1.

מכּל דוּד שמש מסנוור

זוהֵר אבי, מכּל סוגֵי הַטיח החוּם

חוזרות הדוֹדוֹת בּשַבּת,

מרחבֵי הליכה בָּעיר, בין ארוחה לארוחה,

בְּעיר שהיא רשת של הורים,

אבל בין ידיהם התופסות באי־סבלנות

מִתוך מריבה נמשכת

ללא היטוי, כמו בניין

שבָּנו רק את המַרתפים שלו,

ולא הצליחו לבנות את הקומות,

בין גוּפם התפוּס בּכַף ההכרח הגדולה,

בכל זאת, הזיכרון

של רבגוֹניוּת הגגות, המרפסות הגבוהות

המוֹשכות לגור למעלה.

2.

לתוך המִלים,

לתוך תאֵי המלים,

נכנָס החוּץ הזה, הדאגה,

מהגגות הלבָנים המזוּפּתים –

נוף שתַפקידוֹ אף פעם לא הוּבן,

השָחוֹר שמופיע ואיננו מתחת ללָבן.

3.

גם הכסף הוא אבא שלנו,

המחירים הם שְמות הדברים.

עולם סדוּר עומד קפוּא,

חלון ראווה עצום שֶמצַווה:

רצֵה אותנו,

ילד קטן עם שכָמוֹת.

4.

מעוּנוֹת־של־אֵם עוֹמדות

מול מעוּנוֹת של אב,

שני טורים, נעלמים בָּערפל, בַּקוֹר,

לאוֹרך חפירה עמוּקה.

וגם הפשיטו אותם קֹדֶם,

והערֵמות – זה ימוּין,

וזַן יופרד מזַן,

וזה יֵרשם, ולא יובן, בעצם, לעולם.

אף כי עוד יש לנו אותו גוף,

אלה מול אלה,

עם הנקודה השחוֹרה הָרגישה

הבולטת בָּאמצע, בתוך הערפל.