לנוחיות הקוראים ניתנה בספר מפת נתיב־מסעה של הבאונטי לאחר הכבשה על ידי המורדים. כן צורפו לספר לוח מונחים ימיים, שחודשו והותאמו בשנים האחרונות ללשון העברית, פרי עבודתה של הועדה למונחי הספנות של ועד הלשון העברית, על פי המלצתו של המהנדס מ. גלברט, מזכיר אגודת יורדי־ים זבולון, ובהתיעצות עם הנהלת בית־הספר הימי שעל יד התכניון העברי בחיפה, ותרשימים של חלקי הספינה העקריים.
ההוצאה
רְשִׁימַת הַקְּצִינִים וְהַצֶּוֶת שֶׁל סְפִינַת הוֹד־מַלְכוּתוֹ “בָּאוּנְטִי”
לוֹיטְנַנְט וִילְיַם בְּלַי, קַבַּרְנִיט
גּ’והְן פְרַיאֶר, רַב־חוֹבֵל
פְלֶצֶ’ר כְּרִיסְטְיַן, סְגַן־רַב־חוֹבֵל
צַ’רְלְס צֶ’רְצִ’יל, שָׁלִישׁ
וִילְיַם אֶלפִינְסְטוֹן, סְגַן־שָׁלִישׁ
«בַּכְּחוּס הַזָּקֵן», רוֹפֵא־מְנַתֵּחַ
תּוֹמַס לֶדוּוֹרְד, מְמַלֵּא־מְקוֹם הָרוֹפֵא
דָּוִד נֶלְסוֹן, בּוֹטָנַאי
וִילְיַם פֶּקוֹבֶר, תּוֹתְחָן
גּ’וֹהְן מִילְס, עוֹזֵר הַתּוֹתְחָן
וִילְיַם קוֹל, רַב־מַלָּחִים
גֵּ’ימְס מוֹרִיסוֹן, סְגַן־רַב־מַלָּחִים
וִילְיַם פּוּרְסֶל, נַגָּר
צַ’רְלְס נוֹרְמָן, עוֹזֵר־הַנַּגָּר
תּוֹמַס מֶקִינְטוֹשׁ, פּוֹעֵל־הַנַּגָּר
גּ’וֹזֶף קוֹלְמָן, נַשָּק
פִּרְחֵי־קְצִינִים:
רוֹגֶ’ר בַּיאֶם
גּ’וֹהְן הָאלֶט
אֶדוּאַרְד יָאנְג
תּוֹמַס הֵיוּורְד
רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר
גּ’וֹרג' סְטְיוּאַרְט
נַוָּטִים: גּ’וֹהְן נוֹרְטוֹן, פִּיטֶר לֶנְקְלֶטֶר
סְגַן־נַוָּט: גּ’וֹרג' סִימְפְּסוֹן,
תּוֹפֵר מִפְרָשִׂים: לוֹרֶנְס לֶבּוֹג,
לַבְלָר: מַר סַמּוּאֵל
קַצָּב: רוֹבֶּרְט לֶמְבְּ
גַּנָּן: וִילְיַאם בְּרָאוּן
טַבָּחִים: גּ’ֹוֹהְן סְמִית, תּוֹמַס הוֹל –
מַלָּחִים כְּשִׁירִים (מ. כּ.)
תּוֹמַס בּוּרְקִיט
הֶנְרִי הִילְבְּרַנְדט
וִילְיַם מוֹסְפְּרֶאט
מֶאתְיוּ קְוִינְטָאל
אֲלֶכְּסַנְדֶּר סְמִית
מִיכָאֵל בַּיֶּרְן
גּ’וֹהְן סָאמְנֶר
גּ’וֹהְן וִילְיַאמְס
רִיצַ’רְד סְקִינֶר
גּ’וֹהְן מִילוּוֹרְד
תּוֹמַס אֶלִיסוֹן
מֶאתְיוּ תּוֹמְפְּסוֹן
וִילְיַאם מֶקוֹי
אִיזַק מַרְטִין
פרק ראשון: לויטננט בּליי 🔗
כּאן, בגליל המערב של אנגליה, מקום בו נולדתי, מתון־מתון הוא דיבורם של האנשים, דעתם עיקשת והם סולדים – יותר מבני־ארצם בשאר מקומות – מפני חידוש כל שהוא. בתיהם של שכנַי, צריפיהם של האריסים, אפילו סירות־הדוגה ההולכות ושבות על פני תעלת בריסטול – כולם כמו הותאמו לאורח החיים של תקופה פשוטה יותר. ולאדם בא־בימים, אשר ארבעים מתוך שלוש־ושבעים שני־חייו צף היה על פני מים רבים, יכוּפר אם ירחש רגשי־רוך שאינם בלתי־טבעיים כלפי מחוז ילדותו ואם יהא מרוצה על שזה נשתנה כה מעט בחליפות העתים.
לא אדע אנשים שמרנים יותר מאותם המתַכְנים והבוֹנים ספינות – פרט לאלה המפליגים בהן; ומאחר שהסוּפוֹת בים נדירות יותר משסבורים כמה בני־יבשת, הרי שחייו של יורד־ים מתמַצים בעיקרם בביצוען היום־יומי של מלאכות מסוימות בצורות מסוימות ובזמנים מסוימים. ארבעים שנות־חיים כאלה עשוּני עבד נרצע להרגל והריני ממשיך – כמעט נגד רצוני – לחיות על פי השעון. אין כל סיבה לקומי משנתי מדי בוקר בשעה השביעית, ובכל זאת מוצאת אותי שעה זו כשאני מתלבש; גליון הטיימס חזקה עליו שיגיעני גם אם לא אצווה בשעה העשירית לאכּף לי סוס כדי לירד ברכיבה אל ווֹצֶ’ט ולפגוש את הדואר. ואף־על־פי־כן כלכל לא אוכל את ההרגל, המוצא לו בעל־ברית אדיר בתָאקֶר הזקנה, סוכנת ביתי, המקילה על עצמה את נטל חובותיה – לפי שאני מבחין בבדיחות הדעת – בעשותה כל מעשיה קבע ובטפחה ככל האפשר מידה זו שבה. היא לא תטה אוזנה אף לרמז קל על התפטרות. על אף שנותיה, הצריכות להתקרב לעשור השמיני, הרי מצעדה עודנו מזורז ועיניה השחורות יורות זיקי זדון כבימים עברו. אכן, אילו ניתן לי להשיח עמה אודות הימים ההם בהם עוד חיתה אמי, היה הדבר מסב לי קורת־רוח, אולם מדי אנסה למשכה לשיחה, לא תתמהמה להעמידני במקומי. משרתת ואדוֹנָה – ובית־העלמין פסיעה אחת בלבד מלפנינו! גלמוד הנני עכשיו; כאשר תמות תאקר, אהיה גלמוד שבגלמודים.
חמישה דורות של בני בּייאם חיו ומתו בוויתיקוֹמְבְּ. שם זה נודע היה בנפת גבעות־קווָאנטוּק משך חמש־מאות שנה ויותר. אנוכי האחרון שבהם הנני; ומוזר הוא לחשוב כי במוֹתי, כל אשר יוותר מדמנו יזרום בעורקיה של אשה הודית בים הדרומי.
אם אמנם נכון הוא שחייו המועילים של אדם נגמרים ביום שמחשבותיו מתחילות לנדוד בשבילי העבר, כי אז לא היתה תכלית כל שהיא לחיי מזה חמש־עשרה שנה, מאז פרשתי משרותי בצי הוד־מלכותו. ההווה איבד לדידי את ממשותו המציאותית ואני גיליתי בצער מה, כי הרהורי על העתיד אינם גורמים לי לא הנאה ואף לא דאגה. ואולם ארבעים שנה בים, הכוללות את התקופה הנסערת של מלחמות כנגד הדנים, ההולנדים והצרפתים, הגדישו את זכרוני כל־כך, עד שאיני מבקש לעצמי תענוג גדול מאשר החופש לשוטט בעבר כאוות־נפשי.
חדר־עבודתי, הנישא גבוה באגף השמאלי של וויתיקומבּ ושחלוניו הארוכים נשקפים אל תעלת בריסטול וחופה המוריק במרחק של וֶלס, הריהו נקודת־המוצא למסעות אלה דרך העבר. היוֹמן, אשר התמדתי לנהל ביום צאתי הימה בשנת 1787 כפרח־קצין, מוּנח לידי בתוך תיבת עץ־הכּוֹפר שבצד כסאי, ואין עלי בלתי אם להושיט יד וליטול צרור מדפיו כדי לשוב ולהריח צחנתו של עשן־הקרב, לחוש את עקיצת הגשם המהוּל בשלג בשעת סופה בים הצפוני, או להתענג על יופיו הרוֹגע של לילה טרוֹפּי מתחת לקבוצות הכוכבים של חצי־הכדור הדרומי.
בערב, לאחר שכל אותם דברים פעוטים הממלאים יומו של זקן כבר נעשוּ, ואנוכי אף סעדתי ערבית יחידי ובשקט – אחוש רגש צפיה נעים, כזה של המבקר בעיר שבלילו הראשון יבזבז מחצית השעה כדי להחליט לאיזה תיאטרון ילך. האשוב ואלחום מחדש את הקרבות הישנים? קֶמפֶּרדָאוּן, קוֹפֶּנהַאגֶן, טרָפָלגָר – שמות אלו רועמים בזכרוני בשאג תותחים כבדים. אלא שלעתים קרובות יותר ויותר אהפוך את דפי יומני אחורה, לזמנים קדומים יותר, לפנקסו המרופט והמכותם של פרח־קצין, למאורע שזה חלק נכבד של חיי מנסה הייתי לשכוח. מאורע זה, על אף היותו דל־ערך בספר דברי־ימי־הצי ועוד פחוֹת מכן מנקודת־מבטו של ההיסטוריון, היה המוזר, הציורי והטראגי מכל אשר מצאני בחיי.
עלה בדעתי לילך בעקבות קצינים אחרים שיצאו בדימוס ולנצל את הפנאי המרובה מדי של אדם זקן כדי לרשום – בעזרת יומני ובפרוטרוט ככל האפשר – את סיפור המעשה של אחד המאורעות שקרוני במשך חיי על פני הים. ואמש נמניתי וגמרתי: כתוב אכתוב אודות ספינתי הראשונה, הבּאונטי, אודות המרד שהתלקח על סיפונה, אודות מגורַי הממושכים באי טַהיטי אשר בים הדרומי ואודות הדרך בה הוחזרתי הביתה כבול בשלשלאות כדי לעמוד לפני בית־דין־צבאי ולהשפט למוות. על במתה של דרמה זו התנגשו שני טיפוסי גברים, שחזקים וסתומים מהם לא ידעתי מעודי – פלֶצֶ’ר כּריסטיאן וויליאם בליי.
כאשר מת אבי מדלקת קרום־החזה, בראשית האביב של שנת 1787, גילתה אמי את צערה רק בסימנים חיצוניים מעטים, אף כי חייהם המשותפים, בתקופה בה לא היתה מקובלת ההרמוניה המשפחתית, היו מאושרים במיוחד. תוך שחילקה עמו את התענינותו במדעי־הטבע, שהעניקה לאבי את הכבוד להמנות בין חברי “החברה המלכותית”, נשארה אמי בלבה בת־כפר, שחיבבה את החיים בוויתיקוֹמבּ וביכרה אותם על פני השעשועים המעוּשׂים של העיר.
אותו סתיו מתעתד הייתי לילך לאוקספורד, למַגדָלֶן, היא המדרשה של אבי, ומשך אותו קיץ ראשון לאלמנוּתה של אמי למדתי להכירה לא כאֵם כי אִם כרעה מלבבת ביותר, שחברתה לא הלאתני אף פעם. הנשים בנוֹת דורה חונכו לשמור את דמעותיהן בשביל סבל הזוּלת ולפגוש את המצוקה בחיוך על שפתותיהן. לב חם ושכל חקרני שיוו לשיחתה אופי משעשע, או פילוסופי, לפי מסיבות המקרה; ושלא כגבירות הצעירות בנות זמננו, למדה לדעת כי השתיקה עשויה להיות נעימה שעה שאין בפיך דבר לאמרו.
בבוקר בו הגיענו מכתבו של סר ג’וזף בּנקס היינו משוטטים בגן בלי להחליף מלה. עומדים היינו בשלהי חודש יולי. השמים היו כחולים והאויר החם היה רווי ניחוח שושנים. היה זה בוקר אחד מאלה, המאמצים אותנו לסבול את אקלימנו האנגלי, אותו מוקיעים הנכרים – ואולי במידה ידועה של צדק – כגרוע בעולם. אנוכי הייתי מהרהר לעצמי כמה נאה, במידה בלתי־שכיחה, נראתה אמי בשחורים, עם שערה הבהיר העבות, גון עורה הרענן ועיניה הכחולות־כהות. תאקר, המשרתת החדשה – נערה שחורת עינים מדֶווֹן – טפפה ובאה במורד השביל. היא קדה קלוֹת לפני אמי והושיטה לה מכתב על גבי טס של כסף. אמי לקחה את המכתב, העיפה בי מבט של התנצלות והחלה לקראו בישבה על ספסל עשוי גזרי־עץ.
“מסֶר ג’וזף,” אמרה לאחר שעיינה במכתב עת ארוכה. “כלום שמעת אודות לויטננט בליי, מי שהיה עם הקברניט קוּק במסעו האחרון? סֶר ג’וזף כותב שהוא נמצא בחופשה בחברת ידידים בטוֹנטוֹן וישמח לבלות עמנו ערב אחד. אביך העריכו מאד.”
נער צנום בן שבע־עשרה הייתי, עצל בגוף ובמחשבה, שגידולו מהיר מדי, ואולם דבריה באוּני כמכת זרם־חשמל. “עם הקברניט קוּק!” קראתי. “הזמיניהו בכל מחיר!”
אמי חייכה. “אכן, סבורה הייתי שהדבר ישמחך.”
המרכבה נשלחה במועד הנכון ועמה הזמנה למר בליי שיבוא ויסעד עמנו בו בערב, אם יוכל. זוכרני כיצד יצאתי בלווית בן אחד מאריסינו להשיט את סירתי במפרץ בּרידג’ווֹטֶר וכמה מעט נהניתי מאותו שיט. מחשבותי כולן הלכו שבי אחרי אורחנו והשעות עד לסעודת־הערב נתארכו לפני בלי קץ.
מחבב הייתי את הקריאה בספרים יותר ממרבית הנערים בני גילי, והספר אשר אהבתי מכל האחרים ניתן לי על־ידי אבי ביום־הולדתי העשירי והוא – סיפור המעשה של דוקטור הוֹקסוורת אודות המסעות לים־הדרומי. יודע הייתי את שלושת הכרכים הכבדים, מכורכי העור, כמעט בעל־פה, אף קראתי באותה התענינות את הסיפור הצרפתי אודות מסעו של מר דה־בּוּגֶנוויל. דינים־וחשבונות ראשונים אלה על התגליות בים־הדרומי ועל נימוסיהם ומנהגיהם של תושבי אוֹטַהִיט ואוֹוָיהי (כמו שקראו אז לאיים הללו), עוררו התענינות אשר כמעט אין לתארה כיום. כתבי זַ’ן זַ’ק רוּסוֹ, שנועדו לגרום לתוצאות כה מדאיבות ומרחיקות לכת, הטיפו לתורה שקנתה לה מאמינים אפילו בין אנשים רמי־מעלה. נעשה מקובל להאמין כי רק בקרב בני־אדם החיים בחיק הטבע והחפשים מכל מעצורים יתכן למצוא את המוסר והאושר האמתיים. ועת חזרו וַוליס, בּיירון, בּוּגנוויל וקוּק ממסע־תגליתם ובפיהם סיפורים מצודדי־לב על קיתֶריה־החדשה, שתושביה המאושרים, המשוחררים מקללת אדם־הראשון, מבלים את ימיהם בשיר ובמחולות – קיבלה תורתו של רוּסוֹ דחיפה חדשה. אפילו אבי, שהיה שקוע כל־כך בחקר חכמת־האסטרונומיה עד שכמעט איבד את מגעו עם העולם החיצוני, אפילו הוא היה להוט להאזין לסיפוריו של חברו סר ג’וזף בּנקס ותכופות היה שוקל עם אמי, שהתענינותה בנושא זה היתה שווה לשלו, את המעלות של מה שכינה “חיים טבעיים”.
התענינותי שלי היתה פחות פילוסופית מאשר הרפתקנית; כעולי־ימים אחרים נכסף הייתי גם אני להפליג על פני ימים בלתי־ידועים, לגלות איים שאינם מסומנים במפות ולסחור עם הודים נוחי־מזג, שהביטו על האדם הלבן כהבט על אלוהים. המחשבה כי הנה עוד מעט קט ואני אשוחח עם קצין אשר נלוה אל הקברניט קוּק במסעו האחרון – ספן ממש ולא איש־מדע כסר ג’וזף – עשאתני הוזה־בהקיץ משך כל אחרי־הצהרים, ולא נתאכזבתי כאשר קרבה המרכבה לבסוף ותעמוד ומר בּליי יצא מתוכה.
אותו זמן עמד בליי באביב ימיו. קומתו היתה בינונית ומבנה גופו מוצק ונוטה כלשהו להשמין; פניו שדופי־הרוחות היו רחבים, פיו תקיף, עיניו הכהות נאוֹת ביותר ושערו הסמיך, שאבקה זרוּיה עליו, הגביה צמוח על ראשו ממעל למצח אצילי. את כובעו השחור משולש־הקצווֹת חבש לרוחבו; מעילו היה עשוי מאריג כחול־בהיר מקושט בלבן, עם כפתורי־עוגן מוזהבים ושוליים ארוכים כמנהג התקופה. חזייתו, מכנסיו וגרביו היו לבנים. מדים עתיקי־אופנה אלה היו עשויים להבליט גופו של גבר בנוי כהלכה. קולו של בליי, חזק, מצלצל וצורם במקצת, עשה רושם של חיוניות בלתי־רגילה; חזותו העידה על מידת תקיפות ואומץ־לב, ומבע עיניו – על בטחון עצמי, שרק מעטים נחנו בו. סימנים אלה של אופי עז ותוקפני רוככו במידת־מה על־ידי המצח הגבוה של אדם משכיל ועל־ידי הנמוסים הנעימים, בהם נקט בעשותו על היבשה.
לפי שאמרתי, נעצרה המרכבה לפני דלתנו, הרכב קפץ מעל מושבו ומר בּליי יצא החוצה. ממתין הייתי להקביל את פניו וכאשר הצגתי את עצמי לחץ את ידי והעניק לי חיוך.
“הבן של אביו,” אמר. “אבדה גדולה – הוא היה ידוע, בשמו לפחות, לכל העוסקים בספנות.”
אמי ירדה מיד ואנוּ נכנסנו לחדר־האוכל לסעוֹד. בליי דיבר נדיבוֹת אודות עבודתו של אבי בקביעת האורך־הגיאוגרפי וכעבור זמן מה נגעה השיחה באיי הים־הדרומי.
“האמנם נכון הדבר,” שאלה אמי, “כי ההודים בני טהיטי הם כה מאושרים כמו שסבור היה הקברניט קוּק?”
“אה, גברתי,” אמר אורחנו, “אושר הרי זו מלה גדולה! אכן, אמת כי הם חיים מבלי לעמול הרבה וכי רובן של המלאכות הקלות שהם עושים, הם כופים על עצמם מרצון; ובהיותם פטורים מהפחד מפני מחסור ומכל משמעת מועילה שהיא, אין הם מחשיבים דבר ברצינות.”
“רוג’ר ואני,” העירה אמי, “הופכים היינו ברעיונותיו של ז'. ז'. רוּסוֹ. לפי שידוע לך הריהו מאמין כי האדם עשוי ליהנות מאושר אמתי רק בחיק הטבע.”
בליי הניע בראשו. “שמעתי אודות רעיונותיו,” אמר. “אף כי לרוע מזלי עזבתי את ספסל בית־הספר צעיר מכדי שיהא הסיפק בידי ללמוד צרפתית. ואולם אם יורשה ליורד־ים נוּקשה לחווֹת דעה על נושא הראוי יותר לפילוסוף, כי אז מאמין אני שרק אנשים נאוֹרים וממושמעים עשוּיים להינות מאושר אמתי. ואשר להודים בני טהיטי, על אף היותם חפשים מהפחד מפני מחסור, הרי התנהגותם נקבעת על־ידי אלף הגבלות מגוחכות, אשר שום אדם בן־תרבות לא היה משלים אתן. הגבלות אלו מהווֹת מעין חוק שאינו כתוב, המכונה בשם ‘טָאבּו’, ותחת אשר תכוֵונה למשמעת בריאה, הן קובעות חוקים בלתי־צודקים ודמיוניים, שתכליתם לשלוט בכל מעשיו של האדם. ימים מספר בקרב אנשים החיים בחיק הטבע עשויים היו לשנות את רעיונותיו של מר רוּסוֹ.” הוא הפסיק ופנה אלי: “יודע אתה איפוא צרפתית?” שאל, כאילו על מנת לכללני בשיחה.
“כן, אדוני,” עניתי.
“אתנה לו את המגיע לו, מר בליי,” התערבה אמי; “הוא נחן בכשרון ללמוד שפות. אפשר לטעות בבני ולחשבו לבן צרפת או איטליה, ועתה הריהו עושה חיל בלמוד השפה הגרמנית. אשתקד הוענק לו פרס בזכות הלטינית שלו.”
“לואי ויכולתי להתברך בכשרונו, באלוהים!” צחק בליי. “מבכר אנוכי בימים אלה לעמוד בפני הוּרָגָן מאשר לתרגם עמוד אחד משל קיסר! והתפקיד שהטיל עלי סר ג’וזף הריהו גרוע עוד יותר. לא יהא בכך משום נזק אם אגלה לכם כי בקרוב אפרוש מפרשַי לקראת הים הדרומי.” ובהבחינו בהתענינותנו, המשיך:
“איש הצי־המסחרי הנני מאז פוטרתי לפני ארבע שנים, עם חתימת חוזה־השלום. מר קֶמפבֶּל, הסוחר עם הודו־המערבית, מינני מפקד של ספינתו בריטניה ומשך מסעותי, עת הסעתי עמדי לעתים קרובות בעלי מטעים עשירים, נתבקשתי הרבה פעמים לספר להם כל שידעתי אודות עץ־הלחם1, המשגשג בטהיטי ובאוֹוָיהי. בחשבם שעץ־הלחם עשוי יהיה לספק מזון זול ובריא לעבדיהם הכושים, פנו כמה מסוחרי הודו־המערבית אל הממשלה בבקשה לצַיֵד ולהתאים ספינה מיוחדת לשם העברת עץ־הלחם מטהיטי לאיי הודו־המערבית. הרעיון הזה נראה בעיניו של סר ג’וֹזף בּנקס והוא תמך בו; במידה רבה תודות להתענינותו זו מציידת עתה האדמירליות2 ספינה קטנה לקראת המסע, ולפי הצעתו של סר ג’וזף נקראתי בחזרה לשרוּת ועתה עומדים למסור לי את הפיקוד על ספינה זו. עלינו להפליג בה עוד לפני תום השנה.”
“אילו גבר הייתי,” אמרה אמי, שהתענינותה שיוותה ברק לעיניה, “כי אז הייתי שוטחת לפניך בקשתי לקחתני עמך; בלי ספק תזדקק לגננים ואני יכולה הייתי לטפל בשתילים הרכים.”
בליי חייך. “ואני לא הייתי מבקש לי גנן טוב ממך, גברתי,” אמר באדיבות, “אף־על־פי שכבר סיפקו לי בוֹטנאי – דוד נלסון שמו, אשר שימש בתפקיד דומה בעת מסעו האחרון של הקברניט קוּק. ספינתי, הבּאוּנטי, תהיה משתלה צפה ויותקן בה כל הדרוש לשתילים, כך שאינני חושש כלל ועיקר שמא לא תצלח בידינו תכלית מסענו. ואולם התפקיד המיוחד, אשר ידידנו הטוב סר ג’וזף הטיל עלי, הוא הוא המעורר את הקושי הגדול ביותר. הוא הפציר בי בכל לשון של הפצרה כי אנצל את שהוּתי בטהיטי לרכישת ידיעות מקיפות יותר על ההוֹדים ומנהגיהם, וכי אסדר אוצר־מלים של לשונם ודקדוקה, שיהא יותר שלם מזה שיכולנו לאסוף עד היום. במיוחד סבור הוא כי מילון הלשון הזאת עשוי להיות לעזר רב לספנים בים־הדרומי. אלא שדא עקא – ידיעותי אודות מילונים דלוֹת הן כידיעותי את הלשון היוונית, אף לא יהיה לי על סיפוני אדם מוסמך לתפקיד כגון זה.”
“כיצד תקבע את מסלולך, אדוני?” שאלתי. “מסביב כֵּף־הוֹרן?”
“נסה אנסה, הגם שהעוֹנה כבר תהיה מאוחרת מדי בשביל הרוחות המזרחיות. מטהיטי נחזור דרך איי הודו־המערבית וכף־התקוה־הטובה.”
אמי העיפה בי מבט ואנו קמנו מהשולחן עת נפטרה מעלינו. תוך כדי פצחו אגוזים ולגמוֹ מיין־המדירה של אבי, חקרני בליי בניחותא אודות ידיעת הלשונות שלי. לבסוף נראה כי נחה דעתו, גמר לשתות את היין שבכוסו והניע בראשו בשלילה לעומת המשרת, שאמר למלאה מחדש. מתוּן היה בשתיתו בדוֹר בוֹ שתו לשכרה כמעט כל קציני הצי של הוד־מלכותו. לאחרונה דיבר:
“אדוני הצעיר,” אמר ברצינות, “כיצד ייראה בעיניך להפליג אתי?”
מרגע שהזכיר לראשונה את המסע אמרתי בלבי כי אין דבר בו רוצה הייתי יותר מכן, ובכל זאת הרתיעוני דבריו לאחור.
“הברצינות תדבר, אדוני?” גמגמתי. “כלום יתכן הדבר?”
“עליך ועל מרת בּייאם להחליט בדבר. בעונג אפנה עבורך מקום בין האדונים הצעירים שלי.”
הערב הקיצי החם היה נאה כיום הקיצי שקדם לו, וכאשר הצטרפנו אל אמי בגן, שוחחה עם מר בליי על המסע הממשמש ובא. ידעתי כי ממתין היה עד שאזכיר את הצעתו ובאחת ההפסקות שחלוּ במהלך השיחה אזרתי עוז.
“אמא,” אמרתי, “לויטננט בליי הואיל בטובו להציע כי אלווה אליו במסעו.”
אם הפתעתי את אמי, הרי שלא גילתה כל סימן להפתעתה. היא פנתה בשקט אל אורחנו: “הענקת מחמאה לרוג’ר,” העירה. “האם יהיה נער חסר־נסיון לתועלת כל שהיא על הסיפון?”
“אַל חשש, גברתי, היה יהיה למלח! נשא חן בעיני חיתוך מפרשו הקדומני, כמו שנוהגים לומר יורדי־הים הזקנים. אף אוכל לנצל לטובה את כשרונו ללימוּד לשונות זרות.”
“כמה זמן תעשו בדרך?”
“יתכן שהדבר יארך שנתיים ימים.”
“צריך היה לילך לאוֹקספוֹרד, אלא שסבורתני כי זו יכולה לחכות,” והיא פנתה אלי בנעימה מבודחת למחצה: “ובכן, אדוני, ומה בפיו?”
“ברשותך, הרי אין דבר בו אחפוץ יותר.”
היא חייכה לעומתי בדמדומי הערב וטפחה לי קלות על ידי. “אם כן – לך הוא. אני אהיה האחרונה שתעמוד בדרכך. מסע לים־הדרומי! אילו נער הייתי ומר בליי היה מסכים לקחתני עמו, כי אז הייתי בורחת מביתי על מנת להצטרף לספינתו!”
בליי פלט אותו צחוק קצר ונוקשה והביט באמי בהערצה. “ואכן היה היית אז ספן מצויין, גברתי,” העיר, “ספן שאינו חת מפני כל. ערב אני לכך.”
סודר שאעלה על הבאונטי בסְפִּיטהֶד, אולם ציוד המחסנים, הכנת מלאי המזונות והתאמת הספינה לתפקידה ארכו כה הרבה, עד שבהיותה מוכנה להפליג כבר הגענו לאמצע הסתיו. בחודש אוקטובר נפרדתי מאמי ואסע לונדונה להזמין אצל חייט את מַדַי, לגשת אל מר אֶרסקין, עורך־הדין שלנו, ולערוך ביקור של כבוד אצל סר ג’וזף בנקס.
הבהיר בזכרונותי מאותם הימים הוא זכר ערב אחד בביתו של סר ג’וזף, שהופיע לעיני כדמות רוֹמנטית – גבר בהיר־עוֹר ויפה־תואר כבן ארבעים־וחמש, נשיא החברה המלכותית, ידידו של הקברניט קוּק בן־האלמות, ידידן של נסיכות הודיות, חוקר לאבּרַאדוֹר, איסלנד והים הדרומי הגדול. לאחר שסעדנו הובילני אל חדר־עבודתו, שעל כתליו היו תלויים כלי־זין משוּנים ותכשיטים מארצות רחוקות, מבין הניירות שכיסו את שולחנו לקח חבילת כתבי־יד.
“הרי אוצר־מלי־הלשון־הטהיטית שלי,” אמר. “ציויתי להכין את ההעתק הזה. הוא קצר ובלתי־מושלם, לפי שתמצא בעצמך, ובכל זאת אפשר שיהיה לך לעזר כל שהוא. אנא, שית אל לבך כי את שיטת האִיוּת, בה נקטנו הקברניט קוּק ואנוכי, יש לשנוֹת. עיינתי בדבר ובּליי אף הוא תמים דעים עמדי כי מוטב ופשוט יותר יהיה לרשום את המלים כמו שהאיטלקי היה מאיית אותן, ובפרט כשענין לנו עם מלים בעלות תנועות. יודע אתה איטלקית, מה?”
“כן, אדוני.”
“שפיר!” המשיך. “עשה תעשה חדשים מספר בטהיטי, כל עוד ילקטו את שתילי עץ־הלחם. בליי ידאג לכך שעתותיך תהיינה בידיך להקדישן למילון זה, אשר מקוה אני להדפיס בשובך. מבטאים שונים של הלשון הטהיטית מדוברים לאורך שטחים עצומים של הים־הדרומי, וברי כי בטרם תעבורנה שנים הרבה יצטרכו מלחינו למילון כזה, שיכלול את המלים הפשוטות יותר בתוספת כמה ידיעות אודות דקדוקן. כרגע אנו חושבים על הים־הדרומי כמרוחק מאתנו כמעט כירח, ואולם הֱיֵה סמוך ובטוח כי דיג־הלויתנים העשיר והארצות החדשות שנתגלו כמתאימות למטעים ולהתישבות לא יאחרו מלמשוך אליהן את תשומת־הלב, ומה גם לאחר שאיבדנו את המושבות האמריקניות.”
“רבים הם השעשועים בטהיטי,” המשיך לאחר הפסקה; “השמר לך פן יפתוך לבזבז את זמנך. ומעל לכל – היה זהיר בבחירת ידידיך ההודים. כאשר באה ספינה ומשלשלת עוגנה במפרץ מַאטָאווַאי, יוצאים לקראתה ההודים בהמוניהם, וכל אחד מהם תאב לבור לעצמו ידיד, או ‘טאיוֹ’, מבין מלחיה. אל לך בחפזה; ראשית חכמה למד משהו אודות הפוליטיקה המקומית ובחר לך את ה’טאיו' שלך מבין בעלי ההשפעה והסמכות. אדם כזה עשוי להועיל לך הרבה. תמורת גרזנים מספר, סכינים, קרסי־חכות ותכשיטים צבעוניים לנשותיהם, יספק לך מזונות טריים, יארחך תחת צל קורתו ברדתך ליבשה ויעשה כל אשר בכוחו כדי להיות למועיל. לעומת זאת, אם תטעה ותבחר לך כ’טאיו' אדם ממדרגה נמוכה, תהיה עלול להיווכח כי משעמם ואדיש הוא וידיעתו את הלשון הטהיטית לקוּיה. לדעתי אין אלה בני מעמד שונה בלבד, כי אם בני גזע שונה, שנכבש זה מכבר על־ידי אותם השולטים כיום בארצם. נשואי־הפנים שבבני טהיטי הם גבוהים יותר, בהירים יותר ונבונים לאין ערוך מהמָנָהוּנֶה, או המשועבדים.”
“אם כן איפוא, אין השויון שורר בטהיטי יותר מאשר אצלנו?”
סר ג’וזף חייך. “פחות, הייתי אומר. אצל ההודים הרי זו הופעה חיצונית מדומה של שויון, שמקורה בפשטות נמוסיהם ובעובדה שתעסוקתם של בני המעמדות השונים היא שווה. את המלך יכול אתה לראות יוצא בראש קבוצת דייגים ואת המלכה – כשהיא משיטה את דוגיתה במו ידיה, או חובטת כבסים בחברת יתר הנשים. ואולם, שויון אמתי אינו קיים שם; אין מעשה, ויהא ראוי לשבח כאשר יהא, שבכוחו לרומם אדם מעל למעמד שבקרבו נולד. סבורים הם שרק לראשי שבטיהם – שלפי אמונתם צאצאי האלים המה – יש נשמות.” הוא הפסיק כשאצבעותיו מתופפות על זרוע כסאו. “היש לך כל הדרוש?” שאל. “מלבושים, צרכי כתיבה, כסף? משכורתם של פרחי־קצינים אינה מן הטובות בעולם, ואולם בעלותך על הספינה יבקש ממך אחד החובלים כשלוש־ארבע לירות עבור כמה דברי מותרות קטנים בשביל התא שלכם. היש לך סֶקסטַנט3?”
“כן, אדוני – אחד מאלה של אבי; הראיתיו למר בליי.”
“שמח אני כי בליי הוא המפקד; ספן מעולה הימנו אינו בנמצא על פני הימים. אמנם אומרים כי מהיר־חימה הוא במקצת על הים, ואולם מוטב יד חזקה מיד מרושלת – תמיד! הוא יורך את חובותיך. מלא אחריהן כדבעי וזכור – ‘המשמעת היא היסוד־מוסד של הכל’!”
נפטרתי מעל סר ג’וזף כשדבריו האחרונים עודם מצלצלים באוזני – “המשמעת היא היסוד־מוסד של הכל!” גורלי יעד לי להעמיק חשוב על המלים הללו – לפעמים במרירות – בטרם חזרנו ונפגשנו בשנית.
פרק שני: חוק הים 🔗
בשלהי חודש נובמבר עליתי על הבּאוּנטי בספיטהד. כיום אנוס אני לחייך מדי אזכור את הארגז הגדוש מלבושים ומדים, שעלו לי ביותר ממאה לירות ושהבאתי עמדי במרכבה מלונדון. היו בו מעיל כחול מצוייץ במשי לבן, עם אותו טלאי לבן על הצוארון, שבימים ההם היה ידוע בשם “חשבון שבועי”; מכנסיים ומותניות מאריג ננקין לבן, וזוג “יעים” – כובעים מהודרים משולשי־קצוות של פרחי־קצינים, עם לולאות־זהב וציצים. ימים אחדים עשיתי רושם נאה בתפארת מלבושי, אך כיון שהפליגה הבאונטי נגנזו אחת ולתמיד ושוב לא עלו עלי.
ספינתנו דמתה לסירה גדולה בין הספינות הגדולות מהקו הראשון ובנות השבעים־וארבעה4, שעגנו בקרבתה. לפני שלוש שנים נבנתה בהאל בשביל הצי־המסחרי ונקנתה באלפיים לירה; אורך סיפונה היה תשעים רגל5, רוחבה עשרים־וארבעה רגל ובית־קבולה הכיל מעט יותר ממאתיים טון. שמה – ביתיה – כוסה בצבע ולפי הצעתו של סר ג’וזף בנקס ניתן לה שם חדש – באונטי. הספינה עשתה חדשים רבים בדֶפְּטְפוֹרד, מקום שהאדמירליות הוציאה למעלה מארבעת אלפים לירות בהתקינה אותה מחדש. המדור הגדול באחורי הספינה, שסודר כמשתלה, הכיל עציצים לאין מספר, שהיו ערוכים בשורות ומתחת להם רהטים, שנועדו לאפשר לגנן לחזור ולהשתמש באותם המים. התוצאה היתה שלויטננט בליי ורב־החובל, מר פריאר, נאלצו לדחוק עצמם בשני תאים קטנים משני צדי הסקלא ולסעוד ביחד עם הרופא על הסיפון התחתון, במקום מובדל על־ידי מסך, מאחורי הכוָוה הראשית. הספינה, שהיתה קטנה מלכתחילה, נשאה מטען כבד של מצרכים שונים וחפצים לסחר־חליפין עם ההודים, וכל עובדיה היו דחוקים ומכווצים במידה כזאת, ששמעתים רוגנים ביניהם עוד בטרם יצאנו לדרך. לאמיתו של דבר סבורני שאי־הנוחיות הלזו של חיינו על הספינה, שהולידה רוח רעה בקרב האנשים מלאה תפקיד לא קטן בסיומו האומלל של מסע אשר מראשיתו נראה כביש־מזל.
הבאונטי היתה מצופה לוחות־נחושת – דבר חדש באותם הימים – ובגופה הרחב והכבד, תרניה הקצרים והחיבֵּל המגושם שלה, דמתה יותר לציידת־לויתנים מאשר לספינת־הובלה מזוינת של צי הוד־מלכותו. מלפנים נשאה זוג תותחים מסתובבים על כני עץ ומאחור, על הסיפון־העליון, היו לה תותחים מסתובבים וארבעה בני־ארבע־ליטראות.
הכל נראה לי חדש ומוזר בבוקר בו התיצבתי לפני לויטננט בליי. המון רב של “נשי” ספנים גדש את הספינה; רוּם6 דומה כי נשפך כמים בכל מקום ויהודים מחודדי־פנים הסתובבו בסירותיהם בקרבת מקום, משתוקקים להלווֹת כסף בריבית כנגד שעבוד המשכורת ביום תשלומה, או למכור בהקפה את מיני הסדקית שעל מדפיהם. קריאות העובדים בסירת־המזונות, צריחותיהן הצורמות של הנשים, חרפות המלחים וצעקותיהם – כל אלה חברו לאנדרלמוסיה סואנת ומהממת לגבי אוזניו של בן־יבשת.
בפלסי לי דרך אל אחורי הספינה, מצאתי את מר בליי על הסיפון־העליון. גבר גבה־קומה ושזוף־שמש עמד לפניו.
“הייתי במצפה פּוֹרטסמוּת, אדוני,” אמר לקברניט; “מונה־הזמן נחפז בדקה אחת וחמישים־ושתים שניות לעומת הזמן הממוצע ומפגר בשיעור של שניה אחת ליום. מר בּיילי ציין את הדבר במכתב זה אליך.”
“תודה, מר כּריסטיאן,” אמר בליי בקצרה ובאותו רגע, כהפנותו את ראשו, השגיח בי. הסירותי כובעי ופסעתי קדימה להציג את עצמי. “הה, מר בּייאם,” המשיך, “זהו מר כריסטיאן, סגן־רב־החובל; הוא יראך את תאך ויורך כמה מתפקידיך… ודרך אגב, תסעד עמדי על סיפון הנמרה. הקברניט קוֹרטְנֵי הכיר את אביך ובקשני להביאך עמי מאחר ששמע כי נצטרפת אלי.” הוא הציץ בשעון־הכסף הגדול שלו. “היה מוכן מקץ שעה.”
הוא פטרני מעליו בניע ראש ואני עניתי בקידה ואלך בעקבות כריסטיאן אל הסקלא. התא היה מקום מחוייץ על הסיפון התחתון בצד שמאל של הספינה ולפני הכּווה הראשית. מידותיו כמעט שלא עלו על שמונה רגל על עשר ובכל זאת היה על ארבע מאתנו להשתמש במאורה זו כבביתנו. שלוש או ארבע תיבות עמדו מסביב ובעד אשנב מכוסה זכוכית עבה ודהה חדר פנימה אור קלוש. קוֹדרַנט7 היה תלוי במסמר שנתקע בדופן ואף־על־פי שהספינה הגיעה8 מדפטפורד לפני זמן קצר, כבר עמדה באויר צחנתם של מים מלוחים שבתחתיה. נער נאה בן שש־עשרה בעל סבר־פנים זועף ולבוש מדים דומים לשלי, שהיה מסדר את חפציו בתיבתו, הזדקף כדי להטיל בי מבט מביע־בוז. שמו היה הֵיווֹרד, לפי שנודע לי עת הציגנו כריסטיאן בקצרה זה לפני זה, וכמעט שלא הואיל לאחוז בידי המושטה.
כאשר חזרנו ועלינו על הסיפון־העליון נסתלקה מעל כריסטיאן ארשת הטירדה והוא חייך: “מר היווֹרד כבר עשה שנתיים על הים,” העיר. “בעיניו הרי אתה, ‚ג’והני הירוק'. אולם הבאונטי היא ספינה קטנה והתנהגות כגון זו היתה הולמת אותו יותר על גבי ספינה מהקו הראשון.”
קולו היה אדיב בדברו, אלא שאני קלטתי את דבריו בקושי רב מחמת ההמולה שעלתה מקידמת־הספינה. היה זה בוקר חורפי שקט וזוֹהר ולאור השמש ניתן לי להתבונן בבן־לויתי. גבר כמוהו ראוי היה שיביטו בו יותר מפעם אחת.
פלצ’ר כּריסטיאן היה אז בן עשרים־וארבע – דמות נאה של יורד־ים לבוש זיג כחול זהוב־כפתורים – יפה־תואר וחסון־גוף, בעל שער ערמוני עבות וגון עור כהה מטבעו, שנשזף בשמש עד הפכו לצבע הנדיר אצל בני הגזע הלבן. פיו וסנטרו העידו על אופי תקיף, ולעיניו המבריקות, היושבות עמוק בחוריהן, היה מבט משקיף למרחקים שנחן באיזה כוח היפנוטי. דומה היה לספרדי יותר מאשר לאנגלי, הגם שמשפחתו יושבת היתה על האי מָאן מאז המאה החמש־עשרה. מראהו של כריסטיאן היה, כמו שאומרות הנשים, רומנטי; הוא היה נקלע בין מצב־רוח של חדוה וששון לבין התקפות מרה־שחורה, ואת מזגו הלוהט היה כובש במאמצים שהעלו זיעה על מצחו. ואף־על־פי שהיה רק סגן־רב־חובל – דרגה אחת מעל לזו של פרח־קצין – הנה בא ממשפחת טובים והורתו נכבדה היתה מזו של בליי. הוא היה ג’נטלמן במנהגו ובדיבורו.
“לויטננט בליי,” אמר באותה נעימה מהורהרת ומופשטת, “חפץ שאלמדך כמה מתפקידיך. הוא עצמו יוֹרך את תורת־השיט, האסטרונומיה הימית והטריגונומטריה, הואיל ואין כאן עמנו מורה כנהוג על ספינת־מלחמה. ויכול אני להבטיחך שלא תסעד ערבית בטרם תחַשׁב ותמצא את מקום הספינה מדי יום ביומו. יקצו לך אחד המשמרות כדי שתשגיח על הסדר בשעה שהאנשים יגשו אל מיתרי־הערבים, או אל החבלים למעלה. מדי בוקר תדאג לכך שהערסלים יקופלו ותודיע מי לא קשר את ערסלו כיאות. לעולם אל תעמוד בטל נשען אל אחד התותחים, או אל דופן הספינה, ובל יראוך מהלך על הסיפון כשידיך בכיסיך. נראה שתצטרך לטפס עם האנשים כדי ללמוד כיצד מחברים יריעה וכיצד מצמצמים ומגוללים מפרש. וכאשר נעגון אפשר וימנוך אחראי על אחת הסירות. ולאחרונה – הרי אתה עבדם הנרצע של אותם עריצים, של רב־החובל וסגנו.”
הוא נתן בי מבט משונה וחייך. עומדים היינו ליד הסורג, מיד מאחורי תורן־הראש, ואותו רגע טיפס ועלה בסקלא בכבדות אדם בריא־גוף ומזקין ונושם בכבדות, לבוש מדים שדמו מאוד לאלה של בליי. פני הברונזה שלו היו טובות ותקיפות כאחד ובכל מקום מכיר הייתי בו כי יורד־ים הנהו.
“הה, מר כריסטיאן, הרי אתה פה!” פלט כעלותו על הסיפון. “איזה בית־משוגעים! תאב הייתי לטבע את כל הרוכלים הללו ולהשליך את הנערות מעבר למעקה! מי הוא זה? הפרח־קצין החדש, מר בייאם, מוכן אני להתערב! ברוך בואך על סיפוננו, מר בּייאם. שמו של אביך נישא ומכובד במקצוענו, מה, מר כריסטיאן?”
“מר פריאר, רב־החובל,” לחש כריסטיאן באוזני.
“בית־משוגעים,” הוסיף פריאר. “תודה לאל שמחר בלילה תשולם המשכורת. נערות בכל אשר תפנה, על הסיפון ומתחת לו.” הוא פנה אל כריסטיאן. “גש קדימה ולקט שם צֶוֶות לסירה בשביל לויטננט בליי; עדיין מצויים שם כמה פיכחים.”
“יש משמעת על ספינת־מלחמה בים,” המשיך, “אך הבה לי ספינת־סוחר על עוגנה בנמל! לבלרו של הקברניט הוא הפיכח היחידי למטה. הרופא… אהה, הנה הנהו!”
פניתי בכיווּן מבטו של פריאר ואראה ראש מכוסה שער לבן כשלג מופיע בפתח הסקלא. ל"מנסר העצמות" שלנו היתה רגל־עץ ופני הסוּס המאורכות שלו היו אדומות כפימתו של תרנגול־הודו; אפילו עורפו, שהיה חרוץ בקמטים עמוקים כאלה של הצב, להט באותו גון אדום. עיניו הכחולות המנצנצות השגיחו באיש שעמד לצדי, ובהאחזו בסולם ביד אחת הניף כלפינו בקבוק קוניאק ריק למחצה.
“היי אתה, מר פריאר,” קרא בחדוה, “הראית את נֶלסוֹן, הבוטנאי? רשמתי טיפת קוניאק בשביל רגלו מוּכת־השיגרון והגיעה השעה שיקח את תרופתו.”
“הוא ירד לחוף.”
הרופא הניע בראשו בצער מעוּשׂה. “ערב אני לך כי יתן את השילינגים הטובים שלו לאיזה נוכל בפורטסמות, בעוד שכאן, על הספינה, ניתן לו ליהנות חינם אין־כסף מהטיפול הרפואי הנאוֹר ביותר. הלאה כל תרופות־אליל!” והוא ניפנף בבקבוקו, “הרי התרופה לתשעה מתוך עשרה חליי־אנוֹש. אכן! טיפות אחדות קוניאק! זהו זה!” ולפתע פצח בשיר בקול רך, צרוד משהו וערב לאוזן:
"וּלְג’וֹהְנִי יְהֵא כּוֹבַע חָדָשׁ
וְג’וֹהְנִי יֵלֵךְ אֶל הַשּׁוּק,
וּלְג’וֹהְנִי יְהֵא סֶרֶט כָּחֹל
לִקְשֹׁר שְׂעַר רֹאשׁוֹ הַסָּרוּק".
בנפנוף אחרון בבקבוקו פנה רופאנו ודידה במורד הסקלא, לרגע לטש אחריו פריאר את עיניו ואחר ירד בעקבותיו. כיון שנותרתי לבדי על הסיפון הסואן, הסתכלתי סביבי בסקרנות.
את לויטננט בליי, מותיקי הצי, לא ראיתי בשום מקום. מחר היו צריכים לפרוע לאנשים שכר חדשיים ומחרתיים עתידים היינו לצאת למסע לקצהו השני של העולם, לשאת תלאות ולעמוד בפגעיהם של ימים, שבחלקם הגדול טרם נחקרו. הבאונטי עלולה להעדר מזה שנתיים ויותר, ועתה, ערב ההפלגה, הניחו לאנשיה להתבדר ליום־יומים ולשעשע לעצמם כדרך ספנים.
תוך שעמדתי בעיצומה של המהומה והמתנתי לבליי, הסיחותי דעתי בהתבוננות בחיבּל של הבאונטי. כאדם שנולד וגדל על חופה המערבי של אנגליה אהבתי את הים עוד מימי ילדותי וחייתי בקרב אנשים שדיברו בספינות ובמעלותיהן כמו שאנשים במקומות אחרים מדברים בסוסים. לבאונטי היה חיבל מלא ולבן־יבשת אמיתי ודאי שהיה נראה כסבך־חבלים. אנוכי, על אף היותי מחוסר־נסיון, הספיקו לי ידיעותי כדי לכנות בשם את מפרשיה, את החלקים החשובים השונים של החיבל הקבוע ואת עיקר המערכת המסובכת של נֵפים, מַזְקֵפים, מיתרים ושאר חבלים המיועדים לשלוט במפרשים ובערבים. פורשת היתה שני חלוצים – תוסף־התורן־הקדומני וחלוץ־ראשון. על התורן־הקדומני ועל תורן־הראש נשאה את המפרשים הראשון, השני, השלישי והעליון; ושלושת האחרונים נפרשו גם על התורן האחורי. אותו חידוש אמריקאי, מפרש־ראשון אחורי, טרם נתקבל עלינו באותם הימים. הערב של מפרש זה עדיין היה “עֵרֶב עָקָר”, כמאמר הצרפתים, ומפרשה האחורי של הבאונטי היה מפרש־הגַף, שבא אז תחת המפרש הלטיני המגושם, אותו נשאו ספינותינו על תרניהן האחוריים משך מאות שנים.
ובעמדי שקוע בהתבוננות במפרשי הבאונטי ובחבליה, שואל את עצמי כיצד היתה ניתנת פקודה זו או אחרת ותוֹהה כיצד הייתי מכלכל מעשי אילו צוּוֵיתי לקפל מפרש־עליון, או ליתן יד במשיכת מיתר־ערב – חשתי את הקסם שקוסמת לי אפילו הקטנה בספינות עד היום הזה. שכן הספינה היא הנאצל שבמעשי ידי האדם – מלאכה מחוכמת של עץ, ברזל וקנבוס, המפליאה לנוע קדימה בכוח המפרשים והיא דומה לרגעים לגוף שניתנה בו נשמת חיים ממש. מותח הייתי צוארי כדי להסתכל למעלה כאשר שמעתי את קולו של בליי – נוקשה וקצר:
“מר בייאם!”
נרתעתי ואתאושש, והנה לויטננט בליי עומד לצדי במכלוֹל־מדיו. הוא חייך קלוֹת, כבדרך שאלה, והמשיך: “קטנה היא, מה? אבל מוצקה. קטנה ומוצקה!” ואחר נתן לי אות לטפס בעקבותיו אל מעבר למעקה הבאונטי.
צוות החותרים של סירתנו, הגם שלא היו פיכחים במלוא מובן המלה, היו מסוגלים לחתור ואף עשו זאת ברצון. מהרה עמדנו לצדה של השבעים־וארבעה הגבוהה של הקברניט קוֹרטני. הנמרה חלקה למר בליי את הכבוד בהזעיקה את אנשיה בשריקה המסורתית. נערים לבושי צחורים עמדו דום ליד החבלים האדומים של כֶבֶשׁ הספינה, ורב־המלחים, במלוא־מדיו, נפח במשרוֹקית־הכסף שלו שריקת־הצדעה אטית וחגיגית ברגע שרגלו של בליי דרכה על הסיפון. הזקיפים עמדו דום והכל שקט על מכונו, פרט לשריקה העגומה. פנינו אל אחורי הספינה ונצדיע לסיפון־העליון9, מקום שהמתין לנו הקברניט קורטני.
קורטני ובליי היו מכרים ותיקים; ביחד עם בליי היה על סיפונה של בֶּלפּוּל בעת המערכה הכבדה ועקובת הדמים בדוֹגֶר־בֶּנק לפני שש שנים. הקברניט קורטני היה בן למשפחה מיוחסת – קצין גבה־קומה ודק גיזרה, מרכיב משקף יחיד וחיתוך שפתיו דק ומביע אירוניה. הוא ברכנו בנעימות, דיבר על אבי, שהכיר בעיקר על־פי המוניטין שיצאו לו, והובילנו אל תאו. זקיף עוטה מעיל אדום עמד ליד המחיצה וחרב שלופה בידו. זה היה בקורי הראשון בתא של ספינת־מלחמה, ואתבונן סביבי בסקרנות. רצפת התא היתה זו של סיפון־התותחים העליון ותקרתו – מכסה־הירכתיים, וכך נראה המדור רחב־ידים ביותר לגבי ספינה. האשנבים היו מזוגגים ודרך דלת שנפתחה לאחור נשקפה רחבת־הירכתיים, על סורגה המוזהב בעל־פיתוחי־העץ, מקום שהקברניט יכול היה להשתעות להנאתו באין מפריע. ואולם בתא עצמו שררה ריקנות ספַּרטָנית: דרגש ארוך מתחת לאשנבים, שולחן כבד מחובר לרצפה ומספר כסאות. מעל לראשינו התנודדה מנורה בתוך טבעות־איזוּן, קנה־משקפת נשען אל זיז שבכותל, מדף קצר ועליו כמה ספרים, ורובים וחרבות־ספנים בתוך כֵּן שהותקן סביב לגזעו של התורן־האחורי. השולחן היה ערוך לשלושה.
“כוס שֶׁרי אתך, מר בליי,” אמר הקברניט שעה שאחד המלחים הושיט לנו את הכוסות על גבי מגש. הוא חייך לעומתי בנמוס והרים את כוסו. “לזכר אביך, בחור! אנו, יורדי־הים, חבים לו חוב־תמיד.”
עודנו שותים עלה באזנינו קול תכונה רבה ודשדוש רגלים על קרשי הסיפון והולם תוֹף מרחוק. הקברניט קורטני הציץ בשעונו, כילה לשתות את יינו וקם מעל הדרגש.
“עלי להתנצל לפניכם. הם מלקים ברנש אחד דרך הצי10 והריני שומע שהסירות באות. עלי להקריא את פסק־הדין אצל הכּבשׁ – שעמום ארור! הרגישו עצמכם כמו בבית; אם רצונכם להביט במחזה, הריני להמליץ על מכסה־הירכתיים.”
מיד עבר על פני חייל־הצי שליד המחיצה והסתלק. בליי האזין לקול התופים, אחר הניח כוסו ורמז לי לבוא אחריו. סולם קצר הוביל מהסיפון־התיכון אל מכסה־הירכתיים, נקודת־מצפה גבוהה ממנה נראה לעין כל אשר התרחש על הספינה. אם כי האויר היה קר, נשבה רוח קלילה והשמש זרחה מתוך שמים כחולים ונקיים מענן.
רב־המלחים היה שורק את הפקודה לכנס את כל האנשים אל הספינה כדי לחזות בהענשה, וסגניו החרו החזיקו אחריו בקריאות. חיילי־הצי, מזוינים ברובים ובחרבות, נחפזו להסתדר על מכסה־הירכתיים שמלפנינו. הקברניט קורטני ושלישיו עמדו בצד־הרוח של הסיפון־העליון ופרחי־הקצינים נקבצו סמוך אליהם. הרופא והגזבר עמדו הלאה מהם, מאחורי רב־המלחים וסגניו. אנשי הספינה התכנסו לאורך המעקים ומהם עמדו אף על המָנוֹרים ובתוך הסירות, כדי להיטיב ראות. בת תשעים־ושמונה גבוהה, וספינה מדרגה שלישית, מסוג הנמרה עגנו בקרבתנו ולאורך מעקיהן ובכל דלתותיהן נקהלו אנשים מחרישים.
פעמון חצאי־הדקות החל מצלצל וקול התוף גבר ועלה בתֶפף ממושך ונוּגה. אחר הופיעה מאחורי חרטומה של הנמרה תהלוכה, אשר לא אשכחנה עד עולם.
בראש באה סירה גדולה של אחת הספינות השכנות, כשמשוטיה חותרים לפי קצבוֹ העצבני של התוֹף. הרופא והשליש עמדו ליד המתופף; מאחוריהם נראתה דמות אדם מכוּוצת בצורה שלא נתחוורה לי בתחילה. בעקבות הסירה הגדולה באה סירה אחת מכל ספינה שבצי וכולן חתרו לפי אותו קצב נוּגה כשהן מסיעות את חיילי־הצי שהובאו להיות נוכחים בביצוע העונש. שמעתי פקודה “די!” וכאשר נפסקה החתירה, החליקה הסירה הגדולה ותיעצר ליד כבש־הספינה. הצצתי מטה מעל למעקה. נשימתי חישבה להכלא בגרוני ומבלי משים הגיתי בקול נמוך “הו, אלוהי!” מר בליי נתן בי מבט מהצד ואחד מחיוכיו הפוגעים והקשים.
הדמות המכוּוצת בירכתי הסירה היתה זו של גבר חסון כבן שלושים או שלושים־וחמש. הוא היה מעורטל ממתניו ומעלה וזרועותיו היו שזופות ומקועקעות. גרבים נקשרו סביב פרקי ידיו, שנאסרו אל יתד של מסוֹט. שערו הצהוב העבות היה סתוּר ואת פניו לא יכולתי לראות, מאחר שראשו תלה מטה על חזהו. מכנסיו, המושב עליו שכב מכווץ, שלד הסירה ולווחיה משני צדדיו היו מוכתמים ומותזים בדם שחור. דם כבר ראיתי לפני כן; היה זה מראה גבו של האיש שכלא את נשימתי בגרוני. מהצואר ועד המותניים חשף ה"חתול" בעל־תשעת־הזנבות11 את עצמות האיש והבשר תלה מעליו בפסים שחורים ובלויים.
הקברניט קורטני טייל בשלוות־נפש על פני הסיפון ובא והציץ למטה במראה האימים. הרופא שבסירה גחן על הגוף השסוע והכפות, ואחר הזדקף והביט אל קורטני.
“האיש מת, אדוני!” אמר בכובד־ראש12. מלמול חרישי כאוושת הרוח באמירי אילנות עלה מבין האנשים הנקהלים על גבי המנורים. קברניטה של הנמרה שיכל ידיו והפנה ראשו קמעה, בהגביהו את גבות־עיניו. הדוּר למראה היה בעמדו שם חגור חרבו, לבוּש מדיו המשופעים בציצי־זהב, חבוש כובעו מחודד־הקצווֹת וצמת ראשו זרוּיה אבקת־זהב. בדממה המתוחה פנה שוב אל הרופא.
“מת,” אמר קלוֹת, במשכו את המלה, “שד בר־מזל! השליש!” רב־הסמלים, שעמד בצד הרופא, קפץ לעמידת דוֹם ותלש כובעו מעל ראשו. “כמה עוד מגיע לו?”
“שני תריסרים, אדוני.”
קורטני הפסיע בחזרה אל מקומו על הסיפון־העליון ונטל מידי קצינו הראשון חוברת של תקנות־המלחמה. בתנועה נאה הסיר את כובעו משולש־הקצוות מעל ראשו והחזיקו מעל ללבו, וכל אנשי הספינה עשו כמוהו משום כבודן של מצווֹת המלך. אחר קרא קורטני בקולו הצלול והמתמשך את התקנה הקוצבת עונש עבור הרמת־יד על קצין הצי של הוד־מלכותו. בו בזמן התיר אחד מסגני רב־המלחים את קשוריו של שק־צמר אדום, הוציא מתוכו “חתול” אדום־ידית והסתכל בו בהיסוס, ואחר חזר והעיף עיניו לעבר חבורת הקצינים. הקברניט סיים קריאתו, חבש כובעו וקלט את מבטו של האיש. שוב שמעתי את המלמול החרישי עולה מלפנים כאנחה ושוב נשתררה דממה עמוקה תחת מבטו של קורטני. “עשה את חובתך,” פקד בשלוה; “שני תריסרים, סבור אני.”
“שני תריסרים כדבריך, אדוני,” אמר סגן־רב־המלחים בשפל קול בפנותו אל צד הספינה. בין האנשים שמלפנים נתהדקו לסתות ונתברקו עינים, אולם השתיקה היתה כה עמוקה עד שיכול הייתי לשמוע את חריקתן החלושה של הגַלגָלוֹת מעלינו שעה שהמיתרים התנודדו קלות באויר הרגוע.
לא יכולתי לגרוע עיני מעל סגן־רב־המלחים, שהיה מטפס ויורד לאטו מעל הספינה. אילו זעק האיש בקול גדול, לא יכול היה להביע ביתר הדגשה את רגשות אי־הרצון שפעמו בו. הוא נכנס לתוך הסירה ובהתקדמו בין האנשים שעל המושבים נרתעו הללו מעליו בפנים נזעמות. ליד יתד־המסוֹט פקפק והביט למעלה בהיסוס. קורטני חזר אל המעקה והיה מביט למטה בזרועות שלובות.
“הבה! עשה את חובתך!” פקד בנעימה של אדם שסעודת־הצהרים שלו עומדת ומצטננת.
האיש המחזיק ב"חתול" העביר את זנבותיו בין אצבעות שמאלו, הגביה זרועו וישלחם שורקים על גבי הגופה המרוסקת. הפניתי פני הצדה כשראשי עלי סחרחר וכולי תקוּף בחילה. בליי עמד ליד המעקה, ידו האחת על המותן, ועקב אחרי המתרחש למטה כמי שצופה במחזה המבוצע באדישות. ההצלפוֹת המדוּדוֹת נמשכו והלכו וכל אחת מהן חתכה בדממה כירית אקדוח. באורח מכני מניתי אותן משך עת שנתארכה לי כנצח, אך לאחרונה הגיעו לקצן – עשרים־ושתים, הפסקה… עשרים־ושלוש… עשרים־וארבע. שמעתי פקודה; חיילי־הצי שוחררו וירדו בסולם־הירכתיים. הפעמון השמיע שמונה צלצולים13. הספינה מלאה המולה ותנועה; נשמעה שריקתו הארוכה והצוהלת של רב־המלחים, הקוראת לסעודת־צהרים.
בישבנו לארוחה נראה קורטני כאילו סילק ממחשבתו את המאורע. הוא הריק כוס שרי לבריאותו של בליי וטעם מהמרק שלו. “קר!” העיר בצער. “הרי לך סבלותיו של יורד־ימים! מה, בליי?”
אורחו לעט מן המרק לתאבון בהשמיעו קולות שהתאימו לקידמת הספינה יותר מאשר לירכתיה, שכן היו נמוסי־השולחן שלו גסים. “לעזאזל!” אמר. “גרוע מכן נפל בחלקנו על פּוּל הזקנה!”
“אך לא בטהיטי, ערב אני לך. שומע אני שאתה עומד לבקר אצל הגבירות ההודיות שוב.”
“הן, ויהא זה ביקור ארוך. כמה חודשים יעברו עד שנאסוף את מטען עצי־הלחם שלנו.”
“שמעתי בעיר אודות מסעך. מזון זול בשביל העבדים בהודו־המערבית, מה? לואי והייתי מפליג אתך.”
“באלוהים, לואי ועשית זאת! ויכול הייתי להבטיח לך שעשועים נאים.”
“האומנם נאוֹת הן הנשים ההודיות כמו שתארן קוּק?”
“אכן נאות הן, באם אין דעתך משוחדת מלכתחילה כנגד העור החום. הן נקיות להפליא ונבונות למדי כדי לצודד לבו של איסטניס משלנו; ראה את סר ג’וזף, הוא מכריז כי אין נשים דוגמתן בעולם!”
מארחנו פלט אנחה רומנטית. “אל תוסף עוד! אל תוסף! רואני אותך כאחד פֶּחָה מתחת לדקלים, עטור עדת נאווֹת, העשויות לעורר קנאתו של הסולטן עצמו!”
כל אותה שעה משתדל הייתי לשים עצמי כאוכל, הואיל ועדיין עמדה בי הבחילה מאשר ראיתי זה לא כבר. החרשתי עת שוחחו ביניהם הקשישים ממני. בליי היה הראשון שהזכיר את ההלקאה.
“מה עשה האיש?” שאל.
הקברניט קורטני הציג את כוס יינו על השולחן והגביה עיניו אל התקרה כפזור־נפש. “הו, אותו ברנש ששוּרבּט,” אמר. “הוא היה מאנשי העליון הקדומני14 של הקברניט אליסוֹן על גבי הבלתי־מנוצחת. ובחור מוצלח, לפי שאומרים. עָרַק מהשרוּת ושמו פורסם כעריק. אליסון, שזכר את פרצופו, ראהו יוצא מבית־המרזח בפּוֹרטסמוּת. האיש ניסה להתחמק, אלא שאליסון תפסו בזרועו. חזיז ורעם! אנשים טובים בשביל העליון אינם צומחים בצדי הדרכים! ובכן, ברנש מחוצף זה השחיר את עינו של אליסון בדיוק ברגע שעברה שם קבוצה מחיילנו. אסרוהו אפוא ואת השאר ראית בעיניך. משונה! אנו היינו רק הספינה החמישית; שמונה תריסרים הספיקו לו. אך לאליסון יש סגן־רב־מלחים, שאומרים עליו כי אמן הנהו – איטר יד ימינו, וכך הוא מלקה אותם שתי וערב, וחזק כשור!”
בליי הקשיב בענין לדברי קורטני והניע ראשו מתוך הסכמה. “היכה את קברניטו, מה?” העיר. “באלוהים! ראוי היה לכל שקיבל ואף ליותר מכן! אין חוקים צודקים יותר מאלה הקובעים סייגים להתנהגות האנשים בים.”
“האומנם יש צורך באכזריות כזו?” שאלתי מאחר שלא יכולתי עוד להתאפק. “מדוע לא תלו את האומלל וחסלו בכך את הפרשה?”
“אומלל?” פנה אלי הקברניט קורטני והגביה את גבות־עיניו. “עליך עוד ללמוד הרבה, נערי. שנה או שנתיים בים יקשו אותו, מה, בליי?”
“אנוכי אדאג לכך,” אמר קברניטה של הבאונטי. “לא, מר בייאם, אל לך לבזבז אהדה כל שהיא על נבלים מסוג זה.”
“וזכור,” הוסיף קורטני כמעניק לי עצה ידידותית, “זכור כי אין חוקים, כמו שאומר בליי, הצודקים יותר מאלה הקובעים סייגים להתנהגות האנשים בים; ולא רק צודקים, כי אם גם נחוצים. את המשמעת יש לשמור על ספינת־סוחר כעל ספינת־מלחמה ומעשי מרד ושוד יש לדכא.”
“כן,” אמר בליי, “החוק הימי שלנו חמוּר הוא, אולם מאחוריו עומדת סמכותן של מאות שנים. וברבות הזמן אף נעשה אנושי יותר ויותר,” המשיך לא בלי קורטוב של צער. “כך, למשל, בוטל עונש הגרירה לאורך קוער הספינה, מלבד אצל הצרפתים, והקברניט שוב אינו רשאי לדון ולהוציא למות את מי מאנשיו.”
מזועזע עדיין מאשר ראו עיני המעטתי לאכול וארבה לשתות יין שלא כמנהגי. ישבתי ושתקתי מרבית הזמן, שעה ששני הקצינים הילכו רגיל, מעשה ספנים, אודות מקומות המצאם של חברים מימים עברו, אודות האדמירל פּרקר ואודות המערכה בדוֹגר־בּנק. מאוחר אחרי־הצהרים, כאשר השיטו את בליי ואותי בחזרה אל הבאונטי, היתה שעת שפל־הים ובמרחק מה מאתנו ראיתי סירה עומדת אצל החוף ולידה קבוצת אנשים, שחפרו קבר שטוח בבוץ. קוברים היו אותו אומלל, אשר הולקה דרך כל הצי – קוברים אותו נמוך מתחום הגיאות, בשתיקה ובלא טכס דתי.
פרק שלישי: בים 🔗
עם אור העשרים־ושמיני בנובמבר פרשנו את מפרשי הבאונטי ונפליג לסנטה־הלנה, מקום שהשלכנו עוגן. שם ובספיטהד התעכבנו כחודש ימים בגלל רוחות נוֹגדים ורק בעשרים־ושלישי בדצמבר באתנו רוח נוחה ואנו יצאנו ונשוט בתעלת־למנש.
להיות דחוק חודש ימים בחברת למעלה מארבעים איש על ספינה קטנה, העוגנת מרבית הזמן, נדמה כיובל שנים. ואולם אני הייתי מתוודע אל רֵעַי הספנים ושוקד על לימוד תפקידַי החדשים, כך שלגבי היו הימים קצרים מדי. הבאונטי הסיעה ששה פרחי־קצינים, ומאחר שלא היה בינינו מורה, לפי המקובל על גבי ספינות־מלחמה, חלקו ביניהם לויטננט בליי ורב־החובל את התפקיד ללמדנו פרק בהלכות טריגונומטריה, אסטרונומיה־ימית ושיט. בצותא עם סטיוארט ויָאנג נהניתי מהיתרון שבלימוד תורת־השיט מפי בליי; ולמען תת לקצין זה, שאופיו, מבחינות אחרות, לא היה מושלם כלל ועקר, את המגיע לו – חייב אני לומר כי בעת ההיא לא היה ספן ושייט טוב הימנו. שני חברי פרחי־הקצינים היו גברים במיטב שנותיהם: ג’ורג' סטיוארט, בן עשרים־ושלוש או ארבע, בן משפחה טובה מאיי אוֹרקני, היה ספן שכבר יצא למסעות אחדים לפני כן; ואדוארד יאנג, בחור בריא ופיקח למראה, שפניו הנאוֹת הושחתו לאחר שאיבד את מרבית שיניו הקדמיות. שניהם כבר היו שייטים טובים מאד ואני נאלצתי להתאמץ הרבה כדי שלא לקנות לעצמי שם של בור ועם־הארץ.
רב־המלחים מר קוֹל, וסגנו, ג’יימס מוֹריסון, הרביצו בי את תורת הספנוּת. קוֹל היה איש־הצי מהסוג הישן, שתקן שעין הברוֹנזה לעורו השזוף ושער־ראשו מזונב לו כצמה, היודע את מלאכתו על בוריה ואף מעט מזער את כל הדברים האחרים. שונה ממנו תכלית השינוי היה מוריסון – אדם ממשפחת טובים ופרח־קצין לפני כן, שעלה על הבאונטי בגלל התענינותו במסע. הוא היה ספן ושייט ממדרגה ראשונה; גבר שחרחר כבן שלושים, משכיל, קר־רוח לנוכח הסכנה, שלא ניתפס לניבול־הפה ושהיה משכמו ומעלה גבוה ממעמדו המסוים בספינה. מוריסון לא דירבן את האנשים בשוט – אף לא חלק מהלומות ללא אבחנה כמנהג סגן־רב־מלחים. אמנם נושא היה שוֹט – קטע חבל מסורבל בקשרים – אלא שזה הונף רק על נרפים להכעיס, או שעה שבליי היה צועק אליו: “הזז את הברנש!”
מזג־האויר הרע הממושך עורר טרוניות ותלונות לרוב, אך לבסוף, בערוב יום העשרים־ושנים בדצמבר, נתבהרו השמים והרוח שינתה כּיווּנה כלפי מזרח. היה עוד חושך למחרת בבוקר, כאשר שמעתי את קול המשרוקית של רב־המלחים ואת קריאתו של מוריסון: “כל הידים15! החוצה מיד על הקישורים! החוצה מיד! קומו התעוררו! קשרו והדקו!”
בעלותי על הסיפון ניצנצו לעומתי כוכבים ובשמי־המזרח הוטלה בהרת אפורה מבשרת השחר. משך שלושה שבועות נשבו רוחות דרום־מערביות חזקות מלווֹת גשם וערפל; עכשיו עקצני האויר מוכה־הכפור ופרצי־רוח עזיזים היכו לסירוגין מכנף מזרח, מעבר החוף הצרפתי. לויטננט בליי עמד על הסיפון העליון ואתו רב־החובל פריאר. כריסטיאן ואלפינסטון, סגני־רב־החובל, נמצאו בין האנשים מלפנים, הסיפון המה מתכוּנה רבה וציפצוף משרוקיתו של רב־המלחים הילך מקצה הספינה לקצה. שמעתי את קריאות האנשים אצל מַסתֶּרֶת־העוגן ואת קולו של כריסטיאן שהבקיע מעל לשאון: “מורם והולך, אדוני!”
“שלשל את המפרשים השנִיים!” עלה קולו של פריאר וכריסטיאן נטל והעביר את הפקודה הלאה. מקומי היה על ראש התורן־האחורי וכהרף עין התרנו את הפתילים והמפרש הקטן נשתלשל ונפרש במקומו. קשרי הפתילים היו קשיחים מכפור והאנשים שהתקינו את המפרש העליון־הקדומני פיגרו בעבודתם. בליי הציץ למעלה באי־סבלנות.
“מה אתם עושים שם?” צעק בחימה; “ישנים אתם, עליון־קדומני? עליון־הראש, אתם נוטים מהעֵרב שלכם! הראו סימני חיים, זחלי־תולעים שכמותכם!”
המפרשים השניים מלאו והתנפחו והערבים חרקו בגבוֹר עליהם לחץ הרוח. הבאונטי החלה גוררת עוגנה תוך שהתקדמה במיפנה שמאלי. צוות נאה היה לה, על אף טענותיו של בליי, אלא שהוא היה עומד כל אותה שעה כעל סיכות הואיל ואלף עינים בקורתיות השגיחו בהפלגתנו מעל הספינות שעגנו בקרבת החוף. בקריאת “יוֹ! משוֹך־הוֹ!” הועלה העוגן ונקשר.
אזי עלתה הפקודה – “שלשל את ראשון־הקדומני!” ומיד משהחלה הבאונטי מסתובבת בלחץ הרוח – “הבוּ לה את ראשון־הראש!” עלה רעם היריעה המטרפת ברוח וקשקוש פרוע של הגלגלות. וכאשר נמשך המיתר בחזקה, שאג בליי עצמו: “קשרו את פקם־הראשון!” לאט־לאט, כשמקהלה אדירה קוראה עם המסתרת “משוך הוֹ! משוך וסחוב! היי־משוך, היטב משוך!” נשתפלה זוית המפרש אל הסיפון ונקשרה. בנטותה על צדה הימני, חתכה הספינה הקטנה פחוסת־החרטום את מי־המבטחים בדרכה אל הים הפתוח.
השמש עלתה בשמים טהורים מענן ובוקר־חורף נהדר, צלול, קר ומתנצנץ האיר. עומד הייתי ליד המעקה עת נישאנו לאורך מיצר סוֹלֶנט והבל נשימתי נסחר לאחור כסלסול עשן דקיק. והנה גם חלפנו עברנו על פני “המחטים”16 והבאונטי שמה פניה הימה, מהלכת כסוס־מרוץ ומפרשיה מתוחים.
אותו לילה גברה הרוח והפכה לסערה עזה והים נרגש, אך למחרתו השתפר מזג־האויר והניחנו לחוג את חג־המולד בשמחה. חולקו מנות נוספות של גרוֹג17 ואפשר היה לשמוע את הטבחים שורקים בשפתיהם בבררם את הצמוקים לעוגת־החג, שריקה שלא באה להעיד על קורת־רוח מיוחדת, לפי שיכול להניח איזה עכבר־יבשה, כי אם על מנת להוכיח לרעיהם־לסעודה שאין הצמוקים הולכים לפיותיהם.
אני עדיין עמדתי בפרק ההתוודעות והתהיה על קנקנם של חברי לספינה. חלק מאנשי הבאונטי נמשכו אחרי הרפתקת המסע לים־הדרומי וחלקם נבחרו לתפקידיהם על־ידי רב־החובל, או בליי עצמו. ארבעה־עשר מלחינו הכָּשׁירים היו מן המֶלַח האמיתי18, שלא כפסולת המסבאות ובתי־הכלא אשר נפתו לשרת על ספינות כה רבות של הוד־מלכותו. הקצינים רובם ככולם היו אנשים מלומדי־נסיון ובעלי־אופי, ואפילו הבוטנאי שלנו, מר נלסון, בא ובידו המלצה מאת סר ג’וזף בּנקס בזכות מסעו הקודם לטהיטי, ביחד עם הקברניט קוק. מר בליי יכול היה לאסוף סביבו מאה פרחי־קצינים אילו נענה לכל מגישי הבקשות; למעשה מנינו ששה, הגם שלפי רשימת־הצוות הוקצו לפרחי־קצינים שני מקומות בלבד. סטיוּארט ויאנג היו ספנים וחברתם נעמה לי למדי; האלֶט היה נער בן חמש־עשרה שמראהו חולני, עיניו מתרוצצות בחוריהן וחיתוך פיו חלוש וכעסני; גיסו של מר פריאר, היה צעיר מהאלט בשנה אחת, אם כי כבר הפליג בים לפני כן – נער הדומה לקוֹף, שהתמיד להכשל בשגיאות ומשום כך היה עושה מחצית זמנו בראש התורן. היוּוֹרד, אותו נער יפה־תואר וזועף, אשר פגשתי בהציגי רגלי לראשונה בתא, היה בן שש־עשרה בלבד, אך גדול וחזק מכפי גילו. הוא היה נער אַלים, אף נראה שנתן לבו להיות ראש וראשון בתאנו, מאחר שעשה בים שנתים על סיפונה של בת שבעים־וארבעה.
עם היוּוֹרד, סטיוארט ויאנג חלקתי תא קטן על הסיפון התחתון. בשטח צר זה תלינו את ארבעת ערסלינו מדי לילה ופה גם אכלנו ארוחותינו, כשארגז אחד משמש לנו שולחן וארגזים אחרים – מושבים. במחיר חלק נכבד מהגרוֹג שלנו, שהיינו מקבלים בכל מוצאי־שבת, שימשָנוּ אלכסנדר סמית, מלח כשיר, כ"איש הערסלים", ועבוּר חלק קטן יותר של אותו משקה, שהיה מטבע־עוברת־לסוחר על הספינה, שרתנו תומאס אליסון, צעיר הספנים, כמגיש ארוחות. מר כריסטיאן היה המפקח על מטבח פרחי־הקצינים; כאחרים כן גם אני שלמתי לו חמש לירות בעלותי על הספינה והוא קנה בשבילנו תפוחי־אדמה, בצלים, גבינות הולנדיות (לצורך הכנתו של מאכל פרחי־הקצינים הקרוי “סרטן”), תה, קפה, סוכר וכיוצא באלה מצרכי מותרות. אלה איפשרו לנו לחיות כיאוּת כמה שבועות, למרות שאין טבח בן־בליעל יותר מתום אליסון הצעיר. אשר למשקאות, אלה חולקו אצלנו בעין כה יפה, עד שכריסטיאן לא ראה צורך להזמין בשבילנו אספקה מיוחדת. למעלה מחודש ימים קיבל כל אחד גלוֹן19 בירה מדי יום ביומו וכאשר כלתה הבירה – פּיינט20 של יין מיסטלה ספרדי בוער, הוא היין האהוב על מלחינו והמכונה בפיהם בלשון חיבה בשם “העלמה טיילור”. ועת תם גם היין, חזרנו אל משענתוֹ הנאמנה של הספן בכל עת צרה, הלא הוא הגרוֹג. היה לנו על סיפוננו מחלל מופלא אחד, אירלנדי עיור למחצה בשם מיכאל בּיירן. עלה בידו לכסות על עיוורונו עד לאחר שהבאונטי יצאה הימה, עת נתגלה הדבר למורת־רוחו הרבה של בליי. ברם אותו יום, שעה שפצחה חמת־חלילו ב"נֶנסי דאוּסוֹן"21 בפעם הראשונה לכבוד חלוקת הגרוֹג, שכחו הכל את עיורונו. מעוד לא שמעתי מחלל שיהא מסוגל כמוהו להדגיש אותו לחן עתיק בסלסולים כה מרובים, והיתה זו צהלה שעלתה בד בבד עם המאושרת בשעות יומו של הספן.
חלק ניכר מהבירה שלנו אבד עת השיגתנו סערה מזרחית יום אחד לאחר חג־המולד. מספר חביוֹת ניתקו מקישוריהן ונסחפו אל מעבר למעקה שעה שגל ענק נשבר על הספינה; אותו גל גם פרץ חוֹרים בשלושת סירותינו וכמעט נשאן עמו. הייתי פטור מתפקיד כאשר אירע הדבר ושעשעתי עצמי בחברת הרופא בתאו שעל הסיפון־התחתון מאחור. זו היתה מאורה קטנה צרה ומסרחת מתחת לקו המים, נודפת ריח המים הבאושים שבבטן הספינה ומוארת בנר שדלק בשלהבת כחולה משום חוסר האויר. ברם כל זה לא היה איכפת לבּכּחוּס22 הזקן. שמו של “מנסר־עצמותינו” היה תומאס הוּגָאן, וכך גם רשום היה בתעודות הספינה, אלא שלצֶוֶות כולו נודע בשם בּכּחוּס הזקן. מצבו הנורמלי היה, לפי כינוי המלחים, “בתוך הענין”, והאוֹת שהעיד עליו כי נכנס למצבו הנורמלי הוא שהקנה לו את השם בו נודע לכל אנשי הבאונטי. כשהיה מוסיף באי־זהירות כוסית קוניאק, או כאצבע גרוֹג, למנת האלכוהול המדודה שתבעה ממנו בהפסקות קצרות קיבה מצוּפה בלי ספק נחושת – היה נוהג לקום ממקומו, לאַזן עצמו על רגלו הימנית, לתחוב ידו אל בין הכפתורים השלישי והרביעי של מתניתו ולצטט בכובד־ראש מבדח את החרוז המתחיל כך:
בּכּחוּס עתה על שלטונו יוותר…
אכן, עם רגל־העץ, פניו המלוהטות, שערו הלבן כשלג ועיני הבליעל התכולות אשר לו נראה היה בכחוס הזקן כאָב־טיפוּס של רופאי־הצי. הוא חי על המים זמן כה ממושך, עד שכמעט לא יכול לזכור את הימים בהם חי על היבשה, ובחרדה היה צופה אל היציאה בדימוס. הוא ביכר את בשר־הבקר הממולח על־פני כל אוּמצה או בשר־צלע טוב שאפשר היה להשיג על החוף, ויום אחד גילה לי כי כמעט שאינו מסוגל לישון במיטה. כדור־תותח כרת לו את רגלו שעה שספינתו החליפה יריות צד בצד עם ריינג’ר והוא נלקח בשבי על־ידי ג’והן פאול ג’וֹנס.
חבריו של בּכּחוּס הזקן היו מר נלסוֹן, הבוטנאי, ופֶּקוֹבֶר, תותחנה של הבאונטי. תפקידו של תותחן, הקשה למדי על ספינת־מלחמה, היה מן הקלים ביותר על ספינתנו, ופּקוֹבר – ברנש עליז שחיבה יתרה נודעה ממנו לכוס ולזמר – יכול היה להתפנות לכל שמחה וחינגא. מר נלסון היה אדם שקט בגיל־העמידה, ששערו כבר האפיר. אף שהתמסר ללימוד הצמחים, נראה שחברת הרופא הסבה לו עונג רב ובצלוֹח עליו הרוח היה מסוגל לטווֹת סיפור־מעשה כטובים שבהם. המאורע הגדול בחייו היה מסעו לים־הדרומי עם הקברניט קוּק, שאת זכרו שמר בחרדת־כבוד.
תאו של מר נלסון נמצא לפני זה של הרופא ובין השנים הבדיל תאו של סמואל, לבלר הקברניט. מר נלסון היה מצוי בתא הרופא יותר מבתאו שלו. בכל התאים הותקנו מיטות, שנבנו על־ידי הנגרים בדפטפורד, אלא שבכחוס ביכר עליהן את ערסלו, שהיה תולהו מדי ערב, בעוד שהמיטה שימשה לו כדרגש והמלתחה המרווחה שמתחת לה – כמחסן־משקאות פרטי. גודלו של התא היה רק במקצת יותר משש על שבע רגל; המיטה תפסה כמחצית השטח הזה וממולה, מתחת לווי־הערסל, ניצבו שלוש חביונות מלאות יין, שלעת עתה טרם נפתחו. על אחת מהן הטיף נר את חלבו בדלקו בשלהבת כחולה.
חביונה אחרת שימשה לי למושב ובכחוס ונלסון ישבו זה בצד זה על המיטה. כל אחד מאתנו החזיק בידו ספל נחושת מלא פְליפּ, שהוא בירה מהולה בהרבה רוּם. הספינה היתה שטה במיפנה שמאלי ומיטלטלת קשות, עד שלרגעים אמרה החביונה להחליק מתחת לי, ואולם שני האנשים שעל הדרגש דומה כי לא שמו לב למזג־האויר.
“אדם ממדרגה ראשונה הוא פּוּרסֶל זה!” העיר הרופא בהציצו ברגל־העץ החדשה אשר לו; “נגר־ספינה מעוּלה ממנו לא אחז במעצד מעולם! רגלי הקודמת היתה מאד לא נוחה, לעזאזל, אבל זו כמוה כעצם מעצמי ובשר מבשרי! לחיי מר פורסל!” הוא משך לגימה ארוכה מהפליפּ ומצמץ בשפתיו בקול. “בר־מזל אתה, נלסון! אם יארע משהו לכרעיך, אהיה מוכן ומזומן לנסר מעליך את רגלך הזקנה, ופּוּרסל – להתקין לך רגל משובחת ממנה!”
נלסון חייך. “נאה ויאה, בלי ספק,” אמר; “ובכל זאת אני תקוה שלא אצטרך להטריחכם.”
“אף אני מקוה כן, ידידי היקר, אף אני מקוה כן! אבל לעולם אל תהא חושש מפני קיטוע. תנה לי קנקן רום, תער מושחז כדבעי ומשור ראוי לשמו ואסלק מעליך את רגלך בטרם תרגיש בדבר. רופאו האמריקאי של פאול ג’ונס הוא שעשה את המעשה בי. הבה נראה – חזקה על הדבר שאירע בשנת השבעים־ושמונה. הייתי אז על דרֵייק הזקנה של הקברניט בֶּרדוֹן ואותו זמן היינו אחרי ריינגֶ’ר, היא ספינתו של פאול ג’ונס. נודע לנו כי נעצרה לפני שפך הבֶּלפַסט־לָאף. מעשה יוצא מגדר הרגיל היה זה, באלוהים! על סיפוננו היו כאלה שבאו במיוחד כדי לצפות במחזה. אחד מהם היה קצין קלעי־איניסקילינג23 בכל תפארת מדיו. קרבנוּ בלאט אל האמריקאי מצד ירכתיו. הנפנו דגלינו אל־על וקראנו: ‘איזו ספינה היא זאת?’ ‘ספינת היבשת האמריקאית ריינג’ר!’ שאג הקברניט היֶנקי בהניפו את דגליו. ‘גשו־נא, אנו ממתינים לכם!’ כעבור רגע ירו שתי הספינות מכל תותחיהן… אל אלוהים!”
הבאונטי נזדעזעה מחבטת גל עצוּם, שנשבר עליה באותו רגע. “למעלה, בּייאם!” פקד הרופא, ובקפצי מתאו במעלה הסקלא שמעתי מעל לחריקת הספינה ואנקותיה ומעל לריגשת המים הזועפים קריאה חלושה שהזעיקה את כל הידים הסיפוּנה. אחר מצאתי עצמי בתוך רעש גדול וערבוביה, שנדמו לי מוזרים מאד לאחר שלוות תאו הקטן של הרופא.
בליי עמד ליד התורן האחורי לצדו של פריאר, שהרעים פקודותיו לאנשים. מצמצמים היו את המפרשים כדי להאיט את מהלך הספינה. האנשים אשר עם שולי המפרשים היו נאבקים בכל כוחותיהם כדי לגולל את היריעה העיקשת על הערבים.
ביחד עם שני פרחי־קצינים אחרים הוּטל עלי לקפל את המפרש השני של התורן־האחורי – מפרש קטן, אך רחוק מלהכנע בנקל בשעה כזאת. תחתינו הרימו האנשים את מפרש־הגף אל גזע התורן וקשרו את מיתרי־האיזון של מנוֹרוֹ. מיד האֵטה הבאונטי מרוצתה ותשט בנחת במפנה שמאלי בכוח השנִיים המצומצמים של תרניה הקדומני והראשי.
הגל הגדול אשר הגיח עלינו השאיר בעקבותיו הרס ונזקים. בכל שלושת סירותינו ניבעו חורים; חביות הבירה שהיו קשורות אל הסיפון נעלמו ואינן, וירכתי הספינה ניזוקו כל־כך, עד שהמדור האחורי מלא מים שנזלו לתוך חדר־הלחם שמתחת לו והשחיתו כמות ניכרת ממלאי הלחם שלנו.
במעלת הרוחב הצפוני ה־39° שכך הסער, השמש זרחה ואנו פנינו ונשט לטנריף כשרוח צפונית נאה נוֹפחת בכל מפרשינו. ברביעי בינואר עברנו במטווחי־דיבור מספינת־סוחר צרפתית, שפניה היו מוּעדוֹת למאוריציוס וששחררה את מפרשיה השלישיים בסימן ברכה. למחרת בבוקר ראינו את האי טנריף במרחק כשתים־עשרה פרסאות דרומית־מערבית מאתנו, אלא שסמוך ליבשה פסקה הרוח ויום ולילה עברו עלינו בהתקדמות איטית לאורך מיצר סַנטָה־קרוּז, מקום שעגנוּ לאחרונה בעומק עשרים־וחמישה פָאטוֹם24 בקרבתן של ספינת־דואר ספרדית ובְּריגָה אמריקאית.
חמישה ימים עגנו במיצר זה ופה נזרעו בין אנשי הבאונטי גרעיני אי־הרצון, שנועדו על ידי הגורל להכשיל את מסענו. מאחר שסמוך לחוף התגלגלו מישבּרים גדולים, התנה לוֹיטננט בּליי עם סירות־החוף שתעברנה אלינו את המים ומצרכי המזון שלנו, בעוד שאת אנשיו העסיק מבוקר עד ערב בתיקון הנזקים שגרמה הסערה לספינתנו. על כך הרבו לרטון במדור־המלחים, מפני שכמה מהאנשים קיווּ למצוא בעבודה בסירות־הספינה את ההזדמנות להציג כף־רגלם על היבשה ולהשיג מהיין, שבגללו יצאו למקום מוניטין ושלפי המקובל נפל אך במעט ממיטב יין־מדיירה הלונדוני.
בשהוּתנו במקום זה הופסקה חלוקת בשר־הבקר הממולח ותחתיו חולק בשר־בקר טרי שהובא מהיבשה. בשר־הבקר הממולח של הבאונטי היה הגרוע מכל בשר שטעמתי מעודי על הים, אך הבשר שהובא מטנריף היה גרוע עוד יותר. האנשים הכריזו כי נחתך מנבלות סוּסים או פרדות והתלוננו לפני רב־החובל שאין הוא ראוי למאכל. פריאֶר העביר את התלונה אל בּליי והקברניט נתמלא חימה ונשבע, כי האנשים יאכלו את הבשר הטרי או שלא יאכלו כל בשר. כתוצאה מכך הוטלה מרבית הבשר המימה – מראה שלא הועיל להרגיע את בליי.
שחק לי מזלי ויום אחד עליתי על החוף ביחד עם בליי, עת הלך לבקר אצל המושל, הרוזן בּרָאנשפּוֹרטֶה. ברשות המושל יצא מר נלסון יום־יום לשוטט בהרים ולבקש אחרי צמחים, אולם חברו הרופא הופיע על הסיפון רק פעם אחת במשך חמשת ימי עגינתנו במקום. בּכּחוס הזקן הזמין לעצמו כמות מבהילה של קוניאק, שהיתה עשויה להספיק לשנה תמימה לאל־היין עצמו, אשר את שמו נשא. הואיל ולא בָּטַח בסירות־החוף לשם העברת המטען היקר, קיבל רשות מהקברניט לשלוח את הקאטר הקטנה שלנו אל המזח, וכאשר ירד אחד המלחים והודיעוֹ שהקוניאק הגיע, טיפס הרופא ועלה על הסיפון. הקאטר עמדה שקועה במים עד שפתיה ובּכּחוּס הזקן גחן מעל למעקה אכוּל־דאגה, כיון שהים היכה גלים גדולים. “לאט לכם!” פקד רכות, “לאט! כוס גְרוֹג לכל אחד אם לא תשברו דבר.” וכאשר הועלתה החביוֹנה הקטנה האחרונה ונשלחה אל תאו למטה, פלט אנחה. עמדתי סמוך אליו וראיתיו מעיף עינו לראשונה על האי. הוא השגיח במבטי. “אִי אחד דומה למשנהו כשני אפונים בתרמיל,” העיר באדישות, בהוציאו מכיסו ממחטה למחוֹת את זיעת פניו המלוּהטים.
בהפליגנו מטנריף חילק בליי את האנשים לשלוש משמרות, במנותו את כריסטיאן ממלא־מקום־לויטננט ובהפקידו אותו על המשמרת השלישית. בליי הכירוֹ מזה שנים מהמסחר עם הודו־המערבית ודימה להיות ידידו של כריסטיאן ואיש־חסדו. ידידותו נתבטאה בכך, שיום אחד הזמין את כריסטיאן לסעודת־צהרים או סעודת־ערב, ומשנהו גידפוֹ בצורה הגסה ביותר קבל כל האנשים; ואולם במקרה זה היטיב עם כריסטיאן באמת, מפני שכמעט ברור היה שאם יתנהל הכל כשורה במסע זה, תאשר האדמירליוּת את המינוי ובשובנו ימצא כריסטיאן את עצמו קצין ממוּנה על־ידי הוד־מלכותו. פרחי־הקצינים ובליי החשיבוהו עתה כג’נטלמן ולפריאֶר ניתנה העילה לשמור טינה בלבו הן לקברניט והן – כזה הוא טבעו של אנוֹש – למי שזה לא כבר סר לפקודתו.
אכן חומר לטינה לא חסר בזמן נסיעתנו מטנריף לכּף־הוֹרן. מזונותיהם של מלחים על ספינות בריטיות הם תמיד גרועים ותמיד מצומצמים – עובדה, אשר בזמנים מאוחרים יותר הניאה רבים מספנינו לערוק אל ספינות אמריקאיות. ואולם על הבאונטי היתה איכות המזון דלה וכמותו מועטה מכל אשר ראה מישהו מאתנו קודם לכן. בכנסוֹ את כל הצוות אל הירכתיים כדי לקרוא ברבים את הפקודה הממנה את כריסטיאן לממלא־מקום־לויטננט, הוסיף בליי והודיע, שהיות ואין לקבוע בדיוק כמה יארך המסע, ותקופת השנה כבר מאוחרת כל־כך עד שספק אם נוכל לעקוף את כּף־הוֹרן – נראה שנחוּץ להקטין את מכסת הלחם לשני שלישים מהמכסה הרגילה. האנשים הבינו את הצורך בחסכון וקיבלו את הדבר ברוח טובה, הגם שהוסיפו לרטון אודות בשר־הבקר וקותלי־החזיר.
גיזבר לא היה בינינו. בליי עצמו מילא את התפקיד כשהוא נעזר על־ידי סמואל, הלבלר שלו – אדם קטן ומתנשא על זולתו, ששפתיו הדוקות זו לזו ותוי פניו שמיים; סברה שהיה לה על מה לסמוך אמרה, כי שימש מרגלו של הקברניט בקרב אנשי הספינה. כולם רחשו לו שאט־נפש, אף השגיחו בעובדה, שהאיש אשר גילה ברבים את איבתו כלפי מר סמואל היה צפוי לפגיעתו של לויטננט בליי. מתפקידו של סמואל היה לחלק את מנות־האוכל לטבחים, ומדי פתחו חבית בשר ממולח, היה מוציא מתוכה את מבחר הנתחים בשביל מטבחי הקצינים ואת היתר, שאך בקושי היה ראוי למאכל אדם, חילק בין מטבחי המלחים בלי ששקלוֹ. סמואל היה מכריז: “ארבע ליטראות” ומציין את הכמות בפנקסו, בו בזמן שהכל יכלו להבחין שהבשר לא שקל גם שלוש ליטראות.
על תופעת השפלוּת בתוכם מביטים ספנים במלוא הבוּז, ואת הדבר הנדיר ביותר, את הקצין השפל, יתעבו כל אנשיו. הם מסוגלים להשלים עם קברניט קשה, אך אין דבר העלול להמריד ספנים בריטים מהר יותר מקברניט החשוד בהתפחת כיסו על חשבונם.
בעודנו שטים באזוֹרן של רוחוֹת־המסחר25 הצפון־מזרחיות, אירע מקרה, שסיפק לנו את העילה לחשוד בבליי במעשה שפל כגון זה. מזג־האויר היה נאה ובוקר אחד נפתחה הכּווה הראשית ומלאי הגבינה שלנו הועלה על הסיפון לשם אִיורור. מבליי לא נעלם אף הפרט הקטן ביותר בהנהלת ספינתו ובכגון דא היה מגלה קטנות־מוחין שלא הלמה את דרגתו. אי־הרצון לבטוֹח בסרים לפקודתו שעה שהם מבצעים את תפקידיהם, הריהו ברגיל חסרונו של הקצין שעלה מן השורה – או “שנכנס דרך חוֹר העבוֹת”, כשגור בפי ספנים – והוא גם הגורם העיקרי לכך, שקצינים מסוג זה מקובלים על אנשיהם רק לעתים רחוקות.
בליי עמד ליד הילבּרנדט, החַבְתָּן, כשהלה פתח את חישוקי החביות והסיר את הכיסויים. שתי גבינות, שמשקלן כחמישים ליטראות, חסרו באחת החביות ובליי התקצף בחמת־זעם:
“נגנבו, באלוהים!” צעק.
“אולי תזכור, אדוני,” הרהיב הילברנדט עוז לומר, “כי בהיותנו בדפּטפוֹרד נפתחה החבית על־פי פקודתך והגבינות הורדו אל החוף.”
“נבל־מחוּצף שכמותך! שמור לשונך!”
כריסטיאן ופריאֶר נקרוּ על הסיפון באותו רגע ובליי כלל אף אותם במבט הקודר שנתן בעומדים סביבו. “חבורת גנבים ארורה!” המשיך. “כולכם קושרים כנגדי, קצינים ומלחים גם יחד. אבל אני אאלפכם בינה! באלוהים, אלף אאלף אתכם!” הוא פנה אל החבתן. “עוד מלה אחת מפיך ואצוה לאסורך ולהלקותך עד העצם.” עתה פנה לאחוריו והרעים במורד הסקלא: “מר סמואל! עלה מיד על הסיפון!”
סמואל בא אל אדונו במרוצת־חנֵפים ובליי המשיך: “שתיים מהגבינות נגנבו. ראה להחסיר מהמנות – גם מאלו של הקצינים, שים לב – עד שיכוסה הגרעון.”
ראיתי שפריאר נפגע עד עומק לבו, אם גם לא אמר דבר באותו מעמד. אשר לכריסטיאן – אדם בעל רגש כבוד – לא קשה לנחש מה היו רגשותיו. לאנשים עצמם היה עכשיו מושג ברור למדי לאיזה כיוון נושבת הרוח, וביום־בלי־בשר הבא26, משחולקה חמאה בלבד, סרבו לקבלה באמרם כי קבלת חמאה בלי גבינה כמוה כהודאה בגנבה. אחד הספנים, ג’וֹהן וויליאמס, הכריז בפרהסיה במדוֹר־המלחים שהוא עצמו נשא את שתי הגבינות אל ביתו של מר בליי יחד עם קנקן חומץ וכמה מצרכים אחרים, שנשלחו שמה בסירה מלוֹנג־רִיטְש.
המלאי הפרטי של מצרכים אזל והלך והכל עברו מ"שפע המאכלים אל לחם המלך", כדרך שהספנים אומרים. לחמנו, אשר רק החל להתליע, היה טוב למדי, אף־על־פי שכדי לאכול את תוכו דרושות היו שינים טובות משלי; ואולם הבשר־הממולח שלנו היה רע מנשוא. בוקר אחד נתקלתי באלכסנדר סמית, ששימש אז כטבח, והוא הראני נתח שזה אך הוצא מהחבית – גוש כהה, קשה כאבן ורע למראה וכולו מבריק משכבת המלח שעליו.
“ראה, מר בייאם,” אמר; “תמהני, חומר זה מה הוא בעצם? ברי שאיננו בשר־בקר ואף לא קוֹתל־חזיר. זוכרני יום אחד על אנטילופּ הזקנה – לפני שנתיים היה הדבר – מצא החבתן שלוש פרסות סוסים על תחתיתה של חבית־בשר.” הוא טילטל את צמתו מעבר לכתפו והסיט בלשונו גוש טבק גדול ללחיו הימנית. “הראית את חצר־המזונות בפּוֹרטסמוּת, אדוני? עבור שם במטותא באחד הלילות ושמעת את נבחת הכלבים ואת צהלת הסוסים! ועוד דבר אספר, שאתה, ג’נטלמן צעיר, אינך יודעו.” הוא זרק מבט זהיר לאורכו ולרוחבו של הסיפון ולחש: “העובר שם בלילה חייו שווים כקליפת השוּם! הם תוחבים אותו לתוך החבית ממש כך!” והוא היכה באצבע צרדה ברוב רושם.
סמית היה מעריץ גדול של בּכּחוּס הזקן, שהכירו לדעת על ספינות אחרות, וימים אחדים לאחר מקרה הבשר מסר לידי קופסת־עץ קטנה. “בשביל הרופא, אדוני,” אמר. “התואיל למסור לו?”
זו היתה קופסה לטבק־הרחה, חטובה בצורה מוזרה ממין עץ אדום הדומה למַהוֹגָני, ועליה מכסה שהותאם לה בדיוק נמרץ; מלאכת־מחשבת נאה, חטובה וממורטה עד להבריק בחריצוּת של ספן. אותו ערב מצאתי לי פנאי לבקר אצל הרופא.
משמרתו של כריסטיאן שימשה בתפקידה. יאנג, טינקלר ואנוכי היינו במשמרתו של פריאר, ועל המשמרת השלישית הופקד פּקוֹבר, גבר נמוך־קומה כבן ארבעים, רב־אוֹנים וזוכר רק בקושי את הזמן בו לא חי על הים. שמשה של הודו המערבית השחירה את פניו טוֹבי־המזג וזרועותיו היו מכוסות ציורי קעקע.
מצאתי את פקובר בחברתם של הרופא ונלסון כשהם דחוקים בצוותא על גבי הדרגש.
“הכנס,” קרא הרופא. “המתן רגע, בחורי – חושבני שאוכל לפנות מקום בשבילך.”
הוא קפץ ועמד בקלוּת מפליאה ודחף חבית קטנה אל סף התא. פקובר הסיר את המגוּפה והיין נשפך והקציף בתוך ספל־הנחושת. מסרתי את קופסת־הטבק לתעוּדתה וישבתי על חביונתי וספלי בידי.
“מסמית, אומר אתה?” שאל הרופא. “נאה מאוד מצדו. מאוד נאה, באמונה! זוכר אני היטב את סמית מאנטילוֹפּ הזקנה – מה, פּקוֹבר? זוכר אני שנהגתי לכבדו בטיפת גרוג כפעם בפעם. ומדוע לא, אומר אני? אדם צמא נוגע מיד בלבי.” בנחת־רוח סקר את תאו, שהיה גדוש עד גובה וָוֵי־הערסל בחביונות יין ומשקאות חריפים. “תודה לאל שלא אני וגם לא רעי לא נצמא בעת המסע הזה!”
נלסון הושיט ידו אל קופסת־הטבק ובדקה בתשומת־לב. “תמיד אשתאה,” העיר, “לחריצות כפיהם של מלחינו. זו שבכאן היתה נותנת כבוד לכל בעל־מלאכה שעל החוף, הנעזר בכל הכלים והמכשירים. הרי לך גזר־עץ נאה וממורט כדבעי! מהוגני, בלי ספק, הגם שהגרעין נראה שונה.”
בּכּחוּס נתן בפקוֹבר מבט שואל והלה החזיר לו מבט כשהוא מגחך.
“עץ?” אמר הרופא. “ניחא, שמעתיו מכונה בשם זה ובגרועים הימנו. עץ אשר בשעתו געה, כן, געה וצהל ונבח – אם אמת בסיפורים. בלשון פשוטה, נלסון יקירי, הרי המהוגני שלך אינו אלא גרוטה ישנה, הקרויה בלשון יותר מנומסת – בשר־בקר ממולח משל הוד־מלכותו!”
“אלי שבשמים!” קרא נלסון בבחנו את קופסת־הטבק בתמהון אמיתי.
“הן, בשר־בקר ממולח! נאה ככל מהוגני ובר־קיימא כמותו. וכי מה, הן כבר הוצע לצפות בו את ספינותינו בהודו־המערבית הואיל והחומר עומד, לפי שאומרים, בפני התקפת תוֹלעי השוֹר!”
לקחתי את הקופסה הקטנה מידו של נלסון כדי לבדקה בענין חדש. “הְמְמְ – יקחני הרוח!” הרהרתי.
בּכּחוּס הזקן הפשיל את שרוולו ופיזר טבק־הרחה על זרועו. בקול תרועה נבלע הטבק בחוטמו ואחר התעטש, נשף באפו לתוך ממחטה כחולה ענקית ומילא את ספלו ביין מיסטֶלָה.
“כוס יין אתכם, ג’נטלמנים!” קרא והריק את מלוא הספל לתוך גרונו מבלי לעצור לצורך נשימה. מר פקוֹבר נתן בחברו מבט הערצה.
“כן, פקובר,” אמר הרופא בהשגיחו במבטו, “אין כקורטוב בשר־מלוח כדי להצמיא בן־אדם. תנה לי מעט מבשר רזה זה, שטוּף כראוי ורתוּח במים, וקח לך את כל קותלי־החזיר והאוּמצוֹת שעל החוף. באלוהים! תאר לעצמך שספינתנו נטרפה ושכולנו הוטלנו על אי שומם בלא מאכל כל שהוא. אנוכי אוציא את קופסת־הטבק שלי ומכל מקום תהיה לי ארוחה אחת. אבל אתם תרעבו כולכם!”
“אכן עשה תעשה כן, הרופא, עשה תעשה כן,” אמר התותחן בקולו הרועם וגיחך רחבות מאוזן אל אוזן.
פרק רביעי: עריצות 🔗
יום חם ומחניק27 אחד אחרי־הצהרים, בטרם הגענו לאזור רוחות־המסחר הדרום־מזרחיות, שלח אלי בליי את משרתו להזמינני לסעוד על שולחנו. מאחר שהמדור הגדול הותקן כמשתלה לעצי־הלחם שלנו, סעד הקברניט על הסיפון התחתון, במדור שבצד השמאלי, שנמשך מהכּווה ועד המחיצה שמאחורי תורן־הראש. התלבשתי בהקפדה ובבואי אל אחורי הספינה גיליתי שכריסטיאן היה אף הוא אורח. הרופא ופריאֶר סעדוּ עם בליי בקביעות, אלא שבערב זה לא בא בּכּחוּס הזקן ושלח להתנצל על כך.
על שולחן הקברניט הבריקה תערוכה נאה של כלי־אוכל, אך כאשר הוסרו כיסויי הצלחות, נוכחתי לדעת כי בליי ניזון במאכלות שהיו משובחים רק במקצת מאלה של אנשיו. קיבלנו בשר־בקר ממולח – הפעם בשפע – ממבחר החבית, חמאה גרועה וגבינה גרועה עוד יותר, שמתוכה הוצאו התולעים האדומות הארוכות בידים; כרוב חמוץ, שלפי הסברה שימשה אכילתו תריס בפני מחלת הצפדינה28, ולאחרונה צלחת ועליה ערימת אפונים ממועכים, המכונים “גוף־כלב” בפי הספנים.
מר בליי, הגם שהיה מתוּן בשתית היין, הסתער על מזונו בחשק, אשר רוב קציניו לא היו נכונים לגלות. פריאר היה יורד־ים ותיק, מגושם וישר, אולם נימוסי השולחן שלו ביישו, בהשוואה, את אלה של הקברניט; ואילו כריסטיאן, שימים אחדים לפני כן לא היה אלא סגן־רב־החובל, סעד כאיסטניס על אף היות המזון כה גס. כריסטיאן ישב לימין הקברניט, פריאר לשמאלו ואנוכי ממול, פנים אל פנים עם השלושה. השיחה נסבה על אנשי הצוות של הבאונטי.
“ימח שמם!” אמר בליי כשפיו מלא בשר ואפונים, שהוסיף ללעוס בחפזון תוך כדי דיבור. “כנופית נבלים עצלנים ובלתי־מוכשרים! אלוהים יודע מה רבים נסיונותיו של קברניט גם מבלי שיקוּלל בצוות כזה! חלאת בתי־המרזח…” הוא בלע בעוז וחזר ומילא את פיו. “אותו ברנש שהלקיתי אתמול, מה שמו, מר פריאר?”
“בּוּרקיט,” ענה רב־החובל, שהאדים במקצת.
“כן, בורקיט, כלב עז־פנים שכמותו! וכולם רעים כמוהו! יקחני אופל אם מבחינים המה בין מיתר לפֶּקֶם!”
“אני מעז לחלוק על דעתך, אדוני,” אמר רב־החובל. “הייתי אומר שסמית, קווינטאל ומֶקוֹי הם מלחים ממדרגה ראשונה ואפילו בּוּרקיט, אף־על־פי שסרח…”
“כלב עז־פנים שכמותו!” חזר בליי בקצף, בשסעו את דברי רב־החובל. “אם אשמע על עבירה קלה שבקלות בהתנהגותו, אלקנו שנית, ובפעם הבאה יספוג ארבעה תריסרים תחת שנים!”
מבטו של כריסטיאן נפגש בשלי בעוד הקברניט מדבר. “אם יוּתר לי להביע דעה, מר בליי,” אמר בשקט, “הרי אופיו של בורקיט הוא כזה, שיש לאלפו בחסד יותר מאשר במהלומות.”
צחוקו הקצר והבלתי־נעים של בליי צילצל נזעמות. “לַה־דִי־דָה, מר כריסטיאן! על דברתי, צריך אתה להגיש בקשה למשרת מורה בסמינריון לנערות! אכן חסד! יקחני הרוח!” הוא לקח כוס עם מי השתיה הנבאשים של הספינה ושטף את פיו כהכנה להתקפה על הכרוב החמוץ. “קברניט נאה תהיה אם לא תטיל אל מעבר למעקה רעיונות מגוחכים כאלה. חסד! ספנינו מבינים את לשון החסד כמו שהם מבינים את הלשון היוונית! פחד – רק אותו יבינו! אילולא זה, כי אז כבר תכפו המרד והשוֹד על פני שבעת הימים!”
“אכן,” הודה פריאר, כאילו בעל־כרחו, “יש אמת בדברים.”
כריסטיאן הניע ראשו בשלילה. “איני יכול להסכים לכך,” אמר באדיבות. “ספנינו אינם שוֹנים מאנגלים אחרים. אמת, בכמה מהם יש לשלוט באמצעות הפחד, אבל ישנם אחרים וטובים, אשר ילכו אחרי קצין טוב, ישר ונועז, עד המות.”
“וכלום יש לנו על ספינתנו כלילי־שלמוּת כאלה?” שאל הקברניט בליגלוג.
“לפי דעתי, אדוני,” אמר כריסטיאן, בדברו בנעימתו הקלה והמנומסת, “יש לנו כאלה והם אינם מעטים.”
“אדרבה, באלוהים! קרא בשם אחד מהם!”
“מר פּוּרסל, הנגר, הוא…”
הפעם צחק בליי ארוכות. “לעזאזל!” קרא. “שופט אנשים מצוין הנך! אותו בן־בליעל זקן, עיקש וקטן־מוחין! חסד!… הו, הרי זה טוב מדי!”
כריסטיאן הסמיק ובמאמץ הרצון כבש את כעסו. “רואה אני כי הנגר אינו נראה בעיניך,” אמר קלוֹת; “אם כך, שמא יוּתר לי, אדוני, להציע את מוריסון?”
“הצע כאוות־נפשך,” השיב בליי בבוז. “מוריסון? הסגן הג’נטלמני של רב־המלחים? הכבשה המתחפשת בעוֹר הזאב? חסד? מוריסון הריהו כבר חסיד יתר על מידה, לעזאזל!”
“אבל ספן נאה, אדוני,” התערב פריאר בזעף; “הוא היה פרח־קצין ונולד כג’נטלמן.”
“אני יודע, יודע!” אמר בליי בנעימתו המעליבה ביותר; “ואין ערכו עולה בעיני על שום כך.” הוא פנה אלי בחיוך, שנתכוון להיות אדיב: “להוציא אותך הנוכח פה, מר בייאם, אומר אני – לעזאזל כל פרחי־הקצינים! אין בתי־ספר להכשרת קציני־ים שיהיו גרועים מהתא המיועד להם בספינה!” הוא חזר ופנה אל כריסטיאן ופניו לבשו ארשת אכזרית בלתי־נעימה.
“אשר למוריסון, מוטב שיישמר לו! שמתי עיני עליו, מפני שרואה אני שחוֹשׂך הוא את ה’חתול'. סגן־רב־מלחים שאינו ג’נטלמן היה מסיר מחצית העוֹר מעל גבו של בורקיט. מוטב שיישמר, איפוא! בצווֹתי עליו להלקות רצוני שילקה כדבעי ולא – באלוהים! – אצוה לכפתו ולהעניק לו שעור מידי רב־המלחים עצמו!”
בהמשך הארוחה ראיתי כי הסעודה בחברת הקברניט לא היתה מעמד נעים כל־עיקר. פריאר שטם את הקברניט ולא שכח את מקרה הגבינה. איבתו של בליי אל רב־החובל אף היא לא היתה בגדר סוֹד לאנשי הספינה, שבנוכחותם היה גוער בו לעתים קרובות על הסיפון. ולכריסטיאן היה רוחש בוז, אשר לא ניסה להסתירו.
כעבור ימים מספר, כאשר נודע לי מפי בּכּחוּס הזקן כי כריסטיאן ורב־החובל נטשו את שולחן הקברניט והשאירו את בליי לסעוד ביחידות, לא הופתעתי. אותו זמן כבר שטנו דרומית לקו־המשוה.
בטנריף העלינו כמות גדולה של דלוּעים, ועתה, בהשפעת השמש הטרופית, החלו הללו להשחת. כיון שרובן היו גדולות מדי בשביל שולחנו של בליי, פקד על סמואל לחלקן לאנשים תחת לחם. שער החליפין – ליטרה אחת דלועים כנגד שתי ליטראות לחם – נראה לאנשים כבלתי־צודק, ובהיודע הדבר לבליי, עלה על הסיפון בשצף־קצף וכינס את כל הידים. אחר ציוה על סמואל להביא לפניו את האחראי־על־האוכל מכל קבוצה.
“עתה הבה ונראה!” קרא בליי בכעס; “הבה ונראה מי יסרב לקבל את הדלוּעים, או כל מזון אחר שאצווה לחלק. נבלים מחוצפים שכמותכם! באלוהים, עוד אאכילכם עשב בטרם אגמור את עסקי עמכם!”
הכל, והקצינים בכללם לקחו את הדלועים, אם כי הכמות היתה כה דלה עד שהאנשים נהגו לאסוף את כל המנות ביחד והטבחים הגרילו ביניהם מנות כלליות. אמנם נשמעה רטינה, ביחוד בין הקצינים, אבל הדבר היה עשוי להגמר בכך, אילולא החלו פתאום הכל מאמינים כי חביות בשר־הבקר וקותלי־החזיר חסרו במשקלן. אכן, זה כמה זמן שנתעורר חשדם של האנשים, מאחר שאי אפשר היה להניא את סמואל שישקול את הבשר מדי פתחו את החביות; ולבסוף נעשה הדבר כה ברור, שהאנשים פנו אל רב־החובל בבקשה שיחקור בדבר כדי שהמעוּוָת יתוקן. מיד פקד בליי לכנס את כל הידים אל אחורי הספינה.
“ובכן, התלוננתם לפני מר פריאר, מה?” אמר קצרות וגסות. “אינכם מרוּצים! הבה ואגיד לכם, באלוהים, כי מוטב שתחליטו להיות מרוצים! כל הנעשה על־ידי מר סמואל נעשה בפקודתי, ברור לכם? בפקודתי! אל תבזבזו זמן נוסף בהגשת תלונות, מפני שלא תזכו לתיקון־מעוּות כל שהוא! אנוכי בלבד אשפוט מה צודק ומה לא צודק. תימקנה עיניכם! קצתי בכם ובתלונותיכם! מכאן ואילך, הראשון אשר יתלונן – ייכפת ויולקה.”
כיון שנוכחו לדעת כי אין להם לצפות לתקנה כל שהיא לפני תום המסע, גמרו האנשים אומר לשאת את סבלם באורך־רוח, ומאז לא רגנו אף לא התלוננו. ואילו הקצינים, אם גם לא ההינו להתלונן בגלוי, דעתם לא נחה כה מהר ובינם לבין עצמם רגנו תכופות על רעבונם המתמיד, שנגרם לפי שחשבו, על־ידי העובדה שהקברניט ולבלרוֹ צברו רווחים עת הצטיידה הספינה במזון. ואכן היתה קיצבת מזונותינו כה זעומה, עד שחלוקתם גררה אחריה קטטות עזוֹת בין האנשים, ולאחר שאחדים מהם נפצעו, החל סגן־רב־החובל אשר־על־המשמרה לפקח על חלוקת האוכל.
במרחק כמאה פרסאות מחוף ברזיל נתחלפה הרוח לכנף צפון וצפון־מערב ואבין כי הגענו לקצה תחוּמן הדרומי של רוחות־המסחר הדרום־מזרחיות. במקום זה, הנתון לשלטונן של הרוחות המערביות המתחלפות, שקטה הרוח והבאונטי רגעה על מקומה ליום־יומים. אנשיה ניצלו את ההזדמנות כדי לעסוק בדיג וסיכנו את קיבצת הבשר שלהם בתקוה לצוד אחד הכרישים ששחו סביב הספינה.
בן־היבשת בוחל בכריש, אולם למלח, הכּמהַ לבשר טרי, בשרו של כריש קטן מעשרה רגל הוא בחינת מאכל־תאוה אמיתי. מבשר הכרישים הגדולים יותר נודפת בּאשׁה חריפה, אך בשרם של הקטנים, לאחר שחותכים אותו נתחים נתחים כאלה של האוּמצה, מרתיחים אותו ואחר כך צולים עם הרבה פילפל ומלח – ערב הוא למאכל וטעמו דומה לזה של חמור־הים.
ערב אחד, בעמדנו מנגד לחוף הברזילי, טעמתי לראשונה מבשר הכריש. הים היה שקט לגמרי; המפרשים תלוּ רפוּיים מעל הערבים והיו זעים קמעה מדי התנשם הים והרים את משטח חזהו הרחב, בהנידו קלות את הספינה. ג’והן מילס, עוֹזר־התותחן, עמד מלפנים ליד המסתרת וחבל עבה צנוּף בידו. יורד־ים ותיק היה, מאנשי משמרתו של כריסטיאן – גבר כבן ארבעים, ששרת באיי הודו המערבית על סיפון המידיאטוֹר של הקברניט קוּתבּרט קוֹלינגווּד. לא חיבבתי את האיש, שהיה כּיפח, קפדן וכחוש, אך עקבתי אחריו בענין בהכינו את הפתיון. שנים מחבריו לשולחן־האוכל29 עמדו בקרבתו מוכנים ומזומנים ליתן יד ולמשוך – בּראוּן, עוזר־הבוטנאי, ונוֹרמן, עוֹזר־הנגר. קבוצת־האוכלים תרמה את הנתח הגדול של בשר־חזיר שברגע זה הוטל אל מעבר למעקה. הסיכוּן לאבד את הפתיון בלי תוצאות היה משותף לכולם, אך כן היה גם הסיכוי לחלק ביניהם את הציד, באם רק ישחק מזלו של מילס. כריש שארכו כעשרה רגל אך זה עבר מתחת לחרטום. מתחתי את צוארי כדי לראות במחזה.
כעבור רגע החל דג קטן ומנומר ברצועות, דומה לקוֹלְיָס30, מנצנץ בכה ובכה סביב לפתיון. “הדג המנהיג!” קרא נורמן. “שימו לב – הנה בא הכריש!”
“לך לעזאזל!” נהם מילס. “וחדל לרקד סביבי כמו קוף – אתה תבריח אותו!”
הכריש – כתם צהבהב גדול ומאוס במים התכוּלים – התרומם מתחת לפתיון וכל העינים דבקו בו עת התהפך על צדו, פער מלתעותיו ובלע את נתח החזיר. “קָרוּס, באלוהים!” שאג מילס במשכו בחבל בחזקה. “ועכשיו, אהובַי, הספינה העלוהו!” החבל היה חזק והעוזרים על ידי מילס משכו בהתלהבות; תוך רגע טולטל הכריש מעל למעקה ונחבט על הסיפון. מילס תפס קרדום והנחית מהלומה רבתי על חרטום הדג, ומיד קפצו ששה־שבעה אנשים וברכבם על גבי הגופה המרטיטה שלפו סכיניהם והחלו מקטעים בדג בחפזון, כאילו נכנסה בהם רוּח תזזית. היה זה מראה מבדח. מילס, אשר לו הגיע ראש הדג על־פי זכות־הבכורה על של הצייד, ישב על הקצה הקדומני; כל אחד מהנותרים, בדחפו עצמו לאחור ככל האפשר על מנת להגדיל את חלק הכריש שלו, היה מעלה ומוריד סכינו במרחק אצבע אחת מגופו של היושב לפניו. נשמעו קריאות: “הֵיי, אתה, שים לב למה שאתה עושה שם!” “היזהר, ולא אוריד נתח מעכוזך!” וכעבור שלוש דקות נוּתח הדג המסכן למספר נתחים גדולים כמספר האנשים שרכבו עליו.
הסיפון נשטף ומילס היה עסוק באיסוף הנתחים שחתך לעצמו כחלק שהגיע לו מהדג, כאשר הפסיע ובא מר סמואל, לבלר הקברניט.
“שלל נאה, אישי הטוב,” העיר בנעימת פטרוֹן. “עלי לקבל נתח, מה?”
ככל אנשי באונטי שטם גם מילס את סמואל בכל לבו. הלבלר לא שתה רוּם ולא יין וחשוּד היה באגירת מנות האלכוהול שלו כדי למכרן על החוף.
“ובכן, עליך לקבל נתח,” נהם עוזר־התותחן. “ניחא, ועלי לקבל כוס גרוֹג, אם רוצה אתה לאכול היום כריש.”
“הבה, הבה, אישי הטוב!” אמר סמואל ברוגזה. “יש לך כאן בשר־דג לתריסר אנשים.”
“ולך יש גרור חבוי עמך לאלף, באלוהים!”
“רוצה אני בו בשביל שולחן הקברניט,” אמר סמואל.
“אם כך, לך וצוד לו כריש בעצמך. אלה כאן שלי הם. די לו שהוא מקבל את מיטב הלחם ואת מבחר חביות המזון.”
“אתה שוכח את עצמך, מילס! הבה, תנה לי נתח – שם, את הגדול ההוא – ולא אומר דבר.”
“ללא תאמר דבר, לכל הרוחות! הרי לך הנתח שלך!” ובדברו הניף מילס את עשר או שתים־שרה ליטראות בשר־הדג ישר בפניו של סמואל במלוא אוֹנה של זרוע שרירית ומקועקעת. אחר נפנה על עקביו וירד למטה כשהוא מנהם לעצמו.
מר סמואל קם מעל הסיפון מבלי לשכוח להרים את נתח הדג שלו והלך לאיטו אל אחורי הספינה. ארשת פניו לא בישרה טובות לעוזר־התותחן.
חיש מהר פשטה הידיעה בספינה ובפעם הראשונה מאז עלותו על הבאונטי מצא מילס את עצמו אהוּד על הציבור, הגם שנשקפה תקוה קלושה בלבד להפטר מעוֹנש. לפי שהגדיר בּכּחוּס הזקן את המצב אותו לילה, צריך היה לצפות “לפחות לחולצה אדומה אצל הכּבשׁ. סמואל הוא תולעת, ותולעת מלוכלכה, אך משמעת היא משמעת, באלוהים!”
מאמין אני כי יבוא היום ועונש־ההלקאה יבוטל על ספינותיו של הוד־מלכותו. הרי עונש זה אכזרי מדי, ההורס את כבודו העצמי של האיש הטוב והמשחית את האיש הרע עוד יותר. לבני־היבשת יש מושג מעורפל בלבד אודות אכזריותה של ההלקאה על הכבשׁ. המגלב מונף במלוא העצמה האצורה בזרוע איש חזק ובכוח כזה, עד שכל הצלפה סוחטת את נשימת העבריין מתוך גופו. הצלפה אחת קורעת את העור ומעלה דם במקומות פגיעתם של הקשרים. שש הצלפות הופכות את הגב לגוש בשר חי. שתים־עשרה – מעמיקות לחתוך בבשר ועושות אותו עיסה אדומה נוראה למראה. ואף־על־פי־כן היו ששה תריסרים עונש רגיל.
לפי שניבאו לו, בילה מילס את הלילה בשלשלאות. בבוקר סוּפר לי כי חבריו לשולחן־האוכל חסכו בשבילו את כל מנות הגרוֹג שלהם כדי לחזקו ולאמצו לקראת ההלקאה, אשר ראוּה כבלתי־נמנעת. בהשמע ששה צילצולים עלה מר בליי על הסיפון וציווה על כריסטיאן להזעיק את האנשים אחורה, על מנת שיחזרו בהענשה. מזג־האויר נעשה קריר יותר והבאונטי החליקה דרומה במלוא מפרשיה למשב בּריזה צפון־מערבית. הפקודה הועברה קדימה בשריקה ובקריאה. הצטרפתי אל כנופית הקצינים בעוד הצוות כולו מתכנס על המנוֹרים ולאורך צדי הספינה. כולם החרישו.
“התקינו את השבכות”, פקד מר בליי בקולו הצורם.
הנגר ועוזריו גררו שתים משבכות־העץ המשמשות לכיסוי הכַּווֹת. הם שטחו אחת על גבי הסיפון ואת השניה זקפו כשהיא הדוקה אל המעקה באמצעות כבשׁ הספינה.
“השבכות מותקנות, אדוני,” הודיע פּוּרסל, הנגר.
“ג’והן מילס!” קרא בליי. “צעד קדימה!”
בפנים אדומים מחמת הרוֹם ששתה, לבוש בגדיו הטובים, יצא מילס מבין חבריו. הופעתו הנאה שלא כרגיל נתכוונה לרכך את העונש, ובכל זאת היה בעמידתו משהו שקרא תגר. אדם קשה היה והוא הרגיש שנעשה לו עוול.
“היש לך מה לומר?” שאל בליי את הספן גלוי־הראש שעמד31 לפניו.
“לא, אדוני,” נהם מילס בזעף.
“התפשט!” פקד הקברניט.
מילס קרע מעליו את חולצתו, השליכה אל אחד מחבריו ופנה חשוף כתפים אל השבכות.
“כפתוהו,” ציוה בליי.
נוֹרטוֹן ולנקלטר, הנווטים שלנו – יורדי־ים ותיקים מזוּנבי־שער שכבר מלאו תפקיד זה עשרות פעמים בעבר – יצאו ובידיהם חבלים קלועים וקשרו את פרקי־ידיו של מילס אל השבכה הזקופה.
“כפוּת, אדוני!” הודיע נוֹרטוֹן.
בליי הסיר כובעו, כאשר עשה כל צוות הספינה, פתח חוברת של תקנות־המלחמה, ובנעימה של כובד־ראש קרא את התקנה הפוסקת עונשים עבור התנהגות מרדנית. אותה שעה היה מוריסון, סגן־רב־המלחים, מתיר את שק־הצמר האדום, בו הוחזק ה"חתול".
“שלושה תריסרים, מר מוריסון,” הודיע בליי ככלותו לקרוא. “עשה את חובתך!”
מוריסון היה אדם טוב ונוטה להרהורים. אותו רגע הייתי שותף לרגשותיו, משום שידעתי עד מה שנא עקרונית את ההלקאה וכיצד העמיק לחוש את אי־הצדק שבהענשה זו. ובכל זאת, תחת עינו הפקוחה של הקברניט, לא הרהיב עוז להחליש את עצמת מלקותיו. כלי־שרת בידי בליי היה, גם אם שלא ברצונו.
הוא קרב אל השבכה, העביר את זנבות ה"חתול" בין אצבעותיו, הניף זרועו לאחור – והיכה. מילס הרתיע שלא מרצון ברגע שה"חתול" נחת בשריקה על גבו המעורטל ונשימתו נפלטה מריאותיו ב"הוּוּוּוּ!" קולני. פס אדום גדול נתבלט בבת־ראש על לבנת העוֹר וטיפות דם ביצבצו ונזלו מטה בצד אחד. מילס היה ברנש אַלים, ונשא את התריסר הראשון בלי להפליט הגה מפיו, אף־על־פי שעכשיו כבר היה גבו כעיסה אדומה מעורפו ועד מותניו.
בליי הסתכל בהענשה כשזרועותיו שלובות על חזהו. “אני אראה לברנש מי הוא קברניטה של ספינה זו,” שמעתיו מעיר בשויון־נפש לכריסטיאן; “באלוהים, אראה לו!” ההצלפה השמונה־עשרה שיברה את ברזל שליטתו העצמית של מילס. גופו התעוות על השבכה, שיניו היו מהודקות והדם נשפך במורד גבו. “הוֹ!” צעק צרוּדוֹת, “הו, אלוהים! הו!”
“מר מוריסון,” קרא פתאום בליי בקפדנות, “ראה להצליף כדבעי.”
מוריסון העביר את זנבות ה"חתול" דרך אצבעותיו כדי לשחררן מדם ומנתחי בשר קטנים. תחת עינו של הקברניט הנחית את שארית המלקות באיטיות, שנראתה לי כנצח־נצחים. כאשר חתכו את כבליו של מילס היו פניו שחורים ומיד צנח מתעלף על הסיפון. בּכּחוּס הזקן ניגש וציוה להורידו למטה אל מדור־החולים כדי לרחצו במי־מלח. בליי פנה וירד בסקלא והאנשים חזרו לעבודתם סרים וזועפים.
בראשית חודש מרץ נצטווינו להחליף את בגדינו הטרופיים הקלים במלבושים חמים, שחולקו לנו לצורך מסענו סביב כּף־הוֹרן. התרנים העליונים פורקו והורדו מטה, מפרשים חדשים הוכנו והספינה התחזקה לקראת הרוחות העזות והים הסוער שחיכו לנו. מיום ליום נעשה מזג־האויר קר יותר, עד שהייתי שׂשׂ לכל הזדמנות לירד מטה ולבלות את הערב בחברת בּכּחוּס הזקן ומרעיו, או בתאי שלי. הרופא סעד עתה עמנו וכן גם סטיוּארט והיוּוֹרד חברי פרחי־הקצינים, מוֹריסון ומר נלסון, הבוטנאי. כולנו היינו חברים טובים, הגם שהיוורד טרם שכח כי צעיר הייתי הימנו בשרות הצי, והוסיף להתהדר בידיעותיו בתורת הספנות, שבלי ספק עלו על שלי.
היו אלה ימים ולילות של יסורים לכל אנשי הספינה. עתים נתחלפה הרוח לדרום־מערב בלווית סופות־שלג ואילצתנו לשנות את מסלולנו לשוט במיפנה שמאלי; עתים גברה הסערה עד לעצמת ההוּרגן ואנו עצרנו כשמעלינו קרעים של תּוֹסָף עלוב, עולים ויורדים ומטרפים בגלים הנשברים כנגדנו. ואם כי ספינתנו היתה חדשה ומוצקה, נפתחו כמה מחיבוריה בלחץ הגלים והיה צורך להפעיל את המשאבות מדי שעה. כיסוּיי הכּווֹת חוזקו במסמרים פעמים רבות וכאשר החלו המים נוזלים פנימה דרך הסיפון הקדומני, פקד בליי על האנשים לתלות את ערסליהם במדור הגדול שמאחור. לבסוף ויתר הקברניט על החלטתו הנחושה ולגודל השמחה ולמרבה הרווחה של כולם ציוה להפנוֹת את הספינה לעבר כּף־התקוה־הטובה.
מזג־האויר הנאה שבא אחרי־כן ומסענו המהיר מזרחה רוממו את הרוחות. מנגד לכף־הוֹרן לכדנו מספר רב של צפורי־ים וכלאנו אותן בכלובים שהתקין הנגר. הפּינְטָדוֹ והקְלָנית32 היו הטובות שבהן. לאחר שפיטמנו אותן משך ימים מספר בדגן טחוּן, ערב לנו בשרן כבשר האווז, או הברווז, ומזון טרי זה חולל נפלאות בקרב חולינו.
וכיוון ששבה השמחה אל הספינה, החלו פרחי־הקצינים של הבאונטי מבקשים להם התבדרוּת במעשי התעלוּלים הנפוצים בין בני מינם בכל העולם, וגם אחד מאתנו לא נוקה מסיגופי־תשובה בראש התוֹרן, אשר בדרך כלל היינו ראויים להם; ואיש לא מצא עצמו בצרה לעתים קרובות יותר מאשר טינקלר הצעיר, נער שדמה לקוף ושהיה אהוב על אנשי הספינה. חומרת הדין שגילה בליי כלפי טינקלר בליל־ירח קר אחד, עת נמצאנו במעלת האורך של טריסטן דא־קוּניה33, שימשה לכולנו כאזהרה והוֹלידה תרעומת מרוּבה בקרב האנשים.
האלט, היוּוֹרד, טינקלר ואנוכי היינו בתא שמצד שמאל. משמרתו של התותחן שימשה אותה שעה בתפקיד וסטיוּארט ויאָנג נמצאו איפוא על הסיפון. כלינו את סעודת־הערב ובלינו את הזמן במשחק האֶבּלוּוֹקט, שמעודי לא ראיתי משחקים אותו על היבשה. מתחילים לשחקו בקלפים, הקרויים “הספרים הטובים”. השולחן מכונה “לוח האריג הירוק”, היד – “השחיינית”, האור – “הניצנוץ” וכן הלאה. הקורא לשולחן שולחן, או לקלף קלף, מעורר מיד צעקה “הישמר!” ומתחייב בהושטת ה"שחיינית" שלו, הסופגת מלקוֹת קשות בגרב מלאה חול מידי כל המשחקים כסדרם, החוזרים על מלת עבירתו תוך כדי הלקותם אותו. והיה אם יעורר הכאב את העבריין לפלוט קללה מפיו – דבר שהוא קרוב לודאי – מיד עולה שוב “הישמר!” והוא נידון למחזור שני של הלקאות. לפי שניתן לתאר, הרי זה משחק סואן.
טינקלר הצעיר ביטא בשוגג את המלה “שולחן” ומיד שאג לעומתו היוּוֹרד “הישמר!” ובהגיע תורו להלקות הצליף בגרב בכוח כה רב, שהנער, שיצא מכליו מרוב כאב, צווח “אוּוּוּח! יבאש דמך!” “הישמר!” שאג היוורד שנית – ובו ברגע שמענו שאגה אחרת עולה מאחור, מר בליי הקורא בכעס לשליש הספינה. טינקלר והאלט נמלטו אל תאם, הנמצא בצד הימני, והיוורד מיהר וכיבה את ה"ניצנוץ", נשל מעליו בבעיטה את סנדליו, פשט והשליך את מותניתו וקפץ לתוך ערסלו במשכו את השמיכה עד סנטרו ובפתחו בנחירה שלווה וקצובה. אני לא בזבזתי זמן ואעשה כמוהו, אולם טינקלר הצעיר, בדאגתו כי רבה, נראה שקפץ לתוך ערסלו על כל מלבושיו.
עוד רגע וצ’רצ’יל, השליש, נכנס אל תאנוּ כשהוא מגשש בחושך. “הבו, אדוני הצעירים, אל תעמידו פנים!” קרא. בשים לב היטה אוזן לנשימתנו ומישש אותנו כדי להיווכח שאמנם פשטנו את מותניותינו וסנדלינו, ואחר יצא ברטינה ופנה לתא הימני. האלט אחז באמצעי זהירות דומים לשלנו ואילו טינקלר המסכן נתפס בעווֹנו – נעול סנדליו ולבוש מותניה. “קומה קום, מר טינקלר,” הרעים עליו צ’רצ’יל בקולו. “פירושו של דבר הוא ראש־התורן ולילה ארוּר זה הוא קר מאוד. הייתי מרפה ממך אילו יכולתי. אתם הג’נטלמנים הצעירים אינכם מניחים למחצית הספינה להרדם בגלל תעלוליכם הארורים!” הוא הובילוֹ אחורה ומיד עלה משם קולו הצורם של בליי, שהתרומם בכעס: “לעזאזל, מר טינקלר! כלום סבור אתה שמאורת־פריצים היא ספינה זו? באלוהים, כמעט שיש בדעתי לכפתך ולהטעימך את קצה החבל! אל ראש־התורן!”
למחרת כאור היום עדיין היה טינקלר על בד־הערב השלישי של תורן־הראש. השמים היו בהירים, אך הרוח המערבית־דרום־מערבית העזה היתה קרה כקרח. מר בליי עלה הסיפונה ובפנותו אל ראש־התורן קרא את טינקלר לירד למטה. כל תשובה לא באה, אפילו לאחר שקרא בשניה. מר כריסטיאן אמר מלה ואחד מאנשי המפרש־העליון זינק אל החיבּל והגיע אל בד־הערב, משם קרא אל הסיפון שטינקלר נראה כנוֹטה למות ושאין הוא מעז לעזבו, פן יפול מטה. אז עלה כריסטיאן עצמו מעלה, שלח את איש־העליון אל ראש־העליון להביא גלגֶלֶת, התקין מַעֲרָך עם נֵפֵי התוֹספן ובאמצעותו הנמיך את טינקלר אל הסיפון. הנער המסכן היה כחול מקור ולא יכול לעמוד על רגליו או לדבר.
השכבנוהו בערסלו בתוך התא ועטפנוהו בשמיכות חמות, ובּכּחוּס הזקן בא כשהוא מנקש ברגל העץ שלו ובידו קנקן מלא מן ה"תרופה־לכל־צרה". הוא בדק את דופקו של הנער ואחר זקף את ראשו והחל להשקותו רוּם נקי בכף. טינקלר השתעל ופקח עיניו וקורטוב אדמומית פרח בלחייו.
“אהה!” קרא הרופא, “אין כמו רוּם, נערי. רק על קצה הלשון, כך! ועכשיו לגימה. באלוהים! אין כרוּם. עוד מעט קט תשוב לאיתנך ותהיה כשוֹר־פּר. וזה מזכיר לי – הבה ואטעם טיפה אחת בעצמי. מחיה נפשות, מה?”
עודנו משתעל ברדת הנוזל החריף בגרונו, חייך אליו טינקלר למרות רצונו. שעתיים אחרי כן הופיע על הסיפון ולא ניכר בו כי נפגע אף כלשהו מהלילה שבילה במרומים.
בעשרים־ושלישי במאי השלכנו עוגן במפרץ־האכזָב, שבקרבת עיר־הכּף34. מפרץ־השולחן נחשב למקום מעגן בלתי־בטוח בעונה זו של השנה בגלל הרוחות הצפון־מערביות העזות. היה צורך לסתום את הסדקים שניבעו בכל חלקי הספינה, מאחר שהמים נזלו פנימה במידה כזאת, שמשך כל מסענו מכּף־הוֹרן נאלצנו לשאבם החוצה מדי שעה בשעה. מפרשינו ומערך־החיבל שלנו היו במצב עלוב ונזקקו לתיקונים, ומורה־השעות שלנו הורד אל החוף כדי לבדוק את דיוק פעולתו. בעשרים־ותשיעי ביוני הפלגנו מהמפרץ, בהצדיענו למצוּדה ההולנדית בשלוש־עשרה יריות תותח.
מעטים המה זכרונותי מאותו פרק מסע ארוך וקר וקודר שמכף־התקוה־הטובה ועד אדמת וַן־דימֶן35. יום אחרי יום הריצוּנוּ קדימה רוחות עזיזות, שהיו מתחלפות מכנף מערב לדרום־מערב, ואנו השתמשנו רק במפרש הראשון־הקדומני ובמפרש השני של תורן־הראש, שצומצם הרבה. הגלים, אשר במעלות רוחב אלה מתגלגלים הם לאורך אלפי מילין בלא מעצור יבשת כל שהיא, דמו לרכסי הרים; ופעמים, עת גברה הרוח פתאום ותהי לסערה, כמעט והוריד בליי את ספינתנו תהומה בטרם יהיה הסיפק בידינו למשוך את המפרשים מעלה אל הערבים ולעצור במהלכה של הבאונטי. השגחתי בכך, שכל עוד נשבה הרוח מדרום־מערב, או ממערב־דרום־מערב, ליווּנוּ להקות צפורים גדולות – פינטַדוֹת, קלָניוֹת וצפורי־סער כחולות – אולם כיון שנתחלפה הרוח לצפון, ואפילו לשעה־שעתיים בלבד, מיד עזבונו הצפורים. בהופיען מחדש בישרו לנו תמיד רוח דרומית, שהיתה ממשמשת ובאה.
בעשרים באוגוסט ראינו את הצוק המכונה “סלע־הלילה” המזדקר בקרבת הים הדרום־מערבי של אדמת וַן־דימן, כשש פרסאות לערך בכיווּן צפון־מזרחי, ויומים אחרי־כן עגנו במפרץ־ההרפתקה. כאן עשינו שבועיים בכריתת עצים, בהצטיידוּת במים ובניסוּר לווחים חדשים שהיו דרושים לנגר. זה היה מקום קודר, שיערוֹת עצים גבוהים מסוג האוּקליפטוס סגרו עליו סביב. גובהם של רבים מהעצים הללו הגיע למאה־וחמישים רגל וגזעיהם התנשאו כששים ואף שמונים רגל מעל לקרקע בלא כל ענף. רצועות שִׁיפה ארוכות תלו מעל הגזעים כמטליות, או הרקיבו על הארץ מתחת. צפורים בודדות שרו בתוך הסבך ורק בעל־חי אחד נגלה לעיני – יצור קטן ממשפחת היְרוּדָה36, שחמק מיד אל תוך גזע־עץ חלול. גם בני־אדם נמצאו בזה, אלא שהיו חרדים כחיות־בר; הם היו שחורים, עירומים וגסים למראה, שער ראשם גדל ציבים ציבים כאניצי פשתן וקולם בדברם זה עם זה הזכיר את געגוּע האווזים. בזמנים שונים ראיתי קבוצות קטנות מהם, אך כיון שהשגיחו בי, נסו מיד.
מר בליי הפקידני על קבוצת שואבי־מים, מסר לנו את הקאטר והורני למלא את החביות מן המים המצויים בערוץ אשר בקצה המערבי של שפת־הים שממולנו. פוּרסל, הנגר, התקין את המנסרה שלו סמוך למקום זה והיה טרוד בניסור לוָוחים ביחד עם עוזריו נוֹרמן ומקינטוש ועוד שני ספנים שצֻווּ למלאכה זו. הם כרתו שנים או שלושה מהאוקליפטוסים הגדולים, אך הנגר, לאחר שבדק את העֵצָה37, פסק כי חסרת־ערך היא וציוה על אנשיו לכרות עצים אחרים קטנים יותר, ששיפתם38 גסה ועצתם אדמדמה ומוצקה.
בוקר אחד, ואני מפקח על מילוא חביותי, הופיע מר בליי כשרוֹבה לציד־עופות תלוי מעל זרועו ועמו מר נלסון. הוא העיף מבט לעבר המנסרה ועצר.
“מר פורסל!” קרא בקולו הקשה.
“כן, אדוני.”
הנגר של הבאונטי לא היה בלתי־דומה לקברניטה מכמה בחינות. להוציא את הרופא היה הוא הקשיש באנשי הספינה וכמעט כל חייו בילה על הים. הוא היטיב לדעת את מקצועו כדרך שבליי היטיב להבין את תורת השיט, ומטבעו היה עקשן ומהיר־חימה כמו בליי.
“לעזאזל, מר פּוּרסל!” קרא הקברניט; “גזרי־עץ אלה קטנים מדי בשביל לווחים. ואני דמיתי לעצמי כי נתתי לך הוראה להשתמש לצורך זה באילנות הגדולים.”
“כן אמרת, אדוני,” ענה פּוּרסל, שכעסו היה גוֹאֶה בקרבו.
“ציית איפוא לפקודות תחת לבזבז זמן.”
“אינני מבזבז זמן, אדוני,” אמר הנגר, שפניו הסמיקו מאוד. “העצה של האילנות הגדולים מחוסרת־ערך היא, לפי שמצאתי לאחר שכרתי כמה מהם.”
“מחוסרת־ערך? שטויות!… מר נלסון, כלום אינני צודק?”
“אנוכי בוטנאי הנני,” אמר נלסון, שלא רצה להתערב במחלוקת; “אינני מתיימר להכיר את איכוּת העצה כמו נגר.”
“הן, את זאת מכיר גם מכיר הנגר,” אמר פורסל הזקן. “העצה של אילנות גדולים אלה תהיה מחוסרת־ערך אם ננסרנה ללווחים.”
עתה יצא בליי מכליו. “עשה כדברי, מר פורסל,” פקד בחימה; “אין בדעתי להתווכח עמך, או עם מישהו אחר העומד תחת פקודתי.”
“יהי כן, אדוני” אמר פורסל בעקשנות. “יהיו אלה האילנות הגדולים. אולם אומר אני לך, שהלווחים לא יצלחו לשימוש. חזקה על נגר שידע את מלאכתו כמו שהקברניט יודע את שלו.”
בליי כבר נפנה לדרכו, ועתה שב והסתובב על עקביו.
“ממזר מרדני זקן שכמותך – הרחקת לכת יותר מדי! מר נורמן, קבל לידיך את העבודה כאן. מר פורסל, התייצב מיד לפני לויטננט כריסטיאן לחמישה־עשר ימי מאסר בשלשלאות.”
הוטל עלי להסיע את פורסל אל הספינה. האיש היה סמוק כולו מרוב כעס, לסתותיו הדוקות בחזקה ואגרופיו קפוצים עד שהעורקים נתבלטו על זרועותיו. “קורא לי ממזר,” מילמל לעצמו, “ומושיבני בכבלים על מלאי את חובתי. באלהים, בכך עוד לא סיים את הפרשה! כתר לי עד שנבוא לאנגליה. ידוע אדע לעמוד על זכויותי!”
עדיין היינו ניזונים מאותן מנות זעוּמוֹת שבזעוּמוֹת ומפרץ־ההרפתקה סיפק לנו אך כזית מזוֹנוֹת בשביל חולינו, או מזון אחר בשביל אלה מאתנו שהיו בריאים. אף שחזרנו ומשכנו החוֹפה את רשת־הגריפה שלנו, לא העלינו בידינו בלתי אם דגי־רקק שערכם כאפס. ואשר לשבּלולים, שנמצאו בין הסלעים ושבתחילה קידמנום כשינוי מבורך בתפריטנו, התברר כי כל אשר טעם מהם סבל מהרעלה. בעוד מר בליי זולל ברווזי־בר מציד רובהו, היו אנשי ספינתו מורעבים למחצה והקצינים הרבו לרטון.
מדון ורוֹגז האפילו על שבוּעים אלה שעשינו במפרץ־ההרפתקה. הנגר היה כבוּל בשלשלאות; פריאר ובליי כמעט שלא דיברו ביניהם מחמת חשדיו של רב־החובל שהקברניט “התפיחַ את כיסיו” בעת שצייד את ספינתו במזונות; וזמן מה לפני הפלגתנו נכבל נֵד יָאנג, אחד מפרחי־הקצינים, לתותח על הסיפון העליון וספג תריסר בקצה החבל.
עם שלושה אנשים והקאטר הקטנה נשלח יאנג ללקט צדפוֹת, סרטנים וכל אשר יעלה בידו למצוא עבור חולינו השוכבים באוהל, שנטינו על החוף. הם חתרו לעבר כּף־פרדריק־הנרי ולא חזרו אלא לאחר רדת החשכה, עת הודיע יאנג שדיק סקינר, אחד המלחים הכָשירים והסַפָּר של הספינה, הלך לשוטט ביער ונעלם.
“סקינר ראה עץ חלול־גזע”, סיפר יאנג למר בליי, "ועל־פי הדבורים שרחשו סביבו שיער כי הוא מכיל דבש. הוא ביקש רשות להבריח את הדבורים בעשן ולהשיג את הדבש בשביל חולינו, באמרו כי בנערוּתוֹ טיפל בדבורים וכי מבין הוא לדרכיהן. הסכמתי ברצון כיון שידעתי שאתה, אדוני, תשמח אם נשיג את הדבר. וכשעה־שעתיים אחרי־כן, בגמרנו להעמיס את הצדפוֹת על הקאטר, חזרנו אל אותו עץ. לרגליו עדיין עממה האש, אבל סקינר לא נראה מסביב. התפזרנו ביער וקראנו אחריו עד רדת־הלילה, אך לצערי עלי להודיע, אדוני, כי לא מצאנו כל זכר לאיש.
בדרך מקרה ידעתי שבאותו יום אחרי־הצהרים הזמין אליו בליי את הספּר לספרוֹ והוא קצף על יאנג כשנודע לו שסקינר נלוה אליו. עכשיו, כשנודע כי האיש נעדר, עלתה חמתו של בליי עד להשחית.
“יקחך הרוח, אותך ואת כל יתר פרחי־הקצינים!” שאג הקברניט. “כולכם דומים איש לרעהו! ואילו השגת את הדבש, כי אז אכלתהו בו במקום! היכן, לכל השדים, הוא סקינר? קח מיד את צוות סירתך וחזור למקום שם ראית את האיש לאחרונה. הן, והבא אותו בחזרה בפעם זו!”
יאנג היה אדם מבוּגר. פניו האדימו למשמע דברי הקברניט, אך הוא רק נגע בקצה כובעו לאות כבוד ומיד מהר לאסוף את אנשיו. הקבוצה לא חזרה כי אם למחרת לפני־הצהרים, לאחר עשותה כעשרים־וארבע שעות בלא אוכל. הפעם היה סקינר ביניהם; הוא התרחק מהמקום כדי לחפש עץ דבש נוסף – ותעה בסבך העבות.
בליי הפסיע בזעף על גבי הסיפון־העליון שעה שהסירה קרבה לבוא. מאחר שמטבעו היה אדם הנוטר טינתו ומטפחה עד הגדילו אותה מעל לכל שיעור ומידה, נכון היה הקברניט להתפוצץ ברגע שיאנג הציג את רגלו על הסיפון.
“בוא אחורה, מר יאנג!” קרא בגסות. “הולך אני ללמדך למלא את חובתך במקום לשוטט להנאתך ביערות. מר מוריסון!”
“כן, אדוני!”
“גש הלום וכפות את מר יאנג אל התותח ההוא! עליך להעניק לו תריסר בקצה החבל!”
יאנג נמנה על קציני הספינה ונחשב לג’נטלמן, בן־טובים גאה ועשוי לבלי־חת. ואף שהענשתו היתה בתחומי סמכותו של בליי כקברניט, הרי היתה הלקאה בפרהסיה של אדם כזה כמעט בלא תקדים בשרות. פיו של מוריסון נפער למשמע הפקודה, אשר מילאה באי־רצון כה גלוי, שבליי צעק עליו באיום: “עוּרה לחיים, מר מוריסון! עיני עליך!”
לא אתאר את הלקאתו של יאנג, אף לא אספר כיצד רוטש גבו של סקינר לרצועות על־ידי שני תריסרים אל הכבשׁ. דייני אם אומר כי מאותו יום ואילך נשתנה יאנג; זועף ומחריש היה ממלא את חובותיו ומתרחק מחברת שאר פרחי־הקצינים שבתאוֹ. זמן רב לאחר מכן סח לי, שאילו השתלשלו המאורעות אחרת, כי אז היה בדעתו להתפטר מהשרות עם שובנו לאנגליה ולהזמין את בליי ליתן את הדין כגבר לפני גבר39.
ברביעי בספטמבר, בנשוֹב בריזה נאה מכנף צפון־מערב, הרימונו עוגן ונפליג ממפרץ־ההרפתקה. מקץ שבעה שבועות לאחר מסע ללא מאורעות שנידון ביסורים לרגל הופעת מחלת הצפדינה ורעבוננו המתמיד, ראו עיני לראשונה אחד מאיי הים־הדרומי.
את מסלולנו המזרחי קבענו במעלות הרוחב הדרומיות הגבוהות, וכיון שנכנסו לאזור רוחות־המסחר, שטנו במיפנה ימני ממושך צפונה. עכשיו נמצאנו באקלים טרוֹפי ובקרבת יבשה. נצים טסו מעלינו כשזנבותיהם הארוכים בדמות מזלג נפתחים ונסגרים כלהבי מספריים; דגים מעופפים התרוממו מתחת לחרטום הספינה וחמקו לצדדים בהכותם במים כגרגרי־עופרת של רובה־ציד. לים היה גון כחול חיור כעין התרַקיָה40, כמוהו אפשר לראות רק באזורים הטרופיים, אשר התחלף לארגמן פה ושם, במקומות בהם העיבו עננים את זוהר השמש. גילגולו של האוקינוס השקט ממזרח למערב נשבר על־ידי מבוך של איי אלמוֹגים נמוכים מזרחית מאתנו – הקבוצה הענקית של איים משוּקעים למחצה בים, הקרויה בפי הילידים פּאוּמוֹטוּ – והבאונטי שטה בים רוגע.
אותו אחר־צהרים הייתי פטור מתפקידי ועסקתי במיוּן החפצים שלקחתי עמדי על־פי הצעתו של סר ג’וזף בנקס לשם חליפין עם ההודים אנשי טהיטי. למסמרים, פצירות וחכוֹת היה ביקוש רב, וכן לתכשיטי זכוכית זולים לנשים ולנערות. אמי נתנה לי חמישים לירות לקנית כל הדברים הללו וסר ג’וזף מצדו הוסיף סכום דומה ביעצו לי לגלות רוחב־לב כלפי ההודים, שיגמול לי, בסופו של דבר, שבע מונים. “לעולם אל תשכח,” העיר לי, “שבים הדרומי נתחברו כל שבעת החטאים בחטא אחד, והוא – הקטנוּניות.” שמרתי עצה זו בלבי ועתה, בהשקיפי על אוצר מתנותי, הרגשתי כי השכלתי עשות וכי הוצאתי את כספי לתכלית טובה. חובב דיג הייתי מילדותי והחכות שידי היו מכל המידות וממיטב האיכוּת. תיבת־הים שלי היתה מלאה בחציה חפצים אחרים – סלילים של חוטי־נחושת, טבעות זולות, צמידים וענקים; פצירות, מספריים, תערים, אוסף מראות, תריסר תחריטים של דיוקן המלך ג’ורג', שהשיג למעני סר ג’וזף, ולאחרונה, בפינה אחת של התיבה וחבויה מעיניהם הבולשות של חברי לתא, היתה מונחת קופסה מרופדת קטיפה שקניתי בחנות תכשיטים במֵידֶן־לֵיין. זו הכילה צמיד וענק עשויים מעשה מקלע משונה, בדומה לצמתו של ספן. נער רומנטי הייתי, שלא חסרו לו אותם חלומות אודות איזו נערה ברברית נאוה, שאולי תשפיע עלי חסדיה. בהביטי עכשיו אחורה אל התהלוכה הארוכה של השנים החולפות, איני יכול בלתי אם לחייך לתמימותו של נער, אף שהייתי נותן את כל חכמת החיים שקניתי בדי עמל כדי ללכוד מחדש, ולו רק לשעה, את הלך־רוחי באותם ימי הנעורים. מחזיר הייתי את חפצי למקומם בתיבה כאשר שמעתי את קולו הגס והמצלצל של מר בליי. כחמש־עשרה רגל בלבד הבדילו בין תאו למקום ישבי.
“מר פריאר!” קרא במפגיע. “הואל בטובך להכנס לתאי.”
“כן, אדוני” ענה קולו של רב־החובל.
לא חפצתי להקשיב בסתר לשיחה, אולם לא יכולתי להמנע מכך בלי שאפקיר את תיבתי הפתוחה באמצע התא.
“מחר או מחרתים,” אמר בליי, “נשליך עוגן במפרץ מאטְאווַאי. לפי הוראותי ערך מר סמואל את פִּירטַת האספקה המצויה עכשיו במחסננו, דבר שאיפשר לו לחשב את חשבון הצידה בה השתמשנו עד כה. רצוני שתעיין בפנקס זה, הטעון חתימתך.”
באה שתיקה ארוכה, שלבסוף הפסיקה קולו של פריאר: “אינני יכול לחתום על זה, אדוני,” אמר.
“לא יכול לחתום? מה פירושו של דבר, אדוני?”
“הלבלר שגה, מר בליי. כמויות כאלה של בשר בקר וחזיר לא חולקו!”
“אתה טועה!” השיב הקברניט בכעס. “אנוכי יודע מה העלינו על הספינה ומה נשאר. מר סמואל צודק!”
“איני יכול לחתום, אדוני,” התעקש פריאר.
“ומדוע לא, לעזאזל? כל אשר עשה הלבלר, בפקודתי עשה. חתום עליו מיד! לכל הרוחות! אין בעל־סבלנות כמוני בעולם!”
“אינני יכול לחתום,” עמד פריאר על דעתו ונימת כעס בקולו; “לא במצפון נקי, אדוני!”
“אבל אתה יכול לחתום,” צעק בליי בזעם; “יתר על כן – חתום תחתום!” הוא פנה וטיפס ברעש במעלה הסקלא. “מר כריסטיאן!” שמעתיו צועק אל קצין המשמר. “אסוף מיד את כל הידים אל הסיפון!”
הפקודה הועברה קדימה בשריקה ובקריאה וכאשר התכנסו גילה הקברניט, שהיה אדום מחימה, את ראשו וקרא מתוך תקנות־המלחמה. אז יצא מר סמואל ובידו פנקס החשבונות, עט ודיו.
“ועכשיו, אדוני” פקד בליי על רב־החובל, “חתום בפנקס הזה!”
היתה דממת מות כאשר לקח פריאר באי־רצון את העט.
“מר בליי,” אמר, בכבשו כעסו בקושי, “אנשי הספינה יהיו עדַי כי חותם הנני מתוך ציוּת לפקודתך, אך אבקשך לזכור, אדוני, כי רואה אני עצמי זכאי לעורר ענין זה מחדש בתאריך מאוחר יותר.”
אותו רגע הידהדה קריאה ממושכת מפי הצופה שעל ראש התורן־הקדומני: “אֶ–רֶ–ץ ה–וֹ!”
פרק חמישי: טהיטי 🔗
הצופה השגיח במיהיטַיָא, אי קטן ונישא במרחק ארבעים מילין דרומית־מזרחית לטהיטי. כמי שמתקשה להאמין למראה, נעצתי עיני בבליטה הזעירה, שהזדקרה בלא תנועה מעל לקו האופק. עם שקיעה שככה הרוח וכל הלילה היינו מתקדמים לאטנו לעבר היבשה.
ירדתי ממשמרתי עם שמוֹנה צילצולים, אלא שלא יכולתי להרדם; כעבור שעה טיפסתי על התורן־הקדומני ומעל בד־הערב של המפרש השלישי צפיתי בהאיר היום החדש. יופיה של אותה זריחה נראה לי כפיצוי מלא עבור כל תלאות מסענו – זריחה, הידועה רק ליורד־הים המרחיק נדוד מביתו אל האזורים הטרופיים. להוציא כמה עננות קלות כפלומות־של־מוך – מבשרות מזג־האויר היפה – מיד ממעל לטבעת האופק הענקית שהקיפתנו סביב סביב, היו השמים בהירים. מעט מעט החוירו הכוכבים; ועם האור הוורוד שהתעצם וגבר, דהתה קטיפת־הרקיע השחורה והפכה כחולה. אז החלה השמש, שנחבאה עדיין מתחת לאופק, לצבוע את העננות שבמזרח בכל גוני הארגמן.
מקץ שעה עקפנו את השוּנית למשב רוח קלה מכנף דרום, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את הגזע התמיר והחינני ואת העלים הירוקים של אגוז־הודו, זה העץ הנודע למרחוק; את הביקתות המסוככות של בני איי־הדרום, החוסות בצל חורשות; ואת האנשים עצמם, שכמה מהם היו מהלכים לאורך השוּנית במרחק כֶּבֶל41 אחד מאתנו. הם נופפו לקראתנו חתיכות בד לבן וקראו קריאות, שלפי השערתנו היו הזמנות לירד על חופם; אך קולם נבלע בנהם המשברים, שהיו מוֹנעים בעדנו מגשת לחוף גם אילו עצר מר בליי בספינה והוריד סירה.
מיהיטיא הוא אי נישא ועגול וקוטרו אינו עולה בשום מקום על שלושה מילין. הכפר עומד בקצהו הדרומי, מקום שרצועת אדמה שטוחה כעין אצטבה משתרעת לרגלי ההר. אולם בשאר חלקיו מתנשאים צוקים ירקרקים תלולים והים נשבר אל רגליהם. הפס הצחור של המשברים, גון הזמרגד הירוק והבולט של הצמחיה הטרופית, שכיסתה את מורדות ההרים בכל מקום, העלוָה העשירה של עצי־הלחם בבקעות הקטנות וצמרותיהם המהודרות של דקלי אגוז־הודו, שצמחו קבוצות קבוצות זעיר שם זעיר שם – חברו יחד לתמונה שהקסימתני. האי דמה לגן־עדן קטן, שזה אך נוצר, והוא עומד בשחר יומו הראשון וכולו רענן וטלול ובו כל הדרוש לנוחיותו ולאושרו של אדם.
האנשים על גבי השוּנית שלרגלי הצוקים היו רחוקים מאתנו מכדי שנוכל להתבונן בהם, אך הם נראו מוצקי־גוף ונאים וקומתם גבוהה משל האנגלים. הם לבשו מחגוֹרוֹת מטְוִי עשוי שיפה שהבריקו בשמש הבוקר בלובן מסנוור. חוץ למחגורות אלה היו עירומים וצחקו וצעקו איש אל רעהו בלווֹתם אותנו ובטפסם בזריזות מרובה על גבי הסלעים.
בשעה שהקפנו את קצהו הצפוני של האי קרא אלי סמית מראש התורן. “הבט, מר בייאם!” צעק והצביע נכחו בהתרגשות. שם, במרחק הרבה פרסאות, ראיתי את שרטוטיו של הר ענק שהתרומם מתוך הים – רכסים נישאים שהשתפלו לשני הצדדים בצורה סימטרית מעל פסגה מרכזית גבוהה – עינו תכלת חיורה ודמיונו, באור הבוקר הרך, לאיזה גוף ערטילאי.
עכשיו הגבירה הבריזה חילים והבאונטי, שנטתה מעט על צדה בשוּטה במיפנה שמאלי, גררה בעקבותיה שובל קצף לבן ורחב. ברדתי הסיפונה מצאתי שם את מר בליי, כשרוחו טובה עליו במידה בלתי רגילה. ברכתיו בצפרא־טבא בעמדי לצדו במוצא־הרוח והוא ענני בטפיחה על השכם.
“הנה כי כן, בחור,” אמר בהצביעו על שרטוטי היבשה הערטילאיים שהתנשאו מלפנים. “טהיטי! היה זה מסע ארוך, מסע ארוך וקשה, אולם, באלוהים, הרי האי לפנינו סוף־כל־סוף!”
“הוא נראה כאי יפה, אדוני,” העירותי.
“אמנם כן הוא – אין יפה הימנו! הקברניט קוּק לא אהב על פניו אלא את אנגליה. אילו הייתי אדם זקן, שכבר עשה את שלוֹ בחיים ואין לו משפחה בבית, כי אז לא הייתי מאחל לעצמי טובה גדולה מאשר לגמור את ימי מתחת לדקליה של טהיטי! ואת יושבי־האי תמצא ידידותיים ומכניסי־אורחים כארץ מושבם; הן, וכמה מהנערות ההוֹדיות תראה והן יפות כמוה. דרך ארוכה עשינו כדי לבקר אצלם! אמש חישבתי את המרחק שעברנו לפי הלוֹג42 מאז עזבנו את אנגליה ומחר בבוקר, כאשר נשליך עוגן במפרץ מאטאוואי, יהיו לנו מאחורינו למעלה מעשרים־ושבעה אלף מיל!”
למן אותו בוקר, לפני שנים כה רבות, הפלגתי על פני שבעת הימים וראיתי את מרבית אייהם, בהם גם איי הודו־המערבית ואיי הארכיפֶּלָגוֹס האסיאטי. אך מכל שראו עיני אין גם אחד שישווה לטהיטי בחמדת יופיו.
שעה שקרבנו ליבשה, כשהשמש העולה מאחורינו, לא היה אדם על סיפון הבאונטי שלא הביט קדימה ברגשׁוֹת, שאם גם נבדלו בלי ספק אלה מאלה בכל מקרה, הנה נתערבו בהם ההשתוממות ויראת־הכבוד. אך לא כי, טעות היתה בידי: היה אדם אחד. עם ששה צילצולים, בשוטנו במרחק מילין מספר בלבד מקצהו הדרומי של האי, הופיע בּכּחוּס הזקן על הסיפון. לרגע עמד ליד התורן־האחורי, נשען בידו אל אחד הכלונסאות, והשקיף בשויון־נפש על המדרונים מכוסי היערות, מפלי־המים והפסגוֹת הירוקות חדוֹת התוים, שעכשיו ניבטו אלינו ממול – ואחר משך בכתפיו.
“כמוהו ככולם,” פלט באדישות. “כיון שראית אי טרופי אחד, חזקה עליך שראית את כולם.”
הרופא פנה וצלע בנקישה לעבר הסקלא ולאחר שנעלם חדל מר נלסון להלך סביב הסיפון ובא ועמד לצדי. הבוטנאי היה חסיד ההתעמלות והוא שמר על גמישות שריריו ועל צבע פניו הרענן מתוך שהיה סובב והולך עד שנים עד שלושה מילין על גבי הסיפון מדי בוקר – אם רק הניחוֹ מזג־האויר לעשות זאת.
“ובכן, בייאם,” העיר, “שמח אני לשוּב לכאן! מאז מסעי עם הקברניט קוּק חלמתי פעמים רבות שאני שב ומבקר בטהיטי, מבלי לטפח כל תקוה שאמנם יהי החלום לממש. והנה אנו כאן! כבר קצרה רוחי להמתין עד שאציג רגלי על החוף!”
עוקפים היינו את החוף טאיאראפּו, הוא חלקו העשיר והנחמד ביותר של האי, ועיני כמו דבקו במראה שנגול לפניהן. מלפנים, במרחק כמיל אחד מהחוף, התרוממה שוּנית־אלמוגים, אליה נשבר גאוֹנוֹ של הים ומי־המבטחים שבתוך הלגוּנה שימשו כדרך־המלך להודים, השטים עליהם בדוגיותיהם בכה ובכה. מיד מעבר לשפת־הים השתרעה רצועת אדמה צרה ושטוחה, עליה היו מפוזרים כבציור משכנות התושבים בינות מטעי ה"אַוַה" וצמח־הבד בצל עצי־לחם ואגוזי־הודו. ברקע נראו ההרים, שהזדקרו בצורות דמיוניות של צריחים ומגדלים מחודדים ומדרונים תלולים שהיו מכוסים יערות עד לשיאיהם. אשדי־מים התנפלו מעל ראשי הצוּקים ותלו שם כחוטי־כסף מתוחים, שאורך רבים מהם כאלף רגל ויותר והם נראים לעין ממרחק רב כנגד רקע הירוק הכהה. לעיני האירופאי, הצופות בו לראשונה, מופיע חוף זה כמראה אין־דומה־לו על כדור־ארצנו; כמוהו כאיזה נוף שאוּל מתוך חלום־פלאים.
נלסון הצביע קדימה על ריוח בפני השוּנית. “באותו מקום כמעט איבד הקברניט את ספינתו,” אמר, “כאשר הדפוֹ הזרם אל השוּנית. אחד מעוגניו מוטל שם עד היום – שם, מקום שנשברים גלים גדולים. מכיר אני יפה חלק זה של האי. לפי שהנך רואה מקיף טהיטי שני איים, המחוברים על־ידי לשון־יבשה צרה, הקרויה בפי ההודים בשם טַארַאוָואוֹ. זה שלפנינו הוא הקטן יותר ושמו טַאיארָאפּוּ, או טהיטי־איטי; ולאי הגדול ההוא קוראים הם טהיטי־נוּאי. ויהיאטוּאָה הוא מלך האי הקטן יותר והוא החזק מכל הנסיכים ההודים. מלכותו עשירה ומאוכלסת יותר מאלה של יריביו.”
כל אחרי־הצהרים היינו עוקפים את היבשה בעברנו על פני המיצר הנמוך שבין שני האיים ולאורך חופיהם המוריקים של שני המחוֹזוֹת העשירים פאָאוֹנֶה והיטיאַהָה; וכאשר פנה היום והבריזה הקלה שככה, היינו מתנהלים לאיטנו לאורך החוף הסלעי של טַיָארֵאי, מקום שהשוּנית נגמרת והגלים מרעימים קולם בהכותם ברגלי הצוּקים.
אותו לילה רחקה השינה מעפעפיהם של אנשי הבאונטי. באין רוח נשתהתה הספינה במרחק כפרסה אחת ממוצא עמק פַאפֶנוּ הגדול וזרם האויר היבשתי, שנישא מפנים האי לעברנו, צרר בכנפיו והביא אלינו את הריח המתוק של היבשה והחי והצומח עליה. שאפנו אל קרבנו את האויר בלהיטוּת, ומאחר שחוש הריח שלנו נתחדד משך החדשים הארוכים על הים, יכולנו להבחין בריחם של פרחים בלתי־ידועים לנו, בריח של עשן זרדים ושל אמא־אדמה עצמה – זה המתוק בריחות לנחיריו של מלח. חולי־הצפדינה בקרבנו דומה כי החליפו כוחות חדשים בנשמם עמוקות את אויר היבשה; אדישותם ושתיקתם נמוגו והם סחו בהתעוררות רבה אודות הפירות שקיווּ לאכול למחרת היום ושלהם השתוקקו כאשר ישתוקק הגוֹוע מצמא למים.
זמן מה לפני שקיעת השמש ראינו את אֵימֶאוֹ, האי הקטן והנישא המרוחק ארבע פרסות לצד מערב. השמש נשתפלה ונעלמה מאחורי הצריחים והצוקים שעל קו השמים של אימאוֹ וחרמש הזהב הדק של הירח החדש עלה. במעלוֹת הרוחב הללו קצרה היא שעת בין־השמשות ולי נדמה כי מיד לאחר רדת השמש הופיעו הכוכבים בכיפת־רקיע טהורה מכל ענן. כוכב־לכת גדול, שהיה תלוי נמוך במערב, תאר שביל מרטיט על פני המים. בדרום ראיתי את “הצלב הדרומי” ואת “ענני מַגֶלן” ועוד קבוצות כוכבים שאינן מוכרות ליושבי חצי הכדור הצפוני, וכולם נדמו קרובים וחמימים וזהוּבים כנגד שחור השמים. הד חלוּש של שירה הבקיע ועלה מתאו של הרופא, מקום ששתה לשכרה בחברת פּקוֹבר; כל יתר אנשי הספינה היו על הסיפון.
לאורך החוף כולו יכולנו לראות אשי לפידים לאין מספר, במקומות שההודים עסקו בדיג או שטו בדוגיותיהם מבית לבית. אנשי הבאונטי עמדו ליד המעקה, או על גבי המנוֹרים, כשהם מסיחים ביניהם בקולות נמוכים ונועצים עינים בגוש השחור של היבשה. כמין שינוי כאילו חל בכולם; כל הצער ואי־הרצון כאילו גורשו מתוכנו ותחתם באו שלוות הסיפוק ותחושת־צפייה מאושרת לאשר יביא לנו המחר. מר בליי עצמו, שטייל על הסיפון עם כריסטיאן, הסביר פניו וגילה אדיבות נדירה; ובעברם על פני כפעם בפעם קלטתי קטעים מדבריו: “מסע לא רע, מה?… רק ארבעה חולי־צפדינה ומקץ שבוע על החוף יחלימו… הספינה שלמה וחזקה כאגוז ללא סדק… מקום מעגן גרוע… בקרוב נצא את מפרץ מאטאוואי… מקום נאה להשגת מזונות טריים…”
נמניתי על משמרתו של רב־החובל, וסמוך לחצות ראני מר פריאר כשאני כוֹלא את פיהוקי שכן נקפו הרבה שעות מאז ישנתי.
“לך וחטוף תנומה, מר בּייאם,” אמר רכוֹת, “חטוף לך תנומה! הכל שקט הלילה ואני אדאג לכך שיעוררוך באם נזדקק לך.”
בחרתי לי מקום בצל הסירות, מיד מאחורי הכּווה הראשית, ואשכב על הסיפון, אך למרות שפהקתי ועפעפי כבדו עלי, עברה עת ארוכה עד שבאתני השינה. כשהקיצותי, היה אורו האפור של השחר פושט במזרח.
במשך הלילה גררנו הזרם מרחק מה ועתה הספינה מנגד לעמק וָאיפּופּוּ, ממנו זורם הנהר הנשפך הימה בכּף־ונוּס, היא הנקודה הצפונית ביותר של טאיטי־נוּאי, במקום זה קרבה דולפין של הקברניט וּוּאליס בפעם הראשונה אל הארץ החדשה אשר גילו ופה, על כּף מוארך ונמוך זה, הקים הקברניט קוּק את המצפה שלו על מנת לעקוב אחרי מהלכו של כוכב־הלכת, שעל שמו נקרא המקום. הרחק לפנים האי, כשרגליו קבועות במסגרת צוקים מאונכים הגובלים עם העמק, התנשא ההר המרכזי הגבוה אוֹרוֹהינָה – צוק סלע ווּלקני דק ומחודד, שהרקיע לגובה שבעת־אלפים רגל ושהטיפוס אל פסגתו אינו נופל בסכנותיו מההעפלה אל שיאי הגבוהים שבהרי העולם. קרני השמש הראשונות זה אך האירו את פסגתו ובגבור אור היום, שהניס את הצללים מהעמק והאיר את שיפולי הגבעות ואת אזור החוף הדשן והמחייך, דמיתי כי מעולם לא נחו עיני על מראה מלבב מזה. כל חזותה של רצועת החוף סביב מפרץ מאטאוואי היתה גלויה, רוחצת בשמש ומזמנת־אורחים.
הכניסה למפרץ נמשכה מדרום־מערב למערב ואורכה עלה על פרסה אחת. דוּגיוֹת רבות יצאו עכשיו לקראתנו. רוּבן היו קטנות והכילו ארבעה או חמישה אנשים, ובכללן היו כלי־שיט משונים: חוּצה לדופן השמאלית נמשכו שתי זרועות מעוקמות שירדו עד המים והיו מחוברות ביניהן במוט מאוזן, והירכתיים היו גבוהות והזדקרו מעלה כחרמש. היו ביניהם גם שתים או שלוש דוגיות כפולות, ואלוּ הכילו כשלושים איש. כלי־שיט הודיים אלה קרבו אלינו במהירות. האוחזים במשוטים חתרו שש חתירות קצרות ונמהרות בצד אחד ואחר, לאות שניתן על־ידי היושב בירכתיים, חתרו בצד השני. בהתקרב הדוגיות הראשונות שמעתי קריאות־שאלה: “טָאיו? פֶּריטָנֶה? לימה?” שפירושן: “ידיד? בריטי? לימה?” זו האחרונה כיונה לשאול אם הבאונטי היתה ספינה ספרדית מפרו. “טאיוֹ!” צעק בליי, שידע מלים מספר מהלשון הטהיטית; “טאיו! פּריטנה!” ומקץ רגע כבר הגיעונו הדוגיות וראשוני ההודים טיפסו וקפצו מעל המעקה ובפעם הראשונה ניתן לי להציץ מקרוב בגזע אנושי זה, ששמו יצא למרחקים.
מרבית אורחינו היו גברים – בחורים גבוהים, נאי־מראה ועזיזים, שעין הנחושת המועמה לעורם. הם לבשו שׂמלניות43 מאריג מצויר מעשה ידיהם, שׁכמיות מצוּיצות קלות על כתפיהם, שקצוֹתיהן מתחברות מלפנים על הצואר, ולראשיהם חבשו צניפים מארג חום. גופם וזרועותיהם של כמה מהם, שהיו מעורטלים ממותניהם ומעלה, היו כשל ענקים. אחרים חבשו מצנפות קטנות, שנקלעו זה לא כבר מעלי אגוז־הודו, הקרויות טאוּמטה. ארשת־פניהם, כזו של ילדים, שיקפה את כל העובר בלבם ובחייכם – וזאת עשו תכופות – השתאיתי לשיניהם המצוינות והלבנות. הנשים המעטות שעלו על הסיפון אותה שעה השתייכו כולן לדרגות החברה הנמוכות יותר והיו קטנות במידה בלתי־רגילה בהשוואה עם הגברים. הן לבשו שמלות מבד לבן, שירדו בקפלים חינניים, וגלימות מאותו בד כדי להגן על כתפיהן מפני צריבת השמש, שהיו גזורות בצורה שהניחה את הזרוע הימנית חפשית – לבוש שהזכיר את התגא הרוֹמית. פניהן אמרו מזג נוח, טוּב־לבב ושמחת־חיים ונקל היה לראות מדוע התקשרו בעבר כה רבים מבני ספנינו עם נערות מסוג זה, אשר דומה כי נחנו בכל התכונות הנלבבות של בנות מינן.
מר בליי ציוה על אנשי הספינה לנהוג בהודים בכל האדיבות, הגם שהוֹרנו לשים עליהם עין כדי למנוע גניבות, שהפשוטים שבהם היו עלולים לבצע. עם גבור צפרירי הבוקר התקדמנו לקראת הכניסה במיפנה שמאלי, כשערבי־התרנים מתעקמים בלחץ מפרשיהם ואוזנינו חרשות למחצה מעוצם הרעש. כמאה גברים, לפחות, וכרבע המספר הזה נשים, התרוצצו על הסיפונים כשהם צוחקים, צועקים מניעים בידיהם ופונים אל אנשינו בהתעוררות רבה, כאילו מובן מאליו היה שנאומיהם הסתומים הובנו כפשוטם. ספנינו מצאו את נציגות המין היפה שבקרב האורחים מושכות־לב במידה כזאת, עד שבקושי רב הצלחנו לעכב בידם מלנטוש את תפקידיהם. הרוח הוסיפה להתגבר וכעבור עת קצרה החלקנו דרך המעבר הצר שבין הקצה המערבי של השונית, לפני כּף־ונוס, לבין הסלע המושקע המכונה “גדת הדולפין,ׅ” אליו כמעט נופצה בשעתו ספינתוֹ של הקברניט וואליס. בשעה התשיעית הטלנו עוגן במפרץ מאטאוואי בעומק שלושה־עשר פאטום.
מיד יצא לקראתנו קהל מבקרים גדול בדוגיות, אלא ששום איש נשוא־פנים לא עלה על הסיפון משך זמן מה. מתלוצץ הייתי עם כמה נערות, להן נתתי אילו תשורות של מה בכך, כאשר עלה משרתו של מר בליי והודיעני שהקברניט רוצה לראותני למטה. מצאתיו יחידי בתאו כשהוא גוחן על מפת מפרץ מאטאוואי.
“אה, מר בייאם,” אמר ורמז לי בתנועת יד לישב על ארגזו, “דבר לי אליך. יתכן שנעגוֹן פה כמה חדשים, עד שמר נלסון ילקט את שתילי עץ־הלחם שלנו. עומד אני לשחררך מחובותיך על הספינה כדי שתהיה חפשי להגשים את משאלתו של ידידי הנכבד סר ג’וֹזף בּנקס. עיינתי בדבר וסבורני כי תבצע את המוטל עליך על הצד היותר טוב אם תגור על החוף בין הילידים. הכל תלוי עכשיו בבחירתך את הטאיוֹ, או הידיד, שלך, והבה איעצך שלא להחפז. אנשי המעלה בטהיטי, כבכל מקום אחר, מצניעים לכת ואינם קופצים בראש. אם תשגה ותבחר לך ידיד מבין החוּגים הנמוכים שבחברתם, תימצא עבודתך סובלת בסופו של דבר.”
כיון שהפסיק, אמרתי: “סבורני כי הבינותי, אדוני.”
“כן”, המשיך; “ודאי שאסור לך להחפז. בלה להנאתך יום או יומים על החוף ולכשתמצא משפחה שתראה בעיניך, הודיעני על כך ואני אברר מה מעמדה. לאחר שתבחר לך טאיוֹ תוכל להעביר את תיבתך ואת כלי הכתיבה שלך אל החוף. אחרי־כן לא אראך כי אם אחת לשבוע, כאשר תמסור לי דין־וחשבון על מהלך עבודתך.”
הוא ברכני בניד־ראש קצר אך ידידותי ובהביני שהראיון בא לסופו, קמתי ואצא. על הסיפון רמז לי מר פריאר, רב־החובל, לגשת אליו.
“הראית את מר בליי?” שאל בהגביהו את קולו למען אשמע את דבריו בשאון. “הוא הודיע לי אמש שבהגיענו הלום תשוחרר מחובותיך על הספינה. אין לך לחשוש מפני ההודים. עלה על החוף כל אימת שתחפוץ. הנך רשאי לחלק להודים תשורות מאשר עמך, אבל זכור – שום סחר־מכר! הקברניט ריכז את כל עניני המסחר בידי מר פּקוֹבר. לפי שאני שומע הוטל עליך לערוך מילון של הלשון ההודית?”
“כן, אדוני – לפי משאלתו של סר ג’וזף בנקס.”
“תפקיד חשוב, תפקיד חשוב! ידיעה כל שהיא של השפה עתידה בלי ספק לעזור הרבה לספנים בים הזה. ואתה נער בר־מזל הנך, מר בייאם, נער בר־מזל! קנא אקנא, על דברתי!”
אותו רגע ניתקה מהספינה אחת הדוגיות הכפולות, שהביאה לנו שי נאה של חזירים מאת אחד השרים. בערתי מתשוקה להציג כף־רגלי על היבשה. “הרשאי אני לנסוע עם הללו, אם יסכימו לקחתני?” שאלתי את רב־החובל.
“ודאי, כּלך מפה! קרא אליהם.”
קפצתי אל המעקה וקראתי לעורר את תשומת־לבו של גבר שישב בירכתיים ושסבר־פניו אמר שלטון. מבטינו נפגשו ואני הצבעתי על עצמי ואחר על הדוגית ואחר על החוף, שהשתרע במרחק כּבל מאתנו. מיד עמד על כוונתי וצעק איזו פקודה לחבר חותריו. הללו חתרו אחורה עד שירכתיה הגבוהות של הדוגית קרבו אל צלע הספינה והתרוממו מעל מעקה הבאונטי. קפצתי מעל לסורג וגלשתי על הירכתיים המעוגלות מטה לתוך הדוגית, ותוך כך הציצו החותרים מעבר לכתפיהם ובחייכם לעומתי הריעו בששון. הראש ההודי פלט קריאה, עשרים משוטים נתקעו במים בבת־אחת והדוגית החליקה לעבר היבשה.
מגבעת־העץ־האחד ועד כּף־ונוס מתעגל חוף מרוּבץ חול ווּלקני שחור, שאורכו כמיל ומחצה. פנינו היו מועדות אל נקודה שבאמצע, בין שני התחומים הללו של מפרץ מאטאוואי, ואני ראיתי כי גלים בגודל ניכר הלמו על החוף התלול. כשקרבנו למקום השברם של הגלים חטף איש הירכתיים שבדוגית־האחוֹת משוט־נהיגה כבד ונתן צו, שלשמעו חדלו האנשים מלחתור, בעוד ארבעה או חמישה גלים עוברים מתחתינו. המון צפוף של הודים עמד על שפת־הים והמתין לבואנו בקוצר־רוח. פתאום החל האיש שלידי לצעוק, בתפסו בכוח בידית משוט־הנהיגה שלו.
“אָה הוּ!” צעק. “טֵיאיֶה טֶה אַרֶה רַהִי!” (“חתרו! הנה הגל הגדול!”) זוכרני את המלים כיון שעתיד הייתי לשמען הרבה.
האנשים גחנו במרץ על משוטיהם, כשכולם צועקים קול אחד. הדוגית זינקה קדימה עת שגל גדול מכל קודמיו הגביהנו באויר ושלחנו במרוצה שוטפת אל החולות. ובעוד ההגאי מייצב את הדוגית במאמץ שהתפיח את שרירי זרועותיו, דהרנו הרחק במעלה החוף, מקום שעשרות ידים נאמנות תפסו בכלי־השיט שלנו והחזיקו בו כנגד רתיעתו של הים. עוד הגל נסוֹג לאחור ואני קפצתי אל החוף ואעלה בו עד תחום הגיאות, ובו בזמן הביאו ההודים גלילי עץ, משכו את הדוגית הכפולה במעלה החוף ברוב צעקות ומצהלות־צחוק והכניסוה למחסה סככה ארוכה.
כעבור רגע הייתי מוקף המון כה צפוף, עד שבקושי יכולתי לנשום. אולם המון זה היה טוֹב־מזג, מנוּמס ואדיב – שלא כהמון איזה שהוא באנגליה. נראה היה שכולם השתוקקו לברכני לשלום בכל אותות השמחה. הרעש החריש אוזן הואיל והכל דיברו וצעקו בעת ובעונה אחת. זאטוטים שחורי־עינים דבקו לשמלות אמותיהם ולטשו אלי עינים חוששות שעה שאמותיהם ואבותיהם נדחקו קדימה כדי ללחוץ את ידי – צורת ברכה, אשר לפי שלמדתי בתמהון מה, היתה מקובלת על בני טהיטי מימים קדומים.
ואחר, לפתע פתאום, שככה ההמולה. האנשים נסוגו ביראת־כבוד בפנותם דרך לאיש כיפּח בגיל העמידה, שקרב אלי בסבר שליט ובמאור־פנים שבטוב־לב. מלמול עבר בהמון: “אוֹ היטיהיטי!”
האיש היה מגולח למשעי, שלא כרוב הגברים ההודים שגידלו זקנים קצרים. שערו העבוֹת, שפה ושם זרקה בו שיבה, היה גזוּז ושׂמלניתו וגלימתו המצוּייצת היו מטיב מעוּלה ובלא כל רבב. גבוה היה למעלה מששה רגל, גון עורו בהיר מזה של מרבית בני־ארצו וגופו בנוי לתפארה. פניו – גלויים, תקיפים ומבודחים – לקחו את לבי מיד.
ג’נטלמן זה – שכן הבחנתי במבט ראשון כי נבדל היה במעמדו מכל ההודים שראיתי עד כה – קרב אלי בהדרת־פנים, לחץ את ידי בחום ואחר תפס בכתפי, הגיש את חוטמו אל לחיי ונשם בקול מספר פעמים. לרגע נבעתתי על־ידי הפתאומיות והחידוש שבצורת ברכה זו, אך משנהו הבינותי שזאת כנראה מה שהקברניט קוּק ושייטים אחרים כינו בשם “שפשוף החוטם”, הגם שלמעשה אין היא אלא הרחת הלחיים וכמוה כנשיקה אצלנו. בהרפותו ממני פסע חברי החדש צעד אחד לאחור, תוך מלמול־ההסכמה הקולני שעבר בהמון, אחר הצביע על חזהו הרחב ואמר: “אני היטיהיטי! אתה פּרח־קצין! מה השם?”
מלים אלה, שנאמרו אנגלית, הפתיעוני כל־כך, עד שלרגע לטשתי אליו עינים בלי שאמצא מענה בפי. ניכר היה בעליל שההמון ציפה לראות מה תוצאה תהא למעללו הנפלא של בן־ארצם, וסימני התמהון שגליתי הירוום נחת. מכל עבר עלו קריאות רצון והוחלפו נדנודי־ראש והיטיהיטי, אשר עתה כבר היה מרוצה לחלוטין מעצמו וממני, חזר על שאלתו: “מה השם?”
“בּייאם,” עניתי; והוא חזר “בּייאם! בּייאם!” בהניעו ראשו נמרצות בעוד ש"בּייאם, בּייאם, בּייאם" מהדהד והולך בקרב ההמון.
ושוב הצביע היטיהיטי על חזהו. “ארבע־עשרה שנה עכשיו,” אמר בנעימת גאוה, “אני מפליג קברניט קוק!” “טוּטֶה! טוּטֶה!” קרא זקן שפל־קומה שעמד סמוך אלי, כחושש שמא לא אבין.
“היכול אני לקבל מים לשתיה?” שאלתי, שכן עבר זמן רב מאז טעמתי מים אחרים מאשר מי הספינה הבאושים. היטיהיטי אחז בידי.
הוא שלח פקודה לאנשים המקיפים אותנו, שהריצה מספר נערים אל פנים האי. אחר הובילני במעלה התלוּל שמאחורי שפת־הים אל סככה פשוטה, מקום שכמה נשים צעירות הזדרזו לפרוש מחצלת. ישבנו זה לצדו של זה והקהל, שנתעצם במהירות עם בואן של קבוצות הודים נוספות, ישב על הדשא מבחוץ. דלעת נבובה מלאה עד שפתה מים זכים מפלג סמוך הוגשה לי ואני שתיתי בגמיעות גדולות ואניחה מידי ריקה למחצה, בהאנחי בשובע־רצון.
אחרי־כן ניתן לי אגוז־הודו צעיר לשתיה ולראשונה טעמתי מיין קריר ומתוק זה של הים הדרומי. עלה רחב נפרש לפני ועליו הניחה אשה צעירה בננות בשלות ומין אחד או שנים של פירות שטרם ראיתי לפני כן. רק החילותי טועם מהמעדנים הללו וקריאה עלתה מתוך הקהל שמבחוץ. הפניתי מבטי ואראה את הסירה הגדולה של הבאונטי מבקיעה לה דרך בקצף המשברים ועולה על החוף, כשבליי יושב בירכתיים. מארחי קפץ ועמד על רגליו. "אוֹ פַּארַאי! קרא, ובעודנו ממתינים לסירה שתעל על החוף, אמר: “אתה, אני, טאיו, אה?”
היטיהיטי היה הראשון מבין ההודים שברך את בליי לשלום; נראה כי היטיב להכירו. והקברניט אף הוא הכיר את חברי מיד.
“היטיהיטי,” אמר בלחצו את יד ההודי, “זקנת רק במקצת, ידידי, אם כי עכשיו יש לך כמה שערות אפורות.”
היטיהיטי צחק. “עשר שנים, מה? הרבה זמן ארוך! באלוהים, פאראי, אתה נהיה שמן!”
עתה הגיע תור הקברניט לצחוק, תוך שמישש את מתניו, שהיקפם לא היה קטן כל עיקר.
“בוא לחוף,” המשיך ההודי בהדגשה, “אכול הרבה חזיר! היכן קברניט קוק? הוא בא טהיטי בקרוב?”
“אבי?”
היטיהיטי הביט בבליי בתמהון. “קברניט קוּק אבא שלך?” שאל.
“בוודאי, כלום לא ידעת זאת?”
לרגע נשאר השר ההוֹדי עומד ומשתאה בשתיקה; אחרי־כן, בהתרגשות יוצאת מגדר הרגיל, הרים ידו לאות שקט ופנה בדברים אל הקהל. המלים היו סתומות בשבילי, אולם יכולתי לראות מיד כי היטיהיטי היה נואם מנוסה וידעתי שהוא מספר להם כי בליי הוא בנו של הקברניט קוק. מר בליי עמד לצדי שעה שהשר ההודי נשא את נאומו.
“נתתי הוראה לכל האנשים שלא להודיע להודים את דבר מותו של הקברניט קוק,” אמר בקול נמוך. “וחושבני שנגשים את מטרת מסענו ביתר מהירות באם יאמינו שאנוכי בנו.”
אף־על־פי שמעשה מרמה זה הפתיעני, יודע הייתי מה רבה יראת־הכבוד שבני טהיטי רחשו לשמו של קוק ואבין כי על־פי המחשבה הישועית, הגורסת שהמטרה מצדיקה את האמצעים להשגתה, היה הצדק עם בליי.
כאשר כילה היטיהיטי את דבריו עלתה מהקהל המית דיבור נרגש וההודים הסתכלו בבליי בהתענינות מחודשת, שעתה נתערב בה קורטוב של יראה. בעיניהם נפל בנו של הקברניט קוק רק במעט מאחד האלים. ניצלתי את ההזדמנות כדי להודיע את בליי על הצעת היטיהיטי להיות הטאיו שלי ושבאם יתן הסכמתו לכך, הרי ההצעה לכשעצמה נראית בעיני, הואיל ויהיה בידי במידת־מה להחליף דברים מלכתחילה עם ידידי ההודי.
“מצוין,” אמר הקברניט בהניעו ראשו. “הרי הוא שר ואיש־המעלה בחלק זה של האי ומקורב קרבת משפחה לכל המשפחות החשובות. וכדבריך, תהא לך האנגלית שלמד על סיפון ההחלטה לעזר רב בעבודתך.” הוא פנה אל ההודי: “היטיהיטי!”
“כן, פאראי.”
“מר בייאם אומר לי כי שניכם עומדים להיות ידידים.”
היטיהיטי הניע ראשו בחיוב. “אני, בייאם, טאיו!”
“שפיר!” אמר בליי. “מר בייאם הוא בן אחד השרים בארצו שלו. בידו מתנות בשבילך וכנגדן רוצני שתקחהו לביתך, שם יגור. עבודתו – כל זמן שנעשה כאן – היא ללמוד את שפתכם, כדי שהספנים הבריטים יוכלו לשוחח עם בני עמך. המבין אתה?”
היטיהיטי פנה לעומתי והושיט לי כף־יד ענקית. “טאיו, אה?” פלט בחיוך, ושנינו לחצנו ידים.
מיד הורדה המימה דוגית ונשלחה להביא מהספינה את חפצי, ואותו לילה ישנתי בבית ידידי החדש – היטיהיטי־טֶה־אַטוּאָה־אירי־הַאוּ, שר מַהינָה ואַהוֹנוּ וכוהן גדול על־פי הירושה במקדש פָארֶארוֹי.
פרק ששי: משק־בית הודי 🔗
עודני זוכר בבהירות את הליכתנו אותו אחר־הצהרים ממקום עלותי על החוף אל כּף־ונוס, ומכאן מזרחה, מעבר לרצועת חוף שניה, מתעגלת וארוכה, עליה הלמו גלים גדולים – אל בית הטאיוֹ שלי. הבית עמד במקום מכוסה דשא ומוגן מפני הים על־ידי שוּנית אלמוגים קצרה, שנשאה על גבה אִיוֹן44 יפה בשם מוֹטוּ אָאוּ. מרחק האִיוֹן מהיבשה לא עלה על מחצית הכּבל; חופיו היו מרופדים חול־אלמוגים לבן כשלג, שבלט לעומת הירוֹק־הכהה העשיר של האילנות הגבוהים, שגדלו סמוך למים. בין שפת־הים והאִיוֹן השתרעה הלגוּנה ומימיה התכולים וחמימים, שנים עד שלושה פאטום לעומק, צלולים כאויר.
כל העת היינו מהלכים בצל חורשות עצי־לחם, שפּריים כבר החל מבשיל. על־פי היקפם וקומתם היו רבים מבין העצים הללו קשישים ביותר. העצים, על עליהם הרחבים והנוצצים, שיפת גזעיהם החלקה וצורתם הגאיונה ומלאת־ההוד, נמנו על יקרי־הערך שבין העצים המצֵלים וודאי שאין כמותם מועילים לאדם. פה ושם התנשא גבוה באויר גזעו התמיר של אגוז־הודו, ופזורים בין החורשות כמבלי משים ראיתי את בתי ההודים, המכוסים גגות קלועים מהעלים הצהובים של הפַלְמֶטוֹ45 והמוקפים משוכות חיזרן46.
מארחי, שגילו לא עלה על ארבעים־וחמש שנה, כבר היה סבא לנכדים רבים, ובהתקרבנו אל ביתו לאחר הליכה שארכה כמחצית השעה, שמעתי צעקות שמחה וראיתי תריסר ילדים חסונים מדלגים לקראתו לברכו. בראותם אותי עצרו, אך חיש מה פג פחדם והם טיפסו על רגליו של היטיהיטי ובחנו את מלבושי בסקרנות של קופים. כאשר הגענו אל הדלת היו שני זאטוטים רכובים על כתפיו של השר ונכדתו הבכורה הובילתני באחזה בידי.
הבית היה נאה – ששים רגל אורכו ועשרים רגל רוחבו ועליו גג נישא שנקלע זה לא כבר ושקצוֹת הכתלים הנושאים אותו לא היו משולשים, כי אם מעוגלים למחצה – דבר ששיוה לכל הגג צורת ביצה. בתים מסוג זה נבנו אך ורק בשביל שרים. הקצווֹת, שנתמכו בעמודים עשויים מעץ אגוז־הודו ישן וממורט, היו פתוחות ומשני הצדדים הוקמו כתלים עשויים משחיפי חיזרן צהובים ומאונכים, דרכם זרם האויר באין מפריע. הרצפה היתה מרופדת חול־אלמוגים צח ובקצה אחד נפרשו מחצלות על גבי מזרן עבה של עשב ריחני, הקרוי אַרֶטוּ. רהיטים כמעט שלא נראו בבית; רק כמה כרי־עץ קטנים על מיטת המשפחה, שדמו לשולחנות זעירים על ארבע רגלים קצרות; שנים או שלושה כסאות המשמשים לשרים בלבד, חטובים מגזרי־עץ אדומים וקשים, וכֵּן לכלי־זין, שתלה על אחד העמודים הסועדים את קורת־הגג ושהכיל את אלת־הקרב הכבדה של מארחי.
בת היטיהיטי – אם לשנים מהילדים היותר צעירים שליוונו – פגשתנו על הסף. היתה זו אשה צעירה כבת עשרים־וחמש, שקומתה ועמידתה מביעות כבוד, עורה זהוב בהיר ושערה ערמוני – צבע שער שאינו בלתי־רגיל בתוך העם הזה. הוֹדים נאים אלה היו מכוּנים אֶהוּ; ראיתי גברים ונשים מגזע זה – בלתי מעורב עם דם אירופי – שעיניהם היו כחולות. מארחי חיי אל בתו ואלי.
“או הינָה,” אמר בהציגו אותה והוסיף כמה מלים, שביניהן הבחנתי במלה “טאיוֹ” ובשמי. הינה צעדה קדימה ללחוץ את ידי כשחיוך כבוש עולה על שפתיה, ואחרי־כן, באחזה בכתפי כדרך שעשה אביה קודם לכן, הגישה חוטמה אל לחיי וריחרחה. בהחזירי לה נשיקה הודית זו הריחותי לראשונה את הבושם של שמן אגוז־הודו, בו מושחות את עצמן נשי טהיטי.
אפשר ואין בעולם נשים – אף לא נשי־המעלה של אירופה – שתדקדקנה בעצמן יותר מהנשים ההודיות מהמעמד העליון. בוקר וערב הן רוחצות באחד הפלגים הצלולים והקרירים המרובים מספוֹר, ורחצה זו אינה מתמצית בטבילה במים פעם ועוד פעם, כי אם בשפשופן מכף רגל ועד ראש על־ידי משרתותיהן, המשתמשות לצורך זה במין אבן ווּלקנית נקבובית, כדרך שאנו משתמשים באבן־הספוג באמבטי שלנו. אחרי כן מושחות אותן המשרתות במוֹנוֹי, הוא אותו שמן אגוז־הודו, המבושם בעלי פרח הגרדיניה הטהיטית. את שערן הן מיבשות וסורקות ומלאכה זו אורכת כשעה ויותר; גבות עיניהן נבדקות בקפדנות בראי, עשוי קליפת אגוז־הודו שהושחרה ומולאה מים, והן מורטות או מגלחות אותן בשן־כריש כדי שתתארנה את הקשת הדקה המקובלת עליהן. אז מביאה משרתת קומץ אבקת־פחם, באמצעוּתה תצחצחנה את שיניהן. לאחר הקדמות אלו הן מוכנות שילבישון את השמלה, או הפַּרֶאוּ, היורדת מהמותניים עד הברכיים והעשויה בד לבן כשלג מעובד משיפה, ויתאימוה כך שכל קפל יתלה בצורה מסוימת. אחר באה הגלימה, שנועדה להגן על חצי הגוף העליון מצריבת השמש, מפניה חוששות גבירות טהיטי לא פחות מהגבירות בחצר־המלוכה האנגלי. כל קפל בגלימה מותקן בהקפדה רבה ומגוחך הוא המראה – בעיני גבר, לפחות – שעה שהנערה אשר־על־ההלבשה משתדלת הרבה כדי להניח את דעת גבירתה בענין זה.
נימוסיה של הינה היו נאים כמוה. הדרת־כבוד מחייכת ובטחון־עצמי שלם, המצויים אך בקרב החוגים הגבוהים ביותר של גזענו, שרו עליה; ואדיבותה היתה שקולה, – לא העזה פנים מכאן, אך גם לא נחבאה אל כליה מאידך. ופה אולי המקום לומר מלה לזכותן של הנשים ההודיות, עליהן הוציאו דיבה לעתים כה קרובות ובחוסר כל בושה ספנים שונים שביקרו באי שלהן. רק הקברניט קוק, שהכירן יפה ושהיה ידידן הנאמן, נהג בהן במידת הצדק באמרו, כי המוּסריוּת רגילה אצלן ומכובדת עליהן כעל נשי ארצנו, וכדי להוציא משפט על נשי טהיטי לפי הנשים שביקרו בספינותיו כמוהו כהוצאת משפט על צניעוּת הנשים האנגליות מתוך התבוננות בפרוּצוֹת הסובבות בספיטהד. בטהיטי, כבארצות אחרות, יש אנשים השטופים בפריצוּת ובחטא, וברי כי נשים מסוג זה דרכן להתקהל על החוף כל אימת שמגיעה ספינה; ואולם לפי מיטב ידיעתי יש שם גם מספר גדול של נשים נאמנות ואמהות טובות כבכל מקום אחר, ורבות מהן הן לכבוד אמיתי למינן.
הבית שנועד לשמש לי מעון משך חדשים רבים עמד, לפי שאמרתי, על כברת אדמה מדשיאה במרחק כמיל אחד מזרחה מכּף־ונוס. אם בדרך מקרה ואם במכוּון, נשקפו ממנו בכל הכיוונים מראות, שלמען יוכל לציירם היה כל אמן מוכן לעשות דרך ארוכה. בצפון השתרעו שפת־הים, הלגוּנה והאִיוֹן היפהפה, שכבר הזכרתי; בדרום, ישר אל פנים האי, נפתח לפני הצופה עמק ואיפּוּפּוּ ובמרחק ניבט אליו הר הוֹרוֹהינה; מערבה נמשך כּף־ונוס, מקום שהים נשבר בקצף רב אל שוּניוֹת־המגן; ומזרחה, פנים אל פנים עם מקום הזריחה, נגול המראה הנהדר שעל החוף הסלעי והבלתי־מוגן של אוֹרוֹפַרָה ופאאריפּוּ, שם הרעים האוקינוס השקט בדכי משבריו והתיז קצפו לרגלי צוּקים שחורים ותקיפים. אין ספק כי בגלל יפי המראה בצד המזרחי בשעת השחר כוּנה מקומנו בשם היטימַאַהנה, כלומר זריחת־השמש.
כנופית משרתים נקבצו סביבנו והתבוננו בידיד אדונם בסקרנות שבכבוד, ובעוד הינה מוסרת אילו הוראות לטבחים, יצאה מהבית נערה נאוה ביותר ולמלה מפי הטאיו שלי ברכתני אף היא כאשר עשתה בתו. שמה היה מַאימיטי והיא היתה בת־אחיו של מארחי – נערה גאה וביישנית בת שבע־עשרה.
ברמזוֹ בראשו להינה, הובילני הטאיו שלי לחדר־האוכל הפשוט – סבכה קלועה בצל חורשת עצי־ברזל, שעמדה במרחק כמאה פסיעות. על רצפת החוֹל היו פרושות מחצלות וכתריסר עֲלֵי לֶחֶך רחבים ורעננים שימשו לנו כמפת שולחן. על הגברים בטהיטי חביבה במידה בלתי־מצויה חברת נשיהם, שמעמדן בחברה אפשר ואינו נופל מזה של נשים אחרות באיזה מקום שהוא. הם מפנקים אותן, מחזרים אחריהן, מוֹנעים מהן כל מלאכה קשה ומניחים להן מידת חופש, שדוגמתה יש רק לגבירות הכבודות בחברתנו. ברם, למרות כל זאת, מאמינים ההודים שהגבר ירד משמים, ואילו האשה נולדה על האדמה. הגבר הוא רָאָה, או קדוש; האשה – נוֹאַ, או פשוטה. בהיכליהם של האלים הגדולים אין לנשים דריסת־רגל ובכל מעמדות החברה – בחינת דבר שלא יתואר – אסור לשני המינים לישב לסעוד לבם ביחד. תמה הייתי לראות שהיטיהיטי ואנוכי ישבנו לאכול לבדנו ושאף אשה לא נתנה ידה לא לבישול ולא להגשת המזון.
ישבנו איש מול אחיו משני עברי המפה הירוקה והרעננה. בריזה נעימה נשבה באין מפריע דרך הסככה המפולשת ודכי המשברים על השוּנית הרחוקה הגיענו כמלמול חרישי. אחד המשרתים הביא שתי קליפות אגוז־הודו מלאות מים, בהם נטלנו ידינו ושטפנו פיותינו. הייתי רעב מאד ורעבוני גבר שבעתים לריח הניחוח של צלי־חזיר, שנישא מהמטבח הסמוך.
הוגשו לנו דגים אפויים עם לחך ובננות מבושלות; בשר־חזיר ישר מעל התנור ומיני ירקות מקוֹמיים, שמעודי לא טעמתי דוגמתם; ולבסוף מנה גדושה של פודינג, שהוגש עם מיץ שמנת מתוקה וסמיכה של אגוז־הודו. אני רק נער הייתי, בעל תאבון של פרח־קצין שבילה חדשים רבים על הים; אבל הגם שהשתדלתי הרבה לשמור על כבודה של אנגליה על־ידי שאכלתי כשלושה אנשים, נתנני מארחי לכלימה. שעה ארוכה לאחר ששבעתי עד שנאלצתי להפסיק לאכול, המשיך היטיהיטי בניחותא את סעודתו, בטרפו כמויות דגים, בשר־חזיר, לחך ופודינג, שאפשר לתארן אך ורק כענקיות. לבסוף נאנח והזמין מים לנטילת ידים.
“קודם לאכול – עכשיו לישון,” אמר בקומו. מחצלת גדולה נפרשה בשבילנו בצל עץ פּוּרָאוּ זקן ועָנֵף על שפת־הים, ואיש ליד חברו שכבנו להנפש, כי כזה הוא הנוהג בטהיטי לאחר ארוחת־הצהרים.
כך החלה בחיי תקופה, שעליה אינני משקיף אלא בעוֹנג. כל דאגה לא העיקה עלי, להוציא את עריכת מילוני; אך בזו עסקתי בענין רב ובמידה שהספיקה כדי להרחיק מעלי את השעמום. חייתי על טוּב הארץ בין ידידים שחיבבוני ובסביבה שנחנה ביופי עדין להפליא. קמים היינו עם שחר וקופצים לתוך הנהר שזרם במטחווי ירית־אקדוח מסף ביתו של היטיהיטי, סועדים לבנו בארוחת־בוקר קלה של פירות ועוסקים בשלנו עד שוב הסירות מהדיג לעת הצהרים. אז, שעה שהכינו את הארוחה, הייתי רוחץ בים, בשחותי אל האִיוֹן, או בהשתעשעי במשברים הגבוהים. אחרי סעודת־הצהרים ישנו כל בני הבית עד השעה השלישית או הרביעית, עת הצטרפתי אליהם לעתים קרובות בצאתם לבקר אצל ידידיהם. לאחר שקיעת החמה, כאשר הודלקו הפתילות בקליפות־האגוזים המלאות שמן, היינו משתרעים על המחצלות, משוחחים או מספרים סיפורים עד שחטפתנו השינה.
במשך המסע מאנגליה עברתי על מילונו של דוקטור ג’ונסוֹן וציינתי את המלים שנראו לי כשימושיות ביותר בחיי יום־יום. את אלה ערכתי בסדר אלפא־ביתי – כשבעת אלפים מלה – ועתה היה מתפקידי למצוא ולרשום בצדן את אחיותיהן בלשון הטהיטית. מאז ומתמיד חיבבתי שפות; לימודן היה לי אחד הענינים הראשונים בחיי, ובנעורי דומני כי קלטתי שפות חדשות מהר מרוב האנשים. אכן, אם אמנם נחנתי באיזה שהוא כשרון, הרי היה זה הכשרון הצנוע ללמוד שפות זרות.
השפה הטהיטית משכה את לבי מהרגע הראשון, ובעזרת הטאיו שלי, בתו ומאִימיטי הצעירה, התקדמה עבודתי חיש מהר עד שלא עברה עת רבה וכבר יכולתי לשאול שאלות פשוטות ולהבין את התשובות. זאת היא שפה מוזרה ויפה. כיוונית של הוֹמֶרוּס עשירה גם היא באוצר מלים המתארות את מזגי הטבע ואת סולם הרגשות האנושיים; ושוב, כליוונית, יש גם לה מכמה וכמה בחינות אותה תכונה של דיוק החסרה ללשון האנגלית. לשבר בקבוק אומרים בלשונם פָּארָארי; לשבר עצם – פַאטי; לשבר (לקרוע) חבל – מוֹטוּ. ההודים מבדילים בהבחנה דקה בין מיני הפחד השונים: הפחד מנזיפה, או מבושת־פנים נקרא מָאטָאוּ; הפחד מכריש מסוכן, או ממרצח – רִיאָרִיָא; הפחד משדים ורוחות תובע אף הוא מלה בפני עצמה. יש להם שמות־תואר לאין מספר כדי לבטא באמצעותם את מזגם המשתנה של הים והשמים. מלה אחת מתארת את הים הגדול בלי גבול כשאין רואים כל יבשה מסביב; אחרת – את הים הכחול והעמוק מני מדידה; ועוד אחרת – את הים הרוגע, הנושם מפעם לפעם בגלים רחבים וחלקים. יש להם מלה מיוחדת למבט שמחליפים ביניהם גבר ואשה הקובעים ראיון, ומלה אחרת למבט המוחלף בין שני גברים הזוממים לרצוח את השלישי. שפת המבטים שלהם הרי היא למעשה כה עשירה ושלמה, עד שעתים נדמה שאין הם זקוקים כל עיקר לשפה מדוברת. אמנים מושלמים המה במשחק העינים המושפלות, ליכסון המבט, ההצצה הישירה, הגבהת הגבינים, הרמת הסנטר וכל שאר ההעוויות, שבעזרתן הם מסוגלים להידבר זה עם זה בלי שהעומדים בקרבם ירגישו בכך.
היטיהיטי דיבר טהיטית כאשר ידבר רק שר, הואיל ובני המעמדות הנמוכים יותר השתמשו באוצר־מלים שכלל רק כמה מאות מלים. הוא מצא ענין בעבודתי והיה לי לעזר רב, הגם שמאמץ רוחני שארך יותר משעה־שעתים הלאהו, כאשר הלאה את יתר בני־ארצו. על קושי זה התגברתי בהשתעוּת עם הגבירות ובחלקי את עבודתי לשנים: מפי היטיהיטי47 למדתי את המלים הנוגעות במלחמה, דת, שיט, בנין סירות, דיג, חקלאות ושאר עיסוקי גברים; ומפי הינה ומאימיטי רכשתי אוצר־מלים שהקיף את מלאכות הנשים ושעשועיהן.
ביום בואי אל ביתו פתחתי את תיבתי ואגיש למארחי תשורות, שסבור הייתי שיגרמו קורת־רוח לו ולגבירות. זה היה הדבק שחתם את ידידותנו, לה ערבנו שנינו, אולם אף־על־פי שהפצירות, החכות, המספריים והתכשיטים נתקבלו בעין־יפה, שמחתי ללמוד בהמשך הזמן כי ידידותו של הודי מסוגו של היטיהיטי לא עמדה למכירה. חושבני שהוא, בתו ובת־אחיו חיבבוני באמת ובתמים, בגלוֹתם את חבתם בהרבה דרכים שאין לטעות בהן. אין ספק שהטרדתים בלי גבול עם העט והדיו ושאלותי שלא היה להן סוף, אולם סבלנותם נוחת־המזג עמדה במבחן. פעמים היתה מאימיטי מרימה ידיה ביאוש מעושה וקוראת בשחוק: “הנח לי! לא אוכל להוסיף חשוב!” או שהשר הזקן, לאחר שבמשך שעה השיב בסבלנות על שאלותי, אמר: “הבה ונישן, בייאם! היזהר־נא, ולא – יתבקעו ראשינו מרוב מחשבה!” ברם למחרת בבוקר היו תמיד מוכנים לשוב ולעזרני.
בכל ראשון בשבוע הייתי אוסף את רשימותי ומתייצב לפני מר בליי על סיפון הבאונטי. וחייב אנוכי לומר – כדי להיות צודק כלפיו – כי כיון שנטל על עצמו משימה כל שהיא, היה מבצעה בשלמות. הוא גילה ענין רב בעבודתי ומעולם לא נמנע מעבור עמדי על רשימת המלים שכתבתי במשך השבוע. אילו היה אופיו של האיש שווה גם בצדדיו האחרים לעוז־רוחו, מרצו והבנתו, כי אז היה בליי תופס כיום הזה את מקומו בין יורדי־הים הגדולים של אנגליה.
זמן מה לאחר בואה של הבאונטי פּקד מר בליי להקים אוהל גדול על החוף, ואליו עברו לגור מר נלסון ועוזרו, גנן צעיר בשם בראון, ועמם שבעה אנשים לעזור להם לאסוף שתילי עץ־הלחם ולשתלם בעציצים.
עץ זה אין לגדל מזרעים, מאחר שאינו מבשיל זרעים כל שהם. מר נלסון סח לי, כי לדעתו טוּפּח עץ־הלחם מימים קדומים עד שהזרעים נעלמו מהפרי לחלוטין – כמו במקרה הבננה. הוא גדל על הצד היותר טוב תחת השגחת האדם ובקרבת־מקום למשכנותיו. עץ־לחם גדול שולח לצדדים שרשים ארוכים בעומק של רגל או שתים מתחת לפני האדמה. ההודי המבקש לנטוע עץ צעיר במקום אחר, אין לו בלתי אם לחפור ולחתוך את השרשים הללו, אשר בהנתקם מעל עץ־האם מיד הם שולחים כלפי מעלה נצר צעיר וחזק. בהגיע הנצר לגובה קומת־אדם הרי הוא מוכן להעברה, ודבר זה נעשה על־ידי שגוזמים אותו עד אורך אמה בערך, ואחר חוזרים וחופרים כדי לחתוך קטע קטן מהשורש. משנוטעים אותם באדמה מתאימה ומשקים אותם מפעם לפעם, חזקה על השתילים שכולם ייקלטו ויצמחו.
מדי יום ביומו היה נלסון משוטט ארוכות ותר את חבלי הארץ הסמוכים, בבקשו אחרי שתילים צעירים. השרים השונים פקדו על נתיניהם ליתן לנלסון את כל מבוקשו כמתנה, שתישלח למלך ג’ורג' עבור התשורות אשר הביאה להם הבאונטי מאנגליה.
אנשי הבאונטי שנשארו עליה דומה כי שכחו לעת עתה את קפדנותו של קברניטם ואת תלאות מסעם הארוך. יד המשמעת רפתה; האנשים הורשו לעלות על החוף לעתים קרובות ופרט לרופא היה לכל אחד מהם הטאיוֹ שלו וכמעט לכל אחד גם נערה הוֹדית. אכן באותם הימים היתה טהיטי כגן־עדן אמיתי בשביל יורדי־הים: אחד האיים העשירים ביותר בעולם, שאקלימו נוח ובריא ובו שפע של מיני מאכל ערבים והוא מושב גזע ברברים נעימים ומכניסי־אורחים. גם אחרון המ.כּ. שבקידמת הספינה רשאי היה להכנס לכל בית שהוא על החוף מתוך בטחון מלא כי יתקבל בברכה. ואשר לאפשרויות ההוֹללוּת, בה נשטפים ספנים בכל נמל שבעולם, אפשר היה לתאר את האי רק כגן־עדן מוסלמי.
בנקוֹף שבוּעים למגורי בבית הטאיו שלי, באתני בוקר אחד הפתעה נעימה בצורת ביקור של שלושה מחברי לספינה. הם באו סחור סחור ממפרץ מאטאוואי בדוגית כפולה, כשתריסר חותרים הודים השיטוה. אותו יום הלך מארחי לסעוד עם בליי על הבאונטי ובהתקרב אלינו הדוגית חכיתי לה על שפת־הים בחברת הינה, מאימיטי ובעלה של הינה – שׂר צעיר בשם טוּאַטָאוּ. כאשר התרוממה הדוגית על כתפי גל, ראיתי כי שני האנשים הלבנים שישבו בירכתיים ופניהם אלי היו כריסטיאן ופּקוֹבר, וכעבור רגע נדהמתי לראות את בּכּחוּס הזקן על המושב מאחוריהם. גל ענק הזדקר מאחורי כלי־השיט הזעיר, ההודים תקעו משוטיהם במים והדוגית זינקה קדימה במעלה החוף.
הרופא דילג מעל הלַזְבֶּזֶת וצלע לקראתי לברכני, כשרגל העץ שלו מעמיקה לשקוע בחול. לבוש הייתי רק במחגורת ילידים וכתפי נשתזפו והפכו חומות.
“אכן, בייאם,” אמר בּכּחוּס בלחצו את ידי, “יקחני האופל אם לא חשבתיך בתחילה להודי! אמרתי כי הגיעה העת שארד ליבשה, ואנה אלך אם לא לבקרך, בחורי? הבאתי עמי איפוא תריסר בקבוקים מיין טנריף.” הוא נפנה אל התותחן, שעמד ליד הדוגית. “היי, פקובר,” קרא בדאגה, “אמור להם שיורידו את הסל בזהירות; אם ישברו אפילו בקבוק אחד, יצטרכו לשוב ולחתור אל הספינה.”
כריסטיאן לחץ את ידי כשניצוץ של בדיחות־הדעת מרצד בעיניו – ונעמוד ממתינים לרופא ולפּקוֹבר, שהיו משגיחים על פריקת סל־היין הגדול. מיד לאחר כך נשאוֹ אחד הילידים במעלה החוף ואני הצגתי את חברי לספינה לפני ידידי ההודים. הינה ובעלה הובילונו אל ביתם בלכתם בראש ואנו אחריהם, כשמאימיטי הולכת עם כריסטיאן ועמי. מחבב הייתי את כריסטיאין מרגע שראיתיו לראשונה, אולם רק לאחר בואנו לטהיטי למדתי להכירו מקרוב. הוא היה גבר חסון ויפה־תואר ומשך הליכתו הקצרה אל הבית השגחתי במאימיטי הצעירה, שהיתה חוזרת ומלכסנת אליו את מבטיה.
כיון שישבנו על המחצלוֹת שבמרפסתו הקרירה של היטיהיטי, הורה בכּחוּס הזקן לאנשים להציג לפניו על הארץ את סל־הנצרים המלא בקבוקים. עודנו נושם בכבדות ממאמץ ההליכה, מישמש בכיסיו והוציא את קופסת־הטבק, משך והעלה את שרוולו, פיזר טבק־הרחה על זרועו ושאפו בכהרף־עין. ולאחר עטישה אדירה ונפנוף ממחטתו הענקית, פשט ידו לכיסו והעלה מחלץ.
לא עברה עת ארוכה והוא ופקובר כבר היו בעצם משתה־הבוקר שלהם, ומאחר שטוּאטאוּ מאן לעזבם בטרם כלה היין, פנינו – כריסטיאן, מאימיטי, הינה ואני – ונלך לאורך החוף, בהניחנו לטבחיו המרובים של היטיהיטי לדאוג לסעודת הצהרים שלנו. היה בוקר חם ושקט ואנו שמחנו לילך בצל עצי־הברזל הגבוהים, שפארו את שפת החולות. במרחק כמיל אחד מזרחית לבית נשפך הימה נהר, שהיה גדול רק במקצת מפלג אנגלי, אך לפני כן יצר בריכה צלולה ועמוקה סמוך לחוף. עצי היבּיסקוס זקנים ומסוקסים התקמרו יחדו ממעל וקרני השמש, שהסתננו דרך עפאיהם, תארו ציורי אור וצל על חלקת המים השלווים. שתי הנערות פרשו אל מסתור הסבך ומהרה חזרו והופיעו כשהן לבושות מחגורות קלות ממין אריג מקומי מבריק העומד בפני המים. אין בעולם נשים צנועות מהגבירות הטהיטיות, אולם הן נוהגות לערטל את חזיהן בתמימות גמורה, כדרך שהאשה האנגלית מגלה את פניה. בעמדו לצדי על שפת הבריכה, לבוש שׂמלנית מקומית שחשפה את גופו החסון והנאה, הציץ בהן כריסטיאן וכלא את נשימתו.
“אל־אלוהים, בייאם!” קרא חרש.
דקת־גיזרה וגמישת־אברים עמדה לפנינו מאימיטי בראשית הפריחה של נשיותה ושערה השחור הנהדר סתוּר ונופל על כתפיה. היתה זו תמונה, שלראותה כדאי היה לבוא מרחוק. לרגע נשתהתה ידה האחת על כתף האשה הגדולה ממנה, ואחר, בהגביה את שלמתה, רצה בקלות על שורש מסוקס שתלה מעל למים העמוקים. כאן איזנה את עצמה גבוה מעל לבריכה ותקפוץ המימה בקריאת חדוה ואני ראיתיה שוחה בתנועות קלות ואיטיות על פני הקרקעית, בעומק שני פאטום. כריסטיאן, שהיה שחיין מעולה, קפץ ראשו למטה ורגליו למעלה והינה באה אחריו, בהתיזה מים על כל סביביה. למעלה משעה השתובבנו בבריכה, הבעתנוּ להקות דקים מנוּקדים, שדמו לטרוּטות, וצחוקנו הידהד והלך במנהרה הירוקה והקרירה שממעל לראשינו.
ההודים בני טהיטי רוחצים בים לעתים נדירות, אלא אם כן מתגלגלים גלים גדולים אל החוף. אז ישישו הנועזים בגברים ובנשים לקראת הספורט הקרוי הוֹרוּאָה – הם שוחים החוצה בין המשברים הגדולים ועמם לוח עץ קל שאורכו כפאטום אחד, ובבחרם ברגע המתאים ישובו החופה ממרחק כרבע מיל ויותר על גבי לוח העץ שלהם כשהם רכובים על בלורית גל גבוה ומקציף. ואילו רחצתם היום־יומית נעשית בפלגים הצלולים והקרירים, הזורמים בכל מקום ממרומי ההרים. ואם כי ירחצו פעמיים, ותכופות גם שלוש פעמים ביום, יצפו תמיד לרחצה הבאה כאילו לא ידע עורם מים מזה חודש ימים. גברים, נשים וטף רוחצים בצותא ברעש גדול ובמצהלות חדוה, שכן זאת היא השעה העליזה ביותר של יומם, המיועדת לפגישת רעים, לחיזור אחרי הנערות ולחילופי שמועות וידיעות.
לאחר הרחיצה ייבשנו עצמנו בשמש והנערות סרקו שערן במסרקי חיזרן חטובים בצורה משונה. כריסטיאן היה ג’נטלמן ומטבעו רחוק מאד מפזיזוּת, הגם שהיה בעל מזג חם ונוח להתרשם. בשובנו אל הבית פיגר מאחורינו ומאימיטי אתו ופעם, בהפנותי ראשי דרך מקרה, ראיתי והנה השנים מהלכים יד ביד. זוג נאה היה זה – הספן האנגלי הצעיר והנערה ההודית. הגורל הרחוּם, המסתיר מעינינו את העתיד לבוא, לא רמז לי על אשר צפן בחיקו לשנים אלה, שנועדו לעמוד יחדו – יד ביד כמו שראיתים עכשיו – בנדודים ארוכים, בסבל ובאסוֹן. מאימיטי השפילה עיניה בעוד סוּמק עז עולה בלחייה השחומות הצחות וניסתה לשחרר את ידה, אבל כריסטיאן החזיק בה וחייך אלי.
“לכל ספן אהובתו,” אמר ספק בלצון ספק ברצינות, “ואני מצאתי את שלי. ערֵב אני בחיי כי אין נערה נאמנה מזו בכל האיים הללו!”
הינה חייכה בכובד־ראש ונגעה בזרועי לרמוז לי שאניח לכריסטיאן. הוא נשא חן בעיניה מיד לראותה אותו, אף ידעה מה דרגתו על הספינה. ותודות לאוֹרַח המיסתורי, בו נפוצו ידיעות שונות בקרב בני טהיטי, ידעה גם זאת – שלכריסטיאן לא היה כל מגע וענין עם אותן הנשים אשר פשטו על הספינה.
פרק שביעי: כריסטיאן ובליי 🔗
מיום שנפגש עם מאימיטי לא החמיץ כריסטיאן הזדמנות לבקרנו והיה בא ביום או בלילה, כל אימת שנתפנה מתפקידיו על הבאונטי. ההוֹדים, שלא נזקקו לשינה רצופה, היו קמים לעתים קרובות במשך הלילה ותכופות היו עורכים כֵּרָה־של־חצות, עת חזרו הדייגים מהשוּנית. לא אחת ולא שתים עוררני היטיהיטי הזקן משנתי אך ורק משום שחשקה נפשו לשוחח, או משום שלפתע נזכר במלה מסוימת שנתחמקה הימנו במשך היום. מהרה הסכנתי עם שינה חטופה זו ואלמד ממארחי למלא בשנת אחר־הצהרים את שהחסרתי בלילה שעבר.
כריסטיאן נתקבל על בני הבית כעבור זמן קצר כמאהבה המושבע של מאימיטי. הכל ציפו לביקוריו בעונג ואך לעתים רחוקות היה בא בלעדי אילו תשורות קטנות בשביל מאימיטי והאחרים. הוא היה אדם הנתון למצבי־רוח; על הים ראיתיו נזעם, שתקן וכמעט מפחיד משך שבועים רצופים. אחרי־כן היה משתנה בבת־ראש, מנער מעליו את אשר הטרידוֹ והופך להיות הלבבי והעליז שברֵעים. שעה שרצה בכך, לא היה איש שידע כמוהו להתחבב על זולתו; כנותו, השכלתו, שהיתה גבוהה מזו של רוב קציני־הים באותה תקופה, ונועם הליכותיו, חברוּ יחד כדי לקנות לו כבוד מצד גברים ונשים גם יחד. מזגו החם, מראהו הנאה ומצבי־רוחו המתחלפים עשאוהו – לפי מאמר הנשים – טיפוס רומנטי.
לילה אחד, כששה שבועות לעשותי בבית היטיהיטי, עוררתני משנתי יד, שהונחה ברכוּת על כתפי, לפי המנהג ההודי. לאורו של נר־אגוז ראיתי את כריסטיאן ניצב עלי ואהובתו לצדו.
“בוא אל שפת־הים, בייאם,” אמר; “הם הדליקו שם מדורה. עלי לספר לך משהו.”
יצאתי את הבית כשאני משפשף את עיני נסוכות־השינה ואלך בעקבותיהם למקום שמדורה מקליפות אגוז־הודו בערה באור אדמדם בהיר. היה לילה בלי ירח והים היה כה שקט, שקול הגלים על החוף נשמע כלחישה בלתי־נתפסת כמעט. סביב המדורה נפרשו מחצלות ואנשיו של היטיהיטי שכבו מסביב ושוחחו בקולות נמוכים בעוד הדגים נצלים על גבי הגחלים.
כריסטיאן יש כשגבו אל גזע אגוז־הודו וזרועו חובקת את מותני מאימיטי, ואני השתרעתי על החול בקרבתם. במבט ראשון ראיתי, כי לאחר עליזותו במשך השבועות האחרונים, בא עליו עתה אחד ממצבי־רוחו העצובים.
“עלי לספר לך,” אמר לאיטו מקץ שתיקה ארוכה, “כי בּכּחוס הזקן מת הלילה.”
“אל אלוהים!” נתמלטה קריאה מפי. “מה…”
“הוא לא מת מרוֹב שתיה, לפי שאפשר היה לשער, כי אם מאכילת דג מרעיל. קנינו כחמישים ליטראות דגים מסירה שבאה מטֶטיָארוֹאָה וקבוצת־האוכלים שלכם קיבלה אתמול כמה דגים מטוגנים לארוחת־הצהרים. צבעם היה אדום כהה והם היו שונים מכל האחרים. היוּוֹרד, נלסון ומוריסון היו נוטים למות במשך שש שעות, אך מצבם הוטב עתה. הרופא מת עם שמונה צילצולים, לפני ארבע שעות.”
“אל אלוהים!” חזרתי מכנית כחסר־דעה.
“הוא ייקבר בבוקר ומר בליי ציוה שתהיה נוכח בטקס הקבורה.”
בראשונה הדהימתני הידיעה ולא השגתי את מלוא משמעותה של האבדה; רק בהדרגה נתחוורה לי העובדה, כי בּכּחוס הזקן שוב אינו נמנה על צוות הבאונטי.
“אומנם שיכור,” אמר כריסטיאן כמו לעצמו, תפוס־הרהורים, “אך אהוב על כל אנשי הספינה. במותו יורע גורלנו.”
מאימיטי פנתה אלי ולאוֹר המדורה האדמדם ראיתי דמעות, הבאות כה בנקל לבני גזעה, מנצנצות בעיניה. “אוּאַ מַאטֶה טֶה רוּאַוּ הוּ,” אמר בתוגה (האיש הזקן בעל הרגל האחת מת).
“שנים רבות עשיתי על הים,” המשיך כריסטיאן, “ויכולני לומר לך, כי שלומם וטובתם של החיים על הספינה תלויים בדברים הנראים כפעוטים. סיפור בדיחה ברגע הנכון, מלה טובה, או כוסית גרוֹג יעילים לפעמים מה’חתול בעל־תשעת־הזנבות'. בלכת הרופא מאתנו שוב לא יהיו החיים על הבאונטי כאשר היו.”
כריסטיאן לא הוסיף דבר אותו לילה, רק ישב כשמבטו נעוץ באש המדורה ובעיניו ארשת יגון. מאימיטי, נערה שקטה, הניחה ראשה על כתפו ונרדמה בעוד הוא מלטף רכות ובפיזור־נפש את שערה. עת ארוכה שכבתי ער והרהרתי בבכחוּס הזקן ובתהפוכות הגורל, שחתם את ספר חייו בפתאומיות כזאת על אי של עובדי־אלילים במרחק שנים־עשר אלף מיל מאנגליה. אפשר שרוחו העליזה תשמח לשוטט בחורשות טהיטי המוּגהוֹת אור־הסהר, מקום שהים, אשר כה אהב, משתרע במרחק ירית־אקדוח, ריחו המלוח עומד באויר ודכי משבריו מהדהד יומם ולילה. ואף זאת, הוא מת על גבי הספינה, כמו שהיה רוצה למות, בטוח לבסוף מפני אימת השנים שצריך היה לעשות על היבשה אילו יצא בדימוס. אכן צדק כריסטיאן, חשבתי; בלעדי בכחוס הזקן שוב לא יהיו החיים על הבאונטי כאשר היו.
קברנוהו על כּף־ונוּס, סמוך למקום בו קבע הקברניט קוּק את מצפה־הכוכבים שלו עשרים שנה לפני כן. נתקלנו בעיכוב מה עד שנתקבלה הסכמתו של טֶאינה, השר הגדול מבני פּוֹמָארֶה, שבעיני האנגלים נחשב כמלך טהיטי, אך לבסוף סודר הכל וההודים עצמם חפרו את הקבר בערכם אותו בדיוק ממזרח למערב. בשעה הרביעית אחרי־הצהרים הושכב בכחוס הזקן למנוחת־עולמים. בליי קרא את תפילת־האשכבה כשקהל גדול של הודים דוממים, אדיבים וחולקים כבוד אחרון למת, מקיפנו מסביב, וכאשר חזרו קברניטה של הבאונטי ואנשיה אל הספינה למכור בפומבי את מטלטלי המנוח, נשארו על החוף נלסון ופּקוֹבר – הראשון חיור ותשוש עדיין מהרעלת הדגים. ההודים נפוצו מעלינו ושלושתנו בלבד נשתהינו אצל הקבר החדש, המכוסה, לפי הנוהג ההודי, בלוחות אלמוֹג.
נלסון כיעכע בגרונו והוציא משקיק שנשא בידו שלוש כוסות ובקבוק יין ספרדי. “היינו חבריו הטובים ביותר על הספינה,” אמר לפקוֹבר, “אתה, בייאם ואנוכי. וחושבני כי אגרום לו נחת־רוח אם אוסיף טקס קטן על התפילה, שהקברניט בליי קרא כה יפה.” הבוֹטנאי שב וכיעכע בגרונו, מסר לנו את הכוסות ושלף את הפקק מפי הבקבוק. אז גלינו ראשינו ונשת בדומיה לזכרו של בכחוס הזקן. כאשר נתרוקן הבקבוק, שיברנו את כוסותינו על הקבר.
רפיון המשמעת שבא לאחר תלאות מסעה הארוך של הבאונטי הגיע לקצו משחזר מזגו הקשה והבלתי־מרוסן של בליי והשתלט על חיי הספינה. בעת ביקורי השבוּעִיים על הספינה ראיתי משהו מאשר התרחש עליה ויותר ויותר מכן למדתי מפי היטיהיטי וכריסטיאן; לדבריהם רבו שם הרגינוֹת והטרוּניוֹת.
לפי שהזכרתי כבר, היה לכל אחד מאנשי הספינה ידיד הודי, שראה מחובתו לשלוח לטאיו שלו תשורות מזון. מובן מאליו שהספנים חשבו מזונות אלה כרכושם הפרטי, בו יכלו לעשות ככל העולה על רוחם; אולם במהרה שם בליי קץ למחשבות כאלה בהודיעוֹ כי כל אשר יועלה על הספינה יהא שייך לה, וחלוּקתו תלויה בהוראות הקברניט. הנקל לתאר כמה חרה לספן לראות את החזיר הנאה והשמן, שהטאיו שלו שלח אליו, מוחרם למחסן הספינה, ולהאלץ להזין עצמו במנה זעומה של בשר גרוע, שחולקה על־ידי מר סמואל. אפילו חזיריו של רב־החובל הוחרמו, אף־על־פי שבעת ובעונה אחת כבר היו לבליי כארבעים חזירים משלו.
בעיני ראיתי מחזות בלתי־נעימים מסוג זה בעלותי בוקר אחד על הספינה כדי להתייצב לפני מר בליי. הקברניט עלה על החוף ועמד להשתהות שם זמן מה; המתנתי לו איפוא בקרבת הכבשׁ ועקבתי אחרי הדוגיות שהפליגו מהחוף. האלט הצעיר, הפרח־קצין הרגזן והחולני למראה, שחבבתי פחות מאשר את יתר חברי לתא, שימש אותה שעה בתפקיד של אחראי, לבל יוברחו אל הספינה מצרכים כל שהם. הוא ניגש ועמד על הכבשׁ ברגע שדוגית קטנה, שהושטה על ידי שני אנשים, קרבה אליו. תום אליסון, צעיר הספנים והאהוד ביותר על כל הידים, עמד בחרטום הדוגית. הוא השמיט את משוטו, טיפס על דופן הספינה ועלה הסיפונה, הצדיע להאלט וגחן ליטול את התשורות שהטאיו שלו הושיט לו. אלה היו כמה תפוחים הודים הקרויים ווי, מניפה, שידיתה עשויה שן־לויתן, חטובה בצורה מוזרה, וחבילת בד מקומי. ההודי גחן לעומת אליסון, הניף ידו בברכה והתרחק בדוגיתו. האלט התכופף להרים את התפוחים שעל הסיפון והחל נוגס אחד מהם באמרו “עלי לקחת את אלה, אליסון.”
“יהי כן, אדוני,” אמר אליסון, הגם שראיתי כי צר היה לו להפרד מפירותיו. “תראה, הם מתוקים!”
“ומניפה זו,” אמר הפרח־קצין בקחתו אותה מידי אליסון, “התתננה לי?”
“איני יכול, אדוני. היא ניתנה לי על־ידי נערה. גם לך יש טאיו.”
“הוא אינו שת לבו אלי בימים האחרונים. ומה כאן?”
“חבילת בד טאפא.”
האלט התכופף למשש את החבילה העבה וזרק לספן חיוך רע. “בד זה דומה להפליא לחזיר רך. האקרא למר סמואל?” אליסון האדים והשני המשיך מיד, בלי שיתן לו שהות לענות, “ראה – עסק: המניפה לי ולא אגיד דבר אודות החזיר.”
בלי לומר מלה חטף הספן הצעיר את חבילתו ופנה בזעם אל מדור־המלחים, בהשאירו את המניפה בידי הממונה עליו. הייתי נכון להתפרץ בכעס והנה עבר מר סמואל, לבלר הקברניט. האלט עצרו. “רצונך במעט בשר־חזיר רך?” אמר בשפל קול. “אם כן, לך אל מדור־המלחים. חושדני באליסון כי חזיר קטן לו עטוף בחבילת בד מקומי!” סמואל הניד בראשו, העניק לו קריצת הבנה ועבר הלאה. צעדתי קדימה.
“חזיר קטן שכמותך!” אמרתי להאלט.
“ריגלת אותי, בייאם!” צרח.
“ואילולא היית מוג־לב בזוי ועלוב הייתי עושה יותר מכן!”
סירת הקברניט התקרבה; הבלגתי על כעסי והחילותי מכין לעיונו את כתב־היד של עבודתי במשך השבוע שחלף. כעבור מחצית השעה, לאחר שראיוני עם בליי נגמר ואנו עלינו הסיפונה, עמד כריסטיאן אצל הכבשׁ וקיבל תשורת מזונות ודברים אחרים, שנשלחו אליו על־ידי מאימיטי, אשר היתה בעלת־קרקעות.
היו שם שני חזירים מפוטמים, וכן טארוֹ, לחך וירקות אחרים; מחצלות נאוֹת, גלימות הודיות וזוג פנינים יפות מאד מ"איי השפלה". בליי ניגש אל הכבשׁ ובראותו את החזירים קרא לסמואל ופקד עליו להעבירם למחסן הספינה. כריסטיאן הסמיק.
“מר בליי,” אמר, “חזירים אלה נועדו בשבילי”.
“לא!” אמר הקברניט בגסות.
הוא העיף מבט במחצלות ובגלימות שכריסטיאן עמד לשלוח לתאו. “מר סמואל,” המשיך, “קחה גם חפצים הודיים יקרי־מציאות אלה, שאולי ישמשו לנו לסחר־חליפין בקבוצות איים אחרות.”
“רגע אחד,” מחה כריסטיאן, “דברים אלה ניתנו לי בשביל בני משפחתי באנגליה.”
תחת להשיב נפנה הקברניט בתנועת בוז לעומת הכבשׁ. משרתה של מאימיטי הושיט לכריסטיאן חפיסה קטנה עטופה בבד טאפא. “פנינים,” אמר האיש בלשון ההודית. “גבירתי שולחת אותן אליך להגישן בשמה לאמך באנגליה.” כריסטיאן נטל את החפיסה מידי האיש כשפניו עודן סמוקות מכעס.
“האם אמר פנינים?” התערב בליי. “הבה – הראני אותן!”
סמואל מתח את צוארו ואודה כי גם אני עשיתי כן. באי־רצון ובשתיקה זועמת התיר כריסטיאן את החפיסה הקטנה, שהכילה זוג פנינים תואמות, גדולות כענבוֹת ומנצנצות כברק המושלם ביותר. סמואל, יהודי לונדוני, הרשה לעצמו לפלוט קריאת השתוממות. לאחר היסוס כל שהוא פתח בליי:
“תן אותן למר סמואל,” פקד. “לפנינים ערך רב באיי־הידידוּת.”
“אבל אדוני,” קרא כריסטיאן בכעס, “ודאי שאין בכוונתך להחרים גם אותן! הן ניתנו לי בשביל אמי!”
“מסור אותן למר סמואל,” חזר בליי.
“אני מסרב!” ענה כריסטיאן, בשלטו בעצמו בעמל רב.
הוא פנה בבת־ראש וירד מטה כשהפנינים בידו המאוגרפת. הקברניט ולבלרו החליפו ביניהם מבט, אך אף־על־פי שידי בליי נפתחו ונקפצו מאחורי גבו, לא אמר דבר.
לא יקשה לתאר את רגשותיהם של אנשי הבאונטי באותה עת – לחמם צר ומימיהם לחץ בעצם השפע שמסביבם, וכל אימת שהם חוזרים מהחוף נוהגים בהם כבמבריחים. מן ההכרח היה שהאנשים ירבו לרגון במדוֹר־המלחים, הואיל והניגוד שבין החיים על החוף לבין החיים על הספינה היה חריף מדי. לי עצמי היו אם ובית לחזור אליהם, אך לספנים לא היה דבר באנגליה, שאליו יכלו לשאת עיניהם בצפיה – להוציא את הסיכוי לנפול בידי אחת מ"כנופיות החוטפים"48, או לפשוט יד בחוצות פּוֹרטסמוּת. נראה היה לי, כי אם ימשיך מר בליי בשלו, נעמוד במהרה בפני מקרי עריקה, ואף גרוע מזה.
בוקר אחד באמצע חודש ינואר, בעלותי על הסיפון להתייצב, מצאתי את הקברניט מפסיע בזעם על הסיפון העליון. זמן מה המתנתי בעמידה עד שהרגיש בי ואז, בפגשו במבטי, הצדעתי ואומר: “מתייצב על הסיפון, אדוני!”
“אה, מר בייאם,” אמר בהעצרו בבת־ראש. “היום אינני יכול לעבור על עבודתך; נדחה זאת לשבוע הבא. קורפורל הספינה ושני ספנים – מוספראט ומילוּוֹרד – ערקו. הנוכלים כפויי־הטובה יתנו על כך את הדין לכשאניח ידי עליהם! הם לקחו את הקאטר הקטנה, שמונה רובים ותחמושת. זה עתה נודע לי כי השאירו את הקאטר לא הרחק מפה וכי יצאו לטטירוֹאה בדוגית־מפרש.” מר בליי הפסיק כשפניו נזעמות ונראה כשקוע במחשבה. “היש לטאיו שלך דוגית גדולה?” שאל.
“כן, אדוני,” עניתי.
“אם כן הנני להפקידך על הרדיפה. בקש מהיטיהיטי שיעמיד לרשותך את דוגיתו ומספר מתאים של אנשים והפלג לטטירואה עוד היום. הרוח נוחה. תפוס את האנשים בלי להשתמש בכוח, אם תוכל, אולם תפוס אותם! צ’רצ’יל אפשר יגרום לך קשיים. במקרה שאינם על האי, חזור מחר באם תהיה הרוח מתאימה.”
משנפטרתי מעל הקברניט, מצאתי את סטיוארט וטינקלר בתא.
“כבר שמעת בודאי את החדשה,” אמר סטיוארט.
“כן, מר בליי סיפר לי והטיל עלי לתפוס את האנשים.”
סטיוארט צחק. “באלוהים! אינני מקנא בך!”
“כיצד הסתלקו עם הקאטר?” שאלתי.
“היוּוֹרד היה סגן המשמרה והסכיל להתנמנם. האנשים התגנבו חרש ופרשו להם עם הקאטר בעודנו ישן. בליי דמה למי שנטרפה עליו דעתו לכשנודע לו הדבר. הוא נתן את היוּוֹרד בשלשלאות לחודש ימים ואיים להלקותו ביום שחרורו!”
כעבור שעה מצאתי את היטיהיטי בביתו וסחתי לו על הפקודה שקבלתי ועל בקשת הקברניט שישאיל לי את דוגית־המפרש הגדולה שלו. מיד נעתר לתתה לי ביחד עם תריסר מאנשיו, אף עמד בתוקף על כך שהוא עצמו יתלווה אל המשלחת.
סירת מארחי היתה מהסוג הקרוי וָאָא מוֹטוּ – דוגית־מפרש, שארכה כחמישים רגל ורחבה כשתי רגל. בצדה השמאלי ובמרחק של פאטום אחד לערך מגופה היתה מעין זרוע ארוכה, או מצוף, שחוברה בחזקה למנורי שתי־וערב שבקידמת הסירה ובירכתיה. מנורים אלה עברו ממעל ללזבזות ונקשרו אליהן היטב. תורנה היה גבוה ומוסמך49 כדבעי ומפרשה הגדול, ממחצלת דקה מעשה־קליעה צפוף, היה עטור מסגרת נצרים צעירים.
עמדתי באפס מעשה ועקבתי אחר משרתי היטיהיטי, שגררו את הסירה מתוך הסככה שלה, מקום שנשמרה היטב כשהיא משומנת ונשענת על סמוכות גבוה מעל הקרקע. הם הביאו את התורן והציבוהו, ואחר מתחו את החיבּל הנַיָיח. אז הביאו נשי הבית במתינותן הרגילה אגוזי־משקה שקולפו זה לא כבר ומצרכי־אוכל אחרים לנסיעה. הגברים דומה כי השתוקקו לנסיעה זו, שהכניסה שינוי בשיגרת־החלום של חייהם. כיון שנתכוונו ללכוד את העריקים במפתיע, נראה שלא חששו כל עיקר מפני הרובים, אך היטיהיטי שאלנו בדאגת־מה אם ברי לי שלצ’רצ’יל וחבריו אין אקדוחים. משהבטחתיו שכל אקדוח לא היה בידי העריקים, מיד נחה דעתו והוא פתח לדבר בנסיעה.
הפלגנו בשעה השניה אחר־הצהרים כשבריזה גאה נושבת על צדנו ממזרח. האי טטירוֹאה נמצא כמעט בדיוק מצפון למפרץ מאטאוואי, במרחק כשלושים מילין. למעשה הרי זו קבוצה של חמישה איי־אלמוגים נמוכים, מפוזרים בכה ובכה על גבי שוּנית הסובבת לגוּנה, שאורכה מקצה לקצה כארבעה מילין. האיים הם רכוש משפחת המלוּכה, לפי שקוראים לו הספנים, כלומר משפחת השר הגדול טאינה, או פוֹמארה. המקום משמש כקייטנה ומחנה־נופש לשרים שבקצה הצפוני של טהיטי; אל חורשותיו המצלוֹת יפרשו על מנת להחלים מתוצאותיה ההרסניות של שתיית האווה, בו הם משכרים עצמם בלי הרף, ולחיות על־פי תפריט קל ומבריא של אגוזי־הודו ודגים. ולטטירוא אף תפרושנה הפּוֹרי, הן הנערות הצעירות, אחת מכל מחוז של טהיטי, אותן יציגו במועדים קצובים של השנה על גבי במוֹת־אבן, מקום שהעוברים ושבים יוכלו להשתאות ליופיין ולהשוותן עם מתחרותיהן. בטטירואה מאכילים את הפּוֹרי הללו מזון מיוחד, שומרים עליהן בצל כדי שעורן ילבין ומתמידים למשחן באותו שמן ניחוח מרכך, הקרוי מוֹנוֹי. וייאמר לשבחן של הנשים הזקנות המטפלות בהן, כי אפשר לתור את כל אירופה מבלי למצוא עשרים נערות חמודות־מראה מהפּוֹרי שראיתי על אי־אלמוגים קטן אחד.
שעה שהפלגנו לעבר טטירואה החילותי מעריך את מעלות דוגיתו של היטיהיטי. באמצעיתה הונח לוח כבד וארוך, שנחטב בקרדום מגזע עץ־הלחם ונמשך מהמצוף שמשמאל, על גבי לזבזות הדוגית וימינה החוצה, בבלטו הרבה כלפי מוצא־הרוח. עתה קמו ארבעה מהכבדים שבאנשי הצוות והושיבו עצמם על הלוח הזה רחוק לצד מוצא־הרוח, כדי למנוע את הדוגית מלהתהפך תחת מכוֹת הרוח. שני אנשים אחרים היו עוסקים כל העת בהרקת המים, מאחר שהדוגית פילסה לה נתיב דרך הגלים במהירות של לא פחות משנים־עשר קשר. הבאונטי היתה שטה יפה, כדרך שהספינות היו שטות באותם ימים, אולם סירתו הקטנה של היטיהיטי הייתה עושה שני מילין לעומת המיל האחד שלה. השר ואני ישבנו על מושב הירכתיים הגבוה, ממעל לקצף שניתז על חרטום הדוגית שעה שהבקיעה את הגלים.
תוך סיכון ניכר העברנו את דוגיתנו מעל לשוּנית ולתוך המים הרוגעים של לגוּנת טטירואה. כעבור עת קצרה הוקפנו דוגיות קטנות ושחיינים, שהיו משתוקקים כולם למסור לנו ידיעות בעלות־ערך: העריקים, בפחדם פן רודפים אחריהם, הפליגו לפני שעתיים או שלוש לאַימאוֹ, לפי סברה אחת, או לחלק המערבי של טהיטי, לפי סברה שניה. הרוח היתה נחלשת והולכת, כמנהגה מדי ערב באזורים הללו, וכיון שעוד מעט קט והחשיך היום ואנו לא ידענו לבטח אנה שם צ’רצ’יל את פניו, סבר היטיהיטי כי ניטיב לעשות אם נבלה את הלילה על טטירואה ונחזור אל בליי עם הידיעות שאספנו לכשתעור בריזת הבוקר.
שכוח לא אשכח אותו לילה שביליתי על אי־האלמוגים. ההודים בני טהיטי הרי הם מטבעם עמא פזיזא, המתמכרים לתענוגות במלוא ההתלהבות ואינם מסוגלים לשאת את מעמסת האדם הלבן – את הדאגה ושימת־הלב. בטטירואה, הקייטנה שלהם, דומה כי השליכו מעליהם אפילו אותן דאגות פעוטות למשפחה ולעניני ציבור, שהיו מרגישים בבתיהם, ובילו זמנם בשעשועים מכל המינים יומם ולילה. בהיות פטוּר מענין שליחותנו, שבמסיבות אחרות ברי לי שהיה עושה כמיטב יכולתו כדי לבצעה, נראה עתה היטיהיטי כמי ששכח את הכל – חוץ מהשעשועים שנכונו לו על החוף; שעל כן נזדרז ופקד על חותריו לפנות אל האיוֹן הסמוך ביותר, הקרוי רימַטוּאוּ.
שלושה או ארבעה שרים על פמליותיהם עשו אותו זמן על האיוֹן, ומאחר ששטחו לא עלה על חמש־מאות אקר50, נדמה המקום כמאוכלס עם רב. נתקבלנו אל ביתו של איש־מלחמה מפורסם ושמו פּוֹיְנוֹ, אשר כמעט שילם בחייו עבור הפריזו בשתית האווה בעת האחרונה. שכוב היה על ערימת מחצלות וכמעט שלא יכול להניע אבר, עוֹרוֹ התקלף מעליו וכולו ירוק כקנקנתום. ברם היטיהיטי אמר לי שתוך חודש ימים יחלים לחלוטין. כמה משארי־בשרו של פּוֹינוֹ נילווּ אליו בלכתו לטטירואה, ביניהם נערה אחת מהמשפחה המכובדת ויהיאטוּאָה אשר בטיאראפּוּ, עליה השגיחו שתי נשים זקנות. ראיתיה ראיה חטוּפה מרחוק, עת שסעדנו ערבית, אך שוב לא חשבתי אודות הגבירה הצעירה אלא לאחר שירד הלילה ואני הוזמנתי לחזוק בהַאיוָוה, או הצגת־שעשועים הוֹדית.
בלכתי בחברת היטיהיטי דרך החורשות, ראינו את אור האבוקות במרחק מה לפנינו ושמענו את הולם התוּפים הקטנים – קול עמוק ומהדהד, שעלה בקצב משונה. ראשו של חברי נזדקף ומצעדו הוחש. לפנינו, באמצע מערֵה־יער נרחב, התרוממה במה עשויה מאבני־אלמוג מסותתות וסביבה ישבו על הארץ לא פחות ממאתים או שלוש־מאות צופים. המקום הואר בהירוֹת על־ידי אבוקות עשויות מעלי אגוז־הודו, שנקשרו יחדיו באגודות ארוכות והוגבהו מעל לראש בידי משרתים, וברגע שנשרפו עד תום, הדליקו תחתיהן חדשות. בישבנו על מקומותינו היו שני מוקיונים, הקרויים פאָאָטה, מסיימים את הצגתם, שעוררה סערת צחוק, וברדתם מעל הבמה עלו עליה שש נשים צעירות ואתן ארבעה מתופפים. נערות אלה באו מהחוגים הנמוכים של החברה המקומית וריקודן הבטיח – לפי אמונת ההודים – את פריון היבולים. לבוש המחוללות הצטמצם בזר פרחים ועלים ירוקים סביב מותניהן ולריקוד עצמו, בו עמדו בשתי שורות בנות שלוש, פנים אל פנים, היה אופי כה מופקר ותאותני, עד שאין מלים שתוכלנה ליתן אפילו מושג ממנו. אולם אם המוקיונים עוררו סערת־צחוק, בא הריקוד ועורר הוּרָגָן. היטיהיטי צחק בכל לבו ככל האחרים – במיוחד היו אלה העוויותיה של נערה אחת שהדמיעו את עיניו מרוב צחוק. הריקוד נגמר ובהפסקה שלאחריו הודיענו הטאיו שלי שעתה נראה ריקוד שונה מאוד מהקודם.
הקבוצה השניה של מחוללות עברה דרך הקהל, שנתפלג לפניהן ימינה ושמאלה. אל כל נערה נלוו שתי נשים זקנות ורגע שעלתה על הבמה קרא הכרוז את שמה ותאריה. כולן היו לבושות שווה ביופי רב לבוש עתיר קפלים מאריג הודי לבן כשלג ושערן היה עשוי בתסרוקת המשונה הקרויה טמאוּ. בידיהן החזיקו מניפות שידיותיהן מחוטבות ציורים מוזרים ומעל לשדיהן נשאו לוּחוֹת צדף קטנים וממוֹרטים שהבריקו כמראות בכל צבעי הקשת. נערות אלה, שנבחרו בגין מראיהן, שהוזנו בדאגה מיוחדת, שהוחזקו תמיד בצל ושיוּפּוּ בעזרת מאה־ואחד מיני התמרוקים ההודיים, הציגו לראווה יופי נפלא ומעודן ביותר. קרוֹבתו של פּוֹינוֹ, שהיתה השניה לעלות על הבמה, עוררה רחש התפעלות בקהל הצופים.
ככל ההודים מהמעמד העליון היתה גם היא גבוהה בראש אחד משאר הנשים. גופה היה בנוי בהתאמה המוּשלמת ביותר, עוֹרה צח ורענן כעוֹר האפרסק ועיניה השחורות והמבריקות מרוחקות זו מזו וקבועות בפנים כה נחמדוֹת, שלמראיהן כלאתי נשמתי. כשהכרוז קרא את שמה הארוך ואת הרשימה הארוכה יותר של תארים שנילווּ עליו, עמדה כשפניה אלינו ועיניה מושפלות בגאוֹן ובצניעות. בהניחו שדברי הכרוז סתומים הם בשבילי, גחן אלי היטיהיטי ולחש לי את שמה הביתי של הנערה.
“טֶהָאני,” הכריז באוזני, כלומר “אהובה” – שם שודאי איננו בלתי־מתאים, חשבתי. את ההוּרָה הוקדים בזוּגוֹת וכעבור רגע החלו טהאני והנערה הראשונה לרקוד. הקצב הוא איטי, מלכותי וספוג יופי רב; תנועות הידים, במיוּחד, הן חינניוֹת להפליא ומבוצעות בדיוק מדוקדק. לאחר שטהאני ורעותה פרשו מעל הבמה, עלו עליה זוג מוקיונים, שתעלוליהם הצחיקונו עד שזוג הנערות השני היה נכון לרקוד. אך אני כמעט שלא שעיתי לרקדניות האחרות כיון שהשתוקקתי לחזור אל הבית, שמה ידעתי כי הובילו את טהאני. רצה מזלן של עבודתי ושל שלות־רוחי, הרהרתי בעצב מה, שהיא לא נמנתה על בני־ביתו של היטיהיטי; ומאידך ידעתי גם ידעתי שהייתי נותן את כל שהיה בידי אילו יכולתי להביאה שמה. אולם שוב לא ראיתיה בטטירוֹאה, מפני ששתי האומנות הזקנות הקפידו לשמור עליה בבית קטן ומובדל מהאחרים.
כשעתיים לאחר זריחת־השמש הפלגנו ברוח צדדית מכנף מזרח ואותו יום אחרי־הצהרים כבר יכולתי להתייצב לפני מר בליי ולהודיעו את תוצאות שליחותי. העריקים לא נאסרו אלא מקץ כשלושה שבועות, עת הסגירו את עצמם לאחר שנלאוּ מהתגונן בפני נסיונותיהם החוזרים ונישנים של ההודים לתפסם. צ’רצ’יל ספג שני תריסרים מלקות ומוספראט ומילווֹרד – ארבעה תריסרים כל אחד.
אותו זמן כבר החליפה באונטי את מקום מעגנה הראשון במפרץ טוֹאָרוֹאָ, שם נקשרה סמוך לחוף. בליי נתכוון להלקות את היווֹרד ביחד עם העריקים ובבוקר ההענשה נקריתי על הספינה וראיתי את הטאיו של היווֹרד, שר אחד בשם מוֹאָנה, עומד על הסיפון סר וזעף. ברם ברגע האחרון שינה הקברניט דעתו ופקד להוריד את היוורד מטה, כדי שיגמור את שארית החודש שלו בשלשלאות. בו בלילה אירע מקרה, שהיה עלול לגרום לאבדן הספינה ולהשארתנו על החוף בלי כל אפשרות לחזור לאנגליה. כל הלילה נשבה רוח עזה מצפון־מערב, ישר כלפי החוף, ועם אור יום נתגלה כי שני גדילים מעבות העוגן הקטן נחתכו וגדיל אחד בלבד החזיק בבאונטי שלא תנופץ אל הסלעים. בליי הקים רעש גדול סביב הענין, אך רק כעבור זמן נודעה לי האמת.
היטיהיטי סיפר לי שמואָנה, הטאיוֹ של היוורד, נתקצף כל־כך לשמע הידיעה שפרח־הקצין יוּלקה, שעלה על הספינה אותו בוקר עם אקדוח טעון מתחת לגלימתו, בזממו לקלוע בלבו של בליי בטרם תונחת ההצלפה הראשונה. בראותו כי הטאיו שלו נפטר מהלקאה, אבל נשלח מטה למאסר, עלה בדעתו לשחררו על־ידי שיהרוֹס את הספינה. בחשכת הלילה שלח את אחד מעושי־דברו לחתוך את עבות העוגן ואילו עשה הלה את מלאכתו אמונה, כי אז חזקה על הספינה שהיתה הולכת לאיבוד.
זמן מה הרהרתי בדברי היטיהיטי ולבסוף, בהתחשבי בעובדה שפרשה זו נסתיימה כבר ובידעי שעתה נשמרו העבותות משך כל הלילה, הגעתי למסקנה שאין צורך לספר למר בליי מה שנודע לי. אילו עשיתי כן, היה רק מוסיף להכביד את ידו על היוורד ומסתכסך עם מוֹאנה, שר תקיף וחזק.
בהתקרב חודש מרץ לקצו נתחוור לכל אנשי הספינה כי קרוב יום הפלגתה של הבאונטי. למעלה מאלף שתילי עץ־לחם הועלו על הספינה בעציצים ובגיגיות, והמדור הגדול מאחור דמה עתה לגן בוטני. השתילים הצעירים עמדו צפוּפים בשורותיהם במצב שיגשוג מצויין וצבע עליהם כהה ירוק ומלא. כמויות גדולות של בשר־חזיר הומלחו למטה לפי הוראות הקברניט וכן הותקן מחסן גדול מלא יָאם51. מר בליי לבדו ידע את התאריך המדויק של הפלגתנו, אך היה ברור שיוֹם זה שוב אינו רחוק מאתנו.
אוֹדה ולא אבוש שלא השתוקקתי לעזוב את טהיטי. אין אדם שיכול היה לחיות עם מארח כה טוב כהיטיהיטי מבלי שיתקשר בכל לבו אל הזקן ובני משפחתו, ועבודתי בחקר הלשון ההודית ענינה אותי יותר מיום ליום. עתה מסוגל הייתי לשוחח שיחות רגילות בשטף־לשון, פחות או יותר, הגם שידיעותי הספיקו לי כדי להכיר, שעל מנת לקנוֹת לעצמי שליטה מלאה בלשון מורכבת זו, אהיה זקוק לשנים. את המילוֹן שתיכנתי השלמתי אף הגהתי פעמים רבות מדי השגיחי בשגיאות, ומתקדם הייתי יפה בלמוד הדקדוק. בסגלי לעצמי אורח־חיים שהיה רווּי שלוה ונוח עד להרנין לב, ובהעסיקי עצמי בעבודה שהיתה קרובה ללבי, לא ייפלא אם יש והיו חולפים ימים רצופים בלי שאהגה באנגליה אף לרגע קל. אילולא אמי סבורני שהייתי שמח להשתקע בטהיטי לתקופה ארוכה, ואילו מובטח הייתי שספינה אחרת תגיע לטהיטי תוך ששה חדשים, או שנה, אין ספק שהייתי שואל רשות ממר בליי להשאר במקום ולהשלים את עבודתי.
כריסטיאן, שאותו כבר היטבתי להכיר, סלד מפני המחשבה על הנסיעה בדיוק כמוני. התקשרותו למאימיטי היתה מהעדינות ביותר ואני ידעתי כי ירא היה את הפרידה הסופית מעליה. מבין פרחי־הקצינים היה גם סטיוארט, ככריסטיאן, קשור קשר עמוק לאהובתו ההודית. יאנג בילה תמיד בחברת נערה שנקראה טאוּרוּאָה, הוא השם ההודי לכוכב־נוגה. סטיוארט כינה את אהובתו בשם פֶּגי; היא היתה בתו של שׂר חשוב למדי בצפון האי ומסורה לו בכל לבה.
יום או יומים לפני הפלגת הבאונטי הופיעו על שפת־הים כריסטיאן, יאנג וסטיוארט, שבאו לבקרני, ואליהם נלווה אלכסנדר סמית, הערסלאי שלי. סמית כרת לו ברית עם נערה שחרחורת נמוכה ומלאת־חיים מהמעמד הנמוך, שאהבה אותו באורח הפשוט והבריא של נערת־מלחים. הוא קרא לה בָּאל’האדי והיה זה שיא הלשון האנגלית שבפיו, שניסתה לשוא לבטא את שמה האמיתי – פּאראָה היטי.
עת כה ארוכה עשינו בטהיטי וחברי לספינה בילו כה הרבה בחברת הילידים, עד שרבים מהם יכלו להתבטא במידת־מה בלשון הטהיטית. הן סטיוארט והן כריסטיאן דיברו טהיטית רהוּטה למדי, וגם דיבורם של יאנג וסמית התקדם במידה ניכרת. ברם סמית היה סוֹבר שאילו דוברה האנגלית לאט ובקול רם, כי אז רק הנכרי הנבער ביותר לא היה מבינה.
שעה שאורחי מהבאונטי קרבו אל הבית, ידעתי אינסטינקטיבית שכריסטיאן הביא לי ידיעות, אלא שזמן כה רב היה בין ההודים, עד שסיגל לעצמו שלא מדעת כמה ממושגי הנימוסין שלהם, התובעים בין השאר שהוּת מה של שיחה קלה לפני שמוסרים הודעה חשובה איזו שהיא.
מאימיטי קיבלה את פני מאהבה בחיבה והיטיהיטי הזקן ציוה לפרוש בשבילנו בצל כמה מחצלות ולהגיש לנו אגוזי־משקה. כשבוע ימים לפני כן בקשני מארחי, כמעשה־טובה אחרון, שיכינו בשבילו את תבנית הסירה הגדולה של הבאונטי, ממנה הרבה להתפעל. סבור היה שבעזרת תבנית זו יוכלו בוני־הסירות שלו לבנות ספינה, מאחר שכבר הסברתי לו את תהליך עיקומו של לוּח־עץ. הפקדתי את בנין התבנית בידי סמית, שהשלים את המלאכה בפחות משבוע ימים לפי קנה־מידה מדויק. עתה בא אחרי השלושה ובאל’האדי בעקבותיו, נושאת את התבנית על כתפה. פני היטיהיטי אוֹרוּ למראה.
“עכשיו אוכל להתחיל בבנין ספינתי,” אמר לי בלשון הילידים. “עמדת בדיבורך והריני מרוצה מאוד!”
“רק זאת עליו לזכור,” אמר סמית. “רגל אחת לכל אינטש ואז ערב אני כי לא יוכל לטעות!”
הוא מסר את התבנית להיטיהיטי, שלקחה מידיו בעונג רב ומסר לי פקודה בשביל אחד ממשרתיו, שהופיע כשהוא נוהג זוג חזירים נאים.
“בשבילך הם”, הסברתי לסמית, אך הערסלאי שלי הניד ראשו ברוב צער.
“לשוא הם, אדוני,” אמר. “מר בליי אינו מרשה לנו להחזיק על הספינה את החזירים שהטאיו שלנו שולחים לנו. אבל אם השר הזקן יואיל לתת לי חזיר רך, נוכל אני ונערתי לבשלו ולאכלו חיש מהר,” הוא מצמץ בשפתיו ונתן בי מבט מלא תקוה.
היטיהיטי חייך לשמע הבקשה ושלח את סמית עם אחד המשרתים לבחור לעצמו את החזיר שייראה בעיניו. כעבור רגעים מספר עבר הספן על פנינו עם אהובתו לצדו וחזרזיר צורח מתחת לזרועו. הם נעלמו בסבך שיחים שבקרבת הים משם עלו צריחות חזקות ואחריהן שקט. אחר ראינו עמוד עשן מיתמר מעל לעצים. יש לי הרגשה שאותו יום עבר מישהו על החוק ההודי, האוסר על הנשים לסעוד בחברת הגברים.
שכבנו בצל ונשתה את חלבם המתוק של אגוזי־הודו תוך פיטפוט עם הנערות – עד שנשא כריסטיאן את עיניו ומבטינו נפגשו.
“יש לי ידיעה בשבילך, בייאם,” אמר. “אנו מפליגים ביום השבת. מר בליי ציוה שתחזור לספינה ביום השישי בערב.”
מאימיטי, אשר דומה היה שהבינה את הדברים, הביטה בי בעצב, אחזה ביד מאהבה ולחצתה. “מכל מקום,” המשיך כריסטיאן, “בשבילי זו ידיעה רעה. הייתי מאושר מאוד פה.”
“וכן גם אני,” אמר סטיוארט, בהעיפו מבט בפגי שלו.
יאנג פיהק. “אני אינני רגשן,” העיר. “טאוֹרוֹאה זו תמצא לה במהרה גבר אחר כלבבה.” הנערה הפזיזה חומת־העינים שלצדו היטיבה להבין את דבריו. היא נענעה ראשה בדרך הכחשה וסטרה לו בלצון על לחיו. כריסטיאן חייך.
“צדק יאנג,” אמר; “רגע שספן אמיתי נוטש אהובה אחת, הריהו כבר מצפה לשניה! אלא שלי כשלעצמי קשה לקיים את שאני דורש!”
עם ערב עזבונו אורחינו וחזרו לספינה ואני נאלצתי לעשות כמוהם למחרת היום. נפרדתי מעל היטיהיטי ובני־ביתו בצער כּן, כשאני משוכנע לגמרי ששוב לא אראה אותם.
הבאונטי היתה גדוּשה הוֹדים ועמוסה אגוזי־הודו, לחך, חזירים ועזים. השר הגדול טאינה ואשתו היו אורחי הקברניט ולנו על הספינה אותו לילה. עם אור יום התקדמנו ונצא בזהירות דרך המעבר הצר של טוֹאָרוֹאַ ונסתובב בקרבת היבשה כל היום, בעוד בליי נפרד מעל טאינה ומגיש לו את תשורות־הפרידה שלו. זמן מה לפני שקיעת השמש נשלחה הסירה הגדולה אל החוף ובה טאינה ואשתו וכל הידים נקבצו הסיפונה איש איש על מקומו והריעו לכבודו שלוש תרועות לבביות. כעבור שעה סוּבב ההגה והבאונטי התרחקה מעל היבשה כשכל מפרשיה מתוחים.
פרק שמיני: בדרך הביתה 🔗
כּיון ששוב היינו על הים, ניתן לי להתבונן בשינויים שחלו באנשי הצוות כתוצאה משהייתנוּ הממושכת בטהיטי. צבע עורנו הפך חוּם כמעט כעוֹר ההודים ומרביתנו היינו מקועקעים על חלקים שונים של גופנו – דבר שהוסיף על מראנו האכזוטי. בני טהיטי מנוסים להפליא באמנות הקעקוע ואף־על־פי שהתהליך עצמו הוא איטי ומכאיב, היו בינינו רק בודדים שלא נאותו לסבול את העינוי ובלבד שיוכלו להביא אתם לאנגליה הוכחה כה חותכת להרפתקאותיהם בים־הדרומי. מבין פרחי־הקצינים היה אדוארד יאנג המקושט ביותר. על כל אחת מרגליו נשא ציור עץ אגוז־הודו, שגזעו מתחיל בעקב ועלוותו מתפשטת על החלק הבשרי של סובך הרגל. את ירכיו לפפו כעין חגורות רחבות של ציורי קעקע רגילים ועל כל גבו נתפשטה תמונת עץ־לחם, שצוירה בכשרון כזה, עד שנדמה היה כי הנה־הנה תקלוט האוזן את איוושת הרוח בין ענפיו.
נוסף לציוּרים אלה כמעט ולא היה איש על הספינה שלא רכש לעצמו כמה מלים ומשפטים בלשון הטהיטית ושלא נתן אל לבו להשתמש בהם בשיחתו עם רעיו. אחדים התמחו בצורה ניכרת והיו מסוגלים לגלגל שיחה, בה כמעט ולא נשמעה כל מלה אנגלית. לכולם היו חתיכות מהבד ההודי והיתה זו תמונה משונה בהשכמת כל בוקר, עת שטפו את הסיפונים, כשהופיעו האנשים חבושים צניפי טאפָּא, חתיכה מאותו חומר כרוכה להם סביב מותניהם והם מלהגים בלשון ההודית. אילו נקרה ביניהם אנגלי, שזה רק הגיע מהבית, ספק אם היה מכיר בהם את בני־ארצו.
גם שינוי פנימי חל באנשים ואף הוא ניכר יפה לעין הבוחנת כמו השינויים החיצוניים. התפקידים השונים בוצעו כרגיל, אך בלא כל חשק, והדבר אמור בקצינים ובמלחים גם יחד. נראה היה לי שמעולם לא חזרה ספינה מספינות הוד־מלכותו, לאחר העדרוּת ממושכת, בפחוֹת התלהבות משלנו.
על כך שוחחתי יום אחד עם מר נלסון, שבשעות היום אפשר היה למצאו תמיד במדור הגדול כשהוא מטפל בשתילי עץ־הלחם האהובים שלו. איזו תחושה מעורפלת של חוסר־מנוחה מלאה אותי ומשיחותי עם מר נלסון הייתי שואב עידוד. הוא נימנה על אותם אנשים, שלהם יאתה באמת הכינוי “מֶלח הארץ”, ובקרב צוות ספינתנו הנסער דמה לסלע של שלום ושלוה. הודיתי בפניו כי פני הדברים בספינה מלאוני חששות, אף שלא יכולתי להסביר בדיוק מדוע הרגשתי כן. נלסון סבר כי אין מקום לדאגה.
“כלום מוזר הוא בעיניך, חביבי, שכולנו מרגישים דכאון־מה לאחר חיינו האידיליים בטהיטי? אליבא דאמת, תמהני שהאנשים מגלים גם מידה מעטה זו של רצון. רגשותי שלי, בחשבי עתה על אנגליה שלפנינו ועל טהיטי שמאחורינו, הרי הם מעורבים. וכך בודאי גם רגשותיך.”
“אכן מודה אני שכאלה הם,” עניתי.
“נסה, איפוא, לתאר לעצמך כיצד צריכים להרגיש האנשים, אשר כה מעט מחכה להם בבית. וכי למה יכולים הם לצפות בסוף המסע? בטרם יעשו שבוע אחד על היבשה חזקה על כולם שייתפסו בידי איזו כנופית־חוטפים כמגויסים לספינה אחרת של הוד־מלכותו. ומי יודע מה יהיה המצב לכשתחזור הבאונטי לאנגליה? אפשר ונעמוד אז במלחמה עם צרפת, או ספרד, או הולנד, או אלוהים יודע איזו מעצמה אחרת; ובמצב כזה – אומלל הספן המגיע לאחד מנמלינו! לא תינתן לו אפילו ההזדמנות לבזבז את משכורתו. חייו של מלח חיי כלב המה, בייאם; על כך אין חולק.”
“הסבור אתה שצפויה לנו מלחמה עם צרפת?” שאלתי.
“מלחמה עם צרפת צפויה תמיד,” ענה בחיוך. “אילו הייתי מ. כּ., כי אז קיללתי את עצם המחשבה על מלחמה כל שהיא. חשוב לרגע איזה גן־עדן היתה טהיטי לאנשינו. בפעם הראשונה בחייהם נהגו בהם כביצורים אנושיים. היה להם מזון בשפע, עבודה מעטה והזדמנויות בלתי־מוגבלות לשעשוע העיקרי בחיי הספן – נשים. מודה אני שלפני עזבנו את טהיטי הופתעתי לראות שרובם לא נמלטו להרים. אילו הייתי אני במקומם, כי אז אין ספק שהייתי עושה זאת.”
הימים חלפו עברו בה אחר זה וככל שנתרחקנו מטהיטי כן דמה בעינינו זכרון חיינו שם כחלום, ולאט־לאט נרתמנו בשיגרת חיינו הקודמים על הספינה. שום מקרים מצערים לא האפילו אפילו על התקופה ההיא. הקברניט בליי היה מופיע על הסיפון העליון בזמניו הקבועים, אלא שרק לעתים נדירות פנה אל מישהו בדברים; את מרבית זמנו בילה בתאו, שם היה טרוד בעריכת מפוֹת האיים שלו. כך התנהל הכל בשקט יחסי עד בוקר העשרים־ושלישי באפריל, עת הופיע באופק האי נאמוּקָה, מאיי ארכיפלגוֹס־הידידוּת52. בליי כבר ביקר כאן בשעתו עם הקברניט קוּק, ועתה אמר לקחת במקום זה מלאי חדש של מים ועצים, בטרם נמשיך דרכנו למיצרי־הנסיון.
הרוח נשבה דרומה ואנו התקשינו להתקרב אל היבשה; רק מאוחר אחרי־הצהרים השלכנו עוגן במימי החוף בעומק עשרים־ושלושה פאטוֹם. צורתו של אי זה היתה הרבה פחות רומנטית מזו של טהיטי, או של אי אחר מאיי־החברה שראינו, אך שוב עברתני אותה תחושה מעורבת של השתוממות ויראה שידעתי כבר מקודם, עת השקפתי לראשונה על ארצות, שרק קומץ אנשים לבנים ראו אותן מעולם ושעצם קיומן – שלא לדבר על שמותיהן – היה בלתי־ידוע לבריות באנגליה.
בבוקר העשרים־וארבעה בחודש זזנו ממעגננו מזרחה ושוב עגנו במרחק מיל ומחצה מהחוף, במקום שהיה נוח יותר להעלאת המים. עתה כבר נודע דבר בואנו לכל אורך החוף וההודים עטו עלינו בדוגיותיהם לא רק מנאמוּקה, כי אם גם מהאיים השכנים. רק הגענו למעגננו החדש וכבר הוקפנו דוגיות וסיפונינו מלאו קהל כה רב, עד שבקושי יכולנו לבצע את תפקידינו. תחילה היתה המהומה גדולה, אלא שהסדר הוחזר על כנו משעלו על הסיפון שני שרים אשר בליי זכרם מביקורו במקום ב־1777. עלה בידינו להבינם כי מן ההכרח שהסיפונים יפונו, והם עשו זאת באורח כה תקיף ונמהר, שחיש מהר נמצאו כל ההודים בדוגיותיהם, להוציא את השרים ופמליותיהם. הקברניט בליי קראני אליו לשמש כמתורגמן, אך מיד נתגלה שידיעותי בלשון הטהיטית היו לי פה לעזר מועט שבמוּעט. השפה המדוברת באיי־הידידות, הגם שבנקודות מספר דמתה לטהיטית, היתה שונה מאוד. ובכל זאת הצלחנו בעזרת סימנים בידים, מלה פה ומשפט שם, להסביר את מטרת בואנו. השרים צעקו פקודות מספר לבני־עמם ומרבית הדוגיות פנו ושבו אל החוף.
הקברניט קוּק הוא שקרא לארכיפלגוס זה בשם “איי־הידידות”, אולם הרושם אשר השאירו עלי תושביהם לא היה נוח כל עיקר. בקומתם, גון עורם ושערם דמו לטהיטים, וברי היה כי השתייכו לאותה משפחה גדולה; ואילו בהתנהגותם היתה עזות־פנים, שחסרה אצל הטהיטים. הם היו גנבים מושבעים ולא התמהמהו לנצל כל הזדמנות כדי לחטוף איזה כלי או חפץ שהיה מונח בקרבתם ולקפוץ אתו אל מעבר למעקה. כריסטיאן היה משוכנע שאין לבטוח בהם מאיזו בחינה שהיא והציע שמשמר חזק ילוה את האנשים, שיישלחו לחוף להביא עצים ומים. מר בליי שחק לרעיון זה.
“הרי ודאי שאינך ירא את פושטי־היד הללו, מר כריסטיאן?”
“לא, אדוני, אלא שסבורני כי יש יסוד להיות זהירים במשאנו ומתננו אתם. לפי דעתי…”
הוא לא הורשה להמשיך.
“ומי שאל לדעתך? יקחני הרוח אם אין לי אשה זקנה כממלא־מקום! בוא, מר נלסון, עלינו לעשות מעשה כדי לעודד את הנפשות החרדות הללו,” והוא ירד בכבשׁ אל הקאטר, שהמתינה להעבירו אל החוף. מר נלסון ירד בעקבותיו – היה עליו לאסוף כמה שתילי עץ־הלחם תחת השתילים שמתו במשך הנסיעה – והקבוצה, שכללה את שני השרים, פנתה לעבר היבשה.
מקרה קטן זה התרחש לעיני רבים מאנשי הספינה ואני ראיתי שכריסטיאן הבליג על כעסו בקושי רב. למר בליי היה ההרגל המצער להטיח בפני קציניו הערות מעליבות בלי להתחשב מי ומי נמצא במטחווי־שמיעה. להגנתו ייאמר, כי בהיותו אדם עבה־עור, אפשר ולא השיג בדעתו כל עיקר עד מה עשויות הערותיו להקניט את הבריות בכלל, ואיש רגיש ככריסטיאן בפרט.
אותו יום לא אירע כל מאורע בלתי־רגיל. העובדה שמר בליי ירד לחוף בחברת שני השרים שימשה ערובה לכך שאנשיו לא יופרעו בעבודתם. מאוחר יותר הופיעו הילידים כדי לסחור עמנו, בהביאם את תוצרת האיים הרגילה – חזירים, עופות, אגוזי־הודו, יאָם ולחך. כל אחרי־הצהרים והיום שלמחרתו הוקדשו לעסק זה ובבוקר היום השלישי נשלחו לחוף קבוצות חוטבי־עצים ושואבי־מים בפיקוחו של כריסטיאן. ועתה הוצדק אי־האמון שרחש להודים, שכן רק הצגנו רגלינו על שפת־הים, נטפלו אלינו ההודים והחלו להציק לנו. מר בליי לא סרב לשלוח משמר עם סירות הספינה, אך נתן פקודות מפורשות שלא להשתמש בנשק. היוּוֹרד היה האחראי לשמירה על הקאטר ואני – על הסירה הגדולה, בעוד שכריסטיאן הלך עם קבוצות העובדים. ההודים צבאו בהמוניהם על מקום שאיבת המים, מרחק כמה מאות יארד משפת־הים. נעשה כל מאמץ כדי להרחיקם מעל העובדים, אולם עם המשך העבודה הלכה עזוּתם וגברה ולא עברה מחצית השעה לעלותנו על החוף כשמספר גרזנים נחטפו מידיהם של המלחים שעסקו בחטיבת עצים. כריסטיאן מילא את תפקידו באופן מצויין, לדעת כל הנוכחים במקום, ורק תודות לקור־רוחו לא הותקפנו והוכרענו על־ידי הפראים שמספרם עלה על שלנו חמישים לאחד. עלה בידינו להעביר את העצים והמים אל הסירות מבלי להכנס בקרב, אך משזזנו מהחוף השתערו עלינו והצליחו להסתלק עם העוגן הקטן של הקאטר.
כשעלינו על הספינה וכריסטיאן הודיע על אבידותינו, נתקצף הקברניט בליי וגידף אותו בלשון, שהיתה בּוֹטה מדי אפילו אילו דיבר אל מלח פשוט.
“הרי אתה נבל מוג־לב ובלתי־מוכשר, אדוני! יקחני הרוח אם אין אתה כזה! האומנם ירא אתה מפני אספסוף פראים בשעה שנשק בידיך?”
“מה ערכו של הנשק, אדוני, אם אסרת להשתמש בו?” שאל כריסטיאן בשקט. בליי התעלם משאלה זו והוסיף להמטיר עליו גידופים וחרפות, עד שלאחרונה סר מעליו כריסטיאן וירד מטה אל תאו. בהתפסו לכעסו דמה בליי למטורף. מעודי לא פגשתי אדם מסוג זה ולבסוף, לאחר שהתבוננתי בו הרבה פעמים בהיותו במצב זה, הגעתי למסקנה שלאחר מעשה זוכר היה אך מעט מזער מכל אשר אמר ועשה. שמתי לבי לכך, שתכופות היה מלבה את כעסו בגלל מעשים שהוא עצמו היה אשם בהם. וכיון שמאן להודות בטעוּת כל שהיא במעשיו הוא, דומה כי ראה הכרח לשכנע את עצמו על־ידי הכעס, שהאשם היה בזולתו.
ברגיל, לאחר התפרצוּת כגון זו מצדו של בליי, יכולנו להתברך בכמה ימי שקט, בהם כמעט ולא אמר לנו דבר; אך אינה המקרה וכעבור יום אירע מעשה דומה, שנועד לגרום לתוצאות רציניות ביותר לכולנו. אינני מהמאמינים בגורל. מעשיהם של בני־האדם, במידה שהם נוגעים ביחסיהם ההדדיים בינם לבין עצמם, נתונים במידה רבה בידיהם; ובכל זאת יש זמנים, בהם דומה שכוחות רעים מכוונים את מעשינו הפעוטים להנאתם; ואחד ממעשים אלה ודאי שהתרחש ביום העשרים־ושביעי באפריל שנת 1789.
בערוב העשרים־וששי בחודש הפלגנו מנאמוּקה, ובהיות הרוח רפה התקדמנו רק מעט במשך הלילה. כל יום המחרת נמצאנו במרחק שבע או שמונה פרסאות מהיבשה. המצרכים שקיבלנו מההודים סודרו במחסנים והנגרים הכינו מכלאות בשביל החזירים ולולים בשביל העופות, שלא נועדו לאכילה בימים הקרובים. מר בליי התייחד בתאו כל הבוקר, אך מוקדם אחרי־הצהרים הופיע על הסיפון כדי לתת אילו הוראות למר סמואל, שפיקח על מיוּן קניותינו בנאמוּקה. מספר רב של אגוזי־הודו נערמו על הסיפון העליון בין התותחים ובליי, שידע עד לאוֹנקיה האחרונה כמה קלחי יאָם קנינו ומה מספרם המדויק של אגוזי־ההודו שברשותנו, גילה שכמה מהאחרונים חסרו. יתכן שסמואל סיפר לו זאת, אך מכל מקום ידוע ידע.
הוא פקד על כל הקצינים לעלות על הסיפון53 מיד וחקר כל אחד מהם כמה אגוזים קנה בשביל עצמו ואם ראה או לא ראה את מי מהאנשים ליטול מאלה המונחים על הסיפון. כולם ענוהו שלא ידעו דבר וחצי דבר על כך וקצפו של בליי, שחשד בלי ספק בקצינים שהם מגוננים על האנשים, גאה ועלה. לבסוף הגיע אל כריסטיאן.
“ובכן, מר כריסטיאן, רוצני לדעת את המספר המדויק של אגוזי־הודו שקנית לשימושך הפרטי.”
“באמת שאינני יודע, אדוני,” השיב כריסטיאן, “אך אקוה שאינך מאמין כי יכולתי להשפיל עצמי עד כדי גניבת אגוזיך?”
“כן, כלב ארור שכמותך! אכן מאמין אני! ברי שגנבת כמה משלי, אחרת היית יודע את מספר אגוזיך. כולכם חבר נוכלים וגנבים ארורים! ואחרי זה תגנבו את היאם שלי, או תוֹרוּ לאנשים לגנבם בשבילכם! אולם עוד תסבלו בגלל כך, כלבים שכמותכם! אני ארוצץ את רוחו של כל אחד מכם! בטרם נגיע למיצרי־הנסיון עוד תאחלו לעצמכם שלוואי ולא פגשתם בי מעולם!”
היה זה המקרה המביש ביותר מכל אלה שאירעו עד אז; ועם זאת, בהתחשב באופי העבירה שגרמה לכל הרעש, היה בו משהו מבדח. אלא שכריסטיאן לא היה מסוגל לראות צד זה של הענין – ואין תימה בכך. שום קברניט אחר בשרות הוד־מלכותו לא היה מטיח האשמה כגון זו בפני ממלא־מקומו, שלא לומר דבר בנוגע לשאר הקצינים. בליי רקע הלוך ושוב על הסיפון העליון כשפניו נעוים מחימה והוא מאיים עלינו באגרופו וצועק כאילו עמדנו בקצה השני של הספינה. פתאום עמד.
“מר סמואל!”
“כן, אדוני,” אמר סמואל וצעד צעד קדימה.
“תפסיק לחלק לנבלים את הגרוֹג שלהם עד לפקודה חדשה. ותחת ליטרה אחת יָאם לאיש תחלק מחצית הליטרה. בנת?”
“כן, אדוני.”
“ובאלוהים! אם אמצא שחסר משהו אחר, אקטין את המנה לרבע הליטרה, אף אכריחכם לזחול על בטניכם בשבילה!”
אחרי כן פקד להעביר את כל אגוזי־ההודו, של הקצינים כשל האנשים, אל אחורי הספינה, כדי לצרפם למחסן. משנעשה הדבר, חזר לתאו.
מעולם לא שררה על הספינה דומיה כה עמוקה כבאותו ערב. רובנו ככולנו היינו מהרהרים, בלי ספק, במסע הארוך הנכון עוד לפנינו. אפשר ושנה נוספת תעבור בטרם תגיע הבאונטי לאנגליה, ובינתיים נהיה מתענים תחת ידו הכבדה של קברניט, שיכול לעשות בנו כחפצו ושעל עריצותו לא תהיה לנו כל דרך לערער. קבוצת־האוכלים שלי היתה דמומה במיוחד, הואיל ואותו זמן נימנה עליה גם סמואל ואנו ידענו שכל הגה היוצא מפינו עלול להמסר מיד לבליי. פּקוֹבר בלע את הבשר הממולח ומחצית הליטרה יאם בכמה נגיסוֹת זועמות והסתלק. יתרנו לא אחרנו לעשות כמוהו.
משמרתו של מר פריאר החלה בשעה שמונה. משך שעות הלילה המוקדמות נקבצו רוב אנשי הספינה על הסיפון בהיות מזג־האויר נאה ביותר. בריזה נוחה נשבה כל היום ונמשכה גם בלילה. היינו מתקדמים בעצלתיים, אך האויר הקריר שובב את הנפש. הירח עמד ברבעו הראשון ולאורו הסתמנו לפנינו במרחק שרטוטי האי טוֹפוֹאָה.
בין עשר ואחת־עשרה עלה בליי על הסיפון למסור את הוראותיו ללילה. זמן מה הלך לאורך הסיפון העליון הנה והנה בלי לשית לבו לאיש, והנה עצר ליד פריאר, שהעֵז לומר: “אדוני, סבורני שעוד מעט נקבל בריזה נאה. וירח גדֵל זה יהיה לנו לברכה בהתקרבנו לחוף הולנד החדשה54.”
“כן, מר פריאר, אכן יהיה לברכה,” השיב. כעבור רגעים אחדים נתן את הוראותיו בדבר מסלול הספינה וחזר לתאו.
נבואתו של פריאר על הרוח לא נתקיימה. בחצות, כשהתחלפו המשמרות, היה הים רוגע כבּריכה ופניו כלוח־זכוכית, ששיקף את קבוצות הכוכבים הדרומיות. ירדתי למטה, אך שם היה חם מכדי לישון. ביחד עם טינקלר שבתי ועליתי על הסיפון וזמן מה עמדנו ליד הסורג שמאחור ושוחחנו על הבית ועל הארוחה הראשונה שנזמין לעצמנו על החוף. פתאום הביט סביבו בזהירות ואמר: “בייאם, כלום תדע שנבל גמור אנוכי? גנבתי אחד מאגוזיו הנעדרים של מר בליי!”
“כך, איפוא, הרי שלך עלינו להודות עבור החרפות שספגנו, בן־בליעל קטן!”
“אהה, כן, אחד מהנוכלים והגנבים הארורים הנני. ובידי לומר לך את שמותיהם של שנים אחרים, אלא שחס אני עליהם. היינו צמאים מאוד ועצלים מכדי לטפס אל ראש תורן־הראש ולהוריד את קנה הרובה. ושם לפנינו היו מוטלים אגוזי־הודו, ערימה גדולה בין תותחי הסיפון־העליון. לוואי והיו שם עכשיו. הייתי סוחב עוד אחד. אין משקה מרוה יותר ממימי האגוז הזה. לעזאזל גן עצי־הלחם של נלסון הזקן! בגללו אנו צמאים כל הזמן!”
ובאמת קנאנו כולנו בשתילי עץ־הלחם שלנו. את אלה צריך היה להשקוֹת בקביעות, ויבוא אשר יבוא; ובשאפוֹ להקטין את כמות המים שנשתו על ידי הצוות, מצא מר בליי תחבולה מחוכמת ביותר בכדי למונעם מרוות את צמאונם לעתים קרובות מדי. כל אשר רצה לשתות היה חייב קודם כל לטפס לראש תורן־הראש ולהוריד משם קנה של רובה, שהונח באותו מקום. עם זה ירד למטה ופנה אל חבית־המים שמחוץ למטבח, תקע את הקנה בחור הברז ולאחר שמצץ מים כדי צמאו, נאלץ לשוב ולהחזיר את קנה־השתיה לראש התורן. אף אחד, בלי להתחשב בגודל צמאונו, לא הורשה לטפס ולהוריד את הקנה יותר מפעמיים במשך משמרתו, והעצלן היה נמנע משתייה עד שצמאונו דחפו לקום ולטפס.
“השבח לאל! פעם אחת לא נחשדתי,” המשיך טינקלר. “וכיצד תסביר זאת? אילו שאלני הייתי מכחיש, כמובן, אבל חוששני שמצפוני המלוכלך היה מסגירני בפעם זו. וצר כל־כך, לעזאזל, היה לי על כריסטיאן.”
“כלום ידע כריסטיאן שלקחת כמה מהאגוזים?”
“לא כמה, במטותא ממך – רק אחד! לפי שאמרתי לך היו עוד קושרים אחרים מעורבים אתי בענין זה. למעשה ראני בפעולתי, אך הפנה את ראשו לצד השני, כמו שצריך לעשות כל קצין הגון. סוף־סוף הרי לא סיכנו את בטחון הספינה. ארבעה אגוזים חסרים, זה הכל – בהן צדקי. ארבעה מתוך כמה אלפים? ואני הייתי אחראי רק לאחד מאלה. מילא, אם ארדם על חטאָי, אפשר ומחר לא ייראו כה שחורים”.
טינקלר דמה לחתול־הספינה; מסוגל היה להתקפל בכל מקום שהוא ולהרדם. עתה שכב לרגלי אחד מתותחי הסיפון־העליון כשזרועו משמשת לו כר, וכמו שחשבתי – נרדם חיש מהר.
השעה היתה קרובה לאחת, ולהוציא את אנשי המשמרה לא נמצא איש על הסיפון מלבד טינקלר ואנוכי. מר פּקוֹבר עמד ליד הסורג מעברו השני של הסיפון. לאור הכוכבים יכולתי להבחין במטושטש בדמותו. מישהו הופיע ליד הסקלא האחורית. זה היה כריסטיאן. לאחר כחצי תריסר סיבובים על הסיפון השגיח בי שאני עומד בין התותחים.
“הו, אתה הוא זה, בייאם?” הוא ניגש ועמד לצדי והשעין מרפקיו על הסורג. מאז מאורע האגוזים אחרי־הצהרים לא ראיתיו.
לבסוף שאל: “הידעת שהוא הזמינני לסעוד עמו ערבית? מדוע? התוכל לומר לי? לאחר שירק עלי וניגב בי את נעליו, שלח את סמואל לבקשני שאסעד על שולחנו!”
“אתה לא הלכת?”
“לאחר מה שקרה? אלוהים שבשמים, לא!”
מעודי לא ראיתי אדם שקוע ביאוש כה קודר. נראה היה כמי שהגיע אל קצה גבול הסבל. שמחתי להמצא בקרבתו ולעזור לו כאיש־אמונים, שעל כן ברור היה שהאיש נזקק לשפוך את לבו. שבליי הזמינו לארוחת־הערב היתה באמת ידיעה לא־תאומן לאחר מאורעות אחר־הצהרים. הבעתי את ההשערה, שיש לקבל את הדבר כאוֹת לרגישות מצפונו של בליי, שעד כה לא השגחנו בה – אלא שהאמנתי בהשערתי זו לא יותר מכריסטיאן עצמו.
“אנו בידיו, קצינים כמלחים, והוא נוהג בנו כבעדת כלבים, שבהם הוא בועט, או אותם הוא מלטף, לפי תהפוכות רוחו. ואין כל סיכוי שירווח לנו לפני שנגיע לאנגליה. כל סיכוי. ואלוהים יודע מתי נגיע לאנגליה!”
הוא החריש זמן מה בהסתכלו בעצב במשטח המים מואר הכוכבים. לאחרונה אמר: “בייאם, רוצני לבקשך שתעשה דבר־מה למעני.”
“מה הדבר?”
“אפשר ולא יהיה צורך בכך, אך מסע ארוך כמו זה אין אדם יודע אף פעם מה עלול להתרחש. אם, מסיבה זו או אחרת, לא יעלה בידי להגיע הביתה, רוצני לבקשך שתתראה עם בני משפחתי בקַאמְבֶּרלֶנד. התהיה זו טירחה רבה מדי?”
“לגמרי לא,” עניתי.
“בשיחתי האחרונה עם אבי עת קצרה לפני עלותי על הספינה, ביקשני שאעשה סידור כזה עם אחד מאנשי הבאונטי. אם יקרה משהו, אמר, תהיה בשבילו משום נחמה לדבר עם אחד מחברי. עכשיו שאמרתי לך, הוקל לי.”
“יכול אתה לסמוך עלי,” אמרתי, בלחצי את ידו.
“שפיר! הרי שהדבר מסודר.”
“אכן, מר כריסטיאן! הנך ער בשעה כה מאוחרת!”
הסתובבנו על עקבינו והנה בליי עומד במרחק יארד אחד מאתנו. רגליו היו יחפות ולבושו מכנסיים וחולצה בלבד. איש מאתנו לא שמע בהתקרבו.
“כן, אדוני,” השיב כריסטיאן בנעימה קרה.
“ואתה, מר בייאם, כלום אינך יכול לישון?”
“חם מאוד למטה, אדוני.”
“לא השגחתי בכך. ספן אמיתי יכול לישון בתוך תנור לכשצריך, או על גוש קרח.”
הוא נשתהה על מקומו לרגע כמחכה שנשיב על דבריו; אחר פנה פתאום והלך אל הסקלא, בהתעכבו להעיף עין על מצב המפרשים בטרם ירד. כריסטיאן ואני המשכנו עוד רגעים מספר בשיחה מקוטעת, אחר ברכני בליל־מנוחה ופנה אי־שם לקידמת הספינה.
טינקלר, ששכב בצל הכבד של אחד התותחים, התרומם לישיבה ומתח זרועותיו בפהקו ארוכות.
“רד מטה, בייאם, והוכח שספן אמיתי הנך. לעזאזל אתה וכריסטיאן והפטפוט שלכם. כמעט שנרדמתי כשניגש אליך.”
“האם שמעת מה אמר לי?”
“בנוגע להודעה לאביו באם יקרנו משהו? כן; לא יכולתי להמנע מלשמוע את דבריכם. אבי שלי לא ביקשני כזאת – מה שמוכיח כי ברי לו שאחזור… מוכרח אני לשתות. כל השעה האחרונה לא הרהרתי כי אם במים, ואינני רשאי לשתות פעם נוספת עד הבוקר. מה היית עושה במקומי?”
“מר פקוֹבר ירד זה עתה למטה לרגע,” אמרתי. “אתה יכול להסתכן.”
“האמנם ירד?” טינקלר קפץ ועמד על רגליו. במרוצה עלה בסולם החבלים להשיג את קנה הרובה והספיק להשיבו למקומו לפני שפקובר חזר. ברדתנו למטה שמעתי בהכות הפעמון שלושה צילצולים ואת קריאתו הרחוקה של הצופה מעל ראש־הקדומני: “הכל כשורה!”
נתכנסתי בערסלי וחיש מהר חטפתני השינה.
פרק תשיעי: המרד 🔗
הקיצותי זמן מה לאחר שהאיר היום; יד אחזה בכתפי וטילטלתני בחזקה. תוך כך קלטו אזני קולות רמים, קולו של מר בליי היה ביניהם, ודישדוש־רגלים כבד על קרשי הסיפון. צ’רצ’יל, השליש, עמד ליד ערסלי ואקדוח בידו, וליד ארגז־הנשק, הסמוך לשבכת הכווה־הראשית, עמד תומפסון והחזיק רובה מכודן. בו בזמן פרצו לתא שני אנשים, שאת שמותיהם לא אזכור, ואחד מהם צעק “אתכם אנו, צ’רצ’יל! הבה לנו נשק!” תוֹמפסוֹן נתן להם רובים והם נחפזו לחזור אל הסיפון. סטיוּארט, שערסלו היה תלוי בשכנות עם שלי, כבר קם והיה מתלבש בחפזון רב. יאנג, על אף שאון הקולות המבולבלים שמעלינו, טרם הקיץ.
“האם הותקפנו, צ’רצ’יל?” שאלתי; מחשבתי הראשונה היתה, שהבאונטי התקרבה מן הסתם אל אחד האיים שבסביבה ושפראים עלו על סיפונה.
“לבש את בגדיך, מר בייאם, ואל תבזבז הרבה זמן,” ענה לי. “השתלטנו על הספינה והקברניט בליי נתון במאסר.”
מאחר שעוֹררוּני לפתע פתאום מתרדמה עמוקה, נתקשיתי לירד לסוף דבריו ולרגע ישבתי ולטשתי בו עינים כמטופש.
“הם מרדו, בייאם!” אמר סטיוארט. “אל אלוהים, צ’רצ’יל, היצאתם מדעתכם? היש לכם מושג מה שאתם עושים?”
“אנו יודעים יפה יפה מה אנו עושים,” השיב. “בליי המיט את הדבר על ראשו, ועכשיו, באלוהים, סבול יסבול מידינו!”
תומפסון טילטל רובהו באיום. “ירה נירה בכלב!” אמר. “ואתם בל תעזו לנסות עלינו אחד מהתעלולים הג’נטלמניים שלכם, או שנרצח עוד כמה מכם! כפוֹת אותם, צ’רצ’יל! אין להאמין בהם.”
“בלום פיך ופקח עין על ארגז־הנשק,” השיבו צ’רצ’יל. “הבה, מר בייאם, הזדרז להתלבש. קווינטאל, עמוד ליד הדלת ההיא. איש אל יצא משם בלי פקודתי, בנת?”
“הן־הן, אדוני!”
הפניתי ראשי וראיתי את מאתיוּ קווינטאל עומד בכניסה האחורית של התא. בו ברגע הופיע מאחוריו סמואל, כשהוא לבוש מכנסיו בלבד, שערו הקלוש פרוע ופניו חיורים מכרגיל. “מר צ’רצ’יל!” קרא.
“חזור למקומך, חזיר שמן שכמותך, או שאבתק את בני מעיך!” צעק קווינטאל.
“מר צ’רצ’יל, אדוני, הרשני לדבר אליך,” קרא סמואל שנית.
“גרשהו משם,” אמר צ’רצ’יל וקווינטאל איים עליו בתנועה כה אכזרית, שסמואל לא המתין לשמוע עוד. “דגדג אותו בגבו, קווינטאל,” צעק מישהו ובהרימי עיני ראיתי עוד שני אנשים מזוינים שגחנו והציצו דרך הכווה.
בלעדי נשק כל שהוא לא נותר לסטיוארט ולי אלא לציית לפקודת צ’רצ’יל. גם הוא וגם תומפסון היו ברנשים חזקים ולא היה לנו כל סיכוי לעמוד בפניהם אפילו שלא היו מזוינים. ומיד עלה במחשבתי כריסטיאן – אדם מהיר־החלטה ומהיר־פעולה, אלא שידעתי כי לשוא תקותי: גם הוא כבר איננו חפשי. הוא היה קצין משמרת הבוקר ואין ספק שהותקף והוכרע ברגעים הראשונים של המרד, עוד בטרם נאסר בליי. בפגשו במבטי הניד סטיוארט בראשו, כרוצה לומר: “לשוא. אין בידינו לעשות דבר.”
התלבשנו בחפזון וצ’רצ’יל פקד עלינו ללכת לפניו לאורך המעבר אל הסקלא הקדומנית. “שמור על האחרים בתוך התא, תומפסון,” קרא מעבר לכתפו. “הניחם בידי; דאוג אדאג להם!” השיב תומפסון. כמה שומרים מזוינים עמדו ליד הכווה הקדומנית וביניהם אלכסנדר סמית, הערסלאי שלי, אשר בנאמנותו בכל מקרה שלא יבוא סבור הייתי כי אין לפקפק. היה זה זעזוע בשבילי לראותו בין אנשי צ’רצ’יל, ואולם התמונה שנגלתה לעינינו בעלותנו על הסיפון השכיחה מלבי את עצם קיומו של סמית.
הקברניט בליי, בכותנתו בלבד וידיו קשורות לו מאחורי גבו, עמד אצל התורן־האחורי. כריסטיאן עמד לפניו כשהוא מחזיק ביד אחת את קצה החבל שקשר את ידי בליי ובשניה – כידון של רובה. סביבם נקבצו כמה מהמלחים הכשירים, כולם מזוינים היטב, ובין אלה הכרתי את ג’וֹהן מילס, איזק מרטין, ריצ’רד סקינר ותוֹמאס בּוּרקיט. אז אמר לנו צ’רצ’יל: “עמדו כאן. אין בדעתנו להרע לכם, אלא אם כן תגלו התנגדות,” ואחר סר מעלינו.
כסבורים היינו – סטיוארט ואנוכי – שצ’רצ’יל הוא ראש המורדים. לפי שכבר סוּפּר, נענש האיש קשות על־ידי בליי לאחר נסיון העריקה שלו בטהיטי. ידעתי מה עמקה שנאתו לבליי ומתקבל היה על הדעת שאיש כזה עלול לעורר את עצמו אפילו עד כדי מרד. אולם שכריסטיאן מסוגל לעשות זאת, ותהא אשר תהא הפרובוקציה, לא יכולתי גם לחלום. הערתו היחידה של סטיוארט היתה: “כריסטיאן! אל אלוהים! אם כן הרי שאין תקוה.”
ואמנם נראה המצב כנואש. האנשים הבלתי־מזוינים היחידים היו הקברניט בליי ואנו השנים. הספינה כולה היתה בידי המורדים. ברור היה לנו כי הועלינו על הסיפון מתוך כוונה לחצות את חבורת פרחי־הקצינים ולמנוע מאתנו כל אפשרות של פעולה מתוֹאמת. בתוך המהומה התקדמנו במקצת לעבר הירכתיים ובהתקרבנו למקום עמידתו של בליי שמעתי את כריסטיאן אומר: “התשתוק, אדוני, או שאכוף עליך את השתיקה בכוח? אני אדון הספינה עכשיו, ובאלוהים, לא אשא עוד את גידופיך!” הזיעה ניגרה על פני בליי. מרעיש היה עולמות בצעדו במלוא גרונו “רצח! בגידה!”
“אדון לספינה, כלב מרדני שכמותך!” צווח עתה. “עוד אראך תלוי! עוד אדוש את בשרך לרצועות! עוד…”
“מָאמוּ55, אדוני! שמור לשונך, ולא – הרי אתה פגר מת בזה הרגע!”
כריסטיאן הניח את חוד כידונו על גרונו של בליי ומבע עיניו לא הניח מקום לטעות בכוונתו. “חתוך את גרגרת הכלב!” צעק מאן דהוא; ואחר עלו קריאות נוספות: “הרבץ בו, מר כריסטיאן!” “הטילוהו אל מעבר למעקה!” “זרקו את הממזר מאכל לכרישים!” וכיוצא באלה, וחושבני כי רק עתה השיג הקברניט בליי את מצבו האמיתי. לרגע עמד מתנשם בכבדות והביט סביבו כשעל פניו הבעה של אי־אמון.
“מר כריסטיאן, הרשני לדבר,” ביקש בקול צרוד. “חשוב על מה שאתה עושה! שחרר אותי – הנח הצדה את הנשק! הבה ונשוב להיות ידידים והריני ערב לך בכבודי שיותר לא ייאמר על ענין זה ולא כלום.”
“לכבודך אין כל ערך, אדוני,” השיב כריסטיאן. “אילו איש של כבוד היית, כי אז לא היו הדברים מגיעים אף פעם למשבר זה.”
“מה יש בדעתך לעשות בי?”
“לירות בך, בן־בליעל שכמותך!” צעק בורקיט וטילטל לו את רובהו בפניו.
“היריה טובה מדי בשבילו! כפוֹת אותו אל השבכה, מר כריסטיאן! תן לנו את ההזדמנות להטעימו את טעם ה’חתול'!”
“זהו זה! כפות אותו! הטעימהו מהרעל של עצמו!”
“פשוט את עורו מעליו!”
“שקט!” קרא כריסטיאן בתקיפות, ואחר פנה אל בליי: “ננהג בך בצדק, אדוני, כאשר לא נהגת בנו מעודך. נובילך באזיקים לאנגליה…”
תריסר קריאות מחאה שסעוהו.
“לאנגליה? לעולם לא! לזאת לא נסכים, מר כריסטיאן!”
מיד נתגעש הסיפון ברעש גדול כשכל המורדים מצעקים נגד הצעת כריסטיאן. מעולם לא היה מצבו של בליי כה מסוכן כמו ברגע זה ולזכותו ייאמר כי לא גילה כל סימן למורך־לב. רוח האנשים היתה פרועה ועל בליי רחפה הסכנה להיירוֹת בו במקום; ברם הוא רק נעץ עיניו בכל אחד מהמורדים כמזמינו להעז ולעשות כן. למזלו הוסחה ממנו הדעת כשהופיע במרוצה אליסון הצעיר כשהוא מנופף בכידון. בנער זה לא היה כל רע, אך הוא אהב תעלולים על פני מיטב המעדנים ובהיותו תמיד קל־דעת ואמיץ, יכולת להיות סמוך ובטוח כי יסבך את עצמו בצרה בכל הזדמנות שהיא. היה ברור שהצטרפותו למרד לא נראתה בעיניו יותר משעשוע נאה ועתה כירכר ובא לפני בליי ועל פניו הבעה כה מבדחת, שמיד פגה המתיחות. האנשים הריעו. “הידד, טומי! אתנו אתה, נער?”
“הניחה לי לשמור עליו, מר כריסטיאן!” קרא. “שמור אשמור עליו כחתול!” הוא פיזז לפני בליי בנופפו בנשקו. “הו, בן־בליעל שכמותך! נבל זקן שכמותך! תלקה אותנו, מה? תחדל לחלק לנו גרוֹג, מה? תאלצהו לאכול עשב, מה?”
האנשים הריעו לו בקול גדול. “הרבץ בו, נער!” צעקו. “אנו עומדים מאחוריך! דקור לו במעיו!”
“אתה ומר סמואל שלך! זוג רמאים אתם, נוכלים ורמאים! מרמים אותנו על חשבון האוכל שלנו! יחדיו צברתם לכם סכום נאה, מה? גנב זקן שכמותך, ראוי הנך להיות ממונה על סירת־המזונות! ערב אני שהיית מתעשר חיש מהר!”
היה זה נסיון מר בשביל בליי לספוג קינטורים כגון אלה מפי קטון־מלחיו, אולם לאמיתו של דבר לא יכול היה להתרחש מקרה יותר נוח בשבילו. אותם רגעים היו חייו תלויים לו מנגד ואליסון, בנתנו פורקן לרגשותיו, שיחרר גם את הרגשות העצורים בלבות האנשים, שלא היו רבי־מלל ושאת משטמתם לבליי יכלו לבטא רק במעשים. סבורני שכריסטיאן הבין זאת ומשום כך הניח לאליסון לומר את דברו, אלא שבמהרה הפסיקו והעמידו בצד.
“פנו את הקאטר!” קרא. “מר צ’רצ’יל!”
“הן־הן, אדוני!”
“העלה את מר פריאר ואת מר פּוּרסל! בּוּרקיט!”
“כאן, אדוני!”
“אתה, סאמנר, מילס ומרטין – שמרו על מר בליי!”
בורקיט לקח מכריסטיאן את קצה החבל באחת מידיו השעירות הענקיות.
“אנו נשים עליו עין, אדוני! סמוך עלי!”
“מה היא תכניתך, מר כריסטיאן? זכותנו היא לדעת זאת,” אמר סאמנר. כריסטיאן נפנה בבת־ראש ונעץ בו את עיניו. “אתה דאג לענינך שלך, סאמנר!” אמר בשקט. “אנוכי אדונה של ספינה זו! חושו, בחורים, ופנו את הקאטר.”
כמה אנשים טיפסו לתוך הסירה והחלו מפנים מתוכה את היאם, תפוחי־האדמה המתוקים ושאר מצרכים ממחסן הספינה56, שהוחזקו בתוכה, בעוד שאחרים התירו את קישוריה והכינו את הגַלגָלוֹת להנמכתה מעבר לדופן. בּוּרקיט עמד ישר לפני הקברניט בליי והחזיק את חוד כידונו במרחק אצבע מחזהו. סאמנר עמד מאחוריו ורובהו מוכן ליריה ושני האחרים עמדו משני צדדיו. להוציא את תומפסון, היו ארבעה אלה הטיפוסים הגסים וקשי־הלב שבקרב המלחים ובליי השכיל להחריש ולהמנע מללבּוֹת את חמתם. מורדים אחרים הוצבו במקומות שונים על כל הסיפונים, וליד כל סקלא עמדו שלושה מהם. השתאיתי לחשאיות בה תוכנה המרידה ולביצועה היעיל. חזרתי ובדקתי את כל תאי זכרוני, אך לא העליתי כל מקרה חשוד אף במשהו.
כה שקוע הייתי בהתבוננות במחזה שהתרחש לפני ושבמרכזו עמד בליי, עד ששכחתי את סטיוארט. נפרדנו זה מעל זה וכאשר חפשתי אחריו ראני כריסטיאן לראשונה. מיד ניגש אלי. קולו היה שקט, אולם יכולתי לראות שהוא נאבק עם התרגשות עצומה שזעזעה את כל ישותו.
“בייאם, זהו עניני שלי,” אמר. “לא נפגע באיש, אך אם יקום מישהו כנגדנו, יסכן בכך את כל צוות הספינה. אתה עשה כטוב בעיניך.”
“ומה בדעתך לעשות?” שאלתי.
“הייתי מסיע את בליי לאנגליה כאסיר, אלא שדבר זה בלתי־אפשרי. האנשים לא יסכימו לו. הוא יקבל את הקאטר וילך לאשר ירצה. מר פריאר, היוורד, האלט וסמואל ילכו אתו.”
לא נשאר עוד פנאי לדבר. צ’רצ’יל עלה עם רב־החובל ופּוּרסל. הנגר הקדיר את פניו ושתק, כרגיל. הוא ופריאר היו מוכי־אימה מאשר קרה, אלא ששלטו בעצמם לחלוטין. כריסטיאן היטיב לדעת ששנים אלה לא יחמיצו את ההזדמנות הראשונה שתבוא לידיהם כדי לתפוס את הספינה ועל כן הפקיד עליהם משמר חזק.
“מר בייאם, ודאי שאינך מעורב בזה?” שאל פריאר.
“לא יותר ממך, אדוני,” עניתי.
“למר בייאם אין ולא כלום עם הענין,” אמר כריסטיאן. “מר פורסל…”
פריאר שיסע אותו.
“בשם אלוהים, מר כריסטיאן! מה אתה עושה? הברור לך שפירוש הדבר חורבן גמור של הכל? הרפה מן הטירוף הזה והנני להבטיחך שכולנו נעמוד לימינך. רק הנח לנו להגיע לאנגליה…”
“מאוחר מדי, מר פריאר,” השיב כריסטיאן קרות. “חיי נמשלו לגיהנום בשבועות האחרונים ויותר אין בדעתי לשאת זאת.”
“הקשיים שלך עם הקברניט בליי אינם נותנים בידך את הזכות להמיט שואה עלינו האחרים.”
“עצור בלשונך, אדוני,” אמר כריסטיאן. “מר פורסל, שלח את אנשיך להביא את המושבים, הארכובות והכלונסאות של הקאטר הגדולה. צ’רצ’יל, הנח לנגר לרדת למטה ולסדר זאת. שלח אתו שומר.”
פורסל וצ’רצ’יל ירדו מטה בסקלא הקדומנית.
“האומנם אומר אתה לשלחנו על פני המים?” שאל פריאר.
“אין אנו רחוקים מהיבשה יותר מתשע פרסאות,” ענה כריסטיאן. “בים כה שקט לא יקשה על מר בליי להגיע אליה.”
“אני אשאר על הספינה.”
“לא, מר פריאר; אתה תלך עם הקברניט בליי. וויליאמס! קח את רב־החובל אל תאו כדי שיצרור את בגדיו. החזק אותו בתא עד שאשלח להוציאו משם.”
פריאר ביקש במלוא הרצינות להשאר על הספינה, אלא שכריסטיאן ידע יפה את הסיבה לכך ולא אבה להטות לו אוזן. הוא שם קץ לדבר בשלחו את רב־החובל למטה.
עתה חזר פורסל ואתו שני עוזריו, נורמן ומקינטוש, שנשאו את ציוד הקאטר. פורסל ניגש אלי מיד.
“מר בייאם, אני יודע שאין לך יד בענין זה, ואולם הנך, או היית, חברו של מר כריסטיאן. בקשהו שיתן לקברניט בליי את הסירה הגדולה. הקאטר רקובה ולעולם לא תגיע ליבשה.”
ואכן ידעתי כי אמת הדבר. הקאטר היתה אכולת תולעים והמים נזלו לתוכה במידה כזאת, שכמעט ולא צלחה לשיט. אותו בוקר עצמו היו הנגרים צריכים להתחיל בתיקונה. פורסל מאן להילוות אלי באמתלה שכריסטיאן אינו מחבבו. “הוא לא ייעתר לבקשה אם תבוא מפי,” אמר. “אם תּוּרַד הקאטר, יהיה זה מוות ודאי לקברניט בליי ולכל אלה שיורשו לילך עמו.”
לא איבדתי זמן וניגשתי מיד אל כריסטיאן. כמה מהמורדים התכנסו סביבנו כדי לשמוע מה בפי. כריסטיאן הסכים בו במקום. “הוא יקבל את הסירה הגדולה,” אמר. “אמור לנגר שיצוה על אנשיו להכינה.” אחר קרא: “הניחו לקאטר, בחורים! פַּנוּ את הסירה הגדולה!”
מיד בקעו קולות מחאה וקולו של צ’רצ’יל בראש כנגד סידור חדש זה.
“הסירה הגדולה, מר כריסטיאן?”
“אל תתננה לו, אדוני! השועל הזקן יגיע בה הביתה!”
“היא טובה מדי בשבילו, לעזאזל!”
פרץ ויכוח, אולם כריסטיאן כפה את דעתו על האחרים. ולאמיתו של דבר לא גילו האנשים התנגדות נמרצת. הכל השתוקקו להפטר מהקברניט ורק מעט היה להם לחשוש שמא יגיע לאנגליה.
המורדים שלטו במצב במידה כזאת, שכריסטיאן יכול עתה לצווֹת להעלות את הנותרים שלא מבני חבורתו על הסיפון. בין הראשונים שהופיעו למעלה היה מר סמואל, לבלר הקברניט. האיש היה רחוק מלצפּוֹת לאהדת אנשי הספינה והופעתו נתקבלה בשחוק־לעג ובאיומים. משער הייתי שעמידתו במסיבות כאלה תהיה עלובה, אך להיפך – הוא גילה עוז־רוח והחלטה. בלי להשגיח בעלבונות המלחים ניגש ישר לקברניט בליי לקבל ממנו את פקודותיו. הורשה לו לירד לתאו של בליי ביחד עם ג’וֹהן סמית, משרת הקברניט, ולהביא את מלבושיו. השנים עזרו לו לנעול את מגפיו וללבוש מכנסיו והניחו את אדרתו על כתפיו.
ראיתי את היוּוֹרד והאלט עומדים מאחור ליד הסורג. האלט בכה ושניהם היו מבוהלים מאוד. מישהו נגע בכתפי והנה מר נלסון עומד לצדי.
“ובכן, בייאם, חוששני שעכשיו מרוחקים אנו מהבית עוד יותר משחשבנו. הידוע לך מה בתכניתם לעשות בנו?”
סיפרתי לו את המעט שידעתי. הוא חייך נוגות בהציצו לעבר האי טופואה, שעתה לא היה בלתי אם כתם מטושטש על קו האופק.
“סבורני שהקברניט בליי יקחנו שמה,” אמר. “אינני יכול לומר שאני משתוקק להתראות שנית עם אנשי הידידות57. ידידותם היא מאותו מין שהיינו יכולים לוותר עליה בנקל.”
הנגר הופיע בפתח הסקלא, ואחריו רוברט למבּ, הקצב, שעזר לו להביא את ארגז־הכלים שלו.
“מר נלסון,” אמר, “יודעים אנו למי עלינו להודות על כך.”
“כן, מר פורסל, לכוכבינו בישי־המזל,” השיב נלסון.
“לא, אדוני! כי לקברניט בליי עלינו להודות, ולו בלבד. הוא הוא שהמיט על ראשינו את הכל בהתנהגותו הארורה!”
פורסל רחש לבליי את המשטמה העזה ביותר, אשר הוחזרה אליו בריבית. שני האנשים לא דיברו ביניהם במשך חדשים, אלא אם כן היה הכרח בדבר. ואף־על־פי־כן משרמז מר נלסון כי אפשר ויניחוהו להשאר על הספינה, אם ירצה בכך, נבעת הנגר.
“להשאר על הספינה? עם בני־בליעל ושודדי־ים? לעולם לא, אדוני! הלוך אלך אחרי מפקדי.”
ברגע זה ראנו צ’רצ’יל מתרוצץ על כל הסיפונים.
“מה מעשיך שם, פורסל? יבאש דמך! את כלינו רצונך לגנוב, מה?”
“הכלים שלכם, נבל שכמותך? שלי הם ואתי יבואו!”
“גם מסמר אחד לא תוריד מהספינה, אם לקולי ישמעו,” השיב צ’רצ’יל. אחר קרא לכריסטיאן ושוב התגלע ויכוח לא רק בדבר ארגז־הכלים, כי אם גם בדבר הנגר עצמו. כריסטיאן, שידע להעריכו כבעל־מלאכה, היה נכון להשאירו על הספינה, אך כל השאר התנגדו לכך. פורסל היה מהיר־חימה ובעיני האנשים נחשב כעריץ שני אחרי בליי.
“הרי הוא נבל זקן וארור, אדוני!”
“החזק בעוזרי הנגר, מר כריסטיאן. הם הם הדרושים לנו.”
“הכניסהו בכוח לסירה!”
“להכניסני בכוח, שודדי־ים שכמותכם!” צעק הנגר. “הייתי רוצה לראות את האיש שיעכב בעדי מלרדת בסירה!”
לרוע המזל היה פורסל שוטה במידה שהיה אמיץ־לב ועתה כבר נחפז לשכוח את טובת־ענינה של קבוצת בליי והתפאר במה שנעשה מיד לכשניפטר מהמורדים.
“שימו לב לדברי, בני־בליעל! את כולכם כאחד נביא למשפט! בנה נבנה לנו ספינה שתובילנו הביתה…”
“וזאת יעשה גם, מר כריסטיאן, אם ניתן לו את כליו,” צעקו כמה אנשים.
“השועל הזקן מסוגל לבנות ספינה בעזרת אולר!”
באיחור זמן הכיר פורסל בטעותו. סבורני שכריסטיאן היה נותן לו רבים מכליו, מהם היו לנו כּפילים58 על הספינה, אך כיון שהזכירוהו מה מוכשר הנגר לעשות בהם, ציוה לבדוק את ארגז־הכלים ולבסוף הרשה לפורסל ליקח אתו רק משור־יד, גרזן קטן, פטיש ושקיק מסמרים. בליי, ששמע את כל חילופי הדברים, לא יכול עוד להתאפק. “אידיוט ארור שכמותך!” שאג על פורסל, אלא שבורקיט מנע בעדו מלהוסיף דבר בהניחו את כידונו על גרונו.
עתה מלאו הסיפונים אנשים, אך כריסטיאן הקפיד לשמור שכל אותם שלא נמנו על חבורתו לא יתקבצו יחד במספר גדול. מיד כשפונתה הסירה הגדולה ציוה על רב־המלחים להנמיכה מעבר לדופן. “ושים אל לב, מר קוֹל! אם ייסדק קלונס, או יישבר משהו אחר, נשוא תשא בתוצאות!” כחמישה־עשר מבינינו נצטווּ לעזור לו, מאחר שהמורדים נזהרו מלהניח את נשקם ומלתת יד.
“מפרש־חלוץ ומפרש־ראשי כאן! הכל מוכן?”
“הן־הן, אדוני!”
“הרפו מהמיתרים!”
“הכל נכון, אדוני!”
“העלו את המפרשים!”
הבריזה היתה כה קלה, עד שבקושי מלאה את המפרשים וקרנות החלוץ והראשי החליקו והתרוממו על טבעוֹת הערבים. עתה אוּזנוּ הערבים, המיתרים נקשרו והסירה, כשחצי תריסר מאתנו מחזיקים בה פנימה לסיפון, הורמה, טולטלה מעבר למעקה והונמכה המימה.
אחד הראשונים שצֻוו לירד לתוכה היה סמואל. אחריו באו היוּוֹרד והאלט. שניהם הזילו דמעות ובקשו רחמים וכמעט שנישאו בידים אל הכבשׁ. היוּוֹרד פנה אל כריסטיאן בפרשו ידיו בתחנונים:
“מר כריסטיאן, וכי מה עשיתי לך מעוד שככה תנהג בי?” קרא. “בשם אלוהים, הרשני להשאר על הספינה!”
“אנו יכולים לוותר על שרותך כאן,” השיבו כריסטיאן בזעף. “אל תוך הסירה, שניכם!”
פורסל ירד אחריהם. אותו לא צריך היה לזרז. חושבני שהיה מבכר למוּת מאשר להשאר על הספינה לאחר שנתפסה בידי מורדים. כליו המעטים נמסרו לו על־ידי רב־המלחים, שירד אחריו. כריסטיאן פקד להביא את בליי אל הכבשׁ ופה הותרו ידיו.
“ובכן, מר בליי, הרי סירתך לפניך ובר־מזל הנך לקבל אותה ולא את הקאטר. רד לתוכה מיד, אדוני!”
“מר כריסטיאן,” אמר בליי, “בפעם האחרונה הריני מבקשך לחשוב! מוכן אני לערוב בכבודי – אתן לך את הן־הצדק שלי שלא אחשוב יותר על המקרה הזה באם תחזור בך. חשוב על אשתי ומשפחתי!”
“לא, מר בליי. חייב היית לחשוב על משפחתך לפני זמן רב, ואשר להן־צדקך – כולנו יודעים מה שוויו. רד לסירה, אדוני!”
בראותו שכל בקשות לא תועלנה לו, ציית בליי ואחריו ירדו מר פּקוֹבר ונוֹרטוֹן, הנווט. אז הוריד כריסטיאן לסירה סקסטנט וספר טבלאות ימיות.
“המצפן שלך בידיך, אדוני. ספר זה יספיק לכל מטרה והסקסטנט הוא שלי עצמי. אתה יודע שהוא טוב.”
כיון ששוחררו ידיו ושוב ניתן בידו הפיקוד – ולוּ רק על סירת ספינתו – חזר בליי לעצמוּתוֹ הישנה.
“אני יודע שהנך נוֹכל ארור!” צעק וטילטל אגרופו לעומת כריסטיאן. “ואולם לקוח אקח נקם! זכור זאת, בן־בליעל כפוי־טובה שכמותך! בטרם תחלופנה שנתים ימים אראך מתנודד בקצה החבל! וכל יתר הבוגדים עמך!”
למזלו של בליי הופנתה תשומת־לבו של כריסטיאן לענין אחר, אך כמה מהמורדים שעמדו אצל המעקה השיבו לו בלשון נמרצת כלשונו וכמעט שלא ירו עליו.
במהומה שעל הסיפון איבדתי את סטיוּארט. שנינו משכנו באחד המיתרים עת הורדה הסירה, אך עתה לא יכולתי למצאו. מהרה התברר כי רבים הורשו ללכת עם בליי, ומר נלסון ואני, שעמדנו כל אותה שעה אצל המעקה, נחפזנו לסקלא האחורית כשכריסטיאן עצרנו.
“מר נלסון, אתה ומר בייאם יכולים להשאר על הספינה, אם רצונם בכך,” אמר.
“אני רוחש לך אהדה על שום העוול שסבלת, מר כריסטיאן,” השיב נלסון, “אולם אין בי אף שמץ אהדה למעשה שבא לתקן אותו.”
“ואימתי ביקשתי את אהדתך, אדוני? מר בייאם, מה היא החלטתך?”
“אני אלך עם הקברניט בליי.”
“אם כן הזדרזו”.
“הרשאים אנו לקחת את בגדינו?” שאל נלסון.
“כן, אך השמרו לכם!”
תאו של נלסון נמצא על הסיפון התחתון, בדיוק מתחת לתאו של מר פריאר. שני שומרים ניצבו אצל הסקלא של הסיפון התיכון. כאן נפרדנו ואני פניתי אל תא פרחי־הקצינים, מקום שתומפסון עדיין שמר על ארגז־הנשק. מאז קומי משנתי לא ראיתי את טינקלר ואלפינסטון ולכן אמרתי להציץ בתא הימני ולראות אם עדיין נמצאו שם. תומפסון לא נתנני.
“הנח לתא הימני,” אמר. “טול בגדיך והסתלק מפה!”
מחיצה עשויה מסגרת־עץ מכוסה ביריעה הסתירה את התא מהכווה הראשית. לתמהוני מצאתי את יאנג ישן עדיין בערסלו. משמרתו נמשכה מחצות ועד ארבע לפנות בוקר ובזמן זה היה ישן תמיד, ובכל זאת מוזר היה שיכול לישון ברעש כזה. נסיתי לעוררו, אלא שהוא היה ידוע כיַשְנָן מובהק. בראותי כי לשוא מאמצי, הרפיתי ממנו והחילותי מפשפש בתיבתי ואוסף את אותם הדברים, שלפי דעתי היו דרושים לי ביותר. בפינת התא היו מוטלות כמה אלות־קרב מאיי־הידידות, שהשגנו מידי הפראים בנאמוּקה. אלה נחטבו מהטוֹאָ, או עץ־הברזל, הראוי בהחלט לשמו בהיותו דומה בצורתו ובמשקלו לברזל. בראותי אותן חלפה מחשבה בראשי: האוכל להמם את תומפסון באחת מאלה? זרקתי מבט לעבר הדלת. תומפסון היה יושב על ארגז־הנשק, רובהו בין ברכיו ופניו מופנות כלפי המעבר. אולם הוא ראני משרבב את ראשי ובקללה ציוני להזדרז ולהסתלק.
אותו רגע הופיע מוריסון במעבר ובו בזמן הופנתה תשומת־לבו של תומפסון אל מאן־דהוא, שקרא בשמו מלמעלה. רמזתי למוריסון להכנס לתא והוא חמק פנימה בלי שירגישו בו. לא היה כל צורך בדברים. מסרתי לו אלת־קרב אחת ולקחתי שניה בשבילי; אחרי־כן עשינו שנינו נסיון אחרון לעורר את יאנג. כיון שלא העזנו לדבר, כמעט והפלנוהו מתוך הערסל, אלא שיכולים היינו לחסוך לעצמנו טירחה זו. שמעתי את תומפסון קורא: “הוא לוקח את בגדיו, אדוני, מיד אשלחנו למעלה.” מוריסון נסוג אל מאחורי הדלת והרים את אלתו ואני עמדתי מוכן ומזומן מהצד השני, הואיל וצפינו שתומפסון יכנס לקרוא לי. תחת זאת רק צעק: “החוצה, בייאם, והזדרז!”
“אני בא,” קראתי ושוב הצצתי בעד הדלת. לבי נפל עלי בראותי את בוּרקיט ומֶקוֹי יורדים מהכווה הקדומנית ופונים לעברנו. ליד ארגז־הנשק נעצרו להחליף דברים עם תומפסון. שניהם היו מזוינים ברובים, כמובן. לא היה לנו כל סיכוי להכריע את תומפסון ולהגיע אל ארגז־הנשק אלא אם כן היו שנים אלה מסתלקים מהמקום. המזל הרעים לנו פניו. כשתי דקות המתנו, אך האנשים נשארו באשר הם. שמעתי את קול נלסון קורא דרך הכווה: “בייאם! חושה בחור, ולא – תשאר מאחור!” ואת טינקלר: “בשם אלוהים, מהר, בייאם!”
היה זה רגע מר בשביל מוריסון ובשבילי. ההזדמנות שנקרתה לנו היתה לכל היותר עלובה, אך אילו ניתנה בידנו שהות־מה, אפשר ומשהו היה מתפתח הימנה. מהרנו והנחנו ארצה את אלות־הקרב ונתפרץ החוצה, וכמעט שלא התנגשנו עם תומפסון, שבא לראות מה מעשי.
“יקחך אופל, מוריסון! מה מעשיך פה?”
לא התעכבנו ליתן הסברות והוספנו לרוץ במעבר כלפי הסקלא. מוריסון הקדימני ובהחפזי להגיע לסיפון עמוס שק חפצי, מעדה רגלי ואפול לאחור במורד הסולם בחבטי את כתפי בשבכה. קמתי וטיפסתי מעלה ופרצתי לעומת הכבשׁ כאשר חסם בפני צ’רצ’יל את המעבר. “אחרת, בייאם,” אמר. “אינך יכול ללכת.” “אינני יכול? באלוהים, הלוך אלך!” קראתי ודחפתיו בכוח כזה, שנאלץ להרפות ממני וכמעט שלא התהפך. הייתי מבוהל וראיתי שהסירה זזה לעבר הירכתיים ואחד המורדים מעביר שמה את הקצה השני של חבל־החרטום שלה. בוּרקיט וקווינטאל החזיקו בקוֹלמן, הנשק, שהיה מבקש שיניחוהו לירד בסירה, ומוריסון נאבק עם כמה אנשים, שהרחיקוהו מהכבשׁ. אכן, אחרנו. הסירה היתה עמוסה עד כדי לשקוע תחתיה ושמעתי את בליי צועק: “אינני יכול לקחת עוד מכם, בחורים! אנהג עמכם בצדק אם אמנם נגיע לאנגליה!”
משנגררה הסירה עד הירכתיים לקח האיש המחזיק בחבל והשליך את קצהו החפשי לידי מישהו בתוך הסירה. הנשארים על הספינה נקהלו עתה לאורך סורג־הירכתיים ואני נתקשיתי למצוא לי מקום להשקיף ממנו על הנעשה למטה. הייתי נבוך ונדהם בהכירי כי אכן נשארתי מאחור בקרב המורדים. נורטון עמד אצל חרטום הסירה והחזיק בקצה החבל. בליי עמד על ספסל הירכתיים. הנותרים מהם עמדו ומהם ישבו והסירה היתה כה עמוסה, שלא נשארו לה אלא שש או שבע זרתות של קרש חפשי59. צעקות רבות הוחלפו בין הסירה והספינה ובליי תרם את חלקו המלא לשאון בהרעימו פקודותיו לאלה שבסירה ובהשפיעו גידופים ואלות על כריסטיאן ואנשיו.
כמה מהמורדים היו מסתכלים במחזה כשהם שותקים ומהורהרים, אבל האחרים ליגלגו על בליי ואחד מהם צעק: “לך והיוכח אם תוכל להתקיים על חצי ליטרה יָאם ליום, בן־בליעל ארור!” פריאר קרא: “בשם אלוהים, מר כריסטיאן, תנה לנו נשק ותחמושת! חשוב אנה אנו הולכים! תנה לנו את האפשרות להגן על חיינו!” אחרים, וביניהם רב־המלחים, הצטרפו לבקשה זו.
“לעזאזל הנשק!” החזיר להם מאן דהוא.
“בליי הזקן אוהב את הפראים. הוא ידאג לכם!”
“תרים עליהם את מקלך, רב־מלחים!”
קוֹלמן ואנוכי חפשנו ומצאנו את כריסטיאן עומד ליד אחת משבכות המדור הגדול, מחוץ לשדה־הראיה של הסירה. בקשנוהו שיתן לבליי כמה רובים ותחמושת.
“לעולם לא!” אמר. “הם לא יקבלו כל נשק חם.”
“אם כן תנה להם לפחות כמה חרבות, מר כריסטיאן,” הפציר קוֹלמן, “אם אין ברצונך שיירצחו ברגע שיציגו רגלם על היבשה. זכור את נסיונך שלך בנאמוּקה!”
לכך נאות כריסטיאן. הוא פקד על צ’רצ’יל להביא כמה חרבות וכעבור רגע חזר הלה עם ארבע, שהורדו לתוך הסירה. בינתיים ניצל מוריסון את ההזדמנות כדי לרוץ למטה ולהביא מזונות נוספים בשביל הסירה. הוא וג’והן מילוּוֹרד העלו קערת אוכל מלאה נתחי בשר ממולח, כמה דלועי מים ומספר בקבוקי יין ואלכוהול, וגם אלה הורדו לסירה.
“מוגי־לב!” צעק פורסל משהורדו החרבות. “האומנם תתנו לנו רק את אלה?”
“שמא נוריד לך את ארגז־הנשק, נגר?” שאל איזק מרטין בלעג, ומקוֹי איים עליו ברובהו. “מיד אמלא את בטנך עופרת,” צעק.
“התרחקו והפנו עליהם את אחד התותחים המסתובבים!” קרא אחר. “העניקו להם כמה רסיסי ברזל!”
עתה הגביה בורקיט רובהו וכוננו כלפי בליי. אלכסנדר סמית, שעמד לצדו, תפס בקנה הרובה ומשכו למעלה. ברי לי שבורקיט נתכוון לירות בבליי, אך כריסטיאן, בראותו זאת, פקד להרחיקו מהסורג, לפרוק מעליו את הרובה ולהעמידו תחת משמר. הוא נאבק בעוֹז וארבעה אנשים נדרשו כדי להוציאו מידיו את נשקו.
בינתיים ופריאר ואחרים דחקו בבליי להפליג מהמקום פן יירצחו כולם. זאת ציוה עכשיו לעשות והסירה התרחקה לאיטה מהירכתיים. המשוטים הוצאו והסירה, שהיתה כה שקועה במים עד כי חישבה לשקוע תחתיה, פנתה לקראת האי טופואה, המרוחק כעשר פרסאות לצפון־מזרח. ברגיל היו שנים־עשר איש ממלאים סירה זו; עתה נשאה תשעה־עשר, ועליהם נוספו המזון, המים וחפצי האנשים.
“תודה לאל שאחרנו להצטרף אליה, בייאם!”
מוריסון עמד לצדי.
“הבאמת תחשוב כך?”
לרגע החריש כמעיין בדבר בכובד־ראש. אחרי־כן אמר: “לא, אינני חושב כך. הייתי מסתכן ויורד בה ומנסה את מזלי – אלא שמזל מפוקפק ביותר הוא זה. לעולם לא יראו עוד את אנגליה.”
טינקלר ישב על ספסל. מר נלסון, פּקוֹבר, נורטון, אלפינגסטון, סגן־רב־חובל לדוורד, ממלא־מקום הרופא – כולם נחשבו כמתים במרחק של למעלה מאלף מיל מכל נמל שיכול היה להושיט להם עזרה. סביבם היו פזורים איים מלאי פראים מהאכזריים ביותר, אשר רק אנשים מזוינים היטב יכלו להכניעם. ואפילו שכמה מהם ינצלו ממוות בידי ההודים, מה סיכוי נשקף לסירה כה זעירה ועמוסה לעיפה להגיע לאיזה נמל של העולם התרבותי? האפשרות נראתה כה רחוקה, שלא היה כדאי להרהר בה כל עיקר.
נבוֹך ונרעש פניתי עורף לסירה הקלה, שנראתה כה קטנה וחדלת־אונים על פני משטח המים הגדול. כמה מהמורדים הריעו: “הידד – לטהיטי!” כאשר ציוה כריסטיאן “הבו לה את מפרשיה!” אליסון, וויליאמס ומקוֹי נחפזו מעלה כדי לשלשל את המפרש השלישי הקדומני. אחרי־כן נפלה דומיה על הספינה והאנשים עמדו אצל המעקה והביטו אחרי הסירה, שהלכה וקטנה ככל שהתרחקנו60 ממנה. הביט גם כריסטיאן, שעמד מחריש במקום שראיתיו לאחרונה – ליד שבכת המדור־הגדול. על מה חשב האיש באותם הרגעים אי־אפשר לדעת. רגש העוול שנגרם לו מידי בליי היה כה עמוק ומכריע, עד שסבורני כי השתלט על כל שאר רגשותיו. בדרך חיי הארוכים לא פגשתי מעודי טיפוס דומה לו. חושב אני כי הכרתיו ככל שאדם אחר היה עשוי להכירו, ואף־על־פי־כן לא הרגשתי מעולם כי אמנם ירדתי לסוף דעתו ולחקר לבו. אנשים בעלי מזג לוהט כשלו, שעה שאיזה אי־צדק ממריצם לפעולה, מאבדים את כל חוש המידה – להוציא את החוש לסבלם הם. אין הם יודעים ואף לא איכפת להם – עד שהם מאחרים את השעה – שהם הורסים את חיי זולתם.
היתה השעה השמינית בקירוב כאשר נסתלקה הסירה. זמן מה לאחר מכן גאתה הבריזה מצפון־מזרח והבאונטי החישה מהלכה השקט בהחליקה במים בריגשת־קצף חרישית. הסירה הפכה לנקודה, שנעלמה ונגלתה חליפות בהתרוממה על כתף גל, או בנצנץ קרני השמש על משוטיה. מקץ מחצית השעה נעלמה מעינינו כמו בלעה הים. כיוון מסלולנו היה מערבה צפון־מערבה.
פרק עשירי: פְלֶצ’ר כריסטיאן 🔗
חבורתנו היתה מחולקת, ואף־על־פי שצרה משותפת קשרתנו יחד, לא נועדנו לחלק את אותו הגורל. מסופקני אם אי־פעם הפליגה מאנגליה ספינה, אשר במשך מסעה נפוצו אנשיה כל־כך ברחבי העולם ואשר כמה וכמה ביניהם מצאו סוף כה מוזר ובמקרים רבים – כה טרגי.
ביחד עם בּליי עזבו את הבאונטי בסירה הגדולה: –
ג’והן פריאֶר, רב־חובל
תומאס לדוּוֹרד, ממלא־מקום הרופא
דוד נלסוֹן, בּוֹטנאי
וּוּיליאם פּקוֹבר, תותחן
וּוּיליאם קוֹל, רב־מלחים
וּוּיליאם אֶלפינסטוֹן, סגן־רב־חובל
תוֹמאס היוּוֹרד, ג’וֹהן האלט, רוֹבּרט טינקלר – פרחי־קצינים
וּוּיליאם פּוּרסל, נגר
ג’וֹהן נוֹרטוֹן, פּיטר לנקלטר – נווטים
ג’וֹרג' סימפּסוֹן, סגן־נווט
לוֹרנס לבּוֹג, תופר־מפרשים
מר סמואל, לבלר
רוֹבּרט למבּ, קצב
ג’וֹהן סמית, תוֹמאס הוֹל – טבחים
מבין הנשארים על הבאונטי לקחו האנשים הבאים חלק פעיל במרד: –
פלצ’ר כּריסטיאן, ממלא־מקום לויטננט
ג’והן מילס, עוזר־התותחן
צ’רלס צ’רצ’יל, שליש
וּוּיליאם בּראוּן, גנן
תוֹמאס בּוּרקיט, מאתיוּ קוּוּינטאל, ג’והן סאמנר, ג’וֹהן מילוּוֹרד, וּוּיליאם מקוֹי, הנרי הילבּרנדט, אלכסנדר סמית, ג’וֹהן וּוּיליאמס, תוֹמאס אליסוֹן, איזק מרטין, ריצ’רד סקינר, מאתיוּ תוֹמפּסון – מלחים כּשׁירים
הבאים נשארו על הבאונטי, אך לא נמנו על חבורת כריסטיאן: –
ג’ורג' סטיואָרט, אדוּארד יאנג – פרחי־קצינים
ג’ימס מוֹריסוֹן, סגן־רב־מלחים
ג’וֹזף קוֹלמן, נשק
צ’רלס נוֹרמן, עוֹזר־הנגר
תומאס מקינטוֹש, פועל־הנגר
וּוּיליאם מוּספּראט, מלח כּשׁיר
וכן מיכאל בָּיירן, המלח העיור למחצה ואנוכי. וויליאם מוּספראט העמיד פנים כאילו נתן ידו לחבורת המורדים וקיבל רובה מידי צ’רצ’יל. הוא שמע את פריאר אומר שהוא מקוה לארגן חבורה משלו ולשוב להשתלט על הספינה ומובטחני כי לקח את הרובה אך ורק במטרה לסייע לפריאר. משראה כי אבדה כל תקוה, מיד הניח נשקו. לקולמן, נוֹרמן ומקינטוֹש לא ניתן לרדת בסירה משום שהמורדים נזקקו לשרותם כבעלי־מלאכה; שכן אי־אפשר על ספינה בלב ים בלעדי נפחים ונגרים, כמו שאי־אפשר בלעדי המלחים עצמם.
טבעי הדבר שהמורדים הביטו בחשד על אותם שלא נטלו חלק במרד, אך רוב הספנים לא גילו כלפינו כל איבה. צ’רצ’יל ציוה עלינו להשאר על הסיפון ושם לחכות להוראות כריסטיאן. בּורקיט, שרובהו נלקח ממנו ושהושם תחת משמר פן יירה בקברניט בליי, שוחרר. הוא ותומפסון החלו עכשיו להקניטו וללגלג עלינו ומקוֹי וג’והן וויליאמס הצטרפו אליהם. לרגע נדמה כי תפרוץ תיגרה ואין ספק שהלא־מורדים היו יוצאים בשן ועין. למזלנו השיב כריסטיאן חיש מהר את הסדר על כנו. הוא הופיע במקום כשעיניו יורות זיקי כעס.
“לך לעבודתך, תומפסון,” פקד. “בּורקיט, אם תוסיף לגרום לי צרות, אתן אותך בשלשלאות ואחזיקך שם!”
“כך איפוא, מה?” השיב תומפסון. “ובכן, היה לא תהיה, מר כריסטיאן! לא נתמרדנו כדי שתהיה לנו קברניט בּליי שני!”
“לא, באלוהים שלא לשם כך מרדנו!” הוסיף מרטין; “והדבר עוד יתחוור לך!”
לרגע הביט בהם כריסטיאן בשתיקה והיה במבע עיניו כדי לסלק כל חשש בדבר יכולתו להשתלט על המצב. ארבעת המתפרצים השפילו מבטיהם בזעף. כמה מהספנים עמדו מסביב ואלכסנדר סמית ביניהם. “צוה על כל הידים להתכנס מאחור, סמית,” אמר כריסטיאן. הוא שב אל הסיפון העליון והפסיע שם אנה ואנה עד שהאנשים נתכנסו. אחר פנה אליהם.
“בענין אחד עלינו להחליט אחת ולתמיד,” החל את דבריו בשקט, "והוא – מי יהיה קברניטה של ספינה זו. תפסתי אותה בעזרתכם במטרה להשתחרר מעוּלוֹ של עריץ, שהכביד על כולנו את החיים. יהא מעמדנו ברור ומחוּור לכם מכאן ואילך. מורדים אנו, ובאם יתגלו עקבותינו ונילכד על־ידי אחת מספינות הוד־מלכותו, חזקה על כולנו שנידון למוות, ואפשרות זו אינה כה רחוקה כמו שכמה מכם סבורים. במקרה שמר בליי יצליח להגיע לאנגליה, תישלח מיד ספינת־מלחמה לבקש אחרינו. אם לא יגיע לאנגליה ובמשך שנה, או שנתים לכל היותר, לא תתקבל שם כל ידיעה מהבאונטי, תישלח בכל זאת ספינה כדי לגלות, אם אפשר, את סיבת העלמה. זכרו זאת כולכם. לא רק מורדים אנו, כי אם גם שודדי־ים, מאחר שנמלטנו עם אחת מספינותיו המזוינות של הוד־מלכותו. הננו מנותקים מאנגליה לעולם ושוב לא נראה אותה, אלא אם כן נובל שמה כאסירים, ואז יהא גורלנו ברור.
"האוקינוס השקט רחב־ידים הוא ועודנו ידוע כה מעט, שאין כל הכרח שניתפס, אלא בגלל איוולתנו. במצבנו זה דרוש לנו מנהיג, שלרצונו נציית בלי ערעור. למותר הוא לספר לספנים בריטים שאין ספינה, ויהיו אנשיה מורדים או לא־מורדים, שאפשר לנהוג בה בלעדי המשמעת. אם אהיה אני מפקדה של הבאונטי, כי אז רצוני שיצייתו לי. לאי־צדק לא יהיה מקום בינינו. לא אעניש איש בלי סיבה של ממש, אולם מאידך לא אסבול שמישהו יערער על סמכותי.
“אני מסכים להשאיר בידיכם את ההחלטה מי יפקד על הבאונטי. אם ישנו אדם אחר, שרובכם מבכרו על פני, קראו בשמו ואני אתפטר מתפקידי. ואם תחליטו שאני אנהיגכם, שימו לב לאשר אמרתי – רוצני שתצייתו לי.”
צ’רצ’יל דיבר ראשונה. “ובכן, בחורים, מה בפיכם לומר?”
“אני בעד מר כריסטיאן!” קרא סמית.
מיד באה הסכמה לבבית מצד כל המורדים, להוציא את תומפסון ומרטין; אך משתבע כריסטיאן הצבעה, הרימו גם שנים אלה את ידיהם.
“עלינו להחליט בענין נוסף,” המשיך כריסטיאן, “נמצאים בינינו כמה אנשים שלא השתתפו בתפיסת הספינה, ושאילו ניתנה להם האפשרות, היו הולכים עם מר בליי…”
“תן אותם בשלשלאות, אדוני,” קרא מילס. “הם יביאו עלינו צרה בהזדמנות ראשונה.”
“על ספינה זו לא יותן איש בשלשלאות בלי סיבה של ממש,” השיב כריסטיאן. “אין אנו צריכים להאשים אנשים אלה על אשר לא נתנו ידם לנו. הם החליטו לפי ראות עיניהם ואני מכבד את החלטתם; ואולם ידוע אדע כיצד לפעול במקרה שיגלו כלפינו סימן מעילה כל שהוא. בידיהם להחליט עכשיו כיצד ננהג בהם.”
בהתחילו ביאנג, פנה אל כל אחד מאתנו בשאלה אם יוכל לסמוך על שתוף־פעולה מצדנו כחלק מצוות הספינה כל עוד נישאר על הבאונטי. יאנג גמר אומר בו במקום לקשור גורלו בגורל המורדים.
“המסיבות החליטו בשבילי בענין זה, מר כריסטיאן,” אמר. “אינני אומר שהייתי מסייע בידיכם לתפוס את הספינה אילו הייתי עֵר בשעת המרידה, אבל עכשיו, כיון שתפסתם אותה, הנני מרוצה שכך נתגלגלו הדברים. אינני משתוקק ביותר לראות את אנגליה שנית. באשר תלך, יכול אתה לסמוך עלי שאלך עמך.”
מתוך החבורה הניטרלית היה הוא היחידי שהחליט כך. יתרנו הבטחנו לציית לפקודות, לעזור בכל הדרכים לעבודת הספינה ולהמנע מכל מעשה שיש בו משום בגידה כל עוד נישאר עליה. בהיות היחס המספרי שבינינו61 כה בלתי־שווה, נותרה לנו ברירה זו בלבד. כריסטיאן לא ביקש מאתנו הבטחה – וסבורני שגם לא ציפה לכך – שלא נערוֹק בהזדמנות הנאותה.
“זה מספיק,” אמר לאחר ששמע את כל דברינו. “אינני תובע מכם יותר מזה. ואולם יהא עליכם להבין שמחובתי להגן על עצמי ועל אנשים אלה מפני תפיסה ובעשותי כן אבכר את עניננו על ענינכם. ואינכם יכולים לדרוש ממני שאעשה אחרת.”
אחרי־כן מינה את קציניו. יאנג נעשה רב־חובל, סטיוארט סגן־רב־חובל, אנוכי נווט, מוריסון רב־מלחים ואלכסנדר סמית סגן־רב־מלחים. צ’רצ’יל נשאר בתפקיד השליש כמקודם. בורקיט והילברנדט מונו לסגני־נווטים. על מילוורד וביירן הוטל למלא את מקום הטבחים. חולקנו לשלוש משמרות.
לאחר שנקבעו ענינים אלה, פנינו איש איש לעסקו. חלק מהמדור הגדול הותקן כתאו של כריסטיאן וברגע שהיה מוכן, הועבר שמה ארגז־הנשק. הוא השתמש בו כבמיטה ואת מפתחותיו התמיד לשאת על גופו. זקיף אחד מבין המורדים הועמד על סף התא ושמר שם יומם ולילה. אשר לכריסטיאן עצמו, הוא סעד ביחידות ורק לעתים רחוקות פנה אל מישהו בדברים, אלא אם כן כדי ליתן פקודה. טבעי הוא שקברניטה של ספינה חי חיי בדידות, אך מעולם לא היה קברניט גלמוד יותר מכריסטיאן. על אף המרירוּת שרחשתי כלפיו באותו זמן, היה לבי מתרכך בראותי אותו מפסיע על הסיפון העליון שעה אחרי שעה, ביום או בלילה. השימחה נטשה אותו ואף צל של חיוך לא הופיע עוד על פניו כדי לגרש את התוגה הקודרת, ששרתה עליהם תמיד.
סטיוארט, יאנג ואנוכי סעדנו בצותא, כרגיל, אלא שארוחותינו שוב לא היו עליזות כדרך שהיו לעתים כה קרובות בעבר. קשה היה להסכין עם הריקנות והשקט אשר עטו על הספינה. נמנענו מלדבר באנשים שירדו בסירה כאשר יימנע אדם מלדבר במי שמת זה לא כבר, אך על כל צעד ושעל עלה זכרונם לפנינו, והמחשבה על גורלם, ועל גורלנו אנו, נסכה עלינו רפיון־רוח, עליו קשה היה להתגבר. ברם דברים אלה אמורים בסטיוארט ובי יותר מאשר ביאנג. הוא נראה כמיצר רק מעט בגלל השתלשלות המאורעות; ולאמיתו של דבר הביט בשמחה על הסיכוי של בילוי ימיו על אחד מאיי הים־הדרומי.
“מוטב שנשתדל להוציא את המתוק מהעז, בחורים,” אמר לנו ערב אחד, שעה שדנוּ בעתיד. “ומתוק זה רחוק מלהיות מריר באם רק תתבוננו בדברים בתבונה. תמיד נתאוויתי לחיים קלים. מאז קראתי את סיפוריהם של הקברניט וואליס והקברניט קוּק אודות תגליותיהם בים־הדרומי, לא הייתי חולם כי אם על האיים הטרוֹפּיים. וכשאינה לי המקרה להפליג על הבאונטי הייתי המאושר בבני אנגליה. ועתה אף נכון הנני להתוודות שאילו יכולתי הייתי עורק מהספינה בטהיטי.”
“מובטחני כי לעולם לא נראה את טהיטי שנית,” אמר סטיוארט קדורנית. “יהיה זה האי האחרון עליו יוכל מר כריסטיאן לחשוב כמתאים למקלט בשבילו. יודע הוא יפה שספינת־מלחמה תופיע שם במוקדם או במאוחר כדי לבקש אחרינו.”
“וכי מה חשיבות יש לכך?” שאל יאנג. “ישנם עשרות ומאות איים אחרים, בהם נוכל לחיות באושר כבטהיטי. הייתי מיעץ לשניכם להבריח מראשיכם כל מחשבה על הבית. הסיכוי שתשובו אי־פעם לראות את אנגליה כמוהו כאין. טלו איפוא בשתי ידיכם את אשר מציעים לכם החיים פה.”
אכן כמוהו כאין נראה אז הסיכוי. לאחר שנפרדנו מהסירה המשכנו לשוט באותו מסלול, מערבה־צפון־מערבה, עד שפנה היום, עת פנינו מזרחה. מאז נשתנה מסלולנו כפעם בפעם בין מזרח לדרום. שטים היינו עכשיו בימים לא־נודעים, מאחר שסרנו מעל נתיבי הספינות שחקרו את האוקינוס השקט. היה ברור שכריסטיאן תר אחרי אי שטרם נגלה, מפני שבלילות היינו עוצרים ועומדים, שמא נעבור על פניו בחשכה. אותם ימים ולילות נתברכו בשלווה טובה. לכולנו, מורדים כלא־מורדים, היה העדרו של בליי כמתנה משמים. שוב לא העיקה עלינו אותה אוירה של מתיחות מתמדת ושל אי־בטחון בנוגע למה שעלול להתרחש כל אימת שהקברניט מופיע על הסיפון. כריסטיאן הקפיד על המשמעת, אך לאיש לא ניתנה העילה להתלונן על מידת הצדק שלו. הוא היה מנהיג מלידה והשכיל לשלוט באנשים בלעדי המלקות והגידופים, שלדידו של בליי היו הכרחיים. לאחר המאורעות הנסערים של המרד, דומה היה שהאנשים שמחו בשקט אשר ירד על הספינה. הבריזה נשבה בקביעות מצפון־מזרח והבאונטי החליקה לה חרש קדימה, כמו למדה כיצד להשיט את עצמה ולא נזקקה עוד לעזרה מצדנו. הירח גדל מלילה ללילה ואחר התמעט והלך כאשר בוקר אחד, זמן קצר לאחר הזריחה, נתגלתה יבשה בכנף מערב־צפון־מערב.
בשעה מאוחרת אחרי־צהרים התקרבנו עד למרחק מיל אחד מהשוּנית, שנראתה כמקיפה את האי, ביצרה לגוּנת רקָק62 שעליה שטו דוגיות רבות בכה ובכה. אורך האי היה כשמונה מילין, הפְּנים היה הררי כפְּנים טהיטי, אם גם לא גבוה כל־כך, והשפלוֹת שהקיפוהו היו משופעות בצמחיה עשירה. כברוב האיים בחלק זה של האוקינוס השקט, הגיעו המים העמוקים עד פני השונית ממש, כך שיכולנו לשוט לאורך החוף ובסמוך אליו. כמה דוגיות ועשרה אנשים, או תריסר, בכל אחת מהן, ניתקו משפת־הים והשיגונו במהרה. הודים אלה דמו בצבעם, קומתם וצורת מלבושיהם לטהיטים והיה ברור כי מעולם לא ראו ספינה אירופית. נסינו לשכנע אותם שיתקרבו אלינו ולבסוף העזה דוגית אחת להתקדם ותשוט לצדנו במרחק כתשעים רגל.
היו אלה גברים חסונים, שתוי פניהם נאים ומבנה גופם מחוטב כהלכה. לפקודת כריסטיאן פניתי אליהם בלשון הטהיטית ושאלתי לשם ארצם. זאת הבינו וענו לי שהיא נקראת רַארוֹטוֹנגה. נראה היה שדברי הפתיעום ביותר. אחד מהם ענה באריכות־מה, אלא שאת עיקר דבריו לא הבינותי. על אף תנועותינו הידידותיות לא עלה בידינו לשכנעם להוסיף ולהתקרב. כמה תכשיטים קטנים, שכריסטיאן ביקש ליתן להם, נעטפו בחתיכת בד והורדו על גבי לוח עץ. כשנגרר הלוח מרחק־מה מאחורי הירכתיים התקרבו והכניסו את החפיסה ביחד עם הלוח לתוך הדוגית, בלי לפתוח את החפיסה כדי לראות מה בתוכה.
לאחר שמאמצינו לשכנעם שיעלו על הסיפון נכשלו, פקד כריסטיאן להפליג הלאה לצער כולנו, שכן אי זה כמעט ולא נפל ביופיו מטהיטי ועל־פי התנהגות האנשים בדוגית יכולנו להניח שלא היו מתנגדים לעליתנו על החוף. כחידה נשאר בעיני עד היום מדוע לא בחר כריסטיאן באי זה כמקום מחבואו. רארוטונגה נמצא כשבע־מאות מיל דרומית־מערבית מטהיטי ובעת ההיא לא היה כל יסוד לחשוב שדבר קיומו ידוע לאיזה אירופאי מלבדנו. יתכן שהחליט להמשיך את דרכנו לאחר ששטנו לאורך כל צדו האחד של האי מבלי למצוא מעגן נוח; וגם זאת יתכן, שאותו זמן עדיין היה כה נבוך, שטרם ערך כל תכניות לעתיד.
ערב אחד, להפתעתי הגדולה, שלח לבקשני לסעוד עמו. החלק האחורי של המדור הגדול הותקן לשימושו ושם מצאתיו יושב אל שולחנו והעתק של אחת ממפות הקברניט קוּק פרוש לפניו. הוא ברכני באדיבות המקובלת, אולם מששילח את הזקיף שליד הפתח וסגר את הדלת, חזר ונקט בנוהג הידידותי ששרר בינינו לפני המרד.
“שלחתי לבקשך לסעוד אתי, בייאם,” אמר, “אך אין אתה חייב לקבל את ההזמנה אם אינך רוצה בה.”
בניגוד לנטייתי נעניתי להצעתו הידידותית. מאז המרד נתגבשה בלבי תרעומת מרה עליו בגלל השוֹאה שהמיט על כולנו; ואולם תחת השפעת התנהגותו העדינה ונועם הליכותיו הרגשתי שתרעומתי נמסה והולכת. עמדתי לפני פלצ’ר כריסטיאן חברי, ולא לפני המורד, ששילח תשעה־עשר איש בסירה קטנה אלפי מילין מהבית. ולאלה המאשימים אותי בכך יכולני רק להשיב, כי מעולם לא הכירו את האיש וקסמו.
זקוק היה ביותר לחברת מישהו, שלפניו יוכל לשפוך את לבו, ולא עברו חמש דקות להיותי בתאו כשהחל מדבר במרד.
“כשאני חושב על בליי,” אמר, “אין לי כל מוסר־כליות. אף לא כל שהוא. סבלתי מידיו יותר מכדי שאיכפת יהיה לי אי־פעם מה עלה לו בגורלו. אבל בחשבי על אלה שהלכו אתו…”
הוא עצם עיניו בחזקה ולחץ אליהן את פרקי אצבעותיו כאומר למחות מלפני עיני רוחו את תמונת הסירה הקטנה, הגדושה עד לטביעה באנשים חפים מפשע. שממון־לב כזה ניכר בקולו ובארשת פניו, שרחמי נכמרו עליו. ידעתי כי לעולם לא תדע עוד נפשו מנוחה – לעולם, עד יומו האחרון. הוא בקשני שאלמד את מוסר־ההשכל של מעשהו ושלא אפעל אף פעם על־פי הדחיפה הרגעית. ולמרות כל אהדתי לא יכולתי להמנע מלומר, כי למרד מתוכן כה יפה ובחשאיות כזו קשה לקרוא מעשה שבדחיפה רגעית.
“אל אלוהים!” קרא, “האומנם חשבת שהוא תוּכן מראש? עשרה רגעים לפני שבליי נאסר לא העסיקתני כל מחשבת מרד יותר משהעסיקה אותך. אילו היה זה מעשה מכוון מלכתחילה… האמנם אפשרי הדבר שהיית מסוגל להאמין בכך?”
“וכי מה יכולתי לחשוב?” עניתי. “הדבר אירע במשמרת שלך. כאשר עוררני צ’רצ’יל מצאתיך בשלטון מלא על הספינה, כשאנשים מזוינים ניצבים על הכוות ועל הסיפונים. למעלה מהשגתי הוא שכל זה היה ניתן להעשות בלי הכנה מסוימת מראש.”
“ובכל זאת כך נעשה הדבר,” אמר כריסטיאן בחום. “הכל הוכן תוך חמש דקות. הבה ואספר לך… התזכור את שיחתנו בלילה שלפני כן, בעת משמרתו של פקובר?”
“כן, היטב.”
“בקשתיך שבאם יקרני דבר במשך המסע הביתה תסביר לבני משפחתי את המסיבות שקדמו לו כאשר תגיע לאנגליה. הסיבה לבקשתי זו היתה תכניתי לעזוב את הספינה לפני משמרת הבוקר. לא גליתי את הדבר לאיש מלבד לנווט ג’והן נוֹרטון, בו ידעתי שיכולני לתת אמוני. לא רציתי שתדע על כך. רציתי להמנע מפגיעה ברגשותיך עד לאחר שאסתלק, הואיל וברי היה לי שתשתדל להוציא את הרעיון מלבי. נורטון הצליח להכין בחשאי רפסודה קטנטנה, עליה קויתי להגיע לאי טופואה. בים כה שקט היה לי היסוד להניח שאצליח להגיע ליבשה.”
“הבאמת ובתמים אמרת לנתק עצמך אחת ולתמיד מביתך ומרעיך?”
“כן. עברו עלי יסורי שאול, בייאם! נשאתי את עריצותו של בליי עד קצה כוח הסבל שלי. וכאשר האשימני אותו אחרי־צהרים בגניבת אגוזיו, חשתי שיותר לא אוכל עוד נשוא.”
“יודע אני,” אמרתי; “נוסית קשות; אבל הן כולנו היינו שותפים לך בצרה.”
"לא חשבתי על כך. חשבתי רק על החרפה שבאותה האשמה; על השיפלוּת הבזויה והקטנונית של האיש, שהיה מסוגל להטיח האשמות כאלה בפני קציניו. חשבתי על המסע האחרון הנכון עוד לפנינו ואדע שלא אוכל אף לא אובה לשאת שנה נוספת של עינויים כאלה.
"אלא שמזלי בגד בי. השקט והיופי של הלילה, שבמסיבות אחרות היו נוחים כל־כך למטרתי, היו לי עתה לרועץ. כידוע לך נמצא רוב הצוות על הסיפון והואיל ומחוסר רוח כמעט ולא התקדמנו, אי־אפשר היה להתחמק. לבסוף החלטתי למשוך ידי מהתכנית, לפחות באופן זמני. צריך הייתי להמתין עד שנעבור בקרבת אי אחר, מערבה יותר.
"אפילו בשעה ארבע, עת קיבלתי מפקובר את הפיקוד על הסיפון, לא עלתה בי מחשבת המרד. האמן בכך; אני מבטיחך כי אמת הדבר. משך זמן מה טיילתי אנה ואנה בהגוֹתי בעלבונות התכופים שספגתי מבליי. אינני מגן על עצמי; אני רק מרצה את העובדות כמוֹת שהן. במצב־רוחי הייתי נכון להרוג כל איש. כן, מחשבה זו חלפה בראשי יותר מפעם אחת: מדוע לא לרצחוֹ נפש ולחסל על־ידי כך את הענין? הפיתוי כמעט והכריעני. ואולי עכשיו יהיה לך מושג על מצב רגשותי בשעות ההן. אליבא דאמת – יצאתי מדעתי.
"כידוע לך היה היוּוֹרד הסגן במשמרה שלי. כדי לחזור אל שויון־משקלי פניתי לבקשו ומצאתיו שרוע וישן בצד הקאטר. בזמן אחר היתה הזנחת־תפקיד כגון זו מעוררת את חמתי. נמצאנו במים בלתי־ידועים ובליי צדק בצווֹתו להקפיד על השמירה בלי להתחשב בריחוקנו מהיבשה. היוּוֹרד היה אחראי לסיפון הקדומני ושלושה מאנשיו, שלמדו גזירה שווה ממעשהו, ישנו אף הם. לרגע עמדתי מסתכל בהיוורד ופתאום, בצלילות גמורה כמו יצאו מפיו של מישהו, שמעתי את המלים ‘תפוס את הספינה!’
"מאותו רגע עבד מוחי במלוא הצלילוּת והדיקנות. דומה היה כאילו פעל מחוצה לי ולא נשאר לי אלא לציית לפקודותיו. הכרתי בהזדמנות המצוינת שבאה לידי, אך לא חשבתי כל עיקר על הרעה שעומד הייתי לעולל לרבים, שלא יכלו להיות מעורבים בענין. בורקיט היה ער ועמד באמצע הספינה ליד המעקה השמאלי. האיש נענש לעתים קרובות על־ידי בליי וידעתי שאוכל לסמוך על תמיכתו, אלא שטרם גליתי את תכניתי, שכן עכשיו כבר היתה לי תכנית. בקשתיו לירד אתי מטה ולעורר את צ’רצ’יל, מרטין, תומפסון וקווינטאל בלי להפריע לאיש מלבדם, ולהודיעם שברצוני לראותם אצל הסקלא הקדומנית. בינתיים ניגשתי אל ערסלו של קוֹלמן, עוררתיו בשקט ובקשתי ממנו את מפתח ארגז־הנשק, באמרי שברצוני ליקח רובה כדי לירות בכריש. הוא נתנו לי, התהפך בערסלו ונרדם שנית.
“מצאתי את האלט ישן על גבי ארגז־הנשק. מאחר שהיה איש המשמרה שלי, עוררתיו בכעס מעושה ושילחתיו הסיפונה דרך הסקלא האחורית. הוא היה מבוהל מאוד כיון שנתפס ישן וביקשני חרש שלא אומר דבר לקברניט בליי. בורקיט והאנשים שהקים משנתם המתינו לי. מיד נתנו ידם לתכניתי. הזדיינו ברובים ובאקדוחים והפקדתי את תומפסון לשמור על ארגז־הנשק. אחרי־כן עוררנו את מקוי, וויליאמס, אלכסנדר סמית ואחרים וכל אחד מאלה הבטיחנו את מלוא תמיכתו. הם קיבלו נשק ולאחר שהצבתי שומרים על הכווֹת, פנינו אל תאו של בליי. את השאר אתה יודע.”
הוא נשתתק וישב זמן מה כשראשו בין ידיו ועיניו נעוצות בקרשי הסיפון שמתחת לרגליו. לבסוף כפיתי על עצמי לשאול: “מה הוא לדעתך סיכויוֹ של בליי להגיע לאנגליה?”
“דל למדי. טימוֹר הוא המקום הקרוב ביותר, שם יוכלו לצפות לעזרה. עדיו מהנקודה בה שילחנו את הסירה הוא אלף־ומאתים פרסאות… כאשר תפסתי את הספינה היתה מחשבתי היחידה להביא את בליי הביתה כבול באזיקים, אלא שהאנשים לא רצו לשמוע על כך; בעצמך ראית. ובנקודה זו נאלצתי לוותר. אחרי־כן עלתה השאלה מי ומי ילך אתו. תחילה היה בדעתי לשלוח רק את פריאר, סמואל, והיוורד, אך לא יכולתי לסרב לכל מי שרצה ללכת; ולמעשה היה מסוכן מאוד שלא לעשות זאת. ידעתי שפריאר, פורסל, קוֹל ופקובר, אילו נשארו אתנו, היו עושים כל מאמץ לארגן חבורה משלהם כדי לשוב ולהשתלט על הספינה… אכן, דיינו לדבר בזאת. את אשר נעשה אין להשיב. עכשיו עלי לחשוב על האנשים אשר אתי והמעט שבידי לעשות הוא למנוע בעד תפיסתם.”
“ומה בנוגע ליתרנו?”
“חכיתי לשאלה זו. יש לך הזכות המלאה לשאול אותה. אינני מקוה שמישהו מכם יעשה כיאנג ויוותר על המחשבה על הבית ועל התקוה לשוב ולראותו ויקשור גורלו בשלנו. מצבי המסוכן הוא פחות קשה רק מהאסון שהבאתי עליהם.”
הוא קם ועמד ליד אחת מדלתות הירכתיים בהשקיפו מערבה, מקום שהשמש זה אך שקעה. אחר שב ופנה אלי.
“אילו הבאתיכם לטהיטי והנחתי לכם להפרד מעלינו, לא היה איש מכם רואה עצמו קשור להבטחה לשתוק בענין המרד. לעת עתה עלי להחזיקכם איפוא אתנו, הגם שצר לי מאוד לעשות זאת. אינני יכול לומר יותר מכן. עליכם להסתפק בכך.”
על תכניותיו הקרובות לא אמר לי דבר, אם כי רמז שבימים הקרובים נגיע ליבשה. בבוקר יום העשרים־ושמיני במאי, בדיוק ארבעה שבועות לאחר המרד, ראינו אי במוצא־הרוח, במרחק כשש פרסאות. רובו של אותו יום עבר עלינו בהתקדמות איטית לעבר האי, וברדת הלילה נתקענו במקומנו בלי רוח, כשלושה מילין מהקצה המערבי. עם שחר, משנעורה הרוח, שטנו לאורך מחסום השוּנית, המרחיק אל תוך הים עד שני מילין מהחוף. סטיוארט, שנחן בזכרון מצוין של מעלות־אורך ומעלות־רוחב ושל כל מפה שראו עיניו אי־פעם, היה משוכנע שאי זה הוא טוּפּוּאָי, שנתגלה על־ידי הקברניט קוּק. לאחר כחדשים בים נראה המקום לכולנו כגן־עדן וכאיש אחד השתוקקנו לרדת אל החוף. מספר איים קטנים היו פזורים לאורך השוּנית וביניהם, מעבר ללגוּנה, נשקפו אלינו מראות מקסימים של האי הראשי. לכל אורך החוף ראינו סימנים לאוכלוסיה גדולה.
כריסטיאן הודיע לנו כי יש מעבר דרך השונית לתוך הלגונה וכי בדעתו להכניס את הספינה פנימה; ואולם בהתקרבנו אל הכניסה נתקלנו במחנה מטיל־אימה של הודים, שהמתינו לנו. נראה שכל הגברים של האי התלקטו הלום. הערכנו את מספרם בשמונה או תשע־מאות. כולם היו מזוינים בחניתות, באלות ובדוגיות מלאות אבנים כדי להדוף את נסיוננו להכנס. לא היה כל מקום להטיל ספק בכוונות האיבה שלהם; הם התעלמו מאותות הידידות שהראינו להם, איימו עלינו בחניתותיהם ובעזרת קלעיהם שלחו על הסיפון מטר אבנים כזה, שכמה מאנשינו נפגעו. נאלצנו להיסוג מעל היבשה ותוך כך ניגלה לנו מראש התורן שהמעבר לתוך הלגונה והלגונה עצמה היו משופעים בסלעי אלמוגים תת־מימיים, שבלי ספק היו מכבידים מאוד על הכנסת הספינה פנימה גם אילולא התקיפונו ההודים. וכיון שהללו התנגדו לדבר, נאלצנו לוותר על כל תקוה לרדת במקום. כמה מהמורדים ביקשו להפנות על ההודים את התותחים ואילו עשינו כן ודאי שיכולנו להרוג מאות מביניהם ולהכניע את השאר; אך כריסטיאן לא אבה לשמוע על תכנית זו. מנוי וגמור היה עמו שלאשר נגיע נבוא לידי הבנה עם תושבי המקום בדרכי שלום, או שלא נתעכב שם לגמרי.
עתה כנס אל הסיפון העליון את בני חבורתו להתיעצות ואותנו הנותרים, מלבד יאנג, שלח קדימה מחוץ למטחווי־שמיעה. מקץ רבע שעה נפוצו האנשים לתפקידיהם וברור היה כי הגיעו להחלטה מסוימת שהניחה את דעת כולם. הספינה הופנתה צפונה.
יאנג נתן את דברוֹ שלא לגלות דבר מאשר נאמר בהתיעצות ואנו נמנענו מלפנות אליו בשאלות היו מביאות אותו במבוכה. אלא שבידענו את מקום המצאנו ידענו גם זאת, שצפונה – אם נמשיך במסלול זה כמה ימים – פירוש אחד לו: טהיטי. מוריסון, סטיוארט ואני הסתודדנו אותו לילה בתאֵנוּ. כמעט ולא העזנו לקווֹת למזל כה טוב כשיבה לטהיטי. אם נשקפה לנו תקוה לפגוש באיזה מקום בספינה שתישלח לחפש את הבאונטי, הרי שמקום זה היה טהיטי. אפשר ויהא עלינו לצפות לה כמה שנים, אולם ברי כי בסופו של דבר תגיע שמה ספינה. גמרנו בינינו שאם אומנם תתעכב שם הבאונטי, לא נמשיך נסיעתנו עליה, כי אם נמלט איך שהוא ונסתתר עד שהספינה תשוב ותפליג הימה.
פרק אחד־עשר: הפרידה מהבּאונטי 🔗
יום אחד לאחר החלטתנו להמלט במקרה שהספינה תתעכב בטהיטי, שלח כריסטיאן לקרוא לי בשניה. מצאתיו בתאוֹ בחברת צ’רצ’יל, ולאחר שרמז לי לשבת על הדרגש, פטר מעלינו את הזקיף וסגר את הדלת. כריסטיאן נראה רציני, נוּגה ואכול־דאגה, אך צ’רצ’יל, שעמד בזרועות שלובות ליד הדלת, קבלני בחיוך. הוא היה ברנש כיפח ואלים באמצע שנותיו, בעל עינים כחולות קרות ופנים אומרים אוֹמץ ופזיזות.
“שלחתי לקרוא לך, מר בּייאם,” אמר כריסטיאן בנעימת רשמיוּת, “כדי להודיעך את החלטתנו לך ולחבריך, שלא נטלו חלק בתפיסת הספינה. אין אנו שומרים לכם טינה, ואולם המסיבות מאלצות אותנו לאחוז בכל אמצעי הזהירות למען בטחוננו. פנינו מועדות עכשיו לטהיטי, מקום שנתעכב לשבוע ימים או יותר כדי לטעון צאן ובקר ומצרכי מזון.”
דומה כי קרא את מחשבתי מעל פני, שכן הניע ראשו בשלילה. “מחשבתי הראשונה,” המשיך, “היתה להשאירכם שם, מקום שבמוקדם או במאוחר תגיע ספינה שתוכל להסיעכם הביתה. אך האנשים אינם רוצים לשמוע על כך וחוששני שהצדק אתם.”
הוא נתן מבט בצ’רצ’יל, שהניד בראשו כשהוא עומד עדיין בזרועות שלובות. “לא, מר בייאם,” אמר השליש, “אמש שקלנו את הדבר במדור־המלחים – היה זה דיוּן אמיתי. אין איש על הספינה שלא ידרוש את טובתכם. אלא שזאת אין אנו יכולים להרשות לעצמנו.”
“הם צודקים,” אמר כריסטיאן קדורנית; “אין באפשרותנו להשאירכם בטהיטי, אף לא להניחכם לעלות על החוף. האנשים חפצו להחזיקכם מתחת לסיפון במשמר, אך עלה בידי לשכנעם שבאם אתה, מר סטיוארט ומר מוריסון תתנו לנו את הן־צדקכם שלא להזכיר את דבר המרד באזני ההודים וגם לא לומר כל דבר אחר שיהא עלול לפגוע בעניננו – נוכל להרשות לכם בלב שקט לעלות על הסיפון בעת שנעגון במאטאוואי.”
“חושבני שירדתי לסוף דעתך, אדוני,” השיבותי, “הגם שעלי להודות כי קווינו שתשאירנו בטהיטי, שמה שיערנו פנינו מועדות.”
“אי אפשר!” אמר כריסטיאן. “אני סולד מהסיעכם עמנו בעל כרחכם, אולם הדבר הכרחי למען בטחונם של יתר חבריכם לספינה. איש מאתנו לא יראה את אנגליה לעולם ועם זאת עלינו להשלים במחשבתנו. הנך רשאי לספר לאחרים שבדעתי לבקש אי מתאים מבין האיים הבלתי־ידועים המרובים בים הזה, לפרוק שם את מחסנינו ובעלי־החיים שלנו, להרוס את הספינה ולהשתקע באותו מקום לתמיד בתקוה שלא לראות עד עולם פני לבנים.”
“אכן, מר כריסטיאן,” החזיק אחריו צ’רצ’יל, “זאת היא הדרך היחידה.”
כריסטיאן קם ממקומו ללמדני שהראיון בא לסופו ואני יצאתי על הסיפון בנפש מדוכדכה. רוח מזרחית גאה נשבה מהצד והבאונטי שטה במהירות במיפנה הימני בהתנדנדה בנחת ובקביעות עם הגלים. עמדתי ליד הכבש שבמבוא־הרוח והסתכלתי במים הכחולים, ששטפו הקציפו לאחור בצד הספינה, בהתאמצי לשוב ולרכז את מחשבותי. סטיוארט ואנוכי דנו לעתים קרובות בתקוותינו ובחששותינו לעתיד ועתה נראה כי נגזר על תקוותינו להיות לאין, אלא אם כן יצלח בידינו להמלט בעת שהספינה תתעכב במאטאוואי. אמנם הן־הצדק אשר יידרש מאתנו על מנת שנוכל לעלות על הסיפון לא יכלול הבטחה להמנע מבריחה, ובכל זאת לא היה לי כל ספק שישגיחו עלינו בשבע עינים. כמו כן הבינותי שאפילו נצליח להמלט, קרוב לודאי שיתפסונו. כריסטיאן ימציא איזה סיפור משכנע כדי להסביר את העדרם של הקברניט בליי והאחרים וכקברניט של הספינה יעמדו השרים על צדו. בעבור פרס של רובה אחד או שנים יתוּרוּ אנשיהם את כל ההרים והגאיות שבפנים האי וברי שיגלו את מקום מחבואנו, ויהא רחוק ונסתר כאשר יהא. תקותנו היחידה – תקוה קלושה מאוד לכשעצמה – תהיה בהשגת דוגית־מפרש מהירה, בה נמלט אל האיים אשר במבוא־הרוח לטהיטי ואשר עליהם לא פרשו טאינה והשרים הגדולים האחרים שבצפון טהיטי את שלטונם. לאחר שנגיע שמה, ואפילו יוודע הדבר לכריסטיאן והוא ירדוף אחרינו, נוכל להתחמק מאי לאי עד שילאה מהרדיפה.
אכן, קשה יהיה לנטוש את הספינה לעיני המורדים; וקשה עוד יותר יהיה להפליג מיד בדוגית מהירה וחזקה ומצוידת במים ובמזון למסע בים הפתוח. ואולם קשה מכל היתה המחשבה על הברירה האחרת: “אנגליה – הבית, אבד לנו לעולמים.”
ובעודני עומד ליד הכבש שקוע בהרהורים מטרידים אלה, נגע סטיוארט בזרועי. “ראה,” אמר; “הם משליכים את השתילים!” על־פי הוראותיו של יאנג נסתדרה שורת אנשים על הסקלא וכבר החלו מעבירים מיד ליד את העציצים. אחד שעמד ליד הסורג מאחור עקר כל שתיל משורשיו והטילו אל מעבר למעקה, בעוד שהאחרים הריקו את האדמה הימה ונשאו את העציצים הריקים אל הכווה הקדומנית. למעלה מאלף שתילי עץ־לחם צעירים היו עמנו, כולם במצב שיגשוג מצוין, ועתה השאירה הבאונטי בעקבותיה שביל של עליהם הירוקים, שניטלטלו על כתפי הגלים הכחולים. בעמל אין־קץ נאספו שתילים אלה ובדאגה רבה טיפלו בהם; כדי להשיגם סבלנו תלאות, גברנו על ימים לא־נודעים ועברנו למעלה מעשרים־ושבעה אלף מיל בשקט ובסער. ועתה היו שתילים אלה, להם ציפו בקוצר־רוח באיי הודו־המערבית, נזרקים והולכים מעבר למעקה כנטל בלתי־רצוי.
“בזבוז!” העיר סטיוארט. “חוסר־תועלת ובזבוז! וכסקוטי הגון הריני שנא את השנים גם יחד!”
מעציב היה להרהר בתוצאות משלחתנו: השתילים מושלכים הימה; בליי והנלווים אליו אפשר שכבר טבעו, או שנהרגו בידי פראים; המורדים, מיואשים ואומללים, עורכים תכניות להתחבא לנצח מפני האנושיות, ואנו עצמנו אנוסים לחלק אתם את אותו הגורל.
בשעה מאוחרת יותר, בהמצאנו ביחידות בתאֵנוּ, סחתי לסטיוארט אודות ראיוני עם כריסטיאן ואודות סיכויינו הקודרים לעתיד. “עלינו לספר זאת למוריסון בהקדם האפשרי,” אמר.
זמן מה שתק, כשפניו הרזים והשזופים מחוסרים הבעה. לבסוף הגביה עיניו. “לפחות אראה את פּגי.”
“דבר זה ודאי הוא, באם תתן את הן־צדקך.”
“נתון אתננו ואף יותר מכן ובלבד שאוכל להעיף בה עין!” הוא קם בבת־ראש והחל מפסיע בעצבנות הלוך ושוב. שתקתי, והנה המשיך בשפל קול: “סלח לי על הטרידי אותך במחשבותי – הספן יצור רגשני הוא ואני כבר עשיתי עת ארוכה על הים. ובכן, אולי פגי היא שתשמש לנו כאמצעי למנוסתנו – אינני רואה כל דרך אחרת.”
“אמנם כן!” קראתי, מאחר שכבר הקדשתי מחשבה רבה לשאלת הבריחה. “היא תוכל להשיג עבורנו דוגית טובה, אשר לא נוכל לבקש ממישהו אחר במאטאוואי. וכיון שעלינו לתת את הן־צדקנו, לא נוכל לגלות לה את פני הדברים כמות שהם ומדוע משתוקקים אנו לעזוב את הספינה. יהא עליך לספר לפגי שבדעתנו לערוק, כדך שעשו צ’רצ’יל והאחרים, על מנת לחיות בקרב ההודים לאחר שהספינה תפליג לדרכה. לשרים בלבד יש סירות גדולות למדי בכדי להסיענו אל האיים שבמבוא־הרוח, אלא שהן טאינה והן היטיהיטי יראו עצמם כבולים על־ידי קשרי הידידות שלהם עם המלך ג’ורג' ולא יטלו חלק באשר ייראה בעיניהם כקשר נגדו. אך לאביה של פגי אין כל התחיבויות דומות.”
סטיוארט חזר וישב. הוא היה מהיר מחשבה ממני ותוך רגע אחד ירד לסוף הבעיה, שפתרונה דרש ממני זמן לא מועט.
“בדיוק,” אמר. “פגי היא אפשרותנו היחידה. תן לי עשר דקות אתה ביחידות ואוכל לסדר את הכל. יש לבצע את הדבר בלילה בו תנשב הרוח ממזרח. הדוגית תוכל לעבור בקרבת הספינה, כאילו יוצאת היא לאחד ממסעותיהם הליליים של ההודים לטטירואה, ותקים רעש כדי למשוך את אנשי המשמרה לאותו צד של הבאונטי. אז נוכל לחמוק המימה מהצד השני ולשחות אל סירת פגי, שתמתין לנו במרחק מה תוך שתעלה את מפרשה. במזל טוב לא ישגיח בנו איש באפלה.”
“באלוהים, סטיוארט! חושבני שהדבר ניתן להעשות!”
“מוכרח להעשות, הייתי אומר! מוריסון ואני אנשי הצי הננו ועלינו לחשוב על עתידנו. אלא שפעמים הייתי מתאוה להשאר כאן.”
בערוב יום החמישי ביוני נתבלטו לעינינו שיאי ההרים של טהיטי הרחק הרחק לפנינו, כשרטוטים דמיוניים בינוֹת לעננים שמעל לאופק, ולמחרת אחרי־הצהרים נכנסנו למפרץ מאטאוואי והטלנו עוגן סמוך לכף־ונוּס. כל אנשי הספינה קיבלו הוראות מדויקות מה ומה יספרו למכריהם ההודים במקרה שהללו יציגו שאלות: באָיטוּטאקי נפגשנו עם הקברניט קוּק, אביו של בליי, המקים ישוב אנגלי על אותו אי. בליי, נלסון ואחרים מצוות הבאונטי הועברו אל ספינת קוק והלה ציוה שהבאונטי תשאיר עמו את שתילי עץ־הלחם ותשוב לטהיטי לתַגֵר במצרכים אחרים ובכל בהמה שאפשר יהיה להשיג. אחרי־כן תפליג הספינה לבקש אי אחר שיתאים להתישבות.
ההודים נהרו אל הספינה – טהינה, היטיהיטי ושרים אחרים היו סקרנים לדעת מדוע חזרנו כה מהר ומה אירע לנעדרים מקרבנו. הסיפור שהמציא כריסטיאן סיפק אותם לחלוטין ומכיון שהיה אהוד עליהם – הרבה יותר מאשר בליי – הבטיחונו הילידים לספק לנו את כל צרכינו וסחר החליפין התנהל באוירה ידידותית ומזורזת.
סעדתי על שולחן כריסטיאן אותו ערב; אהובתו והיטיהיטי הזקן היו האורחים האחרים. בחברת הנערה שלצדו – שלא טעמה דבר – נראה כריסטיאן כאילו ניער מעליו לרגע את מעטה הקדרות שנח עליו מאז המרד. הוא הרים את כוסו וחייך לעומתי מעבר לשולחן.
“לחיי אהובותינו,” אמר קלילוֹת. “רשאי אתה לשתות לחיי זו שלי, בייאם, מאחר שאין לך אהובה משלך.” מאימיטי חייכה בכובד־ראש ונגעה בכוס בשפתיה, אך הטאיו שלי הריק את כוסו בגמיעה אחת.
“מתאכסן על החוף ביתי, בייאם,” אמר.
כאשר עניתי הרגשתי בנוח עלי מבטו של כריסטיאן. “צר לי,” אמרתי; “אך הפעם נעשה כאן רק ימים ספורים ומר כריסטיאן הודיעני שיזדקק לעזרתי על הספינה.”
היה ברור שהיטיהיטי הופתע לשמע הדברים. הוא פנה אל כריסטיאן, שהניע ראשו בחיוב.
“כן,” אמר. “אהיה זקוק לעזרתו משך כל הזמן שנעגון פה.” השר הזקן הבין במידה מספקת לרוּח המשמעת השוררת בספינה בריטית והרפה מהנושא.
אחרי־הצהרים עלתה פגי על הספינה וביצאי אל הסיפון לאחר הסעודה, ראיתי את הזוג יושב לרגלי תורן־הראש בצל המשאבות. זרועו של סטיוארט חיבקה את מותניה והשנים שוחחו ביניהם בלשון ההודית. משירדה ליבשה נפגשנו סטיוארט, מוריסון ואני, לפי המוסכם בינינו, ליד הכווה הראשית. יאנג היה קצין המשמרה ומאחר שהיינו עוגנים והלילה שקט, הרשה לאנשיו לישון על הסיפון. מטבעו היה ברנש רחוק מדאגה ובלתי־חשדני ועכשיו היה משתעה על מכסה־הירכתיים ופניו אל הגוש השחור של היבשה. טאוּרוּאָה, אהובתו ההודית, שמרה אתו בצותא – דמות דקיקה, עטויה טאפּה לבן. הלילה היה צונן, שכן עומדים היינו בחורף הטהיטי, ומפרץ מאטאוואי היה כראי שחור, ששיקף את נוגה הכוכבים.
“דיברתי עם פגי,” אמר סטיוארט בקול נמוך, “והסברתי לה את החלטתנו לערוק מהספינה. כסבורה היא שאני עושה זאת בגללה וזוהי, אחר הכל, מחצית האמת; אשר לשניכם, מאמינה היא שהנכם מאוהבים באורח־החיים ההודי, או באילו גבירות צעירות על היבשה. פגי תסייע בידינו בכל לבה. לרוע המזל נמצאת הדוגית הגדולה היחידה שברשות משפחתה בטטירואה. אם תנשב רוח נוחה, תשלח שמה מחר סירה קטנה להביאה הלום.”
“אם כן הבה ונתפלל לרוח נוחה,” אמר מוריסון בכובד־ראש.
“לואי ויכולנו לקחת עמנו גם את האחרים,” אמרתי.
“לא תהיה לנו כל אפשרות,” השיב מוריסון; “כריסטיאן אומר להחזיקם כלואים למטה עד שהספינה תפליג.”
“מכל מקום, הם יהיו מרובים מדי. עצם מספרם ישים את הבריחה לאל.”
מוריסון משך בכתפיו. “לא – אנו יכולים לחשוב רק על עצמנו. יש לי רק מחשבה אחת ומשאלה אחת – לחזור לאנגליה. בוא תבוא ספינה, היו בטוחים בכך, אפילו נצטרך להמתין לה שנתים או שלוש, יהא עלינו להזדיין בסבלנות ותוּ לא.”
“סבלנות?” העיר סטיוארט; “יכול אוכל לסבול שלוש שנים במקום זה – או גם ארבע וחמש! ואשר לבייאם, הרי הוא אוהב את החיים ההודיים.”
“לעזאזל החיים ההודיים,” אמר מוריסון בלי לחייך. “מי יודע אילו מלחמות מתחוללות עכשיו ואילו הזדמנויות לפרסי־כסף ולהעלאות בדרגה אנו מחמיצים!”
אותו לילה הלכתי לישון בלב קל, הואיל ובריחתנו נראתה כוודאית וההרפתקה של שנת־חיים או שתים בקרב ההודים לא היתה רעה בעיני כל עיקר. עם שחר ראיתי את הדוגית הכפולה הקלה של פגי מושטת על־ידי חצי תריסר בחורים חסונים ופונה לטטירואה וכל לפני־הצהרים עקבתי בדאגה אחרי סימני מזג־האויר. הטבע עצמו קם כנגדנו. האויר הפך צונן וקרעי עננים החלו נישאים הימה מבין ההרים שבפנים האי. נמצאים היינו במחסה היבשה ומפרץ מאטאוואי נשאר שקט כאגם, אבל הרוח נתחלפה לדרום והיתה רוקחת אחת מאותן סערות דרומיות עזות, הקרויות מַארָאָי בפי ההודים. בהשקיפי החוצה על הים הבחנתי ב"נוצות" הלבנות של הגלים במקום שחסות היבשה על המים נגמרת, ואדע כי כל עוד תמשך הרוח הדרומית לא תנסה כל דוגית שהיא לחזור מהאי שמצפוֹן לנו.
יום אחר יום נשבה הרוח הדרומית הגאה בעוד אנו מתגרים עם ההודים ומעמיסים את מטעננו המוזר. חזירים, עופות, כלבים וחתולים הועלו על הספינה עד הידמותה לגן־חיות, ולבסוף גם פר ופרה, מאלה שהושארו בטהיטי על ידי הקברניט קוּק. עזים היו מדלגות על הסיפון בין ערימות טארוֹ, תפוחי־אדמה מתוקים ויאם. לאט־לאט החלה תקוותנו, שהרימה ראש, נהפכת לפחד. נראו סימנים שכריסטיאן היה מוכן להפלגה ופניה של פגי, בבקרה אצל אהובה על הסיפון, הלכו וכחשו מרוב דאגה. לא אתעכב על עינויי הצפייה שלנו. דייני אם אומר שביום התשיעי שינתה הרוח כיוונה לצפון־מזרח וכעבור ארבע שעות הביאה אלינו את דוגית־המפרש שלנו. הדבר היה בצהרים והכל הוכן לקראת בריחתנו בו בלילה, אלא שעתה, ברגע האחרון, נתייצב כנגדנו הגורל בפעם נוספת. בשעה השניה אחר־הצהרים ציוה כריסטיאן להרים את העוגן והבאונטי הפליגה ממפרץ מאטאוואי כשהיא מעפילה על הרוח במיפנה הימני.
שני החדשים שעברו מיוני ועד ספטמבר של אותה שנה, 1789, עולים בזכרוני כסיוט ארוך ביותר, ומאחר שאין להם ולעיקרו של סיפור זה כמעט ולא כלום, לא אקצה להם מקום רב.
למרות קבלת־הפנים האויבת שנערכה לנו בעת ביקורנו הראשון בטוּפּוּאָי, החליט כריסטיאן להתישב באי. שטים היינו עכשיו דרומה כתיבת־נוח חדישה, על בעלי־חיים שונים שיפרו וירבו באי מושבנו ואפילו על מספר נשים הודיות, שתהיינה סבתוֹת לגזע חדש – חציו לבן וחציו חוּם. מאימיטי של כריסטיאן נצטרפה אלינו וכן טאורואה של יאנג. ואלכסנדר סמית, שלא נטה ליתן אמונו בגבירות של טופואי, דיבר על לב בּאל’האדי להילוות אליו. במקרה זה כבמקרים אחרים לא נדרשה מידה רבה של שיכנוע, הואיל וההודים מחבבים בכל לבם מסעות והרפתקאות מכל המינים. זמן רב לאחר שטהיטי שקעה מתחת לאופק הצפוני נתגלה לנו כי הסענו עמנו תשעה גברים הודיים, שתים־עשרה נשים ושמונה נערים, שברובם התגנבו לתוך הספינה בחשאי.
בטופואי נתקבלנו בתחילה בידידות בזכות נוסעינו ההודים, שהסבירו לילידים את רצוננו להתישב במקום. בעמל לא יתואר העלינו את הספינה על החוף והקימונו סככות קלועות כדי להגן על סיפוניה מהשמש. אחרי כן בנינו מצודה על חלקת אדמה, שקנינו מאחד השרים, והקפנוה שוחה כעשרים רגל לעומק וכפליים מזה לרוחב, כשכל הידים, וכריסטיאן בכללן, נוטלים חלק בעבודה. האנשים הרבו לרטוֹן בגלל עבודת ענקים אמיתית זו, אולם במהרה התברר שכריסטיאן היטיב לחזות את הדברים מראש. העזים שלנו, ששולחו לחופשי כדי שתרבינה בין ההרים, פשטו על חלקו הטארו של ההודים, אותן היו מטפחים ומשקים בעמל רב. מאחר שלא הצליחו לתפוס או להרוג את החיות הזהירות הללו, באו ההודים אלינו בבקשה שנירה בהן ברובינו. ומשסרבנו, בהסבירנו כי שודדים אלה, כיון שיתרבו, יספקו לנו מזון חשוב – רגנו ההודים בתחילה ואחר־כך התפרצו באיבה גלויה והכריזו שלא ינוחו ולא ישקטו עד אשר ישמידונו, או יגרשונו מהאי אחת ולתמיד. פעם אחרי פעם הסתערו בזעם על מצודתנו והוכו לאחור באש תותחינו המסתובבים ובני ארבע־הליטראות, ולא עברה עת ארוכה עד שלא יכולנו לצאת מהמצודה, אלא בקבוצות חזקות ומזוינות היטב. חיינו הפכו לעינוי שאין לשאתו עוד; אפילו הנועזים שבתוכנו נלאו מהמלחמה המתמדת ובראשית ספטמבר, בהיווכחוֹ לדעת שנפש כולנו קצה במקום, כנסנו כריסטיאן והעלה את הענין להצבעה. הכל הסכימו לעזוב את טופואי; ששה־עשר הביעו את משאלתם להשאר בטהיטי והשאר ביקשו להפליג הלאה על הבאונטי ולחפש איזה אי לא־נושב, בו יוכלו להשתקע באין מפריע. משנודעה להם החלטתנו לצאת את טופואי, נאותו ההודים להפסיק את פעולות האיבה כל עוד נעסוק בהורדת הספינה המימה ובהצטיידות במים ובמזון – מה שנעשה מקץ שבוע של עבודת־פרך הנופלת רק בגורלם של מעטים. ברגע האחרון, בעמדנו לעזוב מקום זה, שהראה לנו פנים כה רעות, כמעט איבדנו את הספינה בסופת־פתאום אדירה, שנתחוללה משך הלילה מבלי שנרגיש בבואה. הספינה אמנם ניצלה, אלא שבכל זאת איבדנו את הכלונס הכּפיל של מפרש־הגַף ואת כל הערבים הכפילים של מפרשינו השלישיים.
בהאיר היום הרימונו עוגן ונפליג החוצה דרך המעבר הצר, כשבריזה נאה נושבת לנו ממזרח. שמחים בכל לב היינו להתרחק מהמקום בו ידענו רק צרה ומדוֹן ומקץ חמישה ימים, לאחר מסע נעים, עגנו שוב במפרץ מאטאוואי. האנשים הבאים החליטו להשאר על הספינה: פלצ’ר כריסטיאן, ממלא־מקום לויטננט; ג’והן מילס, עוזר־התותחן; אדוארד יאנג, פרח־קצין; וויליאם בראון, גנן; איזק מרטין, וויליאם מקוֹי, ג’וֹהן וויליאמס, מאתיוּ קווינטאל ואלכסנדר סמית – מלחים כּשירים.
יתר אנשי הבאונטי בחרו להשאר בטהיטי. אני כשלעצמי, מלאתי שמחה לשינוי פתאומי זה שחל בגורלי, וכן היו גם סטיוּארט ומוריסון. ידידי הישן היטיהיטי היה בין הראשונים שבאו לפגשנו ובהודיעי לו כי אומר אני לעלות על החוף ולקבוע את משכני בביתו, נהרו פניו בחיוך. כיון שבא בדוגית כפולה, שהיה בה די מקום להסיע את כל מטלטלי, לא איבדתי זמן והלכתי לבקש רשות מכריסטיאן לעזוב את הספינה. מצאתיו אצל הכווה הראשית כשהוא מפקח על חלוקת הרובים, החרבות והתחמושת שווה בשווה בין האנשים.
“כמובן,” אמר בהגביהו את עיניו מהנייר שהחזיק בידו. “עלה על החוף מתי שתרצה. וקח אתך רובה וכמות עופרת ליציקת כדורים. אנו חסרים אבק־שריפה במידה כזאת, שיכולני לחלק רק מטענים ספורים לאיש. אתה תתגורר אצל היטיהיטי, בלי ספק?”
“כן בדעתי לעשות, אדוני.”
“אם כך איפוא, אתראה אתך הלילה. רוצני לדבר אתך ועם סטיוארט – אבקשהו להיות שם שעה לאחר שקיעת השמש.”
הערסלאי שלי ונערתו ההודית עזרו לי להוציא את מטלטלי מהתא ולאחר שהעפתי מבטי פרידה לאורך סיפוני הבאונטי ולחצתי בדומיה את ידו של אדוארד יאנג, ירדתי לתוך דוגיתו של היטיהיטי.
כשיבה הביתה היה בואי בפעם השניה אל ביתו של הטאיו שלי לברך את הינה ובעלה ולראות את נכדי היטיהיטי רצים לקראתי להקביל את פני. זמן כה ממושך חייתי בין אנשים טובים אלה, עד שנדמה כי נתקשרתי אליהם יותר מאשר בקשרי ידידות רגילה.
לאחר שהנחתי את חפצי ואת כתב־היד היקר שלי, הפכתי מיד למרכז של מעגל מכל הגילים, שהשתוקקו לשמוע את סיפור הרפתקאותינו. סיפרתי להם באריכות בלשון ההודית את פרטי נסיוננו להשתקע בטופואי וסיימתי בהבעת אהדה מסוימת לאנשי אותו אי, שאחרי הכל לא ניסו אלא להדוף לאחור מה שנראה להם כפלישה לביתם. הינה הניעה ראשה ברוגזה.
“לא!” קראה; “אתה טועה. ראיתי כמה מהם, שהגיעו הנה בדוגית גדולה לפני חמש שנים. פראי־אדם המה! הייתם צריכים להרוג את כולם ולקחת לכם את האי שלהם!”
“מהירת־חימה את, הינה,” אמרתי בחיוך. “וכי על שום מה נהרוג אנשים חפים מפשע, שחסרונם היחיד היא אהבתם את ארצם? ואפילו היינו רוצים להרגם, לא היה כריסטיאן מניחנו לעשות זאת.”
“כי אז היה שוטה. כלום לא ניסו להרוג אותו ואתכם? אך מה תעשו עכשיו, לאחר שחזרתם? התשהו בקרבנו זמן רב?”
“מחר או מחרתיים יפליג כריסטיאן עם עוד שמונה אחרים לאיטוּקאי כדי להצטרף לקברניט קוּק. יתרנו, האוהבים את האי שלכם, הורשינו להשתקע פה.”
כולנו, העומדים להשאר בטהיטי, הבטחנו לספר את אותו הסיפור ולמרות סלידתי מפני המעשה, שיקרתי במצח נחושה. הינה גחנה לעומתי וחבקתני בחזקה ברחרחה בחיבה את לחיי.
“אה, בייאם,” אמרה, “הרי אנו שמחים כל־כך, כולנו! הבית היה ריק מאז הפלגת מפה!”
“אכן,” אמר בעלה בלבביות, “אחד מאתנו הנך ושוב לא נניחך ללכת!”
לפנות ערב הופיע סטיוארט בשביל המוביל ממאטאוואי בחברת פגי ואביה, טיפאוֹ הזקן. היטיהיטי חזר אל הספינה כדי להביא את כריסטיאן ובת־אחיו. ירדתי עם סטיוארט ואהובתו אל שפת־הים בהשאירנו את השר הזקן להלוֹך רכיל עם בני הבית.
האוקינוס השקט הרוגע לחך בעצלתיים את החול ואנו ישבנו דמומים, כמו נסך עלינו יפי הערב איזה כישוף של שתיקה וחוסר־תנועה.
שעת בין־השמשות היתה מאפילה והולכת ללילה עת התנער סטיוארט והשקיף הימה. “הנה הם באים!” אמר. ראיתי את הדוגית הכפולה – צל חומק על פני המים – כשהיא עולה ויורדת על הגלים השלווים שמחוץ לשוּנית. היא התקדמה במהירות וכעבור זמן קצר נתקעו חרטומיה בחול וכריסטיאן קפץ מעליה ופנה לעזור למאימיטי לרדת מעל הלזבזת הגבוהה. הוא ברכנו בניד־ראש, פלט “המתינו לי פה” והלך אחרי היטיהיטי אל הבית כדי להפרד ממשפחת אהובתו. לרמז מסטיוארט קמה פגי ותלך אף היא אחריו.
מראהו של כריסטיאן על החוף השרוי בדימדומי הלילה זעזעני עמוקות. לא קשה היה לתאר אילו רגשות געשו בקרבו ערב הפלגה סופית זו מטהיטי. והנה שמעתי רישרוש בשיחים שמאחורינו ואת מצעדו הרך בחול. קמנו, אך הוא רמז לנו לשבת ובעצמו קרס תחתיו לצדנו ברגלים אסופות, זרק הצדה את כובעו והעביר את אצבעותיו דרך שערו העבות.
“זאת היא הפעם האחרונה שאני רואה אתכם,” אמר פתאום, מקץ שתיקה ארוכה. “נפליג מפה בבוקר, מיד לכשתעבור הרוח.”
“סיפרתי לך את מעשה המרד,” המשיך; “זכור שאנוכי, ואנוכי בלבד, נושא באחריות. יתכן מאוד שבליי ואשר עמו מתו זה כבר – טבעו, או נהרגו בידי פראים. במקרה של בליי אינני מצטער אף כלשהו; אך המחשבה על האחרים, אנשים חפים מפשע, מעיקה על מצפוני. אתם יודעים מה היו המסיבות; הן עשויות להסביר את פעולתי ואולי גם למצוא לה צידוק מה, אף־על־פי שלעולם לא תזכינה אותה. מורד אנוכי, וכיון שנמלטתי בספינת הוד־מלכותו – הריני גם שודד־ים. מחובתי להוביל את האנשים שבחרו ללכת אחרי ולהגן עליהם. נתיישב ונהרוס את הספינה. שוב לא תראו את פנינו, זאת יכול אני להבטיחכם.”
ושוב נפלה עלינו השתיקה. דממת הלילה הופרעה רק על־ידי המילמול החרישי של הים והרחק במורד החוף, מקום שבערה אש אדמדמה, שמעתי את צריחתו של תינוק שנעור משנתו.
“במוקדם או במאוחר,” הוסיף כריסטיאן לאחר הפסקה ממושכת, "תטיל פה את עוגנה ספינת־מלחמה בריטית. אם יצליח בליי, או מישהו מאנשיו, להגיע לאנגליה, תשגר האדמירליות בלי דיחוי ספינה כדי לתפוס את המורדים. אם, לפי שאני חושש, אבדו כל אלה שירדו בסירת הבאונטי, תישלח ספינה לבקש אחרינו מקץ תקופת צפייה מסוימת. ולכשתגיע הספינה, רוצני בכל לבי שתעלו עליה מיד ותסגירו עצמכם בידי הקצין המפקד. אתם השנים, והאחרים שלא לקחו חלק במרד, חפים אתם מפשע וכל רע לא יאוּנה לכם. אשר לנותרים, הניחו להם לנהוג לפי ראות עיניהם. מאחר שסרבו ללכת אחרי, נקי אנוכי מהם.
“פעם, בייאם, ברגע של יאוש, בקשתיך להתקשר עם אבי במקרה שלא אשוב לביתי. הגורל פגע בי באותו לילה! אילו עלה בידי לעזוב את הספינה… אבי הוא צ’רלס כריסטיאן, ממֵירְלֶנדקְליר אשר בקאמבּרלנד. היואיל אחד מכם – הראשון שיגיע לאנגליה – לבקר אצלו ולהסביר לו את מסיבות המרד? ספרו לו את הסיפור כמו שספרתיו אנוכי לכם והדגישו במיוחד שכוונתי היתה רק לסלק את בליי מהפיקוּד ולהובילו הביתה באזיקים. ידיעת האמת כולה אפשר ותקל משהו בעיני אבי מהפשע שבצעתי, אם גם לא תצדיקו לעולם. תעשו זאת למעני?”
כריסטיאן קם ממקומו וסטיוארט ואני קפצנו על רגלינו. תפסתי בידו.
“כן,” אמרתי, נרגש מכדי להוסיף דבר.
עוד רגע וכריסטיאן פנה אל הבית. “מאימיטי!” קרא בקול הספן החזק שלו. נראה שהמתינה לקריאתו, שכן הופיעה לעינינו מיד – דמות דקיקה ולבנה, שרפרפה בינות לדקלים. החותרים באו אחריה, אחזו בדוגית וגררוה לתוך המים. הנערה ההודית ניגשה אלי בלי לומר מלה וחבקה אותי ברוֹך לפי המנהג ההודי. ואחר חבקה את סטיוארט וקפצה לתוך הדוגית. כריסטיאן לחץ את ידינו בפעם האחרונה. “יברככם אלוהים!” אמר.
עמדנו על החוף והבטנו אחרי הדוגית הכפולה עד שנבלעה בחיק הלילה. עם שחר, לכשיצאתי את הבית לרחוץ בים, היתה הבאונטי מרחיקה מעל היבשה כשבריזה מזרחית קלה נושבת לה מהצד, כל מפרשיה מתוחים ופניה מועדות צפונה.
פרק שנים־עשר: טֶהָאני 🔗
אף־על־פי שראוי היה לי להתברך במצבי החדש, הייתי אומלל משך כל השבוע שלאחר הפלגת הבאונטי. דומני כי בפעם הראשונה בחיי החילותי מטיל ספק בכמה מעיקרי הכנסיה, אשר עליהם גודלתי, ושואל את עצמי אם אמנם נחתך גורל אנוש מלמעלה, או שנקבע ביד המקרה. אם כל־יכול הוא האלוהים, הרהרתי בתמימות של נער, מדוע זה הניח לאיש אחד להרוס את חיי עצמו ואת חייהם של רבים אחרים ברגע של כעס לא בלתי־מוצדק על דיכוי ועוול? שכן רבים היו האנשים הטובים והחפים מפשע שנילוו אל בליי בסירה; היכן הם עכשיו? רוב המורדים היו בחורים פשוטים ולהם טינה, שהיתה עשויה לדחוף טובים מהם להתקומם. חוק־ברזל של הים הכניעם תחתיו ובלי להתלונן הרבה נשאו וסבלו את התלאות של מסע ארוך ואת תהפוכות רוחו של אדם, אשר נחשב לאכזר בדוֹר אכזר. אילולא הציק בליי לממלא־מקומו עד אשר לא יכול הלה לשאת עוד, לא היה אדם אחר על הספינה מרים את נס המרד והמסע היה נגמר בשלום. ואולם רגע אחד של עֶבְרָה שינה את הכל. מבין כל צוות הספינה, רק אנו השבעה – אלה שידם לא היתה במרד ושהמתינו עכשיו לספינה אנגלית – יצאנו בשלום מהענין, וגם בגורלנו קשה היה לקנא – עזובים בין ההודים על אי נידח בירכתי תבל לזמן בלתי־מוגבל. אשר למורדים שבחרו להשאר בטהיטי, ברי היה לי מה יבואם בסופו של דבר. במיוחד הייתי מרבה לחשוב אותו זמן על אליסון הצעיר, מגיש־האוכל שלנו. הנער לא השיג כל עיקר את רצינות מעשהו ואת הכרוך בו, אך אני ידעתי גם ידעתי שאם לא יעזוב את טהיטי לפני בואה של ספינת־המלחמה הבריטית, חזקה על חוק־הים שלנו שידוּן אותו למות.
במשך אותם ימים אכולי־ספקות ורבי־עצבת בביתו של היטיהיטי, כאשר הינה השתדלה להסיח את מחשבותי והטאיו הזקן שלי ניסה לשוא לרומם את רוחי, חדלתי להיות נער ואהיה לגבר. מוריסון התאכסן אצל פּוֹיְנוֹ, איש־המלחמה הנודע שגר לא הרחק מאתנו, וסטיוּארט חי עם פגי בבית טיפאוּ, שלרגלי גבעת־העץ־האחד. לעתים קרובות הייתי הולך לבלות את יומי עם שני החברים הללו ומהם למדתי להתבייש בעצבותי העקרה. מוריסון ומילוורד, שהתגורר אף הוא אצל פּוֹיְנוֹ, כבר היו מתכנים סקוּנֶר קטנה, שלבסוף אמנם בנו ושבה, בלי לחכות לספינה מהבית, קיוו להגיע לבַּאטַאוויה, משם אפשר היה לנסוע לאנגליה. סטיוארט שאהב גננוּת, היה עובד יום יום ומייפה את השטח מסביב לבית החדש, שטיפאו הזקן היה בונה בשבילו. משגליתי לו שמץ מהמתרחש בלבי, חייך ואמר: “לעולם אל תהא דואג לאשר אין בידך לשנות,” והמשיך לעדוֹר ולשתול ולכבוש משעולים. לאחרונה נוכחתי שרק עבודה קשה היא התרופה לחבלי הסתגלותי וכיון שכך פניתי שוב אל מילוני ובמהרה שקעתי בעבודה.
בוקר אחד, כעשרה ימים לאחר הפלגת הבאונטי, נדדה השינה מעיני ואצא לשוח לאורך שפת־הים המתעגלת בואכה כף־ונוס. היתה לפנַי כשעה אחת עד עלוֹת השחר, אך הכוכבים עוד הזהירו בכל יפעתם והבריזה הצפונית, הנושבת מאזור קו־המשוה, העניקה לאויר חמימות ורוך. כלב נבח כנגדי משעברתי ליד מחנה דייגים, שישנוּ על החול מתחת לשמיכות מבד־שיפה. הרשת הגדולה שלהם, שהיתה תלויה על כלונסאות כדי שתתייבש, נתארכה כרבע המיל לאורך המשעול בו הלכתי. בקצה הכף חבוּי אחד המפרצים הנאים ביותר של האי, המוגן על־ידי השוּנית, וכניסה עמוקה ובטוחה מובילה לתוכו. אל מפרץ זה יבואו הנוסעים בדוגיות־מפרש החפצים לבלות את לילם על החוף. פה רוגעים המים תמיד וצלולים להפליא ופה אפשר לקשור סירה גדולה למדי כה קרוב אל החוף, שאדם קופץ מירכתיה ישר אל היבשה.
חביב היה עלי הכף בשעה מוקדמת זו, מפני שאהבתי את המראה הנגול מכאן לאורך החוף בעת הזריחה. משמצאתי את המקום עזוב מאיש נחה עלי דעתי ואשב בניחותא על גבעת חול גבוהה ואשקיף מזרחה, מקום שסומקא ראשונה של שחר החלה מפציעה. בו ברגע עלה באזני קול רפה ובהפנותי מבט הימה ראיתי דוגית־מפרש גדולה מחליקה פנימה דרך המעבר. מפרשיה החוּמים הגדולים נראו ככתמים על רקע הים ואחר שמעי את הפקודות החרישיות שנתן האיש אשר בראש התורן, על־פיהן כיון ההגאי את הסירה פנימה. היא קרבה במהירות בכוח הדחיפה האחרונה של מפרשיה, הסתובבה ברוב חן והטילה את עוגן האבן שלה בשיכשוך קולני. מפרשיה גוללו בשעה שכמה חותרים קרבו את ירכתיה אל החוף ואיש קפץ אליו ונחפז לקשור את עבות־הירכתיים סביב גזע אגוז־הודו.
לפי גודל הסירה והצוות שלה הסקתי כי נוסעיה מרמי־המעלה הם, אך אלה ישנו עדיין מתחת לגְנוֹנָה63 הקטנה שמאחור. אחדים מאנשי הצוות עלו על החוף והבעירו אש מקליפות אגוזי־הודו לשם הכנת ארוחת־הבוקר וכן ראיתי שתי נשים, שנעזרו ברדתן מהסירה ושפנו מערבה לאורך הכף ונעלמו.
היום כבר האיר ושפתו של גלגל־השמש זה אך התרוממה מעל האופק. קמתי בלי שהנוסעים ירגישו בי ואלך אל הנחל הגדול, הנשפך הימה בצד המערבי של הכף. שמו היה וואיפּוּפּוּ וסמוך לשפכוֹ נוצרה כעין בריכה טבעית ארוכה, שמימיה עמוקים וזכים ושבה אהבתי לשחות – פינה שקטה, יפה ורחוקה ממשכנות ההודים. רוחב הבריכה עלה על עשרים יארד והמים היו בה עמוקים, שספינה העומסת שנים־עשר טון יכולה היתה לעלות בנחל למרחק של כרבע המיל. עצי מאפֶּה זקנים וגבוהים התקמרו מעל המים ושורשיהם הגלויים בחלקם יצרו מעין כסאות טבעיים רבים לאורך הגדות.
זה מכבר בחרתי לעצמי כסא כזה, גבוה מעל המים הרוגעים, במרחק כבל אחד לערך משפת־הים. תכופות, בערוב היום, הייתי מבלה במקום זה ביחידות שעה או שעתיים, בהאזיני לרישרוש העצים גבוה מעל לראשי ובעקבי אחרי הדגים המנוּקדים, שהתרוממו אל פני המים לארוחת־ערב־של־זבובים שלהם. בדמיוני קראתי למקום זה בשם וויתיקוֹמבּ, לזכר ביתנו באנגליה, שכן היו רגעים כשהמקום דמה באמת לאנגלי בכל מכל, ואנוכי תיארתי לעצמי שאני נמצא בבית בשעת ערביים קיצית חמימה, עוקב אחרי הטרוטות אשר בנחלי גליל המערב שלנו.
פרשתי איפוא לוויתיקומב לרחצת־הבוקר שלי. השלכתי מעל כתפי את הגלימה ההודית הקלה וכרכתי סביב מותני את המחגורת. אחר השתפלתי אל תוך המים ואשחה לאיטי במורד הנחל, כשאני נישא על גב הזרם השלו. גבוה בין העפאים שמעלי ריננה צפור, האוֹמָאוֹמָאוֹ, שזימרתה ערבה לאוזן מזו של הזמיר האנגלי שלנו.
עודני צף עם הזרם והנה השגחתי לפתע בנערה צעירה וחמודה למראה כשושנת־מים, שישבה בין שורשיו המגודלים של אילן זקן. נראה כי עוררתי קול שיכשוך קל, מפני שהפנתה את ראשה בתנועה פתאומית והציצה ישר בעיני. מיד הכרתיה – טֶהָאני היתה זו, אשר ראיתי בטטירואה לפני זמן רב. היא לא גילתה כל סימן של בושה או מבוכה, מאחר שלנערה ממעמדה לא היתה כל סיבה לחשוש ביום או בלילה, בהיותה לבדה או בחברת אנשים. מלה גסה כלפיה היתה גוררת מוות מידי לעבריין, ומעשה אלימות בה עלול היה בנקל לגרום למלחמה הרסנית. רגש זה של בטחון העניק לנערות ממעמדה של טהאני העזה שבתום, שלא היתה האחרונה בקסמיהן.
“מי יתן ותחיי!” אמרתי לפי הנימוס ההודי, בהסתובבי כנגד הזרם.
“וגם אתה!” השיבה טהאני בחיוך. “אני יודעת מי אתה! אתה בייאם, הטאיו של היטיהיטי!”
“אמת,” אמרתי, תאב להמשיך את השיחה. “ורצונך שאומר לך מי את? את טהאני, קרובתו של פּוֹינוֹ! ראיתיך בטטירואה כאשר רקדת שם.”
לשמע דברי צחקה בקול. “אה, ראית אותי? האם היטבתי לרקוד?”
“רקדת כה יפה, עד שזכר אותו לילה לא מש מלבי!”
“אַרֶרוֹ מוֹנָא!” קראה בליגלוג, שכן מכנים ההודים את החנפן בשם “לשון מתוקה”.
“כה יפה,” המשכתי בהעמידי פנים כאילו לא שמעתיה, “עד שאמרתי להיטיהיטי: ‘מי הנערה ההיא, החמודה בנערות טהיטי, הראויה להיות האלה הצעירה של הריקוד עצמו?’”
“אררוֹ מוֹנא!” ליגלגה שנית, אלא שהסומק פרח בלחייה הצחות. זה עתה אך עלתה מהרחצה ושערה הערמוני נח על כתפיה בתלתלים רטובים. “בוא – הבה ונראה מי ירחיק לשחות מתחת למים, אתה או אני!” טהאני צנחה לתוך המים וצללה בתנועה כה חלקה, שכמעט ולא הפריעה את חלקת המים. נאחזתי בשורש הגדול שעליו ישבה והמתנתי משך זמן שנדמה לי כנצח. כחמישים יארד הלאה ממני התעקל הנחל, ולבסוף, מעבר לעיקול ומחוץ לתחום ראייתי, שמעתי את קול טהאני. “בוא,” קראה בחדוה, “עכשיו תורך לנסות!”
צללתי לשמע דבריה ואחל לשחות במורד הזרם בעומק פאטום אחד לערך. המים היו צלולים כאויר ויכולתי לראות את להקות הדגים הקטנים הצבעוניים, שנפוצו מלפני בבהלה ובקשו מחסה בין הסלעים עוטי הצללים שעל הקרקעית. הלאה והלאה שחיתי והחלטתי נחושה שאף נערה לא תעלה עלי בשחיה, ולאחרונה, משלא יכלו עוד ריאותי להחזיק מעמד וברי היה לי שזכיתי, עליתי אל פני המים בהתנשמי בכבדות. שחוק חרישי וערב כמילמול הנחל קידמני ובמחותי את המים מעיני ראיתי את הנערה יושבת על שורש ארוך בגובה אחד עם פני המים, כעשרה יארד לפני.
“את הגעת עד שם?” שאלתי במפח־נפש.
“לא רמיתי אותך.”
“הבה ננפש במקצת ואחר אנסה שנית.”
טהאני החליקה את השורש שלידה. “בוא והנפש כאן.”
משכתי עצמי מהמים וישבתי על השורש לצדה, בסלקי את השער הרטוב מעיני. דחיפה משותפת פיעמתנו, ראשינו נפנו זה לעומת זה ועיניה החומות הבהירות של טהאני חייכו לתוך עיני. פתאום הפנתה ראשה הצדה ובבת־ראש החל לבי מכה בחזקה. ידה נחה בסמוך לשלי על גבי השורש המסוקס. לקחתיה בידי ומאחר שלא משכתה בחזרה, שילבתי את אצבעותי באצבעותיה. היא הרכינה ראשה להביט במים הזכים ועת ארוכה החרשנו שנינו.
גם אני הבטתי, אך לא במים, כי אם בנערה היפיפיה שלצדי. היא לבשה רק מחגורת קלה מבד לבן וכתפה וזרועה המונפות אלי היו חלקות כמשי ומחוטבות להפליא. ידיה ורגליה, קטנות ומעודנות, היו עשויות לעורר את קנאתה של נסיכה ופידיאָס64 בכבודו ובעצמו לא יכול היה ליצור בשיש קר שדים כה חמודים כשדיה הצעירים, שהיו מעורטלים בתום גמור. בפניה ראיתי נועם וכוח.
“טהאני!” אמרתי ולקחתי את כף־ידה בשתי ידי.
היא לא ענתה, רק הרימה ראשה לאט ונפנתה אלי. בבת־ראש ובלי שנחליף בינינו מלה, היתה בזרועותי. הבושם הענוג של שערה שיכרני ולרגע לא היניחני הולם לבי לדבר. הנערה היא שדיברה ראשונה.
“בייאם,” אמרה בהחליקה את שערי הרטוב בליטוף, “האין לך אשה?”
“לא,” השיבותי.
“ולי אין בעל,” אמרה הנערה.
אותו רגע שמעתי קול אשה קורא ממורד הנחל: “טהאני! טהאני! אוֹ!” הנערה השיבה בקריאה וציותה על האשה לחכות, אחר פנתה אלי.
“אין זו אלא המשרתת שלי, שירדה אתי אל החוף. צויתיה להמתין אצל שפך הנחל עד שאני רוחצת פה.”
“מטטירואה באת?” שאלתי כשראשה נח על כתפי וידי חובקת את מותניה.
“לא, הייתי ברַיָאטאָה ביחד עם דודי. שני ימים ושני לילות עשינו על הים.”
“ומי הוא דודך?” שאלתי.
הנערה פנתה אלי בהשתוממות. “כלום אינך יודע?” שאלה באי־אמון.
“לא.”
“ובכל זאת אתה דובר בלשוננו כאחד מאתנו! אנשים מוזרים אתם, האנגלים; מעולם לא שוחחתי עם אחד מכם לפני כן. דודי הוא וִיהיאַטוּאָה, כמובן, שר גדול של טַיָארַאפּוּ.”
“שמעתי הרבה אודותיו.”
“ואתה, האם שר הנך בארצך?”
“שר קטן מאוד.”
“ידעתי זאת! ידעתי ברגע שראיתיך! היטיהיטי לא היה בוחר באדם פשוט לטאיו שלו.”
ושוב נשתתקנו כששנינו מרגישים כי בדברנו אנו מתבטאים רק מן השפה ולחוץ. “טהאני!” אמרתי.
“כן.”
היא הגביהה את ראשה ואני נשקתיה על שפתיה, כמנהג אנגליה. חזרנו אל המפרץ הקטן יד ביד ובעקבותינו באה המשרתת ועיניה מביעות תמהון.
ויהיטואה65 עלה על החוף ועמד באמצע ארוחת־הבוקר שלו משהגענו למפרץ הקטן. היה זה אדם זקן ואציל מראה, בעל שער אפור עבות והדרת־פנים שבשמחה וטוב־מזג. משמשיו ניצבו עליו והגישו לו מפרי עץ־הלחם, דגים צלויים ישר מעל הגחלים ובננות מאשכול גדול שהורידו מהסירה. ציורי קעקע יפים ומפותלים מכל אשר ראיתי מעודי כיסו את כל גופו של השר הזקן, להוציא את הראש. שמח הייתי כי לבשתי מחגורת בלבד לגופי, מאחר שלהתקרב אל השרים ההודים הגדולים בכתפיים מכוסות נחשב כמעשה בלתי־מנומס. ויהיטואה לא גילה כל אות השתוממות בראותו אותי.
“אה, טהאני,” קרא בחיבה אל בת־אחותו. “ארוחת־הבוקר שלך ממתינה לך על הסירה. ומי הוא האיש הצעיר שבחברתך?”
“הטאיו של היטיהיטי – בייאם שמו.”
“שמעתי אודותיו.” ואחר, בפנותו אלי באדיבות, הזמינני להצטרף לסעודתו. ישבתי לידו ברצון ועניתי על שאלותיו בנוגע להיטיהיטי והבאונטי, עליהם שמע הרבה. הוא הביע את תמהונו לידיעותי בלשון ההודית, ואני סחתי לו על שליחותי ועל עזרתו של הטאיו שלי.
“ועכשיו אומרים אתה והנותרים להשתקע בטהיטי ולהשאר בינינו?” שאל ויהיטואה.
“מכל מקום, לתקופה ממושכת,” השיבותי. “יתכן שבהגיע הספינה הבריטית הבאה מקץ שנתים או שלוש ישלח אלינו המלך ג’ורג' פקודה שכולנו או כמה מאתנו, חייבים לחזור הביתה.”
“אכן,” אמר האציל הזקן, “חייב אדם לציית למלכוֹ!”
והנה חזרה טהאני וירדה מהסירה לאחר שגמרה לסעוד ולהתלבש – שונה מאוד מהנערה השובבה, אשר זה לא כבר ניצחתני בצלילה. שערה היפה, שיובש בשמש, סורק ובושם, היה ערוך בתסרוקת יוונית שירדה נמוך על עורפה. אדרתה, העשויה מבד לבן כשלג, גלשה מעל כתפיה בקפלים קלסיים והיא הקדימה מעט את חבר משמשותיה והיתה מפסיעה בהילוך אצילי, שרק מעט נערות אנגליות בנות שש־עשרה יכלו להתפאר בו. השר רמז לי בראשו וקם על רגליו.
“הבה ונלך אל בית קרובי,” אמר.
ברנש חסון ושרירי קרס לפני ויהיטואה כשידיו נתמכות בברכיו. השר ישב וקפץ על כתפיו בקלות ילידת נסיון ארוך והסוס האנושי הזדקף בגניחה. טאינה ועוד שנים או שלושה שרים גדולים באותם הימים, לא הורשו לילך ברגליהם, הואיל ומגע רגליהם הקנה להם את אדמת האיש הפשוט אשר עליה עברו. משום כך היו נישאים על גב אנשים, שאומנו במיוחד לתפקיד זה, בכל אשר הלכו מחוץ לנחלותיהם.
עם טהאני לצדי הלכתי בעקבות דודה לאורך שפת־הים על החול הטחוב והקשה, הגובל עם המים. בעברנו על מחנה הדייגים נזדרזו הללו להשמיט את גלימותיהם מעל כתפיהם וישבו על החול. שעל כן העמידה בשעה ששר גדול עובר נחשבת לגדול בעלבונות.
“מאָווה טה אָריי!” (ברכה לשר!) היתה ברכתם.
“מי יתן ותחיו,” אמר ויהיטואה בנועם; “ומי יתן ויצלח הדיג בידיכם!”
היטיהיטי הזקן פגשנו לפני דלתו, השליך מעליו את אדרתו וניגש חשוף־כתפים לברך את ידידו. אנשי היטיהיטי היו מכינים את ארוחת־הבוקר ואף־על־פי שאורחנו זה אך קלט אל קרבו כמות מזון ראויה להתכבד, הביע את נכונותו להשתתף בארוחת־בוקר שניה. טהאני והינה היטיבו להכיר אשה את רעותה ונראה שהיו להן דברים הרבה להחליף. על־פי המבטים שהינה זרקה בי מפעם לפעם תארתי לעצמי שטהאני סחה לה אודות פגישתנו בנחל.
סמוך לצהרים, עת ביקשו אורחינו מקומות שרויים בצל כדי לפרוש מחצלותיהם ולישון קמעה, מצאתי את הטאיו שלי עֵר. הוא היה לבדו, מתחת לעץ ההיביסקוס החביב שלו בקרבת החוף, ואני סיפרתי לו על פגישתי עם הנערה ועל אהבתי אותה, שגזלה ממני את מנוחת־נפשי.
“מדוע לא תשאנה לך, אם היא מסכימה?” שאל היטיהיטי משכליתי לדבר.
“חושבני כי תסכים, אך מה יאמרו הוֹריה?”
“אין לה הורים; שניהם מתו.”
“אם כן ויהיטואה.”
“הוא מחבבך.”
“שפיר. אבל נניח כי התחתנו ואחר תבוא ספינה אנגלית ותביא פקודה שעלי לחזור הביתה?”
הטאיו שלי משך בכתפיו הגדולות ביאוש. “אתם האנגלים כולכם דומים זה לזה,” אמר בקוצר רוח; “אתם מאמללים את עצמכם בחשבכם על זה, אשר יתכן ולא יתרחש לעולם! כלום אין היום מספיק לכם, שמוכרחים אתם לחשוב על המחר ועל המחרתיים? המחשבה על ספינה אנגלית מעוררת בך פיקפוקים אם לשאת את הנערה שאתה רוצה בה! ועשר שנים, אם לא עשרים, אפשר תעבורנה בטרם תבוא ספינה אחרת! דיינו בדיבורים כאלה! האתמול חלף הלך לו; היום שלך הוא; המחר אפשר ולא יבוא לעולם!”
בעל כורחי אנוס הייתי לחייך למשמע התפרצותו הפילוסופית של ידידי, שלא חסרה את גרעין ההגיון הבריא. אין ספק שהדאגה לעתיד היא עיקר כוחו ואף חולשתו של האדם הלבן בחיפושיו אחרי האושר – המטרה היחידה הניתנת להשגה. ואילו בני טהיטי לא ידעו כלל ועיקר את הדאגה לעתיד; שפתם גם לא כללה את המלים הדרושות לביטוי מחשבה כזאת.
ודאי שהצדק עם היטיהיטי, הרהרתי; ומאחר שבגזר הגורל היה עלי לחיות זמן רב בין ההודים, רשאי הייתי לגרוס את השקפתם בנידון דידן. “אתה הנך הטאיו שלי,” אמרתי, “התואיל לתווך ביני ובין ויהיטואה? לומר לו כי אוהב אנוכי מאוד את בת־אחותו ומבקש לשאתה לי לאשה?”
השר הזקן טפח לי על שכמי. “בכל לבי!” קרא. “זמן רב מדי היית שרוי בלי אשה! ועכשיו הנח לי לישון!”
טהאני היתה ערה ואני מצאתיה מטיילת על שפת־הים לפני שהאחרים הקיצו משנתם. היינו לבדנו והיא נחפזה לגשת אלי. “אהובה,” אמרתי, “דיברתי עם הטאיו שלי והוא הבטיחני לבקש בשבילי את ידך מויהיטואה. העשיתי כראוי?”
“דיברתי עם דודי לפני ששכב לישון,” ענתה טהאני וחייכה; “אמרתי לו כי רוצה אני בך לבעל וכי מוכרחה אני להשיגך. הוא שאל אם תסכים לדבר ואני אמרתי כי עלי להשיגך אם תרצה או לא תרצה בכך! ‘החפצה את שאכריז מלחמה על היטיהיטי כדי לחטוף בשבילך את ידידו?’ שאל. ‘כן’, אמרתי, ‘אפילו אם יגיעו הדברים עד כך!’ הוא הביט בי בחיבה ואחר אמר: ‘כלום מנעתי ממך דבר, יונתי הקטנה, מאז מתה אמך? בייאם זה הוא אנגלי, אך בכל זאת גבר הוא, ואין גבר שיוכל לעמוד בפניך!’ אמור לי, החושב אתה שאמת הדבר?”
“ברי לי שאמת לאמיתה היא!” השיבותי בלחצי את ידה.
כאשר חזרנו אל הבית השתפלה כבר השמש במערב ושני השרים, ששילחו מעליהם את אנשיהם, היו משוחחים בערנות. “הנה הנם!” אמר ויהיטואה, עת קרבנו אליהם יד ביד.
“ושמחים איש ברעותו,” העיר הטאיו שלי בחיוך.
“ויהיטואה נותן את הסכמתו לנשואים,” אמר אלי, “אלא שהוא מתנה תנאי אחד – יהיה עליך לבלות את מרבית זמנך בטאוטירה. הוא לא יוכל לשאת את הפרידה מבת־אחיו. חושבני כי תזכהו באהדתך ואף אני מצדי יכול להבינו. ואולם מחובת שניכם תהיה לבוא ולבקר אצל היטיהיטי הזקן לעתים קרובות!”
“אתם תתחתנו מיד, אומרת טהאני, ובביתי,” אמר השר של טאיאראפו. “תוכלו להפליג אתי מחר והיטיהיטי והינה יבואו אחרינו בדוגיתם. הם ייצגו את משפחתך במקדש. שניכם יכולים לראות עצמכם כמאורשים.”
קמתי ונכנסתי הביתה כדי לפתוח את תיבתי. בחזרי, נשאתי בידי את הצמיד והענק, שקניתי בלונדון לפני זמן רב. הראיתים תחילה לויהיטואה, שבחנם בהתפעלות.
“מתנתי לטהאני,” הסברתי, “וברשותך אגישנה לה.”
“היא תהיה מאושרת, מפני שלאף נערה באיים אלה אין כדברים הללו. כבר ראיתי זהב ויודע אנוכי כי יקר מאוד הוא וכי איננו מעלה חלודה כמו הברזל. מתנת־מלכים, בייאם! ומה יכולים אנו להחזיר לך כנגדה?”
“את זו!” אמרתי, בענדי את הענק לצואר טהאני ובאחזי בכתפיה כאומר לשאתה מהמקום.
ויהיטואה השמיע שחוק עצור מתוך הסכמה. “תשובה כהלכה!” אמר. “מתנת־מלכים באמת ובתמים. יכולה היא למנות את אבותיה שלושה ושבעים דורות עד לאלים! הבט עליה! היכן תמצא כמוה בכל האיים הללו?”
השכם למחרת בבוקר נשאו אנשי ויהיטואה את חפצי אל המפרץ הקטן ומיד עלינו על הסירה והחותרים השיטוה החוצה דרך המעבר בעוד הבוקר שקט. היה זה הנאה בכלי־השיט שראיתי עד כה בטהיטי; אורך הגוף הכפול עלה על מאה רגל וגובהו היה שתים־עשרה רגל. שני תרניה, שהיו מסומכים כדבעי ובעלי סולמות־חבלים, עליהם יכלו המלחים לטפס מעלה, נשאו מפרשי־ענק קלועים עטורים מסגרת־עץ קלה. על המכסה שבין שני גופי הסירה היה התא הקטן, בו ישנו השר ונשותיו ובו הוזמנתי להשתרע בצל להנאתי במשך המסע בן ארבעים המילין.
חתרנו מערבה בעקפנו את השוּניוֹת הארוכות של פּארה, עד שקמה הרוח ואנו פרשנו מפרשינו ונדהר לאורך התעלה שבין שהיטי ואָימאוֹ, כשבריזה גאה נושבת לנו מצפון־צפון־מזרח. קרוב לשעת הצהרים, כשנמצאנו מול כף מָארָאָא, חדלה לה הרוח ופתאום פרצה בחזקה מדרום־מזרח, כך שנאלצנו לעשות תפנית ארוכה לעבר הים הפתוח. עכשיו השגחתי שהדוגיות ההודיות הגדולות, כגון זו של ויהיטואה, עשויות היו להשיג כל ספינה אירופאית בת־זמנן. בנשוב רוח צדדית היו מסוגלות להשאיר בזמן קצר את הטובות שבפריגטוֹת שלנו הרחק מאחריהן, ובהעפילן על הרוח יכלו ל"עלות" עליה במידה שלא תאומן.
בחוץ סער הים וכמעט כל הנשים חלו, אך לשמחתי ראיתי שטהאני היתה ספנית טובה כמוני. היא היתה טאפאטאי, כמו שההודים אומרים, כלומר מי שאינו ירא את הרוח והים. בהתקרבנו אל החוף הדרומי של טהיטי־נוּאי הצביעה לי על ציוני היבשה העיקריים ועל טיאראפּוּ שמעבר ללשון־היבשה הנמוכה, שכלפיה היינו שטים. הרוח הדרום־מזרחית שככה כשעה לפני שקיעת השמש, תוך שהיינו נכנסים דרך מעבר רחב בשוּניוֹת. המפרשים גוללו ובעזרת עשרים חותרים מכל צד נכנסנו אל מפרץ חבוק בזרועות היבשה ומרהיב עין ביופיו, בו יכלו כל הציים של עמי אירופה לעגון כשהם בטוחים מפני הסער. מפרץ זה נמצא בצד הדרומי של לשון־היבשה של טאראוואוֹ והוא אחד הנמלים הטבעיים הטובים והיפים בעולם כולו.
לשון־היבשה לא היתה מאוכלסת והג’וּנגל השתלט עליה, מאחר שלפי אמונת ההודים משוטטות עליה רוחות רעות ואין היא מתאימה למושב אדם. אותו לילה לנו על סירת ויהיטואה ולמחרת בבוקר – הואיל והשיט סביב קצהו הדרום־מזרחי של טאיאראפו נחשב למסוכן מחמת זרמים חזקים ושוניות תת־מימיות הדוחקות הרחק לתוך הים – נגררה סירתנו על גבי גלילים לרוחב לשון־היבשה, מרחק של כמיל וחצי. לשם כך הוזעק קהל גדול מתושבי המחוז הסמוך וַאירָאוֹ. השרים החשובים ובעלי־הקרקעות של טהיטי, בנסיעותיהם סביב האי, גוררים תמיד את דוגיותיהם לרוחבה של לשון־יבשה זו ובמשך מאות בשנים נכבש באדמה שביל עמוק וחלק. אנשי וַאירָאוֹ עשו את עבודתם בסדר ובחדוה ובפחות משלוש שעות הורדה סירתנו המימה בצד הצפוני. בפּוּאֶאוּ נכנסנו דרך מעבר בשוּנית ואת שארית דרכנו עשינו במים מוגנים וחלקים לאורך החוף ובקרבתו. באמצע אחר־הצהרים הגענו לטָאוּטירָה, מקום שויהיטואה התגורר מרבית זמנו.
השר נתקבל בטכס על־ידי בני ביתו, על־ידי כוהן המקדש, שנשא תפילת הודיה ארוכה על שויהיטואה יצא בשלום מהסכנות האורבות בים, ועל־ידי המוֹן עצום של נתיניו, שאהבוהו בגלל66 מידת הצדק שלו וטוב־לבו.
ארוכה הוכנה לכבודנו, כיון שהידיעה על בואנו הקדימתנו, וכשויהיטואה, טאוֹמי, הכוהן הזקן, טוּאָהוּ, אחיה הבכור של טהאני ואני ישבנו לסעוד את לבנו על המרפסת רחבת־הידים, הבנויה בחצי עיגול, נכלאה נשימתי בגרוני למראה הנוף הנהדר שנגלה לפני. הבית, שחסה בצל עצי־לחם זקנים, עמד על גבעה סמוך לנחל העמוק והצלול וַאימֶפִּיאה. במזרח השתרע עד האופק המישור הכחול של האוקינוס השקט; בצפון ובמערב, מעבר לעשרת מילין של ים רוגע, התנשא טהיטי־נוּאי בכל תפארתו לעומת שיאי ההרים שבמרכזו, ובמערב השקפתי על לב בקעת ואיטפּיאה הגדולה, מקום שמפלי־מים נידרדרו ממרומי צוקים מסובלים בצמחיה ירוקה שבירוקה ורכסים כלהבי־סכינים הזדקרו אל מול שיאים שדמיונם כצריחים וכמגדלים מחודדים. אפשר ולא היה אדם בעולם, מלבד ויהיטואה, שברשותו בית הנשקף אל מראות־הוד כאלה.
היטיהיטי ובתו הגיעו כעבור יום וטקס כלולותי עם טהאני החל ביום שלאחריו. מעשהו הראשון של ויהיטואה היה לתת לי במתנה בית חדש ונאה, שעמד על שפת־הים במרחק כבל אחד מביתו. הוא נבנה בשביל שר־המשנה של המחוז, איש־מלחמה מפורסם. אישיות נוחת־מזג זו פינתה את הבית ברצון משנודע לה כי דרוש הוא לויהיטואה בשביל חתנו – שכזה הואיל בטובו לראותני.
מיד עברתי לביתי החדש עם היטיהיטי, בתו, בעלה ואותם מאנשיהם שנלוו עליהם ממאטאווי. השכם בבוקר יצאתי עמם אל בית ויהיטוּאָה ואנו נושאים מתנות רבות. אלו נקראו “אוֹ” כלומר – ובקיצור נמר שבנמרץ באמת – “ביטוח של קבלת־פנים נאה”. משנתקבלו מתנותינו בדרך המקובלת, נתחברו שתי המשפחות בתהלוכה איטית ונכבדת אל ביתי, בעוד המשרתים מובילים במאסף את מתנות הכלה – צאן ובהמות, בד, מחצלות, רהיטים ושאר דברים מועילים בשביל משק־בית חדש. המון רב מנתיני ויהיטואה צבא על המשעול בו עברנו וכנופית שחקנים נודדים עוררו צחוק בלתי־פוסק בהעוויותיהם ובשיריהם.
בבית פרשה הינה, שיצגה את צד הנשים ב"משפחתי", מחצלת גדולה חדשה ועליה סדין של בד לבן חדש. ויהיטואה היה אלמן ואחותו הקשישה ממנו, גבירה זקנה ורזה בעלת שער שיבה, זקופה ופעילה כנערה, מלאה תפקיד מקביל מצד משפחתו. שמה היה טטוּאָנוּאִי ועתה פרשה סדין לבן משלה על סדין הינה, כשהוא מכסה אותו למחצה. מעשה זה סימל את איחודן של שתי המשפחות ומיד נצטווינו טהאני ואני לישב צד בצד על הסדינים. לימיננו ולשמאלנו נערמו לראוה מתנות רבות, מחצלות, גלימות וזרי פרחים. אחרי־כן בקשונו רשמית שנקבל מתנות אלה ומשעשינו זאת הזמינו הינה וטטוּאנוּאי את הפָּאוֹנִיהוֹ שלהן. כל אחת מהן קיבלה מכשיר ברברי קטן זה – קיסם קצר מעץ ממורט ובקצהו קבועה שן כריש חדה כתער. הוא משמש לשריטת הראש ולהקזת דם, השותת למכביר על הפנים, בהזדמנויות של אבל או ששון. ושעה שהצופים הסתכלו בהן בהערצה, העניקו לנו שתי הגבירות את הכבוד שבשריטת ראשיהן עד ששתתו דם בצורה שעוררה בי את הרצון למחוֹת. טאוֹמי, הכוהן, אחזן בידיהן והוליכן סביבנו פעם ועוד פעם, כך שהדם טיפטף ונתערב על הסדין שעליו ישבנו. אחר הורו לנו לקום והסדינים, המוכתמים בדמן של שתי המשפחות, קופלו בזהירות למשמרת.
לילה לפני כן שיגר ויהיטואה להרים שנים מהפּיאִימטוֹ שלו, או המטפסים בסלעים. תפקידם של אנשים אלה עובר להם בירושה וכל שר מחזיק בשרותו אחד או שנים מהם כדי להביא את גולגלות אבותיו כשהן נדרשות לאיזה טקס דתי ולהחזיקן לאחר מעשה אל המערות הנסתרות אשר במרומי הצוקים, שם הן נשמרות לבטח מחילול בידים אויבות. הפיאימטו נשאו בכל יד מקל קצר ומחודד מעץ־הברזל ובעזרת אלה טיפסו מעלה ומטה על פניהם המאונכים של צוקים, בהם היתה אפילו הלטאה נאחזת רק בקושי. גולגלות אבותיו של ויהיטואה נדרשו להיות עדוֹת לטקס הדתי שעמד להיערך עכשיו.
משנגמר טקס קבלת הכלה בביתי חזרנו לאיטנו אל בית ויהיטואה ופה שָׁנִינוּ בדיוק נמרץ את אותו הטקס, על הקזת הדם וקיפול הסדינים. כאן סימל הדבר את קבלתי אל בית משפחתה של טהאני. אחרי־כן ישבנו לסעודה חגיגית, שנמשכה עד אמצע אחרי־הצהרים.
עתה נסתיים החלק החברתי של החתונה; נשאר החלק הדתי, שנערך במַארָאֶה, או מקדש, של משפחת ויהיטואה, הבנוי על כּף במרחק לא רב מביתו. טאומי הזקן, הכוהן, צעד בראש התהלוכה החגיגית. המקדש היה חצר מוקפת חומה ושרויה בצל עצי בַּניָאן ענקיים ומרוצפת אבנים שטוחות. בצד אחד היתה פּירמידה באורך שלושים ירד וברוחב של עשרים, שהתנשאה בארבע מדרגות לגובה של ארבעים רגל לערך ובראשה פסל צפור חטוב מעץ. בלוית היטיהיטי ובתו הובלתי לפינה אחת של הגידרה, בעוד שטהאני עם ויהיטואה וקרובים אחרים עמדו בפינה שממול. הכוהן הזקן התקרב אלי חגיגית ושאל:
“חפץ אתה ליקח אישה זו להיות לך לאשה? האם לא תתקרר אהבתך לה?”
“לא,” עניתי.
אז חזר טאומי והפסיע לאיטו למקום שכלתי הצעירה המתינה וחזר לפניה על אותה שאלה, ומשענתה “לא,” נתן אות בידו לאחרים, שהתקדמו מיתר פינות המַרָאָה ופרשו את שני הסדינים הלבנים, עליהן נתערב דמן של שתי המשפחות. כוהנים אחרים יצאו עתה קדימה בנשאם ביראת־כבוד את גולגולות אבותיו של ויהיטואה, שכמה מהן היו כה עתיקות, עד שנדמה כי הנה־הנה תתפוררנה למגע היד. עדוֹת דוממות אלה לטכס הוצבו בזהירות בשורה על המרצפת, כך שעיניהן הלא־רואות תוכלנה להשקיף על נשואי אחת מצאצאיהן הרחוקים.
הנערה ואני צוּוינו לשבת יד ביד על הסדינים המוכתמים בדם בעוד שקרובינו נקבצו משני צדינו. אז קרא הכוהן לשרים וללוחמים האדירים, שגולגלותיהם ניצבו לפנינו, בתתו לכל אחד את שמו המלא וכינוייו המצלצלים ובשטחו בקשתו לפניו שיהא עד ושיברך את בריתה של טהאני עם האיש הלבן אשר מעבר לים. אחר פנה אלי טאומי הזקן.
“אשה זו תהיה בקרוב אשתך,” אמר בכובד־ראש. “זכור כי אשה היא, ענוגה וחלשה. איש פשוט יש ויך את אשתו בכעסו, אך לא כן יעש השר. היה טוב אליה והווה מתחשב בה.” הוא הפסיק והסתכל בי, אחר־כך פנה לטהאני: “גבר זה יהיה בקרוב בעלך. שימי רסן על לשונך בכעסך; היי סבלנית; היי דואגת לטובתו ולשלומו. אם יפול למשכב, טפלי בו; אם ייפצע בקרב, רפאי את פצעיו. האהבה היא לחם הנשואין; בל יקמלו נשואיך מרעב.” שוב הפסיק ולאחרונה סיים בפנותו אל שנינו: “אֶה מַאיטָאִי יָא מַאי טֵה מֶאָה רָה אֶה אֶה נָא ראִירָה אוֹרוּאָה!” – משפט שניתן לתרגמו כך: “הכל יהא טוב, אם טוב יהא לשניכם!”
החגיגיות שבדברי טאומי הזקן והתנהגותו עשו על הנערה שלצדי רושם כה עמוק, עד שידה רעדה בשלי ובהפנותי ראשי ראיתי דמעות עומדות בעיניה. בדממת־המוות שנשתררה לאחר דברי המוסר שלו, פתח הכוהן בתפילה ארוכה לטאָארוֹאָה, הוא האל של בית־האב של ויהיטואה, ושטח תחינתו לפניו שיברך את בריתנו ושישמור על קשר אהבתנו ההדדית. לאחרונה כילה דבריו, השתהה ואחר קרא פתאום: “הביאו את הטאפּוֹאי!”
נער־כוהנים בא בריצה מאחורי המקדש ועל ידיו סדין גדול מהבד החוּם המקוּדש, הנעשה בידי אדם. הכוהן תפסו, פרשו כולו והטילו עלינו בכסותו לגמרי את טהאני ואותי. כעבור רגע סולק הסדין מעלינו ונאמר לנו לקום. החתונה נגמרה ובני שתי המשפחות נשקונו לפי הנוהג ההודי. ואשר לכל ימי המשתה והשמחה שבאו לאחר חתונתנו, אין צורך להרחיב את הדיבור.
פרק שלושה־עשר: הירח של פִיפִירִי 🔗
אם אומר כי הייתי מאושר עם טהאני, לא אומר הרבה; יותר מכן אביע אם אצהיר כי שתי נשים בלבד הטביעו את חותמן על חיי – אמי והנערה ההודית. זמן רב לפני שבתנו נולדה כבר השלמתי עם המחשבה על חיים שלוים ומאושרים בטאוּטירה. ברבות הימים הלכה וגברה בי תחושת ריחוקי העצום מאנגליה והתקוה לבואה של ספינה נתעמעמה ושקעה בלבי. אלמלא אמי, אשר דומה כי היא לבדה שיותה ממשוּת לזכרוני על אנגליה, כי אז מסופקני אם הייתי מקדם בברכה את בואה של ספינה. וכיון שברי היה לי שלא בּליי ולא איש מהנלוים אליו בסירה לא הצליחו להגיע הביתה, ידעתי שאמי לא תהא מצרה בגללי לאחר שיתברר כי הבאונטי בוששה לחזור זה מכבר. בגרסי את הפילוסופיה הטרוֹפּית של היטיהיטי הזקן, הרחקתי ממחשבתי את העבר ואת העתיד ובמשך שמונה־עשר חדשים – התקופה המאושרת ביותר בכל ימי – מָציתי את כוס האושר מדי יום ביומו.
הנשואים משכו על טהאני חוט של אצילות חדשה ורצינות, הגם שבהמצאנו ביחידות בביתנו היתה מגלה לפרקים כי עודנה אותה נערה שובבה שניצחתני בשחיה במאטָאַוואי. יום־יום הייתי טורח בהשלמת מילוֹני, וסר ג’וזף בּנקס בעצמו לא יכול היה ליתן ידו לעבודה זו ביתר התלהבות משעשתה זאת אשתי. כן נהלה את משק ביתנו בכשרון ובתקיפות שהופתעתי למצוא אצל נערה כה צעירה, בשחררה אותי להתמסר לכתיבתי או להתבדר בחברת דייגים או ציידי חזירי־הבר בהרים. אולם מבכר הייתי טיולים בהם יכלה טהאני להילוות אלי והחמצתי מסעי־ציד רבים כדי להסיע את אשתי בדוגית־המפרש שלנו לטיולים קצרים.
כחודש ימים לאחר חתונתנו יצאתי בדוגית יחד עם טהאני למאטאוואי לביקור אצל הטאיו שלי. משתוקק הייתי לראות את היטיהיטי הזקן ואת סטיוּאַרט, מוֹריסוֹן וחברים אחרים מאנשי הבאונטי שהשתקעו שם. המרחק הוא כחמישים מיל ובעזרת רוח־המסחר הגאה, שנשבה מגבנו, עברנוהו בפחות מחמש שעות ונגיע למאטאוואי בשעה מוקדמת אחרי־הצהרים.
“חבריך בונים ספינה,” סח לי היטיהיטי בשעת האוכל. “מוריסון ומילוּוֹרד, האיש המתאכסן עמו בבית פּוֹינוֹ, מצווים על המלאכה, וכמה אחרים עוזרים להם. כבר הניחו את השדרית וחברו את החרטום והירכתיים. הם עובדים על הכּף, לא רחוק מהים.”
הינה, אביה, טהאני ואני ניגשנו לפנות ערב אל המספנה הקטנה. מוריסון בחר שטח ישר כמאה יארד משפת־הים, חלקה פתוחה מעבריה, מכוסה דשא ושרויה בצל עצי־לחם גבוהים. הודים רבים ישבו על הדשא מסביב ועקבו אחרי האנשים הלבנים העושים במלאכה. התענינותם היתה עצומה וכגמול על שהורשו לישב ולהסתכל במהלך העבודה, סיפקו לבוני־הספינה שפעת מזונות. השר הגדול טֶאינָה, אשר לו שייכת היתה האדמה, נוכח במקום ואשתו איטֶאָה עמו. הם ברכונו בסבר־פנים יפות ואותו רגע הרים מוריסון את ראשו וראני. הוא הניח מידו את המעצד, מחה את הזיעה שניקבצה מעל לעיניו ואחז בידי בלבביות.
“שמעתי אודות נשואיך,” אמר. “הבה ואאחל לך רוב אושר.”
הצגתיו לפני טהאני וכאשר לחץ את ידה ניגש אלי תוֹם אֶליסון הצעיר. “מה דעתך על ספינתנו, מר בּייאם?” שאל. “אורכה שלושים רגל בלבד, אך מר מוריסון מקוה להשיטה עד באטאוויה. כבר קראנו לה בשם –החלטה. ובאלוהים, דרושה החלטה נחוּשה כדי לבנות ספינה בלי מסמרים, או כלי־עבודה ראויים לשמם, או לווחים מנוסרים!”
לחצתי ידיהם של קוֹלמן הזקן, הנשָק של הבאונטי, ושל הילברנדט, החבתן. גם נוֹרמן ומקינטוֹש, עוזרי־הנגר, היו שם, וכן דיק סקינר, הספָּר, אשר הולקה במפרץ ההרפתקה. כולם עבדו בחפץ־לב תחת הנהלתו של מוריסון, מהם משום שנכספו להגיע לאנגליה ומהם משום רגש האשמה שבהם והפחד פן יתפסו על־ידי ספינה בריטית בטרם תהיה ספינתם הקטנה מוכנה להפלגה.
בשקוע השמש הניחו העובדים את כליהם. טהאני חזרה אל הבית עם הינה והטאיוֹ שלי ואני לויתי את מוריסון בדרכו אל מקום מגוריו שלרגלי גבעת־העץ־האחד. הוא ומילוּוֹרד התגוררו בבית ידידם, הלוחם פּוֹינוֹ, שהיה סמוך לבית סטיוּארט.
את סטיוּארט מצאתי כשהוא עודר בגנו באפלולית הערב. הוא הפך את הערוץ67 הקטן והפראי של טיפּאוֹ לגן יפה ובו משעולים המובילים לכל העברים ושיחים פורחים משני צדיהם וסלעי־נוי פה ושם, ביניהם שתל צמחי־שרך שונים. הוא קבלני בברכה, ישר את גבו וניער את רגבי האדמה מעל ידיו.
“בייאם, הן תשאר לסעוד עמי? וגם אתה, מוריסון?”
אותו רגע עבר על פנינו אליסון בדרכו אל מעבר לגבעה, שכן גר היה בפּאָרה, כמיל אחד מערבית מכאן. סטיוּארט חיבב את הנער וקרא אליו: “תום! רצונך להשאר ללון פה? זה יהיה כמו בימים עברו.”
“בכל לבי, מר סטיוארט!” אמר בחשפו שיניו בחיוך. “ממילא חושש הייתי לשוב הביתה.”
“וכי מה אירע?”
“שוב הריבה שלי. אמש תפסה אותי בנשקי לאחותה. נשבע אנוכי כי לא היתה לי כל כוונה רעה, אך כלום חושב אתה כי תטה אזנה לקול התבונה? במהלומה אחת במקבת הטאפא הפילה ארצה את אחותה וכן היתה עושה גם לי אילמלא הרימותי רגלי ואנוס משם.”
סטיוארט צחק. “אינני מסופק שראוי היית לכך.”
פּגי הזמינה אותנו להכנס הביתה וכעבור מחצית השעה ישבנו לארוחת הערב שלנו, שהוגשה על־ידי משרתי טיפּאו הזקן. חדר־האוכל של סטיוארט היה סוכה רחבת־ידים מכוּסה גג קלוּע, פתוחה מארבעת רוחותיה ומקושטת בסלים תלויים ובהם צמחי־שרך. בקצה אחד עמד משרת והגביה בידו אבוקה, שהאירה את המקום בזוהר מבליח. פּגי פרשה לסעוד בחברת הנשים וטיפּאו הזקן ביכר לסעוד ביחידות.
“מתי תכלה את בנין ספינתך?” שאלתי את מוריסון.
“ששה חדשים ויותר. העבודה מתקדמת לאט מפני שבידינו כלי־עבודה כה מעטים.”
“ואתה מקוה להגיע בה לבאטאוויה?”
“כן. ומשם יהיה בידינו לנסוע הביתה בספינה הולנדית. חמישה מאתנו ינסו לעשות זאת – נורמן, מקינטוש, מוספראט, בּיירן ואני. סטיוארט וקולמן מבכרים להמתין פה לספינה אנגלית.”
“החלטתם נראית גם בעיני,” העירותי. “הנני מאושר בטאוּטירה ושמח לאפשרות לעבוד על המילון ההודי שלי.”
“אשר לי,” אמר סטיוארט, “הריני מוצא שטהיטי הוא מקום נעים למדי, ואין לי כל חשק לטבוע!”
“לעזאזל לטבוע!” קרא מוריסון באי־סבלנות. “הסקוּנר הקטנה שלנו תהיה בטוחה למדי כדי להפליג בה סביב העולם!”
“לא סיפרת למר בייאם אודותינו,” התערב אליסון. “אנו הולכים ליסד ממלכה קטנה משלנו. אנשים ללא תקנה אנו ואין בנו אחד שלא יתנודד מעל זרוע־העֵרֶב באם רק יתפס על־ידי ספינה בריטית! מר מוריסון הבטיח לנו שיורידנו על אחד האיים מערבית מכאן.”
“הרי זה הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות,” אמר מוריסון. “אנסה למצוא עבורם אי, שתושביו ינהגו בהם בידידות. תום יבוא אתנו שמה וכן מילוורד, בורקיט, הילברנדט וסאמנר. צ’רצ’יל אומר להשאר כאן, הגם שברי לו שיאסר ויתלה. דיק סקינר סבור שמחובתו היא להסגיר את עצמו ולכפר על עוונו. אשר לתומפסון, הרי הוא חיה יותר מאשר אדם ואותו לא אקח על ספינתי.”
“היכן בורקיט?” שאלתי.
“הוא ומוספראט חיים בפַּאפַּארָה,” אמר סטיוארט, “אצל השר של בני טֶוָוה.”
“הם הציעו לסייע לנו במלאכה,” הוסיף מוריסון, “אלא שלאיש מהשנים אין כל כשרון־כפים.”
שמחתי לשמוע חדשות אודות אנשי הבאונטי, שאת מרביתם חיבבתי. עד שעה מאוחרת בנשף שוחחנו ומשרתו של טיפּאוּ היה מדליק אבוקה אחרי אבוקה מהערימה המונחת לצדו. הירח עלה שעה שנפרדתי מעל חברי ואעש דרכי הביתה לאורך שפת־הים העזובה.
למחרת בבוקר נזדמן לי לזכור את דברי מוריסון על תומפסון, הטיפש והאכזר שבאנשי הבאונטי. הוא וצ’רצ’יל נתקשרו בחברוּת מוזרה ומרבית זמנם היו שטים סביב האי בדוּגית קטנה, עליה התקינו מפרש מיריעת קנבוּס. תומפסון שטם את ההודים ולא האמין בהם ומעולם לא נראה על היבשה בלי רובה טעון בידו.
השכם בבוקר, ברדתי אל שפת־הים לרחצה, נתקלתי בשנים כשהם חונים ליד דוגיתם וחזיר קטן נצלה על גחלי המדורה הסמוכה. “בוא והצטרף אלינו לארוחת־הבוקר, מר בייאם,” קרא צ’רצ’יל בסבר־פנים יפות.
תומפסון הגביה ראשו והרעים את פניו. “לך לעזאזל, צ’רצ’יל,” נהם, “הנח לו שימצא את אכלו. אין לנו יותר מהדרוש לשנינו.”
צ’רצ’יל האדים. “שמור את לשונך, מאט,” קרא, “מר בייאם הוא חברי! ואתה לך ולמד נימוסים מההודים, לפני שאתקעם בראשך!”
תומפסון קם וסר הצדה אל תלולית־חול, שם ישב סר וזעף ורובהו בין רגליו. אני כבר סעדתי, ובפנותי ראיתי אנשים גוררים דוגית־מפרש גדולה במעלה החוף, בעוד שבעל הדוגית ואשתו קרבו אלינו. האיש נשא בזרועותיו ילדה כבת שלוש או ארבע. הם עצרו ליד דוגיתו של צ’רצ’יל להתפעל ממפרש הקנבוּס שלה ואחר ברכונו ביום־טוב. האשה ההודית גחנה מעל למנור כדי לבדוק את התפירה של חבל־השוליים ובו ברגע שמעתי את קולו הגס של תומפסון.
“הסתלקי משם!” פקד לפתע פתאום.
ההודים הציצו בו באדיבות, הואיל ולא הבינו את דבריו, ותומפסון צעק שנית: “התנדפו לכם, לכל הרוחות!” בני הזוג נתנו בו מבטים משתאים וצ’רצ’יל פתח פיו לדבר כשלפתע ובלי כל אזהרה נוספת, כיון הספן את רובהו וירה. הכדור חלף את הילדה וחזה האב; שניהם נפלו ארצה גוססים, כשדמם מאדים את החול. האשה הרימה קול צעקה ואנשים החלו רצים לעברנו מהבית.
צ’רצ’יל קפץ על רגליו וזינק אל המקום שם ישב תומפסון ורובהו העשן בידו. במהלומת אגרוף אחת שטח את המרצח על החול; אחר חטף את הרובה, תפס בגופו הרפוי של תומפסון מתחת לזרועותיו ורץ, בגררו אותו אחריו אל הדוגית שעמדה במים. בזהירות השעין את הרובה אל הספסל, השליך את חברו פנימה כאילו היה פגר חזיר ואחר קפץ לתוך הדוגית בדחפו אותה קדימה. כעבור רגע פרש את מפרשה והסירה הקטנה התרחקה במהירות מערבה, בטרם הספיקו המתקהלים במקום להשיג מה קרה.
חשתי אל האב ובתו הגוססים, אלא שמיד ראיתי כי אין לעשות דבר למענם. תוך חמש דקות נפחו השנים את נפשם. ברגע שנתחוור כי אמנם מתו, תפסה האם את הפּאוֹניהוֹ שלה ופצעה את ראשה בצורה מבחילה, עד שכיסה הדם את פניה וכתפיה. אנשי סירתה הזדיינו באבנים גדולות והחלו סוגרים עלי באיום, כאשר הופיע היטיהיטי במקום. הוא תפס את המצב וכשהרים ידו לאות שקט, נדם המלמול הנרגז של האנשים.
“איש זה הוא הטאיו שלי,” אמר; “הוא חף מפשע כמוכם אתם! מדוע תעמדו פה ותרבו להג כנשים? יש לכם כלי־זין! הורידו המימה את דוגיתכם! מכיר אני את האיש שהרג את אדונכם; כלב מסריח הוא ואף אנגלי לא ינקוף אצבע כדי להגן עליו!”
מיד יצאו האנשים לרדיפה, אך לפי שנודע לי אחרי כן לא הצליחו להדביק את הבורחים. המתים נקברו בלילה והינה וטהאני עשו את כל אשר ביכולתן כדי לנחם את האשה האומללה, שגרה על האי השכן אַימֶאוֹ. המשך הטרגדיה הזאת בא כעבור שבועים, משחזרתי עם טהאני הביתה.
ביראו לרדת על חופו המערבי של טהיטי וברצותו להרחיק ככל האפשר ממאטאוואי, השיט צ’רצ’יל את דוגיתו דרך השוניות המסוכנות אשר בקצה הדרומי של טיאראפוּ והגיע לטאוּטירה, מקום שויהיטוּאה, שסבר כי אחד מידידי הוא, קבלהו יפה. ברם שמו של תומפסון הלך לפניו וכל ההודים סטו מעליו ותעבוהו. צ’רצ’יל כבר בחל בו עתה בכל לבו ולא ביקש אלא להפטר ממנו. כל זאת סח לי בבקרו בביתי בערב שובנו כשהוא מזוין ברובה.
“כמעט וגמרתי אומר לירות בברנש!” העיר. “התליה טובה מדי בשבילו! אלא שהרגני הרוג אם אוכל לירות באדם בדם קר! שוטה הייתי שלא הנחתי להודים במאטאוואי לטפל בו!”
“הם היו ממיתים אותו חיש מהר,” אמרתי.
“ומיטיבים היו לעשות, לעזאזל! האיש היה לי לזרא. אמרתי לו היום שרשאי הוא לקחת את הדוגית ובלבד שיצא מפה ולא יחזור.”
“הנח אותו להודים,” הצעתי. “הם היו ממיתים אותו זה מכבר אילמלא נמצא בחברתך.”
“כן. ראה – הנה הוא.”
“ומיטיבים היו לעשות, לעזאזל! האיש היה לי לזרא. אמרתי לו כאדם ההופך בחטאיו. את הרובה שמר בין ברכיו.”
“מטורף למחצה הוא,” נהם צ’רצ’יל. “יש לך רובה, בייאם. מוטב שתטען אותו ותחזיקו בקרבתך עד שיסתלק מכאן.”
“היש בדעתך להשאר בטאוטירה?” שאלתי לאחר הפסקה.
“כן. אני מחבב את השר הזקן – חותנך, או מה? – ודומה שנשאתי חן גם בעיניו. איש־מלחמה הוא וכן גם השר השני, אָטוּאָנוּאי. אמש תיכנו ביחד מערכה קטנה. הוא אומר שאם אעזור על ידו יתן לי כברת אדמה ונערה נאה לאשה. אך בוא – הגיעה השעה לגשת אל ביתו.”
ויהיטוּאה הזמין אותנו להאיוָוה באותו ערב – מחולות ליליים מהסוג שראיתי בשעתו בטטירוֹאה. מצאנו את המקום מואר יפה באש האבוקות והומה מקהל צופים גדול, ולאחר שברכנו לשלום את ידידינו ישבנו – טהאני ואני ועמנו צ’רצ’יל – על הדשא בקצה המעגל החיצוני של הקהל.
התופים אך החלו מכים והנה שמעתי קריאת אזהרה מפי אחד ההודים מאחורינו ומיד בעקבותיה – נפץ יריה. צ’רצ’יל ניסה לקפוץ על רגליו, אך חזר וקרס ארצה לצדי כשהוא משתעל והרובה נשמט מידו המשותקת. נשים צרחו וגברים צעקו מכל העברים וקולו של ויהיטוּאה הרעים מעל לשאון: “כן! הרגוהו! הרגוהו!” לאורן המבליח של האבוקות ראיתי את תומפסון נחלץ מהמהומה שמאחורי ומתחיל לרוץ בקפיצות גסות לעבר שפת־הים כשהרובה עדיין בידו. אָטוּאָנוּאִי, השר הלוחם, תפס אבן גדולה והטילה במלוא עוצמתה של זרועו הענקית. היא פגעה ברוצח בין כתפיו והפילתו על פניו ארצה. בהרף־עין עטה עליו הלוחם ההודי ובאותה אבן שהכריעתו ריסק את ראשו. בשובי אל הבית כבר היה צ’רצ’יל מת.
מאחר שההודים נהגוּ להכריז מלחמות ולבטל אותן בגלל סיבות שנראו לי כשל מה־בכך, קיבלו כוהניו של ויהיטוּאה את מות צ’רצ’יל כאות מבשר־רע והמערכה כנגד יושבי החוף הדרומי של אימאוּ בוטלה. בלבי שמחתי להפטר מהחובה ליטול נשק בידי כנגד אנשים שלא היה לי עליהם ולא כלום ובהרגשת הרווחה התמכרתי לחיי משפחה שלוים וללימודי הלשון ההודית.
לא אכביד סיפור זה בהשגותי על חייהם ומנהגיהם של ההודים – דתם, שיטת ה"טאבּוּ" המסובכת שלהם, מנהגי המלחמה שבידיהם, אגודת אָריאוֹי, אמונתם ומדעיהם; כל אלה תוארו בפרוטרוט על־ידי קוּק, בּוּגֶנוויל ואחרים מבין המבקרים הראשונים בטהיטי. ואולם רוצה הייתי לעשות צדק עם בני טהיטי ולהסביר שנים ממנהגיהם הנוראים לכשעצמם, אך הנראים פחות נוראים משמבינים את גורמיהם. כוונתי להמתת התינוקות ולקרבן־אדם.
אין מקום בעולם בו מטפחים את הילדים ביתר עדינות ורוך מאשר באיי הים הדרומי, ובכל זאת נחשבת המתת התינוקות כמעשה הקרבה עצמית הראוי לשבח. מטרתה של אגודת אריאוֹי – המשחקים הנודדים, שבראשם עומדים מבני המשפחות הנכבדות ביותר בטהיטי – היא לשמש דוגמה לשרים ולהמוני העם גם יחד כאזהרה נגד איכלוּס־יתר של האי. בהיולד לחבר האגודה בת, היו ממיתים אותה מיד בצורה המהירה והבלתי־מכאיבה ביותר. מלת הבוז הגדולה ביותר שלהם היתה וַהינָה פַנָאוּנָאוּ – אשה פוריה. ההודים היטיבו להבין את הסכנות הכרוכות באוכלוסיה עודפת ונשמרו מפניהן על־ידי שהפכו את המשפחה הגדולה לבלתי־מקובלת. ואף־על־פי ששיטה זו היא אכזרית, אין לבקרה מבלי להתחשב בכך שבני־האדם מתרבים בעוד שהשטח הראוי לישוב על גבי אי קטן נשאר כשהיה.
אשר לקרבן־אדם – טקס זה היה מבוצע לעתים נדירות, וגם אז רק על מזבח אוֹרוֹ, אל־המלחמה. הקרבן היה נתפס במפתיע ונהרג מיד, במכת־פתאום מאחוריו. זה היה תמיד, בלי יוצא מן הכלל, אדם שלדעת השרים הצדיקה טובת הציבור את מותו. בארץ בה לא נודעו בתי־דין, שופטים ותליינים, היתה האפשרות לעלות קרבן לאל־המלחמה מונעת בעד רבים מלפשוע נגד החברה.
אכן שחק המזל לבני טהיטי בהרבה מובנים – האקלים, פוריות אִיָם ושפע המזון שהיו משיגים בנקל; ברם, דומה שמזלם עוד הגדיל מאחר שלא ידעו כל עיקר מהו כסף, או כל אמצעי־חליפין כללי אחר. נותנים היו חזירים, מחצלות או בד־שיפה כגמול עבור בנין בית, או קיעקוע שר צעיר, אלא שרכוש זה היה עלול לאבוד ומשום כן נחשב כתשורה יותר מאשר כתמורה. ומאחר שלא היה באי דבר שאדם כילי היה עשוי לצבור לעצמו, היתה הקמצנות, זו הבזויה בחולשות אנוש, בלתי־ידועה לגמרי ורק מעט יכול היה לעורר באדם את תאות־הבצע. שר ונתינו כאחד היו יראים פן יאשימום בשפלות, שעל כן נחשב האדם השפל כמטרה לשחוק. אין כל ספק בדבר, כי בהכניסנו לאי את הברזל ובהפיצנו בין יושביו את עקרון סחר־החליפין, עוללנו להודים נזק לא־ישוער.
בחמישה־עשר באוגוסט 1790 נולדה בתנו הלן. לילדה ניתן שמה של טהאני ותואר ארוך ארוך, שבאמונה אין הוא שמור בזכרוני, אלא שאני נתתי לה גם את שם אמי. היה זה יצור קטן וחמוד למראה, בעל עינים מוזרות יפות, כחולות כהות כעין הים, ומאחר שהיתה בתנו הראשונה, או מַטַאיַאָפּוֹ, שימשה הולדתה הזדמנות לעריכת טקסים שונים, דתיים ופוליטיים.
על השטח הקדוש שמאחורי מקדשה של משפחת ויהיטוּאה גודרה כברת אדמה ועליה נבנו שלושה בתים קטנים. הראשון נקרא “בית השרך המתוק” ונועד לאכסן את היולדת; השני היה ידוע בשם “בית התשושה”, בו בילו האם וילדתה את השבועים הראשונים לאחר הלידה; השלישי נקרא “בית הפשוטים”, ובו התגוררו משמשותיה של טהאני. משך ששה ימים לאחר הולדת הלן הפעוטה שררה דממה בים וביבשה לאורך חוף טיאראפו; כל פשוטי־העם פרשו אל המצודות שבהרים, שם יכלו לשוחח בקול, להבעיר מדורות ולחיות בהרווחה עד שתוסר ההגבלה.
ביום השביעי הורשה לי להכנס ל"בית התשושה" ולראות את בתי בפעם הראשונה. ויהיטוּאה ואני נכנסנו ביחד, כי אף גבר, להוציא את טאוֹמי הכוהן, לא הציג כף־רגלו בחצר עד אז. בפנים הבית שררה אפלולית ולרגע יכולתי להבחין רק בקושי בטהאני, ששכבה על יצוע עשוי ממחצלות רכות וטאפא, ובאורחת החדשה, שנענעה לעומתי אגרופים שמנמנים.
שלושה חדשים מלאו לבתנו כאשר באו אלינו סטיוּארט ופגי לביקור, לאחר ששטו סביב האי. גם להם נולדה בת קטנה, לפי שנודע לי זמן מה לפני כן, ושתי האמהות הצעירות מצאו בילדותיהן נושא לא־אכזב לשיחה. סטיוארט בילה אצלנו שבוע ימים ויום אחד מהשבעה שמור יפה בזכרוני.
עוד חושך היה בקומי אותו בוקר, אך בעלותי מן הרחצה בנחל כבר החלו הצפרים מתעופפות בין עפאי האילנות. עמדתי על הגדה ונשמתי עמוקות את אויר הבוקר הקריר כאשר יד נגעה בכתפי – והנה אשתי עומדת לצדי.
“הם ישנים עדיין,” אמרה; “צריך היית לראות את הלן ופגי הקטנה האחת ליד השניה! הבט, אף ענן קל אין בשמים! הבה ונקח דוגית קטנה ונחתור לפנוּאָה אִינוֹ – ארבעתנו והילדים וטוּאָהוּ.”
כמה פעמים כבר נדברנו לבלות יום אחד על האִיון פֶּנוּאָה אִינוֹ, מקום שם טרם ביקרתי, ובידעי שסטיוארט ישמח לטיול, הסכמתי ברצון. בחרנו לנו דוגית יחידה, ציידנוּה במזונות ובאגוזי־משקה, הנחנו את שתי התינוקות הישנות על מצע טאפא רך זו ליד זו בתוך שריונו של צב־ים ענקי, שנוקה וצוחצח כדבעי, ועליו הצלנו בכפות דקל ירוקות. טוּאהוּ, גיסי, היה צעיר גבוה וחזק, גדול ממני בשנה אחת ואיש־רעים נלבב. עתה ישב בירכתיים כדי לנהגנו דרך השוניות וקבע לנו קצב חתירה מזורז. סטיוארט ואני נתמחינו זה כבר בהשטת דוגית ונשותינו היו נערות חזקות ומוכשרות לתפוש משוט עם כל גבר.
לאורך חמישה מילין דרומית מטאוּטירה מוגן החוף על־ידי השונית, הנמשכת במרחק מה מהיבשה, והוא המחוז העשיר ובעל האוכלוסיה הצפופה ביותר בכל טהיטי. חוף זה הוא אשר נגלה לעיני עת קרבה הבאונטי לטהיטי בפעם הראשונה, לפני זמן כה רב. אחר נגמרת פתאום השונית והאוקינוס השקט מרעים בגליו כלפי הצוּקים הירוקים הגבוהים, הנקראים טֶה פָארי – אזור פרא בלתי־נושב, המשמש, לפי אמונת הילידים, משכן לרוחות רעות. בהתחלת הצוקים, מקום שהשונית נגמרת ובמרחק כמחצית המיל מהחוף, מתרומם אי־האלמוגים הקטן עליו אמרנו לבלות את היום.
פרשנו מחצלותינו בצלו של עץ גדול שלא היה מוכר לי וטוּאהוּ הביא את האוכל ואת עריסת־הצב. סטיוארט קרא אל אשתו: “הביאי את הילדים, פגי. בייאם ואני נשים עליהם עין ונספר מעשיות ואת וטהאני תוכלי לתור את האי.”
סטיוארט ואני השתרענו בניחותא בצל האילן. בנותינו נמו בעריסתן המשונה ומפעם לפעם הרתיעו בשנתן כדרך תינוקות, מבלי לפקוח עין.
“בייאם, מה לפי השערתך אירע לכריסטיאן?” שאל סטיוארט. “לעתים סבור אני כי אפשר ששם קץ לחייו.”
“לעולם לא! רגש האחריות כלפי האחרים היה חזק מדי בקרבו.”
“יתכן שהצדק עמך. עכשיו ודאי שהתישבו כבר באחד האיים – תמהני היכן!”
“לעתים קרובות התחבטתי בשאלה זו,” השיבותי. “יכולים היו לבחור באחד מאיי השייטים, או באחד מאיי האלמוגים, שעל פניהם עברנו בדרכנו צפונה.”
סטיוארט הניע בראשו בשלילה. “אינני חושב כן,” אמר; “מקומות אלה ידועים מדי. בחלק זה של הים מצויים עוד עשרות איים שאינם מסומנים במפות, וחזקה על כריסטיאן שיבקש לו אי כזה, מקום שיהיה בטוח ביותר מפני רודפיו.”
לא עניתי דבר ושעה ארוכה שכבנו מפורקדים בצל וידינו מתחת לראשינו. חשתי למלוא עומקם את שלות־הבדידות ואת היופי של אי זעיר זה. מעבר לקו הלבן והמתעגל של השונית קמטה בריזה צפונית את פני האוקינוס. לאחרונה אמר סטיוארט כמו לעצמו וכאילו ביקש להביע את מחשבותיו במלים: “איזה מקום בשביל הגוּת מתבודד!”
“ההיית רוצה לחיות פה?” שאלתי.
“אולי. אלא שחסור יחסר לי מראה פנים אנגליות. ואתה, בייאם, החי לבדך בקרב ההודים, כלום אינך חסר אף פעם את בני עמך?”
חשבתי רגע בטרם עניתי: “עד עתה לא הרגשתי בכך.”
סטיוארט חייך. “הרי אתה כבר הודי למחצה. על אף אהבתי הרבה לפגי, הייתי פחות מאושר במאטאוואי בלעדי אליסון. הנער התחבב עלי והוא מבלה מחצית זמנו בביתנו. חרפה ובושה שמעורב היה במרד.”
“אין אף קורטוב של רע בשוטה הקטן,” אמרתי; “ועתה עליו להפליג עם מוריסון ולבלות את שארית ימיו בהסתר על אחד מאיי אוכלי־האדם שבמערב. והכל בגלל העונג לנופף כידון מתחת לחוטמו של בליי!”
"בעוד ששה שבועות יורידו המימה את ההחלטה, העיר סטיוארט. “מוריסון חולל פלאים! זוהי ספינה קטנה ובטוחה, המסוגלת לעמוד בכל נסיון.”
נשותינו קרבו אלינו ואחריהן בא טוּאהוּ כשהוא נושא שפעת פרחים ריחניים, שהם קלעו לזרים עבורנו.
פרח אחד במיוחד, שעליו ארוכים וריחו נפלא, לקח את לבי ביופיו. הוא לא היה ידוע בטהיטי ורעי ניסו לזכור את שמו.
“הוא נפוץ באיים הנמוכים מזרחית מכאן, שם אוכלים האנשים בשר־אדם,” אמר טואהו; “ראיתי מאות עצים ממין זה באַנאָאָ, כשהייתי שם אשתקד. יש להם בלשונם שם מיוחד בשבילו וכן גם בלשוננו, אלא ששכחתי את שניהם.”
“טַאפָאנוֹ!” קראה טהאני פתאום.
“אכן זה השם!” אמר אחיה, ואני ציינתיו בשביל מילוני.
נשאנו את סלי האוכל בשביל הנשים ובעצמנו פרשנו למרחק מה, כמנהג ההודים, לסעוד ביחידות. לאחר מכן, משחזרנו והתקבצנו בצל האילן, סיפר טואהו את האגדה המהלכת סביב האיון.
“רצונכם68 שאספר לכם מדוע אין בני אדם חיים כאן?” פתח, “משום שסכנה צפויה להם בלילות. כמה אנשים ניסו ללון כאן, מי מתוך שחצנוּת ומי מתוך אי־ידיעה. כולם שבו לטהיטי עם בוקר דוממים ומדוכאים ולאחר זמן קצר מתו כמטורפים גמורים. מאז ומעולם תבוא הלום אשה אחת עם שקיעת החמה, יפה מכל בת־תמותה וקולה מתנגן ושערה ארוך ומבריק ובפני עיניה לא יעמוד גבר. שעשועה הוא לפתות גברים בני־תמותה, בידעה שחיבוקיה גוררים שגעון ומות”.
סטיוארט קרץ לי בעינו. הוא קטם שני גבעולי עשב, האחד ארוך והשני קצר, והושיטם אלי. “הבה,” אמר בלצון, בזרקו מבט בנערות, “הבה ונפיל גורל מי ישאר ללון כאן.”
אלא שטהאני חטפה מידו את גבעולי העשב. “השאר לך, אם רצונך בכך,” אמרה לסטיוארט, “אך בייאם חוזר אל החוף! אינני רוצה באשת־שדים בשבילו, או בנערה בת־תמותה, שתשחה הלום כדי למלא את תפקידה!”
סטיוארט הפליג למאטאוואי ביום שלאחריו וארבעה חדשים חלפו בטרם ראיתיו שנית. בכל זאת, בהשקיפי על חדשים אלה בזכרוני, נדמה לי כי לא ארכו יותר מארבעה שבועות. פעמים הרבה כבר צויין הדבר – ויכולני לאשר כי בצדק גמור – שביַם הדרומי מאבד האדם את חוש הזמן. במקום בו שורר קיץ מתמיד ודבר אינו מתרחש שיבדיל שבוע אחד ממשנהו, חולפים עוברים הימים מבלי משים.
שנת 1790 היתה המאושרת – ודומה גם הקצרה ביותר – בכל חיי. וגם שנת 1791 החלה יפה; חודש ינואר חלף ואחריו פברואר, ובאמצע מרץ הפליגה טהאני עם ויהיטוּאה לקצה השני של האי על מנת להשתתף באיזה טקס דתי. הטקסים ההודים מסוג זה הלאוּני ואחליט להשאר בטאוּטירה ביחד עם גיסי. כשבוע או יותר לאחר נסיעת אשתי הגיעה הספינה.
בלילה הקודם בליתי עם טוּאהוּ עד שעה מאוחרת בהאיווה ומשום כך ישנתי עד לאחר צאת השמש. טואהו עוררני בהניחו את ידו על כתפי. “בייאם!” אמר ונשימתו מתקצרת מרוב התרגשות; “עוּרה! ספינה! ספינה!”
בשפשפי את עיני נסוכות־השינה ירדתי אחריו אל שפת־הים, מקום שמספר אנשים כבר נאספו. כולם השקיפו מזרחה, לתוך האור המסנוור של שמש הבוקר. נשבה בריזה קלה מצפון־מערב ורחוק מהחוף, כה רחוק עד שגופה ומפרשיה הראשונים נחבאו מתחת לקו האופק, ראיתי ספינה אירופית. אפשר היה להבחין במפרשים השניים, השלישיים והעליונים, שנראו שחורים ושדופי־רוח באור האופקי – הגם שהמרחק עוד היה גדול מכדי לקבוע את לאומיותה. ההודים היו מלאי התרגשות.
“אם הספינה ספרדית, כי אז תעגון פה,” שמעתי אחד מהם אומר.
“אם צרפתית – תלך להיטיאָאָ!”
“הספינות הבריטיות פונות תמיד למאטאוואי,” אמר טואהו והציץ בי כדי שאאשר את דבריו.
“הסבור אתה שבריטית היא?” שאלה טֶטוּאנוּאי, דודתה הזקנה של אשתי.
משכתי בכתפי ומישהו אמר: “מכל מקום, אין היא ספרדית. היא מרחיקה מכאן יתר על המידה.”
הספינה שטה לעומת היבשה במיפנה הימני והיה ברור כי לא נתכוונה להגיע למעגן הספרדי שבּפּוּאֶוּ. אפשר שהיתה פריגטה צרפתית שפניה מועדות לנמל בּוּגנוויל, או ספינה בריטית הפונה למאטאוואי. ישבנו על הדשא וכעבור זמן מה, כשהתקרבה יותר ואור היום גבר, כמעט ושוכנעתי לגמרי על־פי צורת מפרשיה השניים כי בריטית היא הספינה. קפצתי ממקומי.
“טואהו,” אמרתי, “חושבני כי בריטית היא! הבה נקח את דוגית־המפרש הקטנה שלך ונחוש למאטאוואי!”
גיסי קפץ בהתלהבות. “אנו נקדים אותם בכמה שעות,” קרא; “רוח זו נושבת תמיד ביתר עוז סמוך ליבשה והם יתקעו במקומם בלי רוח.”
לאחר ארוחת־בוקר חטופה מקתלי־חזיר קרים ויאם, שנשארו מסעודת אמש, ציידנו את הדוגית במזונות ובאגוזי־משקה ותוך שעה הפלגנו לדרך ועמנו איש אחד. לפי שניבא טואהו נשבה רוח גאה לאורך החוף בעוד שהספינה, במרחק ארבעה או חמישה מילין, כמעט ונעצרה לגמרי. ברוח גאה מהצד החליקה דוגיתנו במהירות על פני המים המוגנים מפנים לשוניות. בפוּאֶוּ יצאנו לים הפתוח ונעבור על פני היטיאא וטיָארֶאִי. באמצע אחר־הצהרים הבקענו דרך המשברים אל החוף שלפני בית היטיהיטי. המקום היה עזוב, שכן הידיעה על בוא הספינה הקדימתנו והטאיו שלי וכל בני־ביתו עלו לנקודת המצפה אשר על גבעת־העץ־האחד.
פרק ארבעה־עשר: פַנדורָה 🔗
כּל היום נהרו ההודים למאטאוואי ודוגיות רבות שנגררו במעלה החוף היו שייכות לאורחים מחלקים נידחים של האי, ובשעה מאוחרת אחרי־הצהרים, משטיפסתי ועליתי על גבעת־העץ־האחד, מצאתיה מכוסה המון אנשים שהמתינו לבוא הספינה. ההתרגשות היתה עצומה. מעמד דומה לזה אפשר והיה פה לפני עשרים־וארבע שנים, כשהגיע לכאן הקברניט וואליס בדולפין – הספינה האירופית הראשונה שביקרה באי. ההמון היה כה גדול עד שנתקשיתי למצוא את סטיוּארט, אך לאחרונה השגחתי בו ובעוד כמה מאנשי מאטאוואי, שעמדו ליד העץ העתיק העומד בפריחתו אשר על שמו נקראה הגבעה. גם הוא ראני ומיד פנה וניגש אלי.
“חכיתי לבואך כל היום, בייאם,” אמר. “מה יכול אתה לומר לי על הספינה? ודאי ראית אותה בהקיפך את האי.”
“כן,” עניתי. “פריגטה אנגלית היא אל נכון.”
“כן חשבתי,” אמר בעצב. “סבורני כי עלי לשמוח, ומבחינה ידועה ודאי ששמח אנוכי. אלא ששחוק מר שחק בנו הגורל. הגם אתה מרגיש כך?”
אכן הרגשתי בכך חריפות. לראשונה, משנגלתה הספינה לעיני, באני רגע אושר עמוק. ידעתי כי פרוש הדבר הבית, אנגליה. ברם לאחר כל החדשים הללו הפך גם טהיטי להיות לי לבית, וברגע זה הכרתי שהקשרים אשר חברוני אל האי היו חזקים לא פחות מאותם שאמרו להרחיקני מעליו. לנסוע או להשאר – זו וגם זו היו שתי ברירות אכזריות; אלא שלמעשה ידענו גם ידענו שלא תהא לנו ברירה. חובתנו היתה פשוטה. מיד כשתעגון הספינה נצטרך לעלות עליה ולהודיע על המרד.
לא הטלנו ספק בכך שהספינה נשלחה לבקש אחרי הבאונטי. להודים, כמובן, לא היה כל מושג על כך. הם חשבו כי הספינה, לה המתינו עתה, שייכת לקברניט קוּק והיא באה לטעון שתילי עץ־לחם נוספים, וכי הקברניט בּליי – בנו, כביכול – יהיה עמו. עודנו עומדים ומשוחחים, הגיע אלינו שליחו של טאינה, שביקש לראותנו בביתו. ענינו כי נבוא במהרה.
“מה יהא על נשינו ובנותינו?” שאל סטיוארט קדורנית. “אולי מוזר יראה הדבר בעיניך, אך למעשה לא האמנתי אף פעם כי ניאלץ לנסוע מפה. אנגליה כה רחוקה, כאילו היתה על כוכב־לכת אחר.”
“אני יודע,” עניתי, “אף אני הרגשתי כמוך.”
הוא נענע ראשו בתוגה. “מוטב שלא נוסיף לדבר בכך. הבּרי לך שהספינה אנגלית?”
“כמעט לחלוטין.”
“אם כן, צר לי על מוריסון המסכן. הוא יצא מכאן בסקוּנר לפני ארבעה ימים, ועתה יתכן מאוד כי כבר הרחיקוּ מערבה.”
תכניותיו של מוריסון, סיפר לי, לא נשתנו. כל המורדים שנשארו בטהיטי, מלבד סקינר, גמרו אומר להפליג עמו בהחלטה. הם הגיעו לכלל הסכם שיעלו על אחד האיים מערבית לטהיטי, שם היתה רק אפשרות קטנה שיגלום אי־פעם. מוריסון, נוֹרמן, מקינטוֹש, בּיירן ומוספּראט ינסו אחרי כן להגיע לבאטאוויה שעל האי יווה, מקום שקיוו למכור את הסקוּנר ולהפליג באחת הספינות ההולנדיות לאירופה.
“נסיון נואש הוא בשביל כולם,” המשיך סטיוארט. “יהיה עליהם להשאיר את אליסון, הילבּרנדט, בּוּרקיט, מילוּוֹרד וסאמנר על איזה אי שטרם נמצא. אלוהים יודע מה יעלה בגורלם! יש להם נשק חם והם סבורים שיוכלו להתגונן בפני הילידים עד שיתרקמו ביניהם יחסי ידידות. אך מה כוחם של חמישה לעומת אלפי פראים? יודעים אנו מה הם יושבי האיים שבמערב; נסיוננו בנאמוּקה למדנו זאת. לדעתי, יכולים אנו לחשבם כמתים.”
“לפחות יהיה להם הסיכוי שיש לאיש־המלחמה,” אמרתי. “ומכל מקום, אשר יקרה יהיה עדיף על מאסר והעברה הביתה לתליה.”
“כן, אין ספק כי השכילו להסתלק בעוד מועד. ומהו, לדעתך, סיכויו של מוריסון להגיע לבאטאוויה?”
ארוכות דנו בבעיה זו. מוריסון היה שייט מצוין ודי היה לו בחמישה אנשים כדי להשיט את הסקוּנר הקטנה. בידו היו מצפן ואחת ממפותיו של הקברניט בּליי, בהן סוּמן המעבר דרך מיצרי־הנסיון; אלא שאפילו בסקרנו את המצב בתקוה רבה, היינו מסופקים מאוד אם אמנם תגיע ההחלטה לבאטאוויה. סטיוארט סח לי שהסקוּנר פנתה תחילה לפַאפַארָה, שבחוף הדרומי של טהיטי, כדי להעלות שם את מקינטוֹש, הילברנדט ומילוורד. סבור היה שאפשר והסקונר עדיין נמצאת שם.
פתאום עלתה תרועה גדולה מפיות הצופים על הגבעה. הפריגטה נגלתה לעין כשהיא מגיחה מאחורי כּף רחוק. כארבעה או חמישה מילין הבדילו בינה לבין החוף והרוח השוככת היתה כה חלשה, שברי היה לנו כי לא תצליח להגיע בטרם רד הלילה. אף קברניטה נראה כי עמד על כך, שכן כעבור זמן מה עצר בספינה לגמרי.
כמה מההודים נשארו על הגבעה, אבל רובם, כיון שראו שהספינה לא תיכנס למפרץ בו בלילה, ירדו עמנו. בדרכנו פגשנו בסקינר ובקולמן, שיצאו לטיול בהרים ושרק זה נודע להם דבר בואה של הספינה. קולמן התרגש ביותר בספרי לו כי כמעט אין ספק שהספינה אנגלית היא. יותר מכולנו – להוציא את מוריסון – התגעגע הביתה. אשה וילדים המתינו לו שם והוא לא נתקשר בטהיטי עם אף אשה הודית. דמעות־שמחה העיבוּ את עיניו ובלי לחכות לידיעות נוספות חש אל הגבעה כדי לראות במו עיניו את הספינה שתובילו לאנגליה.
סטיוארט ואנוכי דאגנו לסקינר. זה מכבר שחזר בתשובה והתחרט על שנתן ידו למרד והיה, למעשה, המורד היחידי שעשה כן; בנקוף החדשים גבר בקרבו רגש האשמה. כאדם אדוּק מאוד בדתו הרבה להגות בבגידתו במלכוּת וגמר בדעתו להסגיר עצמו בהזדמנות הראשונה. אנו מצדנו ידענו, כי לחרטה, ותהא הכנה ביותר, לא יהיה כל ערך או משקל בבית־הדין־הצבאי. אף־על־פי שהיה אשם, לא היה לנו כל רצון לראות את האומלל כשהוא ניתן באזיקים ונלקח לאנגליה לתליה. ברם הוא לא אבה להטות אוזן לעצתנו שיסתתר כל עוד לא אחר את המועד.
“אין לי כל רצון להמלט,” אמר. “יודע אני מה יקרה כשאסגיר את עצמי, אבל מותי ישמש אזהרה לאחרים, שאולי יחפצו אף הם למרוד.”
זמן מה שידלנוהו בדברים – ולשוא; בלית ברירה עזבנוהו והמשכנו דרכנו אל בית טאינה. מצאנו את השר באמצע ארוחת־הערב והוא הזמיננו להצטרף אליו. בהמשך הסעודה הציפנו בשאלות אודות הספינה. כמה תותחים עשויה ספינה כזאת לשאת? ומה מספר אנשיה? היהיה עליה המלך ג’ורג'? וכיוצא באלה. כל בני טהיטי השתוקקו מאוד לראות את מלך אנגליה, ובּליי, כקברניטים בריטים אחרים שקדמו לו, ניצל את מידת אמונם ונתן להם את העילה לקוות כי המלך אפשר ויבקר בטהיטי ביום מן הימים.
הסברנו לטאינה ששלטונו של המלך ג’ורג' פרוש על מדינות הרבה ושכה טרוד הוא בעניני ממלכתו בבית, וביחוד במלחמות עם עמים שכנים, עד שאין ביכולתו לנסוע למקומות כה מרוחקים כטהיטי.
“אבל טוּטֶה יבוא”, אמר טאינה בבטחון (טוּטה היה השם המקובל לקברניט קוק, ובּליי נקרא פָּארָאי). “פּאראי הבטיח שטוּטה יבוא. זאת היא בודאי ספינתו.” והוא הוסיף לשער השערות אודות מטרת הביקור. כסבור היה שקוּק ובּליי, באם האחרון נמצא אתו במקרה, יחליטו עתה להשתקע בטהיטי לצמיתוּת. הוא ידחוק בהם לעשות זאת, יקצה להם חלקות אדמה גדולות ואף עבדים יתן להם לפי צרכם. בעזרתם יוכל להכניע את כל טהיטי. אחר־כך נעלה כולנו על האי אימאו ומשם לריאָטֵאָה והלאה לבּוֹרָה־בּוֹרָה ונכבוש כל אי כסדרו, וסטיוארט ואנוכי, כן הבטיח, נהיה לשרים גדולים ובנינו אחרינו ירשו מאתנו את השלטון.
היה כבר אחרי חצות כשיצאנו את בית טאינה, אלא שאיש לא חשב על שינה באותו לילה. אותם שבאו ממקומות רחוקים חנו לאורך שפת־הים ובין החורשות, ואש מדורותיהם האירה את כל חוג המפרץ. הדוגיות הוסיפו להגיע – ברובן סירות קטנות, שהביאו מיבוּל האי לחילופין עם סחורות הספינה. בלכתנו לאורך שפת־הים ראינו דוגית־ענק אחת, שזה אך נכנסה למפרץ ושהכילה למעלה מחמישים חותרים. אנשיה שרו בהסיעם אותה קדימה ולהבי משוטיהם נצנצו והבריקו לאור המדורות. מענין היה לעקוב אחריהם בעגנם אותה אל החוף. עם ירכתיה המעוגלות הגדולות, שהזדקרו גבוה מעל המים, דמתה הדוגית לאיזו מפלצת־ים קדמונית משונה. היא היתה עמוסה לעיפה ונעצרה בחול במרחק מה מהחוף. כל אנשיה קפצו מתוכה וגררוה אל שפת־הים. כמאה איש בודאי באו עליה, נוסף על מטען החזירים והעופות. וכשכל אלה הורדו, הונחו גלילי עץ מתחת לשדריתה ובעזרת עשרים או שלושים איש מכל צד הועלתה במהירות בשיפוע הארוך של החוף עד למקום שהקרקע נתאזנה.
ניגשנו אל בית סטיוארט, שעמד מתחת לגבעת־העץ־האחד, בקצה המערבי של המפרץ. גם פה ניכרת היתה התכונה הכללית. פּגי, אשת סטיוארט, היתה ממיינת גלילי בד־טאפּא גדולים ובוררת את החתיכות היפות ביותר כתשורות בשביל ידידי בעלה על הספינה, בעוד שבתם הקטנה ישנה לצדה על המחצלת. לדידה ברי היה שאנו מכירים את כל אנשי הספינה וניכר שלא חשדה כלל מה עלול להיות לשנינו עם69 בואה של הספינה. אחר פניתי לחפש את טוּאהוּ וחברי האחרים מטאוּטירה, שחנו בקרבת מקום. עתה כבר קרבה שעת השחר וטואהו הציע שנקח דוגית ונחתור החוצה לפגוש את הספינה.
“אם זרה היא הספינה, בייאם, כי אז ישמח הקברניט לקבל פני נווט שינהגה פנימה. אולם חושבני כי פּאראי הוא שחזר לראותנו. אנו נהיה הראשונים לפגשו.”
מיד הסכמתי להצעה ובקחתנו עמנו את פאוֹטוֹ הזקן, משרת טואהו, הורדנו את דוגיתנו המימה וכעבור רגעים מספר כבר הקפנו את כף־ונוס ונצא אל הים הפתוח.
מעולם לא נראה טהיטי כה יפה כבהשכמת אותו בוקר, לאורו החיור של השחר. הכוכבים הזהירות בנוֹגה בהיר כצאתנו הימה, אלא שלאט לאט דהו והלכו והאי נתבלט בצללית ברורה וצוננה כנגד השמים. חתרנו בלי הפסקה כמחצית השעה בטרם נתגלתה לעינינו הספינה, ואחר חדלנו ונמתין לה שתתקרב אלינו. הבריזה היתה קלה שבקלות ומקץ שעה עוד היתה רחוקה מאתנו למדי. היתה זו פריגטה בעלת עשרים־וארבעה תותחים, ואף־על־פי שכבר בטוח הייתי בה שבריטית היא, נתפעם בי לבי בראותי לבסוף את הדגל האנגלי.
בהחפזי לצאת לקראת הספינה שכחתי כי הייתי לבוש כהודי ולא כפרח־קצין אנגלי. המדים האחרונים שנשארו בידי אבדו לי בטאוטירה. מיום עזבי את הבאונטי לא לבשתים, כי אם עטפתים בזהירות בחתיכת בד־טאפא ותליתי אותם על קורת גג בביתי. בחשבי כי בטוחים הם במקום זה, לא בדקתי את המדים במשך חדשים רבים, ומשעשיתי זאת לאחרונה גליתי למגינת לבי כי נטרפו בשיני עכברים עד אין אפשרות לתקנם. בשעתו לא איכפת היה לי הדבר מכיון שזה כבר הסכנתי עם הלבוש הטהיטי ומרבית הזמן לא לבשתי אלא מחגורת טאפא ומצנפת מאותו חומר. עכשיו, בזכרי כי ערום למחצה הנני, נתעורר בי הרצון לשוב אל החוף, ואולם כבר אחרתי את השעה. כמה מאות יארד בלבד הבדילו בינינו לבין הספינה, ששינתה את מסלולה כדי להעלותנו.
לאורך המעקה השמאלי התקהלו אנשים ועל הסיפון העליון ראיתי את הקברניט כשהוא מכוון אלינו את קנה משקפתו וקבוצת קצינים עומדת מאחוריו. משהגיעה הספינה עדינו חתרנו עמה צד בצד וחבל הושלך אלינו מהכבש. טיפסתי מעלה וטוּאהוּ אחרי. פאוֹטוֹ נשאר בדוגית, שנגררה מאחורי הירכתיים.
עורי הפך חום כעור ההודים וזרועותי היו מכוסות ציורי קעקע ואין איפוא תימה בדבר אם טעו בי וחשבוני להודי. לוֹיטננט אחד עמד ליד הכֶֶבֶשׁ ובעלותנו על הסיפון נתקהלו סביבנו ספנים וחיילי־צי להתבונן בנו מקרוב. הלויטננט העניק לטואהו חיוך מצודד וטפח על שכמו. “מַאיטָאי! מאיטאי!” (טוב! טוב!) אמר. היה ברור כי זו המלה ההודית היחידה שידע.
“יכול אתה לפנות אליו באנגלית, אדוני,” אמרתי בחיוך. “הוא מבין אותה יפה. שמי הוא בּייאם, רוֹג’ר בּייאם, לשעבר פרח־קצין על ספינת הוד־מלכותו באונטי. אם תרצה, אשמח להובילך אל תוך המעגן.”
ארשת־פניו של הלויטננט נשתנתה בבת־ראש. בלי לענות מדדני בעיניו מכף רגל ועד ראש.
“קורפורל חיילי־הצי!” קרא.
הקורפורל פסע קדימה והצדיע.
“הפקד משמר והעבר את האיש הזה לאחור.”
לתמהוני נתפקדו ארבעה אנשים עם רובים מכודנים, אני הועמדתי בתווך ובצורה זו הובאתי אל הקברניט, שהמתין לנו על הסיפון העליון. הלויטננט הקדימני. “הנה אחד משודדי־הים, אדוני,” אמר.
“אינני שודד־ים, אדוני!” עניתי. “לא יותר ממך עצמך!”
“שקט!” פקד הקברניט. הוא הביט בי בהבעת איבה קרה, אלא שאני כה נתרתחתי לשמע האשמה, שלא יכולתי לעצור בלשוני.
“הרשני לדבר, אדוני,” אמרתי. “אינני אחד מהמורדים. שמי הוא…”
“כלום לא שמעת את דברי, נבל שכמותך! פקדתי עליך לשתוק!”
להטתי מעוצר כעס וכלימה, אך שלטתי ברגשותי בהיותי סמוך ובטוח שעוד מעט קט ואי־ההבנה ביחס אלי תובהר. ראיתי את טואהו מסתכל בי בהשתוממות גמורה. לא הורשה לי לדבר אליו.
בכך עוד לא מלאה סאת השפלתי, הנשָק נקרא וכעבור רגעים מספר הושׂמו אזיקים על ידי ותחת משמר הועברתי אל תא־הקברניט להמתין לו שם. חלפו שתי שעות וכל אותה עת היה עלי לעמוד ליד הדלת. לא ראיתי איש מלבד השומרים, אשר סרבו לדבר אתי. בינתים הוכנסה הספינה למפרץ מאטאוואי והשליכה עוגנה בדיוק באותו מקום בו עגנה הבאונטי בהגיעה הלום לפני שלוש שנים. בעד האשנבים יכולתי לראות את המוני ההודים על החוף ואת הדוגיות שהפליגו אל הספינה. באחת הדוגיות הראשונות היו קולמן וסטיוארט. סטיוארט היה לבוש מדי הפרח־קצין שלו וקולמן במעיל ישן וזוג מכנסים מטולאים מטאפא70 – כל אשר שרד לו מבגדיו האירופים. דוגיתם עברה מתחת לצלע הירכתיים ושוב לא ראיתים משך זמן מה.
שם הפריגטה היה פנדורה ומפקדה היה הקברניט אֶדואָרד אֶדוּאַרדס, אדם כיפח וכחוּש, שעיניו כחולות קרות וידיו ופניו חיורות וגרומות. מיד לכשעגנה הספינה בשלום בא אל תאוֹ ואחריו אחד מקציניו, מר פארקין. הוא ישב אל שולחנו ופקד להביאני לפניו. מיד מחיתי על היחס שנהגו בי, אך הוא פקד עלי לידום וזמן מה ישב וסקרני כמו הייתי איזה חפץ מוזר שהובא לבדיקתו. לבסוף נשען לאחור על מסעד כסאו ונעץ בפני עינים תקיפות.
“מה שמך?”
“רוֹג’ר בּייאם.”
“היית פרח־קצין על ספינתו המזוינת של הוד־מלכותו הבאונטי?”
“כן, אדוני.”
“כמה מבין צוות הבאונטי נמצאים עתה על האי טהיטי?”
“שלושה, כסבורני, בלי למנות את עצמי.”
“מי הם?”
קראתי בשמותיהם.
“היכן פלצ’ר כּריסטיאן והיכן הבאונטי?”
סיפרתי לו על הפלגת כריסטיאן ואתו שמונה מהמורדים ועל כל אשר אירע בטהיטי מאז. סיפרתי לו על בנין הסקוּנר בהדרכתו של מוריסון ועל כוונת מוריסון להגיע בה לבאטאוויה ושם למצוא ספינה המפליגה הביתה.
“סיפור אפשרי!” אמר בזעף. “אם כן הדבר מדוע לא הצטרפת אליו?”
“משום שלדעתי לא היתה הסקוּנר מסוגלת למסע כה ארוך. נראה לי יותר להמתין בזה לבואה של ספינה אנגלית.”
“שבלי ספק לא צפית לראות לעולם. אולי תתפלא לשמוע שהקברניט בּליי והאנשים שגורשו עמו מספינתו הצליחו להגיע לאנגליה?”
“אני שמח מעומק לבי לשמוע זאת, אדוני.”
“וכן תתפלא לשמוע שכל העובדות הנוגעות במרד, ובתוכן זו של רשעתך, ידועות לנו.”
“רשעתי, אדוני? נקי אני מאשמה בענין ההוא ככל אנשי ספינתך!”
“הנך מעז להכחיש כי ביחד עם כריסטיאן זממת לתפוס את הבאונטי?”
“ודאי שידוע לך, אדוני, כי כמה מבינינו שנשארו על הספינה נאלצו להשאר בגלל חוסר מקום בסירה? תשעה מאתנו לא נטלו כל חלק במרד. הסירה היתה עמוסה כל־כך, עד שהקברניט בּליי בעצמו ביקש שלא ישלחו לתוכה אנשים נוספים; והוא הבטיח, שאם אמנם יגיע פעם לאנגליה, ינהג בצדק עם אלה שנאלצו להשאר מאחור. מדוע איפוא נוהגים בי כאילו הייתי שודד־ים? אילו היה פה הקברניט בליי…” אדוארדס שיסע את דברי.
“זה מספיק,” אמר. “עוד תגיע שעתך לפגוש את הקברניט בליי לכשנובילך לאנגליה לשאת בעונש, לו אתה ראוי כל־כך. ועתה, התגיד לי היכן נוכל למצוא את הבאונטי אם לאו?”
“סיפרתי לך את כל הידוע לי, אדוני.”
“הווה סמוך ובטוח כי מצוא אמצאנה על כל הבורחים בה. ויכולני להבטיחך שלא אתה ואף לא הם לא תרויחו כלשהו מנסיונך לגונן עליהם.”
נרגז ונבוך הייתי מכדי לענות. משך כל החדשים שחלפו מאז המרד לא עלה בדעתי אפילו פעם אחת גם צל של הירהור שיתכן כי יחשבוני לאחד מאנשי כריסטיאן. אף־על־פי שלא נזדמן לי לדבר עם בליי בבוקר המרד, ידעו נלסון ואחרים מבין היורדים בסירה על נאמנותי ועל כוונתי לעזוב את הספינה ביחד אתם. שיערתי שבליי עצמו ידע זאת ולא יכולתי לתאר מקרה שהיה עלול לגרום להכללתי ברשימת המורדים. תאב הייתי לשמוע על גורל אלה שהלכו עם בליי וכמה מהם הגיעו בשלום לאנגליה, אלא שאדוארדס לא הניחני לדבר.
“אתה ולא אני, נמצא פה כדי להחקר,” אמר. “עודך מסרב לספר לי היכן כריסטיאן?”
“זאת אינני יודע יותר ממך, אדוני,” השיבותי.
הוא פנה אל הלויטננט.
“מר פארקין, שלח את האיש הזה למטה ודאג לכך שלא יבוא בדברים עם איש… המתן רגע. בקש את מר היוורד להכנס.”
הפתעתי לשמע שמו של היוורד ודאי שניכרה לעין. כעבור רגע נפתחה הדלת ותומאס היוורד, חברי לשעבר לאותה קבוצת־אוכלים על גבי הבאונטי, הופיע. בשכחי את אזיקי צעדי קדימה לברכו, אך הוא נתן בי מבט מלא בוז וסילק את ידיו אל מאחורי גבו.
“מכיר אתה איש זה, מר היוורד?”
“כן, אדוני. רוג’ר בייאם הוא, לשעבר פרח־קצין על הבאונטי.”
“זה יספיק,” אמר אדוארדס. היוורד יצא את החדר בהעיפו בי שנית מבט קר ואני נלקחתי על־ידי המשמר לסיפון התחתון למקום סמוך לחדר־הלחם, שהיה ברור כי הוכן בשביל אסירים. היה זה חוֹר מזוהם מתחת לקו המים, והמים העומדים בתחתית מלאוהו צחנה מבחילה. האיורוּר היחידי היתה סקלא אחת במרחק מה קדימה. עתה הושמו שלשלאות על רגלי ופרקי ידי וכאן השאירוני עם שני שומרים מחוץ לכל דלת שמשני קצות התא. כעבור שעה הובאו פנימה סטיוארט, קולמן וסקינר וניתנו בשלשלאות כמוני. איש לא הורשה להכנס לתא מלבד השומר שהביא לנו אוכל ונאסר עלינו לדבר איש עם רעהו. כך שכבנו כל אותו יום אין־קץ־לו, אומללים בגוף ובנפש ככל אשר מסוגלים בני־אדם להיות.
פרק חמישה־עשר: דוקטור הַמילטון 🔗
כּל ארבעת הימים הבאים לא הרגשנו – סטיוארט, קולמן, סקינר ואנוכי – אלא בגודל סבלנו. סיפונה התחתון של פריגטה מקום מזוהם הוא להכלא בו בכל עת ועל אחת כמה וכמה כשהספינה עוגנת במחסה אי טרופי והחום והצחנה גדולים עד שכמעט אין לשאתם. השומרים עלינו הוחלפו מדי שעתים וזוכרני באיזו ערגה היינו מביטים אחרי המשמר שהוחלף וחזר אל האויר הצח למעלה. אוכל הובא אלינו בוקר וערב, ורק בדרך זו ניתן לנו להבחין בין יום ולילה, מאחר שאף קרן אור אחת לא חדרה לתאנו. מזוננו היה בשר־השׁור הממולח והמעוּפש והלחם הנוקשה שפנדורה נשאה עמה מאנגליה; ואף פעם לא הוסיפו לנו כלשהו מהבשר הטרי, הפירות והירקות, אשר האי סיפק לספינה בשפע. ברם יותר מלאוכל טוב נכספנו לאויר צח ולתנועה חפשית. השלשלאות שלרגלינו חוברו לטבעות קבועות בלווחי הרצפה ואף שיכולנו לקום על רגלינו, לא היינו מסוגלים לפסוע כי אם פסיעה קטנה בכל כיוון.
בבוקר החמישי למאסרנו הופיע קורפורל הצי ביחד עם שומר נוסף. השלשלאות הוסרו מעל רגלי ואני הובלתי במעלה הסקלא ואחורה לאורך סיפון־התותחים אל אחד התאים בצד הימני של הספינה. זה היה תאו של הרופא, והרופא עצמו – דוֹקטוֹר המילטון – המתין לי. הוא שילח את השומר ואחר, בראותו שידי נתונות באזיקים, שב וקרא לקורפורל וביקשו להסירם מעלי. האיש נראה כממאן.
“פקודותיו של לויטננט פּארקין היו…”
“שטויות,” נכנס הרופא לדבריו. “הסירם. אנוכי אערוב לאיש זה.” אז הוסרו האזיקים והקורפורל יצא. הרופא סובב את המפתח במנעול וחייך אלי בעשותו זאת.
“אינני אוחז באמצעי זהירות זה כנגדך, מר בייאם,” אמר. “ברצוני שאיש לא יפריע את שיחתנו. אנא, שב.”
הוא היה כבן ארבעים, גופו חסון וקולו ומנהגו נעימים. היתה לו צורה מובהקת של רופא־ספינה – ורופא מוכשר. מיד נמשכתי אליו. לאחר היחס שגילו כלפינו אדוּארדס ופּארקין נראתה לי אדיבות רגילה כנעלה שבמידות הטובות. ישבתי על תיבת בגדיו וחכיתי לדבריו.
“ראשית,” אמר, “בענין למודיך את הלשון הטהיטית. ודאי תתפלא שיודע אני אודותם, אך מיד יתברר לך הדבר. ההמשכת אותם בתקופת מגוריך פה?”
“כן, אדוני,” השיבותי. “לא עבר יום בלי שהוספתי למילוני. כמו כן ערכתי את דקדוק הלשון בשביל אלה שירצו ללמדה.”
“שפיר! רואה אני כי סר ג’וזף לא טעה בבטחו בך.”
“סר ג’וזף! אתה מכירו, אדוני?” שאלתי בהתרגשות.
“לא מקרוב, כמו שהייתי רוצה. למעשה נפגשתי עמו עת קצרה לפני הפלגת הפנדוֹרה; ואולם ידידם הנכבד הוא של כמה מידידי.”
“אם כן תוכל בודאי לספר לי אם מאמין הוא באשמתי בענין זה של המרד. כלום אתה עצמך, אדוני, סבור שמסוגל הייתי לטירוף־דעת כזה – ליתן יד למרד? ובכל זאת נהג בי הקברניט אדוּארדס כאילו הייתי אחד מראשי הקושרים.”
הרופא הביט בי לרגע בכובד־ראש.
“יכולני לומר לך זאת, מר בּייאם, אם תמצא בכך נחמה: אין מראך כמראה האשם. אשר לסר ג’וזף, למרות כל אשר נאמר נגדך, הרי עודנו מאמין בנקיון־כפיך…”
“המתן! הרשני להמשיך,” הוסיף ברצותי להכנס לדבריו. “נכון אני לשמוע את כל אשר בפיך לומר לי, אולם תחילה תנני לספר לך מה רצינית היא התביעה שהוגשה כנגדך. את ידיעותי בענין זה קבלתי מסר ג’וזף, אשר לא רק שדיבר עם הקברניט בּליי, כי אם גם קרא את ההצהרה המושבעת אודות המרד שנמסרה על־ידי בליי לאדמירליות. לא אכנס לפרטים. אחד מהם יספיק כדי ללמדך באיזו מידה הנך מסובך בענין. בלילה שקדם לתפיסת הבאונטי עלה הקברניט בליי על הסיפון בעת המשמרה האמצעית והפתיע אותך ואת מר כריסטיאן בשיחה רצינית. והקברניט בליי – ועל כך עומד הוא בתוקף – שמע אותך אומר למר כריסטיאן: ‘יכול אתה לסמוך עלי, אדוני’, או מלים אחרות שמובנן דומה.”
נדהמתי כל־כך, עד שלרגע נעתקו המלים מפי. הגם שהדבר נראה מוזר, עובדה היא כי אף־על־פי שזכרתי בבהירות יתרה את שיחתי עם כריסטיאן, נשמט מזכרוני לגמרי פרט חשוב לאין־ערוך זה. דומני כי ההתרגשות סביב המאורעות שהתרחשו בזה אחר זה דחקה אותו ממחשבתי. עתה, שהזכירוהו לי, הבינותי מיד כמה שחור צריך להיות החשד נגד וכי צדוֹק צדק בליי ביחסו לדברי את המשמעוּת המרשיעה ביותר. שעל כן – מה יכול היה לעלות בדעתו ולמה מסוגל היה להאמין אם לא כי הבטחתי לכריסטיאן את נאמנותי לתכניתו לתפוס את הספינה?
דוקטור המילטון ישב כשידיו חובקות זו את זו ומרפקיו נחים על זרועות הכסא והמתין לדברי.
“ממראה פניך, מר בייאם, ניכר כי זוכר אתה שיחה כזאת.”
“אכן זוכר גם זוכר אני, אדוני. מלים אלה ממש אמרתי למר כריסטיאן ובאותן המסיבות שתוארו על־ידי הקברניט בליי.” ואחר סיפרתי לו את כל פרשת המרד בלי להחסיר דבר. הוא האזין לכל אשר בפי בלי הערות. משסיימתי, הסתכל בי חדות ואחר אמר: “נערי, אתה שכנעת אותי ולאות שכן הוא הרי לך את ידי!” לחצתיה בחום. “ואולם עלי להעיר לך כי שוכנעתי יותר על־ידי חזות פניך מאשר על־ידי הדברים שהשמעת באזני. מעצמך תבין כי עצם העובדה שסיפורך מתקבל כל־כך על הדעת יש בה טעם לפגם.”
“הכיצד, אדוני?” שאלתי.
“בינה לרעי – אנוכי מאמין לך; אך שים עצמך במקומם של קברניטי הספינות אשר יֵשבו שופטים בבית־הדין־הצבאי. כנוּת הופעתך בספרך את סיפור המעשה תשפיע מן הסתם גם עליהם, אלא שהצדק יהיה אתם לכשיחסו זאת לתשוקתך להנצל ממות. אשר לסיפור עצמו, התוכל להאשימם אם יחשבוהו מושלם קצת יותר מכדי להתאים לעובדות? הוא הולם כה יפה את הדרוש לך. הדברים שאמרת לכריסטיאן ושהם הם שהרשיעוך –מוסברים לגמרי. וירידתך מטה, בבוקר המרד, זמן מה לפני שהסירה שולחה, אף היא מוסברת יפה יפה. לא יהיה אחד בין אותם קברניטים שלא יאמר לעצמו: ‘הרי לך סיפור שפרח־קצין נבון, התאב להציל את חייו, מסוגל להמציא’.”
“אך לפי שאמרתי לך, אדוני, שמע רוברט טינקלר את השיחה עם כריסטיאן והוא יוכל לאַמת כל מלה של עדותי.”
“כן; חושבני כי בטינקלר הצלתך. חייך נתונים בידיו. הוא הגיע לאנגליה בשלום עם שארית חבורתו של הקברניט בליי. לחזור לסיפורך – רואה אתה כמה קשה יהיה לשכנע בית־דין־צבאי שמר כריסטיאן, הידוע כאדם נבון וחושב, יעבּד תכנית מטורפת להתחמק על גבי רפסודה זעירה על מנת לחתור יחידי אל אי מיושב פראים?”
“היא לא היתה נראית כה מטורפת אילו הכירו את אופיו של כריסטיאן ושמעו את כל הגידופים והעלבונות שספג מהקברניט בליי.”
“אבל קצינים אלה לא ידעו דבר על אופיו של כריסטיאן, ומאידך תהיה כל אהדתם נתונה לקברניט בליי. יהיה עליך להוכיח את אמיתותה של אותה שיחה למעלה מכל ספק. כלום לא היה אדם מלבדך, אשר לו גילה את תכניתו לעזוב את הספינה? אדם כזה יהיה עד חשוב ביותר לזכותך.”
“כן; ג’ון נורטון, אחד הנווטים. הוא הכין את הרפסודה בשביל כריסטיאן.”
הרופא פתח מגרה בשולחנו והוציא מתוכה פיסת נייר.
“יש לי פה רשימת האנשים שירדו עם הקברניט בליי בסירה. שנים־עשר מהם נשארו בחיים והגיעו לאנגליה.”
הוא עיין ברשימה ואחר הביט בי ברצינות.
“לצערי אין נורטון נמנה ביניהם. לפי רשימה זו נהרג על־ידי הפראים באי טוֹפוֹאָה.”
הידיעה על מות נורטון באתני כמהלומה ואכיר איזו פורענות עלולה לרדת על ראשי מאחר ששוב לא יכול להעיד לזכותי. ואף מר נלסון מת לאחר שהוכרע על־ידי הקדחת משהגיעה הקבוצה לקוּפּאָנג. מר נלסון היה לא רק ידידי; הוא היה עֵד חשוב שיכול לאשר את כוונתי לעזוב את הספינה. הואיל ושנים אלו מתו נראה לי כי סיכוּיי לצאת זכאי בדין פחת הרבה. ואולם דוקטור המילטון לא ראה את המצב בצבעים כה שחורים.
“חלילה לך להתייאש,” אמר. “עדותו של טינקלר חשובה בשבילך לאין־ערוך יותר מעדויות נורטון ומר נלסון. והווה סמוך ובטוח כי יקרא להעיד. סר ג’וזף בנקס ידאג לכך שכל עדות שהיא לטובתך תוטל על כפות המאזנים. לא, חייב אתה להאמין שענינך רחוק מלהיות נואש.”
מנהגו השקט והבוטח עודדני ולעת עתה סילקתי מראשי כל מחשבה על העלול לעלות בגורלי. אז סיפר לי מר המילטון בקצרה את שהשתוקקתי כל־כך לשמוע – את אשר מצא את בליי וחבורתו לאחר שסירתם שולחה. בראש וראשונה עלו על האי טוֹפוֹאָה כדי להצטייד במים ובמזונות טריים, אלא שהפראים, כיון שראו שאין בידיהם להגן על עצמם כראוי, השתערו עליהם בהמון, עד שכפשע היה בינם לבין המות ונס הוא שלא נטבחו עד אחד. נורטון הוא היחיד שנהרג. הרפתקאותיהם לאחר מכן נתחברו למסכת תלאות נוראות, ואילמלא היה בליי מפקד הסירה אין ספק שלעולם לא היו שומעים עוד עליה. בארבעה־עשר ביוני, ארבעים־ושבעה יום לאחר המרד, הגיעה למושבה ההולנדית במפרץ קוּפּאנג אשר על האי טימוֹר – מרחק של למעלה מאלף ומאתים מילין מטוֹפוֹאה. כעבור חדשים, לאחר שהתאוששו וכוחותיהם שבו אליהם בין התושבים טובי־הלב של קוּפּאנג, קנו סקוּנר קטנה והתאימוה למסע לבאטאוויה, שאליה הגיעו באחד באוקטובר 1789. במקום זה מתו שלושה אנשים נוספים מבני החבורה – אלפינסטון, לנקלטר, הנווט הנותר, ותומאס הול, ספן. לדוּוֹרד, ממלא־מקום הרופא, הושאר בבאטאוייה ושארית החבורה הפליגה הביתה בספינות חברת “הודו המזרחית ההולנדית”. רוברט למב, הקצב, מת בעת הנסיעה וכך נותרו שנים־עשר בלבד מתוך תשעה־עשר האנשים, שיצאו לדרך מהבאונטי.
“בכל ספרי ההיסטוריה הימית שלנו לא נמצא מסע אשר כזה בסירה פתוחה,” המשיך דוֹקטוֹר המילטון. “תוכל לתאר לעצמך את ההתעוררות וההתענינות שקמו בציבור בהגיע בליי לאנגליה. הייתי בלונדון אותו זמן ומשך שבועות רצופים שימשו סיפור המרד ומסע הסירה נושאים עיקריים לשיחת הבריות בכל מקום. כל הארץ הידהדה מקילוּסוֹ ושבחו של בליי והאהדה שרוחשים לו היא כללית. אין טעם להכחיש את העובדה, מר בייאם – כל אותם שנשארו על הבאונטי נחשבים לבני־בליעל מהגרועים שבגרועים.”
“אך כלום לא אמר הקברניט בליי דבר,” שאלתי, “ביחס לאנשים שנשארו מאחור בעל כרחם? מבין אני עתה לגמרי את מרירותו כלפי, אך ישנם אחרים שהוא יודע כי חפים המה מפשע והוא הבטיחם במפורש שינהג בהם בצדק אם יצליח להגיע לאנגליה. סטיוארט וקולמן, לפי שידוע לך בודאי, נמצאים כרגע פה למטה בשלשלאות, חפים הם מכל פשע כאותם שהלכו עם הקברניט בליי.”
“קראתי את הוראות האדמירליות לקברניט אדוארדס,” השיב. “הן מכילות רשימה של שמות האנשים שנשארו על הבאונטי וכולם נחשבים כמורדים. לא נעשתה כל אבחנה ביניכם והקברניט אדוּארדס צוּוה להחזיקכם אסורים בצורה כזאת, שלא תהיה לכם כל אפשרות להמלט.”
“כלום פירוש הדבר שנהא אסורים במקום בו אנו נתונים עכשיו עד שהפנדורה תגיע לאנגליה?”
“לא, אם ישמע הקברניט אדוארדס לעצתי. ההוראות שבידו מוסיפות ואומרות, שבכלאו אתכם עליו גם לדאוג כיאוּת לשמירת חייכם. ובנקודה זו שותף אנוכי לו באחריות, אלא שלא אערוב אף לחיי חזיר המחזק חדשים רצופים על הסיפון התחתון. אעשה כמיטב יכולתי כדי לשכנעו שיעבירכם למדור יותר בריא.”
“ואם אפשר הדבר, אדוני,” בקשתיו, “שכנעו שירשה לנו לשוחח איש עם רעהו.”
“כה יוסיף לי אלוהים! כלום רצונך לומר שהוא שלל מכם זכות קטנה זו?” הרופא הסתכל בי בחיוך נזעם. “הקברניט אדוארדס אדם ישר הוא, מר בייאם. הן תבין לכוונתי? הוא יוציא אל הפועל את ההוראות שקיבל עד האות האחרונה ואם יקרה ויכשל בטעות, לא תהא טעות זו לצד מידת הרחמים. אך סבור אני שבידי להבטיחך כמה הקלות קטנות. ומכל מקום, הווה בטוח כי אנסה. אולם הבה נחזור לענין לימודיך: אני מניח שכתבי־היד שלך נמצאים בביתך?”
כל אשר לי נשאר בטאוּטירה. סחתי לרופא אודות חברי טוּהאוּ, שיוכל להביא את תיבתי אל הספינה באם ינתן לי להעביר אליו את בקשתי. דוקטור המילטון ביקשני שארשום את שמו על פיסת נייר.
“מצוא אמצאנו,” אמר. “סר ג’וזף חרד ביותר לכך שכתבי־יד אלה שלך לא ילכו לאיבוד.”
“תהא זו ברכה משמים בשבילי, אדוני, אם ינתן לי להמשיך בעבודתי בעת המסע הביתה.”
“אף סר ג’וזף ביקש דבר זה בעצמו במקרה שנמצאך,” השיב הרופא, “וחושב אני שהקברניט אדוּארדס יעניק לך את הרשות הדרושה.”
ידיעה זו עודדה את רוחי במידה רבה. יהיה לי במה לעסוק ומתוך כך אוכל לשאת את המאסר הממושך. ובהיות הלשון ההודית שגורה בפיותיהם של סטיוארט, קולמן וסקינר, אוכל להמשיך את עבודתי באם רק יותר לנו לשוחח בינינו.
דוקטור המילטון הציץ במורה־השעות שלו.
“עוד מעט ואצטרך לשלחך מטה,” אמר. “קבלתי את הסכמתו של הקברניט אדוארדס לראיון זה על מנת שאוכל לחקור אותך בענין כתבי־היד. הוא ירד הבוקר אל החוף. ניצלתי את ההזדמנות כדי להרחיב את זכותי המיוחדת.”
הוא קם, פתח את דלת תאו, הציץ החוצה וחזר ונעלה.
“ועתה ארחיבנה עוד יותר,” אמר. “סר ג’וזף מסר ידי שליחות נוספת. במקרה שתימצא ביקשני למסור לך מכתב זה.”
דוקטור המילטון העסיק עצמו באילו מניירותיו בעודני קורא את המכתב. זה נכתב על־ידי אמי, כמובן. שמור הוא עמי עד היום הזה, אך אינני זקוק לעיין בו כדי לרענן את זכרוני. על אף השנים הרבות שחלפו מני אז, זכור אזכרנו מלה במלה:–
«בני היקר,
זה עתה נודע לי כי רשאית אני להשתמש בהזדמנות יקרה זו לכתוב אליך. עלי להתחשב בכל רגע ולא לבזבז זמן במלים מיותרות.
כאשר חזר הקברניט בּליי והביא את הידיעה על גורלה האיום של הבאונטי, כתבתי אליו מיד וקיבלתי ממנו את המכתב שהנני מצרפת בזה. אינני יכולה לתאר לעצמי מהו הדבר שהיה עשוי להפנותו כנגדך. לאחר קבלת ידיעה כה אכזרית לא כתבתי אליו שנית, אולם חלילה לך להסיק מכך שהצטערתי ביותר. מיטיבה אני להכירך, רוג’ר יקירי, מכדי שיתעורר בי הספק הקל שבקלים בדבר נקיון כפיך.
יודעת אני כמה תצטער בגללי כשתגיע הפנדורה ויתברר לך שאתה נחשב כאחד המורדים. תאר איפוא לעצמך, בן־יקיר, כי ניתן לך לכתוב לי ולהסביר לי בפרוטרוט את כל הנסיבות, ועוד תאר לך – שמכתבך זה הגיעני. בטוחה אני, כאילו היה מכתב כזה מונח פה לפני, כי מאורעות שעליהם לא היתה לך שליטה אילצוך להשאר על הבאונטי, והריני ממתינה בביטחה גמורה לשובך הביתה ולטיהור שמך מהאשמה בזויה זו.
דאגתי היחידה לך מתעוררת בחשבי על הסבל שאפשר ויהיה עליך לסבול כאסיר במשך המסע הארוך לאנגליה. אך את זה אפשר לשאת; זכור נא, בני, כי בסופו ממתין לך הבית.
סר ג’וזף שוחח עם הקברניט בּליי וודאי תשמח לשמוע כי אין הוא שותף לו באמונתו שאתה נמנית על אויביו. לא סוּפר לי בגלל מה הנך נאשם בקשר, אך בסיום מכתבו אלי כתב סר ג’וזף: ‘אני מצפה בלב בטוח שנקיון כפיו של בנך יוכח ביום שובה של הפנדורה, עת תיודענה לנו כל העובדות’. אני לא רק מצפה לכך, אלא בטוחה כבאורה של שמש המחר.
היה שלום, רוג’ר יקירי. אינני יכולה לכתוב יותר. הפנדורה עומדת להפליג תוך שלושה או ארבעה ימים ומכתבי חייב להשלח לונדונה עוד הערב. יברכך אלוהים, בני, ויביאך בשלום הביתה! האמן לי, נערי היקר, כי מתאווה אני לחייך בחשבי על ההאשמה הטפשית כנגדך. ואם אמנם משערים שבן־בליעל אתה, לואי ותגַדֵל לנו אנגליה בני־בליעל רבים כמוך!»
דוקטור המילטון היה סמל הטוב. הכלא שלנו על הסיפון התחתון היה חשוך כמערה ובשום אופן לא הייתי מסוגל לקרוא שם את מכתבי. הוא הניחני לקראו פעם ועוד פעם עד שידעתיו על־פה. מכתבו של בליי, שצורף אליו, ודאי שהיה האכזרי והגס מכל המכתבים שנשלחו אי־פעם אל אם של בן נעדר:–
«לונדון, 2 באפריל 1790
גברתי,
היום קיבלתי את מכתבך והריני משתתף מאוד בצערך, בהרגישי היטב מה רב סבלך בגלל התנהגותו של בנך, רוג’ר בּייאם. שפלותו אינה ניתנת אף לתאור, אך אני תקוה כי תשתדלי להמנע מכך שאבדנוֹ – קשה עד כמה שיהיה – יפגע בך יתר על המידה. אני משער כי ביחד עם יתר המורדים חזר לטהיטי.
בכל הכבוד, גברתי,
וויליאם בליי.»
שבתי אל כלאנו האפל ומצב־רוחי שונה לחלוטין מזה בו יצאתיו. בעברנו לאורך הסיפון התיכון צדה עיני בעד האשנבים את תמונת שפת־הים של מאטאוואי ואת הדוגיות וסירות הפריגטה, שהלכו ושבו בין החוף והספינה. ראיה חטופה ומבריקה זו הטעימה לי את כל יקר הדרוֹר, את האושר אין־ערוך־לו של היוֹת חי וחפשי ותוּ לא. אלא שלא נסיתי לחשב כמה זמן יחלוף בטרם אשוב ואהיה חפשי.
פרק ששה־עשר: הביתן 🔗
למחרת בבוקר נוּקה כלאנו בפעם הראשונה מאז71 הוכנסנו לתוכו ואף הואר בשני נרות. אחרי־כן הובא לנו דלי מלא מי־ים והותר לנו לרחוץ ידינו ופנינו. אכן מצבנו היה עלוב ביותר ואנו היינו פחות מזוהמים רק מהכלא עצמו, שעל כן שאלנו מאת השליש להרשות לנו רחיצה מלאה.
“צוּויתי לתת לכם דלי מים אחד ולא יותר,” אמר. “הזדרזו, מפני שהקברניט עומד לבוא.”
אך סיימנו את רחיצתנו הנמהרת והקברניט אדוּארדס נכנס ואחריו לויטננט פּארקין. “אסירים! קומו!” קרא השליש. קמנו על רגלינו ואדוארדס סקר את התא ואחר את כל אחד מאתנו. הצחנה היתה נוראה ולאור הנרות הקלוש הבריקו גופותינו העירומים מזיעה. על־פי מראה חברי למאסר למדתי גזירה שווה על מראי אני ואדע מה מבחיל הוא. תחילה אמרתי למחות על היחס הבלתי־אנושי שבכליאתנו במקום כזה, אך בהיותי סבור שהתנאים מדברים בעד עצמם, החלטתי להחריש. אדוּארדס פנה אל השליש.
“צווה עליהם להושיט את ידיהם,” אמר.
“אסירים, הושיטו את ידיכם!”
צייתנו ואדוּארדס בדק את אזיקינו ושלשלאות רגלינו. אינה המקרה ואזיקיו של סטיוארט היו רופפים במקצת על ידיו ואדוארדס השגיח בכך.
“מר פּארקין, דאג כי הנַשָק יבדוק את כל האזיקים הללו,” אמר. “הוא ישא באחריות אם יצליח מי מהאסירים לשחרר את עצמו.”
“מיד אטפל בדבר, אדוני,” השיב פּארקין.
“הוֹדע לאסירים כי מעתה רשאים הם לשוחח האחד עם השני, ואולם עליהם לדעת: הם ידברו רק אנגלית. אם אשמע מפיהם מלה הודית אחת, אחזור בי מההיתר שהענקתי להם.”
הודעה זו הועברה אלינו על־ידי מר פּארקין.
“באף מקרה ובשום אופן לא יפנה אסיר בדברים אל השומר, או אל מישהו אחר מצוות הספינה, מלבד מר פארקין, או הקורפורל אשר־על־המשמר. כל עבירה על פקודה זו אענוש קשה.”
פארקין היה הממונה הכללי עלינו. חשתי סלידה אינסטינקטיבית מפני האיש. הוא היה נמוך־קומה, רחב־גרם ושעיר ביותר, וגביניו נפגשו בקו מעוקם מעל לחוטם. חוֹתם האכזריות היה טבוע על פניו בגלוי ולא נזקקנו לזמן רב כדי לעמוד על אופיו של האיש שבידיו נמסרנו. עד כה גילה את הדבר בכמה וכמה פרטים קטנים, ואולם עתה נתן לו אדוּארדס את ההזדמנות לה יִחֵל. מיד כשיצא הקברניט ערך פארקין עצמו בדיקה של כבלינו בהתחילו בסטיוארט, אשר עליו פקד לשכב ארצה ולפשוט ידיו למעלה. משעשה זאת, תפס בשלשלת המחברת את שני האזיקים ובהניחו רגלו על חזה סטיוארט החל מושך בכל כוחותיו והצליח לבסוף להסיר את אצעדות הברזל, שקרעו את העור מעל פרקי־ידיו של סטיוארט ומעל גביהן. פארקין כמעט נפל לאחוריו כאשר נחלצו האזיקים ממקומם. בכעסו שכח סטיוארט את חוסר־הישע שבמצבו. הוא קפץ ועמד ואילו השיגה ידו את פארקין, ודאי שהיה מכהו ארצה.
“חיה מטונפת שכמותך!” אמר. “האומנם תקרא לעצמך קצין?”
לפארקין היה קול דק ורך, שנעימתו נשית כמעט – בניגוד מוזר לצורתו השעירה השחרחרה.
“מה אמרת?” שאל. “חזור על דבריך.”
“קראתי לך חיה מטונפת,” אמר סטיוארט, “ואכן כזה אתה!”
הוא קרב אל פארקין ככל שהניחוהו שלשלאותיו להתקדם. הלויטננט נזהר שלא לעמוד במטחווי פגיעתו.
“עוד תצטער על כך,” אמר. “הריני מבטיחך כי עוד תתחרט על כך יותר מפעם אחת לפני שתתלה.”
אינני יודע אם חשב לבדוק בצורה דומה גם את יתר האזיקים. בלבי החלטתי שאת שלי לא ינסה באופן זה; אך אותו רגע הופיע הנשק ופארקין פקד עליו להמשיך בבדיקה. אי־אפשר היה שמישהו מאתנו ישתחרר משלשלאות הרגלים, אבל פארקין פקד לשנות את כל האזיקים כך שיהדקו יותר את הידים. משתוּקנו והובאו בחזרה, ניתנו על ידינו רק בקושי רב.
בינתים סחתי לאנשים אודות שיחתי עם הרופא. בהנאתנו הרבה לשוב ולשוחח איש עם אחיו שכחנו את שברנו ואותו יום עבר מהר מהחמישה שקדמו לו. כיון שנתחוור לכולנו כי אין לנו לקוות לדבר עד אם נגיע לאנגליה, החלטנו להשתדל להסתדר על הצד היותר טוב בתנאינו הנוכחיים ולמצוא דרכים לבילויי הזמן. מבין ארבעתנו היה סקינר היחיד שלא היתה לו כל תקוה, ובכל זאת היה העליז שבכולנו. אותו זמן החילותי חושד באיש שלא היה שפוי לגמרי בדעתו. הוא היה חוזר ואומר שאילו ניתן לו שנית להחליט בדבר גורלו, היה מסגיר עצמו לשלטונות כמו שעשה, ונדמה היה כאילו ציפה בעונג ליום בו יתלה.
נשמרנו למלא אחרי פקודות אדוּארדס בנוגע לשומרים. לא היה לנו כל רצון לגרום להם צרות ונוסף לכך היה פארקין אורב למעשינו בכל שעות היום והלילה. ברם היה מלח אחד, ג’ימס גוּד, ששמו ענה בו על טוב לבו72, והוא, שנשלח כרגיל להביא לנו את אוכלנו, לא נמנע אף פעם, בהגישו לנו את צלחותינו, מללחוש לנו ידיעות טובות. “מר פארקין ירד לחוף, אדוני,” היה אומר, “הבוקר לא יציקו לכם.” או: “לארוחת־הערב אביא לכם כמה נתחי בשר טרי.” בכל הזדמנות היה מביא לנו חתיכות בשר־חזיר טרי, או מפרי עץ־הלחם, או תפוחי־אדמה מתוקים, שהיה עוטף במטפחתו וטומן בפנים חולצתו. זאת היה עושה בסיועם החשאי של הטבחים. אילו נתגלו מעשיהם, היו אנשים אלה סופגים מלקות קשות, ואף־על־פי־כן סיכנו את עצמם בשמחה על מנת להקל את סבלנו.
אולם לא היתה עוד כבשורה שהביא לנו גוּד בערב בו הודיע לנו שעומדים להעבירנו למקום אחר.
“השמעת את הדפיקות והלמות הפטישים על הסיפון, אדוני?” לחש לי. “הנגרים מתקינים עבורכם בית הגון.”
אכן שמענו בסירוגין את קול הפטישים ועכשיו, שידענו כי בנו נוגע הדבר, נפל על אזנינו כמנגינה ערבה. ביום שלאחריו הותרו השלשלאות שקשרו את רגלינו לרצפה המזוהמת של כלאנו ואנו הובלנו במעלה הסקלא ולאורך הסיפון התיכון, אחר טיפסנו בסקלא שניה ונגיע לאויר הצח של הסיפון העילי. לראשונה סוּנוורו עינינו בזוהר השמש עד שרק בקושי יכולנו לראות, וכך איבדנו מחצית מתענוג הרגע שבילינו באויר הפתוח; שכן לא ארך הדבר יותר מרגע. אדוּארדס היה נוכח במקום והשליש דחק בנו להכנס מיד אל כלאנו החדש. עלינו בסולם אל גג הכלא, שעמד על הסיפון העליון. בגג היה חור גדול בגודל שמונה־עשר אינטש מרובעים ודרכו ירדנו פנימה.
מקום זה נועד לשמש לנו ככלא כל זמן שנשאר על הפנדורה. הוא נקרא “הביתן”, אלא שאנו האסירים נהגנו לכנותו בשם “תיבת־פנדורה”: ארכו היה שמונה־עשרה רגל ורחבו אחת־עשרה. באחד הכתלים היו שני חורים בגודל תשעה אינטשים מרובעים ודרך אלה והחור שבגג, שכמוהו כמוהם היה מסורג במוטות ברזל, חדר פנימה מעט אור. לרוחב הסיפון ובין הכתלים בתווך היתה שורה של ארבע־עשרה טבעות־ברזל כבדות, שנועדו להחזיק בשלשלאות הרגלים. עתה נכבלנו בפינות התא, סטיוּארט וסקינר בצד אחד וקולמן ואני ממולם. הכבלים שלרגלינו היו פסי־ברזל עגולים ברוחב שלושה אינטשים ועליהם מחוברת שלשלת שארכה שנים־עשר אינטשים. מפתח אחד פתח את כל שלשלאות הרגלים ומפתח שני – את כל האזיקים. את המפתחות נשא השליש.
כבכלאנו הקודם כן גם כאן מסוגלים היינו לעמוד בקומה זקופה ולנוע צעד אחד בכל כיוון. הרצפה היתה הסיפון עצמו ומכל צד היו חורי־שפכים קטנים. במזג־אויר נאה היו משאירים את החור שבגג פתוח, מלבד שבכת הברזל שלא סולקה, ושני שומרים פסעו תמיד על הגג הלוך ושוב. לא ארך הזמן ואנו נלאינו משמוע את קול מצעדם החד־צלילי והמתמשך בלי סוף כה סמוך מעל לראשינו, כמו שנלאינו מצילצול שלשלאותינו דרך הטבעות.
קשה היה לתאר שכלא כה גדול הוכן בשביל ארבעה אנשים, ואמנם ליד כל אחת מטבעות־הברזל הפנויות היה מונח זוג אזיקים מוכן לשימוש. ודאי היה לו לקברניט אדוּארדס היסוד להאמין כי בקרוב יתפוס עוד אנשים מצוות הבאונטי. לא יכולנו להביא בחשבון את האפשרות שכריסטיאן ובני חבורתו חזרו. נשאר לנו רק לשער שהפלגת ההחלטה מפּאפּארה נתעכבה משום מה ושהיא נתפסה, או עומדת להתפס. זמן לא רב הציק לנו הספק. כעבור יומים הורמה השבכה שבגג ומוריסון, נורמן ואליסון הורדו מטה ונכבלו לצדנו.
לפגישה אשר כזאת לא פילל איש מאתנו. מוריסון ונורמן טרם התאוששו מתמהונם בהיוכחם לדעת שנוהגים בהם כבשודדי־ים. אליסון נשאר אותו נער פזיז כשהיה. ההתעוררות בכל צורה היתה לו כסם־חיים ולהחשב פושע מסוכן ולהכבל כחיה רעה לא היו לדידוֹ אלא מהתלות. למזלו לא חש ברצינות מצבו ואיש מאתנו לא הזכיר לו אותו. הוא היה האחד מכל המשתתפים במרד, שבכל לבי ביקשתי כי ינצל מתפיסה.
בהשגחתו של פארקין התאים הנַשָק אזיקים על ידי האסירים החדשים ומאחר שאליסון לא היה כי אם נער, ביקש פארקין לנסות את אזיקיו כדרך שניסה את אלה של סטיוארט. בפקדו עליו לשכב ארצה, הניח רגלו על חזהו וניסה לחלוץ את האזיקים מעל ידיו. רגע אחד נשא אליסון את הדבר בשתיקה ואחר אמר בחיוך: “הנח, אדוני. אתן לך אותם אם רצונך בהם, אך בדרך זו לא יעלה בידך להורידם.”
בתשובה לדבריו הרפה פארקין לפתע מהשלשלת ואליסון נשמט וחבט ראשו קשות בקרשי הסיפון. עיני פארקין נוצצו מנחת כשהתרומם אליסון לישיבה ושפשף את ראשו. הוא ציוהו לפשוט את ידיו בשניה, אלא שהפעם היה אליסון מוכן וכשהרפה פארקין מהשלשלת נפל על אחת מכתפיו ונמנע מלחבוט ראשו.
“הרי אחד לטובתי, אדוני,” אמר בגיחוך.
הלויטננט התנשם בכבדות, לא מרוב התאמצות כאשר מהתרגשות. נשוא לא יכול את העובדה שמלח פשוט ונוסף לזאת מורד העז לפנות אליו בדברים.
“שכב ארצה!” ציווה.
ארשת פחד ביצבצה בעיני אליסון בצייתו לפקודה. הוא פשט את ידיו בצפותו שפארקין ישוב ויתפוס בשלשלת. תחת זאת בעט הלה בצדו של אליסון בעיטה אכזרית, שחזקה ממנה לא ניחתה מעולם על גוף חסר־מגן.
“זה ילמדך כיצד לדבר אל קצין,” אמר בקולו הרך והאדיב. הנשק היה עד למעשה השפל. “אל אלוהים, אדוני!” פלט בעל כרחו. במקרה עמד פארקין בקרבת מוריסון, שהגביה את אגרופיו עמוסי האזיקים והוריד על ראשו מהלומה, ששילחתו מתנודד לעברי. אני לא טמנתי ידי בצלחת ואספיק להכותו בשניה ומכה זו מוטטה אותו ובנפלו חבט ראש באחת מטבעות־הברזל. הוא קם לאִטו והביט בנו, קודם באחד ואחר בשני. פתאום פנה אל הנשק.
“אתה יכול ללכת, ג’קסון,” אמר. “אני אדע כיצד לנהוג במצב זה.” הנשק טיפס ועלה בסולם ופארקין עמד ומבטו מושפל אל אליסון, ששכב על בטנו וידיו לחוצות אל צדו.
“הו, כלבים שכמותכם!” קרא חרש, כמדבר אל עצמו. “בשל כך רשאי הייתי להלקותכם עד מות, אלא שמוטב ואראכם תלויים! זכרו זאת – ראה אראכם תלויים!” הוא פנה ועלה בסולם, השבכה הורמה והוא יצא החוצה.
אינני מפקפק בדבר שאילמלא היה הנשק עֵד להכאתו האכזרית של אליסון, היינו סובלים בגלל התנהגותו המרדנית. אך ברי שפארקין חשש פן תתגלה האמת באם תוגש לקברניט תלונה. מכל מקום, לא נעשה כנגדנו דבר ומשך ימים מספר לא ראינו את האיש. אליסון סבל כאבים גדולים, אבל נעוריו וחוסן גופו עמדו לו ובמהרה החלים.
אך נשארנו לבדנו סח לנו מוריסון על תפיסת הסקוּנר. לאחר הגיעם לפאפארה כדי להעלות את מקינטוֹש, הילבּרנדט ומילוּוֹרד, החליטו לנצל את מזג־האויר הנאה כדי להמליח כמה חביות נוספות של בשר־חזיר. ימים מספר עברו עליהם בעבודה זו וביום שנועד להיות יומם האחרון על האי הרחיקו רוב האנשים במעלה בקעת פּאפּארה כדי להשיג לחך הררי בשביל מחסן הספינה. מוריסון, אליסון ונורמן נשארו על הסקוּנר וסמוך לצהרים הגיעה שמה הידיעה על בוא הספינה למאטאוואי. בטרם היה הסיפק בידם לעשות דבר, הופיעה במקום סירה גדולה מלאה חיילי־צי.
“נורמן ואני כמעט רקדנו משמחה למראה המדים האנגלים,” המשיך מוריסון; “אך בחשבנו על האחרים הושבת אשרנו. ודאי היה כי יתפסו ולהחזירם שוב לא יכולתי. הסירה הגדולה הגיעה עדינו חמש דקות לאחר שעקפה את הכף. היא ניגשה אל צדנו ותארו לעצמכם את תמהוננו בראותנו והנה תומאס היוורד, במדי לויטננט, מפקד עליה.”
“משער אני כי נפלתם איש על צוארי אחיו,” צחק סטיוארט.
“הוא לא הואיל לדבר אתי, כי אם ציוה על אנשיו לאסרני בשלשלאות. הוא נשאר על הסקוּנר עם מרבית חיילי־הצי ואנו נשלחנו בחזרה עם הסירה הגדולה.”
“מר היוּורד נתון במצב קשה; עלינו לזכור זאת,” אמר קולמן.
“במצב ההולם בדיוק חדל־אישים קטן כמוהו,” אמר סטיוארט בחימה. “הוא יודע יפה כי חפים אנו מכל פשע כמוהו עצמו.”
“הזוכרים אתם כיצד יבב כשציוה עליו כריסטיאן לרדת בסירה?” שאל מוריסון.
“אכן כן עשה, קולמן,” אמר נורמן. “הוא ומר האלט ביקשו בפה מלא להשאר על הספינה73 ובכך לא תוכל להאשים איש מאתנו.”
טבעי הדבר שכולנו, שלא השתתפנו במרד, רגזנו על עמידתו הגאיונה ומלאת הבוז של היוּוֹרד. עם כל ההתחשבות הראויה במצבו אי־אפשר היה להצדיק את התנהגותו.
כעבור זמן קצר הובאו יתר האנשים מפּאפּארה. שבעה היו במספר: מקינטוֹש, הילבּרנדט, בּוּרקיט, מילוּוֹרד, סאמנר, מוּספּראט ובּיירן. ועכשיו לא היה עוד “הביתן” גדול מדי בשבילנו. שמונה אנשים נכבלו כך שישנו כשראשם אל הכותל וששה ישנו ממול. מקומי אני היה בפינה האחורית בצד ימין ומוּספּראט היה שכני משמאל. לא ארך הזמן וניתן לי לשמוח במקום שהקצה לי המקרה. יומים או שלושה לאחר שנכלאנו ב"ביתן" גיליתי באחד מלווחי הכותל “עין” שנתרופפה לאחר שהעצה הירוקה יבשה בשמש. כמה לילות נסיתי ללא הצלחה להוציאה ממקומה עד שלבסוף בא ג’ימס גוּד, הכּלכּול74 שלנו, לעזרתי. הוא דחף את ה"עין" מבחוץ פנימה אלי ומעתה היה לי חלון זעיר, שדרכו ראיתי חלק מהמפרץ ומרצועת־החוף. עתים, מששינתה הספינה את מקומה עם הזרם, נזדקר ביתו של סטיוארט בדיוק מנגד לחלוני, ואף־על־פי שהיינו רחוקים מכדי שאבחין באנשים שהסתובבו שם, יכולתי לתאר לעצמי בנקל מי ומי המה.
עקבתי אחרי הדוגיות וסירות־הספינה שהלכו ובאו. רבים מהיושבים בדוגיות הכרתי. היו אלה ידידים ותיקים שלי או של חברי. ככל שהתקרבו אל הספינה כן ראיתים ביתר בירור עד שנעלמו מעיני מתחת לצלעה. כמה פעמים ראיתי את פּגי, אשת סטיוארט, שאביה או אחד מאחיה השיט סביב הספינה. באילו געגועים הסתכלה לעברנו! אביה עשה בחכמה שלא הביאה בקרבתנו. אין ספק שאילו חשבה כי עשוי הוא לשמוע, היתה קוראת אל בעלה, מה שהיה רק מגביר את סבל שניהם. על כן גם לא סיפרתי לסטיוארט את אשר ראיתי. לא חפצתי להוסיף צער על צערו.
בוקר אחד ואני מציץ בעד “חלוני” קרא מוספראט, ששמר בשבילי, את אות האזהרה “כווה!” וכמעט שלא הספקתי לתחוב בחזרה את ה"עין" לפני שהשליש ירד למטה ואדוּארדס אחריו. היה זה ביקור בלתי־צפוי והראשון מאז נכלאנו ב"ביתן". משך כל הזמן הזה לא נוקה הכלא ובלי להרבות דברים על התנאים ששררו בו, דייני אם אציין שארבעה־עשר אנשים כבולים נאלצו לעשות צרכיהם במקום צר זה.
אדוּארדס נעצר לרגלי הסולם.
“שליש, מדוע שרוי המקום בזוהמה כזאת?”
“מר פּארקין פקד שינוקה אחת לשבוע, אדוני.”
“דאג לכך שישטף מיד ולאחר שייעשה הדבר התייצב לפני.”
“כן, אדוני.”
אדוארדס לא בושש להסתלק מהמקום. ואחר, לגודל שמחתנו, הורדו אלינו מטליות ודלי אחרי דלי של מים מלוחים. משקרצפנו את התא כדבעי, בהעבירנו את המטליות מיד ליד, שפשפנו איש את רעהו. הנקיון השפיע להפליא על מצב־רוחנו. כמה מהאנשים שרו ושרקו בעבודתם – קולות שנשמעו בניגוד מוזר לצילצול האזיקים – אלא שפקודה קצרה מפי השליש שמה קץ לקולות העליזים. כעבור מחצית השעה היה המקום נקי במידה שמים מלוחים ורצון טוב יכולים לעשות זאת, ואז חזר השליש ואחריו דוקטור המילטון. הרופא זרק מבט מהיר לעברי ובעיניו ריצד ניצנוץ ידידותי; אך פרט לסימן זה, לא גילה שכבר נפגשנו לפני כן. הוא עבר לאורך שורתנו בסקרו אותנו במבט מקצועי. לפני מוספראט נעצר.
“זו דורשת טיפול, בחורי,” אמר בהצביעו על ברך מוספראט. “שלח אותו אל מדור־החולים בשעה עשר, מר ג’קסוֹן.”
“כן, אדוני.”
לדוקטור המילטון היתה מידה של כבוד עצמי שלא נפלה מזו של הקברניט, אלא שהוא לא מצא לנחוץ לפנות אלינו באמצעות קצין נמוך ממנו.
“האם סובל עוד מישהו מביניכם ממורסה, או מדבר אחר?” שאל. “אם כן אמרו זאת ואטפל בכם באותו זמן. זכרו, חובתי היא לדאוג לבריאותכם כמו לבריאותו של צוות הספינה. אל תהססו איפוא להודיעני בהיותכם זקוקים לעזרתי.”
“המותר לי לדבר, אדוני?” שאל סטיוארט.
“כמובן.”
“האפשר יהיה לסדר שכל זמן שהספינה עוגנת פה יספקו לנו מפעם לפעם מזון טרי?”
מוריסון תמך בבקשה זו בכל לבו.
“יש לנו ידידים בין ההודים, אדוני, שרק ישמחו אם יורשה להם לספק לנו פירות וירקות.”
“ובדרך זו גם נחסוך מצרכים למחסן הספינה, אדוני,” הוסיף קולמן.
דוקטור המילטון העביר מבטו מהאחד לשני.
“אבל הרי מקבלים אתם מזון טרי,” אמר.
“לא, אדוני, במחילה ממך,” אמר קולמן. “רק בשר־שור ממולח ולחם קשה.”
דוקטור המילטון הביט בשליש.
“כאלה היו מזונותיהם, אדוני. פקודתו של מר פארקין.”
“אני מבין,” השיב הרופא. “אבדוק את הענין. אולי אפשר יהיה להסדירו.”
הודינו לו מקרב־לב והוא חזר ויצא אל הסיפון.
אשר התרחש אותו בוקר לימדנו בבירור כי פארקין נהג בנו כדרך שנהג שלא בידיעת הקברניט ודוקטור המילטון. אדוארדס היה נוטה להעלים אין מאכזריותו של הלויטננט, אך למן אותו יום היה דוקטור המילטון מבקרנו תכופות. שוב לא נאלצנו לשכב בסחי ומזוננו היה אותו מזון שניתן למלחי הפנדורה.
פרק שבעה־עשר: החיפוש אחר הבאונטי 🔗
בוקר אחד בראשית חודש מאי שוחררנו, סטיוארט ואני, משלשלאות רגלינו והובלנו למקום ששימש מדוֹר־חולים על הסיפון התיכון. דוקטור המילטון המתין לנו בפרוזדור מבחוץ. הוא לא אמר דבר, אלא רק רמז לנו להכנס פנימה. נכנסנו בלי לדעת למה לצפות והדלת נסגרה אחרינו. טהאני ופגי חיכו לנו בפנים ביחד עם בנותינו הקטנות.
טהאני קרבה אלי ובחבקה אותי בזרועותיה לחשה לי באזני לבל ישמעו העומדים בחוץ את דבריה.
“הקשב, בייאם, אין לי פנאי לבכות. עלי לדבר מהר. אטוּאָנוּאִי נמצא פה ואתו שלוש־מאות מאנשי טַאוּטירָה – מבחר הלוחמים שלו. הם הגיעו מסביב לאי משני העברים בקבוצות של חמישה או עשרה. ימים רבים נסיתי לראותך, אך לא היתה כל אפשרות. לבסוף הנה באה. הם יסתערו על הספינה בלילה. באפלה לא יפגעו בנו התותחים הגדולים אלא במקצת. הדבר אשר מפניו אנו חוששים הוא שתהרגו לפני שנוכל להגיע אליכם. מסיבה זו טרם נערכה ההתקפה. האם כולכם נמצאים בבית שהם בנו על הסיפון? האם כבולים אתם בשלשלאות? אטוּאָנוּאי רוצה לדעת כיצד שומרים עליכם שם.”
שמחתי למראה טהאני וילדתנו הקטנה היתה כה גדולה, שלרגע לא מצאתי מלים בפי.
“אמור לי, בייאם, מהר! לא יהיה לנו זמן רב לשיחה.”
“כמה זמן נמצאת את במאטאוואי, טהאני?”
“הגעתי לכאן שלושה ימים לאחר שהפלגת מטאוטירה. כלום חשבת שאעזוב אותך? אטוּאנוּאי ואנוכי תיכנו את התכנית הזאת. כל ידידיך משתוקקים להתקיף.”
“טהאני,” אמרתי, “עליך לומר לאטואנואי שאין כל סיכוי להציל אותנו. הוא וכל אנשיו יהרגו.”
“לא, לא, בייאם! נמיתם באלות לפני שיספיקו להשתמש בתותחיהם וברוביהם. אנו נציל אתכם מידי האנשים הרעים הללו. אטואנואי חפץ להתקיף מחר בלילה. לא יהיה ירח. הדבר צריך להעשות מהר, מפני שהספינה תפליג בקרוב.”
לא היה כל טעם לנסות להסביר לטהאני את סיבת מאסרנו. היא לא היתה מסוגלת להבין זאת. ואליבא דאמת לא היה לנו להאשים כי אם את עצמנו, מאחר שלפי שסופר כבר נשמר דבר המרד בסוד מפני הטהיטים.
“אני יודעת. הקברניט הזה, אֶטוּאָטי, סיפר להיטיהיטי שאנשים רעים הנכם. הוא אומר שעליו לקחת אתכם לאנגליה כדי שתענשו. היטיהיטי אינו מאמין בכך. איש אינו מאמין בכך.”
בינתיים ואשת סטיוארט סחה לו את אותם הדברים. נותרה לנו דרך אחת בלבד כדי למנוע התקפה על הפריגטה. הסברנו להן שכל האסירים כבולים בשלשלאות בידיהם וברגליהם; שחדלי־אונים אנו לחלוטין ושבלי ספק הרוג נהרג לפני שיספיקו לכבוש את הספינה. סיפרתי לטהאני – והיתה זו האמת – שהקברניט אדוארדס התכונן להתקפה כזאת ופקד על שומרינו לירות בנו משיגלו ידידינו שעל החוף את הסימן הראשון לנסיון כל שהוא להצילנו. לאחרונה עלה בידינו לשכנע את נשינו שהתכנית חסרת־תקוה.
עד אותו רגע כבשו טהאני ופגי את רגשותיהן. עתה, בראותה כי אין לעשות להצלתנו ולא כלום, פרצה פגי בבכי קורע־לב. לשוא ניסה סטיוארט לנחמה. טהאני קרסה ארצה לרגלי כשפניה נחבאות בזרועותיה ולא השמיעה הגה. אילו בכתה כי אז קל היה לי יותר לסבול זאת. כרעתי על ברכי לצדה וילדתנו בזרועותי. בפעם הראשונה בחיי מציתי את מלוא מרוריה של כוס היגונים.
אך הנה פקע כוח הסבל של סטיוארט. הוא פתח את הדלת. דוקטור המילטון והשומרים המתינו בחוץ. הוא רמז להם להכנס. פגי נצמדה אליו במר יאושה ורק בקושי ניתקה מעליו את אצבעותיה75. אילולא טהאני כי אז צריך היה להורידה בכוח מעל הספינה. כאבה של טהאני היה אנוש ומעבר לגבול הדמעות, ככאבי אני. רגע אחד עמדנו חבוקים בלי לומר מלה. אחר־כך הרימה את פגי וסעדה אותה בצאתן את התא. סטיוארט ואני יצאנו אחריהן בשאתנו את בנותינו. ליד הכבש מסרנו אותן למשרתות שבאו ביחד עם נשינו. סטיוארט ביקש שיחזירוהו מיד אל “הביתן”. אני הובלתי אל תאו של דוקטור המילטון ולבי רחש לו תודה עמוקה על שהניחני שם לבדי דקות מספר. בעד האשנב ראיתי את הדוגית, שהושטה על־ידי טוּאָהוּ חברי וטיפּאו, אבי פגי, כשהיא מתרחקת מהספינה. אחת המשרתות החזיקה את בתה של פגי. טהאני ישבה על ספסל בצד החרטום והחזיקה בזרועותיה את הלן הפעוטה. הבטתי אחרי הדוגית שהלכה וקטנה ובלבי כרסם יאוש, כמוהו לא ידעתי מעודי.
עומד הייתי עדיין אצל האשנב כאשר נכנס דוקטור המילטון.
“שב נא, נערי,” אמר. עיניו היו לחות בהסתכלו בי. “דיברתי על לבו של הקברניט אדוארדס שיאוֹת לפגישה זו. כוונתי היתה לטובה, אך לא תארתי לעצמי איזה נסיון אכזרי יהיה זה לכולכם.”
“יכול אני לדבר גם בשמו של סטיוארט, אדוני. אנו אסירי תודה לך.”
“התואיל לומר לי את שם אשתך?”
“טהאני. היא גיסתו של ויהיטוּאה, השר של טַיָארַאפּוּ.”
“אשה אצילה היא, מר בייאם. הדרת־כבוד וישוב־הדעת שלה עשו עלי רושם רב. מודה אני ומתוודה כי מושגַי על הנשים ההודיות נשתנו מיסודם עכשיו כשראיתי אותן פנים אל פנים. קודם לכן היו אלה מבוססים על הסיפורים המהלכים אודותיהן באנגליה. תארתי לעצמי את כולן כיצורים פרוצים במידותיהם ונעדרי אופי ורגשות עמוקים. עתה רואה אני מיום ליום עד כמה מוטעה היה מושג זה. ואנו מכנים אנשים אלה בשם פראים! באמונה, שעתה נראה לי כי בהרבה מובנים אנו הננו הפראים ולא הם!”
“לא ראית את אשתי לפני כן?”
“להיפך, ראיתיה יום יום במשך החודש האחרון. היא הפכה עולמות בנסיונותיה לראותך. ואשת סטיוארט עשתה כמוה. עד אתמול דחה הקברניט אדוארדס את כל בקשות ההודים לבקר אצל האסירים. הוא חושש פן ינסו להצילכם.”
“ויש יסוד לחששו, אדוני.”
“יסוד לחששו? הכיצד?”
מבכר הייתי להמנע מלדבר על אשר סחר לי טהאני ולא הייתי אומר דבר אילו ברי היה לי שאטוּאנוּאי יזנח את תכניתו. אלא שידעתי את אופיו המתפרץ והעשוי־לבלי־חת, וגם זאת – שלא הוא ולא טאהני לא היה להם כל מושג על התוצאה הקטלנית של ירית תותח טעון רסיסי ברזל. מעולם לא ראו תותח בפעולתו ויתכן מאוד היה שאטוּאנוּאי עוד ישוכנע להאמין כי תכניתו ניתנת לביצוע. על כן סיפרתי לרופא אודות תכנית ההתקפה על הפריגטה ואודות הצעד שעשיתי כדי למנוע את הוצאתה אל הפועל. הוא השתומם לשמע הידיעה.
“לא היה לנו כל חשד שמשהו מסוג זה ממשמש לבוא,” אמר. “היטבת עשות בספרך לי את הדבר. התקפה כזאת פירושה מות לעשרות הודים, אם לא למאות.”
“הקברניט אדוּארדס יכול להשמר בנקל מכל סכנה,” אמרתי. “אין הוא צריך אלא להציב משמר חזק על החוף ולאסור כל התקהלות של דוגיות בקרבת הספינה.”
אז אמר לי הרופא כי קיבל מטוּאהוּ את כתבי־היד של מילוני ודיקדוקי.
“כמו כן נמצא בידי יומנך הפרטי,” אמר. “התרשה לי לעיין בו פעם, או אולי מכיל הוא דברים אשר אינך רוצה שיקראם איש?”
אמרתי לו שהיומן לא הכיל כי אם דין־וחשבון יום־יומי על כל המוצאות אותי מיום עזבי את אנגליה ועד בואה של הפנדורה, ושברצון ארשה לו לקרוא בו.
“אעריך מאד זכות זו,” השיב. “יומנך יביא לך תועלת רבה בשנים הבאות. אם תרצה, אדאג לניירות אלה בשבילך. אוכל להניחם על תחתית ארגז הרפואות שלי וכך ודאי שיגיעו לאנגליה בשלמות. אשר למילון, הקברניט אדוּארדס יודע על הענין הרב שיש לו לסר ג’וזף בּנקס במילון ורשאי תהיה לעבור עליו במשך הנסיעה הביתה.”
קבלתי בברכה את ההבטחה הזאת. צופה הייתי באימה אל המסע הארוך שלפנינו. עתה הזכרתי את גזירתו של הקברניט על הדיבור בלשון הטהיטית. “אם יבוטל איסור זה, אדוני, כי אז אוכל להעזר עזר רב על־ידי האסירים האחרים ובו בזמן אשרתם שרות טוב בספקי להם חומר להעסיק בו את מחשבתם.”
הרופא הבטיח להשתדל בעדנו לפני הקברניט ומיד לאחר הפלגת הפנדורה ניתנה לנו הרשות המבוקשת.
כל היום שלאחריו היו סירות־הספינה טרודות בהסעת מזונות ובהחזרת האוהלים והמכשירים של הנגרים והנשׁקים, אשר הוקמו על שפת־הים בקרבת מעגננו. הכלכּוֹל שלנו, ג’ימס גוּד, הודיענו כי הפריגטה עומדת להפליג תוך עשרים־וארבע שעות. אדוּארדס לא השיג כל ידיעה על כריסטיאן והבאונטי ונראה שהגיע למסקנה כי אמרנו את האמת כאשר טענו שאיננו יודעים דבר אודות מגמת פניו של כריסטיאן. כל אותו יום לא משו עיני מהארץ הירוקה בה ידעתי אושר כה רב, ובמשך הלילה שמעתי את כל צילצולי הפעמון ואת קריאותיהם הברורות של הזקיפים הניצבים בפינות שונות של הספינה. רצה המזל ולא נערך כל נסיון לתפוס את הפריגטה. עם שחר כבר היינו שטים. בשעה עשר, בהציצי דרך “חלוני”, לא ראיתי בלתי אם ים ריק.
עתה באה תקופה יגעה לארבעה־עשר הכלואים ב"תיבת־פנדורה". המילון שלי היה לברכה כמעט לכולנו. ביום השני להפלגתנו הובא אלי על־ידי דוקטור המילטון בעצמו ביחד עם מכשירי־כתיבה. כן הזמין הרופא אצל הנגר שולחן קטן, שעמד על הרצפה מעל לגופי שעה שישבתי בפינתי. לווחי העץ הירוקים, מהם נבנה “הביתן”, היו מתכווצים והולכים בשמש החמה ובעד החרכים שנוצרו חדרה פנימה כמות מספקת של אור, שאיפשרה לי לכתוב בלי לאמץ ביותר את עיני. האיסור על הדיבור בלשון הטהיטית בוטל ויתר האנשים הצטרפו ללימודי בשמחה. סטיוּארט, מוֹריסוֹן ואליסוֹן היו בלשנים מחוננים ושליטתם בטהיטית נפלה רק במעט משליטתם באנגלית. אליסון הפתיעני. הוא דיבר את השפה במיבטא נקי משל כולנו ודומה כי קלט אל קרבו את ידיעתה בלא כל מאמץ. הוא העמידני על כמה אבחנוֹת דקות בין מלים, שנתעלמו ממני. נער מסכן זה לא ידע מעולם מי היו הוריו. כל שזכר הוא, שמאז ומתמיד בעטו בו מצד ימין של הספינה לצדה השמאלי ואף פעם לא עלה בדעתו כי נחן בשכל ישר. מעציב היה לחשוב שצעיר כזה, בעל תפיסה מצוינת שהכשירתו להשכלה, לא קיבל כל חינוך, בעוד שקטני־מוחין רבים מבני העשירים נהנו מיתרונות שלא היו מסוגלים לנצל.
ובאו גם ימים אפורים של סופות עזות ורצופות, עת אי־אפשר היה לעבוד במילון. הפריגטה שרכה דרכה בכבדות בגלים הגדולים, עולה ויורדת ומתנודדת ומתגלגלת, ואנו התגלגלנו אתה, כשכל אחד נצמד אל טבעת הברזל שלו ומתחזק להשאר במקומו. תכופות היינו מושלכים עד קצה שלשלאותינו ופרקי־ידינו וקרסולינו נתחככו בצורה נוראה בפסי־הברזל שליפפום. ולהוסיף על סבלנו בעתות מזג־אויר רע, טיפטף עלינו הגשם יומם ולילה בעד חרכי הגג של כלאנו, שלא נסתמו, ואנו ישנו, או מוטב לומר – נסינו לישון על רצפה טחובה ודביקה מליכלוך.
כמה ימים עברו עד שנודע לנו כי הפנדורה אינה שטה יחידה. ליוותה אותה ההחלטה, הסקוּנר הקטנה שמוריסון בנה עם האחרים. אדוּארדס התקינה כנושאת־אספקה של הפריגטה והפקיד עליה את מר אוֹליבר, סגן־רב־החובל של הפנדורה, ועמו צוות של פרח־קצין אחד, נווט וששה ספנים. זו היתה ספינה קטנה נאה ומהירה מהפריגטה בכל מזג־אויר שהוא. פעמים הרבה ניתנה עכשיו למוריסון ולאלה שהיו צריכים להפליג אתו בהחלטה ההזדמנות לתנות את מר גורלם על אשר נתפסו בפּאפּארה. כל התלאוֹת שנכונו להם היו נראות כאפס וכאין לעומת קשי החיים ב"תיבת־פנדורה".
מהרה החל הנרי הילבּרנדט לגלות סימני התמוטטות נפשית תחת לחץ תנאי הכלא. מטבעו היה אדם שרוחו מדוכדכת עליו ומנהגו לחטט בנפשו, והיה ברור שהמחשבה על בית־הדין־הצבאי המחכה לנו לא הרפתה ממנו. זוכרני יפה את הלילה בו נתגלה הדבר לראשונה. הים היה שקט לגמרי, אך מטר דקיק ירד מאז הבוקר וכולנו היינו רטובים, רועדים מקור ואומללים. היתה שעת חצות כנראה כאשר ננערתי מנמנומי על־ידי קולו של הילברנדט. ב"ביתן" שרר חושך־מצרים. הילברנדט היה מתפלל בנעימה נמוכה וחד־צלילית, שנתמשכה בלי סוף. ספנים, אף־על־פי שכמה מהם לבם גס בדת, מכבדים בדרך כלל את האיש המאמין ואינם מפריעים לתפילתו. והגם שלא יכולתי לראות דבר באפלה, ידעתי שגם יתר האנשים היו עֵרים ומאזינים לתפילת הילברנדט. כמחצית השעה לפחות המשיך להתפלל לאלוהים שיצילו מתליה. אותה התפילה חזרה ונשנתה כל אותה עֵת. לבסוף שמעתי את קולו של מילווֹרד: “הילברנדט! בשם אלוהים, מָאמוּ!” (שתוק!)
הילברנדט הפסיק.
“מי היה זה? אתה, מילוּוֹרד?”
“כן. איננו רוצים שתוסיף להתפלל.”
“לא,” החזיק אחריו מישהו. “התפלל לעצמך אם עליך לעשות זאת, הילברנדט, אך לנו תן מנוחה.”
פתאום פרץ הילברנדט בהתיפחות מרה. “אבדנו, בני־אדם,” קרא. “אבדנו, כולנו עד אחד! תלה יתלו אותנו. חשבו על כך! חנוקים עד מות בקצה החבל!”
“יבאש דמך! התבלום את פיך, או לא?” בקע קולו של בּוּרקיט. “חנוק אותו, סאמנר, אם יאמר עוד מלה אחת.”
סאמנר היה כבול ליד הילברנדט. “בחיי כי אעשה זאת!” השיב. “אחסוך לו לתליין מלאכה מזוהמת אחת, אם לא יפסיק!”
נושא אחד לא נזכר אף פעם ב"ביתן" והוא – גורלנו בהגיענו לאנגליה. פרט להילברנדט וסקינר די היה לכולנו בצרות ההווה, בלי שנצפה לצרות ששעתן טרם הגיעה.
לא נעים הוא זכרון המאורעות של התקופה העגומה ההיא. לא היה לנו כל מושג אנה פנינו מועדות, להוציא את הכיוון הכללי של הנסיעה, שהיה בדרך הביתה. ג’ימס גוּד, מקוֹר־הידיעות היחיד שלנו, סיפר לנו שהקברניט אדוארדס שט מערבה במסלול עקלתוני והתעכב אצל כל אי שניקרה לו בדרכו כדי לחפש אחרי הבאונטי. על מקום המצאנו היה עלינו להקיש מהמעט שראיתי דרך נקב־התצפית שלי. גם כמה מהאחרים יכלו לראות משהו מהמתרחש בחוץ בעד החרכים שהחלו מופיעים בקירות בהתכווץ הלווחים תחת להט השמש הטרופית. הייתי רושם את מאורעות הימים. בתשעה במאי עזבנו את טהיטי. בתשעה־עשר בו הופיע לעינינו אי, אשר כל אלה מבינינו שהיו מסוגלים לראותו הכירוהו מיד. היה זה איטוּטאקי, שנתגלה על־ידי הקברניט בליי לאחר הפלגת הבאונטי מטהיטי זמן מה לפני המרד. אותו בוקר רבתה ההתרגשות ב"ביתן". הספינה קרבה אל החוף והשתהתה במיפנה השמאלי שעה שהורידו את הקאטר. ראינו לויטננט אחד וחמישה־עשר איש יורדים בסירה.
“אני מתערב במנתי היומית כי בטרם ירד הלילה יובאו אלינו לכאן כריסטיאן והנותרים,” אמר קולמן.
“שטויות, קולמן,” אמר סטיוארט. “כריסטיאן לא יסכיל לבחור במחבוא הידוע לקברניט בליי.”
“ומה בדבר טוּפוּאי, מר סטיוּארט?” שאל נורמן. “כריסטיאן היה נשאר שם אילו נהגו בנו ההודים בידידות, והרי גם אותו אי ידוע לקברניט בליי!”
“מה חושב אתה, בייאם?” שאל סטיוארט.
דעתי היתה – ומוריסון ומרבית הנותרים היו תמימים עמה – שכריסטיאן שוב לא יבקש מקלט על אי ידוע בכלל ועל אחד האיים שבליי ביקר בפרט. אף־על־פי־כן חכינו בקוצר־רוח לשובה של הקאטר. כל היום שטה הפריגטה הלוך ושוב בקרבת היבשה ועם שקיעה ראינו את הקאטר מפליגה מהחוף. ראיתיה יפה בהתקרבה וכאשר אמרתי בבטחה שאיש מחבורת כריסטיאן איננו בתוכה, הריע אליסון ומחא כפיו הכבולות. כולנו הרגשנו כמוהו: מבקשים היינו שכריסטיאן ואשר אתו ימלטו. מיד לכשהועלתה הסירה על הסיפון הופנתה הספינה לים הפתוח והיתה זו הפעם האחרונה שראינו את איטוּטאקי.
מדי יום או יומים היתה ההחלטה מופיעה בחוג ראייתנו, ונדע כי הולכת היא אחרינו מאי אל אי. היא שבה והשיגתנו עת נתגלה לפנינו אי נמוך, או אָטוֹל76, שהיה מורכב ממספר איוֹנים המחוברים זה לזה על־ידי שוניות ארוכות וצחיחות שהקיפו לָגוּנה גדולה למדי. ראינו את הסקוּנר מצטיידת בכל הדרוש לה אצל הפריגטה ופונה אל היבשה כשהיא גוררת אחריה את הקאטר ויָאוֹל77 אחת. הסקוּנר היתה לאדוארדס לעזר רב בחיפושיו. בגלל תושבתה הנמוכה מסוגלת היתה לבדוק מקרוב את האיים השונים שצצו בדרכנו. למחרת היום הביא לנו ג’ימס גוּד ידיעה מענינת מאוד. אנשי הסירות עלו על האיונים וגילו על חופו של אחד מהם כלונס ועליו המלים “מפרש־גף של הבאונטי”.
תגלית זו נראה כי עוררה התרגשות לא רק ב"ביתן", אלא גם במדורו של אדוּארדס. הקברניט סבר בלי ספק שהמציאה מוכיחה כי הבאונטי ביקרה באי זה, או עברה סמוך לו. אנו ידענו יותר ממנו, אלא שנזהרנו לשמור את ידיעתנו לעצמנו. מנוֹר זה ברי שהיה אחד הכלונסאות אשר איבדנו בעת הסערה בטוּפּוּאי ואשר הרוחות והזרמים טילטלוהו מילין רבים למבוא־הרוח.
משך החדשַים הבאים שוטטנו צפונה ודרומה בין איי קבוצת־הברית, ארכיפלגוס השייטים וארכיפלגוס הידידות בבקשנו אחרי עקבות כלשהם של הבאונטי. בעשרים־ואחד ביוני, בליל סערה, איבדנו את ההחלטה. ימים אחדים שוטטה הפריגטה באותה סביבה אך הסקוּנר לא נמצאה. אז פנה הקברניט אדוארדס לנאמוּקה, אשר בין איי־הידידות, שנקבע מראש כמקום־פגישה למקרה שהספינות תנותקנה האחת מהשניה. נאמוּקה, כזכור, היה האי בו התעכבה הבאונטי להצטייד במים ובמזון טרי ימים מספר לפני פרוץ המרד. הפנדורה עגנה במקום שהבאונטי עגנה בשעתה ובעד הנקב נגלה לי המראה הידוע: בתי ההודים המפוזרים בין החורשות, מקום שאיבת המים, שם נשדד מאתנו העוגן הקטן ואותם המוני גנבים פראים, שנקהלו סביב הספינה בדוגיותיהם.
במקום זה המתינה הפנדורה להחלטה מהעשרים־ושמונה ביולי ועד השני באוגוסט, ובזמן זה הציקו ההודים לשואבי־המים של הפריגטה כדרך שהציקו בשעתם לאלה של הבאונטי. מאחר שהסקוּנר לא הופיעה, ראה אותה הקברניט אדוארדס כאבודה והחליט לשוב הביתה בלי לאבד זמן נוסף. הפלגנו איפוא מנאמוּקה ולמחרת אחרי־הצהרים עברנו במרחק כמה מילין מהמקום שם פרץ המרד לפני חדשים כה רבים. הנקל לתאר את התענינותם של האנשים שעה שהציצו בעד החרכים בשרטוטיו התכלכלים של טוֹפוֹאה. לי עצמי נראו מאורעות אותו בוקר עגום וכל אשר אירע מני אז כתעתועי דמיון וצרתנו עתה כסיוּט־לילה, ממנו אקיץ עוד מעט קט ואמצא עצמי בבית, באנגליה. עלתה בי ההרגשה המוזרה כאילו הוחזרתי לאחור במעגלי הזמן והייתי חי מחדש את מאורעות הלילה שקדם למרד.
פרק שמונה־עשר: אחריתה של הפנדורה 🔗
הבה ואעבור בקצרה על מאורעות חודש אוגוסט. הם היו, בלי ספק, מענינים למדי לאנשי הפנדורה, ואילו לאסירים הכלואים ב"ביתן" חלפו באיטיות אין־קץ. אִיים צצו לעינינו ונשארו מאחור בדרכנו לקראת מיצרי־הנסיון. שטנו במסלול שהיה דומה מאוד למסלולו של הקברניט בליי במסעו אל טימור בסירתו הפתוחה, ובעודנו מפלסים לעצמנו דרך באותו אוקינוס ענקי המשובץ איים ושרטונים בלתי ידועים לאדם הלבן, קבלתי מושג נאמן יותר על הישגו הבלתי־רגיל של בליי. כמעשה־נסים נראה הדבר, שעלה בידו להעביר שבעה־עשר איש בלתי־מזויינים ומצויידים במעט מזון ומים דרך כל תהפוכות מזג־האויר והים עד למחוז־חפצו – מרחק כארבעת אלפים מילין מנקודת היציאה. הישג זה שימש נושא עיקרי לשיחתנו ב"ביתן". בלי להתחשב ביחסנו האישי אל בליי, לא היה בינינו איש שלא היה גאה – כאנגלי – במסעו בסירה הגדולה של הבאונטי.
את אדוּארדס המעטנו לראות. שלוש, או אולי ארבע פעמים במשך המסע עד כה, ערך בַּקָרוֹת רשמיות חטופות. הוא היה עומד לרגלי הסולם, מעביר את מבטו הקר מהאחד לשני וחוזר ויוצא. נתונים היינו ל"רחמיו" של פּארקין, שהכביד עלינו את קיומנו ככל אשר מלאוֹ לבו. ברם משקרבנו אל מיצרי־הנסיון חדלו גם ביקוריו והשליש מילא את תפקידו. הלויטננטים ואף הקברניט עצמו היו טרודים בלי הרף בהשטת הספינה. בכל יום הורדו ונשלחו קדימה אחת, ולפעמים גם שתים, מסירות הספינה, מאחר שהגענו אל הקצה הצפוני של שונית־המחסום־הגדול, הנמשכת לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה. אין על פני כדור־הארץ פינה מסוכנת ובוֹגדנית יותר מחלק זה של אוקינוס, המשופע פחים תת־מימיים. מסלולנו היה עקלתוני ביותר ונמשך בין שוניות ושרטונים לאין מספר, וכל היום, תוך שהיינו מתקדמים לאט לאט, יכולנו לשמוע את קריאות האנשים המעלים את המשקלות ומכריזים על העומק. אפילו האסירים לא ידעו שעמוּם בזמן זה. אלה מאתנו שהיו מסוגלים לראות דבר־מה מהמתרחש בחוץ, התמידו לעמוד על משמרתם ולהודיע לאחרים על הסכנות שנראו בעין, או שעברנו עליהן.
העשרים־ושמיני באוגוסט היה יום קודר, שדממות וסופות־זעם שימשו בו בסירוגין, דבר שהגדיל במאוד את סכנות השיט. עם שחר, בהציצי בעד נקב־התצפית שלי, ראיתי והנה נמצאים אנו באמצע מבוך של שוניות ושרטונים, עליהם נשבר הים בכוח רב. הפריגטה עצרה במהלכה למשך הלילה ועתה הורדה אחת הסירות בפיקודו של לויטננט קוֹרנר ונשלחה קדימה לבקש מוצא החוצה. יכולנו לראות רק מעט מאשר אירע בחוץ, אך הפקודות שנצעקו בלי הרף מעל הסיפון־העליון העידו בבירור על הקשיים בהם התלבטה הספינה. פעם אחת, עת פנינו ונסתובב, עברנו במרחק מחצית הכבל משונית נתעבת, מאותן המחרידות לב כל מלח.
כך נמשך הדבר כל אותו יום ועם רדת הערב היה ברור כי הסכנה המאיימת עלינו גדולה עוד יותר מאשר בבוקר. הסירה נמצאה עדיין מרחק רב לפנינו וירית־תותח נורתה לאות לה לחזור. החשכה ירדה במהירות. האנשים ירו ברובים והציתו אבוקות כדי להראות לסירה על מקום המצאנו. הסירה השיבה אש רובים ומשגבר נפץ יריותיה ידענו כי מתקרבת היא לאיטה. כל זאת נעשה בעוד אנשי־המשקלות ממשיכים למוד את העומק, בלי שיגיעו לקרקעית בעומק מאה־ועשרה פאטום; אולם במהרה שמענום שבים ומכריזים על עומקים: חמישים פאטוֹם, ארבעים, שלושים־וששה, עשרים־ושנים. מיד כשהוכרז העומק האחרון סובבה הספינה, אך בטרם הותקנו המפרשים כראוי התנגשה הפריגטה וכל איש בפנים ה"ביתן" הוטל ארצה לכל ארכו.
לפני שהספקנו להתאושש התנגשה הספינה בפעם שניה ובכוח כזה, עד כי חשבנו שהתרנים יתמוטטו. היתה כבר חשכה גמורה ולמרבה הרעה השתער עלינו פרץ־סער חדש. מעל לנהמת הרוח הגיעונו קולות האנשים, שנשמעו חלושים ודקים שעה שהעבירו את הפקודות בצעקה. נעשה כל מאמץ אפשרי על מנת לחלץ את הספינה באמצעות המפרשים, אך כאשר עלה הדבר בתוהו, קופלו, ויתר הסירות הורדו כדי להטיל עוגן במרחק מה. פרץ־הסער חלף פתאום כלעומת שבא ועתה שמענו היטב את יריות הרובים של האנשים בסירה החוזרת.
עצמת החבטות שספגנו לא הניחה בנו מקום לספק כי הספינה ניזוקה קשות. שמעתי את קולו של אדוּארדס: “מה מצבה, מר רוברטס?” ואת תשובת רוברטס: “היא קולטת מים במהירות, אדוני. הם מגיעים כבר עד שלושה רגל במחסן.”
הנקל לתאר את רושמה של ידיעה נוראה זו על האסירים. הילברנדט ומיכאל בּיירן החלו צועקים ומתחננים באזני הנמצאים בחוץ שישחררונו מאזיקינו. כל מאמצינו להשתיקם היו לשוא והשאון שהקימו, ביחד עם הצעקות שעלו מבחוץ ורעם המשברים על השונית שאליה הוטלנו, הוסיפו לאימת המצב ולקדרוּתוֹ.
אנשים הופקדו מיד על המשאבות והאחרים צווּ להריק מים מהכווֹת. והנה הורמה השבכה מעל לחור שבגג והשליש ירד עם מנורה בידו. בחפזון שיחרר את קולמן, נורמן ומקינטוש ופקד עליהם לצאת הסיפונה ולעזור לשואבים. ביקשנו את השליש לשחרר את כולנו, אך הוא לא שת לב אלינו ומשיצא עם שלושת האנשים הוחזרה שבכת הברזל למקומה והוברחה כמקודם.
עתה החלו כמה מהאסירים להשתולל ולגדף כמטורפים במשכם בשלשלאותיהם בנסיון־שוא לנתקן. אותו רגע הופיע ראשו של אדוארדס בחור הגג וציוה עלינו בתוקף לשתוק.
“בשם אלוהים, פתח את אזיקינו, אדוני!” קרא מוספראט. “תן לנו את האפשרות להציל את חיינו!”
“שקט! השומע אתה?” השיב אדוארדס, ואחר פנה אל השליש, שעמד לצדו: “מר ג’קסון, הנך אחראי בפני לאסירים. אין להוציאם בלי פקודתי.”
“תנה לנו ונעזור לשואבים, אדוני,” קרא מוריסון בתום־לב.
“שקט, נבלים שכמותכם!” קרא אדוארדס ובמלים אלה עזבנו.
בהכירם כי לשוא תחינתם נשתתקו האנשים ואנו השלמנו עם המצב באותה רוח אדישות נואשה היורדת על אנשים חדלי־ישע. תוך שעה סטרה בנו רוח־סערה חדשה ושוב הרימו הגלים את הפריגטה וחבטוה בכוח איום כנגד השונית. חבטות אלה השליכונו מצד אל צד, כנגד הכתלים ואיש כנגד אחיו, כך שנחתכנו ונחבלנו בצורה נוראה. לפי שניתן לנו לשפוט נהדפה הספינה יותר ויותר מעבר לשונית. לאחרונה רָגעָה על מקומה כשחרטומה שקוע ואנו שמענו את קולו של לויטננט קוֹרנר: “היא חפשיה, אדוני!”
השעה היתה עשר לערך. הסער השני עבר גם הוא ובדממה שירדה לאחר יללת הרוח יכולנו לשמוע יפה את הפקודות הניתנות לאנשים. מטלטלים היו את התותחים אל מעבר לדופן, ואלה שלא הועסקו בשאיבה ובהרקה התאמצו להעביר מפרש מתחת לקרקעית הספינה לסתום את החורים שניבעו בה. ואולם המים חדרו פנימה במהירות כזאת, שהיה הכרח לנטוש תכנית זו וכל אדם על הספינה, מלבד שומרינו ומלבדנו, פנה לשאיבה ולהרקה.
את התנהגותו של אדוארדס כלפינו אין להסביר ואף לא להצדיק. השונית אשר עליה הוטלה הפנדורה היתה מרוחקת פרסאות רבות מכל יבשה, להוציא מספר שרטוני־חול קטנים וצוקי־סלע חשופים. אילו שוחררנו, לא היתה לנו כל אפשרות להמלט; ואף־על־פי־כן הכפיל אדוארדס את המשמר שעל גג ה"ביתן" ופקד על השליש להחזיקנו כבולים בידינו וברגלינו. למזלנו לא השגחנו בקרבת הסכנה שנשקפה לנו. ה"ביתן" עמד על הסיפון העליון ומשום כך נמצאנו גבוה מעל המים, ואף שידענו כי גזר־דינה של הספינה נחרץ, לא ידענו שהמים חודרים לתוכה כה מהר. למעשה היה זה מעין מירוץ בין הים ואור היום ואילו ירדה הפריגטה תהומה במשך הלילה, כי אז היו כל הנמצאים עליה נספים עמה.
לאור הקרנים האפורות הראשונות של השחר נוכחנו לדעת כי הסוף היה ענין לא של שעות, כי אם של רגעים. ירכתי הפריגטה נזדקרו עתה גבוה מעל המים והסיפון היה כה משופע, ששוב אי־אפשר היה לעמוד עליו. הסירות עמדו מסביב והקצינים היו טרודים בטעינתן במצרכי מזון. בחלק הקדומני של הספינה עלו המים וקרבו במהירות אל אשנבי התותחים. אנשים טיפסו על ה"ביתן" וירדו לתוך הסירות באמצעות סולמות־הירכתיים. קראנו אל הנמצאים בחוץ, ביקשנו והתחננו שלא ישכחונו וכמה מהאנשים החלו מושכים בשלשלאות רגליהם בחמת נואשים. אינני יודע מה היו הפקודות ביחס אלינו, או אם בכלל ניתנו פקודות כאלה, אך נראה כי תחנונינו נשמעו בחוץ. ג’וזף הוֹדגֶ’ס, עוזר־הנַשָק, ירד אלינו והסיר את הכבלים מעל בּיירן, מוספראט וסקינר; אך סקינר, בהשתוקקו למהר ולצאת, נסחב מעלה כשהאזיקים עדיין על ידיו, ושני הנותרים נחפזו אחריו. שוב נסגר החור והוברח. סבור אנוכי שדבר זה נעשה בפקודת לויטננט פארקין, שרגע אחד לפני כן ראיתיו מציץ בנו מלמעלה.
הודג’ס לא הרגיש שהשבכה נסגרה. נחפז היה ככל אשר יכול לפתוח את כבלינו כשזעזוע חלף בגוף הספינה וצעקה כללית עלתה מסביב: “היא טובעת!” האנשים קפצו מעל הירכתיים, כיון שהסירות ניתקו ממקומן למראה תנועתה הראשונה של הספינה. צעקנו בכל כוחותינו מפני שהמים כבר החלו מציפים אותנו. אם לא טבענו כולם, אין זאת כי אם תודות לרגש האנושי שבלב ג’ימס מוּלטר, סגן־רב־המלחים. הוא טיפס בידיו ורגליו על גג ה"ביתן" כדי לקפוץ הימה ובשמעו את צעקותינו ענה לנו כי שחרר ישחררנו, או שירד עמנו תהומה. הוא משך והוציא את מטילי הברזל שסגרו את השבכה והשליכה הצדה. “מהרו, בחורים!” קרא ובעצמו קפץ הימה.
מרוב התרגשות ופחד לא הסיר עוזר הנשק את האזיקים מעל ידי בּורקיט והילבּרנדט, אם כי שחרר אותם משלשלאות רגליהם. טיפסנו ויצאנו החוצה בעזרנו איש לאחיו ולא הקדמנו אפילו ברגע אחד. הספינה כבר היתה מתחת למים עד תורן־הראש ואני ראיתי את הקברניט אדוארדס שוחה לעבר המפרשׂנית78, שעמדה במרחק ניכר. קפצתי מהירכתיים ואעשה את כל אשר בידי כדי להינצל מפגיעת המנוֹר של מפרש־הגף לפני שהספינה צללה תהומהּ. שחיתי בכל כוחותי והצלחתי להרחיק מתחום מציצתם של המים ברגע שירכתי הפריגטה נזדקפו מאונכות והחליקו לתוך המים. מעטים המה הספנים היודעים לשחות וצעקות האנשים הטובעים היו נוראות מכדי שיהא בכוחן של מלים לתארן. כל כיסויי הכווֹת, מנורים עודפים, לולי־עופות וכיוצא באלה הוטלו המימה79, וכמה מהאנשים הצליחו להגיע עד עצמים צפים ולהאחז בהם; ואילו אחרים טבעו כמעט במטחווי נגיעה מלווחים או מנוֹרים שהיו עשויים להצילם. שחיתי אל אחד מכיסוּיי־הכווֹת ומצאתי את מוספראט נאחז בקצה השני. הוא לא ידע לשחות, אך אמר לי כי יוכל להחזיק מעמד עד שיאסף. שחיתי אל לוח קצר ובהעזרי במצוֹף זה פניתי לעבר אחת הסירות. כשעה עשיתי במים עד שנאספתי על־ידי היָאוֹל הכחולה. מבין האסירים ניצלו באותה סירה גם אליסון וביירן ועתה, מאחר שנתגדשה באנשים, פנתה אל שרטון חול קטן שעל גבי השונית במרחק כשלושה מילין ממקום שנטרפה בו הספינה. לכל מלוא העין היתה זו כברת הארץ היחידה מעל פני המים, אף־על־פי שרב היה מספר השרטונים והסלעים התת־מימיים על כל סביבינו, שהיו כה סמוכים לפני הים עד שהגלים נשברו אליהם.
המים ליד השרטון, שהיה מוקף כמעט כולו על־ידי שונית, היו שקטים ולא נתקלנו בכל קושי לרדת. אך ירדו האנשים והורדו המצרכים שהיו בה, נשלחה היאול בחזרה אל מקום האסון. אליסון, ביירן ואני חתרנו במשוטים ובָּאוֹלינג, סגן־רב־החובל, ישב אל ההגה. ערכנו חיפוש מדוקדק בין השברים הצפים וכה עז היה הזרם שם, עד שאספנו אנשים במרחק שלושה מילין מהשונית בה התנגשה הספינה. הצלנו שנים־עשר איש וביניהם בּוּרקיט, שנצמד אל כלונס כשהאזיקים עדיין על ידיו.
השעה היתה קרובה לצהרים משחזרנו אל השרטון, שם נתכנסו בינתיים יתר הסירות. אורך השרטון היה כשלושים פסיעה ורחבו עשרים. מאום לא צמח עליו, אף לא גבעול ירוק אחד להניח את העינים מזוהר השמש המסנוור. הקברניט אדוּארדס ציוה לערוך מיפקד הניצולים ונמצא ששלושים ושלושה מצוות הספינה וארבעה מבין האסירים טבעו. מבין האסירים נעדרו סטיוּארט, סאמנר, הילברנדט וסקינר.
מוריסון סיפר לי כי ראה את סטיוארט בשקעו במצולה. הוא לא הספיק להתרחק מהספינה כאשר טבעה. כלוֹנס כבד נזרק מתוך המים החומרים ובנפלו בחזרה היכה בראשו של סטיוארט, ששקע מיד. מכל המאורעות שמצאוני מאז עזבה הבאונטי את אנגליה – פרט לפרידתי מעל אשתי וילדתי הקטנה – היה לי מוֹת סטיוארט המדכא והנוּגה ביותר. חבר טוב ורע נאמן הימנו, בזמנים טובים כבקשים, לא חי מעולם.
הקברניט אדוארדס פקד להקים אוהלים ממפרשי הסירות – אחד לקצינים והשני למלחים. אותנו, האסירים, שלח לקצה השרטון שבמוצא־הרוח, וכיון שלא היתה כל אפשרות להמלט, לא נשמרנו בשעות היום; אך בלילה הופקדו עלינו שני שומרים, פן נקום אנו העשרה על צוות הספינה המונה כמעט פי עשרה ממספרנו. כמו כן לא הורשינו לדבר עם איש זולתנו. משך חמשת חדשי מאסרנו בפריגטה חזר עור גופנו, אשר בעת תפיסתנו כבר הסכין לשמש הטרופית, והלבין ועתה היה לבן כזה של לבלר במשרד חשוּך בלונדון. מרביתינו היינו ערומים לגמרי ובמהרה נכוה עורנו בלהט השמש בצורה קשה והעלה אבעבועות. ביקשנו להרשות לנו להקים לעצמנו מחסה מאחד המפרשים שבהם לא השתמשו, אך אדוארדס, שהיה אדם קשה־לב, השיב פנינו ריקם. מפלטנו היחיד היו בורות שחפרנו לעצמנו סמוך למים לאחר שהרטבנו את החול הלוהט ובהם קברנו עצמנו עד צואר.
את יסורי הצמא כמעט אי־אפשר היה לשאת. רובנו ככולנו בלענו כמויות מים מלוחים בטרם נאספנו על־ידי הסירות והדבר עוד הגביר את עינויינו. כמות המזון שניצלה היתה כה דלה, שמנתו של כל איש ביומנו הראשון על השרטון הצטמצמה בפרוסת לחם וברבע הפיינט יין, אף טיפת מים לא חולקה אותו יום. לויטננט קוֹרנר הבעיר אש בכמה גזרי עץ שפלטו הגלים, העמיד מעליה קומקום נחושת, ועל־ידי שצבר את טיפות האד שצצו בפנים המכסה קיבל כוסית מים אשר חילק לצוות הספינה – כפית לאיש – עד גמירא. אחד הספנים, אדם ששמו קוֹנל, יצא מדעתו מרוב המים המלוחים ששתה.
אנו האסירים היינו אומללים מכדי לשוחח בינינו. שכבנו על שפת המים, מכוסים בחול ומתפללים לחשכה; ומשירדה החשכה הוקל לנו רק במעט. צמאוננו המשגע וגופותינו השרופים ומכוסי האבעבועות הרחיקו שינה מעינינו. למחרת בבוקר נשלח רב־החובל של הפנדורה במפרשׂנית אל מקום האסון לראות שמא אפשר עוד למצוא שם דבר־מה. הוא שב ואתו חלק מהתרנים העליונים, שבלטו מעל למים, וחתול אשר מצאה יושבת על בד־הערב. חיה מסכנה זו ניצלה אך ורק כדי לעלות קרבן לצרכיהם של ספנים שספינתם נטרפה. בו ביום בושלה ונאכלה ומפרוותה נעשתה מצנפת לכסות את ראשו הקרח של אחד הקצינים, שאיבד את הפאה הנכרית שלו.
היום השני היה חזרה על זה שקדם לו. בהשכמת הבוקר נערך חיפוש אחרי צדפות במים הרדוּדים של השרטון ונמצאו כמה שבלולים ענקיים; ואולם הצמא שהציק לכולם היה כה גדול, שאיש לא היה מסוגל לאכלם והם נזרקו. הנגרים עסקו בהכנת הסירות למסע הארוך שלפנינו. קרשי הרצפה נוסרו למקלות, אשר חוברו במאונך אל הלזבזות. סביב אלה נמתחה יריעת קנבוס כדי למנוע בעד הגלים מלחדור לתוך הסירות, הואיל וכולן עתידות היו לשאת מעמסה כבדה.
בבוקר השלושים־ואחד באוגוסט נשלמו תיקוני הסירות והקברניט אדוּארדס כינס את כל האנשים. אנו האסירים נאספנו יחד תחת משמר במרחק מה מהאחרים. כולנו, קצינים, ספנים ואסירים, נראינו כעדת מדולדלים ומרודים, שעלובה הימנה לא הוטלה אף פעם אלי חוף מעל גבי ספינה טרופה. אדוארדס היה לבוש חולצתו, מכנסיו וסנדליו לרגליו, בלי גרבים. דוקטור המילטון היה בתלבושת דומה, רק שאבדו לו נעליו; אבל הוא הציל את ארגז התרופות שלו וניצל הזדמנות אחת כדי ללחוש לי שיומני וכתבי־היד שלי ניצלו ביחד אתו. מרבית המלחים היו עירומים עד מותניהם, אלא שעלה בידיהם להגיע לחוף במכנסיהם, ומחוץ לשלושה או ארבעה חבשו כולם צניפים עשויים מטפחות גדולות צהובות או אדומות שנקשרו סביב ראשיהם – מלבוש מקובל על יורדי־הים. אשר לאסירים, ארבעה מאתנו היו עירומים לחלוטין וסביב מותני הנותרים נתלו סחבות של בד־שיפה הודי מרופט. כולנו היינו ללא כובע וגופותינו נכוו ונתבעבעו בשמש. מוספראט במיוחד סבל נוראות מכוויותיו. מצבנו דיבר בעדנו, אלא שאדוארדס לא היה עושה דבר אילמלא דוקטור המילטון, שדחק בו ליתן לאנשים הערומים כמה שאריות מיריעות המפרשים. תודות לרופא זכו לכסוּת מה מפני השמש האכזרית.
זמן מה פסע אדוּארדס אנה ואנה לפני האנשים. מכונסים היינו בחצי מעגל לפני הסירות, שהיו מוכנות להורדה המימה. השמים היו נקיים מענן והים כחול שבכחול, מלבד במקומות בהם נשבר אל השוניות והשרטונים שהשתרעו לפנינו. בשתיקה חכינו לדברי הקברניט. והנה פנה אלינו.
“אנשים”, אמר, "מסע ארוך ומסוכן עומד לפנינו. הנמל הקרוב ביותר בו נוכל לצפות לעזרה הוא במושבה ההולנדית שעל האי טימוֹר, בין ארבע וחמש מאות מילין ממקום זה. נעבור ליד כמה איים בדרכנו שמה, אך אלה מיושבים על־ידי פראים, אשר מהם אין לנו לצפות אלא לפראוּת הרגילה של בני העמים הללו. כמות המזונות שבידינו היא כה קטנה, שכל אחד יקבל מנה זעומה ביותר, אבל היא תספיק כדי לשמור על החיים אפילו אם לא יעלה בידינו להוסיף עליה בדרכנו. כל אחד מאתנו, כקצינים, כאנשים וכאסירים, יקבל את המנה הבאה, אשר תחולק בכל יום בשעת הצהרים: שתי אונקיות80 לחם, מחצית האונקיה מרק, מחצית האונקיה תמצית של לתת, שתי כוסיות מים וכוסית אחת יין. יש לקוות שנוכל להגדיל את אספקתנו במשך המסע, אך אין לסמוך על כך.
"אם יהיו הרוחות ומזג־האויר נוחים נוכל להגיע לטימור בארבעה־עשר או חמישה־עשר יום, אך עלי להזהירכם כי קשה לצפות למזל כה טוב. אולם תוך שלושה שבועות, באם לא תארע לנו בדרך תקלה, נתקרב אל מטרתנו. את עיקר מצרכינו נצטרך לשאת בסירה הגדולה, ומשום כך, וגם לשם הגשת עזרה והגנה, תהיינה הסירות מוכרחות לשוט ביחד.
"אני מצפה לציוּת מלא מצד כל איש ותובע מכם לבצע את פקודות קציניכם בזריזות וברצון טוב. שלומנו תלוי בכך וכל עבירה על המשמעת תגרור עונש קשה.
“הקברניט וויליאם בּליי עשה את אותו המסע אשר אנו עומדים לעשות בסירה עמוסה יותר משלנו ועם כמות מזונות פחותה משלנו. הוא עבר בקרבת המקום הזה ואותו זמן כבר עברו הוא ואנשיו בסירתם בין שש ושבע מאות מילין. הוא הגיע לטימור לאחר שאיבד איש אחד בלבד. את אשר עשה הוא, יכולים גם אנו לעשות.”
כאן פנה אדוּארדס אלינו.
“אשר לכם,” המשיך, “אל תשכחו כי הנכם שודדי־ים ומורדים, הנלקחים לאנגליה לשאת בעונש לו הנכם כה ראוּיים. ממשלת הוד־מלכותו ציותה עלי לשמור כיאות על חייכם. חובה זו אוסיף למלא.”
היתה זו הפעם הראשונה – ולמעשה גם היחידה – בה הואיל לפנות אלינו בדברים שלא באמצעות מתווך.
עתה נגררו הסירות לתוך המים והאנשים חולקו ביניהן. מוריסון, אליסון ואנוכי נשלחנו למפרשׂנית של הקברניט.
הפלגתנו נתעכבה בגלל מצבו של הספן קוֹנל, האיש ששתה ממי־הים כדי לרווֹת את צמאונו. משך כל הלילה הקודם השתולל בשגעונו והיה ברור כי נותרו לו רק שעות־חיים ספורות. במצבו אי־אפשר היה להכניסו לאחת הסירות. עינוייו היו איומים ושימשו שיעור מאלף לכל אשר השיאו לבו לעשות כמעשהו. המות ריחם עליו ונטל את נשמתו לערך בשעה העשירית בבוקר ואדוארדס, שנחפז להפליג, אף לא קרא את תפילת־האשכבה. קבר לא עמוק נכרה בחול ומקץ חמש דקות כוסה המת. כמצבה על הקבר הונח גוש סלע אלמוגי שהושחר בלהט השמש. דומני כי אין ספן בריטי אשר לו קבר גלמוד מזה.
ועכשיו הפלגנו חיש מהר כשהמפרשׂנית עוברת חלוצה לפני הסירות האחרות ונצא למסענו אל טימוֹר.
פרק תשעה־עשר: עשרה חדשים יגעים 🔗
נשבה רוח נוחה והים היה שקט, ואך הפלגנו מהשרטון העלינו את המפרש. אדוארדס ישב אל ההגה. הוא נראה כחוּש ופרוע ככל אנשיו, אולם שפתיו היו מהודקות זו לזו בקו דק כרגיל ועל־פי ארשת פניו אפשר היה לחשוב כי עודנו מפסיע על גבי סיפונה העליון של הפנדורה. אחד האנשים קרא: “הידד לטימור, בחורים!” אך איש לא נענה לו. כה מעוּנים היינו בצמא עד שכמעט ולא החלפנו בינינו מלה.
מוריסון, אליסון ואנוכי הושבנו בחרטום הסירה. משא עשרים־וארבעה האנשים אשר עליה שיקעה נמוך בתוך המים ולא הניח לאדוארדס להפריד בינינו לבין הספנים; ואולם כדי שלא נדביקם חלילה באילו חיידקי מרדנוּת, אחז באמצעי זהירות בהושיבו אחרינו את היוּוֹרד וריקארדס, סגן־רב־החובל. וכשנקרא מי מהם לאחוז בהגה, בא במקומו פֶּקר, התותחן, או אדמוֹנדס, לבלר־הקברניט. ברגוע הרוח חתרנו ביחד עם האחרים במשוטים, אך אף פעם לא הניחונו לשכוח כי שודדי־ים אנו, העתידים להתנודד בקצה החבל על ספינת־מלחמה בנמל פּוֹרטסמוּת. היה ניכר שהיוורד הרגיש מה טפשי הוא מצבו לכשהושיבוהו לידנו בתוך סירה קטנה; ברם תחת עיניו הפקוחות של אדוארדס הוסיף לשמור על המרחק מלא הבוז אשר שם בינינו.
הים השקט נמשך כחצי תריסר מילין; אחר שבנו ומצאנו עצמנו בתוך מבוך של שרטונים ושוניות מוצפות למחצה, שפשטו מסביב במרחק מילין רבים מיבשה כל שהיא. הזרמים והמערבולות היו חזקים ומסוכנים ואנו נאלצנו לאסוף את המפרש ולסמוך על משוטינו; אלא שבסירה עמוסה וכבדה כל־כך היתה זו עבודת־פרך להשמר שלא להתקל בפחים התת־מימיים המרובים. קרקע הים צוֹדד את הלב בשלל צבעיו, אך אנו סלדנו מפני יופי זה וזוכרני באילו געגועים הבטנו קדימה אל המים העמוקים הכחולים, שאמרו בטחון.
בצהרים חולקה מנת האוכל והמים. אדוארדס התקין מין מאזנים בהשתמשו בשני כדורי רובה כבמשקלות, והמים והיין נמדדו בכוסית קטנה. קיבלנו שתי כוסיות בלבד וכל אחד נדרש לשתות את מנתו מיד, כדי שאפשר יהיה להשקות גם את האחרים. כעבור זמן הצטיידנו בקליפות של צדפות וכך יכולנו לגמוע את המים לאט כאוות נפשנו.
כל הבוקר היו הסירות בתחום מיל אחד זו מזו ועבודתנו במשוטים הגבירה את צמאוננו עד כדי יסורים קשים. מרביתנו היינו בלי כובעים ולהטה של השמש הטרופית העיק על מוחנו כמשקל כבד. רק בהרטיבנו את אותם מלבושים שהיו על גופנו ובהניחנו אותם על הראש הוקל לנו ממנו. רבים הרטיבו גם את גופם במי הים, אך המְלָחים שבמים נספגו דרך העור ורק הגדילו את הצמאון ונתנו טעם מבחיל לרוק. כמה מהאנשים, שהסבל העבירם על דעתם, ביקשו או דרשו מנת מים מוגדלת ואחד מהם – בסירה הגדולה – לאחר ששתה את מנתו, ניסה לחטוף את הכוסית המיועדת לאחר, ברגע שהועברה מיד ליד, והנוזל היקר נשפך. האיש איבד את הכרתו מיד לאחר שבּאוֹלינג, אחד מסגני רב־החובל, ניזדרז להכותו על ראשו בבקבוק ריק. בתנאים הקיימים היה זה עונש יאה. עתה פנה אדוארדס אל כל האנשים.
“מטרתי,” אמר, “היא להביא את כולכם עד אחד לטימור; אך אם יארע שוב מקרה דומה, יירה האיש האחראי לו. כל אחד צריך לזכור כי גם האחרים סובלים כמוהו. מחר נתקרב לחוף אוסטרליה. אין ספק כי אי־שם לאורך החוף נמצא מים; אני מבטיחכם שלא נעזוב את היבשה עד שנמצא מים. אך בינתיים זכרו את דברי.”
על־פי מצב שפתי המבוקעות ולשוני הנפוחה יכולתי להעריך באיזה מאמץ עלה לאדוארדס אפילו נאום קצר זה. המשכנו דרכנו וכל אחר־הצהרים נשארו הסירות האחת בחוג־ראייתה של השניה, ובטרם שקעה השמש כבר עברנו בין הגרועות שבשוניות ולפנינו השתרעו מים פתוחים יותר. המפרשׂנית, אשר עדיין שטה בראש, נשתהתה כדי להניח לסירות האחרות להשיגה, ואז נתקשרנו סירה אל סירה בחרטום ובירכתיים לבל תתפרדנה זו מעל זו בהמשך הלילה. דומני כי מעולם לא הקבילו אנשים פני החשכה בהכרת־טובה גדולה יותר. הבריזה היתה קרירה והסיעתנו למישרים. המשוטים הונחו על הספסלים ובדרך זו יכולנו לשכב כעל שתי אצטבאות, דבר אשר הניח לנו מקום לפשוט במקצת את אברינו.
עם שחר הותרו החבלים וכל סירה המשיכה את המסע כמיטב יכולתה. עתה היינו סמוכים לחוף הצפוני ביותר של אוסטרליה ואולם איש מאתנו לא ידע אם אמנם היתה זו היבשת גופא, או אחד מהאיים המרובים שבקרבתה. הארץ נראתה צחיחה ושוממה ואנו לטשנו אליה עינים נואשות, שכן קשה היה לתאר כי נמצא בה מים. אותו זמן שטו המפרשׂנית והיאוֹל האדומה זו על־יד זו. שעות אחדות התקדמנו לאורך החוף במרחק כמחצית המיל משפת־הים. לא ראינו כל סימן לאדם או לבהמה והצמחיה היתה דלה – כמה עצים בודדים ושיחים קשי־יום, שנראו מתענים בצמא כמונו.
הגענו עד מפרץ קטן, שהעמיק לחתוך את קו החוף. הבריזה גוועה, המשוטים הוצאו ואנו חתרנו לפנים המפרץ. כאן היו פני המים כלוח הזכוכית בשקפם את השמים ואת השרטוטים החומים של החוף. כשלושה מילין היה אורך המפרץ, אך למרות שהשתוקקנו להגיע שמה התקדמנו לאט לאט מחמת חולשתנו. בהתקרבנו ראינו בקעה צרה, שצמחיתה היתה ירוקה הרבה יותר, דבר אשר העיד כמעט לבטח כי מצויים שם מים. לבסוף נעצרנו במים רדודים ובגודל תשוקתם קפצו כמה מהאנשים המימה, אך אדוארדס פקד עליהם לחזור ולהמתין עד שהופקד שומר בכל אחת מהסירות להשגיח על האסירים. אחרי־כן הורשו הנותרים לרדת אל החוף ואנו עקבנו אחריהם בעינים קודחות משפשטו לאורך החוף ופנו אל פנים הארץ. אחר נשמעה קריאה וכל האנשים רצו כמטורפים לנקודה אחת. במרחק חמישים יארד משפת־הים נמצא מעיין מצויין. בכוחם של שומרינו לא היה אלא לעצור בעצמם מלהתפרץ בעקבות חבריהם.
העיכוב היה לנו לעינוי, אולם לאחרונה הגיע תורנו. שתינו ושתינו וחזרנו ושתינו עד אשר לא יכולנו להכיל עוד, ועתה לא היה איכפת לנו עוד דבר. כיון שניצלנו מהנורא שביסוריו הגופניים של האדם, היינו מרוצים. אלה שריוו את צמאונם זחלו אל צל האילנות ומיד שקעו בתרדמה. הם שכבו סביב למעיין בפישוט ידים ורגלים, כאילו היה אלה גוויות מתים. אדוארדס היה שמח להשאר במקום זה, אלא שהסירה הגדולה והיאוֹל הכחולה עברו על פני המפרץ בלי להשגיח בו, ומאחר שהיבשה סגרה עלינו, אי־אפשר היה לאותת להם. משום כך עוררו הקצינים את האנשים בבעיטות ובדחיפות ולאחר שמלאנו את החביונה הקטנה שלנו, את קומקום הטה, שני בקבוקים ואפילו זוג מגפיים בלתי־חדירים שהיו שייכים לתותחן, שבנו ועלינו על הסירות. כמה מהספנים היו תשושים כל־כך, שאי־אפשר היה לעוררם. הם נישאו על ידים והוטלו אל תוך הסירות.
משיצאנו את המפרץ ראינו את הסירה הגדולה ואת היאוֹל הכחולה במרחק רב לפנינו. נחפזנו ככל האפשר להשיגם, אף אותתנו להם ביריות רובים, אך אלא לא נשמעו ורק אחר־הצהרים עלה בידינו להשיגן. הן לא מצאו מים ועכשיו שוב לא יכולנו לחזור למפרץ בו נמצא המעיין הואיל והרחקנו מדי למבוא־הרוח. אדוארדס חילק שלוש כוסיות מים לכל אחד מאנשי שתי הסירות ואחר העלינו שוב את מפרשינו.
למחרת בבוקר, עם אור יום, קרבנו אל אי שלפי שנתברר היה נושב. הוא נראה פחות צחיח מהיבשת. מעבר לשפת־הים לבנת־החול התרוממו פני הקרקע81 והיו משופעים בצמחיה. בקדחתנות ביקשנו מקום ירידה, אלא שכבר ראונו ממרחק רב והילידים היו נקהלים והולכים בהמוניהם ומלוים אותנו לאורך שפת־הים. צבע עורם היה שחור כפחם והם היו עירומים לגמרי ומזויינים בחניתות וחצים. משמצאנו פתח בשונית נכנסו לתוך לגונה צרה ונתקרב עד מחצית הכבל מהחוף. תוך רגע המה המקום מעם רב של פראים נרגשים ביותר והיה ברור כי מעולם לא ראו עיניהם אדם לבן. עשינו להם סימנים בידינו שרוצים אנו במים ולאחר שידולים רבים הצלחנו לפתוֹת כששה מהם להתקרב אל הסירות עד שיכולנו לתת להם כמה כפתורים שחתכנו ממלבושים שונים. הם לקחו את החביונה של המפרשׂנית – כלי הקיבול הגדול היחידי שהיה לנו – וכעבור זמן מה החזירוה מלאה מים. הלהיטות והחפזון הנואש בהם שתינו היו נראים כתמונה מעוררת־רחמים בעיני הצופה בן־התרבות, אך הפראים צחקו וצרחו בששון בהסתכלם בנו. חיש מהר הורקה החביונה ושוב ניתנה להם, אך הפעם בהביאם אותה הניחוה על שפת־הים ורמזו לנו לרדת ולקחתה. זאת לא הרשנו אדוארדס לעשות בחשדו כי זוממים הם ללכדנו בפח ופקד על הסירות לסגת מהחוף עד למרחק בטוח. למראה סימן זה של מורך־לב מצדנו פרצו הילידים אל שפת המים וישלחו בנו מטר חצים. למזלנו לא נפגע איש, הגם שהיו כמה החטאות שבחוט־השערה. חץ אחד פגע בספסל של סירתנו בחדרו דרך לוח אלון שעוביו אינטש אחד. אז ירינו יריה אחידה מעל ראשיהם והנפץ והעשן הפחידום כל־כך, עד שנסו על נפשם ותוך רגע אחד פונתה שפת־הים ונעזבה. המפרשנית שבה והתקדמה כדי לאסוף את החביונה. אספנוה ברגע האחרון ממש, שכן השתערו עלינו הפראים בשניה, אלא שהספקנו להסתלק בעוד מועד.
מספר הפראים היה כה רב ואיבתם אלינו כה גדולה, שאדוארדס זנח כל תקוה להצטייד כאן במזונות. איים אחרים נתגלו אותו זמן לעינינו ותחת אשר יסכן את חיי מי מאתנו, פקד עלינו להמשיך דרכנו אל הקרוב שבהם. לערך בשעה השניה לפנות־בוקר נכנסנו למפרץ קטן, אשר עודני זוכרו בעונג רב. היה לילה קריר ונקי מעננים וירח מאוחר שפך אור קסמים על חלקת הזכוכית של המים. ארבע הסירות נכנסו בשקט גמור, כתריס בפני מציאותם של פראים במקום. ירדנו על חוף של חול־אלמוגים דחוּס ומוצק, שצינתו נעמה לרגלינו היחפות. האסירים נלקחו הצדה תחת משמר ושתי קבוצות נשלחו לתור את הסביבה. שאר בני החבורה נשארו ליד הסירות כשנשקם מוכן בידיהם. מקץ שעה שבו קבוצות הסיור ובפיהם הידיעה המבורכת כי המקום עזוב מאדם וכי מצאו מים. אותו לילה ריווה כל אחד מאתנו את צמאונו. אחר הוצבו זקיפים וכל הנותרים השתרעו על החול הקריר ליהנות מהשינה אשר לה נזקקו ביותר.
הקיצותי זמן מה לאחר עלות השחר וארגיש עצמי רענן לגמרי ורעב מאד. המפרץ היה שרוי עדיין בצל, אך האור הפציע ועלה מעבר לגבעות המוריקות שסגרו עליו מסביב. מוריסון היה עֵר, אולם יתר האסירים וכן גם אנשי הפנדורה ישנו כהרוגים. אדוארדס הניח לאנשים לישון כדי צרכם, אך כיון שהקיצו נשלחו בקבוצות קטנות לבקש מזון. דומה כי לא יכולנו למצוא מקלט נעים מאשר מפרץ זה, רק שלא עלה בידינו לגלות כל עץ נותן פרי, וגם אלה שבדקו את המים הרדודים של המפרץ העלו חרס בידם. מוריסון ואנוכי הצענו לשליש כי האסירים יורשו לבקש מזון בשביל כל החבורה; בקשה זו הועברה אל אדוארדס, אשר נעתר לה באי־רצון רב. היה זה בניגוד לכל מושגי הכשׁרות שלו להיות אסיר־תודה לכנופית שודדי־ים ומורדים־במלכוּת, ואולם מאחר שאנשיו לא הצליחו לגלות בלתי אם שבלולים אחדים, נשלחנו – תחת משמר חזק – לראות מה בידינו לעשות.
משיפה שהפרדנו לחוטים דקים ואחר קלענום יחד עשינו מיתרים לחכות ומכמה מסמרים שנתן לנו הנגר עשינו קרסים. מסמרים אחרים תקענו בראשי מוטות ארוכים ודקים שכרתנו לנו בעבי הסבך ועתה היו לנו גם חניתות־דגים. מצויידים בכלים אלה יצאנו באחת הסירות ואתנו כמה מחיילי־הצי, שלא סרו מעלינו.
משך התקופה הארוכה של מגורינו בטהיטי למדנו כיצד והיכן לבקש שבלולים וסרטנים ותוך שעתים חזרנו ובסירתנו מטען של דגים, סרטנים, רכיכות וכיוצא באלה – כמות מספקת לשתי ארוחות בשביל כל החבורה. אדוארדס לא הודה לנו אפילו במלה אחת ורק חזרנו שב והפקיד עלינו את המשמר; ברם אנו באנו על סיפוקנו בראותנו באיזה תיאבון סעדו האנשים את לבם.
במקום זה, לוֹ העניק אדוארדס את השם “אי־לאפוֹרֵי”, התעכבנו כל אותו יום והלילה שלאחריו. כל ילידים לא נראו בסביבה, אך ניכר היה בעליל כי מבקרים המה במקום ומשתעים בו. הקרקע סביב המעיין היתה כבושה הרבה ברגלים ושנים או שלושה משעולים, בהם הרבו להשתמש, הוליכו אל פנים האי. ליד החוף מצאנו כמה ערימות של עצמות אדם אשר הלבינו בשמש ואשר נתנו לנו את היסוד להאמין כי אנשים אלה היו אוכלי־אדם. מאוששים ביותר חזרנו ונפליג בבוקר השני בספטמבר ובטרם רד הלילה הגענו אל הים הפתוח שמעבר למיצרי־הנסיון.
אף־על־פי ששנים רבות נקפוּ מני אז, עודני זוכר יפה את רגש האימה הקודרת שתקף אותה שעה את רוב אנשי המפרשׂנית. אלף מילין הפרידו עדיין בינינו לבין טימוֹר ולא רבים מאתנו טיפחו בקרבם יותר מאשר תקוה קלושה להגיע אליו. מספר רכי־הלב שבתוכנו היה גדול שלא כרגיל, הואיל ועיקר מניינו של צוות הפנדורה היה מורכב מאנשי־יבשה, שלא ידעו את המסורת הימית ושלא היו רגילים בסכנות ובתלאות המקובלות על המלחים כמנת חלקם. מעל לכל לא היה להם מושג מה מסוגלת סירה טובה של ספינה לעשות כאשר נוהגים בה כראוי. מזל הוא שכל קציני הפנדורה היו ספנים מנוסים וכן עמד לנו בדחקנו מספר מלחים מאותו טיפוס.
עכשיו, מששבנו ונצא אל הים הפתוח, צצוּ לפנינו סכנות חדשות. גלים גדולים היו מתגלגלים מערבה ובהיות וסירותינו ישבו כה עמוק במים, נאלצים היינו להריקן בלי הרף. הכלים היחידים למטרה זו שהיו בידינו – קוּנכיוֹת־ענק שמצאנו באי לאפוֹרי – היו כבדים ומאוד לא מתאימים לתכלית זו. ביום הראשון לא היה לנו רגע מנוחה. הרוח התחלפה ותנשב מזרחה ובבואה כנגד כיווּן הגלים הקימה עלינו ים מסוכן. לפעמים נאלץ כל אשר יכול להתפנות לדבר להריק מים ובשעת הצהרים חולקו האוכל והמים בקושי רב.
ברדת הלילה שוב נקשרו הסירות זו לזו, אלא שהחבלים נקרעו כפעם בפעם והסכנה להחבט אהדדי ולהתנפץ היתה כה גדולה, שהוכרחנו לוותר על כך ולהשליך יהבנו על ההשגחה שלא תפריד בינינו. מדי שעתים היתה כל סירה מאותתת ביריות רובים, אך לא תמיד אפשר היה לעשות זאת הואיל ואבק־השריפה שלנו יש והיה נרטב. עם שחר ראינו והנה נפוצונו לכל רוח והיאוֹל הכחולה כה הרחיקה במוצא־הרוח, עד ששעה אחת או שתים סבורים היינו כי איבדנוה; ברם לאחרונה נגלה לנו ראש התורן שלה רגע שהתרוממה על גבו של גל.
עם צהרים שבנו והתכנסנו יחד והמנה הזעומה של אוכל ומים חולקה לכל אנשי הסירות. אותן פגישות בצהרי היום הטביעו בזכרוני סידרת תמונות אשר לא תמחינה: אני רואה את היאוֹל הכחולה, או את הסירה הגדולה, בהתקרבן לאט והן נראות פעוטות וגלמודות עד שקשה להאמין למראה, פעם נעלמות בשקערוריתם של גלים ופעם מסתמנות בבירור לנוכח השמים בהתרוממן על נד מים ירקרק־כחלחל. לאחרונה תתקרב אחת מהן עד שנוכל להבחין בדמויות האנשים המריקים, מריקים, מריקים מבפנים את המים ללא הפוגה. עכשיו המרחק בינינו הוא מחצית הכבל ואני רואה את הפרצופים הכחושים, שעיניהם יושבות עמוק בחוריהן והבעתם אומרת ליאות בלי גבול. אנו לוטשים עינים זה אל זה כאילו ראינו צללי רפאים. עתים יקרא אדוארדס אל אחד מקציניו: “כיצד מצליח אתה, מר קורנר?” או “השלום לאנשיך, מר פּאסמוֹר?” והתשובה היא: “מצבנו אינו רע, אדוני”. אזי נתקרב זה אל זה ככל האפשר והמזון והמים היקרים יועברו מסירה לסירה.
דוקטור המילטוֹן היה מקור של כוח לאנשי היאוֹל האדומה. הוא הירבה לסבול ככולנו, ובכל זאת עורר ועודד את כל הרוחות בפגישות־צהרים אלה. שמחתי שהרופא היה עם מוֹספראט82 ובּוּרקיט בסירה אחת, מפני שפּארקין פקד על היאול האדומה ואלמלא הרופא ודאי שהיה מוצא דרכים להכביד על האסירים את סבלם.
מקרה מוזר אירע באחת מהתכנסויות־הצהרים הללו. מלח קשיש בשם תוֹמפּסוֹן הציל עמו מהפנדורה שקיק דולרים, שהיו סכום חסכונותיו במשך שנים רבות. כאשר חולקה מנת המים היומית, הועברה כוסית בשביל האיש היושב לצדו, שהיה סקוטי בשם מקפירסוֹן. בגבור עליו צמאונו הציע תוֹמפּסוֹן את כל כספו בעבור כוסית מים קטנה זו. מלחמתו הפנימית של מקפירסון היתה מרה. תשוקתו לדולרים – והיה זה סכום הראוי להתכבד בו, תפור יפה בשקיק־קנבוס – כמעט והיתה שוה לחשקו לבלוע את שתים או שלוש לגימות המים אשר הכילה הכוסית. כולנו שכחנו לרגע את יסורינו ונמתין לראות איך יפול הדבר. פתאום אמר סגן־רב־החובל: “עשה אחת משתים והזדרז.” “תן לי את השקיק,” אמר מקפירסון, ואולם בעוד שתומפסון מתיר את החבל שקשרו אל מתנו, נמלך הסקוטי בדעתו ושתה בלגימה אחת את מנתו.
טבעי הדבר שיסוריהם של הקשישים עלו על אלה של הצעירים. פרח־קצין אחד, שלא היה יותר מנער, מכר את מנת המים שלו יומים בזה אחר זה כנגד מנת הלחם של איש אחר. כה נורא הוא הצמא, שכמה אנשים שתו את השתן שלהם. אלה מתו, בלי יוצא מהכלל, בהמשך המסע.
בלילות החמישי והששי בספטמבר חזרנו ונסינו לשמור על הסירות בצותא על־ידי שקשרנון זו לזו, אלא שהחבלים נקרעו כרגיל והלחץ על הסירות היה כה גדול, שמוכרחים היינו לוותר על שיטה זו. אדוארדס מסר לקציניו את מעלת־הרוחב המדויקת של טימוֹר ואת מעלת־האורך על־פי מורה־הזמן באותו תאריך, וזאת – למקרה שנאבד את הקשר בינינו. למזלנו הצלחנו לשוט במטחווי־ראיה של סירה מחברתה במשך כל השבוע הבא. במפרשנית שלנו לכדנו ציפור־ים גדולה ודמה ובשרה חולקו לעשרים־וארבעה חלקים שניתנו לאנשים לפי מנהג הספנים הישן של “מי רוצה בזו?”. מזל טוב זה באנו באחד־עשר בספטמבר, עת נזקקנו לו ביותר.
בבוקר השלושה־עשר בו נתגלתה אדמה – כתם כחלחל חיור על האופק המערבי. תחילה נתקשינו להאמין כי רואים אנו את טימוֹר, אולם מקץ שעות מספר שוכנעו אפילו הספקנים שבנו כי אמנם ארץ היא הנשקפת אלינו ולא ענן. היינו במצב גופני כה עלוב, שלא יכולנו אפילו לאזור כוח כדי להריע כאשר אמר ריקארדס: “הרי זה טימוֹר, בחורים! אין ספק בדבר.”
להוסיף על סבלותינו נרגעה הרוח לערך באמצע אחרי־הצהרים. המשוטים הוצאו ובעמל רב הוספנו להתקדם לאיטנו. עתה נתפרדה קבוצת הסירות וכל אחת מהן נחפזה להגיע אל היבשה. בתוך המפרשנית כבר היו כמה מהקשישים שבתוכנו כה תשושים, שלא היה בהם הכוח לשבת זקופות. הם שכבו דחוקים על קרקעית הסירה כשהם נאנחים ומבקשים מים.
למחרת בצהרים קרבנו אל היבשה. יתר הסירות לא נראו לעין. עינויי הצמא היו כה גדולים, עד שאדוארדס החליט לחלק את שארית מלאי המים שלנו וכל אחד קיבל מחצית הבקבוק. עתה התאוששנו מאוד וניפנה לשוט לאורך החוף בבקשנו מקום ירידה נוח.
ממראה פנים האי טימוֹר איני זוכר ולא כלום. במוחי שמורה רק תמונה מעורפלת של גבעות ירוקות והרים רחוקים. מבטו של כל איש, כמבטי אני, היה נעוץ בחוף. משברים גדולים הקציפו בינו לבינינו ובמשך שעות אחדות לא מצאנו מקום מתאים לגשת אליו בלי שנסתכן בניפוץ הסירה לשברים. עם שקיעת החמה הגענו אל חלק יותר מוגן של החוף ושנים מהמלחים שחו אליו כשכמה בקבוקים קשורים לצואריהם. הם הלכו לאורך שפת־הים והסירה עוקבת אחריהם ממרחק מה עד שהחשיך כמעט, בלי שימצאו כל סימן של מים. העלינו אותם שנית ונתרחק מהחוף. הבריזה נעורה מחדש ומשך הלילה התקדמנו יפה. למחרת בבוקר מצאנו מקום ירידה מצויין ובסמוך אליו את המים שהיו דרושים לנו כל־כך. מסופקני אם כמה מהאנשים היו נשארים בחיים לאחר יום נוסף בלי מים, מפני שחיינו על מנות מקוצצות עת כה ארוכה, עד שכל מיצי הגוף יבשו בקרבנו.
לערך בחצות ליל החמישה־עשר בספטמבר הגיעה המפרשנית אל מצוף שליד המצודה במפרץ קוּפּאנג. היה לילה שקט והכוכבים הציתו את כל הרקיע. המושבה היתה שקועה בשינה. ספינה אחת עגנה לא הרחק מאתנו ועוד שנים או שלושה כלי־שיט יותר קטנים, אך בחושך לא יכולנו לראות אם יתר סירותיה של הפנדורה כבר הגיעו. דממה עמוקה שררה מסביב. על הדָיֵק הגבוה של המצודה עמד כלב ונבח נוגות. כזאת היתה קבלת־הפנים שלנו בקוּפאנג. יגעי־כוח וחדלי־אונים לאחר נסיעתנו הארוכה נשארנו במקום עד שיאיר היום ונישן דחוקים איש על מקומו. ברם דומני כי מעולם לא ישנו בני־אדם שינה עמוקה יותר.
הבה ואסקור בקצרה את אשר עבר עלינו מבוקר בואנו לקוּפּאנג ועד היום בו ראינו את צוקיה של “אנגליה הזקנה”. אין ספק שהקברניט אדוּארדס ואנשיו נהנו מישיבתם בקוּפּאנג, מקום שהיו אורחיה של “חברת הודו המזרחית ההולנדית”. אשר לאסירים – היינו אורחים מסוג אחר. בלי דיחוי העבירונו אל חדר־המשמר של המצודה ושם נתנו את רגלינו בסד. היה זה מקום קודר שרצפת־אבן חשופה לו והוא הואר בשני חלונות קטנים ומסורגים שנקרעו בגבהי הכותל. שוב נטל פּארקין בידו את הפיקוח עלינו, והוא שם אל לבו שנחסר אפילו את אמצעי הנוחיות הפשוטים ביותר. אדוּארדס לא ביקרנו אף פעם אחת, אך דוקטור המילטון לא שכח אותנו. במשך השבוע הראשון להיותנו בטימוֹר היה טרוד בטיפול בחולי הפנדורה, שאחדים מהם מתו ימים מספר לאחר הגיענו שמה; אולם מיד כשנתפנה לעשות זאת, ביקרנו בלווית הרופא ההולנדי של המושבה. בינתים נזדהם כלאנו בצורה כזאת, שלפני שיכלו להכנס אליו נאלצו להביא עבדים ואלה ניקו אותו ואותנו גם יחד. ביקשנו מאת דוקטור המילטון לנצל את השפעתו על מנת שימנו את לויטננט קוֹרנר לאחראי עלינו; אך בהיות קורנר אדם הגון ואנושי, לא אבה אדוּארדס להסכים לכך. נשארנו איפוא תחת פיקוחו של פּארקין, שמרר את חיינו כל־כך עד כי עשרות פעמים שאלנו את נפשנו למות לפני הגיענו אל כף־התקוה־הטובה.
בששי באוקטובר עלתה כל החבורה על סיפונה של רמבּאנג, ספינה הולנדית של צי הודו־המזרחית, כדי לנסוע בה לבּאטאוויה אשר על האי יווה. הרמבּאנג היתה ספינה ישנה והמים נזלו אל קרבה בכמויות כאלה שהיה הכרח להפעיל את המשאבות מדי שעה בשעה. עבודה זו הוטלה עלינו, האסירים, ואף־על־פי שהיתה מיגעת ביותר, ביכרנוה על כליאה מתחת לסיפונים. בקרבת האי פלוֹרס פרצה סערה עזה בפתאומיות רבה כל כך, שכל מפרשי הספינה נקרעו לגזרים. המלחים סברו כי כבר נחרץ דינה של הספינה ולא בלי יסוד, מאחר שהמשאבות נסתמו שעה שנזקקנו להן ביותר והספינה היתה נהדפת והולכת במהירות לעומת חוף אשר צץ במבוא־הרוח, במרחק שבעה מילין בלבד. רק בזכותו של אדוּארדס, שנטל בידו את הפיקוד על הספינה, ותודות למאמציהם של כמה מיורדי־הים הבריטים שלנו, יצאנו בשלום מאותה סערה.
בשלושים באוקטובר הגענו לסאמאראנג, וכאן, למרבה התמהון והשמחה של כולם, מצאנו את הסקוּנר החלטה, שעקבותיה אבדו לנו בין איי־השייטים ארבעה חדשים לפני כן. לאחר שהפנדורה נעלמה מעיניו שוטט אוליבר, סגן־רב־החובל שהופקד על ההחלטה, ימים מספר בסביבה בבקשו אחרינו, ואחר פנה אל איי־הידידות. נאמוּקה הוא שניקבע למקום הפגישה במקרה כזה, אלא שאוליבר טעה ופנה אל טוֹפוֹאה בחשבו שנאמוּקה הוא וכך לא נפגש אתנו. עליו ועל הצוות שלו בן העשרה עברו סכנות ותלאות שוות לשלנו, אם לא קשות מהן. בהגיעם אל השוּנית הגדולה, הנמשכת בין גוינאה החדשה וחוף אוסטרליה, חיפשו לשוא מעבר ולאחרונה הגיעו להחלטה הנואשה לעבור מעל השונית על גבו של גל גדול. היה זה סיכוי של אחד למאה, אך הדבר הצליח בידם ויותר מאוחר ניצלו ממות־צמא על־ידי ספינה הולנדית, שפגשה בהם מעבר למיצרי־הנסיון. לאחר שצויידו במצרכי מזון ובמים המשיכו את מסעם לסאמאראנג, מקום בו מצאנום.
אדוּארדס מכר את ההחלטה בסאמאראנג ואת הכסף חילק בין אנשי הפנדורה כדי שיקנו מלבושים וחפצים אחרים. המעשה הכאיב למוריסון ואלם היה להם לפחות הסיפוק לדעת כי הנה בנו במו ידיהם ספינה קטנה נאמנה וטובה ככל ספינה המורדת המימה על־ידי בוני הספינות באנגליה. לאחר מכירתה בסאמאראנג ידעה חיים ארוכים ומכובדים במערבו של האוקינוס השקט והשיגה שיא מהירוּת במסעה בין סין ואיי־סנדוויץ'.
בסאמאראנג שופצה הרמבּאנג ואנו המשכנו בה את דרכנו לבאטאוויה, מקום שהחבורה נתחלקה והועלתה על ארבע מספינותיה של “חברת הודו־המזרחית ההולנדית” לעשות בהן את המסע הארוך להולנד. הקברניט אדוארדס ועמו לויטננט פּארקין, רב־החובל, הגזבר, התותחן, שני פרחי־קצינים, הלבלר ועשרת אסירי הבאונטי עלו על הפרידֶנבּורג ובחמישה־עשר בינואר 1792 הגענו אל כף־התקוה־הטובה, מקום שמצאנו את ס.ה.מ גורגון כשהיא ממתינה לפקודה להפליג לאנגליה. אדוּארדס ירד מעל הפרידנבּורג ועלה עם כל אנשי קבוצתו על הגורגון. בכף־התקוה־הטובה התעכבנו שלושה חדשים וכל אותה עת היינו אסורים על הגורגון. מר גארדנר, הלויטננט הראשון של אותה ספינה, נהג בנו בדרך אנושית מאד. היינו כבולים ברגל אחת בלבד, תחת האזיקים והשלשלאות שהכבידו קודם לכן על שתי ידינו ורגלינו, ומדי לילה ניתן לנו מפרש ישן לישון עליו – מותרות אשר לא נהנינו מהן כל שנים־עשר החדשים הקודמים. בעת מסענו הארוך לאנגליה הורשינו לשהות על הסיפון שעות מספר בכל יום כדי ליהנות מהאויר הצח. דבר זה הקניט את אדוארדס, אשר היה מחזיקנו מתחת לסיפון משך כל אותה תקופה מיגעת; ברם, מאחר שהספינה לא היתה שלו, לא היה בידו למחות על כך.
בתשעה־עשר ביוני הגענו אל מול ספּיטהד ובטרם רד היום עגנו בנמל פּוֹרטסמוּת. ארבע שנים וששה חדשים עברו מאז הפליגה הבאונטי מאנגליה, ובמשך הזמן הזה בלינו כחמישה־עשר חודש בכבלים.
פרק עשרים: סר ג’וזף בנקס 🔗
כל הספינות בנמל פּוֹרטסמוּת ידעו על בואה של הגוֹרגוֹן ועל הביאה עמה הביתה כמה ממורדי הבאונטי הנודעים לשמצה. אותו זמן היה הנמל מלא וגדוש בספינות־סוחר וספינות־מלחמה. בין האחרונות היתה ס.ה.מ הקטוֹר ובבוקר יום העשרים־ואחד ביוני 1792 הועברנו אל ספינה זו להמתין עליה למשפט הצבא. היום היה מעוּנן ומאיים בגשם ובריזה גאה נשבה ותקפיץ גלים אשר חבטו בפזיזוּת בחרטום הסירה. בעברנו ליד כל ספינה ראינו שורות ראשים שהשקיפו עלינו מעל הסיפונים הגבוהים וכנופיות אנשים שנקבצו אצל אשנבי התותחים כדי להציץ בנו. לא קשה היה לנו לנחש מה חושבים אנשים אלה ומה הם אומרים איש לאחיו: “תודה לאל שאיני נמצא במגפיו של אחד מאלה!”
על סיפון ההקטור נתקבלנו בחגיגיות רבת־רושם. טוּר כפול של חיילי־צי מזוינים ברובים מכודנים עמד מכל צד של הכבשׁ, ובעברנו ביניהם ברדתנו אל סיפון־התותחים התחתון נשתרר שקט עמוק. אין ספק שבמלבושינו המשונים, שרכשנו לנו פה ושם לאורך הדרך מטימוֹר לאנגליה, נראינו כשודדי־ים לכל דבר. כמה מבינינו היו בלי כובעים, אחרים הלכו יחפים ולאיש מאתנו לא היה דבר שידמה למדים. בלוֹיי־הסחבות שלבשנו לא היו כי אם בגדים ישנים, אשר ניתנו לנו על־ידי מלחים אנגלים טובי־לב בבאטאוויה ובמפרץ־השולחן – בעיקר על־ידי אנשי הגוֹרגוֹן – ואלה היו במצב עלוב מאוד בהגיענו הביתה. הובילונו אל חדר־התותחים83, הנמצא מאחור לגמרי, ואנו נשמנו לרווחה כשנתברר לנו כי היחס בו הרגילנו אדוּארדס זמן כה ממושך היה עכשיו לנחלת העבר. נהגו בנו לא כבאנשים שנתחייבו בדין, אלא כבאסירים המחכים למשפט, ורק אדם שהיה נתון במצב דומה יוכל להעריך את ההבדל העצום שבין המעמד הראשון והשני. לא הושמו עלינו לא אזיקים ואף לא שלשלאות וחפשים היינו להסתובב בחדר־התותחים, שנשמר על־ידי חיילי־הצי. הוענקו לנו אוכל הגון, ערסלים לישון בהם וכל הזכויות המיוחדות ההולמות את מעמדנו כאסירים.
מן הראוי לציין כי על אף הסבל והתלאה אשר עברו עלינו והעובדה שהיינו כבולים עת כה ארוכה, היתה בריאותנו טובה. איש מאתנו לא חלה משך כל התקופה הזאת, בניגוד לאנשי הפנדורה שרבים מהם נפלו למשכב ויותר מתריסר מתו בטימור, בסאמאראנג ובבּאטאוויה. אדוארדס זכה בודאי לשבחים על מצבנו, אבל הוא לא היה ראוי להם. היינו בריאים ושלמים לא הודות לטיפולו בנו, כי אם למרות טיפולו.
לא יצאה שעה מאז עלינו על ההקטור ואני נקראתי אל מדורו של הקברניט מוֹנטֶגיוּ, מפקד הספינה. הוא פטר את השומר וביקשני בנועם רב לשבת. המרד לא הוזכר כלל ועיקר. כרבע השעה שוחח עמי קלוֹת באדיבות ובלבביות כאילו הייתי אחד מקציניו אשר הזמין לסעוד עמו. הוא חקרני באריכות אודות שברה של הפנדורה והרפתקאותינו בעת המסע אל טימוֹר. היה ברור שהוא התענין בסיפור, אך אני הייתי בטוח כי לא נקראתי אליו אך ורק כדי לשעשעו בסיפור נסיונותינו. לבסוף פתח מגרה בשולחנו והוציא מתוכה חבילה קטנה אשר מסרה לי.
“יש לי כמה מכתבים בשבילך, מר בייאם. תוכל לשהות כאן ביחידות כל כמה שתרצה. כאשר תהיה נכון לחזור לתאך, לא יהיה עליך אלא לפתוח את הדלת ולהודיע לשומר.”
אז עזבני לבדי ואני פתחתי את החבילה בידים רועדות. היא הכילה מכתב מסר ג’וזף בּנקס, שנכתב רק ימים אחדים לפני כן, בהיודע לו על בואה של הגוֹרגוֹן. הוא הודיעני שאמי מתה לפני ששה שבועות וצרף מכתב שכתבה לי לילה לפני מותה ושנישלח אליו על־ידי תאקר, המשרתת שלנו.
אסיר־תודה הייתי לקברניט מונטגיו על מחצית השעה שהניחני ביחידות בתאו; ברם, שממון־הלב אשר אחז בי לא הרפה ממני. משך כל השנים שחלפו מאז עזבה הבאונטי את אנגליה כמעט לא עבר יום בלי שאחשוב על אמי ואתגעגע עליה, ובטחוני באהבתה אימצני וחיזקני כל אותם החדשים הארוכים של המאסר. מעולם לא הוטל ספק כל שהוא באמונתה בצדקתי, אולם ברוחה היתה גאה בה במידה שהיתה עדינה וטובת־לב והכתם אשר דבק בשמנו הטוב בגלל המרד – ומעל לכל, העובדה שבּליי מנה אותי בין ראשי המורדים – היה זעזוע שלא יכלה לשאתו. במכתבה לא נזכר הדבר; רק בהמשך הזמן נודעו לי העובדות מפי תאקר, שסיפרה לי כי בריאותה של אמי החלה להתערער מיום שקיבלה את המכתב מבליי. התחשבתי בעמדתו ככל האפשר; היה לו היסוד להאמין שהייתי שותף לכריסטיאן; ואולם אדם בעל קורטוב של רגש אנושי לא היה כותב אף פעם מכתב כזה אשר שלח לאמי, ואת אכזריותו זו איני סולח לו עתה, כשם שלא סלחתיה עת קראתיו לראשונה.
היתה זאת האירוניה של גורלי, שלאחר שברכני באהבתן של שתי נשים, הפרידני עכשיו – בהיותי זקוק להן ביותר – מעל אמי על־ידי המות ומעל אשתי על־ידי מחצית היקפו של כדור־הארץ. כל רגשות אהבתי היו מרוכזים סביב שתי הנשים הללו, ועכשיו, כשאמי נפטרה, דבקתי ביתר רוֹך בזכר טהאני.
אשר עלול היה להתרחש מכאן ולהבא נראה לי כחסר־חשיבות. לא יכולתי לתאר לעצמי את חיי באנגליה בלעדי אמי. מעולם לא עלתה בראשי המחשבה כי אפשר ואאבד אותה ביום מן הימים. אולם משנרגעתי יותר הרגשתי שחייב אני, ולו רק למענה, לטהר את שמנו מהחרפה שדבקה בו. עלי להוכיח את צדקתי למעלה מכל ערעור.
סר ג’וזף בּנקס בא לראותני ימים אחדים לאחר שקבלתי את מכתבו. אבי בעצמו לא יכול היה להיות טוב ממנו כלפי. הוא ראה את אמי כמה שבועות לפני מותה ומסר לי את כל הפרטים הקטנים של אותו ביקור. הוא זכר את כל דבריה והניח לי להמטיר עליו שאלות כאוות נפשי. הרגשתי עצמי מנוחם ומאושש מאוד. סר ג’וזף היה מאותם האנשים, שנדמה כי שייכים הם לגזע מיוחד בפני עצמו; שנוח להם באותה המידה בחברתם של בני־אדם שונים במצביהם השונים. בצורתו היה “ג’והן בּוּל”84 טיפוסי, שגופו מוצק ולעור פניו הצח אותו גון אדמדם שמשווה אקלימנו האנגלי. נראה היה כאילו הקרין על סביביו קרנים סמויות של מרץ ואי־אפשר היה שתשהה בחברתו למעלה מחמש דקות בלי שיוטב לך. אותו זמן היה נשיא “האגודה המלכותית” ושמו היה נודע ומכובד לא רק באנגליה, כי אם גם ביבשת אירופה. מסופקני אם היה בלונדון אדם טרוּד הימנו, ואף־על־פי־כן, באותם שבועות מלאי דאגה שקדמו למשפט הצבאי, יכול היה אדם לחשוב כי דאגתו היחידה הצטמצמה בזה שינהגו עם כולנו בצדק ובהגינות.
חיש מהר חלצני ממלתעות היאוש ואני מצאתי עצמי מדבר בהתלהבות אודות מילוֹני הטהיטי ודקדוקה של אותה לשון. סחתי לו שכתבי היד שלי ניצלו מעל הפנדורה ונמצאים בידי דוקטור המילטון, הנמצא עתה בדרכו הביתה ביחד עם יתר ניצולי הספינה.
“מצוין, בייאם! מצויין!” אמר. “הרי לפחות רווח אחד ממסעה של הבאונטי”. היתה לו התכונה לזהות את עצמו עם עבודת זולתו בהתלהבות כזאת, עד שהלה היה מרגיש כי אין דבר חשוב ממנה. “אני אראה את דוקטור המילטון ברגע שיגיע לאנגליה, אך לעת־עתה דיינו בכך. עכשיו רוצני לשמוע מפיך את סיפור המרד – את כול־כולו – בפרוטרוט.”
“שמעת את הדין־וחשבון של הקברניט בליי, אדוני? יודע אתה מה שחורה היא האשמה הרובצת עלי?”
“יודע אני”, השיב בכובד־ראש. “הקברניט בליי הוא ידידי הטוב, אך מכיר אני את חסרונותיו כאת מעלותיו. הוא מחזיק בכנוּת באמונתו כי אשם אתה, אולם הרשני לומר שאני כשלעצמי אף פעם לא פקפקתי אף לרגע בצדקתך.”
“האם נמצא עכשיו הקברניט בליי באנגליה, אדוני?” שאלתי.
“לא. הוא נשלח שנית לטהיטי להוציא אל הפועל את העברת שתילי עץ־הלחם אל איי הודו־המערבית, ומקוה אני כי הפעם יסתיים המסע בהצלחה.”
זאת היתה ידיעה רצינית בשבילי. סמוך ובטוח הייתי כי אם רק ינתן לי לדבר עם בליי פנים אל פנים, אוכל לשכנע אותו שחף אני מכל פשע ולאלצו להודות כי טעה בהחפזו להסיק מסקנה ששיחתי עם כריסטיאן נגעה במרד. כיון שנסע הרי שתעמוד לפני אך ורק עדותו המושבעת בידי האדמירליות ולא תהיה כל אפשרות לקחתה בחזרה.
“הנח כל זאת, בייאם,” אמר סר ג’וזף. “במקרה זה אין לעשות דבר וכל כמה שלא תשתוקק להתראות פנים עם בליי, לא תוכל להחזירו למועד המשפט הצבאי. ועתה הבה לי את סיפורך וזכור כי אין לי כל מושג אודות חלקך במאורע.”
אז מסרתי לו, כאשר עשיתי בשעתו לדוקטור המילטון, דין־וחשבון מלא על המרד ועל כל אשר אירע מני אז. הוא הניחני לכלות את דברי בלי כל הפרעה ומשעשיתי זאת חכיתי בדאגה למוצא פיו.
“בייאם, מוטב שנראה את העובדות עין בעין. אתה נתון בסכנה רצינית. מר נלסון, אשר ידע על כוונתך לירד עם בליי בסירה הגדולה, מת. נוֹרטוֹן, הנווט, שיכול היה לאמת את דבריך על רצונו של כריסטיאן להמלט מהבאונטי בלילה שקדם למרד, מת.”
“יודע אני זאת, אדוני. שמעתי על כך מפי דוקטור המילטון.”
“הזיכוי שלך לצאת זכאי תלוי כמעט אך ורק בעדותו של איש אחד: חברך רוברט טינקלר.”
“הרי הוא חזר בשלום לאנגליה.”
“כן, אולם היכן הוא עתה?… יש למצאו מיד. כלום אמרת כי גיסו של פריאר, רב־החובל של הבאונטי, הוא?”
“כן, אדוני.”
“אם כן סבורני שאוכל לגלות את מקום המצאו. בידי לברר אצל האדמירליות על איזו ספינה משרת עתה פריאר.”
ברי היה לי, משום מה, שטינקלר ידע כי אזדקק לעזרתו במקרה שאחזור הביתה ביום מן הימים; ואולם סר ג’וזף הפנה את תשומת־לבי לעובדה שטינקלר לא ידע על כך ולא כלום.
“אין להניח כל עיקר,” אמר, “שידוע לו דבר העדות אשר השאיר בליי בידי האדמירליות. אף אין לתאר שיעלה בדעתו – כמו שלא עלה בדעתך אתה – כי שיחתך עם כריסטיאן תשמש כעֵדות נגדך. כמעט ודאי שטינקלר שכח כי בליי שמע אותה. לא; ערב אני לך שאין הוא חושש לגורלך כל עיקר. יש למצוא אותו בלי לאבד אף רגע.”
“מתי יערך המשפט, אדוני?” שאלתי.
“הדבר נתון בידי האדמירליות, כמובן, אבל הוא נמשך כבר זמן כה רבה, שברי כי ירצו להפטר ממנו בהקדם האפשרי. צריכים יהיו להמתין עד בואם של יתר אנשי הפנדורה אך אלה בודאי מתקרבים עכשיו לאנגליה.”
סר ג’וֹזף קם להפרד מעלי. צריך היה לחזור ללונדון בו בערב.
“בקרוב תשמע ממני,” אמר. “בינתים הווה בטוח כי אמצא את טינקלר ידידך, באם רק שוהה הוא עתה אי־שם באנגליה.”
שיחתנו התקיימה בתאו של הקברניט מונטגיו. יתר האסירים המתינו בדאגה לשובי לחדר־התותחים. סר ג’וֹזף היה הראשון שביקר אותנו; למעשה לא הורשינו לראות איש מלבד אלה הקשורים באורח רשמי במשפט הצבאי הממשמש לבוא. אכן, סר ג’וזף לא היה קשור בו בדרך זו, אך התענינותו בבאונטי והשפעתו במשרדי האדמירליות איפשרו לו להגיע עדינו.
מסרתי לאחרים על שיחתי עמו בהחסירי רק את דעתו על הגורל הצפוי למילוּוֹרד, בּוּרקיט, אליסוֹן ומוֹספראט. כסבור היה שגורלם של אלה כבר נחרץ מעבר לכל תקוה, להוציא אולי את מוֹספראט. בּיירן היה נקי לגמרי מכל חטא, אלא שתקופה כה ארוכה נהגו במסכן כבפושע שנתחייב בדין, עד שכמעט והחל מאמין בעצמו כי אכן אשם הוא. אשר לקוֹלמן, נוֹרמן ומקינטוֹש, לא יכולנו להעלות בדעתנו שימצאום חייבים. מצבו של מוריסון היה מסוכן פחות במקצת משלי וצר היה לי על שאני הייתי האחראי לכך. שהייתנו מתחת לסיפון בבוקר המרד בתקוה להשתלט על ארגז־הנשק היתה ידועה לעצמנו בלבד, וחושש הייתי שהסיפור יראה כמעשיה שהמצאנו לאחר מעשה על מנת להסביר את העדרנו בעת ששולחה הסירה.
במשך המסע הארוך לאנגליה דיברנו לעתים כה קרובות על המשפט הצבאי הנכון לנו, שעכשיו, כשהדבר הזדקר לפנינו בקירבה כה מאיימת, כמעט ולא היה לנו מה לומר זה לזה. לפעמים – כהקלה פורתא מכוֹבד דאגתנו – היינו משוחחים על חיינו המאושרים בטהיטי, אך לרוב בלינו את ימינו בשתיקה, כשכל אחד שקוע בהרהוריו, או שהיינו עומדים אצל האשנבים של חדר־התותחים ועוקבים בעדם אחר החיים השוקקים בנמל. יש והייתי נתקף הרגשה כאילו כל העובר עלי עתה אינו מציאותי – כאותה הרגשה התוקפת את המקיץ מחלום, אשר תמונותיו היו נעדרות־קשר ודמיוניות יותר מכרגיל. קשה מכל היה להשיג את העובדה כי אכן בבית הננו שנית ועוגנים במרחק מילין מספר מספיטהד, משם הפליגה הבאונטי לפני זמן כה רב.
בינתים, תודות לנדיבות־לבו של סר ג’וזף, קיבלנו בגדים הגונים כדי שנוכל להופיע בהם לפני בית־הדין. בידוּר קטן זה של דעתנו היה רצוי מאוד והיותנו שוב לבושים כראוי השפיע באופן מצוין על מצב־רוחנו.
עשרה ימים חלפו בטרם קיבלתי ידיעה נוספת מסר ג’וזף. המכתב אשר קיבלתי אז עודנו בידי, אם גם דהה ונתמרט מרוב שנים. לקרוא בו מחדש הרי זה כמו לשוב ולהרגיש חריפוֹת את אשר עבר עלי אותו בוקר, עת נמסר לי על־ידי הקורפורל אשר־על־המשמר אצל דלת חדר־התותחים.
«בייאם יקירי,
יכול אני לתאר לעצמי באיזו דאגה מצפה הנך לידיעות ממני. אני מצטער על שאין בידי לנסוע עתה לפּורטסמוּת, מאחר שהייתי מבכר למסור לך את הדברים בעל־פה. כיון שאינני יכול לעשות זאת, אסתפק במכתב.
בשובי ללונדון ניגשתי מיד אל משרדי האדמירליות ושם נודע לי שפריאר נמצא בביתו בלונדון וממתין להקרא להעיד במשפט הצבאי. מיד שלחתי לקרוא לו ונתברר לי שזמן קצר לאחר שובו לאנגליה הציעו לטינקלר תפקיד סגן־רב־חובל על סיפון בתולת הקאריבּים, ספינת־סוחר של הודו המערבית. קברניטה של הספינה היה ידידו של פריאר ומאחר שהיתה זו משרה טובה בשביל הבחור, עם סיכויים נאים להתקדמות, קיבל אותה.
טינקלר חזר ממסעו הראשון לפני שנה, וכעבור זמן קצר יצא למסע שני. לפני כשלושה חודשים קיבל פריאר ידיעה שבתולת־הקאריבים אבדה על כל אנשיה בהוּרַגָן שהתחולל בקרבת האי קוּבּה.
אין טעם להכחיש את העובדה כי פורענות קשה היא בשבילך. אך אפילו כך סבורני שמצבך עוד אינוֹ נואש. שוחחתי ארוכות עם פריאר, שדיבר עליך בצורה הידידותית ביותר. הוא משוכנע שידך לא היתה במרד ולעדותו יהיה משקל.
כן ראיתי גם את קול, פּוּרסל ופּקוֹבר. הם עושים עתה בדפּטפוֹרד בהמתינם להקרא למשפט הצבאי. כולם מדברים בך טובות ופּוּרסל סח לי כי בעצמך אמרת לו שבדעתך להפליג עם בליי בסירה. ידוע להם שבליי משוכנע כי היית שותפו של כריסטיאן והעובדה שבכל זאת מאמינים הם כולם בצדקתך מעידה יפה על אופיך.
ידידי הטוב מר גראהם, אשר שימש כמזכירם של כמה אדמירלים בתחנת־הצי בניוּפאוּנדלנד משך שתים־עשרה השנים האחרונות, ואשר כתוצאה מכך מילא את תפקיד היועץ־המשפטי במשפטים הצבאיים בתקופה הנזכרת, הציע לי לטפל בענינך. הוא בעל ידיעה יסודית בכל הלכות המקצוע, מוכשר במידה בלתי־רגילה ופרקליט טוב. עיקרו של חומר העדות כבר נמצא בידיו.
היה שלום, בייאם יקירי. אל תפול רוחך והווה סמוך ובטוח כי עיני פקוחה על טובתך. ודאי אהיה נוכח במשפט, ועכשיו, שידידי גראהם נאות לטפל בענין, נחה עלי דעתי יותר מאשר אילו עשה זאת גדול עורכי־הדין באנגליה.»
לא קשה לתאר מה היו רגשותי בקראי מכתב זה. סר ג’וזף עשה את כל אשר בידו כדי לרכך בשבילי את המהלומה, אך לא היה לי כל ספק ביחס לרצינות מצבי. ידעתי שבלעדי עדותו של טינקלר היה עניני נואש, ואפילו יוסבר במלוא הכשרון. ואף־על־פי־כן דבקתי בתקוה כאשר ידבק בה הטובע. החלטתי להאבק על נפשי בכל מרצי וכוחותי. מבחינה אחת היתה לי ההשפעה המעוררת שבקירבת הסכנה לברכה, כביכול, כיון שעצרה בעדי מלחשוב על מות אמי. הברחתי מראשי כל מחשבה אשר לא היתה קשורה במשפט ההולך ומתקרב.
לפי שסיפר לי סר ג’וזף סוֹלדים קצינים ימים מפני עורכי־הדין. משום כך הייתי מרוצה מאוד שנציגי יהיה מר גראהם – בעצמו איש־הצי. מוריסון החליט ליטול את הנהלת משפטו בידיו. קוֹלמן, נוֹרמן, מקינטוֹש ובּיירן, שלהם היה יסוד מלא לקווֹת כי התביעה נגדם תבוטל, השיגו כנציגם ויועצם המשותף את הקברניט מֶנְלִי, קצין־ימי שיצא בדימוס. מטעם הכתר85 מונה קצין אחר, הקברניט בֶּנְטָם, לטפל בעניניהם של שאר האנשים.
אדונים אלה ביקרונו במשך השבוע הבא, אך הראשון שבא היה מר גראהם. זה היה אדם רזה וגבוה בשנות החמישים, שעמידתו מעוררת כבוד וקולו השקט ונמוסיו משרים בטחון. מרגע שראיתיו הייתי בטוח שגורלי לא יכול להמסר בדידים יותר נאמנות. איש מאתנו לא ידע כיצד מתנהל משפט צבאי, ולבקשתי הרשה לנו מר גראהם להציג לפניו שאלות הנוגעות בענינים אלה.
“בוקר זה עומד כולו לרשותך, מר בייאם,” אמר, “ואני אשמח לעזור לכם ככל אשר תמצא ידי.”
“בדעתי לנהל בעצמי את משפטי, אדוני,” אמר מוריסון. “במיוחד הייתי רוצה לדעת את המלים המדויקות של סעיף ההאשמה שלפיו נישפט.”
“יכול אני לומר לך זאת בדיוק על־פי הזכרון,” השיב מר גראהם. “הרי זה סעיף תשעה־עשר של תקנות־המלחמה של הצי, האומר כדלהלן: ‘כל אדם הנמצא בצי או שייך לו, אשר יכנס, או ינסה לכנס, כל אסיפה מרדנית שהיא באמתלה כל שהיא… כל אדם שיעבור עבירה זו וימצא חייב בדינו על ידי בית־הדין־הצבאי, ידוֹן למיתה’.”
“כלום אין לבית־הדין כל דרך אחרת?”
“אין. עליו לזכות ולשחרר, או לחייב ולדוּן למיתה.”
“אולם נניח, אדוני, כי קיימות מסיבות מקילות,” הוסיף מוריסון. “נניח שבספינה אחת פורץ מרד, כמו שאירע בשלנו, וחלק מאנשיה אינם יודעים ולא כלום אודות הכוונה לתפוס את הספינה ואף אינם נוטלים חלק בתפיסתה?”
“באם נשארים המה על הספינה ביחד עם קבוצת המורדים, רואה אותם החוק אשמים כמו האחרים. החוק הצבאי שלנו מחמיר מאוד בענין זה. האיש העומד מן הצד נחשב כעבריין באותה מידה כאותו המרים ידו על קברניטו.”
“אך היו כמה מאתנו, אדוני,” הוסיף קולמן, “אשר היו הולכים בשמחה עם הקברניט בליי בשעה שחבורתו גורשה מהספינה אל הסירה. נעצרנו בעל־כורחנו על־ידי המורדים, שהיו זקוקים לשרותנו.”
“מצב כזה דורש התחשבות מיוחדת מצד בית־הדין, אשר יעשה זאת בלי ספק,” השיב מר גראהם. “אם האנשים שנעצרו בדרך זו יוכלו להוכיח כי נקיים המה מהשתתפות בקשר, לא נשקפת להם כל סכנה.”
“אדוני, הרשאי אני לדבר?” שאל אליסון.
“כמובן, בחורי.”
“אני הייתי אחד מהמורדים, אדוני. לא נמניתי על זוממי המעשה, אך כמו כולנו לא אהבתי לגמרי את הקברניט בליי והצטרפתי למורדים כאשר ביקשוני לעשות זאת. היש לי תקוה כל שהיא?”
מר גראהם הסתכל בו לרגע בכובד־ראש.
“אני מבכר שלא להביע את דעתי בענין זה,” אמר. “מוטב שנניח לבית־הדין עצמו להחליט על כך.”
“אינני ירא את האמת, אדוני. באם סבור אתה שאין כל סיכוי, אודה לך אם תגיד לי זאת.”
ואולם מר גראהם מאן להתחייב בדעתו. “הבה ואיעץ לכולכם שלא להקדים ולשפוט את משפטיכם,” אמר. “הייתי נוכח בישיבות רבות של בתי־דין צבאיים ובהם, כבכל בית־דין אזרחי, אין לאדם כל הצדקה ליצור לעצמו דעה על פסק־הדין האפשרי בטרם נשמעו כל העדויות. רואה אתה איפוא, איש צעיר,” הוסיף בפנותו אל אליסון, “באיזו מידה אהיה עלול לטעות אם אנסה לומר לך את דעתי.”
הימים נגררו בזה אחר זה באיטיות מכאבת. בינתים ורוב האנשים קיבלו מכתבים ממשפחותיהם. כמה מהם נכתבו לפני חדשים רבים, אך בכל זאת נקראו בלהיטות רבה. פרט למכתב מאי שהגיענו בטהיטי, לא קיבל איש מאתנו כל ידיעה שהיא ממשפחתו או מידידיו במשך למעלה מארבע שנות העדרנו מהבית. משפחתו של קולמן המסכן היתה בפּוֹרטסמוּת, אלא שהוא לא הורשה לראותה. בין כל האנשים הנשואים אשר בצוות הבאונטי דומני כי היה הוא היחידי ששמר אמונים לאשתו בתקופת שהוּתנו בטהיטי. לא לראות אותה ואת ילדיו לאחר כל השנים הללו היה לדידוֹ מהלומה אכזרית.
חודש יולי עבר ואחריו אוגוסט ועדיין היינו ממתינים.
פרק עשרים־ואחד: ס..ה.מ. דוכס 🔗
בבוקר השנים־עשר בספטמבר צוו עשרת האסירים אשר על ההקטור להתכונן לעבור לס.ה.מ דוּכּס. היה יום אפרורי, צונן וחסר־רוח, כך שיכולים היינו לשמוע מרחוק ומקרוב את פעמוני הספינות בצלצלם מדי שעה ומחצית השעה. הדוּכּס עגנה לפני ההקטור במרחק של כרבע המיל. זמן מה לפני שעה שמונה ראינו סירה גדולה ובה משמר של חיילי־הצי במכלול מדיהם כשהיא ניתקת מעל צדה של הספינה הגדולה ומתקרבת אל ההקטור, ובדיוק בצלצל השעה הרעימה יריה מלוע אחד מתותחי הדוּכּס. זה היה האות לפתיחת מושבו של בית־הדין־הצבאי. שעתנו הגיעה.
אין ביכולתי לדבר על רגשותיהם של חברי למאסר באותו רגע הרה־גורל, אולם אני עצמי הרגשתי הקלה עצומה. הרגשתי כי חכינו וסבלנו כה הרבה, עד ששוב לא היינו מסוגלים להתרגשות עזה. עייף הייתי בלי גבול, עייף בגוף ובנפש, ולא נתאויתי אלא למנוחה – למנוחה שבידיעת גורלי, ויהא אשר יהא. זוכרני מה קצרה רוחי להגיע אל סיפון הדוכס. חוש הזמן של האדם מושפע במידה רבה ממצב־רוחו, והנסיעה מההקטור אל הכבש של הספינה היותר גדולה, אף שהיתה קצרה מאוד, ארכה לי כנצח.
המשפט־הצבאי נערך במדור הגדול של הדוכס, שנמשך לכל רוחב הספינה, מקצהו הקדומני של מכסה־הירכתיים ועד אכסדרת־הירכתיים. הסיפון־העליון המה מקהל רב, בעיקר קצינים בכל הדר מדיהם, שנתכנסו מעל ספינות־המלחמה הרבות שבנמל כדי לעקוב אחרי מהלך המשפט. כן היו שם מספר אזרחים וביניהם סר ג’וזף בּנקס. דוקטור המילטוֹן, אותו ראיתי לאחרונה בכף־התקוה־הטובה, עמד בחברת יתר קציני הפנדורה ליד המעקה בצדו השמאלי של הסיפון. גם אדוּארדס היה שם, כמובן, ועמו פּארקין, הגָרוּר שלו. הוא הציץ בנו, כמנהגו מאז, בארשת איבה קרה ונראה היה כמהרהר: “שיחררו את המנוולים הללו מכבליהם? איזו הזנחה נוראה!”
בצד השני של הסיפון התאספו קציני הבאונטי, שנראו נבוכים במרכזה של חבורה זו של קברניטי ספינות, אדמירלים ותת־אדמירלים. היתה זו פגישה מוזרה של חברים־לספינה לשעבר ודברים הרבה הוחלפו בינינו חרש בהסתכלנו אלה באלה ברוב ענין. מר פריאר, רב־החובל, עמד שם ואתו קוֹל, רב־המלחים, פּוּרסל, הנגר, ופּקוֹבר, התותחן. במוחי הבריקה תמונה ברורה שלהם עת ראיתים לאחרונה כשהם מביטים בנו מלמטה, מתוך הסירה, ובינינו מישטח מים כחולים ההולך ומתרחב. איש מאתנו לא האמין אז כי עוד נשוב ונתראה.
מילמול השיחה נדם משנפתחו דלתות המדור הגדול. הקהל הוכנס פנימה. תחילה נכנסו הצוֹפים במשפט ואחריהם הובלנו אנחנו תחת משמר, כשלויטננט של חיילי־הצי הולך לפנינו וחרב שלופה בידו. הועמדנו בשורה ליד הכותל מימין הדלת. במשך היום הראשון נאלצנו לעמוד על רגלינו, אך בגלל ארכו של המשפט הובא לנו אחרי כן ספסל לישיבה.
באמצע המדור עמד שולחן ארוך ובראשו כסא בשביל נשיא בית־הדין. חברי בית־הדין האחרים ישבו לימינו ולשמאלו לאורך שני צדי השולחן. במרחק מה לימינו של מושב הנשיא, מאחוריו, הועמד שולחן קטן בשביל היועץ־המשפטי ושולחן נוסף, בצד שממול, נועד לסופרים, שהיו צריכים להעלות על הכתב את כל מהלך המשפט. ליד שולחן שלישי ישבו יועציהם של האסירים. משני צדי הדלת המוליכה אל אכסדרת־הירכתיים ולאורך הכתלים הוצבו דרגשים ועליהם ישבו קצינים ימיים ואזרחים, שבאו כמשקיפים.
בשעה תשע בדיוק נפתחה הדלת בשניה וחברי בית־הדין נכנסו בזה אחר זה. לפקודת השליש קמו כל הנוכחים, ולאחר שחברי בית־הדין תפסו את מקומותיהם, חזרו וישבו. שמותיהם של שנים־עשר האנשים, שבידיהם ניתן גורלנו לחיים או למות, היו כלהלן:
נשיא
לוֹרד הוּד, תת־אדמירל של האסכדרוֹן הכחול ומפקד עליון של ספינות הוד־מלכותו בנמל פּוֹרטסמוּת.
חברים
הקברניט סר אנדרו סנייפּ האמוֹנד
הקברניט ג’וֹהן קוֹלפּויס
הקברניט סר ג’וֹרג' מוֹנטגיוּ
הקברניט ג’וֹהן בּייזלי
הקברניט סר אנדריוּ סנייפּ דוּגלס
הקברניט ג’וֹהן תוֹמאס דוּקוּוֹרט
הקברניט ג’וֹהן ניקוֹלסוֹן אינגלפילד
הקברניט ג’וֹהן נייט
הקברניט אלבּרמל בּרטי
הקברניט ריצ’רד גוּדווין קיטס
קהות־החושים שרבצה עלי משעות הבוקר המוקדמות פגה שעה שהסתכלתי במראה רב־הרושם שלפני. תחילה נתרכזה תשומת־לבי בשופטינו, שאת פניהם בחנתי בזה אחר זה. ברובם היו אלה אנשים באמצע שנותיהם ויכול היית להכירם בכל מקום שהוא ובכל מלבוש שהוא כקציני הצי של הוד־מלכותו. לבי נפל בי בהביטי בפניהם התקיפות שדופות־הרוחות וקפואות־הארשת. נזכרתי בדבריו של דוקטור המילטון: “אבל קצינים אלה לא ידעו דבר על אופיו של כריסטיאן ומאידך תהיה כל אהדתם נתונה לקברניט בליי. יהא עליך להוכיח את אמיתותה של אותה שיחה עם כריסטיאן למעלה מכל צל של ספק.” היחידי מבין שנים־עשר האנשים הללו, הרהרתי, אשר יאוֹת להעניק לאסיר את הזכות ליהנות מהספק, הוא סר ג’ורג' מונטגיו, קברניטה של ההקטור.
הכריזו את שמותינו ואנו עמדנו לפני בית־הדין שעה שהוקרא כתב־האשמה נגדנו. מיסמך זה היה ארוך למדי והוא סיכם את קורות הבאונטי למן הפלגתה מאנגליה ועד תפיסתה בידי המורדים. אחר־כך באה הצהרתו המושבעת של בּליי, הדין־וחשבון שלו אודות המרד – מיסמך אשר ענין את כולנו במאוד ואותי במיוחד. ההצהרה, הניתנת בזה, הוקראה על־ידי היועץ־המשפטי:
«הנני מתכבד לבקש מאת הלוֹרדים הנציבים של האדמירליות את הרשות להודיעכם, כי ספינתו המזוּינת של הוד־מלכותו, בּאונטי, שעמדה תחת פקודתי, נלקחה ממני על־ידי כמה קצינים נמוכים ומלחים ביום העשרים־ושמונה באפריל 1789 בצורה המתוארת להלן.
זמן מה לפני זריחת השמש נכנסו אל תאי פלצ’ר כּריסטיאן, שהיה שני־לפיקוד על הספינה וקצין המישמרה, צ’רלס צ’רצ’יל השליש, תומס בּוּרקיט, מלח, וג’והן מילס, עוזר־התותחן, ובעודני ישן תפסוני במיטתי וקשרו את ידי מאחורי גבי בחבל חזק; בחרבות וכידונים שהגישו אל חזי איימו עלי במות מיידי באם אדבר או אקים רעש כל שהוא. בכל זאת צעקתי לעזרה בקול כה חזק, שכולם שמעוהו וחשו לעזרתי; אבל כל קצינַי, להוציא את אלה שהיו מעורבים במרד, מצאו את עצמם אסורים בידי זקיפים מזוינים.
עתה נגררתי אל הסיפון כשרק חולצתי לבשרי והועמדתי תחת משמר ליד התורן האחורי. המורדים גילו שמחה רבה למראה מצבי.
שאלתי את כריסטיאן לסיבת מעשה האלמות הזה, אך לא קיבלתי כל תשובה מלבד “שתוק, אדוני, ולא – מות תמות בזה הרגע!” הוא החזיק בחבל אשר קשר את ידי ואיים לדקרני בכידון שהחזיק בידו הימנית. למרות הכל עשיתי כמיטב יכולתי כדי לעורר מחדש את רגש החובה בלבות הבוגדים בני־הבליעל, אך לשוא.
רב־המלחים צֻווה להוריד את הסירה הגדולה ובעוד המשמר וכריסטיאן בראשו משגיח עלי, צֻוו הקצינים והמלחים שידם לא היתה במרד לרדת לתוך הסירה. משנעשה הדבר, אמר לי כריסטיאן: “אדוני, קציניך ואנשיך נמצאים עתה בסירה ועליך ללכת אתם,” ואנשי המשמר הובילוני על הסיפון בהקיפם אותי בכידוניהם. בנסוֹתי לגלות התנגדוּת מה אמר אחד הנבלים לשני: “תימקנה עיניו, בן־הכלבה! שפוך את מוחו ארצה!” לבסוף הוכנסתי לתוך הסירה ואז נגררנו אל הירכתיים, בסך הכל תשע־עשרה נפש.
בשעה שהסירה עוד עמדה לצד הספינה אספו רב־המלחים והנגר וכמה אחרים מספר דברים נחוצים ובקושי מסוים הושגו גם מצפן וקודרנט, אך לא הושגו כל כלי־זין ואף לא אחת ממפותי ומשירטוטי. גודל הסירה היה עשרים־ושלושה רגל מחרטום עד ירכתיים ולה ששה משוטים. שׁוּלחנו ועמנו המצרכים הבאים: 25 גלון מים, 150 ליטראות לחם, 30 ליטראות קותל־חזיר, 6 רביעיות רום ו־6 בקבוקי יין.
הסירה היתה כה עמוסה ומשוקעת במים, עד שחשבו כי לעולם לא תגיע אל החוף ואחדים משודדי־הים התבדחו על כך. ביקשתי כלי־זין, אך בקשתי נתקבלה בגידופים ובעזוּת־פנים חריפה ביותר. ברגע האחרון נזרקו בכל זאת ארבע חרבות אל תוך הסירה ובמצב עלוב זה פנינו אל האי טוֹפוֹאה, אחד מאיי־הידידות, במרחק עשרה מילין ממקום בו עמדה אותה שעה הספינה. אל האי הזה הגענו בו בערב בשעה שבע, אך מאחר שהחוף היה תלול וסלעי, לא מצאנו מקום ירידה עד היום שלאחריו.
בעת שחיפשנו מים על אי זה הותקפנו על־ידי הפראים ורק בקושי נמלטנו על נפשנו. אולם אחד מאתנו, ג’וֹהן נורטון, נווט, נהרג בנסותו להשיג בחזרה את העוגן הקטן של הסירה.
לאחר ששקלנו בדעתנו את מצבנו העגום, הפצירו בי כולם להסיעם בכיוון הביתה. באמרי להם כי לא תהיה לנו כל תקוה לעזרה עד אם נגיע לטימור, מרחק של 1200 מילין, הסכימו כולם להסתפק למחיתם באונקיה אחת לחם לאיש ליום וברבע הפיינט מים. אי לזאת, לאחר שחזרתי והזכרתים את הסכמתם זו, פניתי ואפליג לעבר הוֹלנד־החדשה וטימוֹר על פני ים הידוע רק במעט, בסירה קטנה טעונה שמונה־עשרה נפשות, בלי מפה כל שהיא ומאוּם מלבד זכרוני וידיעה כללית של המקומות השונים כדי לנהוג על־פיהם את סירתי.
לאחר שסבלנו סכנות ועינויים לא־יתוארו, הופיע טימור לעינינו ביום שנים־עשר ביוני, ובבוקר החמישה־עשר בו, לפני שהאיר היום, הטלתי עוגן לרגלי המצודה של המושבה ההולנדית אשר בקוּפּאנג. חושב אני כי מסע כזה בסירה פתוחה אין לו תקדים בדברי־ימי השיט.
בטימוֹר נהנו אנשי סירתי מטיפולם האנושי ביותר של המושל וקציני “חברת הודו המזרחית ההולנדית”. כאן קניתי במחיר 1000 דולרי־ריקס86 – עליהם חתמתי שטרות בשם ממשלת הוד־מלכותו – סקוּנר קטנה שארכה שלושים־וארבעה רגל, אשר התאמתיה למסע בים לאחר תתי לה את השם סקוּנר ה.מ. סעד. בספינה זו המשכנו את מסענו דרך סוּראבּאיה וסאמאראנג אל המושבה ההולנדית בבאטאוויה, מקום שמכרתי את הסעד וביחד אם אנשי הפלגתי לאירופה בספינותיה של “חברת הודו המזרחית”.
הרשימות, שהנני מצרף בזה, של שמות אלה ששולחו ביחד אתי בסירה הגדולה ושל אלה שנשארו בבאונטי, מלמדות על כוחם של שודדי־הים.
הנני לבקש מאת האדונים הלורדים להרשות לי להעיר, כי החשאיוּת בה הוכן המרד היא מעל לכל השגה וכי לפי מיטב ידיעתי לא חשד איש מהנלוים אלי אף חשד קל שבקלים באשר עמד להתרחש.
חשוב מאוד להוסיף כי בלילה שקדם למרד, בעלותי על הסיפון בעת המישמרה האמצעית כמנהגי תמיד, גליתי את פלצ’ר כריסטיאן, מנהיגם של שודדי־הים, כשהוא שקוע בשיחה ערה עם רוג’ר בּייאם, אחד מפרחי־הקצינים. באפלה ששררה על הסיפון לא השגיחו בי השנים, שעמדו בין התותחים אשר על צדו הימני של הסיפון העליון; אף לא עלה בדעתי אותו זמן לחשוד בשיחתם שאין היא כשרה. אולם בהתקרבי מבלי שאתגלה, ראיתי את רוג’ר בייאם לוחץ את ידו של כריסטיאן ושמעתיו בבירור באמרו את המלים הללו: “יכול אתה לסמוך עלי,” ועל כך השיב כריסטיאן: “שפיר! הרי שהדבר מסודר”. ברגע שהשגיחו בי הפסיקו את שיחתם. אין לי כל ספק ששיחה זו נגעה במרד הממשמש לבוא.»
רגע של דממה עמוקה ירד לאחר קריאת הצהרתו של הקברניט בליי. הרגשתי במבטם של הרבה זוגות עינים, שניפנו אלי. הצהרה מרשיעה מזו לא יכלה להקרא והיה ברור כי השאירה רושם עמוק על בית־הדין. כיצד יעלה בידי לסתור אותה בלעדי עדוּתוֹ של טינקלר? אפפתני ההרגשה שמצבי נואש הוא. ידעתי שאילו ישבתי במקומו של אחד משופטי, כי אז הייתי בטוח באשמתו של לפחות אחד מבין האסירים.
היועץ־המשפטי שאל: “התרצה שאקרא את השמות אשר ברשימות המצורפות, אדוני הלורד?”
לורד הוּד הניע ראשו בחיוב. “המשך,” אמר.
אז הוקראו רשימות השמות, תחילה שמות אותם שירדו בסירה ביחד עם בּליי, ואחר שמות הנשארים עם חבורתו של כריסטיאן. דבר אחד שהפליאני היתה שתיקתו של בליי ביחס לקוֹלמן, נוֹרמן ומקינטוֹש. הוא ידע יפה על רצונם להצטרף אליו ועל העובדה שהמורדים מנעום מעשות זאת. המידה הקטנה ביותר של צדק תבעה ממנו להכיר בצדקתם, ברם הוא לא שם כל הבדל ביניהם לבין גדולי החוטאים שבחבורת כריסטיאן. עד היום אינני יכול להסביר את העוול שעולל לאנשים אלה.
עתה נקרא להעיד ג’והן פריאר, רב־חובל של הבאונטי. הוא לא נשתנה מאז ראיתיו לאחרונה בבוקר המרד. הוא זרק מבט מהיר לעברנו, אך ליותר מכן לא היה פנאי. לאחר שהועמד בקצה השולחן, ממול ללורד הוּד, הושבע.
אב־בית־הדין אמר: “ספר לבית־ הדין את כל הפרטים הידועים לך אודות שדידתה של ספינת הוד־מלכותו באונטי.”
אני מוסר בזה את עדותו של פריאר בהשמטות מעטות, מאחר שהיא מעלה תמונה ברורה מכל אשר ראה רב־חובלה של הבאונטי בבוקר המרד.
"בעשרים־ושמונה באפריל 1793 הסתובבנו ונשוט דרומה ומערבה, עד שהאי טוֹפוֹאה היה לנו מצפון; אז פנינו למערב־דרום־מערב. בראשית הלילה היתה הרוח חלשה. הייתי האחראי למישמרה הראשונה. אותו זמן עמד הירח ברבעו הראשון. בין השעה עשר ואחת־עשרה עלה מר בליי על הסיפון, כמנהגו בדרך כלל, כדי להשאיר את פקודותיו ללילה. לאחר ששהה על הסיפון זמן מה, אמרתי: ‘אדוני, ירח מתחדש זה יהיה לנו לברכה בהתקרבנו אל חופי הולנד החדשה’. מר בליי השיב: ‘כן, מר פריאר, אכן יהיה לברכה’, וזאת היתה כל שיחתנו. לאחר שמסר את פקודותיו, ירד מעל הסיפון.
"בשעה שתים־עשרה היה הכל שקט על הספינה. הוחלפתי על־ידי מר פּקוֹבר, התותחן. הכל נשאר שקט כשהיה עד שהוחלף בשעה ארבע על־ידי מר כריסטיאן. בעלות השחר הוחרדתי משנתי, אם על־ידי השאון אשר מר בליי אומר כי הקים, אם על־ידי האנשים שהתפרצו לתוך תאי. אולם ברצותי לקפוץ מעל משכבי, הניחו ג’וֹהן סאמנר ומאתיוּ קווינטאל את ידיהם על חזי ודרשו ממני לשכב באמרם: ‘הנך אסיר, אדוני. בלום פיך, או שהמת נמיתך. אבל אם תשתוק לא יפגע איש בשערה משערות ראשך’.
"אחרי־כן, בהגביהי את ראשי מעל השידה, אשר עליה נהגתי לישון מפני שמקום זה הוא יותר קריר, ראיתי את מר בליי לבוש בחולצתו וידיו קשורות לו מאחורי גבו כשהוא עולה בסולם ומר כריסטיאן מחזיק בקצה החבל. אז נכנס לתאי השליש, צ’רלס צ’רצ’יל, ולקח זוג אקדוחים ופגיון, באמרו: ‘אַנוכי אדאג לאלה, מר פריאר’. שאלתי מה הם הולכים לעשות לקברניט שלהם. ‘תימקנה עיניו!’ אמר סאמנר. ‘נכניס את הכלב לסירה כדי שיווכח לראות אם יוכל לחיות על חצי ליטרה יאם ליום’. ‘לסירה!’ – אמרתי. ‘מדוע, בשם אלוהים?’ ‘אדוני’, אמר קווינטאל ‘בלום את פיך. כריסטיאן הוא קברניטה של הספינה ומוטב שתזכור כי מר בליי הוא אשר הביא על עצמו את כל זה’.
"אז שאלתי: ‘לתוך איזו סירה הולכים הם להכניס את הקברניט בליי?’ ‘לתוך הקאטר הגדולה’, השיבו לי. ‘אל אלוהים!’ אמרתי, ‘קרקעית הקאטר כמעט ונשרה ממקומה, כל־כך אכולת תולעים היא’. ‘תימקנה עיניו’, אמרו סאמנר וקווינטאל ‘אפילו כך טובה היא מדי בשבילו!’ אמרתי: ‘אני מקוה שאין בדעתם לשלח את הקברניט בליי לבדו בסירה?’ והם ענו: ‘לא. מר סמואל, הלבלר שלו, ומר היוּוֹרד ומר האלט ילכו אתו’.
"לבסוף שידלתי אותם לפנות אל כריסטיאן על הסיפון ולבקשו שירשה לי לעלות. לאחר היסוס כלשהו נענה לבקשתי. מר בליי עמד ליד התורן האחורי וידיו קשורות מאחורי גבו וכמה אנשים שמרו עליו. אמרתי: ‘מר כריסטיאן, חשוב על מה שאתה עושה’. ‘עצור בלשונך, אדוני’, השיב. ‘חיי נמשלו לגיהנום במשך השבועות האחרונים. הקברניט בליי המיט על עצמו את הדבר’.
"מר פּוּרסל, הנגר, הורשה לעלות על הסיפון בעת ובעונה אחת אתי, ועכשיו פקד עליו מר כריסטיאן להביא את הציוד של הקאטר הגדולה. כאשר ניגשנו אל מר כריסטיאן היה מר בייאם מדבר אליו. אמרתי: ‘מר בייאם, ודאי שאינך מעורב בזה?’ הוא נראה כנדהם לשמע מחשבה כזאת. מר כריסטיאן אמר: ‘לא, מר פריאר, למר בּייאם אין כל חלק בענין זה’. אחר־כך אמרתי: ‘מר כריסטיאן, אני אשאר על הספינה’, בחשבי כי אם יניחני להשאר אפשר ותבוא לידי ההזדמנות לשוב ולהשתלט על הספינה. מר כריסטיאן השיב: ‘לא, מר פריאר, אתה תלך עם הקברניט בליי’. אז ציוה על קווינטאל, אחד הספנים המזוינים, להובילני אל תאי כדי שאצרור את החפצים הדרושים לי.
"ליד הכווה ראיתי את ג’ימס מוֹריסון, סגן־רב־המלחים. אמרתי לו: ‘מוריסון, אני מקוה שאין לך יד בדבר?’ ‘לא, אדוני, אין לי כל יד בו’. ‘אם כך’, השיבותי בקול נמוך, ‘פקח עין. יתכן שתהיה הזדמנות לשוב ולהשתלט על המצב’. תשובתו היתה: ‘חוששני כי מאוחר מדי, מר פריאר’.
"אז נכלאתי שנית בתאי וזקיף שלישי הועמד עלי – ג’וֹהן מילוּוֹרד, שנראה לי כידידותי. מר פּקוֹבר, התותחן, ומר נלסוֹן, הבּוֹטנאי, היו כלואים באחורי הסיפון התחתון, ואני דיברתי על לב הזקיפים שיניחוני לגשת שמה. מר נלסוֹן אמר: ‘מה הדבר הטוב ביותר שבידינו לעשות?’ אמרתי להם: ‘אם יצווּ עלינו לרדת לסירה, אמרו שתשארו על הספינה ואני מקוה שבקרוב נוכל להשתלט עליה’. מר פקובר אמר: ‘אם נשאר כי אז נחשב כולנו כשודדי־ים’. אמרתי להם כי לא כן יהיה וכי אנוכי אערוב לכל אשר יצטרף אלי. בעת שדיברנו נמצא הנרי הילברנדט, החבתן, בחדר־הלחם כדי להוציא כמות לחם בשביל סירתו של הקברניט בליי. אני משער שהוא שמע את שיחתנו ועלה הסיפונה למסור את דברינו לכריסטיאן, שכן צוּויתי מיד לחזור אל תאי. מפי הזקיפים שמעתי שכריסטיאן נאוֹת לתת למר בליי את הסירה הגדולה לא בגללו, כי אם בגלל בטחונם של הנלווים אליו. שאלתים אם יודעים המה מי ומי ילכו עם הקברניט בליי והם אמרו שסבורים הם כי רבים ילכו.
"כעבור זמן־מה נצטוינו – מר פקוֹבר, מר נלסון ואנוכי – לעלות על הסיפון. הקברניט בליי עמד אז על־יד הכבש. הוא אמר: ‘מר פריאר, השאר על הספינה’. ‘לא ולא, באלוהים!’ השיב כריסטיאן. ‘רד לסירה ולא – אדקור אותך’, והוא כיון את כידונו אל חזי. אז ביקשתי את כריסטיאן להרשות למר טינקלר, גיסי, ללכת אתי. כריסטיאן אמר, ‘לא!’ אולם לאחר הפצרות רבות הסכים.
"אינני זוכר מי ירד ראשון לסירה, מר בליי או אנוכי. מכל מקום, יחדיו עמדנו על הכבש. כל אותה עת השתמשו האנשים בלשון גסה מאוד כלפי הקברניט בליי. ביקשנו שיתנו לנו שנים או שלושה רובים, אולם הם סרבו. אז באה הפקודה לגרור את הסירה אל הירכתיים. לאחר שהיינו קשורים אל הירכתיים זמן מה, הורדו אלינו ארבע חרבות ובו בזמן השמיעו האנשים קריאות מעליבות ביותר. שמעתי כמה מהם אומרים ‘ירה בכלב!’ בכוונם לקברניט בליי. מר קול, רב־המלחים, אמר: ‘מוטב שנתיר את החבל ונפליג מכאן, מפני שבאם נוסיף לעמוד, חזקה עליהם שיעוללו לנו רעה’. הקברניט בליי הסכים מיד. הרוח היתה רפה מאוד. הוצאנו את המשוטים וחתרנו ישר מעם הירכתיים. ידענו כי במסלול זה נקדים לצאת מטווח פגיעתם של התותחים.
"אך זזה הסירה ממקומה שמעתי את כריסטיאן מצווה לפרוש את המפרשים השלישיים. הם השיטו את הספינה במסלול שנקבע לפני כן על ידי הקברניט בליי והוסיפו לעשות כן כל זמן שנראו לעינינו.
"המהומה ששררה על הספינה היתה כה גדולה ותשומת־לבנו, מאותו זמן ועד הגיענו אל טימוֹר, נתרכזה בשמירת חיינו במידה כזאת, שלא היתה לי כל אפשרות לרשום אילו שהן רשימות או תזכירים, אפילו אילו היו בידי מכשירי־הכתיבה הדרושים – והם לא היו בידי. דין־וחשבון זה כמוהו כהצהרה מדויקת על המקרה לפי מיטב זכרוני.
“את האנשים הבאים ראיתי מזוינים בכלי־נשק: פלצ’ר כּריסטיאן, צ’רלס צ’רצ’יל, השליש, תומאס בּוּרקיט, אחד האסירים, מאתיוּ קווינטאל, ג’וֹהן מילוּוֹרד, אחד האסירים, ג’והן סאמנר ואיזק מארטין. ג’וזף קולמן, הנשק, אחד האסירים, רצה לרדת לסירה וקרא אלינו כמה פעמים להזכירנו כי אין לו חלק בכל הענין. צ’רלס נוֹרמן, אחד האסירים, ותומאס מקינטוש, אף הוא מהאסירים, רצו גם הם ללכת אתנו, אלא שהמורדים, שהיו זקוקים לשרותם על הספינה, מנעו בעדם מלעשות זאת. גם מיכאל בּיירן, אחד האסירים, דומני שרצה ללכת אתנו, אך לא עשה כן מפחד שמא תטבע הסירה.”
במלים אלה סיים פריאר את עדותו.
בית־הדין87 שאל: “קראת בשמותיהם של שבעה אנשים שהיו מזויינים. כלום סבור היית שאנשים אלה בלבד היו מזויינים?”
פריאר: “לא.”
בית־הדין: “מדוע לא?”
פריאר: “הואיל ושמעתי את האנשים בסירה אומרים כך, אולם אני כשלעצמי לא ראיתי יותר.”
בית־הדין: “ספר לבית־הדין כמה זמן שהית על הסיפון בכל אחת מהפעמים שעלית על הסיפון.”
פריאר: “כעשר דקות, או רבע שעה.”
בית־הדין: “האם ראית, בהיותך על הסיפון העליון, את מי מהאסירים כשהוא ממלא בפועל אחרי פקודות כל שהן של כריסטיאן, או של צ’רצ’יל?”
פריאר: “ראיתי את בּוּרקיט ואת מילוּוֹרד כזקיפים.”
בית־הדין: “האם השגחת, כאשר נגררה הסירה אל הירכתיים, במי מהאסירים שהצטרף לדוברי הלשון הגסה, אשר לפי עדותך הושמעה באותה הזדמנות?”
פריאר: “לפי מיטב זכרוני לא השגחתי בכך. ראיתי את מילוּוֹרד נשען אל סורג־הירכתיים ורובה בידו. הרעש והמהומה היו כה גדולים, שלא יכולתי להבחין בין דברי האחד לדברי השני.”
בית־הדין: “אומר אתה, כמו כן, שבשעה שהחרבות הורדו לתוך הסירה נשמעו קריאות מעליבות מאוד. האם הצטרף אליהן מי מהאסירים במקרה זה?”
פריאר: “אינני זוכר זאת. היה זה דבר כללי ביותר.”
בית־הדין: “האם ראית את תומאס אליסון, אחד האסירים, בבוקר המרד?”
פריאר: “לא בתחילה. מאוחר יותר ראיתיו.”
בית־הדין: “מה עשה כשראית אותו?”
פריאר: “הוא עמד בקרבת הקברניט בליי, אבל איני יכול לזכור מה עשה.”
בית־הדין: “האם החזיק בידיו נשק כל שהוא?”
פריאר: “איני בטוח אם החזיק או לא.”
בית־הדין: “האם ראית את וויליאם מוספראט?”
פריאר: “לא.”
בית־הדין: “כאשר מר בליי ואתה צוּויתם להכנס לסירה, האם עזר מישהו, או הציע לעזור, למר כריסטיאן להוציא לפועל את הפקודות הללו?”
פריאר: “כן. צ’רצ’יל, סאמנר, קווינטאל ובורקיט.”
בית־הדין: “בשעה ששמעת את כריסטיאן פוקד לפרוש את המפרשים השלישיים, האם הייתם קרובים למדי כדי להכיר את אלה שטיפסו על הערבים?”
פריאר: “ראיתי רק אחד, אשר היה נער באותו זמן – תומאס אליסון.”
בית־הדין: “כמה אנשים היו דרושים כדי להוריד את הסירה הגדולה?”
פריאר: “אפשר היה לעשות זאת עם עשרה אנשים.”
בית־הדין: “האם ראית את מי מהאסירים כשהוא עוזר להורידה?”
פריאר: “כן. מר בּייאם, מר מוריסון, מר קולמן, נורמן ומקינטוש – כולם עזרו; אך דבר זה נעשה לפקודתו של מר קול, רב־המלחים, שקיבלה ממר כריסטיאן.”
בית־הדין: “האם חשבת שאנשים אלה עוזרים לקברניט בליי, או למורדים?”
פריאר: “חשבתי שהם עוזרים לקברניט בליי, בתתם לו את הסיכוי להציל את חייו.”
בית־הדין: “על שום מה דמית שג’והן מילוורד היה ידידותי כלפיך בעת שהועמד עליך כזקיף?”
פריאר: “הוא נראה מאוד לא שקט בנפשו, כאילו אחז בנשק שלא ברצון.”
בית־הדין: “אתה אומר כי השגת רשות בשביל טינקלר לרדת אתך לסירה. האם נאנס להשאר בספינה?”
פריאר: “צ’רצ’יל אמר לו שעליו להשאר על הספינה ולהיות למשרתו והוא בא לתאי לספר לי את הדבר.”
בית־הדין: “באיזה חלק של הספינה שוכנו הצעירים?”
פריאר: “על הסיפון התיכון, משני צדי הכווה הראשית.”
בית־הדין: “האם הבחנת בזקיף מעל הכווה הראשית?”
פריאר: “כן. שכחתי להזכיר שתומפסון הועמד שם ליד ארגז־הנשק ובידו רובה מכודן.”
בית־הדין: “האם שמר, לדעתך, על תא פרחי־הקצינים?”
פריאר: “כן. על התא ועל ארגז־הנשק בעת ובעונה אחת.”
בית־הדין: “הידוע לך על מאמץ כל שהוא שנעשה אותו יום על־ידי מי שהוא על מנת לשוב ולהשתלט על הספינה?”
פריאר: “לא.”
בית־הדין: “כמה זמן עבר מרגע שנזעקת לראשונה ועד שאילצוך להכנס לסירה?”
פריאר: “כשעתים וחצי, או שלוש שעות.”
בית־הדין: “אל מה, סבור היית, התכוון מר כריסטיאן באמרו כי חייו נמשלו לגיהנום בשבועות האחרונים שלפני כן?”
פריאר: “סבורני כי התכוון לסבלו מחמת העלבונות שספג מהקברניט בליי.”
בית־הדין: “האם פרצה ביניהם מריבה זמן קצר לפני כן?”
פריאר: “יום לפני המרד האשים מר בליי את כריסטיאן בגניבת אגוזי־הודו משלו.”
עתה הורשו האסירים לחקור את העד ואני צוּויתי לדבר ראשונה. פריאר הרגיש בודאי כמוני את המוזר במצבנו. יחסו אלי בתקופת היכרותנו הממושכת על הבאונטי היה יותר מיחס טוב גרידא ופגישתנו הראשונה מאז המרד במסיבות אשר כפו על שיחתנו את המסגרת הרשמית ביותר, העיקו על השליטה העצמית של שנינו. בטוח הייתי כי חשבני לחף מפשע כמוהו עצמו וכי לא היה לו כלפי בלתי אם רצון טוב. שאלתי שלוש שאלות.
אני: “כאשר עלית על הסיפון בפעם הראשונה ומצאתני משוחח עם מר כריסטיאן, האם שמעת משהו מאשר דיברנו?”
פריאר: “לא, מר בייאם. היה…”
לורד הוּד שיסע אותו.
“עליך להשיב על שאלות האסיר בפנותך אל בית־הדין,” אמר. אז פנה רב־החובל אל הנשיא.
פריאר: “אינני יכול לזכור ששמעתי חלק כל שהוא של השיחה.”
אני: “היש לך איזו סיבה שהיא להאמין כי נמניתי על חבורתו של מר כריסטיאן?”
פריאר: “אין לי כל סיבה כזאת.”
אני: “אילו הורשית להשאר על הספינה והיית משתדל לאסוף קבוצת אנשים על מנת לתפסה בחזרה, האם הייתי נמנה בין אלה שלפניהם היית מגלה את תוכניותיך?”
פריאר: “הוא היה אחד הראשונים אשר אתם הייתי מדבר על כך.”
בית־הדין: “בעת מישמרתך בלילה שקדם למרד, האם ראית את מר כריסטיאן ואת האסיר בייאם על גבי הסיפון?”
פריאר: “לא. זוכרני יפה שמר בייאם היה על הסיפון במשך כל מישמרתי ושמר כריסטיאן לא נראה אז לגמרי.”
בית־הדין: “האם דיברת עם מר בייאם משך אותו זמן?”
פריאר: “כן, בכמה הזדמנויות.”
בית־הדין: “האם לא נדמה לך שהוא דרוך־מנוחה, או עצבני, או מודאג?”
פריאר: “אף לא במקצת.”
לבי רחש תודה עמוקה לפריאר לא רק על אותם החלקים בעדותו אשר נגעו בי, אלא אפילו יותר מכן – על הצורה בה נאמרו. אין ספק שהיה ברור לבית־הדין כולו שהוא רואני כחף מפשע.
מוריסון שאל: “האם השגחת בדבר־מה בהתנהגותי – ובמיוחד באותו יום – שהיה עלול לעורר את חשדך כי נתתי ידי למורדים?”
פריאר: “לא.”
יתר האסירים חקרוהו בזה אחרי זה ובּוּרקיט המסכן רק קילקל עוד יותר את מצבו באלצו את פריאר לחזור ואף לעמוד על פרטי פעילותו של בורקיט כאחד המורדים.
משתמה חקירת רב־החובל נקרא מר קוֹל, רב־המלחים, להעיד. עדותו בכללה דמתה בהכרח לזו שקדמה לה, אך נבדלה בכמה נקודות חשובות. כל אחד מהם היה עֵד למאורעות מחלק אחר של הספינה, והצגתם את הדברים אשר ראו וכן זכירתם אותם לאחר הפסקה כה ארוכה היו שונות במידה ניכרת.
מעדותו של מר קוֹל למדתי שהוא ראה את סטיוארט ואותי בהתלבשנו בבוקר המרד תחת שמירתו של צ’רצ’יל. חשיבות מעציבה נודעה לעדותו לגבי אליסון וכפלים הזיקה לו בגלל אי־הרצון הברור שבו ניתנה. קול חיבב מאוד את אליסון, כרובם של אנשי הספינה, ואף־על־פי־כן, בהיותו אדם ישר ביותר ובעל רגש־חובה מפותח, נאלץ לומר כי ראה את אליסון ממלא תפקיד של אחד השומרים על בליי. במהירות ובלשון רפה הזכיר את שמו בקוותו שבית־הדין לא יתן עליו את דעתו. המלחמה שהתחוללה בנפשו בין הרצון להקל ככל האפשר על כל האסירים לבין החובה לומר את האמת היתה ברורה לכל הנוכחים וקנתה לו את אהדת בית־הדין, אך לא את רחמיו, אך כילה את דבריו, נחקר אודות אליסון.
בית־הדין: “אתה אומר כי כאשר הרשו לך לעלות על הסיפון, ראית את האסיר אליסון בין יתר האנשים המזויינים. כיצד היה מזויין?”
קול: “בכידון.”
בית־הדין: “האם היה אחד השומרים שהופקדו על הקברניט בליי?”
קול: “כן.”
בית־הדין: “האם שמעת את האסיר אליסון מעיר הערות כל שהן?”
קול: “כן.”
בית־הדין: “מה היו הערות אלה?”
קול: “שמעתיו קורא לקברניט בליי ‘נבל זקן’.”
אחר־כך שאלתי אני: “כאשר ראית את סטיוארט ואותי מתלבשים בתאנו כשצ’רצ’יל שומר עלינו ואקדוח בידו, האם שמעת חלק מהדברים שהחלפנו עם צ’רצ’יל ותומפסון?”
קול: “לא, לא שמעתי דבר. הרעש והמהומה היו גדולים מדי.”
אליסון: “אתה אומר שהייתי מזויין בכידון, מר קול. האם ראית אותי משתמש בו באיזה שהוא אופן?”
קול: “בהחלט לא, נער. אתה…”
הנשיא: “הפנה את תשובותיך אל בית־הדין.”
קול: “אף פעם לא איים להשתמש בכידונו. הוא רק נופף בו בפניו של הקברניט בליי.”
לשמע התשובה הזאת השגחתי בצל של חיוך נזעם שחלף על פניהם של כמה מחברי בית־הדין. קול הוסיף בנעימה של כנות גמורה: “לא היה כל רע אמיתי בנער זה. הוא היה רק ילד באותו זמן, מלא תעלולים ופזיזות.”
בית־הדין: “האם חושב אתה שעובדה זו מכפרת על השתתפותו במרד?”
קול: “לא, אדוני, אבל…”
“זה יספיק, רב־מלחים,” נכנס לורד הוּד לדבריו. “היש שאלות נוספות מצד האסירים?”
מוריסון: “האם זוכר אתה שכאשר עליתי על הסיפון, לאחר שהוצאת אותי מערסלי, ניגשתי למקום שעמדת מאחורי המַסתרת ואמרתי: ‘מר קול, מה אפשר לעשות?’ ואתה ענית לי: ‘באלוהים, ג’יימס, שאינני יודע, אבל לך ועזור להם להוריד את הקאטר’?”
קול: “כן, זאת אני זוכר.”
מוריסון: “האם זוכר אתה שכתוצאה מפקודתך הלכתי ועסקתי בהכנת הקאטר ואחר־כך, כשמר כריסטיאן פקד להוריד את הסירה הגדולה במקום הקאטר, בהכנת הסירה?”
קול: “כן.”
מוריסון: “האם זוכר אתה שהבאתי חבל־משיכה ועוגן קטן מתוך המחסן הראשי והכנסתי אותם לסירה? והאם זוכר אתה שקראת לי לעזור בהעלאת חבית מים מתוך המחסן ובו בזמן איימת על ג’וֹהן נורטון, הנווט, כי לא יוכנס לסירה אם לא ידאג יותר לציוּדה במצרכים?”
קול: “רשאי אני בהחלט להאמין שאמנם הועסק בעבודה זו תחת פיקוחי. אני זוכר שאמרתי את אותם הדברים לנורטון, מפני שכמעט ואיבד את עשתנותיו מרוב פחד.”
מוריסון: “התזכור שעזרתי לך להכניס את חפציך, שהיו צרורים בשמיכה, לתוך הסירה?”
קול: “שכחתי את הדבר, אך זאת היא האמת לאמיתה. אף פעם לא היתה לי כל סיבה שהיא להניח שהוא מעורב במרד.”
מוריסון: “לאחר שעזרתי לך להכניס את חפציך לסירה, האם לא רצתי למטה כדי לקחת את שלי בתקוה שירשוני ללכת עם הקברניט בליי?”
קול: “אני יודע שהוא ירד למטה ואינני מטיל ספק בכך שהוא עשה זאת על מנת לצרור את בגדיו ולבוא אתנו.”
בית־הדין: “האם נראה האסיר מוריסון כמי שמשתוקק לרדת בסירה?”
קול: “איש מאתנו לא השתוקק לכך, הואיל ולא תארנו לעצמנו כי עוד נשוב ונראה את אנגליה. ואולם הוא רצה ללכת ואינני מטיל ספק שהיה הולך אילו היה מקום נוסף.”
בּוּרקיט שאל: “כאשר באת לאחורי הספינה להוציא את המצפן מתוך נרתיקו, האם לא ניגש מאתיוּ קווינטאל ואמר כי ארור יהיה אם יניחך לקחת אותו? ואתה אמרת: ‘קווינטאל, אכזריות היא זו מצדך לא לתת לנו מצפן בשעה שבחדר־המחסן יש עוד מצפנים רבים’? ואז, האם לא נעצת בי את עיניך והאם לא אמרתי: ‘קווינטאל, הנח למר קוֹל לקחת אותו וכל דבר אחר הדרוש לו’?”
קול: “יודע אני שקווינטאל התנגד ללקיחת המצפן, אם כי אינני זוכר שבורקיט אמר משהו; אבל הוא עמד בקרבת מקום. המהומה היתה כה גדולה, עד שבלתי־אפשרי היה שאשים לב לכל פרט ופרט.”
בורקיט: “במשך הזמן שלפי דבריך הייתי מזויין, הזוכר אתה ששמעת מפי אילו שהן פקודות, או נאצות מעליבות?”
קול: “השגחתי בכך שהיה מזויין – ותו לא.”
מילוורד: “היכול אתה לומר אם החזקתי ברובה ברצון, או בגלל פקודתו של צ’רצ’יל?”
קול: “איני יודע אם עשה זאת בפקודת צ’רצ’יל או לא. הוא אחז ברובה.”
בית־הדין: האם היו כל האנשים שהוכנסו לסירה כפותים, או שהיו חפשים בהכנסם לתוכה?"
קול: “הם לא היו כפותים, אך הם העלו על הסיפון את אותם שהיו עצורים למטה תחת משמר ובזמנים שונים.”
בית־הדין: “האם לא היו כל כלי־נשק אחרים בספינה מלבד אותם שהיו בארגז־הנשק אשר בכווה הראשית?”
קול: “לפי מיטב ידיעתי לא היו.”
בית־הדין: “באיזו שעה האיר היום אותו בוקר?”
קול: “חושבני כי בחמש חסר רבע, או בארבע ומחצה.”
בית־הדין המשיך להציג לרב־המלחים שאלות רבות נוסף על אלה שניתנו בזה. הוא נחקר בקפדנות, כמו פריאר, בנוגע לאנשי מישמרתו של כריסטיאן, לאלה שראם נושאים נשק, ליחסי עם כריסטיאן וכדומה. הרושם הברור מעדותו היה, שאף־על־פי שכולנו – מוריסון, קולמן, נורמן ואנוכי – עזרנו להוריד את הסירה, הנה עשינו זאת על־פי פקודתו של רב־המלחים ועל כן אין הדבר יכול להתפרש כעדות להשתייכותנו לחבורת כריסטיאן.
בגמר עדותו של קול ננעל מושב בית־הדין באותו יום ואנו הוחזרנו אל חדר־התותחים של ההקטור. מר גראהם בא והביא עמו פתק מסר ג’וזף שבו היה כתוב לאמור: “הרע ביותר כבר ידוע לך, בייאם. תחזקנה ידיך. גם פריאר וגם קול הדגישו היום נקודות מצוינות לטובתך. ברור שדעתם על אופיך השאירה רושם על בית־הדין.”
מר גראהם שוחח אתי כמחצית השעה, בהתעכבו על פרטי העדויות וביעצו לי אילו שאלות אשאל את העדים אשר טרם הופיעו. הוא סרב להביע את דעתו על סיכויי. “אם יכול אתה, אל תעסיק את מחשבתך בתוצאת המשפט,” אמר. “אין זה מתפקידי לעודד אותך, או לרפות את ידיך בלי יסוד מספיק, אולם חושבני כי טוב הדבר שאינך מטפח כל אשליות בנוגע למצבך; הוא רציני, אך לא נואש. בינתים הווה סמוך ובטוח כי אעשה את כל אשר בכוחי כדי לעזור לך.”
“התרשני לשאלך עוד שאלה אחת, מר גראהם?” אמרתי.
“כמובן. שאל כרצונך.”
“בעומק לבך התאמין שהנני חף מפשע, או שהנני אשם?”
“אני יכול להשיב על כך בלי היסוס כל שהוא. אני מאמין כי חף מפשע הנך.”
דברים אלה אימצוני מאוד ואחשוב כי רשאי אנוכי לקוות שאחדים, לכל הפחות, מחברי בית־הדין עשויים להרגיש כמוהו.
אותו ערב לא הרבינו שיחה בחדר־התותחים. כל עוד האיר היום ישב מוריסון ליד אחד האשנבים ובקול רם קרא מתוך ספר התנ"ך שעל ברכיו באזני מוספראט, אשר ביקשהו לעשות זאת. אליסון נתכנס בתוך ערסלו בשעה מוקדמת וכעבור חמש דקות נרדם. לארבעה מבינינו לא היה לחשוש הרבה. היום הראשון למשפט גילה יותר ויותר שלקולמן, נורמן, מקינטוש ובּיירן כמעט ומובטח היה שיצאו זכאים בדינם. בּוּרקיט ומילוּוֹרד פסעו בחדר הלוך ושוב ברגלים יחפות. הטפיחה הרכה של רגלי בורקיט היתה הקול האחרון ששמעתי לפני הרדמי.
פרק עשרים־ושנים: עֵדי התביעה 🔗
למחרת בבוקר, בשעה תשע, נתחדשה הישיבה. שעה שהוכנסנו לתוך המדור הגדול השגחתי שהיה גדוש במשקיפים עוד יותר מאשר ביום הקודם. אותה אוירה של רצינות אפפה את מהלך המשפט וחברי בית־הדין והמשקיפים גם יחד עקבו אחרי חקירת העדים באותה התענינות מרוכזת.
וויליאם פּקוֹבר, התותחן הראשי של הבאונטי, נקרא להכנס והושבע. אשר ראוי לציוּן מיוחד בעדותו היתה הטענה כי ראה רק ארבעה אנשים מזוינים משך כל המרד – כריסטיאן, בורקיט, סאמנר וקווינטאל. אינני סבור כי סילף את עדותו במחשבה תחילה. נראה לי כי שקל את הדבר בדעתו בצורה זו: “כיצד יכול אני להיות בטוח מי ומי היו האנשים המזוינים שראיתי בעת המרד, כשזה התרחש לפני זמן כה רב? אני זוכר בבהירות רק ארבעה. שאר הבחורים יהנו מהספק. שהדי במרומים שהם זקוקים לכך!” מיד משכילה את דבריו נחקר בנקודה זו.
בית־הדין: “כמה אנשים מנה צוות הבאונטי?”
פקובר: “דומני שאותו זמן מנה הצוות ארבעים־ושלושה איש.”
בית־הדין: “אמור שנית כמה מאלה ראית מזוינים.”
פקובר: “ארבעה.”
בית־הדין: “רצונך לומר שארבעה אנשים כבשו את הספינה מידי שלושים־ותשעה?”
פקובר: “כמובן שלא.”
בית־הדין: “אמור מדוע לא.”
פקובר: “ודאי הוא שמספר גדול יותר של אנשים היה מעורב בדבר, אחרת לא היו מסוגלים להשתלט על הספינה. אולם אלה הארבעה הם היחידים, עליהם יכולני לומר בבטחון כי ראיתיים מזוינים.”
בית־הדין: “מה היתה, איפוא, הסיבה המיוחדת שהניאתך להכנע אם ראית רק ארבעה אנשים מזוינים?”
פקובר: “עליתי על הסיפון כשאני עירום ורק מכנסי לבשרי, ושם ראיתי את בורקיט עם רובה וכידון, את מר כריסטיאן סמוך לקברניט בליי וזקיף אחד ליד הכבש, אלא שאינני זוכר מי היה האיש.”
בית־הדין: “האם מחית בפני כריסטיאן על התנהגותו?”
פקובר: “לא.”
בית־הדין: האם ראית את מר בייאם אותו בוקר?"
פקובר: “כן. ראיתיו עומד ליד המנוֹר הגדול ומדבר עם מר נלסון, הבוטנאי. אחר־כך ירד למטה ושוב לא ראיתיו עד לאחר שהסירה הועברה אל מתחת לירכתיים.”
בית־הדין: “היכן היה אותה שעה?”
פקובר: “לרגע אחד ראיתיו אצל סורג־הירכתיים.”
בית־הדין: “מפני מה סבור אתה שקולמן, נורמן, מקינטוש וביירן התנגדו למרד?”
פקובר: “כשעמדו והסתכלו בנו מלמטה מעל הירכתיים נראו לי כחפצים להצטרף אלינו. הייתי טרוד בסידור הדברים בסירה ומשום כך אני זוכר רק את קוֹלמן, שקרא בשמי.”
בית־הדין: “אמרת שבדברך עם מר פּוּרסל אמר הלה שיודע הוא מי האשם בכל התקלה, או דברים מעין אלה. הסבור אתה שמר פורסל התכוון לאחד האסירים?”
פקובר: “לא. אני סבור שהוא התכוון לקברניט בליי, בגלל העלבונות אשר כה רבים מאנשי הספינה ספגו ממנו.”
בית־הדין: “מה היה טבעם של עלבונות אלה?”
פקובר: “עונשים חמורים מרובים בשל עבירות של מה־בכך ושפה גסה ומעליבה כלפי כל האנשים. אף אחד מאתנו, כקצין כמלח, לא הצליח מעולם להניח את דעתו, אפילו השתדל בכל כוחו.”
אחר־כך חקר מוריסון את העד והבהיר עוד יותר שלא רק שלא אחז אף פעם בנשק, כי אם גם עשה את כל אשר ביכולתו כדי לספק לסירה מצרכים וכלים נחוצים ביותר על מנת שלאנשים שבתוכה יהיה סיכוי טוב יותר להציל את חייהם. מוריסון ניהל את משפטו יפה. השאלות אשר הצגתי אנוכי לא עזרו לי הרבה, לצערי. פקוֹבר היה קצין המישמרה האמצעית בלילה שקדם למרד. הוא ראה את כריסטיאן ואותי על הסיפון באותו זמן, אלא שלא שמע משיחתנו ולא כלום; כן לא שמע דבר משיחתי עם נלסוֹן למחרת בבוקר.
אחריו נקרא להעיד פּוּרסל, הנגר. היה זה אותו אדם בריא־גוף וכבד־לסת, אשר שמעתיו אומר לנלסון בבוקר המרד: “להשאר על הספינה? עם בני־בליעל ושודדי־ים? לעולם לא, אדוני! הלוך אלך אחרי מפקדי.” רחשתי כבוד רב לברנש הזקן. איש לא היה עשוי לשנוא את בליי יותר ממנו ואף־על־פי־כן לא היה כל מקום להיסוס בהחלטתו של פורסל משהגיע לענין שבמילוי חובה. לעדותו נודעה חשיבות מרובה בשבילי, אך קשה היה לומר אם עזרה או הזיקה לי. פורסל קרא בשמותיהם של שבעה־עשר איש אשר – הצהיר בבטחון – ראם נושאים נשק; בין אלה – אליסון, בורקיט ומילוורד. בשמו של מוספראט לא קרא.
בית־הדין שאל: “בחלק הראשון של עדותך אמרת כי ביקשת את מר בייאם שישתדל לפני כריסטיאן שיתן את הסירה הגדולה תחת הקאטר. מדוע פנית בענין זה אל בייאם? האם ראית אותו כאחד המורדים?”
פּוּרסל: “בהחלט לא. אולם ידעתי שידיד הוא למר כריסטיאן. כן ידעתי שכריסטיאן לא חיבבני כלל ועיקר ושלא היה מטה אזנו לכל בקשה שהיא אילו באה מפי.”
בית־הדין: “הסבור אתה שתודות להשתדלותו של האסיר בייאם נאות כריסטיאן להוריד את הסירה הגדולה תחת הקאטר?”
פּוּרסל: “כן; ואילמלא ניתנה לנו הסירה הגדולה, כי אז לא היה איש מאתנו רואה שנית את אנגליה.”
בית־הדין: “מה היו היחסים בין כריסטיאן ובייאם במשך מסעה של הבאונטי לטהיטי ובמשך התקופה שעשיתם שם?”
פּוּרסל: “ידידותיים ביותר.”
בית־הדין: “קרא בשמם של אחרים, אשר לדעתך היו בידידות מיוחדת עם מר כריסטיאן.”
פּוּרסל: “מר סטיוארט. אינני יכול לומר שעוד מישהו היה מקורב אליו. מר כריסטיאן לא היה אדם שקל להתידד עמו.”
בית־הדין: “כלום נראה לך כמתקבל על הדעת שמר כריסטיאן לא גילה את תכנית המרד שלו למר בייאם, ידידו הקרוב ביותר?”
פּוּרסל הופתע לשמע שאלה זו, שהוצגה לפניו על־ידי הקברניט האמוֹנד, שישב לימינו של לורד הוּד. הוא הרכין את ראשו כפר זקן בשעת הקרב.
פּוּרסל: “כן, חושב אני שהדבר מתקבל על הדעת. מר כריסטיאן לא היה האיש שיסבך את ידידיו בצרה ואין ספק כי ברי היה לו שמר בייאם ישאר נאמן למפקדו.”
בית־הדין: “היכן היה בייאם מיד לפני שנגררה הסירה לירכתיים?”
פּוּרסל: “אינני יודע. כמה רגעים לפני כן ראיתיו על הסיפון והוא אמר לי שבדעתו ללכת עם הקברניט בליי. חושבני שירד אל תא פרחי־הקצינים כדי לצרור את בגדיו.”
בית־הדין: “האם ראית את מוריסון באותו זמן?”
פּוּרסל: “לא.”
בית־הדין: “כלום אינך חושב שיתכן כי האסירים בייאם ומוריסון פחדו להכנס לסירה ועל כן ירדו למטה כדי להמנע מהצורך לעזוב את הספינה?”
פורסל: “לא, אינני חושב כך. משהו מנע בעדם מלבוא. הם לא היו מוגי־לב כמו מר היוּוֹרד ומר האלט…”
לורד הוּד שיסע את דבריו בהתרותו בנגר בתוקף שיענה אך ורק לשאלות המוצגות לפניו.
בית־הדין: “בהתחשב בכל המסיבות, חַוֵוה לפני בית־הדין הזה, על־פי השבועה שנשבעת, את דעתך על התנהגותו של מר בייאם; אם היתה זו של איש שהצטרף למרד, או של איש שרצה בטובתו של הקברניט בליי.”
פורסל: “בשום אופן ופנים לא ראיתיו כמי שנטל חלק במרד.”
בית־הדין: “האם ראית את מוריסון כמורד?”
פורסל: “לא.”
חלה הפסקה. לורד הוּד אמר: “האסירים רשאים לחקור את העד.”
אני: “באיזה עומק היתה הסירה הגדולה שקועה במים כאשר נכנס לתוכה האיש האחרון?”
פורסל: “באמצע הסירה היו לנו שבעה וחצי אינטשים קרש חפשי.”
אני: “הסבור אתה שאנשים נוספים יכלו להכנס לתוכה בלי לסכן את בטחונם של כל נוסעיה?”
פורסל: “אפילו איש נוסף אחד לא יכול היה להכנס לתוכה. הקברניט בליי בעצמו ביקש שלא להוריד אנשים נוספים. למרות צערנו על מותו של נורטון המסכן, הנווט שאיבדנו בטוֹפוֹאה, מקום שנהרג בידי הפראים, שמחנו משהוקל במקצת משאה של הסירה. במותו גברו סיכויינו להשאר בחיים.”
למחרת בבוקר, יום הששי הארבעה־עשר בספטמבר, העיד תוֹמאס היוורד. לעדותו צפינו בקוצר־רוח רב. הוא היה סגן־המישמרה של כריסטיאן ונמצא על הסיפון כשפרץ המרד. במיוחד הייתי סקרן לראות אם אמנם יאמת סיפורו את הדין־וחשבון ששמעתי מפי כריסטיאן ביום בו הזמינני אל תאו. הוא אמר שאותו רגע עומד היה מאחור אצל המעקה ועוקב אחרי כריש ושכריסטיאן אמר לו להשגיח על הספינה בשעה שירד למטה כדי לקשור את ערסלו.
“כעבור רגע,” המשיך, "ראיתי לגודל הפתעתי את כריסטיאן, צ’רלס צ’רצ’יל, תומאס בורקיט, אחד האסירים, ג’והן סאמנר, מאתיו קווינטאל, וויליאם מקוי, איזק מארטין, הנרי הילבּרנדט ואלכסנדר סמית כשהם באים לאחורי הספינה ובידיהם רובים וכידונים. בגשתי אליהם כדי לעצור בעדם, שאלתי את כריסטיאן לסיבת המעשה הזה והוא השיבני מיד שאשתוק. מארטין הושאר על הסיפון כזקיף ויתר האנשים המשיכו דרכם אל תאו של מר בליי.
"שמעתי את מר בליי צועק, ‘רצח!’ ואחר את כריסטיאן קורא שיביאו לו חבל. ג’והן מילס חתך את חבל משקולת־העומק – בניגוד לכל ההוראות – והביא להם קטע ממנו. תומאס אליסון, אשר החזיק בהגה, עזב אותו והזדיין בכידון. בינתיים מלאו סיפוני הספינה אנשים. ראיתי את ג’ורג' סטיוארט, ג’יימס מוריסון, אחד האסירים, ורוג’ר בּייאם, אף הוא מהאסירים, כשהם עומדים ליד מנור־הגף.
“אך הורדה הסירה צוּוינו – ג’והן סמואל, לבלר הקפטן, ג’והן האלט, פרח־קצין, ואני – להכנס לתוכה. ביקשנו זמן כדי לאסוף את בגדינו וזה ניתן לנו. לערך באותה שעה דיברתי עם סטיוארט, או עם בייאם, אינני זוכר לבטח עם מי, אך חושבני שזה היה בייאם. אמרתי לו שירד לסירה, אולם בחפזוני אינני זוכר אם קיבלתי תשובה. כאשר שבתי ועליתי על הסיפון ראיתי את אליסון עומד כאחד השומרים על הקברניט בליי. אחרי־כן הוכנסנו בכוח לסירה. אני זוכר ששמעתי את רוברט טינקלר, שלא היה עדיין בסירה, קורא ‘בייאם, בשם אלוהים, הזדרז!’ וכעבור רגע נכנס טינקלר עצמו לסירה. הוא היה בין האחרונים שנכנסו לתוכה. כאשר נגררנו אל ירכתי הספינה ראיתי את האסירים בייאם ומוריסון כשהם עומדים ליד סוֹרג־הירכתיים בחברת שאר המורדים. הם נראו מרוצים למדי להיות שם. זוכרני ששמעתי את בורקיט משתמש בלשון מעליבה ביותר ואת מילוורד שמעתי ברורות בלעגו לקברניט בליי. זה הוא כל אשר אדע אודות המרד על ספינת הוד־מלכותו באונטי.”
בית־הדין שאל: “אתה אומר שבורקיט השתמש בלשון מעליבה ביותר בשעה שהסירה עמדה אצל הירכתיים. אל מי היו דבריו מכוונים?”
היוורד: “לאנשי הסירה בכללם, לפי שנראה לי.”
בית־הדין: “היכול אתה לזכור מה אמר מילוורד בשעה שלעג לקברניט בליי?”
היוורד: “כן, בדיוק. הוא אמר: ‘בן־בליעל ארור שכמותך! לך והיוכח אם תוכל להתקיים על חצי ליטרה יאם ליום’.”
בית־הדין: “מה מספר האנשים המזוינים שראית על הבאונטי בבוקר המרד?”
היוורד: “שמונה־עשר.”
בית־הדין: “האם שמעת משהו מהשיחה שהתנהלה בין כריסטיאן ובייאם בענין הורדת הסירה הגדולה במקום הקאטר?”
היוורד: “לא.”
בית־הדין: “האם נקרית על הסיפון במשך המישמרה האמצעית בלילה שקדם למרד?”
היוורד: “לא.”
בית־הדין: האם ידוע לך באיזו שעה ירד האסיר בייאם אל התא באותו לילה?"
היוורד: “כן. במקרה הייתי עֵר אותו זמן ושמעתי את פעמון הספינה מצלצל אחת ומחצה.”
בית־הדין: “מנין לך שהיה זה בייאם אשר ירד למטה?”
היוורד: “הערסל שלו היה תלוי על־יד ערסלי, בצדו השמאלי של התא.”
בית־הדין: “ספר את כל הזכור לך בנוגע לאסיר מוריסון.”
היוורד: “אני זוכר שראיתי את מוריסון עוזר לפנות את היָאם ואת המצרכים האחרים מתוך הסירה הגדולה לפני שהורדה, אך מסופקני אם בתחילה היה מזויין או לא.”
בית־הדין: “כלום רצונך לומר בזאת שמאוחר יותר היה מזויין?”
היוורד: “סבורני שכן הוא, אך אינני יכול לומר בבטחון.”
בית־הדין: “האם נראה לך על־פי התנהגותו כמסייע בידי המורדים, או שרק ציית לפקודות שניתנו להוריד את הסירה?”
היוורד: “אם שואלים לדעתי כי אז הייתי אומר שהוא עזר למורדים. יתכן שחפץ להוריד את הסירה על מנת להיפטר מאתנו בכל המהירות האפשרית.”
בית־הדין: “ספר את כל הידוע לך על אליסון.”
היוורד: “אליסון החזיק בהגה כאשר פרץ המרד. מיד לאחר שהאנשים ירדו למטה לאסור את הקברניט בליי עזב את ההגה והזדיין בכידון. לפני שנכנסתי לתוך הסירה ראיתיו שומר על הקברניט בליי ואני זוכר שהוא אמר: ‘יקחהו אופל, אני אשמור עליו!’”
בית־הדין: “ספר את כל הזכור לך על מוספראט.”
היוורד: “אני זוכר שראיתי את מוספראט עומד בצד השמאלי של אמצע הספינה ובידו רובה.”
בית־הדין: “ספר את כל הזכור לך על בורקיט.”
היוורד: “ראיתי את תומאס בורקיט בבואו לאחורי הספינה בעקבות כריסטיאן וצ’רצ’יל כאשר ירדו אל תאו של הקברניט בליי וראיתיו יורד אחריהם בסולם. הוא היה מזויין ברובה ובכידון. לאחר שהסירה נגררה אל הירכתיים ראיתיו עומד אצל סורג־הירכתיים ושמעתיו משתמש בלשון מעליבה מאוד כלפינו בסירה.”
בית־הדין: “ספר את הזכור לך על מילוורד.”
היוורד: “ראיתיו מזויין כאחד הזקיפים ולאחר שהסירה נגררה אל הירכתיים ראיתיו אצל סורג־הירכתיים, מקום שלעג לקברניט בליי, לפי שכבר סיפרתי.”
בית־הדין: “האם יש לך סיבה כל שהיא לחשוב, שאילו רצה האסיר בייאם לרדת בסירה באותו זמן שאתה ירדת בה, היו מונעים בעדו מלעשות זאת?”
היוורד: “לא.”
בית־הדין: “היכן היה בעת שהסירה נגררה לאחור?”
היוורד: “אין בידי לומר היכן היה, אולם כעבור רגע ראיתיו אצל סורג־הירכתיים כשהוא משקיף עלינו משם ביחד עם המורדים האחרים.”
בית־הדין: “האם שמעת אותו מעיר הערות כל שהן באותו זמן?”
היוורד: “מסופקני אם שמעתיו.”
בית־הדין: “הבעת לפנינו את דעתך שמוריסון סייע בידי המורדים על מנת להרחיק את הקברניט בליי וחבורתו מעל הספינה במהירות האפשרית. בחלק הקודם של עדותך אמרת שהאסיר מקינטוש אף הוא עזר להוריד את הסירה ושלא ראית אותו כמורד. מה היא הסיבה שחשבת עליהם באופן שונה?”
היוורד: “ההבדל היה בארשת הפנים של השנים. ארשת פניו של מוריסון נראתה כמביעה שמחה ואילו זאת של מקינטוש היתה מדוכאת.”
אז שאל מוריסון: “אתה אומר כי השגחת בשמחה בארשת פני והבעת את דעתך כי הייתי אחד מהמורדים. התוכל להצהיר לפני אלוהים ובית־דין זה, שעֵדוּת אשר כזאת אינה תוצאה מטינה פרטית?”
היוורד: “לא, אין היא תוצאה מטינה פרטית. זאת היא דעה אשר התגבשה בי לאחר עזבי את הספינה בהרהרי באסירים שלא באו אתנו בשעה שהיתה להם אותה הזדמנות כמו לכולנו, בהתחשב עם העובדה כי היו יותר סירות מאשר אחת.”
מוריסון: “אחת הסירות, כידוע לך, היתה אכולת־תולעים עד היסוד. הבטוח אתה שהיינו יכולים לקבל את הסירה האחרת?”
היוורד: “מאחר שלא השתתפתי בכל התיעצות ביניכם, אין בידי לומר זאת.”
מוריסון: “האם תוכל להכחיש כי היית נוכח בשעה שהקברניט בליי ביקש שלא להעמיס על הסירה משא כבד מדי, והאם תוכל להכחיש כי אמר: ‘אנהג עמכם בצדק, בחורים’?”
היוורד: “הייתי נוכח בשעה שמר בליי הצהיר דברים אלה, אולם הבינותי שהם כוונו לצרורות בגדים ולחפצים כבדים אחרים, שכבר מלאו את הסירה יתר על המידה.”
עתה הציג אליסון שאלה, שאצלה על משפט רציני וקודר זה את קורטוב ההומור היחידי.
אליסון: “אתה יודע שהקברניט בליי השתמש במלים אלה: ‘אל תעמיסו על הסירה יותר מדי, בחורים. אנהג עמכם בצדק’, ואתה אומר שאתה חושב כי הוא כיון בדברים אלה לבגדים ולחפצים כבדים אחרים שבסירה. האומנם חושב אתה בלא לב ולב שהמלים ‘אנהג עמכם בצדק’ כוּונו לבגדים? או שמא כוונו לקולמן, מקינטוש, נורמן, ביירן, מר סטיוארט, מר בייאם ומר מוריסון, שהיו יורדים בסירה אילו היה בה מקום?”
כאן זכה אליסון בנקודה לא בשביל עצמו, כי אם בשבילנו. אפילו חברי בית־הדין נתקשו לשמור על ארשת החומרה הנכבדת שלהם.
היוורד: “אמנם הקברניט השתמש במלה ‘בחורים’, אך היא כוונה לאנשים שהיו כבר בסירה ולא לאלה שעל הספינה.”
בית־הדין: “דעתך היא איפוא שהקברניט בליי לא התכוון לאיש מבין אלה שנשארו על הספינה?”
בהכירו שבית־הדין עצמו יקבל את דעתו זו כאוילית, הסכים אז היוורד כי אפשר שהקברניט בליי כיון את דבריו לאותם שנשארו על הספינה.
רוע־הלב שנתגלה בצורה בה העיד הפליאני. במיוחד בלט הדבר באותו חלק של עדותו שנגע במוריסון ובי. בעומק לבו ידע בודאי כי נקיים אנו מחטא כמוהו עצמו ואף־על־פי־כן לא החמיץ כל הזדמנות שהיא כדי להטיל ספק בטוהר כוונותינו. את מוריסון לא חיבב מעולם והלה גמל לו בלב שלם ביחס דומה; ואולם יחסַי אני עם היוורד על גבי הבאונטי, אם גם לא היו אף פעם לבביים, לא היו בלתי־ידידותיים. זכרתי את מאורעות המרד בבהירות יתרה. היוורד לא דיבר עמי אותו בוקר אפילו פעם אחת וסטיוארט סיפר לי כי ראה את היוורד רק מרחוק, ובכל זאת העיד היוורד כי אמר לאחד מאתנו לרדת לסירה. לאמיתו של דבר היה כה מבוהל משך כל אותה עת, שלא יכול היה לדעת מה עשה, או אמר. נראה היה לי בשעת המשפט הצבאי – ועדיין נראה לי כן גם עתה – שאת אשר זכר האיש ערך בצורה כזאת, שנועדה להבליט את מעשיו הוא באור הנאה ביותר. הוא היה אדם שהשתעבד בנקל לבעלי אופי חזק משלו וסבורני שקשריו הממושכים עם הקברניט אדוארדס, אדון הפנדורה שראה את כולנו כשודדי־ים נתעבים, שינתה כליל את דעתו העצמית של היוורד.
אחר־כך נקרא ג’והן האלט. בן עשרים היה עכשיו ואני כמעט שלא הכרתי באיש המגודל שעמד לפנינו את אותו נער כחוש בעל פנים נפחדות, אשר ידעתי על הבאונטי. הוא היה לבוש מדים נאים של לויטננט – מעיל מאריג כחול־בהיר עם דשים וקצוֹת שרוולים לבנים וכפתורי־עוגן של זהב. מכנסיו וגרביו היו ממשי לבן ונעליו השחורות הבריקו כמראות. בהכנסו אל המדור הגדול הסיר את כובעו ונתנו מתחת לזרועו ותוך כך התעכב כדי לחוות קידה עמוקה לפני נשיא בית־הדין. משעמד על מקום העדים זרק בנו מבט, שאמר ברורות: “רואים אתה כיצד עליתי לגדולה בעולם? ואתם מה הנכם? שודדי־ים ומורדים!”
סיפורו היה הקצר מכל אלה שנשמעו עד כה, אולם בעל חשיבות רצינית לגבי מוריסון ולגבי אני. הוא הצהיר בבטחון שכאשר עמדה הסירה להתרחק מעל הבאונטי ראה את מוריסון ליד סורג־הירכתיים כשהוא מזוין ברובה. כן קרא בשמותיהם של אליסון, מילוורד ובורקיט, אשר ראם מזויינים בנשק. עדותו ביחס אלי הושמעה לכשנחקר על־ידי כמה מחברי בית־הדין.
בית־הדין: “האם ראית את רוג’ר בייאם בבוקר המרד?”
האלט: אני זוכר שראיתיו פעם אחת."
בית־הדין: “מה עשה אותו זמן?”
האלט: “הוא עמד בצד השמאלי של הסיפון והתבונן בתשומת־לב בקברניט בליי.”
בית־הדין: “האם היה מזויין?”
האלט: “איני יכול לומר שהיה מזויין.”
בית־הדין: “האם החלפת עמו דברים?”
האלט: “לא.”
בית־הדין: “האם ידוע לך אם מנעוּ בעדו, או לא מנעו בעדו, להכנס לסירה?”
האלט: “לא.”
בית־הדין: “האם ידועים לך אילו שהם פרטים אחרים בנוגע אליו באותו יום?”
האלט: “בשעה שעמד, כפי שסיפרתי לפני כן, אמר לו הקברניט משהו, אלא שלא יכולתי לשמוע מה אמר; למשמע הדברים צחק בייאם ופנה והלך משם.”
בית־הדין: “ספר את כל הידוע לך על התנהגותו של ג’יימס מוריסון באותו יום.”
האלט: “כאשר ראיתיו לראשונה היה בלתי־מזויין; אולם זמן קצר לאחר כך הופיע כשהוא נושא נשק.”
בית־הדין: “איזה נשק נשא?”
האלט: “רובה.”
בית־הדין: “באיזה חלק של הספינה נמצא כאשר ראית אותו נושא נשק?”
האלט: “זה היה בשעה שהסירה נגררה אל הירכתיים. הוא נשען על סורג־הירכתיים וקרא בלעג: ‘אם חברי ישאלו עלי, אמרו להם כי ימצאוני אי־שם בים הדרומי’.”
בית־הדין: “ספר את כל הידוע לך על תומאס אליסון.”
האלט: “הוא הופיע בין ראשוני המזויינים, ניגש אלי ואמר בחוצפה: ‘מר האלט, אינך צריך לדאוג. אנו הולכים רק להוריד את הקברניט אל החוף ואחרי־כן תוכלו אתה והאחרים לחזור’.”
בית־הדין: “תאר לפני בית־הדין את מצבו של הקברניט בליי בשעה שהאסיר בייאם צחק וסר מעליו, כפי שסיפרת.”
האלט: “הוא עמד כשידיו קשורות וכריסטיאן מחזיק את החבל ביד אחד ומושיט כידון אל חזהו בשניה.”
על־פי עצתו של מר גראהם נמנעתי מלחקור את האלט בהזדמנות זו.
“זאת היא ההאשמה הרצינית ביותר שהושמעה נגדך,” לחש באזני, “להוציא את זו של בליי. אל תחקור את האלט עכשיו. מוטב יהיה להמתין עד לאחר שבית־הדין ישמע את נאום־ההגנה שלך. אז תינתן לך ההזדמנות לשוב ולקרוא כל עד שתחפוץ.”
מוריסון שאל: “אתה אומר כי ראית אותי נושא נשק ליד סורג־הירכתיים. התוכל להצהיר בבטחון לפני אלוהים ובית־דין זה כי אני הייתי האיש שנשא את הנשק ולא אחר?”
האלט: “הצהרתי זאת.”
מוריסון: “נשבעת כי אמרתי בלעג: ‘אמרו לחברי, באם ישאלו עלי, כי ימצאוני אי־שם בים הדרומי’. אל מי פניתי בדברי ליגלוג אלה?”
האלט: “לא השגחתי שפנית אל מי שהוא במיוחד.”
מוריסון: “הזוכר אתה כי עזרתי לך במו ידי להעלות את אחת מתיבותיך דרך הכווה הראשית? האם הייתי, או לא הייתי, מזויין אותה שעה?”
האלט: “אינני זוכר את ענין התיבה, וכבר אמרתי שלא ראיתיך נושא נשק אלא לאחר שהסירה נגררה אל הירכתיים.”
העד יצא ואת מקומו תפס ג’והן סמית, מי שהיה משרתו של הקברניט בליי. הוא היה העד האחרון והיחידי אשר העיד מבין מלחי הבאונטי. למעשה היו רק שלושה מבין מלחיה הכּשירים של הבאונטי שלא הצטרפו לחבורת כריסטיאן – ג’וֹהן סמית, תומאס הוֹל ורוברט למב, ומאלו מתו שני האחרונים. לעדותו של סמית לא היתה כל חשיבות לגבי מי שהוא מאתנו, הנאשמים. הוא אמר כי בפקודת כריסטיאן חילק רום לכל האנשים המזויינים; וכן שירד אל תאו של הקברניט בליי כדי להביא את בגדיו וחפצים אחרים, שהוכנסו לתוך הסירה.
בכך נסתיימה פרשת עדויותיהם של אותם מבין אנשי הבאונטי אשר ירדו בסירה הגדולה. אז נקראו הקברניט אדוארדס והלויטננטים של הפנדורה בזה אחר זה כדי להעיד על התקופה בה עשתה הפנדורה בטהיטי, עת שניתפסו ארבעה־עשר האסירים. למראה אדוארדס ופּארקין שבה ועלתה בי אותה הרגשה של חימה לוהטת, אשר ידעתי פעמים כה רבות משך החדשים הנוגים עת היינו נתונים לחסדם. אף־על־פי־כן אציין לזכותם כי עדותם בנוגע למאורעות בטהיטי היתה מדויקת ביותר. אדוארדס סיפר כיצד יצאתי לקראת הספינה בהיותה עדיין מילין מספר מהיבשה וכיצד הצגתי את עצמי ומסרתי לו ידיעות מדויקות אודות שאר אנשי הבאונטי שנמצאו על האי. כן אישר שגם יתר האנשים הסגירו את עצמם מרצון. היינו תאבים לחקור אותו ביחס למנהג הבלתי־אנושי שנהג בנו, אלא שענין זה לא נגע במרד ועל כן החרשנו.
אלה היו העדים האחרונים של התביעה ומושב בית־הדין נידחה ליום הבא, עת שהיה עלינו להשמיע את נאומי־ההגנה שלנו.
פרק עשרים־ושלושה: ההגנה 🔗
כּפרח־קצין היחידי בין האסירים, צריך הייתי להקרא הראשון לשאת את נאום־ההגנה; ברם משהתכנס בית־הדין בבוקר יום השבת, ביקשתי רשות לדחות את הגנתי לבוקר יום השני והיא הוענקה לי. קוֹלמן, אשר זיכוּיוֹ היה ברור מראש, היה מוכן להשמיע את דבריו ונקרא במקומי. הצהרתו היתה קצרה ולאחר שהשמיעה חקר את קוֹל, פריאר, פּקוֹבר, פּוּרסל והאחרים וכל אלה העידו על נקיון־כפיו של קוֹלמן ועל כי נעצר על גבי הבאונטי בעל כרחו. אחרי־כן נידחה מושב בית־הדין ליום השני.
את עיקרו של יום הראשון בליתי בחברת יועצי, מר גראהם. הקברניט מנלי והקברניט בנטם, יועציהם של האסירים האחרים, באו עמו ושלוש הקבוצות פרשו לפינות שונות של חדר־התותחים על מנת שלא להפריע זו לזו.
בינתים ואני כבר הכינותי לי טיוּטה של נאום הגנתי. מר גראהם עבר עליה בתשומת־לב מרובה בהעירו לי על כמה השמטוֹת ובהציעו לי כיצד לערוך את החומר. הוא הורה לי אילו מבין העדים יהא עלי לקרוא ולחקור לאחר שנאומי יושמע ומה שאלות אציג לפני כל אחד ואחד מהם. היוורד העיד כי היה עֵר בלילה שקדם למרד ושמע אותי ברדתי אל התא בשעה אחת ומחצה.
“עדות זו חשובה בשבילך, מר בייאם,” אמר מר גראהם. “סיפרת לי שטינקלר ירד עמך באותו זמן ושברכם איש את רעהו בליל־מנוחה?”
“כן, אדוני.”
“אם כן הרי שהיוורד חייב היה לשמוע אתכם מדברים. עליך להשתדל שהוא יוֹדה בכך. אם נוכל להוכיח שטינקלר היה אתך, יחזק הדבר את סיפורך אודות השיחה עם כריסטיאן, אשר טינקלר שמע. האלט פגע בך קשות באמרו כי צחקת וסרת מעל הקברניט בליי לאחר שהלה פנה אליך בדברים.”
“אף מלה אחת של אמת לא היתה בהצהרה זו, אדוני,” אמרתי בהתרגשות.
“מובטחני שכדבריך כן הוא. לדעתי לא עשו לא היוורד ולא האלט רושם טוב על בית־הדין. ואולם מעדויותיהם אי־אפשר להתעלם. ביחד יש בהן כדי להרשיע את מוריסון; מצבו עתה הוא הרבה יותר רציני מאשר לפני כן. האם נזדמן לך להשגיח במעשיהם של היוורד והאלט בבוקר המרד?”
“כן, ראיתים כמה פעמים.”
“ומה בפיך לומר עליהם? כלום היו שקטים ומושלים ברוחם?”
“להיפך, כל הזמן היו מבוהלים ביותר ושניהם בכו וביקשו רחמים כאשר צֻווּ לרדת לסירה.”
“חשוב מאוד שתגלה את הדבר לפני בית־הדין. כאשר תחקור את שאר עדי הבאונטי, שאל כל אחד מהם אודות נקודה זו. אם יסכימו עמך שאמנם היו האלט והיוורד נפחדים ביותר, תטיל עובדה זו ספק בנאמנות דבריהם.”
לפנות ערב קם מר גראהם ללכת.
“חושבני כי עברנו על הכל, מר בייאם,” אמר. “הרוצה אתה לקרוא את נאומך, או שמא תבכר שאנוכי אקראנו?”
“מה עלי לעשות לפי דעתך, אדוני?” שאלתי.
“עצתי היא שאתה תקרא את הדברים, אלא אם כן סבור אתה כי אפשר ותהיה עצבני מדי.”
אמרתי לו כי מבחינה זו איני חושש כל עיקר.
“שפיר!” השיב. “סיפורך ישאיר רושם יותר עמוק אם יושמע בקולך שלך. קרא אותו לאט ובקול ברור. בודאי השגחת כי כמה מחברי בית־הדין דומה ששוכנעו כבר באשמתך? הדבר משתמע מהשאלות שהציגו לעדים.”
“אכן השגחתי בכך, אדוני.”
“הנני להציע לך שבקראך את דבריך תשמור בזכרונך את האנשים הללו. אם תעשה כן תסתדר מאליה צורת קריאתך. למוֹתר הוא להזכירך כי נלחם הנך על חייך. בעובדה זו בלבד די יהיה כדי לשוות לדבריך את הרושם הדרוש.”
עתה השלימו גם יועצי האסירים האחרים את עבודתם וביחד עם מר גראהם עזבו את ההקטור. במשך כל החדשים הארוכים שעברו עלינו במאסר לא היה יום אשר חלף־עבר לו כה מהר כיום זה.
בבוקר יום השני, השבעה־עשר בספטמבר, הרעים התותח הבודד מעל סיפון הדוכס את האות לכינוס בית־הדין־הצבאי. הועברנו שמה בליווי המשמר הרגיל של חיילי־הצי והגענו כמחצית השעה לפני פתיחת מושב בית־הדין. אף־על־פי שאמרתי למר גראהם שאין הוא צריך לחשוש לקור־רוחי, לא היתה דעתי מיושבת עלי כל עיקר משך אותם רגעי צפיה, שזחלו לאט־לאט. בעברנו את הסיפון העליון הבחינה עיני בסר ג’וזף ובדוקטור המילטון, שעמדו בתוך קהל הקצינים והאזרחים. ירא הייתי את העינוי היום־יומי שבעליה בכבש הדוּכּס בזוגות ומשם לאורך הסיפון אל המדור הגדול. היינו נושאים לסקרנותו של כל אחד ורבים מהקצינים לטשו אלינו עיניהם כמו היינו חיוֹת־פרא. אפשר שרק לי נראה הדבר ואין ספק כי אותו זמן הייתי רגיש במידה בלתי־רגילה ודמיתי לקרוא רגשות איבה וזדון על פנים, אשר לא גילו יותר מסקרנות טבעית.
רגעים מספר לפני השעה התשיעית ישבו כל המשקיפים איש על מקומו ובצלצל השעה נכנסו חברי בית־הדין בזה אחרי זה. כל הנוכחים קמו ויעמדו עד לאחר שהלורד הוּד והקצינים האחרים ישבו במקומותיהם.
רגע שררה דממה. אחר קרא השליש: “רוג’ר בייאם, קום ועמוד!”
קמתי ואמתין, כשפני אל לורד הוּד.
“נאשמת, ביחד עם האחרים, במעשה מרידה ושוד־ים של תפיסת הספינה המזוינת של הוד־מלכותו באונטי. שמעת את עדי התביעה. בית־הדין מוכן עתה לשמוע את כל אשר בפיך להגנתך. הנכון אתה?”
“כן, אדוני.”
“הרם את ידך הימנית.”
הושבעתי ועודני זוכר כיצד רעדה ידי עת הרמתיה. העיפותי מבטי בסר ג’וזף כדי לשאוב ממנו עידוד מה, אך הוא ישב כשידיו לופתות את ברכו והסתכל ישר נכחו. בית־הדין המתין לדברי. לרגע אחד אחזתני אימה. מבטי כל הנוכחים בחדר הופנו אלי ופניהם טושטשו לעיני ונתמזגו לכתם גדול אחד. אחר־כך, כאילו היה זה מי שהוא אחר, שמעתי את קולי מדבר ממרחק רב:
"אדוני הלורד וג’נטלמנים של בית־דין נכבד זה: אופיו של פשע המרידה, אשר בו הנני נאשם עתה, הוא כה רציני, עד שיש בו כדי לעורר בכל אדם ואדם רגשות זועה וזעם, והאיש הנאשם בו ודאי שהוא נראה כנושא עוון שאין לו מחילה.
“רצה מזלי הרע שאופיע לפניכם כאיש אשר כזה. אני מבין שלמראית עין המסיבות הן כנגדי, אולם כאלה הן אך למראית עין, ואני מצהיר בזה לפני אלוהים וחברי בית־דין זה כי חף מפשע אנוכי; כי מעולם לא אשמתי – לא במחשבה ולא במעשה – בפשע בו הנני נאשם.”
כיון שהחילותי מדבר שבוּ אלי בטחוני ושליטתי בעצמי ובזכרי את עצתו של מר גראהם הוספתי לקרוא לאט ובמתינות. הסברתי הסברה מלאה את השיחה עם כריסטיאן בלילה שקדם למרד והראיתי שלא היה לה ולא כלום עם אותו מאורע. אחרי־כן סיפרתי על תפיסת הספינה כמו שנראתה לי. סיפרתי על שיחתי עם מר פּוּרסל ומר נלסון, שידעו על כוונתי לעזוב את הספינה. סיפרתי על ירידתי למטה ביחד עם מר נלסון כדי לצרור את בגדי וכיצד, בהיותי בתא פרחי־הקצינים, ניקרתה לי בהיסח הדעת ההזדמנות לתפוס את ארגז־הנשק מידי תומפסון. סיפרתי כיצד עמדנו, מוריסון ואנוכי, כשאַלוֹת־קרב מאיי־הידידוּת בידינו וצפינו לרגע המתאים כדי להתנפל על תומפסון וכיצד הופרה מזימתנו; ולאחרונה, כיצד התפרצנו אל הסיפון וגלינו כי אחרנו את השעה וכי שוב לא נוכל לילך עם הקברניט בליי.
“אדוני הלורד וג’נטלמנים נכבדים,” סיימתי, "פורענות קשה באתני במותם של שלושת האנשים אשר עדותם היתה מוכיחה למעלה מכל ספק את אמיתות דברי. ג’וֹהן נורטון, הנווט, אשר ידע אודות כוונתו של כריסטיאן לעזוב את הבאונטי בלילה שקדם למרד ואשר הכין בשבילו את הרפסודה הקטנה, מת. מר נלסון מת בבאטאוויה; ורוברט טינקלר, אשר שמע את כל שיחתי עם כריסטיאן, אבד בים ביחד עם הספינה שעליה שרת. רואה גם רואה אני שהמזל הסב ממני פניו. בלעדי עדוּתם של שלושה אלה יכולני רק להפציר בכם שתאמינו לי! שמי הטוב יקר לי כחיים עצמם והריני שוטח לפניכם, אדוני הלורד וג’נטלמנים נכבדים, את בקשתי להתחשב במצב בו אני נמצא ולזכור כי אין בידי להביא לפניכם את העדים, אשר בטוח אני כי היו משכנעים אתכם באמיתותם של כל דברי.
“בידיו של בית־דין נכבד זה אפקיד את עצמי.”
קשה היה לנחש איזה רושם עשו דברי על בית־הדין. לורד הוּד ישב כשסנטרו נשען על אחת מידיו והקשיב בתשומת־לב שכולה רצינות. העיפותי מבט מהיר על האחרים. שנים או שלושה מהם היו רושמים לפניהם נקודות של ענין בסיפורי. קברניט אחד, שפנים ארוכות של מת לו, ישב בעינים מושפלות ואפשר היה לחשוב כי נרדם. כבר השגחתי בו לפני כן. הוא ישב באותה צורה משך כל הזמן ודמיונו כמי שאינו נותן דעתו על הדברים הנשמעים; אולם השאלות שהציג היו מהשנוּנוֹת ביותר. לא היתה נקודה העשויה לשפוך אור על מאורעות המרד, או על מהימנותם של העדים, אשר נעלמה מעיניו. הוא שאל את שאלותיו בלי להרים את עיניו, כאילו היה העֵד דבוק בסיכות אל לוח השולחן שבין מרפקיו.
איש אחר מבין חבר הקברניטים, אשר מפניו חששתי ביותר, ישב לשמאלו של לורד הוּד והיה הרחוק ממנו ביותר באותו צד והקרוב ביותר אל דוּכן־העדים. שעה אחרי שעה ישב מתוח וקשיח, כאילו הוּצק מבּרונזה. כיון שישב אצל השולחן נתן חופש תנועה רק לעיניו; מבטיו היו מהירים וחדים כדקירות פגיון. כאשר כליתי את דברי נחו עלי לרגע עיניו של קברניט זה, ואף־על־פי שמבטו היה קצר, הנה יצק צינה בלבי. דבריו של דוקטור המילטון בעת שיחתנו הראשונה על הפנדורה שבו ועלו בזכרוני: “לא יהיה אחד בין אותם קברניטים שלא יאמר לעצמו: ‘הרי לך סיפור שפרח־קצין נבון, התאב להציל את חייו, מסוגל להמציא’.”
ואכן בהסתכלי בפני האנשים אשר לפני – פרט לאלה של הקברניט מוֹנטגיוּ – נדמה היה לי שכל אחד מהם חושב את אותן המלים בדיוק. חשתי ליאוּת גמורה, גופנית כרוחנית. אז ראיתי את סר ג’וזף, שהישיר אלי את מבטו הטוב והמעודד, כאומר: “היטבת עשות, בחורי! אל תפול רוחך!” מבטו העניק לי כוח ואומץ־לב מחודשים.
“אדוני הלורד,” אמרתי, “הרשאי אני עכשיו לקרוא לעדים?”
לורד הוּד נענע בראשו. השליש ניגש אל הדלת וקרא: “ג’והן פריאר! הכנס!”
רב־החובל של הבאונטי הושבע שנית והמתין לשאלותי.
אני: “באיזו מישמרה הייתי ביום המרד?”
פריאר: “הוא היה במישמרה שלי, היא המישמרה הראשונה שבערב הקודם.”
אני: “אילו נשארת על הספינה מתוך תקוה לשוב ולהשתלט עליה, האם היתה התנהגותי – למן הזמן בו הכרתני לראשונה ועד עכשיו, כשהנך נקרא לענות על השאלה – מניאה אותך לגלות לי את תכניתך והאם סבור אתה שהייתי נותן לה את ידי?” (מר גראהם הורני להציג שאלה זו בשניה.)
פריאר: “לא הייתי מהסס לגלות לו את תכניתי ומובטחני כי היה נותן לה את ידו.”
אני: “אותם אנשים שעזרו להוריד את הסירה, האם סייעו לדעתך בידי הקברניט בליי, או בידי המורדים?”
פריאר: “אותם שלא היו מזויינים סייעו בידי הקברניט בליי.”
אני: “כמה אנשים – והקברניט בליי בכללם – ירדו בסירה?”
פריאר: “תשעה־עשר.”
אני: “מה היה גובהה של לזבזת הסירה מעל פני המים בשעה שהתרחקה מהספינה?”
פריאר: “לפי מיטב ידיעתי וזכרוני – לא יותר משמונה אינטשים.”
אני: “האם היתה הסירה מסוגלת להסיע אנשים נוספים?”
פריאר: “לדעתי לא יכלה להסיע אפילו איש נוסף אחד בלי לסכן את חייהם של כל אלה שכבר היו בתוכה.”
אני: “האם ראית אותי באיזה זמן שהוא במשך המרד מזויין בנשק?”
פריאר: “לא.”
אני: “האם פנה אלי הקברניט בליי בדברים כל שהם בבוקר המרד?”
פריאר: “אינני יודע על כך.”
אני: "האם השגחת אי־פעם באותו בוקר שהתנהגתי
בפחזוּת?"
פריאר: “לא.”
אני: “האם ראית את מר היוּוֹרד על הסיפון במשך המרד?”
פריאר: “כן; כמה פעמים.”
אני: “באיזה מצב היה? האם נראה מיושב בדעתו, או נרעש ונפחד?”
פריאר: “הוא היה נרעש מאוד ומבוהל ובכה כאשר נאנס להכנס לסירה.”
אני: “האם ראית את מר האלט באותו בוקר?”
פריאר: “כן, בכמה הזדמנויות.”
אני: “באיזה מצב נראה הוא?”
פריאר: “הוא היה מבוהל מאוד ובכה בהכנסו לסירה.”
אני: “כיצד הייתי מקובל על אנשי הבאונטי?”
פריאר: “מצויין. לפי מיטב זכרוני רחשו לו כולם הוקרה רבה.”
בית־הדין שאל: “לאחר שהסירה עזבה את הספינה ובמשך המסע אל טימוֹר, האם שוחחתם ביניכם לעתים קרובות אודות המרד?”
פריאר: “לא, לא לעתים קרובות. סבלנו היה כה גדול והמאמצים הדרושים לשמירת חיינו כה מתמידים, שלא היו לנו לא הפנאי ולא הרצון לשוחח על המרד.”
בית־הדין: “האם שמעת במשך אותו המסע או לאחריו את הקברניט בליי מזכיר את השיחה אשר שמע בין כריסטיאן והאסיר בייאם ואשר נערכה בעת המישמרה האמצעית בלילה שקדם למרד?”
פריאר: “לא.”
בית־הדין: “האם שמעת אותו מזכיר אי־פעם את שם האסיר בייאם?”
פריאר: “כן, בכמה הזדמנויות.”
בית־הדין: “האם יכול אתה לזכור מה אמר?”
פריאר: “ביום המרד, לאחר שהסירה התרחקה ואנו חתרנו לעבר האי טופואה, שמעתי את מר בליי אומר על מר בייאם: ‘בן־בליעל כפוי־טובה הוא והגרוע שבכולם, מלבד כריסטיאן’. על דעה זו חזר בהמשך הזמן כמה פעמים וכמעט באותן המלים.”
בית־הדין: “האם קם מי שהוא בסירה להגן על בייאם?”
פריאר: “כן, אני עשיתי זאת ועוד כמה אחרים. אולם הקברניט בליי ציוה עלינו לשתוק. הוא לא הרשה לומר דבר לטובתו של מר בייאם.”
בית־הדין: “האם שמעת אי־פעם את רוברט טינקלר מזכיר את השיחה בין כריסטיאן ובייאם, שנערכה בעת המישמרה האמצעית בלילה שקדם למרד?”
פריאר: “זאת אינני זוכר.”
בית־הדין: “האם קם רוברט טינקלר אי־פעם להגן על בייאם?”
פריאר: “כן. מעולם לא האמין שהוא מעורב במרד. בהזדמנות אשר הזכרתי, כשהאשים הקברניט בליי את מר בייאם לראשונה, יצא טינקלר מכליו ואמר בריתחה: ‘הוא איננו אחד המורדים, אדוני. מוכן אני לערוב לו בחיי!’ הקברניט בליי השתיקו מיד.”
בית־הדין: “רוברט טינקלר היה גיסך, לא כן?”
פריאר: “כן.”
בית־הדין: “האם אבד בים?”
פריאר: “הודיעו עליו כי אבד ביחד עם ספינתו, בתולת־הקאריבים, בין איי הודו המערבית או בקרבתם.”
בית־הדין: “האם היו יחסיך עם הקברניט בליי ידידותיים, או להיפך?”
פריאר: “הם היו רחוקים מלהקרא ידידותיים.”
רב־המלחים קוֹל נקרא השני ואחריו בא מר פּוּרסל. הצגתי לפניהם את אותן השאלות שהצגתי לפני רב־החובל והם ענו עליהן כמוהו. גם שאלותיהם של חברי בית־הדין היו ברובן אותן שאלות ושני האנשים נחקרו במיוחד אם בליי או טינקלר הזכירו אי־פעם את שיחתי עם כריסטיאן, אשר בה היתה תלויה במידה כה רבה עובדת אשמתי או צדקתי. איש מהם לא זכר דברים כל שהם אודות אותה השיחה. קווה קוויתי מאוד שמר פּקוֹבר, התותחן, שהיה קצין המישמרה האמצעית, אפשר ששמע חלק מהשיחה, אולם הוא יכול רק לומר כי ראני משוחח עם כריסטיאן על הסיפון העליון במשך אותה מישמרה, דבר אשר רק הוסיף על האשמתי.
בית־הדין שאל: “באיזו שעה השגחת בכריסטיאן ובאסיר בייאם כשהם משוחחים ביניהם?”
פקובר: “לערך בשעה אחת.”
בית־הדין: “כלום היה זה ממנהגו של האסיר בייאם להשאר על הסיפון בלילה, לאחר גמר מישמרתו?”
פקובר: “אינני יכול לומר שהיה זה ממנהגו.”
בית־הדין: האם היה מר כריסטיאן רגיל לשהות על הסיפון בשעות הלילה, עת שלא שימש בתפקיד?"
פקובר: “לא, בדרך כלל לא, אבל זה לא היה בלתי־רגיל שיעלה על הסיפון בשעות הלילה88 כדי לתהות על מזג־האויר.”
בית־הדין: “מה היתה, לדעתך, הסיבה כי באותו לילה מסויים נשתהו על הסיפון שעה יתירה?”
פקובר: “משער אנוכי כי רצו ליהנות מהאויר הקריר למעלה.”
בית־הדין: “מה עשה הקברניט בליי בשעה שעלה על הסיפון בעת מישמרתך?”
פקובר: “הוא פסע הלוך ושוב כמה רגעים.”
בית־הדין: “האם הבחינו בו כריסטיאן והאסיר בייאם?”
פקובר: “זאת אינני יכול להגיד. הירח שקע לפני כן והסיפון היה שרוי באפלה.”
בית־הדין: “האם דיבר הקברניט בליי עם כריסטיאן ובייאם?”
פקובר: “סבורני שכן, אלא שלא שמעתי מה אמר.”
בית־הדין: “באיזו שעה ירד בייאם אל התא למטה?”
פקובר: “השעה היתה אחת ומחצה לערך.”
בית־הדין: “האם ירד גם כריסטיאן באותה שעה?”
פקובר: “אינני בטוח. סבורני כי נשאר על הסיפון.”
בית־הדין: “האם ראית בעת מישמרתך באותו לילה את ג’והן נורטון, אחד הנווטים?”
שאלה זו נשמעה מפי סר ג’ורג' מונטגיוּ, קברניטה של ההקטור. איני יודע מדוע לא עלה בדעתי לשאלה, או כיצד נתעלמה מתשומת־לבו של מר גראהם. אפשר שהסיבה לכך היתה נעוצה בעובדה שנורטון מת ומשום כך לא הובא בחשבון כל עיקר, כמוהו כמתים האחרים ומר נלסון בכללם. אך שמעתי את דברי הקברניט מונטגיו הבינותי מה חשובה היא שאלתו.
פקובר: “כן; ראיתי את נורטון בשעה שתים לערך.”
בית־הדין: “באיזו הזדמנות?”
פקובר: “שמעתי דפיקות פטיש ליד המסתרת ובעצמי ניגשתי קדימה לראות מה סיבתן. מצאתי את נורטון עובד על משהו ושאלתיו מה הוא עושה באישון לילה. הוא אמר לי שהוא מתקן אחד הלוּלים בשביל העופות אשר קנינו מידי הפראים בנאמוּקה.”
בית־הדין: “האם ראית באיזו מלאכה עסק?”
פקובר: “לא, לא בבירור. היה חושך גמור, אך אני לא הטלתי ספק בכך שאמנם עסק באשר אמר.”
בית־הדין: “האם הוספת לדבר עמו?”
פקובר: “אמרתי לו שיחדל, הואיל ובשעות היום יש פנאי למכביר להתקנת לוּלים.”
בית־הדין: “כלום לא היתה עבודה מסוג זה מתפקידם של נגרי הבאונטי?”
פקובר: “כן; אך נורטון נהג לעזור להם כאשר היתה העבודה רבה.”
בית־הדין: “האם ידוע לך על מקרה קודם כשנורטון הועסק בעבודה דומה בשעות הלילה?”
פקובר: “אינני זוכר כמקרה הזה.”
בית־הדין: “האם חושב אתה כי אפשר שהנווט עסק בבנית רפסודה קטנה?”
פקובר: “כן, דבר זה אפשרי. לפי שאמרתי שרר חושך גמור ואני לא התענינתי במיוחד במעשה ידיו.”
בית הדין – וביחוד הקברניט מונטגיוּ – הירבה לחקור את התותחן בנקודה זו, אולם פּקוֹבר לא זכר כי ראה את כריסטיאן ונורטון משוחחים באותו ערב. ואף־על־פי־כן האירה לי כאן קרן תקוה – קורטוב אחד ויחיד של עֵדוּת, שהיה בה כדי לאמת את סיפורי שכריסטיאן עמד לעזוב את הספינה בלילה ההוא ושעשה את נורטון לאיש סודו.
אחריו עלה היוּוֹרד על דוכן העדים, אך למרות כל שאלותי סרב להודות שטינקלר ירד עמי אל התא בלילה שקדם למרד. בכל זאת הן חזקה עליו ששמע אותנו מברכים איש את אחיו בליל מנוחה. אותו זמן עמדנו במרחק שתי פסיעות מערסלו והוא טען כי שמע אותי בהכנסי. האלט דבק לסיפורו שאני צחקתי וסרתי מעל הקברניט בליי לאחר שדיבר אלי. אלא שיכולתי לראות כי הצורה הזועמת והחצופה בה החזיק בדעתו השאירה רושם לא טוב על בית־הדין.
בכך תמה פרשת הגנתי ומוריסון נקרא אחרי. הוא היה קר־רוח ומיושב בדעתו. סיפורו היה ברור לחלוטין והוא הוגש יפה והיה, לפי שנראה לי, משכנע לגמרי. הוא אישר את דברי בנוגע לסיבת השתהותנו מתחת לסיפון בעת שהסירה נגררה אל הירכתיים. כל העדים אשר קרא – פריאר, קול, פורסל ופקובר – אימתו את כל דבריו, להוציא את הסיבה לכך שלא הספיק לרדת בסירה; אולם בענין זה מובן שלא יכלו לדעת ולא כלום. האלט והיוורד היו העדים היחידים שטענו כי ראוהו נושא נשק והוא אילץ את שניהם להודות כי אפשר וטעו.
מושב בית־הדין ננעל עד לאחר ארוחת־הצהרים. בשעה אחת התכנס שנית ודבריהם של קולמן, נורמן, מקינטוש ובּיירן נשמעו חיש מהר. צידקתם כבר נקבעה ברורות ועל־פי עצת יועציהם השמיעו את דבריהם בקצרה.
אחריהם באו בורקיט, מילוורד ומוספראט. אשמתם של שני הראשונים היתה כה ברורה, שקשה היה להמתיקה אף בכלשהו. מלכתחילה היו שניהם מורדים מרצון.
אליסון הופיע האחרון. הוא כתב בעצמו את נאום ההגנה שלו והקברניט בנטם הניחו כמו שהוא, בקוותו שהדרך הילדותית התמימה, בה תרץ אליסון את מעשיו, תעורר על הנער המסכן את רחמיהם של שופטיו. זוכרני היטב כיצד סיים את דבריו: “אני מקוה, ג’נטלמנים נכבדים, שתואילו בטובכם להתחשב במצבי מפני שהייתי רק ילד באותו הזמן, ואני משאיר את עצמי לחסדו ולרחמיו של בית־הדין הנכבד הזה.”
השעה קרבה לארבע. מושב בית־הדין ננעל ואנו הוחזרנו אל ההקטור להמתין לגזר־דיננו.
פרק עשרים־וארבעה: חייב 🔗
יום השלישי, השמונה־עשר בספטמבר 1782, היה יום סתיו אנגלי טיפוסי; הים היה אפור וכן גם השמים. השכם בבוקר ירד גשם, אך כאשר ירה התותח מעל הדוכס כדי לכנס את בית־הדין, נתחלף המטר בדלף קל, שבעדו אפשר היה לראות במטושטש את ספינות־המלחמה הרבות העוגנות מסביב. לאחרונה נתבהרו השמים במידה ניכרת ושמש חיורה הפציעה דרך מפלשי העננים. קהל רב, שהמתין לפתיחת אולם־המשפט, הצטופף על הסיפון־העליון של הדוכס. סר ג’וזף ודוקטור המילטון אף הם היו שם. בצד השני של הסיפון עמדו עֵדי הבאונטי וקציני הפנדורה.
במשך כל המשפט לא הורשה איש מקרובי האסירים, או מידידיהם, להיות נוכח בעת ישיבות בית־הדין. ולו גם הוענקה להם הרשות הזאת, עתה שאמי מתה שוב לא היה לי כל קרוב אשר היה עשוי להשתמש בה. עובדה זו נחמתני. יהא גורלי לשבט או לחסד, הרהרתי, טוב לדעת בבטחה כי איש משארי־בשרי אינו מחכה הבוקר לגזר־הדין.
אך הנה נתפעם בי לבי בהבחין עיני, שחלפו על פני הקהל, במר ארסקין, עורך־הדין של אבי וידידם מאז של הורי. אותו זמן עמד בשנות השבעים של חייו. פעמים הרבה התארח אצלנו בוויתיקוֹמבּ ובעודני נער היו לי ביקורי הנדירים בלונדון בחברת אבי, עת הרביתי לראות את מר ארסקין, לגדולים בתענוגות חיי. לעתים קרובות היה לוקחני עמו לחזות במראות לונדון, וטוּב־הלב שגילה באותן הזדמנויות הטביען במוחי בין המאושרים שבזכרונות ילדותי. בפעם הראשונה מאז החל המשפט הצבאי נזדעזעתי עמוקות ואראה שגם מר ארסקין כבש את רגשותיו בעמל. קשריו עם הורי ועם וויתיקוֹמב היו כה הדוקים, עד שנדמה לי כשאר־בשר קרוב ואהוב מאוד.
פתאום נפתחה דלת המדור הגדול והקהל נכנס פנימה. אחריו נכנסו אנו, האסירים, וכולנו עמדנו ונמתן עד אשר ישבו חברי בית־הדין איש על מקומו. השליש קרא: “רוג’ר בייאם!”
קמתי ואעמוד במקומי.
הנשיא שאל: “האם יש לך להוסיף דבר להגנתך?”
“לא, אדוני הלורד.”
אותה שאלה הוצגה לפני כל אחד מאתנו. אז נתבקש הקהל לצאת את החדר, האסירים הוצעדו בשורה החוצה ודלת המדור הגדול נסגרה אחרינו. נלקחנו אל אמצע הספינה, בקרבת התורן־הקדומני. הקהל נתפרד לקבוצות קבוצות, שעמדו בכה ובכה על פני הסיפון־העליון, או שטיילו הלוך ושוב תוך כדי שיחה. אף מלה מאשר דיברו ביניהם לא הגיעתנו ולמעשה דומה היה כאילו צעיף של דומה כיסה על הספינה. פה ושם הסתובבו ספנים, שעסקו במלאכות שבשיגרה, אך הם ביצעו אותן באורח עצוּר ושקט, כמו היו משרתים בקודש בכנסיה.
מר גראהם ביקרני בערב הקודם. הוא הורני כיצד אוכל לדעת, מיד להכנסי פנימה, מה דיני. פגיון של פרח־קצין יהא מונח על השולחן לפני הנשיא. אם יושם הפגיון בזוית ישרה אליו, אות הוא כי זוכיתי. ברם אם יושם כשחודו פונה אל מרגלות השולחן ולמקום שם אעמוד, ידוע אדע כי נמצאתי חייב.
הרגשתי אדישוּת מוזרה כלפי ההכרעה הממשמשת לבוא. ולא ארך הזמן ואני שקעתי במין קהות החושים, בחלום בהקיץ, אשר בו חלפו בבואות מטושטשות על פני ההכרה, בעוררן אותה אך בשמץ כלשהו יותר מאשר תבלבל ספק־בריזה את חלקת פניו של ים רוגע.
אולם בית־הדין פונה בשעה תשע ומחצה, לערך, וכאשר התעוררתי מהזייתי נדמה לי כי חלף פרק זמן ארוך לאין מידה; ואכן השמש כבר עברה מאמצע הרקיע והלאה. שמעתי את פעמון הספינה מכה אחת. העננים נמוגו, עין השמים היתה תכולה ואור השמש היה משופע באותו זהב־קסמים, האוצל יופי על כל אשר יגע בו ותפארת לעצמים הפשוטים היום־יומיים. באור זה נראו התותחים הגדולים של הדוכס כמעשה כשפים והקהל שעל הסיפון־העליון, בשלל הצבעים של מדיו ואותם ניצנוצי אור פתאומיים שנתברקו מעל כתפות וניצבי־חרבות, כדמויות שאולות מתוך איזה סיפור רומנטי89 יותר מאשר כקציני הצי של הוד־מלכותו.
לבסוף שבה ונפתחה דלת המדור הגדול. השליש הופיע והכריז שהקהל רשאי להכנס ואחר שמעתי קוראים בשמי. צילצולן של ההברות היה משונה, כאילו לא שמעתין לפני כן מעולם.
לויטננט עם חרב שלופה בידו ומשמר של ארבעה אנשים עם רובים מכודנים ליווּני. מצאתי עצמי עומד ליד קצה השולחן הארוך ופני אל הנשיא. פגיון הפרח־קצין היה מונח על השולחן לפניו. חודו היה מופנה לעומתי.
בית־הדין כולו קם על רגליו. לרגע הסתכל בי לורד הוּד בשתיקה.
“רוג’ר בייאם: לאחר ששמע את העדויות שהובאו כדי לחזק את ההאשמה שהוגשה כנגדך; ולאחר ששמע את אשר היה בפיך להגנתך; לאחר ששקל בזהירות ובישוב־הדעת את כל העדויות, סובר בית־הדין הזה שאשמתך הוכחה. על כן הוא פוסק לך מות בתליה בצואר על אחת מספינות־המלחמה של הוד־מלכותו, במועד ובמקום אשר יקבעו על־פי הכתב בידיהם של הנציבים המוציאים אל הפועל של הלורד האדמירל הראשון של בריטניה הגדולה ואירלנד, או בידי שלושה אילו שהם מתוכם.”
חכיתי, כשאני מצפה לשמוע עוד ובו בזמן יודע אני כי אין עוד דבר שצריך להאמר. ואחר־כך אמר קול – אינני יודע של מי – “האסיר יכול לצאת.” הסתובבתי על עקבי והוּצאתי מהמדור הגדול בחזרה אל המקום שם המתינו האחרים.
לא התרגשתי כל עיקר; חשתי רק הקלה שהנה בא המבחן הקשה והממושך אל קצו. רק לאחר זמן השגתי את מלוא הזועה והבזיון אשר בקץ זה. ברם שעה שהוכרז פסק־הדין לא הייתי אלא המום ונדהם על־ידי סופיותו המוחלטת. אין ספק שארשת פני לא אמרה לאחרים ולא כלום, מפני שמוריסון שאל: “ובכן, בייאם?” “דנו אותי לתליה,” אמרתי, ולעולם לא אשכח את הבעת הזועה על פני מוריסון. לא היה הסיפק בידו להשיב לי, הואיל ונקרא אחרי. עמדנו ונביט בהסגר אחריו דלת המדור. קולמן, נורמן, מקינטוש וביירן עמדו בצותא וחיכו לתורם, וזוכרני כיצד קרבו אלי הנותרים, כמו לשם הגנה וסעד הדדיים. אליסון נגע בזרועי וחייך מבלי לדבר. בורקיט עמד ופתח וקפץ חליפות את ידיו הענקיות השעירות.
שוב נפתחה הדלת ומוריסון הוחזר אלינו. פניו היו חיורות, אך הוא שלט יפה בעצמו. הוא פנה אלי בחיוך מר: “עלינו לשמוח בחיינו כל עוד זמננו בידינו, בייאם.” וכעבור רגע הוסיף: “מודה הייתי לאלוהים אילו אמי שלי היתה מתה.”
הכעס התלקח בקרבי. לא היה מקום לספק שמוריסון נמצא חייב בדינו אך ורק בגלל עדויותיהם של שני אנשים – היוורד והאלט. מבין כל העדים היו הם בלבד אשר העידו כי ראוהו אוחז בנשק. ובכל זאת, לאחר שמעי את דבריהם של יתר העדים, לא פיקפקתי לרגע אחד ששמו של מוריסון יטוהר מהאשמה; וחושבני שאף הוא לא פיקפק בדבר. לא מצאתי מלים בפי לנחמו.
קולמן נכנס אחריו. כאשר שב ויצא מאולם המשפט פסע הזקיף פסיעה אחת הצדה וקולמן עבר ופנה לצד אחד של הסיפון־העליון – אדם חפשי! נורמן, מקינטוש וביירן לֻווּ פנימה בזה אחר זה ובצאתם החוצה סר הזקיף הצדה והם הצטרפו אל קולמן. ביירן התייפח מעוצם שמחה והקלה. המסכן היה כמעט עיור והוא גשש דרכו אל חבריו בידים פשוטות כשהדמעות זולגות על פניו. אף־על־פי שזיכויים היה בטוח, הנה עתה, כיון שקורא להם דרור, היה במנהגם מוכה־הסנוורים ובמבוכתם כדי לנגוע בלבו של כל אדם.
בורקיט, אליסון, מילוורד ומוספראט נקראו בזה אחר זה. כולם נמצאו אשמים ונידונו למות. מיד לאחר שהוכרז גזר־דינו של מוספראט יצא הקהל אל הסיפון־העליון מוצף השמש. חכינו שחברי בית־הדין יצאו אחרונים, אך משפונה האולם, שוב נסגרה הדלת. היה ברור שפרשת המשפט טרם נגמרה. כמחצית השעה חלפה בצפיה, אשר את מתיחותה כמעט ואי־אפשר היה לשאת.
שוב הוכנס הקהל פנימה והשליש הופיע בדלת.
“ג’ימס מוריסון!”
מוריסון הוצעד פנימה בפעם השלישית. כאשר חזר היה קרוב משראיתיו מעודי להכנע לרגשותיו. הוא קיבל המלצת־חנינה להוד־מלכותו. פירוש הדבר היה כמעט לבטח שהמלצת בית־הדין תקויים ושמוריסון יקבל חנינה. כעבור רגע יצא לורד הוּד ואחריו חבר הקברניטים שישבו עמו בדין. המשפט־הצבאי הסתיים.
מוספראט הביט בי בעינים כה נוגות, שלבי המה לו. הניחותי את ידי על כתפו, אלא שמאום לא היה בפי לומר. בשקט שנח על הספינה הגיעתני המולה חלושה של המשוחחים על הסיפון־העליון. ראיתי את סר ג’וזף, מר ארסקין ודוקטור המילטון עומדים בצותא ליד המעקה השמאלי. אותה שעה לא הורשו לגשת אלינו ולבי רחש תודה למסיבות שמנעו בעדם מלעשות זאת.
רחמו עלינו מלמעלה ולא הוכרחנו לחכות על גבי הדוכס. המשמר הקיפנו ואנו לוּוינו אל הכבש ונרד בסירה ארוכה שהמתינה כדי להעבירנו בחזרה אל ההקטור. עוד סירה אחת המתינה בצד הספינה. בזו לא היו חיילי־הצי, כי אם רק ששה ספנים, שישבו אל המשוטים. אך ניתקנו מהספינה ראינו את המשוחררים כשהם יורדים באותה סירה, כדי לעבור בה אל החוף. לא ניתנה לנו כל הזדמנות להפרד מהם לשלום וכאשר ניתקה סירתם מעל צדה של הדוכס, כמעט הגיעה שלנו אל ההקטור. אליסון קם ונופף בכובעו והם נופפו בחזרה בשעה שסבבו את הדוכס ופנו לעבר החוף. כעבור רגע נעלמו מאחורי גוף הספינה. שוב לא ראיתי איש מהם שנית.
משך כל תקופת מעצרנו על ההקטור נהג בנו הקברניט מונטגיו בחסד רב. מובן מאליו שהשמירה עלינו היתה קפדנית והשומרים מבין חיילי־הצי הוצבו הן בפנים חדר־התותחים והן מחוץ לדלת; אך מלבד זאת לא היה כמעט דבר שיזכירנו את העובדה כי אסירים הננו. עכשיו, שנמצאנו חייבים והיינו מחכים להוצאתו של פסק־הדין אל הפועל, עשה הקברניט מונטגיו כל אשר בידו כדי להקל עלינו לשאת את מצבנו. הוא העניק לי את הזכות המיוחדת להכלא בתאו של אחד מהלויטננטים שלו, אשר עשה אותו זמן בחופשה על היבשה. לאחר שמונה־עשר חדשי מאסר, בהם לא זכיתי להמצא ביחידות אף לרגע אחד, מסוגל הייתי להעריך אדיבוּת זו במלואה. פעמים ביום רשאי הייתי לילך אל חדר־התותחים כדי לחלץ את אברי ולהתראות עם האחרים.
סר ג’וזף בנקס, שלא היה כמוהו מתחשב בזולתו, לא בא לבקרני אלא ביום השני לאחר שנחרץ דיננו, כך שכאשר בא בשעה מאוחרת אחר־הצהרים, הייתי מוכן להקביל את פניו. אותה שעה כבר השתוקקתי מאוד לראותו וכאשר פתחתי את דלת תאי ומצאתיו עומד לפני, נתמלא לבי שמחה.
הוא לחץ את ידי בשתי ידיו ואחר פנה ולקח חבילה גדולה מהספן אשר הובילו אל התא.
“שב, בייאם,” אמר. הוא הניח את החבילה על השולחן הקטן והחל פותח את עטיפותיה.
“הבאתי לך בן־לויה וידיד נושן. התכיר אותו?” הוסיף בסלקו הצדה את העטיפה האחרונה. היה זה כתב־היד של המילון ודקדוק הלשון הטהיטית שלי.
“הרשני לומר לך זאת,” המשיך; “בענין רב עברתי על כתבי היד שלך וידיעתי את הלשון הטהיטית מספקת כדי להעריך את טיבה של העבודה אשר עשית. היא מצויינת, בייאם; בדיוק מה שנחוץ. ספר זה לכשיודפס, יהא בעל ערך רב לא רק מבחינה מעשית, כי אם מבחינה פילוסופית. ועתה אמור לי: כמה זמן דרוש לך כדי להכינו סופית בשביל המדפיסים?”
“רצונך לומר שאהיה רשאי לעבוד עליו כאן?”
“האם תחפוץ לעשות זאת?”
האלוהים שבשמים ידע עד מה זקוק הייתי לדבר־מה כדי להעסיק בו את מחשבתי. תשומת־לבו של סר ג’וזף נגעה עד עומק לבי.
“אין מעשה אשר ישמחני יותר מזה, אדוני,” השיבותי. “אין לי כל אשליות בדבר חשיבותה של עבודה זו…”
“אולם היא חשובה באמת, ידידי היקר,” נכנס לדברי. “אל נא תטעה בכך. הבאתי עמי את כתבי־היד שלך לא רק מתוך התחשבות בך. יש להשלים את העבודה הזאת. ‘האגודה המלכותית’ מגלה בה ענין רב, אף הוצע לי שכהקדמה לספר תבוא מסה, אשר תדוּן בלשון הטהיטית בכללה ותציין את ההבדלים היסודיים בינה לבין השפות האירופיות שלנו. מסה אשר כזאת היא למעלה מכוחותי. יש לי ידיעה שטחית בלבד של הדיבור הטהיטי, שרכשתי לי בעת שהותי על האי עם הקברניט קוּק ושהספקתי לשכוח במידה רבה. רק אתה תוכל לכתוב מסה זו.”
“אשמח לנסות את כוחי,” השיבותי, “אם יספיק הזמן…”
“התוכל להשלימה תוך חודש ימים?”
“סבורני שכן.”
“אם כן קבל תקבל חודש ימים. השפעתי במשרדי האדמירליות מניחה לי להבטיחך זאת.”
“אני אנצל את הזמן על הצד היותר טוב, אדוני.”
“האם תבכר שלא לדבר על מאורעות ה…השבוע האחרון?” שאל מקץ שתיקה קצרה.
“אין בכך ולא כלום, אדוני. אם יש משהו שברצונך לומר…”
“רק את זאת, בייאם. למותר הוא לספר לך מה הם רגשותי. עוד לא היה בדברי־ימי הצי של הוד־מלכותו עיווּת־דין טראגי יותר מזה. יודע אני מה רבה מרירותך. הן תבין מדוע נמצאת חייב?”
“סבורני שכן, אדוני.”
“לא היתה כל דרך אחרת, בייאם. אף לא אחת. כל המסיבות המקילות – העובדה שאיש לא ראך נושא נשק, העדויות על אופיך המצויין וכל השאר – לא היה בהן כדי להכריע את הצהרתו המרשיעה של בליי בדבר השתתפותך עם כריסטיאן בתיכוּן המרד. במשך כל המשפט לא עירער איש על אותה הצהרה מלבדך. רק ידידך טינקלר היה מסוגל לערער עליה ולסתור אותה. ומאחר שעדותו חסרה…”
“אני מבין, אדוני,” השיבותי. “הבה ונחדל לדבר על כך. אשר נראה לי לא רק כטראגי, כי אם כעיווּת־דין שלא לצורך הוא דינו של מוספראט המסכן. לא תמצא ספן ישר־לב ממוספראט והנה אומרים לתלותו אך ורק מחמת עדותו של איש אחד – היוורד. דברי מוספראט בהם הסביר מדוע אחז בנשק הם אמת לאמיתה. מטרתו היתה לסייע לפריאר במקרה שיעלה בידו לאסוף סביבו מספר אנשים כדי לשוב ולהשתלט על הספינה. ברגע שנוכח שנסיון זה נועד לכשלון, הניח את הרובה.”
“אני מסכים עמך ובודאי תשמח לדעת כי יש עוד תקוה למוספראט. מובן שאסור לך לגלות את הדבר לברנש המסכן, אך ממקור מהימן נודע לי כי עוד יתכן שיזכה לחנינה.”
אותו יום אחרי־הצהרים, עת ראיתי את מוספראט בחדר־התותחים, נוסיתי בפעם הראשונה בחיי למעול באימון שניתן בי. קשה לתאר עד מה השתוקקתי לעודד את מוספראט ולו רק בקרן קלושה אחת של תקוה, ברמז על העשוי להתרחש במצבו. אף־על־פי־כן נמנעתי מלעשות זאת.
אותם ימי ספטמבר היו מהיפים ביותר אשר אזכור. איזה דוֹק ערפל שקוּף היה תלוי במרומים ומפזר את אור השמש, כך שהאויר עצמו נראה כמורכב מאבק־של־זהב אשר הפך צורתו של כל עצם עליו נפל. יום רדף יום ומזג־האויר נשאר כשהיה, בלי שינוי. ההקטור היתה קשורה לשני עוגנים, בחרטומה ובירכתיה, כך שהמראה אשר נשקף אלי מאשנבי תאי לא נשתנה אף פעם, אולם אני לא נלאיתי ממנו. היה זה מראה הנמל הצוֹפה אל תעלת־למנש והאי־של־ווייט ושל משולשת־סיפון מהקו הראשון ושלוש בנות שבעים־וארבעה, שעגנו לא הרחק מאתנו. ראיתי סירות ששטו אנה ואנה כשמשוטיהן טובלים בזהב ניגר ומראה אנשיהן כמו שונה באור החיור. בידעי מה קצר הזמן שנשאר לי, מצאתי כי הכל מושך את התענינותי ותשומת־לבי. אפילו העצמים הפשוטים ביותר שבתאי הקטן – השידה, השולחן, קסת־הדיו שלפני – נראו יפים בעיני באור המשתנה במשך שעות היום, ואני תהיתי על שלא השגחתי לפני כן בדברים כגון אלה.
לא שהייתי אומלל לגמרי כל אותה עת. אדם היודע כי נגזר עליו למות וכי גורלו נחתם לאין השיב, דומה כי זוכה הוא לפיצוי מתוך שנחן בתכונה של השלמה קהה עם מצבו. כך הוא הדבר, בין אם יחוש ובין אם יתמהמה לבוא, הגם שמרבית הזמן אין הוא משיג בהשגה מלאה שהדבר מוכרח לבוא ושאמנם בוא יבוא. ברם, מאידך גיסא, יש ויבואוהו רגעים קשים. כפעם בפעם, וביחוד בשעות הלילה, הייתי נתקף באימה שחורה, שירדה וחילחלה עד חדרי לבי. הייתי חש במגע החבל סביב צוארי ורואה את הספנים החסונים, הממתינים להניפני מעלה אל זרוע הערב, אף שומע את המלים האחרונות אשר תצלצלנה באזני: “ולואי וירחמך האלוהים.” בזמנים כאלה הייתי מתפלל חרש שאמצא בלבי את העוז לפגוש את אותו הרגע בבואו.
מבין יתר הנידונים היטיב אליסון ביותר לשאת את הצפיה האכזרית. עליצותו מאז סרה מעליו, אך תחתיה בא אומץ־לב לראות את העובדות עין בעין, שהיה למעלה מכל שבח. בורקיט דמה יותר ויותר לחית־פרא שנפלה במלכודת. מדי הילקחי אל חדר־התותחים הייתי מוצא אותו פוסע הלוך ושוב ומנענע ראשו מצד אל צד כשעל פניו נסוכה אותה ארשת נדהמת של אי־אמון. היה לו החזה העצום של ויקינג90 ומאבריו יכול היה הבורא ליצור שלושה בני־אדם רגילים. מעודו לא ידע כאב או חולי כל שהם, להוציא את המלקות שהעניקו לו אילו סגנים של רבי־מלחים באמצעות החתול בעל־תשעת־הזנבות. לגבי אנשים בעלי חיוניות כה רבה אין למות ממשות כל שהיא עד אשר יעמוד על ידם. אפילו עתה יכולתי לראות שבורקיט טרם נואש כליל. האפשרות להמלט היתה עשויה לבוא לידו בכל רגע. השומרים השגיחו עליו השגחה מעולה ועיניו של זה או אחר מביניהם לא סרו מעליו.
מילוורד ומוספראט שקעו באדישות־נואשים, ורק לעתים רחוקות הוציאו הגה מפיהם. איש לא ידע באיזה יום יוצא גזר־הדין אל הפועל. אפילו קברניטה של ההקטור לא ידע דבר והמתין לפקודה שהיתה צריכה להגיע מהאדמירליות. בינתים הוחזק מוריסון במצב, אשר לדידי היה מענה עד לבלי נשוא. אף־על־פי שההמלצה לחנינתו נשלחה אל המלך, טרם נתבטלה האפשרות ששערי־הרחמים ינעלו בפניו. הימים עברו בלי שתבוא כל ידיעה, אך מוריסון היה שָלֵו ברוחו כתמיד והיה משוחח עמי על עבודתי במילון כמו לא היה לו ענין בעולם. אילו נידון למות אתנו, האחרים, היה מוריסון מחכה למבחן־האימים באותה שלות־הנפש.
מר גראהם בא להפרד ממני לפני עזבו את פּוֹרטסמוּת. כסר ג’וזף כן גם הוא אמר לי כי בחרצו את משפטי לא היתה לבית־הדין כל ברירה; ואף שלא אמר זאת במפורש, הבינותי שאין לי לצפות לרחמים. למחרת אחרי־הצהרים בא מר ארסקין ונשאר עמי עד שהחשיך היום ועד לאחר שהסדרתי את עניני וערכתי את צוואתי. שאר־בשרי היחיד היה בן־דוד מצדה של אמי, נער בן חמש־עשרה אשר חי עם אביו בהודו. מוזר היה לחשוב שביתנו הישן בוויתיקוֹמבּ ושאר הרכוש של משפחתנו יעברו לידיו של נער זה, שמעולם לא ראיתיו פנים.
לא אעז לומר כיצד הייתי מבלה את אותם הימים בלעדי העבודה אשר העסיקה את מחשבותי. שוב היה לי מילוני לברכה רבה ולא עבר זמן רב וכל מעייני נתרכזו בו. כל אחד מהדפים הללו של כתב־היד היה ספוג ריחה של טהיטי וגדוש זכרונות על טהאני ועל הלן הקטנה שלנו. כמה מהם קרעה הפעוטה, או הכתימה באצבעותיה, ובאזני עלה קול אמה עת הוציאתם מידיה בחפזון וגערה בה בחיבה; “הוי, פגע־רע קטן! האמנם כך תעזרי לאביך?”
כמעט שלא היתה מלה אשר לא גררה אחריה המון זכרונות. “טאפאנוֹ” – יפה זכרתי את המסיבות, בהן הוספתי מלה זו אל מילוני. ריחו המתוק־חריף של הפרח כמו נדף מהעמוד אשר בו כתבתי את שמו ואני חייתי מחדש את היום המאושר, שסטיוארט, פּגי, טהאני ואני בלינו על האי הקטן בלגוּנה של טאוּטירה.
יום יום, בלי יוצא מהכלל, עבדתי מבוקר עד ערב, ובאמצע אוקטובר השלמתי את המילון ואת הדיקדוק. נשארה עוד ההקדמה ובלי להפסיק ניגשתי לכתיבתה, הואיל וידעתי כי קצר הוא הזמן שנשאר לרשותי.
מתיחות הצפיה נתנה אותותיה בכולנו. יותר מכל הכבידה בודאי על מוריסון, הגם שלא גילה זאת בסימן כל שהוא. כאכזריות מעודנת נראתה לי החזקתו עת כה ארוכה במצב מסופק זה. חודש ימים עבר ועדיין לא קיבל כל ידיעה.
הגיעוני כמה מכתבים מסר ג’וזף, אך בהם לא היו כל ידיעות מהאדמירליות ואני אף לא חכיתי להן. אפילו הוא לא יכול היה לדעת את התאריך שנקבע להוצאתנו להורג.
בעשרים־וחמישה באוקטובר, שעה שהייתי עובר בפעם הרביעית או החמישית על ההקדמה למילוני, נשמעה דפיקה בדלת. כל רעש מסוג זה היה מעלה זיעה קרה על מצחי, אלא שבפעם זו שמעתי מיד לאחר הדפיקה קול מוכר יפה: “האם כאן הנך, בייאם?” ואני פתחתי את הדלת לפני דוקטור המילטון.
מאז נסתיים המשפט הצבאי לא ראיתיו. הוא סיפר לי כי זה אך נתמנה כרופא על יורקת־האש, שהיתה עוגנת אותו זמן בפּוֹרטסמוּת. היתה זו אחת מהספינות אשר נשקפו אלי מאשנב תאי. היא עמדה בערב הפלגתה אל תחנת הצי בניוּפאוּנדלנד והרופא בא להפרד ממני.
שוחחנו על הפנדורה, על טביעתה, על המסע אל טימוֹר ועל אותן שתי המפלצות הבלתי־אנושיות – אדוארדס ופּארקין. דוקטור המילטון שוב לא ראה את עצמו חייב להסתיר את רגשותיו אליהם. את פארקין תעב, כמובן, אולם טבעי הדבר שדעתו על אדוּארדס היתה ישרה וצודקת משלי.
“מבין אני מה היא הרגשתך כלפיו, בייאם,” אמר; “אך לאמיתו של דבר אדוארדס איננו חיה, כפי שנראה לך.”
“השכחת את הבוקר כאשר נטרפה הספינה, דוקטור, כאשר היינו כבולים בידינו וברגלינו עד הרגע האחרון ממש, בו שקעה הספינה תחתיה?” שאלתי. “הרי תודה על חיינו חייבים אנו אך ורק לאנושיותו של מוֹלטר, סגן־רב־המלחים. והאם שכחת כיצד אחרי־כן, בהיותנו על השרטון, סרב אדוארדס לתת לנו את המפרש המיותר כדי להגן על גופותינו הערומים מלהט השמש?”
“אני מסכים עמך שאמנם אותם המקרים העידו על אכזריות איומה וכל הצדקה שהיא לא יכולה להיות להם. ואולם בדרך כלל, בייאם… ובכן, עליך לזכור את אופיו של האיש. חוּש־החוֹבה שלו – לפי שהוא רואה אותה – מפותח מאוד, אך לעומת זאת אין לו אף קורטוב של דמיון – אף שמץ של דבר שידמה בקושי למה שהייתי קורא שכל־בלתי־ישר. הזוכר אתה את אשר סיפרתי לך אודות ההוראות אשר קיבל מהאדמירליות? הוא צוּוה לכלוא את אסיריו בצורה שתמנע כל אפשרות של בריחה ובו בזמן לדאוג כראוי לשמירת חייהם. על קברניטים מסוגו של אדוארדס אסור להטיל תפקידים אחראיים באמת; שכן מוכשרים המה לבצע אך את האות הכתובה שבפקודות האדמירליות ואף פעם לא את הרוח שבהן. דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותו: הוא פעל לפי שהבין שמחובתו לפעול.”
“חוששני, אדוני,” השיבותי, “כי לעולם לא אוכל לנקוט בהשקפה כה רחמנית ביחס אליו. יותר מדי סבלתי מידו.”
“אינני מתפלא, בייאם. אינני מתפלא כל עיקר, אתה…”
הרופא עמד באמצע המשפט כאשר נקרעה הדלת לרווחה וסר ג’וזף נכנס פנימה. הוא נשם בכבדות כמו אחרי רציה וניכר שהיה נרגש ביותר.
“בייאם, נערי היקר!”
המלים נעתקו מפיו. צינת־קרח נגעה בלבי. דוקטור המילטון מהר לקום ממקומו והוליך מבטו מסר ג’וזף אלי וחוזר חלילה.
“לא… המתן… זה לא מה שאתה חושב… רגע אחד…”
הוא פסע פסיעה אחת קדימה בתא הזעיר ותפס בכתפי.
“בּייאם… טינקלר חי… הוא נמצא… הוא בלונדון, עכשיו, בזה הרגע!”
“שב, שב־נא, בחור,” אמר דוקטור המילטון. לא נזקקתי לזירוז. רגלי נתרופפו תחתי כאילו שכבתי במיטה חדשים רבים. הרופא הוציא מכיסו בקבוק שטוח עשוי כסף, פתח אותו ומסרו לי. סר ג’וזף ישב על הכסא שליד שולחני ונגב את מצחו בממחטת משי גדולה. “התואיל לרשום גם לי אותה תרופה, דוקטור?” שאל.
“סלח־נא לי, אדוני,” אמרתי בהושיטי לו את הבקבוק.
“אל אלוהים, בייאם, אל תצטדק!” “הצורך אינו מכיר בחוּקי הנימוס.” הוא לגם מן הבקבוק והחזירו אל הרופא. "קוניאק מצויין, אדוני. מוכן אני לערוב שמעולם לא עשה שרות טוב יותר משעשה כאן היום… בייאם, נחפזתי לבוא מלונדון בכל המהירות שהיתה באופניה של כרכרה קלה. אתמול בשעת ארוחת־הבוקר עיינתי כמנהגי בגליון ה’טיימס'. בטור ‘ידיעות־הספנות’ נתקלה עיני בהודעה על בואה של ספינת הודו המערבית ספיר ועליה ניצולי הצוות של בתולת־הקאריבים, אשר אבדה במסעה בין יאמאיקה והאוואנה. אין צורך לספר לך שאת ארוחת הבוקר שלי לא גמרתי. בהגיעי אל הנמל מצאתי את הספיר כשהיא פורקת כבר את מטענה. אנשי בתולת־הקאריבים ירדו אל החוף בלילה הקודם. הלכתי אחריהם והגעתי לאכסניה סמוכה. מצאתי את טינקלר, שעמד ללכת אל בית גיסו פריאר. כיתר ניצולי בתולת־הקאריבים היה לבוש עדיין בגדים שנדבו להם אנשי הספיר. אכן, נראה כיורד־ים שנטרפה עליו ספינתו, אלא שלא הנחתיו אפילו להצטדק. צררתיו במרכבתי ונשאתיו ישר אל לורד הוּד. רצה המזל שהאדמירל יהיה בעיר; לילה אחד קודם לכן סעד עמי. טינקלר, כמובן, היה נבוֹך ביותר כל אותה עת. לא סיפרתי לו מדוע הוא דרוש לי, אף לא מלה אחת. בעשר ומחצה הגענו, לורד הוּד ואנוכי, אל האדמירליות כשטינקלר בין שנינו, לבוש בדיוק כמו שירד ליבשה, בפקרס־ספנים ובמגפים שמספרם גדול פי שלושה ממידתו.
“ועתה, מה שקרה, או מה שעומד לקרות, הוא זה: טינקלר יחקר על־ידי נציבי האדמירליות, שהם בלבד מוסמכים לשמוע את עדותו. תודות לרחמי אלוהים ולגליון אתמול של ה’טיימס', לא תוכל עדות זו להתקבל כעדות מסופקת, או משוחדת. טינקלר אינו יודע ולא כלום אודות המשפט הצבאי. הוא לא ראה את פריאר והוא אינו יודע שאתה נמצא בתחום עשרת אלפים מיל מלונדון, השארתיו באדמירליות תחת השגחה מתאימה וחשתי אל פורטסמות.”
לא מצאתי מלים בפי. ישבתי ונעצתי עיני בסר ג’וזף.
“היכונס בית־הדין שנית כדי לשמוע עדות זו?” שאל דוקטור המילטון.
“לא, דבר זה הוא בלתי־אפשרי וגם לא נחוץ. לנציבי האדמירליות, אשר יקבלו את עדותו של טינקלר, ישנה הסמכות, במקרה שהעֵדוּת החדשה תדרוש זאת, לבטל את פסק־הדין של המשפט הצבאי ביחס לבייאם ולזכוֹתוֹ מכל אשמה. אני תקוה שתוך ימים מספר נדע את החלטתם.”
לבי נפל בקרבי. “כלום דרושים ימים לשם קבלת ההחלטה, אדוני?” שאלתי.
“עליך להזדיין בסבלנות, נערי,” השיב סר ג’וזף. “שׂהדי במרומים שמבין אנוכי מה קשה עליך הצפיה; אולם גלגלי השלטון סובבים לאט.”
“וספינתי, יורקת־האש מפליגה מחר,” אמר דוקטור המילטון בצער. “יהא עלי לעזוב את אנגליה בלי לדעת מה בגורלך, בייאם.”
“אפשר ומוטב כך, דוקטור,” אמרתי.
סר ג’וזף פתח את פיו לדבר ואחר הסתכל בי במבוכה.
“בייאם, חוששני כי נכשלתי בטעות שאין לה כפרה! רק הרגע עלה הדבר בדעתי! אל אלוהים, מה עשיתי! הרי אסור היה לי לספר לך דבר עד לאחר קבלת ההחלטה על־ידי הנציבים!”
“לא ולא, אדוני,” השיבותי. “בשום אופן לא אניחך להאשים את עצמך. הענקת לי עילה לתקוה, ואפילו תהא זו תקות־אכזב, לא תפחת תודתי.”
“האם באמת תחשוב כך?”
“באמת ובתמים, אדוני.”
הוא נתן בי מבט חד ובוחן. “אכן רואה אני זאת. אני שמח שבאתי.” הוא קם ממקומו. “ועתה עלי לשוב ולעזבך. אני חוזר ללונדון מיד. עלי להיות שם כדי להחיש למענך את מהלך הענינים עד כמה שאפשר.” הוא לחץ את ידי. “אם תהא זו בשורה טובה, בייאם, יקבלנה הקברניט מונטגיוּ מידי שליח מיוחד, שירכב על מבחר הסוסים אשר דהרו אי־פעם בדרך פוֹרטסמוּת.”
פרק עשרים־וחמשה: טינקלר 🔗
סר ג’וזף בּנקס לקח עמו בחזרה ללונדון את כתבי־היד הגמורים שלי. כיון שסיימתי את מלאכתי ביקשתי רשות לחזור לדוּר בחדר־התותחים ובו בערב עברתי שמה. בחברתם של אחרים קל היה יותר לשאת את מתיחות הצפיה. על שובו של טינקלר סיפרתי רק למוריסון. נדמה לי כי תהא זו אכזריות להודיע על כך גם לנותרים – אנשים אשר נשללה מהם כל תקוה לחיים.
באותם ימים אחרונים שימש תנ"כו של מוריסון כמשענת נאמנה לכולנו. היה זה אותו הטופס אשר נשא עמו על הבאונטי ואשר שרד לפליטה אפילו לאחר טביעתה של הפנדורה. קראנו בקול רם באזני האחרים והיינו ממשיכים והולכים שעות רצופות, בהחליפנו איש את רעהו, כדי שלא נהרהר בממשמש לבוא. מילוורד ומוספראט נחלצו מתדהמת היאוש שלהם. אהדתי וכבודי לאנשים אלה גדלו במידה רבה באותו זמן. תום אליסון לא איבד אף לרגע אחד את אומץ־לבו. מרה היתה המחשבה שנער זה, אשר כל רע לא היה בו, יאבד את חייו כתוצאה ממעשה־שטות ילדותי בשעה שהגיע לעצם בישולו. רק בורקיט נשאר כמו שהיה ביום בו הוצא פסק־הדין. פרט להפסקות קצרות בעת הארוחות, היה פוסע אנה ואנה שעה אחרי שעה. לפרקים היה יושב לרגע אחד כשראשו בין ידיו ועיניו תקועות ברצפה; אחר היה מגביה את ראשו הגדול מדובלל־השער ומביט על סביבו כמו לא ראה מעולם את החדר, וכעבור רגע שב וקופץ על רגליו וחוזר להילוכו.
בבוקר העשרים־וששה באוקטובר עקבנו אחרי יורקת־האש בהרימה את עוגנה. יום בלי רוח היה אותו יום וסירות אחדות נשלחו מההקטור ומהבּרוֹנסוויק כדי לעזור לגרור אותה מחוץ לנמל. ראינו, או שדמינו לראות, את דוקטור המילטון עומד על מכסה־הירכתיים בשעה שהספינה התקדמה לאיטה לעבר ספיטהד. אך בין אם היה זה הרופא ובין אם לא, ידענו כולנו כי חשב עלינו בבוקר ההוא, כשם שאנו חשבנו עליו ואחלנו לו בלבנו דרך־צלחה.
בברכה היינו מקבלים כל שינוי בשיגרת חיינו, ואפילו קל שבקלים; אף סירה אחת לא חצתה את שדה ראייתנו בלי שנשגיח בה. היינו מבקרים את הצורה בה החזיקו אנשיה במשוטים ומנחשים אנה פניה מועדות ומדוע. מדי נפתחה דלתו של חדר־התותחים, מדי הוחלף המשמר או הובא לנו אוכל, חשתי אותה צינה המלפפת את הלב, המוכרה לכל אדם שנידון למיתה. פעמים רבות משך שבועות אלה מתאווה הייתי שנציבי האדמירליות ימצאו במקומנו ולו רק יום אחד. האכזריות המיותרת שנגרמה לששה אנשים ושנמשכה למעלה מחודש ימים, עוררה בי בחילה בשיגרה הרשמית, העומדת עד היום הזה.
בראשון־בשבת אחר־הצהרים היה מוריסון קורא באזנינו בקול רם. היה זה יום סגריר קר ומוריסון ישב סמוך לאחד האשנבים והרים את הספר עד לגובה עיניו כדי ליהנות מהאור הקלוש שחדר פנימה. כולנו, מלבד בורקיט, נתכנסנו סביבו ונסכית ליפה שבמזמורי התהלים:
ה' רוֹעִי; לֹא אֶחְסָר…
מוריסון המשיך וקרא בקולו הצלול והמתנגן, בבחרו באותם המזמורים אשר במשך דורות רבים הרעיפוּ טל־נחמה על האדם בצר לו. פתאום הפסיק באמצע המשפט ובתנועה מהירה הפנה ראשו אל עבר הדלת. במידה שזכרוני עומד לי הרי לא שמענו ולא כלום – לא רעש כל שהוא, או קול דברים, או מצעד רגלים – ובכל זאת קמנו כאיש אחד ונעמוד ממתינים כשעינינו פונות לכיוון אחד. בורקיט עצר בהילוכו והעביר מבטו מהשומרים אלינו וחוזר חלילה. “מה קרה?” שאל בקול שנצטרד לפתע. שאלה זו לא נזקקה לתשובה. הדלת נפתחה והחדרה נכנס לויטננט של חיילי־הצי ואחריו שליש ומשמר בן שמונה.
בחדר שררה אפלולית ורק בקושי יכולנו להבחין בפניהם של האנשים אשר נכנסו. השליש החזיק גליון נייר בידו. הוא ניגש אל אחד האשנבים והגביהו לעומת האור החיור.
“תוֹמאס בּוּרקיט – ג’והן מילוּוֹרד – תוֹמאס אליסון.”
“האסירים אשר שמם נקרא יצעדו קדימה”, פקד הלויטננט.
שלושת האנשים זזו אל אמצע החדר. אזיקים ניתנו על פרקי־ידיהם בקול צילצול והם הועמדו באמצע המשמר כשארבעה אנשים מלפניהם וארבעה מאחוריהם.
“קדימה צעד!”
תוך רגע נסתלקו ואינם בלי שנאמרה כל מלת פרידה. מוריסון, מוספראט ואני נשארנו באשר היינו והדלת נסגרה וננעלה שנית. כעבור רגע, בהציצנו בעד האשנבים, ראינו את אחת הקאטרים של ההקטור כשהיא ניתקת מכבש הספינה ובאור האפור של הערב המסתורי הבחנו בשלושה אנשים כבולים שישבו על ספסל בירכתיים. במרחק כארבע־מאות יארד לפני ההקטור עגנה הברונסוויק. ראינו את הקאטר מחליקה מתחת לצלעה ונעלמת.
הכאב הישן יתעורר בי מחדש עת אזכור אותו לילה כבד־דאגה, שירד עלינו. מוריסון, מוספראט ואני אפילו לא העמדנו פני ישנים. ישבנו ליד אחד האשנבים ופעם בפעם לטשנו עינינו בחשכה לעבר הברונסוויק ונשיח בקולות נמוכים באנשים שהועברו שמה. יפה ידענו כי היה זה ליל חייהם האחרון. ואילו העובדה שאנו הושארנו במקום זה נתנה לנו יסוד לתקוה שגורלנו לא יהיה כגורלם. לבי יצא למוספראט המסכן, אשר קל לתאר באילו עינויי־נפש נתנסה אותן השעות. אפילו עכשיו לא העזתי לרמוז לו על הדברים שגילה לי סר ג’וזף בנוגע אליו, אולם שמחתי כשמוריסון עודד את תקותו.
“ברי לי שהם מעיינים במקרה שלך באופן מיוחד, מוספראט,” אמר. “מעולם לא פיקפקתי שכך יעשו. העובדה שהושארנו מעידה כי דברים בגו.”
“מה אתה חושב, מר בייאם?” שאל מוספראט.
“חושבני שהצדק עם מוריסון,” עניתי. “הוא קיבל המלצה לחנינת המלך ונראה שבקשת בית־הדין נתמלאה. אתה ואני הושארנו פה ביחד אתו. כלום אינך מבין, מוספראט? אילו אמרו לתלותנו, כי אז היינו נשלחים אל הברונסוויק ביחד עם האחרים.”
“אך אולי רוצים הם לתלות אותם תחילה? ומה אם אותנו יתלו על ההקטור?”
כך דיברנו משך כל הלילה הארוך, ואלוהים עֵדי כי היה זה לילה ארוך מאוד. הפכנו והפכנו בכל אפשרות שהיא, בכל עילה מתקבלת על הדעת להפרדתנו מעל האחרים. הרגעים והשעות נגררו לאיטם, עד שלאחרונה הפציע אורו של השחר ודחק את האפלה, ושרטוטי גופה הענקי של הברונסוויק הלכו ונתבלטו.
הזקיפים אשר עלינו נתחלפו עם הצילצול השמיני, בעת חילוף המשמרים. כל ידיעה לא הגיעתנו. אחד האיסורים המעטים שהוטלו עלינו – ואיסור צודק למדי – היה שלא נפנה בדברים אל הזקיפים וכך נמנע מאתנו כל צינור שבאמצעותו יכולנו להיודע על השמועות המתהלכות בספינה. בשעה תשע פנה אלינו מוריסון, שעמד ליד אשנב, ואמר: “הם העלו על הברונסוויק את אות־ההענשה.”
השעה האחת־עשרה בבוקר היתה השעה המיועדת לביצוע עונשים על כל ספינה בריטית. לא היה לנו כל ספק אל מי נתכוון האות. שעתים של חיים בלבד נותרו לאליסון, בורקיט ומילוורד.
בעשר ומחצה ראיתי אחת מהסירות הארוכות של ההקטור בהפליגה אל הברונסוויק כשהיא גדושה ספנים. אחריה באו סירות מיתר הספינות שבנמל ואנו ידענו שהאנשים אשר בהן נשלחו לחזות בביצוע פסק־הדין. מוספראט נשאר עומד ליד האשנב משקיף לעבר הברונסוויק, כמו קסמו לו ערביה הנישאים. מוריסון ואני פסענו יחד בחדר ושוחחנו בלשון ההודית על טאינה ואיטאה ואחרים מבין ידידינו בטהיטי במאמץ נואש להעסיק את מחשבתנו. השעה כמעט ומלאה כאשר נכנס הקברניט מונטגיוּ ובעקבותיו הלויטננט אשר ביקרנו אמש. מבט אחד בפני הקברניט גילה לנו את כל שרצינו לדעת, אך אם עוד נותר ספק כל שהוא, הנה סוּלק במהרה משפטר הלויטננט את הזקיפים ושלחם מהחדר. האנשים נחפזו לצאת בזרקם בנו מבטיהם מעבר לכתפיהם ובחייכם אלינו בידידות. הקברניט מונטגיוּ גלל את גליון־הנייר שבידו.
“ג’ימס מוריסון – וויליאם מוספראט,” קרא.
שני האנשים פסעו קדימה. הקברניט מונטגיוּ הציץ בהם מעל לנייר שבידו כשניצוץ של טוּב־לב מרצד בעיניו התכולות. אחר קרא חגיגית:
“בתשובה לפנייתו הרצינית של הלורד הוּד (אדמירל האסכדרון הכחול ונשיא בית־הדין־הצבאי אשר שפטכם, מצאכם אשמים ודנכם למיתה בגלל פשע המרידה על ספינת־ההובלה המזוינת של הוד־מלכותו **באונטי)**, אשר, בגלל כמה מסיבות מקילוֹת, ביקש שלא תאלצוּ לשאת בעונש המלא הניתן בתוקף חוקינו הצודקים – שמח הוד־מלכותו בחסדו הרב להעניק לכל אחד מכם חנינה גמורה וללא תנאי.”
“רוג’ר בייאם.”
פסעתי קדימה ואעמוד ליד שני חברי.
“הנציבים של הלורד האדמירל הראשון של בריטניה הגדולה ואירלנד, לאחר ששמעו עדות בשבועה מפי רוֹבּרט טינקלר, לשעבר פרח־קצין על ספינת־ההובלה המזוינת של הוד־מלכותו באונטי, משוכנעים כי חף הנך מכל פשע של מרידה שבעבורו נשפטת, נמצאת אשם ונדוּנוֹת למיתה. נציבי הלורד מבטלים איפוא את גזר־דינו של בית־הדין־הצבאי ביחס אליך ומזכים אותך מכל אשמה.”
הקברניט מונטגיוּ צעד קדימה ולחץ בחמימות את ידו של כל אחד מאתנו.
“אינני מסופק,” אמר, “כי שלושה נתינים נאמנים זכוּ היום מחדש בחייהם על מנת להמשיך ולשרת את הוד־מלכותו.”
לבי היה מלא מכדי שאוכל לדבר. עלה בידי רק למלמל “תודה לך, אדוני!” אך מוריסון לא היה מוריסון אילמלא היה מוכן אפילו לרגע אשר כזה.
“אדוני,” אמר, “סבורני שכאשר הוכרז גזר־דיני, קיבלתיו כראוי לגבר; ואילו הוצא אל הפועל, כי אז הייתי פוגש את גורלי כיאה לאדם נוצרי. הנני מקבל בהכרת־טובה את חסדו של שליטי, שלשרותו אקדיש באמונה את חיי בעתיד.”
הקברניט החווה קידה בכובד־ראש.
“האם חפשים הננו עכשיו, אדוני?” שאלתי בפיקפוק.
“חפשים הנכם ללכת בזה הרגע, אם תרצו.”
“הן תבין, אדוני, כי ברצוננו להמנע, אם רק אפשר…”
הקברניט מונטגיו פנה אל הלויטננט. “מר קאנינגהאם, התואיל לדאוג להזמנת סירה בלי דיחוי?”
הקברניט ליונו אל הסיפון העילי ומקץ רגעים מספר הודיעונו שהסירה ממתינה לנו אצל הכבש. בהפרדי מעל הקברניט, אמר: “הריני מקוה, מר בייאם, לשוב ולהתראות עמך בקרוב במסיבות יותר נעימות.” בחפזה ירדנו אל הסירה והפרח־קצין הממונה עליה פקד על אנשיה להפליג. מצבנו לא הניחנו למצוֹת את מתקם של אותם רגעי הדרוֹר הראשונים. שעה שהמתנו על הסיפון היכה פעמון הספינה ששה צילצולים. במרחק שני כבלים מאתנו עמדה הברונסוויק, כשתרניה וערביה הגבוהים מצטיירים בבירור כנגד השמים האפורים, ובדרכנו אל הרציף של נמל פּוֹרטסמוּת מוכרחים היינו לעבור בדיוק מתחת לירכתיה המחוטבות והמוזהבות. על גבי סיפונה העילי עמדו שלושה אנשים על סף המות. היטב ידענו מה מתרחש שם. ישבנו כשפנינו מופנות מהספינה והלאה. עתה מתרחקים היינו ממנה כשהספנים גורפים במשוטיהם בהתמדה ובשקט, אולם אני ראיתי כי עיני כולם פנו לכיוון אחד – לספינה הגבוהה שבצד ירכתינו.
פתע פתאום ושאגה מהדהדת של תותח גדול ריסקה את השקט. בעל כורחי הפניתי את ראשי. ענן עשן החביא את מחצית הספינה, אך משנתכדר ועלה והתפזר לאיטו ראיתי שלוש דמויות קטנות תלויות באויר ומתעוותות, בהתנודדן לאט מצד אל צד.
הקברניט מונטגיו מסר לי אגרת מסר ג’וזף, שנכתבה באדמירליות מיד לאחר שנודעה לו החלטת הנציבים. הוא הזמין בשבילנו מקומות במרכבת־לונדון באותו לילה; בשולי האגרת הוסיף: “מר ארסקין מחכה לך בביתו. אל נא תאכזב את הג’נטלמן הזקן, בייאם. משך כמה ימים לא תחפוץ בודאי לראות איש; אני מבין זאת יפה. אך לאחר שתתבודד כל צרכך, התואיל לשלוח ולהודיעני? דבר חשוב לי אליך.”
היתה זאת הערת־שולים אופינית לסר ג’וזף. צד בצד עם תכונותיו הגבריות הנמרצות נחן בעדינות האשה ובמידת התחשבותה בזולתה.
שלושתנו היינו מזועזעים מכדי שנוכל לשוחח; רוחנו היתה עדיין דווּיה מדי ונפשנו נבוכה עלינו לנוכח השינוי שחל במזלנו. ישבנו מחרישים ונשקיף בעד חלונות המרכבה על שדמוֹת המולדת, שהיו הולכות ומיטשטשות כרדת הלילה הסתווי. ממולי במרכבה נשאר מקום פנוי כל הדרך עד שהגענו לונדונה השכם למחרת בבוקר. אך לדידי ישב שם משך כל הלילה תוֹם אליסון. שמעתי את צחוקו ואת קולו העליז; ראיתיו מציץ בהתרגשות דרך החלון בלי לאבד דבר, רואה הכל ונהנה מהכל ומחליף דברים עם הג’נטלמן הזקן שישב לצדי. “כן, אדוני, חמש שנים ארוכות פחות חודש נעדרנו מהבית. אם היית מימיך מלח, הן תדע מה אומרת לנו נסיעה זו… מה אמרת, אדוני? לא, לא; הרבה יותר רחוק. כלום שמעת מימיך על אי הנקרא טהיטי? אם כן, שם היינו. אילו נקבת חור ישר דרך כדור הארץ, כי אז היית יוצא אי־שם בסביבתו.”
חוק הים… צודק – כן; צודק, פראי וחסר־רחמים. את כל תקנות־המלחמה ביחד עם מחבריהן נותן הייתי חלף היכולת להושיב מולי את תום אליסון, בדמות בשר ודם, על מושב המרכבה ללונדון.
עצבות יורדת עלי בזכרי את פרידתנו החטופה, כלאחר־יד. אמנם היתה סיבה לכך. שלושתנו חיינו בצותא חדא עת כה ארוכה, עד ששוב לא עלה בדעתנו כי יתכן שחבילתנו תתפרד. עמדנו מחוץ למשרד הנסיעות על־יד אכסנית “המלאך” אשר בסטרנד91 והסתכלנו בקהל העוברים ושבים, בכרכרות, במרכבות ובעגלות שעברו על פנינו. הן למוריסון והן לי היו מזומנים בכמות מספקת, שקיבלנו –הוא ממשפחתו ואני ממר ארסקין; אולם ידענו שלמוספראט לא היו שני אסימונים מחוקים בכיסו. ביתו היה ביארמוּת, מקום שחי ביחד עם אמו ושתי אחיותיו הצעירות. פני מוריסון היו מועדות לגליל הצפון.
“הבט, מוספראט,” אמר, “מה מצב המצלצלים בכיסיך?”
“הו, אני אסתדר, מר מוריסון,” השיב. “כבר רכבתי פעם ליארמות על זוג רגלי.”
“ואמך ממתינה לך שם? הפעם אין הוא הולך לרכב על רגליו, מה, בייאם?”
“ודאי שלא!” החזקתי אחריו בלב שלם. תקענו בכפו חמש לירות כל אחד ולבנו רחב בקרבנו בראותנו את ארשת התמהון והשמחה בפני מוספראט. לחצנו את ידו בחום ומיד נחפז להזמין לעצמו מקום במרכבת יארמוּת. עמדנו ונביט אחריו בפלסו דרכו במורד הרחוב ההומה מאדם. בקרן הרחוב נפנה ונופף אלינו בזרועו – ואחר נעלם.
“ובכן, בייאם?” אמר מוריסון. תפסתי בידו.
“יברכך אלוהים, בחורי!” אמר. “חלילה לנו מלאבד את הקשר בינינו.” כעבור רגע נשארתי לבדי בקרב זרים – בפעם הראשונה מזה חמש שנים.
לא אאחל לאיש מארח טוב יותר ממר ארסקין, רעו הותיק של אבי המנוח. זה שנים רבות שחי חיי אלמן והיה מתגורר עדיין, ביחד עם שלושה משרתים באים בשנים, בבית אשר ב"חצר עץ־התאנה", שם ביקרתיו בפעם האחרונה לפני עלותי על הבאונטי. השקט ששרר באותו בית מסודר, בו הייתי חפשי לנפשי ורשאי לעשות ככל העולה על רוחי מבוקר עד ערב, היה כצרי־מרפא לנשמתי, כמוהו כריח הים בנחירי האיש אשר זמן רב היה כפות אל ערש־דווי. שוטטתי ברחובות הדמומים שבסביבה, או שישבתי שעות רצופות ליד אדן החלון בחדרי הנעים, הצופה אל “חצר עץ־התאנה”, מקום שחצי תריסר אנשים כמעט שלא עברו משך כל אחר־הצהרים. לא הרהרתי בדבר. צריך הייתי להרגיל את עצמי בהדרגה לחיים היום־יומיים, לעצם המחשבה שמתנת החיים עוד היתה בידי לשמוח בה וליהנות הימנה. בינתים כמעט שלא הרביתי תנועה משני האילנות הזקנים, שהטילו את צלליהם החלושים על המדרכה בשמש הסתיו החיורת.
אותו יום יצאתי לטיולי הרגיל. משחזרתי בשעה חמש, טרם שב מר ארסקין, אך קְלֶאג, משרתו, פגשני בפרוזדור.
“ג’נטלמן אחד ממתין לראותך, אדוני. הוא נמצא בספריה.”
דילגתי על המדרגות שלוש שלוש בבת אחת. ידעתי כי מכתבי יביאוֹ אלי בהקדם האפשרי. פתחתי את הדלת לרווחה. טינקלר עמד לפני, כשגבו אל אש האח.
מר ארסקין היה טרוד אותו ערב. לפחות כך שלח להודיענו באמצעות קלאג; אך אני כשלעצמי סבור כי בבואו הבית ובשמעו על ביקורו של טינקלר, פרש אל חדרו כדי להניחנו לבלות את הערב לבדנו. סעדנו ערבית בספריה, לפני האח המבוערת. היה לנו כה הרבה לספר איש לרעהו, עד שנתקשינו למצוא במה להתחיל. טינקלר טרם התאושש לגמרי מתמהונו לצורה בה עטה עליו סר ג’וזף בנקס וחטפו.
"עליך לזכור, בייאם, כי במחשבתי נמצאת עדיין אי־שם בחצי השני של כדור הארץ. בשובי ממסעי הראשון אל איי הודו המערבית שמעתי שספינה בשם פנדורה נשלחה לבקש אחרי הבאונטי. עד כאן הגיעו ידיעותי עליך ומאז חלפו חדשים רבים. לא שמעתי ולא כלום על שיבת אדוארדס ועל המשפט הצבאי. ירדתי אל החוף בערב הקודם כשאני לבוש בבגדים שאולים מאת אנשי הספיר, היא הספינה שהצילה אותנו. בפעם אחרת אספר לך את המעשה בבתולת־הקאריבים וכיצד נטרפה. רק עשרה מאתנו שרדו בחיים – יתר הסירות אבדו – ומשתהים היינו בפונדק אחד במטחווי זריקת אבן ממקום מעגנה של הספיר. בלעתי ארוחת־בוקר נפלאה של ביצים וקותלי־חזיר מטוגן ואחר קמתי לילך אל בית גיסי, והנה מרכבה נאה רתומה לזוג סוסים נעצרת לפני הפונדק ובטרם היה הסיפק בידי לומר ‘מה שלומך’, או ‘ישמרני השם’, מצאתי עצמי בתוכה כשאני יושב מול סר ג’וזף בּנקס.
"מעודי לא ראיתי את פניו עד אותו רגע. הוא לא גילה לי אף ברמז קל מה רצונו ממני, אך תארתי לעצמי כי בודאי נוגע הענין באיזו שהיא צורה בבאונטי. ‘הזדיין־נא בסבלנות, מר טינקלר’, אמר. ‘אני אדאג כי יודיעו למר פריאר על בואך. ולעת־עתה אומר לך רק זאת: מר פריאר יתן את הסכמתו המלאה למנהג־שררה זה אשר הרשיתי לעצמי לנהוג בך’. ובכך היה עלי להסתפק. סר ג’וזף מסר אילו הוראות לרכב ובדהרה פנינו למערב העיר. פתאום נעצרנו לפני בית נהדר מאוד. סר ג’וזף קפץ החוצה, ניגש אל הדלת, נעלם וכעבור עשר דקות חזר כשהוא גורר אחריו את האדמירל הוּד! מובן שתמהוני גדל עוד יותר, אך העובדה ששני אישים נעלים אלה היו משגיחי ערבה לי מאוד. מיד פנינו ונסענו אל מעון האדמירליות.
"לא אכנס לפרטים. סר ג’וזף והאדמירל הניחוני תחת פיקוחו של הקברניט מאקסוֹן, או מאטסוֹן, או מה שהוא דומה לזה. הוא היה בן־לויה אדיב, נעים וערני, שלא השאירני לבדי אפילו לרגע אחד. כל אותו יום, הלילה שלאחריו ועד השעה העשירית למחרת בבוקר בליתי בחברתו. סיפרנו זה לזה את קורות חיינו, אך כל אשר עלה בידי להציל מפיו בנוגע לענין הנוכחי היה, שהוא קשור בפרשת הבאונטי.
"בדיוק בשעה עשר בבוקר הובאתי לפני מועצת נציבי האדמירליות. תאר לעצמך אותי, לבוש עדיין בבגדיהם הישנים של שלושה אנשים, כשאני עומד לפני אספה נעלה זו! הושבעתי ואחר־כך הורשיתי לשבת.
"‘מר טינקלר, הואל־נא לספר לנציבים את כל הידוע לך אודות רוג’ר בייאם, לשעבר פרח־קצין על ספינת־ההובלה המזוינת של הוד־מלכותו **באונטי’**.
"מעצמך תתאר לך כיצד השפיעה עלי הזכרת שמך. הרגשתי חלחלת־אימה קרה מטפסת במהירות ניכרת בעמוד־שדרתי ומשם מתפזרת אל שרשי שערותי. לא שכחתי כל עיקר כיצד הוקיעך בליי לעתים כה קרובות כשודד־ים מנוול, בלי להניח לאיש מאתנו לומר מלה אחת להגנתך. האמן לי כי נסיתי; ובעשותי זאת בשניה חשבתי כי עוד מעט וישליכני מהסירה. עתה הבריקה במוחי המחשבה: ‘באלוהים, בייאם ידידי נתפס! הוא נתון בצרה, פה או במקום אחר’. העברתי את מבטי מנציב אחד לשני בחפשי רמז כל שהוא לאשר מבקשים הם ממני.
"‘כלום כוונתך, אדוני, למקום המצאו עכשיו?’ שאלתי.
"‘לא. יתכן שהשאלה היתה מעורפלת במקצת. אין תימה שהנך נבוך. ברצוננו לדעת את הפרטים, אם הם זכורים לך, של שיחה אחת, אשר לפי הטענה נערכה על סיפונה העליון של הבאונטי בין מר פלצ’ר כריסטיאן ומר בייאם בלילה שקדם למרד על אותה ספינה. האם שמעת שיחה אשר כזאת?’
"זכרתיה תיכף ומיד ואותו רגע, בייאם, החילותי מבין מה אירע.
"‘כן, אדוני’ השיבותי; ‘אני זוכר יפה את אותה השיחה.’
"‘חשוב בזהירות, מר טינקלר. חיי אדם תלויים בדברים אשר תעיד עתה על אותה שיחה. זמנך בידך לחשוב כל צורכך. אל תחסיר אפילו את הפרט הקטן ביותר’.
"ועתה נתחוור לי הכל, בייאם. ידעתי בדיוק מה נדרש ממני ורשאי הנך להודות לאלוהים על שזכרוני טרם לקה מחמת זיקנה. אולם הרי דבר יוצא מהכלל: למן הלילה בו עמדתם אתה וכריסטיאן בין התותחים השמאליים שעל הסיפון העליון ועד הרגע בו עמדתי אני לפני הנציבים, שכחתי לחלוטין את העובדה החשובה לאין ערוך והיא, שבליי שמע חלק מהדברים אשר אמרת. כלום לא היית סבור שעובדה זו תתקע בזכרוני? אכן ישנה הסברה המתקבלת על הדעת: בעת מסע הסירה אל טימוֹר ולאחר־כך לא הסביר בליי הזקן אף פעם אחת על שום מה מנה אותך בין אנשיו של כריסטיאן. כולנו חשבנו שהסיבה לכך היתה אי־הופעתך על הסיפון כאשר נגררה הסירה אל הירכתיים. כן ידענו שכריסטיאן דיבר עמך כמה פעמים בבוקר המרד. ונוסף על כך הן היית ידידו של כריסטיאן. די היה בכך שהנבל הזקן יזדרז להרשיעך.
"הן תאמין לי באמרי כי משכתי את דברי אט־אט ובזהירות יתרה. סיפרתי את מהלך הדברים למן הרגע שעלינו יחדיו על הסיפון בעת מישמרת פּקוֹבר. לא שכחתי דבר ולא השמטתי דבר. אפילו זאת גליתי להם, כי התוודיתי לפניך שהייתי אחד הנאשמים בגניבת אגוזי־ההודו היקרים מפז של בליי. סיפרתי כיצד שכבתי בין התותחים להתנמנם רגעים מספר לפני שכריסטיאן עלה ונכנס עמך בשיחה. אך מעל לכל, בייאם, הודה לאלוהים ולטינקלר בעבור זאת: זכרתי כיצד קרב אליכם בליי בעצם הרגע שתקעתם כף זה לזה ואתה אמרת: ‘יכול אתה לסמוך עלי’.
“הנציבים ישבו על כסאותיהם כשהם גחוּנים קדימה. ישיש אחד עשה אזנו כאפרכסת כדי להיטיב לשמוע. למענוֹ דיברתי באיטיות מיוחדת ובבירור: ‘מר כריסטיאן השיב: ‘שפיר, בייאם’, או ‘חן־חן לך, בייאם’ – אינני בטוח באילו מלים בדיוק השתמש, והם תקעו כף זה לזה. באותו רגע הפריעם מר בליי; הם לא שמעו כאשר קרב אליהם. הוא העיר כמה הערות על היותם ערים בשעה כה מאוחרת ו…’”
“‘זה יספיק, מר טינקלר’, אמרו לי. הוּצאתי מהחדר ו… והרי אנו כאן, נערי היקר!”
“יודע אתה, בייאם,” המשיך טינקלר לאחר רגע שתיקה, “לעתים קרובות תוֹהה הייתי אם אמנם לא נגרם המרד על־ידי אותו ענין עם האגוזים. התזכור כיצד גידף בליי את כריסטיאן?”
“איני חושב כי אני עשוי לשכוח זאת,” עניתי.
“יכולתי לזכור את דברי בליי מלה במלה: ‘כן, כלב ארור שכמותך! אכן מאמין אני! ברי שגנבת כמה משלי, אחרת היית יודע מה מספר אגוזיך!’ כיצד היה מסוגל לומר דברים כאלה לסגנו! ולרגעים כמעט שנראה לי כי הם הם שדחפו את כריסטיאן לזרועות היאוש. מה דעתך?”
“הבה ונחליף את הנושא, טינקלר,” אמרתי. “נפשי כבר קצה עד מות בכל הענין.”
“סלח־נא, ידידי. מובן מאליו.”
“אולם מתאוה אני לשמוע על מסעכם בסירה הגדולה אל טימוֹר.”
“אחת אומר לך בייאם: באותן מסיבות היה בליי למעלה מכל שבח. אכן הוא נשאר אותו מנוול זקן והוא רדה בנו ביד ברזל, ואולם, באלוהים, העבר העבירנו והביאנו בשלום אל מחוז חפצנו. מסופקני אם ישנו אדם אחר באנגליה שבכוחו היה לבצע זאת.”
“ומה מנע בעדו ובעד פּוּרסל מלרצוח זה את זה בהיותם כלואים יחד בסירה כה קטנה?”
“אכן כמעט ועשו זאת. הענין הגיע לנקודת המשבר על אי קטן שעל גבי שונית־המחסום־הגדול. מצבנו היה קשה וביקשנו שם מחסה למשך הלילה. שכחתי כיצד החלה המריבה, אך זוכרני את בליי ופּוּרסל כשהם עומדים על שפת־הים האחד מול השני כשני פרים זקנים. מתים למחצה היינו מרעב וצמא, ואילו שנים אלה עדיין שאפו מלחמה. בליי ניגש אל הסירה, הוציא שתים מבין ארבע חרבותינו ומסר אחד לנגר. ‘ועתה, אדוני,’ אמר, ‘הגן על עצמך, או שתשים מחסום לפיך אחת ולתמיד!’ יתרנו עמדנו מסביב צופים במחזה כעדת דחלילים. עלובים היינו מכדי שאיכפת יהיה לנו כיצד יפלו הדברים. פּורסל נרתע ונסוג. הוא הצטדק. היתה זו הפעם היחידה בה עירער מישהו על סמכותו של בליי.”
“התזכור את קוּפאנג, טינקלר?”
“קוּפּאנג! אותו גן־עדן עלי אדמות! הבה ואספר לך כיצד הגענו שמה. השעה היתה שלוש לפנות בוקר לערך… אך המתן רגע אחד! שמא תמלא את כוסי? קשה לומר שהנך מארח מושלם בתכלית, בייאם.”
וכך נמשך הדבר כל הלילה.
פרק עשרים־וששה: וויתיקומב 🔗
שבוע ימים עשיתי ב"חצר עץ־התאנה", וכאשר תם השבוע שלחתי אל סר ג’וזף את ההודעה אשר ביקש. שערתי כי רצה לראותני בקשר עם מילוני ההודי, ועתה, כיון שפגה אותה קהוּת־המחשבה הראשונה שלאחר זיכויי, צפיתי לפגישה בעונג; כמו כן קויתי שזו תתן בידי את ההזדמנות לשאול אם אוכל לשרת אותו, או את החברה המלכותית, באיזו דרך משאחזור אל הים הדרומי.
מוֹת אמי ניתק את קשרי האחרון עם אנגליה, ונוסף על כך עבר עלי כה הרבה בשנים האחרונות הללו, עד שכל שאיפות הגדוּלה הגועשות בחזהו של איש צעיר והשתוקקותו לחיי תנועה ופעולה, דומה כי קמלו ומתו בקרבי. את קלסתר הפנים האנגלי ראיתי והנה זר הוא, ואת הנימוסים האנגליים גסים ואפילו אכזריים. נכספתי רק אל טהאני ואל היופי השָלו של הים הדרומי.
כוונתי היתה להודיע את סר ג’וזף על תכניתי לעזוב את אנגליה לצמיתות. לרשותי עמדו אמצעים מספיקים כדי לעשות ככל העולה על רוחי – אפילו לקנות ספינה, באם יהא צורך בכך. כפעם בפעם הפליגו ספינות אל המושבה שנוסדה זה לא כבר בפּוֹרט־גֶ’קסוֹן אשר בוֶולס הדרומית החדשה92, וברי היה לי שלאחר שאגיע שמה תמצא ידי לקנות או לשכור ספינה קטנה שתקחני לטהיטי. ידעתי שלמען זכר אמי לא אוכל לעזוב את אנגליה בלי שאבקר תחילה בוויתיקוֹמבּ, ולבי פחד מפני הביקור הזה ואף יצא אליו בעת ובעונה אחת, שעל כן התגעגעתי לראות את ביתנו הישן, המלא זכרונות.
תשובת סר ג’וזף באה בצורת הזמנה לסעוד עמו בו בערב ואני מצאתיו בחברת הקברניט מונטגיו, מפקד ההקטור. זמן מה שוחחנו על המאורעות המתרחשים באירופה, אשר העידו על התפרצות קרובה של מלחמה. אחר פנה אלי סר ג’וזף.
“ומה הן תכניותיך, בייאם?” שאל. “התשוב אל הצי, או תלך לאוקספורד, כמשאלת לבו של אביך?”
“לא לכאן ולא לכאן, אדוני,” עניתי. “החלטתי לחזור אל הים הדרומי.”
לשמע דברי אלה הניח מונטגיו מידו את הכוס וסר ג’וזף הביט בי בתמהון, אך איש מהם לא אמר דבר.
“אין עוד דבר שיקשרני אל אנגליה,” הוספתי.
סר ג’וזף הניע בראשו לאיטו. “לא עלה בדעתי כי חשבת על טהיטי,” אמר. “חושש הייתי שמא, במצבך הנוכחי, תחליט לוותר על הים על מנת להתמסר לחיים האקדמאיים. ואולם האיים… לא, בחורי!”
“ומדוע לא, אדוני?” שאלתי. “פטור אני מכל חובות בבית ושם אהיה מאושר. פרט לך ולקברניט מונטגיו ועוד קומץ ידידים, אין איש באנגליה שברצוני לראותו שנית.”
“אני מבין, אני מבין,” העיר סר ג’וזף רכּוֹת. “רבות סבלת, בייאם; ואולם זכור: הזמן ירפא את העמוק בפצעים. ואף זאת זכור־נא: אם רשאי אנוכי לומר את הדברים, הרי יש ויש לך חובות חשובות.”
“כלפי מי, אדוני?” שאלתי.
מארחי שקע במחשבות. “רואה אני שהדבר אף לא עלה בדעתך,” אמר. “הרי זה ענין דק וקשה להסברה. מונטגיו, שמא אשאירו לך?”
הקברניט לגם מיינו ונראה כמהרהר כיצד להתחיל. אחר הגביה את עיניו. “סר ג’וזף ואני דיברנו אודותיך לא אחת, מר בייאם. אכן, כדבריו: יש לך חובות.”
“כלפי מי, אדוני?” חזרתי ושאלתי.
“כלפי שמך; כלפי זכרם של אביך ואמך. נאסרת ונשפטת בעווֹן מרידה ואף־על־פי כן שזוּכית והנך נקי מחטא כסר ג’וזף וכמוני אני, הנה דבר־מה – איזה רבב לא נעים – עלול להדבק בשמך. עלול להדבק אומר אני, ובך תלוי הדבר אם ידבק אם לא. אם תבחר באיזה עסק על היבשה, או בגרוע מכל – אם תקבור את עצמך בים הדרומי, יאמרו הבריות משיוזכר שמך: ‘רוג’ר בייאם? כן, זוכרני אותו יפה; אחד ממורדי הבאונטי. הוא נשפט על־ידי בית־הדין־הצבאי וזוּכּה ברגע האחרון. כמעט שלא הספיק להחלץ!’ דעת־הקהל היא כוח אדיר, מר בייאם, ואין אדם אשר יוכל להרשות לעצמו שלא להתחשב בה.”
“אם יורשה לי לדבר בלא לב ולב, אדוני,” השיבותי בחום, “כי אז תלך לה דעת־הקהל לכל הרוחות. חף מפשע אנוכי והורי – אם אמנם ישנם חיים מעבר למות – יודעים זאת. ילכו להם האחרים ויאמינו באשר ירצו.”
“נפלת קרבן למסיבות וסבלת קשות,” אמר הקברניט מונטגיו בנעימה רכה. “אני מבין יפה לרגשותיך; אולם הצדק עם סר ג’וזף ועמי. לכבוד השם שהנך נושא חייב את להמשיך את דרכך כקצין ימי. המלחמה עומדת לפתחנו; החלק שתיטול בה ישתיק חיש מהר את כל הלחישות סביב שמך. הבה, בייאם! אם לדבר גלויות – רוצני בך על ההקטור, אף שמרתי עבורך מקום פנוי.”
סר ג’וזף הניע בראשו. “זה הדבר אשר עליך לעשות, בייאם.”
הייתי עדיין עצבני כתוצאה ממאסרי הממושך ומהמתיחות הנפשית העצומה שעברה עלי. טוּב־לבו של הקברניט מונטגיו נגע עד לבי.
“הרי זה נאה מאוד מצדך, אדוני,” מלמלתי. “באמונה שמעריך אני את הצעתך, אבל…”
“אין צורך להחליט מיד,” שיסעני. “חשוב על דברי והודיעני את תשובתך מקץ חודש ימים. עד אז אוכל לשמור על המקום בשבילך.”
“כן, אין צורך להחפז,” אמר סר ג’וזף. “ויותר לא נדבר על כך הלילה.”
הקברניט מונטגיו נפטר מעלינו בשעה מוקדמת ואחרי כן הובילני סר ג’וזף אל חדר־עבודתו, שכתליו היו מקושטים בכלי־זין ובתכשיטים מארצות רחוקות.
“בייאם,” אמר מששקענו בכורסאותינו לפני האח המבוערת, “זה מכבר השתוקקתי לשאלך שאלה אחת. אתה מכירני כאדם שאינו מקל בכבודו; אם תמצא שביכלתך לענות, הרי לך הן־צדקי שלעולם לא אגלה לאיש את תשובתך.”
הוא הפסיק. “המשך, אדוני,” אמרתי; “אעשה כמיטב יכולתי.”
“היכן הוא פלצ’ר כריסטיאן? התוכל לומר לי?”
“על דברתי, אדוני,” השיבותי, “אינני יודע; אף איני מעז לנחש.”
לרגע אחד נעץ בי את עיני התכלת הפיקחות שלו, אחר קם ממקומו בתנועת־פתאום ומשך ופרש על הקיר מעל גבי סלילה מפה גדולה של האוקינוס השקט. “הבא את המנורה, בייאם,” אמר.
עמדנו זה ליד זה ובהחזיקי את המנורה סקרנו את מפת הגדול באוקינוסי התבל. “הנה טהיטי,” אמר. “באיזה מסלול שטה הבאונטי כאשר נראתה לאחרונה?”
“צפון־צפון־מזרח, הייתי אומר.”
“כמובן אפשר שלא היתה זו אלא הסוואה, אך מכל מקום איי־המרקיזים משתרעים בכיוון זה. הספרדי מנדאנה גילה אותם לפני זמן רב. הרי אלה איים עשירים ובמרחק שבוע נסיעה בלבד ברוח צדדית. ראה, הנה הם.”
“מסופקני אם פנה שמה, אדוני,” אמרתי. “מדבריו של כריסטיאן הבינונו כי בדעתו לבקש אי לא־נודע. אין זה מתקבל על הדעת שהיה מסתכן להתישב על אי, המוּעד לביקוריהן של ספינות.”
“אפשר שלא,” אמר בנעימה מהורהרת. “דומני שאדוארדס ביקר באיטוּטאקי?”
“כן, אדוני,” השיבותי, ובעודני מביט בנקודת היבשה אשר באמצע מדבר המים הענקי, הבריקה מחשבה במוחי. “באלוהים!” קראתי.
“מה הדבר, בייאם?”
“עלי לומר לך זאת בסוד, סר ג’וזף.”
“הרי לך הן־צדקי.”
“אמרתי לך כי אינני מעז אפילו לנחש, אולם שכחתי אפשרות אחת. לאחר המרד, כאשר שטנו מזרחה מטוֹפוֹאה, פגענו באי ווּלקני עשיר, שלא היה מסומן על אף מפה. מקומו דרומית־מערבית מאיטוּטאקי וסבורני כי רחוק הוא ממנו לא יותר ממאה־וחמישים מיל. לא עלינו על היבשה, אך ההודים ניגשו אלינו בדוגיותיהם והופעתם היתה ידידוּתית למדי. פניתי אל אחד מהם בשאלה בלשון הטהיטית והוא ענה לי שהמקום נקרא רארוֹטוֹנגה. המורדים השתוקקו לעלות על החוף, אך משום מה לא אבה כריסטיאן לשמוע על כך. ואולם בעזבו את טהיטי בפעם האחרונה, אין ספק כי העלה במחשבתו אי עשיר ולא־נודע זה, שהשתרע במערב. אילו אמרתי לבקש אחרי כריסטיאן עכשיו, כי אז הייתי פונה ישר לרארוֹטוֹנגה בבטחון כמעט שלם שמצוא אמצאנו שם.”
שמונה־עשרה שנה חלפו טרם נודע לי מה מוטעית היתה דעתי זו. סר ג’וזף האזין לדברי בתשומת־לב מרובה. “הרי זה מענין,” אמר.
“לקברניט קוּק לא היה כל מושג שישנה יבשה כה סמוכה לאיטוּטאקי. אי גבוה, אומר אתה?”
“לפחות אלפים, או שלושת־אלפים רגל. ההרים סלעיים וירוקים עד לפסגותיהם ועד בכלל. רצועה רחבה של שפלת־חוף מקיפה אותו מסביב; הוא נראה עשיר ומאוכלס.”
“זה המקום בשבילם! הגדול הוא האי?”
“גדול הוא כאימאוּ, לערך.”
“באלוהים, בייאם!” קרא בצער, “תאב הייתי להודיע על התגלית. אך אל פחד – הסוד צפוּן עמי לבטח… כריסטיאן… שד־משחת מסכן שכמותו!”
“כלום הכרת אותו, אדוני?”
הוא נענע בראשו. “הכרתיו היטב.”
“הוא היה ידידי הטוב,” אמרתי. “אלוהים עֵדי כי המעשה אשר עשה נגרם על־ידי פרובוקציה.”
“בלי ספק. מוזר… ולי נדמה כי בליי היה הטוב שבידידיו.”
“מובטחני שהקברניט בליי סבר כך בעצמו… ועתה תפקיד עצוב לפני. הבטחתי לכריסטיאן כי אגש לראות את אמו באם אגיע אי־פעם לאנגליה.”
“משפחת־טובים היא משפחתו ומתגוררת בקאמברלנד.”
“כאן, אני יודע, אדוני.”
סר ג’וזף חזר וגלל את המפה. העפתי מבט באורלוגין הגבוה, שניצב אצל הכותל. “הגיעה שעתי לשוב הביתה, אדוני,” אמרתי.
“כן, בחורי, זמן לשכב לישון. אולם הרשני לומר לך מלה אחת בטרם תלך. הבה ואיעצך בכל לבי לעיין בכובד־ראש בהצעת הקברניט מונטגיו. כרגע נפשך מרה עליך, אך זה יעבור. מונטגיו ואנוכי קשישים אנו ממך ומטיבים להכיר עולם זקן זה. סלק מראשך את הרעיון להקבר בים הדרומי.”
“חשוב אחשוב בדבר, אדוני,” אמרתי.
יום רדף יום ואני דחיתי את ביקורי בוויתיקוֹמבּ. ירא הייתי לעזוב את הבית העתיק והשקט אשר ב"חצר עץ־התאנה", ולאחרונה, משנפרדתי ממר ארסקין, היה זה לאחר שובי מקאמברלנד בשליחותו של כריסטיאן. על פגישתי עם אמו לא אספר.
בערב חורפי קר וגשום ירדתי מעל המרכבה בטאוּנטוֹן ומצאתי את כרכרתנו ממתינה לי. הרכב הזקן שלנו מת ואת מקומו על המושב תפס עתה בנו, בן־לויתי בהרבה מהרפתקאות ילדותי. בוֹץ בעומק הקרסולים כיסה את הרחוב ושלוליות מים הבהיקו לאורם הקלוש של הפנסים. נכנסתי לתוך הכרכרה, שזזה ממקומה ותתנודד במורד הרחוב בתוך החריצים אשר הטביעו אופני כלי־הרכבת בבוץ.
הריח הנתפס ולא־נתפס של עוֹר מעופש כלשהו בא כבושם בנחירי והציפני בגל זכרונות על ימי ראשון־בשבת בימים עברו, עת נסענו בכרכרה זו אל הכנסיה. כאן, על הדלת, היה אותו כיס בו נהגה אמי לתחוב את ספר־התפילות שלה, אשר שכחה כמעט תמיד עד שעמדנו לתפוס את מקומנו על ספסל הכנסיה. באזני עלה צילצול קולה, שנעימתו מבודחת ומתנצלת בעת ובעונה אחת: “הו, רוג’ר! ספר־התפילות שלי! רוץ בחזרה והביאהו, יקירי!” ולרגע דמיתי כי בפנים המרכבה משתהה עדיין ניחוח האזוֹביון93 האנגלי, אשר בכרה על כל בשמי צרפת.
הגשם הוסיף לרדת והסוסים משכו ורצו בהתיזם לצדדים את מי השלוליות ובהאיטם מרוצתם להליכה במעלה הגבעות. נסיעתי הארוכה מלונדון הוגיעתני ונסכה עלי תנומה. כשהקיצותי גרסו האופנים את החצץ שבכניסה לוויתיקומב ומלפנים הופיעו לעיני אורות הבית. בבת־ראש נמחו מראשי חמש שנות חיים ולרגע נדמה לי שחוזר אני מבית־הספר לחופשת חג־המולד ושאמי מטה בודאי את אזנה לשמוע את קול הכרכרה והיא נכונה לרוץ אל הדלת להקביל את פני.
תאקר עמדה בפתח ולידה שאר המשרתים – קבוצת אנשים קטנה ועזובה, לפי שנראתה לי. מעודי לא השגחתי בדמעות בעיני תאקר, פרט לאותו לילה.
כעבור רגעים מספר ישבתי יחידי בחדר־האוכל רם־התקרה ומלא הצללים והזכרונות. הנרות שעל השולחן בערו בלי להבליח ולאורם הצהוב הסתובב על־ידי משרתנו הזקן בלי להשמיע קול, מלא את כוסי והניח לפני מזון אשר אכלתי בלי לדעת מה אני אוכל. בעודני ילד קטן נהניתי מהזכוּת המיוחדת לסעוד כאן בימי ראשון, ובערבים אחרים הייתי נכנס לומר ליל־מנוחה להורי משהגיעו לסוף סעודתם – ליל־מנוחה שהעשירני באגוֹז, או בקומץ צמוקים, או בכמה תאנים ספרדיות. כאן הייתי סועד בחברת אמי לאחר מות אבי; כאן סעד עמנו בליי באותו ערב רחוק. אילמלא הוא ומכתבו אפשר ואמי היתה יושבת עתה למולי… קמתי ועליתי לקומה השניה.
בחדר־עבודתו של אבי אשר באגף הצפוני השתרעתי על כסא־המרגוע מתחת לנברשת. רוחו דומה כי מלאה את החדר: אוסף הסקסטנטים שלו בארון, המפות האסטרונומיות על הקירות, הספרים באצטבאותיהם הגבוהות – כולם כמו דובבו את אישיותו. הוצאתי מהאצטבה ספר מכורך מספרי “המסעות” לקברניט קוּק, אלא שבמהרה נוכחתי כי אין ביכולתי לקרוא. מאזין הייתי למצעדה הקליל של אמי בפרוזדור מבחוץ ולקולה מבעד לדלת: “רוג’ר, המותר לי להכנס?” לבסוף לקחתי נר, יצאתי ופניתי אל חדרי בעברי על דלת חדרה של אמי. אותו לילה לא העזתי להכנס שמה. בדמיוני ראיתיה בפנים כדרך שראיתיה מאות פעמים קוראה במיטה ושערה העבות מפוזר על הכר סביב ראשה ונר דולק על השולחן לצדה.
אותו חודש דצמבר חודש חמים וגשום היה בגלל רוחות מערביות שהתמידו לנשב מעבר האוקינוס האטלנטי, ואני הרביתי לשוטט לאורך המשעולים המרופשים כשהגשם מכה בפני והרוח מיבבת בין האילנות העירומים. שינוי התחולל בקרבי, שינוי כה הדרגתי, עד שכמעט ולא ניתן להבחין בו. החילותי מכיר כי שורשי, כמו שורשיהם של אבותי, העמיקו חדור באדמה זו של גליל המערב. טהאני, ילדתנו והים הדרומי דומה כי היו מאבדים והולכים ממשוּתם המציאותית ונמוגים כאיזה חלום יפה הזכוּר רק למחצה. המציאות היתה כאן – בבית־העלמין של וּוֹצ’ט, בוויתיקוֹמבּ, בין צריפיהם של אריסינו. הקירות המוצקים של ביתנו הישן, הסדר שנשמר בקרבם גם במות ובמצוקה, נטעו בי את רגש הרציפות אשר חובתי קראה לי לשמרו. מעט מעט נמסה מרירותי.
עם סוף החודש גמלה החלטתי. בשעתה עלתה לי החלטה זו ביוקר, אולם מאז לא התחרטתי בגללה. כתבתי לקברניט מונטגיו כי אעלה על ספינתו וצרפתי העתק של המכתב אל מכתב ארוך הימנו, שכתבתי לסר ג’וזף בנקס. כעבור יומים, בבוקר אפור ורוגע בלי רוח, עמדתי בפתח הבית והמתנתי לכרכרה שתקחני לטאוּנטוֹן כדי לתפוס את מרכבת לוֹנדוֹן. תעלת בריסטול השתרעה לפני כפלדה רקועה מתחת לעבים הנמוכות והאויר היה כה שקט, עד שיכולתי לשמוע את קריאות העורבים מקרוב ומרחוק. שתי סירות דוּגה היו יוצאות אל הים הפתוח כשמפרשיהן תלויים רפוּיים ואנשיהן מתיגעים במשוטים. עוקב הייתי אחריהן בזחלן בעמל לקראת האוקינוס האטלנטי כאשר שמעתי את תום מזרז את הסוסים בשריקה ואת שאון האופנים על גבי החצץ.
פרק עשרים־ושבעה: סוף דבר 🔗
בחודש ינואר שנת 1793 עליתי על ספינתו של הקברניט מונטגיו וכעבור חודש פרצו פעולות האיבה, שסימנו את התחלת מלחמותינו עם עמי הברית של אירופה – התקופה הנסערת והמסוכנה ביותר בתולדות הצי הבריטי, אשר מקץ שתים־עשרה שנה של קרבות בלתי־פוסקים כמעט הגיעה לשיאה בקרב הימי הגדול מול חוף ספרד. היה לי הכבוד ללחום בהוֹלנדים בקֶמפֶּרדַאוּן, בדנים בקוֹפֶּנהַאגֶן ובספרדים ובצרפתים בטרַפַלגָר, שהיה המפואר בנצחונות. אחריו הועליתי לדרגת קברניט.
במשך כל תקופת המלחמות חלמתי פעמים רבות שבבוא השלום אשָלח לאחת מתחנות הצי באוקינוס השקט, אולם זמנו של קצין ימי בעתוֹת מלחמה אינו פנוי להרהורים רבים ועם חלוף השנים שוב לא הכאיבו לי געגועי לטהיטי כבתחילה והמרירות שנצטברה בי עקב היסורים שנשאתי הלכה ופגה מזכרוני. רק בקיץ 1809, עת פקדתי על הסקרנית, פריגטה נאה שנשאה שלושים־ושנים תותחים ושנתפסה מידי הצרפתים, נתגשם חלומי. קיבלתי פקודה להפליג לפּוֹרט־ג’קסוֹן אשר בוולס הדרומית החדשה ומשם לוואלפּארֵיזוֹ דרך טהיטי.
על סיפוני הסעתי חצי פלוגה של הגדוד השבעים־ושלושה, שנשלח להחליף את חטיבת ולס הדרומית החדשה; שארית הגדוד הקדימתנו בהפליגה בדרומידֶרי ובההינדוּסטן. ארבע שנים לפני כן, בעזרת השפעתו של סר ג’וזף בנקס, מינה הלורד קמדן את הקברניט בליי כמושלה של וולס הדרומית החדשה. עתה פרץ והתפתח “קשר הרוּם” הנודע לשימצה ומושל חדש, הקולונל לאחלן מקווֹרי, נשלח לתפוס ברסן השלטון של המושבה הפרועה. בהאשימם את בליי כי ניצל את סמכויותיו בצורה גסה ורודנית, השתלטו מיג’ור ג’והנסטון, הקצין הגבוה ביותר בחטיבת וולס הדרומית החדשה, ומר מֶק־אַרתוּר, רב־ההשפעה שבקרב המתישבים, על המושבה, בכלאם את בליי בבית־הממשלה זה למעלה משנה.
בעת המסע הארוך מזרחה סביב כף־התקוה־הטובה ודרך מיצרי בָּס, חשבתי לעתים קרובות על בליי. בלבי לא האשמתיו אף פעם בגלל אמונתו כי נמניתי על המורדים ובגלל סבלותי כאסיר. אולם המכתב לאמי, אשר גרם לבטח למותה, היה ענין אחר. לא היה לי כל רצון להלבין את פניו ברבים, ובכל זאת ידעתי שלעולם לא אוכל ללחוץ את ידו. בתקופת המלחמה מלא את תפקידו כקברניט אמיץ־לב ובקופנהאגן ברך אותו נלסון על סיפונה העליון של הפיל, אבל עכשיו, בהתקרב אורח חייו אל קצו, חזרה ההיסטוריה של הבאונטי על עצמה ושוב שימש בליי כדמות המרכזית במעשה מרידה. לא היה בידי לקבוע עם מי הצדק במקרה זה, אולם המעט שבידי לומר הוא, שעצם העובדה אומרת דרשני.
את ספיטהד עזבנו באוגוסט, ורק בפברואר 1810 נכנסה הסקרנית לנמל הנהדר של פּוֹרט־ג’קסוֹן והטילה את עוגנה במפרץ החווה, בהחליפה יריות ברכה עם שלוש ספינות־המלחמה הבריטיות שעגנו במפרץ – הדולפין, הדרוֹמידרי וההינדוּסטן. בעודנו טרוּדים בקיפול המפרשים ובהשלטת סדר על הסיפונים, הפליגה סירה מזו האחרונה והביאה אלי את ג’וֹהן פּאסקוֹ, קברניטה. לפאסקו היה הכבוד לשרת כקצין־הדגל של נלסוֹן בטרפלגר והוא נמנה על ידידי הותיקים. היה יום חם של הקיץ הטרופי ושמש לוהטת משלה בכיפה בשמים נקיים מענן. מיהרתי להכניס את אורחי אל המדור שלי, שהיה קריר מהסיפון הפתוח, ופקדתי על המלצר להכין כד פּוּנש של יין אדום. פאסקו קרס על הדרגש ומחה את פניו בממחטת משי גדולה.
“אוּוּוּף! מוכן אני לערוב שהגיהנום אינו חם יותר מסידנֵי בשעה זו!” קרא. “ובאלוהים, אקלימה אינו חם מהפוליטיקה שלהם! וכי מה שמעת על כל הפרשה הזאת באנגליה?”
“רק שמועות; אין לנו כל מושג על האמת.”
“על האמת קשה לעמוד אפילו כאן. בלי ספק ישנה מידה של צדק בטענות שני הצדדים. המסחר ברוּם המיט חורבן על המושבה והוא התנהל בידיהם של קציני הצבא. בליי השגיח ברעה וניסה לשים לה קץ בהשתמשו באותן מידות מפורסמות של הבנה והתחשבות, אשר גרמו למרד על הבאונטי. כמושל היוּ בידיו סמכויות הרבה יותר רחבות משיש למלך בבית, אך הדרך היחידה לביצוע הדבר היתה באמצעות ‘חטיבת חבית הרום’, כפי שמכנים אותם. את התוצאה, לפחות, הן תדע: בליי אסיר בבית־הממשלה והנהלת המושבה בידי מיג’ור ג’וֹהנסטוֹן, הנתון כבוּבה בידי מר מק־ארתור, המתישב העשיר ביותר. ערבוביה נאה!”
“מה יהיה עכשיו?”
“אנשי השבעים־ושלושה נשארים כאן והחטיבה חוזרת לאנגליה. ג’והנסטון, מק־ארתור ובליי יישפטו ביניהם בבית. קולונל מקוּוֹרי, אשר הבאתי עמי, נשאר כמושל.”
פאסקו השתוקק לשמוע חדשות מהבית וזמן מה הלכנו רכיל בנעשה שם. אחר קם ממקומו. “עלי לזוז, בייאם,” אמר. “בליי פקד עלינו להפליג היום אחרי־הצהרים.”
כיון שנפרדתי מעליו ליד הכבשׁ, ציויתי להכין סירה ואסע אל החוף כדי להסדיר את הורדת אנשי־הצבא ולבקר ביקור־נימוסין במשרד המושל. אכן היה זה יום לוהט, ובהתנהלי במעלה המשעול המוביל אל בית־הממשלה שקעו רגלי באבק עד קרסוליהן. חדר־ההמתנה, אשר בו נתבקשתי לשבת, היה אפלולי וקריר.
“הוד־מעלתו עסוק כרגע, קברניט בייאם,” אמר סגן־המושל שקיבלני. הוא החוה קידה וישב אל שולחנו להמשיך לכתוב. כעבור רגע בקע מעבר לדלת הסגורה קול צרחני, שהתרומם בכעס. כהרף־עין הרגשתי עצמי צעיר בעשרים שנה ונדמה לי כמו הועברתי במטה־קסמים אל סיפון הבאונטי באותו אחר־צהרים שקדם למרד. אותו הקול הגס, אשר לא נשתנה כל עיקר במשך שתי עשרות שנים, צילצל בזכרוני כמו חזר על המלים שדחפו את כריסטיאן לשגעון: “כן, כלב ארור שכמותך! אכן מאמין אני! ברי שגנבת כמה משלי, אחרת היית יודע מה מספר אגוזיך! כולכם חבר נוכלים וגנבים ארורים!”
הקול בחדר השני נדם ואחר שמעתי את מילמוּל הריתוי העמוק של המושל. בליי התפרץ שנית. מאוּם לא נגרע מטינותיו השונות במשך השנתים שהפך בהן.
“מיג’ור ג’והנסטון, אדוני? באלוהים! יש להוציא את האיש ולירות בו! ואשר למק־ארתור, הרי עמדתי על טיבו מיד כשראיתיו לראשונה. ‘מה, אדוני,’ אמרתי, ‘האומנם יהיו לך עדרי צאן ובקר ענקיים כאלה, כמוהם לא היו לאיש מעולם? לא, אדוני! שמעתי עליך ועל עסקיך, אדוני! יש לך חמשת אלפים אקר אדמת עידית, אך באלוהים שהיא לא תשאר בידיך!’ ‘קיבלתי את האדמה בפקודת מזכיר־המדינה’, השיב מק־ארתור בשויון־נפש ‘ובהמלצתה של מועצת־המלך’. ‘לעזאזל מועצת־המלך!’ אמרתי אני, ‘ביחד עם מזכיר־המדינה! וכי מה לי ולהם?’”
שנית עלה קול המושל הממלמל בנעימת ריתוי, שהופרע על־ידי קולו הצורם של בליי: “סידני, אדוני? בּיב־שוֹפכין של החטא! חבר נוכלים ומושחתים ומופקרים מהם לא קם מעולם! המתיישבים? ימחל לי השם! הם גרועים מהפושעים94, חלאת המין האנושי הם! עליך לדעת מה נוטה אני לחסד ולרחמים, אך באלוהים, אדוני, תכונות אלה מושחתות כאן לריק! משול בהם ביד ברזל! משול בהם בהטלת אימה!”
אחר־כך נשמע קול גרירת כסאות והדלת נפתחה לרוחה. גבר חסון ובעל־גוף עמד בפתח כשפניו מלוהטות מהתרגשות ומחום. בלי להעיף בי מבט חצה את החדר בארשת תוקפנית וסגן־המושל קפץ ונחפז לפתוח לפניו את הדלת החיצונית. הקברניט בליי לא הואיל להעניק לו מלה או מבט כל שהם בעברו על פניו. כעבור רגע נעלם מעינינו. סגן־המושל הצעיר והמיוגע סגר את הדלת ופנה אלי בחיוך קל. “תודה לאל!” מילמל כאחד אדוק.
טהיטי נגלתה לעינינו בבוקר בהיר אחד של ראשית אפריל כשאנו עוברים על פני אימאו למשב בריזה נאה מצפון־מערב. אולם בהתקרבנו אל היבשה נתחלפה הרוח למזרח וכל היום היינו מתקדמים לאט אל מפרץ מאטאוואי. הלויטננט שלי, מר קוֹבּדן, שיער מן הסתם מה מתרחש בנפשי, מאחר שהוא ורב־החובל דאגו לכך שהנהגת הספינה לא תפריע לי.
בימים ההם כמעט לא היה קשר עם טהיטי ומשך עשרים השנים שחלפו מאז חיבקתי את טהאני במדור־החוֹלים של הפנדורה, לא קיבלתי ממנה ידיעה כל שהיא. בשנת 1796, משנודע לי שהספינה דאף עומדת להפליג לטהיטי ולהסיע שמה מספר מיסיוֹנרים – הראשונים שיצאו לים הדרומי – טרחתי לא מעט כדי להכיר אחד מהאנשים הנכבדים הללו, אף קיבלתי ממנו הבטחה שיחפש את אשתי ההוֹדית ואת ילדתנו וישלח לי את ידיעותיו עם הספינה, לכשתחזור זו לאנגליה, אולם אף מכתב לא הגיעני. בפּוֹרט־ג’קסוֹן פגשתי ושוחחתי עם כמה מאותם המיסיונרים וסיפרתי להם על הפקודה שבידי לבקר בטהיטי ולערוך דין־וחשבון על מצב תושביו. אשר סיפרו לי על האי נשא אופי נוּגה ביותר. בהיוכחם לדעת שחייהם וחיי נשיהם וילדיהם נתונים בסכנה, עלו המיסיונרים על ספינה שיד ההשגחה הנחתה אותה95 למפרץ מאטאוואי, והפליגו אל פּוֹרט־ג’קסון. שתים־עשרה שנה בילו בטהיטי, למדו את הלשון ההוֹדית (הם הואילו בטובם לציין כי נעזרו הרבה במילוני) ועמלו ללא ליאוּת להחדיר את דבר אלוהים־חיים בין עובדי־האלילים. אף־על־פי־כן לא עלה בידם לקנות לנצרות אפילו מוּמר אחד. כן סיפרו לי שמלחמות ומחלות אשר הובאו לאי בספינות אירופיות השמידו ארבע חמישיות מהאוכלוסיה ועתידו של האי נראה קודר למדי. אשר לטהאני, איש מהמיסיונרים הנכבדים לא שמע אודותיה אף פעם, אף לא הציג כף רגלו בטיאראפוֹ, שם שערתי כי עדיין התגוררה.
אותו אחרי־צהרים, כאשר קרבה ספינתי אל היבשה, ניבטה אלינו טהיטי בחיוּכה הירוק הזכוּר לי מאז ואני התקשיתי להאמין שאי, המרהיב כל־כך ביופיו, עשוי לשמש שדה־קטל ומקום למגפות. שטף זכרונות אדיר הציפני עת נגולו לעיני כּף־וֶנוּס וגבעת־העץ־האחד ועינו הירוקה החיורת של השרטון המכונה גדת־הדוֹלפין. הנה שם, מול בית היטיהיטי, הזדקר האיוֹן מוֹטוּ־אַאוּ; סמוך יותר אלינו ראיתי את הערוץ המצל של סטיוארט ואת פי הבקעה הקטנה, שם התגוררו מוריסון ומילוורד ביחד עם פּוֹינוֹ; וסמוך עוד יותר נשקף אלי שפך הנחל, אשר במימיו פגשתי בטהאני לפני זמן כה רב. בן ארבעים בלבד הייתי, חסון ובמיטב ימי, ובכל זאת, שעה שנהגתי את הפריגטה דרך המעבר הצר שהיטבתי להכיר, באתני ההרגשה הידועה לישישים, כאילו חייתי חיים ארוכים מדי. מאות בשנים דומה כי נקפו מאז השקפתי לאחרונה על זה המראה. חושש הייתי להציג את רגלי על היבשה.
מוזר היה לראות בהשליכנו עוגננו שאף דוגית לא יצאה לקדם את פנינו. הבחנתי בכמה אנשים על שפת־הים, שהסתכלו בנו באדישות והיו עלובים מאוד במיעוט מספרם לעומת ההמונים שנתקהלו באותו מקום ממש בימים עברו; ובמקומות שגגות משכנותיהם הקלועים נדחקו קבוצות קבוצות מתחת לעצים, כמעט ולא נראה עתה כל בית. אפילו לאילנות עצמם היה מראה כמוש וצהבהב מפני שהשבט המנצח – לפי שנודע לי לאחר כך – כרת והשחית כמעט את כל עצי־הלחם במאטאוואי.
לאחרונה יצאה לקראתנו דוגית קטנה ובה שני אנשים. הם היו לבושים בלויי סחבות של בגדים אירופאיים ולא היו אלא פושטי־יד, מאחר שלא היה בידיהם דבר להחליף עמנו כנגד הדברים שנתנו להם. הם פנו אלינו באנגלית רצוצה, אך בדברם ביניהם בלשונם ידעתי רגע של קורת־רוח בהיוכחי כי הבינותי עדיין יפה למדי את שאמרו. שאלתי על טיפאוּ, פּוֹינוֹ והיטיהיטי, אך נעניתי רק במשיכת כתפים ובמבטים נבובים.
שעה אחת לפני שקיעת החמה הורידוני אנשי סירתי על שפת־הים מול המקום שם עמד בית היטיהיטי. ציויתי עליהם להמתין לשובי על החוף במאטאוואי ואחר פניתי אל פנים האי באותו מקום עצמו, עליו צלע הרופא לפני עשרים שנה. אף נפש חיה אחת לא נראתה מסביב ולא עלה בידי למצוא כל זכר לבית הטאיוֹ שלי. הכף, אשר לפנים הדשיא מרבד דשא מטופח, היה משופע עתה בעשבים שוטים ובמשעול שהוביל למקדש פאראוֹרי, אשר רגלים לאין מספר דרכו בו לפנים, כמעט ואי־אפשר היה להבחין. בדרכי אל אמת הנחל השקטה, שם פגשתי בטהאני, נעצרתי למראה אשה זקנה, שקרסה על החול ותלתה עיניה בים. היא נתנה בי מבט קהה, אך כמו שבה לחיים בשמעה אותי פונה אליה בלשונה, אם גם בגימגום כל שהוא. היטיהיטי? היא שמעה את שמעו, אך הוא מת זה מכבר. הינה? היא הנידה בראשה. מעודה לא שמעה על טיפאוֹ ואילו את פּוֹינוֹ זכרה היטב. הוא מת. היא משכה בכתפיה. “פעם שימש טהיטי מושב לבני־אדם,” אמרה. “כיום רק רפאים יהלכו בו.”
הנחל לא השתנה, ואם כי גדותיו סובלו בצמחיה, מצאתי את הדרך אל ה"כסא" שלי שבין שרשי עץ המַפֶּה עתיק־היומין. העץ האציל עמד איתנות, מעמיק יונקותיו מתחת ושולח את פארותיו אל על ולרגליו זרם הנחל באותו מילמול חרישי. ואולם נעורי חלפו הלכו וכל ידידי מאז שבקו חיים. לרגע תקע בי הכאב את מלתעותיו החדות; נותן הייתי את כל אשר לי בעולם כדי להיות צעיר בעשרים שנה ולשוב ולהשתעשע במים בחברת טהאני.
לא העזתי לחשוב עליה, או על בתנו. גמרתי בדעתי להפליג למחרת לטאוּטירה וירא הייתי מפני הדברים שיתגלו לי שם. כעבור זמן קמתי ממקומי, חציתי את הנחל במקום שמימיו רדודים ואלך אל גבעת־העץ־האחד. חורשות עצי־הלחם, אשר פעם סיפקו מזון לעם רב, עמדו כרותות, מצהיבות ונפולות־פנים; תחת עשרות בקתות הודיות נאות ומסודרות נראו רק כמה דירים מזוהמים, ומקום שהיו אלף איש לפני עשרים שנה בלבד, לא פגשתי בדרכי יותר מתריסר.
ירדתי במורד המזרחי של גבעת־העץ־האחד ובמהרה הגעתי למה שהיה גנו של סטיוארט, בו בלתי הרבה שעות־אושר. ישבתי על אבן שטוחה סמוך למקום עליו עמד פעם ביתו. אף סימן כל שהוא לא נותר מהבית, או מגן טיפוחיו, הגם שמצאתי את שנראה לי כשריד מסלעי־הנוי שהקים בגנו. עצמותיו של סטיוארט אלמוגים עלו בהן וסביבן והן נחו ביחד עם לוחות העץ המרקיבים של הפנדורה על גבי שונית שממול לחוף אוסטרליה. היכן היא פּגי? והיכן ילדתם? השמש באה והצללים נטו על סביבי. נוּגה קמתי ואעש דרכי במורד המשעול הטרשי, המוביל אל מאטאוואי.
למחרת בבוקר לקחתי מפרשׂנית ותריסר אנשים ואפליג סביב לחופה המזרחי של טהיטי־נוּאי אל טיאראפּוּ. החוף המזרחי נראה משגשג יותר ממאטאוואי והיתה זו לי הפתעה נעימה להיוכח כי ממלכתו לשעבר של ויהיטוּאה לא הוּשׁמה במלחמה. ואולם המגפה לא פסחה על המקום ובקושי נמצא אדם אחד במקום בו חיו בזמני חמישה.
בהתקרבנו אל טאוּטירה אימצתי את עיני לראות את ביתו הגבוה של ויהיטוּאה שעמד על הכף. הבית נעלם ממקומו, אך פתאום הבחנתי בלב מתפעם שביתי שלי, או בית דומה לו, עמד במקום שם חייתי. הסירה נעצרה על החול וכעשרים איש, שפניהם מאירות יותר מאלה של אנשי מאטאוואי, עמדו על החוף לקבל את פנינו. סקרתי את פניהם בהולם לב עד להכאיב, אך לא מצאתי ביניהם גבר או אשה ממיוּדעי. על טהאני לא הרהבתי עוז לשאול והמיסיונרים בפּוֹרט־ג’קסון סיפרו לי שויהיטואה מת זה מכבר; על כן, באמרי לאנשי שיסחרו עם אנשי המקום, פניתי לבקש מי שהוא המוכר לי.
עליתי במשעול הזכור לי יפה יפה ובטרם הגעתי למחצית הדרך אל הבית פגעתי באיש בשנות העמידה, שמראהו אומר שררה ושנעצר בראותו אותי. עינינו נפגשו ולרגע לא דיבר איש מאתנו.
“טוּאָהוּ?” אמרתי.
“בייאם!” הוא התקרב אלי וחיבקני כדרך ההודים. דמעות עמדו בעיניו בהביטו בי. אחר אמר: “בוא אל הבית.”
“הולך הייתי שמה,” עניתי, “אך הבה ונשאר רגע לבדנו.”
הוא הבין לרעי והמתין בעינים מושפלות שעה שאזרתי עוד בנפשי לשאלו שאלה, אשר שתיקתו השיבה עליה יותר ממלים.
“היכן טהאני?”
“אוּאָ מאַטֶה – מתה,” השיב חרש. “היא מתה בירח של פּארוֹרוֹ, שלושה ירחים לאחר שנסעת.”
“ובתנו?” שאלתי מקץ שתיקה ארוכה.
“היא חיה,” אמר טואהו. “הרי היא כבר אשה וילדה לה משלה. בעלה הוא בן אטוּאנוּאי. יום יבוא והוא יהיה שר גדול של טיאראפּוּ. מיד תראה את בתך.”
טואהו המתין למוצא פי בשתיקה שבהשתתפות. “ידיד וקרוב יקר שלי,” אמרתי לאחרונה, “הן תדע מה אהבתיה. כל השנים הללו, עת ארצי היתה טרודה במלחמות בלתי־פוסקות, חלמתי לחזור הלום. מקום זה הוא בית־קברות של זכרונות ואני התרגשתי דיי. רצוני לראות את בתי, אך לא להתודע אליה. לומר לה כי אני הוא אביה, לחבקה ולשוחח אתה על אמה יהיה יותר מכפי שאוכל לשאת. הן תבין לי?”
טואהו חייך נוגות. “אני מבין,” אמר.
אותו רגע עלה מהמשעול שאון קולות והוא נגע בזרועי. “היא באה, בייאם,” אמר בהשפילו את קולו. נערה תמירה קרבה אלינו כשהיא אוחזת בידה של ילדה פעוטה ואחריה בא משרת. עיניה היו כחולות־כהות כעין הים; שמלתה העשויה מבד לבן כשלג נפלה מעל כתפיה בקפלים נאים ועל חזה ראיתי ענק זהב מחוטב מעשה מקלע משונה, בדומה לצמתו של ספן.
“טהאני,” קרא האיש שלצדי ונשימתי נעצרה בחזי רגע שנפנתה אלינו, שעל כן נחנה בכל יופיה של אמה המנוחה וגם במשהו של אמי. “הרי הקברניט האנגלי ממאטאוואי,” אמר טוּאהוּּ והיא הושיטה לי את ידה ברוב חן. נכדתי לטשה אלי עינים תמהות ואני הפניתי מהן את עיני, ששוב לא ראו דבר.
“עלינו ללכת,” אמרה טהאני אל דוֹדה. “הבטחתי לילדה כי תראה את הסירה האנגלית.”
“הן, לכי,” השיב טואהו.
ירח מבריק היה תלוי בתכלת הרקיע שעה שחזרתי ועליתי על המפרשנית כדי לשוב אל ספינתי. בריזה לילית צוננה רחשה־לחשה מעמקי הבקעה ופתאום מלא המקום רפאים – צללי אנשים חיים ומתים – ושלי ביניהם.
* * *
לוח המונחים 🔗
הספינה
בְּרִיג (בְּרִיגָה) – ספינה בעלת שני תרנים, על כל אחד מפרשי־רוחב. על התורן האחורי גם מפרש־גף, לסייע בסיבובים.
סְפִינַת־מִפְרָשִׂים (מִפְרְשָׂנִית) – ספינה השטה בכוח מפרשיה.
סְקוּנֶר – ספינה בעלת שני תרנים, על הראשון מפרש־רוחב ועל האחרון מפרש־אוֹרך.
פְרִיגֶט (פְרִיגַטָה) – ספינה בעלת שלושה תרנים או יותר, ועל כולם מפרשי־רוחב, בצרוף מפרש־גף על התורן האחורי, לסייע בסיבובים.
חלקי הספינה
חַרְטֹם – הקצה הקדומני של גוף הספינה, שם הוא מתחיל להתעגל פנימה.
יַרְכָּתַיִם – החלק האחורי של גוף הספינה.
כֶּבֶשׁ – הסולם, או הגשר, שדרכו עולים לספינה ויורדים ממנה; גם הפתח במעקה הספינה, אליו מגיע קצה הסולם או הגשר.
כַּוָּה – פתח בסיפון להכניס דרכו את המטען לבטן הספינה.
מָדוֹר – מקום נרחב, באופן יחסי, בפנים הספינה, המותקן לפי הצורך לשמש למגורים, לחדר־אוכל, לחדר־קצינים, להחסנת סחורות וכו'.
מְדוֹר־הַמַּלָּחִים – מקומו בקדמת הספינה, סמוך לחרטומה, והוא מכונה גם סתם “קדמת הספינה”.
מְחִיצָה – קיר או דופן בגוף הספינה.
מַחְסַן הַסְּפִינָה – המקום בבטן הספינה המיועד להחסנה.
מָסוֹט – יתד־עץ עבה, מעוגל, במקומות שונים בגוף הספינה או הסירה וכן על החוף, שאליו קושרים את הספינה.
מַסְתֶּרֶת – גליל־עץ שמגוללים עליו חבלים, שלשלאות, כגון בשעת הרמת העוגן.
מַעֲטֶה – כלל מפרשי הספינה, הכלונסאות והחיבל.
מַעֲקֶה – הגדר סביב הספינה.
נֵטֶל – חומר כבד המושם בתחתית הספינה כדי לשמור על יציבותה במים.
סוֹרֵג – מעין גדר של מוטות־ברזל דקים וביניהם חבלים או שלשלאות, נמצאת במקומות שונים סביב הסיפונים החיצוניים או מעל למעקה הספינה בכמה מקומות, כגון בירכתיים, וכו'.
סִפּוּן עֶלְיוֹן – החלק האחורי של הסיפון העילי, בין התורן האחורי והירכתיים.
סִפּוּן עִלִּי או “הסיפון”, הוא הסיפון החיצוני המכסה את גוף הספינה. מעליו מתרומם (מאחור) רק הסיפון העליון.
סִפּוּן תִּיכוֹן – הסיפון שמתחת לסיפון העילי.
סְקַלָּא – סולם־מדרגות בפנים הספינה, המוביל מסיפון לסיפון.
צַד יָמִין – כל החצי הימני של הספינה, כשהפנים מופנים כלפי החרטום.
צַד שְׂמֹאל – החצי השמאלי כנ"ל.
קֹעַר (גם שִׁדְרִית) – קורת־היסוד שעליה נבנה כל גוף הספינה.
תָּא – מקום צר באופן יחסי בפנים הספינה, הנועד לשינה; כרגיל – מקום שינה.
הכלונסאות
תֹּרֶן עִלִּי – החלק העליון של כל תורן, מורכב משני חלקים או יותר.
מוֹט־הַחַרְטֹם – מוט הבולט קדימה מחרטום הספינה, אליו
נקשרים שולי החלוּצים.
מָנוֹר – מוט־עץ עבה, אליו קשור שובל המפרש (לרוב של מפרש־אורך).
עֵרֶב – כלונס־עץ מעוגל המחובר אל התורן באמצעו בצורה מאוזנת, ומעליו תולה מפרש־הרוחב.
החיבל
גַּלְגֶּלֶת – גלגל הסובב בתוך בית־עץ ומוליך על גבו חבל העוזר בהרמת משאות.
חִבֵּל נַיָּד – החבלים המתנועעים, כגון נפים, מיתרים וכו'.
חִבֵּל נַיָּח – כל החבלים הקשורים בקביעות לכלונסאות.
חֶבֶל־שׁוּלַיִם – חבל התפור סביב שולי המפרש כדי למנוע את קריעתו.
מֵיתָר – חבל הקשור למפרש, או לערב, שבעזרתו שולטים במפרש.
מַשְׁלִית (גם מַזְקֵף) – מערכת גלגלות להרמת משאות.
נֵף – חבל המעלה את המפרש לאורך התורן.
סָמוֹךְ – הכבל הנמתח מראש התורן אל החרטום והירכתיים, כדי לתמוך בתורן בעת שהספינה מתקדמת כנגד גלים גבוהים והוא נוטה להתכופף ולהשבר.
פָּתִיל – חבל הקשור לחבל השוליים של המפרש ומחבר אותו עם המנור או הגף.
פְּתִילֵי־צִמְצוּם – פתילים התפורים שורות שורות לרוחב המפרש, קצת למעלה מהמנור, ומשמשים לקשירת המפרש כשנחוץ לצמצם את שטחו.
רִכְסָה – הכבלים המשמשים לחיזוק התורן.
המפרשים
חָלוּץ – מפרש משולש ארוך, ששוליו קשורים אל מוט־החלוץ וקדקדו אל התורן הקדומני. ספינות פורשות על פי רוב שלושה חלוצים: חלוץ, חלוץ חיצוני וחלוץ עף.
פֶּקֶם – הזוית הקדמית התחתונה של מפרש.
קֶרֶן – הזוית האחורית התחתונה של מפרש.
תּוֹסָף – כל מפרש נוסף שמתקינים על הסמוֹך (לרוב מפרש־חלוץ רביעי בין התורן הקדומני ושלושת החלוצים).
תּוֹסְפָן – מפרש־רוחב קטן שמוסיפים לפני החלוצים בשעת רוח נוחה, על מנת להגדיל את שטח המפרשים ולהחיש את מהלך הספינה.
הסירה
קָטֶר – סירה קטנה בעלת תורן אחד הנושא מפרש־אורך ושני חלוצים או יותר.
לָנְץ' – סירה גדולה, הגדולה בסירותיה של ספינת־מלחמה, שטוחת קרקעית ובעלת תורן אחד הנושא מפרש־אורך וחלוץ.
לַזְבֶּזֶת – השטח העליון של דופן הסירה.
דרגות הרוח
דממה – רוח חרישית – בּריזה רפה – בּריזה מתוּנה – בּריזה גאָה – בּריזה עזה – סערה מתוּנה – סערה גאה – סערת אוֹן – סוּפה – הוּרגן – גלגל (קיקלוֹן).
ראו בתמונה 1
א:
1 – מוט החרטום.
2 – תורן קדומני.
3 – תורן הראש.
4 – תורן אחורי.
5 – קדמת הספינה, בה נמצא מדור־המלחים
6 – ירכתיים, אחורי הספינה, עם הסיפון העליון בו נמצאים מדורי הקברניט והקצינים.
ב
1 – חלוץ ראשון.
2 – תוסף (התורן) הקדומני.
3 – (מפרש) ראשון קדומני.
4 – שני קדומני.
5 – שלישי קדומני.
6 – עליון קדומני.
7 – ראשון הראש.
8 – שני הראש.
9 – שלישי הראש.
10 – עליון הראש.
11 – מפרש־גף.
12 – שני אחורי.
13 – שלישי אחורי.
14 – עליון אחורי.
ג
1 – (כלונס ה) מנוֹר.
ד
1 – ראש התורן.
2, 3, 4, 5 – ערב
השיט
הַסְּפִינָה מְפַלֶּסֶת – כשנושבת רוח מלאה ישר מאחור.
הַסְּפִינָה מַחֲלִיקָה – ברוח צדדית.
הַסְּפִינָה מַעְפִּילָה – ברוח קדמית.
חִזּוּר – שינוי מפנה השיט נגד כיוון הרוח.
לְהַשְׁהוֹת – להביא את הספינה למצב של יציבות – לא התקדמות ולא נסיגה.
לְקָרֵב (“לעלות” על הרוח) – להפנות את חרטום הספינה לתוך הרוח, כלומר להקטין את הזוית שבין קו הקוער וקו הרוח.
לְרַחֵק (“לרדת” מהרוח) – להפנות את הספינה מן הרוח, כלומר להגדיל את הזוית שבין קו הקוער וקו הרוח.
מַסְלוּל – קו התקדמותה של הספינה או הסירה.
סִבּוּב – שינוי מפנה השיט עם כיוון הרוח.
דרגות ותפקידים
קַבַּרְנִיט – קצין־מפקד על ספינת־מלחמה.
רַב־חוֹבֵל – מפקד על ספינת־סוחר; בספינת־מלחמה – האחראי לספינה בפני הקברניט.
שָׁלִישׁ – קצין־המשטרה של ספינת־מלחמה, האחראי למשמעת.
רַב־מַלָּחִים – האחראי למפרשים, הציוד וכו', והמזעיק את האנשים לתפקידיהם.
פֶּרַח־קָצִין – הדרגה שבין קאדט־ימי ותת־לויטננט; מתלמד המועמד לקצינות.
נַשָּׁק – האחראי לשמירת, תיקון ויעילוּת נשק הספינה.
נַוָּט – הגאִי, אשר־על־ההגה.
מַלָּח־כָּשִׁיר (מ. כ.) – מלח מוסמך (דרגה ראשונה בסולם הדרגות בצי).
סְתָם־מַלָּח (ס. מ.) – נמוך ממ. כ., והוא לרוב המשרת על ספינות שלא מצי ה.מ.
מַלָּח – יורד־ים בעל דרגה.
סַפָּן – כל האוחז במקצוע הימאות.
יוֹרֵד־יָם – שם כולל לימאים.
צֶוֶת – חבר עובדי האניה.
-
עץ הגדל באיי האוקינוס השקט ופריו, שדמות חצילים גדולים לו, נאכל קלוי. ↩︎
- מיניסטריון־הצי הבריטי. ↩︎
-
סקסטנט – sextant – מכשיר למדידת מעלות הגובה, בעזרתו מאתרים את מקום המצא הספינה בים. ↩︎
- ספינת־מלחמה נושאת 74 תותחים. ↩︎
- מידת־אורך אנגלית – 30 ס"מ. ↩︎
- משקה אלכוהול חריף עשוי מקני־סוכר. ↩︎
- מד־מעלות. ↩︎
- “הגייעה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
ההצדעה לסיפון־העליון, הנהוגה עד היום בצי הבריטי, מקורה במנהג קדום מימי־הביניים: על סיפון זה היה קבוע הצלב, או איקונין של אחד הקדושים הנוצרים שהיה פטרון הספינה, וכל מלח, בעלותו על הספינה, היה חולק לו כבוד בהצדעה. ↩︎
-
עונש־מלקות שהיה נהוג בצי הבריטי, על־פיו היו מעבירים את העבריין מספינה לספינה ובכל מקום היה סופג מספר מלקות. ↩︎
-
מגלב בעל תשעה שוטים של עור, מסובלים בקשרים. ↩︎
- “רוש” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
סימן לסיומה של משמרה. פעמון הספינה מצלצל מדי מחצית השעה. ↩︎
-
כלומר, מהספנים, הממונים על המפרש־העליון של התורן־הקדמוני. ↩︎
- כינוי מקובל בצי לספנים. ↩︎
- כינוי לכּפים. ↩︎
- משקה חריף של אלכוהול מהול במים. ↩︎
-
הכוונה למלח מנוסה ממדרגה ראשונה, וכמוהו רגילים הביטויים “מֶלח ישן” ו"מֶלח־שבמֶלח". ↩︎
- כארבעה ליטרים ורבע. ↩︎
- שמינית הגלוֹן. ↩︎
- זמר אנגלי עממי. ↩︎
- אל־היין אצל היוונים. ↩︎
- שם של גדוד מפורסם בצבא הבריטי. ↩︎
- מדת־אורך – שש רגל. ↩︎
-
רוחות המנשבות בהתמדה מצפון־מזרח מעברו הצפוני של קו־המשוה, או מדרום־מזרח מעברו הדרומי. ↩︎
-
“יום־בלי־בשר” היה נהוג בצי הבריטי פעמים בשבוע, לשם חסכון בבשר. ↩︎
- “והחניק” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
מחלת עור וחניכיים התוקפת אנשים הניזונים משימורים וחסרים ירקות ופירות טריים. ↩︎
-
לצורך חלוקת המזון מחולק צוות הספינה לקבוצות־אוכלים, הסועדות תמיד בצוותא. ↩︎
-
מקרל בלע"ז (Mackerel). ↩︎
- “עמד” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- היא האלבטרוֹס. ↩︎
- אי 120 מערבית לגרינויץ'. ↩︎
- קייפטאון, הנמצאת בקצה הדרומי של אפריקה. ↩︎
-
הוא האי טסמניה, הנמצא דרומית ליבשת אוסטרליה. ↩︎
- חית־כיס ממשפחת כפולי־הכיס. ↩︎
- עצה – חומר העץ. ↩︎
- שׁיפה – קליפת העץ. ↩︎
- ביטוי שפירושו דו־קרב. ↩︎
- מין אבן טובה שקופה כחולה. ↩︎
- מידת־אורך – מאה פאטום, כלומר כ־200 מטר. ↩︎
-
מכשיר הנמשך אחרי הספינה במים, שבאמצעותו מודדים את מהירותה ואת המרחק שעברה. ↩︎
-
שׂמלנית – שׂמלה הנכרכת סביב המותניים ויורדת עד ↩︎
הברכּיים.
- אי קטנטן. ↩︎
- דקל קטן־קומה. ↩︎
- בּמבּוּק. ↩︎
- “טהיטי” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
קבוצות אנשים שהיו עוסקות בחטיפת צעירים למסירתם ↩︎
לשרוּת הצי.
- מחוזק בסמוֹכים. ↩︎
- אקר – כ־4 דונמים. ↩︎
- מין צמח מטפס טרופי, המשמש למאכל. ↩︎
- ארכיפלגוס – קבוצת איים. ↩︎
-
לפקודתו של בליי יש להעיר, כי הסיפון העליון – עליו נערמו האגוזים – שמוּר לקציני הספינה בלבד והוא איזור שמחוץ לתחום בשביל יתר אנשיה, אלא אם כן בשעת מילוי תפקידיהם. ↩︎
- היא אוסטרליה. ↩︎
- “שתוק” בטהיטית. ↩︎
- “המספינה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
משחק מלים. הכוונה, כמובן, לאנשי איי־הידידות. ↩︎
- כלים כפולים מאותו סוג. ↩︎
- חלק הסירה שבין קו המים והלזבּזת. ↩︎
- “שהתרחקו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- “ביננו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- מי־אפסיים, מים לא עמוקים. ↩︎
- כיסוי־מחצלת למחסה מפני השמש. ↩︎
-
פסל יווני גדול באתונה, שחי במאה החמישית לפסה"נ. ↩︎
-
השם נכתב במקור המודפס לעתים “ויהיאטואה” ולעתים “ויהיטואה” – הערת פב"י. ↩︎
- “גלל” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- “הערץ” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- “סצונכם” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
במקור המודפס חסרה מילת קישור בין “לשנינו” ו"בואה" – הערת פב"י. ↩︎
- “טאפא” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- “באז” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- “גוּד” באנגלית – טוֹב. ↩︎
- “מספינה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
המטפל בנוסעי הספינה והוא גם המלצר (Steward). ↩︎
- “אצבעתיה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- שונית אלמוגים בצורת טבעת, הסוגרת על לגונה. ↩︎
-
סירה דו־תרנית הפורשת שני מפרשי־אורך. התורן האחורי ומפרשו קטנים הרבה מהקדומני. ↩︎
-
סירה כפולת־דופן של ספינת־מלחמה, בעלת תורן אחד ולפעמים גם שנים. ↩︎
- “הימימה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- אונקיה – 28,35 גרמים. ↩︎
- “הרקיע” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- " מוֹספארט" במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
מדור בספינת־מלחמה המותקן לתת־קצינים, או כחדר־אוכל לקצינים, שבראשיתו נועד לתותחן ולעוזריו. ↩︎
- “ג’והן הפר” כינוי לבריטי טיפוסי. ↩︎
- הממשלה. ↩︎
-
דולר־ריקס – מטבע כסף שערכה 4,5 שילינגים; היתה בשימוש במאות ה־16–19. ↩︎
-
בבית־דין־צבאי יכול כל אחד מחבר־השופטים לשאול שאלות, אולם בפרוטוקולים אין רושמים את שם השואל, אלא מציינים: “בית הדין שאל”. ↩︎
- “הילה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
- “רמנטי” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
-
שבט שודדי ים שנתפרסם במאות ה־8 עד ה־10 בהטילו חתיתו על הים הצפוני והארצות שעל חופיו. ↩︎
- רחוב מרכזי בלונדון. ↩︎
-
השם שקרא הקברניט קוּק למושבה הראשונה באוסטרליה בשנת 1770. ↩︎
- מן פרח, Lavendar. ↩︎
-
הכוונה לראשוני המתיישבים באוסטרליה. בשנת 1788 החלו האנגלים ליישב את היבשת החדשה על ידי ששלחו אליה פושעים שנידונו לעבודת־פרך. המשלוחים נמשכו עד שנת 1840. ↩︎
- “אותו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות