א. נבילות של חתולים    🔗

ינואר אלף תשע־מאות ששים ואחת. בפריז, בבית־מלון גדול אשר בשאנז־אליזה, בקומה הששית, בחדר ענק, על מיטה רחבת ידים, שכב לו יורם, מתל־אביב. שני שולחנות קטנים עמדו משני צדי המיטה. על אחד עמדה כוס מים ולידה שפופרת כדורי שינה, ועל השולחן השני עמדה מכונת־הקלטה. המכונה היתה דלוקה, הסלילים הסתובבו והוא החזיק את המיקרופון סמוך לפיו ודיבר. הוא מדבר והעינים שלו בוהות לתקרה. עינים תוהות. עינים של שיכור.

“…. או טליה טליה…. הכל אבוד…. אני מרגיש רע…. רע…. אני מרגיש נבילות…. אני מרגיש נבילות של חתולים בתוך החזה…. באמת…. או טליה טליונת…. עוד מעט תעבור עלי מכונית־משא…. תעבור ותדרוס אותי…. אני לא אמות…. לא…. היא רק תעבור עלי…. אני מצפצף על המוות…. היא תעבור עלי ותרסק לי…. תרסק לי את חוט השדרה…. טליה’לה…. אני אהיה נכה…. טליה’לה…. טליה’לה…. את הלוא אמרת שאני יפה…. נכון?…. את אמרת שאני יפהפה…. אז למה אני תמיד כל כך בודד…. לפעמים טליה’לה…. לפעמים יש לי הרושם…. שאם מישהו היה בא…. היה בא ושואל אותי…. אותי טליה’לה…. מה דעתי על החיים…. על החיים טליה’לה…. אז הייתי אומר לו אני עייף תן לי וודקה…. או הייתי אומר לו אני עייף תן לי כדור שינה…. כדור שינה…. אני לא יודע למה אבל אני נזכר בוילונות…. וילונות…. הם תלו על החלון שלי…. זה היה חלון עצוב טליה’לה…. עצוב עצוב…. הוילונות האלה…. הם היו סמרטוטים…. הם תלו על החלון העצוב כמו…. כמו שדיים של אשה בת שמונים ושבע…. שמונים ושבע טליה’לה…. טליה’לה…. אף אחד לא עוזר לי…. אף אחד…. אף אחד לא בא אלי ואומר לי יורם!…. תן לי את עצמך…. תפקיד את עצמך בידי…. אני החלטתי לעזור לך…. להוציא אותך…. להוציא אותך מהבוץ…. טליה’לה…. אף אחד…. לא…. מתנדב…. אמא’לה אני מפחד…. אני מפחד מבית־משוגעים…. אני מפחד שאני משוגע…. אני לוקח כל כך הרבה כדורי שינה…. האם יש עוד הרבה אנשים כמוני…. אנשים כמוני שלוקחים כל כך הרבה…. כל כך הרבה כדורי שינה…. או שאני יחידי…. אני כמעט בטוח בזה…. טליה’לה….”

כך דיבר יורם, לחץ על הכפתור מימין, והמכונה החלה לשדר את מה שהקליטה.

בחדר הגדול, במלון הענק, בפריז העצומה. היו כיור מצוחצח מבהיק בלובנו, שני ברזים למים חמים וקרים, ארון כפול ומרווח, שטיח תכלת לאורכה על הריצפה, מנורות מכל צד, מראות על כל קיר, חלונות מקצה אל קצה, תמונה של אשה, טלפון שחור, מיטה צרפתית ועליה יורם, צולל בתהומות עצמו, שיכור מכדורים, קהה־מחשבה ושותק – ורק קולו בוקע, עצוב ואמיתי, מהמכונה החומה.

אתמול לפנות ערב היה עדיין יורם בתל־אביב. השעה היתה שמונה בערב כשהוא נכנס לבית־קפה הומה ומואר, בפינת הרחובות פרישמן ודיזנגוף. הוא הזמין כוס תה ואגב כך בלע שני כדורי שינה. זה היה הסוף. זה היה השיא. הוא הרגיש שאיננו יכול יותר לחיות, לחשוב, לפחד. הנה הוא עומד ברגל אחת על סף הרווחה ובאותה עת יגר הוא יותר מתמיד, כי האסון הסמוי והסתום עומד למחוץ אותו כל רגע, בטרם יצליח להגשים את השלב האחרון בתכניתו. יורם, כבן עשרים וכמה, רזה וגבה־קומה, שערו שחור ומדובלל, בפניו לובן של חולה ועיניו עצובות ועייפות. אותה שעה הרגיש יורם כמו גוף של אדם נתון בתוך מעיל גשם ועליו שלט: “הגוויה סגורה עד להודעה חדשה, לרגל ביקור הנפש בשאול”. האנשים האלה בבית־הקפה, המלצר הגועלי הזה, לעזאזל, שהרגעים האלה יעברו, שהכדורים יתחילו לפעול, נו כבר. אל קירות מוחו התנפצו, בתדירות מסחררת, בקבוקי זכוכית שבורים של כל הפחדים שבעולם. יורם ישב בבית־הקפה אשר בקרן הרחובות פרישמן ודיזנגוף. מסביבו שעטו החיים התל־אביביים, מפכים וסואנים, ואילו הוא נסחף הרחק הרחק, בזרם לא מובן ואכזרי, נתון לחסדם של גלי עצב מתנשאים וגרונו ניחר מפחד, פחד הטביעה. מה יהיה מה יהיה אני לבד לבד איש לא מאמין לי, איש. ואז, כהרף־עין, כמו התקפת־לב, אבל הוא הכיר היטב את הרגש הזה, — הכדורים נכנסו לפעולה. ואחר־כך, קול דממה דקה הכל היה פתאום כל כך פשוט, כל כך רגוע.

— “עוד כוס תה בבקשה”. דווקא מלצר מסכן.

השעה היתה שמונה ארבעים וחמש. הוא שילם, יצא מבית־הקפה ופסע לעבר רחוב צדדי.

שם, ליד הבית מספר שבעה־עשר, חנתה מונית שחורה ומצוחצחת ופנסיה דולקים. הוא נכנס והתיישב על המושב האחורי והגיף את הדלת אגב הפטרת “זהו זה!”

המונית יצאה את תל־אביב ופרבריה וגמאה במהירות את הדרך המשעממת.

— “איך המרגש?” שואל הנהג.

— “אתה מתאר לעצמך”.

צחוק. צחוק של הנהג.

הצטלבויות דרכים, רמזורים, פנסים, עניינים, - המונית פנתה לכביש צדדי. עוד דקות מועטות והיא נעצרה מול הבניין המרכזי, בשדה־התעופה לוד.

יורם זינק החוצה, תחב שטר כסף לידי הנהג, נפרד ממנו ורץ פנימה מחוגי השעון הגדול הראו תשע ועשרים. בעוד שעה ימריא המטוס. מה אתה בוכה, הכל דופק מאה אחוז. הוא ניגש לתא הטלפונים וחייג מספר מסויים. מהעבר השני ענה קול אשה.

— “הלו?”

— “אפשר לדבר עם ירדנה”

— “רגע אחד”. ואחרי כמה שניות: “מדברת ירדנה”.

• “ירדנה,מדבר יורם”.

— “בוקר טוב”.

— “תביטי, מותק, רק עכשיו הגעתי מחיפה. היו לי באמת המון עניינים – אז אני אהיה אצלך רק בעוד שעה”.

— “נו, זה היה ברור מקודם”.

— “תביטי, מותק, תפסיקי להתרגש, אני אהיה אצלך עד עשר וחצי, או. קי.?”

— “יש לי ברירה?”

— “ותכיני את כל המכשירים….”

— “הצחקת”.

הוא יצא מהתא ופנה בצעדים מזורזים לעבר פקיד החברה והגיש לו את הכרטיס.

— “כמה מזוודות יש לך?” שאל הפקיד.

— “פה אין לי כלום”, ענה יורם, “שלחתי כבר הכל מקודם”.

החתמת דרכונים, בקורת מכס – יורם נכנס לאולם ההמתנה. הוא היה האחרון. יתר הנוסעים התרכזו כבר בחוסר־סבלנות סביב הדיילת. הוא קנה בקבוק קוניאק פטור ממכס והחל לינוק ממנו בדביקות. אני מרוצה מעצמי לפחות בדבר אחד, אינני נלחם נגד עצמי, העיקר זה להיות שקט. אני מודה לך, יורם, שאתה שותה ולוקח כדורים מתי שאתה רוצה. אני מודה לך מעומק הלב. הדיילת פתחה את הדלת והובילה את הנוסעים לעבר המטוס. בחוץ, על מרפסת הבניין, הצטופפו המוני אנשים, אנשים קטנים, ונופפו בידיהם, וכל הנוסעים החזירו להם נפנופים מהחשיכה המוארת. רק יורם המשיך להפנות גבו והתקדם כשידיו בכיסיו והוא כולו אדיש למתרחש. הוא עלה בכבש המעלות ודיילת חיננית ועליזה קיבלה את פניו והורתה לו בחיוך ללכת אחריה. איזה ישבן. איזה ישבן. הם פסעו בין הטורים הארוכים של הכורסאות המרופדות לבן. הדיילת נעצרה והורתה לו את מקומו.

— “קוניאק?” הציע יורם בחיוך, אגב שהוא מגלה את בקבוקו.

— “לא עכשיו, תודה”, ענתה היא צוחקת ופנתה לכיוון תא הטייס. איזו חתיכה. הכל יכול לקרות. אפילו זה שהיא התאהבה בי במבט ראשון ובאמצע הלילה, כשכולם יישנו, היא תקרא לי, ניכנס יחד לבית־השימוש, נגמור את הקוניאק ואני אכניס אותה להריון…

הוא נפל על המושב, לחץ על הכפתור והרחיק את המשענת לאחור. הוא הסתכל חליפות באווירון המתמלא ובאורות השדה.

הרעש של המנועים החל להישמע.

לא סתם רעש. סערה של רעש. הסערה של הסילון.

כן כן. זוהי תקופת הסילון. זוהי תקופת הסילון.

ארבע שעות תל־אביב פריז.

ארבע שעות תל־אביב פריז.

בקו ישר. בקו ישר.

מהמושב שלו הוא ראה את הכנף.

את אלומת האש.

להדק את החגורות.

טזן….

המטוס ניתק ממקומו, המטוס שעט.

המטוס שעט על מסלול ההמראה.

המטוס שעט על מסלול ההמראה.

המטוס שעט על מסלול ההמראה של ארץ הקודש.

המטוס שעט על מסלול ההמראה של ארץ הקודש וניתק ממנה.

ניתק ממנה. ניתק ממנה.

האוזנים. האוזנים. האוזנים כאבו לו הכל הולך אתו כמו עם פושע בינלאומי. רק בהבדל אחד. הוא לא פושע.

האווירון היה טס עתה בגובה של לא חשוב כמה. הוא לחץ על כפתור שמעליו והדיילת הופיעה.

— “אפשר לקבל משהו לאכול?”

— “אני חוששת….”

— “לא חשוב מה, פרוסת־לחם או משהו”.

— “אני אראה מיד”. חייכה חיוך מסתחרי והלכה.

שתביא חתיכת לחם וחמאה. עם מלפפון ירוק. מקולף. לא חשוב מה. העיקר שתביא משהו. העיקר לאכול. הוא לא אכל כל היום. רק כדורים. ואת עצמו. הדיילת חזרה כשהיא נושאת מגש ועליו פרוסות לחם וספל חלב.

— “תודה רבה”.

היא ערכה לפניו את השולחן המתקפל ושמה את המגש לפניו.

— “בבקשה”. והלכה.

לחם. לחם.

יורם נטל מן הלחם וקרב אותו אל אפו. פעם היתה לו ידידה ליורם, שגרה בבית בו היתה גם מאפייה, וכל אימת שמגיע אליו ריחו של לחם, הוא מיד נזכר בבחורה זו. היא גרה בקומה שניה והמאפייה היתה בקומה ראשונה. איזה מין אופה מוזר עבד שם. טיפוס שמן וענק, קרח, אף פעם לא מגולח, תמיד היה לו ברגל פצע שלא נגמר לו ותמיד היתה על הפצע תחבושת מזוהמת. הוא היה תמיד מקומח ותמיד מלוכלך, תמיד עם נעלי־בית, תמיד עם גופיה ותמיד עם כרס אימים שדמתה לככר של בצק. אפשר לומר שהוא נראה כמו לחם. הבחורה היתה יפהפיה. איזו חתיכה. יורם היה מאוהב בה איזה חודשיים.

הוא נגס מן הלחם.

איזו בחורה זאת היתה. כל פעם שהוא אכל לחם, הוא מיד נזכר בה, אבל כשהוא שותה, הוא נזכר תמיד בבחורה אחת, באהבה הגדולה של חייו. גם היא היתה יפה. בעצם לא גם. היא היתה יפהפיה. היא היתה מפוארת. גבוהת־קומה, גוף מלא ורך, חזה של אמא, פנים חלקות ולבנות כמו גבינה לבנה לחה במקצת, אף קטנטן, פרסומת לדובדבנים, עינים ירוקות כמו עלים ומבטן שקט שקט כצעדיה של אחות רחמניה, ושער שחור שחור. בעצם, כל התיאור הזה לא חשוב. העולם מלא חתיכות כבירות והוא יכול היה להתאהב בכל אחת מהן. העובדה היא שהוא אהב אותה. הוא אהב לחבק אותה וכשהיא חיבקה אותו זה היה כמו לילה טוב. להתקפל להתקפל להתקפל. לשכב אתה על המיטה עם הבגדים, לשים את ראשו על חזה ולהירדם. פעם היה יורם לבדו בבר ולבו מר עליו. הוא הריק אל קרבו ויסקי אחר ויסקי ואחרי איזה שמונה כוסיות הוא צלצל אליה. טליה היה שמה.

— “טליה, מדבר דגנרט אחד”.

— “חמוד שלי”. הקול נשמע אוהב אוהב.

— “טליה, אני יושב חצי שיכור ב”לוקי בר“, בואי אלי”, הוא גנח לתוך השפופרת. “בואי אלי, אני רוצה לינוק”.

— “אני באה מיד חמוד שלי, חכה לי”.

יורם עוד לא הספיק להריק שלוש כוסיות נוספות וברגע זה הופיעה טליה בפתח, לבושה במעיל קצר לבן ומכנסיים שחורים וכולה אומרת, כתמיד, הדרת־כבוד וממזריות, זכּות־נפש ונסיון ויופי, כאחד. הסתכל בה יורם לרגע, בעינים תוהות ואדומות, ובמשנהו פרץ בבכי חרישי. זה היה רגע נהדר. האלכוהול הזה, סם החיים הזה, הוא איפשר לו גם לבכות. הוא הבקיע את המוצא הטבעי למועקה שהכבידה לו על החזה כמו נבילות של חתולים. טליה התיישבה מולו כשביניהם חוצץ שולחן קטן ועליו כוס ובה הצהוב הצהוב הזה. יורם בכה, הדמעות ניגרות על לחייו והתייפחותו כמו בסרט אילם – אתה רואה ולא שומע כלום. האולם קטנטן וחשוך למחצה, רק הנרות דולקים והמנורות מועמות, ואיש מן הנוכחים הספורים לא הרגיש במתרחש. רק המלצר הבחין ביורם המתייפח. הוא היה בחור טוב, המלצר, בחור נחמד. הוא לקח כוס מים, שם אותה על שולחנו של יורם, ובשעה שידו של יורם היתה נתונה בידה של טליה והדמעות ניגרות מעיניו, טבל המלצר מפית לבנה בכוס המים וניקה בה את פניו של יורם, תוך שהוא אומר באנגלית: “אני חשבתי שאתה יותר חזק”. ויורם עוד זוכר כיצד הוא שאל אותו על זאת באנגלית, תוך כדי בכי:

— “מה דעתך, מי יותר טובה, האמריקאית שבאתי אתה לכאן אתמול, או זאת?”

טליה לא הבינה דבר והלה ענה: “מה אתה סח, בטח שזאת!” — קול הדיילת העיר אותו:

— “להדק את החגורות”.

האווירון חג מעל אורלי. עוד רבע שעה, והאווירון נחת בשדה־התעופה. שש בבוקר לפי שעון פריז.

ערפל. כפור. יורם התעטף במעילו וירד במעלות. ידיים בכיסים. האוטובוס הביאם לבניין הראשי, ומרגע כניסתו החל יורם לתור אחר מישהו. דרכונו הוחתם ויורם יצא לאולם ההמתנה ומיד ראה אותו. הוא היה ג’רי, שם־משפחה לא חשוב, מניו־יורק, גבוה, רחב־כתפיים, שערו כהה ומטופח בקפידה ולו פיאות של צייר. לחייו שקועות משהו ועיניו שחורות כמו שמלת הקטיפה של רוזנת בלווייה מלכותית. הוא היה לבוש חליפה אפורה מחוייטת להפליא ונעליו נעליים שחורות שנונות קצה. רגע אחד הסתכלו זה בזה ובמשנהו רצו ונפלו זה על צוואר השני.

— “ג’רי!” קרא יורם בחבקו אותו.

— “הכל בסדר, חתיכת יהודי שכמוך…”

— “קתולי מחורבן… ג’רי ג’רי”.

— “הכל מאה אחוז, תפסיק לבכות”, חזר ג’רי ואמר.

הם יצאו מהבניין ונכנסו למכוניתו של ג’רי, מה זה מכונית! לבנה כמו חלב, דמויית־חץ, מהירה כמו מחשבה, המכונית האידיאלית לאופי המופרע.

הם נסעו לעבר פריז. יורם לא שעה לדרך המוכרת לו, הוא רק הסתכל בזגוגית המכונית, בטיפות שהחלו לרדת ובטילטולים הקצובים של המגב. הוא הצליח. לא היה קץ לאושרו. ג’רי אמר שזה בסדר, אז זה בסדר. אבל גם השמחה הוא דבר בלתי נסבל ומענה ושוב חש יורם אותה תחושה חולנית, שהנה האסון מתקרב, שעוד מעט קט והשואה תעוט עליו בצפורניה, תקטוף אותו ותשליך אותו חזרה על הכביש, והוא ישאר בלי רגל, או עם פנים מעוותים, או משותק בצוואר –––

— “אני צריך לספר לך משהו – תשתגע… אתה זוכר את סילביה?”

— “סילביה סילביה… בטח! ענה יורם, זאת עם האף?”

— “בדיוק!” צעק ג’רי בשמחה. הוא היה כל כך מאושר שיורם זכר.

— “אז מה קרה אתה?”

— “מה אתה כך כך עצוב?”

— מה אתה רוצה, אני עוד שיכור מכל הנסיעה הזאת".

— “הכל בסדר, יורם, אני אומר לך, איל לך שום סיבה לדאוג”.

— “ג’רי, אני…”

— “ואל תגיד לי תודה. זה בסדר וזהו זה! העיקר, שמע על סילביה. כשהייתי עכשיו בלונדון התראיתי אתה כמה פעמים אבל היא עלתה לי על העצבים, אז החלטתי לא לומר לה מתי אני טס חזרה. אז אתמול בבוקר, מי באה אלי למלון, אם לא סילביה…”

— “איך נודע לה?”

— “אני לא יודע. העיקר, טמטמתי אותה שקבלתי מברק ושאני צריך באופן דחוף לחזור לפריז – אז היא ארזה לי את המזוודות ואני כמובן הרגשתי צורך לגמול טובה לסילביה בגלל שהיא עזרה לי, אז הפשטתי אותה ואיך שאני הולך לעשות בה מעשה מגונה, אז היא אומרת לי בקול המצייץ שלה: ‘חשבתי שתתנשק אתי קצת יותר לפני שתעשה זאת’”.

— “ואתה…”

— “אז אני אומר לה: ‘יש כל מיני דרכים איך לעשות זאת’. אז היא אומרת: ‘באופן אישי אני אוהבת שמנשקים אותי’…”

והוא פרץ בצחוק.

— “אז מה אמרת?”

— “מה אתה חושב שאמרתי? ‘תסתמי את הפה’, אמרתי לה, ‘ותורידי מהר מהר את התחתונים!’ אז החוצפנית הזאת עוד מעיזה לומר לי: ‘לא כל כך מהר. אתה צריך קודם לחמם אותי’. אז פה התחלתי באמת להתרגז. קמתי, כפתרתי את המכנסיים, לקחתי קולב מהארון ואמרתי לה: ' הנה תעשה את זה בעצמך…' שמע, אני אומר לך, היא כזאת מטומטמת…”

המכונית גלשה לתוך המנהרה המוארת.

— “אז מה נשמע אצלך, ספר”.

— “שום חדש. אותו הזבל”.

— “תמיד עצוב?”

— “תמיד”.

— “אל תדאג, רק נגיע לפריז…”

המכונית שבה ועלתה לכביש.

— “מה חדש בפריז?”

— “חתיכות בלי סוף. בלי סוף. כמה זמן כבר לא היית פה?”

— “שלושה חודשים”.

— “שלושה חודשים… שמע, אתה זוכר את הימים הטובים?”

— “בגללם חזרתי”.

— “את החתיכות בסן־ג’רמין”.

— “והמסיבות בסאן־קלו”.

— “ושאנז־אליזה”.

— “וזאת שחשבת שגנבה לך חולצות”.

— “וזאת שניסית להתעסק עם אמא שלה”.

— “אנחנו באמת ידידים”.

והוא הכה על ברך חברו.

— “באמת ידידים, ג’רי”.

והוא הכה בידו על היד.

— “עכשיו נבוא, נשכיב את העיר בזוגות”.

המכונית נסעה כבר ברחובות פריז. איזו עיר! כיצד אפשר לבטא את הרגשתו של יורם בפריז? הוא הרגיש עצמו כמיליארדר, שציווה לאדריכל לבנות לו עיר שתהלום את נפשו – והאדריכל הצליח למעלה מכל המשוער. מראות השדרות והאווירה המשכרת של הכרך הסיחו את דעתו, אך לאחר רגע הוא שב ודש בבעיותיו הניצחיות. השאלות מה יהיה ואיך יהיה, באות גלים גלים, בהתקפות חוזרות ונישנות. הן מנקרות את המוח, הן מקרקרות את הלב, אבל גם הלהב של הספק לא יינעץ עמוק יותר משאורך חודו ירשה לו, והרגע מגיע בו הוא חדל לחפור בבשר, אלא רק חורך את מחילות הפצע. רק –––

— “יורם!”

— “כן?”

— “יש לנו מלון כביר!”

— “איפה?”

— “שאנז־אליזה. חדר מול חדר”.

— נהדר!"

המכונית הקיפה עתה את פלאס דה לה קונקורד אשר ממרכזה הזדקר האובליסק הגבוה והחד כמו כידון של העבר בשמי היום. הוא מפחד יורם. הוא מפחד מזריקות, מריח של יוד. מבתי־חולים. מכל מיני מכשירים שיכניסו לו לתוך הריאות. הוא מפחד מהקאות. הוא מפחד מכאבי ראש. הוא מפחד מזעזוע מוח. פעם היה לו חבר שהיו צריכים להכניס לו מחט לתוך הכלייה. לתוך הכלייה. אז הוא התעלף מכאבים. פעם בבוקר אחד נסע מישהו על אופנוע בכביש חיפה תל־אביב. הוא דהר על האופנוע וחוט ברזל היה מתוח לרוחבו של הכביש. הוא דהר על האופנוע והחוט חתך לו את הגרון. הוא מפחד יורם, כי הוא יודע שלא רחוק היום והוא יובל על אלונקה, מרוסק אברים, מפורר, מפוזר, דם נוזל מאפו ופיו יורק דם והראש עליו כמכבש על דרך והוא מתייפח ומשווע לעזרה –––

המכונית נסעה עתה בשדרה הנערצת ביותר בעולם, — שאנז־אליזה. עוד רגע קט וג’רי עצר לפני מלון ענק. שוער המלון אץ לפתוח להם את דלת המכונית כשמטריית־ענק בידו.

— “זהו זה”, אמר ג’רי, “קומה ששית, חדר שש־מאות שש־עשרה”.

— “ושלך?”

— “שש־מאות עשרים ושבע. חדר ממול”.

הם הונחו עד לפתח המלון על־ידי השוער אשר מסר אותם הלאה למנצח על הדלת המסתובבת. בחדר־ההמתנה הענקי – שטיחים, נברשות, תמונות, מראות ומשרתים המשרתים בהכנעה.

הם פנו לשולחן הקבלה. ג’רי פנה אל אחד הפקידים ובהצביעו על יורם אמר:

— “זה האיש”.

הפקיד נד בראשו, חייך והגיש ליורם שני טפסים כדי למלאם.

כל התהליך ארך דקות ספורות. ואז הופיע ילד במדים כחולים והנחה אותם למעלית.

קומה ששית.

— “אני אבקש מהם להעיר אותנו בשתיים”.

הם יצאו מהמעלית. משם לאורך הפרוזדור. חדר מול חדר.

— “זהו זה. אז כשתהיה מוכן תיכנס אלי ואז נסדר כל מה שצריך. קח בינתיים עשרת אלפים פראנק בשביל כדורי־שינה…” והוא שלף מכיסו שטר־כסף ותחב אותו בצווארון־חולצתו של יורם.

יורם נטל את ידו של ג’רי ונשק לה.

— “אני לא אשכח לך את זה”.

— “או. קי. או. קי.” אמר ג’רי בקוצר־רוח, “תישן טוב ואל תחשוב הרבה, בין כה החיים אבודים”.

הוא חייך אבל יורם לקח זאת ברצינות.

— “אתה מספר לי?”

לרגע אחד עמד יורם לבדו בפתח חדרו. שש־מאות ושש־עשרה. אחר הוא נכנס פנימה.

מיטה. מיטה.

וסדינים.

כל כך נקי. כל כך נקי.

הוא חלץ את נעליו ונכנס כשהוא עדיין בחליפתו ומעילו, מתחת לשמיכות המוך, ונרדם.

שנת ישרים.

בשתיים בדיוק צלצל הטלפון.

— “השעה שתיים, אדוני”.

— “תודה”.

הוא קם, וכרגיל ברגעים אלה שלאחרי השינה, היתה לו אותה הרגשה נהדרת, הרגשה של גולם. הוא פשט את בגדיו ונכנס לחדר־הרחצה. הכל היה מוכן. מגבת, סבון ריחני ומשחת חפיפה. על השולחן היתה מונחת חבילת קרטון ועליה כתוב: “ואל תשכח את ארבעת הכללים – למצוא אותן, להרגיש אותן, לשכב אתן ולזרוק אותן. ג’רי”.

הוא התרחץ. אחר הוא שב לחבילה, פתח אותה והוציא ממנה לבנים נקיים וחולצת משי לבנה.

הוא שב ולבש את החליפה ויצא מהחדר.

הוא דפק על דלתו של ג’רי.

ג’רי יצא מחדרו והם ירדו יחדיו למטה.

הם יצאו מהמלון ונכנסו למכונית. יורם ישב דומם, נתון עדיין בחבלי שינה, ועיניו עצומות למחצה.

— “נו, שמת לב למה שיש בחדר?”

— “כן, חדר נהדר”.

— “לא, לא, אני מתכוון למכונת־ההקלטה”.

— “או, כן, בשביל מה זה?”

— “יש לי רעיון נהדר. אנחנו צריכים להקליט את ההתנשפויות”.

— “להקליט את מה?”

— “להקליט את ההתנשפויות של כל החתיכות במיטה. בשביל הדורות הבאים”.

— “נהדר! ואז אנחנו נוכל לנגן לעצמנו את הסרט ולרשום הערות”.

— “או שנוכל למכור אותן”.

— “נעשה הון…!”

— “אמרתי לך, זה רעיון נהדר”.

המכונית קרבה לבניין הבנק המרכזי. ג’רי האיט את מהלכה ועוד רקע קט והם נעצרו לפני חזית הבניין.

הם נכנסו לבניין. היכל של ממון, אולמות ענק ופקידים בשחור שמדברים בשקט. הם פנו ישר לאשנב מספר שבע. ג’רי כתב המחאה והגיש אותה לקופאי. הקופאי העיף מבט בהמחאה והחל מונה צרור של שטרות.

— “ג’רי, תאר לעצמך כמה כסף שיש בבניין הזה?”

— “ועוד איך!”

הקופאי מסר לג’רי צרור שטרות והוא החל למנותם.

— “ג’רי, תאר לעצמך, לשדוד מקום כזה!”

— “חכה רגע… שלושים, ארבעים, חמישים… זהו. מה אמרת?”

— “לא חשוב”.

ג’רי נפרד מהקופאי בתנועת יד. הוא חילק את צרור השטרות לשנים ונתן את מחציתם ליורם.

— זוה זה, עכשיו לך ותקנה את מגדל איפל…"

— “ג’רי, אני באמת לא יודע איך…”

— “תשכח את זאת. דחוף את התודות שלך לישבן ובוא נסתלק מפה”.

הם יצאו מהבניין.

— “מה נעשה הערב?” שאל יורם.

— “אתה דואג? קודם כל עלינו להתרכז בבעייה מאוד גורלית בחייך. בעייה גורלית וחשובה כאחד – בעיית הגילוח”.

— “הרי ידוע לך שאתה המורה שלי ואני אעשה כל מה שתגיד לי”.

הם נכנסו לחנות תמרוקים גדולה. ג’רי הזמין מספר משחות ובקבוקי בושם ויורם ביתק בזה הרגע את בתולי רכושו ושילם מכספו. משם הם פנו לבית־קפה, ג’רי בחר בשולחן גדול והם התיישבו לידו. הוא הריק את החבילה והחל להרצות:

— “קודם כל, אתה מרטיב את פניך בצמר־גפן טבול במים. מים פושרים. אחר־כך אתה לוקח מהמשחה הזאת ומורח על פניך – זה סבון ילדים. אתה משאיר את התמיסה הזאת לחצי דקה. אחר־כך אתה שוטף זאת. מתפקידה של משחה סבונית זו הוא לנקות את הפנים מכל רבב של לכלוך ולהדיח כל הצטברות של זעה. אחר־כך אתה נוטל מן המשחה הזאת ומורח על פניך שכבה סמיכה ונשאר במצב זה למשך דקה וחצי. מתפקידה של משחה זו להרדים את עור פניך. לאחר דקה ומחצה אתה שוטף את פניך במים פושרים ואז אתה נוטל משחה מן השפופרת השלישית, מורח את פניך ומחכה דקה. בזמן הביניים אתה מכניס את הסכין למכונה ועכשיו אתה מוכן לגילוח. בפעם הראשונה אתה מתגלח בעדינות רבה, וכמעט ולא חוזר פעמיים על אותו מקום. לאחר גמר הגילוח הראשון אתה שב ומורח על פניך את משחת ההרדמה ומבלי להסירה אתה מתגלח בשנית, תגלחת קפדנית ויסודית. אז אתה שוטף את פניך, מסיר את שיירי המשחות ועם הבקבוק הזה אתה מזליף על פניך את מי־הבושם הללו. הבינות?”

— “הבינותי. אני משתחווה”.

הם שבו וארזו הכל בחבילה, נכנסו למכונית ונסעו בכיוון שאנז־אליזה.

— “שלא אשכח”, אמר ג’רי. הוא פתח את המגירה מצד ימין והוציא בקבוק מצופה עור.

— “תכניס את זה לכיס, זה מלא וודקה”.

הוא נהג את יורם חזרה למלונו.

— “עכשיו שמע”, אמר ג’רי, “אני נוסע לקחת את המכונית השניה ושם את זאת במוסך. אתה תשים את הכל בחדר, תתגלח ותבוא אחרי־כן לסן־ג’רמין”.

— “לקפה ההוא ההוא?”

— “בדיוק”.

וכך היה.

יורם הגיע באיחור־מה ותר אחרי ג’רי. בית־הקפה היה מלא מפה לפה. יושביו הקבועים היו מכל מה שבא ליד. תיירים עם כובעים מצחיקים, ציירים עם אוזניים מלוכלוכות, מאהבים בשכר, חתיכות פצצתיות, ערב־רב של צבעים, בליל של שפות, המולה של רכילות, גלים של שער, מכלול ריחות הבושם, כסאות־קש, קפה בחלב, קוביות־סוכר, עיניים קרועות בפוך, רגליים אלוהיות והומוסקסואליסטים לרוב. עד שיורם היה תר בעיניו, ניגש אליו ג’רי במרוצה.

— “שמע, על־יד השולחן ממולי התיישבו שתי חתיכות עולמיות. צריך לפעול מיד!”

ג’רי הוביל את יורם למקום מושבו. הוא צדק, ליד השולחן ממולם ישבו שתי חתיכות מסחררות. הם העיפו עליהן מבט מקצועי והתיישבו כשהם מפנים את גבם לעבר הנערות. הם החלו לדבר ביניהם בקול רם על מטוסים, על מטוסיהם הפרטיים, כמה מקבלים הטייסים הפרטיים שלהם וכמה עולה ביטוח צד שלישי, ומדי פעם היה יורם מעיף מבט לעבר הסחורה המשובחת.

ואז באה שעת־הכושר. אחת הבחורות הוציאה סיגריה מחפיסתה ושמה אותה בפיה. באותו רגע הגיח יורם, זינק לעברה, שלף מצית מכיסו, ובתנועת־יד אבירית, איטית ובטוחה, חפה מפשע ומבשרת רעות כאחת – הציע לה אש.

— “תודה…” ענתה היא מחייכת ומופתעת.

זהו זה. יורם וג’רי סובבו את כסאותיהם והתיישבו עתה אל מול הנערות.

— “שמי יורם וזה ידידי ג’רי”.

הם לחצו ידיים.

— “ומה שמכן?”

שם האחת היה אנטה והשניה אינגה.

רק עכשיו הסתכל בהן יורם הסתכלות יסודית. איזה יפהפיות! אנטה נראתה כאילו נגזרה מתוך שבועון של אופנה במסגרת הכתבה על “איך להיות אשה חלומית”. היא היתה לבושה שמלה כחולה הדוקה והחזה שלה נראה לו כמו שתי כופתאות מעלות ריר. היה לה משהו בהבעה של הפנים שלה שהוא רצה לאנוס אותה על המקום. אבל כשהוא הסתכל על אינגה הוא הבין מיד כי זוהי אהבה ממבט ראשון. היה לה השיער הבלונדיני הכי בלונדידי שהוא ראה. שיער רך, שיער כל כך רך שאפשר למלא בו כרים. שיער כל כך רך שהוא רצה לעשות ממנו סודר. ולעטוף אותו סביב הצוואר שלו. הפנים שלה נראו כמו כוס חלב. כל לחי שלה נראתה כמו סופגניה. והעינים שלה. עיני תכלת. תכלת של יום יפה עם מבט תמים, תמים כמו בשר של יונים. היא היתה לבושה סוודר סגול, גדול מכפי ממדיה. את כפות ידיה אי־אפשר היה לראות, — הן הסתתרו אי־שם בנקיקי שרווליה. יורם החליט לצאת מיד להתקפה, לחיים ולמוות. אסור היה לו להסתבך ברגשנות, אחרת היה הכל אבוד. לעזאזל, למה יש מעצורים בעולם הזה? אני כל כך רוצה להיות אמיתי, — עד הסוף. אני רוצה לומר לה, בזה הרגע, — אני אוהב אותך, בואי נתחתן. האורות ירצדו כחולים סגולים ליד העינים. היא תאמין לי, היא תקום, ואני אתבע אותה ואז, בלי לומר מלה, נצא החוצה, נזעיק מונית, ניסע למלון, ניכנס לתוך המיטה ונירדם מנושקים. היא תיקח אותי בידים, היא תהיה שלימות. היא תבשל ותכבס ותתפור. היא תחפוף לי את הראש. היא תלווה אותי לכל מקום. היה תהיה מטורפת אחרי ובכל זאת היא תצא מנצחת בקרב האהבה, כי אני אהיה שבוי בידה ונגרר אחריה. לאבא שלה יהיו מכרות פחם בהרי האלפים. היא תהיה לבושה תמיד בשביל שאנז־אליזה, ואני אהיה מסונוור מברק שערותיה, מסוחרר מהזוך של מבטה, נילפת בין רגליה האיתנות, מסתתר בתוך חולצתה ואוהב אותה עד אין קץ – – –

––– “או. קי. אז את חמודה, אז מה?” פנה אליה יורם בנימה חצופה ושובבית והדף אותה קלות בכתפה.

היא חייכה במבוכה. יורם המשיך:

— “הידידה שלך הרבה יותר יפה” ובדברו לטף את לחייה של אנטה.

— “אתן אוהבות לשתות?” שאל ג’רי.

— “איזו שאלה!” ענתה אינגה. עוד רגע ובקבוקו נמסך לארבע כוסות ניחרות. עם וודקה אין חכמות. אחרי חמש דקות היו שתיהן רכונות זו על כתפו של זה.

— “תגיד לי, אתה”, פנתה אניטה לג’רי, “בוא קרוב”.

הוא בא קרוב.

— “יותר קרוב”.

הוא בא יותר קרוב.

הם התנשקו.

— “נו, איך?” שאל יורם.

— “רטוב מדי”, ענתה אנטה.

— “בואי נתנשק, אנחנו”, הציע יורם לאינגה.

הוא נחת עם שפתיו אל בין שפתי הלביבות ונשאר שם.

היא לא אמרה לא.

— “נו?” שאלה אנטה.

אבל הם היו עדיין שקועים בנשיקתם.

— “יורם”, האיץ בו ג’רי.

אבל היא היתה כל כך תופינית שהוא לא יכול היה להפסיק.

אבל כל נשיקה מתפוצצת לבסוף, גם זאת שלהם. כמו בועת סבון.

— “איך היה?” שאל ג’רי.

— “עצום”, והוא התבונן בפניה של אינגה שהתבוננה בו.

למטה מתחת לשולחן לחץ ג’רי בברכו את ברכו של יורם.

— “בואו נלך לרקוד”, הציע ג’רי.

— “רעיון נהדר”, קרא אחריו יורם, “בואו”.

הן החליפו כמה משפטים בשפתן ופרצו בצחוק. יורם וג’רי הקימו על רגליהם את שני אוצרות הצפון. הם עברו בין השולחנות בצעד כושל, כשהם גוררים את עצמם מתוך היהירות והתענוג שבהתבשמות. יושבי בית־הקפה ליוום במבטי קנאה, שעה שהם נפלו כל אחד בתורו למכונית הארוכה. צחקוקים וצעקות, נגיעות ומישושים. ג’רי פתח את גג המכונית בלחיצת כפתור. הם נסעו בלב לבו של רובע סן־ג’רמין, כשיושבי בתי־הקפה ועוברים ושבים מסתכלים עליהם בקינאה גלויה.

— “הבאת את כרטיס החבר אתך?” שאל ג’רי.

— " או, לא, שכחתי".

— “אתן מבינות”, הסביר ג’רי, “אנחנו רוצים ללכת למועדון פרטי ויורם שכח את כרטיס החבר שלו. אז ניסע לקחת אותו”.

— “איפה זה?” שאלה אינגה.

— “פה קרוב”, אמר ג’רי.

עוד חמש דקות והמכונית נעצרה לפני המלון.

יורם יצא ואמר: “בואו תעלו לרגע, נשתה בינתיים משהו”.

הן לא ניסו אפילו להתווכח. הם נכנסו למלון ועלו במעלית לקומה הששית, חדר שש־מאות ושש־עשרה. ג’רי הוציא את בקבוקו והעבירו מפה לפה. אנטה ואינגה התיישבו על המיטה. יורם ניגש לאינגה, גהר על פניה והחל לנשקה. אינגה כרכה ידיה סביב צווארו ומשכה אותו אליה. ג’רי עמד ליד אנטה, ליטף את שערה ואז לפת את ראשה ונשקה על פיה. היא שיתפה אתו פעולה לזמן מה ואחר הדפה אותו קלות ונטלה את הבקבוק שעמד על הריצפה ללא פקק, נכנע ומציית. ארבעתם שתו מן הבאר עד תומה. מישהו כיבה את האור ומשתי קצוותיה של המיטה הענקית נשמעו קולות מציצה ולקלוק. לפתע נפסקו הקולות. ארבעתם החלו מתפשטים. חזיות, תחתונים, חולצות, נעליים, הכל הוטל על הריצפה בערבוביה. סביבות המיטה נראו כמו ימי פומפיאה האחרונים –––

מנבכי החשיכה בקע קולו של ג’רי.

— “איך היה, אינגה?”

— “נהדר. ואצלכם?”

אנטה ואינגה פרצו בצחוק. ג’רי הדליק את האור.

— “מה כל כך מצחיק?”

— “שום דבר”, אמרה אינגה.

הם שכבו ארבעתם עירומים על המיטה וניהלו ברגליהם קרבות על השמיכות המסכנות.

— “תגידי, תגידי”, אמר יורם, “אל תתביישי”.

— “כל המצב הזה”, אמרה אנטה.

— “אני חושב שזה יפה מאד”, ענה יורם, “זה טבעי, זה טהור. בואי למקלחת”.

הוא קם והושיט ידו לאינגה, הם צעדו יד ביד לעבר האמבטיה. יורם פתח את ברזי המים. הם נכנסו לבריכת החרסינה. המים קלחו חמים ונעימים. האדים החלו ממלאים את החדר והאוויר נעשה קלוש וקלוש. הם שניהם עמדו זה מול זו. הוא נטל את שפופרת המקלחת וכיוון אותה בזרם חלש, נעים ומדגדג, אל פניה. הוא בעינים עצומות ובעינים עצומות היא תרה בשפתיה אחר שפתיו.

מעבר לדלת הנעולה נמע קולו של ג’רי:

– “יורם, אני הולך עם אנטה לחדר שלי”.

— “תחזיק מעמד”, קרא יורם אחריו.

הוא התעטף במעיל הרחצה והרים את שפופרת הטלפון.

— “את הבר בבקשה. אבקש בקבוק ויסקי. לשנים”.

אינגה יצאה מתוך האמבטיה ויורם ניגב אותה בכנף־חלוקו, שעה שהיא היתה מתחנחנת עליו ומבקשת את קירבת־בשרו.

הם נכנסו חזרה לחדר ואינגה נמלטה אל בין הסדינים.

נשמעה דפיקה על הדלת ומלצר עם דרגות צהובות נכנס פנימה, כשהוא הודף לפניו שולחן על גלגלים ועליו בקבוק ויסקי, דלי מלא בקוביות קרח, בקבוק סודה ושתי כוסות גבוהות.

— “תודה רבה”.

— “ליל מנוחה” הוא אמר, תוך שהוא מגיף אחריו את הדלת.

יורם קירב את השולחן למיטה ומזג לעצמו כוס ויסקי ראשונה. אינגה סירבה לשתות. היא הניחה את ראשה בחיקו ועצמה את עיניה.

שעון כנסייה צלצל אחת־עשרה שעות.

אתמול בערב הוא עוד היה בתל־אביב.

אתמול בערב הוא עוד היה בפינת הרחובות פרישמן ודיזנגוף ועכשיו הוא יכול היה לראות את שאנז־אליזה מהחלון.

הוא מזג ויסקי גם לכוס השניה.

וליטף את פניה של אינגה.

התרופה הטובה ביותר נגד בדידות היא לשתות ויסקי ולחוש על־ידך בשר של נפש אחרת. אתה לא לבד – זה העיקר.

הכוס הורקה עד תומה. הוא צבט לה את הלחי והיא פקחה את עיניה.

— “אולי בכל זאת?”

— “לא, תודה”.

הוא גמע מהכוס השניה.

המשקה התחלק בגרון וישר למוח.

— “טליה…”

— "מה?

— “כלום. אז למה את לא רוצה לשתות? תשתי, זה נהדר”.

— “עכשיו אני לא רוצה”.

הוא הריק את הכוס השניה.

— “ואני מציעה גם לך לא לשתות”.

— “אל תפחדי, אלכוהול לא משפיע עלי”.

עתה הוא נטל את הבקבוק בידו.

— “אתה שתית כבר מספיק הערב”.

— “תביטי, אני התחלתי לשתות היום כבר משלוש אחר־הצהריים. אמרתי לך, אלכוהול לא משפיע עלי”.

היא עזבה את חיקו והתרחקה ממנו לעבר הכרים.

— “קודם כשהיינו בקפה שתית ברצון, ועכשיו פתאום את לא רוצה. מה קרה?”

— “אני לא רוצה לשתות ואל תשאל אותי יותר”.

— איך שאת רוצה. אז להתראות".

והוא שם את הבקבוק אל פיו.

הוא ינק מהבקבוק כמו תינוק בתחנת טיפת־חלב. הוא ינק מהבקבוק עד שהוא התחיל לראות סגול.

היא הדליקה לעצמה סיגריה.

— “את רוצה שאני אספר לך משהו?”

היא לא ענתה.

— “את רוצה לשמוע?”

— “כן, אבל תפסיק לשתות”.

— “אמרתי לך, אלכוהול לא משפיע עלי… אינגה, מותק שלי, אני רוצה לספר לך…”

הוא התקרב אליה ונשק את כף רגלה היחפה.

היא ליטפה את פניו עם כף רגלה.

— “מותק… מותק…”

— “הקול שלך כבר נשמע כמו של שיכור”.

הוא התרחק ממנה בחזרה להיכן שישב.

ושתה עוד.

כל כך טוב להרגיש שהולמים לך על הראש בפטישים, אבל הראש מוגן ואתה לא מרגיש כלום. אתה רק מרגיש שלקסדה כואב וזה נעים. הוא התחלק מהמיטה לריצפה והבקבוק בידו.

— “אוי, זה נעים לי, זה נעים לי. את יודעת…”

הקול שלו נשמע לו רחוק רחוק.

— “את יודעת… כשטוב לי, אין לי אוצר מילים גדול. נעים לי נעים לי…”

הוא מצץ את הבקבוק, נשכב על גבו והחל מתפתל ומתחנחן כתינוק. הוא נפרד לרגע מהבקבוק.

— “לא איכפת לי כלום, לא איכפת לי כלום…”

— “רצית לספר לי משהו”, היא אמרה.

— “מה?”

— “רצית לספר לי משהו”.

— רציתי לספר לך משהו… כן… כן…"

הוא התרומם עם הבקבוק ביד והחל להתרוצץ בחדר.

— “טליה… קראו לה טליה…”

הוא גמע מן הבקבוק וירק מדי פעם על הקיר, על המראות ועל הוילון.

— “יורם”, היא קראה לו בחיבה, “תפסיק לשתות”.

היא היתה מסתכלת עליו כל העת כשהיא שעונה על הכרים, לבושה חזייה ותחתונים ומעשנת.

— “טליה… קראו לה טליה… כל פעם שאני שותה… אני נזכר”.

הוא היה עומד ליד הכיור ומשחק באצבעו עם הרוק שזב על המראה. ואז, משגילה את פניה בראי הוא ניסה לחייך אליה.

— “אינגה… אינגה… את כל כך מתוקה…”

והוא רץ אליה למיטה. הוא הרגיש קל כמו בועת־סבון. והבקבוק בידו. מירוץ שליחים של ויסקי. הוא גהר על רגליה החשופות ונישק אותן.

— “תן לי את הבקבוק”.

— “עוד רגע… עוד רגע…”

— “רצית לספר משהו, יורם”.

— “אז רציתי לספר לך…” הוא עזב את הרגלים שלה והתרחק מהמיטה.

הוא ניסה לעמוד. נידמה היה לו שהוא לא עומד ישר.

— “אז רציתי לספר לך… כל פעם שאני שותה… אני נזכר בטליה…”

הוא שפך לעצמו מהבקבוק לפה.

— “מה זה טליה?”

— “טליה… שם של בחורה… טליה…”

— “כן”.

הוא לא יכול היה להיפרד מהבקבוק. הגרון הרגיש לו כל כך טוב. הוא לקח את הבקבוק לפה. הויסקי נשפך פנימה והחוצה.

— “אז מה היה עם טליה?”

— “טליה… אני אהבתי אותה…”

הקול שלו נשבר בכמה מקומות וההברות שחו נגד הזרם.

— “טליה… היה היתה כל כך יפה… היא היתה כל כך טובה… טובה כמוך אינגה”.

השפתים שלו שלחו לה נשיקה באויר. או כך היה נידמה לו.

— “איפה היא?”

— “טליה… היא היתה כל כך טובה… אני הרגשתי כל כך טוב אתה… אינגה… אינגה…”

הוא ניסה להשען על משהו. הבקבוק התנגש בקיר.

— “הרגשתי כל כך טוב אתה שבמשך שנתיים בגדתי בה רק… רק שש פעמים…”

והוא התחיל לצחוק אבל רוק נזל לו מן הפה. אז הוא הפסיק.

— “טליה… היא היתה כל כך יפה… יום אחד היא קבל כאבים בבטן…”

הוא הסתכל על אינגה אבל הוא ראה רק סגול.

— “היא קבלה כאבים בבטן… היא היתה בת עשרים ואחת… אינגה… את לא תעזבי אותי… אינגה…”

הוא קרטע לפנים. הקול שלו הלך לבכות.

— “טליה’לה… העבירו אותה לבית־חולים… היה לה כאב בבטן… אינגה…”

הבקבוק התחלק מידו ונשבר. ומה שנשאר מהויסקי נספג בשטיח.

— “טליה… היה לה סרטן בקיבה… היה לה סרטן בקיבה…”

הוא דדה לעבר המיטה אבל לא נראה לו שהוא מתקדם.

— “היה לה סרטן בקיבה… היא היתה בת עשרים ואחת… היא היתה בת…”

אינגה עמדה לידו והוא נפל על צווארה.

— “אינגה… אינגה… היה לה סרטן בקיבה… היה היתה…”

היא סעדה אותו אל המיטה ומשהרגישו רגליו את המיזרון הוא קרס עליו.

— “טליה… היא הקיאה דם… היא הקיאה דם… טליה’לה… טליה’לה…”

הראש הפך לו טרף לסחרחורת. כל הבושם התנדף ורק הצחנה נשארה. הכל התחיל להתקרב.

התחתונים של אינגה, הארון,הוילונות, הכרים, אינגה.

— “טליה’לה… היא הקיאה דם… אסור לי להסתכל למטה… אסור לי להסתכל למטה…”

רקותיו הלמו וראשו עליו כנתון במלקחיים. לפתע תקפה אותו התחושה האיומה. הוא הרגיש שהוא צולל לתהום שממנה לא יחזור יותר. קולו הפך מדיבור נרגש לצווחה רוטטת.

— “מה עשיתי?? מה עשיתי?? את מוכרחה לעזור לי… טליה’לה… את..”

הוא מצא את עצמו בין פטיש הסחרחורת וסדן הבחילה והוא נלחץ אל אינגה.

— “אני מפחד להקיא… אני מפחד להקיא… אני לעולם לא אצא ממצב הזה… אני…”

מישהו מבפנים אמר לו אתה נדפקת. כמה פעמים אמרתי לא לעשות זאת. בעיתונים יכתבו שהוא בא על עונשו ומת שיכור. הרופאים יעמדו אובדי־עצות מסביב לגופתו המעוותת והוא יצווח ויצווח את כאבו – ואין תושיה.

היא ניסתה להרים את ראשו כדי לשים מתחתיו כר.

— “אני מפחד ללכת לישון. אני מפחד ללכת…”

הוא היה בתוך החדר ולא היה בו. גווע לאיטו, שט חסר־ישע באיזה ים אדיר ואין סופי. כל אותות החיים גוועו ורק המילים יוצאות מפיו ומהדהדות בעור התוף כמו מצילתיים במערה.

— “אבל אין לי שום עסק עם הראש הזה… טליה’לה… אני טובע בתוך הקיבה ואיש לא יוכל… ואיש לא יוכל לשלוח אותי… טליה…”

הוא נאבק מר בעוויתות גרונו אבל הקבס אחז בו והוא החל להקיא על השטיח. שלוליות מתועבות של עיסה צהובה וגבשושית. הוא לא ראה יותר כלום. רק אור מסנוור של מציאות לא מציאותית. הוא בפנים והוא מוכרח להיות בחוץ אבל אף פעם הוא לא יצליח. לא, לא זה. ראשו נתון מתחת לנעל מסומרת והוא לעולם לא יוכל להתרומם ולהשתחרר מלחץ המגף. אני נושם חול, אני נושם חול. זה כמו ילדים במגרש, בהפסקת־האוכל, משחקים בחמור ארוך וכולם נופלים עלי. אני לא יכול לישון. אסור לי להירדם. אסור…

הוא מצא את עצמו על המיטה, לראשו ערימה של כרים והוא אבוד כעלה שלכת.

— “תשבי על־ידי”, הוא גנח, “תשבי על־ידי”.

ידו אחזה בידה.

— “מה אני עשיתי… טליה’לה… אני מבטיח לך… אני נשבע לך בכל הכבוד שלי… טליה… טליה… טליה…”

הוא נשם בכבדות, פיו פתוח, אפו סתום וצינורות נשימתו נמקים מסירחון.

— “אני לא רוצה סדינים… אני לא רוצה סדינים… אני…”

אבל הסדינים התקבצו כמו חשרה של עננים, שחורים ומעיקים. כנפות הרקיע צללו מלמעלה ופתיתי חושך ירדו על המגרש הריק. כל הבתים היו שוממים מאדם ובכל העיר הפרוזה נותרו רק יורם ושלולית הגשם ובתוכה דף מחוברת של שירים. הוא רץ לתוך הבית ונכנס למעלית, אבל המעלית התפרקה והוא נפל כשגושי עפר כמו עכברושים רודפים אחריו במורד ההר. החולות עטפו אותו והתאבכו סביבו והריאות נתמלאו ברמצים קטנים. אי־אפשר היה יותר לנשום ואז בא מישהו וזרק אותו לתוך כוס קקאו ואז הוא אזר את שארית כוחותיו ונחלץ ממערבולות הים החום ורץ ישר לביתן הלבן המוקף דשא. שם חיכה לו כבר רופא, אבל הוא לא יכול היה לדבר אתו, אז העבירו אותו מיד אל שולחן הניתוחים ואחות זקנה עם שערות על הסנטר קשרה אותו בתחבושות לשולחן ומבחוץ אותתה לו טליה עם פרחים אדומים וסוכריות טופי. כיסו לו את העינים בתחבושות לבנות ואז התיזו לו לתוך האף כל מיני דברים והאף נהייה קשה ומאובן ומשותק. איזה מין צינור ניסה לחדור פנימה וכל פעם יצר מין הרגשה עמומה ואז כנראה נבעה סוף סוף הסדק והצינור נכנס פנימה לתוך העצם ומישהו התחיל לכופף אותו כשהוא קורא מתוך מאמץ:

— ‘עכשיו אתה יכול לצעוק!’. והוא צעק אבל הצנור המשיך לעקם את העצם הסדוקה ואיש לא שת לבו למי שצרח את כאבו, קשור אל השולחן ובולע דם. רק אמא של טליה השתתפה בצערו והם נסעו כולם ליפו למסיבת פרידה ואמא של טליה שתתה קוניאק ואמרה ליורם כשהיא מצביעה על טליה שישבה בצד: ‘יורם, הנה הידידה האידיוטית שלך יושבת בפינה, חולת אהבה!’ ואז תיכף זב לו דם מהמצח וכיסה את הכר והרופא עם המשקפים החומים הכניס לו לכל נחיר שלושה מטרים תחבושת, כשהוא נעזר במלקחיים מפחידות ופתאום הכל התרחק והוא נפל מהכסא לתוך המעלית המתפרקת והראש כאב, כל כך כאב והסתובב והפך לבלתי נסבל, אז הוא קרא למלצר וביקש ממנו סכין גילוח חלודה ועם הסכין הוא חתך את העורק הירוק הכי נפוח של הרקה השמאלית ועם הזרם של המוגלה יצא קוץ של שושנה ואחריו כלום –––

הוא פקח את עיניו. הטלפון צלצל וצלצל. החדר היה ריק ועל השולחן הקטן ליד כוס המים היתה מונחת פתקה, אבל הוא התעצל להגיע אליה עם היד.

הטלפון צלצל וצלצל.

הוא החליט שהוא ירים את השפורפרת.

עוד מעט.

עכשיו.

הטלפון המשיך לצלצל.

הוא הרים את השפופרת.

— “מה העניינים אתך, אתה חרש?”

— “רגע, רגע, בלי צעקות מהבוקר, מה השעה?”

— “רבע לשבע”.

— “בבוקר?”

— “בערב, אידיוט! אני מצלצל לך כבר איזה רבע שעה”.

— “מה… מה נשמע?”

— “איך אתה מרגיש?”

• “זוועה. תגיד לי אנטה אתך?”

— “כן, אנטה אתי ואנחנו יורדים עוד מעט למסעדה, אז בוא גם אתה”.

— “רגע, רגע, לא כל כך מהר, תן לי לנשום”.

— “שמע, אנחנו זזים מפה בעוד שלושת־רבעי שעה”.

— “לאן?”

— “אני אספר לך אחר־כך. קח עשרה כדורים נגד כאב־ראש, לא איכפת לי, אבל בוא למטה”.

— “או. קי. או. קי.”.

— “אז בוא מהר, אנחנו מחכים לך”.

— “או. קי.”.

ושם את השפופרת למקומה.

הוא קם וגרר את עצמו על פני החדר. השטיח מסביב למיטה היה משובץ באגמים קרושים של קיא. הראש בער לו מכאבים. איפה הכדורים. איפה הכדורים. הוא ניגש לכיור. על איצטבת זכוכית היתה שפופרת כדורים חומים. הוא הכיר כדורים לפי הצבע. הוא לקח שלושה. אחר־כך הוא פתח את ברז המים הקרים ושם את ראשו מתחתיו.

מה היה אתמול.

איפה הוא היה אתמול.

אינגה. אינגה. המים הקרים זרמו לו על הראש. אה, כן, אינגה. המים הקרים הקהו לו את הכאב.

הפנים של אינגה. הוא נזכר בפתקה. הפתקה שהיתה מונחת על השולחן ליד המיטה.

או המים, המים הקרים. הפנים של אינגה. הוא הרים את ראשו והסתכל על עצמו בראי.

איזה ילד, איזה ילד. הפנים שלו נראו מקומטים משתייה. הפנים של אינגה…

הוא שב ושם את ראשו מתחת לברז.

אחר־כך הוא לקח את המגבת מהפינה השמאלית של הכיור. הוא סגר את הברז והתנגב.

הוא התנגב. הראש כאב. הפנים של אינגה. הוא זרק את המגבת והסתרק. הוא ניגש למיטה. לשולחן הקטן שליד המיטה. שם, שעונה על כוס המים היתה הפתקה. הוא נטל אותה.

“יורם שלי (שלי?…). הייתי צריכה ללכת. אחכה לך החל מתשע ב”סלקט“. בתקווה שאתה מרגיש טוב. אוהבת אותך, אינגה”.

איזו מותק, היא אוהבת אותו. אוהבת אותך, אינגה. הוא החל לפשוט מעליו את הבגדים.אבל מיד הוא נזכר שזה כל מה שיש לו מבגדים. אז הוא שם אותם עליו בחזרה.

הוא הסתכל מסביב אם הוא לא שכח משהו ואחר יצא מהחדר.

הוא ירד למטה, למסעדת המלון. שם ישבו ג’רי ואנטה, מתלוצצים, אוכלים ומאושרים.

הוא הצטרף אליהם.

— “בוקר טוב”.

— “איך שאתה נראה”.

— “בוקר טוב, מותק”, הוא רכן מעל השולחן ונישק את אניטה.

— “אתה נראה איום”.

— “או, זה מזכיר לי, ג’רי. אין לי בגדים”.

— “אז מה הבעיות, קח את המפתח של החדר”.

יורם קם ממקומו.

— “חכה רגע, אני אבוא אתך”.

הם הלכו לשולחן הקבלה וג’רי בקש את מפתחו.

— “קח. בחר לך מה שאתה רוצה אבל בוא מהר”.

— “מה יש, מה קרה?”

— “שום דבר, אני אספר לך אחר־כך, עכשיו רוץ למעלה”.

החדר היה הפוך. הפוך אבל לפחות בלי קיא. הוא פתח את הארון.

מה זה בגדים! כמה שזה חשוב הורים עשירים! הוא הוריד מעליו את בגדיו ושם על עצמו לבנים חדשים, את המכנסיים שלו וסוודר כחול עם צווארון מתקפל ועל הכל מעיל עור קצר.

הוא הסתכל על עצמו במראה.

זה בן־אדם!

הוא ירד למטה.

— “עכשיו אתה נראה כמו מישהו! אתה רוצה לאכול משהו?”

— “לא, תודה; שמע, ג’רי, אלה בגדים נהדרים!”

— “הם שלך”.

— “את רואה, אנטה, זה מה שאני קורא ידידות”.

והוא צבט את ג’רי בלחיו.

— “תפסיק, תפסיק, אתה רוצה לאכול משהו? כי אנחנו עוד מעט זזים”.

— “לא, חכה רגע. אנטה, במה אינגה עובדת?”

— “באווירונים”.

— “דיילת?”

— “לא, פקידה בחברת־תעופה. אני דיילת”.

— “כן”, המשיך ג’רי, “ויש לה המראה באחת־עשרה מאורלי, אז אנחנו נוסעים ללוות אותה”.

— “חכה רגע, אינגה השאירה לי פתק שהיא תחכה לי מתשע ב”סלקט“. מה השעה עכשיו?”

— עכשיו שבע וחצי. יש לך עוד המון זמן".

והוא קרץ ליורם.

אבל יורם עדיין לא הבין מה הולך.

— “מלצר!” קרא ג’רי.

רב־המלצרים ניגש לג’רי. היה זה רב־מלצרים מלכותי. הכל אצלו מסורק ומגוהץ ומכופתר ומצוחצח וכל הליכותיו ותנועות ידיו וניע־ראשו וראשי צפורניו אומרים שירות ללא דופי.

— “אדוני?”

— “את החשבון בבקשה”.

— “מיד”. הוא החווה קידה ופנה לאחור.

— “תסלחו לי רק רגע”, אמרה אנטה. היא קמה ופנתה לכיוון חדרי־השירות.

הם חיכו עד שהיא תיעלם מן העין.

— “מה הולך פה?” שאל יורם.

— “שמע, היא דיילת, יש לה באחת־עשרה המראה מאורלי, היא יכולה להכיר לנו על מיני דיילות ידידות שלה”.

“כן, אבל..”

— “אל תהיה אידיוט. היא בעצמה אמרה לי אנחנו ניקח אותה לשם במכונית, ואם יהיה מזל, אז נתפוס שם איזה שתי דיילות שרוצות להגיע לפריז או מה”.

— “איך שאתה רוצה. אבל מה יהיה על אינגה?”

— “שמע, אתה עשה לי טובה ותפסיק עם ההתקשרויות שלך. מספיק, כמה זמן אפשר עם אותה חתיכה?”

— “אבל היא תחכה לי בקפה…”

— “שתוק, הנה היא באה”.

אנטה חזרה והתיישבה לידם.

— “מלצר!” קרא ג’רי.

רב־מלצרים ניגש אל שולחנם, בידו פנקס ועט־נובע, והוא הושיטם לג’רי.

— “בבקשה”.

— “תודה”.

ג’רי חתם על החשבון ושם שטר על השולחן.

— “תודה רבה וערב טוב”. הוא שב והחווה להם קידה.

— “ערב טוב. או. קי. בואו”.

הם יצאו מהמלון ונכנסו למכונית הגדולה. אנטה ישבה ליד ג’רי ויורם ישב על המושב האחורי, פתח את הבר, ערבב משקאות וחילק, ערבב וחילק.

שדה־התעופה אורלי. הם נסעו עתה בכבישים הפנימיים של השדה ונעצרו לפני הבניין המרכזי. אנטה פחה את דלת המכונית.

— “חכו לי כאן” ועלתה את המדרגות בריצה.

ג’רי החנה את מכוניתו בסמוך.

— “אז איך היה אתמול, ממזר?”

— “אלוהי. ג’רי, אתה מלך…”

— “העיקר, תיכף אחרי שלקחתי אותה לחדר, אמרתי לה – התפשטי!”

— “בקול ציווי כמובן”.

— “כמובן. כעבור ארבע שניות היא עמדה ערומה כביום היוולדה – רק מעט יותר גדולה פה ושם – שערותיה גלשו מעל גופה החמוד ושדיה הקטנים קרצו לי ואמרו: אחוז בי או התאבדה…”

הם פרצו בצחוק מחרחר.

— “מובן שכעבור חמש שניות היא כבר צווחה מרוב תענוג… איך היה אתך?”

— “שום דבר מיוחד. אחרי זה פשוט שתיתי כמו משוגע והקאתי את המעיים החוצה”.

— “והיא?”

— “הסתכלה ושתקה”.

— “נו, אני שואל אותך, אפשר לסמוך עליה?… דרך אגב, סיפרתי לך על סילביה? אה, כן… העיקר, כשהייתי עכשיו בלונדון, שכבתי עם עוד אחת, בת שש־עשרה, יפהפיה! אבל גיבנת מסכנה. עשיתי זאת לשם נסיון, תאר לעצמך, אחת עם גיבנת!!!…”

— “הגיבנת מנוטר־דאם…”

והם צחקו, כל כך צחקו שהם צווחו מצחוק.

בפתח הבניין נראתה אנטה.

— “הי, אתם שם, מה אתם צוחקים כל כך?”

— “נזכרתי במשהו”, קרא ג’רי.

— “ג’רי, בוא לרגע”.

הוא רץ אליה.

— “יורם, בוא גם אתה!”

גם יורם בא.

בפנים, ליד הכניסה, עמדה אנטה ליד קבוצה קטנה שמנתה שתי דיילות וכמה דיילים.

— “אנטה!” אמר ג’רי, “עשי לנו מהר הכרה עם שתי הדיילות החמודות האלה”.

הן חייכו.

לחיצות ידיים. אנטה הציגה את כולם בפני כולם.

— “שמעתי שיש לכם מכונית”, אמרה אחת מהן, “אתם יכולים לקחת אותנו לפריז?”

— “את כולכם?” שאל ג’רי בצחוק.

— “אנחנו מוכנים לקחת רק את שתיכן”, הוסיף יורם.

— “אפשר לסמוך עליכם?” שאלה האחת.

— “תשאלי את אנטה”, אמר ג’רי.

— “הם נורא נחמדים”, אמרה אנטה, “אבל תיזהרי מהם…”

— “בואו”, אמר יורם כשהוא סוקר את שתי הסנוניות החדשות.

הן היו באמת חמודות. גוף לא רע, עיני תכלת כרגיל, שיער בלונדיני קצר וכובע הדיילות חבוש על ראשן בגאווה. אבל האם הן בתולות או לא, זו השאלה.

— “להתראות!”

— “להתראות!”

כולם נישקו את אנטה בתור.

הם יצאו מהבניין ופנו לעבר המכונית.

— “איזו מכונית!” אמרה אחת מהן בהתפעלות. היא התכופפה כדי להכנס.

איזה ישבן. יורם נכנס אחריה.

— “אז איך קוראים לך?”

— “לי קוראים קורנלייה”.

— “קורנלייה. ושמי יורם”.

— “וזאת”, והיא הצביעה על זאת שישבה ליד ג’רי, “שמה סטינה”.

אז סטינה וקורנלייה. הן היו באמת חמודות. חתיכות לגמרי לא רעות. ועם המדים שלהן הן נראו כמו שתי אחיות.

ג’רי התניע את המכונית.

— “יורם בקשר לאווירונים, נכון שצדקתי?”

— “צדקת ועוד איך, ממזר”.

המכונית יצאה משטח שדה־התעופה וג’רי פתח בדהירה מסחררת.

יורם פתח את הבר.

— “רוצות לשתות?”

קורנלייה הסתכלה בהתפעלות על הבר.

— “סטינה, תביטי, יש להם גם בר”.

— “מה אתה שואל אותן בכלל”, צעק ג’רי מהמושב הקדמי, “תמזוג וזהו זה”.

— “כן, בבקשה”, אמרה זו שליד יורם. כל כך מנומסת.

יורם מזג ויסקי וקורנלייה עזרה לו בהגשה.

— “אז מאיפה אתן באות עכשיו?”

הן הגיעו מניו־יורק. טיסה משעממת.

מעניין את הסבתא שלי.

והן נורא עייפות.

חכו חכו, אנחנו כבר נעורר אתכן.

— “לא כל כך מהר”, ביקשה סטינה.

אבל ג’רי נסע כמו משוגע. הכביש הזה. ישר ורחב וחלק. בלי הגבלת מהירות. עם להשיג מכוניות. כמו לטוס. מהר. מהר. יותר מהר.

— “לא כל כך מהר”.

— “אל תפחדי, הוא נהג מצויין. ג’רי סע קודם ל”סלקט“, אני רוצה לראות אם ג’וני כבר שם”.

— “מי זה ג’וני?”

— “הוא חבר שלי, הוא צריך להגיע היום לפריז, ואנחנו קבענו להיפגש ב”סלקט".

— “מאיפה הוא מגיע?”

— “הוא היה בטיול בקוסטה בראווא, הוא צריך להגיע היום”.

— “קוסטה בראווא, הייתי שם, זה מקום נהדר, היינו יחד, נכון, סטינה?”

— “כן, מקום נהדר”.

— “מה זה, קוסטה בראווא זה מקום כביר”, סיכם יורם את נושא השיחה הלא צפוייה.

שקרים והוא באו תאומים לעולם. הוא היה יכול להמציא את הסיפורים הכי משוגעים בלי אפילו לחשוב עליהם מקודם.

— “אז כמה זמן כבר לא הייתן בפריז?”

הן לא היו בפריז כבר חמישה ימים.

ומחר הן צריכות להמשיך לרומא.

איזה חיים אפורים.

והן נורא עייפות.

את זה כבר שמענו.

— “יורם, בוא נלך לרקוד איפה שהלכנו אתמול!”

— “או. קי.”

— “רגע, רגע, תפסיקו להחליט בלעדינו, איפה זה?”

— “זה מקום נהדר ותפסיקי להתרגש. תגמרי את הכוסית”.

הם התרחצו בויסקי. המכונית הריחה כמו בית־מרזח על גלגלים.

שדרות־מונפרנס. ג’רי לחץ על הבלמים והמכונית הארוכה נעצרה בחריקה אצילה, כמו גיהוק של נסיכה.

יורם יצא מהמכונית ועבר בריצה את מעבר־החצייה. השעה היתה תשע וחמש בקירוב. הוא נכנס לבית־הקפה. ליד הבר ישבה אינגה ושוחחה עם איזה בחור רזה.

— “הי, אינגה”.

— “יורם!…”

הם התנשקו.

— “אני כל כך שמחה שבאת”.

הבחור הרזה שלידה סובב אליהם את עורפו.

הוא רכן עליה וחנה ליד אוזנה.

— “הוא מנסה להתחיל אתך, התחיך הזה?”

— “לא, לא, אל תפחד”.

— “תסלחי לי על אתמול”.

— "לא חשוב. איך אתה מרגיש?”

— “או. קי. תשמעי, אינגה, הוא ממשיך ללחוש על אוזנה, נתנו לי כתובת של אחד שמוכר משהו טוב לעשן, אז אני הולך אליו לקנות קצת. אז…”

— “אז לא יהיה לך זמן בשבילי??”

— “בטח, בטח, רק בואי ניפגש יותר מאוחר”.

— “כן, כן, אני יודעת. אתה אומר יותר מאוחר ואחר־כך אתה לא בא”. סביבות פיה המתוק היו מקומטות מתרעומת.

— “אל תהיי טפשונת, אם לא הייתי רוצה לבוא אז לא הייתי בא לכאן בכלל”.

— “אז אני אבוא אתך”.

— “אינגה, אני לא יכול, אני צריך לבוא אל האדם הזה לבד. בואי ניפגש, נאמר באחת־עשרה וחצי ב”דה־מאגו“. או. קי.?”

— “למה כל כך מאוחר?”

— “תביטי, הוא גר מחוץ לעיר. עד שאני אסע אליו ואדבר אתו ואחזור – אני לוקח את המקסימום”.

— “אבל אתה בא באחת־עשרה וחצי? כי אני מחכה לך”.

— “בטח, אינגה, מה, את לא מאמינה לי?”

— “לך להאמין?… טוב, אז באחת־עשרה וחצי”.

— ב“דה־מאגו”.

נשיקות על הלחיים.

— “צ’או”.

הוא יצא מהקפה ורץ חזרה למכונית. הדלת נפתחה, הוא נכנס פנימה והדביק נשיקה מצלצלת על לחייה של קורנלייה.

— “מותק!”, הוא קרא, “איפה היית כל החיים שלי?…”

— “חיכיתי לך”.

— “נו, ג’וני בא?” שאל ג’רי.

— “לא, אבל השארתי לו הודעה איפה למצוא אותי”.

ג’רי התניע את המכונית.

הם נסעו לכיוון כנסיית האינוואלידים.

— “יורם”, אמר ג’רי, “בקשר לטיסה שלך ללונדון, אני חושב שלא נוכל לטוס יחד”.

יורם חשב מהר מהר למה הוא מתכוון.

— “אני חושב”, המשיך ג’רי, שאני אצטרך לטוס יום אחד לפניך".

יורם הבין.

— “או. קי.”, הוא אמר, “אז לא נטוס יחד אבל ניפגש שם?”

— “ברור”.

— “מתי תהיו בלונדון?” שאלה סטינה.

— “בשבוע הבא”, אמר ג’רי, “אנחנו צריכים לסדר שם משהו”.

הם עברו עתה את הכנסייה ונסעו בכיוון לגשר אלכסנדר.

— “יורם, תגיד לי, כרטיס־החבר אצלך?”

— “לא…”

— “חכם גדול.אז איך אתה חושב שניכנס?”

— “אז נצטרך לעבור במלון כדי לקחת אותו”, אמר יורם.

— “אתן מבינות”, הסביר ג’רי, “אנחנו רוצים ללכת למועדון פרטי ויורם שכח את כרטיס־החבר שלו, אז ניסע לקחת אותו”.

— “זה רחוק?” שאלה סטינה.

— “לא, פה קרוב”, אמר ג’רי.

עוד חמש דקות והמכונית נעצרה לפני המלון.

— “יורם, יש לי רעיון, אנחנו כבר ניסע למועדון לתפוס מקומות, ואתה תבוא ישר לשם”.

יורם יצא מהמכונית.

— “או. קי.”.

— “רגע”, אמר יורם, “אבל אתה על הכרטיס שלך יכול להכניס רק בת־זוג אחת”.

— “או, כן, נכון… אז קורנלייה, תצאי יחד עם יורם ותבואו אחר־כך יחד”.

סטינה וקורנלייה החליפו ביניהן מבטים.

— “אסור לי פה לחנות, אז תזדרזי”, האיץ בה ג’רי.

קורנלייה יצאה מהמכונית.

— “או. קי.”, קרא ג’רי, “אז להתראות”.

— “להתראות”.

והוא נסע.

אז זה הסתדר. הם לא טסים יחד ללונדון.

— “בואי תעלי בינתיים אתי”, בקש יורם.

— “אני יכולה לחכות לך גם פה”.

— טוב. איך שאת רוצה".

הוא עשה כמה צעדים וחזר.

— “בואי,מה תעמדי פה…”

הוא נטל אותה בזרועה.

היא נענתה באי־רצון.

הם נכנסו פנימה ומשם למעלית.

— “למה את עצובה, תחייכי.”

— “אמרתי לך אני עייפה”.

קומה ששית. חדר שש־מאות שש־עשרה.

יורם פתח את הדלת והם נכנסו פנימה.

הוא ניגש לכיור, מקום שם, על איצטבת הזכוכית, עמדו שתי כוסות.

— “תשבי בבקשה, תרגישי נוח”.

— “לא, תודה, אני מרגישה נוח גם כך”.

היא נשארה לעמוד.

הוא הוציא מכיסו את בקבוקו האישי ומזג ממנו לשתי הכוסות.

— “בבקשה”. הוא הציע לה כוס.

— “לא, תודה”.

— “איך שאת רוצה” והריק את כוסה לכוסו הוא.

הוא התיישב על המיטה.

— “בואי שבי על־ידי”.

היא לא נענתה לבקשה.

— “מה עם התעודה שלך שרצית לחפש?” היא שאלה.

— “אין לי חשק ללכת. יש לי פתאום חשק לשתות. בואי שבי על־ידי”.

היא נשארה לעמוד והסתכלה עליו בחיוך.

— “אל תפחדי, אני לא אוכל נשים”.

— “אני לא מפחדת”.

היא חייכה אבל לא זזה ממקומה ומפעם לפעם סקרה חלק אחר של החדר בעינים של בת־כפר. הוא העיף מבט מהיר בשעונו. תשע עשרים וכמה. יש לו שעתיים תמימות כדי לפתות אותה, לדעת אותה, לשטוף אותה, לשלוח אותה ולהגיע בזמן לפגישה עם אינגה.

הוא לגם לגימה בריאה ושם את הכוס לצידה.

— “תשמעי, קורנלייה, אני רוצה לומר לך משהו”.

— “דבר, אף אחד לא מפריע לך”.

— “כן, אבל אני שונא לדבר עם בני־אדם כשהם עומדים”.

היא התיישבה על כסא, רחוק מהמיטה.

— “ישבתי, נו?”

— “תשמעי, אבל תשמעי אותי עד הסוף. ובמה שאני אומר לך עכשיו אל תחשבי שאני משתחץ. לי היו כל כך הרבה הרפתקאות עם נשים – את לא יכולה לתאר לך. באמת, בלי הגזמה, משהו לא יאומן. והנסיון העצום שיש לי, לימד אותי דבר אחד – להיות ישר כלפי נשים. כלומר, להגיד להן כל מה שאני מרגיש, להיות אמיתי כלפיהן, לא להסתיר דבר. לפני יותר משעה עדיין לא הכרנו אחד את השני ועכשיו את כבר אצלי בחדר. אולי נודף מצורת היכרותנו ריח של הרפתקה, — אבל אם זה כך, הרי זה רושם מוטעה. אני מאמין בפגישות מקריות ואני מאושר, ממש מאושר, שיצא המקרה ושנפגשנו. תביטי, קורנלייה! אולי מצחיק לומר את זה, אבל אני באמת מרגיש משהו כלפייך, אני מרגיש שאני רוצה להיות אתך יחד. תאמיני לי!”

המבט בעיניה התחלחל והתחלף ממחלקה שלישית חשדות למחלקה ראשונה חלומות. הוא הושיט לה את ידו.

— “בואי אלי”.

היא באה אל מיטתו ועלתה עליו. הוא כרך זרועו סביבה ובזמן שהיא היתה מכסה את פניו בנשיקות, כשעיניה עצומות ושפתיה לחות וחמודות – הסתכל הוא שוב בשעונו ואחר החל ממזמז אותה כאיש אוהב. אך משהתחיל לפרוף את כפתורי שמלתה, — היא התנערה ותפסה בידו.

— “לא”, היא אמרה.

— “מה יש, יש לך עקרונות?”

— “כן”, היא ענתה מחייכת.

— “תביטי, קורנלייה, אני אוהב שלימות. אני לא יכול ככה. או או”.

— “אז או”.

— “איזה או?”

— “לא!”

הם נשארו לשכב ויורם היה מנסה מדי פעם את מזלו, אך לשווא – כל התכסיסים האפשריים התנפצו לחומת הבורגנות הזעירה.

— “טוב, אז אם זה כך, — בואי הביתה”.

— “אתה לא צריך לקחת אותי. אני אגיע לבד”.

— “חבל עליך, אבל תסתלקי מפה מהר. יש לי אלרגייה לבתולות”.

היא נטלה את כובעה שנפל על הריצפה ויישרה בחטף את קימטי שמלתה.

הוא פתח בפניה את הדלת.

— “בואי ניפרד כמו ידידים”.

הם חככו לחי בלחי.

— “להתראות”.

— “להתראות”.

והוא סגר עליה את הדלת.

הוא ניגש לראי והסתרק. אחר יישר את הדורי־המיטה וירד למטה.

הוא סימן בידו לשוער והשוער שרק למונית.

ליד הכניסה, בסמוך, חנתה מכוניתו הארוכה של ג’רי. איזה ממזר. אז הוא כן טס ללונדון.

המונית הגיעה ונעצרה לידו.

הוא נכנס פנימה.

— “סן־ג’רמין דה פרה”.

שעון הכנסייה הורה אחת־עשרה ועשרים דקות. הוא נכנס לבית־הקפה והסתכל סביבו. בפנים היו מעט אנשים. שני זוגות, קבוצה של ארבע בתולות עם משקפים שחורים, גומי לעיסה ומבטא אמריקאי. ובפינה, מתחת לפסלים הסיניים, ישב טיפוס מזדקן, מתושביו הקבועים של המקום.שערו צהוב ופרוע. שפמו עבות, גוו כפוף, עיניו טרוטות, משקפיו נופלים והוא יושב ללא נוע, ידו האחת על השולחן והשניה על מוטת־המטרייה.

הוא התיישב בירכתי הקפה, ליד שולחן הצופה אל הפתח.

לפתע הוא חש את קוצר־הרוח של הצפייה הוא העיף מבט על אורלוגין הזהב שעל הקיר מנגד.

אחת־עשרה עשרים וחמש.

— “ויסקי!” הוא קרא לעבר המלצר.

— “עם סודה?”

— “אם”. ותיכף אחר־כך: “בלי!”

הוא התגעגע לאינגה. פתאום הוא התגעגע לאינגה. לפנים שלה, לגוף שלה, להופעה שלה. איזה אידיוט! למה הוא בזבז זמן על הדיילת ההיא? איזו בתולה! הרי בעינים שלה אפשר היה לראות שהיא לא תתן.

המלצר הגיש לו את הויסקי.

אינגה אינגה אינגה. איפה אינגה. הוא הסתכל על השעון.אחת־עשרה עשרים ותשע. שתבוא כבר. הוא מתגעגע. הוא אוהב אותה. הוא אוהב אותה יורם. והיא אמרה שהיא אוהבת אותו. זה הרי נהדר. זה ממש נפלא. הוא הסתכל על השעון. אחת־עשרה וחצי. איפה היא. אינגה אינגה אינגה. אולי משהו קרה. אולי משהו קרה והיא לא תבוא. ואולי היא סתם עושה את עצמה. אולי היא לא אוהבת אותו. אחת־עשרה וחצי ורגע. אולי היא לא אוהבת אותו. והיא לא תבוא. עקבותיה ייעלמו. הוא לא יראה אותה יותר. אבל אם זה יקרה, אז הוא ישכור בלשים, והם יגלו אותה. הם ימצאו אותה, ואז הוא יתפוס אותה ויטבול לה את הפנים בחומצה מלחית – – –

אינגה נראתה בפתח הקפה.

אוף!…

הוא הריק את הכוסית.

היא עמדה בפתח ותרה אחרי יורם.

לידה עמד בחור רזה, נמוך במקצת ממנה ויורם הכיר בו מיד את הברנש שישב בסמוך לה, ליד הבר. היא נדה בראשה לעבר יורם כמסמנת לבחור שיורם כאן. הם לחצו ידיים, הלה הסתלק ואינגה מיהרה ליורם, כשהיא מחליקה בסוליותיה על פני ריצפת השיש. היא חיבקה את יורם, נשקה לו, התיישבה לידו והביטה בעיניו.

— “יורם… אני כל כך שמחה שבאת. אני טפשה… אני לא יודעת מה לומר”.

— “אל תגידי כלום, מותק, רק תסתכלי עלי…”

הבחור שנתלווה לאינגה נכנס שנית לקפה. הוא פנה לעבר שולחנם של יורם ואינגה. הוא לבש סוודר אפור ושרווליו מופשלים עד מרפקיו. זרועות ידיו צנומות ועליהן כתובות קעקע. הוא ניגש אל יורם, רכן עליו אגב חיוך קל, שם ידו על כתפו ושאל אותו בקול שקט:

— “יש לך רגע זמן?”

— “כן”, ענה יורם מחייך.

הלה המשיך בנימה שקטה ורגועה: “כשאני אתפוס אותך לבד, אני אקלף לך את הפרצוף”. ובדברו העביר אצבעו לאלכסון פניו של יורם. אמר, סבב על עקביו ויצא מהקפה.

נשימתו של יורם נקטעה.

— “מה קרה??” הוא שאל בקול נשבר מהתרגשות. “מה קרה??”

— “הוא לא נורמלי”, אמרה אינגה בקול משתומם, “ישבתי ליד הבר. הוא בא והתיישב לידי. הוא לא יודע מלה צרפתית, אז עזרתי לו לדבר עם הברמן. הוא הזמין לי ויסקי. שתינו יחד. חזרתי ואמרתי לו כמה פעמים שבאחת־עשרה אני צריכה להיפגש אתך פה, אבל הוא בקש ממני לשתות אתו עוד כוסית ואמר שאם אאחר, אז הוא יקח אותי לכאן במונית. וכך היה. זה הכל”.

הבחור נכנס שוב לקפה, ניגש אל שולחנם, אחז בכתפה של אינגה ואמר:

— “ושלא יעיז לשקר לך, או לספר לך סיפורים, או לומר לך מה להגיד”.

הוא פנה והתיישב ליד שולחן בקירבת הפתח, הדליק סיגריה ומבטו לא סר מיורם והטיל בו מורא מוות.

יורם חש כאילו הכל מתמוטט תחת רגליו. לא היה בכוחו להשתלט על נשימתו התכופה ועל ידיו הרועדות. הוא הרגיש את הבלהה נשקפת מעיניו. הוא קם אל הבחור ולבו בל עמו.

— “תסלח לי”, הוא פנה אליו בקול מתרפס ותבוסני, “אני לא רגיל שאנשים כועסים עלי. אני לא מכיר אותך ואני לא יודע מה עשיתי לך. תגיד לי בבקשה, מה עשיתי לך??”

הוא החזיק יד ביד על־מנת לעצור בעד הרעד ואותה שעה הוא הרגיש את החוורון רץ לו בלחיים ובמצח ואת האימה שעשתה במיתרי־קולו כבתוך שלה. הבחור הפסיקו ודיבורו שקט כתמיד ונעימתו מבעיתה בשלוותה.

— “אתה לא עשית לי כלום. עוד לא נולד האדם שעשה לי משהו. אני גם לא כועס עליך. רק תדע לך, כשאני אמצא אותך לבד, אז אני ארסק אותך לחתיכות!”

— “אבל למה?”

— “כי כך מתחשק לי!”

— “אבל מה עשיתי??” קרא יורם בפחד.

— “אתה לא עשית לי כלום”, השיב הבחור המקועקע, “רק שבהזדמנות הראשנוה אתה תחטוף ממני סכין בבטן. ואני אמצא אותך, אל תדאג! עוד לא קרה שאמרתי משהו שלא התקיים.אני עשיתי את זה בלונדון, אני עשיתי את זה בהאמבורג, אני עשיתי את זה במרסיי – אני אעשה זאת גם בפריז!!” והפעם דלקו עיניו הירוקות ואגרופיו נקמצו.

— “אבל ––”

אבל הלה חתך אותו בדבורו.

— אתה בטח חושב שאם אני איזה מלח באיזה אנייה מחורבנת אז אין לי דם!"

— “אבל תן לי להסביר לך ––”

— “אני לא צריך שום הסברים ממך!”

— “אולי אני אקנה לך משהו לשתות?” ובעיניו מתחננת האימה.

— “אני לא צריך את הטובות שלך”, הרים הלה את קולו, “אין לזה שום קשר. אתה רוצה לשתות משהו, אז תגיד לי! תזמין לך מה שאתה רוצה, אני יכול לכסות אותך בכסף!”

— “תגיד לי מה עשיתי, אני מבקש ממך, אני מבקש ממך ––”

— “תשמע, ברנש, אני ישבתי לידה, על הבר, ודברתי אתה, ואתה באת אליה וקבעת אתה פגישה מעל הראש שלי. אצלנו לא עושים דברים כאלה!”

— “תסלח לי, אתה טועה, היא באה לקפה כבר בתשע בערב על מנת להיפגש אתי”.

— “תגיד לי”, קרא הלה בכעס, “אתה מנסה לומר שאני משקר??”

— “לא, אני לא אומר שאתה משקר, אבל תאמין לי, באמת תאמין לי!”

הוא הרגיש שהוא עומד על סף התעלפות. ברכיו פקו וקרה פקדה את גופו.

— “אני אמרתי לך משהו וזהו זה!”

— “אז מה אתה רוצה שאני אעשה?” שאל יורם ואימתו גואה.

— “תשמע, פרצוף, זה לא מעניין אותי, או שתסתלק מפה מיד ותעזוב אותה כאן, או שתשאר או שאני לא יודע מה”.

— “תביט”, אמר יורם, “אני מבקש ממך להתחשב במה שאני אומר עכשיו”, וידיו רועדות רעד של פחדנים. “תאמין לי שמה שאמרתי לך הוא אמת. כנראה שהיתה פה אי־הבנה ואני מבקש את סליחתך. אבל אסור להפחיד אותי ככה. אני חולה במחלת־הנפילה וכל התרגשות כזאת יכולה להביא אלי התקפה, אני מבקש ממך, אני מבקש –– –”

— “מה אתה חושב לך?? שאתה תעורר את הרחמים שלי כלפיך? לך מפה, סמרטוט!”

יורם פנה וחזר אל שולחנו, שבר־כלי.

— “מה קרה?” שאלה אינגה.

— “אני לא יודע מה הוא רוצה ממני”. הוא נשם למקוטעין, מסתכל בו וחוזה בקץ המתקרב.

לפתע נפנף הברנש בידו המקועקעת וקרא לו לגשת אליו.

יורם ניגש מיד כעבד נרצע.

הלה דיבר אתו בקול נמוך, כשהוא מסנן את המילים מבין שיניו אחת אחת וקודח את יורם במבטו.

— “אם אתה רוצה לצאת מבית־הקפה הזה שלם, בחתיכה אחת, אז צא מיד, לפני שאני אזמין את הקוניאק הבא שלי – או שאני אעשה לך משהו ואשב חמש שנים בבית־סוהר. מלצר!! קוניאק!!”

— “בסדר, אני כבר הולך”, מיהר יורם לומר בהכנעה.

הוא פנה לעבר אינגה.

— “בואי, אנחנו הולכים”.

— “לאן?”

— “בואי, אני אסביר לך בחוץ”.

— “מה פתאום? מה קרה?”

— “שום דבר, אני אסביר לך בחוץ”.

הוא מיהר לצאת מבית־הקפה וחכה על המדרכה. אינגה יצא מהקפה בצעד איטי ומרושל. הברנש המקועקע יצא אחריהם, ניגש אל יורם, טפח על כתפו ואמר:

— “או. קי. לך לעשות חיים. אנחנו עוד נתראה”. אמר וחצה את הכביש.

יורם מיהר למונית שעמדה בפינה ונכנס פנימה כשאינגה אחריו.

— “לפלאס סן־מישל בבקשה”.

— “אולי תגיד לי סוף סוף מה קרה?”

— “אני לא יודע, אולי את יודעת?”

— “אני אמרתי לך, הוא לא נורמלי”.

— "מה זאת אומרת לא נורמלי, סתם הוא לא היה אומר מה שהוא אמר, תגידי לי את האמת, את התנשקת אתו?

— “השתגעת?”

— “אז מה קרה לעזאזל?”

— “הוא רק, כשהיינו במונית, החזיק לי כל הזמן את היד. זה הכל”.

פלאס סן־מישל.

— “עכשיו סע בבקשה לשאנז־אליזה. את כזאת מטומטמת. את לא מבינה שטיפוסים כאלה יכולים לבנות הרים וגבעות רק על סמך שהם אוחזים לך את היד??”

— “אולי אתה צודק”, היא אמרה אחרי הרהור קל.

איזו זנזונת! היה לו חשק לפתוח את דלת המכונית באמצע הנסיעה ולהעיף אותה על הכביש הסואן. איזו מטומטמת! אבל אולי אז היא תתנקם בו ותמצא את המלח הזה ותתן לו את הכתובת שלו ואז הוא יבוא ויצייר לו על הפנים עם סכין גילוח. ככל שלא ניסה להרגיע את עצמו במחשבה, כן הכבידו על לבו שלשלות הבלהה. הטיפוס הזה נשבע למצוא אותו והוא הרי ימצא אותו, הוא ימצא אותו ויורם יחטוף סכין בבטן – – –

המונית עבר את המלון.

— “עצור כאן בבקשה”.

הם יצאו מהמונית ופנו למלון.

הם עלו למעלה. קומה ששית. הוא נקש על דלת חדרו של ג’רי, אבל שום מענה לא בא. הוא נכנס לחדרו.

אינגה סגרה אחריהם את הדלת והחלה להתפשט.

הוא הרים את שפופרת הטלפון.

— “במה אוכל לשרת את אדוני?” נשמע קולו של שוער הלילה.

— “תסלח לי, חדר שש־מאות עשרים ושבע, בבית?”

— “רגע אחד… כן המפתח שלו איננו על הלוח. או אולי הוא יצא עם המפתח?”

— “נסה בבקשה לקשר אותי אתו טלפונית”.

הטלפון צלצל וצלצל. לבסוף נשמע קולו הזועף של ג’רי.

— “מי זה?”

— “מדבר יורם”.

— “או… צלצל אלי יותר מאוחר”.

— “תגמור מהר. יש לי משהו מאוד דחוף לדבר אתך”.

— “מה קרה?”

— “קרה משהו איום”.

— “אז בוא תיכף. כנס אלי לחדר”.

יורם השאיר את אינגה מעשנת במיטה ויצא מחדרו.

בפתח עמד ג’רי בתחתונים.

— “סטינה עוד נמצאת אתי”, הוא לחש.

— “הפרעתי לך באמצע?”

— “לא, רק רציתי שתדע”. והוא פתח את הדלת לרווחה.

יורם נכנס פנימה. סטינה היתה שקועה בתוך המיטה ורק ראשה הציץ מבין הסדינים.

— “סטינה!”, קרא ג’רי, “יש לי הכבוד להציג לך ידיד ותיק”.

היא נדה בראשה בבישנות.

— “אז מה קרה, ספר!”

יורם העיף מבט בסטינה.

— “סטינה”, פנה אליה ג’רי, “איכפת לך ללכת קצת לחדר־האמבטיה? ליורם ולי יש משהו מאוד חשוב לדבר”.

היא קמה מיד ועטפה עצמה בסדין. ג’רי ליווה אותה עד לחדר הרחצה וסגר עליה את הדלת.

— “נו, מה קרה?”

יורם סיפר לו את המוצאות אותו.

— “זה הכל? חשבתי שלפחות הרגת מישהו בטעות”.

— "אולי בשבילך זה לא עניין גדול, אבל אני רועד מפחד. אני לא יודע מה לעשות. ללכת למשטרה, לקנות אקדח –––

— “תפסיק לדבר שטויות. ראשית כל, אל תחשוב שהוא באמת יעשה לך משהו. הוא רק רצה להפחיד אותך וכשהוא ראה שהולך לו, אז הוא המשיך בזאת”.

— “כן, אבל הוא לא הכיר אותי מקודם. הוא לא ידע שאני כזה פחדן! אז איך היה לו דם לגשת אלי ולדבר אתי כך מהתחלה??”

— “הוא סתם מטורף. אבל אתה לא צריך בכלל לקחת את זה ללב”.

— “לך קל לומר. אבל אני עושה במכנסיים”.

— “אל תדבר שטויות. מה עשית עם אינגה?”

— “היא אצלי בחדר”.

— “עוד לא נמאסה עליך?”

— “בטח שנמאסה, אבל אני מפחד שאם אני אזרוק אותה, אז היא תלך ותמצא את המלח הזה ותספר לו איפה אני גר”.

— “איפה תמצא? מה תמצא? פריז זה מקום ענק. תפסיק להיות סמרטוט כזה ולפחד כל כך”.

— “שמע ג’רי, הוא ימצא אותי, הוא ימצא אותי ויפרק לי את כל העצמות”.

— “או, באמת, לפעמים אתה כזה תינוק… אם אתה כך כך מפחד אז יש לי בשבילך משהו”.

הוא פתח את מגירת שולחנו והוציא משם סכין.

— “זוהי סכין קופצת. זה יותר טוב מאקדחים ויותר טוב משוטרים. תחזיק את זה אצלך בכיס, אולי ככה תרגיש בטחון”.

הוא לחץ על הניצרה והלהב קפץ קדימה.

— “קח את זה”.

יורם נטל את הסכין.

—“תשים את זה אצלך בכיס, אולי ככה תרגיש יותר גיבור”.

יורם משש את הסכין ולחץ על הניצרה.

— “יש לך אולי במקרה עוד סכין?”

— “בשביל מה?”

— “אחד אני אשים בחליפה ואחד במעיל”.

— “אל תהיה ילד. תשים את זה בכיס ואני לא אקנא בזה שיחטוף ממך דקירה עם הסכין הזאת”.

— “אני לא מבין, איך היה לו דם לדבר אתי ככה הרי הוא לא מכיר אותי בכלל. תגיד לי, ג’רי, אני נראה פחדן?”

— “אל תהיה ילד, הוא סתם משוגע, רק הוא ראה שהולך לו בלהפחיד אותך, אז הוא המשיך. אם הוא היה מעיז לדבר אתי כך, אני הייתי מכניס לו פצצה בפנים. אבל אני זה לא אתה. אתה לא צריך לפחד ממטומטמים כאלה. חוץ מזה יש לי בשבילך חדשה שתעלה לך את מצב־הרוח”.

— “מה?”

— “אנחנו מוזמנים מחר למסיבה לא נורמלית. ג’ורג' צלצל אלי לפני שעה להודיע לי”.

— “ג’ורג'? הוא עוד מסתובב פה?”

— “כן, כן, אתה אל תדאג לג’ורג'”.

— “איפה?”

— “המסיבה? בסאן־קלו”.

— “נהדר!!”

— “יורם, תישן טוב, ומחר תצחק על כל המחשבות שלך. קח איזה שבעה־עשר כדורי שינה וזהו זה…”

— “שבעה־עשר? אתה רוצה לומר שבעה־עשר אלף?…”

הוא ליווה אותו עד לדלת.

— “ובקשר לאינגה, תיפטר ממנה כמה שיותר מוקדם”.

— “בטח בטח”.

— “תיפטר ממנה כך שמחר נהיה חופשים במסיבה”.

— “טוב, זה ברור”.

הוא פתח את הדלת.

— “היא חתיכה לא רעה, אבל מספיק, כמה זמן אפשר?”

— “איך היה עם סטינה?”

— “עצום. אני אספר לך מחר”.

— “או. קי. ג’רי. אז להתראות מחר”.

— “להתראות מחר. ואל תשכח בקשר לאינגה”.

— “כן, כן, סמוך עלי”.

— “אמרתי לך כבר מאה פעמים. אם אתה מתעסק עם אותה חתיכה במשך שני לילות רצופים, אתה מביא עליך רק צרות”.

ליל־מנוחה.

 

ב. כחול התבונן בירוק    🔗

המסיבה התקיימה בסאן־קלו ליד פריז, בארמון עתיק שהיה מוקף עצים בשלכת ואשר השקיף מבעדם על פני הסינה, כמו מבעד לאצבעות. יורם הגיע למקום במכוניתו של ג’רי. הם נעצרו ליד השער. ברנש אחד ניגש אליהם ומשהבחין בג’רי פתח את השער.

הם החנו את המכונית בחצר. אחר עלו במדרגות, עד שהגיעו לפרוזדור ענק והחלו בוססים בשטיח אדום אדום. על ספה גדולה שבחדר היו מוטלים מעילים, כובעים, צעיפים ומטריות. הקומה הראשונה היתה טרקלין אחד גדול ממנה הוליכו שתים־עשרה מדרגות לקומה שניה שהיתה נקובה בחדרים.

מכל המקומת בקע ג’ז מטורף. במסדרונות, בפרוזדורים, במטבח, בחדרים – בכל אשר פנית בחורות יפהפיות, עקומות, מסחררות, משוגעות – ומסביבן גברים, עם עניבות, בלי עניבות, גבוהים, נמוכים, רחבים, צרים, וכולם שותים, אוכלים, מתחככים, מדברים, צובטים, מתנשקים ורוקדים.

הם נעצרו ליד הצטלבות פרוזדורים אחת, שם עמדו שתי חתיכות מוזרות. שתיהן לבושות מכנסיים כחולים וסוודרים אדומים שירדו להן כמעט עד לברכיים. ושתיהן נעולות נעלי התעמלות קרועות. האחת היתה בלונדינית ופנים היו לה כמו של ילדה בת שלוש על גוף של ילדה בת שש־עשרה. הרבה אי־אפשר היה לומר עליה, כי היא הרכיבה משקפי שמש. אבל מה שברור שהיא נראתה כמו סוכריה. השניה נראתה מבוגרת במקצת מחברתה, עור פניה לבן, שערה שחום, ועיניה – עינים חומות, יוקדות חוצפה ושחצנות. יורם פנה אל הבלונדינית, ובהצביעו על הנעליים הקרועות אמר:

– “את יודעת, אני מכיר מקום אחד בפריז ששם מוכרים נעליים כל הלילה”.

היא צחקה.

– “ואתה תשלם?”

– "בטח. איזו שאלה. שמי יורם וזה חברי ג’רי. מה שמכן?

במקום לענות אמרה שחומת־העור לבלונדינית:

– “תעזבי אותם. בואי נחפש את ג’ורג'”.

הדבר הטוב ביותר עם נקבות זה להתקיף אותן כמה שיותר מהר.

“תשמעי” אמר יורם לשחומה, “את לא מספיק חתיכה בשביל להשתחץ ולא מספיק חכמה בשביל לדעת איך להתחצף. אם לא תרדי מהעננים תוך שתי דקות, אני מפיל עליך את הארון הזה”. הבלונדינית צחקקה חרש. השניה הסמיקה, ואז הוא לפתע חייך ונשק על לחייה. היא הדפה את פניו. הוא תפס אותה בזרועה, קרב אותה אליו ולחש על אזנה:

– “בואי נשתה קצת, אז הכל יעבור”.

– “לא אתך!” היא ענתה בקול.

הוא לא הרפה: “טוב, אז אקנה לך מכונית”.

– “לא רוצה”, – היא ענתה בנימה של ילדה בת שבע, שאבא שלה לא נתן לה לרדת לחצר לשחק עם כולם ועכשיו הוא מנסה לפייס אותה עם עוגת־קצפת והיא מסרבת.

– “אז אזמין אותך למונטה־קרלו”.

היא הניעה את ראשה בשלילה, אבל חייכה. הוא נטל את ידי שתיהן והוליך אותן לעבר שולחן המשקאות.

– “מה שמך?” שאל ג’רי את השחומה.

– “סריטה”, ענתה היא.

– “איפה נולדת?”

– “בהוואנה”.

– “אז את מקובה! את בעד קסטרו?”

– “כן!” ענתה היא בגאווה.

בפינה העליונה של הסוודר שלה היה נעוץ לב מזהב ועליו שתי אותיות בערבית.

– “זה ערבית, נכון?” הוא שאל.

– “אתה נורא סקרן, אתה יודע?”

– “יכול להיות. איפה קנית זאת?”

היא שמה את הכוסית על השולחן ופנתה אליו כשחימה ניתזת מעיניה:

– “הבחור שביתק את בתולי הוא מפרס. עכשיו אתה מבין?”

ג’רי לא איבד את עשתונותיו:

– “נו, לפחות את לא בתולה”.

– כן, אבל לך לא יצא מזה כלום!"

– “גםלא חשבתי בכלל לנסות – אני הרי בין כה הומוסקסואליסט! …”

היא פרצה בצחוק למרות רצונה. יורם והסוכריה השניה הקשיבו כל העת לשיחה בהנאה גלויה.

– “סריטה” אמר יורם, “תני לנו הזדמנות. אל תשנאי אותנו כבר מן הרגע הראשון. בואו נשתה מחדש”

הוא נטל ארבע כוסיות ומלא אותן מבקבוקו הפרטי.

– “עוד כוסית!” צפצפה הבלונדינית.

עוד כוסית.

גלים של אלכוהול, שקטים רגועים ומלטפים, לחכו בהדף קליל את תאי המוח. התחושה הנהדרת, זה מה שנקרא הקסם שבהתרוממות הרוח, כל זה תלוי רק בדבר אחד, – אלכוהול. ושלא יספרו מעשיות.

– “חמדת־נעורי”, פנה יורם אל הבלונדינית שהיתה עדיין נתונה בתוך הכוסית שלה, “מה שמך?”

– “לורי”.

– “מאיפה את?”

– “מאוהיו”, היא ענתה תוך שהיא תוקעת את ראשה הקטן והחמוד במעמקי חליפתו ומרחרחת אחרי הוודקה.

הוא שב ומלא את כוסה. היא לגמה את הוודקה בדבקות של גור־חתולים. הוא שם את ידו על כתפה.

– “בואי נמשיך את השיחה בבית־השימוש”.

במקום תשובה היא כרכה שתי ידיה סביב מותניו ונתלתה עליו. מאחור היא נראתה כמו שיכורה קטנה במצב אלכסון.

הם נכנסו לבית־השימוש. הוא נעל אחריהם את הדלת והדליק את האור. איזה בית שימוש ענק! זה הסיגנון החדש. בתי שימוש גדולים מביאים בכנפיהם ריח של הרפתקה לבריות. הם התיישבו על ריצפת השיש המבהיקה. היא הריקה את כוסה והניחה ראשה על כתפו.

– “למה את מרכיבה משקפי שמש?”

– “כי זה נעים לי”.

הוא שלח ידו למשקפיה.

– “תסירי אותם לרגע”.

– “לא רוצה”.

– את מפחדת שתשתזפי פה?"

היא שתקה.

הוא הסיר את משקפיה, ושתי עינים זערערות מצמצו לו ביורק שלהן.

– “יש לך עינים כאלה מתוקות. אין לך שום סיבה להתבייש בהן”.

– “אני לא מתביישת. פשוט נעים לי עם משקפי שמש. זהו זה”.

והיא שבה והרכיבה אותם.

הוא גחן אליה ולקק לה את פרברי הפה. היא לקקה אותו בחזרה ואז השתרע על הרצפה והעלה אותה עליו. היא היתה כזאת חומד. הוא מוכן להתחתן אתה, יורם. ואז הוא יישאר נאמן לה כל החיים. והיא תהיה נאמנה לו. הוא ירגיש כל כך טוב בחברתה. היא תהיה לו אמא, אבא, בוקר־טוב, ביצה רכה, סבון מריח, לילה טוב, אמא, אבא. הוא פתח לה את רוכסן המכנסיים.

היא שבה והעלתה אותו.

– “מה יש?” הוא שאל.

– " שום דבר. מי אמר שאם אנחנו נמצאים יחד בבית־שימוש אחד, אז אנחנו צריכים גם לשכב יחד?"

היא התגלגלה ממנו על הריצפה ורק ראשה נשאר שעון על חזו. שתיקה.

– “אתה אוהב מרואנה?”

– “אני אוהב הכל”.

– “רוצה קצת?”

– “בטח”.

היא הוציאה מכיסה מעטפה ממועכת ויישרה אותה. מכיס אחר היא הוציאה נייר סיגריות, הציפה אותו בפתיתי הטבק הירוקים והחלה מגלגלת אותו בזהירות ובמקצועיות. היא עברה בלשונה על קצוות הנייר והדביקה אותם. הכל היה מוכן. היא שמה את הסיגריה בפיה והדליקה אותה. והסיגריה – קליע ממורט, נשלח לשמי המצב־רוח הטוב. הוא לא יחטיא את מטרתו.

הם היו מוצצים מן הסיגריה לסירוגין ואגב כך היא היתה מגלגלת סיגריה שניה. הם היו מעשנים מתוך שקט שבקדושה ושואפים את העשן אל קרבם במציצות קצרות, חדות ועצבניות. הסגריה נקפדה והוא החל ללגום מבקבוקו. היא החלה מגלגלת סיגריה שלישית.

– “כשאתה שותה”, היא אמרה בקול חולמני, “אתה מרגיש שאתה צולל למצולות הים, וזה נהדר. אבל כשאתה מעשן מרואנה, אתה מרגיש שאתה שט בשכבות העליונות של האוויר – וזה כביר!”

– “אולי תפסיקי להפריע לי? תני לי לעוף בשקט”.

הכל היה כל כך קל. כל כך אוורירי. הנפש התקלפה מכל מכאוב והכל כאילו ריחף במסע מאורגן באיזורים הכי שמחים של גן־העדן.

סיגריה שלישית עברה מפה לפה.

הוא הסתכל על זאת שלידו. היא נראתה כאילו שהיא לא פה. הוא החליט שמשקפי השמש שלה בכל זאת מפריעים לו.

הוא שלח ידו והסיר אותם.

היא בכלל לא הגיבה.

הסיגריה השלישית הלכה להיגמר.

הנשיפות נעשו תכופות ותכופות.

בפנים אצלו הכל הצמרמר והריאות החלו לרקוד ריקודי־בטן.

– “איפה המשקפים שלי?” היא שאלה בשקט.

– “אני הסירותי אותם”.

– “יורם” היא קראה לפתע, “אתה הסרת ואני לא הרגשתי. אתה מבין, יורם, אתה מבין עכשיו??”

מה היא מתרגשת פתאום?

למה היא מתכוונת? אולי היא רוצה לרמוז לי בזה שאני יכול להסיר לה את הבגדים והיא לא תרגיש? הוא החל מרים את הסוודר שלה – אבל היא עצרה בעדו.

– “לא!” היא אמרה בעצבנות.

– “לא צריך”

הוא החזיר את משקפיה למקומם וייצב אותם על גבי החוטם הזעיר.

– “אתה יודע, יש לי חבר שיש לו, יותר נכון שהיה לו שדה של מרואנה, ויום אחד המשטרה גילתה זאת, אז שרפו לו את השדה ומהעשן שהתאבך, כל הכפר נעשה שיכור, אפילו הכלבים והחתולים – – –”

לורי נראתה רחוקה רחוקה. הוא פתח את הדלת ויצא, כשהוא משאיר אחריו את הנרקומנית התמימה והמופרעת מאוהיו. תמימה, בגלל זה שהיא בתולה, ומופרעת בגלל זה שלא רצתה לשכב אתו.

בבית־השימוש שררה דממה של כפר, לעומת ההמולה והצחוק, ההימהומים והגניחות, ששלטו בכל חלקי הארמון. הוא נכנס לטרקלין הגדול. ליד הפסנתר, שעונה על הכנף, היתה ואלרי – מכירה משכבר, יצור ממשפחת החתולים, עיניים חומחומות חומחומות ואף סולד סולד סולד סולד סולד עם שני נחיריים קטנטנים שנראו כמו שתי מלונות לחיידקים. ואלרי עמדה ברגלים יחפות ולידה בקבוק מלא עד החצי בנוזל כתום. מסביב עמדו, ישבו, הביטו, עישנו, מלמלו, כוססו, התמזמזו, הסתרקו, התגרדו, מששו לקקו והלכו להקיא – ערב־רב של דוגמניות, חתיכות, עקומות, בני־טובים לאן, חתיכים וסתם מזי־רחם. הוא נשק על לחייה.

באוויר הזדחלה מנגינה איטית ועל הריצפה גסס רקודם של שני מקרטעים.

היא הסתכלה עליו בעיניים עצומות ואמרה:

– “ז’אן־פייר…”

שקט של בין תקליטים.

ולפתע נורתה לתוך האוזניים מנגינת ג’ז לוהט, מסחרר במהירותו.ג’ז ג’ז ג’ז. דופק החיים. רוח הזמן. הלך הנפש. מערטל משלח רסן מרעיד מטשטש מדביר מקהה מטלטל ומכשף. הקסם בתופים צוויחתה של החצוצרה זעקת הטרומבון גניחתו של הסקסופון המהומו של הבס – אש אוכלת להבה מלחכת שלהבת יוקדת, – אתה קופץ לתוך המדורה ומקרטע בה עד שרק הגיצים נותרים ואתה נמלט כאוד צולע עשן ומפורק. כולם התחילו להשרף עם כולם. מי נדלק ומי נחרך בלהבה.כולם שומעים את האור כולם רואים את הקולות. יורם תפס את ואלרי והתעוות אתה בתוך המערבולת. מי קורס ומי צונח ומי שב ומשתלח באוויר מי מרעיד את אבריו ומי שגופו מתפתל בצמרמורת של השואה המוסיקלית. ואלרי מתאמצת להשתולל אבל היא יוצאת מהמחזור גילופין במוחה וחיוך של שיכורים על שפתיה ואחריה מסתובב יורם. הוא מנסה להתקפל אבל הנשימה מתקצרת והוא נחנק ומחרחר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שעישן מרואנה בבית־השימוש ינבול בעיצומה של שמחה. או יורם יורם, השיער כמוש הלחיים אדומות הלשון משולחת כמו של כלב צמא והעינים העינים נפולות ונבולות אם אמא שלך היתה רואה אותך או יורם יורם. הוא נחנק ומחרחר ונופל בין איזה זוג ברכיים ומליט את פניו בתוך בד שחור של שמלה וכמו מכוניות בכביש המפנות את הדרך למכוניות מכבי־האש, כך הוא מתאמץ להשתלט על כלי־נשימתו שהפרו את משמעת הקצב הסדיר ובאותה עת הוא מניח ללבו להלום כמטורף – – –

הנערה בשמלה השחורה התירה את עניבתו ומחתה בידה את הזיעה שעל מצחו. הוא הרים ראשו והסתכל בה.

– “אתה רוצה שאני אקרא לרופא?” היא שאלה מחייכת.

– “מה קרה? עוד לא הספקתי להסתכל עליך, את כבר בהריון?”

היא צחקה.

– “מה שמך?”

– “יורם. ושמך?”

– “ברברה”.

– “מה את עושה?”

– “אני דוגמנית”.

– “אצל מי?”

היא אמרה לו אצל מי.

– “שמעתי שלרוב הדוגמניות יש סטיות־מין. איך זה אצלך?”

– “אני נורמלית”.

–“את לא לסבית?”

– “אני לא, ואתה?”

– “אני כן. אני אוהב לשכב עם נשים… הו הו הו… בדיחה מחורבנת… אז אולי את נערת־טלפון?”

–“תן לי רגע לחשוב… לא”.

– איכפת לך להיות נערת־הטלפון שלי?"

– אתך אני אשכב בחינם".

– “טוב, אז בואי”.

– או. קי. איפה?"

– בואי, נמצא כבר מקום".

הם קמו ופילסו להם מעבר בין צלליות החינגא, יצאו מחוץ לבניין ונעמדו באמצע הגן, על המידשאה. ברברה היתה גבוהת־קומה וגופה מחוטב וגמיש כמו איטריה מבושלת שתולה מהפה. הוא הוציא את בקבוקו והציע לה.

– “לא תודה. אני נוגעת רק בזריקות”.

על טעם ועל ריח… הוא לגם מבקבוקו.

– את יודעת אני נמצא במצב־רוח כזה, שאני יכול לומר הכל בלי מעצורים".

– “אז תגיד”.

– “אני נשבע לך, בחיי בכל היקר לי, שברגע זה התאהבתי בך. אני מוכן להתחתן אתך. אני רוצה להתחתן אתך. את בשבילי הכל. אני יודע שזה נורא טפשי לומר את הדברים האלה, אבל כמו שאמרתי לך, אין לי עכשיו שום מעצורים, לא איכפת לי”.

היא הסתכלה בו בדממה ואחר העבירה אצבעות ידיה בעובי שערו. הם התנשקו.

איך שהאהבה באה פתאום. הוא הרגיש את עצמו לפתע ניעור משיכרונו ושיכור ולא מיין. הוא ליטף אותה, קירב אותה אליו, נשק לה על שפתיה, על שמורות עיניה, על מצחה – מבפנים נשמע קול של בחורה קורא:

– “ברברה! ברברה!”

– “זאת איבון” – קראה ברברה והורידה מעליה את הידיים של יורם.

–“איפה את? איפה את?”

הקול הלך והתקרב. ואז הדלת נפתחה בבעיטה ועל הסף המואר ניצבה אלילת יופי. איזה יופי! היא כבשה את יורם במכה. שערה אדום. אדום טבעי. עור פניה לבן כשלג ועיניה ירוקות. היא לבשה מכנסי עור הדוקים לגופה ומעיל עור קצר ולרגליה מגפי עור. יורם היה מוכן לגשת אליה, להשתטח אפיים ארצה ולהציע לה נישואין. ברברה היתה כלא היתה. הוא הזדקף מלוא קומתו ונעץ בדמותה המתקרבת עיני מפתה.

איבון נראתה כמהלכת מתוך שינה. גם היא כנראה נישאה נישואין קתוליים למר מורפיום.

– “ברברה, מותק, איפה היית?”

ברברה נשארה עומדת על מקומה ולא הוציאה הגה.

איבון הסתכלה על יורם ואחר שבה ודיברה אל ברברה:

– “תעזבי את התינוק הזה ובואי”.

לשמע הדברים האלה הוא רץ אל איבון, תפס בחגורת מכנסיה וקירב אותה אליו באמרו:

– “תביטי, אמא, חכי רק עד שתשכבי עם התינוק הזה, אז יצא לך מהאף להיות לסבית!”

היא דחפה אותו ממנה תוך שהיא יורה לעומתו:

– “לך, לך מפה, הומו, – לך לשים אודם”.

הוא לא ידע מה לומר. הדם עלה לו לראש. שתיקבר חיים. ועד שהזעם חלחל לו בורידים, היא אמרה:

– “אמרתי לך משהו, לא? לך מפה, מאדמואזל!”

היא הזדקפה, תקעה בוהניה בלולאות החגורה והצליפה עליו מבט לגלוג ונצחון.

מוחו חדל לעבוד והיה עליו כיורה רותחת של חרון. ולפתע הוא שלח ידו לצווארה, לפת אותה בגרון ואחר־כך השליך אותה בכל הכוח לתוך העשב.

– “עכשיו את מרגישה יותר טוב? מה שלומך?”

הוא הרגיש נפלא. הטיפול הטוב ביותר במועקות הנפש, הוא לחתוך אותן במכה.

איבון התרוממה אט אט, נאלמת דום. ברברה עדיין לא זעה ממקומה ועל פניה ארשת אדישות. הוא העיף עליה מבט. מי היא בכלל??

בבקבוק שבידו שרצו עוד איזה שבע־מאות טיפות. הוא גמע אותו עד תומו והשליכו אל בין השיחים. אחר קד קידה לשתי הטעויות של הטבע ונכנס חזרה לבניין.

הכל כל כך מטושטש, הקולות, הצלילים והצחוק – הכל נשמע רחוק. קירות, אנשים, מרצפות – הכל נראה קרוב. איזו סחרחורת נעימה. איזה תענוג. איזה תענוג. הוא שט על פני חדרים מסדרונות וקומות. הגוויות הזעות עשו רושם שהן במצב טוב. הוא מצא עצמו שוב ליד הפסנתר ושמע את עצמו צועק:

– “אני רוצה להגיד משהו – משהו חשוב. ש–ק–ט! תנו לי להרצות!”

יורם נטל כסא ועלה על כנף הפסנתר. הוא הרגיש את עצמו כל כך קל. מהו משקלו הסגולי של שיכור?

– “תשתקו ותמשיכו להתמזמז בשקט”. הוא שחה בנהדר שבימים. נישא מאליו על הנפלא בגלי האושר – גל קהות המחשבה.

על רקע יללת הסקסופונים, בפני קהל מתנועע ושתוי, אל מול אגני־ירכיים מגורים ופרצופים מטומטמים, נשא יורם את דברו:

– "אני רצה לגלות לכם את סוד החיים… ידידים רומאים נערות־טלפון וסתם זונות מפריז…. הקשיבו אלי! מהו סוד החיים? מהו הפתרון האחד והכולל לבעיות המנסרות במוחכם?….. הטו אלי תנוכי אוזניכם, דגנרטים שכמותכם….. אני כמותכם אני יחד אתכם….. רק שאני שיכור…. אוי אני שיכור….. טליה! אני שיכור! את שומעת אותי? טליה…..

הוא דרך ברגליו על מנעני הפסנתר.

….. העיקר מהו סוד החיים? מהו סוד החיים….. סוד החיים הוא שהכי טוב והכי בריא לאונן….. הו הו הו….. כן כן לאונן…. זהו סוד החיים….. אתם שומעים? זה המפתח למנעול האושר…. ומה הם היתרונות? מה הם היתרונות?….. קודם כל אתה לבד בחדר, ובכל זאת אתה שוכב עם אשה ….. כלומר אתה לא תלוי באף אחת….. אתה יכול לשכב עם איזו אשה שאתה רוצה וכמה פעמים שאתה רוצה….. לא איכפת לך אם היא מגיעה או לא…..אתה עושה אתה במיטה מה שאתה רוצה….. מרביץ לה קורע לה את הבגדים שורט אותה ….. הכל מותר – אפילו אפילו לתקוע לה מכות רצח….. או ההפך – היא יכולה לאנוס אותך ולפנק אותך להכות אותך…..

הקהל מחא כף.

הלאה….. אין פחד מפני הריון….. אין שום הרגשת חובה ושום חובת התנצלות… אתה יכול להירדם תיכף אחרי שאתה מגיע….. אוי אני שתוי….. אין לך שום תסביכי חוסר־גברא…..

הקהל מחא כף ויורם התאמץ לעלות עליהם בגרונו הניחר.

….. נסה עוד היום!….. בביתך או בכל מקום אחר….. שיטה בטוחה….. אחריות לתמיד….. כן כן כן אחריות לתמיד….. כמובן רבותי שלא רע מדי פעם לשכב עם בחורה…. אבל….. אבל….. הרי גם אז כידוע לנו אנחנו מאוננים….. הו הו הו….. אני שיכור רבותי אבל אני מדבר בהגיון….. אני בטוח בזאת!…..

הוא היה מהלך על גדות הפסנתר.

…..וכשאתה מאונן בקביעות, אתה מבטיח לעצמך קור רוח והגיון בריא….. רבותי אני שתיתי אבל הגיוני צלול….. אני יודע זאת!! ….. היה זה נאום יורם על גבעת הפסנתרים….."

– “בראוו!!!… בראוו!… בראוו…”

כל משתתפי ההילולא מחאו כף וכתרו את פסנתר הנאומים כשהם שואגים את ההידד וההתלהבות בגרון מלא ובשבעים לשון.

ג’רי צעק: “זה עוד כלום לא! יורם!! תמשיך! אתה צריך להעניק את כל חכמת החיים שלך לרשות הקהל!!…..”

– “רגע אחד… רגע אחד…”

מפאתי החדר עלה קולו הגבוה של מישהו. מישהו בשם הארולד.

– “יש לי שאלה, אדוני המלומד”, הוא קרא אל יורם, “האם אתה מתעסק רק עם נשים?”

והקול שלו ותנועות ידיו היו כמי שמתעסק רק עם גברים.

– “רק”.

– “אתה בטוח?” חנחן הארולד בקולו.

–“אני בטוח”, קרא יורם מעם הפסנתר.

הארולד התרומם על רגליו והתקדם לעבר יורם בצעדים מתנודדים. הוא ביטא כל מלה באיטיות, תוך שהוא מלווה את דבריו בקירטועים על מקום אחד:

–“אתה יודע, במאה העשרים אף פעם אי־אפשר להיות בטוח…”

–“לא ילך לך!” קרא יורם מעם הפסנתר, “אני אמנם מטורף מין, אבל אני מתעסק רק עם נשים!”

– “אז אתה לא יודע מה זה חיים”. המשיך הארולד בקול מיוחם ובנעימה שתוייה, “יש לך ישבן נהדר, – אתה תוכל לעשות הון תועפות בתור נער טלפון…”

–“הארולד, תסתכל על כל החתיכות שמסביבך, – היש משהו יותר יפה ויותר מושלם מנשים? מה חסר לך אצל נשים?…”

הארולד שילב זרועותיו לפנים וענה:

– “אתה יודע, הדבר היחידי שחסר לי אצל נשים, זה שהן לא גברים…”

הו הו הו… מקהלה של צחוק היסטרי. הארולד קרס על הרצפה ושלח נשיקות לכל עבר. יורם רקע על הפסנתר עד שההמולה שככה.

– “רבותי אני ממשיך. אני מקוה שכולנו עפים עכשיו באותו גובה. אני ארביץ לכם עכשיו, לפי מיטב המסורת הנרקומנית, את אשר יעלה המזלג, ללא בדל גזע, דת וקשר הגיוני, שמישהו יצעק לי מלה”.

– “ישבנים!” צעק הארולד בהתלהבות.

– "או. קי. – קרא יורם מפיסגת הפסנתר – ישבנים. – ישבני השחפת, המחלחלים בדומית־קיץ בינות לאנפילאות המכשף סגול האוזן, לא היו מצטרפים למקהלת הבקבוקים המפגרים, למרות בקשתם של הפקקים ארוכי הצמה ועל אף הפצרותיהם של צריחי הכנסייה, המשחקים ביניהם קלפים על אף שביתת הדואר. או, אלי שבשמיים, היכן הם כל אותם הקלמרים היבשים ולא מיין, המזיעים בתוך מאפרת הקוקה־קולה ומנפצים בתאווה בתי־מרקחת ורירם שוטף את מושבי הקרקס הפוזלים ולא מכיח, המפרפרים ולא מחיוג ישיר והמקיאים עפרונות תוך כדי דפדוף בקיבותיהם הביישניות של שפנים משוגעים יפי־חוטם האומרים לעצמם טרם שחר: “הגם אנחנו נמנים על נברשות החטוטרת?…”

אמות־הסיפים הריעו. ידידינו באשר הם שאגו מרוב נחת והילולא גאתה על גדותיה. יורם השתחווה והודה לקהל הנלהב. הוא ירד מהפסנתר.

– “אני תיכף חוזר”, הוא הכריז אגב שהוא יורד מהפסנתר.

הכל נראה כחלחל מסנוור.

– “אני צריך להשתין”, הוא מלמל.

הוא פילס לו דרך בינות לחללים.

– "תסלחו לי, אני תיכף חוזר, אני צריך להשתין… טליה, פיפי! טליה, פיפי!

– “תחזור מהר!” צעק מישהו ממרחקים.

– “תעזרו לי!…איפה האמבטיה?… הלו אתם שומעים אותי? זה יורם. איפה האמבטיה? אני יכול להשתין רק לתוך כיור… זה אצלי מחלה… תסלחו לי… רק לתוך כיור… תסלחו לי…”

–“לך עד המסדרון, דלת ראשונה משמאל”.

הוא פנה למסדרון והחל ללכת.

נדמה לו שהוא הולך כבר שעות. נדמה לו שהוא עף מקיר אל קיר והשלפוחית לוחצת אבל הכנפיים שלו אובדות־עצות. במסדרון הארוך, ליד תמונה גדולה, עמד אידיוט אחד עם משקפיים.

– “מה שמך?” שאל יורם.

– “פרדי”, ענה הלה. הוא נראה ארוך עד התקרה, זקוף כמו המחוגים בשעה שש וכפוף למעלה

– “שמע, פרדי, איפה כאן האמבטיה?”

– “דלת ראשונה מימין”, הורה פרדי באצבעו.

– “איפה האמבטיה אמרת?… זהו זה… האמבטיה…”

דלת האמבטיה היתה פתוחה ובפנים שרר חושך. הוא נכנס ונעל אחריו את הדלת. והדליק את האור – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – והנה, בתוך הכיור, ישבה בחורה. רגליה היחפות מתנודדות מחוץ לשפת־הכיור, מבטה מוברג לתקרה ובידה בקבוק. עור פניה לבן כמו פחד ושמלתה הכחולה חפותה. הכל נראה פתאום שלא מכאן. מחוץ לטבע. מעל למציאות. כאילו שגברת מציאות גרה בקומה ראשונה והכיור עם הבחורה זה קומה שניה. חדר־הרחצה הענק, מוצף באור־אימים החוזר ונוגה מעם אריחי החרסינה, המראות, הרצפה הבוהקת – הכל נראה כמו חדר־מלכות. הכיור הפך לכס, הבקבוק לשרביט והיא למלכה. הכל היה אצלה נהדר. הרגליים שלה, רגליים שחצניות כמו עמודי טלגרף ובאותה עת עדינות כמו ישבן של תינוק בן שנתיים, הרגליים האלה עם כוח של שחקן כדורגל ובאותה עת אצילות כמו שיש, כמו עמודים של שיש, והברכיים – איזה ברכיים! יפות יפות יפות! החיים הם כל כך פשוטים. או שברכי אשה הן יפות או שהן מכוערות. אין פשרות. היה לה חזה גדול. חזה גדול… אוי, אמא’לה! הוא רצה לבנות אצלה שיכון בתוך החזה הגדול… היא הפנתה ראשה אליו והוא הרגיש לפתע פחד נעים, אמה מתוקה, בלהה תענוגית. היא הסתכלה בו. עיניה – תכלת תכלת הצפון. איזה עיניים. היה בהן עצב היתה בהן חכמה היה בהן לגלוג תמימות אכזרית שלג ברד הררי קרח רוך חן גורל בני־אדם איתני טבע ושוב תמימות שלג רוח סופות קור… והשיער שלה קווצות ארוכות של זהב, זהב טהור, זהב עם נשמה, כל שערה שלה עשתה רושם שהיא גרה בארמון מזהב, בחדר לחוד. היא לא הסירה מבטה ממנו. הוא נטל את ידה. לזרועה היה צמיד רקוע כסף. והאצבעות שלה… אצבעות ארוכות, ענוגות, אצבעות של אשה, אבל אצבעות עם חוזק של אשה… אצבעות…

– “שמי יורם” הוא אמר.

והיא עדיין צובעת אותו בתכלת של עיניה. איזה צבע עצוב היה לה בעיניים. היתה לו הרגשה שעוד מעט הוא יפרוץ בבכי.

– “שמי יורם”, הוא חזר ואמר.

והיא עדיין רואה אותו וארשת פניה כמו חידה כתובה בקרח. היה לו חשק שהיא תקח אותו אליה, שהיא תקפל אותו ותשים אותו איפה שהיא רוצה על פני היבשת שלה.

היא הרימה את ראשה ומתחה את צווארה לעומתו. הוא גחן על הצוואר הארוך ולקק אותו והיא חככה לחי בלחי.

– “מאיפה אתה?”

– “מאסיה”.

– “מאיזו ארץ?”

– “מישראל”.

– “ישראל”, היא חזרה אחריו.

– “ואת?”

– “גרמניה”.

– “מה את עושה בפריז?”

– “אני זונה. ואתה?”

– “אני ג’יגולו”.

הם צחקו.

– “אתה מבין, אני נערת־טלפון. אני עובדת רק עם מליונרים. מליון ללילה – לעזאזל, למה אני מדברת ככה? אתה תאמין לי אם אני אומר לך שאני הגונה?”

– “תלוי למה את קוראת הגונה”.

– “אני הגונה. אני שוכבת רק עם מי שאני אוהבת”.

– “כן מותק… כן מותק… מה שמך?”

– “אורסולה”.

– “אורסולה… את גרמניה?”

– “כן, הלוא אמרתי לך יורם… יורם…”

היא נוטלת את ידו ומנשקת את ראשי אצבעותיו.

והוא, ראשו על כתפה, עיניו עצומות והוא ער.

גרמניה… גרמניה… אורסולה… יורם… הם בטח נולדו באותו יום… או באותה שנה… הוא בישראל… והיא בגרמניה… גרמניה … המדינה הזאת… מי יותר צעיר ממי… גרמניה מאורסולה או אורסולה מגרמניה… גרמניה… כן… היא היתה ילדה… ילדה קטנה… ואני הייתי ילד… ילד קטן… אבל אבא שלה… מה אבא שלה עשה במלחמה?… תסלח לי אדוני, מה עשית בין השנים כך וכך וכך וכך?… או אולי הוא מת?… או אולי הוא חי?… אולי הוא עוד חי ופעם אני אהיה עם אורסולה ואני אפגוש אותו… אותו… את האבא… ואז… ואז פתאום… ואז פתאום הוא ילחץ את יד הימין שלי ביד שמאל… ביד שמאל שלו… כי מיד ימין שלו נשאר רק שרוול ריק… שרוול ריק… גרמניה… אבל אורסולה… היא היתה ילדה… היא היתה תינוקת… מה היא יודעת… מה היא עשתה… היא שיחקה בבובות… בבובות… היא היתה תינוקת… תינוקת… יונקת… יונקת.. יונקת …

– “תביט”.

היא הושיטה לו את שתי ידיה מול העיניים. על הזרועות היו כל מיני שריטות זעירות, צלקות דקיקות בצורת קוים.

– “מה זה?”

– “תאונת דרכים”.

– “רצינית?”

– “איזה עשר מכוניות בבת־אחת…”

– “במילים אחרות, את רוצה לומר שזו היתה תאונת־דרכים קולוסלית?”

– “גלובלית הייתי אומרת. אוניברסלית פרמננטית”.

– “אני אגיד לך, – אני הייתי אומר שזו היתה תאונה ספונטנית במגמותיה הסוציאליסטיות!”

– “ואני דווקא חושבת שהיא היתה אכזיסטנציאליסטית במגמותיה הפטשיסטיות, אבל לסבית בתכונותיה הגסטרונומיות…”

הם נפלו איש על רעותו וצחקו.

– “תגידי לי קופה, את חושבת להשאר עוד הרבה זמן בתוך הכיור הזה?”

– “אני אגיד לך, עוד לא חשבתי על זה, – אתה מבין, אין לי חדר…”

היא עוותה את פניה בחיוך.

הוא הסתכל עליה צוחק, ומעביר בהונות ידיו על צלקות זרועותיה. לפתע השתנתה נימת קולה:

– “יורם, אתה יודע ממה הצלקות האלה?”

– “ממה?”

– "גרנו על יד יער ונמאס לי יום אחד, הכל נמאס לי. אז לקחתי סכין־גילוח ועשיתי לי חתך בגרון – היא משכה את צווארון שמלתה כלפי מטה וגילתה חתך דקיק ומקיף את גרונה – חתכתי לי את הגרון ושכבתי לבדי בחורשה. אחר־כך התעוררתי בבית־חולים.

– “מה עם הצלקות על הידיים?”

– " אחרי זה ניסיתי עוד פעם להתאבד, אבל זה היה רק בשביל החוויה – היא התחילה להתלהב – הייתי לבד בחדר, שכבתי על הספה. לקחתי את סכין הגילוח של אחי ועשיתי חתך עמוק בוורידים. הדם רץ לתקרה… איזה זרם … איזה זרם… איזו מהירות…"

– “את נהדרת”.

– “אתה לועג לי!”

– “את נהדרת. ואני אדם ישר. אני מתכוון למה שאני אומר”.

עיניה שוטטו על פניו כמו מבקשות למצוא ידיד אחד באיצטדיון מלא אויבים. ואז היא נפלה על צווארו ופרצה בבכי וגנחה ולחצה אותו אליה.

– “יורם, יורם, יורם, איפה היית?” היא בכתה בגרמנית, “איפה היית כל הזמן? יורם, יורם”.

היא הסתתרה אי־שם בין ראשו וכתפו. הוא ליטף את שערה והסתכל בה.

– “למה את בוכה?”

– “אני לא יודעת”.

הוא מחה את דמעותיה באצבעותיו ואגב כך היה מנסה כל אחת מהן על הלחי.

חיוכה חזר אליה.

– “את יודעת, יש לך דמעות נורא כבדות”.

– “אלה היו דמעות הנפש” – היא אמרה.

– “אלה היו דמעות הלב”.

היא צחקה.

– “אלה היו דמעות האוזן. אלה היו דמעות מאוזן אל שרוול”.

– “אלה היו דמעות ההסקה המרכזית בהתייפחותה”.

– אלה היו הסבונים המייללים".

– “היתה זאת הכביסה המשוגעת”.

– " היו אלה נכדי הכיור הפוזלים בהתרברבם".

– “היו אלה בלוריות החוטם בריצת־משוכות”.

– “היו אלה צעצועי הנקבובית בריצת־מוט”.

– “היו אלה אצבעות האבטיח, המשתזפות בנפרד על גבעת־הכשלון ואומרות לעצמן בלי לחשוב: ‘מי יבוא אלי ראשון?’”

הם צחקו נורא, נורא צחקו.

– “יורם, יורם, יורם – אתה נפלא”.

היא לחצה את ראשה אל חזהו. והעבירה בו זרם.

זה הזרם הסמוי, הזרם הזה עבר בו והוא חש את מכת־החשמל הנהדרת של צמרמורת האהבה. אבל בין כה אני יודע, חשב יורם לעצמו, שהכל ייגמר. הרי לא יתכן שמצאתי כאן בכיור אהבת־אמת. הרי איפה שהוא בהמשך הדרך, היא תעזוב אותי, או שתמאס עלי, לפני המיטה או אחרי המיטה. בין כה הכל ייגמר. הרי לא יתכן שיורשה לי להיות מאושר בעולם הזה. ואני הלוא רוצה כל כך להישאר אתה. לגלות לה את כל לבי. לספר לה שאני עומד לרשותה, שאני אוהב אותה. אבל זה הלוא אסור, כי זה הלוא טפשי. זה יכול עוד לקלקל את הכל אם אני אגיד לה – אז היא יכולה עוד לומר: ‘אוי, באמת, תפסיק להכניס אהבה באמצע, למה לך לקלקל את הערב…’ למה? למה לעזאזל אי־אפשר לומר הכל – – –

כל אותה העת היתה אורסולה מנשקת את פניו.

לעזאזל, נמאס לחשוב.

– “יש לך משהו טוב לעשן?”

היא הצביעה על ארנקה השחור שהיה מוטל על הרצפה.

יורם נטל את הארנק ופתחו. הוא היה גדוש בשטרות כסף, קופסאות גפרורים, מעטפות טבק ירקרק, כמה סיגריות מגולגלות, כדורים בכל מיני צבעים ומברק פתוח. הוא הגיש לאורסולה סיגריה אחת ואת השניה שם בפיו.

– מה יותר אציל ממרואנה. מה יותר מכובד עדין שביר מסובך וחסר־ישע מהמעשן אותה. לעזאזל, מה מבדיל מבנה מוח אחד ממשנהו. אני מרגיש ככה ואתה מרגיש נורא ככה ובכל זאת שנינו משתמשים באותן המילים לתאר את הרגשתנו וכל ההבדל בינינו תלוי כנראה במיקומו של איזה וריד זערורי בעוביו של עורק, בגודלו של תא… שילכו כולם לעזאזל החמישי. שוב נתן לו הסם כנפיים והוא עף באוויר… איזה אושר. מהו שיא האושר? אם יש בגוף שפע של מרץ ושפע של שקט נפשי – והרמוניה מלאה בין השניים.

– “אני נורא סקרן. מותר לי לקרוא את המברק הזה?”

הוא נופף לעומתה את המברק הפתוח.

– “איזה מב?… אה, תקרא תקרא….”

– “‘מגיע מחר, יום חמישי, שלוש בלילה, לגאר דה ליון. באהבה פייר’. מי זה פייר?”

– “הוא צנחן באלג’יריה. אנחנו חיים יחד. הוא מגיע לחופש”.

– “את אוהבת אותו?”

היא המשיכה לעשן ולא ענתה.

זהו זה, מה אמרתי. אני בשבילה סתם חתיך לכיור ותו לא.

הוא לא דבר יותר ורק הגביר את מציצות הסיגריה, עד שנשאר ממנה בדל כמוש וזערורי. הוא פנה לעבר החלון להשליכו. לפתע נשמעה זעקה קורעת־לב, מהממת, מזעזעת.

– “יורם!!!”

הוא הסתובב לאחוריו.

– “יורם!!!!”

אורסולה קפצה מעם הכיור ורצה אליו כשהיא נתלית על צווארו.

– “יורם!! אל תעזוב אותי, יורם!!”

מה קרה? הוא רק הלך לפתוח את החלון… הוא עמד ללא ניע. לא מאמין למשמע אזניו. ואז באה הנשיקה, הנשיקה על הפה, כמו למשוח את השפתים במשחת־שינה, כאילו נפלה עליך שינה בשדה פתוח, שדה של מרואנה, והקמה המלבלבת של הסם נעה ברוח ומלטפת לך את המוח מבפנים. השפתיים נפרדו לרגע קט.

– “מה השעה?” הוא שאל.

היא הסתכלה עליו בעיניה החלומיות.

– “אתה ממהר. יש לך פגישה?….”

הוא נטל את ידה. השעון שעל ידה הורה אחת ועשרים. הוא שב והסתכל בעיניים שלה.

– “אל תשכחי שהחתיך שלך מגיע עוד מעט לגאר דה ליון”.

והיא רק מלמלה “יורם, יורם, יורם – – –”

הוא היה עדיין מסתכל בעיניים שלה. איזה מין עיניים. הוא לא יכול היה ללכת מהן. מעיניים כאלה אפשר להיות חולה עיניים. העיניים הכי תמימות בעולם, העיניים שאם היו שואלים אותן כמה זה אחד ועוד אחד – הן לא היו מסוגלות להשיב. העיניים שמסתכלות עליך בכזה מבט שאתה לא מאמין שהיא לא נולדה ביער, העיניים האלה שמסתכלות עליך ואתה רוצה ללמד אותן לומר א–מא א–בא והעיניים האלה המוקפות בפנים שאם יש לך במקרה פרוסת לחם ואין לך על ידך חמאה – אז אתה מורח את הלחיים שלה על הלחם – – –

– " יורם יורם יורם… אני רוצה להיות אתך… להיות אתך … להיות אתך…"

היא החלה לבכות.

הוא הביט בה ושתק.

בכייה הפך להתייפחות.

– "יורם יורם יורם – – – "

להאמין לה או לא להאמין לה? הוא השעין את ראשה על כתפו ושם יד מאובנת על שערה.

בכייה פסק לאטו.

אל תאמיין להן אף פעם. אולי עכשיו היא מחבבת אותי ומחר עם הנץ החמה היא בקושי תכיר אותי. הוא תפס את שערה ומשך אותו לאחור.

על פניה היה נסוך חיוורון של מוות, ועיניה, שני מעינות מפכים של עצב תהומי, מסתכלות ביורם המסתכל בה בעיניים זגוגיות.

הפחד הזה. הפחד הזה, שמא זו תהיה שוב הרפתקה. עוד הרפתקאה. אחת מאותן הרפתקאות הבאות עליך כברק בעלטה וזונחות אותך כרעם ביום בהיר. איך להתנהג אתה? להתנהג אתה בטבעיות… בטבעיות, כלומר להתפלש בעפר רגליה, להשתחוות לה, לומר לה: אורסולה אני אוהב אותך. אני אוהב אותך. אל תעזבי אותי לעולם. אני מוכרח לספר הכל. הכל עלי. מי אני ומה אני. אני רוצה שתדעי הכל עלי. שאני לא שווה מכה, שאני חי על חשבון אחרים, שכל החיים שלי זה כיס אחד קרוע, שאני תמיד עצוב ואני לא יודע למה, שאני אוהב אותך ואני מפחד שתזרקי אותי ואני מבטיח להיות טוב אליך ואני שקרן ושעד עכשיו הייתי בוגד בכולן, אבל מעכשיו אהיה רק שלך, או אולי להיות קר אליה או להתייחס אליה בבוז או לסובב אותה בכחש? בתככים? לבקש מידידות שלי שיצלצלו אליה ויאיימו עליה שתעזוב אותי כי אני שייך רק להן. או אולי להכות אותה. אומרים הלוא שכדי לאלף את הגרמניות צריך לסטור להן כמה פעמים על הפרצוף ואז הכל בסדר. או אולי לקבוע אתה פגישה ולא לבוא ולהיעלם לשלושה ימים ואחרי כן להתקשר שנית… איך להתנהג? לנקוט בקו אחד או למצוא את שביל הזהב שבין הבוז והחיבה שאט־הנפש והשקר והתככנות והאמת? וכמה קילוגרמים לקחת מכל ערימה? ולמה בכלל צריך פוליטיקה? ולמה ולמה ולמה? אוי אני משתגע. או אולי היא סתם זנזונת באיצטלה של קדושה מעונה – נשכבת עם כל אחד שמוצא חן בעניה – ואז מה ההבדל בינה לביני ואם לי מותר למה לה אסור? למה לה אסור להיות זונה כמוני – אתה רואה אותה בבית־קפה, מתיישב שולחן על־ידה ואז, כשהיא שמה את הסיגריה לפיה אתה מזנק עליה עם המצית ועשר דקות אחרי זה אתה נמצא אתה במיטה, או שאתה רואה בקרון הרכבת התחתית, מסתכל עליה, היא מחזירה לך מבט ומחייכת ואז אתה שואל: למה את מחייכת? והיא עונה: סתם… ואז אתה מסבן לה את המוח וקובע אתה פגישה, לוקח אותה מתחת לגשר ומתמזמז אתה ואחר־כך לפני שאתה יודע מה שמה והיא כבר בהריון, או שהיא סתם לא נורמלית – היא אוהבת אותך עכשיו, כרגע, – עד הבחור הבא. כלומר עד שהיא תרד למטה לקנות לחם. או אולי היא בתולה הנימנית על הפרצופות האלה שיתנו לעינבלי הגבר להיכנס להן בין הרגליים רק אחרי שפעמוני הכנסייה יצלצלו – – –

– “אתה יפה… אתה יפה…”

וביד ימין היא ליטפה את הפנים שהיו ניבטים עם אישונים גדולים גדולים.

– “את… מי את? מה את? ספרי לי”.

היא לקחה את כל מה שהגיע לה מהפה שלו ואחר־כך נפרדה ממנו ונכנסה לתוך האמבטיה ברגליים יחפות והחלה מהלכת בפנים. הוא נשען על הקיר שמנגד צופה בה בדממה.

– “שמי אורסולה. אני בת עשרים ושתיים. אני לא נורמלית. אני רוצה למות צעירה. הייתי כבר בתצוגות־אופנה בכל העולם. הייתי בטוקיו פעמיים. הייתי ברומא. אלף פעמים, בניו־יורק אני כמעט כל חודש. היית בלאפלאנד? אני הייתי. הייתי במוסקבה. סתם כך. גרמניה זו המולדת שלי. פריז זה הבית שלי. לפני שנה הוזמנתי למדינה גדולה באסיה, על־ידי שני נסיכים מבית־המלוכה. יום אחד הם לקחו אותי לארמון קיץ על חוף הים. הדרך התפתלה בהרים. חנינו במקום אחד, על פיסגתו של הר מפורסם. ושם חיכתה לנו ארוחת־צהריים על שולחן אדום, עליו נפרשו מפיות צחורות. השמיים היו כחולים. ההרים שגיאים ונופם פראי. הנסיכים הסבו לשולחן בצניעות ומשרתים הגישו צלחות. רוח לא היתה והשמש ליטפה אותי בקרניה. לאחר הארוחה המשכנו לנסוע עד שהגענו לארמון קיץ מפואר. הם דיברו אתי ארוכות הנסיכים. הם שאלו אותי אם ארצה להיות מלכה של ארץ גדולה גדולה. לפתע נכנסה אשה לטרקלין. אשה מבוגרת, לבושת־פאר ונשואת־פנים. היא שאלה אותי מה דעתי על המצב בעולם… הם רצו לשדך אותי עם איזה יורש־עצר. אבל אני הבינותי מבעוד מועד את הכוונה וסיפרתי להם כבדרך אגב שיש לי כבר ילד מנישואין קודמים ושהארמון הזה היה מאוד מוצא חן בעיניו… הם עזבו אותי לנפשי”.

היא נעמדה באמצע האמבטיה, נטלה את שפופרת המקלחת וקרבה אותה אל לבה.

– “יורם, אני רוצה לומר לך משהו חשוב”.

יורם החל מתקרב אליה.

– “חכה רגע. אתה מאמין באלוהים?”

– “השתגעת?”

– “אל תגיד כך. אני מאמינה. לפני חודדשיים הייתי בפולקסטון. זוהי עיר חוף קטנה באנגליה. יש לי שם דודה אחת שמימי לא ראיתי אותה. נסעתי אליה לביקור. היא אלמנה והיא חיה לבדה עם בנה בן האחת־עשרה. האף שלו היה מעוות מילדות. ככה הוא נולד. היה לו מראה איום, מעורר בחילה. הילד ואמו סבלו נוראות בשל כך. הם אנשים עניים. לקחתי את הילד מיד וטסתי אתו לז’נבה. הבאתי אותו בפני מנתח מהטובים בעולם. לפני שבועיים קבלתי צילום של הילד. יש לו אף מתוק, האף הכי מתוק בעולם. הוא הפך לאדם אחר. זה עלה לי הון תועפות, אבל משראיתי את התמונה, הרגשתי אותו סיפוק נפלא הבא לו לאדם, שעה שהוא גומל טובה לזולתו. ועל הצילום היה כתוב בכתב־ידו של ילד: “אלוהים ימציא לך אהבה – כך אמא אומרת”. יורם! רק האלוהים הוא שהיקרה אותך לפני. יורם – – –”

עיניה נעצמו והיא לפתה את שפורפרת המקלחת אל לבה, ראשה מיטלטל לצדדין ונזר שערותיה יהל מעליו, עיניה עצומות ופיה מלחש – –

---

"יורם, אני אוהבת אותך ובמילים ‘אני אוהבת אותך’ אני רוצה לומר שאני אוהבת אותך. יורם, אני אוהבת אותך. אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת אותך "

לפתע כמו מישהו טילטל אותו מבפנים ואמר לו מה לעשות. הוא תפס אותה במתניה, העלה אותה מהרחצה, ויצא מעם החדר כשהוא רץ אתה על פני המסדרון. האידיוט הארוך עוד עמד שם ליד אותה תמונה.

– “שמע!” דבר אליו יורם בחופזה, “אתה רוצה להרוויח מאה דולר במכה? – קח אותנו לשאנז־אליזה!!!”

הלה בלע בהשתאות את הדברים שנאמרו לו, מיהר להיעלם באחד החדרים הסמוכים וחזר כהרף עין כשצרור מפתחות בידו. הוא רץ החוצה והם רודפים אחריו. הוא עצר ליד מכונית גדולה ופתח את דלתותיה.

אורסולה ויורם מיהרו פנימה. הדלתות נטרקו, המנוע הותנע ועוד רגע והמכונית הארוכה, אדומה בצבעה ושחצנית בצורתה, חלפה את שער הארמון והחלה גומעת במהירות שגעונית את הכביש השומם והרטוב. סכנת נפשות. הם הגיעו לגשר ניי ופרדי סובב את המכונית סיבוב חד כשהוא לא מפחית מהלחץ המתמיד על הדוושה.

שני שוטרים בגלימות שחורות נופפו בידיהם.

גביניו של פרדי נכווצו.

הוא התעלם מרמזורים מרחובות צדדיים מסכנת התחלקות.

שער־הנצחון החל מתקרב במהירו מופרזת.

– “זהו זה!” צעק יורם, “אל תעצור! יותר מהר! יותר מהר!!”

עוד רגע קט והמכונית הקיפה בסערה את הככר הענקית ופרצה לשאנז־אליזה בדהרת־אימים.

– “תעצור כאן!!”

חריקת בלמים. המכונית עפה קדימה וצמיגיה מרחו את הכביש בפס שחור שצרח בחריקתו.

פרדי קפץ מן המכונית ופתח את הדלת ליורם.

יורם שלף את הארנק והוציא ממנו שטר של מאה דולאר.

– “היית בסדר. קח ותימחוט בזה את האף”.

אורסולה ויורם נכנסו למלון ועלו במעלית.

חדר שש־מאות שש־עשרה.

הם זרקו אחריהם את הדלת והדליקו את האור. אורסולה הפנתה את גבה ליורם והוא משך את רוכסן שמלתה כלפי מטה. הא יצאה מתוך השמלה והעיפה את נעליה. הוא השליך בזה אחר זה את מעילו וחליפתו והיא התירה את עניבתו, אחזה בשתי כנפות צאוורון חולצתו ומשכה אותן והכפתורים ניתרו כתרמילי רובה. הם צנחו על המיטה וקרעו מעליהם את אחרוני בגדיהם.

– “אורסולה”, הוא מלמל, “אורסולה”.

– “יורם”, היא גנחה, “יורם”.

הם התכרבלו אחד בשני, האהבה מעוותת את פניהם, לשון אחת מתפתלת סביב לשניה ומעט הרוק שנותר בפיות הניחרים התחלק שווה בשווה. הכל התחיל להסתובב עם הכל במין מערבל ענק ולא מובן, הצפרניים נתקעו בבשר, הראשים היו נטויים לאחור והגופות מעוותות ושזורות זו בזו. החיים התרוממו כהרים מתנשאים של ממלכה קדמונית מתחת לים בשעת שפל והרגע הגדול פלח אותם ואיחה אותם והערה בהם את הדקירה ההיא ההיא כשהסמים משיטים אותם ומשיטים אותם עד בלי די והאהבה מאחרת להטיל עוגן – – –

אור הבוקר התחיל למהול את עצמו עם שחור הלילה. הפנסים כבו ברחובות ועל קפלי הוילונות נגהו הכתמים של השחר האפור. אפור של חורף. הם שוכבים אחד בשני. שקט של ארון מתים. שלווה של יום ראשון בבוקר. דממה של עיר כבושה. מוות של חדר־המתנה.

שעון כנסייה צלצל שש שעות בבוקר. – – –

– – – אני רוצה להיות אתו בקטוויג. נקח מונית משאנז־אליזה לדיסלדורף ומשם נלך ברגל לקטוויג. זו תהיה שעת־בוקר, שעה שבע בבוקר. הכל מצייץ ושקט בדרך לקטוויג. השמש תזרח והרוּר יהיה שקט שקט. מצד אחד הרוּר ומצד שני הגבעות הירוקות, ירוקות ירוקות. ומתוך היורק יוצא פתאום בית קטן עם גג אדום. ועל הכל נסוך שקט של כפר. הכל נקי הכל מחייך ואנחנו נצעד בצידי הדרך ומדי פעם תעבור מכונית־משא או כומר עם אופניים. זה קשה לצעוד מחובקים אז אנחנו נצעד לאט. כל הבנינים נראים כל כך שקטים כל כך קטנים. כנסיות עם צריחים עתיקים ותמימים, דרכים צרות במורד מרוצפות לבנים, חריכים ממולאים בעפר קשה. ככה נלך עד שנגיע לבית. והבית עומד בדיוק מול הרוּר והוא מוקף חצר גדולה ובחצר גדלים עצים קטנים. ואנחנו נכנס לבית ונעלה למעלה קומה ראשונה קומה שניה קומה שלישית – ושם יש רק חלון אחד וממנו רואים את הגשר ועל הגשר תחנת־אוטובוסים והשוטר במדים הירוקים וכל מיני לוחות עם חיצים המראים את הדרך והכל מסביב טובל בירק והכל כל כך שקט ובפנים החדר הגדול והתקרה הולכת כמו שהגג רוצה באלכסון, ישר ושוב באלכסון, ואמא תכין לנו ארוחת־בוקר, אמא תהיה שמנה וגדולה כמו תמיד וכשהיא צוחקת העיניים שלה נעלמות לה, ואני אציג לפניה את יורם והיא תגיש לנו ארוחת־בוקר, עם ביצה רכה ולחם שחור רך עם חמאה וריבה ודבש וקנקן של קפה חם, והכל אצלנו מעץ בחדר, עץ חום ומנורה גדולה עתיקה שהולכת מהתקרה בשלשלאות שחורות וצורתה כמו חישוק ברזל שחור שמנורות תלויות עליו. כל זה יהיה בקומה ראשונה ואחרי־כן נרד למרתף ואני אראה ליורם את המרתף הגדול המלא חביות ורהיטים ישנים וריפודים מאובקים וקופסאות ובקבוקים, ואנחנו נרד למטה במרתף וצריך להיזהר כי המדרגות נורא חדות וצרות ובהתחלה יש חושך אבל מתרגלים ואני אדליק את האור ובטח יורם יכבה אותו תיכף …ואז אני אגיד לא, לא כאן, ואנחנו נעלה למעלה, ואמא באותו זמן תנקה במטלית את השולחן החום והצלב יטלטל לה באוויר ויפול בחזרה לחריץ של החזה, לאמא יש חזה גדול ואני ירשתי ממנה, איזה שדיים יפים יש לי במראה, אני אוהבת להסתכל עלי ערומה במראה ולשחק שאני מלכה, אני יכולה לעמוד ככה שעות ואנחנו נעלה למעלה לחדר ואני אגיד שאני… אני אגיד שאני מראה לו את החדר בקומה השלישית… אני תמיד צריכה להגיד משהו, ואנחנו נעלה למעלה לחדר, בעצם נעלה לקומה השלישית במדרגות ומשם במדרגות עץ לחדר. נסגור את הדלת על מנעול ונסיט את הוילון מעל הצוהר, ויורם לא יעשה כלום. אני אפשיט אותו וכל פעם אני אנשק לו משהו אחר, ואחר־כך ניכנס למיטה ונעשה ילד והילד יהיה הכי יפה שנולד אי־פעם, הכי אני אוהבת אצל תינוקות את הנעליים הקטנות שלהם. כל כך קטנות. אפשר לשים אותן על האוזניים בתור עגילים. והילד שלנו ייוולד כבר עם נעליים והוא ימצוץ אותי וכל פעם יגהק ואחר כמה זמן יתחילו להופיע אצלו קפלים על הרגליים, כל קפל כמו פשטידה ואני אלך אתו בשאנז־אליזה והוא יהיה קטן קטן ואני גבוהה גבוהה ויצלמו אותנו מכל הצדדים – – –

– – – לא ניפרד לעולם. אני רוצה כל־כך למות אתה, לדעת שמצאנו אחד את השני ומתנו. אנחנו נשכב ערומים על השטיח והשערות שלי יעשו שלום לשערות שלה והריסים שלה ישדדו את הלחיים שלי והרגליים שלה ילפתו את אלה שלי ואני אטייל עם היד שלי עליה ואמצא אותה מלאה ומרגיעה בכל מקום ואנחנו נהיה אחד בתוך השני ומעל לשני ומסביב לשני, ועל השטיח יהיה ספל צהוב ובו מים וליד הספל כדורים לבנים והלחיים שלנו תהיינה לבנות, לבנות כמו כדורי־שינה, ואנחנו נקח כל פעם כדור ונשיט אותו פנימה מן הספל ולאט לאט הכל יתחיל לצלול מסביבנו והנקודות הצבעוניות של החושך הנעים ינצנצו לנו מהעפעפיים הסגורים, ואני אחייך והיא תהיה קרובה אלי ואני אריח אותה והכל יתחיל להיעלם ואנחנו ניקח כל פעם כדור ובסוף נגמור את כל הערימה ואנחנו על השטיח והשטיח נעים לגוף ואנחנו נחבר את החיים עם החלום ואת האהבה עם המוות ושום דבר לא יפריד בינינו וככה נמות נמות וככה נמות ובכלל לא נרגיש שמשהו נגמר… יום יבוא ומישהו ידפוק על הדלת ולא תהיה שום תשובה ואחר־כך יפרצו את הדלת והמראה יהיה כל כך יפה ומנהלים של מוזואונים יריבו עלינו ואחד מהם ינצח וירתיחו אותנו בכל מיני דברים ויחנטו אותנו כמו שאנחנו וישימו אותנו בארון של זכוכית ועולי־רגל מכל קצות תבל יבואו לראות אותנו וכל בוקר יכניסו לנו לפה כדורי שינה, כי גם אחרי המוות – – – –

– – – שעון כנסייה צלצל תשע שעות בבוקר.

הם שכבו אחד בשני והשמיכות מורבצות על הרצפה.

– “בוקר טוב”.

בעיניים עצומות.

יורם הושיט ידו, נטל את שפופרת הטלפון ובקש את המלצר הראשי.

בעיניים עצומות.

– “מדברים משש־מאות שש־עשרה. המצב שלנו איום. אבקש קומקום קפה”.

הוא שם את השפופרת על מקומה ושב והחנה את ראשו עליה.

היא העבירה את אצבעותיה בשערו.

עיניים עצומות.

דפיקה על הדלת. יורם לא נע ולא זע.

אורסולה הפכה את יורם ונשקתהו. אחר עטפה עצמה בסדין, פנתה לעבר הדלת ופתחה אותה. נכנס מלצר. בוקר טוב. הוא הדף לפניו כמו תמיד שולחן על גלגלים ועליו קפה וספלים. הוא יצא.

היא מזגה מן הקפה, הוציאה מארנקה שפופרת כדורים וחילקה ביניהם שני כדורים לבנים.

– “כדי להמשיך את השרשרת”.

עולם כמנהגו נוהג בתוך עולם שכמנהגו נוהג.

והם שבו אחד אל השני כשהם מעלים עליהם את השמיכות.

שעון הכנסייה צלצל עשר שעות בבוקר.

אי־שם ברחבי פריז היה צנחן צרפתי תר אחרי אהובת־לבו שטבעה במצולות העיר העליזה – – –

– “אני חייבת לך משהו”

– “מה?”

היא הוציאה חפץ מארנקה והסתירה אותו בידה הקמוצה.

– “אתה הפסקת אותי אתמול באמצע. היה לי עוד משהו לומר לך. כשקבלתי את תצלומו של בן־דודתי וקראתי מה כתוב מאחוריו הלכתי לצורף ובקשתי ממנו שיצרוף לי תכשיט בצורת נפשי. הוא שאל אותי מהי לדעתי צורת נפשי ואני פתאום לא ידעתי מה להשיב. ואז הוא אמר שהוא יודע את צורת נפשי. אחרי ששה ימים באתי אליו וזה מה שהוא צרף לי”

היא פתחה את ידה וגילתה פקעת מקושקשת של זהב ושזורה בה שלשלת זהב דקיקה. היא ענדה את התכשיט על צווארו ואמרה:

– “זאת נשבעתי לשים על צווארו של האיש אשר ימציא לי האלוהים. יורם”, היא נאקה, "יורם… "

– “מה?”

– “שום דבר… יורם… אני מרגישה עוד את הטעם שלך אצלי בפה… יורם…”

השעות עוברות.

הם שוכבים מכורבלים אחד בשני.

אי־שם ברחבי פריז היה תר צנחן צרפתי אחרי אהובת לבו שטבעה במצולות העיר העליזה – – –

– איפה זה ישראל? ישראל… רחובות ארוכים עם בתים קטנים וגגות ישרים ואנשים עם שלמות שחורות וסנדלים חומים הולכים לאט… אנחנו עומדים באמצע החדר ומתנשקים. הוא תופס אותי בידיים שלו ואני מחבקת אותו בידיים שלי והוא מנשק אותי ואני פתאום שוכחת הכל ואני לא רוצה לפרוץ בצחוק וזה קרה לי רק אתו. רק אתו ועם פייר. פייר… השם נחבט בקירות המוח אבל החבטה היא כל כך עמומה… פייר… אני רואה אותו עכשיו הולך מולי… הבריון הכי יפה בעולם והשיער שלו כמו חפוף בקפה… פייר… היו לו ידיים כל כך גדולות ועיניים כמו פרחים… אני לא ידעתי אז כלום אבל אני יודעת היום… היו לו עיניים כמו פרחים אבל הפרחים נבלו… וזה שלידי… יש לו עיניים ירוקות… ירוקות… פייר… תיכנע… פייר… יש לו עיניים ירוקות… תיכנע… וכשהעיניים הירוקות שלו מסתכלות עלי… אני חשה כיצד הוא רואה אותי… ואחר כך עיניו הירוקות נוטלות אותי בצבתות מבטן ומסובבות אותי באוויר ושבות ומעיפות אותי על המיטה וכל הבגדים נפרמים… את השמים בבקשה…שמים שמים… אני אוהבת אותו… ושמו יורם… יו–רם… למה לא יו יו רם רם… יש לי חבר סיני… וקוראים לו יו יו רם רם… הוא ישן לידי… הוא נושם בכבדות… ושמו יו–רם… יו יו רם רם… פעם הייתי בת שמונה־עשרה והוא היה הבריון הכי יפה בעולם… אבל עכשיו אני יודעת… אני אוהבת אותו… את זה שנושם לידי בכבדות… אני אוהבת אותו כל כך… שאם הוא יעמוד בקצה השני של הרחוב… ואני אצטרך לחצות את הכביש… אז… אז … אז לא יהיה לי איכפת ממכוניות… אני אצפצף על המוות אני… כן כן כן … אני אצפצף על המוות… מוות… איך זה מוות… אני יודעת איך זה מוות … מוות זה כמו איצטבת התווים של הפסנתר… אתה סוגר את המיכסה של הפסנתר ואם… ואם יש לך מזל אז המיכסה נסגר וזהו זה… אבל אם אתה לא שם לב אז … אז האיצטבה של התווים לא מתקפלת בזמן… והיא לוחצת בבת־אחת על כל המנענעים שמתחתיה… וה משמיע כזאת מין זעקה פתאומית… אבל אנחנו יודעים לסגור את המיכסה… אנחנו נסגור את המיכסה ולא ישמעו דבר… היו לו עינים כמו פרחים… אבל הפרחים נבלו… ולזה שלידי יש עינים ירוקות… ירוקות כמו עלים… ועלים… עלים… הרי הם נושרים בשלכת… אבל העלים שלו אף פעם לא ישרו בשלכת… אף פעם… שמים שמים… הם אף פעם לא ישרו בשלכת … בשום שלכת… שמים שמים… נכון?… נכון?… כי כשהוא מנשק אותי אני בוכה… וכשהוא מלטף אותי אני שוכחת מהכל… וכשאני מסתכלת לתוך העיניים הירוקות שלו אז אני נעשית מטורפת… וזה אפילו לא קרה לי עם פייר … פייר… השם נחבט לי בקירות המוח אבל החבטה כל כך עמומה… היא אפילו לא עמומה… יו יו רם רם… יש לו מבט ירוק… ירוק כמו עלים חדים שנפצעים בהם… בגלל שהם כל כך חדים… ומבט חזק כמו חבלים של אוניות… והוא קושר אותי בחבלים האלה… ואני שלו… הוא רב־החובל של האוניה שלי … שמים שמים… הוא רב־החובל… הוא רב־החובל הוא רב־החובל – –

שעון הכנסייה צלצל ששה צלצולים.

הם פקחו עינים בפעם המאה חמישים וארבע אלף שלוש־מאות ושבע־עשרה.

ותכלת הסתכל בירוק.

– “יהיה לנו ארמון ברובע הלטיני עם שבע אמבטיות ושבעה־עשר חדרים”.

– “נשיקה”.

נשיקה.

– “ותהיה לנו מסעדה פרטית וארבעה מטבחים ובכל מטבח שלוש משמרות של טבחים צרפתים וסינים”.

– “נשיקה”.

נשיקה.

– “ובכל חדר ברז לוודקה”.

– "נשיקה,.

נשיקה.

– ויהיו לנו ארבע מכוניות ושמונה נהגים,.

– “נשיקה”.

נשיקה.

– “יהיה לנו… ויהיה לנו גם מלצר אישי…”

– “מלצר אישי שאם פעם יתחשק לנו לאכול במסעדה …”

– “… אז רק לו יהיה מותר לשרת אותנו…”

– " נשיקה נשיקה נשיקה".

נשיקה.

– “וחמישה שומרי־ראש עם כל אחד מאתנו…”

– “… עם אקדחים ורימונים וסכינים קופצות…”

– “… ואגרופנים ומסמרים וסכיני־גילוח…”

– “נשיקה נשיקה נשיקה…”

נשיקה נשיקה נשיקה.

– “ואחרי זה… עם ספינת מנוע…”

– “נשיקה”.

נשיקה.

– “לאיי מיורקה”.

– “לאיי מיורקה”.

– “נשיקה”

נשיקה.

– “כל זה יארך שבוע ואחרי זה…”

– “נשיקה”.

נשיקה.

– “ואחרי זה נתאבד”.

– “ואחרי זה נתאבד”.

– “נשיקה”.

נשיקה. נשיקה. נשיקה. נשיקה – – – –

– – – – שעון הכנסייה מצלצל שוב… אני אוהב אותה כל כך שאני מפחד מה יקרה מחר… אני אוהב אותה כל כך שאם טליה היתה נכנסת עכשיו לחדר… אבל טליה מתה… אבל אפילו… הכל יכול לקרות… אפילו אם טליה היתה נכנסת עכשיו לחדר… הייתי נותן לה כסף לקחת מונית… ולהתנדף מפה… כל העולם מונח אצלי כמו מסגרות של תמונות בירכתי המוח והדבר היחידי שחי אצלי במחשבה זה היא… היא היא היא… העינים שלה… התכלת הזה… כשאני מסתכל בעינים שלה אז יש לי חשק לצלצל לרופא… הלו דוקטור… יש פה מקרה התעלפות… מקרה עינים… והגוף הזה… כשאני לובש את הבחורה הזאת עלי… כמו מעיל חורף… אז אני מרגיש מה זה אביב … אני… אני אמרתי את הדברים האלה… אם מישהו אחר היה אומר לי… דברים כאלה… כמו אביב וחורף… אז הייתי צוחק… אבל היום… אני כל כך אוהב אותה… אני כל כך אוהב אותה שאני יודע מה יקרה… אם ניפרד … אם ניפרד… פעם היה לי חבר שעשה כך… הוא לקח כדורי שינה… המון המון… ואחר־כך יצא לרחוב… הלך הלך עד שנפל… אבל היא אוהבת אותי… אבל מחר… מה יהיה מחר… השדיים שלה… תסלחי לי, מותק… אפשר להזמין אצלך תור לשדיים… נגיד מהיום עד… עד… עד ינואר אלף תשע מאות תשעים וארבע… ועד בכלל… התכלת הזה שבעיניים… איזה תכלת … והשערות שלה… השערות שלה שלפעמים תועות בדרך וחונות לי על הפנים … אורסולה… אורסולה… אם הייתי יכול לומר מה שאני מרגיש אז… אז אני לא יודע מה… אני רוצה ללקק אותך כמו גלידה… אבל כזאת גלידה שלא נגמרת לעולם… אני רוצה… לומר לה… לומר משהו… אני אוהב אותך יתקבל מצחיק… לא…לא…מצאתי…הנה…ככה…גברת עיני התכלת…את מעלפת אותי על המקום… לפיכך…לפיכך אסור לנו להיפגש יותר בלי נוכחותו של רופא…כי את מעלפת אותי… אני כל כך כל כך…כל כך אוהב אותך… שאת מסוכנת לבריאות שלי… את… את עם עיני התכלת… ושיער הזהב… והנפש… והנפש… הנפש הכי הכי הכי… הכי מה… אני לא יודע… הכי הכי… נשיקה… נשיקה… אני רוצה נשיקה…נשיקה… נשיקה… נשיקה אחת… נשיקה אחת רטובה… רטובה… רטובה רטובה – – – – –

הוא פקח את עיניו.

היא ישבה על המיטה ולפתע קמה ממנה.

– “אורסולה!”

– “אני צריכה ללכת”, היא אמרה.

– “מה קרה?”

– “אני צריכה ללכת”.

– “לאן? מה קרה??”

– “אני צריכה לראות מה עם פייר”.

– “מה??”

– “אני צריכה לראות מה עם פייר”.

הוא תפס אותה בזרועה ומשך אותה אליו.

– “אני מוכרחה לראות אותו”.

– את לא הולכת!! מה פתאום נזכרת בזה עכשיו?"

– “הנסיעה שלנו לאיי מיורקה הזכירה לי. אני מוכרחה לראות אותו”.

– “אז אני בא אתך!”

– “אתה הרי יודע שזה לא אפשרי. אני מרגישה שאני מוכרחה לעזוב אותו יפה. אני חייבת –––”

– תפסיקי לרחם כל כך על אנשים. אז הוא ילמד קצת מה זה חיים הפייר שלך!"

– “יורם, שמע לי טוב –––”

– “ובכלל מי אומר לך שאני ––– את יודעת מה? לכי מכאן ואל תשובי!”

והוא הפך אליה את גבו ונשכב כשפניו מופנים לרצפה.

– “אל תדבר אלי ככה. אני אוהבת אותך”.

• “אם את באמת אוהבת אותי אז לא היית עוזבת אותי לרגע! אבל אם את רוצה ללכת ––”

– “יורם! אני חייתי אתו. הוא לא היה כאן שנה אבל זה כאילו שחייתי אתו עד היום. אני מאמינה שאם אני אעזוב אותו יפה –––”

– “אבל מה פתאום נזכרת בזה עכשיו לעזאזל??”

– “אני לא יודעת… תאמין לי, אין לי שום דבר אליו… דברנו על מיורקה, על התאבדות, אני מוכרחה…”

– “או. קי. או. קי. רק אל תשכחי לשכוח את הדרך חזרה! לכי כבר!!”

והוא זרק עליה כר.

– יורם, אני –––"

– “לכי כבר! לכי!!”

והלב שגאה על גדותיו מאושר הפך לנחל אכזב.

– “אני מבקשת ממך… אני מתחננת לפניך… אני מאמינה שאם אעזוב אותו יפה, אז אושרנו יהיה מלא. זאת אומרת, אם אתה עוד רוצה לראות אותי”.

– "איך את מדברת? את כנראה מטומטמת על כל הראש! מה עוד את רוצה שאני אגיד "

– “יורם –––”

– “תני לי לגמור, טוב? מה עוד את רוצה שאני אגיד כדי שתאמיני שאני אוהב אותך?”

היא באה והתיישבה לידו.

– “איך אני יכולה להסביר לך זאת… אני מאמינה שאם אני אעזוב אותו יפה, – אלוהים יעניש אותנו אם לא”.

– “את עם האלוהים שלך”.

והוא משך אותה אליו עד שהכתף שלה הגיעה אליו לפה ואז תקע בה שיניים ונשך אותה עד שהחניכיים שלו כאבו – – –

היא קמה והיתה מתלבשת. הוא התחיל להתגלגל ולהתפתל על המיטה הגדולה ולהילחם עם הסדינים והכרים, תוך שהוא נוהם:

– “אל תלכי… אל תלכי… אל תלכי…”

ואז בבת־אחת הוא נשכב לאורך גופו ונשתתק. היא הסתכלה עליו ואז צללה לצידו וכשהיא מתחפרת בחיקו אמרה:

– “אני מזהירה אותך שאם תמשיך להיות כזה חמוד, – אז אני מחברת אותך אלי – ודי!…”

– “אל תלכי ואל תלכי ואל תלכי”, הוא התפנק לה על גדות החזה.

– “חומד עולמים, תן לי רק להסתרק ואני באה אליך”.

– “זו הבטחה?”

– “הבטחה”.

היא קמה, נעמדה מול הראי והעבירה מסרק בשערה.

– “כמה זמן כבר לא ראית אותו?”

– “שנה”.

– “מי יותר יפה, אני או הוא?”

– “אתה…”

– “את אוהבת אותי?”

– “אותך?… אני לא יכולה לסבול אותך…”

– “אני אוהב אותך?”

– “כן, אתה אוהב… לשכב אתי”

היא גמרה להתקין עצמה במראה, נכנסה לנעליה ובאה והתיישבה לידו.

– “יורם שלי, תאמין לי שאני מוכרחה ללכת. אני הולכת בגלל שנינו. תאמין לי. תהיה טוב אלי. השאר פה ותישן. יש לך עם מה לישון?”

היא הוציאה מארנקה את המעטפה הממועכת ושמה אותה על מכונת־ההקלטה.

– “פה השארתי לך דברים טובים. תגיד לי יפה להתראות”.

– “מתי תבואי?”

היא הרכינה אליו את ראשה היפה.

• “כמה שיותר מהר”.

הוא הרים ראשו אליה.

– “אני אחכה לך”.

הם התנשקו ואז היא ניתקה ממנו ויצאה את החדר במרוצה.

היא יצאה מהמלון והשוער הזעיק מונית.

ושם למעלה, בקומה הששית, בחדר שש־מאות וששה־עשר, יורם נשאר לבדו עם העולם כולו.

 

ג. כל פעם בדיחה אחרת    🔗

אורסולה פנתה לכניסה האחורית של הבית ועלתה במדרגות השירות. קומה רביעית. היא פתחה את דלת חדרה ועל הריצפה נתגלה נייר שנתלש בחפזון ועליו אותיות גדולות ומשורטטות בבהלה: “אורסולה! מה קרה??? חיכיתי לך אתמול שלוש שעות בגאר דה ליון חיפשתי אותך במשך כל הלילה והבוקר איפה שרק אפשר. עוד לא הייתי אפילו אצל הורי. למה מגיע לי כל זה?? מה עשיתי??? אני אחכה לך במסדרון עד שתבואי. פייר”.

היא נטלה את הפתק ושמה אותו בתיקה, סקרה את החדר במבט מרפרף וירדה למטה. היא פתחה את דלת המסדרון ונעצרה, מחייכת בחצי שפה. ליד פתח חדרה של הקונסיירג' עמד פייר.

מדיו מקומטים, עניבתו רפוייה ודשי הצווארון מקומרים כלפי מעלה כמו ידיים בתפילה. ובתוך המדים שרירים עד אפס מקום. ועל החזה כמו מאזנים של אומץ, כנפי צנחן מזה ואות־גבורה מזה. ולמעלה למעלה הכומתה האדומה ובדיוק מתחתה הראש. הראש עם השיער החום, חום כמו קת של רובה. והפרצוף, פרצוף של תינוק, בלי טיפה של זקן, לחיים של גן־ילדים ורק העינים, האישונים של העינים, נושאים את מבטן בכידונים. הן, הידיים הגדולות, רפויות לצידי הגוף אבל עירניות כמו שומרי־ראש, ידיים של לוחם אבל גם ידיים של נושא טסים של זהב, ואצבעותיהן, אצבעות גדולות מטילות אימה, ויחד עם זאת אצבעות טובות־לב, טובות־לב כמו צמר־גפן בשקיק, כמו עינים של פרה, כמו כפתורים גדולים לנוי.

אם היה נהרג במלחמה, היו ללא ספק חורטים על מצבתו: “…בטרם ידע להבדיל בין טוב ורע…” אבל אלה הם כנראה הילדים של המאה העשרים, נראים כמו תועים בדרכי החיים וגיבורי מלחמה בעת ובעונה אחת – –

— “תגש קרוב, מה אתה מפחד?”

הוא התקדם אליה באיטיות, כמו חיילים בחושך, עד שהגיע אליה ונפל על צווארה.

אבל היא עמדה כמו פסל.

הוא לא אמר מלה אבל נשימתו התכופה אמרה את הכל.

היא החליטה ללטף אותו אבל עדיין לא ידעה איפה ובינתיים היה הבל־פיו נאסף כטל־שמים על כותלי צווארה.

אז היא החליטה כי הראש שלו הוא איזור הליטוף הכי מתאים והיא ליטפה לו פעם אחת את שיער עורפו.

— “בוא, בוא נעלה לחדר”, היא אמרה.

הם נכנסו למעלית. קומה רביעית. המעלית הכי איטית בעולם.

— “איפה היית?”

— “חכה רגע, ניכנס לחדר ונדבר”.

הוא מסתכל בה והיא מסתכלת בלוח הכפתורים. משהו קרה. משהו קרה.

המעלית נעצרה והם פנו לחדרם.

היה זה חדר גדול מרוצף בלוחות עץ חום. באמצע החדר היתה סמוכת עץ אלכסונית שתמכה בתקרה ושורשיה בריצפה. מה שצד את העין לראשונה היו המנורות. הן היו בכל מקום. כל כמה צעדים מנורה. מנורת שולחן, מנורת קיר, מנורה עם נברשת, מנורה בלי נברשת. מהן היו על כוננית ספרים בירכתי החדר, מהן על שולחן מוצף ניירות ליד החלון ומהן על המיטה. המיטה עמדה בפינת החדר. מיטה גדולה שסדיניה ושמיכותיה היו מרביתם סרוחים על הריצפה. מרביתם, פרט לקווצותיהם שנותרו בדרך פלא על המזרון ונראו כמו ניצולים בים הנאחזים בכוחותיהם האחרונים בקרש צף. על הריצפה היו מפוזרים עיתונים מצויירים, שבועוני־אופנה ונעלי־אשה ועל כסא שעמד ליד סמוכת העץ היו מוטלים בגדים מופשלים לעייפה. ליד המיטה, על שפרף שחור, עמד קומקום קפה חשמלי, ואורסולה פנתה מיד לעברו.

— “אתה רוצה קפה?”

— “לא”.

— “אבל אני רוצה”. ובדברה הסירה את המכסה לראות אם נותר שם עוד קפה. פייר ניגש מאחוריה.

— “מה קרה?” הוא שאל.

— “שום דבר. מה אתה רוצה שיקרה?”

הקומקום היה עדיין מלא קפה. קפה משלשום. היא לחצה על מתג החשמל.

— “למה לא חיכית לי בתחנה?”

— “מה אתה חושב, שלא הייתי מחכה לך? כנראה שקרה משהו ולא יכולתי לבוא. גם זה יכול לקרות, נכון?”

והיא פנתה לעבר השולחן על־מנת לדלות מבין הניירות שכיסו אותו ספל עם תחתית שהיה צריך להיות שם.

— “מה קרה?” הוא היה באמצע החדר, נעלי הצנחן שלו כמו נטועות בריצפת העץ והוא מלווה אותה במבטו כמו זרקור הססני.

— “קבלתי מברק מהבית שאני מוכרחה לבוא מיד כשאתה חיכית לי בגאר דה ליון, אני ישבתי ליד מיטת־אמי בדיסלדורף, בבית־חולים. כרגע אני חוזרת משדה־התעופה”.

— “בלי מזוודות בלי כלום?”

היא עזבה לרגע את הניירות על השולחן והסתובבה אליו.

— “אולי תפסיק לחקור אותי חקירת שתי וערב?? אם אני אומרת לך משהו וזה לא מספיק לך, אז יש לך ברירה!!”

והיא שבה לעריכת השולחן.

משהו קרה. משהו קרה.

— “אורסולה —”, הוא בא לידה, חיבר אותה והצמיד את לחיו ללחייה ועיניו, עיני אוהב, עצומות, וריסיהן כמו כלבים נאמנים, מחכים בחוץ, ורק העפעפיים המתנועעים יודעים לספר על מבטו המרחף בעולמות עליונים.

כצל של שניה עמדה היא ללא נוע ואחר כרכה זרועותיה סביבו וידיה אוחזות בכתפיו. הוא התעורר והביט בה.

— “אורסולה, הכל בסדר?”

— “מה אתה רוצה שיהיה בסדר?” היא ענתה לו בחיוך מאונס.

— “את אוהבת אותי?” והמלים כמו מכות בחלילים של חרדה.

— “בטח… הסתכל”.

מעל למיטה, על הקיר, היו דבוקים כמה ניירות בטור מאוזן.

— “מה זה?” והוא ניגש לראות מה זה.

— “זה המכתב האחרון שקיבלתי ממך. לפני שבוע. תליתי אותו על הקיר בתור תמונות…”

והיא באה לידו.

מחשבותיו ומגינת־לבו משך כל הלילה והיום, מתמוגגות עתה כולן והוא כובש את ראשו בכתפה ומתייפח.

— “אני אוהב אותך”, הוא מחרחר מבעד לדמעות, “אני אעשה הכל בשבילך. כל מה שתבקשי. אם תגידי לי עכשיו לשטוף את הריצפה אז אני אשטוף…”

היא פרצה בצחוק.

— “מתוק… מתוק…”

והיא הסירה מעל ראשו את הכומתה האדומה וזרקה אותה על המיטה. הוא מתייפח על כתפה והיא מלטפת את ראשו ליטופים קלים ונימוסיים.

— “בוא, אני אעשה לך קפה. תרגיש יותר טוב”.

היא נטלה מהשולחן שני ספלים ושמה אותם על השרפרף, ליד הקומקום. הוא התיישב לידה על המיטה, וחיכה כמוה עד שהקומקום ירתח. קולו נרגע אט אט ורק נהמות תועות שנשמעו מדי פעם העידו על בכיו המר. הקומקום רתח. היא לחצה על המתג ומזגה מן הקומקום לשני ספלים.

— “או, שכחתי, סוכר”. והיא שבה לשולחן לחפש איפה מסתתר הסוכר.

— “לא חשוב”, הוא אמר והחל גומע מהספל. קפה משלשום. אפילו בצבא לא מגישים כזה קפה.

היא היתה עדיין מחפשת בין הניירות עד שמצאה מתחת לעיתון ערב שלוש קוביות סוכר.

— “אתה רוצה?”

— “לא, תודה”.

היא שבה אליו ושמה קוביה אחת בספל שלה. עכשיו היא כבר שכחה היכן היא שמה את שתי הקוביות הנותרות.

הם שותים ושותקים.

— “אני צריך לקחת את התרמיל מהתחנה. אחרי שלא באת הפקדתי אותו שם”.

— “טוב, חכה, רק נגמור את הקפה ואני אחליף בגדים”.

— “לא יכולת להשאיר לי הודעה?”

— “צלצלתי אפילו לצ’רלי, אבל הוא לא היה”.

היא קמה מהמיטה והחלה מתפשטת.

— “הסתובב”, היא פקדה עליו בלצון.

הוא ציית.

היא צחקה. — “הוא באמר מסתובב…”

מבין הבגרים הרבים שהוטלו על הכסא כמו גל של גרוטאות בצבץ סוודר צהוב. היא משכה אותו וכל הבגדים נפלו.

הוא לא הסתכל בה. הוא ישב על המיטה וגבו אליה.

— “הבגדים האלה…”, היא אמרה ונכנסה לתוך הסוודר הצהוב.

— “אתה רוצה עוד קפה?” היא שאלה ואגב כך הושיבה על עצמה את הצווארון הענק כמו שצריך.

— “לא, תודה”. ועדיין גבו מופנה אליה.

היא ניגשה אליו, גמעה את שארית הקפה ואחר הרחיקה את שני הספלים אל מתחת למיטה.

— “נו, נרגעת קצת?”

שום תשובה. הוא ישב וראשו כבוש בריצפה.

היא פנתה אל השולחן מקום שם היה מצוי ארנקה ושלתה מתוכו צרור מפתחות.

— “בוא נלך”.

הוא נטל מהמיטה את כומתתו האדומה ונעמד.

היא פנתה לעבר הדלת והוא אחריה, אבל כשחלפה ליד האיצטבה עליה היה עומד הטלפון, היא נזכרה במשהו. שעונים על המכשיר היו כמה מכתבים מוכנים למשלוח.

— “זה בשבילך”. והיא נטלה אחד מהם ונתנה אותו לפייר.

הוא הסתכל במעטפה עליה היתה רשומה כתובתו הצבאית.

— “עוד לא הספקתי לשלוח”, היא אמרה.

הוא נטל את המכתב ושם אותו בכיס מכנסיו.

— “אתה לא רוצה לקרוא אותו?” היא שאלה בפותחה את הדלת.

הוא מלמל משהו כמו ‘אחר־כך’.

הם ירדו למטה וקראו למונית.

— “גאר דה ליון”, זרקה אורסולה לנהג.

הם נכנסו פנימה. הנהג הקיף את הככר הגדולה. במרכז עמדה אנדרטת הנחושת של המצביא על סוסו וממרחק, מעבר לארמון שאיו, התנשא גבוה מכולם, הגבוה במגדלי אירופה, מגדל איפל, כמו יד־זכרון לחלודה.

— “איך המלחמה?”

— “בסדר”.

שתיקה.

הוא לא הסתכל בה. אבל היא היתה לידו. האשה היפה ביותר בעולם. עם הפנים הכי יפות בעולם. והוא לידה. מזיע מתחת למדים, מסריח, עלוב ומוזנח.

— “תן לי יד”, אומרת אורסולה.

— “לא רוצה”, הוא עונה בגסות.

ואחר הוא נותן ידו בידה.

הם נוסעים דוממים. המונית נוסעת ברחובות ההומים ואורותיה של פריז מגיהים מדי פעם את הפנים הצחורים שלה ואת הפנים החיוורים שלו.

במוחו מבזיקות מחשבות מצטלבות כמו זיקוקי די־נור בשמים.

משהו קרה. משהו קרה.

המכונית נעצרת ליד הכניסה הענקית. גאר דה ליון – – – –

– – – – – בערך באותה שעה, בבית־מלון גדול אשר בשאנז־אליזה, בקומה הששית, בחדר שש־מאות ושש־עשרה, צלצל הטלפון.

יורם הקיץ מכדוריו.

הוא הדליק את המנורה מעל למיטתו ואחר הרים את השפופרת.

— “כן?”

— “יורם? זה ג’רי”.

— “או…”

— “מה לעזאזל הולך אתך?”

— “שום דבר. מה אתה רוצה שילך? אני חצי מעולף”.

— “ההיא עוד אתך?”

— “לא. היא הלכה”.

— “הלכה? ברצינות?”

— “כן”.

— “שמע, אף פעם לא ראיתי אותך במצב כזה… טוב, לא חשוב, אז אתה פנוי?”

— “פנוי… פנוי…”

— “או, אידיוט, תפסיק כבר, כל חתיכה שאתה רואה, — אז אתה מאבד את ההכרה”.

— “לא, לא, עכשיו זה ברצינות”.

— “רצינות סבתא שלך! העיקר, תשים על עצמך משהו ונלך”.

— “לאן?”

— “אני יודע? יש לי כמה כתובות. העיקר, תבוא מהר, חתיכת ממזר שכמוך. אני יושב פה ומחכה לו ולו יש את החוצפה לדפוק בחדר השני…”

— “טוב טוב… מה היה אתמול אחרי שהלכתי?”

— “שמע, על כאלה דברים אני לא מדבר בטלפון”.

— “או. קי. אז אני תוך כמה שניות אהיה מוכן”.

והוא שם את השפופרת למקומה.

אחרי כמה דקות הוא יצא מחדרו ודפק על הדלת ממול.

— “תיכנס, תיכנס”.

יורם נכנס פנימה.

ג’רי היה מסדיר אותה שעה את עניבתו מול הראי.

— “אז מה, היא קירצפה לך את המוח, הא?”

שתיקה.

— “תסתכל איך שאתה נראה”.

— “מה יש, אני לא נראה טוב?” והוא מיהר לבחון את עצמו במראה.

— “לא טוב? שמע, אתה נראה כמו מלאך המוות אחרי דלקת־ריאות… אני מתאר לי שהיא סחטה אותך קשות, הא?”

— “אל תדבר עליה כך, היא נהדרת”.

— “אותו דבר אמרת גם על אינגה… או, אתה כזה תינוק לפעמים… קח, הסתרק כמו בן־אדם”.

והוא העיף לו מסרק.

— “מה היה אחרי שהלכתי?”

— “כן, מה פתאום נעלמת?”

— “הלכתי אתה, עם אורסולה”.

— “איך זה הולכים כך, בלי לבקש רשות, בלי לומר לילה טוב?… לא חשוב, העיקר, היתה שם אחת שרקדתי אתה, גוף משגע, עשרת אלפים שערות ארוכות, שדיים כל כך גדולים שהיא בעצמה לא ידעה איפה לשים אותם… העיקר, רקדנו וראיתי שהיא נותנת בי את מבטי החשק המוכרים, אז הסתגרתי אתה בחדר בקומה שניה, תפסתי אותה בשערותיה והכנסתי לה נשיקת־מוות…”

ופה עלו מגרונו חרחורי הנאה שמנעו כל המשך של דיבור.

— “נו?”

— “חכה, אז איך שאני מנשק אותה, היא מתחילה פתאום לגלות התנגדות מאוד מוזרה ועצבנית, אבל אני ממשיך להתקיף ואיך שהוא לבסוף תחבתי לה עוד נשיקה ופה הגברת היפהפיה התחילה לרעוד בכל חלקי גופה והתחילה לצעוק לא! לא! לא!”

— “לא פחדת שישמעו?”

— “אל תהיה ילד, היה כזה רעש, ובכלל… העיקר, ראיתי שכאן יש מקרה מיוחד, כולה רועדת ורוצה בי כמובן, ומצד שני היא מתנגדת. אז מה עושה אלוף העולם בלדוג נקבות? מכניס לה סטירה לתוך הפנים!! פשוטו כמשמעו!! והנערה נרגעה!”

— “בחייך!”

— “כמו שאתה שומע. אחרי זה באו כמובן עוד נשיקות ועוד סטירות ועוד רעידות אחדות וצעקות. בכוח הורדתי לה את הבגדים ואנסתי אותה קשות! שמע, המכות שהיא קבלה באותו לילה… אתה לא יכול לתאר לך…” ושוב הוא נתקף בעווית של צחוק והניח לגרונו להשתולל. וכשנרגע מעט המשיך:

— “אתה מבין, החתיכה שאני מספר לך עליה היא מקרה מיוחד. היא מסוג אלה שאוהבות שאונסים ומכים אותן! ומי כמוני אוהב, מומחה, מוכן ומזומן לעשות להן את השירות הקטן הזה. היא יכולה לקבל התקפת־עצבים, אבל כאשר אני מכה ונושך, והיא צועקת, בוכה ומייללת —”

— “אבל נהנית!”

— “זהו בדיוק. אבל נהנית! אז היא מסוגלת לשפוך כמה קומקומים…”

ושוב הוא פרץ בצחוק ושם ידו על כתף חברו כשהם יוצאים מהחדר.

הם יצאו מהמלון למכונית הלבנה.

— “מה שאני משתדל להסביר לך, תלמיד נאמן, שלא כל אחת אוהבת שמכים אותה, אבל ממני הן מחכות למכות!… ולכן תלמידי הנאמן, אני מייעץ לך לא להכות עדיין, כי אחרי הכל אתה עדיין לא ברמה כל כך גבוהה…”

— “רמה לא כל כך גבוהה… אני יכול לצאת אתך להתחרות מתי שאתה רק רוצה”.

— “תביט, אני לא אומר שאתה לא מסוגל להכות. להיפך, אתה יכול לנסות פה ושם ותראה כמה זה טוב… ותפסיק להיות כל כך עצוב ולחשוב כל כך חזק על המספר האחרון”.

יורם שתק וכבש את פניו בריצפת המכונית.

— “תפסיק להיות כל כך עצוב. אם אתה רוצה, אז אני אכיר לך חתיכה אחת שמשתגעת למכות, ואם לא תכה אותה, — היא תיעלב…”

והוא התניע את המכונית כשצחוקו הרועם ורעש המנוע מתחרים זה בזה.

— “לאן נוסעים?”

— “השאלה הנצחית. אני יודע? אמרתי לך, יש לי כתובת של מסיבה אחת, או שסתם ניסע לסן־ג’רמין, נראה כבר”.

— “שמע, אין לי חשק להתחיל שוב פעם עם אותו דבר”.

— “מה יש, מה קרה? ההיא נכנסה לך לדם?”

— “תשמע, ג’רי, אני אומר לך, אני ממש אוהב אותה”.

— “אוהב אותה… אוהב אותה… אתה, כל אשה שאתה משכיב, אתה אוהב אותה”.

— “כן, אבל היא לא כמו כולן”.

צחוק רועם חתך את המשפט האחרון לפני היגמרו.

— “לא כמו כולן… או, בדיחת־השבוע… לא כמו כולן… יורם, לשמוע מלים כאלה יוצאות מהפה שלך?… הו הו הו… ומה היא? היא בטח גם כן אוהבת אותך, לא?”

— “היא אוהבת אותי”.

— “בטח. זה מה שהיא סיפרה לך! איפה היא עכשיו?? לאן היא הלכה??”

— “היא היתה צריכה ללכת”.

— “היתה צריכה ללכת… שמע, אם היא באמת היתה אוהבת אותך, היא לא היתה פתאום קמה והולכת לה!”

— “או, אתה לא מבין…”

— “אני לא מבין… אם אני לא מבין מי מבין? תשמע, חתיכה זרג שכמוך, אם יש לך וסת, אז צא מהמכונית!”

— “מה אתה כל כך מתרגז? פשוט אמרתי שאני אוהב אותה”.

— “אני לא מתרגז… רק שאני שונא לראות בחור טוב כמוך מתקלקל בצורה שכזאת. מה אוהבת? מי אוהבת? איפה אוהבת? היא עוד אחת וזהו זה! היתה הרפתקה יפה, שכבת אתה וזהו זה – שכח ממנה!”

שתיקה.

— “תגיד לי, אתה אף פעם לא אהבת בחיים שלך?”

— “אהבתי בחיים שלי… תגיד לי, יורם, מה קרה לך? עוד רגע תשאל אותי גם מה זה חיים… מה זה צדק… מה זה אני לא יודע מה… תגיד לי, ככה תרשה לחתיכה לסבן לך את המוח?”

הם היו נוסעים ומקיפים את מעגל הקסמים של פלאס דה ל’אטואל. מכל הצדדים שעטו והגיחו כלי־רכב ללא הפוגה, ומעליהם היה שער הניצחון, כמו פרסת־סוסו של אלוהים, התולה על קירות השמים וסוככת במזלה על אש התמיד שמתחתה – – – – –

– – – – – גאר דה ליון. בית־נתיבות ענק ומדכא. מגדל אדום. שעון ומחוגים מוזהבים, קופות של כרטיסים, תורים של בני־אדם, בגדים ישנים, עניבה מצחיקה, מזוודות, שלטים, צווארונים מטונפים, ילדות קטנות עם פה מלוכלך ואף סתום. ריצפה אין־סופית ומזוהמת, אשנבים, סבלים וריח של דרך ארוכה. פרידה היא אחת מששים של מוות. גאר דה ליון הוא אחד מששים של פרידה.

פייר נגש למדור המטענים ואורסולה התיישבה על הספסל. הוא נגש לאשנב והוציא את תלוש הפיקדון מכיסו מרחוק הוא הסתכל עליה. מראיה בתוך כל החזיון כמו פנינה מבהיקה בערימה של פחם.

— “הלו, את התלוש!” קרא הפקיד מעבר לדלפק.

פייר היה עדיין מסתכל על אורסולה. היא היתה מעשנת ושילבה רגל על רגל.

— “לא, שיניתי את דעתי”, — והוא פנה לפקיד מבלי להסתכל בו, ואז רץ אל אורסולה.

— “נו?”

— “לא לקחתי את התרמיל”.

— “מה קרה?”

— “בואי, אורסולה, אני רוצה לדבר אתך”. קולו היה שקט ועיניו מחייכות.

— “מה העניינים?”

— “שום דבר, אני פשוט רוצה לדבר אתך”.

— “אז דבר”.

— “לא כאן”, הוא חייך בחביבות, “בואי נלך למקום שקט. בואי נלך לבית־קפה”.

הוא לקח את ידה. הם יצאו מהתחנה ופנו לבית־קפה סמוך. הוא בחר בפינה שקטה והם ישבו זה בצד זו, ליד שולחן קטן מוכתם בכתמים חומחומים, כתמי נצח.

— “פעמיים קפה”, הוא קרא לעבר המלצר ואחר פנה לאורסולה.

— “אורסולה, כל מה שאני אגיד לך עכשיו הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לגבי, ואני מבקש שתתייחסי אל זאת בהתאם. אנחנו מכירים אחד את השני כבר קרוב לארבע שנים. ארבע שנים. ואני, מהיום הראשון שנפגשנו בפריז, אהבתי אותך, ומאז אני אוהב אותך, רק אותך. כל מה שהיה בינינו כשחיינו יחד וכל מה שהתפתח בינינו במשך השנים, כל מה שכתבנו אחד לשני, ביחוד כל מה שכתבנו אחד לשני בתקופה האחרונה, במשך הפרידה הארוכה, כל אלה הם בשבילי דברים קדושים. אני שוב אומר: אני אוהב אותך, כלומר, אני יודע שאת יודעת זאת, אבל בעיני חשוב לחזור ולהדגיש זאת. אני מבינה מותק…”

היא השעינה את מרפקיה על השולחן וסעדה בידיה את הפנים היפים, כשעיניה סוקרות באהבה את פייר המדבר.

— "את מבינה מותק… אני אוהב אותך. אני לא הסתכלתי על אף ילדה אחרת בחיים שלי, כי אני הרגשתי כל כך טוב אתך יחד ובגלל שאת הראית לי שאת מרגישה כל כך טוב יחד אתי. ששמחת לראות אותי והתעצבת כשהלכתי ושבכית שנפרדנו ושהתייפחת במכתביך. את בשבילי ההתחלה ואת בשבילי הסוף של אהבה בחיים שלי וכל הזמן הדבר היחידי שהחזיק אותי שם בתוך המלחמה, היתה האהבה שלי אליך והידיעה שאת אוהבת אותי כל כך, כמוני. המכתבים שלך, המכתבים שלך נתנו לי אומץ כזה וכזאת שמחה. המכתבים שלך עזרו לי להתגבר על הגעגועים שלי אליך, כי ידעתי שאת מתגעגעת אלי ואוהבת אותי באותה מידה. את כל המכתבים שלך אני שומר אצלי בקופסה מיוחדת בתוך התרמיל שלי, אבל מכתב אחד, מכתב אחד מסויים שלך, נמצא כל הזמן בכיס הכי קרוב ללב, זה הקמיע שלי, זה המגן שלי משך כל הזמן. ולפני שאני אמשיך, אני רוצה לקרוא לך אותו —:

אורסולה עשתה תנועה בידה כמבקשת לדבר אבל הוא מנע ממנה.

— “כשאני אגמור לומר את כל מה שעם לבי אז תוכלי לדבר. קודם כל אני רוצה לקרוא לך את המכתב”.

ובדברו הוציא מכיס חולצתו צרור־ניירות.

— “את המכתב הזה שלחת לי תיכף אחר שנסעתי לאלג’יריה”.

הוא החל קורא.

— "פיירו מתוק שלי! כפי שתיווכח לדעת מהבול שעל המעטפה – אני בטוקיו. קשה להאמין שרק לפני ארבעה ימים נפרדנו בפריז – ועכשיו שנינו נמצאים על שתי יבשות נפרדות, — כל כך רחוקים אחד מהשני —

אורסולה נשענה לאחור על הכסא ושילבה את ידיה לפנים. המלון בטוקיו… פייר באלג’יריה… יורם בפריז… הכיור בסאן־קלו —

— פיירו שלי! זה המכתב השלישי שאני כותבת לך. את השניים הקודמים, שהם יותר חוברות ממכתבים, לא העזתי לשלוח לך, מסיבות שנבעו מהתסביך הגדול שלי – אתה. חוברות אלו מלאות סנטימנטליות ומלאות תאורים ורצופות התקפות דיכאון למיניהן, כתוצאה מהעדרך. היום, ארבעה ימים לאחר פרידתנו, עם כל החדש והשונה, מצב־רוחי נתבהר במקצת, אך עדיין אינני יכולה להבין שאינך לידי ושאני לבד, כיוון שרק אתך לא הייתי לבד —

— היא הסתכלה על כומתתו האדומה שהיתה מונחת על השולחן ואחר על ראשו המגולח ושערו החום ומשם על הקיר שמנגד והעינים הירוקות של יורם הסתכלו עליה משאנז־אליזה —

— לפני שעלית לרכבת שאלת אותי איך אני מרגישה ואני רק נענעתי בראשי, כי לא יכולתי להוציא הגה – כל הדמעות שחנקו אותי משך הפרידה הזאת, היו שייכות אך ורק לך!! תיכף אחרי שנסעת הרגשתי פתאום כזה פחד ובהלה, רצתי לבית־המרקחת הראשון ובקשתי כדורי־הרגעה, — אתה הלוא יודע כמה אני אוהבת כדורים ותרופות ומחפשת תמיד הצדקות לקחת אותם, אבל הכדור פשוט יישן אותי. בערב אכלתי חצי עגבנייה והייתי שבעה. ואחר־כך, בערך בעשר, דוריאן באה לקחת אותי ונסענו לשדה־התעופה —

— העינים הירוקות של יורם הסתכלו עליה משאנז־אליזה, דרך הבניינים האפורים, מעל למגדלי החושך ולככרות האור, עד שהגיעו לקיר של בית־הקפה ממול לגאר דה ליון ועברו אותו —

— אל תשאל אותי על הטיסה שום דבר, כי אני לא זוכרת כלום. בכלל, עד היום הייתי בעולם אחר, אני לא יודעת איפה. לא ראיתי כלום ולא הכרתי שום אדם, הסתובבתי כסהרורית. עכשיו שאני כאן, אני שמחה שהנסיעה לטוקיו יצאה אל הפועל, כי רציתי ממש לברוח מהדירה שלנו שמזכירה לי אותך כל כך בכל צנצנת ובכל מרצפת שלה —

— היא הסתכלה על הקיר והעינים הסתכלו עליה דרך הקיר והשיער שלו הסתכל עליה. השיער השחור המדובלל הזה שגוזרים אותו פעם בשנה. אלוהים אלוהים תעשה שהוא יגמור מהר לקרוא את המכתב… אני רוצה לשאנז־אליזה… לשאנז —

— פיירו שלי! במידה והיה לי דבר אחד ויחיד בעולם שהיה שייך רק לי, זה היית אתה. הידיד, האוהב, — למרות שפעמים מספר לא הרגשתי שאתה שייך אך ורק לי, ואפילו שאם ניפרד לא תרגיש את עצמך בודד, וכמובן שמחשבות אלה מעציבות אותי כל כך. אתה אולי לא מבין בדיוק למה אני מתכוונת ואני גם מתביישת לומר לך זאת. במכתב זה קצת אחרת. לפעמים הייתי סובלת כיוון שאיבדתי את עצמי במידה שהייתי והייתי מסוגלת להתמסר לך בכל —

— אני רוצה שהוא יעשן את כל מה שהשארתי לו במעטפה ושיירדם. שכחתי לבקש ממנו שיחלום עלי. אבל בין כה לא יכולתי להוציא מלה מהפה. העינים הירוקות שלו… יורם… יורם… למה הוא קורא לי עוד את המכתב הזה… למה… למה —

— לפעמים הרגשתי כי לא היה לי לידך כל רצון משלי, לא יכולתי לעשות כלום, אפילו לא לדבר. הייתי אחרת ואתה קבעת התנהגויות אלה כתכונות הקיימות בי ואפילו לא ידעת איך לקבל את זה ולהבין את הכל. הייתי אילמת לידך, פיירו שלי, כי כשהיית אתי הייתי מרגישה את ההרגשה הנפלאה של האין־סוף, של האוויר לנשימה ושל השלווה הגדולה הגדולה. איך אני???.. אבל הכל נכון! בלי שום רגשנות. כשהייתי אתך הייתי מרגישה מין רצון לעוף, לרוץ לכל הכיוונים, לצעוק בקולי־קולות מרוב אושר, כי הרגשתי שהכל שלי, כאילו שהכל התרחב פתאום ואני נושמת את כל העולם לתוכי. אני חושבת שאני אסע לאפריקה לבית־ספר למשוררים… אבל זה באמת כך! —

— הוא הבטיח שיהיה לנו ארמון… ארמון ברובע הלטיני… עם שבעה־עשר חדרים… וברזים לוודקה… וודקה —

— כשהייתי אתך היה לי רושם שאני משהו מופשט, משהו שבכלל לא רואים אותו והוא נמצא בכל המקומות וזה נפלא! —

— וודקה… יהיו לנו ברזים לוודקה… וודקה… מתחרז עם מאיורקה… מאיורקה —

— פיירו שלי! אני עדיין כל כך אדישה ומטומטמת. טסתי לטוקיו ולא ידעתי בדיוק לאן אני באה ואני עדיין איננה מוצאת את עצמי. כל פעם שאני מתעוררת בבוקר אני מתחילה ישר לחשוב מתי אני אראה אותך, וכשאני נזכרת שיש לחכות לפחות שנה – אני נתקפת בתופעות כאלה משונות, עד כדי כך שאני פוחדת לחיות – אני ממש כרוכה אחריך! —

— ויהיה לנו ילד כזה מתוק וכזה חמוד וכזה קטנטן שאפשר יהיה לשים אותו על כפית… יהיה לנו ארמון ברובע הלטיני… ארמון עם עינים ירוקות —

— פיירו שלי! כתוב לי מיד וספר לי הכל הכל, בכל השטחים, ובעיקר בחשוב שבכולם – איך אתה מרגיש —

— למה הוא קורא לי את המכתב הזה… איזה תינוק… איזה תינוק… אני רוצה ליורם —

— חמוד. כתוב לי המון – ותיכנס כולך לתוך המעטפה – ותיזהר ששום חלק לא יישאר בחוץ, ואני שוב אוהבת אותך. אורסולה —"

הוא גמר לקרוא והסתכל בה.

— למה הוא לא גומר לקרוא את המכתב הזה… פיירו שלי… תיכנע… יש לו עינים ירוקות… יש לו —

— “אורסולה!”

הקול שלו הוריד אותה מהקיר. “כן?”

— “את לא הקשבת”.

— “הקשבתי… הקשבתי… מה אתה רוצה להוכיח בזה?” היא שאלה מחייכת.

— “רציתי להראות לך כמה עמוק הקשר בינינו וכמה —”

— “בשביל זה לא היית צריך לקרוא את –”

— “אורסולה, כשאני אגמור את כל מה שיש לי לומר אז תוכלי לומר מה שאת רוצה. אני לא משורר ואני אף פעם לא הייתי יכול לבטא במלים איך אני אוהב אותך. אני פשוט לא יכול לומר לך איך אני אוהב אותך. אני פשוט לא יכול בלעדייך. ואולי דווקא משום כך, טוב שהשיחה הזאת מתקיימת, כי אני רוצה לדעת בדיוק איפה אנחנו עומדים ומה —”

שוב עשתה אורסולה תנועה בידה כמבקשת לדבר, אבל הוא מנע ממנה.

— “זה עוד לא הכל. אורסולה! אני בטוח שבתקופה הארוכה שלא התראינו – על אף חליפת המכתבים הנהדרת, — קרה אצלך משהו. ואני ממש מתחנן לפניך שתספרי לי מה קרה, אפילו תהיה זו האמת הנוראה ביותר”.

היא שמה ידה על פיה והסתכלה עליו. פיירו שלי…

— “עוד לא גמרתי, יש לי עוד משהו לומר. במשך החודשים האחרונים הייתי תכופות בסכנת־מוות. הדברים שאני עובר באלג’יריה ממש לא יאומנו. הקרב הוא כל כך אכזרי ולהרוג בני־אדם הופך לדבר כל כך פשוט – פשוט כמו לאכול לחם. ואספר לך מקרה מסויים, מקרה שבגללו קבלתי את אות־הגבורה הזה. היינו יחידה קטנה במעלה של גבעה, תחת אש צולבת וזקוקים לתגבורת מיידית. אני הייתי מחופר עם חבר אחד שלי בעמדה של מכונת־יריה. שכבנו עם הנחיריים באדמה, הכדורים שרקו מעלינו בקצב גובר והולך. לפתע ראיתי את חברי מתכווץ. הוא חטף כדור בכתף והתחיל מחרחר. היה צריך להעביר אותו מיד למקום בטוח. תוך כדי סכנת־נפשות העמסתי אותו על ג’יפ. התיישבתי ליד ההגה והתחלתי לנהוג בג’יפ במהירות שגעונית, מהירות מטורפת, במסלל הקצר והמסוכן ביותר בעולם. אלה היו הרגעים הכי איומים שלי בחיים, אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, היה לי מספיק זמן לחשוב ברגעים אלה – ואני נשבעתי לעצמי, שאם אני אצא חי מהמירוץ האיום הזה עם כדורי האוייב, לא אקח יותר ללב ולא אקדיש רצינות יתר לחיים, לבני־אדם ולמעשיהם. והכוונה היא אליך, אורסולה, אני לא מדבר על יחסי אליך, זאת אומרת אני מתכוון ליחס שלי לחיים —”

הוא הפסיק בבת־אחת את שטף דיבורו ועננה של בלבול עברה על פניו. מצחו נתקמט, כמבקש לאחות את הקרע הפתאומי שבחוט המחשבה, אך ללא הועיל.

— “אני מרגיש פתאום שאני לא מצליח לומר בדיוק מה שעם לבי. אין לי יותר מה להגיד. גמרתי”. והוא נשען לאחוריו כשהוא מסתכל בה בעינים נוגות ובארשת קודרת. היא הביטה עליו לרגע ואחר התנפלה עליו וחיבקה אותו אליה כשגוו מתמוטט בין זרועותיה ונכנע למגעה.

— “בגלל זה שאתה כזה, אני אוהבת אותך”.

הם התנשקו. הוא נתן לה לחבק אותו.

— “דברי אורסולה, דברי”.

היא השיבה ידיה ממנו. כל השנה האחרונה עמדה לה עכשיו על הלשון. הבכי על רציף הרכבת והמכתב במלון בטוקיו. החדר הריק בפריז וסמוכת העץ המפחידה. העלים הצהובים בשלכת, פיירו שמקודם ופיירו שעכשיו והעינים הירוקות שהסתכלו עליה משאנז־אליזה הפכו לה את כיסי המחשבה מבפנים.

— “תביט, פיירו. כל מה שהיה בינינו משך כל השנים, זה משהו יקר וחשוב לי עד אין קץ. אתה הידיד היחיד שיש לי בחיים. תמיד היית ותמיד תשאר. אבל כמו שאמרת, קרה לי משהו במשך התקופה הארוכה שלא התראינו. ואני שוב לא אותה אורסולה שאתה מכיר. כשאני אומרת שמשהו קרה, אני לא מתכוונת למשהו מיוחד, אבל היחס שלי לדברים נשתנה. אני כולי שלך, קשה לי לומר זאת – אבל אני לא אוהבת אותך, פייר. כלומר, אני אוהבת אותך מאוד, אבל אני לא אוהבת אותך, אתה מבין מה שאני מנסה לומר?”

הוא אנס את עצמו לחייך ונד בראשו.

— “אני אהבתי אותך כל כך, פיירו שלי, שהפרידה בינינו ממש טמטמה אותי. וככל שארכה הפרידה, כך התגבר בי ההרגשה שאף פעם לא אוכל יותר לחזור אתך לאותו מצב…”

היא עשתה הפסקה קלה לשאוף רוח ואחר המשיכה.

— “קשה לי לומר לך זאת, פיירו שלי, וגם לא רציתי שזה ייאמר בצורה כזאת, אבל, באמת, כפי שאתה אומר, בזמן היעדרך נפגשתי עם אדם אחד והתאהבתי בו. התאהבתי בו כל כך, שאני רצה אליו מקצה אחד והוא רץ אלי מקצה שני וכשאנחנו נפגשים השמש יוצאת”.

המלים נפלו עליו אחת אחת כמו גרזינים על הראש, אבל הכאב עדיין לא בא.

והיא המשיכה לדבר כשהיא מסתכלת על הקיר ממול, משל היתה קוטפת משם את המלים.

— “ואני מרגישה שאני אוהבת אותו כל כך, שאני בכלל לא רעבה, לא צמאה, לא עייפה, אני רק רוצה להיות אתו להיות אתו להיות אתו —”

היא דברה בהתלהבות והדברים יצאו מפיה כפי שהרגישה אותם, בלי מסננת.

— “אַת רואה”, הוא אמר, “הייתי מוכן לשמוע אפילו את האמת האיומה ביותר… אז אתמול לא היית בדיסלדורף?…”

— “לא הייתי… פיירו, אולי אתה לא מבין זאת, אבל אני פשוט לא יכולה לעזוב אותו לרגע…”

— “אני מבין… אני מבין…”

— “נדמה לי שאני מכירה אותו כבר שנים על שנים – ובכל יום אני אוהבת אותו יותר ויותר”.

הוא ישב על הכסא כמו נידון למוות. אי־שם בקרקעית המוח התנועעו הזכרונות מלפני שנה כמו אצות על קרקעית הים. זה היה בסתיו שעבר, בחדר שלהם, על המיטה הגדולה שליד הקיר. היא אמרה לו שהם לא ייפרדו לעולם –

— “ויש לי עוד משהו שקשה לי לומר לך”.

— “תגידי… תגידי…”

והוא העביר ידו על שערו משל ליטף את עצמו.

• “בתחילה, כשנמצאנו יחד, חשבתי לפעמים שאני אוהבת אותך, אבל זו לא היתה אהבה. ובכל הפעמים ששכבנו יחד – קשה לי לומר לך זאת – אבל כמעט אף פעם לא סיפקת אותי… ואילו אתו – יורם קוראים לו – אני ממש… אני ממש מגיעה כל פעם” –

המלים ביקעו אותו כמו סדקים בלב. הוא התאמץ בכל כוחו לכפות חיוך על שפתיו, אבל השתפיים רטטו.

— “דברים כאלה עוד אפשר לתקן… אני כל כך התרגשתי להיות אתך יחד… בואי אלי קרוב, אני רוצה לומר לך סוד”.

היא גחנה אליו.

— “מותק, כל מה שספרת לי עכשיו לא שינה אצלי כלל את העובדה שאני אוהב אותך. אוהב אותך ללא גבול. אני כל כך אוהב אותך – אני פשוט לא יכול להגדיר עד כמה ואיך. איזה אוצר… איזה אוצר…”

הוא נשקה על לחייה.

והיא נשקה את פניו.

— “פיירו שלי, חמוד שלי…”

הוא רצה לומר עוד משהו, אבל כאן העפילה הרגשה של חנק לגרונו והוא העדיף לשתוק, למען לא ילשינו מיתרי־קולו הרועדים על הכאב שחתך בלבו.

תחזיק את עצמך, פייר, תחזיק את עצמך בידיים —

כל אותה העת היתה אורסולה מנשקת את פניו ומלטפת את ראשו.

— אל תשכח את המדים שאתה חוגר. אל תשכח את הצבע של הכומתה שלך. לא לבכות לא לבכות —

— “בואי, בואי נצא מהקפה ונטייל קצת”.

הם יצאו מהקפה ופנו לעבר הגשר, הולכים ושותקים – – – –

– – – –– והם עדיין נוסעים מסביב לשער הניצחון.

— “נו, אז לאן נוסעים?”

— “בוא, נסע למסיבה הזאת”.

— “איזו מין מסיבה זאת?”

— “אני לא יודע, אצל צ’רלי, כרגיל. אם אתה לא רוצה, אז בוא נסע לסן־ג’רמין”.

— “או. קי.”

ושוב הם טפפו במכוניתם על השטיח המנוקד אורות של שאנז־אליזה.

— “הרמזורים האלה… מי המציא אותם בכלל?… אתה יודע, הכי אני אוהב לטוס את שאנז־אליזה בלילה… אין כמעט אנשים… מה אתה כל כך עצוב?”

— “שמע, היא כתבה לי על הלב עם סכיני־גילוח”.

— “או, יורם, יורם, אני מרחם עליך, בחיי! בחיי שאני… תביט!!!”

הקול שלו נעצר על המקום. בצמוד להם נסעה מכונית שחורה ובה שתי חתיכות.

— “ערב טוב” אמרה האחת בחיוך.

— “ערב טוב”, הספיק עוד ג’רי לענות.

אור הרמזורים התחלף וטורי המכוניות חתכו ברוגזה את העצירה הכפוייה.

— “ראית איזה חתיכות? פצצתיות!”

והוא החל לדלוק בעקבות המכונית השחורה.

— “תסתכל!” אמר יורם, “היא מנפנפת לנו ביד”.

אחת מהן נפנפה בידה מחלון המכונית. ג’רי האיט נסיעתו.

עוד רג קט ושתי המכוניות נסעו זו בצד זו.

— “ערב טוב”, חזרה ואמרה זו שליד החלון. היו לה פנים יפות כמו למלכת היופי של פלאס דה לה קונקורד.

— “מה שלומכן?” שאל ג’רי בחיוך.

מאחור החלו להשמע צפוצופי מכוניות וקללות בצרפתית.

המכונית השחורה פנתה לרחוב מארבף, כשהחתיכה ליד החלון רומזת להם לנסוע אחריהן.

— “שמע, הן זונות!” אמר יורם.

— “אז מה?”

שתי המכוניות פנו לרחוב מארבף.

— “מה אז מה?”

— “אז מה? נמאס לי כבר לפתות בחורות עם הקסם האישי שלי…”

— “ג’רי, אתה —”

— “שש… שקט —”

המכונית השחורה פנתה לרחוב צדדי ומכוניתו של ג’רי אחריה. הן נעצרו.

רחוב חשוך. שקט של כפר דייגים אחרי שמונה בערב. שתי הבחורות יצאו ממכוניתן ותפסו עמדות כל אחת על חלון אחר של המכונית. עתה ניתן היה לראות אותן בגודל טבעי. שתיהן גבוהות־קומה, שערן שחור ומסודר בקפידה כמו אצל נסיכות בנשף צדקה. על פניהן נסוך החן החף מפשע של בנות שמונה־עשרה ובעיניהן הבזיק הניצוץ הזה של אנחנו יודעות הכל. הגוף שלהן, גוף משגע של יצאנית מחלקה ראשונה ורגליהן – מחוטבות להפליא ושחצניות בעמידתן ומורמות אל על בזווית אלכסונית על ידי עקבים גבוהים שנוני־צורה. שתי תאומות של אמא תאווה.

— “היית בלונדון?” שאל ג’רי את זאת שנשענה על חלון מכוניתו.

— “עוד לא”, אמרה היא.

— “אפשר למשש לך את הישבן?”

— “בבקשה”, והיא לקחה את ידו והוליכתהו על פני ישבנה.

— “שמע יורם… או… איזה ישבן… את יודעת, יש לך ישבן כמו כל ככר פיקדילי…”

היא צחקה.

— “נכון שיש לה ישבן יפה?” קראה השניה מהחלון של יורם.

— “מתוק”, היא פנתה לג’רי, “רוצים לבלות אתנו ערב יפה?”

— “זה תלוי כמה תשלמו לנו”, אמר יורם.

— “נו, רוצים או לא?” שאלה זאת של יורם.

— “ג’רי, מה אתה מבזבז פה את הזמן? סע ישר לסן־ג’רמין”.

— “תעזבי אותם, הם לא רוצים”, אמרה אחת מהן וזנחה את החלון.

— “אתה דבר בשביל עצמך!” קרא ג’רי בכעס, “בטח שאנחנו רוצים…”

— “טוב, מתוק, זה יעלה לך חמשת־אלפים פראנק”.

— “בשביל כמה זמן?”

— “בשביל דפיקה טובה”, מיהרה השניה לענות.

— “טובה טובה?”

— “נהדרת”.

— “לא, אנחנו רוצים לדעת לכמה זמן”, הקשה ג’רי.

— “שעה…” אמר זו של יורם.

— “לא רוצים זמן”, אמר ג’רי, “לא רוצים זמן. רוצים לפי פעמים”.

— “אתה קשה נורא”, צחקקה השניה. היו לה שיניים נהדרות. מי אמר שאצל זונות השיניים מקולקלות?

— “בקיצור”, אמר ג’רי, “לוקחים אתכן לכל הלילה! מה דעתך, יורם?”

— “תביט, אני אמרתי לך”.

— “תשמע, אל תהיה ילד, אני לא יודע איך המסיבה הזאת, וחוץ מזה סן־ג’רמין זה כמו קלפים – אתה אף פעם לא יודע מה יצא. בוא נבלה אתן את הערב”.

— “איכפת לי…”

— “אלה מלים!”

— “נו, אז מה החלטתם?”

— “חכי רגע!” זרק יורם, “שמע, לא איכפת לי להיות אתן… אתה יודע מה, קח אתך אחת ואני אסע עם האחרת”.

— “מה פתאום? בוא נסע ארבעתנו למלון! מה יש, כבר לא נאה לך לעשות אתי אורגייה בחדר אחד?”

— “תשמע, ג’רי, אני לא במצב רוח לזה, — קח אתך אחת מהן, אני אשאר עם השניה”.

— “מה תעשה אתה?”

— “אני לא יודע. אשלם לה זה בטח”.

— “או. קי. או. קי. בחיי שאתה כבר עולה לי על העצבים, אז תשמעי, את באה אתי והוא יישאר עם השניה”.

— “רגע, רגע, לאן אני באה אתך?”

— “בואי, תבואי אתי, אני גר פה במלון, לא רחוק”.

— “איזה מלון?”

— “מלון נהדר. אפילו תוכלי להתרחץ אחר־כך…”

— “טוב…”

— “לכל הלילה”.

— “מה פירוש לכל הלילה?”

— “לכל הלילה, עד שאני אגיד די”.

— “זה יעלה לך המון”.

— “כמה זה כבר יעלה לי?”

— “עשרים אלף, — לכל אחד מכם”.

— “אז מה, אז אבא ישלם בשבילי עשרים אלף…”

יורם יצא מהמכונית והזונה של ג’רי עברה לשבת בצידו.

— “איפה המפתחות?” שאלה הזונה השנייה.

— “במכונית”.

יורם עבר למכונית השנייה והזונה שלו התיישבה ליד ההגה. הברכיים שלה פרצו משמלתה הצרה ואמרו לו ערב טוב.

שתי המכוניות עמדו זו בצד זו.

— “אם אמא שלך היתה יודעת…” צרח ג’רי בצחוק.

— “אל תדבר אתו ככה”, קראה הנקבה של יורם, “הוא מתוק”, והיא אנסה לו את הלחי בנשיקה.

— “אם אמא שלך היתה רואה…” הוסיף ג’רי לצרוח.

— “תגיד לי”, קרא יורם ממעמקי חיקה של הזונה, “אתה חושב שהיא תסכים לקבל דולארים?…”

— “תשאל אותה”.

— “נו, נוסעים או לא?” שאלה זו של ג’רי בחוסר־סבלנות.

— “רגע, רגע, מה היא מתעצבנת זו שלך?”

— “נכון”, קרא ג’רי, “מה את מתעצבנת?”

הוא חייך אליה ולחץ על הדוושה. גם המכונית השניה הותנעה.

— “רגע אחד!” קרא ג’רי.

שני המנועים פסקו מלפעול.

— “מה עכשיו?” שאלה זאת של יורם.

ג’רי יצא מהמכונית ופנה אל יורם.

— “יורם, אולי תשנה את דעתך?”

— “מה לשנות?”

— “בוא נסע ארבעתנו למלון. ככה נעשה חיים, לשכב עם אחת זה משעמם”.

— “תביט, תאמין לי שאם היה לי מצב־רוח הייתי עושה את זה, אבל אין לי, באמת שלא”.

— “לבד יחד אתה אני ארגיש בודד…”

— “באמת, אני לא יכול”.

— “איפה הידידות הגדולה שלנו? איפה ההבנה הגדולה בינינו?”

— “ג’רי, תאמין לי…”

— “ככה תרשה לאחת עם שערות צהובות להוציא אותך מכלל שימוש? איפה הנסיון הגדול שלך?”

— “אתה יכול לומר מה שאתה רוצה. אני אוהב אותה וזהו זה”.

— “אוהב אותה. אוהב אותה. היא אוהבת אותו ונמצאת עכשיו בטח בקצה השני של צ’יקאגו, והוא אוהב אותה, אבל ברגע זה הוא נמצא יחד עם זונה”.

— “מה הולך אתכם שם?” צעקה אחת הזונות.

— “שקט שיהיה!” קרא ג’רי, “יש פה ויכוח רציני”.

— “תביט, חתיכת נבז, אתה רוצה שדווקא נריב בגלל הבחורה הזאת? מה אני יכול לעשות? אני מרגיש שאני אוהב אותה ואני לא יכול לשכב עם אשה אחרת, מה תעשה לי?”

— “אתה יודע מה? אני חושב שאתה יצאת מדעתך. מה קרה לך? מי היא בכלל??”

— “ג’רי, אני לא רוצה לריב אתך. אני אמרתי לך את דעתי וזהו זה”.

— “אבל אני עוד לא אמרתי לך את דעתי! בוא אני אגיד לך מה מוצא חן בעיניך אצל הצהובה הזאת! לא שהיא חתיכה, או שהיא יפה, או שהיא שכבה אתך, לא זה! מה שמוצא חן בעינך, אצלה, זה שהיא גרמניה! אתה שומע אותי! גרמניה! ושאלוהים נתן לך את ההזדמנות לדפוק גרמניה! זהו זה!”

— “תגיד לי, אתה אידיוט, או מה? מי בכלל חשב על זה? אז מה אם היא גרמניה?”

— “אז מה? אני אגיד לך אז מה! יש לך הנאה מזה שאתה יכול לזרגג נאצית קטנה! זהו זה! וספורים על אהבה ועל מצבי־רוח ועוד כזה מין זבל – את זה תמכור לסבתא שלך ולא לי!”

והוא נכנס למכוניתו כשהוא טורק בכעס את הדלת.

— “איזה אידיוט!” יורם יצא מהמכונית ורץ אל חלונו של ג’רי. " אתה שומע בן־אדם? היא הבחורה הראשונה בחיים שלי שאני אוהב אותה גם אחרי שאני שופך לה בין הרגליים. אתה מבין?? עכשיו אתה מבין??"

— “אוהב אותה! אוהב אותה! אתה רק תיזהר שהיא לא תכניס אותך בטעות לאיזה מחנה־ריכוז קטן!”

והוא התניע את מכוניתו וירק את עצמו ומהשטח. – – – –

– – – – – קור כלבים, רוח, אורות נשקפים במים, פנסי־מכוניות, כמה מאחרים בנשף ובניינים בתרדמה. שעון התחנה צלצל שני צלצולים. הם הולכים יד ביד, הולכים ושותקים. בפנים אצלו, בראש, הכל היה נתון לחסדם של הזכרונות והם בעטו לו במוח כמו בכדורגל. החידות הנעלמות של החיים שרטו לו את הלב בצפורני פרא והוא ראה מרחוק נשים מצטלבות בכנסייה וכמרים בשלמות שחורות והוא רצה לקצור אותם במכונת־יריה. מה זה שהיא כתבה לו פעם לאלג’יריה? משהו שרק אורסולה היתה יכולה לכתוב. משהו כמו אתה… אתה נתת לי כאלה הרגשות… איך הלך המשפט הזה? אתה נתת לי כאלה הרגשות נפלאות… זהו זה… כאלה הרגשות נפלאות שאני התחלתי להבין מה זה יופי… מה זה יופי… ולפתע, בלי כל הקדמות, נמסה ההתנגדות האחרונה ופייר נעמד באמצע המדרכה ופרץ בבכי.

הדמעות נורו מעיניו אחת אחת ואחר בשטף מתגבר. הכל בכה. הראש הכתפיים המוח הזכרונות הקיבה הלחיים והלב. הוא עמד מול אורסולה התמהה ואפילו לא בקש שום חלק מגופה, כדי להליט את פניו המתמוגגים מיגון.

היא לא ידעה מה לומר, מה לעשות. הגבר הענק שלידה רעד מבכי ועד שהיא חיפשה את המלים המתאימות היא החלה מלטפת את ראשו כדי להרוויח זמן. הידיים הגדולות שלו היו תלויות לצידי הגוף. גוו כפוף וכתפיו המורמות בוכות אתו. פניו היו שטופים בדמעות ושברי קולו התייפחו חרישית.

— “אני לא יכול יותר”, הוא מלמל בינות לאנחות הבכי, “אני לא יכול…”

— “מה קרה…” המלים יצאו לה מהפה מבלי שתהיה לה שליטה עליהן.

בעצם, היא חשבה, מה באמת קרה? מה עשיתי?

מה קרה… שאלה טובה… המלים ברחו לו מהלשון וראשו עליו כארובה עשנה ומפוייחת.

ושוב פסק הבכי כשם שבא והדמעות התייבשו לו על הלחיים. הם המשיכו ללכת עד שפנו לדרך צדדית ומצאו עצמם פוסעים בשדרה מוסתרת כעין גן־ציבורי.

— “בוא נשב קצת”, אמרה היא.

הם התיישבו על ספסל והוא הסתכל על העשב הרטוב, כמבקש לעשות סדר בחדרי מוחו.

— “תביט פייר…” – היא ישבה לצידו, מסתכלת ניכחה וידיה על ברכיה – תביט פייר. אתה איכפת לי. הידידות שלנו יקרה לי מאוד. אבל אתה גם צריך להבין אותי. אני לא יכולה להכריח את עצמי להרגיש אחרת ממה שאני מרגישה. אני לא אשמה שאתה בצבא…"

הוא היה עדיין מסתכל על העשב הרטוב. צבא… צבא… בעוד ארבעה ימים הוא צריך לשוב בחזרה.

— “אני מוכנה אפילו שהכל יישאר כמו מקודם. אני מחבבת אותך, אני מחבבת אותך מאוד, אבל אני לא אוהבת אותך, פיירו שלי. אני מצטערת שזה כך קרה…”

הוא הרים את מבטו מהעשב אליה.

— “תודה לך. תודה לך שאת משתתפת בצערי. זה ממש נוגע ללב”.

ואחרי־כן, והנה הוא צולל עם ראשו אל חיקה ובכיו פורץ חזק מתמיד. היא היתה מלטפת את גבו והליטוף הקר מרר את לבו וטמטם את מוחו מרוב קינה.

— “את זוכרת… הוא מגמגם מבעד לדמעות… את זוכרת שלפני שנפרדנו… את נתת לי את אמצעי־המניעה שלך… את נתת לי את אמצעי־המניעה שלך בתור אות־אמונים… את זוכרת את זוכרת…”

הוא געה בבכי.

הוא בוכה ומתייפח וגופו רוטט, והיא, ידה מונחת על ראשו והיא מסתכלת ניכחה כהר־קרח יפה־תואר עם תכול עיניים ושערות זהב.

הכל נכון… הכל נכון… משהו קרה… משהו קרה… זה כך קרה… זה כך קרה…

ושוב התאושש פייר מבכיו אבל עדיין היה שותק שעה ארוכה, עד שההשגחה העליונה ניאותה לבסוף להחזיר לו את רשות הדבור והוא החל מדבר כשהוא מתאמץ אגב כך להחליק את נשימתו המחרחרת.

— “אני יודע שאם את מרגישה כך, אז אין טעם שאני אדבר בכלל. כלומר, כל מה שאני אגיד עכשיו לא יוכל לשכנע אותך. את מבינה אותי?… אני רוצה לומר שאת אוהבת את הגבר הזה והדבר היחידי שיש לי הוא לצאת מהמשחק. את התנהגת אתי בצורה שפלה ואני לא רוצה לראות אותך יותר. לפני שאני אעשה לך משהו – אז לכי”.

היא קמה מיד מקומה.

— “נו, תגיד לי בעצמך, אתה בסדר?”

אבל הוא המשיך להסתכל בעשב ולא ענה.

— “או. קי. אתה רוצה כך, — יהיה כך”. והיא נטלה את ארנקה ופסעה לעבר הכביש.

הוא נעץ עיניו בעשב הרטוב עד שקול צעדיה נדם. הוא לא ידע מה לעשות, איך לעשות, מה לומר, איך להגיב, כיצד לרסן את הצער ולהדביר את התוגה ולחשל את הנפש ולעקור מן הלב את פגיון הערבוביה שבחש לו את הדעת מבפנים ו – הוא הכה בכל כוחו באגרופו הקפוץ במשענת העץ המתקלף של הספסל הציבורי.

רגע לאחר מכן והנה הוא רץ לכביש וצועק את שמה של אהובתו בקול קורע לבבות. הדמות המתרחקת נעצרה והסתכלה לאחוריה. הוא רץ אליה ואילו היא לא זעה ממקומה והיתה מסתכלת עליו בעיניה של אם חורגת. הרחוב היה ריק אבל אפילו אם לא היה ריק – הוא נפל לרגליה ובכה.

— “אורסולה… אני לא יכול יותר… אורסולה… אל תשכבי עם האיש ההוא… אל תשכבי אתו… לפחות כל זמן שאני פה… לפחות…”

— “פייר, קום. אני רוצה לומר לך משהו”.

הוא קם על רגליים שלא נשמעו לו ופניו רוחצים בדמעות ונמקים מתוגה.

— “תפסיק לבכות ותקשיב לי, פייר…”

קל לומר. אבל הבלמים של הבכי הגדול לא עבדו יותר והדמעות הגדולות נפלו על הלחיים אתת אחרי השניה.

— “… מה שיש לך כעת זה משבר, וזה יעבור. ואני רוצה לעזור לך. אני רוצה לעזור לך, לחלץ אותך מהמשבר הזה…”

הוא חיבק אותה בבכיו ונלחץ בפניו אל החזה הרך שלה.

— “פייר… קבל את הצעתי, הידידות שלנו יותר מדי יקרה לי מאשר אני אקח ללב את העובדה שגרשת אותי. אני לא הייתי חייבת לך כלום ולא חתמתי אתך על שום חוזה…”

הוא בכה לה לתוך החזה והיא חיבקה אותו אליה כמו סבתא שבתה מתה והיא מחבקת אליה את הנכד היתום.

— “… לא חתמתי אתך על שום חוזה ומותר לי להתאהב במי שאני רוצה ולשכב עם מי שאני רוצה. תקח את עצמך בידיים… תפסיק לבכות. אתה הרי חייל…”

אור הפנסים כבה. עוד בוקר אפור של חורף נולד על אובניו של לילה קר. הם היו פוסעים בדממה ברחוב ארוך, ידה מחבקת את מותניו וידו מחבקת את צווארה.

מוכרי־עיתונים הרימו את מכסי דוכניהם. זו היתה שעת דמדומי בוקר, שעה שבה העיר הגדולה מתעוררת לחיים והולכת לישון בהינף אחד. ראשו היה נח על כתפה כמעולף ומפעם לפעם היא היתה מנשקת את לחיו והוא עונה לה בנשיקה. בדרכים המובילות מהבירה נסעו מכוניות־משא ריקות מירקות. ובעיר עצמה פרפרו אותיות האור מעל למועדוני הלילה וכבו. דלתותיהן המסורגות של תחנות הרכבת התחתית הוסטו הצידה וכל הפרוצות ההגונות הלכו לישון. שוב נתגלה לעין מצביא המלחמה על סוס הנחושת ומבין האגפים המפוארים של ארמון שאיו עלה והתנשא הגבוה במגדלי אירופה, מגדל אייפל, כמו זונה שזופה, העומדת ברגלים מפושקות ומפתה כרך של גמדים – – –

— “אז אתה בא הערב, אל תשכח!”

הם נעצרו ליד הכניסה והתנשקו.

— “כן מותק, אני אבוא”.

— “אצל צ’ארלי הערב. אני עומדת כל כך”.

— “אני אבוא מותק. ליל־מנוחה”.

— “ליל־מנוחה”.

הוא נכנס לתוך הבניין ומהפרוזדור למעלית. אחר לחץ על הכפתור העליון. המעלית עלתה לאיטה עד לקומה השביעית ונעצרה. אחר הוא לחץ על הכפתור התחתון. המעלית ירדה לאיטה עד שהגיעה לקומת הקרקע ונעצרה. הוא יצא מהמעלית ומשם לפרוזדור ומשם אל מחוץ לבית. אורסולה נעלמה מן העין. הוא הסתכל לשמיים המעוננים והבניינים הגבוהים כמו הסתכלו עליו בחזרה מגבוה ונדו לו בקומותיהם העליונות.

הוא שב ונכנס לתוך הבית. לתוך המעלית. קומה רביעית. הוא פתח את דלת החדר ונכנס פנימה. הכל היה מונח כמו אתמול אבל הכוננית שבירכתי החדר וסמוכת העץ האלכסונית שוב לא הסתכלו עליו בעיני זעף. הכל נראה יותר מתון, יותר נסבל. משהו אצלו בפנים, בפנים המוח, החל להתבהר. משהו שעדיין אי־אפשר היה לתאר אותו, כמו נקודה שמופיעה על קו האופק ומתקרבת ומתקרבת – והנה אווירון.

הוא נכנס לתוך האמבטייה, סגר אחריו את הדלת, פשט מעליו את הבגדים המלוכלכים בזה אחר זה, וקודם שהיה משליך אותם לפינה, היה מקרב אותם לאפו ומריח אותם, את באשת הזיעה, את זוהמת הכרך, את הצפיפות של הרכבת ואת הלחות של הבכי.

איזו מין החלטה החלה נרקמת במוחו, החלטה שככל שהתבהרה יותר הרגיעה אותו יותר. הוא פתח את ברזי המים ונכנס לבריכה המתמלאת. הוא עמד בתוך האמבטייה במים רדודים וויסת את זרם המים.

אותה שעה היתה ההחלטה מתגבשת במוחו ופורשת ממשלתה על כל מרכזי ההרגשה. הוא גלש לתוך המים החמים ואחר ערך על מעקה האמבטייה גדוד שלם של סבונים, משחות, מברשות ומטליות, שחיכו ככתת־יורים לפקודת־האש. ואז סגר את הברזים ובפעם הראשונה מזה שנה תמימה, השעין את ראשו על דופן של חרסינה והניח לחומם של המים להרגיע אותו, להקל עליו – – –

ואחר־כך עטף את עצמו בחלוק הכחול של אורסולה, מעין מגבת אצילה עם שרוולים, ופנה לארון הבגדים. הוא פתח את הארון והסתכל על החליפה האפורה שלו ועל הלבנים הנקיים שחכו לו זמן כה רב ולפתע הוא נזכר במשהו.

הוא הסתכל לאחוריו.

דפי המכתב שלו היו עדיין תלויים על הקיר ממול.

זה הזכיר לו את אתמול.

אתמול. לפני שהם יצאו.

אורסולה נתנה לו מכתב שהיא כתבה לו.

מכתב שהיא כתבה לו אבל עוד לא הספיקה לשלוח לו.

איפה הוא שם את המכתב?

הוא עמד רגע וחשב. אחר מיהר לחדר־הרחצה.

מבין ערימת המדים המלוכלכים הוא שלה את מכנסיו המקומטים ופרף את הכיס האחורי.

משם הוא הוציא מעטפה חומה, עליה היתה רשומה כתובתו הצבאית באלג’יר. ומצדה השנה היה כתוב: “מאחת שלא לוקחת ממך כסף”.

כך היתה אורסולה נוהגת לחתום על המעטפה. כל פעם בדיחה אחרת. הוא קרע את המעטפה והוציא ממנה את המכתב.

ועיניו רצו על פני המלים.

"פיירו מתוק שלי!

עכשיו בפריז חורף. כל העצים אדמדמים צהובים וכל העלים אינם. בכל הרחובות מריחים חורף ואני כל כך סנטימנטלית ועצובה. המכתב שקבלתי ממך היום מהשדה היה נהדר. תליתי את שבעת דפי המכתב על הקיר בתור תמונות. אם תוסיף לכתוב לי כאלה מכתבים מתוקים, אז אני אמות כאן מגעגועים. כולם באים לפריז לחפש אהבה וכולם מוצאים ושלי נמצאת כל כך רחוק מפה – יש לך מושג כמה אני סובלת? אתה נמצא כל כך בתוכי, שלעולם לא תצא משם! אין לך ברירה! אבל בעצם מה רע לך שם בפנים? חמדמד, אתה מתאים לי, מה דעתך? כשתחזור הנה ונגור יחד ונעשה אמבטיות חמות יחד ותלך אתי לכל מקום – אבל מתי זה יהיה? פיירו שלי! אני חושבת שאחד הדברים האידיוטיים ביותר היה שנפרדנו לכל כך הרבה זמן והשארנו את הכל תלוי באוויר. אבל מה שברור שניפגש – ועוד איך!!

לפני יומיים חזרתי מרומא. טסתי בחזרה לפריז יחד עם דוריאן (היא מוסרת לך דרישת־שלום) ובערב היא סחבה אותי למסיבה אצל צ’ארלי בדירה. מסיבה נורא אידיוטית. אני הרגשתי נורא עצובה וכל הזמן עמדתי לבד על המרפסת והסתכלתי החוצה. כל מיני אידיוטים השתוללו ורקדו, ואני שתיתי לי כל הזמן. בערך בשתיים בלילה החלטתי שהגיע הזמן ללכת. חפשתי את דוריאן ולבסוף מצאתי אותה בחדר צדדי, ישנה על השטיח עם עוד שני בחורים, כנראה שיכורים כמוה. היא ישנה אתם בצורה כל כך מבולבלת שלא מצאתי את הראש שלה כדי להעיר אותה ופחדתי לגעת במקום אחר…

על רומא אין שום חדש לספר חוץ מאשר היו לי שם שתי תצוגות ושמחתי לחזור… העיקר, אתה יודע איך האיטלקים האלה – אחרי כל בחורה הולכים איזה שנים־עשר איש. ויש להם סבלנות… אחד הצליח אתי והלכתי אתו והוא הראה לי את כל רומא. הוא עתונאי, בן ארבעים וכמה, לבוש יפה, די נחמד, רק קרח. הוא ליווה אותי חזרה למלון (הוא גר באותו מלון) וכשהיינו במעלית הוא עצר אותה וניסה לנשק אותי, — דחפתי אותו בכוח, הוא התחיל לכעוס על התנהגותי ושאל אם כל הגרמניות קרות־מזג כמוני… והכל במעלית, אל תשכח… בסוף יצאנו והוא ליווה אותי על פני המסדרון ואמר שהוא אוהב אותי ואני אותו ולמה לשקר וכו' וכו'. אמרתי לו שיכתוב מכתב אהבה כדי לחסוך בזמן… כיוון שאני רוצה לראות את רומא… בסוף באה סליחה והוא ביקש להפגש למחרת, ואמרתי לו שאני נשואה ויש לי ילד… (לי אין שאיפה לשכב עם קרחים!…) העיקר שאינני יכולה לאהוב אף אחד ואני מוכרחה – אינני יכולה אחרת – כל הזמן, לאהוב ולחשוב על אדם אחד, שנראה כמו ילד, אבל הוא כל כך חמוד, אבל הוא כל כך כל כך רחוק מכאן. או, פיירו שלי, מתי יגיע הזמן ששום מלחמה ושום תצוגות־אופנה לא יפרידו בינינו יותר?… פיירו שלי! התחלתי את המכתב בבוקר, עכשיו ערב. חזרתי הביתה מהצילומים, הייתי נורא רעבה, אז קניתי לחם ארוך ארוך (שלך כלום לעומתו – עובר אותי חמש פעמים כמו שאני עכשיו…) וגמרתי אותו!! אחרי זה עשיתי פיפי ועכשיו אני מתביישת להמשיך לכתוב לך את המכתב. הכי מתוק בעולם! – ויש לי הזכות המלאה לומר כך!… דע לך שאני אוהבת אותך ושיש לי אצלי בפנים המון המון מקום בשבילך ואתה כל כך עצום וגדול!… (הערצה לא נורמלית…) תהיה ילד טוב ותמשיך לאהוב אותי כיוון שאני מרגישה כל הזמן שחסר לי משהו, והמשהו הזה עדיין רחוק ממני וכשאני חושבת על כך אני עצובה נורא וכולם אומרים לי שבפריז אסור להיות עצובה. מדי פעם בפעם יש לי התפרצויות בכי בגלל שאתה לא נמצא על־ידי, וזה מקל עלי קצת. כיוון שבמלים אי־אפשר לבטא בכלל מה שאני מרגישה, וזה גורם לי להתמוטטות של כל העצבים שלי, ויש לי בערך איזה שלוש־מאות…

תכתוב לי מהר והמון. כיוון שאינני יכולה יותר בלעדיך ואני כל הזמן חושבת עליך – כשאני רוצה וכשאינני רוצה – אין מפלט ממך! ואני אוהבת אותך יותר מתמיד ואני משתוקקת לטבוע בשיפעת שערותיך!… (משהו לא ברור?) חמוד, אני רוצה אותך! אורסולה.

נ.ב. נכון שהנערה הגרמניה שאתה מכיר איננה קרת־מזג?…"

הוא סיים את קריאת המכתב והנייר נשר לו מן הידיים. מהפרוזדור הסתכל אליו הראי והוא הסתכל בו וראה את עצמו מתקרב אליו. ליד הראי, כמו גור כלבים מאולף, עמד מכשיר הטלפון. לרגע אחד הוא חשב כמה זה היה טוב אם היה לו מספר הטלפון של אלוהים. אז הוא היה יכול לצלצל אליו ולשאול אותו מה קרה. שיסביר לו מה קרה. שיעזור לו להבין. או שלפחות יעזור לו לנער את התדהמה מן המוח. ליד הטלפון היה מונח ספר כתובות והוא דפדף בו על האות “דלת”. דלת – דוריאן. אליזה שמונים ושלוש חמישים וארבע – – – – –

– – – – – רחבת־המלון. הדלת המסתובבת ושמשותיה המתנוצצות. השוער במדים הכחולים ובכובע האדום. המעלות הלבנות וקצת הלאה מהן טור של מכוניות בתרדמת בוקר.

מונית אחת עשתה דרכה בשאנז־אליזה ואחרי שעברה את פנת פייר פרמייר דה סרבי, האיטה את נסיעתה, עד שנעצרה לפני הרחבה. השוער הכחול מיהר על פני מדרגות השיש ופתח את דלת המונית.

— “הנה היא!”

— “איפה?”

— “הנה, זאת שיוצאת עכשיו, זאת שעולה עכשיו במדרגות”.

הוא הוציא ראשו מחלון המכונית השחורה וקרא: “אורסולה”.

הקול עצר אותה על המדרגות והיא הסבה ראשה לראות מאין הוא בא.

— “זהו זה!” הוא לחש, “בואי נצא מהמכונית”.

הזונה יצאה ונעמדה בסמוך ליורם. היא אחזה בידו והוא לחץ לה את היד בכל הכוח. ובעיניו הוצתה שמחת הנקמה.

הלאה מהם היתה אורסולה מסתכלת בהם ותוך כך ירדה מדרגה אחת.

— “עכשיו!” הוא סינן מבין שיניו.

והם החלו לצעוד לעבר אורסולה. הוא חייך אליה. אבל מתחת לחישוקים של החיוך הסתובבו גלגלי השינים של הזעם וניקרו לו בבשר הלב.

— “מה שלומך?” הוא קרא אליה אגב הליכה.

אבל היא לא ענתה. היא עמדה שם על המדרגות והיתה כל כך יפה ועצובה שיורם רצה לשבור את הכלים באמצעות המשחק, לרוץ אליה, לקחת אותה למעלה לחדר ולחבק אותה ולא להיפרד ממנה יותר לעולם. אבל משהו בפנים אמר לו להמשיך עד הסוף והוא נשמע לו.

הם הגיעו אליה. היא שרטה אותם בתכלת של עיניה אבל התדהמה שבלב לא נשתקפה בהן אף לא בהבהוב אחד.

— “תכירי, זאת ידידה שלי, איבט. איבט, זוהי אורסולה”.

— “מאדמואזל”, אמרה הזונה ונענעה בראשה. עיניה השחורות חייכו כשנכנסו לטווח עיני התכלת, אבל אורסולה המשיכה להתבונן בהם במבט הצפון שלה ולא אמרה דבר.

— “הוד־רוממותה”, אמר יורם בחיוך, “מדברים אליה”, והוא עבר בגב אצבעותיו המחוספס על לחיי החמאה.

אבל היא היתה עדיין שותקת.

— “בואו נעלה למעלה” והוא כרך ידיו סביב מותני הזונה ומותני אורסולה. הם עברו את האכסדרה המפוארת של המלון וילד במדים כחולים לחץ על כפתור והוריד להם מעלית.

הם נכנסו למעלית. הוא לחץ על הכפתור הששי מלמטה והדלתות הוגפו.

— “היא לא אוהבת אותי, הידידה שלך”, אמרה הזונה.

— “לא, את צריכה להבין אותה”, אמר יורם, “היא פשוט לא ישנה כל הלילה”.

ואחר פנה לאורסולה אגב שהוא שם ידו על כתפה:

— “מותק, אם את מרגישה צורך לבכות, אז בבקשה לא במעלית”.

אולם היא הפכה מבטה לאחור ולא אמרה דבר.

המעלית נעצרה והם פנו לעבר החדר. יורם פתח את הדלת והינחה את השתיים פנימה.

אורסולה פנתה לעבר החלון והסיטה את הוילון. היא התבוננה החוצה, פניה משתקפים בזגוגית החלון וגבה אל החדר.

הזונה סקרה את החדר משל חיפשה משהו.

— “את בטח רוצה את הארנק שלך?”

— “שם, על המיטה”.

— “או, כן”. היא נטלה את ארנקה מהמיטה. “או. קי. אני צריכה ללכת עכשיו”

— “כבר? אולי את רוצה ארוחת־בוקר? אני יכול להזמין לשלושתנו”.

הם הסתכלו שניהם על אורסולה, אבל היא עמדה בגבה אליהם.

— “לא, תודה, יורם, אני צריכה ללכת, באמת”.

— “או. קי. איבט. אז אני אתקשר אתך”.

הוא ליווה אותה לדלת והם חככו לחי בלחי.

— “היה נעים מאוד”, אמרה הזונה בקורצה אל יורם.

— “להתראות”, ענה יורם וקרץ חזרה.

הזונה יצאה מהחדר והוא המתין בפתח עד שהיא נבלעה במעלית.

הוא שב לחדר וסגר אחריו את הדלת.

— “נוי, איך היה?” שאל יורם והחיוך לא סר מעל פניו.

דממה.

ואחר־כך היא אמרה בחצי קול: “אתה כלב!”

— “כלב ברא אותך! מה יש? מה חשבת, שאני אחכה לך במיטה עד שתבואי?”

— “אתה שכבת אתה…” והיא פרצה בבכי לתוך הוילון.

— “ואת אתו! אז מה?”

— “אני לא שכבתי אתו!”

— “איפה היית כל הלילה? תגידי לי, איפה? מה חשבת לך, שאני אחכה פה כל הזמן? לבד עם כל הזכרונות??”

— “אתה יודע איפה הייתי, אני אמרתי לך”.

— “את אמרת שאת הולכת לעזוב אותו יפה… את רוצה לומר לי שכל הלילה לקח לך כדי לעזוב אותו יפה? או שפשוט נדבקתם אחד לשני כמו כלבים??”

— “אני אמרתי לך… אני הסברתי לך…”

— “את חושבת שאיכפת לי? את חושבת שזה מעניין אותי? מי את בכלל??”

— “אני אמרתי לך… אני אמרתי לך בדיוק… למה אתה מדבר אתי כך —”

— “מה זאת אומרת למה אני מדבר אתך כך? חושבת שאחכה לה כל הלילה! אני לא צריך אף אחד! אני לא תלוי באף אחד! אני יודע הכל, אני עברתי הכל ובנסיון שלי אני יכול לכסות כל חלקה קטנה של פטמותייך המגודלות! את שומעת?? —”

הוא עמד באמצע החדר והוא מיידה את המלים בפניה הבוכות ובעיניו מבליחה הלחלוחית של המשטמה.

— “את שומעת?? אני כבר עייף, עייף מהרפתקאות, מאהבה ללילה. מזרגוגים של חתיכות אלוהיות – אני… בעצם מה אני צריך לומר לך כל זאת? אני מצפצף עליך את שומעת?? אני משתין עליך בקשת את מצטמצמת בשבילי לעוד אחת. עוד מסגרת נאה לרחם מהנה. אני מזריע נקבות וזורק אותן בקצב של אלף לשעה והעובדה שאת עוד לא בחוץ היא רק בגלל שכבר לא איכפת לי כלום ושהעובדה שאת די טובה לצורכי ייצוג מחפה על העובדה שאת מנוסה במיטה כמו שאני מנוסה בלצקת צמיגים אבל אם כבר מדברים על צמיגים אז את כביש לא רע. אבל את הדברים האלה אני אומר לך ככה, בדרך אגב, כך שבין היתר תדעי בדיוק איפה את עומדת. אני מקווה שעכשיו תפסת את הכל – עכשיו את יכולה לעשות מה שאת רוצה, להשאר פה ולמצוץ לי או סתם להתנדף מן השטח – – –”

– – – והוא קרס על המיטה, מסתכל על התקרה וחזהו עולה ויורד. הוא כבר יראה לכל העולם. הוא כבר יראה לכולם מה זה לעשות צחוק ממנו. שום חתיכה ושום בן־אדם לא יעיזו לעשות צחוק ממנו. עכשיו הוא הראה לה. עכשיו הוא הראה לה שהיא בשבילו חתיכת אפס. שהוא מצפצף על כולם ולא צריך אף אחד ושאם איזו חתיכה אוהבת אותו אז שתאהוב אותו עד הסוף בלי פשרות, שתישאר עליו כל הזמן, כמו עור, עד שזה יימאס עליו ואז הוא יקלף את העור, או שזה לא יימאס עליו. זהו זה, הוא הראה לה עכשיו. ויחד עם זאת הוא רצה לפרוץ בצעקה, צעקה אחת גדולה שתיגמר רק אם שתי הריאות שלו יצאו מתוך עצמו ויזחלו על גחונן. צעקה כזאת שתרעיד את כל העולם, שיקראו לרופא, לעשרות, למאות רופאים, שיבואו ויצילו אותו מעצמו, כי הוא אומר דברים שבעצם הוא לא מתכוון לומר וחושב על דברים שאסור לחשוב עליהם ועושה דברים שבעצם הוא לא רוצה לעשות וכל תאי המוח שלו זו ערבובייה אחת גדולה ומתוך הערבובייה יוצאת אורסולה כל כך ברורה, ברורה כמו פרח לבן שתקוע על בד שחור, פרח לבן שהוא רוצה לעקור אותו ולהריח אותו באותו זמן, פרח שהוא תמיד ירצה לעקור אותו אבל תמיד תמיד תמיד הוא ירצה להריח אותו, ורק דבר אחד הרגיע אותו באותם הרגעים של התוהו, כשהוא שכב שם על המיטה הגדולה והסתכל על התקרה של הקומה הששית של המלון הענק בשאַנז־אליזה, הוא ידע שהפעם הפתרון לכל נמצא בידיו, הוא ידע שהפעם הוא בא לעיר הזאת עם תכלית, שהפעם הוא בא לכאן לא סתם, הפעם הוא בא לעיר הזאת כדי לתקוע לתוך הבטן של החיים את סכיני הקץ כך שבעצם לא חשוב מתי זה יקרה, ולא חשוב מה שיקרה לו, תמיד הוא יוכל לעשות זאת, אם הוא יעיף את עצמו מהחלון מחר או מחרתיים או לא חשוב מתי – – – – –

– – – – – היא עמדה כל העת ליד הוילון וראשה שח. מקץ שעה ארוכה היא הרימה את נזר שערותיה והסתכלה עליו בעינים זולגות דמעות. אחר עזבה את הוילון ונטלה את ארנקה וכפפותיה.

— “אני הולכת”.

אולם שום תגובה לא באה.

— “אני הולכת”, היא חזרה ואמרה, “לפחות תפרד ממני יפה”.

הגוף השרוע על המיטה לא נע ולא זע.

היא פנתה לעבר הדלת, פתחה אותה ויצאה למסדרון.

דממה.

ואז, כמו קליע הניתק מבסיסו, הוא נורה מהמיטה ורץ אחריה על פני המסדרון.

אולם היא כבר היתה במעלית בדרכה למטה.

הוא לחץ על כפתורי המעלית כשהוא מנסה מתוך יאוש לעצור בעד מהלכה, אך המעלית המשיכה לרדת ומשקולת הבטון המשיכה לעלות וכמוה הבלהה שבלב.

אז הוא צעק את שמה של אהבתו לתהום הפעורה של המחילה המאונכת. ובניגוד לחוקי תורת־הנפש המעלית נעצרה והחלה לעלות.

המעלית נעצרה בקומה הששית ומתוכה יצאה אורסולה, ומבלי להיעצר ליד יורם היא פנתה לעבר החדר. הוא מיהר אחריה ובהכנסו מצא אותה עומדת וגבה אל הפתח. הוא טרק את הדלת ובהיסגרה זרקה אורסולה את עצמה על חופי המיטה.

— “למה אתה עושה לי ככה”, בכו מילותיה לתוך הסדינים, “למה…”

הוא עמד לרגע להסתכל בה. אחר הוא נגש אליה והתכופף מעליה. הוא רק שם ידו על כתפה וכבר היא באה אליו והעבירה את שדה הבכי מהסדינים אל חיקו.

— “למה… למה… למה… —”

מקץ דקות רבות אמר יורם:

— “כן, כמו שאנחנו מחובקים עכשיו, כשאיש מאתנו לא רואה את הפנים של השני, ובכל זאת אנחנו כל כך קרובים אחד לשני, אני רוצה לומר לך משהו. אני לא אהבתי באמת אף אשה בחיים שלי, ולא ידעתי אף פעם מה זו אהבה. ואחרי שאת הופעת בעולמי וגמרת אותי, אני עדיין לא יודע מה זו אהבה. כי אי־אפשר לקרוא אהבה למה שאני מרגיש כלפייך. את נכנסת לי בצנורות הדם ואני לא יכול לעשות כלום נגדך. אני גם לא רוצה לעשות כלום. זוהי התחושה המחרידה הכי נעימה והכי איומה שידעתי בזמן מן הזמנים. אם תעזבי אותי אני אמות. אני אתאבד. כל הלילה חיכיתי לך. חשבתי שלא תבואי יותר. אם לא היית עולה עכשיו חזרה במעלית, הייתי זורק את עצמי מן החלון. אני מדבר עכשיו בשקט, אבל מה שאני מרגיש עכשיו, רק האלוהים שלך יודע. לא איכפת לי מי ולא איכפת לי מה, אני רק רוצה דבר אחד. להיות כל הזמן כל הזמן אתך אתך אתך – – –”

– – – הבכי שלה נגמר מזמן ורק פעימות לב נשמעו. הוא חיכה שהיא תגיד לו משהו ורק אחרי דקות רבות, מבלי להחלץ מחיבוקו, היא גששה בידה עד שהשיגה את תכשיט הזהב שהיה ענוד על צווארו ומששה אותו באצבעותיה.

— “אני אוהבת אותך”.

היא חיבקה אותו אליה כאילו שרצו לקחת אותו ממנה והיא לא תתן לאף אחד לגעת בו וההרגשה הזאת של האהבה חלחלה לו בתוך המרזבים הצמאים של הבדידות והשקתה את תעלות הספק במי מנוחה. המראה הזה של כל העולם איך הוא נהפך בן־רגע מכהה לבהיר ופתאום מלא ידידים, היה לו כמו כדור שינה של הטבע, והוא חיבק אותה אליו והרגיש כל כך טוב עד שכתמים של סגול וכתום וירוק עברו לו בתוך העפעפיים. העינים שלה היו עצומות. הוא ידע זאת כי ראשי אצבעותיו בקרו שם. הפנים שלה היו שקטים כמו שקט בכנסייה. הוא ידע זאת כי הפנים שלה התרפקו על הפנים שלו והלחי שלה שהיתה תמיד לחה הרעיפה טיפות של דממה על רעפי לחייו. המוח שלה היה כמו מזח עזוב מאוניות של מחשבה. הוא ידע זאת, כי הלב שלה פעם על החזה שלו כל כך לאט וכל כך חלש, כמו הלב של התינוק שיצמח להם. ורק אצלו, מסביב לצוקים האדירים של ההכרה, חגו עורבי השחור ושאלו אותו כל כך הרבה שאלות והפריעו לו להרגיש טוב. הוא השכיב אותה על המיטה והיא נתנה לו לעשות בה מה שהוא רוצה כמו חול רטוב של ים ביד של ילד בן ארבע. הוא קם ממנה ופנה לאחד השולחנות הקטנים שמשני צידי המיטה. לזה שעליו עמדה כוס מים ולידה שפופרת כדורי שינה. הוא לקח כמה כדורים ואת כוס המים והביא לה. היא לא אמרה מלה. היא לא שאלה אותו מה זה ולמה ומדוע והם בלעו כל אחד שני כדורים לבנים. היא עשתה כל מה שהוא רצה, לפני שהוא בקש. היא היתה כל כך יפה שהוא לא תפס איך זה אפשרי כזה יופי והיא אהבה אותו כל כך וחיבקה אותו אליה כל כך חזק ונישקה אותו כל כך ברצינות שהוא רצה להיות בנאי ולבנות לה מקדש. או רב־חובל ולהשיק אוניה על שמה. כפשע היה בינו לבין הכיור. שם, על איצטבת הזכוכית היו כמה סכיני גילוח והוא ידע שאם הוא יביא אותם היא לא תתנגד שהם יחתכו אחד לשני את הורידים ויתנו לחיים לברוח להם מהזרועות החתוכות. העורבים המנוולים עדיין חגו לו מסביב לצוקים השגיאים של ההווייה אבל הוא הרגיש איך שעוד מעט הכדורים הלבנים יקלעו בהם ויפילו אותם ארצה. הנה הנה הנה זה בא. ההרגשה הזאת של אווירון. הוא הסתכל בה והיא פקחה את העינים. הם התקרבו יותר ויותר אחד לשני, עד לקו הגבול של השפתיים. הם עצמו את העינים וההרגשה של האווירון הסתובבה להם בתוך המוח כמו מאוורר. העורבים נורו אחד אחרי השני וצנחו למטה כמו נבלות מהאוויר והצוקים שלו הוארו במשואות התקווה והדרור. הראשים שלהם הסתובבו כל הזמן אחד מסביב לשני והשערות הארוכות שלה פיגרו כל הזמן ועם כל הינף השאירו צלקת של שמחה על הפנים שלו. יחי העולם! יחי החופש! יחי בני־האדם! יחי בתי־המרקחת בכל אתר ואתר בלי הבדל של בקבוק שפופרת או פקק! אורסולה שלי אני כל כך מאושר שמצאתי אותך ושאת לוקחת את אותם הכדורים שאני לוקח ושאת לוקחת אותם מתי שאני לוקח ואת מבינה אותי כל כך, יורם יורם כשאתה נושף לי על הפנים שלי ואני מרגישה את הפנים שלי כמו אווירון קטן בשדה התעופה של הלב שלך ואנחנו טסים טסים לטוקיו לטנגנייקה לאן שלא יהיה איך איך איך אפשר להרגיש כל כך כל כך טוב טוב טוב והכל תלוי בכדור אחד או שניים, העפעפיים נדבקו אחד לשני ואפילו סבלים מהנמל לא היו יכולים להרים אותם, הם נרדמו אחד בתוך השני על המיטה הגדולה והוא עוד הספיק להרים לה את הסוודר מאחור ולהרגיש את הגב שלה נופל על הידיים שלו כמו בצק טרי במאפייה של חצר־מלכות והיא עוד הספיקה לפתל את הרגליים שלה ברגליים שלו וההרגשה הזאת שבחיים היומיומיים קוראים לה תענוג ותחת השפעת הכדורים קוראים לה גן־עדן נכנסה לה בתוך הכתפיים ובאחורי הגב כמו תולעים חמודות שמדגדגות ומגרדות את אותם המקומות באותו זמן ואחר־כך שינה שינה כאילו שאתה נותן לעצמך ליפול לתוך הבאר הכי עמוקה בעולם ושאתה נופל נופל נופל ולמעלה סוגרים מעליך את המכסה של התהום ואתה נופל נופל נופל – – – – – – – –

נדמה היה לו שהוא שומע את צלצול הטלפון. הוא התעורר ופקח את עיניו. הטלפון לא צלצל. או שפסק מלצלצל. החדר היה חשוך פרט לאלה מאורות הרחוב שהצליחו להתגנב פנימה. ערב. לילה. אולי כמעט בוקר. הוא הסתכל על אורסולה. היא היתה ישנה ועל פניה נסוכה רצינות של תינוק בזמן תרדמה. הוא לחש בשמה אבל שום תשובה לא באה. קלסתר פניה דומה והטיל עוגן אל מול חופי המנוחה. הוא משך את זרועו בזהירות מתחת גבה, אחר הוא קם בלאט מעם המיטה, סדר את עניבתו מול הראי והסתרק. ואחר יצא את החדר בחשאי, ומשם למעלית, ומשם לרחבת־המלון.

הוא רק שם את כפות רגליו על רחבת השיש וכבר שרק השוער למונית. מעבר לרחוב היתה תחנת מוניות שהיתה מתרוקנת ומתמלאת מתרוקנת ומתמלאת כמו קערת הקסמים באגדות ילדים. לאן הם נוסעים כולם?

המונית פנתה לעבר הכניסה למלון ונעצרה והשוער מהר לפתוח בפניו את הדלת.

— “אתה מכיר את המועדון של הוגו?”

הנהג אפילו לא טרח לענות והחל נוסע.

לילה. פנסי־מכוניות. המונית תימרנה ברחובות הצדדיים עד שהגיעה לפני המועדון.

— “עצור כאן”.

ממול למועדון עמד המלון. מלון קטן, מוצנע, ולוח עץ טבוע בקיר חזיתו וחרות בו: “מלון סטלה”.

יורם מחה את זגוגיות משקפיו הכהים וקודם שהרכיבם הוא בחן אותם אל מול אור הניאון של המועדון של הוגו. הרחוב היה שקט והוא והנהג יושבים דוממים ומסתכלים החוצה מחלונות המכונית.

רחוב שקט. אפילו נפש שחיה בקושי לא נראית ברחוב השומם. כאן מתחילים החיים בשתיים בלילה. אם אתה רוצה להתחיל את החיים יותר מוקדם אתה צריך לעבור לרחובות אחרים. כאן זה הרחוב של שתיים בלילה. כל רחוב בפריז והשעה שלו. איזו עיר. איזו עיר. הוא הציץ בשעונו. אחת עשרה שלושים ושתיים. איזו עיר. איזו עיר. ברחוב אחד יוכלו להישחט אנשים וכמה רחובות הלאה תמשך המסיבה כסדרה. איזה עם. איזה עם. והרחוב הזה. הוא שייך לאותה עיר שלה שייך גם שער הנצחון. הרחוב הזה. תעצום לרגע את העיניים… קצת קצת… עד לחצי… הוא הסתכל בשעונו. אחת־עשרה שלושים ושלוש. תעצום קצת את העיניים. ועכשיו תסתכל על הרחוב. הוא בפריז. אבל הוא יכול להיות גם בלונדון, בניו־יורק. באמסטרדם… רוטרדם… נוטר־דאם… שוב הציץ הוא בשעונו. אחת־עשרה שלושים וארבע. השעונים האלה. המחוגים האלה. כל כך זערורים ובכל זאת אם תלחץ על אחד מהם ותמחוץ אותו כמו שמוחצים זבוב, עדיין יהיו מיליארדים של זבובים אחרים, בזוגות, אחד גדול ואחד קטן, והם מתקתקים ומתקתקים ולא נותנים בשבילך זרג… הפעם הוא גם לא הסתכל בשעונו. בטח אחת־עשרה שלושים וחמש. או שלושים ושש. איפה היא? למה היא לא באה? הרי בעבר היינו ידידים כל כך טובים, למה היא לא מדייקת?

— “כמה זמן אתה עוד חושב להשאר פה?” שואל הנהג.

— “עוד כמה דקות. אני אשלם לך”.

— “זה ברור”.

נהגי המוניות האלה. מה הם חושבים שהם? חושבים שהם מלכים או מי יודע מה.

— “סלח לי, תוכל לומר לי מה השעה?”

הנהג הוציא שעון מכיסו ואמר: “אחת־עשרה ושלושים”.

אחת־עשרה ושלושים…

— “אתה בטוח?”

— “תשמע אדוני…”

אחת־עשרה ושלושים… אז יש לה עוד הזדמנות. איזו ממזרה… פעם אני זוכר הפשטנו אחד את השני ושכבתי אתה… מה זה שכיבה! ואחרי זה נרדמנו ואחרי זה התעוררנו ושתינו קפה ואכלנו צנימים מרוחים בחמאה ואחר־כך היא הלכה לראות מה נשמע בחדר השני. מה שלום איריס החמודה, איריס היתה בת שלוש. בלונדינית כמו אמא שלה. הלכתי אחריה ואיריס כבר היתה ערה ומשחקת עם הבובות שלה. ‘איריס’ שאלתי, ‘את מי את אוהבת יותר, את אמא שלך או אותי?’ היא אמרה: ‘אותך’. אמא שלה לקחה אותה בינתיים על זרועותיה ואני המשכתי לדבר אתה כשאני הולך אחריהם: ‘איריס, את רוצה להתחתן אתי?’, אז איריס הזערורית נתנה לי מבט ואמרה: ‘אני לא יכולה, אתה הנסיך שלי…’ הנסיך שלה הנסיך שלה… לפני כמה זמן זה קרה? לפני כל כך הרבה זמן שאני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. אחת־עשרה שלושים ושבע. על השעון שלו צריך להיות אחת־עשרה שלושים ושלוש… והנה אשה מוזרה יוצאת מפתח המלון.

היא היתה גבוהה ושערה, שער צהוב מחומצן, אסוף לאחור. פעם היא היתה יפהפיה, עם שמלות קטיפה ויהלומים בשערה, ואילו עתה היא היתה עטופה במעיל חורף של גבר, מעיל אפור, דהה וגס־ממדים. לראשה מטפחת אפורה ונעליה, נעליים כבדות, גסות צורה, נעליים המתמרדות עם כל פסיעה ופסיעה בכפות הרגליים, נעליים גדולות משהו מכפי מידתה, נעליים לא שלה. הדמות צעדה במעלה הרחוב. יורם ליווה אותה במבטו עד שהיא הגיעה להצטלבות רחובות ונעלמה מן העין. הוא תקע שטר כסף לידי הנהג ויצא מהמכונית.

הוא רץ עד לפינה וראה אותה. היא פנתה לעבר שאנז־אליזה ויורם שמר את צעדיה מרחוק. ואחר־כך, משהגיעו לשדרה הענקית, הוא החיש את צעדיו כשהוא מנסה להקטין את המרחק ביניהם ואגב כך ללכת נגד נחשולי ההמונים שהציפו את המדרכות הרחבות.

היא הגיעה למעבר־חנייה ונעצרה. יורם רץ אחריה עד שהגיע אליה ונעמד לידה. מסביבם געש היקום המסנוור של שאנז־אליזה. אורות ופנסים. הולכי־רגל וחלונות ראווה. איוושה של משי, עקבים, נשים ועניבות. הוא העיף בה מבט חטוף, אבל פניה היו עטופים במטפחת האפורה ומבטה נעוץ בקרקע, מבט שחוח, מבט מתחבא.

יורם הסתכל לימינו. כלי־רכב לעשרות שעטו והגיחו ללא הפוגה, כמו משוריינים בהתקפה. הוא החל לרוץ בזיגזגים כשהוא עוקף את המכוניות במירוצו. מהעבר השני של הרחוב היתה עדיין הדמות מהססת לחצות את הכביש. הוא המשיך לרוץ כשהוא מעיף מדי פעם מבט לאחוריו. הדמות במעיל האפור חצתה עתה את הכביש. הוא חכה לראות לאן תלך. הרחק ממנו אבל לא נעלם ממנו, התרוממו בעלטה הכתלים השגיאים של שער הנצחון כמו רגליה של ההיסטוריה הכורעים ברך.

האשה פנתה בצעדים מדודים לעבר תחנת הרכבת התחתית. יורם מיהר לעבר המדרגות, ירד בהם במרוצה, קנה כרטיס ונכנס לתוך תא־טלפון. עבר זמן והדמות הופיעה בפתח התחנה, הוציאה כרטסת מכיס מעילה והושיטה אותו למבקרת. יורם מיהר אחריה, הושיט לה את כרטיסו ואחר מיהר לפרוזדור שלפניו.

מנהרות מנהרות. מסדרונות ארוכים ומלוכלכים, סיסמאות אדומות על הקיר ובצידן מודעות על תכשירי כביסה ומכונות גילוח חשמליות.

הם עלו על הרציף הריק מאדם. על הרציף מנגד עמד זוג והתנשק. הרכבת נכנסה לתחנה ונעצרה. כמה נוסעים נפלטו ממנה, ומחכים להכנס עמדו, רחוקים קמעה זה מזו, יורם והאשה באפור.

הם נכנסו לאותו קרון. היא התיישבה בפנה, בקצה הקרון, הוציאה עתון מכיסה והחלה קוראת בו. ליד החלון ישבו שלושה צעירים שדברו כל הזמן בקול רם והעוו פניהם מבעד לחלון כלפי הזוג המתנשק על הרציף מנגד. נשמע הצלצול ודלתות הקרון נטרקו בחבטה.

כמה שנים עברו מאז? איך שהחיים יכולים לשנות בן־אדם. אני זוכר אותה כמו עכשיו, רוחצת בשמפנייה ובמשי, נשכבת עם כל מי שאיננו בעלה וכל נשיקה שלה כמו לחתום חוזה עם המוות הנעים. מה קרה לה? למה זה קרה לה? ומה אני עושה פה? איך אני יכול… אני…

הרכבת נכנסה לתחנה ושלושת הצעירים קמו במרוצה מהספסל ונעמדו ליד הדלת כשהם דוחפים אחד את השני, צוחקים ומקללים.

הרכבת נעצרה. השלושה ירדו. הרציף היה ריק מאדם פרט לגבר אחד לבוש מעיל מהודר וחובש כובע שחור. הוא פנה כדי להכנס לקרון, אך ברגע האחרון הכיר בטעותו ונכנס לקרון הסמוך, זה של המחלקה הראשונה. שוב נשמע הצלצול ודלתות הקרון נטרקו בחבטה. הוא מצא את עצמו לבדו בקרון עם האשה במעיל האפור. היא ישבה בגבה אליו.

הוא הסתכל בשעונו.

חצות ורבע.

הרכבת החלה יוצאת באיטיות את התחנה.

הקרון השלישי מהסוף היה ריק מאדם, רק יורם והאשה עם השיער הצהוב והמטפחת על הראש נמצאים בו.

הרכבת פרצה למנהרת הבטון והיתה דוהרת במחילה השוממה והמוארת עמומות.

הם היו מבודדים מן העולם.

וכאילו משהו קרה בתוך המוח, חושים ומחשבה נארזו והושמו במזוודות השכחה והכל נדם מסביב ומגרונו של אחד יורם, פרצה צווחה:

— “זה אני!!!”

האשה במעיל האפור נאנקה אנקת בהלה והסתובבה לאחוריה, ויורם כבר זינק עליה עם סכין שהוציא מכיסו, סכין קופצת נגד מלחים עם זרועות מקועקעות. הוא עט עליה וחרץ לה את הפנים בחוד הלהב. דם פרץ מהחתך העמוק. האשה המבועתת התרוממה כשהיא זועקת את כאבה, אבל איש לא שמע אותה, איש לא יכול היה לשמוע אותה. יורם עבר בלהב הסכין על האצבעות הרוטטות שחיפו על העין הזבה ואחר זרק ידו לאחור וחזר ותקע את הסכין בכל הכוח בבטנה של האשה וכמו כף מבשלים בסיר של ירקות רותחים הוא הרגיש כיצד הלהב עובר בשר אחר בשר.

— “למה?… למה?…” אמרו שפתיה של האשה והיא נפלה על הריצפה. הרכבת חצתה עתה את המנהרה הארוכה שמקירותיה החשופים חזרה וניבטה מלה אחת צבועה בחום: מרטיני… מרטיני… מרטיני… העינים שלו נקרעו לרווחה ומתוכן הבהבה אביונה. הוא ניתלה בידיו על משענותיהם המקבילות של שני ספסלים וברגליו שקרטעו באוויר רמס את הראש המגואל בדם.

קול אנחה חלושה והגוף הפך לגווייה.

הרכבת האיטה את מהלכה. על הריצפה של הקרון השלישי מהסוף היתה מתבוססת בדם גופתה של אשה במעיל אפור. המטפחת נשרה מעליה והראש המגולה רחץ בדם. עין אחת הסתכלה באישון נבעת ועין שניה היתה קריש של דם. מהאף נזל דם שניקווה בפה הפעור וממקומה המשוער של הבטן זרם דם מלוכלך וסמיך.

הרכבת נכנסה לתחנה. יורם פרף את תכשיט הזהב מעל צווארו ועזב אותו ליפול באוויר. התכשיט צלל כמו פתקת זהב מרודדת, עד שנתפס בכתם דם סמיך שעל הרצפה ונשאר דבוק ליד הגווייה.

הרכבת נעצרה. הוא פנה לעבר הדלת ואגב כך תיקן בשלווה את קשר עניבתו. הוא פתח את הדלת ופנה בצעדים שלווים ובטוחים לעבר פתח היציאה. הרציף היה ריק מאדם. מהקרון האחרון ירדה אשה קשישה עם גב כפוף ומקל חום.

מקצה אחד צעקה הכרטיסנית משהו נורא מצחיק לנהג הקטר שנפנף לה בידו. יורם עלה במדרגות ויצא לרחוב. באוויר היה ריח של אחרי גשם. הכביש הצר היה רטוב ואור הפנסים ריצד עליו ומרח אותו בפסי בוהק שבורי צורה. הבתים הצפופים והגבוהים עמדו בחשכתם ורק פה ושם בקע אור קלוש מצוהר מתבייש או מאשנב מתחבא אל הקירות.

הוא תקע ידיו בכיסי מעילו והילך ברחוב השומם שורק להנאתו. מחר… מחר יופיעו כל העתונים… והכותרות שלהם גדולות גדולות, כל אות כמו שער הנצחון… והתמונה שלו בכל העתונים… ושמו מהולל בפי כל כגבור מלחמה… ואז, והנה הוא מובל לאורך שדרות מוצפות אנשים עד לשדה־התעופה… ומשם הוא ממריא, מוקף מטריית כבוד אווירית… ובאוזניים מצלצל שמו, שמו שלו, יורם יורם יורם… ולהק האווירונים מתקרב לגבול ישראל… ולמטה, על רצועת החוף הענקית החותכת בחולותיה הרבים את התקדמותו של הים התיכון… שם רבבות אלפי אנשים יעמדו וינופפו בכובעים ובמצנפות לנוכח משק ציפורי המתכת… והוא יהיה במחלקה ראשונה, שוכב לאורכו של הכסא הענק… ומדי פעם תגהר עליו איזה דיילת ותלקק לו את הפנים… ותשחק לו עם השיער… ותנשק לו את העפעפיים… וכל האווירונים ינמיכו טוס… והאווירון שלו ינמיך טוס מכולם ויכוון את אפו למסלול הכבוד המרופד שושנים… תזמורות ומצלמות קולנוע… עתונאים ומיקרופונים… והדיילת עדיין מנשקת לו את העפעפיים… ועוברת לו בלשון על הריסים… והכל כמובן בשם המדינה… והיא מנשקת לו את הלחיים… ומשם מגניבה את הלשון לצוואר… והכל כמובן לפי הוראות מגבוה… ולפתע הוא מתאמץ לצאת מכל החזיון אבל הוא לא יכול… עכשיו כבר מאוחר מדי… הוא מתאמץ לנאוק אבל שום נאקה לא יוצאת… עוד פעם יורם… עוד פעם… הנה… הנה… זהו זה… זהו זה… הנה העפעפיים נפתחים לאט לאט ומתוך הערפל של החלום עיניה של אורסולה משקיפות עליו כמטחווי נשיקה, והוא מניע את כף ידו והיא חשה את גב האשה שמתחתה והעינים נפקחות עוד יותר ורואות את שערות הזהב, כל שערה כמו גרה בארמון מזהב בחדר לחוד, והגוף שלו קצת זז והוא מרגיש עליו את גוף האשה המשתרע ספק עליו ספק לצידו –––

— “חלמתי – – –”

— “מתוק, יש לך טלפון”.

— “חלמתי – – –”

היא החזיקה את שפופרת הטלפון אשר ממנה בקע קול: “תני לי אותו… תני לי אותו…”

החלום. החלום. מה מציאות ומה חלום.

— “מתוק…”

הראש שלו היה כבד עליו כמו נעליים בבוץ. הוא שם את הפה שלו על הגומה של הצוואר שלה.

— “תני לי אותו… תני לי אותו…”

היא קירבה אליו את השפופרת, אבל הקול שלו רטט לתוך הגומה של הצוואר שלה.

— “חלמתי – – –”

מסביב היה חושך. היא חיבקה אותו והוא התרפק לה מפוחד על צווארה.

— “חלמתי – – –”

ושפופרת הטלפון המשיכה לצעוק:

— “תני לי אותו… תני לי אותו… תני לי אותו…”

 

ד. עכשיו ברצינות    🔗

השפופרת הפסיקה לצעוק ובחדר השתררה דממה. דממה וחושך. הפנים שלו והגב היו רטובים מזיעה. זיעה של חלומות. הלב שלו דפק חזק. כל כך חזק שהיא לחצה אותו אליה ולא שאלה אפילו מה קרה. כלום לא. רק חיבקה. עכשיו הוא יכול היה גם לבכות. אבל כל מה שהוא רצה לעשות היה רק להתרפק עליה ולהרגיש אותה.

נשמעה דפיקה על הדלת.

– “זה בטח ג’רי”.

– “אתה רוצה שאני אפתח?”

הוא ענה בנענוע ראש.

היא קמה מהמיטה והוא ליווה אותה בעינים עצומות למחצה.

היא פתחה את הדלת.

– “בוקר טוב. לא שמעתם שצלצלתי? מה העניינים אתו?”

הוא נכנס אל תוך החדר החשוך.

– “אפשר?”

ידו היתה על מתג החשמל.

– “כן”.

הוא הדליק את האור.

– “אז מה קרה אתך, בן־אדם?”

אורסולה חזרה בינתיים למיטה.

– “נרדמנו,” היא אמרה, “נרדמנו קצת יותר מדי”. והיא שמה על פניו של יורם זר של נשיקות.

– “אז מה קרה, ספר!”

– “שום דבר. חלמתי חלומות זוועה. קניתי כנראה כדורי־שינה לא טריים”.

– "כמה לקחת?

– “תשמע, אני כבר מזמן הפסקתי לספור”.

– “גם את לקחת כדורי שינה?”

– “בטח. כל מה שהוא לוקח אני לוקחת”.

והיא חתמה את פניו בנשיקות.

– “אז לקחת כדורי שינה, אז מה? אז למה אתה כל כך עצוב?”

יורם חשב אם לענות אבל החליט שלא כדאי ובינתיים המשיך ג’רי לדבר.

– “הגבר הזה, מתי שאני לא רואה אותו, הוא תמיד עצוב”.

– “אני לא עצוב, אני רק… אני לא יודע”.

הוא שב ועצם את עיניו.

– “אז מה, אתם חושבים לבלות את כל הלילה במיטה?”

– “מה השעה עכשיו?”

– “עוד מעט שמונה”.

– “שמונה… שמונה…” הוא חזר בעינים עצומות.

ג’רי התבונן עליהם מקרוב.

הם היו שניהם חצי פה וחצי שם.

והעפעפיים שלהם לא ידעו אם להיפקח או לא.

אבל דבר אחד הם ידעו. להיות אחד ליד השני ולא להפסיק להתרפק.

– “שמע, יורם, היא באמת יפה”.

יורם התעורר מנמנומיו.

– “אמרתי לך, היא עולמית”.

והוא נשכב לה עם השפתיים על הפנים.

והלחיים שלה שקטות כמו לחיים של עוגה. יש כזה דבר.

– “תסלחו לי, אתם מאוהבים?”

– “אנחנו כן, אתה?”

– “אני? השתגעת?… העיקר, מה העניינים, אתם חושבים לבלות את כל הלילה במיטה?”

– “מה יש לך להציע לנו?”

– “לראות את פריז בלילה. אנשים רוקדים ברחובותיה. תזמורות וחתיכות בחוצותיה…”

– “כן, כן, זה באגדות. באגדות ילדים. מה יש היום?”

– “מה זאת אומרת מה יש היום? מסיבה אצל צ’ארלי, כרגיל”.

– “מה את אומרת, אורסולה?”

– “איך שאתה רוצה”.

– “בואו נלך, בין כה הרי כל ערב ייגמר איך שהוא נגמר, לפחות שלא נרגיש לבד…”

הוא חשב על מה שג’רי אמר. היה לו קשה להבין מה שמדברים אליו. הוא הרגיש מטושטש. מצד אחד מטושטש ומצד שני גאה. מטושטש בגלל הכדורים. אבל באותה מידה גאה משום שהוא היה בטוח שהוא אלוף הועלם בלקחת אותם. הוא חלם. על מה הוא חלם? האחרון שזוכר חלומות זוועה זה העורף. הזיעה שעליו מתייבשת הכי בסוף.

– “נו, אז מה אתם אומרים?”

ג’רי מת לצאת. לצאת החוצה. לנסוע בתוך פריז. לחלוף על שאנז־אליזה. לעבור לסן־ג’רמין, וללכת למסיבה. לשתות ולהסתכל מסביב. לחטוף עוד חתיכה. להרוג עוד יום.

– “תפסיקו להתמזמז ובואו”.

אם היא לא היתה לידו הם היו בטח כבר שניהם בתוך המכונית. אבל גם יחד אתה הוא רצה לצאת עם ג’רי ולהרוג את הלילה כרגיל. למה הוא בא לפריז?

לא, לא כך.

מה יהיה הסוף?

לא, זה הוא דווקא יודע.

מה יהיה אתה.

זהו זה. מה יהיה אתה.

האם זה יימשך הלאה כל כך יפה – או שמחר בוקר היא תתעורר במיטה של מישהו אחר.

למה לעזאזל כל השאלות האלה מנקרות אותו כל הזמן, בלי שום קשר עם המציאות.

ואחרי זה עוד מתפלאים למה הוא לוקח כל כך הרבה כדורי שינה.

– “מה אתה חושב כל כך? יורם!”

הוא פקח את עיניו.

– “אתה רוצה שוב לישון?”

– “השתגעת?”

– אז מה אתה מחליט?"

– מה זה מה אני מחליט? הולכים למסיבה וזהו זה!"

והוא התגלגל על האשה שלידו.

הוא התבונן בה.

– “גרי, הסתכל על הפנים שלה, אתה ראית כבר פנים כאלה? מותק!”

והוא פוצץ נשיקות על לחייה.

– “אמרתי לך כבר, היא נהדרת, פשוט לא זכרתי אותה טוב”.

– “איך אפשר לא לזכור כזה אוצר. אוצר שלי…”

הפנים שלה. העינים שלה…

– “ג’רי. משהו נורא מעניין”.

– “מה?”

– “תשמע. אתה רואה חתיכה טובה. אתה רוצה לדפוק אותה. או. קי. אתה דופק אותה, אתה נהנה או לא, אבל לפחות עשית מה שהיה צריך לעשות. די, נרגעת. נרגעת לכמה זמן. אבל לראות לחיים כאלה, או עיניים כאלה, אתה יודע, אני מנשק את הבחורה הזאת בלי סוף כבר איזה שבעים שעות ואני לא יכול להפסיק. לא, תגיד בעצמך, תסתכל מה זה פנים. מה זה לחיים…”

והוא נישק אותה כאילו היה מנסה עם השפתיים שלו להכניס את הלחיים שלה להריון.

היא התנערה מנשיקותיו.

– “אז מה אני צריכה לומר? לראות עינים כאלה ירוקות כמו שלך! אתה יודע שמהרגע הראשון שהסתכלתי לתוך העינים האלה אני מרגישה קצת מטורפת?…”

– “תשמעו, אתם שניכם, אתם פשוט מה שקוראים מקרה אבוד. עכשיו בואו התלבשו ונלך”.

– “לא, אבל באמת, ג’רי, אני צודק, נכון?… הפנים שלה…”

הם קמו מהמיטה.

– “תסתכל איזה רגליים. תסתכל איזה רגליים שיש לה. היא משגעת אותי. תביטי, גברת, אני מבקש ממך להפסיק לשגע אותי בזה הרגע ולצאת מהחדר הזה מיד…”

והם חיבקו אחד את השני וכאילו איבדו לרגע את ההכרה.

– “באמת, יש לה רגליים נהדרות. או. קי. יורם. אמרתי לך, היא מחלקה ראשונה…”

הם היו מתלבשים. ג’רי הוציא את בקבוקו ושתה ממנו.

יורם כיפתר את מכנסיו. משהו לחץ לו בכיס.

אותה שעה היתה אורסולה נאבקת עם הסוודר הצהוב.

– “או, ג’רי”.

– “כן?”

יורם הכניס ידו לכיסו כדי להוציא את הדבר שלחץ. זו היתה סכין. סכין קופצת.

– “קח את זה”.

– “לא מפחד יותר?”

– “קח”.

והוא העיף לו את הסכין. ג’רי החזיק ביד אחת את הבקבוק וביד השניה תפס את הסכין.

– “אני אשאיר את זה אצלך בסדר. אולי תזדקק לזה פעם”.

– “כן, אולי נגדה”.

– “בשביל מה אתה צריך סכין?” היא שאלה.

– “יש לו אויבים”, ענה ג’רי בשבילו. “אני שם זאת פה”. והוא שם את הסכין על מכונת ההקלטה.

– “לא, לא, באמת, אני לא צריך את זה”.

– “או. קי. איך שאתה רוצה”, אמר ג’רי ושם את הסכין בכיסו.

הנאהבת באה אל הנאהב.

–“מתוק שלי, נשיקה”.

והם התנשקו.

– “נו, מוכנים?”

עכשיו הם היו מוכנים. הם יצאו שלושתם מהחדר. הם שניהם יד ביד, והוא לבדו, יד על הבקבוק.

הם ירדו במעלית.

– “אז לאן אנחנו נוסעים?”

– “לצ’ארלי, כרגיל.”

– “יהיה לעשן?”

– “ועוד איך…”

הם יצאו מהמעלית. מסרו את מפתחותיהם ומשם החוצה. ולתוך המכונית

שאנז־אליזה…

– “איזה מקום משוגע שזה… שמע, יורם, אם אני אמות, אז תדאג שיקברו אותי בשאנז־אליזה!”

אלף פנסים.

אלף פנסים מכשפים אותך.

פלאס דה לה קונקורד. ואלף פנסים. ככר של אלף פנסים ופנס.

– “ומה רע עם המקום הזה?… אני בוחר את המקום הזה.”

– “ואני אתך, חמוד”.

– “מתחת לאובליסק”.

– “בדיוק”.

– “נשיקה”.

נשיקה.

היכל האסיפה הלאומית.

שדרות סן־ג’רמין.

– “מה השעה?”

– “תשע. תשע פחות חמישה”.

סן־ג’רמין דה־פרה. הם פנו לרחוב צדדי וג’רי החנה את המכונית הארוכה במקום אסור. אבל למי איכפת?

– “איפה זה?”

– “כאן, הבית הזה”.

הם נכנסו פנימה.

– “קומה שניה”.

הם עלו למעלה, מעקה־מדרגות עתיק, קומה שניה בבית ישן.

הדירה של צ’ארלי. תקרה נתמכת בקורות. אור קלוש ומנגינות איטיות. הדלת היתה פתוחה והם נכנסו פנימה.

כאילו שום דבר לא השתנה. רק הכתובת. אותן ספות עמוסות מעילים. אותה תאורה. אותן חתיכות. אותם מזמוזים באותם מקומות. אותם תקליטים ואותן חצוצרות.

כל הקירות היו צבועים ירוק וביניהם נעו זוגות ורקדו. הם פילסו להם נתיב בין הגופות הנעות עד שהגיעו לדלת אחת ערומה מצבע, שנראתה כמו דלת של ארון־בגדים. אורסולה ניסתה את הדלת אבל היא היתה נעולה.

– “מי שם?” שאל קול קשוח.

– “מי זה, צ’ארלי?”

– “מי זה?” חזר הקול ושאל.

– “זו אני, אורסולה”.

הדלת נתחה בחוסר רצון ובפתח ניצב ענק אחד עם כתפיים פחד. בלורית שערו החום מונחת על המצח כמו מפית על שולחן במסעדה ובעיניו מתנוצצים מרחקים.

– “צ’ארלי פה?”

– “אורסולה!” קרא מישהו מבפנים, “בואי, הכנסי!”

הענק פינה להם את הדרך והם נכנסו פנימה.

• החדר הגדול היה ריק מרהיטים פרט למיטה גדולה ועליה כסוי ירוק שליטף את הריצפה בציציותיו הלבנות. על הריצפה, בפינה אחת של החדר, היה סרוח מישהו עם זקן פרא והמבט שלו כמו מסמר תקוע בקיר. על כסא ליד הדלת ישבה חתיכה עולמית עם שיער שחור שהיה בנוי עליה כמגדל ורגליה הארוכות משׂוכּלות זו על זו ולוחצות החוצה זו את חן הבשר של זו ועל המיטה הגדולה, לבדו לבדו, היה מפורקד צ’ארלי.

צ’ארלי היה כושי, בן עשרים ושבע, שערו שחור ומקורזל, ועיניו מסתתרות מאחורי משקפי שמש. הוא היה רזה ובעל רגליים ארוכות ולבוש תמיד כמו לנשף, מבריק, מצוחצח ומגוהץ. ידיו היו כל הזמן בתנועה ואצבעות היו לו כמו חרגולים.

– “שתמותי”, הוא קרא לאורסולה בחיבה, “איפה היית?”

הוא הושיט לה יד והיא באה אליו למיטה והם התנשקו על הלחיים.

– “בואו הכנסו, תרגישו את עצמכם כמו בבית”.

יורם וג’רי התיישבו על המיטה.

– “אז איפה היית, ממזרה?”

במקום לענות היא נטלה את ידו של יורם.

– “צ’ארלי, תכיר, יורם, יורם, זה צ’ארלי”.

– “מה זה?” שאל צ’ארלי לעבר יורם כשהוא מניד בראשו אגב שהוא לוחץ את ידו.

– “זהו זה”, אמרה אורסולה וקרבה את פניה לידו של יורם כמו לביאה קטנה המתחככת על מאלפה.

– “כך… כך…” למלם צ’ארלי ספק לעצמו ספק לאחרים, ואחר קרא בקול שחתך את החדר כמו תובע כללי במשפט הצח: “האם הוא מבין את גודל האחריות?”

–“אני מבין”, אמר יורם בחיוך.

– “טוב, טוב מאוד,” אמר צ’ארלי ופרץ בצחוק, “טוב מאוד…”

– “אתה אולי רוצה גם אישור ממני?” שאל ג’רי.

– “אתך, חתיכת אפס, אני לא מדבר”, ענה צ’ארלי מבלי להסתכל עליו ואחר הוסיף כשהוא פונה אל הבחורה משוכלת הרגליים, – “זהו ג’רי, תקציב הפלות הכי גדול באירופה”.

– “תודה רבה לך, עכשיו קלקלת לי את הכל עוד לפני שהתחלתי”.

– “אל תדאג, היא בין כה עקרה”, ענה צ’ארלי וליטף את הרגליים המשׂוכּלות.

– “אולי זה אתה”, היא אמרה וחייכה אליו.

– “אולי זה אני?? ג’רי, תגיד לה משהו, ג’רי”.

– “לא לא, זה לא הוא. לא יכול להיות”. והוא הוציא בקבוק מכיס חליפתו.

– “אמרתי לך”, אמר צ’ארלי.

– “מנין הוא יודע?”

– “אני יודע. מישהו רוצה?” הוא החזיק את בקבוקו והציע אותו לנוכחים כמו שמציעים סיגריות. למעשה היתה זו הצעה נימוסית גרידא, כי הוא צייר עם פיית הבקבוק חצי מעגל באוויר לנגד כל אחד מהנוכחים, ואחר הצמיד את הבקבוק לפיו.

– “אמרתי לך”, חזר צ’ארלי ואמר.

הבחור הענק עמד ליד החלון והיה מציץ לרחוב מבעד לוילון המוסט קמעה.

– “זהו דיקסי!” הצביע צ’ארלי עליו, “בחור נהדר!”

דיקסי נד בראשו.

– “דיקסי!” קרא צ’ארלי.

דיקסי ניגש אל צ’ארלי.

–“אתם תמשיכו לדבר ביניכם”, קרא צ’ארלי לשאר.

ג’רי החל מדבר עם הבחורה על הכסא ואורסולה הצמידה את ראשה אל יורם. על הריצפה שכב עדיין הברנש עם ההכרה או בלעדיה ורק יורם לא ויתר על המראה ועם שהוא מלטף את ראשה של אורסולה, המשיך להסתכל על צ’ארלי.

דיקסי פנה למזוודה קטנה שעמדה בפנת החדר והוציא משם משהו עטוף במטפחת לבנה. הוא חפת את קפליה והוציא משם מזרק. צ’ארלי פרף את מכנסיו והפנה את אחוריו לדיקסי, והלה תקע לו את המחט פנימה.

אף אחד לא הסתכל לאחור, אף אחד פרט ליורם.

דיקסי היה לוחץ באיטיות על המזרק ואותה שעה נדד מבטו של צ’ארלי בין הרים ובין גבעות עד שהוא תפס בעיניו את עיניו של יורם, ועינים לא האמינו למראה עינים.

– “אתה זוכר מה שקרה לזאת שהסתכלה יותר מדי אחורה?” נאק צ’ארלי.

– “תסלח לי”, מיהר יורם לומר.

– “לא חשוב… אין דבר…” עיניו נעצמו וראשו ירד אט אט על חזהו.

דיקסי שלף את המזרק ושפשף את הבשר בצמר־גפן. ואז עלה קולו של צ’ארלי מחדש ותהודתו אחרת.

– “עכשיו אתם יכולים להסתובב… עכשיו אתם יכולים…”

והוא מתח את גופו הרזה לאט לאט עד שמצא את התנוחה המתאימה. אחר הוריד ראשו על הכר כמו מנוף בנמל שפורק חפצי זכוכית, ואז, כשהוא מפורקד על המיטה ומכנסיו עדיין פרופים, החלו ידיו תרות זו אחר זו, עד שהן נפגשו על איזור המפשעה ונחו שלובות אחת באצבעות השניה, חרגול קלוע בחרגול. כי מהירואין יצא עז, ומתוק – מסן־ג’רמן דה־פרה.

הבחורה על הכסא הוציאה מעטיפה מכיסה והחלה מגלגלת סיגריות.

– “אז מה חדש?” שואל צ’ארלי.

– “כלום”, עונה אורסולה.

– “ראית את דוריאן?”

– “לא”.

– “או… ומה שלום הצנחן שלך?”

– “בסדר”.

הם היו מעשנים ומסתכלים בקיר שממולם.

– “אתם רואים את זה ששוכב על הריצפה?” שואל צ’ארלי בעינים עצומות.

שום תשובה.

– “זה גיירמו. בחור נהדר”.

שתיקה.

– “נכון, גיירמו?”

שתיקה.

צ’ארלי ממלמל והמלים כמו ממולמלות על מיתרים רפויים.

– “פעם… פעם אני זוכר… הייתי עם דוריאן באמסטרדאם… לקחנו אתנו איזה מיליון כדורים… וערב אחד השתכרנו כל כך… דוריאן נרדמה על השטיח ואני ירדתי לרחוב… אני ירדתי לרחוב ורצתי אחרי החשמליות… ואחר כל חשמלית רצתי וצעקתי אמא’לה! אמא’לה!…”

שתיקה.

צ’ארלי ממלמל והקול שלו כמו כינור שמכים בו זבובים.

– “לפחות תצחקו זונות, לפחות זה…”

– “שקט, צ’ארלי, שקט”.

דממה.

כל אחד מעשן בתור.

כל אחד מסתכל על חלק אחר של הקיר.

אלף שנים מעכשיו, ומורה־דרך ייכנס בראש קבוצה של תיירים אל חורבותיה של פריז העתיקה, ויסביר למטיילים הסקרנים אשר אתו, כשהוא מצביע על השלדים הבוהים נכחם: “וזוהי כנופיית המסתכלים המפורסמת…”

צ’ארלי שכב על המיטה כפשע בינו לבין גן־העדן.

– “כמה טוב… כמה טוב…”

דיקסי הסתכל כמו תמיד מבעד לוילון ועל הריצפה היה עדיין גיירמו, מכוסה בסדינים של דממה.

– “כמה טוב… כמה טוב…”

הבחורה על הכסא החליפה רגל ברגל וג’רי הסתכל לה לתוך השמלה.

– “ראית משהו?”

– “רגליים יפות”.

– "אני מגרה אותך?'

הוא חושב רגע ואחרי זה נד בראשו.

– “לא?”

– “לא”.

– “אני לא מגרה אותך?”

– “לא, את לא הטיפוס שלי”.

– “אבל הרגליים… לא חשוב. מה שמך?”

– “ג’רי, ושלך?”

– “כריסטי. הם ידידים שלך?” והיא הצביעה על אורסולה ויורם.

היא ישבה על המיטה ועישנה והוא שכב כשראשו על ירכה וידה סוככת על פיו.

– “או, ידידים! הידידים הכי טובים שיש לי! נכון, ממזר?”

והוא טפח על רגלו של יורם.

– “הם נורא נחמדים”.

– “הם מאוהבים”, צחקק ג’רי.

– “מה כל כך מצחיק?”

– “אני תיכף אגיד לך. אז שאלת אותי אם את מגרה אותי, אז ––”

– “אז חשבת רגע ואחרי זה אמרת שלא”.

– “זהו, אמרתי לא, בגלל שאת לא הטיפוס שלי”.

– “זהו”.

– “בדיוק. אז שאלת מה זה כל כך מצחיק, אז אתך אני יכול לדבר בגלוי־לב, כי את חתיכה טובה אבל…”

– “אבל אני לא הטיפוס שלך. את זה שמענו. אז מה כל כך מצחיק פה?”

– “אני אגיד לך, המצחיק בכל העניין הוא שזה עובר כמו פריחה על העור”.

– “למה אתה מתכוון?”

– “את מבינה, עכשיו הם כנראה אוהבים. אבל אהבה זה כמו פריחה על העור, זה עובר מהר”.

– “תלוי…”

– “מה תלוי, מי תלוי, אהבה זה כמו תחתונים ותחתונים צריך להחליף כל פעם… זהו זה”.

– “תלוי כל כמה זמן אתה מחליף תחתונים”.

– “אני אדם נורא נקי…”

הם צחקו.

– “מה כל כך מצחיק?” שאל צ’ארלי.

– “מדברים על אהבה”, אמרה כריסטי.

– “אה…” נאנח צ’ארלי.

– “איפה דוריאן?” שואל ג’רי.

– “היא תבוא יותר מאוחר. אז אורסולה, מה החתיך הזה עושה אצלך?”

– “אוהב אותי”, והיא צללה על פניו של יורם עד ששפתיה התנגשו בלחיו.

– “ג’רי”, קרא צ’ארלי, “אתה מכיר את הטיפוס הזה?”

ג’רי עמד לענות, אבל הברנש על הריצפה התעורר מתקופתך האבן שלו והחל למלמל כל מיני מלמולים. צ’ארלי התרומם ונשען על זרועות ידיו.

– “תנו לו סיגריה”, פקד צ’ארלי.

כריסטי העבירה סיגריה וג’רי דחף לו אותה לפה.

המלמולים פסקו.

– “את זה אסור להשאיר לבד את זה”, המשיך צ’ארלי, “אם הוא בלי משהו בפה הוא יכול לצרוח כמו, כמו תינוק שמנסרים לו רגל”.

– “איזה השוואות, איזה השוואות. תגיד לי, צ’ארלי, מאיפה אתה לוקח את כל ההשוואות האלה?”

– “מהחיים בני, מהחיים”.

אורסולה היתה מנשקת את הפנים הישנים של יורם.

– “אז ג’רי, אז אתה מכיר את הטיפוס הזה?”

– “כן, כן, הוא בחור נהדר.”

– “אני חושב שזה רציני עם השניים האלה, מה דעתך?”

– “אני חושב… כן, הייתי אומר שזה יוצא מגדר הרגיל”.

– “כן, כן… חורג מגדר המקובל… תגיד לי, כמה זמן אתה נותן להם?”

– "יומיים…

– “חמוד שלי”, קראה אורסולה, “הם נותנים לנו יומיים. עוד יומיים…”

– “כל כך הרבה זמן?” הוא שאל בעינים עצומות.

– “אם תהיה ילד טוב נותנים לך עוד יום. כריסטי, עשי לי טובה, תפתחי את הדלת”.

כריסטי קמה ממקומה ופתחה את הדלת והצללים של המסיבה החלו נקלעים לתוך החדר. בבת־אחת נעשה הכל דחוס, מנושק וממוזמז. הצללים רחשו בכל מקום כמו מחפשים מחסה מהסקסופונים שהפגיזו את השטח, והחצוצרות אמרו כל פעם דבר אחר, אבל תמיד דברים שרק המוסיקה יכולה לומר. המיטה הגדולה נראתה כמו דוברה אובדת ועליה מוצלים מאוניה טרופה ומסביב ים של גופות.

יורם קם ונטל את אורסולה בזרועה. הם נעמדו ותרו להם מקום לנוע בו, עד שמצאו חלקת אלוהים קטנה והחלו רוקדים. מהרמקולים בקע קולו האיטי של איזה זמר וכל מלה שלו כמו טבולה בחלמון של ביצה. הם רקדו באיטיות, ראשה סמוך על אם הדרך שבין כתפו וראשו, והוא כמו רטייה לפניה.

– “אני עצוב”, הוא לוחש לה, “עצוב כמו משחת־שניים שהשתמשו בה בטעות לחפוף את הראש”.

– “אני עצובה… עצובה כמו שרוולים של חולצת־חורף שלובשים אותה בקיץ ומקפלים את השרוולים… או יורם שלי… אני מרגישה…”

– “אני מרגיש שאנחנו לא שייכים לכאן יותר”.

– “יורם שלי… שלי ושלי…”

מהרמקולים גנח קולו של הזמר היתום מאהבה.

– “אולי תכירי לי את האהוב שלך?…” הקול נשמע מאוד מוכר. אורסולה הסבה ראשה.

– “פייר! אני כל כך שמחה שבאת!… דוריאן!”

הם התנשקו על הלחיים וטרם התייבשה נשיקתם וכבר אורסולה נטלה את ידו של יורם.

– “פייר, דוריאן, תכירו, זה יורם”.

יורם נד בראשו ופייר השיב בחיוך. הוא נראה שלוו וכמי שרוחו טובה עליו. לידו עמדה דוריאן. דוריאן. כשחתיכה יפה נמצאת לצדך, אפילו תהיה נתון בתוך הטפשי שבמצבים, תמיד תוכל לירוק על העולם.

– “איפה צ’ארלי?” שאלה דוריאן.

אורסולה לא הספיקה לענות.

– “דוריאן!…” קרא צ’ארלי ממעמקי המיטה.

– “או, הנה הוא…” והיא פילסה אליו נתיב.

– “רק רגע”, אמר פייר והצטרף אליה.

הם הגיעו למיטתו של צ’ארלי ודוריאן התכופפה ולחשה לו משהו.

– “מתחת לכר”, הוא לחש, “אז מה שלומך, צנחן?”

כמה זוגות מהם הלאה המשיכו אורסולה ויורם ברקודם.

– “טוב, תודה, ואתה?”

– “אתה רואה…”

דוריאן תחבה את ידה מתחת לכר והוציאה משם חפיסת נייר.

– “בוא”, היא פנתה לפייר, “אנחנו תיכף חוזרים, צ’ארלי”.

– “תחזרו, תחזרו”, הוא מלמל.

הם חזרו אל אורסולה ויורם.

– “הולכת לעשן קצת”, אמרה דוריאן, “את מצטרפת?”

– “מה אתה אומר, יורם, הולכים?”

– “או. קי…”

– “לא, בעצם אנחנו רוצים עוד קצת לרקוד. תיכף נבוא”.

– “פייר, אז בוא אתה אתי. אני צריכה ליווי”. והיא נטלה אותו בזרועו.

– “רגע, רגע, איפה תהיו?”

– “איפה נהיה, פייר?”

– “נרד למטה”.

– “או שנהיה פה באיזה מקום. אתם כבר תמצאו אותנו, בוא”.

– “או, פייר, פייר, אני כל כך שמחה שבאת…” ואורסולה התנפלה עליו ונישקה אותו. הוא נשק לה חזרה.

– “אוצר שלי…” הוא לחש בחביבות.

– “נו, אז מה אתם מחליטים?” אמרה דוריאן.

– “אנחנו כבר נמצא אתכם. בינתיים אנחנו עוד נרקוד קצת, נכון יורם?”

– “נכון…”

הם פנו ללכת כשאורסולה תפסה את פייר בשרוול חליפתו.

– “פייר…”

הוא הסתובב אליה.

– “פייר”, היא אמרה כשהיא מסתכלת אליו ישר בעינים, “פייר, האישונים שלי גדולים?”

– “מה?”

– “האישונים שלי…”

הוא אחז בכתפה והסתכל בעיניה.

– “לא,” הוא ענה אחרי בחינה קלה, “לא כל כך”.

– “בוא כבר”, אמרה דוריאן בעצבנות.

– “להתראות”.

והם נכנסו אל בין עפאי הרוקדים ונעלמו.

באוויר תלתה מנגינה עצובה כמו עשן שתולה באוויר.

ג’רי ישב על המיטה ושתה, כריסטי ישבה על המיטה ושתקה ובחדר הגדול והדחוס עשן ואנשים, התאבכה המנגינה כמו מארובות של עגמת־נפש.

מישהו הדליק את האור וכיבה אותו.

–“אם איך שאני אוהבת אותך היה עינים אז לא היו עוורים בעולם”.

מישהו הדליק את האור וכיבה אותו.

– “אם איך שאני אוהב אותך היו עגבניות, אז כל האנשים היו אדומים”.

הם היו רוקדים אחד בתוך השני, לחי על לחי, והריסים שלהם נעשו חברים. המישהו המשיך לשחק עם המנורה והאור נדלק ונכבה נדלק ונכבה והמנגינה העצובה תפרה את כולם אחד אל השני במחטי תוגה.

– “אני אוהבת אותך כל כך שאני רוצה לאכול לך את הפנים”.

– “אני אוהב אותך כל כך שאני רוצה להכנס אליך מתחת ללשון ולהרדם”.

המישהו המשיך לשחק עם האור אבל לכולם לא היה איכפת והם נצמדו אחד לשני כמו ארנקים לכיס האחורי.

המישהו המשיך לשחק עם האור וכולם רקדו עם כולם ורק צ’ארלי היה לבדו על המיטה והסתכל לתקרה.

המנגינה לקקה את תנוכי האוזניים כמו לשון של אשה והמישהו המשיך לכבות ולהדליק ולכבות את האור.

– “תפסיק עם זה”, מלמל צ’ארלי והאישונים שלו כמו נשאבים על־ידי המנורה המבליחה.

המישהו המשיך לשחק עם האור וכולם המשיכו לרקוד עם כולם.

– “תפסיק עם זה, לך מפה,” מרים צ’ארלי את קולו.

– “שקט, שקט”, מהסה אותו ג’רי. הוא היה יושב על המיטה ולוגם מבקבוקו. המישהו המשיך לשחק עם האור וכיבה והדליק וכיבה אותו.

– “לך מפה, אמרתי”, צועק צ’ארלי לעבר התקרה, “לך מפה, לכו כולכם מפה –––”

קולו של צ’ארלי כמו עשן שעולה ממאפרה וכמוהו הולך ומתקפד.

הוא היה לוחש את המלים וצועק אותן לסירוגין. אבל אף אחד לא הסתכל עליו. רק התקרה. זה המשיך לשחק עם האור וזה רקד עם זאת. זה התנשק עם זאת וזה התמזמז עם זאת, ומעל כולם היה קולו של צ’ארלי כמו דאון תועה מנייר.

– “לך מפה, לכו כולכם מפה, אני שונא אתכם, ואותך גם!” וראשו המקורזל התנודד לעבר ג’רי, אבל ג’רי היפנה את גבו לצ’ארלי והיה שותק מבקבוקו.

“––– אני שונא את כולכם, את כל האנשים שפוסעים בכל הרחובות של כל העולם –––”

חצוצרה בודדה טרטרה מנגינה נוגה ומתגעגעת.

“––– האנשים שארשת־פניהם קורנת מאושר, האושר המזוייף –––”

החדר גואה מאיוושת תחתוניות והתחככות של מכנסיים.

– “הלו, ג’רי!”

–“הלו!… מותק!!”

“––– האנשים שכששואלים אותם מה שלומך עונים בטוב, תודה, נהדר! לא יכול להיות יותר טוב!! תפסיק כבר עם האור הזה! –––”.

אבל המישהו היה עדיין מכבה ומדליק ומכבה את האור.

אורסולה ויורם נחים אחת בזרועות השני ועושים עצמם רוקדים.

החצוצרה עלתה על הררי הלב ושבה וירדה על בקעותיו.

– “איפה החברה שלך מאתמול?”

– “היא פה באיזה מקום”.

– “נו, היא כבר קנתה נעליים לעצמה?”

– “עוד לא…”

“––– האנשים המאושרים המחייכים אליך ממודעות על משחות־גילוח ומשחות־שיניים, האנשים שמשקרים את עצמם ומשקרים את העולם אלף פעמים ביום –––”

– “או, צ’ארלי, סתום את הפה ולך לישון!”

בפנת החדר היו אורסולה ויורם מתנשקים.

ומהרמקולים היתה תרועתה העצובה של החצוצרה מפרפרת פרפורי סיום.

“––– אני לא אשתוק, זו הדירה שלי, אתם תשתקו –––”

הוא אפילו לא הסתכל עליהם. עיניו היו עצומות והוא כרע על המיטה ובאצבעותיו החרגוליות היה מהסה מדי פעם אגף זה או אחר של קהל מאזינים דמיוני.

– “אז, כשנפגשנו במסיבה, חשבתי שלעולם לא ילך לי אתך, את היית כל כך תוקפנית…”

– “אתה צריך לסלוח לי, הייתי במצב־רוח איום”.

אורסולה ויורם היו עדיין שקועים בנשיקתם, עד שהאוויר נעשה קלוש וקלוש והנשיקה התפוצצה.

– “מיורקה…” היא אמרה.

“––– האנשים שקמים בשבע בבוקר וקמים רעננים. האנשים שתמיד מספיקים להגיע בזמן לעבודה ועוד לפני זה להתגלח ולא להיחתך, לשתות תה חם ולא לשרוף את הלשון, לאכול לחמניה ולהיות שבע… ג’רי, ג’רי, אתה שומע אותי… לקרוא את העתון ולא להשתעמם –––”

– “עשה טובה וסתום את הפה”.

התקליט התחלף ועל התופים הוצלף מיקצב דרום־אמריקאי.

– “איזה רעש שיש פה… אז מה שלום קאסטרו?”

– “קאסטרו בסדר…”

אגני־ירכים נעכסו מקצה אל קצה. על הריצפה המסכנה רקעו רגליים בנעליים ובלעדיהן, ולמעלה, מעל לראשים נתאספו ערפילים של עשן לא חוקי ודרכם ניסו לחדור אלומותיהם הנכלמות של אורות נכבים ונדלקים.

"–––אלה שמספיקים לקרוא את העתון ולא להשתעמם, לצחצח נעליים בלי שיישארו כתמים על האצבעות ולהעיר את כריסטי בזמן כדי שתספיק לבית־הספר –––”

– “מה הוא רוצה ממני?”

– “תעזבי אותו הוא ייסגר לבד”.

הגופות התקמטו אחד מול השני בקצב המנגינה. התופים תופפו שעות נוספות, הסקסופונים נשפו מדעתם ומישהו מבראזיל או מונצואלה או מאריתריה ירה לתוך הרמקולים:

– “צ’ה צ’ה צ’ה!”

– “למה את אומרת מיורקה?”

– “כי אנחנו נסע למיורקה”.

“––– איפה כל האנשים האלה מכל הרחובות של כל העולם איפה הם –––”

– “בואי נדבר תוך כדי רקוד… את יודעת צ’ה צ’ה צ’ה?”

– “אני??..”

– “אה, שכחתי, את מהוואנה… צ’ה צ’ה צ’ה!!!”

טארא טארא טא טא טא.

– “נסע למיורקה”.

– “ושם נחתוך ל־נו את הצוואר!”

“––– איפה הם, אני רוצה לערוף אותם בככר השוק, מפני שהם משקרים בלי בושה, מפני שהם כל כך שבעי־רצון מעצמם, מפני שכשהם משתעלים, אז הם מוצצים סוכריות נגד שיעול –––”

– “איך שאת רוקדת! נהדר!… בכזאת התלהבות את גם רוקדת במיטה?…”

– “מה…”

– “אמרתי..”

– “אני לא שומעת..”

החצוצרות נכנסו לתוך האוזניים וצחוקם של הסקסופונים נידרדר בזיגזגים כמו פושע שנמלט מידי שוטרים.

טארא טארא טא טא טא

• “נסע למיורקה…”

• “ושם נחתוך – אחד את השני…”

“–– האנשים שכשהם משתעלים הם מרגישים רק כאב בגרון. רק כאב בגרון, אבל הם לא מרגישים מה שאני מרגיש בגרון, איפה הם כל אותם האנשים שכשיש להם כאב בגרון –––”

• “תיחנק כבר עם הגרון שלך. צ’ה צ’ה צ’ה!”

• “צ’ה צ’ה צ’ה… מה אמרת?”

• “מתי?”

• “מה אמרת לי מקודם?”

• “אני לא שומע אותך… צ’ה צ’ה צ’ה!…”

החתיכות מזיעות והחתיכים נוטפים זיעה. מי נופל על המיטה ומי ממשיך להיאבק עם התופים.

“––– האנשים שכשיש להם כאב בגרון אז הם מוצצים סוכריות נגד שיעול, איפה הם כל הנרקומנים של הסוכריות נגד שיעול?? יש לי חשק לשחוט –––”

– “שחוט את עצמך! צ’ה צ’ה צ’ה!”

“––– יש לי חשק לשחוט אתם. יש לי חשק לומר להם שכאב בגרון זה משהו שאתם מדברים עליו בלי לדעת על מה אתם מדברים –––”

– “שתוק כבר! צ’ארלי! צ’ה צ’ה צ’ה!”

“––– מפני שרק לי מותר לומר כואב לי בגרון ולא לכם! אתם שומעים?? –––”

החצוצרות ירקו את אש תרועותיהן והדליקו את יער הרוקדים ובאותה עת הוכו התופים במגלבי קצב. זהו זה! צ’ה צ’ה צ’ה! צ’ה צ’ה צ’ה בשביל לקחת את החיים! צ’ה צ’ה צ’ה בשביל לקחת את החיים בשתי הידיים ואחרי זה לזרוק אותם קדימה ולהתיז אותם על הקיר שמנגד! צ’ה צ’ה צ’ה! בשביל להשתולל ולפרפר ולגסוס ולשפוך את המעיים החוצה ולסבן את הריצפה עם הטינופת! צ’ה צ’ה צ’ה!

– “סאריטה… סאריטה… סאריטה וסאריטה…”

– “לא כל כך מהר… ג’רי… ג’רי… וג’רי…”

“––– רק לי מותר לדבר על כאב בגרון, לא בגלל שלכם לא כואב בגרון, אולי מדגדג לכם קצת, אבל לי כואב בגרון ואתם לא יודעים מה זה כאב בגרון כי כאב בגרון זה כמו אהבה ואתם לא יודעים מה זאת אהבה!–––”

– “די כבר, מספיק, לך לישון, צ’ארלי! צ’ה צ’ה צ’ה!”

כלי נשיפה ביד מכשפים רעש תופים והלמות אשפים. אלף תרועות פרא כמו אלף סייחי פרא המושכים במעלה ההר כרכרה אחת.

– “אני קצינת־המכס, יש לך מה להצהיר?…”

– “לא…”

– “שקרן!.. מה יש לך פה?”

– “איפה פה?…”

– “פה! כן! פה! בכיס של החליפה?…”

– “פה… פה יש לי בקבוק וודקה…”

– “ג’רי… ג’רי…”

– “מה?… מה?…”

– “מה?… מה?…”

– “אין לי יותר אוויר…”

– “אז תתאמצי… צ’ה צ’ה צ’ה…”

– “ג’רי… ג’רי…”

– “מה?… מה?…”

– “מה אמרת מקודם?”

– “מה?…”

“––– כי כשאתם אומרים שאתם אוהבים זה כמו שאתם אומרים כואב לי בגרון אבל אולי במלים כואב לי בגרון אתם מתכוונים לתחושה עמומה בשעת הבליעה –––”

– “להוציא את הבקבוק מיד!…”

– “הוצאתי…”

– “לשתות… לשתות…”

– “או אורסולה אורסולה…”

– “חמוד שלי.. חומד עולמים… יהיה לנו ארמון ברובע הלטיני…”

– “עם אלף חדרים ובכל חדר ברז לוודקה…”

החצוצרות גססו לאיטן והתרועות הורדו לחצי התורן. חבטות התופים נעשו עמומות יותר ויותר והסקספונים שוב לא צחקו. באוויר תלה ריחם של בתי־שחי והחדר הדחוס תסס מטיפות זיעה ומעשן סיגריות. נשימות והתנשפויות, ריח רע וריח של וודקה. בקבוקים נופלים על הריצפה וגופות לאים מתנודדים לאחור ומחפשים מקום לשים את עצמם. ועל המיטה, לרגלי צ’ארלי, ואלרי עם האף הסולד סולד והנחיריים הקטנים כמו מלונות לחיידקים.

“––– ואולי כשאתם אומרים שאתם אוהבים אתם מתכוונים לתחושה נעימה בשעת הבעילה, אבל אתם לא יודעים כלום. אתם לא יודעים כלום, אתם רק מנצלים לרעה –––”

– “מה אמרת?… תגיד כבר…”

– “אמרתי… אוף… תני לי רגע לנשום… אמרתי…”

– “נו כבר?…”

– “תפסיקי להתעצבן… שאלתי אם בכזאת התלהבות… אם בכזאת התלהבות שאת רוקדת… את גם רוקדת במיטה…”

– “חמוד!!!… ועוד איך!… במיטה עוד יותר…”

– “סאריטה וסאריטה!!!…”

כושית מפורסמת שרה מתוך הרמקולים אל תוך הלב. קולה עצוב עצוב, כמו לווייה של עניים, והצער מסתובב אצלה חופשי בין מיתרי הקול.

”––– אתם רק מנצלים לרעה את הזכות שלכם להשתמש באותן המלים שאני משתמש, כדי לתאר שני דברים כל כך שונים אחד מהשני, כל כך רחוקים אחד מהשני, כן כן, כל כך זרים אחד מהשני ––"

– “או, שמע, תפסיק לצרוח”.

–“תפסיק כבר עם הנאום שלך”.

– “בין כה זה לא מעניין אף אחד”.

הקול העצוב מתפשט בחלל החדר ומשחק לך עם הלב יו יו. והלב כמו תמיד מכניס אל בין חדריו את מסתרי החיים כמו שמכניסים אורחים. אבל אף פעם לא יצליח לשמש להם אכסניית קבע. הקול העצוב מלטף לך את הראש כמו ילד קטן וכלב גדול. ילד קטן עם עיניים עצובות מלטף כלב גדול עם פרווה לבנה.

“––– ואתם בטח אומרים שאני סתם איזה חולה־רוח קטן, סתם איזה כושי מסכן מטרינידאד, עם שערות מקורזלות ועם מזרק בישבן, אבל אני יודע שאני צודק –––”

– “כן, כן, אתה צודק, עכשיו סתום את הפה.”

– “לך לישון, צ’ארלי, לך לישון”.

– “יורם שלי… שלי ושלי…”

– “אורסולה… אורסולה מהרי האורסול…”

– “שתה חמוד שלי… עד כאן… לא כל כך הרבה… גנב!… תשאיר לי קצת…”

הקול העצוב מחפש אחריך, כמו אלומת אור בחושך, ומוצא אותך, ערירי בתעלות הניקוז.

– “נשתה הרבה… הרבה הרבה.. חמוד שלי… וגברת וודקה כבר תחשוב בשבילנו…”

הקול העצוב מחפש אחריך, כמו משורר שמחפש קוראים. כמו אווירונים שמחכים שיטוסו אתם. כמו זונה בת ארבעים ושבע שמחפשת לקוח בשתיים בלילה.

“––– אני יודע שאני צודק ואתם יודעים שאני צודק, אבל אתם לא תודו בזה אף פעם, כי אתם כל כך צבועים שלפעמים יש לי חשק לקלף אתכם, לקלף אתכם עד הסוף –––”

– “סאריטה וסאריטה וסאריטה!… אני רוצה לרקוד אתך במיטה…”

– ג’רי הממזר… רוקד עם סאריטה…"

– “במיטה…”

– “ואם יוולד לנו ילד הוא יהיה אמריבני…”

– “או קובריקאי…”

הקול העצוב הולך לרגע לישון והחצוצרות והטרומבונים שבים לתחייה. והם מיללים כמו שהרוח מייללת בינות למצבות ברזל בבית־קברות של קטרי רכבת.

“––– יש לי חשק לקלף אתכם עד הסוף ואחר־כך להנחית עליכם את מהלומת גרזן הקצבים –––”

– “אהבה שלי, חשבת על מה שיהיה הלאה?”

– “מיורקה, חמוד שלי, מיורקה…”

“–––אני לא מתרגז עליכם, אני שונא אתכם. אני מתרגז על עצמי. אני מתרגז על עצמי –––”

– “תסתום כבר את הפה פעם אחת ולתמיד! מה שזריקה אחת יכולה לעשות לבן־אדם…”

”––– אני שונא אתכם –––"

– “נכון נכון, זו הדירה שלך אבל עכשיו שתיים בלילה, לך לישון!” הקול העצוב מטפס על סולם הקולות של המוות. הקול העצוב הוא חייט שתופר תכריכים.

”––– אני שונא את כולכם, את כולכם, אנשים כמוכם הייתי רגיל לאכול לארוחת־בוקר –––"

– ”בתיאבון, עכשיו לך לישון".

– “זהו זה, אתה עייף, לך לישון”.

“––– אני פשוט עייף מטיפוסים כמוכם, לתנו לי להרקב בשקט –––”

– “או. קי. או. קי. אבל תעשה את זה בשקט, תרקב בשקט”.

“––– אתם יודעים מה, אם לא נאה לכם אז לכו תזדרגגו עם פילים צעירים ותביאו קבלות –––”

– “אני הולך לעשות פיפי”.

– “סאריטה, בואי, אני רוצה להראות לך משהו”.

– “איפה?”

– “אני הולך לעשות פיפי”.

– “מתוק שלי, הא רוצה לעשות פיפי, אתה צריך נורא?”

– “נורא נורא”.

– “איפה ג’רי?”

– “במכונית שלי, סאריטה…”

– “אבל אל תעשה לי ילדים, ג’רי”.

הקול העצוב נשבר לשניים כמו שני לוחות ברית מנופצים ורק שרידי מנגינה ונשיפות אבלות של חצוצרה ישישה ירדו מן ההר.

" ––– אתם שומעים מה אמרתי? לכו לחפש פילים צעירים… פילים צעירים… ותביאו קבלות –––"

– “מותק, אני צריך נורא”.

– “חכה רגע, נשיקה”.

– “כן, סאריטה, כן סאריטה, בואי סאריטה”.

– “חכה רגע… נראה איזה תקליט בא עכשיו…”

– “בואי סאריטה…”

– “חכה רגע… צ’ה צ’ה צ’ה!…”

– “נשיקה…”

השפתיים של אורסולה עלו על השפתיים של יורם והשפתיים של יורם טיילו על השפתיים של אורסולה ומבלי לנטוש זו את שפתיו של זה, כרעו ברך ונשארו כך שעה ארוכה.

– “צה צ’ה צ’ה… זוזו מהריצפה”.

– “צ’ה צ’ה צ’ה… עלו על המיטה”.

”––– אתם כולכם! לכו תביאו קבלות –––"

– “בואי, סאריטה, צ’ה צ’ה צ’ה!”

יורם מחה את שפתיו בלחייה של אורסולה.

– “אני תיכף חוזר… אני צריך…”

• “צ’ה צ’ה צ’ה!”

”––– זוהי הדירה שלי! קבלות! אני רוצה קבלות –––"

– “תחזור מהר!”

– “כן כן… תיכף אני חוזר… תסלחו לי… תסלחו לי…”

– “סאריטה… סאריטה… יותר… מהר…”

– “תסלחו לי… תסלחו לי…. איפה האמבטיה?…”

– “ג’רי… ג’רי… לא כל כך מהר…”

– “האמבטיה… איפה כאן האמבטיה…”

– “לך עד המסדרון… צ’ה צ’ה צ’ה!”

• הוא פנה למסדרון והחל ללכת. וצ’ה צ’ה צ’ה היה בכל מקום –

נדמה לו שהוא הולך כבר שעות. נדמה לו שהוא עף מקיר אל קיר אבל הכנפיים שלו אובדות־עצות.

– “הלו, יורם, איך האוננות, בסדר?”

– “נהדר”, הוא עונה תוך כדי הליכה, “נהדר, איפה פה האמבטיה?”

– “חכה רגע… יורם… מותק…”

– “או, זה שוב אתה…”

– “כן… זה אני…”

– “מי אתה?… איפה פה האמבטיה?”

– “אני הארולד… מהמסיבה…”

– “איפה כאן לעזאזל האמבטיה…”

– “חכה רגע, רציתי רק לומר לך שכשאני שוכב במיטה…”

– "צ’ה צ’ה צ’ה! צ’ה צ’ה צ’ה!

טארא טארא טא טא טא.

– “כשאני שוכב במיטה אני לא עושה כלום, אני רק מסתרק…” אמר וקרס על הריצפה מתמוגג מנחת.

טארא טארא טא טא טא.

צ’ה צ’ה צ’ה. אי־שם בסביבות הקילומטר הארבעים ושבע של המסדרון הבין־יבשתי רקדו פייר ודוריאן. איזו חתיכה. איזו חתיכה.

צ’ה צ’ה צ’ה. בטח ברגע שהיא מורידה את החזייה אתה מתעלף מהתרגשות.

האמבטיה… איפה לעזאזל האמבטיה המחורבנת הזאת…

האמבטיה… סוף סוף האמבטיה.

עד שמגיעים בבית הזה לכיור אנושי. ביד ימין הוא פתח את ברז המים החמים וביד שמאל את ברז המים הקרים ואחר החל להשתין כשמי רגליו ומי הברזים נשזרים זה בזה.

איזה חזיון. איזה חזיון.

מישהו נכנס פנימה.

באוזניים הצטלצל הצ’ה צ’ה צ’ה. כשאני משתין לא איכפת לי על אף אחד. כשאני משתין. כשאני משתין… טארא טארא…

פייר היה עומד לידו.

טא טא טא, פייר? זה היה פייר. אז מה?

צ’ה צ’ה צ’ה.

אז מה? כל כך טוב להסתכל לבני־אדם בפנים ובאותו זמן להמשיך לעשות פיפי בכיור. כמה חדרים ממנו דרומה דבר צ’ארלי על כאבים בגרון וכמה רחובות ממנו מזרחה השתינו אנשים, אנשים כמוהו, במשתנה שממול לכנסיית סן־ג’רמין. אז למה הוא מסתכל עלי ככה למה וכמה מאות אבני־דרך ממנו צפונה היתה תחנת־הגבול בין צרפת לבלגיה וכמה – – –

זה שהסתכל עליו איך שהוא משתין הפנים שלו נעלמו, הוא הסתכל עליו עכשיו בפנים אחרים והפנים הראשונים נעלמו תחנת גבול בין צרפת לבלגיה תחנת גבול בין צרפת – – –

מעבר לכיור ולחרסינה ולדלת הנעולה היה צ’ה צ’ה צ’ה – –

– – – הפנים הראשונים שלו נעלמו העינים הסתכלו אחרת ההשתנה פסקה העינים שלו הסתכלו אחרת – – –

• – – הרחק הרחק, מעבר לשאנז־אליזה ולשער הנצחון ולריביירה ולאיי יוון, הרחק הרחק מזה, בפנת הרחובות פרישמן ודיזנגוף – – –

– – – העינים שלו הסתכלו אחרת צל של יד רץ אליו לתוך הגרון ולחץ – – –

– – – בפנה ההומייה והמוארת של פרישמן ודיזנגוף היה הכל פתאום סגול סגול ומתוך הסגול נראתה כל תל־אביב יושבת בבתי־קפה – –

– – – ולחץ עם איזה כוח הוא ניסה להרים יד אבל האצבעות לחצו על הגרון המוח שלו הרגיש סגול הוא ניסה להרים יד אבל הכל נראה סגול – – –

– – – כל הבניינים וכל האנשים של תל־אביב ישבו בבית־קפה והזמינו מהמלצר תה, תה עם כדורי־שינה בבקשה – – –

– – – הוא ככה הלך ליפול על אחד הבניינים האלה אבל היד החזקה לא נתנה לו ורק הרגליים שלו התנודדו ככה כאילו בין הבניינים של תל־אביב אבל הכל היה כל כך סגול כל כך סגול והאצבעות של היד לא עזבו את הגרון שלו ולחצו עוד ועוד והבניינים של תל־אביב היו סגולים נורא ולגמו מתוך ספלים של תה, תה עם כדורי־שינה בבקשה והוא הרגיש שהכל מסתובב ושאולי אחד הבניינים יתפוס אותו מאחור שלא ליפול אבל כל הבניינים שתו תה שתו תה – – –

שתו תה שתו תה – – –

הראש דפק לו הוא הלך ליפול על אחד הבניינים הסגולים – –

– שתו תה שתו תה – – –

הוא הושיט יד סגולה ונגע באחד הבניינים, לא, זה היה המעקה של האמבטיה, היד מעכה לו היד מעכה לו היד – – –

שתו תה שתו תה – – –

היד מעכה לו עד הסוף – – –

שתו תה שתו תה – – –

עד הסוף עד הסוף – - –

– – – בתל־אביב המתה כמו תמיד פנת פרישמן ודיזנגוף ובפריז המתה כמו תמיד פנת סן־ג’רמין וסן־בנוא. יורם היה מוטל על הריצפה ליד המעקה – – –

פנת סן־ג’רמין וסן־בנוא התה כמו תמיד ובבתי־קפה מוארים למחצה חייכו נערים צעירים אחד לשני – – –

פייר פתח את דלת חדר־הרחצה, הוציא את המפתח ונעל אותה מבחוץ.

– – – הם חייכו אחד לשני וגברים מבוגרים יותר חייכו אליהם והם כולם חייכו אחד אל השני – – –

פייר פסע לאט על פני המסרון ומשם לחדר.

– – – הם חייכו אחד אל השני בביישנות והלחיים שלהם היו חלקות והם נראו כמו נשים – – –

הוא נכנס אל החדר והסתכל מעל לזוגות הרוקדים.

– – – כמו נשים שחושבות כך וחושבות אחרת, כמו נשים שנושמות כך ונושמות אחרת – – –

מעבר לזוגות הרוקדים בקצה השני של החדר, נשענה אורסולה על הקיר עם כוס ביד.

– – – נשים שנשכבות כך ונשכבות אחרת, נשים שאוהבות מכות ואוהבות אחרת, נשים שאוהבות לבד ואוהבות אחרת אבל בייחוד נשים שנשכבות כך ונשכבות אחרת – – –

הוא הגיע אליה ולקח ממנה את הכוס.

– – – נשים שנשכבות כך ונשכבות אחרת, נשים שרוקדות כך ורוקדות אחרת, נשים שרוצות עם גברים ורוצות אחרת – – –

הוא נטל אותה בזרועה והיא לא ראתה שהוא קוטף אותה מהמקום.

– – – נשים שרוצות עם גברים שרוצים עם נשים ורוצים אחרת. גברים שרוצים עם גברים ורוצים אחרת. גברים שמתים על נשים ומתים אחרת – –

כשהיא הלכה אתו במסדרון היא פתאום הרגישה שהכוס נעלמה לה מן היד אבל לא היה איכפת לה.

– – – גברים שמתים על נשים וגברים שמתים אחרת. גברים שמתים בשדה וגברים שמתים אחרת – – –

הוא פתח את דלת חדר־הרחצה. הוא דחף אותה פנימה ונעל עליה את הדלת.

• – – גברים שמתים על אשה וגברים שמתים אחרת – – –

הוא ירד למטה ויצא לרחוב. ממול לבית התפתלה סימטה מעוקלת וצרה והוא ירד בה. והמפתח של חדר הרחצה אחוז בידו הקמוצה.

– – – כי אם כאב בגרון היא פרוסת־לחם אז היתה לי מאפייה. כי אם כאב בגרון היא מצבה אז היה לי בית־קברות – – –

הוא הלך בסימטה עד שהגיע למקום בו היא מצטלבת עם השדרות. מעבר לכבישים הסואנים עמדה כנסיית סן־ג’רמיין דה־פרה כמו שובך של עורבים וצריח הפעמונים שמעליה כמו אוח שרואה באפלה.

– – – כי אם כאב בגרון היה גברים שמתים על נשים אז היו לי גדודי צבא, כי אם כאב בגרון היה גברים שמתים על גברים אז היה לי אחרת – – –

הוא חכה עד שאור הרמזורים יתחלף ואחר חצה את הככר העצומה. ליד הכנסייה, מקום שם היה חצוב בקיר פסלו של מאבייון, עמדו שני שוטרים.

– – – כי אם כאב בגרון היה עוגב בכנסייה אז היו שומעים אצלי הד, כי אם כאב בגרון זה איך שאתם רוקדים אז היו מוצאים אצלי סוליות בתוך הושט – – –

שם, על המיטה הענקית, אפוף בצ’ה צ’ה צ’ה, צעק צ’ארלי את כאבו, ושם על דלת חדר־הרחצה הנעולה התדפק איזה שיכור אחד, ושם, בפנת הככר הענקית עמדו שני שוטרים בגלימות שחורות.

– – – אתם לא יודעים איך זה להרגיש נעליים בתוך הושט כי אתם לא יודעים מה זה כאב בגרון – – –

זה צרח לתקרה ולא שמעו אותו וזה התדפק על הדלת ולא ענו לו וזה התקרב לעבר הגלימות השחורות והם לא ראו אותו.

– – – ואתם לא יודעים מה זה כאב בגרון, כי כאב בגרון זה כמו אהבה ואתם לא יודעים מה זה אהבה – – –

מתוך המיטה הגדולה עלו קולות צעקה ומתוך חדר־הרחצה עלו קולות גניחה אבל החצוצרות פיזרו את הכל בצריחה של הקצב והגלימות השחורות עדיין לא הסתכלו עליו.

– – – ואם זה פעם יכאב לכם או יחנוק לכם או יסתום לכם אז אל תשכחו שזה כמו להיות מאוהב – – –

החצוצרות מקיאות את תרועותיהן על החדר הדחוס וליד חדר האמבטיה סונט שיכור אחד אל מול המבוי הסתום: ‘לא מצאו להם מקום אחר לעזאזל’.

– – – כי להיות מאוהב זה כמו כאב בגרון וכאב בגרון זה כמו להוציא את העינים בכפיות – – –

שם, בפנת ההכר של סן־ג’רמן דה־פרה נעצר צנחן צרפתי לפני שני שוטרים בגלימות שחורות ושם על הדלת האטומה של חדר־הרחצה מישהו הולם באגרופיו וצועק: ‘תתנועעו לפי הקצב שאני נותן לכם וכשתגמרו אל תשכחו לצעוק הגענו!’ ושם על המיטה הגדולה חרחר צ’ארלי בכוחות אחרונים.

– – – כי כאב בגרון זה כמו אהבה וכאב בגרון זה כמו להוציא את העינים בכפיות, להוציא אותן בכפיות ואחר־כך לשפשף אותן על הבד של המעיל כאילו היו יהלומים – – –

שעה קלה לאחר מכן נעצרה מכונית משטרה שחורה ומסורגת ליד הבית של צ’ארלי. מתוכה יצאו מפקח משטרה לבוש אזרחית, רופא, צלם, שלושה שוטרים וביניהם פייר.

עוד רגע, ובינות לצללים המקרטעים פסעו אנשי המשטרה, דמויות מעולם אחר. כולם נתבקשו להתרכז בחדר הגדול. המוסיקה נדמה, הצריחות גוועו ובפרוזדור נידרדר קול פסיעותיהן של נעליים כבדות. המפקח הקיש על דלת חדר־הרחצה.

אין מענה.

– לפתוח את הדלת, משטרה", הוא קרא בקול שקט ותקיף.

– אין מענה.

המפקח הוציא את מפתח חדר הרחצה מכיסו ותקעו במנעול הדלת. הוא סובב את המפתח והדלת נפתחה. אנשי המשטרה נכנסו פנימה. על הריצפה, למרגלות המעקה של האמבטיה, היתה מוטלת גופתו של יורם כמו מעולפת.

ושכובה עליו, אורסולה. עיניה עצומות ועל פניה המעונים פסים ארוכים ושבורי־צורה של דמעות חרבות. וידיה, מתחת לחולצתו המופשלת, נוגעות בגבו. הרופא רכן על הגופות, משך את ידיה של אורסולה והפכה. הוא פקח את עיניה.

– “היא מתה”, הוא אמר.

שעות רבות לאחר מכן, לבית־מלון גדול אשר בשאנז־אליזה, נכנס מפקח־המשטרה בלווית שלושה שוטרים בלבוש אזרחי ואתם ג’רי. הם הונחו על־ידי פקיד הקבלה למעליות השרות ומשם לקומה הששית, לחדר שש־מאות ושש־עשרה.

הפקיד הוציא מכיסו שני מפתחות ומסר אותם למפקח.

– “זה המפתח לחדר הזה וזה המפתח לחדר שלו”.

– “תודה”.

הפקיד החווה קידה וסבב על עקבו.

– “איפה אתה גר?”

– “פה ממול. מספר שש־מאות עשרים ושבע”.

צילם של ניצני זקן העיב על פניו. עניבתו רפוייה ועיניו הלומות. המפקח פתח את דלת החדר והם נכנסו פנימה.

הם סקרו את החדר. על שולחן קטן ליד המיטה היתה כוס מים ולידה שפופרת כדורי שינה. המפקח נטל אותה. נותרו בה שני כדורים.

– “הידיד שלך היה רגיל להשתמש בכאלה דברים?”

ג’רי השיב בניע ראש.

– “רק בכאלה דברים?”

– “למה אתה מתכוון?”

–“אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון”, ואחר פנה לשלושת האחרים: “אני הולך לבדוק אותו קצת בחדר שלו”. אמר ושם את שפופרת הכדורים בכיסו.

הם פנו שניהם מהחדר ונכנסו לחדרו של ג’רי.

– “קודם כל את הדרכון שלך”.

– “אה, כן”. ג’רי פנה למגירת שולחנו.

– “אני מקווה שידוע לך שכל נתין בארץ זרה חייב תמיד לשאת אתו את דרכונו”.

– “כן, אני פשוט שכחתי”. הוא חיפש בתוך צרור תעודות שהוציא ממגירתו ומצא ביניהן את הדרכון.

– “בבקשה”.

המפקח נטל את הדרכון והחל מדפדף בו.

– “בדרכון פה כתוב שאתה סטודנט. מה אתה לומד?”

– “כלכלה”.

– “איפה?”

– “כאן, בפריז”.

– “כן, ברור, אבל איפה, באיזו אוניברסיטה?”

– “במכון למדעים פוליטיים”.

– “יש לך תעודה?”

– כן, ברור". והוא פנה לצרור תעודותיו שעל השולחן. הוא חיטט בהן עד שהגיע לתעודה צהובה ומסר אותה לידיו של המפקח.

– “איפה אתה גר בפרי?”

– “כעת אני גר במלון הזה”.

– “מה זאת אומרת כעת? באופן קבוע?”

– “לא, כל פעם אני מחליף מלון”.

– “כמה זמן אתה כבר בצרפת?”

– “באפריל ימלאו שנתיים”.

– “ובמשך השנתיים האלה גרת רק בבתי־מלון?”

– “כן”.

– “ידוע לך שכתושב זר אתה חייב להודיע למשטרה על כל שנוי כתובת?”

– “ברור. הכל מסומן בתעודת השהות שלי. אתה רוצה לראות?” והוא פנה לשולחן, דלה מבין צרור תעודותיו תעודה אדומה והגישה למפקח.

– “תעודת השהות שלי”.

המפקח עיין בתעודה.

– “אז במשך השנתיים האלה גרת רק בבתי־מלון?”

– “כן”.

– “בתי־מלון מסוג זה?”

– “כן, ככה, בערך”.

– “לא הייתי אומר שמלון כזה הולם חיי סטודנט”.

– “זה תלוי אם יש לך כסף לזה”.

– “לך יש כסף?”

– “כן”.

– “אביך תומך בך?”

– “כן”.

– “מהי עבודתו?”

– “יש לנו בית־חרושת למוצרי־עור”.

– “איפה?”

– “בבוסטון, מאסאצ’וסטס”.

– “ואתם גרים היכן?”

– “בבוסטון”.

– “אבל נולדת בניו־יורק?”

– “בדיוק”.

– “גרתם קודם בניו־יורק?”

– כן, כשהייתי בן ארבע עברנו לבוסטון".

– “כמה אתה מוציא לחודש?”

– “יש לך כאן את פנקס הבנק שלי, אתה יכול לראות”.

– “אמרת שאתה בפריז כבר שנתיים. כמה זמן אתה עוד חושב להשאר פה?”

– “אני לא יודע. עד שאני אגמור את הלמודים”.

– “מתי זה יהיה?”

– “עוד חצי שנה”.

– “הוא היה ידיד שלך?”

– “כן”.

– “כמה זמן הכרתם?”

– “כמעט שנתיים”.

– “נפגשתם פה?”

– “כן, נפגשנו פה, באוניברסיטה”.

– “הייתם ידידים טובים?”

– “מאוד טובים”.

– “יצאתם ביחד, ביליתם יחד?”

– “כן”.

– “ולמדתם יחד?”

– “כן”.

– “מה אתה יודע עליו?”

– “למה אתה מתכוון?”

– “מה אתה יודע עליו? מי הוריו? מה היו חייו בישראל? מה הוא עשה בפריז?”

– “אני לא יודע הרבה דברים עליו במובן הפרטי”.

– “אמרת שאתה מכיר אותו שנתיים, שהייתם ידידים, אפילו ידידים טובים, כפי שאתה התבטאת, למדתם יחד, גרתם יחד, ביליתם יחד, ובכל זאת אתה לא יודע שום דבר על חייו הפרטיים?”

– “זה אף פעם לא עניין אותי, אני… כמובן שאני יודע שהוא מישראל, שאביו הוא רופא נדמה לי, שהוא היה בצבא איזה שנתיים, שהיתה לו שם ידידה שהוא הלך להתחתן אתה, אבל בסוף לא יצא מזה כלום. זה הכל. אני באמת לא יודע עליו הרבה”.

– “אתה מכיר את הרוצח?”

– כן, בקושי".

– “נפגשת אתו?”

– “נפגשנו פעם או פעמיים במסיבה”.

– “מתי?”

– “זה היה לפני הרבה זמן. שנה לפחות”.

– “ובמשך השנה הזאת לא ראית אותו?”

– “לא”.

– “אמרת שנפגשת אתו פעם או פעמיים. יצא לך לדבר אתו?”

– “אני לא זוכר אני לא חושב”.

– “ידעת שהבחורה והוא היו ידידים?”

– “כן”.

– “שהם היו יחד?”

– “כן”.

– “ידעת שהחבר שלך יצא אתה?”

– “הוא לא יצא אתה. הם בסך־הכל נפגשו במסיבה לפני יומיים”.

– “איפה?”

– “בסן־קלו”.

– “סן קלו זה מקום גדול, איפה בסן־קלו?”

– “אני לא זוכר בדיוק את הכתובת אבל אני יכול להראות לך את הארמון.”

– “אתה הכרת אותה?”

– “גם כן לא כל כך. בקושי”.

– “מתי נפגשת אתה בפעם הראשונה?”

– “נדמה לי שבאותה מסיבה שבה הכרתי את הידיד שלה”.

– “ואותה ראית מאז?”

– “אולי פעם או פעמיים במסיבות, זה הכל”.

– “תגיד לי, פרט למסיבות יוצא לך גם ללמוד בפריז?”

– בטח, אני –– ”

– “לא חשוב, ועליה אתה יודע משהו?”

– “לא, רק זה שהיא דוגמנית”.

– “חוץ מזה אתה לא יודע עליה שום דבר?”

– “לא”.

– “היא השתמשה בסמים משכרים, אתה יודע זאת?”

– “לא הייתי מתפלא על כך”.

– “תענה לי על השאלה. אתה ידעת שהיא לוקחת סמים משכרים, כן, או לא?”

– “לא”.

– “בארנק שלה מצאנו סמים משכרים. בחדר של הידיד שלך הדבר הראשון שמצאתי היו כדורי שינה. מעניין לדעת מה נמצא אצלך?”

– “אתה יכול לחפש, לא תמצא כלום. אני לא נגעתי בחיים שלי בסמים משכרים. הדבר היחיד שאתה יכול למצוא אצלי זה וודקה”. והוא הוציא בקבוק מכיס חליפתו.

– “הידיד שלך היה משתמש בכדורי שינה?”

– “כן”.

– “באופן קבוע?”

– “כן”.

– “האם הוא לקח גם סמים משכרים?”

– “מנין אני יכול לדעת?”

– “הוא היה ידיד שלך”.

– “אני בטח שהוא לא השתמש בסמים משכרים, אחרת הוא היה אומר לי, או מציע לי”.

– “הוא הציע לך לקחת כדורי שינה?”

–“כן, פעם או פעמיים, אבל זה לא עניין אותי”.

– “אבל הוא לא הציע לך אף פעם שום דבר אחר?”

–“אף פעם”.

– “ועליה לא ידעת שהיא משתמשת בסמים?”

– “לא”.

– “אז אתה אומר שהחבר שלך נפגש אתה לראשונה לפני יומיים?”

– “כן, במסיבה”.

– האם הוא הכיר אותה מקודם?"

– “לא”.

– “מנין אתה יודע?”

– “כי אחרת הוא היה אומר לי”.

– “הוא היה תמיד מספר לך הכל?”

– “כן”.

– “הוא היה תמיד מספר לך הכל אבל בכל זאת כשאני שואל אותך אם אתה יודע משהו על חייו הפרטיים, אתה פתאום לא יודע כלום”.

– “אני אמרתי לך, אני לא התעניינתי בחייו הפרטיים אבל בענייני נשים ידענו הכל אחד על השני”.

– “מה הוא אמר לך עליה?”

– “באנו יחד למסיבה הזאת. לא היו אתנו שום בחורות. בהמשך המסיבה הוא פתאום נעלם ואחרי זה לא ראיתי אותו, וכשחפשתי אותו, זה היה לפנות בוקר, אמרו לי שהוא הלך”.

– “מי אמר לך?”

– “אני לא זוכר מי, אבל יחד אתי היתה בחורה אחת, ואתה יכול לשאול אותה”.

– “אמרת שלא הין אתכם שום בחורות”.

– “באנו למסיבה בלי בחורות, אבל אותה מצאתי במסיבה”.

– “הלאה, באת למלון”.

– “באתי למלון ולומר את האמת הייתי קצת מרוגז עליו, כי הוא לא אמר לי בכלל שהוא הולך וזה עיצבן אותי”.

– “באת למלון לבדך?”

– “לא הייתי לבד, הייתי עם הבחורה הזאת”.

– “מה שמה?”

– “ניקול”.

– “ניקול מה?”

– “אני לא יודע את שם המשפחה שלה, אבל יש לי את מספר הטלפון שלה”.

– “מה קרה אחר־כך?”

– “אז בערך בארבע אחרי הצהריים, אחרי שהוא בכלל לא טרח אפילו להתקשר אתי, אז צלצלתי אליו מהחדר שלי. הוא אמר שהוא לא יכול לדבר אתי עכשיו, כי אורסולה נמצאת אצלו ושאחרי־כן הוא יתקשר אתי”.

– “מה אתה אמרת?”

– “אני הייתי מאוד מרוגז בגלל זאת. איזו מין התנהגות זו? יורם אף פעם לא היה מתנהג כך ושום בחורה לא עמדה אף פעם בדרכנו”.

– “אתה היית מרוגז בגלל העובדה שהוא היה עם אורסולה?”

– “לא בגלל זה. זה לא היה איכפת לי. מה שהרגיז אותי היה שהוא שכח מהחיים שלו בגלל בחורה אחת”.

בנקודה זו נשמעה דפיקה על הדלת. המפקח פתח אותה ובחוץ ניצב אחד השוטרים.

– “טלפון, אדוני”, הוא אמר.

– “או, רגע, אני אקח את זה בחדר השני”.

– הוא פנה לחדר שש־מאות ושש־עשרה. שם היה הכל הפוך. אנשי המשטרה היו בוחנים כל פנה שבחדר, הריקו את הארון ואת המגירות ואספו את כל החפצים האישיים שהתגוללו במקום. הם גלגלו את השטיח, הורידו את הוילונות, הפכו את המזרונים וניערו את הסדינים.

– “מצאתם משהו?” שאל המפקח עם שהוא פונה לעבר שפופרת הטלפון שעל השולחן.

– “שום דבר מיוחד”, ענה אחד השוטרים.

הוא נטל את השפופרת.

– “כן?”

מהעבר השני נשמע קולו של גבר.

– "דוקטור פלוריו נמצא כעת בבניין. הוא יהיה כאן בעוד רגע. אתה רוצה לדבר אתו?

– “כן, או מוטב שתצלצל אלי לכאן בעוד עשר דקות”.

– “בסדר”.

הוא שם את השפופרת למקומה וחזר לחדרו של ג’רי.

– “כן אז נחזור לענייננו”, הוא אמר תוך שהוא סוגר אחריו את הדלת, “אז אתה אומר שאתה התקשרת אתו בשעה ארבע אחרי־הצהריים ושאז הוא עוד היה עם אורסולה בחדר?”

– “כן”.

– “מה קרה אחר־כך?”

– “בערך בשעה שבע הטלפון מצלצל אצלי בחדר ויורם על הקו”.

– “מה אתה עשית עד שעה שבע בחדר?”

– “לא עשיתי כלום. הבחורה הזאת היתה כל הזמן אתי”.

– “כן?”

– “אז הוא מצלצל ואומר לי שאורסולה הלכה”.

– “לאן?”

– “לא שאלתי אותו”.

– “מתי ראית את אורסולה לאחרונה?”

– “אתמול בערב. אני הסעתי את שניהם למסיבה. וכמובן שראיתי אותה בהמשך המסיבה”.

– “כשהכרת את הידיד שלך בפריז, – כמה זמן הוא כבר היה בפריז מקודם, אתה יודע?”

– “לא, אבל אתה יכול לראות לפי הדרכון שלו”.

– “מה שאני יכול לראות, אני יודע לבד. אני שואל אותך”.

– “אני לא יודע”.

– “שנתיים. ולמה הוא חזר לארצו באמצע שנת הלמודים?”

– כי נמאס לו".

– “לאחר למעלה משלוש שנות שהות בפריז, באמצע למודיו, מוקף ידידים טובים כמוך, פתאום נמאס לו והוא תופס אווירון ונוסע לארצו?”

– “כן”.

– “ושלושה חודשים לאחר מכן, בשביעי לינואר, הוא טס חזרה לפריז?”

– “בדיוק”.

– “אתה אולי תוכל להסביר לי מה טיבן של הטיסות המשונות הללו?”

– “אמרתי לך, הוא חזר לישראל כי נמאס לו פה”.

– “פתאום נמאס לו והוא תופס אווירון ונוסע?”

– “יכול להיות שלך זה ייראה משונה, אבל כך היה יורם. הוא עשה תמיד מה שהתחשק לו על הרגע”.

– הוריו היו עשירים?"

– “לא, אני לא חושב”.

– “איך אתה יודע?”

– “אני יודע שהם עזרו לו קצת, אבל אני עזרתי לו הרבה פעמים”.

– “מה זאת אומרת עזרת לו. הלווית לו כסף?”

– “כן”.

– “כמה הלווית לו?”

– “אני לא זוכר. פעם סכום כזה, פעם סכום אחר, תקרא לזה הלוואה או איך שאתה רוצה”.

– “מה זאת אומרת, נתת לו כסף במתנה?”

– “לא במתנה, הוא היה מחזיר לי כל פעם, אבל היתה בינינו הבנה הדדית”.

– “למה הוא חזר לפריז אחרי שהייה של שלושה חודשים בארצו?”

– “אני לא יודע. הוא לא מצא את עצמו או שהוא רב עם הוריו, אני לא יודע”.

– "איך זה אתה לא יודע? אתה היית ידיד כל כך טוב שלו, הלכת את יחד למסיבות, נתת לו כסף במתנה, הוא אפילו הציע לך מדי פעם כדורי שינה, לא היו ביניכם שום סודות על נשים, ובכל זאת הוא לא אמר לך בדיוק מה קרה? למה פתאום הוא נסע מארצו?

– “ראשית כל אמרתי לך כבר, הדברים האלה לא מעניינים אותי באופן מיוחד. לא איכפת לי מה שאחרים עושים כל זמן שזה לא פוגע בי. וחוץ מזה מי אומר לך שהוא עזב את ישראל פתאום או שמשהו מיוחד קרה? הוא פשוט נסע וזהו זה”.

– “במשך שלושת החודשים האלה שהוא היה בישראל, האם התכתבתם ביניכם?”

– “פעם או פעמיים, זה הכל. אני שונא לכתוב מכתבים ולו כנראה לא היה מצב־רוח. עד שבשבוע שעבר קבלתי ממנו מכתב דחוף, יש לי אותו פה אם עוד לא זרקתי אותו, – הוא כתב שם שהוא טס לפריז בתחילת השבוע והוא שואל אותי אם אני יכול לעזור לו כשהוא יגיע לפריז”.

– “והמכתב הזה נמצא אצלך?”

– “כן, הוא צריך להיות פה באיזה מקום”. הוא חיפש בתוך צרור ניירותיו והעלה מעטפה עליה התנוסס בול דואר ישראלי וחותמת סגולה “דחוף”.

– “בבקשה”.

– “באיזו שפה זה כתוב?”

– “אנגלית”.

המפקח בחן את המעטפה וא התאריך שעליה.

– “מה הוא התכוון בזה שהוא שאל אותך אם תוכל לעזור לו כשהוא יבוא לפריז?”

– “אם אני אוכל לעזור לו מבחינה כספית כמובן”.

– “מה הוא רצה לעשות בפריז?”

– “אני לא יודע, לא דברנו על זה”.

– “כמה כסף הוא רצה ממך?”

– “הוא לא רצה סכום מסויים. אמרתי לך, פעם נתתי לו סכום כזה פעם סכום אחר”.

– “כמה?” – “אתה יכול לראות בפנקס הבנק שלי, אני לא זוכר”.

– “אדם לומד כלכלה בפריז, פתאום אחרי שלוש שנים הוא מכריז שנמאס לו והוא נוסע חזרה לארצו. שם לא ידוע מה הולך אתו ויום אחד הוא מחליט לנסוע חזרה לפריז. מה הוא יעשה שם הוא לא יודע. כסף משלו אין לו. אבל כל זה לא מעניין את החבר שלו שמוכן לתת לו כסף במתנה”.

– “אולי כשאתה אומר זאת זה נשמע משונה, אבל זוהי האמת”.

– “אם זוהי האמת, אז זוהי האמת המוזרה ביותר ששמעתי”.

– “יורם היה ידיד־נפש שלי. הוא היה הידיד היחיד שהיה לי, ואם ידידים בכל הדברים, אז גם ידידים בכסף”.

שוב נשמעה דפיקה על הדלת.

המפקח פתח את הדלת.

– “טלפון אדוני”.

המפקח פנה לחדר שש־מאות שש־עשרה ונטל את השפופרת.

– “הלו?”

– “רגע אחד”, ואחר כך: “דוקטור פלוריו נמצא כאן”.

– “כן, תעביר לי אותו”.

– “בבקשה, דברו”.

– “דוקטור?”

– “בוקר טוב, מה שלומך?”

– “טוב, תודה. נו, מהן התוצאות?”

– “כרגע הבאתי לכאן את הדין וחשבון”.

– “נו, איך היא התאבדה הבחורה הזאת?”

– “זה המעניין בדבר, – היא לא התאבדה”.

לרגע אחד נשתררה דממה משני צידי הקו.

– “מה פירוש לא התאבדה? אתה רוצה לומר ––”

– “לא, כמובן שלא, היא לא נרצחה, אבל היא גם לא התאבדה”.

– “אז איך…”

– “מבחינה רפואית היא מתה משבץ לב”.

– “מה זאת אומרת מבחינה רפואית, דוקטור?” שאל המפקח ברוגזה, “יש עוד בחינות?”

– “תבין אותי נכון. מבחינה רפואית היא מתה משבץ־הלב. אבל אפשר לומר שמבחינה רומנטית היא מתה מלב נשבר ––”

שוב השתררה דממה ואחר שאל המפקח:

– "כמה זמן עוד תשאר במשרד?

– “עד הצהריים”.

– “מחר אנחנו מופיעים שנינו במשפט של ג’יובאני”.

– “כן”.

– “טוב, אז נתראה בעוד שעה במשרד”.

– “להתראות”.

והוא שם את השופרת למקומה.

על המיטה היו מסודרים החפצים האישיים שנמצאו בחדר, והמפקח פנה לבחון אותם.

משני צידי המיטה עמדו שני שולחנות קטנים. על אחד מהם עמדה כוס מים ולידה שפופרת של כדורי שינה, ועל השולחן השני ניצבה מכונת־הקלטה.

– “גמרתם?” הוא שאל תוך שהוא בוחן את שפופרות הכדורים.

– “כן”, ענה אחד השוטרים.

– הוא היה בודק את שפופרות הכדורים וגילה שכולן מאותו סוג. כדורי שינה רגילים.

– “וזה הכל?”

– “כן”.

אחר הוא נפנה למכונת ההקלטה. הוא הרים את מכסה המכונה. בין שני הגלילים המלאים למחצה עבר סרט חום. הוא לחץ על כפתור והפעיל אותה ומתוכה בקעו משפטים בעברית, שפה סתומה לקומץ הצרפתים שנוכחו בחדר. יורם דבר מתוך המכונה החומה:

– “כן…. זה יהיה יום… די, תפסיק…. קח את עצמך בידים…. זה יהיה יום…. טוב אני מתחיל…. עכשיו ברצינות…. זה יהיה יום…. נצחי כמו קפה…. מוזר כמו הומו…. מרגיע כמו לחם בחמאה…. מטמטם כמו עייפות…. אכזרי כמו תאונת־דרכים…. זה יהיה יום…. מיסתורי כמו משקפי שמש…. נעים כמו לדבר איטלקית…. צורב כמו עלבון…. טפשי כמו להתפלל…. נפלא כמו כסף…. זה יהיה יום…. מפחיד כמו בדידות…. מפתה כמו ניאוף…. מחריד כמו לטבוע…. משגע כמו כתם על בגד… אנושי כמו ללכת לזונות…. זהו זה… זה יהיה יום כזה…. או, מה יהיה מה יהיה… אני זוכר כמו עכשיו…. כשחזרתי פעם בלילה מאורלי במכונית של ג’רי…. הדרך מתפתלת על רמה גבוהה וממנה נשקפת הבקעה הענקית…. הבקעה הענקית הקורצת בריבוא אלפי אורותיה המנצנצים…. ריבוא אלפי אורות המנצנצים מאלפי בתים קטנים…. קטנים כמו קוביות…. ובכל קוביה עשרות אנשים…. אוכלים…. או משחקים קלפים…. או מהרהרים…. או בודקים את השעורים של פרנסוא הקטן…. או מחליפים את החיתולים לז’קלין החמודה…. – הסליל המשיך להסתובב אבל רק שתיקה נשמעה ממנו ואז לפתע בקעו ממנו צעקות – אמא’לה אני מפחד…. אני מפחד להיות בקוביות האלה…. להיות אחד מהם…. אני מפחד…. מאמא… מאמא…. מא – – – מא!!! – – – –”