יעקב איש תם יושב־אהלים, יצא ממולדתו בעטיו של עשו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? קפל כל ארץ ישראל כפנקס ונתנה תחת ראשו בליל נדוד ראשון.

מעשי־אבות סימן לבנים: ישראל הלך בגולה ונשא עמו לא רק גוילי תורתו בלבד, אלא גם אגדת־המולדת. נתקפלה לו זו מראשותיו בכל ליל טלטוליו הממושך, משעשעתו ומנחמתו בסיפוריה ובסוד שיחה.

מעין מולדת עליונה, ארץ ישראל של מעלה, מתלוה לו לנודד הנצחי על כל נתיבות ענוייו. – כל האומר ישראל נטול מולדת הוא, תלוש מקרקע אבותיו מעיקרו, אינו אלא טועה. גם בנכר עדיין מתיחד הוא עם אדמתו, עורג על אפיקיה וחובק אשפתותיה. יקר ללבו הירדן הצנוע והשומם מגאון הרהין שכור־חיים ורב המולה, נהירים לו שבילי־נביאים נשכחים, משעולי תנאים ואמוראים, מכל דרכי המלך ההומים שבארצות המערב. – מולדתו מתעלה בעיניו למיתוס־קדומים נשגב, לשיר־עלילה אדיר־המאורעות, ששפוע עליו חיי דרור ותפארת שבגבורה. הוד העבר, כאב החורבן והשממה, גיל רעדת התקומה, אלו הם גופי־עניניו של אותו מיתוס.

תחילתו של זה נעוצה בימי בראשית כמוסים של האומה, במסעי־האבות בין הרי המולדת ובקעותיה, וסופו מי ישורנו!…

*

חייכם שאין אגדת ארץ־ישראל אלא אותו פנקס־קסם שקִפל הקדוש ברוך הוא למראשותיו של אבי שבטי ישורון, והוא שהנחילו מתנה לזרעו אחריו, וכל דור ודור כותב דפו, מעלה ארשת אהבתו וגעגועיו לארץ חמדתו. כל אחד מדבר בלשונו ולפי הלך נפשו. דף רודף דף ומיתוס המולדת נארג בלי הרף.

תלמוד, מדרשים, זֹהר, עמק המלך, שבחי הבעש"ט, שערי ירושלים, ספרים ישנים גם חדשים, ראשונים עם אחרונים. ומכל אלה נושבת עלינו נשמת אפה של מולדת מפרכסת־חיים.

קדושת־עולם נסתרת לאדמת־בחירה זו, עוד לפני היותה מורשה לישראל. קדושתה זו נתעצמה בהדבק אל רגבי עפרה כפות רגלי חוזי יה וחכמים שלומי אמונים ותמימי דעת.

תורת הח"ן, ששלחה פארותיה בין סלעי־הגליל, מעמיקה מיתוס־קדושה זה ומעשירתו רמזים ומורא־הוד. וסופו שנעשה מניע לתסיסה משיחית רבת־התמורות. ומי יכחיש פעולתו בתנועה החסידית מהירת־ההתפשטות? ואין לקפח חלקו גם בשאיפה לשחרור והשיבה לקרקע המולדת ההולכות ונוצחות לעינינו.

*

ארץ ישראל של מטה מתחילה חוזרת אלינו. אדמת המולדת אינה יותר חויה נפשית בלבד, מציאות חזיונית, אלא שהולכת ונעשית ממשות נתפשת בחושים. דרכם של כל רעיון ורגש, שבעולם האצילות בטהרתם ובזיום הם עומדים. ירדו לעולם העשיה, מיד נטפלים להם סיגי החומר ותהפוכותיו. שאיפת־המולדת מוצנעת־הדורות. אף היא מתערבבת ונפגמת תוך כדי לבטי ההתגשמות הקשים.

צרה מסגרת־המעשה מהכיל אורו של רעיון נאצל. לכך באים שבירת־האור, מעוט הדמות. השלהבת נפרטת לכמה זיקים ורשפים, שמתרוצצים ודוחקים זה את זה, עד כדי בטול וסכנת־כליה.

אפשר הגיעה שעתו של כנוס לאותו מיתוס פלאים. בא מועד של לכוד והתוך לשירת מולדת רבת עלילות. תהא לנו זו למאור בדרך התהיה והחפוש. תהיינה כנפיה מרחפות על פני תהו ובהו של חיי עשיה, של נסיונות להתגשמות נואשים.

מעין ארץ ישראל של מעלה חופפת על זו של מטה ומצילתה מכשלונות וזדונות.

*

על כל פנים שִׁוה לנגדו כותב הטורים אותה מטרה רחוקה ונשגבה. ועד כמה שיד בשר ודם כהה מגעת, חזר על ספרי ישראל העצומים, שנתחברו אחר חתום חזון בכל לשון ולשון.

ספור פלא, מעשה־נסים, שמועה טובה, שיחה נאה שנזדמנו לו על דרכו, בדק אחריהם. וכשמצא בהם אחיזה כל שהיא בקרקע המולדת, קשר מה אל אישיה הגדולים, מיד הביאם ברכה לאוצרו זה.

ומתוך שכוָנת הכונס היתה לספור עלילה בלבד, להגדה שיש בה ממש, הדיר אוצרו מדרושי פסוקים ורמזיהם ומשבחי א"י שבנוסח. וכשמשהו אגדי מעורב היה בדרוש, הפרישו בטהרתו והניח השאר. ולא הביא פסוקים, אלא בשעה שהיו משוקעים בבנין־האגדה, עד שלא נכר מקומם. – מקום שדברי המקור באו מקוצרים וסתומים, השלימם מתוך מפרשים ענותנים ומסבירים תמימי לשון. ואין תוספת זו נראית כטלאי או כסרח עודף, אלא המשך־יצירה טבעי שמתמזג ונבלע בתוך המקור.

אגב חרדה על שלמותו של מיתוס ותַמותו, לא נִתן לחוש כמה פעמים לתחומים של מוקדם ומאוחר שבמקורות, לציוני זמנים מסוימים. המיתוס, יצור רוחו השלם של העם, אין לפניו לא עבר קופא ולא עתיד מגובש וקבוע. הֹוה נגר ושופע הוא, שמחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית.

*

ואם ישאלו שואלים: מי הם מתני מעשה תקפה של מולדת? מי הם אותם יחידים המספרים כבוד ארץ־אבות וקדושתה?

חייכם שאלפים ורבבות הם. חכמים מפוארים, מושכי עט סופר מהיר, אלמונים רבים מצניעי לכת ותמימי־אמונה. מי תוכן רוחם! מי מוציא במספר צבאם!

הרי איש־ההלכה החריף, שמצמצם ספורו בבחינת מועט המחזיק את המרוּבה. כנגדו בעל האגדה רך המזג, מתבל דבריו במשל ובחידה ומוסיף להם לוית חן של תאורים מרהיבים וצלילי מלים ערבים.

מי תייר סקרן שמכתת רגליו ממרחקים ומטה אזנו אל לחש פלא, שומע שיח אבן ועץ והמית פלג בהרים. ומי יודע נסתרות ושגיא דמיון, שמתחקה על פעמי הגואל במשעולי הרים שוממים ושומע הד־הבשורה בישימון הגיא.

מי פרוש שהולך לקיים למודו מעוני בין חומות ירושלים, ומי חסיד שרבו שלחוֹ לזרוע אור תורתו על אדמת־הקודש.

ושליחים מארץ ישראל הללו, שהורתם ולידתם בקדושה, הרי בִשְׁמֵי מולדת נושרים מכנפי שמלתם בכל מקום בואם, להשיב נפש מעונים ונדכאים בשמי הגלות!…

לא היו כל אלה אלא שליחי בטוי כשרים לכמיהת עם עני ומורדף, נודעים ועלומי־שם, יחיד ורבים, תועים ונכשלים, מיחלי ישועה דומם והוזים דוחקי קץ, כולם שותפים ביצירה, אורגים יחד את מסכת העלילות אשר לשירת־המולדת. כל אחד מביא מנחתו, אם עשירה ואם דלה כפי כשרונות רוחו ומוצג טבעיו, למיתוס פלאים זה שאין עדיין כמותו אצל שום אומה ולשון!

הללו עדיין השקפת עולמם מקפלת הגיון ואמונה, ממוזגת תום־רגש ופשטות הבטוי. מציאות ואגדה משמשות בכתר אחד ואין עין האחת צרה בחברתה. מאורעות אדם והליכות הטבע עדיין לא נשתעבדו לחוק והרגל. נראים הם כמעשי נסים שמתחדשים ונבראים. והפלא מתהלך כרֵע עם בני אדם, שאין ארס החשד מחלחל בלבם ויתוש הספק עדיין אינו מנקר במוחם.

וכשאתם נכנסים לפרדס זה, שתפו עצמכם עם תמימי אמונה אלה והם מאצילים מרוחם עליכם. וחייכם שאתם נכנסים בשלום ויוצאים בשלום ובשמי מולדת דבקים בשולי שמלתכם.

*

אפילו שפחה כנענית שיושבת בארץ ישראל, מובטח לה שהיא בת עולם הבא. (טוב ירושלים) – כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, “כל” לרבות: אומות העולם. (מדרש האיתמרי).

היו עתים שזרע ישמעאל ובני אדום שמרו חרבות הארץ לבדם. הם חרשו מעניותיה בהרים, זרעו שדות השרון והזינו עיניהם בתכלת השמים לטוהר.

ספוגי קדושת־האדמה ורוחה היו גם המה במתנבאים. ידעו שיחת אילנות ודשאים. שמעו לחש מעינות מפכים בחביון הרים. הטו אזנם לבת קול שיוצא מחרבות־המקדש ומכריזה על תפארת ימים ראשונים.

וכשאנו חוזרים היום לאם ישישה וקמוטת־זקנה, משום מה לא נקשיב למעריצים זרים שמספרים תהלותיה?!

שבחי אחרים אינם אלא מוסיפים חן ויקר למולדת־קדומים שמתחדשת בידי בניה־בוניה.

לכך הבאנו לאוצרנו זה גם ממיטב אגדות הערבים וספורי הפלא של הנוצרים לגוייהם.

אשר בן־ישראל

יָשַׁב אָדָם וְדָרַשׁ בְּלִבּוֹ וְאָמַר: “כִּי־יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי” (איוב ל', כ"ג). אָמַר אָדָם: עַד שֶׁאֲנִי בָעוֹלָם אֶבְנֶה לִי בֵּית־מָלוֹן לְרִבְצִי, חוּץ לְהַר הַמּוֹרִיָּה! – וְחָצַב וּבָנָה לוֹ בֵּית־מָלוֹן לְרִבְצוֹ.

אָמַר אָדָם: “מָה הַלּוּחוֹת שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִכָּתֵב בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עֲתִידִים מֵימֵי הַיַּרְדֵּן לִבְרֹחַ מִפְּנֵיהֶם, גּוּפִי שֶׁגָּבַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְרוּחַ נִשְׁמַת פִּיו נָפַח בְּאַפִּי לֹא כָּל שֶׁכֵּן? וּלְאַחַר מוֹתִי יִקְחוּ אוֹתִי וְאֶת־עַצְמוֹתַי וְיַעֲשׂוּ לָהֶם דְּמוּת עֲבוֹדָה זָרָה, – אֶלָּא אַעֲמִיק אֲנִי אֲרוֹנִי לְמַטָּה מִן־הַמְּעָרָה וְלִפְנִים מִן־הַמְּעָרָה”.

לְפִיכָךְ נִקְרֵאת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שֶׁהִיא כְפוּלָה, וְשָׁם נִתְּנוּ: אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה.

(פרקי דרבי אליעזר, פרק כ', בסוף)

*

מְעָרַת־הַמַּכְפֵּלָה סְמוּכָה לְפֶתַח גַּן־הָעֵדֶן.

בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתָה חַוָּה בָּא אָדָם לְקָבְרָהּ שָׁם, כִּי הֵרִיחַ שָׁם מֵרֵיחוֹת גַּן־הָעֵדֶן. רָצָה לַחְצֹב יוֹתֵר, יָצְאָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: “דַּיֶּךָּ!”.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד וְלֹא חָצַב יוֹתֵר.

וְשָׁם נִקְבַּר גַּם אָדָם. וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לְאוֹתוֹ מָקוֹם וְהֵרִיחַ רֵיחַ בְּשָׂמִים שֶׁל גַּן־עֵדֶן וְשָׁמַע קוֹל מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: “אָדָם הָרִאשׁוֹן קָבוּר שָׁם וְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מוּכָנִים יִהְיוּ לַמָּקוֹם הַזֶּה!…”

(זהר חדש מדרש רוח, פ“ו, דפוס ורשה תר”ל)

*

לְכָךְ נִקְרֵאת “מַכְפֵּלָה” – שֶׁכָּפַף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וּקְבָרוֹ בְּתוֹכָהּ.

(בראשית רבה, פרשה נ"ח, ח')

וּבְחֶבְרוֹן מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְשָׁם מָקוֹם שֶׁנּוֹצַר מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן. וְעַל כֵּן לוֹקְחִים עָפָר מִשָּׁם וּבוֹנִים הַבָּתִים וְלֹא יֶחְסַר מִמֶּנוּ, וְכָל שָׁעָה חוֹזֵר וּמִתְמַלֵּא… יֵשׁ כֹּתֶל גָּדוֹל, חָזָק בְּסִיד וַחֲרָסִים בֵּין קְבָרוֹת חֲדָשִׁים וּבֵין שַׁעַר שֶׁל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְאֵין לָהֶם רְשׁוּת לִסְתֹּר אוֹתוֹ. כִּי פַּעַם אַחַת סָתְרוּ הַכְּמָרִים חַלּוֹן קָטָן שֶׁבּוֹ וְיָצְאָה הָרוּחַ וְהֵמִיתָה אֶת כֻּלָּם, וְסָתְמוּ אוֹתוֹ חַלּוֹן. וְהָאֶבֶן שֶׁהִיא קְרוֹבָה לַשַּׁעַר, שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בָּנָה אוֹתָהּ.

(מסעות יעקב בן נתנאל הכהן ד' תתק"י לערך (1150),

נספח לסבוב ר' פתחיה, מהדורת גרינהוט, ירושלים)

קֹדֶם שֶׁבָּא אַבְרָהָם, רַבִּים הָיוּ מְבַקְשִׁים לְהִקָּבֵר בִּמְעָרַת־הַמַּכְפֵּלָה. וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שׁוֹמְרִים הַמָּקוֹם וְאֵשׁ דּוֹלֶקֶת שָׁם וְלֹא יָכְלוּ לָגֶשֶׁת, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְנִכְנַס וְקָנָה הַמָּקוֹם.

(זהר חדש, מדרש רות, פ"ו)

בְּקַדְמַת־הַיָּמִים נִכְנַס אַבְרָהָם לְאוֹתָהּ מְעָרָה וְרָאָה אָדָם וְחַוָּה טְמִירִים שָׁם. וְהָיָה אוֹר מֵאִיר בַּמְּעָרָה וְנֵר דּוֹלֵק. לְכָךְ אִוָּה אַבְרָהָם מָקוֹם זֶה לְמִשְׁכָּן לוֹ.

*

אַבְרָהָם הָיָה מִתְפַּלֵּל כָּל‏־יוֹם וְיוֹם בַּשָּׂדֶה, עַד שֶׁבָּא לְמָקוֹם שֶׁעָלוּ מִתּוֹכוֹ רֵיחוֹת עִלָּאִים. וְרָאָה אוֹרָה יוֹצֵאת מִתּוֹךְ מְעָרָה וְהִתְפַּלֵּל שָׁם.

וְשָׁם דִּבֶּר עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִשּׁוּם כָּךְ רָצָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

(זהר ח"א, קכז, א–ב)

*

בּוֹא וּרְאֵה: אִלּוּ הָיָה עֶפְרוֹן רוֹאֶה בַּמְּעָרָה מַה שֶּׁרָאָה אַבְרָהָם בָּהּ, לֹא־הָיָה מוֹכְרָהּ לְעוֹלָם! אֶלָּא וַדַּאי לֹא־רָאָה בָּהּ וְלֹא־כְלוּם, שֶׁאֵין דָּבָר מִתְגַּלֶּה אֶלָּא לִבְעָלָיו. לְכָךְ נִתְגַּלָּה לְאַבְרָהָם וְלֹא לְעֶפְרוֹן. לְאַבְרָהָם נִתְגַּלָּה, שֶׁשֶּׁלּוֹ הָיָה. לְעֶפְרוֹן לֹא־נִתְגַּלָּה שֶׁלֹּא־הָיָה־לוֹ חֵלֶק בּוֹ. לְכָךְ לֹא־נִתְגַּלָּה לְעֶפְרוֹן כְּלוּם, וְלֹא־הָיָה רוֹאֶה אֶלָּא חֹשֶׁךְ וְעַל־כָּךְ מְכָרָהּ.

(שם קכ“ז–קכ”ח)

מִשֶּׁנִּכְנַס אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמְּעָרָה, רָאָה תְּחִלָּה נְהָרָה שָׁם וְהִתְרוֹמֵם הֶעָפָר לְפָנָיו וְנִתְגַּלּוּ לוֹ שְׁנֵי קְבָרִים. וּבְתוֹךְ־כָּךְ עָלָה אָדָם בִּדְיוּקָנוֹ וְרָאָהוּ לְאַבְרָהָם וְחִיֵּךְ לוֹ. וְיָדַע אַבְרָהָם שֶׁסּוֹפוֹ לְהִקָּבֵר כָּאן.

אָמַר לוֹ אָדָם לְאַבְרָהָם: “הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִטְמִינַנִי כָּאן! וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה עַד עַכְשָׁו הָיִיתִי טָמוּן כְּקֶלַח שֶׁל עֵשֶׂב, עַד שֶׁבָּאתָ אָתָּה”.

(שם קכ"ח, ב)

א

וַיֵּלֶךְ הַשָּׂטָן אֶל שָׂרָה וַיִּדָּמֶה אֵלֶיהָ בְּתֹאַר אִישׁ זָקֵן שָׁפָל וְעָנָו מְאֹד – וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ מַקְרִיב הָעוֹלָה לַיְיָ – וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: “הֲלֹא יָדַעְתְּ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אַבְרָהָם לְיִצְחָק בְּנֵךְ הַיּוֹם…”

וַתִּשָּׂא שָׂרָה אֶת־קוֹלָהּ וַתֵּבְךְּ וַתִּצְעַק צְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה… וַתִּתֵּן שָׂרָה אֶת־רֹאשָׁהּ בְּחֵיק אַחַת מִשִּׁפְחוֹתֶיהָ וַתִּדֹּם אַחֲרֵי־כֵן כָּאָבֶן.

וַתָּקָם אַחֲרֵי־כֵן וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְשָׁאָלָה. וַתֵּלֶךְ עַד חֶבְרוֹן וַתִּשְׁאַל אֶת‏־כֹּל הוֹלְכֵי הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר פָּגְעָה, וְאֵין דּוֹבֵר אֵלֶיהָ דָּבָר לֵאמֹר: מַה־נַּעֲשָׂה בִּבְנָהּ?

וַתָּבוֹא עִם שִׁפְחוֹתֶיהָ וַעֲבָדֶיהָ בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן. וַתִּשְׁאַל עַל־בְּנָהּ. וַתֵּשֶׁב שָׁמָּה וַתִּשְׁלַח מֵעֲבָדֶיהָ לְבַקֵּשׁ אָנָה הָלְכוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק. וַיֵּלְכוּ לְבַקֵּשׁ אוֹתָם בֵּית שֵׁם וְעֵבֶר וְלֹא מָצָאוּ, וַיְבַקְשׁוּ בְּכָל־הָאָרֶץ וָאָיִן.

וְהִנֵּה הַשָּׂטָן בָּא אֶל־שָׂרָה בִּדְמוּת אִישׁ. וַיָּבוֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנֶיהָ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: “שֶׁקֶר דִּבַּרְתִּי אֵלַיִךְ, כִּי לֹא שָׁחַט אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וְלֹא מֵת!” – וַיְהִי כְשָׁמְעָהּ הַדָּבָר וַתִּשְׂמַח מְאֹד מְאֹד אֶל־בְּנָהּ – וַתֵּצֵא נַפְשָׁהּ מִשִּׂמְחָתָהּ.

וְאַבְרָהָם בְּכַלּוֹתוֹ אֶת־עֲבוֹדָתוֹ, וַיָּשָׁב עִם יִצְחָק בְּנוֹ אֶל־נְעָרָיו וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו בְּאֵרָה שֶׁבַע, אֶל־בֵּיתָם. וַיְבַקְשׁוּ אֶת־שָׂרָה וְלֹא מְצָאוּהָ, וַיִּשְׁאֲלוּ עָלֶיהָ, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם: הָלוֹךְ הָלְכָה עַד חֶבְרוֹן לְבַקֵּשׁ אֶתְכֶם, כִּי כָּזֶה וְכָזֶה הֻגַּד לָהּ.

וַיֵּלְכוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק אֵלֶיהָ חֶבְרוֹנָה, וַיִּמְצְאוּהָ כִּי מֵתָה וַיִּשְּׂאוּ כֻלָּם אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עָלֶיהָ בְּכִי גָדוֹל. וַיִּפֹּל יִצְחָק עַל־פְּנֵי אִמּוֹ וַיֵּבְךְּ עָלֶיהָ וַיֹּאמַר: “אִמִּי, אִמִּי! אֵיךְ עֲזַבְתִּנִי?”

(ספר הישר, פ' וירא, מו–מז, דפוס ויניציא שנת השפ"ה)

ב

כְּשֶׁבָּא הַשָּׂטָן וְאָמַר לְשָׂרָה: “הֵיכָן הוּא יִצְחָק”? – אָמְרָה לוֹ: “הָלַךְ עִם־אַבְרָהָם לְלַמְּדוֹ מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּן”. – אָמַר לָהּ: “הוּא הַקָּרְבָּן!” וְלֹא הֶאֱמִינָה.

הָלְכָה לְחֶבְרוֹן אֵצֶל אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, שֶׁהֵם גְּדוֹלִים וּמַעֲנִיקִים חַמָּה בְּקוֹמָתָם. אָמְרָה: “אַתֶּם אֲרֻכִּים וְרוֹאִים מֵרָחוֹק, אִם־תִּרְאוּ זָקֵן אֶחָד וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ?”

אָמְרוּ לָהּ: “אָנוּ רוֹאִים: זָקֵן אֶחָד עוֹקֵד בָּחוּר אֶחָד וְסַכִּין בְּיָדוֹ” – מִיָּד מֵתָה.

(ילקוט ראובני, פ' חיי שרה, שפתי כהן לבראשית כ"ג, ב' ע' 207)

כְּשֶׁנִּגְלוּ הַמַּלְאָכִים עַל־אַבְרָהָם, הָיָה סָבוּר שֶׁהֵם אוֹרְחֵי עַם־הָאָרֶץ וְרָץ לִקְרָאתָם. וְרָצָה לַעֲשׂוֹת לָהֶם סְעֻדָּה גְדוֹלָה… וְרָץ לְהָבִיא בֶּן־בָּקָר. וּבָרַח לְפָנָיו בֶּן־הַבָּקָר עַד חֶבְרוֹן וְנִכְנַס לִמְעָרַת־הַמַּכְפֵּלָה. וְנִכְנַס אַבְרָהָם אָבִינוּ אַחֲרָיו שָׁם. וּמָצָא שָׁם אָדָם וְחַוָּה שׁוֹכְבִים עַל־הַמִּטּוֹת וִישֵׁנִים וְנֵרוֹת דּוֹלְקִים עֲלֵיהֶם וְרֵיחַ טוֹב עֲלֵיהֶם כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ.

לְפִיכָךְ חָמַד אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר. וְאָמַר לִבְנֵי יְבוּסִי לִקְנוֹת מֵהֶם אֶת־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בְּמֶכֶר טוֹב וּבְזָהָב וּבִשְׁטָר עוֹלָם… וְלֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים. הִתְחִיל כּוֹרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה אֲלֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: “אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַקָּדוֹשְ־בָּרוּךְ־הוּא עָתִיד לִתֵּן לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶת כָּל־הָאֲרָצוֹת הָאֵל; כְּרוֹת עִמָּנוּ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹרְשִׁים אֶת־עִיר יְבוּס, כִּי אִם־בִּרְצוֹנָם שֶׁל בְּנֵי יְבוּס”.

וְאַחַר־כָּךְ קָנָה אֶת־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בְּמֶכֶר זָהָב וּבִכְתָב עוֹלָם לַאֲחֻזַּת עוֹלָם.

מֶה עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְבוּס? עָשׂוּ גְלִילִים שֶׁל נְחֹשֶׁת וְהֶעֱמִידוּ אוֹתָם בִּרְחוֹב הָעִיר וְכָתְבוּ עֲלֵיהֶם שְׁבֻעַת אַבְרָהָם. וּכְשֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, רָצוּ לִכָּנֵס בְּעִיר הַיְבוּסִי, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לִכָּנֵס מִפְּנֵי אוֹת בְּרִית שְׁבֻעַת אַבְרָהָם. וּכְשֶׁמָּלַךְ דָּוִד וְרָצָה לִכָּנֵס בְּעִיר הַיְבוּסִי לֹא־הִנִּיחוּ אוֹתוֹ… אָמַר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו: כָּל־מִי שֶׁיַּעֲלֶה בָּרִאשׁוֹנָה וְיָסִיר אֶת־הַגְּלִילִים הַלָּלוּ שֶׁכָּתוּב עֲלֵיהֶם אוֹת בְּרִית שְׁבֻעַת אַבְרָהָם יִהְיֶה לְרֹאשׁ! וְעָלָה בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה.

(פרקי דר“א פרק לו.; זהר חלק א‘, קכז, ב.; מדרש הגדול הוצ’ שכטר 348–350; מדרש אגדה, ח”א, מ')

“אֵשֶׁת חַיִל” (משלי ל"א י') – זוֹ שָׂרָה. “זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ” (שם, שם, ט"ז),

שֶׁעַד שֶׁהִיא בַּחַיִּים זָמְמָה לִטֹּל אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְשָׁם נִקְבְּרָה.

(תנחומא הקדום ח“א, נ”ט, א'; ילקוט שמעוני ח“ב, תתקס”ד)

וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרוֹן אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כָּסֶף. וַיִּכְתֹּב אַבְרָהָם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה בַּסֵּפֶר וַיַּחְתֹּם וַיָּעַד אַרְבָּעָה עֵדִים. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָעֵדִים: אֲמִיגַל בֶּן אֲבִישׁוּעַ הַחִתִּי, אֱלִיחֹרֶף בֶּן אֲשׁוּנָשׁ, עַבְדּוֹן בֶּן אֲחִירַע הַגָּרְדִּי, עַקְדִּיל בֶּן אֲבוּדַיִשׁ הַצִּידוֹנִי.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה וַיְשִׂימֵהוּ בְּאוֹצְרוֹתָיו. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב אַבְרָהָם בַּסֵּפֶר לֵאמֹר:

“הַמְּעָרָה וְהַשָּׂדֶה קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת עֶפְרוֹן הַחִתִּי וְזַרְעוֹ וְיוֹצְאֵי עִירוֹ וְזַרְעָם עַד־עוֹלָם. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה וּלְזַרְעוֹ וּלְיוֹצְאֵי יְרֵכוֹ, לַאֲחֻזַּת קֶבֶר עַד‏־עוֹלָם”.

וַיַּחְתֹּם וַיָּעַד עֵדִים.

*

וַיִּקְבֹּר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה בְּכָבוֹד כִּקְבֹר אֶת־הַמְּלָכִים. וַתִּקָּבֵר בִּבְגָדִים טוֹבִים וְיָפִים עַד‏‏־מְאֹד.

וַיִּהְיוּ שָׁם עַל־מִטָּתָהּ שֵׁם בֶּן־נֹחַ וְעֵבֶר בְּנוֹ, וַאֲבִימֶלֶךְ וְעָנֵר וְאֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא וְכָל גְּדוֹלֵי הָאָרֶץ הוֹלְכִים אַחֲרֵי הַמִּטָּה. וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. וַיְנַחֲמוּ כָּל־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק בְּנוֹ.

(ספר הישר, פ' חיי שרה, עמ' מ“ז–מ”ח)

בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתָה שָׂרָה וְהָיָה אַבְרָהָם מְבַקֵּשׁ לְקָבְרָהּ בַּמְּעָרָה, הָלַך אֵצֶל בְּנֵי חַת. אָמַר לָהֶם: “תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם! אִם רְצִיתֶם הֲרֵינִי דַיָּר, וְאִם לָאו – הֲרֵינִי בַּעַל הַבַּיִת וְאֶטְּלֶנָּה בַּדִּין, שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וּלְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (בראשית ט“ו, י”ח). סַרְסְרוּהָ לִי אֵצֶל עֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר, וְאִם לָאו בַּקְשׁוּ לִי עָלֶיהָ”.

מִיָּד הָלְכוּ בְּנֵי חַת וּמִנּוּהוּ לְעֶפְרוֹן אִסְטְרָטֵיגוֹס עֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם גָּדוֹל קוֹנֶה מֵאָדָם קָטָן. אָמְרוּ לוֹ: “מְכֹר אֶת הַמְּעָרָה לְאַבְרָהָם!” – אָמַר לָהֶם: “אֵינִי מוֹכְרָהּ לוֹ”. – אָמְרוּ לוֹ: “אִם אֵין אַתָּה מוֹכְרָהּ, אָנוּ מַעֲבִירִים אוֹתְךָ מֵאִסְטְרָטֵיגָא שֶׁלָּךְ”.

מִיָּד הָלַךְ אַבְרָהָם אֵצֶל עֶפְרוֹן. אָמַר לוֹ: “מְכֹר לִי אֶת הַמְּעָרָה”. – אָמַר לוֹ: “תֵּן לִי דָמֶיהָ”. – הִתְחִיל אַבְרָהָם צוֹבֵר אֶת הַכֶּסֶף. כֵּוָן שֶׁרָאָה עֶפְרוֹן אַרְבַּע מֵאוֹת קַנְטָרִין, נִבְהַל וְנֶחְפַּז וְאָמַר: “הַמְּעָרָה לְךָ נְתַתִּיהָ”.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “נִבְהַלְתָּ לַמָּמוֹן, חַיֶּיךָ, חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ בַּדָּבָר!…”

(בראשית רבה פרשה נ“ח ז'; שמות רבה ל”א, י“ז; תנחומא בהר, א'; רש”י בראשית כ"ג, ד')

בּוֹא וּרְאֵה עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לוֹ וּלְזַרְעוֹ אֶת הָאָרֶץ עַד עוֹלָם, וְעַכְשָׁו לֹא מָצָא מְקוֹם קְבוּרָה אֶלָּא בְּדָמִים. וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא קָרָא תִגָּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹּא דִבֶּר עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֶלָּא בַּעֲנָוָה. – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מְשִׂימְךָ אָדוֹן וְנָשִׂיא עֲלֵיהֶם”.

(מדרש הגדול בראשית כ“ג, ד' ע' שפ”ב)

מִפְּנֵי מַה זָּכוּ הַכְּנַעֲנִים לֵישֵׁב בְּחֶבְרוֹן אַרְבָּעִים שָׁנָה יוֹתֵר, שֶׁחֶבְרוֹן נִבְנְתָה שֶׁבַע שָׁנִים לִפְנֵי צֹעַן מִצְרַיִם (במדבר י“ג, כ”ב) וּכְבָשָׁהּ יְהוֹשֻׁעַ לְאַחַר שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה? אֶלָּא בִּשְׂכַר שֶׁכִּבְּדוּ אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ וְגָמְלוּ חֶסֶד עִמּוֹ, זָכוּ שֶׁתִּשְׁקֹט עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה יָתֵר עַל הַמִּצְרִים.

(ספרא אחרי, פרשה ט‘, סימן ו’; מדרש הגדול בראשית כ“ג, ה–ו ע' שפ”ג, שם ויקרא י"ח, ג' ע' 453)

בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס אַבְרָהָם לַמְּעָרָה לִקְבֹּר אֶת־שָׂרָה, קָמוּ אָדָם וְחַוָּה וְלֹא רָצוּ לְהִשָּׁאֵר בַּמְּעָרָה. וְאָמְרוּ:

“אָנוּ תָּמִיד מִתְבַּיְּשִׁים בִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַהוּא מִפְּנֵי אוֹתוֹ הַחֵטְא שֶׁחָטָאנוּ. וְעַתָּה יִתְוַסֵּף עָלֵינוּ עֶלְבּוֹן אַחֵר מִפְּנֵי הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁבָּכֶם!”

אָמַר אַבְרָהָם: “הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא תִּתְבַּיְּשׁוּ עוֹד”.

מִיָּד נִכְנַס אָדָם לִמְקוֹמוֹ. וְחַוָּה לֹא־נִכְנְסָה, עַד שֶׁהֱבִיאָהּ אַבְרָהָם בְּיָדוֹ אֵצֶל אָדָם. וְאַחֲרֵי־כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ.

(זהר ח“א, קכ”ח)

א

וַיְהִי בַּשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן, בַּיּוֹבֵל הָאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, הִיא הַשָּׁנָה אֲשֶׁר בָּהּ מֵת אַבְרָהָם, וַיָּבוֹאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל מִבְּאֵר שֶׁבַע אֶל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם לָחֹג אֶת חַג הַשָּׁבֻעוֹת וְהוּא חַג הַבִּכּוּרִים. וַיִּשְׂמַח אַבְרָהָם כִּי בָּאוּ שְׁנֵי בָנָיו.

וַתַּעַשׂ רִבְקָה עוּגוֹת מִן הַיְבוּל הֶחָדָשׁ וַתִּתְּנֵן לְיַעֲקֹב בְּנָהּ לְהָבִיא לְאַבְרָהָם מֵרֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, לְמַעַן יֹאכַל וּבֵרַךְ אֶת בּוֹרֵא הַכֹּל, בְּטֶרֶם יָמוּת. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר אֵלָיו: “בְּנִי, קְרַב וּנְשַׁקְתַּנִי”. – וַיִּקְרַב וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמַר: “בָּרוּךְ יַעֲקֹב וּכָל בָּנָיו לְאֵל עֶלְיוֹן. וְאַתָּה בְּנִי יַעֲקֹב זְכֹר דְּבָרַי, הִבָּדֵל מִן הַגּוֹיִם וְאַל תַּעַשׂ כְּמַעֲשֵׂיהֶם”.

וַיְכַל לְדַבֵּר אֵלָיו וּלְצַוּוֹתוֹ וּלְבָרְכוֹ. וַיִּשְׁכְּבוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו בְּמִטָּה אַחַת. וַיִּישַׁן יַעֲקֹב בְּחֵיק אַבְרָהָם אֲבִי אָבִיו וַיִּשָּׁקֵהוּ אַבְרָהָם שֶׁבַע פְּעָמִים וַיָּגֶל בְּאַהֲבָתוֹ וַיִּשְׂמַח בְּלִבּוֹ עָלָיו. וַיְּבַרְכֶנּוּ בְּכָל לִבּוֹ. וַיָּשֶׂם אֶת שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹת יַעֲקֹב עַל עֵינָיו וַיְבָרֶךְ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַיְכַס פָּנָיו וַיִּפְשֹׁט רַגְלָיו וַיִּישַׁן שְׁנַת עוֹלָם וַיֵּאָסֶף אֶל אָבוֹתָיו.

וּבְכָל־זֶה שָׁכַב יַעֲקֹב בְּחֵיקוֹ וְלֹא יָדַע כִּי מֵת אַבְרָהָם אֲבִי אָבִיו. וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ וְהִנֵּה אַבְרָהָם קַר כַּקֶּרַח. וַיֹּאמַר: “אָבִי! אָבִי!” וְאֵין עוֹנֶה. וַיֵּדַע כִּי מֵת אַבְרָהָם. וַיָּקָם מֵחֵיקוֹ וַיָּרָץ וַיַּגֵּד לְרִבְקָה אִמּוֹ. וַתֵּלֶךְ רִבְקָה אֶל יִצְחָק לַיְלָה וַתֹּאמֶר לוֹ. וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו וְיַעֲקֹב הוֹלֵך עִמָּהֶם וְלַפִּיד בְּיָדוֹ. וַיְהִי בְּבוֹאָם פְּנִימָה וַיִּמְצְאוּ אֶת אַבְרָהָם שׁוֹכֵב מֵת. וַיִּפֹּל יִצְחָק עַל פְּנֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיֵּבְךְּ וַיִּשַּׁק לוֹ.

וְהַקּוֹל נִשְׁמַע בֵּית אַבְרָהָם וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ אֶל אַבְרָהָם. וַיֵּבְךְּ עַל אַבְרָהָם אָבִיו, הוּא וְכָל בֵּית אַבְרָהָם. וַיִּבְכּוּ בְּקוֹל רָם. וַיִּקְבְּרוּהוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֵצֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ.

(ספר היובלים, כ“ב–כ”ג)

ב

הָיוּ שֵׁם וְעֵבֶר מְהַלְּכִים לִפְנֵי מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. רָאוּ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה מָקוֹם מְפֻנֶּה לְאָבִינוּ אַבְרָהָם וְקָבְרוּ אוֹתוֹ שָׁם.

“וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב” (בראשית כ“ד, ס”ג) – וְכִי לֹא־הָיָה לוֹ בַּיִת אוֹ מָקוֹם אַחֵר לְהִתְפַּלֵּל? אֶלָּא אוֹתוֹ שָׂדֶה הָיָה, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם סָמוּךְ לַמְּעָרָה.

וּבְשָׁעָה שֶׁיִּצְחָק סָר אֶל־הַשָּׂדֶה רָאָה אֶת הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו וְרֵיחוֹת עִלָּאִים קְדוֹשִׁים עוֹלִים מִמֶּנּוּ, לְפִיכָךְ הִתְפַּלֵּל שָׁם וּקְבָעוֹ מָקוֹם לִתְפִלּוֹתָיו.

(זהר שמות ל"ט, ב)

וַתִּקְרָא רִבְקָה לְיַעֲקֹב בְּנָהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו: “בְּנִי, בַּשָּׁנָה הַזֹּאת אָמוּת, כִּי רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי אֶת יוֹם מוֹתִי”. – וַיִּצְחַק יַעֲקֹב לְדִבְרֵי אִמּוֹ, כִּי אָמְרָה אֲשֶׁר תָּמוּת, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת לְמוּלוֹ בְּעֶצֶם כֹּחָהּ, וְלֹא תִּיעַף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יַעֲקֹב: “לוּ יִהְיֶה כֹּחִי כְּכֹחֵךְ, כַּאֲשֶׁר יִקְרְבוּ יָמַי לִימֵי חַיַּיִךְ! לֹא תָמוּתִי, כִּי הֶבֶל תְּדַבְּרִי אֵלַי עַל מוֹתֵךְ”.

וַתָּבוֹא אֶל יִצְחָק וַתֹּאמֶר לוֹ: “אַחַת אֶשְׁאַל מִמֶּךָּ: הַשְׁבַּע אֶת עֵשָׂו כִּי לֹא יָרַע לְיַעֲקֹב וְלֹא יִשְׂטְמֶנּוּ. כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת יֵצֶר לֵב עֵשָׂו, כִּי רַע הוּא מִנְּעוּרָיו וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ אַחֲרֵי מוֹתֶךָ. וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, לְמִיּוֹם לֶכֶת יַעֲקֹב אָחִיו חָרָנָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה. כִּי עֲזָבָנוּ וַיַּעַשׂ הָרַע עִמָּנוּ. עֲדָרֶיךָ לָקַח וַיָּבָז רְכוּשְׁךָ לְעֵינֶיךָ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְנוּ וַנִּתְחַנֶּן־לוֹ עַל אֲשֶׁר לָנוּ וַיְהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יְרַחֵם עָלֵינוּ. וְלִבּוֹ מַר עָלֶיךָ עַל אֲשֶׁר בֵּרַכְתָּ אֶת בִּנְךָ יַעֲקֹב הַתָּמִים וְהַיָּשָׁר. וּמֵעֵת שׁוּבוֹ מֵחָרָן וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לֹא גָרַע מִמֶּנּוּ מְאוּמָה, כִּי הַכֹּל בְּעִתּוֹ יָבִיא לָנוּ, יוֹם יוֹם, וְשָׂמַח בְּכָל לִבּוֹ בְּקַחְתֵּנוּ מִיָּדוֹ וּבֵרְכָנוּ וְלֹא יִפָּרֵד מֵעִמָּנוּ. וְיָשַׁב עִמָּנוּ בְּבֵיתֵנוּ וְכִבְּדָנוּ”.

וַיֹּאמֶר לָהּ יִצְחָק: “גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי וָאֵרֶא אֶת אֲשֶׁר יַעֲשׂה יַעֲקִב עִמָּנו וַאֲשֶׁר בְּכָל לְבָבוֹ יְכַבְּדֵנוּ. וָאֹהַב תְּחִלָּה אֶת עֵשָׂו מִיַּעֲקֹב, בַּאֲשֶׁר יָצָא רִאשׁוֹן בְּלִדְתֵּךְ. וְעַתָּה אָהַבְתִּי אֶת יַעֲקֹב מֵעֵשָׂו, כִּי הִרְבָּה עֵשָׂו לְהָרַע וְצֶדֶק אֵין בְּקִרְבּוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו חָמָס וְשֹׁד וָאָוֶן סְבִיבָיו. וְעַתָּה יִפְעַם לִבִּי עַל כָּל מַעֲשָׂיו. הוּא וְזַרְעוֹ לֹא יִנָּצְלוּ, כִּי אִם יִכָּחֲדוּ מִן הָאָרֶץ וּמִתַּחַת לַשָּׁמַיִם יִשָּׁמֵדוּ. יַעַן אֲשֶׁר עָזַב אֶת אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי נָשָׁיו, אַחֲרֵי טֻמְאָתָן וּמְשׁוּגָתָן, הוּא וּבָנָיו. וְכִי תֹאמְרִי אֵלַי כִּי אַשְׁבִּיעֵהוּ לְבַל יָמִית אֶת יַעֲקֹב, הֵן גַּם אִם יִשָּׁבַע, לֹא יָקִים אֶת שְׁבוּעָתוֹ וְלֹא יַעֲשֶׂה טוֹב כִּי אִם רָע. וְכִי יֹאמַר בְּלִבּוֹ לְהָמִית אֶת יַעֲקֹב אָחִיו, בְּיַד יַעֲקֹב יִנָּתֵן וְלֹא יִמָּלֵט וְנָפַל בְּיָדוֹ. וְאַתְּ אַל תִּירְאִי עַל־דְּבַר יַעֲקֹב, כִּי שׁוֹמֵר יַעֲקֹב גָּדוֹל הוּא וְעָצוּם וְנִכְבָּד וּמְהֻלָּל מִשּׁוֹמֵר עֵשָׂו”.

וַתִּשְׁלַח רִבְקָה וַתִּקְרָא לְעֵשָׂו. וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ. וַתֹּאמֶר לוֹ: “אַחַת שָׁאַלְתִּי מִמְּךָ, בְּנִי, וְהִשָּׁבַע לִי כִּי תַעֲשֶׂה אֶת אֲשֶׁר אֹמַר לָךְ”. – וַיֹּאמֶר לָהּ: “אֶעֱשֶׂה כָּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי לִי”. – וַתֹּאמֶר אֵלָיו: “אֶשְׁאֲלָה מִמְּךָ, אֲשֶׁר בְּיוֹם מוֹתִי תְּבִיאֵנִי וּקְבַרְתַּנִי עַל יַד שָׂרָה אֵם אָבִיךָ. וַאֲהַבְתֶּם, אַתָּה וְיַעֲקֹב אָחִיךָ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. וְלֹא יַחֲרֹשׁ אִישׁ מִכֶּם רָעָה עַל אָחִיו, כִּי אִם אַהֲבָה. לְמַעַן תְּאֻשְּׁרוּ, בָּנַי, וְנִכְבַּדְתֶּם בָּאָרֶץ וְלֹא יִשְׂמַח אוֹיֵב עֲלֵיכֶם. וִהְיִיתֶם לִבְרָכָה וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֵי כָּל אוֹהֲבֵיכֶם”. – וַיֹּאמַר: “אֶעֱשֶׂה כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבַּרְתְּ אֵלַי. וּקְבַרְתִּיךְ בְּיוֹם מוֹתֵךְ עַל יַד שָׂרָה, אֵם אָבִי כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֵׁךְ לִהְיוֹת עַצְמוֹתֶיהָ קְרוֹבוֹת לְעַצְמוֹתַיִךְ. וְגַם אֶת יַעֲקֹב אָחִי אֹהַב מִכָּל בָּשָׂר, כִּי אָחִי הוּא וְיַחְדָּו נִזְרַעְנוּ בְּבִטְנֵךְ וְיַחְדָּו יָצָאנוּ מֵרַחְמֵךְ, אַךְ זֹאת אֶשְׁאֲלָה מִמֵּךְ, אֲשֶׁר תָּעִידִי בְּיַעֲקֹב, בַּעֲבוּרִי וּבַעֲבוּר בָּנַי. כִּי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר יִמְשֹׁל בִּי וּבְבָנַי. כִּי בְּיוֹם אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִי וַיְרוֹמְמֶנּוּ וְאוֹתִי הִשְׁפִּיל”. – וַיִּשָּׁבַע לָהּ עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּעֵינֵי עֵשָׂו וַתְּצַוֵּהוּ עַל פִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרָה עִם עֵשָׂו. וַיֹּאמַר: “אֶעֱשֶׂה כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ. כִּי לֹא תֵצֵא הָרָעָה מִמֶּנִּי וּמִבָּנַי עַל עֵשָׂו אָחִי. וְלֹא אֶגְדַּל מִמֶּנּוּ כִּי אִם בְּאַהֲבָה”.

וַיָּקוּמוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּות הִיא וּבָנֶיהָ, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַתָּמָת וַיִּהְיוּ יְמֵי חַיֵּי רִבְקָה שְׁלֹשָׁה יוֹבְלִים וְשָׁבוּעַ אֶחָד וְשָׁנָה אֶחָת. וַיִּקְבְּרוּהָ שְׁנֵי בָנֶיהָ, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב, בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בְּקִרְבַת שָׂרָה אֵם אֲבִיהֶם.

(ספר היובלים, פרק ל"ה, 4; ספר הישר, פרשת וישלח, הוצ' גולדשמיד)

בּוֹא וּרְאֵה מָה אֵרַע לְרִבְקָה? כֵּוָן שֶׁנִּשְׁתָּהָה יַעֲקֹב עֶשְׂרִים שָׁנָה בַּאֲרָם, שָׁלְחָה לוֹ דְבוֹרָה מֵינִקְתּוֹ לַהֲבִיאוֹ. וּפָגְעָה בְּיַעֲקֹב בַּדֶּרֶךְ וּמֵתָה. בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק מֵתָה רִבְקָה וְלֹא רָאֲתָה אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ.

עִם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב מְשַׁמֵּר אֶבְלָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה מֵינִקְתּוֹ, בָּאָה לוֹ הַבְּשׂוֹרָה שֶׁאִמּוֹ מֵתָה. לְכָךְ בָּכָה שְׁתֵּי בְכִיּוֹת, אַחַת שֶׁל דְּבוֹרָה וְאַחַת שֶׁל רִבְקָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “עַד מָתַי יְהֵא צַדִּיק זֶה יוֹשֵׁב וּמִצְטַעֵר? בְּדִין שֶׁאֵרָאֶה לוֹ פָּנִים וּמְנַחֲמוֹ”. – נִרְאָה לוֹ וּבֵרְכוֹ בִּרְכַּת אֲבֵלִים.

(תנחומא הקדום ח“א, ע' 176 וח”ה ע' 36; בראשית רבה פרשה פ“א, ה‘; קוהלת רבה ז, ג’; מדרש הגדול בראשית ל”ה, ע' תקצ"ז)

וְיַעֲקֹב יָשַׁב בְּהָרֵי חֶבְרוֹן וַיַּעֲבֹד אֶת ה' בְּכָל לְבָבוֹ. וַתָּמָת לֵאָה אִשְׁתּוֹ וַיִּקְבְּרֶנָּה בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֵצֶל רִבְקָה אִמּוֹ, מִשְּׂמֹאל לְקֶבֶר שָׂרָה אֵם אָבִיו. וַיָּבֹאוּ כָּל בָּנֶיהָ וּבָנָיו לִבְכּוֹת לְלֵאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וּלְנַחֲמוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִתְאַבֵּל עָלֶיהָ. כִּי אֲהֵבָהּ מִיּוֹם מוֹת רָחֵל אֲחוֹתָהּ, כִּי תְמִימָה וִישָׁרָה הָיְתָה בְּכָל דְּרָכֶיהָ, וַתְּכַבֵּד אֶת יַעֲקֹב, וּבְכָל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיְתָה עִמּוֹ, לֹא שָׁמַע מִפִּיהָ דָּבָר קָשֶׁה כִּי עֶדְנָה וָיֹשֶׁר וְשָׁלוֹם וְכָבוֹד הָיוּ בָּהּ. וַיִּזְכֹּר אֶת כָּל מַעֲשֶׂיהָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה בְּחַיֶּיהָ, וַיִּתְאַבֵּל עָלֶיהָ מְאֹד בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ.

(ספר היובלים, ל“ו, כ’–כ”ד)

כְּשֶׁהִגִּיעָה שַׁעְתָּהּ שֶׁל רִבְקָה לָמוּת אָמְרָה: "מִי יוֹצֵא לְפָנַי? אַבְרָהָם מֵת, יִצְחָק בַּעְלִי עֵינָיו כֵּהוֹת וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת, יַעֲקֹב בְּנִי הַצַּדִּיק אֵינוֹ כָּאן, שֶׁבָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו וְהָלַךְ לְפַדַּן אֲרָם. כְּשֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתִי בַיּוֹם וְיִהְיֶה רָשָׁע זֶה הוֹלֵךְ לִפְנֵי מִטָּתִי, יִהְיוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: “אֲרוּרִים שָׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ רָשָׁע שֶׁכָּזֶה!” –

לְכָךְ צִוְּתָה לְהוֹצִיאָהּ בַלָּיְלָה, שֶׁכְּשֶׁהָיוּ הָאִמָּהוֹת מֵתוֹת הָיוּ מוֹצִיאִים מִטָּתָן בַּיּוֹם, וְהָיָה נַעֲשֶׂה לָהֶן פֻּמְבִּי. וְזוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּהָ בַּלַּיְלָה לֹא נִתְפַּרְסְמָה מִיתָתָהּ.

(פסיקתא רבתי, י"ב, ד; תנחומא פר' כי תצא, ד‘; פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ג’)

א

כֵּוָן שֶׁהֶעֱבִיר יַעֲקֹב בָּנָיו וְצֹאנוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עָמַד וּמָכַר כָּל מַה שֶּׁהֵבִיא בְּיָדוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ וְנָתַן הַכֹּל לְעֵשָׂו בִּשְׁבִיל חֶלְקוֹ בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה.

חָשַׁב יַעֲקֹב וְאָמַר: “נִכְסֵי חוּצָה לָאָרֶץ אֵין בָּהֶם בְּרָכָה וְאֵינָם כְּדַאי לִי!” – מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב? הֶעֱמִיד צִבּוּרִים שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף כְּמִין כְּרָיוֹת וְאָמַר לְעֵשָׂו: “יֶשׁ־לְךָ חֵלֶק עִמִּי בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? לִקַּח כְּרָיוֹת אֵלּוּ שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף, אוֹ לַחֲלֹק עִמִּי בַּמְּעָרָה?”

הִתְחִיל עֵשָׂו אוֹמֵר: “מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּעָרָה זוֹ? זָהָב זֶה אֲנִי מְבַקֵּשׁ!” – אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: “טֹל אֶת אֵלּוּ”.

(תנחומא הקדום בראשית, פ"ה, א')

ב

בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת יִצְחָק, עָמְדוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וְחָלְקוּ בֵּינֵיהֶם נִכְסֵי אֲבִיהֶם. כֵּוָן שֶׁחָלְקוּ הַכֹּל, אָמַר יַעֲקֹב: “רָשָׁע זֶה, עָתִיד הוּא לִכָּנֵס לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וִיהֵא לוֹ חֵלֶק וְדִירָה עִם הַצַּדִּיקִים הַקְּבוּרִים בְּתוֹכָהּ?”

מִיָּד נָטַל כָּל הַמָּמוֹן שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ וְעָשָׂה אוֹתוֹ כְּרִי וְאָמַר לוֹ: “עֵשָׂו אָחִי! חֵלֶק שֶׁיֶּשׁ־לְךָ בִּמְעָרָה זוֹ אַתָּה מְבַקֵּשׁ אוֹ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַזֶּה?”

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר עֵשָׂו: “הֲרֵי בֵּית קְבוּרָה מָצוּי בְּכָל מָקוֹם. וּבִשְׁבִיל קֶבֶר אֶחָד שֶׁיֶּש־לִי בַּמְּעָרָה, אֲנִי מְאַבֵּד כָּל הַמָּמוֹן הַזֶּה?…” מִיָּד עָמַד וְנָטַל כָּל אוֹתוֹ הַמָּמוֹן וְנָתַן לוֹ אֶת חֶלְקוֹ. נָטַל עֵשָׂו אֶת הַכְּרִי וְיַעֲקֹב נָטַל אוֹתָהּ מְעָרָה.

(שמות רבה, ל“א, י”ז; תנחומא ויחי י“ז; ילקוט המכירי למשלי י' ע”ח)

ג

כַּאֲשֶׁר חָלָה יַעֲקֹב וַיִּשָּׁלַח לְיוֹסֵף וַיָּבֹא יוֹסֵף מִמִּצְרַיִם. וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת־כֻּלָּם. וַיֹּאמֶר אֶל־יְהוּדָה: "יָדַעְתִּי כִּי גְבִיר לְאַחֶיךָ אַתָּה וּמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וּבָנֶיךָ יִמְלְכוּ עַל בְנֵיהֶם עַד־עוֹלָם. אַךְ לַמֵּד בָּנֶיךָ קֶשֶׁת וְכָל כְּלִי־מִלְחָמָה, לְמַעַן יִלָּחֲמוּ מִלְחֲמוֹת אֲחֵיהֶם בְּכָל־אוֹיְבֵיהֶם. וְצַוֵּם אֲשֶׁר לֹא־יִשָּׂא גְוִיָּתִי אֶחָד מִבְּנֵיכֶם כִּי־אִם אַתֶּם: יְהוּדָה יִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן יִשְׂאוּ מִטָּתִי מִקֵּדְמָה מִזְרָחָה, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְגָד מִתֵּימָנָה, אֶפְרַיִם מְנַשֶּׁה וּבִנְיָמִין יָמָּה, דָּן אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי צָפוֹנָה. לֵוִי לֹא־יִשָּׂא, כִּי הוּא וּבָנָיו יִשְׂאוּ אֲרוֹן בְּרִית יְיָ עִם יִשְׂרָאֵל בַּמַּחֲנֶה. גַּם יוֹסֵף בְּנִי לֹא יִשָּׂא, כִּי הַמֶּלֶךְ כֵּן כְּבוֹדוֹ, אַךְ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה יִהְיוּ תַּחְתָּיו.

וְאַתֶּם בָּנַי: כַּבְּדוּ אִישׁ אֶת־אֶחָיו וְאֶת־קְרוֹבוֹ וְצַוּוּ אֶת־בְּנֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת־יְיָ.

יָדַעְתִּי כִּי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תִּמְצֶאנָה אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת. אַךְ עִבְדוּ אֶת־יְיָ וְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה, וְהֵקִים לָכֶם מוֹשִׁיעַ מִבְּנֵיכֶם וְהוֹצִיאֲכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֵיכֶם לְרִשְׁתָּהּ…"

וַיְכַל לְצַוּוֹת וַיָּמֹת.

וַיָּקוּמוּ בָּנָיו וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלוֹתָם וַיָּשִׂימוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם.

גַּם אָסְנָת אֵשֶׁת יוֹסֵף לָבְשָׁה שַׂק וְכָל נְשֵׁי מִצְרַיִם עִמָּהּ. וְכָל־מִצְרַיִם בָּכוּ יָמִים רַבִּים. וַיְצַו פַּרְעֹה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בְּמִצְרַיִם: “כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹלֶה אֶת יוֹסֵף וְאֶחָיו אַרְצָה כְּנַעַן לִקְבֹּר אֶת־יַעֲקֹב – יוּמָת”.

וְהַמִּטָּה הָיְתָה זָהָב וְאַבְנֵי שֹׁהַם וּבְדֹלַח וּמִסְגֶּרֶת מִסָּבִיב. וּמִכְסֶה הַמִּטָּה מַעֲשֵׂה אֶרֶג זָהָב וְקָשׁוּר בִּפְתִילִים, וַעֲלֵיהֶם קְרָסִים מֵאַבְנֵי שֹׁהַם וּבְדֹלַח, וַיַּעַשׂ יוֹסֵף עַל־רֹאשׁ יַעֲקֹב עֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְשַׁרְבִיט הַזָּהָב בְּיָדוֹ.

וַיֵּלְכוּ כֹל גִּבּוֹרֵי מִצְרַיִם וְיוֹסֵף לְבוּשִׁים שִׁרְיוֹנִים וַעֲדָיֵי הַמִּלְחָמָה, וְהַמְקוֹנְנִים הוֹלְכִים מֵרָחוֹק, מִנֶּגֶד הַמִּטָּה, הָלוֹךְ וּבָכֹה וְקוֹנֵן.

וַחֲמִשִּׁים מֵעַבְדֵי יוֹסֵף הוֹלְכִים לִפְנֵי הַמִּטָּה וּפִזְּרוּ בְּכָל־הַדֶּרֶךְ מוֹר וַאֲהָלוֹת וְכָל־בֹּשֶׂם, וְנוֹשְׂאֵי־הַמִּטָּה הוֹלְכִים עַל־הַבֹּשֶׂם. וַיַּעֲשׁוּ כֵן עַד־בֹּאָם אֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיִּשְׁמְעוּ כָּל מַלְכֵי כְּנַעַן, שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וַיָּבוֹאוּ כָּל־אַנְשֵׁיהֶם לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת אֶת־יַעֲקֹב, וַיָּשִׂימוּ כִתְרֵיהֶם עַל־הַמִּטָּה.

(סדר הדורות, עמ' 66, ורשא תרנ"א)

ד

וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד־עֵשָׂו לֵאמֹר: כִּי־מֵת יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם וַיָּבִיאוּ אוֹתוֹ בָּנָיו וְכָל־מִצְרַיִם אַרְצָה כְּנַעַן לִקְבֹּר אוֹתוֹ. וַיִּשְׁמַע עֵשָׂו אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא יוֹשֵׁב בְּהַר שֵׂעִיר, וַיָּקָם הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בָנָיו וְכָל־אֲנָשָׁיו וְכָל־בֵּיתוֹ עַם רַב־מְאֹד וַיָּבוֹאוּ לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת אֶת־יַעֲקֹב. וַיְהִי בְּבוֹא עֵשָׂו וַיִּסְפֹּד אֶת־יַעֲקֹב אָחִיו… וַיִּשְּׂאוּ יוֹסֵף וְאֶחָיו אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא וַיֵּלְכוּ חֶבְרוֹנָה לִקְבֹּר אֶת‏־יַעֲקֹב בַּמְּעָרָה עִם־אָבִיו.

וַיָּבוֹאוּ קִרְיַת אַרְבַּע אֶל־הַמְּעָרָה. וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּעֲמֹד עֵשָׂו וְכָל־בָּנָיו וַאֲנָשָׁיו עַל־יוֹסֵף וְאֶחָיו לְשָׂטָן בַּמְּעָרָה לֵאמֹר: “לֹא־יִקָּבֵר יַעֲקֹב בָּהּ, כִּי לָנוּ וּלְאָבִינוּ הִיא”.

וַיִּשְׁמַע יוֹסֵף וְאֶחָיו אֶת־דִּבְרֵי בְּנֵי עֵשָׂו וַיִּחַר אַפָּם מְאֹד. וַיִּגַּשׁ יוֹסֵף אֶל־עֵשָׂו לֵאמֹר: “מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר תְּדַבֵּרוּ? הֲלֹא קָנֹה קָנָה אוֹתָהּ יַעֲקֹב אָבִי מִמְּךָ בְּעֹשֶׁר רַב אַחֲרֵי מוֹת יִצְחָק, זֶה הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. וְגַם כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן קָנָה מֵאִתְּךָ וּמֵאֵת בָּנֶיךָ וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וַיַּקְנֶה אוֹתָהּ לְבָנָיו וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו עַד־עוֹלָם לַאֲחֻזָּה”.

וַיַּעַן עֵשָׂו אֶת־יוֹסֵף לֵאמֹר: “שֶׁקֶר תֹּאמַר וְכָזָב תְּדַבֵּר, כִּי לֹא־מָכַרְתִּי אֶת־אֲשֶׁר־לִי בְּכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר תְּדַבֵּר…” וְעֵשָׂו דִּבֵּר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְמַעַן הַכְחִישׁ אֶת־יוֹסֵף בִּדְבָרָיו. כִּי יָדַע עֵשָׂו כִּי לֹא הָיָה יוֹסֵף בַּיָּמִים הָהֵם, בִּמְכֹר עֵשָׂו אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לְיַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־עֵשָׂו: “הֲלֹא כִּי בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה כָּתַב אָבִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. וַיָּעַד עֵדִים בַּסֵּפֶר וְהִנּוֹ בְּמִצְרַיִם אִתָּנוּ”. – וַיַּעַן עֵשָׂו לֵאמֹר: “לְכוּ הָבִיאוּ אֶת־הַסֵּפֶר – אֶת־כֹּל אֲשֶׁר־אֶמְצָא בַּסֵּפֶר הַהוּא אֶעֱשֶׂה”.

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶל־נַפְתָּלִי אָחִיו וַיֹּאמַר: “מַהֲרָה, חוּשָׁה, אַל־תַּעֲמֹד וְרוּץ נָא מִצְרַיְמָה וְהָבֵא אֶת־כָּל־הַסְּפָרִים, אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְאֶת־הֶחָתוּם וְאֶת־הַגָּלוּי…”

וַיִּשְׁמַע נַפְתָּלִי בְּקוֹל יוֹסֵף וַיְמַהֵר וַיָּרָץ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, וְנַפְתָּלִי קַל בְּרַגְלָיו מְאֹד מִכָּל־הַצְּבָאִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר, כִּי הָלוֹךְ יֵלֵךְ עַל שִׁבֹּלֶת הַזֶּרַע וְלֹא־תִשָּׁבֵר.

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי הָלַךְ נַפְתָּלִי לְהָבִיא אֶת־הַסֵּפֶר, וַיּוֹסֶף לְהַשְׂטִין עַל־הַמְּעָרָה הוּא וּבָנָיו. וַיָּקוּמוּ כֻלָּם עֵשָׂו וַאֲנָשָׁיו עַל יוֹסֵף וְאֶחָיו לַמִּלְחָמָה. וַיִּלָּחֲמוּ כֹל בְּנֵי יַעֲקֹב וּמִצְרַיִם עִם־עֵשָׂו וַאֲנָשָׁיו. וַיִּנָּגְפוּ בְּנֵי עֵשָׂו וַאֲנָשָׁיו לִפְנֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.

וְחֻשִּׁים בֶּן־דָּן בֶּן־יַעֲקֹב הָיָה בָּעֵת הַהִיא אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב. אַךְ הָיָה רָחוֹק מִמְּקוֹם הַמִּלְחָמָה כְּמֵאָה אַמָּה, כִּי יָשַׁב עִם יַלְדֵי בְּנֵי יַעֲקֹב עַל מִטַּת יַעֲקֹב לְשָׁמְרָהּ. וְחֻשִּׁים הָיָה אִלֵּם מִדַּבֵּר וְחֵרֵשׁ מִשְּׁמֹעַ, אַךְ הֵבִין אֶת קוֹל־הָאָדָם הוֹמֶה. וַיִּשְׁאַל לֵאמֹר:

– מַדּוּעַ לֹא־קְבַרְתֶּם הַמֵּת? וּמַה הִיא הַמְּהוּמָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? – וַיַּעֲנוּהוּ וַיַּגִּידוּ־לוֹ אֶת־דִּבְרֵי עֵשָׂו וּבָנָיו, אֲשֶׁר מְנָעוּם מִקְּבֹר אֶת־יַעֲקֹב בַּמְּעָרָה.

וַיְהִי בַּהֲבִינוֹ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה עֵשָׂו וּבָנָיו וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד עֲלֵיהֶם וַיְמַהֵר וַיִּקַּח חֶרֶב וַיָּרָץ אֶל עֵשָׂו אֶל תּוֹךְ הַמִּלְחָמָה, וַיַּךְ אֶת־עֵשָׂו בַּחֶרֶב וַיִּכְרֹת אֶת־רֹאשׁוֹ מִמֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ לְמֵרָחוֹק. וַיִּפֹּל עֵשָׂו בְּתוֹךְ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה.

וַיְהִי בַּעֲשׂוֹת חֻשִּׁים אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּגְבְּרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב עַל בְּנֵי עֵשָׂו. – וַיִּקְבְּרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב אֶת־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם בְּחָזְקָה בַּמְּעָרָה וּבְנֵי עֵשָׂו רוֹאִים, וַיִּקָּבֵר יַעֲקֹב בְּחֶבְרוֹן בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה… וַיִּקָּבֵר בִּבְגָדִים יְקָרִים מְאֹד.

וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיַּעַרְכוּ בְּנֵי עֵשָׂו מִלְחָמָה אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחֶבְרוֹן. וְעֵשָׂו עוֹדֶנּוּ מֵת וְלֹא נִקְבָּר. וַתְּהִי מִלְחָמָה חֲזָקָה מְאֹד בֵּינֵיהֶם, וַיִּנָּגְפוּ בְּנֵי עֵשָׂו לִפְנֵי בְנֵי יַעֲקֹב… וַיִּבְרְחוּ וַיִּשְׂאוּ אֶת־גְּוִיַּת עֵשָׂו וַיֵּלְכוּ הַר שֵׂעִיר לְדַרְכָּם, וַיָּבֹאוּ הַר שֵׂעִיר וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עֵשָׂו בְּשֵׂעִיר, אַךְ רֹאשׁוֹ לֹא־הֵבִיאוּ שֵׂעִירָה, כִּי נִקְבַּר בִּמְקוֹם הַמִּלְחָמָה בְּחֶבְרוֹן.

(ספר הישר פרשת ויחי, דפוס ויניציא דף קיג ב–קיד ב)

וַיִּקְרָא יִצְחָק לִשְׁנֵי בָנָיו, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב וַיָּבוֹאוּ אֵלָיו. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: “בָּנַי, הִנְנִי הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ אֲבוֹתַי וּקְבַרְתּוּנִי בְּקִרְבַת אַבְרָהָם אָבִי, בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר. בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי, שָׁמָּה תִקְבְּרוּנִי. וְזֹאת אֲצַוְּכֶם, בָּנַי, כִּי תַעֲשׂוּ הַצֶּדֶק וְהַיָּשָׁר בָּאָרֶץ, לְמַעַן יָבִיא ה' עֲלֵיכֶם. כָּל אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לַעֲשׂוֹת לְאַבְרָהָם וּלְזַרְעוֹ, וּזְכַרְתֶּם, בָּנַי, אֶת אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, לְמַעַן יַרְבֶּה אֶתְכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּנְטַעֲכֶם בָּאָרֶץ מַטַּע צֶדֶק, אֲשֶׁר לֹא יֵעָקֵר בְּכָל הַדּוֹרוֹת עַד עוֹלָם”.

וַיְכַל לְצַוּוֹתָם וּלְבָרְכָם, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ יַחְדָּו לְפָנָיו, וַיִּשְׂמַח כִּי שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ מִפָּנָיו וַיִּשְׁכְּבוּ וַיִּישְׁנוּ, וַיִּישַׁן יִצְחָק בַּיּוֹם הַהוּא עַל מִטָּתוֹ וַיִּשְׂמַח וַיִּישַׁן שְׁנַת עוֹלָמִים, וַיִּקְּבְּרוּהוּ שְׁנֵי בָנָיו, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב.

(ספר היובלים ל"ו, א–יט)

א

בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת יִצְחָק הָלְכוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וְכָל־הַשְּׁבָטִים לִקְבֹּר אוֹתוֹ וְהָיוּ כֻּלָּם בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים. וְהַשְּׁבָטִים עוֹמִדִים וְחוֹלְקִים כָּבוֹד לְיַעֲקֹב, וְיוֹצְאִים חוּץ לַמְּעָרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא יַעֲקֹב בּוֹכֶה וּמִתְבַּזֶּה לִפְנֵיהֶם.

הִשְׁחִיל עֵשָׂו עַצְמוֹ וְנִכְנַס לַמְּעָרָה. נִכְנַס יְהוּדָה אַחֲרָיו. אָמַר: “שֶׁמָּא הוּא הוֹרֵג לְאַבָּא בִּפְנִים!…” הִשְׁחִיל, צָפָה וּמָצָא אֶת־עֵשָׂו שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־יַעֲקֹב אָבִיו.

מִיָּד עָמַד יְהוּדָה וַהֲרָגוֹ מֵאַחֲרָיו. וְלָמָּה לֹא־הֲרָגוֹ מִנֶּגֶד פָּנָיו? לְפִי שֶׁהָיָה קְלַסְתֵּר פָּנָיו דּוֹמֶה לְאָבִיו, לְפִיכָךְ חָלַק לוֹ כָּבוֹד וַהֲרָגוֹ מֵאַחֲרָיו.

(מדרש שוחר טוב, יח, ל"ב)

ב

בִּשְׁעַת אֲסִיפָתוֹ שֶׁל יִצְחָק הִנִּיחַ אֶת־מִקְנֵהוּ וְאֶת־קִנְיָנוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ לִשְׁנֵי בָנָיו… אָמַר עֵשָׂו לְיַעֲקֹב: “נְחַלֵּק כָּל־מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא לִשְׁנֵי חֲלָקִים וַאֲנִי בּוֹרֵר שֶׁאֲנִי בְּכוֹר”. –

אָמַר יַעֲקֹב: “הָרָשָׁע הַזֶּה לֹא־מִלֵּא עֵינוֹ מִן־הָעֹשֶׁר!” – מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב? חִלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: כָּל־מַה שֶּׁהִנִּיחַ אָבִיו – חֵלֶק אֶחָד וְאֶת־אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְחֵלֶק אֶחָד.

מֶה עָשָׂה עֵשָׂו? הָלַךְ אֵצֶל יִשְׁמָעֵאל לַמִּדְבָּר, לְהִמָּלֵךְ בּוֹ. אָמַר יִשְׁמָעֵאל לְעֵשָׂו: “הָאֱמוֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ וְיַעֲקֹב בּוֹטֵחַ לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ?! אֶלָּא טֹל מַה שֶּׁהִנִּיחַ אָבִיךָ וְאֵין לְיַעֲקֹב מְאוּמָה…”

וְלָקַח עֵשָׂו כָּל־מַה שֶּׁהִנִּיחַ אָבִיו, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה נָתַן לְיַעֲקֹב. וְכָתְבוּ כְּתָב עוֹלָם בֵּינֵיהֶם.

(פרקי דר“א, פרק ל”ח בהתחלה)

ג

וַיִּכְתֹּב יַעֲקֹב אֶת־כָּל‏־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְסֵפֶר הַמִּקְנָה וַיַּחְתֹּם וַיָּעַד עֵדִים נֶאֱמָנִים. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב יַעֲקֹב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר:

“אֶרֶץ כְּנַעַן וְכָל־עָרֶיהָ מִנְּהַר מִצְרַיִם וְעַד נְהַר־פְּרָת וְכָל־עִיר חֶבְרוֹן וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בָּהּ, אֶת־הַכֹּל קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת עֵשָׂו אָחִיו בִּמְחִיר לַאֲחֻזָּה וּלְנַחֲלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו עַד עוֹלָם”.

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה וְאֶת־הֶחָתוּם וְאֶת־סֵפֶר הַגָּלוּי וַיִּתְּנֵם בִּכְלִי חֶרֶס, לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים.

וְעֵשָׂו לָקַח אֶת־כָּל־הָרְכוּשׁ מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִכֶּסֶף וְעַד זָהָב, אַבְנֵי־חֵפֶץ וּבְדֹלַח. וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ שֵׂעִיר הוּא וּבָנָיו. וַיֵּאָחַז עֵשָׂו בְּתוֹךְ בְּנֵי שֵׂעִיר וְלֹא שָׁב אַרְצָה כְנַעַן עוֹד. וַתְּהִי כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה עַד עוֹלָם.

(ס' הישר, פר' וישבבסוף)

ד

נָטַל יַעֲקֹב כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהֵבִיא מִבֵּית לָבָן וְעָשָׂה אוֹתוֹ כְּרִי וְאָמַר לְעֵשָׂו: טֹל זֶה בִּשְׁבִיל חֶלְקְךָ בַּמְּעָרָה.

(רש"י ויחי, נ' ה; בראשית רבה פ' ק‘, סי’ ה')

וַיַּמוּתוּ שָׁם גַּם אֲחֵי יוֹסֵף אַחַר אֲשֶׁר חָיוּ בְּמִצְרַיִם חַיֵּי שַׁלְוָה. גַּם אֶת עַצְמוֹתֵיהֶם הֶעֱלוּ בְּנֵי בְנֵיהֶם אַחֲרֵי עֲבֹר יָמִים מִסְפָּר וַיִּקְבְּרוּ אוֹתָם בְּחֶבְרוֹן. אֲבָל אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף הֵבִיאוּ לִכְנַעַן אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים, בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. כִּי כֵן הִשְׁבִּיעַ אוֹתָם יוֹסֵף.

(קדמוניות ב, ח, ג)

*

חֶבְרוֹן עַתִּיקָה לְיָמִים מִכָּל עָרֵי הָאָרֶץ וּמִסְפַּר יָמֶיהָ אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. הָעִיר הַזֹּאת הָיְתָה מִשְׁכַּן אַבְרָהָם אַחֲרֵי עֲלוֹתוֹ מֵאֲרַם נַהֲרָיִם. מִשָּׁם יָרְדוּ בְּנֵי אַבְרָהָם מִצְרַיְמָה. וְגַם מַצְּבוֹת קִבְרוֹתֵיהֶם נִרְאוֹת בָּעִיר הַזֹּאת עַד הַיּוֹם וְהֵן שַׁיִשׁ יָפֶה, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".

(מלחמות ד, ט, ז)