,

 

השמות הגיאוגרפיים הערביים המצויים ביותר    🔗

ובאורם:

 

הקדמה    🔗

תעודת הספר הזה היא להפיץ את ידיעת ארצנו לפרטיה בקרב עמנו.

בכל שפות עמי התרבות עשירה הספרות על ארץ־ישראל. אולם כל הספרים, שנכתבו מאז ועד היום על ארצנו, חוברו בעיקרם מתוך החפץ להבין את התנ"ך ולהכיר את???קות¹ הארץ, ובימינו אלה גם לשם מטרות מדיניות או כלכליות. ספר־גיאוגרפיה??? ארצנו מסודר באפן שטתי, כדמות אלה שנכתבו על כל ארץ אחרת, ושישמש גם???י־למוד בבתי־הספר, כמעט שלא נברא עוד בשום שפה. המלומדים העוסקים ??? הארץ לא הרגישו בצורך ספר כזה וחכמי אחינו לא הִשתתפו עד עכשיו??? קודש זו אלא מעט. מקצת ספרי הגיאוגרפיה, שיצאו בזמן האחרון בעברית,??? עלולים למלא את דרישות העם השב לתחיה בארצנו.

את החסרון הזה בא הספר שלפנינו למלא. בו תגלינה לעיני הקורא והתלמיד –??? אמנם מתוך מסגרת מָגבלת – תמונות הארץ וישובה לפרטיהן, כמו שהיו בכל ???מנים, למן התקופה הקדמונית ועד היום. מהן ילמד להכיר הכרה מקפת את התכונות הטבעיות של הארץ, תנאיה הכלכליים, תושביה ומהותם, קורות ישובה ותרבותה, חוקיה, סדריה ומנהגיה, משטרה המדיני וישובה של עכשיו. ביחוד הושם??? בספר הזה לכל הנוגע לישוב העברי.

ידיעת ארץ־ישראל – חובה היא לכל איש מישראל. התורני השוקד על למודי כתבי הקודש ועל הספרות התלמודית זקוק לה, כי מבלעדיה לא יבין את החיים העמוקים והעשירים הנובעים מתוך מקור בלתי־פוסק זה, והיהודי בעל ההכרה וההשכלה של זמננו צריך ללמד להכיר היטב את הארץ, שבה קשורים עברו הגדול של עם ישראל וחייו בעתיד.

לנו בני ישראל ידיעת ארצנו איננה ידיעת מולדתנו בלבד, אלא היא גם ידיעת תולדות עמנו. למוּדה עלול לפתח בלבות בני נעורינו לא רק חבה עמוקה אל הארץ, כי אם גם אהבה מתוך הכרה אל העם, שראה בה את שחרותו, שיצר על אדמתה אותו הרוח הנצחי, שממנו אָצל עם ישראל בימי אלפי שנים גם על העמים האחרים. 

השיטה, שבחרתי בה לחבור הספר, וסדור החומר מכֻוָנים לתת את היכולת להשתמש בו גם בתור ספר למעשה ולהוראה בבתי־ספר תיכונים. השתדלתי ל??? את החומר באופן שיקל על הלומד ולא יטריד ביותר את מי שאינו רוצה ואינו י??? להתעמק בפרטים,

אחד התפקידים של הספר הזה הוא להחיות את השמות העבריים העתיקים בני תקופות התנ"ך והתלמוד ולהשגירם שוב בפי יושבי הארץ. לכן תופסים השמות העבריים – גם אלה שלא באו עד עתה לידי שמוש – בספר הזה את המקום הראשון ועל השם העברי נוסף בסוגרַיִם השם הערבי בהעתקה עברית מיוחדה, בכתיב ובנקוד מדויקים עפ"י הכתיב הערבי ובהתאמה לתורת הלשון העברית (עיין להלן ??? כללי קריאת האותיות הערביות ומקביליהן העבריים ובטוין). רצוי מאד, שהלומדים את הגיאוגרפיה של ארץ־ישראל, ביחוד אלה היושבים בה, ישתדלו לבטא את השמות הערביים עד כמה שאפשר בהברתן הנכונה. על אותם המקומות החשובים הנזכרים בספרות הלועזית העתיקה בשמות זרים (יוניים או רומיים) נוספו השמות האלה כלשונם וככתבם.

אחרי הפרקים הכלליים באים בהתאמה לטבעה המיוחד של ארצנו תאורי הנופים השונים, כל נוף ונוף בתכונותיו הטבעיות, בסגולותיו הכלכליות והישוביות ובמצב ישובו בעבר ובהֹֹוה.

כדי להחיות את הלמוד הזה ולעשותו מוחשי יותר, נוספו בספר ציורים ותמונות מטבע הארץ, מעתיקותיה ומישובה. גם נוספה רשימת המלים המחודשות ושמות חיות ועופות, צמחים ודוממים עם באורם ותרגומם בלועזית בצדם.

הנני מקוה, שהספר הזה יָסול דרכים חדשות בלמוד ידיעת ארצנו בבתי־ספרנו ויועיל הרבה לקדמת ידיעתה בקרב בני עמנו בכל מקום שהם.

ירושלים, ערב ראש השנה תרפ"ו.

המחבר.

 

 

א. שם הארץ.    🔗

השם הקדמוני של ארצנו, הנמצא בתעודות העתיקות ביותר, הוא “ארץ האֱמֹרִי”. בשם אֱמֻרִֿי או אַמֻֿרוּ נזכרה תמיד במכתבי כתב־היתדות, שנמצאו בחפירות תל אל־עמרנה (מצרים). כן אנו מוצאים בעמוס (ב, י)², כי בשם הזה מכונה כל הארץ. כי האמורי, שישב מתחלה בין הר חרמון ובין הר הלבנון, נפוץ לפני בוא בני ישראל אל הארץ על פני ההרים ממערב לירדן, בבשן ובארץ הגלעד. בתורה נקראת הארץ בשם “ארץ כנען” על שם משפחת עמי הכנענים, שישבו בתחלה ברצועת ארץ החוף אשר בין הלבנון ובין ים התיכון ועד הכרמל ואחרי כן פשטו גם בשרון ובשפלה ועל הרי עבר הירדן מערבה. גם במכתבי תל אל־עמרנה נזכרה הארץ פעמים אחדות בשם “כִּינַחוּ” או “כִּינַחְנָה” על שם הכנענים שישבו בה. יוסף קרא לה במצרים בשם “ארץ העברים”. בימי שמואל התחילו לכנותה בשם “ארץ ישראל”. בהֵחָלק הממלכה לשתים, נקראה הממלכה הצפונית בשם זה בנגוד ל"ארץ יהודה" שבדרום. יחזקאל, נביא הגולה, מבדיל לפעמים בין “יהודה” ו"ארץ ישראל", ולפעמים הוא כולל בשם “ארץ ישראל” את כל הארץ לגבולותיה הרחבים וקורא לה גם “אדמת ישראל”. – בימי הבית השני נקרא חלק הארץ, שבה התישבו שבי הגולה ויכוננו בה את מדינת היהודים בשם “יהודה” ובארמית “יהוּד”. הֵרוֹדוֹט, סופר דברי־הימים היוני, הוא הראשון שקרא בשם Παλαιςτίνη – פליסטיני לכל עבר הירדן מערבה על שם פלשת, ארץ הפלשתים, אשר בשפלה בין יפו לעזה. מאז קראו לה בשם זה כל הסופרים היונים ובתוכם גם הסופרים היהודים כותבי יונית, כפילון ויוספוס. בזמן המלכים מבית הורדוס היה השם Palaestina לשם המדיני הרשמי במשמעו של עכשיו, אשר בו נכלל גם עבר הירדן מזרחה. בספרי יוספוס פלביוס מוצאים אנו תמיד שם זה במשמעו הרחב ביותר. גם במדרש נמצא כמה פעמים השם “פלסטיני”. הסופרים הנוצרים של ימי הבינים והזמן החדש השתמשו בשמות “פלשתינה”, “הארץ הקדושה” או “הארץ המובטחה” (המתאים ל"ארץ אשר נשבע ה'" בתורה), והערבים קוראים לחלק הארץ, אשר מעבר לירדן, “אל־פַלַסְטִין”. החלוקה המדינית החדשה מבדילה גם היא בין “פלשתינה” ובין “ארץ עבר הירדן”. 

 

ב. גבולות הארץ.    🔗

הטבע שָׂם גבולות לארץ: במערב – ים התיכון, בצפון – הלבנון והר חרמון, במזרח – מדבר סוריה־ערב ובדרום – מדבר פארן. את הגבול הצפוני אפשר לצַין ביתר דיוק על ידי קו ישר היוצא משפך נהר אל־קָֽסִמִיָּה בין צור לצדון ועובר קדמה לאורך הנהר הזה, פונה אתו צפונה וכולל את עמק עִיּוֹן (מַרג' עֻיוּן). משם נמשך הקו על פני פרשת המים של הר חרמון ולאורך נהר אל־מֻעַ’נִּיָה עד גֶ’בֶּל אל־מָֽנִע. הגבול המזרחי נמשך בקצה חבל טרכונה (א־לִּגָ’א) ומגיע למרחק הגדול ביותר מהירדן במורד המזרחי של הרי חורן. בגלעד, במואב ובאדום, ששם המדבר קרוב יותר לבקעת הירדן ולעמק הערבה, יש לסמן כגבול הישוב את דרך החוגגים (דַרבְּ אל־חַגּ') או את מסלת הברזל החִגָּ’זית העולה מדמשק למֶכָּה והעוברת על פני המצודות העתיקות, ששמרו על הישוב ועל דרך המסחר מפני הבדוים, שוכני המדבר. בדרום נמשך קו הגבול באלכסון לאורך נחל מצרים (וָֽדִי אל־עַרִישׁ) ונחל גרר (ודי אל־גַ’רָר) ועל פני פרשת המים של הר פארן עד ראש ים אילת, הוא מפרץ עַקַבָּה.

 

ג. מצבה הגיאוגרפי של הארץ וגדלה.    🔗

הגבולות המסומנים למעלה משתרעים בין 29⁰30’–33⁰30' במעלות הרוחב הצפוני ובין 34⁰ – 37⁰ במעלות האורך המזרחי (מגריניטש). מדת אורך כל הארץ מגבולה הצפוני ועד גבולה הדרומי היא 445 קילומטר ומדת רחבה הממוצע 160 ק"מ³. מדת שטח כל הארץ עולה אפוא בערך ל־65000 ק"מ מרובעים ומספר תושביה הוא בערך 1,100000 נפש, שהן 16 נפש על קממ"ר אחד. בפלשתינה המנדטורית יושבים על שטח של 23,300 קממ"ר (= 9000 מילים גיאוגרפיים אנגליים מרובעים) – על פי הספירה הרשמית, שנערכה בראשית שנת תרפ"ב – 757,200 תושבים = 33 נפש על קממ"ר אחד⁴. בארץ עבר הירדן מזרחה (הכוללת את כל הארץ אשר בין הר שעיר עד מעבר לחורן) יושבים על 42000 קממ"ר 350000 נפש = 8 על קממ"ר אחד⁵.

מצבה הגיאוגרפי המרכזי עושה את ארץ־ישראל למעבר בין הים התיכון ובין ארצות אסיה הקדמית ולגשר בין אסיה ובין אפריקה, היא משמשת כמו כן לנקודת משען לצבא השומר על הדרך להודו.

 

ד. מִבנה הארץ והתהוות צורתה.    🔗

ארץ ישראל היא החלק הדרומי של ההֶרֶר המירידיונלי ההולך ונמשך מהרי טוֹרוּס אשר באסיה הקטנה דרומה עד לים אילת ולמדבר סיני, בין ים התיכון ובין מדבר סוריה. על שְׁתִיַּת השכבה הקדומה של אבני שַׁחַם, הגלויות רק בהרי סוריה הצפונית ובהרי סיני, מונחות שכבות אבני חול, המעורבות בשכבות אבני סיד. בכמה מקומות ממזרח ומדרום־מזרח לים המלח גלויה עדין אבן־החול הקשה והאדומה־החומה, אשר אולי על שמה נקראה הארץ מדרום לים המלח בשם “ארץ אדום”. השכבות הללו התכסו אחרי כן בתקופה ארוכה של מבנה הארץ בטריאס, בסיד היוּרָה ובאבן־החול הנובִּית ועליהם נוצרו שכבות של סיד הנוּמֵלִיטִים, סיד הגיר, חִוַר (מֶרְגֶל), דולומיטים ואבני־האש או הצור (בערבית נָֽרִי), שמהם נבנים על פי רוב הרי ארצנו. בתוך השכבות הללו נמצאים חפרורים במספר רב. בתוך שכבות אבן־הסיד יש מיני שיש מגֻוָנים שונים. מבחינים בין האבן הקשה (בערבית מִזִּי, הקשה מעט נקראת מִזִּי חִלוּ והקשה ביותר מִזִּי יַהוּד) ובין האבן הרכה (מַלַכִּי). אבני־הבנין הקשות ואבן השיש הן אבני מִזִּי. אבן המַלַכִּי רכה מאד כשהיא נמצאת בתוך האדמה ומתקשה תיכף להגלותה באויר. ירושלים בנויה ברֻבה על יסוד שכבות של אבנים כאלו. המערות הרבות אשר בסביבות העיר הן חצובות בתוך סלע כזה, ובאבן זו השתמשו גם בימי קדם לבנין, כנראה משרידי הבנינים העתיקים בהר הבית ומאבני הכותל המערבי וחומת העיר⁶. על השכבות הקשות האלו מונחת שכבה רכה יותר של אבן גיר וסיד (בערבית כַּעְכּוּלֶה). האבן הזאת לבנה כשלג ורכה מאד, עד שאפשר לגזרה בסכין ולנסרה במשׂור. גם השכבות הללו עשירות מאד בשרידי צמחים מאובנים וחיות־ים מאובנות. ממערב לים המלח שקויה האבן הזאת בעטרן, בנפט ובחֵמָר, היא האבן השחורה, שאותה מוצאים ביחוד בסביבות נֶבִּי מוּסָא במדבר יהודה והנקראת משום כך על שם המקום הזה. בכמה מקומות נוספות על השכבות האלו גם שכבות של אדמת־חִוַר מעורבה בגפס. מראיהן המגֻון, הלבן, האדום־הבהיר או האפור־הירוק באו מתרכובת חמרים מינרליים שונים, אשר האדמה הזאת מכילה, כמו למשל במעלה אדֻמים, באמצע הדרך מירושלים ליריחו. בתוך שכבות הכַּעְכּוּלֶה העליונות מונחות כה וכה שכבות אדמת־גיר רכה ביותר, הנקראות בפי ילידי הארץ “חַוְר”, כמו בירושלים, על יד בארות ורם־אללה ובסביבות א־סַּלְט בעבר הירדן מזרחה. בתוך אבן־ הגיר והסיד המנוקבת חפרו המים מערות רבות הנמצאות בכל הרי הארץ. יש שהמערות הללו הן פתוחות ויש שהן טמונות בתוך האדמה ובהן נקוים מי הגשמים החודרים אל תוך האדמה ונובעים מתוכה כמעינות.

באופן כזה היו הולכים ונבנים פני הארץ שכבה על פני שכבה במשך התקופות הגיאולוגיות השונות. אך גם השכבות העליונות של התקופה הגיאולוגית האחרונה (הרביעית) שֻנו במשך הזמן והולכות הן ומשנות גם עתה את צורתן הראשונה ע"י גורמים מכניים וכִמיים (פעולות החום והקור, המים והרוחות, הפרדת חמרים והרכבתם) וביחוד ע"י רעידות האדמה והתגעשות הרי השרפה.

בסבת השנויים הפתאומיים של הטמפרטורה, המצויים בארצנו לא רק בין תקופות השנה השונות אלא גם בין עונות היום, מתבקעים ומתפוצצים המצוקים, והמים והאויר נכנסים אל תוך סדקיהם ומשלימים את הפרדתם. סלעים גדולים וכבדים מתפרקים ומתפוררים על ידי כך לרסיסים. גם החָמצה הנפלטת מתוך נימי שרשי העצים הגדלים בין הסלעים (זיתים, תאנים, חרובים) גורמת הרבה להריסת המכסה העליון של האדמה. מי הגשמים גורפים את החצץ ואת העפר מעל ההרים אל העמקים, והרוחות מפזרות את העפר על פני המישורים. האבנים והעפר, שירדו אל הגאיות העמוקים, מלאו את קרקעם והגביהוהו וע"י כך היטיבו את פניהם, ולעומת זאת חפרו פלגי המים, שירדו מעל ההרים בתקופת המבול, בתוך האדמה החרורה של ארצנו גאיות ובקיעים עמוקים רבים, המבתרים את הארץ לארכה ולרחבה. בנחלים (וָֽדִים) האלה ישטפו המים על פי הרוב אך בימות הגשמים, אבל בימות החמה ייבשו. האבנים והחצץ, המכסים את פני הנחלים החרבים, התגלגלו אליהם ממדרוני ההרים או נסחפו⁷ אליהם בשטף־המים היורד בחזקה מן ההרים. פעולות הטבע הנזכרות לא תקפו את אבן־האש (הצור) הקשה כאשר תקפו את יתר מיני האבן. מטעם זה, וגם מפני שלחות האויר ממזרח לקו פרשת־המים בהרי עבר הירדן מערבה היא מועטה בערך, מכוסה מדבר יהודה בצורים רבים, הנותנים לתמונת הנוף הזה מראה וצבע מיוחדים.

על פעולות הרי הגעש מראות אבני הבזלת ואדמת הלבה אשר בהר חורן, בבשן, בגולן ובגליל.

המאורע רב־הערך ביותר בתולדות התפתחותה הגיאולוגית של הארץ, שנתן לה את צורתה המיוחדה לה כיום הזה, הוא התבקעותה לארכה מצפון לדרום, ומתוך כך נחלקה הארץ לשלשה חלקים עקריים: הרמה המערבית, בקעת הירדן והרמה המזרחית. הבקעה העמוקה, אשר נוצרה ע"י התבקעות הרמה לארכה, נמשכת מסוריה הצפונית עד הים האדום, והיא הולכת הלוך ועמוק לצד דרום ומגיעה לעומק של 391 מטר על שפת ים המלח⁸, ושל 790 מטר בקרקע הים הזה. בקעת הירדן היא אפוא העמוקה בבקעות ופני ים המלח הם הנמוכים מכל שטחי פני הארץ. בהבקע פתאום הרמה באמצע, התפרקו שכבותיה העליונות לגושים גושים גדולים היורדים במדרגות זקופות משני הצדדים אל בקעת הירדן.

ארצנו נמצאת בקו רעידות האדמה. רעשים קרו בה פעמים רבות והשאירו בה תמיד את עקבותיהם⁹.

בו בזמן, שהתבקעה רמת ארץ־ישראל באמצע, נתקה והתמוטטה גם שפתה המערבית מדרום להר הכרמל וחמריה צללו לתהום הים. ככה נוצרה חומת ההרים התלולה המרידיונלית בקצה המערבי של הרמה, הנמשכת בקֵרוב לאורך מעלת השלשים וחמש. אז הגיע הים עד ההרים. הנחלים, שירדו פה אל הים, היו גורפים וסוחפים מעל ההרים אבנים, חצץ ועפר, והטילום לים סמוך לשפכיהם, ובדרך זו הלכו ויצרו יבשה במקום הים, שנסוג לאט לאט אחורנית. השכבה היסודית של שפלת החוף, המורכבה אבני חול־הצדף ואבני סיד־הצדף, התכסתה בעפרות גיר וסיד, שנסחפו מההרים והתמזגו במשקע (יְוֵן) הנילוס, אשר זרם הים הביא מחוף מצרים והציף על פני חוף ארצנו. על ידי זה התרחבה השפלה וקבלה את צורתה של עכשיו, הרחבה בדרום והולכת וצרה לצד צפון. האבנים, החצץ והעפר, שנגרפו מן ההרים אל השפלה, בנו את רכסי גבעות הסיד והגיר, המשתרעים מההרים עד קרוב לחוף הים. פעולת הגריפה המתמדת של המים השוטפים מן ההרים היא היא אשר חפרה גם בתוך הגבעות האלו ובשפלה את הנחלים המוציאים את מי הגשמים אל הים.

קרקע הים אשר על יד החוף התרומם לאט לאט והעלה את הסלעים והשוניות הנמצאים אצל חוף יפו, קסרין, דאר (טנטורה), חיפה, עכו וצור ומונעים את האניות מגשת אל החוף. בקצת מקומות התחברו השוניות זו לזו ותהיינה לאיים קטנים, אשר מקצתם מחוברים ע"י שורה של שוניות אל היבשה, כמו אצל צור. זרם הים סחף והעלה על פני החוף גם חול הרבה, וזה התפשט על פני הארץ ע"י רוחות הים, וככה נוצר אזור החול הרחב, המשתרע לאורך כל החוף עד הכרמל. מלוא רחבו של האזור הוא בשפלה בין עזה ליפו. שם כבר כסה החול מקומות ישוב רבים והפך שטחים פוריים למדבר־חול, ולכל שפלת החוף נשקפת סכנה מגבעות־החול הנדות, אם לא ימהרו להקשותן ע"י מטעים ולעצר בעד תנודתן אל תוך הארץ. אזור גבעות החול חוסם את נחלי המים מצאת אל הים. ע"י זה נקוים המים מאחורי הגבעות והיו לבצות המשחיתות את האויר. את הבצות האלה מיבשים המתישבים היהודים ע"י פִּצוּדָן בצנורות אל הנחלים או ע"י מטע עצי איקליפטוס (חדרה), המרבים לִינֹק את לחלוחיתן. באמצעים כאלה כבר הצליחו להפך שטחים גדולים מזיקים לקרקע נושא פרי ולהבריא את האקלים.

חוף הים בין הכרמל ובין נחל מצרים שטוח מאד ועל ידו הגאות והשפל קלי ערך הם, ולכן משבר הגלים על יד החוף חלש מאד ואין בכח הים לפרץ בו (מפרץ קטן נמצא רק על יד עתלית). בחוף התלול מצפון לכרמל יצר הים מפרצים קטנים, אשר הגדול שבהם הוא מפרץ עכו, בין עכו ובין חיפה.

מן הרמה המזרחית והרמה המערבית שטפו לפנים מים רבים אל הבקעה אשר ביניהן ומלאוה ותהי לים פנימי ארוך, שפניו התרוממו מעל לפני ים סָמְכוּ¹⁰ שבימינו (2+מ') ושמימיו היו יוצאים אז דרך עמק בית־שאן, עמק־יזרעאל ונחל קישון לים התיכון. הבקעה הזאת לא היתה לעולם מחוברת לים האדום, כי סף גבוה 250 מ' מעל לפני הים מפריד בין עמק הערבה (אל־עַרַבָּה), אשר מדרום לים המלח, ובין עמק עציון גבר, אשר מצפון לים אילת (מפרץ עקבה). אל הים הפנימי הזה נכנסו גם מי המעינות המינרליים החמים הנובעים מקרקעו ובקרבתו וימליחוהו. בהתמעט אחר כך בארץ כמות הגשמים, הלכו מי הים הלוך וחסור עד החלקם לשלשה ימים שונים, המחוברים זה לזה ע"י הירדן. כל החמרים הכבדים, שנכנסו מן המעינות המינרליים, נגרפו אל הים העמוק ביותר, אל ים המלח, לכן מימיו מלוחים ומרים, בעוד שמֵי ים כנרת וים סָמכו מתוקים. שקיעת קרקע הים נכרת על יד ים המלח בשלש מדרגות עקריות, אשר נתנו לסביבתו את צורתה המיוחדת לה. שכבות המלח הסדומית של הר סדום (גֶ’בֶּל אֻסְדוּם), אשר על שפת־הים הדרומית־המערבית, השתקעו בזמן שההר הזה עוד היה מתחת לפני הים.

גם התגעשות הרי השרפה יש לה חלק חשוב בהתהוות פני האדמה. הרי געש שֶכָּבו נמצאים במספר רב בהרי חורן ובגולן וקצתם גם בעמק יזרעאל ובהרי הגליל. לועיהם של אלה הריקו לפנים זרמי לַבה ובזלת לרוב, שירדו מההרים וישטפו על פני הסביבה במרחק רב עד נאות דמשק צפונה ועד המדבר מזרחה. מקצת רצועות הלבה הנמצאות ממזרח לים המלח ירדו הנה מחורן. בחבל טרכונה (א־לִּגָ’א) ובשדות לבה אחרים הדומים לו התאבנה הלבה ותהי לאדמת־טרשים קשה כברזל ושְמֵמה, בעוד שעפרות הלבה שהתפוררה אשר בבשן, בעמק בית־שאן ובעמק יזרעאל הם דשנים מאד ונושאים פרי בשפע רב.

מעינות מי המינרלים החמים, הנמצאים במספר רב בקרבת ים כנרת, הירדן, הירמוך וים המלח, גם הם תולדת פעולת הגעש הם. לפנים היה מספר המעינות החמים בככר הירדן וסמוך אליה רב משהוא היום, אולם במשך הזמן הלכו מימיהם הלוך והתקרר וכמות הדוממים שבהם התמעטה. בבקעת הירדן יש גם עתה מעינות לא מעטים כאלה, שלמימיהם קצת טעם מינרלי או ריח גפרית ומדת חומם גבוהה מזו של מעינות ההרים.

ממזרח להרי עבר הירדן מזרחה, ששם האויר יבש יותר, היתה פעולת ההרס של הטבע גדולה מאד. ע"י השתנות־הוֶסֶת התכופה של חום היום וקור הלילה, וכן גם ע"י ההשתנות הפתאומית של הטמפרטורה בתקופות־השנה השונות, התבקעו צוקי הסלעים והתפוררו האבנים והארץ נהפכה למדבר אבנים וחול, העובר לאט לאט אל הישימון. מראה כזה יֵרָאה לעינינו גם בארץ הנגב.

 

ה. מראה פני הארץ.    🔗

בקעת־הירדן העמוקה מפרידה בין שתי הרמות המשתרעות מצפון לדרום, האחת ממזרח לירדן והשניה ממערב לו. שתי הרמות האלו, שהיו קודם אחת, דומות בכלל זו לזו במבנן ובגבהן. הרמה של עבר הירדן מזרחה קרובה מצד תכונתה למדבר בעל נאות דשא מרובי מעינות. לצד מערב, קרוב לבקעת הירדן, ברוכה הרמה הזאת יותר בגשמים, ולכן מכוסים הריה על פי רוב ביערות עצים ושיחים ומישוריה נושאים בר. הרמה גבוהה בדרום (גֶ’בֶּל הָֽרוּן בהר שעיר עולה לגובה של 1330 מ' והרי מואב מגיעים מדרום לקיר־מואב עד 1240 מ') ומשתפלת בחצי הגלעד (אל־בַּלְקָֽא, גבהָה הממוצע 600–800 מ'). היא מתנשאת אחר כך בגלעד הצפונית (עג’לון, אֻם א־דַּרַג' 1261 מ'), שוקעת שוב ממול לעמק יזרעאל ולגליל התחתון ומתרוממת ביותר לצד צפון (בגולן מגיעים הריה עד לגובה של 1300 מ'). הרי חורן בצפון־מזרח, הנפרדים מן הרמה המזרחית ע"י עמק הבשן, מצוינים בגובה שיאיהם (תל אל־גֵ’ינָא 1839 מ').

הרמה המזרחית שופעת מזרחה למישור המדבר ויורדת זקופה אל בקעת הירדן. כל מימיה חפרו להם אפיקים עמוקים בתוך הרמה, יורדים אל הבקעה ומשתפכים אל הירדן ולנהרותיו הצדדיים, לים כנרת ולים המלח. ע"י נהר הירמוך מתחלקת ארץ עבר הירדן לשתים, לחלק צפוני, רחב, המשתרע עד מעֵבֶר להרי חורן, ולחלק דרומי, צר, בין הבקעה ובין המדבר הקרוב.

חתך לרוחב הארץ בדרום

עפ"י H. Guthe, Bibelatlas

גם בעבר הירדן מערבה גבוהה הארץ בדרום, נמוכה באמצע ומתרוממת ביותר בצפון, הרי יהודה מגיעים בחלחול מצפון לחברון לגובה של 1027 מ', הרי שומרון עולים בהר עיבל לגובה של 938 מ' ועל אלה עולים הרי הגליל (ג’בל ג’רמק קרוב לצפת 1199 מ'), הרמה המערבית, שבכללה היא נמוכה ומפוצלת יותר מהמזרחית, יורדת במדרגות זקופות אל הבקעה התיכונה ונחלים ובקיעים רבים עוברים לצד זה בין ההרים. מערבה שופעים רכסי ההרים אל השפלה והשרון. אפשר לדמות את הרמה הזאת לגג, שחודו קרוב לבקעת הירדן ושפועו נוטה לשפלת החוף. רכסי הרי הנגב (הרי פארן, שדי שעיר, מעלה עקרבים וכו') משתרעים מדרום־מערב לצפון־מזרח ומקבילים זה אל זה. הם יורדים זקופים לעמק הערבה ושופעים לצד מדבר פארן ומדבר צין. העמקים והגאיות אשר ביניהם הם שטוחים בהיותם ממולאים אבנים, חצץ וחול, הגרופים אליהם מההרים. וָדִי בִּיר א־סַּבַּע העובר על פני באר שבע ונחליו הצדדים, ביניהם גיא המלח (וָֽדִי אל־מִלְח), מפרידים בין רמות הנגב ובין הרי יהודה. גב הרמה רחב ביהודה ועובר ישר מדרום לצפון, והבקעות המפסגות את ההרים עמוקות וצרות. בשומרון חסרה השלמות הזאת במבנה ההרים. בחבל הזה מתפלג גב הרמה ע"י גאיות ועמקים העוברים מצפון־מערב לדרום־מזרח ומחלקים את הר אפרים לשלשה חלקים, הנוטים כלם לדרום־מזרח והאמצעי שבהם מתקרב מאד אל הירדן. באמצע מתפלגים הרי שומרון לרחבם ע"י שני עמקים ארֻכים היוצאים מעמק שכם, האחד יורד אל בקעת הירדן והשני לשרון. בהם עובר הדרך המחבר את ים התיכון עם עמק הירדן. מהרי שומרון יוצאים שני סעיפים. הסעיף האחד הוא הכרמל המשתרע לצפון־מערב ובא כשהוא זקוף אל שפת הים אצל חיפה, והסעיף השני הוא הר הגלבע העובר בקו עקום צפונה־מערבה אל עמק יזרעאל ומתקרב להרי הגליל התחתון, עד שלא נשאר ביניהם רק מעבר צר בערך בין עמק יזרעאל ובין עמק בית־שאן. בשומרון הגאיות רחבים יותר ועמוקים פחות מאלה שביהודה, וכן נמצאים שם בין ההרים הרבה עמקים קטנים ויפים. הרי שומרון אף הם שופעים ויורדים זקופים אל בקעת הירדן וכשהם מתקרבים אל החוף הם יורדים במדרגות נמוכות אל השרון.

חתך לרוחב הארץ באמצע עפ"י H. Guthe, Bibelatlas

עמק יזרעאל, הוא הגדול שבעמקי ארץ־ישראל, משתרע לרוחב הארץ ומפריד בין הרי שומרון ובין הרי הגליל. העמק מחובר ע"י עמק בית־שאן אל בקעת הירדן וע"י העמק הצר, שנחל קישון עובר בו, אל שפלת עכו אשר על שפת ים התיכון. העמק הזה הוא אפוא המעבר הטבעי בין חוף הים ובין עבר הירדן מזרחה. הרי הגליל התחתון נמוכים וערוכים קבוצות קבוצות, המתקרבות אל הירדן ואל ים כנרת ויורדות תלולות אליהם. למערב ולדרום הם שופעים מעט מעט לשפלת עכו ולעמק יזרעאל. בגליל העליון מתנשאים הגבוהים מכל הרי עבר הירדן מערבה. בגושם המוצק, בראשיהם החדים, בבקעותיהם הצרות והעמוקות ובצלעותיהם התלולות המכוסות טרשים או יערות עצים דומים ההרים האלה להרי האלפים, ולזאת נאה לגליל העליון התואר שויציה ארץ־ישראלית. ההרים יורדים זקופים קדמה לעמק הירדן, צפונה לנהר אל־קסמיה וימה לרצועת החוף הצרה הנפסקת ע"י שלוחות אחדות הפונות לים וכָלוֹת בכֵּפים רָֽס א־נָּֽקוּרָה ולִבְנָן (רָס אל־אַבְּיַץ'), שני הרי סיד לבנים היורדים תלולים ישר אל הים, המסומנים בתלמוד בשם סולמה דצור, ולפי זה בספרות ימי הבינים Scala Tyriorum, כי בהם עולה ויורד הדרך מעכו לצור.

חתך לרוחב הארץ בצפון עפ"י H. Guthe, Bibelatlas

את ארץ החוף אפשר לחלק לשלשה חלקים:

א) “השפלה” בין נחל מצרים ובין יפו. היא רחבה יותר בדרום מאשר בצפון. קו החוף שלה ישר ולארכו נמשך אזור רחב של גבעות חול. רכסי גבעות גיר וסיד מחברים את השפלה אל הר יהודה.

ב) “השרון” בין יפו והכרמל. הוא צר מהשפלה והולך עוד הלוך וצר לצד צפון. ברצועת־החוף הצרה אשר בין שלוחות הכרמל והים תופסת שורה של סלעים את מקום גבעות החול. קו החוף של השרון ישר גם הוא, אולם במקומות אחדים, כגון אצל עתלית, יצר הים מפרצים קטנים המשמשים נמלים לאניות־מפרשים.

ג) שפלת עכו בין הכרמל ובין עכו ולחוף המפרץ הגדול. מצפון לעכו מפרידה אך רצועה צרה בין ההרים והים, וגם זו נפסקת פעמים אחדות ע"י שלוחות הרי הגליל העליון הנכנסות בכֵפיהן לתוך הים. שפת הים פה מפורצת ומסוגלת לבנין נמלים טובים. לאורך השפלה והשרון המשוטחים אין הים עמוק אף הרחק משפתו, בעת אשר מן הכרמל וצפונה, ששם החוף תלול יותר, עמוק הים סמוך לשפתו.

הארץ נחלקת לפי מבנֶהָ ומראה פניה לגלילות הטבעיים האלה:

I עבר הירדן מערבה:

1) ארץ הנגב,

2) הרי יהודה,

3) הרי שומרון,

4) עמק יזרעאל,

5) הרי הגליל,

6) שפלת החוף:

א) השפלה

ב) השרון

ג) שפלת עכו.

II בקעת הירדן והערבה.

III עבר הירדן מזרחה:

1) הר שעיר,

2) ארץ מואב,

3) ארץ הגלעד,

4) ארץ גולן,

5) חורן,

6) המדבר.

 

ו. האקלים.    🔗

לפי מצבה הגיאוגרפי של ארץ־ישראל דומה אקלימה בכלל לאקלים שאר הארצות השוכנות לחוף ים התיכון באזור הסוּבְּטְרוֹפִּי. בארצנו נבדלות רק שתי תקופות השנה, והן קיץ וחורף. הקיץ הוא תקופת החום והיובש, והחורף הוא תקופת הקור והגשמים. אולם מכיון שגלילות הארץ שונים זה מזה ברומם, במקומם, ביחס אל ים התיכון ואל המדבר, וכן בתכונותיהם הגיאולוגיות, לכן מצוין כל גליל וגליל של ארצנו הקטנה באקלים מיוחד במינו, מה שאין כן בארצות אחרות.

בכלל צריך להבחין פה בין חמשה אזורים אקלימיים שונים: א) שפלת החוף, ב) הרי עבר הירדן מערבה, ג) בקעת הירדן, ד) הרי עבר הירדן מזרחה, ה) המדבר. בשפלת החוף שורר אקלים ים התיכון הממוזג, שאין בו הבדל גדול ביותר בין קיץ לחורף. בהרים אשר ממערב לירדן האקלים קשה יותר, כי שם ההבדל בטמפרטורה של קיץ וחורף גדול יותר וגשמי החורף יורדים בזעף. אקלים בקעת הירדן דומה לאקלים האזור החם, הטרופִּי. ברמות של עבר הירדן מזרחה, בשיאיהן הגבוהים, ביחוד בהרי חורן, החורף קשה ועשיר בשלג, בעת שבערבות אשר בקצה הגבול שולט אקלים יבשתי חד.

הטמפרטורה.

הטמפרטורה הממוצעת¹¹ בשפלת החוף 19.0⁰–21.3⁰ במעלות צלזיוס (בחיפה 20.8⁰ ביפו 19.5⁰. בעזה 19.7⁰) ובהרים פחות (בירושלים 16.3⁰ בחברון 15.5⁰), בבקעת הירדן 22.4⁰–23.5⁰ (בטבריה 32.5⁰), [הטמפרטורה הממוצעת של אוגוסט (אב־אלול), הוא החדש החם ביותר בכל ארץ־ישראל: ביפו 26.6⁰, בירושלים 24.4⁰, ובטבריה 30.9⁰, ושל ינואר: ביפו 11.3⁰, בירושלים 7.3⁰, ובטבריה 12.7⁰. מדות הטמפרטורה הקיצוניות עולות בחשבון הממוצע בחיפה ל־3.5⁰ בחורף ו־38.5⁰¹² בקיץ. בירושלים 1.7⁰ בחורף, 36.4⁰ בקיץ. בטבריה 3.6⁰ בחורף, 43.6⁰ בקיץ¹³ החום הגדול ביותר שורר בבקעת הירדן, הקור הגדול ביותר מצוי בהרים, ששם מתכסה האדמה בבוקר בימות החורף הקרים בכפור דק הנמס בזרוח השמש. בארץ החוף הכפור אינו בא אלא בדרך מקרה יוצא מן הכלל. בעבר הירדן מזרחה גדול החום ביחוד באותם המקומות, אשר רוחות־הים הקרירות נמנעות ע"י ההרים מהגיע אליהם, אבל בהרי גלעד ובהרי חורן הגבוהים – האויר בקיץ קריר ובחורף יֵרֵד שם שלג רב (קציר החטה חל בבקעת הירדן בראשית איר, בשפלה בסוף החדש הזה וברמה קוצרים את החטה בחדש סיון. גם הפֵּרות והירקות מתבשלים בראשונה בבקעה, אחרי כן בשפלה ובסוף בהר).

חדשי יולי ואוגוסט (תמוז–אלול) הם החמים בחדשי השנה וחדשי ינואר ופברואר (טבת–אדר) הם הקרים שבהם. חדש האביב הוא הנעים ביותר במזג אוירו, אבל גם בחורף יש ימים יפים מאד, בזרוח השמש בתקפה כעבור פרק של ימות גשמים “כחֹם צח עלי אור”.

הדבר המצין ביותר את אקלימה של ארץ־ישראל הוא התמורה הפתאומית של הטמפרטורה בעונות היום ובתקופות השנה. קפיצות גדולות בטמפרטורה נכָּרות בראשית הקיץ, בחדשי אפריל ומאי (ניסן ואיר), ובראשית החורף בחדשי אוקטובר ונובמבר (תשרי וחשון). במשך היום מתחלפת הטמפרטורה פעמים אחדות, בבקר האויר צח וקריר, בצהרים מגיע החום לנקודת גבהו ואחרי הצהרים מנשבת רוח קרירה מן הים. התחלפות הטמפרטורה היום־יומית והשנתית מועטה ביחוד בארץ החוף, והיא הולכת הלוך וגדול לפאת קדם.

לחץ האויר.

לחץ־האויר הממוצע בירושלים 696.5 מ"מ והוא הולך הלוך וכבד לפי מדת הירידה מן ההרים אל המקומות הנמוכים ומגיע למדרגה הגבוהה ביותר בעמק הירדן. לחץ האויר הממוצע בטבריה 781.2 מ"מ, ועל שפת ים המלח מדדו פעם 806.9 מ"מ.

הרוחות.

רוחות שונות מנשבות על פני הארץ, וכל אחת מהן מצוינת בתכונות מיוחדות. רמת הגיר ממהרת להתחמם בקיץ ואז היא מחממת את שכבת האויר אשר מעליה, ובעלות האויר החם למעלה, מנשבת רוח־ים קרירה קדמה אל הארץ פנימה וממלאת את החלל הרֵק. אולם בחורף בהתקרר היבשה מהר ושכבת האויר אשר על פני הים עודנה חמה ודקה יותר, מנשבת רוח היבשה הקרה אל הים, וכן הן חוזרות חלילה יום יום: מהצהרים ועד הערב מנשבת רוח ים קדמה ומחצות ועד הבוקר רוח קדים ימה. – הרוחות המצויות ביותר בארצנו הן רוחות הים הקרירות והלחות. הן מחיות בקיץ החם והיבש את בני האדם, את החי ואת הצומח. בהרים מנשבות בקיץ גם רוחות צפוניות־מערביות, בחורף עוברות בצפון הארץ עפ"י רוב רוחות קדים ובדרומה רוחות ים. הרוח הדרומית־המערבית מעלה את העבים, מביאה את המטר וממזגת את הטמפרטורה. השנים, שבהן הרוחות האלו מצויות יותר, הן שנים גשומות. רוחות יבשות מנשבות מהמדבריות אשר ממזרח ומדרום לארצנו. רוחות־הקדים העזות המנשבות בחורף הן קרות מאד. הן מגרשות את העבים ומטהרות את הרקיע. כעבור שלשה ימים פונה הרוח הזאת עפ"י רוב דרומה ואח"כ מערבה, ואז באה רוח דרומית־מערבית המביאה את המטר. בכל שנה ושנה, באפריל (ניסן–איר), לפעמים גם במאי (איר–סיון), ובאוקטובר (תשרי–חשון) מנשבת על פני הארץ רוח־קדים חמה ויבשה מאד¹⁴. בדרך כלל תארך שלשה ימים ולפעמים גם יותר. (הימים שבהם נושבת הרוח הזאת הם ימים נוראים. חום האויר עולה מהר והוא יבש וכבד. השמים מתקדרים בענני ברזל המאפילים את השמש, חלל האויר מלא חול דק החודר בעור האדם כמו בסִכות, עלי העצים והעשבים מתיבשים, הפרחים נובלים ונושרים, עיפות תוקפת את כל החי, היובש וחוסר החמצן באויר מיבשים את עור כלי הנשימה וגורמים לדפיקת הלב ולכאב ראש.) – רוחות סערה מצויות בהרים יותר מבארץ החוף ובחוף הצפוני מבדרומי.

הלחות (טל ומטר, ברד ושלג).

ים התיכון הוא מקור הלחות של ארץ־ישראל. רוחות הים מביאות את הטללים ואת הגשמים. הלבנון הנמצא מצפון לארצנו הוא מקום חשרת לחות האויר העולה מן הים, והיא הולכת ומתמעטת לצד דרום. הרי עבר הירדן מערבה מושכים אליהם גם הם את ענני הים, ולכן יורד עליהם המטר בשעור מרובה מזה שבשפלת החוף ושעורו הולך ורב עם מדת הגובה של ההרים. מעט הוא שעור המטר בבקעת הירדן, מפני שהרי עבר הירדן מזרחה הגבוהים מושכים אליהם את שארית הלחות אשר באויר. מזרחה לגב ההרים וכן גם בארץ הנגב יורד המטר בשעור מועט מאד. בכלל אפשר להגיד, שמדת הלחות הולכת ומתמעטת מצפון־מערב לדרום־מזרח. בשנים גשומות או שחונות שוה תמיד החלוקה היחסית בשעור המטר בין אזור לאזור¹⁵. כמות המטר הממוצעת של ארצנו היא בינונית בערך לארצות אחרות וגדולה ביחס לארצות הסמוכות (מלבד סוריה המערבית), אך אינה שוה בכל השנים.

בחורף, לאמר בתקופה שבין חג האסיף לחג האביב, שב הטבע לתחיה ע"י הגשמים המרוים את האדמה ומפרים אותה ומכשירים אותה לקלט את הזרע ולהוציא את יבולה. המטר הראשון יורד בסוף תשרי או בתחלת חשון (אוקטובר). הוא בא פתאום ויורד בחזקה ובטפות גסות ואחרי שעה או שעתים יחדל כלה. אחרי עבור שבועות אחדים ללא מטר יורד “היורה” או ה"מורה" בנחת ומשקה את האדמה ומרכך אותה, ויצא אז האכר לעבודתו בשדה, לפלח את אדמתו, לחרש ולזרע. אחרי תקופה קצרה של ימי שמש יפים מתחילה בכסלו עונת הגשמים המרובים הנמשכת עד חדש אדר. ינואר (טבת־שבט). הוא החדש העשיר ביותר בגשמים. מימיהם הרבים והעצומים של גשמי החורף נתכים ארצה בשפע רב, ביחוד בלילות. אז ישטפו המים מההרים אל הגאיות ויגברו הנחלים פתאום ויעברו על גדותיהם. עוד בימות החרף יקום הצומח לתחיה. עץ השקד הוא הראשון בין עצי ארצנו, אשר ינץ בחדש שבט ויבשר את בוא האביב. לכן נעשה בארצנו יום ט"ו בשבט, הוא ראש־השנה לאילנות, לחג תחית הטבע. בימים ההם יתכסו השדות בירק ובפרחים בעלי גונים שונים לאלפים ולרבבות הצצים גם מבין הסלעים. הם מבשמים את האויר בריחם הנעים ומוסיפים חן ויופי לטבע. בראשית מאי (איר) ירד הגשם האחרון, הוא המלקוש. הגשם הזה יורד בחזקה ובטפות גדולות והוא נחוץ מאד לקמה, שלא תשרף מחום ימי הקיץ הראשונים עד הקציר. בימות החמה אין מטר יורד כלל. השמש הזורחת בכל תקפה מבשילה את יבול השדה והגן. העצים והשיחים ותבואות הקיץ מסתפקים בטל הלילה, אבל רוב צמחי השדה יבולו וייבשו ושרשיהם יישנו בתוך האדמה את שנת הקיץ.

הטל הוא ברכת הארץ. כי בגללו אפשר לצומח להתקים בימות החמה. הוא יורד מדי לילה בלילה בקיץ ובחרף. לפעמים הוא חזק מאד, עד שטפותיו נוטפות בבוקר מרעפי גגות הבתים והן מבריקות כספירים לעין השמש על עלי העצים והפרחים ועל עשב השדה.

שלג יורד בהרים כמעט בכל חורף וחורף, אבל לא ישהה זמן רב על פני האדמה, כי אך יזרח השמש ונמס השלג. בעבר הירדן מזרחה יורד השלג בשעור גדול יותר ושוהה ימים אחדים על פני האדמה, ואז הוא מונע את השיירות מעבור בארץ. ראשי הרי גולן וחורן עטופים שלג זמן שבועות אחדים בחורף, וראשי הלבנון והחרמון מזהירים בלבנתו גם בראשית הקיץ. לעומת זאת יקר השלג בעמקים ובשפלות. בטבריה, למשל, נראה שלג רק פעם ביובל ובשפלת החוף לפעמים רחוקות מאד. – הברד ירד על פי רוב מעורב בגשם. על ההרים יעלו המים בלילות החורף קרום דק של קרח.

שמי ארץ־ישראל מפליאים בטהרם ובזהרם. – 140 יום בשנה לא נראה אף ענן אחד בשמי ירושלם המזהירים בעין התכלת. בימים האלה אויר ארצנו זך ושקוף ולעיני הרואה יגלו ממרחק רב מחזות הטבע בכל יפים והדרם. גם בחורף מעטים הימים המעוננים כלם, כי בזרוח השמש יתפזרו העננים ותכלת השמים נשקפת מביניהם. לפני עלות השמש ואחרי שקיעתו מבהיק הרקיע בשלל צבעים וגְונים. מפליא הוא גם מראה השמים וצבאם בלילות.

מצב הבריאות.

אקלימה של ארץ־ישראל טוב ובריא הוא בכלל. התחלפות־הטמפרטורה התכופה מזיקה אמנם לבריאות, אבל פעולתה נחלשת בגלל מעוט הלחות אשר באויר ארצנו. הגוף המסתגל אל האקלים הזה נעשה עלול לסבל את התכונה הזאת של האויר בלי להפגע על ידה, ובריאותו המצוינת של הבֶּדוי החי חיים טבעיים תוכיח. המחלות האנושות ביותר המצויות באירופה ובאמריקה, כגון השחפת והקצרת, אינן נפרצות בארצנו ואוירה היבש על־פי־רוב מרפא את הנגועים במחלות האלו. הרוצה לשמור את בריאותו, צריך להתאים את תלבשתו לאקלים ולהזהר משתית מי הבצות והבורות כשאינם מרותחים. המחלה הקשה ביותר השוררת בארצנו היא מחלת המַלַרְיָה, או קדחת הבצות. היא מחלישה את הגוף ועושה אותו עלול גם למחלות אחרות. היתושים, שוכני הבצות, מעבירים בעקיצותיהם את חַיְדַקי המלריה מאיש לאיש. הבצות אשר בבקעת הירדן, בשרון, בעמק יזרעאל ובבקעת בית נטופה הן מרכזי הדגירה של היתושים המפיצים את מחלת המלריה בארץ. גם הבורות, שבהם עומדים המים בכל השנה, ומי השופכין העומדים אצל הבתים, הם מקומות כנוס ליתושים ורבייתם. פִּצוּד הבצות בצנורות או יבושן ע"י מטעי עצים מצד אחד וסגירת פיות הבורות ברשתות חוטי ברזל וחפירת תעלות למי השופכין מצד שני יגרמו להבראתו המוחלטת של אקלים ארצנו. חלקי הארץ הבריאים ביותר הם הרי הגליל, החרמון והכרמל והרי חברון. – נפוצה מאד בארץ מחלת הגרענת (טרכומה). מחלת עינים מדבקת זו היא מכת מצרים, שמשם הָעברה לארץ־ישראל דרך היבשה, מעת שגדלה התנועה בין שתי הארצות הללו, והיא פשטה בארצנו התפשטות מבהילה, ביחוד בשפלה, ששם מגיע מספר הנגועים בגרענת עד שבעים־שמונים אחוזים מכל התושבים. בעזה ובסביבותיה נתעַורו הערבים במספר רב מאד. הזוהמה השוררת בקרבם גורמת לתגבורת מחלה זו ולהתפשטותה, ביחוד בין הילדים. בקרב היהודים אין פגיעתה קשה כל כך, בגלל הטפול התדירי והשטתי בנגועי המחלה הזאת. השגחה מעולה על הנקיון עלולה לשמור אותנו מפני הנגע הזה.

 

ז. הצומח.    🔗

אופי הצומח

בהתאמה למושב הגיאוגרפי של א"י בין חוף ים התיכון ובין המדבריות ולתכונותיהם המיוחדות של גלילות הארץ השונים יש לו לצומח שבה אופי כללי ומעורב והוא מצטין ברבוי מיניו וגוניו. בארצנו נמצאים הצמחים מכל האזורים האקלימיים¹⁶. הצומח בכללו הוא סוּבְּטְרוֹפִּי־בּוֹריאלי, כלומר צפוני־דרומי. צמחי הצפון (האגוז, עצי המחטים) אינם רחוקים מצמחי הדרום (התומר, המוז). שני שלישים מצמחי הארץ, בפרט העצים והשיחים, מתיחשים על הצמחים הגדלים בארצות דרום־אירופה. מלבד אלה נמצאים אצלנו מצמחי הרי סוריה ואסיה הקטנה ומדבריות אסיה הקדמית ואפריקה הצפונית וכמו כן צמחי האזור החם. מן 3500 מינים, שמצא פּוֹסְט בסוריה, בא"י ובחצי־האי סיני, צומחים בא"י בערך 3000 מינים. מהם 2000 מינים שיכים לצמחי ארצות ים התיכון והמדבר המזרחי, 161 מינים כושיים, 27 הודיים, 215 בני המקום.

תכונת הצומח.

התכונה העקרית של הצומח ארץ־הישראלי היא הסתגלותו ליובש אויר הארץ בימות החמה. צמחי הירק קימים רק בתקופת הגשמים. בחדשי פברואר ומרץ (שבט–ניסן) תדשא הארץ דשא, עשב ופרחים למיניהם. אך כאשר יחדלו הגשמים ויחלפו העננים והערפל, אז יבלו העשבים והדשא וייבשו הגבעולים מהרה, ושרשיהם הנמצאים בתוך האדמה יישנו את שנת הקיץ הארוכה. אולם העצים והשיחים, ביחוד עצי המחטים והצמחים בעלי העלים הקשים, שהם ירוקים תמיד, מתגברים על חום הקיץ ויובש האויר ביום ומסתפקים בטל השמים, שירעף בכל לילה ולילה, מפני שיש לעליהם הסגולה לשמור בתוכם את הלחלוחית תחת עורם העבה והקשה. במקומות הרטובים תמיד, בגנות השלחין ובנאות הדשא, קימים ומשגשגים גם בעונת היובש כל מיני צמחים הנחמדים בגונם הירוק ובמראיהם הרענן.

צורות הצמחיה.

בימי קדם ובימי הבינים הראשונים היו הרי ארצנו מכוסים יערות עצים רבים, ששרידיהם עודם מצויים ביערות הרי הגלעד והגליל. שרשי עצים עתיקים הנמצאים במספר רב ביהודה ובנגב מוכיחים, שגם בחלקי הארץ האלה לא נעדרו העצים. על יד שוֹבֶּק אשר בהר שעיר היה יער גדול, אשר הצבא התורכי השמידהו בימי המלחמה האחרונה. היום יערות ואֲפָרים אינם מצויים ביותר בארצנו. צורות הצמחיה המצויות ביותר הן חורשות שיחים, שדות דשא ומדבר. הרי הנגב, יהודה ושומרון כמעט חשופים לגמרי מיער. עצי האלה הבודדים, העומדים כה וכה על ראשי ההרים והגבעות, משמשים כערער במדבר, מורי דרך טפוסיים לעוברי אורח. רק על הר הכרמל, על התבור ועל הרי הגליל מצויים יערים. הרי עבר הירדן מזרחה, ביחוד הרי הגלעד, עטופים עדיין יערים רעננים, כמו כן יש יערים גדולים בהרי חורן ובצלעות הר חרמון. היערים האלה תמיד ירוקים הם, כי גם בחורף אין עציהם משירים את עליהם. בהם מרובים עצי העלים על עצי המחטים.

השפלות והעמקים מצמיחים דשא למרעה הצאן והגמלים. הדשא שבשדות המרעה אינו דשן למדי, כדי לזון את הבקר, וגם עדרי הצאן והגמלים מוכרחים לנדוד ממקום למקום למען מצוא מרעה. בשדות המרעה גדלים על פי רוב עשבים בני שנה, דשא, שיחים קטנים וצמחי הבצל. צמחי השדה המצויים בארצנו הם ממשפחות החבצלות וקרוביהן, הלועיות, השפתנים, הקטניות, המרכבים, המצללים, האטריות וחבצלות המים.

המדבריות אשר בקדם ובנגב וערבות הירדן מצמיחים על פי רוב רק עשבים קשים העומדים רחוקים זה מזה והמעמיקים את שרשיהם אל תוך האדמה, כדי לינוק את מעט הלחלוחית השמורה בה. גם העשבים האלה משמשים מרעה לעדרי הצאן והגמלים של הבדוים, הנוטים את אהליהם על פני השטחים האלה מימים קדמונים עד היום הזה. על פני האדמה עומדים פזורים שיחים קטנים, קוצים ודרדרים, שמיר ושית. המדבריות הגובלים בארצנו מדרום וממזרח אינם גם הם שוממים לגמרי, אין ביניהם ובין ערבות ארצנו גבולות קבועים, ועדרי הבדוים מוצאים בחדשי החורף גם בהם מעט מרעה. רק הרחק מגבולות ארצנו עובר המדבר לאט לאט אל הישימון, שבגלל היובש הגמור השורר בו אינו מצמיח כל צמח.

אזורי הצמחים.

בכלל אפשר להבחין בין ארבעה אזורי צמחים, והם: א) אזור שפלת החוף, ב) אזור ההרים, ג) אזור בקעת הירדן והבצות, ד) אזור המדבר. 

א) אזור שפלת החוף. בחולות שעל שפת הים גדלים צמחים המסתפקים כצמחי המדבר במעט המזון, שהם מוצאים באדמת החול. ביניהם יש עשבים המכים את שרשיהם לעומק בתוך החול או מתפשטים על פניו ומקשים אותו ומונעים אותו ע"י כך מנדוד בארץ. הטפוסיים שבצמחי החולות הם: חבצלת השרון, ידיד החולות הגדל בחול, הָעָף, החַרְחַבִינָה, הצְלָף, אספסת השרטון, לועית־המדבר, דגן־הכסף, המְהַגֵר החדש, שמולדתו באמריקה והופיע בארצנו לפני עשרים שנה בערך, הלִפִּיָּה, סֵלֶנֶה המְּמֻיָּחָה, בר־החיים והחַנְדַּל או פַּקּוּעַת השדה. עצים מעטים גדלים בחולות. כה וכה עומדים בודדים הרותם והאשל.

שפלת החוף עשירה בשיחים, בחצאי־שיחים ובעצים, שהם ברובם שרידי היערות, שכסו לפנים את השפלה. הנפוצים ביותר הם הצרי והמֶטְנֶן. בשרידי היערות אשר בקרבת כפר סבא גדלים עצי אלון ואלון־העפצים. שיחי הצבר מסַיְגים בשפלה את הגנים ואת השדות. שרידים מהמֵילה נמצאים בגן שמואל קרוב לחדרה. נפוצים גם הנעצוץ (בערבית סִדְר), האטד, השקמה הנושאת פֵּרות מתוקים מאד הדומים בצורתם לתאנים, זית־הבר, אגס־הבר ארץ־הישראלי והקיקיון. את עץ האקליפטוס, שמולדתו אוסטרליה, הביאו היהודים בזמן החדש. חורשות עצי אקליפטוס קטנות וגדולות נמצאות ליד כל מושבה עברית או בתוכה. על יד חדרה נטוע יער גדול של העצים האלה, שיבשו שם את הבצות והבריאו את האקלים. עץ המחטים הנפגש במקומות רבים בארץ החוף הוא הקזוארינה השבטבטית.

ב) אזור ההרים. צמחי השדה העקריים של גלילות ההרים הם: הצלף, האזוב, הסירה, הזַעְתַּר, זעתר השבולת, עשב הכלב, החֲוַרְוַר, הכַּרְמוֹל. הפיגם ארם־הצובאי, הפול הפרא, הוא אֵם הפול, חלף ההר, מינים אחדים של הכרכום, הנרקיס ועוד צמחי בצל אחדים, הגַּעְדָה, המְרַמִיָה, לענת הכרמל, הקֻּצָבּ, הוא אֵם החטה, שגלה אותה האגרונום אהרנסון בגליל בין ים כנרת ובין ראש פנה, ואם השעורה.

מרובים בין ההרים עצי החרוב, הדפנה וההדס; המורנית נמצאת על הר תבור. ביערים גדלים עצי המחט האלה: אורן ירושלים, במספר רב בסביבות ירושלים, אורן הסלע, בעקר על הכרמל, והברוש (מינים שונים). מרובים עליהם עצי העלים: אלון התולעת, אלון בכות הגדל על הקברים, האלה ארץ־הישראלית, הבַּרְזָה (זית־הבר) על הכרמל, בן־החרוב, הקַטְלָב, העוזרד, האַזְדְרֶכֶת והמֵילה הסינית. הרותם נפוץ ביותר בהר הגלעד, ששם הצ’רקסים עושים מעציו פחמים.

ג) אזור בקעת הירדן. הצומח שבבקעת הירדן, שבה שורר חום טרוֹפּי והמים נמצאים שם בשעור רב בבצות ובנחלים, שונה לגמרי מיתר צמחי הארץ. פה יש מינים כאלה המצויים גם על גדות הנילוס והפרת ובעמקי נהרות הודו ומינים אחרים הגדלים רק במקום הזה. בבצות החולה (ים סָמכוּ) וביתר הבצות של העמק גדלים קני־סוף רבים, בתוכם האֵבֶה, הקנה, האגמון המשמש לעשית מחצלאות, הגומא (ניר), המדד (כתיף), התֶּרֶש והמלוחיה. ב"יער הירדן" ועל גדות הנחלים ההולכים אל הירדן גדלים העצים וחצאי־העצים האלה: הצפצפה, הערבה, המַיִש, אשל הירדן, ההרדוף ועץ צרי הגלעד או רֻבֵּיד.

הצמחים הטפוסיים המטביעים את חותמם על ערבות יריחו ונאות מדבר יהודה הם: הנעצוץ, שטת סְיָל, שיח הכופר הנמצא בכרמי עין גדי. מאשכלותיו עושים את הכָּפָר, הוא האל־חִנָּא האדמדמת, שבה צובעות הנשים המזרחיות את כפות ידיהן ואת צפרניהן; גפן־סדום (בערבית עֻשׁר) הנושאת פרות כתומים בצורת תפוחים ואשר על כן מכנים אותם הנוסעים האירופים בשם “תפוחי סדום”. כאשר ימעכו את הפרי בין האצבעות ישארו ביד רק ציבי משי וחלקי הקליפה הדקה. מדרום לעין גדי גדלה במספר רב שושנת יריחו. היא מתפשטת כצלחת על פני האדמה, אחרי כן היא מתקשית ומתכוצת ונראית כציץ השושנה. כאשר ישימוה במים תתפשט שוב ושבה להתכוץ בהתיבשה.

ד) אזור המדבר. צמחי המדבר דומים בכללם לצמחים הגדלים בגבעות החול. האופיים שבעצי המדבר הם השטה וערער המדבר. עשבי המדבר הם: האשלגית, שאפרה משמש לעשית הסבון בשכם ובדמשק, השנונית הנמכרת בשוק דמשק לכביסה (רק במדבר סוריה) והבֶּלְבֶּל.

צמחי בני תרבות.

עצי מאכל למיניהם נמצאים בארץ לרוב. עצי המאכל האופיים המטביעים את חותמם המיוחד על מראה הנוף ארץ־הישראלי הם: הזית, התאנה והגפן. כרמי זית מצוים במספר רב בהרים ובשפלות. מרובים הם כרמי הגפן וגם התאנה רבה בארץ. הרמון בפרחיו ופרותיו האדומים כדם מוסיף חן למראה נוף ארצנו. מלבד אלה גדלים פה עצי חרוב, תות, משמש, אפרסק, שזיף, שקד, אגוז, חבוש ובטנה. העצים האלה גדלים בגנים ובפרדסים בסביבות מקומות הישוב בכל הארץ. התומר, השקמה, המוז (תאנת חוה), הערמון, הלוז, הדבדבניה, האוג, האטד והעוזרד עומדים בודדים או בקבוצות קטנות בתוך יתר המטעים. בפרדסים המושקים אשר בארץ החוף ובעמק הירדן מצויים עצי ציטרוסים רבים. את הקולטורות האלה פִּתֵּחַ ורִבָּה בעיקר הישוב היהודי החדש. החשובים שבעצים האלה, שפרותיהם קנו להם שם טוב בשוקי העולם, הם: תפוח הזהב הָיפוני, הפּוֹמֶלוֹ, המַנדַרין, ופרי עץ ההדר או האתרוג. – הארץ עשירה מאוד בירקות הגדלים בשדות ובגנות השלחין, כמו הדלעת, הקרא, האבטיח הירוק והצהוב, המלפפון והקשוא, העגבניה, הכרוב והכרובית, החציל, הבמיה, הלפת, הגזר, הסלק, הקנרס, החרשף, החסא, הצנון, הכרתי, הבצל, השום, הפלפל הרטוב, הקָרקָס (הקולקס) ותפוחי־אדמה (בטטה).

תבואות השדה רבות וטובות הן: החטה צומחת בשעור רב בחורן, בחצי הגלעד (אל־בלקא), בגליל התחתון, בעמק שכם ובשפלה. המין המשובח של שעורה הגדל בסביבות עזה מוּצא אל מחוץ לארץ לעשית בירה. גם השֻׁמשֻׁם, הדורה הלבנה והמַיִס גדלים פה. הקטניות מרובות בארץ: העדשה, הכרשינה, הפול המצרי, הפול הקטן, השעועית, הלוביה, החמצה, התורמוס והאפונה. צמחי תעשיה מעטים בארץ. השׂוּשׂ צומח בסביבות שכם ויפו ובעמק הירדן. צמחי אשלג מצויים בשעור רב בערבות מזרח הירדן. פַקּוּעַת השדה (חַנְדַל) צומחת בשפלה ובנגב. גדול הטבק הולך וגדל משנה לשנה בכל הארץ, ביחוד בשפלה ובגליל, ותוצאותיו הן טובות מאד.

 

ח. חית הארץ.    🔗

גם לחיה בארצנו אופי מעורב. בה נמצאות חיות השיכות לשני אזורים שונים, הן לארצות הקרות והן לארצות החמות. בגליל העליון, בגולן ובהר חרמון מצויות עוד חיות של ארצות הצפון, בעוד אשר חית חלקי הארץ התיכונים והדרומיים דומה לחית חצי־האי סיני, מצרים, מדבר נוב ולוב. מינים אחדים מהחיות הנמצאות בחורן ובערבות הסמוכות דומים לחית ערב, ארם נהרים והודו.

א. היונקים

היונקים הנמנים בין חיות האזור הקר הם: הדוב הסורי, שלפנים היה נפוץ גם בדרום א"י, נמצא היום רק בשלוחות הלבנון, בהר חרמון ובג’בל אל־מֻשַׁקַּח בין צור לעכו, הגירית, כלב־הנהר, כלב־הים, (בחוף ארצנו), חתול הבצה, הבואש (בשלוחות הלבנון), הקפוד, החדף, הסנאי, המרמטה, האוגר הננס, הארנבת, השפן, הנברן, היחמור, האיל (בגליל העליון) ועכבר השלג (בחרמון). – ליונקים של האזור החם שיכות החיות האלו, הנמצאות על פי רוב בדרום ארצנו: השועל המצרי (התן) מחבל הכרמים, החי עדרים עדרים בקרבת מושבות בני האדם, שבהן נשמעות יללותיהם בלילות, חתול־הבר (מינים אחדים), הצבי במספר רב בעבר הירדן מזרחה, האורזיל, אילת־השדה (אַיֶּלֶת אֲהָבִים, אַיָּלָה שְׁלֻחָה, שרידים מעטים בהר הכרמל), היָעֵל (יעל הסלע, במספר רב, ביחוד על יד ים המלח), הזמר, עז־הבר, הדישון (בגבולות הארץ במזרח ובדרום), הנמנמן, החולד, הנמיה, הדרבן, החולדה, העטלף, עכבר־פרעה, חזיר־היער (מצוי לרוב בבקעת הירדן ובבקעותיו הצדדיות), הערוד (חמור־הבר) במזרח חורן, עכבר־הבית, עכבר־היער, עכבר־השפלה, העכבר המנומר, העכבר הקפודי, עכבר־החול, הירבוע (בערבות ובמדבריות של מזרח הירדן), הכלב, הזאב ארץ־הישראלי (דומה לזאב הודו הקדמית), הצבוע בן המקום (אינו מסוכן לבני אדם); הפנתר או הנמר שמספרו הולך ומתמעט, נמצא עדין בעבר הירדן, בעמק הירדן, בהר הכרמל, בגליל העליון ובלבנון. (האריה, שהיה מצוי בארצנו בימי קדם, נכחד כליל ממנה).

ב. העופות.

בין העוף המעופף בארץ נמצאים צפרים רבות העוברות בה בראשית החורף ובסופו בדרכם לארצות החמות ובשובן מהן, כמו למשל הקוקיה. יש שהן חורפות בחלקי הארץ החמים (בבקעת הירדן ועל נחל ארנון) ודוגרות שם את ביציהן, כמו למשל הזמיר האירופי. צפרי־זמר בכלל מעטות בארץ, אבל במקומות שונים שומעים הרבה את זמירותיהן, ביחוד ביער הירדן, על נחל ארנון, בעמק יזרעאל ובוָֽדִי סַעִיר אצל חלחול, מצפון לחברון. אלו הן הצפרים הנמצאות במספר רב בארצנו: הדרור (מינים אחדים; יפה ביותר הוא הדרור המואבי), הקיכלי, החורפי (מינים אחדים), הגדרון, הנחליאלי, האנקור, הבֻּלְבֻּל (הזמיר ארץ־הישראלי), הסנונית, צפור־אזור־החם והגבתון (על שפת ים המלח), העורב העפרוני, הנקריה, עוף־הקרח, הדוכיפת, דרור הליל. ביער הירדן מול יריחו מצוי גם קולִבּרי מיוחד.

מרובה הוא העוף הטורף, ביחוד הנשר, הדיה והעזניה (אצל ים המלח ועל יד נהר א־ליטני), גם התחמס, הנץ, הינשוף והכוס; עופות הבצה ועופות השוחים על פני המים רבים בארץ, ביחוד בבצות חולה על יד ים סמכו, באגמי יער הירדן סמוך לשפכו ובעמק יזרעאל, ביניהן החסידה (הלבנה והשחורה), הקאת והכוחליה, השלך, אוז־הבר וברוז־הבר, הברבור, החרטומן, העגור והשקנאי. בת היענה באה אף היא לפעמים ממדבר סוריה וערבות עבר הירדן. למשפחת התרנגלות שיכים, מלבד תרנגולת־הבית, גם הקורא (במספר רב בכל הארץ), שכוי־המדבר (על שפת ים המלח ובמדבריות), שכוי־היער והשלָו הארצי (בכל השדות בשפלה). יונת־הבר עוברת בחבורות גדולות בארץ (ביחוד בעמק יזרעאל).

ג. הזוחלים.

זוחלים רבים נמצאים ביבשה ובמים. מהנחשים יש שלשים ושלשה מינים ביבשה, ביניהם נחשים ארסיים מאד, כמו הקָבְּרָה המצרית, האֶפְעֶה, השפיפון, הצֶפע, הצפעוני, והפֶּתֶן. הנחשים הארסיים שוכנים רק בבקעות ובשפלות (ביחוד בבקעת הירדן ובחולות שעל שפת הים) ובנגב בין עזה לבאר שבע. ארסם ממית את הנשוכים במשך שעות אחדות. מהלטאות יש ארבעים וארבעה מינים. הן דרות בין הסלעים, בערמות אבנים ובמערות. מין מיוחד הוא החרדון. צבעו כהה וגבו וזנבו מסומרים. למשפחת הלטאות שיכת גם הזִקית ושממית־החומה. פעמַים מצאו אכסמפלרים קטנים של התנין האפריקאי בנחל התנינים (נהר א־זַּרְקָא) מדרום לכרמל. צבים גדולים וקטנים וצפרדעים מצויים במספר רב בשדות, בכרמים ובבצות.

ד. החרקים.

העקרב הנמצא על פי רוב מתחת לאבנים מסכן בעקיצתו את חיי האדם. מהארבה נמצאים בארץ ארבעים מינים, שרובם ככולם אינם מזיקים לצומח, אבל אסון מביא על הארץ הארבה הבא מעֲרָב במחנות כבדים מאד, מתפשט על פני כל הארץ ומשמיד את כל הצומח, כמו שקרה בשנה הראשונה למלחמת העולם (באביב ובקיץ תרע"ה).

פרפרים בני מינים וגונים שונים מוסיפים חן למצעות הדשא ולגנות הפרחים בחדשי האביב. מרובות הדבורים הנותנות דבש, הצְרָעות, שעקיצתן גורמת למכאובים קשים ולפעמים גם לשתוק זמני של האברים, העכבישים, הנמלים הזבובים והיתושים למיניהם. הזוהמה השוררת בבתי רוב ילידי הארץ, במלבושיהם ובגופיהם גורם להפצת מכת הכנים, הפשפשים והפרעושים.

ה. הדגים.

מימי ארץ־ישראל עשירים בדגים. בים התיכון על פני חוף ארצנו נמצאים דגים בני המינים המשובחים ביותר (23 מינים). בים כנרת העשיר מאד בדגים טובים מונים ארבעים מינים, ביניהם דגי הנילוס ודגים יקרי המציאות, כמו הדג Chromis Simonis, שהזכר במינו נושא בפיו את הביצים ואת הוְלָדות, והדג הצועק (Charias Macracanthus, בערבית ברבור) הדומה לצלופח. שבעה מינים יוצאים אל השוק. גם בים סמכו, בירדן ובכל נחלי ארצנו מצויים הרבה דגים.

 

ט. מינירלים.    🔗

מתכות לא נגלו עדין בארצנו. לעומת זאת עשירה היא מאוד במחצבים ובמינרלים אחרים. אוצרות של מינרלים גנוזים במי ים המלח¹⁷. בעומק של 300 מטר מכילים המים האלה 27.5% חמרים קשים. מי המעינות המינרליים הרבים אשר בבקעת הירדן וסמוך לו ולים המלח יכילו גם הם מינרלים שונים¹⁸. בארות־חֵמר רבות נמצאות בקרקע ים המלח ובהר חרמון על יד חַצְבַּיָּא. גושי חמר גדולים צפים לפעמים על פני ים המלח בחלקו הדרומי. במי הים ובאדמה אשר בסביבתו מצויה גפרית. מלח סדומית רב נמצא מדרום־מערב לים המלח, ביחוד בהר סדום (ג’בל אֻסדוּם) אשר על שפתו הדרומית־המערבית. מדרום להר הזה ולים המלח משתרעים שדות־מלחת רחבים. מלחת מצויה בכמות גדולה גם בחבל טרכונה (א־לִּגָ’א). ים המלח וים התיכון על פני חוף ארצנו הם מקורות עשירים למלח בשול. פוספט יש בין סלט לרבת עמון בעבר הירדן מזרחה ועל יד חָֽ’ן חטרור בדרך מירושלים ליריחו. אבני הארץ הן חומר מצוין לבנין בתים: אבן־השיד הלבנה והאפורה אשר ביהודה, בשומרון, בגליל, במואב ובגלעד. אבן־החול האדמדמת אשר במדבר יהודה ובאדום ואבן־הבזלת אשר בגליל התחתון, בגולן ובחורן. השיש ארץ־הישראלי המצוי בהר אשר בין מטולה וכפר גלעדי ובסביבות בית־לחם (בבית סָֽחוּר) משמש לעשית אבני קשתות ומזוזות לפתחים וחלונות, עמודים ולוחות לרצוף הבתים. אבן־האש (נָֽרי) הקשה ביותר משמשת חומר לבנין תנורים. מאבן־השיד עושים שיד בכל הארץ. אבן־הבזלת הקשה מסוגלת ביחוד לעשית אבני ריחים. בחבל טרכונה נמצאת אבן־ספוגית. על יד הירמוך נמצא מין אבן־פחם המכילה חומר־הסקה קצת פחות מהפחם החוּם. התורכים השתמשו בה בעת המלחמה להסקת קטרי הרכבות. גיר טהור (97%) נמצא בארץ לרוב. הגיר הביטומי אשר במערב ים המלח יכיל חֵמָר, עטרן ונפט. נפט נמצא על פי סמנים מובהקים בשפת ההרים אשר ממערב לבקעת הירדן. במַכָּֽרִם הקרובה לים כנרת ובכֻּרְנֻבּ אשר מדרום־מערב לים המלח מצאו מעינות נפט. אשלג מצוי במדבר. צמחי האשלג הרבים אשר במדבר ממזרח לירדן נותנים בהשרפם את אפר האשלג המשמש לעשית בורית. החול שבשפלת עכו שמש לכנענים למעשה הזכוכית. הפרדות שונות, שנעשו בחול שפת הים הראו, שהחול בקרבת עזה הוא חומר מצוין לתעשית זכוכית. שיד הכרמל מסוגל מאד לעשית מלט. החול שעל שפת הים כשהוא מעורב עם מלט נותן חומר טוב לעשית לבנים לבנין ולוחות רצפה. סמני מציאות כָּבוּל יש בעמק, חוּלה ובבצות השרון. רוב אוצרות המינרלים שבארצנו מחכים עדין לַנצולם.

 

י. תושבי הארץ.    🔗

גזעם, טיבם ותכונותיהם, דתם, תרבותם והשכלתם ודרכי חייהם.

בתוך גבולות הארץ מעבר לירדן מערבה, כמו שנקבעו במנדט הבריטי, כלומר בשטח “הבית הלאומי העברי”, ישבו על־פי המפקד הרשמי שנערך ע"י הממשלה באוקטובר 1922 – 757,182 נפש¹⁹. מהם היו:

מהמספר הזה נמצאו 264.000 בערים (מהם 69000 יהודים), 390.000 היו גרי הכפרים, 103.000 היו בדוים או בדוים למחצה (עַרַבּ). מלבד אי־אלו אלפים יוצאים מן הכלל, כל תושבי הארץ הם בני הגזע השמי. – בשטח הצפוני־המערבי, שהוצא על־פי החלוקה המדינית משטח המנדט הבריטי ונספח לסוריה הצרפתית, רוב התושבים הם סורים (דרוזים ומתולים); במזרח הירדן רוב גדול של ערבים, מלבד אי־אלו צ’רקסים, דרוזים ותורקמנים, ביחד בערך 350.000 נפש. יהודים אין שם.

בשטח הבית הלאומי מתחלק הישוב בערך באופן כזה:

לפי מוצאם, פרצוף פניהם, דתם, שפתם ונמוסיהם מתחלקים התושבים לקבוצות אלה:

1. יהודים. 

רובם יושבים בערים ירושלים, יפו־תל־אביב, חיפה, טבריה וצפת ומעוטם בחברון וביתר הערים ובמושבות ובחוות העבריות. לפי ארצות מוצאם, שפות דבורם ומנהגיהם הם נחלקים בעיקר לספרדים ואשכנזים. יהודים־ספרדים נקראים אלה, שעלו אל הארץ אחרי גרוש ספרד. הם באו הנה דרך ארצות תורכיה, שמרו גם בארץ האבות את השפה הספרדית בתור שפה מדוברת, שקלטה לתוכה הרבה מלים עבריות וערביות (שפת לאדינו), קבלו פה את תלבושת ילידי הארץ והסתגלו לדרכי חייהם ונמוסיהם. בערי הגליל קבלו הספרדים את השפה הערבית, יען כי היהודים ילידי הארץ, “המסתערבים”, שישבו שם במספר רב יותר מאשר בירושלים ובחברון, דברו בשפה הזאת. נוסח התפלה שלהם נקרא נוסח ספרד, שגם האשכנזים החסידים קבלוהו בעקרו. על העדות הספרדיות נמנים גם היהודים המערבים (המַרוֹקַנִים), לאמור: אלה שבאו מצפון אפריקה. שפתם היא הערבית במבטא הבֶּרְבֶּרי. בחיצוניותם ובמנהגיהם דומים הם לאחינו הספרדים. גם היהודים הבאים מסוריה וארם נהרים, המדברים ביניהם ערבית, נמנים על העדה הספרדית. בארבעים השנים האחרונות, מעת שהתחילו הרדיפות בארצות מגוריהם, עלו לארצנו יהודים רבים מתימן, מפרס, מבבל, מקורדיסטן, מקוקז ומבוכרה, המדברים כל אחד ואחד בשפת ארץ מולדתו.

תמונה 4

יהודי תימני

תמונה 5

רב בוכרי

בשם אשכנזים נקראים היהודים, שהשפה המדוברת בפיהם היא הז’רגון האשכנזי (גרמנית משובשת). הם באו מארצות אירופה המזרחית והמרכזית (רוסיה, אוקראינה, פולניה, ליטה, רומניה, אוסטריה, הונגריה, גרמניה והולנדיה). עליָתם אל הארץ התחילה בעקר אחרי גזרת ת"ח וגברה באמצע המאה השמנה עשרה. הם התישבו ב"ארבע הארצות" ירושלים, חברון, טבריה וצפת, חיו על־פי־רוב על “החלוקה” ושמרו גם פה את מנהגי ארצות גלותם ואת שפת גלותם. עד לפני יובל שנים היו האשכנזים המועטים בין תושבי הארץ היהודים, אך מאז רב מספרם על אחיהם הספרדים. בין האשכנזים יש שתי כתות: החסידים האדוקים בתורת בעש"ט ותלמידיו והפרושים ההולכים אחרי הגר"א (הגאון ר' אליהו מוילנה). ההתנגדות הגדולה, שהיתה מקודם בין שתי כתות אלו, חדלה בזמן החדש לגמרי. החנוך המשותף, נשואי התערובת וביחוד השפה העברית, השגורה כמעט בפי כל יהודי ארץ־ישראל, יהיו בדורות הבאים הגורמים החשובים לאחוד כל היסודות השונים לחטיבה לאומית אחת.

קדושה היא ארצנו לכל ישראל בכל מקום שהם, בהיותה ארץ אבותיהם, ערש הלאום העברי ומקור חייו הדתיים והלאומיים. אהבה בלי מצרים לארצנו, שמצאה את בטויה בתפילות, בפיוטים ובשירים, משכה אליה תמיד את לבות בני עמנו. במסירות לב ובסכנת נפשות נדדו אליה בכל הזמנים מארצות רחוקות לנשק את אבניה, לחבק את עפרה ולהתישב בה. אלה מאחינו, שלא יכלו לעלות אליה הם עצמם, תמכו בידי נושאי רעיון ישוב הארץ, שהקריבו את חייהם על מזבח עבודת האלהים בארץ הקדושה. “יסורי ארץ־ישראל”, העוני והמחסור, הלחיצות והנגישות מצד אילי הארץ ויושביה, המגפות והרעשים לא יכלו לעצר בעד שומרי משמרת הקודש ממסור את נפשם על קדוש השם. גבורי רוח אלה היו אבות הישוב ארץ־הישראלי ויסודו האיתן. תקופה חדשה קמה לו לישוב בהתחזק בשנות הארבעים למאה השביעית הרגש הלאומי בקרב עם ישראל מסבת רדיפותיהם בארצות הגולה. רבים עזבו אז את ארצות מושבותיהם ויעלו לארץ־ישראל ויהיו לבוני הישוב החדש. עם כבוש הארץ ע"י הצבא הבריטי והכרתה ע"י חבר הלאומים כמקום יסוד “בית לאומי עברי” גברה תנועת העליה אל הארץ ובנינה התקדם בצעדי ענק.

היהודים עוסקים בעבודת האדמה, במסחר, באמנות יד, בתעשיה ובמלאכות חפשיות. בגלל חריצותם ומרצם שוכללה החקלאות לכל ענפיה, גדל המסחר והולכת ומתפתחת התעשיה וע"י זה הם מכשירים את התנאים להפרחתה של הארץ בעתיד הקרוב. בישובם החקלאי, בתעשיתם ובמסחרם ובמוסדותיהם הצבוריים היו למופת לאחרים ולערך קולטורי חשוב מאד בארץ זו.

יהודי ארץ־ישראל חיים ברובם הגדול על־פי היהדות המסורה. מקומות קדושים לנו הם: הר הבית והכותל המערבי בירושלים, מערת המכפלה בחברון (אלה הם מקומות היסטוריים), קבר רחל אמנו סמוך לבית לחם יהודה, קבר ר' מאיר בעל נס בטבריה, קבר ר' שמעון בר יוחאי במירון וקברים רבים אחרים של תנאים וגדולי הדורות שעברו. – היהודים עולים במדת תרבותם ובהשכלתם על יתר תושבי הארץ. בקור בית הספר – חובה גדולה היא לכל ונזהרים בה מאד. כמעט כל הילדים מבקרים בתי תלמוד שונים, ורוב הילדות לומדות קרוא וכתוב. ילדים רבים לומדים בבתי תלמוד־התורה, ששטת הלמודים בהם עודנה נושנת, אבל מרובים עליהם התלמידים והתלמידות המבקרים בגני הילדים ובבתי הספר החדשים. בתי ספר התיכוניים שבארץ הם: שני בתי מדרש למורים, בית מדרש למורות, בית ספר למסחר וגמנסיה בירושלים, גמנסיה, בית מדרש למורות ולגננות ובית ספר למסחר בתל אביב, בית ספר ריאלי בחיפה ובית ספר חקלאי במקוה ישראל. התכניון בחיפה הוא בית ספר גבוה ללמודים תכניים, ועל כלם מתנוססת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. בית הספר “בצלאל” שם לו למטרה לפתח את האמנות היהודית ולשפר על ידה את מלאכת היד, בבתי הספר לנגינה בירושלים ובתל אביב מטפחים את הנגינה ואת הזמרה. מוסדות שונים לחקירה מדעית, האופירה העברית והתיאטרון העברי מראים על התקדמות במדעים ובאמנות. בית הספרים הלאומי ושל האוניברסיטה אשר בירושלים, המכיל כבר לערך 100,000 כרך, משמש גם הוא מקור חכמה ומדע למלומדים ולמשכילים. ספריות קטנות לצרכי המקום נמצאים בכל ישוב עברי. בירושלים נמצאים בית נכאת חקלאי, וגרעינים לבית נכאת לאמנות ולבית נכאת לעתיקות הארץ. בתי דפוס יהודיים נמצאים במספר הגון בירושלים ובתל־אביב, ובהם נדפסים עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, קבצים לעניני ספרות ומדע, ספרי למוד וספרים מדעיים וספרותיים. בתי החולים שלנו מתוקנים ומשוכללים הם לפי דרישות זמננו ויתר מוסדות החסד הולכים ומשתכללים.

ספיחי עם ישראל הם:    🔗

1א. הקראים.

הם שיכים לכת היהודית המחזיקה רק בתורת משה ואיננה מודה בתורה שבעל פה. הם קוראים לעצמם “בני מקרא” בנגוד ליהודים “הרבניים”. הקראים עלו מבבל לארץ־ישראל במאה הששית לאלף החמישי ויתישבו בה ויתכנו בשם “אבלי ציון וירושלים”, ובקרב הימים גדל בה מספרם וגברה השפעתם, ולא רק שידם היתה תקיפה בגשמיות, אלא שהם גברו גם ברוחניות על יהודי ארץ־ישראל. בירושלים היו מהם חכמים מלומדים וסופרים, שעסקו במקרא, בדקדוק הלשון, בתורת המצוות ובחקירה פילוסופית וחברו ספרים בעברית ובערבית. זמן רב היתה גם ברמלה עדה קראית גדולה. אולם מסבת הרדיפות מצד הערבים ובצוק העתים נשמדו קהלותיהם ורק שריד קטן נשאר מהם במשפחות האחדות (כחמש עשרה נפש) אשר בירושלים, וגם אלו עומדות להכחד מפני שפלות מצבם וענים. הם יושבים כלם יחד בחצר אחת ברובע היהודים השיכת מאז ומקדם לעדתם. הם מדברים יהודית־ספרדית וערבית ולובשים כספרדים המקומיים, אבל אין בין היהודים וביניהם שום יחס חברותי.

1ב. השומרונים או הכותים

אלה הם שרידים קלושים מבני תערובת השבטים האשורים־הבבליים, שהושיבם שלמנאסר בארץ שומרון ונתערבו בבני ישראל, השארית הנמצאה בארץ אחרי גלות אשור. בארץ־ישראל קבלו עליהם את דת ישראל ועם זה לא הזניחו גם את העבודות הזרות, שהביאו אתם מארץ מגוריהם. עולי בבל לא רצו לקלוט את הגוף הזר הזה אל תוך הלאום היהודי והתנגדו בכל תוקף להשתתפותם בבנין בית המקדש וחומות ירושלים. השומרונים בנו בעזרת סנבלט בית מקדש לעצמם על הר גריזים, ומאז היתה שנאתם וקנאתם לעם ישראל גדולה מאד. בימי קדם היה מספרם רב מאד וכחם גדול בארץ, ומהם גם גבורי מלחמה, ואולם רבים מהם נספו במלחמות היונים והרומאים. בימי הבינים עוד היה מספרם גדול בשומרון, וקהלות היו להם גם בקיסרין, באשקלון, בעזה ובדמשק, ואולם במלחמותיהם הרבות עם הנוצרים ואחרי כן עם הערבים נשמדו מהם רבים, וכיום לא נשארו מהם בלתי אם 163 נפש, היושבים בחצר אחת בשכם הנקראת בפי הערבים חָרִת א־סָּמְרָה (רובע השומרונים). כעשרה שומרונים יושבים בכפרים אשר בסביבות שכם. השומרונים לא התערבו ביתר תושבי הארץ ונתקיימו בטפוסם הקדמון עד היום הזה. בשפתם, במלבושיהם ובדרכי חייהם דומים הם לעם הארץ. הם עוסקים במרכולת ובאמנות יד. שכניהם הערבים הקנאים שבשכם נוטים להם איבה.

תמונה 6

כהן השומרונים

השומרונים קוראים לעצמם “שומרים” או “בני ישראל”. התורה ובכללה גם ספר יהושע, הנמצא ברובו בידיהם כהוספה לחמשה חומשי תורה, קדושה ונערצה בעיניהם, אולם את יתר ספרי התנ"ך לא יכירו. בין ספרי התורה שלהם הכתובים על מגילות קלף בכתב העברי הקדום (לבונאה) יש ספר אחד ישן נושן. לדבריהם כתוב הוא בידי אבישוע בן פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שלש עשרה שנה אחרי מות משה. דברי ימי השומרונים כתובים ב"תולידה", הקדושה גם היא להם. הספר הזה הנמצא במקורו הראשון בידי השומרונים, חובר בשנת 747 להגירה (=1346/47 לספה"נ) על פי מקור קדום הנכתב, לפי דברי השומרונים, “בכתב אלעזר הכהן הגדול” והוא מכיל רשימת הכהנים הגדולים של השומרונים והמעשים שנעשו בארץ־ישראל בימיהם. ספרי התפלה, התהלות והתשבחות שלהם, שחוברו על ידי חכמיהם, כתובים בכתב השומרונים ובלשונם.

בליל שבת וביום השבת מתאספים כל הגברים בבית התפלה אשר בחצרם. שם יושבים הם על רצפת בית הכנסת כשהם עטופים במעיל לבן במקום הטלית שלנו ופניהם מכוונים לצד הר גריזים הקדוש להם. התפילות נאמרות בצבור ובמבטא השומרוני. הם מתחילים בלחש ובמלמול ומגביהים מעט מעט את קולם, היוצא מעמק החזה בדחיפות וגניחות חזקות ותכופות, וכשעולה ההתלהבות למרום קצה קופצים הם ממקומם, עומדים וכורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם. בשלש רגלים הם עולים לרגל על הר גריזים ובערב חג הפסח מקריבים הם על ההר את קרבן הפסח. בליל שבת ישבו בחושך, ובכל יום השבת יאכלו מאכלים קרים, כי אסור להם להכין אש מערב שבת. הם נוהגים בדרך כלל על פי תורת משה הכתובה, כקראים לכל דבר. בראש העדה עומד הכהן הגדול המתיחס לזרע אהרן הכהן. משרת הכהונה הגדולה עוברת בירושה מאב לבן. האנשים ממשפחת הכהנים הם החכמים העוסקים בהעתקת ספריהם ומכירתם לתירים או מחוץ לארץ.

1. ערבים

מוצאם מחצי־האי ערב. לערבות עבר הירדן מזרחה ולארץ הנגב הגיעו כבר בתנודותיהם השונות בימי קדם. עם שטף האישׂלם עברו את הירדן ויכבשו את כל הארץ ממערב לירדן תחת יד הח’ליף עֹמר אל־חָ’טִבּ ושר צבאו ח’לד אִבְּן וַלִיד (ד"א שצ"ו–ת' ־ 636–640) וישבו בה ויבלעו את יושבי הארץ הקודמים ויטביעו עליהם את חותמם. בימי מלכי מצרים הפטימיים בארץ־ישראל ובתקופת שלטון מחמד עלי העברו פלחים רבים ממצרים לארצנו ויתישבו בה. הערבים נחלקים למַדָאִן (עירוניים), פלחים (עובדי אדמה, כפריים) ובדוים (בני המדבר)²¹.

רוב הערבים יושבי ארצנו הם פלחים היושבים בכפרים או בעירות הקטנות, שבדמם מובלע הרבה מדם יושבי הארץ הקדמונים. עד היום הזה נפרדים הפלחים לבתי אבותיהם ולשבטיהם ועוד קימות ביניהם שתי המפלגות הגדולות: קָאִס בדרום (ראשם הוא שיח' הכפר א־רָֿס אצל חברון) ויַמַן בצפון (בראשם עומד השיח' אבּוּ ע’וש בקַרְיַתּ אל־עִנֶבּ על דרך המלך ירושלים–יפו). אולם קשרי היחוסים שהיו לפנים בין בני כל שבט ושבט וכל מפלגה ומפלגה נתרופפו במשך מאת־השנים האחרונה והם הולכים ונעלמים בשל השנויים שבאו בסדרי הממשלה. הפלחים הם עובדי אדמה ורועי צאן ויושבי הערים עוסקים בתעשיה המקומית הפעוטה ובסחר הפנים.

הבדוים, שלא התערבו מעולם ביתר תושבי הארץ, יכולים להחשב לנושאי הטפוס הטהור היחידים של הגזע השמי. “אל־עַרַבּ”, לאמור הערבים האמתים, חונים לשבטיהם בעמק הירדן, בעמקי הגליל, בשרון, בשפלה, בנגב ובעיקר במזרח הירדן ונחלקים לשני מחנות גדולים: שבטי עַנַזֶה האדירים (ארבעה הם: וֻלְד עַלי, חֶזֶנֶה, רֻוַלָא ובְּשֵׁיר) הנודדים בסוף הקיץ, כתום החציר בערבות מזרח הירדן, הם ועדריהם לנאות המדבר שבערב התיכונה, לארם נהרים או לחורן, והשבטים הנשארים תמיד בארץ, כמו בְּנִי צַחְ’ר במואב, אל־בַּלְקַוִיֶה, בני חַסַן ועוד בגלעד, עַ’וַרְנֶה בבקעת הירדן והשבטים אשר במערב הירדן. חצאי־בדוים אלה, העוסקים גם בעבודת האדמה, מראים את המעבר ממצב הנדידה של הבדוים הגמורים למצב הישוב של הפלחים.

תמונה 7

בדוי

השפה הערבית תֵחשב על משפחת השפות השמיות והיא קרובה לעברית. המון העם מדבר את הערבית העממית, וה"נַחוּ" הוא שפת הספרות המדוברת בפי המשכילים. שפת הקֻרְאָן היא השפה הערבית הקלַסית.

אפיו של הערבי הטהור מראה את המדות הטובות של הבדוים הקדומים: גאות, ארך־רוח, כובד־ראש ורגש כבוד חזק. הוא חושב את עצמו לבן הגזע המובחר ביותר. צרכי חייו הם פעוטים מאד, הוא מסתפק במועט מן המועט, אבל הוא אוהב חופש בלי מצרים. אמיץ־לב הוא במלחמתו באויב, נאמן למשפחתו ולשבטו ומכניס אורחים. השקפת העולם שלו מוגבלה מאד ופטליסטית. הוא אוהב בצע ונקמה ונוהג באכזריות באויבו, שנפל לידו. מדת גאולת הדם עודנה נפוצה בין הבדוים והיא מביאה פעמים כליון למשפחות שלמות. הפלח ובן העיר, מתוך לחץ ושעבוד וירידה מוסרית במשך מאות בשנים, הלכו הלוך והתרחק ממקור מחצבתם ומסגולות רוחם העצמית. רובם מתיחסים ברגש של חשד ושנאה כבושה לאלה, שאינם מבני עמם ודתם. יהודים שמדברים בשפתם ויודעים את נמוסיהם, אף על פי שגם הם אינם אהובים ביותר על הערבים, על כל פנים רצוים הם להם יותר מן הנוצרים. האמונה במזל (פטליסמוס) מביאה אותם לידי עצלות. הפלח הוא בכלל בעל מזג טוב וילדותי, ואם מכירים היטב את טיבו ויודעים להתנהג אתו, אפשר לנהלו ולחיות אתו בשלום ובשלוה. העירוני הוא ערום ממנו, ואולם גם זה וגם זה, מדת האמת אינה מפותחת אצלם ביותר. חיי המשפחה של הערבי הם מוסריים וטובים, יחס של אהבה מקשר את בני המשפחה יחד.

כל הערבים יושבי שני עברי הירדן הם מושלמים מלבד אי־אלו עשרות אלפים, שהם נוצרים. דת האישלם התפשטה בארץ־ישראל מזמן כבושה ע"י הערבים. גם חלק גדול מהסורים וכמו כן הצ’רקסים, התורכמנים ויסודות לא־שמיים אחרים מחזיקים בה. מלבד מספר קטן מהם, הנמנה על כתות מושלמיות אחרות, רובם ככולם מושלמים סוניים, לאמור המאמינים גם במסורת (אל־אַחָדִיתּ א־נַּבּוּיָה, שנמסרה מאת מחמד ע"י הח’ליפים הראשונים ושנוספה על הקוראן בצד הגליון בשם סֻנָּה־מסורת). עיקר הדת הוא האמונה באל יחיד ובשליחו מחמד. דת האישלם מעורבת באמונות ודעות יהודיות ונוצריות ובהשקפות דתיות של עמי המזרח עובדי האלילים. לפי תורת האישלם ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכל צבאם: את המלאכים, את הגִ’נִּים (מין יצור בין המלאך והאדם) והשדים (בראשם אִבְּליס). אדם, נח, אברהם, משה וישו היו נביאים. אברהם הוא ידיד־יה (אל־חַ’לִיל) ואבי הערבים, שהם יוצאי חלצי ישמעאל בנו. אברהם בנה את מקדש הכַּעְבָּה במֶכָּה בערב. משה וישו בן מרים “אחות אהרן” (לפי הקוראן) היו הנביאים הגדולים לפני מחמד, אבל מחמד הוא הפרקליט, האחרון והגדול בנביאים. הוא חדש את דת אברהם. הקוראן, ספר תורת האישלם, נברא לפני בריאת העולם ונגלה בנבואה למחמד. שפת הקוראן נתנה מן השמים, לכן היא קדושה גם למושלמים בני הלאומים האחרים.

כל אדם נולד במזלו, שכר ועונש מיועדים לו בהבראו, ובכל זאת תשובה ותפילה וצדקה מעבירות את רוע הגזרה. המצוות של מתת צדקה והכנסת אורחים מעלות את הערך המוסרי של האישלם. יתר המצוות הן: תפילה (חמש פעמים ביום) ורחיצות דתיות לפני התפילה, צום רַמַדָ’ן ועליה לרגל למכה לכל הפחות פעם אחת בחיים. יין ובשר חזיר אסורים. מותר להרבות בנשים, ובדבר הזה היה הנביא בעצמו למשל למאמיניו, על כל פנים אסור להוסיף על ארבע נשים, מלבד הפילגשים. יום מנוחה בשבוע אין למחמדים על פי הדת, רק פעמים בשנה יחוגו את חגיהם הגדולים, את חג בַּיְרָם ואת חג רַמַדָ’ן אחרי גמר חודש הצום. ביום הששי (יום אל־גֻ’מְעָה – יום הכניסה) בצהרים מתאספים הם לתפילה בצבור במסגד הנמצא על פי רוב על יד המעין, הבאר או הבור, אבל ביתר ימות השבוע מתפללים המאמינים ביחידות, כל אחד במקום שהוא נמצא בו, כשהמֻאֶזִּן קורא לתפלה מראש מגדל־המסגד או ממקום גבוה אחר. המתפלל פונה לצד דרום (קִבְּלֶה), למכה, ומתחיל את תפלתו בפסוק הראשון של הפרק הראשון של הקוראן: בְּאִשְׂם אִלְלַה א־רַֿחְמָן א־רַֿחִים וכו' (בשם אללה הרחמן והמרחם), שם את בהונות ידיו מאחורי תנוכי אזניו כשכפות ידיו פתוחות ומתפלל בעמידה, בכריעה, בהשתחויה ובנפילת על פניו.

בראש האישלם עומד הח’ליף, הוא ראש המאמינים²². הכהן העליון, הוא הפקיד הדתי העליון על יד הח’ליף והפוסק האחרון המוציא לפועל את חוקי הדת, הוא השֵׁיח' אל־אישלם. פסק דינו (פַתְּוָא) יש לו תוקף דתי־חוקי. הראש הדתי בכל עיר הוא המופתי. האנשים המשמשים בכהונה נקראים עֻלַמָא והם נחלקים לנואמים לפני הקהל ביום הששי (שיח'), שליחי צבור (חָ’טִבּ) וקוראים לתפלה (מֻאֶזִּן). הדרוישים הם נזירים המסתגפים ומראים להמון העם את נפלאותיהם.

אחרי מכה ומדינה נחשבת ירושלים לעיר הקדושה ביותר, אל־חַרַם א־שַּׁרִיף על הר המוריה הוא השלישי במקדשי המושלמים. מקומות קדושים כלליים אחרים הם: מערת המכפלה (אל־חַרַם) בחברון, א־נֶבִּי מוּסָא (מקום קבורת משה רבנו, לפי דבריהם) קרוב לים המלח וגָ’מִע א־נֶּבִּי חָשִׁם בעזה, מקום קבורת חשם, זקנו של מחמד. מלבד אלה יש לערבים מקדשים מקומיים רבים בכל הארץ, שבהם נכרים עקבות עבודת האלילים המקומית של תושבי הארץ הקדמונים. המקדשים האלה הם על פי רוב קברי אבות וקדושים או מקומות שיש להם סגולות אחרות. הם נמצאים על יד מעינות, על הרים גבוהים ותחת עצים רעננים ומכונים בכנויים נֶבִּי, שֵיח', וֻלי (בית קבר) או עין. מקדשים כאלה הם למשל: נבי דַאוּד (דוד) על הר ציון בירושלם, נבי רובּין (ראובן) על נחל שורק מדרום ליפו, נבי סמויל (שמואל) על הר מצפה מצפון־מערב לירושלים, נבי דַנִיאָל אצל לוד, נבי יוּנִס (יונה) בחלחול, נבי דַחִי על גבעת המורה, נבי הַוְשַע (הושע, בן אלה?) ונבי שֻׁעַיְבּ (יתרו) קרוב לא־סלט; שיח' מִסְכִּין ושיח' סַעַד בחורן, שיח' סְלִימָן ושיח' אִמָם עַלִי אצל עזה, וֻלִי שיח' בָּדָר ווֻלִי שיח' גַ’רָֿח בירושלם, וֻלי אַבּוּ טוֹר על הר תבור; עֵין דֶכֶּר בגולן, עין חֶסְבָּן בגלעד, עין א־זַּרְקָא מָעִין במואב ועוד רבים כאלה. אל המקומות האלה באים יושבי הסביבה בימים ידועים להשתטח ולזבוח זבח. ימי “השַטְחָה” נחשבים לימי חג, שמבלים אותם במשתה ושמחה ובמרוץ סוסים. לפני המקדשים האלה שופכות העקרות את שיחן וקרובי החולים מתפללים לרפואתם של אלה. האמונה בקדוש השבט או באלהות המקומית היא ירושת האבות, שהכתה את שרשיה עמוק בלבות ההמון הפשוט וביחוד אצל הבדוים, עד שהמושג הטהור של האחדות האלהית לא התפתח אצלם כל צרכו. מובן הדבר, שהאמונות הטפלות מצויות אצלם כמו אצל כל העמים בעלי קולטורה נמוכה.

מצב ההשכלה של הערבים עודנו בראשית התפתחותו. כל הבדוים והרוב הגדול של הפלחים אינם יודעים קרוא וכתוב. לפני המלחמה היו בתי ספר רק בכפרים הגדולים, הממשלה הממונה על הארץ פתחה בכפרים הרבה בתי ספר חדשים. בית הספר הכפרי (כֻּתָּבּ), שבו מלמד רק מורה אחד, נמצא במסגד או על יד המעין. התלמידים לומדים בו את יסודות הקריאה והכתיבה ואת פסוקי הקוראן על פה. בערים יש בתי ספר למתחילים (אִבְּתָּדְאִיָה) לבנים ולבנות. בתי ספר עירוניים (רֻשְׁדִיֶה), ובערים הגדולות גם בתי ספר תיכונים (אִעְדָדִיֶה). בית ספר למורים אחד נמצא בירושלים. בתי ספר האלה מתנהלים ברובם על ידי מחלקת החנוך הממשלתית והם מסודרים סדור נאה ומתוקן. ישנם גם בתי ספר המתכלכלים מקופת־ההקדשות המושלמית ועומדים ברשות המועצה המושלמית העליונה. אף שאין חובת בקור בית הספר נהוגה בארץ, בכל זאת שולחים רוב הערבים העירוניים את בניהם לבתי הספר. רבים מהם מבקרים גם בבתי הספר של המשלחות הנוצריות.

האמנוּת זרה לרוח הערבים. יען כי דת האישלם מתנגדת לאמנות התַּבנִיתִית (ציור, חטוב ופסול). לעומת זה פתחו בתקופת הזוהר שלהם את אמנות הבניה בשקידה רבה. ההשכלה הגבוהה רחוקה מהם ואינה מושכת את לבם. הערבים המושלמים, צאצאי בני המדבר הנודדים, אינם עוסקים כמעט כלל במלאכות יד המצויות בידי היהודים והנוצרים. הבדוי ורוב הפלחים מכינים להם בעצמם את צרכיהם המעטים. העירוניים הם סוחרים, חנונים, פקידים או בעלי נכסים (אפנדים).

המון העם הערבי אין דרכו לשאול ברופאים, ובשעת מחלה משתמשים בסגולות הבל. יש מקומות, שהגַ’רָֿח (החובש) מרפא את החולה בהעבירו ברזל לוהט על מקום הכאב, ויש שהשיח' מגרש בלחשים ובהשבעות את הרוחות הרעות, מחוללות המחלות, מגוף החולה. 

דרכי חייהם ומנהגיהם של הערבים מתאימים למדרגת השכלתם ותרבותם. עוד הרבה פלחים עניים ובדוים למחצה דרים במערות כתושבי הארץ הקדמונים. המערות, שברבות מהן עוד נמצאים קברים, משמשות גם מכלאות צאן ומחסני תבואה. הבדוים יושבים באהלים עשויים יריעות עזים. את היריעות ואת השטיחים הרפודים באהלים עושות הנשים משערות עזים. אהלי בני בית־אב אחד עומדים בעגול מסביב ל"חצר". הפלחים יושבים בבתים. בשפלה בנויים הבתים מלבנים מיובשות בשמש ובהרים מאבני המקום. בני המשפחה יושבים בחדר אחד יחד עם בהמות הבית והעופות; חציו האחד, הנמוך, לבהמה ולעוף וחציו השני, הגבוה ממנו במעלות אחדות, לבני האדם. בפנה אחת צבור יבול השדה. כלי הבית הם: כרים וכסתות, תבת־עץ לשמור בו את החפצים היקרים, ריחים, כדים למים, לשמן ולזיתים וכלי בשול. כל דירות המשפחות השיכות לבית־אב אחד בנויות מסביב לחצר המרובעת, שממנה נכנסים אל הבתים. הגגות הם בדרך־כלל שטוחים, אבל בכפרים הקרובים לערים ולמושבות נראים כבר גגות רעפים. בערים בנויות הדירות מסביב לחצר המרווחת והסגורה, אשר בה עושות השכנות את כל עבודתן. בערבי הקיץ יושבים בה השכנים לשאוף אויר צח, ובלילות החמים ישנים הם בה את שנתם. לבתי העשירים יש על־פי־רוב מסדרון גדול וגבוה באמצע, המשמש כעין אסם לאויר בשביל כל החדרים מסביב. מחלקה מיוחדת מוקצה לנשים (חַרִים) ואסור לגברים להכנם שמה. בתי העשירים מסודרים על־פי־רוב בטעם אירופי.

תלבושת הערבים פשוטה מאד. הפלח או הבדוי ילבש כתונת בד לבנה ארוכה ורחבה בשרוולים ארוכים ורחבים, ועליה ילבש לפעמים בגד קצר של צמר או צמר־גפן. בחגורה של צמר או בחבל יהדק את הכתונת אל המתנים. בלכתו לדרך רחוקה יתעטף גם בחמילה (עַבָּיֶה) פשוטה בלי שרוולים. האדרת הזאת משמשת לו בשעת הצורך גם מחסה מגשם, מכסה בשעת שנתו, שק למשא ושטיח בעת התפלה. נעליו הגסות עשויות עור גמלים. הפלח מכסה היטב את ראשו כדי לשמרו מפני השמש. בחום הגדול ביותר ישים לראשו כפת בד ועליה כפת צמר ועליה יחבש כובע אדום של צמר (תַּרבּוּש), אשר יצנפהו במצנפת (לֶפֶֿה). הבדוי מכסה את ראשו במטפחת (כַּפִיָּה) גדולה הקשורה לראשו בחבל עבה עגול של צמר עזים או גמלים. גלוי הראש הוא נגד הנימוס הערבי.

הפלחה תלבש כתונת ארוכה המגיעה עד כפות רגליה והמהודקת למתניה בחבל דק ועליה תלבש בגד צמר אדום קצר בשרוולים קצרים או חולצה מגוונת. יש שהיא מתקשטת גם בזר של מטבעות מסביב לראשה ובצמידים ואצעדות של כסף. הבדויה תעדה עגילים ונזמים וזר מטבעות היורד מבין אזניה אל פניה, מתחת לאפה. האשה העירונית תתעטף בסדין ותכסה את פניה בצעיף דק ושקוף, ולחרפה תחשב לה לגלות את פניה לפני איש זר. לא כן הפלחיות והבדויות ההולכות בפנים מגולים. הערביות צובעות את ראשי אצבעותיהן וכפות ידיהן בכָּפָר (אל־חִנָּא) וכוחלות את עיניהן. הבדויות והפלחיות רגילות לכתוב כתובות־קעקע בעור פניהן וידיהן.

תמונה 8

פלחה ערביה

מזון הפלחים והבדוים הוא פשוט מאד. על־פי־רוב יחיו על הלחם ועל המים בלבד. האשה טוחנת את החטה, את השעורה או את הדורה בריחים, לשה את הקמח בקערת עץ ועושה עוגות הנאפות ב"תַּבּוּן", הוא מין כירה עשויה לבנים או אבנים. למטה מסיקים את התבון בצפיעי בקר ולמעלה מדביקים בו את העוגות המתיבשות בחום התבון. העוגות נאכלות תמיד ביום אפיתן, מגלגלים וטובלים אותן בשמן או מלפתים אותן בזיתים. הם אוכלים גם תבשיל של בֻּרְעֻ’ל (גריסים), קטניות וירקות. אורז, קהוה וצוקר, שאינם מיבול הארץ ותוצרתה, קונים רק האמידים. בשר נאכל רק בחגים ובמועדים. תבשיל חם נאכל בסעודה השלישית לפנות ערב – דבר המתאים לאקלים החם של הארץ. בשעת הסעודה יושבים כל בני המשפחה על הרצפה מסביב לקערה אחת גדולה ואוכלים מתוכה באצבעותיהם. יין אסור עליהם, לעומת זה הם אוהבים לעשן טבק בסיגריות ובמקטרת או טומבק (טבק פרסי) באשישה (נַרְגִילֶה – היא מקטרת היושבת על צלוחית של זכוכית מלאה מים. העשן עובר על פני המים אשר בצלוחית ויוצא דרך שפופרת ארוכה ובא אל פי המעשן). יש שמעשנים גם חַשִׁישׁ (עלי הפרג).

חיי המשפחה של הערבים המושלמים עומדים על גובה מוסרי ידוע. הבנים הם אשרם של ההורים, וכל המרובה בבנים הרי זה משובח. בהולד בן לפלח, באים כל יושבי הכפר לברך את ההורים, מה שאין כן בהולד להם בת. האב נותן לבנו את השם והוא קורא את עצמו על שם בנו הבכור, למשל: אַבּוּ־יוּסִף, אבו־מֻחַמַּד. רוחצים את הילד מיד בהולדו במים חמים, ממליחים אותו במלח, מושחים אותו בשמן ומחתלים אותו בחתולים כמנהג הקדמונים.²³ מיום השביעי עד יום הארבעים רוחצים אותו מדי יום ביומו במי סבון. כדי לשמרו מפני הרוחות הרעות, תולים עליו קמיע. הילד נמול במלאות לו שש או שבע שנים, ויש מאחרים עד שנת השלש עשרה. את חג ברית המילה יחוגו בעסק רב ובטכסים, ובשמחה זו משתתפים כל הקרובים והידידים. אם נמצא בכפר בית־ספר, מבקר בו הילד על־פי־רוב במשך שלש שנים. בהיותו בן עשר שנים, מתחיל הנער לעבוד ולעזור לאביו ולאמו בעבודות השדה והגן. גם הילדה, שאינה זקוקה כלל ללמוד, נכנסת לעבודה בעודה קטנה. בהיותה בת שלש עשרה שנה מתחילים לשדכה. היא נקנית מאביה בכסף מלא ע"י הבעל או קרוביו. אם בעלת חן היא, יעריכו את ערכה למאה לירה ויותר. כששני הצדדים השתוו ביניהם בדבר מוהר הנערה, אז עושים את הארושים מבלעדי הכלה. הנשואים נעשים באופן זה: המחותנים הולכים אל הקָצ’י או אל האִמָם ומאשרים לפניו את דבר כריתת ברית הנשואים. אחר כך מתאספים המחותנים, הקרובים והידידים למשתה ושמחה בבית הכלה. אחרי המשתה מלוים את החתן ואת הכלה למעונם בבית הורי החתן. אם בכפר אחר מושבם, רוכבת הכלה על גמל מקושט והחתן רוכב על סוס דוהר. לפניהם הולכים הצעירים ורוקדים ויורים לאות תרועה בקני רוביהם, והנשים הולכות אחריהם ושרות וצוהלות. בבית החתן חוגגים כל תושבי המקום את שבעת ימי המשתה בשמחה רבה.

ערכה החברותי של האשה דל מאד. הפלחה עושה כל עבודה קשה בבית ובשדה ומביאה את יבול המשק אל שוק העיר. האשה העירונית היא יושבת בית, ובעלה הוא המוציא והמכניס והוא מתנהג עם אשתו כעם ילדה, שאין לה דעה. בלדתה בנים, יגדל ערכה במשפחה. גם דת האישלם שוללת מהאשה את הזכויות החברותיות. הבעל יכול לגרש את אשתו על נקלה. באמרו אליה את שתי המלים: “אַנְתִּי טָלִקָה!” (הרי את מגורשת), מאז היא אסורה עליו, ומיד היא מתעלפת בסדינה ומתכסה בצעיפה ועוזבת את ביתו. והיה אם יתחרט בעלה על מעשהו, לא יכול לשוב ולקחת אותה לאשה, אלא אם כן נשאה לאיש אחר ונתגרשה ממנו. לעומת זה יש לאלמנה ולבנות חלק בירושה.

הערבים אוהבים את חיי החברה. בהפגשם בדרך או בבואם לבקור מברך איש את רעהו בברכות שונות. בעל הבית קם לקראת אורחו ואינו יושב על מקומו, עד שישב זה. פעמים אחדות דורש בעל הבית בדבורים שונים לשלום אורחו והלז עונה תמיד: “אל־חַמְדֻ־לַאְלָלה!” הם מבלים יחד שעות שלמות בשיחות וספורי מעשיות, שותים קהוה ומעשנים סיגריות או אשישה, אשר בעלת־הבית מכינה ומגישה לאורחו. בכל כפר וכפר נמצא עץ ישן נושן, שבצלו מתאספים יושבי הכפר אחרי העבודה ומשוחחים על ענינים שונים. הצעירים יושבים ברחוק מקום קצת ומקשיבים לשיחת הזקנים, אבל אינם משתתפים בה מפני הכבוד. בכל מקום נמצא קרוב למעין או למסגד בית הכנסת אורחים, שבו מוצאים עוברי האורח מקום ללון ולחם לאכול חנם.

3. הסורים

הסורים הם צאצאי תושבי הארץ הקדומים, שהתערבו בכל העמים, שכבשו את הארץ בזמנים שונים, וביחוד בערבים, ויקבלו את שפתם של אלה. הם יושבים בערים: ירושלם, בית־לחם, בית גָ’לָא, רם־אללה, נצרת, חיפה, עכו, סלט וכַּרַךּ ובכפרים אשר בסביבותיהן, ביחוד רב מספרם בגליל. בצפון בולט בהם יותר היסוד הסורי ובדרום היסוד הערבי. בעורקיהם נוזל גם הרבה מדם הצלבנים האירופיים, שהתערבו ביושבי הארץ. רובם נוצרים ומעוטם מושלמים. הם מצטינים ברשמי פניהם היפים ובשכל טוב. הנוצרים מילידי הארץ דומים בדרכי חייהם ובנימוסיהם בכלל לתושבים המושלמים, רק במדרגת השכלתם ותרבותם עולים הם על המושלמים, עקב השפעת הכנסיות הנוצריות השונות ופעולות בתי הספר שלהן. רבים מהם הולכים חוצה לארץ, ביחוד לאמריקה, ובשובם אחר כך אל מולדתם וכספם עמם, הם משפרים ומשביחים פה את תנאי חייהם. בכלל עלולים הם יותר מהערבים להסתגל אל השנויים ההולכים ונעשים בארצנו. וכשרון מיוחד יש להם ללמוד, כמובן בדרך שטחית, את השפות הזרות המתהלכות בארץ.

את הדת הנוצרית שמרו הסורים־הערבים מימי ממשלת ביזנץ. הצלבנים הפיצו בארץ את האמונה הקתולית, שנחלשה אחרי מפלת ממשלתם. בימי הבינים נשמדו רבים מן הנוצרים מפני הרדיפות והתגרות הרבות שהיו בארץ. אולם בזמן האחרון, מאז התחילו מדינות אירופה להתערב בעניני תורכיה, התחזקה שוב הנצרות בארץ, שבה ראתה כל אחת מהן אמצעי חשוב לחזוק השפעתה המדינית. פעולות שליחי הדת (המיסיונרים) גרמו להתחרות בין־לאומית חריפה, שלבשה לפעמים צורה של קנאה ושנאה והביאה לידי תגרות בין בני הכנסיות השונות בארץ עצמה ולמלחמות בין ממשלות אירופה. ירושלם, בית לחם ונצרת הן ערים קדושות לכל הנוצרים. כנסית מולדת ישו הנוצרי בבית לחם וכנסית “הקבר הקדוש” בירושלם יש עליהן תמיד שמירה צבאית מפני התגרות התדירות שבין בני האמונות השונות. מלבד המקומות האלה יש להם עוד הרבה מקומות קדושים הקשורים בעולם ההגדה הנוצרית. מקדשיהם המקומיים מכונים בכנוי מר (מר סבא במדבר יהודה, מר אִלְיָס בדרך ירושלם–בית לחם ובוָדִי קִלְתּ בדרך ליריחו וכו').

הכנסיות השולטות בארץ הן הכנסיה היונית־האורתודוכסית (רום־אֻרְתֻּדֻכְּס) והכנסיה הרומית־הקתולית (לַטִין). הכנסיה האורתודוכסית, המזרחית, היא עתיקה יותר ומקובלת יותר אצל ילידי הארץ. מספר הדבקים בה הוא בעבר הירדן מערבה למעלה משלשים ושלשה אלף נפש (45.69% ממספר כל הנוצרים) ולה אוטונומיה רחבה. בראשה עומד האפיטררך אשר בירושלם, המושל על הכנסיה במערב ובמזרח הארץ. על ידו מתקימת מועצה (סינוד) של תשעה הֶגמונים (בישופים) וארכימנדריטים. האפיטררך, ההגמונים ויתר חברי המועצה צריכים להיות יוונים־לאומיים דוקא, יתר הכהנים הם על־פי־רוב סורים־ערבים. מחוזות של הגמונים הם: שומרון (סבסטיה), שכם, לוד, עזה, עכו, בית לחם, א־סַּלְט, קיר מואב (אל־כַּרַךּ) וסלע (פֶּטְרָה). רוב ההגמונים של המחוזות האלה יושבים בארמון האפיטררך בירושלם ותואריהם הם איפוא רק תוארי כבוד. שפת התפילות בבתי הכנסיות היא השפה הערבית, אולם הכהנים הגדולים קוראים את התפילות ביונית. על יד מועצת הכנסיה מתקימות ועדות שונות לעניני הכנסיה ובניה. עדות אורתודוכסיות יש בשמונים וששה מקומות בארץ וברוב מקומות מחזיקים הם בבתי ספר. בארמון האפיטררך בירושלם נמצאת ספריה גדולה עם כתבי־יד יקרי הערך. לכנסיה היונית יש בארץ נכסים רבים ומנזרים במספר רב.

הכנסיה הרומית־הקתולית או הלטינית נוסדה בארצנו ע"י אגודות האבירים הצלבנים. אחרי תבוסתם השלמה של הצלבנים לא יכלו כהניהם ואביריהם להחזיק מעמד בארץ ויעזבוה, וישפל כבודה של הכנסיה הלטינית בעיני התושבים. רק מעטים מכהני אגודת הפרנציסקנים שמרו פה את משמרת הכנסיה בימי הבינים. באמצע המאה השש עשרה הגדילה והרחיבה האגודה הזאת את פעולותיה. מאז התחדשה האפיטררכות הלטינית בירושלם (1847), גדלה התעמולה הקתולית גם מצד רומא וגם מצד צרפת, והכנסיה הקתולית התקדמה מאז בצעדי ענק והכפילה את מספר מאמיניה בין תושבי הארץ. מספרם בכל ארץ־ישראל 14250 נפש. ברשותו של האפיטררך בירושלם עומדת הכנסיה הלטינית של ארץ־ישראל, סוריה וקפריסין. אגודות רבות של נזירים ונזירות פועלות במרץ רב בעבודת המיסיון בכל הארץ. במקומות רבים יש להם מנזרים ובתי תפלה, בתי חולים, בתי יתומים וביחוד בתי ספר מטפוסים שונים. החנוך נמצא על־פי־רוב בידי הישועים והפרנציסקנים. מלבד המטרה הדתית יש לבתי ספר וחנוך אלה גם מטרה מדינית, והיא להפיץ את השפה והתרבות הצרפתית ולחזק את השפעת האפיפיור בארץ הקדם. בו בזמן שבאי־כח הכנסיה האורתודוכסית מסבירים פנים ליהודים ולשאיפותיהם בארץ, מביטים כהני הכנסיה הקתולית בעין רעה על התקדמות הבית הלאומי. בבתי התפילה של הלטינים נערכת העבודה בשפה הלטינית. התעמולה הרומית הביאה תחת כנפי כנסיתם קבוצות שלמות של בני האמונות הנוצריות המזרחיות. הכנסיה היונית־הרומית (רוּם כַּתּוֹלִיק) עומדת ברשות האפיטררך בדמשק, שממלא מקומו בארץ־ישראל הוא ההגמון של עכו. בה דבקים רבים מהנוצרים המזרחיים הנכבדים והעשירים ביותר. מספרם בכל הארץ 11200 נפש, רובם בגליל ומעוטם בירושלים. הם מתפללים בשפה הערבית. הסורים־הרומיים (סוּרְיָן) עומדים ברשות הבישוף שבחלב. שפת תפילתם סורית. בירושלים יש מהם עדה קטנה ולה בית תפילה ובראשה כהן (מִטְרָן). ארמנים־רומיים וקָפְּטים־רומיים יש במספר קטן ולהם בתי תפילה בירושלים. בצל הכנסיה הקתולית חוסה גם כת המָרוֹנים הסורים (נוסדה במאה הששית ע"י הכהן מָרוֹ בלבנון) – היא כתה נוצרית־מזרחית – שהעמידו עצמם בשנת 1445 תחת רשות האפיפיור, כדי שיגן עליהם מפני רדיפות הדרוזים שכניהם ושנואי נפשם. מרכזם בלבנון, ששם נמצאים הם במספר רב ובראשם עומד אפיטררך השוכן במנזר קַנוֹבִּין בלבנון. עדוֹת של מרונים נמצאות בגליל העליון. מספרם בארץ־ישראל 2400 נפש. שפת תפילתם סורית.

הכנסיה הפרוטסטנטית לכתותיה השונות מצאה לה מהלכים בארץ זה כשמונים שנה, מעת שנעשו בה תקונים בהנהלת הממשלה, שעל פיהם הורשו המיסיונרים השונים לעבוד בארץ. האנגליקנים, שבראשם עומד הבישוף האנגלי בירושלים, הלוטרנים הגרמנים והלוטרנים השוֵידים, הפרסביטרים הסקוטים והפרסביטרים האמריקאים, המטבלים, הדרביסטים, הבַּפּטיסטים, המורמונים והקוֵיקים משתדלים כולם להפיץ ברבים את דעותיהם ואמונותיהם. יש להם בתי ספר, בתי יתומים, בתי חולים ומוסדות צדקה וחסד אחרים. גדולה ביחוד היא התעמולה של המיסיונרים האנגלים בקרב התושבים. באמצעיהם המרובים משתדלים הם ללכד ברשתם גם את היהודים. 

3א. דרוזים.

אל הגזע הסורי שיכים גם הדרוזים השוכנים בגליל העליון, בהר הכרמל, בהר חרמון וביחוד בהרי חורן הנקראים על שמם. הם מצטינים בטיפוסם היפה והרענן ובאהבתם את החופש אהבה בלי מצרים. בכל הזמנים הציקו לממשלה התורכית ע"י התקוממותם התכופה. הם אינם נכנעים גם לממשלה הצרפתית הממונה על סוריה. הדרוזים חיים על עבודת אדמה וגדול בהמות, אבל אינם מושכים את ידיהם גם משוד וחמס. הם מציקים לשכניהם ויוצאים לדרכם תמיד כשהם מזוינים מכף רגלם ועד קדקדם. מספר כל הדרוזים, עם אלה היושבים בלבנון ובמול־הלבנון, הוא בערך מאה אלף נפש.

מוזרה היא דתם של הדרוזים. בעיקרה היא אמונה מושלמית, אלא שהיא מתובלת באמונות ודעות יהודיות ונוצריות ושל תורת זורואסטר, כי מקורה של דת זו הוא בפרס. גם שרידים רבים מעבודת האלילים של תושבי סוריה הקדמונים נמצאים באמונת סתרים זו. הדרוזים מאמינים בהתגשמות אֱלוֹהַּ בדמות אדם, שבאחרונה התגשם בח’ליף המצרי חָכִּם בִּאַמְר אַללה (ד"א תשנ"ו–תש"פ = 996–1020) ממשפחת הפַטימיים צאצאי הח’ליף עלי. חָכִּם זה, הידוע בשגעונו הדתי וברדיפותיו את אלה, שלא רצו להכיר באלהותו, מצא לו תומכים ועוזרים במֻחַמַּד אִבְּן אִסְמָעִיל א־דַּרְזִי והַמְזָה אִבְּן עַלִי אִבְּן מֻחַמַּד אל־חַדִי, אנשי כת פרסית, שבאו מפרס להפיץ את אמונתם בין יושבי הלבנון והחרמון, שבסתר עוד עבדו את אלילי אבותיהם. בעזרת הח’ליף העריץ יסדו א־דרזי והמזה את כת הדרוזים. אלה נקראים אמנם על שם א־דרזי, אבל הם מיחסים את יסוד כתתם הדתית להמזה, שליחו של חָכִּם. דתם מיוסדה בעיקר על אמונה זו: אלהים נראה לבני האדם כבר פעמים אחדות בדמות אדם, בפעם האחרונה ירד מן השמים בגופו של חָכִּם באמר אללה. בימים יבואו יופיע שוב על פני הארץ לבוש תפארת הוד והדרת כבוד, למען הפיץ את ממלכתו על פני כל הארץ, ואז ישלם שכרו למאמיניו.

עיקרי דת הדרוזים הם: אהבת האמת, גמילות חסדים, הכנעה מפני רצון אללה והאמונה, שכל הדתות, שהתקימו לפני יסוד דתם, היו רק צורות שונות של הדת האמתית, שנתבטלו על ידה. הם מאמינים גם בגלגול הנפש. מספר האנשים החיים על פני תבל שוה תמיד למספר הנפשות שברא הבורא עם בריאת העולם והן עוברות מגוף לגוף. רק הכהנים יודעים את סודות האמונה הנסתרים מהמון העם. אבל גם בכהונה יש מדרגות שונות עם סודות מיוחדים, ולא כל אדם זוכה להגיע למעלה העליונה של הכהונה. – יום החמישי הוא אצלם יום הכניסה.

3ב. נֻצַיְרים.

הנֻצַיְרים הם צאצאי הסורים הקדמונים היושבים לבדד במספר רב בהרי סוריה הצפונית (ג’בל א־נֻצַיְרִיָּה). בארץ ישראל נמצאים מעטים מהם בכפריהם זַעָרֶה, עַנְפִיתּ ועַ’גַ’ר בירכתי הר חרמון, קרוב למושבה מטולה. הנצירים לא התערבו בלל בכובשים הערבים, אבל השפעו מהם השפעת שפה ודת. הם מדברים ערבית, אבל בשפתם נכרים עקבות השפה הסורית, וכן אפשר להכיר בדתם, שהיא בעיקרה אמונת־סתרים מושלמית, את שרידי עבודת הכוכבים והמזלות של העמים הקדומים שישבו בסוריה. הכת הזאת נפלגת לכתות שונות. יסוד אמונת כל הכתות הוא ספר התורה של הנצירים, הנקרא בשם כֻּתָּב אל־מַגְ’מוּעָה והנחלק לפרקים הדומים לפרקי הקוראן. הנצירים מחלקים את זמן קיום העולם, כמספר כוכבי הלכת, לשבע תקופות גדולות, שבכל אחת מהן יתגלה אללה חדש. בתקופה השביעית, האחרונה, יופיע עַלִי אִבְּן אַבּוּ טָלִבּ (חתנו של מחמד), שהוא האללה העליון. אסור לנצירים לגלות לאיש זר את סודות דתם ואת האִמְרָה הקדושה: “הנני מעיד כי אין אללה מבלעדי עלי אבן אבו טלב!”. הם מנסכים יין ונוהגים בכל מנהגי העכו"ם של ימי קדם. המון העם מחוסר השכלה ודעת, רק הנזירים הקדושים יודעים קרוא וכתוב ובקיאים במסתרי הדת. הנצירים אינם קנאים לדתם וחיים בשלום עם שכניהם. הם מתפרנסים מעבודת האדמה.

3ג מֻתַּאַוּלִיִם.

בגליל העליון שוכנים בכפרים רבים המֻתַּאַוּלִיִם (המפרשים) השיכים לכת השיעים. גם. הם מעריצים את עלי אבן אבו טלב, אשר לפי דבריהם האציל עליו אללה מרוחו יותר מאשר על הנביא עצמו. גם צאצאיו של עלי, האִמָמִים, שמהם יצמח המשיח (מַהְדִי) נחשבים לנושאי האצילות האלהית, ולפיכך קדושים הם להם מאד. המתאולים הם קנאים לדתם ושונאים את זולתם תכלית שנאה. אם בן דת אחרת נגע באיזה דבר, טמא הוא להם, ולכן שנואים המתאולים על שכניהם. בכפריהם עוסקים כולם בעבודת האדמה.

1. יסודות עממיים שאינם מבני שם.

א. תֻּרְכְּמַנִים

שני שבטים הם, האחד שוכן בגולן והשני בגלעד, מדרום לנחל יבק. דתם היא דת האישלם ושפתם דומה לתורכית. הם דומים בפרצופם למונגולים היושבים באסיה התיכונה, ואולי הם שרידי התורכים הסלג’וקים, שכבשו את הארץ לפני בוא הצלבנים. התרכמנים שמרו על טהרת דמם ולא התערבו ביתר תושבי הארץ. הם עוסקים בגדול צאן ובקר וגמלים וגם בעבודת האדמה. לפנים היו נודדים, אך זה יובל שנים שבנו להם כפרים והתישבו בהם ישוב קבע. בדרכי חייהם נבדלים הם מיתר התושבים וכן גם במלבושיהם. הם לובשים מכנסים רחבים כחולים, המהודקים אל הגוף בחגורה אדומה רחבה, חזית מגֻוֶנת ועליה חולצה. על ראשם יחבשו תרבוש צנוף במצנפת אדומה. 

ב. צֶ’רְקֶסִים

מוצאם מקוקזיה ומדוברוצ’ה. בהכבש הארצות האלו ע"י הממלכות הנוצריות, עזבו הצ’רקסים את מולדתם ועַבְּד אל־חמיד, סולטן תורכיה בימים ההם, העביר אותם בשנת 1878 ארצה ישראל ויתן להם מושבות בגבולות הארץ ועל יד חרבות ערים עתיקות. הם התישבו בקיסרין, בכרמל, בכפר כַּנָּא מצפון לנצרת, בבית שאן, בבאר שבע, בגולן (בקניטרה ובסביבותיה), בגלעד (א־סַּלְט וגרש) וברבת־עמון (עַמָּן). הם בנו את החרבות ויהפכו את האדמה העזובה והשוממה לשדות בר ולגנים נושאי פרי. הם קבלו עליהם את התפקיד החשוב להיות שומרי גבולות הישוב מפני הבדוים. גם ממשלת ארץ־ישראל קבלה רבים מהם אל גדוד המשטרה המעולה השומרת על הגבולות. הצ’רקסים נכָרים בפרצופם ובתלבשתם. נראים הם כחמורי פנים תמיד ומבטם קשה, אבל תנועות גום קלות ומזורזות. לובשים הם בגד צמר המגיע עד לברכים וחובשים כובע־עור על ראשם. בצאתם לדרך מזדינים הם בכלי נשק רבים, כי למודי מלחמה הם ומתגרים תמיד בבדוים שכניהם. – הצ’רקסים הם מושלמים־סוניים ועוסקים בעבודת אדמה ובגדול צאן. בסביבות א־סלט העשירה ביערות עושים הם פחמים, הידועים בטיבם בשוקי הארץ.

ג. פרסים

בעכו יושבת ברחוב מיוחד עדת הבֶּהָאִים, שהיא סניף לכת הבָּבִּיִים אשר בפרס. בָּבּ (מִרְצָא עלי מחמד) יצר בפרס כת דתית חדשה,

הוא היה משיחה ומת מות קדושים בשנת 1850. בֶּהָא, אשר הוסיף לפתח את רעיונו המסתורי של בָּבּ, עזב בראש מעריציו את פרס וימצא מפלט למו בעכו, שבה מת בשנת 1921. עיקר אמונת הבהאים הוא תורת התגשמות אללה בנביאיו, ובֶּהָא הוא האחרון והעליון שבנביאים. – הבהאים הם אנשים שקטים ושלוים, חיים חיי מוסר ושואפים להשכלה. הם שולחים את ידם במסחר ובאומנות שונות. יותר מחצי עדת הבהאים יושב כיום בחיפה. – פרסים אחרים נמצאים פזורים בערים אחדות במתי מספר.

ד. ארמנים

בירושלם יש קהלה ארמנית עתיקה מאד ולה רובע מיוחד בדרום. מערב העיר העתיקה הנקרא על שמה. הכנסיה הארמנית (הגריגוריאנית) שיכת לכנסיות המזרחיות העתיקות. בראשה עומד הקתוליקוֹס בארמידזיאן אצל אֶרִיבַן בארמניה. ראש הכנסיה בא"י הוא האפיטררך שבירושלים, היושב במנזר הגדול אשר ברובע הארמנים. על ידו נמצאת מועצת הכנסיה (סינוד) הדואגת למצבם הרוחני והחמרי של הארמנים, שרובם ככולם עניים. כמו לאורתודוכסים ולקתולים כן יש גם לארמנים חלק בכנסית קבר ישו בירושלם וב"כנסית המולדת" בבית לחם. – הארמנים מדברים ביניהם ארמנית ומתפללים בשפתם. במנזרם הגדול יש בית מדרש לכהנים, בית ספר לנערים ובית ספר לנערות, בית נכאת, בית יתומים ובית יתומות ובתי הכנסת אורחים. הכנסיה עשירה בנכסי בתים וקרקעות, שבהכנסותיהם היא מכלכלת את העדה. בחיי ירושלים אין השפעתם של הארמנים ניכרת. עדות קטנות נמצאות ביפו ובחיפה. מספר כל הארמנים בא"י 3000 נפש.

ה. אפריקאים

בארץ נמצאים פזורים גם בֶּרְבֶּרִים מאפריקא הצפונית, ביחוד אלג’ירים, שגלו מאלג’יר אחרי כבוש צרפת, קָפטים ממצרים, כושים (חבשים), שיש להם בירושלים שני מנזרים, בית תפלה גדול ונכסים, נובים ונֶגרים. הברברים הם מושלמים, בעוד שהקפטים והחבשים הם נוצרים השיכים לכנסיה המזרחית העתיקה. – מרובים הם בארץ הצוענים העומדים על מדרגת תרבות נמוכה מאד. הם נעים ונדים בארץ, לבושי קרעים ומזוהמים ותוקעים את אהליהם בבצות אל־חולה, בבקעת בית נטופה ובעמק יזרעאל או קרוב לכל עיר ולכל כפר.

ו. אירופאים ואמריקאים

בני לאומים שונים ואמונות ודעות שונות. מספרם עולה בערך ל־6000 נפש. מלבד הגרמנים העוסקים במשק הכפר ובמסחר וחוץ מפקידי הממשלה והקונסוליות השונות, יתרם כמעט כולם נזירים ומסיתים. הם הנם נושאי הקולטורה האירופית ובמוסדותיהם המיסיוניים מפיצים הם את הדת הנוצרית בקרב תושבי הארץ ועם זה גם את ההשכלה. בבתי ספריהם נלמדות מלבד השפות הערבית והאנגלית גם צרפתית או איטלקית, מלאכות יד ועבודת הגן והשדה. במנזר הפרנציסקנים אשר בירושלם נמצאים ספריה חשובה ובית דפוס גדול ומשוכלל. בבית הספר ללמודי התנ"ך (Ecole pratique d’Etudes bibliques) אשר במנזר הדומיניקנים עוסקים הנזירים בלמודי התנ"ך, במחקר הארץ לשם מדע כתבי הקודש, מרצים הרצאות על נושאים של המדע הזה ומוציאים לאור עתון מדעי, היוצא לעתים מזומנות בשם “השקפה מקראית” (Révue biblique). הכמרים הדומיניקנים עוסקים גם בחפירות. במנזרם נמצאים ספריה גדולה ואוסף עתיקות הארץ. ספריות ובתי נכאת יש גם במנזר “האבות הלבנים” (Pères Blancs) ובמנזר הקתולים הגרמנים Dormitio על הר ציון.

שלשה מוסדות מוקדשים למדע הארץ וחקירתה והם: בית הספר הבריטי לחקירת העתיקות (British Archaeological School), בית הספר האמריקאי לידיעת המזרח ולחקירה בא"י American School for Oriental Study and Research in Palestine)) והמכון הגרמני־האבנגלי למדע עתיקות הארץ הקדושה (Deutsch־Evangelisches Institut für Altertumswissenschaft des Heilgen Landes). האפיטררכות הלטינית כוננה בסוף שנת 1923 בירושלם כעין מכינה לאוניברסיטה קתולית. ממשלת הארץ מחזיקה בשעורים למשפט, שבהם לומדים צעירים יהודים וערבים (בכתות נפרדות) להיות עורכי דין ופקידים ממשלתיים. מורי השעורים האלה הם שופטים ועורכי דין ידועים.

אין בין האירופאים והאמריקאים השיכים לאמונות וכתות דתיות שונות כמעט שום יחס חברותי. כל קבוצה וקבוצה עומדת בפני עצמה. כתה דתית מיוחדת במינה היא כת ה"היכלנים" (Templer), שנוסדה בשנת 1860 בוירטמברג בגרמניה. מיסדיה נפרדו מן הכנסיה הרשמית של המדינה ועלו לארץ הקדושה, ליסד בה לבני כתתם מושבות, שבהן “יקָבץ עַם אלהים ויתכונן לממלכת השמים העתידה להוָסד על הר ה' בירושלם”. הם קנו בשנת 1868 נחלה, שעזבוה בני כת אמריקאית אחת, במרחק רגעים אחדים מצפון ליפו, ובשנה שלאחריה יסדו בה את מושבתם הראשונה. באותה השנה יסדו גם מושבה בחיפה. בשנת 1872 נוסדה המושבה החקלאית שרונה מצפון ליפו, ב־1873 המושבה העירונית בעמק רפאים אצל ירושלים, שבה נמצא מרכזם. מאז יסדו גם את המושבות החקלאיות וילהלמה אצל פתח תקוה, בית לחם הגלילית וניהרדהוף לרגלי הכרמל. בכל המחלות והתלאות, שסבלו המתישבים הגרמנים בזמן הראשון להתישבותם, עמדו בדעתם ובקנאתם לרעיונם על אדמתם, ומושבותיהם הפורחות היו לערך תרבותי חשוב בארץ. מספר ההיכלנים בא"י 725 נפש. בראש העדה עומדים זקני העדה הנבחרים מאת החברים ובמרכזם בירושלים נמצאת “מועצת ההיכל” הנבחרת באספה כללית מכל ההיכלנים אשר בארץ. בית ועד העדה הוא גם בית התפילה ואין בו כל פסל וכל תמונה. כהנים אין לעדותיהם, אלא מי שתנוח עליו הרוח, מטיף לפני הקהל.

כת כובשי־היצר (Overcomers) האמריקאית־השוידית נוסדה בירושלם בשנת 1885 ע"י מטיף אמריקאי. חבריה, בערך 100 נפש, חיים בשתוף הרכוש, אולם רעיונו הנעלה של המיסד נטשטש במשך הזמן ע"י מעשיותם של בני הכת הזאת.

 

יא. מצב הכלכלה.    🔗

I. תוצרת הארץ.    🔗

1. עבודת האדמה ויבולה.

ארץ־ישראל בימינו איננה כמו שהיתה בימי קדם: “ארץ זבת חלב ודבש”. את סבת העזובה הרבה השוררת בארץ אין צורך לבקש בטבע הארץ עצמו, שלא נשתנה הרבה מאז ועד היום, כי אם בהשתלשלות קורותיה ובשפל המדרגה של תרבות רוב תושביה, וראיה לדבר הוא ההבדל הגדול שנגד עינינו בין משק הכפר הערבי הישן למשק הכפר החדש במושבות העבריות והגרמניות. הפלח הפטליסטי היה נוטה תמיד את שכמו תחת עול המסים והחובות ולא התנער לעולם מרשלנותו ועצלותו לחריצות ולעבודה פעילה. המנהג של שתוף הקרקע לכל בני הכפר היה שולל מאת היחיד את האיניציאטיבה הפרטית, ושמטת הקרקע הנהוגה פעם בשלש שנים לסרוגים מקטינה את ערך היבול. הפלח איננו משביח את האדמה ע"י זבולה ואינו משמיד את עכברי השדה, החלדים והרמשים השונים המשחיתים את הצומח. כלי העבודה ושיטות משק־הכפר הערבי עודם ישנים נושנים. הברכות, התעלות והבורות, ששמשו בימי קדם ובימי הבינים להשקאת הגנים והשדות, נחרבו או נסתמו. מערכות המדרגות, אשר הכשירו את צלעות ההרים לנטיעות ולזריעות, נפלו במקומות רבים. את מימי הנהרות והנחלים, ההולכים לאבוד בימים או בחול המדבר, אין הפלח מנצל לטובת משקו ושטחים גדולים נהפכו לבצות. לכן תלויות תבואות שדהו וכרמו לגמרי בתנאי האקלים המתחלפים ומשתנים מאד בארצנו, ואין הוא רואה פרי ברכה בעבודתו. הסבות האמורות והמעטת תושבי הארץ גרמו גם לַשממון השורר בשטחים רחבים, שהיו לפנים, לפי ידיעתנו הברורה, פוריים כגני עדן.

לעומת זה, משק הכפר של הישוב החדש פנים אחרות לו לגמרי, עקב כלי העבודה המשוכללים ושיטות החקלאיות החדשות, שמשתמשים בהם העובדים. העובדה המשמחת הזאת מוכיחה, כי אפשר ואפשר להשיב את הארץ לפריונה הקודם ולהוציא ממנה יבול רב. שדות התבואה של הישוב החדש, שהם מעובדים עיבוד רציונלי ומזובלים היטב, נותנים יבול פי שנים ושלשה משדות הערבים השכנים, וההשקאה המלאכותית מאפשרת את הזריעה והקצירה שלש פעמים בשנה. במושבות העבריות בגליל מוציאה החטה 10–12 שערים, השעורה ושבולת־השועל 10–15, השעועית 8–15, העדשה 8–10, הכרשינה 15–20, החמצה 20, השומשום 40 והדורה 100 שערים. אדמת הלבה הרכיכה והדשנה של חורן היתה יכולה, בעבודה אינטנסיבית יותר, לתת פרי פי חמשה מאשר היא נותנת עכשו. משערים, שאוצר התבואה הזה יכול להוציא מן החטה המובחרת ומיתר תבואות השדה מחמשים עד מאה שערים.

החלק הגדול של הארץ, ההרים והמדבריות, מתרַוֶּה רק מגשמי החרף וטל הקיץ, המספיקים לצומח את המזון הזקוק לו לפי טבעו. על ההרים גדלים עצי יער ועצי פרי, שאינם זקוקים למים רבים, ותבואות השדה, המתקימות בקיץ רק על הטל, בעוד שבמדבריות יצמח עשב למרעה עד בוא הקיץ היבש. לעומת זה נותנת אדמת־השקי אשר בשפלות ועל יד הנהרות והנחלים את האפשרות להוציא ממנה ע"י השקאה מלאכותית ועבודת הגן יבול למכביר. כמות היבול ואיכותו תלויות גם באיכות האדמה ובמדת התרככותה. אדמת הלבה הרכיכה והמפוררת של הגליל ועמק יזרעאל, של חורן והבשן היא האדמה הדשנה והפוריה ביותר, פחותה ממנה אדמת החומר אשר בשכבת המֶרגל של הרי הסיד ועפרות השרטון של ארץ החוף, רזה ודלה מכלן האדמה משוללת הרקבובית שבצחיחי הסלעים ובמדברות החול אשר בקצה תחום הישוב שבימינו.

רוב הצמחים בני התרבות הנמצאים היום בארצנו גדלו בה מכבר בימי קדם, ביחוד שבעת המינים: חטה, שעורה, גפן, רמון, תאנה, זית ותמר (דבש); מלבד אלה גם פשתה, דוחן, פול, עדשה, קשוא, אבטיח, כרוב, בצל, שום, כמון, שֶבֶת ושוּמָר. מעצי מאכל היו השקד, השקמה, התפוח, החרוב, האטד, האתרוג (פרי עץ הדר), האלון, האֵלה והבטנה; מעצי בושם עץ הלבונה ועץ הלוֹט. הצמחים התרבותיים, שהובאו אל הארץ ממקומות אחרים מימי היונים והלאה, הם: האפרסק, המשמש, האגס, השזיף, העוזרד, האוג, הלימון, צמר הגפן, הדלעת, הכרכום, הכֻסְבָּר, הכַּרתי, הפיגם, הקַנְרִס, החסא, הכרובית והדנדנה. מהודו הביאו אורז ודורה, במאה הששית בא עץ התות אל הארץ. תפוח הזהב בא מסין דרך הודו לארם נהרים ומשם הביאוהו הערבים לארץ־ישראל. מאמריקה הובאו הצַבּר, האֲגָבָה, חטי תירס, העגבניה והטבק. מאוסטרליה הביאו החקלאים היהודים בזמן האחרון את עץ האיקליפטוס העתיד לתפוס מקום חשוב במשק היער בארצנו.

הישוב החדש הנהיג ורִבָּה את הצמחים האלה: שִׁפּוֹן (הגדל פרא בעמק יזרעאל), שבולת שועל, תלתן מצרי, אספסת, תפוחי אדמה, תֻרמוס, כרפס, כרפס שבנהרות, הדבדבניה, העוזרד האירופי והמוז (תאנת חוה). מלבד אלה גדלים בשדות ובגנות הירק: קנבוס, חִמצה, כרשינה, שעועית, קשות, גזר, לפת (מינים אחדים), קָרָא, בַּמְיָה, חציל, סלק וכו'.

בכלל עשירה ארצנו בכל מיני ירקות ותבואות השדה²⁴. בימות החורף זורעים חטה ושעורה, פול, שעועית. עדשה, חמצה, שבולת שועל, כרשינה, תֻרמוס, תלתן מצרי ותפוחי אדמה. בימות הקיץ זורעים שומשום, דוחן, חטי תירס ודורה. בקיץ גדלים בשדות בלי השקאה אבטיחים ירוקים וצהובים (יבול שנת 1921/22: 18,074 טון), עגבניות, דלועים, קשואים וקרא. בגנות השלחין גדלים למכביר כל יתר הירקות.

ארץ־ישראל מסוגלת ביותר לגידול עצי מאכל למיניהם. מסביב לכל כפר ועל יד כל עיר נמצאות חורשות עצים. הטפול בעצי מאכל איננו קשה ביותר, ובהיות למשק הזה ערך מסחרי רב מאשר למשק התבואה והירקות, לכן הוא טוב ונוח ביחוד למתישבים החדשים, שעדין לא הספיקו להתקשר אל האדמה כאכרים ילידי הארץ. העץ החשוב ורב־הערך ביותר בארצנו הוא הזית הנמצא בארץ מאז ומקדם. גדלו, חסנו, עביו וכחו האדיר של גזע האילן, ענפיו הגדולים והמסובכים ומרובי העלים, כח החיים שאינו פוסק, שהוא מראה בהתמידו להכות שרשים באדמה, וזקנותו המופלגה, כל אלה מוכיחים למדי, שמצבה הגיאוגרפי של ארצנו, אקלימה ואדמתה מתאימים לו במאד. יערות וחורשות של עצי זית נמצאים בכל רחבי הארץ משני עברי הירדן. מרובים הם מטעי עצי הזית ביחוד בשפלת החוף אצל עזה, לוד וחיפה, על הרי יהודה ואפרים מחברון ועד שכם, על הר הכרמל, בהרי הגליל ובהרי הגלעד. בתלמוד מסופר על דבר עושר מופלג בשמן זית, שבו הצטין הגליל העליון וביחוד אצל גוש חלב. הזיתים מפורסמים באורך־ימיהם. בגן “גת שמנא” אשר לרגלי הר הזיתים בירושלם עומדים שמונה זיתים עתיקים מאד, שעברו עליהם אולי אלף שנים ויותר. מדת קטרם מגיעה עד שני מטרים וגזעיהם מרוסקים מרוב זקנה, עד שצריך לסעדם באבנים ובעפר שלא יפלו, ואף על פי כן הם נושאים עוד פירות יפים. עצים עתיקים מאד נמצאים גם ביער הגדול אשר אצל לוד ובסביבות חברון, עזה וחיפה, בהרי הגלעד וכו'. משערים שהצלבנים נטעו רבים מהם. במקומות רבים חשפו הרוח והגשם את שרשי העצים, וכדי לשמור את גזעיהם, שלא תעקרם הרוח, מקיפים אותם בערמות עפר או גודרים אותם בגדרי אבנים.

הזית יגדל לאט לאט, ורק אחרי עבור שש, שבע שנים יתחיל לתת פרי עד כדי למלא את הוצאות עבודתו. בהיות העץ בן חמש עשרה שנה, יתן את פריו במלואו. הזית מסתפק במועט ואינו דורש טפול רב. האכר הערבי עודר את האדמה מסביבו פעם בשנה ומכרסם פעם בפעם את ענפיו. הזית גדל באדמת־רקבובית שמנה וגם באדמת־חול רזה ובין צורי הסלעים אשר על צלעות ההרים. על כל הרי ארצנו החשופים והמשוללים רקבובית בגלל העזובה הרבה בימי דורות רבים אפשר לנטע עצי זית ולברא ע"י זה בתקופה של עשרים או שלשים שנה יערים גדולים, שהיו מביאים עושר רב לארץ ומבריאים את אקלימה.

הזית זקוק למקום מרֻוח, כי שרשיו מתפשטים מתחת לאדמה ויונקים את לחלוחיתה ממרחק מטרים אחדים וראשו מרובה־העלים מפיץ צל רב. לכן מרחיקים זית מחברו עשרה מטרים לא פחות. מן הזית נמצאים בארצנו חמשה מינים עיקריים, שפרותיהם נבדלים בגדלם, בטעמם ובמראיהם²⁵. את הזיתים כובשים במלח ללפת בהם את הפת או עוצרים אותם בבית הבד ומוציאים מהם שמן למאכל. פסולת הזיתים (הגֶּפֶת) וגלעיניהם נעצרים שוב ומוציאים מהם שמן למשיחת המכונות והקטרים.

האכר איש הישוב החדש מרבה לטפל בזית מן הפלח, ולכן הוא רואה בו ברכה יותר ממנו. הוא חורש את כל הכרם במחרשה, עודר במעדר סביב העץ שלש פעמים בשנה ומגזם את הענפים בכל שנה באביב. כאשר יבשלו הזיתים באסיף, איננו חובט אותם כמנהג הערבים, אלא מוסק אותם, למען לא יִפָּגמו הענפים הרכים הנושאים את הפרי. עקב עבודתו המשוכללת העץ משביח ומרבה לתת את פריו בעתו בכל שנה. גִדול עץ הזית מכניס רֶוח הגון ובטוח²⁶.

התאנה דומה לזית בכח גדולה ועוד יותר ממנו היא מסתפקת במועט. היא איננה זקוקה לעפר מרובה, כי בטבעה להכות את שרשיה באדמת צורים ובסדקי הסלעים ונימיהם פולטים חומצה חימית המבקעת את הסלעים וחודרים אל האדמה אשר תחתם. מטעם זה מסוגלת התאנה לגדול גם באדמת טרשים, וכמה תאנים מצויות בארצנו שצומחות מתוך הצוקים. בענפיה הרבים והמסובכים ובעליה הרחבים נותנת התאנה הרבה צל. ועל כן זקוקה גם היא בגדולה למקום מרֻוח. עפ"י רוב עומדות התאנים בודדות או קבוצות קבוצות קטנות בשדות ובכרמים, ורק במקומות אחדים נמצאים כרמי תאנים, כגון בין מוצא לעין כרם, על יד שעְפַט, בסביבות רם־אללה, בית לחם, עזה ושכם. מדי דברנו בתאנה זכור נזכור את האידיליה היפה המתוארת בתנ"ך במקום שמדובר על אושר עם ישראל בשבתו לבטח בארצו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו” (מ"א ה, ה; מיכה ד, ד). את התמונה הזאת רואים אנו בארצנו גם בימינו אלה אצל שכנינו הערבים. בכרמי הפלחים עומדות פה ושם תאנים בין הגפנים. זמורות הגפן מטפסות ועולות על התאנה, ובאופן כזה מתהוה בכרם סוכה טבעית, שבצלה יושבים הפלח ובני ביתו במשך כל ימי הקיץ עד כלות בציר הענבים.

התאנה נותנת את פריה שלש פעמים בשנה. עוד בחודש פברואר תחנט את פגיה, המגיעות בחודש אפריל לגודל הלוז ונושרות על פי רוב מהעץ בטרם תבשלנה. הערבים יאכלון בתאבון כשהן מתובלות במלח. יש שהן נשארות על העץ ומתבשלות בחודש יוני. התאנים האלה נקראות תאני האביב. טעמן מתוק וערב מאד לחך. תאני הקיץ מתבשלות בחודש יולי ואת הפרות האחרונים אוֹרים באוקטובר²⁷. מונים בארצנו ארבעה עשר מיני תאנים. הן נאכלות כשהן לחות ומראיהן ירוק כזית, ירוק־בהיר, כחול־כהה, אדמדם או שחור או כשהן מיובשות בשמש (גרוגרות פרודות) או כשהן דרוסות (עגולי דבלה). מהתאנה עושים דבש ויין שרוף.

הגפן טעונה טפול רב ושימת לב מיוחדה. הנוטע כרם מסקל את שדהו ומקיפהו גדר־אבנים, ואם הכרם ינטע בצלע ההר, יש גם לבנות מדרגות. במקום שאין אבנים מצויות, גודרים את הכרם בשטים או בשיחי הצבר. אחרי גשם־סתיו חזק חורשים את הכרם בפעם הראשונה, בחודש פברואר מזנבים את הזמורות ובחדשי האביב חורשים את האדמה פעמים אחדות בין גשם לגשם ובפעם האחרונה אחרי המלקוש. כשצץ הסמדר זומרים את הגפן ומגפרים אותה, כדי לשמרה מפגעי הרמשים וממחלות. בזה נגמרה העבודה בכרם. במקומות אחדים, למשל בעין כרם ובא־סַלט, מדלים את הגפנים על גבי דוּקרני־עץ.

בכורי הענבים באים אל השוק בסוף חודש יוני (תמוז). בציר הענבים בשפלה ראשיתו באמצע יולי (אב) ונמשך 4–5 שבועות; בהרים בוצרים באוגוסט ובספטמבר (אב–תשרי)..מחברון מביאים ענבים אל השוק עד סוף אוקטובר וראשית נובמבר (חשון). כל מה שהענבים מאריכים להשאר על הגפן מתרבה בהם כמות הצוקר. מקומות עשירים בכרמי גפנים הם: סביבות יפו, הר הכרמל, חברון, מוצא–עין כרם ורם־אללה, ובמזרח הירדן: א־סלט ורבת עמון (עַמָּן). מושבות הכורמים החשובות ביותר בישוב החקלאי היהודי הן: ראשון לציון (5500 דונם נטועים גפנים), רחובות (4000 דונם), זכרון יעקב (1500 דונם), פתח תקוה (1400 דונם), גדרה (600 דונם) ונס ציונה (500 ד'). כל השטח הנטוע גפנים במושבות יהודה ושומרון עולה ל־13900 דונם. בכרמי הערבים נטועות גפנים ערביות העלולות יותר להנגף במחלות הגפנים מאשר המינים האמריקאים אשר במושבות העבריות והגרמניות²⁸.

ערכה הכלכלי של הגפן גדול מאד. במשך חמשה חדשים בשנה, מיוני עד אוקטובר (ראשית תמוז–סוף חשון) מספקת היא לשוקי הארץ ענבים ממינים שונים, שהן מזון חשוב לתושבי הארץ. יין ארץ־ישראל משובח הוא מאד ומוצא בכמות גדולה מהארץ²⁹, וכן גם הצמוקים הנעשים ביחוד בא־סלט ובחברון. ביקבי המושבות העבריות והגרמניות עושים מיני יין שונים (אדום, לבן, מדוק, סוֹטֶרן, אליקַנט, אוֹפּוֹרטוֹ, מַלַגָה, מוּסקַט, טוֹקאי, וֵירמוּט. יין־כינה, יין־ברזל), קוניאק, ערק, ליקורים ותירוש. הערבים מבשלים את הענבים למיץ מעובה הנקרא דִבְּס (דבש ענבים), שבו מלפתים את הפת וממתיקים את המאכלים. את בוסר הענבים מטגנים בצוקר ועושים ממנו מרקחת טובה.

ערך מסחרי גדול יש לעצי תפוחי הזהב ובני מינם (הציטרוסים). העצים האלה זקוקים להשקאה מרובה במשך כל הקיץ, ולפיכך גדולם אפשרי רק בשפלת החוף, שבה המים מצויים לא עמוק באדמה, בעמק הירדן ועל יד נהליו הצדדיים. המים נשאבים מהבארות במשאבות קיטור³⁰. בגלל רכותו של עץ תפוח הזהב טעון הוא טפול רב ושמירה מעולה, אבל העמל הרב מביא שכר טוב, כי תפוחי הזהב ארץ־הישראליים (היָפונים) יש להם שם טוב בשוקי אירופה ונמכרים שם במחירים גבוהים ממחירי הפרות של סיציליה וספרד³¹. רוב תפוחי הזהב של א"י נמכר באנגליה ובמצרים (בעונת 1922/23 יצאו 64% לבריטניה הגדולה, 33% למצרים; בעונת 1923/24 יצאו 70% לבריטניה הגדולה, 28% למצרים).

תמונה 9

קטיף תפוחי־זהב בפתח־תקוה

שטח כל הפרדסים בסביבות יפו השיכים ליהודים מגיע עד 9700 דונם. בשטח הפרדסים הזה תופסת פתח־תקוה מקום בראש (6275 דונם), אחריה באות נס ציונה (1142 דונם) ורחובות (824 דונם). בחדרה והסביבה נמצאים בערך 800 דונם פרדסים של תפוחי זהב, לימונים ואתרוגים, שהם קנין היהודים. ברכת יבולי השנים האחרונות והמחירים הטובים, שהשיגו תפוחי הזהב בשוקי בריטניה הגדולה, גרמו לרבוי הפרדסים בארץ־ישראל.

תפוחי הזהב מתחילים להתבשל בחשון ולקיטתם נמשכת עד אייר. הם נמכרים בשוקי ירושלם במשך שבעה חדשים. בתחלת עונתם הם קצת חמוצים וצבעם ירוק, אחר כך מראם הולך ונעשה כתום־זהוב או אדום וכמות הצוקר מתרבה בהם. להוצאתם לחו"ל קוטפים אותם כשעודם ירוקים, חותלים אותם בניר־משי ואורזים אותם בתבות. הוצאתם מהארץ דרך חוף יפו נמשכת מחשון עד ניסן. מינים מיוחדים מהם הם המנדרינות (יוסף אפנדי), שצורתן כצורת העגבניות וריח בושם להם, ותפוחי הזהב שמראה תוכם כדם.

אתרוגי ארץ־ישראל ההולכים ודוחים משוקי אירופה את אתרוגי היונים (אתרוגי קורפו) נשלחים לחו"ל³² מתמוז עד אלול. חלק מהפֵרות נשארים מחוברים לעצים עד שכל אחד מהם מגיע עד כדי משקל של קילו אחד. מן הפרות האלו עושים מטעמים מעשה מרקחת. הלימונים ממינים שונים מספקים בהם בארץ במשך כל השנה. הפומיליות כמנדרינות נאכלות בארץ. 

השקד, עץ ארץ־ישראלי טפוסי זה, שנצניו נראים בארץ עוד בט"ו בשבט ומבשרים את בוא האביב הנעים, נמצא בארצנו בפראותו. בראשית המאה שלנו עוד היו מעטים פה כרמי השקדים, אולם הישוב החדש הכיר בערכם המסחרי של השקדים, לפי שנתנו להצבר ולהשתמר עד היות להם מחירים טובים, וירב לנטוע את השקד. בכל הארץ נטוע שטח של 27,800 דונם שקדים, מהם במושבות העבריות 20,215 דונם. בשנת 1921 היה יבול השקדים בכל הארץ 1,347 טון, מהם 1,209 טון במושבות העבריות.

השקד אינו טעון טפול רב. פרותיו שלשה מינים הם: אחד – שקדים בעלי קלפה דקה ורכה (פרינצֶס), ושנים – בעלי קלפה עבה וקצת רכה (ויקטוריה ויוניים). עצי הבר נושאים שקדים קשֵי קלפה ומָרֵי גרעין, שמהם עושים בחו"ל מעשי מרקחת. תושבי הארץ אוכלים ברצון את השקדים בקלפותיהם בטרם בשלו לפני חג הפסח, כשהגרעינים עודם לחים והקלפות הירקות עודן רכות וטעמן חמוץ, וגם מטגנים אותם בצוקר. קטיף השקדים הוא בסוף תמוז או בראשית אב³³.

תמונה 10

תמרים בנס־ציונה

יתר עצי הפרי הגדלים בארצנו אין ערכם הכלכלי גדול.

הרמון נמצא על פי רוב יחידי או קבוצות קבוצות קטנות בין עצים אחרים בגנים ובפרדסים. בכפר כַּנָא מצפון־מזרח לנצרת יש פרדסי רמונים. הרמון פורח באביב ומבשיל את פֵרותיו בקיץ. פרחיו ופרותיו האדומים כאש נחמדים למראה. יש בו מין מתוק ומין חמוץ. עסיס הרמונים משמש בבית המרקחת להמתיק ולהנעים את טעם הרפואות.\

– עצי משמש גדלים בכמות גדולה בסביבות שכם ורמלה,

אגוזים בחברון ובעין גנים (ג’נין),

חבושים נמצאים בכל מקום.

התפוחים, האגסים, השזיפים, האפרסקים והדבדבניות של ארצנו אינם טובים ביותר, אך בני המושבות הולכים ומשביחים את המינים האלה ע"י הרכבות במינים אירופיים וקליפורניים.

התומר מבשיל את פֵרותיו רק בארץ החוף, ביחוד אצל עזה, יפו וחיפה, בעין גנים ובעמק הירדן. המין המשובח ביותר נמצא אצל יפו.

המוז הזקוק למים רבים גדל בארץ החוף ובעמק הירדן, בפרדסים על יד התעלה או הבאר. צמח זה עושה אשכלות תאנים (תאני חוה) מתוקות מאד.

גם פֵרות השקמה הגדלה קבוצות קבוצות קטנות בארץ החוף מתוקים מאד. העץ הוא גבוה וחסון ומרובה עלים ומטיל צל רב.

עץ התות נִטע במושבות בכמות גדולה. פרותיו לבנים ומתוקים, אבל אינם רכים למדי. יש גם מעט מהמין הנושא פרות שחורים־אדומים ורכים יותר מן הלבנים, מהם מתוקים וחמוצים.

תמונה 11

עץ שקמה

עץ החרוב גדל במקומות רבים כעץ הבר. גזעו חסון וגבוה, ענפיו המרובים ארוכים ועבים והם עטופים עלים רבים הנותנים הרבה צל. פֵרותיו הם התרמילים הרחבים המשמשים מאכל לבני אדם, לבקר ולעזים. טעמם מתוק ותושבי הארץ מבשלים אותם למיץ מעובה, הוא דבש־חרובים. האילנות האלה הולכים ונשמדים ע"י העזים המטפסות על גזעיהם ואוכלות בתאבון רב את קלפותיהם וע"י זה מתיבשים הגזעים.

– פֵרות הצבר נבשלים בקיץ. טעמם ערב ביחוד בבקר השכם, כשהם קרירים ורטובים מטל הבקר, קלפת הפרי מכוסה קוצים דקים רבים והיד התופשת את הפרי לקטפו – הקוצים פוגעים בה וחודרים לעורה. בזמן האחרון הביאו היהודים מקליפורניה מין בלי עוקצים. עלי המין הזה משמשים מאכל לבהמות.

– שיח הלוז, העוזרד והאטד גדלים כצמחי הבר ופרותיהם אינם ערבים ביותר.

צמחי תעשיה מעטים בארץ.

ביערים העבותים שעל הרי הגלעד גדלים שיחי־שרף.

משרשי הרותם עושים הערבים והצ’רקסים פחמים.

בשפלה ובנגב, וביחוד בסביבות עזה ובאר שבע, גדלה באדמת החול בלתי המעובדת הפַּקּוּעָה (בערבית חנטל), היא פרי אדמה בצורת אבטיח קטן, שממנו עושים סממנים לעבוד עורות ולרפואה³⁴.

בערבה שבמזרח הירדן וכמו כן אצל עין גדי צומחים צמחי אשלג. שורפים אותם ובאפרם משתמשים לכביסה ולעשית סבון.

מגבעולי הגומא ועשבי־הגמי הגדלים בבצת אל־חוּלה קולעים הבדוים מחצלות ומטאטאים.

הגליל עשיר בעצי דפנה, שמעליהם עושים שמן־דפנה.

האזוב צומח מבין אבנים וסלעים על צלעות ההרים ומתוך קירות החורבות והגדרות העתיקות. שמן־אזוב משמש בבית־המרקחת לעשית רפואות ומשחות שונות.

צמר־גפן נמצא במקומות אחדים במזרח הירדן. נטיעתו כדאית רק בשטחים רחבים וכשהוכשרה השקאתם במדה רחבה. למטעי צמר־גפן מסוגלה ביותר בקעת הירדן, שאקלימה החם מתאים לגדולו ומימיה מרובים.

קני־צוקר גדלים בגנים ובפרדסים על יד המים, אבל לפי שעה אין מגדלים אותם בארצנו בשפע, עד כדי לכונן פה את תעשית הצוקר. גם למטעי קני־צוקר מוכשר ביותר עמק הירדן.

תמונה 12

שדה טבק בעין חרוד

ארץ־ישראל מסוגלה מאד לגדול הטבק. בזמן המשטר התורכי לא יכול ענף המשק החקלאי הזה להתפתח כראוי בגלל המונופולין, שהיה בידי זרים.

המשטר החדש בטל את המונופולין³⁵ ובמשך שנים אחדות התפתח גדול הטבק יפה־יפה. התוצרת הזאת מצאה גם שוקים חשובים מחוץ לארץ, ונכונו לה עתידות בארצנו³⁶. ממשלת הארץ וההנהלה הציונית נתנו את לבן גם למשק היער, ועצי היער והנוי הולכים ומתרבים בארצנו³⁷. ליעור משתמשים ביחוד בעץ האיקליפטוס הגדל מהר ומביא הכנסה אחרי שנים מועטות. באדמת הבצות מביא העץ הזה תועלת יתרה, לפי שהוא מיבש את. הבצות. ליעור ההרים משמש ביחוד האורן, שמחטיו מפיצים ריח מבריא.

2. גדול בהמות הבית, עופות ודבורים.

מפני מעוט המים וחוסר דשא במשך כל השנה אין ארצנו מסוגלה לגדול בהמות גסות בשפע. רק בבצות השרון וים חולה, בבקעת הירדן ועל יד הנחלים שבעבר הירדן מזרחה נמצא מקנה בקר לרוב. בבצות החולה ועל יד פתח תקוה וחדרה ימצא גם התאו, השורים והפרות, בני גִדּוּליהם של הכפרים הערביים ומקצת המושבות, קטנים הם. הממשלה והישוב העברי הכניסו פרים ופרות מהולנדיה מבני גזע משובח ביותר, העלול לשפר את גזע המקום. גם הגזע המצרי, שהכניסו האירופים מדמשק, הוא יפה וגדול. הפרה הדמשקית נותנת חלב רב (3000–4000 ליטרא לשנה), אבל ערך בשרה קטן. כנגד זה גדול הוא ערך הבשר של הפרה הלבנונית (או הבירותית) הן בכמותו והן באיכותו, אבל היא נותנת חלב פחות.

בכלל יש פה בארץ בקר בני חמשה גזעים שונים:

א, התאו ההודי, ביחוד בבקעת הירדן,

ב. גזע המקום,

ג. הגזע הלבנוני (הסורי, הבירותי),

ד. הגזע המצרי (הדמשקי),

ה. הגזע ההולנדי.

הערבים אינם אוכלים את בשר הבקר, אך היהודים והאירופים אוכלים אותו ברצון ומבכרים גם את חלב הפרות וחמאתן על חלב הצאן וחמאתן.

ארצנו מוכשרה ביותר לגדול הבהמות הדקות המסתפקות בעשב הדל והיבש הצומח בקיץ על רכסי ההרים ובחורף במדבריות. לכן מגדלים אותן הפלחים והבדוים בשעור רב. עדרי הצאן נמצאים במשך כל השנה בגדרות תחת כפת השמים. בחרף ירדו אל העמקים ואל הגאיות, מקום שחם להם שם יותר, ומוצאים להם מקלט מפני הגשמים בתוך המערות והחורבות, ובקיץ יעלו שוב על ההרים, במקום שם העשב והדשא מצויים זמן רב יותר, וככלות אלה מעל פני האדמה, מספיקים להם השיחים מזון. הצאן, בלחכן את חטרי השיחים ואת עליהם וקלפותיהם, מכרסמות את השיחים, ומטעם זה אין היער מתפתח בארץ־ישראל כל צרכו.

ילידי הארץ אוכלים לתאבון רב את בשר הצאן, בשר גדיי העזים ערב ביותר לחכם. חלבן משמש לשתיה ולמעשה קום (לֶבֶּן), חמאה. זבדה ולגבינה. האליה של הכבש נותנת שומן טוב. את צמר הכבשים מוֹציאים לחו"ל. משער העזים עושים בארץ אדרות (עַבָּיוֹת), יריעות לאהלי הבדוים, שטיחים ושקים. עורות הכבשים בצמרם משמשים לפלחים גם בגדי חורף. את עורות הכבשים והעזים מעבדים בארץ ועושים מהם נאדות למים ולשמן ועור לנעלים. עורות הבקר מוּצָאים ברובם לארצות חוץ. את המעים מיבשים ומוציאים חוצה לארץ.

בהמות העבודה הן השור, הסוס, החמור, הפרד והגמל. הסוס משמש לרכיבה ולמשיכה. המין שמשתמשים בו בעיר ובכפר הוא בן גזע זר (סורי או ארמני). הבדוים החונים בארצנו הזניחו את גדול הסוסים, ובני הגזעים הערביים היפים הנמצאים אצלנו מובאים מהארצות השכנות. מבחינים ביניהם שלשה גזעים:

הגזע הנֶג’די מערב התיכונה,

הגִ’לְפִי מדיארבקיר

והצִקְלָוי מארם נהרים.

בן גזע אציל עולה במחירו פי חמשה עד עשרה על סוס־עבודה פשוט, ומחיר הסוסה הגזעית עולה הרבה על מחיר הסוס. הסוסים האצילים שבאצילים נמצאים אצל בדוי עַנֶזֶה אשר בגלעד.

החמור הארצי הוא בן גזע יפה. הוא משמש לרכיבה, נושא על גבו משאות כבדים ומושך גם את מחרשת הפלח. החמורים הגדולים והלבנים של בדוי צְלֵיבּ הם יפים ויקרים ביותר, כי הם חזקים ומהלכם נעים לרוכב על גביהם. –

הפרד משמש בעיקר בהמה מושכת ובהמת משא, אבל בהרים, שבהם אין עוד דרכים סלולות, משמש הוא גם לרכיבה, יען כי מהלכו בטוח גם בשבילים הצרים שבצלעות ההרים התלולות ועל שפות הבקעות העמוקות והנקרות.

הגמל הוא רכושו העיקרי של הבדוי. הוא רוכב עליו, עומס עליו את משאותיו הכבדים לשאתם דרך המדבר מקצה הארץ אל קָצֶהָ ורותם אליו את מחרשתו לחרש בו את שדהו. הוא נזון מחלבו ומבשרו, את צמרו טווה הבדוית ואורגת ממנו את יריעות האהל ומעורו עושה הבדוי נעלים לבני משפחתו. גם הפלח מחשיב את הגמל בגלל התועלת הגדולה, שזה מביא לו בחייו הכלכליים.

הגמל הערבי מראהו חום וצמרו מסולסל,

והגמל של אסיה הקטנה, העולה על הראשון בכחו, מראהו אפור וצמרו חלק.

הבדוים מגדלים גמלים בשעור מרובה בבקעת הירדן ובעבר הירדן מזרחה. שם רועים הם עדרים עדרים גדולים המסתפקים במעט העשב הדל ובשמיר ושית הצומחים במדבר³⁸.

גדול עופות הבית עדין איננו תופס את המקום הראוי לו במשק הכפר שלנו, כי ארצנו עשירה בתבואות השדה והיא מסוגלה לכך. הערבים מגדלים תרנגלות במדה מרובה בחברון ובעזה, ובמושבות היהודים מגדלים מיני עופות שונים עפ"י השיטות החדשות. התרנגולת ילידת הארץ קטנה ומטילה ביצים קטנות. תרנגולת קפריסין היא ממין משובח וגִדּוּלה מכניס רֶוח גדול. אויבי התרנגלות הם הנמיה והתן, המתגנבים בלילה אל לוליהן ומחנקים אותן.

היוֹנים מעטות אצלנו. תרנגלי הודו, אֲוָזים ובַרְוָזים מתגדלים רק במושבות היהודים והגרמנים.

האקלים המיוחד והצומח מרֻבֵּה־המינים מכשירים את ארצנו לגדול דבורים. בארץ החוף, בהרי יהודה ובהרי הגליל עוסקים הרבה בגדולן. יש בארץ שלשה מינים של דבורים:

המין ארץ־הישראלי או המצרי,

המין הסורי

והמין הקפריסי.

ענף המשק הזה עודנו במצב פרימיטיבי אצל הפלחים, הרודים מכל כַּוּרֶת שלשה קילוגרמים דבש וק"ג אחד שעוה לשנה. היהודים והגרמנים עוסקים בגדול הדבורים באופן רציונלי. הם קבלו את השיטות האירופיות ומחליפים את מקום מעמד כורותיהם לפי פריחת הצמחים פעמים אחדות בשנה. לכן מביא להם עמלם רוח טוב. הם רודים דבש ארבע פעמים בשנה, בסך־הכל חמשים ק"ג מכל כורת. את הדבש המובחר נותנות הדבורים בארץ החוף בתקופת האביב, בזמן פריחת עצי תפוחי הזהב, ובהרים בימות הקיץ, בזמן פריחת האזוב.

3. דיג הדגים.

מימי ארץ־ישראל, מלבד ים המלח, ברוכים בשפעת דגים, אבל דיגם עדין אינו מפותח אצלנו כראוי. בים התיכון, קרוב לחוף ארצנו, נמצאים דגים רבים ממינים שונים ומובחרים³⁹. נצולו של דיג הדגים באופן רציונלי היה יכול לסַפֵּק דגים לשוקי הארץ בשעור מרובה. עשרו של ים טבריה בדגים ידוע עוד מימי קדם. אז היו סירות־דוגה רבות שטות על פני הים ובשלל רשתותיהם היו הדיגים מכלכלים את הגליל⁴⁰. עתה אפשר לשלח את הדגים לכל שוקי הארץ בו ביום, שצדים אותם. מחיר הדגים בטבריה וביתר המקומות הקרובים לים כנרת בזול מאד. בירדן וביתר נחלי הארץ אין דיג דגים מסודר כלל.

4. נצול הדוממים.

גם הדוממים הנמצאים בארץ אינם מנוצלים עדין כראוי, אף שהישוב היהודי החדש כבר התקדם בדבר הזה התקדמות נכרת. הערבים מוצאים מלח־בשול במלחות אצל ודי אל־עריש ועל שפת ים המלח ע"י התאדות המים.

חברת המלח ארץ־הישראלית, חברה עברית בעלת הון, סדרה מלחת גדולה על יד עתלית, שממנה מוציאים מלח רב בשיטות החדשות⁴¹.

בג’בל אֻסְדֻם (הר סדום) על שפת ים המלח הדרומית־המערבית חופרים מלח סדומית (מלח גביש), שהוא חריף יותר ממלח הים ואף גם ממלח הגביש האירופי.

יתר החמרים, אשר מי ים המלח עשירים בהם אינם מנוצלים. כן אין מנצלים כלל את החֵמָר הטוב של ים המלח, שהכירו הקדמונים בערכו הגדול. מאבן־החֵמָר השחורה הנמצאת בקרבת ים המלח עושים בבית לחם צעצועים וחפצי־קדש שונים. מלבד חמי טבריה, שבהם מתרחצים חולים מא"י, לא הוכשרו עדין יתר המעינות המינרליים, ביחוד בארץ עבר הירדן מזרחה, שכח הרפואה שלהם גדול הוא, לשמושם של חולים. ע"י חבורי דרכים נוחים והכנת מעונות מרווחים ובתי מרחץ מסודרים על יד המעינות האלה אפשר היה להכשירם למקומות מרחץ כלליים, שאליהם ינהרו חולים רבים מכל קצות הארץ.

חומר למעשה כלי יוצר חופרים בהרים שבין ירושלם למוצא, על יד רמלה, שכם ועזה ובהר הכרמל.

סיד הכרמל יפה למעשה מֶלֶט. לנצול החומר הזה נוסד ביג’ור סמוך לחיפה ע"י חברת “נשר” בית חרושת גדול לתעשית מלט.

אפר צמחי האשלג הגדלים במדבריות ארצנו משמש למעשה סבון.

נפט מצוי בשפת ההרים ממערב וממזרח לעמק הירדן וים המלח. על יד מַכָּרִם הסמוכה לירמוך וכן גם סמוך למצדה ועל יד תמר (כֻּרְנוּבּ) נתגלו מעינות נפט, שהחכרו לפני המלחמה לחברות חוץ, שלא הספיקו עדין לנצלם.

רוב חמרי הבנין מצויים בארצנו. בהריה ובגבעותיה חוצבים אבנים לבנין ולרצוף, מאבני הסיד עושים סיד בכבשנות פרימיטיביים וחדישים, מהחול אשר על שפת הים מעורב במלט עושים לבנים לבנין ולוחות לרצוף. בירושלם ובמוצא עושים מהחומר הטוב המצוי בהרים רעפים ושפופרות לפצוד המים. השיש ארץ־הישראלי, שחוצבים במחצבים שבסביבות בית לחם ומטולה, מצוין בטיבו ובגונו.

II תוצרת מלאכות־היד    🔗

והתעשיה.

לפני המלחמה נמצאו מלאכות־היד והתעשיה בארצנו בראשית התפתחותן מפני הסבות האלה:

א) הדרישה המועטה מצד עם הארץ החי חיים פרימיטיביים מאד,

ב) שפל המדרגה של החקלאות, שלא נצלה את כל תכונותיה הטבעיות של הארץ,

ג) יחסה השלילי של הממשלה לתעשיה המקומית.

כן ראינו את התופעה המוזרה, שיבול ארצנו ותוצרת גדול הבהמות היו מוצאים כחומר בלתי מעובד חוצה לארץ ושבו אלינו משם בתור סחורה מעובדת. הוציאו למשל מחופי ארצנו חטה, שעורה, עורות בהמות וצמר כבשים והביאו תמורתם קמח, בירה, עור לנעלים, אריגי צמר ובגדים. בזמן החדש המצב הולך ומשתנה לטובה, עקב הכחות הפעילים החשובים העולים לארץ ומתישבים בה והכספים המרובים המושקעים מצד היהודים בענפי תעשיה שונים וגם עקב האמצעים שאחזה בהם הממשלה לקדמת המלאכה והתעשיה בארץ. בכל המעצורים והמכשולים הנמצאים עדין על דרך התקדמות התעשיה נראים כבר נצנים יפים בענף הכלכלה החשוב הזה במרכזי הישוב שלנו, נצנים המחזקים בלבנו את התקוה, שבעתיד הקרוב ילך ויתפתח ויהא לברכה לארץ ולתושביה.

ענפי התעשיה הזעירה, שהיו נהוגים בארץ עוד קודם המלחמה, הם:

א. טויה ואריגה: – מעשה שטיחים, מפות, וילונות, מכסות, בגדים וכתנות לפלחים, חמילות (עַבָּיוֹת), שקים, קליעת חגורות ועַגָלים (ירושלם, עזה, מגדל על־יד אשקלון, חברון, רמלה, רם־אללה, נצרת); צביעת חוטים, אריגים ובגדים, מעשי מחט, תחרים ורקמה. בתי האריגה הם קטנים ובכל אחד מהם נמצאים נולים אחדים.

ב. מלאכות הבנין והמלאכות התלויות בהן: – חצוב אבנים וסתותן, עשית סיד בכבשנות, מלאכות העץ, הפח והברזל לבנין.

ג. תעשית רהיטים וכלי שמוש מעץ, מברזל, מנחשת ומפח.

ד. עשית כלי עבודה פשוטים לחקלאות.

ה. עבוד עורות לנעלים (ירושלם, יפו, שכם) ולקלף (ירושלם, צפת).

ו. תעשית חפצי קדש וזכרון: – בירושלם עוסקים חרשי עצי זית יהודים ונוצרים בתעשית צעצועים, כלי שמוש ופסלים מעצי זית יבשים ובבית לחם עושים את החפצים האלה מדר (צדף) ומאבן החֵמָר השחורה. תוצרת החרושת הזאת נמכרת בארץ לתירים ולעולי רגל ונשלחת גם לבריטניה ולאמריקה. בירושלם מתפרנסים סופרי סת"ם מכתיבת ספרי תורה, תפלין ומזוזות הנשלחים לכל תפוצות ישראל.

ז. עשית כלי בית ושמוש: – מחצלאות, מטאטאים, סלים, נפות וכברות, מפוחים, מקטרות, כלי חרס (ירושלם, רמלה, עזה, חיפה), כלי זכוכית (חברון), נאדות למים ולשמן (חברון).

ח. עשית פחמי־עץ במקומות, ששם נמצאים הרבה עצים ושיחים, כגון בהרים שמדרום לחברון, בהר הגלעד ובהרי הגליל.

ט. חשובה יותר היא תעשית הקמח והשמן. בארץ נמצאות (1923) 265 טחנות קמח, מהן 135 הן פשוטות ועובדות בכח המים ויתרן עובדות במכונות קיטור. בתי הבד לעשית שמן־זית נמצאים בערים, שבסביבותיהן נמצאים מטעי זיתים לרוב, ביחוד בעזה, ברמלה, בלוד, ביפו, בחיפה, בשכם, בעכו ובצפת. ארבעים מעצרות של שמן־שומשמין נמצאות ביפו, בלוד, ברמלה ובירושלם. עיסת השומשמין, ששמנה לא נעצר עדין (טחינה), משמשת לעשית חַלְוָה והעיסה העצורה (קֻסְבֶּה), המכילה עוד 11–12 אחוזים שמן, היא מאכל מצוין למקנה. במושבה הר־טוב עושים שמן־אזוב הנמכר בחו"ל במחירים טובים.

י. מקום חשוב ביותר תופסת תעשית הסבון. מרכז תעשיה זו הוא בשכם (17 מסבנות), שסבונה המובחר נמכר בארץ עצמה ומוצא בשעור מרובה חוצה לארץ, ביחוד למצרים. גם בעזה, ברמלה, בלוד, ביפו, בירושלם, בחיפה ובמקומות אחרים נמצאות מסבנות. לעשית הסבון משתמשים בשמן זית, בגפת הזיתים, בנתר ובאפר צמחי האשלג. עונת עשית הסבון בארצנו היא בסתיו אחרי מסיקת הזיתים.

הישוב היהודי החדש יצר את התעשיה הגדולה בארצנו. הוא הקים בתי חרושת גדולים במרכזי הישוב ויצר ענפי תעשיה חדשים, שבהם עסוקים פועלים למאות ולאלפים. התערוכה הראשונה של תוצרת הארץ, שהיתה בפסח תרפ"ד וכמו כן תערוכת המזרח הקרוב של שנת תרפ"ו בתל־אביב, העידו על הקדמה הגדולה של המלאכה והתעשיה בארצנו במשך שלש השנים האחרונות.

גדולה וחשובה מאד היא תעשית היין ויתר המשקאות הכהליים. ביקב ראשון־לציון, הנמנה בין גדולי היקבים שבעולם⁴², מעבדים את הענבים במכונות חדישות ועפ"י השיטות החדשות ושומרים את היין בגיגיות בנויות גדולות. היקב הגדול של זכרון יעקב חצוב בסלע ההר. גם ביקבים הקטנים יותר אשר ברחובות, בגדרה, בפתח־תקוה ובמקוה ישראל עושים יין, כוהל ומשקאות כהליים. גם הגרמנים בשרונה, בוילהלמה ובחיפה, אכרי המושבה מוצא וייננים יהודים בירושלם עוסקים בתעשית היין, התופס מקום חשוב מאד בערך ההוצאה מן הארץ⁴³. השוק הראשי ליינות א"י הוא מצרים.

חברת פיק"א⁴⁴ הקימה בחיפה טחנת־קמח גדולה מאד היוצרת קמח מובחר בשעורים גדולים ועל ידה בית חרושת גדול לאפית מצות.

מעת שהתחילו לשתול טבק בארץ נוצרו במקומות שונים (ירושלם, בית לחם, יפו, תל־אביב, חיפה, צפת) 16 בתי חרושת לסיגריות.

לעבוד התוצרת החקלאית משמשים בתי חרושת לעשית חמאה (חדרה), שמנים ריחניים (פתח תקוה), מיני מרקחת ועוד. שוקולדה, סוכריות ומיני מרקחת עושים בבית החרושת הגדול “רענן” בתל אביב ובבתי חרושת אחרים ביפו ובירושלם.

בתל אביב נוסדו בתי חרושת גדולים לאריגי משי, לסריגה ולתעשית⁴⁵ עור.

חברת “שמן” (הונה 125,000 לי"מ) עושה בחיפה שמנים צמחיים וסבון וחברת “המלח” יוצרת מלח בברכות גדולות על שפת הים בעתלית.

עם ריבוי הבנין בא"י נוסדו בתי חרושת גדולים לתעשית חמרי בנין, כגון בית החרושת ללבני סיליקט בתל אביב, בית החרושת “נשר” לתעשית מלט סמוך לחיפה, בתי חרושת לתעשית לוחות של ריצוף ביפו־תל אביב, בירושלם ובחיפה, נגריות גדולות בערים האלה וכו'.

צריך לצין עוד במקום הזה את בתי החרושת המכונתיים אשר בירושלם, ביפו ובחיפה, העוסקים בסדור הכשרות השקאה, בהקמת טחנות־קמח ובתי־בד ובתקון כל מיני מכונות, ובית החרושת למכשירי חשמל של קרמנצקי בתל אביב.

תמונה 13

בית־החרושת ללבני סיליקט בתל־אביב

דחיפה חזקה להתפתחות התעשיה בתל אביב נתנה “חברת רוטנברג”, בהקימה בתל אביב בהון של 100,000 לי"מ תחנת חשמל, המספיקה כח חשמל לתל אביב וליפו. “חברת רוטנברג” הגדולה (הונה מיליון לי"מ), המתכוננת לנצל את כחות המים של הירדן והירמוך לחשמול כל הארץ מספיקה לע"ע כח חשמל לחיפה ולטבריה.

בבתי הדפוס הרבים, שאחדים מהם מונעים בכח הקיטור, מדפיסים לא רק עתונים יומיים ושבועיים, ירחונים וקובצים, כי אם גם ספרים חשובים בתכלית השכלול. גם מוסדות ליתוגרפיים וצינקוגרפיים לא חסרים בארץ.

III סחר הארץ.    🔗

סחר הארץ נחלק לשלשה ענפים:

א) סחר הפנים (קנית יבול הארץ ותוצרת תעשיתה וסחורות החוץ ומכירתם),

ב) המסחר עם הבדוים (חלוף תבואות השדה ותוצאות גדול הבהמות בסחורות חוץ),

ג) סחר החוץ (הוצאת יבול הארץ ותוצרתה לחו"ל והבאת סחורות, בעיקר תוצרת התעשיה, אל הארץ)..

א. סחר הפנים. האכר ואשתו מביאים את יבול שדם וכרמם ואת תוצאות משק הכפר מהכפר אל שוק העיר הקרובה. בשעורים יותר גדולים מובאות הסחורות האלה וגם תוצרת התעשיה הזעירה ע"י סוחרים קטנים, ספסרים וסרסורים אל השוק. שוקים חשובים לסחר הפנים הם חברון, בית־לחם, עזה, לוד, יפו, שכם, נצרת, טבריה, צפת, חיפה ועכו, ובמזרח הירדן קיר מואב (אל־כַּרַךּ), א־סַּלט, אדרעי (דַרְעָא) ואל־מֻזַירִיבּ⁴⁶.

ב. שוקים למסחר עם הבדוים ממערב לירדן הם: צפת, טבריה, חברון, עזה ובאר שבע. אל השוקים האלה מביאים הבדוים גמלים, עזים וכבשים, סוסים, צמר, עורות, חמאה וביצים ומחליפים את סחורותיהם אלה בתבואה, צוקר, קהוה, נפט, טבק, נשק וכדורים ואריגים.

ג. המסחר הגדול, הוא סחר ההבאה וההוצאה, מתרכז בעיקר בערי החוף.

מביאים אל הארץ מבחוץ:

1) צרכי מזון שונים: קמח, צוקר, אורז, קהוה, תה, קקאו, פֵרות וירקות כבושים, מיובשים ולחים, קטניות, תפוחי אדמה, שעורה, דורה ומאיס;

2) משקאות: כוהל, בירה, משקאות כוהליים אחרים, מים מינירליים,

3) חמרי הלבשה ובגדים עשויים;

4) כלי בית ורהיטים, כלי חרסינה וזכוכית וכלי שלחן אחרים;

5) עצים, מוטות ופסי ברזל, רעפים, מלט וחמרי בנין אחרים;

6) מתכות וכלי מתכת, מכונות וחלקיהן, כלי עבודה ומלאכה;

7) אוטומובילים⁴⁷ ועגלות וחלקיהם;

8) רפואות וסממנים, צבעים וחמרים כמיים;

9) זרעים, טבק מעובד ובלתי מעובד, טומבק, ציגרות וציגריות;

10) ספרים ומכשירי למוד, תמונות ומפות, צרכי כתיבה ודפוס;

11) כלי נשק וכדורים, אבק שרפה, צעצועים ויתר החפצים שאינם מצויים בארץ.

מוציאים מהארץ אל החוץ:

1) את יבול הארץ: חטה. שעורה, שומשמין, קטניות, תרמוס, מאיס, דורה, סובין, תפוחי זהב, לימונים, אתרוגים. אבטיחים, ענבים, משמשים, תאנים ודבלים, שקדים, צמוקים, עגבניות, מלפפונים, חציל, ירקות, טבק, פקועות השדה;

2) תוצרת התעשיה החקלאית: יין ומשקאות כוהליים, שמן־זית ושמן־שומשמין, קמח, שמני־בושם, ציגריות, סבון.

3) תוצרת גדול הבהמות והעופות: צמר, עורות, ביצים;

4) חפצי קודש וזכרון;

5) כלי שמוש חשמליים.

ערך סחר ההבאה עולה פי ארבעה מערך סחר ההוצאה (עיין בטבלאות המסחר והתנועה, טבלה v). יוצא אפוא, שמדי שנה בשנה יוצאים סכומי כסף גדולים מהארץ לבלי לשוב אליה עוד. המצב הזה ישתנה לטוב בה במדה כשתוצרת התעשיה בארץ־ישראל תגדל. התחלה בכוון זה נכרת כבר בתנועת המסחר של שנת 1924. – בסחר־ההבאה תופסת בריטניה הגדולה מקום בראש עם 22.6%–32.1%, אחריה באות מצרים וסוריה. בחלקה של מצרים בהבאת ארץ־ישראל נכרת נטיה לירידה ובחלקה של סוריה נטיה לעליה. מארצות אירופה, מלבד הממלכה הבריטית, באות רוב הסחורות מגרמניה, אחריה באות בערך הסחורות המוצאות מהן לארץ־ישראל: צרפת, איטליה, הולנד ובלגיה. – בסחר ההוצאה של ארץ־ישראל עומדת מצרים בראש כל הארצות, והיא השוק הראשון ליבול ארץ־הישראלי, ליינה ולסבונה. בשנים 1920–1923 הלכו 37.1%–44.7% של הוצאת ארצנו למצרים. חלקה של סוריה בהוצאת ארץ־ישראל ירד מ־% 35.2 בשנת 1920 ו־% 43 בשנת 1921 ל־% 11.5 בשנת 1923. בהוצאת סחורות ארץ־ישראל לבריטניה הגדולה נכרת עליה גדולה ותמידית משנה לשנה (בשנת 1920: 7.5%, בשנת 1923: 19%). מפתיעה ביותר היא עלית ההוצאה לארצות הברית מ־% 0.8 בשנת 1920 ל־% 21.4 בשנת 1923 (עיין טבלה I), אולם בשנת 1924 היתה שוב ירידה עד 1.3%.

מרכזי סחר החוץ בארצנו הם ערי החוף יפו וחיפה. יפו עולה על חיפה בכמות הסחורות המובאות והמוצאות וחיפה עולה על יפו בערכן של הסחורות האלה (עיין שם, טבלה VI). ערכי המסחר הבאים מבריטניה עבור ממשלת ארץ־ישראל מובאים דרך חוף חיפה. לעזה באות רק בקיץ אניות־משא אנגליות אחדות להוביל את השעורה הטובה הגדלה בסביבותיה ואת פקועות השדה של השפלה והנגב לאנגליה. מיתר נקודות החוף, רָס א־נָּקוּרָה, עכו, עתלית, מִינַתּ אבּוּ זַבּוּרָה ומג’דל, מוציאות אניות מפרש את יבול השדה (שומשמין, תבואה, תרמוס, אבטיחים) למצרים ולסוריה.

IV דרכי תנועת המסחר ואמצעיה.    🔗

בימי קדם היו דרכי הארחות משמשים לתנועת המסחר בארץ. בדרכים אלה היו הארחות עוברות ומובילות את תבואות הארץ ואת תוצרת ארצות חוץ מעיר לעיר ומשוק לשוק עד לנקודות הקיצוניות: דמשק, צור, צידון ומצרים. הארחות הלכו, כמובן, בדרכים הקלות והנוחות ביותר לאנשיהן ולגמליהן. הן עברו לארכם ולרחבם של השפלות, העמקים והבקעות. בזמן שעוד לא ידעו לבנות גשרים, עברו במעברות הנהרות, לאמר באותם המקומות, שמי הנהר אינם עמוקים ביותר. בהיות ארצנו על פי מבנֶהָ ארץ מרידיונלית, לאמר הריה ועמקיה, שפלותיה ומישוריה, ימיה ונהרה הגדול ביותר נמשכים בעיקר לאורך הארץ מצפון דרומה, גם דרכי הארחות הגדולים בעיקרם מרידיונליים הם ומחוברים יחדיו על ידי דרכים העוברים לרוחב הארץ בעמקים ובנחלים היורדים מן ההרים מעבר מזה אל מישור החוף ומעבר מזה אל בקעת הירדן. עמק יזרעאל, בהיותו “העמק הגדול” המשתרע לרוחב הארץ ומחבר את חוף ים התיכון עם עמק הירדן, היה למרכז התנועה המחבר את דרכי הארץ הגדולים.

מהשרידים הרבים הנמצאים בארצנו אנו למדים, שהרומאים סללו בה מסלות, שחברו יחדיו את כל הנקודות התכסיסיות החשובות. המסלות הללו, שנעשו מתחלה למטרות תכסיסיות, שמשו בדיעבד גם לתנועת המסחר בארץ, בימי הבינים הָזנחו ונהרסו המסלות האלה, והארחות הלכו שוב בדרכים שהתוה להן הטבע, ועד היום הזה עוברות בהן “ארחות הישמעאלים וגמליהם נושאים” את תבואות הארץ למרחקים, בו בזמן ששריקות הקטרים של רכבות מסלות הברזל מעוררות את יושבי המדבר מתרדמתם בת אלפי השנים. ואלה המה דרכי הארחות הראשיים בארצנו:

1. הדרך ממצרים לצור ולצידון העובר לאורך שפלת החוף על פני אל־עריש, עזה, מגדל־גד, נס ציונה, ראשון לציון, יפו, כפר סבא, תל הכרם, טנטורה, עתלית, חיפה ועכו.

2. הדרך מצור לדמשק דרך בָּֽניָֽס, מדרך זה מסתעף על יד אבל בית מעכה (אָבִּל אל־קַמְח) דרך אחר העובר על פני מטולה, עמק עיון, חָֽצְבַּיָּה ורָֽשַיָּה לדמשק.

3. הדרך מעכו לדמשק העובר על פני בית הכרם (מג’ד אל־כְּרוּם), עין זיתים, צפת, ראש פנה, משמר הירדן (גשר בנות יעקב) ואל־קניטרה בגולן.

4. הדרך מעכו וחיפה לדמשק, הנמשך דרך עמק יזרעאל ועמק בית שאן (הוא נוגע בנקודות הישוב העבריות), עובר את הירדן על יד מנחמיה בגשר אל־מֻגָֽ’מִע ופונה לאדרעי ומשם לבצרה ולשיח' מִסְכִּין. מבית שאן מסתעף דרך לגלעד העובר את הירדן בגשר שיח' אחסין.

5. הדרך מיפו לא־סַּלְט הנמשך על פני שכם ועובר את הירדן בגשר אדם העיר (א־דָּֽמִיֶה).

6. הדרך העובר לאורך עמק הירדן מיריחו לטבריה.

7. הדרך מחברון לאילת (עַקַבָּה) דרך חרבת עיר המלח.

8. הדרך מחברון לקיר מואב (אל־כַּרַךּ) היורד אל עין גדי וסובב את שפת ים המלח, מע’וֹר א־צָּֽפִיֶה מסתעף דרך לסלע במדבר (פֶּטְרָה).

9. הדרך מבאר שבע למצרים דרך חַפִיר אל עַוְגָ’ה.

10. הדרך מבאר שבע לסלע ולאילת.

11. דרך החוגגים בעבר הירדן מזרחה (דַרְבּ אל־חַגּ') העולה מדמשק למכה ועובר ע"פ א־רַֿמְתָּה, קַלְעַתּ א־זֶּרְקָא (מקור היבק), רבת עמון (עַמָּֽן), אל־קֻטְרָֽנִי, מעון (מַעָֽן).

12. הדרך מסלכה בחורן העובר על פני בצרה ואדרעי אל הגלעד.

13. הדרך המסתעף מדַרְבּ אל־חַגּ' ועובר בגלעד ובמואב דרך א־סלט ומידבא לקיר־מואב.

14. הדרך מקיר־מואב לסלע ולאילת.

סלילת הכבישים החדשים בארצנו התחילה בזמן מאוחר מאד. הכביש הראשון נסלל בין יפו לירושלים בשנת 1866, ובשעה שקיסר אוסטריה פרנץ יוסף בקר את העיר הקדושה אחרי חנוכת תעלת סואץ הופיעה בעיר זו העגלה הראשונה. מאז התקדם בנין הכבישים רק מעט מעט. אולם מה שלא עשו שנות השלום הרבות, עשתה המלחמה בזמן קצר. ממערב לירדן נוספו כבישים, המחברים את הנקודות החשובות ביותר, ובעבר הירדן מזרחה סוללו מסלות בפעם הראשונה. ממשלת א"י החדשה הוסיפה כבישים חדשים על הישנים, שבבנינם עסקו גם חלוצינו הצעירים בהתלהבות, הכבישים החשובים ביותר הם:

1. ירושלם–יפו,

2. ירושלם–חברון–באר שבע,

3. ירושלם־יריחו–א־סַּלְט–רבת עמון (עַמָּֽן),

4. ירושלם–שכם–עין גנים (גֶ’נִין)–נצרת,

5. יפו–שכם–גשר אדם–א־סלט,

6. חיפה–נצרת–טבריה,

7. צמח–טבריה–מגדל–ראש פנה–צפת,

8. חיפה–עכו–רָֽס א־נָּֽקוּרה בגבול הצפוני ומשם והלאה לבירות,

9. חברון–בָּֽבּ אל־וָֽד (באמצע הדרך מירושלים ליפו).

בעמקים ובשפלות הולכים אוטומובילים ועגלות גם בדרכים בלתי סלולות בעקבות דרכי הארחות. התפתחותה המהירה של רשת הכבישים ומסלות הברזל גרמה, שהמרכבות (קרונות, עגלות ואוטומובילים) הולכות ותופסות את מקום אמצעי המסע וההובלה הנושנים, את הגמלים, הסוסים, הפרדות והחמורים.

ביחס לתנועת המסחר יש ערך גדול מאד למסלות הברזל המחברות את חוף הים עם הארץ אשר מאחוריו ועם הארצות השכנות. הן מביאות את סחר החוץ של הארץ לידי התקדמות מרובה. המסלה הראשונה בא"י נבנתה בין יפו לירושלם ע"י חברה צרפתית וחונכה בשנת 1892, ארכה ½86 ק"מ ורוחב פסיה 1.05 מטר כרוחב פסי כל מסה"ב בא"י.

בשנת 1905 נגמרה סלילת מסה"ב החִגָּֽ’זִית מדמשק עד מַעָֽן. המסלה הולכת בעקבות דרך החוגגים למֶכָּה וארכה עד מַעָֽן 462 ק"מ. (עוברת היא יותר מאלף גשרים גדולים וקטנים ובמנהרות רבות, עד אדרעי היא שיכת לממשׁלה הסורית ומשם עד מַעָֽן לממשלת עבר הירדן מזרחה. המסלה הזאת מחוברת לחוף ים התיכון ע"י מסה"ב חיפה–אדרעי, שנבנתה גם היא בהוצאת המסלה החג’זית. היא נמשׁכת דרך שפלת עכו, עמק יזרעאל, עמק בית שאן, עמק הירדן, עוברת את הירדן בגשׁר אל־מג’מע ואח"כ את הירמוך, עולה צפונה עד צמח על שפת ים־כנרת פונה אח"כ מזרחה ועוברת שוב את הירמוך על יד חמת גדר (אל־חַמִי) ונמשׁכת לאורך בקעת הירמוך עד הגיעה לאדרעי. בדרכה היא עוברת 141 גשרים ובשמונה מנהרות, שארכן ביחד 1100 מטר. המסלה הזאת שיכת כלה לממשלת ארץ־ישראל),

במשך שנות המלחמה גדלה רשת מסלות הברזל. הממשלה התורכית בנתה מסלות חדשות למטרות צבאיות. האחת מסתעפת בעפולה ממסה"ב חיפה–אדרעי ויורדת דרומה לעין גנים (ג’נין), משם היא עולה למסעודיה סמוך להר שומרון ומשם נמשכת עד תל הכרם (62 ק"מ).

ממסעודיה מסתעפת מסלה צדדית לשכם (15 ק"מ). מסלה קצרה (17 ק"מ) מסתעפת מתחנת בֶּלֶד א־שיח' הסמוכה לחיפה ונמשכת לעכו.

הנהלת־הצבא האנגלית בנתה מסלה רחבה ממצרים דרך חצי האי סיני עד חיפה (אל־עריש–לוד 147 ק"מ, לוד–חיפה 100 ק"מ). חלק המסלה מקנטרה, אשר על תעלת סואץ, עד רפיח נמצא ברשות ההנהלה הצבאית הבריטית של חצי האי סיני, אבל גם הוא מתנהל ע"י הממשלה האזרחית של ארץ־ישראל. המסלה הזאת עוברת לאורך השפלה והשרון קרוב לשפת הים ובעקבות דרך הארחות העתיקה ואליה מחוברות יתר מסלות ארצנו. התחנה המרכזית למסלות א"י היא בלוד והנהלתן נמצאת בחיפה. רשת מסלות הברזל של ארצנו אינה עדין צפופה ביותר, אבל היא מחברת את ארצנו לארצות הסמוכות, ואפשר לבוא במסה"ב מירושלם עד קושטא בצפון, עד בגדד במזרח ועד קהירה בדרום. 

תנועת האוטומובילים גדולה היא בארצנו. שֵרותים מיוחדים מתקימים בין ירושלם ליפו, בין ירושלם לחיפה ובין ירושלם לטבריה. שרות אוטומובילים קבוע מחבר את חיפה לדמשק ולבירות ודרך עיר זו אף גם לבגדד⁴⁸. גם שרות דואר קבועה באוירונים ישנה בין ארץ ישראל וארם נהרים אחת לשבוע. התחנה המרכזית לתנועת האוירונים בא"י נמצאת ברמלה. משם נוסעים האוירונים מזרחה ישר לבגדד, בדרך הם יורדים גם בעַמָּֽן,

נתיבות מים אין בארץ, כי בנהרותיה אי אפשר לעבור בסירות מפני הסלעים, הכפים ואשדות־המים המרובים הנמצאים בהם. ים כנרת, שבימי התלמוד רבתה בו התנועה בסירות, הוא כעת שקט. רק סירות־קיטור אחדות מעבירות אנשים מצמח לטבריה וחזרה ומספר של סירות־מפרש מעבירות סחורות, ופה ושם פורשות סירות־דוגה את רשתותיהן על הים⁴⁹. לים המלח השקוע בעמק עמוק בין מדבר יהודה השמם ובין הרי מואב הגבוהים והזקופים אין ערך ביחס לתנועה המסחרית, כי לבני המדבר השוכנים סביבו אין צורך בנכסי המסחר. סירת־קיטור אחת עוגנת בים המלח המשמשת להעברת חטה מחבל קיר מואב לשוק ירושלם ולנסיעות־תיור על פני הים.

ים התיכון מתַוך את סחר החוץ של ארץ ישראל. חוף הארץ הנמשך ברובו בקו ישר ואדמתו שטוחה אין בו מחסה לאניות. רק במפרץ חיפה–עכו מגן הכרמל על האניות לפחות מפני הרוחות הדרומיות והדרומיות־המערביות. נמל עכו נסכר ע"י חול הים. אצל חיפה ויפו יש נמלים קטנים לאניות־מפרש, אך אניות הקיטור עוגנות הרחק מהחוף מפני הסכנה הצפויה להן מהסלעים הנמצאים בים לאורך החוף. בשעה שהים זועף וסוער אין האניות נגשות כלל אל החוף, ולכן יקרה בימות החורף, שבמשך שני שבועות רצופים אי־אפשר לעלות אל היבשה או לרדת באניה בחופי ארצנו. בחיפה קל לבנות נמל, בעוד שביפו יעלה בנין נמל מלאכותי בהון רב.

תנועת־האניות הגדולה ביותר היא לע"ע בחוף יפו, בהיותה עיר החוף של ארץ יהודה ושומרון עם עריהן הגדולות ומרכזי התוצרת החקלאית והתעשיתית. אולם חשיבותה של חיפה הולכת וגדלה, מעת שהיתה לנקודת ההתחלה והסוף של רשת מסלות הברזל שבארץ וגם עיר החוף של עבר הירדן מזרחה. פתוח עמק יזרעאל ע"י הישוב היהודי יועיל גם הוא להעלאת ערך חוף חיפה ולא רחוק הזמן, שחיפה תהיה עיר החוף הראשונה של ארץ ישראל. – בחופי יפו וחיפה עוגנות אניות המסחר כמעט של כל מדינות הים האירופיות ושל ארצות הברית, אולם האניות הבריטיות תופסות בהן את המקום הראשון (ראה טבלה VII). רוב הנוסעים הבאים מחופי אירופה עולים אל היבשה באחד מנמלי מצרים ועולים משם במסה"ב לארץ ישראל. המסלה ארץ הישראלית־המצרית מעבירה גם את הדואר.

אניות־מפרש קטנות הולכות על יד החוף ומתַוכות את תנועת ההובלה בין חוף ארצנו ובין סוריה ומצרים, הן עוגנות ברָֽס א־נקורה, בעכו, בחיפה, בעתלית, במינת אבו זבורה, ביפו, במינת רוּבִּין, במינת אל־קלעה, בחוף עזה ובאל־עריש (ראה טבלה VII).

בתי דאר וטלגרף נמצאים בכל הערים והעירות ובמושבות העבריות הגדולות⁵⁰. חוטי הטלגרף והטלפון מתוחים על פני כל הארץ עד קצה המדבר/ בכל בית דאר מסודר שרות טלפוני.

להתקדמות המסחר והתעשיה, החקלאות והבנין משמשים בנקים ומוסדות כספיים אחרים בארץ (ראה טבלה VIII)/ מזמן כבוש הארץ ע"י הבריטים הונהגה פה שיטת־המטבעות המצרית. יחידת המטבעות הוא הגרש. 1 לירה מצרית = 100 גרשים; 1 גרש = 10 מילימים. ממשלת הארץ מכינה תכנית להוצאת שיטת־מטבעות מיוחדת לארץ־ישראל.

טבלאות המסחר ותנועתו.

טבלה I. חלקן של הארצות השונות בערך הסחורות (בלירות מצריות) המובאות לא"י והמוצאות ממנה בשנים 1920–1924.

א. הבאה.

ב. הוצאה.

טבלה II. הערכים העקריים של סחר ההבאה וההוצאה של א"י בשנים 1921–1923.

א. הבאה.

ב. הוצאה.

 

טבלה III. סחר־החוץ של ארץ־ישראל בשנת 1922 על פי מיני הסחורות המובאות והמוצאות (הערכים בלירות מצריות).

א. מכולת ומשקאות.

ב. חמרים גלמיים.

ג. סחורות מעובדות לגמרן או ברובן.

ד. סחורות שונות שלא נכללו בשלשת הסוגים הקודמים

ה. זהב וכסף ומטבעות

טבלה IV. טרנסיט מנמל חיפה לסוריה בשנת 1922 (ערך הסחורות בלירות מצריות).

טבלה V. השקפה על תנועת סחר־החוץ של ארץ־ישראל בשנים 1919–1924 (הערכים בלי"מ⁵⁴).

תוצרת זרה שהוצאה שנית מן הארץ (ביחוד לעבר הירדן),

תנועת ההבאה וההוצאה בטרנסיט דרך חוף חיפה לסוריה ומסוריה.

טבלה VI. תנועת המסחר ביפו ובחיפה בשנים 1920–1922.

טבלה VII. תנועת האניות בחופי ארץ־ישראל בשנים 1921–1923

1921.

א. אניות קיטור.

ב. אניות מפרש.

1922.

א. אניות קיטור.

ב. אניות מפרש.

1923.

א. אניות קיטור.

ב. אניות מפרש.

טבלה VIII. רשימת הבנקים ויתר מוסדות האשראי בא"י.

בנק הפועלים (תל־אביב), בנק למסחר ולתעשיה (תל־אביב), בנק להלואות (ירושלים, יפו וחיפה), בנק המזרחי (ירושלים ותל־אביב), קפות הלואה וחסכון ועוד.

 

יב. קורות ישוב הארץ ותרבותה    🔗

1. התקופה הקדומה

רשומיהם ואותותיהם המרובים של תושבי הארץ הקדומים, כגון כלי שמוש ומלאכה וכלי־זיין עשויים מאבן־צור פשוטה, לא מסותתה, הפזורים על פני ארץ החוף, על הרי יהודה ובערבות מואב, מוכיחים, שארצנו היתה כבר מיושבת בתקופת־האבן הקדומה, אלפי שנים לפני תקופת ההיסטוריה. בימים הקדמונים היה האדם חי רק על הציד; עבודת האדמה וגדול הבהמה עוד לא היו ידועים לו, גם חרושת כלי יוצר, טויה ואריגה לא נודעו לו עוד, אחרי התקדמות מסוימת ידע האדם, כי ערום הוא, ויתפור לו בגדים של עורות חית־השדה, ולצורך מלאכתו זו השתמש במחטים, שעשה מעצמות החיות. בפני הגשמים והרוחות הקרות בקש לו מפלט ומחסה במערות הנמצאות לרוב בהרי השיד של ארצנו. השרידים המעטים, שתושביהן השאירו שם אחריהם, מראים, שהתפתחותם של בני האדם בימים ההם התנהלה לאטה. במערות מצאו על יד עצמות החיות של תקופת־האבן הקדומה כלי אבן פשוטים מהתקופה ההיא וכלי אבן גזית וחרסים (שברי כלי חרס), שעשיתם התחילה עם ראשית תקופת־האבן החדשה.

יצירת כלי חרס מצַינת כבר התקדמותו של המין האנושי. בתקופת האבן החדשה מתחיל האדם לעסוק גם בעבודת האדמה ובגדול בהמות הבית. הוא הולך ומשפר ומשביח את כלי האבן, שהוא משתמש בהם, כמו גרזנים, מעדרים, חרבות צורים, אבני קלע וכדומה. סתות האבן והחלקתה והשבחת הקוים ביצירת הכלים, עדות היא לשפור טעמם של עושיהם. המציאות הרבות של אבני ריחים בני התקופה ההיא מוכיחות, שעוד בימים ההם היו טוחנים גרגרי תבואה לצרכי אוכל. חרושת כלי היוצר, שהיתה בראשונה פשוטה מאד, מתפתחת לאט לאט, והכלים הולכים ומשתכללים גם בצורתם גם בקשוטם. על פיהם קובעים חוקרי העתיקות, שחפרו באדמת ארצנו וגלו בה את הערים העתיקות (לכיש, גזר, בית שמש, יריחו, תענך, מגדו, עיר דוד וכו'), את תקופות־הישוב השונות, שהיו בהן, ואת מצב תרבותם של יושביהן בתקופות אלה.

בתקופת־האבן החדשה לא הסתפקו בני האדם במערות הטבעיות כמו שהן, אלא התקינו אותן לפי צרכיהם או שחצבו להם מערות חדשות בסלע. בדרך זו באו לעולם ערי המערות, שאנו מוצאים בגזר, בבית גוברין–מראשה, על יד אדרעי ובמקומות אחרים. באדום ישבו החורים, שבנו להם עיר גדולה של חורים ומערות, היא סלע. המערות האלה שמשו בלי ספק למקלט ולמחבוא בשעת סכנה גם לעמים אחרים, שישבו בארץ אחרי החורים. בעלות מדין ועמלק ובני קדם על בני ישראל וילחצום שבע שנים, התחבאו בני ישראל מפני אויביהם במנהרות אשר בהרים ובמערות⁵⁶. לשבטי הערבים ועדריהם משמשות הן עד היום הזה מקלט ומחסה מפני הגשמים והרוחות.

השרידים המעטים, שנמצאו בתוך המערות בתל גזר, מעידים, שמדרגת תרבותם של תושביהן – בערך לפני חמשת אלפים שנה – היתה נמוכה הרבה משל יושבי המערות של אירופה הדרומית (על יד הפיריניאים וכו') של אותו הזמן, שהללו השתמשו כבר בזמן ההוא בכלי נחושת־קלל ובכלי יוצר יפים.

בו בזמן ישבו בארצות הקרובות לארץ־ישראל, במצרים ובארם נהרים, עמים בני תרבות, אשר, כנראה, לא השפיעו כלל על תושבי ארץ זו. בחפירות גזר ובמקומות אחרים לא נגלה שום סימן של מגע ומשא ביניהם ובין תושבי הארץ. בארץ־ישראל ובשכנותה משתמשים בכלי צורים עוד זמן רב בתקופת ההיסטוריה⁵⁷.

עקבותיהם של התושבים מוכיחים למדי, שהם היו אנשים בעלי־קומה וחזקים, הם הענקים; הדולמנים (מצבות־קבר או מצבות־זכרון) של בני הענק כדאים לשימת לב מיוחדת. בחלקי הארץ השונים אנו מוצאים אבנים ענקיות העומדות זו אצל זו (במספר שתים, ארבע, שש, שמונה, עשרים ויותר) ועליהן מונחות אבנים דומות להן. בדולמנים האלה, אשר שמשו קברים לשרי העם ולמשפחותיהם, נשענו גופות המתים בעמידה או בישיבה אל האבנים או עצמותיהם ואפרם היו פזורים בהם ואצלם היו מונחים כלי הצורים, שהיו משתמשים בהם בחייהם (חרבות, חניתות, גרזנים וכדומה). מרובים מאד הם הדולמנים בעבר הירדן מזרחה. בגולן, בבשן ובמואב גלילות שלמים מלאים אותם. כנראה היו הגלילות האלה שדות קברים לבני הענק, בעבר הירדן מערבה, שהיתה בכל הזמנים מיושבת יותר מן המזרח ושתושביה השתמשו באבני המצבות לבנין בתיהם, עוד נמצאים דולמנים מעטים (אחדים בגליל, אחד על יד הכפר אַבּוּ דִיס קרוב לירושלים ושנים אצל עיר־המערות בית גוברין).

בכל רחבי הארץ נמצאים גלי אבנים (Cromlech), עגולי אבנים (Kairn) או אבני־מצבה יחידות (Menhir), שהוקמו לאות זכרון לאיזה מקרה חשוב או למטרה קדושה. מנהג זה היו נוהגים אחריהם גם תושבי הארץ השמיים, והעברים עשו גם הם כמותם. יעקב ולבן עשו גל בהר גלעד לעד הברית שכרתו ביניהם. בעמק עכור הקימו בני ישראל גל אבנים לזכר מעשה עכן וסקילתו, ועד היום הזה קוראים הערבים לַמקום בערבות יריחו, אשר אצל מוצא וָֽדי אל־קִלְתּ מבין ההרים, “אל־מְרָֽגִ’ם” (לאמר: המרגמות, על שם גלי האבנים הנמצאים במקום ההוא). על פי מצות יהושע הקימו גל אבנים על נבלתו של מלך העי אצל פתח שער העיר הזאת. צפונית מבית־אל נמצא עד היום הזה גל אבנים כזה, כל גלגל⁵⁸ (גִ’לְגִ’לְיָה, גִ’לְג’וּלְיָה, תל גַ’לְג’וּל, חִ’רְבֶּתּ גֻ’לַיְגִ’ל וכו'), שאנו פוגשים בארץ־ישראל, מראה, שבאותו מקום היה אות זכרון כזה. – יעקב הקים אבן־מצבה בבית אל ויצוק שמן על ראשה. שבטי בני ישראל הציבו שתים עשרה אבנים בירדן בעברם את הנהר ואחרי־כן הקימון בגלגל. יהושע הקים אבן גדולה בשכם תחת האלה לעד הברית, שכרת לעם ישראל ביום ההוא, וכדומה. המצבות הענקיות וכמו כן שרידי חומות הענקים הנמצאים במקומות שונים סמוך לתלי הערים העתיקות (אצל אדרעי ותל א־שִּׁהָֽבּ בחורן, אִרְבִּד בגלעד, בַּלָֽטָה אצל שכם, חסמא מצפון־מזרח לירושלם) מראים, שבתקופה שקדמה לתקופת ההיסטוריה ישבו בארץ בני אדם ענקים וחזקים מאד.

על אודות התושבים הקדומים האלה⁵⁹, שחלק מהם עוד ישב בארץ בבוא בני ישראל אליה, מביאה התורה ידיעות אחדות, ואלו הן: כל ארץ הבשן נקראה לפנים ארץ רפאים. הרפאים ישבו בעשתרות קרנים וסניפיהם האימים בקריתים בארץ מואב והזמזומים בארץ בני עמון. הזוזים ישבו בְהָם (?), החורים (יושבי החורים או המערות) בהררי שעיר והעַוים בשפלה עד עזה. כל בני הענק, שישבו ממזרח לירדן, נשמדו ע"י העמים האחרים עוד לפני בוא בני ישראל אל הארץ. המואבים גרשו את האימים, העמונים הכריעו את הזמזומים, האמורים השמידו את הרפאים והאדומים כבשו את ארץ החורים. אך ממערב לירדן נשארו עוד מהם, ובעלות המרגלים לחברון לתור את הארץ, ראו שם ילידי הענק, שהפילו את פחדם ואימתם עליהם. גם נפילים קראו להם, שהיו לפי האגדה העממית צאצאי בני האלהים ובנות האדם. הם היו “עם גדול ורב ורם”, “בני הענק”, “בני ענקים”, “אנשי מדות”. כל כך גדולים היו, שהמרגלים היו בעיניהם כחגבים וכן היו הם בעיני עצמם. משה מצא במזרח הירדן רק את עוג מלך הבשן, “מיתר הרפאים”. בעלות יהושע על הארץ, הכרית את כל הענקים ממערב לירדן, עד “שלא נותר ענקים בארץ בני ישראל, רק בעזה, בגת ובאשדוד נשארו”, ואת אלה האחרונים בענקים השמידו זמן קצר אחרי־כן הכפתורים (הפלשתים) וישבו תחתם.

בימים ההם ישבו בארץ זו הכנענים, הם קבוצת עמים או שבטים, שבאו לגור בארץ זמן רב לפני העברים (בערך במאה השלישית לאלף השני ליצירה – 2500 לפני הספירה הרגילה). שפתם היתה מגזע השפות השמיות, אחות לשפה העברית וקרובה לערבית. הכנענים התגברו על תושבי הארץ הקדומים וינחלו את מושבותיהם. הם בנו להם בתים כבתי הפלחים בזמננו וישבו בהם ויציבו מצבות אבן וישתחוו להן ואת מתיהם היו משליכים אל המערות. הם עבדו לאלים מקומיים⁶⁰, שפכו נסך, שחטו ילדים, וזבחו זבח “תחת כל עץ רענן ועל כל הר גבוה ונשא ותחת סעִפי הסלעים בנחלים”⁶¹. את תרבותם הרוחנית קבלו מבבל. שפתם היתה בלולה במלים בבליות הרבה. מן הבבלים למדו גם את כתב היתדות והשתמשו בו, עד שהמציאו הכנענים־הפיניקים את כתב האותיות. מובן הדבר, שעם השפה והכתב חדר אליהם גם עולם המחשבות של הבבלים. מצרים ואח"כ גם קפריסין וכפתור (כּרֵיתה) השפיעו עליהם במסחר ובחרושת המעשה. משם הביאו כלי יוצר וכלי מלאכה שונים, והאמנים הכנענים נסו לחקות את הדוגמאות הזרות. הם עבדו את האדמה, נטעו כרמים וזיתים, חצבו בורות ונהנו מכל טוב הארץ, ובטוב להם בצרו את עריהם, כדי להגן על עצמם מפני האויב הבא מן החוץ. יושבי הערים שפרו את חייהם ע"י תוצאות חרושת המעשה והמסחר. בגדיהם עלו בצבעוניהם ובטיב חמרם על בגדי המצרים; העשירים שבהם קנו תכשיטי זהב וכסף, אבנים יקרות וכלי חמד, אהבתם לחיי מותרות גרמה להתפתחות החרושת והאמנות. ביחד עם כלי הצורים השתמשו גם בכלי זין ובכלי עבודה של נחושת־קלל. הם היו מלומדי מלחמה ו"רכב ברזל" היה להם, אולם בכל התקדמותם התרבותית והכלכלית היה מצבם המדיני רעוע. ארץ כנען לא היתה מדינה אחת מאוחדת תחת שלטון אחד, אלא “מלכים” רבים משלו בערי הארץ וילחמו זה בזה, כי כל אחד ואחד מהם היה מבקש להרחיב את גבולו על חשבון השני. לא יפלא אפוא, שלא יכלו להגן על עצמיותם המדינית בפני הממלכות האדירות שסבבו אותם.

בהיות ארץ כנען תקועה כיתד בין בבל, סוריה ומצרים, היו מלכיהן מתאוים לכבשה וילחמו עליה תמיד, בסוריה ישבו אז החתים, עם גדול ונאור, שעלה בזמן קדום מאסיה הקטנה אל ארץ זו לגור בה והתפשט בכל סוריה עד ארץ כנען ובארם נהרים עד נינוה. הם הרחיבו את השפעתם התרבותית והמדינית על הכנענים שכניהם. אבל גם המצרים שאפו להרחבת ממשלתם לצד צפון, ומעת שתוטמוס השלישי מלך מצרים (ב' אלפים ר"ל = 1530 לפהסה"כ), מי שגרש את ההיקסים ממצרים, כבש את ארץ כנען וסוריה וישם אותן למס עובד ועד רעמסס השני (במאה הרביעית לאלף השלישי־במאה הי"ד לפהסה"כ), אשר בימיו נולד משה, היו המצרים והחתים שקועים במלחמות על אודות הממשלה העליונה על ארץ כנען. בימי רעמסס השני כרתו המצרים והחתים ביניהם ברית שלום, שעל פיה ותרה מצרים על סוריה ופיניקיה הצפונית לטובת החתים וארץ כנען נשארה תחת ממשלתה. אולם כאשר בנו מניפתא, איש רפה־ידים ואין־אונים, שבימיו יצאו בני ישראל ממצרים, ישב על כסא המלוכה, וביחוד כשהתפוררה אחרי מותו ממלכת מצרים, אבד לכנענים המשען האחרון, והקשר המלאכותי, שקשר אותם יחד תחת שבט מלכי מצרים, נתק לגמרי ויתפוררו הכנענים לשבטים קטנים ובתי־אבות בודדים, כל עיר ובנותיה עמדו תחת “מלך” מיוחד. הקנאה והשנאה, ששררו בין המלכים האלה, הכשירו את הארץ להכבש ע"י אויבי הכנענים האורבים להם מבחוץ, אז עלו שבטי המדבר וגבולותיו מכל צד על ארץ כנען ויושביה מסרו את עצמם בידי הכובשים. רק שבט אחד מהכנענים, הם הפיניקים, שישבו על חוף הים בין הלבנון ובין הכרמל ועלו בכחם ובתרבותם על יתר אחיהם, נשארו גם הפעם ברשות עצמם.

בימים ההם נשמדה הקולטורה העתיקה הפורחת של האי כפתור. שודדי־ים יוניים כבשו את האי הזה ויושביו נתפזרו על פני איי הים האיגיאי והחוף הדרומי־המערבי של אסיה הקטנה. באניותיהם הקלות היו שודדי הים הכפתורים מתנפלים על אניות המסחר המצריות, שהיו שטות על פני האגן המזרחי של ים התיכון והיו שודדים אותן, ובימי רעמסס השלישי ירדו מהם גם בחוף מצרים⁶², אבל המלך האדיר האחרון הזה הדף אותם אחור ויבואו לחוף ארץ כנען. כנראה מן התורה כבר ישבו פלשתים בימי אברהם בגרר בדרום השפלה. הכנענים, שישבו בארץ החוף, נסוגו מפניהם אחור אל ההרים והמהגרים החדשים התפשטו בשפלה ובשרון וישמידו את הנותר מבני הענק, “העוים היושבים עד עזה”, ויתרחבו עד גבול מצרים, על שמם נקראה אח"כ השפלה, שהם ישבו בה, ארץ פלשת. הפלשתים הביאו אתם את התרבות המפותחה של האי כפתור, ובשאיפותיהם לכבוש והתרחבות וכמו כן בתכסיסי המלחמה ובכלי־הזין המשוכללים שלהם היו יכולים לנצח בנקל את הכנענים יושבי ההר, לולא בא באותו זמן זרם חדש מצד מזרח בכח עצום ובשאיפות גדולות. העברים עברו אז את הירדן והתחילו לכבוש את הארץ.

הבה נעיף עין על הישוב בארץ כנען ובגבולותיה לפני כבוש ישראל. הכנעני, במשמעות מצומצמת, שכן על חוף הים ועל גדות הירדן, החתי ישב בחברון וסביבותיה והיבוסי בירושלם וסביבותיה, האמורי (פעמים רבות כולל השם הזה, כמו השם כנעני בכלל, את כל שבטי הכנענים) ישב מצפון לירושלם, בהרי שומרון וממערב לים המלח. שתי ממלכות גדולות של האמורי היו בעבר הירדן מזרחה: האחת, ממלכת עוג מלך הבשן (עירו – עשתרות), מצפון לנחל יבוק, והשניה, ממלכת סיחון מלך האמורי (עירו – חשבון), מדרום ליבוק. החוי ישב בגבעון, בבארות, בקרית יערים ועל הר חרמון, והפרזי, שלא היה ממשפחת הכנענים, ישב בקרבם בהרי שומרון. מושב הגרגשי לא ידוע לנו. בגבולות הארץ ישבו עמים, שהיו קרובים קרבת משפחה לבני ישראל: עמון על יד מקורות היבוק, מואב בין ים המלח והמדבר, אדום בהר שעיר מדרום לים המלח עד מדבר סיני, ומדין חנה על יד ים אילת (מפרץ עַקַבָּה), בשפתו המזרחית. בצפון ישבו אז עמים בעלי תרבות מפותחה: הכנענים־הפיניקים ברצועת החוף שבין הלבנון ולים עד עכו, ובבקעת הלבנון עד נהר חדקל ישבו החתים. בארץ הנגב ממערב לאדום חנה עמלק, אחד מעמי ערב הקדומים ביותר (לפי דברי בלעם היה “ראשית גוים עמלק”), והוא תקף את בני ישראל בראשונה, ברצותם לעלות אל הארץ מצד נגב. במדבר הקרוב לנחל מצרים רעו הישמעאלים ושבטים ערבים אחרים את עדריהם. בשפלת החוף התישבו בימים ההם הפלשתים וקרוביהם הכפתורים.

כל העמים שישבו בארץ כנען ומסביב לה, מלבד הפלשתים והחתים הסוריים, היו קרובים קרבת גזע לעברים ודברו בשפה אחת. המציאות והתגליות, שנמצאו ונגלו בא"י וסוריה, במצרים (תל אל־עמרנה), בארם נהרים ובצפון אפריקה, מוכיחות למדי, ששפות כנען ומואב דומות ללשון העברית הן בבנינן הדקדוקי והן במליהן⁶³. על אודות דרכי חייהם של העמים הקטנים, שישבו מסביב לכנען, אין לנו הרבה ידיעות. אפשר רק להגיד, שצרכיהם של אלה, אשר ישבו בקצה המדבר, היו פחותים ופשוטים משל הכנענים, ובכלל היתה גם תרבותם הרוחנית והחמרית נמוכה משלהם.

2. תקופת הישוב העברי.

שבטי בני ישראל הכניעו לפניהם בבואם מן המדבר את ממלכות האמורי האדירות אשר בעבר הירדן מזרחה ויירשו את ארצם מעמק הבשן ועד נחל ארנון, ושבטי הכנענים המפוזרים והמפורדים אשר במערב הירדן לא יכלו עֲמוד בפני כחם הרענן של הכובשים. גם בהתחבר “מלכים” אחדים מהם לאגודה אחת להגן יחד על חרותם, לא הצליחו. אחרי שנאחזו ראובן וגד וחצי שבט מנשה בשדות המרעה הדשנים שבעבר הירדן מזרחה (בגלעד, בבשן ובגולן), פנה שבט יהודה דרומה ויכבוש את הרי ירושלים וחברון ושמעון אחז בנגב ואליהם נספחו משפחות הכלבי, הירחמאלי, הקיני והקנזי. בנימין נחל את החבל מצפון לירושלים, אפרים ומנשה לכדו את ארץ ההרים המשתרעת מצפון למקדש העתיק בית־אל עד עמק יזרעאל. בעמק הגדול והפורה הזה ובהרים המקיפים אותו נאחזו יששכר וזבולון, ואת ההרים היפים אשר בצפון הארץ ירשו נפתלי ואשר. שבט דן, שבראשונה נאחז במורד הצפוני־המערבי של הרי יהודה עד יהוד ובני ברק, הוכרח אחרי־כן לפנות את מקומו לכובשים הפלשתים ויתנחל על גדות הירדן העליון ומקורותיו עד ירכתי הלבנון והחרמון. עוד נשאר מספר של ערים בתוך הארץ, וביניהן ירושלים עיר היבוסי, שבני ישראל לא יכלו לפי שעה לכבשן, וישב הכנעני בקרבם.

במות יהושע אבד לעם איש הרצון הכביר, שנהלם עד כה; חסרים היו עתה את המנהיג, שאִחֵד אותם בעָצמת רוחו ויוליכם מחיל אל חיל וגם שמר עליהם מן הסכנה הצפויה להם מכל צד. “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”. אחדות העם התפוררה, וכאשר התחילו בני ישראל ללכת בחוקות הגוים שישבו בקרבם, כשל כחם. והכנענים וכן גם הבדוים שישבו בגבולותיהם – בני עמון ומואב, מדין ועמלק, – התנפלו עליהם פעם בפעם, ויש אשר הכניעום וישעבדום. בשעות הסכנה יש אמנם אשר יקום להם פעם בפעם שופט מתוך אחד השבטים ויושיעם מידי אויביהם, אבל פעולות השופטים, שהיו בעיקרם המצביאים היוצאים לפני הצבא למלחמה על האויב, היו רק לשעתם ולמקומם. ובמות השופט ונִתק שוב הקשר, שקשר את חלקי העם, וינתנו בידי אויביהם. זקני ישראל לא נועדו יחד בלתי אם במקרים ידועים, והקשר אשר קשר את העם כלו יחד במשך שלש מאות ועשרים שנות “ימי שפוט השופטים” (ב"א ת"י –ב"א תשכ"ט = 1031–1350) אף הוא היה רפה במאד מאד.

בתגרות הכנענים ויתר העמים השכנים בשבטי בני ישראל היו על פי רוב הכחות העומדים זה כנגד זה שקולים כמעט, אולם סכנה גדולה ביותר היתה נשקפת לקיום עם ישראל בארצו מצד הפלשתים. בצבאם המסודר, בתכסיסיהם המצוינים ובכלי נשקם של נחושת וברזל גברו הפלשתים על הכנענים ועל העברים והתפשטו לא רק על פני ארץ החוף ועמק יזרעאל, המשתרע בלב הארץ עד הר הגלבע ובית שאן, כי גם חדרו אל תוך הרי ישראל ומנו נציבים בעריהם. אמנם שמגר בן ענת ושמשון הגבור עמדו בפניהם ויכום פעמים רבות, אבל מעשיהם של אלה ערך מקומי היה להם ולא כללי. נגד אויב חזק ונורא כזה לא יכלו להועיל הגבורים הארעיים וראשי השבטים ותכסיסיהם. העם נואש מן המשטר האנרכי, שלא הצליח להביאו למנוחה ולנחלה והבין כי רק אחודו הגמור ביד ראש ומנהיג אחד, אשר לו ישָּׁמע כל העם – רק הדבר הזה לבד יצילהו מסכנת הכליון, ועל כן שאל מאת שמואל “הרואה”, האחרון שבשופטים, “לשים להם מלך ככל הגוים”. והאיש המסוגל ביותר לתפקיד חשוב כזה היה אז שאול בן קיש משבט בנימין, איש “בחור וטוב, גבוה מכל העם משכמו ומעלה”, ואותו משח שמואל למלך על ישראל.

ככה נוסדה בישראל המלוכה, שחזקה את העם ותקומתו והביאה ברכה גדולה לארץ. מעשהו הראשון של שאול – הוא שחרור יבש גלעד מעול עמון – נתן תקוה גדולה בלב העם ויאמן במלכו, שאול התאמץ בכל כחו לשבר את גאון עוזם של הפלשתים ולהכניע את עמלק. אולם לב שמואל לא היה אתו וימאסהו וימשח תחתיו את דוד בן ישי, נער רועה מבית לחם⁶⁴, שהיה אחרי־כן נושא כליו של שאול, למלך אחריו בעודו בחיים. הדבר הזה מרר את חיי שאול, אשר קוה לחזק את הממלכה בביתו, ובמערכה נגד⁶⁵ הפלשתים על הר הגלבע נפלו חללים המלך האומלל ושלשת בניו. בית שאול הלך מאז הלוך ודל ועם ישראל היה בצרה.

אך המציל והמושיע לא אחר לבא, דוד מלך ישראל (ב"א תשמ"ט – ב"א תשפ"ט = 1011–971) מלך בראשונה שבע שנים בחברון רק על יהודה, ואחרי מות איש־בשת, הנצר האחרון מבית שאול, כבש את ירושלם היבוסית ויעש אותה לבירתו. רק אז היה יכול לאחד את כל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע תחת שלטונו. הוא שבר בפעם אחת את גאון עוזם של הפלשתים, שהתבוללו אחרי־כן בין התושבים השמיים, ורק ערים אחדות שלהם, עזה, אשקלון, אשדוד וגת, היו מצליחות לפעמים לעמוד ברשות עצמן. חרושת הברזל, שנמצאה עד דוד רק בידי הפלשתים, החלה להתפתח מאז בקרב ישראל.

דוד הכניע גם את כל העמים הקטנים, שהיו מתגרים תמיד בישראל, את עמון ומואב, אדום ועמלק, וישם אותם למס עובד. בימים ההם דפקו הארמים על שערי ארץ העברים. בימים קדמונים יצאו הארמים מארץ מכורתם מאסיה הקטנה דרומה ויגיעו אל נהר פרת. בזמן יציאת מצרים בערך גורשו ע"י אשור מעבר לנהר ויתפשטו על פני מדבר סוריה ויירשו מעט מעט את מקום החתים בסוריה. הם נסעו הלוך ונסוע דרומה, פשטו פעמים רבות על פני גבולות ישראל, עתניאל בן קנז ושאול נלחמו בהם והצליחו. בימי דוד תפשו את דמשק ויעשוה לבירתם. משם הרחיבו את ממשלתם עד בשן וחורן ויסכנו את קיום הממלכה העברית. אז עבר דוד את הירדן ויך את הדדעזר מלך צובה ואת חיל ארם דמשק מכה רבה ויתפש את עריהם.

דוד היה מיסד הדינסטיה החזקה, שמלכה ביהודה כל ימי קיום הממלכה הזאת. הוא היה איש מלחמה, שידע להלהיב בגבורתו את צבאותיו ולהנחותם לנצחון. הוא ושלמה בנו אחריו הרחיבו את גבולות ממלכתם מתפסח אשר על הנהר פרת עד עזה, ובסוף ימיו ובימי שלמה ישב עם ישראל לבטח, “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. השלום והבטחון בארץ הרימו את מצב הכלכלה וזה גרם גם להרמת התרבות בעם. יחסי הממלכה אל העמים השכנים האדירים, אל המצרים, הצורים והצידונים, היו טובים מאד. שלמה התחתן את פרעה מלך מצרים, שנתן את העיר גזר מוֹהר לבתו, וחירם מלך צור שלח לשלמה חרשים ועצי ארזים מהלבנון לבנין מקדש לאלהי עמו בעיר בירתו וארמון נהדר למושב לו. תנועת מסחר גדולה התפתחה בין ארץ העברים ובין הארצות הנזכרות. העברים, שעסקו רק בחקלאות, החליפו את יבול השדה והכרם בחפצי מותרות, שהביאו אניות הכנענים והמצרים אל חופי ארצם. בראות שלמה את העושר הרב, שהביא מסחר־הים לצור ולצידון, בנה גם הוא צי־מסחר. אולם הוא נמנע מהתחרות במסחר הכנענים בים התיכון, על כן שלח את ציו מעציון גבר לסחור את הארצות השוכנות לחוף הים האדום. רבי החובלים באניותיו היו מנתיני חירם בהיותם “יודעי הים”, אבל המלחים היו עברים מעבדי שלמה. האניות הללו הביאו זהב רב, עצים יקרים ואבנים טובות מאופיר. גם אניות תרשיש הביאו לשלמה את כל יקר הארצות הרחוקות, “ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה”. שמעו הגיע לארצות הרחוקות, עד ארץ שבא אשר בדרום־מערב חצי־האי ערב, ומלכתה לא חסה על העמל והטורח לעבור בחיל כבד במדבר הגדול עד ירושלים, למען ראות את פני המלך החכם ולשמוע מפיו את חכמתו.

במלך שלמה רואים אנו דוגמה של מושל אדיר, אוהב כבוד ויקר, גדולה ותפארת. למען הגדיל את כבוד תפארתו ולהשיג את כל תשוקותיו הקשה את עולו על עמו. לכן אין אפוא להתפלא, אם מיד אחרי מותו התקוממו שבטי הארץ הצפוניים (שלא הרגישו את עצמם קשורים בקשר איתן לבית המלכות, שצמח משבט יהודה), לרחבעם בנו ויפָּרדו מיהודה וייסדו ממלכה חדשה וימליכו עליהם את ראש המתקוממים, את ירבעם בן נבט משבט אפרים (ב"א תתכ"ט –931). ירבעם בחר בשכם, הנמצאת בטבור הארץ ואשר ממנה יוצאות דרכים לים ולירדן, לבירת ממלכתו. אח"כ היתה תרצה זמן קצר לעיר הבירה, ועמרי בנה עיר מלוכה חדשה על הר שומרון היפה קרוב לשכם. למען השלים את הפרוד היה מן הצורך למנוע בעד בני ישראל מעלות ירושלימה, שהיתה המרכז הדתי והרוחני של העם כלו, פן ישובו לאדוניהם הקודמים. לכן בנה ירבעם מזבחות והקים עגלי זהב בשני המקדשים העתיקים, שהיו בגבולות ממלכת ישראל, האחד בדן בצפון הממלכה והשני בבית אל בדרומה. ע"י עבודה זרה זו הוסיף להרחיק עוד את בני ישראל מבני יהודה ויקרבם לכנענים הצפוניים, והדבר הזה היה בעוכריהם.

חלוקת הארץ לשתי ממלכות ומלחמותיהן זו בזו גרמו, כמובן, להחלשת כח העם. הפרוד אמץ את לב העמים השכנים להסיר מעליהם את העול הקשה, שרבצו תחתיו בימי דוד ושלמה, ולהרחיב את גבולות ארצותיהם בנחלת ישראל. מבין העננים הרבים המכסים את שמי עם ישראל כל ימי עמוד שתי הממלכות נוצצים קוי אור מספר. יש אשר בשעת סכנה כללית מתעורר בשני חלקי הארץ רגש הלאום המשותף, אם כי לא תמיד הצליחו בדבר. גם בהיות כל ממלכה וממלכה עומדת לבדה, יש אשר תתגברנה פעמים רבות על אויביהן המתנפלים עליהן מכל צד, גם השב השיבו את הגבולים כבימי דוד ושלמה. אסא מלך יהודה הכה את חיל זרח הכושי מלך מצרים בגיא צפתה על יד מראשה וגרש אותו מהארץ. אחאב נצח את בן־הדד מלך ארם וכרת אתו ברית כנגד אשור. ממלכת ישראל שמה את מישע מלך מואב למס עובד, ובפשוע מישע בישראל אחרי מות אחאב הכוהו יהורם בן אחאב ויהושפט מלך יהודה מכה רבה והחריבו את ערי מואב. ירבעם השני לכד את דמשק וחמת והשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. יהושפט הכניע את אדום ואמציה תפש את סלע בירתה. עוזיה נלחם בגבורה באדום (בנה את עיר החוף אילת קרוב לעציון גבר), בעמון, במואב ובפלשתים. גם יותם נצח את עמון, וחזקיה כבש את ארץ הפלשתים והכריח את סנחריב מלך אשור, שעלה על ירושלים, לשוב לנינוה. מצבה של כל אחת משתי ממלכות ישראל היה איתן, כל עוד חיו בשלום זו עם זו, אבל כאשר הוכו מלכיהם בסנוֵרים ושכחו את גזעם ושממקור אחד יצאו, הביאו שואה על עצמם ועל עמם, והרעה באה סוף סוף מצפון.

אחרי אשר פקח בן רמליהו מלך ישראל כרת ברית עם רצין מלך ארם כנגד ממלכת יהודה וילחמו שניהם בה, קרא אחז מלך יהודה את תגלת־פלאסר מלך אשור לעזרה. במלחמת אחים זו השתמש האויב המשותף לתועלתו. תגלת־פלאסר, אחרי כבשו את דמשק בירת ארם, לכד את כל הארץ מעבר הירדן מזרחה ואת צפון ממלכת ישראל, וגם אחז היה מוכרח ללכת לדמשק לקבל שם עליו את שלטונו העליון של מלך אשור. אחרי שנות מספר היתה כל ממלכת ישראל לשלל לאשור, כי שלמנאסר עלה על שומרון (ג"א ל"ח = 727) וילכדנה ויֶגֶל את ישראל אשורה ויפזר אותם בארצותיו, ובהֵעָדר להם מנהיג בגלותם התבוללו בעמים היושבים בארצות ההן. בשומרון הושיב מלך אשור אנשים מבבל ומכותה ומערים אחרות. שארית בני ישראל על אדמתם, שהיו מדלת העם, נטמעו עד מהרה בין המתישבים החדשים, ועל ידי כך קם בארץ־ישראל עם חדש בעל מנהגים אחרים ושפה אחרת ואמונה חדשה, שהיתה מעורבת מתורת ישראל ועבודת אלילים, היסוד הזר הזה, שנקרא אחרי־כן השומרונים או הכותים, היה בתקופה הבאה למפגע לישראל.

בראות חזקיהו מלך יהודה את הסכנה הצפויה לממלכתו מצד אשור, כרת ברית הגנה עם מצרים, ומאז היתה ארץ יהודה לכדור המשחק בידי מצרים ואשור־בבל. במשך מאה ועשרים שנה נאבקות שתי הממלכות הגדולות האלו מצפון ומדרום בגלל ההגמוניה בארץ יהודה, שהיא מעבר חשוב ביניהן. בינתים נשבר כחה של אשור העריצה ע"י בבל, שהיתה עד כה נכנעת תחתיה, ותהי בבל מושלת על כל הארצות מסביב. אחרי אשר נצח נבוכדנאצר מלך בבל את פרעה נכה על יד כרכמיש (ג"א קנ"ד = 608), שם את יהודה למס עובד. יהויקים מרד בבבל ויורֶד אותו נבוכדנאצר מכסאו וימלֵך תחתיו את יהויכין. כאשר נסה גם הוא למרוד במלך בבל, הוליך אותו ואת כל שריו וגבוריו בגולה בבלה וימלֵך תחתיו את צדקיהו. במרוד גם הוא בבבל, עלה נבוכדנאצר על ירושלים (ג"א קע"ד = 586) ויחרֵב את העיר וישרף את בית המקדש ויֶגֶל רבים מבני יהודה בבלה. אולם גם בגלות נשארו נאמנים לדתם וישמרו על תכונותיהם הלאומיות, וגבורי הרוח כיחזקאל הנביא ודניאל אמצו תמיד את לבם ויחזקו בהם את תקותם לשוב להיות עם חפשי בארצם. משארית יהודה הצליחו רבים לברוח עם ירמיהו מצרימה, אשר בה התקיימו מימים עדות מישראל ומרכז יהודי חשוב נוצר בה, שבתקופה יותר מאוחרת השפיע ברכושו וברוחו על המרכז ביהודה.

במשך תקופה של שמונה מאות שנה מעת בוא בני ישראל אל ארץ כנען ועד גלותם מעל אדמתם נשתנו תכונתם ורוחם שנוי גמור. בבואם אל הארץ היו להם כל המדות הטובות של שבטים נודדים הרגילים בחיים פשוטים ובמלחמת קיום קשה, כדי להוציא מן המדבר את המועט מן המועט הדרוש להם לקיומם. בכחם הטבעי החדש עמם יכלו אפוא בני ישראל לכנענים, אף שתרבותם החמרית של הכנענים היתה גבוהה משלהם, ונחלו את ארצם, בה פתחו את כל תכונותיהם הגזעיות והלאומיות ויצרו תרבות דתית ורוחנית גבוהה, שהיתה למקור נאמן, אשר ממנו שאב אחר־כך המין האנושי את כח חייו. הם היו נושאי הרעיון הנשגב, רעיון האמונה באל אחד, מורשת אברהם אבינו. האמונה הזאת אחדה וקשרה את השבטים הפזורים ללאום אחד, אשר לו תורה אחת וחוקים ומשפטים אחדים. ללאום הצעיר היתה נחוצה ארץ, שבה יפַתח את תכונותיו הלאומיות, ובעד ארץ זו, שהבטיח אלהיו את אבותיו לתתה לו לנחלה, נלחם בחרף־נפש, וכאשר התישב ישוב קבע בארצו, קבע את משכן העדוּת בשילה, בלב הארץ. שם עמד ארון ברית ה' כל עת הלחם העם עם האויבים מקרוב ומסביב, ואחרי כן כאשר התחזקה הממלכה והתגברה על כל אויביה, בנה לו המלך מקדש נהדר בירושלם.

אלהי ישראל הוא אלהי הצבאות ההולך לפניהם במלחמה ומכניע לפניהם את אויביהם. כל עת היותם נאמנים לאלהיהם מצליחים הם בכל דרכיהם, ובהחלם ללכת בחוקות הגוים אשר בקרבם ומסביבם מתרופף הקשר המאחד את העם כלו ונִתָּנים הם בידי אויביהם. לכן לא חדלו נביאי ה' משמואל ועד מלאכי, שחי בימי נחמיה, מלהטיף מוסר לעם ולהזכיר להם את הברית, שכרתו עם אלהי אבותיהם, אשר עשה אותם לעם. גבורי רוח אלה הם מצפונם של העם. הם עומדים מעל העם ואינם נרתעים גם מפני חמת המלכים, מדי התעוררם על חמס ומעשי רֶשע. המוסר האנושי הנשגב ביותר והאמת הנצחית של תורת חיי האדם מצאו את מבעם בדברי הנביאים, וספרי הנביאים הם המקור החי, שממנו שאבו וישאבו כל העמים לדורות עולם.

בסדרי החברה המיוסדים, במשמעם הרחב של הדברים, על יסודות המדינה החברתית קדמו העברים לכל עמי ימי קדם. אחרי כבוש הארץ נחלק הקרקע בין השבטים ובתוך השבטים בין המשפחות ובתי האבות לפי מכסת נפשותיהם חלק כחלק. בזה שמרו על העקרון הסוציאלי של שויון האחוזות. הרִביון הטבעי של העם, שהיה חי על עבודת האדמה וגדול בהמות הבית, הביא בהכרח לידי דחיקת רגליהם של תושבי הארץ זולתו. אולם ברבות הימים נשתנו סדרי החברה האלה. עובדי האדמה, ביחוד אלה שישבו בחלקי הארץ הצפוניים, הפוריים ביותר והקרובים לערי פיניקיה, מכרו את תבואות השדה ואת תוצרות החקלאות (יין, שמן וכו') או החליפום בחפצי המותרות, שהביאו להם הסוחרים הכנענים. ע"י זה הלכו והתעשרו ולמדו את נפשם לחיי מותרות והוללות, ובכספם ובתקיפותם הונו את האכרים הקטנים מאחוזותיהם. בדרך כזה קמו בארץ העברים האחוזות הגדולות, כאשר קמו זמן רב אחר כך הלטיפונדיות ברומא. מעמד־האכרים הבינוני נעלם לגמרי, ולא נמצאו בארץ בלתי אם עשירים ואביונים. העשירים, בעלי האחוזות הגדולות, עשקו ורצצו את הדלים ויכבשום לעבדים, אם לא יכלו לשלם להם את חובותיהם. תאות העשירים לחיי המותרות ודרישתם לתוצרת הארצות הזרות גרמו ליצירת מעמד הסוחרים הגדולים מבין העברים, שהשחיתו התעיבו עלילה ובכספם שחדו את גדולי המלוכה ורדו בהמון העם. גם רבים מדלת העם,שלחו את ידם במסחר המפרנס בנקל את בעליו. ע"י זה נעקרו מאדמת ירושתם ונסעו בתור רוכלים וסוחרים לערי המסחר צור, צידון ודמשק והכניסו אל ארץ העברים עם הסחורות הזרות גם את מדות העמים הזרים ואת אליליהם ופסיליהם.

הממלכה יצרה את מעמד השרים, הפקידים, אשר נִתקו לאט לאט את הקשר החברתי שבינם ובין אחיהם ובהתנשאם מהם השתררו עליהם, וכה נטשטשה צורת החברה הקדומה וחדל השויון החברתי, והבדל המעמדות הלך הלוך וגדל. התרחקותם ממדות האבות והתקרבותם אל התרבות הזרה גרמו לירידה מוסרית ומדינית. על השחתת המדות של השדרות העליונות מתמרמר עמוס: “על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעלים”. גם העם הרגיש בסכנה הגדולה לקיומו מצד התרבות הכנענית וקללתה והתעוררו בו געגועים ל"ימים הטובים", שהיו להם בטרם ימלך עליהם מלך והשתוקקו למדות הטובות של האבות, שבאו מן המדבר⁶⁶. אולם לא מוסר הנביאים ולא קנאת העם יכלו לעצור בעד מהלך הזמן, והתרבות הזרה עשתה את שלה. השפעתה חזקה ביותר על המצב הדתי של העם, אשר פנה עורף לאלהי האבות והקים בכל הארץ במות לאלילים המובאים מבחוץ, לבעל ולעשתרות אלילי הצידונים, לכמוש שקוץ מואב ולמלכום תועבת בני עמון, וטמאו בהם את הארץ. יושבי ממלכת שומרון, שארצם היתה שמנה ופוריה וחייהם חיי תענוגים ומותרות, עוד הֵרֵעו מעשיהם מיושבי הרי יהודה היבשים, שהיו על פי רוב אכרים קטנים ורועים ודרכי חייהם היו פשוטים. כמובן היו המלכים למשל לעמיהם. הבדל במוסר המלכים משני בתי המלכות בולט מדברי ימי המלכים. המלכים מבית דוד, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, וביחוד האחרונים שבהם, עשו תמיד “את הישר בעיני ה'”, בעוד שמלכי ישראל היו כמעט כלם חטאים, לכן האריכה מלכות בית־דוד ימים רבים ממלכות בית־ישראל, שבה התחלפו המלכים והדינסטיות פעמים רבות.

סדרי המדינה הם מראשיתם קונסטיטוציוניים במדה רחבה ביותר. זקני העדה מנהלים את עניני העדה ושופטים אותה בשערי העיר. עניני כל שבט ושבט נחתכים ע"י זקני השבט. ענינים חשובים הנוגעים לעם כלו טעונים הסכמתם של כל שבטי ישראל. בכל מקרה חשוב מתאספים ראשי האבות, בעלי האחוזות, גבורי החיל, לאמר: כל אלה אשר יש להם על פי החוק זכות־אזרח, לאספת עם למקום מקודש (מצפה, שילה, בית־אל, גלגל וכו'), מחוים את דעתם ומחליטים על פי רוב דעות. בתור מוסד קים עומדת בראש העם מועצת השרים או זקני ישראל. הם מתאספים לעת הצורך במקום מרכזי ומחליטים בכל דבר הנוגע להנהגת העם כלו. כחה והשפעתה של המועצה הזאת מתחזקים בהתאחד העם ע"י הממלכה. כי גם הממלכה, המיוסדת על רצון העם, מתבססת על יסוד החוקים הקונסטיטוציוניים. על המלך היוצא מתוך העם “לשמור את כל דברי התורה והחוקים לבלתי רום לבבו מאחיו”. בכל שאלה קשה מתיעץ הוא עם זקני ישראל, והמעשים החשובים ביותר נחתכים על פי אספת העם (מנוי דוד למלך על כל ישראל, קריעת הממלכה לשתים וכו'). בין מלכי יהודה וישראל היו אמנם גם מושלים עריצים, אשר סרו מן החוקים והמשפטים ואל ראשי העם וזקניו לא שמעו. אך אם גם ההמון נטה את שכמו לסבל, הנה טובי העם מביעים תמיד את זעף לבם על מעשיהם והנביאים מיסרים אותם בשבט מוסרם.

סדרי החברה והמדינה, המיוסדים על חוקים קבועים וכתובים בספר, מראים, שתרבותם הרוחנית של העברים היתה גבוהה. מאז ומקדם היו יודעי ספר, אף גם הנער מסכות רושם לגדעון את שמות שרי סכות וזקניה. מספרות המכתבים, שמצאו בתל אל־עמרנה ובחפירות בארצנו, רואים אנו, שהכנענים כתבו בכתב־היתדות הבבלי עד בערך מאה שנה לפני חרבן הבית הראשון. ביחד עם הכתב הרשמי הזה כתבו כבר בימי דוד בכתב האלף־בית העברי. התעודה העתיקה ביותר, שמצאו עד עתה בארצנו בכתב האלף־בית היא “אבן־מישע” (אחרי מות אחאב, בראשית המאה העשירית לאלף השלישי = במאה התשיעית לפסה"נ), שנמצאה בדיבון. מזמן קצת יותר מאוחר הם החותמות העבריים היפים של “שמע עבד ירבעם” (השני), של “שבניהו עבד עזיהו” ואחרים. התעודה הגדולה היחידה של העברים בכתב הזה היא לוח נקבת השלֹח מימי חזקיהו (במאה הראשונה לאלף הרביעי = המאה השמינית לפני ספירת הנוצרים). לעברים נחשב כתב האלף־בית, ששמש לכתיבה בשפה העברית, לכתב הלאומי בנגוד לכתב היתדות הרשמי, שבו כתבו בשפת אשור־בבל. אפשר לשער, שבזמן שעמדו העברים ברשות עצמם כתבו רק בכתב הלאומי הזה, וביחוד השתמשו בו בכתיבת הספרות הלאומית ובעניני הדת. המשכילים ונכבדי העם ידעו כלם קרוא וכתוב. הכהנים והפקידים כתבו בשני מיני הכתב ויתר העם כתב בכתב העברי בלבד. במקום לוח החרס, שהיו משתמשים בו לכתיבה בבבל וביתר ארצות אסיה הקדמית, למדו העברים לכתוב על גליון (פפירוס). ישעיה הנביא כתב “על גליון גדול בחרט אנוש” (כתב ההמון) את חזיונו: *מהר שלל חש בז". 

כמו למלכי הכנענים כן היה גם למלכי ישראל ארכיון, שבו היו שמורים הכתבים השונים של הממלכה ורשימת הפקידים והגבורים. בין נושאי המשרה הגבוהים של דוד ושלמה נמנים גם המזכיר והסופר, שמלאו בלי ספק תפקיד חשוב בחצר המלך. למלכי יהודה וישראל היו גם סופרי דברי הימים, שהיו כותבים את קורות המלכים ומעשיהם בספר הזכרונות. ספר דברי שלמה, ספרי דברי הימים למלכי יהודה ולמלכי ישראל, ספר מלחמות ה', ספר הישר ועוד ספרים אחרים הלא הם נזכרים פעמים רבות בתנ"ך, ורק חלק מהם נשאר לנו לזכרון עד היום הזה. כתיבת המעשים והפעולות של העברים עולה מראשיתה ועד סופה באופן התאור ובסגנון על כתבים כיוצא בהם של הבבלים והאשורים. גם השירה היתה מפותחת אצלם במדה נעלה. שירי דוד ומשלי שלמה, המקיפים את כל ענפי חיי האדם והטבע, עדים הם, שבני ישראל עמדו בתרבותם הרוחנית גבוהים מעל כל העמים מסביב. לא רק המלכים הגדולים הצטינו באמנות זו, אלא גם מבין העם קמו משוררים וחכמים. גם בנגינה ובזמרה הראו כשרון.

בתרבות החמרית היו העברים תלויים זמן רב במצרים וביחוד בכנענים־הפיניקים. העמים האלה תִוכו בין המסחר של ארץ העברים ושל ארצות החוץ, אניות תרשיש מביאות את סחורות איי הים ומחליפות אותן ביבול ארץ העברים. חובלים צורים מובילים את צי־המסחר של שלמה לאופיר, ובלי ספק היו הצורים גם בוני הצי הזה. במשך הזמן התפתח סחר־החוץ גם בתוך העברים, והם לא היו נזקקים יותר לעוזרים זרים. עוד בימי יהושפט היה צי יהודה יוצא ונכנס בחוף עציון גבר, ועזיהו בנה עיר־חוף חדשה, את אילת, על שפת המפרץ הזה. חרשים, יוצרים ועובדי הבוץ היו עוד בין העברים הקדומים, בהתישבם בערי הכנענים למדו מהם גם את יתר המלאכות. באמנות הבניה היו תלויים, כנראה, לגמרי בכנענים. חירם הצורי הוא המנצח על העבודה בבנין היכל שלמה, ואיזבל בת מלך הצידונים הביאה בלי ספק מעיר מולדתה את הבנאים האמנים, אשר בנו לאחאב את בית השן בשומרון. תעלת השלֹח, שחוצבה בסלע בירושלים על פי פקודת חזקיהו בזמן יותר מאוחר, היא עבודה עברית.

3. תקופת הבית השני.

בגלות בני יהודה בבלה, נשארו רבים מדלת העם בארץ יהודה. בעוד שתושבי ממלכת ישראל התערבו בכותים תחת עול ממשלת העריצות של פקידי אשור ובהשפעת התושבים הזרים, עמדה השארית הנותרת מבני יהודה באמונתה לעמה ולדתה. מלך בבל לא הושיב זרים בקרבם ולא הכביד ביותר את עולו עליהם, ומצד אחר היה קשר תמידי ביניהם ובין גולי בבל. לעומת זה הציקו להם השומרונים מצפון, האשדודים ממערב והבדוים מדרום וממזרח. האדומים כבשו את כל ארץ הנגב עד חברון ונשארו אדוני החבל הזה, עד שיוחנן הורקנוס גרשם משם. המצוקות והתלאות, בתגרת יד האויבים מסביב, אחדו את היהודים – בשם הזה נקראים הם מעתה – ואמצו אותם להשאר נאמנים למורשת האבות.

חמשים שנה ארכה גלות בבל, וכרש מלך פרס, שהכניע את מלכות בבל, קרא דרור ליהודים (ג"א רכ"ד = 536־). אז שבו כחמשים אלף איש בהנהלת זרֻבבל בן שאלתיאל ויהושע הכהן הגדול וקמו לבנות את בית־המקדש, שנחנך אחרי עשרים שנה בימי המלך דריוש. חמשים שנה אחרי כן, בימי ארתחששתא מלך פרס, עלה עזרא הסופר ועמו עוד מספר רב של בני הגולה ואחריו עלה נחמיה, אשר נתמנה מטעם המלך לפחה על ארץ יהודה. הוא החל לבנות את חומת ירושלים (ג"א רע"ה = 485־). כל תחבולות השומרונים והערבים והעמונים להפריע את היהודים ממלאכת בנין בית המקדש והחומה לא הצליחו. בכלות העבודה הלאומית הזאת נתחדשה ע"י המחוקקים והעם מדינת היהודים, שהתקימה עוד זמן יותר מחמש מאות שנה.

ארץ יהודה החדשה היתה בראשונה קטנה מממלכת יהודה לפנים וישובה היה מצער. לצד מערב השתרעה עד קצה ההרים, בצד דרום הגיע גבול אדום עד מצפון לחברון. האדומים הכניעו את מואב, שהתבולל בערבים, והרחיבו את גבול ארצם עד רבת בני עמון. העמונים עוד ראו את עצמם חזקים כדי לתקף ביחד עם הערבים והשומרונים את היהודים. שבטי הערבים נביות וקדר ישבו בערבות עבר הירדן מזרחה. השומרונים בנו להם בעזרת סנבלט מקדש על הר גריזים, אחרי אשר היהודים נבדלו מהם. הכנענים התבוללו בין יתר תושבי הארץ ממערב לירדן, והם נכללים בספרי עזרא ונחמיה בתוך העמונים והמואבים בתור יסודות זרים, שהיהודים התערבו בהם ע"י נשואי תערובת. לפי דברי הסופרים היונים היה אז עוד לפלשתים בערים אחדות בשפלה צל של שלטון עצמי עד כבוש עזה בידי אלכסנדר מוקדון. פרס היתה בימים ההם המושלת על כל ארצות אסיה הקדמית, על מצרים, לוב וכוש (“מהודו ועד כוש”), בכל המדינות הנכבשות משלו אחשדרפנים ופחות בשם מלך פרס.

מאתים שנה עמדה יהודה תחת השלטון העליון של מלכי פרס. אלה לא התערבו בענינים הפנימיים של היהודים, שהיו נחתכים ע"י אנשי כנסת הגדולה, אשר בראשה עמד הכהן הגדול. הנשיא, הנקרא “פחת יהודיא”, היה בא־כח מלך פרס, והוא היה מסדר ביחד עם “שָֹבי יהודיא”, זקני יהודה, הם ראשי בתי האבות, השרים או הסגנים, את עניני הכסף, וביחוד את תשלום המס השנתי של ארץ יהודה למלך פרס. המרכז בירושלים עמד בקשר תמידי עם המרכז היהודי אשר היה על אי־הנילוס אלפנתינה (יֵב) במצרים העליונה, ששם היה להם מקדש ומזבח. כאשר נצח אלכסדר מוקדון את פרס וכאשר נכבשו לפניו כל הארצות המעלות מס לממלכה זו, נכנעה גם ארץ יהודה תחתיו (ג"א תכ"ח = 332־), אלכסנדר נתן את היהודים לחיות על פי תורתם ומשפטי ארצם והוסיף להם עוד על ההנחות, שהיו להם בימי שלטון פרס. כאשר בנה המלך את העיר אלכסנדריה במצרים, התישבו יהודים רבים מארץ יהודה בעיר המרכלת החדשה.

בהתפורר הממלכה המקדונית הגדולה אחרי מות מלכה הגבור, וארצותיו נחלקו בין שרי צבאותיו היונים, נפלה יהודה בחלקו של תלמי מלך מצרים. בהיות יהודה הגשר בין אפריקה ובין אסיה, היתה מעתה לסלע המחלוקת בין המלכים מבית תלמי ובין המלכים מבית סליקוס, שבנחלתם נפלו ארצות אסיה הקדמית. תחת שלטון המלכים מבית תלמי היתה לארץ יהודה תקופה של פריחה, וליהודים היתה חרות גמורה. את כל עניני העם נהל הכהן הגדול בירושלים בתור נשיא העם ביחד עם הסנהדרין הגדולה. הארץ נחלקה למחוזות, בראש כל מחוז עמדה סנהדרין קטנה, שהיתה מָרכבת משלשה ועשרים זקנים, ואת עניני כל עדה ועדה נהל בית דין של שלשה, חמשה או שבעה חברים. המצב שונה לרעה, בהספח ארץ יהודה לסוריה תחת שלטון מלכי בית סליקוס (ג"א תקנ"ז = 203־), התישבות יונים רבים בקרב היהודים השפיעה לרעה על דרכי חייהם ומנהגיהם וגרמה לפרוד במחנה ישראל בין החסידים הלאומיים ובין המתיונים, אולם מלחמותיהם של החשמונאים עם מלכי סוריה ונצחונם המוחלט (ג"א תקצ"ג–תר"ך = 140–167) הוכיחו למדי את כחו החיוני של עם ישראל.

בנשיאות החשמונאים סודר שלטון מדיני חפשי בארץ. בבית המקדש על הר מוריה סודרה עבודת ה' כמקדם. המושלים החשמונאים טבעו מטבעות עבריות. הסנהדרין בנשיאותם של החשמונאים היתה האינסטנציה הגבוהה לכל עניני דת ודין. החשמונאים המשיכו את מלחמותיהם עם הסורים וילכדו ערים רבות ויבנו ערים חדשות ויבצרו אותן. יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי הרחיבו את גבולות ארץ יהודה מן המדבר עד הים ומהלבנון עד נחל מצרים וים אילת. את האדומים הכריח הורקנוס להתיהד ואת השומרונים, שלא רצו לקבל את מרותו, הכה מכה רבה. במלחמותיו הרבות עם בני נביות (הנבתאים), שהתפשטו על פני כל עבר הירדן מזרחה, הצליח ינאי לכבש את חלקי הארץ הפוריים ביותר, את הבשן, את הגולן ואת גלעד, ולהשיבם לישראל. בימים ההם פרחה עבודת האדמה בארץ והמסחר גדל, ובעיר יפו נבנה נמל לסחר החוץ. למען הגדיל את כבוד בית החשמונאים, שם יהודה אריסטובול הראשון את כתר המלוכה בראשו.

אך התקופה המאושרה הזאת לא ארכה ימים רבים. החשמונאים האחרונים סרו מן הדרך שהתוו להם אבותיהם החסידים והגבורים, ובהתנהגם את העם באכזריות, השניאו את עצמם על העם. מריבות המפלגות בתוך העם עצמו הגדילו את האסון הלאומי, וסוף סוף נתנה מלחמת האחים בין הורקנוס השני ואריסטובול השני לפומפיוס, בהיותו בדמשק, את התואנה להתערב בעניני ארץ יהודה ולהביאה בעול רומא (ג"א תרצ"ג = 63־), אשר משלה עליה מאז ע"י נציביה ועושי רצונה. פומפיוס בטל את תואר המלך וקרע את ארץ יהודה לגזרים. הוא הניח ליהודים רק את הרי יהודה, את הרי הגליל מים סָמכו עד עמק יזרעאל, חלק מהגולן על יד הירדן העליון ורצועה צרה ממזרח לירדן ולים המלח בין נחל יבש גלעד לנחל ארנון בשם פיריאה Peraea)). את הורקנוס מנה לכהן גדול ונשיא העם ואת אנטיפטר האדומי לאפוטרופסו. אריסטובול ובניו הובלו שבי לרומא. נציב רומא, גביניוס, אשר בא אל הארץ תשע שנים אחרי כבוש פומפיוס, חלק את הארץ לארבעה מחוזות (טֶטְרַרְכִיוֹת): יהודה, שומרון, הגליל ופיריאה. אריסטובול ובנו אלכסנדר נסו למרוד ברומא, אבל הם לא הצליחו, והטריומביר קרַסוס עלה ירושלימה וישלל את כל אוצר בית המקדש. יוליוס קיסר הטה חסד ליהודים ויאשר את הורקנוס במשרתו, אבל הוא מנה את אנטיפטר לנציב רומא ביהודה, ובהשתדלותו של זה נמנה בנו פזאל לנציב ירושלים ובנו הורדוס לנציב הגליל, ואנטוניוס מנה אותם אחר כך לטטררכים ביהודה (ג"א תשי"ט = 41־), בשנת 40 כרת אנטיגנוס, בנו של אריסטובול, ברית עם הפרתים כנגד רומא ויכבש את הארץ, אז מנה הסינט הרומי את הורדוס, שברח מפני אנטיגנוס מצרימה, למלך על היהודים. הוא עלה בחיל רומי על ירושלים ויכבשנה (ג"א תשכ"ג=37־).

הורדוס, בנם של אנטיפטר האדומי ואשתו הערביה, מלך מעתה שלשים ושלש שנה על יהודה. יחסו אל היהודים היה בכלל לא רע, אבל את החשמונאים הכרית ע"י הרג ורצח. הורדוס ידע להתחבב על אוגוסטוס קיסר ובעזרתו הרחיב את גבולות ממלכתו. הוא הוסיף על ארץ יהודה את שומרון, את עמק יזרעאל, את השפלה והשרון ובמזרח הירדן את כל ארץ הגולן, את עמק הבשן ואת הרי חורן ויצר בגלילות האלה ישוב יהודי גדול ע"י עולי בבל. הוא הקים מחנות־צבא בקצה המדבר, למען שמור את הגבולות מפני התנפלויות הבדוים. בדרום נצח את בני נביות ויספח את כל הנגב ואת ארץ אדום לממלכתו. רק חבל קטן בגליל העליון בין הנהר ליטניס ובין קדש נפתלי, וכן החוף הפיניקי עד דאר (טנטורא) ומואב מדרום לארנון נחשבו על סוריה הרומית. חלק מגלעד עד בית־שאן בשם דֵיקַפוליס (חבל עשר הערים) היה חפשי וכן היתה גם אשקלון עיר חפשית. לפני מותו חלק הורדוס בצואתו את הארץ לבניו חלוקה כזאת: יהודה, שומרון ואדום לבנו ארכילאוס, הגליל ופיריאה להורדוס אנטיפס, הגולן, הבשן, הרי חורן וטרכונא לפיליפוס. את אשדוד ובנותיה עד גבול ראשון לציון שבימֵינו הוריש לליביה אשת אוגוסטוס, שהורישתה אחר כך לבנה טבריוס קיסר. אוגוסטוס אִשֵר את צואת הורדוס, אך הוא שלל מבניו את תואר המלך. לארכילאוס נתן את התואר אתנרך, לאנטיפס ופיליפוס את התואר טטררך. כעבור עשר שנים הוריד אוגוסטוס את ארכילאוס מכסאו ויגל אותו לגליה ואת ארצו ספח אל הפרובינציה סוריה. נציבי רומא, שישבו בקסרי, הכבידו מאד את עולם על היהודים, וזה גרם ליסוד מפלגת הקנאים. מצבם של היהודים הוטב בהשב קלודיוס קיסר את יהודה, שומרון ואדום לאגריפס ידידו (ג"א תת"א = 41) [אשר קבל ארבע שנים קודם מיד ידידו קליגולה את ארצות פיליפוס ואת תואר המלך] ובבטלו את הנציבות הרומית בארצות אלו. אגריפס הראשון אִחֵד שוב את כל חלקי הארץ ויבן את החומה הבצורה הצפונית של ירושלים, אך במותו שבו נציבי רומא לדכא את היהודים, ויאושם הלך הלוך וגדל, ובהכבד הנציב גסיוס פלורוס עוד יותר את עול רומא על היהודים, פרץ מרד גדול בארץ (ג"א תתכ"ו=66). מפני הסכנה הגדולה, שנשקפה לקיום האומה, נשכחו בפעם אחת כל מלחמות המפלגות ומריבותיהן ויעמדו כלם כאיש אחד להגן על כל היקר להם. ארבע שנים רצופות נלחם עם ישראל הקטן בחרף־נפש עם הכח הצבאי העצום שבעולם, זה שהכניע את כל העמים הגדולים לפניו וכבש את ארצותיהם. המלחמה התחילה בגליל. בגבורה נפלאה ובעקשנות נמרצת הגנו היהודים על עיר ועיר מפני חיל אספסינוס, וסוף סוף נפלו המעוטים שדודים לפני הרבים והעצומים. באכזריות חמה השמידו הרומאים את הגבורים היהודים, ויותר מאשר עשו חציהם וחרבם פעל בעל־בריתם – הרעב. כאשר הכרז אספסינוס לקיסר רומא, מנה את בנו טיטוס למצביא עליון על צבאות רומא בארץ־ישראל. טיטוס צר על ירושלים, וגבורי ישראל הגנו עליה בגבורה ובקנאות נמרצת, אך סוף סוף נחרבה העיר ובית המקדש עלה באש. המרכז המדיני והדתי של עם ישראל היה לתל שממה, שרי העם ונכבדיו הובלו שבי לרומא האדירה, ורבבות השבויים נמכרו לעבדים או נפלו לפי חרב הרומאים.

בתקופת הבית השני הולך מצב התרבות בארץ יהודה ומשתנה עם היחסים המדיניים של הארץ. מאתים השנים הראשונות, עת עמדה יהודה תחת שלטון פרס, היו שנות הקבוץ והכנוס הלאומי. בהיות פרס מחוסרת תרבות רוחנית גבוהה, היה חי העם היהודי את חייו הלאומיים והדתיים העצמיים. הדת הלאומית עמדה במרכז החיים הלאומיים. בתורת המשפטים היו זקוקים לחוקי פרס. כן מנו את השנים על־פי שנות מלכי פרס. במסחר השתמשו במטבעות פרסיות (אדרכונים או דרכמונים) ובשפה נתקבלו מלים פרסיות. חייהם הכלכליים נוסדו בעיקר על החקלאות והם הסתפקו במה שארצם נתנה להם, לכן לא באו במגע עם עמים אחרים. בנגוד ליונים ולרומאים נהגו היהודים כבוד למלאכה ובאמנות היד, ובעלי המלאכה והאמנים התאגדו לאגודות.

עם שיבת ישראל מגלות בבל מתחילה תקופה חדשה לשפה ולספרות. השפה העברית הלכה והסתגלה מכבר אל השפה הארמית במבטאה המערבי, ארץ־הישראלי. עם התגברות כח ארם התפשטה השפה הארמית בכל אסיה הקדמית. הכתובות הראשונות בכתב הארמי, שנמצאו באשור, בסוריה ובאסיה הקטנה, הן מהמאה התשיעית והעשירית לפני חורבן בית שני. כבוש ממלכת ישראל ע"י אשוּר והעברת יסודות עממיים זרים מארם נהרים אל ארץ זו גרמו להפצת השפה הזאת גם בארץ־ישראל. ביהודה שְמָעוּהָ אז רק המשכילים ואנשי המדינה⁶⁷. בגלות בבל החליפו הגולים מיהודה את שפתם הלאומית בשפה הארמית, וגם הנשארים ביהודה קבלוה מהאשורים והכותים יושבי שומרון/ השפעתה של שפה זו גדלה, בהיותה מימי כרש השפה הרשמית בחצי המערבי של ממלכת פרס. עד כמה חדרה אל תוך המון העם היהודי, מוכיחים הפרקים הארמיים שבספרי דניאל ועזרא, וכן גם תקנת עזרא הסופר לתרגם ארמית את פרשת התורה בשעת קריאתה לפני העם. בכל זאת עוד היתה השפה העברית ידועה לחלק גדול מהעם, אף כי לא היתה השפה המדוברת, כי משלי בן־סירא, שחוברו בלי ספק לצורך העם ולא רק לצורך המשכילים (בערך 300 שנה לפני חורבן בית שני), נכתבו עברית. בהיות הארמית השפה המדוברת, השפיעה כמובן גם על הסופרים שכתבו עברית. כך נִכֶּרת השפעתה על שפת הכתובים, שחוברו בראשית התקופה הזאת. כמו בדברי הימים, בספר נחמיה, בפרקים העבריים של ספרי דניאל ועזרא, במגלת אסתר וכו'. מצד אחר היתה הארמית, שדברו היהודים, בלולה הרבה במלים ובטויים עבריים. התרגומים הארמיים של אונקלוס ויונתן בן עוזיאל הם בני סוף התקופה שלנו.

מבבל הביאו היהודים, כנראה, גם את הכתב הארמי (או האשורי), הוא הכתב המרובע, שתפס מעט מעט את מקום הכתב העברי העתיק בספרות הדתית, בעוד אשר בעניני חול השתמשו גם זמן רב אחר כך בכתב העתיק.

מימי אלכסנדר עומדת יהודה בחוג התרבות היונית. לחוקי המדינה והנהגתה, לתורת המשפטים, למוסדות הצבור, לאמנויות ולמדעים, למסחר ולתעשיה ולמנהגי חיי יום יום ועד התלבושת והקשוט נתנה ההיליניות צורה מיוחדה, ובזה הטביעה את חותמה על כל ענפי החיים. היהודים, שישבו במצרים ונהנו שם מכל זכויות האזרחים, לקחו חלק בראש בהתיונות הארץ הזאת, עד ששכחו את השפה העברית ונחוץ היה לתרגם בעבורם את תורת משה ליונית. היחס הקרוב מאד בין שני מרכזי היהודים בירושלם ואלכסנדריה היה גם הוא גורם חשוב להפצת השפה והתרבות היונית בארץ יהודה. באיזו מדה התפשטה בה ידיעת השפה היונית – מצינת האגדה ע"ד תרגום התנ"ך ע"י זקני יהודה וחכמיה. אוצר השפה העברית נתרחב ע"י קבלת מלים ובטויים יוניים. הרבה ארונות מתים יהודים מן הזמן שלפני חורבן בית שני, שנמצאו בהרי יהודה וביחוד בסביבות ירושלם, כתובות יוניות להם על יד הכתובות העבריות. ההשפעה היונית נִכֶּרת גם בשמות האנשים החל מאלכסנדר וכלה ביַזון ואגריפס ובשמות המוסדים העליונים של העם, כגון סנהדרין וכו'⁶⁸.

מציאות צנצנות מצוירות, פסילים קטנים, כדי יין וכו' באדמת ארץ־ישראל, בחותמות המושלים או הסוחרים הזרים מראה על היחסים המסחריים הקרובים, שהיו בין הארץ הזאת ובין יון ואייה. כל אניה יונית, שהשליכה את עוגנה בחופי הארץ, הכניסה אליה את תוצאות חרושת־המעשה היונית הפורחת. בבניה חקו הבנאים המקומיים את הארכיטקטורה היונית, חזיות המערות החצובות בסלעי ההרים, שהיו משמשות לקברי משפחה, מקושטות בעמודים יוניים, בכתרות העמודים, בכרכובים ובפקעים דוריים. במצבות של התקופה הזאת נכרת גם השפעה מצרית, ב"יד אבשלום" ו"קבר זכריה" אשר בנחל קדרון לרגלי הר הזיתים שוררת ערבוביה של הסגנונים היוני, הדורי והמצרי והשפעה אשורית.

שחרור יהודה מעול הזרים ויצירת חיים מדיניים וכלכליים לאומיים בימי החשמונאים הביאו בעקבותיהם גם תחיה לאומית בכתב ולשון, בספרות ובבניה. אז נתחדש הכתב העברי הקדום ונכתבו בשפה הלאומית ספרי ספרות יפה וספרי חכמה ומוסר. ספר החשמונאים א', יהודית, טוביה, ספר חנוך הכושי, ספר היובלים, המזמורים החשמונאים בתהלים ותהלות שלמה, שברובם נשארו לנו רק בתרגומם היוני, הם פרי היצירה בתקופה ההיא. אפשר מאד לשער, שהרבה מן המצבות ומערות הקברים העבריות, כגון החומה מסביב למערת המכפלה בחברון, יד־אבשלום, קבר זכריה, קבר יהושפט, מערת קברי חֵזיר, קברות הסנהדרין ועוד, נוצרו בתקופה ההיא. בכל אופן אנו יודעים בברור, ששמעון בן מתתיהו חצב את מערת הקברים הנפלאה במודיעים, שהוא ויוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי ואשתו שלמציון הקימו מצודות ומבצרים בכל הארץ, כגון “הבירה” בירושלים, המצודה שגלו בחפירות גזר והמבצרים הירקניה, אלכסנדריון, מצָדה ומכוור.

תמונה 14

יד אבשלום וקבר יהושפט

מתמונות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה

כבוש הארץ על ידי הרומאים גרם לתוצאות חשובות בנוגע לישוב הארץ ותרבותה. היונים השתדלו לחזק את שלטונם בארצות הנכבשות על ידם ע"י יסוד מושבות־תרבות בקרב הארצות האלו והפצת תרבותם הרוחנית בקרב העמים הנכנעים. לא כן הרומאים. כדי להשיג אותה המטרה, יסדו מושבות־צבא בארצות הנכבשות ובנו ערים גדולות ובהן הקימו בנינים נהדרים על־פי תכנית ערי רומא ויחברו את הערים ע"י מסלות צבאיות, למען העביר בהן את הצבא בשעת הצורך במהירות האפשרית ממקום למקום. שמות רבים של ערים, כפרים וחרבות בארץ־ישראל מזכירים לנו את תקופת שלטון רומא, שבה נוסדו, כמו למשל: קַלוֹנְיָה (Colonia), היא מוצא, וקַסְטַל (Castellum) קרוב לירושלים, נָֽבְּלִס (Flavia Neapolis), היא שכם, קסרי (Caesarea), ג’רש (Gerasa), חִ’רְבֶּתּ פַחִל (Pella) ממזרח לירדן, סֶבַּסְטִיָה (Sebaste), היא שומרון, טבריה (Tiberias) וכו'. במקומות הרבה בארץ־ישראל מוצאים גם בימינו את עקבות מסלות־הצבא הרומיות ועל ידן אבני־מיל רומיות. נציבי רומא צוו להרס את חומות הערים הבצורות ולהעתיק את מושבות בני האדם מן ההרים והגבעות אל המישורים, העמקים והשפלות, למען לא יוכלו התושבים להתבצר בהם. ההיסטוריה הרומית רוצה לחפות על הפשע הזה באמרה, שהבטחון האישי והשלום בצל כנפי נשר רומא (Pax Romana) עשו את הערים הבצורות למיותרות, והתושבים היו יכולים לשבת בשלום ושלוה על יד המעינות בין שדותיהם וכרמיהם. החורבות הנפלאות, הנמצאות עוד במספר רב ביחוד במזרח הירדן (במערב השתמשו התושבים באבני החורבות לבנין בתיהם), מעידות, שהרומאים לא חסו על העמל וההוצאות להקים בנינים נהדרים ליפוי הערים ולתענוגי יושביהן, כמו בתי מקדש, שוקים, בתי מרחץ, תיאטרונים, זירות, נימפיות ושערי כבוד. הם בנו בסגנון היוָני, שהפסיד תחת ידיהם את הקוים הפשוטים והעדינים, שבהם הצטיין לכתחלה, וקבל צורה מסובכת יותר. שרידי בניני הרומאים נמצאים עוד בשומרון (סֶבַּסְטִיָה), בקסרי, במָֽמָֽס מצפון־מזרח לקסרי, בבית־שאן (בִּיסָן), בקדש נפתלי (קָֽדִס) מצפון לצפת ותחת גבעות החול אצל אשדוד, אשקלון ועזה. מרובות הן החורבות בעבר הירדן מזרחה: פַּמְיַס (בָּֽנִיָֽס, Panias, Caesarea Philippi), סוסיתה (קַלְעַת אל־חֻצְן) ממזרח לים כנרת, גדר (מְקֵיס) על יד הירמוך, בית רָס (Capitolias), אדרעי (דַרְעָא), עשתרות (תל אל־אַשְעַרִי), נוה (נַוָא), בצרה (בֻּצְרָא אֶסְכִּי שָֽׁם, Bostra), א־סְּוֵידָא, קנת (אל־קַנַיָת, Canatha) ועוד רבות בחורן עד קצה המדבר; גרש (גַ’רַש, Gerasa), רבת־עמון (עַמָּֽן, Philadelphia), רבת־מואב (חִ’רְבֶּתּ א־רַֿבֶּה, Areopolis), קיר מואב (אל־כַּרַךּ Karak Moba) ועוד. מציאותם של ברכות ושרידי תעלות במקומות רבים בארץ מראה, שהשלטון האזרחי דאג גם להספקת מים לערים ולהשקאת השדות.

תמונה 15

אמפיתיאטרון רומי רבת־עמון עפ"י צלום של י. בן־דוב

תמונה 16

שרידי היכל הורדוס בשומרון (סבסטיה). עפ"י צלום של י. בן־דוב

הורדוס הראשון, שמלך על ארץ־ישראל בחסד הסינט הרומי, היה חניך רומא, עיר ההוד והתפארת, והתחמם באור שמשה. מגמתו היתה ליפות את עיר מלכותו ירושלים ע"י בנינים מפוארים, בזה רצה להתחרות ברומא האוגוסטית ולעשות רושם על היהודים. על הר המוריה הקים היכל תפארת לה', בדרום־מערב העיר בנה לו ארמון יפה ועל ידו הקים שלש מצודות חזקות ואת העיר בצר בחומה חזקה מאד. הוא בנה ערים בכל רחבי הארץ ויבצרן והקים בהן מקדשים והיכלים. הוא הרחיב את הישוב היהודי בחורן, מקום שם הושיב יהודים רבים מבבל והעמיד חיל משמר גדול לשמור על הגבולות מפני התנפלויות הבדוים. מבניניו בערי הארץ ישנם עוד שרידים יפים בשומרון (סבסטיה), בקסרי ובאשקלון. מהברכות אשר אצל עין עיטם (בֻּרַךּ אצל אַרְטָֽס) בדרך מירושלם לחברון העלה מים בתעלה להיכל הקיץ שלו על ראש הר הרודיון, המתנשא ממזרח לעמק ברכה. ביריחו היה לו ארמון־חורף וסמוך אליו בנה על יד מעין אלישע ברכה גדולה. את ערבות הירדן הפך לגן עדן ויבן בהן את פזאליס ואת ארכלאיס. בקלירוהי על שפת ים המלח המזרחית בנה בתי מרחץ נפלאים. בנו הורדוס אנטיפס בנה את העיר טבריה אצל חמת על שפת ים כנרת ויפארה בבנינים נפלאים ויעשנה לבירת הגליל, אשר הוא משל בו, ובנו השני פיליפוס הקים עיר חדשה במקום פמיס על יד מקורות הירדן ויקראנה בשם קיסריון פיליפי (Caesarea Philippi). מערת־הקברים המפורסמת אשר בירושלים הנודעת בשם “מערת כלבא שבוע” נחצבה באמנות נפלאה בסלע אחד ושמשה קברי משפחה למלכה הסורית הילני מהדייב ובניה מומבז ואיזטס (מונבז וזוטוס) וקרוביהם, שקבלו עליהם את היהדות כשלשים שנה לפני החורבן. מערות־קברים אחרות בסביבות ירושלם, החצובות בסלעים אף הן ודומות בצורת פניהן ובתבניותיהן למערת הילני המלכה, גם הן בלי ספק בנות תקופת הבית השני.

תמונה 17

תבנית קברי המלכים

א. פרוזדור, ב. ברכה קטנה, ג. מקום חצוב בסלע לגולל, ד. גולל, ה. אולם מרכזי, ו. חדר עם אצטבאות מתחת לאולם, ז–ט. חדרים עם אצטבאות וכוכים, י. חדר עם אצטבאות, כ. חדר קברה של בת־המלכה זדו. 

עפ"י ישעיהו פרס, ארץ־ישראל

4. תקופת התלמוד.

נשר רומא פרש את כנפיו על פני ארץ יהודה ויאפֵל בצלו את שמי היהודים. פלשתינה היתה לפרובינציה רומית, ונציבי רומא בקסרי דכאו כָלָה את שארית הפליטה של אותו עם קשה־העורף, שרומא הגאה הקימה לאות נצחונה עליו את שער טיטוס הידוע ברומא הבירה וטבעה מטבעות־זכרון מיוחדות הנושאות תמונת נצחון והכתובת “יהודה הנכבשה” (Judaea capta). הארץ נהפכה לשממה וטובי בניה נשמדו. אך מתוך ההרס והחורבן קם רוח ישראל לתחיה. ר' יוחנן בן זכאי יסד מרכז חדש לתורת ישראל ודתו ביבנה, שהיה ברבות הימים גם לנקודת המרכז לכל השאיפות הלאומיות של העם. דכוי מרד היהודים בארם נהרים, בסוריה, על האי קפריסין, במצרים ובקיריני באכזריות נוראה ע"י צבאות רומא בימי טריאנוס קיסר ופעולות אדריָנוס קיסר, שהעביר יהודים רבים אל המושבות הרומיות באפריקה הצפונית ובמקומם הושיב ביהודה אנשים זרים והתחיל לבצר את חומות ירושלים, לא יכלו לדכא את רוח החופש של יושבי יהודה. להפך, המעשים האלה הלהיבו את ניצוצות השנאה הכבושה ובשנת ג"א תתצ"ב (132) התקוממו היהודים ובראשם גבורם שמעון בר־כוכבא, שהצליח להכות את צבאות רומא ולגרשם מיהודה. מדינת היהודים כוננה שוב ובר־כוכבא טבע מטבעות עבריות. הוא נלחם בגבורה בצבאות האדירים, שהוציא הקיסר לקראת היהודים פעם בפעם ולבסוף הוכרח להתבצר בעיר ביתר הקרובה לירושלים. הרומאים צרו על העיר הבצורה, שנמלטו אליה יהודים רבים מכל הארץ, וירעיבוה. אחרי מלחמת גבורים, שארכה שלש שנים, נפלו הנלחמים חללים על קדושת השם והאומה והנשארים בחיים נמכרו לעבדים. ע"י דכוי מרד בר־כוכבא נשברה שארית כחו של עם ישראל. אדריָנוס צוה לבנות על חורבות הבית בהר המוריה היכל לאליל יופיטר קפיטולינוס ולהקים בו את פסל האליל ואת פסלו הוא, ולמען השכיח את ירושלים מלב היהודים, קרא את העיר בשם קולוניה איליה קפיטולינה (Colonia Aelia Capitolina)⁶⁹ ויאסר עליהם בעונש מות לגשת אליה. גזרות אדרינוס וההרג בימי ספטימוס סוֵירוס החריבו את הישוב ביהודה. רבים מהיהודים, שנשארו לפליטה מחרב הרומאים, נמלטו על נפשם לארצות הסמוכות, ביחוד בבלה, והנשארים נסעו צפונה לארץ הגליל.

הגליל היפה בהריו הגבוהים המכוסים עצים רעננים, במישוריו ועמקיו העטופים שדות בר ודשא, בפלגי מימיו הזכים ובאוירו הנחמד משך אליו בכל הזמנים מתישבים חדשים. אחרי גלות בבל התישבו בו יהודים רבים. בהיותם רחוקים מן המרכז ונתונים בתנאי חיים טבעיים יותר, נבדלו בטיבם ובדרכי חייהם מאחיהם ביהודה. גם מבטאם הארמי נבדל קצת מן המבטא של יושבי יהודה. בתקופה היונית הושפעו ע"י תנועת ההתיונות פחות מאחיהם ביהודה. בהתאחד שוב חלקי המדינה בימי החשמונאים התקרבו היחסים בין הגליל ויהודה, ובהבנות טבריה נהיה הגליל למרכז יהודי חשוב וישובו היה⁷⁰ אז צפוף מאד. (לפי דברי יוספוס היו בגליל בזמן חורבן הבית השני מאתים וארבעה עיר וכפר, שבקטן שבהם ישבו לא פחות מחמשה עשר אלף נפש). במלחמות היהודים ברומאים נלחמו יהודי הגליל בגבורה נפלאה. ערים רבות, כגון יודפת, בית ירח, תבור, גוש חלב ועוד, עמדו זמן רב בפני האויב, וכשנהרסו נמלטו הנותרים מגבוריהן לירושלים להגן על העיר הקדושה ועל בית המקדש. אחרי מרד בר־כוכבא התרכז בגליל כל הישוב היהודי. בימי הקיסר אנטונינוס החסיד, כאשר הונח קצת ליהודים מן הגזרות הקשות, כוננו בגליל שוב את מעמדם ורבים מפליטי הארץ שבו. באושא חדשו את הסנהדרין ואת הנשיאות ויפתחו בתי מדרש במקומות שונים בגליל ובגולן, הנחשב אז גם הוא על הגליל. גם יהודי בבל סרו אז למשמעת הסנהדרין בארץ־ישראל. מאושא עברה הסנהדרין לשפרעם (שֶפָא עַמְר), משם לבית שערים, משם לצפורי, מקום מושבו של רבי יהודה הנשיא, ואחר כך לטבריה. כשישבו קיסרים טובים על כסא המלוכה ברומא, כמו החכם מרקוס אורליוס, אלכסנדר סוֵירוס ויוליָנס, המכונה בפי הנוצרים “הכופר”, הטו חסד ליהודים וישובם פרח אז ויתפשט לצד דרום עד להרי יהודה. גם הרשו להם לבוא פעם אחת בשנה לירושלים ולבכות על חורבנה. יולינס קיסר הבטיח את היהודים להקים את הריסות ירושלים ולבנות את בית מקדשם, וכבר התחילו בשנת ד"א קכ"ב (362) בבנינו, אך במות יולינס פתאום הופרה העצה הזאת, ומצבם של היהודים הורע מאז הלוך ורע.

הקיסרים הנוצרים הראשונים רדפו אותם ויגזרו עליהם גזרות רעות, ורבים מהיהודים נדדו לבבל ולפרס. מצבם של אלה, שנשארו בארץ האבות, הורע ביותר בהחלק ממלכת רומא לשתים וארץ־ישראל נפלה בחלקת רומא המזרחית (ביזנץ). 

בתקופה הזאת נוצרה הספרות התלמודית הענקית. בגליל התרכזה פעולת התנאים והאמוראים. שם נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי ושם נסדרו המדרשים והתוספות. אחרי חורבן הבית השני, כמו לפניו, היתה העברית שפת בית־הספר. על זה מוכיחה שפת המשנה העשירה והרחבה, אשר גם המלים הארמיות אשר בה לבושות צורה עברית. בהמשך הזמן חדרה שפת העם, הארמית, גם אל תוך בית המדרש, והאמוראים היו לומדים ומלמדים בה. בכל פרישותם מן העולם החיצוני לא יכלו להפקיע את עצמם לגמרי מן ההשפעה היונית, ושפת הגמרא נתעשרה גם במלים ובבטויים יוניים. בבניה חקו היהודים את הסגנון היוני, אבל הקשוט הנפלא המחוטב בקירות מבפנים ומבחוץ הוא בעקרו טפוסי יהודי. בחורבות בתי התפלה של היהודים בגליל מכירים את הסגנונים היוניים השונים עם התמונות הבולטות שבקירות. העמודים וכותרותיהם, הכרכובים והקירות היו מקושטים בפטורי ציצים ועלי שוכה יהודית, בפרחים, ברמונים, בתמרים, בכפות תמרים, באשכלות ענבים, בכדי שמן ומנורות, בצורות הנדסיות שונות וגם בצורות בעלי חיים מפותחות באופן נעלה מאד. לכל בתי התפלה היתה כמעט תבנית ותכנית אחת. ארכם הגיע עד 24.5 מ' ורחבם עד 16 מ'. לכל אחד מהם היו שלשה פתחים מצד דרום, שער גדול באמצע ופתח קטן מכל צד. לפני הבית או לצדו היתה עֲזָרָה מרובעת ופתוחה. ארון הקודש עמד על יד הכותל הדרומי הפונה לצד ירושלים. בפנים הבית היו מסביב לקירות רובדי אבן ועמודים, שעליהם נשען יציע לעזרת נשים. המספר הרב של בתי התפלה ובתי המדרש הנזכרים בתלמוד ובמדרשים ואופן בנינם וקשוטם העשיר נותנים להוציא את המשפט, שמצבן החמרי של קהלות היהודים בתקופת הפריחה של הישוב הגלילי, במאה השניה והשלישית לאחר החורבן, היה טוב. חורבות של בתי כנסת ליהודים נמצאות עוד בכפר נחום (תל חום⁷¹), בארבאל (אִרְבִּד), בכרזים (ח'. כֶּרָֽזֶה), בכפר נבורייא (ח'. א־נַּבְּרַתֵּין), בחורבת אֻם אל־עַמַד, בכפר בִּרְעִם, במירון ובגוש חלב (אל־ג’יש) בגליל, בחורבת סֶמָֽקה על הכרמל, באֻם אל־קַנָֽטִר ובא־דִכִּי בגולן.

תמונה 18

תבנית בית כנסת בגליל (כפר נחום) בעמדו על תלו

* *א. המראה החיצוני.*

תמונה 19

תבנית בית כנסת בגליל (כפר נחום) בעמדו על תלו

ב. המראה הפנימי

קלישאות של א. ל. סוקניק

5. התקופה הביזנטית־הנוצרית.

הנצרות, שמצאה בתחלה במקורה בארץ־ישראל רק מעריצים מעטים, נפוצה בינתים בכל רחבי הקסריות הרומית. כשקונסטנטין הגדול, קיסר ביזנץ, עשה אותה לדת־המדינה הרשמית, גדלו כחם והשפעתם של כהני הכנסיה הנוצרית הנבערים מדעת, וידם כבדה על היהודים. הכמרים הסיתו בהם את הנוצרים ויתנפלו על בתי התפלה שלהם ויחריבום, ותיאודוסיוס השני חשׂך מהם את הזכויות המעטות, שנשארו להם, ובטל את נשיאות הסנהדרין (ד"א קפ"ה=425). עוד מימי אדרינוס הורשה ליהודים לבוא רק פעם אחת בשנה, בט' באב, לבקר את חורבות העיר הקדושה ולבכותן, ובכדי לשהות קצת יותר בעיר, היו מוכרחים לשחד את החילים הביזנטיים. כנראה התקימו בתקופה ההיא בתי תפלה ליהודים רק בשלשה מקומות: במעזיה (טבריה), בעזה ובצוער.

על־פי בקשת הילני, אם קונסטנטין, צוה הקיסר לבנות כנסיה על “גבעת גלגלתא” בירושלם (336 לספירת הנוצרים), שלפי דברי המאמינים הנוצרים נמצא שם קבר ישוע, וכן גם כנסיות בבית לחם, מקום מולדת משיחם, ובמקומות אחרים. מאז היתה ארץ־ישראל למדינה נוצרית, וירושלם היתה למרכז הכנסיה הנוצרית. נוצרים רבים התחילו לעלות ל"ארץ הקדושה" להשתטח על המקומות הקדושים להם. בימי מאות השנים הבאות נתמלאה הארץ כמרים, נזירים ונזירות. בתי תפלה ומנזרים נבנו בכל מקום ומקום ומערות מתבודדים נחצבו בסלעי ההרים או שהם השתמשו במערות העתיקות, שמצאו בהרים. בראשית המאה החמשית לספירתם נחלקה הארץ לשלשה גלילים: פלשתינה הראשונה – Palaestina prima – (יהודה ושומרון) ומרכזה בקסרי (Caesarea maritima), פלשתינה השניה – Palaestina secunda – (הגליל והגולן) ומרכזה בבית־שאן (Scythopolis) ופלשתינה השלישית – Palaestina tertia – (עבר הירדן מזרחה) ומרכזה בראשונה בבצרה (Bostra) בדרום חורן ואחר כך בקיר מואב (אל כַּרַךּ, שנקראה אז בפי הנוצרים בטעות Petra – סלע). יוסטיניאן הראשון מנה אפטררך בירושלם והעמיד בשנת ד"א שי"ג (553) את עשרים וחמשה הבישופים, שהיו בשלשת הגלילים האלה תחת פקודתו. יוסטיניאן בנה הרבה בתי תפלה בארץ וביניהם גם בית תפלה גדול על הר המוריה, שעל יסודותיו נבנה, כנראה, אחר כך המסגד אל־אקצא. הוא בנה גם בתי הכנסת אורחים ובתי חולים לעולי הרגל וכן עשו גם מלכי המדינות הנוצריות באירופה ועשיריהן וישלחו נדבות רבות להחזקת המוסדות האלה. ע"י זה עוד גברה עלית הנוצרים לארץ הקדושה. מסעותיהם הוקלו ע"י התנועה המסחרית, שהתפתחה בין חופי ארץ־ישראל וסוריה ובין יתר חופי ארצות ים התיכון. סוחרי מרסיליה שלחו את אניותיהם לאלכסנדריה ולחופי סוריה להביא משם ניר, שמן, משי ובשמים. בחצר המלך בבורגונדיה שתו ברצון את יין עזה, שערב לחִכָּם יותר מיין ארצם המשובח. סוחרי סוריה הובילו את סחורותיהם לצרפת ולספרד. הסחורות החשובות ביותר, שהוציאו מארץ־ישראל, היו עצמות הקדושים, מי הירדן, עפר אדמת הקודש וחפצי־זכרון אחרים משל הארץ הקדושה. המסחר בדברים האלה פרח אז בארץ עצמה ומחוץ לארץ, הכהנים הנוצרים הרויחו ע"י סכלותם ואמונתם הטפלה של עולי הרגל ושל לקוחותיהם בחוץ לארץ וירמו אותם בזיופיהם.

בשנת ד"א שע"ד (614) כבש כוסרוס השני מלך פרס את הארץ, והפרסים עשו טבח נורא בנוצרים ויוליכו מהם רבים בשבי, ואת מנזריהם ובתי תפלותיהם הרסו. התושבים היהודים, אשר נאנחו תחת ידם הקשה של הנוצרים, שמו את תקוותיהם בפרסים ויתחברו אליהם. לפי האגדה יצאו בצבאותיהם עשרים אלף יהודים, אבל לחנם השתדלו לפני מלך פרס ויועציו לכונן שוב מדינה יהודית חפשית בארץ אבותיהם, הבטחותיו של המלך לא נמלאו וכל תקוותיהם של היהודים נכזבו גם אז. 

הפרסים לא עמדו זמן רב בשלטונם בארץ, כי בשנת ד"א שפ"ח (628) הוּרד כוסרוס מכסאו ויֵרָצח בידי בנו, אשר כרת ברית מחפירה עם הירקליוס קיסר ביזנץ, שרק ארבע עשרה שנה לפני כן גורש מהעיר הקדושה. בתרועות ששון עלה הירקליוס באותה השנה ירושלימה. הנוצרים חגגו אז את חג נצחונם בהכינם מטבח נורא ליהודים. לדברי המקורות הבטיח אמנם הקיסר את היהודים, לשמור עליהם מרעה. אבל דברי הכהנים הנוצרים, שקבלו עליהם את אחריות מעשיהם, חזקו עליו ויתנם למלאות את זדון לבם וישחטו ביהודים אנשים נשים וטף לאין מספר בסביבות ירושלם ובגליל⁷². אולם מאורעות ההיסטוריה נקמו את נקמת דם הנרצחים על לא חמס בכפם. באותו הזמן כבר נזדעזעו עמודי הקיסריות הביזנטית, כי זרם גדול ונורא עלה מן הדרום ויאמר לשטף את פני הקיסריות ולכלותה מעל פני האדמה. האשלם דפק אז בחזקה על דלתות הממלכה הנוצרית.

חוץ מהתנפלות הפרסים הנזכרת שקטה ארץ־ישראל כל ימי התקופה הביזנטית. הישוב הנוצרי נבנה והתרחב מחורבנו של הישוב היהודי. היהודים, שלא יכלו לעמוד בפני הנסיון הקשה, התבוללו בין הנוצרים, אבל רובם הגדול עזב את הארץ ויגלה לארצות הקרובות וביחוד לבבל. דרכי חייהם של הנוצרים הכפריים בימים ההם לא נשתנו כמעט במאומה מאלה של הפלחים הנוצרים בבית לחם, רם־אללה, ג’פנה ובמקומות אחרים שבימינו. נשתנו הזמנים, נתחלפו הדורות – והם לא ידעו. בערים שלטו הכהנים שלטון בלתי מָגבל. על תרבות רוחנית בתקופה ההיא אין לדבר, כי כל מרצם וכחם הרוחני של חכמי הנוצרים ומנהיגי העם נתבזבזו לדברי מחלוקות ומריבות הכתות והמפלגות הדתיות, וכל חכמתם ובינתם היו מסורות אך ורק לעניני הדת, אשר על כן מוצאים אנו אצלם שקידה מיוחדה בבנין בתי תפלה וקשוטם. בבנין בתי התפלה התפתח אז סגנון מיוחד, הוא סגנון הבסיליקה⁷³ או הסגנון הביזנטי. הכנסיות הביזנטיות, גם הקטנות שבכפרים, היו מצוינות בחטוב יפה ובתשבוצת רצפותיהן היפה והעשירה בצורות הנדסיות, בתמונות חיות ועופות ובתמונות אגדיות. במקומות רבים בירושלים ובסביבה וכמו כן ביתר חלקי הארץ מצאו ומוצאים עד היום מתחת לערמות אבנים ועפר תשבצות נהדרות. במרצפת של כנסיה ביזנטית הרוסה, שגלו במידבא, היתה משובצת מפת ארץ־ישראל בצורה גדולה (מסוף המאה החמשית או מראשית המאה הששית). המפה הראשונה הזאת נותנת לנו מושג על מצב ישוב הארץ בזמן ההוא. עד כמה לא השתחררה עוד הנצרות בימים ההם מרוח האגדה האלילית היונית מוכיחות התמונות אשר בתשבצות שונות הלקוחות מאגדות האלילים. תשבוצת כזו נגלתה מצפון לחומת ירושלם. היא מראה את אורפיאוס, גאון המוסיקה באגדה היונית, יושב על כסא ומקסים בזמרת נבלו את החיות והעופות הסובבים אותו. מלבד הבנינים הביזנטיים הנזכרים למעלה נשארו עוד שרידים של בניני התקופה ההיא ב"שערי הרחמים" שבחומה המזרחית של הר הבית, בכנסיה שבמנזר המצלבה מצפון־מערב לירושלם, במסגד הגדול אשר בשכם, בכנסיה היונית ובכנסיה הפרנציסקנית החדשה שעל הר תבור, בחורבות המצודה אשר על הר גריזים, בכנסיות אשר בא־סְּוֵידָה בחורן, ברבת־עמון (עַמָּֽן) ובקיר מואב (אל־כַּרַךּ) ובכנסיה החדשה, שבנו הפרנציסקנים ב"גת שמנא" לרגלי הר הזיתים בירושלם⁷⁴.

6. התקופה הערבית.

מחמד, מיסד האשלם, ברצותו לתת לדתו החדשה כח מושך ולאחד על ידה את שבטי הערבים הפזורים על פני חצי־האי ערב, עורר בקרבם את תאותם הטבעית לכבוש ולהרחבה. המדבר ונאותיו צרו לעם השואף קדימה בכח איתנים. חומות הגבול, שסגרו עד עתה את חצי־האי השמם בפני העולם החיצוני, נפלו פתאום, וזרם הערבים שטף על פני הארצות הדשנות השוכנות מצפון לערב. לולא ישבו ערבים בגבולות הארצות ההן משנים קדמוניות, כי עתה לא בנקל יכלו בני המדבר מחוסרי התרבות לממלכות האדירות פרס וביזנץ. שנות אלפים לפני יסוד האשלם רעו כבר נודדים ערבים את עדריהם בגבול הדרומי והמזרחי של ארץ־ישראל. אהלי קדר היו נטויים על פני הערבה עד ארץ הבשן השמנה. “הערביאים” אשר ישבו סביבות יהודה העלו מס ליהושפט. בימיו ובימי אחאב נגלים הם כגָרי סוריה בפעם הראשונה גם בדברי ימי העמים הכלליים, אשר שם מסופר, כי שבט ערבי, שישב בתוך גבולות ארץ ארם והיה משועבד למלכה, עזר בהנהגת ראשו גֻ’נְדֻבּ לבן־הדד במלחמתו בשלמנאסר השני מלך אשור (ב"א תתק"ו = 854־). הערבים נמנו בין אויבי היהודים בעת בנין חומות ירושלם ובית המקדש בימי נחמיה. החשמונאים נלחמו בהם וישיבו מידם את גלילות עבר הירדן מזרחה ואת ארץ חורן הפוריה. כעין מדינות ערביות היו בתדמור במדבר סוריה ועל נהר פרת וממלכת נביות (הנבתאים), שהשתרעה לפני חורבן הבית השני מחצי האי סיני על פני עבר הירדן מזרחה עד דמשק. זמן קצר אחרי חורבן בית שני יצאו ערבים מתימן אל הארץ ממזרח לירדן ויסדו בחורן מדינה ערבית בראשות הדינסטיה של העַ’סַנִים תחת שלטונה העליון של רומא. כמו בארץ מוצאם כן גם במושביהם החדשים לא שאפו הערבים לאחדות גזעית ולאומית ולפעולות גדולות, כי רגש הגזע והלאוּם היה זר להם. די היה להם מעודם כשהם היו נהנים מחורבנם של אחרים. בכל מקרה של מלחמה בין הרומאים והפרתים, ואחרי כן בין הביזנטים והפרסים, היו אמנם מקצת שבטים מן הערבים משתתפים בה בעמדם לימין זה או זה, אבל רובם הגדול היה נסוג אחור במקרים כאלה אל המדבר הרחב ושב בסוף המלחמה לשלל שלל ולבוז בז. על כל פנים היו הערבים, שישבו בגבולות פרס וביזנץ, קרובים לתרבות של אותו הזמן מאחיהם במדבר. הם ידעו אם מעט ואם הרבה את הליכות המדינה ותכסיסי המלחמה של ממלכות אלו והכירו גם את הצד החזק כמו שהכירו את הצד החלש שבהן, ולכן הכשירו את הקרקע לאחיהם הכובשים, שפרצו אז אל ארצות הגבול,

הערבים חדרו אל ארץ־ישראל דרך השפלה ויכו את הביזנטים בין בית גוברין ובין רמלה (ד"א שצ"ד = 634), ואחרי אשר חָֽלִד אבן אל־וָֽלִיד (המכונה סֵיף־אללה) הכה בקיץ ד"א שצ"ו (636) את חיל הירקליוס מכה רבה על יד יָֽקוּסָה סמוך לשפה הימנית של נהר ירמוך, עברו הערבים את הירדן, כבשו את טבריה ויפשטו על פני כל הארץ. כבר בשנת ד"א שצ"ה (635) כבשו את דמשק, וירושלם פתחה את שעריה לח’ליף עֹמַר אל־חַ’טָֽבּ בשנת ד"א שצ"ז (637)⁷⁵. עם כבוש קסרי בשנת ד"א ת' (640) היו כל סוריה ופלשתינה בידי הערבים. הם חלקו את הארץ לחמשה גלילות צבאיים (גֻ’נְד), מהם היה כולל גליל דמשק גם את עבר הירדן מזרחה, גליל הירדן את כל עמק הירדן ואת הגליל וגליל אל־פלסטין את עבר הירדן מערבה מדרום לעכו ולעמק יזרעאל. במאה העשירית הוסיפו גליל צבאי אחד בארץ הנגב.

עוד טרם יעברו מאה שנה מעת הִוָּסֵד האשלם והח’ליפות משלה כבר בכל הארצות מהודו ועד ספרד. בסבלנותם הדתית הרשו הח’ליפים הראשונים את בני הדתות האחרות בארצות הנכבשות לחיות על פי דתיהם ומנהגיהם ודרשו מהם תמורת זאת מס לגלגולת. למען הפטר מן המס המוטל עליהם המירו רבים מן הנוצרים את דתם בדת האשלם. לא כן היהודים, שנשארו ברובם הגדול נאמנים לדת אבותיהם, אחרי שנצח מֻאָֽוִיֶה למשפחת אֻמַיָּה את עַלִי, חתן מחמד, ובניו, ירש את כסא הח’ליפות ויעבירהו ממדינה לדמשק, שהיתה מאז למרכז האשלם. בימי השולטן עַבְּד אל־מַלִךּ (המכונה א־צַּדִיק) מבית אֻמַיָּה התקומם בערב עַבְּד־אַלְלָה אִבְּן א־זְּבֵּיר לבית אֻמיה והכריז את עצמו לח’ליף המאמינים. הוא היה אורב לעולי הרגל למכה ומכריחם לשלם לו מס. למען עצור בעד הסורים מעלות לרגל למכה הכריז עבד אל־מלך את ירושלים לעיר קדושה למושלמים ויבן את שני המסגדים הגדולים על הר המוריה העומדים שם עד היום הזה. מאז נחשבת ירושלם בכל העולם המושלמי לשלישית בין ערי הקודש.

הצלחתם של הח’ליפים מבית אֻמַיָּה עוררה עוד יותר את קנאת מתנגדיהם ממשפחת מחמד, ועבד־אללה אַבּוּ־אל־עַבָּס השמיד באמצע המאה השמינית באכזריות נוראה את משפחת הח’ליפים בדמשק והעתיק את נקודת הכובד של האשלם לבבל, שבה יסד בנו אל מַנְצוּר בשנת ד"א תתק"י (750) את העיר בגדד על הנהר חדקל ויעשנה לעיר המלוכה. בימי ממשלת הח’ליפים מבית עבס הגיעה התרבות המושלמית למרום פסגתה. אולם אחרי מות הָֽרוּן א־רַֿשִיד (ד"א תקמ"ו–תקס"ט = 786–809) התפוררה הממלכה הגדולה מפני מלחמות הדינסטיות ומריבות הכתות והמפלגות. עַבָּֽסיים, ואֻמָֽוִים, כַּרְמַטים ואַכשידים, חַמְדָֽנים, אַוְקַיְלים ומִרְדָֽזים, פַטְמיים וסלג’וקים; סֻנִּיים, שיעים, ישמעאלים ודרוזים עוברים כבני מרון לפני עיני רוחנו ומעוררים בנו רק צל של מושג על כל הצרות והתלאות, שהביאו על תושבי ארצות המזרח. ערים וכפרים עלו באש ובתמרות עשן ופליטיהם נפלו לפי חרב. ארץ־ישראל החליפה במשך הזמן הזה כמה פעמים את אדוניה. התורכי אחמד אִבְּן טוּלוּן, פחת מצרים, הכריז בשנת ד"א תרכ"ח (868) על עמידתו ברשות עצמו וכבש גם את ארץ־ישראל וסוריה. בשנת ד"א תרצ"ד (934) כבש תורכי אחר, מחמד אל־אכשיד, את מצרים, את ארץ־ישראל ואת סוריה וחילותיו עשו טבח בנוצרים. בשנת ד"א תשכ"ט (969) נפלה ארץ־ישראל בנחלת הח’ליפים הפטמיים, מושלי אפריקה הצפונית, שכבשו זמן קצר לפני זה את מצרים ויעשו את מֵצר אל־קהירה לבירתם, וג’עפר אִבְּן פַלָּֽח כבש בשם השולטן אל־מַעָֽז את ארץ־ישראל וסוריה. אולם ממשלתם של הח’ליפים הפטמיים בארצות האלו לא היתה לעולם מוחלטת. מהפכות ומרידות תמידיות הכריחו את הממשלה המצרית לשלח לפעמים קרובות צבא לדכאן. בעלות בשנת ד"א תשנ"ו (996) הח’ליף אל־חָֽכִּם, הוא הח’ליף המצרי, שהדרוזים מאמינים בהתגשמותו האלהית, על כסא המלוכה בקהירה, התחיל לרדוף בקנאות של שגעון את כל תושבי ארץ־ישראל שאינם מושלמים. רק לאחר שהוציא בנו הח’ליף א־טַ’הְר בשנת ד"א תשפ"ד (1024) את חוק הסבלנות הדתית היתה להם הרוחה. אולם הערבים בארץ־ישראל מרדו בו, ובהרבותם שוד ורצח בתושבים העמידו את דרכי המדינה בסכנה. אחרי מותו של הח’ליף הזה כמעט שלא הורגשה עוד השפעת מצרים על ארץ־ישראל. המהומות הפנימיות יחד עם התקפות הכרמטים השאירו את רשמיהן על הארץ, שנהפכה לשדה־מערכות בין צבאות מצרים, שבאו מדרום, ובין הכובשים הבאים מצפון. בשנת ד"א תתל"ז (1077) היתה ארץ־ישראל לשלל לתורכים הסלג’וקים, יורשי כסא העַבָּֽסיים בבגדד. השולטן הסלג’וקי מַלִךּ שָֽׁח נתן לאחיו טוּטוּש את סוריה למתנה, שהיה צריך לכבשה כדי למשול בה. הוא נלחם עם צבא מצרים, כבש את הארץ ויסד את הממלכה הסלג’וקית “סוריה” (ד"א תתל"ח = 1078). עפ"י השטה הפיאודלית של הזמן ההוא חלק בין שרי צבאו מחוזות וערים, מתנת גמול חלף עזרתם ועזרת אנשיהם במלחמותיו, והם משלו בהם כאות נפשם מִמשַל אמירים. במות טוטוש מלך סוריה (ד"א תתנ"ה = 1095) פרץ ריב בין בניו בדבר הירושה. האמירים השתמשו במצב האנרכי, אשר בא בגלל ריב האחים, וילחמו ביניהם על הממשלה בארץ, אז שלח הח’ליף הפטמי אל־מֻסְטָֽלִי צבא לארץ־ישראל ויכבש את הארץ (ד"א תתנ"ו = 1096). שתי שנים אחרי כן פתחה ירושלם את שעריה לפני האמיר אִפְטִחָֽ’ר א־דַּוְלֶה ובשנה שלאחריה נכנסו אליה הצלבנים. 

כבוש הארץ ע"י הערבים הביא רֶוח והצלה ליהוּדים, שעזרו לכובשים במלחמתם בביזנטים שונאיהם בנפש. הערבים נתנו להם זכויות רבות וגם הִרשום להתישב בירושלם כרצונם. מאז לא פסק הישוב העברי בעיר זו כל ימי ממשלת הערבים. לפי מקורות ערביים קבלו יהודים עליהם את השמירה על נקיון מקום המקדש והספקת פתילות לנרות במסגדים הגדולים ובמשך זמן ידוע הורשו להתפלל במקום המקדש. עדת היהודים בירושלם קנתה אחרי כן את הר הזיתים, ששמש מאז מקום כנוס ותפלה ביחוד בשלש רגלים ליושבי ירושלם ולעולי הרגל, שהיו באים מארצות הגולה. ירושלם משכה אליה עולים רבים מארצות הסמוכות, ביחוד מבבל, וישובה הקבוע הלך הלוך וגדל, ובסוף המאה השמינית מוצאים אנו בה עדה גדולה. בזמן ההוא מצאו יהודי ירושלם ביריחו ספרי תורה וספרים עבריים אחרים המוכיחים, שזמן לא כביר לפני זה היה גם במקום הזה ישוב יהודי חשוב. במשך הזמן קמה בירושלם ונהיתה כתה מיוחדת בשם “אבלי ציון”, שעסקו בסגופי הגוף, בתפלה ובלמוד הקבלה וחכו לביאת הגואל. הם ראו בכל מקרה של אסון, כגון מגפות, רעב, רעידות אדמה ורדיפות, סמן להתחלת הגאולה.

בכל הרדיפות אשר נרדפו היהודים בימי ממשלת הרשעה של ביזנץ לא פסק בארץ־ישראל למוד התורה, שמרכזה נשאר בטבריה. זמן לא רב אחרי תקופת האמוראים התחילה תקופת הגאונים. מר זוטרא הצעיר, שבא מבבל לארץ־ישראל (ד"א ר"ף = 520), נתמנה לראש הסנהדרין ועטרת הגאונות עברה בירושה לצאצאיו מדור לדור עד המאה התשיעית. הגאון היה ראש הישיבה הגדולה, או ראש הסנהדרין והפוסק בכל עניני דת ודין. סגנו היה אב בית־הדין, שירש על פי רוב את מקום הגאון אחרי מותו. מלבד הסנהדרין הגדולה היתה גם סנהדרין קטנה. זמן קצר אחרי הכבוש הערבי עברה הישיבה הגדולה מטבריה, שנקראה אז מעזיה, לירושלם. טבריה לא חדלה גם אז להיות מרכז תורני חשוב. שם ישבו ופעלו מפרשי התורה ובעלי המסורה, יוצרי הנקוד הטברוני. אף שהישוב היהודי בארץ־ישראל היה קטן באוכלסיו מהישוב בגולה, בכל זאת היו יהודי בבל, מצרים וסוריה מחשיבים את המרכז הירושלמי וסרים למשמעת הישיבה וגאונה בכל עניני דת ורוח.

אחת הזכיות הקדומות של הסנהדרין ארץ־הישראלית היתה לקבוע את לוח השנה (חשבון זמנים ומועדים) לא רק ליהודי ארץ־ישראל כי אם לכל יהודי הגולה. כשמצבם של יהודי ארץ־ישראל הורע בגלל המלחמות הרבות והכבושים, רצו גאוני בבל להשתחרר מההיגמוניה של ארץ־ישראל ושלחו משלחת לירושלם, שקבעה את הלוח עפ"י הראיה מהר הזיתים. ההתנגשות בין שני המרכזים התחילה עם המחלוקת שפרצה בין רב סעדיה גאון ובין בן־מאיר ראש ישיבת ארץ־ישראל בגלל לוח שנת ד"א תרפ"ב והאריכה במשך 170 שנה עד הרס הישוב היהודי בארץ־ישראל ע"י כבוש הצלבנים. השנויים במצב המדיני בארץ וביחס מושליה ליהודים או סבות תכופות אחרות גרמו לטלטול הישיבה ממקום למקום. אנו מוצאים אותה חליפות בירושלם, ברמלה, בחיפה, בעכו ובצור.

שלום הישוב היהודי הופרע ע"י הקראים, שהתחילו לבוא אל הארץ מבבל ומפרס בראשית המאה התשיעית. מספרם הלך וגדל ובירושלם וברמלה היו להם עדות גדולות. גם יסדו בירושלם בית מדרש חשוב, שנחשב להם למרכז רוחני. חכמיהם עסקו במחקר הלשון העברית, בחקירת המקרא, הדינים והחוקים, הדת והפילוסופיה. גם הקראים קראו לעצמם “אבלי ציון” והצליחו להפיץ את דעותיהם בקרב היהודים בירושלם וברמלה. הדבר הזה גרם למחלוקת בין הרבנים ובין הקראים. מעמדו של כל אחד מהצדדים האלה כלפי מתנגדו נשתנה עם יחסיו למושלי הארץ. בימי ממשלת אחמד אבן טולון ובניו אחריו (ד"א תרכ"ח– תרס"ה = 868–905) ידעו הקראים להתקרב למושלים ולעושי רצונם ובחזקם ע"י זה את עמדתם ואת כחם רדפו את הרבנים, עד שהגאון הוכרח להעביר את הישיבה מירושלם לרמלה, שהיתה אז עיר פורחת במסחר. הפרוד בין הרבנים, כתוצאת המחלוקת בין הגאונים רב סעדיה ובן־מאיר, הועיל כמובן לחזק עוד יותר את מצב הקראים. בכבוש הח’ליפים הפטמיים את הארץ היתה ידם של הרבנים על העליונה, עקב ההשפעה הגדולה, שהיתה ליהודי פלטיאל בחצר הח’ליף בפוסטאט ולמנשה בן אברהם אבן קזאז, נציב דמשק. בתקופת שלטון מצרים על ארץ־ישראל היה נגיד היהודים במצרים גם הראש המדיני ליהודי ארץ־ישראל. עם הטבת מצב היהודים גדלה גם השפעת הישיבה ארץ־הישראלית על הגולה האירופית. יהודי איטליה וסיציליה באו בקשר עם הישיבה בירושלם, אנשי רינוס שלחו שאלות לחכמי הישיבה וגם היהודים בממלכת הכוזָרים החשיבו את דעותיהם. בימים ההם היו עדות גדולות בירושלם, ברמלה ובצור ועדות קטנות באשקלון, בעזה, ברפיח בגבול מצרים, בחיפה, בעכו, בטבריה ועוד בקצת מקומות.

בשנת ד"א תשע"ב (1012) התחיל אל־חכם לרדוף את היהודים. בתי כנסיותיהם נשרפו ונהרסו, היהודים גורשו כנראה לגמרי מירושלם והישיבה עברה עוד הפעם לרמלה. בסוף ימיו הרפה הח’ליף המשוגע מהיהודים והם הורשו לבנות מחדש את בתי כנסיותיהם. בשעת צרה פנה ראש הישיבה בבקשת עזרה ליהודי איטליה וסיציליה, אשר שלחו את תמיכתם לחכמי הישיבה. את המכתבים שהיו מקבלים בארץ־ישראל היו קוראים שם בשבתות בפני קהל ועדה בבתי הכנסת. גם יהודי מצרים, וביחוד העדה ארץ־הישראלית אשר בפוסטאט, תמכו בישוב היהודי בארץ־ישראל. בעלות א־ט’הר על כסא המלוכה נתבטלו גזרות אביו אל־חכם, אבל יד המורדים הערבים כבדה אז על היהודים. בימים ההם הפילה מגפה נוראה את רוב היהודים יושבי ירושלם, ומאחר ששארית הפליטה לא יכלה לשלם לחוכרי המסים את מס העדה, שלא הופחת במאומה, על כן העתיקו את מושבם לרמלה.

בתחלת המאה האחת עשרה נתחדשה הנשיאות בארץ־ישראל. הנשיא היה הראש המדיני של יהודי הארץ ובא־כחם לפני הממשלה, שהכירה בו באופן רשמי. הנשיאות האריכה בערך יובל שנים. כבוש ארץ־ישראל ע"י הצלבנים הביא הרס לישוב היהודי ומרכזו הרוחני נתבטל.

בימי ממשלת הח’ליפים האֻמָֽוִיים ועוד יותר בתקופת העַבָּֽסיים התפתחה באסיה הקדמית תרבות ערבית חמרית ורוחנית נעלה, שהגיעה לנקודת הגובה בימי הרון א־רשיד ובנו אל־מאמוּן. הערבים תקנו את תעלות המים העתיקות של הרומאים ובנו תעלות חדשות וברכות להשקות את השדות ואת הפרדסים. את עבודת האדמה הִשְׂגִיאוּ מאד ובארצותיהם הנהיגו צמחים חדשים מארצות אחרות, ביניהם את תפוח הזהב שהביאו מהודו. הם בנו ערים וכפרים והרחיבו את הישוב לצד המדבר, דרכי ארחות המסחר מפרס, מהודו ומסין עברו דרך בגדד, בצרה בחורן, דמשק וארם צובה (חלב) לים התיכון, והמסחר ביבול הארצות הרחוקות האלו הביאו עושר רב לארץ. הערבים טפחו ורִבּו בבתי מדרשיהם את חכמות המתמטיקה, התכונה, הרפואה והאלכמיה ועסקו בפילוסופיה ובספרות, שכללו ויִפוּ את שפתם וגם שגו מאד באהבת השירה, אשר נחשבה בעיניהם כסגולת חמדה. בגלל אסור דת האשלם לעסוק ביצירת תמונות ופסילים שמו הערבים את לבם לאמנות הבניה ולמלאכת המחשבת, ואת הענפים האלה של אמנות היצירה פִתחו בשקידה מרובה כל כך, עד שאנו מתפלאים היום על היופי הנהדר והשלמות הנפלאה שהשיגה האורנמנטיקה הערבית.

תמונה 20

מסגד הסלע (קֻבָּתּ א־צַח’רָה)

מתמונות א. מ. ליליען

גם בארץ־ישראל נכרים רשמי התרבות הערבית הקדומה, אם אמנם בשעור פחות מזה שביתר ארצות האשלם. את שמות מקומות הישוב העתיקים, את השמות הכנעניים, העבריים, הארמיים, היוניים והרומאיים, קבלו הערבים כמו שהם ויתנו להם רק צורה ערבית, שבה אפשר בנקל להכיר את השם המקורי. לנהרים והנחלים, להרים והעמקים, שברובם הגדול נשכחו שמותיהם העתיקים, נתנו שמות ערביים. גם דוגמאות של אמנות הבניה הערבית מצויות בארצנו. המסגד המפואר המתנוסס מעל ל"אבן השתיה" בטבור הר המוריה והידוע בשם קֻבֶּת א־צַּחְ’רָה הנהו מפורסם כאחד הבנינים האופיים הנהדרים בעולם. בונה המסגד הזה והמסגד אל־אקצא היה השולטן האֻמָוִי עבד אל־מלך. בנו סלימן בנה את העיר רמלה בדרך הארחות המובילה ממצרים לדמשק ויעשנה לבירת הגליל אל־פלסטין. הוא הקים בה מגדל גבוה ויפה, שעל יסודותיו עומד כעת המסגד גָ’מִע אל־אַבְּיַץ'. במדבר סוריה נמצאו שלש חורבות נהדרות של ארמונות בני התקופה הערבית הקדומה. יפה ביותר היא חורבת מַשַׁתָּא, מדרום־מזרח לרבת־עמון, שחזיתה הנפלאה נמצאת כעת בבית נכאת בברלין. האורנמנטיקה הבולטת של הצורות ההנדסיות וצורות החיות והעופות, שחוצבו מתוך אבני החול של המדבר, היא יפה ועדינה עד להפליא. בימי העבסיים נבנו המסגד בעַמָּֽן והמסגד נֶבּי חָֽשִׁם בעזה.

תמונה 21

מגדל המסגד הגדול ברמלה עפ"י צלום של Vester & co.

7. תקופת מסעי הצלב עד הכבוש התורכי.

הסבלנות הדתית של הח’ליפים האצילים הראשונים נהפכה לקנאות דתית נפרזה ביד הח’ליפים האחרונים, ובפרט הפטמיים, שרדפו את בני הדתות האחרות. צאצאי אותם הנוצרים אשר בהיותם הם המושלים בארץ רדפו את היהודים, הם עצמם נרדפו עתה ע"י הקנאים המושלמים באותו הנשק ובאותם האמצעים ממש. בתי תפלותיהם נהרסו והעולים לרגל למקומות הקדושים נעשקו, רוצצו ונרצחו. מצבם של הנוצרים הורע עוד יותר בזמן ממשלת האמירים הסלג’וקים בסוף המאה האחת עשרה לספירה הכללית. מעשיהם של המושלמים עוררו את התנועה הגדולה, שהקיפה את עמי אירופה והעסיקה אותם במשך מאתים שנה, היא תנועת מסעי הצלב. ההתפרצות הראשונה של תנועה זו דומה לראשית התפרצות האשלם. כשם שהאשלם קשר את שבטי הערבים הפזורים על פני מדבר ערב בקשר הדת לתעודה אחת גדולה, כך עוררה קנאת הדת הנוצרית את הנוצרים שבמערב אירופה למטרה אחת. וכמו שהאשלם לא מצא בדרך נצחונותיו התנגדות רצינית מצד ביזנץ הרקובה, כך מצאו עתה נוסעי הצלב הנוצרים את הח’ליפות קרועה לגזרים ומוכשרת להִשָׁמד מסבת הפרוד הפנימי.

גוטפריד מבויון נכנס לירושלם ביולי ד"א תתנ"ט (1099) בראש אביריו וחילו, שנשארו לו לפליטה מהמון נוסעי הצלב, אשר יצאו מצרפת ומאיטליה. ראשית מעשי הצלבנים בעיר הקדושה, שלשֵם אידיאל נשגב כבשוה, היתה להרג ולהשמיד את היהודים והמושלמים, שנמצאו אז בעיר, ולשרף את בתי התפלה שלהם יחד עם האנשים הנשים והטף שנמלטו שמה. שבוע שלם ארך הטבח ביהודים והמושלמים בירושלם, האבירים הגאים רכבו על סוסיהם הדוהרים בדם קרבנותיהם ולא נחו ולא שקטו כל עוד רוח חיים באף אחד האומללים. אחרי המעשים האלה רחצו מקנאי קנאת “דת אהבת הרעים” את ידיהם מהדם ששפכו וילכו בטכס דתי לקבר משיחם. גוטפריד, שקבל את התואר “מגן הקבר הקדוש” מת כעבור שנה, ובלדוין אחיו כונן בשנת ד"א תת"ס (1100) את “ממלכת ירושלם”, אשר השתרעה על כל פלשתינה ושאליה נשמעו פחות או יותר גם המדינות טרבלוס, אנטיוכיה ואידיסה (אוּרפה), שגם הן נוסדו ע"י האבירים הצלבנים. בירושלם וביתר חלקי הארץ יסדו הצלבנים בתי תפלה, שבהם התפללו בנוסח הלטיני, ובנו מנזרים, אשר מלאו נזירים ונזירות לטינים. הדבר הזה גרם להתחרות דתית ולקנאה ושנאה בין הכנסיה המזרחית והכנסיה המערבית ולרדיפות משני הצדדים.

הממלכה הלטינית בחוקיה, במשפטיה ובסדריה המובאים מצרפת היתה מתחלה שתיל רקב, שנֻטע באדמת המזרח הזרה לו לגמרי, ולכן לא היה יכול להכות בה שרשים – וַיִרְקַב. מחלות הארץ השמידו את רוב המתישבים החדשים, שלא הורגלו לאקלימה והנותר אכל את עצמו. גדולה היתה הדימורליזציה של השרים והרוזנים, הכהנים והאבירים; הקנאה והשנאה אכלום, מדנים וסכסוכים לא שבתו, והַרעלות ורציחות לא חדלו, ואת כל אלה עשו לעיני המושלמים שונאיהם בנפש, שארבו להם מאחורי גבם ולא הזניחו שום הזדמנות מלהתנפל עליהם ולהחלישם עוד יותר. אין אפוא כל פלא, אם מנהיג־האשלם הגדול צַלָֽח א־דִּין האַיוּבִּי, שולטן מצרים, שבר באפס יד את הקנה הרצוץ הזה במערכה שעל יד חטין בשנת ד"א תתקמ"ז (1187) ויעש קץ לממלכה הלטינית אחרי עמדה בארץ שמונים ושבע שנים. כל מאמצי האפיפיורים ומלכי אירופה, ביחוד של ריכרד לב־הארי מאנגליה ושל לואי העשירי (הקדוש) מצרפת, להשיב אליהם בהמוני צבאותיהם את הארץ הקדושה מידי “הכופרים” היו לשוא. בשנת ה"א נ"א (1291) נפלה עכו, המבצר האחרון של הפרנקים, בידי הערבים. אז עזבו הפרנקים האחרונים, הם אבירי אגודת היוחנים וכהניה, את הארץ ובזה נגמרה ההתגוששות הנוראה בין המזרח והמערב, שארכה כמאתים שנה ועלתה לעולם הנוצרי בחיי מיליוני אנשים. אם אמנם לשם התפתחות חיי עמי אירופה היו מסעי הצלב בתוצאותיהם המעוקפות חשובים מאד, אבל על ארץ־ישראל ותושביה לא הביאו בלתי אם הרס וכליון חרוץ.

זכרון לזמן ההוא נשאר בארצנו בחרבות מצודות רבות שבנו הצלבנים, כגון באשקלון, בארסוף, בקסריה ובעתלית אשר על חוף הים, בצפת, בתבנין ובהונין אשר בגליל, בבניס ובחורן, ובבתי התפלה שלהם, שהרבה מהם נהרסו והרבה נהפכו ע"י המושלמים למסגדים, כמו למשל במנזר “האבות הלבנים” על יד שער השבטים בירושלם, במצפה (נבי סמויל), בשכם, על מערת המכפלה בחברון, ברמלה, בלוד, בעזה וכו'.

אחרי נצחונו על הפרנקים ספח צלח א־דין את ארץ־ישראל למצרים, ואליה נשארה קשורה יותר משלש מאות שנה. בשנת ה"א ד' (1244) פשטו התורכים הכרזמיים מאסיה התיכונה על ארץ־ישראל והחריבו ערים רבות וגם את ירושלם בתוכן. צלח אל־איובי. נכדו של צלח א־דין, הצליח לגרשם מן הארץ, והוא תקן בשנת ה"א ז' (1247) את חומות ירושלם. אולם במצרים לא האריכה זמן רב הדינסטיה האיובית, שנוסדה ע"י צלח א־דין, כי בשנת ה"א כ' (1260) הפילוה הממלוכים וימלכו תחתיה. מאז נסחפה הארץ בזרם המלחמות, שהיו בין מצרים ובין המונגולים, ובהיותה הגשר המחבר את אסיה ואפריקה, היתה פעמים רבות לשדה־קטל, והמונגולים אשר באו בהמוניהם הפראים מאסיה התיכונה וישטפוה כשטף המבול, החריבוה עד היסוד ויפרעו פרעות בתושביה. בשנת ה"א כ' (1260) באו הטטרים של חוּלָגוּ וישמו את הארץ וירושלם נהרסה ונשארה שממה מאין יושב. כאשר הגיע חולגו עד גבול מצרים הוכרח לשוב כלעומת שבא, כי ביברס שר צבא השולטן הממלוכּי קוטוּז עלה על הארץ ויכבש את ארץ־ישראל ואת סוריה. אחרי כן דחה את שולחו מכסא המלוכה וימלֵך את עצמו על הארצות האלה. ביברס ענש את הצלבנים על עזרתם למונגולים במלחמתם אתו, וכבש מהם בשנת ה"א כ"ה (1265) את קסרי ואת ארסוף ובשנה שאחריה את יפו ואת צפת. בכל ימי ממשלתו עד מותו (ה"א ל"ז = 1277) לא עברה שנה בלי מלחמה. עד היום רואים את שמו חָרות על מגדלים ומצודות ואת הבנינים והגשרים שבנה בארץ. אחרי מותו של ביברס נחלשה ממלכת מצרים מפני המרידות, והאמירים המונגולים חזקו את מעמדם בארץ־ישראל בחרב ובאש. רבה ביותר היתה השואה אשר הביא שטף המונגולים ברָאשות טימור לינק (ה"א ק"ס = 1400) על הארץ. וכאשר נחה הארץ קצת מהאויבים החיצוניים, נלחמו בפנים נציביה ופחותיה על השלטון, ועל התושבים האומללים היו כֻלם!

תמונה 22

באר השולטן הממלוכי קָאִט בֵּי במקום המקדש בירושלם.

עפ"י צלום של Vester & Co

ממשלת הצלבנים הביאה חורבן על הישוב היהודי בארץ־ישראל. ר' בנימין מטודילה, אשר בקר את הארץ בשנת ד"א תתק"ל/ל"א (1170/71), מצא בה לא יותר מן 1440 משפחות לערך. כמעט כל היהודים עסקו אז במלאכת הצביעה ואת הזכות המיוחדה על כך היו חוכרים בכל שנה ושנה מאת מושל המקום. העדות החשובות ביותר היו אז: בירושלם (200 יהודים⁷⁶), באשקלון, שהיתה מתַוֶּכֶת בין מסחר ארץ־ישראל ומצרים (200), ובצור אשר בה היו ליהודים, לפי דברי הנוסע, אניות בים (400). יהודים ישבו גם בטבריה (50) ובכפרים שבגליל, אבל ביתר ערי הארץ לא היה שום ישוב יהודי. בצפת, למשל, שהיתה בימים ההם עיר גדולה ומצודה חזקה לה, לא ישבו יהודים כלל. זמן קצר אחרי כן גורשו כל היהודים מירושלם ולא נשאר בה כי אם אחד. כאשר כבש צלח א־דין את הארץ מאת הצלבנים, הרשה ליהודים לשוב ולהתישב בירושלם ויתן להם אף זכויות רחבות. אז באו יהודים מכל כנפות הארץ ויסדו ישוב חשוב בעיר הקדושה. שירי ציון הנלהבים של רבי יהודה הלוי עוררו יותר משלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה לעלות בשנת ד"א תתקע"א (1211) לארץ־ישראל בהנהלת רבי יהונתן מלוניל. בדרכם עברו דרך קהירה, ושם נתקבלו בכבוד ע"י השולטן אל־עדיל, שנתן להם זכויות שונות. הם יסדו בירושלם בתי תפלה וישיבות. אולם בעלות המונגולים ברָאשות החָֽ’ן חולָגו על ארץ־ישראל וסוריה, נחרבה ירושלם על ידם עד היסוד, והנותרים מחרבם ברחו אל הערים והכפרים הרחוקים, והעיר הקדושה נשארה שממה מאין יושב. אחרי שפורעי הפרעות גורשו מהארץ ע"י ביברס, שולטן מצרים, שב יתר הפליטה מתושבי ירושלם הקודמים מעט מעט ומספרם הגיע אחרי שבע שנים לאלפַים נפש. אך היהודים פחדו לשוב ורובם נשארו בשכם.

רבי משה בן נחמן ג’ירונדי (הרמב"ן) יסד שוּב את הישוב היהודי בירושלם. החכם הזה עזב, בהיותו בן שבעים שנה, את ארץ מולדתו ויסע לארץ־ישראל. בהגיעו לעיר הקדושה (ה"א כ"ז = 1267) מצא בה רק שתי משפחות של יהודים שעסקו בצביעה. היהודים המעטים, שישבו בכפרי הסביבה, היו מתאספים בשבתות ובמועדים בבית האחים הצובעים להתפלל בצבור. הרמב"ן חזק ואמץ את הפליטים לשוב ולהתישב בירושלם והוא המריצם לתקן אחת החורבות היפות המופקרות ולעשותה לבית כנסת⁷⁷ וישלח להביא משכם את ספרי התורה, שהבריחו לשם היהודים מפני המונגולים. באופן זה יסד הרמב"ן עדה חדשה ופתח ישיבה, שאליה נהרו תלמידים מכל הארץ, גם מסוריה ומבבל. הרמב"ן היה הראשון ששתל את חכמת הקבלה בארצנו, בהנהיגו את למוד המקצוע הזה בישיבתו. אז התחילו רבים מאחינו בסוריה לעלות לרגל לירושלם ויתמכו בידי העדה הצעירה והדלה. במכתבים ששלח הרמב"ן לבניו וידידיו, וכמו כן בספריו, לא חדל מלהלל את מעלות ארץ־ישראל ויעורר רבים לבוא ולהתישב בה. לכן החל מאז הישוב לרְבוֹת לא רק בירושלם אלא גם ביתר ערי הארץ, כמו בצפת, בעכו, ברמלה ובצריפין (צַרְפַנְד). הרמב"ן חי בירושלם רק שלש שנים ובמותו בעכו הובל לקברות בחיפה⁷⁸. בזמנו חי בירושלם רבי תנחום, יליד ירושלם, אשר באר את כתבי הקודש בשפה הערבית ליהודי המזרח. ר' שלמה פטיט (הקטן) מרבני צרפת עשה את עכו למרכז למוד הקבלה ותלמידים רבים נאספו ובאו אליו ללמוד ממנו את מסתריה. בקנאות נפרזה נלחם כנגד הפילוסופיה והחרים את הרמב"ם, ואת ספרו “מורה נבוכים” דנו הוא ותלמידיו לשרפה. הם העיזו גם להחרים את כל אלה ההוגים בספר הזה ולחלל את קברו של הרמב"ם בטבריה. הדבר הזה עורר את חמת יתר היהודים יושבי א"י ובראשם חכמי צפת, והם החרימו על יד קבר הרמב"ם את כל איש, אשר יהין לדבר סרה על הרמב"ם וספריו. בגלל הריב הזה התחיל הישוב הצעיר והדל להתמוטט.

בראשית המאה הארבע עשרה, כששקטה הארץ מן המלחמות וממריבות הדמים ומושלי מצרים הרשו את היהודים לעלות לרגל לארץ הקודש, התישבו בה גם יהודים מחוץ לארץ. בשנת ה"א ע"ג (1313) בא הרב אישתורי הפרחי מפרובינציאה לארץ־ישראל. הוא עבר בה במשך שבע שנים לארכה ולרחבה, חקר אותה לכל צדדיה ויכתוב את תוצאות חקירותיו על ספרו “כפתר ופרח”. ר' אישתורי מצא כבר עדה גדולה יהודית בבית־שאן וגם ישוב יהודי בעַגְ’לוּן אשר בגלעד. ר' חננאל אבן־אסכרה ור' שם־טוב אִבן־גאון עלו מארץ ספרד ויתישבו בצפת. ר' יצחק חילו עזב את ארץ מגוריו ארגוניה והשתקע בא"י (ה"א פ"ח = 1328). לפי הודעותיו היתה אז בירושלם עדה גדולה, אשר רוב בניה שקדו יומם ולילה על התורה ועל העבודה. ביניהם היו גם בעלי מלאכה ורוכלים ומקצתם ידעו את חכמות הרפואה, המתמטיקה והתכונה. גם בחברון היתה אז עדה הגונה, שבניה עסקו עפי"ר באריגת צמר וצמר גפן וצביעתם ובתעשית כלי זכוכית. ברמלה ישבו יהודים, שעסקו במלאכות שונות, ושני יהודים מספרד יסדו שם בתי חרושת לבגדי צמר גפן. יהודי יפו עסקו במסחר ובאמנות־יד. גם בשילה, בגבע, בחלחול ובגמזו ישבו משפחות אחדות של יהודים. בארץ הנגב רעו רועים עברים את עדריהם בשדה ורבם, גם הוא רועה צאן, היה מלמדם תורה בשדה. בצפת היתה אז כבר עדה חשובה. היהודים נאחזו גם בכפרים רבים בגליל ועסקו שם בעשית יין ושמן, שהיו שולחים אותם למרחקים. בגוש חלב היתה עדה גדולה ועשירה עם בית כנסת עתיק ובית מדרש. שבו למדו תלמידי חכמים רבים. גם יהודים אשכנזים מעטים ישבו אז בין אחיהם המזרחיים, כי לא נזכר שהיו להם עדות מיוחדות ולא נודע אף שם אחד מגדולי האשכנזים בתקופה ההיא.

בימים ההם היה מצבם הכלכלי של יהודי א"י טוב. רובם התפרנסו בכבוד ותמכו גם בעניים. בירושלם נוסדו ישיבות חדשות, אשר משכו אליהן תלמידים מסוריה וממצרים. בראשית המאה החמש עשרה עלו יהודים אשכנזים מאירופה, שרובם ככלם היו אנשים אמידים ובעלי תורה ויסדו בירושלם עדה אשכנזית מסודרה. אולם היהודים מילידי הארץ, שעינם היתה צרה בשל אחיהם האשכנזים, רדפו אותם ככל אשר היתה לאל ידם. כאשר פרצה בשנת קצ"ד (1434) מגפה בירושלם וסביבותיה, מתו מהעדה האשכנזית לבד תשעים נפש, כי הם לא הסתגלו עדין לאקלים הארץ, והעדה הזאת נתדלדלה וירדה.

בימים ההם קנתה עדת היהודים בירושלם בית במורד הר ציון לבית תפלה⁷⁹. קרוב לבית הזה עמד בית תפלה או מנזר קתולי. הכהנים הקתולים, שעינם היתה צרה בשל היהודים, חוללו בשביל זה תנועה של רדיפות היהודים בארצות הצלב. בהשפעת הכנסיה הקתולית הוצרו צעדי היהודים, שרצו לעלות משם לא"י וגזרה נגזרה על רבי החובלים להטיל אל הים כל יהודי שנמצא בירכתי ספינותיהם בדרך לירושלם. אז שלח הרב מאדריאנופול, ר' יצחק צרפתי, אגרת אל קהלות היהודים אשר במדינות אשכנז, אשר בה הוא מהלל את ארץ תורכיה ויושביה ואת מצבם של היהודים היושבים בה ומעורר את יהודי אשכנז וצרפת לבוא בהמוניהם אל ארץ תורכיה, שממנה מוביל דרך קרוב ובטוח ביבשה לארץ־ישראל ובו יוצאים יהודים בכל יום בשיירות גדולות.

באשמת פרנסי העדה וראשיה נהרס הישוב היהודי בירושלם כמעט לגמרי באמצע המאה החמש עשרה. ממשלת מצרים הטילה בשנת ה"א ר' (1440) על העדה מס שנתי כבד מנשוא ומנתה איש ירושלמי למשנה הנגיד אשר במצרים ולגובה המסים. הוא בחר בהסכם ראשי העדה בחמשה אנשים לגובי המסים, שקבלו את התואר “שיח' אל־יהוד” (זקן היהודים) ואת הכח והרשות לכוף בכל האמצעים הדרושים כל איש, אשר ימאן לתת את ההערכה, אשר הושתה עליו. האנשים האלה, אשר ברבות הימים לקחו להם בעריצותם את עטרת פרנסי העדה וגבאי בתי הכנסת ואשר כל מגמתם היתה להשתרר על הקהל ולהתעשר על חשבונו, מצצו את דם התושבים, אשר ברחו מעט מעט מהעיר. כאשר לא היה ממי לעשוק, מכרו את הקדשות העדה למושלמים ואת ספרי התורה ואת גנזי הספרים של הישיבות לנוצרים, אשר הובילום למכירה לארצות אירופה. כך נתדלדלה העדה ומספר בניה נתמעט מאד מאד, ובעלות הרב עובדיה המון מברטנורא בשנת רמ"ח (1488) ירושלמה, מצא בה רק שבעים משפחות יהודים מלבד מספר גדול של אלמנות זקנות. בין יהודי ירושלם היו אז גם משפחות אחדות של אנוסים, שברחו מארץ ספרד בעירום ובחוסר כל ועל העדה היה לכלכלם.

הרב עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה, שרת בתור ראש הרבנים בירושלם כשתים עשרה שנה. הוא הצליח בהשפעתו הגדולה על העדה לשרש מעט מעט את המדות הרעות ולהפוך את לבות היהודים הנוגשים לטובה. בשנת בואו לירושלם בטלה הממשלה המצרית את המס הקצוב ודרשה רק מס לגולגולת מכל יחיד בוגר, וע"י זה הוטב המצב הרבה. הרב עובדיה סדר סדרים טובים בתוך העדה ויסד בה ישיבה גדולה, שלהחזקתה קבל כספים מאת נדיבים בתורכיה ובמצרים. שמו של ר' עובדיה היה גדול מאד לא רק בא"י כי אם גם בכל ארצות המזרח ומכל מקום באו לשאול בעצתו. גם הערבים כבדוהו מאד והוא השפיע עליהם, לבלתי געת ביהודים לרעה.

בימיו קרה המאורע ההיסטורי רב־הערך של גרוש ספרד (רנ"ב = 1492) ופורטוגל (רנ"ה=1495), שגרם להגדלת הישוב ארץ־הישראלי והפרחתו. כי רבים מן הגולים, אשר ממלכת תורכיה פתחה לפניהם את שעריה, עלו ממנה בים וביבשה לארץ הקדושה. הם היו ברובם אנשים אמידים ובעלי תורה וחכמה והשפיעו ברוחם ובמנהגיהם על יתר היהודים. במשך שבע שנים מיום שבא הרב עובדיה לירושלם עד שנת גרוש פורטוגל עלה מספר היהודים בירושלם משבעים למאתים משפחה. ומאז הלך מספרם וגדל משנה לשנה ע"י גולי חצי־האי הפירינאי. הרב מברטנורא שמח מאד לקראת האורחים, שבעזרתם חזק את מצב העדה.

אחרי מותו של ראש הרבנים⁸⁰ בא פרוד בעדה הירושלמית. כאשר רבו המתישבים מגולי ספרד ופורטוגל, שהיו משכילים ואצילים ודרכי חיי ילידי הארץ לא ערבו להם, יסדו להם עדה בפני עצמה בשם “עדת הספרדים”. אז מהרו האשכנזים המעטים, שהיו תמיד נפרדים במנהגיהם מיתר בני העדה, וסדרו להם גם הם עדה מיוחדת בשם “עדת האשכנזים”. כמוהם עשו בני ארצות מערב (בֶּרְבֶּרְיָה אשר באפריקה הצפונית), אשר גם בהם היו חכמים ונכבדים, ויקראו לעדתם “עדת המערבים”, וילידי הארץ, שדמו בשפתם, במנהגיהם ובמדותיהם לתושבי הארץ הערבים, נשארו למרות חפצם עדה לבדה, אשר נקראה ע"י הראשונים בשם “עדת המוריסקוס” או “עדת המסתערבים”. הפרוד הזה, שארך כמאה שנה, היה אמנם רק בחיים החברותיים והכלכליים, כי בעניני דת ורוח היו כלם מאוחדים ובני ארבע העדות התפללו גם בבית כנסת אחד. למען הרבות את למוד התורה בקרב בני העדה, תקנו ראשיה תקנה חמורה, שפטרה את תלמידי החכמים מתשלומי המסים. התקנה הזאת היתה אחר כך לסלע המחלוקת בעדה, ביחוד כשגדל מספר לומדי התורה ועל יתר בני העדה, שהיו מתפרנסים במלאכת ידם, היה לשאת את כל עול המסים.

תמונה 23

**חכם מערבי (מַרוֹקַנִי)

עפ"י צלום של Vester & Co

בימים ההם היתה עדת היהודים בצפת עדין צעירה לימים⁸¹. ע"י גולי ספרד הלכה גם העדה הזאת הלוך וגדול הן באוכלוסיה והן בערכה. הרב יוסף סרגוסי היה אז לעדה הצפתית, מה שהיה הרב עובדיה מברטנורא לעדה הירושלמית. גם הוא השפיע לטובה בטוב לבו, במתק שפתיו ובמסירותו הגדולה לעמו על בני עדתו והצליח לשפר את מדותיהם ולהשליט ביניהם אחדות ושלום. גם המושלמים אהבוהו וכבדוהו כמלאך השלום, ובהשפעתו עליהם הטיבו הם את יחסם אל היהודים. הרב יוסף סרגוסי שתל בצפת את למוד התלמוד, ביסדו בה ישיבה גדולה. ביחד עם זה למד את תלמידיו גם את הקבלה וע"י זה עשה את צפת למרכז החכמה הנסתרת הזאת.

8. התקופה התורכית.

ארצנו היתה במצב פרוע ושמם בפרוץ בשנת רע"ו (1516) מלחמה בין תורכיה ובין מצרים. השולטן סלים הראשון נצח בה בשנה את חיל מצרים על יד חלב ובשנה שאחריה על יד עזה, בא למצרים, הוריד את השולטן הממלוכי האחרון מכסאו והכריז את עצמו לח’ליף המאמינים. ארץ־ישראל היתה אפוא משנת רע"ז (1517) גליל תורכי. מאז נעלמת היא למשך שלש מאות שנה מעל דפי ההיסטוריה הכללית. כאילו לא היתה כלל במציאות. לתושבי הארץ אין שום יחס אל העולם הגדול הסגור ומסוגר עליהם. הכבוש התורכי לא הביא שנוי לטובה במצבם החמרי והחברותי של התושבים. הפחות ופקידיהם, בהיותם רחוקים ממרכז הממלכה, היו שולטים בארץ כמעט שלטון בלתי מוגבל, ולמען היות תמיד מוכנים להצטדק לפני הגדולים מהם ע"י מתנת־יד, כשידרשו מהם דין וחשבון על מעשיהם, השתדלו לצבור אוצרות כסף וזהב. לכן היו מכבידים את עולם על יושבי הארץ, וכמעשי הגדולים היו עושים הפקידים הקטנים והעריצים מבני הארץ. המסים והארנוניות נחכרו לאפנדים ולהם נתנה הרשות לגבותם בעזרת הנוגשים והשוטרים כזדון לבם. הפקידים וחוכרי המסים היו מאימים על התושבים בכל מיני איומים ומוצצים את לשד עצמותיהם, וכל זמן שהם שלמו את המוטל עליהם, יכולים היו לבלות את עתותיהם בקטטות ומריבות ביניהם לבין עצמם. הקנאה והשנאה בין הצפון והדרום. בין קָֽאִס ויֶמֶן, שירשו הפלחים והבדוים בא"י וסוריה מאת אבותיהם בערב. מפרידה גם עתה בין שבטיהם, הגזלות והרציחות, וביחוד המנהג הנורא של גאולת הדם. מכחידים אותם. ראשי השבטים הם המנהלים בפועל את עניני העם ועסקיו, ואדונם התורכי יושב לו תמיד במארב, כדי להיות מוכן בשעת הכושר להתערב בעניניהם ולקחת גם הוא את חלקו בשלל. אם כך נהגו באי־כח הממשלה ופקידיה בפלחים המושלמים, על אחת כמה וכמה שהכבידו ידם על התושבים היהודים והנוצרים ויעשקום וירוצצום ככל אשר השיגה ידם. אין להתפלא אפוא, שבתנאים כאלה היה מצב הכלכלה בארץ רע מאד. ותושבי הארץ היו הולכים ומִדַּלדלים ע"י עושק המושלים וע"י רעב, עוני, מגפות ופגעים רעים.

ובכל העושק והמרוצה אשר שררו בארץ – לא רבו מקרי ההתעוררות על החמס וההתקוממות לממשלה ולעריצות באי־כחה. ואם יש אשר באו מקרי מרד כאלה, לא יצאו מתוך ההמון הסובל, אלא מחולליהם היו עריצים מקומיים, אשר בשאיפתם לשלטון במקום הממשלה המרכזית, מאנו להכנע לה ולסור למשמעתה. כאשר התחילה ממלכת תורכיה לרדת מרום פסגתה והלכה הלוך וחלש מפני מלחמותיה הרבות עם שכניה באירופה ובאסיה, הֵעזו יושבי ארצותיה להרים ראש. בראשית המאה השבע עשרה התקוממו הדרוזים בראשות פַחְ’ר א־דין. מנהיג הדרוזים הזה חי זמן רב בויניציאה וקלט שם מההשכלה והדעות, שהיו נפוצות בימים ההם במדינות⁸² איטליה החפשיות. שנאתו לתורכיה נזונה ע"י הרפובליקה הויניציאנית, שהבטיחה לפח’ר א־דין את עזרתה, אם יעורר את הדרוזים למרד בתורכיה שנואת נפשה. גם הדוכסיות טוסקנה והאפיפיור, שקוה להעביר את הדרוזים לכנסיה הנוצרית, הבטיחו לתמוך בו. הדרוזים הסירו מעליהם את עול ממשלת תורכיה, ופח’ר א־דין כונן ממשלה בלתי תלויה בהר הלבנון והרחיבה אח"כ גם על פני כל סוריה, הגליל וחורן. אולם התורכים דכאו את המרד בדמם של המורדים, וגבורם פח’ר א־דין הובל שבי לקושטה ושם הומת. אז גלו דרוזים רבים מהלבנון ויתישבו בהרי חורן הנקראים מאז על שמם ג’בּל א־דּרוז. עוד פעמים רבות קמו הדרוזים על לוחציהם, וכל התקוממות חדשה מצדם הביאה בעקבותיה חרבן והרס עליהם ועל שכניהם.

עם כבוש סוריה, ארץ־ישראל ומצרים ע"י השולטן התורכי סלים הראשון מתחלֶת תקופה חדשה לישוב היהודי בארץ־ישראל. ע"י הכבוש הזה חוברו כל ארצות המזרח תחת שלטון אחד, והדבר הזה גרם להתקרבות היהודים יושבי הארצות האלו ולהגדלת הישוב ארץ־הישראלי והרחבתו. כי מעתה הרבו היהודים הספרדים, שהתישבו בארצות תורכיה, וביניהם חכמים גדולים ועשירים מופלגים, לעלות לארץ הקדושה ולהתישב בה. אז התישב בירושלים גם ר' יצחק שולאל, שהיה נגיד היהודים במצרים – סלים בטל שם את משרת הנגיד – ויהי לראש רבניה. הוא היה חכם ומלומד גדול, בעל נסיון, עשיר ונדיב לב ושמעו היה גדול בכל תפוצות ישראל. הוא האציל מאוצרו כסף רב לתמיכת עניי העדה וחכמיה, חזק את עמודי הישיבה מיסודו של הרב מברטנורא ויסד שתי ישיבות חדשות, למען הרבות תורה בישראל. אז נהרו לירושלם יהודים רבים מהגליל וממצרים לשקוד בה על דלתות התורה.

הנוסע האלמוני, שבקר בארץ־ישראל בשנת רפ"ב (1522), מצא בה בערך ארבעת אלפים משפחות יהודים. העדות הגדולות ביותר היו אז בירושלם, שבה היו אלף וחמש מאות משפחה, ובצפת. מצב פרנסתם של יהודי הערים האלה היה טוב מאד. טבריה עוד היתה שממה ולא ישב בה אדם. בחברון ישבו עשר משפחות יהודים. בגליל העליון ישבו יהודים רבים בכפרים, כגון בעין זיתים (במקום הזה היה להם בית כנסת גדול עם עשרים ואחד ספרי תורה), בגוש־חלב, במירון, בעלמא. בכפר חנניה וכו'.

יהודי ארץ־ישראל עסקו אז הרבה בלמוד הקבלה. מסתריה נטעו בלבם את האמונה החזקה, שביאת הגואל קרובה. כדי למהר את הגאולה, קבלו עליהם שתי תעניות בשבוע ותקוני תשובה וסדרו פעמַים בשבוע משמרות. ויהי ברעוד הארץ באחת המשמרות בשנת רפ"א (1521) וכפת המסגד אל־אקצא על הר המוריה נפלה וכל אשר היה במסגד נחרב, חשבו חכמי ירושלם את הדבר הזה לאות ולמופת של “אתחלתא דגאולה”. בשנת רפ"ג (1523) פרץ דֶבר בשערי ירושלם ורבים מיושביה היהודים מתו ואחרים עזבו את העיר וימלטו על נפשם. 

בשנת רפ"ה (1525) נפטר הנגיד ר' יצחק שולאל וראשי עדת ירושלם וחכמיה נתנו את כתר הרבנות על ראש הרב ר' לוי בן חביב (הרלב"ח), יליד פורטוגל מהאנוסים, אשר עזב עם הוריו בשנת הגרוש את פורטוגל ונתישב בסלוניק ומשם בא לירושלם שנה אחת לפני מות הרב שולאל. הוא דאג לטובת המצב הרוחני והמוסרי של עדתו, וביחוד שם לב לחזק עמודי השלום בעדה, אשר סכנה היתה נשקפת לו מצד האנשים החדשים, אשר הרבו לבוא לא"י ולא אבו להכנע תחת עול התקנות של העדה. במתינותו הרבה, בדעתו המיושבת וברוחו הכביר הציל את יושבי ירושלם משואה ושבר, אשר התרגשו לבוא עליהם, כי בשנת ר"ץ (1530) הופיע בירושלים המקובל ובעל ההזיה הידוע שלמה מולכו, שעשה את העולם היהודי כמרקחה, וינאם לפני העם את נאומיו המעוררים לתשובה, כי שנת הגאולה באה. כל יושבי ירושלם וצפת, אשר בה ישב מולכו, כנראה, זמן רב ומצא בה מעריצים רבים בין גדולי הדור, וכן גם היהודים שבשאר עדות ארץ־ישראל האמינו בו אמונה שלמה והתחילו לעסוק בתשובה כדי למהר את הקץ. הרעיון המשיחי תקף את יהודי ארץ־ישראל כל כך, עד שרבים האמינו, כי הגאולה כבר באה וימאנו לשמוע לפקודות הממשלה. היחס הזה אל הממשלה ופקידיה היה עלול להביא לידי תוצאות מרות מאד, לולא עצר הרלב"ח ברוחו הכביר ובמתק שפתיו בעד תשוקתם לפרוק מעל צוארם את עול הגויים. דבריו פעלו על לבבם, וכשנדון שלמה מולכו לשרפה (רצ"ב = 1532), נוכחו רבים ממעריציו לדעת, כי דמיונם הוליכם שולל.

הסער הזה אך קם לדממה והנה התחולל סער חדש, שסכן שוב את מצב השלום בקרב יהודי ארץ־ישראל. מצבם המדיני, החברתי והכלכלי הנעלה של יהודי ספרד ופורטוגל במולדתם החדשה תורכיה, חזוק הישוב היהודי בארץ־ישראל והרחבתו ועמידתו כמעט לגמרי ברשות עצמו והתנועה המשיחית אמצו את לב יהודי ארץ־ישראל ואת הכרת עצמם ויחזקו בהם את האמונה בביאת הגואל הקרובה וביסוד שלטון לאומי־דתי בארץ האבות. השפעתו של שלמה מולכו על היהדות הצפתית, שאתה עמד בקשר תמידי גם אחרי עזבו את הארץ, היתה כבירה והאריכה ימים גם אחרי מותו, כי רבים מחכמיה חשבו אותו לקרבן על רעיון הגאולה. על פי סודות הקבלה נחשבה שנת ה' אלפים וג' מאות לבריאת עולם (1540) לשנת הגאולה, ולפי דברי הרמב"ם היתה הסנהדרין עתידה להוָסד בא"י לפני ביאת המשיח. באותו הזמן פרח הישוב היהודי בצפת, שהיה גדול באוכלסיו, בחכמיו ובעשיריו, ועלה על עדת היהודים בירושלם. על כסא הרבנות בעיר זו ישב הרב ר' יעקב בירב ולימינו עמדו הרבנים ר' יוסף קארו (בעל הפרוש “בית יוסף” על הטורים ומחבר הספר “שלחן ערוך”), ר' משה מטראני, ר' שלמה הלוי אלקוביץ, ר' משה קורדובירה ור' משה אלשיך. הרב ר"י בירב, אשר היה גדול בתורה, עשיר ובעל רצון כביר, החליט אז בהסכמת יתר חכמי צפת ורבניה לחדש את הסמיכה בישראל ויתקנו תקנה, שרב שאיננו מוסמך מחכמי א"י לא יוכל לכהן בשום עדה. חבר הרבנים של צפת לקח לו לעצמו את זכות הסמיכה ויסמוך בתור ראש וראשון את הרב בירב, והוא מהר לסמוך את הרב ר' לוי בן חביב, ראש רבני ירושלם. הרלב"ח, שלכתחלה מצא רעיון התחדשות הסמיכה הד חזק בלבו, כעס על חכמי צפת, על אשר החליטו את הדבר מבלי שאול את פי חכמי ירושלם, ועל הר"י בירב, שבגאותו לקח לו את הזכות לסמך אותו, לכן לא קבל את עטרת הסמיכה וקם כנגדה לבטלה כולה. הדבר הזה גרם לריב הרבנים, שהתנהל בחריפות ובמרירות רבה משני הצדדים. פולמוס הסמיכה נשתתק רק אחרי שהר"י בירב היה מוכרח לברוח מצפת לרגלי מלשינות מצד הערבים, ובמותו בשנת ש' (1540) נתבטל רעיון הסמיכה לגמרי, אף שר' יוסף קארו החזיק בו עוד זמן רב.

אחרי הדברים האלה ירדה העדה הירושלמית. סכסוכים פרצו בין חכמיה מקבלי התמיכה ובין ההמון, שהתפרנס מעמל כפיו והוכרח לשאת בעול החובות והמסים של כל העדה. אז נאלצו חכמים רבים ובראשם הרדב"ז (הרב דוד בן זמרה, ראש רבני ירושלם וקודם לכן ראש רבני קהירה) לעזוב בשנת שכ"ז (1567) את ירושלם ולשים את פעמיהם לצפת, שמושליה היטיבו דרכם עם היהודים ממושלי ירושלם.

הזמן ההוא היה תור הזהב של הישוב היהודי בצפת. מצב הכלכלה של יהודי העיר הזאת היה טוב מאד. משפחות המהגרים היו ברובן עשירות והתפרנסו מהרוחים שהביא להם כספם. ביניהם היו גם סוחרים, ששלחו תבואה, יין ושמן לארצות הקרובות והביאו משם כל מיני סחורה, שנתבקשו בצפת. המסתערבים (מוריסקו) עסקו ברוכלות ועבדו את האדמה בכפרי הסביבה. בצפת גדל גם עסק נרחב של מטוה־צמר ותעשית־בגדים, אשר נמצאו לגמרי בידי היהודים. יהודים מקושטא ומערי סוריה היו שולחים ספינות טעונות צמר לחוף ארץ־ישראל, כדי לעבד את החומר הגלמי הזה בידי היהודים.

צפת היתה אז גם מפורסמת בתורתה וביראתה. בישיבותיה הגדולות הגו חכמים רבים בתלמוד ובקבלה. רוב המנהיגים בתנועת המסתורין והסגוף היו מופלגים גם בתורת הנגלה. מלבד החכמים הנזכרים למעלה פעלו שם גם הרדב"ז הנזכר, ר' שמואל אוזידא, מחבר הפרוש היפה לפרקי אבות, ר' ישראל נגארא, מחבר ספר הפיוטים זמירות ישראל, ואחרים. עם ביאתו של ר' יצחק לוריא (האר"י) הגיעה צפת למרום פרסומה. הוא עמד משנת ש"ל (1570) בראש בעלי המסתורין ויצר שטה חדשה בתורת הקבלה. ר' חיים ויטל, אשר עמד אחרי מות רבו האר"י בראש תלמידיו ומעריציו של “הקדוש” או “המקובל האלהי”, מצא גם בירושלם מעריצים רבים לתורת הנסתר. יהודים אשכנזים, ששמם וערכם היה גדול בקרב היהודים באירופה, כר' ישעיה הלוי הורוויץ (השל"ה) ור' נפתלי כ"ץ מפרנקפורט, הפיצו אח"כ בספריהם את שטת הקבלה של האר"י בארצות אירופה וביחוד בגרמניה ובפולניה.

בתקופת הפריחה הזאת של התורה והחכמה הרגישו בצפת צורך בהדפסת ספרים והנהיגו בה את ההמצאה החדשה, את הדפוס. בשנת שכ"ג (1563) יסדו שם האחים אליעזר ואברהם בני יצחק אשכנזי בית דפוס, שבו הדפיסו חכמי העיר את ספריהם. בית הדפוס הזה היה הראשון באסיה הקדמית בכלל.

בימים ההם היתה עוד העיר טבריה חרבה ושוממה מאין יושב. השולטן סלימן המפואר ובנו יורש העצר סלים נתנו את חרבת העיר הזאת ושבעה כפרים בסביבתה במתנה ליועצם ואהובם דון יוסף נשיא (נקסוס), אשר חשב ליסד שם בעזרת אוצרותיה של חותנתו דונה גרציה מדינה יהודית קטנה. דון יוסף שלח אחד מסוכניו לנהל את בנין העיר וסלים נתן צו לפחת סוריה לסיע למלאכה זו בכל האמצעים הדרושים. כל הפלחים שבסביבה, כאלף איש, עבדו בבנין העיר וחומותיה, שנגמר במשך שנה אחת. דון יוסף נשיא צוה לנטוע אצל טבריה עצי תות לגדול תולעת המשי ולהנהיג בה את טוית המשי ואריגתו. הוא שלח להביא מספרד צמר מובחר, למען עשות בטבריה אריג־צמר. בדברים האלה רצה להתחרות במסחר ויניציאה, שנואת נפשו. אולם מעט מעט הזניח דון יוסף את הגשמת רעיונו בדבר טבריה בגלל המחשבות הנצורות יותר, שנקרו במוחו. כי אחרי אשר נמנה מאת סלים השני, בעלותו על כסא המלוכה, לדוכוס נקסוס ואיי הים האיגיאי, שאף לרכוש לו את האי קפריסין וליסד בו ממלכה יהודית. מפני השאיפות הגדולות האלו שכח את טבריה ויעזבנה.

בסוף המאה השש־עשרה מתחלת ירידתו של הישוב ארץ־הישראלי. מקרי רעש, מגפות, רעב וכן רדיפות מצד הערבים מביאים הרס וחורבן על עדות היהודים. בשנת שמ"ד (1584) היה רעש גדול בגליל, שהכריח הרבה מתושביו לעבור למחוזות אחרים. כאלף איש עזבו אז את צפת וחלק מהם השתקע בירושלים. מצב העדה הירושלמית היה הולך ורע גם הוא בעת ההיא. בשנת שמ"ו (1486) סגרה הממשלה המקומית על־פי דרישת המופתי (הראש הרוחני של המושלמים) את ביהכ"נ של הרמב"ן (ראה לעיל בפסקה המתחילה במילים: "רבי משה בן נחמן ג’ירונדי (הרמב"ן)…). עדת הספרדים סדרה לה אז בית תפלה בחצרה אשר במורד הר ציון, והאשכנזים הקדישו בית לבית תפלה בחצרם אשר קנו ברחוב היהודים ושנקראה בשם דֵיר א־שִּׁכְּנָֽז. מפני המגפה, שעשתה שמות בקרב היהודים בשנת שנ"ד (1594), והרעב, שהיה חמש שנים אח"כ בכל הארץ, התמוטט הישוב עוד יותר ומצב אלה שנשארו בחיים היה רע מאד. כאשר נודע הדבר לראשי עדת היהודים בויניציאה, התעוררו וייסדו “קופה לתמיכת יושבי ארה”ק" ותקנו בשנת שס"א (1601) תקנה, כי על כל יהודי מבן עשרים שנה ומעלה, המשלם מס לעדה לא פחות משלשה דוקטים לשנה, לתת בזמן קצוב לא פחות מרבע דוקט זהב לשנה לטובת יושבי ארה"ק. אחינו ביתר ארצות אירופה הלכו בעקבותיה של עדת ויניציאה ויסדו גם הם למושבותיהם קופות לתמיכת יהודי ארץ־ישראל, ובמשך זמן קצר קצבו בפולניה, בבוהמיה ובגרמניה נדבות קבועות ומנו גבאים מיוחדים בתואר “נשיאי ארה”ק" לגבות את הכספים ולשלחם לתעודתם לארץ־ישראל. ככה נוצרה “החלוקה”, שהטיבה מאז את מצבם החמרי של יושבי ארץ־ישראל. תלמידי החכמים והעניים קבלו את תמיכתם בזמנה, וגם חלק מהחובות היה אפשר לשלם לנושים. אחרי אשר הוסרה אימת החובות והמסים, הרבו היהודים לעלות מארצות תורכיה ואירופה. כבודה וערכה של העדה האשכנזית בירושלים גדל בעלות אליה בשנת שפ"ב (1622) הרב המפורסם ר' ישעיה הלוי הורוויץ (השל"ה) מפראג ובהמנותו לרב ראשי בה. באותה השנה, כאשר עלה השולטן מוּרָֽד הרביעי על כסא המלוכה בתורכיה, נמנה מחמוד פחה, איש ישר־לב ואוהב צדק, למושל ירושלים. הוא נתן ליהודים זכויות רבות. אז קנו שדות ויבנו בתים ויחיו חיי שלוה. מחמוד פחה בנה בנין על קבר רחל אמנו ויגן על היהודים מפני נוגשיהם.

אך מצב השלום והמנוחה ליהודי ירושלים לא האריך כי אם שנים אחדות. כי בשנת שפ"ה (1625) מכר נציב דמשק את משרת הממשלה בירושלם וסביבותיה לאִבְּן־פַרוּח', ערבי עריץ ואכזר, שקנה את השררה על מנת להתעשר בדם התושבים. הרשע הזה הגיע לירושלם בלוית שלש מאות איש אחוזי חרב ויגרש את מחמוד פחה מן העיר. כדי להוציא את זדון לבו אל הפועל, העליל עלילות על יושבי ירושלים ויתר המקומות הסרים למשמעתו והעמיס עליהם כסף עונשים ומסים כבדים. בעיקר כלה את אכזריותו ביהודים. השערות תסמרנה בקריאת תאורי היסורים והענויים הקשים, שהביאו עליהם האכזר העריץ הזה וגיסו עותמן אגא במשך שתי השנים ששלטו בעיר הקדושה. הם מצצו את לשד עצמותיהם והחריבו את העדה. בכל פעם, כשתאות הבצע אחזה את אבן פרוח', השליך את פרנסי העדה אל בית האסורים ויענם ביסורי האינקויזיציה, עד שנכבדי העיר ועשיריה הריקו את כל צרורותיהם וימכרו את בגדיהם ואת כלי בתיהם והנשים פרקו את עדיהן⁸³ מעליהן למען פדות את האסורים האומללים. נכבדי העדה, שסבלו הרבה צרות ותלאות כל כך, היו מתחבאים במרתפים ובמערות ויפחדו לצאת גם בשבתות ובמועדים ממחבואיהם מפני חמת המציק והגישו לו את המסים שהטיל עליהם ע"י אנשים מדלת העם. אנשי צבא היו שומרים את שערי העיר לבל יברח ממנה איש להודיע את מעללי העריץ בחוגי הממשלה הגבוהים. למען לא יהיו בעיר עצמה עדים על מעלליו הרעים, גרש בערמה את חיל המבצר ומפקדו התורכי, ומאז התאכזר עוד יותר ויפרע פרעות נוראות בתושבי ירושלם. כאשר רבו התלונות מצד כל יושבי מחוז ירושלם בחצר השולטן בקושטא, קבל פחת דמשק פקודה נמרצת להוריד את העריץ ממשרתו, ורק אחרי הפצרות רבות הסכים הרשע ללכת שכמה. יום צאת אבן פרוח' מירושלם (י"ב כסלו שפ"ז = סוף 1626) היה יום שמחה ומשתה לכל היהודים ובהלל הודו לה' בכל בתי הכנסיות על אשר גאלם מיד צר. אך העדה באה עד משבר. העשירים נתרוששו והאביונים מתו מרעב, הישיבות ויתר מוסדות הצבור נתבטלו לגמרי והחובות שחיבה העדה לעשירי הערבים עלו לסכום גדול מאד (שבעים אלף גרוש, וערך הגרוש היה אז רבע לירה זהב). רבים מבני העדה עזבו את העיר ויתישבו במקומות אחרים, רובם בצפת ובטבריה, ובתוכם השל"ה, אשר גמר בטבריה את ספרו “שני לוחות הברית” (של"ה).

מלחמת חמילניצקי (ת"ח = 49–1848) והגזרות שבאו בעקבותיה והביאו הרס וכליון על כל יהודי אוקראינה ורוסיה המערבית גרמו להרחבת הישוב ארץ־הישראלי בכלל וליסוד העדות האשכנזיות בפרט. רבים מהיהודים, אשר נמכרו ע"י התתרים לתורכיה ונפדו ע"י אחיהם בארץ זו, וכן גם רבים מיהודי פולניה, אשר נאנחו תחת העול הקשה של הקוזקים, עלו לארץ־ישראל להאחז בה. אבל מצבם הכלכלי היה רע מאד, כי נשיאי ארה"ק בחו"ל השתמשו בכספי קופות התמיכה של ארה"ק להציל מכליון את המון הפליטים והשבויים הפדויים שנתפזרו על פני כל ארצות אירופה. ענים ולחצם של יהודי ירושלם גדלו אז עד למאד; הגיע לידי כך שבעדה הקטנה מתו מרעב בשנה אחת ארבע מאות איש. אין כל פלא אפוא, שהאמונה בביאת הגואל הקרובה, אשר תקפה בימים ההם את היהודים שבכל העולם כלו, מצאה הד חזק גם בלבות יהודי ירושלם, וכאשר הופיע בשנת תכ"ג (1663) בעיר זו משיח השקר שבתי צבי, החזיקו בו רוב תושבי ירושלם כהחזיק הטובע בשבולת הצפה על פני המים. האגדות שספר להם שליחם ברוך גד, אשר שב ממסעו בפרס ותימן זמן קצר לפני בוא שבתי צבי ירושלמה, על דבר בני משה היושבים על נהר סמבטיון ומחכים ליום ביאת המשיח, שבו יבואו כלם לפדות את עם ישראל מעול הגוים, הועילו, כמובן, לחזק בלבם את האמונה במשיח השקר. נוסף לזה נזדמן אז לשבתי צבי המקרה להציל את עדת ירושלם ונכבדיה מרדיפות וענויים קשים ולהגדיל על ידי זה את כבודו ואת מספר מעריציו.

בהיותו בירושלם גזר מושל העיר על העדה העניה לשלם לו מס גדול מאד, וסכנת מות ויסורים קשים היתה נשקפת לראשי העדה, אם לא ימלאו את תאות הבצע של העריץ. העדה שמה את תקותה ברפאל יוסף חלבי בקהירה, שהיה שולחני של הממשלה וגובה המכס במצרים, איש עשיר ונדיב לב, ובהיותו אחד ממעריציו הגדולים של שבתי צבי, שלחה העדה בידי זה מכתב בקשה לנדיב, והוא מסר תיכף את כל הסכום הנצרך לפדיון העדה. אחרי שנשא שבתי צבי בקהירה את שרה הידועה לאשה, שב לירושלם ונתקבל פה בכבוד גדול ומאז נספחו אליו רבים מנכבדי העדה. בדרכו למצרים ובשובו משם פגשוהו יהודי חברון ועזה בכבוד ובהערצה. איש צעיר מעזה הידוע בשמו נתן העזתי הכריז על עצמו, שהוא הוא אליהו הנביא המבשר את ביאת הגואל המשיח. כאשר הגיעו השגעון המשיחי ותעלוליהם של שבתי צבי ועדתו למרום קצם, התעוררו רבני ירושלם, ובראשם הרב יעקב חגיז, והחרימו אותם. אם אמנם החרם לא הזיק למשיח השקר, יען כי רוב בני העדה עמדו לימינו, בכל זאת נוכח לדעת, שירושלם אינה מוכשרת להיות למרכז התעמולה לרעיונו הנכזב וישב לעיר מולדתו, לאזמיר, מקום קוה שם לתוצאות טובות יותר (תכ"ה = 1665).

במאה השמונה עשרה פרצה השנאה הישנה בין שבטי הבדוים והפלחים הקאסים והימנים ביתר תוקף וביתר עוז, ושוב התלקחה ביניהם מלחמה, שארכה יותר ממאה שנה ומלאה את כל הארץ מהצפון ועד הדרום שוד וחמס, רצח והרג. הקאסים שבצפון התחזקו ע"י שודדים קורדים ולפעמים גם ע"י הדרוזים שקראום לעזרתם, בו בזמן שהימנים הביאו לעזרתם בדוים ממדבר סיני וממצרים. הממשלה המרכזית היתה אין אונים להשקיט את המהומות וראשי המפלגות היו המושלים האמתיים במחוזות השונים של הארץ. יושבי ארץ יהודה נחלקו לשני מחנות: הפלחים והבדוים של סביבות ירושלם ושל השפלה והשרון נהו אחרי ראש הקאסים אַבּוּ ע’וֹש, שהיה זקן הכפר קרית יערים (קַרְיַתּ אל־עִנַבּ) הנקרא עד היום על שמו קַרְיַתּ אַבּוּ ע’וֹש, והערבים של הרי חברון, שוכני הנגב ויושבי סביבות עזה, הלכו אחרי ראש הימנים, אשר ישב בכפר אדורים (דוּרָא) הקרוב לחברון. כן היה הדבר גם בשומרון ובגליל. לא רק מחנות הבדוים ויושבי הכפרים היו נתונים בידי מנהיגי המפלגות האלה, אלא גם בערים היו הם השולטים ועשו בהם כרצונם, ויושביהן נמצאו תמיד בין הפטיש והסדן.

במצב כזה נמצאה גם העדה האשכנזית, שחזרה ונוסדה בירושלם בתחלת המאה הי"ח ע"י ר' יהודה החסיד משידליץ בפולניה, אשר עלה בר"ח חשון תס"א (1701) בלוית מספר רבנים וחכמים מפולניה וגרמניה. הם נאחזו בירושלים בחצר אחת, שנקראה מאז דֵיר א־שִּׁכְּנָז (מעון האשכנזים). מפני שחיו רק על התורה ועל העבודה ידעו עוני ומחסור, רובם מתו זמן קצר אחרי עליתם ובתוכם גם ר' יהודה החסיד, ויתרם הוכרחו ללוות כסף מאת הערבים בנשך ומרבית ולמשכן אצלם את חצר העדה. החובות יחד עם הרבית עלו במשך שנים אחדות לסכום גדול מאד. הסכומים המסוימים, ששלחו גבאי ארה"ק בפרנקפורט, לא הספיקו לכלכל את בני העדה וגם לשלם את החובות. לזאת חדרו בעלי החובות ביום שבת ח' חשון תפ"א (1721) אל תוך בית הכנסת שבחצר האשכנזים ויבעירו בו אש וישרפו את כל אשר היה בו. את מנהיגי העדה שמו במאסר ואת תושבי החצר גרשו ויאחזו הם בה. מרוב פחד בפני הנוגשים ברחו האשכנזים מירושלם, מהם התישבו בחברון ובצפת ומהם שבו חוצה לארץ.

הפחד מפני רדיפות הנושים מנע את העולים האשכנזים משך מאה שנים מלהתישב בירושלם. המעטים שבאו לעיר הקודש הסירו מעליהם את בגדי ארץ מגוריהם וילבשו בגדי ארץ הקדם לבל יכירום הערבים, וישבו בתוך אחיהם הספרדים. בשנת תקכ"ח (1768) מוצאים אנו בירושלם כחמשים נפש אשכנזים החיים חיי עוני ולחץ והם שולחים שליח מיוחד לעיר מֵיץ שבצרפת, שבה היה אז מרכז קופות ארה"ק לעורר את הגבאים לתמך בהם. כנראה לא הוטב מצבם גם בשנים הבאות, והישוב האשכנזי בירושלם נשבת אז לגמרי ימי יובל שנים.

בגליל משל במאה הי"ח השיח' טָֽ’הִר אל־עמר ממשלה בלתי מגבלת. בחבל זה שמר על בטחון התושבים, עשה בו תקונים רבים ובהתעוררותו נבנתה טבריה מחדש על ידי היהודים. אחרי אשר עשה בגליל במשך ארבעים שנה ויותר כבתוך שלו, הכריז אותו בשנת תק"ל (1770) למדינה עומדת ברשות עצמה. אולם הוא נרצח בהיותו זקן ושבע ימים (תקל"ה = 1775), ואחמד גֶ’זָֽר, אלבני עריץ ותקיף, שהיה עד אז פקיד במצרים, דכא את המרד בפקודת השער העליון ובעזרת שבט ערבי ממצרים בשנת תקל"ו (1776), ואחרי אשר נמנה לפחה בעכו, לא שם לב יותר לפקודות הבאות מקושטא וישלוט כרצונו בארץ עד תקס"ד (1804). מפני עריצותו ואכזריותו כנוהו הערבים בתואר היפה אל־גֶ’זָֽר – הקצב.

הישוב היהודי הקטן, שנוסד בטבריה עפ"י האיניציאטיבה של יוסף נשיא, נתבטל בהחרב העיר הזאת בשנת ת"ך (1660) במלחמות שבין אילי הארץ הערביים. הישוב החדש בטבריה נוסד בשנת ת"ק (1740) ע"י המקובל ר' חיים אבולעפיה מאזמיר, נכדו של ר' יעקב אבולעפיה, שהיה רב ראשי בטבריה לפני חורבנה. שיח' ט’הר אל־עמר הזמין את ר' חיים אבולעפיה לבוא לארץ אבותיו ולהאחז עם אחיו בטבריה. ר' חיים קבל את הזמנתו ונתקבל על ידו בכבוד גדול. השיח' בנה שוב את חומות העיר, את רחובותיה ובתיה והקים בתי מרחץ על יד חמי טבריה. היהודים ישבו בעיר זו לבטח ויקנו קרקעות ויבנו בתים ויכוננו להם בית כנסת יפה. בשנת תק"ב (1742), שתי שנים וחצי אחרי יסוד הישוב החדש, עלה פחת דמשק בפקודת השולטן בחיל כבד על טבריה, בכדי להכניע את שיח' ט’הר. אולם הפחה מת לפני חומות העיר והמצור נתבטל. והישוב היהודי בטבריה הלך הלוך וגדל. כאשר נהרסה צפת ע"י הרעש בשנת תקי"ח (1758), התישבו הרבה מפליטי הרעש בטבריה הקרובה.

פליטי הרעש בצפת, שהתפזרו לארבע כנפות הארץ, שבו אליה מעט מעט ויבנו את הריסותיה, ובשנת תקכ"ה (1765) החלו לעלות לעיר זו יהודים אשכנזים מחוץ לארץ, שמספרם הלך וגדל ע"י עולים חדשים בשנת תקל"ז (1777) ותק"ם (1780). השנאה הכבושה, ששררה בימים ההם ברוסיה ובפולניה בין ה"פרושים" או ה"מתנגדים" מתלמידי הגאון ר' אליהו מוילנא (הגר"א) ומעריציו ובין החסידים ממעריצי ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) והמגיד ר' בֶּר ממז’ריץ, עברה עם בעליהם גם לארץ ישראל. שלש מאות היהודים, שעלו בשנת תקל"ז מליטא לא"י ובראשם שלשה מגדולי תלמידי המגיד ממז’ריץ, ר' מנחם מנדל מויטבסק, ר' אברהם קליסקר ור' ישראל פוליצקר, יסדו בצפת עדה אשכנזית־חסידית, היא עדת החסידים הראשונה בארץ־ישראל. אז היתה כבר בצפת עדה אשכנזית קטנה, שרוב בניה היו גם הם חדשים שמקרוב באו מרוסיה ורובם ככולם היו ממעריצי הגר"א ותלמידיו והתיחסו בשנאה לאחיהם החסידים. לכן עזב החלק הגדול של עדת החסידים את צפת ויתישב בטבריה. רב עדת החסידים בטבריה, ר' מנחם מנדל מויטבסק, ששמו היה גדול בחוגי החסידים בחו"ל, היה שולח מדי שנה בשנה שלוחים לרוסיה ולפולניה לאסוף נדבות לטובת בני עדתו. במכתביו, ששלח על ידם אל כל תפוצות החסידים, היה מחבב על אלה את הארץ הקדושה ומעורר אותם לעלות אליה ולהתישב בה ולחזק את ישובה ע"י תמיכות קבועות. דברי ר' מנחם מנדל פעלו את הפעולה הרצויה, חסידים רבים עלו לא"י והתמיכה נשלחה להם בקביעות ע"י השדרי"ם, שהיו מביאים את הכסף בצרורות לא"י דרך חוף עכו. גם בין הפרושים בליטא היתה התעוררות לישוב ארה"ק, ובשנת תקע"ב (1812) עלו מהם עשרות אחדות של משפחות תחת פקודת שנים מתלמידי הגר"א, ר' מנחם מנדל פרוש ור' ישראל משקלוֹב (בעל פאת שלחן), ויתישבו בצפת. גם הם קבעו להם לפני עזבם את ארץ מולדתם מעמד להספקתם, אשר הגיעה להם באמצעות גבאי ארה"ק בשקלוב. אך גם הם הוכרחו לשלוח כפעם בפעם שלוחים לאסוף נדבות לטובתם ולחזק את מעמדם.

בו בזמן שחיי הכלכלה של בני העדות האשכנזיות בצפת ובטבריה התבססו לגמרי על כסף ה"חלוקה", חיו הספרדים יושבי “ארבע הארצות” ירושלם, חברון, צפת וטבריה על פי רוב על העבודה. הם היו סוחרים ובעלי מלאכה ורק תלמידי החכמים התפרנסו מכסף החלוקה. העשירים והאמידים, שהתישבו לעת זקנותם על אדמת הקודש, התכלכלו מפרי כספם ותמכו גם את החכמים העניים. צרכי העדה היו מתכלכלים מכסף התמיכה, שבא מן החוץ, ומהכנסת העזבונות. את כסף התמיכה היו אוספים שליחים תמידיים בשלשה תחומים, שהיו קוראים להם: שליחות ארץ תורכיה, שליחות ארץ המערב (אפריקה הצפונית) ושליחות ארץ פרנקיה (אירופה המערבית). כפעם בפעם היתה העדה שולחת שליחים מיוחדים גם לאירופה המזרחית. השליחות היתה עפי"ר נמסרת בחכירה בסכום קצוב לפי הערכה לאחד החכמים, והחוכר עשה אותה לעסקו הפרטי וגם הקדים כסף לעדה. כסף החלוקה נחלק לשלשה חלקים: שליש להספקת החכמים, שליש להוצאות העדה ושליש לתמיכת אלמנות, יתומים ועניים. מספר כל תושבי ירושלים בסוף המאה הי"ח היה תשעת אלפים נפש. בתוכם אלף יהודים, שהיו מאוחדים לעדה אחת. בראש העדה עמד ראש הרבנים, שנשא את תואר הכבוד “ראשון לציון”.

המצב המבולבל, ששרר בסוריה ובמצרים בסוף המאה הי"ח, עורר בלב הגבור ובעל הדמיונות נפוליון בונפרטה את התשוקה לכונן מחדש תחת שבטו את הח’ליפות הערבית ולעשות את דמשק לבירת ממלכה מזרחית גדולה, שקוה להרחיב את גבולותיה עד הודו. בחיל גדול ירד בשנת תקנ"ח (1798) מצרימה, הכה את הממלוכים על יד הפירמידים, עלה משם בשנת תקנ"ט (1799) דרך מדבר סיני לארץ־ישראל, כבש במהרה את השפלה ויעש את רמלה למרכז פעולות מלחמותיו בארץ־ישראל. תושבי ירושלם בצרו את חומות העיר מפחד חיל הצרפתים, אך נפוליון לא בא לעיר זו, כי הוא הישיר את דרכו לאורך רצועת החוף עד עכו וישם עליה מצור. בינתים כבש שר צבאו קליבּר את עמק יזרעאל, את נצרת ואת טבריה. התנפלות הזרים מארץ המערב על הארץ הרעישה את לבב התושבים, והקאסים והימנים התאחדו יחד לזמן קצר להציל את המולדת המשותפת. אולם מריבותיהם התמידיות ומלחמותיהם החלישו את כוחם ולא יכלו עמוד בפני אנשי המלחמה המנוסים של נפוליון בכלי הנשק החדשים שלהם. גם חיל תורכי שנגש מצפון בראשותו של פחת דמשק נִגף לרגלי הר תבור לפני 4000 צרפתים, שבראשו עמדו בונפרטה עצמו וקליבר, והחילים הצרפתים הגיעו עד צפת ויפילו את פחדם ואימתם על יושבי הגליל. נפוליון צר על מבצר עכו שני חדשים רצופים (20 מרץ–20 מאי), אולם שמונה הסתערויותיו על העיר הבצורה הזאת לא הצליחו, כי ג’זר פחה הגן עליה מבפנים והצי האנגלי בהנהלת סידני סמית מצד הים. כאשר נוכח נפוליון, כי יכול לא יוכל לכבוש את עכו הבצורה, וחוץ לזה פרץ דֶבר במחנהו, אשר הפיל בו חללים רבים, ויאלץ לשוב על עקבותיו. בקושי גדול הגיע דרך המדבר למצרים, כדי לשוב משם צרפתה. ברצח קליבר בקהירה ובשיבת הצבא הצרפתי באניות אנגליות לצרפת בקיץ תקס"א (1801) נגמרה האבַנטורה המזרחית של נפוליון.

הופעתו של נפוליון וחילו בארץ־ישראל השאירה את רשמה גם על היהודים יושביה. המושלמים אשר בירושלם הלשינו על היהודים, שהם עומדים בעצה אחת עם הפרנקים ויאַימו עליהם, כי בעלות האויב על העיר יהרגו את כל היהודים. למען הסר מעליהם את החשד הזה, לקחו היהודים חלק בראש בעבודת בִצור העיר. בבזה, ששלחו בה את ידם החילים הצרפתים בטבריה ובצפת, נפגעו גם היהודים, שישבו בערים האלה.

בשנת תקע"ב פרצה מגפה בכל הארץ וביחוד היתה חזקה מאד בגליל, ששם ארכה שתי שנים והפילה חללים בקרב היהודים. רבים מהם ברחו ירושלמה, אשר נבנתה מחרבנה של הישוב היהודי בגליל. כי אז נוסדה שוב בירושלם עדה אשכנזית, שלא נתבטלה עוד והועילה הרבה להתפתחות הישוב היהודי בירושלם ולקדמת העיר בכלל. מיסדי הישוב האשכנזי האחרון בירושלם היו ר' מנחם מנדל פרוש, מי שהיה ראש עדת האשכנזים־הפרושים בצפת, ור' שלמה זלמן צורף, אמן במלאכתו, איש פעלים ובעל מרץ. בראשונה היו בעדה זו רק כעשרים נפש, ומספר הגברים עלה למנין מצומצם. שאליו היו מצרפים לפעמים “קטן וספר תורה עמו”. הם יסדו להם בית תפלה, אבל בכל עניני העדה היו יחד עם הספרדים. פליטים חדשים מן הגליל הרבו אחרי זמן קצר את מספר בני העדה הזאת, אשר התכוננה מעט מעט על יסוד קים. היא עמדה בקשר אמיץ עם עדת האשכנזים־הפרושים אשר בצפת, שממנה קבלה את חלקה בכסף התמיכה⁸⁴.

כחדול המגפה בגליל נבנה הישוב בצפת שוב, אך היהודים התענו שם הרבה מרדיפות הערבים ונגישותיהם במלחמות הבדוים והפלחים. עדות האשכנזים שבא"י מצאו תומכים בבאי־כח רוסיה ואוסטריה בעכו ובארם צובה⁸⁵.

בימים ההם היה ישוב היהודים בחברון מצער. כל היהודים ישבו שם בחצר אחת גדולה וסגורה, השיכת עד היום לעדה היהודית. העיר היתה אז נתונה בידי אנשי מפלגת ימן ויהודי העיר סבלו מרשעת עריציה⁸⁶. עד שנת תק"פ (1820) לא היו יהודים אשכנזים בחברון, אולם משנה זו והלאה נקבצו אליה בפקודת רבם כל חסידי חב"ד, שישבו בצפת ובטבריה, ויסדו להם עדה מיוחדת. כל חסידי חב"ד שעלו מאז לארץ־ישראל, התישבו רק בחברון, עד שנוסדה בשנת תרי"ב (1852) עדה מהם גם בירושלם. עד היום הזה חברון היא מרכז לחסידי חב"ד ולכסף חלוקתם הבא מליובביץ.

המרידות והמלחמות התכופות של עמי הבלקן בשולטניה התורקית בראשית המאה הי"ט החלישו מאד את ממשלת קושטא ועוררו גם את המושלים המקומיים בא"י למרד ולפריקת עול מלכות. גם עבדאללה פחה, בנו של ג’זר פחה ועריץ כמוהו, לא סר למשמעת הממשלה המרכזית. למען הכניעו עלו הפחות של דמשק וחלב על עכו וחילותיהם צרו עליה משך ארבעה עשר חודש (תקפ"א־פ"ב = 1821/22), ואולם את העיר לא לכדו, כי הוכרחו לבטל את המצור, ועבדאללה עמד בשלטונו בצפון ארץ־ישראל. הערבים יושבי ירושלם קשרו קשר בשנת תקפ"ד (1824) כנגד סלימן פחה, נציב דמשק, שהכביד את עולו על יושבי הארץ, ויגרשו בערמה את חיל המבצר האלבני מהעיר ויסגרו עליהם את שעריה. אז עלה עבדאללה פחת עכו בפקודת סלימן פחה על העיר וישם עליה מצור במשך שבועות אחדים, ורק כאשר הבטיח ליושביה שלא יגע בהם לרעה, פתחו לו את שערי העיר.

בימי ממשלת העריץ עבדאללה פחה ישבו בעכו, שהיתה עיר החוף ועיר המרכולת הראשית של ארץ־ישראל, 36 משפחות יהודים, שעסקו במסחר ובתעשית המשי. כל היהודים שעלו לא"י דרך הים היו יורדים בחוף עכו. המכתבים והכספים, שנשלחו מחו"ל לערי הגליל, היו באים על שם ראש העדה הזאת והוא היה ממציא אותם לבעליהם. בימים ההם קרה את אחד מגדולי היהודים בעכו מקרה נורא, המפיץ אור על מצב הארץ בכלל ועל מצב היהודים בפרט, שחייהם היו נתונים בכל מקום בידי המושלים העריצים.

ר' חיים פרחי היה סוחר עשיר ונכבד בעכו. הוא היה אח לאחים פרחי בדמשק, שהיו שולחני הממשלה וכבודם היה גדול בארץ והשפעתם על חוגי הממשלה הגיעה עד חצר המלכות בקושטא. גם את ר' חיים פרחי כבדו שרי הממשלה ועל פיו העלו והורידו את הפקידים הגבוהים בערי הגליל. כל זמן שעמד בהצלחתו, היה טוב בעבורו גם לכל היהודים בגליל. אך העריץ אחמד ג’זר, פחת עכו, שעינו היתה צרה בכבודו של ר' חיים פרחי, העליל עליו עלילות שוא, ופעם אחת שלח ידו בו באכזריות רשע: נקר אחת מעיניו וחתך את קצה אפו. ובכל זאת אחרי מות הפחה ואשתו אסף ר' חיים פרחי אח בנם הקטן עבדאללה אל ביתו ויחנך אותו בדת האשלם ויתן לו את ההשכלה הראויה לבן משפחה גבוהה. כאשר גדל עבדאללה נתמנה בהשתדלות מחנכו ומטיבו לפחה על עכו. אך מהרה סר מן הדרך הישרה ויעות משפט, וכאשר הוכיחו מחנכו על זה, עלה בדעתו להגות אותו מדרכו לבל יהיה לו למכשול לב להוציא את מזמותיו הרעות לפעולה. לכן צוה עבדאללה לבית המשפט לחייב את ר' חיים מיתה כמורד במלכות. אף שגדולי המושלמים העירו את אזני פרחי על העלילה הזאת ויעוררוהו לברוח מן העיר, לא מלא אחרי עצתם וישאר בביתו, כי לא האמין שרשעת חניכו תהיה גדולה כל כך, עד שישכח את החסד שעשה לו. בער"ח אלול תקע"ט (1819) בא אל ביתו משמר צבאי, ר' חיים נדון למיתת חנק וגויתו הושלכה אל הים. למחרתו באו שליחי העריץ אל ביתו של פרחי ויבוזו את כל כספו וחפציו. מאז רדף עבדאללה את כל היהודים בגליל, הטיל עליהם מסים כבדים ותבע מהם חובות ישנים ולבסוף החליט להמית את רב עיר עכו ושלשה מנכבדי העדה היהודית מצפת, אשר היו ידידיו של ר"ח פרחי. אך לאשרם נודע להם הדבר הזה בעוד מועד והצליחו להמלט על נפשם. עבדאללה שלח לתפש אנשים אחרים במקומם ועושי רצונו עִנוּ אותם עד אשר נתנו על ידם סכומים עצומים כופר נפשם.

שׁלשת אחיו של ר' חיים פרחי אשר בדמשׁק פעלו על פחת דמשׁק וארם צובה להתגרות מלחמה בעבדאללה. בהודע לו הדבר יצא בראש חיל גדול לקראתם ובהתנגשותם הראשונה (ניסן תקפ"א = 1821) על יד גשר בנות יעקב הוכה חילו מכה רבה ויסוג אחור לעכו, שבה התבצר. שני הפחות עלו על עיר זו ויצורו עליה ארבעה עשר חודש. הם הורידו בכל ערי המחוז את המושלים העריצים כאדונם וימנו במקומם אנשים ישרים. בהשתדלות האחים פרחי שלחה הממשלה המרכזית את דרויש פחה בראש צי מלחמה לחוף עכו לתקוף את העיר גם מצד הים. את כל הוצאות המלחמה קבלו האחים פרחי עליהם. אולם דרויש נהל את ההתקפה בערמה שלא להזיק לעבדאללה וזה שחד את אחד ממשרתי סלימן פרחי, שהיה במחנה המצור, להרעיל את אדונו. במותו של זה גזל דרויש את כל אוצרותיו ושב עם ציו לקושטא. אז שׁבו גם פחות דמשק וארם צובה זה אחרי זה איש אל עירו, המצור נתבטל והאחים פרחי נואשו. עבדאללה פחה נשאר במשרתו עפ"י המלצתו של מחמד עלי, פחת מצרים לפני השולטן, עד אשר עלה אברהים פחה על עכו ויולך את האכזר שבי מצרימה.

בראשית המאה הי"ט היו עוד עדות קטנות של יהודים בחיפה ובשכם ובכפר הגליל פקיעין (אל־בֻּקֵיעַ) ושפרעם (שִפָא עַמְר). בזמן מלחמת נפוליון נתמעט הישוב היהודי בעזה, ומאז הלך הלוך ומעוט, עד שבשנת תקע"א (1811) עזבו אחינו האחרונים את העיר הזאת ויאחזו בירושלם ובחברון⁸⁷.

המהומות והמלחמות הרבות והתכופות בתוצאותיהן הרעות לתורכיה המריצו גם את מחמד עלי, מי שהיה משנת תקס"ו (1806) משנה למלך במצרים והגיע, עקב תקוניו הרבים וצבאו הטוב, כמעט לשלטון בלתי מוגבל, למרוד בשולטן מחמוד השני (תקס"ח–תקצ"ט = 1808–1839) ולקרוע את מצרים מגוף הממלכה התורכית. הוא הרחיב את ממשלתו על פני סודן וערב ונפשו חשקה גם בסוריה. למען השיג את מטרתו בקש תואנה לתקוף ארץ זו. בריב שהיה לו עם עבדאללה פחה מצא הזדמנות להוציא את מחשבתו אל הפועל. בשנת תקצ"א (1831) עלה בנו־חורגו אברהים פחה דרך היבשה על ארץ־ישראל ועמו צבא של עשרים אלף איש מלומדי מלחמה. במהירות נפלאה עבר בארץ זו, בסוריה ובאסיה הקטנה, השמיד את כל צבאות השולטן, שנשלחו כנגדו, והגיע כמעט עד קושטא. והנה בשעת סכנה גדולה זו בא ניקולאי קיסר רוסיה לעזרת השולטן. בשלום קוּטַהיא (תקצ"ג = 1833) קבל מחמד עלי את פחוות עכו (ארץ־ישראל). דמשק וחלב (סוריה), ובנו אברהים פחה נמנה לנציבן של אלה ולגובה המסים העליון של קיליקיה (אדנה). מחמוד השני לא שכח את אבדתו הגדולה ויתכונן לנקום את נקמתו בפקידו הבוגד בו ויָשב ויסדר את צבאו בעזרת קצינים פרוסים ובשנת תקצ"ט (1839) הכריז מלחמה על מחמד עלי. אך צבאותיו הוכו מכה רבה על יד נציבין ע"י אברהים פחה. הבשורה הרעה הזאת לא הגיעה לאזני מחמוד, שמת ששה ימים אחרי מפלת צבאו. אולם תקוות מחמד עלי לחזק כעת יותר את ממשלתו בארצות הנכבשות נכזבו גם הן, כי ממשלות אירופה, אשר מצד אחד לא היו עדין מוכנות לחלוקת תורכיה ומצד שני לא רצו ביצירת ממלכה צעירה ותקיפה חדשה במזרח הקרוב, הכריחו את מחמד עלי לעזוב את ארצות תורכיה אשר באסיה ולהסתפק במצרים בתור מדינה העוברת בירושה בתוך משפחתו תחת השלטון העליון של השולטן התורכי (ת"ר = 1840). השלום, שנחתם בשנת תר"א (1841) בלונדון, היה בלי ספק לטובת תורכיה, שארצותיה עמדו לפי שעה בידה בשלמותן, עקב הפוליטיקה המצוינה של אנגליה, שהתנהלה אז ע"י לורד פלמרסטון.

עשר השנים שבהן עמדה ארץ־ישראל תחת שלטון מצרים הביאו לידי מהפכה שלמה בחיי יושביה. מושל מצרים הכריז חרות כללית לכל יושבי הארץ ושווי זכיות לכל בני הדתות השונות. אברהים פחה אסר על הפלחים והבדוים בעונש קשה לאחוז בכלי־נשק ויאסוף בכל הארץ את כלי המשחית, שנמצאו אצל התושבים. בדבר הזה שם בפעם אחת קץ למלחמת הפלחים והבדוים, שארכה יותר ממאה שנה. הוא הנהיג סדרים טובים בארץ ויצר בה מצב של בטחון גמור. תנועת המרד, שנתעוררה מצד הבדוים והפלחים בסבת הפקודה שהוציא אברהים בשנת תקצ"ג (1833) להרים צבא מאת יושבי הארץ, דוכאה ביד חזקה. אולם בהיות המושל באלכסנדריה הצליחו המורדים לכבוש את כל המקומות הבצורים. גדודי בדוים פראים עברו בארץ ועשו פרעות בתושביה. הם עלו בשנת תקצ"ד (1834) על ירושלם ויכבשוה (בכ"ב אייר). אך בעלות אברהים פחה בראש צבא גדול ממצרים, ברחו המורדים מהעיר ושר הצבא תקפם על יד ברכות שלמה (אל־בֻּרַךּ, על אם הדרך מירושלם לחברון) ויכם מכה רבה. הם נסוגו אחור לחברון ושם נספחו אליהם המוני בדוים, שבאו מעבר הירדן מזרחה. אחרי אשר דכא את המרד בשכם ובערי הגליל, שם אברהים את פניו לחברון, ושם השמיד את המורדים (כ"ח תמוז). מחברון הלך לקיר־מואב ואת כל המתקוממים במזרח הירדן הגיר לפי חרב. כעבור חדשים אחדים היה אברהים פחה שוב השליט היחיד על כל הארץ. התושבים הוכרחו למסור את נשקם לממשלה ולשלוח את בניהם לצבא. שם אברהים פחה היה למחִתה גם לבדוים הפראים ביותר בקצה המדבר. כל הדרכים היו בטוחים משודדים וגם בלילה יכול כל איש לעבור בין הפלחים והבדוים בלי כל מגור ופחד. גם מס הדרכים, או הכופר, שהיו זקני הכפרים וראשי שבטי הבדוים מרימים בלי סכום קצוב מאת העוברים והשבים בארץ, נתבטל. כבר התחילו להֵראות בארץ אותות של התפתחות כלכלית, והנה שב השלטון התורכי. נראה היה מיד, כאילו עם השלטון הישן תחזור גם האנרכיה לישנה, כי לפלחים ולבדוים שבו פתאום עוד פעם כלי־נשק והם התחילו שוב לשוד ולרצוח ולמרוד במושלי הארץ כמקדם. אך המצב הזה לא האריך זמן רב, כי בינתים נעשו גם בתורכיה תקונים יסודיים ע"י מחמוד השני, שבנו עבד־אל־מג’יד השתדל להוציאם לפועל. לפי החַטִּי שַרִיף מגוּל־חַנֶה, הוא מאמר המלך, שהוציא עבד אל־מג’יד בעלותו על כסא המלוכה על יסוד התקונים שהנהיג אביו ושהבטיח להרחיב את זכויות העמים שאינם מושלמים היושבים בממלכה ולסדר סדרים חדשים עפ"י מנהגי מדינות אירופה, הונהגו תקונים בגבית המסים וסדרים בפקידות הממשלה ובבתי המשפט, חובת עבודת הצבא למושלמים ותשלום מס־צבא שנתי קטן (אַסְכַּרִיֶה) לשאינם מושלמים בגיל עבודת הצבא. כמו כן נתנה זכות מקח וממכר של נכסים לא־נדים לשאינם מושלמים, והעדות שאינן מושלמיות קבלו מעין אוטונומיה פנימית. 

התקונים שנעשו בארצנו בטלו לחלוטין את ממשלת השיח’ים והעריצים. הממשלה המרכזית מנתה פחות בירושלם, בשכם ובעכו ושרי מחוזות (קַיְמַקָֽמים) ביתר הערים ועליהם היה להשגיח על הוצאת התקונים אל הפועל. הפלחים הוכרחו להכנע לפני הממשלה, למסור לה את נשקם ולהשלים ביניהם לכה"פ כלפי חוץ, והבדוים נאלצו לסגת אחור אל המדבריות. אולם לא בנקל ולא עד מהרה יכלו פקידי הממשלה להשלים בין המפלגות הצוררות, להשקיט את הארץ לגמרי ולהביא את המנוחה ליושביה. עוד פעמים רבות פרצו בין המפלגות מריבות ותגרות ותתנפלנה זו על זו. כדי להבטיח את הבטחון בארץ, השתמשה הממשלה בתקיפי הפלחים והבדוים עצמם, שדכאו ביד חזקה כל תנועה של מרד והתקוממות.

שנוי המצב לטובה פתח את הארץ בפני העולם החיצוני. נוסעים מחו"ל התחילו לבקרה לעתים קרובות למטרות דתיות או מחקריות. אניות מסחר מאירופה השליכו את עוגניהן לעתים קרובות בחופי ארצנו והחליפו את סחורות אירופה ביבול הארץ, וממשלות אירופה, שבאי־כחן ישבו קודם לכן בעיר החוף עכו בגלל אי־הבטחון בפנים הארץ, מנו מעתה קונסולים גם בירושלם⁸⁸, למען הגן על עניני נתיניהן וביחוד על עניני המיסיונים השונים, שמספרם הלך הלוך ורב. בשנת תר"א (1841) מנו אנגליה ופרוסיה בישוף משותף בירושלם. בשנת תר"ו (1846) נוסדה שוב אפטררכות לטינית בעיר הקדושה עפ"י האיניציאטיבה של רומא ובעזרת צרפת, שראתה במוסד זה אמצעי לחזק את כחה ולהגדיל את השפעתה בארץ הקודש. בזכות הקפיטולציות – שעל פיהן היו כחם של באי־כח הממשלות הזרות גדול וזכויותיהם רחבות מאד ואסור היה לפקיד תורכי לנגוע בנתין זר ולהכנס לביתו או למוסד החוסה בצל ממשלה זרה בלי רשותו של הקונסול – התפתחו פה הכנסיות הנוצריות באין מפריע, והמנזרים ומוסדות החסד ובתי הספר שלהם הלכו והתפשטו על פני כל הארץ. התחזקות הכנסיה הלטינית, העומדת תחת חסות צרפת, והתחרותה בכנסיה היונית־האורטודוכסית, שהיתה חוסה מזמן רב בצל רוסיה והיתה קודם לכן השלטת בארץ, גרמו לסכסוכים ולשפיכת דמים בין כהני שתי הכנסיות האלה ומאמיניהן, ביחוד בנוגע למשפט הבכורה בכנסית קבר ישו בירושלם. הסכסוכים, שהתפתחו בגלל המריבות בירושלם בין הדיפלומטיה הצרפתית והרוסית, הביאו סוף סוף למלחמת קרים (תרי"ג–תרט"ז = 1853–1856). אחרי המלחמה הזאת נתרחבו זכויות הנוצרים בארץ, ורשות נתנה לכל בני הדתות האחרות לבקר את מקום המקדש (אל־חַרְם א־שַּׁרִיף) על הר המוריה ואת המסגדים הבנויים עליו. מספר עולי הרגל הנוצרים גדל משנה לשנה, והכנסיות הנוצריות הוסיפו לקנות קרקעות ולבנות מנזרים, בתי הכנסת אורחים, בתי חולים ובתי ספר, וכל מה שהרבו בהקמת מוסדות משלהן, הגדילו ממשלותיהן את השפעתן בארץ.

כבוש הארץ ע"י אברהים פחה והסדרים, שהנהיג בה בידו החזקה, עוררו בלב יהודים רבים את התקוה לתקופה חדשה בחיי הישוב היהודי, ומשפחות רבות, ובתוכם הרבה צעירים מלומדים, בעלי פעולה ומרץ, אמנים ועשירים, עזבו את ארצות מגוריהם ועלו חבורות חבורות לארץ האבות על מנת להשתקע בה⁸⁹. רוב העולים היו מרוסיה הלבנה ומליטא ומעוטם מארצות אחרות באירופה. הם חזקו ואמצו את הישוב הצעיר של עדת האשכנזים בירושלים ונתנו לו את הכח והעוז להלחם עם כל המעצורים והמכשולים, שמצא בדרך התקדמותו והתפתחותו. בשים לב אל תנאי החיים הקשים מאד בימים ההם בירושלם וביתר ערי הארץ ולחוסר כל הצרכים ההכרחיים, מתפלאים אנו על גודל רוחם ועל התמכרותם הטהורה לרעיון ישוב הארץ של אותם האנשים, אשר ותרו על היתרונות, שנתנו להם ארצות מולדתם, ובאו אל הארץ הנשַמה הזאת וקבלו עליהם באהבה את כל יסורי הישוב⁹⁰.

גם בצפת ובטבריה גדל מספר הישוב האשכנזי משנה לשנה. מפני פריון אדמת הגליל והזול של צרכי אוכל נפש שם משכו עריו את העולים החדשים להתישב בהן. המצב החמרי של יושביהן היה טוב, כי רבים מהם עסקו במסחר ובמלאכות שונות. ביחוד הרויחו הסוחרים, שידעו היטב את השפה הערבית, כי צפת היתה בימים ההם שוק גדול לכל הגליל העליון ולמסחר עם עבר הירדן מזרחה. בשנת תקצ"א (1831) בא ר' ישראל בַּק מברדיטשב לצפת ויכונן בעיר זו בית דפוס⁹¹.

התקוממות הבדוים והפלחים לשלטון מצרים הביאה בעקבותיה רעה גדולה על היהודים. ארץ יהודה נשתחררה אמנם במהרה מעול המורדים, אבל בצפת שפכו את כל חמתם על היהודים. בשמיני לח' סיון תקצ"ד (1834) נכנסו הערבים והדרוזים אל עיר זו וישימו את פניהם תיכף אל רובע היהודים. הם שדדו ובזזו והכו את היהודים מכות רצח. אלה שמלאם לבם לעמד על נפשם נהרגו והנמלטים אל ההרים והכפרים התגוללו בעירום ובחוסר כל תחת כפת השמים. שש מאות יהודים ברחו אל חורבת מצודת הצלבנים אשר על ראש ההר ויצורו הערבים על המצודה במשך ארבעה שבועות. בינתים הוסיפו הפראים לבוז את העיר וישוסו את הבתים וישרפו רבים מהם באש, ובבתי התפלה קרעו את ספרי התורה, את התפלין והטליתים לגזרים ויטמאו אותם. בין הנרדפים לא חסרו אמיצי לב, ששמו נפשם בכפם ויצילו מידי הפורעים את החולים והפצועים. כששה שבועות שלטו השודדים בצפת ויעשו אותה לשמה ולשאיה. באורח פלא – כי הפורעים שמרו על כל הדרכים – הצליחו היהודים להודיע לקונסולים אשר בבירות ובעכו את מצבם האיום' ואלה הודיעו את הדבר תיכף לאברהים פחה. בהיותו אז טרוד בהכנעת המורדים ביהודה, בקש מבעל בריתו האמיר בשיר, ראש הדרוזים אשר בלבנון, להשקיט את המרד בגליל ולהחיש עזרה ליהודי צפת. כאשר הופיע האמיר בצפת, היתה מיד הרוחה ליהודים. מושל העיר ונכבדי הערבים, שעוררו את המרד, הומתו בפומבי ואימתו של האמיר בשיר נפלה על כל ערבי הגליל העליון. אברהים פחה הטיל מס על כל הגליל' כדי לשלם ליהודים את הנזק הגדול, שהיה להם ברכושם. הממשלה התחילה אמנם לגבות את המסים, אבל פגעי הזמן, שבאו אח"כ בתכיפות, עצרו בעד גביתם, והיהודים נשארו דלים ומדולדלים.

טוב מגורלם היה גורל יהודי טבריה בעת המרד. המורדים הקיפו את רובע היהודים ויטילו עליהם סכום גדול כופר נפשם, ואחרי אשר שלמו היהודים את פדיון נפשותיהם, עזבו אותם לנפשם. אולם כאשר בא חיל האמיר לטבריה, הכריח את ראשי המורדים לשלם ליהודים את אשר לקחו מהם.

הסדרים, שהושבו ע"י אברהים פחה, הרגיעו לאט לאט את רוחם של יהודי צפת והישוב התחיל להתרבות שוב ע"י עולים חדשים מרוסיה ומפולניה, ביחוד ממפלגת החסידים. מספר יושבי צפת היהודים עלה אז לארבעת אלפים. כשנתים וחצי ישבו במנוחה ושלוה, והנה לפתע פתאום באה עוד הפעם שואה. ביום כ"ד טבת תקצ"ז (א' ינואר 1837) רעשה הארץ ותרעד. בו בזמן שביהודה ובשומרון עשה הרעש רושם קל וכמעט שלא הביא שם כל נזק, היה בגליל חזק מאד והחריב ערים וכפרים רבים, שבהם נהרגו אנשים לאלפים. אך יותר מכלם נפגעה העיר צפת, אשר בתיה בנויים צפופים זה על יד זה וזה על גבי זה במורד הזקוף של ההר. כאשר רעשה הארץ, היתה העיר לעי־מפלה. אנשים לאלפים נהרגו תחת מפולת בתיהם, ואלה שנקברו חיים, מתו בפצעיהם האנושים, מרעב וצמא ומחוסר אויר תחת ערמות האבנים והעפר. מספר המתים בצפת מהיהודים לבד עלה לאלפים ויותר, לאמר לחצי מספרם לפני הרעש, ומהמושלמים והנוצרים (האחרונים ישבו בעיר זו במתי מעט) כאלף נפש.

טבריה הנמצאת בעמק לא נזוקה כצפת, אבל גם שם היה מספר קרבנות הרעש כאלף איש. בעת הרעש פתחו חמי טבריה את לועיהם ויריקו את מימיהם בשפעה ובחמימות גדולה מהרגיל. מחורבנן של צפת וטבריה נבנה הישוב היהודי בירושלם, כי רבים מפליטי הרעש בערים אלו התישבו בירושלם. רובם היו יהודים אשכנזים ועל ידם גדלה ביחוד העדה האשכנזית בעיר זו.

צפת אך התחילה להתנער ממצבה המיואש, והנה באה עליה שואה חדשה. בקיץ תקצ"ח (1838) התקוממו שוב הדרוזים לאברהים פחה ופשטו על פני הגליל לשלול שלל ולבוז בז. הם חדרו אל תוך צפת ואליהם נלוו הערבים יושבי העיר והסביבה ויתנפלו יחד על היהודים ויענום בענויים קשים ויעשו בהם פרעות כבימי הבזה הראשונה. שלשה ימים שלטו הפורעים בעיר כחיות טורפות, ורק כאשר נודע להם שחיל אברהים פחה קרוב לבוא אל העיר, נמלטו על נפשם. בימי המהומה האלה התחבאו יהודים רבים במערות הקברים אשר בסביבות העיר, ואלה אשר נמלטו אל הכפר עין זיתים נפלו מן הפח אל הפחת, כי הערבים התעללו בהם ויעשו אתם כמעשי הדרוזים בצפת. הפעם נמוג לב בני עדת האשכנזים והחליטו לברוח לערי החוף ולהשתקע שם. אבל רב העדה, שזה עתה סבל ענויים קשים מהשודדים, דבר על לב בני עדתו ויאמצם להשאר בצפת לבל יֵהרס ישובה. אחרי ימים אחדים הגיע סוף סוף חיל מזוין אל העיר, שהעניש קשה את המורדים. נוסף על כל הצרות והתלאות האלה פרצה באותה שנה מגפה בכל הארץ, שהאריכה יותר משנה והפילה בגליל וביחוד בצפת הרבה יותר חללים מאשר בירושלם, שגם שם היה מספר המתים מארבעה עשר עד חמשה עשר ליום.

כמלאך מושיע הופיע אל אחיו האומללים בקיץ תקצ"ט (1839) השר משה מונטיפיורי, שבא אז בפעם השניה לארץ־ישראל בלוית אשתו העדינה יהודית והחכם ד"ר אליעזר הלוי, למען עזור לאחיו ולחלצם ממצבם המיואש. למרות סכנת החולירה, ששרר גם בשנה ההיא בארץ בכל תקפו, עבר בכל הארץ והחיש עזרה ביד נדיבה לכל ענייה. בירושלם התמהמה זמן רב וחקר ודרש אחרי האמצעים, שבהם אפשר להמציא ליהודי א"י עזרה ממשית שלא יצטרכו לתמיכה מן החוץ. זה מכבר הרגישו רבים מהם בבזיון, שיש בקבלת כסף החלוקה, ויחפשו אחרי האמצעים להשליך את חיי העצלות והבטלה אחרי גֵוָם. נמצאו גם אנשים חרוצים מעטים, שנסו את כחם בעבודת האדמה. כאשר נועץ מונטיפיורי עם רבני העדות וראשיהן על אודות האמצעים להטבת מצב היהודים בארץ היו הם תמימי־דעה עם המון העם, שרק ההתעסקות בחקלאות עלולה להרימם בהחלט משפל המדרגה והציעו לפניו הצעות נכונות לקנות קרקעות בארץ ולהאחיז בהם יהודים עניים. גם מסרו לו תכנית־עבודה ותקציבים והציעו לפניו כפרים, שעמדו אז למכירה. ההצעות האלה מצאו הד בלב הנדיב והבטיח להשתדל בכל כחו להוציאן אל הפעל. בעברו דרך אלכסנדריה התיצב לפני מחמד עלי, מושל מצרים, ובקש ממנו “כי יתן את היכולת והאפשרות להוציא את ענין עבודת האדמה ע”י יהודים בארץ־ישראל וסוריה אל הפועל", והח’דיב ענהו ברצון. “כי שאלתו מצאה חן בעיניו וכי יתן צו לכתב את הדבר בספר ותנתן דת גלויה על הדבר הטוב הזה”. ברצון כביר ובהחלטה גמורה לעבוד בכל כחותיו בקרב יהודי אנגליה להגשמת הרעיון הנשגב הזה שב מונטיפיורי לארצו. אך תיכף הטרידוהו ענין עלילת הדם בדמשק (ת"ר = 1840) ורדיפות היהודים ברוסיה, ברומניה ובמרוקו ולקחו את כל זמנו וכחו. ובינתים באה התמורה המדינית בארץ־ישראל והגשמת רעיון הישוב החקלאי בארץ־ישראל נדחתה.

בעת ההיא עוד היה הישוב היהודי בא"י קטן בערך. מרכזיו היו “ארבע הארצות” ירושלם, חברון, צפת וטבריה. מספר נפשות היהודים בירושלם עלה אז לערך 4500 נפש, בצפת 1250 נפש, בטבריה 650 ובחברון 500 נפש. קהלות קטנות היו עוד בשכם, בעכו, בחיפה, ביפו, בפקיעין ובשפרעם. – בשכם ישבו בשנת תקצ"ב (1832) כשלשים משפחה, מהם שני שלישים ספרדים ושליש אחד אשכנזים, והיו כלם עדה אחת. מסבת מרד הערבים והרעש עזבו רובם את שכם וישארו בה (תקצ"ח = 1838) רק שלש עשרה משפחה של ספרדים, שישבו כלם יחד ברחוב קטן. בעכו ישבו (תקצ"ח = 1838) כחמש עשרה משפחה, ובערך כמספר הזה גם בחיפה. מצבם החמרי של יהודי שתי הערים הללו היה טוב מאד והם היו בטוחים בחייהם וברכושם, באשר שם ישבו באי־כח ממשלות אירופה. ביפו נוסד הישוב היהודי הקבוע בשנת תק"פ (1820) ע"י ר' ישעיה עג’ימן, שקנה שם חצר והקדישה לבית הכנסת אורחים ולבית תפלה⁹². בשנת ת"ר (1840) נשברה בקרבת הר הכרמל אנית־תורן אחת, שבה נמצאו עולים יהודים רבים ממרוקו. הנוסעים הצילו את נפשם ויבאו דרך היבשה ליפו ויאחזו בה ויחלו לעסק במסחר ובאומנות. מעת שהצליחו בהוצאת יבול הארץ לארצות חוץ, הלכה עדת יפו וגדלה, כי היא משכה אליה מאחינו המרוקנים, שישבו מזמן בירושלם, ומהחדשים שבאו אל הארץ דרך חוף יפו. אחרי זמן קצר התישבו בעיר זו גם אחדים מהעולים האשכנזים ואליהם נספחו יהודים אשכנזים מירושלם. עד לפני יובל שנים היתה ביפו עדה יהודית אחת בלתי נפרדת. – בפקיעין ישבו בשנת תקצ"ח (1838) כעשרים משפחות יהודים, רובם צאצאי היהודים הקדמונים, שישבו בגליל. הם עסקו בעבודת האדמה כשכניהם הערבים והדרוזים, דברו בשפתם ולא נבדלו מהם גם במלבושיהם ובדרכי חייהם, אף גם לא התחתנו ביתר היהודים. האשכנזים המעטים, שישבו במקום הזה לפני שנות הרעה, עזבו אותו אז ויתישבו במקומות אחרים בגליל. בשנות הרעה האלה נתבטלה גם הקהלה הקטנה בשפרעם ובנחלות בניה נאחזו הדרוזים. מספר כל היהודים יושבי ארץ־ישראל היה אפוא בראשית המאה השביעית לאלף הששי לא יותר מן 7600 נפש.

לרגלי התקונים. שהנהיג השולטן עבד אל־מג’יד בתורכיה, נשתנה גם המצב החברותי של יהודי א"י לטובה. בשנת תר"ב (1842) נמנה ה"ראשון לציון", ראש הרבנים לעדת ירושלם, במאמר מלך מיוחד (פירמן) לחכם־באשי של ירושלם ואגפיה⁹³. מנוי ראש רשמי לעדת היהודים מצד הממשלה הועיל הרבה להרמת ערכה בעיני יושבי הארץ. מעת ההיא והלאה, נתכבדו כל ראשי הרבנים במאמר מלך מיוחד ובכל תארי הכבוד והזכויות הנלוות למשרת ראשי העדות הרוחניים.

כאשר הסתדר שוב המצב המדיני בארץ הקדם, שם השר משה מונטיפיורי את כל מגמתו לבסוס הישוב ארץ־הישראלי. הוא לא חשך מנפשו כל עמל להרים את אחיו בציון משפל המדרגה, אסף תמיד כסף לטובתם, טרח ונסע עוד חמש פעמים לא"י, כדי לבקרם ולהתחקות במקומם על האמצעים הנכונים הדרושים לעזרתם וייסד פה במשך חמש ושלשים שנה ששה עשר מוסדות. אך מונטיפיורי לא הצליח במפעליו אלה להפיח רוח חיים חדשים בלב יושבי הארץ, כי בתמימות לבו ובעדינות נפשו היה נזהר מלעשות תקונים נמרצים ואת הנהלת מוסדותיו מסר בידי אנשים מחוסרי רגש מעשי ורצון טוב. לכן לא נשאו מפעליו את הפירות המקווים. בכדי לפעול כנגד עבודת המסיתים האנגלים שלח מונטיפיורי בשנת תר"ג (1843) את הרופא היהודי הראשון ובית מרקחת לירושלם לענות את החולים העניים חנם, ולמען הרגיל את יושבי העיר הזאת להתפרנס מעבודתם, יסד משנת תר"י (1850) והלאה קפת מלוה, בית מלאכה לתפירה ולכביסה, הרחיב את בית דפוסו של ר' ישראל בק ופתח בשנת תרי"ד (1854) בית אריגה, שלשמו שלח אמן יהודי מהמבורג וכלי מלאכה. אך כל המוסדות האלה לא התקימו זמן רב מפני הסבות הנזכרות. אז בא מונטיפיורי לידי ההכרה, שאת התקונים צריך לעשות מהיסוד, כלומר שנחוץ לחנך את הנוער העברי באופן כזה, שיוכל לעמוד ברשות עצמו ויבין את הבזיון, שיש בחיי החלוקה. לתכלית זו אמר, בהיותו בפעם הרביעית בירושלם (תרט"ו = 1855), לפתוח שם בתי ספר. אולם גם בדבר זה בטל את דעתו מפני דעת רבני העדה וראשיה. הוא לא העז לעשות דבר מה בעד חנוך הנערים והסתפק ביסוד בית ספר לבנות, שהתקים רק שנה וחצי בגלל התנגדות הקנאים. הוא קנה פרדס גדול אצל יפו בכונה להעסיק בו את היהודים בעבודת האדמה. את יהודי צפת תמך ביד רחבה לשתף אותם עם הפלחים בעבודת האדמה. בבקורו זה הצליח מונטיפיורי ליצור מפעל חשוב וקים, שגרם לבנין ירושלם החדשה על ידי היהודים. הוא קנה מגרש גדול מחוץ לחומת העיר על הגבעה המתרוממת מול הר ציון והניח שם את אבן הפנה לבנין השכונה היהודית הראשונה מחוץ לעיר בשם “משכנות שאננים” מעזבון יהודה טורא. לחנוכת הבתים בא הנדיב בעצמו ירושלימה, ואת המשפחות, שאמצו את לבן לעזוב את העיר ולהתישב בעיר החדשה, תמך ביד נדיבה. בזמן שסביבת העיר היתה עוד שממה מאין יושב ושערי העיר נסגרו תיכף אחרי שקיעת החמה, היתה היציאה מהעיר מעשה רב. הישוב הראשון הזה בירושלם החדשה עלה למתישבים החלוצים גם בקרבנות אדם.

בשוב מונטיפיורי ממסעו החמישי בא"י (תרי"ז = 1857) עבר דרך קושטא והשיג מאת הממשלה רשיון לבנין בית כנסת לעדת האשכנזים בחורבת ר' יהודה החסיד. כשמספר האשכנזים הלך וגדל בכמות ובאיכות, שאפו לחזק את מעמד עדתם ולהוציאה מאפטרופסותה של העדה הספרדית. עוד בשנה שלפניה קנו להם בית קברות ויסדו להם חברה קדושה לבדם, ועתה היה בנין בית כנסת גדול עוד צעד חשוב לקראת המטרה. בשמחה ירו את אבן הפנה (תרי"ז = 1857) לבנין בית הכנסת “בית יעקב”⁹⁴, בהתלהבות בנוהו ובחגיגיות רבה חנכוהו (תרכ"ד = 1864). בו בזמן (אחרי מלחמת קרים), שהנוצרים הרבו לבנות מנזרים ובתי תפלה נהדרים בירושלם, היתה הקמת בית התפלה הגדול הזה לכבוד ולתפארת לעדת היהודים. – בשנת תרכ"ז (1867) נפרדה העדה האשכנזית לגמרי מאת עדת הספרדים בכרתה את החוט האחרון, שחבר את שתי העדות יחד. היא פתחה אטליז מיוחד לבני עדתה והשתמשה בהכנסות מכס הבשר להוצאותיה⁹⁵.

מסירות נפשו של משה מונטיפיורי על אחיו בארץ הצבי ותעמולתו הנלהבה והמתמדת לטובתם העירו את תשומת לב נדיבי היהודים באירופה למצבם של אלה ועוררום למעשים ופעולות, שהיו עתידים לגשם את רעיונותיו של מונטיפיורי ולהביא סוף סוף שנוי לטובה בחיי בני ארץ־ישראל. הזרע, שזרע מונטיפיורי באהבה עמוקה ונלבבה, הצליח ועשה פרי.

מאז היתה משפחת רוטשילד לברכה לעמנו ולארצנו. בפקודת הברון יעקב די רוטשילד⁹⁶ נסע החכם ד"ר אלברט כהן בשנת תרי"ד (1854) ירושלמה להתחקות שם ולחקור את האמצעים הנכונים העלולים לעזור ולהועיל לאנשי המקום. הוא יסד בירושלם, מלבד קופות שונות לתמיכת עניי העיר, גם את בית החולים היהודי הראשון על שם מאיר רוטשילד ובית ספר למלאכה לילדים. בבקורו השני (תרט"ז = 1856) פתח גם בית ספר ללמוד מלאכת יד לבנות. באותה השנה יסד המשורר ד"ר לודויג אוגוסט פרנקל, מזכיר עדת ישראל בוינה, את “בית הספר להאציל לבית למל”, הוא בית הספר המודרני הראשון. שהיה אח"כ לאבן הפנה של החנוך העברי החדש בארצנו. שמונה שנים אח"כ יסד בית רוטשילד את בית הספר לבנות אבלינה די רוטשילד, ובשנת תרכ"ו (1866) פתח העסקן יוסף בלומנטל מפריז את בית תלמוד התורה המתוקן “דורש ציון”.

בינתים גדלה וחזקה העדה האשכנזית ע"י עולים חדשים ויסוד מוסדות צבוריים, ובשנת תרכ"ז נאחדו כוללות הפרושים והחסידים ע"י יסוד “הועד הכללי” בהתעוררותם של שני מנהיגי הדור, הרבנים ר' מאיר אוירבך ור' שמואל סלאנט. ההתאחדות הזאת חזקה אמנם את מעמד העדה האשכנזית, אבל היא גם הבליטה ביותר את הפרוד בין עדת הספרדים ובין עדת האשכנזים והגדילה את השפעת הקנאים ומתנגדי ההשכלה והקדמה. גם למוד התנ"ך ודקדוק השפה העברית נחשב בעיני אלה לדבר אסור וכל משחריהם נרדפו. אולם שחר ההשכלה והקדמה עלה אז כבר גם על שמי ירושלם, וצעירים משכילים יצאו בימים ההם לזרוע את הגרגרים הראשונים, שהתפתחו לאט לאט תחת האדמה ויצמיחו צמח, שגדל ויעש פרי. משנת תר"ל (1870) הופיע בתמידות העתון “החבצלת” ואחריו העתון “שער ציון”, שנלחמו בקנאות ובבערות ובכל העזובה השולטת בעדה. משכילי ירושלם המעטים יסדו (תרל"ג = 1873) את החברה “תפארת ירושלם”, ששמה לה למטרה להפיץ את ההשכלה בקרב בני ירושלם ולעשות מלחמה במיסיון. החברה הזאת יסדה בשנת תרל"ה (1875) את בית הספרים הראשון. קנאי ירושלם נלחמו אמנם בחברה הזאת ובמוסדה בכל האמצעים המותרים והאסורים והכריחו את גבאי בית התלמוד תורה של האשכנזים להשיב ריקם את פני מונטיפיורי, אשר שלח להם בשובו ממסעו השביעי בא"י (תרל"ה = 1875) את האמצעים ללמוד שפת המדינה. אך בכל זאת לא יכלו יותר לעצר בעד תנועת הקדמה, שפרצה לה דרך בעיר הקודש למרות כל האסורים והחרמות והרדיפות. ארץ־ישראל עמדה אז לפני תקופה חדשה שמשמשה ובאה.

בתקופה הערבית המאוחרה ובתקופה התורכית ירד מצב התרבות בארצנו פלאים. המלחמות הרבות והמתמידות של צבאות העמים הזרים, תגרות העריצים ומלחמות האזרחים התכופות הביאו שואה על הארץ, אשר נשמה מיושביה. ממזרח ומדרום הרחיב המדבר את גבולותיו. מקומות־ישוב רבים נחרבו ונעזבו מיושביהם מפחד הבדוים ושודדי המלחמה. חול המדבר והערבה כסה את עקבות הישוב האחרונים. מדרגות ההרים נפלו. תעלות המים, שהרומאים בנון והערבים תקנון, נהרסו וחוסר מים הורגש בכל הארץ. עבודת האדמה עמדה על מדרגה נמוכה מאד. היערות, שכסו לפנים את ההרים, וחורשות התמרים ויתר המטעים, שהיו בעמקים, הלכו ונחרבו וע"י זה נתמעטה מדת הלחלוחית של אויר הארץ. מובן, שבתנאים כאלה אין לדבר על תרבות רוחנית. העם נבער מדעת, והמושלים, שהיו טרודים תמיד במלחמות, לא עשו מאומה להרמת מצב התרבות בעם ובארץ. הזכרונות המעטים שנשארו לנו מהתקופה המדוברת, הם מצודות וגשרים אחדים שנבנו לשמירת הארץ ולמטרות תכסיסיות. גשר בנות יעקב על יד משמר הירדן נבנה במאה הט"ו. סלימן המפואר בנה את חומות ירושלם ואת החלק העליון של המצודה (רצ"ו–רצ"ט = 39–1536), חומות טבריה וכו'. הוא תקן גם את הברכה הגדולה בגיא בן־הנם, שאת בנינה מיחסים למלכי יהודה. קַלְעַתּ אל־בֻּרַךּ על־יד ברכות שלמה וקלעת רָֽס אל־עין אצל מקורות מי הירקון נבנו במאה הי"ז לשמירת הדרכים העוברים על פניהן. ג’זר פחה בנה את המסגד היפה בעכו.

9. התקופה החדשה.

עם חתימת ברית השלום הברליני אחרי מלחמת הבלקן (תרל"ח = 1878) מתחיל פרק חדש בתולדות תורכיה. עפ"י חוזה ברלין אבדו למדינה זו החלק הגדול של ארצות הבלקן ושטחים באסיה. בריטניה קבלה את אי קפריסין למשמרת והתחיבה תמורת זה להגן על שלמות ארצות תורכיה באסיה ולעזור לה להוציא בהן אל הפועל את התקונים, שהבטיחה לעשות. אולם על כסא המלוכה בתורכיה ישב האכזר עבד אל־חמיד, שידע בפקחותו ובערמתו לנהל את ספינת מדינתו בים הסוער של מדיניות אירופה בסוף המאה שעברה ובראשית המאה הזאת, להעבירה בזריזות גדולה בין כֵפיו וסלעיו המסוכנים ולשמור אותה כקברניט זריז מפני שבירה וטביעה. הוא דכא ביד אכזריה כל רמז של תנועת קדמה בארצותיו, אבל הוא לא יכול לעצור בעד התערבות המדינות הזרות במהלך מדינתו, ומצד אחר עבדו התורכים הצעירים בחו"ל במרץ ובזריזות לקרב את תורכיה למערב אירופה ולהחיותה ע"י חוקה ותקונים.

ארץ־ישראל עמדה אז רחוק מבמת החזיון של הענינים המדיניים הכלליים והיתה יכולה להתפתח התפתחות מודרגת, קמעא קמעא, וההתפתחות הזאת באה מן החוץ. הערבים והסורים תושבי הארץ לא התעוררו גם בתקופת השאיפות הלאומיות מתרדמתם ומהתרשלותם ויוסיפו ללכת בדרך חייהם כאשר הסכינו מדור דור. חוסר חנוך כל שהוא בקרב המוני העם והיחס הרע של פקידי הממשלה ובעלי הרכוש אל האכרים בכלל ואל כל איניציאטיבה פרטית בפרט עצר בעד התפתחות החקלאות, בעד יצירת תעשיה חקלאית והתקדמות המסחר. אולם עם העליה ההמונית של היהודים אל הארץ משנת תרמ"ב (1882) והלאה ועם יסוד המושבות החקלאיות והעירוניות העבריות עלה השחר של תקופה חדשה – תקופת הפרחת הארץ. היהודים הנהיגו שטות־עבודה חדשות, הכניסו קולטורות חדשות מאירופה ומאמריקה, השביחו את הקולטורות הישנות, הביאו כלי עבודה חדישים, שנו לגמרי את שטות ההשקאה, נטעו צמחי תעשיה והנהיגו תעשיה חקלאית, יסדו תחנות לנסיונות חקלאיים ועוד ועוד. בכח העבודה המעשית והמדעית הזאת העלו את פריון האדמה ואת ערך יבולה והרבו את הכנסות הממשלה. ערך ההוצאה מן הארץ גדל ותנועת המסחר בארץ בכלל גברה בשל זריזותם וחריצותם של הסוחרים היהודים. את כל זאת עשו על אף כל המעצורים והמכשולים אשר שמה הממשלה בדרכם. בהתפתחות הכלכלית של הארץ לקחו חלק חשוב גם המושבות החקלאיות והמסחריות של “בני ההיכל” הגרמנים. השולטן עבד אל־חמיד העביר צ’רקסים מקוקז ומדוברוצ’ה לארץ־ישראל ויושיבם בקצות המדבר: בקניטרה ובסביבותיה בגולן, בגרש ובעמן (רבת עמון), בהר הכרמל ועל חרבות קסריה, ויחזק את הישוב בנגב ע"י הרמת חרבות באר שבע למדרגת עיר מחוז. סוף סוף לא יכלה הממשלה לעמוד לגמרי מנגד לעבודה הזריזה והחרוצה של המתישבים החדשים. כבישים סוללו בין הערים הגדולות, מסלות ברזל נבנו (מסה"ב יפו–ירושלם. דמשק–מַעָֽן וחיפה–אדרעי) וחוטי הטלגרף נמתחו על פני כל הארץ עד קצה המדבר. בתי הדואר האירופיים, שנפתחו בירושלם ובערי החוף, הוסיפו למשא ומתן המסחרי בִטחָה, והבנקים שנוסדו בערי המסחר הועילו הרבה להרמת מצב הכלכלה. גם המיסיונים הנוצריים השונים פעלו לטובת התפתחות הארץ ויושביה במוסדות ההשכלה ובבתי החסד שלהם. הערים גדלו והתרחבו ובנינים גדולים הוקמו בהן.

חקירת הארץ ועתיקותיה התקדמה בזמן ההוא בצעדי ענק ע"י חוקרים, שחדרו גם אל תוך המדבריות. הם מדדו מדידות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, רשמו את הארץ במפות וחפרו במעמקי האדמה ובתלי מקומות הישוב העתיקים ובחרבותיהם. חפירות חשובות נחפרו בירושלם, בלכיש בנגב, במצפה ביהודה סמוך לבאר טוביה, בבית שמש סמוך להר־טוב, בגזר, במראשה על יד בית גוברין, בחרבות תענך ומגדו, יריחו ושומרון. בירושלם נוסדו גם מוסדות לחקירת הארץ ע"י חברות מדעיות זרות. פעולות היהודים והנוצרים לטובת השכלת העם עוררו סוף סוף גם את הממשלה התורכית לפתוח בערים בתי ספר לילדי המושלמים.

בסוף יולי תרס"ח (1908) הפתיעה את תושבי ארץ־ישראל השקטים השמועה על דבר מהפכת התורכים הצעירים בקושטא והכרזת הקונסטיטוציה ע"י השולטן עבד אל־חמיד. הבשורה הזאת עוררה תרועת ששון ושמחה בקרב העם. בני הלאומים השונים והדתות השונות, שעד אז לא הכירו איש את רעהו והתגרו זה בזה תמיד מתוך איבה מוחלטת, נפלו איש על צואר רעהו ויחבקו זה את זה בחוצות קריה. דגלים מנומרים במלים “חרות, שויון ואחוה” התנוססו בכל פנה ופנה והקריאות העליזות “חוּרִיֶּה, חוּרִיֶּה!” (חרות. חרות!) מלאו את חלל האויר. בעותומניה החדשה אין עוד הבדל בין אזרח לאזרח, בין דת לדת, בין עם לעם. בנים הם כולם ללאום אחד' הלאום העותמני! התורכים הצעירים, שהיו מחוללי תנועת החופש ומוציאיה לפעולה, הורמו על נס כגבורי האומה.

אולם לא ארכו הימים ושכורי החרות נעורו מחלומם היפה והקצר. עד מהרה נוכחו, שהקונסטיטוציה התורכית אינה הולמת את תושבי המדינה, שעדין לא הוכשרו לכך לא בחנוכם ולא במדת תרבותם. להמוני העם לא היה, כמובן, מושג כל שהוא על דבר ערך החרות והם עשו להם מה"חוריה" תמונה של הפקרות, של “איש הישר בעיניו יעשה”. הפקידים לא מצאו את ידיהם ורגליהם במצב החדש וגם התורכים הצעירים, מנהלי התנועה בעצמם, לא היו מוכשרים להוציא את רעיונם מן הכח אל הפועל. כבר נראו בכל מקום ומקום נצני הפראות הישנה, בעיקר שנאה לכל דבר שאינו תורכי או מושלמי, ונוסף על זה שררה אנרכיה בכל ענפי הנהגת המדינה. עבד אל־חמיד נסה להשתמש במצב המבולבל, שבו נמצאה המדינה, ולהשיב את המשטר הישן על כנו ע"י מהפכה נגדית באפריל תרס"ט (1909). אבל הוא הורד בעזרת הצבא מכסא המלוכה ומֻחַמַּד רֶשָֽד, שהיה שנים רבות כלוא בארמונו בפקודת אחיו עבד אל־חמיד, הֹעֲלָה על הכסא והיה כדור המשחק בידי התורכים הצעירים.

המאורעות האלה הביאו שנוי לרעה בהנהגת הממשלה, כי במקום מושל בכפה אחד משלו מאז מושלים תקיפים רבים, הלא הם ראשי “ועד אחדות וקדמה” ומנהליה, אשר הראו למדי את חוסר־כשרונם בהנהגת עניני המדינה. תיכף לקחתם את רסן הממשלה בידיהם פרצו מלחמות האזרחים בכל רחבי המדינה, והממשלה היתה אין אונים להשיב את המנוחה על כנה. גם הדרוזים בחורן התקוממו בשנת תרס"ט (1909) ויעשו שמות בבדוים ובפלחים. בעין צרה הביטה ממשלת התורכים הצעירים על התקדמות הישוב היהודי בא"י והשתדלה להפריעה על ידי הגבלות שונות. כמו כן לא נתנה לרכוש הזר לעבוד וליצור בארץ ערכים תרבותיים וכלכליים חשובים לטובת הארץ ויושביה, והקדמה קפאה.

בצעדים מהירים הלכה תורכיה לקראת מפלתה. איטליה קרעה ממנה את טריפוליטניה, ובמלחמת הבלקן אבדו לה כל ארצותיה בחצי־האי הבלקני. בפרוץ המלחמה העולמית קותה תורכיה לחזק את מעמדה ע"י הספחה אל ממשלות מרכז אירופה. בראשית המלחמה בטלה את הקפיטולציות בממלכתה ותסגור את מוסדות הזרים, שהיו קימים בה על יסוד אלה. במשך שנות המלחמה עברו על יושבי ארץ־ישראל צרות ותלאות רבות. הכחות הרעננים של העם לוקחו לעבודת הצבא. הנתינים הזרים עזבו את הארץ או גורשו ממנה והנשארים נֻצלו ע"י הנהלת הצבא, ואנשים רבים מתו ברעב ובחליים רעים. בשני לחודש נובמבר תרע"ח (1917) שבר הצבא הבריטי את החזית התורכית על יד עזה ויתפרץ בהמוניו אל הארץ ויכבוש במשך חודש וחצי את כל ארץ יהודה. בערב חנוכה תרע"ח (9 דצמבר 1917) נכנס הצבא המנצח ירושלימה ונתקבל ע"י יושבי העיר בתרועת ששון. בחודש תשרי תרע"ט (16 ספטמבר 1918) שבר שנית את החזית התורכית על יד כפר סבא ושכם ויכבוש במשך ימים מעטים את שומרון, את הגליל ואת עבר הירדן מזרחה. בריטניה הגדולה הכתירה את פעולות מלחמותיה הנפלאות ע"י שחרור תושבי הארץ מעול קשה וע"י ההכרה בזכותם לחיות בארצם את חייהם הלאומיים העצמיים. הכרזת בלפור של השני לחודש נובמבר 1917⁹⁷ בשרה לארץ־ישראל עלית השחר של תקופת פריחה בעזרת עם ישראל ועל ידו.

הכרזת בלפור נתקבלה באספת סן רימו (24 אפריל 1920) והוכנסה אל תוך גוף ברית השלום עם תורכיה, וע"י המעשה הזה קבלה תוקף חוקי בין־לאומי. בראשון לחודש יולי 1920 הונהגה בארץ ממשלה אזרחית בראשות נציב עליון, העומד תחת פקודת הממשלה הבריטית בלונדון.

יוצרי התקופה החדשה בתולדות ההתפתחות התרבותית והכלכלית של ארץ־ישראל היו בעיקר היהודים, שהתחילו לעלות אליה בהמוניהם משנת תרמ"ב (1882) ולפתח את הישוב החקלאי והעירוני על בסיס רחב. ואלה היו האותות המקדימים לתקופה זו: רעיונו של מונטיפיורי לבנות דירות בריאות מחוץ לעיר עודד את יושבי ירושלם לעזור לעצמם ולבנות באמצעים משותפים שכונות־בתים מחוץ לחומה, ובמשך עשרים שנה קמה בידי היהודים מצד צפון ומערב לעיר העתיקה – ירושלם החדשה, אשר התפתחה והיתה למרכז הישוב החדש וללב תנועת החיים החדשים⁹⁸. יהודי צפת קנו את חצי אדמת הכפר הערבי גַ’עוּנה (ראש פנה) הסמוך לצפת ויתישבו בכפר. בקרבת העיר טבריה ובכפר חטין קנו היהודים אדמה ויעבדוה בשותפות עם הפלחים. השאיפות הללו של יהודי א"י ותנועת ישוב הארץ, שהתחוללה בשנות הששים בקרב אחינו באירופה ע"י הרב צבי קאלישר, עורר את חברת כל ישראל חברים בפריז, שעמדה אז על מרום פעולותיה הנשגבות, לקדם במעשה חשוב את רעיון הישוב החקלאי. בשנת תרכ"ט (1869) השיג העסקן קרל נֶטֶר בשם חכי"ח מאת הממשלה התורכית בקושטא חבל אדמה בקרבת העיר יפו ועליו יסד את בית הספר החקלאי “מקוה ישראל” (תר"ל = 1870). בשנת תרל"ח (1878) קנו אחדים מבני ירושלם חבל אדמה בכפר מֻלֶבִּס על יד מי הירקון ובשנה שאחריה התישבו במושבתם החדשה, שכנוה בשם “פתח תקוה”. אולם אוירו המשחת של המקום בגלל בצות הירקון, רשעת שכניהם הערבים, חסרון ידיעתם של המתישבים בעבודת האדמה וחוסר אמצעים חמריים, הכריחום לעזוב את המקום כעבור שנה אחת. אבל הם לא התיאשו מלשוב למושבתם ולעבד שוב את נחלותיהם בתנאים נוחים יותר.

בשנת תרמ"ב (1882), בזמן הפרעות ברוסיה והרדיפות ברומניה, עלו יהודים רבים מן הארצות האלו לארץ־ישראל ובתוכם בעלי הון, שקנו גם הם אדמה בכפרים, שבהם היה כבר חלק ונחלה ליהודי א"י, ובמקומות אחרים בשפלה, על הכרמל ובגליל העליון. אז נוסדו המושבות החקלאיות הראשונות פתח תקוה (מחדש), ראשון לציון, וָדי חנין, זכרון יעקב וראש פנה. בינתים נפוץ בגולה בעתונים ובספרים הרעיון של שיבת ציון והדבר הזה גרם להגירה גדולה ומבוהלת מאירופה המזרחית בלי תכנית ותבנית. גולי רוסיה ורומניה באו בהמוניהם בלי דעת חשבון ותכלית בואם, בלתי מאוחדים בחפץ כללי, בלי מנהיג ומורה דרך. בהגיעם אל הארץ היו ברעה גדולה, כי כולם היו עניים, לא ידעו את שפת הארץ ומנהגיה ונמוסי יושביה ולא היו מסוגלים לאקלים הארץ. חברת־המסיתים הבריטית פרשה את רשתותיה עליהם ותבטיחם ליסד להם מושבות ולכלכלם על חשבונה. תושבי ירושלם אסרו אז מלחמה על המיסיון ועל אלה, שמסרו את עצמם בידיה. המצב הרע, שבו נמצאו העולים, והבלבולים, שקמו לרגלי המלחמה במיסיון, עוררו את תשומת לב הממשלה על העליה, שאסרה את הכניסה של העולים החדשים בחופי ארץ־ישראל. אסור זה הפסיק בבת אחת את זרם העליה, וגם חובבי ציון באירופה הזהירו מפני ההתלהבות הנפרזה. העולים, שנאחזו בארץ לפני העליה המבוהלת, נפגעו גם הם ע"י המצב החדש והמיוחד שנמצאו בו. עסקני הצבור היו חסרי כל נסיון. הם לא ידעו את טבע הארץ ואת טיב האדמה שקנו ועשו את מעשיהם בפזיזות.

כשהגיעה השמועה ע"ד קבוץ גליות לאחינו הנרדפים בארץ תימן, התחילו גם הם לעלות בהמוניהם לארצנו (תרמ"ב = 1882). הם באו אמנם ערומים ויחפים. אבל בהיותם רגילים לחיי עוני וצער, יודעים את שפת הארץ ונמוסי יושביה ורגילים באקלים הארץ, הסתגלו מהר אל תנאי המקום, ובחריצותם וזריזותם שלחו תיכף ידם בעבודה וילמדו ביחוד את מלאכות הבניה. הם בנו להם שכונות ויסדרו לעצמם עדה. בינתים נוסדו בא"י גם בתי חנוך וספר מודרניים⁹⁹, שגם אז עוד התנגדו להם הקנאים האשכנזים בכל תוקף. והמעטים, אשר אמצו את לבם לבלתי הכנע לחרמותיהם ולרדיפותיהם, הם הם שהיו סוללי המסלה לחנוך המודרני.

אף שיסורי חלוצי הישוב החקלאי ותלאותיהם היו רבים וגדולים, עמדו בכל זאת כסלע איתן ברצונם להפוך את ערבות החול וצחיחי הסלעים בארץ האבות לאדמת ישוב. אבל המכשולים והמעצורים היו גדולים מנשוא' והנטע הצעיר והרך שנִטע בצער ובדמע היה נשמד, לולא מהר הברון אדמונד די רוטשילד בפריז לעזרתו ויכונן אותו על יסוד קים (תרמ"ג = 1883). הברון נעתר להצעת הרב הכולל בצרפת ד"ר צדוק כהן לנסות דבר בתמיכת התישבות היהודים הנרדפים בארץ־ישראל. הוא בקר בעצמו את המושבה זכרון יעקב, שעשתה עליו רושם טוב, עד שהחליט לקבל תחת רשותו את כל המושבות הנזכרות ואת יסוד המעלה' שנוסדה בשנה ההיא.

העליה לארץ ויסוד המושבות החקלאיות גרמו גם להתרחבות הישוב העירוני. יפו היתה למרכז הישוב החדש. רבים מהעולים התישבו בה ועסקו במסחר ובענפי מלאכה שונים' וגם רוב משפחות האכרים ישבו בעיר זו עד שבנו בתים במושבות. בעזה חזרו והתישבו בשנת תרמ"ד (1884) תשע עשרה משפחות ספרדיות' ובשנת תרמ"ו (1886) התישבו יהודים ברמלה הקרובה למושבות יהודה. בנין ירושלם החדשה גרם ליצירת ענפי מלאכה חדשים בקרב היהודים. גם הישוב בצפת גדל לרגלי יסוד המושבות בגליל העליון.

אחרי שנות עליה של מהומה ובהלה החל הישוב להתפתח בשובה ונחת. פקידות הברון רוטשילד וכן גם חברות הישוב, שנוסדו בשנים הללו בארצות אירופה, קנו מעט מעט שטחי אדמה, והעליה לא"י התנהלה כשורה. על אדמת עקרון (מזכרת בתיה) הושיב הברון אכרים יהודים מפלך גרודנו ברוסיה (תרמ"ד = 1884). אנשי ביל"ו¹⁰⁰, ברובם תלמידי בתי ספר גבוהים ברוסיה, שעזבו את למודיהם ובאו אל ארץ־ישראל לעבוד את אדמת האבות, יסדו בשנה ההיא את המושבה גדרה. יהודים מצפת קנו אדמה בגולן קרוב לשפה המזרחית של ים כנרת ויֵאָחזו במושבתם החדשה “בני יהודה” (תרמ"ו). סמוך לזכרון יעקב יסדה פקידות הברון את שתי המושבות הקטנות בת שלמה ושפֵיה (תרמ"ח). באותה השנה הקים הנדיב בטַנטורה על חוף הים בית חרושת לעשית זכוכית – נסיון שלא הצליח. חברת “מנוחה ונחלה” בוַרְשָׁה יסדה את המושבה רחובות (תר"ן), ובאותה שנה נוסדה גם המושבה משמר הירדן על יד גשר הירדן בין ים סמכו לים כנרת.

הידיעות המשמחות, שנפוצו ע"י העתונות היהודית ע"ד יסוד המושבות והתפתחותן המודרגת וכן בדבר התמכרותו הגמורה של הברון רוטשילד לרעיון הישוב בא"י, עוררו שוב את תקוות חובבי ציון. התעמולה הישובית נתחדשה בחוץ לארץ, וכאשר התגברה מסבה זו העליה בשנת תרנ"א (1891), הסַבה שוב גזרת ההסגר על העולים. רבים הוכרחו לשוב כלעומת שבאו, אבל הגזרה לא יכלה לעצור לגמרי בעד העליה. אם גם חוק האסור נשאר בתקפו, בכל זאת יכלו העולים בערבות בטוחה לעלות אל היבשה לזמן של שלשה חדשים, ומכיון שעלו אל הארץ, נשארו בה רובם. באותו זמן פתחה חברת “חובבי ציון” באודיסה לשכה ביפו לעניני הישוב.

בעשרת־השנים האחרונה של המאה שעברה התפתח הישוב התפתחות מהירה מבתחלה. הנסיונות, שנעשו בתקופה הראשונה, היו למורי דרך לעסקני הישוב ולמתישבים החדשים. פקידות הברון וחברות שונות קנו שטחי אדמה גדולים ויסדו מושבות חדשות בגלילות שונים של הארץ: חדרה ועין זיתים (תרנ"א), מוצא (תרנ"ד), הר־טוב, באר טוביה ומטולה (תרנ"ו), סג’רה ומחנים (תרנ"ט) כפר סבא (תר"ס), ובגולן בבשן קנה הברון בשנת תרנ"ד שטח גדול מאד של אדמה פוריה ועשירה במים, אשר בגלל שגיאה, שנעשתה בשטר המכירה, לא יכלו יהודים להתישב בו עד היום.

המושבות הראשונות הלכו והשתכללו, מוסדות צבוריים נוצרו בהן, ובראשון לציון וזכרון יעקב נבנו היקבים הגדולים לעשית יין מענבי כרמי יהודה ושומרון. הונהגו בארץ קולטורות שונות, שלא היו בה מקודם, ונעשו נסיונות בתעשיות חקלאיות. למען המציא שוָקים לתוצרת הישוב הצעיר נוסדו בארץ ומחוצה לה חברות מסחריות, ובתערוכות שונות קבלו תוצרות המושבות אותות הצטינות.

יסוד ההסתדרות הציונית ע"י ד"ר הרצל (תרנ"ז = 1897) נתן לתנועת ישוב א"י דחיפה חזקה, הקונגרסים והעתונות נתנו לה צורה פומבית וכללית יותר. בשנת תרנ"ח (1898) התחילה גם חברת־הישוב היהודית (יק"א = Jewish Colonisation association) מיסודו של הברון הירש לתת דעתה לישוב ארץ־הישראלי, ובשנה שאחריה מסר הברון רוטשילד את הנהלת מושבותיו בא"י בידי החברה הזאת, בהפקידו בידה הון עצום מאד לבסוס הישוב, לשכלולו ולהרחבתו. השנים הללו היו שנות השחרות של הישוב החדש, שנות הקבוץ והכנוס, שבהן נתנסה הישוב את הנסיונות הראשונים וסבל את כל תחלואי הילדות. אולם מהן יצא בריא איתן ומיוסד על יסוד חזק ונכנס לתקופה חדשה של התפתחות טבעית ומודרגת.

יק"א הוציאה את הישוב מאפוטרופסותה של הפקידות והעמידה אותו ברשות עצמו. המעשה הזה הראה עד מהרה את תוצאותיו הטובות. ריח הנדיבות, שהיה נודף עד אז מכל עניני הישוב, פג מהם והאיניציאטיבה הפרטית של המתישבים, שלרשותם נכנסו עסקי המושבות, הראתה את כחה. אגודת הכורמים, אשר לה נמסרו הנהלת היקבים ומכירת היין (תרס"ד = 1904), כוננה את העסק על בסיס מסחרי. גם הפרדסנים התאגדו לאגודת “הפרדס” והצלחת המסחר בתפוחי זהב בשוקי העולם העלתה את ערך הנטיעות האלו, שכמותן גדלה בארץ כמו שרבו גם נטיעות השקדים והמסחר בהם. הרחבת הישוב החקלאי והגדלת ערך תוצרתו הגדילו במאד את סחר החוץ ויצרו ענפי עבודה חדשים. גם המוסדות הכספיים, שנוצרו ע"י ההסתדרות הציונית, הבנק העברי אנגלו־פלשתינה קומפני והקרן הקימת לישראל, עזרו לא מעט להתפתחות הישוב והרחבתו. בתקופה זו, שמראשית המאה הזאת ועד פרוץ המלחמה, נוספו מושבות וחוות ונקנו קרקעות חדשות: כפר תבור, מנחמיה, יבנאל ומרָֽח (תרס"ב = 1902)' בית גן (תרס"ד)' חפצי־בה (תרס"ה), בן־שמן (תרס"ו), כנרת (תרס"ז), באר יעקב, עין גנים, מצפה ודגניה (תרס"ח), חולדה ועתלית (תרס"ט), מגדל (תר"ע), מרחביה, פוריה ורוחמה (תרע"א), נחלת יהודה, כפר אוריה וכפר מל"ל (תרע"ב), כרכור, גזר, קרית ענבים, שרונה, ביתניה, שוני וזרגניה (תרע"ג), תל עדש וקלנדיה (תרע"ד).

בה במדה שגדל הישוב החקלאי, התרחב והתפתח בתקופה זו גם הישוב העירוני. תנועת העליה לא"י גררה אחריה גם יהודים נדחים מארצות רחוקות באסיה. באו והתאזרחו יהודים מבבל, מפרס, מקורדיסטן, מקוקז ומבוכרה, מלבד תימנים רבים חדשים, אשר התישבו לא רק בירושלם וביפו כי אם גם במושבות, ששם מלאו את המחסור הגדול – מחסור ידים עובדות של יהודים. בירושלים נוספו פרברים חדשים והוקמו בנינים גדולים למוסדות השכלה וחסד. מצפון ליפו קמה עיר יהודית חדשה בשם תל־אביב (תרס"ט = 1909). גם בחיפה, בטבריה ובצפת, שנעשו מרכזים למושבות שבסביבותיהן, התרחב הישוב היהודי.

רבת־ערך היתה תקופה זו להתפתחות החנוך העברי בארץ־ישראל. בשנת תרס"ג (1993) יסדה לשכת “בני ברית” בירושלם בסיוע “חברת העזרה ליהודי גרמניה” וועד חובבי ציון באודיסה את גן הילדים העברי הראשון. הנסיון הזה הצליח ויהי לאבן־הפנה למוסדות חנוך כאלה בכל ערי הארץ ומושבותיה ולבית הספר העברי בכלל. בשנת תרס"ד פתחה חברת “העזרה” בית מדרש למורים בירושלם ומאז הלכה והקימה בתי־ספר וחנוך מכל הסוגים בערים ובמושבות, שהם ביחד עם שאר בתי הספר, שנוסדו בינתים, יצרו יסוד בריא להשכלת העם בארץ. גולת הכותרת של מפעל החנוך היה עתיד להיות בית הספר הגבוה לחנוך תֶּכני בחיפה, שבנינו נגמר בשנת תרע"ג. חלוקי הדעות, שהיו בין חברי ועדת המוסד הזה בברלין בשאלת שפת הלמודים בתכניון, עוררו את “מלחמת השפות” בארץ־ישראל ובעתונות היהודית מחוץ לארץ וגרמו ליסוד בתי ספר חדשים בכל הארץ בהנהלת ועד חנוך ציוני (כסלו תרע"ד). ככה נוצר בארצנו בית הספר העברי, היסוד הקים של התרבות העברית ההולכת ומתהוה במרכזנו הרוחני.

המלחמה העולמית, שפרצה בקיץ תרע"ד הביאה את הישוב העברי בא"י עד משבר. החבור עם העולם החיצוני נפסק וצנורות התמיכה הכללית והפרטית, שממנה התפרנסו רבים מתושבי הארץ, נסתמו. המסחר והמלאכה שבתו, בחורי העם נלקחו לעבודת הצבא, נתיני הממלכות האויבות לתורכיה גורשו מן הארץ, העיר יפו הורקה מיושביה (תרע"ו), נקודות ישוביות שונות נחרבו ונשמו, והרעב והמגפות הפילו חללים רבים בקרב אחינו. אולם רֶוח והצלה הביא להם הצבא הבריטי בכבשו את הארץ, והבטחת הממשלה הבריטית, שהובאה לנו ע"י הצבא הכובש, חזקה בלבות היהודים את התקוה, שארץ האבות תשוב לבנים. ושבו הבנים לאט לאט לארץ האבות והתחילו חיים חדשים להוצר בארץ הישנה־החדשה.

10. ראשית בנין הבית הלאומי.

בראשון לחדש יולי 1920 הגיע לארצנו הנציב הראשון ליהודה, בן עמנו הרברט (אליעזר בן מנחם) סמואל, שעמד מאז במשך חמש שנים רצופות בראש ממשלת ארץ־ישראל. האיש הזה המורם מעם, אשר מלא במשך שנים רבות תפקידים אחראיים מאד בממשלת בריטניה הגדולה, נתקבל בתרועות ששון על ידי היהודים, אשר ראוהו כראות את הגואל הבא בשם ממשלתו האדירה לבצע את תקות ישראל בת אלפים השנה ולנהל את יסוד הבית הלאומי ליהודים והתפתחותו. מנהלי התעמולה הערבית, שראו גם הם בנציב היהודי מעין בטוי רצון הממשלה הממונה למַמֵּש את הכרזת בלפור, יצרו מסביבו אטמוספירה מורעלת של רגָנים ושטנה, וכמו בתקופת הממשלה הצבאית, הוסיפו לעורר את ההמונים הערביים נגד היהודים ונגד הממשלה גם יחד. כתוצאה מהתעמולה הזאת נשנו הַפְרעת הסדרים בכל הארץ והפְּרָעות ביהודים. בימים הראשונים לחדש מאי 1921 קמו ההמונים הערביים על היהודים ביפו־תל־אביב ובמושבות העבריות פתח תקוה, חדרה ורחובות. בגבורה נפלאה עמדו היהודים על נפשם בכל מקום ומקום ויוכיחו לשונאיהם, כי כח הם, שאין לזלזל בערכו. בדמם הטביעו הקדושים, שנפלו חלל בקרב, את חותם זכויות ישראל ההיסטוריות על אדמת המולדת, ששום כח בעולם לא יוכל לשלול אותן מאתנו.

בשעת הבלבולים הפנימיים מצאו להם שבטי הבדוים מעבר הירדן שעת כושר וחדרו לתוך הארץ לשלול שלל ולבוז בז והגדילו את המהומה ואת המבוכה. גדודי המשטרה שסדרה הממשלה מבין ילידי הארץ ומשוטרים בריטים ואירלנדים הצליחו להשקיט לאט לאט את הארץ ולהבטיח את הגבול המזרחי מבקוע בו שבטי הבדוים השודדים מעבר הירדן.

מדיניותה של ממשלת בריטניה בארץ־ישראל ויחסה לשאלת הבית הלאומי ליהודים קבלו צורה ממשית בגלוי הדעת הרשמי, שהממשלה פרסמה ביולי 1922 בשם “הספר הלבן”. הודעתה זו של הממשלה הממונה, שבה הגדירה את מדיניותה ובארה את השקפתה על הבית הלאומי, עשתה רושם מדכא על היהודים. כי מצד אחד הכריזה על ההפרדה המוחלטת של עבר הירדן משטח ארץ־ישראל בתור יחידה מדינית מיוחדת עם שלטון בית ערבי שעליה אינם חלים סעיפי כתב הממונות הנוגעים ליסוד הבית הלאומי ליהודים בארץ־ישראל, ומצד שני קבעה למושג הבית הלאומי ליהודים גבולות מצומצמים הרבה יותר מאשר שערו גם המתונים שבנו. אולם תועלת מעשית הביאה בכל אופן ההודעה הממשלתית הזאת בהשפיעה על השקטת הרוחות בקרב אוכלסי הערבים ושונאי ישראל באנגליה, ומאז יכול היה הישוב היהודי להפנות את תשומת לבו לפִתּוּח כחותיו העצמיים בכל ענפי הכלכלה והתרבות בלי הפרעות ומעצורים חיצוניים, והעליה היהודית הלכה מאז וגדלה במדת התפתחותה הכלכלית של הארץ.

עוד בראשית ימי ממשלתו סדר הנציב העליון בנשיאותו מועצה עליונה, שהיתה מורכבת מן הפקידים הבריטים העליונים ומתשעה ממונים מתוך אזרחי הארץ, שלשה שלשה מכל עדה ודת. ברצותו להרחיב שנים אחדות לאחר כך את סמכותה של המועצה, נתקל בהתנגדותם של הערבים, אשר דרשו בית נבחרים במקומה, והמועצה נתבטלה. גם את הצעת הנציב ליסד לערבים “סוכנות ערבית” בהקבלה ל"סוכנות היהודית" סרבו לקבל.

בינתים הוסיפה הממשלה לעשות תקונים חשובים בכל ענפי ההנהלה. היא יצרה שטה חדשה של בתי משפט, תקנה תקנות וחוקים בהתאם לתנאים החדשים וסדרה את עניני הכספים על בסיס בריא. מיצירת אמצעי חבור נוחים ע"י שכלול מסלות הברזל, תקון הדרכים הקודמות ובנין כבישים חדשים הפיקו בעיקר וקודם כל הכפרים תועלת רבה. על ידיהם הוקלה גם השמירה על הבטחון, וביחוד הלכה וגדלה במאד תנועת התיירים, המכניסה רֶוח הגון ליושבי הארץ.

גדולה ורבת־ערך היתה פעולת הממשלה בהשתתפות ההנהלה הציונית וההסתדרות הרפואית היהודית “הדסה” להבראת הארץ אכולת המלריה ונגועת הגרענת. ע"י עבודה בלתי פוסקת של יבוש הבצות, טהור הבורות והמחראות ורפוי שטתי בקרב העם ובתוך בתי הספר, הוטב הרבה מצב הבריאות. מהכנסות המסים נהנו האוכלסים הערבים באופן ישר הרבה יותר מיושבי הארץ היהודים, אשר חלקם בהכנסות האלה עולה ביחס למספרם הרבה על חלק הערבים. הממשלה הוציאה כספים מרובים על יסוד בתי ספר לערבים והחזקתם בעיר ובכפר, אף גם מנתה מורים נודדים ללמד את בני הבדוים במחנותיהם קרוא וכתוב, בה בשעה שלבתי הספר של היהודים הפרישה רק סכום מצער מאד. היא גם הורתה לערבים את הדרך ליסד להם מוסדות תרבותיים משלהם והרימה את המצב הירוד של החקלאים הערביים על ידי עזרה כספית והדרכה.

עם סוריה נכרת בשנת 1921 ברית מסחר, שעל פיה חפשית ממכס תוצרת היבול והתעשיה של הארץ האחת בעברה את גבול הארץ השניה. בשנת 1923 סֻדר הגבול הצפוני של ארץ־ישראל עד מעֵבר למטולה. ע"י זה נוספו בגליל הצפוני מאה כפרים, שנחשבו קודם על סוריה. גם עם מצרים, שכנת א"י בדרום, נשמרו יחסים טובים.

בהפרחת הארץ במשך זמן קצר כל כך אחרי שנות הרעה של המלחמה לקחו היהודים חלק בראש. התעמולה הערבית, שנתמכה בארץ עצמה ומחוצה לה ע"י חוגים ידועים, שעינם רעה תמיד בשל היהודים, לא היה בכחה לעצור בעד רצונו העז ושאיפותיו של עם ישראל לפתח בארץ האבות את מרכזו הלאומי. הכרזת בלפור, שאושרה ע"י ממשלות ההסכמה ושעליה הודיע מזכיר הממלכה בבית המורשים הבריטי “שאיננה עלולה להשתנות”, שמשה, אם גם בתוך מסגרת מוגבלה, יסוד ומורה־דרך להנהלת עניני הארץ ועזרה בהכרח להגשמת הרעיון.

הגורמים העיקריים להתפתחות הבית הלאומי הם רבוי האוכלסים היהודים בארץ ורכישת קרקעות להתישבותם. לרגלי העליה מכל ארצות הגולה ההולכת וגדלה הוכפל מספר יושבי היהודים בארץ במשך שש שנים (תרע"ט–תרפ"ה). הממשלה אמנם לא מלאה את התחיבותה שקבלה על עצמה בכתב הממונות לישב את היהודים על קרקעות הממשלה ואדמת ההפקר, שאותן חלקה בין הערבים, אבל קרקעות רבות נרכשו ע"י הקרן הקימת לישראל, הברון אדמונד רוטשילד וחברות־ישוב פרטיות¹⁰¹. החלוצים הנלהבים. ברובם הגדול בעלי השכלה ותרבות, הכשירו במסירות נפש נפלאה את שטחי הארץ העזובים והפכו אותם לאדמת ישוב מצוינה. הם יבשו בצות, סללו כבישים, סקלו שדות, נטעו יערים ובנו כפרים למופת. כבני יהודה בימי נחמיה הגנו בשנים הראשונות להתישבותם על קנין הלאום בפני צריו. במשך השנים המעטות האלה נוסדו או נושבו מחדש לא פחות מחמשים מושבות ומושבים חקלאיים יהודיים' ביחוד בשרון ובעמק יזרעאל' מקום שם נמשכים קוי מסלת הברזל עשרות קילומטרים על אדמת היהודים ותחנותיה הנקובות בשמות הכפרים העבריים הסמוכים להן.

תמונה 24

סלילת כביש בעמק יזרעאל (נהלל)

עפ"י צלום של ההנהלה הציונית

תופעה חדשה בשטת הישוב החקלאי שלנו הן הקבוצות הקואופרטיביות. נוסדו מושבים כאלה, שבהם מיוסדים החיים החברתיים והכלכליים של חבריהם לגמרי על יסודות השתוף לפי משנה אחרונה של תורת הסוציאליות, כגון מושבי גדוד העבודה, עין חרוד ותל יוסף, ובאחרים הונהג שויון מסוים בחיי הכלכלה, כמו בנהלל. ולא זו אלא אף זו: באו אל הארץ והתישבו על הקרקע עדות של חסידים ורביהם בראשם, אלה שהיו קודם לכן רחוקים מן הציוניות המעשית ורעיון עבודת האדמה היה זר להם, והם עובדים את אדמתם באותה ההתלהבות, שבה הם עובדים את בוראם. ככה יצרו היהודים במשך זמן קצר נקודות ישוב פורחות עם מוסדות צבוריים ותרבותיים שלהם, המביאים ברכה רבה לארץ ולכל יושביה. “בצלעות ההרים מפוזרים צריפי עץ של הכפרים ההולכים ומפנים מקום לבתי אבן עם גגות רעפים אדומים. חורשות עצי האקליפטוס הממהרים לגדול כבר נותנים לנוף הארץ אופי וצביון חדש, ובאביב תראה שטחים המשתרעים על מילים מרובעים מכוסים שדות וגנות ירק, ואותה הארץ אשר עוד לפני חמש שנים היתה ציה ושממה ממש הולכת ונהפכת לעינינו לארץ פוריה, מיושבת, המתעטפת בבת־הצחוק השפוכה על פניה”¹⁰².

בצעדי ענק התפתחה התעשיה. העולים היהודים, שהביאו אתם כסף ונסיונות רבים, הקימו בארץ קרוב ל־150 מוסדות תעשיה, שבהם הושקע הון של 1,100,000 לי"מ לעומת 100,000 לי"מ שהשקיעו הערבים בזמן הזה בתעשיתם. כח החשמל, שנוצר ע"י חברת רוטנברג, נתן¹⁰³ דחיפה עצומה להתפתחות התעשיה במרכזה בתל אביב. בה במדה שהתפתחה החקלאות ורבתה התעשיה, באותה המדה גדל גם המסחר. סחר החוץ התרחב וההבדל ביחס ההבאה להוצאה הלך וקטן. ההתפתחות הנפלאה של תל אביב, היא העיר היהודית היחידה בעולם, וכן גם בנין הפרברים היהודים בחיפה, בירושלם ובטבריה והקמת הרבה כפרים יהודיים, מסַמלים את רצונם של אחינו, שבאו אל הארץ על מנת להחיותה בכח יצירתם, בכשרון מעשיהם ובזריזותם ולהשיב את ימיה כקדם.

הגדלת הישוב היהודי בארץ והתפתחותו הכלכלית צריכות לשמש יסוד מוצק ובטוח, שעליו יבָּנו לעתיד חיי ישראל הלאומיים בכל צורותיהם השונות. כי רק ארץ זו, שאליה קשור עם ישראל בכל נימי נשמתו, עלולה להיות למרכז לכל העם. אם גם הארץ הקטנה אינה יכולה לקלוט את יהודי כל העולם, אף גם לא חלק מכריע מהם, הרי אפשר ואפשר שתהיה בעתיד הקרוב למרכז גדול לרוח ישראל ותרבותו, ומציון תצא תורה ואורה לכל קצוי תבל. השנים המעטות של התעוררות לאומית הספיקו לבנות את הנדבכים הראשונים של היכל תרבות ישראל בארץ ישראל. השפה העברית, שהיתה בשנות מספר לשפת הדבור והמשא והמתן בקרב היהודים והמשמשת אמצעי חשוב למזג את היסודות השונים העולים מארצות הגולה, הוכרה בכתב הממונות על ארץ־ישראל כאחת השפות הרשמיות של הארץ. נוצרה רשת של גני ילדים ובתי ספר עממיים בעיר ובכפר, הוקמו בתי ספר תיכונים בני סוגים שונים, נפתח התכניון בחיפה, ובראשון לחדש אפריל 1925 הוחגה ברוב פאר והדר, במעמדם של באי־כח מדינות ואוניברסיטאות רבות וקהל עם רב, פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלם ע"י לורד בלפור. במהירות גדולה מתפתח בית הספרים הלאומי ושל האוניברסיטה, נוסדו חברות לטפוח המדעים ולפִתוּח האמנויות, נוסדו האופירה העברית והתיאטרון העברי, שאת כחותיהם ואת יכלתם אפשר למוד בקנה־מדה אירופית. טובי סופרינו ומשוררינו באו ונקבצו יחדיו בארץ, והולך ונוצר¹⁰⁴ מסביבם מרכז גדול לספרות העברית ולספר העברי.

בחיי החברה הראה הארגון את כחו הגדול. הסתדרות העובדים, המקיפה את רוב פועלי הארץ ורבים מן הפקידים והמורים והמקושרת במשמעת חברתית, היא השולטת לא רק בשוק העבודה אלא גם בחיים המדיניים והצבוריים שלנו. במוסדותיה הכלכליים, הרפואיים והתרבותיים הולכת היא ומבצרת את עמדתה ושואפת לשלטון. יתר הזרמים מבקשים גם הם את הדרכים לבסוס עמדתם. בקהלות המסודרות ובאספת הנבחרים נפגשים באי־כח מפלגות העם, ואם גם נלחמים הם כמו אצל יתר העמים המתוקנים על סיסמותיהם והשקפותיהם, הרי הם מאוחדים כלם ברצון חזק לבנות בארץ את הבית הלאומי לעם העברי.

כתום חמש שנות כהונתו עזב הנציב הראשון ליהודה את הארץ. הנציב החדש ינהל אותה באותו הכוון, שנתנה הממשלה הבריטית למדיניותה בארץ זו. אולם עם ישראל לא יבטח בנדיבים, בבנותו את ביתו הלאומי ישען על כחות עצמו. התרבויות של שני לאומים הקרובים בגזע ולשון עומדות כאן זו כנגד זו, במלחמתן בעד ההיגמוניה בארץ הישנה־החדשה נצח תנצח אותה התרבות, שהיתה לברכה לכל העמים.

 

יג. סדרי המדינה, הנהלתה וחלוקתה.    🔗

לפי ההסכמה בין־הלאומית, שבאה כתוצאות המלחמה העולמית ושאושרה בחוזה סן רימו ביום 24 לח' אפריל 1920 והוכנסה בחוזה סִיבֶר, אשר נחתם ביום 10 לאוגוסט 1920 ושעל פיו מוַתרת תורכיה על שלטונה בא"י, קבלה בריטניה הגדולה את הממונות על ארץ־ישראל בתנאי מפורש לסיע לעם ישראל לבנות בה את ביתו הלאומי, להרשות עלית היהודים לתוכה, למסור להם משטחי הקרקעות השיכים לשלטון ולתת להם רשיונות לעבודות צבוריות. אולם ארצנו ההיסטורית נגזרה, ע"י ההסכמה בין בריטניה הגדולה ובין צרפת מצד אחד וע"י סדרי המדינה החדשים בארצנו עצמה מצד שני, לשטחים שונים בשלטון מיוחד לכל שטח. והם:

א) אזור הממונות הבריטית. הוא מקיף: 1) את עבר הירדן מערבה, המוגבל מדרום ע"י קו אלכסוני היוצא מחוף ים התיכון מצפון לרפיח ונמשך עד הקצה הדרומי של ים המלח ומצפון ע"י קו עקום ומפותל המתחיל מרָֽס א־נקורה, חוצה את פרשת המים בין וָדִי כַּרְכַּרָה לוָדִֽי אל־קֻרֵין, עולה בעקלתון צפונה־מזרחה, נסב מצפון למושבה מטולה ויוצא לבָּֽנְיָס, יורד משם באלכסון לים סָמכו ונמשך משם לאורך ים כנרת, הירדן וים המלח. 2) שטח עבר הירדן מזרחה, מתחיל בערך במעלת הרוחב השלשים וגומר בצפון בקו המקביל למסלת הברזל החִגָּֽ’זית ולירמוך לדרומם עד נַצִיבּ, ויוצא משם בקו אלכסוני מדרום להרי חורן אל המדבר.

ב) חלק מהגליל העליון שבין רס א־נקורה לנהר אל־קסמיה וממערב לצפת ולמטולה וכמו כן עמק עיון, הר חרמון, הבשן והגולן וכל ארץ חורן נכללים באזור השלטון הצרפתי בסוריה.

ג) כל ארץ הנגב מתחת לקו, הנמשך מרפיח עד עמק הערבה מדרום לים המלח, נחשבת על שטח חצי־האי סיני, הנמצא תחת פקודת השלטון הצבאי הבריטי במצרים.

המושל על ארץ־ישראל משני עברי הירדן הוא הנציב העליון (High Commissioner) היושב בירושלם. ככל יתר נציבי המושבות הבריטיות הוא אחראי בפני וזרת המושבות הבריטיות מאז סֻדרה בה המחלקה המיוחדת לעניני המזרח התיכון. הנציב העליון ממלא מקום מלך בריטניה בכל עניני ארץ־ישראל. בתור מושל הארץ הוא גם המפקד העליון על הצבא החונה בארץ ומתנהל בפועל ע"י המפקד הראשי (.G. O. C).

ממשלת הארץ שעל יד הנציב העליון נחלקת למחלקות שונות. החשובות שבהן הן:

א) מחלקת המזכירות הראשית הממונה על כל עניני ההנהלה של הארץ. הפנימיים והחיצוניים גם יחד. בראשה עומד המזכיר הראשי, שהוא היועץ הראשי של הנציב העליון בעניני ההנהלה ואמצעי־החבור הרגיל בין הנציב ובין הפקידים. הוא ממלא גם את מקומו של הנציב העליון בשעת העדרו מהארץ.

ב) מחלקת היועץ המשפטי המפקחת על כל עניני החוקים והמשפטים, על בתי המשפט, על עניני הקרקעות וספרי האחוזה. היועץ המשפטי חוקק חוקים, מתקן תקונים בחוק ובמשפט ונותן הוראות לקטגור הכללי בכל ענינים פליליים. 

ג) מחלקת הכספים או בית האוצר. ראש בית האוצר או הגזבר מנהל את כל עניני הכספים והחשבונות של הממשלה.

יתר המחלקות, שבראשן עומדים מנהלים. הן: א) מחלקת העבודות הצבוריות, ב) המחלקה לחקלאות ולדיוג, ג) מחלקת המכס והמסחר (היא כוללת גם את עניני החוף והנמלים), ד) מחלקת החנוך, ה) מחלקת הבריאות, ו) מחלקת העתיקות, ז) מחלקת ספרי האחוזות, ח) מחלקת הדואר, הטלגרף והטלפון, ט) מחלקת בטחון הצבור המפקחת על עניני המשטרה, הבולשת ובתי הסוהר, י) מחלקת מסלות הברזל.

ארץ עבר הירדן מערבה. ששמה הרשמי הוא “פלשתינה (א"י)”, נחלקת לפי הנהלתה לשני גלילות אלה:

א) גליל הצפון, מרכזו חיפה ומחוזותיו חיפה, עכו, נצרת, טבריה וצפת, שכם, תל כרם, ג’נין ובית־שאן.

ב) גליל ירושלם והנגב. מרכזו ירושלם ומחוזותיו ירושלם, רָֽם־אללה, בית לחם ויריחו, יפו ורמלה, עזה, חברון ובאר שבע.

בראש הנהלת כל גליל וגליל עומד מושל הגליל (District Governor), בראש כל מחוז סגן־מושל (Assistant Governor). ראשי מחלקות הממשלה וסגניהם והמושלים ואחדים מסגניהם הם אזרחים בריטיים' יתר הפקידים הם מבני הארץ. השפות הרשמיות של הארץ הן עברית, ערבית ואנגלית.

לארץ עבר הירדן מזרחה (Transjordania), הנכללת גם היא באזור הממונות על א"י, יש סדר ומשטר לגמרי אחרים. ליושבי הארץ הזאת שלטון־בית מוגבל תחת ממשלתו העליונה של הנציב הבריטי לארץ־ישראל. בראש הממשלה עומד נסיך ערבי (האמיר עבד־אללה' בנו של חֻסֵין, מי שהיה מלך חג’ז) הממונה ע"י הנציב הבריטי, והוא מושל בעזרת יועץ בריטי. מקום מושבו ברבת־עמון (עַמָּֽן) ועל ידו נמצאת מועצה (וַטַנִיֶה). ראשי מחלקות ההנהלה, וכן מושלי הגלילות והמחוזות, הם ערבים.

המדינה הזאת נחלקת לששה מחוזות: עַמָּֽן, כַּרַךּ, מידבא, א־סַּלְט, גרש ואִרְבִּד. בהנהלת כל מחוז נמצאים מושל, שופט (קָֽצִ’י), רואה חשבונות ומזכיר כללי. לכל מחוז מועצה המורכבת מארבעת הפקידים הנזכרים וארבעה חברים נבחרים. למעשה מתנהלים עסקי הממשלה במדינה זו עדין על פי הסדרים והמנהגים הקדומים. הצבא השומר על בטחון הארץ עומד תחת מפקד בריטי, ובשעת התקפה על גבולות המדינה מצד השכנים קורא המפקד לעזרה כחות־צבא בריטיים ממערב הירדן.

 

יד. החוקים והמשפטים.    🔗

א. סדרי המשפטים ובתי המשפט בארץ־ישראל.

המשפט ארץ־הישראלי מיוסד על יסוד המשפט העותמני, שהיה נהוג בארץ לפני המלחמה ושבו הָכנסו מזמן הכבוש הבריטי שנויים ותקונים חשובים לפי צורך הזמן ותנאי השלטון החדש.

בדרך כלל יש לחלק את חוקי הארץ לשני סוגים: א) החוק הדתי, ב) החוק האזרחי.

החוק המושלמי־הדתי (א־שַּֽׁרָע) נשאר בעיקרו מהחוק האשלמי הקדום והוא מיוסד על הקֻרְאָֽן והסֻנָּה (המסורת). החוק הדתי פוסק בעניני אישות, הקדשות, דיני עבדים וכן בענינים דתיים. לבתי המשפט הדנים בענינים אלה יש אופי דתי, פסקי דיניהם נתונים לערעור לפני בית המשפט המושלמי הדתי לערעורים בירושלם ומוּצאים לפועל על ידי המשרד להוצאה לפועל של בתי המשפט האזרחיים.

השלטון החדש הניח ליתר הקהלות הדתיות (יהודים ונוצרים) את הזכות ליסד להן בתי דין דתיים לפי חוקי דתיהן ומשפטיהן, ולהם נמסרו אותו התוקף ואותה הסמכות, שיש לבתי המשפט המושלמים ממין זה מאז ומקדם. כל בית דין יהודי יכול לדון בדיני אישות, בעניני צואות וירושות, הקדשות ובענינים דתיים אחרים, וכמו כן בדיני ממונות על פי חוקי התורה בהסכם שני הצדדים. בית הדין הדתי־היהודי לערעורים הוא הרבנות הראשית בירושלם. לפסקי הדין של בתי הדין האלה נִתן תוקף חוקי־כללי.

החוק החילוני או האזרחי (נִזָֽמִי) מסדר את כל השאלות האזרחיות, המסחריות והפליליות. החוקים הללו, שנקבעו ב"ספר החוקים לדיני עונשים", ב"ספר החוקים המסחרי", וב"ספר החוקים למסחר הים", הם מושפעים מחוקי ארצות המערב וביחוד של צרפת, ורבים מהם הם העתקה נאמנה מחוקי צרפת.

בתי המשפט החילוניים בארץ מסודרים באופן כזה:

א) בכל עיר ועיר נמצא שופט שלום הדן בכל הענינים האזרחיים והמסחריים, שהנידון שלהם הוא פחות ממאה לירות מצריות ובכל העברות ובעוונות ידועים. פסקי הדין של שופטי השלום מוגשים לערעור לפני בתי המשפט המחוזיים.

ב) בתי משפט מחוזיים ארבעה הם: בירושלם, ביפו, בשכם ובחיפה. בתי המשפט האלה הם של שלשה: נשיא בריטי ושני חברים מקומיים, על פי רוב אחד מהם יהודי ואחד ערבי¹⁰⁵. בתי המשפט המחוזיים דנים בערעורים המוגשים לפניהם משופטי השלום ובכל הדברים, שהם מחוץ לסמכותו של מוסד המשפט התחתון.

ג) בירושלם, ביפו, בשכם ובחיפה נמצאים גם בתי משפט לקרקעות, שתפקידם הוא לשפוט בכל הסכסוכים בעניני קרקעות, והם של שנים: שופט בריטי ושופט מקומי.

ד) למעלה מכל בתי המשפט האלה עומד בית המשפט לערעורים בירושלם, שבו נשיא (זקן שופטי א"י) וסגן־נשיא בריטיים וארבעה חברים מאנשי המקום. על פסקי הדין, שהוציא בית המשפט המחוזי, מערערים לפני בית הדין לערעורים. הוא מנהל את ישיבותיו בשלשה שופטים' ואולם לדיני נפשות מוסיפין עליו חבר אחד. פסק־דין של מות נתן רק ברוב דעות מוחלט של השופטים, ואח"כ יוגש לנציב העליון לשם אשור.

ההשגחה על סדרי כל בתי הדין שבארץ, בין דתיים ובין אזרחיים, והנהלתם נתונות בידי זקן השופטים. ליועץ המשפטי של השלטון נִתן הכח לתקן מזמן לזמן בהסכמת הנציב העליון תקונים בחוקים ותקנות חדשות במשפטים.

בנגב, המיושב בעיקר בדוים, סדרו בתי משפט מיוחדים, שסדריהם ומנהגיהם הם לרוח הבדוים ומנהגי חייהם. בתי הדין הללו הם: א) מועצת זקני שבטי הערבים הממונים ע"י מושל הגליל. המועצה הזאת תדון במשפטים בלתי חשובים, ועל פסק דינה יחליט השופט הממונה. ב) בית משפט שלום המתנהל ע"י שופט אחד, שיכול להיות או שופט דתי או שופט אזרחי. ג) בית המשפט המיוחד, שלפניו יבואו הערעורים על פסק־הדין של מועצת הזקנים של הערבים. בית משפט זה של שלשה הוא: הנשיא, שהוא על פי רוב מושל המחוז או שופט בריטי, ושני עוזרים מנכבדי המחוז. בית דין זה מסורים בידו גם דיני עונשין, ודיני נפשות שלו – בארבעה. – בתי משפט כאלה נוסדו גם במחוזות אחרים המיושבים שבטים ערבים נודדים, שאין משכנם קבוע.

ב. חוקי הקרקעות בא"י ומשפטיהם.

חוקי הקרקעות ומשפטיהם מיוסדים בעיקר על ספר החוקים, שהוחקו ע"י השולטן סלימן המפואר (המחוקק) במאה הט"ז, ועל חוקי הקרקעות משנת תרי"ח (1858). מאז באו בחוקים האלה שנויים חותכים. בשנת תרע"ב (1912) יצאה שורה של חוקים, שחוללו מהפכה במשפטי הקרקעות התורכים. אף שארצנו נעשתה למדינה בפני עצמה בצביון מדיני מיוחד במינו, מתקימים בכ"ז חוקי הקרקעות האלה בעיקרם גם היום, אם גם שנויים חשובים הולכים ונעשים בהם.

על פי השטה הקרקעית המשפטית של ארץ־ישראל נחלקת אדמתה לחמשת הסוגים האלה:

א) אדמת רכוש או אדמה צמותה (בערבית: אַרְץ' מֻלְךּ). האדמה הזאת היא קנין פרטי ושיכת ליחיד לצמיתות. הוא יש לו זכות בעלות גמורה עליה והוא יכול לעשות בה כטוב בעיניו. סוג זה כולל בעיקר את אדמת הערים ואת האחוזות הקטנות שבכפרים.

ב) אדמת מלכות (אַרְץ' אל־אֶמִירִיֶּה או מירי). גוף הקרקע שיך לשלטון והזכויות עליה שיכות למתאחז בה ועובד אותה. ההבדלה הזאת בין גוף הקרקע ובין הזכויות עליה היא כיום כמעט רק להלכה. למעשה יכול המתנחל באדמת מירי לשלוט בה כרצונו, לתקנה, למכרה וכו', ויש אשר למתנחל על אדמת מירי זכויות רחבות יותר על אדמתו מאשר לבעל אדמת מֻלְךּ על אדמתו הוא. כל קרקעות הארץ, מלבד אלה השיכות ליתר ארבעת הסוגים, שיכות לסוג זה, הכולל גם את אדמת הגִ’יפטליק או אדמת מֻדַוַּרָה, היא האדמה שהיתה נחשבת לקנינו הפרטי של השולטן והוא היה מחכירה לאנשים פרטים על יסוד מס־החוֹמש. היום עומדת אדמה זו לרשות שלטון הארץ הבריטי.

ג) אדמת הקדש (וַקְף, רבים אַוְקָֽף) היא אדמת רכוש, שהוקדשה ע"י בעליה לטובת פרט או מוסד דתי או מוסד צבורי. לסוג זה נכנס ביחוד כל רכוש המסגדים. הפעולות על אדמת הקדש מוגבלות הן, אסור למכרה, למשכנה וכו'. אבל מותר להשכירה ולהחכירה בתנאי, שהכנסותיה תהיינה לטובת הפרט או המוסד, שלו הוקדשה.

ד) אדמת צבור (מַתְּרוּכָּה). והיא: 1) אדמה שנמסרה לצבור כלו בלי הבדל, כגון דרכי המלך, השוקים והרחובות; 2) אדמה השיכת לצבור של איזו עיר או איזה כפר או לכפרים אחדים יחד, ואין זכות היחיד עליה, כמו למשל אדמת מרעה המיועדת לכפר ידוע.

ה) אדמת הפקר (אַרְץ' מַיִתָּה = אדמה מתה. ר' מֻוָּֽתּ), היא אדמה עזובה, שאינה שיכת לשום איש ואף לא נועדה לאיזה צבור שהוא ורחוקה מתחום הישוב מיל וחצי (מהלך חצי שעה). לפי החוק ה"מחיה" אדמה כזו הוא ירכשנה בתנאים ידועים. – אדמה, שבעליה מתו או נעלמו ולא עזבו אחריהם יורשים, או אדמה עזובה, שאין איש משלם עבורה מסים וארנוניות, נקראת אדמה נטושה (אַרְץ' מַחְלוּל), והיא עוברת לרשות השלטון, שברשותו למכרה לאחר. 

 

טו. גלילות הארץ.    🔗

1. ארץ הנגב.

ארץ הנגב משתרעת מן העמק היוצא מנחל מצרים (וָֽדִי אל־עַריש) ונמשך דרך נחל גרר (וָֽדִי אל־גַ’רוּר) דרומה־מזרחה על פרשת המים של הרי פארן בין מדבר צין למדבר פארן עד לראש מפרץ אילת (עַקַבָּה), והיא משתפעת צפונה אל הבקעה הצרה הנמשכת לרוחב הארץ ומפרידה את הנגב מארץ יהודה. בבקעה הזאת עוברים גיא המלח (וָֽדִי אל־מִלְח), ודי א־סֶּבַּע וסֵיל א־שַׁלָּֽלֶה היוצא אל ודי עַ’זֶּה. בקעה שניה תחוץ את הנגב לרחבה בין ים התיכון ובין ים המלח ותמָּשך מנחל מצרים דרך ודי אל־אַזָֽרֶק, ודי אל־אַבְּיַץ', ודי מַרָֿה וודי אל־פִקְרָה. על ידיה נחלק הנגב לשני חבלים שאינם שוים ברמתם. החבל הדרומי הוא רמה גבוהה. שמתוכה מתנשאים הרי פארן (גֶ’בֶּל פָרָֽן או ג’בל מַקְרָה) לגובה של 1050 מ'. ההרים האלה הם פרשת המים בין שדה שעיר היורד במדרגות לעמק הערבה (ודי אל־עַרַבָּה) ובין מדבר צין ההולך ומשתפע לשפלת החוף. בין רכסי ההרים והגבעות החשופים נמצאים עמקים ומישורים רבים המכוסים בחול־הערבה הלבן.

החבל הצפוני הוא רמת־גבנונים נמוכה ממדבר צין ומשדה שעיר מדרום ומהרי יהודה מצפון. גָבהה הממוצע של רמה זו הוא 300 מטר ונקודתה הנמוכה ביותר (215 מ' מעפה"י) נמצאת במקום שם עמדה חלוצה (אל־חַלַצָה), על אם הדרך מבאר שבע אל המדבר. רכסי ההרים, הנמשכים ממעלה עקרבים לאורך ודי אל־פקרה בגבול הדרומי־המזרחי, עולים לגובה של 563 מ'. מהאגף המערבי של מעלה עקרבים (נַקְבּ אל־יֶמֶן, 494 מ') יוצאות שלשלאות הרים של קֻבֶּתּ אל בַּוְל ושל המשכו ג’בל אֻם רְג’וּם, הנמשכות גם הן לצד צפוני־מזרחי עד רָֽס א־זְּוֵירָה הרחוק 12 ק"מ מים המלח. גב ההרים האלה הוא פרשת המים של צפון הנגב. הוא מחלק את החבל לשני חלקים לא־שוים בגדלם ומפריש בין המים היורדים לצד דרומי־מזרחי אל ים המלח ובין המים השוטפים לצד צפוני־מערבי ולצד מערב אל הנחלים היוצאים לים התיכון. בין רכסי ההרים והגבעות משתרעים עמקים רחבים המכוסים חול הערבה.

החבל הדרומי־המזרחי, הקטן, יורד בשתי מדרגות. שגבהן 300–400 מ', אל שפת ים המלח ואל עמק הערבה (אל־עַרַבָּה). החבל הצפוני־המערבי הולך ומשתפע גם הוא לצד מערב אל השפלה רחבת הידים המשתרעת עד לים. הנחלים היורדים מן ההרים לנחל מצרים ולוָֽדִי עַ’זֶּה הם על פי רוב שטוחים במהלכם העליון והולכים וחופרים להם אפיקים עמוקים בין גבעות השפלה. בקיץ חרבים הנחלים האלה, אבל בחורף, כשמֵי הגשמים יורדים בתוכם תכופים ובשטף חזק מרכסי ההרים, הם מתמלאים מהר ועוברים על גדותיהם, עד שאי אפשר לעבור בהם, ואז נפסקת התנועה בארץ הנגב ימים מספר, עד שזרם המים מצא את דרכו אל הים.

הרי ארץ הנגב בנויים משיד הנומיליטים על יסוד של שכבת אבן־חול. מפני מעוט הלחות שבנגב, שהיא פחות מן 400 מילימטר לשנה, – על אפיו של החבל הזה מעיד שמו “נגב” = יובש – ולסבת התחלפות הטמפרטורה התפוצצו הסלעים והתפוררו ויהיו לאבנים ולחול שזחלו וירדו מראשי ההרים ויכסו את צלעותיהם ואת העמקים. לכן יש לו לנגב מראה של צחיח־סלע ומדבר־חול חרבים המבריקים באור השמש הבהיר מלובן אבן־השיד. באויר היבש השורר שם אין תקומה לצומח. שיחים ועשבים מעטים מצויים רק בגאיות ובצלעות ההרים הנטויות לצד הגשם. רק במזרח, בשדה שעיר הקרוב לעמק הערבה, משתנה מראה הנוף קצת לטובה ע"י הופעת אבן־החול האדומה וע"י עצי אלה וערערים מעטים, הגדלים פה ושם באדמה הרטובה שם מעט יותר. לצד צפון, קרוב לוָֽדִי א־סבע, הולך מראה הנוף ומקבל צורה יותר רעננה ע"י שדות המרעה ומזרעי השעורה המופיעים שם בעמקים ובגאיות. פה מצמיח חול המדבר גם את פקועות השדה, הנלקטות ע"י הבדוים ונמכרות לסוחרים בבאר שבע ובעזה להוציאן חוצה לארץ. חורבות מושבות בני האדם, שרידי מדרגות ההרים שנהרסו, רשמי כרמים – בתוך האדמה מוצאים שרידי שרשי גפנים ועצים אחרים עתיקים – ובורות חצובים בסלעים, המצויים במקומות רבים בנגב הרחק לצד המדבר, מוכיחים שבימי קדם היה החבל הזה מיושב ומעובד הרבה יותר מבימינו. ואם אמנם גם אז היה ישובו מעט לעומת ישובם של יתר חלקי הארץ, יושביו היו תמיד שבטי רועים המסתפקים במועט.

בהכבש הארץ ע"י בני ישראל נחל מטה בני יהודה את כל הנגב, שגבולו הדרומי התחיל בקצה ים המלח, עבר במדבר צין מנגב לקדש ברנע ויצא בנחל מצרים ימה. בתוך הגבולות האלה נאחז מטה בני שמעון בחבל אשר מבאר שבע ודרומה. ממזרח ישבו בתי אבות הקיני והירחמאלי, שנספחו על דגל מחנה יהודה, וממערב חנו הקנזי ושבטים ישמעאליים. ממדבר צין עד הקצה הדרומי־המערבי של ים המלח התפשט עמלק, ושדה שעיר היה בתוך גבול אדום. שאול השמיד את עמלק ודוד הכניע את אדום ומנה נציבים בארצו. מאז היתה כל ארץ הנגב עד מפרץ אילת במשך יותר ממאתים וחמשים שנה בידי מלכי יהודה. אחרי חורבן הבית הראשון כבשו האדומים את כל הנגב ויהיו אדוניו, עד שגורשו משם ע"י החשמונאים והוכרחו לקבל את דת ישראל. מאז משלו בנגב נציבים יהודים, שאחד מהם היה אנטיפטר אבי הורדוס. הרומאים קראו לנגב אדום. מימי כבוש האשלם התפשטו על פני החבל הזה שבטי בדוים החונים שם עד היום הזה. בחבל המזרחי תקעו בני עַרַבּ א־סַּעִידִיֶּה את אהליהם, מערבה להם בני עַרַבּ א־דֻּ’לָֽם ומנגב לבאר שבע בני עַרַבּ אל־עַזָֽזִמֶה. במדבר צין חונים שבטי א־תִּיָּֽהָה וממזרח להם עַרַבּ א־תַּוָֽרָה. הם רועים שם את עדריהם ובמקומות הקרובים אל הישוב עוסקים הם גם במזרע השעורה.

בכל הנגב אין עתה אף עיר אחת ומעטים מאד הם הכפרים הנמצאים אצל אחדות מחורבות הערים העתיקות. בדרך מחברון לסלע נמצאות חרבות ערֹער (עַרְעַרָה) הידועה בדברי ימי דוד המלך. הלאה, לרגלי מעלה עקרבים, נתגלו על יד חרבות תמר (כֻּרְנוּבּ), היא תדמור העיר שבנה שלמה, מעינות נפט, שחכרה אותם החברה האמריקאית.Standard Oil Comp. בגיא המלח (וָדי אל־מִלְח), במעלה 35 באורך, עמדה עיר המלח (חִרְבֶּתּ אל־מִלְח). בדרך מבאר שבע למצרים נמצאות חרבות חלוצה (אל־חַ’לַצָה, Elusa) ורחבות (א־רְֿחִיבֶּה) ובקצה מדבר צין ע"י ודי אל אַבְּיַץ' הכפר הגדול חַפִיר אל־עַוְגָ’ה. בקדש ברנע (אל־קְדֵירָֽתּ) במדבר צין חנו בני ישראל במסעותיהם ושם הכה משה את הסלע.

2. הרי יהודה.

הרי יהודה הם רמת־שיד רחבה ומוצקת, העולה כשהיא תלולה מן העמק המפריד אותה מארץ הנגב. הרריה גבוהים ביותר בדרום ובצפון ומשתפעים משני הצדדים אל המרכז, אשר שם מגיעים הם רק לגובה של 700–800 מטר. גב הרמה העובר בקו ישר מדרום צפונה קרוב פי שנים לים המלח ולעמק הירדן מאשר לים התיכון. לכן יורדת הרמה במצוקיה במהירות פתאומית קדמה ולעומת זה משתפעים והולכים רכסיה לאט לאט ימה אל השפלה. זרמי הגשמים הסוחפים, היורדים בחורף על פני הארץ, חפרו להם בכח שטפם המהיר אפיקים עמוקים באדמת השיד של הרמה ויצרו את הנחלים והבקיעים העמוקים בין הרים זקופים ומחודדים. על ראשי ההרים וצלעותיהם נשקפים סלעי שיד חשופים, כי מי הגשמים והרוחות שללו מהם את אדמת הרקבובית וסחפוה אל הגאיות והעמקים. המורד המזרחי של הר יהודה הוא צחיח־סלע הידוע בשם “מדבר יהודה”, כי הוא נמצא בצל הגשמים, וגם מי המטר היורדים לצד זה מגב הרמה זורמים בחזקה בחגוי הסלע ונקיקיו ואינם מספיקים לרוות את האדמה, ועל כן אין תקומה לצומח ביובש ובחום השוררים בצחיח־סלע זה. מפני זה היה מדבר יהודה בחגויו ובמערותיו משמש תמיד מקלט לגנבים, לשודדים ולנרדפים, וכן הוא גם היום מקום מגורי שבטי הבדוים השודדים.

המורד המערבי של הרי יהודה מראהו אחר לגמרי. שם יורדים ההרים אטית אל רכסי הגבעות העוברים גם הם לאט לאט אל השפלה. גאיות עמוקים מבתרים את ההרים והגבעות ממזרח למערב, וחריץ מרידיונלי עמוק, העובר בערך לאורך המעלה השלשים וחמש, מפריד בין ארץ הרמות הבנויה משיד הנומליטים ובין נוף הגבעות, שהן מרכבות מאבן־חול צהובה המעורבה בשיד. גשמי ברכה מרוים את אדמת ההרים והעמקים, ולכן עטופים הם מטעי עצי פרי, שדמות בר ושדות מרעה המשמחים את עין הרואה.

את הרי יהודה אפשר לחלק לפי רמתם ומראה פניהם לשלש קבוצות אלה: א) הרי חברון בדרום, ב) הרי ירושלים באמצע, ג) הרי בית־אל בצפון.

א. הרי חברון הם רמה מוצקת רחבה וגבוהה, שבה עוברת פרשת המים בקו ישר מתל ערד צפונה עד לבית לחם. הנקודה הגבוהה ביותר בה היא ההר צִירַתּ אל־בַּלָּֽע (1027 מ') מצפון לחברון. מתוך הרמות הישרות (בתוכן מדבר מעון ומדבר זיף מדרום לחברון ומדבר תקוע בין חברון לבית לחם) מתנשאים ההרים הגבוהים רק כגבעות. ראשי ההרים מכוסים סלעים וחשופים מצומח, בעוד שהמישורים, העמקים והגאיות., שבהם מעינות מים, מעובדים היטב ונושאים פרי למכביר. לצד מזרח יורדת הרמה בשלש מדרגות זקופות אל ים המלח, כי הרמה גבוהה מעל פני הים 1200 מ' בערך והמרחק ביניהם הוא רק 25 ק"מ (בחשבון הממוצע מפל של 50 מ' על קילומטר אחד!). ההרים קרבים במקומות רבים אל שפת הים ויורדים אליה זקופים כחומות גבוהות (רָֽס א־שַּׁקִיף מצפון לעין גדי גבוה 768 מ' מע"פ ים המלח), ומשיאיהם יצפה הצופה כמו מראשי מגדלים גבוהים על פני הים¹⁰⁶. הנחלים העמוקים, המבתרים את ההרים לצד מזרח, מובילים מים לים המלח רק בתקופת גשמי החורף המרובים, וביתר ימות השנה הם חרבים. הנחלים המריצים את גשמי החורף ממורד־ההרים המערבי אל ים התיכון הם ודי אל־חַ’לִיל, היוצא מחברון ונכנס לודי א־סֶּבַּע, ודי אל־אַפְרַנְג' (ודי א־סַּנְט) וודי בַּתִּיר, הנקרא בהמשכו המערבי ודי א־צַּרָֽר. הוא נחל שורק.

ב. הרי ירושלם. מבית לחם וצפונה משתפע קצת גב הרמה ומגיע לנקודה הנמוכה ביותר (807 מ') ממערב לירושלם. מפה עולה הוא שוב לצד צפון עד בארות (אל־בִּירֶה). ההר הגבוה בין הרי ירושלם הוא הר מצפה (נֶבִּי סמויל. 895 מ'). המורד המזרחי של הרי ירושלם יחשב גם הוא למדבר יהודה, שבחלקו זה רבו חליפותיו מאשר בדרום. על יד גאיותיו הצרים משתרעים מישורים קטנים המתכסים בימי האביב במעט עשב וירק למרעה הצאן. מירושלם יורד נחל קדרון (ודי א־נֶּֽר) אל ים המלח, מצפון־מזרח לירושלם שוטפים מים במשך כל השנה בפרת (ודי פָֽרָה) המתכלכל ממי עין פָֽרָה ועין אל־פַוָּֽר. הנחל הזה נכנס לוָֽדִי אל־קִלְתּ הנופל מול יריחו אל הירדן. אל ודי אל־קלת נכנס גם גי הצבֹעים (ודי אַבּוּ צַ’בַּע). את השפוע המערבי של הרי ירושלים מבתרים שני נחלים עמוקים, שבהם עולים הדרכים מחוף הים לירושלם. רוב המים יורדים בגאיות מספר לנחל שורק, שבו עוברת מסלת הברזל מיפו לירושלם, וצפונה לו נמשך ימה וָֽדי עַלִי, שבו יורד הכביש מירושלם ליפו.

ג. הרי בית־אל. מבארות (893 מ') עולה פרשת המים צפונה ונמשכת דרך בית־אל (בית אין, 881 מ') עד בעל חצור (תל עַצוּר, 1011 מ'). הפרק הזה צר יותר מהרי ירושלם וחברון. הוא נופל רק בשתי מדרגות לבקעת הירדן והולך ויורד לצד מערב במדרגות מדרגות ישר אל שפלת החוף, כי שם חסרים רכסי הגבעות המחברים את ההר לשפלה בפרקים הדרומיים. גאיות דשנים ורעננים חוצים את ההרים האלה לרחבם. ביניהם וָֽדִי אל־גִ’יבּ ווָֽדִי עַבָּֽס הנכנס אל ודי דֵיר בַּלּוּט. הגיא הזה לפאת ים וודי אל־עַוְגָ’ה, היורד לפאת קדם אל עמק הירדן, יכולים להחשב לגבול המפריד בין הרי יהודה ובין הרי שומרון.

כשעולים מארץ הנגב להרי יהודה נִכֶּרת מיד בעבר הגבול התמורה בטבע. מורדי ההרים המערביים מושכים אליהם את האדים העולים מן הים ושפעת הגשמים מפרה את האדמה, ובמדה שכמות הלחות הולכת וגדלה מדרום צפונה, בה במדה הולכים ומתרבים המזרעים והמטעים. מצפון לבאר שבע מצמיחה האדמה דשא עשב ופרחים לרוב, הנותנים מרעה טוב לעדרי הבדוים. בעלית הרמה נראות שדמות בר (חטה ושעורה) העוטפות את העמקים, הגבעות וצלעות ההרים, הרמות והמישורים נושאים שיחים, אילני סרק ועצי פרי העומדים שם בודדים או בקבוצות קטנות, בעוד שראשי ההרים ושיאיהם חשופים מצומח וסלעיהם הערומים מבריקים בחום השמש. יערי עצי אורן קטנים נמצאים רק על הרי חברון (גִ’בָּֽל אל־חַ’לִיל) שמדרום לעיר הזאת (ידועים הם בירושלם הפחמים הטובים העשויים מעצי היער הזה). מטעי עצי הפרי, המקשטים את הרי יהודה ונותנים להם את אפים המיוחד. הם כרמי גפנים (בסביבות חברון, בית לחם, עין כרם–מוצא. רם־אללה). כרמי זיתים (בסביבות חברון, בית לחם – בית גָֽ’לָא, ירושלם, רם־אללה עד בית־אל). וכרמי תאנים (בארות עד בית־אל).

בארץ הרים זו, שעליתה הזקופה מצד נגב, קדם וים, עושה אותה למבצר טבעי, ישבו לפנים עמי כנען בעריהם הבצורות: האמורי בצפון, היבוסי באמצע והחתי בדרום. מלחמת־כבוש קשה נלחמו בני ישראל בכנענים, שנשארו עוד יושבים בתוכם בעריהם הבצורות, עד שדוד המלך גמר את הכבוש בלכדו את ירושלם. החלק הדרומי נפל בנחלת מטה יהודה והחלק הצפוני, מירושלם עד בארות, היה לנחלה לשבט בנימין, ומטה דן ירש בתחלה את מורד־ההרים הצפוני־המערבי. אחרי קריעת הממלכה לשתים היתה ממלכת יהודה הקטנה מטרה להתקפות התכופות מצד העמים שכניה. אחרי גלות בבל נשארו בה רוב יושביה היהודים ובראשם עמד נציב יהודי. עולי בבל התישבו כלם ביהודה ובהרי אפרים הדרומיים' שנכללו אז בתוכה. החשמונאים גרשו את האדומים מדרום הארץ ויכוננו בה מחדש את ממלכת יהודה, שהלכה והשתרעה אחרי כן על כל ארץ העברים. ע"י מלחמות הרומאים וביחוד אחרי מרד בר־כוכבא נתרוקנה הארץ כמעט מיושביה והנצרות התפשטה בה' עד שהאשלם ירש את מקומה. אחרי נצחון הבריטים על הצבא המאוחד התורכי־הגרמני על יד עזה כבשו הראשונים את יהודה בחודש כסלו תרע"ח (נובמבר 1917).

בכל הזמנים עמדו הערים הגדולות והחשובות על גב־הרמה הרחב, שבו עובר לארכו דרך המלך, וכן הוא גם היום.

תמונה 25

ירושלם (הר הבית ומאחוריו הר הזיתים)

עפ"י צלום של י. בן־דוב

על אם הדרך יושבת ירושלם. היא “עיר הרים סביב לה”. מצבה האיתן ומושבה על דרך המלך המרידיונלי בנקודה, שבה מתלכדים גם הדרכים העולים מחוף הים ומגדות הירדן, עשוה לעיר החשובה ביותר בארץ־ישראל. קורות ירושלם הן גם קורות ארץ־ישראל כלה, וכן להפך. שבע עשרה פעם חרבה ירושלם ותמיד התנערה העיר הנצחית הזאת מעפרה ותבנה מחדש על תלה. עוד מימים מקדם היתה עיר קדושה ומרכז לעבודת אלהים. מלכה היבוסי מלכי־צדק היה כהן לאל עליון, ועל הר המוריה, שעליו בנה אברהם מזבח, הקים שלמה את בית ה'. הנצרות כתולדת היהדות מעריצה גם היא את העיר הקדושה הזאת, והח’ליפים מבית אֻמַיָּה, הכריזוה מטעמים מדיניים לעיר קדושה למושלמים.

דוד לכד את מצודת ציון מאת היבוסי ותהי ציון לקרית בית דוד וירושלם לקרית מלך רב. הוא בנה את המלוא ויבצר את העיר, ושלמה בנו הרחיבה ויבן חומה חדשה, שהקיפה גם את ההר המערבי. בהבנות בית המקדש על הר ה' ומדרום לו בית המלך היתה ירושלם לעיר כלילת היופי, ואז נהרו אליה העמים מכל קצוי ארץ. בהקרע ארץ־ישראל לשתי ממלכות וירושלם היתה רק עיר מלוכת מלכי יהודה, פנו זיוה והודה. פעמים רבות עלו אויבי הממלכה הזאת ויפרצו פרצים בחומותיה וישללו את אוצרות בית ה' ובית המלך. עזיהו, יותם וחזקיה תקנו את חומות העיר ויבצרוה. אחרי מות חזקיהו ירדה העיר פלאים. מנשה עוד הוסיף לבנות בחומות העיר ומסביב לעופל, אולם אחריו היתה ארץ יהודה לכדור המשחק בידי בבל ומצרים. ובנצח נבוכדנאצר את פרעה נכה עלה חילו על ירושלם ויחריבנה עד היסוד ואת בית המקדש העלה באש (ג"א קע"ד = 586 לפה"ס). חמשים שנה אחרי זה עמדו שבי הגולה לבנות את הריסותיה. נחמיה בנה את חומות העיר על יסודותיהן שלפני החורבן, ומעט מעט שבה להיות למרכז המדיני והדתי של עם ישראל. אלכסנדר מקדון לא נגע בקדושתה, ובימי ממשלת בית תלמי בנה לה הכהן הגדול שמעון הצדיק חומה חדשה גבוהה מאד. הסורים הרסו את העיר ויאחזו במצודת אקרה אשר מדרום להר הבית, אולם יהודה המכבי שחרר אותה מעול הסורים ועלה, מעוטר בזר הנצחון, על הר ה' ויפנהו ממפולת החורבן ומשקוצי הסורים ויבן בו מזבח לה'. הוא בנה חומה גבוהה מסביב להר הבית ויונתן אחיו בצר את הר ציון. שמעון השלים את בנין החומה החדשה ויהרוס את בנין מצודת הסורים אקרה ויקֶם מצודה חדשה בשם הבירה (בָּרִיס) מצפון־מערב להר הבית, ששמשה לו מושב. מלכי החשמונאים בנו להם ארמון יפה בעיר העליונה ממערב למלוא, שממנו נראו ביפים הר הבית והזירה קסיסטוס שבינו ובין הארמון (במקום שם נמצא היום רובע המערבים ע"י הכותל המערבי), וע"י הזירה בנו ארכיון ובית מועצה לסנהדרין.

הורדוס השיב את עטרת עיר בירת מלכותו לישנה. הוא בנה סביבה חומה בצורה. בחומה הצפונית על יד ארמונו שבעיר העליונה הקים את המגדלים הגבוהים והחזקים היפּיקוס, פזאל (הוא המגדל הנקרא היום בשם מגדל דוד) ומרים, ומצפון־מערב להר הבית בנה במקום הבירה את מצודת אנטוניה. את העיר יִפָּה בבנינים נהדרים, בגנים ובפרדסים ובברכות מים, ועל הר המוריה בנה היכל תפארת לה', שעלה ביפיו ובהדרו על היכל שלמה. אז היתה ירושלם שוב לעיר הומיה מהמון עם רב וחיים עליזים פעמו בקרבה. בהתרבות תושבי העיר הלך והתרחב הפרבר הצפוני, שהיה מחוץ לחומה, והמלך אגריפס הראשון בנה סביבו חומה חדשה. היא החומה השלישית, שנמשכה עד “מערות המלך” (מערת כלבא שבוע). החומה הזאת, שעליה היה להגן על העיר מצד צפון, כי שם חסר לה מחסה טבעי, היתה חזקה ביותר. בנינה היה בנין אבנים גדולות מאד ובו היו תשעים מגדלים, שהגדול בהם היה מגדל פסיפינוס בפנה הצפונית־המערבית¹⁰⁷.

תמונה 26

מגדל דוד

מתמונות א. מ. ליליען

ירושלם בארמנותיה והיכליה, בחומותיה הבצורות ובמגדליה הגבוהים והחזקים, עשתה רושם אדיר על כל רואיה. אין איפוא פלא, שהיהודים הגנו עליה בגבורה נפלאה ובקנאה נמרצת, שאין דוגמתן בדברי ימי העמים. חיל רומא מלומד־המלחמה לא כבש אותה בגבורתו ולא בתכסיסיו המנוסים ולא הרס את חומות העיר ומגדליהן באילי הברזל שלו, כי אם הרעב הנורא, אשר הפיל חללים רבים בקרב המגינים עליה, היה בעזרתו. וכאשר נִתנה העיר בידי טיטוס, אז צוה להרוס את חומותיה עד היסוד, רק את שלשת המגדלים שבחומה הצפונית השאיר. וכאשר עשה סציפיו לקרתגו ההרוסה, כן עשה טיטוס לירושלם: הוא צוה להעביר על תלה מחרשה לאות שלא תתנער עוד מעפרה. בר־כוכבא כבש לזמן קצר את חורבותיה מידי חיל המצב הרומי, אולם אדרינוס בנה עליה מושבה רומית ויקרא לה בשם קולוניה איליה קפיטולינה (Colonia Aelia Capitolina), ועל הר הבית הקים מקדש לאליל יופיטר קפיטולינוס ויבן חומה חדשה על יסודות החומה העתיקה. על היהודים אסר בעונש מות לגשת אל העיר. קונסטנטין הגדול, קיסר ביזנץ, וכהניו הנוצרים עשו את ירושלם לעיר שכֻלה נוצרית ולמרכז התעמולה הנוצרית כנגד היהודים. בשנת 614 כבש כוסרוס השני מלך פרס את ירושלם. הירקליוס שב אליה בשנת 628, והערבים לכדוה בשנת 637. אתם שבו היהודים לעיר קדשם וישובם לא נפסק עד שהצלבנים הנוצרים עשוה לבירת “ממלכת ירושלם”, שנתבטלה שוב ע"י נצחונו המוחלט של צלח א־דין על צבא האבירים. עוד פעמים מספר נכבשה העיר ע"י צבאות עמים זרים, שעלו עליה מכל עבר ויחריבוה. השולטן התורכי סֻלַיְמָֽן המפואר בנה אותה שוב ויקם על יסודות החומות הקודמות את חומת העיר של עכשיו (1536–1539). הצבא הבריטי נכנס לירושלם בערב חנוכה תרע"ח ותשב העיר הזאת להיות לבירת ארץ־ישראל הישנה־החדשה.

ירושלם שבימינו בנויה על חורבות ירושלם העתיקה. היא נמצאת ב־’31°47 ברוחב הצפוני וב־’35°15 באורך המזרחי. גבהה מעל פני ים התיכון, הרחוק ממנה 52 ק"מ, הוא בהר המוריה 744 מ' ובפנה הצפונית־המערבית של חומת העיר 789 מ', והיא גבוהה 1180 מ' מעל פני ים המלח, הרחוק ממנה 22 ק"מ. הגבעות הזקופות, שעליהן יושבת העיר, מוקפות משלשה עברים (מזרח, דרום ודרום־מערב) גאיות עמוקים (נחל קדרון וגיא בן הנם) ורק מצפון וצפון־מערב היא מחוברת אל רמת פרשת המים. לחומת העיר צורת רבוע עקום, הֵקֵפה בערך ארבעה קילומטרים וגבהה שנים עשר מטר, ושלשים וארבעה מגדלים לה. חלקי החומה המזרחית והדרומית, הבנויים אבנים גדולות מאד, הם שרידי החומה העתיקה, ועד היום עוד קים המַסָד המוצק של מגדל פזאל, שבנה הורדוס. שמנה שערים בחומה: במערב שער יפו (בָּֽבּ אל־חַ’לִיל = שער חברון) הוא השער, שממנו יוצאים הדרכים ליפו ולחברון; בצפון: 1. השער החדש (אל־בָּֽבּ אל־גַַ’דִִיד), שנקרע בחומה בזמננו;

1. שער שכם (בָּבּֽ אל־עַמוּד = שער העמודים, כי ברחובו עמדו פעם עמודים), הוא השער, שממנו יוצא הדרך לשכם, והאירופים קוראים לו שער דמשק. מגדל השער הזה, הבנוי ומקושט בסגנון מזרחי, הוא היפה ביותר. 3. שער הפרחים (בּבּ א־זָּהִֽרֶה), ע"ש פתוחי הפרחים אשר באחדות מאבני מגדל השער. במזרח: 1. שער האריות, על שם שני זוגות האריות (סמל השולטן סלימן) הבולטים מאבני החומה משני צדי השער (בּבּ אל־אִסְבָּֽט = שער השבטים) והנוצרים יקראו לו גם בשם בּבּ סִתְּנָא מרים, על היותו סמוך לקבר מרים, אם ישו; 2. על הר המוריה בנוי שער כפול סתום בתוך חומת העיר ומקום המקדש, שהיהודים מכנים אותו בשם שערי רחמים (בּבּ א־טָֽהַרִיָּה = שער גב־ההר¹⁰⁸). הערבים יקראו לשער הצפוני בּבּ א־תּוֹבֶּה = שער התשובה ולדרומו בּבּ א־רַֿחְמֶה = שער הרחמים; בדרום: 1. שער האשפות (בּבּ אל־מעַ’רְבֶּה = שער המערבים, ע"ש רובע המערבים המושלמים הנמצא בפנים העיר בקרבת השער הזה), 2. שער ציון (בּבּ א־נֶבִּי דָֽאוּד = שער הנביא דוד, ע"ש קברי מלכי בית דוד הנמצאים, לפי המסורה העממית, מחוץ לעיר ממול לשער הזה).

תמונה 27

רחוב בעיר העתיקה

עפ"י צלום של Vester & Co..

רחובות העיר מבפנים לחומה צרים וברובם עקומים ומפותלים. יש שהם אפלים בהיותם מכוסים בכפות קמורות, שעליהן בנוים בתים. הבתים עומדים צפופים זה אצל זה וגגותיהם שטוחים או קמורים ומרוצפים בלוחות אבן. על הגגות אפשר לטיל ולהנות מהמראה על פני העיר. שני רחובות ראשיים עוברים בעיר לארכה ולרחבה ומחלקים אותה לארבעה רבעים. הרחוב האחד יוצא משער שכם בצפון ונמשך דרומה לאורך גיא טירופויון (Tyropoeon, ובערבית אל־וָֽד) הממולא בעפרות החרבות בגובה של 25 מ' מרמתו לפנים ויורד דרך שער האשפות אל מי השילח. הרחוב השני נמשך משער יפו ישר מזרחה אל מקום המקדש. קרוב לשער המערבי של מקום המקדש נחתכים שני הרחובות האלה. הרובע הצפוני־המזרחי הוא המושלמי, הצפוני־המערבי הוא הנוצרי, הדרומי־המזרחי הוא היהודי והדרומי־המערבי הוא הארמני. במזרח העיר נמצא הר המוריה או הר הבית, הוא מישור יפה, רחב ידים ומרובע, והערבים קוראים למקום הזה אל חַרַם א־שַּׁרִיף (המקדש המכובד). בחומה המקפת את מקום המקדש נמצאים נדבכים בנויים אבני גזית ענקיות, שהן שרידי החומות של שלמה, מלכי יהודה והורדוס.

באמצע המישור הנחמד הזה, שהמראה ממנו לצד מזרח על הר הזיתים ולצד מערב על העיר העליונה יפה מאד, התנוסס בית ה'¹⁰⁹ ועל המשכו הדרומי עמד בית המלך. על החצר המרוממת בטבור הר המוריה עומד היום מסגד יפה בנוי בסגנון מזרחי מסגד הסלע (קֻבָּתּ א־צַח’רָה). הוא בנין בעל שמנה צלעות ומעליו מתנוססת כפה גבוהה. קירותיו מצופים מבחוץ לוחות חרסינה (fajance) בעלי צבעים וגונים נהדרים. כתלי הבית וכפתו העגולה מקושטים מבפנים בתשבצות זהב נפלאות וחלונותיו מצוירים בציורים ערביים (עַרַבֶּסְכּוֹת) באמנות רבה ובתכלית היופי. באמצע המסגד נמצא סלע משולש גדול' הנשען בחודו על קרקע ההר. הוד קדושת הזקנה מרחף עליו, המזכיר לנו את חזיון עקדת יצחק. סמנים שונים על הסלע נותנים מקום לשער, שעליו עמד מזבח העולה. היהודים מיחסים לו את השם “אבן השתיה”. מעל לסלע הקדוש הזה מתנוססת הכפה הגבוהה של המסגד, אשר על כן יקרא המסגד בפי הערבים בשם קֻבֶּתּ א־צַּחְ’רָה (כפת הסלע). השולטן האֻמָֽוִי עַבְּד אל־מַלִךּ בנהו בשנת ד"א תנ"א (691). השולטן הזה בנה גם את בית התפלה הגדול אל־מַסְגַ’ד אל־אַקְצָא, העומד בקצה הדרומי של החַרַם, שנה לפני בנותו את קבת א־צח’רה. המסגד הזה, העומד כנראה על יסודות בית תפלה נוצרי של יוסטיניאן, בנוי בסגנון הבסיליקה ועליו נוספו עוד שני אולמים מצד מזרח ומצד מערב. במסגדים הגדולים האלה מתאספים המושלמים בכל יום ששי בצהרים ובחגיהם להתפלל תפלה בצבור. בחצר החַרַם נמצאים עוד מסגדים קטנים אחדים, מגדלים ובימות (מַצְטַבֶּה) לקריאה לתפלה ולנואמים לפני הקהל. מתחת לחצר בפנה הדרומית־המזרחית של החרם נמצאים אולמים גדולים מאד הנקראים “ארוות שלמה”. הם עתיקים מאד ואפשר שהם שרידים מבניני שלמה, שתעודתם לא ידועה לנו. האולמים האלה וכן גם נדבכי החומה העתיקה, שמצאו בעמקי ההר, מוכיחים שפני הר המוריה היו בימי קדם נמוכים הרבה מפניו היום. בחצר המקדש נמצאים בורות רבים חצובים בסלע. למקום המקדש צורת רבוע בלתי משוכלל. מדתו בצפון 321, במזרח 474, בדרום 283 ובמערב 490 מ'. מצד מזרח ודרום מקיפה אותו חומת העיר ומצד צפון ומערב עומדים בתי ההקדש המושלמי, המשמשים ברובם בתי הכנסת אורחים. לחצר המקדש שנים עשר שערים, שעשרה מהם פתוחים ושנים סתומים.

היהודים מחזיקים בקדושת “הכותל המערבי”, שהוא שריד מהחומה המערבית הקדומה של חצר בית המקדש. אורך הכותל 48 מ' וגבהו 18 מ' והוא מורכב מעשרים וארבעה נדבכים. תשעת הנדבכים התחתונים בנויים אבנים גדולות מאד¹¹⁰. אבני חמשת הנדבכים התחתונים מפוצלות בקציהן ובאמצע הן בולטות ומגובנות (קשוט הנהוג בכל הבנינים של ימי הבית השני). ארבעת הנדבכים אשר מעליהן. הבנויים אבנים חלקות, הן בלי ספק מימי הורדוס. מעל לתשעת הנדבכים האלה מסודרים ארבעה נדבכים מאבנים בינוניות והם מימי אדריאנוס. כל הנדבכים האלה מונחים זה על גבי זה בלי טיח וטיט ביניהם. אחד עשר הנדבכים העליונים הבנויים אבנים קטנות הם מזמן מאוחר. החצר המרוצפת שלפני הכותל היא לערך 8 מ' נמוכה מקרקע חצר המקדש. במעמקי האדמה נמצאים עוד תשעה עשר נדבכים של אבנים גדולות כאבני חמשת התחתונים שמעל לקרקע, והנדבך התחתון נשען על סלע גיא טירופויון. לפני הכותל מתאספים היהודים בכל יום ויום, וביחוד בשבתות ובמועדים ובערבי השבתות והמועדים, להתפלל ולשפוך שיחם לפני ה'.

באמצע רובע היהודים עובר רחוב היהודים מצפון דרומה עד לשער ציון. ברובע הזה נמצאים שלשת בתי הכנסת הגדולים. העתיק שביניהם הוא בית הכנסת של ר' יוחנן בן־זכאי לעדת הספרדים, והחדשים ביותר הם בית התפלה הגדול “בית יעקב” ב"חורבת ר' יהודה החסיד" לעדת האשכנזים־הפרושים ובית התפלה “תפארת ישראל” לעדת האשכנזים־החסידים. הרובע המושלמי בנוי ברובו על סלע גדול וחלול. המערה הגדולה, שפיה נמצא מתחת לחומת העיר הצפונית סמוך לשער שכם, נקראת בפי ההמון “מערת צדקיהו”. כנראה היתה בימי קדם מחצב אבנים, שממנו הסיע אולי שלמה המלך את האבנים לבנין בית המקדש. ברובע הנוצרים נמצאת גבעת גולגולתא ובה כנסית “הקבר הקדוש” (קבר ישו). ברובע הזה נמצאים גם מנזרים, בתי תפלה ובתי ספר נוצריים וארמנות לאפטררך היוני ולאפטררך הלטיני. האפטררך הארמני יושב במנזר הארמנים אשר ברובע הארמני.

חמש ברכות גדולות שמשו לפנים למקוות מים לירושלם. שתים הן בפנים העיר: ברכת חזקיהו (בִּרְכַּתּ חַמָּֽם אל־בַּטְרַךּ, ויוספוס קורא לה Amygdalon בהיותה קרובה למגדל המצודה) סמוך לשער יפו וברכת ישראל (ברכת אִסְרַאִיל) אצל שער השבטים, והיא ממולאת היום אשפה, ושלש מחוץ לעיר: ברכת א־שֻׂלְטָֽן במעלה גיא בן־הנם, ברכת מַמִלָּה מערבה ממנה וברכת השבטים (ברכת אל־אִסְבָּֽט) אצל שער השבטים. עכשיו מתמלאות מים בחורף רק ברכת ממלה ובמקצת גם ברכת א־שלטן.

ירושלם החדשה משתרעת בעיקר על פני המישור הרחב אשר מצפון וממערב לעיר העתיקה ושטחה גדול פי עשרים מהשטח אשר בתוך החומה. שער יפו ושער שכם מתַוכים בין התנועה של העיר הישנה והחדשה. רחוב יפו הוא מרכז התנועה המסחרית ועל ידו נמצאים הבנקים, בתי המסחר הגדולים, בתי המלון, בית העיריה ובית הדואר והתלגרף. הישוב היהודי החדש מתרכז גם הוא בירושלם החדשה. בה נמצאים יותר מחמשים שכונות יהודיות, בתי הספר ושאר מוסדות ההשכלה, בתי החולים ויתר מוסדות החסד, כמו כן הישוב האירופי, משרדי הממשלה, הקונסוליות, מנזרים, בתי ספר, בתי ספרים ובתי נכאת.

העיר החדשה בנויה על שטח רחב ידים. רחובותיה ארוכים ורחבים ובניניה גדולים ויפים. בין השכונות וקבוצות הבתים נמצאים שדות תבואה ומרעה, גנים וחרשות עצים. יפה הוא המראה מכל נקודה על העיר וסביבותיה. מספר תושבי ירושלם 70,000 נפש, מהם 41,000 יהודים, 14,000 מושלמים, 15,000 נוצרים. בעונת התירים ועולי הרגל (פברואר–מאי) מלאה העיר אורחים מכל קצוי תבל וכל לשונות העמים נשמעות בה. חלק מהתושבים מתפרנס מתנועת הזרים, מתעשית כלי קודש וזכרון ומסחרם וממוסדות הצדקה הנמצאים פה במספר רב והמתכלכלים מנדבות חוץ. ירושלם היא בירת ארץ־ישראל ומרכז הממשלה וההנהלה הציונית.

ממזרח לירושלם, נוכח הר המוריה, מתנשא הר הזיתים (ג’בל א־טּוּר, 818 מ') בשלשת שיאיו, שמהם ישקיף המשקיף לצד מערב על פני העיר ועל ההרים העוטרים אותה ולצד קדם על פני בקעת הירדן והרי הגלעד המתנשאים מאחוריה ועל פני ים המלח והרי מואב הזקופים, העטופים תמיד בצעיף דק כחלחל. על שיאו הגבוההשל ההר בנוי על יד הכפר בית פאגי (א־טּוּר) מגדל צופים, שמראשו הרם נגלה מראה נהדר על פני כל הארץ. בשפולי ההר עד לרגליו משתרע בית קברות היהודים. המסורה העממית מיחסת מערת קברים אחת, החצובה בסלע בצלע ההר, לקברי הנביאים חגי, זכריה ומלאכי. לרגלי ההר חצובות שתי מצבות יפות מתוך סלע ההר מזמן הבית השני והן נקראות יד אבשלום ומצבת (או קבר) זכריה. מאחורי יד אבשלום נמצא “קבר יהושפט” ושער יפה לו (" יד אבשלום וקבר יהושפט") ובינה ובין “קבר זכריה” מערת־הקברות של משפחת הכהנים לבית חֵזיר. ההמשך הדרומי של הר הזיתים הוא אולי הר המשחית, שעליו בנה שלמה במות לאלילי הצידונים, המואבים והעמונים. בשפולי ההר הזה בנוי הכפר הערבי שילֹח (סִלְוָֽן), אשר בו נמצאת גם שכונה של יהודים תימנים. לרגלי הר המוריה נמצא הגיחון (עֵין אֻם א־דַּרַג' = מעין המדרגות), שמימיו יצאו בימי קדם בנחל קדרון קדמה, ואולם מימי חזקיהו מחובר הוא בנקבה חצובה בסלע ההר לשילח¹¹¹ (עין א־סִּלְוָֽן), אשר מימיו הולכים לאט לרגלי הר ציון ועיר דוד ומשקים את גנות הירק אשר בנחל קדרון. על יד מי השילח היו הברֵכה העליונה והברכה התחתונה ועל ידן היתה מסלת שדה כובס.

בין הר הזיתים להר המוריה עובר נחל קדרון המתחבר על יד עין רוגל (ביר אַיוּבּ – באר איוב או, נכון יותר, באר יואב) עם גיא בן־הנם (וָדִי א־רַֿבָּֽבִּי), הסובב את העיר מצד דרום ודרום־מערב. בגיא בן־הנם היתה התופת. להר המתרומם מתוך הגיא לצד מערב קוראים הנוצרים “חקל־דמא” = שדה הדם. במקום שם מתרחב הגיא, סמוך לעין רוגל, השילח וגיחון היה גן המלך, שאליו היו יורדים יושבי ירושלם לחוג את חגיהם העממיים. שם “עם אבן הזחלת אשר אצל עין רֹגל” מלך אדוניהו בן חגית, ועל יד גיחון משחו את שלמה למלך על ישראל. עין רוגל נמצא בתוך באר עמוקה המתמלאת מים בחורף, השוטפים בנחל קדרון לים המלח. עלית עין רוגל היא סמן ברכה לסביבות ירושלם, לכן היו יושבי העיר נוהגים לרדת ביום עלות הבאר בפעם הראשונה בהמון חוגג אל נחל קדרון ולשמוח שם על ברכת המים הזכים, שהם מיקרי המציאות בירושלם החרבה.

נחל קדרון הוא ההמשך הדרומי של ודי אל־ג’וז = נחל האגוזים, המפריד בין הר הצופים (Scopus) הנמשך צפונה להר הזיתים ובין המישור המשתרע מצפון לירושלם. על הר הצופים, שממנו יִצֶּף הצופה על פני כל ירושלם וסביבותיה ועל פני בקעת הירדן, תקעו קֶסטיוס גלוס ואחרי כן טיטוס את מחניהם בבואם מן הצפון, ומשם צרו על העיר. על שיאו הדרומי של הר זה, אולי ממש במקום מרכז מחנה האויב הצר על ירושלם, נמצא בנין האוניברסיטה העברית. ממול לחומת העיר הצפונית, נוכח מערת צדקיהו, נמצאת מערה גדולה חצובה בסלע הגבעה, אשר היתה לפנים מחוברת אל סלע מערת צדקיהו. לפי המסורת, המערה הזאת היא חצר המטרה, שבה נאסר ירמיהו. מצפון לה נמצאת מערת הקברות של משפחת המלכה הילנה מחדייב בסוריה, אשר קבלה עם בניה את דת ישראל לפני חורבן הבית השני. האירופים קוראים אותה בשם קברי המלכים והמון העם היהודי מיחס אותה לכלבא שבוע העשיר, חותנו של רבי עקיבא. את המערה הגדולה הזאת בחצרותיה, במדרגותיה ובבורותיה החצובים בסלע אחד באמנות נפלאה, חשבו הנוסעים הקדמונים לאחד מפלאי העולם (ראה לעיל “תבנית קברי המלכים”). מערות־קברות דומות לזו, עם תאים תחתיים ושניים ועם כוכים, נמצאות גם בנחל האגוזים, וביניהן אחת, שאותה מיחסים לקברי הסנהדרין. בין מערות הקברים הנמצאות קרוב ל"כלבא שבוע", מיחסים אחת לקבר שמעון הצדיק. על המגרש שלפני המערה הזאת מתאסף בל"ג לעומר ובאסרו חג של שבועות המון חוגג מיהודי ירושלם. מערות־קברים רבות חצובות גם בסלע הר התופת אשר ממערב לגיא בן־הנם ובנחל קדרון¹¹².

דרך שער ציון יוצאים מן העיר העתיקה לפרבר הדרומי “ציון” (א־נֶּבִּי דָֽאוּד). פה מראים את קבר דוד המלך או קברי מלכי בית דוד. אולם זוהי מסורה נוצרית מימי הבינים, כי באמת יש לחפש את קברי מלכי בית דוד בעיר דוד, שהיתה מדרום למקום המקדש. באולם אשר מעל ל"קבר דוד" נאספים יהודי ירושלם בחג השבועות ולמחרתו באסרו חג להתפלל. החצר הגדולה שיכת למשפחה ערבית הקוראת לעצמה אל־דָֽאוּדִי. הכנסיה הגדולה הבנויה על ידה היא לגרמנים הקתולים. בהר הזה נמצאים בתי קברות הנוצרים לכתותיהם ובמורדו שרידי החומה הקדומה.

לצד צפון עולה הדרך לשכם על הר הצופים. ממזרח לכפר צופים (שַעָפָֽט), הנשקף על פני ירושלם, נמצאת חורבת הגבעה או גבעת בנימין, הידועה מספור הפלגש בגבעה, היא גבעת שאול, שהיתה מקום מושבו ומרכז פעולתו של שאול במלחמתו בפלשתים, או גם גבעת האלהים.

החפירות שעשה בית הספר האמריקני לחקירת המזרח בירושלם בגבעה "תל אל־פוּל', גלו את מצודת גבעה מתקופת השופטים ומן הזמן שאחריה. מראש התל רואים את עמק הירדן ואת הרי גלעד המתנשאים מעבר לו, את הרי ירושלם ואת הכפרים הפזורים עליהם, ביניהם את עִיסַוִייֶה (אולי היא נֹב עיר הכהנים?), את ענתות (עַנָֽתָּא), עיר הכהנים ומולדת ירמיה, את עזמָוֶת, שנקראה בזמן התלמוד חסמא (חִזְמָא), את גבע או גבע בנימין (גֶ’בַּע), את רמה (א־רָֽֿם), מולדת שמואל הנביא ומקום קבורתו, ואת מכמש (מֻכְמָֽס), שבה עובר המעבר מהרי יהודה אל ערבות הירדן).

על ראש הגבוה בהרי סביבות ירושלם מצפון־מערב לה עמדה המצפה, שהיתה מקום כנוס לבני ישראל מימי שמואל. אשר שפט בה את ישראל, ועד זמן החשמונאים. היום עומד במקום הזה הכפר א־נֶבִּי סַמְוִיל. לפי מסורה מימי הבינים הראשונים קבור במקום הזה שמואל הנביא. בזמן האחרון נתחדש המנהג הקדום של היהודים יושבי ירושלם לבוא שמה פעם בשנה להשתטח על “קבר שמואל הנביא”. סמוך לכפר הערבי יש ליהודים מירושלם שטח־אדמה גדול, שעליו התישבה קבוצת תימנים. על צלע ההר הדרומית־המערבית בנוי הכפר בית אִכְּסָא ומזרחה לו הכפר ענניה (בית חנינא), שעל שמו נקרא הנחל וָֽדִי בית חנינא, העובר בין ההרים אל וָֽדִי קַלוֹנְיָה.

צפונה להר המצפה משתרע מישור, שהיה שדה החזיון של מלחמות רבות. פה נלחם יהושע באמורי (“שמש בגבעון דֹם וירח בעמק אילון!”). גבעון (אל־ג’יבּ) עומדת באמצע עמק גבעון ואילון (יָֽלוֹ) ממש ממערב לה בקצה הרי יהודה. שם נלחמו גם שאול ודוד בפלשתים ויהודה המכבי בסורים ושם נפל חלל החשמונאי הגבור. מימין לדרך לשכם, במרחק ½7 ק"מ מצפון לירושלם, נמצאת המושבה החדשה נוה יעקב באמצע המישור, וסמוך לכפר קלנדיה נמצאת החוה העברית עטרות, שבה עובדת קבוצת פועלים. שם יסדרו גם תחנה גדולה לגדוד האוירונים של א"י.

ממזרח לביר־נִבָּֽלָה נמצאת חורבת עדשה (חִרְבֶּת עַדָֽסֶה) הידועה ממלחמות החשמונאים. על הגבעה מימין לדרך יושבת רמה (א־רם) אשר לבנימין, מצפון לה נמצאות חורבות עטרות־אדר (עַטָֽרָה).

בצפון־מערב המישור עומד הכפר הגדול בית אוּניה. גם בארות (אל־בִּירֶה), שהיתה בגבול הצפוני של בנימין, היא היום כפר ערבי גדול הבנוי על הר גבוה. על יד המעין המתגבר של בארות אשר מימין לדרך מסתעף הדרך שמאלה אל

רָֽם־אַללה, היא עירה קטנה המצטינת באוירה הזך, במימיה הטובים, במראֶה היפה ובסביבתה הרעננה. מספר תושביה 3100 נפש, כמעט כלם נוצרים. רם־אללה היא עיר מחוז ובה יושב מושל. בה נמצאים בתי ספר של המסיתים וסניפים של שני בנקים. ההרים אשר ממערב לרם־אללה הם שדה החזיון של המערכות הראשונות במלחמת השחרור של החשמונאים מעול הסורים. שם נמצאות בית חֹרון העליון ובית חֹרון התחתון ובקצה הצפוני־המערבי של הרי יהודה מודיעים (אל־מִדְיֶה), מולדת החשמונאים ומקום קבורתם.

בגבול אפרים עמדה על הר גבוה בית־אל (בית אין), לפנים לוז, מקום מקדש עתיק, הידוע מחלום יעקב ומדברי ימי ירבעם בן נבט. מדרום־מזרח לבית־אל נמצאות חורבות העי. נוף ההרים אשר מצפון לבית־אל הוא פורה ורענן ועשיר בכרמי גפנים, זיתים ותאנים. האִכָּרים של גופנה (גִ’פְנֶה), שהיתה בזמן ממשלת הרומאים עיר של טופרכיה ובה ישבו משפחות כהנים, ישָנה (עין סיניא) וביר זית והסביבה מספיקים לשוק ירושלם ענבים, תאנים, זיתים ושמן זית. ממזרח לפרשת המים עמדו סלע רמון (רַמּוּן), הידועה ממלחמת בני בנימין, ועפרה או אפרים (א־טָּֽיִבֶּה), בסוף ימי הבית השני מרכז של מחוז.

על המורד המזרחי של הר הזיתים, בדרך ליריחו, נמצאת בית עניה (אל־עָֽזַרִיֶּה), הידועה מתולדות ישו ומקום קדוש לנוצרים. דרומה־מזרחה בנוי על גבעה הכפר אַבּוּ דיס. מבית עניה יורד הדרך כשהוא תלול לגיא עמוק הנקרא ודי אל־חוֹץ'. לרגלי ההר נמצא המעין עין אל־חוץ', הוא מי עין שמש בגבול יהודה ובנימין. באמצע הדרך ליריחו עולה הדרך על מעלה אדומים (תַּלְעַתּ א־דַּם), הוא הר שצבע אדמתו במקומות רבים אדום כדם. על ראש ההר נמצאת חורבת מצודה, ששמשה לפנים לשמירת הדרך מירושלם ליריחו. בקצה מדבר יהודה וסמוך לערבת ים המלח נמצא נֶבִּי מוּסא, הוא המקום ששם קבור, לפי דברי המושלמים, משה רבנו. בימי חג הפסח יורדים המושלמים בהמון חוגג אל המקום הזה ומבלים שם שבוע ימים.

תמונה 28

מדבר יהודה

עפ"י צלום של C. Raad

דרומה ל"קבר הנביא משה" עמד בתוך צחיחי הסלעים של המדבר המקום בית חֻדודו (ח' חדֵידוּן), שהיו מביאים לשם את השעיר לעזאזל ומשליכים אותו מראש אחד הצוקים אשר שם. הסביבה השממה היא באמת סמל החטא והרוע, ואל ארץ גזרה זו שלחו את נושא חטאת העם. דרומה יותר, בחגוי הסלע של נחל קדרון, נמצא המנזר היוני המבוצר מר סָֽבָּא מהמאה החמשית לסה"נ.

בדרך ליפו אחרי הבתים האחרונים של ירושלם בנוי הכפר לִפְתא על מורדו התלול של הר, אשר לרגליו נובעים מי נפתֹּח, שהיו בגבול יהודה ובנימין. במרחק שעה קלה מירושלם נמצאת המושבה מוצא (ביהושע: המֹּצה) על יד הכפר הערבי קלוֹנִיָה. בזמן הבית השני היו מביאים ממוצא ירושלימה ערבי נחל לחג הסוכות. לרומאים היתה במקום הזה מושבה צבאית, (Colonia Militaris), ומכאן השם קולוניא שבתלמוד והשם הערבי של הכפר. על ההר הגבוה קַסְטַל עמדה מצודה (Castellum) להגן על הדרך לירושלם. בשפולי ההר הירוק, המתנשא למול מוצא מדרום בנוי הכפר הערבי הנוצרי עֵין כָּֽרִם, לפנים בית הכרם. בו נמצאים מנזרים יפים ומעוני קיץ ליושבי ירושלם. מורדי ההרים והגיא שבין עין כרם למוצא מכוסים כרמי גפנים וזיתים ומעובדים היטב. מעבר להר קסטל וסמוך למעין דִלְבּ נמצא המושב העברי קרית ענבים.

בית נקופה (בית נַקוּבָּה) על ההר מימין ובית צביים (צוּבָּה) משמאל היו בימי הבית השני ערי כהנים.

תמונה 29

קרית ענבים

עפ"י צלום של ההנהלה הציונית

בכפר הערבי הקרוב קַריַת אל־עִנַבּ, הוא קרית יערים, שבה העמידו את ארון האלהים אחרי שהשיבוהו הפלשתים וממנה הובילהו דוד לירושלם, היה במאה החולפת מושב ראש שבטי מפלגת הקָֽאסים, ועל שמו נקרא הכפר גם אבּוּ ע’וש. אחרי הכפר רואים מן הדרך את ים התיכון. הירידה משם אל החריץ המרידיונלי שבין הרי יהודה ובין נוף הגבעות של השפלה היא במדרון זקוף. שער הרי יהודה נקרא בָּֽבּ אל־וָֽד (שער הגיא). משם נמשך כביש לחברון. בנוף הגבעות של השפלה וקרוב לדרך המלך נמצאים המנזר והחוה הצרפתיים לַטרוּן, הקרובים לכפר עַמְוָֽס, הוא אמאוס (Emmaus, Nicopolis), שהיתה מפורסמת במעינותיה החמים, באוירה הטוב ובשוקיה הגדולים. היא ידועה גם ממלחמות החשמונאים והרומאים. מצפון־מזרח לה עמדה עיר בנימין נבו (בית נוּבּא).

מסלת הברזל היורדת מירושלם ליפו סוללה בדרך הצבאית העתיקה, שהובילה מהים דרך נחל שורק לירושלם. על יד התחנה הראשונה בִּתִּיר מתנשא הר גבוה ותלול, שעליו נמצאים הכפר הערבי בתיר ומעין מים רבים המשקים את גנות־הירקות הרבות. על ראש ההר ממולו היתה בנויה העיר ביתר העברית, שבה התבצרו בר־כוכבא וגבוריו במלחמתם ברומאים. במשך שלש שנים נלחמו הרומאים על העיר ולא יכלו לה, עד שהכותים בגדו בגבורים ומסרו את העיר לידי האויב, שעשה טבח נורא בקרב מגיניה. החורבות ושרידי החומות (חִרְ’בֶּתּ אל־יַהוּד), הנמצאים על ההר, הם מהזמן ההוא. לפני השער השני של הרי יהודה ועל יד מוצא נחל שורק (ודי צַרָֽר), הידוע מספור שמשון הגבור, ומסלת הברזל מבין להרים יושבת על גבעה גבוהה המושבה הר־טוב (עַרְתּוּף).

לא רחוק מהתחנה הר־טוב (עַרְתּוּף), לצד דרום־מערב נמצאת בית שמש (עין שָׁמְס), שהפלשתים השיבו שמה את ארון הברית. על הגבעות למול הר־טוב נמצאים מצבות ומזבחות של עובדי האלילים, יושבי הארץ לפנים. שם היו צרעה (צַרְעָה), מקום מולדת שמשון הגבור (בכפר מראים מצבת־אבן בשׁם “מזבח מנוח”) ואשתאול (אֶשְוַע), וביניהן היה מחנה דן.

לצד דרום משתרעת הדרך מירושלם לחברון על פני עמק רפאים (אל־בַּקְעָה). על אם הדרך בית לחם אפרתה, מהלך רבע שעה מעיר זו, בנוי קבר רחל אמנו, לפי מסורה מימי הבינים. הקבר, הנמצא בתוך חדר עם כפה קמורה, נערץ גם מאת יושבי הארץ שאינם יהודים.

בית לחם (בית לַחְם) הקרובה, מולדת דוד בן ישי, יושבת על שתי גבעות רעננות, שביניהן משתרע עמק פורה. שדמות בית לחם היפות מזכירות לנו את האידיליה היפה המסופרת בספר רות וכמו כן את ימי נעוריו של דוד, השב פעם בפעם מבית המלך שאול לרעות את צאן אביו. שמה של העיר מראה על פריחתה המיוחדה הבולטת מתוך שממון המדבריות המשתרעים מאחוריה. מכאן הכנוי “אפרת” לעיר זו. בנגוד לבית לחם שבגליל נקראת היא גם בית לחם יהודה. מימי אדריאנוס התישבו בה נוצרים. לפי דבריהם נולד שם ישו הנוצרי, לכן מלאה העיר כנסיות, בתוכן גם “כנסית המולדת”, מנזרים ומוסדות צדקה לכתות נוצריות שונות. בית לחם היא היום עיר מחוז ומספר יושביה 6700 נפש, רובם ככלם נוצרים. יהודים אינם יושבים בה. יושבי המקום עוסקים בעבודת האדמה וגדול צאן, במלאכת סתות אבנים, שבה הם מצטיינים, ובתעשית חפצי קודש וזכרון מצדף ומאבן־החֵמָר השחורה הנמצאת ממערב לים המלח. בית־הלחמים נוסעים חוצה לארץ לסחור בתוצרת תעשיתם. הם עושים שם על פי רוב עושר ושבים בכספם לביתם, ופה הם בונים להם בנינים נהדרים ורוכשים שדות וכרמים. למול בית לחם ממערב נמצאת על הר, שצלעותיו מכוסות עצי זית, העירה הנוצרית בית גָֽ’לָא, הנקראת על שם גִלֹה העיר, שהיתה בימי קדם קרוב למקום הזה. מספר יושביה 3100 נפש. בית הג’לאים דומים בפרצופיהם ובמנהגי חייהם לבית־הלחמים.

תמונה 30

מראה כללי של בית לחם.

דרומה לבית לחם, כמהלך שעה אחת מעיר זו, נמצאת משמאל לדרך לחברון ולא רחוק מהכפר עיטם (אַרְטָֽס) חורבת מצודה ערבית, ששמשה לשמירה על הדרך. על ידה נמצאות “ברכות שלמה” (אל־בֻּרַךּ), הן שלש ברכות גדולות מאד הבנויות בתוך גיא יפה, זו נמוכה מזו. הברכות האלו נבנו בזמן קדום מאד, אולי בימי שלמה המלך, להקוות בהן את מי הגשמים היורדים מההרים מסביב ואת מי ארבעת המעינות הנובעים מתוך האדמה קרוב לברכות. האחד מהם הוא עין עיטם. על יד ארטס מתפלג הגיא. לצד דרום־מזרח נמשך וָֽדִי אַרְטָֽס, הנקרא בהמשכו ודי א־טַּוָֽחִין ולצד דרום־מערב משתרע עמק ברכה (וָֽדִי אל־בִּיָֽר = נחל הבארות, והמשכו וַֽדִי עַרֿוּב). העמק מבורך בבארות ובמעינות מים, בגנות ירקות ובפרדסי עצי פרי, ובו נמצאת מערכת שלֵמה של ברכות וצנורות־מים עתיקים, שהיו מחוברים לתעלה המעלה את המים מברכות שלמה לירושלם. גם היום מספיקים מעינות עמק ברכה וברכות שלמה מים לירושלם. החורבות ושרידי הבנינים והתעלות הנמצאים בגאיות הפוריים האלה מוכיחים, שבימי קדם היה בהם ישוב הגון. מדרום לעמק ברכה נמצאת חִ’רְבֶּת אל־כְּוֵיזִבָּה, אולי זוהי כוזבא, שממנה יצא הגבור בר־כוכבא הנקרא לפעמים גם בר־כוזבא. גם בשם “בר־דרומא” יכנוהו, כי מדרום מוצאו. מתוך הרמה החרבה אשר ממזרח לעמק ברכה מתרומם הר הֵרוֹדְיוֹן (גֶ’בֶּל פְרֵידִיס, 759 מ'), שעל ראשו השטוח בנה הורדוס ארמון קיץ והעלה עליו מים מברכות שלמה. מדרום להר הזה נמצאת מערה גדולה ומסובכה מאד (מְעָֽ’רַתּ חַרֵיטוּן), מדרום־מערב לה חורבת תקוע, מולדת הנביא עמוס, וממזרח משתרע מדבר תקוע.

המישור המשתרע ממערב לעמק ברכה בין בית זכריה (ח'. בית זַכָּֽרְיָא) ובין בית צור (ח'. בית צור) היה שדה החזיון של מלחמות החשמונאים. שם נהרג אלעזר החשמונאי בין רגלי פיל האויב. מדרום לחורבת בית צור נמצאת חלחול, שבה היה בימי הבינים ישוב יהודי. בכפר מראים הערבים קבר, שהם מיחסים אותו ליונה הנביא. בהרים המערביים נמצאות חורבות תמנה (תִּבְּנָא), שיהודה עלה אליה לגזוז את צאנו, ועדֻלם, שבאחת ממערותיה הסתתר דוד מפני שאול. בקצה ההרים והשפלה נמצא הכפר בית נַטִיף ולא רחוק ממנו, בעמק האלה שבין שׂוכה (ח'. שְׁוֵיכָּה) ובין עזקה, היתה מלחמת השנים של דוד וגלית.

חברון (אל־ח’ליל [א־רַֿחְמָֽן] = ידידיה) היא עיר עתיקה מאד, “שבע שנים נבנתה לפני צֹען מצרים”, ושמה לפנים קרית ארבע על שם “האדם הגדול בענקים”, שישב שם. העיר של היום בנויה בגיא בין הרים – 927 מ' מעפה"י – ובמורד ההר המזרחי בסביבה עשירה במעינות מים, דשנה ופוריה מאד. במערב העיר נמצאים עוד שרידים של חומות הענקים ומערות־קברים עתיקות. בחברון ישבו בני חת, ואברהם, שישב באלוני ממרא (אִ־רָֽֿמֶה, 1020 מ') מצפון לעיר, קנה מאת עפרון החתי את מערת המכפלה לאחוזת קבר ויקבור בה את שרה אשתו. לחברון באו המרגלים ויביאו משם “אשכל ענבים במוט בשנים ומן הרמונים ומן התאנים” לבני ישראל במדבר. בהכבש הארץ נפלו חברון וסביבתה בנחלת כלב בן יפונה ואחרי־כן היתה חברון לעיר מקלט. דוד מלך בה שבע שנים וחצי לפני כבשו את ירושלם. אחרי חורבן הבית הראשון לקחוה האדומים, והחשמונאים גרשום משם. הערבים עשוה לעיר קדושה להם, והיהודים יחשבוה לאחת הערים הקדושות בארץ־ישראל. העיר של היום בנויה בסגנון ערי המזרח. רחובותיה צרים ועקומים ורבים מהם מקומרים. הבתים בנויים בתוך חצרות סגורות וגגותיהם שטוחים. חצר אחת בפנים העיר, הנקראת חָֽרִתּ אל־יַהוּד, היתה לפנים הגיתו היהודי. חברון החדשה הולכת ונבנית על יד הדרך לירושלם.

תמונה 31

החומה והשער של מערת המכפלה

עפ"י צלום של Vester & co.

מערת המכפלה (אל־חַרַם) נמצאת בחָֽרִתּ אל־חרם בדרום־מזרח העיר. היא מוקפת חומה גבוהה 12 מ' הבנויה אבני גזית גדולות ובה 48 עמודי־תוך. החומה הזאת היא מזמן החשמונאים והערבים הגביהוה. מעל למערה בנוי מסגד, שבקרקעו נמצאים שני פתחים וחור אחד למערה. בתוך המסגד נמצאות שתי מצבות־אבן (תֻּרְבֶּה, כמצבות שמעל לכל קברי קדושי המושלמים), שתים בחדר אחר ושתים בחצר החַרַם. לפי דברי הערבים עומדות המצבות האלה, המכוסות בפרוכות יקרות, מעל לקברי אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. הכניסה לחרם אסורה לאינם מושלמים. היהודים מתפללים מימים מקדם על יד החומה החיצונית, צעדים אחדים מבפנים לשער החצר, שמשם עולה סולם מדרגות למסגד. בבתי ההקדש הסובבים את המקדש גרים דרוישים, שיח’ים ושמשי המקדש המתפרנסים מהכנסות ההקדשות. – הברכה הגדולה, הנמצאת בעיר, היא אולי עוד מימי דוד.

מספר יושבי חברון 16,600 נפש, ביניהם רק 500 יהודים (עוד בראשית המאה הזאת ישבו בה בערך 1500 יהודים), ומשפחות אחדות של נוצרים. בשנת תרפ"ה העברה לחברון הישיבה הגדולה של סלבודקה שבליטא יחד עם רבים מלומדיה. יושבי העיר עוסקים בחקלאות ובמסחר עם הבדוים, בעבוד עורות כבשים ועזים לנאדות, באריגת חמילות, שטיחים ושקים מצמר עזים ובעשית כלי חרס וזכוכית. ענבי חברון, המאחרים להתבשל מפני גובה המקום, ידועים בגדלם ובכמות הסוכר המרובה שבהם. מחברון מוציאים ענבים וצמוקים, אגוזים ופרי האוג, צמר, תרנגלות וביצים.

תמונה 32

אשל אברהם

עפ"י צלום של Vester & co.

במרחק ¾ שעה מצפון־מערב לעיר נמצא אילן עתיק מאד (בוטנה) הנקרא בפי העם בשם אשל אברהם. לפי המסורת הוא העץ, שבצלו קבל אברהם את שלושת האנשים המלאכים. העץ הקדוש והסביבה היפה נמצאים ברשות הרוסים.

בכפר אֲדוֹרַיִם (דוּרָא) מדרום־מערב לחברון יושב ראש שבטי הפלחים הימנים.

ממערב לחברון נמצאת חורבת בית תפוח (א־תַּפוּח), בחבל הדרומי: זיף (ח'. זיף), יֻטה (יֻטָא), כפר עזיז (ח'. עזיז), כרמל (ח'. ותל־כַּרְמַל), מעון (ח'. ותל מַעִין), שנקראה בימי הבית השני מעון יהודה, כדי להבדילה ממעון הקרובה לטבריה, אשתמוע (א־סַמוּעַ), זנוח (זָֽנוּתָּא) וערד (תל ערד), שמלכה הכנעני יצא להלחם עם ישראל יחד עם העמלקי. בדרך מחברון לבאר שבע נמצאות: דביר (א־טַ’הַרִיָּה). היא קרית ספר או קרית סָנָה, מדרום־מזרח לה יתיר (ח'. עַתִּיר), מדרום־מערב לה רמון (ח'. אֻם א־רֻֿמָֽמִין), ממערב לה שמיר (ח'. סוֹמַרָה) וענב (עַנבּ).

באר שבע (ביר א־סַּבַּע) בגבול ארץ יהודה והנגב היא עיר עתיקה מאד. בה ישב אברהם אבינו, והיא נחשבה אחרי־כן לעיר הדרומית של ארץ־ישראל (“מדן ועד באר שבע”) ואחרי חלוקת הממלכה – לדרומית בערי ממלכת יהודה (“מבאר שבע ועד הר אפרים”). עוד נמצאות שם חמש בארות עתיקות, שתים מהן גדולות ועמוקות ומלאות מים זכים וטובים, שבהם משקים בדוי הסביבה את עדריהם, ועל יד הבארות יש חורבות עתיקות. עולי בבל התישבו בבאר שבע, אולם אחרי־כן לא נזכרה עוד בספרותנו. היום היא עיר מחוז בנגב ובה יושבים 2400 תושבים, רובם ככלם ערבים מושלמים העוסקים בעבודת האדמה, בגדול צאן ובמסחר עם הבדוים. שם נמצאות גם עדה יהודית קטנה ומאות אחדות של נוצרים.

3. הרי שומרון.

הרי שומרון מתחילים במעלת הרוחב 32, מצפון להר בעל חצור, ומשתרעים עד לעמק יזרעאל¹¹³. כהרי יהודה כן גם הרי שומרון הרי שיד הם. אבל אלה נבדלים מהראשונים במבנם, בתכונותיהם הטבעיות ובמראם. הרי שומרון נמוכים מהרי יהודה ושיאיהם גבנוניים או ישרים. גב ההרים, הנמשך ישר לאורך הרי יהודה וקובע להם את צורתם האופית, מתפרד בראשית הרי שומרון וגושם המוצק של ההרים מתפרט ומשאיר מקום לעמקים ולגאיות רחבים בין רכסי ההרים. גם מורדיהם של ההרים הם אטיים ומפני זה נשאר על ראשי ההרים וצלעותיהם הקרום של עפר הרקבובית והגלל, ומי הגשמים המשתפכים עליהם מתחלקים באופן שוה על פני כל הארץ. לכן עשיר הוא החבל הזה במעינות מים ומראה הנוף הוא ירוק, בהיות ההרים עטורים עצי פרי (זיתים ותאנים) ואילני סרק¹¹⁴ והעמקים והגאיות עטופים שדמות בר ושדות מרעה. לצד מזרח הולכים ההרים וקרבים לשפת הירדן ולפאת מערב ירדו בשפוע אטי ישר לשרון.

על ידי הנחלים וָֽדִי א־שַּׁעִיר ממערב לשכם וודי אל־אִפְגִ’ם ממזרח לה, היוצאים שניהם מעמק שכם ומבתרים את ההרים בקו כמעט אלכסוני מצפון־מערב לדרום־מזרח, יֵחָלקו הרי שומרון לשתי קבוצות. אנחנו נכנה את הקבוצה הדרומית בשם הרי אפרים ואת הצפונית בשם הרי מנשה.

א. בהרי אפרים פונה פרשת המים מצפון למעלת הרוחב 32 לצד מזרח, עולה אחרי־כן ישר צפונה עד ראש הר א־תֻּוָֽנִיךּ (868 מ'), נסבה משם לצד צפון־מערב ויוצאת להר גריזים (ג’בל א־טּוֹר, 868 מ') ולהר עיבל (ג’בל אִסְלָֽמִיֶּה, 968 מ'). ממזרח להר גריזים ומדרום להר עיבל משתרע עמק שכם (סַהְל אל־מַחְ’נָה) רחב הידים הידוע בחטתו המשובחה. בעמק הזה תקע יעקב את אהלו בשובו מחרן ובו נאספו שבטי ישראל לשמוע את הברכה ואת הקללה. יפה ורענן הוא גם העמק הקטן של בית לבן (א־לֻבָּֽן) מדרום לעמק שכם.

מימי הרי אפרים שוטפים ברובם אל הים. וָֽדִי דיר בַּלּוּט ונחל קָנָה (ודי קָנָה, שהיה הגבול בין אפרים ובין מנשה, מכלכלים במימיהם את הירקון (נהר אל־עַוְגָ’א). וָֽדי א־שַּׁעִיר מוביל את מימיו אל נהר אַבּוּ זַבּוּרָה. אל עמק הירדן יורד ודי אל־אִפְגִ’ם.

ב. הרי מנשה. מהר עיבל נמשכת פרשת המים בקו ישר צפונה־מזרחה עד רָֽס אִבְּזִיק (733 מ') ליד חורבות בזק. ממזרח מתפרדים מהרי מנשה ארבעה רכסים ההולכים וקרבים בצוקיהם התלולים והחשופים אל הירדן. הרכס הראשון יוצא בהר סרטבה (קַרְן סַרְטַבֶּה, 379 מ'), שעל ראשו בנתה המלכה החשמונאית שלמציון אלכסנדרה ארמון מבוצר בשם אלכסנדריון, ושם היו משיאים משואות בימי הבית השני להודיע את קדוש החודש. מבין לרכסי הרים אלה נמשכים עמקים עמוקים המכוסים תבואה ועצים. הגדול שבנחלים השוטפים בעמקים אלה הוא נחל כרית (וָֽדי פַרְעָה) בין הרכס הראשון והשני. מצפון לרָֽס אִבּזיק שופע קצת גב ההרים לוָֽדי שׁוּבָּֽש, שב ועולה משם תיכף, פונה אחרי־כן צפונה־מערבה ומסתעף ונכנס אל תוך עמק יזרעאל כלשון־יבשה אל הים. שלוחת־הרים זו, שאדמתה הוולקנית תתן את יבולה למכביר, היא הר הגלבֹע, שעל במותיו נפלו חלל שאול ויהונתן. הר הגלבע (ג’בל פַקוּעַ או ג’בל גַ’לְבּוּן) מתרומם באמצע עד לגובה של 518 מ' ויורד מעט מעט, בלכתו הלוך וצר לצד צפוני־מערבי, לעמק יזרעאל. גבהו על יד יזרעאל (זַרְעִין) רק 123 מ'. לפאת עמק בית־שאן שפועו זקוף. בפרק המערבי של הרי מנשה נמשכים והולכים רכסי הרים מקבילים מדרום־מזרח לצפון־מערב. הרכס הראשון נמשך מהר עיבל לאורך ודי א־שעיר (ודי נָֽבְּלִס) והאחרון מכפר קוּד לאורך שפת עמק יזרעאל. בין רכסי ההרים מתפרדת הרמה להרים וגבעות בלתי גבוהים העטופים יערי סבך ושדות בר. כל הנוף הזה מצטין בעמקיו הדשנים והרעננים המוסיפים לו חן מיוחד. הגדולים שבהם הם עמק שומרון, שמתוכו מתנשא הר שומרון בראשו העגול והיפה, עמק פונדקא (אל־פַנְדַקוּמִיֶה = Pentakomias) המכוסה ירק, מַרְג' אל־עַ’רַק המלא בצות ועמק דותן (סַהְל עַרָֽֿבֶּה) רחב־הידים הידוע בשדות המרעה שלו, שבהם רעו בני יעקב את עדרי צאנם. מהעמק הזה יוצא המעבר מהרי שומרון לעמק יזרעאל דרך חורבות יבלעם (ח'. בַּלְעַמֶה) ועין גנים (גֶ’נין). מי הנוף הזה מתכנסים לנחלי השרון.

תמונה 33

הכרמל על יד חיפה.

מתמונות י. בן־דוב

שלשלת ההרים הארוכה הנמשכת על שפת העמק הגדול (עמק יזרעאל) נחלקת באמצע ע"י המעבר העובר על פני חורבות יקנעם (תל אל־קַיְמוּן) לשני פרקים. הפרק השני הוא הר הכרמל (ג’בל כַּרְמַל או ג’בל מָר אִלְיָֽס). ראשו הגבוה המגיע ל־552 מ' מתנשא בחלקו הדרומי ליד העמק הקטן אל־מֻחְרַקָה (=התבערה), אשר שם נצח אליהו הנביא את נביאי הבעל ומשם עלה על ראש ההר. גבו החד של הר כרמל הולך ושופע לצד צפון־מערב. גבהו על יד מגדל־האור מעל לעיר חיפה רק 170 מ' ומשם הוא נופל במורדו הזקוף לשפת הים. כל הכרמל הוא דשן ופורה מאד. מעינות מים משקים את האדמה ומרוים אותה ועפרותיה של שיד וגיר מרוככים מצמיחים עצי יער ושיחים רבים (אלונים למיניהם, אורנים, עצי צנובר ודפנה ושיחי הדס), עצי פרי, תבואה, חציר למרעה המקנה ופרחים נותני ריח טוב. ביחוד מצמיח הכרמל בכל הזמנים כרמי גפן וזית למכביר, ולכן קראוהו בשם כרמל, לאמר כרם נטעו אל, ובגלל יפי מראהו והדר צמחו היה תמיד למשל בפי הנביאים והמשוררים¹¹⁵. מרובים הם באדמת השיד של הכרמל נקיקי הסלעים והמערות, שהיו משמשים מימים מקדם למפלט לנרדפים ולמקלט למתבודדים ולנזירים.

בין הכרמל והמשכו הדרומי־המזרחי ובין חוף הים משתרע נוף יפה בשם בִּלָֽד א־רֿוֹחָה (= חבל המנוחה) המכוסה יערי אלונים (ביחוד אלון הסלע) ועצים אחרים. הוא מתקרב אל הים בצוק סלע השיד העגול והזקוף אל־חַ’שְם. שעליו בנויה המושבה זכרון יעקב.

אחרי כבוש יהושע נפלו הרי שומרון בנחלת אפרים וחצי השבט מנשה. בהחלק הממלכה לשנים היה החבל הזה למרכז ממלכת ישראל. בהגלות שלמנאסר את בני ישראל אשורה הושיב בשומרון כותים, ומאז היה ישובה היהודי מעט מזער. היום אין ישוב יהודי בחבל הזה מלבד במושבות העבריות הנמצאות בשלוחות־ההרים המערביות.

שכם (נַבְּֽלִס, Neapolis, Sikimos) בנויה בטבור הארץ לרגלי הר גריזים ומול הר עיבל ובמרחק שוה בין ים התיכון לעמק הירדן ובין הלבנון למדבר צין. מקומה זה בנקודה מרכזית, שבה מתלכדים הדרכים הבאים מארבע רוחות הארץ, עושה את שכם לעיר חשובה. היא אחת הערים העתיקות ביותר של הארץ וידועה עוד מתולדות אברהם ויעקב. בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם קברו בני ישראל את עצמות יוסף. שכם נועדה להיות עיר מקלט, ובהיות בה מקדש עתיק, היו שבטי ישראל מתאספים אליה במקרים חשובים. יהושע אסף את כל שבטי ישראל שכמה וימסר להם שם את משנה התורה. זקני ישראל נאספו אליה להמליך את רחבעם, אבל אז נפרדו השבטים הצפוניים מיהודה, ושכם היתה לבירת מלכי ישראל. מאז עמדה עיר זו בנגוד גמור לירושלם. אחרי גלות אשור היתה למרכז הכותים, שבנו להם בעזרת סנבלט החורוני בית מקדש על הר גריזים. הרומאים שבנוה מחדש קראוה בשם פלביה ניאפוליס (Flavia Neapolis, ז"א העיר החדשה של פלביוס) לכבוד אספסינוס קיסר, ומכאן השם הערבי נָֽבְּלִס. במלחמות הערבים עם הצלבנים נחרבה העיר ונבנתה אחרי־כן שוב ע"י הערבים.

תמונה 34

שכם והר גריזים

עפ"י צלום של C. Raad

שכם מצטינת בשפעת מימיה הנובעים ממעינות רבים ברחובותיה ובסביבותיה. היא ידועה בחטתה המצוינה ובפֵרותיה הטובים, שסביבותיה הפוריות נותנות לה בשפע. שכם היא העיר הראשה של מחוז שומרון. מספר יושביה 16,000 נפש' כלם ערבים מושלמים, מלבד 158 שומרונים ומאות אחדות של נוצרים. ישוב יהודי אין שם כלל. מאז ומקדם ידועים יושבי עיר זו בקנאתם הדתית והגזעית הנפרזה, בשנאתם הגלויה לבני עם אחר ודת אחרת ובהתנגדותם לכל קדמה תרבותית. העיר עומדת בקשר מסחרי עם עבר הירדן מזרחה ובה שוק לצמר ולצמר־גפן. הסבון הנעשה בשכם במסבנות רבות ידוע בטיבו והוא מוצא חוצה לארץ, ביחוד מצרימה. מפורסמים הם בשכם בתי המרחץ התורכים. – עדת השומרונים יושבת ברחוב מיוחד בדרום־מערב העיר, הנקרא על שם יושביו חָֽרִתּ א־סָּֽמְרָה. בית הכנסת שלהם הוא חדר פשוט באחת החצרות, בו טמונים ספרי תורה עתיקים.

על הר גריזים, הוא הר הברכה, המשתרע הרחק לצד מערב ודרום־מערב, נמצאים חורבת מצודת הביזנטים ושרידי בנינים עתיקים אחרים. לרגלי הר עיבל, הוא הר הקללה, מדרום־מזרח לשכם משתרעת בקעת עין סוכר (עַסְכַּר, Sychar), שמשם היו מביאים את שתי הלחם לבית המקדש. חִ’רְבֶּתְּ גִ’לֵיגִ’יל היא הגלגל, שנזכר בתורה אצל אלוני מורה. על יד הכפר בַּלָּֽטָה, בתלמוד פלטנוס, אשר בעמק שכם מראים את קבר יוסף (עפ"י מסורת שומרונית). לפי מסורת השומרונים והנוצרים עמדה במקום הזה “האלה אשר במקדש ה' אצל שכם”.

לא רחוק מ"קבר יוסף" נמצאת באר עמוקה, שהמסורת הנוצרית מיחסת אותה ליעקב אבינו. על גבעה (גבעת פינחס?) מול הכפר עַוַרְתָּה בדרום העמק מראים הערבים והשומרונים בצל אלון עתיק את קברי אלעזר ופינחס. הם מעריצים אותם ומשתטחים עליהם. לרגלי הר גריזים נמצא הכפר הגדול חֻוָרָה במורד הצפוני של הר תֻּוָנִיךּ ממזרח לעמק שכם: תאנת שילה (תַּעַנַה) בגבול אפרים, דרומית ינוחה (יָנֽוּן) ועקרבה. באמצע הדרך לירושלם: בית לבן או לבונה (א־לֻבָּֽן), ממזרח חורבות שילה (סֵילוּן), שבה עמד המשכן מימי יהושע עד ימי שמואל. ממערב גלגל (גִ’לְגִ’לְיֶה) שבהר אפרים, מדרום לה במעלה 32 ברוחב – עטרות אדר (עַטָֽרָה). ממערב לה חורבות תמנת סרח או תמנת חרס (חָֽרִס), מקום קבורת יהושע בן נון, צפונה בית רימָה (בית רימא), שהיתה ידועה בימי התלמוד ביינה הטוב. צפונה יותר נמצא הכפר הערבי הגדול סַלְפִיתּ, מדרום־מערב לשכם וקרוב לדרך יפו המקום פרעתון (פַרְעַתָּה), מולדת השופט עבדון וידועה ממלחמות החשמונאים.

על הר שומרון הנחמד, שמראשו העגול רואים את ים התיכון, היתה בנויה העיר שומרון, שהיתה מימי עמרי בירת מלכי ישראל. בימי אחאב היתה מרכז לעבודת הבעל בישראל. בזמן מאוחר יותר היו בה שוָקים גדולים גם לארמים. בן־הדד מלך ארם צר עליה פעמַים ושלמנאסר מלך אשור כבשה ויושיב בה כותים. בזמן חורבן הבית הראשון עוד ישבו בה יהודים, אולם הם התערבו בכותים, ובימי שיבת בבל לא היה עוד זכר מהם. מימי אלכסנדר מקדון נעשתה למושבה יונית. יוחנן הורקנוס לכד את שומרון ויהרסה, הרומאים בנוה מחדש, והורדוס הקים בה בנינים נהדרים ויקרא אותה בשם היוני סבסטי (Sebaste) לכבוד אוגוסטוס קיסר, וכן נקרא היום סֶבַּסְטִיָה הכפר הערבי הקטן והמזוהם העומד בין שרידי הבנינים העתיקים הפזורים על פני ראש ההר וצלעותיו. נתקימו בעיר הזאת דברי הנביא. שקרא עליה: “והגרתי לגי אבניה ויסודיה אגלה” (מיכה א, ו). שם עומדים ומוטלים עד היום בשורות ארוכות עמודים ושברי עמודים של היכל אוגוסטוס, אשר בנה הורדוס (ראה לעיל “שרידי היכל הורדוס בשומרון (סבסטיה”. ובצלע ההר ובגיא נמצאים שרידי אמפיתיאטרון. בחפירות, שנעשו בשומרון לפני המלחמה, גלו בנינים אשוריים, יוניים ורומאיים וגם שרידי בתים מתקופת מלכי ישראל. משערים, שאחד הבנינים הוא ארמון עמרי או אחאב. בחורבתו מצאו צלוחית של בהט ועליה חקוק שמו של איזורקון מלך מצרים. שם מצאו גם חרסים, שהיו קבועים בפיות כדי יין ושמן או שהיו תלויים בכדים האלה, אשר בהם היו יושבי הארץ שולחים את מס היבול לאוצרות המלך. על החרסים האלה חרותים שמות המקומות, שמשם נשלחו הכדים, ושמות שולחיהם. בין הפסלים ויתר העתיקות, שהוצאו מאשפות החורבות, נמצא פסל אוגוסטוס קיסר, שהקים הורדוס בסבסטי.

תמונה 35

שרידי ארמון אחאב בשומרון

עפ"י צלום של Vester & Co.

מצפון־מערב לשומרון נמצאת התחנה מַסְעוּדִיֶּה, שבה מסתעף ממסלת־הברזל תל כרם–ג’נין סעיף המסלה המוביל שכמה. הכפר סילֶה המעוטר כרמי זיתים ותאנים נמצא על מדרון הר נפלא, שמעליו מראה נחמד על כל הסביבה.

מצפון לשומרון: פונדקא (אל־פַנְדַקומִיָה, Pentakomias). ממזרח תרצה (טַלוּזה) “היפה”, שהיתה עיר המלוכה של מלך ישראל לפני הבנות שומרון. במקום הזה עמדה בזמן התלמוד העיר טַרְלוּסה, שבה שרפו הרומאים את ספרי התורה בימות השמד אחרי חורבן ביתר. בתבץ (טוּבָּֽץ) שמצפון־מזרח לתרצה נהרג אבימלך. הדרך לעמק יזרעאל עובר בעמק דותן על פני תל דותן, מדרום־מזרח לה נמצאת בתול (בַּתִּלְיָה) הידועה מספור יהודית. קרוב לעמק יזרעאל היחה יבלעם, היום חורבת בַּלְעַמָה.

עין־גנים (ג’נִין, בספרי יוספוס Ginaea) עיר קטנה היא הבנויה בשער העמק בתוך גנים רעננים המושקים ממי מעין המתגבר הנמצא מחוץ לעיר. בהיותה יושבת בגבול הגליל וארץ השומרון, התנגשו בה פעמים רבות השומרונים והגלילים, שהיו עולים לרגל לירושלם. היום היא עיר מחוז קטנה, מספר יושביה 2600 נפש, כמעט כלם מושלמים, ובה תחנה במסה"ב תל כרם–עפולה.

על הכרמל נמצאים שני כפרים של צ’רקסים: דָֽלִיֶה (דלית אל־כרמל) ועספיה. באֻם אל־פַחְם בנוף בִּלָֽד א־רֿוֹחָה גדלים עצי הדר, ממזרח לה וקרוב לבקעת מגדו היתה הדד־רמון (רֻמָּֽנֶה). על הר־השיד אל־חַ’שְם הקָרֵב לשפת הים נמצאת המושבה הגדולה והיפה זכרון יעקב (זַמָּֽרִין), ומצפון מזרח לה בנותיה שפיה ובת שלמה (אֻם אל־גִ’מָֽל).

4. עמק יזרעאל.

הוא העמק הגדול המשתרע בין הרי שומרון ובין הרי הגליל בצורת משולש ישר־הזויות, שצלעו הארוכה היא שפתו הדרומית־המערבית של העמק. מצפון מתנשאים הרי נצרת, ממזרח מתנוססים הר תבור, הנפלא בראשו העגול, גבעת המורה, המכוסה אדמת בזלת פוריה, והר הגלבע הרחב; מדרום מתרוממים בנחת הרי שומרון וממערב הר הכרמל, המכוסה ירק עצים ושיחים. העמק נמוך ביותר (25 מ') במערב ומשם הוא הולך ומתרומם לצד מזרח ומגיע לגבהו הגדול ביותר (123 מ') על יד יזרעאל (זַרְעִין), שם עוברת פרשת המים שבין עמק יזרעאל ובין עמק בית שאן כעין סף מהר הגלבע לרכסי גבעת המורה (ג’בל דַחִי). פלגי המים היורדים מן ההרים, הסובבים את העמק הגדול, ומי המעינות הנובעים מהעמק עצמו מתכנסים בנחל קישון (נהר אל־מֻקַטַּע), היוצא לשפלת עכו ומשם אל הים. מעֵבר לפרשת המים, בין הר הגלבע לגבעת המורה, נמשך עמק צר לעמק בית־שאן. דרך בו שוטף נחל חרוד (נהר גָֽ’לוּד), הוא הנחל הנובע מעין חרוד לרגלי הר הגלבע על־יד המושב עין־חרוד. הוא שוטף אל הירדן ומכניס אליו את המים היורדים אל תוכו מן ההרים אשר משני עבריו. הר הגלבע יורד אל העמק הזה בשפוע תלול מדרום ורכסי גבעת המורה שופעים ויורדים אליו בנחת מצפון. – באותם השטחים של עמק יזרעאל הנמוכים ביותר ושאין להם מוצא לא לים ולא לירדן נקוו המים והיו לבצות. אך חלוצינו הצליחו בעבודה חרוצה של שנים אחדות ליבש את רוב הבצות ולהפך את אדמתן השממה לאדמה נושאת יבול.

תמונה 36

נחל חרוד.

עפ"י צלום של ההנהלה הציונית

תמונה 37

שדות נהלל לפני יסוד המושבה.

עפ"י צלום של ההנהלה הציונית

תמונה 38

שדות נהלל אחרי יסוד המושבה

עפ"י צלום של ההנהלה הציונית

 

עמק יזרעאל (מֶרְג' אִבּן עָֽמִר) הוא וולקני ובמקומות רבים מוצאים עוד בגבעות לועים כבויים, כמו בראש תל אל־עג’ול הקרוב לגבעת המורה. עפרות הלבה והבזלת המרוככים, המכסים את העמק, מצמיחים לרוב תבואה ועשב למרעה. בשבת בני ישראל בארץ היה עמק יזרעאל אוצר התבואה של הגליל, שישובו היה אז צפוף מאד. בהמשך ימי הבינים הוזנח באשמת הכובשים, ושטחיו נתכסו בצות. אולם מעת שהתחילו היהודים לעבדו, שב לתת את יבולו בשפע, וע"י זה עלה הרבה מאד ערכו הישובי. מראה פני העמק בשִנוי־הגונים של אדמתו יפה מאד, ואם יביט עליו המביט מעל ההרים הסובבים אותו וראה לפניו את השדות העטופים בָּר כים־שבלים ירוק, שגליו מתנועעים בנחת, כשרוח חרישית תִשוב על פניו. גם באותם המקומות, שאינם מעובדים בידי אדם, תדשא הארץ דשא עשב יפה וטוב למרעה צאן ובקר.

העמק נקרא על שם העיר יזרעאל, שהיתה בפאתו המזרחית. בקעת מגדו או מגדון יקרא בחציו המערבי. ששם נמצאה העיר הגדולה מגדו לרגלי הרי שומרון. על יד בית רמון, לא רחוק ממגדו, נקרא העמק בקעת בית רמון ועל יד הר תבור בקעת כסלון, על שם העיר כסלון או כסלות תבור. היונים קראוהו בשם Esdrelon, יוספוס קורא אותו העמק הגדול סתם, ובערבית נקרא מֶרְג' אִבּן עָֽמִר על שם ראש שבטי הבדוים הידוע טָֽ’הִר אל־עמר, ששלט בגליל במאה הי"ח. בגלל מצבו הגיאוגרפי בין הים ובין הירדן היה העמק הגדול מעבר לצבאות הגוים העצומים, שבאו מצפון ומדרום, ובו נפגשו ויתנגשו פעמים רבות, ולכן היה לגיא חזיון של מערכות רבות ומאורעות היסטוריים גדולים. שדותיו שקויים בדם רבבות אלפי חללי מלחמה מכל הדורות והזמנים שעברו, ונחליו ופלגיו גרפו את פגריהם והובילו את דמם דרך נחל קישון הימה ודרך נחל חרוד הירדנה. על יד עין חרוד ממזרח ליזרעאל בחר גדעון מתוך העם את שלש מאות האנשים המלקקים, שבהם נצח על יד נחל קישון את חיל עמלק ומדין וכל בני קדם. שם חנו ישראל במלחמת שאול האחרונה בפלשתים. לבית השטה (שַׁטָּא, היום תחנת מסלת־הברזל), לרגלי רכסי גבעת המורה ומצפון לנחל חרוד, ברחו אנשי מדין מפני גדעון. בתענך על מי מגדו נלחמו מלכי כנען ועל יד חרושת הגוים הסמוכה לכרמל הכו דבורה וברק בן אבינעם את סיסרא ומחנהו לפי חרב ונחל קישון גרף את פגריהם הימה. בעמק יזרעאל גבר אחאב על בן־הדד, אשר חשב שאלהי ישראל הוא אלהי ההרים ולא אלהי העמקים. ליד מגדו נִגף חיל יהודה לפני פרעה נכה, ויאשיהו המלך נפל שם חלל. בעמק הזה נלחמו גבורי ישראל עם צבאות אספסינוס. אחרי מלחמת בר־כוכבא עשו שם הרומאים טבח נורא בפליטי היהודים. במלחמות מסעי הצלב התנגשו בעמק פעמים רבות הצלבנים הנוצרים עם הערבים המושלמים ואחרי כן המונגולים עם המצרים. חיל נפוליון הכה לרגלי הר תבור את חיל התורכים, ובמלחמה האחרונה היה עמק יזרעאל למרכז אסטרטגי חשוב. מפני המאורעות האלה ובגלל מלחמות הבדוים והפלחים נתרוקן העמק מיושביו ואדמתו נשמה, עד שבאו היהודים והחיוהו מחדש.

גם דרכי המסחר הגדולים בין דמשק למצרים ובין ים התיכון לעבר הירדן מזרחה עוברים בעמק הזה, והיום מפסגות אותו לארכו ולרחבו מסלות הברזל מחיפה לדמשק ומעפולה לג’נין, שעל ידן גדל מאד ערכו הכלכלי.

בימי קדם ישבו הערים במקומות הרמים בפאות העמק.

לרגלי הרי שומרון נמצאות חורבות הערים העתיקות תענך (תַּעַנֻךּ) ומגדו (תל אל־מֻתָּסַלִם), שבחפירותיהן גלו עתיקות רבות־הערך מזמן שלטון ישראל בארץ ומהתקופה שקדמה לו. בין מגדו ובין תענך בנו הרומאים עיר חדשה במקום מגדו ההרוסה בשם לגיונים (א־לָג’וּן, Legio). קרוב לה ישבה קדש יששכר (תל אבו קֻדֵיס). מצפון לחורבות האלה נמצאות חורבות חפרים (ח' אל־פַרִֿיָה) ויקנעם (תל אל־קַיְמוּן). חרושת הגוים (אל־חרתיה) ישבה צפונה יותר בין הגבעות האחרונות של הגליל ובין הכרמל. הכפר שֵׁיח' אַבְּרֵיק, הקרוב לנחל קישון, מזכיר לנו את שמו של גבור המלחמה ברק בן אבינעם. בשפות העמק בנו הרומאים ערים מבוצרות כגון גבתה (גַ’בָּֽתָּא, Gabatha) וקיאמון (אל־פוּלֶה, Kyamon, Castrum Fabae). לרגלי הר תבור ישבה כְּסֻלוֹת או כִּסְלוֹת תבור (אִכְּסָֽל). שמשם עולה היום הכביש לראש ההר. ביזרעאל (זַרְעִין) אשר לרגלי הר הגלבע היה מעון החורף לאחאב מלך שומרון. על יד הכפר הערבי של היום נמצאים קברים עתיקים מאד.

סמוך לתחנה המרכזית עפולה אשר במסלת הברזל חיפה–אדרעי, שמשם מסתעפת המסלה ההולכת לג’נין, לשכם ולתל הכרם, הולכת ונבנית עיר יהודית חדשה בשם יזרעאל. סמוך לה ממזרח, מהלך רבע שעה ברגל, נמצאת המושבה מרחביה, שנוסדה מלכתחלה על יסוד עקרוני השתוף של פרנץ אופנהימר. על יד המושבה הסתדרה גם קבוצת פועלים ונוסד מושב חדש. במרחק רבע שעה מצפון־צפון־מערב למרחביה הסתדר לרגלי גבעת המורה, בשם “כפר ילדים” או בלפוריה ב', בית יתומים ויתומות לילדי אוקראינה, המתחנכים במשק חקלאי. ממערב לה נמצא המושב בלפוריה. לא רחוק ממנו נוסדה המושבה מחנה ישראל של “אגודת ישראל”. מימין לדרך לנצרת בנויה על גבעה חות הפועלים תל עדשים, משני צדי הכביש נמצאת המושבה גדעון ליהודי טרנסילבניה. במרחק רבע שעה משם נמצא המושב בית זרח (רוּבּ א־נָּצְֽרָה) ובו שתי קבוצות, קבוצת צריפין וקבוצת מרקנהוף. במורד הדרומי של הר נצרת בנויה המושבה הקטנה גניגר (גִ’נְגָֽ’ר). מושב־העובדים המופתי נהלל (מעלול) נמצא בעמק ממערב להר נצרת וסמוך לדרך נצרת–חיפה משמאל. בכניסה לעמק יזרעאל מצד שפלת עכו קנו היהודים בשנת תרפ"ה, שטחים גדולים משני צדי נחל קישון¹¹⁶ על יד יג’וּר, חנתון (הַרְבַּג'), חרשת הגוים (אל־חרתיה), טבעון, קוסקוס, ג’ידא, שיח' אַבְּרֵיךּ, תל א־שַּׁמָּֽם. השטחים האלה מחברים את שפלת עכו לאדמת נהלל. ממערב לנהלל הולכת ונבנית על ההר היפה של ג’ידא עיר חדשה לאורגים עברים. על אדמת יג’ור בנוי בית החרושת הגדול “נשר” למלט. סמוך לו נמצאת חות־הפועלים יג’ור. על יד חורבות חרושת הגוים נוסדה מושבת חסידי יבלונה בשם “נחלת יעקב” ובגבולה המושבה של חסידי קוזניץ בשם “עבודת ישראל”. המתישבים החדשים, ורביהם בראשם, הספיקו כבר ליבש את החלק הגדול של בצות הקישון.

ישוב עברי פורח ורענן התפתח בשנים אחדות, מתוך מרצם והתמסרותם הנלהבת של חלוצינו, בעמק הצר המשתרע בין רכסי גבעת המורה מצפון ובין הר הגלבע מדרום. העמק ומורדי ההרים והגבעות הגובלים בו, הנכללים בשטח אדמת נוריס, שיכים ליהודים ושם נמצאים המושבים האלה: עין חרוד על יד המעין עין חרוד, ועל ידו תחנת מסלת הברזל, במרחק שעה ממנו לצד מזרח תל יוסף (ע"ש יוסף טרומפלדור), מצפון לו – לָקוּם (קוּמי). העובדים במושבים האלה הם חברים לגדוד העבודה, והמושבים עצמם מיוסדים על עקרון השתוף. הלאה מזרחה בין תחנת מסלת הברזל בית השטה (שַטָּא) ובין בית שאן הסתדרו בבית אלפה שתי קבוצות: השומר הצעיר וחפצי־בה. על מורד רכסי גבעת המורה בנויות המושבות גבע וכפר יחזקאל. אדמת נוריס עשירה במים רבים ועתיד טוב נשקף לישובה ממטעי צמחי־שקי.

תמונה 39

גדול ירקות בעמק יזרעאל

עפ"י צלום של ההנהלה הציונית

תמונה 40

מחנה גדוד העבודה בעין חרוד

עפ"י צלום של ההנהלה הציונית

5. הרי הגליל.

מצפון וממזרח לעמק הגדול מתנשאים הרי הגליל היפים ההולכים וקרבים מצד האחד לים ומצד השני לשפת הירדן וים כנרת. הם נחלקים לפי מבנם ורמתם לשתי קבוצות, הנפרדות ע"י בקעת בית הכרם, המשתרעת מדרום־מערב להרי צפת בגובה של 360 מ' בין רמה בנפתלי (א־רָֿמֶה) לבית הכרם (מֶגְ’ד אל־כְּרוּם). הקבוצה הדרומית, שהרריה נמוכים בערך, נקראת הגליל התחתון והקבוצה הצפונית, המורכבת מהרים מוצקים וגבוהים, נקראת הגליל העליון¹¹⁷.

א. בגליל התחתון נמשכת פרשת המים בתחלה מיזרעאל ישר צפונה על פני גבעת המורה והר תבור (ג’בל א־טּוֹר) להר גבוה 560 מ' ממזרח לנצרת, ומשם היא הולכת בעקלתון בקו עולה ויורד עד בקעת בית הכרם. נוף־הרים זה מפורד לקבוצות הרים ורמות קטנות במזרח ולרכסי הרים במערב, הנפרדים זה מזה ע"י עמקים עמוקים ורחבים, שאין מוצא למימיהם ואשר על כן הם מלאים בצות. בדרום־מזרח נמצאת קבוצת־הרים מרובעת המכוסה עפרות לבה ובזלת, בה יגבלו מדרום עמק נחל חרוד ועמק בית־שאן ומצפון הנחל וָֽדִי א־שַׁרָֽר, שמקורו לרגלי הר תבור מדרום ושהמשכו ודי אל־בירה נופל לתוך הירדן. מתוך הקבוצה הזאת מתנשאים גבעת המורה (555 מ'), הר הגעש הכּבה תל אל־עג’וּל (334 מ') וכַּוְכַּב אל־הַוָא (297 מ'), היורד במדרון תלול לעמק הירדן. מצפון לרמה הזאת משתרעת עד לוָֽדִי פִגָֽ’ג' רמת־גבנונים ווּלקנית, שמראֶהָ כמראה ים שקט, שרוח חרישית מנענעת בנחת את גליו. מדרום־מערב לרמה הזאת מתרומם לבדד הר תבור הנשא, המצטין ביפיו ובהדרו המיוחדים. גבהו 562 מ' והעליה לראשו נוחה רק מצד צפון, ששם מחובר ההר לרמה, מה שאין כן ממזרח, ששם ישתרע המישור הגבוה, ומדרום וממערב, ששם ישתטח לפניו עמק יזרעאל, משם יתרומם בצלעותיו התלולות ובשיאו העגול המבהיק בלבנת הגיר. מראהו נהדר מכל מקום בעמק יזרעאל וברמות הסמוכות לו. יפי המראה שנגלה מראשו על פני הסביבה הקרובה והרחוקה אין לתאר. מצפון יראה הרואה את מצוקי הרי נפתלי ואת זוהר לבנת השלג אשר על ראשי החרמון והלבנון, ממזרח את ים כנרת, את הירדן ואת הרי הגלעד וגולן, נגבה וימה מונח לפניו העמק הגדול כשטיח מגוון ומֵעֶברו יראה את שיאי הכרמל העטורים עצי יער. חן הטבע נסוך על ההר. מעליו מכוסים עצים ושיחים של אלון, חרוב, בטנה, שקד ותאנה ושיח השדה, וכל עוף בעל־כנף ישמיע בענפיהם את זמירתו היפה. בגלל הדרו היה ההר הזה למשל בפי המשורר בתהלים, המהלל את ה' באמרו: “תבור וחרמון בשמך ירננו”.

תמונה 41

הר תבור

עפ"י צלום של י. בן־דוב

לצד מערב משתפעים והולכים רכסי הרי נצרת לעמק יזרעאל ולנחל קישון, והם מגיעים לנקודה הגבוהה ביותר (560 מ') מצפון־מזרח לנצרת. ההר, שעליו בנויה העיר נצרת, מגיע לגובה של 488 מ'. מצפון לו, בין צפורי לגת חפר, נמצא הר עצמון, שעליו נלחמו גבורי צפורי ברומאים. העמק המאורך סַהְל טֻרְעָן, העובר ממערב למזרח, מפריד בין הרי נצרת ובין רכסי ההרים, שבהם נמצאים ג’בל טרען (541 מ'), הר הגעש הכבֶה קַרְן חַטִּין (316 מ') והרמה סַהְל אל־אַחְמָא שבין וָדי פִגָֽ’ג' ובין וָדי אל־חַמָּֽם. סהל אל־אחמא דומה לרמת הגבנונים הנמצאת מדרום לה. היא שופעת לצד צפוני־מזרחי ויורדת בשפועים זקופים לשפת ים כנרת ולעמק גנוסר. מצפון להרים האלה נמצא עמק עגלגל, הוא בקעת בית נטופה או בקעת שיחין (סַהְל אל־בַּטַּוְף, Asochis). העמק הזה, אף שהוא פורה מאד בגלל אדמת הלבה שלו, איננו מסוגל לפי שעה לישוב בגלל הבצות אשר בחלקו המזרחי הנמוך. מבין ההרים הנמשכים בשפתו הצפונית של העמק בולטים ביחוד גֶ’בֶּל א־דֶּדֶבֶּה (543 מ') ורָֽס קרוּמָֽן (554 מ'). הרמה המשתרעת מצפון להם עד בקעת בית הכרם יורדת בבקעות ובנחלים (וָדִֽי אל־חַמָּֽם, ודי א־רַֿבַּצִ’יֶּה), המלאים מערות, צוקים וכפים, לפאת קדם לעמק גינוסר. לפאת ים משתפלת הרמה, ובין רכסי הגבעות, ההולכות וקרבות לשפלת עכו, נמצאים עמקים דשנים, בתוכם בקעת יודפת ובקעת סכנין.

ב. הגליל העליון. מצפון לבקעת בית הכרם מתרוממים בתכיפות הרי הגליל העליון הדומים בגבהם, בגושם ובמצוקיהם בדרך כלל להרי יהודה. גם בהם עוברת פרשת המים כמעט בקו ישר מדרום צפונה, מגֶ’בֶּלֶתּ אל־עַרוּס דרך ג’בל גֶ’רְמַק וג’בל הוּנין לעמק עיון (מַרְג' עַיוּן). הגליל העליון הוא רמה גבוהה בצורת מרובע בעל צלעות בלתי שוות והוא סגור ומסוגר בארבע צלעותיו ברכסי הרים גבוהים ותלולים. הרכס הדרומי יוצא במרחק 6 ק"מ ממזרח לעכו ונמשך מזרחה על פני ג’בל הַיְדֶר (1049 מ') וג’בלת אל־ערוּס (1073 מ') עד להרי נפתלי (הר צפת 838 מ', הר כנען ליד ראש פנה 840 מ'). הרי נפתלי מורכבים מרכסי הרים מקבילים הנמשכים מצפת וצפונה. לפאת קדם ונגב יורדים הם לרמת גבנונים הנגשת לגדות הירדן ולשפת ים כנרת ונופלת אליהן בצוקי הבזלת הגבוהים שלה כחומות זקופות. בין רכסי ההרים המקבילים משתרעים עמקים קטנים, כגון עמק חצור (מרג' אל־חַצִ’ירֶה) ועמק קדש (מרג' קָֽדִס). ממערב לצפת משתרע מישור יפה הנפרד מהר צפת ע"י הנחל העמוק וָֽדִי א־טַּוָֽחִין. מהמישור הזה מתרומם בצלעותיו התלולות ג’בל ג’רמק (1199 מ'), הוא הגבוה בהרי עבר הירדן מערבה. המראה מראשו הטובע בענני הרקיע נהדר ומקיף את רחבי הארץ עד למרחקים. לרגלי ההר הזה מצד צפון־מזרח נמצאת רמת גוש־חלב (אל־גִ’ש) הפוריה. סמוך לכפר גוש חלב נמצא לוע גדול של וולקן כבוי הנקרא ברכת אל־גִ’ש. בחורף תתמלא הברכה מים ובקיץ נמצאת בה בצה. עקבות פעולתו של לוע הגעש נכרים עוד בשכבות הלבה וערמות אבני הבזלת אשר מסביבו. מרמת גוש חלב יוצאים נחלים לכל עבר: לצד מזרח ודי פָרָֽה, הנקרא בהמשכו ודי עַוְבּה ובמהלכו התחתון ודי הִנְדָֽג' המשתפך לים סמכו, לצד מערב ודי אל־קֻרֵין המשתפך אל ים התיכון על יד אכזיב (א־זִּיבּ) מדרום לרָֽס א־נָּקוּרָה, לצד צפון ודי א־דֻּבֶּה הנקרא בהמשכו ודי סִלוּקִיֶה ובמהלכו התחתון ודי אל־חַגַ’ר הנכנס אל נהר אל־קסמיה. במערב רמת הגליל העליון נמשכים הרי אָשֵר מקִסְרָא (768 מ') וצפונה דרך תל אל־בֶּלָּֽט (616 מ'), ח’רבת בלט (752 מ') רָֽס אֻם קַבְּר (715 מ') וג’בל אל־גַ’מְלֶה (880 מ') עד גדות נהר אל־קסמיה. את רכסי הרים אלה מבתרות בקעות עמוקות המכבידות את התנועה בגליל העליון.

הרי הגליל העליון נופלים באופן זקוף לרצועת החוף הצרה. מתל בֶּלָּֽט וח’רבת בלט נמשכות שתי שלוחות־הרים הנכנסות בכפיהן ישר אל הים. השלוחה האחת, היא ג’בל אל־מְשַׁקַּח, יוצאת ברָֽס א־נָֽֽקוּרָה בגבול המדיני של ארץ־ישראל של היום והשניה בראש הלבן (רָֽס אל־אַבְּיַץ', Promontorium album) מדרום לצור. שני כפי השיד האלה הנכרים ממרחק רב בצבעם הלבן נופלים כצורים זקופים אל הים, והדרך הנמשך לאורך שפת הים מעכו לצור מטפס ועולה על מעלותיהם ויורד במדרוניהם התלולים. לכן קראום הקדמונים בשם סולמה של צור (Scala Tyriorum). גם לפאת צפון סגורה רמת הגליל ע"י רכסי הרים גבוהים הנמשכים מחִ’רְבֶּתּ סֶלֶם (674 מ') לג’בל הוּנין (900 מ') ונופלים תכופים אל החריץ העמוק של נהר אל־קסמיה. הנהר הזה, הגובל את ארצנו מצפון, בא ממרחק רב. מקורו נמצא ממערב לבעל־בק בבקעת הלבנון. הוא שוטף דרומה בבקעה הזאת וממשיך את מהלכו בין רכסי הגבעות המערביות של עמק עיון ובין הרי הלבנון בשם נהר א־לִּיטָֽנִי (Litanus) ומאסף לתוכו את כל פלגי המים היורדים מהלבנון ומול־הלבנון. בהתמצר הבקעה, שבה הוא שוטף, מתרפק הנהר על רגלי הלבנון, חופר בו את אפיקו עמוק בתוך האדמה ונעלם לפעמים מתחת לאבנים ולכפי הסלעים. בערך ברוחב של מטולה, מתחת לחורבת המצודה האיתנה קַלְעַתּ א־שַּׁקִיף (Belfort) של הצלבנים, הבנויה כקן הנשר על חומת־סלע גבוהה וזקופה של הלבנון, כורע הנהר ברך ושוטף פתאום ישר מערבה בשם קסמיה בתוך חריץ עמוק מאד ומקסים, המפריד בין הרי הלבנון הנשאים ובין הרי הגליל הרמים. מימיו נוהרים בשטף חזק בין הצורים והסלעים וכחם המניע אדיר. הנהר משתפך אל ים התיכון בין צור לצידון.

רמת הגליל העליון מבותרת גם מבפנים ע"י רכסי הרים גבוהים, שמתוכם מתנשאים בעיקר שיאיהם הנשאים של ג’בל עַדָתִיר (1005 מ') וג’בל גַ’רְמַק (1199 מ') וביניהם שוכבים עמקים קטנים, המצוינים בפריתם וברעננותם, כגון העמקים אשר על יד פקיעין, מרון, גוש חלב, קדש ומֵיס.

יפה־נוף הוא הגליל, חבל מבורך בגשמים מרובים, במעינות מים רבים, דשן ורענן. הריו המכוסים יערות עצים ועמקיו ובקעותיו, שבהם זורמים פלגי מים בכל ימות השנה, משמחים את הלב; רמותיו הנושאות שדמות בר ומישוריו העטופים נאות דשא ועשב למרעה ופרחים מרובי הצבעים והגוונים מרהיבים עין. שם ישגשג הזית ותנוב הגפן וינץ הרמון ותחנט התאנה, בעוד אשר על פסגות הרי הלבנון והחרמון הנשקפות על פני הארץ מתנוססת לבנת השלג. דרכי המסחר והתנועה אינם חודרים אל תוך ארץ הרים ורמות זו, הם סובבים אותה ואינם מפריעים בנוף השאנן הזה את שקט הטבע, הנפסק רק על ידי מלמול פלגי המים בנקרות הצורים ובנקיקי הסלעים, ע"י הצריחות הבודדות של הנשר והנץ, הבונים את קניהם על ראשי הצורים, או על ידי צפירת הצבי ושריקת האילה, הקופצים מסלע לסלע, וצפצוף הצפרים בענפי העצים. לא לחנם יקראו לגליל שויציה ארץ־הישראלית.

יוספוס מהלל ומשבח את ארץ הגליל כפוריה, מעובדה ומיושבה מאד. לפי דבריו היו בזמנו בגליל, הכולל גם את עמק יזרעאל, 204 ערים וכפרים, ובקטן שבהם ישבו 15,000 איש. אם אמנם מוגזמים הם, כנראה, דבריו אלה, הרי מוכיחים הם בכל אופן, שישוב הגליל היה צפוף מאד לפני חורבן הבית השני. ממלחמת הרומאים ביהודים ידוע לנו, ששם היו ערים רבות בצורות וחזקות. גם המספר הגדול של חורבות בתי כנסת היהודים ושרידיהם אשר בגליל מראה, שישוב יהודי גדול היה שם לפני החורבן ואחריו. טבע הארץ ויפיה השפיעו תמיד על תכונת יושביה ואפים. הגלילים בריאים בגופם, רעננים ועליזים, בעלי הזיה ואמיצי לב.

ארץ הגליל נחלקה לשבטי ישראל באופן זה: יששכר נחל את החבל הדרומי־המזרחי, זבולון – אמצע הגליל התחתון עד שפת הים בין עכו לחיפה, נפתלי – את הרי הגליל העליון ממזרח ואָשֵׁר ממערב, וחלק משבט דן כבש את החבל, שבו שוטפים נחלי מקורות הירדן. אחרי חלוקת הממלכה היה הגליל לממלכה הצפונית ואשור כְבָשוֹ לפני כָבשו את שומרון. החשמונאים ספחוהו ליהודה והורדוס הורישהו לבנו אנטיפס. במלחמת הרומאים ביהודים הצטינו גבורי הגליל (יוחנן מגוש חלב, בר גוריון ואחרים) בהגנתם על מולדתם בגבורה נפלאה. אחרי מרד בר כוכבא עבר כל הישוב היהודי מיהודה לגליל, שהיה מאז למרכז לתורת ישראל וחכמתו. הישוב הגלילי הגיע לתכלית פריחתו במאה השניה והשלישית אחב"ש. אז נוסדו בו בתי מדרש רבים ונבנו בתי הכנסת הגדולים והיפים, שאת שרידיהם אנו מוצאים שם עוד היום.

העיר הגדולה ביותר בגליל התחתון היא נָצְרַת (א־נָּֽצְרָה), הבנויה בתוך עמק קטן ועל גבעות שאננות העטופות עצי זית ועצים אחרים. על צלעות ההרים הפונות לעמק הגדול בנוים מנזרים ובתי תפלה, בתי ספר ובתי הכנסת אורחים. בסביבתה הרעננה עושה העיר רושם נעים ואוירה זך ומבריא. נצרת נמצאת בנקודה מרכזית. שבה מתלכדים הדרכים הבאים מכפרי הגליל העליון והתחתון ובה שוק לפלחים. בה עובר גם הכביש הבא מחיפה ונמשך לטבריה וכביש אחד מחברה לעמק יזרעאל ולשומרון. העיר אינה עתיקה ביותר. היא נזכרה בפעם הראשונה בתולדות הכנסיה הנוצרית כעיר, שבה חונך וגודל ישו הנקרא על שמה (גם בני דת ישו נקראים בערבית יחיד “נַצְרָֽנִי” ורבים “נַצָֽרָה”)· שם העיר לא נזכר כלל במשנה ובתלמוד, אולם אלקליר מזכיר אותה בקינת “איכה ישבה חבצלת השרון” בין הערים שבהן היו משמרות כהנים. יהודים ישבו בה עוד במאה השביעית. הילני המלכה, אם קונסטנטין, בנתה בנצרת בית תפלה, ומאז היתה לעיר קדושה לנוצרים. מספר יושביה 7500 נפש, מהם שני שלישים נוצרים ושליש אחד מושלמים ועשרות אחדות של יהודים. תושבי נצרת עוסקים בעבודת אדמה ובגדול צאן, בחרושת ביתית (בד פשוט וחמילות) ובמסחר בצמר ובתבואה. נצרת היא עיר־מחוז. קרוב אליה מדרום־מערב נמצא מושב־העובדים העברי גניגר (גִ’נְגָ’ר). מצפון לנצרת נמצא הכפר אל־מֶשְׁהֶד, הוא גת־חפר, מולדת יונה הנביא. קרוב אליו בנוי כַּפְר כַּנָּא (בברית החדשה: קנה), יושביו נוצרים ומושלמים. בכפר הזה נמצאת חורשת עצי הרמונים הגדולה ביותר בארץ. בית התפלה הנוצרי במקום הזה בנוי על יסודות בית כנסת יהודי עתיק.

ממערב לכפר כנא יושב כצפור על הר הכפר הגדול א־צַּפוּרִיֶּה, היא צפורי, שהיתה עיר מוקפת חומה וגדולה באוכלסיה וגם יפה ומהוללה בגלל אוירה הטוב. לפני הבנות טבריה היתה צפורי העיר הראשה של הגליל וגם במאות הראשונה והשניה אחב"ש היתה גדולה מאד ושוק גדול ושמנה עשר בתי כנסת ומדרש היו בה. בימי מלחמת הרומאים התבצר בה יוספוס והיהודים הגנו עליה בגבורה. הרומאים בנו בה מבצר גדול, שנקרא קסטרא של צפורי. ר' יהודה הנשיא ישב בצפורי בגלל אוירה הטוב, והוא העביר אליה גם את הסנהדרין הגדולה. כשהתישבו בה אחר כך נוצרים רבים, עזבוה היהודים. גם בבית שערים, בשפת בקעת בית נטופה, שהצטינה באוירה הזך, ישבו רבי ובית מדרשו והסנהדרין. בפאת בקעת בית נטופה מדרום נמצאת רמון המתואר (א־רֻֿמָּֽנֶה), מערבה יותר בגבעות שעל יד שפלת עכו, שפרעם (שֶׁפָא עַמְר), שבה ישבה הסנהדרין אחרי החורבן. בהתחדש הישוב היהודי בגליל בימי הבינים התישבו יהודים במקום הזה ועבדו את אדמתו. הישוב הזה נתבטל בימי מרד יושבי הגליל בשלטון אברהים פחה. היום יושבים בכפר הגדול 2900 מושלמים, נוצרים ודרוזים. קרוב לשפרעם נמצאות חורבות אוּשָא (חִ’רְבֶּתּ הוּשֶה), שאליה עברה הסנהדרין מיבנה וממנה לשפרעם. נשיא בית הדין שבאושא היה ר' שמעון בן גמליאל מיבנה ובעיר זו חונך בנו ר' יהודה הנשיא. סמוך לכביש נצרת–חיפה נמצאות המושבות הגרמניות בית לחם (הגלילי) ואֻם אל עַמֶד.

מדרום־מזרח להן היתה העיר שִׁמְרוֹן (סָמוּנְיָה), בתלמוד ממוניא (Simonias). מדרום־מערב לנצרת: וָפִיעַ (יָָֽפִא, Japhia). היא היתה עיר גדולה בימי הבית השני. טיטוס לכדה והרג בה את כל יושביה היהודים. לרגלי הר תבור מצפון־מערב עמדה עיר הלויים דברת (דַבּוּרִיֶה). גם יושביה נלחמו בגבורה עם הרומאים. מכסלות תבור (אִכְּסָָֽל) עולה כביש על ראש הר תבור, שבו הייתה בנויה העיר תבור, אשר יוסיפוס בצרה והרומאים החריבוה. עד היום נמצאים שם שרידי המבצר היהודי. על ידו בנו הפרנציסקנים כנסיה יפה על יסודות כנסיה ביזנטית. שם נמצאים מנזר יוני ומנזר פרנציסקני. לרגלי הר הגעש תל אל־עַג’וּל נמצאת עין דור (אֶנְדוּר), הידועה בנצחון ברק על סיסרא ובמעשה שאול ובעלת אוב. מדרום־מערב לה ולרגלי גבעת המורה – עָנֵם אשר ליששכר (נָֽיִן), על גבעת המורה שונם (סוֹלֶם), עיר אבישג השונמית. על יד כוכבא (כַּוְכַּבּ אל־הַוָא, שם נמצאים שרידי מבצר הצלבנים Belvoir) אשר על הרמה הסמוכה לעמק הירדן היתה מערכה גדולה בין צלח א־דין ובין הצלבנים אחרי נצחו אותם על יד חטין.

ערכו הכלכלי של הגליל גדל מאד ע"י המושבות והחוות העבריות, שנוסדו שם. סמוך להר תבור ממזרח נמצאת המושבה כפר תבור (מֶסְחָא). הגדולה שבמושבות המחוז הזה היא יבנאל (יַמָּא, כן גם בתלמוד). בכפר דַלַיְקָה הקרוב לים כנרת בין כנרת לטבריה נמצאת אדמת הברון רוטשילד והקרן הקימת לישראל. בתוך הנחלה הזאת יש חורבה עתיקה בשם קָֽדִס (קדש?). האחוזה פוריה הקרובה שיכת לחברה אמריקאית. מדרום לכביש נצרת–טבריה נמצאת המושבה הגדולה אֲיָלוֹן (סג’רה). במקום העיר הכנענית לשרון, שמלכה נמנה בין ל"א המלכים, אשר נלחמו ביהושע, נמצאת חות־הפועלים שרונה או רמה וסמוך לה המושבה הקטנה בית גן. מצפון־מערב לטבריה בנויה סמוך לכביש העולה לנצרת המושבה הקטנה מצפה (עין כָּֽתִּבּ). לרגלי הר הבזלת העגול קַרְן חַטִּין (שם היתה מפלת הצלבנים ע"י צלח א־דין בשנת 1187) נמצא כפר חטיא (חַטִּין), שהיה ידוע בימי התלמוד בחטיו הטובות. על אדמת הכפר הזה נוסד¹¹⁸ בשנת תרפ"ד מושב־עובדים חדש על־ידי הסתדרות “המזרחי” בשם כפר חטים.

למזרח נמצאות חורבות ארבל או בית ארבאל (ח’רבת אִרְבִּד, Arbela) עם שרידי בית כנסת עתיק. סמוך לה חצובות בצוק הסלע הנשקף על פני ים כנרת והחוה מגדל מערות נפלאות ומסובכות, שבהן נחבאו אנשי המלחמה במלחמות החשמונאים, הורדוס והרומאים. מדרום לה נמצאות חורבות בית מעון (תל מעוּן) שהיתה עיר יהודית חשובה בימי הבית השני ובזמן התלמוד. בבית הכנסת של מעון שמרו ספר תורה, שהביאו הכהנים מהעֲזָרָה בירושלם ויקראו לו בשם “ספר מעון”. מצפון למקום הזה רואים את מצודת הענקים קַלְעַתּ אִבּן מַעוּן. בכפר שוֹבְתִּי (כַּפְר סַבְּט) בגבול סג’רה יושבים היום מרוקנים. בחורבת אם אל־עַמַד בשפת בקעת בית נטופה מדרום־מזרח נמצאים שרידי בית כנסת עתיק. בשפתו הצפונית היו יפתח־אל (בתלמוד כפר מִנְדִי. היום כפר מנדא) וקנה בגבול נחלת זבולון. מצפון היתה יודפת (או יוטכת, היום ח'. גַ’פָֽתּ, Jotapata), בימי יוסיפוס עיר מבוצרה, שיושביה הצטינו בגבורתם במלחמתם עם אספסינוס. את כבול (כָּֽבּוּל) אשר בגבול אָשֵׁר וכנען נתן שלמה לחירם מלך צור. בזמן התלמוד ישבו בה חכמים יהודים. מהזמן ההוא ידועות נם סכנין (סִכְנִין, Sogane), המפורסמת בתאניה המתוקות. וערבה (עַרָֽבֶּה). בדרך מעכו לצפת נמצאים הכפר הערבי הגדול מָגְ’ד אל־כְּרוּם, לפנים בית הכרם, ורמה בנפתלי (א־רָֽֿמֶה), שהיתה ידועה בעשרה בזיתים משובחים. כפר חנניה (כפר עַנָֽן) היה בגבול הגליל העליון והתחתון. במורד ההרים לצד עמק גנוסר: חֻקוֹק (יָֽקוּק) וחורבות כרזים (ח', כָּרָֽזָה) עם חורבה של בית כנסת עתיק.

צפת (צַפַד), היא עיר המחוז של הגליל העליון. היא הרמה שבערי הגליל (בערך בגובה ירושלם) ובנויה על הר צפת הזקוף, שעל ראשו נמצאים שרידי מצודה חזקה מימי הצלבנים, אשר נחרבה ע"י רעידות האדמה, בפעם האחרונה בשנת תקצ"ז (1837). העיר צפת איננה עתיקה ביותר. בפעם הראשונה מזכיר יוספוס במקום הזה מצודה בשם צֶף. במדרש נזכר המקום הזה בשם צוּף או צפיה. בתלמוד ירושלמי מסופר, שמהר צפת היו משיאים משואות להודיע את קדוש החודש. בו היתה גם אחת ממשמרות הכהונה שבגליל. העיר גדלה והתרחבה בהתחדש הישוב היהודי בא"י בסוף ימי הבינים. מאז נחשבה לעיר קדושה, לאחת מ"ארבע הארצות". במאה השש עשרה, כשהתישבו בה רבים מגולי ספרד ופורטוגל, היתה עדת היהודים של צפת פורחת מאד באוכלסיה, בעשרה ובתרבותה העברית. אז ישבו בה חכמים רבים¹¹⁹ ומקובלים מפורסמים¹²⁰. עדת היהודים בצפת התחרתה אז בעדה הירושלמית ומסבה זו פרץ פולמוס הסמיכה בין חכמי צפת ובין חכמי ירושלם (ראה לעיל בפרק יב. “קורות ישוב הארץ ותרבותה”, בסעיף 8, שכותרתו “התקופה התורכית”).

על פי צורת ההר, שעליו בנויה העיר, מחולקת צפת לשלשה חלקים נפרדים. החלק האחד נמצא על שיאו הדרומי, הנמוך, של ההר למול המצודה, החלק השני בעמק אשר מתחת למצודה והחלק השלישי, הוא רובע היהודים, בנוי על צלעו הזקופה של ההר. שם בנויים הבתים צפופים זה על יד זה ובמדרגות זו על גבי זו. הרחובות צרים ובמדרגות תלולות עולים מהרחוב האחד לשני. העיר נהרסה פעמים רבות ע"י רעידות האדמה, שנגעו בצפת יותר מאשר במקומות אחרים בארצנו, ונבנתה שוב על תלה. המראה מהעיר, וביחוד מחורבת המצודה שעל ראש ההר, מגיע למרחקים. בדרום־מזרח רואים את ים כנרת ומאחוריו את הרי גולן, לצד מזרח מגיע המבט עד להרי חורן הגבוהים ובדרום תשיג העין את הר תבור, עמק יזרעאל והרי שומרון, בעוד אשר בצפון ובמערב יעצרו הרי הגליל הגבוהים בעד המבט למרחקים. מספר יושבי צפת 8800 נפש, בהם 3000 יהודים (לפני המלחמה 9000), מאות אחדות נוצרים ויתרם מושלמים. ע"י החלוקה המדינית החדשה, שקבעה גבולות לארץ קרוב לעיר זו, ירד ערכה הכללי.

בימי הבינים ובזמן החדש היה ברבים מכפרי הגליל העליון ישוב יהודי חשוב, שנחרב במאה הקודמת מסבת רעידת האדמה ומלחמות הבדוים, הפלחים והדרוזים. בסביבות צפת נמצא מספר גדול של כפרים עתיקים, שבהם שרידי בתי כנסת מתקופת התלמוד וקברי חכמים, כגון בירי, כפר נבוריא (ח. א־נַּבְּרַתֵּין), ספסופא (סַפְסָֽף), ח'. קַצְיוּן, עלמא, סעסע, גוש חלב (אל־גִ’ש), שהיתה מפורסמת בזיתיה ובשמנה, מולדת הגבור הלאומי יוחנן הנקרא על שם עירו והאחרונה בערי הגליל, שנפלה בידי הרומאים, כפר בִּרְעִם (שתי חורבות של בית כנסת ושל בית מדרש) ויראון (יָֽרוּן). במרון עומד עדין הקיר הדרומי של בית הכנסת הקדום הבנוי אבני בזלת שחורות¹²¹, ובתוך בתי הכפר בנויים שרידי חומת המבצר העתיק. במקום הזה יסד ר' שמעון בר יוחאי את בית מדרשו הגדול, שאליו נהרו תלמידים רבים. שם נמצאים קברי ר' שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, ר' יוחנן הסנדלר, הלל ושמאי ותלמידיהם. בליל ל"ג בעומר, הוא לפי המסורת יום פטירת התנא רשב"י, מתאספים יהודים המונים־המונים על קברו של בר יוחאי וחוגגים את ה"הלולא דרבי שמעון". גם במשך כל השנה באים שמה יהודים להשתטח על הקבר. חלק מאדמת הכפר שיך ליהודים. – חכמי התלמוד הללו את הלפת של בית דגון (בית גֶ’ן) אשר לרגלי הר ג’רמק. בעכברא (עַכְּבַּרָא) מדרום לצפת, שבוצרה ע"י יוספוס, ובבירי (בִּרְיָא) מצפונה וסמוך לה ישבו חכמים רבים בזמן התלמוד. לבירי העתק בית הדפוס הראשון העברי מצפת אחרי חורבנה ע"י רעידת האדמה האחרונה.

בסביבות צפת נמצאות המושבות האלה: הר כנען מפריד בינה ובין ראש פנה (גַ’עוּנֶה), הבנויה על ההר, שממנו המראה נהדר על הסביבה הקרובה והרחוקה. רואים את ים סמכו ואת ים כנרת בעומק בין הרי עבר הירדן מזרחה ובין הרי עבר הירדן מערבה, ומראש הר כנען מגיע המראה עד לים התיכון. אוירה של המושבה זך ונעים ומעין מתגבר מספיק לה מים בשפע. במרחק פחות מחצי שעה ברגל מצפת בדרך לעכו נמצאת המושבה הקטנה עין זיתים (עין א־זֵּיתּוּן). בדרך מראש פנה לירדן נמצאת המושבה מחנים ומצפון לה חות־הפועלים אילת השחר. – בפקיעין (בתלמוד בית בוקיא. בערבית אל־בְּקֵיעַ), ממערב לצפת, יושבים פלחים יהודים מימים קדמונים. הם לפי המסורת צאצאי היהודים שלא הגלו מארץ־ישראל. על יד הכפר נמצאת מערה ועל ידה עץ חרוב ענקי ועתיק מאד, שיושבי הכפר, יהודים כנוצרים ודרוזים, מיחסים אותם לר' שמעון בר יוחאי. היהודים מעריצים שם ציון, שמיחסים אותו לתנא ר' יהושע בן חנניה.

מקומות הנזכרים בתנ"ך הם: במזרח חצור (ח' אל־חַצִירָה), קדש נפתלי (קָֽדִס) עם חורבות רומיות יפות, רחוב (הוּנִין), עיר בצורה בגבול אשר, אבל בית מעכה (אָֽבִּל אל־קַמְח) על תל גבוה מצפון לעמק חוּלָה; ברכסי ההרים הצפוניים אכשׁף (ח'. אִכְּסָף), ינוח (יָֽנוּח); במערב קנה (קָֽנָא) שבגבול אשר, עבדון (עַבְּדָה) ובית עמק (עַמְקָא). מישא (מַיס) ויתיר (יַעְתִר) עמדו בגבול הארץ הצפוני של עולי בבל. הצלבנים התבצרו היטב בהרי הגליל הצפוניים. שורה של חורבות מצודותיהם קימת עוד לאורך השפה הצפונית והמערבית של הרמה, ביניהן מצודות הונין ותבנין (בתלמוד תבנית או תפנית), שנהרסו ע"י רעידת האדמה בשנת תקצ"ז (1837).

בקצה צפונה של א"י בנויה המושבה העברית מטולה¹²² על הר בין שלוחות החרמון והלבנון. סמוך למושבה מצפון עובר הגבול המדיני בין א"י לסוריה ובמושבה נמצא משמר של משטרת הגבול. העליה למטולה מצד עמק החולה מדרום היא גבוהה וזקופה ולצד צפון, לעמק עיון, גבעת המושבה משתפעת בשפוע כמעט בלתי נכר. לכן הגבול הזה אינו טבעי. אויר המקום טוב ומבריא והמראה ממנו יפה על ההרים הסובבים אותו. מדרום למטולה נמצאות חוות הפועלים כפר גלעדי ותל חי. ההר הנמשך בין מטולה ובין כפר גלעדי יש בו שיש מצוין, שהתחילו לנצלו.

6. ארץ החוף.

ארץ החוף מכוסה עפרות גיר ושיד' שנגרפו מההרים ויתערבו בחול הים, בשיד הצדפים ובמשקע הנילוס. אזור החול, הנמשך לאורך החוף הישר והבלתי מפוֹרץ מנחל מצרים ועד הכרמל, חוסם את הנחלים ואינם יכולים לצאת אל הים. לכן נקוים מימיהם מאחורי גבעות החול והיו לבצות. ארץ החוף רחבה ביותר בקצֶה הדרומי, בין נחל מצרים ובין נחל בשור (סֵיל א־שַּׁלָּֽלֶה – ודי עַ’זֶה). שם מגיע רחבה עד לערך 40 ק"מ. מראה הנוף הזה חד־גְוָני הוא. קרקעו מכוסה חול לבן בלי שום רקבובית. מפני טעם זה ובגלל יובש האויר (מדת הלחות בחבל זה היא פחות מן 300 מילימטר) אין האדמה מצמיחה אלא מעט עשב יבש למרעה עדרי הצאן והגמלים של בדוי א־תֶּרָֽבִּין החונים שם. רק מבין לגבעות החול אשר על שפת הים תצצנה פה ושם חורשות־תמרים קטנות, שמראהן ישמח לרגע את העין העיפה מחד גונותו המשעממת של נוף החול הזה. המושב הקבוע היחיד בדרום הוא אל־עריש (הסכות) קרוב לשפך נחל מצרים. המקום הזה, הבנוי בנוה־מדבר בתוך חורשות עצי תמר, היה זמן רב הגבול בין ארץ־ישראל ובין מצרים. משם נמשך דרך הארחות צפונה לאורך שפלת החוף. על יד רפיח (רִפָֽח, Raphia) התנגשו בימי קדם צבאות העמים, שבאו מצפון, כמה פעמים עם חיל מצרים. אלכסנדר ינאי לכדה ומאז נחשבה לעיר הגבול הדרומית של ארץ־ישראל. בימי הבינים עוד ישבו יהודים במקום הזה. הגבול המדיני של היום עובר על פני רפיח מצפון. משם נמשך קו מסלת־ברזל לבאר־שבע. מצפון לחֲנוֹת יונה (חָֽ’ן יוּנִס, 4000 תושבים), פושטת הארץ את צורת הישימון ולובשת צורה של מדבר רועים. שדות מרעה מופיעים ואחריהם שדות שעורה, ופה ושם נראים שיחים בודדים ועצים יחידים. אופיות הן לצורת הנוף הזה חורשות־התמרים הקטנות על גבעות החול, כגון על יד תחנת מסלת־הברזל דיר אל־בַּלַח' (הוראת השם: חצר התמרים), הוא כפר דרום שבתלמוד. שם מבשילים התמרים את פֵרותיהם. בסביבה ההיא מתחילה

א. השפלה,

ההולכת ולובשת לצד צפון צורה של נוף פורה, מעובד ומיושב. היא פורצת במפרצים רחבים אל תוך נוף הגבעות, הנמצא בינה ובין הרי יהודה, ורכסי גבעות נמוכות עוברים בה לרחבה ונגשים במקומות שונים כמעט עד הים. עפרות החול של השפלה מעורבים בחומר אדום ובמקומות רבים באדמת רקבובית כהה. ומי התהום אינם עמוקים בה – דבר המכשיר אותה לגדל בה צמחי שקי. כמות הלחות המגיעה בעזה עד 400 מילימטר הולכת וגדלה לצד צפון. מהנחלים העוברים יחרבו כלם כעבור עונת הגשמים, רק בנהר סִכְּרֵיר ובנהר רובּין לא יאפסו המים גם בקיץ. – השפלה היא ארץ מרעה והיא מצמיחה גם תבואה. ביחוד מצטינת בטיבה השעורה הגדלה בה, המוּצאת לאנגליה לתעשית הבירה. כרמי זית וגפן הם חזיון מצוי בחבל זה. במקומות רבים מרובים הם עצי הפרי והירקות הזקוקים להשקאה. התומר, המוז והשקמה מבשילים שם את פרותיהם, בעוד שהזית, ההדס וההרדוף מצויים בכל השפלה כצמחי הבר. הכפרים, שבתיהם בנויים מלבני חומר, המיובשות בשמש, מוקפים סיגי צבר, עצי פרי ושדות תבואה.

בגלל פריונה וקרבתה לים היתה השפלה מיושבה ומעובדה מהימים היותר קדומים וערים גדולות היו בה. הפלשתים ירשו את הארץ הזאת מיושביה הקדמונים (העַוִּים) ויהדפו את הכנענים עד להרים. דוד שבר אמנם את גאון עוזם של הפלשתים, אולם מלחמה תמידית היתה אחרי־כן בין מלכי יהודה ובין ערי־פלשת הגדולות. אלכסנדר מקדון שם קץ לחרותן, והחשמונאים הרחיבו את ממשלתם על כל השפלה. הרומאים והיונים בנו במקום הערים ההרוסות ערים חדשות על־פי תכנית עריהם הם. בהמשך ימי הבינים נחרבו הערים האלה, שעמדו על אם דרך הצבאות, עד היסוד וחורבותיהן נתכסו בחול.

מרובים הם בשפלה תלי הערים ההרוסות וחורבותיהן, כגון גרר (ח' אם גַ’רָֽר) על יד ודי עַזָה, צקלג (ח' זֻהַיְליקה) מדרום־מזרח לעזה, לכיש (תל אל־חסי) על יד ודי אל־חסי; מצפון לתל זה – עגלון (ח'. עַגָ’לָֽן); על יד החוף וסמוך לו – מַיוּמַס, אנתידון, אשקלון, אשדוד וכו'. 

עזה (עַ’זֶּה, Gaza), לפנים עיר כנענית, היתה אחרי־כן הגדולה בערי סרני הפלשתים. שלמה וחזקיהו לכדוה, אבל היא נשארה רק זמן קצר בידי ישראל. מימי אלכסנדר מקדון היתה תחת שלטון היונים. אלכסנדר ינאי החריבה והרומאים בנוה מחדש. בימי הבינים היתה עיר מסחר גדולה ועומדת בקשר מסחרי עם ערב. בהיותה המפתח לארץ־ישראל וסוריה מצד אחד ולמצרים מצד שני, היו על ידה מלחמות רבות מימי קדם ועד הזמן האחרון. לכן נחרבה פעמים רבות ונבנתה מחדש ע"י כובשיה. חורבותיה קבורות בחול. העיר של היום בנויה בתוך גנים, פרדסים וכרמי זיתים המקיפים אותה משלשה צדדים, בעוד שמצד מערב משתרעות החולות עד הים. מדרום־מזרח לעיר מתרוממת גבעה גבוהה בשם ג’בל מֻנְטָֽר, שממנה המראה יפה על כל הסביבה. הוא “ההר אשר על פני חברון”, שאל ראשו העלה שמשון על כתפיו את דלתות שער העיר. – מספר יושבי עזה 17500 נפש, כלם מושלמים מלבד 700 נוצרים אורתודוכסים וגם 50 יהודים (עוד במאה הי"ח היתה בה עדה יהודית גדולה, בימי המלחמה האחרונה נשבת בה הישוב לגמרי ורק מעטים שבו אליה). עזה היא עיר המחוז הדרומי־המערבי. בין בתיה הפשוטים כדאי לצין את המסגד הגדול, שעל אחד מעמודיו הקורינטיים נמצאת צורה בולטת של המנורה העברית עם כתובת עברית ויונית. בגָֽ’מִע א־נֶּבִּי חָֽשִׁם קבור חשם דוד מחמד. יושבי עזה מעריצים גם את קבר שמשון (אַבּוּ אל־עַזְם = אבי העזמה). מעזה מביאים לערי הארץ תרנגלות וביצים, תמרים, זיתים, תאנים, בצלים, קטניות וכלי חרס העשויים שם. מכת העיר היא מחלת הגרענת, שרוב יושביה נגועים בה. אל חוף עזה (אל־מינה), הנמצא במרחק שעה מהעיר, באות אניות מפרש להוציא את יבול הסביבה (שעורה, פקועות השדה). בתקופת היונים היתה לה לעזה עיר חוף גדולה בשם מַיוּמַס. קרוב אליה היתה עיר החוף אנתידון.

ממזרח לעזה נמצא הכפר הגדול הוּג' ומדרום־מזרח לו בנויה רוּחָמָה (גְ’מָֽמָה), היא המושב היהודי הדרומי ביותר בארצנו. מצפון לעזה נמצאות חורבות אשקלון (ח'. עַסְקַלָֽן) ולמולן על השוניות, המתנשאות עד לגובה של 20 מ' מתוך הים, חורבות מצודת הצלבנים, שנחרבה במלחמותיהם עם הערבים. גם לאשקלון היה נמל גדול. בתקופה היונית היתה מרכז לתרבות יונית גבוהה. הורדוס נולד בעיר זו והוא פאר אותה בבנינים גדולים. בזמן האחרון גלו שם את ארמון הורדוס ובתוכו את פסלו ואת פסלי אלילי היונים. בימי הבינים היתה באשקלון עדה יהודית גדולה, עדות השומרונים והקראים התקימו שם עד המאה הי"ז. – “גני אשקלון” המפורסמים בימי קדם נמצאים גם היום בכפר הסמוך אל ג’וֹרָה וכמו כן בסביבת מגדל־גד (אל־מֶגְ’דֶל), שהיתה עיר עתיקה מאד. היום יושבים בה 5000 ערבים מושלמים העוסקים בפלחה ובגדול ירקות (בצלים). הלאה צפונה, על יד דרך הארחות, עמדה אשדוד (אִסְדוּד, Azotus), אחת מערי סרני הפלשתים, בה היה מקדש לאלילם דגון, שבו העמידו הפלשתים את ארון־הברית השבוי, ופסל דגון נפל לפניו ארצה. בימי עוזיהו היתה העיר הזאת ליהודה. שבי גלות בבל לקחו להם נשים אשדודיות ובניהם דברו חצי יהודית וחצי אשדודית. בימי היונים היתה לעיר מפוארה. יהודה המכבי לכדה מאת היונים. שרידי העיר העתיקה טמונים בחול, ועל יד הכפר אסדוד נמצאת חורבת בנין גדול מימי הבינים. גם לאשדוד היתה עיר חוף מיוחדה (היום: מִינַתּ אל־קַלְעָה). על יד שפך נהר סִכְּרֵיר נמצא המקדש המושלמי המקומי נֶבִּי יוּנִס.

בדרך מעזה לחברון נמצא הכפר הגדול עַרָֽק אל־מַנְשִׁיֶּה ובו שרידי בנינים עתיקים. אולי היתה במקום הזה גת פלשתים. מזרחה, בנקודה מרכזית, שבה עובר גם הדרך מירושלים לעזה, עומד הכפר הגדול בית גִ’בְּרִין. הוא בית גוברין (Bethagobra, Eleutheropolis), בימי היונים והרומאים ובזמן התלמוד עיר גדולה, שבה ישבו גם חכמים יהודים. עוד בתקופה הערבית היתה גדולה ובצורה, וגם הצלבנים בנו בה מבצר חזק. המערות הרבות והגדולות אשר על יד בית גוברין מוכיחות, שכבר בתקופה הפריהיסטורית היתה שם עיר יושבי החורים והמערות. בתוך הכפר ומסביב לו נמצאות חורבות רבות של בנינים חזקים מתקופות שונות. על ידו מדרום גלו החופרים האנגלים בתל סַנְדַחַנֶּה ובחִ’רְבֶּתּ מַרָֽש את חורבות מָרֵשָה או מורשת, מולדת מיכה הנביא. מצפון נמצא כפר דכרין (דִכְּרִין), ומצפונו בגיא צפתה על יד מצפה ביהודה (תל א־צָּֽפִיֶה) נצח אסא את זרח הכושי. יש משערים, שגת הפלשתית עמדה בסביבה ההיא. מערבה, במקום העיר העתיקה שפיר, בנויים היום שלשה כפרים ערביים זה אצל זה בצורת סגול בשם א־סַּוָֽפִיר. ממערב לכפר הערבי אל־קסטינה נמצאת המושבה העברית באר טוביה.

בגבעות יהודה, קרוב לנחל שורק ולמסלת הברזל עמדה תמנה (תִּבְּנָה) הידועה מתולדות שמשון. מצפון־מזרח לה, לא רחוק מתחנת מסה"ב והמושבה הר־טוב (עַרְתּוּף) גלו החופרים האנגלים את שרידי בית שמש הכנענית, הפלשתית והעברית. אל המקום הזה השיבו הפלשתים את ארון הברית ששבו ממחנה בני ישראל באבן העזר.

מימין לנחל שורק ולמסה"ב נמצאות החוות העבריות חולדה וכפר אוריה. מתחנת מסה"ב נענה באים מערבה למקום גזר העתיקה על יד הכפר הערבי אַבּוּ שׁוּשֶׁה. בחפירות, שעשו בתל גזר, גלו את עיר המערות הפריהיסטורית וחורבות העיר גזר הכנענית, הפלשתית והעברית ועתיקות חשובות, הנותנות לנו השקפה על חיי יושבי הארץ הקדמונים ומצב תרבותם. פרעה מלך מצרים נתן את גזר שלוחים לבתו, שהשיאה לשלמה. שמעון החשמונאי כבש את העיר ויבן בה מצודה, שאת חורבתה גלו עכשיו. על קרקע הכפר אַבּוּ שוּשֶׁה סמוך לתל גזר עומדת להבנות מושבה יהודית. סמוך למקום עקרון הקדומה (עָֽקִר), שממנה לא נשאר אף שריד אחד, נמצאת המושבה עקרון או מזכרת בתיה. מדרום לה בנויה על גבעה המושבה גדרה (קַטְרָה). משם רואים את הכפר הערבי הגדול יִבְּנֶה על יד דרך הארחוֹת למסה"ב. במקום הזה עמדה בימי הבית השני העיר הגדולה יבנה (יבנאל, ימניא), שבה ישבו יהודים רבים וביניהם חכמים ידועים. בזמן חורבן הבית השני יסד בה רבן יוחנן בן זכאי ישיבה גדולה ואליה עברה הסנהדרין מירושלם, ותהי העיר הזאת למרכז רוחני לעם ישראל. אחרי ריב"ז עמד רבן גמליאל בראש הסנהדרין. חכמי יבנה היו מתאספים ב"כרם ביבנה". פעמים רבות נזכרות בתלמוד גם ה"חולות של יבנה". עיר החוף של יבנה היתה ימניא על הים (היום: מינת רוּבּין) על יד שפך נהר רובין אל הים. על שפת הנחל הזה נמצא מקדש מושלמי מקומי בשם א־נֶּבִּי רוּבּין (ראובן הנביא), שאליו באים המושלמים מהסביבה הקרובה והרחוקה בהמוניהם בימי האביב להלולה וחנגה. במקום הזה גלו עכשיו קברים עתיקים מהתקופה הכנענית השניה.

רַמְלָה (א־רַֿמְלֶה = היושבת על החול) היא עירה ערבית בת 7300 תושבים, בתוכם משפחות אחדות של יהודים. היא נוסדה בשנת ד' תע"ו (716) ע"י השולטן האֻמָֽוִי סלימן, בנו של עבד אל־מַלִךּ, ותהי לעיר גדולה ובירת פלשתינה הערבית. בתקופת פריחתה היו בה עדה יהודית ועדה קראית גדולה. פעמים אחדות העברה הישיבה הגדולה מירושלם לרמלה. בסוף ימי הבינים ירדה. נפוליון בונפרטה עשה אותה למרכז פעולותיו המלחמתיות בא"י. בהוסד המושבות ראשון לציון, נס ציונה, רחובות ובאר יעקב בסביבותיה, עלה ערכה של רמלה במדה ידועה, בהיותה אז תחנת מסה"ב למושבות האלה. אולם בהעבר נקודת המרכז של התנועה במסה"ב ללוד הקרובה, ירד ערכה שוב. בעיר נמצאים שני מסגדים מימי הבינים: אל־גָֽ’מִע אל־כַּבִּיר ואל־ג’מע אל־אַבְּיַץ'. המגדל הגבוה, שמראשו רואים את השפלה והשרון, את הים ואת הרי יהודה, בנוי על יסודות המגדל העתיק, שבנהו בונה־העיר סלימן בן עבּד אל־מַלִךּ. אוירה של רמלה טוב ומבריא, ובסביבתה הפוריה גדלים עצי זית ועצי פרי ותבואה למכביר. ברמלה נמצאת התחנה המרכזית של כחות האויר של הצבא הבריטי בא"י. בגבעות ממזרח לרמלה נמצאת גמזו (גִ’מְזוּ).

תמונה 42

שדרת תמרים בפרדס בראשון לציון

עפ"י צלום של י. בן־דוב.

השטח המשתרע בין קו מסלת־הברזל ובין הים שיך כמעט כלו למושבות העבריות הנמצאות שם. מהתחנה רחובות במסה"ב לוּד־קנטרה באים למושבה הגדולה והפורחת רחובות, שנוסדה ע"י החברה הוַרשאית “מנוחה ונחלה”. למושבה זו חוקה עירונית. מראה המושבה בבתיה הבודדים המוקפים עצים עושה רושם נעים ואוירה זך ומבריא. את יבול הכרמים מעבדים ביקב המושבה לאלכוהל, הנשלח משם ליקב הגדול בראשון לציון. נס ציונה (וָֽדִי חָֽנִין) היא אחת המושבות הראשונות, שנוסדו בא"י. יותר מחצי שטחה נטוע עצי תפוחי זהב, כי מי התהום מצויים לא עמוק באדמתה. למולה ועל יד קו מסה"ב נמצאת המושבה הקטנה באר יעקב, שנוסדה ע"י יהודים הרריים מקוקז. הגדולה שבמושבות השפלה היא ראשון לציון. שטח אדמתה משתרע מהכביש יפו–ירושלם עד חולות הים ועד נס ציונה והוא נטוע גפנים, שקדים ועצי פרי. גם למושבה זו חוקה עירונית, ובה נמצאים כל המוסדות הצבוריים, שקהלה מסודרת זקוקה להם. בראשון לציון נמצאים יקבי־היין המרכזיים לכל מושבות יהודה, שמדת קבולם היא 73000 הקטוליטר. בה גם מרכז אגודת הכורמים והנהלת חברת “כרמל מזרחי”. על ראש גבעה מתנוסס בית הכנסת היפה וממנה יוצאים הרחובות העקריים לארבע הרוחות. באמצע המושבה נמצא פרדס גדול עם שדרות־תמרים יפות. באביב, בזמן שעצי השקד מתקשטים בפרחיהם הלבנים וכרמי הגפנים מתלבשים במלבושם הירוק, נחמדה המושבה למראה. התנועה גדולה והעבודה מרובה בה בקיץ, בעונת בציר הענבים, קטיף השקדים ולקיטת הטבק. אז באים ראשונה לציון פועלים רבים מהכפרים שבסביבה, מיפו ומירושלם. בראשון לציון גובל מצפון מושב העובדים נחלת יהודה, הנקרא על שם יהודה ליב פינסקר. עובדיה מיערים את החולות שעל שפת הים בתמרים.

מצפון לרמלה נמצאת תחנת־מסה"ב המרכזית לוּד (בתנ"ך: לֹד. בערבית לֻדּ, Lidda, Diospolis), שבה נחתכים קוי מסה"ב קנטרה־חיפה וירושלם־יפו. סמוך לה ממזרח בנויה העירה לוד. בימי הבית השני וכן גם בזמן שלטון רומי היתה היא עיר גדולה ויהודים רבים ישבו בה ועסקו בתורה ובמסחר (“תגרי לוד”). בין חכמי העיר הזאת ידועים ר' אליעזר בן הורקנוס, שהיה ראש הישיבה, ר' טרפון, ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי. הפרסים החריבו את העיר, אבל הערבים עשוה לבירת פלשתינה עד הבנות רמלה צרתה. היום נמצאים בה 8000 נפש, כלם מושלמים מלבד כאלף נוצרים, המעריצים שם את כנסית “ג’ורג' הקדוש”. בסביבותיה של לוד נמצאים יערי עצי זית גדולים ועתיקים ובעירה נמצאים בתי הבד לעשית שמן זית ושמן שומשמין. כרמיה ושדותיה מסויגים בשיחי צבר. לוד משמשת גם שוק לבהמות. קרוב לה ממזרח נמצאת חדיד (אל־חַדִיתֶּה), עיר גדולה בימי הבית השני. בינה ובין מודיעים החשמונאית נמצאת המושבה הקטנה בן־שמן ובה תחנה לנסיונות חקלאיים. צפונה־מזרחה בנוי על גבעה הכפר נְבַלָט (בית נְבָּֽלָה). בדרך ליפו עוברים על פני צריפין (צַרְפַנד אל־עַמָֽר), שבה היו בימי הבינים קהלה יהודית ועדה קראית. שם נמצא היום המחנה המרכזי של הצבא הבריטי בארץ־ישראל. בית דגון (בית דֶגֶ’ן) הבנויה על יד הכביש היתה לפנים עיר פלשתים. חורבת העיר העתיקה נמצאת מערבה לכפר של עכשו. לא רחוק מיפו נמצא בית הספר החקלאי מקוה ישראל, שנוסד בשנת תר"ל (1870) ע"י קרל נֶטֶר בפקודת חברת כל ישראל חברים. תלמידי בית הספר הזה לומדים את כל ענפי המשק החקלאי להלכה ולמעשה.

יפו (יָֽפָא, Joppe) מוּקפה בהֶקף גדול פרדסים, המפיצים באביב ריח נעים ומרהיבים עין ברבוי צבעי העלים, הפרות והפרחים גם יחד. היא היתה עיר כנענית קדומה ונזכרה עוד בלוחות תל אל־עמרנה מלפני המאה הט"ו לפה"ס. לחוף ים יפו היו מגיעים עצי ארזי הלבנון לבנין הבית הראשון והשני. יונה הנביא ירד בחופה באניה לברוח תרשישה מלפני ה'. בימי החשמונאים היתה העיר ליהודים. יונתן לכדה ושמעון בצרה ויעשנה לעיר החוף של יהודה. במלחמות הרומאים נהרגו בה יהודים רבים. בימי הבינים היתה עיר קטנה ובלתי חשובה. אולם בהחרב קיסרי (ה"א נ"ו = 1296) שבה יפו להיות עיר החוף ליהודה ולשומרון. הישוב היהודי נתחדש בה לפני מאה שנים. בהתרחב הישוב החקלאי העברי בסביבותיה גדלה יפו ותהי למרכז הישוב העברי החדש. מאז הלכה וגדלה תנועת מסחרה. מחופה מוציאים את יבול יהודה, השפלה ושומרון ואת תוצרת תעשיתן ודרך בו מכניסים מחו"ל את צרכי התושבים. – השוניות הגדולות, הנשקפות מתוך הים לפני חוף יפו ושבהן נשברים גלי הים בזעף ובזעם, עלולות לסכן את האניות, הנמנעות משום כך מגשת לחוף ועוגנות במרחק רב ממנו. בחורף, כשהים סוער, עוברות האניות על פני החוף בלי גשת אליו. האגדה היונית מספרת, שהגבור פרסיוס הציל את בת־המלך אנדרומידה, שהיתה קשורה בנחושתים לאחת השוניות שלמול יפו למען תִבָלע מאת דג הים. – העיר העתיקה בנויה על צור סלע תלול המתרומם משפת הים בגובה של 46 מ', והעיר החדשה משתרעת לצד צפון ולצד דרום. בצפון נמצאת מושבת ההיכלנים הגרמנים ואחריה העיר היהודית החדשה

תמונה 43

יפו העתיקה

עפ"י תמונת א. מ. ליליען בספרו של ישעיהו פרס, ארץ ישראל

תמונה 44

תל־אביב, רחוב אלנבי

עפ"י צלום של י. בן־דוב.

תל אביב (נוסדה תרס"ט = 1909), הבנויה בהרוחה ובטוב טעם כאחת ערי אירופה היפות. תחום עירית תל אביב מקיף גם את הפרברים היהודיים הצפוניים של יפו ומגיע לצד צפון עד הירקון. העיר הולכת וגדלה, הולכת ומתרחבת. בה מתרכזים החיים היהודיים החדשים ומוסדות צבוריים וחברתיים שונים. בה נמצאים בתי חרושת גדולים, בתי מסחר ומוסדות כספיים, תחנת רוטנברג לחשמול הערים תל אביב ויפו, בתי ספר מכל הסוגים, תחנת הנסיונות החקלאיים, הנחשבת למחלקה של האוניברסיטה העברית בירושלם, בתי מלון גדולים וכו'. היפה והארוך שברחובותיה הוא רחוב אלנבי, הנמשך מהתחלת העיר עד הים. לתל אביב תחנה מיוחדת במסלת הברזל ובחופה עומד להבנות נמל יהודי מיוחד. עפ"י הספירה האחרונה (1922) הגיע מספר יושבי יפו ותל אביב יחד עד 47,700 נפש, מהם 20,200 יהודים (ביפו 5,087, בתל אביב 15,065), 20,700 מושלמים, 6,800 נוצרים. בסוף שנת תרפ"ה העריכו את מספר יושבי תל אביב בלבד ל־40,000 נפש. – מדרום ליפו עומדת להבנות עיר יהודית חדשה. – יפו נחשבת לגבול בין השפלה לבין

ב. השרון.

המישור הזה הוא החבל הפורה ביותר בארץ החוף, בהיות אדמתו, המעורבה מאדמת־חומר שחומה ומרקבובית, דשנה ושקויה למכביר. מי התהום מרובים ובלתי עמוקים וקל להעלותם במשאבות קיטור מהבארות החפורות, וכן אפשר גם להשתמש להשקאת השדות והפרדסים במי הנחלים העוברים במישור ויוצאים ללא תועלת אל הים, או שהם מכלכלים את הבצות אשר מאחורי החולות. הנחלים, שמימיהם שוטפים כל ימות השנה, הם: מי הירקון (נהר אל־עַוְגָ’א), נהר אל־פַֽלָֽאִךּ, נהר אַבּו זָֽבּוּרָה, נהר אל־מַפְגִ’ר, שאליו נכנס וָדִי חֻצֵ’ירָה, נחל התנינים (נהר א־זַּרְקָא) ונהר א־דִּפְלֶה. עוד בימי קדם היה השרון מהולל בפריו, במרעהו ובפרחיו, וגם היום רבים ורעננים בו מקומות המרעה והאָפר, שדות התבואה והירקות (ביחוד שומשמין ואבטיחים), גם פרדסי עצי פרי (תפוחי הזהב הגדלים שם יש להם שם טוב בעולם), ופרחי השדה (חבצלת השרון!) מרובים פה למיניהם ולגוניהם מאשר ביתר חלקי הארץ.

ממזרח ליפו רבים הכפרים והמושבות העטופים שדות תבואה, גנים, כרמים ופרדסים. בתוך תחומה של תל אביב וסמוך לתחנת מסה"ב בנויה המושבה הגרמנית שרונה. כמעט כל האדמה עד הירקון שיכת ליהודים והולך שם ונוצר ישוב גדול, שנספח לעיר היהודית תל אביב. על אדמה זו כבר קימים המושבים שכונת ברוכוב ורמת גן. הלאה צפונה־מזרחה נבנתה בשנת תרפ"ד המושבה בני ברק ע"י עולי פולניה. על יד מי הירקון נמצאת הגדולה שבמושבות העבריות באוכלסיה:

פתח־תקוה, שנוסדה מלכתחלה בשנת תרל"ט (1879) ע"י אחדים מיושבי ירושלם. שליש משטחה הגדול נטוע פרדסי תפוחי זהב, לימונים, אתרוגים ופרות אחרים, שליש כרמי שקדים וגפנים ושליש זרוע טבק ותבואה. המושבה הזאת, שמספר יושביה מגיע עד 6000 נפש, עושה רושם של עיר קטנה העטופה בים של ירק. יש לה כל המוסדות הצבוריים של עיר וחוקה עירונית לה. על יד פתח תקוה נמצאים מושב העובדים עין גנים, מושב התימנים מחנה יהודה והקבוצות פג’ה וכפר גנים. על יד מקורות מי הירקון (רָֽס אל־עין = ראש המעין) עומדת חורבת מצודה ערבית (קַלְעַתּ רס אל־עין), שנבנתה על יסודות מצודת אנטיפטרס במאה הט"ז ושמשה לשמירה על דרך הארחות העובר עליה מדרום צפונה. סמוך אליה בנויה תחנה במסה"ב לוד־חיפה. בה עוברת גם המסלה המחברת את פתח תקוה לתחנה המרכזית של לוד ושנבנתה בכספי הברון רוטשילד. ממזרח למקורות מי הירקון נמצא הכפר הגדול מֶגְ’דֶל יָֽבָּא, לפנים מג’דל צָֽדִק, מקום מושב אחד מאדירי הערבים במאה הי"ז. במקום הזה עמדה, כנראה, אפק הידועה ממלחמת בני ישראל עם הפלשתים. ביהוד (אל־יהודיה) אשר לדרום, לפנים עיר בנחלת מטה דן, ישבו אכרי פתח תקוה בשנים הראשונות ליסוד המושבה הזאת בגלל הבצות שהיו שם. לא רחוק ממנה נמצאים המושבה הגרמנית הפורחת וילהלמה והכפרים הערבים בני ברק (אִבְּן אִבְּרָֽק) ואונו (כַּפְר עָֽנָא). החלק הדרומי של השרון נקרא בימי קדם על שם המקום הזה “בקעת אונו”, שהיתה ידועה בפרִיָּתה. על יד נחל קנה נמצאת גלגל (גִ’לְג’וּלִיָה), מערבה נמצאים המושבה החדשה מגדיאל ומושב העובדים עין חי (או כפר מל"ל לזכר משה ליב לילינבלום). צפונה יותר נמצאת המושבה כפר סבא, שנחרבה לגמרי בימי המלחמה ונבנתה אח"כ מחדש, ממערב לה רעננה. ממזרח לכפר סבא נמצאת תחנת מסה"ב קִלְקִלְיָה, על חוף הים חורבת אפולוניה (אַרסוף), שהיתה בימי הבית השני עיר חוף גדולה עם נמל בנוי. במקום זה נוסדה בשנת תרפ"ה מושבה חדשה בשם ארסוף, מדרום לה נמצאת סמוך לכפר הערבי אל־ג’ליל המושבה החדשה הרצליה. בין נהר אל־פַלָֽאִךּ ובין נהר אַבּוּ זַבּוּרָה נמצאות בצות גדולות, שבהן נאחזו ערבי א־נְּפֵיעָה וערבי אל־חַוָֽרִתּ. ממינת אבּוּ זַבּוּרָה מוציאים באניות־מפרשים את יבול השדות, ביחוד אבטיחים, לחופים הקרובים ולמצרים. בכפר קַלַנְסַוֶה נמצאות חורבות בניני הצלבנים.

תמונה 45

מי הירקון ומאחוריהם חורבת מצודת אנטיפטרס

עפ"י צלום של י. בן־דוב.

סמוך להרי שומרון יושבת תל הכרם (טוּל כַּרְם) סמוך לקו מסלת הברזל לוד־חיפה, שממנו מסתעפת המסלה לג’נין ולשכם. תל הכרם היא עיר מחוז בשומרון ומספר יושביה 3500 נפש, כלם מושלמים מלבד בערך 200 נוצרים וכעשרים יהודים. שם נמצא בית ספר חקלאי לערבים. מצפון לתל הכרם נמצא הכפר הגדול קָֽקוּן. סמוך לוָֽדִי חֻצֵ’ירָה בנויה המושבה הגדולה חדרה, ששטח אדמתה משתרע עד הים ובו כרמי גפנים, פרדסים, שדות תבואה ומרעה וחורשה גדולה של עצי איקליפטוס. העצים האלה יבשו את הבצות הגדולות, שהיו מקודם על יד הנחל ושגרמו להריסת הישוב הראשון של המושבה. על יד חדרה נמצאת חות־הפועלים נחליאל. ממזרח לחדרה נטוע גן שמואל, פרדס גדול של הקרן הקימת לישראל לזכר הרב ר' שמואל מוהיליבר ז"ל, ומצפונה, על נהר אל־מַפְגִ’ר, האחוזה הגדולה חפצי־בה של אגודת נטעים. מצפון־מזרח נמצאת החוה כרכור בנקודה מרכזית, שבה מתלכדים הדרכים מכפרי הערבים שבסביבה. מצפון־מערב לה משתרעת אדמת היהודים של זרגניה, שוני, אֻם אל־עליק ובְּרֵיכָּה. צפונה יושבת בתוך חורשת עצי איקליפטוס המושבה גבעת עדה (מַרָֽח), וממערב לה המושבה החדשה והפורחת בנימינה, סמוך לתחנת מסה"ב הנקראת על שמה. כל החלק הצפוני של השרון, מנהר אבו זבורה ועד זכרון יעקב, הוא שטח יהודי בלתי נפרד והעובר בו מתענג על מראה נקודות הישוב העבריות ההולכות ופורחות. השטח הגדול המשתרע בין ההר, שעליו יושבת זכרון יעקב, ובין הים והידוע בשם כַּבָּֽרָה, נהפך אחרי פצוד בצותיו ע"י היהודים לאדמה פוריה ומועילה.

תמונה 46

שרידי הנמל בקיסרי

עפ"י צלום של י. בן־דוב.

לחוף הים, במעלה ‘32°30 ברוחב, שוכנת קיסרי (קַיְצַרִיֶּה). בימי קדם עמדה במקום הזה מצודה פיניקית בשם מגדל סְטְרַטוֹן (Stratonis) או מגדל שַׁרְשׁוֹן. אלכסנדר ינאי לכד את המצודה ויבן במקומה עיר. הורדוס בנה במקום עיר חשמונאית זו עיר גדולה ויבצרה ויקרא לה בשם קיסרי (Caesarea palaestina או Caesarea maritima) לכבוד אוגוסטוס קיסר. היא נקראה קיסרי על הים או קיסרין דפלשתיני בנגוד לקיסרין, שבנה פיליפוס על יד מקורות הירדן. בתוך העיר הקים הורדוס בנינים נהדרים, והיא היתה אחר כך לגדולה והחשובה שבערי הארץ ולצרתה של ירושלם. הרומאים עשוה לבירת הארץ, שבה ישבו נציבי רומא ויכנוה בשם מַטְרוֹפּוֹלִיס. עד היום נשארו שם שרידים הגונים של נמלה הגדול הבנוי ובניניה המפוארים. יהודים רבים ישבו בעיר זו מיום הבנותה. הם השתתפו במרד ברומא ואז נהרגו מהם לאלפים. אחרי החורבן התישבו בקיסרי רומאים רבים, שהציקו מאד ליושביה היהודים. ר’ עקיבא נאסר אחרי חורבן ביתר בבית האסורים שבקיסרי ושם נהרג על קדושת השם. בסוף המאה השניה נמצאה שוב קהלה יהודית בעיר זו ובתוכה גם “רבנן דקיסרי”. במאה השלישית ישבו שם כותים. בזמן ההוא חי שם אבי הכנסיה הנוצרית אוריגינס ואחריו איסיביוס, מחבר רשימת שמות המקומות שבתנ"ך. ההמון היהודי דבר בקיסרי כביתר ערי החוף בשפה היונית ובשפה זו קראו גם את ה"שמע". מהמאה החמישית והלאה אין אף זכר ממציאות יהודים בעיר זו, שהיתה גם אז די חזקה, עד שעמדה זמן רב בפני הכובשים הערבים ונפלה בידיהם באחרונה (640). הערבים בנוה מחדש, אבל עירם תפשה רק את החלק העשירי של שטח העיר הרומית. במלחמות הצלבנים עם שולטן מצרים נחרבה העיר לגמרי (ה"א נ"ו = 1296). על חורבותיה התישבו בשנת תרל"ח (1878) מהגרים צ’רקסים ובוסניים מושלמים, שבנו להם בתים מאבני החורבות. למקום הזה אין היום שום ערך. על אדמת קסרין התישבה קבוצה יהודית. במימס על שפת נחל התנינים נמצאות חורבות רומיות.

מצפון לנחל התנינים נגשים סעיפי הרי שומרון קרוב לחוף הים, ורק רצועה צרה נשארת ביניהם ובין הים. שם נמצאת תחנת מסה"ב זכרון יעקב, שממנה עולים על ההר אל־חַ’שְׁם, אשר עליו בנויה המושבה זכרון יעקב, אחת הראשונות והגדולות שבמושבות היהודים בא"י. לזכרון יעקב חוקה עירונית והיא היחידה במושבות היהודים, שבה נמצאים תושבים ערבים קבועים. המראה מהמושבה על הים מצד אחד ועל הרי הכרמל מצד שני יפה מאד. בסלע ההר חצוב יקב גדול, שבו עושים יין וכוהל מענבי המושבות הסמוכות. האכרים עסוקים בנטיעות ובפלחה. בנות זכרון יעקב, שפיה ובת שלמה הקרובות, בנויות על גבעות נחמדות מצפון־מזרח. בראשונה נמצא בית־יתומות גדול מיסודו של ועד הסיוע האמריקאי. מדרום לזכרון יעקב נמצא על הר המושב הקטן בית צור. לחוף הים שוכנת דאר (א־טנטורה). היא היתה עיר כנענית חשובה ואחרי־כן ישב בה אחד מנציבי שלמה המלך. עוד בימי הבינים היתה מבוצרה ונמל גדול היה לה. שרידיה המעטים וקברים עתיקים נמצאים על יד בֻּרְג' מצפון לכפר של עכשיו. אדמתה נעבדת ע"י אכרי זכרון יעקב. בטנטורה נעשה על חשבון הברון נסיון לעשית זכוכית מהחול אשר על שפת הים, והנסיון הזה לא הצליח. מצפון לה שוכנת על יד מפרץ קטן, שבו עוגנות אניות־מפרשים, המושבה עתלית. שם בנו אבירי ההיכל בשנת 1218 מבצר חזק בשם ארמון העולים Chateau des pélerins, Castellum peregrinorum)), שנהרס בשנת 1291 ע"י מַלִךּ אל־אַשְׁרַף במלחמת הצלבנים האחרונה עם הערבים. חורבתו הגדולה והיפה נמצאת עד היום על חוף הים. על יד המפרץ סדרה חברה יהודית מְלֵחָה גדולה לעשית מלח ממי הים. תוצאותיה טובות מאד, והיא לא רק מספיקה מלח לא"י, כי אם היא מוציאה גם למצרים. צפונה, לרגלי הכרמל, נמצא מושב העובדים טוריה (א־טִּירֶה) על אדמת הקרן הקימת ואחריה בנויה המושבה הגרמנית נוֹיְהַרְדְהוֹף.

תמונה 47

המראה מהכרמל על חיפה ועל מפרצה, באמצע התמונה בנין התכניון

מתמונות י. בן־דוב

חיפה (חֵיפָא), מרכז הגליל הצפוני של הארץ, שוכנת לרגלי הר הכרמל ועל חוף מפרץ עכו־חיפה בקצהו הדרומי. מספר יושביה 35,000 נפש, בהם 16,500 יהודים, 9500 מושלמים, 9000 נוצרים, 150 בֶּהָֽאים. עוד בראשית המאה הזאת היתה חיפה עיר קטנה ובלתי חשובה. אולם ערכה הכלכלי גדל במאד מעת הבנות מסלת הברזל, המחברת אותה מצד אחד לעבר הירדן מזרחה ולדמשק ומצד שני למצרים. חיפה היא עיר החוף לגליל, לעמק יזרעאל הפורה, לצפון שומרון ולעבר הירדן מזרחה, וכמו כן עובר בה מסחר הטרַנסיט של סוריה, ועתידה היא, כשיבנה נמלה, להיות עיר החוף הראשה לא"י ונקודת המוצא של מסלת־ברזל, שתמשך לבגדד ולפרס. בדעת הממשלה הבריטית לעשות את נמל חיפה גם לנקודת־משען של צי־המלחמה הבריטי במזרח ים התיכון. היום נחשבת חיפה לעיר החוף והמסחר השניה של א"י. הישוב היהודי בעיר זו הולך וגדל במהירות ומועיל הרבה להתפתחותה הכלכלית במסחרו ובתעשיתו (בית החרושת הגדול “שמן'”, טחנות הקמח הגדולות ובית החרושת למלט “נשר”). בחיפה נמצא גם התכניון העברי, שתעודתו היא לחנך תכנאים לכל המקצועות לשם א"י והארצות הסמוכות. חיפה זו שבימינו היא עיר חדשה, שנבנתה במקום העיר העתיקה, אשר עמדה צפונית־מערבית (חֵיפָא אל־עַתִּיקָה). במקום תל א־סֶּמַךְ אשר על שפת הים מצפון־מערב לכרמל עמדה עיר גדולה בזמן התלמוד בשם חיפא או שקמונה (Sykaminos). העיר העתיקה נחרבה בשנת תקכ"א (1761) ע"י מושל הגליל שיח' טָֽ’הִר אל־עָֽמְר. הפרברים החדשים של חיפה משתרעים לצד צפון־מערב על חוף הים (שָם המושבה הגרמנית היפה והשכונה העברית החדשה “בת גלים”) ובמעלה הכרמל (שכונת “הדר הכרמל”, בנין התכניון, נוה שאנן וכו'). מצפון־מערב לעיר עולה הכביש על הר הכרמל, ששם בנוי מנזר אליהו (170 מ' מעפה"י) של הכמרים הכרמליים, על ידו מגדל אור ומצבת זכרון לחללי נפוליון במלחמתו על עכו. גבוה יותר נמצאים מעונות־קיץ יפים ובתי מלון. המחזה משם נהדר. עיני המביט מתענגות על מראה הים הפרוש כשטיח כחול נפלא. רואים את קו־החוף עד סולם־צור הלבן מצפון ועד מפרץ עתלית מדרום, את עכו השוכנת לקצהו השני של המפרץ ואת הרי החרמון והלבנון. במורד ההר, ממול לשכונת בת גלים, נמצאת “מערת אליהו”, שהמון העם היהודי, המושלמי והנוצרי מאמין בסגולתה לרפא חולי הרוח. מסִבי חיפה פוריים ורעננים. כרמי גפן, מטעי עצי זית ויערי עצי סרק יכסו את הכרמל ולרגליו ישתרעו פרדסי תפוחי זהב ותמרים, כרמי זיתים ושדות תבואה.

ג. שפלת עכו.

בין מפרץ הים מצד האחד ובין הכרמל וסעיפי הרי הגליל התחתון מצד השני משתרעת שפלת עכו (סַהְל עַכָּא) המחוברת על ידי עמק צר, שבו עובר נחל קישון, עם עמק יזרעאל. לאורך החוף נמשך אזור־חול העוצר בעד מי הנחלים לצאת אל הים. לכן נוצרו מאחוריו בצות, שבהן גדלים קנים וסוף. אדמת השפלה, המכוסה חול הים, מצמיחה עשב קשה ושיחים יבשים. שני נחלים שוטפים בשפלת עכו, האחד הוא נחל קישון (נהר אל־מֻקַטַּע), הבא מעמק יזרעאל ומוצאו לים מצפון־מזרח לחיפה, והשני הוא שיחור לבנת (נַהְר נַעְמֵין, Belus), שמקורו בשפלה ותוצאותיו הימה על יד עכו מדרום. פיות הנחלים האלה סתומים מחול הים, ובקושי מוצאים מימיהם את דרכם לים. שתי סגולות היו לו לנחל שיחור לבנת. על שפתו היו הכנענים מאספים את תולעת השני (החלזון), שבדמו היו צובעים את הצמר, ומהחול אשר על גדותיו היו עושים זכוכית. בקצהו הצפוני של המפרץ בנויה העיר 

עכו (עַכָּא, Ptolmais) על לשון יבשה היוצאת לים. היא עיר עתיקה מאד והיתה תמיד מוקפת חומה חזקה, אשר אין ללכדה. גם זבולון לא הוריש את העיר, והחשמונאים נלחמו עליה ולא יכלו לה. במלחמות הצלבנים עם הערבים נפלה עכו באחרונה בידי שולטן מצרים (1291), ונפוליון בונפרטה, שהסתער עליה פעמים אחדות (1799), לא יכול לכבשה (ראה לעיל “המצב המבולבל, ששרר בסוריה ובמצרים…”). נמלה הטבעי, שהיה מפורסם בימי קדם ושב לשמש נמל ראשי לא"י אחרי הרס קיסרי, נסתם במשך הזמן מחול הים ועל ידי זה הפסידה עכו את ערכה המסחרי לגמרי. סחר־החוץ של עכו עבר כלו לחיפה צרתה, והיום היא עיר קטנה ושקטה. בה 6400 תושבים, בהם כמאתים יהודים, 1300 נוצרים, מאה פרסים מכת בֶּהָא ויתרם ערבים מושלמים. עכו משמשת מקום־גזרה מרכזי לפושעים, שנדונו לעבודת פרך. ג’זר פחה, מושל עכו והגליל בימי נפוליון, בנה בה מסגד גדול מאבני חורבות עתיקות (קיסרין, אשקלון וכו') ובחצרו הוא קבור. – שטחים גדולים בשפלת עכו מסביב לכפרים גדורה (גִ’דְרָה), כפר אתא ומגדל נקנו בשנת תרפ"ה על ידי היהודים, שיהפכו אותם בקרוב לאדמת ישוב הגונה.

ברצועת־החוף הצרה מצפון לעכו נמצאות חורבות כברתא (אל־כַּבְּרִי) על נהר מַפְשׂוּח, ח' אכזיב או כּזיב (א־זִיבּ) על שפת הים.

ברָֽס א־נָֽקוּרָה עובר הגבול המדיני של היום בין א"י ובין סוריה.

ליד מוצא וָֽדִי אל־קַרְן מצפון־מזרח נמצאת ח'. עַבְּדָה, היא עבדון, עיר הלויים בנחלת אשר, ועל דרך המלך בין רס א־נקורה ובין הראש הלבן – חורבות אם אל־עמוד, שיש שם כתובות כנעניות, חורבות יוניות ושדה קברות עתיק. במקום הזה עמדה עַמְעָד, שהיתה בגבול אשר.

צור (צוּר, Tyrus) היתה עיר־מסחר כנענית גדולה, “אשר סוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ”. היא היתה בנויה על שפת הים ועל שני איי־סלעים, שהיו מכוסים ארמונות ומחסנים, ובנמלה הגדול השליכו ציי העמים את עוגניהם. מלכיה היו אדירים ושפכו את ממשלתם על פני כל הלבנון ועל ארץ החוף. אלכסנדר מקדון בנה סֶכֶר בין החוף ובין האיים, כדי לתקוף את עיר האיים, ואחרי כן הרס אותה עד היסוד. הסכר הזה התרחב על ידי חול הים, והיום נראית העיר כיושבת על לשון־יבשה. מספר יושביה 5700 נפש, מהם 3000 מתולים ומושלמים אחרים ויתרם נוצרים. יהודים אין בה. נמלה סתום בחול הים, ובחופה עוגנות אניות־מפרש קטנות להוציא משם צמר־גפן, טבק ואבני ריחים מחורן. צור היא עכשיו מרכז המחוז הדרומי של הלבנון. – להספקת מים לצור ערכו הכנענים מערכת־מים נפלאה על יד מעין צור (רָֽס אל־עין) מדרום, שממנו הובילו את המים לעיר. שם נמצאים עד היום חורבות כנעניות ושדה־קברות עתיק, שבו קבר גדול מאד בשם קבר חירם. 

 

בקעת ארץ־ישראל.    🔗

הבקעה הזאת, הנותנת לארצנו את מראֶהָ ואת אפיה המיוחדים, היא העמוקה שבבקעות על פני כדור הארץ. היא נמשכת מצפון סוריה לאורך כל הארץ עד לים האדום וחוצה את ארצנו לשתי רמות, שהריה שופעים ויורדים אליה במדרגות זקופות מעבר מזה ומעבר מזה. חלקי הבקעה המרידיונלית הנמצאים בארצנו הם: א) עמק עיון (מֶרְג' עַיוּן), בין החרמון ובין הלבנון, ב) עמק הירדן (אל־ע’וֹר), המשתרע מהחרמון ועד לדרום ים המלח, ג) עמק הערבה (אל־עַרַבָּה), מדרום לים המלח עד לים אילת (מפרץ עַקַבָּה).

א. עמק עיון.

עמק עיון משתרע בין הלבנון ובין החרמון באורך של 16 ק"מ וברוחב של 8 ק"מ. מצפון גובלים אותו הרי ג’בל א־צַ’הְר, המחברים את הלבנון לחרמון ומפרידים את עמק עיון מבקעת הלבנון, ומדרום נמצא ההר, שעליו בנויה המושבה מטולה ושהוא מפריד בין עמק עיון ובין בקעת החולה. לעמק שופעים ויורדים מכל צד הרים לא גבוהים, המקבילים והולכים לאורך החרמון ממזרח והלבנון ממערב. בין רכסי ההרים שבשפתו המזרחית ובין החרמון שוטף נהר אל־חצבני, אחד מנחלי מקורות הירדן המתרפק על ירכתי החרמון, בעוד אשר בין הרכס שבשפתו המערבית ובין הלבנון זורם נהר א־ליטני לרגלי הלבנון. העמק הוא עמוק ביותר באמצעו, ולמי הגשמים המתכנסים שמה אין מוצא. לכן נמצאות שם בצות שבגללן הישוב במחוז הזה מצער הוא. הכפרים המעטים בנויים בשפותיו הרמות. בצפון יושבת על גבעה גבוהה העירה אל־ג’דידה (2500 תושבים), היא מרכז המחוז מרג' עיון השיך לגליל צידון. בה עובר דרך השיירות המוביל מחוף הים ומן הגליל דמשקה. מצפון למטולה נמצא הכפר אל־חִ’יָּֽם, שבמקומו עמדה אולי העיר עיון.

ב. עמק הירדן.

כחוט השדרה בגוף החי כן עובר הירדן, הוא הגדול שבנהרות ארצנו, בעמק הנקרא על שמו והמחבר יחד את שלשת הימים שבתוכו. הירדן נוצר משלשה נחלים מקוריים, והם נהר אל־חַצְבָּֽנִי, נהר א־לִּדָֽן ונהר בָּֽנִיָּֽס. הראשון הוא הגדול שבהם. מקורו במדרון הצפוני־המערבי של הר חרמון, מצפון לחַצְבַּיָּה, בגובה של 520 מ' מעל פני הים. הוא שוטף דרומה בבקעת וָֽדִי א־תֵּים ומאסף בדרכו את פלגי המים היורדים מהר חרמון. בבקעה הזאת נמצאת ממזרח לנחל חורבת דפני, היא עיר עתיקה, שנבנתה במקום רבלה, אשר עמדה בגבול א"י. מדרום לחרמון, במרחק 18 ק"מ מצפון לים סמכו ובגובה של 43 מ' מעל פני הים, מתחברים אליו נהר א־לדן ונהר בניס המאוחדים, ומשם והלאה נקרא זרם המים “ירדן” (לאמר: היורד, בערבית: אל־אֻרְדֻֿן או א־שַּׁרִיעָה = השוקת). מקור הנהר א־לדן נובע בתוך ברכה גדולה בעלת 50 מ' בקוטר הנמצאת על תל אל־קָֽצִ’י בגובה של 154 מ'. בתל הזה קבורה העיר דן¹²³, לפנים ליש או לשם, והיא נמצאה בקצה צפונה של ארץ־ישראל (מדן ועד באר שבע!) ועל שמה נקרא הנחל. בדן, בצפון מדינתו, הקים ירבעם בן נבט מזבח עם עגל זהב כמו בבית־אל, בדרומה. עד היום נמצאים שם שרידי העיר העתיקה. מי נהר א־לדן זכים כבדולח ומרובים פי שלשה ממי נהר אל־חצבני הגדול ופי שנים ממי נהר בניס, שמקורו נמצא בגובה של 329 מ' במערת בניס, אשר נפלה מרעידות האדמה. על ידה, “תחת הר חרמון”, היתה בנויה העיר הכנענית בעל חרמון או בעל גד והיונים הקימו בה במה לפַּן, אליל העדרים והיער, ואת המקדש הזה קראו פַּנָיוֹן, ויקראו לעיר, שבנו במקום הזה, בשם פניאס (Paneas), ומכאן השם הערבי בָּֽנְיָֽס. בתלמוד נזכרה בשם פמיאס, פניאס או קסריון. הורדוס בנה בעיר הזאת מקדש נהדר לכבוד אוגוסטוס קיסר. פיליפּוס בנו הרחיב את העיר ויעשנה למרכז הטטררכיה שלו ויקרא לה בשם קסריון (Caesarea Philippi) לכבוד אוגוסטוס קיסר ויפארה בבנינים נהדרים, שחורבותיה היפות נראות שם עד היום הזה. בימי אגריפס השני נקראה לכבוד נירון קיסר בשם Neronias, על מטבעותיה היא נקראת Casearea Paneas. העיר הזאת היתה בימים ההם חשובה ביותר, בהיותה השער לבקעת הירדן. היהודים שישבו בה הוכרחו לעזבה בגלל הרדיפות בימי דיוקליציאן. אך במאה הי"ב אנו מוצאים בה שוב ישוב של יהודים בשתי קהלות, שקראו לעיר זו בשם “מבצר דן”. עכשיו בניס היא כפר קטן בלא ערך, הבנוי בתוך חורבות חומות העיר העתיקה. גבוה מעל לחורבות פניאס ובמרחק שעה אחת מהן צפונה־מזרחה מתנוססת המצודה החזקה מאד קַלְעַתּ א־צְּבֵּיבֶּה, שמעליה מראה הסביבה הקרובה והרחוקה נהדר מאד. המצודה הזאת נבנתה על ידי הצלבנים ונתחדשה על ידי הערבים.

החבל ההררי, שבו שוטפים שלשת הנחלים, מקורי הירדן, בתוך בקעותיהם העמוקות בין סבכי שיחים ועצים, מבורך הוא באוירו הזך, בשדות תבואה ובנאות דשא רעננים. אולם ממקום התחברותם לנהר אחד והלאה משתנה צורת הנוף. בזרמם החזק מההרים גרפו המים את עפרות החרמון אל תוך העמק, שהיה מתחלה כלו מכוסה מים. העפרות האלה מלאו מעט מעט את אגן המים בצפון וייצרו את עמק חולתא (אַרְץ' אל־חוּלֶה) המלא־בצות אשר מצפון לים סמכו. העמק הזה הוא אמנם פורה מאד בהיותו יצור דומן הנחלים, אבל איננו מסוגל לישוב בני האדם. בתוך עשבי־הגמי, השיחים וסבכי קני־הסוף והגומא העבותים ישכנו תאוֹים, חזירי יער וחיות שדה אחרות, תתהלכנה הקְאָתוֹת וצפרי־רקק אחרות ויזחלו הנחשים וביניהם יחיו בדוים מזוהמים באהליהם העשוים מחצלאות מעשבי־הגמי ויסתתרו גנבים ושודדים מפני עין המשטרה. בקיץ, כשמתיבשות הבצות, ירעו בדוי א־דפנה באֲפָר אשר בעמק חולתא את בקרם וצאנם, גם יזרעו בו דורה, שגבעוליה עולים על קומתו של האדם¹²⁴. בחבל־בצות זה ישטוף הנהר המאוחד מרחק 11 ק"מ דרומה עד הגיעו לים סמכו¹²⁵ (בַּחְרַתּ אל־חוּלֶה). הים הקטן הזה הולך ומתמלא ממשקעי הירדן. בחורף ובאביב, כשנחלי הירדן מכניסים אל תוכו את מי הגשמים הרבים, יתרחב ובקיץ יקצר ובעמק ישארו אגמי־מים רבים. ארכו 6 ק"מ, רחבו 4 ק"מ, עמקו 3–5 מ' ופניו 2 מ' מעל לפני ים התיכון. צורתו כצורת אגס הפוך. ענני יתושים כבדים מרחפים על פני הבצה הגדולה הזאת, שעל שפתה המערבית יסדו אחינו, באי־ידיעתם את תנאי האקלים בראשית הוסד הישוב החקלאי (תרמ"ג), את המושבה יסוד המעלה. אף שמצב האקלים הוטב שם הרבה על ידי מטעי עצי איקליפטוס, בכל זאת עוד סובלים יושבי המקום מקדחת הבצות.

תמונה 48

ים סמכו

עפ"י צלום של י. בן־דוב

מדרום לים סמכו נמצא הגשר הראשון על פני הירדן. הוא גשר בנות יעקב (גִ’סְר בְּנָֽתּ יַעַקוּבּ) אשר על יד המושבה משמר הירדן. מהימים הקדמונים עבר במקום הזה בירדן דרך הארחות והצבאות מדמשק לחוף ים התיכון ולמצרים, ולכן היה לנקודה זו ערך אסטרטגי חשוב, ועל ידה נערכו פעמים רבות מערכות כבדות. על הגשר החזק הבנוי אבני בזלת עובר הדרך מטבריה על פני ראש פנה לדמשק. מפה שופע ויורד קרקע הבקעה בתכיפות גדולה. המרחק מים סמכו (2+ מ') לים כנרת (208־ מ') הוא רק 16 ק"מ ומפל המים שם 210 מ' ( = 13 מ' על כל קילומטר). הרי הבזלת של שני עברי הירדן נגשים קרוב לגדותיו והנהר שוטף בשצף קצף בבקעה הצרה על פני צורים וכפים בין סבכי שיחי הרדוף ועצי אשל ובתוך גומא וקני סוף עד הכנסו לים כנרת.

ים כנרת (ים גִּנֵּיסַר, ים טבריה, בַּחְר טַבַּרִיֶה) נמצא בעומק בין ההרים התלולים הסובבים אותו. ארכו 20.5 ק"מ, רחבו על יד טבריה 8.5 ק"מ ועל יד מגדל 12 ק"מ, שטחו 171 קמ"ר, עמקו הגדול ביותר, שנמצא עד עתה, 48 מ' ופניו 208 מ' מתחת לפני ים התיכון. צורתו העגלגלה דומה לצורת ים סמכו. מימיו זכים וטובים לשתיה ולהשקאה ובו חיים דגים רבים מאד ממינים שונים. נחמד הוא מחזה הים בליל ירח, כשאגן הסהר מרחף באמצע הרקיע ושופך את זהרו הרך על פני הים השקטים ועל ראשי ההרים, המטביעים את שפות הים בצלם השחור, ובכל הסביבה שוררת שלות השקט. פני הים הכחולים על פי רוב נוחים ושקטים. אולם כשמתכנסת אל תוכו רוח פתאומית, שאינה יכולה להחלץ מהעמק העמוק, אז מתחוללת סופה בלב הים, המסכנת את הסירות המעטות השטות על פניו. מצד מזרח ומצד דרום־מערב נגשים ההרים לשפת הים באופן שלא נשאר ביניהם כי אם רצועת־חוף צרה, המכוסה חול וצדפים. בקצהו הצפוני־המזרחי יש שפלה קטנה המכוסה בצות בשם אל־בְּטֵיחָה, שבה עוברים הנחלים וָֽדִי א־דָּֽלִיָה וודי א־דּוֹרָה אל הים. בעמק הפורה הזה עמדה העיר היונית־הרומית יוליאס (א־תל) ועל שפת הים העיר הנוצרית בית צַיְדא (אל־מַסְעַדִיֶה). מצד צפון־מערב מתרחב העמק, הנקרא שם עמק או בקעת גניסר (אל־עֻ’וֵיר = הע’וֹר הקטן). אדמת הלבה הדשנה של העמק שקויה ממי פלגי ההרים והמעינות הרבים המצויים שם, והיא מצמיחה באקלים הטרופי השורר שם תבואות השדה, ירקות ועצי פרי למיניהם בשפע רב, והם מבשילים את פרותיהם חודש ימים לפני בשלם במקומות אחרים. מסוגל הוא העמק ביחוד לגדול כל צמחי האזור הטרופי. סמוך לשפת הים ועל גדות הנחלים גדלים שיחי הרדוף, המתנוססים בפרחיהם האדומים והלבנים. שיחי האטד (סִדְר) מצויים במספר רב בכל העמק ובמורדי ההרים. בגלל פְּרִיָּתוֹ הגדולה היה בעמק גניסר בימי הבית השני ישוב גדול ועל שפת ים כנרת עמדו ערים גדולות, ששרידיהן המעטים עודם נמצאים שם. אז שטו על פני הים סירות־דוגה וסירות־מסע רבות מאד.

תמונה 49

ים כנרת בקצהו הצפוני־המערבי

עפ"י צלום של Vester & Co.

הורדוס אנטיפס בנה במקום העיר העתיקה חַמַּת על שפת ים כנרת עיר חדשה ויפה, שקראה בשם טבריה (טַבַּרִיָה. Tiberias), לכבוד טבריוס קיסר, ועשה אותה לעיר הראשה של הגליל. בזמן הראשון להוסדה ישבו בה רק יהודים מעטים, כי העיר נחשבה לטמאה בגלל הקברים הרבים, שמצאו באדמתה. קרוב לחורבן הבית השני התישבו בה אחדים מהתנאים. שם ישבו גם אלישע בן אבויה (אחר) ותלמידו ר' מאיר. מעת שהתישב בה ר' שמעון בר יוחאי, הלך ישובה היהודי וגדל. מימי ר' יהודה הנשיא היתה טבריה למושב לסנהדרין ולהנשיאים עד תום הנשיאות בישראל. שם נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי. בין האמוראים, שהרביצו תורה בטבריה, היו ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן בן נפחא, שאת קבריהם מראים היום שם. בזמן התלמוד היו בטבריה הרבה בתי מדרש ובתי כנסת. העיר הזאת נשארה מרכז לתורת היהדות גם בימי הרדיפות מצד ממשלת ביזנץ הנוצרית. בראש הישיבה עמדו אז הגאונים, וחכמיה עסקו בחקירת המסורה וחברו את “הנקוד הטבריוני”. בעלי המסורה קראו את טבריה לפעמים גם בשם “מעזיה”, על שם משמרת הכהנים שהיתה שם. הערבים, שכבשו את טבריה בשנת ד"א שצ"ז (637), עשוה לעיר הראשה של גליל הירדן (אל־אֻרְדֻןֿ), אשר הקיף את ככר הירדן ואת הגליל. כשנפלה העיר בידי הצלבנים, בנה בה מושלה טַנְקְרֶד בנינים רבים. בסוף ימי הבינים נחרבה וישובה נתבטל. השולטן התורכי סלימן המפואר נתן את טבריה וסביבתה לדון יוסף נקסוס¹²⁶ לאחוזה, שיִשֵּׁב בה יהודים ואמר לעשותה למדינה יהודית קטנה. אולם הוא לא הוציא את מחשבתו זו לפועל, והעיר נחרבה עוד פעם במלחמות, שהיו בין אילי הארץ הערבים. על פי הזמנת השיח' ט’הר אל־עמר, שבנה את טבריה מחדש והקיף אותה חומה, יסד ר' חיים אבולעפיה בעיר זו ישוב יהודי חדש (ה"א ת"ק = 1740)' שלא נשבת מאז. שרידים מחומתה, שנהרסה בשעת רעידת האדמה בשנת תקצ"ז (1837), קימים עד היום. – טבריה היא היום עיר קטנה ומלוכלכה ורחובותיה צרים ועקומים. רוב בתיה בנויים אבני בזלת שחורות. מחוץ לחומה נבנו בתים חדשים בטוב טעם ועל מעלה ההר, שבו עולה הדרך לנצרת, בנויה שכונה יהודית חדשה בשם “קרית שמואל”. תחנת החשמל של חברת רוטנברג מאירה את כל העיר. טבריה היא עיר־מחוז ומספר יושביה 7000 נפש, מהם 4500 יהודים, 2100 מושלמים, 400 נוצרים. היא מרכז למושבות העבריות שבגליל התחתון, ובה עובר הדרך מצד אחד לעבר הירדן מזרחה ומצד שני לגליל העליון.

טבריה העתיקה נמשכה לצד דרום עד חמי טבריה. בדרך לשם נמצאים לאורך שפת הים שרידי בנינים עתיקים ותעלות מים, ובחפירות, שעשתה החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה במעמקי האדמה, גלו בית כנסת עתיק (כנישתא דחמתא) ועתיקות אחרות. חמי טבריה הם מרחצאות, שמימיהם נובעים מתוך חמשה מעינות מינרליים חמים, שמדת חומם מגיעה עד 62°. המים האלה מכילים חמרי גפרית, מלח, ברזל, מגנזיון כלורי ודוממים אחרים. סגולתם לרפאות את מחלות העור והרימטיזם ועוד. ערך המרחצאות האלה גדול כערך המרחצאות המפורסמים בחלקי תבל אחרים, ובהִוָּצר בטבריה תנאי מעון מרווחים ויתר הנוחיות, שלהן זקוק מקום־מרחץ כללי, עתידה היא העיר הזאת לשוב לקדמותה, ואליה ינהרו אנשים רבים ממרחקים לבלות באקלימה החם את החורף ולהתרחץ במעיני הישועה. סמוך לבית המרחץ נמצא קבר ר' מאיר בעל הנס ועל ידו בית כנסת וישיבה.

מצפון לעיר נמצא בית קברות ישן, שבו מראים את קברי הרמב"ם, רב אמי, רבן יוחנן בן זכאי ור' עקיבא, ריש לקיש, ר' יצחק נפחא ועוד תנאים ואמוראים. על יד שפך וָֽדִי אל־חַמָּֽם לים כנרת נמצא הכפר הערבי מֶגְ’דֶל במקום העיר מגדלא, שעמדה שם בזמן המשנה. היא נקראה אז גם מגדל נוניא, זאת אומרת מגדל הדגים, כי רוב יושביה עסקו בציד הדגים ומליחתם. מגדלא, הקשורה לתולדות ישו הנוצרי, קדושה לנוצרים. סמוך לכפר משתרעים פרדסי החוה העברית מגדל ושדותיה. בניני החוה בנויים מערבה במקום גבוה יותר. הנסיונות שנעשו בחוה זו בגדול צמחים טרופיים, כגון צמר גפן, קני צוקר ומוז, עלו יפה. על גבעה נשאה ממערב לחוה מגדל, שהמראה ממנה לכל צד מקסים את עין המביט, הולכת ונבנית השכונה מגדל, שתשמש מעון חורף לעשירי הארץ. ממולה בהר נמצא מבצר ארבאל (קַלְעַתּ אִבְּן מַעִין), היא מערה גדולה ומסובכת המבוצרה מטבעה, שהיתה משמשת תמיד למורדים ולשודדים. הלאה צפונה־מזרחה נמצא עין א־טָּֽבִּעָ’ה Heptapegon = שבעת המעינות¹²⁷, מקום קדוש לנוצרים. האיטלקים, שבנו מנזר על ההר, משתמשים במי המעינות להניע בהם טחנת קמח. על שפת הים בנוי בתוך גן יפה בית הכנסת אורחים לגרמנים הקתולים. סמוך למקום הזה מצאו גולגולת של האדם הקדמון, היא הגולגולת הקדומה ביותר, שמצאו עד היום. משם עולה הכביש לצפת. מדרום־מערב לשפך הירדן אל ים כנרת, מהלך חצי שעה מעין א־טבע’ה, נמצאת חורבת בית הכנסת של כפר נחום או כפר תנחום (תל חוּם). מישובו היהודי בזמן התלמוד (גם חכמים אחדים ישבו שם, אף כי המקום היה ידוע כמושב מינים) עוד נשארו השרידים הנפלאים של בית הכנסת השיכים היום לפרנציסקנים.

על גבעה הסמוכה לשפת ים כנרת מדרום לטבריה בנויות זו על יד זו המושבה והחוה כנרת.

באחוזת המושבה נמצאים שרידי הערים מזמן התלמוד, בית יֶרַח (חִ’רְבֶּתּ אל־כַּרַךּ) בלשון היבשה הפורצת אל הים וצִנַבְּרִי (ח'. סִין א־נַבְּרָה) בגבעה מדרום־מערב. את העיר הראשונה תקף טיטוס מצד הים וילכדה ובשניה חנה אספסינוס עם מחנהו לפני תקפו את טבריה. מהנחל וָֽדִי פַגָ’ם נמשכות שתי תעלות מים רומיות ועוברות באקוַדוקטים על פני הנחל. האחת נמשכת לבית ירח והשניה לטבריה. מקום העיר כנרת, ששכנה בלי ספק על חוף הים הנקרא על שמה, בלתי ידוע לנו היום.

תמונה 50

יבוש הבצה על יד כנרת

לפי צלום של ההנהלה הציונית

מדרום לכנרת וסמוך לירדן נמצאת החוה ביתניה, שבה הצליחו הנסיונות בגדול צמחים טרופיים. על שפת־הים הדרומית נמצא כפר צמח (סַמַח'), הוא היום תחנת הגבול במסלת הברזל חיפה־אדרעי ונקודת־מרכז למשטרה המעולה של א"י, השומרת על הגבול. הכפר הזה, שבוניו מהגרים מאלג’יר, עתיד להתפתח לנקודת־תנועה חשובה. סמוך למוצא הירדן מים כנרת ועל שפתו המזרחית של הירדן נמצא מושב־העובדים הפורח דגניה, בזמן התלמוד כפר גון, היום בערבית אם ג’וּני. דרומה יותר נאחזה על אדמת הקרן הקימת קבוצה אחרת בשם דגניה ב'.

סמוך לדגניה עוזבים מי הירדן הזכים את ים כנרת (הערבים קוראים למקום הזה בָּֽבּ א־תֻּםֿ = שער הפה) ושוטפים דרומה בתוך העמק העמוק הנמשך מים כנרת עד לים המלח בין הרי עבר הירדן מזרחה ובין הרי עבר הירדן מערבה. העמק הזה הוא עמק הירדן או ככר הירדן או גם הערבה – אל־ע’וֹר). יש שההרים נגשים אל הירדן משני עבריו ומשאירים ביניהם רק רֶוח של שלשה עד ארבעה קילומטרים, כגון בין הרי שומרון ובין הרי הגלעד, ויש שהם מתרחקים אלה מאלה והעמק מתרחב לעשרה ואף גם לעשרים קילומטר, כגון על יד בית־שאן ומדרום להר סרטבא, בערבות יריחו ובערבות מואב. ככר הירדן נמוכה 1000 מ' מההרים שמשני צדדיו. לכן משולל הוא השפעת הים ואוירו חם ויבש (כמות המטר השנתית במלחמיה בערך 420 מ"מ). אדמתו היא ברובה אדמת חִוְרָה. מבית־שאן צפונה נמצאת על שכבות החורה שכבת חומר מעורבה בלָבָה. בטבע הטרופי של ככר הירדן גדלים על פי רוב הצמחים הטרופיים של הודו ואפריקה. במעבה הסבך שעל גדות הנהר בחריץ העמוק (א־זּוֹר), שבו נמשך אפיק הירדן, הוא “גאון הירדן”, גדלים צפצפת־הפרת, האשל, ערבת־בבל, השטה, צרי־גלעד, שיח הכופר, קני סוף וכו'. בימי קדם היו שוכנות ב"יער הירדן" חיות־טרף רבות, בתוכם האריה, הנמר, הדוב והזאב, והיום אורב שם בין העצים ובסוּף חזיר היער לצבי, לאילה או לחיות־שדה אחרות, הנדחות לתוך מעבה היער. יערות התמרים, שהיו לפנים מפארים את עמק הירדן, נכרתו לגמרי במשך ימי הבינים וגם למטעי קני הצוקר, ששמשו לערבים לתעשית צוקר בעמק, אין היום זכר. רק פה ושם מוצאים היום בעמק ועל יד הנחלים עצי תומר בודדים או קבוצות קטנות מהם. באביב מתכסה ככר הירדן בשטיח של עשב דשא ופרחים למיניהם, שבהם ירעו עדרי הבדוים. אולם בקיץ תעלה האדמה החרבה קוצים ודרדרים גבוהים ואת חרדל הבר המזרחי (Sinapis orientalis). העולה עד לקומת אדם.

זוהי תכונתו של החבל, שבו שוטף הירדן, גאון ארצנו. מראה הנהר במהלכו העליון ממקום מוצאו מים כנרת כמראה נחל בינוני. אין אפיקו עמוק, וקל לעבור אותו ברגלים, ביחוד בקיץ, במעברותיו השונים. אולם ממקום תוצאות הירמוך (נהר אל־יֻרְמוּךּ או שַׁרִיעתּ אל־מְנָֽצִ’רֶה), המכניס מים רבים לתוך הירדן, חופר זה את אפיקו עמוק בתוך אדמת החורה והחומר הרכה. בימות הגשמים ובאביב, כשנמס השלג על ראשי החרמון ומים רבים יורדים אל הירדן, עולה הוא על גדותיו ומימיו ממלאים את החריץ העמוק הנקרא בשם א־זּוֹר. בתוך החריץ הזה, שרחבו מגיע עד 400־300 מ' באמצע עמק הירדן, מתעקם ומתפתל הנהר כנחש בין מעבה הערבות והאשלים וקני הסוף, גורף במרוצו המהיר מגדותיו את העפרות הרכים, שבהם מתבוללים המים ונעשים דלוחים. הנהר סוגר לפעמים בפני עצמו את הדרך באבנים וברגבי העפר הגרופים, והוא מוכרח לסובב ולסלול לעצמו אפיק אחר, ובאופן כזה יוצר הוא איים וחצאי־איים המכוסים עשב, שיחים ועצים רעננים. ארכו של הירדן בין ים כנרת לים המלח 144 ק"מ' בעוד שהמרחק הישר בין שני הימים האלה הוא רק 104 ק"מ. מפל־המים של הנהר בפרק זה 183 מ', אך הוא אינו שוטף תמיד במרוץ שוה. יש שהמים זורמים בשטף חזק ויש שהם הולכים בעצלתים. מפני אשדותיו הרבים אי אפשר לעבור בו בסירות. שלשה נסיונות, שנעשו על ידי חוקרים בזמנים שונים לעבור בו לארכו בסירות, עלו בקרבנות רבים. בשנת 1848 נסע החוקר קצין־הצבא פ. ו. לינטש בפקודת ממשלת ארצות הברית עם בני לויתו במסירות נפש בשתי סירות על הירדן בין ים כנרת לים המלח ויתאר אותו לכל פרטיו. פעמים רבות הוכרחו הנוסעים להוציא את הסירות מן הנהר מפני כפיו ואשדותיו המסוכנים, לסחבן על פני היבשה ולשוב ולהורידן אחר כך אל תוך הנהר. המאמרים האחדים הבאים מתוך תאורו של לינטש יתנו לנו מושג מתכונת הירדן. הוא כותב:

"סירותינו ירדו במורד הנהר במהירות של 4–6 מילים לשעה. הוא פנה צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה במשך חצי שעה' כאלו השתוקק להשאיר את מימיו המתוקים בעמק השקט והרענן וסרב לשפכם אל תוך חֵקו העקר של ים המלח. אחר כך שטו להן הסירות לאטן משך שעות שלמות בשקט המדבר. פה ושם היו נקודות של יופי נהדר. צפרים במספר רב זמרו את זמירותיהן המוזרות, ענפי הערבות היו מונחים על פני הנהר כצמות על רקת העלמה, ומתוכם נשקפו טחב וצמחים מטפסים והמון פרחים, שהזהירו בלבנת הכסף. הסנונית רחפה מעל לאשדות המים או עפה במהירות החץ דרך הכפות הקמורות העשויות מענפי הסבך ועליהם אשר על שפת הנהר, ועל כלם נשמעה שירת הנהר הערבה כקול חלילים ומצלתים.

תמונה 51

הירדן

עפ"י צלום של י. בן־דוב. 

“פה לפת ולטף הנהר את רגלי גבעות החול ושם התפתל כנחש בין גדותיו הנמוכות המקושטות בעצים ובפרחים מפיצים ריח נעים. במקומות אחדים היה הרושם אדיר מאד. קול המית נחל היורד מההרים התערב בשירת הצפרים המגוונות. מעל לשיח נמוך נפתח המראה על ההרים המתנשאים רחוק מעבר לערבה, ופה ושם הוביל פלג ממלמל את מימיו הזכים כבדולח כמס עובד לירדן הדלוח”.

“שפת־הנהר המערבית היתה ברובה גבוהה וזקופה והֵצֵרה את הנהר, ולעומת זאת היתה שפתו המזרחית סגורה בעצי אשל וערבה או במעבה שיחים, קנים וצמחים מטפסים. הזמיר שר בלי הפסק. הוא הפך את היום ללילה במחבואו הירוק, והבלבול, שהפרענוהו בקנו אשר בתוך הענפים התלוים מעל לראשנו, השמיע רק קול קריאה מתוך השתוממות, עף לו לענף אחר והמשיך את זמרתו שאינה נפסקת בלי פחד וחרדה”.

בשלשה גשרים בנויים אבנים עוברים את הירדן בפרק הזה; האחד הוא גִ’סְר אל־מְגָֽ’מִע (גשר המאסף) מדרום לתוצאות הירמוך. בו עוברת מסלת הברזל חיפה־אדרעי את הירדן; השני הוא ג’סר א־דּמיה הנקרא על שם תל א־דמיה (חורבות אדם העיר) אשר על ידו מעבר לנהר, מדרום לתוצאות נחל יבוק, בו עובר דרך המלך משכם לא־סַּלְט ולעַמָּֽן; השלישי הוא הגשר אל־ע’ורָֽנִיֶה מול יריחו, הנקרא היום גשר אלנבי. בו עובר הדרך מירושלם לא־סלט ולעמן.

שרידי הברכות, התעלות והצנורות, הנמצאים במספר רב בעמק הירדן, מוכיחים שבימי קדם היו משקים במי הנהר ונחליו הצדדיים את הגנים ואת השדות. גם היום משתמשים הפלחים, היושבים מדרום לים כנרת, במי הירדן למטרה זו, בהקימם בתוך הנהר נדים נמוכים ופשוטים לעצור את מרוץ המים ולנהלם באופן כזה אל שדותיהם. כזאת עושים גם החקלאים היהודים של החוה דגניה. אולם שטת השקאה זו היא עתיקה ופשוטה מאד ואינה עלולה להביא תועלת רבה. על ידי סדור מערכת סכרים ותעלות על יד ים כנרת, לפי דוגמת מערכות ההשקאה שעל יד ימי איטליה הצפונית, אפשר להפוך את החלק הגדול של ככר הירדן לגן עדן, שבו יגדלו וישגשגו צמחי האזור החם ויתנו פֵרות מעולים למכביר. “מפעל רוטנברג” עומד להוציא את הדבר הזה אל הפועל. גם את מי הנחלים הצדדיים של הירדן, המתכנסים אל העמק מתוך בקעות צרות, אפשר לנצל למטרות חקלאיות ותעשיתיות. את מוצאיהם הצרים מההרים אפשר לסגור בנקל בסכרים, להקוות את המים מאחורי הסכרים ולהובילם משם בתעלות ובצנורות אל תוך השדות אשר בעמק הירדן. באופן כזה יוָצרו אוצרות מים גם להשקאת מטעי צמחי־שקי גדולים וגם כחות מים להכשרות חשמליות, להארה ולתעשיה.

תמונה 52

מפל הירמוך בהכנס הנחל לתוך עמק הירדן

עפ"י צלום של י. בן־דוב.

מהנהרות והנחלים, המכלכלים את הירדן באוצרות מימיהם, שנים הם גדולים: הירמוך, שמימיו רבים ממי הירדן במהלכו העליון ושאשר על כן מכנים הערבים גם אותו בשם שַרִיעָה (השוקת), ונחל יבֹּק (נהר א־זֶּרְקָא). שניהם באים ממזרח. מי נחל חרוד (נהר גָֽ’לוּד), הבא מעין חרוד ממערב, שהיו יוצאים ללא תועלת אל הירדן, מנוצלים היום מאת המושבים העבריים אשר על יד הנחל. תופעה מענינת היא, שרוב הנחלים הצדדיים של הירדן, בצאתם מההרים ובהכנסם אל העמק, פונים הם בזוית כמעט ישרה וזורמים במרחק רב דרומה טרם השתפכם אל הירדן. כן הירמוך ונחל יבוק ונחלים אחדים קטנים יותר ממזרח וממערב. זאת ועוד יותר: יש שהנחלים שוטפים, בהכנסם אל הבקעה, מרחק רב בהקבלה לאפיק הירדן ואחר כך פונים הם לצדו ומתכנסים אליו, כגון ודי אל־ג’וֹזֶלֶה, שהוא המשך נחל כרית (ודי פַרְעָה), וודי מַלָּחָה, שניהם ממערב. בהיות הירדן המוצא היחיד למי עבר הירדן מזרחה, מרובים הם הנחלים המתכנסים אליו מהצד ההוא על הנחלים הבאים ממערב. מלבד הנחלים הנזכרים יורדים אליו עוד מהרי גלעד ודי א־טָּֽיִבֶּה, ודי צִקְלָֽבּ, ודי יָֽבִּס (על שם יבש גלעד, שעמדה, כנראה, קרוב לנחל זה), ודי כַּפְרַנְגִ’י, ודי רָגִ’בּ, ודי אל־כַּפְרֵין ועוד. אופיית היא גם כן התופעה, שלרגלי ההרים הזקופים המתנשאים על שפות הבקעה נמצאים מעינות מינרליים המכלכלים את הנחלים הצדדיים של הירדן. מלבד מעינות המרפא הידועים של חמת גדר (אל־חַמִּי) אשר על שפת הירמוך יש מעינות מים חמים על יד תל אל־חַמֶּה סמוך לכניסת נחל יבוק לעמק הירדן ומעינות מי מלח במערב, שעל שמם נקראים הנחלים ודי אל־מָלִח מדרום לעמק בית שאן וודי אל־מַּלָּֽחָה מדרום להר סרטבא.

לפנים היו הנחלים הצדדיים של הירדן והמעינות הנובעים לרגלי ההרים לברכה לעמק הירדן. אולם מעת שנהרסו מערכות ההשקאה נהפכו לו לקללה, מפני שהמים נקוים בעמק ומכלכלים את הבצות המשחיתות שם את האויר. שארית מערכות־השקאה מוצאים בכל מקום בעמק. שרידי תעלות, ברכות וגשרים וחורבות של בנינים מימי קדם ומימי הביניים, הפזורים על פני עמק בית שאן, מעידים, שהעמק הזה היה בימים ההם גן פורח מושקה ממי הירדן ונחל חרוד. בית שאן (בִּיסָֽן, Skythopolis = עיר הסקיטים) היתה בימי קדם עיר גדולה. בחפירות, שעשתה חברה אמריקנית בזמן האחרון במקום הזה, נמצאה מצבת אבן־בזלת עם כתובת מצרית המעידה, שבימי רעמסס השני ישב בבית שאן נציב מצרי. בני ישראל לא כבשו את העיר בזמן כבוש יהושע, אך בימי שלמה ישב בה אחד מנציביו. הפלשתים תקעו את גוית שאול ובניו בחומת בית־שאן. יוחנן הורקנוס לכדה, אולם פומפיוס לקחה מאת היהודים ותהי למושבה הילינית ולאחת מערי הדיקפוליס. ההילינים קראו לה סקיתופוליס, מפני שלפי המסורת יסדוה הסקיתים, שפרצו אל הארץ. בזמן התלמוד שבו והתישבו יהודים בבית שאן, וקהלה יהודית היתה שם במשך כל ימי הבינים. בזמן התלמוד היתה בית שאן ידועה בפֵרותיה המשובחים ובאריגי הפשתה הדקים שלה. יער התמרים שלה נשמד כבר בימי הבינים. העיר הכנענית והעברית היו בנויות על תל אל־חֻצְן, בעוד שחורבות העיר היונית־הרומית נמצאות בעמק ועל הגבעות מסביב: אמפיתיאטרון, אפודרומוס, רחוב־עמודים, שני גשרים רומיים ושדה קברות. בימי ממשלת ביזנץ היתה בית־שאן העיר הראשה של פלשתינה השניה. בשנת תרל"ח (1878) נושב המקום מחדש על ידי צרקסים, ואחר כך התישבו בו גם ערבים. היום בית שאן היא עיר המחוז של ככר הירדן ומספר יושביה קרוב לאלפַּים נפש, מהם יהודים מעטים, כמאתים נוצרים ויתרם מושלמים. התלים והחורבות הפזורים בבקעת בית־שאן מראים, שישוב גדול היה בה. היום חונים שם בדוֵי שבט א־סַּקְר.

מצפון לבית־שאן וקרוב לגשר אל־מְגָֽ’מִי נמצאת המושבה מְנַחֲמִיָּה (מִלְחַמִיָּה), וסמוך לגשר הסתדרה קבוצת פועלים בשם קבוצת הגשר.

מדרום לעמק בית־שאן נגשים ההרים פתאום אל הירדן עד למרחק של קילומטר וחצי, בעוד שבמזרח נשארים הם רחוקים ממנו כשלשה קילומטרים. בפרק הזה טבע הבקעה עודנו רענן. החטה הגדלה שם, ביחוד ממזרח לירדן, ידועה בטיבה המובחר ובשמה המיוחד “אל־ע’וֹרָֽנִי”. יש מקומות, שבהם מגיעה הקמה עד לקומת איש. בשדות המרעה הדשנים ועל יד הנחלים והמעינות ירבצו עדרי הצאן והבקר של ערבי אל־מַסָֽעִד מעבר מזה של הירדן וערבי אל־מַשָֽׁלִֽחָה ממזרחו. לרגלי הרי גלעד, במקום כניסת נחל יבק לעמק הירדן, נמצאות חורבות עיר עתיקה בשם תל דיר אללה. משערים. שבמקום הזה עמדה העיר סכות, שבה חנה יעקב בשובו מפדן ארם, וגדעון עבר בה ברדפו אחרי מלכי מדין. מדרום להר סרטבא מתרחב העמק, והוא הולך הלוך ושמם לצד דרום, ביחוד בערבות יריחו, המצמיחות רק קוצים ודרדרים. המראה חד־הגוָני נפסק במקומות אחדים על ידי נאות דשא יפות, הנמצאות סמוך להרים ועל יד הנחלים והמעינות.

נאות־מדבר רעננות יש “מבית הישׁימות (ח’רבת סֻוֵימֶה, נוה תמרים ליד עין ישימות קרוב לשפת ים המלח הצפונית־המזרחית) עד אבל השטים (תל אל־כַּפְרִין ליד ודי אל־כפרין) בערבות מואב”, שבהן חנו בני ישראל לפני עברם את הירדן. שם עמדה גם בית הרם (תל א־רָֽֿמֶה), שהיתה בימי הבית השני עיר גדולה בשם בית רמתה והנחל ודי א־רמה הספיק לה מים. הורדוס אנטיפס פארה בבנינים גדולים ויקרא לה בשם ליביאס או יוליאס לכבוד אשת אוגוסטוס קיסר. גם העיר נמרה או בית נמרה (תל נמרין) היתה בנויה בסביבה פוריה על יד הנחל ודי נמרין. על יד הנחל הזה ממזרח נמצא מעון החורף של האמיר עבד־אללה. שוּנֶה (או שוּנֶת נמרין).

במערב מזכירים לנו עקבות הערים, החומות, המצודות, הבנינים ושרידי התעלות והצנורות, הברכות והגשרים, שבימי הורדוס היו ערבות יריחו כגן עדן. על יד מעינות מי המלח הסמוכים לודי אל מַלָֽחָה בדרך משכם לסלט בנה הורדוס, בונה־הערים, לזכר אחיו את העיר פצאל (ח’רבת פַצָֽאִל) בתוך גנים ופרדסים, ועל ודי אל־עַוְגֶ’ה הקים את ארכלאיס (ח'. אל־עוג’ה א־תחתני) בתוך מטעי תמרים. לרגלי הר קַרַנְטַל (Quarantana) הזקוף ועל יד עין א־דוּך עמד מבצר החשמונאים דאך, שבו הרג תלמי את חותנו שמעון החשמונאי. שם עמדה גם העיר נערה, שהיתה בגבול הדרומי של נחלת בני יוסף. בתלה נגלה פסיפס עם כתובת עברית המעידה, שבעיר זו היה, כנראה אחרי מלחמת בר־כוכבא, בית כנסת יהודי. על יד חורבות המקומות האלה רובצים היום בדוים. על הר קרנטל עמד בימי הבית השני מבצר חזק, שבנאתו המלכה שלמציון אלכסנדרה בשם אלכסנדריון. 

תמונה 53

חורבות יריחו העתיקה ומאחוריהן הר קרנטל

עפ"י צלום של C. Raad

ביפה שבנאות היתה בנויה יריחו, עיר התמרים, בדרך המובילה מירושלם ומהרי יהודה לגלעד ולמואב. בנוה־שאנן זה, המושקה משפעת המים של ודי אל־קִלְתּ ושל מי יריחו (עין א־סֻּלְטָֽן, הנוסעים הנוצרים כנוהו בשם מעין אלישע), נבנתה בימי הבית השני עיר גדולה במקום העיר העתיקה, שאת חורבותיה גלה החוקר סֶלין בתלים אשר על יד המעין המתגבר מצפון ליריחו של היום¹²⁸. אנטוניוס נתן את העיר וסביבתה לקליאופטרה והיא מסרה אותן להורדוס, אשר בנה ביריחו בנינים רבים ועשה אותה לו למעון חורף נהדר. גם בימי הבינים הראשונים היתה בה קהלה יהודית, כי אחרי כבוש הערבים מצאו בה ספרי תורה. בגלל החום הגדול השורר בעמק העמוק – יריחו נמצאת 250 מ' מתחת לפני ים התיכון – ושפע מימיו הצמיחה אדמתו הדשנה שפעת צמחים, ויבולה היה רב מאד. מהוללה היתה יריחו בגניה ובפרדסיה, בבשמיה ובפֵרותיה, שנתבשלו פה חודש ימים קודם התבשלם בהרים. ידועה היתה גם בתמריה הטובים, שחלק ממטעיהם עוד התקימו שם בימי הבינים. נוה יריחו הוא גם היום כגן עדן, שבו מפזר הטבע את כחותיו ביד נדיבה. תפוחי הזהב שלה מפורסמים בטעמם הטוב ובמתיקותם. זמורות גפניה כפופות תחת עול משא אשכלות הענבים הגדולים, ומתוק ביותר הוא פרי המוז הגדל שם. גנות השלחין של יריחו מקדימות להספיק ירקות לשוק ירושלם, ופלגי המים זורמים וממלמלים בתוכן בצל האשל והצפצפה, האטד, הכופר וההרדוף, הלבונה, הצרי והדנדנה, והשושנים ויתר הפרחים הפורחים באמצע החורף מפיצים ריח נעים. בתוך הגנים והפרדסים מדרום לתל יריחו העתיקה בנויים הבנינים המעטים של יריחו של היום: בחי מלון אחדים, בנין הכנסת אורחים רוסי, בניני הממשלה ובתי חומר אחדים. יריחו היא מרכז למחוז המקיף את ערבות יריחו ומספר יושביה כאלף נפש. המשפחה היהודית היחידה, שישבה שם שנים רבות, עזבה את המקום ונדדה חוצה לארץ.

תמונה 54

מי יריחו

עפ"י צלום של C. Raad

בגבוליה תקועים אהלי הבדוים המסכנים משבט עַרַבּ אַבּוּ נֻסֵיר. דרומה נהפכות ערבות יריחו למדבר ציה, האדמה המלחה מצמיחה רק קוצים וצמחי מלח מעטים. פה בנוי היום במקום בית חגלה, שהיתה בגבול יהודה ובנימין, המנזר היוני קַצְר חַגְ’לָה.

ערבות יריחו הן גיא החזיון של המאורעות הראשונים בתולדות כבוש הארץ על ידי בני ישראל. מול יריחו עברו את הירדן ויחנו מנדודיהם בגלגל (ח'. אל־אֶתֶלֶה, תל גִ’לְג’וּל) בצל יער־תמרים גדול ועל יד מעינות מים ויאזרו חיל לתקוף את יריחו, העיר הראשונה, שעמדה בדרך כבושם את הארץ. בעמק עכור ליד מוצא ודי אל־קִלת מההרים מזכירות לנו ערמות האבנים, הנקראות בפי הערבים יושבי המקום בשם אל־מְרָֽגִ’ם (המרגמות), את מעשה עכן, שפרע את המשמעת ונענש בגלל זה עונש קשה באותו המקום.

לפני השפכם לתוך ים המלח מתפשטים מי הירדן על פני הככר ויוצרים שם אגמים ובצות הדומים ללגונות שעל חוף הים האדריאטי אצל ויניציאה. בהן תהלכנה צפרי רקק ועל ענפי העצים והשיחים תנתרנה צפרי זמר במספר רב מאד. המקום הזה הוא מקום אידיאלי לצידים, אבל קשה לחדור לתוך מעבה היער, ביחוד בזמן גאות מי הירדן וים המלח.

תמונה 55

ים המלח

עפ"י צלום של Vester & Co.

ים המלח (הנקרא בתנ"ך גם ים הערבה והים הקדמוני, בתלמוד ימא של סדום או ימא דמלחא, בספרי יוספוס ופליניוס ים החֵמָר, בספרי יוסטינוס ופוזניאס היונים ומאז בכל הספרות הלועזית ים המות, בערבית בַּחְר לוּט או אל־בַּחְר אל־מַיִתּ) הוא מקום כנוס כל מי עבר הירדן מזרחה ומי שליש השטח של עבר הירדן מערבה. הירדן לבדו מכניס אל תוכו בחשבון הממוצע לערך 100 מטרים מעוקבים מים בכל שניה. ארכו של הים 76 ק"מ, רחבו הגדול ביותר 17 ק"מ ושטחו 925 קמ"מ. הנקודה העמוקה ביותר של הים (399 מ'), שנמצאה עד היום, היא בחציו הצפוני, בעוד שבחלקו הדרומי, כלומר מדרום ל"לשון", עמקו הגדול ביותר מגיע רק עד 3.6 מ'. בפרק הזה דומה הים קרוב לשפותיו למלֵחה גדולה, ובעונת היובש המים הם נמוכים בו כל כך, עד שאפשר לעבור ברגל בקו ידוע מחוף חצי־האי “הלשון” אל החוף אשר ממולו. פני הים נמוכים מפני ים התיכון 391 מ'¹²⁹, ובכן השטח הזה הוא הנמוך שבשטחים על פני כדור הארץ. על יד הים האויר חם ויבש מאד (עד 70° צ. בצל) ולחצו מגיע עד 801.8 מ"מ. מפני טעם זה מתאדים מימיו בכמות גדולה מאד (בכל יום ½14 מ"מ בעומק משטח הים, שהם לערך ½13 מיליון טון). מי הים מכילים מלח בכמות גדולה פי ששה מכמותו במי האוקיאנוס, בתוכו 8־7 אחוזים מלח הבשול (על אודות יתר החמרים המינרליים שבמי הים ראה לעיל בפרק ט: “מינרלים”. צבעו הנפלא הירקרק־הכחלחל בא מדוממיו הרבים, והם גורמים גם כן, שדומן הנהרות המתכנס אל תוכו ישקע מיד לתהום. טעמם החריף של המים מה מהמגנזיון הכלורי ושמנוניתם באה מהקליון הכלורי שבהם. בעומק הולכים החמרים הקשים ומתרבים ועל קרקע הים נמצא יְוֵן מצולה. שם נובעים מעינות מי מינרליים חמים ונמצאות בארות¹³⁰ חֵמָר. מפני רבוי החמרים הדוממים המים כבדים מאד. כשתושם ביצה במים, שליש ממנה תשאר מעליהם. לפי דברי יוספוס לא טבעו גופות השבויים היהודים, שהשלכו חיים אל תוך הים במצות אספסינוס כשידיהם קשורות על גבם. בשעת סערה מי הים מכים בחזקה בדפני הסירות השטות על פני הים. כן אוכלת ההלמה החריפה את דפני הסירות בין שהם עשויים עץ או מתכת, לכן אין סירות פשוטות יכולות להתקיים זמן רב על ים המלח. במים החריפים אין דבר חי יכול להתקים, והדגים הנסחבים במי הנהרות לתוך הים מתים תיכף ומיד. גליו מציפים על פני החוף בולי חֵמר וגפרית, דגים מתים וענפי עצים יבשים. בשעת רעידת אדמה נפרדים גושי חֵמר גדולים מקרקע הים בדרום ועולים וצפים על פניו.

באדמת החִורה והגפס אשר בשפת הים מבריק המלח לאור השמש באלפי רבבות גבישיו, והיא שקויה עטרן בכמות רבה כל כך, עד שהיא דולקת כשמציתים עליה אש. הים מעלה לפעמים אדי גפרית, המכבידים על גוף האדם הנמצא על שפת הים או עליו ומחלישים את אבריו. נחמד הוא מראה הים מרחוק. מכל נקודה גבוהה ונשאה בהרי יהודה נראה הוא כברכה גדולה כחולה בין הרים זקופים. מעבר לים מתנשאים הרי מואב הזקופים, הנשקפים מתוך צעיף הערפל הכחלחל, כשצוקיהם וצוריהם מוארים בשפעת צבעי השמש השוקע, רציני ואיום ונהדר גם יחד הוא מחזהו מקרוב. – על שפת הים מדבר ציה ושממה. האדמה אינה מצמיחה כל צמח ואין החי יכול להתקים בסביבותיו. בעונת הגשמים, כשמים רבים יורדים בנחלים אל הים, יעלו ויגאו פניו עד 6־4 מ' ובקיץ ישפלו ואז יכסה קרום של מלח את שפת הים מסביב.

לא רחוק מהים, בשפולי ההרים ועל יד הנחלים המשתפכים אל תוכו, שב הטבע לתחיה. שם גדלים צמחי האזור החם כמו בעמק הירדן, ובחדשי האביב יציצו מבין לסלעים ועל יד הפלגים פרחים רבים למיניהם, שאינם מצויים ביתר חלקי הארץ, וביניהם ירמשו הרמשים ולהקות הצפרים, הבאות שמה בהמוניהן מהארצות הקרות לחרוף בעמק החם, משמיעות את זמירותיהן הנעימות ותבאנה חיות הבר (היעל והיחמור וכו') לבקש טרף. – הרי מואב המתרוממים ישר מהים במעליהם הזקופים לגובה של 1200–1400 מ' מפוֹסגים לרחבם על ידי הבקעות העמוקות. שחפרו בהם הנחלים הבאים ממואב. הגדולים שבהם הם וָֽדִי זֶרְקָא מַעִין, נחל ארנון (סֵיל אל־מוֹגִ’בּ), השוטף בזרם חזק ומכניס בקול המולה מים רבים לתוך הים. מי נמרים (סֵיל א־נְּמֵירָה) ונחל הערבים (סֵיל אל־קַרָֽחי). במעבי העצים והשיחים (צפצפות, תמרים, שטים, אשלים, שיחי הכופר וכו') אשר על שפת הנחלים האלה תשכֹנה לבטח חיות השדה וצפרים רבות, הממלאות את חלל האויר בזמירותיהן.

על יד ודי זרקא מעין, במרחק שעה וחצי משפת הים, נמצאים מעינות מי מלח וגפרית חמים (חַמָּם א־זרקא. 62.8°), שקדמונינו קראו להם “בערה” כלומר מים בוערים¹³¹, וכן נמצאים קרוב לשפת הים מדרום לנחל הזה חמשה מעינות חמים הנקראים בערבית עַיוּן צָרָה, על שם צרת השחר, שעמדה לפנים קרוב למקום הזה. בגלל סגולתו לרפא את החולים קראו בזמן הבית השני לאחד המעינות האלה בשם “מעין טוב”. הורדוס בנה במקום הזה את מרחצאות קלירוהי (Callirrhoë) בסגנון בתי המרחץ הרומיים' בהם בקש בימיו האחרונים מרפא למחלתו האנושה ושם מת. מי המעינות המינרליים יוצאים לים המלח. – דרומה משתרע לתוך הים ברוחב 4.5 ק"מ חצי־האי הישר “הלשון”. אדמת החִורה והגפס של חצי־האי, המעורבת בגפרית ומלח, אינה מצמיחה כל צמח, ובשפתו הדרומית מונחות שכבות מלח. העמק, שבו עובר הנחל סיל אל־קָצ’י בין הלשון ובין הרי מואב, מתרחב קרוב לשפת הים ונקרא שם בשם ע’וֹר אל־מַזְרַע. הוא מיושב ומעובד היטב על ידי בדוים, היושבים שם בארבעה כפרים ומוכרים את חטתם המשובחה לסוחרי ירושלם, המובילים אותה משם בסירות לשפת הים מול יריחו.

במערב מתקרבים הרי יהודה מרָס אל־פַשְׁחָה והלאה לים ומשאירים ביניהם לבינו רק רצועת־חוף צרה. שם ישנם מעינות אחדים, שמימיהם טובים לשתיה, אולם מרוב המעינות נובעים מי מלח או מי גפרית חמים, כמו למשל מהמעינות אשר לרגלי ההר רָס א־שַּׁקִיף תחת המעלה ‘31°30. דרומה נמצא על צוק גבוה 185 מ’ מעל פני ים המלח עין גדי (עַיְן גִ’דִי), שמעלת חום מימיו ⁰½27 צ. ושהם משקים את הגנים שמסביבו. החום הגדול, המים הרבים והאדמה הדשנה מפתחים במקום הזה צומח עשיר מאד. בימי קדם היו מפורסמים כרמי עין גדי, שהיו נטועים על מדרגות ההר, והיו אומרים עליהם, שגפניהם עושות פרי ארבע וחמש פעמים בשנה. גם היום גדלים שם מלבד ירקות גם עצים שונים, ביחוד הצרי, הלבונה, הלוט, האטד והכופר האמתי. במקום הפורה הזה עמדה העיר חצצון תמר, שנקראה גם עין גדי על שם מעינה. בימי הבית השני ואחרי החורבן ישבו במקום הזה יהודים, בעיקר חברי כת האסיים, שעסקו בגדול עצי פרי וירקות. היום חונים שם בדוי רַשָאִדֶה. צפונה קצת נמצאת חורבה בשם חַצָצָה (חצצון). מעין גדי עולה הדרך חברונה ולצד צפון־מערב מוביל דרך אחר לבית לחם בודי חצצה, הוא כנראה מעלה הציץ, שבו נִגפו המואבים והעמונים מפני יהושפט. מדרום לעין גדי מתנשא הצוק הגבוה והזקוף א־סֶּבֶּה, שעל ראשו נמצאות חורבות מְצָדָה. הורדוס בצר את ראש ההר ובתוך המבצר בנה ארמון גדול, שישמש לו מנוס בשעת צרה. אל המצודה החזקה הזאת ברחו בימי חורבן ירושלם פליטי חרב הרומאים בראשות אלעזר הכהן ונלחמו במשך שנתים ויותר ברומאים, אשר צרו עליהם והרעיבו אותם. ובסוף מתו כלם מות גבורים בידי עצמם.

בשפת הים הדרומית־המערבית מתנשא הר מלח בודד באורך 11 ק"מ ובגובה 180 מ'. צלעותיו התלולות מרוסקות ומלאות נקיקים ונקרות מפעולת שטף מי הגשמים. שכבותיו התחתונות עד לגובה של 30–45 מ' הן מלח גביש טהור וצבעו כחלחל, ומעליהן מונחות שכבות חורה ושיד. על ידי פעולת גריפת המים נוצרו מערות בתוך ההר ועל צלעותיו עמודים עבים ודקים, הנראים לעיני העוברים והשבים כבני אדם עומדים. עוד בימיו של יוספוס הראו שם את אשת לוט, שהיתה לנציב מלח, והיום מכנים הבדוים את אחד עמודי המלח הטבעיים בשם בִּנְתּ שֵיח' לוּט (בת הזקן לוט). הערבים קוראים להר המלח ג’בל אֻסדֻם (הר סדום). יצורי טבע כאלה שעל הר סדום ובהרים הסמוכים הם מלוחים מאד. על יד הר סדום מדרום נמצאות שכבות רחבות־ידים של מַלַּחַת.

תמונה 56

נציב מלח בהר סדום על שפת ים המלח

עפ"י צלום של Vester & Co.

במקום הפרק הדרומי של ים המלח היה לפנים עמק השִׂדִּים, שהיה כגן ה'. בו היו בארות בארות חֵמָר ושם עמדו הערים סדום ועמורה, אדמה וצבויים, שנהפכו ומי הים כסון. מתוך המים קרוב לשפת הים בדרום נשקפים אילנות, שנתיבשו במי הים החריפים. הדבר הזה מראה, שרק לפני זמן לא כביר התרחב הים לצד ההוא. גם העמק א־סַּבְּחָ’ה אשר מדרום לים הוא בצת מלח גדולה. בעונת גאות הים מכוסה העמק מים, בעוד שבעונת שפלו יכסהו רק קרום לבן של מלח. בההפך ערי עמק השדים נשארה קימת העיר צוער, היא בלע (אל־קַרְיֶה, אל־בֻּרְג'), שהיתה בנויה על גבעה סמוך לנחל הערבים (סיל־אל קַרָֽחִי). במשנה היא מכונה “צוער עיר התמרים”, וגם הצרי היה גדל שם. מימי הבית השני ועד סוף התקופה הביזנטית ישבו שם יהודים. העמק שמסביבה, הנקרא ע’וֹר א־צָּֽפִיֶה, עודנו היום פורה ובדוי אל־עַ’וָֽרְנֶה זורעים בו חטה ושעורה, דורה וטבק.

ג. עמק הערבה.

בשפת ע’ור א־צפיה, במרחק 8–10 ק"מ מים המלח נמשכת לרוחב העמק שורה עקומה של סלעי שיד בגובה של 15–50 מ'. משם מתרומם והולך קרקע העמק לצד דרום. שורת סלעים זו, שלרגליה נובעים מעינות מי מלח, היוצרים שם בצות־מלח, היא הגבול בין עמק הירדן (אל־ע’ור) ובין עמק הערבה (אל־עַרַבָּה). הנמשך עד למפרץ אילת. כבשפות עמק הירדן כן גם כאן: פעם מתקרבים ההרים אל עמק הערבה, פעם מתרחקים ממנו. בחלקו הצפוני מגיע רחבו עד 20 ק"מ ובחלקו הדרומי רק לחצי הרוחב הזה. באמצע העמק, מדרום להור ההר ולנחל סֵיל אל־חַוַר, מתרוממת הערבה ויוצרת כעין סף בגובה של 240 מ' הנקרא רִישַתּ אל־חַוַר. הסף הזה הוא פרשת המים בין ים המלח ובין ים האדום. המים היורדים אל הערבה מצפון לסף הזה הולכים לים המלח והמים אשר מדרומו שוטפים למפרץ אילת. בשפתה המערבית עובר בה הנחל הגדול ודי אל־גַ’יְבּ, המוביל את מי הר שעיר ממזרח והר פארן ממערב לים המלח. אפיקו של הנחל הזה חפור עמוק (50–70 מ') בתוך הערבה כבקעת א־זור בתוך עמק הירדן, וקירותיו תלולים.

כל העמק הגדול הזה הוא מדבר ציה וערבה, והוא קרוע ורסוק ע"י אפיקי הנחלים. קרקעו מכוסה חול וחלמיש ובקירות ודי אל־ג’יב ובקרקעו נשקפים סלעי ואבני פורפיר. לחנם תחפש שם העין את ירק השדה, רק על יד המעינות המלוחים המעטים אשר בשפות הערבה עומדים קני סוף ושיחים אחדים, ביניהם בעיקר האשל, הרותם ושיח הע’וּרְקוּד הנושא פֵרות אדומים מתוקים־חמוצים הערבים לחך.

עמק הערבה נכלל גם הוא בתוך ארץ אדום, שהשתרעה גם על עברו המערבי עד מדבר צין, אבל לעולם לא היה בו ישוב. לשון הים, שהגיעה עד עציון גבר נסתם, כנראה, עוד בימי קדם על ידי חול הים, ועוזיהו בנה כבר עיר חוף חדשה, את אילת, הרחק בדרום.

 

עבר הירדן מזרחה.    🔗

1. הר שעיר.

בין נחל זרד (ודי אל־חסא), המשתפך לים המלח בשפתו הדרומית־המזרחית, ובין מפרץ אילת הולכים ונמשכים רכסי הרים גבוהים, הלא הם הר שעיר בארץ אדום. הם משתרעים ברוחב 25–35 ק"מ מן הערבה, שמשם יעלו כשהם זקופים, ועד המדבר, שלשם הם משתפעים. למזרחם משתרע המדבר עד בלי קץ. על יסוד של שכבות שיד לבן מונחות שכבות פּוֹרְפִיר, שמהן הר שעיר בנוי בעיקר. מעל לשכבות אלו נמצאת שכבת אבן־חול אדומה וממעל לה שוב אבן־השיד. שכבות הפורפיר ואבן החול גלויות במקומות רבים לעין השמש כשהן קרועות ורסוקות לגבנונים ולקבוצות סלעים בכפיהם ובסעיפיהם. לכן מראה הר שעיר ועינו שונים לגמרי ממראה יתר נפות ההרים של ארצנו וצבעם. בהר שעיר כמעט באמצעו מתנוסס ועולה מתוך הרכסים המערביים בהוד תפארתו הור ההר (ג’בל הָֽרוּן), הוא הגבוה בהרי אדום, וראשו הקונאי מתפלג לשלשה שיאים מחודדים. על הגבוה שבשיאים האלה (1329 מ') נמצא קבר קדוש ערבי (וֶלִי) בשם נבי הָֽרוּן.

גאיות ונחלים עמוקים חוצים את ההרים לרחבם ויורדים אל עמק הערבה. קצת הנחלים, כגון סֵיל חַ’נַיְזִיר וודי מוּסָא, הבא ממקורו סמוך לחורבות סלע, מתכלכלים בכל ימות השנה ממי מעינות כבירים.

מראה פני הר שעיר מוכיח, שהוא מבורך בגשם ובטל, כי צלעותיו מכוסות שיחים, דשא ועשב המפיצים ריח נעים, ראשיו עטורים עצי סרק ועצי פרי וגאיותיו עטופים שדות בר. זוהי הארץ, שבה ברך יצחק את עשו בנו באמרו אליו: “הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל”. מרובות שם חורשות עצי הזית ובמקומות רבים יגדלו עצי שטה וזַקְנָֽם, אלון ובטנה, שיחי הרותם וההרדוף, המרהיבים את עין הרואה בצבע האדום של פרחיהם. על חומות הסלעים מטפסים ועולים צמחי־שֶׂרֶג. על יד המעינות מתנשאים תמרים ומבין לסלעים מבצבצים תאנת הבר והאשל. על ראשי ההרים יגדל הערער, המגיע לגובה של 3 מ' ויותר והנותן פרות ערבים לחך.

בשעיר ישבו לפנים החורים. בני שעיר השמידום וישבו תחתם. דוד הכניע את אדום וישם בה נציבים. אדום עמדה מאתים וחמשים שנה תחת יד ממשלת מלכי יהודה. שלמה בנה אֳני־מסחר בעציון גבר אשר על שפת הים וישלחנה לארץ אופיר. כשנשתחררו האדומים בימי יהורם מעול מלכות יהודה, שב אמציה והכניעם ויתפוש את עירם סלע ויקרא לה בשם יקתאל, ועוזיהו בנה את אילת על שפת הים. בתקופת הירידה של ממלכת יהודה התחזקו האדומים, ואחרי חורבן ירושלם עלו על ארץ יהודה וכבשוה עד חברון. החשמונאים גרשום משם, כבשו את ארצם והכריחום להתיהד. מאז ועד חורבן הבית השני משלו נציבי יהודה בארץ אדום. יחד עם ארץ יהודה נכבשה אדום על ידי הרומאים, ומאז נעלמו האדומים בתור עם מדפי ההיסטוריה.

עוד בימי הבית השני (לערך 400 שנה לפחב"ש) התישבו בני נביות, שבאו מערב, בדרום אדום והלכו והדפו לפניהם את האדומים. במרוצת הימים יסדו שם את ממלכת סלע־ערב (Arabia Petraea) תחת חסותה העליונה של רומא, ומאז הלכו ושפכו את ממשלתם על פני כל הארץ ממזרח לירדן עד הנהר פרת ועד דמשק. החורבות הנפלאות של עריהם באדום, מדרגות ההרים שנפלו, הבורות והצנורות החצובים בסלעים מעידים, שישוב הארץ היה רב ושהעם עמד על מדרגת־תרבות גבוהה. בשנת 105 לספה"נ כבשו צבאות רומא את הארץ ויעשוה לגליל רומי.

מימי קדם עברו בשעיר ארחות המסחר מהודו ומערב לחופי ים התיכון, והעיר סלע היתה מקום שוק גדול ואוצר רב לסחורות יקרי הערך. הרומאים סללו מסלות מאילת דרך סלע לדמשק ולאשקלון ולערי חוף אחרות. משמרות צבא ומצודות חזקות שמרו על הדרכים האלה, שבהם היתה תנועה גדולה. בתקופת ביזנץ נחשבה ארץ אדום על פלשתינה השלישית ועירה הראשה היתה בראשונה סלע (Petra) ואחר כך בצרה. בראשית הוסד האשלם שפכו הערבים את ממשלתם גם על ארץ זו, אולם מאז והלאה בקשו להן ארחות המסחר דרכים אחרות. דרכי אדום נשמו מאדם, עריה נדלדלו ושבטי הבדוים השודדים פשטו על פני הארץ. הצלבנים נלחמו בערבים באדום, אבל לא הצליחו להחזיק שם מעמד.

הר שעיר נחלק לשלשה מחוזות: א) בצפון מחוז גְּבָל (אל־גִ’בָּֽל), הוא תימן. בין נחל זרד ובין וָֽדִי אל’־עֻ’וֵיר. ב) באמצע מחוז א־שַּׁרָא עד ודי עַ’רַנְדַל. ג) בדרום מחוז אל־חסמא עד מפרץ אילת. רוב יושבי אדום הם בדוים. בגבל חונים בדוי חִיָהָה. בא־שרא בדוי קַעָֽבִּנֶה והַוַיְתָּֽתּ ובאל־חסמא בדוי מַעָז. גם הפלחים גרי אדום הם בדוים למחצה כהתַּעָֽמִרָה שעל יד בית לחם, בהיותם נעים ונדים בארץ עם עדריהם¹³².

תמונה 57

אל־חַזְנָה, מקדש בני נביות חצוב בסלע בפטרה.

עפ"י צלום של Vester & Co.

בהר שעיר נמצאים רק עירות קטנות אחדות וכפרים מעטים. המקום הראשי במחוז גבל הוא א־טַּפִילֶה, היא תֹּפֶל. מספר יושביה 2000 נפש בערך, והיא עומדת בקשר עם קיר מואב. לדרומה נמצאות חורבות בצרה (אל־בֻּצַיְֽרֶה), שהיתה זמן רב בירת אדום. שׁוֹבֶּךּ היתה בימי הבינים עיר מבצר חשובה. בסביבותיה היה יער־אלונים גדול, שהתורכים כרתוהו בימי המלחמה האחרונה. הצלבנים צרו זמן רב על עיר זו, והערבים מסרוהו בידיהם בראותם, שהצרים על העיר מתחילים להשמיד את יער עצי הזית, מקור חייהם, שהיה על ידה. בהתחלת ודי מוסא נמצאות חורבות סלע העיר, שהיתה בירת אדום ואחר כך בשם פֶּטְרָה בירת בני נביות. העיר הזאת היתה גדולה ועשירה מאד. חורבותיה משתרעות בוָֽדי מוסא ועל פני שטח גדול ברמה והן, לפי תאורי התירים, יפות ונפלאות מחורבות אתונה ורומא. בצלעות ההרים עשויות מדרגות, בסלעים חצובים תעלות וצנורות, ועל יד העיר נמצא שדה־קברות גדול מאד. נהדרות הן חורבות המקדשים החצובים בסלע. רבות ממצבות עיר־המתים של פטרה דומות בחצובן מתוך הסלע ובאופן חטובן ליד אבשלום וקבר זכריה שבירושלם. על אחדות ממערות הקברים, הדומות בכלל למערות הקברים שבירושלם, יש פירמידות כאלה, שהיו על מערת כלבא שבוע בירושלם ועל קברות החשמונאים במודיעים.

מדרום־מזרח לסלע ובגבול הדרומי של עבר הירדן מזרחה יושבת על יד מסלת הברזל החג’זית העיר הקטנה מַעָֽן, היא מעון, שיושביה “המעונים” התגרו ביהודים יחד עם המואבים והערביאים. היא מוקפת חומה ומסביבה נמצאים חורשות עצים, גנים ושדות תבואה. מספר יושביה מגיע עד 3000 נפש. אל־חְמֵימֶה היא מולדת העבסיים. חורבותיה ובורותיה הם כנראה מהתקופה הערבית. על חוף מפרץ אילת שוכנת עקבה, היא אילת. היא מוקפת חומה ומספר יושביה עולה עד 1500 נפש. סמוך לעירה של היום נמצאים שרידי העיר העתיקה, שהערבים יקראו להם בשם אֵילַתּ עַקָבָּה. בימי הבינים ישבו בה יהודים. עציון גבר עמדה צפונית יותר. את שמה הקדום מזכיר לנו עד היום השם עַ’צְ’יָֽן להר, נחל ומעין הנמצאים שם.

2. ארץ מואב.

ארץ מואב היא ארץ רמות והרים גבוהים. היא מתרוממת זקופַנִית משפתו המזרחית של ים המלח, עולה לצד קדם ועוד יותר לצד נגב, מגיעה מדרום לקיר מואב לגובה של 1240 מ' ויורדת פתאום זקופנית לבקעה העמוקה של נחל זרד (ודי אל־חסא), שהוא הגבול הדרומי של ארץ מואב. מתוך הרמה מתנשאים הרים גבוהים, שמראשיהם צופה העין למרחוק ורואה את פני הארץ משני עברי הירדן. בין נחל ארנון (סיל אל־מוֹגִ’בּ) לנחל חשבון (ודי חִסְבָּֽן) נמשכים הרי העברים, שעל פסגתם מתרומם הר נבו (806 מ') היפה ממול לירושלם ממש. ממנו ראה משה לפני מותו את כל הארץ “עד הים האחרון”. – עפרות הגיר והשיד של מואב הם מרוככים ומפוררים, ובקצת מקומות נכרים עקבות זרמי הלבה באבני הבזלת הפזורות בג’בל שִיחָֽן מדרום לנחל ארנון ובגבל גְ’לוּל קרוב להר נבו. בדרום־מערב, בקרבת ים המלח, בולטות שכבות אבן־החול האדומה. הנחלים העמוקים, המפסגים את הארץ ממזרח למערב, יוצרים בה נפות נפרדות הנטויות כלן לצד ים המלח. הנוף הדרומי שבין נחל זרד לנחל ארנון נקרא אל־כַּרַךּ, הנוף שבין נחל ארנון ובין נחלו הצדדי הגדול סֵיל הַיְדָֽן יקרא בשם אל־כּוּרָה, בינו ובין ודי זרקא מעין – אל־גִ’בָּֽל, ומצפון לודי זרקא מעין משתרע החבל אל־בַּלְקָא, שהוא נמוך מהנפות הדרומיות.

תמונה 58

מי הארנון

עפ"י צלום של Vester & Co.

הרי מואב חשופים מיער, אבל ערבותיה, עמקיה ונחליה מצטיינים בשפעת יבולם, בתבואה ובשדות מרעה עשירים. ארץ מואב היתה עשירה כל כך בצאן, שמלכה היה יכול לשלם למלכי יהודה מס של מאת אלף כרים לשנה, ובימי הבית השני היו מביאים משם אילים לקרבנות. היום מסַפֶּקֶת ארץ זו תבואה לערי יהודה, וכאשר יתם החציר בהרי יהודה, יובילו הערבים את עדרי צאנם לרעות בערבות מואב. שדות תבואה ונאות דשא יש בעמקים הקטנים שבין ההרים, ונפות רעננות עם כרמי גפנים ומטעי עצי פרי מצויים בעמקים על יד נחלי המים. 

הארץ הזאת היתה למואבים, וסיחון מלך האמורי כבשה עד לנחל ארנון. בבוא בני ישראל מהמדבר נחל מטה ראובן את החבל הזה, שעליו נלחמו תמיד מואב וישראל. הרומאים ספחו את החבל הצפוני לפיריאה, האדומים ואחריהם בני נביות נטשו על פני הארץ הזאת ויצרו בה תרבות רומית, שנחרבה על ידי הבדוים, אשר באו ממדבר ערב ונטו שם את אהליהם. היום חונים במואב עַרַבּ אל־חַמָֽאִדֶה, ערב בני צַחְ’ר וערב אל־עַדְוָֽן. הם רועים שם את עדריהם ומוציאים לחם מן הארץ.

תמונה 59

מראה כללי של קיר מואב

עפ"י צלום של Vester & Co. 

רבים מהבדוים התישבו ישוב קבע בין החורבות העתיקות, שמספרן רב מאד בארץ, ומאבניהן ועל יסודותיהן בנו להם בתים. על הר גבוה וזקוף (949 מ') המוקף בקעות עמוקות בנויה העיר קיר מואב (קיר חרשֹ, קיר חרשֹת, בערבית אל־־כַּרַךּ. בארמית כרכא דמואב, Karak Moba), לפנים עיר מלוכת מואב. העיר מוקפת חומה בצורה ולה מצודה חזקה מצד דרום. המבצר הטבעי הזה שמר על הארץ מהתנפל עליה בני המדבר מצד דרום. אל־כרך היא מרכז הגליל הדרומי של עבר הירדן מזרחה ומספר יושביה 7000 נפש, מהם 1500 נוצרים. מלבד בנינים צבוריים אחדים, בתי העיר קטנים ופשוטים הם כבתי הפלחים בכפרים. – באמצע המישור נמצאת חִ’רְבֶּתּ א־רַֿבֶּה, שנזכרה ברשימת איסיביוס בשם רבת מואב, והיונים קראו לה Areopolis. החבל הפורה אשר מדרום לארנון הוא עָר מואב.

חבל אל־כּוּרָה מגדל חטה טובה.

קרוב לשפתו הימנית של נחל ארנון עמדה ערוער (ח'. עַרָֽעִר) שהיתה עיר הגבול בין ראובן ומואב ופעמים רבות נלחמו עליה השכנים. מזרחה היתה בית גמול (ח'. אל־גָ’מֵיל). מדרום לה נמצא מדבר קדמות, שממנו שלח משה מלאכים לסיחון מלך האמורי.

בדיבון (דִיבָּֽן) מצאו את עמוד הזכרון הידוע של מישע מלך מואב, היא מצבת־אבן גדולה ועליה חקוקה כתובת עברית גדולה, שבה מספר המלך את מלחמותיו עם בני ישראל ואת נצחונותיו.

סמוך לסיל הַידָֽן עמדה עיר המקלט בצר (ח'. בַּרְזָה), ומעבר לנחל בנה ראובן את קריות או קריתים (ח'. אל־קְרַיָֽתּ). על הר גבוה (ג’בל עַטָֽרוּם, 740 מ') בנו בני גד את העיר עטרות.

קרוב יותר לים המלח נמצא הר מִכְוָור (ג’בל מֻכַוְר, 739 מ'), שעליו היו משיאים משואות, אות לרחוקים לקדש את החודש. לעיני העומד עליו יגלה מראה ים המלח בכל הדרו. על ראשו של ההר התלול, המוקף גאיות עמוקים מכל עבר, בנה אלכסנדר ינאי את המבצר החזק מִכְוָור (או מִכְבָּר, ח'. אל־מְכַוְר, Machaerus), שנהרס על ידי גביניוס ונתחדש על ידי הורדוס. הוא בנה שם עיר חזקה, שנפלה אחרי חורבן הבית לידי הרומאים. מכוור היתה העיר הדרומית של פיריאה.

על הר גבוה 861 מטר מצפון למקור זרקא מעין, עמדה עיר ראובן בית או בעל מעון (מָֽעִין), על ידה היו במות בעל. מדרום־מערב לה היתה בית פעור. ח’רבת לִבּ שבדרום־מזרח מצַיינת את מקום לִבָּה, שלכד אלכסנדר ינאי מאת הערבים.

מידבא (מָֽדִבָּא) היתה לפנים עיר גדולה ויהודים ישבו בה גם אחרי חורבן הבית השני. שם נמצאות חורבות יפות בנות התקופה הרומית המאוחרת ושל ימי הביזנטים, ובתוכן מצאו במרצפת של כנסיה ביזנטית פסיפס גדול ויפה המתאר את מפת ארץ ישראל, היא המפה הראשונה של ארצנו, המראה לנו את מצב ישובה במאה החמשית לספה"נ. שמותיה הכתובים יונית הם על פי רשימת איסיביוס. בין החורבות בנוי כפר נוצרי גדול. על הר נבו נמצאות חורבות העיר נבו עם שרידי דולמנים וגלילים. במדרונו, הוא אשדות הפסגה, נמצאים מעינות מים רבים בשם עַיוּן מוסא. אחדים מהם נובעים בתוך מערה גדולה, שבה יצורי אבן־נטף. בוָֽדי עיון מוסא מוביל הדרך מהר נבו לבקעת הירדן. 

תמונה 60

עיון מוסא בצלע הר נבו

עפ"י צלום של Vester & Co. 

בערבה בין אדמת הישוב ובין המסלה החג’זית ודרך החוגגים (דַרְבּ אל־חַג') העולות למכה וממזרח להן נמצאות חורבות רבות המכונות בשם קצר (= ארמון, רבים קְצוּר, קטן קְצֵיר), בתוכן קַצְר אל־מְשַׁתָּא וקצוּר בְשֵׁיר. חורבותיהם יפות, בנות התקופה הערבית הקדומה. על יד מסלת הברזל מצפון־מזרח לאל־כרך נמצאת התחנה אל־קֻטְרָֽנִי, צפונה בקו '31⁰30 חָֽ’ן א־זְבּיבּ, צפונה יותר, במקום התלכדות מסה"ב עם דרך החוגגים, התחנה קַלְעַתּ צַ’בְּעָה או קַצְר אל־בַּלְקָא וממזרח למידבא קלעת זיזא עם חורבות העיר זיזא.

3. ארץ הגלעד.

רמות גלעד משתרעות מנחל חשבון עד הירמוך. הן רחבות מרמות מואב והולכות הלוך ורחוב לצד צפון. עפרותיהן שיד בהיר ורק מעבר מזה של הירמוך נמשכת אדמת הלבה והבזלת של הבשן והגולן עד לוָֽדִי א־שַּׁלָּלֶה ולחמת גֶדֶר (מְקֵיס). נחל יבק (נהר א־זרקא), החוצה את הגלעד באמצע בתוך בקעה עמוקה 1000 מטר בין הרים זקופים, מחלק את רמות גלעד לשני חלקים, לגלעד הדרומית (אל־בַּלְקָא) ולגלעד הצפונית (עַגְ’לוּן). מדרום לנחל יבק מתרומם הר הגלעד (ג’בל גִ’לְעָד), המורכב מהרים מוצקים המכוסים יערות עבותים. שיאו הגבוה ביותר הוא הר גדור (ג’בל הוֹשַע, 1096 מ'), שעל מורדו הדרומי בנויה העיר א־סַּלְט. הר הגלעד מחובר על ידי רכסי הרים גבוהים לרמות של רבת־עמון. בין היבק ובין הירדן נמצאת רמה בשם צַ’הְר אל־מֵיסַרָה, הנפרדת מהר הגלעד על ידי עמק פורה. רמות גלעד שופעות לצד עמק הירדן ומורידות לתוכו את מימיהן, בתוכם וָֽדִי שַעִיבּ, המתכנס לודי נמרין, וודי א־צִּר המתחבר לודי אל־כַּפְרֵין. נחל יבק, שמקורו עין א־זרקא נמצא מצפון־מזרח לרבת־עמון, עובר בצורת קשת ברמות גלעד ומאסף בדרכו את פלגי המים והנחלים הבאים מצפון ומדרום, פורץ על יד המעינות החמים של תל אל־חַמֶּה מבין להרים אל תוך עמק הירדן, שוטף שם מרחק רב דרומה־מערבה, פונה אחר כך בזוית מערבה ומשתפך לתוך הירדן מצפון לגשר אדם (א־דָּֽ’מִיֶה).

תמונה 61

נחל יבק

עפ"י צלום של Vester & Co. 

רמות גלעד מצפון ליבק רחבות ועשירות במים מהרמות אשר מדרומו. הרי ע’גלון הגבוהים עטופים יערי עד. ראשיהם ושיאיהם הם קַלְעַתּ אִלְיָֽס (1092 מ'), אֻם א־דַּרַג' (1261 מ'), ג’בל כַּפְכַּפָא (1127 מ') וקַלְעַתּ א־רַֿבַּד (970 מ'). גם הרמות האלו נטויות לצד מערב ומימיהן יורדים לירדן בנחלים ודי אל־עַרּב, ודי א־טָּיְבֶּה, ודי צִקְלָֽבּ, ודי יָֽבִּס, ודי כַּפְרַנְגִ’י וודי רָֽגִ’בּ.

הגלעד היא ארץ מבורכה בכל. הריה הגבוהים מושכים אליהם את לחות האויר במדה מספקת, גשמי ברכה מרוים את האדמה, שלחלוחיתה נשמרת בה על ידי שפעת העצים והשיחים המכסים את פניה, ומי המעינות נשלחים ע"י הנחלים לכל עבר. רמותיה עטופות יערי אלונים חסונים ועצים אחרים, שאינם נפרצים בארצנו. מהולל היה בימי קדם צרי גלעד ומרובים גם היום הצמחים המועילים הגדלים ביערותיה. בעמקים יגדל הזית, על הגבעות ועל צלעות ההרים תנוב הגפן, הנותנת לנו את הצמוקים המפורסמים של א־סלט, ומסביב לכל הכפרים יעשו פרי יתר העצים. חבל אל־בלקא, ידוע בחטיו המצוינות ובמרעהו הטוב, בני הבקר והרחלים הרועים בהר הגלעד נחשבים גם היום למובחרים ביותר. הבדוים היושבים בארץ זו מהללים את ארצם באמרם: “אין לך ארץ טובה כאל־בלקא”.

בבוא בני ישראל מן המדבר היתה ארץ הגלעד לאמורי. בני ראובן ובני גד וחצי השבט מנשה, שלהם היה מקנה רב, בראותם את הארץ, כי טובה היא, בקשו מאת משה לתת להם לנחלה את הארץ הזאת ואת הנפות הגובלות בה. בכבשם את הארץ היתה הגלעד ברובה לשבט גד, בחלקה הדרומי נאחז ראובן עד נחל ארנון, וחבל ארגֹב אשר מצפון־מזרח לרמות גלעד וחוות הבשן נפלו בנחלת חצי השבט מנשה. הארץ היפה הזאת נתנה לישראל את גבורי החרב והרוח: יפתח, אליהו והושע בן אלה. אולם בהיותה קרוב למדבר, שדרך בו התפרצו העמים מצפון וממזרח לארץ־ישראל, נפלה גלעד בידי ארם עוד זמן רב לפני גלות אשור. היונים שכבשו את אסיה הקדמית, יצרו גם בערי הגלעד וברבת־עמון תרבות יונית גבוהה. הרומאים קראו למערב גלעד בין ודי יָֽבִּס ובין נחל ארנון בשם פיריאה (Peraea), בעוד שחלקה הצפוני עד הירמוך ומשם עד רבת עמון נכלל בשם גלעד (Galaditis) בתוך חבל עשר הערים החפשיות (Decapolis). עוד בזמן קדום התקדמו שבטי הבדוים עם עדריהם מהמדבר השמם וחדרו מעט מעט לשדות המרעה הדשנים של עבר הירדן, ועד היום באים הם שמה במחניהם הכבדים בראשית הקיץ, כשיחרבו אגמי המים והבורות וייבש החציר במדבר, לבקש מים לשבור את צמאם ומרעה לגמליהם הרעבים. במלחמותיהם התכופות במשך דורות רבים עם יושבי הארץ החריבו את מקומות הישוב העתיקים והשמידו את הקולטורה הישנה, ובגלל זה רב שם החורבן. היום חונים בגלעד הדרומית ערַבּ אל־עַדְוָֽן וערב אל־עַבָּֽד ובגלעד הצפונית ערב בני עֻבַּיד וערב בני חַסַן.

עיר הגליל אל־בלקא היא א־סַּלְט (במשנה: גדור, Gadara, שהיתה העיר הראשה של פיריאה). בה לערך 12000 תושבים, רובם מושלמים וביניהם צ’רקסים רבים ונוצרים מעטים. העיר בנויה בצלע הר הגלעד בגובה ירושלם (795 מ') בתוך סביבה עשירה ביערים, בכרמים, בשדות תבואה ובמעינות מים. אחד המעינות הוא עין גדור הנזכר במשנה. בה שוק לתבואה, לצמוקים ולפרי האוג. יושביה הם עובדי אדמה וכורמים, עושים פחמים וסוחרים עם הבדוים. בא־סלט מתלכדים הדרכים הבאים משכם ומירושלם ומשם נמשך הדרך הלאה לעַמָּֽן. מעל הר גדור היו משיאים משואות להודיע את חדוש הלבנה. על ראשו נמצא מקדש ערבי מקומי בשם א־נֶבִּי הוֹשע, לפי דבריהם הוא קבר הושע בן אלה. צפונה בהר נמצאות חורבות העיר גלעד. דרומה על יד וָֽדי א־צִּר נמצאת חורבת מבצר עתיק בשם עִרָֽק אל־אמיר, הוא טירוס (Tyros), שבנהו יוסף בן הורקנוס ממשפחת טוביה 250 שנה לפחב"ש. חורבת המצודה נקראת בערבית קַצְר אל־עַבְּד (= ארמון העבד) ועל ידה שרידי בנינים אחרים, בורות ועקבות של גנים. כנראה שִמש המבצר הזה מגן גם לחשמונאים במלחמותיהם עם הערבים. בקירות החורבה חקוקות צורות של אריות, שאודותם מספר יוספוס. המערות הגדולות אשר לרגלי המצודה החזקה שמשו אורוות לסוסי הלוחמים. בקיר אחת המערות חרות באותיות עבריות השם טוביה. בצפון־מזרח היתה יעזר (ח'. א־צִּר). החבל עשיר בחטה טובה. היום נמצא במקום ההוא כפר הצ’רקסים ודי א־צִּר. לרוח דרומית יותר נמצאות חורבות אלעלה (ח'. אל־עָֽל) וחשבון (חִסְבָּֽן), עיר סיחון. החשמונאים לכדוה והורדוס בנה בה מבצר. בימי ממשלת הערבים היתה חשבון העיר הראשה של גליל אל־בלקא. למזרחה עמדה העיר סַמַגָה (א־סָּֽמִךּ), שנכבשה על ידי הורקנוס מיד אחרי כבוש מידבא.

תמונה 62

חורבת מבצר טירוס

עפ"י צלום של Vester & Co.

מסביב למקורות נחל יבֹּק ישבו בני עמון, שהתנגשו תמיד בבני ישראל יחד עם המואבים. בירתם היתה רבת־עמון (או רבת בני עמון, עַמָּן, Philadelphia), הבנויה על הר גבוה 837 מ'. בתקופה היונית־הרומית היתה עיר גדולה ומרכז התרבות היונית. גם בתקופה הערבית הקדומה היתה עיר גדולה וחשובה. בגלל שבתה בגבול המדבר נהרסה כליל על ידי הבדוים, אבל חורבות רבות ויפות מזמן פריחתה בתקופות הרומית, הביזנטית והערבית נשארו שם לזכרון עד היום הזה (ראה לעיל התמונה “אמפיתיאטרון רומי ברבת־עמןן”). המקום הזה נושב מחדש על ידי צ’רקסים בשנת תרל"ח (1878), ואחר כך התישבו בו גם ערבים. מספר יושבי עַמָּן היום בערך 7000 נפש. ערכה הכלכלי גדל מעת שנבנתה מסה"ב החג’זית והעיר היתה לתחנה ראשית לגליל אל־בלקא, וביחוד עלתה חשיבותה מזמן היותה לבירת עבר הירדן. בעַמָּֽן שוק חשוב למסחר עם הבדוים.

מדרום־מזרח לה וסמוך לקו מסה"ב נמצא שטח גדול המכוסה חורבות בשם א־רַקיבּ הוא מקום רקם או רקם דחגרא, שנזכרה במשנה כעיר הגבול בקצה מזרח א"י. העיר כולה חצובה בסלעים כסלע באדום. מצפון לרבת־עמון היתה יָגְבהָה (אל־אגְ’בֵּיהָֽתּ). לרוח צפונית יותר בנוי כפר התורכמנים א־רֻֿמָן. על יד מעבר היבק סמוך לעמק הירדן עמדה מחנים (תליל א־דַ’הבּ) ובשפת רמות גלעד, במקום שם עוזב אותן הנחל ונכנס לעמק הירדן, העיר סכות (בזמן התלמוד: תרעלה, בערבית תל דיר אללה).

מרכז מחוז עג’לון הוא אִרְבִּד. במקומה, שבו מתלכדים דרכים שונים, עמדה בימי קדם העיר ארבאל (Arbela). סמוך למקום זה נמצאים שרידי חומות הענקים, ובתל קבורות חורבות העיר הרומית. מספר יושבי ארבד 2500 נפש. בה מסחר חליפין בין סוחרי דמשק ובין יושבי עַגְל’וּן. בסביבות כַּפְר יוּבָּא הקרוב נמצאים שדות דולמנים נרחבים.

מרובים הם בגלעד הצפונית חורבות ותלי מקומות ישוב עתיקים שברובם לא נקבע עדין שמותיהם בהחלט, כגון אל־חֻצְן א־טָיִבֶּה (טוב מקום מושב יפתח?), קַם (קמין מקום קבורת השופט יאיר?), לסָדִבּ (תשבה, מקום מולדת אליהו התשבי?) את שם העיר יבש גלעד הידועה מזמן השופטים ומימי מלוכת שאול, מזכיר לנו שם הנהר וָֽדִי יָֽבִּס (אולי היתה יבש גלעד במקום חורבות א־דיר?). על ההר הגבוה אֻם א־דַרְג' ישבה מצפה גלעד (צוּף), לדרומה רמת המצפה (רַיְמוּן). ממזרח לארבד – רמות גלעד (א־רַֿמְתָּה) בפרשת הדרכים המובילים לחורן לבשן ולגולן, לגלעד ולמואב. היא היתה עיר המקלט בנחלת גד. א־רמתה היא כפר גדול בעל 2500 תושבים ובו חורבות רומיות רבות. מישור הגבנונים שבין הבשן והגלעד, שבו נמצאת א־רמתה, הוא אולי חבל אַרְגֹב, שנחלו בני ישראל מאת עוג מלך הבשן. בשדות המרעה הדשנים שלו רועים היום עדרי הערבים. על אודות העיר רמות גלעד רבו כל הימים ארם וישראל, ושם היתה מלחמת אחאב ויהושפט עם חזאל מלך ארם. שבה נפל אחאב חלל.

תמונה 63

עַג’לוּן

עפ"י צלום של Vester & Co.

גדר (אֻם קַיס, Gadara), מדרום לירמוך, היתה בזמן הבית השני עיר גדולה, שבה ישבו יהודים רבים וביניהם חכמים, וגם סנהדרין היתה בה. פומפיוס עשה אותה לאחת מערי הדיקפוליס, ובזמן התלמוד היו רוב יושביה נכרים, בתוכם חכמים ופילוסופים. מעיני הישועה של חמת־גדר (אל־חַמִּי) יצא להם פרסום¹³³. רבים מחכמי הגליל ועשיריו היו באים לחמת־גדר להתרחץ שם בבתי המרחץ ולהנפש.

סמוך לעיר היה מגדל־גדר או מגדל צְבַעֲיָא (מגדל צבעים), ששם היו יושבים החכמים היהודים בבואם לגדר. בכפר הערבי אֻם קֵים ישנן חורבות רומיות נפלאות (מרחצאות, תיאטרון, מקדשׁ, בית קברות וכו'). שרידי תעלת מים עתיקה נמשכים משם דרך אדרעי לחורן. ערים אחרות של הדיקפוליס היו: אבילה (אָֽבִּל, מחוזה נקרא אבילין = Abilene), בית רָֽם (Capitoleas) ופחל (ח'. פחל, Pella) בקצה הר הגלעד ועל יד עמק הירדן, ובכלן חורבות רומיות רבות ענין. בפָחָל היו מרחצאות חמים הנקראות בתלמוד חמתא דפחל. היא היתה עיר גדולה גם בתקופת ממשלת הערבים. רָגָב (רָֽגִ’בּ, Ragaba) על יד ודי רג’ב נודעה בתלמוד בזיתיה ובשמנה הטובים. בה מת אלכסנדר ינאי. גם עיר זו היתה עוד חשובה בימי הערבים. ממערב לה נמצאות חרבות עַמָתוּ או חמתן (עַמָֽתָּא, Amathus), שמבצרה החזק ביותר בעבר הירדן מזרחה נלכד על ידי אלכסנדר ינאי. גביניוס הושיב בעיר זו סנהדרין. גם בה היו מעינות חמים ובתי מרחץ.

תמונה 64

עמודי מקדש השמש בגרש

עפ"י צלום של Vester & Co.

באמצע הגלעד נמצא הכפר עַגְ’לוּן. בימי ר' איש תורי הפרחי, בראשית המאה הי"ד, היתה עיר חשובה ונחשבה על ארץ־ישראל.

בסביבה פוריה מאד במורד הדרומי־המזרחי של ג’בל עַגְ’לוּן ועל יד הנחל סֵיל גַ’רַש המתכנס לנחל יבק בנו היונים את העיר גרש (גַ’רַש, Gerasa), פארוה בבנינים נהדרים ויצרו בה תרבות יונית גבוהה. היא נחשבה על ערי הדיקפוליס. אלכסנדר ינאי לְכָדָה וַיָבָז את האוצרות, שטמן בה צינו בן מלך רבת־עמון. רוב יושביה היו אמנם יונים, אבל גם יהודים רבים ישבו בה, שנלחמו ברומאים בשנות המרד הגדול. תקופת פריחתה הגדולה היתה במאה הראשונה והשניה אחרי חב"ש. גם בתקופה הערבית הקדומה היתה עיר גדולה ומרכז הגלעד. בימי הבינים נהרסה ונשמה ובניניה הנפלאים הלכו ונחרבו. בשנת 1878 נושבה שוב על ידי הצ’רקסים (היום 2000 נפש), שבנו להם בתים מאבני החורבות. חורבותיה הן היפות והשלמות ביותר בעבר הירדן מזרחה, ביניהן שער כבוד, מקדש לאליל השמש, שני תיאטרונים, שוק, רחוב־עמודים, מרחצאות ושדה־קברות. בימי גדולתה יצאו מגרש שבעה דרכים לכל הרוחות, והיום נוסעים הצ’רקסים משם לרבת־עמון, לא־סלט ולדמשק.

תמונה 65

השוק בגרש

עפ"י צלום של Vester & Co.

4. ארץ גולן.

המישור הגבוה המשתרע בין הר חרמון ובין הירמוך הוא ארץ גולן (ג’וֹלָן). ממערב גובלים בה עמק חולתא (אַרְץ' אל־חוּלֶה), ים סמכו, הירדן וים כנרת וממזרח וָדִי א־רֻֿקָד (הוא נקרא בהמשכו נהר א־רקד), המשתפך לתוך הירמוך. המישור הזה משתפע מצפון דרומה וממזרח מערבה. מהר חרמון¹³⁴ הנהדר (2759 מ'), שראשיו המזהירים בלבנת השלג נשקפים מכל קצות הארץ ופלגי מימיו מכלכלים את הירדן ואת נהרות דמשק, נמשכות לפאת דרומית־דרומית־מזרחית שתי שורות של הרי־געש כבויים. ההרים האלה מתנשאים מעל סביבתם בצלעותיהם התלולות עד לגובה של 300 מ', ועל ראשיהם עדין קימים הלועות. קצת מן הלועות הם כברכות גדולות, שבהן נמצאים מים בכל ימות השנה, ואחדים מתמלאים מים רק בימות הגשמים ובקיץ זורעים בהם דגן. שורת־ההרים האחת תחלתה בהר אשר מדרום־מזרח לבָּנְיָס, שלועו המלא מים בכל השנה נקרא ברבת פיָלה (Phiala, בתלמוד ים חילת, בערבית בִּרְכֵּת רָם, 1024 מ'), והיא נמשכת הלאה דרך תל א־שֵּׁיחָ’ה (1294 מ'), חָמִי קֻרְסוּ (1198 מ'), תל אל־פַרַס (946 מ') עד אל־קַלָעִי (711 מ'). מערבה לה נמשכת השורה השניה של ההרים, שראשיהם העגולים נראים מהגליל, מתל אל־אַחְמַר (1238 מ') דרך תל אַבּוּ א־נֶּדָא (1257 מ'), תל אַבּוּ אל־חַ’נְזִיר (1164 מ') עד תל אַבּוּ יוּסִף (1029 מ'). הלבה, שפרצה מהרי געש אלה, פשטה על פני כל ארץ הגולן. בחציו הצפוני של המישור פזורות אבני בזלת גדולות במספר רב כל כך, עד שבגללן אי אפשר לעבד את האדמה בשטחים ההם. אבל השטח הדרומי מכוסה עפרות לבה שחומים מפוררים ומרוככים, המצמיחים עצי פרי ותבואות השדה למכביר. יש אפוא להבחין בגולן בין שתי נפות, השונות זו מזו בתכונותיהן ובסגולותיהן, והן הגולן העליון והגולן התחתון.

ארץ הגולן העליון היא הררית ומכוסה אבני גלל. אדמתה היא אדמת בזלת קשה, העוצרת בעד מי הגשמים לחדור עמוק לתוכה ולהכָחֵד, ובגלל זה מרובים שם המעינות, שמימיהם יורדים בנחלים עמוקים לעמק חולתא, לים סמכו ולעמק אל־בטיחה שעל שפת ים כנרת. ארץ הגולן התחתון, המשתרעת ממזרח לים כנרת, היא ישרה ואדמתה אדמת זריעה דשנה. היא שופעת ויורדת לפאת דרום אל הירמוך. שחפר לו אפיק עמוק מאד בתוך חומות בזלת ושוטף בין קני סוף, תאנים, גפנים ושיחי הרדוף אל הירדן. לפאת מערב נגרפו רגבי הרי גולן אל העמק, שהיה מתחלה ממזרח לים כנרת, ושם נתגבבו והיו לרכסי ההרים והגבעות, הנמשכים עתה לאורך שפת הים.

בתוך מכסה הלבה חפרו הנחלים את אפיקיהם העמוקים. לים כנרת שוטפים ודי א־סַּמַךּ וודי פיק. נהר א־רֻֿקָד, הבא ממקורו לרגלי הר חרמון, שוטף דרומה לאורך הגבול המזרחי של הגולן, ובקרבו לירמוך חופר הוא לו אפיק עמוק בתוך שכבת הלבה ומשתפך בין חומות בזלת גבוהות. ארץ הגולן עשירה בגשמים. משקע הלחות במורד הר חרמון הוא הגדול ביותר בארצנו. בימי קדם היה כל החבל הזה מכוסה יערי־עד, שמהם נשארו רק שרידים מעטים בהרי הגולן העליון, ביחוד עצי אלון ואלה. מלבד אלה יגדלו שם גם Crataegus monogyna, שיחי הרדוף ותאנת הבר. מעטים הם ההדס, האשל, הפלַטַנה המזרחית, החרוב וגפן הבר. עצי פרי מצויים רק ליד כפרי הנצַ’יְרִים עַנְפִיתּ וזַעָרָה, פעמים רואים פה ושם גם את הרמון ואת התאנה. באביב מצמיחה האדמה בין אבני הבזלת הגדולות עשב ודשא למכביר. על יד המעינות והנחלים מצוי הירק גם בחום הקיץ. רק בשטחים החשופים מאבנים מעַבדים האכרים את האדמה, הנותנת את יבולה בדגן ובירקות בשפע רב.

בגולן התחתון נשמדו כמעט כל העצים. רק על מדרוני הרמות יש למצוא עוד מעט מן האלון, האלה והאטד. ליד אפקה (פיק) נמצאים עצי זית, במורד ההרים אשר על שפת ים כנרת גדלים עצי חרוב ושיחי לִבְנֶה אחדים, על הנחלים – ההרדוף, הפלטנה, גפן הבר וקנים רבים. אדמת הלבה הדשנה מצמיחה בכל מקום, אם ברמות ואם בעמקים, כל מיני דגן וביחוד חטה ושעורה.

ברשת בני ישראל את הארץ בעבר הירדן מזרחה, נפל להם לירושה גם חבל הגולן, שהיה חלק מממלכת עוג מלך הבשן. בני חצי השבט מנשה רעו את עדריהם בשדות המרעה הדשנים של גבול הגשורי (הגולן התחתון?) ושל גבול המעכתי (הגולן העליון?). אך עד מהרה חדר ארם אל תוך החבל הזה והכריח את העברים להִסּוֹג מפניו אחור למושביהם בבשן ובגלעד. בהתחזק הממלכה בימי דוד ושלמה, שבה והיתה ארץ הגולן לחלק מארץ העברים, אבל הם לא יכלו לשמור עליה זמן רב מפני שכניהם הסורים, שחדרו לתוכה ואחזו בה. בימי הבית השני התישבו בה יונים רבים וקראו לה בשם גולן (Gaulanitis) על שם העיר גולן בבשן, שהיתה אז עירו הראשה של החבל. הורדוס הראשון קבלה מאת אוגוסטוס קיסר וסִפְּחָה לממלכתו והושיב בה יהודים, שעלו מבבל. אחרי מותו, בהחלק הממלכה בין שלשת בניו, היתה גולן לחלק מהטטררכיה של פיליפוס. הוא משל בה שלשים שנה ובנה בה ערים גדולות, שבהן הקים בנינים נהדרים. בימי אגריפס הראשון נאחדה שוב לזמן קצר עם הממלכה היהודית.

היום נחשב הגולן. מלבד הקטע הצפוני־המערבי (בָּנִיָס והסביבה), לגליל מיוחד העומד תחת פקודת ממשלת דמשק. בשנת תרל"ח (1878) התישבו בה צ’רקסים רבים, שהשיבו את החבל לתחיה. מרכז הגולן הוא אל־קניטרה בדרך המוביל מג’סר בְּנָתּ יַעְקוּבּ לדמשק. יושביה הם 2500 צ’רקסים, מערבים ונגרים. בעירה נמצאות חורבות מימי קדם ומימי הבינים. בסביבתה יושבים צ’רקסים רבים בשנים עשר כפרים. על שלוחות הר חרמון נמצאים כפרי הנֻצַיְרים עַנְפִית, זַעָרָה ועַ’גַ’ר¹³⁵. מושבים חדשים הולכים ונוסדים ממזרח לים סמכו ולירדן העליון על יד עַרַבּ אל־גְ’עָתִּין והתורכמנים, שעברו ממצב הרועים הנודדים למצב הפלחים המיושבים. ממזרח לירדן נמצאות חורבות סלוקיא (ח'. סִלוּקִיָה), שהיתה עיר גדולה בימי מלוכת הסילוקים. אלכסנדר ינאי לכדה ויוספוס בצרה במלחמת הרומאים. לרוח דרומית יותר נמצאות חורבות אל־יהודיה. שם המקום מוכיח. שבו ישבו יהודים. בא־דִכִּי ובח’רבת קָנִף נמצאים שרידים של בתי כנסיות של יהודים. בגולן התחתון יש מקומות עתיקים רבים. על יד אפקה ממזרח לים כנרת, בדרך מארם לארץ־ישראל, נחל בן־הדד מפלה. העיר הזאת היתה ידועה גם בימי הבית השני ובזמן ממשלת הערבים. סוסיא או סוסיתא (סוּסִיָה) היתה אחת ערי הדיקפוליס, ויונים רבים ישבו בה. בזמן הבית השני ישבו גם יהודים רבים בעיר זו, והנכרים הציקו להם בזמן מלחמת הרומאים. בינה ובין טבריה התמיד הקשר. הצבא הרומי שבסוסיתא שמר בזמן התלמוד גם על טבריה, שיושביה לא יתקוממו לרומא. על שם העיר נקראה כמעט כל ארץ גולן התחתונה תחומה של סוסיתא, והיונים קראו למחוז הזה Hyppene על שם המבצר הִיפּוס (Hyppos, קַלְעַתּ אל־חֻצְן), שחורבותיו נמצאות עד היום ליד חורבות העיר. על יד הכפר המערבי אל־יָקוּסָה סמוך לירמוך נצח המצביא הערבי חָ’לִיד סֵיף אללה בראש צבאיו את חיל הביזנטים (ד"א שצ"ו – 636) ופִנה להם את הדרך לעבר הירדן מערבה. סמוך לים כנרת היו כפר חריבה או כפר חרוב (כפר חָרִבּ). חספיה (חִ’סְפִין), שנזכרה בספר החשמונאים בשם חספון בארץ טוב, והמושבה העברית העזובה בני יהודה.

5. ארץ חַוְרַן

ארץ חורן במשמעה הרחב מקיפה את כל החבל הצפוני־המזרחי של עבר הירדן מזרחה, והיא כוללת את שלש הנפות העקריות: הבשן, הרי חורן וטרכונה. גבולותיה מצפון ג’בל אל־מָנִע, ממזרח המורד המזרחי של הרי חורן, מדרום המדבר וממערב נהר א־רֻֿקָד.

החשוב שבחבלי חורן הוא הבשן, הוא עמק רחב ידים (42 ק"מ), המתרומם לאט לאט ממזרח למערב מ־550 מ' ל־880 מ'. בהשתרעו בין הרי גולן ובין הרי חורן הגבוהים, נראה העמק עמוק לעומת אלה, אשר על כן קראו לו העברים חַוְרַן (החור) והערבים יכנוהו בשם א־נֻּקְרָה (הנקרה). הבשן נטוי לצד נהר ירמוך, שאליו הוא שולח את מימיו בנחלי נהר א־רֻקָד, נהר אל־עַלָּן ווָדִי אל־אִחְרֵיר, האוספים את פלגי המים של הבשן הצפוני, ודי אל־בַּגֶּה, המוציא את מי בַּחְרַתּ אל־בַּגֶּ’ה אל הירמוך, וודי א־זֵּידִי, האוסף במהלכו הרחוק את מי הרי חורן והבשן הדרומי.

עמק הבשן (א־נֻּקְרָה או אל־בַּתַּנִיֶּה – הרכה, Batanea) מכוסה כלו עפרות לבה מרוככים ותחוחים, המעורבים באפר ווּלקני ובחול. מהולל היה הבשן בפריונו ובדֻשְנוֹ בימי קדם, ועל כן הזכירוהו נביאי ישראל ומשורריו כסמל היופי והעושר הטבעי ביחד עם הלבנון והחרמון, הכרמל והשרון. נהדר הוא מראה הצבעים השונים על פני המישור הגדול בראשית האביב, בשעה שתחת תכלת השמים הבהירים בולטת מתוך ירק שְׂדות־התבואה שחרורית בתי המושבים הבנויים אבני בזלת. אדמת הבשן האדומה־השחומה (אַרְץ' חַמְרָה) המפורסמה מצמיחה את מבחר החטה. הבשן היה והנהו גם היום אוצר הדגן של סוריה וערב ונותן את יבולו: חטה, שעורה, שומשמין, כרשינה, חמצה, עדשים, פולים וכו' פי שלשה עד חמשה מיתר חלקי הארץ. כצמחי הבר גדלים שם שפון, שעורה, שבולת שועל, עשבי בושם וצמחי אשלג. לעומת זה חשוף כמעט כל המישור מעצים. “אלוני הבשן” נשמדו כליל. רק על נחלי המים גדלים קנים, שיחי הרדוף ועצי ערבה ואשל, במקומות אחדים גם האוג. בזמן האחרון התחילו לגדל שם עצי פרי. הנהלת אחוזות הברון רוטשילד בסַחְ’ם אל־ג’וֹלָן ובגִ’לִּין נטעה עצי זית, עצי פרי ועצי תות לעשרות רבבות. ממנה למדו יושבי הארץ ונטעו גם הם במקומות אחרים עצי תות, רמונים, תאנים, משמשים וגפנים. – בדרום מתמזגים עפרות הבשן השחומים עם עפרות החומר האדומים־הבהירים של רכסי ג’בל א־זֻּמַל ועם החול הצהוב־הבהיר של מדבר אל־חַמָץ'. לכן מרבה שם האדמה לתת את יבולה רק בשנים גשומות. בצפון הבשן משתרע עד החרמון המישור אל־גֵ’ידוּר (גשור? Jturaea), הידוע בשדות המרעה הטובים שלו, שבהם רעו אבירי הבשן ופָרותיו. מתוך המישור מתרוממים הרי־געש בודדים אחדים. הגבוהים ביותר ביניהם הם תְּלוּל שַׁעַר (1131 מ') ותל אל־חָרָה (1107 מ').

אבני הבזלת ועפרות הלבה, שהקיאו לועות הרי־הגעש, בנו על יסוד גבוה 900 מ' את הרי חורן הגבוהים, הנקראים על שם רוב יושביהם שבימינו, הדרוזים, גם ג’בל א־דְּרוּז, הלא המה “הר אלהים הר בשן, הר גבנונים הר בשן”¹³⁶. חבל־הרים זה משתרע בצורה עגלגלה מצפון לדרום על שטח של 80 ק"מ באורך וברוחב 45 ק"מ. הוא יורד לפאת קדם במדרגות זקופות למדבר ומשתפע לפאת ים אל הבשן. בו נמצאים לסרוגים הרים גבוהים, שעל ראשיהם הגבנוניים מצויים עדין לועות הגעש, ושדות לבה משופעים המכוסים אבני בזלת קשות כברזל. ההרים הגבוהים ביותר נמצאים בצפון ובאמצע (תל אל־גֵ’ינָא 1839 מ', ג’בל אל־כְּלֵיבּ 1819 מ', תל גֻ’וֵילִיל 1782 מ'). הרי חורן הנשאים, המושכים אליהם את ענני הרקיע, גרמו להרחיב תחום הקולטורה של עבר הירדן מזרחה הרחק לפאת קדם. בעוד שבדרום מגיע תחום הישוב עד למרחק של 50־40 ק"מ מהירדן, נמשך הוא בחורן עד מרחק של 130 ק"מ ממנו. ארץ חורן הנטויה לצד הירדן, שאליו יורדים מימיה, היא מטבעה חלק בלתי נפרד של ארץ־ישראל.

הרי חורן, המבורכים בגשמים מרובים ובמעינות מים, פוריים הם מאד. צלעותיהם נושאות יערי עצים, ביחוד אלוני הסלע, ומישוריהם עטופים שדות בר ומרעה. בדרום יש מטעי עצי פרי (תאנים, משמשים, אפרסקים, שקדים ורמונים). ביחוד בסביבות סלכה, אִמְתָּן ועִנָק. מקומות שונים נקראים על שם עצי הפרי הגדלים בסביבותיהם, כגון תל א־לֹּוז (גבעת הלוזים), אֻם א־רֻֿמָן (אם הרמונים). אֻם אל־קְטֵין (אם התאנים) וכדומה.

מצפון להרי חורן משתרע מישור פורה המכוסה עפרות לבה אדומים. הוא דומה במראהו ובתכונותיו הטבעיות לבשן, ולכן קוראים לו הערבים גם כן בשם אל־בַּתַּנִיֶה.

החבל השלישי, שיצרו זרמי הלבה של הרי־הגעש, הוא החבל טרכונה (א־לֶּגָ’א, Trachonitis) מצפון־מערב להרי חורן. החבל הזה הוא שדה לבה רחב ידים המשתפע לרוח צפונית־מערבית מגובה של 900 מ' לגובה של 600 מ'. כנוייו השונים (ביונית טרכונה – המחוספס, הגבנוני ובערבית א־לֶּגָ’א – המנוס, המפלט, גם קַלְעַתּ אַלְלָה – מבצר אלהים) מעידים על תכונותיו. בשפתו (א־לֹּחְף – הגבול) הזקופה כחומה ובדפניו הקשים הקרועים והמרוסקים דומה צחיח סלע זה לים סוער וגועש, שקפא פתאום. סוסים וגמלים אינם יכולים לחדור לתוכו, וגם להולכי רגל כמעט אי אפשר לעבור בשבילים הצרים המתפתלים בין הסלעים הקשים. הרומאים סללו שם מסלה הנמשכת מדמשק לחורן וחוצה את טרכונה. משפתו, המתרוממת בגובה 10 מ' מהמישור הסובב את החבל, יכולים המתבצרים בו להגן על עצמם בנקל מפני תוקפיהם בעזרת אבנים צבורות. מערות ונקיקי סלעים רבים משמשים מחבואים לנרדפים, ואין חיל מסודר יכול להשיגם שם. מעינות אין כמעט כלל בכל החבל הזה. מי הגשמים המעטים נקוים בתוך גומות טבעיות או בבורות חצובים בסלע, הידועים רק לאנשי המקום. האדמה השממה מכילה הרבה מלחת ובסלעים חוצבים אבן ספוגית. רק עמקים קטנים מעטים, המכוסים עפרות רקבובית תחוחים, מוכשרים לעבוד ולישוב קבוע לבני האדם. לפנים היו המקומות האלה נטועים עצי פרי וגפנים, היום נמצא שם ישוב מצער. במבצר הטבעי הזה התבצרו בשנת תקצ"ח (1838) 5000 דרוזים במלחמתם באברהים פחה, ולחילו שהסתער על הלֹּחף במשך תשעה חדשים אבדו פה 200,000 איש. גם בשנת תר"י (1850) נשמד צבא תורכי בהתקפה כזו.

זרמי הלבה של הרי חורן התפשטו עד נאות דמשק ועד המדבר. שדות לבה קטנים, הדומים לטרכונה. מצויים עוד במישור הצפוני, כגון זרמי הלבה של אל־חַבִּיס ותל אִ־דֻּרְס (דַרְבּ אל־עַ’זַוָתּ – דרך מסעי השוד) מצפון להרי חורן ווַעַרַתּ א־זָּכִּיֶה מצפון לחבל גֵ’ידוּר. כן יש גם הרי־געש שֶׁכָּבוּ בג’בל אל־עַבָּיֶה, במישור אל־הֶרְמִיֶה וברכסי דָיִרָתּ א־תּלוּל, הגובלים את הארץ לצד המדבר. מעבר לגבול המזרחי נמצא מדבר ישימון, הוא “חררים (חַרָֿה) במדבר, ארץ מלחה ולא תשב”¹³⁷.

כל ארץ חורן ביחד עם הגולן היא אחד הגלילות הוולקניים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ. בכל הזמנים היה ישובה צפוף ויושביה היו בעלי תרבות גבוהה, שאת עקבותיה מוצאים אנו במקומות רבים בארץ. הדולמנים וגלילי־האבנים הם עקבות הרפאים יושבי הארץ בתקופה שלפני ההיסטוריה. מעם האמורי האדיר נשארו שרידי חומות הענקים. בני חצי השבט מנשה נחלו את ארץ הבשן ורעו את מקנם בשדות המרעה הרעננים שלה, עד שהסורים ירשו את מקומם. היונים בנו בה ערים רבות וגדולות, אז התרחבה בה תרבות יון במדה מרובה. אלכסנדר ינאי הרחיב את ממשלתו עד הארץ הזאת. הרומאים סללו בה מסלות־צבא, למען העביר בהן את צבאותיהם לגבולות המזרח והדרום של ממלכתם האדירה. והמסלות האלו שמשו אחר כך לארחות המסחר, שעברו מעֲרָב, מפרס ומארם נהרים דרך חורן לחופי ים התיכון. אוגוסטוס קיסר לקח את הארץ מאת צינודורוס ונתנה להורדוס, שהושיב בה יהודים מבבל והגן עליהם מפני התנפלות בני המדבר. הוא הכניע את השודדים הערבים של טרכונה ובעלי בריתם בני נביות. בהקימו בבשן חיל משמר של 3000 איש בפקודת המפקד היהודי שִׁמְרוֹן מבבל ובבנותו את העיר הבצורה בתירה לנקודת משען לחיל המשמר ומצודות שונות בכל רחבי הארץ, הצליח לכונן בה סדרים ולהבטיח את חיי יושביה. אז התישבו שם יהודים רבים. אחרי מות הורדוס היתה לטטררכיה של פיליפוס. קלודיוס קיסר מְסָרָה לאגריפס השני בהתמנותו למלך על כלקיס. הורדוס, פיליפוס ואגריפס היו אפוא יוצרי התרבות בחורן בעזרת יהודים עולי בבל. בו בזמן שבדיקפוליס הקרובה היו דרכי החיים כולם יוניים, שלטה בחורן תערובת מנהגים עבריים־שמיים ויוניים. עד מלחמת הרומאים עמדה חורן תחת ממשלת הדינסטיה של הורדוס. שלשים וארבע שנים אחרי חב"ש התישבו בה שבטי הערבים בְּנִי גַ’פְן, שעלו אליה במספר רב מתימן. הרומאים עשו אותם לשומרי הגבולות והע’סניים יסדו פה במאה הראשונה ממלכה ערבית בחסות רומא ופִתחו בה את תרבותם הם. בתקופה הביזנטית חדרה הנצרות אל תוך הארץ, שעקבותיה נכרים בחורבות הרבות של כנסיות נוצריות ובמצבות הקברים. כששטף זרם האשלם על פני הארץ נשמדה התרבות העתיקה. במלחמות הרבות, שהיו בין שבטי הבדוים לבין עצמם וביניהם לבין תושבי הארץ על כבוש מעינות המים ושדות התבואה והמרעה, וכן במלחמות בין הבדוים ובין הדרוזים, נחרב הישוב וחבלים שונים נשמו. במאת השנים הקודמת נושב הבשן מחדש מאת הערבים, שבנו להם מושבים מאבני החורבות, והרי חורן נושבו על ידי דרוזים יוצאי הלבנון. בבשן חונים שבטי עַרַבּ אל־עַנַזֶה האדירים ועַרַבּ א־נֻּעֵים. בהרי חורן עַרַבּ א־זְּבֵּיד ובטרכונה עַרַבּ א־צֻּלוּט. הבדוים והדרוזים לוחצים את הפלחים השקטים.

ארץ חורן נחשבת היום על מדינת סוריה. להרי חורן (ג’בל א־דּרוז) יש שלטון־בית, שבו הדרוזים הם המכריעים. הבשן ויתר חלקי הארץ נמצאים תחת ממשלת דמשק. מסלת הברזל החג’זית, העוברת בחורן בין דמשק לאדרעי, מועילה הרבה להתפתחות הכלכלית של הארץ.

באמצע הבשן בנוי בסביבה פוריה מאד הכפר הגדול שֵׁיח' סַעַד, שתושביו ברובם נִגְרים. סמוך לו נמצאת מצבת־אבן גדולה, שבה חרותות צורות וכתובת הירוגליפיות. הערבים קוראים לה צַחְ’רַתּ אַיוּבּ (סלע איוב), סמוך לה נמצא ארי־אבן. אולי אפשר לבקש בסביבה ההיא את ארץ עוץ, שבה ישב איוב. בכפר אל־מרכז נמצאת ממשלת גליל הבשן. מדרום לו נמצאות חורבות עשתרות קרנים (תל־עַשְׁתַּרָה), היא עיר עוג מלך הבשן, ובה שרידי חורבות עתיקות. לרוח דרומית יותר, על יד ודי אל־אחריר, נמצאות חורבות עשתרות (תל אל־אַשְעַרִי). בשנת תרנ"ד (1894) רכש הברון אדמונד רוטשילד שטחים פוריים (78,000 דונם) בין ודי אל־אחריר ובין נהר אל־עַלָּן בכפרים סַחְ’ם אל־ג’ולן, היא גולן בבשן, שהיתה אחת משלש ערי המקלט בעבר הירדן מזרחה ועיר חשובה בימי הבית השני ותקופת התלמוד, גִ’לִּין, בית עַכַּר, נָפַע, כַּוְכַּבּ ואל־אִמְזֵירַעָה ובתוכם החורבות תל עַמַיְדוּן א־תַּחְתָּנִי, תל עַמַיְדוּן אל־פַוְקָנִי וחִ’רְבֶּתּ א־סֻּפֻקִיֶּה. הנהלת האחוזות הללו בנתה בהן בתים ונטעה בערך חצי מיליון עצים. אולם הממשלה המקומית והתושבים הערבים שמו מכשולים בדרך התישבות היהודים, והמקומות האלה עזובים היום ושטחיהם נחכרים לערבים. על יד הכפר ג’מלה סמוך לנהר א־רקד עמדה במקום תל אִהְדֵיבּ העיר הידועה גמלה, שיושביה הגנו עליה בגבורה נפלאה בפני הרומאים ושממנה יצא הגבור יהושע הנודע במלחמה זו. מדרום לה נמצאת בתירה (בית אֶרִי, Bathyra), שהורדוס בצרה ועשה אותה לנקודת משען לחיל שומרי הגבולות. חיליה היהודים, שהיו מעולי בבל, הגנו על הישוב היהודי בחורן. חכמים שונים בתקופת התנאים התיחסו ל"בני בתירה" או “זקני בתירה”. מזרחה נמצא הכפר הגדול א־שַּׁגַ’רָה. אל־מְזֵירִיבּ היא מקום קבוץ עולי הרגל למכה ובה נמצא שוק גדול, ביחוד לגמלים, בעד העולים השבים ממכה. העיר העתיקה נמצאת באמצע האגם הקדוש בַּחְרַתּ אל־בַּגֶּ’ה, המשמש מקום רחצה לעולים למכה ושוקת להמון הגמלים. שם נמצאים גם שרידי חומות הענקים ושתי מצודות עתיקות. בתל א־שִּׁהָבּ, הוא כפר גדול על קו מסלת הברזל חיפה־אדרעי, נמצאים גם כן שרידי חומות הענקים.

אדרעי (דַרְעָא, Adraa), במקום חבור מסלת הברזל הבאה מחיפה עם מסלת חִגָּ’ז, היא עיר עתיקה מאד. בהר, שעליו בנויה העירה של עכשיו, חצובה עיר של מערות, שאליה נכנסים מוָדִי א־זֵּידִי. ליד אדרעי נמצאים שרידי חומות הענקים. לעיר זו נמלטו יהודי עֲרָב מפני רדיפות מחמד, ועוד במאה הי"ד היתה בה קהלה יהודית. אדרעי היא היום מרכז ממשלת הגליל הדרומי של חורן. מספר יושביה 6000 נפש. בה שוק לתבואה ולמסחר עם הבדוים. על פני נַצִיבּ בגבול המדבר עובר קו הגבול בין אזור ההשפעה הצרפתית שבצפון ובין אזור ההשפעה הבריטית שבדרום, ומשם הוא פונה ישר מזרחה אל תוך המדבר. לרגלי הר חורן יושבת בצרה (בֻּצְרָא אֶסְכִּי שָׁם, Bostra), שהיתה לפנים עיר גדולה וחשובה. היא נזכרת במלחמות החשמונאים ובתלמוד. הרומאים עשוה לקולוניה גדולה ובימי דיוקליציאן קיסר היתה לעיר הראשה של הפרובינציה עַרַבְּיָה. גם יהודים ישבו בה. אז היתה מרכז למסחר הארחות, כי בה עברו דרכי המסחר מערב, מהודו, מפרס ומבבל לסוריה ולמצרים. סוחרי ערב היו באים אליה לסחרה, וגם מחמד נביאם בא שמה לרגלי מסחרו. בתקופה הערבית הקדומה היתה העיר הראשה של חורן. הצלבנים נלחמו בה רבות. בין החורבות הרבות של העיר העתיקה בנויים בתי התושבים שבימינו. גם היום מתַוכת בצרה במדה קטנה בין המסחר של הרי חורן, הבשן והמדבר.

מרובים הם בחורן מקומות הישוב העתיקים הנזכרים בספרי החשמונאים ויוספוס ובתלמוד: קְנָתָה (כַּרַךּ, Kanota), עלמא (עִלְמָא, Alema), דוֹרָה (א־דוֹר, Dorea), זַרְוָאי (אִזְרַע, Zoroa) על יד א־לג’א ומסלת הברזל. בימי ינאי לכדוה היהודים ועוד בימי הערבים היתה עיר גדולה. דוֹרֿ בני אִסְרָאִיל היא כפר גדול, צנמין (א־צַנַמֵין, Aere) ליד מסה"ב ודרך החוגגים היתה מושבה צבאית רומית, שבה בנה קומודיוס בנינים רבים. מדרום לה, בדרך לשיח' סעד, נמצאת נָוֶה (נַוָא), שהיתה עיר גדולה בזמן התלמוד וחכמים יהודים ישבו בה. מדרום־מזרח לה, על יד דרך החוגגים, נמצא הכפר הגדול שיח' מִסְכִּין.

גם בהרי חורן היו לפנים ערים גדולות ויפות. בצפון־מערב היתה קְנָת (אל־קַנַוָתּ, Kanatha) הידועה עוד מימי משה ויהושע. היא היתה עיר גדולה בימי היונים והרומאים ואחת מערי הדיקפוליס. היא נזכרה בגבול המזרחי של א"י. אנשיה הערבים הכו את חיל הורדוס. חורבותיה רבות ויפות.

גם בכפר־הדרוזים הסמוך עַתִּיל נמצאים שני מקדשים עתיקים. מצפון לה: סֻלֵים (Solyma) ומֻרְדֻךּ (Mardocho). עתיקות רומיות נמצאות גם בשֻהָבָּה, בסכוהא (שַׁקָא), בסיליקה ובנַמְרָה. בסִע (סִיָה, Seia) בנה הורדוס מקדש לאליל בעל שַׁמין.

א־סְּוֵידָה הבצורה היא מרכז מדינת הדרוזים וממשלתם. בעירה זו ובהֶבְּרָן נמצאות חורבות עתיקות. בפנים החבל, בקצה דרך הארחות, יושבת סלכה (סַלְחַ’ד), שבה היתה קהלה יהודית עוד במאה הי"ד. בשפה הדרומית־המערבית של טרכונה ישבה העיר בֶצֶר (או בָּצָר או בָּצְרָה, בערבית בֻּצְר אל־חַרִירִי, Bosor), הידועה בימי החשמונאים והתלמוד, שאז היא נזכרה בגבול המזרחי של א"י. בזמן המשנה היה בעיר זו ישוב יהודי. המקום הזה הוא היום מרכז המחוז הדרומי של טרכונה. בצפון־מזרח נמצאת עָהִרֶה, מרכז המחוז הצפוני.

6. המדבר.

מדרום למעלת הרוחב ‘32°30 וממזרח למעלת האורך 36 שם תחלתו של מדבר אל־חַמָץ’. אין לו למדבר גבולות קבועים. הרי חורן הפוריים ירחיקו לחדור לתוכו בצורת קשת, בגבול הבשן הוא מתקרב לודי א־זידי, בגלעד עובר תחום הישוב במקומות אחדים את המעלה השלשים ושש, ולעומת זה קרוב הוא במואב לים המלח. תחום המדבר הולך ומשתנה לפי מצב הקולטורה במחוזות הגובלים בו. כשממשלה תקיפה היתה מגנה על הישוב בגבולות ויושבי הארץ היו בעלי תרבות, היו מתגברים על מכשולי הטבע ובזיעת אפם ובאמצעים מלאכותיים הפכו את המדבר לאדמת ישוב זרועה ונטועה; ולהיפך, הישוב נחרב בערבה ונשמו גם הגלילות הקרובים לה עם ירידת מצב התרבות של יושביהם, וממשלת הארץ היתה אין אונים לעצור בעד התפרצות בני המדבר.

המדבר ארץ־הישראלי אינו ציה וערבה, ויכול הוא לכלכל מספר מצומצם של אנשים המסתפקים במועט. מדרום לחורן מתערבים עפרות הלבה והבזלת הפוריים בחול המדבר, ועקבותיהם מצויים עוד הרחק במדבר. אדמת החומר הצהוב של ג’בל א־זֻּמַל שבין הבשן ובין הגלעד ורכסי השיד של גלעד ומואב נמשכים גם הם רחוק לתוך המדבר. אקלים המדבר יבש, אבל הוא מבריא ואויר־ים צח מגיע עד המישור הגבוה 700 מ' ומחיה בחום הקיץ את הטבע העיף. מעינות חסרים שם לגמרי, ואפיקי הנחלים יתמלאו מים רק בעונת הגשמים. כמות הלחות מועטת היא מאד, אבל בשנים גשומות מספיקה היא עד כדי להוציא גם מאדמת המדבר יבול די הצורך. לפי עדות יושביו, שאינם רוצים לעזבו, מגיע ערך היבול במקומות הקרובים לתחום הישוב בשנים הטובות עד כדי פי שנים מהיבול של עבר הירדן מערבה בשנים בינוניות. אך בשנת בצורת ידעו יושבי המדבר מחסור במים ובמזון. את מי הגשמים היו אוספים בימי קדם בברכות גדולות. והיום צוברים אותם בבורות.

במדבר יגדל השמיר (חַמְץ'), הוא צמח־בר בעל קוצים רבים. בהיותו ירוק, טעמו קצת חמוץ וערב הוא מאד לחך הגמלים הנזונים בעיקר ממנו. גמלים חולים נשלחים אל המדבר הזה, בכדי להרפא במאכל השמיר. מפני חשיבותו של הצמח הזה, נקרא המדבר על שמו אל־חַמָץ'. אדמת המדבר מצמיחה גם צמחי אשלג (אל־קָלִי), הנשרפים בהתיבשם בקיץ, ומאפרם עושים סבון או משתמשים בו לכביסה. יתר העשבים הכחושים של המדבר נשרפים בתחלת הקיץ בחום השמש ובאויר היבש. גם חית השדה והעוף המעופף אינם חסרים שם. עדרי צביים עוברים במהירות החץ במדבר לבקש מים לחכם הצמא ומעליהם עפים גדודי שכויי־הבר. שועלים ושועלים קטנים (תנים), הקורא, הנשר, הנץ והעיט ימצאו את קניהם בחורבות הרבות, והנחש יזחול בערמות האבנים והעפר.

המדבר הוא ממלכת הבדוים. בני המדבר החפשים, שאינם מכירים בעול מלכות ואינם נשמעים לחוקים כתובים, נכנעים רק לחוק אחד, לחוק הטבע. במדבר אל־חמץ' חונים שבטי הערבים וֻלְד עַלִי, חֶזֶנֶה. רֻוַלָה וּבְּשֵׁיר, הקשורים ביחסי־שבט לשבט האדיר עַנֶזֶה שבגלעד. שם מושלים אדוני המדבר ממשלה בלתי מוגבלת ותוקעים את אהליהם בכל מקום, שהם מוצאים מרעה לעדרי גמליהם. אולם בקיץ החם, כאשר ייבשו המים ויתם הדשא במדבר, ינודו עם עדריהם לנאות המדבר שבערב ובארם נהרים או יבואו לתחום הישוב בעבר הירדן. כאשר יריקו את מקור היבק ויתר המעינות והברכות אשר בגבול המדבר, אז אין חיל המשמר בגבול יכול לעצור בעד התפרצותם לתוך תחום הישוב. בעברם בכפרים הם לוקחים להם בכח הזרוע את מס החִוֶֿה (מס האחוה), כלומר את המים והמזון הנמצאים בהם. לכן חזיון נפרץ הוא, שיושבי הגבולות מחביאים את תבואתם בתוך האדמה ושומרים את מימיהם בבורות נסתרים בתוך בתיהם. גמלי הבדוים מכסים כארבה את הרכסים והגבעות, את המישורים והעמקים. הם לוחכים את שדות התבואה, ואת הנותר רומסים הם ברגליהם. הכח הפראי הזה החריב את הישוב בעבר הירדן מזרחה, ערים גדולות ואדירות נהפכו לעיי מפלה; הן נעזבו מיושביהן והיו למשכן לרוחות המדבר ולחיות השדה.

התורכים לא ידעו ליצור משטר חזק במדבר ובגבולותיו. לא כן הרומאים, שפקידיהם המנוסים שללו בהשכל ודעת מאת ראשי השבטים את כחם ועצמיותם, בתתם להם רק צל של ממשלה עצמית. בתקופת הפריחה של עבר הירדן נוסדו בערבה ובגבולותיה ערים בצורות למושבות לצבא הרומי, נסללו מסלות לצבא ולארחות המסחר ונבנו מצודות לשמור על הדרכים. בעקבות המסלה הרומית הגדולה, שהשתרעה מדמשק לסלע במדבר ולערב התיכונה הלכו אחרי כן מחנות המושלמים העולים לרגל למכה ולמדינה ויחנו על יד חורבות הערים והמצודות, מקום שם מצאו בברכות ובבורות מים לשבור את צמאם. לאורך דרך זה נבנתה מסלת הברזל החג’זית, שהיתה לגורם חשוב להרחבת הישוב לצד קדם. קול שריקת קטר הרכבת, הבוקע בחלל האויר במדבר השקט, מגרש מצד אחד את אויבי הקולטורה, ומצד שני מעורר הוא את יושבי המדבר משנת אלפי השנים ומעודדם להסתגל לתנאי הזמן ולהתישב ישוב קבע. השמירה החזקה הנחוצה לקיום המסלה שומרת מאליה גם על קניני הישוב ההולכים ונוצרים על ידה ואצלה. חורבות של ערים עתיקות, שנושבו מחדש לפני יובל שנים ונעזבו שוב תחת לחץ הבדוים, שבו להִוָּשב מעת שגדל הבטחון בגבול על ידי מסלת הברזל, כגון א־סֻּמַּכִּיָתּ בדרך מהמדבר לחורן ואל־בָּעִךּ על יד המסלה הרומית, בפרשת הדרכים מחוף הים דרך בצרה לדמשק ודרך סלכה למפרץ פרס. גם אֻם א־צֻרַבּ ואֻם אל־גִ’מָל היו ערים בצורות. אל־פְדֵין נושבה מחדש מעת שהיתה לתחנת מסלת הברזל, כי קרוב אליה נמצא מפרק הדרכים (אל־מַפְרָק) של גלעד, חורן והמדבר. מדרום לה נמצאת חַתִּיתָּה (Aditha), שהיתה מושבת־צבא רומית בערביה; על ידה, ממערב למסלה, נמצא מחנה־האהלים המרכזי של עַרַבּ בני חַסַן. על יד מקור נחל יבוק היתה מושב־הצבא גדה (Gadda). על יד הכפר גַ’דָה נמצאת תחנת מסלת הברזל קַלְעַתּ א־זָרְקָא. בעַמָּן נוגעת המסלה הפעם היחידה בתחום הישוב. בדרום, במרחק 6 ק"מ ממזרח למסלה וברוחב ירושלם והר נבו, מצאו את חורבות ארמון הע’סניים קַצְר אל־מְשַתָּא, שאת חזיתו הנפלאה העבירו לבית נכאת בברלין. חורבות דומות לאלה מצאו גם בקְצֵיר עַמְרָה באמצע המדבר ובמקומות אחרים.

גדול ורב אונים הוא כח התרבות האנושית. רוח האדם מתגבר על כל המכשולים, שהטבע שם בדרך כבושו את הארץ, ומנצחם. מלחמת הקיום ממריצה את בני האדם לחדור גם לתוך המדבר ולשעבדו.

עם ישראל, הלוחם את מלחמת קיומו, שב לארצו ולמולדתו, בה יחיה ובה יפתח את כל כשרונותיו הלאומיים. בכח תרבותו הוא יתגבר על כל המכשולים וירחיב את גבולות ארצו עד לגבולות דוד ושלמה. הוא יעבוד את אדמתה ואת חורבותיה יבנה, ואז יקוימו דברי הנביא: "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' "¹³⁸.

 

טז. טופס הממונות על    🔗

ארץ־ישראל¹³⁹.

בהיות ועפ"י אמנת השלום, שנחתמה עם מעצמות ההסכמה, ותרה תורכיה על כל זכויותיה וקנייניה על ארץ־ישראל;

ובהיות וסעיף 22 מספר הברית של חבר הלאומים באמנת ורסליה אומר, שבנוגע לארצות ידועות, אשר כתוצאה מן המלחמה האחרונה חדלו לעמוד תחת שלטונן העליון של המדינות, שמשלו בהן קודם לכן, תנתנה ממוניות ותנאי הממונות יהיו בכל מקרה מוגדרים בפרוש עיי מועצת החבר;

ובהיות ומעצמות ההסכמה העיקריות השכימו לתת את הממונות על ארץ־ישראל לממשלת הוד מלכותו מלך אנגליה;

ובהיות ותנאי הממונות הנ"ל הוגדרו ע"י מועצת חבר הלאומים כדלקמן:

"מועצת חבר הלאומים:

“בהיות וממשלות ההסכמה העיקריות הסכימו ביניהן, בכדי לתת תוקף להוראות הסעיף 22 מספר הברית של חבר הלאומים למסור לידי ממונה, אשר יבחר ע”י המעצמות הנ"ל, את השלטון על ארץ־ישראל, אשר היתה שיכת לפנים לקיסרות העותמנית באותם הגבולות, אשר יקבעו על ידם;

“ובהיות ובעלות ההסכמה העיקריות הסכימו גם כן, שהממשלה הממונה תהיה אחראית למתן תוקף להכרזה, שניתנה לראשונה ביום 2 נובמבר 1917 ע”י ממשלת הוד מלכותו מלך בריטניה ונתאשרה ע"י ממלכות ההסכמה הנ"ל לשם יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל בתנאי מפורש, שלא יעשה שום דבר, אשר יפגע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות שאינן יהודיות הקימות בארץ־ישראל או במעמד המדיני של היהודים ובזכויות שהם נהנים מהן בכל ארץ אחרת;

“ובהיות וע”י כך הוכרה מציאות קשר היסטורי בין העם היהודי ובין ארץ־ישראל וליסודות לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת;

"ובהיות וממלכות ההסכמה העיקריות בחרו בהוד מלכותו מלך בריטניה לממונה על ארץ־ישראל;

"ובהיות ותנאי הממונות בנוגע לארץ־ישראל נוסחו בסעיפים הבאים להלן והוגשו לאשור אל מועצת חבר הלאומים;

"ובהיות והוד מלכותו מלך בריטניה קבל עליו את הממונות על ארץ־ישראל וקבל על עצמו להוציאה אל הפועל בשם חבר הלאומים בהתאם להוראות המנויות להלן;

“ובהיות ובסעיף 22 הנזכר לעיל (סימן 8) נאמר, שמדת הסמכות, השלטון או ההנהלה, שהממשלה הממונה תטילה ואשר יתר חברי החבר לא הסכימו עליה קודם לכך, טעונה הגדרה מפורשת וברורה ע”י מועצת חבר הלאומים;

באשרה את הממונות הנ"ל, מגדירה המועצה את תנאיה כדלקמן:

"סעיף א.

לממשלה הממונה יהא כח מלא לחקיקה ולהנהלה מלבד במדה, שכח זה יהא מוגבל ע"י תנאי טופס הממונות הזה.

"סעיף ב.

הממונה יהא אחראי על זה, שהארץ תושם בתנאים מדיניים, הנהלתיים וכלכליים כאלה, אשר יבטיחו את יסודו של הבית הלאומי היהודי, כפי ההנחה בהקדמה, והתפתחות המוסדות לשלטון עצמי, וכמו כן שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ־ישראל מבלי הבדל בין גזע לגזע או בין דת לדת.

"סעיף ג.

הממונה יעודד את השלטון העצמי המקומי במדה שהתנאים מרשים בכך.

"סעיף ד.

ביאת־כח יהודית נאותה (Jewish Agency) תוכר כמוסד צבורי, שתעודתו ליעץ את ההנהלה ולעזור בידה באותם הענינים הכלכליים, החברותיים והאחרים, שיכולה להיות להם נגיעה ליסוד הבית הלאומי היהודי ולאינטרסים של התושבים היהודים בארץ־ישראל, ובהתחשב תמיד עם השגחתה של הממשלה גם לסייע ולהשתתף בהתפתחות הארץ.

ההסתדרות הציונית, כל זמן שהיא – לפי דעת הממונה – מסודרת ומיוסדת באופן מתאים, תחשב לביאת־כח כזו. היא תאחוז באמצעים, בהועצה עם ממשלת הוד מלכותו מלך בריטניה, כדי לרכוש את השתתפותם של כל היהודים הרוצים לעזור ליסוד הבית הלאומי היהודי.

"סעיף ה.

הממונה אחראי על כך שישגיח, כי לא ינתן שום חלק מאדמת ארץ־ישראל לצמיתות או בחכירה לממשלת ארץ זרה איזו שתהיה או יושם באיזה אופן שהוא תחת השגחתה של ממשלה כזו. 

"סעיף ו.

הנהלת ארץ־ישראל. בהבטיחה את זכויותיהם ומצבם של יתר חלקי הישוב שלא יקופחו, תקל על ההגירה היהודית בתנאים נאותים ותעזור ביחד עם ביאת־הכח היהודית האמורה בסעיף ד' להתישבות צפופה של יהודים על אדמת הארץ, לרבות קרקעות הממשלה וקרקעות הפקר, שאינם דרושים לצרכי צבור.

"סעיף ז.

הנהלת ארץ־ישראל תהיה אחראית על כך, שתקבע חוק על הנתינות. בחוק זה יבואו הוראות שתנוסחנה באופן שתקלנה על היהודים המתישבים ישיבת קבע בארץ את קבלת הנתינות ארץ־הישראלית.

"סעיף ח.

הזכויות המיוחדות של בני חוץ לארץ, לרבות הזכויות של שפוט הקונסולים והגנתם, שהיו לפנים לבני חוץ לארץ בתוקף הקפיטולציות או המנהג המקובל בממלכה העותמנית, לא יוסיפו לחול בארץ־ישראל.

מלבד אם אותן המעצמות, שנתיניהן נהנו מן ההנחות והזכויות הנ"ל ביום הראשון באוגוסט 1914, ותרו קודם לכן על זכות חדושן של ההנחות הללו או אם הסכימו לבלי הטילן שנית לתקופה ידועה, יחודשו הזכויות וההנחות הללו מיד כתום מועד הממונות בין בשלמותן או באותם התקונים, שהמעצמות הנוגעות בדבר תסכמנה להם.

"סעיף ט.

הממונה יהיה אחראי על כך. שסדר המשפטים שיקבע בארץ־ישראל יערוב ערובה גמורה לזכויותיהם של בני חוץ לארץ ולילידי המקום.

כמו כן יכבדו את המצב האישי ואת הענינים הדתיים של העמים השונים והעדות השונות בארץ, וביחוד תהיה ההשגחה על הוַקפים (ההקדשות) והנהלתם מוצאה לפועל בהתאם לחוק הדתי ולדרישת המקדישים.

"סעיף י.

עד שיעשו חוזים מיוחדים להסגרת פושעים בנוגע לארץ־ישראל חוזי ההסגרה הקימים בין הממונה ובין שאר ממשלות זרות חלים גם על ארץ־ישראל.

"סעיף יא.

הנהלת ארץ־ישראל תעשה כל מה שנחוץ כדי לשמור על האינטרסים של הצבור בקשר עם התפתחות הארץ, ובהתחשב עם כל ההתחייבויות בין־הלאומיות, שקֻבלו ע"י הממונה, יהא לה הכח לעשות לקנין הצבור או להעמיד תחת השגחתה את כל אוצרות הטבע שבארץ או כל שרות ותשמישי צבור הקימים מכבר או שיש להקים בתוכה. היא תנהיג שטת קרקעות מתאימה לצרכי הארץ ומכוונה בכלל יתר הדברים לרִצְיוּת (desirability) של ישוב צפוף ועבוד אינטנסיבי של האדמה. ההנהלה תוכל לבוא לידי הסכם עם הסוכנות היהודית הנז' בסעיף ד', שזו תבנה או תעביד ביושר ובצדק כל מכון, שרות או עבודה צבוריים ותפתח את האוצרות הטבעיים שבארץ עד כמה שההנהלה לא לקחה עליה דברים אלה באופן ישר. תנאי מפורש של הסכם כזה יהיה, ששום רוחים המתחלקים על ידי סוכנות כזאת באופן ישר או בלתי ישר לא יעלו על רבית נאותה של הממון המושקע, ובכל הרוחים היתרים תשתמש זו לטובת הארץ באופן שהוא מקויים ע"י ההנהלה.

"סעיף יב.

לידי הממונה תמסר ההשגחה על יחסי החוץ של ארץ־ישראל והזכות לאשר את תעודות הקונסולים המתמנים מטעם ממשלות זרות, וכן תהיה לו הזכות להגן הגנה דיפלומטית וקונסולרית על נתיני ארץ־ישראל מחוץ לגבולות ארצם.

"סעיף יג.

את כל האחריות בקשר עם המקומות הקדושים והבנינים או השטחים הדתיים בארץ־ישראל, לרבות האחריות על שמירת הזכויות הקימות כבר, האחריות המבטיחה כניסה חפשית אל המקומות הקדושים, הבנינים והשטחים הדתיים וחופש עבודת האלהים בהתאם לדרישות הסדר והנמוס, מקבל על עצמו הממונה, שיהיה אחראי על כל הענינים הנוגעים בזה רק בפני חבר הלאומים, בתנאי ששום דבר הנאמר בסעיף זה לא ימנע את הממונה מבוא לידי הסכם נאות, לפי דעתו, עם ההנהלה לשם הוצאת ההוראות שבסעיף הזה אל הפועל, ובתנאי ששום דבר בטופס הממונות הזה לא יפורש כאלו נתנה לממונה הרשות להתערב בהנהלה ובסדר המנהגים הקדושים לבני הדת המושלמית בלבד, שזכויותיהם מובטחות.

"סעיף יד.

הממונה יועיד ועדה מיוחדת, כדי לחקור ולדרוש בדבר הזכויות והתביעות למקומות הקדושים בארץ־ישראל וכן בדבר הזכויות והתביעות הנוגעות לעדות הדתיות שבארץ־ישראל ולקבוע אותן. שטת מנויה של הועדה הזאת, הרכבתה ותעודתה יוגשו לאשור לחבר העמים. מבלי אשור כזה אין הועדה הזאת נמנית ואין לה רשות להתחיל בעבודתה.

"סעיף טו.

הממונה ישגיח בדבר, שחופש גמור ומוחלט בעניני דת ואמונה יובטח לכל, בתנאי שלא יופרע הסדר הצבורי והמוסר. שום הבדל לא יעשה בין תושבי ארץ־ישראל מחמת גזעם, דתם או לשונם. שום איש לא ימנע מלהיות בארץ־ישראל בשל אמונתו הדתית בלבד.

זכותה של כל עדה להחזיק בתי ספר משלה בשביל בניה ובלשונה שלה, בתנאי שתמלאנה הדרישות החנוכיות הכלליות, שההנהלה תמצאן לנחוצות, לא תשולל מאתה ולא תקופח.

"סעיף טז.

הממונה יהיה אחראי על זה, שישים על מוסדות הדת והצדקה של כל האמונות בארץ־ישראל השגחה כזו, שתהא דרושה לשמירת הסדר הצבורי והשלטון המתוקן. בהתחשב עם השגחה כזו לא יעשה בארץ־ישראל שום דבר, שיש בו כדי להזיק או להתערב במפעלים כאלה או להפלות לרעה נגד כל אחד מחברי או באי כח המוסדות האלה בסבת אמונתו או נתינותו.

"סעיף יז.

הנהלת ארץ־ישראל יכולה לסדר על יסוד התנדבות את הכחות הדרושים לשמירת השלום והסדר וגם כן להגנה על הארץ, אבל בתנאי שימצאו תחת השגחתו של הממונה, שישתמש בהם רק למטרות המנויות לעיל ולא לאחרות, אלא אם כן תרשה זאת הממשלה הממונה, וחוץ ממטרות כאלו אין להנהלת ארץ־ישראל הרשות לגייס או להחזיק שום כחות צבאיים בין בים בין ביבשה ובין באויר.

שום דבר הנאמר בסעיף זה לא ימנע את הנהלת ארץ־ישראל מלהשתתף בכלכלת הגייסות, שהממונה מציב בארץ.

לממונה תהיה הרשות בכל עת וזמן להשתמש בדרכים, במסלות הברזל ובנמלים בארץ־ישראל לשם תנועת גייסות והעברת צרכי אוכל וחמרי הסקה.

"סעיף יח.

על הממונה להשגיח. שלא יעשה בארץ־ישראל שום הבדל בין אזרחי שום מדינה הנמנית על חבר הלאומים, לרבות חברות המיוסדות על פי חוקיה, ובין אלה של הממונה או של כל מדינה זרה בענינים הנוגעים למסים, מרכולת או סחר־ים, מפעלי תעשיה או מקצועות או ביחס לאניות או אוירונים. כמו כן לא יעשה בארץ־ישראל שום הבדל בנוגע לסחורות הבאות מאותן הארצות או הנועדות בשבילן, וחופש המעבר ינתן להן בתנאים ישרים בגבולות אזור הממונות.

בהתחשב עם האמור לעיל ועם יתר הוראות טופס הממונות הזה תוכל הנהלת ארץ־ישראל בעצת הממונה להטיל מסים ותשלומי מכס כאלה, שידרשו לפי דעתה, ולעשות את הצעדים הטובים ביותר לפי דעתה, כדי להחיש את התפתחות אוצרותיה הטבעיים של הארץ ולשמור על האינטרסים של התושבים.

כמו כן תוכל ההנהלה בעצת הממונה לכרות ברית מיוחדת לעניני מכס עם איזו מדינה, שאדמתה נכללה כלה בשנת 1914 בתורכיה האסיתית או בערב.

"סעיף יט.

הממונה יצטרף בשם הנהלת ארץ־ישראל אל כל החוזים בין הלאומיים הכלליים הקימים מכבר או שיעשו בעתיד בהסכמתו של חבר הלאומים בנוגע למסחר בעבדים, העברת כלי זין וחמרי נשק או למסחר בסמי רפואה או בנוגע לשויון מסחרי, חופש ההעברה והתנועה, סחר האויר וחבור הדואר והמברקה החוטית והאלחוטית או לנכסים ספרותיים אמנותיים ותעשיתיים. 

"סעיף כ.

הממונה ישתתף בשם הנהלת ארץ־ישראל, עד כמה שירשו זאת התנאים הדתיים, החברתיים ועוד, בהגשמת כל תכנית משותפת, שיקבל חבר הלאומים לשם מלחמה במחלות מהלכות או בעצירתן, לרבות מחלות צמחים וחיות.

"סעיף כא.

על הממונה להבטיח, שבמשך שנים עשר חודש מהתאריך דלקמן יוצא לפועל חוק בדבר העתיקות על יסוד התקנות הנ"ל. חוק זה יבטיח התיחסות שוה לנתיני כל המדינות, שהנן חברות לחבר העמים בנוגע לחקירת העתיקות וחפירות.

1) בשם “עתיקות” קוראים לכל בנין או לכל מעשה ידי אדם מלפני שנת 1700 אחרי ספירת הנוצרים.

2) קיום החוק להגנת העתיקות יבוא בדרך זרוז ולא בדרך של איומים. כל מי שמצא איזה דבר עתיק, מבלי שתמסר לו רשות לכך לפי התקנה 5 דלמטה, יקבל פרס לפי ערכה של התגלית, אם הודיע על זה להפקיד של המחלקה הנוגעת בדבר.

3) אין למסור עתיקה אלא למחלקה המעונינת בכך, מלבד אם ותרה מחלקה רכישתה של עתיקה כזאת.

אסור להוציא שום דבר עתיק מן הארץ מבלי רשות־הוצאה מן המחלקה הנ"ל.

4) כל אדם המשחית או המקלקל דבר עתיק בין במזיד בין בשוגג יענש בעונש אשר יושת עליו.

5) אסור לשום אדם לסקל אדמה או לחפור באדמה כדי לבקש עתיקות, מלבד אם קבל על זאת רשות מיוחדת מאת המחלקה בת־הסמך. העובר על כך יקנס.

6) יש לתקן תנאים נוחים בנוגע להפקעת קרקעות, שיש להם ערך ארכיאולוגי או היסטורי, לשעה או לצמיתות מידי בעליהם.

7) הרשות לחפור חפירות תנתן רק לאנשים המראים ערובה מספקת לנסיונותיהם הארכיאולוגיים. אסור לממשלת ארץ־ישראל, בתתה רשיונות כאלה, להתנהג באופן העלול לדחות מלומדים של איזה עם בלי טעם מספיק.

8) את המציאות שבחפירות יחלקו בין המחלקה בת־הסמך ובין המוצא לפי יחס, שיקבע עוד ע"י אותה מחלקה. ואם אין חלוקה כזאת אפשרית מטעמים מדעיים, יקבל המוצא פצוי הגון חלף חלק מהמציאה.

"סעיף כב.

אנגלית, ערבית ועברית תהיינה הלשונות הרשמיות בארץ־ישראל. כל מודעה או כתובת ערבית על תוי דאר או כסף ארץ־ישראליים תבוא גם בעברית, וכל מודעה או כתובת עברית תבוא גם בערבית. 

"סעיף כג.

הנהלת ארץ־ישראל תכיר בחגיה של כל עדה ועדה בארץ־ישראל בתור ימות מנוחה חוקיים לבני אותן העדות.

"סעיף כד.

הממונה ימציא למועצה של חבר הלאומים דין וחשבון שנתי לשביעת רצונה של המועצה על המעשים שעשתה בשנה, כדי להוציא לפועל את תנאי הממונות. העתקות של כל החוקים והתקנות, שנתפרסמו וקבלו תוקף חוקי או שנתנו במשך השנה, צריך לצרף אל הדין והחשבון.

"סעיף כה.

בארצות היושבות בין הירדן ובין הגבול המזרחי של ארץ־ישראל – כפי שיקבע באופן אחרון – יש רשות לממונה בהסכמתה של מועצת חבר הלאומים לדחות או למנוע את קיום אותם סעיפי טופס הממונות הזה, אם הם מתנגדים, לפי דעת הממונה, לתנאי המקום, ולהורות בשביל הנהלת אותן הארצות הוראות המתאימות לתנאי המקום הללו, בתנאי ששום מעשה לא יעשה המתנגד לסעיפים ט"ו, ט"ז וי"ח של טופס הממונות הזה.

"סעיף כו.

אם היו אילו חלוקי דעות בין הממונה וחבר אחד של חבר הלאומים בנוגע לפרושן או לאופן הגשמתן של הוראות הממונות ולא יוכלו לפשר ביניהם ע"י משא ומתן, מסכים הממונה, שיש להגיש את חלוקי הדעות הללו לבית־הדין בין־הלאומי התמידי. שיסודו נקבע עפ"י סעיף 14 מאמנת חבר הלאומים.

"סעיף כז.

הסכמתה של מועצת חבר הלאומים דרושה לכל שנוי בתנאי טופס הממונות הזה.

"סעיף כח.

במקרה שיגמר זמן הממונות המוטל על הממונה הזה, על מועצת חבר הלאומים לעשות את כל הדרוש, לפי ראות עיניה, כדי שתשמרנה בתמידות בערבותו של חבר הלאומים הזכויות המובטחות בסעיפים י"ג וי"ד, והיא תשתמש בהשפעתה כדי להבטיח בערבותו של חבר הלאומים, כי ממשלת ארץ־ישראל תמלא בשלמותם את החובות הכספיים, שנטלה על עצמה באופן חוקי הנהלת ארין־ישראל במשך תקופת הממונות, ובכללם זכויות פקידי השלטון לפנסיות ולהטבות.

הטופס הזה ינתן למשמרת במקורו בארכיביון של חבר הלאומים, והעתקות מאושרות תשלחנה ע"י המזכיר הכללי של חבר הלאומים אל כל חברי החבר.

נתן בלונדון היום הזה, ארבעה ועשרים לחדש יולי שנת אלף ותשע מאות ושתים ועשרים.

¹⁴⁰: