(לבירור תפקידו של ‘המשביר’¹)

א    🔗

רוב השאלות והויכוחים, שסבבו עליהן במועצת ‘המשביר’ במרחיבה, הראו לדעת למדי, כי אין לברר בירור מספיק את תפקידו של ‘המשביר’ מצדו המעשי מבלי לברר תחילה את תפקידו מצד הרעיון היסודי של הסתדרות העובדים, שהוא בא לספק את צרכיהם (אני מדבר, כמובן, בהסתדרות העובדים הכללית באותה הצורה, שהיתה לה לפני היקרעה לשניים, יותר נכון, באותה הצורה, שהיתה צריכה ויכולה ללבוש, לולא נקרעה לשניים על ידי ה’איחוד').

שאלו: מה צריכה להיות צורתו של ‘המשביר’ אם צורת מחסן של ההסתדרות או צורת חנות? מה רוחו, – אם מסחרית או חינוכית? מי ומי צריכים להיות בעלי המניות שלו? מי ומי – קוניו? וכן הלאה, כרשום בדין-והחשבון.כל אלה וכאלה תלויים בשאלה היסודית: מה צריך ‘המשביר’ להיות על פי הרעיון היסודי של הסתדרות העובדים? וזו שוב תלויה בשאלה הראשה וראשונה: מה צריכה להיות הסתדרות העובדים ומי ומי צריכים להיות חבריה של ההסתדרות על פי עצם הרעיון? כל המבוכה בבירור השאלות, המנויות ושאינן מנויות פה, באה מתוך שלא הובאה בחשבון השאלה היסודית הזאת.

הרעיון היסודי הוא, כידוע לכולנו – העבודה. לשם הרעיון הזה הסתדרנו מבתחילה, ולשם הרעיון הזה אנחנו מבקשים דרך נכונה להסתדר שוב להסתדרות אחת כללית. בכלל לשם הרעיון הזה נוצרה בתחילה ההסתדרות העובדים הראשונה בארץ-ישראל ‘הפועל הצעיר’ וכן הלאה. אולם פה יש להביא בחשבון בעיקר את הצד החינוכי שבהסתדרות. אנחנו, בני העם התלוש, בני העם, שאין לו שום שרשים באדמה, בטבע, ושאין לו לפי זה שום כוח עצמי של יצירת חיים, עד שהחיים העירוניים נעשו לו בהכרח לטבע שני, ­­ – אנחנו באים לשוב אל האדמה, אל הטבע, אל החיים הטבעיים, העצמיים ואל היצירה של חיים – אל העבודה. אולם אם בשאיפה אנחנו נאמנים לרעיוננו ומסורים לו בלב ונפש, הרי אין לי צורך לבר לכם, כמה קשה הדבר בפועל ובמעשה. לא ביום אחד ולא בשאיפה נאמנה ובמסירות נפש בלבד ייהפך אדם לא-עובד או מ’עובד' עבודה נקייה וקלה וחי חיים של תרבות עירונית, לאדם עובד עבודת-כפיים ממש וחי חיים של עבודה וטבע. פה דרושה, מלבד העבודה הגופנית, גם עבודה פנימית גדולה, קשה ובלתי-פוסקת, התאמצות הרצון במידה עליונה לכל ימי החיים.
פה- מהפכה יסודית, מהפכה נפשית, לא פחות מאשר מהפכה בצורת החיים, בהרגלי החיים, וכו'. ולא רק מהפכה בפעם אחת, אשר מכיוון שנעשתה, כבר לבש הכל צורה חדשה והולך בדרכו החדשה ובמהלכו החדש, כי אם מהפכה בלתי פוסקת, תמידית, עבודה של מהפכה, אם יש לאמור כן, לכל ימים החיים.

פה – עבודה של חינוך, שאין דוגמתה בכל מיני החינוך, הרגילים ושאינם רגילים. והצד החינוכי הזה עיקר הוא לנו אולי לא פחות מכל עיקרו של רעיון העבודה. החינוך העצמי הזה, אם להבינו לכל עמקו, הוא היוצר רוח חדשה בקרבנו, הוא הבורא אותנו בריאה חדשה. ואפשר לאמור בבטחה, כי כל הקלקולים הרוחניים שבחיינו, כל הירידה הנפשית, הרגילה כל כך בקרבנו לבוא אחרי תקופה ידועה של התרוממות, – אפשר לאמור, כי כל אלה באים מתוך שאין מבינים הבנה מספקת על כל ערכו של החינוך הזה ואין יודעים לפלס לו דרך לפי רוחו.

אבל בייחוד לא עמדה על זה ההסתדרות בתור הסתדרות (החל מהסתדרות ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי ציון' וגמור בהסתדרות הכללית), לא עמדה על תפקידה החינוכי ועל ערכה החינוכי. ההסתדרות כוח חינוכי גדול לה, כוח הדוגמה החיה של קיבוץ מסודר ועובד. מבחינה זו היא כאילו מטיפה לרעיון העבודה ומחנכת ברעיון העבודה, מחנכת לא בדברים ולא בדעה, כי אם במעשה, כאילו מלמדת פרק בחובת הלבבות של העבודה, בשיטת עבודה בעבודה. ולא רחוק לראות, עד היכן כוח ההשפעה החינוכי הזה מגיע. איזה ערך, למשל, יש לקומץ הקטן של העובדים בארץ-ישראל לעומת העם בן ארבעה-עשר מליון נפש, המחונך בכל לא ברוח זו של עבודה וחיי עבודה? – והקומץ הקטן הזה משפיע במידה ידועה על כל נפש חיה, צעירה, רעננה, מרגשת וחושבת בקרב כל ארבעה-עשר המיליונים שלנו! ולא עוד אלא שגם ההנהלה הציונית הרשמית שלנו מתחשבת עם הקומץ הקטן הזה, אם כי לפי שעה במידה לא מספיקה כלל.

ברור, כי התפקיד החיוני הזה מחייב את ההסתדרות להיות כולה הסתדרות של עובדים עבודת-כפיים ממש. שהרי מה שחסר לנו, מה שאנחנו באים לבקש פה בעמל גוף ונפש כל כך גדול וכל כך קשה, היא אך ורק עבודת-כפיים פשוטה כמשמעה. ‘עבודות’ אחרות, נקיות וקלות, יש לנו די וגם לא יחדלו מהיות די בכל הזמנים והמקומות בלי כל התאמצות מצדנו, ולא לשמן באנו הנה, ולא לשמן נבראה בתחילה הסתדרות העובדים. יותר מזה, הסתדרות העובדים, מצד תפקידה החינוכי, כאילו מצוּוה ועומדת להילחם במושגים הרגילים בקרבנו על חיי עבודה ממין זה כעל עצם החיים העליונים ובשאיפה הנטועה בלב כל צעיר משלנו לחיים כאלה. היא כאילו מצוּוה ועומדת להכריז: רצונך להיכנס אל תוכי בתור חבר – לך ועבוד בידיך ממש!

ועתה יגיד נא כל חושב עקבי: איזה מקום יש בהסתדרות העובדים למורים, לסופרים, לרופאים, לפקידים וכדומה? (אני שואל את השאלה הזאת ובכלל כותב מה שכותב זה, כמובן, רק על דעת עצמי, ולא על דעת מי שהוא, ואין איש מלבדי אחראי לה). אינני אומר בזה לפסול את עבודתם של כל אלה, אינני אומר בזה כי הם אינם עובדים עבודה מועילה ונחוצה. עבודתם יכולה להיות חשובה לא פחות מעבודתנו אנו, אבל בהסתדרות, הבאה בעיקר לגשם את רעיון העבודה הגופנית ממש ולהפיץ את הרעיון הזה על ידי עבודה גופנית ממש, הבאה להפוך עם בלי ידיים לעם עובד ויוצר את חייו בידיו ממש ולהיות החלוץ העובר לפני העם בעבודתו זו – איזה מקום יש בהסתדרות כזאת לבעלי מקצועות אינטליגנטיים, ויהיו היותר מועילים והיותר חשובים? אנחנו יכולים וגם צריכים לחיות עמהם ביחסים היותר קרובים והיותר טובים, להתקשר עמהם בקשר היותר אמיץ בעבודתנו הלאומית, המשותפת לכולנו, – אבל איזה מקום יש להם בהסתדרותנו, בכלל בהסתדרות של עובדים, יהי שמה ‘הפועל הצעיר’ או ‘פועלי ציון’ וכדומה? לכל היותר יש בה מקום לאותם המורים והחובשים וכדומה, החיים ועובדים את עבודתם המקצועית בתוך קבוצה של עובדים, אשר מכיוון שהם נמצאים תמיד וחיים בתוך הקבוצה, אין להוציאם מכלל הקבוצה.

הדבר, כמדומה לך, ברור ופשוט, כמו שברור ופשוט, כי אין מקום לעובדים עבודה גופנית בהסתדרות של מורים, של סופרים וכו'. אבל, כנהוג, דברי אמת פשוטים וברורים אינם מתקבלים לא על הלב ולא על הדעת של רוב בני האדם, בייחוד במקום שההרגל מושך את הלב לצד שכנגד, כמו בנידון דידן, שההרגל מושך אותנו להיות בחבורה אחת עם אנשים מאותו הסוג, שהיה תמיד קרוב לנו. ובפרט אחרי שיש פה מקום לדרוש את ה מושג ‘עובדים’ כמין חומר.

בעיקר באה פה המבוכה ממקום שהיא באה תמיד באשר מבוקשת דרך חדשה – מנטייה לדרכים כבושות. בקשת דרך חדשה הרי היא אומרת עֵרוּת תמידית, בלתי-פוסקת, של המחשבה ושל הרוח בכלל, – והדבר הזה לא בקלות עולה ולא יימלט מרגעים של חולשה ושל תעתועי דמיון. הסתדרנו לשם הגשמת רעיון העבודה. הדבר, במצבנו המיוחד, היוצא מכל כלל, חדש לגמרי ודורש דרך חדשה לגמרי, – והדרך לא בקלות תימצא, והנמצאת אינה כבושה כלל. לא ייפלא, כי יש אשר דרך כבושה זו או אחרת דומה בצד-מה לדרך שעמדנו עליה, מושכת את הלב ומשכרת את הדמיון עד כדי לראותה, כאילו היא אותה הדרך שאנחנו מבקשים. הסתדרות של עובדים, עומדת על בסיס הצדק הציבורי, מי קרוב לה מהסתדרות של פועלים סוציאליים באירופה? מכאן לא רחוק אל הדעה, כי ‘תנועת העבודה’ בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם. מובן, כי מבחינת הסוציאליות ובכלל מבחינת הצדק הציבורי, בין אם הוא נדרש בשם הסוציאליות ובין אפילו בשם הלאומיות, אין להוציא את בעלי המקצוע האינטליגנטיים מכלל עובדים וחיים על עבודתם. אבל על פי האמת הרי אין הסתדרותנו הסתדרות סוציאלית או מדינית כלל, כי אם הסתדרות חלוצית, הסתדרות של מניחי יסוד חדש לגמרי לבניין לאומי חדש. והיסוד הוא עבודה גופנית ממש, בעיקר, במרכזו, עבודה חקלאית, עבודה בתוך הטבע ממש, ובתור היקף למרכז – אותן העבודות הגופניות, הבאות בלי אמצעי למלא את שלמות הרעיון היסודי של העבודה הגופנית. אבל מי שם לב לראות, כי יש כאן, בהרחבה גבולי ההסתדרות שלא במקומה, לכל הפחות אי-עקביות מקלקלת את השורה.

לא עמוק לראות עד כמה אי-העקביות הזו מחלישה את כוחה החינוכי של ההסתדרות. הדוגמא החיה והממשית פועלת תמיד ובכל מקום יותר מכל רעיון גדול ורחוק מהעבודה הקלה להגשמתו, פועלת על הנפש שלא מדעת בעלים, ומטעם זה גופו פעולתה תמיד יותר בטוחה. בקרב העובד הצעיר, בייחוד בשעות קשות ביותר, מתהווה שלא מדעת בעלים יסוד נפשי לחשבון הרגיל, כי המורה, הרופא, האגרונום וכו' יכול להיות לאין ערוך יותר מועיל בעבודתו המקצועית מהעובד הפשוט בעבודתו הפשוטה, – ולמה לו אפוא לצעיר לסבול כל כך הרבה ולתת את נפשו על דבר פחות-ערך או שערכו הגדול בכל אופן מסופק, בשעה שהוא יכול להשיג בפחות קושי דבר שערכו בטוח ולאין ערוך יותר גדול? למה לא ישאף אף הוא להיות מורה, רופא, או – מה שבייחוד טוב ויפה ומתאים – למה לא ישאף להיות אגרונום? אף אמנם כן הוא בפועל ובמעשה. צאו וראו, החושבים אחרת: האם הרבה בעלי השכלה עליונה עובדים או אפילו אגרונומים עובדים חינכה לנו הסתדרותנו? ולעומת זה כמה, כמה צעירים עובדים חינכה לעזות את העבודה ולהיות בעלי השכלה לא עובדים, בייחוד אגרונומים לא עובדים!

לעומת זה ברור, כי בעלי מלאכה עובדים בעצמם הם חברים טבעיים להסתדרות העובדים, אולי בצורת סניף מיוחד (עוד יותר מה יכולים להיות חברים בהסתדרות איכרים עובדים בעצמם ובבני-ביתם וחיים על עבודתם), ודווקא התפקיד החינוכי של ההסתדרות מחייב אותנו לא רק לקבל אל תוכה את בעלי-המלאכה ואת כל מיני פועלים עירוניים, כי אם גם להיכנס עמהם ביחסי חיים יותר קרובים, ולשתף אותם בעבודתנו ליצירת חיים חדשים. הדבר הזה יתברר ביתר בהירות מתוך עצם בירור של תפקיד ‘המשביר’.

ב    🔗

במועצה הוברר למדי, כי עיקר תפקידו של ‘המשביר’ כפול, או כי שני צדדים לו לתפקיד הזה: מצד אחד, הספקה לעובדים את הדברים הנחוצים להם לצרכי חייהם ועבודתם, החל מצרכי המזון ומכלי העבודה היותר פשוטים וגמור בבהמות והמכונות; ומצד שני, מכירת פרי עבודתם של העובדים. או – על פי נוסח אחר, שנשמע במועצה – ‘המשביר’ ממלא את התפקיד המסחרי בחיים הכלכליים של העובדים, ובדרך זו הוא בא לשחרר את העובדים מענייני מסחר וקניין, מענייני מקח-וממכר.

הרעיון זה קרוב אל האידיאל האחרון של ‘המשביר’, אבל אינו עצם האידיאל. רעיוננו היסודי להעמיד את חיינו הקיבוציים, את חיינו הלאומיים, על יסודות חדשים, וקודם כל על היצירה ולא על פרזיטיות, על עבודת כל חברי הציבור, כל בני העם, ולא על ניצול עבודתם של העובדים על ידי מי שאינם עובדים, מחייב בשורה האחרונה, בתור אידיאל אחרון, את ביטולו של המסחר באותה הצורה שיש לו היום, ואת יצירת צורה חדשה לחליפין בין העובדים השונים בפרי עבודתם השונה. הצורה אינה ברורה עוד לנו, היא צריכה להתייצר עם התייצרות החיים החדשים, אבל העיקר צריך להיות הספקת צרכיו של כל עבוד במקצוע ידוע בפרי עבודתם של חבריו ביתר המקצועות. מובן, כי לא ביום אחד ולא בשנה אחת תתייצר הצורה החדשה או ייעשה המעבר מצורת מסחר, מצורת מקח-וממכר, לצורה המבוקשה, אבל כך הוא הרעיון, האידיאל האחרון. המוסד הראשון, השואף לגשם את המעבר הזה, ואולי יותר נכון לאמור, השואף לסלול דרך להגשמת המעבר הזה, הוא ‘המשביר’.

ברור, כי הרעיון הזה מחייב, כי כל העובדים שלנו אשר בארץ, אלה אשר בכפר או בשדה ואלה אשר בעיר, העוסקים בעשיית דברים שונים להספקת צרכים שונים, ייכנסו להסתדרות ‘המשביר’ לשם הספקת צרכיהם ההדדית, כשם שרעיון העבודה מחייב, כי כולם ייכנסו להסתדרות העובדים לשם סיוע הדדי, סיוע ציבורי, מוסרי וחינוכי. הלא כך דרכו של כל גוף חי, שהוא מתפתח וגדל אמנם לאט לאט, אבל בכל חלקיו ביחד ובמידה שווה. יש לנו, מצד אחד, יוצרו תבואה, ירקות, פירות, ומצד שני, נאמר: בניינים, כלי-בית, בגדים, נעליים, כלי-עבודה שונים וכן הלאה, הרי שורת הרעיון נותנת, כי מכאן צריכה להתחיל ההספקה ההדדית על ידי ‘המשביר’ לתועלת ולהשפעה הדדית רצויה לשני הצדדים, רצויה, כמובן, במידה שתהיה חיה, נאמנה לעצם הרעיון החי, לעצם החיים המתייצרים.

טוענים, כי יש ניגודים בין העובדים החקלאיים ובין פועלי העיר, בעלי המלאכה וכדומה.

א. הניגוד שבין המוכר והקונה. המוכר את פרי עבודתו שואף לקבל בעדו עד כמה שאפשר יותר, והקונה שואף לשלם פחות. מאחר שהחקלאי, מצד אחד, ובעל המלאכה, מצד שני, יוצרים חפצים שונים, הרי יש ביניהם ניגוד זה.

ב. הניגוד במידת היקף החיים הכלכליים. בעל המלאכה מרוויח יותר ומוציא יותר מהעובד החקלאי, ממילא הוא דורש יותר בעד פרי עבודתו בערך למה שיכול לדרוש העובד החקלאי בעד פרי עבודתו הוא. נמצא, כי בעל המלאכה מוכר לחקלאי את פרי עבודתו ביותר וקונה מהחקלאי את פרי עבודתו הוא לפי ערך זה בזול, אפילו אם שניהם מוכרים את פרי עבודתם לפי מחיר השוק.

ג. והוא עיקר – הניגוד שבין הכפר והעיר. רעיון העבודה מחייב להתקרב אל הטבע, לחיות חיי עבודה וטבע, לשאוף מן העיר אל הכפר – בעוד שפועלי העיר, בעלי המלאכה, פועלי בתי החרושת וכדומה עובדים בעיקר את עבודת העיר, יוצרים בעיקר אותם החפצים שדורשים חיי העיר וחיים בעצמם חיי עיר. פה, בעצם חוג עבודתם ואופן חייהם, צפונה שאיפה הפוכה מזו של העובדים לשם רעיון העבודה: שאיפה מן הכפר אל העיר. בשם הניגוד הזה, בשם הסכנה הכרוכה בו לרוח עבודתו ולעצם שאיפתנו היסודית, התנגדו אחדים ומתנגדים בכל תוקף לשתף את פועלי העיר ל’המשביר' בתור חברים בעלי מניות.

הטענות האלה מופרכות מאליהן. שני הניגודים הראשונים ישנם במידה ידועה גם בקרב החקלאים גופם, למשל, בין הזורע, שפרי עבודתו הוא תבואה וירקות, ובין הנוטע, שפרי עבודתו הוא פרי עץ ושיח: ענבים, שקדים, תפוחי-זהב וכו'. גם פה יש מוכר וקונה. גם פה הנוטע על פי רוב מרוויח יותר ומוציא יותר מהזורע. נמצא, כי ליישב את שני הניגודים האלה צריך בין כך ובין כך לבקש דרך חדשה. נשאר אפוא רק הניגוד השלישי, העיקרי, הניגוד בין הכפר ובין העיר. אבל דווקא הניגוד הזה, אם לעמוד עליו עמידה נכונה, מחייב את ההפך מאותה המסקנה, שרוצים להוציא ממנו.

אנחנו שואפים מן העיר אל הכפר ועוד להלאה מזה. רצוני לומר, גם הכפר של היום אינו די בשבילנו. הכפר של היום עשוי להיות נמשך אחרי העיר, ואנחנו שואפים לברוא חיים שכאלה, שיהיו לא רק די איתנים לעמוד בפני חיי העיר, אלא שיהיה בהם די כוח למשוך את העיר אחריהם. הכפר של היום, מבחינת הקשר הנפשי של הקשור בו, עומד בעיקר על התמימוּת הילדותית, בעצם על התמימות של בערות. ובמידה שבן­­-הכפר מתפתח התפתחות שכלית ונפשית, במידה שהוא לומד לדעת את המדע, את המחשבה והיצירה העליונות, בקצרה, במידה שהוא מתקרב את התרבות העליונה של היום, – בה במידה הוא מתרחק מן הכפר ונמשך אל העיר ואל תרבותה ואל חייה התרבותיים. כי התרבות של היום, החל מהחיים הכלכליים וגמור במדע, באמנות ובחיים העליונים, היא כולה עירונית. ואפילו התנועות והזרמים, השואפים לחידוש החיים ולתיקון האדם, כמו הסוציאליות, האַנרכיות, האינדיבידואליות הקיצונית וכו‘, אינם גם הם אלא פרי התרבות העירונית, ושואפים בעצם להתחדשות עירונית, לכל היותר כפרית-עירונית, אם המבטא די הולם. רעיון העבודה, אם לרדת לסוף עמקו, מחייב בשורה האחרונה יצירת תרבות חדשה שכזאת, שתהיה לא רק עירונית ואפילו לא כפרית, כי אם אנושית-קוסמית בלי אמצעי, תרבות מהמקור הראשון, ממקור הטבע והחיים בתוך הטבע ועם הטבע, תרבות של התמזגות החיים האנושיים בחיי עולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית. הכל, החל מהחיים הגופניים וגמור בחיים הנפשיים והשכליים: המדע, המחשבה והיצירה העליונות, – הכל צריכים להיות יונקים יניקה בלתי-אמצעית ובלתי-פוסקת מעצם המקור הראשון הזה. כל על כן אנחנו מתחילים לא מן המוח ולא מן הרוח, שספירתם היא ההשכלה בצורותיה השונות: המדע, המוּסר, האסתטיקה, המחשבה והיצירה העליונות, – אנחנו מתחילים מצד הנפש המפולש לעצם ההוויה העולמית, שספירתו הם החיים בלי אמצעי, החיים של היחיד ושל הציבור, של העם. החיים צריכים להיות קלוטים בתוך הטבע קליטה חיה כזאת, שהטבע בכבודו ובעצמו, בפעולתו בלתי-האמצעית, החיונית, ההווייתית, יהיה מורנו ומדריכנו בתרבות עליונה, מורנו ומדריכנו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, מדעתנו ושלא מדעתנו, מורנו ומדריכנו בייחוד בעצם כוח חיינו הממשיים, הציבוריים, הלאומיים. ובמובן זה אפשר לאמור, כי במידה שאנחנו נברא את חיינו הלאומיים בריאה חדשה, בה במידה הם יבראו אותנו בריאה חדשה. אולם הדבר הזה מחייב התחדשות בכל, התחדשות חיונית מתונה כעצם חיוניותם ומתינותם של החיים. חדש, מצד צורתו ומצד רוחו, צריך להיות המקום למשכן חיינו: הכפר, העיר, המעון, בית-המלאכה והחרושת וכו’. הכל צריך להיות בנוי בנייה כזאת, שלא יהיה דבר חוצץ בינינו ובין הטבע אף חציצה כל-שהיא, אף לרגע. חדשים במובן זה צריכים להיות כלי הבית, התלבושת וכו' וכו'. הכל מתאים לתעודתו העליונה.

כך הוא, כמובן, האידיאל האחרון, הרחוק מאתנו לפי שעה מרחק, שאין לפי שעה לשער את מידתו, אבל בתור אור לנתיבתנו הרי הוא צריך להיות לנגד עיננו תמיד, מהרגע הראשון. אם אנחנו מתחילים את הכל מהחיים הממשיים ומהעבודה הממשית, יוצרת החיים ההם, אם אנחנו סוברים, כי עצם החיים הממשיים צריכים להיות בנויים על יסוד עליון, על יסוד התמזגות החיים האנושיים בחיים הקוסמיים והיצירה האנושית ביצירה הקוסמית, הרי צריך שבניין החיים הממשיים יהיה שלם ועבודת החיים שלמה. הרי אין לחלק דבר חי לשניים מבלי להמיתו. אנחנו שואפים לשפוך רוח חדשה על העבודה החקלאית, – ואת העבודה הזאת אנחנו מקיפים חומה, כאילו בכדי שהרוח החדשה לא תישפך על יתר העבודות, הבאות להשלים את העבודה החקלאית בבניין החיים, כגון עבודת הבנייה, הרהיטים, כלי העבודה, התלבושת, עבודת החרושת השונה! אבל בזה גופו הרי אנחנו גורמים, כי מהעובדות האלה, ששום חיים חקלאיים לא יצוירו בלתן, שוב תחדור הרוח הישנה, רוח הרקבון, לתוך עצם החיים החקלאיים, תחדור שלא מדעת בעלים, וממילא חדירה בטוחה, חדירה אטית, אבל תמידית, בלתי-פוסקת. הרי זו רוחה המיוחדת של תקופתנו הטכנית או, כמו שאומרים, של הרכושנות, העומדת על הטכניקה, שהיא הופכת כל עבודה של יצירה לעבודה טכנית, בהמיתה באדם כל יחד נפשי, בלתי-אמצעי, אל עבודתו, וגם עד היצירה החקלאית כבר ידה הגיעה.

אנחנו שואפים לעבודה של יצירה, של חיים, אשר גם את הטכניקה תהפוך ליצירה. ואם ידנו לא תשיג את הטכניקה בעצם מקום פעולתה העיקרית, אם לא נדע להכניס רוח חיים, יחס נפשי, מחשבה, רעיון, יצירה, במלאכה ובחרושת, נוכל להיות בטוחים, כי הטכניקה תשוב להשפיע על עבודתו וכבוֹש תכבוש אותה, שהרי גם העבודה החקלאית לא תצלח היום בלי טכניקה. ורוח החיים החדשים והיצירה החדשה צריכה אפוא לחדור לתוך המלאכה והחרושת. הבנאי, הנגד, החייט, הסנדלר, פועל בית-החרושת וכו' וכו', צריך להרגיש את עצמו קודם כל אדם חי, שתביעותיו הנפשיות חיוניות כתביעותיו הגופניות, צריך להרגיש, כי הוא והאחרים, שהוא עושה בשבילם מה שעושה, קשורים לא רק בקשר כלכלי, כי אם גם בקשר נפשי, אנושי. הוא צריך לשאוף כמונו, החקלאים, כי העיקר יהיה לו לא השכר שהוא מקבל בעד עבודתו, כי אם עצם עבודתו, עצם הדבר הנעשה בעבודתו, כי הוא, הדבר הנעשה, בא למלא את צרכו החיוני, הגופני וגם הנפשי (שהרי בשעה שהוא עושה מה שהוא עושה בשביל אחרים, האחרים עושים בשבילו מה שצריך לו). הוא צריך לשאוף כי הבניין, כלי הבית, הבגד, הנעל, הלחם, הסוכר, הארג, המכונה וכן הלאה והלאה, יהיו מתאימים לאותם החיים שאנחנו מבקשים. פה יש מקום לבעלי נפש ומחשבה וכוח יצירה שבקרב העובדים עבודות כאלה לפעול, ליצור, אולי לא פחות מאשר בחקלאות. מובן כי שאיפה כזאת לא בקלות תעלה ולא בלי מלחמה קשה (אם כי, כמובן, לא אגרופית), אבל הם צריכים לשאוף, כמונו, החקלאים, כי המלחמה תהיה לא רק בעד חלקם בכלכלה, כי אם בעיקר בעד חלקם בחיים, ביצירת החיים, לא מלחמת המעמדות, כי אם מלחמה בפרזיטיוּת ובפרזיטים, מלחמת החיים ברקבון. האומנם אין הסתדרות העובדים חייבת לדאוג לכל זה מעתה, לבקש דרכים לכל זה, לשקוד על כל זה? אלא מי ידאג, מי יבקש דרכים, מי ישקוד?

בייחוד צריך היה לפי שעה, כל זמן שאין בקרבנו אחדות עבודה אמיתית, לדאוג לכך ‘הפועל הצעיר’ שרעיון הלאומי ולא הרעיון הסוציאלי הוא אור לנתיבתו, או בייחוד צרִיכים לדאוג לכך אלה, השואפים לאיחוד העבודה והעומדים על בסיס החיים והיצירה העצמיים בלתי-האמצעיים, על בסיס התביעות האנושיות החיות, הגופניות והנפשיות כאחת, לכל היקפן ועמקן, ולא על בסיסים של תנועות, על בסיסים שונים של תנועות שונות, התנועה הסוציאלית והתנועה הציונית. עומדים אנחנו כעת, בציפייתנו לעלייה גדולה, לפני התחלה של תעשייה במובן האירופי. ייבנו בתי-חרושת לתעשיית דברים שונים, יעבדו בהם פועלים שונים, – מה יהיה יחסנו אנו, החקלאים, אל החזיון הזה בחיינו? האומנם ניתן לו ללכת באותה הדרך האירופית, שהביאה חורבן על כל האנושות? או אולי נשאף להעמידו על התורה הסוציאלית, על מלחמת המעמדות עם ההכרה המעמדית והשנאה המעמדית וכל יתר המצוות המעמדיות התלויות בה? או נעמיד את הכל מבתחילה על הדיקטטורה של הפרוליטריון? או אולי אנחנו, החקלאים, נסתתר בשפריר חביון של העבודה החקלאית והחיים החקלאיים, ויתר העולם כמנהגו ינהג? האם זו הדרך לחיים לאומיים חדשים, מבוקשים? האם אין חובה עלינו לקרב מאתה את פועל העיר, את כל הפועלים, בלי יוצא מן הכלל, אל רעיון העבודה, אל רעיוננו הלאומי, האנושי-הקוסמי?

ואם כן, אם הפועלים העירוניים, בעלי-המלאכה, פועלי בתי-החרושת וכו' וכו' הם שותפינו הטבעיים ביצירת אותתם החיים, שאנחנו שואפים אליהם, והסתדרות העובדים חייבת לדאוג לחינוכם מעתה, – אם כן הרי ברור, כי ‘המשביר’ הבא לתווך בין העובדים החקלאיים ובין העובדים העירוניים בענייני החיים הכלכליים, הוא צריך להיות הראשון לתווך גם בעניין החינוך במובן המבואר. הוא צריך להיות המתחיל בדבר.

מעתה ברור, מה צריך להיות תפקידו של ‘המשביר’ מכל הצדיים. עיקר תפקידו הוברר, כמדומה, למדי, ואין צורך לחזור עליו. מעתה לא קשה להשיב על כל השאלות הצדדיות שנשאלו עליו. ברור, כי חברים בעלי מניות צריכים ויכולים להיות כל חברי הסתדרות העובדים, ורק חברי ההסתדרות, רק עובדים, בין חקלאיים בין עירוניים. ברור, כי הסחורות צריכות להיות רק אלה, הנחוצות חברים, לעובדים. ברור, כי למכור מהסחורות שישנן צריך גם לאחרים, לכל קונה, ואפילו לערבים, שהרי לפי שעה לא כל הדברים, לא רוב הדברים נעשים על ידינו (אגב-אורחא, מכאן יש לראות ברור, כי שאיפתנו בשורה האחרונה צריכה להיות כי כל הדברים, שיש לנו בהם צורך לחיינו הפרטיים והלאומיים, יהיו נעשים על ידינו, בארצנו הלאומית, עד כמה שהדבר בגדר האפשרות, כמובן). ברור, כי ‘המשביר’, אם כי הוא לפי שעה מוסד מסחרי, ואסור לו לזלזל בצד הזה של תפקידו, צריך להיות ברוח ובשאיפה מוסד חינוכי, יותר נכון, רוחו תהיה ממילא חינוכית, אם הוא יהיה נאמת לתעודתו מכל הצדדים, גם מצדו המסחרי, מצד החשבון והדיוק, הנחוצים גם במסחר הגון.

יודע אני, כי רבים או הרוב הגדול מתנגדים לי ברוב הדברים הנאמרים בזה. אבל אני מציע את השאלות הנידונות לפי כל מי שהן נוגעות אל לבו ומעסיקות את מחשבתו. ובייחוד חשובה בעיני השאלה: מה צריך להיות יחסה של הסתדרות העובדים, אם של הסתדרות ‘הפועל הצעיר’ או של הסתדרות כללית, אם תקום ותהיה בזמן מן הזמנים, אל בעלי המלאכה, פועלי בתי-החרושת וכו‘? החייבת ההסתדרות לקרבם כולם אל רעיוננו היסודי ולשתפם עמנו בעבודה להגשמתו? ובאילו דרכים? וכו’ וכו'.

אינני קובע מסמרים, אבל יש, כמדומה, צורך גדול, שידונו על השאלה ובכלל על השאלות שנגעתי בהן בזה, ויבררון מכל הצדדים ולכל עמקן. אשמח, אם על ידי כך יתבררו הדברים גם לי בירור מספיק ורצוי.

תרע"ט (1919)