(לבירור תפקידו של ‘המשביר’¹)

א

רוב השאלות והויכוחים, שסבבו עליהן במועצת ‘המשביר’ במרחיבה, הראו לדעת למדי, כי אין לברר בירור מספיק את תפקידו של ‘המשביר’ מצדו המעשי מבלי לברר תחילה את תפקידו מצד הרעיון היסודי של הסתדרות העובדים, שהוא בא לספק את צרכיהם (אני מדבר, כמובן, בהסתדרות העובדים הכללית באותה הצורה, שהיתה לה לפני היקרעה לשניים, יותר נכון, באותה הצורה, שהיתה צריכה ויכולה ללבוש, לולא נקרעה לשניים על ידי ה’איחוד').

שאלו: מה צריכה להיות צורתו של ‘המשביר’ אם צורת מחסן של ההסתדרות או צורת חנות? מה רוחו, – אם מסחרית או חינוכית? מי ומי צריכים להיות בעלי המניות שלו? מי ומי – קוניו? וכן הלאה, כרשום בדין-והחשבון.כל אלה וכאלה תלויים בשאלה היסודית: מה צריך ‘המשביר’ להיות על פי הרעיון היסודי של הסתדרות העובדים? וזו שוב תלויה בשאלה הראשה וראשונה: מה צריכה להיות הסתדרות העובדים ומי ומי צריכים להיות חבריה של ההסתדרות על פי עצם הרעיון? כל המבוכה בבירור השאלות, המנויות ושאינן מנויות פה, באה מתוך שלא הובאה בחשבון השאלה היסודית הזאת.

הרעיון היסודי הוא, כידוע לכולנו – העבודה. לשם הרעיון הזה הסתדרנו מבתחילה, ולשם הרעיון הזה אנחנו מבקשים דרך נכונה להסתדר שוב להסתדרות אחת כללית. בכלל לשם הרעיון הזה נוצרה בתחילה ההסתדרות העובדים הראשונה בארץ-ישראל ‘הפועל הצעיר’ וכן הלאה. אולם פה יש להביא בחשבון בעיקר את הצד החינוכי שבהסתדרות. אנחנו, בני העם התלוש, בני העם, שאין לו שום שרשים באדמה, בטבע, ושאין לו לפי זה שום כוח עצמי של יצירת חיים, עד שהחיים העירוניים נעשו לו בהכרח לטבע שני, ­­ – אנחנו באים לשוב אל האדמה, אל הטבע, אל החיים הטבעיים, העצמיים ואל היצירה של חיים – אל העבודה. אולם אם בשאיפה אנחנו נאמנים לרעיוננו ומסורים לו בלב ונפש, הרי אין לי צורך לבר לכם, כמה קשה הדבר בפועל ובמעשה. לא ביום אחד ולא בשאיפה נאמנה ובמסירות נפש בלבד ייהפך אדם לא-עובד או מ’עובד' עבודה נקייה וקלה וחי חיים של תרבות עירונית, לאדם עובד עבודת-כפיים ממש וחי חיים של עבודה וטבע. פה דרושה, מלבד העבודה הגופנית, גם עבודה פנימית גדולה, קשה ובלתי-פוסקת, התאמצות הרצון במידה עליונה לכל ימי החיים.
פה- מהפכה יסודית, מהפכה נפשית, לא פחות מאשר מהפכה בצורת החיים, בהרגלי החיים, וכו'. ולא רק מהפכה בפעם אחת, אשר מכיוון שנעשתה, כבר לבש הכל צורה חדשה והולך בדרכו החדשה ובמהלכו החדש, כי אם מהפכה בלתי פוסקת, תמידית, עבודה של מהפכה, אם יש לאמור כן, לכל ימים החיים.

פה – עבודה של חינוך, שאין דוגמתה בכל מיני החינוך, הרגילים ושאינם רגילים. והצד החינוכי הזה עיקר הוא לנו אולי לא פחות מכל עיקרו של רעיון העבודה. החינוך העצמי הזה, אם להבינו לכל עמקו, הוא היוצר רוח חדשה בקרבנו, הוא הבורא אותנו בריאה חדשה. ואפשר לאמור בבטחה, כי כל הקלקולים הרוחניים שבחיינו, כל הירידה הנפשית, הרגילה כל כך בקרבנו לבוא אחרי תקופה ידועה של התרוממות, – אפשר לאמור, כי כל אלה באים מתוך שאין מבינים הבנה מספקת על כל ערכו של החינוך הזה ואין יודעים לפלס לו דרך לפי רוחו.

אבל בייחוד לא עמדה על זה ההסתדרות בתור הסתדרות (החל מהסתדרות ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי ציון' וגמור בהסתדרות הכללית), לא עמדה על תפקידה החינוכי ועל ערכה החינוכי. ההסתדרות כוח חינוכי גדול לה, כוח הדוגמה החיה של קיבוץ מסודר ועובד. מבחינה זו היא כאילו מטיפה לרעיון העבודה ומחנכת ברעיון העבודה, מחנכת לא בדברים ולא בדעה, כי אם במעשה, כאילו מלמדת פרק בחובת הלבבות של העבודה, בשיטת עבודה בעבודה. ולא רחוק לראות, עד היכן כוח ההשפעה החינוכי הזה מגיע. איזה ערך, למשל, יש לקומץ הקטן של העובדים בארץ-ישראל לעומת העם בן ארבעה-עשר מליון נפש, המחונך בכל לא ברוח זו של עבודה וחיי עבודה? – והקומץ הקטן הזה משפיע במידה ידועה על כל נפש חיה, צעירה, רעננה, מרגשת וחושבת בקרב כל ארבעה-עשר המיליונים שלנו! ולא עוד אלא שגם ההנהלה הציונית הרשמית שלנו מתחשבת עם הקומץ הקטן הזה, אם כי לפי שעה במידה לא מספיקה כלל.

ברור, כי התפקיד החיוני הזה מחייב את ההסתדרות להיות כולה הסתדרות של עובדים עבודת-כפיים ממש. שהרי מה שחסר לנו, מה שאנחנו באים לבקש פה בעמל גוף ונפש כל כך גדול וכל כך קשה, היא אך ורק עבודת-כפיים פשוטה כמשמעה. ‘עבודות’ אחרות, נקיות וקלות, יש לנו די וגם לא יחדלו מהיות די בכל הזמנים והמקומות בלי כל התאמצות מצדנו, ולא לשמן באנו הנה, ולא לשמן נבראה בתחילה הסתדרות העובדים. יותר מזה, הסתדרות העובדים, מצד תפקידה החינוכי, כאילו מצוּוה ועומדת להילחם במושגים הרגילים בקרבנו על חיי עבודה ממין זה כעל עצם החיים העליונים ובשאיפה הנטועה בלב כל צעיר משלנו לחיים כאלה. היא כאילו מצוּוה ועומדת להכריז: רצונך להיכנס אל תוכי בתור חבר – לך ועבוד בידיך ממש!

ועתה יגיד נא כל חושב עקבי: איזה מקום יש בהסתדרות העובדים למורים, לסופרים, לרופאים, לפקידים וכדומה? (אני שואל את השאלה הזאת ובכלל כותב מה שכותב זה, כמובן, רק על דעת עצמי, ולא על דעת מי שהוא, ואין איש מלבדי אחראי לה). אינני אומר בזה לפסול את עבודתם של כל אלה, אינני אומר בזה כי הם אינם עובדים עבודה מועילה ונחוצה. עבודתם יכולה להיות חשובה לא פחות מעבודתנו אנו, אבל בהסתדרות, הבאה בעיקר לגשם את רעיון העבודה הגופנית ממש ולהפיץ את הרעיון הזה על ידי עבודה גופנית ממש, הבאה להפוך עם בלי ידיים לעם עובד ויוצר את חייו בידיו ממש ולהיות החלוץ העובר לפני העם בעבודתו זו – איזה מקום יש בהסתדרות כזאת לבעלי מקצועות אינטליגנטיים, ויהיו היותר מועילים והיותר חשובים? אנחנו יכולים וגם צריכים לחיות עמהם ביחסים היותר קרובים והיותר טובים, להתקשר עמהם בקשר היותר אמיץ בעבודתנו הלאומית, המשותפת לכולנו, – אבל איזה מקום יש להם בהסתדרותנו, בכלל בהסתדרות של עובדים, יהי שמה ‘הפועל הצעיר’ או ‘פועלי ציון’ וכדומה? לכל היותר יש בה מקום לאותם המורים והחובשים וכדומה, החיים ועובדים את עבודתם המקצועית בתוך קבוצה של עובדים, אשר מכיוון שהם נמצאים תמיד וחיים בתוך הקבוצה, אין להוציאם מכלל הקבוצה.

הדבר, כמדומה לך, ברור ופשוט, כמו שברור ופשוט, כי אין מקום לעובדים עבודה גופנית בהסתדרות של מורים, של סופרים וכו'. אבל, כנהוג, דברי אמת פשוטים וברורים אינם מתקבלים לא על הלב ולא על הדעת של רוב בני האדם, בייחוד במקום שההרגל מושך את הלב לצד שכנגד, כמו בנידון דידן, שההרגל מושך אותנו להיות בחבורה אחת עם אנשים מאותו הסוג, שהיה תמיד קרוב לנו. ובפרט אחרי שיש פה מקום לדרוש את ה מושג ‘עובדים’ כמין חומר.

בעיקר באה פה המבוכה ממקום שהיא באה תמיד באשר מבוקשת דרך חדשה – מנטייה לדרכים כבושות. בקשת דרך חדשה הרי היא אומרת עֵרוּת תמידית, בלתי-פוסקת, של המחשבה ושל הרוח בכלל, – והדבר הזה לא בקלות עולה ולא יימלט מרגעים של חולשה ושל תעתועי דמיון. הסתדרנו לשם הגשמת רעיון העבודה. הדבר, במצבנו המיוחד, היוצא מכל כלל, חדש לגמרי ודורש דרך חדשה לגמרי, – והדרך לא בקלות תימצא, והנמצאת אינה כבושה כלל. לא ייפלא, כי יש אשר דרך כבושה זו או אחרת דומה בצד-מה לדרך שעמדנו עליה, מושכת את הלב ומשכרת את הדמיון עד כדי לראותה, כאילו היא אותה הדרך שאנחנו מבקשים. הסתדרות של עובדים, עומדת על בסיס הצדק הציבורי, מי קרוב לה מהסתדרות של פועלים סוציאליים באירופה? מכאן לא רחוק אל הדעה, כי ‘תנועת העבודה’ בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם. מובן, כי מבחינת הסוציאליות ובכלל מבחינת הצדק הציבורי, בין אם הוא נדרש בשם הסוציאליות ובין אפילו בשם הלאומיות, אין להוציא את בעלי המקצוע האינטליגנטיים מכלל עובדים וחיים על עבודתם. אבל על פי האמת הרי אין הסתדרותנו הסתדרות סוציאלית או מדינית כלל, כי אם הסתדרות חלוצית, הסתדרות של מניחי יסוד חדש לגמרי לבניין לאומי חדש. והיסוד הוא עבודה גופנית ממש, בעיקר, במרכזו, עבודה חקלאית, עבודה בתוך הטבע ממש, ובתור היקף למרכז – אותן העבודות הגופניות, הבאות בלי אמצעי למלא את שלמות הרעיון היסודי של העבודה הגופנית. אבל מי שם לב לראות, כי יש כאן, בהרחבה גבולי ההסתדרות שלא במקומה, לכל הפחות אי-עקביות מקלקלת את השורה.

לא עמוק לראות עד כמה אי-העקביות הזו מחלישה את כוחה החינוכי של ההסתדרות. הדוגמא החיה והממשית פועלת תמיד ובכל מקום יותר מכל רעיון גדול ורחוק מהעבודה הקלה להגשמתו, פועלת על הנפש שלא מדעת בעלים, ומטעם זה גופו פעולתה תמיד יותר בטוחה. בקרב העובד הצעיר, בייחוד בשעות קשות ביותר, מתהווה שלא מדעת בעלים יסוד נפשי לחשבון הרגיל, כי המורה, הרופא, האגרונום וכו' יכול להיות לאין ערוך יותר מועיל בעבודתו המקצועית מהעובד הפשוט בעבודתו הפשוטה, – ולמה לו אפוא לצעיר לסבול כל כך הרבה ולתת את נפשו על דבר פחות-ערך או שערכו הגדול בכל אופן מסופק, בשעה שהוא יכול להשיג בפחות קושי דבר שערכו בטוח ולאין ערוך יותר גדול? למה לא ישאף אף הוא להיות מורה, רופא, או – מה שבייחוד טוב ויפה ומתאים – למה לא ישאף להיות אגרונום? אף אמנם כן הוא בפועל ובמעשה. צאו וראו, החושבים אחרת: האם הרבה בעלי השכלה עליונה עובדים או אפילו אגרונומים עובדים חינכה לנו הסתדרותנו? ולעומת זה כמה, כמה צעירים עובדים חינכה לעזות את העבודה ולהיות בעלי השכלה לא עובדים, בייחוד אגרונומים לא עובדים!

לעומת זה ברור, כי בעלי מלאכה עובדים בעצמם הם חברים טבעיים להסתדרות העובדים, אולי בצורת סניף מיוחד (עוד יותר מה יכולים להיות חברים בהסתדרות איכרים עובדים בעצמם ובבני-ביתם וחיים על עבודתם), ודווקא התפקיד החינוכי של ההסתדרות מחייב אותנו לא רק לקבל אל תוכה את בעלי-המלאכה ואת כל מיני פועלים עירוניים, כי אם גם להיכנס עמהם ביחסי חיים יותר קרובים, ולשתף אותם בעבודתנו ליצירת חיים חדשים. הדבר הזה יתברר ביתר בהירות מתוך עצם בירור של תפקיד ‘המשביר’.

ב

במועצה הוברר למדי, כי עיקר תפקידו של ‘המשביר’ כפול, או כי שני צדדים לו לתפקיד הזה: מצד אחד, הספקה לעובדים את הדברים הנחוצים להם לצרכי חייהם ועבודתם, החל מצרכי המזון ומכלי העבודה היותר פשוטים וגמור בבהמות והמכונות; ומצד שני, מכירת פרי עבודתם של העובדים. או – על פי נוסח אחר, שנשמע במועצה – ‘המשביר’ ממלא את התפקיד המסחרי בחיים הכלכליים של העובדים, ובדרך זו הוא בא לשחרר את העובדים מענייני מסחר וקניין, מענייני מקח-וממכר.

הרעיון זה קרוב אל האידיאל האחרון של ‘המשביר’, אבל אינו עצם האידיאל. רעיוננו היסודי להעמיד את חיינו הקיבוציים, את חיינו הלאומיים, על יסודות חדשים, וקודם כל על היצירה ולא על פרזיטיות, על עבודת כל חברי הציבור, כל בני העם, ולא על ניצול עבודתם של העובדים על ידי מי שאינם עובדים, מחייב בשורה האחרונה, בתור אידיאל אחרון, את ביטולו של המסחר באותה הצורה שיש לו היום, ואת יצירת צורה חדשה לחליפין בין העובדים השונים בפרי עבודתם השונה. הצורה אינה ברורה עוד לנו, היא צריכה להתייצר עם התייצרות החיים החדשים, אבל העיקר צריך להיות הספקת צרכיו של כל עבוד במקצוע ידוע בפרי עבודתם של חבריו ביתר המקצועות. מובן, כי לא ביום אחד ולא בשנה אחת תתייצר הצורה החדשה או ייעשה המעבר מצורת מסחר, מצורת מקח-וממכר, לצורה המבוקשה, אבל כך הוא הרעיון, האידיאל האחרון. המוסד הראשון, השואף לגשם את המעבר הזה, ואולי יותר נכון לאמור, השואף לסלול דרך להגשמת המעבר הזה, הוא ‘המשביר’.

ברור, כי הרעיון הזה מחייב, כי כל העובדים שלנו אשר בארץ, אלה אשר בכפר או בשדה ואלה אשר בעיר, העוסקים בעשיית דברים שונים להספקת צרכים שונים, ייכנסו להסתדרות ‘המשביר’ לשם הספקת צרכיהם ההדדית, כשם שרעיון העבודה מחייב, כי כולם ייכנסו להסתדרות העובדים לשם סיוע הדדי, סיוע ציבורי, מוסרי וחינוכי. הלא כך דרכו של כל גוף חי, שהוא מתפתח וגדל אמנם לאט לאט, אבל בכל חלקיו ביחד ובמידה שווה. יש לנו, מצד אחד, יוצרו תבואה, ירקות, פירות, ומצד שני, נאמר: בניינים, כלי-בית, בגדים, נעליים, כלי-עבודה שונים וכן הלאה, הרי שורת הרעיון נותנת, כי מכאן צריכה להתחיל ההספקה ההדדית על ידי ‘המשביר’ לתועלת ולהשפעה הדדית רצויה לשני הצדדים, רצויה, כמובן, במידה שתהיה חיה, נאמנה לעצם הרעיון החי, לעצם החיים המתייצרים.

טוענים, כי יש ניגודים בין העובדים החקלאיים ובין פועלי העיר, בעלי המלאכה וכדומה.

א. הניגוד שבין המוכר והקונה. המוכר את פרי עבודתו שואף לקבל בעדו עד כמה שאפשר יותר, והקונה שואף לשלם פחות. מאחר שהחקלאי, מצד אחד, ובעל המלאכה, מצד שני, יוצרים חפצים שונים, הרי יש ביניהם ניגוד זה.

ב. הניגוד במידת היקף החיים הכלכליים. בעל המלאכה מרוויח יותר ומוציא יותר מהעובד החקלאי, ממילא הוא דורש יותר בעד פרי עבודתו בערך למה שיכול לדרוש העובד החקלאי בעד פרי עבודתו הוא. נמצא, כי בעל המלאכה מוכר לחקלאי את פרי עבודתו ביותר וקונה מהחקלאי את פרי עבודתו הוא לפי ערך זה בזול, אפילו אם שניהם מוכרים את פרי עבודתם לפי מחיר השוק.

ג. והוא עיקר – הניגוד שבין הכפר והעיר. רעיון העבודה מחייב להתקרב אל הטבע, לחיות חיי עבודה וטבע, לשאוף מן העיר אל הכפר – בעוד שפועלי העיר, בעלי המלאכה, פועלי בתי החרושת וכדומה עובדים בעיקר את עבודת העיר, יוצרים בעיקר אותם החפצים שדורשים חיי העיר וחיים בעצמם חיי עיר. פה, בעצם חוג עבודתם ואופן חייהם, צפונה שאיפה הפוכה מזו של העובדים לשם רעיון העבודה: שאיפה מן הכפר אל העיר. בשם הניגוד הזה, בשם הסכנה הכרוכה בו לרוח עבודתו ולעצם שאיפתנו היסודית, התנגדו אחדים ומתנגדים בכל תוקף לשתף את פועלי העיר ל’המשביר' בתור חברים בעלי מניות.

הטענות האלה מופרכות מאליהן. שני הניגודים הראשונים ישנם במידה ידועה גם בקרב החקלאים גופם, למשל, בין הזורע, שפרי עבודתו הוא תבואה וירקות, ובין הנוטע, שפרי עבודתו הוא פרי עץ ושיח: ענבים, שקדים, תפוחי-זהב וכו'. גם פה יש מוכר וקונה. גם פה הנוטע על פי רוב מרוויח יותר ומוציא יותר מהזורע. נמצא, כי ליישב את שני הניגודים האלה צריך בין כך ובין כך לבקש דרך חדשה. נשאר אפוא רק הניגוד השלישי, העיקרי, הניגוד בין הכפר ובין העיר. אבל דווקא הניגוד הזה, אם לעמוד עליו עמידה נכונה, מחייב את ההפך מאותה המסקנה, שרוצים להוציא ממנו.

אנחנו שואפים מן העיר אל הכפר ועוד להלאה מזה. רצוני לומר, גם הכפר של היום אינו די בשבילנו. הכפר של היום עשוי להיות נמשך אחרי העיר, ואנחנו שואפים לברוא חיים שכאלה, שיהיו לא רק די איתנים לעמוד בפני חיי העיר, אלא שיהיה בהם די כוח למשוך את העיר אחריהם. הכפר של היום, מבחינת הקשר הנפשי של הקשור בו, עומד בעיקר על התמימוּת הילדותית, בעצם על התמימות של בערות. ובמידה שבן­­-הכפר מתפתח התפתחות שכלית ונפשית, במידה שהוא לומד לדעת את המדע, את המחשבה והיצירה העליונות, בקצרה, במידה שהוא מתקרב את התרבות העליונה של היום, – בה במידה הוא מתרחק מן הכפר ונמשך אל העיר ואל תרבותה ואל חייה התרבותיים. כי התרבות של היום, החל מהחיים הכלכליים וגמור במדע, באמנות ובחיים העליונים, היא כולה עירונית. ואפילו התנועות והזרמים, השואפים לחידוש החיים ולתיקון האדם, כמו הסוציאליות, האַנרכיות, האינדיבידואליות הקיצונית וכו‘, אינם גם הם אלא פרי התרבות העירונית, ושואפים בעצם להתחדשות עירונית, לכל היותר כפרית-עירונית, אם המבטא די הולם. רעיון העבודה, אם לרדת לסוף עמקו, מחייב בשורה האחרונה יצירת תרבות חדשה שכזאת, שתהיה לא רק עירונית ואפילו לא כפרית, כי אם אנושית-קוסמית בלי אמצעי, תרבות מהמקור הראשון, ממקור הטבע והחיים בתוך הטבע ועם הטבע, תרבות של התמזגות החיים האנושיים בחיי עולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית. הכל, החל מהחיים הגופניים וגמור בחיים הנפשיים והשכליים: המדע, המחשבה והיצירה העליונות, – הכל צריכים להיות יונקים יניקה בלתי-אמצעית ובלתי-פוסקת מעצם המקור הראשון הזה. כל על כן אנחנו מתחילים לא מן המוח ולא מן הרוח, שספירתם היא ההשכלה בצורותיה השונות: המדע, המוּסר, האסתטיקה, המחשבה והיצירה העליונות, – אנחנו מתחילים מצד הנפש המפולש לעצם ההוויה העולמית, שספירתו הם החיים בלי אמצעי, החיים של היחיד ושל הציבור, של העם. החיים צריכים להיות קלוטים בתוך הטבע קליטה חיה כזאת, שהטבע בכבודו ובעצמו, בפעולתו בלתי-האמצעית, החיונית, ההווייתית, יהיה מורנו ומדריכנו בתרבות עליונה, מורנו ומדריכנו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, מדעתנו ושלא מדעתנו, מורנו ומדריכנו בייחוד בעצם כוח חיינו הממשיים, הציבוריים, הלאומיים. ובמובן זה אפשר לאמור, כי במידה שאנחנו נברא את חיינו הלאומיים בריאה חדשה, בה במידה הם יבראו אותנו בריאה חדשה. אולם הדבר הזה מחייב התחדשות בכל, התחדשות חיונית מתונה כעצם חיוניותם ומתינותם של החיים. חדש, מצד צורתו ומצד רוחו, צריך להיות המקום למשכן חיינו: הכפר, העיר, המעון, בית-המלאכה והחרושת וכו’. הכל צריך להיות בנוי בנייה כזאת, שלא יהיה דבר חוצץ בינינו ובין הטבע אף חציצה כל-שהיא, אף לרגע. חדשים במובן זה צריכים להיות כלי הבית, התלבושת וכו' וכו'. הכל מתאים לתעודתו העליונה.

כך הוא, כמובן, האידיאל האחרון, הרחוק מאתנו לפי שעה מרחק, שאין לפי שעה לשער את מידתו, אבל בתור אור לנתיבתנו הרי הוא צריך להיות לנגד עיננו תמיד, מהרגע הראשון. אם אנחנו מתחילים את הכל מהחיים הממשיים ומהעבודה הממשית, יוצרת החיים ההם, אם אנחנו סוברים, כי עצם החיים הממשיים צריכים להיות בנויים על יסוד עליון, על יסוד התמזגות החיים האנושיים בחיים הקוסמיים והיצירה האנושית ביצירה הקוסמית, הרי צריך שבניין החיים הממשיים יהיה שלם ועבודת החיים שלמה. הרי אין לחלק דבר חי לשניים מבלי להמיתו. אנחנו שואפים לשפוך רוח חדשה על העבודה החקלאית, – ואת העבודה הזאת אנחנו מקיפים חומה, כאילו בכדי שהרוח החדשה לא תישפך על יתר העבודות, הבאות להשלים את העבודה החקלאית בבניין החיים, כגון עבודת הבנייה, הרהיטים, כלי העבודה, התלבושת, עבודת החרושת השונה! אבל בזה גופו הרי אנחנו גורמים, כי מהעובדות האלה, ששום חיים חקלאיים לא יצוירו בלתן, שוב תחדור הרוח הישנה, רוח הרקבון, לתוך עצם החיים החקלאיים, תחדור שלא מדעת בעלים, וממילא חדירה בטוחה, חדירה אטית, אבל תמידית, בלתי-פוסקת. הרי זו רוחה המיוחדת של תקופתנו הטכנית או, כמו שאומרים, של הרכושנות, העומדת על הטכניקה, שהיא הופכת כל עבודה של יצירה לעבודה טכנית, בהמיתה באדם כל יחד נפשי, בלתי-אמצעי, אל עבודתו, וגם עד היצירה החקלאית כבר ידה הגיעה.

אנחנו שואפים לעבודה של יצירה, של חיים, אשר גם את הטכניקה תהפוך ליצירה. ואם ידנו לא תשיג את הטכניקה בעצם מקום פעולתה העיקרית, אם לא נדע להכניס רוח חיים, יחס נפשי, מחשבה, רעיון, יצירה, במלאכה ובחרושת, נוכל להיות בטוחים, כי הטכניקה תשוב להשפיע על עבודתו וכבוֹש תכבוש אותה, שהרי גם העבודה החקלאית לא תצלח היום בלי טכניקה. ורוח החיים החדשים והיצירה החדשה צריכה אפוא לחדור לתוך המלאכה והחרושת. הבנאי, הנגד, החייט, הסנדלר, פועל בית-החרושת וכו' וכו', צריך להרגיש את עצמו קודם כל אדם חי, שתביעותיו הנפשיות חיוניות כתביעותיו הגופניות, צריך להרגיש, כי הוא והאחרים, שהוא עושה בשבילם מה שעושה, קשורים לא רק בקשר כלכלי, כי אם גם בקשר נפשי, אנושי. הוא צריך לשאוף כמונו, החקלאים, כי העיקר יהיה לו לא השכר שהוא מקבל בעד עבודתו, כי אם עצם עבודתו, עצם הדבר הנעשה בעבודתו, כי הוא, הדבר הנעשה, בא למלא את צרכו החיוני, הגופני וגם הנפשי (שהרי בשעה שהוא עושה מה שהוא עושה בשביל אחרים, האחרים עושים בשבילו מה שצריך לו). הוא צריך לשאוף כי הבניין, כלי הבית, הבגד, הנעל, הלחם, הסוכר, הארג, המכונה וכן הלאה והלאה, יהיו מתאימים לאותם החיים שאנחנו מבקשים. פה יש מקום לבעלי נפש ומחשבה וכוח יצירה שבקרב העובדים עבודות כאלה לפעול, ליצור, אולי לא פחות מאשר בחקלאות. מובן כי שאיפה כזאת לא בקלות תעלה ולא בלי מלחמה קשה (אם כי, כמובן, לא אגרופית), אבל הם צריכים לשאוף, כמונו, החקלאים, כי המלחמה תהיה לא רק בעד חלקם בכלכלה, כי אם בעיקר בעד חלקם בחיים, ביצירת החיים, לא מלחמת המעמדות, כי אם מלחמה בפרזיטיוּת ובפרזיטים, מלחמת החיים ברקבון. האומנם אין הסתדרות העובדים חייבת לדאוג לכל זה מעתה, לבקש דרכים לכל זה, לשקוד על כל זה? אלא מי ידאג, מי יבקש דרכים, מי ישקוד?

בייחוד צריך היה לפי שעה, כל זמן שאין בקרבנו אחדות עבודה אמיתית, לדאוג לכך ‘הפועל הצעיר’ שרעיון הלאומי ולא הרעיון הסוציאלי הוא אור לנתיבתו, או בייחוד צרִיכים לדאוג לכך אלה, השואפים לאיחוד העבודה והעומדים על בסיס החיים והיצירה העצמיים בלתי-האמצעיים, על בסיס התביעות האנושיות החיות, הגופניות והנפשיות כאחת, לכל היקפן ועמקן, ולא על בסיסים של תנועות, על בסיסים שונים של תנועות שונות, התנועה הסוציאלית והתנועה הציונית. עומדים אנחנו כעת, בציפייתנו לעלייה גדולה, לפני התחלה של תעשייה במובן האירופי. ייבנו בתי-חרושת לתעשיית דברים שונים, יעבדו בהם פועלים שונים, – מה יהיה יחסנו אנו, החקלאים, אל החזיון הזה בחיינו? האומנם ניתן לו ללכת באותה הדרך האירופית, שהביאה חורבן על כל האנושות? או אולי נשאף להעמידו על התורה הסוציאלית, על מלחמת המעמדות עם ההכרה המעמדית והשנאה המעמדית וכל יתר המצוות המעמדיות התלויות בה? או נעמיד את הכל מבתחילה על הדיקטטורה של הפרוליטריון? או אולי אנחנו, החקלאים, נסתתר בשפריר חביון של העבודה החקלאית והחיים החקלאיים, ויתר העולם כמנהגו ינהג? האם זו הדרך לחיים לאומיים חדשים, מבוקשים? האם אין חובה עלינו לקרב מאתה את פועל העיר, את כל הפועלים, בלי יוצא מן הכלל, אל רעיון העבודה, אל רעיוננו הלאומי, האנושי-הקוסמי?

ואם כן, אם הפועלים העירוניים, בעלי-המלאכה, פועלי בתי-החרושת וכו' וכו' הם שותפינו הטבעיים ביצירת אותתם החיים, שאנחנו שואפים אליהם, והסתדרות העובדים חייבת לדאוג לחינוכם מעתה, – אם כן הרי ברור, כי ‘המשביר’ הבא לתווך בין העובדים החקלאיים ובין העובדים העירוניים בענייני החיים הכלכליים, הוא צריך להיות הראשון לתווך גם בעניין החינוך במובן המבואר. הוא צריך להיות המתחיל בדבר.

מעתה ברור, מה צריך להיות תפקידו של ‘המשביר’ מכל הצדיים. עיקר תפקידו הוברר, כמדומה, למדי, ואין צורך לחזור עליו. מעתה לא קשה להשיב על כל השאלות הצדדיות שנשאלו עליו. ברור, כי חברים בעלי מניות צריכים ויכולים להיות כל חברי הסתדרות העובדים, ורק חברי ההסתדרות, רק עובדים, בין חקלאיים בין עירוניים. ברור, כי הסחורות צריכות להיות רק אלה, הנחוצות חברים, לעובדים. ברור, כי למכור מהסחורות שישנן צריך גם לאחרים, לכל קונה, ואפילו לערבים, שהרי לפי שעה לא כל הדברים, לא רוב הדברים נעשים על ידינו (אגב-אורחא, מכאן יש לראות ברור, כי שאיפתנו בשורה האחרונה צריכה להיות כי כל הדברים, שיש לנו בהם צורך לחיינו הפרטיים והלאומיים, יהיו נעשים על ידינו, בארצנו הלאומית, עד כמה שהדבר בגדר האפשרות, כמובן). ברור, כי ‘המשביר’, אם כי הוא לפי שעה מוסד מסחרי, ואסור לו לזלזל בצד הזה של תפקידו, צריך להיות ברוח ובשאיפה מוסד חינוכי, יותר נכון, רוחו תהיה ממילא חינוכית, אם הוא יהיה נאמת לתעודתו מכל הצדדים, גם מצדו המסחרי, מצד החשבון והדיוק, הנחוצים גם במסחר הגון.

יודע אני, כי רבים או הרוב הגדול מתנגדים לי ברוב הדברים הנאמרים בזה. אבל אני מציע את השאלות הנידונות לפי כל מי שהן נוגעות אל לבו ומעסיקות את מחשבתו. ובייחוד חשובה בעיני השאלה: מה צריך להיות יחסה של הסתדרות העובדים, אם של הסתדרות ‘הפועל הצעיר’ או של הסתדרות כללית, אם תקום ותהיה בזמן מן הזמנים, אל בעלי המלאכה, פועלי בתי-החרושת וכו‘? החייבת ההסתדרות לקרבם כולם אל רעיוננו היסודי ולשתפם עמנו בעבודה להגשמתו? ובאילו דרכים? וכו’ וכו'.

אינני קובע מסמרים, אבל יש, כמדומה, צורך גדול, שידונו על השאלה ובכלל על השאלות שנגעתי בהן בזה, ויבררון מכל הצדדים ולכל עמקן. אשמח, אם על ידי כך יתבררו הדברים גם לי בירור מספיק ורצוי.

תרע"ט (1919)

¹

בכדי שהתקנות תהיינה יותר ברורות, יותר מוּארות באור ההכרה הפנימית ויותר קרובות אל הלב לקיימן, צריך להאיר את יסודן בשאיפות העליונות של הרוח האנושית. צריך שיהיה ברור כי ההבדל בין צורת יישוב זו המבוקשה, המושב, ובין צורות היישוב הקיימות, העיר, כפר, המושבה, הוא לא רק בסידור ענייניהן הציבוריים, החיצוניים והפנימיים, כי אם גם ובעיקר ביסודן, ברעיון המונח ביסוד אותו הסידור, וברוחן.

צורות היישוב, כמו כל צורות החיים הקיימות, עומדות על הפרטיות המצומצמת והמגושמה, על הקניין הפרטי, הרכוש הפרטי, האיניציאטיבה הפרטית, המרוכזת כולה בביצור צמצומו וחמריותו של הפרט, בביצור הקניין הפרטי והרכוש הפרטי, ומתוך כך – על המסחר ועל הכסף. מכאן – הרדיפה אחרי העושר, עם השלטון של העושר והכבוד של העושר, בתור נותן-הטעם היותר נחמד והאושר היותר גדול של החיים האנושיים. צורת יישוב חדשה, מבוקשה מתוך שאיפה לחידוש החיים, צריכה לעמוד על יסודות אחרים, יותר אנושיים, הנותנים טעם אחר ואושר אחר לחיים, ובהם – ביסודות האנושיים – כל חידושה וכל עיקרה. מהם מחויבים חיוב הגיוני וחיוני כל הסדרים החדשים, ובהם, ורק בהם – כוחם.

יסוד היסודות הם החיים האנושיים לכל היקפם ועמקם: שיהיה אדם חי את כל עצמו, את כל עולמו בכל ספירותיו, התחתונות והעליונות כאחת, מתהום ארעא עד רום רקיעא. החיים האנושיים, במהותם העיקרית, במה שהם נבדלים ויתרים על חיי יתר החי, הם תוצאה מהפעלה הדדית, חוזרת, של הפרט והכלל, של היחיד והציבור. הפרט והכלל, היחיד והציבור, משתתפים ביצירתם במידה שווה. מה שמבוקש פה היא אפוא לא הגברת כוח הכלל על חשבון הפרט עד לידי שעבוד הפרט לכלל, כי אם התאמה עליונה, שלא תושג בטשטוש האישיות של הפרט ובהמעטת דמותה, כי אם להפך, בהגברת כוחה, הכרתה העליונה וחירותה העליונה של האישיות הפרטית. האישיות הפרטית לא צריכה להפסיד, כי אם להרוויח. הצרה היא לא בפרטיות, כי אם בצמצומה. הפרטיות צריכה לקבל תוכן חדש, יותר רחב ויותר עמוק, אנושי-קוסמי. גם האיניציאטיבה הפרטית אינה בטלה, כי אם מתעלה, מתרכזת בעניינים מאותו העולם הרחב, שמתפשטת עליהם האישיות, השואפת לחיים אנושיים מלאים. הציבוריות אינה מבטלת את האישיות ואינה ממעטת את דמותה, כי אם להפך, מרחיבה ומעמיקה אותה. כל המבוקש בחיים החדשים הוא, שהם ייתנו לאישיות הפרטית את האפשרות להביא לידי גילוי את עצמותה העליונה, במידה שהיא תמזג את חייה בחיי הציבור עד לידי התמזגות בחיי העם, האישיות העליונה, ולאישיות העליונה – במידה שהיא תמזג את חייה בחיי האנושות ובחיי העולם.

היסודות לתקנות המושב יכולים אפוא להיות מבוטאים באופן כזה:

1. האישיות והמשפחתיות

היחסים בין חברי המושב צריכים להיות לא יחסים של צמצום, של מסחר ושל כסף, כי אם יחסים של בני משפחה אחת, הבאים לא רק לחיות ביחד, כי אם גם למזג את חייהם באופן כזה, שכל יחיד יתעשר בחייו משפע החיים הממוזגים של הכלל. צריכה להיות חלוקת העבודה, למשל, צריכים להיות חקלאים, בעלי-מלאכה, מורה, רופא וכדומה, אבל כל אחד במקצועו יראה את חייו, את טעם חייו ואת תוכן חייו בזה, שהוא בעבודתו, בעצם יצירת חיי עצמו, יעזור ליצירת חיי המושב בכללו, ובמידה שהוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את חיי עצמו, בה במידה הוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את החיים הציבוריים של המושב בכללו. החקלאי שואף ליצירת המזון היותר מבריא את הגוף ואת הנפש קודם כל, כמובן, לעצמו, למשפחתו ולחברי המושב. בזה, בשאפו להשבחת מיני הדגן והירקות וכדומה, יש לפניו כר נרחב לחידושים וליצירה. החייט דואג להלבשה נוחה לבריאות ומתאימה לתביעות היותר מעולות של החיים האנושיים. וגם בזה יש כר נרחב לחידושים וליצירה לפני המוכשר לכך. וכן הבנאי, הנגד, הרופא, המורה וכן הלאה.

מתוך כך – מתוך העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – יוצאת ממילא, בתור תוצאה הגיונית ישרה, חירותה השלמה של האשה וזכותה השלמה להשתתף בכל ענייני החיים הפרטיים והציבוריים. כל בניין נפשה וצורתה של האשה – בדומה לבניין גופה וצורתו – וכל תפקידה, המיוחדים מטעם הטבע עצמו, נותנים לאישיותה של האשה חשיבות מיוחדת, בתור אחד השותפים הראשונים בניין המשפחה ובהקמת הדור הבא. אישיותו של הנולד הרי אינה אלא צירוף מאישיותיהם של האב והאם. היסוד לכל היחסים בין הגבר והאשה, ובכלל זה – לאהבה שביניהם, צריכה להיות השאיפה להעלות את עצמיותם בעצמותו של הנולד, במידה שלא עלה ביד כל אחד להעלות את עצמותו בעצמו. בזה יפה כוחה של האשה מכוח האיש, שהיא ההרה והיולדת, הסובלת את כל התייצרותו וגידולו של הנולד, היא אֵם. בזה בעצם חירותה העליונה וזכותה העליונה. את זה היא עוד לא השיגה, היא עוד לא מצאה את עצמה. היא עוד עד היום תלמידת הגבר, ורואה את דרך חיי הגבר בתור סמל ומופת לדרך חייה היא ואת ערך זכויותיה בהיותן דומות לזכויות הגבר, בהיות לה האפשרות להשתתף בכל מעשיו הציבוריים של הגבר. בזה יש לראות במידה ידועה את רוח הזמן, את השאיפה להכניס את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת לשאוף להכניס את רוח המשפחתיות לתוך החיים הציבוריים. אולם דווקא בכדי שהאשה תשחרר מתלמודו של הגבר, בכדי שתעמוד על הדבר, כי תלמודה אחר, דרך חייה, חוג פעולה, חובותיה וזכויותיה, אחרים, כי כל בניין עולמה אחר, כמו שכל בניין גופה ונפשה אחר, – ודווקא בכדי שתעמוד על כך מעצמה, מתוך החיים, מתוך נסיונה ומתוך כשלונותיה, צריך שלא לשלול ממנה את החירות השלמה ואת זכותה להשתתף בכל ענייני החיים, הפרטיים והציבוריים.

מכאן – אותה העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – השוויון המבוקש בין החברים. אומרים: אין שוויון מוחלט בין בני-אדם. אולם הדבר תלוי בזה, במה רואים את הנושא למידת השוויון. בקומה, בצורה, בכוח, ביופי וכו' בוודאי אין שוויון, אבל פה הנושא למידת השוויון ממין אחר. אם יש לכל חבר האפשרות להביא לידי גילוי את כל עצמותו, לברוא את חייו ועולמו על פי דרכו, הרי זה שוויון גמור. אם עולמו של האחד קטן מעולמו של השני, הרי אין זה תלוי ביחסים ההדדיים בין בני אדם ואינו עניין לסדרי החיים הציבוריים. ומי, לעמקו של דבר, אם למדוד במידה עליונה, קוסמית, מי יוכל להגיד, עולמו של מי יותר גדול?

1. העבודה

אם מבחינת הצורה האנושית מבוקש בחיים החדשים, שהם ייתנו מקום להרחבתו והעמקתו של תוכן הפרטיות, שהם יפתחו שער לפני האישיות לעולמה העליון והמלא, הנה מבחינת הפעולה החיונית האנושית מבוקש בהם, שהם ייתנו מקום לאדם למצוא את תוכן חייו בפעולה ויצירה. בחיים הציבוריים הקיימים רואה האדם את טעם החיים ואת אושר החיים בהנאה מן המוכן, ממה שהכינו אחרים, באי-פעילות עצמית על חשבון פעילותם של אחרים. דומה האדם בחיים האלה לצמח פרזיטי, למשל, לעלקת, התוחבת את עקצה לתוך גוף צמח אחר ויונקת את לשדו ובזה היא חיה ופורחת. בחיים החדשים מבקש האדם את טעם החיים ואת אושר החיים בפעילות גופו ורוחו, בעשייה ויצירה, בדומה לצמח החי, הכשר, החי ומתפרנס מעצם הטבע בלי אמצעי, היונק בשרשיו מברכת האדמה וקולט בעליו מן הרוח והאור ויוצר מהם תאים חיים. זוהי העבודה, העבודה בכל היקפה ובכל צורותיה, מעבודת הכפיים היותר פשוטה עד עבודת הרוח, המחשבה והיצירה העליונה. האדם שב אל הטבע, אל הבריאה העולמית, אם כל חי, אחרי היקרעו ממנה, שב שבור ורצוץ, פגום ולקוי בגוף, בנפש וברוח, שב על מנת לינוק משדיה בלי אמצעי, לשאוף חיים לגוף ולנפש ממקור החיוב הראשון והיחידי, על מנת למזג את חייו הפרטיים המצומצמים בחייה העולמיים, המתפשטים ומתעמקים לאין-סוף. והכוח השואב והממזג היא העבודה, פעילות הגוף והרוח, העלייה והיצירה.

מובן, כי במקום שאדם רואה את טעם החיים לא רק בפרי העבודה, כי אם גם בעצם העבודה, שם היחסים בין בני האדם ממילא לגמרי אחרים מאשר במקום שהחיים עומדים על הפרזיטיות והאדם רואה את טעם החיים בפרי הפרזיטיות. שם אין צורך להילחם או לחוקק חוקים נגד ניצול עבודת אחרים, כי הניצול הוא ממילא מתועב, כשם שאין צורך להילחם בעד חירות הקרקע ומכשירי התעשייה משעבודם לפרטים, שהרי זו היא חירותה של עצם העבודה. בכלל, היחסים הם פה יותר רחבים ועמוקים, יותר אנושיים-קוסמיים, מאשר בחיים הציבוריים הקיימים.

1. עבודת הרוח או החינוך

חיים של פעילות, של עשייה ויצירה ושל יחסים חיים, מחייבים ערוּת רוח תמידית, בלתי-פוסקת, ויניקת חיים תמידית, בלתי-פוסקת. בעבודה, בפעילות הגוף והרוח, שואף האדם, כאמור, לשוב אל הטבע, להיות חי ופעיל עם הטבע, לשאוב מהטבע לא רק חמרי כלכלה כי אם גם חיים. אולם זה אומר בעצם, האדם קודם כל שואף לשוב אל עצמו, אל טבע עצמו. כל מתבונן, רואה, כי כל צרותיו של האדם, כל ייסוריו וכל פורענויותיו באים בעיקר מן האדם, אם מעצמו או מאחרים. את הטבע כבר הכיר האדם ויודע להשתמש בכוחותיו במידה מספיקה לתת לחיים האנושיים די הרחבה ונעימות, די טעם ואור, עד כי מצד זה אולי כדאי היה לחיות. אולם את הטבע האנושי האדם עוד לא הכיר במידה מספיקה, והעיקר – לא למד להשתמש בכוחותיו במידה מספיקה, ומצד זה הוא סובל. קודם כל, הרוב הגדול של מחלותיו באות לאדם מתאוותיו, שאין הוא יודע להתגבר עליהן, והמחלות מתגברות מדור לדור בעברן בירושה מדור לדור. מכאן – כל החולשה, הכמישה וההריסה של הגוף והנפש, אשר דורנו בייחוד מצטיין בהן. האדם לכאורה כבר את הטבע העולמי, אבל את טבע עצמו לא כבר וכאילו אין בכוחו לכבוש.

וכאישיות הפרטית כן גם האישיות הקיבוצית, כל ציבור וכל עם. אין פלא, כי חלקי הציבור השונים אינם יכולים להתגבר על תאווֹתיהם הפרזיטיות המהרסות את הגוף הציבורי והפוגמות בשורה האחרונה, לעמקו של דבר, גם את טעם החיים הפרטיים; אינם מרגישים את האחדות של הגוף והנפש הציבוריים ואינם יודעים למזג את חייהם בחיי הציבור לחיים מלאים ושלמים, לטובה ולברכה לציבור, וקודם כל להם עצמם, - אם גם באדם הפרטי אין חלקי גופו ונפשו השונים יודעים את זה ואינם יכולים את זה. אתה רואה באדם פרטי חוזרים באופן נפלא אותם המעמדים המתנגדים זה לזה והסותרים זה את זה, שישנם באדם הקיבוצי, הציבור, העם; ובאדם הקיבוצי – אותם המעמדים, שישנם באדם הפרטי. בשעה שאדם שקוע במילוי איזו תאווה חלקית (למשל, השיכור בשכרונו), שיש בה ארס של הריסה לכל הגוף והנפש, הוא לא רק שוכח את טובת הכלל, את טובת הגוף והנפש בכללם או מסיח דעת ממנה, כי אם כאילו מתכוון למרוד בכלל, כאילו כלל גופו ונפשו אינו נוגע לו כל עיקר. כאילו הוא אז לגמרי אדם אחר, עם פסיכולוגיה אחרת ועם חשבון חיים אחר מאשר בשעה של פיכחות מתאווה ושל עֵרוּת רוח, בשעה שהוא חי חיים של פעילות, חיים של כל עצמו. ממש כאילו יש כאן שני מעמדים נלחמים זה בזה, מעמד פרזיטי ומעמד עובד ויוצר, כמו בגוף ציבורי. ויפה המליצו עליה בתלמוד: ‘אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות’. מכאן, מהחולשה הזאת של הטבע האנושי באישיות הפרטיות ובאישיות הציבורית, מכאן בעיקר – הכיעור, הקטנות, התפלות והשפלות, השקר והזיוף, הטמטום, הרע והאכזריות בחיים האנושיים, מכאן בעיקר – הצער, העליבות, הטרגיות ברוח האנושות, מכאן בעיקר – הפסימיות והייאוש.

היש לזה תקנה? מי יודע? אולי יעלה סוף סוף בידי האדם להכיר, להשיג עד סוף עמקו ולכבוש את טבע עצמו, כשם שעלה בידיו אחרי עמל כל כך רב וייסורים כל כך גדולים להכיר ולכבוש את הטבע העולמי. ה’אולי' הזה הוא היסוד לכל השאיפות לחידוש החיים. יסוד אחר אין. זה צריך קודם כל להיות ברור. צריך שיהיה קודם כל ברור, כי העיקר פה הוא כיבוש עצמו ולא כיבוש אחרים, כיבוש סוּבּייקטיבי ולא כיבוּש אוֹבּייקטיבי. שום סדרים חדשים, שום צורות חיים חדשות, אין בכוחם מצד עצמם להביא גאולה לאדם, במקום שאין די רצון, די מרץ ועבודה בלתי-פוסקת לכיבוש עצמו, אבל סדרים וצורות חיים רצויים עשויים להועיל, לעזור הרבה, במקום שאלה ישנם. ממילא יוצא, כי שום מלחמה, שום כיבוש חלק מהציבור את החלק השני, לא יביאו גאולה לאדם. כיבוש האחרים משעבר, מטשטש את האישיות של הנכבש ומטמטם את האישיות של הכובש, בעוד אשר לכיבוש עצמו ועל ידיו להצלחת חיי הפרט והכלל נחוצים חירותה השלמה וגידולה התמידי של האישיות והבנה הדדית שלמה בין כל אישי הציבור. 'וכל בניך לימודי ה'' צריכה להיות פה הסיסמה. גם כיבוש הטבע העולמי לא בא על ידי מלחמה, כמו שרגילה להחליט המליצה המתהלכת, כי אם על ידי לימוד לדעת כוחות הטבע וחוקיהם והבנה עמוקה לדרך פעולתם. וגם כיבוש האדם את עצמו, כיבוש התאוות, בין הפרטיות ובין הציבוריות, לא יבוא על ידי מלחמה. הרבה והרבה נלחמו הדת והמוסר בתאווֹת האדם וכלום לא העלו בידם. יחידים בודדים בכל דור אולי נעזרו על ידי כך, וגם זה אולי בעיקר מפני שבניין נשמתם היה מתחילת ברייתו הרמוני במידה ידועה, ולא היה להם צורך להילחם הרבה בתאווֹתיהם, אבל הרוב הגדול נשאר כשהיה. עדה היא הירידה האנושית הנוראה של היום. גם כיבוש האדם את עצמו לא יוּשג אלא על ידי לימוד לדעת הטבע האנושי והבנה עמוקה לדרך פעולתו. אלא שכאן הלימוד אחר, יותר עמוק, יותר בלתי-אמצעי, חיוני. על ידי העובדה והחיים בתוך הטבע והחיים הציבוריים המשפחתיים נעשה הלימוד הזה לעבודת חיים, לפעולה חיונית. העבודה בתוך הטבע בתנאים נורמליים ובמידה נורמלית, מבריאה לא רק את הגוף, כי אם גם את הנפש. הגוף שואב כוחות חדשים והנפש – שפע חיים. הצורך בלתי-האמצעי להכיר מקרוב, ללמוד לדעת ידיעה חיה, את האדמה, את הצמח ואת החי, נותן מזון בלתי-פוסק למחשבה ולרגש, נותן מקום להשקיע אותו שפע החיים, שהושפע על הנפש בלי אמצעי ובלי ידיעה. האדם צריך רק להבין את אשר לפניו, לדעת להשתמש בכל זה, ולא לאבד את כל זה לבטלה או לבהלה. זוהי עבודת הרוח, תורת החיים, היצירה שבחיים מצד הטבע האנושי, הפונה אל הטבע העולמי.

הצד השני של העבודה הזאת הם החיים בתוך הקיבוץ, האישיים, המשפחתיים, הציבוריים. חיי המשפחה מוציאים במידה ידועה את האדם מחוג פרטיותו המצומצמת, מטילים עליו דאגות וחובות מחוץ לחיי גופו הפרטי ומרחיבים באופן כזה את חוג העניינים, המשמשים לו חומר למחשבה ולהרגשה. זהו הצעד הראשון. יותר מזה – החיים הציבוריים, החדורים ברוח המשפחתיות. פה מתרחב החוג הולך הלאה והלאה למיד מידת גדלה של הנפש וכוחה לגדול בלי הפסק. החיים הציבוריים הרי הם בעצם היוצרים את הצורה האנושית הרוחנית של האדם, של היחיד ושל הציבור, ולפי הרוח אשר בקרב החיים הציבוריים, כך מצטיירים שרטוטי הצורה, כך מתייצרת הצורה, אם יפה ואם מכוערה. בכל אדם ישנם צדדים חיוביים וצדדים שליליים, ובכל אחד מהצדדים האלה משפיעים בני האדם זה על זה, במידה שבאים במגע-ומשא זה עם זה; משפיעים שלא מדעתם ושלא ברצונם, כמו שמשפיע הטבע, מבלי להתכוון להשפיע. במידה שהם נפגשים ונוגעים זה בזה בצדיהם החיוביים הם מעוררים זה בזה או גם יוצרים מחדש רגשים ואינסטינקטים חיוביים, כמו שלהפך, התנגשותם זה בזה מגבירה בהם או מולידה את הרגשים והאינסטינקטים השליליים. כך יש לחשוב, נוצרו, מצד אחד, למשל, רגש הבושה, שכולו יצירה ציבורית אנושית שאין דוגמתו בקרב יתר החי, שכוחו בכל זאת די גדול להמית ברגע פעולתו את התאווה היותר חזקה; רגש האהבה בצורתה האנושית, הטהורה, היפה; רגש המוסר, רגש הצדק, האמת, הקדושה, הרגש הדתי. כך, מצד שני, נוצרו רגש השנאה והקנאה בצורתן האנושית, היותר מזוהמת ומכוערה, אינסטינקט הפרזיטיות היותר מכוער וכן הלאה. אולם זו הצרה וזו המבוכה, שקשה למצוא מוצא ממנה – שבני אדם נפגשים זה בזה דווקא יותר בצדיהם השליליים; ודווקא במידה שהם מכירים יותר וכובשים יותר את הטבע העולמי, דווקא בה במידה הם מתנגשים זה בזה יותר ויותר בצדיהם השליליים ומחריבים זה את זה בגוף ובנפש, בחומר וברוח. כאילו האור שזרח על האדם מהכרת הטבע העולמי סימא את עיניו מ ראות נכוחה את הטבע האנושי עד סוף עמקו, ומרפה את ידיו מעשות תושייה. זה מראה, כי האדם השיג את הטבע רק מצד אחד, מבחוץ, מצדו האוֹבּייקטיבי, הגלוי, מצד ההכרה, ולא השיג אותו מבפנים, מצדו הסוּבּייקטיבי, הנעלם, מצד החיים. האדם מבקש חיים חדשים, זאת אומרת, הוא מבקש לתפוס את הטבע מתוכו, לתפוס בעצם פעולת החיים. מבחינה זו כל מה שמבוקש בסדרי חיים ציבוריים חדשים, בצורות חיים חדשים, הוא – לסדר את החיים הציבוריים סדר כזה, שאישי הציבור יהיו נוגעים זה בזה ומשפיעים זה על זה בצדיהם החיוביים. זוהי הצורה המשפחתית או הרוח המשפחתית של החיים הקיבוציים.

אולם שום צורה ושום סדר לא יועילו ויכולים גם להזיק (שהרי אין לך צורה או סדר, שאין להם צדיים שליליים, הקלים מאד לפעול לרעה, באין לעומתם פעולה נגדית נמרצה, חיונית), אם הם, הצורה או הסדר, לא ישמשו להפעיל את כוח החיים, לפרנס את המחשבה, הרגש והיצירה של כל אישי הציבור. החיים הם תנועה, שטף. דומים הם החיים למדרון זקוף, אין בהם עמידה: או עלייה או ירידה. אולם עלייה זו אין פירושה ויתור על מנעמי חיים ידועים מתוך הכרת חובה, כיבוש תאווֹת ידועות על פי ציווי מוסרי. בוויתורים, בפירושים, בכפיות, ואפילו בכפיה עצמית, כמו שראינו, אין משיגים פה הרבה או אין משיגים כלום. אם לא משיגים את ההפך ממש שמבקשים. עלייה זו פירושה יצירת נעימויות חדשות, טעם חיים, אור חיים, שמחת חיים חדשים, יותר רחבים ועמוקים, יותר אנושיים-קוסמיים. התחדשות רוח אישי הציבור על ידי התחדשות רוח חיי הציבור. החיים הציבוריים יכולים להיות מלאים חולין, קטנות, תפלות, כיעור, ולגרום ליחידים רק צער, עלבון, דכדוכה של נפש – ויכולים להיות מלאים אור חיים, יופי, עומק, ולהביא ליחידים נעימויות יפות, שמחת חיים טהורה, מלבד מה שחייהם הפרטיים של היחידים מוּאָרים על ידי כך באור חדש. במצב החיים הציבוריים של היום רגעים כאלה ארעיים, בודדים, רחוקים. והנה זו השאיפה – לברוא חיים, שרגעים כאלה יהיו בהם תמידיים. הדבר הזה בידי אישי הציבור להשיגו, אם ידעו לבקשו, לבקשו, קודם כל, כל אחד בעצמו. אם כל אחד מאישי הציבור ידע לקחת מהחיים הציבוריים (וגם מחיי העבודה והטבע) מה שמחדש את רוחו, מעלה את עצמותו, מזכך את טעם החיים שלו, מגביר בו את שפע החיים, הרי בזה גופו הוא ייתן לציבור אישיות, אשר תהיה מצדה, לפי מידת כוחה, שופעת רוח חדשה לתוך חיי הציבור. זהו החינוך העצמי, שאינו פוסק אף לרגע בכל ימי החיים, היצירה שבחיים. מצד הטבע האנושי, הפונה אל פנימיותו, אל תוך עצמו.

ויש עוד צד אחד לעבודת הרוח – חינוך הילדים.

בדורנו כמעט נמנו וגמרו, כי חינוך הילדים צריך לעבור מרשות ההורים לרשות הציבור. הנימוקים העיקריים: ראשית, לא כל הורים מוכשרים להיות מחנכים ויש להם די פנאי לעסוק בחינוך ילדיהם; שנית, צריך לשחרר את האשה משעבודה לבית ולתת לה את האפשרות להשתתף בחיים הציבוריים ביחד עם הגבר. שאיפות החינוך הזה היא – לפתח בילדים קודם כל את הציבוריות ומתוכה – את האינדיבידואליות. זאת אומרת בעצם, שוב אותה השאיפה – להכניס קודם כל את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת להכניס את רוח המשפחתיות בחיי הציבור.

אולם, אם להתבונן מקרוב, לא עמוק לראות, כי אין הדבר פשוט כל כך. אם להעמיד את חיי המשפחה, את היחסים בין הגבר והאשה, על שאיפתם העליונה של שניהם להעלות את עצמיותם בעצמותו המשותפת של הנולד, הרי אין חינוכו של הנולד מתחיל מיום היוולדו, כי אם הוא המשך מחינוכם העצמי של הוריו. פה יש קשר נפשי עמוק, שאין לתפסו, אבל אין להסיח דעת ממנו, במקום שמדובר בחינוך חיוני, עד כי קשה להגיד מה חשוב פה יותר, אם החינוך העצמי של ההורים או החינוך של הנולד. ברור, כמדומני, כי אין חינוך למי שהוא (חינוך במובן המצומצם, בהבדל מהוראה), בין לגדולים, בין לקטנים, חינוך, הראוי לשמו, אלא חינוך עצמי. רק על ידי חינוך עצמי אמיתי מחנכים אחרים, בין גדולים בין קטנים. מחנך, בין מורה, בין אב או אם, זה אומר קודם כל – מחנך עצמו על ידי חניכו, כשם שהוא מחנך את חניכו על ידי עצמו. אם עד היום אין רוב ההורים יודעים לחנך את בניהם, כמו שאינם יודעים לחנך את עצמם, הרי הדרישה היא לא כי החינוך יצא מידי ההורים לידי הציבור, כי אם להפך: כי מעתה החובה על כל צעיר וצעירה ללמוד לדעת פרק בהלכות חינוך ילדים, כמו שחובה עליהם ללמוד לדעת לחנך את עצמם. אם להתייחס אל החיים בכל הרצינות הדרושה, מי יוכל להעריך את ערך החלק היסודי שיש להורים – בייחוד לאם – על פי עצם הטבע והחיים בחינוך ילדם? וחלק הילד בחינוכם העצמי וההדדי של הוריו? האומנם אפשר את כל זה להחליף בחינוך ציבורי? או האומנם חשובה יותר השתתפותה של האשה בחיים הציבוריים מאשר עבודתה בחינוך ילדה ומעבודת ההורים בחינוך עצמם? – אינני עונה על השאלות האלה. חפצי רק להראות, כי אין הדבר פשוט כל כך, כי יש כאן מקום למחשבה ולעיון. כי יש כאן מקום לפני ההורים לעבודת רוח יסודית.

1. היחס אל אשר מחוץ למושב

המושב, כמו הקבוצה וכל יתר הצורות היישוביות, אינו אלא נקודה אחת, לבנה אחת, בבניין היישוב החדש. אם היחסים בין מושב למושב, בין מושב לקבוצה וכו' וכו' לא יעמדו על אותם היסודות, שעומדים עליהם החיים בתוך המושב או הקבוצה, לא נתחדש הרבה או לא נתחדש כלל. יותר מזה, אם היחסים של המושב אל יתר היישוב ואל יתר העולם לא יעמדו על אותם היסודות, לא יושג הרבה או לא יושג כלום. אם לא יהיה במושב גרעין של השפעה לטובה על הסביבה, תשפיע הסביבה לרעה על המושב. מובן, כי כל זמן שכל רוח החיים הציבוריים היא רוח הפרזיטיות, הניצול, הרדיפה אחרי הכסף, אין היישוב, הבנוי על יסודות חדשים, המושב, הקבוצה וכו', יכול, במשאו-ומתנו עם יתר העולם, להתנהג באותה המידה שהוא מתנהג בחיים הפנימיים, אבל בגבול האפשר הוא צריך לשאוף לכך. השאיפה צריכה להיות קודם כל, כי במידה שאפשר, יהיה למושב עסק לא עם מנצלים, כי אם עם עובדים-יוצרים בלי אמצעי. בכלל בכל משאו-ומתנו עם החוץ צריכה להיות לנגד עיניו לא רק טובת עצמו, כי אם גם טובת אותם האחרים, שיש לו עסק עמהם. בעצם, לוּ עמדו החיים הציבוריים על יסודות אנושיים, הרי כך מחייב טבע הדבר: אם אני שואף לגדל בשבילך חיטה טובה, ואתה עושה בשבילי מכונה טובה, ואין כוונתנו לנצל או לרמות זה את זה, הרי הדבר באמת טוב לשנינו. ואם לפי שעה אין הדבר כן, אין המושב צריך לתת לרמות את עצמו, אבל הוא מצדו צריך להתנהג עם האחרים באותן המידות, שהוא מתנהג בתוך עצמו.

פרט אחד כדאי לציין פה, מפני שהוא חשוב מאד. מהקרקע שעומד להיווסד עליו המושב ², הוקצה חלק ידוע בשביל ערביי המקום. והנה בבחירת הקרקע, המוקצה לערבים, צריכה להיות לנגד עיני המושב, לא רק טובת עצמו, כי אם גם טובת הערבים. אם מוויתור מצד המושב על תועלת לא-חשובה תצא טובה גדולה לערבים או מניעת היזק גדול, כדאי לוותר. בכלל בכל מה שיש בכוח המושב לעזור לערבים העובדים, אם בעצה או במעשה, עליו לעזור להם מבלי להתחשב עם יחסיהם הם אל המושב, אם טובים הם או לא. בדרך זו ייבראו לאט לאט יחסים רצויים בינינו ובין הערבים, – בדרך זו, ולא בדרך הפוליטיקה, אם הפוליטיקה הבורגנית או הפוליטיקה הפרולטרית.

תרפ"ב (1921).

עם התחלת תקופה חדשה בעבודתנו

לא אדוּן על ערכה המעשי של האספה, לא אעסוק בשאלה, הנשאלה מכל הצדדים בתור שאלה עיקרית, אם המועצה היתה פורייה במובן המעשי או לא, אם היתה במובן זה בזמנה או שלא בזמנה, - אני בין כך ובין כך אינני בא לדבר על המועצה מצד המעשיוּת. אותי עניין דבר אחר לגמרי.

קודם כל היה חשוב בעיני לראות, איך ייפגשו חברים שהיו נפרדים זמן ידוע, איך ייפגשו בינם לבין עצמם ועם חברים חדשים במשא-ומתן על ענייני עבודתנו העיקרית, החקלאית. פה ראיתי את המקום להתחלת האיחוד האמיתי, האורגני, החיוני, בין העובדים, להתחלה של עבודת חיים מאוחדת ברוח אחת, בשאיפה אחת, ברעיון אחד.

עם העלייה החדשה אנחנו עומדים בכל אופן לפני התחלת תקופה חדשה בעבודתנו היישובית-לאומית. עבודתנו עומדת לפני התחדשות לא רק במובן הרחבת היקפה במידה שלא היתה דוגמתה קודם, כי אם גם ובעיקר במובן העמקת פעולתה החיונית, באותו המובן, שכל חלקיה של העבודה, אשר כל אחד מהם היה עד הנה כעין תא בפני עצמו, פועל את פעולתו החיונית לעצמו, יצטרפו, יתאחדו ויתמזגו לפעולה אורגנית, חיונית אחת.

העבודות הציבוריות, למשל, גילו לפנינו היקף חדש בעבודתנו היישובית-הלאומית, היקף, אשר לא ידענו כמוהו קודם, אבל לא רק היקף חדש. העבודות האלה צריכות להיות מאוחדות וממוזגות מזיגה אורגנית עם העבודה החקלאית. אף במועדה נראו סימנים של הכרת הצורך הזה, אם כי רק מהצד הכללי, בעוד אשר פה מדובר בהתמזגות שלמה, חיונית, אשר גם הפעולה הכלכלית אינה אלא חלק אורגני ממנה. וכן היא גם עבודת המלאכה והחרושת, העתידה לקבל מעתה היקף חדש ועומק חיוני חדש. וכן עבודות העובדות, שלא תוכל מעתה להישאר בהיקפה המצומצם, תדרוש התארגנות חדשה בתוך העבודה היישובית הכללית. וכן תצטרך העבודה התרבותית, בהתאם לכל זה, לקבל מעתה צביון חדש; וכן הוא עניין ההגנה. וכן ייבּרא צורך למצוא דרך להתמזגות חיונית רצויה של הזרמים השונים שביהדות. וכן הלאה.

לכל זה צריכים העובדים להיות מוכנים ומוכשרים מעתה. קהל העובדים, בבחינת כלי-העבודה הראשון, צריך להיות מתוקן כל צרכו, והעיקר – מאוחד, שלם. את זה באתי לראות במועצה החקלאית. ביקשתי את הסימנים הראשונים של התעוררות רוח העם מתוך התעוררות רוח בניו, הבאים לעבוד לתחייתו מתוך תחיית עצמם. המועצה של ההסתדרות הכללית נתנה במובן זה תשובה יותר שלילית מאשר חיובית. היא לא רק שלא עמדה, כמו שאומרים, על הגובה, כי אם גם לא ידעה לעמוד על השטח הדרוש. היא עמדה עוד על השטח של ‘והנה רעש’, של התנגשות עצמות יבשות. אם ראית החיוב, את הסימנים הראשונים של ‘ותבוא בהם הרוח’, באתי לבקש במועצה החקלאית באספת חברים עובדים, שבאו מתוך העבודה בלי אמצעי להתייעץ על ענייני העבודה בלי אמצעי.

במובן זה היה אולי במועצה חיוב ידוע, הנותן תקווה לעתיד, – כמובן, אם להביא בחשבון מה שהיה מבון זה עד הנה. בכל אופן הורגש רצון מכל הצדדים לעבוד, לעשות דבר-מה, לבקש דרך לתיקון המצב ולהתחלת עבודה פורייה ורחבה. בירור המצב, חילופי הדעות והמסקנות, שהוצאו מזה, אם לא הביאו לידי תוצאות מעשיות, שאינן תלויות בנו, הנה הביאו לידי כיווּן כל הרוחות לצד אחד, בנטייה אחת, הנה נתנו דחיפה לכל המחשבות והרגשים ללכת בדרך פעולה אחת. וגם זה חשוב מאד, חשוב בתור צעד ראשון בדרך לפעולה מאוחדת.

הכיווּן הזה התבטא לפי שעה בעיקר בשלילת הקיים. בכל באו לכלל הכרה אחת, כי אופן עבודה וחיים כזה, שהיה נהוג עד היום, אינו צריך ואינו יכול להיות נהוג בעתיד. קודם כל הוכר ההיזק שבשיטת התקציבים והמשכורת החדשית, והובע הצורך להחליפה בשיטה של ביסוס בפעם אחת בצורת הלוואה לזמן ארוך. נשמעה גם דעה, כי יש להסתלק לגמרי מביסוס המשקים הקיימים, אשר יבקשו להם בעצמם אמצעים לביסוסם, כדרך שעושים בני אדם פרטיים בכל העולם, ולהשקיע את האמצעים המצומצמים הנמצאים בידינו בבניין משקים חדשים. חברים התוודוּ בחוסר ידיעות חקלאיות מספיקות ובאו לכלל מסקנה כי גם המכונות, שרבים ראו בהן עד הנה תיקון יסודי או את התיקון היסודי, לא יועילו לתקן את המצב. בייחוד הביע וילקנסקי ¹את הדעה, כי העיקר הוא לא תיקון מיכני, כי אם תיקון אורגני, השבחת הקרקע על ידי מחזור זרעים וזיבול רציונלי עד כדי להגדיל את היבול פי שניים או שלושה ויותר; ואולם את זה יש להשיג רק על ידי חקירות ונסיונות מדעיים. לעומת זה נשמעה דעה, כי בהביאנו בחשבון את מיעוט אמצעינו, מצד אחד, ואת הצורך, שאינו סובל דיחוי, ליישב את כל הקרקעות שישנם בידי הקרן הקיימת, מצד שני, עלינו לסדר משקים חדשים במידה היותר מרובה, האפשרית לפי שעה, בשיטה היותר פרימיטיבית, להסתפק לפי שעה בכלי-עבודה ובאופן עבודה ערביים, וכן באהלים ובצריפים וכן הלאה. מה שראוי בייחוד לציין הוא, כי עמדו סוף סוף על השלילה, שאינה תלויה בתנאים חיצוניים או בחוסר ידיעות, כי אם בנפש העובד; וכן הכירו והדגישו, עד כמה גדול ההיזק למשק ממה שאין העובדים בו קבועים, ובמקצת הכירו גם את ההיזק ממה שאין המשקים מאוחדים בעבודה ובחיים, ובכלל ממה שאין אחדות בין העובדים.

מבטחנו בכוח הרוח

כל השלילה הגדולה הזאת, ובייחוד הכרת השלילה שבאי-קביעות העובדים במשק ושבחוסר האחדות בין העובדים, הראתה, חושב אני, כי פה הורגש דבר-מה שלא נתפס. הורגש, כנראה, כי חולשתה של המועצה היא לא במה שאינה די מעשית, כמו שחשבו וחושבים, כי אם במה שהיא יותר מדי ‘מעשית’, במה שהיא מעמידה את הכל על ה’מעשיוּת', על המשק, על הטכניקה או על האורגניות של המשק, ואינה מביאה בחשבון את הצד השני, העיקרי, של העבודה – את העובד, את נפשו, את שאיפתו, את חיי רוחו.

דווקא עתה, אחרי כל מה שעבר ועובר על ההסתדרות הציונית, אחרי כל מה שעבר בין העובדים ולפני כל מה שעומד לפנינו, דווקא בשעה זו, שמהצד האובּייקטיבי, המעשי, אנחנו כל כך חלשים, כל כך חסרי-אונים, – דווקא עתה צריך היה להביא בחשבון את הצד השני, הסובּייקטיבי, את הרצון, את משא-הנפש, את השאיפה, את הרוח של העובד, – אולי יש בו, בצד הזה, כדי למלא את החסר, לפחות באיזו מידה, ואולי הוא העיקר. אין זה אומר, כי המועצה היתה צריכה לעסוק בשאלות עיוניות, ברעיונות, בשאיפות, ברוח, אבל לוּ היתה בחברים הכרת הצורך בבירור הצד הזה, כי עתה היה הבירור מוצא לו ביטוי בעצם השאלות המעשיות.

אם חשבון אנחנו מבקשים לעצמנו, הרי צריכים אנחנו קודם כל לתת לעצמנו חשבון ברור: במה בעצם, באיזה כוח, אנחנו אומרים להתגבר על כל הקושי, כל המעצורים, המכשולים והשטנים, העומדים על דרכנו, על כל מה שמעמדי את מטרתנו כמעט בגדר הנמנע, באיזה כוח אנחנו באים לברוא בריאה, שלא היתה עוד לעולמים? הרי צריך שיהיה ברור לנו, מצד אחד, כי אין בעולם אומה ולשון, שתקומתה וגאולתה תהיה כל כך קשה, רחוקה, כמעט בגדר הנמנע, כשלנו, ומצד שני, כי אין בעולם אומה ולשון, שתהיה כל כך מחוסרת אמצעים לתקומתה ולגאולתה כמונו. הן אין לנו כלום, לא אגרוף ולא רכוש אף לא יתר הדבר הממשיים, שבהם רגילים בני אדם לראות את הכוח ואת האמצעי לכבוש ארצות, הלקים עמים וממלכות. או האומנם תמימים אנחנו כל כך להאמין, כי בכוח אחרים או בכוח איזה הכרח היסטורי ניוושע? ובכל זאת הרי מרגישים אנחנו בכל כוח נשמתנו, כי לא שווא עבודתנו, הרי יש בנו איזה ציווּי מוחלט לפעול ולעשות מה שאנחנו עושים. ולמה נהיה קטני-נפש כל כך, למה לא יהיה בנו די אומץ להודות לעצמנו, כי הכוח, אשר אנחנו שמים או את מבטחנו, הוא כוח הרוח, הוא ולא אחר? הן בזה גופו, שאנחנו מתעלמים מכוח הרוח, אנחנו רק מחלישים בנו במידה מרובה את הכוח הזה. הן אין אדם יודע את כוח הרוח מבחוץ, כי אם מרגישו ומכירו מתוכו, ורק במידה שהוא קורא לכוח הזה, הכוח נענה לו.

מבחינה ידועה יש יסוד נכון לחששנות זו, לסלידה נפשית זו להבליט מה שההבלטה כל כך מזיקה לו. יותר מדי מתגדרים אצלנו בחוגים ידועים ברוח וברוחניות, יותר מדי מחללים מה שהיה צריך להיות טהור, אם לא קדוש. ומה היא אותה הרוח העלובה, שמתגדרים בה? איזו רוחניות ערטילאית מכל חיים, איזו מוסריות אוורירית, שאינה חוששת לעמוד ולהעמיד את הצדק על הפרזיטיות, על ניצול עמל אחרים וכדומה. מרוחניות וממוסריות כזו בדין הוא שיברח כל בעל נפש חיה. אולם מצד שני – היא הנותנת. כל משא-נפשנו בעבודתנו פה, כל עיקרו של רעיון העבודה, הוא לחדש את הרוח האנושית, לצרפה, לטהרה גם מרוחניות ערטילאית גם מחמריות ריקנית ולהעמידה על החיים, על העבודה והיצירה. הרוח הזאת, תוֹרינה התורות המטריאליסטיות מה שתוֹרינה, היא כוח, כוח שאין למעלה ממנו, היא הכוח האנושי, כי הוא רוח חיים.

התחדשות הרוח בצורה כזו דרושה בייחוד לנו, התלושים מכל טבע ומכל חיים, הפרזיטים בהכרח לא רק בחומר, כי אם גם ברוח, במחשבה, ברגש, בכל תוכן החיים. הן באים אנחנו אל העבודה ואל הארץ לא רק על מנת להקליט ולהצמיח צמחים, לגדל בעלי-חיים, כי אם קודם כל בעיקר להיקלט, לצמוח, לגדול. חיים בכל מלואם, כוחות גופניים וכוחות נפשיים חדשים, רגש, מחשבה, יצירה – את הכל אנחנו באים לינוק מקרקענו הטבעי, מעצם טבע ארצנו ובעצם כוח עבודת החיים.

ואין מניעה מצד הטבע, ואין מניעה מצב עבודה. עושר שמור פה לעובד, עושר גדול במידה הוא ידע לקחת ממנו, עושר, שיש בכוחו למלא במידה מרובה, אולי במידה שהוא מעשיר את העובד ברוח, את אשר חסר לנו באמצעים כספיים.

ניקח משל פשוט: הקמצן, שכל משא-נפשו – הכסף, מחסר את נפשו מכל הנאה מהחיים, אף סובל עלבונות וייסורים, בכלל סובל בכל המובנים לא פחות מעובדינו בארץ-ישראל. אבל כלום הוא מקריב בזה איזה קרבן? כלום הוא מרגיש איזה קושי? כלום יש לו צורך להילחם בעצמו, להתגבר על תאוות החיים? הדבר פשוט: ההנאה, שהוא נהנה מכל פרוטה נוספת בכיסו או בארונו, כל כך גדולה, עד שהיא כאילו מכהה באורה את כל תאווֹתיו ורגשותיו, והרי הם כאילו אינם.

כך צריך העובד לבוא את העבודה ואל האדמה וכך הוא, כאמור, יכול לבוא. אז לא קשה יהיה לו, כמו לאותו קמצן, להשקיע את כל כוחו ואונו בעבודתו ולשאת כל עמל ותלאה ברצון וגם בשמחה. אז לא קשה יהיה לו לחיות, כמו שרגיל לאמור אליעזר יפה, חיים רובּינזוֹניים, ואז יצליח גם אם יעבוד בשיטה פרימיטיבית, ערבית; כי העבודה הנעשית מתוך השראה משלמת שכר טוב לעובדה לא רק ברוח, כי אם גם בחומר. לא רק השבחת הקרקע מרימה את היבול, כי אם גם השבחת העובד.

אבל האם כך נהוג בקרבנו? איזה יחס אתה מוצא, למשל, אצל רוב עובדינו, אל השדה, אל כל סביבתו, אל הצמח, אל החי וכו' וכו', מלבד היחס של בעל-משק אל משקו או של פועל על שיעור עבודתו? הרבים הם המבקשים יחס אחר, המבקשים פה איזה דבר-מה אנושי-עולמי? או הרבים הם בקרב בעלי המחשבה שבנו המביאים את זה בחשבון, הרואים צורך לברר את החשבון הזה? האם לא להפך, האם לא רואים עומק מחשבה, הבנת חיים יתרה בביטול כל מין בקשה שכזאת, בפיסול כל אופן-מחשבה כזה? פה יש לראות בייחוד, כיצד מבינים אצלנו את העבודה התרבותית בקרב העובדים.

ראוי לציין את העובדה, כי את מורנו בעבודת האדמה רואות עינינו באמריקה: שמה נוסעים להשתלם, משם מביאים תורה. קליפורניה משמשת לנו דוגמה, מופת. רק לפרט קטן אין שמים לב. דווקא האמריקאים, היודעים לשכלל כל כך יפה את משקם, פחות מכל קשורים אל אדמתם. האדמה היא בשבילם לא יותר מעסק הנותן רווחים טובים, שאפשר בכל יום, בכל הזדמנות מתאימה, להחליפו באחר. ולעומת זה אתה מוצא, כי האיכר הפשוט, הטבעי, האירופי או אפילו העברי, קשור את אדמתו לא רק בקשרים כלכליים, כי אם גם בנימים נפשיות.

הדבר הזה מראה, כי לא הכל יכולים אנחנו ללמוד מאמריקה, כי משנת קליפורניה אינה בשבילנו קב ונקי. הן הכל, כמדומה, יודוּ, כי לא עסקים אנחנו באים לבקש בארץ-ישראל. אבל גם מהאיכר הטבעי יכולים אנחנו ללמוד מעט מאד. ממנו יכולים אנחנו רק ללמוד, כי האדמה מוכשרה לקשור אל עצמה בקשר של חיים והשפעה טבעית את עובדה, אפילו את האדם היותר פשוט ורגיל, ואין כאן צורך בהכנה נפשית מיוחדת כמו שאוהבים אצלנו לחשוב. אבל זה לא די בשבילנו. האיכר הטבעי, מבחינת קשירותו אל האדמה ואל אטבע, עומד עדיין באופק שלפני התרבות העירונית, שהיא עד הזמן הזה התרבות האנושית, לפני השפעתה על נפש האדם בין לרעה ובין לטובה. לפיכך פועלת עליו התרבות קודם כל, כנהוג, לרעה – מרחיקה אותו מהאדמה ומהטבע ומקרבת אל העיר ואל תרבותה. ומצד שני, אין בנפשו אותם הצינורות הרחבים והעמוקים לקבלת השפע העליון מהטבע, אותו מקומו של עולם, שפיתחה בנפש האדם התרבות האנושית העליונה.

אנחנו, ובכלל כל מי שישוב היום מהעיר אל העבודה ואל הטבע, כבר עברנו את האופק של התרבות העירונית. אנחנו שבים את העובדה ואל הטבע כאילו מעברה השני של התרבות, כאותו ההולך סביב כדור-הארץ, השב אל מקומו מהצד שכנגד הצד שיצא משם. אנחנו מבקשים מה שהתרבות העירונית לא יכלה לתת, מבקשים למלא את המקום הפנוי, שהיא בראה בנפשנו, אשר כל עוד לא נמלאנו תוכן, הוא מורגש לנו בתור ריקניות נוראה.

ואם מצד זה נשקיף על עבודתנו וחיינו, נראה, כי עוד הרבה והרבה היינו יכולים לתבוע מעצמנו, ועוד הרבה והרבה היינו יכולים לגבות, לוּ היינו תובעים. פה חשבון אחר, שגם בו ישנם תקציבים, הבאים אלינו מידי אחרים והמביאים אותנו לידי גרעונות.

מובן, כי דין-וחשבון מבחינה או אין לתת בדברים ובאספה פומבית. אבל לוּ היו מחשבי החשבונות של תקציבים וגרעונות לפחות מרגישים, כי לאלה גרמו במידה מרובה התקציבים והגרעונות שאין נוהגים אצלנו להביאם בחשבון, כי עתה היתה המועצה מרוויחה מזה הרבה מבחינת כיווּן העבודה והחיים לעתיד.

דגניה, ערב פסח תרפ"א (1921)