הַמּוּזֵיאוֹן עוֹלֶה בָּאֵשׁ. כְּמוֹ קַשׁ

בּוֹעֵר הַיֹּפִי

שֶׁהֶעֱרִיצוּ דּוֹרוֹת.

שֶׁאֵין לוֹ מְחִיר

כְּמוֹ שֶׁאֵין לְגוּף הָאֱנוֹשִׁי.

הָאִישׁ שֶׁחַי בָּעוֹלָם

רַק כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל הַמּוּזֵיאוֹן

הִצְלִיחַ לְהַגִּיעַ בַּזְּמַן.

אִם יִשָּׁאֵר בַּחַיִּים יָעִיד

לְמַעַן הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים,

מָה יָפֶה עָלָה בַּלֶּהָבוֹת

הַיֹּפִי.

אֵצֶל הַסַּנְדְּלָר מְבַשְּׁלִים בַּדּוּד

דַּיְסָה בִּשְׁבִיל כָּל הַבִּנְיָן.

בִּזְמַן הַפְצָצָה אֲוִירִית, מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ,

שׁוּב הַפְצָצָה, שׁוּב צָרִיךְ לְכַבּוֹת.

בּוֹלְעִים דַּיְסָה לֹא מְבֻשֶּׁלֶת,

שְׂמֵחִים שֶׁחַיִּים.

הָאָדוֹן הַקָּצִין

שָׁתָה עִם הַבַּחוּרוֹת שְׁנֵי לֵילוֹת.

בַּבֹּקֶר

הוֹלִיךְ אֶת הַבַּחוּרִים לִפְעֻלָּה.

הַפְּעֻלָּה הָיְתָה מְטֹרֶפֶת. חָזַר קֹמֶץ.

הָאָדוֹן הַקָּצִין

שָׁתָה שׁוּב עִם הַבַּחוּרוֹת שְׁנֵי לֵילוֹת.

אִשָּׁה גָּסְסָה בְּשַׁעַר הַכְּנִיסָה, עַל מִזְרַן קַשׁ,

בַּמִּזְרָן הָיוּ דּוֹלָרִים.

לְיָדָהּ יָשְׁבָה אִשָּׁה שְׁנִיָּה,

חִכְּתָה, עַד שֶׁתִּגְוַע.

אַחַר־כָּךְ רָצָה עִם הַדּוֹלָרִים בָּרְחוֹבוֹת,

פְּצָצוֹת נָפְלוּ.

הִיא הִתְפַּלְּלָה: אֱלֹהִים, הַצֵּל אוֹתִי.

וֵאלֹהִים הִצִּיל אוֹתָהּ.

חֻלְצָתוֹ שֶׁל הַמּוֹרֵד שׁוֹרֶצֶת כִּנִּים

מַסְרִיחָה מִצַּחֲנַת הַבִּיבִים

מַסְרִיחָה מִזֵּעַת הַנְּעוּרִים

מִזֵּעַת הַקְּרָב וְהַפַּחַד.

רָצָה לְכַבֵּס אוֹתָהּ

אֲבָל כְּבָר לֹא הָיוּ מַיִם

וְלֹא הָיָה כִּיּוֹר בִּשְׁבִיל הַמַּיִם הַלָּלוּ

וּבַיִת בִּשְׁבִיל הַכִּיּוֹר.

אַחַר־כָּךְ נִסְפַּג בַּחֻלְצָה דָּם

וְאָז נָתְנוּ לוֹ אֲנָשִׁים

חֻלְצָה שְׁנִיָּה, נְקִיָּה

בְּעֵת שֶׁהִנִּיחוּהוּ בְּאַרְגָּז מִקְּרָשִׁים לְבָנִים.

הֶחֱזַקְתִּי שְׁנֵי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

נִגְּשָׁה אֵלַי אִשָּׁה.

רָצְתָה לִקְנוֹת שְׁנֵי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

הָיוּ לָהּ יְלָדִים.

לֹא נָתַתִּי לָהּ שְׁנֵי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

הֶחְבֵּאתִי שְׁנֵי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.

הָיְתָה לִי אִמָּא.

לְבַד אֲנִי עוֹזֵב אֶת הָעִיר

שֶׁבָּהּ נִסְפּוּ יְלָדִים וּנְכָדִים

שֶׁבָּהּ נוֹלְדוּ יְלָדִים וּנְכָדִים.

מִי יִתֵּן שֶׁעֵינַי תִּזְכֶּינָה לִרְאוֹת עוֹד

שָׁמַיִם שְׁקֵטִים בְּלִי פְּצָצוֹת

מֵעַל לָרֹאשׁ.

וּבַיִת שֶׁלֹּא נִקְטַל עַל־יְדֵי פְּגָזִים,

שֶׁבּוֹ צוֹחֲקִים יְלָדִים חַיִּים.

בַּבַּיִת הַזֶּה אָמוּת.

לפרופ' ולַדיסלַב טַטַרקיֶביץ

אָדָם זָקֵן

עוֹזֵב בַּיִת, נוֹשֵׂא סְפָרִים.

חַיִּל גֶּרְמָנִי חוֹטֵף אֶת הַסְּפָרִים,

מַשְׁלִיךְ לַבֹּץ.

הָאָדָם הַזָּקֵן מֵרִים אוֹתָם,

הַחַיָּל מַכֶּה אוֹתוֹ בַּפָּנִים.

הָאָדָם הַזָּקֵן נוֹפֵל,

הַחַיָּל בּוֹעֵט בּוֹ וּמִסְתַּלֵּק.

הָאָדָם הַזָּקֵן

מִתְבּוֹסֵס בְּבֹץ וּבְדָם.

חָשׁ מִתַּחְתָּיו

אֶת הַסְּפָרִים.

אֲנִי רָצָה בִּרְחוֹבוֹת שֶׁל גְּוִיּוֹת,

מְדַלֶּגֶת עַל פְּנֵי הַגְּוִיּוֹת,

עַל הֶחָזֶה מִתַּחַת לַחֻלְצָה

נָעוֹת

כִּנִּים חַמּוֹת

רַק הֵן וַאֲנִי חַיּוֹת!,

זֶה הַמְּחַבֵּר בֵּינֵינוּ.

הֵן מַעֲנִיקוֹת לִי אֶת תְּנוּעָתָן

בָּעִיר הַגְּוִיּוֹת,

בְּמָקוֹם שֶׁדָּבָר לֹא נָע עוֹד.

חַלָּשׁוֹת כָּמוֹנִי,

חֲפֵצוֹת חַיִּים כָּמוֹנִי.

אֲבָל כְּשֶׁאֵצֵא בִּמְרוּצָה מֵעִיר הַגְּוִיּוֹת,

כַּאֲשֶׁר אָדָם חַי

יִפְתַּח לִי דֶּלֶת שֶׁל בַּיִת חַי,

אַשְׁלִיךְ לָאֵשׁ אֶת הַחֻלְצָה יַחַד עִם הַכִּנִּים,

שֶׁכָּמוֹנִי

רָצוּ לִחְיוֹת.