכיר. ובהיותו כרות ממקור החיים, בהיותו חסר את הכוח והיכולת לחיות יותר משלו, הוא נעשה, כאמור למעלה, פרזיט על חייהם של אחרים.

היעלה בידי האדם למלא את החסר, להגביר את הכוח לחיות, למזג את חייו בחיי הטבע? או אולי אין זה אלא חלום?

מובן, כי את המיושבים בדעת והנרגעים ברוח אין להחריד מרבצם ולהטריחם לבקש מה שאין להם צורך בו. להם לא קשה להירגע גם על פרזיטיות ועל רקבון בצורותיהם המרגיעות; לכל היותר די להם, אם יבקשו וימצאו אפשרות לצאת צורה נאה לזה, או אם יבקשו וימצאו להם עולמות יפים, עליונים, בדמיונות וחלומות, באמנות, בשירה, באילוזיה. אולם מי שחולם, ואינו יכול לבלי לחלום, על עתיד יותר אנושי, צריך קודם כל לברר לעצמו, כי בדרך אחרת אין לבקש מה שהוא מבקש, כי תיקון האדם וחידוש החיים החברתיים לא יקומו ולא יהיו בלי יחס חדש אל הטבע, אל החיים הקוסמיים; וכי מכאן צריך להתחיל כל עבודה חברתית, לאומית, אנושית.

מובן, כי יחס חדש אל הטבע, הגברת הכוח לחיות עם הטבע, לא יוּשגוּ בכוח תורות, שיטות וכדומה, כי אם בעצם החיים. זהו רעיון העבודה. זהו הרעיון של התמזגות החיים האנושיים בחיי העולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית.