¹

I. ביתי

שם הרחק עומד ומשגשג לו אותו אילן גדל־השׂרעפים שוקט בצִלו תמיד ומתגעגע לצפרים, שאינן חוזרות אליו. שרשיו העמוקים יונקים יונקים ממעינות־התוגה בלי־הרף…

אני הוא צפור מבין בדיו, ואולי הנני רק אותו שרעף, שנִתק ונִשא ברוח עלי דרכים רחוקים. – –

*

אותו בית בלהט צהרים, אוצר בתוכו את הקבוץ העגום מאלה שהם שלי. “ארון הקודש” שבפנים, מטמין בקרבו את ספרי־התורה. וכן גונזה הכונניה הכהה, שבאה בירושה מן הסב, את איצטלאות־השיראים של אבי ותלבושת־השבת של אמי.

כמקדם עוד!

אמי: כפופה, מלאת תוגה על איזה אבדן־עולמים ויאוש עמוק. רֻגזה תמידית ואי־מַרגעה הבאה כעין גחלת עוממה, העולה באפרה של חורבה יקרה…

במקום האהבה הגדולה – שנאה כבושה. אנינות מרה, מחמת תקוה, שלא באה – –

אמי, אמי! ובשעה שלחצתי את גופך החלש, לאחר תקופה מכאיבה של נדודים ותלאה, העליתי יללתי מעמקי נפשי הנכאה, וחפצתי להסיג את המרחק שבינינו ולאַחד לאֶחד שני קצוי עולם, שנפרדו…

אבי: עודו בשתיקתו כמקֹדם. חד־הרגש. ודמותו החִורה, בעלת המצח הרחב, משתוה לזו של מלך רך ועצוב. ועדין ומלא־כסופים הוא ביותר לפנות שחרית, בשעה שהוא צועד ומזמר לעצמו באיזה רנון מתוק: “אודה לאל לבב חוקר…”

אני טובל את נפשי הרצוצה מתעיה ומרחק, ואת כל רעיונותי, בַקולות הערֵבים והמלים המשתפכות של תפִלת־בוקר זכה זו…

כמקֹדם עוד!

ואני פונה לאור היום, ואני חוזה את ההוה וזהבוי.² ולי צר, צר על העבר…

II. חלומה של אמי

מה שאמי מספרת לפרקים כדאי לשמוע ולכתוב בספר. כל ספור הוא תמצית ומהות לעצמו. קטע גבוש ממוח שנשפך, הקופא ונשאר שלם בזכרון. עיניה מקבלות אגב־כן איזו הבעה של עצבת יערים עמוקים, והזהורית שבהן היא אותה הזהורית הנוגהה, שרואים אותה רומזה בחשרת־לילות, בין גזעי־עצים…

לא בכדי צמוקים הצדעים כל־כך, והלסתות רזות: החוש החד והחריף, שהשיג והרגיש כל־כך הרבה במשך זמנים ארוכים, ספג לתוכו את כל הלחלוחית והדם הזולף שבגידים.

ולפעמים, לעתים רחוקות, כשהיא מרוצה ממני ועל פניה הצנומים מרפרפת אותה בהירות של נחת־רוח, הרי זו מספרת בבטחה עצמית ובמתינות על־דבר לידתי:… ימי ההריון קשים היו. קשים מהם היו חבלי הלידה בלילה האחרון. ומשהגיעה שעת־חצות, עלתה הלבנה והגיהה בחלון שכנגד. עלי נפלה תרדמה ונדמה לי, שאני עומדת בתוך גנת־ורדים עדינה ולפתע פתאום ראיתי את הסב. חרדתי – משום שידעתי, שהוא מת, הציץ הסב והרגיש בזה וקרא בשמי. בגִשתי אליו הושיט לי ענף של ורדים רעננים וטלולים, חיך ואמר אלי: לכי…

ברבע שעה לאחר כן ילדתיךָ. אני הסתכלתי בפניך: הם הזהירו משום־מה. עיניך הקטנות מופנות היו כלפי לבנה וכוכבים שמעבר לחלון; ואני הבנתי את הכונה שבדבר: אושר גדול ניתן לי! – –

כך. ואולם לפעמים, כשאמי שוקעה ומתיאשה ממני ורואה בארחותי העקלקלות, הריהי חוזרת ומספרה את החלום, ומוסיפה מלים לבסוף:

“והאם אומַר שכחש, כחש החלום?…”

אַה! ודמעות זולגות – –

“המצפה”, קראקא, א' באלול התרע"ח 1918, שנה 14, מס' 44.

ב: קְדוֹשֵׁי דוּמִיָּה¹

בְּלֵילוֹת הַלְּבָנָה אוֹמֶרֶת אִמִּי הַקְּדוֹשָׁה

לְאָבִי הַקָּדוֹשׁ:

כְּשֶׁנּוֹלַד לִי הַבֵּן אִקְלְעָה הַלְּבָנָה בַּחַלּוֹן,

מִיָּד הוּא פָּקַח אֶת עֵינָיו וְהִבִּיט בָּהּ; מֵאָז

רוֹנֵן זֶה זִיוָהּ בְּדָמוֹ עַד הַיּוֹם

וּלְבָנָה מְהַלֵּכֶת מֵאָז בֵּין שִׁירָיו – –

הַרְבֵּה כֹסֵף־אַלְדֳּמִי הָיָה בְּאָבִי,

אֲבָל רֶכֶב הַנְּדוֹד לֹא עָמַד לְעֵת כֹּסֵף

סָמוּךְ לְבֵיתוֹ…

לָכֵן הוּא יָדַע דּוּמִיָּה וְנִגּוּן,

וְאָהַב־בְּעֵינָיו כַּנְפֵי צִפֳּרִים.

“– בִּרְצוּתָן לָעוּף, הֵן עָפוֹת לָהֶן… כָּךְ.”

אַךְ אִמִּי.. רִתְמַת רֵכֶב נְדֹד לְכָסְפָּהּ:

לְפִי דֹפֶק הַלֵּב יָדַע כָּל יֵשָׁהּ גַּם לֵלֵךְ

בְּרַגְלַיִם מַמָּשׁ עַל הַיָּם:

לְפִי מִשְׁעוֹל־הַלְּבָנָה־עַל־גַּלִּים

אֵלַי, אֶל הַבֵּן, בְּצִיּוֹן – –

אַךְ לֹא מְצָאַתְנִי יוֹשֵׁב עַל הַחוֹף מְחַכֶּה־לָהּ

וְחָזְרָה עִם מִשְׁעוֹל־הַלְּבָנָה־עַל־גַּלִּים:

עֲיֵפַת נְדוֹד, חַמַּת רֹאשׁ, מֻכַּת יָם.

עַכְשָׁו – גַּם אִמִּי כְאָבִי: קְדוֹשֵׁי דּוּמִיָּה.

יֵשׁ מִשְׁעוֹל־לְבָנָה עַל גַּלִּים נוֹצְצִים;

וְיֵשׁ הַבֵּן הַיָּחִיד

הַשָּׂרִיד

בָּעוֹלָם – –

המלביה"ד: עליזה גרינברג