כרך רביעי: עבדה – תשבה    🔗

לזכר לוחמי מלחמת הקוממיות שהקריבו את חייהם על מזבח המולדת

ציון לנפש ישעיהו פרס ז"ל

בראשית חודש סיון תשט"ו חתם מחבר האנציקלופדיה “ארץ־ישראל” את שמו על הקדמתו לכרך האחרון של הספר וביום השבת כ"א סיון תשט"ו שבק חיים לכל חי אחרי מחלה קצרה, בשנת ה־81 לחייו.

חדל לדפוק לבו של אחד מיקירי ירושלים, בן־ירושלים ומוקיר ירושלים, חובב ארצנו ועברה, מתגאה במדינת ישראל והשיגיה. מעריץ עמו ודברי ימיו. כל ימי חייו היו קודש לחקר הארץ ועתיקותיה ושלושים שנה עסק בחיבור הספר הזה, האנציקלופדיה “ארץ־ישראל” שהנהו ספר שימושי ראשוני בספרותנו. בהגיעו לגבורות התחיל לחשוש לגורל מפעל חייו זה, שמא לא יזכה לסיימו, עבד במרץ שאין דוגמתו וזכה להשלים את העבודה עד הנקודה האחרונה. עוד בהיותו על ערש דוי אחרי נתוח קשה, ימים אחדים לפני מותו, החזיק בידיו את עלי ההגהה של הגליון האחרון, ואף את השערים ואת רשימת התמונות הספיק לראות ולהכניס בהם את תיקוניו. עם סיום מפעל־חייו נסתיימה גם פרשת־חייו, חיים מלאי פעילות, בנין, יזמה ומחקר, אך אין ספק שרבי ישעיהו פרס נמנה על אלה “שבמיתתן נקראו חיים”.

יום מאושר בחיי ישעיהו פרס ז"ל היה היום בו שלח את המכתב הראשון עם בול של מדינת ישראל – בחודש אייר תש"ח

(מתוך עניוות לא היתה דעתו נוחה מפרסום תמונתו בספרו, אולם לגבי התמונה הנ"ל ויתר, מחמת שמחתו הגדולה על המאורע ההיסטורי).

“עמודי שלמה” בנחל תמנע

 

פתיחה    🔗

בכרך הרביעי מסתיימת האנציקלופדיה ארץ־ישראל, הכוללת את כל הערכים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של ארץ־ישראל בתוך גבולותיה ההיסטוריים המורחבים מהנהר הגדול נהר פרת עד נחל מצרים. ספר זה בהיקפו הרחב, הממצה את המקורות ההיסטוריים ואת מסקנות המחקרים הארכיאולוגיים, ויחד עם זה הוא מגלה תמונה נאמנה של תנאי הישוב בזמן הזה, הוא עד עכשיו יחיד במינו בספרות המדע הארצישראלי. תשומת לב מיוחדת ניתן בו להווית הישוב היהודי בארץ־ישראל בכל תקופות ההתישבות מימי קדם ועד הזמן הזה.

בכרך זה, הכולל את הערכים במסגרת האותיות ע עד ת, נמנים כ־450 תלים בכל הארץ משני עברי הירדן, מהם תלי ערים עתיקות, שנבדקו ונחקרו ורבים מהם אף זוהו בשמותיהם הקדמונים, בערכי התלים, שעל מהותם קיימים חלוקי דעות בין החוקרים, הבאנו את דעות החוקרים וסברותיהם במלואן. בערבית המונח תל פרושו נקודה טופוגרפית, גבעה או הר, המתרוממת מעל סביבותיה, ולאו דוקא אתר עתיק. תלים אלה צוינו במקומם לפי טיבם.

את הערך תל אביב, העיר העברית הראשונה ורבת האוכלוסין ותנועת החיים, כתב לפי בקשתנו המומחה לדבר, מר א. ז. בן־ישי, עורך ידיעות עירית תל אביב ומזכיר כבוד של ועדת השמות העירונית. תודתי נתונה לו גם במקום זה בעד עבודתו היסודית והממצה.

ועדת השמות הממשלתית השוקדת מאז קום מדינת ישראל על קביעת שמות עבריים לכל העצמים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים בשטח המדינה הצעירה וקובעת שמות לנקודות ההתישבות החדשה, הספיקה כמעט לתת למפת מדינת ישראל אופי וצביון עבריים. ביסוד עבודתה הונח העקרון להחזיר את עטרת השמות העתיקים ליושנה, עד כמה שהם ניתנים לזהוי, ולקרוא את העצמים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים, שאינם ניתנים לזהוי, בשמות עבריים המותאמים לטבע המקום, לצורה, לצומח וגם לפרטים ידועים מתוך תולדות עברה של הארץ. במקרים ידועים הותאם לשם הערבי הקיים במפות שם עברי הדומה לו בצורה ובצליל. לפי אותה השיטה נהגה ועדת השמות גם במתן שמות לישובים החדשים.

הואיל ובהדפסת האנציקלופדיה הוחל כבר בשנת תש"ג (1943), לכן לא נכללו השמות העבריים החדשים בשני הכרכים הראשונים אלא בתוספות ובהשלמות, בעוד שבשני הכרכים האחרונים נכלל חלק ניכר מהם. כל השמות החדשים, שלא נכללו בארבעת הכרכים כסדרם, מכונסים לפי סדר האלפבית בכרך המלואים, שיראה אור בקרוב..

תודתי נתונה בזה לידידי החוקרים הדגולים פרופ' ב. מזר (מייזלר) ומר מ. אבי־יונה,כן גם לחברי מר מ. בנארי, שטרחו וקראו בקביעות את גליונות ההגהה מההתחלה ועד הסוף ותרמו בהגהותיהם ובהערותיהם תרומה חשובה ליעילות האנציקלופדיה.

ירושלים, סיון תשט"ו ישעיהו פרֶס

עין גב בשפתו המזרחית של ים כנרת

עין חרוד, המעין לרגלי הר הגלבוע

עין גדי- הברֵכה

הדרך לעין גדי בשפתו המערבית של ים המלח

 

ע    🔗

עַבְּדָה – عبدة. ראה עבדת.

עַבְדּוֹן. עיר הלויים בארץ אָשֵׁר. היום خ. عبدة = ח'. עַבְּדָה סמוך לגדה הצפונית של נחל קרן, 3 ק"מ לערך מדר’־מזר' לחניתה. בה חורבה של מצודת הצלבנים. לפי חרסיו היה המקום מיושב מתקופת הברונזה הקדומה עד התקופה הערבית של ימי הביניים. השוה גם עברון.

בחשון תשי"ב (נובמבר 1951) נוסד בו במקום כפר־עבודה של עולים חדשים בשם כפר עבדון. יהו' כא, ל; דהי"א ו, נט.

עַבְּדוּן ^א – عبدون. מקום של ישוב קדום במרחק 2.5 ק"מ ממערב למושבה זכרון יעקב. בו עקבות של חומות ובורות.

עַבְּדוּן ^ב – عبدون. חורבות של שלשה ישובים קדומים בעבר הירדן מזרחה, 6 ק"מ מדר’־מע' לרבת בני־עמון. ראה ערער ^ד.

עַבְּדִין – عبدين ¹. כפר בגולן בשפתו המזרחית של נהר א־רֻקָּד ובו שרידים של בניינים עתיקים.

עִבְּדִס – عبدس. לפנים כפר ערבי בשפלה, 11 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' למגדל־אשקלון. עקבות של יסודות, ברכות ושרידים ארכיטקטוניים מעידים על כך, שהמקום היה מיושב בזמן קדום.

עַבְדָת. לפנים עיר נבטית מוקפת חומה בנגב. שנקראה על שם עבדת מלך הנבטים הנערץ כאליל והקבור במקום זה. במטבעות הנבטיות טבוע השם “עבדת מלך נבטו”, בספרות היונית ובכתבי אבות הכנסיה נקראת העיר Epodc. 086dug,08ood 03:0mg. לפי לוח פויטינגר נמצאה העיר הזאת 24 מילים רומיים מחלוצה, בצומת הדרכים החשובה ביותר בנגב, בדרך מירושלים ומעזה לאילת ולפטרה. מפאת מצבה הגיאוגרפי היה לה ערך אסטרטיגי ומסחרי חשוב, ביחוד במאות הד' והה' לספה"נ.

העיר הייתה בנויה על ראשו של צוק־סלע ובמורדו ובמישור שעל ידו, 37 ק"מ מדרום לחלוצה. הבתים היו בחלקם חצובים בסלע ובחלקם בנויים. במקום חורבות רבות מהתקופה הביזנטית, חורבה של מקדש נבטי גדול, קבר גדול מהמאה הג' או הב' לפסה"נ, חורבות של מצודה רומית, של מנזר, שהיה בנוי על גבי המקדש הנבטי, ושל כנסיה ובית קברות גדול עם כתובות נבטיות הדומות לכתובות שבפטרה וכתובות יוניות וכופיות ². בהרים שמסביב מערות־קברים רבות, ששמשו דירות בתקופה הביזנטית ובתקופה הערבית. במישור הרחב שמסביב לעיר העתיקה ניכרים סימנים של עבוד חקלאי בימי קדם ³.

הכתובת הנבטית במקדש עבדת:

1 דנה צלמה די עבדת אלהא די עבדו בני חנינו בר חטישו בר פטמון…

2…ותרא אלה חטישו די בצהות פטמון עמהם על חיי חרתת מלך נבטו רחם [עמה ושקולת]

3 אחתא מלכת נבטו ומלכו ועבדת ורבאל ופצאל ושעודת והגרו בנוהי וחרתת בר הג[רו דנה]

4 […בשנ]ת 3 /// ///// לחרתת מלך נבטו רחם עמה

(1 זו התמונה של עבדת האלהי, שעשוה בני חנינו בן חטישו בן פטמון

2 ותרו אלהי חטישו של הכנסת של פטמון אבותיהם לחיי חרתת מלך הנבטים המרחם [האוהב] את [עמו ואת שקולת]

3 אחותו מלכת הנבטים ושל מלכו ועבדת ורבאל ופצאל ושעודת והגרו בניו ושל חרתת בנו של אותו הגרו

4 בשנת 12 של חרתת ⁴ מלך הנבטים המרחם [האוהב] את עמו).

אל־עָ’בֶּה ^א – الغابة. בפי הפלחים עָ’בִּיָה. לפנים שני כפרים ערביים סמוכים זה לזה בכביש חיפה–מגדו, סמוך למשמר העמק מדרום־מזרח. אדמת הכפרים שייכת לפיק"א. הכפרים נכבשו בניסן תש"ח ע"י צבא ההגנה לישראל.

אל־עָ’בֶּה ^ב – الغابة. שטח מיושב בדוים, 3 ק"מ מדר’־מזר' לרפיח בדרך המלך ההולכת למצרים. בשפתו של שטח זה נמצאים תחנת משטרת הגבול ושדה תעופה.

עָבּוּד – عابود. כפר בהרי אפרים, 17 ק"מ מצפ’־מזר' ללוד (500 תו' נוצרים, 400 מוסלמים). לפי יקות ווו, עמ' 583, מקורו של שם הכפר הוא עברי (בית עובד?) והוא הפך לערבי. רוב בתי הכפר בנויים חמרים עתיקים. בו שרידים של כנסיה עם פסיפס וכתובת יונית ⁵.

אל־עבְּטַח – العبطح. תל של ישוב בתקופת הברזל בין החולות שמדרום לחוף אשדוד.

אל־עֻבַּיְדִיָה – العبيديّة. לפנים כפר ערבי הבנוי על תל גדול ותלול סמוך לשפתו המערבית של הירדן, 3 ק"מ מדרום לים כנרת, מול דגניה. מחצית אדמת הכפר שייכת ליהודים. התל הנמצא בדרך הרומית לבית שאן היה מיושב, לפי גַרסטַנג, בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה ⁶. סאריסאלו מצא בו רק חרסים אחדים מתקופת הברונזה המאוחרת וכמויות גדולות של חרסים מתקופת הברזל הקדומה ⁷. בירדן מול התל נמצא מעבר עתיק, שבו עברה הדרך לדמשק. גַרסטַנג מזהה את התל עם ינעם (ע"ש), ואילו אַלט מחפש בו את מקומה של חַנָּתֹן ⁸ (ע"ש).

עָ’בִּיָה. ראה אל־עָ’בָּה ^א.

עַבָּיָה –. عباية. כפר מצפון לטרכונה.

עִבִּין – عبّين. כפר בגלעד, 22 ק"מ מדר’־דר’־מע' לאִרְבִּד.

עִבְּלִין (אִעְבְּלִין) – عبلّين (اعبلّين). כפר ערבי 4 ק"מ מצפ’־מזר' לשפרעם. (1,478 תו' מוסלמים). ראה אבלים והשוה גם אעבלין ⁹.

אל־עָ’בִּסִיָּה ^א – الغابسيّة. כפר ערבי נטוש. על הנהר באניאס בצפון עמק חולה, 3 ק"מ מדרום לשאר ישוב. אדמותיו מעובדות על ידי הישובים העבריים הסמוכים.

אל־עָ’בִּסִיָּה ^ב – الغابسيّة. כפר ערבי בגליל המערבי, 5 ק"מ ממזרח לנהריה. בו ארונות מתים וחציבות בסלעים.

תושביו הערביים הועברו לכפר הנטוש הסמוך שיח' דווד, ובמקומו הוקם המושב דוֹבֶא של יוצאי עיראק.

אל־עַבָּסִיָה – العباسيّة. כפר מצפ’־מזר' לצור (600 תו' מוסלמים).

עַבַּסָן – عبسان. שני כפרים קרובים זה לזה בשפלה, ממזרח לחָ’ן יוּנִס (1,100 תושבים מוסלמים). בעבסאן אל־כַּבִּיר בנויים בקירות בתי הפלחים עמודי שיש, שברי עמודים ובסיסים ואבני־בנין עתיקות של מצודה רומית ובכפר נמצאים גם שני פסיפסים, בעבסאן א־צַּעִ’יר ערמות אבני בנין ¹⁰.

עַ’בָּעִ’בּ – غباغب. כפר בחורן מצפ’־מע' לטרכונא.

אל־עִבְּר – العبر. חורבה באדום, 30 ק"מ מדרום לים המלח.

עֵבֶר הַיַּרְדֵּן. ברוב המקורות במקרא, שבהם נזכר השם עבר הירדן הכוונה היא לעבר הירדן המזרחי ¹¹. רק בחמשה מקומות מתכוון הכתוב לעבר הירדן מערבה ¹², יש והמקרא מבחין ליתר בהירות בין עבר הירדן מזרחה או עבר הירדן מזרח השמש ¹³ לבין עבר הירדן ימה ¹⁴. המקורות התלמודיים מציינים בשם עבר הירדן רק את החלק המזרחי של ארץ־ישראל ¹⁵. משנת 1922 מציין השם עבר הירדן את המדינה הערבית, שנוסדה בחסדה של בריטניה הגדולה.

לפי הנתונים הארכיאולוגיים והמקורות ההיסטוריים היתה ארץ עבר הירדן כבר מיושבת בתקופה הפריהיסטורית. בהמצאה בדרך הגדולה של ההגירה מדרום לצפון וממזרח למערב היתה נתונה לחדירת עמים ושבטים שונים: האמורי בני ישראל, הנבטים והערבים, זרם תמידי בא ועודנו בא עד היום מערב. ישוב פורח התקיים בה בשלב האחרון של תקופת הברונזה הקדומה ובשלב הראשון של הברונזה התיכונה (1900– 2200 לפסה"נ). הארץ היתה עזובה וחרבה במשך שש מאות שנה (1300–1900) עקב חדירת בני קדם, ושוב היתה פורחת מהמאה הי"ג עד המאה הו' (אדום ומואב, עמון וגלעד ובני ישראל). בתקופה ההלניסטית נוסדו וגדלו ערי הדקפוליס, והתקופה הנבטית־הרומית היתה תקופת הפריחה של אדום. למן כבוש הארץ ע"י הערבים המוסלמים במאה השביעית נהרסה תרבותה העתיקה ונחרבו עריה וכפריה, והארץ הפכה למדבר שממה, שבה רעו נודדים ונודדים למחצה את עדרי גמליהם וצאנם ותקעו את אהליהם על יד המים.

לפי המקרא משתרעת ארץ עבר הירדן מנחל ארנון עד הר חרמון, ובה נמצאו שתי ממלכות האמורי, ארץ סיחון וארץ עוג מלך הבשן וכל המישור וכל הגלעד וכל הבשן וכל חבל ארגוב. את הארץ הזאת הנחיל משה לשבט ראובן ולשבט גד ולחצי השבט מנשה, שהתנחלו בה. גבולות קבועים היו לעבר הירדן מזרחה רק משני צדדים, הירדן ממערב ונחל ארנון מדרום. במזרח פתוח המדבר לפני רועי הצאן, ובצפון היו פתוחים לפניהם שדות המרעה הנרחבים של ארץ דמשק. על שדות־המרעה היה ריב תמידי בין שבטי ישראל ובין בני עמון ומואב, אדום ומדין ובני קדם (ההגריים). מדי פעם בפעם קמו מבני ישראל שופטים (גדעון, יפתח). שהושיעו את אחיהם מאויביהם מסביב. שבטי עבר הירדן היו נאמנים לבית שאול והמליכו עליהם את בנו איש־בשת. דוד ספח את עבר הירדן לממלכתו, נלחם עם עמון ואדום ויכול להם והרחיב את שלטונו עד דמשק מצפון ועד ים אילת מדרום. שלושה משנים עשר המחוזות ההנהלתיים של ממלכת שלמה היו בעבר הירדן מזרחה: המחוז הששי היה צפון הגלעד, שכלל את חוות יאיר ואת חבל ארגוב שבבשן ומרכזו ברמות גלעד; המחוז השביעי היה הגלעד התיכון ומרכזו במחנים, והמחוז השנים עשר הקיף את יתר חלקי הגלעד וממלכת האמורי.

בהחלק הממלכה הישראלית נצטרף עבר הירדן לממלכה הצפונית. אולם לא ארכו הימים וארם חדר לתוך הארץ וכבש את צפון הגלעד, ובמות אחאב פשע מישע מלך מואב בישראל וספח את דרום הגלעד לארצו. תגלת פלאסר השלישי מלך אשור סדר בעבר הירדן שלש פחוות אשוריות: גַלְעַזֻ (גלעד?), חַוְרָנִ (חורן) וקָרְנִינִ (עשתרות קרנים = בשן). רבים מיושבי הארץ הגלו לאשור ובמקומם הועברו הנה שבטים מאשור. בתקופת שלטון פרס חדרו לתוך עבר הירדן שבטים ערביים מהמדבר וסורים מהצפון שהתישבותם על הקרקע עודדה ונתמכה ביחוד על ידי מלכי הסלבקים. בימי הבית השני אנו מוצאים בעבר הירדן שלושה עמים המתאמצים להתפשט כל אחד על חשבון שכניו:

1. הערבים, שישבו בדרום, והם הנבטים בפטרה, בני עמְרוּ (עֻמְר) במידבא ובני יַמְבְּרִי בבעון (מעון), ואליהם הצטרפו צאצאי העמונים והמואבים. הם התפשטו בכל הארץ וארחות מסחרם עברו צפונה לדמשק ודרומה למצרים.

2. הסורים, שישבו בערים הגדולות והפכו אותן ואת בנותיהן למעין מדינות־ערים, סורים מתיונים אלה כרתו ביניהם ברית ויסדו את ברית עשר הערים (הדֶקַפּוֹלִיס).

3. היהודים, שהיו אז במעוט וסבלו משכניהם, ביחוד מהסורים. לכן היו בעלי ברית הערבים. יהודה המכבי נלחם בערים הסוריות והעביר את יושביהן היהודים לעבר הירדן מערבה. כוחם והשפעתם של היהודים גבר והלך בימי יוחנן הורקנוס, שכבש את חשבון ואת מידבא ומחוזותיהם. אלכסנדר ינאי הכניע את יושבי הארץ מסלבקיה שבגולן עד צוער והכריחם להתיהד. הרומיים שלטו במחוז פיריאה (IIepo.ta). לפנים ארץ בני טוביה, שהשתרעה ממכוור עד פחל ומרבת בני־עמון עד הירדן (מלח' ג, 3, 3 והשוה גם שם ב, 3, 1; 20, 4). הורדוס ספח לממלכת יהודה את הבשן, החורן, טרכונא והגולן והושיב בהן פרשים יהודיים מבבל לשמירת הגבולות. אחרי מות הורדוס מלך בנו השני הורדוס אנטיפס בעבר הירדן היהודי (פיריאה), ובנו פיליפוס שלט בבשן, בטרכונא, בחורן, בגולן ובפניאס. בימי מלחמת היהודים עוד היה היסוד היהודי בעבר הירדן חזק למדי, הם נלחמו כאן עם הרומאים ועם הנכרים יושבי הערים הגדולות גם יחד. במלחמה זו הושמד רובו של הישוב היהודי. רק ה"מציקים", בעלי האחוזות הגדולות, שהלכו עם הרומאים, וכן גם האכרים אי־פה אי־שם עוד החזיקו מעמד. טריאנוס קיסר הפך בשנת 106 לספה"נ את רובו של עבר הירדן לפרובינציה רומית בשם Arabia Petraea ( Not. dign: Dux Arabiae). גבולותיה היו: אילת בדרום, מצודת נמרה בצפון ואדרעי בצפון־מערב. בירתה היתה פטרה ואח"כ בצרה שבחורן. בימי ספטימוס סיבירוס או בימי דיוקלטיאן נכללו בפרובינציה ערביא גם ערי הדקפוליס, ובאותו זמן נספח גם תחום פטרה לפלסטיני. בתקופה הנבטית־הרומית פרח המסחר בעבר הירדן. ארחות הגמלים של הנבטים עברו בדרך המלך שנסללה על ידי הרומאים בימי טריאנוס מדמשק עד אילת, ומשם נשלחה תנובת הארץ באניות סוחר לערב, להודו, למצרים ולאפריקה המזרחית.

חכמי התלמוד מנו את עבר הירדן עם האזורים העיקריים של ארץ־ישראל (“על שלשה ארצות מעברין את השנה, יהודה ועבר הירדן והגליל”, ב' סנהד' יא, ב; “שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל”, ב' כתובות יג, א; “שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל”, ב' ב"ב ג, ב). הם חלקו את עבר הירדן לשלשה אזורים טבעיים בהתאם לחלוקת ארץ יהודה: להר, עמק ושפלה (יר' שביעית ט. ב–לח, ע"ד למטה), ואת ארץ־ישראל כלה חלקו, לפי המצב המדיני בזמן ההוא. לשלש ארצות: פיניקיא. ערביא ופלסטיני (בר"ר סוף פ"צ). “בערבייא עוברות אורחות דדנים”, הם הנבטים (יר' תענית ד, ח–סט, ע"ב). הביזנטים חלקו את פיריאה לשלשה מחוזות: ליביאס (בית רמתה) בדרום, גדור (א־סַּלְט) באמצע ועמתוס (חמתה) בצפון.

אף־על־פי שליהודים היו אחוזות גדולות בעבר הירדן מזרחה גם בתקופת השלטון הרומי, העדיפו אז בעלי האחוזות את הישיבה בעבר הירדן מערבה. התנא רבי יצחק, שחי בימי ר' יהודה הנשיא, “פתר קריא בשבט גד ובשבט ראובן בשעה שנכנסו לארץ וראו כמה בית זרע יש בה, כמה בית נטע יש בה, אמרו טוב מלא כף נחת בא”י ממלא חפנים עמל בעבר הירדן" (ויק"ר ג, א; קו"ר ד, יא). עבר הירדן מזרחה אינו דומה בפריונו לעבר הירדן מערבה (“אין מביאים בכורים מעבר הירדן, שאיננה ארץ זבת חלב ודבש”, מש' בכורים א, י).

לפני הכבוש הערבי התישבו בעבר הירדן יהודים, שהגרו מערב. מצבות ושרידים עתיקים אחרים מעידים על ישוב יהודי בחלק זה של ארץ־ישראל בימי הביניים. ר' אישתורי הפרחי מודיע בתחילת המאה הי"ד על עדה יהודית בעַגְ’לוּן שבגלעד הצפונית (כו"פ ש"ח –שי"ב). הידיעה האחרונה על קיום עדה זו הגיעה אלינו מתוך ספרות השו"ת (ראה עגלון 2).

בימי שלטון הערבים, הממלוכים והתורכים נכלל עבר הירדן בגליל דמשק. שלטון הממונות הבריטית הפריד בשנת 1922 את עבר הירדן מארץ־ישראל. ב־15 במאי 1923 הוכרזה עצמאותה של עבר הירדן (Trans-Jordan) בחסותה של בריטניה, ובראשה הועמד האמיר עבדאללה, בנו של חוסיין, מי שהיה מלך חג’אז. בשנת 1946 הוכרז עבדאללה למלך עבר הירדן.

גבולותיה הטבעיים של ממלכת עבר הירדן היו לפני מלחמת העצמאות של ישראל: ממערב הירדן ובהמשכו קו העובר באמצע לאורך ים המלח והערבה, מצפון הירמוך ובהמשכו קו ישר עד גבול עיראק, ממזרח המדבר ומדרום ים אילת (מפרץ עקבה). גבולותיה המדיניים היו: ממערב ארץ־ישראל המערבית, מצפון סוריה, ממזרח עיראק ומדרום ערב סעודיה, בירתה רבת בני־עמון (עַמָּן). שטחה 90,000 קמ"ר, ומספר יושביה היה בשנת 1946 לפי האומדן 450,000 נפש = 5 נפשות על קמ"ר אחד.

רוב אנשי עבר הירדן הם נודדים (בדוים) ונודדים למחצה (ערב), התוקעים את אהליהם קרוב למים וחיים על גדול בהמות, רובם חונים לשבטיהם, למטותיהם ולבתי אבותיהם בגלעד המבורך במים רבים, ביערות עצים ובמרעה טוב, חלק מהם בגליל אל־כַּרַךּ (מואב) ומעוטם בהר שעיר ובעמק הערבה.

בגלעד הצפונית חונים:

עַרַבּ א־סָּמָדִיָה, 5 מטות בנפת ג’בל עַגְ’לוּן

עַרַבּ פֻ’רַיְחָתּ, 40 מטות בנפת ג’בל עַגְ’לוּן

עַרַבּ עַזָוִיָה, 69 מטות בנפת אל־עַ’וְר (עמק הירדן)

עַרַבּ א־שָּׁרַיְדָה, 27 מטות בנפת כּוּרָה

עַרַבּ אל־מַסַדִין, 18 מטות בנפת כּוּרָה

עַרַבּ עתָּמִנָה, 23 מטות בנפת כּוּרָה (בתוכם המטה הגדול בְּנִי חַסן)

עַרַבּ א־נֻּצִירָתּ, 11 מטות בנפת בַּנִי עֻבַּיְד

עַרַבּ אַבּוּ עָבַּיְדָה, 34 מטות בנפת בַּנִי עֻבַּיְד

עַרַבּ רַבָּבַּיָה וּמִלְכַּוִיָה, 5 מטות בנפת סַרוּ

עַרַבּ רַזְלַלָה או רֻסָן, 15 מטות בנפת סַרוּ

עַרַבּ עַזָּם, 54 מטות בנפת סַרוּ

בגלעד הדרומית (מחוז אל־בַּלְקָא) חונים:

עַרַבּ עַזָּם, 3 מטות

עַרַבּ עדְון, 55 מטות

במחוז כַּרַךּ (מואב) חונה השבט הגדול עַרַבּ אל־עַגַ’לִיּ המונה 62 מטות, מהם 32 בנפת כַּרַךּ, 12 בא־טַּפילה (תופל), 5 במַעָן (מעון), 7 בשַׁוְבַּךּ, 6 בואדי מוּסָא ובפטרה. מלבד אלה נמנים עם שבטי הבדוים אל־חֻוַיְתָּתּ, 7 בתי אבות בדרום הארץ; א־סִּרְחָן, 8 בתי אבות, בואדי סִרְחָן; אל־חַגָ’יָה, 4 בתי אבות, במחוז כַּרַךּ ובַּנִי צַחְ’ר במדבר הדרומי ובואדי סִרְחָן. בקיץ נודדים כולם להרי גלעד.

החל מהמחצית השניה של המאה הי"ט נושבו בעבר הירדן על ידי השלטונות התורכיים שבטים קווקזיים ותורכמנים מאנטוליה. הצ’רקסים, שמוצאם בקווקאז, יסדו בשנת 1878 מושבה בעַמָּן, בה הם יושבים ברובע מיוחד (רובע אל־מֻהַגִ’רִין). אליהם הצטרפו במשך הזמן צ’רקסים אחרים, ביחוד מגֶרש. בשנת 1880 התישבו בואדי צִיר, בשנת 1882 בגרש, בשנת 1901 בנָעוֹר ובשנת 1907 ברֻסַיְפָה. הצ’צ’נים (שִׁשָׁן) באו בשנת 1905 מקווקז דרך אסיה הקטנה. כפריהם הם זַרְקָא, סֻוַיְלַח וסָחְ’נָה. התורכמנים הגרו בשנת 1874 מגליל אזמיר שבאנטוליה. כפריהם הם אֻם א־רֻמָּן ועַיְן חֻמְר. משנת 1910 קיימת גם מושבה של בַּהָאִים פרסיים בעַדַסְיָה. מעבר לגבולות הממלכה חונה השבט בַּנִי עַטִיָּה ולו 8 בתי אבות. הם באים בהמוניהם לעַמָּן ולכָּרַךּ לקנות תבואה, ורבים מהם היו באים לעבודת הקציר במחוזות באר שבע וחברון.

ממלכת עבר הירדן לקחה חלק בראש במלחמת המדינות הערביות בישראל. הלגיון העבר־ירדני באמונם, בציודם ובפקודם של הבריטים, שנמצא עוד מימי שלטון המנדט הבריטי ממערב לירדן, התחיל במעשי איבה נגד היהודים מיד אחרי פרסום החלטות האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947. במלחמתו עם צבא ההגנה לישראל תפס הלגיון את הרי שומרון והרי יהודה, התבצר בהם ושם מצור על ירושלים. מאז חתימת שביתת הנשק עם ישראל מחזיקה ממלכת עבר הירדן בשטח זה. ביום 24 באפריל 1950 הכריז בית הנבחרים הראשון ברבת בני עמון, שבו משתתפים גם נציגי האוכלוסיה של שטח זה, על ספוח “פלשתינה הערבית” לממלכת עבר הירדן, שקבלה את השם “הממלכה ההאשמית הירדנית” (المملكة الهاشميّة الاردنيّة) ¹⁶ = אל־מַמְלַכִּיָּה אל־הָשִׁמְיָּה אל־אֻרְדֻנִיָּה), בקצור ממלכת הירדן. ע"י ספוח זה גדל שטח הממלכה ההאשמית ב- 5,500 קמ"ר לערך, והוא כולל, לפי החלוקה האדמיניסטרטיבית מתקופת המנדאט הבריטי את הנפות שכם, רם אללה ויריחו בשלמות וחלקים מהנפות ירושלים, בית לחם, חברון, טול כרם, ג’נין ובית שאן. מספר תושבי השטח הנספח מגיע ל- 400,000 בערך, ועליהם יש להוסיף כ- 450,000 פליטים משטח מדינת ישראל היושבים במחנות (בשנת 1952). על־ידי צירוף השטח של עבר הירדן המערבי גדלה צפיפות האוכלוסיה בממלכה ההאשמית הירדנית עד כדי 10 נפשות על קמ"ר אחד, ואם נוסיף על האוכלוסיה המיושבת גם את הפליטים, תגיע הצפיפות ל־13 נפש על כל קמ"ר (באותה שנה היתה מדת הצפיפות במדינת ישראל 80 נפש על קמ"ר אחד).

מצבה הכלכלי של ממלכת הירדן הוא ירוד מאד. האוצרות הטבעיים של הארץ. המינרלים של ים המלח והפוספטים, ואולי גם נפט, אינם מנוצלים.

במדיניותו כלפי ישראל נקט המלך עבדאללה עמדה מתונה. בנגוד ליתר המדינות הערביות, שאף לשלום עם ישראל והתנגד לבינאום ירושלים ¹⁷. כן שאף לאחד את סוריה. עיראק ועבר הירדן למדינה האשמית חזקה. הוא קנה לו ע"י כך שונאים מבין מחרחרי הריב הפלשתינאים, ובראשם החג' אמין אל חוסייני, ומבין הסורים, שארבו לחייו, וביום 20 ביולי 1951 נרצח בירושלים בשעה שנכנס לתפלה במסגד אל־אַקְצָא בהר הבית. בנו הבכור חולה־הרוח טלאל ירש את כסאו. בינואר 1952 נתקבל בבית הנבחרים של עבר הירדן חוק, שעל פיו הממשלה אחראית בפני בית הנבחרים ולא בפני המלך. במאי אותה שנה מנתה הממשלה מועצת עוצרים, שתכהן עד שיורש העצר, בנו של טלאל יגיע לגיל הבגרות. ביבליוגרפיה: ש. קליין, עבר הירדן היהודי; נ. גליק, הירדן: Haefeli, Samaria U. Perda bei Flavius Josephus; T. G. Peake Pasha, History of Trans-Jordan and its Tribes (בכתב־יד, יצא בדפוס בשפה הערבית) Abdallah King of Jordan Memoirs of King Abdallah of Transjordan, ed. by Philipp P. Graves, with an ןntroduction by R. J. C. Broadhurst, London 1950 (תרגום אנגלי של האוטוביאוגרפיה של המלך).

עֶבֶר הַנָּהָר. היא הארץ אשר מהעבר המערבי של נהר פרת, בארמית ובכתובות האשוריות והבבליות עֲבַר נַהֲרָה. ארץ זו כללה את סוריה ואת ארץ־ישראל משני עברי הירדן עד גבול מצרים. שלמה רדה בכל עבר הנהר מתפסח שבשפתו המערבית של הפרת מצפון־מזרח ועד עזה שבשפת ים התיכון מדרום־מערב. לפי סדוריו של דריוש מלך פרס היה האחשדרפן (הסאטראפ) של עבר הנהר מושל על המחוז החמשי מבין עשרים המחוזות שבממלכת פרס. בימי עזרא שלמו עולי בבל מסים לפחוות עבר הנהר. נחמיה קבל ממלך בבל אגרות לממונים על פחות עבר הנהר, שהעבירוהו בשלום ליהודה. בהבנות ירושלים בימי נחמיה הקימו על יד שער הישנה כסא לפחת עבר הנהר, שלו היה אז כנראה השלטון העליון על ארץ יהודה. מ"א ה, ד; עזרא ה, ג. ו; ו, ו; ח. לו; נחמ' ב ז. ט; ג, ז.

עֶבְרוֹן ^א. עיר בארץ אָשֵׁר מצפון לכבול, היא עבדון (ע"ש). יהו' יט, כח.

*עֶבְרוֹן ^ב. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, סמוך לנהריה מדר’־מזר', 20 מ' מעל פני הים, נוסד בר"ח חשון תש"י (8.10.1945) ונכלל באזור האדמיניסטראטיבי געתון. מספר נפשותיו (בטבת תשי"א)

1. בחרישה באדמת הישוב נתגלו סמנים של ישוב בתקופה הפליאוליתית ¹⁸. בחפירות, שנערכו ע"י שטקלים באדמת זִינָתּ מדר’־מע' לישוב הקבוץ נתגלה ישוב פריהיסטורי ובו כלי צור, שרידי עצמות מאובנות ושברי שנים של פילים קדומים. הכלים נשתמרו יפה ¹⁹. באדמת הקבוץ נתגלו בשנת 1951 יסודות של כנסיה ביזנטית עם רצפות פסיפס ובהן 14 כתובות יוניות וכתובת סורית אחת ²⁰.

עֲבָרִים. ראה הר העברים, הרי העברים ועיי העברים. ירמ' כב, כ.

עַבְרוֹנָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר בערבה, בתקופה הערבית عين الديفية – עין א־דַּיְפִ’יָּה, נוה גדול בערבה, 10 ק"מ מצפון לאילת החדשה. מי המעין נקוים בברכה, ואף־על־פי שהם מכילים כמות של גפרית טובים הם לדעת מוסיל ²¹ לשתיה, ואילו לפי ידיעה אחרת ²² הם מרים וראויים בקושי לשתיה. הבדיקות מטעם מוסדות המסקר הישראלי קבעו, שמי עברונה מכילים רק אחוז אחד של מליחות. בחורף מתמלא העמק מים רבים מהנחלים היורדים אליו מן ההרים, ואז הוא נהפך לבצה גדולה (בערבית סַבְּחָ’ה), המריקה את מימיה לים אילת ²³.

בתחלת שנת תשי"א הקימו אנשי שח"ל בעברונה מצפה חקלאי מטעם משרד החקלאות של ממשלת ישראל במטרה ללמוד את תנאי האקלים והקרקע כנסיון להתישבות בערבה. במד' לג, לד–לה.

עֲבַר נַהֲרָה. ראה עבר הנהר. עזרא ה, ג. ו; ו. ו.

עֲבַרְתָּא. ראה עורתא.

עַבְתָּא – عبتا. כפר בגלעד מצפ’־מזר' לגרש.

עַגָּ’ה ^א – عجّة. כפר נטוש בשפלה מדרום־מזרח לאשקלון.

עַגָּ’ה ^ב – عجّة. כפר הבנוי במקום של ישוב קדום מדר’־מע' לג’נין (800 תו' מוסלמים). בו גתות, בורות, קברי־סלעים עם ארונות מתים וחרסים ביזנטיים.

עַגּ’וּל ^א – عجّول. כפר נטוש לרגלי תל אל־פ’וּל בצפון עמק יזרעאל, ממערב לעין דור.

עַגּ’וּל ^ב – عجّول. כפר בשומרון במרחק 13 ק"מ מצפון לרם אללה (415 תו' מוסלמים). בו עקבות של בנינים וקברי סלעים, ובמסגד הכפר תקועים שרידים ארכיטקטוניים.

עָגוּר. ישוב כפרי של עולי תימן, שהוקם בכ"ט סיון תש"י (14.6.1950) על אדמת הכפר הנטוש עַגּ’וּר, 8 ק"מ מדר’־מע' לבית נטף, בין הר־טוב לבין בית גוברין, בו עקבות של ישוב עתיק. מספר יושבי הכפר (בטבת תשי"א) 729 נפש.

עֶגְלָא (Ed"). עיר בצפונו של הר חורן, ששמה נזכר בכתובות יוניות של עבר הירדן ²⁴. היום قرية العجيلات = קַרְיַתּ אל־עַגַ’יְלָתּ.

עֶגְלוֹן ^א. אחת מערי מלכי האמורי בשפלה, שנלחמו עם יהושע. בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי"ט–הי"ח לפסה"נ נזכר נסיך עגלון (או עקרון) ²⁵. אולי היא חקרם הנזכרת בכתובת שישק (מס' 107). אחרי הכבוש היתה העיר ליהודה. השם העתיק נשתמר בחורבה عجلان = עַגְ’לָן, 18 ק"מ ממע’־דר’־מע' לבית גוברין. המרחק הזה מבית גוברין מתאים בערך למקומו של הכפר הגדול Ard שהתקיים בתקופה הביזנטית במרחק 10 מלים מעיר זו בדרך לעזה. יתכן, שמקומה של עגלון היתה בתל א־שַּׁוְךּ הרחוק מהלך 20 דקה מהישוב הביזנטי ח'. עַ’גְלָן. העברת השם עם הישוב ממקום אחד לשני הוא דבר שכיח בארצנו. יעקובי מזכיר אחוזה בשם ציגְלֶן במחוז בית גוברין, גרסטנג ²⁶ ואולבריט ²⁷ סבורים, שמקומה של עגלון הוא תל אל־חסי, 3 ק"מ מדרום לחורבה עַ’גְלָן. אליגר ²⁸ מזהה את עגלון עם תל בית מִרְסם (ע"ש). יהו' י, ג, לד; יב, יב; טו, לט; 18, 48 On.

עֶגְלוֹן ^ב. עיר בעבר הירדן, שבה נזכר ישוב יהודי במאות הי"ד והט"ז, היא عجلون = עַגְ’לוּן, מרכז מחוז עַגְ’לוּן הכולל את הגלעד הצפוני. היא שוכנת על יד ואדי כַּפְרַנְגִ’י בתוך סביבה פוריה ועשירה במים. עג’לון נבנתה על ידי אחד האמירים של צלאח א־דין במקום של ישוב קדום. בתחלת המאה הי"ד היתה בה עדה יהודית, שנהגה לחוג יום טוב אחד בשלש רגלים כנהוג בארץ־ישראל. במחצית השניה של המאה הט"ז עוד היה בעג’לון ישוב יהודי. אז נתעוררה מחדש השאלה, אם עגלון שייכת לארץ־ישראל או אם יש לעשות בה יו"ט שני של גליות. הרב גדליה קורדווירו מירושלים הורה, שעבר הירדן כולו הוא ארץ־ישראל, ואילו הוראת הרי"ט צהלון היתה, שאינה ארץ־ישראל (שו"ת וי"ט צהלון ר"א).

עַגְ’לוּן ^א – عجلون. המחוז הצפוני של ממלכת עבר הירדן הכולל את חצי־הגלעד הצפוני בין הירמוך ובין היבוק. מחוז זה עשיר במים, ביערות עצים ובאוצרות אדמה. ערמות גדולות של עפרות מתכת המצויות בקרבת עַגְ’לון מעידות על מכרות ברזל במקום ההוא. הרי עג’לון בין היבוק ובין ואדי כַּפְרַנְגִ’י מגיעים לשיא של 1,300 מ'. מחוז זה היה שייך למטה בני גד ²⁹. כפו"פ שי"ב.

עַגְ’לוּן ^א – عجلون. מרכז המחוז הצפוני של עבר הירדן. ראה עגלון ^ב.

עגַ’נְג’ול – عجنجول. כפר ערבי קטן סמוך לבית נובא, 5 ק"מ מצפ’־מזר' לאמאוס (עִמְוָס). במלחמת העצמאות תפס צבא ההגנה לישראל את המקום ואיים מכאן על דרך האספקה של הלגיון הערבי שחנה בלטרון.

עִגִּ’ס א־רָס – عجس الراس. מקום של ישוב קדום בשפלה, 8.5 ק"מ מדר’־דר’־מזר' למגדל־ אשקלון. בו יסודות בנויים אבני גויל, בורות וחרסים על פני הקרקע.

אל־עַ’גַ’ר – الغجر. כפר של נוצרים במורד הדרומי של הר חרמון.

אל־עַגְ’רָא – العجراء. ראה חולות עגור.

עֶגְרוֹן. מקום שגידל עצי פרי. חכמי התלמוד עוררו את השאלה בדבר פירות, שספק אם הם באו מעגרון או מקיסרי. חייבים במעשרות ובשביעית. פירות שבאו מסביבה נכרית היו פטורים ממעשרות ומשביעית. עגרון היא אולי הכפר לשעבר امّ عجرة = אֻם עַגְ’רָה, 4 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן, שהיתה עיר של נכרים. לדעת חכמים אחדים היו עיר זו ומחוזה משום ארץ העמים בדומה לקיסרי. תוס' דמאי ד, כג (גירסת כת"י ארפ': אגרי).

עַדְוָן – عدوان. כפר גדול במזרח גולן.

עַדְוָנָה – عدوانة. כפר בבשן, 2 ק"מ מדר’מזר' לתסיל.

עַ’דְיָן – غديان. נוה מדבר, חניה ותחנת משטרה ובו מעינות ובארות מים רבים בעמק הערבה. בדרך האורחות העולה מים אילת צפונה, 38 ק"מ מצפון לשפת הים, בלוח פויטינגר רשומה חניה זו בשם ad Dianam במסלת הדריינוס. מציאת סיגי נחושת במקום זה מעידה על כך, שהוא היה מקום היתוך של עפרות נחושת ³⁰. ראה עין יטבתה.

בתשרי תשי"ב נאחזה במקום קבוצה של נוער חלוצי והותקנה בו תחנת־נסיונות חקלאית.

אל־עדַיְסָה ^א – العديسة. כפר קרוב לגבול מדינת הלבנון. 4.5 ק"מ מצפ’־מע' לכפר גלעדי. ראה משגב־עם.

אל־עדַיְסָה ^ב – العديسة. כפר בגולן, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לאפיק (אל־פִ’יק). בו נמצאים קברים מגליתיים ³¹.

עַ’דִיר אל־אַבְּיַץ' – غدير البيض. יובל של נחל ארנון.

עַ’דִיר אל־אַעְוַג' – غدير الاعوج. נחל במזרח מואב, 75 ק"מ ממזרח לכַּרַךּ.

עַ’דִיר אל־חַגּ' – غدير الحجّ. נחל בעבר הירדן. 15 ק"מ מדרום למעון (מַעָן).

עַ’דִיר א־סֻּלְטָן – غدير السلطان. נחל במואב, 35 ק"מ מדר’־מזר' לכַּרַךּ.

עַ’דִיר א־צַ’בַּ’ע – غدير الضبع. נחל בנגב מדרום לבאר שבע.

עֲדִיתַיִם. עיר בשפלת יהודה, בדרך האורחות העולה ממצרים, ברשימת שישק קדת’ם בין בת חורן (בית חורון) ובין אירן (אילון). השם נשתמר אולי בחורבה الحديثة = אל־חָדִיתָ’ה, 4 ק"מ מצפון לאַיָּלוֹן (יָלוּ) ³². בה שרידים רבים מתקופת הבית השני, השוה ע' חדיד. התל הסמיך לכפר, שהיה מיושב מתקופת הברונזה עד סוף ימי הבית הראשון, הוא כנראה מקומה של עדיתים. יהו' טו, לו; 25 S.

עַדְלוּן – عدلون. כפר סמוך לשפת הים בין שפך נהר אל־קאסמיה ובין צידון, בו שרידי־בנין וקברים עתיקים. הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים (אדריסי, עמ' 12; יקות III, עמ' 626) כותבים את השם عذنون = עַדְנוּן הבא לציון המקום Ad nonum (במיל התשיעי) ע"י הנוסע מבורדו. בימי הבינים היה המקום מבוצר. יש שמזהים אותו עם Ornithopolis של אסטרבון.

עֲדֻלָּם. אחת מערי ל"ו מלכי הכנענים, שנלחמו עם יהושע. יהודה בן יעקב לקח לאשה את בת איש כנעני מעדלם, מעיר זו היה חירה רעהו. רחבעם בצר את העיר. דוד נמלט מפני שאול למערת עדלם, ושם התקבצו אליו ארבע מאות איש, שעשוהו עליהם לשר. במלחמתו עם הפלשתים היתה מערת עדלם מרכז המפקדה של דוד. לשם הביאו שלשה מגבוריו מים מבור בית לחם ולא אבה דוד לשתותם וינסך אותם לה'. עולי בבל התישבו בעדלם. יהודה המכבי וחילו שבתו בעדלם בזמן מלחמתם עם הסורים בשפלה. בתקופה הביזנטית היתה עדלם כפר גדול במרחק 10 מילים רומיים ממזרח לבית גוברין.

היום خ. عيد الماء = ח'. עִד אל־מָא, 10 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לבית גוברין, 17 ק"מ מצפ’־מע' לחברון. הישוב בתקופה הישראלית היה על תל א־שַׁיְח' מַדְ’כּור, שלרגליו נמצאות חורבות רבות בואדי א־צּוּר ³³. מהתקופה הביזנטית נשארו יסודות, שרידי חומות, שברי עמודים בורות, מערות וערמות אבנים. בר' לח, א; יב, כ; יהו' יב, טו; טו, לה; ש"א כב, א; ש"ב כג, יג; מיכה א, טו; נחמ' יא. ל; דהי"א יא, טו; דהי"ב יא, ז; חשמ' ב' 12, 38; קדמ' ו, 12, 3; ח,.On 24,21;1,10

עִדָן אל־עֻקַיְלָה – عدان العقيلة. רכס בעמק הערבה ממזרח לגבול שבין ארץ־ישראל ובין עבר הירדן.

אל־עַדַסָּה – العدسة. כפר בגולן סמוך לואדי סַמַךּ מדרום לו, 3 ק"מ ממזרח לים כנרת.

אל־עַדַסִיָּה – العدسيّة. כפר ערבי במרחק 4 ק"מ מדר’־מע' לחמת־גדר.

עַדְעָדָה. עיר בנגב יהודה סמוך לגבול אדום. במדבר יהודה, 14 ק"מ מדר’־מע' למצדה, סמוך לזֻוַיְרָה אל־פַ’וְקָא נמצאת החורבה عدعدة = עַדְעַדָה, שבה נשתמר השם העתיק במלואו. יש גורסים את השם ערערה = ערער (ראה ערער ^א). יהו' טו, כב.

עֶדֶר. עיר בנגב יהודה בגבול אדום. במפת מידבא קבל השם את צורת הכפל Edocty" היום אולי خ. العدارة = ח'. אל־עַדָרָה סמוך לשפתו הימנית של נחל עזה, 7 ק"מ מדרום לעזה. בה שרידי־בנין עתיקים, בורות ותעלות הרוסים, גלי אבנים וחרסים. לזהוי המקום באה בחשבון גם החורבה امّ عاذرة = אֻם עָדַ’רָה בואדי שָׁרִיעָה ממערב לתל א־שריעה. יהו' טו, כא; מ"מ 111.

עֲדָרוֹס ( Apc.doc *Adc.oog"). עיר הצידונים, הנקראת ברשימות אסטרבון בּוּקוֹלוֹן פּוֹלִיס, היא כנראה עתלית.

עֶדְרַיִן (Edocto").בתקופות ההלניסטית והרומית עיר מדרום לעזה. ראה עדר. מ"מ 9.

עָהִרָה – عاهرة. עיירה של דרוזים בחורן מרכז המחוז הדרומי של טרכונא. בה חורבות של מקדשים גדולים ועתיקות אחרות של העיר הרומית Aere.

אל־עוְגָ’א (עוְגָ’א אל־חַפִיר) – العوجا ( عوجا الحفير) ³⁴. ראה נצנה.

עוְדַלָה – عودلة. כפר קטן קרוב לשכם, מצפ’מע' לעורְתָּא (100 תו' מוסלמים).

עוזה. מקום מושבו של התנא יהושע המכונה איש עוזה (יהושע עוזאה, יהושע בן עוזאה). ש. קליין ³⁵ מסכים לדעת שי"ר, המזהה את עוזה עם כפר עוזיאל (ע"ש). אולם ביומא כתי"מ וכת"י ארפ', בריטב"א ובדפוסים הישנים הגירסה היא יהושע עזאה, כלומר יהושע איש עזה. ב' יומא מז, ב; נדרים לח, ב.

עוּזָה. מושב עובדים (כפר פלחה) של עולי טריפולי הנמנים עם הפועל המזרחי, בשטח הכפר ההרוס פַ’לוּגָ’ה, 19 ק"מ מדר’־מזר' למגדל־אשקלון, נוסד ביום כ"ו חשון תשי"א (6.11.1950). בטבת תשי"א מנה המושב 239 נפש.

עַוִּים (העוים). עיר בארץ בנימין קרוב להעי' בין בית אל ובין הפרה. היום خ. حيان = ח'. חַיָּן, 4 ק"מ מדר’־מזר' לבית אל. יהו' יח, כג.

עַוַיָן – عويان. שטח מעובד בדרום, 10 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע.

אל־עֻ’וַיְן – الغوين. ראה ענים.

אל־עֻ’וַיְר – الغوير. כפר במואב, 7 ק"מ מדר’־מזרח לכַּרַךּ.

עֻ’וַיְר אַבּוּ שׁוּשָׁה – غوير ابو شوشة. ישוב ערבי בבקעת גנוסר, באמצע בין המושבה מגדל לבין א־טָבִּיעָ’ה.

עֲוִית עיר הדד בן בדד מלך אדום, בשבעים… Te9–9-d = גתים. היום אולי خ. الجتّة = ח'. אל־גִ’תָה מדרום למעון ³⁶. לפי הכתיב בדהי"א יש אולי לקרוא עִיּוּת = איים, שורה של גבעות, בערבית الغويتة = אל־עֻ’וַיְתָּה.. Steph. Byz (18.3; 93,22 ואילך) ידע מקום בשם A8c.0c בין פטרה ובין אילת, ב Nof. dign 25 80 רשום המקום Ainuatha כתחנה של חיל־משמר בערביא, היא ממלכת הנבטים, שהפכה לפרובינציאה רומית. בר' לו, לה; דהי"א א, מו (הכתיב עיות)

עולי רבתא. ראה אולם ובתא.

עַוְלָם – عولم. לפנים כפר ערבי בגליל התחתון, במישור אל־אחמא (אלון בצעננים), 3 ק"מ מדר’־דר’־מע' ליבנאל. בו גתות רבות, כמויות גדולות של חרסים ביזנטיים, גלי אבנים ופסיפסים ³⁷. ראה אולם.

אל־עלְמָנִיָּה – العلمانيّة. לפנים כפר ערבי סמוך לים סמכו, מצפ’־מע' למושבה יסוד המעלה. בו שרידי־בנין עתיקים ומערות.

*עוֹלֶשׁ. מושב־עובדים של עולי תורכיה הנמנה על תנועת המושבים בשרון, בקרבת מקום לבארותים, כלול באזור האדמיניסטרטיבי עמק חפר. נוסד ביום כ' כסלו תש"י (11.12.1949) ונקרא על שם צמח העולש המצוי בכמות רבה בשדותיו.

עוֹלְשָׁתָא. מקום בצפון הארץ המובלע בתחומי עולי בבל. עד מלחמת העצמאות של ישראל הכפר הערבי الخالصة = אל־חָ’לִיצָה. היום הישוב היהודי קרית שמונה בשפתו הצפונית המערבית של עמק חולה, קרוב לגבול מדינת הלבנון. במרחק 2 ק"מ בערך ממנו לצד מזרח נמצאים דולמנים. השוה אנציקלופדיה, מבוא מס' 21. תוס' שביעית ד, יא.

עוֹמֶר. מושב שתופי המסונף לתנועת המושבים שהוקם על ידי חיילים משוחררים ביום ב' סיון תש"ט (30.5.1949) בשטח הכפר הנטוש ט’הריה במרחק 6 ק"מ מצפ’־מזר' לבאר שבע בדרך לחברון. בטבת תשי"א ישבו בו 62 נפש. המושב כלול באזור האדמיניסטרטיבי בני שמעון.

עוני. בתוספתא מסופר מעשה ביהודה והלל אחיו, בניו של רבן גמליאל, שהיו מהלכין בתחום עוני ומצאו אדם אחד שנפתח קברו בתוך שדהו, אמרו לו מלקט עצם עצם והכל טהור. הגירסה עוני היא משובשת. בני רבן גמליאל ישבו ביבנה ותחום עוני בודאי לא היה רחוק ביותר מעיר זו, ונראה לי שיש לקרוא תחום אונו (ע"ש). תוס' אהילות טז, יב.

אל־עַוְסָגָה – العوسجة. מישור גדול בנגב (309 מ') מצפון לרביבים וממזרח לחלוצה, בו עובר נחל אטדים.

עוֹפֶר. כפר עבודה של יוצאי הודו המסונף לתנועת המושבים, בצלעות הרי מנשה, בשטח הכפר הנטוש עין עַ’זָל סמוך לעין אילה, כלול במועצת אזור חוף הכרמל. נוסד ביום י"ג אב תש"י (27.7.1950). בטבת תשי"א ישבו בו 228 נפש.

עַוְצַרָה – عوصرة. כפר בגלעד, 24 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

עַוְצַרִין – عوصرين. כפר בשומרון, 3 ק"מ ממערב לעקרבה.

אל־עַ’וְר – الغور. ראה עמק הירדן.

עַ’וְר אל־חַ’נַיְזִרָה – غور الخنيزرة. הוא הקטע הדרומי של ערבת־צוער, מדר’־מזר' לים המלח. הנקרא על שם הבדוים אל־חַ’נַיְזִר החונים שם. בו עין אל־חַ’נַיְזִר.

עַ’וְר אל־מַזְרַע – غور المزرع. עמק פורה בין שפתו המזרחית של ים המלח ובין לשון היבשה. הערבים היושבים בעמק זה מגדלים בשדות המשקה תבואה וירקות. השוה בית מרזח, מרזח ומיומס ^ג.

עַ’וְר אל־מֻרַיְצִד – غور المريصد. עמק בשפת ים המלח מדרום ל"לשון".

עַ’וְר אל־עַגְ’רַם – غور العجرم. ראה ערבת יפרוק.

עַ’וְר אל־פַ’יְפָ’ה – غور الفيفة. הקטע הדרומי־המזרחי של הערבה שמדרום לים המלח. לתוכו נכנס הנחל פַּ’יְפָ’ה.

עַ’וְר אל־פַ’רְעָה – غور الفرعة. ראה תל אל־מַזָר.

עַ’וְר א־צֻּ’הַיְר – غور الصهير. הערבה הגובלת בחופו הדרומי־המזרחי של ים המלח. ראה ערבת צוער.

עַ’וְר א־צָּפִיָה – غور الصافية. הככר שמדרום לים המלח, בה ישבה העיר צוער.

אל־עַ’וְרָנִיָה – الفورانية. מחנה של בדוים למחצה בעמק הירדן ממזרח ליריחו.

עוּרִיף – غوريف. כפר מדר’־מע' לשכם (500 תו' מוסלמים).

עַוַרְתָּא (עברתא). מקום קרוב לשכם, שם ישבו שומרונים עד סוף ימי הביניים. מנהיגם בבא רבה (במאה הרביעית) בנה בו בית כנסת. עוד בשנת 1395–96 נזכרים שומרונים בעורתא, שהם מזהים אותה עם גבעת פינחס. היום כפר ערבי בשפת העמק מדרום לשכם (1000 תו' מוסלמים). למולו, על גבעה נמוכה (גבעת פינחס?) נמצא קבר עתיק, שלפי המסורת המקומית קבורים בו אלעזר ואיתמר ופינחס ועל קבריהם ציון. מסורת השומרונים מוסיפה עוד את אבישוע בן פינחס ושבעים הזקנים ³⁸. השומרונים והערבים של הסביבה מעריצים את הקבר ומשתטחים עליו. הכפר נזכר בספר יהושע של השומרונים ובשירת כהנם הגדול פנחס בן אבישוע. בזו האחרונה בשם קרית עברתא ³⁹. גם הנוסעים היהודים מימי הבינים ומהזמן החדש מזכירים את עורתא (עברתא). כפו"פ רצ"ה.

עַזָּה. עיר־מבצר עזה בחוף הדרומי־המערבי של ארץ כנען. היא היתה בזמן השושלת הי"ח או הי"ט המרכז האדמיניסטרטיבי של שלטון מצרים בארץ כנען. היא נזכרת בלוחות תענך ובמכתבי אל־אמרנא בצורה חַ’זַתִּ כמקום מושבו של הנציב המצרי בארץ כנען. מלכי מצרים החל מתחותמש השלישי עשוה לנקודת מוצא למסעי הכבוש שלהם בארצות הצפון. סתי הראשון, שבכתובתו נקראת עזה “עיר הכנען”, בצר אותה. בתעודות המצריות היא נזכרת בצורה קזת, בלוחות אל־אמרנא אַזַתִּ או חַ’זַתִּ, בלוחות תענך חָזַתִּ, בכתובות האשוריות חַ’זַתִּ, חַ’זִתִּ. ביונית ,Tags (אצל הירודוטוס וו, 159:.(Kd0occg

יושביה הקדמונים היו העוים, שנשארו בה גם אחרי כבוש יהושע. הכפתורים השמידו (בתחלת המאה הי"ב לפסה"נ) את העוים היושבים בחצרים עד עזה וישבו תחתם. עזה היתה אח"כ הגדולה בין ערי סרני הפלשתים. בהחלק הארץ ע"י יהושע בין שבטי ישראל נפלו עזה וחצריה בגורלם של בני יהודה, אבל הם לא הורישום והפלשתים ישבו בהם. שמשון סיים את חייו הטראגיים במקדש דגון, אליל הפלשתים, בעזה. בימי שלמה היתה עזה בגבול הדרומי־המערבי של ממלכתו הגדולה (“מתפסח עד עזה”). חזקיה הכה את הפלשתים עד עזה. נביאי ישראל הרבו להתנבא על העיר הזאת.

בשבתה על אם הדרך בין הממלכות האדירות של ימי קדם, מצרים ואשור־בבל, היתה עזה לא רק עיר מסחר חשובה המתווכת בין הארצות האלה, כי אם גם נקודה אסטרטגית בעלת ערך רב. לכן נלחמו עליה האשורים והמצרים וכל העמים אחריהם, שירדו מצרימה או שעלו ממנה לארצות הצפון. תגלת פלאסר השלישי כבש אותה בשנת 734 וישם אותה למס עובד. מלכה חנון ברח למצרים ויצא אח"כ למלחמה על סרגון יחד עם סְבּוֹ מלך מצרים ⁴⁰. סרגון נלחם אתם על יד רפיח ולקח את חנון בשבי, ועזה סופחה לאשור. אסרחדון הרים מס מעזה. קמביזס מלך פרס צר על העיר ויכבשנה בשנת 521. הירודוטוס (במאה החמשית לפה"ס) עוד מתאר את עזה כעיר גדולה ועשירה. אלכסנדר מוקדון צר עליה וכבש אותה בשנת 332 ⁴¹, והיא היתה לעיר הלניסטית מפוארת. כעיר מפתח למצרים מצד אחד ולסוריה מצד שני היתה עזה אחרי מות אלכסנדר סלע המחלוקת בין בית תלמי ובין בית סלבקוס, וכל מלחמותיהם היו מסביב לעיר זו. אנטיגנוס כבש אותה בשנת 315. אבל אחרי נצחונו של תלמי לגוס על דמטריוס בן אנטיגנוס על יד עזה (312) נפלה העיר שוב בידי תלמי, שהרס את חומותיה. בשנת 311 לקח אותה אנטיגנוס ממנו ושלט בה עד 301, ומשנה זו ועד 198 היתה שוב תחת שלטון בית תלמי. באותה שנה כבש אותה אנטיוכוס הגדול.

המלכים מבית תלמי, ומבית סלבקוס טבעו בעזה מטבעות. בתקופה ההלניסטית היתה עזה עיר מרכולת גדולה וביחוד היה רב מסחרה בבשמים. התלמוד מזכיר תכופות את יריד עזה, שהיה אחד משלשת הירידים הגדולים בארץ, עזה ונמלה נזכרים הרבה בפפירוסים של זינון (259 לפסה"נ), שקנה בה סחורה לרוב עבור מצרים. עיר החוף של עזה נקראה מיומס (ע"ש וראה גם מנואס).

בתקופת שלטון בית סלבקוס היתה לעזה אבטונומיה, שבראשה עמד סוד של 500 חברים, בזמן המלחמות, שהיו בסוריה בין דורשי הכתר הכניע יונתן החשמונאי את עזה, ואחיו שמעון כבש אותה והושיב בה יהודים. בהמשך הזמן השתחררה משלטון יהודה, אולם אלכסנדר ינאי כבש אותה מחדש. פומפיוס הכריז אותה כעיר חפשית, וגביניוס בנה את הריסותיה. אוגוסטוס קיסר הוציא אותה מתחום ארץ־ישראל והעבירה לשלטון סוריה. בזמן המרד הגדול עשו היהודים שמות בעיר זו. אחרי חורבן הבית השני פרחה עזה שוב כמושבה יונית גדולה. אז היו בה ארכיון גדול, שמונה מקדשים לאלילי יון,Helios Aphrodite, Apollo Persephone, Hecate, Tyche, Marnas. Hero, ויריד גדול, שעליו מסופר בתלמוד ובמדרש, שיהודי ארץ־ישראל היו יורדים אליו לקחת מהם בתים, שדות וכרמים, עבדים ושפחות. שבויי ביתתר נמכרו לעבדים ביריד עזה.

כעיר נכרית היתה עזה נחשבת כמו עכו מחוץ לתחומי עולי בבל ולא חלו עליה המצוות התלויות בארץ. חכמי התלמוד אמרו עליה, ש"ניויה יפה" (בנגוד לגרריקי – מחוז גרר – ש"ניויה רע"). הקראי סהל בן מצליח מספר בהקדמה לספר המצוות ⁴², כי בימי שלטון ביזנטיה, כשאסור היה ליהודים לבוא לירושלים היו מתכנסים היהודים מכל קהלות הדרום והמערב בשלוש רגלים בעזה (היהודים שבמזרח היו מתאספים בצוער ואלה שבצפון במעזיה. היא טבריה). בימים ההם התקיימה בעזה עדה יהודית גדולה והיה לה בית כנסת. הכרזת יוליאנוס קיסר על בניין בית המקדש בירושלים והחזרת ארץ־ישראל ליהודים עוררה שמחה רבה בקרב יהודי עזה, והאספסוף של יושבי עזה עובדי האלילים רדף את שונאיהם הנוצרים הראשונים ושרף את כנסיותיהם ⁴³. אחרי מותו של יוליאנוס הלך וגדל מספר הנוצרים בעזה והנצרות התחזקה בה. סוזומינוס (Hist. Eccles.V3) מספר, שעיר החוף מיומס זכתה להשתחרר מן הזיקה לעזה, שרוב יושביה הלניסטים, על ידי קונסטנטיוס ולהתארגן כעיר נוצרית עצמאית. אולם יוליאנוס החזיר את המצב ליושנו וספח את מיומס לעזה, שתהיינה שתי ערים כאחד. באותה תקופה התקיימה בעזה גם קהלה של שומרונים, ובבא רבה (במאה הרביעית) בנה להם שם בית כנסת. הישוב השומרוני לא פסק שם עד כבוש העיר על ידי נפוליון בונאפרטה. הסופרים הנכרים של המאה הששית מתארים את בניניה היפים של עזה ומספרים על עשרם של יושביה, סוחרי מצרים וערב היו באים לסחור בשווקיה.

בעלות הערבים על הארץ מצד דרום כבש עֻמְר אִבְּן אל־עָץ את עזה בשנת 634. מוחמד אבן אדריס א־שאפעי, מיסד כת מוסלמית חדשה הנקראת על שמו, נולד והורה בעיר זו. לפי הגיאוגרפים וההיסטוריוגרפים המוסלמים של ימי הבינים היתה עזה אז עיר מרובת אוכלוסים, ובה היה שוק גדול לסוחרי חג’אז מסוף תקופת שלטון הביזנטים עד ימי מסעי הצלב ⁴⁴. עוד לפני הכבוש הערבי באו לעזה לסחור בה האשם דוֹד מוחמד, שמת ונקבר בעיר זו, ועמו אבן אל־ח’טאב, שנתעשר ממסחרו.

יהודים ישבו בעזה בכל תקופת השלטון הערבי, במאה השמינית חי כאן ר' משה העזתי הנקדן, אחד מחכמי המסורה ⁴⁵. במחצית הראשונה של המאה הי"א היתה בעזה קהלה יהודית חשובה. ר' אפרים בן ר' שמריה, שעמד בזמן ההוא בראש קהלת בני ארץ־ישראל בפוסטאט (קהירה). היה בן עזה וחתם את שמו אפרים ב"ר שמריה העזתי ⁴⁶.

בלדוין השלישי מלך ירושלים בצר את עזה, שהצלבנים קראוה בשם Gadres, בשנת 1150 ומסרה לאבירי ההיכל. העיר היתה אז כפופה למרכזם Blanche Garde, היא לבנה = א־צָּפִיָה שבשפלה. צלאח א־דין לקח את העיר מהצלבנים בשנת 1170, והוא בנה בה את ארמון הממשלה. באמצע המאה הי"ב היתה תידא (ראה אנתידון) עיר החוף של עזה. מג’יר א־דין כותב בסוף המאה הט"ו, כי עזה היא אחת הערים היפות ביותר בפלשתין. באותו זמן בערך מודיע ר' עובדיה מברטנורא במכתביו לבני משפחתו באיטליה, שעזה היא עיר גדולה כמו ירושלים ובה יושבים שבעים משפחות יהודים, שני בע"ב שומרונים ואין שם קראים. בה נמצא גם רב אשכנזי בשם ר' שלמה מפראגה שברח מירושלים. ר' משולם מוולטירה מודיע בשנת רמ"א (1481), שבעזה יושבים כמו ס' בע"ב יהודים בשכונת היהודים וד' בע"ב שומרונים, ליהודים שדות וכרמים ובתים והם עושים יין טוב.

שולטן תורכיה סלים הראשון נצח בשנת 1517 את המצרים על יד עזה, ועל ידי כך נפתחה לפני הדרך למצרים. בהיות עזה מעכשו המתווכת בין המסחר של ארץ־ישראל ומצרים גדלה בה העדה היהודית. שלטונות העיר משכו אליה יהודים והבטיחו להם לשחררם ממסים. מספר משפחות מבין עולי ספרד התישבו בעיר זו. במשך המאה הט"ז אנו מוצאים בה חכמים ודיינים ובית דין ⁴⁷. אם כי במאה הי"ז ירד ערכה של העדה, ישבו גם אז עוד חכמים בעזה ועסקו בתורה. הרב המקובל אברהם אזולאי, שברח מחברון בגלל המגפה, כתב את הספר בעלי ברית אברהם בעיר זו בשנת שפ"ה (1625). בשנת תכ"ב (1662) עברו יהודים מירושלים ומחברון לעזה, והעיר נעשתה בשנת תכ"ה (1665) למרכז של התנועה המשיחית של שבתי צבי ע"י נתן אשכנזי (העזתי), עוזרו ונביאו של משיח השקר ⁴⁸. בשנת 1690 ישבו בעזה, לפי רשימת המסים הרשמית, 26 יהודים ושמונה שומרונים משלמי מס, במאה הי"ח ירדה העיר פלאים מסיבת מלחמת הפלחים והבדוים, שהרסו את סחר הבינים של ארחות הגמלים בין ארץ־ישראל ובין מצרים. נפוליאון כבש את עזה (1799) ועלה משם על הארץ. אחרי שארץ־ישראל נכבשה על ידי אברהים פחה, שהשליט בה סדרים טובים, עלה שוב כוכבה של עזה. במלחמת העולם הראשונה צרו עליה האנגלים במשך אחד עשר חדשים, ורק אחרי אשר שברו את החזית התורכית נכנסו אל העיר ההרוסה על ידי תותחיהם ביום 2 בנובמבר 1917, ובזאת נפתחה לפניהם הדרך אל הארץ. בו ביום נתפרסמה הכרזת בלפור על דבר יסוד הבית הלאומי לעם ישראל בארץ ישראל. בהבנות מסלת־הברזל הארצישראלית־המצרית אבד לעזה ערכה הכלכלי כעיר של סחר הביניים. בחופה עוגנות רק אניות־מפרש קטנות, ביחוד לשם הוצאת השעורה הטובה הגדלה בשפלת הדרום לעשית בירה באנגליה.

עדת היהודים בעזה נתבטלה במלחמת העולם הראשונה כשהעיר היתה במצור. אחרי הכבוש הבריטי שבו אליה משפחות אחדות, שעזבוה במהומות הערבים של שנת 1929 ⁴⁹. מספר יושבי עזה היה בשנת 1946 לפי האומדנה 19,500 נפש, בהם 720 נוצרים.

במלחמת ישראל עם צבאות הפולשים כבשו המצרים את עזה ותחומה, שנשארה ברשותם. פליטים ערביים רבים (כ־200,000 נפש) התרכזו בעיר ובסביבתה ואף “הממשלה הכל־פלשתינאית” של החוסיינים הקימה בה לזמן מה את שלטונה. בסכות תש"ט הרעיש צבא ההגנה לישראל קשה את העיר מן האויר ומן היבשה.

חלק מהעיר החדשה בנוי על תלה של העיר העתיקה. בחול שעל שפת הים טמונים שרידי־בנין עתיקים ובחוף נמצאים שרידים מעטים של עיר החוף הקדומה ונמלה. בשנת 1922 ערכו גַרסטַנג ופיתיאן אדמס בדיקה בתל של עזה. לרגלי החומה החדשה נתגלו שרידים של חומה עתיקה, ובתל נתגלו שרידים של בנינים מכל הזמנים החל מתקופת הברונזה המאוחרת ⁵⁰. בתוך העיר غزّة = עַ’זָּה נמצא קבר, שהערבים מיחסים אותו לשמשון (אַבּוּ אל־עַזְם = אבי העזמה = שמשון). על עמוד קורינטי בבנין המסגד הגדול (אל־גָ’מִע אל־כַּבִּיר) חקוק בעברית וביונית השם “חנניה בן יעקב” מתחת למנורה בעלת שבעה קנים, בצדה האחד שופר ובצדה השני לולב ואתרוג. העמוד הזה נלקח כנראה מבית כנסת עתיק. כן נמצאים בעזה שרידים אחרים של בית כנסת מאחרי חתימת התלמוד עם כתובת יונית, שהיתה חקוקה בסורג של אפסיס מסביב לארון הקודש, קברים עם כתובות יוניות־יהודיות, כתובות שומרוניות רבות ובית מרחץ שומרוני ⁵¹. 296;289 EA: בר' י, יט; דב' ב כג; יהו' י מא; יא, כד; יג, ג; טו, מז; שופ' א, יח; טז, א – ג' כא, ל; ש"א ו, יז; מ"א ה, ד; מ"ב יח, ח; ירמ' כה. כ מז, ה; עמוס א, ו; צפנ' ב, ד; זכר' ט, ה; תוס' נגעים ו, א; סוטה ג, טו; ב' שבח קמה, ב; סנהד' עא, א; סוטה י א; עבו"ז יא, ב; יר' שבת א, ד – לט, ע"ד; שביעית ו א–לו, ע"ג; בכורים ג, ג–סה, ע"ד; סוטה א, ח–יז, ע"א למטה: עבו"ז א. ד–לט, ע"ד; בר"ר מז, יב; ספר' דב' סי' ו, (דפוס ויניציאה עמ' קי"ז); חשמ' א' 11, 62–61; 12. 48–43; קדמ' יא. 8. 3; יג, 5, 5; 13, 3; יד, 4, 4; טו, 7, 3; יז 11, 4; מלח' א, 4, 2; 7, 7; 20, 3; ב, 6, 3; 26, 62 On; מ"מ 109; כפו"פ רנ"ד, ש"ד.

עַזּוּן – عزّون. כפר בדרך יפו–שכם, 10 ק"מ ממזרח לקלקליה. בו שרידים של בנינים עתיקים, בורות, ברכות, גתות וקברים.

עַזִיזִיָּה – عزيزيّة. חורבה של ישוב קדום, 5 ק"מ מצפ’־מזר' לצור.

אל־עֻזַיְר ^א – العزير. כפר ערבי בשפתה הדרומית של בקעת בית נטופה (198 תושבים מוסלמים). השוה כפר עוזיאל.

אל־עֻזַיְר ^ב – العزير. כפר בעמק שכם, סמוך לעַוַרְתָּא (200 תו' מוסלמים). בו שרידים של ישוב קדום. לפי המסורת המקומית קבור כאן אלעזר בן אהרן הכהן, ומכאן השם הערבי לכפר. בסמוך לו נמצא קבר עם כפה ובו כתובת שומרונית. שם הקבר המקודש על ידי השומרונים והערבים הוא אל־עֻזַיְרָתּ.

עַזְמוּט – عزموط. כפר ממזרח לשכם (300 תו' מוסלמים).

עַזְמָוֶת. ראה בית עזמות. עזרא ב, כד; נחמ' יב, כט; דהי"א יב, ג.

עֲזֵקָה. עיר בשפלת יהודה מול שוכה. אליה נמלטו חמשת מלכי האמורי, שהֻכו על ידי יהושע על יד גבעון. במלחמתם עם שאול חנו הפלשתים בעמק בין שוכה ובין עזקה, במערכה זו נצח דוד את גלית הפלשתי. רחבעם בצר את עזקה. נבוכדנאצר שם עליה מצור. עיר זו נזכרת יחד עם לכיש על אחד החרסים מהזמן ההוא, שנתגלו בחפירות בתל א־דֻּוַיְר (ראה ע' לכיש). שבי הגולה מבני יהודה התישבו בעזקה. היום تل زكريا = תל זַכַּרִיָא מדר’־מע' להר־טוב. בתל זה נתגלו שרידים של חומה ומצודה חזקה מימי מלכות יהודה. המצודה בנויה בצורת מלבן ובפנותיה מגדלים מרובעים ⁵².

בתקופה הביזנטית התקיים סמוך לתל ישוב בשם עזקה, היום ח'. אל־עלמִי. יהו' י י–יא; טו, לה; ש"א יז, א; ירמ' לד, ז; נחמ' יא, ל; דהי"ב יא, ט; 12, 18 On.

עזְרִיאֵל. מושב של יוצאי תימן הנמנים עם הפועל המזרחי, בשרון, מדרום לכפר יעבץ, כלול באיזור האדמיניסטרטיבי הדר השרון, נוסד ביום כ"ז אדר א' תשי"א (5.3.1951) ונקרא לזכר ר' עזריאל הילדסהיימר, רב ומנהיג בברלין וחובב ציון במאה הי"ט.

עֲזַרְיָה. מושב של נוער חלוצי מבין יוצאי כורדיסטאן יושבי ירושלים, המסונף לתנועת המושבים, בשטח הכפר הנטוש בַּרְיָה בגבעות השפלה, 5 ק"מ מדר’־מזר' לרמלה, כלול באזור האדמיניסטרטיבי גזר. נוסד ביום ז' חשון תש"י (31.10.1949). המושב מכיל 75 יחידות על בסיס של משק שלחין מעורב. בטבת תשי"א מנה 316 נפש.

אל־עָזַרִיָּה (הכתיב הרשמי בתקופת המנדט: אל־עַיְזַרִיָּה) – العازريّة (العيزريّة). ראה בית היני ובית עניה.

*עַזְרִיקָם. מושב של יוצאי טוניסיה המסונף לתנועת המושבים, בשטח הכפר הנטוש בַּטָנִי בשפלה, מצפון לבאר טוביה, כלול באזור האדמיניסטרטיבי באר טוביה. נוסד ביום ט' אלול תש"י (22.8.1950). המקום נועד למאה משפחות. ביום הוסדו התישבו בו 39 משפחות. בטבת תשי"א מנה 145 נפש.

עַזָּתָה. אזור אדמיניסטרטיבי בשפלת הדרום הכולל את הישובים סעד, תקומה, יושיביה, בית הגדי, שרשרת, שובה, שדמות וכפר עזה. מרכז המועצה בסעד.

עֲטוּלָיִם. מקום בהרים, שנודע בימי הבית השני ביינו המשובח (“קרוחים ועטולים אלפא ליין”), שהביאוהו לקרבן נסך. היום אולי خ. عيطون = ח'. עַיְטוּן במרחק 9 ק"מ ממע’־דר’־מע' לאדורים בה יסודות של בנינים עתיקים ומערות. הרי חברון ידועים גם היום בענביהם העשירים בסוכר ונותנים יין משובח. ש. קליין ⁵³ מחפש את קרוחים ועטולים בערבה ובסביבות ים המלח, שאינן מצטיינות בפריון מיוחד.

ב' מנחות פו, ב (בכתי"מ עלוטיים, בכתי"ר עטוליים, בדפוסים ישנים השם מנוקד עַטוּלַיִים, עַטוּלַיִן; הגירסה במשי מנחות ח, ו: הטולים).

עָטוּף – عاطوف. כפר קטן וחורבה של ישוב קדום מצפ’־מזר' לשכם.

עַטּוּשָׁה. מקום הולדתו של ר' יצחק עטושיא הנקרא בבבלי עבו"ז ז, ב ר' יצחק איש כפר עיטוש. היום خ. عطّوشة = ח'. עַטּוּשָׁה, 5 ק"מ מדר’־מע' לטבריה, בין בִּצוּם (בצעננים) ובין שרונה. בה חורבות של בתים ובורות. אדמתה שייכת לחברת פיק"א. יר' פאה ח, ה–כד, ע"ד למטה; מו"ק ג, א–פא ע"ד; ג, ה–פב ע"ב למעלה; גטין ו, ז–מח, ע"א; עירובין ג, ג–כ, ע"ד למעלה; סוטה ג, א–יח. ע"ג.

אל־עַטָטִיר – العطاطير. חבל־הרים בעבר הירדן מזרחה. 70 ק"מ ממזרח לקיר מואב.

עֲטָּרָה – عطّارة. כפר בהר אפרים, 4 ק"מ מצפון לביר א־זַּיִתּ (600 תו' מוסלמים). השם הערבי לקוח מהשם העברי עטרות (ע"ש).

אל־עַטָּרָה – العطّارة. כפר ערבי במרחק 7 ק"מ מצפ’־מע' להר שומרון, ראה עטרות ^ד.

עַטָרוּס – عطاروس. כפר במואב, 13 ק"מ מצפ’־מע' לדיבון. ראה עטרות שופן.

עֲטָרוֹת ^א. עיר בגבול הדרומי של בני יוסף מדר’־מע' לבית־אל, בינה לבין בית חורון תחתון. התרגום הארמי לתומר דבורה (שופ' ד, ה), שהיה בין בית־אל ובין רמה, גורס עטרות דבורה. בתקופה הביזנטית התקיים כפר בשם זה בין רמה ובין בארות בנימין. הצלבנים מזכירים את המקום בשם Atarbereth. המציין את עטרות הקרובה לבארות, להבדילה מעטרות אחרת. خ. عطّارة = ח'. עֲטָּרָה שלרגלי תל א־נַּצְבָּה מצפון לירושלים היא חורבה ביזנטית. אבל המקום היה מיושב גם בימי מסעי הצלב. בו ברכות, עקבות של בניינים, קברי־סלעים וגת. בקבר־סלעים קטן נתגלו חרסים מתקופת הבית השני ⁵⁴. את עטרות מהתקופה הישראלית יש לחפש באחת הנקודות שבסביבה, שהיו מיושבות בתקופת הברזל הקדומה. אולברַיְט קובע את מקומה בתל א־נצבה, שאנשי הכפר אל־גִ’יבּ קוראים אותו בשם עֲטָּרָה ⁵⁵. אַבֶּל סובר, שעטרות של המקרא לא היתה חשובה בכדי לקבוע אותה בתל הגדול, שרבים רואים בו את מקומה של המצפה ⁵⁶. השוה גם ע' עטרות אדר. יהו' טז, ב; 26. 26 On.

עֲטָרוֹת ^ב. עיר בגבול המזרחי של אפרים, בין ינוח ובין נערה, היא, לפי אַלְט, خ. العوجة الفوقا = ח'. אל־עוְגָ’ה אל־פַוְקָא ⁵⁷ ולדעת אֶלִיגֶר ואַבֶּל تل شيخ الذياب = תל שַׁיְח' א־דִּ’יָבּ במהלכו התחתון של ואדי אל כֻּרָד ⁵⁸. נ. גליק מחפש אותה בתל אל־מַזָר בנחל פ’רעה, שהיה מיושב בתקופות הברזל עד התקופה הרומית ⁵⁹. יהו' טז, ז.

עֲטָרוֹת ^ג. עיר בעבר הירדן בין ערער ובין יעזר. בני גד בצרוה. מישע מלך מואב כבש אותה מאת ישראל. היום خ. عطّاروس = ח'. עטָּרוּס על ג’בל עטארוס (750 מ') מצפון לנחל ארנון. בחורבה זאת נמצאים חרסים מואביים מכל הסוגים מתקופת הברזל הקדומה והתיכונה וחרסים רבים נבטיים, רומיים, ביזנטיים וערביים. בתי הכפר הקטן הבנוי על חלק משטח החורבה בנויים באבני החורבות ⁶⁰. במד' לב, ג. לד; כתובת מישע ש. 11–10.

עֲטָרוֹת ^ד (Acdpoo9'). כפר בתחום שומרון במרחק 4 מלים רומיים מסבסטי, היום הכפר العطّارة = אל־עַטָּרָה מצפ’־צפ’־מע' להר שומרון (200 תו' מוסלמים). On 26, 19

*עֲטָרוֹת ^ה. לפנים מושב עובדים על אדמת הקהק"ל, 11 ק"מ מצפון לירושלים בדרך לשכם, קרוב לחורבות עטרות ^א ולכפר קלנדיה ועל יד שדה תעופה. נוסד בשנת תרפ"ח (1928) על שטח אדמה של 501 דונם, בתמוז תש"ז מנה 175 נפש. המושב היה מבוסס על משק מעורב וביחוד על משק החלב, שאת תוצרתו היה משווק בירושלים ⁶¹. במלחמה הישראלית־הערבית התלקח באדר ב' תש"ח מסביב לעטרות קרב קשה, שבה נלכדה בפח הערבי ונשמדה פלוגה של אנשי ההגנה. ביום ו' באייר תש"ח עלתה הנקודה באש הערבים לאחר שיושביה ומגיניה עזבוה. שם המושב הנחרב עבר בפסח תש"י עם אנשיו למושב חדש על אדמת וילהלמה. ראה בני עטרות.

עַטְרוֹת אַדָּר. עיר בגבול בני בנימין ובני אפרים על ההר אשר מנגב לבית חורון תחתון. היא היתה לבית האבות אדר משבט בנימין (דהי"א ה, ג). היום אולי الطيرة = א־טִּירָה במרחק 4,5 ק"מ מדר’־מזר' לבית חורון תחתון בה יסודות של בתים, בורות חצובים, אומנוֹת במערה, שרידי כנסיה עם רצפת פסיפס ובסיסי עמודים. לזהוי מקום זה בא בחשבון גם خ. الدرية = א־דַּרְיָה ⁶²במרחק קילומטר אחד מדר’־מע' לבית חורון תחתון. יהו' טז, ה; יח, יג.

עַטְרוֹת בֵּית יוֹאָב. מקום בסביבות בית לחם, בינה לבין צרעה, הוא היה לבית־האב יואב מצאצאי כלב בן חור. דהי"א ב, נד.

עַטְרוֹת שׁוֹפָן. עיר בדרום ארץ גד. בני גד בנו אותה וקראוה בשם עטרות (ר' עטרות ^ג) הקרובה. על הר, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לח'. עַטָּרוס. נמצאת חורבה של מבצר חזק מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה, המוקפת סוללה בשם רֻגְ’ם עַטָּרוּס. חורבה זאת חולשת על עטרות ודיבון ⁶³. במד' לב, לה.

עַי (הָעי)*, עַיָּה, עַיָּת, בטכסט השומרוני לבר' יב, יה ולפי הגירסה של יוספוס עַיְנָה. מקום של עיר כנענית ללא שם ⁶⁴. אברהם תקע את אהלו בין בית־אל ובין העי. אחרי כבוש יריחו עלה יהושע על העי וישרפנה ויעשנה לתל עולם ⁶⁵. המקום נזכר שוב בתקופת המלוכה בישראל בשם עית ובזמן שיבת ציון בשם עיה. הוא היה בגבול הצפוני של ממלכת יהודה ונושב מחדש על ידי עולי בבל. לפי המדרש המרחק בין העי ובין יריחו אינו אלא שלושה מילין מזהים את העי עם التلّ = א־תַּלּ, 1.5 ק"מ מדר’־מזר' לבית־אל.

בחפירות, שנערכו בתל משנת 1933 עד 1936 על ידי יהודית קראוזה־מרקה ושמואל ייבין בהוצאות הברון אדמונד רוטשילד, נתברר, כי הוא היה מיושב בתקופת הברונזה הקדומה החל משנת 3000 לפסה"נ ועד קרוב לסוף האלף השלישי, אז היתה העיר פורחת ובה בנינים צבוריים גדולים, מוקפת חומה חזקה. בו בזמן שבבית־אל הקרובה התחילה תקופה של פריחה. לפי תוצאות החפירות מסתבר, כי בעלות בני ישראל אל הארץ כבר לא התקיימה העיר, אלא שאנשי בית־אל הקימו במקומה מצודה חזקה, כדי לעכב את הכובשים מעלות על עירם בני ישראל הרסו את המצודה והעלוה באש בתקופת השופטים, בערך 1100 לפסה"נ, נושב התל מחדש, וישובו התקיים גם בתחלת ימי הבית השני.

בתל נתגלו חומת העיר הקדומה, שרידים של מצודה ומקדש כנעניים, בורות, קברים, כלי אלבסטרון ושן וחרסים מתקופת הברונזה הקדומה ומתקופת הברזל הקדומה. על שיא התל עמד ארמון, שנבנה בשנת 3000 בערך, נשרף בשנת

2900 בערך ונבנה מחדש בשנת 1200 ⁶⁶. * בר' יב. ח; יג, ג; יהו' ז, ב–ה; ח, א–כט; יב, ט; עזרא ב, כח; נחמ' ז, לב, ספר היובלות 13, 5; שמו"ר לב, נ. נחמ' יא, לא. ישע' י, כח; קדמ' ה 1 12 (Acvd'); בתרגום השבעים Taut,'AYrat

עַי. עיר חשובה בארץ בני־עמון. ירמיה מנבא לה שתחרב. היא היתה כנראה בקרבת חשבון, כי חשבון תילל על אשר שודדה עי. ירמ' מט, ג.

עֶיבָל. ראה הר עיבל.

עַיְבְּתָּה – عيبتة. כפר בעבר הירדן מזרחה מצפ’־מזר' לגרש.

עַיָּה (Ata'). עיר ביזנטית במואב. היום خ. عي = ח'. עַי, 10 ק"מ מדר’־מע' לקיר מואב. הזהוי עם עי שבארץ בני־עמון ⁶⁷ אינו מתקבל על הדעת. מ"מ 81.

עִיּוּן ^א. עיר בצפון ארץ נפתלי, בעמק שבין הלבנון ובין החרמון. אולי היא העיר עינו הנזכרת בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי"ט–הי"ח לפסה"נ ⁶⁸. ברשימת תחותמש השלישי היא נזכרת אולי בצורה עין (מס' 46). או אולי היא עני (מס' 86) בין מרמם (= מרום?, מס' 85) ובין רחב (רחוב לבוא חמת?, מס' 87), ואולי היא עין (מס' 95), גם היא בתוך קבוצת ערים שבצפון הארץ. בן־הדד הראשון מלך ארם דמשק ותגלת פלאסר השלישי מלך אשור כבשו את עיין, האחרון בשנת 732. נוקבתא דעיון (ע"ש) היתה מובלעת בגבול תחומי עולי בבל. בימי הבינים היה במקום זה כפר בשם קָרְיַת אל־עֻיוּן (אל־מקדסי, עמ' 985). הכפר נעלם, אבל השם העתיק נשתמר בעמק مرج عيون = מַרְג' עַיוּן, המשתרע מצפון למטולה בין הלבנון ובין החרמון. קונדר קובע את מקומה של עיון בכפר الخيام = אל־חִ’יָם מצפון למטולה ⁶⁹. רובינסון ⁷⁰. גירין ⁷¹ ובוהל ⁷² מזהים אותה עם تل دبّين = תַּלּ דִבִּין הקרוב, החולש על דרך המלך העובר בעמק. אולם נראה, שתל דבין הוא מקומה של תפן (T³ 98) בין אבל האחת (T³ 92), היא אָבִּל אל־קַמְח, ובין אבל השניה (T³ 99), היא אָבִּל א־סָּקִי, וביניהן רשומה ברשימת תחותמש גם העיר עין = עיון. 95 T³; מ"א טו, כ; מ"ב טו, כט; דהי"ב טז, ד.

עִיוֹן ^ב. אחת העיירות בתחום סוסיתא החייבות במעשרות. היום הכפר عيّون = עַיּוּן במרחק 2.5 ק"מ מצפון לחמת (אל־חַמָּה), 4 ק"מ ממזרח לים כנרת. יש בו חורבות עתיקות. לדעת אולבריט היא עַיָּנֻ (256 EA), הנזכרת במכתבי אל־אמרנא בין ערים בארץ גרו, שהיא לפי דעתו ארץ גשור ⁷³, ואולי היא ען (46 T³) או (T³ 86) או עין (T³ 95) שברשימת תחותמש השלישי. תוס' שביעית ד, י (את הגירסה ועין יערים יש לתקן ועין ויערוט); יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד למעלה.

עַיּוּן ^א – عيّون. כפר בגולן. ראה הערך הקודם.

עַיּוּן ^ב – عيّون.כפר בהר חורן בין הַבְּרָן ובין סלכה, הוא מקום של ישוב עתיק.

עֻיוּן אל־בַּץ – عيون البصّ. קבוצה של מעינות בעמק זבולון, 3/4 ק"מ מדר’־מזר' לתל כּרְדָנִי.

עֻיוּן א־דִּ’יבּ – عيون الذيب. מעין במרחק 6 ק"מ מצפ’־מע' למעון.

עֻיוּן אַבּוּ חַ’יְט – عيون ابو خيط. מעינות בדרום, 2 ק"מ מדר’־מזר' לאדורים (דוּרָא).

עֻיוּן אַבּוּ טָהָה – عيون ابو طاهة. מעין סמוך למושב אלונה מצפון־מזרח.

עֻיוּן אֻם חִ’סָא – عيون امّ حساء. מעינות בעמק בית שאן, 1.5 ק"מ מדר’־מזר' לטירת צבי.

עֻיוּן א־זֻּוָן – عيون الزوان. כפר גדול בגולן מדרום לקניטרה.

עֻיוּן חַדִיד – عيون حديد. מעין בגולן בדרך הרומית העתיקה. 2.5 ק"מ מצפון לח’ספיין.

עֻיוּן אל־חַסִי – عيون الحسي. מעינות על יד תל אל־חסי, השוה עינות חסי.

עֻיוּן מוּסָא – عيون موسى. מעינות במדרון הר נבו.

עֻיוּן א־סָּעָדִי – عيون السعادي. מעין לרגלי הר הכרמל, בין חיפה ובין תל חנן. הוא שופע 6,814 ממ"ע מים ביממה.

עֻיוּן אל־עַגַ’ל – عيون العجل. מעיינות בגליל העליון, 2 ק"מ מדר’־דר’־מע' לכפר גלעדי.

עֻיוּן קָרָא – عيون قارا. לפנים השם הערבי של מעין קטן ליד החולות שממערב למושבה ראשון לציון. שם זה נתן מקום לטעות, ובשנים הראשונות ליסוד המושבה היה וקראו לה בשם עין הקורא הנזכר בספור שמשון (ע"ש), ואין בין השם העברי העתיק ובין השם הערבי ולא כלום. בקרבת המקום נמצאת חות־הלימוד עינות.

אל־עַיְזַרִיָּה – العيزريّة. ראה בית עניה.

עַיְחָא – عيحا. כפר במורד הצפוני של הר חרמון.

אל־עַ’יְטָה – الغيطة. כפר במזרח הר חורן.

עֵיטָם ^א. עיר ביהודה קרוב לבית לחם, שנקראה על שם בונֶהָ עיטם מבני יהודה (דהי"א ד, ג). לפי יוספוס היתה .Icd' רחוקה 50 ריס ( 9.250 ק"מ) מירושלים, סמוך לגנות שלמה. הוא מספר, ששלמה היה יוצא בכל בוקר ברכבו ובפרשיו לטיול לעיטם העשירה בגנים ובמעינות מים. בזמן התלמוד היתה ידועה בשם כפר עיטם, מעין עיטם נמשכה אמת המים להר הבית בירושלים (יר' יומא שם) עוד בימי הבית השני. אמת־המים קיימת עד היום הזה (השוה אל־בֻּרַךּ ועין עיטם). המרחק מירושלים ותאור המקום מתאימים לכפר ارطاس = אַרְטָס, שבקרבתו נמצאים ברכות שלמה וחמשה מעינות. המעין האחד הנמצא על יד הכפר משקה את גנות הירקות של הכפר, בו שרידי בתים עתיקים, מרחץ עתיק וקברי־סלעים. גם מי המעינות שבעמק ברכה (ע"ש) נמשכים לארטאס ומכאן לירושלים. יהו' טו, נט; דהי"ב יא, ו; מש' יבמות יב, ו; ב זבחים נד, ב; יר' יומא ג, ה־מא, ע"א; ילקוט דב' סי תתק"י; שם יהו' סי' כ"ד (עיטה); קדמ' ח, 7, 3, 10, 1.On 7 3

עֵיטָם ^ב. עיר בנחלת המטה שמעון. היום تل عيطون = תַּלּ עַיְטוּן בין דַוָיִמָה ובין תל בית מִרְסָם, בו יסודות של בנינים ושרידים של חומות, ערמות אבנים, מערות, בורות וחציבות בסלעים. החרסים על התל הם בעיקר מתקופת הברזל התיכונה (תקופת המלכים), ומעטים הם מהתקופה הרומית ⁷⁴. דהי"א ד, לב.

עֵיטָם ^ג. בסעיף סלע עיטם ישב שמשון אחרי הכותו את הפלשתים בנחל שורק. עיטם. זו נמצאה בודאי בקרבת נחל שורק. קונדר מזהה אותה עם הכפר הנטוש بيت عطاب = בית עַטָבּ ממערב לביתר ⁷⁵. שיק מחפש את הסלע באשדות הר יהודה לצד נחל שורק ממזרח לערְתּוּף ⁷⁶. במעלה ההר מימין לכביש ירושלים –תל אביב, לפני שער הגיא, נמצאת מערה גדולה החצובה בסלע גבוה. המסורת העממית מיחסת את המערה הזאת לשמשון, והיא קוראת אותה על שמו. שופ' טו, ח–יא.

עַיְטַנִיתּ – عيطنيت. כפר במורד המזרחי של הלבנון.

⁰עִיֵּי אַדְמוֹנָה. חורבות הכפר הערבי אֻם דַיְמַנָה, שנחרב במלחמת העצמאות של ישראל.

⁰עִיֵּי בֵּית גַּרְגֶּר. חורבות הכפר הערבי בַּיְתּ גִ’רְגָ’ה,

⁰עִיֵּי בֵּית דִּכְרִין. חורבות הכפר הערבי דִ’כְּרִין.

⁰עִיֵּי בֵּית עָפָה. חורבות הכפר הערבי בַּיִת עַפָה.

⁰⁰עִיֵּי בֵּית תִּימָא. חורבות הכפר הערבי בַּית תִּימָה.

⁰עִיֵּי בְּרוּר. חורבות הכפר הערבי בֻּרַיְר. השוה ברור חייל.

⁰עִיֵּי גֵיאָה. חורבות הכפר הערבי אל־גִ’יָּה.

⁰עִיֵּי גִשְׁרוֹן. חורבות הכפר הערבי גֻ’סַיְר.

⁰עִיֵּי דִמְרָה. חורבות הכפר הערבי דִמְרָה.

⁰עִיֵּי הוֹגָה. חורבות הכפר הערבי הוּג'.

עִיֵּי הָעֲבָרִים. תחנה במסעי בני ישראל במדבר מואב, קרוב לנחל זרד, בין אֹבֹת שבגבול אדום ובין דיבון גד. לדעת מוסיל הן ערמות האבנים המכונות شمس الطريق = שַׁמְס א־טַּרִיק בגבול מואב והמדבר, שביניהן עוברת הדרך מהמדבר לארץ נושבת ⁷⁷. מצפ’־מזר' למקורות נחל זרד, במרחק 11 ק"מ ממזרח לדָת' רָס נמצא ההר הגבוה מַחַי (1018 מ') השולט על הדרך העוברת לאורך גבול מואב והמדבר ⁷⁸. במד' כא, יא; לג, מד.

⁰עִיֵּי זֵיתָה. חורבות הכפר הערבי זַיְתָּה.

⁰עִיֵּי חַתָּה. חורבות הכפר הערבי חַתָּה. השוה חדשה.

⁰עִיֵּי כּוֹכְבָה. חורבות הכפר הערבי כַּוְכַּבָּה.

⁰עִיֵּי כִּידוֹן. חורבות הכפר הערבי כִּדְנָה.

⁰עִיֵּי כְּפַר לָכִישׁ. חורבות הכפר הערבי אל־קֻבַּיְבָּה.

⁰עִיֵּי נֶגֶד. חורבות הכפר הערבי נַגְ’ד'.

⁰עִיֵּי נָחָשׁ. חורבות הכפר הערבי דַיְר נַחָס.

⁰עִיֵּי נַעֲלָה. חורבות הכפר הערבי נִעִלְיָה.

⁰עִיֵּי נְשִׁיָה. חורבות הכפר הערבי עִרָק אל־מַנָשִׁיָּה.

⁰עִיֵּי סוּדִים. חורבות הכפר הערבי עִרָק סֻוַיְדָן.

⁰עִיֵּי פְּלוּגָה. חורבות הכפר הערבי אל־פַ’ילוּגָ’ה.

⁰עִיֵּי רַעֲמָה. חורבות הכפר הערבי רַעְנָה.

⁰עִיֵּי שׁוּמְשׁוּם. חורבות הכפר הערבי סֻמְסם.

עַיְילַבּוּ[ן]. מקומו של משמר הכהנים ממשפחת הקוץ. נוסעים יהודים מימי הביניים מזכירים את עילבו, שבו הראו את קברו של מתיא בן חרש (יחוס האבות, יחוס הצדיקים). היום הכפר הערבי عيلبون = עילבון בגליל התחתון, מצפ'- מזר' לבקעת בית נטופה (בטבת תש"י 675 תו' נוצרים). בו שרידים עתיקים ומערות קברים ⁷⁹. קינת אלקליר איכה ישבה.

עיילת. ראה אילת ^ב.

עִיִּים. עיר בקצה נחלת בני יהודה אל גבול אדום, בין בעלה־(בלהה) ובין עצם, היום אולי تل الجبريّة = תל אל־גָ’בַּרִיָּה, 24 ק"מ מצפ’־מזר' לקדש ברנע. עיים הם ערמות אבנים או קבוץ של גבעות קטנות. השם הערבי מורה על מקום התלכדות חלקים נפרדים של השלם. התל הוא מרכז העיים. חכמי התלמוד קבעו את מקומותיהן של בעלה, עיים ועצם בטעות בגבול יהודה ודן. יהו' טו, כט; יר' סנהד' א, ב–יח, ע"ג למטה.

עיינוש. ראה עינוש.

עיינות. ראה עינות.

עייניטב. ראה עין טב. יר' רה"ש ו ו־גט, ע"א.

עייתא. ראה עיתא.

עייתה. ראה עיתה.

עייתלו. ראה עיתלו.

עיכוס. ראה ההערה לע' כפר עכו. ב' חולין נה, ב.

עִילוּט – عيلوط. כפר ערבי בגליל התחתון מצפ’־מע' לנצרת (בטבת תש"י 765 תו', רובם נוצרים ומעוטם מוסלמים). בו קברים חצובים עם ארונות־מתים ומתחת לכפר שרידים של ישוב קדום, ראה עיתלו.

הכפר נכבש ביום י' בתמוז תש"ח על ידי צבא ההגנה לישראל והתושבים נכנעו.

עילי רבתא. ראה אולם רבתה. תוס' שביעית ד יא.

עֵילָם. עיר ביהודה, שבה התישבו עולי בבל. ברשימת הערים שבספר נחמיה היא מכונה עילם אחר (השווה גם נבו אחר, שם ז, לג), כנראה להבדילה מעילם שבארם נהרים. עילם שביהודה נזכרת ברשימת שישק (מס' 36) בצורה בת ערם = בית עילם. היום החורבה بيت علم = בית עַלַם, 5 ק"מ מדר’־מזר' לבית גוברין. עזרא ב, לא; נחמ' ז, לד.

עילת, עלת. ראה אילת.

עִימָאוּס. מקום קרוב לירושלים. ממנו היו מעלים פירות ויין לירושלים ואוכלים ושותים אותם שם, ראה אמאוס. יר' שביעית ח, ד–לח, ע"א.

אל־עַיְמָה – العيمة. כפר ומסביב לו שדה־חורבות בארץ גבל, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לתופל (א־טפילה). ראה באימה.

עַיִן ^א. עיר בצפון הארץ. בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי"ט–הי"ח נזכר נסיך עין. מקום זה נזכר גם בין ערי הגליל הצפוני ברשימת תחותמש ג'. אולי היא عيون = עַיוּן שבעמק (מַרְגִ' עַיוּן). 9 ק"מ מצפון למטולה ⁸⁰. השוה גם עיון ^א. T3 46.

עַיִן ^ב. (העין). מעין בגבול הצפוני־המזרחי של ארץ־ישראל. רבלה הנמצאת מקדם לעין מזוהה בתרגומי יונתן וירושלמי עם דפני. העין הוא מקורו של נהר א־לִּדָּן שלרגלי תל אל־קָצִ’י. במד' לד, יא.

עַיִן ^ג. עיר בנגב יהודה הנמנית גם על ערי המטה שמעון. בכל המקורות, פרט ליהו' כא, טז, ששם היא נזכרת כעיר הכהנים, היא מופיעה יחד עם רמון (עין רמון, עין ורמון, ע"ש). שתי ערים אלו היו ערים תאומות ובכל אופן קרובות זו לזו. יהו' טו, לב; יט, ז; כא, טז; דהי"א ו לב.

אל־עַיְן ^א – العين. כפר בהר חורן.

אל־עַיְן ^ב – العين. כפר בעבר הירדן, 25 ק"מ מדר’־מזר' לקיר מואב.

עַיְן אַבּוּ זֻרַיְק – عين ابو زريق. מעין בכפר אבו זריק לרגלי הר הכרמל, 2 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לקרן ישע. הוא שופע 7.2 ממ"ע מים בשעה ⁸¹. על ידו תל.

עַיְן אַבּוּ לַבַּד – عين ابو لبد ⁸². מעין בעמק בית שאן השופע 36 ממ"ע מים בשעה.

עַיְן אַבּוּ סֻוַיְרָה – عين ابو سويرة. מעין בערבה, 5 ק"מ ממע’־דר’־מע' לעין חצבה. מימיו המעטים מכילים מלח וגפרית. ראה עין משק.

עַיְן אַבּוּ עַ’זַיְלָּתּ – عين ابو غزيلات. ראה עין עפרים.

עַיְן אַבּוּ עַפִיף – عين ابو عفيف. מעין בעמק בית שאן השופע 36 ממ"ע מים בשעה.

עַיְן אַבּוּ פַרַג' – عين ابو فرج. מעין בעמק בית שאן השופע 72 ממ"ע מים בשעה. על ידו אגן וחדר חצובים ובריכה בנויה.

עַיְן אַבּו ראס – عين ابو راس. מעין בגליל התחתון, 4.5 ק"מ מצפ’־מע' לנצרת.

⁰עֵין אַבּוּב. מעין במדבר יהודה, שמימיו מתפרצים מתוך אבוב שבסלעי הנקרה, 2 ק"מ מדרום לראש זוֹהַר.

עַיְן אִבְּל – عين ابل. כפר בגליל העליון, בדרומה של מדינת הלבנון. ראה עין בול.

עין אִבְּעַל – عين ابعل. כפר גדול הבנוי על הר, 8 ק"מ מדר’־מזר' לצור (3/4 מתושביו הם מרוניים, ורבע אחד נוצרים אורתודוכסים). בו שרידים של חומה, בורות וארונות־מתים ⁸³.

עַין אִבְּרָהִים – عين ابراهيم. כפר ערבי בשרון בגבול המשולש.

⁰עֵין אַדְמוֹן – עין אל־חַמְרָה. מעין מדר’־מע' לרבת אשלג. שמו מתיחס לאדמת החול האדום שמסביב.

עַיְן אַחַיְמִר – عين احيمر. ראה עין חמרמר.

*עֵין אַיָּלָה. מושב של יוצאי צ’כיה הנמנה עם תנועת המושבים במקומו של הכפר הנטוש עין ע’זאל לרגלי הר הכרמל, 8 ק"מ מצפון לזכרון יעקב, כלול במועצת אזור חוף הכרמל. נוסד ביום י"ט באב תש"ט (14.8.1949). בו התנחלו מלכתחלה 87 משפחות. בטבת תשי"א מנה המושב 297 נפש.

לפי חרסיו היה המקום מיושב בתקופה הרומית ובתקופה הערבית הקדומה.

עַיְן אֻם א־דַּרַג' – عين ام الدرج. ראה גיחון.

עַיְן אֻם חַגַ’יְל – عين ام حجيل. מעין סמוך לשפת ים התיכון, 3 ק"מ מצפון לנהריה.

עַיְן אֻם חַגַ’רָה – عين ام حجرة. מעין בעמק בית שאן, השופע כ־30 ממ"ע מים בשעה.

עַיְן אֻם חַ’יְשִׁי – عين خيشي. מעין בעמק בית שאן, 1 ק"מ מצפ’־מע' לטירת צבי.

עַיְן אֻם כַּעַבּ – عين امّ كعب. ראה עין עקב.

עַיְן אֻם עַגְ’רָה – عين ام عجرة. מעין בעמק בית שאן, 3 ק"מ מדרום לנוה איתן. הוא שופע 36, ממ"ע מים בשעה. השוה עגרון.

עַיְן אֻם עַמוּד – عين ام عمود. מעין מים רבים בעמק בית שאן השופע 216 ממ"ע מים בשעה.

עין אֻם פִ’לוּס – عين ام فلوس. מעין בעמק בית שאן השופע 72 ממ"ע מים בשעה.

עין אֻם אל־פַ’רַג' – عين ام الفرج. מעין על הכרמל ממערב לחיפה. על ידו חדר וברכה חצובים בסלע וברכה בנויה.

עין אֻם צַפְצָפָה – عين ام صفصافة. מעין בענק בית שאן השופע 108 ממ"ע מים בשעה.

עין אֻם תַּיָּן – عين ام تيّان. מעין בואדי מָלִח השופע 150 ממ"ע מים בשעה.

⁰עֵין אֲמַצְיָהוּ – עין קֻצַיְבּ. מעין מים רבים מעל לנחל אמציהו, בו עוברת דרך הארחות מחֲצֵבָה לערבת סדום.

עין אִמְרַיְעָ’ה (מריע’ה) – عين امريغة. מעין מים בנגב, 10 ק"מ מדרום לעין חצבה. בפברואר 1906 מדדו בו 7.3 ממ"ע בשעה. במים כמות גדולה של גפרית, ומשום כך אינם ראויים להשקאה ⁸⁴.

עין אל־אנְקר – عين الانقر. מעין בתוך ערוץ עמוק, 3 ק"מ מדר’־מע' לחברון, בדרך לאדורים (דורא). הוא שופע 108 ממ"ע מים ביממה, המשקים שיחים רבים בערוץ.

עין אל־אַסַד – عين الاسد. כפר של דרוזים ממזרח לעכו (בטבת תשי"א 129 תו').

עין אִסְכַּנְדַרוּנָה – عين اسكندرونة. מעין המוציא את מימי הראש הלבן וג’בל מֻשַׁקַּח אל הים.

עין אִסְמָעִין – عين اسماعين. מעין מים רבים בהרי מנשה (בִּלָד א־רוּחָה), 4 ק"מ מצפ’־מזר' לבנימינה. הוא שופע 3,810 ממ"ע מים ביממה. בימי קדם קשרה אותו אמת־מים עם קיסרי. על ידו פיר רבועי המוביל לתוך נקבה וטור מדרגות אל המעין. בימי הביניים נחרבה אמת־המים.

עַיְן אִסְפִ’רָה – عين اسفرة. כפר בגולן. 2 ק"מ ממערב לח’ספ’ין, בו תל, עקבות של יסודות וערמות אבני־בנין.

עין אִקְבָּלָה – عين اقبالة. מעין בעמק ליד כביש הגבורה, בין בית נקופה ובין צובה. הצלבנים, שהקימו על ידו כנסיה, קראו לו Aqua bella. ומכאן השם הערבי, השוה גם עין דִלְבּ ועין חמד.

עין אִקְצַיִבּ – عين اقصيب. ראה עין אמציהו.

⁰עֵין אֲרָחוֹת – עין אל־קִטָּר. מעין בנגב קרוב לראשיתו של נחל צין. שם עולות דרכי הארחות ממצרים ומהערבה.

⁰עין אֶשֶׁד. מעין באשדות נחל חֵמָר במדבר יהודה, 8 ק"מ ממערב לים המלח.

עַיִן (העין) אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל. מעין ליד העיר יזרעאל, שבו חנו בני ישראל במלחמתם עם הפלשתים. אולי היא באר אחאב (ע"ש). בימים ההם היה מעין זה כנראה עשיר מאד במים. היום מימיו מעטים באופן יחסי, והערבים קראו לו עין אל־מַיִתָּה (היום עין יזרעאל). המקום על ידו היה מיושב מימים מקדם. בו נתגלו חרסים מהתקופה הכלקוליתית ומתקופת הברונזה הקדומה ⁸⁵.

עין אל־בֻּוַיְדָה – عين البويدة. ראה עין תמיד.

עֵין בּוּל. (ג"א: עינבול, ענבול, עיני בול, ענבל). מקום בגליל, שבו ישבו יהודים בתקופת התלמוד וקדשו בו את החודש בזמן גזרות השמד. היום הכפר עין אִבְּל בשטח מדינת הלבנון, 19 ק"מ מצפ’־מע' לצפת, בו שרידי־בנין עתיקים, בורות וארונות מתים. תוס' נדה ה, יד; אהלות ב, ו; ד, ו; ב' חולין נז ב; בכורות לט, ב; נדה לב, א.

⁰עֵין בּוֹקֵק – עין אֻם בַּעַ’ק. מעין על יד מצד בוקק, סמוך לשפתו המערבית של ים המלח 18 ק"מ מצפון למחנה־העבודה הדרומי של חברת האשלג הארצישראלית. הוא שופע באביב 900–1000 ממ"ע מים ביממה, בהם כמות המלח מועטה (574 חלקים במיליון אחד). על יד המעין ברכות יפות. על ידו מקימים חות־למוד חקלאית לגדנ"ע.

עַיְן בַּיְסַמוּן – عين بيسمون. מעין לרגלי הרי הגליל העליון, 4 ק"מ מצפ’־מע' לעמק חולה. הוא שופע קרוב ל־35 ממ"ע מים בשעה.

עין אל־בַּיְצָ’א ^א – عين البيضاء. מעין מים רבים מדר’־מע' לנצרת. הוא שופע

4,540 ממ"ע ביממה. השוה ע' אבץ.

עיְן אל־בַּיְצָ’א ^ב – عين البيضاء. מעין בערבה מדרום לים המלח. ראה עין הככר.

עין אל־בַּיְצָ’א ^ג – عين البيضاء. מעין מים רבים בתוך קבוצה של מעינות, 12 ק"מ מדרום לבית שאן. שפיעתו 4,543 ממ"ע ביממה.

עין אל־בַּיְתָּה – عين البيتة. ראה עין חמרמר והשוה גם עיר המלח.

עֵין בֶּכִי. מקום של יריד ועבודה זרה. השוה בעל בכי. ב' עבו"ז יא, ב.

עַיְן בָּלָא – عين بالا. מעין בעמק בית שאן 5 ק"מ ממזרח לעיר. הוא שופע 180 ממ"ע מים בשעה. התל הנמוך שליד המעין הוא מקום של ישוב בתקופה הרומית.

עין אל־בָּלָטָה ^א – عين البلاطة. מעין לרגלי רמת קדש נפתלי השופע 750–460

ממ"ע מים בשעה.

עין אל־בָּלָטָה ^ב – عين البلاطة. מעין בכרמל, 5 ק"מ מצפ’־מע' לאֻם אל־פַ’חְם.

עין בֻּלַיְבִּל – عين بليبل. מעין בעמק בית שאן השופע כ־35 ממ"ע מים בשעה.

עין אל־בַּעִידָה ^א – عين البعيدة. מעין בשומרון. 6 ק"מ מצפ’־מזר' לשכם. מדרום־מערב למעין נמצאת על צוק חורבה של בניין בנוי אבנים גסות.

עין אל־בַּעִידָה ^ב – عين البعيدة. מעין בגליל התחתון ממזרח לכפר שובתי, על ידו אבוס של אבן בזלת ואגן בנוי אבנים רבועיות.

עין בַּעַ’ק – عين بغق. ראה עין בוקק.

עין אל־בַּקִיע – عين البقيع. ק"מ מדר’־מע' לביתר. סמוך לו מצפון נמצא בנין מרובע.

עין אל־בַּרְבִּיר – عين البربير. מעין בשפתו המערבית של עמק חולה, ממע’־דר’־מע' לכפר בלום. הוא שופע כ־35 ממ"ע מים בשעה.

עין בּרָדָה – عين بردة. מעין בעמק בית שאן השופע 35 ממ"ע מים ביממה.

עין בַּרְדַוִיל – عين بردويل. מעין מים רבים מצפון לעכו, 104 מ' מעפה"י. הוא שופע 588 ממ"ע מים בשעה. שמו מזכיר את השם Balduin. מלך ירושלים אחרי כבוש הצלבנים. השוה גם בֻּרְג' ברדויל,

עין בַּרְקִיתּ – عين برقيت. ראה כפר ברקאי.

עין אל־בָּשָׁה – عين الباشة. מעין בעבר הירדן מזרחה, 10 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לא־סַלְט.

*עֵין גֵּב. ישוב של קבוץ “בתלם” המסונף לקבוץ המאוחד ⁸⁶, בשפתו המזרחית של ים כנרת, 210 מ' מתחת לפני הים, כלול במועצת אזור עמק הירדן. נוסד ביום כ"ו תמוז תרצ"ז (6.7.1937). הקבוץ מנה בטבת תשי"א 560 נפש ושטח אדמתו 2,510 דונם. משקו מעורב וכולל בין השאר גם דיג בים כנרת. בישוב נמצא בית הבראה ואכסניה למטיילים בסירות על פני ים כנרת. יש בו במה ואמפיתיאטרון ועורכים בו קונצרטים, הופעות מוסיקליות וחגיגות צבוריות ⁸⁷. השם הקודם של המקום היה عين غب

= עין עִ’בּ (בלועזית Enghib) או, נכון יותר, א־נֻּקַיְבּ, הנקבה, המעבר. כך היה השם הערבי של המקום הקרוב, השם העברי הותאם בצליל לשם הערבי. על ישוב קדום במקום זה מעידים תל, אבני־בנין וחרסים עתיקים. במלחמת ישראל עם הפולשים הערביים עמדה עין גב בגבורה בפני התקפות הסורים.

עין גַ’דוּר – عين * <נע. מעין על יד א־סָּלְט בעבר הירדן מזרחה. השוה גדור ^ד.

עֵין גֶּדִי. עיר יהודה במדבר סמוך לשפת ים המלח. המדבר שמאחוריה נקרא מדבר עין גדי, והוא חלק ממדבר יהודה. לפי התלמוד משתרע עמק יהודה מעין גדי עד יריחו. דוד הסתתר מפני שאול בעין גדי, בה התאספו בני עמון ובני מואב והעמונים (והמעונים?), שעברו את ים המלח, כדי להלחם ביהושפט. מעין גדי עלו במעלה הציץ (ואדי חַצָצָה) למדבר תקוע במקום שם נוגפו בפני חיל יהושפט. בסוף ימי הבית השני היתה עין גדי מרכז של טופרכיה, במדבר עין גדי חיו. העסיים חיי סגופים. במלחמת היהודים החריבו הסקיריקין את העיר.

בתקופה הישראלית ובימי הבית השני היתה עין גדי משגשגת בחקלאותה הטרופית. בכרמי עין גדי היו גדלים בעיקר צמחי בושם: אשכול הכופר, צרי ואפרסמון. לפי התלמוד היו מלקטים את האפרסמון מעין גדי עד רמתא. לפי יוספוס היה בעין גדי גם יער תמרים ומשום כך נקראה העיר גם חצצון תמר (דהי"ב כ, ב). אבסביוס מציין את עין גדי בזמנו ככפר יהודי גדול. היהודים עזבוהו והכפר נחרב כשהערבים הנודדים פשטו אל מדבר יהודה. ההר, שעליו ישבה עין גדי, שופע ויורד אל שפתו המערבית של ים המלח. שלשה מעינות המפכים מתחת לערמות אבנים גדולות מבין שיחי תפוחי סדום ושיחים אחרים שופעים ביחד ביממה 90,000–45,000 ממ"ע מים, הזורמים לים המלח. מי המעינות חמים במקצת (25°) וטעימים מאד. במורד ההר, סמוך לשפת הים הם יוצרים מפל־מים בגובה של עשרה מטרים בקירוב. במורדות ההר עוד ניכרים שרידי המדרגות של כרמי עין גדי מימים מקדם, במלחמת ישראל עם הערבים עזבו בדואי א־תַּעָמִרָה את המקום. בתחלת אדר תש"ט תפסה יחידה של צבא ההגנה לישראל, שבאה בסירות מדרום ים המלח, את מעלה ההר והתחפרה במקום. בזכות המבצע הזה נכלל דרומו של מדבר יהודה בתחום מדינת ישראל.

בראש הגבעה הטבעית תל אל־גֻ’רְן נמצאים שרידים של מצודה רומית בנויה על יסודות של מצודה ישראלית. נמצאו גם קברים מתקופת הורדוס ⁸⁸. יהו' טו, סב; ש"א כג, כט; כד, א; יחז' מז, ו; שה"ש א יד; דהי"ב כ, ב; תוס' שביעית ז, י; סוכה ג, ט; ב' שבת כו, א; יר' שביעית ט, ב–לח, ע"ד; קדמ' ו, 13, 14; ט, 1, 2; מלח' ג, 3, 5; ד 7, 2; 18, On 68 9 86 16 96; כפו"פ ש"י.

עין אל־גִ’ין – عين الجين. מעין קטן, 2 ק"מ מצפ’־מע' לצפת.

⁰עין גֶּלֶד – עין גַ’לדָת. מעין בנגב מצפ’־מזר' למכתש רמון.

עַיְן גָ’לוּד – عين جالود. ראה עין חרוד והשוה גם עין גָ’לוּתּ.

עין גָ’לוּתּ – عين جالوت. עיר קטנה ונעימה בין שכם ובין בית שאן בפלסתין. הצלבנים (الروخى) כבשוה וצלאח א־דין לקחה בחזרה בשנת 579 להג’רה (יקות ווו, עמ' 760). העיר הזאת עמדה על יד עין חרוד, שעל שמו היא נקראה (ע"ש).

עין אל־גִ’מַע – عين الجمع. מעין קטן בשפתו המערבית של עמק יזרעאל. שפיעתו 173 ממ"ע ביממה.

עין אל־גַ’מָּעֵין – عين الجمّاعين. מעין חזק ממזרח לבית אלפא, 112 מ' מתחת לפה"י. שפיעתו 6,050 ממ"ע ביממה. בימי קדם התקיים על ידו ישוב חשוב. השוה תל חֻמוּד.

עין אל־גֻ’נְדִי – عين الجندي. מעין בגליל התחתון, 1 ק"מ מדר’־מזר' לתמרה.

עֵין גַּנָּא (Hyrcydi'). כפר ביזנטי בגלעד. היום הכפר הגדול عين جنّا – עין גַ’נָּא מצפ’־מע' לגרש. On 94, 26.

עֵין גַּנִּים ^א. עיר עתיקה הנזכרת אולי בתקופת אל־אמרנא בשם גינה ⁸⁹. יתכן, שהיא העיר גינת, מולדתו של תבני בן־גינת, שהיה מועמד למלוכה בישראל נגד עמרי (מ"א טז, כא–כב). עין גנים היתה בנחלת המטה יששכר וניתנה ללויים מבני גרשום. היא בית הגן, שדרכה נס אחזיה מלך יהודה מפני יהוא למגדו (מ"ב ט, כ"ז). יוספוס קורא לה Tyato,Twdm, eig ]. בתלמוד נקרא הנחל העובר על פני העיר בשם גינאי (ע"ש). בימי הבית השני היו בעיר זו התנגשויות בין הגלילים העולים לרגל לירושלים ובין השומרונים שרצו למנעם מלעבור בשטח ארצם. במאה הי"ג היתה עין גנים תחנה בדרך המלך מעזה לדמשק ובה פונדק יפה ומבוצר. אז נמנתה על ערי גליל הירדן. במאה הי"ז היה בה ישוב יהודי קטן ⁹⁰. היום העיר הקטנה جنين = גִ’נִין בשער עמק יזרעאל, בדרך משומרון אל הגליל (3,300 תו' מוסלמים, 100 נוצרים). שני מעינות מספקים מים לעיר ולגניה. המעין העליון שופע 2,270 ממ"ע והמעין התחתון 6,800 ממ"ע ביממה. על ישובו העתיק של המקום מעידים תל, קברי־סלעים וחציבות בסלעים. 250 EA; יהו' יט. כא (דהי"א ו, נח כתוב במקומה ענם); כא, כט; קדמ' כ, 9, 1; מלח' ב, 3, 2; ג, 3, 4; כפו"פ רצ"ד.

עֵין גַּנִּים ^ב. עיר יהודה בשפלה סמוך לנחל שורק, בערבית خ. امّ جينة – ח'. אֻם גִ’ינָה ממע’־דר’־מע' לבית שמש. יהו' טו, לו; 18, 94 On.

*עֵין גַּנִּים ^ג. מושב הנמנה עם תנועת המושבים. נוסד בשנת תרס"ח (1908) על יד פתח תקוה. כשהתרחבה אם המושבות לצד מזרח נבלעה עין גנים בתוכה ⁹¹.

עַיְן אל־גַ’ר – عين الجرّ. מקור חשוב של נהר א־ליטאני בבקעת הלבנון לרגלי הרי הלבנון מזרח השמש (מול הלבנון), ליד מַג’דַל ענְגַ’ר, ששמה יסודו בשם המעין.

עֵין דֹּאר (עין דור). עיר מנשה בנחלת המטה יששכר. שאול בא לעין דור לדרוש באשת בעלת־אוב בימי מלחמתו עם פלשתים בעמק יזרעאל. אבסביוס מציין בזמנו את עין דאר ככפר גדול בקרבת הר תבור. הוא הכפר عندور – אִנְדור לרגלי גבעת המורה, 4 ק"מ מדרום להר תבור. הכפר נוטש על ידי יושביו הערביים ובמקומו נוסד בסיון תש"ח (יוני 1948) ישוב של קבוץ ארץ־ישראל ו' המסונף לקבוץ הארצי של השומר הצעיר. הישוב כולל גם עולים מארצות הברית. שטח אדמתו 3,500 דונם. הוא כלול במועצת אזור יזרעאל. מספר חבריו בטבת תשי"א 299 נפש. בכפר ובסביבה חורבות רבות. העיר הישראלית היתה כנראה במקומו של תל אל־עַג’וּל הקרוב ⁹². יהו' יז, יא; ש"א כח, ז; תהל' פג, יא; 9 34 On; כפו"פ רצ"ב.

עין א־דַּ’הַבּ – عين الذهب. מעין חזק בשפתו המערבית של עמק חולה, 1.5 ק"מ מצפון לחָלִצָה, שפיעתו 360–570 ממ"ע בשעה.

⁰עֵין דָּוִד – עין סֻדַיְר. הגדול במעיינות עין גדי.

עין א־דּוּךּ (א־דֻיוּךּ) – عين الدوك (الديوك). מעין מים רבים בואדי א־נֻּוַיְעִמָה שבעמק הירדן, 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' להר קרנטל, 110 מ' מתחת לפני הים. שפיעתו 3.5–3 מיליון ממ"ע מים בשנה, בהם היו משקים בימי קדם יער תמרים גדול, סמוך למעין ברכות ואמות־מים השוה דוקים ונערה.

עֵין דּוֹר ^א. ראה עין דאר.

*עֵין דּוֹר ^ב. ישוב של קבוץ יוצאי ארצות הברית וארצות אירופה המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר בשטח כַּפְר מִצְר־עין דור העתיקה (ע"ש). 125 מ' מעפה"י, נוסד ביום ד' סיון תש"ח (16.6.1948). בטבת תשי"א מנה 278 נפש. משק שלחין אינטנסיבי ובתי מלאכה.

עין דִיָּה – عين ديّة. מעין בכפר מֻעָ’ר הסמוך לצפת. הוא שופע 100 ממ"ע מים ביממה.

עין א דַּיְר – عين الدير. מעין בעמק בית שאן, 13 ק"מ מדרום לבית שאן. שפיעתו 1,500 ממ"ע מים ביממה. בברכתו שורצים דגים.

עין דַכַּר - عين دكر. כפר בגולן בדרך הרומית העתיקה קרוב לא־שָׁגַ’רָה. בראש יובל של נהר א־רֻקָּד, בו חורבות ודולמנים מעין אלה שבין גבע למכמש ⁹³, הנקראים בפי הערבים של הסביבה בשם קֻבּוּר בַּנִי אִסְרָאִין (קברי בני ישראל). מקום זה, הנזכר בפפירוס אנסטסי א' בשם דגר, היה מיושב בימים קדומים מאד.

עין א־דִּלְבּ – عين الدلب. מעין קטן בעמק סמוך לקרית ענבים. הוא נקרא כך על שם חורשת עצי הדולבה, שבה הוא נמצא. סמוך לו נמצאת חורבה של כנסית הצלבנים, שקראו למעין אחד Fontenoid או מעין אמאוס או גם Aqua bella. שם זה נשתבש בפי הערבים בצורה עין אִקְבָּלָה. ועדת השמות הממשלתית הישראלית קראה לו בשם עין חֶמֶד.

עין א־דִּלְבָּה – عين الدلبة. מעין בעמק מדר’־מזר' לאדורים (דורא). על ידו אמת מים עתיקה.

עין א־דֻּלַיְב – عين الدليب. מעין מים רבים בשומרון סמוך לתל פָרִעָה. מימיו בשעור 4,543 ממ"ע ביממה מכלכלים את נחל כרית.

עין א־דֻּעַ’יְם – عين الدغيم. מעין בעמק בית שאן השופע 36 ממ"ע מים בשעה.

עין א־דַּפִיָה – عين الدفيّة. ראה עין עברונה.

עין דַפְנָה – عين دفنة. מעין השופע 455 ממ"ע ביממה לרגלי הר גריזים, סמוך לכפר בלאטה (שכם העתיקה), מדר’־מזר' לשכם. על ידו שרידים של בנין שסגר על המעין, מגדל עגול ואמת־מים.

עין א־דִּרְוָה – عين الدروة. מעין בק"מ ה־29 בדרך ירושלים–חברון. על ידו חורבות של בתים, מערות, קברים עם כוכים ואצטבאות, חדרים מקומרים, אבן־מיל רומית ומחצבה עתיקה.

עין א־דַּרָתּ – عين الدرات. שני מעינות זה ליד זה במדבר יהודה, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לכפר בַּנִי נָעִים.

⁰עֵין הַבְּשׂוֹר – עין א־שָּׁלָּלָה. מקור נחל הבשור (ע"ש), 3 ק"מ ממערב לאורים בגדה המזרחית של נחל בשור, הוא מעין שופע מים מוקף קני סוף.

*עֵין הוֹד. מושב־עובדים הנמנה עם תנועת המושבים במורד המערבי של הר הכרמל, מול עתלית, בשטח הכפר הנטוש עין אל־חַוְץ' - סרפנד, 20 ק"מ מחיפה. נוסד בסיון תש"ט (יוני 1949). בו התישבו כ־80 משפחות יוצאי אלג’יר. בטבת תשי"א מנה המושב 305 נפש.

*עֵין הַחוֹרֵשׁ. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר בצפונו של עמק חפר. ממזרח לגבעת חיים, כלול באזור עמק חפר. נוסד בכסלו תרצ"ב (נובמבר 1931). מספר נפשותיו (בטבת תשי"ב) 598 ושטח אדמתו 3000 דונם. משקו מעורב ואינטנסיבי (רפת, לול, גידולי מספוא, גן ירק, מטעי הדר, פלחה, עצי פרי, כרמי גפנים, גידול דגים ודבורים), בתי מלאכה, מכון לעבודות חשמל וכו' ומוסדות לחנוך ותרבות ⁹⁴. בו בית חרושת גדול לייצור מכשירים מיוחדים לגדול עופות ותחנה מטאורולוגית.

⁰עֵין הַכִּכָּר – עין אל־בַּיְצָ’א, מעין בערבה מדרום לים המלח. מימיו משקים את העצים והשיחים שבצילם מוצא הנודד במדבר מנוחה.

*עֵין הַכַּרְמֶל. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, במורד התחתון של הכרמל, 4 ק"מ מדר’־מזר' לעתלית, כלול במועצת אזור חוף הכרמל. נוסד בשם “עין הים” בז' תמוז תרצ"ו (7.8.1936), אך לא הגיע לידי התנחלות של קבע אלא לאחר מלחמת השחרור, שאז הצטרף אליו חלק מחברי רמת רחל, שזיקתם לקבוץ המאוחד. משקו החקלאי מגוון וקיימים בו גם מפעלי מלאכה, בטבת תשי"א מנה הקיבוץ 365 נפש.

⁰עֵין הַמַּעֲרָה – עין אל־מַעָ’רָה לרגלי הר המערה סמוך לגבול הישראלי־המצרי, 30 ק"מ בערך מדר’־דר’־מזר' לקדש ברנע.

*עֵין הַמִּפְרָץ. ישוב של עולי פולין הנמנים עם הקבוץ הארצי השומר הצעיר, בעמק זבולון בין נהר נעמן ובין קו מסלת־הברזל, 5 מטר מעפה"י, 3.5 ק"מ מדר’־מזר' לעכו, כלול במועצת אזור נעמן. נוסד ביום כ"ה אב תרצ"ח (25.8.1938). בחשון תשי"ב מנה 520 נפש. שטח אדמתו 1,135 דונם. משקו מעורב, משק־שלחין אינטנסיבי ומפעלי חרושת. הישוב מקיים יחד עם קבוץ כפר מסריק מוסד חנוכי לכתות המשך עד כיתת י"ב.

עֵין הַמִּשְׁפָּט. ראה עין סרין.

עין (בִּיר) חִנְדִס – عين (بير) حندس. ראה באר אורה.

עֵין הַנָּמֵר – ואדי א־נִּמְרָה. מעין במדבר יהודה, 4.5 ק"מ מצפ’־מע' למצדה.

*עֵין הַנָּצִי"ב. ישוב קבוצת “אמונים” של הפועל המזרחי בעמק בית שאן על גבעה החולשת על הסביבה, 130 מ' מתחת לפני הים, על אדמת אֻם עַגְ’רָה (עגרון). באמצע הדרך בין שדה אליהו ובין מסילות, 4 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן, כלול באזור האדמיניסטרטיבי בית שאן. הקבוצה עלתה על הקרקע ביום ט"ו בשבט תש"ו (17.1.1946) וקראה את הישוב לזכר הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שהיה ראש ישיבת וואלוזין. בשבט תשי"א מנתה הקבוצה 385 נפש ושטח אדמתה היה 2,200 דונם. משקה מעורב: פלחה, מטעים, רפת, לול, גן ירק, בריכות דגים ובית מלאכה. מקיימים במקום ישיבה ע"ש אשת הנצי"ב ⁹⁵.

*עין הָעוֹבֵד. מושב קטן בעמק חפר, שנתאחד בשנת 1945 עם המושב אביחיל שעל ידו.

*עֵין הָעֵמֶק. מושב־עובדים הנמנה עם תנועת המושבים בהרי מנשה, 5 ק"מ מצפ’־מע' למשמר העמק, כלול באזור האדמיניסטרטיבי מגדו. נוסד בתחלת תש"ה (סוף 1944). בקיץ תש"ה (1945) עלו המתישבים, יוצאי כורדיסתאן, לנקודה הקבועה. המשק הוא הררי למחצה (פלחה, עצי פרי, גני ירק ועוד).

⁰עֵין הָעֳפָרִים – עין אל־עַ’זַיְלָתּ (אַבּו עַ’זָלָה). מעין מים רבים וטובים לשתיה ולהשקאה, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לחצבה, סמוך לדרך העולה לכֻּרְנֻבּ. בשטח שמסביב למעין שדות מרעה.

עֵין הַקּוֹרֵא. מעין ברמת לחי בקצה הר יהודה. שממנו שתה שמשון מים אחרי הכותו את הפלשתים בלחי החמור. יש לחפשו בקרבת נחל שורק ⁹⁶. השוה לחי. שופ' טו, יט.

עין הַרוּן – عين هرون. מעין סמוך לסבסטי השופע 685 ממ"ע מים ביממה.

*עֵין הַשּׁוֹפֵט. ישוב של קבוץ השומר הצעיר מיוצאי פולין וארה"ב של אמריקה, בשומרון 8 ק"מ מצפ’־מע' למגדו, כלול באזור האדמיניסטרטיבי מגדו. הוא נוסד ביום כ"ו בתמוז תרצ"ז (5.7.1937) ונקרא על שם שופט בית המשפט העליון ונשיא ההסתדרות הציונית בארצות הברית לואיס ד. ברנדייס במלאת לו שמונים שנה. בתמוז תשי"ב מנה 650 נפש. שטח אדמתו 7000 דונם, בחלקו נטוע עצי אורן וחרוב. המשק מעורב: גדול תבואה ועצי פרי, בהמות גסות ודקות, עופות ודבורים ⁹⁷. בישוב קיימת משתלה מרכזית לעצי יער של הקהק"ל והקבוץ עוסק ביעור הסביבה. המשק מקיים ענף תחבורה עם מכוניות משא העוברות בכל דרכי הארץ.

באדמת עין השופט נתגלו באייר תש"ה שני מטבעות יהודיות מימי הבית השני. על האחד טבוע השם יוחנן הורקנוס בעברית ועל השני השם הירודוס אגריפס ביוונית.

*עין הַשְּׁלשָׁה. ישוב של קבוץ נוער חלוצי יוצאי אמריקה הדרומית הנמנים עם העובד הציוני, בשפלת הננב, סמוך לגבול תחום עזה באזור האדמיניסטרטיבי חבל מעון, מצפון לח'. מעון, נוסד ביום ה' תמוז תש"י (20.6.1950) ונקרא לזכר שלשת חברי הקבוץ, שנפלו חלל במלחמת השחרור. בטבת תשי"א היו בו 85 חבר.

*עין הַתְּכֵלֶת. פרבר צפוני של נתניה.

עין הַתַּנִּין. מעין בירושלים בין שער הגיא ובין שער האשפות, הוא הגיחון, שמימיו זורמים מימי המלך חזקיהו בנקבה חצובה בסלע המתפתלת כתנין (כנחש) לרגלי הר ציון ויוצאים אל ברכת השלוח. נחמ' ב, יג.

עין וִבְּדִי – عين وبدي. מעין בעמק בית שאן השופע 36 ממ"ע מים בשעה.

עין אל־וָחְשׁ – عين الوحش. מעין במבוא ביתר (רָס אַבּוּ עַמָּר). 4 ק"מ מצפ’־מע' לביתר.

עין אל־וַיְבָּה – عين الويبة. ראה עין יהב.

*עֵין וֶרֶד. מושב עובדים הנמנה עם תנועת המושבים בשרון, בקרבת תל מונד, 8,5 ק"מ מדר’־מע' לטול כרם, כלול באזור האדמיניסטרטיבי הדר השרון, נוסד באייר תר"ץ (1.5.1930). בטבת תשי"א מנה 467 תושבים. שטח אדמתו 2,230 דונם, בו מטעי הדר וגנות ירקות, משקי עזר, גדול עופות ומשק חלב. במושב קיים המוסד “בית הנערה”, בית חנוך חקלאי לנערות עזובות מיסודה של הנרייטה סאלד ⁹⁸. באדמת המושב נמצאים שרידים של בנינים וחרסים עתיקים המעידים על ישוב קדום במקום זה.

עין זַהַרָה – عين زهرة. מעין על יד תל זהרה בעמק בית שאן, 1.5 ק"מ ממזרח לבית אלפא. הוא שופע 36 ממ"ע מים בשעה.

עין זַוָתָּא – عين زواتا. מעין מים רבים לרגלי הר עיבל. מימיו בשעור 90,860 ממ"ע ביממה יוצאים לנחל כרית.

⁰עין זִיק - עין א־שַּׁהָבִּיָּה. מעין בתוך ערוץ צר, 7 ק"מ ממזרח לעבדת. בו ישקו את בהמות המשא והמסע העוברות בדרך הארחות.

עין א־זַּיְתּוּן – عين الزيتون. ראה עין זיתים.

עין זֵיתִים. כפר סמוך לצפת מתחת להר צפת, מצפ’־מע' לעיר, בדרך לעכו. הוא נזכר בכתבי הגניזה בשם עקאל זיתון. במאה הי"א ישבו בו יהודים ⁹⁹, ובשנת רפ"ב (1522) ישבו בו כארבעים משפחות של יהודים מסתערבים (מוריסקוס), ובבית הכנסת המקומי היו אז כ"ו ספרי תורה ¹⁰⁰. מאז לא שבת בו הישוב היהודי אלא בהפסקות קטנות. בסוף המאה הט"ז ובתחלת המאה הי"ז היה ר' משה ן' מכיר ראש הישיבה בעין זיתים ¹⁰¹. בשנת תקכ"ט (1769) היה בית הכנסת סגור ובו היה ספר תורה אחד ¹⁰². הכפר הערבי עין א־זַיְתּוּן, שבו שלשה מעינות השופעים ביחד 49 ממ"ע מים ביממה. נכבש על ידי צבא ההגנה לישראל ביום כ"ב בניסן תש"ח, ויושביו הערביים עזבוהו.

בשנת תרנ"א (1891) נוסדה סמוך לכפר הערבי ע"י יהודים עולי רוסיה מושבה חקלאית. שלא הצליחה להתפתח. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נעזבה מאחרוני המתיישבים בה. היא נושבה מחדש אחרי המלחמה על ידי משפחות אחדות, וגם הן עזבוה בפרוץ המהומות הערביות בארץ בשנת תרצ"ו.

בט"ו בשבט תש"ו (17.1.1946) נוסד במקום זה ישוב של קבוץ המסונף לאחוד הקבוצות והקבוצים ונמסר לו שטח של 2,200 דונם השייך לקהק"ל ¹⁰³. מספר נפשות הקבוץ (בשבט תשי"א) 84. הישוב כלול במועצת אזור מרום הגליל.

עין זֻרַיְבּ – عين زريب. מעין בערבה סמוך לגבול עבר הירדן, 15 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לעין חֲצֵבָה. ראה עין מרזב.

עין א־זַּרְקָא – عين الزرقا. אחד ממקורות נחל יבוק על יד תחנת מסלת־הברזל החג’אזית, סמוך לרבת בני־עמון, 513 מ' מעפה"י. מימיו חמים (32°).

עין חָבּוּס – عين حابوس. מעין בואדי אל־מָלִח בעמק בית שאן. מימיו פושרים ומלוחים במקצת.

עין אל־חֻבּוּץ – عين الحبوس. מעין בגליל בין וְוְלָם ובין סִרִין. לידו שרידים של ישוב קדום. השוה עין אל־עבוץ.

עין אל־חַגּ' – عين الحجّ. מעין במערב עמק יזרעאל, השופע 50 ממ"ע מים בשעה.

עין אל־חַגַ’ל – عين الحجل. מעין בגליל התחתון, 1 ק"מ מדרום ליבנאל.

עין חַגְ’לָה – عين حجلة. מעין במקומה של בית חגלה (ע"ש), 6 ק"מ מדר’־מזר' ליריחו בדרך לירדן, 325 מ' מתחת לפה"י. שפיעתו 30 ממ"ע בקירוב בשעה.

עין אל־חַגַ’ר – عين الحجر. מעין בשומרון. 4 ק"מ מצפ' צפ’־מע' לאֻם אל־פַ’חְם.

עין חַדָּה. עיר בנחלת המטה יששכר, במקומה ישב הכפר הערבי אל־חדָתָ’ה על יד מעין מים רבים בגליל התחתון, 2 ק"מ מדר’־מע' למושבה יבנאל. בתי הכפר בנויים בחלקם בחמרים עתיקים. בכפר ובסביבתו שרידים של פסיפסים, שברי עמודים וחרסים מהתקופה הביזנטית. בתל שמדרום לכפר מרובים רצפות פסיפס וחרסים ביזנטיים ועל פסגתו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה. תל זה מציין את הישוב הקדום ביותר בסביבה זו ¹⁰⁴. יהו' יט. כא.

עין חוּבִּין – عين حوبين. מעין במבואות ירושלים, מדרום לתחנת מסלת־הברזל דיר א־שיח' שבקו יפו–ירושלים.

עין אל־חַוְץ' ^א – عين الحوض. מעין בדרך ירושלים – יריחו. ראה עין שמש.

עין אל־חַוְץ' ^ב – عين الحوض. כפר נטוש במורד המערבי של הר הכרמל, בו עקבות של ישוב בתקופת הברזל הקדומה ושרידי בנין וחרסים רומאיים. ראה עין הוד.

עין חַטִּין – عين حطّين. מעיין הנובע לרגלי קרן חטין מצפ’־מע' לטבריה. שפיעתו

2,270 ממ"ע מים ביממה.

*עֵין חַי. ראה כפר מל"ל.

עַיְן אל־חַיָּה – عين الحيّة. מעין בגליל התחתון, 2 ק"מ מדר’־מזר' לכפר כנא.

עין אל־חִלְוָה – عين الحلوة. מקור הנחל אל־חִלְוָה בדרומו של עמק בית שאן. הוא שופע 150 ממ"ע מים ביממה. השוה אבל מחולה ומחולה.

עין אל־חַ’לִיל – عين الخليل. מעין במערב עמק יזרעאל השופע 14 ממ"ע מים בשעה.

⁰עֵין חֶמֶד. ראה עין אִקְבָּלָה והשוה גם עין א־דִּלְבּ.

עין אל־חַמָם – عين الحمام. מעין בעבר הירדן מזרחה, בגדה הדרומית של ואדי אל־כַּפְרַיִן.

עין אל־חַמְרָה ^א – عين الحمرة. מקור ואדי אל־חמרה. 8 ק"מ מדרום לבית שאן, 162 מ' מתחת לפה"י. הוא שופע 18,175 ממ"ע מים ביממה.

עין אל־חַמְרָה ^ב – عين الحمرة. מעין ממערב לבריכות המלח הדרומיות של חברת האשלג. ראה עין אדמון.

⁰עין חֲמַרְמָר – עין אַחַיְמִר (עין אל־בַּיְתָה). מעין בנחל חמרמר, סמוך לברכות המלח שבמחנה הדרומי של חברת האשלג הארצישראלית. מימיו מעטים ותפלים. השוה גם עיר המלח.

עין אל־חַנִיָּה – عين الحنيّة. מעין בדרך מירושלים לביתר. על ידו נתגלו עמודים ואבנים מסותתות של כנסיה ביזנטית מהמאה הששית לספה"נ ¹⁰⁵. מעל למעין גומחה ועל יד המעין אמת־מים.

עין חַ’נַיְזִר ^א – عين خنيزر. מעין בערבה מעבר לקו הגבול בין מדינת ישראל ועבר־הירדן, 10 ק"מ מדרום לברכות המלח של חברת האשלג הארצישראלית.

עין חַ’נַיְזִר ^ב – عين خنيزر. מעין מים רבים בשטח עַרַבּ אל־ח’ניזר בעמק בית שאן, הוא שופע 180 ממ"ע מים בשעה.

עין חִסְבָּן – عين حسبان. מקור נחל חשבון בעבר הירדן מזרחה. מימיו המרובים זורמים בנחל אל ים המלח.

עין אל־חֻפַיְרָה – عين الحفيرة. מי תהום רבים בעומק של 5 רגל בערבה, ליד נחל גבים (ואדי אל־גַ’יְבּ), בגבול עבר הירדן, 45 ק"מ מדרום לים המלח.

עין חֻצְּבּ – عين حصب. ראה עין חצבה.

עֵין חֲצֵבָה – עין חֻצְבּ. מעין בערבה בצומת דרכים, 34 ק"מ מדר’־מע' לים המלח, על ידו עוברת דרך הארחות הגדולה הבאה מחוף ים אילת וממנה מסתעפת הדרך העולה מהערבה לכֻּרְנֻבּ ולבאר שבע. המעין עשיר במים, אבל שפיעתו אינה יציבה. מדדו בו פעם אחת 7 ממ"ע בשעה. ויש שהוא שופע הרבה יותר, ולפרקים נעלמים מימיו לזמן מה. מי המעיין הזה ומי מעינות אחרים בקרבתו נקוים בברכה גדולה סמוך לחורבת המצודה העתיקה מימי שלטון הרומאים, שאז עמד כאן חיל־משמר רומי. גם בתקופה הביזנטית ובימי הביניים עד הזמן האחרון שמשה חצבה תחנת משטרה. המקום נזכר בצו המסים מבאר שבע בשם Eisebon וב- Not. Dign בשם Eisiba. בשנת תש"י הוקמה בעין חצבה המעברה הראשונה בערבה.

עין חָצוֹר. עיר בצפון ארץ נפתלי. היום حصيرة – ח'. חַצִירָה בגליל העליון ממערב לעין אִבְּל. יהו' יט. לז.

עין אל־חצְן – عين الحصن. מעין בגליל התחתון, 1ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לכפר מִצְר.

עין אל־חַ’צְ’ר – عين الخضر. מעין לרגלי הר שומרון.

עין אל־חַצְ’רָה – عين الحضرة. מעין בחצי־האי סיני בין ג’בל מוסא ובין עקבה. ראה חצרות.

עין חֲרֹד. מעין מים רבים הנובעים בתוך מערת סלעים תחת הר הגלבע. לפי מדידות קודמות 37 מ' מתחת לפה"י, ואילו לפי המדידות האחרונות 10.8 מ' מעפה"י. הוא שופע 10,370 ממ"ע מים ביממה. הנמשכים בנחל חרד אל הירדן, 275 מ' מתחת לפה"י. מדת החום של מי המעין 22°–20° צלזיוס. גדעון והעם אשר אתו חנו על עין חרד במלחמתם עם מדין, שמחנהו היה לו מצפון מגבעת המורה. כאן בחר גדעון בשלש מאות האיש המלקקים שהנחילו למדין מפלה. בימי הביניים נלחמו רבות על המעין הזה הנמצא בדרך המלך מעזה לדמשק. הצלבנים כבשוהו וצלאח א־דין לקחו מהם חזרה בשנת 1183 (ע' עין ג’לות). בשנת 1260 לספה"נ היתה על יד עין חרד מערכה כבדה בין הממלוכים ובין המונגולים, שנחלו מפלה מידי השולטן המצרי קֻטֻז וגורשו מסוריה.

מסורת עתיקה העבירה למקום זה בטעות את מקום מלחמת דוד עם גלית הפלשתי. כבר הנוסע מבורדו (333 לספה"נ) מציין, כי על יד יזרעאל נמצא השדה, שבו היתה מלחמת דוד וגלית. מטעם זה כתבו הגיאוגרפים וההיסטוריוגרפים המוסלמים של ימי הבינים את שם המעין عين جالوت – עין ג’לות (עין גלית). היום נקרא המעין עין גָ’לוּד. אנשי הישוב עין חרוד קוראים למערה, שבה נובע המעין, בשם מערת גדעון ¹⁰⁶. במש' פרה ח, יא כתוב, כי מי באר אחאב ומערת פמייס הם כשרים. המעיין הנובע במערת פמייס שופע מים רבים זכים וטהורים, לכן הם כשרים. מי באר אחאב עומדים בנוגע לטיבם במעלה אחת עם מי מערת פמייס. יתכן שעין חרד, הנמצא גם הוא במערה וגם מימיו רבים וזכים, נקרא בזמן ידוע על שם אחאב, שמשכן החורף שלו היה ביזרעאל הרחוקה מעין חרד רק 13 ק"מ בלבד. שופ' ז, א; כפו"פ ר"צ (אשתורי הפרחי טעה בקביעת מקומו של המעין ביחס להר הגלבע).

תמונה 7

עין יטבתה (עין עצ’יָן) בערבה, מחנה נח"ל

עין יטבתה, עבודה חקלאית בערבות הנגב

עין השופט, מראה כללי, באמצע האסם

קבוץ עמיר, (ה’יאם אל ואליד), חברים יוצאים לעבודה

*עין חֲרוֹד. ישוב, שנוסד כקבוץ המסונף לקבוץ המאוחד סמוך למעין עין חֲרֹד ביום י"ח אלול תרפ"א (21.9.1921). מספר נפשותיו (בטבת תשי"א) 1,230 ושטח אדמתו 17,500 דונם ברובה אדמת מזרע, אבל יש בה גם מטעים רבים וגידולים שונים, רפתות ולולים ובתי מלאכה גדולים. על יד הישוב נמצאת תחנה בקו מסלת־הברזל חיפה–כפר צמח. על ראש הגבעה בין עין חרוד ובין תל יוסף בנוי בית יפה המשמש בית נכות לעתיקות ולטבע הארץ (בית חיים שטורמן) ומשכן לאמנות הציור והפסול בעמק יזרעאל, חברת “אורט” מחזיקה בעין חרוד בית ספר לאגרומכניקה. הישוב כלול באזור האדמיניסטרטיבי גלבוע ¹⁰⁷.

עַיְן אל־חַ’רוּף – عين الخروف. ראה עין רחל.

עין אל־חַרָמִיָּה – عين الحرامية. מעין במעבר צר בין הרי אפרים, בק"מ ה־32 בכביש ירושלים–שכם, בין גפנה ובין תֻּרְמֻסְעַיָּא. משמאל לדרך מטפטפים מים לרגלי חומת סלעים. סמוך למקום זה נמצאים מערות־קברים מתקופת הברזל הקדומה (התקופה הישראלית), בורות. ברכה, תעלת מים וחורבות של חניה. גנבים ושודדי דרכים היו אורבים במקום זה לעוברים ושבים, ומכאן השם.

עין אל־חַ’רָר – عين الخرّار. מעין בנגב הנקרא גם עין אַבּו סֻוַיְרָה (ע"ש). 40 ק"מ מדר'- מע' לים המלח. ראה עין משק.

עין חַרְשָׁא – عين حرشا. כפר במעלה הר חרמון מדרום לרַשַׁיָּא. סמוך לכפר נמצא מקדש עתיק שנשתמר יפה ¹⁰⁸. ראה מחרשת.

עין חֻ’שַׁיְבָּא – عين خشيبة. ראה עין צאלים.

עֵין טָב. (ג"א: עייניטב, עייני טב). בזמן שישבה הסנהדרין בצפורי קבעו את ראשי החדשים עפ"י ראיית מולד הירח בעין טב. ר' חייא הגדול הלך בפקודת רבי לעין טב לקדש את החודש, והוא שלח משם לרבי את הסימן המוסכם, שראה את הירח והוא: “דוד מלך ישראל חי וקים”. כשרב הונא הלך לעין טב לקדש את החודש, והיה צמא למים סר לסוכתו של ר' יוחנן ספרא דגופתא דצפורין. עין טב היה איפוא לא רחוק מצפורי, מעבר לגופתא דצפורי (אל־מַשְׁהַד) ובמקום גבוה ממנה. מטעמים אלה נראה לי הזהוי של עין טב עם עין מָחִל, במרחק 12.5 ק"מ מדר’־מזר' לאל־משהד, 15 ק"מ מצפ’־מזר' לצפורי, על הר בגובה 560 מ' מעפה"י ¹⁰⁹. ש. קליין מזהה עם Thomsen את עין טב עם PEyecond של מפת מידבא בסביבות לוד ¹¹⁰. אולם בזמנו של רבי, כשיהודה התרוקנה מיושביה היהודים, לא הלכו לשם לקדש את החודש או לעבר את השנה ¹¹¹. תוס' סוכה ב, ה; ב' רה"ש כה, א; ירי שם ב, ה–נח, ע"א; ו, ו–נט. ע"א: ברכות ד, ה–ז, ע"ג; תענית ב' יד–טו, ע"א; א, א–סז, ע"ג (עייני טב); סוכה ב, ה–נג, ע"א (עיני טב); נדרים ו, יג–מ, ע"א; סנהד' א–יט, ע"א.

עַיְן טָבָּא – عين طابة. מעין ועל ידו מחנה של בדוים ותחנה של משטרת הגבול לרגלי ג’בל טָבָּא שבשפתו המזרחית של עמק הערבה, 38 ק"מ מצפון לעקבה. בואדי טָבָּה נמצאת חורשת תמרים ¹¹².

עין א־טַבִּיב – عين الطبيب. מעין קטן לרגלי הר צפת ממזרח.

עין א־טָבִּעָ’ה – عين الطابغة. קבוצה של מעינות במרחק 50 מ' משפתו הצפונית־המערבית של ים כנרת. מי המעינות, שמדת חומם 29–30 מעלות, נקוים בברכות גדולות, מניעים טחנת קמח, משקים את העמק ויוצאים אל הים, ראה א־טָּבִּעָ’ה.

עין א־טַּבַּעוּן – عين الطبعون. (הכתיב הרשמי عين الطبون =עין א־טָּבּוּן). ראה טובניא.

עין א־טַּלָח – عين الطلاح. מעין בנגב בקרבת עין חצבה, 28 ק"מ מדר’־מע' לבתי הזקוק הדרומיים של חברת האשלג הארצישראלית. ב־.Not dign הוא רשום בשם Toloha.

עין טִנְטָא – عين طنطا. כפר בצפון הר חרמון.

עין א־טֻּרָבָּה – عين الطرابة. מעין בשפתו המערבית של ים המלח.

עין יַבְּרוּד – عين يبرود. כפר מצפון לבית אל (968 תו' מוסלמים). בו קבר חצוב.

⁰עֵין יַהַב – עין וַיְבָּה. מעינות הנובעים בערבה בצומת דרכי הארחות, 55 ק"מ מדר’־דר’־מע' לים המלח. בהם ישקו הבדוים את גמליהם. בפברואר 1936 העלו המעינות 7 ממ"ע מים בשעה. במקום עקבות של ישוב נבטי, בר"ח חשון תשי"ב (30.10.1951) הוקמו בו חות למוד של גדנ"ע ותחנת תצפית לנסיונות חקלאיים. המים טובים, אבל אחרי ההשקאה מתכסה האדמה בקרום עבה, כפי שמודיעים, הצליח גדול ירקות באדמה המלחה של הערבה.

⁰עין יִזְרְעֶאל. עין אל־מַיִּתָּה. מעין ממזרח ליזרעאל, לרגלי הר הגלבע. השוה עין (העין) אשר ביזרעאל.

⁰עין יָטְבָתָה – עין עַ’צְ’יָן. באר מים רבים הזורמים למליחת יטבתה שבערבה, 38 ק"מ מצפון לאילת החדשה, 42 מ' מעפה"י. על ידה מצטלבות דרכי הארחות ההולכות מחוף ים אילת לחוף ים המלח ומחוף הים התיכון לאילת ולעקבה. לדעת אַלְט ¹¹³ השם הערבי של הבאר מקורו בשם התחנה הצבאית הרומית וad Dianan הרשומה במפת פויטינגר. במקום חרסים ביזנטיים מעטים ושרידים של מצד. בשמונה בורות לא עמוקים נמצאים מים באושים. השטח מסביב מכוסה שיחים וחול מלוח.

ביום ל' תשרי תשי"ב (30.10.51) נוסד כאן ישוב של קבוץ נוער חלוצי מילידי הארץ בשם יטבתה, העומד להחיות את השממה, באר שקדחו במקום נותנת 100 ממ"ע בשעה. התקינו ארבע ברכות בשטח כולל של 75 דונם. בהן נעשים נסיונות לגדל דגים, ביחוד קרפיונים וקיפונים.

עַיְן יָלוּ – عين يالو. מעין בדרך מירושלים לביתר, קרוב למנחת. בקרבתו חורבה של מנזר, עמודי שיש וקברי־סלעים.

עין אל־יַמַן – عين اليمن. מעין סמוך למעלה עקרבים.

עין יעריט, עין יערים. גרסות משובשות הן וצ"ל עיון ויערוט, שתי עיירות בתחום סוסיתא (ע"ש). תוס' שבועות ד, ו.

*עין יַעֲקֹב. כפר־עבודה של יוצאי עיראק באשדות הגליל המערבי, מצפ’־מזר' לגעתון, מול מבצר גִ’דִין. נוסד ביום ח' חשון תש"י (19.10.50) והתישבו בו 68 משפחות. בטבת תשי"א מנה הישוב 472 נפש.

עין יַרְקָה – عين يرقة. ראה עין ירקעם.

⁰עין יָרְקְעָם – עין יַרְקָה. מעין הנובע בתוך הרי הסלעים הסוגרים על המכתש הגדול מצפון־מזרח, 10 ק"מ מדרום לממשית (כֻּרְנֻבּ). מימיו יורדים בנחל ירקעם לנחל צין. על יד המעין חורבה של תחנת משמר מבוצרת וחרסים רומיים וביזנטיים.

עין אל־כַּבְּרִיָּה – عين الكبريّة. מעין בגליל התחתון, 1 ק"מ מצפון לכַּוְכַּבּ אל־הַוָא.

עין כָּבָרִיתָה. מעין גדול בכפר כבריתה בגליל המערבי, השופע 4,500 ממ"ע מים ביממה. מימיו המצוינים היו זורמים באמה לעכו ונפוצים בארץ בגלל סגולותיהם הרפואיות.

עין כּוּשִׁי (ג"א: כושית, כושין). מקום סמוך לגבול ארץ הכותים. יינו היה אסור בגלל קרבתו למקום העבודה הזרה כפר שלם. רבי טרפון ישב זמן מה בעין כושי. ר' יהודה מספר מעשה שהיה בעין כושי ואכל שם לוף במוצאי החג של מוצאי שבועות. מקומו אינו ידוע. תוס' שביעות ד, ד; ב' עבו"ז לא, א; יר' שביעית ד ה – לו, ע"א למעלה; עבו"ז ה, ד–מד, ע"ד.

עין אל־כַּזְבָּה – عين الكزبة. ראה אכזיב ^ב ועינים.

עין כַּחְל. מעין בדרך מטבריה לצפת. על ידו מתרומם הר גבוה ותלול. לפי מסורת אחת מימי הביניים גנוזים מקצת מכלי בית המקדש בעין כחל. בעל “עמק המלך” מביא בהקדמה למשנה כלי בית המקדש את המסורת הזאת בזו הלשון: “ואלו הן משקלי הכסף הגנוזים בעין כחל על ידי ברוך וצדקיהו” וכו'. הכוונה היא אולי למעין שבמושבה ראש פנה.

עין כֻּחְלָה – عين كحلة. מעין בדרום, 3 ק"מ מדר’־מע' לתל אל־חֻוַיְלִפָה.

עין אל־כֻּחְלָה – عين الكحلة. ראה עין רָמוֹן.

עין כַּפְר רוּמָה – عين كفر رومة. מעין לרגלי הר שומרון.

עין כֻּרְדָנִי – عين كرداني ¹¹⁴. מעין מים רבים בעמק זבולון. שפיעתו 2,880 – 6,120 ממ"ע בשעה. מי המעין מכילים כמות גדולה של מלח. ראה עין נעמן והשוה גם כרדני.

עין אל־כַּרְכַּרָה – عين الكركرة. מעין מים רבים לרגלי תל בַּלָט בגליל העליון.

עֵין כֶּרֶם, היא בית כרם ^א (ע"ש). במלחמת החרות התנהלו קרבות קשים מסביב לכפר זה היושב על הר הנשקף למרחוק. בי"ב בתמוז תש"ח נכבש הכפר על ידי צבא ההגנה לישראל. הערבים עזבוהו ועולים יהודים התישבו בו. במנזרים נשארו 95 נזירים ונזירות. בכ"ט בכסלו תש"ט נחנך בכפר בית הכנסת הראשון. בקיץ תש"ט עבר לעין כרם כפר הנוער מרמת רחל החרבה. לכפר ניתן מעמד של מועצה מקומית. בשבט תשי"א מנה הכפר 1,756 תושבים, בשטח עין כרם, בינה לבין צובה, עומדים להקים את בית החולים הדסה ואת בניני מחלקת הרפואה של האוניברסיטה העברית.

מדר’־מזר' למנזר הרוסי שבעין כרם נמצאים עקבות של תרבות מיסוליתית, ועל הרמה מצפ’־מזר' לכפר עקבות של תרבות ניאוליתית.

עין א־לַּוְז – عين اللوز. מעין מים רבים (454 ממ"ע ביממה) בשטח ח'. א־לַּוְז, 4.5 ק"מ ממערב לעין כרם.

עין אל־מֻדַוַּרָה – عين المدوّرة. מעין בבקעת גניסר, 1 ק"מ מצפ’־מע' למגדל.

⁰עֶין מוֹדָע – עין אל־מַדּוּע. קבוצה של מעינות חזקים הנובעים לרגלי הר הגלבע ממזרח, 2.5 ק"מ מדרום לתל עמל, 122 מטר מתחת לפה"י. שפיעתם 37,200 ממ"ע ביממה. על ידם אמת־מים ומצפון־מזרח להם תל של ישוב קדום.

עין אל־מֻוַיְלִח – عين المويلح. ראה נחל עשן.

עין מוּסָא ^א – عين موسى. מעין גדול בואדי מוסא שבעיר פטרה (ע"ש)..

עין מוּסָא ^ב ^– عين موسى. מעין בחורן סמוך לכַּפְר מצפון להִבְּרָן. על ידו נתגלתה כתובת יונית־יהודית: “מתוך נדיבות של יצחק צורף הזהב” ¹¹⁵.

עין מוּסָא ^ג ^– عين موسى. מעין בגליל התחתון 3 ק"מ מצפ’־מזר' לנצרת.

⁰עֵין מוֹר - עין אל־מֻרָה. מקור נחל מור, 5 ק"מ מצפון לעבדת. מימיו המכילים כ־1550 מיליגרם כלור לליטר הם מלוחים וגפריתיים.

עין אל־מֻזַיְרִעָה – عين المزيرعة. מעין בהרי חברון, 2 ק"מ מדרום לצוּרִיף.

עין מַזָרִבּ – عين مزارب. מעין בגליל העליון. 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לפקיעין, על ידו קברי־סלעים.

עין מַחוּשׁ – عين محوش. מעין במרחק קילומטר אחד מדרום לקרית יערים. על ידו שרידים של בנין.

עין מֻחַ’יְשִׁק – عين مخيشق. מעין מים רבים בעמק בית שאן סמוך ליישוב קבוצת אריה, מצפון־מערב לו. הוא שופע 288 ממ"ע בשעה.

עין מָחִל – عين ماحل. כפר ערבי בגליל התחתון, 5 ק"מ מצפ’־מזר' לצפורי. השוה עין טב. מעין הכפר שופע 312–444 ממ"ע מים ביממה. הכפר נכבש בח' בתמוז תש"ח ע"י צבא ההגנה לישראל, והתושבים נכנעו לו ונשארו בכפר (בטבת תש"י 1.063 תו' מוסלמים). השוה עין טב.

עין אל־מַחְלִד – عين المحلد. מעין מדר’־מזר' לבארות בנימין (אל־בירה).

עין אל־מַיִּתָּה – عين الميتة. מעין לרגלי הגלבע ממזרח ליזרעאל. הוא שופע 36 ממ"ע מים בשעה. ראה עין יזרעאל.

עין אל־מָלִח – عين المالح. מקור ואדי אל־מָלִח בעמק בית שאן. הוא שופע 22,715 ממ"ע מים ביממה. המים חמים ומכילים גפרית. ראה אבל מיא.

עין אל־מַלָּחָה – عين الملّاحة. מעין חזק הנובע לרגלי הר קדש נפתלי, 4 ק"מ מצפ’־מע' לים חולה. ואדי בָּרִד מושך את מימיו בכמות של 38,000–56,000 ממ"ע ביממה לים חולה.

עין אל־מָלִחָה – عين المالحة. מעין בגדה הימנית של נחל שורק (נהר רובין) במרחק של 2 ק"מ משפת הים. מצפון לו תחנה פריהיסטורית.

עין מַלִיחָה – عين مليحة. מעין בעמק הערבה, 26 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לעין עַ’רַנְדַל. בפברואר 1936 שפע 7 ממ"ע מים בשעה, במרס 1941 היה יבש. מימיו טובים לשתיה ולהשקאה. ראה באר מנוחה.

עין מַלָלָה – عين ملالة. מעין עשיר במים בין טבריה ובין צפת, שפיעתו 22,700 ממ"ע מים ביממה.

עין אל־מַנְסִי – عين المنسي. כפר בשפתו המערבית־הדרומית של עמק יזרעאל סמוך למגדו מצפון. על יד המעין השופע 172 ממ"ע מים ביממה נמצאים תל וחורבות. בשנת תש"ט הפך הכפר למושב יהודי בשם מִדְרַךְ עוֹז.

עין מַנְצוּרָה – عين منصورة. מעין בכפר אל־מֻעָ’ר שמצפון לראש פנה, השופע רק 50 ממ"ע מים ביממה.

עין אל־מַנְשִׁיָּה – عين المنشيّة. מעין על יד תל אל־מנשיה בעמק בית שאן, 1.5 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן. הוא שופע 504 ממ"ע מים בשעה.

עין אל־מַסָא – عين المساء. מעין בשפתו המערבית של עמק חולה, 2 ק"מ ממערב לצלחיה. שפיעתו פחות מ־36 ממ"ע בשעה.

עין מַסְכּוּנִיָה – عين مسكونية. מעין בעמק בית שאן השופע כ־35 ממ"ע מים בשעה.

עין מסְמָר – عين مسمار. המעין החזק ביותר בשפלת בטיחה מצפון־מזרח לים כנרת.

עין אל־מֻעַ’יִר – عين المغيّر. מעין בשפתו המערבית של עמק יזרעאל, 2 ק"מ מצפ’־מזר' לישוב הזורע.

עין אל־מַעָ’רָה – عين المغارة. ראה עין המערה.

עין אל־מֻעָלַּקָה – عين المعلّقة. מעין בשומרון 4 ק"מ מדר’־מע' לאֻם אל־פַ’חְם.

עין מַפְשׁוּח' – عين مفشوخ. מעין מים רבים היוצאים אל הים בנהר אל־מפשוח' בחוף נהריה. הוא שופע 600–490 ממ"ע מים בשעה, בממוצע 4,765,000 ממ"ע בשנה.

עין מַקְחוּז – عين مقحوز. מעין ליד תל מַקְחוּז בעמק בית שאן, 4 ק"מ מדר’־מע' לטירת צבי. שפיעתו פחות מ־36 ממ"ע בשעה.

עין אל־מֻרָה ^א – عين المرّة. ראה מרה והשוה גם עין מור.

עין אל־מֻרָה ^ב – عين المرّة. מעין בגליל התחתון, 2 ק"מ מצפ’־מע' לבית יוסף.

⁰עין מַרְזֵב – עין א־זֻּרַיִבּ. בור שטוח במקום כניסתו של נחל מרזבה אל נחל הערבה. מימיו מכילים כמות קטנה של מלחים והם טובים לשתיה.

עין אל־מָרִיעָ’ה – عين المريغة. ראה עין שחק.

עין אל־מֻרַיפִ’ק – عين المريفق. ראה עין עבדת.

עין אל־מֻשַׁיְרִפָה – عين المشيرفة. מעין סמוך לשפת ים התיכון מצפון לאכזיב, 9.7 מ' מעפה"י. הוא שופע 83 ממ"ע מים בשעה. השוה משרפות מים.

עֵין מִשְׁפָּט. הוא קדש ברנע (ע"ש). השומרונים קוראים בשם עין משפט את עין סִרִין שמדרום לשכם (ע"ש). בר' יד, ז.

⁰עין מַשָּׁק – עין אל־חַרָר (עין אַבּוּ סֻוַיְרָה). 6 ק"מ ממע’־דר’־מע' לעין חצבה. השפיעה מועטה והמים מלוחים וגופריתיים ואינם טובים לשתיה.

עין מִשַׁרְיָה – عين مشرية. מעין ליד הכפר עין אל־חוץ' במורד המערבי של הכרמל.

עין נַגַ’ל – عين نجل. כפר באדום סמוך לשַׁוְבַּךּ מדרום־מערב לה. בתוך סביבה עשירה במים ופוריה מאד התקיים ישוב נבטי־רומי בשם נֶגְלָה (Neria) הנזכר אצל סטפנוס ביזנטינוס ובלוח פויטינגר ¹¹⁶.

⁰עין נְטוֹפָה – עין נַטַף. המעין בעמק בית נטופה בגליל התחתון שופע 50 ממ"ע מים ביממה.

⁰עין נְטָפִים – בִּיר אל־קַטָּר. מעין במעבר אילת באחד הסעיפים של נחל רודד. המים הנובעים מבין הסלעים טפים טפים (7 ממ"ע ביממה) ונקוים בברכת בטון קטנה הם זכים וקרים, עם שהם מכילים קצת גפרית. במרחק 20 דקה מעל למעין, בקרבת גבול מצרים הוקם ע"י קבוצת אנשי שח"ל ישוב, בה גם נקודת־־מצפה. אחרי מחאת המצרים פונתה הנקודה.

עין א־נָּמוּס – عين الناموس. מעין סמוך לקו מסילת־הברזל בין ביתר ובין הר־טוב.

⁰עֵין נָמֵר – עין א־נִּמְרְיָה. מעין השופע מים מעטים בנחל צאלים במדבר יהודה, 5 קים מצפ’־מערב למצדה.

⁰עין נַעְמָן. מקור נחל נעמן בעמק זבולון, 9 ק"מ מצפ’־מזר' לחיפה. ראה עין כרדני. בגלל שפע המים של המעיין היה המקום מיושב בכל התקופות. ראה תל אפק וכרדני. בשנת תשי"א הוקם סמוך למעין ישוב עולים בשם עין נעמן.

עין א־נֻעַימָה – عين النعيمة. מעין מים רבים בעמק הירדן לרגלי הר יהודה, סמוך לעין א־דוּךּ מצפון ליריחו, 110 מ' מתחת לפה"י הוא שופע 3 – 3.5 מיליון ממ"ע מים בשנה. השוה נערן.

עין א־נָּצִר – عين الناصر. מעין במערב עמק יזרעאל השופע 72 ממ"ע מים בשעה.

עין נָצִרָה ועין נֻצַירָה – ناصرة وعين نصيرة. שני מעינות זה ליד זה בעמק בית שאן, 122 מ' מתחת לפה"י. הם שופעים ביחד 6000 ממ"ע ביממה. על ידם קברים רומיים.

עין נִשָׁבִּי – عين نشابي. מעין מים רבים בעמק בית שאן השופע 288 ממ"ע בשעה.

עין סַבְּחָ’ה – عين سبخة. מעין בעמק בית שאן השופע 108 ממ"ע מים בשעה.

עין סֻדַיר – عين سدير. אחד ממעיינות עין גדי, ראה עין דוד.

עין א־סַּהְלָה – عين السهلة. כפר ערבי בשרון בקרבת גבול המשולש (בטבת תש"י 160 תו' מוסלמים).

עין א־סּוּדָה – عين السودة. מעין מים רבים קרוב לירדן, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לבית שאן. הוא שופע בממוצע 1,150 ממ"ע מים בשעה.

עין סֻוַיְמָה – عين سويمة. מעין מים רבים בעמק הירדן סמוך לחורבות בית הישימות (ע"ש).

עין סֻוַיְסִף – عين سويسف. מעין במדבר יהודה 6.5 ק"מ מצפ’־מע' למצדה.

עֵין סוּכַר. במלחמת בית חשמונאי, כשהורקנוס צר על ירושלים ואריסטובולוס היה בפנים העיר, הביאו מבקעת עין סוכר את שתי הלחם (בנוסח הירושלמי: את העומר) לבית המקדש בירושלים. בכרוניקות של השומרונים נזכרת עין סוכר בצורתה הערבית עסכר או יסכר. שומרונים ישבו במקום זה עד כבוש הצלבנים. לעין סוכר, ביונית 20ydp. יש גם קשר למסורת הנוצרית. הנוסע מבורדו מזכירה בשם Sechar. היום הכפר عسكر= עַסְכַּר בעמק שלרגלי הר עיבל, 2 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לשכם וקרוב לשכם העתיקה. מי המעין של הכפר (183 מ' מעפה"י), השופע 685 ממ"ע ביממה, יוצאים לנחל כרית (ואדי פָ’רְעָה). על ידו ברכה ותעלה החצובה בסלע וסמוך לו הבאר, שהשומרונים והנוצרים קוראים לה באר יעקב. השוה גם אזכרות שבבעל. מש' מנחות י, ב; ב' שם סד, ב; סוטה מט, ב; יר' שקלים ה, א – מח, ע"ד; יוחנן 4, 5; 1, 164 On; מ"מ 16.

עין סַחְ’נָה – عين سخنة. מעין מים רבים מדר’־מזר' לבית אלפא, השופע בממוצע 4,320 ממ"ע מים ביממה.

עין א־סִּיח – عين السيح. מעין על הר הכרמל על יד חורבת המנזר St. Brocert מדר’־מע' לחיפה. שפיעתו 113 ממ"ע מים ביממה.

עין סִינְיָה – عين سينية. כפר במורד ההר מצפון לרם אללה, בק"מ 26.5 בדרך ירושלים–שכם (360 תו' מוסלמים ונוצרים אחדים). ראה ישנה.

עין א־סִּיר – عين السير. כפר באדום, במרחק 10 ק"מ מדרום למעון.

עין סִירָה – عين سيرة. מעין מצפ’־מע' לחברון בדרך לירושלים. הוא שופע 455 ממ"ע מים ביממה. ראה בור הַסִּרָה.

עין א־סָּכּוּתּ – عين الساكوت. מעין מדרום לבית שאן על יד תל עין א־סכות (ע"ש).

עין א־סֻּלְטָן – عين السلطان. ראה מי יריחו.

עין סָלִם – عين سالم. בקרבת ברכות שלמה (750 מ' מעפה"י). על ידו עקבות של ישוב ניאוליתי גדול, כלים מלוטשים וראשי חצים.

עין סָמִיָה – عين سامية. מעין חזק בעמק הירדן מצפון ליריחו. מימיו נמשכים בואדי אל־עַוְגָ’א אל הירדן. על ידו שרידים של ישוב קדום.

עין א־סַּעְדָה – عين السعدة. מעין הנובע לרגלי הר הכרמל בין חיפה ובין תל חנן. הוא שופע 6,814 ממ"ע מים ביממה.

עין סִפְרָה – عين سفرة. מקור ראשון של נחל זרקה במורד הר הכרמל, 4 ק"מ מדרום לזכרון יעקב. הוא שופע 1,300 ממ"ע מים ביממה.

עין סָרָה ^א – عين سارة. מעין במרחק 3 ק"מ מצפון לחברון על יד הכביש ההולך לירושלים. המסורת היהודית המקומית ציינה אותו כמקוה של שרה אמנו.

עין סָרָה ^ב – عين سارة. מעין סמוך לשפת ים התיכון בדין משבי ציון לנהריה.

עין סָרִין – عين سارين. מעין ועל ידו שרידים של ישוב קדום, 1.250 ק"מ מדרום לבלאטה במורד המזרחי של הר גריזים, הוא מקום קבורת כהני השומרונים. עד המאה הט"ז היו השומרונים מתכנסים בעין סרין להקריב את קרבן הפסח ולשחוט את הפרה האדומה. בכרוניקות שלהם נזכר המקום הזה בשמות סרין, קרית הסרין או עין המשפט על שם משפט ידוע נגד שני נזירים, שהעלילו עלילת שוא על נזירה שומרונית, שלא הצליחו לפתותה לדבר עבירה ¹¹⁷. חרסי המקום מעידים על ישוב בתקופת הברונזה הקדומה, בתקופת הברזל התיכונה ובתקופה הרומית. בין השרידים העתיקים חורבות של בנינים, ברכה ותעלה וקברי סלעים ¹¹⁸.

עין א־סִּתּ ^א – عين الستّ. מעין ועל ידו ישוב קטן סמוך לעכו.

עין א־סִּתּ ^ב – عين الستّ. מעין מים רבים בשפתו המערבית של עמק חולה. הוא שופע 144–72 ממ"ע מים בשעה.

עין א־סִּתּ לַיְלָה – الستّ ليلة. מעין קטן בשפתו המערבית של עמק יזרעאל השופע 3.6 ממ"ע מים בשעה.

⁰עֵין עָבְדָת - מִי מֻרַיְפִ’ק. מעין הפורץ בפי נקרת נחל מור, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לעבדת. מימיו מכלכלים את שדות עבדת.

עין אל־עַבּוּץ – عين العبوص. ראה עין אל־חבוץ.

⁰עין עַבְרוֹנָה – עין (מוּיַת) א־דַּפִיָּה. מעין במליחת עברונה בערבה, בדרך ההולכת לאילת 15 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לאילת החדשה. הוא שופע כרגיל כ־170 ממ"ע מים בשעה, אבל יש והם נעלמים לזמן מה לגמרי. המים שחרחרים, מלוחים ומרים ואינם ראוים לשתיה, אבל משקים בהם את הגמלים וכן שותים אותם חית השדה ועוף המדבר ¹¹⁹. קרוב למעין נמצאים שרידים של מגדל נוצרים. השוה גם עברונה.

עין עֶגְלַיִם. מעין מים רבים סמוך לשפת ים המלח. הנביא יחזקאל מתנבא על ים המלח, שמימיו ירפאו וישרצו בהם דגים והדיגים יפרשו את רשתותיהם וידוגו בים מעין גדי ועד עין עגלים. המעין הגדול ביותר אחרי עין גדי בקרבת שפת ים המלח הוא عين الفشخة = עין אל־פַ’שְׁחָ’ה, 28 ק"מ מצפון לעין גדי, בהר, שלרגליו נובע המעין הזה, נתגלו במערה בשנת תש"ח המגלות הגנוזות, שעוררו ענין רב בעולם המדע. השוה עין אל־פ’שח’ה. יחז' מז, י; תוס' סוכה ג. ט.

עין אל־עַוְגָ’א – عين العوجا. מקורו של ואדי אל־עוג’א המשתפך לירדן מצפ’־מזר' ליריחו. הוא נמצא לרגלי הר יהודה, 283 מ' מתחת לפה"י, 14 ק"מ מצפ’־מע' ליריחו. הוא שופע 45,430 ממ"ע ביממה, בערך 17 מליון ממ"ע בשנה, בשנת בצורת הרבה פחות.

עין אל־עֻ’וַיר – عين الغوير. מעין סמוך לשפת ים המלח, מדרום לעין עגלים (עין אל־פ’שח’ה).

עין עֻ’זַילָתּ – عين غزيلات. ראה עין העפרים.

עין עַ’זָל – عين غزال. ראה עין אילה.

עין עַיְטָן – عين عطان. ראה עין עיטם.

עֵין עֶיטָם. מעין, שממנו נמשכת אמת־מים לירושלים עוד מימי הבית השני. היום עין עַיְטָן (עין אַרְטָס) מתחת לברכות שלמה, ביניהן ובין הכפר ארטאס, 12 ק"מ מדרום לירושלים בדרך לחברון. עין עיטם שופע 900 ממ"ע מים ביממה, וארבעה מעינות אחרים שליד הברכות שופעים ביחד 455 ממ"ע ביממה. מי המעינות ביחד עם מי הגשמים הנקוים בברכות הגדולות יורדים לירושלים, בה הם נצברים בהר הבית במיכלי־מים, בברכות ובבורות, שהותקנו בימי הבית השני. לפי ב' יומא עין עיטם גבוה מקרקע העזרה עשרים ושלש אמות. גובה ברכות שלמה הוא לפי מפת PEF 2616 רגל, שהן 797 מ', גובה הר הבית 750 מ'. עין עיטם הנובע בואדי אל־חַוְח הוא נמוך בהרבה מהעליונה שבשלש ברכות שלמה, יוצא איפוא, שההבדל בגובה בין עיטם ובין קרקע העזרה מתאים למדה הנמסרת בתלמוד. לפני שהתקינו את אספקת המים לירושלים ממקורות הירקון היו מעלים את מי המעינות וברכות שלמה במשאבות לברכה הגדולה שברוממה (835 מ'). ב' יומא לא, א; זבחים נד, ב; יר' יומא ג, ה – מא, ע"א.

*עין עִירוֹן. מושב־עובדים הנמנה עם תנועת המושבים סמוך לואדי עָרָה מדרום לכרמל, שבו עוברת הדרך מהשרון לעמק יזרעאל על פני מגדו (השוה ע' ערן), כלול במועצת אזור יזרעאל. נוסד ביום ל' תשרי תרצ"ה (9.10.1934). מספר תושבי המושב (בשבט תשי"א) 387 נפש ושטח אדמתו 1,164 דונם. בו משק־שלחין אינטנסיבי, כולל מטעי הדר.

עין אל־עַ’מְר – عين الغمر. מעין בערבה מעבר לגבול הישראלי, 11 ק"מ מדר’־מזר' לעין יהב (עין אל־וַיְבָּה). השוה הר עומר ושלוחת עומר. המעין שופע עד 7.1 ממ"ע מים בשעה. על ידו תחנת משטרת הגבול.

עין עַנְגַ’ר – عين عنجر. מקור נהר א־זַּהָר בבקעת הלבנון. הוא היובל העיקרי של נהר א־ליטאני.

⁰עין עֲנֵבָה – עין עֻנַיְבָּה, מעין בגדה הדרומית של נחל צאלים במדבר יהודה, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' למצדה.

עין עֻנַיבָּה – عين عنيبة. ראה עין ענבה.

עין עסְכַּר – عين عسكر. ראה עין סוכר.

עין עַסַל – عين عسل. מעין מים רבים בקרבת כבריתה. שפיעתו 51,000 ממ"ע מים ביממה.

עין אל־עָפִיָה – عين العافية. מעין מים רבים בעמק זבולון, 4 ק"מ מצפון לעין כרדאני. הוא שופע. 648 – 900 ממ"ע מים בשעה. המים המכילים כמות גדולה של מלח יוצאים אל נהר נעמן.

⁰עין עֳפָרִים – עין אַבּוּ עֻ’זַילָתּ. מעין מים רבים וטובים מאד לשתיה המשקים את השדות במורד המזרחי של הנגב לצד הערבה. מימיו יוצאים לנחל אמציהו העובר במערב הערבה.

עין אל־עָצִי – عين العاصي. מעין מים רבים לרגלי הגלבוע, 2 ק"מ מדר’־מזר' לבית אלפא. 96 מ' מתחת לפה"י, הוא שופע בממוצע 69,120 ממ"ע מים ביממה. על יד ברכה עתיקה וקברי־סלעים.

עין עַ’צְ’יָן – عين غضيان. ראה עין יטבתה.

עין עַצְרַין – عين عصرين. מעין במערב עמק חולה, השופע 36 ממ"ע מים בשעה.

⁰עין עָקֵב – עין אֻם כַּעָבּ. מעין באפיק נחל עקב, 4 ק"מ מצפ’־מזר' לעבדת.

עין אל־עַקְד – عين العقد. מעין בקצה המזרחי של השפלה, 1.5 ק"מ ממזרח לאמאוס (עִמְוָס). על ידו שרידים של אמת־מים.

⁰עין עַקְרַבִּים – עין אל־פִ’קְרָה. מעין בנחל צין (ואדי פִ’קְרָה) מדר’־מע' למעלה עקרבים, 20 ק"מ מדר’־מזר' לכֻּרְנֻבּ.

עין אל־עַרַבָּה – عين العربة. ראה בית הערבה.

עין אל־עַרוּבּ – عين العرّوب. מעין מים רבים בעמק ברכה (ואדי אל־בִּיָר). 26 ק"מ מדר' לירושלים בדרך לחברון. מימיו, 2,725 ממ"ע ביממה, זורמים לבית לחם ולירושלים. באמת־המים נמצאת כתובת מהמאה החמשית, שלפיה היה אסור לזרוע ולנטוע עד למרחק של 15 רגל משני צדדיה ¹²⁰.

עין אל־עַרוּס – عين العروس. מעין בקצה ערבת סדום, 6 ק"מ מדר’־דר’־מע' לברכות המלח של חברת האשלג. ראה עין תמר.

עין עַרִידָה – عين عريدة. מעין ליד ערידה בעמק בית שאן. הוא שופע 216 ממ"ע מים בשעה.

עין עַרִיךּ – عين عريك. כפר ממערב לרם אללה (320 תו' מוסלמים, 140 נוצרים). יתכן. שאת שם המקום יש ליחס למולדתו של חושי הארכי, יועצו של אבשלום, שהיה בגבול בני יוסף (יהו' טז, ב; ש"ב טו, לב; טז. טז).

בכפר היושב 615 מ' מעפה"י נמצאים עקבות של ישוב פליאוליתי, מעין הכפר שופע 1,135 ממ"ע מים ביממה.

עין עַ’רַנְדַל – عين غرندل. מעין בעמק צר מוקף סלעים בערבה, מעבר לגבול הישראלי. השוה ארינדילה. המעין שופע 8–7 ממ"ע מים טובים בשעה. בשטח המעין גדלים עצים.

עין פִ’דָן – عين فدان. מקור נחל פ’דן, יובל של נחל גבים (ואדי אל־גִ’יבּ).

עין אל־פ’וּלְיָה – عين الفولية. מעין בעמק גניסר, מדרום למושבה מגדל. מדת חום מימיו 32°.

עין אל־פַ’וָּר ^א – عين الفوّار. מעין בראש נחל קִלְתּ השופע 2,270 ממ"ע ביממה. על יד המעין ברכה ותעלה, יסודות של כנסיה עתיקה עם רצפות פסיפס, ובקירות הנחל חצובים תאי נזירים ¹²¹.

,עין אל־פַ’וָּר ^ב – عين الفوّار. מעין לרגלי הגלבע השופע 2.880 ממ"ע בשעה.

עין אל־פַ’וָּר ^ג – عين الفوّار. מעין מדר’־מזר' לחברון. מימיו משקים חורשה של עצים ושיחים.

עין אל־פַ’וָּר ^ד – عين الفوّار. מעין בקרבת כבריתה השופע 2,800 ממ"ע ביממה.

עין אל־פָטוּר – الفاطور. מעין בעמק בית שאן, 12 ק"מ מדרום לעיר. הוא שופע 870 ממ"ע ביממה.

עין פֻ’טַיְס – عين فطيس. ראה פטיש ופוטיס.

עין פַ’טִיר – عين فطير. מעין מים רבים סמוך לבית גַ’מָל.

עין פִ’יתּ – عين فيت. כפר של נֻצַיְרִים מדר’־מזר' לבאניאס.

עין פַ’צָאִל – عين فصائل. מעין בערבות יריחו לרגלי הר יהודה. מימיו היו משקים את יער התמרים הגדול של פצאליס (ע"ש).

עין אל־פ’קְרָה – عين الفقرة. ראה עין עקרבים.

עין פָ’רָה – عين فارة. מעין בנחל פרת מצפ’־מזר' לירושלים (310 מ' מעפה"י). הוא שופע 1,100 ממ"ע ביממה. מימיו היו מושאבים ועולים בצנורות לירושלים. סמוך למעין נמצאים בנחל שרידים של תעלות־מים רומיות, של גשר ושל ברכה, ובקירות הסלעים של הנחל חצובים תאים של נזירים נוצריים. בתחלת המאה העשרים עוד ישבו בתאים אלה נזירים רוסיים. הקברים העתיקים שבנחל הם קברי הנזירים. מזהים את עין פ’רה עם עין הנזכר אצל יוספוס, מלח' ד 9, 4.

עין פַ’רוּגָ’ה – عين فروجة. מעין סמוך לעין עיטם. מימיו השופעים 455 ממ"ע ביממה נכנסים לתחתונה (השלישית) שבברכות שלמה.

עין אל־פָ’רִעָה – عين الفارعة. מקורו של נחל כרית (ע"ש). הוא שופע 36,347 ממ"ע מים ביממה.

עין פַ’רָתָּה – عين فراتة. מעין בעמק הירדן, 1 ק"מ מצפ’־מע' למעבר מַחָ’צַת אַבּוּ סוּס.

עין אל־פַ’שְׁחָ’ה – عين الفشخة. קבוצה של מעינות (עין א־תַּנּוּר ועין עַ’זָל) סמוך לשפתו המערבית של ים המלח, 28 ק"מ מצפון לעין גדי, הם שופעים 146,880 ממ"ע מים ביממה. המים, ברובם מי תהום של הירדן, חמים במקצת (27°) וטעמם כטעם גפרית ומלח (4250–1230 חלקים מלח במליון אחד). ראה עין עגלים והשוה גם רָס פַ’שְׁחָ’ה.

במערה אחת בקרבת המעינות נתגלו בשנת 1947 במקרה ע"י בדוים מגלות גנוזות בכדי חרס גדולים מתקופת בית שני, בהן ספר ישעיה, פרוש לספר חבקוק, מלחמת בני האור עם בני החושך, ספר שירי תהלה וספר מנהגים של כת בלתי ידועה, מאות חלקי־מגלות גדולים וקטנים מספרי בראשית, ויקרא, דברים, שופטים, דניאל, חנוך ועוד. המגלות היו עטופות בד ¹²².

⁰עין צֶאֱלִים – עין חֻ’שַׁיְבָּה. מעין בנחל צאלים שבמדבר יהודה, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' למצדה.

עין א־צַּבְּחָה – عين الصبحة. מעין בעמק בית שאן, 1.5 ק"מ מצפון לתל רחֹב (א־צָּרִם).

*עין צוּרִים. לפנים ישוב של קבוצת בני עקיבא מילידי הארץ הנמנים עם הפועל המזרחי, בהרי חברון, 3 ק"מ מצפון לכפר עציון. הוא נוסד ביום כ"ח תשרי תרצ"ז (23.10.1946). מקור השם במעין קטן המפכה בין צורים בתוך שטח הישוב. מספר נפשות הישוב היה 30 ושטחו 1,200 דונם ¹²³. במלחמת החרות של ישראל נחרב הישוב יחד עם יתר הישובים בגוש עציון וקבוצת עין צורים, שחבריה היו ברובם בשבי עברה ביום ט' סיון תש"ט (6.7.1949) להתישבות על אדמת שפיר (סַוָפִיר אל־עַ’רְבִּיָה) בשפלה מדר’־מזר' למשואות יצחק. הקבוצה מנתה בשבט תשי"ב 126 נפש.

עין צָלִח ^א – عين صالح. הראשון שבמעינות אשר על יד ברכות שלמה. הוא נובע בתוך חדר תת־קרקעי ושופע 455 ממ"ע מים ביממה.

עין צָלִח ^ב – عين صالح. מעין בגליל העליון, מחצית הקילומטר מדר’־מזר' לעכברה. ליד המעין מערה, גת ושני ארונות־מתים.

עין צָלִח ^ג – عين صالح. מעין מים רבים בכרמל. הוא שופע 6,815 ממ"ע מים ביממה.

⁰עין צַפְצָפָה – עין צֻפַיְצַף, מעין במדבר יהודה, 7.5 ק"מ מצפ’־מע' למצדה.

עין צַפְצָפָה – عين صفصافة. מעין בעמק בית שאן השופע 36 ממ"ע מים ביממה.

עין צֻרָר – عين صرار. מעין בין טבריה ובין צפת השופע 3,400 ממ"ע מים ביממה.

עין אל־קֻבָּה – عين القبّة. מעין במערב עמק יזרעאל השופע 3.6 ממ"ע מים בשעה.

עין אל־קַבּוּ – عين القبو. מעין ליד חורבת קובי, 2 ק"מ מדר’־מע' לביתר. על ידו בנין הרוס (אל־כַּנִיסָה).

עין אל־ֻקדַיס – عين القديس ¹²⁴. ראה קדש ברנע.

עין אל־קֻדַיְרָתּ – عين القديرات. ראה קדש ברנע.

עין אל־קִטָּר – عين القطّار. מעין מים רבים בנגב, בדרך היורדת מחלוצה לערבה. ראה עין ארחות.

עין אל־קִלְתּ – عين القلت. מעין בראש ואדי אל־קלת, במקום שנכנס אליו נחל פרת, 15 ק"מ מצפ’־מזר' לירושלים (20 מ' מעפה"י). המעין שופע 8,200–6,850 ממ"ע מים ביממה, המשקים את מטעי הבננות שבערבות יריחו.

עין אל־קַמְלָה – عين القملة. ראה עין שרוחן.

עין אל־קַנָא – عين القناء. מעין במרחק 2.5 ק"מ מצפון לחברון בדרך לירושלים. על ידו אמת־מים, בתי מרחץ, גתות חצובות ומגדלי נוצרים עתיקים.

עין קַנָא – عين قناء. ראה קנה.

עין קִנְיָא – عين قنيا. כפר קטן בשומרון, 9 ק"מ מצפ’־מע' לרם אללה (100 תו' מוסלמים). חרסי המקום הם מתקופת הברונזה התיכונה. השוה קיני.

עין קַסְטַל – عين قسطل. מעין בהר, 2 ק"מ מדרום לציפורי. שם המעין מזכיר את קסטרא דצפורי (ע"ש).

עין אל־קַצַּבּ (קֻצָבּ) – عين القصب (قصاب). מעין בין הר גריזים ובין הר עיבל (488 מ' מעפה"י), המספק מים לשכם. שפיעתו 455 ממ"ע ביממה.

עין קֻצַיִבּ – عين قصيب. ראה עין אמציהו.

עין אל־קֻצַימָה – عين القصيمة. מעין מים רבים בנגב. ראה עצמון והשוה גם קדש ברנע.

עין קַצְרָא. פירושו עין הכובס, הוא עין רֹגל (ע"ש). יונתן ליהו' טו, ז.

עין קַרְע – عين قرع. מעין מים רבים בתוך קבוצת מעינות בעמק בית שאן, 12 ק"מ מדרום לבית שאן.

עין רֹגֵל. באר עמוקה בנחל קדרון סמוך לשילח מדר’־מזר' לירושלים, בגבול יהודה ובנימין (600 מ' מעפה"י). על ידה המליכו את אדוניהו בן חגית. הבאר, שבה נובעים מי התהום, מתמלאת ועוברת על גדותיה בחורף גשום, ומימיה זורמים בנחל קדרון לים המלח ¹²⁵. אנשי ירושלים רואים בשפע המים של עין רוגל סמן ברכה, ועוד בדור הקודם היו יוצאים אל הבאר וחוגגים ברוב עם את עלייתה על פי מדותיה. הערבים קוראים לבאר בטעות بير ايوب = באר איוב וצ"ל באר יואב. קיטל ¹²⁶ ודלמן ¹²⁷ סבורים, שעין רוגל היא עין התנין, נחמ' ב, יג. אולם ראה את הערך הזה במקומו, והשוה גם עין קצרא. סמוך לבאר נמצאים עקבות של ישוב ניאוליתי, שקערוריות חצובות בסלע. יהו' טו, ז; יח, טז; ש"ב יז, יז; מ"א א, ט.

עין רַדְעָ’ה – عين ردغة. מעין בעמק בית שאן, 2 ק"מ מדרום לטירת צבי. הוא שופע 180 ממ"ע מים בשעה.

עין רַוָחִנָה – عين رواحنة. מעין בצפון עמק חולה, קרוב למטולה. שפיעתו המכסימלית 720 ממ"ע בשעה, אבל יש בו תנודות גדולות, ובקיץ של שנת בצורת יכבו מימיו לגמרי. שפיעתו הממוצעת עולה ל־3000 ממ"ע ביממה.

עין א־רֻזּ – عين الرزّ. מעין במערב עמק יזרעאל השופע 7.2 ממ"ע מים בשעה.

עין א־רֻזּ א־שַּׁרְקִיָּה – عين الرزّ الشرقيّة. מעין בעמק יזרעאל ממזרח לקודם. שפיעתו 7.2 ממ"ע בשעה.

⁰עין רָחֵל – עין חַרוּף. בערבה במורד של גבעה, 3 ק"מ מצפ’־מע' לעין יהב. מימיו, בממוצע 60 ממ"ע ביממה, המכילים רק 250 מיליגרם כלור לליטר, טובים לשתיה ולהשקאת המישור המצמיח עצי תומר ותאנה עתיקים ועצי אשל וקני סוף לרוב. בתקופה הביזנטית היתה כאן תחנה בדרך הארחות העוברת בערבה.

⁰עין רַחַם - עין ואדי רַחְ’מָה. בור חפור בנחל רחם. ראה באר ירוחם. מימיו המכילים 590 מיליגרם כלור לליטר טובים לשתיה.

עין רִמוֹן (עין ורמון). עיר תאומים בנגב יהודה בגבול אדום. ברשימת ערי המטה יהודה נכללות עין ורמון כשתי ערים במספר עריו בנגב. ברשימת ערי המטה בני שמעון מופיעה עין רמון במספר הערים כעיר אחת. בספר נחמיה עֵין רמון היא עיר אחת ובדהי"א עַין רמון הן שתי ערים. ביהו' כא, טז מופיעה עין לבדה ובזכריה יד, י רמון נגב ירושלים לבדה. עולי בבל מבני יהודה התישבו בשני המקומות. בתקופה הביזנטית היתה עין רמון (Epson6') כפר גדול של יהודים בדרומא, 16 מיל מדרום לבית גוברין. היום שתי חורבות הרחוקות זו מזו קילומטר אחד בערך: خ. الحويلفة = ח'. אל־חֻוַיְלִפָה, خ. امّ الرمامين = ח'. אֻם א־רַמָמִין, 17 ק"מ מצפ’־מזר' לבאר שבע. התל שעל יד ח'. אל־חוילפה היה מיושב בתקופה הישראלית. ראה צקלג. יהו' טו, לב; יט, ז; נחמי' יא, כט (עין רמון); דהי"א ד, לב; 17, 18 On.

⁰עין רָמוֹן – עין אל־כֻּחְלָה. מעין סמוך לדרך העולה מקדש ברנע לעבדת, מצפון להר רמון.

עין א־רֻמַיְלָה – عين الرميلة. מעין על יד הישוב פָּרוֹד הקרוב לצפת. הוא שופע בשנת ברכה מ־500 ממ"ע מים ביממה עד אפס בקיץ.

עין רָפָה – عين رافة. מעין קטן סמוך לקרית ענבים.

עין א־שַּׁהְבִּיָה – عين الشهابية. ראה עין זיק.

⁰עין שַׁחַק - עין אל־מַעִ’ירָה (אִמְרַיְעָ’ה). מעין בנחל שחק בערבה, קרוב לדרך היורדת לים המלח, 11 ק"מ מדר’־מע' לעין חצבה. המים מכילים כ־1000 מיליגרם כלור לליטר. השפיעה 25 ממ"ע ביממה.

עין א־שַּׁיְח מֻחַמַּד – عين الشيخ محمّد. מעין בעמק בית שאן, 1.5 ק"מ מדר’־מע' לנוה ירדן. הוא שופע 144 ממ"ע מים בשעה.

עין א־שַּׁיְח' סִמָד – عين الشيخ سماد. מעין בעמק בית שאן על יד תל בשם זה, 1.5 ק"מ מצפון לעין הנציב. שפיעתו 1,000 ממ"ע מים ביממה.

עין שיְחַ’תּ פַ’דָה – عين شيخة فدة. מעין בעמק בית שאן השופע 36 ממ"ע מים בשעה.

עין א־שַּׁלָּלָה – عين الشلّالة. מעין מים רבים 25 ק"מ ממזרח לרפיח. ראה עין הבשור

עין שַׁמְס – عين شمس. כפר נטוש בשפלה. ראה בית שמש ^א.

עין א־שַּׁמְסִיָּה – عين الشمسيّة. מעין בקבוצת מעינות בעמק בית שאן, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' לתל אל־חַמָּה.

*עין שֶׁמֶר. ישוב של קבוץ השומר הצעיר מבין יוצאי פולין, מצרים ועוד על אדמת הקהק"ל במרחק 2 ק"מ מדר’־מזר' למושבה כַּרכּוּר בשרון, כלול במועצת אזור יזרעאל. משקו משק־שלחין אינטנסיבי (גני ירק, מטעי הדר, פלחה, מספוא, רפת, לול, גדול צאן). הישוב שותף לנרבתה וללהבות חביבה במפעל “גלעם” לייצור גלוקוזה, עמילן, שוקולדה ועוד. נוסד בר"ח סיון תרפ"ז (1.6.1927). מספר נפשותיו (בשבט תשי"א) 520 ושטח אדמתו 1,511 דונם, ברובה אדמת זריעה ¹²⁸. על יד עין שמר נמצא שדה־תעופה גדול, שעבר באביב תש"ח לרשות מדינת ישראל.

עין שֶׁמֶשׁ. ראה מי עין שמש.

עין א־שַּׁעַרָה – عين الشعرة. כפר במורד המזרחי של הר חרמון.

עֵין שָׂרָה. ראה עין סָרָה ^א.

⁰עין שָׁרוּחֶן – עין אל־קַמְלָה. מעין בדרום מדר’־מזר' לתל שרוחן (תל אל־פָ’רִע).

עין תְּאֵנָה. ראה עין תינה.

עין תּוֹרָא. מקומו של רבי יודן ענתורייה ¹²⁹ הוא מקום של ישוב על יד מעין, שנקרא כך אולי על שם התורים, שוָרי הבר הבאים לשתות ממי המעין. היום تل تورة = תל תּוֹרָה, 2 ק"מ מדר’־מזר' לתחנת מסלת הברזל תל א־שָּׁמָּם בעמק יזרעאל, בתל שרידים של ישוב בתקופה הרומית. יר' ברכות ד–ח, ע"א.

עין תַּיּוּן – عين تيون. מעין בעמק בית שאן השופע 36 ממ"ע מים בשעה.

עין תִּינָה* או עין תְּאֵנָה*. בתקופת התלמוד מקום בגליל התחתון, בו ישב ר' שמעון בן חלפתא. בתלמוד מסופר מעשה בר"ש בן חלפתא, שעלה מעין תינה לצפורי לברית מילה בביתו של אחד מנכבדי העיר (נ"א: מעשה באחד מגדולי צפורי, שבאתה לו מילה ועלו אנשי עין תאנה לכבדו ועלה עמהם ר"ש בן חלפתא). ר' חנינא, שהיה עולה מטבריה לצפורי, היה עוקף את הדרך לבקר אצל ר"ש בן חלפתא בעין תינה. היום عين التينة = עין א־תִּינָה מדרום לא־טָּבִּעָ’ה (ראה א־תינה ^א). ר' חנינא הלך מטבריה לעין תינה, עלה משם בואדי אל־עמוד לכפר חנניה ופנה מכאן לצפורי ¹³⁰. *יר' תענית ד, ב–סח, ע"א. קו"ר ג, ד.

עין א־תִּינָה ^א – عين التينة. מעין ועל ידו שרידים של ישוב קדום בשפת ים כנרת, מדרום לא־טָּבִּיעָ’ה. ראה הערך הקודם.

עין א־תִּינָה ^ב – عين التينة. מעין בעמק זבולון (שפלת עכו), 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לכפר אתא.

עין א־תִּינָה ^ג – عين التينة. מעין בשפתו המזרחית של ים חולה.

עין א־תִּינָה ^ד – عين التينة. כפר סמוך לנהר א־ליטאני מצפון לעמק עיון.

עין תִּינָה – عين تينة. מעין קטן על יד צפת.

עין תַּל רֻעְיָן – عين تلّ رعيان. מעין בעמק בית שאן מדרום לטירת צבי השופע 36 ממ"ע מים בשעה.

עין תָּמִילָה – عين تميلة. מעין בואדי תמילה בארץ הנגב.

⁰עין תָּמָר – עין אל־עַרוּס. מעין מים רבים, אבל תפלים בשפתה הדרומית־המערבית של ערבת סדום.

עין א־תַּנּוּר – عين التنّور. מעין על יד רָס פַ’שְׁחָ’ה סמוך לשפת ים המלח. במימיו כמות קטנה של מלח וגפרית ומדת חומם 27°.

עֵין תַּפּוּחַ. מקום בגבול מנשה ואפרים. ארץ תפוח היתה למנשה והעיר תפוח לאפרים. דוגמה ליחס טופוגרפי דומה יש לנו בזמן הזה במושבה מטולה הנמצאת בשטח ארץ־ישראל ושדותיה נמצאים מעבר לגבול במדינת הלבנון. השם העתיק נשתמר במעין عين التفّاح = עין א־תֻּפָ’ח השייך לכפר יָסוּף ¹³¹ (ע"ש). השוה גם תפוח. יהו' יז, ז.

עין תִּרְעָא. אחת העיירות בתחום סוסיתא החייבות במעשרות. היום הכפר عين البيضاء = עין אל־בַּיְצָ’א בגולן, 2 ק"מ מדר’־מזר' לסוסיתא (סוסיה). תוס' שביעית ד, י (ועיני ותרעא צ"ל ועין חרעא) יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד למעלה (ועין תרע).

עַיְנַבּוּס – عينبوس. כפר מדרום לשכם בדרך לירושלים (250 תו' מוסלמים).

אל־עַיְנָה – العينة. כפר הבנוי בתוך שדה חורבות במואב, מצפון לנחל זרד. בתקופת שלטון רומא היה בה חיל־מצב רומי. אז נקראה Ainuatha. ¹³². ראה אֹבֹת ובאינה.

עֵינוֹן (Acy69). לפי האוונגליון מקום הטבילה של יוחנן המטביל, הנזכר הרבה בכתבי אבות הכנסיה. אַבֶּל קובע אותו בתוך קבוצה של מעינות שמצפון לח'. אֻם אל־עֻמְדָן, 10 ק"מ מדרום לבית שאן ¹³³

. יוחנן 3, 23;1 10 On; מ"מ 1

עַיְנוּן ^א – عينون. כפר ידוע בימי הבינים מדרום לירושלים (יקות ווו, עמ' 764). אל- מקדסי (עמ' 180), המציין את כפר זה בשם בית עינון, מספר, שהצמוקים הבאים משם מפורסמים בטיבם. היום خ. بيت عينون = ח'. בַּיִת עינוּן מצפ’־מע' לחברון.

עַיְנוּן ^ב – عينون. כפר במואב, 4 ק"מ מדר’מע' לכַּרַךּ.

עַיְנוּנָא – عينونا. לפי יקות עין אוּנָא. עיר החוף של מדין בשפת הים האדום, באמצע הדרך מפטרה (א־סַּלָא) למדין, בדרך הצליינים ממצרים למכה. פטולמאוס מזכירה בשם מע06.

עֲיָנוֹשׁ. אחת העיירות בתחום סוסיתא החייבות במעשרות. היום הכפר العاوانيش = אל־עָוָנִישׁ בגולן סמוך לשפת ים כנרת, מדרום לואדי א־סַּמַךּ. בכפר מעינות מים רבים וחורבות של ישוב קדום. יר' דמאו ב. א–כב, ע"ד למעלה (עיינוש); תוס' שביעית ד, י (עינישת, עיני שת).

*עֲיָנוֹת ^א. חות־למוד חקלאית לנערות במרחק 1.5 ק"מ ממערב לנס ציונה. נוסדה בר"ח ניסן תר"ץ (30.3.1930). בטבת תשי"ב היה מספר התלמידות והעובדים 311 נפש. שטח האדמה של החוה 358 דונם, משק שלחין אינטנסיבי כולל מטעי הדר.

*עֲיָנוֹת ^ב. ראה רמת דוד.

עֲיָנוֹת בַּרְקָאִי. ראה חניות ברקאי.

עֲיָנוֹת חָסִי. מקורות נחל חסי לרגלי תל אל־חסי בשפלה. השוה עיון אל־חסי.

עיני בול. ראה עין בול.

עיני ותרעא. ראה עין תרעא.

עֵינֵי טָבָא (Eyeccuad°). מקום המסומן במפת מידבא בין לוד ובין ימניא. השם מציין מקום שיש בו מעין או מעינות מים טובים. השטח של צפון השפלה עשיר במי תהום. מתוך הבארות הקדוחות מעלים מים רבים וטובים להשקאת מטעי ההדר. אולם מעין הראוי לשם זה אינו בנמצא שם כיום. יתכן שבתקופה הביזנטית היה שם מעין טוב, שנתכסה בחול הנודד ונסתם. השוה עין טב. מ"מ 56.

עינישית, עיני שת, עינשת. ראה עינוש. תוס' שביעית ד, י.

עֵינַיִם או הָעֵינָם. מקום בדרך מעדלם לתמנה, שבו היו, כנראה, שני מעינות, ומכאן השם. תמר ישבה בפתח עינים וחכתה לחותנה יהודה בעלותו מעדלם תמנתה לגזוז את צאנו. על פתח עינים אומר ר' חנין: מקום הוא ושמו עינים, ואילו רש"י מבאר בפרשת דרכים. ברשימת ערי יהודה בשפלה נזכר המקום בשם העינם, והוא היה ידוע עוד בימי אבסביוס בשם עינם. מדרום להר־טוב, בדרך מעדלם לתמנה (ע"ש), נמצא עין אל־כַּזְבָּה וסמוך לו ח', בית אִיכָּה. בה חומות הרוסות, מערות ובור־מים עם כניסה קמורה ¹³⁴. * בר' לח, יד, כא; ב' סוטה י, יא. יהו' טו, לד; 18, 8 On.

עַיְנָתָּה – عيناتة. כפר בגליל העליון מצפ’־מע' לקדש נפתלי, ראה בית ענת.

אל־עִיסָה – العيسة. כפר בגְבָל, 3 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לתופל.

אל־עִיסַוִיָּה – العيسويّة. כפר במורד המזרחי של הר הצופים, מאחורי בניני בית החולים הדסה. המערות, הבורות והקברים החצובים בכפר ובקרבתו מעידים על ישוב קדום במקום זה. בשנת 1930 נתגלתה במורד הדרומי־המזרחי של ההר מערת קברים יהודית ¹³⁵. יש שזהו את עיסויה עם לישה (ע"ש). אולם אין לראות בשם הערבי, שפירושו “מקומם של אנשי ישו”, של נוצרים, כל דמיון עם השם לישה.

אל־עַיְר – العير. כפר מצפון לקיר מואב.

עִיר (הָעִיר) אֲשֶׁר בַּנַּחַל (אשר בתוך הנחל). ראה ער, ער מואב או עיר מואב.. דב' ב, לו; יהו' יג, ט, טז; ש"ב כד, ה.

עִיר גַּנִּים. מושב עירוני בעמק זבולון, 2 ק"מ מדר’־מזר' לקרית חיים.

עִיר דָּוִד. היא ירושלים, שדוד כבש אותה מאת היבוסי. בה היתה מצודת ציון. עיר זו היתה בנויה על הגבעה הדרומית־המזרחית של ירושלים העתיקה. היום נמצאת הגבעה הזאת מחוץ לחומת העיר, מדרום להר הבית. דוד בנה בעירו את ביתו והביא אליה את ארון הברית מקרית יערים. בעיר דוד נקברו מלכי בית דוד. ראה גם ירושלים. ש"ב ה, ו, ט; ו י: יב. טז; מ"א ב, י; ג, א; יא, כז. מג; טז, כד; כב, נא; מ"ב ה, כד; ט, כח; יד, ב; טו, לח; ישע' כב, יט; נחמ' ג, טו; יב, לז; דהי"א יא, ה, ז; יג, יג; דהי"ב ה, ב; ח, יא; ט, לא; יב, טז; יג, כג; טז, יד.

עַיְרָה – عيرة. עיר קטנה של דרוזים במערב הר חורן, בה חורבות מהתקופות ההלניסטית והביזנטית של העיר Atom Aere ¹³⁶.

עִיר הַמֶּלַח. עיר במדבר יהודה הנזכרת יחד עם עין גדי והיתה כמוה על יד אחד המעינות הסמוכים לשפת ים המלח. השבעים כותבים dat cut II6Aeug 2d.dou, היא עיר סדום. יתכן, שמקומה היה סמוך ל"הר המלח" או “הר סדום” שבשפתו הדרומית־המערבית של ים המלח. על יד עין חמרמר מדר’־מע' להר המלח ומצפ’־מע' למחנה־העבודה הדרומי של חברת האשלג נמצאים סימנים של ישוב קדום. יהו' טו, סב.

עִיר הַתְּמָרִים ^א. היא יריחו, שבקרבתה היו בימי קדם חורשות תמרים. עגלון מלך מואב ובעלי בריתו עמון ועמלק כבשו את עיר התמרים. אהוד בן גרא, ששב מן הפסילים אשר את הגלגל הקרובה ליריחו, הרג את עגלון. הוא הזעיק את בני ישראל, שירדו מהר אפרים ולכדו את מעברות הירדן למואב מול יריחו ולא נתנו לאיש לעבור והשמידו את מואב בערבות יריחו. מאורע זה קרה בשלב הראשון של תקופת השופטים, אחרי חורבן יריחו. במקומה נוסד בנוה־המדבר הפורה ישוב חדש, כנראה עיר פרזות, שבגלל קללת יהושע לא נקראה בשמה העתיק עד ימי דוד. בימי אחז מלך יהודה ופקח בן רמליהו מלך ישראל השיבו ראשי בני אפרים את השביה שלקחו ביהודה ויביאום ליריחו עיר התמרים. שופ' ג, יג (והשוה גם הפסוקים טו – כא); דהי"ב כח, טו.

עִיר הַתְּמָרִים ^ב. בני קיני, שישבו בעמק הערבה, עלו מעיר התמרים עם בני יהודה למדבר יהודה שמנגד לערד וישבו שם. התלמוד מכנה את צוער בשם עיר התמרים (ע"ש). שופ' א, טז.

עִיר יְהוּדָה. היא ירושלים, מרכז ממלכת יהודה. כשהקושרים המיתו את אמציהו בלכיש, נשאוהו על סוסים ויקברו אותו עם אבותיו בעיר יהודה, מקום קברי מלכי בית דוד. גם האונגליון מזכיר את ירושלים בשם עיר יהודה. דהי"ב כה, כח; לוקס 1, 39.

*עִיר יִזְרְעֶאל. ראה עפולה.

עִיר מִבְצָר צוֹר. עיר־בת של העיר הבצורה צור בגבול הצפוני של נחלת המטה אָשֵׁר. ממנה נמשכת אמת־המים לצור. היום راس العين = רָס אל־עַיְן סמוך לשפת הים, 5 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לצור ¹³⁷. יהו' יט, כט.

עִיר מוֹאָב. עיר בקצה גבול ארנון, היא ער או ער מואב, ע"ש וראה גם עיר (העיר) אשר בנחל. במד' כב, לו.

עִיר נָחָשׁ. עיר ביהודה, אשר תְּחִנָּה בן אשתון משבט יהודה בנה אותה. יתכן, שתְּחִנָּה היה חרש נחושת, ועירו נקראה על שם אומנתו, וכך הוא פירושו בערבית של הכפר دير نحّاس = דַיְר נָחָס (בית חרש הנחושת) הסמוך לבית גוברין מצפון־מזרח לה. בכפר בורות, ברכה הרוסה ומערת־קברים עתיקה עם גומחות. דהי"א ד, יב.

עִיר שָׁלוֹם. ראה רמת השרון.

עִיר שֶׁמֶשׁ. עיר בנחלת המטה דן, נזכרת יחד עם צרעה ואשתאול והיא קרובה להן. היא בית שמש (ע"ש). יהו' יט, מא.

עִירוֹן. מקום בעמק בו עוברת הדרך מהשרון לעמק יזרעאל. ראה ערה וערן.

עַיָּת. ראה עי. ישע' י. ח.

אל־עַ’יָּתּ – ابغيّات. כפר בשפת נהר חצבאני, 6.5 ק"מ מצפ’־מע' לבאניאס.

עַיְתָּא. מקום בצפון הארץ המובלע בתחומי עולי בבל. היום הכפר عيتة الشعب = עַיְתָּה א־שַּׁעְבּ הבנוי על הר בשטח מדינת הלבנון, 22 ק"מ מצפ’־מע' לצפת. בו שרידים של חומה ומצודה. אבני גזית ועץ אלון עתיק מאד, ובמעלה ההר מערת־קברים גדולה, גת ובור חצובים בסלעים. יושבי הכפר הם מֻתַּוַלִּים ¹³⁸. תוס' שביעית ד, יא; ספרי עקב סי' נא; ילקוט שם, תתע"ד (בשלש הנוסחאות הגירסות משובשות).

עיתָּה א־זַּיְתּ – عيتة الزيت. כפר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון. 2 ק"מ מדר’־מזר' לתבנין.

עַיְתָּה א־שַּׁעְבּ – عيتة الشعب. ראה עיתא.

עַיְתָּלוּ. מקומו של משמר הכהנים ממשפחת שעורים, ביר' נדה מסופר מעשה בריבה אחת בעייתלו. אולי היא עילוט שבגליל התחתון. מצפ’־מע' לנצרת. בה עקבות של ישוב קדום וקברי סלעים ¹³⁹. ש. קליין מזהה את עייתלו עם עַיְתַ’רוּן בגליל העליון, מצפ’־מע' לים סמכו ¹⁴⁰. תוס' נדה א, ט; יר' שם א, א–מח, ע"ד למעלה; שם מט, ע"ב למטה; ב' שם ט. ב (היתלו); יבמות נט, ב (עיתהלו); קינות איכה ישבה ושבת (עייתהלו).

עַיְתִּיתּ – عيتيت. כפר מדר’־מזר' לצור. סמוך לו נמצאת ח'. אֻם אל־עַמַד (ע"ש).

עַיְתַ’רוּן – عيثرون. כפר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון, 7 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לקדש נפתלי, השוה עיתלו.

עַכְבְּרָא, עַכְבְּרֵי, עַכְבְּרִין. עיר בצורה בגבול הגליל העליון והתחתון. יוספוס בצר את סלע עכברא (Ayaadpov TCecpd). הרומאים החריבו את העיר ויכבשוה, בה ישב ומת ר' אלעזר ברשב"י, ובני בירי העבירו את גופתו למערת אביו במירון. בעכברא חיו האמוראים ר' חנניה בר עכברי ור' יוסי בר אבין. בעכברין גידלו פסיאנין. עוד במאה הי"א ישבו יהודים במקום זה. ברשימת שמות של יהודים יושבי פוסטאט נזכר השם אבו סעיד אל עכברי ¹⁴¹.

הנוסע ר' משה באסולה מצא בכפר עכברא באמצע המאה הט"ו “בית כנסת חרב, ממנו קיימים עוד שני כתלים בגובה ג' אמות מאבנים גדולות” ¹⁴². היום הכפר הערבי הידוע עכְּבַּרָה, 5 ק"מ מדרום לצפת, בו חורבות של בנינים, בית־הבד, מערה עם ארון־מתים ואבנים מחוטבות ¹⁴³. לפי המסורת הגלילית קבורים בה ר' ינאי, ר' נהוראי ור' דוסתאי ¹⁴⁴. ב. מייזלר סבור, שעכברא נזכרת בכתובת תגלת פלאסר השלישי ¹⁴⁵.

הכפר נכבש בכ' אייר תש"ח על ידי צבא ההגנה לישראל. תושבי הכפר (בטבת תשי"ג 178 נפש) נכנעו ונשארו במקומם.* ב' ב"מ פד ב (עכבורא, עכבורי, עכבריא); מו"ק יב, ב; עבו"ז ל, א; יר' עירובין ח ד – כה, ע"א; שבת ב–ד, ע"ד למעלה; תרומות י, ז – מז, ע"ב; יא, ז – מח. ע"ב; קו"ר ב, יא; מלח' ב, 20, 6; ג, 3, 1; חיי יוספוס 37; כפו"פ רפ"ה, רפ"ו, רפ"ט.

עַכְְבַּרָה – عكبرة. ראה הערך הקודם.

תמונה 9 ישעיהו פרס

עִירָק סֻוַיְדָן, המבצר שעמד מול נגבה במלחמת השחרור

תמונה 10 ישעיהו פרס

עמאן (רבת בני־עמון) מראה כללי עם האמפיתיאטרון

תמונה 11 ישעיהו פרס

עכו, חצר מסגד ג’זאר פחה

תמונה 12 ישעיהו פרס

עכו הצופה אל הים, בצד ימין מסגד ג’זאר פחה

עַכּוֹ. עיר כנענית גדולה ומבוצרת הבנויה על לשון־יבשה בצפונו של המפרץ הגדול הנקרא על שמה והמגיע דרומה עד הכרמל. ערך אסטרטיגי ומסחרי רב היה לעכו השוכנת במקום ששם נפגשות הדרכים הבאות מסוריה, ממצרים ומארם נהרים. היא יכלה לפקח ברכב הברזל שלה על דרכי המסחר ביבשה ולשמש תחנה חשובה לספנים. מטעם זה היתה העיר גם המטרה לתאות הכבוש של מלכי הצפון והדרום.

עכו נזכרת בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי"ט – הי"ח לפסה"נ בצורה עַכּו ¹⁴⁶, וביתר התעודות המצריות, ברשימות הערים של מלכי מצרים תחותמש השלישי, סתי הראשון ורעמסס השני, במכתבי אל־אמרנה ובפפירוס אנסטסי א', בשם עכּ או עַכָּא. שמה בפיניקית עכָּא, וכך היא נזכרת פעמים רבות בכתובות אשור ¹⁴⁷.

בהכבש הארץ על ידי יהושע נפלה עכו בגורלו של אָשֶׁר, אבל הוא לא הורישה והכנעני ישב בה. סנחריב מספר, שעכו ועריה עם חומותיהן החזקות נכנעו לו, והוא ספח את העיר ותחומה לאשור (701) ¹⁴⁸. לפי חוזה בין אסרחדון ומלך צור נספחה עכו, שהיתה הנקודה הדרומית של פיניקיה, לפחוה האשורית דאר ¹⁴⁹. אשורבנפל יסר אותה, מפני שהיא מרדה בו, והגלה את שארית יושביה אשורה (640) ¹⁵⁰.

העיר העתיקה היתה בנויה במקומו של התל הגדול الفخّار = אל־פֻ’חָר, 1.5 ק"מ ממזרח לעיר של זמננו, שרידי התל וחרסיו מעידים על ישוב מתחלת תקופת הברונזה התיכונה עד סוף התקופה הרומית (2000 לפסה"נ – 300 לסה"נ). במאה הרביעית לפסה"נ נבנתה על שפת הים עיר חוף כדוגמת ימניא על הים ליבנה ואנתידון או מיומס לעזה. במשך הזמן גדלה והלכה עיר החוף, ועכו העתיקה הפכה לפרברה החיצוני. יוספוס והתלמוד מזכירים אותה עוד בשם כפר עכו (ע"ש). חופה של עכו היה נוח לעליה ליבשה. מלכי פרס קמביזס (526) ואחשורש מנימן (404 – 358) אספו בה את חילותיהם במלחמתם עם מצרים. אלכסנדר מוקדון חקק בעכו, שנבנתה אז מחורבנה של צור מטבעות בטביעת השם מAw" ועשה את העיר למושבה הלניסטית. מנין השנים שלה מתחיל בשנת 336 לפסה"נ. תלמי לָגי הרס את חומותיה. תלמי השני בנה את העיר מחדש ויקרא לה בשמו;Iiconect, וגם הוא חקק בה מטבעות. השם היוני הרשמי לא השתרש, כי בכל התקופה ההלניסטית היה על ידו גם השם הכנעני־העברי בשמוש. עכו היתה אז עיר מסחר חשובה ועיר החוף הראשית של סוריה. יריד עכו היה מפורסם גם בזמן התלמוד. המוכסן זינין, שבא בשנת 259 לפסה"נ לארץ בפקודת אפולוניוס מאלכסנדריה, קנה בה כמות גדולה של חטה. גם בימי שלטון מלכי בית סלבקוס היתה עכו אחת הערים החשובות ביותר בחופו המזרחי של ים התיכון, ומלכיהם טבעו בה מטבעות. אז היו בה מקדשים לאלילי יון ,Zeus Tychew Artemis Perseus, Serapis. Pluto. Persephone. Cybele..

כעיר של נכרים היתה עכו צרה לישראל. על ידה הנחיל שמעון מבית חשמונאי מפלה לסורים, אבל הוא לא הצליח לכבוש את העיר. יונתן נפגש בה עם אלכסנדר בַּלַס ועם תלמי. טריפון הביאו לעכו בערמה ולקח אותו שם בשבי. אלכסנדר ינאי נלחם על עכו ולא הצליח ללכדה, טיגרנס מלך ארמניה כבשה לזמן קצר, למן בקורו של יוליוס קיסר בעכו (48 לפה"ס) היתה עיר זו מקום העליה של צבאות רומא. קלודיוס קיסר עשה אותה למושבה רומית ואז נקראה Colonia Ptolemais (השם המלא היה: Colonia Claudia [Neronia [Felix Piolemais ). תחומה השתרע מסולמה של צור עד הכרמל. הורדוס בנה גימנסיון בעכו, בתקופת שלטון רומא התישבו בעכו יהודים רבים, שמהם נהרגו במלחמת היהודים 2000 איש. אחרי המלחמה שבו היהודים לעכו וחדשו את מסחרה. בתקופת התלמוד היה יריד עכו מפורסם. מחכמי התלמוד שישבו בעכו ידוע ר' אבא דמן עכו לרבן גמליאל דיבנה היה בעכו וכוח עם הפילוסופוס היוני פרקלוס, והוא היה רוחץ כאן בבית המרחץ של אפרודיטי, רבן גמליאל השני, ר' שמעון בן גמליאל ור' יהודה הנשיא היו מבקרים בעכו להפגש שם עם פילוסופים ועם השלטונות. רבי, שהיה גר בצפורי, השיא את בתו לאיש אחד בעכו.

שורא דעכו (חומת עכו) נבלעה בתחום עולי בבל, אבל העיר עצמה נחשבה כיתר ערי החוף מחוץ לתחום ארץ־ישראל. דעתם של חכמים אחדים היתה, שחלק מהעיר, כנראה רובע היהודים, נכלל בשטח ארץ־ישראל, ואילו שאר העיר היה משום ארץ העמים (ראה מבוא). ר' יוסי בן חנינא (לפי ב' כתובות קיב, א: ר' אבא) מנשק לכיפתא דעכו ואמר עד כה ארעא דישראל (יר' שביעית ד, ט – לה. ע"ג). כיפתא דעכו היא כיפת השער של העיר.

לפי רשימת המקומות המובלעים בתחום עולי בבל פונה קו הגבול משורא דעכו לצפון־צפון־מזרח עד כברייתא ומשם למקור נחל געתון. במקורות התלמודיים מזדהה תחום צור עם תחום עכו, שכלל את העיירות שבשפלת החוף ובשלוחות המערביות של הרי הגליל העליון עד מעבר לחניתא. לדעתם של תנאים אחדים הגיע תחום ארץ־ישראל עד סולמה של צור. הואיל ועכו נחשבה כיושבת מחוץ לתחום עולי בבל, היו יהודי עכו קוברים את מתיהם בחיפה או בכפר יסיף. בתקופת שלטון הביזנטים ישב בעכו הגמון. בימים ההם היה מספר השומרונים תושבי עכו רב עד כדי כך, שהעיר נקראה על שמם סַמַרִיטִיקֵי. בשם זה היא נזכרת גם בתקופת שלטון הצלבנים, בסוף זמן שלטון הביזנטים היו יחסים מתוחים בין היהודים ובין הנוצרים שבעכו, והיו שם גם יהודים אנוסים. הערבים החזירו לעיר את שמה הקדום וקראוה בשם عكّا = עַכָּא. מֻאָוִיָה ומאוחר יותר אִבְּן טוּלוּן בצרו את עכו (אל מקדסי, עמ' 162; נאצר י־כוסרו, עמ' 12–14). יעקובי (בסוף המאה הט') כותב, שיושבי מחוז עכו הם תערובת של יהודים ופרסים (עמ' 141). בתחלת המאה הי"א כשהתקוממו הבדוים לשלטון, בזזו ושדדו את יהודי עכו ונשארה בעיר קהלה יהודית קטנה. בגלל השוד והבזה בירושלים עברה לעכו הישיבה הארצישראלית הנזכרת שם בשנת ד' תת"א = 1041 (י. מאן, ח"ב, עמ' 42; סהי"ש ב', עמ' 49), ישוב השומרונים בעכו לא נפסק, כנראה, מהתקופה הביזנטית עד המאה הי"ז (י. בן צבי, סה"ש, עמ' 102). הצלבנים צרו על העיר בימי המלך בלדוין הראשון מצד הים ומצד היבשה וכבשוה בשנת 1104. בתקופת שלטון הצלבנים היתה Akkaron הנמל הראשי לאניות הסוחר האיטלקיות, ובעיר היה רובע איטלקי. אחרי נפילת ירושלים היתה עכו עיר בירת מלכות הצלבנים, שבנו בה הרבה והרחיבו את חומותיה ובצרו אותן, והיא נשארה ברשותם עד שנת 1291, פרט להפסקה קצרה שבין כבוש צלאח א־דין (1187) ובין כבוש ריכרד מאנגליה ופיליפ השני מצרפת (1191), שצרו על העיר שלש שנים וערכו על ידה מערכות כבדות.

בשנת 1154 כותב אל אדריסי (עמ' 12). שעכו היא עיר גדולה ויושביה הם מעורבים. אז היתה בה כבר קהלה יהודית גדולה. לפי ידיעה אחת בקר הרמבים בעכו בשנת 1165/66 ואח"כ עמד בכתובים עם ר' אליהו בן יפת הדיין בעכו. ר' בנימין מטודילא, שבקר בעכו בשנת 1170/71 בערך. מודיע, שיש לעיר נמל גדול ובה יושבים 200 משפחות יהודים. שתי שנים לפני כבוש העיר ע"י צלאח א־דין כותב אִבְּן גֻ’בַּיְר (עמ' 307–306), כי בעכו נפגשים הסוחרים המוסלמיים והנוצריים של כל הארצות, והעיר מלאה חזירים וצלבים. בתחלת המאה הי"ג מודיע יקות (III, 759–758), שמוסלמים, נוצרים ויהודים מבקרים על יד עין אל־בַּקַר בקרבת עכו, שלפי האגדה יצא ממנו הבקר הראשון, שבו חרש האדם הראשון. מעל למעין זה נמצא מקום קבורת קדוש מוסלמי המיוחס לעלי אבן טאלב, שעליו מספרים ספור פלאים. לאחר כבוש הארץ ע"י צלאח א־דין (1190). כשעלו יהודים רבים מארצות הגולה, התישבו כמה מהם, ובתוכם בעל התוספות ר' שמעון משאנץ, בעכו, בשנת 1215 מזכיר נוסע מהצלבנים את היהודים כחלק של האוכלוסיה המקומית. ויליבלד מאולדנבורג כותב: “בתוכה נמצאים תושבים רבים ועשירים, פרנקים ולטינים, יונים וסורים, יהודים ויעקוביים, שכל אחד מהם שומר ומקיים את תורתו”. רבים מעלית הרבנים מצרפת השתקעו בעכו, וקהלתה נעשתה שוב מרכז יהודי חשוב. כששבו הצלבנים וכבשו את העיר עזבוה רבים מתושביה היהודים והמוסלמים מאימת הנוצרים הקנאים, אבל כנראה ששבו אליה לאט לאט. בשנת 1229 נעשתה עכו מרכז לאגודת היוחניים, שקראוה בשם St. Jean d’Acre.

במחצית השניה של המאה הי"ג אנו מוצאים בעכו ישוב יהודי גדול ובתוכו חכמים רבים, שהגו בתורת הנגלה והנסתר. בשנת ה"א כ' (1260) עלה והשתקע בעכו ר' יחיאל מפאריז, מגדולי בעלי התוספות, ויסד בה ישיבה גדולה, שבה למדו 300 תלמידים. גם ר' אברהם אבולעפיה השתקע בעכו, והרמב"ן, שעלה בשנת ה"א כ"ז (1267), חזר מירושלים לעכו. ובה נפטר ונקבר במורד הר הכרמל, ר' שלמה פטיט, שעלה מצרפת או מארץ הרינוס והיה מראשי הישיבה בעכו, הצית בה את אש המחלוקת בצאתו למלחמה נגד הרמב"ם וכתביו הפילוסופיים. ביזמתו יצאה קבוצה של קנאים לטבריה ושרפה על קברו של הרמב"ם את ספרו מורה נבוכים והכריזה עליו את החרם. רבני צפת ומעריצי הרמב"ם בעכו החרימו את שלמה פטיט וסיעתו (1290).

בשנת 1280 מודיע איש מהצלבנים, Burchard of Mount Zion, כי בעכו נמצאים הרבה מקומות חזקים, ארמונות ומצודות השייכים לאבירים ההוספיטליים והטמפלרים ושל המסדר הטבטוני ולעיר נמל טוב ¹⁵¹. בשנת 1291 נלחם שולטן מצרים אל־מַלִךּ אל־אַשְׁרַף, בנו של אל ט’אהר אל־ביברס, על עכו ויהרסנה עד היסוד לאחר שנפלה בידו ביום 29 במאי. אז בא הקץ לשלטון הצלבנים בעיר. המוסלמים עשו אז טבח ביהודים ובנוצרים. אלו שניצלו ממות נפלו בשבי ושאריתם התפזרה לכל הרוחות. אז נחרב הישוב היהודי בעיר זו והקיץ הקץ על הישיבה, החכם ר' יצחק דמן עכו, שלמד בישיבה, הגר לספרד. אבו־ל-פ’דא ראה עוד את עכו בחורבנה בשנת 1321 ואבן בטוטה בשנת 1355. מכיון שמלך אל־אשרף החריב גם את קיסרין, שלא קמה עוד מחורבנה, לכן התנערה עכו במחצית השניה של המאה הי"ד מעט מעט מעפרה ושבה להיות עיר החוף הראשה של ארץ־ישראל ומרכז הנפה הצפונית. אז שבו והתישבו בה יהודים ומסחרה פרח כמקדם. על הישוב היהודי בעכו בראשית תקופת שלטון התורכים יש לנו אך ידיעות מעטות, שמהן מסתבר, שגם אז עסקו בה היהודים במסחר ¹⁵².

במלחמות הבדוים והפלחים במאות הי"ז והי"ח ירדה עכו פלאים, וישובה היהודי נחרב כליל. בשנת 1702 לא נמצא בה אף יהודי אחד. כאשר השיח' ט’אהר אל־עמְר השתלט במחצית הראשונה של המאה הי"ח על הגליל ועשה את עכו לבירתו, הגיעה העיר לפריחה חדשה. הוא הזמין את היהודים לבוא ולהתישב בה. אז התישבו בה יהודים רבים מצפת ועולים מחוצה לארץ. בשנת 1741 נמצאו בה כבר יותר ממאה משפחות יהודים, בשנת 1747 עלה לעכו ר' משה חיים לוצאטו. חלק מפליטי שני הרעשים, שהחריבו בשנת 1759 את צפת, נמלט לעכו, אבל רבים מהם מתו במגפה באותו זמן. בגלל המלחמות הפנימיות של הערבים עזבו שוב רוב היהודים את העיר, וידיעה אחת משנת 1764 מוסרת, כי בעכו יושבים בערך ל"ו בעלי בתים (משפחות) יהודים ספרדים בלבד, שעוסקים במסחר של חוטי משי ¹⁵³.

בפקודת השולטן של תורכיה עלה על עכו ברבע האחרון של המאה הי"ח אחמד ג’זאר פחה, שהשתלט על העיר ועל כל הגליל. הוא הקים בעכו בנינים רבים וביחוד את המסגד היפה הנקרא על שמו. את חומרי הבנין הסיע מקיסרי החרבה. בשנת 1799 צר נפוליון בונופרטה על עכו בלא הצלחה, מפני שצבא תורכי הגן על העיר מצד היבשה וצי אנגלי מצד הים. בתקופת שלטונו של אחמד ג’זאר היה ר' חיים פרחי הממונה על עניני הכספים בחצר הפחה והיה גם בא־כח יהודי הגליל כלפי השלטונות. בשנת 1820 עוד ישבו בעכו 25 משפחות של יהודים ¹⁵⁴.

כשהעריץ עבדאללה פחה, בנו של אחמד ג’זאר, מרד בשולטן, והוא הוא אשר צוה להמית את מטיבו ואיש חסדו ר' חיים פרחי, שמו התורכים בשנת 1821/22 מצור על העיר מצד היבשה ומצד הים ולא יכלו לה. אברהים פחה, בנו החורג של מחמד עלי כדיב מצרים כבש את עכו בשנת 1832. בתקופת שלטון מצרים הגיע מספר תושבי העיר ל־20,000 נפש, בתוכם רק חמש עשרה משפחות של יהודים שמצבם הרוחני והחמרי היה טוב. היו ביניהם רופאים אחדים, והיהודי סיניור פינצ’י היה קונסול בריטניה בעיר זו.

לפי ידיעה אחת ישבו בעכו בשנת 1838 כחמש עשרה משפחות של יהודים, שהיו במצב כלכלי טוב, ולפי ידיעה משנת 1839 ¹⁵⁵ היו בה 200 נפש יהודים. בזמן ההוא עוד היתה עכו עיר מרכולת חשובה, שסחרה בעיקר בתבואה. בצמר גפן במשי ובאורז. במחצית השניה של המאה הי"ט הלך חופה ונסתם בחול הים וסחרה עבר לחיפה. בחופה של עכו עגנו מאז רק אניות מפרש בלבד, שתווכו בין המסחר הבינחופי. בשמונה השנים 1931 – 1938 עגנו שם 2,135 ספינות בקבול כללי של 22,249 טונות, והן פרקו 18,269 טונות וטענו 11,532 טונות.

במלחמת ישראל עם צבאות הפולשים הערביים נפלה עכו ביום ו' באייר תש"ח בידי צבא ההגנה לישראל, וביום ט' בו נכנעו תושבי העיר הערביים מרצונם לצבא ההגנה. על ידי כבוש עיר זו טוהרה כל ארץ החוף מראש הנקרה ועד תל אביב מהכנופיות הערביות ומצבאותיהם הסדירים, וכל הגליל המערבי עבר לרשות מדינת ישראל. יהודים רבים, ביחוד יוצאי רומניה, התישבו בעכו, שהפכה לעיר יהודית. מספר תושביה היה בטבת תשי"ב 15,650 נפש, בהם כ־2,500 מוסלמים וכ־500 נוצרים, שנשארו בעיר אחרי הכבוש.

בעכו נמצא המרכז של כת הבהאים הפרסיים, שרוב חבריה גרים בחיפה, ושל הכנסיה היונית־הקתולית של הארץ. את העיר החדשה מחוץ לחומה התחילו לבנות רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. שם הקימה חברה יהודית את בית החרושת הגדול לגפרורים “נור”, ולא רחוק מהעיר נמצאת תחנת הנסיונות של הממשלה לגדול סוסים, בקר, עופות ועוד.

בחפירת היסודות לבניינים בשכונה חדשה במישור שממזרח לעכו, בין הכבישים עכו – צפת ועכו – נהריה עד לרגלי תל אל־פֻחָ’ר נתגלה בית קברות מהתקופה ההלניסטית־הרומית ¹⁵⁶.

אזור עכו עשיר במטעי עצי זית, שנתנו בשנת תש"י 921,023 ק"ג שמן.

EA 8, 88, 111 (?),232 – 284,236 (?);T³ 47 ובמכתב חדש (עיין: Dossin, RA 31[1934], 125 ff וראה גם: PJB 20 [1934] p. 27); שופ' א, לא; מש' עבו"ז ג, ד; גטין א, ב; נדרים ג, ו; תוס' פסחים א, כז; ברכות ה, ב; שביעית ה, ב; מו"ק ב, טו; גטין ז (ח), ט; כלאים א, יב; אהילות יח, יד; ב"ב ז, ו; כתובות סוף פ"ה; ב' פסחים נא, א; קא, א; מו"ק יג, ב; ב"ב קכב, א; גטין ב, א; כתובות בב, א; קיב, א; סנהד' קי. ב; סוטה מ. א; עבו"ז יא, ב; מד, ב; יר' שביעית ד א–לה, ע"א; ו, א – לו, ע"ב למטה; פסחים ד, א – ל ע"ד; תרומות י, ז–מז, ע"ב; חלה ד, יב – ס, ע"ב; סנהד' ה, ב; גטין ב, א–מד, ע"א; בר"ר כג, יא; אסת"ר א, ד ועוד במקומות רבים בחלמודים ובמדרשים; חשמ' א' 5, 15 ואילך; 1,10.39.56 – 60; 23,11; 48,12; 12,13; קדמ' יג, 12, 6–2; 13, 1 – 2; 16, 4; יז, 10, 9; מלח' א, 5, 3; 13, 1; 21, 11; ב. 10, 2–1; 18, 5; יג, 3, 1; מס' ר"ב 28; כפו"פ רפ"ח, ר"צ, ש"י.

אל־עָל ^א – العال. לפנים עין אל־קָהְוָה, כפר גדול בדרך המלך בגולן, 8 ק"מ ממזרח לים כנרת. בו חורבות רומיות, פסל, כתובת יונית קשוטים יפים מחוטבים באבני־בניין וארונות־מתים המקושטים בצורות בולטות יפות.

אל־עָל ^ב – العال. כפר מצפון לחשבון. ראה אלעלה.

עַלְוִיָּה. בימי הבינים כפר בגליל העליון, שבו התקיימה קהלה יהודית במאות הי"ב והי"ג ¹⁵⁷. היום חורבה מצפ’־מזר' לגוש חלב.

אל־עַלוּךְ – العلوك. כפר וחורבה בעבר הירדן 13 ק"מ מדרום לגרש.

עָלוֹת. חבל־ארץ, שנכלל יחד עם ארץ אָשֵׁר במחוז התשיעי של ממלכת שלמה. בענא בן־חושי היה נציב באשר ובעלות. עלות היתה איפוא, בגבול ארץ אשר ולא נקודת־ישוב אחת, כי אם בהקבלה לנחלת המטה אשר היתה חבל ארץ במעלה ההר. נחלת המטה אָשֵׁר גבלה ממזרח בנפתלי ובזבולון, מדרום במנשה וממערב בים, את עלות יש איפוא לחפש מצפון לאשר כלומר בלבנון. השבעים כותבים Macad הוא מעלה הלבנון בצד צור וצידון, בו שלט כבר דוד (השוה ש"ב כד, ו–ז), ושלמה הלא בנה הרבה בלבנון (מ"א ט, יט; דהי"ב ח, ב). ביחוד בערים שנתן לו חירם, והוא הושיב בהן מבני ישראל. מ"א ד, טז.

אל־עַלְיָא – العليا. חורבה של ישוב מדר’־מזר' לרבת בני־עמון.

עַלְיָה – علية. כפר במרחק 5 ק"מ מצפון לינוח על גבעה הנמצאת בתוך עמק פורה. על יד הגבעה חורבה ובה חרסים רבים מתקופת הברונזה המאוחרת ואחדים מתקופת הברזל הקדומה ¹⁵⁸.

עליה זירזא. ראה מליתא דזרואי.

עליה מוליה ורואי. ראה מליתא דזרואי.

עַלִי אל־מֻנְטָר – علي المنطار. כפר ערבי קטן לרגלי הגבעה אל־מֻנְטָר שממזרח לעזה שלפי האגדה, העלה שמשון על ראשה את דלתות שער העיר עזה (שופ' טז, ג).

עֻלַיְקָה – عليقة. כפר בחורן מדרום לסלכה.

אל־עַלַם – العلم. חורבה של ישוב בנגב, מדר’־מע' לממשית (כֻּרְנֻבּ).

עַלְמָא. לפנים כפר גדול בגליל העליון, 10 ק"מ מצפון לצפת, בו ישבו יהודים במשך כל ימי הביניים מימי שלטון הפאטמיים בארץ־ישראל ¹⁵⁹. במחצית השניה של המאה הי"ב מצא בו ר' בנימין מטודילא כעשרים משפחות יהודים ובית קברות גדול לישראל ¹⁶⁰, ור' משה באסולה מצא בו בשנת רפ"ב (1522) כחמש עשרה משפחות ובית כנסת ¹⁶¹. בכפר נמצאים שרידים של בית כנסת עתיק ועל שבר של משקוף הכתובת:

“יהי שלום על המקום הזה ועל כל מקומות עמו ישראל”.

כן נמצא שם בית קברות יהודי גדול ועל אבן־משקוף הקבועה באחד הבתים חרותה הכתובת:….נה טברייה ו… שקופה מלך ע….. ¹⁶²

ממזרח לכפר נמצאים מגדלי נוצרים הרוסים, שלשה דולמנים וארון־מתים ¹⁶³. לפי מסורת שבידי יהודי צפת קבורים בעלמא ר' שמעון בן גמליאל, ר' אלעזר בן ערך, ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' אלעזר בן עזריה, ר' יהודה בן תימא ותנאים ואמוראים אחרים ¹⁶⁴. מראים שם מערה גדולה בשם “מערת הבבלים” הנמשכת, לפי האגדה, עד ירושלים.

בימי מלחמת העצמאות של ישראל, בשנת תש"ח, עזבו התושבים הערביים את הכפר, שהפך למושב־עובדים בשם עלמה, הכלול במועצת אזור מרום הגליל.

עֲלָמָא (.Aduc"). עיר בצורה בעבר הירדן מזרחה, שנסגרה על יושביה היהודים על ידי אויביהם, ויהודה המכבי הצילם מידם. היום הכפר علما = עַלְמָא (עִלְמָא) בבשן על שפת ואדי אל־עָ’ר, 12 ק"מ מדר’־מזר' לשַיְח' מִסְכִּין ¹⁶⁵. השוה גם חילם. חשמ' א' 5, 26.

עַלְמָא א־שַּׁעְבּ – علما الشعب. כפר בשטח מדינת הלבנון, במרחק 4 ק"מ מצפ’־מזר' לראש הנקרה.

עַלְמָה. מושב של קהלת גרי צדק מסאן ניקנדרו באיטליה ¹⁶⁶. נוסד ביום ה' אב תש"ט (31.7.1949). ראה עלמא.

עַלְמוֹן, עַלֶּמֶת . עיר של לויים בנחלת המטה בנימין. בונה העיר עָלֶמֶת נמנה יחד עם עזמות וזמרי על צאצאי שאול משבט בנימין (דהי"א ח, לו; ט, מב). היום خ. علميت= ח'. עַלְמִיתּ, 2 ק"מ בערך מצפ’־צפ’־מזר' לענתות בדרך לנחל פרת, מעל לואדי זִמְרִי הנמשך מגבעת שאול לפרת. בקרבת החורבה מערות ובורות, שבהם ישקו הרועים הערביים את עדריהם. * יהו' כא, יח; מ"מ 7 (Anaudiv') דהי"א ו, מה; מ"מ 25.

עַלְמוֹן דִּבְלָתַיִם. תחנה במסעי בני ישראל במואב מצפון לדיבון וקרוב לבית דבלתים (ע"ש). היום دليلات الشرقيّة = דַלַיְלָתּ א־שָּׁרְקִיָּה בדרך המלך בין דיבון למידבא. היא חורבה של ישוב גדול מתקופת הברזל הקדומה עד התקופה הערבית ¹⁶⁷. במד' לג, מו–מז.

עַלְמִין – علمين. כפר בעבר הירדן בין ים סמכו ובין ים כנרת.

עַלְמָן – علمان. כפר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון. ראה אולם רבתא.

אל־עֻלְמָנִיָּה – العلمانيّة. לפנים כפר ערבי סמיך לשפתו הצפונית־המערבית של ים סמכו, בדרך למטולה. הוא מקום של ישוב קדום. מעין הכפר שופע כ־30 ממ"ע מים בשעה.

עַלֶּמֶת. ראה עלמון.

עַלָּן – علّان. כפר על הר גלעד, 8 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לא־סַּלְט

עַלְעָל – علعال. כפר בצפון הגלעד. מצפי־ מזר'

לאִרְבִּד.

אל־עַלָקוּנִי – العلاقوني. חורבה של ישוב קדום מדרום לנחל יבק.

עִלָּר – علّار. כפר בשומרון מצפ’־מזר' לטול כרם (1000 תו' מוסלמים). ראה ענר.

עַלָּר (עַלָר אַל־בַּצַל) – علّار (علّار البصل). כפר ממערב לבית לחם (300 תו' מוסלמים).

עַלָּר א־סֻּפְלָה – علّار السفلة. מקום של ישוב קדום בהר יהודה מצפ’־מזר' לבית נתיף, בו חורבה של כנסיה, מערות־קברים, ברכות הרוסות ונקבה באורך של כ־30 מ', ששמשה כנראה להזרמת מים מהמעין.

עלת. גירסה של השם אילת בתוך נוסחה משובשת: במקום עלת מן הצפון צ"ל אילת מן הדרום, השוה אילת ^ב. ב' ביצה ה, א.

עִמָּאוּס. מקום קרוב לירושלים, ממנו היו מעלים פירות ויין לירושלים ואוכלים ושותים אותם שם. ראה אמאוס. יר' שביעית ה, ד–לח, ע"א.

עמאוקו (ג"א: עמאייק. נימאייק). ראה כפר עמיקו. תוס' ב"ק ט, י.

עֻמָּה. עיר בארץ אָשֵׁר. היום خ. عمّة = ח'. עֻמָּה ממזרח לעכו ¹⁶⁸. יהו' יט. ל.

עֲמוּדָא. מקום שהיה בו פונדק בדרך העוברת לאורך השרון, בגבול השטח שבו ישבו במעורב כותים, גויים ויהודים: “עד פונדקא דעמודא פונדקא דטיבתא וכפר סבא הפירות הן דמאי” תחום השטח הזה מגיע דרומה עד כפר סבא וצפונה עד קיסרין. לפי סדר המקומות הרשומים בירושלמי פונדקא דעמודא היא התחנה הראשונה. אחריה באה פונדקא דטיבתא ובסוף כפר סבא. את עמודא יש לחפש מצפון לטיבתא, שאותה זהינו עם א־טַּיִּבָּה שמדרום לטול כרם. על יד הדרך העתיקה של השרון, במרחק 8 ק"מ מצפון לטול כרם נמצאת خ. جلمة = ח'. גַ’לַמָה, שהיתה מיושבת בתקופה הרומית הביזנטית. במקום זה נמצאים יסודות של בניינים, ברכה קטנה. חציבות בסלעים. קברי־סלעים, שברי עמודים ובור אחד. יר' דמאי ב, א–כב, ע"ג.

עֲמוּדִים (העמודים, העמודין). בתאור תבנית המנורה ועיטוריה בתלמוד בבלי ובילקוט שמעוני נזכרים פרחי העמודים, כוסות אלכסנדריום ותפוחי כרתים. העמודים הם מקום, שבו גדל מין פרח, ששמש דוגמה לעיטורי כלי קודש, או שהיה במקום זה בית כנסת, שבו היו קשוטי פרחים כאלה. אם העמודים אינו מקום בחו"ל כמו אלכסנדריום וכרתים, הרי אפשר לזהותו עם خ. امّ العمد = ח'. אֻם אל־עַמַד הסמוכה לבית לחם הגלילי ¹⁶⁹, שבה נתגלתה חורבה של בית כנסת מתקופת התלמוד עם עמודים ובסיסים ועיטורים יפים במשקוף ובאבני־הבנין. יתכן גם, שבית כנסת זה היה מפורסם ונקרא העמודים (העמודין) סתם, ובין עיטוריו היו פרחים, ששמשו דוגמא לפרחי המנורה, השוה כפר עוזיאל. ב' מנחות כח, ב; ילקוט שמות סי' שס"ט.

עַמּוֹן. בספרות התלמודית מציין השם עמון את ארץ בני־עמון (ע"ש). עמון היתה משום ארץ העמים בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ. מאז כבש יוחנן הורקנוס את עמון ויהד את הגויים ישבו בה גרים רבים. היהודים עובדי האדמה בעמון היו פטורים משביעית וחייבים במעשר שני, רבנן מתוכחים על עמון ומואב, אם הן טהורות אם לאו, ופוסקים שאין מקבלים בכורים משם. בנוסחת התוספתא של תחומי ארץ־ישראל של עולי בבל נכללת עמון בתוך תחומי ארץ־ישראל. מש' ידים ד, ג; תוס' שם ב לו; שביעית ד, ו. יא; שקלים ב, ג; ספרי דברים סי' ו' (דפוס ויניציאה עמ' קי"ז).

עַמּוֹנָה. צלק העמוני נזכר בין גבורי חיל דוד על יד נהרי הבְּאֵרֹתִי. הוא היה כנראה מכפר העמוני (כתיב העמונה) שמצפון לבארות (ע"ש). ש"ב כג, לז.

עִמְוָס – عمواس ראה אמאוס.

עַמְוָס – عمواس. כפר בדרום הר חורן.

עֲמוּקָה. כפר בגליל העליון, הנזכר הרבה בכתבי הנוסעים היהודים מימי הבינים (שמואל בר שמשון, אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח יחוס הצדיקים, יחוס האבות, מסעות ארץ־ישראל לר' משה באסולה). לפי המסורת הגלילית נמצא במקום זה קברו של ר' יונתן בן עוזיאל ¹⁷⁰. היום הכפר عمّوقة = עַמוּקָה, 5 ק"מ מצפ’־מזר' לצפת. בשנת תקכ"ט היה הכפר חרב (ספר ידי משה לר' משה ירושלמי, הוצ' שוקן. עמ' כ"א). בכפר קבר המקושט בעיטורים ומערות ¹⁷¹.

עֲמוֹרָה. ראה עֲמֹרָה.

עמוּרִיָּה – عمّوريّة. כפר קטן מדרום לשכם.

*עַמִּינָדָב. מושב־עולים של יוצאי תימן המסונף לתנועת המושבים, בהרי ירושלים בשטח ח'. אל־קֻצוּר (825 מ' מעפה"י), בקרבת הכפר הנטוש וַלַגָ’ה, סמוך לקו מסלת־הברזל, 7 ק"מ מדר’־מע' לירושלים. נוסד ביום כ"ח אייר תש"י (15.5.1950). בטבת תשי"א היו בו 264 נפש. במערה שליד המושב, 700 מ' מעפה"י, נובע מעין (עין סעידה).

*עַמִּיעַד. ישוב של קבוץ “החושלים” המסונף לאחוד הקבוצות והקבוצים בשטח גֻ’בּ יוּסִף. בדרך משפת ים כנרת לראש פנה, 6 ק"מ מצפון לטָבִּעָ’ה, כלול באזור האדמיניסטרטיבי הגליל התחתון, נוסד ביום ט"ו בשבט תש"ו (17.1.1946) ע"י חיילים משוחררים. בטבת תשי"א מנה הקבוץ 118 נפש. שטחו 3200 דונם.

עַמִּיקָם. מושב עובדים של יוצאי חרבין הנמנים עם תנועת “חרות”, בשטח הכפר הנטוש סִנְדְיָנָה באזור מנשה, 5 ק"מ מדר’־מזר' לזכרון יעקב, נוסד ביום ח' אייר תש"י (18.4.1950). למושב 5,000 דונם קרקע המיועדים ל־80 יחידות. בראשונה עלו על הקרקע 41 משפחות. להן מטעים, רפת ולול. בשנת תשי"ב עבדו גם שטח אדמה בנגב. המושב מנה בטבת תשי"א 141 תושבים.

עָמִיר. ישוב של קבוץ השומר הצעיר מיוצאי תנועת הנוער בפולין ובליטא, סמוך לכפר חִ’יָם אל־וַלִיד, 6 ק"מ מצפון לים סמכו, כלול באזור האדמיניסטרטיבי הגליל העליון, נוסד ביום י"ז חשון ת"ש (29.9.1939). בסיון תשי"ב מנה הקבוץ כ־500 נפש (כולל נוער עולה, נוער ישראלי וילדים עולים). שטח אדמתו 3,600 דונם. משקו מעורב ואינטנסיבי. הקבוץ מעבד גם 7000 דונם אדמה בנגב.

עַמְעָד. עיר בני אָשֶׁר קרוב לכרמל. אולי יש לחפש אותה בתל א־נַּחְל, 2 ק"מ מדרום לקרית חיים. יהו' יט, כו.

עֵמֶק. עיר כנענית עתיקה, שתחותמש השלישי כבש אותה יחד עם ערים אחרות בצפון הארץ. בתקופת ההתיישבות הישראלית נכללה עיר זו בשטח המטה אָשֶׁר בשם בית העמק (ע"ש). בתוספתא היא נזכרת בשם עמק כאחת העיירות האסורות בתחום צור. הערבים קראו לה עמקא. והיום נמצא במקומה מושב־עובדים בשם עמקה (ע"ש). 107 T³; תוס' שכיעית ד, ט.

עֵמֶק אַיָּלוֹן. עמק מצפ’־מע' לירושלים, בין גבעון ובין אילון. בו עוברת הדרך משפלת החוף להרי יהודה. באחד ממכתבי אל־אמרנא מתאונן עַבְּד חִיבָּא לפני פרעה, שאורחה, אשר הוא שלח למלך, נשדדה בשדות (בעמק) אילון. כשנלחם יהושע עם חמשת מלכי האמורי על יד גבעון, נסו מפני ישראל דרך מעלה בית חורון ועמק אילון אל השפלה. כדי שיהיה לו שהות להנחיל להם תבוסה שלמה, קרא יהושע באותו מעמד לעיני ישראל: “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון!” בספר החשמונאים ובכתבי יוספוס פלביוס נקרא העמק הזה על שם אמאוס היושבת בתוכו סמוך לכניסה להרים. בערבית נקרא העמק مرج ابن عمير = מַרְג' אִבְּן עֻמַיְר. כשער להרי יהודה יש לו לעמק אילון ערך אסטרטיגי גדול. במלחמת ישראל היו בו קרבות עזים בין צבא ההגנה לישראל ובין הלגיון הערבי, שהתבצר במשלטים הקרובים וסגר את הדרך לירושלים. כדי לעקוף דרך זו סללו היהודים את כביש הגבורה. 287 EA; יהו' י, יב; חשמי א' 3, 40 ואילך; קדמ' יז, 10, 9; מלח' ב, 5, 1; ד, 8, 1; ה 1, 6.

עֵמֶק (העמק) אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב. הוא עמק חולה. ע"ש והשוה בית רחוב. שופ' יח, כח.

עֵמֶק בְּאֵר שֶׁבַע. עמק רחב המהוה גבול טבעי בין הרי יהודה ובין רמת הנגב. לארכו עובר ממזרח למערב נחל באר שבע. שפתו הצפונית גבוהה ובנויה סלעי־שיד העוברים לאט לאט לרכס גבעות, נחלים רבים נכנסים לעמק מצד צפון בתוכם נחל אשכול, שבו עולה הדרך לחברון. ממזרח נכנס לעמק גיא המלח הרחב. באמצע העמק יושבת באר שבע בפרשת דרכים, שבה נפגשים כבישים ממדרגה ראשונה היוצאים מחברון ומעזה, ומכאן הולך כביש רחב דרך חלוצה, משאבים (עסלוג') ונצנה למצרים, ודרך ארחות דרומה־מזרחה לממשית (כֻּרְנֻבּ) וחצבה ומשם לאורך הערבה לאילת. ממשלת ישראל סללה כביש חדש מבאר שבע למכתשים ולדרום ים המלח. העמק המכוסה אדמת ליס פוריה במדה מסוימת מצמיח תבואה, ביחוד שעורה. בו חונים למחנותיהם שבטי הבדוים העזָזְמָה והדֻ’לֻם, החיים על גדול צאן וגמלים ועל סחר הארחות.

עֵמֶק בֵּית נְטוֹפָה. ראה בקעת בית נטופה.

עֶמֶק בֵּית שְׁאַן. הוא החלק התיכון והרחב של עמק הירדן המתחבר אל עמק יזרעאל המזרחי. בו יושבת העיר בית שאן. העמק גובל ממערב בהר גלבוע וברכס הגבעות הנמשכת מכאן לגבעת המורה. שטחו 144 קמ"ר (144,000 דונם). אדמתו, בזלת מעורבת בחומר ובסיד, היא תחוחה ושמנה ועשירה מאד במים. כ־50 מעינות שופעים בו ביחד 16,700 ממ"ע מים בשעה. הגדולים ביותר נובעים לרגלי הר הגלבוע. במים אלה כמויות מעטות של מלח, ההולכות ופוחתות מצפון לדרום ¹⁷². נחלים מושכים בכל ימות השנה את המים דרך העמק אל הירדן. הגדולים בהם הם נחל חרוד בצפונו ונחל שׁוּבָּשׁ בדרומו.

בגלל פריונו ועשרו במים התקיים בעמק בית שאן ישוב צפוף החל מהתקופה הכלקוליתית עד התקופה הערבית של ימי הבינים ¹⁷³. בהכבש הר אפרים על ידי בני יוסף ישב הכנעני בארץ העמק אשר לבית שאן ובנותיה. בספר החשמונאים הוא נקרא העמק הגדול. החל משנת 1919 רכשה הקרן הקימת לישראל בעמק זה ובהרי הגלבוע שטחי קרקע גדולים, שעליהם הוקמו עד שנת 1951 שבעה עשר ישובים שהגיעו לפריחה, ובהם 7,642 תושבים. במלחמת השחרור הגנו אנשי העמק בגבורה על ישוביהם מפני צבא הפולשים הערביים. יהו' יז, טז; חשמ' א' 5, 52; 12, 49.

עֵמֶק בְּרָכָה. עמק סמוך למדבר תקוע. בו נקהלו בני ישראל אחרי נצחונו של יהושפט על בני עמון ומואב ואדום במדבר תקוע ויברכו את ה'. היום وادي البيار (وادي العرّوب) = ואדי אל־בִּיָר (ואדי ¹⁷⁴ אל־ערוב) מדרום לברכות שלמה, בחצי הדרך מירושלים לחברון. בעמק זה המבורך במעינות מים רבים נמצאת החורבה אל־בֻּרַיְכּוּתּ של הכפר המבוצר ברכה, שאבות הכנסיה. מזכירים אותו בכתביהם. המעינות אשר בעמק ברכה, שהגדול בהם הוא עַיְן אל־עַרוּבּ, שופעים 2,725 ממ"ע מים ביממה. משם נמשכת אמת מים לברכות שלמה. דהי"ב כ, ו.

עֵמֶק גִּנֵּיסַר. ראה ע' בקעת גנוסר.

עֵמֶק הָאֵלָה. עמק בין עזקה ובין שׂכֹה שביהודה, הוא שדה המערכה בין ישראל והפלשתים, שבה הרג דוד את גלית. מזהים את העמק עם ואדי א־סַּנְט מדרום לבית נטף (בית נַתִּיף), שבו עולה הדרך מהשפלה להר יהודה. ש"א יז, ב. יט; כא, ו.

עֵמֶק הַבָּכָא. עמק על יד ירושלים, בו עברו עולי הרגל בגשתם לציון. חכמי התלמוד זהו אותו עם גיהנם. ראה בכאים. תהל' פד, ז; נ' עירובין יט, א.

עֵמֶק הַבָּשָׁן. ראה בשן ¹⁷⁵.

עֵמֶק הֶחָרוּץ. ראה עמק יהושפט. יואל ד, יד.

עֵמֶק הַיַּרְדֵּן. העמק בו מושך הירדן את מימיו מהר חרמון לים המלח, הוא השקע העמוק ביותר על פני כדור הארץ. המטביע את חותמו על הצורה האורוגרפית של ארץ־ישראל ומחלק אותה לשני חלקים, לעבר הירדן מערבה השופע אל ים התיכון ולעבר הירדן מזרחה המשתרע עד המדבר. העמק שופע ויורד מצפון לדרום 725 מ' באורך של 168 ק"מ, בממוצע 4.3 מ' על כל קילומטר. העמק רחב בצפון, בעמק חולה, עד כדי 6 ק"מ, נעשה צר ביותר בקטע שבין ים חולה ובין ים כנרת, ששם מתקרבים הרי הגליל מזה והרי הגולן מזה אל אפיק הנהר, ומתרחב שוב בעמק גינוסר. ככר הירדן משפתו הדרומית של ים כנרת עד שפתו הצפונית של ים המלח מגיעה לרוחב של 20 ק"מ. היא שופעת ממזרח וממערב אל החריץ העמוק “גאון הירדן”, המתפתל בין ערבות הככר.

הרי שני עברי הירדן יורדים זקופות לעמק הירדן. נהרות נחלי מים יורדים אליו מהרי הגולן, הגלעד ומואב ומשקים אותו, בעוד שרוב הנחלים הבאים מהרי עבר הירדן מערבה מושכים אליו מים רק בעונת הגשמים. לכן היה העמק בכל הזמנים מיושב יותר בצד מזרח מאשר במערב ¹⁷⁶. הסקר הארכיאולוגי הוכיח שהעמק היה מיושב החל מהתקופה הניאוליתית הקדומה (6000 לפסה"נ) ועד תקופת הברזל. ביחוד היה ישובו פורח בתקופה הכלקוליתית, וניכרים בו גם סימנים של התרבות הע’סולית. בעקב הזנחת מקורות המים חלה ירידה ניכרת בישובו בתקופת הברונזה המאוחרת, כלומר מזמן יציאת מצרים עד ההתישבות הסופית של שבטי בני ישראל, וכן גם מסוף ימי הבית הראשון ועד תחית הארץ על ידי החשמונאים ¹⁷⁷. עם כבוש הארץ ע"י הערבים שוכני המדבר נשם העמק והפך לערבות יבשות ולבצות עד. בזמננו החזירו היהודים את פריונו באותו חלק בו התישבו והפכו בצות וערבות לאדמה הנותנת את פריה בשפע. ראה גם ארץ הירדן, ככר הירדן וערבה (הערבה).

האזור האדמיניסטרטיבי עמק הירדן כולל את הישובים: און, אלומות, אפיקים, אשדות יעקב, בית זרע, בית קציר, גינוסר, גשר דגניה א' דגניה ב', חוקוק, כנרת, מסדה, מעגן, עין גב, פוריה ומעברת צמח, מושב המועצה המשותפת הוא בכנרת.

עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. הוא המקום בו נפגש אברהם עם מלך סדום ועם מלכי צדק מלך שלם בשובו מהכות את כדלעומר. מלך סדום, שרצה להביע לאברהם את תודתו על אשר הציל אותו מידי אויביו, יצא לדרך רחוקה לקראתו ופגש אותו בשובו מהצפון למקום משכנו באלוני ממרא. דרך זו עוברת בפרשת המים של ארץ יהודה על פני ירושלים. בעבור אברהם על פני עיר זו הוציא אליו מלכי צדק, מלך ירושלים, לחם ויין, מנהג זה היה נהוג בימי קדם כשאורח נכבד בא אל העיר או עבר על פניה. אבשלום הציב לעצמו בחייו מצבה בעמק המלך ויקרא לה יד אבשלום. יש להניח, שאת המצבה הציב אבשלום בשבתו בשלום בירושלים. עמק המלך נקרא גם עמק שוה, כלומר עמק ישר, בלי גבנונים. כזה הוא עמק רפאים שמדרום לירושלים, שאולי נקרא עמק המלך לאחר שהמלך דוד הכה בו את הפלשתים מכה נצחת (ראה ש"ב ה, יח – כה). בעמק זה עוברת הדרך מצפון הארץ לאלוני ממרא. לפי יוספוס נמצא עמק המלך במרחק שני ריס (370 מ') מירושלים. מרחק זה מתאים למרחק מעיר דוד למרכזו של עמק רפאים. בר' יד, יז–יח; ש"ב יח, יח; קדמ' ז. 10. 3.

עֵמֶק (העמק) הַפְּגָרִים. בחזונו על בנינה העתיד לבא של ירושלים הגדולה כולל ירמיהו את העמק הפגרים והדשן וכל השדמות עד נחל קדרון בתוך חומות העיר, כלומר את כל השטח שבין החומה הצפונית של העיר בזמנו ובין קו החומה החדשה גבעת גרב–גֹּעָה (ע"ש). בשטח זה נמצא עמק הפגרים, הוא העמק הנמשך מנחל קדרון צפונה־מערבה עד מעבר לקברי הסנהדרין, שלארכו חצובות משני הצדדים מערות קברים עתיקות, הערבים קראו לעמק זה وادي الجوز = ואדי אל־גַ’וְז. בהמשכו עובר הוא בין השכונה סנהדריה והר הצופים מצד אחד ובין השכונות תל ארזה, רחובות הבוכרים, כרם אברהם ומאה שערים מצד שני. במערבו של עמק זה ראינו עוד לפני יובל שנים את ערמות הדשן, שנעלמו עם התפתחות הבניה מחוץ לחומות העיר, כשהשתמשו בדשן כחומר מצויין לטיט ¹⁷⁸. ירמ' לא. לט.

עֵמֶק הַקִּישׁוֹן. הוא העמק שבין הכרמל ובין השלוחות הדרומיות־המערביות של הרי הגליל התחתון. בו עובר נחל קישון מעמק יזרעאל לעמק זבולון, וכן עוברות בו דרכי התחבורה מעמק יזרעאל לשפלת חיפה–עכו. רחבו מצפון לקרית חרושת קילומטר אחד ועל יד שער העמקים 3 ק"מ בקירוב ¹⁷⁹.

עֵמֶק הַשִּׂדִּים. הוא שדה המערכה, שהיתה בימי אברהם בין כדלעומר ובעלי בריתו ובין מלכי סדום ועמורה, אדמה צביים וצוער. המקרא קובע. שעמק השדים הוא ים המלח ובו היו בארות חמר, והכוונה היא אולי לחלקו הדרומי של הים לפני שהוצף מים, שאז היה דומה לערבת המלח שבקצה הדרומי של ים המלח (ערבת סדום, א־סַּבְּחָ’ה). המלה השדים אין לה רֵע בעברית. צורת היחיד שד דומה לערבית سدّ = שַׂד, שהוראתו היות ישר. עמק השדים פירושו איפוא עמק המישורים. אונקלוס גורס עמק השָּׂדוֹת בתרגמו מישור חקליא, יונתן והירושלמי גורסים מישר פרדסיא. השבעים כותבים עמק המלח ויוספוס קורא לו עמק בארות החֵמָר, שבהן טבעו אנשי סדום ועמורה. המדרש מזהה את עמק השדים עם עמק שוה ועם עמק סוכות (ע"ש) ¹⁸⁰. בר' יד, ג–י; בר"ר מב, ט; ספר היובלות 13. 22; קדמ' א, 9.

⁰עֵמֶק זְבוּלוּן. הוא השם העברי החדש, שניתן בשנת תרצ"ג ע"י ועדת שמות הישובים שליד הקרן הקיימת לישראל לשפלת חיפה–עכו על יסוד ברכת יעקב: “זבולון לחוף ימים ישכון” (בר' מט, יג). בעמק זה התקיים ישוב צפוף החל מתקופת הברונזה הקדומה ¹⁸¹. בתקופה הערבית ובזמן השלטון התורכי הוזנח העמק והוצף מי בצות, וחופו נסתם ע"י חול. בזמן החדש שב העמק לתחיה ע"י ההתישבות היהודית. בו הוקמו עד שנת 1950 28 ישובים חקלאיים ועירוניים עבריים (ראה הקריות), שחלק מהם כלול בשטח השפוט של עירית חיפה. לפני מלחמת העצמאות של ישראל היה ליהודים בעמק זה שטח של 70,000 דונם, והאוכלוסיה היהודית מנתה בשנת 1946 15,000 נפש. כיום מונה העמק 60,000 תושבים יהודים.

עֵמֶק חֶבְרוֹן. הוא העמק, שבו נמצאת מערת המכפלה. יעקב שלח את יוסף מעמק חברון לראות את שלום אחיו. העיר חברון בנויה בעמק זה ובמעלותיו ¹⁸². בר' לז, יד.

עֵמֶק חוּלָה. הוא החלק העליון של עמק הירדן, שבו מתכנסים נחלי מקורות הירדן (השוה ארץ הירדן). הוא נקרא בתלמוד חולתא (ע"ש) ונזכר במדרשים גם בשם חולת אנטוכיה (ע"ש). ארכו 21 ק"מ, רחבו הממוצע 7 ק"מ, ושטחו 160 קמ"ר, שהם 160,000 דונם, ממזרח לו עולים במדרגות הרי הגולן וממערב הרי הגליל העליון. מצד צפון סוגרים עליו רכסי בית מעכה ומדרום מתקרבים אלה לאלה הרי הגולן והרי הגליל. בבקעה הצרה שביניהם הסתומה ע"י ערמות אבני בזלת, שגלשו מהרי הגולן, שוטף הירדן דרומה לים כנרת. ההבדל בגובה בין פני ים חולה ובין פני ים כנרת הוא 282 מ' והמרחק ביניהם 18 ק"מ. השפוע הוא איפוא 10 מ' על כל קילומטר.

אדמת העמק הוא חול מעורב בכבול, שאינו מחלחל את מי הגשמים המרובים היורדים בחדשי החורף בעמק (1,500 מ"מ בשנה). משום כך ובגלל השפוע הפעוט של השטח (מקום לכודם של נחלי מקורות הירדן נמצא בגובה 75.8 מ' מעפה"י ופני ים חולה 70 מ' מעפה"י) מרובים בו אגמי המים והבצות. מים רבים מפכים במעינות לרגלי ההרים ובאמצע העמק. חמשה מעינות גדולים בלבד שופעים 17,000 ממ"ע מים ביממה, בסה"כ מתכנסים בעמק החולה כ־100 מיליון ממ"ע מים בשנה. הישוב היהודי נצל חלק מהמים בברכות דגים.

הרכוש הקרקעי היהודי בעמק חולה הגיע לפני מלחמת העצמאות ל־100,000 דונם בקירוב, מהם הקיף שטח הזכיון של חברת הכשרת הישוב 56,937 דונם, לקרן הקיימת היו 32,000 דונם, והשאר היה לפיק"א. מספר הישובים החקלאיים בשטח זה היה בסוף שנת 1950 עשרים ושבעה, מהם עשרים וששה עבריים ובהם 9,195 תושבים ¹⁸³. בשנת 1933 רכשה חברת הכשרת הישוב את הזכיון ליבוש החולה במחיר 187,000 לא"י והעבירה אותו לקהק"ל. שטח הזכיון נועד לישוב חקלאי צפוף לאחר נקוזו, לגדול עצי פרי, ירקות וצמחי תעשיה, כגון בטנים, חמניות, סלק וקני סוכר. לדעת המומחים ראוי הקרקע לגידולים חקלאיים מגוונים ביותר בעבוד אינטנסיבי. אומדים את כמות הכבול, העשוי לשמש זבל אורגני חשוב, ב־20 מיליון טונות. עושים נסויים לנצל את הכבול להפקת כח חשמל. לפי החשובים יוכל הכבול הטמון בשכבה של 4 – 5 מ' על שטח של 13,000 דונם בקירוב לספק 50 מיליון קילוואט־שעות של חשמל לשנה במשך 45 – 46 שנים, גם אוצרות הגומא והגמי (פפירוס), הנמצאים בחולה בכמויות עצומות, מבטיחים סכויים לחמרי גלם חשובים לתעשיה. גם פחם חום נתגלה בעמק. הגיאוגרפים הערביים (יעקובי באמצע המאה התשיעית ואל־מקדסי בסוף המאה העשירית) כותבים, שמחוז חולה מוציא הרבה צמר־גפן ואורז.

מטרת הניקוז היא לחסל את קן המלריה של ים סמכו ואת הבצות הרות הקדחת בשטח של 28,000 דונם, שהפילו במשך הדורות אלפי חללים בישובי העמק, ולנצל את מותר המים להשקאת שטחים נרחבים בארץ הצמאה למים. בשבט תשי"א (ינואר 1951) התחילו בעבודת הנקוז ובהעמקת אפיק הירדן והרחבתו במכשירים משוכללים ביותר. הסורים התנגדו בכוח לפעולה זו, אבל העבודה נמשכת ומקוים להגיע בשנת 1953 להשלמת השלב הראשון של המפעל. אפיק הירדן על יד גשר בנות יעקב ומשמר הירדן, בו זורמים מי ים חולה בכוון לים כנרת, הורחב, סמוך לים הוקם סכר בן שמונה שערים, מצפון לים עומדים לחפור שלש תעלות נקוז, שתתאחדנה בלב הים היבש. ע"י הנקוז הזה יירכש שטח של 96,000 דונם אדמה פוריה, שעליה אומרת הקרן הקימת לישראל להקים 2000 יחידות של משק חקלאי ¹⁸⁴.

עֵמֶק חֶפֶר. הוא השם, שניתן בשנת תרצ"ד ע"י ועדת שמות הישובים שליד הקהק"ל לשטח בשרון התיכון, שבו עובר נחל אלכסנדר (ואדי חַ’וָרִת'). הוא נקרא על שם חפר מבני מנשה שהתישבו בחלק זה של הארץ. אדמת עמק חפר, שבה היו בדוים רועים את עדריהם, נרכש ע"י הקהק"ל ביום י' בניסן תרפ"ט (20.4.1929), ועליה הוקמו מאז 35 ישובים חקלאיים, 7 שכונות פועלים ומחנות עבודה ונוטעו שטחים נרחבים. הענינים המוניציפליים של כל האזור מתנהלים ע"י מועצה אזורית שמושבה בכפר ויתקין ¹⁸⁵. השוה ארץ חפר.

האזור האדמיניסטרטיבי עמק חפר כולל את הישובים: אביחיל, אומץ, אחיטוב, אלישיב, בארותים, בורגתה, בית הלוי, בית ינאי, ביתן אהרן, גאולי תימן, גבעת חיים, גן יאשיה, הדר עם, המעפיל, העוגן, חבצלת השרון, חבת ציון, חגלה, חניאל, חרב לאת חרות ב', יד חנה, ידידיה, יכון, כפר הרואה, כפר ויתקין כפר זלפה, כפר חיים, כפר מונש, מכמורת, מעברות, משמר השרון, נירה, עולש, עין החורש ושער חפר.

עֵמֶק חֲרוֹד. עמק לרגלי הר הגלבוע ממזרח. בו זורמים מי עין חרוד לירדן. בטבת תשי"א (סוף 1950) היו בו שלשה ישובים חקלאיים עם 5,390 נפש.

עֵמֶק יְהוּדָה ^א. הוא העמק שבין עין גדי ובין יריחו. עמק זה מגדל עצי אפרסמון. יר' שביעית ט, ב–לח, ע"ד.

עֵמֶק יְהוּדָה ^ב. אזור אדמיניסטרטיבי הכולל את הישובים בהדרגה, יובל, מגשימים ויכין.

עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט. הוא העמק, שבו “ישפוט אלהים כשישיב את שבות יהודה וירושלים את כל הגויים מסביב על אשר פזרו את ישראל בגויים ואת ארצו חִלֵּקוּ”. ברור הוא, שהשם רומז על הפעולה העומדת להעשות בעמק זה וכך אומר המדרש (תהל' ח, י): “אין עמק ששמו יהושפט, ומהו עמק יהושפט? שישפוט הקב”ה את הגויים". הנביא קורא אותו גם בשם עמק החרוץ (יואל ד, יד), כי בו יחרוץ ה' את משפטו על הגויים. בפרקי ר' אליעזר עמ' 34 כתוב: ומוליכין אותם (את ישראל) אל עמק יהושפט המלך ונקבצים כל העמים שם… ואומר ועברו כל אומה ואומה היא ופסלה על הגשר של גהינם ועוברין. כיון שמגיעים לתוכה יהיה לפניהם כחוט ונופלים לתוך גהינם". אגדה זו עברה גם לערבים בנוסח זה: “באחרית הימים יימתח חבל מהעמוד הבולט מתוך חומת הר הבית מעל לשערי הרחמים אל ראש הר הזיתים. כל בני האדם יעברו בחבל זה. הצדיקים יגיעו בשלום למקום המקדש והרשעים יפלו לתוך מדורות האש שבגיהנם” ¹⁸⁶.

עוד בימי הביניים הראשונים כנו את ראשיתו של נחל קדרון שבין הר הזיתים ובין הר הבית בשם עמק יהושפט, מפני שיחסו את מערת־הקברים הגדולה שבעמק זה למלך יהושפט. למסורת זו אין, כמובן, כל יסוד היסטורי (השוה מ"א כב, נא). הנוסע מבורדו (333 לסה"נ) מזכיר את מערת־קברים זו בשם קבר ישעיה ואת מערת קברי בני חֵזיר בשם קבר המלך חזקיה ¹⁸⁷. יואל ד, ב. יב.

עֵמֶק יִזְרְעֶאל. הוא העמק הגדול המשתרע לרוחב הארץ בין הרי שומרון ובין הרי הגליל. מזרחו היה למטה יששכר ומערבו למטה זבולון. הוא שופע לצד מערב אל בקעת מגדו (ע"ש), שבה עובר נחל קישון. ממזרח מפריד בינו ובין עמק בית שאן ליד העיר יזרעאל מעין סף בגובה של 18 מ' מעפה"י, הנמשך מהגלבוע אל שלוחות גבעת המורה. מכאן יורד העמק בשפוע תכוף לעמק בית שאן. המדרש מבחין בין בקעת יזרעאל מדרום להר תבור ובין בקעת פסלן (קרי כסלון = כסלות תבור). מצפון לו. היונים קראו לו Egopedy'. שמו הערבי مرج ابن عامر (بني عمر) = מַרְג' אִבְּן עָמִר (בַּנִי עַמְר) ידוע מהמאה הי"ד.

בימים קדומים היה עמק זה מוצף מים ומשום כך לא היה מיושב ביותר ¹⁸⁸. בימי שלמה היה בענה בן אחילון הנציב הממונה על כל העמק מתענך ומגדו ועד אבל מחולה, כולל כל בית שאן. (מ"א ד, יב).

עקב מצבו הגיאוגרפי המרכזי מצטלבות בו הדרכים העוברות לארכה ולרחבה של הארץ. משום כך התנגשו בו בכל הזמנים צבאות העמים הכובשים, שבאו מצפון ומדרום, ממזרח וממערב. בו נלחמו מלכי מצרים עם מלכי הכנעני והאמורי, דבורה וברק בן אבינועם עם מלכי האמורי הצפוניים, גדעון עם המדינים, שאול עם הפלשתים, יאשיהו עם פרעה נכה, יהוא עם אחאב, הולופרנש היוני ופלקידוס הרומי עם היהודים, קְלֶבֶּר בראש צבא צרפתי עם התורכים. כתובת של תחותמש השלישי, שנתגלתה בנָפָטָה שבמצרים, מספרת, שמלך זה תקף את הזרים, כלומר את אויביו מארץ כנען, מסוריה ומארצות אחרות, בעמק קן (ואדי א־לַּג’וּן ¹⁸⁹). הזרים נפלו חלל בהמוניהם ושארית הפליטה נסה בבהלה למגדו, והוא סגר עליהם את העיר במשך שבעה חדשים.

העמק שופע מ־70 מ' מעפה"י על יד עפולה ל־175 מ' מתחת לפני הים בקרבת בית שאן. מי העמק המערבי יוצאים בנחל קישון אל ים התיכון, והעמק המזרחי שולח את מימיו בנחל חרוד לירדן. אדמתה ברובה אדמת לבה ובזלת רכוכה ודשנה. אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר חלק גדול מאדמת העמק לידי הקהק"ל ולרשות חברות יהודיות אחרות. הן יבשו את הבצות והקימו על אדמת העמק עד שנת תשי"א עשרים ושמונה ישובים חקלאיים ובהם 19,590 תו'. מרכז הישוב בעמק היא עיר יזרעאל – עפולה. יהו' יז, טז; שופ' ו, לג; הושע א, ה; ב, כד; בר"ר צח, יז; יהודית 1, 8; 8, 8; 7 3.

עמק מזל, הנזכר בין העיירות האסורות בתחום צור, הוא שבוש של שני השמות אמון ומזי (ע"ש). תוס' שביעית ו, ט (ג"א; מזיל, מזיין מזין).

עֵמֶק סֻכּוֹת. הוא אותו חלק של עמק הירדן, שבו עובר היבוק. בו שכנה העיר סכות ¹⁹⁰. בעמק זה עוברת הדרך מארץ אפרים לגלעד. השוה גם אדם וסכות. תהל' ס, ח; קח, ח.

עֵמֶק עִירון. הוא העמק, שבו עוברת הדרך מהשרון אל עמק יזרעאל בקרבת מגדו. שמו בערבית ואדי עָרָה. בדרך זו עברו צבאות מצרים אל הצפון, השוה ערן.

עֵמֶק עַכּוֹ. הוא העמק שבין הכרמל, הים והשלוחות המערביות של הרי הגליל. נהרות נחלי מים משקים אותו, ומשום כך התקיים בו ישוב צפוף החל מתקופת הברונזה הקדומה ועד היום הזה. בתקופות שלטונם של הערבים והתורכים הוזנח השטח. חולות הים נדדו לתוך העמק וסתמו את מוצאי הנחלים אל הים ומימיהם הציפו את העמק. הישוב היהודי החדש נקז את הבצות והכשיר את העמק להתישבות פורחת. השוה עמק זבולון.

עֵמֶק עָכוֹר. עמק בגבול יהודה ובנימין, מצפ’־מע' ליריחו העתיקה. בו עוברת הדרך מיריחו אל העי שבהר אפרים. בעמק עכור רגמו בני ישראל את עכן על אשר עכר ומעל בחרם. זכר למעשה זה נשתמר במסורת יושבי הארץ. הבדוים החונים בערבות יריחו קוראים לערמות אבנים קרוב למוצא נחל קִלְתּ בשם אל־מַרָגִ’ם (המרגמות). נחל קלת היורד מהרי יהודה משקה את מטעי הבננות שלרגלי ההרים.

בשעה שישראל עוזב את אלוהיו מנבא ישעיהו לבחירי זרע יעקב ויהודה, שיוחזר לארץ פריונה: “והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר”, והושע מתנבא, שאם העם יעזוב את עבודת הבעלים וישוב לאלהיו “יהיה עמק עכור לפתח־תקוה”. מיסדי המושבה החקלאית העברית הראשונה, שרצונם להתישב בערבות יריחו הופר על ידי השלטונות התורכיים, בחרו במימרא סמלית זו של הנביא בתתם שם למושבתם על יד מי הירקון. יהו' ז, כד – כו; טו, ז; ישע' סה, י; הושע ב, יז; 17, 18 On.

עֵמֶק קְצִיץ. עיר בעמק בארץ בנימין בקרבת יריחו ובית חגלה. היום אולי خ. كاكون = ח' כָּכּוּן מדר’־מע' ליריחו. יהו' יח, כא.

עֵמֶק רְפָאִים. עמק מדרום לירושלים, בו עולות הדרכים מדרום הארץ ומשפלת החוף, וכן עוברת בו הדרך מצפון הארץ לבית לחם ולחברון. בקצהו הצפוני, שבו מגיע העמק לנקודה הגבוהה ביותר (747 מ'), עובר קו הגבול בין יהודה ובין בנימין. בעמק רפאים נטשה מלחמת דוד עם הפלשתים, שעלו מהשפלה בכוונה לכבוש את עיר דוד ונחלו מפלה מכרעת.

תחלתו של העמק השטוח ורחב הידים הוא הר אביתור (גַ’בַּל אַבּוּ תַ’וְר) המתרומם מעל לגיא בן הנם וסופו בבעל פרצים סמוך לרמת רחל ולמנזר מר אליאס בדרך לבית לחם. בעמק זה נמצאות התחנה המרכזית של מסלת־הברזל, השכונה הגרמנית לפנים והשכונה היונית־הערבית אל־בַּקְעָה (הבקעה), שבהן התישבו יהודים אחרי מלחמת השחרור, השכונות היהודיות הותיקות תלפיות, ארנונה ומקור חיים ורמת רחל עם חות הלמוד. הדרך מהשפלה עולה בנחל שורק, בו עולה הרכבת לירושלים, ומדרום נכנסת אל העמק דרך חברון ובית לחם.

בעמק רפאים ובגבעות העוטרות אותו נמצאים עקבות רבים של ישוב פליאוליתי גדול ובחלקו הדרומי שרידים של ישוב ניאוליתי כלי צור רבים וקבר פריהיסטורי ¹⁹¹. השוה גם עמק המלך ועמק שוה. יהו' טו, ח; יח, טז; ש"ב ה, יח – כב; כא, יג ישע' יז, ה; דהי"א יא, טו; קדמ' ז, 12, 4.

עֵמֶק שָׁוֶה. הוא עמק המלך, ע"ש וראה גם עמק רפאים. בר' יו, יז; בר"ר מב, ט.

עֵמֶק שָׁלֵם. עמק בשומרון, שבו עוברת הדרך מעמק יזרעאל ליהודה. בהתכונן הולופרנש לעלות על יהודה, שלחו אנשי יהודה שליחים לבצר את כל המקומות השולטים על הדרכים ובתוכם גם את עמק שלם שמדר’־מזר' להר עיבל. השוה שלם ^ב. יהודית 4, 4.

⁰עֵמֶק שָׁרָה – א־סִּר. עמק ובו מעינות מים מדר’־מזר' לבאר שבע ומדרום לכתף אברהם. בו הוקם הישוב בית אשל.

עַמְקָא – عمقا. ראה עמקה.

*עַמְקָה. מושב של יוצאי תימן המסונף לתנועת המושבים על אדמת הכפר הנטוש עמקא (ראה גם בית העמק), 11 ק"מ מדר’־מזר' לנהריה. נוסד בחשון תש"י (נובמבר 1949) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי געתון. בטבת תשי"א מנה המושב 438 נפש.

אל־עַמַקָה – العمقة. כפר במואב, 15 ק"מ מדרום לקיר מואב.

אל־עַ’מְר – الغمر. תחנת משטרה בערבה, 60 ק"מ מדר’־דר’־מע' לים המלח.

לדעת הגיאוגרפים הערביים של ימי הבינים מזכירים השמות ואדי עַ’מְר ועין עַ’מְר שבעמק הערבה מדרום לים המלח את השם עמֹרה. אל־מקדסי, עמ' 253, מודיע על מקום בשם אל־עַ’ֹמְר, מהלך שני ימים מצפון לאילת. “סביבתו מדבר חול, אבל כשחופרים בו באדמה מזנקים מתוכה מים רבים ומתוקים. על יד המים נמצאת חורשת תמרים”.

עַמְרָא – عمرا. כפר בצפונו של הר חורן.

עֲמֹרָה. עיר בעמק השִּׂדִּים (ע"ש) שבאזור הככר. אנשיה היו רעים וחטאים. לכן המטיר ה' על העיר הזאת ועל שכנותיה אש וגפרית והפך אותן. ראה את הוכוח על ערי עמק השדים. והספרות הנידונה בע' סדום. ר' גם ע' אל־עַמָר. בר' י, יט; יג, י; יד, ב–יא; יח, כ; יט, כד. כח; דברים כט, כג; ישע' יג, יט; ירמ' כג, יד; מט, יח; ג, מ; עמוס ד, יא; צפנ' ב. ט.

אל־עִמָרָה – العمارة. תחנת משטרה בצומת דרכים בשפלה, 27 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לרפיח, 13 ק"מ מצפ’־מזר' לגבולות.

עַמְרָוָה – عمراوة. כפר בגלעד הצפוני, ממערב לתל א־שִּׁהָבּ ומדר’־מע' לאל־מזירב. בו חורבות רבות מהתקופה הרומית.

עִמָרַתּ אַבּוּ אִסְדַר – عمارة ابو اسدر. ראה גבעת שיזף.

עַמָּתוּ *, עַמְּתָן. היא צורה ארמית של השם חמת או חמתן. המורה על מקום, שיש בו מעינות מים חמים. בימי הבית השני היתה עיר בצורה בעבה"י מזרחה, 21 מילים רומיים מדרום לפחל. לפי יוספוס היתה Auuu9o0g' המבצר החזק ביותר בחבל־ארץ זה. דמטריוס רצה לעלות מעיר זו על יהודה, אבל יונתן גרשו מכאן. בה התבצר תיאודורוס בן זינו קוטילַס. מושל רבת בני־עמון, ושם בה את אוצרותיו, אלכסנדר ינאי כבש את העיר ויחריבנה. גביניוס בנה אותה מחדש, עשה אותה למרכז של מחוז והושיב בה סנהדרין קטנה.

העיר הזאת נזכרת במדרש תהלים צב, יא בשם חמתו או חמתן (ג"א אמתו), היא חמתא דפחל (ע"ש). לפי התלמוד עמדה חמתן במקום העיר צפון (יהו' יג, כז; שופ' יב, א). בסוף ימי הבית השני היתה עמתו מרכז של טופרכיה, שבה נכלל חלק מככר הירדן שבין הירמוך והיבוק.

בתקופה הערבית הקדומה התקיימה עיר בשם עַמְתָּא במחוז הירדן, בה נקבר הכובש אַבּוּ עֻבַּיְדָה אִבְּן אל־גַ’רָח (יקות ווו, עמ' 722) בימיו של אל־מקדסי (במאה העשירית) היו עושים בעמתא, בירת מחוז הירדן, חצים מצוינים, ובסביבתה היו מגדלים הרבה תבואה ואינדיגו. לפי אדריסי, עמתא, בית שאן ויריחו הן הערים היפות ביותר בככר הירדן ¹⁹². היום تل عمّاتا = תל עַמָּתָּא בשפת ואדי רָגִ’בּ, בעמק הירדן לרגלי הר הגלעד. חרסי המקום שעל פני האדמה הם רומיים־ביזנטיים וערביים של ימי הביניים. * ירוש' שביעית ט, ב–לח, ע"ד; קדמ' יג, 5, 10; 13, 3, 5; יד, 5, 4; יז, 10, 6; מלח' א. 4, 3–2;.On 22, 24;8,5 יר' מו"ק ג, א–פב, ע"א.

עַמָּתוֹן (Auc9dv'). עיר ביזנטית בעמק הערבה הנזכרת באדיקט של באר שבע בין הערים המשלמות מס לממשלה. ב־.Not. dign היא נזכרת בשם Admatha כתחנה של חיל־מצב בדרך ירושלים – אילת. היום הכפר خ. حماتة = ח. חַמָתָּה, 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לשַׁוְבַּךּ, על יד הדרך המובילה צפונה. בתי הכפר בנויים אבני בזלת גדולות מחורבות של בנינים מהתקופה הנבטית ¹⁹³.

עֲנָב. עיר הענקים בהר יהודה סמוך לדביר. אולי היא חִ’נְעַנְבְּ (= עין ענב) הנזכרת במכתב אל־אמרנא כאחת הערים בארץ גרו ¹⁹⁴. יהושע כבש את העיר ותהי ליהודה. בתקופה הביזנטית היתה ענב כפר של יהודים בתחום אליותרופוליס. היום خ. عناب ( اعناب) الصغيرة = ח'. עַנָבּ (אִעְנָבּ) א־צַּעִ’ירָה, 5 ק"מ ממערב לט’אהריה, בין חברון ובין באר שבע. בשדה־חורבות רב־ממדים נמצאים מערות, בורות, גתות, גלי אבנים, עמודים וחורבה של כנסיה ביזנטית. (?) 256 EA; יהו' יא, כא; טו, נ; 8, 26 On.

עִנַבּ – عنب. ראה קרית ענבים.

עִנָבָּה – عنابة. כפר נטוש במרחק 5 ק"מ מדר’־מזר' לרמלה. השוה נוב ^ב ובית ענבא.

ענבול. ראה עין בול.

עַנַבְּתָּא – عنبتا. כפר גדול בדרך טול כרם–שכם (2,500 תו' מוסלמים ונוצרים מעטים). בכפר בורות וברכה עתיקים, קברי־סלעים ומקאם.

עַנְז – عنز. כפר בגלעד, 30 ק"מ ממזרח לאִרְבִּד.

עַנְזָה – عنزة. כפר מצפון לשכם (600 תו' מוסלמים).

אל־עַנַזִיָּה – العنزيّة. חורבה של ישוב ביזנטי ערבי מצפ’־מזר' לרמלה.

ענטב. ראה עין טב.

עֲנַיָּה. (Ayaud). ראה ענים.

עֲנִיָּה. עיר הנזכרת בחזון על מסע סנחריב לירושלים. כשהאויב עומד בלישה (שַׁעְפָ’ט). הוא רואה ממערב את עניה וממזרח את ענתות, ועל שלשתן הוא מאיים בבת אחת: הקשיבי לישה, עניה, ענתות! הקריאה “הקשיבי” מוסבת על כל אחת ואחת משלש הערים האלו לחוד. עניה נזכרת בנחמ' יא, לב בצורה ענניה בין ערי בנימין יחד עם ענתות ונוב. היום הכפר بيت حنينا = בית חַנִינָא ממערב לדרך ירושלים–שכם, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לירושלים. ישע' י. ל.

עָנִים. עיר בהר יהודה מדרום לחברון וסמוך לענב ולאשתמוע ¹⁹⁵. אולי היא חנן (מס' 95) או חנני (מס' 99) שברשימת שישק. אבסביוס מודיע על כפר גדול מאד של יהודים בשם .Aya.td' בדרום, 9 מילים מדרום לחברון, ועל ידו כפר של נוצרים באותו שם. כפילות המקום מתאימה לצורת הרבים של השם העתיק. היום שתי חורבות הקרובות זו לזו, 20 ק"מ מדרום לחברון. האחת, עֻוַיְן אל־פַ’וְקָא או א־שַּׁרְקִיָּה. היא חורבת הכפר הנוצרי, והשניה, ע’וין א־תַּחְתָּא או אל־עַ’רְבִּיָּה, היא חורבת הכפר היהודי. חרסי החורבה הזאת מעידים, שבמקום זה התקיים ישוב החל מתקופת הברונזה הקדומה. יהו' טו, נ; 13, 9, 26 On.

עַנִין – عانين. כפר מדר’־מע' לתענך (400 תו' מוסלמים). בו קברי־סלעים ודרך חצובה בסלע. השוה בית עניה ^ב.

עָנֵם. עיר בנחלת המטה יששכר, שניתנה ללויים, ביהו' יט, כא כתוב במקומה עין גנים (ע"ש). אישתורי הפרחי מזהה את ענם עם עַנִין, שהיתה בזמנו כפר ערבי, היום خ. عنين = ח'. עַנִין בעמק הירדן בשטח המושבה מנחמיה, 1.5 ק"מ מצפ’־מע' למושבה. בקרבתה שלשה מעיינות מים המשקים את הגנים. תל אֻם זַיְד הסמוך הוא מקומה של העיר העתיקה ¹⁹⁶. דהי"א ו נח; כפו"פ רצ"ג.

אל־ע’נם – الغنم. ראה ח'. אם א־נַּמְל.

עֲנַנְיָה. עיר שבה התישבו עולי בבל מבני בנימין. בתאור מסע סנחריב על ירושלים היא נקראת עניה (ישע' ו, ל). היום הכפר بيت حنينا = בַּיִתּ חַנִינָא בארץ בנימין, 4 ק"מ מצפ’־ צפ’־מע' לירושלים ¹⁹⁷. דלמן ¹⁹⁸, אולבריט ¹⁹⁹ וש. קליין ²⁰⁰ מזהים את ענניה עם ביתניה = בית עניה = אל־עזריה שמדר’־מזר' לירושלים בדרך ליריחו, וספק אם היא נמצאת בשטח בנימין. נחמ' יא, לב.

עִנְעִ’בּ – عنغب. ראה עין גב,

אל־עֻנְצָרְיָּה – العنصريّة. הר (579 מ') בנגב, 23 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לעוג’א אל־חפיר. ראה הר נצר.

עִנָק – عناق. כפר בדרום הר חורן. בתחלת המאה הי"ג עמדה כאן עיר והיו עושים בה שטיחים ואריגים מצוינים לבגדים, שנקראו על שם העיר (יקות I, ע' 356).

עָנֵר עיר הלויים לבני קהת בנחלת חצי המטה מנשה. היא נזכרת יחד עם בלעם = יבלעם. ברשימה המקבילה שביהושע כא, כה חסר שם העיר הזאת. היום אולי הכפר علّار = עַלָּר מצפון מזרח לטול כרם (800 מוסלמים) ²⁰¹. דהי"א ו, נה.

עֲנָת. עיר בגליל, שלפי חכמי התלמוד בנה אותה הענק אחימן. אולי היא מולדתו של השופט שמגר בן ענת. ראה בית ענת. ב' יומא י א; סוטה לד, ב.

עֶנְתּוּנָא מקומו של ר' חנינא (חנניה, יוחנן) ענתונייא. מכאן הלך לחמת גדר. ר' יונא ור' יוסי, שישבו בטבריה, הלכו למשתה של ר' חנינא ענתוניא. המקום היה איפוא בסביבות ים כנרת. הגירסה הנכונה של השם היא עין תינה. או עין תאנה (ע"ש). יר' שבת ז, ב–י ע"ב (ר' חנינא ענתונייא); פאה א־טז, ב (ר' חנניה ענתוניא); ברכות ה–ט, ע"א למעלה (ר' יוחנן ענתניותא); שם ו–ו, ע"ג למטה (ר' חנינא ענתנייה); ערלה ב, ד–סב, ג למעלה; תרומות תחלת פ"ב–מא, ד; בר"ר כט, א (ר' חנינא אינונוחא).

עֶנְתּוּנְדְּרָא מקומו של ר' יודן ענתונדרייא. הגירסה הנכונה של השם היא, כנראה, עין תורא (ע"ש). יר' תענית ג, ב–סה ע"ג; שם ד, א–סז, ע"ג; שקלים ו, א – מט, ע"ד למעלה; ברכות ה א–ז, ע"ג למעלה (ענתונדיא); שם ד– ח, ע"א (ענתוריא); שבת ט, ג–יב ע"א (ענתדרייא); עבו"ז א, ב–לט, ע"ג (ענתודרייא).

עֲנָתוֹת. עיר הכהנים בארץ בנימין, סמוך לירושלים, לפי יוספוס במרחק 20 ריס ממנה. היא מולדתם של אביתר הכהן, אביעזר הענתתי מגבורי החיל של דוד וירמיה הנביא, שקנה בענתות את שדהו של בן־דודו חנמאל ואת ספר המקנה החתום שם בכלי חרש לשמירה לימים רבים.

העיר נקראת על שם בית האבות ענתות (נחמ' י, יט; דהי"א ז, ח) או ענתתיה (דהי"א ח, כד) משבט בנימין. ענתות נזכרת במסע סנחריב על ירושלים בין הערים שמצפון לירושלים. עולי בבל משבט בנימין התישבו בה. בימי אבסביוס היתה עוד ענתות עיר קטנה. הכפר عناتا = עַנָתָּא במרחק 4.5 ק"מ מצפ’־מזר' לירושלים (400 תו' מוסלמים) הוא מקומה של העיר מימי הבית השני (פרסית, הלניסטית) ומהתקופה הרומית־הביזנטית. מתקופה זו נמצאים בכפר שרידי בנין ופסיפס. בתקופה הישראלית (הברזל הקדומה) ישבה העיר על ראש ההר רָס אל־חַרוּבָּה (800 מ') מדר’־מע' לכפר ²⁰². משם ראו את צבא סנחריב המתקרב לירושלים. יהו' כא, יח; ש"ב כג, כז; מ"א ב, כו; ישע' י ל; ירמ' א, א; יא, כא; כט, כז; לב, ז–ט; עזרא ב כג; נחמ' ז, כז; יא, לב; דהי"א ו, ה; יא, כח; ב' סנהד' צה, א; תחלת פס' דאיכ"ר; ילקוט ישע' סי' רפ"ד; קדמ' י 7: 3; 27,26 On

ענתניותא. מקומו של ר' יוחנן מענתניותא. שאמר: ברית כרותה היא היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח. מקומו של אותו תנא נזכר במקום אחר בשם ענתונא, היא עין תינא (ע"ש). יר' ברכות ה, א–ט, ע"א למעלה.

עַסְיָא ^א. מקום של מרחצאות חמים: “רוחצים (בשבת) במי גרר (צ"ל גדר), במי חמתן במי עסיא ובמי טבריה, אבל לא בים הגדול ולא בימה של סדום”. גדר (חמת גדר), חמתן (חמתא דפחל) וטבריה (חמת) הן בשטח הוולקאני שמסביב לים כנרת, שבו מרובים מעינות מים חמים, ויש להניח, שהחכמים התכוונו בשם עסיא למקום רביעי הקרוב לים זה. יוספוס מספר, כי אלכסנדר ינאי כבש את דיון, עֶסָּה (Eood') ²⁰³, גמלא וגולן בבשן. כל הערים האלה נמצאות בגולן ממזרח לים כנרת. עסיא = Lood' היא כנראה הכפר حمّة = חַמָּה בשפתו המזרחית של ים כנרת. שבו מעינות מים חמים ²⁰⁴. ב' שבת קט, א; קדמ' יג, 15. 3.

עֵסְיָא ^ב (אסיה). עיר בגבול ארץ־ישראל בין דמשק ובין אפמיא. בזמן הגזרות על היהודים הלכו החכמים, כגון ר' מאיר, ר' חייא בר זרנוקי, ר' שמעון בן יהוצדק וריש לקיש, לעסיא לעבר את השנה. בני עסיא (אסיה) עלו בשלש רגלים ליבנה ופנו לחכמיה בשאלת הלכה וברגל השלישית התירו להם. עסיא הוא הכפר حسيا = חַסְיָא בין השלוחות הצפוניות של הר אמנה, 18 ק"מ מצפ’־מע' לצדד בדרך מדמשק לצפון סוריה ²⁰⁵. ראה גם מבוא, ושם הערות 1–3. תוס' מקואות ד, ד; חולין ג, י; פרה ז, ד; מגלה ב, ה; ב' סנהד' כו, א; חולין מח, א; יר' שביעית ה, א–לו, ע"ב; קדושין א, ט–סא, ע"ד; בר"ר סוף פמ"ד.

עַסְכַּר – عسكر. כפר מדר’־מזר' לשכם. ראה סוכר ועין סוכר.

עַסְלוּג' – عسلوج. לפנים מחנה קבוע של בדוים על יד שלש בארות מים מתוקים (בִּיר עסלוג' = באר משאבים) בנגב, 25 ק"מ מדרום לבאר שבע. כאן עוברת דרך הארחות ממצרים לבאר שבע. השוה בעלת באר.

אל־עַסְלִיָּה – العسليّة. חורבה בגולן, ממזרח לירדן.

עִסְלִין – عسلين. כפר ערבי נטוש מצפון להר־טוב. ראה אשנה.

עֲסָסִיּוֹת. “עיר אחת היתה בארץ־ישראל ועססיות שמה והיו בה ב' הגמוניות, שהיו מקפידים זע”ז". עיר זו היתה עיר־תאומים, שבכל חלק ממנה היה שלטון מיוחד, לפי ב' שבת יח. א עססיות הוא מין קטנית הגדל בארץ־ישראל וצריך בשול הרבה. הקטנית הזאת נקראה אולי על שם העיר הכפולה עססיות, שבסביבתה היתה גדלה, או להיפך, העיר נקראה על שם הקטנית. בעבר היה מקובל הנוהג לקרוא למקום של ישוב על שם צמח (השוה עולש, עולשתא). בעמק יזרעאל היה כפר ערבי ממזרח לעפולה בשם אל־פ’וּלָה. הוראת השם הזה היא מקום הפולים, היונים קראו למקום זה 6.Koo.u (ראה קיאמון), שפירושו שדה פולים, והצלבנים קראוהו בשם Castellum Fabae

• מבצר הפולים ²⁰⁶. ב' גטין ד. ב.

עֻסְפִיָא – عسفيّا. כפר ולו מועצה מקומית על הר הכרמל, 13 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לחיפה (בטבת תשי"ב 2000 תו', רובם דרוזים ומעוטם מוסלמים ונוצרים). בו נתגלו בשנת תרצ"ג (1933) שרידים של בית כנסת מהמאה החמשית או הששית לספה"נ ובו רצפת פסיפס עם ציורי מנורות בעלי שבעה קנים, אתרוגים, לולב ושופר, שריגי גפן, טַוָּסים ועופות אחרים, הכתובת “שלום על ישראל” ושברי כתובות אחרות בעברית ובארמית ושרידים של גלגל המזלות ²⁰⁷, בפסיפס נראו סימני שרפה.

בקטע של קינה קדומה נזכר המקום הזה בשם חוסיפה, שקהלתה היהודית נחרבה ונלקחו ממנה שבויים. לדעת ש. קליין קרה הדבר הזה במאה הרביעית לספה"נ ²⁰⁸. סבורני, שקהלה זאת נחרבה בתחלת המאה השביעית בשוב הירקליוס אל הארץ, והנוצרים נקמו אז את נקמתם ביהודים בגלל העזרה, שהגישו לפרסים בעלותם על הארץ במלחמתם עם הירקליוס. .

עַסְקַלָן – عسقلان. ראה אשקלון.

עֲפוּלָה - עִיר יִזְרְעֶאל. עיר עברית חדשה בעלת מועצה עירונית במרכז עמק יזרעאל (70 מ' מעפה"י), בצומת דרכים העוברות לארכו ולרחבו של העמק הגדול. יתכן, שהיא העיר עפר הנזכרת ברשימת החותמש השלישי (מס' 53), ואולי עפר שר (עפר הקטנה, מס' 54. והשוה חפרים) בקבוצת ערים בצפון הארץ ²⁰⁹. התלים והחרסים, שהיו במקום זה לפני הבנות העיר החדשה, מעידים על ישוב פורח בתקופה הכלקוליתית (תרבות ע’סולית) ועל ישוב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת ובשלב הראשון של תקופת הברזל (חרסים פלשתיים). אז נפסק הישוב, והוא נתחדש בזמן הבית השני ונמשך מהתקופה הביזנטית עד הזמן הזה ²¹⁰. בקיץ תש"י (1950) נחשפו בשטח עפולה מדרום לתל שרידים של בית כבשן לכלי חרס מהתקופה הכנענית, שרידי כבשן, כלים ובית קברות כנעני עם שלדים וכלים מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת ²¹¹. בחפירות, שנעשו לשם בנין בשפולי התל, נתגלו קיר בנוי אבני גויל, חרסים חיקסוסיים רבים ומבצר של החיקסוסים ²¹².

עד שנת תרפ"ה (1925) עמד במקומה של עיר יזרעאל כפר ערבי קטן בשם אל עַפוּלָה על שפך עיים, שבהסרתו נתגלו שרידים של מגדל מימי הצלבנים, שהיה בנוי בחלקו מארונות־מתים. אדמת עפולה נרכשה על ידי החברה האמריקאית “קהלית ציון”, ועליה נבנתה העיר העברית, שנקראה עיר יזרעאל. שמה הרשמי היום עיר יזרעאל עפולה. השוה גם ארבאל ^ב.

שטח שפוטה של מועצת העיר (כולל גם אדמה חקלאית וחקלאית למחצה) 31.000 דונם. הוא גובל מצפון בבלפוריה ובתל עדשים, ממזרח באדמות מרחביה ושדמות דבורה, מדרום בקישון וממערב באדמת המושב יוגב. עקב מבנה הטופוגרפי התפתחה העיר יפה. בשטחה נכללת גם עפולה עלית הבנויה במעלה הצפוני של העמק ובה 200 בתים, בשנת תש"י הוקמה בעפולה מעברה ל־312 משפחות של עולים חדשים. בסיון תשי"ב (יוני 1952) מנתה העיר 1,654 תושבים. בשנת תשי"ג נעשתה מרכז של נפת יזרעאל במחוז הצפון.

עָפְנִי (העפני). עיר בנחלת המטה בנימין בין כפר העמוני ובין גבע. בימי הבית השני נקראה גופנה (ע"ש), כנראה בהשפעת הניב היוני.

יהו' יח. כד.

עפר. שתי ערים בצפון הארץ הנזכרות ברשימת תחותמש השלישי: עפר יר (עפר הגדולה, מס' 53), עפר שר (עפר הקטנה, מס' 54). ראה חפרים ועפולה ²¹³ .

עַפְרָה א. עיר שהיתה למטה בני בנימין. במלחמת שאול עם הפלשתים יצא הראש האחד של המשחית ממחנה הפלשתים במכמש ופנה דרך עפרה אל ארץ שועל. עפרה היתה במקומו של הכפר الطّيبة = א־טַּיִבָּה ²¹⁴ לרגלי הר בעל חצור, מצפ’־מזר' לבית־אל (1000 תו' נוצרים, 100 מוסלמים). יקות III, עמ' 688, מזכיר את המצודה עפְרָא הקרובה לירושלים. השוה גם אפרים ועפרין.

יהו' יח, כג; ש"א יג, יז; קדמי ה 6, 7.

עֶפְרה ב. עיר של יואש אבי העזרי משבט מנשה ומקום הולדתו וקבורתו של בנו גדעון. בעיר זו הרג אבימלך בן גדעון מאשתו הפלגש את שבעים אחיו על אבן אחת, מלבד יותם שנחבא. היום אולי הכפר הערבי הגדול الطّيبة א־טִיבָּה ²¹⁵ (בטבת תש"י 5, 255 תו') בשרון, 6 ק"מ מדרום לטול כרם. התל של כפר זה, שהיה מיושב בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה, הוא מקומה של העיר העתיקה ²¹⁶. דלמן ²¹⁷ ובּוּדֶה ²¹⁸ קובעים את מקומה בתל אל־פָרְעֶה מצפ’־מזר' לשכם, על יד ראש ואדי פִרְעֶה (אולם ראה ע' תרצה). דעתו של אַבֶּל ²¹⁹ , המזהה את עפרה עם א־טיבה שממזרח לשונם, שאני קבעתי בה את מקומה של חפרים שביששכר (ע"ש), ונמוקיו לזהוי זה אינם מתקבלים על הדעת. אשר לשם הערבי של ימי הבינים עפְרְבַּלָא ראה ע' עפרון ב.

שופי ו, יא. כד; ח, כז, לב; ט. ה.

עֶפְרוֹ א. גירסה אחת של השם עפריים (ע"ש).

עפְרוֹ ב. (Afro). ראה עפרוס

עֶפְרוֹן א. עיר על הר עפרון בגבול יהודה ובנימין, היום. خ. الجبل = ח'. אל־גַ’בַּל סמוך לבית סוּרִיךּ, בה שרידים של חומה ובנינים אחרים. חרסיה מעידים על ישוב בתקופה הישראלית ²²⁰.

יהו' טו, ט.

עֶפְרוֹן ב. (Epphy'). עיר בצורה בגלעד במעבר הרים מול הירדן, בין קרנים ובין בית שאן. במסעו מגלעד, שבה הציל את היהודים מידי אויביהם, לבית שאן החריב יהודה המכבי את עפרון והרג את יושביה. משם עבר עם היהודים הנצולים את הירדן. בגלעד הצפונית, 20 ק"מ מצפ’־מזר' לבית שאן נמצא הכפר הגדול الطّيبة = א־טַיִבָּה ²²¹ בצומת דרכים, שאחת מהן מובילה למעבר הירדן מול בית שאן. הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים קראו למקום זה עַפְרָה או עפְרְבַּלָא (“מקום בעמק הירדן קרוב לבית שאן ולטבריה”, יקות III, עמ' 688) ²²². במאה הי"ג היתה א־טיבה תחנה בדרך המלך מעזה לדמשק מעבר למעבר הירדן. _ מצודה, ששרידיה עודם מצויים שם, שמרה על הדרך.

חשמ' א' 5 16 - 52; חשמ' ב' 12, 27; קדמי יב, 8, 5.

עַפְרוּס (Appoog), עַפְרוֹ (Afro). מקום בערבה, שהיה משלם, לפי האדיקט מבאר שבע, מס לממשלה הביזנטית. בו עמד חיל־מצב רומי, היום א־טָיִבָּה ממערב לפטרה²²³.

עֶפְרַיִים, עֶפְרַיִין. מקום הנודע בעשרו בתבואה ומשום כך אמרו אינשי: “תבן לעפריים אתה מכניס”, הסולת של עפריין היתה מטיב בינוני (“שניה לסולת עפריין בבקעה”). המש' מנחות ח, א גורסת “שניה להם (לעומר ולשתי הלחם) חפריים בבקעה”. עפריים אינה אלא צורה אחרת של השם חפרים, עיר של יששכר בבקעה ממזרח לעמק יזרעאל. היום הכפר الطّيبة = א־טַּיִבֶּה בגליל התחתון, 10 ק"מ ממזרח לשונם ²²⁴.

תוס' מנחות ט, ב; בי שם פג, ב; פה, א (הגירסה בכתי"מ חפריים); בר"ר פו, ו.

עֶפְרַיִן (כתיב עֶפְרַיִן). עיר בגבול אפרים ובנימין. אביה לכדה מאת ירבעם יחד עם בית אל ויְשָׁנה. ראה אפרים והשוה גם עפרה ²²⁵

דהי"ב יג, יט.

אל־עֶָצִי – العاصى. הר במואב (633 מ'), 7 ק"מ מצפ' צפ’־מע' לדיבון.

עַ’צְְ’יָן- غضيان. ראה ע’דין.

עֲצָאפָה. ראה עצפה.

עֶצְיוֹן גֶּבֶר. לפנים עיר חוף בקצה המפרץ הצפוני־המזרחי של ים סוף. היא היתה אחת התחנות במסעי בני ישראל במדבר, בימי שלמה היתה עציון גבר מרכז של מכרות נחושת שהיו מרובים בערבה ²²⁶. שלמה, יהושפט ואחזיהו בנו אניות בחוף עציון גבר הקרובה לאילת.

אניות יהושפט נשברו בעציון גבר, כנראה בסערות רוחות על יד קבוצת האיים הקטנים גַ’זִירַת פַ’רְעוּן סמוך לחוף. לדעת נ. גליק החריב שישק את עציון גבר, והיא נבנתה מחדש בסוף המאה העשירית לפסה"נ. אולם לי נראה, שהטבע חסל את עציון גבר כעיר חוף. כשנסתם הקצה הצפוני של המפרץ ע"י חול הים והיבשה, ירשה בימי עוזיהו את מקומה של עציון גבר כעיר חוף העיר אילת אשר מדרום לה. גליק ואולברייט הם תמימי דעים, כי עציון גבר ואילת הן עיר אחת, שאת מקומה הם קובעים בתל אל־חֻ’לַיְפָה במרחק 550 מ' מחוף הים, 3.5 ק"מ מצפ’־מע' לעקבה ²²⁷. (בערך אילת הבעתי את הדעה, כי לא יתכן שעציון גבר ואילת הן עיר אחת, ועיין שם את נמוקי). תל אל ח’ליפה לא היה מיושב מתחלת המאה החמישית לפסה"נ, כלומר מעת שהתחילה חדירת הנבטים לתוך ארץ אדום. בתל נמצא בית התוך גדול לנחושת. חרסי התל הם מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה ²²⁸.

בשנת 1952 הוקם על יד אילת החדשה ישוב של דייגים מאנשי שח"ל (שרות חלוצי לוחם) בשם עציון גבר.

במדי לג, לה; דב' ב, ח; מ"א ט, כו; כב, מט דהי"ב ח, יז; כ, לו; 62, 18 On.

עַצִירַתּ אל־חֲטַבּ (עצִירָה א־שָׁמָלְיָה – عصيرة الحطب ( عصيرة الشماليّة ). ראה חצרות ב.

עַצִירָה אל־קִבְּלִיָּה – عصيرة القبليّة כפר גדול מדר’־מע' לשכם (1,500 תו' מוסלמים).

עֶצֶם. עיר בקצה ארץ יהודה אל גבול אדום. היא נמנית גם עם ערי שמעון בתוך גבולות מטה בני יהודה. אולי היא עצם הנזכרת ברשימת שישק בין ערים אחרות בנגב ²²⁹. היום خ. العصم = ח'. אל־עַצְם במרחק 18 ק"מ מדר’־מזר' לבאר שבע.

יהו' טו, כט; יט, ג; דהי"א ד, כט; (?) 66 S; ירי סנהדרין א, נ־יח, ע"א למעלה.

עַצְמוֹן א. מקום בגבול הדרומי של ארץ כנען. בין חצר־אדר ובין נחל מצרים. בהחלק הארץ לשבטי בני ישראל היתה עצמון בגבול נגב של יהודה. יתכן שהיא עצם הנזכרת בכתובת שישק בין ערים אחרות בנגב, היא נקראת בתרגום יונתן קֵיסָם ובתרגום הירושלמי קְסָם. היום: عين القصيمة =עַיְן אל־קֻצַיְמָה במדבר צין, מצפ’־מע' לקדש ברנע (עין קְדַיְס, עין אל־קֻדַיְרָתּ), 12 ק"מ ממערב לגבול הנגב הישראלי, 24 ק"מ מדר’־מע' לנצנה (עוג’א אל חפיר). בשטח המעינות האלה נמצאים כלים פליאוליתיים רבים, המעידים על ישוב בתקופת האבן ²³⁰. על יד המעין נמצא בית קברות עתיק. הדרך הנוחה ביותר העולה ממצרים לארץ־ישראל עוברת באל־קצימה. במקום זה עברה גם מסלת־הברזל בכיוון לתעלת סואץ, שנבנתה במלחמת העולם הראשונה ע"י התורכים. דרך אחרת יוצאת מאל־קצימה דרומה־מזרחה לים אילת. היום נמצאת בה תחנה של משטרת־הגבול המצרית.

במישור גדול נמצאים המעינות אל־קצימה. אל־קֻדַיְרָת, אל־מֻוַיְלִח וקָדִס. על יד ערוצי המים הנקוים בברכה גדולה גדלים שיחים ועצי אשל. הבדוים מעבדים חלקות שונות במישור שבו חנו בני ישראל בעלותם מארץ־מצרים. ניכרים בו שרידים של תרבות חקלאית קדומה ²³¹.

במד' לד, ד־ה; יהו' טו, ד;(8) 76 On 14, 4; S ; מ"מ 98.

עַצְמוֹן ב. (Agdaby'). הר באמצע הגליל מול צפורי, עליו נקהלו היהודים מערי הגליל, שנכבשו על ידי הרומאים, והגנו על עצמם בפני גלוס, שר־צבא רומא. השוה הר ישימון. הוא גַ’בַּל תֻּרְעֶן (548 מ') מצפ’־מזר' לצפורי ²³².

מלחי ב, 18, 11.

עֲצָפָה (עצְפַתּ) – عصافة ( عصافات )). בימי הבינים כפר בגליל התחתון, שבו ישבו שומרונים עד סוף שלטון הצלבנים. הידיעה האחרונה על הישוב השומרוני בעצאפה היא משנת 1166/7. היום خ. عصافة = ח'. עַצָפָה במרחק 2 ק"מ לערך מדר’־מזר' לכפר קָדוּם, בה יסודות של בנינים, חומות הרוסות, בורות חצובים בסלעים ומעינות. חרסי המקום הם מהתקופה הרומית ומהתקופה הערבית הקדומה.

עַקַבָּה - عقبة. עיירה בת 1000 תו' מוסלמים בערך בחופו הצפוני המזרחי של ים אילת (מפרץ עקבה). אל־מקדסי (עמ' 63) מודיע בשנת 985, ש"עַקַבַּת וַלָה (יורשת אילת) היא עיר יפה ומאוכלסת ובה הנמל הגדול של פלסטין ומרכז המסחר של חג’אז. האנשים קוראים לה אַיְלָה, אבל אילה נמצאת בסמוך והיא עכשו חרבה". מצודה הרוסה עם מגדלים מהמאה הט"ו או הט"ז בעקבה משמשת קסרקט לחיל־המצב העבר־ירדני. עקבה היא מרכז המחוז הדרומי של מדינת עבר הירדן.

עַקָּבֶּה – عقّابة, כפר מצפ’־מזר' לשכם (400 תו' מוסלמים).

עַקֵדָה - عقدة. חורבה של ישוב בואדי עָרָה, 5 ק"מ מדר’־מע' למגדו. בהר בנינים הרוסים.

עָקִר - عاقر. לפנים כפר ערבי גדול בשפלה סמוך למושבה העברית מזכרת בתיה. במלחמת ישראל נעזב הכפר מיושביו הערביים ועולים יהודיים התיישבו בו. היום כפר עקרון.

עַקְרָבָה א. (.Axodup'). לפנים עיר קטנה או כפר גדול בעבר הירדן מזרחה. לפי כתובת אחת שנמצאה במקום זה, היתה עקרבה שייכת לממשלת אגריפס. המלכים הע’סאניים עשו אותה לבירת ממלכתם (יקות III, עמ' 695). היום הכפר عقربة = עַקְרַבָּה בצפון הבשן, ממערב לא־צַּנַמַיִן ²³³. בין קטעי הגניזה השמורים בקמברידג' מצוי שטר־הרשאה, שבו ממנה אשת פלוני אל־עקרבאני את ר' מאיר חזן ב"ר מבורך כאפוטרופוס על רכושה. תאריך התעודה הזאת הוא משנת של"ו למנין השטרות (1024 לסה"נ) ²³⁴. אם תעודה זו היא מעקרבא שבעבר הירדן, הריהי מעידה, שבזמן ההוא ישבו בה יהודים ²³⁵.

עַקְרָבָה ב. עַקְרֶבֶת. בימי הבית השני עיר בגבול הצפוני של תחום ירושלים, מהלך יום אחד ממנה. היא היתה מרכז הטופרכיה עקרבתיני (. A

. pc. 0eced מעAvocacc). הולופרנש שלח צבא לעקרבה לחסום את הדרך בפני עזרה יהודית מארץ יהודה לצבא היהודי שבעמק יזרעאל. במלחמת היהודים השתלט שמעון בר גיורא על עיר זו ותחומה. אולם אספסיאנוס כבש את עקרבת ואת גופנה וספח אותן לתחום העיר פלביה ניאפוליס. אבל יהודים נשארו יושבים בה עד אחרי מלחמת בר־כוכבא, שאז גרשם אדריינוס ממחוז עקרבת. בתקופה הערבית מזכירים שומרונים הרבה את קרית עקרבה. היום הכפר عقربة = עַקְרַבה מדר’־מזר' לשכם (1500 תו' מוסלמים). בכפר כתובות יוניות. שרידים של בניינים עתיקים, שרידים ארכיטקטוניים וקברי־סלעים,

משי מע"ש ה, ב; ב' רה"ש לא, ב; ביצה ה, א (כאן הנוסח הפוך במקום עקרבת מן הדרום צ"ל מן הצפון); חשמ' א' 35; יהודית 18 / 7 (EspeBel'); קדמי יב, 8, 1; מלח' ב, 12, 4; 2, 22 ;ג, 3, 5; ד 9, 8, 9; 8, 18

On; מ"מ 14.

עַקְרַבָּה א – عقربة. כפר בבשן. ראה עקרבה א.

עַקְרַבָּה ב – عقربة, כפר בגלעד הצפונית, 1 ק"מ מדרום לירמוך.

עַקְרַבָּה ג – عقربة. כפר בשומרון. ראה עקרבה ג.

עַקְרַבִּים. ראה מעלה עקרבים.

עַקְרַבָּנִיָה – عقربانية. כפר קטן במחוז שכם (40 תוי מוסלמים).

עַקְרֶבֶת. ראה עקרבה ב

עֶקְרון א. אחת מחמש ערי סרני הפלשתים. אחרי כבוש יהושע נמנתה עקרון עם ערי מטה בני יהודה בגבול נחלת דן. בני יהודה נלחמו עליה, וזמן מה היתה בידם, אבל הם לא יכלו להחזיק בה, יושבי עקרון מאנו לקבל את ארון הברית, שנשלח אליהם מאת האשדודים, והם הביאו טחורי זהב קרבן אשם לה', כדי להרחיק מהם את סכנת המגפה. בימי שמואל כבשו בני ישראל את כל ערי הפלשתים מעקרון עד גת. אחזיה שלח מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון. העיר נזכרת בכתובות אשור בשם אַמְקַרְנָ. סרגון כבש את עקרון והעניש קשה את יושביה על מרדם בו. סנחריב מספר בתולדותיו, כי אנשי עקרון מסרו את מלכם פַדִי, שאשור המליכה אותו עליהם, בידי חזקיהו מלך יהודה. הם קראו לעזרה את מלכי מצרים וכוש ויצאו למלחמה נגדו על יד אלתקה. סנחריב כבש את אלסקה ואת תמנה, עלה על עקרון והענישה והחזיר את פדי על כסא המלוכה, אסרחדון, שהרים מס מעקרון, מונה את מלכה בין מלכי סוריה הסרים למשמעתו. כן עשה גם אשר בנפל ²³⁶. אלכסנדר בלס נתן את עקרון ותחומה לידידו יונתן החשמונאי.

אבסביוס והירונימוס מודיעים, שבזמנם היתה עוד עקרון כפר יהודי גדול ממזרח לדרך העולה מאשדוד לימניא. השם העתיק נשתמר בכפר עַקִר ממערב למושבה מזכרת בתיה בדרך לרחובות. בכפר זה, שתושביו הערביים עזבוהו במלחמת ישראל בשנת תש"ח ועולים יהודים התיישבו בו, אין כל שרידים עתיקים. והחרסים הנמצאים כאן על פני האדמה אינם קודמים לתקופה הרומית. לפי הסופרים הערביים היתה עָקַר בימי הבינים כפר גדול, שיושביו היו מרבים בצדקה והלחם שלו לא היה כמותו בכל הארץ (אל־מקדסי, עמ' 176; יקות III. עמ' 697). אולבריט קובע את מקומה של עקרון מזמן המקרא בכפר קַטְרָה, 5 ק"מ מדר’־מע' לעאקר. התל שעל יד הכפר הזה הוא מקומה של המצודה. החרסים הם טיפוסיים לתקופת הברזל הקדומה ²³⁷ . ב. מייזלר מזהה את עקרון עם תל אל־בַּטָשִׁי בנחל שורק, 8 ק"מ מדר’־ מע' ללטרון ²³⁸.

יהו' יג, ג; טו, יא. מה - מו; יט, מג; שופ' א, יח; ש"א ה, ו; ו, י־יב; ז, יד: יז, יט. נב; מ"ב א ב־טז; ירמ' כה, כ; עמוס א, ח: צפני ג, ד; זכר ט, ה, ז; חשמ' אי 10, 80; קדמ' ה, 1, 22; 2, 4; 8, 1; ו 1, 2; יא, 2, 1; יג, 4, 4; 22. 9On; מ"מ 86; כפו"פ רנ"ד, רנ"ו, ש"ג

*עֶקְרוֹן ב. מושבה חקלאית בשפלה, 5 ק"מ מדר’־מזר' לרחובות, סמוך לכביש בורמה העולה לירושלים. היא נוסדה בחנוכה תרמ"ד (דצמבר 1883) בתמיכת הברון אדמונד די רוטשילד ונקראה לזכר אמו בשם “מזכרת בתיה”. שם זה לא התאזרח בגלל השם המקראי, שניתן למושבה בהוסדה. במדינת ישראל קבל השם מזכרת בתיה תוקף חוקי. מספר תושבי המושבה בטבת תשי"ב 457 נפש, ושטח אדמתה 8,865 דונם, ביחוד אדמת מזרע, וכ־1000 ד' מטעים. האכרים עוסקים גם בגדול פרות ועופות,

עָר, עֶר מוֹאָב או עִיר מוֹאָב. עיר בשפת נחל ארנון, שלצדה נוטה אשר הנחלים (במד' כא, טו), בגבול מואב והאמורי. אחרי כבוש ארץ האמורי היתה בגבול מואב וישראל. היא קרובה למדבר והיתה התחנה האחרונה במסעי בני ישראל. בעיר מואב היו במות ארנון. היא נקראת גם העיר אשר בתוך הנחל ²³⁹. אולי היא החורבה مخاضة الحجّ = מֻחָ’צַ’תּ אל־חַגּ' בשפתו הדרומית של נחל ארנון ²⁴⁰. במקום שם עוברת דרך המלך את הנחל ²⁴¹. מימין לעיר זו ישבה ערוער (ש"ב כד, ה).

גם חבל הארץ שמדרום לנחל ארנון נקרא עֶר (דב' ב, ט). הוא ניתן ירושה לבני לוט, בו ישבו לפנים הָאֵמִים, “עם גדול ורב ורם כענקים”, ובזמן חדירת בני ישראל אל הארץ היה החבל למואב. בתקופה ההלניסטית הוקמה באמצע חבל זה עיר בשם Apoconug. היא ח'. א־רַבָּה ²⁴², 18 ק"מ מדרום לארנון. בה עקבות של ישוב נבטי וחורבות מהתקופה הרומית ²⁴³. בתקופה זו היתה, לפי. Not. Dign., תחנה צבאית. היא נחרבה כנראה על ידי רעידת אדמה בשנת 392 לספה"נ.

דב' ב, יח. כט. במד' כא, כח; ישע' טו, א.

במד' כב, לו.

אל־עַר – العر חורבה של ישוב קדום מדר’־מזר' לעזה.

עֲרָב. בימי הבית השני עיר גדולה בגליל במרחק לא רב מצפורי, יוספוס מונה את. Tago. pn (צ"ל. Icupc. ed ) כמו צפורי וטבריה בין הערים הגדולות ביותר בגליל ²⁴⁴, מחוזה נקרא עַרְבַּתָּה (AoBacc'). שמעון החשמונאי העביר את תושביו היהודים ליהודה. ר' יוחנן בן זכאי ור' חנינא בן דוסא הוכו בערב. אחרי חורבן הבית השני ישב בה משמר הכהנים לבית פתחיה. היום הכפר הגדול – عرّابة البطّوف = ערָבּת אל־בַּטַּוְף, בקיצור ערָבָּה, מצפון לבקעת בית נטופה, 12 ק"מ מצפ' צפ’־מזר' לצפורי, הכפר נמנה עם נפת נצרת (בטבת תשי"ב 2,500

תו', רובם מוסלמים ומעוטם נוצרים). בכפר שרידים של בנינים עתיקים, עמודים, בורות, קברים ומקאם. חרסיו מעידים על ישוב בתקופות הרומית הביזנטית והערבית הקדומה ²⁴⁵. לפי מסורת יהודי הגליל קבורים בערב ר' חנינא בן דוסא ור' ראובן האצטרבולי ²⁴⁶ .

משי שבת טז, ז; תוס' גטין ב, י; נ"ק ו, כב; ב' שבת קכא, א; קמו א; יר' ברכות ד, א - ז, ע"ג באמצע; שבת סיף פט"ז־טו, ע"ד למטה; תענית ד אס"ז, ע"ד למעלה: נ"ק ה, ו־ה, ע"ג; בר"ר י, ט; חשמי אי 28, 5; מלחי ג, 7, 1: חיי יוספוס 51; 13, 16

On; קנית אלקליר איכה ישבה וזכור איכה; הברייתא של משמרות חכהנים מס' י"ט.

עַרַבּ - عرب. השם עַרַבּ בא לציין במיוחד את הערבים היושבים באהלים ורועים עדרי צאן וגמלים (השוה: ולא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי ורֹעִים לא יַרְבְּצוּ שָׁם, ישע' יג, כ). העַרַבּ נמצאים בתהליך של מעבר ממצב של תנודה תדירה למצב של ישוב קבע במחנות לשבטיהם, מטותיהם ובתי אבותיהם. במחנות אלה שוכנים הם באהלים, בסכות, בבקתות ואף בבתים בנויים אבן ועוסקים גם בגדול תבואות השדה וירקות, ויש שהם גם מחפשים עבודה בעיר ובכפר.

כמונח טופוגרפי מציין השם עַרַבּ את המחנה, בו חי קבוץ הערבים הידוע בשמו. מחנות של ערב נמצאים כיום במדינת ישראל רק בגליל ובנגב *

* רשימת מחנות הערביים בגליל על כל פרטיהם נמסר מאת מחלקת המיעוטים של משרד הפנים, ואילו מיחידת הקשר של העתונות שליד משרד הבטחון נתקבלה הרשימה דלהלן של מחנות הבדוים בנגב, הנמסרת כאן כלשונה וככתבה:

עַרַבּ אל גַ’וָמִיס – عرب الجواميس. בגליל התחתון, בין עילוט לבית לחם שבגליל. מספרם 128 נפש. נציגותם בנצרת.

עַרַבּ גַ’רַוִין – عرب جروين בשפלת הנגב מדר’־דר’־מזר' לעזה.

עַרַבּ א־דֻּוָלִמָה – - عرب الدوالمة. ראה ערב ואדי חמאם.

עַרַבּ א־דֻּ’לַם – عرب الذلم.בנגב, מדר’־מזר' לבאר שבע.

עַרַבּ אל־הַיְב – عرب الهيب.שני מחנות: א) בח'. טוּבָּה, ממזרח לראש פנה עד עמק הירדן, מספרו 422 נפש. נציגותו במְעָ’ר־גוש חלב, קשור למשטרת ראש פנה; ב) בבקעת בית נטופה בין עֻזַיְר ורֻמָּנָה, מספר נפשותיו 219, קשור לנצרת.

עַרַבּ ואדי חַמָם – عرب وادي حمام.שלשה מחנות: א) בכפר חַמְָם בעמק חולה. הם נקראים גם דֻּוָלִמָה. מספרם 100 נפש בערך; ב) בכפר עַבְָּסִיָה מדרום לחולה. הם נקראים גם קַיָתְּיָה. מספרם 50 נפש בערך; ג) בח'. טוּבּה, מעורבים עם ערביי אל־היב, מספרם 50 נפש בערך.

עַרַבּ א־זֻּבַּיְדָתּ – عرب الزبيدات. 3 מחנות: א) בהרי הגליל התחתון, מצפון לאלונים, בקרבת אֻם רָשִׁד, מספרו 398 נפש, נציגותו בשפרעם; ב) זֻּבַּיְדָתּ־סֵעֶדְיָה בואדי מִלְח מצפון לבית לחם בקרבת רמת הדסה וטבעון. מספרו 51 נפש. נציגותו בשפרעם. ג) אל־מַשָׁיִח', מדרום לשפרעם בקרבת סאסא. מספר נפשותיו

1. נציגותו בשפרעם.

ערב א־זֻּנְָר– عرب الزنار. בסביבות תרשיחא -ירכא. מספרם 40 נפש, נציגותם במעליה.

ערב אל־חֲגָ’ָגִירָה – عرب الحجاجرة בגליל התחתון, מדרום לשפרעם, מספרם 160 נפש. נציגותם בשפרעם.

ערב אל־חֻגַ’יְרָתְּ – عرب الحجيرات שני מחנות: א) בשטח מאורך בין בית לחם ובין כַּוְכַּב, ממערב לבקעת בית נטופה, בשלשה מרכזים, ח'. ביר אל־מַכְּסוּר, גַ’בַּל אל־מָא וח'. אל־מֻדַוַַּר. מספרם 665 נפש, נציגותם בשפרעם להם בית ספר. ב) חֻגַ’יָרְָת־צ’הֵרָה בין בית לחם ועילוט, מספרם 463 נפש, נציגותם בנצרת.

עַרַבּ אל־חִלְף – عرب الحلف. בגליל התחתון, בח'. אֻם רָשַׁד, ממזרח לכפר חסידים. מספרם 189 נפש, נציגותם בשפרעם.

ערבּ חַוָלִד – عرب حوالد. בגליל התחתון בסביבות ח'. סאסא מדר’־מע' לשפרעם. מספרם 127 נפש. נציגותם בשפרעם.

ערב אל־חֻכּוּךִ – عرب الحكوك. בהרי חברון. מדר’־מע' לט’אהריה.

ערב אל־חַמָם – عرب الحمام.ראה ערב ואדי חמאם.

ערב טַבַּעוּן – عرب طبعون בגליל התחתון בין טבעון לבין בית לחם. מספרם 92 נפש נציגותם בשפרעם.

ערב טוּבָּא – عرب طوبا. ראה ערב אל היב וערב ואדי חמאם.

ערב כַּמָּנָה – عرب كمانة. ראה עַרַבּ א־ סַּוָעִד.

ערב אל־כַּעְבִּיָה – عرب الكعبيّة.בגליל התחתון, בואדי מִלְך מדרום לשפרעם. מספרם 290 נפש, נציגותם בשפרעם.

ערב כַּרָד אל־חַיְט – عرب كراد الحيط. שני מחנות בעמק חולה. הם נקראים לפי עיסוקם כראד־ע’נאמה (הכורדים הנוקדים) וכראד אל בקארה (הכורדים הבוקרים): א) בעמק חולה. באזור המפורז בין אילת השחר ובין משמר הירדן, מספר נפשותיהם כ־300; ב) המחצית השניה, כ־300 במספר, יושבת בכפר שַׁעַבּ מדרום למג’ד אל־כֻּרוּם. הם הביעו לאחרונה משאלה לחזור למקומם באזור המפורז.

עַרַבּ אל־מַזָרִיב – عرب المزاريب, בגליל התחתון, מצפון לנהלל. מספרם 190 נפש, נציגותם בנצרת.

ערב אל־מַסְעוּדִיין – عرب المسعوديّين. בנגב. מצפ’־מזר' לחלוצה.

ערב אל־מֻרַיִסָתּ – عرب المريسات. בגליל התחתון, בין סַחִ’נִין ובין כַּוְכַּב. נציגותם בשפרעם.

ערב אל־מַשָׁיִח' – عرب المشائخ ראה ערב זבידאת.

ערב א־נֻּגַ’יָדָתּ – عرب النجيدات. מקום חנייתם אינו ברור: בין בֻּעיְנָה ובין עיְלַבּוּן או מצפון לקו סַחְ’נִין־ערֶבֶּה, או בואדי סַלָמֶה ממערב למְעָ’ר, או בואדי אל־גַ’וָאִר בין הרי כמאנה וסח’נין. מספרם 230 נפש, נציגותם בנצרת.

ערב א־נְגַ’מָתּ – عرب النجمات. בנגב, בין באר שבע ובין מחוז עזה.

ערב א־נֻּתֻּשׁ – عرب النتش. בנגב הצפוני, בסביבות שובל.

ערב א־סַּוָעִד – عرب السواعد. שלשה מחנות: א) בהר כַּמָּנָה מדר’־מע' לרמה בגליל. מספרם 476 נפש, נציגותם ברמה; ב) מדר’־מע' לכוכב אבו אל־הַיְגָ’ה, ממערב לשטח חניתם של ערב חגַ’יְרָת. מספרם 219 נפש, נציגותם בשפרעם; ג) ממערב לסָחִ’נִין, מספרם כ־300 נפש, נציגותם בשפרעם.

ערב א־סַּעָדִיָּה – عرب السعديّة. ראה ערב א־זֻּּבַּיְדָתּ.

ערב א־סָּעָאִדָה – عرب السعائدة. שני מחנות: א) בכפר אֻם אל־עַ’נַם מדרום להר תבור. מספרם 69 נפש; ב) בין עילוט, נהלל ושימרון, מספרם 30 נפש, נציגותם בנצרת.

ערב אל־עַזָזִמָה – عرب العزازمة. בין חלוצה ובין רחובות בנגב.

ערב אל־עַ’זָלִין – عرب الغزالين. ממזרח לעילוט, מספרם 94 נפש, נציגותם בנצרת.

ערב אל־עַמְרִיָה – عرب العمريّة. בסביבות ח'. אִבְּטָן. קרוב לשער העליה, קשורים בערב טבעון, מספרם 78 נפש, נציגותם בשפרעם.

ערב אל־עֻ’רַיְפָת – عرب الغريفات. בגליל התחתון. ממזרח לעילוט. מספרם 94 נפש, נציגותם בנצרת.

ערב אל־עַרָמִשָּׁה – عرب العرامشة. בגבול מדינת הלבנון. מצפון לאילון, בשלשה רכוזים: ח'. אִדְמִת', אַעְרַבִּין וגֻ’רְדִיָּה, קשורים במשטרת אילון. מספרם 280 נפש ונוסף עליהם כ־150 פליטים ועוד כ־30 נפש החונים בסביבות הקבוץ אילון.

ערב א־צֻּבַּיְח – عرب الصبيح. ראה ערב א־שֶׁבְּלִי.

ערב א־צֻּוַיְטָתּ – عرب الصويطات. בין ירכא ובין כסרא. מספרם 80 נפש בערך, נציגותם בכפר יאסיף.

ערב אל־קדַיְרָתּ – عرب القديرات. בנגב מדר’־מזר' לבאר שבע.

ערב קַיָתּײיָה – عرب قياتية. ראה ערב ואדי חמאם,

ערב א־שְׁבְּלִי – عرب الشبلي. לרגלי הר תבור. מעברו המזרחי. מספרם 430 נפש. נציגותם בנצרת.,

ערב א־שָׁלָלִיִין – عرب الشلالين. בנגב, מצפ’־מזר' לבאר שבע.

ערב א־שָׁמָלְנָה – عرب الشمالينة. באזור המפורז שמצפון לים כנרת, בין כפר נחום ובין כרזין. מספרם 150 נפש בערך.

ערב א־תִּיָהָא – عرب التياها. בנגב, בסביבות באר שבע. ,

עַרַבּ א־תַּרְבִּין – عرب الترابين. בנגב הדרומי, בין באר שבע לבין גבול סיני.

עֲרָבָה (הערבה). הערבה כחלק טבעי של ארץ ישראל היא השקע העמוק המשתּרע לאורך הארץ מים כנרת ועד ים אילת ומחלק אותה לשני חלקים נפרדים, דרכי התחבורה בין שני עברי הירדן עוברות לרוחב הערבה. בעלות בני ישראל ממצרים נסעו מארץ הנגב אל עבר הירדן דרך הערבה, ושם דבר אליהם משה ובאר להם את התורה. ברשתם את עבר הירדן מזרחה עברו דרך הערבה לעבר הירדן מערבה. גדעון רדף אחרי המדינים דרך הערבה. במלחמה בין בית שאול ובין בית דוד עברו שני המחנות כה וכה דרך הערבה. כשהכשדים צרו על ירושלים, ברח צדקיהו מבין חומות העיר והלך דרך הערבה, וחיל הכשדים השיגוהו בערבות יריחו. ים המלח נקרא ים הערבה (ע"ש).

הערבה שופעת מים כנרת (212 מ’־) לים המלח ועולה משם בהדרגה (ל־214 מ'+) ויורדת שוב לים אילת, חלקה הצפוני של הערבה משפת ים כנרת עד שפת ים המלח, היא ככר הירדן, כלה משקה ממי הירדן ויובליו הרבים היורדים אליה משני עברי הירדן, וביחוד מהרי גלעד. לכן התקיים בה ישוב צפוף החל מהתקופה הפריהיסטורית ועד התקופה הרומית הביזנטית. בתקופה הערבית הוזנחו מערכות ההשקאה, והמים הציפו את הערבה והפכו את גניה ואת שדמותיה הפורים לבצות ממאירות. בזמן החדש החלו היהודים להחיות את הערבה ולהפרותה. החקירה הארכיאולוגית הוכיחה, שבירכתי הערבה ליד נחלי המים התקיימו בתקופת הברונזה ואף בתקופה הישראלית ערים גדולות ובצורות.

לא כן הערבה שמדרום לים המלח (العربة = אל־עַרַבָּה). שבגלל קרבתה למדבר היא יבשה ומכוסה חול. בימי הנבטים היתה הערבה מושקה מהנחלים היורדים מהר שעיר. השדות והגנים היו מגודרים גדרות גבוהות הקיימות בחלקן במקומות שונים עד היום. נחל גוב (ואדי אל־גַ’יְְבּ) יורד מפרשת המים בכיוון צפונה לאורך הערבה, ומימיו אובדים בתוך בצות המלח (א־סַּבְּחָ’ה) של ערבת סדום. מאילת וצפונה מכוסה הערבה חול לבן, ובו אגמי מים מעטים. מעין עברונה עד עין יטבתה יש לערבה כמעט מראה של גן ביחס למדבריות שברמות ממזרח וממערב. כאן גדלים עצי אשל וצאלה ושיחים בחורשות ואף ביערות. גזעיהם חזקים ומוריקים. במרחקים לא גדולים מבשרים כתמים ירוקים לנודד בערבה את מציאותם של אגמים וגבים, שמימיהם תפלים, ונוסף לזה היו מטונפים ע"י גללי הבדוים וגמליהם. עקב העזובה הרבה במשך 1,500 שנה נשתנה טבע הערבה ²⁴⁷ . אחוז המליחות של המים מגיע בכמה מקומות עד 17%. הקרקע אינו פורה. יש ועצי איקליפטוס, שנטעו בו, עלו יפה עד לגובה של מטר אחד ונבלו ויבשו. הצפורים אוכלות והורסות כל שתיל וכל פרח. מחקר המים והקרקע, שהחלה בו ממשלת ישראל, והנסויים הנעשים בשטחים שונים של הערבה יביאו בלי ספק לתוצאות הרצויות למניעת פגעי הטבע.

מחצבי נחושת וברזל גדולים נמצאים כמעט בכל הערבה ובמיוחד בשטח נחלי תמנע. מכרות וכורי התוך, שרידים של בתי מגורים לעובדים בהם, כבשנים וערמות גדולות של סיגים מצויים לאורך הדרך מים המלח לים אילת ²⁴⁸. בשנת 1952 החלו בנצול מחצבי הנחושת והברזל ומקוים לתוצאות טובות.

בימי קדם שכנו בקצה הצפוני המזרחי של הערבה העיר צוער ובקצה הדרומי הערים עציון גבר ואילת. הקיני והקנזי, שהיו חרשי נחושת וברזל, ישבו בערבה. חלק מהם הצטרף לבני יהודה ועלה אתם לארץ כנען. לפני כבוש הנגב על ידי צבא ההגנה לישראל היו קיימים רק ליד המעינות והבארות המעטים שלרגלי ההרים מזה ומזֶה מחנות של בדוים, החיים על גדול צאן וגמלים. ממשלת ישראל החלה בישוב הערבה ע"י סלילת כביש לארכה עד אילת ויסוד ישובים ותחנות נסויים בחצבה. בעין יהב, בעברונה, ביטבתה, בבאר אורה ובאילת. משנת תרצ"ד (1934) קיימת בערבת סדום מחנה העבודה של חברת האשלג הארצישראלית, בו מנצלים בבריכות איוד גדולות את האוצרות המינרליים של מי ים המלח. כביש סלול מחבר את סדום עם באר שבע. ראה גם ככר הירדן, ערבות מואב וערבות יריחו.

דני א, א, ז; ב, ח; ג, יז; יהו יא, ב. לז; יב א־ח; יח, יח; ש"ב ב, כט; ד, ז; כג, לא; מ"ב כה' ד; ירמ' לט, ד; נב, ז; יחז' מז, ח; דהי"א יא, לב.

עֲרָבָה ב. – מולדת אבי־עלבון (אביאל) הערבתי מגבורי החיל של דוד, היא אולי בית הערבה (ע"ש)

ש"ב כג, לא; דהי"ב יא. לב..

אל־עַרַבָּה – العربة. ראה ערבה א.

עֻ’רָבָּה – غرابة. לפנים כפר קטן בשפתו המזרחית של עמק חולה, מדרום ללהבות הבשן. היום נמצא במקומו הישוב גונן של קבוצת נחלאים ב'.

עַרָבָּה א – عرّابة (ערָבִּת אל־בַּטַּוְף – عرّابة البطوف). כפר ערבי בגליל התחתון מצפון לבקעת בית נטופה. ראה ערב.

עַרָבָּה ב – عرّابة. כפר מדר’־מע' לג’נין. ראה ארבות.

עַרַבּוּנָה – عرّبونة. כפר בשפת עמק יזרעאל. מצפ’־מע' לג’נין.

עַרְבוֹת יְרִיחוֹ. הן הקטע הדרומי והעמוק ביותר של ערבות הירדן ממערב, בין ואדי אל־עוְגָ’א מצפון ובין שפת ים המלח מדרום, בהן יושבת יריחו בתוך נוה פורה, שכולו משקה ממי הנחלים אל־עוג’א, אל־קִלְתּ וא־ְּנֻּוָעִמָה. בערבות יריחו עוברת הדרך בין הר יהודה ובין עבר הירדן מזרחה, מכאן יצאו חלוצי צבא ישראל בפקודו של יהושע לכבוש את הארץ. בברוח צדקיה מירושלים השיגוהו חיל כשדים בערבות יריחו. בשנות השבעים של המאה הי"ט נסו חלוצי עבודת האדמה מבני ירושלים להתיישב בערבות יריחו ולא עלה בידם, מפני שהשלטונות התורכיים שמו את ידם על הקרקע, שעמדו לרכשו. קבוצת חלוצים אלה יסדה אז את המושבה פתח תקוה. משנת ת"ש התקיים שם הישוב בית הערבה. הערבים מגדלים בערבות יריחו מטעי בננות.

יהו' ו, יג;ה, ו; מ"ב כה, ה; ירמיה לט, ה; נב, ח.

עַרְבוֹת מוֹאָב.

הן חלק מערבות הירדן ממזרח, למול ערבות יריחו. בני ישראל חנו בערבות מואב ונפקדו שם ע"י משה ואהרן לפני עברם את הירדן. מכאן עלה משה על הר נבו לאחר שחלק את ארץ עבר הירדן בין שבט ראובן ושבט גד וחצי השבט מנשה. ערבות מואב היא ארץ פוריה, שכולה משקה ממי נמרים (ואדי נמרין). ואדי כַּפְרַיְן וואדי א־רָמָה הבא מחשבון ונקרא בחלקו העליון ואדי חִסְבָּן. כל שטח ערבות מואב עד שפת ים המלח, הנקרא בערבית غور السيسبان = עַ’וְר א־סַיְסַבָּן, היה מיושב החל מהתקופה הפריהיסטורית עד שהערבים הזניחוהו ושוממוהו. התלים הרבים מעידים על ישובים קדומים מאד, והדולמנים הרבים המצויים בערבות אלו עדים הם, ששם התקיים ישוב צפוף אף בתקופה הפריהיסטורית²⁴⁹. בסוף ימי הבית השני נכללו ערבות מואב בפריאה, שהורדוס הורישה יחד עם הגליל לבנו הורדוס אנטיפס.

במד' כב, א; כו, ג. סג; לא יב; לג, מח־נ; לה א; לו, יג; דב' לד, א. ח; יהו' יג, לב; 12. 20 On; כפו"פ רמ"א.

עֲרָבְיָא. (ערבייא, ערביה). לפסוק: "ויהי רעב בכל הארצות דורש המדרש: “בשלש ארצות, בפיניקיה ובערביא ובפלסטיני”. ערביא היא שכנתה של פלסטיני, היא ערביא פטריאה (Arabia petraea), שהיתה בימי הבית השני ממלכתם של הנבטים, עם ערבי נַוָּד, שהיה חי לראשונה על גדול בהמות ועל המסחר. ארחות הדדנים, הם הנבטים, עברו לארכה ולרחבה של ערביא והעבירו את תנובת הארצות השכנות, ביחוד של ערב, מצרים וסוריה, והעם היושב בערביא גבה מסים על הנחושת. והצוּעות (הקדרות) ועל הבושם והגמלים. במרוץ הזמן התישבו ישוב קבע ועשו את סלע (פטרה) לעיר בירתם.

מלכם הראשון הנודע היה חרתת הראשון (במחצית הראשונה של המאה השניה לפסה"נ). בזמן מלחמות החשמונאים התרחב שלטון הנבטים על כל עבר הירדן והגיע עד דמשק. הם התיחסו לחשמונאים בידידות. בהחלש שלטון הנבטים עקב ההתישבות הסורית־ההלניסטית חדרו יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי לתוך ערביא, ורבים מתושביה קבלו את הדת היהודית. הרומאים הפכו את ערביא לפרובינציה רומית (106 לספה"נ). ונציבי רומא סללו בה כבישים, שחברו את דמשק עם בצרה שבחורן, רבת בני־עמון (פילדלפיה), סלע (פטרה) וים סוף.

בערביא נתגלו מטבעות וכתובות רבות - של יושביה הנבטים ²⁵⁰ . השוה גם עבר הירדן.

ב' ב"ב נו, א; עירובין יט, א; יר' נרכות ט־יב, ע"ג למעלה ; כלאים א, א־כו ע"ד; תעניות ד, ח־סט, ע"ב; שביעית ו, א - לו, ע"ב; כתובות י, ג- לג, ע"ד; בר"ר סוף פ"צ; איכ"ר א, לב; קדמי יד, ו, 4.

עַרְבַת יִפְרוּק – עַ’וְר אל־עַגְ’רָם. מישור גדול זרוע חצץ בערבה, בו עובר הכביש, 70 ק"מ מצפ' צפ’־מזר' לאילת החדשה.

עַרְבַת נָטוֹף – מָא אל־קַטָּר. אפיק רחב בערבה בין עציון גבר ובין מליחת עברונה. בו מצויים מי תהום בעומק לא גדול.

עַרְבַת סְדוֹם – א־סַּבְּחָ’ה. שטח הבצות הגובל בשפתו הדרומית של ים המלח. בו נמצאים מחנה העבודה וברכות האיוד של חברת האשלג הארצישראלית.

אל־עַרַג' – العرج. כפר קטן בשפלת אל־ בטיחה שבשפתו הצפונית המזרחית של ים כנרת. בו אבני בניין עתיקות של בזלת, חומות עתיקות ושריד של דרך רומית המובילה אל א־תַּלּ (יוליאס).

עַרְגָ’ן – عرجان כפר בגלעד, 7.5 ק"מ מצפון לעג’לון, באונומסטיקון של אבסביוס 21,16. 16::EpYd.

עֲרָד. עיר כנענית בנגב, ליד הדרך העולה ממדבר צין להר יהודה. מלכה היה הראשון, שיצא למלחמה על ישראל. יהושע הכה אותו והחריב את עירו. בני קיני, שעלו עם יהודה מן הנגב, התישבו במדבר יהודה מדרום לערד. היום تل عراد ( اعراد ) = תל עַרָד (אִִעְרָד) במרחק 25 ק"מ מדרום לחברון, 576 מ' מעפה"י. המקום היה מיושב ומבוצר בתקופת הברונזה.

במד' כא, א - ג; לג, מ; יהו' יב, יד; שופ' א טז־יז; 108 110 S; ספרי במדי סי' ע"ח (ערוד); On מ"מ 97; 14,2 עַרְדַסְקוּס. בזמן התלמוד מקום של ישוב פחות מתחום שבת מטבעון. ר' מאיר היה ראש בית המדרש בערדסקוס. גם ר' יהודה פתירוש חי במקום זה. ערדסקוס היתה חייבת במעשרות מפני שהיא נמצאת בארץ־ישראל. השם העתיק נשתמר בפי הערבים בכפר הנטוש קֻסְקֻס בקרבת טבעון שבעמק יזרעאל.

תוס' עירובין ט, דן אהלות ד, יד (ארדסקוס) תרומות ג, ד (ערדסקות); נזיר ה, א (ערדסקיא) בי עירובין כט, א (בדפוסים שלנו ערדיסקא, ואילו בכתי"מ, בכת"י ארפ' ובדפוסים ישנים ערדסקוס); יר' שם ג, א־ב, ע"ג למטה (ארדקסס).

עָרָה – عارة. כפר ערבי (בטבת תש"י 1,009 תו' מוסלמים) בעמק עירון. 18 ק"מ ממזרח לקיסרי, 13 ק"מ מדר’־מע' למגדו. בעמק עירון (ואדי עָרָה) עובר עורק התחבורה החשוב מהשרון לעמק יזרעאל. תחותמש השלישי ושישק עברו עם צבאותיהם במעבר ערן היוצא לעמק יזרעאל בקרבת מגדו. שם התקיף תחותמש את מלכי הכנענים הצפוניים והנחיל להם תבוסה. התל הגדול, שלרגלו יושב הכפר, היה מיושב מהמאה הי"ז עד המאה הששית לפסה"נ, הוא מקומה של העיר ערן (ע"ש), שעל שמה נקרא העמק.

עַרוּבּ – عرّوب כפר ערבי (200 תו' מוסלמים) במחצית הדרך מירושלים לחברון, סמוך לו נמצאים מעיינות מים וברכות, שמהם העלו מים לירושלים, השוה עמק ברכה.

*עֲרוּגוֹת, מושב־עולים של יוצאי פולין ורומניה בשפלה, על אדמת הכפר הנטוש קסטינה ממזרח לבאר טוביה, כלול באזור האדמיניסטרטיבי באר טוביה, נוסד בכסלו תש"ט (דצמבר 1948). בטבת תשי"ב מנה 269 נפש.

עֲרוּגוֹת. ראה ערער.

עַרוּרָה – عرورة, כפר בשומרון מצפון לרם אללה (600 תו' מוסלמים), בו שרידי בנין, שברי עמודים וקברי־סלעים מהתקופה הביזנטית ושלשה מקאמים עם כתובות ערביות ²⁵¹.

On 32, 10; 33, 10.

עַ’רְז – غرز. כפר בבשן, מדר’־מזר' לאדרעי.

עַרִידָה – عريدة. ראה שדה אליהו.

אל־עַרְיָה – العريّة. כפר באמצע הבשן.

עֲרִידֵילָה (Ariedela). ראה ערינדילה.

עִרְיָן – عريان. כפר בגלעד, 20 ק"מ מדר’־ מע' לאָרְבְּד.

עֲרִינְדִילָה (Aptyana). בתקופה הרומית־הביזנטית כפר מבוצר ותחנת־דרכים בערבה. בדרך מצוער לאילת. היא נזכרת הרבה בכתבי אבות הכנסיה. היום غرندل= עַ’רַנְדַל בשטח הירדן בגבול ישראל, 25 ק"מ מצפ' צפ’־מזר' למליחת יטבתה. השוה גם ארינדילה.

עֻרִיף – عريف. כפר מדרום לשכם (600 תו' מוסלמים).

אל־עֻרַיִפִיָה – العريفية. חורבה של ישוב קדום במרחק 3 ק"מ מצפ’־מזר' לים חולה.

אל־עַרִישׁ – العريش. עיר קטנה סמוך לשפך נחל מצרים (ואדי אל־עַרִישׁ) לים התיכון, בגבול ההיסטורי בין ארץ־ישראל לבין מצרים (השוה ישע' כז, יב). במקורות היוניים היא נקראת dpoope. P. הוראת השם היוני היא “קצוץ האף”, כי לפי אגדה קדומה היה שולח מלך מצרים, אולי רעמסס השני, את כל פושעי מצרים, שצוה לקצץ את אפיהם, לגבול ארצו והם בנו להם במקום זה מושבה. ויש אומרים שהעיר היתה כבר קיימת בזמן שהמלך הגלה אליה את קצוצי האף. הוראת השם הערבי היא סוכה. לכן יש שמזהים אותה עם סכות, שבני ישראל חנו בה בנסעם מרעמסס (שמות יב, לז; יג, כ; דברים לג, ה־ו).

אל־עריש שמשה תחנה בדרך השיירות של הנבטים למצרים. אלכסנדר ינאי כבש אותה בסוף ימיו. הורדוס עבר בה בברחו מפני אנטיגנוס. כשנודע לו כאן דבר מות אחיו פצאל, הלך לאלכסנדריה ומשם לרומא. בתקופה הביזנטית ישב בעיר זו בישוף. במאה הי"א ישבו באל־עריש יהודים וקראים ²⁵² שקראו לעיר גם בשם חצור (ר' ערך חצור). כשהצלבנים כבשו את ארץ־ישראל היתה אל־עריש בקצה גבול ממלכתם. גם בתקופת שלטון תורכיה היתה אל־עריש עיר הגבול בין ארץ־ישראל ובין מצרים. היא היתה אז מבוצרת וחיל־מצב עמד בה. נפוליון בונפרטה כבש אותה בעלותו ממצרים על ארץ־ישראל (1799), ובשנה שלאחריה חתם כאן המפקד הצרפתי על ההתחייבות להוציא צבאו ממצרים. לפי הסכם בין הממשלה התורכית והממשלה המצרית הוצב בשנת 1895 קו הגבול בין ארץ־ישראל ומצרים ברפיח. מאז נבנתה מסלת־הברזל הארצישראלית - המצרית אבד לאל־עריש ערכה כתחנת בינים בדרך השיירות. בפלוש צבא מצרים לתוך ארץ־ישראל הרעישו כחות האויר הישראליים קשה את אל־עריש, שבה רוכזו כחות הצבא המצריים.

אל־עריש יושבת בין גבעות חול הנושאות חורשות תמרים, במרחק חצי שעה מהים. בה חורבות המבצר התורכי וכתובות ערביות עתיקות וחדשות.

קדמ' יג, 15, 4; יד, 14, 2; מלח' א. 14, 2; ד 11. 5.

אל־עָרְמָה – العرمة. ראה ארומה.

עֻרְמָה – عرمة. חורבה ממערב לירושלים, סמוך לכביש ירושלים־תל אביב.

עֻרְמָן – عرمان. כפר במרכז הרי חורן.

ערן. עיר הנזכרת בספר הזכרונות של תחותמש השלישי וברשימת שישק בין יח’ם=ימה ובין מכד = מגדו. היא יושבת בואדי עָרָה סמוך לדרך העוברת מהשרון לעמק יזרעאל ²⁵³. ראה עֶרָה ותל ואדי עֲרָה.

T3 27; S 32.

עַ’רַנְדַל – غرندل. ראה ערינדילה.

עַרָנָה – عرّانة. כפר בשפולי הר הגלבוע 4 ק"מ מצפ' צפ’־מזר' לג’נין. השוה ראני.

אל־עַרְנִי – العرني. כפר במורד המזרחי של הר חרמון.

עֲרֹעֶר א. עיר בדרום יהודה. דוד שלח לאנשי ערער מהשלל אשר לקח מאת העמלקי, שישק מלך מצרים כבש אותה. היום החורבה عرعرا= עַרְעֲרָא, 20 ק"מ ממזר’־ דר’־מזר' לבאר שבע. מקום זה היה מיושב בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה, הנבטית והרומית־הביזנטית, בו מעינות מים ובורות. בסביבות הכפר מערות קברים עם כוכים.

ש"א, כח.

עֲרֹעֶר ב. מולדתם של שמע ויעיאל בני חותם מגבורי החיל של דוד, הנזכרים בקבוצת גבורים מעבר לירדן, בתוכם אנשים ממעכה, ממתן ומעשתרות. ב־256 EA נזכרת העיר עַרְעַרֻ בצפונה של עבר הירדן המזרחי. - היום تل عرعر = תל עַרְעַר, 10 ק"מ ממערב לאדרעי, בשפת ואדי א־דַּ’הַבּ ובקו מסילת הברזל צמח־דמשק.

דהי"א יא, מד

עֲרֹעֶר ג. עיר בשפתו הצפונית של נחל ארנון בגבול הדרומי של ישראל. על ידה עוברת דרך המלך את הנחל. בני ישראל ומואב נלחמו עליה רבות, והיא החליפה פעמים רבות את בעליה והיתה בזה אחר זה לסיחון, לראובן ולמואב. היום خ. عراعر= ח'. עַרָעִר, הוא תל על הר (750 מ'), שצלעו הדרומית התלולה נופלת לתוך חריץ הארנון. לפי החרסים שבתל היה המקום מיושב מתקופת הברונזה הקדומה עד אמצע תקופת הברונזה התיכונה. בתקופת הברזל הקדומה הקימו בה את החומה החיצונית ובתקופה הנבטית בנו את החומה הפנימית. הישוב נמשך כאן עד התקופה הערבית של ימי הבינים ²⁵⁴.

דב' ב, לו; ג, יב; ד, מח; יהו' יב, ב; יג, ט. טז; שופ' יא. כו (ערעור); מ"ב י, לג; ישע' יז, ב; ירמ' מח, יט; דהי"א ה, ח; אסח"ר ג, ד; כתובת מישע ש. 26; 12,5On; כפו"פ ש"ט, תרל"א.

עֲרֹעֶר ד. עיר בגבול הדרומי של נחלת המטה גד. כדי להבדיל עיר זו מערער אחרת. מדיק הפסוק בקביעת מקומה, כלומר: ערער אשר על פני רבה, היא רבת בני־עמון. על ידה הכה יפתח את בני עמון ורדף אותם עד מנית ועד אבל כרמים. כאשר יואב עבר את הירדן לפקוד את ישראל, חנה לראשונה על יד ערער אשר בתוך הנחל הגד[י], ומשם בא ליעזר ולגלעד. יואב הלך בדרך המובילה מירושלים בכוון לרבת בני־עמון. דרך זו עוברת בנחל עַבְּדוּן, המריק את מימיו לנחל מקור היבק. במרחק 6 ק"מ מדר’־מע' לרבת בני־עמון נמצאת בתוך סביבה פוריה מעל לנחל הגדי = ואדי עבְּדוּן החורבה عبدون= עַבְּדוּן, שלפי חרסיה היתה מיושבת בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה. משם נמשכת הדרך לחורבה שניה בשם קַצְר עבְּדון, שהיתה מיושבת בתקופה מאוחרת יותר ²⁵⁵.משם המשיך יואב את דרכו לרבת בני־עמון, שהיתה בידי דוד.

במד' לב, לו; יהו' יג, כה; שופ' יא, לג; ש"ב כד, ה.

עַרְעֲרָא – عرعرا. שטח בנגב, שבו נמצאת ח'. ערערא (ראה ערער א), 17 ק"מ מדר’־מזר לבאר שבע.

עַרְעַרָה – عرعرة, כפר ערבי באזור המשולש (בטבת תשי"א 1,558 תו' מוסלמים), בקרבת עמק עירון (ואדי עָרָה) מדרום, 19 ק"מ ממזרח לקיסריה, ב- Not. Dign. מסומן המקום בשם Castrum Arearum. בסביבות הכפר מערותקברים חצובות בסלעים ובתוכן כוכים ²⁵⁶.

עַרְצַ’ת סֻלַיְמָן אִבְּן דָוִֻד – عرضة سليمان ابن داود. קבר קדוש לבדוים סמוך לכפר אל־מַזְרַע (השוה ע' בית מרזח) שעל יד “הלשון” של ים המלח. לפי דברי בדוי אל־חמאדה מת ונקבר במקום זה שלמה המלך ²⁵⁷.

אל־עִרָק – العراق. חורבה של מבצר במואב. ראה חֹרֹנַיִם.

עִרָק אל־אָמִיר – عراق الامر. חורבה של ארמון בעבר הירדן מזרחה. ראה צור ג.

עִרָק בַּדְר – عراق بدر. חדרים ובור חצובים בסלעים ומחצבות עתיקות במורד הר גריזים מדר’־מור' לשכם.

עִרָק בּוּרִין – عراق بورين. תל ושרידי־בנין עתיקים מדר’־מע' לשכם.

עִרָק בַּיְצָ’א – عراق بيضاء. מערות חצובות 1.5 ק"מ מדרום לקַזָזָה.

עִרָק א־דַּיְר عراق الدير. מערות חצובות עם שובכי־יונים וכתובות, 1.5 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לדיר א־דִּבָּן.

עִרָק אל־חַמָם – عراق الحمام. ראה בית חנן.

עִרָק אל־מַנְשִִׁיָה عراق المنشيّة. לפנים כפר גדול בשפלה, 10 ק"מ ממערב לבית גוברין. במלחמת ישראל עם הפולשים המצריים נחרב הכפר עד היסוד (השוה עיי נשיה). תל ערק אל־מנשיה הוא אחד התלים הגדולים והבולטים בדרום השפלה. חרסיו ומצודה מעידים על ישוב בתקופת הברזל. מזהים אותו עם גת פלשתים (עיש).

על יד כפר זה היושב בצומת דרכים היו בקיץ תש"ח קרבות עזים בין צבא ההגנה לישראל ובין צבא הפולשים המצריים.

עִרָק סֻוַיְדָן – عراق سويدان. לפנים כפר ערבי בשפלה, 10 ק"מ ממזרח לאשקלון. המקום היה מיושב בתקופות הפרסית וההלניסטית. בו שרידים של בנינים עתיקים, מערות, קברי־סלעים וברכה. על גבעה על יד הכפר בנוי בנין המשטרה (מבצר טיגרט) החולש על הדרכים. במלחמת ישראל עם צבא מצרים הפולש כבש צבא ההגנה את בניין המשטרה וקרא אותו בשם מגדל יואב לזכר יצחק יואב, שנפל בהגנה על נגבה. כחות ישראל נכנסו למבצר ביום ז' חשון תש"ט (9.11.1948) ולקחו שבויים רבים בתוכם קצינים גבוהים. הכפר נחרב כלו. השוה עיי סודים.

עִרָק סֻלַיְמָן – عراق سليمان. מערה חצובה ובה אולמות, חדר עם בור ואבוס ושרידים של חריתות וכתובות, במרחק מחצית הקילומטר מצפון לבית גוברין.

עִרָק אל־פַ’נַשׁ – عراق الفنش. מקום של ישוב קדום מצפ’־צפ’־מזר' לבית גוברין. בו בורות חצובים, מערות וקעריות חצובות בסלעים.

אל־עַרָקִבּ – العراقب. שטח בדרום, 17 ק"מ מדר’־מע' לט’אהריה.

עַרַקָה – عرقة. כפר בשומרון, 9 ק"מ ממערב לג’נין.

אל־עַרְקוּבּ – العرقوب. חבל־ארץ ממערב לבית לחם.

עַרְקוּבּ אִבְּן חָדָד – عرقوب ابن حداد. הר בדרום הגלעד, לא רחוק מואדי זַרְקָא. בו דולמנים רבים.

עַרְקוּבּ דֻלַיְלָה – عرقوب دليلة. הר במואב, 10 ק"מ מדרום למידבא (788 מ').

עַרְקוּבּ מַעָ’ר – عرقوب مغار. מעבר צר בהרים, 8 ק"מ מדר’־מע' למעון.

עַרְקוּבּ א־צֻוָּן – عرقوب الصوّان. מעבר צר בהרים, 11 ק"מ מדר’־מע. למעון.

עֻרְקָן א־נִּמְר – عرقان النمر. רכס הרים בשפתו המערבית של עמק הירדן, 2 ק"מ ממערב למעבר הירדן מַחָ’צַ’תּ אֻם סִדְרָה (ע"ש). בו מערות ומיכל־מים הרוס.

עֻרְקָן א־רִבּ – عرقان الربّ. הר במרחק 4 ק"מ מדר’־מע' לסרטבא.

עַרְקָתָ. עיר עתיקה בפיניקיה. על שמה נקרא הערקי, אחד מעמי. כנען (בר' י, יז). העיר נזכרת בכתבי ההחרמה. במכתבי אל־אמרנא ובתעודות המצריות מימי הממלכה החדשה. היום תל ערְקָא סמוך לשפך נהר אל־כַּבִּיר ²⁵⁸.

עַרְתּוף – عرتوف. לפנים כפר ערבי במוצא נחל שורק מהר יהודה אל השפלה, מצפון להר טוב. בו יסודות של בניינים ורצפת פסיפס מערות, קברים, גתות, חציבות בסלעים וקעריות ובקרבת מקום גלגל, אבן־מזבח ומזבח חצוב בסלע. בצפון־מערב ובמזרח ערמות אבנים ²⁵⁹. יש שמזהים את ערתוף עם אשתאול ²⁶⁰. ראה גם ארתוסה.

עֻש א־סַקְרָה – عش السقرة. הר בדרום, 6 ק"מ מדר’־מע' ליוטה.

עָשָׁן. עיר של שמעון בנחלת יהודה. היא היתה עיר הלויים ושמשה עיר מקלט, דוד שלח ליושבי עשן מהשלל שלקח מעמלק. היום خ. عسن= ח'. עַסַן מצפון לבאר שבע ²⁶¹. אחרים מזהים אותה עם עַסַיְלָה מדר’־מע' לט’אהריה ²⁶².

יהו' טו, מב; יט, ז; דהי"א ד, לב; ו. מד; ש"א ל, ל (כור־עשן).

עֵשֶׂק. באר שחפרו עבדי יצחק בין גרר ובין רחבות, ורועי גרר רבו עליה וסתמוה. בארץ הנגב מעטות הבארות, שיש בהן מים, בזמן הזה. בארות, שנחפרו במרוצת הזמן. נסתמו בחול המדבר או שנחרבו בזדון בריב השבטים הנודדים (השוה בר' כו, טו־כב). את הבאר עשק יש לחפש בנגב בין גרר הסמוכה לקדש ברנע ובין רחבות (א־רחיבה).

בר' כו, כ.

עַשְׁתּוֹר. מקום בו גרו בימי רבי גרים בני גרים, שאמרו בתפלותיהם אלוהי אבותינו אעפ"י שאבותיהם לא היו עברים. בימי יוחנן הורקנוס התגיירו רוב יושבי עבר הירדן מזרחה, ויש איפוא לחפש שם את עשתור, שהיא כנראה צורת היחיד של עשתרות, וראה גם עשתרות קרנים.

יר' בכורים א, ד- סד, ע"א למעלה.

עַשְׁתָּרוֹת. בירת עוג מלך הבשן. היא נקראה על שם עשתרת אלהי הכנענים. בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי"ט־הי"ח לפה"ס נזכר נסיך עשתרתם ²⁶³. ברשימת הערים של תחותמש השלישי ובמכתבי אל־אמרנא נזכרת עיר זו בצורה עַשְׁתַּרְתָּ. מוּת בַּעַלֻ נסיך פחל כותב למנחם, הנציב הכנעני של מצרים לארץ כנען ולסוריה, כי אַיַבּ (איוב) המושל בעשתרת מרד בפרעה (256 EA). בהכבש ארץ עבר־הירדן על ידי ישראל היתה עשתרות לחצי המטה מנשה וניתנה ללויים מבני גרשון. עשתרות היא מולדת עזיה העשתרתי מגבורי החיל של דוד. ראה עשתרות קרנים והשוה גם עשתור.

28EA 197; 256; T3; דב' א, ד; יהו' ט, י; יב, ד; יג, יב. לא; דהי"א ו, נא; יא, מד; ספרי דב' סי' ג

עַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם. עיר עתיקה לרפאים בבשן בפחות קרנים. במלחמת יהודה המכבי עם טימותיאוס חנה חיל הסורים על יד הנחל מול רָפוֹן. יהודה חצה את הנחל והנחיל לטימותיאוס תבוסה. ואנשיו נמלטו למקדש קרנים. יהודה העלה באש את המקדש יחד עם האנשים שמצאו בו מקלט. רפון נמצאת ממזרח לנחל (ואדי אל־ אחריר) וקרנים ממערב לו. לפי אבסביוס היו בבשן שני כפרים גדולים, האחד בשם עשתרות והשני בשם קרנים, והם היו רחוקים זה מזה 9 מילים רומיים. בתל עַשְׁתַּרָה הסמוך לאל־מרְכַּז מדרום לשיח' סעד נשתמר השם הראשון. קרנים היא שיח' סעד (ראה הערך הזה במקומו). על תל עשתרה נמצאים אבני בניין גדולות וחרסים מתקופות הברונזה והברזל הקדומה ומסביב לו שרידים של חומה עתיקה ²⁶⁴.

עשתרות זו, השניה בבשן, נקראה לשם הבחנה מעשתרות האחרת על שם קרנים הקרובה לה. השוה גם בעשתרה ועשתור.

בר' יד, ה; ב' סוכה ב, א; בר"ר מב, י (עשתרא דקרנא); פס"ר ע"א; חשמ' א' 5, 26. 43 - 44; חשמ' ב'.On 6,5; 26.21,12

עַתִּיל א – عتّيل. כפר גדול במרחק 10 ק"מ מצפ’־מזר' לטול כרם (2,200 מוסלמים). בו שברי עמודים, באר, בורות, מערות וקברי־סלעים, המעידים על ישוב קדום.

עַתִּיל ב – عتّيل. כפר של דרוזים בחורן במרחק 3 ק"מ מצפון לא־סֻּוַיְדָה. ראה עתילה

עֲתֵֵילָה (A9eta'). בתקופה הביזנטית ישוב במחוז חורן, שצורף לפרובינציה ערביה. היום הכפר עַתִּיל, שבו חורבות רבות של מקדשים עם כתובות יוניות ²⁶⁵

אל־עַתִּיר – العتّير. ראה יתיר.

עַתִּיתּ – عتيت. כפר בלבנון מדר’־מזר' לצור.

עֲתָךְ. עיר ביהודה. דוד שלח ליושביה וליושבי כור־עשן מהשלל שלקח מאת עמלק. ברשימת ערי יהודה ושמעון השם הוא עֶתֶר (ע"ש) ובדהי"א ד, לב כתוב במקומה תכן.

ש"א ל, ל

עַתְלִית א. מקום של עיר עתיקה מאד, ששמה נעלם מאתנו ²⁶⁶. בחוף מפרץ קטן של ים התיכון מדרום לכרמל, בין חיפה לדאר. המקום היה מיושב מסוף תקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה ההלניסטית. בחפירות שנערכו בעתלית נתגלה בית קברות של מושבה פיניקית החל מהמאה השמינית לפסה"נ, ולפי המטבעות שנמצאו שם היו יושבי עתלית בתקופה הפרסית צידונים ²⁶⁷. הנוסע מבורדו (333 לסה"נ) מזכיר את המקום בשם mutatio Certha, שיש לראות בו את השם הכנעני העתיק קרתה, היא קרת בכתובת רעמסס השני. עולי רגל מאוסטריה ומהונגריה בנו בחוף הים בשנים 1217–1222 מצודה חזקה מאד ויקראו לה בשם Castellum Peregrinorum (מצודת הצליינים). היא היתה מרכז המפקדה של ההיכלניים ושל שלטון מחוזם, שכלל את הכרמל ואת דאר (טנטורה).

כשחפרו בעתלית את היסודות לבניין, נתקלו בחומות עתיקות מאד ומצאו אוצר של מטבעות, שבעזרתו גמרו את הבנין. המצודה עמדה בפני המצור של ט’אהר אל־ביברס בשנים 1264–1265. אולם השולטן המצרי אל־מַלְךּ אל־אַשְׁרַף החריב אותה בשנת 1291. אחרי נפילת עכו נעזבה עתלית על ידי הנוצרים ובזאת הושם קץ לשריד השלטון של הצלבנים בארץ. אחר כך היתה עתלית מושב של מושל ממלוכי. חורבת המצודה החזקה והיפה קיימת עד היום הזה.

הסופרים הערביים של ימי הביניים קוראים למצודה חֻצְן אל־אַחְמַר (המצודה האדומה). יקות ואבו אל־פ’דא מזכירים את המקום בשם عثليت= עתלית', שהוראתו לא נודעה. משערים. שהשם בא מהמלה התורכית עַתְּלִיךּ, שפירושה אגודת אבירים. יתכן שהממלוכים של מצרים קראו אותו כך. מצפון לעתלית נמצאת חורבה בשם דֻצְטְרַי (מקורו של השם הזה הוא Detroit, Districtum בפי הצלבנים, בכתביהם גם Petra Incisa). היא מצודת־קדם בדרך המלך, שהצלבנים חצבוה בסלע לשם שמירה על הגישה לעתלית. חלק מהחורבה הזאת נהרס לשם הרחבת הדרך.

שטח העתיקות של עתלית כולל את מצודת הצלבנים ועיר מוקפת חומה, את הנמל, תל, בית מרחץ, קברות של הפיניקים ושל הצלבנים, כנסיה ואורוות, ח'. דצטרי, רחובות, סוללות, חומות, וצורות שונות החצובות בסלעים. הוא גובל ממערב בים, ממזרח בדרך עתלית־חיפה עד מעבר לקו מסלת־הברזל, למושבה העברית ולברכות המלח, ומדרום בקו הנמשך מדרום לסלע הידוע בשם בָּבּ אל־הַוָא, הנמצא בדרך לתחנת מסלת־הברזל. סביבות עתלית היו מיושבות עוד בתקופה הפרהיסטורית. במערות שבואדי אל־מֻעָ’רָה (מֻע’ירָת א־תַּבּוּן ומֻעָ’רָת א־סֻח’וּל), במרחק 3 ק"מ מדרום־מזרח לה, נתגלו ע"י משלחת אנגלית אמריקנית בשנת 1932 שלדים ניאנדרטליים.

*עַתְלִית ב. מושבה עם מועצה מקומית סמוך למצודת הצלבנים (עיין הערך הקודם). היא נוסדה בשנת תרס"ג (1903) על ידי מינהלת המושבות של הברון אדמונד רוטשילד. מספר תושביה (בטבת תש"י) 397 נפש ושטח אדמתה

6,575 דונם, 600 דונם שייכים לתחנת הנסיון לשעבר של אהרון אהרנסון. על שפת הים נמצאת מְלֵחָה גדולה של חברה יהודית לנצול מלח הים. שטח הברכות מקיף 2,800 דונם. התוצרת השנתית של מלח הגיעה בשנת 1942 ל- 80,000 טונות. סמוך לברכות נמצא מושב עובדי המלחה.

בעתלית הוקמה מעברה גדולה. בטבת תשי"א מנתה המושבה יחד עם המעברה 4000 נפש.

עַתַ’ְמָן – عثمان. כפר בבשן מצפון לאדרעי. בין שרידי הבנינים העתיקים של מקום זה נמצא גם מוסוליאון רומי ²⁶⁸ . השוה ההערה לע' דתימא.

עֵת קָצִין. מקום בגבול ארץ זבולון, ממזרח לגת חפר. יתכן, ששם זה מורכב משני שמות שונים, שהאחד מהם הוא כנוי לשני.

יהו' יט, יג.

עֶתֶר. עיר בשפלת יהודה הנמנית גם עם ערי שמעון, בשבעים ליהו' יט, ז J69-

ep. היום خ. العتر = ח'. אל־עַתְּר, 1,5 ק"מ מצפ־מע' לבית גוברין, השוה גם עתך ותכן.

יהו' טו, מב; יט, ז.

 

פ    🔗

פארור. ראה פרוד. ב' עבו"ז לא, א.

פָּארָן. מדבר בארץ הנגב בין מדבר צין ובין מדבר סיני. בו עוברת הדרך מאדום למצרים. הדד האדומי ברח מפני יואב שר צבא דוד מאדום דרך מדין ופארן למצרים. פטולמאוס 5.17 III, קורא ליושבי פארן guodytcat. לפי אצטח’רי גובלת פארן עם ערב. השוה מדבר פארן. מ"א יא, יז־יח.

פֵּגָאי (IIsrc5). ראה פיגה.

פַגָּ’ה. ראה פגש וכפר פגש.

פָּגוֹטְיָה. מקום קרוב לבית שאן או פרבר של בית שאן. שבו עמדה מצבה (נפשא). יר' דמאי ב, א–כב, ע"ג למטה.

פָּגֵי. ראה בית פאגי. תוס' שביעית ז, י.

פֶּגֶשׁ. ישוב על אדמת הכפר הנטוש פַ’גָ’ה, הנכלל בשטח השפוט של העיר פתח תקוה. השוה כפר פגש.

*פְּדוּיִים. מושב־עובדים בשפלת הנגב, המסונף לתנועת המושבים בשטח עִמָרָה, 29 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע. כלול באזור האדמיניסטרטיבי מרחבים. נוסד ביום י"ז אדר תש"י (6.3.1950) והתישבו במקום 65 משפחות מעולי תימן. בטבת תשי"א ישבו בו 232 נפש.

פְּדָיָה. מושב עובדים של יוצאי עיראק המסונף לתנועת המושבים על אדמת גזר בשפלה. נוסד ביום ד' אייר תשי"א (10.5.1951) ומיועד ל 100 משפחות. בטת תשי"ב היו בו 298 נפש. גודל היחידה 30 דונם. המשק מעורב ואינטנסיבי. המושב כלול באזור האדמיניסטרטיבי גזר.

אל־פַ’דַיְן – الفدين. כפר מרכזי במדבר אל־חַמָץ' ממזרח לגלעד.

פוגה. מי פוגה פסולים מפני שהם מי ביצים, ראה מי פיגה. מש' פרה ח. י.

פוֹטִיס (boccg). בתקופה הביזנטית מקום ידוע בחבל גרר, סמוך לאחוזה אורדה. היא כנראה פטשׂ הנזכרת ברשימת שישק בין מקומות אחרים בנגב, בערבית خ. فطيس (افطيس) = ח'. פֻ’טַיְס (אִפְטַיְס), 20 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לעזה. בה שרידים של מצודה בשם קַלְעתּ פֻ’טַיְס. על החפירות, שבוצעו בעמק שעל יד מושב העובדים פטיש על ידי Jean Perrot ראה:Lsr. Explore. Journal, Vol. 2, No 4, (1952), p. 253. 69– 68 S; מ"מ 94.

אל־פ’וִילָה – الفويلة. כפר באדום, 20 ק"מ מדר' מע' למעון.

אל־פוּלָה – الفولة. לפנים כפר ערבי בעמק יזרעאל במרחק 2 ק"מ ממזרח לעפולה. הצלבנים קראו למקום זה Faba או La Feve. הוראת השם הרומי Faba והשם הצרפתי La Feve היא פול, כנראה שהוא לקוח מהשם היוני Koduoy (הוא שדה הפולים בעמק יזרעאל הנזכר ביהודית 7, 3 ונקרא בתלמוד עססיות [ע"ש]). הערבים קבלו את השם מהיונים ותרגמוהו לשפתם (יקות ווו, עמ' 924). הצלבנים בנו במקום זה את המצודה Castrum Fabae לשמירה על דרכי התחבורה בעמק יזרעאל. צלאח א־דין כבש בשנת 1187 את מצודת הצלבנים, ששרידיה מצויים שם עד היום. בשנת 1799, כשעלה נפוליון על עכו, התנגש שר צבאו הגנרל הצרפתי קְלֵיבֶּר בפולה עם הצבא התורכי, שבא מהצפון. במקומה של פ’ולה נמצא היום הישוב של השומר הצעיר מרחביה וסמוך לו מושב העובדים מרחביה.

פומא ניבא, פומא. ציבא. ראה פי מצובה.

פומעים, פמעים. במדרש מסופר, שאספסיאנוס קיסר הושיב שומרים רחוק מפומעים (פמעים) י"ח מיל והיו שואלים לעולי רגלים ואומרים להם למי אתם. הגירסה הנכונה של השם היא פמיאס (ע"ש). איכ"ר א, נט.

פּוּנְדְּקָא דְטִיבָתָא. ראה טיבתא.

פּוּנְדְּקָא דְעָמוּדָא. ראה עמודא.

פּוּנֹן, פִּינֹן. תחנה במסעי בני ישראל בארץ אדום בין צלמונה ובין אֹבֹת. בה ישב אחד מאלופי אדום. עד כמה שנודע עד עכשיו, פונן היא הישוב היחידי באדום מתקופת הברונזה הקדומה, שאז עברה בה הדרך מחוון לחצי־האי סיני. ישובה נמשך גם בסוף תקופת הברונזה הקדומה ובשלב הראשון של תקופת הברונזה התיכונה (1800–2200), ושוב בתקופת הברזל הקדומה (800–1200) מהתקופה הביזנטית ועד ימינו אנו.

בפונן היה מרכז של מכרות נחושת ותעשיתה ²⁶⁹. תקופת פריחתה של העיר היתה בימי שלטון הרומאים והביזנטים. אבסביוס קובע את מקומה של typy( או cacy6v( בין צוער ובין פטרה. בזמנו ישב בה בישוף. אסירים עבדו במכרות הנחושת וגדוד צבא שמר עליהם. באדיקט של באר שבע נזכרת העיר ברשימת ערי פלסטיני ג' המשלמות מס לממשלה ²⁷⁰. היום خ. (قلعة) فينان = ח. (קַלְעַתּ) פָיְנָן בערבה, 43 ק"מ מדרום לים המלח. לפי השרידים היה במקום זה, היושב על גדות ואדי עֻ’וַיְר ויובלו, ישוב גדול מאד ²⁷¹. בו חורבות גדולות של בניינים בתוך סביבה פוריה מאד המושקה ממי הנחלים, ערמות רבות של פסולת המכרות, כור התוך, כמויות גדולות של עפרות נחושת, מִכְרֶה גדול (אֻם אל־עַמוּד או אל־עַוָמִד), טחנה, ברכה ואמת־מים. מרובים ביחוד השרידים מהתקופה הביזנטית, כגון חורבות של בניינים ובתי קברות עם מצבות וכתובות יוניות ²⁷². בר' לו, מא; במד' לג, מב – מג; דהי"א א, נב;.On 168, 9

פַ’וְעָרָה – فوعرة. כפר בגלעד הצפונית.

*פּוֹרִיָה. ישוב כפרי על הר (160 מ' מעל פני ים התיכון). 5 ק"מ מדרום לטבריה. אדמתה נרכשה בתחלת שנת תרע"א (סוף 1910) ע"י בעלי הון בארצות הברית וסודרה כאן חות פועלים. בשנת תרפ"ט נחרבה החוה ע"י הערבים. קבוצת פועלים, שהתישבה במקום, עזבה אותו במהומות של 1939–1936. בשנת 1940 התישבה בפוריה הקבוצה “אלומות”, שרוב חבריה היו חניכי בן־שמן. להם אדמת מזרע, מטעים, עדר, 80 דונם ברכות דגים ובית הבראה על אדמת פיק"א במדרון ההר, הנשקף על פני ים כנרת ועל הרי עבר הירדן מזרחה. המושב כלול באזור האדמיניסטרטיבי עמק הירדן.

ביום ט' כסלו תש"ח (30.11.1949) הפכה פוריה לכפר עבודה, שבו התנחלו 100 משפחות של יוצאי תימן. בטבת תשי"ב מנה הכפר 232 נפש.

פּוֹרַיִם. מקום בשומרון, ששמו טבוע בחרסי שומרון, אולי היא ח'. כַּפְר עַיְן פַ’רָתּ, 2.5 ק"מ מדר’־מזר' לסבסטי ²⁷³.

*פּוֹרָת. מושב־עובדים של יוצאי טריפולי הנמנים עם הפועל המזרחי, בשרון, מצפון לכפר יעבץ. נוסד ביום ל' ניסן תש"י (17.4.1950). כלול באזור האדמיניסטרטיבי הדר השרון. בטבת תשי"א היו בו 300 תושבים.

אל־פֻחַיְץ – الفحيص. כפר בגלעד, 15 ק"מ ממערב לרבת בני־עמון.

פֶּחֶל. עיר מבצר עתיקה מאד בעמק הירדן, בין הירדן ובין הירמוך. היא נזכרת כבר בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי"ט־הי"ח לפסה"נ בצורה פִּחִלִם ²⁷⁴, כמו כן ברשימת הערים של תחותמש השלישי, בשני פפירוסים של אנסטסי, במצבת סתי הראשון מבית שאן וברשימת רעמסס השני בצורה פחר. תחותמש לקח בה שבויים, ובאחד ממכתבי אל־אמרנא מתאונן מלך צור בפני פרעה, שמלך חצור לקח ממנו שלש ערים ובתוכן פִּחִלִם (או בִּחִלִם). דבר זה מוכיח, שידו של מלך חצור הגיעה בימים ההם עד עיר זו שמעבר לירדן. מוֹת בַּעְלֻ, נסיך פחל, מצטדק במכתבו למנחם, הנציב הכנעני של מצרים, שהוא לא ברח ושאַיַבּ (איוב) המושל בעשתרות מרד בפרעה. בכתובת שבמצבת סתי הראשון (ראה את הכתובת כולה בע' בית שאן) נאמר, שיושבי פחל התקוממו למלך, וסת' שלח אליהם משלחת־עונשים צבאית. בפפירוסי אנסטסי ג' וד' נזכרת פחל כמרכז של תעשית כלי רכב. העובדה, שהעיר החשובה הזאת אינה נזכרת כלל במקרא, מוכיחה שהיא נחרבה לפני ההתנחלות של שבטי בני ישראל ולא נבנתה על תלה עד שחיילים משוחררים מצבא אלכסנדר מוקדון בנוה מחדש ונתנו לשמה העתיק את הצורה של שם העיר dגג€II שבמקדוניה. אז היתה פחל בגבול הצפוני של פיריאה, מתחת לשכבה ההלניסטית של העיר נמצאים חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת ומראשית תקופת הברזל הקדומה.

אלכסנדר ינאי כבש את פחל ויחריבנה מפני שיושביה לא קבלו עליהם את דת ישראל. פומפיוס הרומאי כבש את העיר מאת היהודים, ואז התישבו בה יונים רבים ובתוכם חכמים ואנשי מעשה. בימי שלטון רומא היתה פחל אחת מערי הדיקפוליס. היא שוב נחרבה במלחמת היהודים. בזמן המצור על ירושלים עברו הנוצרים מירושלים לפחל, שהיתה אחרי חורבן הבית השני עיר נוצרית, ובמערות שבסביבותיה היו הרבה נזירים נוצריים. סמוך לעיר היו מרחצאות חמים, הנזכרים בתלמוד (ראה חמתא דפחל) וחורשת תמרים. ר' זעירא בקר בחמתא דפחל. על יד פחל הנחילו הערבים בפקודו של אַבּוּ עֻבַּיְדָה אִבְּן אל־גַ’רָח בשנת 13 להג’רה (635/36), שנה אחת אחרי כבוש דמשק, מפלה עצומה לחיל הביזנטים. בתולדות מלחמות הערבים ידועה המערכה הזאת בשם “יום פחל” או “יום בית שאן” או גם (לפי יקות III, עמ' 853) יום א־רַדְעָ’ה (יום הבוץ). הערבים כבשו את העיר והטילו מס על תושביה. בתקופת שלטונם של הערבים עוד היתה פחל עיר חשובה. יושביה היו חצים ערביים וחצים יוניים (יעקובי, עמ' 115). כלומר נוצרים מצאצאי הביזנטים דוברי יונית.

אבסביוס והירונימוס קובעים את מקומה של פחל במרחק 6 מילים מיבש. היום خ. فاحل = ח'. פַחִל (בכתבי הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים فحل = פִ’חְל) על מדרגת־הרים מעבר לירדן, 10 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן. בה חורבות רבות ובתוכן שני היכלים, בסיליקי ושרידי עמודים מהתקופה הביזנטית, על ההרים מסביב בית קברות גדול מאד ²⁷⁵ ובנחל שממערב לעיר טחנות קמח. כשני ק"מ מצפ’־מזר' לחורבת פחל נמצא תל אל־חַמָּה ועל ידו מעיינות מים חמים, הם מעינות חמתא דפחל. 32 EA 256; T3; ר' שביעית ו א – לו, ע"ג למטה; קדמ' יג, 15, 4; יד, 4, 4; מלח' א 4, 8; 6 5; 7, 7; ב, 18, 1; ג. 3, 3. 5; 25,22;19,18 On.

אל־פַ’חָם – الفحّام. כפר בגולן, 3 ק"מ מצפ’־מע' לתל אל־פַ’רַס.

פַ’חְמָה – فحمة. כפר בשומרון, 17 ק"מ מדר’־מע' לג’נין (200 תו' מוסלמים). אולי היא העיר פַּחְ’מִי הנזכרת ב־185 EA בין ערים אחרות בצפון הארץ, שהשוסים התנפלו עליהן. בין השרידים העתיקים שבמקום נתגלו שרידי בית כנסת מהמאה השלישית או הרביעית לספה"נ, המעידים שאז היה כאן ישוב יהודי. מזמן שלטון הצלבנים בארץ, שכתבו את השם Fame נשארו שרידים של כנסיה ²⁷⁶.

פחר. ברשימת תחותמש השלישי מציין שם זה את העיר פחל בעמק הירדן, (ע"ש) ואילו ברשימת שישק הוא מציין מקום בנגב. השוה נחל פחר. T3 83;S. 68.

פְּטוֹלֶמָאִיס ( Ilcom.en.atz). היא עכו (ע"ש): חשמ' א' 5, 15; 10, 51 – 66; קדמ' יג, 2, 1 יז 10, 9; יח, 5, 3; 6, 3; מלח' א, 5, 3; 13, 1; 15 3; 21, 11; ב, 18, 1; 10, 30 On.

פַּטִּישׁ. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים בשטח ח', פ’טיס בנגב (השוה פ’וטיס), נוסד ביום ט"ו אדר (שושן פורים) תש"י (4.3.1950). המתישבים הם יוצאי אזרביג’אן שבפרס, בטבת תשי"א מנו 227 נפש. המושב כלול באיזור האדמיניסטרטיבי מרחבים.

פֶּטְרָה (Ilecod). בירת הנבטים באדום, היא עיר חצובה בצורה נפלאה בסלעים על שוקיה ומעלותיה, מצודותיה, מקדשיה והיכליה, במותיה קבריה ומצבותיה עם כתובות נבטיות רבות, עיר פלאים זו יסודה בעיקר בתקופה ההלניסטית אבל המקום היה כבר מיושב בתקופה הישראלית הקדומה, שאז היתה בירת אדום ושמה היה סלע ²⁷⁷. חקירותיהם של נ. גליק וחבריו העלו לעין השמש חרסים מתקופת הברזל הקדומה כדוגמת החרסים שנמצאו בבצרה (אל־בֻּצַיְרָה) ובמקומות אחרים באדום. יוספוס טעה בזהותו את פטרה עם רקם ²⁷⁸.

• בפעם הראשונה נזכרת העיר בשמה היוני פטרה בתקופה ההלניסטית. אנטיגנוס כבש את פטרה בשנת 312 לפסה"נ מיורשי אלכסנדר ושלל ממנה שלל רב, כי היא היתה בית האוצר של הסוחרים הנאטיים, שסחורותיהם הובלו משם בשיירות לדמשק ולמצרים. אבל הנבטים השמידו את צבא אנטיגנוס וירחיבו את גבולות ארצם עד צור (טי’רוס) ועד מכוור שבעבר הירדן מזרחה. מלכי הנבטים חרתת השני ועבדת הראשון נלחמו עם אלכסנדר ינאי. חרתת השלישי תמך בהורקנוס השני כשאחיו אריסטובול נצור בירושלים. פומפיוס שלח שתי משלחות צבאיות לפטרה בראשותם של סקאורוס וגביניוס, והם לא יכלו לה. הורדוס שנמלט לפטרה מפני הפרתים (40 לפסה"נ), לא נתקבל ע"י מלכה מַלְכּוּ הראשון. בסוף ימי הבית השני הגיעה ממלכת הנבטים למרום פסגתה. מַלְכּוּ השני תמך בטיטוס במלחמתו עם היהודים. אבל דיכוי המרד היהודי גרם לחזוק שלטון רומא במזרח, ולבסוף כבש המצביא הרומי קורנליוס פלמה את פטרה בימי טריאנוס קיסר (106 לסה"נ). לקח בשבי את מלכה האחרון מַלְכּוּ השלישי וצרף את ממלכתו לגליל הרומי ערביא. מאז פנו דרכי המסחר מהפרת דרך תדמור לחוף ים התיכון, הלכה פטרה ונשכחה מלב. במאה הרביעית לסה"נ נחשבה פטרה כבירת פלשתינא השלישית והיה בה מושב של הגמון. הצלבנים לא ידעו את מקומה, כי הם קראו בטעות לקיר מואב היושבת על הר סלעים בשם פטרה. הם כבשו גם את פטרה וקראוה לפי הצליל של שמה הערבי Vaux Moise = ואדי מוּסָא ובנו בשנת 1127 מצודה מדר’־מע' לאלג’י, ששרידיה מצויים שם עד היום. המצרים צרו עליה בשנת 1158, וצלאח א־דין כבשה בשנת 1188/89.

הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים מזכירים את פטרה בשם السلاء = א־סַּלָא או السلع = א־סַּלַע (יקות ווו, ע' 117). האגדה הערבית מייחסת את המקום למשה רבנו, שהוציא את הסלע מים־סוף ונשא אותו במדבר. בבואו לואדי הנקרא משום כך על שמו ואדי מוּסָא ובידעו שסופו הגיע, תקע את הסלע בצלע ההר. מהסלע הזה נבעו שנים עשר עינות מים (כמספר שבטי בני ישראל), שנתפלגו לשנים עשר כפרים, כפר לשבט. משה מת ולפי צואתו נשאר כאן הסלע (יקות IV, ע' 879).

השולטן המצרי ט’אהר אל־ביברס עבר במאה הי"ג בפטרה בדרכו לכבוש את סוריה. בורקהַרְד היה הראשון בזמן החדש, שבקר ברחובותיה (1812). מאז רב וגדל מספר הבאים לראות את החורבות הנפלאות של עיר הסלעים לבדוק אותן ולחקרן ²⁷⁹. אֻם אל־בִּיָרָה היא מצודה גדולה במרום הר תלול בפטרה. במרחק 2 ק"מ לערך מחורבות פטרה נמצא א־סִּיק, חריץ עמוק וצר מאד בתוך חומת סלעים בגובה 50–30 מ' בשם وادي موسى = ואדי מוּסָא. ישוב ערבי קטן בשם זה משמש מרכז של מחוז משנה של גליל מעון (מַעָן). קדמ' ג, 2, 1; ד, 4, 7: 7, 1; יז, 3, 2; יח, 5 3; מלח' א, 6, 2; 13, 8; 29, 3; ד, 8, 2; 142,7 On.

פַּטְרוֹס. עיירה של כותים. השוק של פטרוס נזכר יחד עם כיפת היישוב וכיפת אנטיפטרס (ע"ש). לפני מרד בר־כוכבא היו פירותיהן חייבים במעשרות מפני שבאו מהר המלך (הר יהודה), שישראל היו יושבים בו. משנחרב הישוב היהודי בהר המלך נפטרו הפירות האלה ממעשרות. היום خ. بدرس = ח'. בֻּדְרֻס, 4 ק"מ ממזרח לבית נַבָּלָא, בדרך לכפר בֻּדָרֻס הנמצא בגבול מדינת ישראל במרחק 9 ק"מ ממזרח ללוד (400 תו' מוסלמים). בחורבת הישוב הקדום יסודות ושרידים של בניינים, גת, בורות וקברים חצובים בסלעים. תוס' דמאי א, יא.

פֵּיגָה. מקום של תבואה רבה ומים רבים. בו ישבו יהודים ונכרים. Ierut נזכרת בפעם הראשונה בפפירוס זינון משנת 259 לפסה"נ כתחנה של חיל מצב בשפלת החוף, כי בה מצטלבים הדרכים ההולכות מהשרון לשפלה ומשומרון לשפת הים. העיר נבנתה בתקופה ההלניסטית במקומה של אפק. השם היוני אינו אלא תרגום של השם העברי העתיק אפק (ע"ש). כי העיר ישבה ליד מקורות הירקון ואפיקו.

באותו מקום בנה הורדוס עיר חדשה וקרא אותה בשם אביו אנטיפטרוס. אפק־פיגה־אנטיפטרס ישבה על תל ראש העין, שעליו הקימו הערבים בימי הבינים ח’אן מבוצר לעוברי אורח ולארחות הגמלים.

מי פיגה האסורים לשמוש בדבר שבקדושה בגלל היותם מי ביצות, הם מי מקורות הירקון שיצרו שטח גדול של בצות, שהיו מקור של קדחת המלריה הממארת עד שאנשי פתח תקוה נקזו אותן והפכו את שטח הבצות למקור של ברכה בנטעם בו פרדסים, השוה פג’ה, פגש וכפר פגש. מש' פרה ח, י; תוס' תרומות א, טו; ב' ב"ב, עד, ב; סנהד' ה, ב; ילקוט תהל' סי' תרצ"ז; מדרש תהל' כד, ו.

פִייָלִי, פִיָאלִי (tcm@). אגם קטן או ברכה הדומה לקערה גדולה ²⁸⁰ בתוך לוע של הר געש כבוי, 6 ק"מ מדר’־מזר' לבאניאס, בערבית بركة ران = בִּרְכַּת רָן. שטחה 476*628 מ'. המדרש מספר, כי דיקליטיינוס, (דיוקלטיאנוס) מלכא צוה לרבני היהודים בטבריה להתייצב בפניו בפנייס בבוקר של יום ראשון בשבוע. הוא צוה את השליח למסור להם את האיגרת עם הערב שמש של ערב שבת, כדי שלא יוכלו לבא בערב שבת וגם לא במוצאי שבת בגלל החשכה. קרה נס, ובאותו בוקר יום ראשון עמדו “קדם פיילי דפנייס”. המפרשים מפרשים “לפני שער פניאס”. במדרש תהל' כד, ונקראת ברכת פיילי בשם ימה דקלטיינוס. יוספוס מוסר את הדעה המוטעית, שמקור הירדן שבבאניאס ניזון ממי האגם הזה. ראה על אגדה זו בע' פמיאס. בר"ר סג, יב; מלח' ג, 10, 7.

פִיכוֹלָה. (Ory6Ad). כפר סמוך לירושלים. הוא מקום הולדתו של המוכסן יוסף בן טוביה בן הורקנוס, שעמד בראש תנועת המתיונים בירושלים. ב. מייזלר חושב על הכפר ואדי פ’וּכִּין ממערב לבית לחם ²⁸¹. קדמ' יב, 4, 2.

פִילָדֶלְפִיָה (6cadempeta). הוא השם ההלניסטי של רבת בני עמון (ע"ש). בתקופה ההלניסטית־הרומית היתה פילדלפיה אחת מערי הדיקפוליס, תחומה גבל ממערב בפיריאה, מצפון בתחום גרש, ממזרח בשפת המדבר, ובדרום נכללה בתחום העיר יָדוּדָה ²⁸². קדמ' יג, 8, 1; כ, 1, 1; מלח' ב, 18, 1; ג. 3. 3.

פִילוֹטֶרְיָה (cocepta$). עיר על שפת ים כנרת, שנבנתה על חורבות עיר אחרת ע"י תלמי השני פילדלפוס ונקראה על שם אחותו. בשם זה מזכירה פוליביוס V 70. אלכסנדר ינאי כבש אותה במסע הנצחון שלו בגלעד ובגולן. ראה בית ירח.

פיליפּוֹפּוֹלִיס (Philippopolis), הוא הכפר שֻׁהְבָּא בחורן (ע"ש), מקום הולדתו של פיליפוס קיסר רומא הערבי. הוא הפך אותה בשנת 242 לעיר וקרא אותה בשמו. תוס' שביעית ד, ט.

פִּי מְצוֹבָא. אחת העיירות האסורות בדמאי בתחום צור. ראה מצובא. יר' דמאי ב, א–כד, ע"ד.

פֵינָא (Oceyd), פֵינֵי (Phaenae). בתקופה הרומית כפר מרכזי בטרכונא. אנשי פינא מתלוננים בפני הנציב הרומי יוליוס סטורנינוס, ששכנו חיילים בבתיהם, סטורנינוס פוסק, מכיון שיש במקום בית אכסניה, אין לחיילים זכות לדור בבתיהם ²⁸³. בתקופה הביזנטית היתה פיני מקום מושב של בישוף. היום הכפר المسميّة = אל־מִסְמִיָּה בצפון טרכונא. מסביב לו שדה־חורבות רחב־ידים ובהן כתובות מזמן קיסרי רומא ²⁸⁴.

פִּינוֹן, פַיְנוֹן ( 2tvoy ,ba.cv6y). ראה פונן.

פינוס. אינו שם מקום. במקוס יוסי הפינוס צ"ל יוסי חיפני. בר"ר ק. ג.

פָּלָאָא (פאלאא). ראה פלי.

פַּלַיְטִירוֹס (Ilalatcopoc). ראה חֹסָה.

פֵינִיקְיָה. היא רצועת החוף שבין טריפולי שבסוריה ובין עכו, שבה היו ערי הכנענים הפיניקיים (הצורים והצידונים). במקרא נקראת פיניקיה הארץ הגבלי (יהו' יג, ה) על שם העיר גבל, שלפי המסורת המקומית היא העיר העתיקה ביותר, שנוסדה על ידי המהגרים הכנעניים כשלשת אלפים שנה לפסה"נ. הירודוטוס מרחיק את הגבול הצפוני של פיניקיה עד מפרץ אלכסנדריתה. הרומאים כללו בגליל פיניקיה את כל שפלת החוף של ארץ־ישראל עד רפיח. בר"ר צ, ו; חשמ' ב' 3, 5. 8; 4. 4. 22; 8, 8..11,10

אל־פַ’יְפָ’ה – الفيفة. חורבה נבטית־רומית של מצודה ועל ידה כפר חדש בעמק הערבה, 8 ק"מ מדרום לים המלח.

פִ’יק – فيق. כפר בגולן ממזרח לים כנרת. על יד ואדי סַמַךּ. ראה אפק ^ד או אפיק.

פִּיתְקָא. מקום בגליל, שבו בקר האמורא ר' יונה. נראה שהשם משובש. יר' ברכות ג, ג־ג, ע"א.

פְלָבְיָה נֵיאַפּוֹלִיס (Flavia Neapolis), ר' שכם.

*פֶּלֶד. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד ממערב לבית נטף (בית נתיף), נוסד באלול תש"ט (אוגוסט 1949).

אל־פָלוּגָ’ה – الفالوجة. לפנים כפר ערבי גדול בשפלה, 14 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לבית גוברין. בו היה מתקיים יריד בכל יום ד' ויום ה' בשבוע. על יד כפר זה, היושב בצומת־דרכים התנהלו בקיץ תש"ח קרבות קשים בין צבא ישראל ובין צבא מצרים. צבא ההגנה הקיף באוקטובר את פאלוג’ה, והצבא המצרי, כ־3000 אנשי צבא, נשאר ב"כיס" ללא מוצא. הכפר נהרס בקרבות אלה עד היסוד. ראה עיי פלוגות.

פְּלוּגְתָא. מקום של יין חריף המפתה לזנות. בני עשרת השבטים היו שותים יין מפלוגתא ונתפתו וגלו. מפלוגתא יורדים לבית מעון ועולים אליה מטבריה (הנוסחה בב"ר פה, ז היא: “יורדים לבית מעון מכפר שובתי ועולים אליה מטבריה”). פלוגתא היתה איפוא בגליל התחתון מעל לטבריה ולבית מעון וקרוב לכפר שובתי. היום אולי خ. فولية =ח', פ’וּלְיָה, 3ק"מ מדר’־מע' ללביא, סמוך לדרך היורדת מנצרת לטבריה. דרך זו עוברת על פני קַלְעַתּ מעון, היא בית מעון.

ויק"ר ה, ג; במדב"ר ט, כד; ילקוט עמוס סי' תתקמ"ה; ב' שבת קמז, ב (פרוגייתא); יר' סוטה א, ח–יז ע"א למטה (פלטתה); עירובין ה, א–כב, ע"ב למטה.

פָּלוֹן. חלץ הפלוני נזכר ברשימת גבורי החייל של דוד בין אחרים, שבאו מקבוצת ערים מסביב לבית לחם. אחריו רשום ברשימה בן עקש התקעי. התוספת מן בני אפרים, שבאה בדהי"א כז, י. אחרי השם חלץ הפלוני באה לציין, שחלץ הוא מבני אפרים ויושב ביהודה. בש"ב כג, כו הוא נקרא חלץ הפלטי ונראה, שכאן הפכו האותיות ונ בידי המעתיק לאות ט. גבור אחר נקרא אחיה הפלֹני, ששמו חסר ברשימה שבש"ב. את פלון יש לחפש בסביבות בית לחם. במרחק 4 ק"מ מדרום לה ובאותו מרחק מצפון לחורבת תקוע נמצאת خ. فالون = ח'. פָ’לוּן, שבה נשתמר השם העתיק. דהי"א יא, כז–ל; כז, י.

פֶּלֶט. מקומו של חלץ הפלטי. השוה פלון. ש"ב כג, כו.

פלטתה. מקום קרוב לטבריה. יורדים לבית מעון מפלטתא ועולים אליה מטבריה. השם משובש וצ"ל פלוגתא (ע"ש). יר' סוטה א, ח–יז, ע"א למטה.

פְּלָטָנוֹס ^א (פלטאנוס, פלאטנוס, פלטינוס). מקום סמוך להר גריזים בדרך משכם לירושלים. המדרש מספר, שר' יהונתן עלה (מהגליל) לירושלים להתפלל. בעברו בפלטנוס ראה שומרוני אחד, שאמר לו, מוטב שתתפלל בהדין טורא בריכא (הר גריזים) ולא באותו בית מקולקל (בית המקדש שבירושלים). ביר' עבו"ז ה, ד–מד, ע"ד מסופר אותו מעשה בר' ישמעאל ב"ר יוסי, שנפגש עם כותי בניפולים (ניאפוליס = שכם). המקום פלאטנוס נקרא על שם עץ הדֹלֶב (d.coyogגII), שעבדוהו השומרונים, והוא גדל על עין המים בכפר بلاطة = בַּלָטָה (גם שם זה מוצאו מהמלה היונית פלטנוס) לרגלי הר גריזים מדר’־מזר' לשכם, סמוך לתל של שכם העתיקה.

לפי מסורת השומרונים, בלאטה היא מקומו של אלון שכם (שופ' ט, ו). בהסתמכו על האגדה, שאת העצים להקמת המשכן לקחו מהשטים, שנטע יעקב בשעה שירד מצרימה (תנח' תרומה סי' ט). כותב הנוסע מבורדו: “על יד המרחצאות, שאת מימיהם מספקת להם באר יעקב, נטע יעקב פלטנוס”. הגיאוגרפים המוסלמיים מודיעים שקברו של יוסף נמצא בבלאטה תחת העץ (יקות I, עמ' 710). עד היום מראים את קבר יוסף בכפר בלאטה. במפת מידבא רשום במקום זה cocol IoTep. בר"ר לב, טז, פא, ג; שהש"ר ד, ז; ילקוט בר' סיי נ"ז; 29, 54 On ; מ"מ 17.

פְּלָטָנוֹס ^ב. במדרש מסופר מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטוס (צ"ל פלטנוס) וזכרו את ארץ־ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם… וחזרו ובאו למקומם ואמרו ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. בנסוע הורדוס לבירות לקבול בפני בית הדין על שני בניו שהתנקשו בחייו, השאיר את בניו בכפר הצידוני פלטנוס. לפי אסטרבון XVI, 2, 12 ופוליביוס IIaccd.vog:6,68 V c6acy ולפי פליניוס Platanos 79,5,V היתה על שפת נהר א־דָּמוּר בגבולה הצפוני של צידון. כנראה נקראה גם היא על שם עצי הדֹלב הגדלים שם על המים. ספרי דב' סי' פ' (הוצ' ויניציאה עמ' קס); קדמ' טז, 11, 2 (acovגח).

פֶּלֵּי (גג:II). לפי יוספוס אחת הטופרכיות של ארץ יהודה. לפי הסדר במקור זה נמצאה פלי בין אמאוס ובין אדום, ובכן בשפלה. ברשימת הטופרכיות של פליניוס חסרה הטופרכיה הזאת ובמקומה רשומה הטופרכיה בית ליפטיפא (ע"ש) הנזכרת גם במלח' ד, 8, 1. בטכסט הסורי של פטרוס האיברי נזכר המקום פלאא או פאלאא במרחק 10 ריס מאשקלון. הוראת השם הסורי היא צפור חדקל, ביונית Tceletc (יונה). בערבית حمامة = חַמָמָה. במרחק 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לחורבות אשקלון היה אולי הכפר חמאמה מרכז הטופרכיה, שכללה את השטח הדרומי של השפלה ²⁸⁵. המרחק של חמאמה מאשקלון מתאים למדה, שנמסרה ע"י יוספוס. בכפר נתגלה קבר ביזנטי ²⁸⁶. מלח' ג, 3, 5.

פַַ’לָמָה – فلامة. כפר קטן בשרון בשטח הערבי, מצפ’־מזר' לקלקיליה.

פַּלְמָרִיָה (Palmaria). מקום בשפלת עכו–חיפה מצפ’־מזר' לחיפה העתיקה, נקרא בימי הביניים ע"ש חורשת התמרים שבה נמצא. ראה צלמונה וקלמון.

פַּלְמַח. ישוב של קבוץ הצופים ד', שרובם חברי פלמ"ח, בשפת הים מצפון לשפך נחל שורק (ואדי רובין) לים התיכון, נוסד בניסן תש"י (4.1949) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי גן רוה.

פַּלַסְטִינֵי. בשם זה ציינו הסופרים היוניים בתקופה ההלניסטית את ארץ עבר הירדן מערבה. על גת פלשתים אומר המדרש: אלין תלוליא דפלסטיני. המצביא הרומי מכונה דוכס דפלסטיני. לפסוק: ויהי רעב בכל הארצות (בר' מא, נד) דורש המדרש: בשלש ארצות, בפיניקיא ובערביא ובפלסטיני. השלטונות הרומאיים חלקו בשנת 450 את ארץ־ישראל לשלשה חלקים: פלסטיני הראשונה (Palaestina prima), שכללה את יהודה ושומרון, שפלת החוף, אדום ופיריאה ובירתה קיסרי; פלסטיני השניה (Palaestina secunda); שכללה את הגליל, הדיקפוליס והגולן ובירתה בית שאן; פלסטיני השלישית (Palaestina tertia); ארץ הדרום והנגב, שנקראו קודם (משנת 358) Palaestina salutaris, ובירתה פטרה. השוה את הפרק שמות הארץ במבוא, וראה גם פלשת. בר"ר צ, ו; ויק"ר ה, ג; במדב"ר י, ז; איכ"ר א. ל"ב; ילקוט עמוס סי' תתקמ"ה.

אל־פַ’לַסְטִין – الفلسطين. בשם זה קראו הערבים בימי הבינים לגליל (גֻ’נְר) אחד בממלכה הערבית, שכלל את שומרון, יהודה והנגב מלַגּ’וּן הסמוכה למגדו העתיקה מצפון ועד רפיח מדרום, ומיפו ממערב ועד יריחו ממזרח. שטח זה דומה בערך לשטח של פלסטיני מהתקופה הביזנטית. בירתה היתה רמלה, עריה החשובות היו בין היתר בית אל־מַקְדַס (ירושלים). בית גַ’בְּרִיל (בית גוברין). עזה, מִימָס (מַיוּמֵס) אשקלון, יפו, ארסוף, קיסריה, נָבְּלִס (שכם) וא־ריחָה (יריחו), ולפי אל־מקדסי גם עַמָּן רבת בני־עמון). אחרי הכבוש הבריטי הקיף המושג אל־פלסטין את ארץ עבר הירדן מערבה בתוך גבולותיה המדיניים שנקבעו אז.

פְּלֶשֶׁת. היא שפלת החוף של ארץ־ישראל בין יפו מצפון ובין רפיח מדרום. היא נקראת על שם הפלשתים, אחד “מגויי הים”, שפלשו לתוכה מהצפון והתישבו בה בתחלת המאה הי"ב לפסה"נ ²⁸⁷. במקרא מופיע השם פלשת לראשונה בשירת משה. בכתובות האשוריות היא נזכרת הרבה בצורות פִּלִשְׁתָּ, פַּלַשְָתֻּ, פִּלִשְתֻּ. אדד־נִּרָרִי הכניע את פלשת (806 לפסה"נ), תגלת פלאסר השלישי כבש אותה והפכה לפחוה אַשְׁדוּדוּ. בו בזמן שישעיה הנביא מנבא לפלשת שנשבר שבטה, מונה אותה סרגון בין הארצות האשוריות. בחוזה שבין אסרחדון ובין מלך צור נקראת ארץ החוף הדרומית פִַלַשְׁתֻּ. ארכה של פלשת בין יפו ובין רפיח 100 ק"מ ורחבה בדרום 60 ובצפון 20 ק"מ.

הורודוס קרא ארץ זו Iland.tocty ואת יושביה IIaAdoctyot. פליניוס מציין בשם פלסטיני את ארץ החוף מהים הסורבוני ועד הכרמל. שמות טו, יד; ישע' יד, כט. לא; יואל ד, ד; תהל' ס. י; פג, ח; פז, ד; קח, י.

פַּמְיָאס (פמייס) פַּנְיָאס (פנייס). עיר בצורה שנבנתה על ידי היונים על תלה של עיר עתיקה יותר לרגלי הר חרמון, על יד המקור המזרחי של הירדן ונקראה Iiayedg או;IIcycd על שם האליל פן, שלו היתה מוקדשת המערה II.Ostoy. אשר בה נובע המעין רב־המים. הם חקקו בסלע המערה את המלים IIcytce pd.cg….. יונתן לבמד' לד, י–יא מזהה שפם עם אפמיאה והתרגום הירושלמי עם אפמיאס, והשוה גם איספמיה דבשן. חכמינו הקדמונים זהו את פניאס עם דן (בר"ר צד, ט; מדרש שמואל ל, לב; פרקי דר' אליעזר פרק נ"ז), עם ליש (תנח' פט"ז) ועם לשם (ב' בכורות נה. א; מגלה ו, א). בימי הבינים קראו היהודים למקום זה מבצר דן, מדינת דן או בעל גד.

האגם פיאלי (מגbtc) שבלוע הר געש כבוי מדר’־מזר' לפניאס נקרא במקורותינו ים פמיאס ²⁸⁸ (ע"ש). לפי האגדה קשור אגם זה על ידי מנהרה מתחת לאדמה עם מקור הירדן שבמערת פמיאס. לפי המשנה, המים שבמערת פמיאס כשרים לשמוש בקודש מפני שהם טהורים.

השם פניאס מופיע בפעם הראשונה בהיסטוריה בתאור נצחונו של אנטיוכוס הגדול על סְקוֹפַּס שר צבא תלמי בשנת 198 לפסה"נ. אוגוסטוס קיסר נתן את העיר ותחומה להורדוס, שהקים על יד המערה החצובה בסלע מקדש בנוי אבני־שיש לבנות לכבוד הקיסר ובנה בניינים רבים בתוך העיר. צורתו של מקדש זה טבועה במטבעות של בנו פיליפוס. בקיר המערה היו 4 גומחות, בהן עמדו פסלי פאן וטיכי. פיליפוס בן הורדוס הרחיב את העיר והגדילה, עשה אותה לבירת הטטררכיה שלו וקרא אותה לכבוד אוגוסטוס בשם Kautodpete. בספרותנו קיסריון (ע"ש). אחרי מות פיליפוס היתה העיר חליפות תחת שלטון הרומאים ואגריפס הראשון, ומשנת 53 לספה"נ היתה לאגריפס השני, שהרחיב אותה וקראה לכבוד נירון קיסר בשם נירוניאס. אולם שם זה לא התאזרח. שמה המקובל מימי פיליפוס עד סוף שלטונו של אגריפס השני היה Kauad.peta, OctTCTTOO. רוב יושביה של פניאס היו נכרים. בשנות מלחמת היהודים בלו אספסיאנוס וטיטוס בעיר זו את ימי מנוחתם. טיטוס חגג בפניאס את חג נצחונו על היהודים במשחקי התגוששות, שבהם נפלו חלל שבויי מלחמה רבים. בתלמוד הירושלמי מסופר, כי דיוקלטיאנוס קיסר הציק לבני פניאס (היהודים), והם עמדו לעזוב את העיר, אבל בעצת פילוסופוס אחד נשארו בה, ואלה שעזבוה חזרו אליה. על מטבעות העיר מהמאה השניה טבוע השם (.Kaca(dpetc ( len(do ²⁸⁹. במאה הרביעית היו יושביה נוצרים ובה ישב בישוף. הצלבנים נלחמו רבות על העיר הבצורה הזאת, שקראוה Belinos. ולבסוף נהרסו חומותיה בפקודת השולטן המצרי אל־מֻעַזַּם. בשנת 1033 נחרבה העיר על ידי רעידת אדמה, שפגעה גם במערת פמיאס והרסה אותה. בסוף ימי הביניים נושב המקום מחדש, ואף יהודים התיישבו בו ²⁹⁰. מתוך השו"ת של חכמי צפת נודע, שבשנת שפ"ד (1624) היה אברהם נעמיאש עד לרצח אליהו כהן או אליהו הרופא מפמייס עיי הערבי השיח' אל־אמיר. היום נמצא בין חורבות העיר העתיקה הכפר הערבי بانياس בָּנְיָס, ע"ש והשוה גם בעל גד, בעל חרמון, דן, מבצר דן וקיסריון. מש' מגלה ג, ו; פרה ת, ו, יא; תוס' בכורות ז, ד; יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד למעלה; שביעית ט, ב–לה, ע"ד; בר"ר לג, ה; סג, יב; איכ"ר א, נט (פומעים ופמעים הן גירסות משובשות), וראה גם את מראי המקומות שבתוך הטכסט; קדמ' טו, 10, 3; יז, 8, 1; יח, 2, 1; כ, 9, 4; מלח' ב, 9, 1; ג, 9, 7; ז, 2, 1; חיי יוספוס 13; כפו"פ רפ"ג.

פמעים. ראה פמיאס. איכ"ר א. גט.

אל־פֻ’נְדָּק – الفندق. כפר קטן, 13 ק"מ מדר’־מע' לשכם, בדרך ליפו (100 תו' מוסלמים). הוא מקום חניה (פונדק) לעוברי אורח. בתקופה הביזנטית נקרא המקום Ilaydouetoy. בכרוניקה של השומרונים נזכר הכפר כמקום מושבם של השומרונים בתחלת ימי הבינים.

אל־פַ’נְדָקוּמִיָּה – الفندقوميّة. כפר במרחק 5 ק"מ מצפון לסבסטי (450 תו' מוסלמים). בימי הבינים היה ידוע בשם Pentacomia כמרכז של קבוצה בת חמשה כפרים. בו עקבות של ישוב קדום, מערות וקברים.

פְּנוּאֵל (פְּנִיאֵל). עיר מבוצרת במעבר היבק בו נלחם יעקב עם המלאך בבואו מפדן ארם. מקום זה היה קרוב לסכות, שמשם עלה גדעון על פנואל, נתץ את מגדלה, הרג את יושביה ובצר אותה, כדי לשלוט מכאן על עבר הירדן.

סמוך לכניסת היבק לעמק הירדן נמצא זוג של גבעות הנקראות تلول الذهب – תֻּלוּל א־דַּ’הַב. האחד, תל א־דַּ’הַב אַ־שָּׁרְקִיָּה, נמצא על הר גבוה ותלול מדרום לפניה של היבק, המקיף אותו כמעט כלו. הוא היה מבוצר בחומות גבוהות וחזקות ועליו חורבות של שני מגדלים ובניינים אחרים, שהיו בנויים אבנים גדולות. מתחת לחומה נמצאת מערה גדולה ובה חדרים ויציעות. חרסי התל מעידים על ישוב בתקופת הברזל הקדומה (תקופת השופטים); השני, תל א־דַּ’הַב אל־עַ’רְבְּיָּה, נמצא מעבר לנהר בגדתו הצפונית, והוא גדול הרבה מהראשון. גם הוא היה מבוצר בחומות חזקות ובמצודה חזקה, אבל זמן ישובו אינו קודם לתקופה הנבטית, והוא נמשך עד התקופה הביזנטית הקדומה. החרסים הנבטיים הרבים שבמקום מעידים, שארחות הנבטים עברו במקום זה לעבר הירדן מערבה.

נ. גליק קובע עם מריל ואולברייט את מקומה של פנואל בתל א־דַּ’הַב א־שַּׁרְקִיָּה ²⁹¹. שטויארנאגל מזהה אותה עם تل الامرامح = תל אל־אִמְרָמִח סמוך לגדתו הצפונית של היבק, 2 ק"מ מצפ’־מע' לתלול א־ד’הב ²⁹². בר' לב, לא (פניאל). לב; שופ' ח ח–ט. יז; מ"א יב, כה.

פָּנִיאַס, פָּנִייַס. ראה פמיאס.

פִּסְגָּה. שיאו של הר נבו הנשקף על פני ערבות מואב, מראש הפסגה ראה בלעם את בני ישראל, שחנו בערבות מואב, ומשה ראה ממנו את כל הארץ משני עברי הירדן. מזהים את הפסגה עם راس السياغة = רָס א־סָּיְעָה ממערב להר נבו ²⁹³. השוה פעור. במד' כא, כ; כג, יד; דב' לד, א; 8, 13 On.

פַּס דַּמִּים. ראה אפס דמים.

פַ’סוּטָה – فسّوطة. כפר ערבי בגליל העליון (בטבת תשי"ב 1082 תו', רובם ככלם נוצרים). השוה מפשטה.

פסלן. ראה בקעת כסלון.

פַ’ע – فع. חורבה בגבול גלעד והמדבר, מדרום לאדרעי.

פָּעוּ (פָּעִי). עירו של הדד מלך אדום. העיר היתה באדום ממזרח לירדן, וכנראה שעם האדומים עבר השם לארץ הנגב ונשתמר בנחל وادي فاعي – ואדי פָ’עִי וברמה قوز فاعي– קַוְז פָ’עִי מצפ’־מזר' ומצפון לממשית (כֻּרְנֻבּ) ²⁹⁴.

פְּעוֹר ^א. הר גבוה בעבר הירדן מזרחה הנשקף על פני ערבות מואב, ממנו ראה בלעם את בני ישראל וברך אותם. השוה פסגה במדבר כג, כח.

פְּעוֹר ^ב (Vorop). בתרג' השבעים נמנית פעור על ערי יהודה בהר, והיא חסרה בנוסחה העברית. הירונימוס רשם את העיר Faora. היום خ. فاغور - ח'. פָע’וּר, 4 ק"מ מדר’־מע' לארטאס. אחד המעינות שבוָדִי אַל־בִּיָר בקרבת החורבה נקרא עַיְן פָע’וּר ²⁹⁵. קירות הרוסים וקברי סלעים מעידים על ישוב קדום במקום זה. השבעים ליהו' טו, נט; 21,159.On Hier

פַּפִּירוֹן. ( IIc.Copy). מקום בין ארץ יהודה ובין פילדלפיה, כשחרתת מלך ערב עזב את יהודה בפקודת פומפיוס ונסוג לפילדלפיה, תקף אריסטובלוס את חילו על יד פפירון והרג בו 600 איש. בסביבות המקום היו כנראה מטעי פפירוס. הפפירוס גדל בעמק משקה כמו בעמק חולה ובעמק הנילוס. בדרכו מיהודה לעבר הירדן עבר חיל חרתת בערבות יריחו ואריסטובלוס השיג אותו בבקעה הסמוכה לעין חג’לה מדרום ליריחו ²⁹⁶. ששם גדל כנראה הפפירוס. קדמ' יד, 2, 3; מלח' א, 6, 3.

פַצָאֵלִיס (dod.mtg@). עיר בעמק הירדן מצפון ליריחו. הורדוס בנה אותה לזכר אחיו פצאל וקרא אותה בשמו. הוא העביר את מי הנחלים עַוְגָ’ה וא־נויעמה ומי מעינות דוקים 23לפרדסי פצאליס, שהפכו גן עדן ²⁹⁷. הוא נתן את העיר בצואתו לאחותו שלומית, וזו הורישה אותה לליוויה אשת אוגוסטוס. בעקב יסוד העיר הזאת התפתחה סביבתה, והיא היתה למרכז תעשיתי חשוב, יער התמרים של פצאליס השתרע עד ההרים (44,4, Plinius, Hist. Nat. XIII).

היום خ. فصّائل – ח'. פַ’צָּאִל ועל ידה כפר קטן, 24 ק"מ מצפון ליריחו. אמות־המים הרוסות, וגן העדן הפך לשממה, בה שרידים של בנינים עתיקים וברכה גדולה. בראש ואדי פ’צאל, במרחק 2 ק"מ מהחורבה, נמצאים על יד המעין המתגבר שרידים של מערכת־מים עתיקה וטחנות מים. במקום זה היה ישוב גדול בתקופות הרומית והביזנטית. ממנו שרדו יסודות וחורבות של בתים, טחנות, אמת־מים ודרך רומית. קדמ' טז, 5, 2; יז, 8, 1; 11, 5; יח, 2, 2; מלח' א, 21, 9; ב, 9, 1.

פּצליה. ראה בצליה.

פַ’קוּע – فقوع. כפר בעבר הירדן, 8 ק"מ מדרום לארנון.

אל־פַ’קּוּעָה – الفقّوعة. לפנים כפר ערבי על הר הגלבוע, שהיה מיושב בתקופה הרומאית. בו בנין מגליתי, קברי־סלעים, כתובת של מצבה יהודית ובורות חצובים בסלעים, בתי הכפר היו בנויים בחמרי בנין עתיקים. החרסים שעל פני האדמה הם רומיים ²⁹⁸.

אל־פַ’קִירָה – الفقيرة. תל קטן ועליו חרסים סמוך לשפת הים. 9 ק"מ מדר’־מע' ליבנה.

פֶּקַע. ראה בקע ופקיעין ^ב.

פְּקִיעִין ^א. מקום מושבו של התנא ר' יהושע בן חנניה, נשיא הסנהדרין אחר ר' גמליאל השני. כשר' יוחנן בן ברוקה ור' אליעזר חסמא הלכו מיבנה ללוד סרו לפקיעין להקביל את פני ר' יהושע. אמר להם: מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? פקיעין הייתה איפוא בתוך תחום שבת בדרך מיבנה ללוד, ממערב לצריפין.

באמצע הדרך הזאת, 3 ק"מ מדר’־מזר' למושבה נס ציונה, נמצאת خ. البدّ = ח'. אל־בַּדּ, שלפי חרסיה היתה מיושבת בתקופה הרומית־הביזנטית, ויש להניח שזוהי מקומה של פקיעין בו עקבות של בניינים עתיקים, פסיפס, גת ושברי עמודים ²⁹⁹. אשתורי הפרחי ידע עוד את פקיעין בין לוד ויבנה, השוה גם בקיעין. תו' ברבות ד, יח; סוטה ז, ט; ב' סנהדרין לב, ב; חגיגה ג, א (בקיעין); יר' חגיגה א, א–ה', ע"ד למטה; סוטה ג, ד–יח, ע"ד למטה (בקיעין); במדב"ר יד, א (פקיעין); מכילתא בא ט"ז; כפו"פ קכ"ח, ש"ב, שכ"ח.

פְּקִיעין ^ב. כפר עם מועצה מקומית בגליל העליון, 15 ק"מ ממערב לצפת. הוא נזכר בתלמוד בשמות תקוע או פקע (בקע), בערבית البقيعة – אל־בֻּקַיְעָה. נחל פקיעין החוצה את הכפר יורד מהר הארי ונכנס אל נחל כזיב.

במדרש קו"ר י, י מסופר, כי “רשב”י ור' אלעזר בריה הוון טמורין במערתא דפקע י"ג שנין והוון אכלין חרובין ולסוף י"ג שנין נפק רשב"י ויתיב ליה על פילי דמערתא", ובפס' דר"כ נקרא אותו מקום בקע. שני המקורות האלה מתכוונים לאל־בקיעה. בזוהר בלק ר"ד, ב מסופר, שר' יוסף דפקיעין מת ור' אלעזר בן רשב"י הלך לגמול לו חסד, ואחרי זמן זה חי עוד כ"ב שנה, הואיל ור' אלעזר בן רשב"י היה תושב הגליל העליון, הרי פקיעין זו, שהוא בא אליה ושלפי האגדה ישב במערה שלה י"ג שנה, היא פקע= בקע= אל־בקיעה, הזוהר הוא מקור מאוחר יותר, ונראה שבזמן חבורו קראו לפקע בלשון רבים פקיעין.

על ישוב יהודי בפקיעין עוד בתחלת ימי הבינים מעידים הסמלים היהודיים הבולטים שנתגלו בעמוד אחד שבבית הכנסת שבכפר, הדומים לסמלים שבחורבות בתי כנסת עתיקים במקומות אחרים בגליל. המערות וקברי־הסלעים, יסודות של בניינים עתיקים ושרידים ארכיטקטוניים מורים על ישוב קדום יותר ³⁰⁰. בפקיעין ובסביבה מראים את קבריהם של ר' יהושע בן חנניה, ר' אושעיה ור' יוסי דפקיעין ³⁰¹.

הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה, שבקר בכפר זה בשנת רפ"ב (1522), אינו מזכיר בו ישוב יהודי (מס' א"י לרמ"ב יז, ב). אולם כל הנוסעים שבאו אחריו מזכירים כפר זה בשם פקיעין ואת ישובו היהודי. לדבריהם, היהודים דומים בכל לפלחים. לפי תעודות תורכיות רשמיות היו בפקיעין באמצע המאה השש עשרה 45 בעלי משפחה יהודיים משלמי מסים ³⁰². בשנת שס"ב (1602) בקר הרב יוסף מטראני מצפת באל־בקיעה (כך!). הוא מספר, שהיהודים מגדלים שם תותים למאכל ולגדול תולעת המשי. בהזדמנות זו הוא מזהיר את בני הכפרים שבגליל לשמור על מצות שביעית (שו"ת הרימ"ט ח"א, פ"ג). פליטי הרעשים והמגפות, שבאו תכופות על צפת התישבו בפקיעין עד יעבור זעם. אחרי הרעש, בצפת בשנת 1759 נמלטו לפקיעין יהודים רבים ואף פתחו בה ישיבה, ובמכתבי השלוחים מהגליל כותבים עליה פה עה"ק פקיעין ת"ו. בשנת 1765 נמצאו בפקיעין רק שלש משפחות של יהודים עובדי אדמה (מסעות ר' שמחה בן ר' יהושוע מזאלאזיץ). ואילו בשנת 1777 התישבו בה חסידים מבית מדרשו של הבעש"ט, שעלו לארץ. נגעי הגליל בשנת 1785 לא פגעו בפקיעין. על כתב שליחות משנת תקמט (1789) חתומים מנהיגי האשכנזים בצפת, בטבריה ובפקיעין. בשנת 1820 היו בה עשרים משפחות בלבד (מס' ר' דוד דבית הלל) ובשנת 1832 חמשים משפחות (300 נפש) ובתוכן גם אשכנזים, שהוו עדה נפרדת (דר' לווי ב"הדביר" ח"א) ³⁰³. בשנת תרט"ז (1856) מצא לודויג אוגוסט פרנקל בפקיעין 50 יהודים (Nach Jerusalem). בשנת 1900 עוד היו שם 11 משפחות אכרים (93 נפשות) ובתוכם 3 כהנים. בתמוז תרצ"ח (1938), כשפעולות כנופיות המרצחים הערביים סכנו את חייהם של היהודים בכפר, עזבוהו היהודים בעצת הממשלה ועברו לעכו ולחיפה. בימי מלחמת העולם השניה שבו משפחות אחדות ושוב עזבוה בימי מלחמת השחרור ונשאר בה רק יהודי זקן אחד. בחשון תש"ט ישב בפקיעין 1,111 נפש, מהם 800 דרוזים, 242 נוצרים, 68 מוסלמים ויהודי אחד. בשנת תשי"א קבלה פקיעין מעמד של מועצה מקומית. בטבת תשי"ב מנה הכפר 1181 תו'.

יהודי פקיעין היו מייחסים עץ חרוב עתיק יומין וענקי בפי מערה אחת לרשב"י ובנו ר' אלעזר. לפי האגדה הסתתרו שניהם בימי הרדיפות של שלטון הרשע הרומי במערה זו משך שלש עשרה שנה וניזונו מפרי החרוב. ברעידת האדמה נהרסה הכניסה למערה, ועץ החרוב מונח לפניה על האדמה כשהוא מוריק ונושא פרי.

אל־פַקִירָה – الفقيرة. תל קטן ובו יסודות של בנינים וחרסים בחולות, 9 ק"מ מדר’־מע' ליבנה.

פַ’קָרִס – فقارس. חורבה של ישוב בהרי גלעד מצפון לנחל יבוק.

פַ’רָדִיָה – فرادية. ראה פרוד.

פַּרְדֵּיסָא. עיר בקצה גבול ארץ־ישראל. לשאלה עד היכן יכולים להגיע הכהנים, שאסור להם לעבור את גבולות הארץ, אומר ר' יוחנן בשם ר' נחוניא דברת חוורן, שידע יפה את הגלילות הצפוניים של הארץ, כי מותר להם לבוא עד קו הנמתח מבוצרייה (בצר, בצרה) עד פרדיסא. לפי הסופרים היוניים ³⁰⁴ היו במחוז לאודיקיה שלש ערים גדולות: labruda, Laodicea, Paradisius (IIcondeclaos). יברודה היתה בדרומה של ממלכת אגריפס השני, ואילו Paradisius = פרדיסא היתה כנראה בקצה הצפוני של ממלכתו. יתכן שהיא בית עדן (עמוס א, ה), שהיתה בזמנו של הנביא בירתה של דינסטיה ששלטה בלבנון. היום الجوسية – אל־ג’וּסְיָה בעמק בין ובלה ובין הר אמנה ³⁰⁵. יר' שביעית ו, א–לו, ע"ג למטה.

פַ’רְדִיסְיָא – فرديسية. כפר ערבי קטן בשרון, 4 ק"מ מדרום לטול כרם (100 תו' מוסלמים).

*פַּרְדֵּס חַנָּה. מושבה גדולה בעלת מועצה מקומית בשרון, 7 ק"מ מדר’־מזר' לבנימינה, ותחנה בקו מסה"ב לוד–חיפה. היא נוסדה באדר תרפ"ט (12.3.1929) על ידי פיק"א ונקראה לזכר חנה בת נתן מאיר רוטשילד, אשתו של האציל רוסברי, מי שהיה שר החוץ בממשלת בריטניה הגדולה. בנה נביל פרימרוז, שאמו חנכה אותו ברוח של אהבה ליהודים ולארץ־ישראל, נפל חלל במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1917 על יד רחובות.

בשנת תשי"ג מנתה פרדס חנה 5,800 תושבים. מספר זה כולל את יושבי שתי המעברות ואוכלסי בתי עולים הנמצאים בשטח השפוט של מועצת המושבה. בתחום השפוט של המושבה המקיף 15,176 דונם, 5000 דונם הם מטעי פרי הדר, ונוסף עליהם מעובדים כ־2000 דונם אדמת שלחין. ענף הלול מפותח. המועצה דורשת לכלול בשטח שפוטה חלק מאדמת החולות לשם הקמת אזורי תעשיה ושכון. במושבה שני מפעלים גדולים לחמרי בנין, בית חרושת למוצרים פלסטיים, בית יציקה למוצרי ברזל, ביח"ר לקרח ובתי מלאכה שונים ובית תעשיה ל"מלבן" להעסקת נכים.

בפרדס חנה קיים בית ספר חקלאי תיכון עם פנימיה מיסודה של התאחדות האכרים בישראל ובו בין היתר ספריה חקלאית על שם האגרונום חיים פרס ז"ל. במושבה ישנם עוד 4 מוסדות חנוך עם פנימיות, אמפיתיאטרון וקולנוע, ספריה צבורית ואולם להרצאות ולתערוכות ³⁰⁶.

בשטח המושבה נמצאים עקבות של ישוב ביזנטי.

*פַּרְדֵּסְיָה. מושבה עם מועצה מקומית בשרון. 5 ק"מ מדר’־מזר' לנתניה, נוסדה בשנת תש"ב (1942). בטבת תשי"ב מנתה 328 תושבים.

פָּרָה (הַפָּרָה). מקום בצפון־מזרח נחלת מטה בני בנימין, קרוב להעוים ולעפרה. היום خ. ( تل) فارة = ח'. (תל) פָ’רָה ממזרח לכפר חִזְמָא וקרוב לראש נחל פרת (ואדי פ’ארה), שקבל ממנה את השם, 10 ק"מ מצפ’־מזר' לירושלים השוה פרת.

פָ’רָה ^א – فارة. כפר ערבי בגליל העליון 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לצפת (147 תו' מוסלמים).

פָ’רָה ^ב – فارة. כפר בגלעד הצפונית, מדרום לנחל יבש.

פרוגיתא, פרוגייתא. מקום של יין משובח המרתיח את דם שותיו: “חמרא דפרוגיתא ומיא דרמסת (דדומסת, דדמוסית) קפחו עשרת השבטים מישראל”. ראה פלוגתא ³⁰⁷. ב' שבת קמז, ב.

פָּרוֹד. מקומם של ר' אליעזר בר קפרא, ר' תנחום דמן פרוד ואמוראים אחרים. מכאן היה כנראה, גם ר' חייא פרודאה (ג"א פרוואה), שאמר בשם בר קפרא ור' יוחנן, שדברו דברי תורה עם ר' תנחום, וכן גם ר' יוסי בן פרידה (פרודה?). הנוסעים היהודים מימי הבינים מזכירים את פרוד ואת הקברים הנמצאים בה, מצפון לכפר קבר ר' נחום איש גמזו ובמורד ההר קבר ר' ישמעאל ³⁰⁸. במאה הי"ד היתה בכפר זה קהלה יהודית. אל־מקדסי, עמ' 29. מהלל את הכפר הגדול פַ’רָדִיָה: “יש בו כרמים רבים וענבים בשפע ומים רבים, והארץ מסביב נחמדה היא”. הכפר יושב במורד הדרומי־המערבי של ההר גַ’בּוּל מדר’־מע' לצפת.

הישוב בפרוד קדם לתקופת התלמוד. בימי הבינים הראשונים בנו את בתי הכפר בחמרי בנין עתיקים. קברי הסלעים הם מתקופת התלמוד, הפסיפסים והחרסים שעל פני הקרקע מהתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה.

ביום ו' בתמוז תש"ח כבש צבא ההגנה את הכפר, שרוב יושבין הערביים עזבוהו ונשארו בו רק 242 נפש מהם, ולבסוף פנו גם אלה האחרונים את הכפר, בשטחו הוקמו שלשה ישובים של עולים חדשים:

א. קבוץ “גרדוש” ע"ש חבר, שנפל חלל במחתרת נגד הנאצים בהונגריה, נוסד בכ"ה ניסן תש"ט (24.4.1949) ע"י יוצאי הונגריה מדר’־מזר' לכפר. בשנות קיומו הקצרות הגיע הקבוץ, המסונף לקבוץ המאוחד, למשק חקלאי מגוון, והוא מטפח את כרמי הזיתים הנטושים ומטעי־פרי חדשים. בין מפעלי המלאכה מסגריה מיכנית גדולה.

ב. פרוד, כפר־עבודה של עולי תימן המסונף לתנועת המושבים מצפ’־מזר' לכפר. נוסד ביום כ"א סיון תש"י (6.6.1950). המתישבים מתקיימים בעיקר על עבודת יעור והכשרת קרקע של הקהק"ל ועבודות צבוריות אחרות.

ג. שפר, כפר־עבודה של עולי תימן ממזרח לכביש צפת–עכו, נוסד ביום ו' טבת תשי"א (16.12.1950). מצבו המשקי והחברתי דומה לזה של פרוד. ב' עבו"ז לא, א (בכתי"מ פארור); לה, ב.

פַ’רוּחִיָה – فرّوحية. לפנים כפר קטן בשפת הירקון, בגבול השטח העירוני של פתח תקוה.

פְּרוֹמוֹנטוֹרְיוֹם אַלְבּוּם (Promontorium Album) הכף הלבן, הוא השם שבו ציינו נוסעי הצלב את השלב הצפוני של סולם צור. השוה לבלבן.

פַ’רְוָן – فروان. חורבה של ישוב בגלעד מצפון ליבוק.

פַ’רְוַנָה – فرونة. כפר ערבי נטוש בעמק בית שאן, סמוך לתל רחוב. הוא היה מיושב עוד בתקופה הרומית. בתקופת המנדט הבריטי היתה כאן תחנת־נסיון חקלאית. על אדמת הכפר הוקמו בשנים 1951–52 שלשה ישובי־עולים המסונפים לפועל המזרחי.

פֵּרֵיאָה (Isocatc). היא ארץ עבר־הירדן היהודי, השם היוני נכנס לשמוש מאז השתלטו הרומאים על הארץ. גבולותיה של פריאה היו: בצפון תחום פחל, במזרח תחומי גרש, רבת בני־עמון וחשבון ובדרום תחום מכוור (מואב). מימי אלכסנדר ינאי היו כמעט כל יושביה של פריאה יהודים. מימי פומפיוס הלכו ורבו בה היונים, שהתאמצו לדחוק את רגלי היהודים. בכ"ז היתה גם אז היהדות של פריאה די חזקה ונשארה מבוססת עד מלחמת היהודים עם הרומאים, הורדוס אנטיפס ירש את פריאה מאביו ומלך בה 43 שנים (4 לפסה"נ – 39 אסה"נ), עד שגאיוס העבירו מממלכתו. בירת פריאה היתה גָּדוֹר (ע"ש), עיר בצורה היושבת על הר. מלח' ב, 6, 3; ג, 3, 3; ד, 7, 3.

אל־פֻ’רַיְדִס – الفريدس. כפר ערבי עם מועצה מקומית בחבל מנשה, 3 ק"מ מצפ’־מע' לזכרון יעקב, בדרך לטנטורה (בחשון תש"ט 891 תו' מוסלמים). לפי השרידים והחרסים היה מקום זה מיושב בתקופת התלמוד ובתחלת ימי הביניים.

פְּרֵיסִידְיוּם (Praesidium). לפי האדיקט מבאר שבע עיר בפלשתינה ג', שהיתה משלמת מס לממשלה הביזנטית, לפי לוח פויטינגר ו־.Not dign תחנה של חיל־מצב רומי בדרך ירושלים – אילת. היום המצודה القثابة ³⁰⁹= אל־כִּתָ’בָּה מצפ’־מזר' לעקבה, חרסי המקום הם נבטיים ורומיים ³¹⁰. מ"מ 86 (Ipdatet).

פֶּרֶךְ. מקום בארץ הכותים, שהיה ידוע באגוזיו ובשקדיו המשובחים. בזמן כבוש הארץ על ידי הערבים ישבו בו שומרונים. היום הכפר فرخة = פַ’רְחָ’ה (300 תו' מוסלמים) בשומרון ממערב לבית לבן (לֻבַּן רַנְתִּיס). מש' ערלה ג, ז; תוס' דמאי א, יא; ב' ביצה ג' ב; יר' ערלה ג ז–סג, ע"ב.

פָּרַלְיָא (IIcocAtc). במלחמת אנטיוכוס עם שמעון החשמונאי מנה מלך סוריה את קנדביאס למושל הפרליה. הוא חבל החוף מסולמה של צור עד גבול מצרים ³¹¹, קנדביאס בא לימניא ובצר את קדרון (קטרה או אל־מע’אר), ומשם התקיף את דרכי התחבורה ליהודה, לקח אנשים בשבי והרג רבים מהם.

אבסביוס מציין בשם פרליה את שפלת החוף בין יפו ובין עזה. חשמ' א' 15, 41–38.

(0c.pd, ג"א bepecoit). נחל עמוק סמוך לנָעִין בגבול אדום. במלחמת היהודים התקין שמעון בר גיורא בנחל זה מערות לגנזי אוצרותיו ולמחסני תבואה בשעה שנלחם לחרות יהודה, נעין = בַּנִי נָעִים, היושבת במרחק 4.5 ק"מ מדר’־מזר' לחברון, חולשת על מדבר יהודה ועל ים המלח. מדרום־מזרח לה נמצאים ערוצים עמוקים ובהם מערות רבות. אולי יש לראות בשם הנחל גַ’רְפָן, היוצא מקרבת בני נעים ויורד. לצד עין גדי, את יסודות השם פָ’רָן. מלח' ד, 9. 4

פֻ’רְן – فرن. כפר מדרום לנהר אל־קסמיה.

פִ’רָסִין – فراسين. ראה כפר פרשאי.

פַ’רְעוּן – فرعون. כפר בשומרון מדרום לטול כרם (500 תו' מוסלמים). השוה אלת פראן.

פִ’רְעִם – فرعم. לפנים כפר ערבי מצפון לראש פנה, שנושב על ידי עולים יהודים. הוא מקום של ישוב בתקופה הרומית. בו שרידים של בנינים, גתות, מערות, חציבות בסלעים וקברי־סלעים, שמיחסים אותם לצדיקים (חוני המעגל ואשתו, אבא חלקיהו וחנן הנחבא) ³¹². החרסים שבכפר הם מהתקופה הרומית ומימי הביניים. במחצית השניה של המאה הט"ז התקיים בפ’רעם ישוב יהודי, ר' יו"ט צהלון, שבנו הקטן מת בכפר זה, מספר, ששם נוהגים אבילות עד אור הבוקר של יום שביעי (שו"ת הרי"ט צהלון, עמ' 309).

פירעם נמצאת סמוך לתל חצור (תל וַקָּץ). ממשלת ישראל מתכננת תכנית להקמת עיר במקום זה בשם חצור.

פַ’רְעַתָּה – فرعتة. ראה פרעתון.

פִּרְעָתוֹן. עיר באפרים בהר העמלקי ועיר מולדתם של השופט עבדון ושל בניה (בניהו) מגבורי החיל של דוד. בכחידס בצר את העיר במלחמתו עם החשמונאים ושם בה חיל־מצב. לפי אגדה של השומרונים היה החלק הרביעי של שבטי ישראל עובד לבעל בקרית פרעתה. היום הכפר פַ’רְעַתָּה, 12 ק"מ מדר’־מע' לשכם (60 תו' מוסלמים), היושב על הר תלול ונשקף על פני דרום שומרון. בו בורות עתיקים ושברים של ארונות מתים. שופ' יב, יג, טו; ש"ב כג, ל; דהי"א יא, לא; כז, יד; חשמ' א' 9, 50; קדמ' ה 7, 13; יג, 1, 3; כפו"פ רפ"ח.

פַּרְפַּר. אחד מנהרות דמשק הגדולים, שנעמן שר צבא מלך ארם התפאר בהם. הנהר יורד מהר חרמון ויוצא לנאות דמשק. היום بربر= בַּרְבַּר מדרום לדמשק. מ"ב ה, יב.

פֶּרֶץ עֻזָּה. מקום בין בעלי יהודה (קרית יערים) ובין ירושלים, בו מת עזה בן אבינדב בשעה שאחז בארון האלהים והבקר שמטו, הדבר קרה בלי ספק בדרך תלולה, שבה עלולות הבהמות המושכות את העגלה להחליק ולפול ולהפוך את העגלה על משאה. הדרך מקרית יערים לירושלים עולה אטית להר קַסְטַל ויורדת משם במורד תלול מאד למוצא, וכאן קרה כנראה האסון לעזה, בצד דרך זו היה גורן, שנקרא על שם בעליו גרן נכון או גרן כידן. גורן יכול להיות בשדה ישר ומרווח, ויתכן שהיה במקום בו נמצא בזמננו בית ההבראה “ארזה”. ש"ב ו, ח; דהי"א יג, יא (פרץ עזא).

פַּרְשָׁתָא. מקום סמוך לבית שאן או פרבר שלה. השוה גם ע"ע פגוטיה ורציפתא. יר' דמאי ב, א–כב, ע"ג למטה.

פְּרָת. נחל בקרבת מקום מולדתו של ירמיה שבו טמן הנביא במצות ה' את אזור הפשתים שעל מתניו בנקיק הסלע. הוא وادي فارة = וָדִי פָ’רָה הנקרא על שם העיר הפרה שבארץ בנימין (ע"ש). מקורו קרוב לענתות, 10 ק"מ מצפ’־מזר' לירושלים (267 מ' מעפה"י), ומרחקו בכביש 14 ק"מ. הנחל עמוק מאד, מעין קניון בין סלעים גבוהים, ובהם נקיקים וכפים רבים. המשכו נחל קִלְתּ הולך ומעמיק ויורד לערבות יריחו. נזירים נוצריים ישבו בתאים ובמערות החצובים בחומות הסלעים של נחל פרת עד למלחמת העולם הראשונה. את מי עין פרת היו מעלים בזמננו בצנורות לירושלים ³¹³. ירמ' יג, ד–ז.

פַ’שְׁחַ’ת א־דַּרְוִישׁ – فشخة الدرويش. ראה נחל בוקק.

פַּתְגּוֹתָא (פתגיתא). מקום של יין חריף המפתה את הגוף. ר' אבהו אמר בשם ר' חנינא, שיין זה בא מפתגותא ורבנן אמרו בשם ר' חנינא, שהוא בא מפלוגתא (ע"ש). פתגותא הוא איפוא מקום אחר וזהויו לא נודע. ש. קליין משער, שהוא בארץ עמון ³¹⁴. ויק"ר ה, ו; במדב"ר י, ז; ילקוט עמוס סי' תתקמ"ה.

פְּתוֹרָה (ba9c6pda). בתקופה הביזנטית מקום בקרבת אליותרופוליס (בית גוברין), בדרך לעזה. היום خ. فرث – ח', פֻ’רְת', 8 ק"מ מדר’־מע' לבית גוברין. בה רצפת פסיפס, אבני־בנין, בורות, בית־הבד, באר, בריכה הרוסה ודרך עתיקה. On 168,24.

פֶּתַח תִּקְוָה. דבר יסודה של “אם המושבות” והתפתחותה הם ספור פלאים. עוד בשנת תרל"ג קנתה קבוצה קטנה של אנשי ירושלים, שחזון עבודת האדמה בארץ האבות הדריכם, שטח קרקע גדול בערבות יריחו, בקרבת עמק עכור לשם יסוד מושבה חקלאית. היא כתבה על דגלה את דבר הנביא הושע (ב, יז): “ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה”. צרת עינם של השלטונות התורכיים בטלה את הקניה הזאת. אולם חוזי ההתישבות החקלאית לא נואשו ולא נרתעו. הם פנו לשפלה ורכשו מבעלי אחוזות ערביים שטח של 32,000 דונם קרקע של כפר האריסים מֻלַבַּס סמוך למקורות הירקון ויסדו כאן בט"ו בשבט תרל"ח (8.8.1878) את המושבה הראשונה, ששמרו לה את השם “פתח תקוה”. בשנה שלאחריה רכשו להם שטח נוסף של 7,100 דונם ועלו על הקרקע 12 נפשות. בשנת תר"מ ישבו שם מהמיסדים הראשונים דוד גוטמן, זרח ברנט, יואל משה סלומון, יהושע שטאמפפר ומיכל ליבו כץ, ואליהם הצטרפו יהודה ראב, שנטע את הכרם הראשון ואת הפרדס הראשון, והרב אריה ליב פרומקין, שבנה את הבית הראשון. בשנת תרמ"ב, היא שנת העליה הראשונה, היו בפתח תקוה עשרה בתים, בהם גרו 66 נפש. הקדחת הממארת, שבאה משטח הבצות, הכריחה את המתישבים הראשונים להעתיק את מושבם לכפר יהוד הקרוב, ומשם הלכו מדי יום ביומו לפתח תקוה לעבד את אדמתם, הם זרעו תבואה ונטעו כרמי גפנים ועצי הדר. השכנים הערביים, שחיו על חמס ושוד, שלחו את עדריהם לרעות בשדות התבואה ובמטעים של המושבה והתנפלו בלילות על בתי המתישבים, גנבו ושדדו. אנשי פתח תקוה הקימו גדוד של נוטרים ושומרים בראשותו של אברהם שפירא, ששמר על רכושם וגרש את השודדים מגבולותיה ומגבולות הישובים הקרובים.

רבים מבני העליה הראשונה התישבו בפתח תקוה, מהם קבלה האדמיניסטרציה של הברון רוטשילד עשרים ושמנה אכרים בחסותה, ובעזרתו של הברון יובשו גם הבצות. בשנת תרנ"ד עברו אחרוני האכרים מיהוד לישוב קבע במושבתם. מאז הלכה המושבה והתרחבה. מטעי עצי ההדר התפתחו יפה ונוסדה האגודה “פרדס” לשווק הפרי. בשנת תרפ"א (1921) קבלה המושבה מעמד של מועצה מקומית ובשנת תרצ"ז (1937) מעמד של עיריה. משנת תשי"ג (1953) היא מרכז של נפה במחוז המרכז.

שטח השפוט של עירית פתח תקוה מקיף 43,119 דונם והשטח הכפרי הכפוף לאזור בנין ערים של העיריה 19,755 דונם. שטחים אלה גובלים מצפון בירקון, ממערב בבני ברק, מדרום ביהוד ובנוה יער (לפנים וילהלמה) וממזרח בכפר סירקין ושכונת בילינסון. שטח השיפוט העירוני של פתח תקוה כולל 27 שכונות ושכונים, חות־למוד ובית החולים בילינסון, והאזור הכפרי 9 שכונות ושכונים. שטח האדמה החקלאית הוא 25,000 דונם, בהם 9,200 דונם מטעי הדר, 1,500 ד' ירקות ו־5000 ד' פלחה.

בטבת תשי"ג מנתה האוכלוסיה של פתח תקוה 45,000 נפש. באותו זמן היו בעיר 39 גני ילדים, 18 בתי ספר יסודיים, 5 בתי ספר תיכוניים, 4 בתי"ס מקצועיים, 5 בתי ספר תורניים ו־4 בתי"ס מסוגים אחרים. בכל המוסדות האלה למדו 8,773 תלמידים. יתר מוסדות התרבות הם ספריות, בתי קולנוע, מועדונים, מגרשי ספורט ומפעלים מוסיקליים עירוניים. עם המפעלים הכלכליים של העיר נמנים 370 בתי מלאכה וחרושת, 1.400 בתי מסחר ומוסדות אשראי. באביב תשי"ג הקימה העיריה בית מפואר, יד לבנים" לזכר חללי מלחמת־השחרור. ארגון השמירה והבטחון כולל גדוד מכבי־אש וגדוד מגן דוד אדום, תקציב העירייה לשנת 1952/53:

הכנסה

הכנסות רגילות 1,558,550 ל"י

הכנסות בלתי רגילות 1.583,000 ל"י

סה"כ הכנסות 3,141,550 ל"י

הוצאה

הוצאות רגילות 1,887,992 ל"י

עבודות ע"ח כספי מלוה 1,288,000 ל"י

סה"כ הוצאות 3.175,992 ל"י

ביבליוגרפיה: אלעזר טרופה, יסודות, לתולדות פתח תקוה, תש"ט – 1949; ממועצה מקומית לעיריה, קובץ סקירות ורשימות, טבלאות וצלומים מחיי פתח תקוה בשנים האחרונות, מוקדש ליובל הששים של המושבה; יד לגבורים. קובץ לזכר מאורעות תרפ"ט; בפתח תקוה ובנותיה, מדריך, תשי"א־1950, א. מ. חריזמן, גבורת ראשונים תש"ו.

תמונה 13 ישעיהו פרס

עתלית, חורבות מצודת הצלבנים

תמונה 14 ישעיהו פרס

מערת פמיאס, אחד ממקורות הירדן

תמונה 15 ישעיהו פרס

עמק יזרעאל, מראה מהכביש העוללה לנצרת

תמונה 16 ישעיהו פרס

פקיעין בגליל, מראה כללי

תמונה 17 ישעיהו פרס

פטרה (סלע) תבליט חקוק בסלע

תמונה 18 ישעיהו פרס

פטרה, שער הכניסה לתוך הסלע

תמונה 19 ישעיהו פרס

פתח תקוה. היקב, מראשוני הבנינים במושבה

תמונה 20 ישעיהו פרס

פתח תקוה, בית־החולים ביילינסון

*פְּתַחְיָה. מושב של יוצאי טוניס, שזיקתם אל העובד הציוני, בשטח של גזר בשפלה, 7 ק"מ מדרום לרמלה. נוסד ביום ד' אייר תשי"א (10.5.1951). הישוב מבוסס על משק מעורב ואינטנסיבי. לכל משפחה הוקצה שטח של 30 דונם. בטבת תשי"ב מנה המושב 276 נפש.

 

צ    🔗

*צֶאֱלים. ישוב של קבוץ מבני הארץ הנמנה עם אחוד הקבוצים והקבוצות בנגב, 8 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לגבולות, בדרך ההולכת ממשאבים (עסלוג') לעזה, 15 ק"מ ממע' ד’־מע' לבאר שבע. כלול באזור האדמיניסטרטיבי חבל מעון. נוסד בי"ז שבט תש"ז (7.2.1947). בטבת תשי"א מנה 58 חברים.

צַאֲנָן. עיר בשפלה בקרבת שפיר ובית האצל היא נזכרת ברשימת ערי יהודה בצורה צְנָן (ע"ש) בקרבת חדשה ומגדל־גד, במפת מידבא רשומה העיר ledvd בקרבת בית גוברין. היום خ. سحان =ח. סִחָן מדר’־מע' לבית גוברין. מיכה א, יא.

צֹבָה. מולדת יגאל בן נתן מגבורי החיל של דוד. בשבעים ליהו' טו, נט–ס נזכר המקום Loped (ג"א: opeg .oBeSa) בין בית הכרם לבין קולון (קולוניה = מוצא), הוא הכפר הערבי לפנים صوبا = צוּבָּא על הר מדר’־מע' להר קסטל החולש על “כביש הגבורה”. הצלבנים ההוספיטליים בנו במקום זה, שקראוהו בשם Belmonte, מצודה. צלאח א־דין כבש את הכפר בשנת 1187 והרס את המצודה בשנת 1191, אבל עוד נשארו ממנה חלקים הגונים, שבהם מצאו מפלט בשנת 1834 העריץ מקרית יערים (קַרְיַתּ אל־עִנַבּ) אַבּוּ ע’וֹשׁ ואנשיו, שמרדו בשלטון מצרים. אברהים פחה כבש אז את הכפר והרס את המצודה עד היסוד. שלטונות המנדאט הקימו בשנות המהומות 1939–1936 על יסודות המצודה העתיקה מצודה קטנה לשם הגנה על הדרך.

בכפר שרידים של מצודת הצלבנים, חומות, יקבים, בורות, מערות וקברים. מאחורי ההר, שעליו יושב הכפר, בעמק הסמוך לקרית ענבים, נמצאת חורבה של כנסיה מתקופת הצלבנים ³¹⁵. הצלבנים קראו למעין שבעמק Aqua Bella. ומכאן השם הערבי עין אִקְבָּלָה.

במלחמת ישראל לשחרור ירושלים מהמצור, ששמו עליה הערבים, כבש צבא ההגנה את הכפר, ויושביו הערביים נטשוהו, ביום ח' תשרי תש"ט (11.10.1948) נוסד בו ישוב של קבוץ “עמלים” המסונף לקבוץ המאוחד. השוה צובה. ש"ב כג, לו.

צְבוֹיִם. ראה צבים.

א־צַּבְּחָה – الصبحة. הר בנגב (440 מ'). 13 ק"מ מדרום לעוג’א אל־חפיר.

צֻבְּחִיָּה – صبحيّة. כפר בדרום הר חורן.

א־צֻבַּיְחִי – الصبيحي. כפר בגלעד, 12 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לא־סלט.

צֻבַּיְטָּה – صبيطة. ראה סביטה ושבטה.

צְבָיִים. לפי גירסה אחת של התוספתא היא מקום מגוריה של משפחת הכהנים בית עלובאי (ענובאי), לפי גירסה אחרת בית צבאים, והגירסה במקומות המקבילים בתלמוד בבלי ובירושלמי היא בית צבועים (ע"ש). תוס' יבמות א, ו.

צְבֹיִם (צְבֹיִים צְבוֹיִם). אחת מערי עמק השדים שנהפכו. ראה מה שנאמר על ערים אלו בהערות לע"ע סדום ועמורה. בר' י, יט; יד, ב. ח; דברים כט, כב; הושע יא, ח (צבאים); ספר היובלות 13, 23.

צֻבְּלוּיָה – صبلوية. כפר בדרום הר חורן.

צְבֹעִים. עיר בתחום לוד. יתכן, שהיא העיר צַבֻּמָ. שהח’ברו כבשוה בתקופת אל־אמרנה יחד עם אילון וצרעה ³¹⁶. שבי ציון מבני בנימין התישבו בה. לפי סדר רשימת הערים בספר נחמיה יש לחפש את צבעים סמוך ללוד ולאונו. בין חדיד ובין נבלט ³¹⁷. היום אולי خ. البيضاء. ח'. אל־בַּיְצָ’א, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' לנבלט. במקום זה יסודות, בית־הבד, בורות חצובים, חרסים ואבני פסיפס לבנים על פני הקרקע. יקות ווו, עמ' 37, ידע כפר בשם סַבְּיָה או צַבְּיָה בסביבות רמלה. היום אינו ידוע. השוה גם בית צבועים והר צבועים. (?) 274 EA; נחמ' יא, לד.

א־צַּבְּרָה – الصبرة. מרכז של מכרות וכורי התוך של נחושת וברזל באדום, מדר’־דר’־מע' לפטרה. לאורך ואדי א־צברה נמצאות ערמות גדולות של פסולת עפרות ברזל ונחושת. על ההר החולש על הנחל מצויות חורבות של בנינים גדולים הבנויים מאבני חול אדומות ועל יד הנחל שריד של תיאטרון תחת כפת השמים. נ. גליק סבור, שבמקום זה היתה עיר נבטית, ויתכן שגם האדומים לפניהם נצלו את אוצרות המתכות ³¹⁸. אולי היא Sabara של Not..dign. 13. 28

צַבָּרִין – صبّارين. כפר ערבי נטוש ממזרח למושבה זכרון יעקב. בימי הבינים ישבו בו שומרונים, ומנהיגם בבא רבה (במאה הרביעית) בנה להם בית כנסת ³¹⁹. בשנת תש"ט נוסד בשטח הכפר הזה הישוב רמות מנשה.

צְדָד. מקום בגבול הצפוני המורחב של ארץ־ישראל, בדרך לבא חמת. היום הכפר صدد = צַדַד במרחק 100 ק"מ מצפון לדמשק, בדרך לחֻמְץ ולחמת ³²⁰. ראה גם בפרק גבולות הארץ. במד' לד, ח; יחז' מז, טו.

צִדּוֹן. ראה צידון.

צִדִּים (הצדים). עיר בצורה בארץ נפתלי. התלמוד הירושלמי מזהה אותה עם כפר חטיא (ע"ש) שמצפ’־מע' לטבריה, היום מושב־העובדים כפר חטים. בחטים הקדומה (חַטִּין אל־קַדוּם) על גבעה תלולה סמוך למושב נמצאים שרידים של מבצר עתיק. השוה גם קרני חטין. יהו' יט, לה; יר' מגלה א, א–ע, ע"א.

א־צַּדְקָה – الصدقة. כפר באדום, 20 ק"מ ממערב למעון, היא Zodocaiha של 24, 13. Not. Dign.

צַהַל. מושב־עובדים של חיילים משוחררים מצבא ההגנה לישראל (צה"ל) המסונף לתנועת המושבים, על שפת הים בשטח אכזיב, 4 ק"מ מצפון לנהריה, כלול באזור האדמיניסטרטיבי סולם צור. נוסד באדר תש"ט (מרס 1949). המתנחלים הם יוצאי הונגריה וגרמניה. בטבת תשי"א היה מספרם 188 נפש.

צַ’הְרַתּ אַבּוּ סַלְט – ضهرة ابو سلط. גב־הר בעמק הירדן, 25 ק"מ מצפ’־מע' לתל אל־־כַּפְרַיְן. על ידו עוברת הדרך לא־סַּלְט.

צַ’הְרַתּ אַבּוּ אל־עדַס – ضهرة ابو العدس. הר בגלעד, 8 ק"מ

מדר’־מע' לאִרְבִּד.

צַ’הְרַתּ אל־אַגְ’רָה – ضهرة الاجرة. גב־הר בגלעד, 13 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

צַ’הְרַתּ אֻם אל־הַוָא – ضهرة امّ الهواء. גב־הר בגלעד, 11 ק"מ ממזרח לארבד.

צַ’הְרַתּ אל־חֻמַיְמָה – ضهرة الحميمة. גב־הר ממזרח לנהריה. ח'. עַיְתַּיִם שבגב־הר זה הוא ישוב מהתקופה הרומית. בו יסודות, עקבות של פסיפסים, חרסים, בריכה, בורות, גתות וקברים.

צַ’הְרַתּ אל־חִמָרָה – ضهرة الحمارة. ראה הר הרדוף.

צַ’הְרַתּ אַל־כַּנִיסָה – ضهرة الكنيسة. גב־הר (836 מ') בגלעד, 10 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לאל־חֻצְן.

צַ’הְרַתּ אל־מַנְזַלָה – ضهرة المنزلة. גב־הר בגלעד, 11 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לארבד.

צַ’הְרַתּ א־סּוּק – ضهرة السوق. גב־הר (546 מ') בגלעד, 10 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לארבד.

צַ’הְרַתּ סַוְקַמָה – ضهرة سوقمة. גב־הר (610 מ') בגלעד, 7 ק"מ מדר’־מע' לארבד.

*צוֹבָה. ישוב של קבוץ חיילים משוחררים מארגון פלמ"ח של ילידי הארץ ויוצאי אירופה המסונף לקבוץ המאוחד, בקרבת הכפר הנטוש צוּבָּא (השוה צֹבָה) על הר סמוך לכביש העולה לירושלים, בין הר קסטל ובין קרית ענבים. כלול באזור האדמיניסטרטיבי הרי יהודה. נוסד ביום א' דחוה"מ סכות תש"ט (19.10.1948). בטבת תשי"א היה מספר נפשות הקבוץ 102.

א־צָּוָוִין – الصواوين. שדה של כלי צור בנגב, 23 ק"מ מדר’־מזר' לרפיח.

א־צֻּוַיְל – الصويل. חבל־ארץ בצפון־מזרח הגלעד.

א־צֻּוַיְלָתּ – الصويلات. לפנים כפר קטן מצפון לצפת.

צוַיְנִיתּ – صوينيت. תחנה פריהיסטורית בנחל בין לטרון ובין בית נוּבָּא. בה כלי צור רבים.

צוֹמֶת אוֹנוֹ, ממזרח לכפר אונו. ממנו יוצאות הדרכים מזרחה לבני עטרות ונחלים, צפונה־מערבה ליפו, דרומה־מערבה לבית דגון ולכביש ירושלים – תל אביב ודרומה ללוד.

צוֹמֶת אַחִים, בשפלה, מול כפר אחים. ממנו יוצאות הדרכים צפונה־מערבה לחצור ולבצרון, צפונה־מזרחה לצומת ראם, דרומה לצומת פלוגות ודרומה־מערבה למגדל־אשקלון.

צוֹמֶת אֲפֵק, ליד ראש העין, מכביש לוד–חיפה מסתעפות הדרכים מערבה לפתח תקוה ומזרחה לכפר קָסִם.

צוֹמֶת אַשְׁקְלוֹן. בשפלה, מדר’־מזר' למגדל־אשקלון. מכאן יוצאות הדרכים מערבה לאשקלון, צפונה־מערבה למגדל־אשקלון, צפונה לנצנים, לאשדוד וליבנה, צפונה־מזרחה לצומת הודיה ולצומת ראם ודרומה־מזרחה לצומת גבעתי.

צוֹמֶת אֶשְׁתָּאוֹל, לרגלי הרי יהודה. הדרכים יוצאות מכאן מזרחה למבואות ירושלים ולירושלים, צפונה לשער הגיא ³²¹, צפונה־מערבה למשמר דוד ולטל שחר ודרומה־מערבה לבית גוברין.

צוֹמֶת בִּילוּ, בשפלה, מדרום לכפר בילו. ממנו מסתעפות הדרכים צפונה־מזרחה לרמלה וללוד. צפונה־מערבה לרחובות ולראשון לציון, דרומה־מערבה לגדרה ודרומה־מזרחה למזכרת בתיה ולחולדה.

צוֹמֶת בֵּית דָּגון, בככר שמדר’־מע' לבית דגון. מכביש ירושלים – תל אביב־יפו מסתעפות הדרכים צפונה־מזרחה ליהוד ולפתח תקוה ודרומה־מערבה לראשון לציון ולרחובות.

צוֹמֶת בֶּן־זַכַּאי, בשפלה. מכאן יוצאות הדרכים צפונה ליבנה, דרומה לאשדוד, דרומה־מזרחה לצומת ראם, צפונה־מערבה (דרך לא סלולה) לשפת הים.

צוֹמֶת גִּבְעָתִי, בשפלה, מצפ’־מזר' למגדל אשקלון. הדרכים יוצאות דרומה־מערבה למגדל־אשקלון, צפונה־מערבה לאשדוד, דרומה לעזה, דרומה־מזרחה לצומת פלוגות ולבאר שבע.

צוֹמֶת גְּדֵרָה, בשפלה, מדר’־מע' לגדרה. הדרכים יוצאות מכאן צפונה־מזרחה לגדרה. צפונה־מערבה ליבנה, דרומה־מזרחה לצומת ראם ודרומה־מערבה לבצרון ולגן יבנה.

צוֹמֶת גּוֹלָנִי, בגליל התחתון, סמוך למצבה לזכר חללי חטיבת גולני, ממערב ללביא. מכביש נצרת–טבריה מסתעפת דרך אחת צפונה לגליל העליון, לעילבון ולפרוד ודרך אחת דרומה לכפר תבור.

צוֹמֶת גִּילַת, בכביש עזה–באר שבע. הדרכים יוצאות מזרחה לקו מסה"ב הישן - - דיר אבו מנצור–עמודיה ודרומה־מערבה (דרך לא סלולה) לפטיש.

צוֹמֶת הָאֵלָה, בעמק האלה. הדרכים הולכות צפונה לכפר זכריה, לבית שמש ולהר־טוב, דרומה־מזרחה לבית גוברין ולנתיב הל"ה ומערבה (דרך לא סלולה) לעגור.

צוֹמֶת הַגְּבוּרָה, בשפתה המזרחית של השפלה, סמוך למצבת הגבורה. מכביש ירושלים–תל אביב־יפו מסתעפת דרך צפונה־מזרחה לנחשון ודרומה־מערבה לצומת ראם ולמגדל אשקלון.

צוֹמֶת (מסעף) הַגוֹמֶא, בשפתו המערבית של עמק חולה. מכביש ראש פנה–מטולה מסתעפת דרך דרומה־מזרחה לנאות מרדכי וללהבות הבשן וצפונה־מערבה (דרך לא סלולה) לתבנין בשטח הלבנון.

צוֹמֶת הוֹדִיָה, בשפלה, סמוך ליישוב הודיה. מכאן יוצאות הדרכים דרומה־מערבה למגדל־אשקלון, צפונה־מזרחה לכפר אחים ולצומת ראם, דרומה־מזרחה לצומת גבעתי וצפונה־מערבה ליבנה.

צוֹמֶת (מסעף) הַמְּצוּדוֹת, בצפונו של הגליל העליון. מכביש ראש פנה – מטולה מסתעף כביש מזרחה לדפנה, דן וכפר סאלד ומערבה (דרך לא סלולה) להונין.

צוֹמֶת הַנֶּגֶב, ליד באר משאבים (עסלוג'). מכאן יוצאות הדרכים צפונה־מזרחה לבאר שבע, צפונה־מערבה לחלוצה, דרומה־מערבה לנצנה (עוג’א אל־חפיר) ודרומה־מזרחה למשאבים.

צוֹמֶת הָעֲמָקִים, בשער העמקים. מכביש חיפה–עפולה מסתעף כביש מזרחה לנצרת דרומה לצומת יקנעם וצפונה־מזרחה לכפר אתא.

צוֹמֶת הַשָּׁרוֹן, בלב השרון. מכאן יוצאות הדרכים צפונה לחיפה, דרומה לכפר סבא ולפתח תקוה, מערבה לנתניה ומזרחה לכפר יונה ולטול כרם.

צוֹמֶת הַתְּעוּפָה. ראה צומת לוד.

צוֹמֶת חוֹסֶן, בגליל העליון. מכאן יוצאות הדרכים צפונה־מזרחה לצומת סאסא (חירם), דרומה־מזרחה לפקיעין ולרמה ומערבה לנהריה.

צוֹמֶת חִירָם, בגליל העליון, ליד סאסא. ממנו יוצאות הדרכים צפונה־מזרחה לקדש נפתלי, דרומה־מזרחה לצפת, צפונה־מערבה לסולם צור ודרומה־מערבה לנהריה.

צוֹמֶת חֲצֵבָה, בערבה, ליד עין חצבה. מכאן מובילות הדרכים צפונה־מערבה למעלה עקרבים ולממשית, צפונה־מזרחה לערבת סדום, דרומה לאילת ומזרחה (דרך לא סלולה) לשטח עבר הירדן.

צוֹמֶת יְהוּד, בקצה הדרומי של השרון. מכביש לוד–פתח תקוה מסתעף כביש צפונה־מערבה לתל אביב ודרומה־מערבה לראשון לציון.

צוֹמֶת יָקְנְעָם, בשפתו המערבית של עמק יזרעאל. מכאן הולכות הדרכים צפונה לשער העמקים, צפונה־מזרחה לנצרת, דרומה־מזרחה לעפולה, דרומה למגדו ודרומה־מערבה לזכרון יעקב.

צוֹמֶת יְרוֹחָם, בנגב, על יד באר ירוחם. דרכים יוצאות מכאן דרומה־מזרחה למכתש הגדול, צפונה־מזרחה לממשית, צפונה־מערבה לבאר שבע ודרומה־מערבה לעבדת.

צוֹמֶת לוֹד. מקו מסה"ב ירושלים–יפו מסתעף קו מסה"ב לחיפה ודרכים הולכות צפונה ליהוד ולפתח תקוה, צפונה־מערבה לתל אביב, דרומה־מערבה לרמלה וצפונה־מזרחה לנבלט.

צוֹמֶת מְגִדּוֹ, בשפתו הדרומית־המערבית של עמק יזרעאל. דרך חוף הים נכנסת מעמק עירון לעמק יזרעאל ונמשכת צפונה־מזרחה לעפולה, והדרך הבאה משומדון מעבר לג’נין הולכת צפונה־מערבה לצומת יקנעם ולחיפה.

צוֹמֶת מְטוּלָה, בשפת עמק עיון. כביש אחד עולה לאורך שפתו המזרחית של עמק עיון לחצביה בהר חרמון, כביש שני עולה צפונה־מערבה בהר הלבנון לצידון, כביש שלישי נמשך צפונה בעמק עיון למַרְג' עַיוּן, כביש רביעי הולך דרומה־מערבה לא־טַּיִּבָּה וכביש חמישי דרומה לעמק חולה.

צוֹמֶת מְפַלְּסִים, בשפלה, מצפ’־מזר' לעזה. את כביש השפלה חוצה כאן כביש עזה–ברור חיל.

צוֹמֶת נְטָעִים, בשפלה, מצפ’־מזר' לישוב נטעים. מכאן יוצאות הדרכים צפונה־מזרחה לבית דגון, דרומה־מזרחה לרמלה, צפונה לראשון לציון ודרומה־מערבה לנטעים ולפלמח.

צוֹמֶת נִצָּנָה, בנגב, בגבול שטח מצרים. מכאן יוצאות הדרכים מזרחה־צפונה־מזרחה לבאר שבע. צפונה־מערבה לרפיח, דרומה־מערבה לאסמאעיליה ודרומה לקדש ברנע.

צוֹמֶת נַרְבַּתָּה, בשרון. דרך חוף הים ההולכת צפונה־מזרחה לאורך עמק עירון יוצאת על יד מגדו לעמק יזרעאל, דרכים אחרות הולכות צפונה לנחל מלח, דרומה־מזרחה לבָּקָה המערבית ודרומה־מערבה לחדרה.

צוֹמֶת סָאסָא. ראה צומת חירם.

צוֹמֶת סַעַד, בשפלה, מדרום למושב סעד. הדרכים יוצאות מכאן צפונה למפלסים ולצומת גבעתי, צפונה־מערבה לעזה, דרומה־מזרחה לבאר שבע ודרומה־מערבה לבארי ולבית רעים.

צוֹמֶת עַיַּנוֹת, בשפלה, ממזרח לחות־הלמוד עיינות. הדרכים הולכות מכאן צפונה־מזרחה לרמלה, צפונה־מערבה לצומת בן־זכאי בכביש השפלה, דרומה־מזרחה לתלמי יחיאל ודרומה־מערבה לגן יבנה.

צוֹמֶת עִירוֹן, בעמק עירון, ליד עין עירון. הדרכים הולכות צפונה־מזרחה למגדו ולעפולה. צפונה לנחל מלח, דרומה למסעף נרבתה. צפונה־מערבה לזכרון יעקב ודרומה־מערבה לחדרה.

צוֹמֶת פְּלוּגוֹת, בשפלת הדרום, ליד עיי פלוגות (לפנים פָ’לוּגָ’ה). מכאן יוצאות הדרכים צפונה־מערבה למגדל־אשקלון, דרומה־מזרחה לבית גוברין, דרומה־מערבה לברור חיל, דרומה לבאר שבע וצפונה־מערבה לצומת גבעתי, למגדל־אשקלון ולאשדוד.

צוֹמֶת רְאֵם, באמצע השפלה, מדרום למושב בני ראם. מכאן יוצאות הדרכים צפונה־מזרחה לצומת הגבורה ולמבואות ירושלים, צפונה־מערבה לגדרה, דרומה־מערבה לצומת אחים ולמגדל־אשקלון.

צוֹמֶת רָמַת גַּן, בשער השרון. הדרכים יוצאות מכאן דרומה־מערבה לתל אביב, צפונה להרצליה, מזרחה לפתח תקוה, מערבה לשפת הים ודרומה לאונו.

צוֹמֶת רַעֲנָנָה, בשרון. מכביש תל אביב–חיפה מסתעף כביש צפונה־מזרחה לרמת הכובש, מזרחה לכפר סבא ודרומה־מערבה להרצליה.

צֻוָּנָה – صوّانة. כפר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לתבנין.

צֻוָּנָּתּ – صوّانات. עיר חרבה ממזרח למשמר אילון. בה בנינים הרוסים, בורות חצובים ובנויים, שברי עמודים וקברים.

צוֹעַר (צֹעַר). עיר בככר הירדן שכלה מַשְׂקֶה “כגן ה' כארץ מצרים”, היא נזכרת יחד עם סדום ועמורה ועם יתר ערי עמק השדים, שנלחמו בימי אברהם עם כדרלעמר ובני בריתו. בההפך העיר סדום נמלט לוט ממנה לצוער הקרובה, ששכנה כנראה במקום גבוה מסדום. משה ראה מהר נבו את כל הארץ מארץ נפתלי בצפון עד צער מדרום לבקעת ירחו, היא נמצאה בקצה גבול מואב (ישע' וירמ' שם). הוראת השם היא הקטנה (בר' יט, כ). היא היתה כנראה הקטנה בין ערי עמק השדים, שמה היה לפנים בלע. יתכן שהיא העיר זֻחְ’רִ, זֻחְ’רַ, זֻחְ’רֻ הנזכרת במכתבי אל־אמרנא. התרגומים הארמיים גורסים זוער (יונתן), או זעיר (ירושלמי), בשבעים Yooש. אצל יוספוס ופטולמאוס (V, 16, 4) ובכתבי אבות הכנסיה Segor Zoc.pc..Z6c.pc.7dbop ובכתבי הגיאוגרפים וההיסטוריוגרפים המוסלמים של ימי הבינים زعار = זֻעָר.

בימי הבית השני היתה צוער לנבטים אלכסנדר ינאי כבש אותה מחרתת השני מלך הנבטים, ואז היתה בגבול הדרומי של עבר הירדן היהודי. בימים ההם היו היהודים יושבי עבר הירדן המזרחי מתאספים בשלש רגלים בעיר זו ועולים מכאן לירושלים. הישוב היהודי בצוער התקיים עד אמצע ימי הביניים, ואמוראים מדור ה' ישבו בה. בתקופה הביזנטית, כשאסור היה ליהודים לבוא לירושלים, היו יהודי הנגב מתכנסים בשלש רגלים בצוער להתפלל בצבור ³²². לפי אבסביוס והירונימוס שייכת צוער, המפורסמת בתמריה, בעצי אפרסמון וביתר עצי הפרי, לפלסטיני השלישית. יעקובי מזכיר אותה (במאה התשיעית) כבירת מואב, ואלו לפי אל־מקדסי (במאה העשירית) היתה בירת הגליל א־שַּׁרָא (אדום).

ברור הדבר, שיש להבחין בין צוער העתיקה מימי אברהם, שישובה אולי נפסק עם חורבן ערי עמק השדים, אבל מקומה עוד היה ידוע בימי משה ואף גם בתקופה הישראלית, ובין צוער מתקופת הבית השני עד ימי הביניים. על מקומה של העיר צער המקראית קיים וכוח בין החוקרים, המחפשים אותה יחד עם ערי עמק השדים מצפ’־מזר' לים המלח לרגלי הר הגלעד. אחדים הציעו את תל א- שָּׁעוּר במקום כניסתו של נחל חשבון לעמק הירדן ³²³. סֶלֶה מֶרִיל מציע תל אִקְטָנִי, 2 ק"מ ממזרח לתל א־רָמָה ³²⁴. הדעה, שערי עמק השדים וממילא גם צוער היו מצפ’־מזר' לים המלח, נתחדשה ע"י חוקרים אחרונים המחפשים אותן בקבוצת תֻּלוּל אל־עֻ’סוּל (ע"ש), אולבריט רואה את צוער מזמנם של אברהם ולוט בבָּבּ (תל) א־דַּ’רָע בשפלת אל־מַזְרַע שמצפ’־מע' לקיר מואב (ע"ש) ³²⁵. השוה גם את הספרות לע' סדום.

העיר צוער מימי אלכסנדר ינאי ועד ימי הבינים היתה ללא ספק מדרום לים המלח. בזמן התלמוד כבר סברו, שערי עמק השדים היו מדרום לים המלח. לפי ר' חנינא צוער רחוקה מסדום חמשה מילין. לפי אבסביוס היא רחוקה דרך שני ימים מיריחו. אולי יש לקבוע את מקומה על יד הכפר الصافية = א־צָּפִיָה הקרוב לשפך נחל הערבים (סַיְל אל קַרָחִי) לים המלח. ששם נמצאים שרידים רבים של עיר עתיקה, או באחד ממקומות־הישוב העתיקים האחרים שבפרק זה של עמק הערבה הנקרא בשם עַ’וְר א־צָּפִיָה, שכלו משקה ופורה מאד ³²⁶. שלש מצבות יהודיות עם כתובות ארמיות מהשנים 300, 364 ו־435 לחורבן בית המקדש ומצבה אחת עם כתובת יונית־יהודית משנת 389/90 לספה"נ, שנתגלו במקום זה, מעידות על ישוב יהודי במקום מהמאה השלישית עד המאה הששית לספה"נ ³²⁷.

והנה כתובת יהודית בצוער:

"תחנית נפשתה דשאול בר [ש]לת "דמית בריש ירח מרחשון משתה "קדמיתה דשמיטתא שנת תלת "מא ושתין ורבע שנין לחרבן “בית מקדשה שלם” ³²⁸

(מקום מנוחת נפשו של שאול בן [ש]לת, שמת בראש חודש מרחשון בשנה הראשונה לשמיטה, בשנת שלש מאות וששים וארבע שנים לחורבן בית המקדש, שלום).

מוסיל מציע כמקומה של צוער את הכפר אל־קַרְיָה (שיח' עיסא) הסמוך לא־צָּפִיָה. בשני המקומות גם יחד נמצאות חורבות מהתקופות הביזנטית והערבית הקדומה ³²⁹. דלמן מחפש את צוער בעַ’וְר אל־פַ’יְפָ’ה וחַ’נַיְזִרָה ³³⁰.

חכמי התלמוד הללו את פריונן של סביבות צוער. העיר היתה מפורסמת ביערות התמרים (“צוער עיר התמרים”) וגנות הצרי והלבונה אשר בסביבותיה (מש' יבמות, שם). תמרי צוער היו מבשילים במאוחר (“אוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער”, תוס' שביעית וב' פסחים שם). אבסביוס והירונימוס מהללים את התמרים, עצי האפרסמון ויתר עצי הפרי של צוער. ההיסטוריונים והגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים מדברים הרבה בשבחה של צוער:

פרותיה מצוינים ובשדותיה מגדלים הרבה אינדיגו, שטיב חומר הצבע שלו פחות ערכו מצבע האינדיגו של כבול. תמריה הם מהמין המשובח ביותר, אין כמותם בעיראק או במקום אחר למתיקות וליופי (אצטח’רי, עמ' 64; אבן חיקל, עמ' 124). לאנשי צוער מסחר ענֵף המכניס להם רווחים גדולים (אבן חיקל, שם), שמס א־דין מספר, שמתמרי צוער עושים דבש טוב, הוא משוה את צוער בגלל פריחתה הכלכלית עם בצרה שבארם נהרים, אבל אקלימה החם “כמו בשאול” ממית. לפי הנוסע הפרסי נאצר־יכורסו, עשיר מחוז צוער במטעי סוכר, ומשם מוציאים סוכר לרוב. גם נוסעי הצלב כותבים, שהעיר ידועה בתמריה, בתאניה ובגפניה, בשמן אפרסמון ובאינדיגו. במטעים אלה מועסקים עבדים.

על יושבי צוער כותב יעקובי (במאה התשיעית) שהם ערב־רב, ואל־מקדסי מתאר אותם כשחורים וגסים. בגלל חשיבותה של העיר בחקלאות ובמסחר קראו הערבים של ימי הבינים את ים המלח הקרוב לה בשם ימת צוער. בגלל אקלימה הקשה משוה אותה אל־מקדסי (שם, עמ' 178) לגיהנם, ואולי משום זה עזבוה רוב יושביה. במחצית הראשונה של המאה הי"ג היה ישובה דל מאד (יקות II עמ' 934). העיר נחרבה בשנת 1291 והבקעה בה ישבה הפכה לשממה. 335 334,145 EA; בר' יג, י; יד, ב. ח; יט, כ–כג. ל; דב' לד, ג; ישע' טו, ה; ירמ' מח, לד; מש' יבמות טז, ז; תוס' שביעית ז, טו; ב' פסחים נג, א; יר' ברכות א, א–א ע"ג; יומא תחלת פ"ג–א, ע"ב; בר"ר נ, טו; מכילתא לשמות יז, יד; ספרי לדב' לד, ג; קדמ/ א 11, 4; יג, 15, 4; יד 1, 4; מלח' ד 8, 4; 20, 150; 21, 138; 29, 122; 2, 94; 1 42 On מ"מ 78.

צוּף. ראה ארץ צופים וצופים.

צוֹפִים, הַצּוֹפִים. מקום גבוה היושב על הר בקרבת ירושלים, שממנו רואים לראשונה את העיר כשמתקרבים אליה ולאחרונה כשיוצאים ממנה. “מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר צופים שורפו במקומו, ואם לא, חוזר ושורפו לפני הבירה” (מש' תוס' וב' פסחים שם). רש"י לגמרא פסחים מפרש: “שם כפר שיכולין לראות את בית המקדש”, ואילו התוס' לברכות מט, ב אומרת: “והמקום אשר תראהו משם הוא הנקרא צופים”. המדרש מספר: פעם אחת היו עולין לירושלים וכיון שהגיעו לצופים קרעו את בגדיהם (איכה סוף פ"ה). וההלכה פוסקת: הרואה את ירושלים מן הצופים חייב לקרוע (יר' מו"ק ג, ז–פג, ע"ד למטה). כך גם נהגו היהודים בימי הבינים ³³¹.

לפי יוספוס נפגש הכהן הגדול עם אלכסנדר הגדול, שעלה על ירושלים, על יד מקום קרוב לירושלים בשם Ecupa או lapet. שממנו רואים את כל ירושלים ואת בית המקדש. לפי ר' יהושע בן לוי בא מהצופים (זוהי הגירסה הנכונה וכך גורסים גם רש"י ותוס' יו"ט, ואילו המדרש גורס צוף), מין דבש משובח). היום הכפר سعفاط = שַׁעְפָט ³³², 7 ק"ס מצפון לירושלים על אם הדרך הבאה משכם. הצלבנים קראוהו בשם Dersofath (دير شعفاط). מהכפר רואים את כל ירושלים כאילו היא שטוחה בפני הצופה. בכפר שרידי־בנין עתיקים וקברים יהודיים. על שמו נקרא ההר שמצפון לירושלים הר הצופים. דלמן מזהה את צופים והר הצופים עם راس المشرف רָס אל־מֻשַׁרַף בדרך משעפאט לירושלים ³³³, שממנו רואים יותר טוב את הר הבית, השוה גם לישה וסקופוס. מש' פסחים ג ח; תוס' שם ב (ג), כו; מגלה ד (ג), כו; ב' ברכות מט, ב; פסחים מט, א; פא, ב; מו"ק כו, א; מכות כד', ב; סוטה מח, ב; יר' ברכות ט, ה–יג, ע"ב למטה; שהש"ר ד, כב; ספרי דב' סי' מ"ג: קדמ' יא 8, 5; כפו"פ ע"ד.

*צוֹפִית. מושב עובדים המסונף לתנועת המושבים בשרון, 2 ק"מ מצפון לכפר סבא כלול במועצה האדמיניסטרטיבית השרון התיכון. הוא נוסד באלול תרצ"ג (19.9.1933). מספר יושביו (בטבת תשי"ב) 352 נפש ושטח אדמתו 708 דונם, חציו נטוע עצי הדר. המשק מעורב. בשטח המושב נמצאים כלי צור מהתקופה המיקרוליתית 4 ³³⁴.

צוּצִיתָא. ראה ע' סוסיתא.

צוּק. הר גבוה ותלול במדבר יהודה, במרחק 90 ריס או 10 תחומי שבת (= 12 מילין) מירושלים. בימי הבית השני היו משלחים ביום הכפורים את השעיר לעזאזל לצוק. המרחק הנתון מתאים בערך להר المنطار= אל־מֻנְטָר (= המצפה, 525 מ') על יד הדרך העתיקה ההולכת מירושלים לים המלח ועוברת במדבר יהודה מצפון לנחל קדרון ולמנזר העתיק מר סבא ³³⁵, קרוב להר נמצאת באר עתיקה בשם סוּק.

יתכן גם, שהשליחים הלכו עם השעיר בכיוון דרומי והגיעו לאחד הצוקים הזקופים של ואדי חֻ’רַיְטוּן שמדרום להר הירודיון, 15 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לירושלים. במאה החמשית לספה"נ התקיים בנקיקי הסלעים של הנחל השומם הזה מנזר בשם סוּקָה ³³⁶. מש' יומא ו, ד.

צוּקֵי עוּבְדָה. חומת צוקים בנגב הדרומי באורך 7 ק"מ הסוגרת על בקעת עובדה ממערב

⁰צוּקֵי צִיחוֹר. שורה של צוקים לבנים בנגב הדרומי, שמהם יורד נחל ציחור.

⁰צוּקֵי רוּם – רָס א־נַּגְ’ד. ראשו של הר־סלעים גבוה (310 מ' מעפה"י) בשפתו המערבית של ים המלח, בין מצד בוקק (קַצְר אֻם בַּעַ’ק) ובין מצד זוהר (קַצְר א־זֻּוַיְרָה).

⁰צוּקֵי תִּמְנַע – גַ’בַּל אל־מַנְעִיָּה (אל־מַנַיְעִיָה). רכס ארוך של צוקים בין הר יטבתה ובין הר ברך השופע במדרגות תלולות אל הערבה, שאליה פורצים להם דרך נחלי תמנע. סלעי רכס זה וצוקיו מצטיינים בשלל צבעים, בהם טמונים עפרות ברזל ונחושת, מניחים, שאלה הם מכרות שלמה, שהספיקו למלך את החמרים לבנין בית המקדש ולייצור כליו. בשנת 1951, כשלשת אלפים שנה אחרי שלמה, התחילה מדינת ישראל לנצל את האוצרות האלה.

צוֹר (צֹר). עיר גדולה ובצורה ורבת מרכולת של הכנענים, שהיתה בנויה על חוף ים התיכון ועל שני איים קטנים שממולו. לכתחילה נבנתה על אי ממול נחלת אשר ומחוץ לגבול פיניקיה, ובמשך הזמן הלכה והתרחבה. הסופרים היוניים מקדימים מאד את זמן יסוד העיר, שהיתה לדעתם העיר העתיקה ביותר של הפיניקים. לפי הירודוטוס נוסדה צור בשנת 2750 לפסה"נ, לפי יוספוס (קדמ' ח.

1. 1) 240 שנה לפני בנין בית המקדש של שלמה, כלומר בשנת 1210 לפסה"נ בערך, ויוסטינוס (3 XVIII) מודיע לפי מסורת אחת, שהיא נוסדה ע"י פליטי צידון שנחרבה בשנת 1200, שנה אחת אחרי חורבן טרויה. ישעיה (כג, יב) קורא לצור בתולת בת־צידון. מנין־השנים של צור מתחיל בשנת 1198/7. בכל אופן ברור הוא, שצור נזכרת כבר בתעודות המצריות הקדומות ביותר, בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי"ט־הי"ח בצורה צורוי ³³⁷, בלוחות אל־אמרנא בצורה צֻרְרִ, בכתובות סתי א' ורעמסס ב' בצורה צר ובפפירוס אנסטסי א' צר עיר החוף אשר על האי ³³⁸. הכתובות האשוריות מזכירות אותה בשמות צַרְרָ או צֻרְרֻ.

היונים מיחסים לצורים המצאות שונות. בכללן את עבודת האדמה וגדול הגפן. בתקופת אל־אמרנא היתה צור כפופה למצרים. כשהשתחררה מעולה, עלה עליה סתי הראשון וכבשה מחדש, ושוב השתחררה בימי רעמסס השלישי. אז היתה צור העיר הראשה של הפיניקים ויסדה מושבות־מסחר גדולות בחופי הים התיכון. ואניותיה היו מביאות את תוצרת חרושת המעשה הפורחת של הצווים לכל כנפי הארץ. בימים ההם עמד בראש המדינה השופט, שבידו היה השלטון.

תחומה של צור השתרע על רצועת החוף עד עכו ועל המורד המערבי של הלבנון. הגבול הצפוני של נחלת מטה אשר הגיע עד עיר מבצר צור. כשיואב סבב בארץ לפקוד את העם, עבר בגבול צידון ובמבצר צור. חירם מלך צור, ידידם של דוד ושלמה, שלח להם ארזי הלבנון ועצי ברושים וחרשי עץ ואבן לבנין בית המלך ובית ה' בירושלים, שלמה נתן לחירם את ארץ כבול הגובלת בתחום צור. מלכי אשור, שהרחיבו את שלטונם עד הים הגדול, הכבידו את עולם על צור. אשורנצרפל (859–883) ובנו שלמנאסר השלישי כבר הרימו מס מצור, וכשפסקה מלשלם כבש אותה שלמנאסר. גם אדד־ניררי (783–812) שם אותה למס עובד. חירם השני מלך צור שלם מס לתגלת פלאסר השלישי, עיר המסחר האדירה והעשירה ידעה לשמור על שלטונה הפנימי והתקוממה תמיד לשלטון העליון הזר. היא עמדה חמש שנים בפני המצור, ששם עליה שלמנאסר הרביעי, אבל לבסוף הכניע אותה סרגון. אסרחדון צר עליה בשנת 673 וישם אותה למס עובר. אז נבנתה צור על חורבנה של צידון, שנחרבה ע"י אסרחדון. בש' 668 הפך מלך זה את ארץ צור מצרפת עד עכו לפחוה אשורית. בהתקומם בעל מלך צור הכניע אותו אשורבנפל (664), נביאי ישראל יסרו אותה בשבט פיהם על חטאותיה. בימי צדקיהו התכנסו שליחי צור וצידון, אדום מואב ועמון בירושלים וקוו לעזרת מצרים (חזון ירמיהו). אולם כלם נכנעו לנבוכדנאצר מלבד צור, שנבוכדנאצר צר עליה שלש עשרה שנה (572–585). בזמן המצור עלתה צידון שוב לגדולה על חשבונה של צור.

בתקופה הפרסית התפשטו מושבותיה של צור לאורך חוף ארץ־ישראל עד מדרום לאשקלון. בשנת 352 מרדו כל ערי פיניקיה ובכללן גם צור בשלטון פרס. אלכסנדר מוקדון צר גם הוא זמן רב על צור, ולאחר שהחריב את עיר החוף עד היסוד, חבר את החוף ע"י סכר עם רובע המסחר שעל האי, ורק אז עלה בידו לכבוש את העיר ולהחריבה (332). הוא מכר את יושבי צור לעבדים והושיב בעיר, שנבנתה מחדש. מוקדונים, שקראוה בשם Topog. כדי שלא תשוב עוד קום בכחה הקודם, בנה אלכסנדר את אלכסנדריה של מצרים, שהיתה מאז צרתה של צור והחריבה את מסחרה. בכ"ז התנערה מעט מעט מעפרה ואף השתחררה בשנת 273 מעול המלכים מבית תלמי. משנה זו מתחיל מנין השטרות של צור המעיד על עצמאות או אבטונומיה מרחיקה לכת. הסלבקים השתלטו עליה בשנת 198. אולם בשנת 126 הסירה מעליה את עולם, ופומפיוס אשר את עצמאותה בהכריזו אותה לעיר חפשית (64). מאז שב ופרח מסחרה. כנראה שבזמן ההוא נוסדו ע"י צורים מושבות בגליל (בית לחם צרייה = בית לחם של צור).

עוד בימי החשמונאים ויותר מכן בתקופת שלטון הרומאים הצרו הצורים ליהודי הגליל. מאוחר יותר נשתפרו היחסים, בצור ישבו תנאים ואמוראים. רשב"י ישב בצור וידע היטב את ארץ החוף שבין צור לצידון (השוה גם ע' צידון). ידוע האמורא ר' שמעון (ר' ישמעאל) דמן צור. בזמנו של ר' יהודה הנשיא הג' נזדמן ר' חייא בר אבא הכהן מעולי בבל בצור בשעה שבא לשם דיוקלטיינוס קיסר. לר"ש בן יוחאי היה ידיד שכן על יד חצרו בצור. חכמי התלמוד מהללים את השפע והזול שבצור. בתקופת התלמוד היו בצור ירידים גדולים ובתי חרושת, שבהם היו עושים בין היתר גם את הסיף הצורי. אז היתה בה קהלה יהודית חשובה. הנצרות חדרה במוקדם לעיר זו, הירונימוס מזכירה כעיר החוף הגדולה ביותר בפיניקיה. בסוף המאה הששית היו בה בתי אריגה גדולים למשי ולאריגים אחרים, ויושביה היו עשירים.

בעלות כוסרו מלך פרס על ארץ־ישראל (614) השתתפו היהודים יושבי צור במלחמתו עם הירקליוס. לפי אבטיכיוס גוייס נגד עיר זו כל הצבא היהודי, כעשרים אלף איש. הם עלו על צור וצרו עליה. ההתקפה נכשלה, והיהודים יושבי צור, שמספרם הגיע לארבעת אלפים נפש, נאסרו. אחרי מצור ממושך יצא צבא הירקליוס מהעיר ואיגף פתאום את הצבא היהודי, בהכבש צור על ידי הערבים הושיבו בה פרסים רבים.

בסוף המאה התשיעית היתה צור עיר החוף הראשית של סוריה. היא היתה מבוצרת, ובה היה אוצר הנשק של הח’ליף, ששלח מכאן את צי־המלחמה נגד הביזנטים (יעקובי, עמ' 115). במאה העשירית מכרו בצור סוכר, חרוזי זכוכית וכלי זכוכית (אל מקדסי, עמ' 204). מתוך תעודות שונות מתברר, שבמחצית הראשונה של המאה הי"א היתה בצור עדה יהודית חשובה. משפרץ ברבע הראשון של המאה הי"א דבר בארץ ישראל, נמלטו לצור יהודים רבים. יהודי ארץ־ישראל הביטו על קהלת צור כעל קהלה ארצישראלית גמורה. קהלה זאת לא נפגעה אמנם מהאסון, שהמיטו הערבים על קהלות ארץ־ישראל במרד הבדוים של שנות 1024 – 1029, אבל גם היא נתרוששה. בשנת 1025 מודיעים, “כי לא נשאר בכל ארץ ישראל קהל מועיל כי אם קהל צור” ³³⁹.

במכתב לקהלת ארם צובה מתאוננים חכמי צור בשנת ד”א תשפ"ט (1029) על המצב השפל של בני עדתם. בהכבש ירושלים בשנת 1071 על ידי הסלג’וקים עברה הישיבה הארצישראלית (ישיבת גאון יעקב) לזמן קצר לצור. אז אסף הגאון ר' אליהו הכהן את “כל ישראל במדינת צור ואת כל הגליל” וסמך את בנו ר' אביתר הכהן ³⁴⁰. באמצע המאה הי"א כותב הנוסע הפרסי נאצר־י-כוסרו, שצור עולה בעשרה ובכוחה על כל ערי החוף. היא עמדה זמן רב בפני הצלבנים, שלא יכלו לכבשה. רק בגלל הריב, שפרץ בין המצביאים הערביים, עלה בידי מלך הצלבנים בלדוין השני לכבוש את העיר בשנת 1124, והיא נשארה ברשותם עד שנת 1291 כשמַלִךּ אל־אַשְׂרַף מלך מצרים גרש את אחרוני הצלבנים מהארץ.

הצלבנים בצרו את העיר, בנו בה הרבה ופתחו את מסחרה. בתקופה ההיא היתה צור עיר החוף הראשית של סוחרי איטליה, ביחוד של סוחרי ויניציאה, בים התיכון. ר' בנימין מטודילא שבקר בצור בימי שלטון הצלבנים (1170/71), מתאר אותה כעיר יפה, שיש לה הנמל החשוב ביותר בחוף המזרחי של ים התיכון. אז ישבו בה 500 משפחות של יהודים ובתוכם חכמים יודעי תורה, שעמדו בחליפת מכתבים עם הרמב"ם. יהודים היו יורדי ים והיו להם ספינות, והם עסקו בסחר הים ובתעשית זכוכית. הקהלה היתה מאורגנת יפה והיו לה בתי־דין. במשך כל ימי הבינים הראשונים התקיימה בצור גם עדה של שומרונים, שנעלמה בזמן חורבן העיר על ידי מלך אל־אשרף. השומרוני אבולחסן הצורי, מתרגם התורה לערבית, היה לו וכוח עם ר' סעדיה גאון. אשתורי הפרחי ידע עוד את צור כעיר חשובה בראשית המאה הי"ד, שאז היתה בה עדה יהודית. בשנת 1831 עוד ישבו בצור 130 יהודים.

الصور= א־צוּר היא כיום עיר מחוז קטנה של מדינת הלבנון (5,200 תו'), ואין בה יהודים. ממצודת הצלבנים, שהיתה גדולה מזו שבעתלית, לא נשאר שריד. בשפת הים נמצאים שרידים מעטים של הנמל העתיק. סמוך לעיר נמצא בית קברות, ובו קבר גדול הידוע בשם “קבר חירם” ³⁴¹. המעין הגדול ראס אל־עין שמדרום לעיר הוא עין מבצר צור, היא אמת־המים של צור. את מבצר צור מחפש דיסו בתל א־רַשִׁידִיָּה ³⁴². EA 77, 89, 92, 114 146, 147, 149, 155 יהו' יט, כט ; ש"ב ה יא; כד, ז; מ"א ה, טו; ט, יא; ישע' כג; ירמי כה, כב; כז, ג; מז, ד; יחז' כו–כח; יואל ד, ד; עמוס א, ט; זכר' ט, ב–ג; נחמ' יג, טז; מש' ברכות ח, ז; מעשרות ג, ה; תוס' עירובין י, ח; דמאי א, י; שביעית ד, ט; ב' ברכות לג, א; עירובין פ, א; מנחות ק, א; עבו"ז יג, ב; כתובות ז, א; שבת יט, א; יר' שביעית ו, א–לו, ע"ג; פסחים א–כח ס"א; עירובין ה א–כב, ע"ב; בכורים ג, ג–סה, ע"ד; מגלה ב, ד–עב, ע"ב למטה; כלאים ט, ד–לב, ע"ג למעלה; קידושין א–ס', ע"ב למעלה; תענית א–סד, ע"א; סוטה ט–כד, ע"ב למטה; ב"ק ד, ג–ד, ע"ב; עבו"ז א, ד–ל, ע"ד; בר"ר סוף פס"א; אסת"ר ד; תנחומא בא ד'; פס"ר י"ז; שאילתא צו, עמ' ק"ל; זוהר משפטים צד, ב; חשמ' א' 5, 15; קדמ' ט, 14, 2; מסעות ר"ב עמ' 28–27; כפו"פ קנ"א, רנ"ד, רע"ט, רפ"ח.

צוֹר ^ב. עיירה בתחום נוה המותרת בשביעית. בנוסח התוספתא ציר (ע"ש). ב' סנהדרין ה, ב; יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד.

צוֹר ^ג. ראה צורבית.

צוּר בָּהִר – صور باهر. כפר גדול בשטח הערבי במרחק 3.5 ק"מ מדרום לירושלים, קרוב לשכונה תלפיות (1,500תו' מוסלמים), ראה צרע. במורד הדרומי של הכפר נמצאים עקבות של תרבות ניאוליתית ³⁴³.

צוֹרַבִּית ( Copc.gccc .2oopdocc). בשני פפירוסים מספר זינון, שהוא ואנשיו נסעו מיריחו דרך אבל ולנו בצורבית ומשם סיירו את ארץ בית טוביה. צורבית אינה אלא צור של בית טוביה. היום ח'. א־צִּיר בואדי א־ציר בבלקא העשירה בתבואה ³⁴⁴, השוה ע' טיירוס.

צוּר א־לִּגָ’א – صور اللجاء. כפר בצפונה של טרכונא (א־לג’א). 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לזרואי (אִזְרַע).

*צוּר מָעוֹן. מושב־עובדים מבני הארץ הנמנה עם העובד הציוני, בשפלת הנגב, מדרום לח' מעון, 10 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לחָן יוּנִס, כלול באזור האדמיניסטרטיבי חבל מעון, נוסד ביום ט' כסלו תש"י (30.11.1949). בטבת תשי"א היה מספר חבריו 90 נפש.

⁰צור משֶׁה. מושב־עובדים של יוצאי יון. בולגריה ותורכיה בשרון. מצפון לאבן יהודה. נוסד ביום ח' תשרי תרצ"ח (13.9.1937) ונקרא על שם העסקן הציוני ביון משה קופינס. מספר יושבי המושב (בטבת תשי"א) 421 נפש ושטח אדמתו 1,280 דונם אדמת מזרע. הוא כלול באזור האדמיניסטרטיבי השרון הצפוני. משקו מעורב ואינטנסיבי.

צוּר־עוֹרֵב. צוק־סלע בעבר הירדן, שעל ידו נהרג עורב, אחד משרי מדין, שנלחמו עם גדעון. אנשי אפרים, שרדפו אחרי המדינים. לכדו את מעברות הירדן בין אבל מחולה ובין בית ברה (ע"ש), תפשו את שרי המדינים זאב ועורב והביאו את ראשיהם לגדעון. שופ' ז, כה.

*צוּר שָׁלוֹם. עיר העתיד ליד מעינות כֻּרְדָנִי בעמק זבולון. בשנת 1924 נרכש במקום זה שטח של 1,500 דונם, וביום י"ט תשרי תש"י (12.10.1949) הונחה אבן הפנה לבנין 89 יחידות דיור ראשונות לעולים, משנת 1951 קיים בו ישוב כפרי.

צוּרְדָא – صورداء. ראה צרדה.

צוּרָה – صورة. כפר ממזרח לראש הנקרה.

*צוּרִיאֵל. כפר עבודה של עולי תימן חברי פאג"י בגליל העליון, בשטח הכפר הנטוש סֻחְ’מָתָּא (ע"ש), 17.5 ק"מ ממע’–צפ’־מע' לצפת. נוסד ביום ט"ז אייר תש"י (3.5.1950) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי רכסים. בכפר התישבו 100 משפחות, בטבת תשי"א 453 נפש.

⁰צוּרֵי אֲמַצְיָה – אִקְטָר אל־קֻצַיְבּ. שטח גדול של צורים וסלעים בערבה, בין גבול עבר הירדן ובין הכביש היורד לערבת סדום, 6 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לחצבה.

צוּרִיף – صوريف. כפר גדול במרחק 12 ק"מ מדר’־מע' לבית לחם, קרוב לגבול מדינת ישראל (1,600 תו' מוסלמים). בו התקיים ישוב בתקופה הרומית.

צוֹרָן. מקום בו ישבו כותים, אבל ישראל וגויים היו מרובים עליהם. לפי נוסחה אחת צורן היא בתחום קיסרין, ולפי נוסחה אחרת צורן היא כקיסרין, כלומר היא דומה לקיסרין בכל הנוגע לתרומות ומעשרות. תחום קיסרין הגיע לצד דרום עד הירקון. צורן נקראה בתקופה הערבית كفر صور – כַּפְר צוּר, 5 ק"מ מדר’־מזר' לא־טַּיִּבָּה שבשומרון, 32 ק"מ מדר’־מזר' לקיסרין. אֻם צור בין טול כרם ובין שפת הים, שאחדים רואים בה את מקומה של צורן היא חורבה ערבית מאוחרת. יר' דמאי ב, א–כב, ע"ג למטה.

צַ’חְ’ר – ضحر ³⁴⁵. כפר בצפון טרכונא.

צַחְ’רָה – صخرة. כפר בגלעד, 21 ק"מ מדרום לאִרְבֵּד.

צַחְ’רַתּ א־נַּצָרָה – صخرة الناصرة. מקום של ישוב עתיק בשפלה. במחצית הדרך בין באר טוביה ובין שפיר (א־סַּוָפִר). בו קברים עתיקים. החרסים שעל פני האדמה רובם רומיים, ויתכן שיש ביניהם גם חרסים מתקופת הברונזה התיכונה ³⁴⁶.

צָטָף – صاطاف. כפר נטוש בהרי ירושלים, 3 ק"מ ממערב לעין כרם. ראה אבן ספיר.

צַיְדָא ^א – صيداء. ראה צידון.

צַיְדָא ^ב – صيداء. כפר בשומרון, 11 ק"מ מצפ’־מזר' לטול כרם (400 תו').

צַידָה – صيدة. כפר בבשן ממזר’־צפ’־מזר' לאדרעי.

צִידוֹן. (צִדוֹן, צִידֹן, צִדֹן). עיר האם של הצידונים ³⁴⁷, הנזכרת כבר במקורות הבבליים מהאלף השלישי לפסה"נ. בשנת 2800 תפסוה המהגרים הכנעניים, שכבשו את כל חוף פיניקיה. בראס שמרה נתגלה האפוס הגדול, שגבורו הוא כרת מלך הצידונים ³⁴⁸. בתקופת אל־אמרנא תפסה מקום חשוב בין ערי פיניקיה. בלוחות אל־אמרנא מופיע שמה בצורה צִדֻנַ או זִתֻּנַ, שאניותיה פולשות לים. אניות ארוד לקחו בשבי אנשים מגבל, מצידון ומבירות. בכתובת רעמסס השני ובפפירוס אנסטסי א' היא נזכרת בצורה ד’ד’ן.

צידון היתה הגדולה והאדירה בערי הפיניקים והיתה שלטת עליהן עד אשר צור תפסה את מקומה בימי דוד ושלמה. לפי המקרא היתה צידון רבה בגבול הצפוני של ארץ־ישראל ותחומה גבל בנחלת המטה אשר (יהו' יט, כח). שלא הוריש את יושביה (שופ' א, לא). בימי השופטים הרחיבה צידון את שלטונה או בכל אופן את השפעתה המדינית על הארץ, ביחוד בגליל. ליש בקצה הצפוני המזרחי של הגליל היתה, כנראה, מושבה צידונית (השוה שופ' יח, ז. כה).

צידון היתה בנויה על שפת הים ועל איים קטנים שממול לחוף. היא היתה עיר מרכולת גדולה, אניותיה הפליגו למרחקים, והיא יסדה מושבות־מסחר בחופי ארצות ים התיכון. בתקופת פריחתה נקראו כל יושבי פיניקיה על שמה צידונים. אלהי הצידונים היו אשמן ועשתורת, צד היתה אלה מקומית, וממנה אולי שם העיר, ויתכן שהשם בא מציד הדגים שבימה (השוה בית צידא). לפי אגדה אחת, הקשורה לנדידת הפלשתים ויתר גויי הים מסוריה לאורך חוף הים לארץ־ישראל בתחלת המאה הי"ב, נחרבה צידון על ידי ה"אשקלונים" (הפלשתים?). אגדה אחרת אומרת, שאנשי צידון יסדו בתחלת המאה הי"ב את צור (יוסטינוס XVIII, 3).

יחסיהם של מלכי צידון למלכי ישראל היו חליפות חיוביות או שליליות. ע"י נשואי אחאב מלך ישראל עם איזבל בת אתבעל מלך צידונים נקשרו קשרים אמיצים בין שתי הממלכות, וממלכת ישראל הושפעה אז הרבה מצידון. העיר נזכרת הרבה בתעודות האשוריות. בהתפשט שלטון האשורים עד הים התיכון הכבידו מלכיהם את עולם על צידון. היא שלמה מס לתגלת פלאסר הראשון (1100). לאשורנצופל (883 – 859). לבנו שלמנאסר השלישי ולאדר־נִרָרִי (805–782). שכבש את העיר. צידון אינה נזכרת בין ערי פיניקיה, שנכנעו לתגלת פלאסר השלישי – סימן הוא, שאז היתה תחת שלטונו של מלך צור. כשמלכה לולו התקומם לאשור, עלה סנחריב על צידון והכניע אותה (את צידון רבה ואת צידון זוטא) ואת יתר ערי פיניקיה החזקות הבצורות עד עכו, מלבד צור שעל האי. אסרחדון החריב את צידון עד היסוד, הרג את מלכה עבד־מלכת, הגלה את עמו לאשור והושיב בערי צידון אנשים מן המזרח. הוא קורא לעצמו מלך צידון. ערים מספר, כגון צרפת, מסר לבעל מלך צור. בהכביד מלכי אשור את עולם על הצידונים, נשענו על מצרים ונכנעו לפרעה נכה, אולם נבוכדנאצר כבש אותה. בנפול צור באותו זמן עלה שוב כוכבה של צידון, שהגיעה לפריחה בתקופת שלטון פרס. מלך פרס נתן לאשמונעזר מלך צידונים את כל השרון מדרום לכרמל עד יפו ³⁴⁹. הצידונים סיפקו לירושלים עצים מהלבנון לבנין הבית השני. כאשר התקוממה צידון לארתחששתא השלישי, החריבוה הפרסים (351). בימי אלכסנדר מוקדון נבנתה צידון, שפתחה לפניו את שעריה, על חורבנה של צור, והיא שבה להיות מרכז חשוב לחרושת המעשה ולמסחר. בתקופה ההלניסטית התישבו בה יונים רבים. מסחרה פרץ אז בכל ערי השפלה. במאה השלישית היתה מראשה מושבה צידונית. זינין קשר קשרי מסחר בינה ובין מצרים. בתקופה ההיא היה בה משטר מדיני מסודר עם ארכונטים, מועצת זקנים ואספת־עם. בשנת 64 ספח אותה פומפיוס לפרובינציה הרומית סוריה. אבל הוא השאיר לה את משטרה הפנימי.

יהודים ישבו בצידון מימי הבית השני. בימי החשמונאים הצרו הצידונים ליהודי הגליל. פקודה אחת של יוליוס קיסר מטילה על היהודים לשלם את מסיהם לצידון בשנת השמיטה השניה בשיעור החלק הרביעי של התבואה שנזרעה. הורדוס בנה בצידון בניינים רבים לאחר שאוגוסטוס קיסר החזיר לה את הזכותה (20 לפה"ס). בימי מלחמת היהודים הגנו הצידונים על היהודים תושבי עירם. בתקופת התלמוד ישבו בצידון חכמים, בתוכם ר' שמעון בר יוחאי, שפגש שם את חנינא בן גמליאל. אחדים מהאמוראים נקראים על שמה, כגון ר' שמעון הצדוני (ג"א השלוני). אבא צידוני ורב יוסף צידוני. הביזנטים מנו הגמונים בצידון. הח’ליף אל־מֻעָוִיָה הושיב בה מהגרים פרסיים, ובסוף המאה התשיעית היו עוד כל יושביה פרסים (יעקובי, עמ' 112). בלדווין הראשון, מלך הצלבנים, כבש את העיר בשנת 1110 ועשה אותה למרכז של סינוריה. הצלבנים קראו את צידון בשם Sagate או Seele. הצלבנים והערבים נלחמו על העיר רבות והרסוה פעמים אחדות. צלאח א־דין לקחה מידי הצלבנים בשנת

1. משנת 1197 עד שנת 1291 היתה שוב ברשות הצלבנים, ר' בנימין מטודילא מצא בצידון (1170/71) רק כעשרים משפחות של יהודים אעפ"י שהעיר היתה אז גדולה, שוקיה המו מאנשים רבים והמצרכים היו בה בזול (אל־אדריסי, עמ' 15). בשנת 1260 החריבוה התתרים של חוּלָגוּ. בשנת 1291 כבש המלך המצרי אל־מַלִךּ אל־אַשְׁרַף את העיר וצוה להרוס את חומותיה.

בסוף ימי הביניים אבד ערכה הכלכלי של צידון, הנוסע ר' משה באסולה מצא בה בשנת רפ"ב (1522) כחמש מאות בתים וכעשרים משפחות של יהודים מסתערבים (מסעות א"י לרמ"ב ה א–ב). היהודים שהיו נוסעים אל הגליל ומהגליל עברו דרך צידון. בשנת תצ"ח (1638) בא ר' משה חגיז לצידון וישב בה שנים אחדות. פַ’חְ’ר א־דין, מנהיג הדרוזים, שמרד בשולטן עותמניה בתחלת המאה הי"ז, החיה את צידון מחדש בעשותו אותה לבירת מדינת הלבנון תחת שלטונו ובמשכו אליה את סחר צרפת. אז שבו והתישבו יהודים בעיר זאת ועסקו במסחר. במחצית השניה של המאה הי"ז נזכרת קהלת צידון פעמים רבות, ונראה שהיתה אז חשובה למדי. במשך השנים הבאות נסתם והלך נמלה של צידון בחול הים, ומאז רק אניות־מפרש קטנות עוגנות בחופה. המרכז המסחרי של סוריה עבר לבירות, והעיר صيدا – צַיְדָא היתה למרכז של מחוז במדינת הלבנון בתוך גנים ופרדסים. כשבקר הרב חיד"א בעיר זו (1738), היתה בה עוד עדה יהודית חשובה. אחרי מאה שנים (1839) מנו בה 250 ובשנת 1856 רק 150 משפחות של יהודים. בשנת 1895 ישבו בצידון 780 יהודים, וכיום קיימת בה עדה יהודית קטנה ועניה.

בחוף הים ובאיים שממולו נמצאים שרידי הנמל הקדום וכן שרידים של בנינים עתיקים. בדיקות ארכיאולוגיות ליד המצודה ובקברים שבסביבה העלו שרידים מתקופת הברונזה התיכונה ³⁵⁰. מצפון לעיר נמצא בית קברות גדול, שבו נתגלו ארונותיהם של אשמנעזר ³⁵¹ ושל מלכים אחרים, שעל אחד מהם מתואר אלכסנדר מוקדון, וארונות־שיש אחרים מהתקופה ההלניסטית וכו'. לפי המסורת היהודית המקומית נמצאים שם גם קבריהם של יששכר וזבולון. את קבר זבולון, בערבית מקאם צַיְדוּן, מראים מדרום לעיר. בקרבת העיר מצויים עקבות של ישוב פריהיסטורי ³⁵². EA 75, 85, 92, 101, 114 118, 144 146–149, 151, 154, 155, 162 ; בר' י, טו, יט; מט, יג; יהו' יא, ח' יט, כח; שופ' א, לא; י, ו; יח, ז. ח; ש"ב כד, ו; מ"א טז. לא; יז, ט; ישע' כג, ב, יב; ירמ' כה, כב; כז, ג; מז, ד; יחז' כח, כ–כו; יואל ד, ד; עזרא ג, ז; זכר' ט, ב; דהי"א כב, ד; תוס' דמאי א, י; עירובין ו (ה), ח; תרומות ז, יב; פרה ד (ג), ט; נדה ו, ו; ב' עכו"ז יג, א; כתובות מו, א; גטין ח, א; שבת קטו, ב; פסחים קיח, א; חולין מט, ב; קו"ר ז, ג; פס' דר"כ קמז, א ובעוד מקומות רבים בתלמוד ובמדרשים; חשמ' א' 5, 15; קדמ' ח, 5, 3; יא. 4. 1; יד, 12, 6; מלח' ב, 18, 6; לוקס 4, 26; 6, 17; מתיה 11, 21; 15, 21; מרקוס 3, 8; 7, 24. 31; מס' ר"ב 26; כפו"פ רפ"ח.

צַיְדָן. (ציידן), היא בית ציידא הסמוכה לשפך הירדן לתוך ים כנרת, עיר של חכמים, מולדת התנאים אבא גוריון, תלמידו של רבן גמליאל, אבא יודן איש צידן, ר' אסי ציידניא ואחרים. תלמידי חכמים היו הולכים לציידן ללמוד תורה. ר' יוחנן הורה בציידן, ואצלו למד ר' שמעון (ג"א ר' ישמעאל) דמן צור. רבן שמעון בן רבן גמליאל הנשיא בקר בעיר זו, ואנשי העיר כבדוהו בסעודה של דגים. ר' יהושע בן חנניה. שהלל בפני אדריאנוס קיסר את הארץ, אשר “לא במסכנות תאכל בה לחם, לא יחסר כל בו”, אמר לו בין השאר, כי פוסיאנין (פסיון Fasane) באים מציידן. בתוס' עבו"ז מסופר, שגוי כתב ספר תורה בציידן. היום כפר הדייגים المسعديّة – אל־מַסְעַדִיָּה בחוף ים כנרת, מדר’־מזר' לשפך הירדן. מש' גטין ז, ה; עבו"ז ג, ז; תוס' אהלות יח, ז; נדה ד. ו; ו, ו; דמאי או ח; פרה ב, א; עבו"ז א, ח; יבמות יד, ז; תרומות ז' יב; גטין א, ד; זבחים א, ה; ב' ברכות לג, א; סוכה כז, ב; עירובין מז, ב; קידושין ב, א; גטין ז, ה, עבו"ז מח, א; יר' שקלים ו, ב–נ, ע"א: ברכות ג, א–ו, ע"א; ד, ד–ח, ע"ב; סוף תרומות; קו"ר ב, יא; מגלת תענית פ"ט.

צַיְדָּתָא. מקום בגליל התחתון, שחכמי התלמוד זהו אותו עם הנקב אשר בארץ נפתלי. אולי היא خ. صيّادة = ח'. צַיָּדָה על יד וָדִי פַגָּ’ס, במרחק 5 ק"מ ממע’־צפ’־מע' למושבה כנרת. לפי בדיקה שטחית, אין שרידיה שעל פני האדמה קודמים אמנם לתקופה הרומית ³⁵³, אבל אין ספק, שבמישור הפורה על יד הנחל האיתן, שעל ידו ירדה הדין מהרי הגליל לבית ירח התקיים ישוב גם בתקופות קדומות יותר. אַבֶּל יודע חורבה ביזנטית בשם צַיָּדָה במרחק 4 ק"מ ממערב לעַוְלָם, שיש בה גם שרידים של ישוב מתקופת הברזל הקדומה ³⁵⁴. יר' מגלה א א–ע, ע"א.

צִיּוֹן. היא העיר המבוצרת, שהייתה בנויה על הר ציון התלול שמדרום להר המוריה בירושלים. דוד כבש את מצודת ציון ויקרא לה עיר דוד. בהתרחב העיר על פני הר המוריה ועל ההר שמעל לשילח נזכרת במקרא ציון כשם נרדף לירושלים או שציון וירושלים נזכרים יחד זו על יד זו כשני שמות לעיר אחת. בשפת המליצה של הנביאים נקראת ירושלים גם בת־ציון. מסוף ימי הבית הראשון נעשה השם ציון כמרכז האומה הישראלית למושג הכולל את כל הארץ על ערכיה הדתיים הרוחניים והמדיניים, שאליהם נכסף לב האומה ³⁵⁵.

בחפירות, שנערכו בהר ציון, נתגלו שרידי הבניינים מזמן היבוסי ומימי דוד ושלמה ³⁵⁶. השוה גם הר ציון, ירושלים וכתף היבוסי. ש"ב ה, ז־ט; ישע' א, כז; י, יג; לג, ה; ירמ, ד, ו; כו, יח; יואל ב, כג; צפנ' ג, טז; זכר' א, יד; ח. ג, תהל' ב, ו; ט, יב; סט. לו; קכו, א; קלז, ג; שה"ש ג; יא; איכה א, ד; ד, ב; דהי"א יא ה (בסה"כ במקרא 151 פעם).

צִייָר. בתקופת התלמוד עיירה בתחום נוה שהיתה סמוכה לספר, ומשום כך היתה מותרת בשביעית, וכשהתרחב הגבול נאסרה. היום אולי הכפר طراية – טֻרָיָה בבשן, 11 ק"מ מצפ’־צפ’־ מזר' לנוה. בינה ובין ציר (אִזְרַע). תוס' שביעית ד' ח; ירי דמאי ב, א–כב, ע"ד.

צִינַבְּרַאי. ראה צנבראי.

צִיעֹר או צָעִיר, עיר בהר יהודה בקרבת חברון. יהורם בן יהושפט מלך יהודה הכה את אדום על יד צעיר. היום הכפר הגדול سعير – סָעִיר סמוך לחלחול, 8 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לחברון (2000 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבתו קברי־סלעים עתיקים. יושבי הכפר מיחסים את אחד הקברים, לפי אגדה עתיקה, לעשו. מג’יר א־דין (בסוף המאה הט"ו) מיחס לכפר סעיר חשיבות גדולה כמתווכת בסחר ירושלים וחברון. * יהו' טו, נד; 4, 156 On. מ"ב ח, כא.

צִיץ. שם מקום ביהודה, שעליו נקרא מעלה אחד במדבר יהודה (השוה מעלה הציץ). השם ציץ טבוע על מטבע, שנמצא בעיר פלרמו שבסיציליה ³⁵⁷. דהי"ב כו, טו.

ציצית, ציציתא. ראה סוסיתא.

צִיר או זִיר. עיר עתיקה בבשן הנזכרת בלוח אל־אמרנא בשם זִרְבָּשָׁן ובכתובת רעמסס השני בצורה צרבשן ³⁵⁸. מזמן התלמוד ידועה ציר כאחת העיירות בתחום נואי (נוה), שהיו מותרות בשביעית בגלל קרבתן לספר ונאסרו כשהתרחב גבול תחום עולי בבל מעבר להן. העיר נזכרת בשם זרואי בין המקומות המובלעים בתחומי ארץ־ישראל של עולי בבל; בכתבי היונים ובכתובותיהם Zopcodd. בתקופת שלטון הממלוכים נודעה כעיר חשובה בשם זו\דר. היום הכפר ازرع – אִזְרַע בשפתה הדרומית־המערבית של טרכונא, 22 ק"מ ממזרח לנוה, השוה גם צור ^ב. 201 EA; תוס' שביעית ז, ח.

צִיר ^א – صير. כפר בשומרון מדרום לג’נין (200 תו' מוסלמים). בו יסודות של בנינים עתיקים, ערמות אבנים ובורות חצובים.

צִיר ^ב – صير. כפר מדר’־מזר' לא־סַּלְט. קרובה לו חורבת המבצר Topog (ע"ש).

צִיר אל־עַ’נַם – صير الغنم. שרידים של מנזר, בורות, פסיפס וקברים, 2 ק"מ ממזרח לבית לחם. מזהים את המקום הזה עם שדה הרועים, שבאו להשתחוות לישו מיד בהוולדו, כמסופר באוונגליון.

א־צִּירָה – الصيرة. שדה־חורבות רחב ידים בעמק יזרעאל ממערב לנעורה 16 ק"מ מדר’־מזר' לנצרת.

צִירַתּ אל־בַּלָּע – صيرة البلّاغ. הר גבוה מצפון לחברון (1013 מ'). עליו יסודות של בנינים, בורות חצובים, עמודים גסים, סולם מדרגות ומערה, המעידים על ישוב קדום בהר. במורדו הדרומי יושב הכפר הגדול חלחול.

צַיְיתּוֹר. מקומו של החסיד ר' יוסי (אבא יוסי) איש צייתור ³⁵⁹. היום אולי הכפר زوتر – זַוְתַּר מעבר לנהר אל־קסמיה. 8 ק"מ מצפ’־מע' לכפר גלעדי. תנח' קדושים סי' ט; ויק"ר כד, ג.

צַלְחַ’ד – صلخد. עיר קטנה בחורן. ראה סלכה.

צַלְחָה – صلحة. לפנים כפר ערבי בגליל העליון סמוך לגבול מדינת הלבנון, 18 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לצפת. המקום היה מיושב בתקופה הרומית הביזנטית. בו ברכה, בורות, רצפת פסיפס, בתי בד, קברים חצובים, יסודות וגלי אבני צור.

א־צָלְחִיָּה – الصالحيّة. כפר בשפתו המזרחית של הירדן, 8 ק"מ מצפון לים חולה (800 תו' מוסלמים).

צַלְחַנָה – صلحنة. כפר במדינת הלבנון, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' למעונה־תרשיחא ³⁶⁰.

צַלְמוֹן ^א. ארץ הרים גבוהים, שבהם יורד שלג רב, הוא הר בשן, אצל פטולמאוס Agd.).ac.vds', הוא גַ’בַּל חַוְרָן הנקרא גם על שם יושביו הדרוזים גַבַּל א־דְרוּז. תהל' סח, טו.

צַלְמוֹן ^ב, צַלְמִין, צְלָמִין (צלמים). עיר בגליל, שישבה על גבעה מצפון לבקעת בית נטופה. יוספוס בצר אותה. אחרי חורבן הבית השני ישב בה משמר הכהנים לבית גנתון. במשנה מסופר מעשה באחד שנטע כרם בצלמון בצורה ידועה והחכמים התירוהו, ושוב מעשה באחד בצלמון, שנשכו נחש ולפי השמועה הוא מת. ואעפ"י שלא מצאוהו השיאו את אשתו, היום החורבה سلامة – סַלָמָה, 22 ק"מ מצפ’־מע' לטבריה, על גבעה המבודדת מההרים מסביב לה על ידי ודי אל־הַרָה ממערב וואדי סַלָמָה היא יורדת הצלמון (ע"ש) ממזרח ³⁶¹. בחורבה יסודות של בנינים, מערות, קברי־סלעים ואמת מים.

מש' כלאים ד, ט; יבמות טז, ו; תוס' פרה ט (ח) ב; ב' ב"ב פב, ב (בדפוסים שלנו צלמון, בדפוסים ישנים ובכתי"מ צלמין): קינת אלקליר איכה ישבה (צלמין), הברייתא של משמרות הכהנים מס' כ"ג; מלח' ב, 20, 6 (2eadacy); חיי יוספוס (2ead.).

צַלְמוֹנָה ^א. מקום בגליל הנודע בחרוביו. הוא נזכר יחד עם שקמה (שקמונה = חיפה). הנוסע מבורדו מזכיר תחנה להחלפת סוסים בשם Calamon במרחק 3 מילים משקמונה, 12 מילים מעכו בדרך חוף הים. המדות הללו מתאימות לחורבה ابو هوّام – אַבּוּ הֻוָּם סמוך לשפך נחל קישון. בימי הביניים נקרא המקום הזה Palmaria על שם חורשות התמרים הגדלים שם. המקום הזה היה מיושב מהתקופה הפרסית עד סוף התקופה הביזנטית. השוה גם קלמון. יר' מעשרות א, א–מח, ע"ג למטה; ערלה א, ב–סא, ע"א למעלה; ספרי דב' פי' צ"ד (הוצ ויניציאה עמ' קס"ה); ספרא בחוקותי פ' קכ"ו (הוצ' ויניציאה עמ' רל"ו).

צַלְמוֹנָה ^ב. תחנה במסעי בני ישראל בין הור ההר ובין פונן. אולי היא Calamon של. Not, dign, שבה עמד חיל־מצב רומי, בדרך מירושלם לאילת. ממזרח לעמק הערבה. אַבֶּל קובע את מקומה על יד بير مذكور – בִּיר מַדְ’כּור בערבה, בין חֲצֵבָה ובין עַ’רַנְדַל ³⁶². במד' לג, מא.

צֵלָע או צֵלָע הָאֶלֶף. מקום בנחלת בנימין שבו קבר דוד את עצמות שאול ויהונתן בקבר קיש אבי שאול. היום אולי خ. صلاح – ח'. צַלָח במרחק 3 ק"מ מדר’־מע' לגבעת שאול, 2.5 ק"מ מצפ’־מע' לירושלים, סמוך לקברי הסנהדרין בצלע ההר, שעליו יושב הכפר שעְפָט ³⁶³. * ש"ב כא, יד; במדב"ר ח, ד; כפו"פ. קכ"ד. יהו' יח, כח.

צַלְעָה – صلعة. מקום של ישוב קדום, 3 ק"מ מצפ’־מע' לדיר שריף בנפת שכם, בו מערות וקברי־סלעים.

*ִצְלָפוֹן. מושב־עובדים של עולי תימן המסונף לתנועת המושבים בין כפר אוריה ובין טל שחר. נוסד ביום ד' תמוז תש"י (19.6.1950). אז עלו על הקרקע 71 משפחות.

צֶלְצַח. מקום קבורת רחל בגבול בנימין. שם היה צריך שאול, לפי דברי שמואל, להפגש עם שליחי אביו בשעה שהיה בדרכו מרמתים צופים לביתו בגבעת שאול. הקבר נמצא איפוא מדרום לרם אללה, בדרך לתל אל־פול. קֻבַּתּ רחיל (קבר רחל), שאחדים מהנוסעים מודיעים עליו כאילו הוא נמצא מצפ’־מע' למוצא, אינו ידוע לי ואינו רשום אף במפות המפורטות ביותר של ירושלים ויהודה. ש"א י, ב.

צַמַד - صمد. כפר בגלעד מדרום לאִרְבִּד.

צַמָד – صماد. כפר של דרוזים בהר חורן מדר’־מזר' לבצרה.

א־צַּמָּה – الصمّة. כפר בגלעד מדרום לואדי אל־ערב. בו חורבות של מקדשים ובסיליקות.

*צֶמַח. ישוב של קבוץ בכפר צמח (ע"ש). בשפתו הדרומית של ים כנרת, נוסד בתמוז תש"ט (יולי 1949). בטבת תשי"א מנה 893 נפש. הישוב כלול באזור האדמיניסטרטיבי של עמק הירדן.

צֻמַיְד – صميد. כפר בדרום־מזרח טרכונא.

צֻמַיל – صميل. לפנים כפר בשפלה, 11 ק"מ מצפ’־מע' לבית גוברין. בו חורבה של מצודת הצלבנים וברכה בנויה אבני גויל.

א־צֻּמַיְר – الصمير. כפר במורד אחת השלוחות המזרחיות של הר אמנה, בו עוברת הדרך מדמשק לתדמור. בכפר חורבות של מקדש עתיק ומצודה, עקבות של מחנה־צבא רומי, מערות וכתובות יוניות ³⁶⁴.

צַמַר – صمر. כפר בגלעד מדרום לירמוך.

צְמָרַיִם. עיר הנזכרת ברשימת ערי בנימין בין בית הערבה שבערבות יריחו ובין בית־אל, הר צמרים הנקרא בודאי ע"ש עיר זו נמצא בהר אפרים (דהי"ב יג, ד) וכנראה בגבול בנימין. יוצא מזה, שצמרים היתה במורד הדרומי־המזרחי של הר אפרים. היא נזכרת בכתובת שישק בצורה צמרם. מצפון למכמש נמצא تل الصوان – תל א־צֻּוָן במורד ההר שבין מכמש ובין בית־אל ³⁶⁵. יהו' יח, כב; 57 S.

צִן. מקום בגבול הדרומי של ארץ כנען בין מעלה עקרבים ובין קדש ברנע, שהיה אחרי כבוש הארץ בגבול הדרומי של ארץ מטה בני יהודה, בינה לבין ארץ אדום. על שמו נקרא מדבר צין בנגב. במד' לד, ד; יהו' טו, ג.

צָנָא – صانا. כפר באדום, 50 ק"מ מצפון למעון.

צִנַּבְּרָא, צִנַבְּרַאי, צְנַבְּרַיי. בימי הבית השני ובתקופת התלמוד עיר מבוצרת בעלת אבטונומיה סמוך לבית ירח שעל שפת ים כנרת. מהלך 30 אצטדיות (5.550 ק"מ) מדרום לטבריה. היא ישבה על מקום גבוה ונשקפה למרחוק. אספסיאנוס חנה בה במלחמתו על טבריה. בתלמוד מסופר על ספר התורה של צנבראי, שארסקינוס, שר צבא הביזנטים באמצע המאה הרביעית, העלה אותה על המוקד. מבין חכמי המקום היה ידוע ר' לוי צנבריא. על קרבת המקום לבית ירח ועל היחסים בין שתי הערים האבטונומיות הללו ראה בית ירח.

בתחלת ימי הבינים שמשה א־צִּנָּבִּרָה מעון חורף לח’ליף אל־מֻעָוִיה ואחריו גם לח’ליפים אחרים מבית אומייה (יקות III. עמ' 419) ³⁶⁶. הצלבנים נלחמו על צנבראי (במקורותיהם Sane Boria). היום החורבה سن النابرة (صنابرة) סִן א־נָּבְּרָה (צִנָּבְּרָה) על יד החוה כנרת. בית החוה בנוי במקום המצודה, ובסביבה נמצאים שרידי־בנין רומיים וביזנטיים. ראה גם סנבראי. יר' מגלה א, א–ע, ע"א; שביעית ט, ז–לט, ע"א; עבו"ז ספ"ב – מב, ע"א; מלח' ג, 9, 7 ( 2evvc.3pts ); ד, 8, 2 (הגירסה I’vvvc.3pts משובשת).

צַנְדַלָה. ראה סנדלה.

צָנוּר – صانور. כפר מצפ' צפ’־מזר' לסבסטיה (800 תו' מוסלמים). הוא היה מבוצר כשיושבי שכם התקוממו לאברהים פחה. נציב מצרים צר על הכפר, כבש אותו והרס את מבצרו. בחילו של אברהים פחה היו אז יהודים מחצביא.

⁰צִנִּים. (הצנים) – א־תִּהָמָה. מישור־חול לאורך נחל מרה מצפ’־מזר' לעבדת. בו עוברת דרך הארחות מהערבה לחלוצה.

⁰צְנִיפִים – א־צַּנַף. רכס גבעות ארוך באמצע הנגב, ממערב לערבה.

א־צַּנַמַיִן – الصنمين. כפר גדול ועל ידו תחנת מסלת־הברזל בצפון חורן, בדרך העתיקה המובילה מדמשק לרבת בני־עמון. לפי כתובת יונית, שנתגלתה בו במקום, הוא נקרא בסוף ימי הבית השני בשם Salome, והוא היה שייך אז לממלכת אגריפס. יתכן שהעיר נקראה על שם שלומית אחות הורדוס, אשר קבל מאוגוסטוס את הגולן וצפון חורן. הוראת השם הערבי היא הצַּלְמַיִם כלומר שני פסלי האלילים, שנמצאו כנראה במקום זה. הכפר היה ידוע גם בימי הבינים (יקות' III, עמ' 529).

צְנָן. עיר יהודה בשפלה, קרוב לחדשה, היא צאנן, מיכה א, יא. יהו' טו לז.

צִנְפַ’חָ’ה – صنفخة ³⁶⁷. כפר באדום, 3 ק"מ ממערב לתופל.

צָעִיר. ראה צִיעֹר. מ"ב ח, כא.

צֹעַר. ראה צוער.

צָפָא – صافا. כפר ערבי קטן, 10 ק"מ מדר’־מע' לברכות שלמה.

צַפָא – صفاء. ראה סמפו.

צַפַד – صفد. ראה צפת.

צָפוֹן ^א. עיר בעמק הירדן, בצפונה של נחלת המטה גד. היא נקראה על שם צפון בן גד (במד' כו, טו), שהתישב, כנראה, בארץ עם משפחתו (משפחת הצפוני) בימים קדומים מאד. במכתב אל־אמרנא מבקשת הנסיכה גברת האריות צָפוּמָ ממלך מצרים אמנחתפ להציל את עירה מהחַ’בְּרוּ המתנפלים עליה ³⁶⁸. לפני כבוש הארץ ע"י בני ישראל היתה צפון בקצה הצפוני של ממלכת סיחון מלך האמורי. בצפון פרץ הריב בין אנשי אפרים, שעברו את הירדן ובאו לגלעד, ובין יפתח הגלעדי. במקום זה נצח תלמי לתורוס על אלכסנדר ינאי. התלמוד הירושלמי מזהה את צפון עם עמתו (חמתן = תל עַמָּתָא), במרחק חצי ק"מ מדרום לתל אל־קוץ. אחרי מפלתו על יד צפון הכה אלכסנדר ינאי את תיאודור בן זינו קוטילס, שהתבצר בעמתוס (קדמ' יג, 13, 3) וכבש את העיר.

גבולו של המטה גד הגיע עד הקצה הדרומי של ים כנרת. אנשי אפרים עברו את הירדן במעבר שמדרום לשפך הירמוך, במקום שם עוברים היום את הנהר בגשר המאסף (גִ’סְר אל מֻגָ’מִע), והלכו בכוון מזרחי, כדי לבוא לארץ טוב (א־טָּיִבָּה בשטח נחלי מקורות הירמוך), היא מולדתו ומקום מגוריו של יפתח. הם פגשו אותו בצפון, שנמצאה בדרכם. בכניסת ואדי אל־ערב לעמק הירדן, במרחק 5 ק"מ לערך מהירדן, בסביבה פוריה המושקה ממי הנחל האיתן הזה וממי פלגים ומעינות, נמצא תל א־צָּפִי – تل الصافي, שבו יש אולי לקבוע את מקומה של צפון.

אולבריט ואבל מחפשים את צפון בתל סעידיה בעמק ואדי כַּפְרַנְגִ’י (השוה צרתן) ³⁶⁹. נ. גליק מזהה אותה עם תל אל קַוְץ, 0.5 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לתל עַמָּתָּא, מצפון לואדי רָנִ’ב, הוא תל גדול כפול החולש על הנחל הזה, עליו נמצאות כמויות גדולות של חרסים, רובם מהשלב הראשון של תקופת הברונזה הקדומה. רבים הם מהשלב הראשון של תקופת הברונזה התיכונה ומעטים מהתקופה הכלקוליתית. גליק מצא על תל זה יסודות של בניין גדול, שרידים של בניינים אחרים ועקבות של חומות. בתל הדרומי נמצאים חרסים מכל תקופות הברונזה ומתקופת הברזל הקדומה ³⁷⁰. מתאורו של גליק יוצא, שבתל אל־קוץ אין סמנים של ישוב מתקופת המלכים ומימי הבית השני. פילסון, המערער את הזהוי של גליק, תומך בזהוי של צפון עם תל סעידיה ³⁷¹. (?) 274 EA; יהו' יג, כז; שופ' יב, א; יר' שביעית ט, ב–לח, ע"ד למטה; קדמ' יג, 12, 5 (Acope) .3,13

צָפוֹן ^ב. מחוז הצפון של מדינת ישראל. מרכזו בנצרת ובו ארבע נפות: צפת, כנרת (טבריה), עכו, יזרעאל־עפולה.

צִפּוֹרִי (ג"א: צפורים, צפורין, צפרין, זפורין). עיר יהודית גדולה וחשובה בגליל התחתון בשלב האחרון של ימי הבית השני ובתקופת התלמוד. אוירה טוב וסביבתה פוריה מאד. בפעם הראשונה מופיע השם צפורי בהיסטוריה בימי אלכסנדר ינאי (103 לפסה"נ), שהנחיל במקום זה מפלה לתלמי לתורוס. גביניוס עשה את העיר למרכז הגליל והושיב בה סנהדרין קטנה. היה בה ארכי (מועצת זקנים), שבה היו חברים יהודים גם בימי סיבירוס ואנטונינוס בזכויות שוות עם יתר התושבים, כן היה בה בולי (מועצת העיר). שהיה אחראי על המסים. העיר נחלקה לשני חלקים ראשיים: השוק העליון והשוק התחתון. במעלה העיר היה רחוב גדול (איסטראטא). לפי יוספוס היתה צפורי העיר הגדולה ביותר בגליל. היו בה שוק גדול ובתי כנסת רבים, שנקראו על שמות בוניהם או הארצות והערים שמהן באו מתפלליהם (כנישתא דבבל, שבה דרש רבינו, וכו').

צפורי היתה מרכז המרד, שפרץ בגליל אחרי מותו של הורדוס, וארוס שלח שמה צבא, שהעלה את העיר באש, לקח את יושביה בשבי ומכר אותם לעבדים. הורדוס אנטיפס בנה אותה מחדש, בצר אותה ועשה אותה לפאר הגליל. והיא היתה בירתו עד שהעביר את מרכז שלטונו לטבריה. בימי נירון קיסר נפרדה צפורי מתחומה של טבריה ונמסרה לאגריפס השני, שעשה אותה לבירת ממלכתו. תחומה של צפורי כלל אז את הגליל התחתון והשתרע לצד מערב עד תחום עכו ולצד מזרח עד הר תבור ותחום טבריה. קצטרא דצפורי היתה המבצר החזק ביותר של הגליל. לפי המשנה היתה קצרה הישנה מוקפת חומה מימי יהושע בן נון. יושבי צפורי לא השתתפו במלחמת היהודים בשלטון רומא. יוספוס כבש את העיר, אבל הוא גורש ממנה ע"י קסטיוס גלוס, ואספסיאנוס שם בה חיל מצב רומי. אדריינוס שנה את שמה ל- Diocaesarea Acoud.codpeta ), המופיע על מטבעות העיר בפעם הראשונה בימי אנטונינוס. שם זה לא התאזרח אצל היהודים, ורק הסופרים היוניים המאוחרים משתמשים בו. ר' יהודה הנשיא העתיק את מושבו ואת מושב הסנהדרין הגדולה מבית שערים לצפורי, ובה נשארה משך שבע עשרה שנה עד מותו של רבי, שאז עברה לטבריה. בזמן ההוא ישבו בצפורי חכמים רבים, בהם ר' יוחנן דצפורין, ר' מני (מנא) דצפורין, ר' חייה צפוריא, ר' אליעזר בן עזריה. ר' חוצפית, ריב"ל, בר קפרא, ר' ישבאב, ר' חונה רבה דצפורין, ר' אבדימא דצפורין, ר' יוסי בן חלפתא ועוד, וחכמים ממקומות אחרים היו מבקרים בה תכופות. ר' חנינא דרש בצפורי, הוא הקדיש את הרווחים ממסחר בדבש לבנין בית מדרש, שנקרא בשמו. בצפורי ישב משמר הכהנים לבית ידעיה. יושבי צפורי נקראו צפוראים, כך גם בספרות הלועזית, בזמן שהעיר נקראה בשם דיוקיסריה. בימי ר' מנא נכנס פרוקלס לצפורי ולקח מהיהודים בני תערובת.

כאשר הונהגה הנצרות בכח בצפורי ע"י קונסטנטין באמצעות המומר יוסף מטבריה, שהקים בה כנסיה וסייע להתישבות נוצרים רבים בעיר, התנגדו לכך היהודים יושבי העיר. רבים מהם התמרדו והרגו את אויביהם הנוצרים וגם את אנשי חיל־המצב ולקחו מהם את נשקם (351). גלוס דכא את המרד. במאה הששית הפכה צפורי לעיר נוצרית, אבל מצבה הכלכלי ירד אז לחלוטין. אחרי הכבוש הערבי שבו היהודים והתישבו בה. מספרים שאֻמַיָּה לקח שפחה יהודית מצפורי לאשה שילדה לו בן, והוא מנה אותו לממלא מקומו. היהודים קראו בתקופה ההיא את צפורי בשם תרצה. הפייטן ר' עמרם בן משה היה מתרצה. כלומר מצפורי ³⁷². מתקופת שלטון הפאטמיים ידוע יפת החזן “ממדינת תרצה הנקראת צפוריה מקום רבינו הקדוש”. הוא חבר סדור תפלות הנאמרות בבית הקברות ³⁷³.

הצלבנים עשו את צפורי (Sephorie) לנקודת משען להם במלחמותיהם בגליל. הם בנו בה מצודה, שנשתמרה בחלקה. ט’אהר אל־עמר תקן אותה, והיא קיימת עד היום הזה בשם אל־קַסְטַל מצפון לכפר. כנראה שהצלבנים גרשו משם את היהודים, כי ר' בנימין מטודילא לא מצא בצפורי ישוב יהודי. במאה הי"ג היתה עוד צפורי מרכז של מחוז הנקרא על שמה (יקות III, עמ' 402). מושל הגליל במאה הי"ח ט’אהר אל־עמר עשה את צפורי למרכז שלטונו עד שהעבירו לשפרעם. הכפר הערבי הגדול صفّوريّة – צַפוּרִיָּה, 6 ק"מ מצפ’־מע' לנצרת, נוטש במלחמת השחרור של ישראל. ביום י' בתמוז תש"ח נכבש על ידי צבא ההגנה לישראל, וביום י"ט סיון תש"ט (16.6.1949) נוסד בו מושב־עולים של יהודי רומניה ובולגריה הנמנה עם תנועת המושבים. המתיישבים הראשונים, 96 משפחות, מנו בטבת תשי"א 281 נפש. הישוב כלול באזור האד מיניסטרטיבי נהלל והקישון

בכפר ובקרבתו נמצאים תל. מצודה, חומה ותיאטרון רומי, שרידים של בנינים ביזנטיים, רצפות פסיפס, בורות, אמות־מים ומערות קברים, שבשמותיהן קשורים זכרונות מתקופת הפריחה של הישוב היהודי בעיר זו. בין השרידים העתיקים פסיפס של בית כנסת עם כתובת ארמית ³⁷⁴. בחפירות שנערכו בצפורי בשנת 1931/2, נתגלו בנינים רומיים, ביחוד תיאטרון, ושרידים של בסיליקי ושל מצודת הצלבנים ³⁷⁵. מעין הכפר שופע 1,200 ממ"ע מים ביממה (נרשם בשנת 1934).

מש' קדושין ד, ה; ב"מ ח, ח; ב"ב ו, ז; ערכין ט, ו; תוס' פאה ד, י; כלאים א, ד; שבת יג, ט; טו, ח; עירובין ו (ה), ח; ט (י), כו; תענית סוף פ"א; יום הכפורים א, ד; מגלה ב, ד; כתובות סוף פ"ח; סוטה ג, טז; יג, ח; גטין א, ג; מכות א, ג; חולין ב, כד; ג, ב; בכורות ז, ג; מעילה ב, ט; כלים ב"מ ז ב; כלים ב"ב ב, ב; מכשירין ג, ה; ב' שבת קמה, ב; קיח, ב; קכא א; כתובות קד, א; קיא, ב; יבמות מה, א; רה"ש לא ב; בכורות נה, א; עירובין נד, ב; יומא יא, א; ירי ברכות ה, א–ט, ע"א; דמאי א, א–כא, ע"ג; כלאים א ד–כז, ע"ח; ט, ד–לב, ע"ב; שביעית ו, א–לו ע"ג; ז ב–לז, ע"ב; ט, א–לח, ע"ד למטה; סוטה ט, ד–כג, ע"ג; סנהד' ג, ו–כא, ע"ב; כתובות א, י–כה, ע"ד: יג, א–לה ע"ד; יבמות טז, ב–טו, ע"ג; שבת יד, ג–יד, ע"ג; פסחים ד, ב–ל, ע"ד; ד, ד–לא, ע"ב; תעניות ד, א–סז ע"ד למעלה; ד, ח– סה, ע"ד; מגלה א, יב–עב, ע"ב למטה; ע"ד, ו, יא–עה, ע"ג; תרומות יא, ז–מח, ע"ב למעלה; מעשרות א, ד–מט, ע"א; מע"ש ה, א–נה, ע"ד למטה; עבו"ז ב, ג–מא, ע"א; ב, ד–מא, ע"ב; חלה ד ד–נט, ע"ד; בר"ר לג, ג; מ, ב; צ, ה; ויק"ר טז, ח; קו"ר א. יד. כד; ג, ד; איכ"ר ג, ט; ספרי האזינו סי' תתקמ"ד; זוהר בא לח, ב; יתרו עט, א; שמיני לט, א ועוד הרבה מקומות בתלמודים ובמדרשים; קדמ' יג, 12 5; יד, 5, 4; יח, 2, 1; מלח' א, 8, 5; 16, 2; ב, 5, 1; חיי יוספוס 9, 25, 45, 65; 24, 98; 3, 16 On; קנת איכה ישבה; מס' ר"ב, עמ' 40; כפו"פ ר"ע, רצ"ג.

צַפוּרִיָּה – صفورية. ראה צפורי.

צַפוּט – صفوط. תל של עיר מהתקופה הישראלית בעבר הירדן, 12 ק"מ מצפ’־מע' לרבת בני עמון.

א־צָּפִיָה – الصافية. ראה צוער.

צַפְצָף – صفصات ³⁷⁶. ראה ספסופה.

א־צֻּפְצָפָה – الصفصافة. לפנים כפר קטן בשרון סמוך לאל־עָ’בָּה.

צַפְרָא אל־ע’מְר – صفرا الغمر. עמק פורה בקצה המערבי של הערבה, 30 ק"מ מדר’־דר’־מע' לעין חֲצֵבָה. ראה שלוחת עומר.

צַפְרִיָּה. מושב־עובדים של עולי הונגריה וצ’כיה הנמנים עם הפועל המזרחי, בשפלה, בשטח הכפר הנטוש סַפְרִיָּה (השוה כפר ספוריא). כלול באזור האדמיניסטרטיבי שפלת לוד. בניסן תש"ט (אפריל 1949) עלו 15 משפחות על הקרקע. בטבת תש"י מנו 398 נפש.

צְפַת ^א. עיר כנענית בנגב, בגבול אדום, בני יהודה ושמעון הכו את יושביה לפי חרב ויקראו את שמה חרמה (ע"ש). שופ' א יז.

צְפַת ^ב. עיר בגליל העליון הנודעת לראשונה בשם 26Tcp בזמן מלחמת היהודים, כשיוספוס בצר אותה יחד עם יתר ערי הגליל. בזמן ההוא היו משיאים משואות על הר צפת (838 מ') להודיע את דבר חדוש החודש. אחרי חורבן הבית השני ישבו בצפת משמרות הכהנים לבית יקים ולבית פשחור, וכן גם תנאים מדור ה' ואמוראים מדור ג'. בימי הבינים הראשונים עד תקופת מסעי הצלב אין שומעים על עיר זאת ולא כלום. פ’ולקו מלך הצלבנים בנה בשנת 1140 מצודה חזקה על ראש הר צפת, שנמסרה לטמפלרים בשנת 1168, ואז היתה צפת למושבו של נסיך הגליל. צלאח א־דין כבש את העיר בשנת 1187 לאחר שניצח את הצלבנים על יד קַרְן חַטִּין, ואילו המצודה עמדה בפניו עד דצמבר 1188. ריכרד לב הארי לקח אותה בחזרה בשנת 1190 והחזיק בה שנים אחדות. בשנת 1220 הרסוה האַיוּבִּים. אבירי ההיכל, שכבשו את העיר ומחוזה בשנת 1248, בנו את המצודה מחדש, והם נשארו בעיר עד שמלך מצרים ט’אהר אל־ביברס גרשם משם בשנת 1266, אז היתה צפת למושב המשנה למלך הממלוכי של הגליל.

הגיאוגרפים וההיסטוריונים המוסלמיים של ימי הביניים אינם מזכירים את צפת עד סוף המאה הי"ג. אל־דמשקי כותב בשנת 1300 על צפת: “מבצר על ראש הר כנען בתחום אל־גַ’רְמַק. היא היתה קודם כפר, שקראוה צַפַת או צַפַד. את המבצר אי־אפשר לכבוש. הוא היה פעם בידי הפרנקים הנקראים היכלניים. השולטן ביברס שם עליו מצור, כבש את המקום ויפיל לפי חרב כל מי שהיה בו, אח”כ הרס את המבצר ובנה במקומו מגדל עגול וקרא אותו קַלְעָה" (מצודה). הכותב (אל־דמשקי, עמ' 210) נותן תאור מלא של המצודה ושל בור המים שמתחת למצודה, שאותו הוא מציין כאחד מפלאי העולם. אבו אל־פ’דא, (עמ' 243), כותב, שהמצודה החזקה צופה על פני ים כנרת, והיא משמשת מרכז למשמרות הצבא השומרים על ערי החוף של המחוז (הגליל). המצודה נהרסה עד היסוד ברעידות האדמה החזקות בשנים 1739, 1812 ו־1837. שרידיה המעטים, וביחוד הבורות הגדולים החצובים בסלע ההר, קיימים עד היום.

תעודה אחת שבגניזה באוכספורד ³⁷⁷ מעידה על ישוב יהודי בצפת במחצית הראשונה של המאה הי"א. ישוב זה נחרב, כנראה, במלחמות הצלבנים. ר' בנימין מטודילא, שבקר בצפת בשנת 1170/71, לא מצא בה יהודים. בשנת תתקע"ו (1216) מצא בה ר' יהודה אלחריזי עדה יהודית ובתוכה ר' צדוק ראש ישיבת גאון יעקב. גם ממכתב הגניזה מסתבר, כי במאה הי"ג היתה בה עדה יהודית (י. מאן, ח"ד עמ' 171). אותה מצא אשתורי הפרחי גם בתחלת המאה הי"ד. בשנת 751 להג’רה (1950) נזכרים שומרונים בצפת ³⁷⁸. אז היתה צפת בירת “מַמְלַכַּת צַפַד”, שכללה את כל הגליל. ר' יוסף דמונטנייא האשכנזי כותב בשנת רמ"א (1481) מירושלים ללומברדיה, כי צפת היא קהלה יפה וחשובה ובכפרים מסביב כ־300 משפחות של יהודים. כך מודיע גם ר' עובדיה מברטנורא לאחיו, ש"כפי הנשמע חיים היהודים בצפת ובכפר כינה (כפר כנא) ובכל יתר המקומות בגליל בשלוה והשקט, ואין להם רשע מהישמעאלים".

אחרי גרוש ספרד ופורטוגל התחילו גולי הארצות האלו עולים לצפת ולהתישב בה. בשנת 1495 כותב פלוני אלמוני, שבצפת נמצאים כמו שלש מאות בע"ב ורוב היהודים עושים חנויות מבשמים וגבינה ושמן ומיני קטניות ופירות ³⁷⁹. בהכבש ארץ־ישראל על ידי התורכים (1516) עלו אליה יהודים רבים מגולי חצי־האי הפיריניאי, שמצאו מקלט בתורכיה. הנוסע משה באסולה מאיטליה מודיע בשנת רפ"ב (1522), שבצפת יושבים יותר מג' מאות בעלי בתים (משפחות) ספרדים, מוריסקוס ומערבים. בשנים הבאות גדל והלך הישוב על ידי עולים מכל ארצות אירופא ומאפריקה הצפונית. אז התקיימו בצפת שלש עדות: עדת הספרדים, עדת האשכנזים ועדת האיטליאנים. תורה וחכמה וחרושת המעשה היו במצב של פריחה. חכמי צפת עסקו בתורת הנגלה והנסתר. עם גדולי הרבנים בזמן ההוא נמנים ר' יעקב בירב, ר' משה מטראני (המבי"ט). ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, ר' שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר “לכה דודי”, ר' משה קורדובירו, ר' משה אלשיך, ר' משה גלאנטי, ר' יו"ט המון והמקובל ר' יצחק לוריא (האר"י). העיר והכפרים מסביב היו מרכז כלכלי חשוב, שבו עסקו היהודים במלאכה ובתעשיה, ובמיוחד בתעשית אריגים. אנשי צפת התחרו בסחר האריגים אף בסוחרי ויניציאה ³⁸⁰. בשנת 1535 כותב דוד מן האדומים (dei Rossi) מצפת: “מי שבקר בצפת לפני עשר שנים ושב אליה עכשיו יראה כאן פלאים. בכל יום מרבים היהודים לבוא, ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום, ויש להם טובים כמו אלה הבאים מויניציאה. בשנה זו עשו בצפת יוחר מ־1,500 מלבושים חוץ מחליפות גדולות. מצפת מוציאים הרבה סחורות: אריגים, שמן, דבש, משי ובשמים כגון אגוזי מוסקאט פלפל. קנמון ואינגבר”. תיירים לא־יהודיים מחו"ל התאכסנו בבתי היהודים, הכומר לודולף מסודהיים התאכסן אצל משפחה יהודית מווסטפליה.

אנשי צפת ראו את עצמם בזמן ההוא עומדים בשערי הגאולה ותכננו את חדוש הסנהדרין והסמיכה. הרב יעקב בירב סמך בשנת רצ"ח (1538) את יתר חכמי צפת וכן גם את ר' לוי בן חביב (הרלב"ח), רבה של ירושלים. שדחה את הסמיכה ³⁸¹. באמצע המאה הט"ז (1548) היתה צפת מרכז של מחוז, שבו היו 282 כפרים, בעיר צפת עצמה ישבו 1,909 בעלי משפחה ו־251 רוקים משלמי מס, מהם היו 716 בעלי משפחה ו־56 רוקים יהודים משלמי מס ³⁸². בשנת 1563 יסדו האחים אשכנזי בית דפוס בצפת, הוא בית הדפוס הראשון בארצות הקדם. בו נדפסו ספריהם של חכמי צפת. לפי העולה הגרמני Ludwig von Rauter (1571–1536), ישבו בזמנו בצפת כ־2000 יהודים, ולהם היו שמנה בתי כנסת ³⁸³. מתוך ידיעה מתחלת המאה הי"ז (1601) מסתבר שהיהודים קראו אז לצפת בית אל ³⁸⁴.

עם התחלת המלחמות הפנימיות בין שבטי הבדוים והפלחים והגברת הלחץ והסחיטות מצד העריצים חלה ירידה בחיי הכלכלה של יהודי צפת, ובעקבותיה התמוטטו גם חיי הרוח. רוב חכמי העיר עברו לירושלים ולחברון או שנדדו לחו"ל. באגרת של ראשי הקהלה משנת שס"ג (1603) מודיעים, שהקהלה משלמת מס גבוה וכ־1,200 נפשות מתפרנסות מהצדקה, לעומת זאת מתאר ר' שלמה שלומיל, תלמידו והביאוגרף של האר"י, בשנת שס"ז (1607) את השפע והזול שבצפת: “צפת גדולה ומלאה כח. בה 300 ת”ח וצדיקים, 18 בתי תלמוד תורה. 21 בתי כנסת וישיבה גדולה עם 100 תלמידים. עשרים מורים מלמדים אותם חנם. המוסלמים מכבדים את היהודים, את בית הקברות ואת חורבות בתי הכנסת בכפר ברעם, במירון ובעין זיתים, שבהן עוד נמצאים ספרי תורה בארונות והמפתחות בידי המוסלמים". בעיר היו אז ארבע עדות נפרדות: עדת האשכנזים, עדת הפורטוגיזים, עדת הפרובינסאלים וק"ק איטליאני, ששלחה שלוחים מיוחדים לערי איטליה. מצבם היה בכל רע ³⁸⁵. בשנת 1622 עלה לצפת ר' ישעיה הלוי הורוויץ, בעל שלשה לוחות הברית (השל"ה). בסוף המאה הי"ז ירד הישוב פלאים. בשנת 1695/6 היו בצפת רק 20 יהודים משלמי מס הגולגולת ³⁸⁶. בשנת תק"ב (1742) כותב רבי חיים בן עטר, שבצפת יש הרבה פחדים וצרות רבות. באותה שנה ובשנת תק"ז (1747) היו בצפת מגפות, ויהודים רבים ברחו לצידון, לעכו ולכפרי הגליל. ברעש של שנת תק"ך (1759/60) נספו אלפים מבין תושבי צפת ובתוכם מאה ותשעים יהודים, ובמגפה שפרצה לאחר מכן בכל הגליל ובלבנון מתו רבים מיהודי צפת, ושאריתם התפזרה בכפרים. לראש השנה תקכ"ב (1761) שבו אליה פליטים מספר. בשנת 1764 נמצאו בה רק 40 – 50 משפחות של יהודים ספרדים בלבד ³⁸⁷.

על אף התלאות והצרות הרבות, שבאו בזו אחר זו על צפת לא נמנעו היהודים מעלות אליה ולהתישב בה. בשנת תקל"ה (1775) הזמינו את הרב חיד"א לשכון כבוד בצפת. יחס הממשלה ליהודים הוטב. היא הפחיתה את המסים ופטרה את העדה מחובות קודמים. באותה שנה נוסדה בצפת עדה של יהודים אשכנזים, שהלכה וגדלה. בשנת תקל"ח (1778) עלו יותר מ־300 נפש של חסידים מתלמידי הבעש"ט, ובראשם ר' מנחם מנדל מויטבסק והם מצאו את צפת בחורבנה. אחריהם עלו תלמידי הגר"א, ובראשם ר' ישראל משקלוב (1810). אולם בשנים הבאות שוב הלך הישוב ופחת, הלך ונתדלדל עקב המגפות, הרעשים, המרידות והמלחמות בין הערבים לבין הדרוזים, במגפה של תקע"ב – תקע"ד (1812 – 1814) התפזרו יהודים רבים על פני הכפרים, או שנדדו לטבריה ולירושלים, ובצפת נשאר רק החלק החמשי של יושביה ³⁸⁸. על חורבנה של צפת נבנתה אז עדת האשכנזים בירושלים.

בזמן שלטונו של אברהים פחה התחילה תקופה חדשה של פריחה כלכלית לצפת כמרכז מסחרי של הגליל העליון. החל משנת תקפ"ח (1828) ועד תרל"ג (1873) יוצאים שלוחים מצפת לאסוף תרומות לעניי העיר ³⁸⁹. סבל רב בא על יהודי צפת במלחמות הדרוזים והערבים בשנות השלשים של המאה הי"ט ובמרד הערבים באברהים פחה. ברעש של שנת תקצ"ז (1837) נחרבה העיר עד היסוד ונספו בה 5000 איש, מהם 4000 יהודים. בית הדפוס של ר' ישראל בק. שנוסד בצפת בשנת תקצ"א (1831), הועבר לכפר ג’רמק הקרוב לעיר ומשם לירושלים. בשנת 1839 עוד ישבו בצפת 1,500 יהודים, אבל בשנת 1845 רק 400 נפש. עם הטבת סדרי השלטון בעלות השולטן עבד אל־מג’יד על כסא המלוכה התחילה שוב העליה לצפת, ורבים שעזבוה בשנות הרעה חזרו אליה. בשנת 1856 מנתה כבר העדה היהודית 2,100 נפש ³⁹⁰. בסוף המאה הי"ט גדל הישוב עקב יסוד המושבות החקלאיות בגליל. בשנת 1895 ישבו בצפת 6,620 יהודים (4,500 אשכנזים, 2,120 ספרדים) בתוך אוכלוסיה כללית של 12,820 נפש. מספר האוכלוסיה היהודית הגיע בשנת 1908 עד 8,000 נפש. בשנת 1906 יסדה לשכת בני ברית בצפת את גן הילדים העברי הראשון בתמיכת חברת העזרה, שפתחה שם בשנת 1910 בית ספר עברי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה אבד לצפת ערכה הכלכלי מאחר שלפי הסכם סיקס־פיקו הועבר קו הגבול בין ארץ־ישראל ובין הלבנון קרוב לעיר זו מצפון, וחלקו הגדול של הגליל העליון נותק משטח ארץ־ישראל, מאז הלך ופחת מספר יושביה היהודים, ובסוף תקופת המנדט הבריטי לא נשארו בה אלא כ־1,800 יהודים בתוך 11,800 ערבים.

במלחמת העצמאות של ישראל התנהל קרב עז על צפת, בכ"ז בניסן תש"ח נכבשה המצודה, ובי"א באייר השתלט גדוד הפלמ"ח על כל העיר, ויושביה הערביים עזבוה. כיום צפת היא עיר יהודית טהורה ומרכז של נפה במחוז הצפון, בה התישבו עולים רבים יוצאי ארצות שונות. בטבת תשי"ב מנתה העיר 7000 תושבים. תחום שפוטה של העיריה מקיף 10,000 דונם ולמעלה, והוא כולל את הר כנען, ואדי א־טַּוָחִין ועין זיתים. הרי צפת מכוסים מטעי עצי זית. בשנת תש"י יצרה נפת צפת 452,755 ק"ג שמן זית. העיר עצמה והר כנען הקרוב, המצטיינים באוירם הצח והקריר בקיץ, משמשים קייטנות בעונת השנה החמה. הרי צפת ברוכים בגשמים (בשנת 1951/52 932 מ"מ – השיא בארץ). בעיר ובסביבה הקרובה נמצאים חמשה מעינות מים, בית גדעון על שם גדעון איילון, שנפל בהסתערותו בראש גדוד הפלמ"ח על צפת, הוא מרכז תרבותי בצפת. בסיון תשי"ג נפתח בצפת מוזיאון על שם הפסל חנוך גליצנשטיין ז"ל.

עתיקות העיר הן שרידי מצודת הצלבנים ובה בורות עמוקים וגם בנינים מימי הבינים הידועים בשמותיהם הערביים עם כתובות ערביות, כגון עין א־נָּאַבּ, גָ’מִע אל־אַחְמַר, חָ’ן אל־אַחְמַר, מערת בַּנָתּ יַעְקוּבּ, א־שַּׁיְח' נַעְמָה וָוְוִיַת בַּנְתּ חַמְיִיד. בחפירת־נסיון בהר המצודה נתגלתה בזמן האחרון חומה בנויה אבנים מהתקופה הערבית הקדומה ³⁹¹. יר' רה"ש ב, א – נה, ע"א; מלח' ב, 20, 6; קינות איכה ישבה וזכור איכה; כפו"פ רפ"ג.

תמונה 21 ישעיהו פרס

צובה בהרי ירושלים, בציר ענבים

תמונה 22 ישעיהו פרס

דולמנים בהרי עבר היקדן מזרחה

תמונה 23 ישעיהו פרס

צפת, פינה בתקרת בית הכנסת האר"י

תמונה 24 ישעיהו פרס

צפת, מראה כללי, באופק הר כנען

צפת ^ג. ברשימת תחותמש השלישי נזכרת אחרי יח’ם = ימה בשרון “הדרך הצפונית של צפת”, היא הדרך המובילה מתל אל־אָסָוִר בשרון לתל קַיְמוּן בעמק יזרעאל. אלט מציע כמקומה של צפת זו את תל אַבּוּ שׁוּשָׁה הסמוך לישוב משמר העמק. על יד מוצאו של המעבר בין ההרים אל עמק יזרעאל, מצפון למגדו ³⁹². T3 116.

צְפָתָה. ראה גיא צפתה. דהי"ב יד, ט; קדמ' ח, 12, 1; מ"מ 70.

צִקְלָג ^א (ציקלג). עיר הנמנית על ערי נגב יהודה וגם על ערי שמעון. אולם אנשי יהודה ושמעון לא הורישו אותה, כי היא מופיעה בסוף תקופת השופטים כעיר השדה של אכיש מלך גת בין נגב כלב ובין נגב הכרתי. אכיש נתנה במתנה לדוד, והוא התיישב בה. עמלק שרף את צקלג באש במלחמתו עם דוד. בהכותו את עמלק, חלק דוד מהשלל אשר לקח ממנו גם לאנשי צקלג. המגיד הביא את בשורת מותו של שאול לדוד בצקלג, ובה קונן דוד את קינתו על מות שאול ויונתן. עולי בבל התישבו בעיר זו. בתקופה הביזנטית נכללה צקלג בתחום אליותרופוליס.

אלט ובעקבותיו אבל מזהים את צקלג עם תל אל־חוילפה במרחק 16 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לבאר שבע ³⁹³. אולם יש לחפש את מקומה קרוב יותר לנגב הכרתי ולגת, שמלכה בודאי לא שלט על שטח גדול, שהשתרע עד השלוחות הדרומיות של הר יהודה. לכן נכון יותר יהיה, לדעתי, לזהות את צקלג עם تل الشريعة = תַּלּ א־שָּׁרִיעָה, 17 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לבאר שבע, שהיה מיושב מתקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה היונית־הרומית. בתקופה הביזנטית עבור הישוב למקום קרוב, שבו נמצאים שרידים של ישוב מהתקופה ההיא. יהו' טו. לא; יט, ה; ש"א כז, ו; ל, א. יד. כ; ש"ב א, א; ד, י; נחמ' יא, כח; דהי"א ד, ל; יב, א. כ; ב' גטין ז, א; 11, 156 On.

*צִקְלָג ^ב. ישוב של קבוץ “להב” הנמנה עם השומר הצעיר, סמוך לתל אל־חוילפה (השוה צקלג ^א). נוסד ביום ט"ז באב תשי"ב (7.8.1952) וכלול באזור האדמיניסטרטיבי בני שמעון. המתיישבים הם ילידי הארץ ויוצאי הונגריה,

צֹר. ראה צור.

צֵר ^א. עיר עתיקה בבשן. ראה זרואי.

צֵר ^ב. עיר בצורה בארץ נפתלי. לפי התלמוד הירושלמי, המזהה את הצדים עם כפר חטיא. צר סמוכה להצדים. היום אולי خ. صعد = ח'. צַעַד, 4 ק"מ מצפ’־מע' לכפר חיטים (כפר חטיא). יהו' יט, לה; יר' מגלה א, א–ע, ע"א.

צַרַבִּית אל־חָ’דִם – صربيت الخادم. מכרות נחושת ומלכיט של המצרים הקדומים בקצה הדרומי של מדבר צין, בהם עבדו היהודים בזמן גלות מצרים. הוראת השם הערבי היא אהלי העבדים. על יד המכרות נתגלו כתובות בכתב קדום החרותות בסלעים. “הכתב הסינאי” טרם פוענח, אבל מסתבר, שכתב זה הוא אבי הכתב האלפביתי הכנעני־העברי.

צְרֵדָה (הצרדה). עיר באפרים, היא מולדת ירבעם בן נבט ומקומו של התנא יוסי בן יועזר איש צרדה (צרידא, צרידה), חברו של יוסי בן יוחנן איש ירושלים, ובירושלמי נזכר גם ר' יהודה איש צרדאי. השם העתיק נשתמר בשם הכפר صردا (سردة ) = צֻרְדָא (סֻרְדָה). 4 ק"מ מצפון לרם אללה (200 תו' מוסלמים). אולברייט מציע את הכפר דַיְר עַ’סָנָה מדר’־מע' לשכם, שבו מצאו מתחת לשכבות הערבית והביזנטית חרסים מתקופת הברזל הקדומה והתיכונה. לדעתו, השם העתיק נשתמר בשם העמק חַלַּתּ צֻרַיְדָה שעל יד הכפר ובשם המעין עין צַרִידָה ³⁹⁴, והשוה גם אַבֶּל ³⁹⁵ וש. ייבין ³⁹⁶. אם גם נסכים לזיהוי זה לצרדה, שבה נולד ירבעם, הרי לא יתכן, שבזמן התנאים ישבו יהודים במקום קרוב לשכם, לכן את מולדתו של התנא יוסי בן יועזר יש בכ"ז לחפש במקום קרוב לירושלים, היינו בכפר צרְדָה. מ"א יא, כו; מש' אבות א, ד; עדויות ח, ז: סוטה ט, ט; תוס' ב"ק ח, יג; ב' עבו"ז לז, א; פסחים טז, א; יר' נדרים ז א.

צֻרְדָה – صردة. כפר מצפון לרם אללה. ראה צרדה.

צַרְדָה (צַרְדָה אל־עַמְרָה) – صردة ( صردة العمرة ). כפר וחורבה בשפת נהר אל־חַצְבָּנִי, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' למושבה מטולה. בכתה"י של הגיאוגרפיה של אבו אל־פ’דא נזכרת אחוזה בשם صردا על ראש הר חרמון ³⁹⁷.

צְרֵדָתָה. מקום בככר הירדן. בין סכות ובין צרדתה יצק שלמה את כלי בית המקדש.

במ"א ז, טו כתוב במקומה צרתן. ע"ש והשוה גם צררה. דהי"ב ד יז.

צַרָה – صرّة. כפר במרחק 7 ק"מ ממערב לשכם (400 תו' מוסלמים). בימי הביניים ישבו בו שומרונים. משפחת צראוי השומרונית נקראת על שם הכפר הזה.

*צְרוּפָה. מושב של עולים יוצאי בולגריה הנמנה עם תנועת המושבים, בשטח הכפר הנטוש צַרַפַנְד, 7 ק"מ מדרום לעתלית, כלול באזור האדמיניסטרטיבי חוף הכרמל. נוסד בסיון תש"ט (יוני 1949). בטבת תשי"ב מנה הישוב 329 נפש.

צְרוֹרוֹת. יקים איש צרורות היה בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה. הוא יצא לתרבות רעה והיה רכוב על סוס בשבת, אח"כ חזר בתשובה וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין. את צרורות יש אולי לזהות עם צרידה ^א (צרדה, ע"ש). בר"ר סה, יח; מדרש תהלים סוף פי"א

צְרֵידָה. (צרידא) ראה צרדה.

א־צַּרִיח – الصريح. כפר בגלעד מדר’־מזר' לאִרְבִּד.

צְרִיפִין ^א. עיר בשפלה בתוך סביבה פוריה. מגנות צריפין (כך צ"ל במקום גגות צריפין) הביאו את העומר לירושלם, לפי נוסח הירושלמי בשנת בצורת, ולפי נוסח הבבלי בשעת המצור על ירושלים בזמן מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובול. בתקופה הביזנטית הפכה צריפין עיר נוצרית. בשנת 236 השתתף ההגמון של. 2c.pupata באספת הכנסיה בירושלים. אז נחשבה העיר על תחום אשקלון. הערבים החריבו עיר זאת יחד עם הערים אשקלון, עזה ובית גוברין. בשנת 797 נוסד במקום זה כפר ערבי בשם صرفند = צַרְפַ’נְד (להבדילה מצרפנד אחרת נקראה צרפ’נד אל־עַמָר) בין רמלה ובין יפו. בו תל, חורבות של בנינים וקברים ביזנטיים. נתגלו בו גם כתובת כופית וכתובת ערבית מימי הבינים ³⁹⁸.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקם בצריפין המחנה המרכזי של צבא הכבוש הבריטי. הוא עבר לישראל אחרי בטול המנדט הבריטי, ובו נמצא מחנה צבא ישראל. הכפר נחרב ועומדים להקים במקומו ישוב עברי. במחנה הצבא מצאו שתי כתובות ³⁹⁹. מש' מנחות י, ב; ב' שם סד, ב; סוטה מט, ב; יר' שקלים ה, א – מח, ע"ב; כפו"פ קכ"ז, ש"א.

צְרִיפִין ^ב. כפר בתוך המשולש ראשון לציון–באר יעקב–נס ציונה, הנקרא בערבית صرفند الحراب = צַרְפַנְד אל־חַרָבּ (כדי להבדילה מצרפנד אל־עַמָר הקרובה). במקום זה ישבו שומרונים עד אמצע המאה הי"ז, שאז הגרו לשכם, כנראה מפאת אי־הבטחון ששרר בארץ בזמן מלחמות הפלחים והבדוים. השומרונים קראו לכפרם בשם צרפת (השוה צרפת אשר לצידונים =צרפנד).

בשנים 1219, 1220 ו־1362/63 נזכרים שומרונים המכונים צרפתאה ⁴⁰⁰. בכפר שרידים עתיקים, ברכה ובנין מקומר (אל־בֻּבְּרִיָּה).

במלחמת ישראל עם הערבים נעזב הכפר על ידי תושביו הערביים, ועולים יהודים התישבו בו. שם היישוב העברי החדש גנות צריפין. באלול תש"ט היו בו 600 נפש. הכפר קבל מעמד של מועצה מקומית.

צָרַע. מקום מדרום לירושלים, שבו ישבו בני שלמא. גם יתר המקומות, שבהם התישבו בני שלמא, והם בית לחם. נטופה, עטרות בית יואב ומנחת, נמצאים מדרום לירושלים. צרע הוא הכפר صور باهر = צוּר בָּהִר במרחק 3.5 ק"מ מדרום לירושלים ובמרחק זה בערך מצפ’־צפ’־מע' לבית לחם, קרוב לשכונה תלפיות ⁴⁰¹. בכפר ובסביבה שרידים רבים של ישוב קדום. דהי"א ב, נד.

צָרְעָה. עיר כנענית עתיקה היושבת בדרך הארחות העולה ממצרים אל הצפון ומהשפלה להר יהודה, בדרך לכיש – עזקה – אילון – בית חורון. היא נזכרת במכתב אל־אמרנא בצורה צרח’ה. אחרי כבוש יהושע היתה צרעה לדן. בה נולד שמשון, והוא נקבר בין צרעה ובין אשתאול. האנשים ממשפחות הדני יצאו ממחנה דן שבין צרעה ואשתאול, לרגל את הארץ ולחקרה ולבקש להם מושבות אחרים. הם עלו לקרית יערים שבהר יהודה והמשיכו משם את מסעם להר אפרים. כשיצאו כל משפחות הדני מצרעה ומאשתאול התישבו במקומותיהם משפחות מקרית יערים. רחבעם בצר את צרעה. עולי בבל מבני יהודה התישבו בצרעה. לפי האגדה “צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זה בזה”.

בתקופה הביזנטית נכללה צרעה בתחום בית גוברין. השם העתיק נשתמר בכפר הערבי הנטוש صرعة = צַרְעָה, שהיה בנוי על גבעה ממול למושבה הר־טוב, סמוך לקו מסה"ב יפו–ירושלים. שם נמצא סלע, שהיו מכנים אותו בשם מזבח מנוח (השוה שופ' יג, יט). בסביבות הכפר מרובים קברי הסלעים, המערות והמצבות (מֶנְהִירִים), בורות וגת. וֻלִי שיח' גַ’רִבּ הוא, לפי המסורת הערבית המקומית, קברו של שמשון.

בז' בתמוז תש"ח נכבש הכפר על ידי צה"ל, ובה' בכסלו תש"ט (7.12.1948) התנחל בו קבוץ של חיילים משוחררים מבני הארץ הנמנה עם אחוד הקבוצות. הישוב. שמנה בטבת תשי"א 100 נפש. נכלל באזור האדמיניסטרטיבי הרי יהודה. 273 EA; יהו' טו, לג; יט, מא; שופ' יג, ב. כה; טז, לא; יח, ב–יב; נחמ' יא, כט; דהי"א ב, נג; דהי"ב יא, י; ב' סוטה ט, ב; יר' שם א, ח–יז, ע"ב למעלה; ויק"ר ח, ב; 4, 160;157; 15,156 On; כפו"פ ש"ב, ש"ה.

צַרַפַנְד ^א – صرفند. כפר סמוך לשפת הים מדר’־מע' לצידון. ראה צרפת.

צַרַפַנְד ^ב – صرفند. לפנים כפר ערבי סמוך לשפת הים בין טנטורה לעתלית. יתכן, שבימי קדם נקראה צרפת אשר לדאר ע"ש העיר הגדולה הקרובה (השוה צרפת אשר לצידון). ראה צרופה.

צַרַפַנְד אל־חַרָבּ – صرفند الحراب. ראה צריפין ^ב.

צָרַפַנְד אל־עַמָר – صرفند العمار. ראה צריפין ^א.

צָרְפַת (אשר לצידון). עיר עתיקה לצידון על שפת הים, היא נזכרת כבר בפפירוס אנסטסי אי (המאה הי"ג). בצרפת אשר לצידון כלכלה אשה אלמנה את אליהו הנביא, שהחיה את בנה. סנחריב כבש את העיר הזאת הרשומה בכתובת שבמצבתו בצורה צַרִפְתֻּ. פליניוס מזכיר את Screpta כעיר, שבה עושים את צבע הארגמן. בימי הביזנטים היתה צרפת (בכתבי אבות הכנסיה: Lapepcd.cupcccd) עיר חשובה. פטר האיברי מזכירה בשם קריתה אריכתא ⁴⁰², מפני שבתיה בנויים בשורה ארוכה לאורך שפת הים. היא היתה גם ידועה בתקופת השלטון הערבי. היום הכפר صرفند = צרַפַנְד בשפת ים התיכון בין צור לצידון. סמוך לכפר נמצא שדה חורבות רחב־ידים ובו שרידי־בנין עתיקים, שרידים ארכיטקטוניים וקברים. בין החורבות הטמונות בחול אשר על שפת הים נמצא הקבר הקדוש וֻלִי אל־חַ’צְ’ר, שבו נשתמר במסורת המקומית זכר לאליהו הנביא. החרסים הפזורים על פני האדמה הם מהתקופה הרומית, מהתקופה הערבית הקדומה ומימי שלטון הצלבנים. מ"א יז, ט; שהש"ר ב, טו; קדמ' ח, 13, 2; לוקס 4, 26;1 162 On; כפו"פ רע"ז.

צְרֵרָה. מקום בעמק הירדן בין בית השטה ובין שפת הירדן הסמוכה לאבל מחולה. המדיָנים, שגדעון הנחיל להם מפלה על יד עין חרוד, נסו דרך בית השטה צררתה, כדי לעבור את הירדן בשפת אבל מחולה. צררה נמצאה איפוא סמוך לאבל בית מחולה. בין אם אבל מחולה היתה מעבר לירדן מזה ובין אם היא היתה מעברו השני של הנהר (השוה ע"ע אבל מחולה ומחלה). בכל אופן היתה שפת אבל מחולה מדר’־מזר' לבית שאן. כאן נמצאים שלשה מעברות בירדן: מַחָ’צַ’ת א־סָּעִידִיָּה, מַחָ’צַ’ת אל־וַחַדְמָה וּמַחָ’צַ’ת א־זַּחוּמָה. על מעברות אלה חולש תל א־שַּׁיְח' דָוֻד, במרחק 5 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן. גבהו 30 מ' ושטחו כארבעה דונמים. חרסיו הם מתקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת, הברזל הקדומה והתיכונה, הביזנטית והערבית ⁴⁰³. התל הזה הוא, לדעתי, מקומה של צררה. מכאן נסו המדינים להתחמק דרך מעברות הירדן. אבל אנשי נפתלי ואשר ומנשה, שלכדו את כל המעברות עד בית ברה שמצפ’־מזר' לבית שאן, תפסו את שני שרי מדין והביאו את ראשיהם לגדעון, מעבר לירדן. ש. ייבין מציע כמקומה של צורה את תל א־שַּׁוְךּ בין בית שאן העתיקה (תל אל־חֻצְן) ובין תל יוסף ⁴⁰⁴. שופ' ז, כב.

צֶרֶת הַשָּׁחַר. עיר בנחלת מטה ראובן בהר העמק, כלומר בהר שעל יד העמק, שבו שוכן ים המלח. בכתובות המצריות של רעמסס השני היא נזכרת בצורה צרשחר. השם הקדום נשתמר בשם خ. الزارة =ח'. א־זָּרָה (או الزارات = א־זָּרָתּ) הקרובה לשפתו המזרחית של ים המלח. מדרום לואדי זַרְקָא מַעִין, בין ואדי א־סַּקָרָה ובין סַיְל עַטוּן. סמוך לשפת הים נמצאים מעינות מים חמים הידועים בשם עַיְן א־זָּרָה. במקום זה בנה הורדוס את מרחצאות קלרהי (ע"ש) המפורסמים. שמהם מצויים שם עוד שרידים. במעלה ההר מעל למעינות נמצאת חורבה של מגדל בשם חֻ’רַיְבַּת א־זָּרָה. יהו' יג יט.

צָרְתַן. עיר בככר הירדן מצפון לאדם העיר (א־דָּמִיָה). כשעברו בני ישראל את הירדן במעבר שעל יד אדם העיר, עמדו המים בירדן “הרחק מאדם העיר אשר מצד צרתן”. לפי ר' יוחנן המרחק בין “אדם קרייה וצרתן קרייה” הוא 12 מיל. בין סכות ובין צרתן (בדהי"ב, ד, יז: בין סכות ובין צרדתא) יצק שלמה את כלי בית המקדש. צרתן נכללה במחוז החמשי של מלכות שלמה והיתה מדרום לבית שאן.

הקושי בזהוי מקומה של צרתן הוא בזה, שלפי רוב המקורות יש לחפש אותה בככר שממזרח לירדן, מצד אדם העיר ומצד סכות, ואילו אם היא נכללה במחוז החמשי של מלכות שלמה, המשתרע מהירדן עד תענך ומגדו, הרי צריך להניח, שמקומה של צרחן היה מעבר מזה של הירדן, “מתחת ליזרעאל”, אם לא נגיד, שהמחוז החמשי של מלכות שלמה כלל את ככר הירדן כלה מבית שאן עד אבל מחולה משני עברי הנהר. לכן מחולקות דעות החוקרים בשאלה זו, ורובם מחפשים את צרתן ממערב לירדן. דוקא.

גוּתֶה מציע את תל מַזָר בפי ואדי פַ’רְעָה ⁴⁰⁵, אַלְט את ח'. אל־קָרוּר, 17 ק"מ מדרום לואדי אל־מָלִח ⁴⁰⁶, וקליין משוה צרתן = צרתנה = סרטבה ⁴⁰⁷. לזהוי זה מסכימים גם אַבֶּל ⁴⁰⁸. ומ. נאור ⁴⁰⁹. אולם הבדיקה הארכיאלוגית הוכיחה כי בהר סרטבא לא היה ישוב לפני המאה השניה לפסה"נ ולא אחרי המאה השניה לסה"נ, מכאן שהזהוי עם קרן סרטבה אינו מתקבל על הדעת. מהעבר השני של הירדן באה בחשבון גם خ. الصويدة = ח'. א־צֻּוַיְדָה על יד מקורות ואדי שעיב, במרחק 20 ק"מ מצפון לאדם העיר (א־דָּמִיָה). המרחק הזה מתאים בערך למרחק שבין אדם לצרתן, כפי שנמסר ע"י ר' יוחנן. במרחק 13 ק"מ דרומה־מזרחה נמצאת סכות (תל דַיְר עַלָּא).

נ. גליק, שחקר בחורף 1943/44 את ככר הירדן ממזרח לנהר, מחליט, כי צרתן היתה בחלק הזה של הככר ומזהה אותה עם תל א־סָּעִידִיָה במרחק 18 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לא־דָּמִיָה, תל גדול וגבוה זה נמצא במקום בולט במרחק 1.5 ק"מ בערך מהירדן. ממערב לתל זה נמצא תל שני. גליק קורא עם אולבריט ביהו' ג, טז מְצַד במקום מִצַּד צרתן. כלומר מצודת צרתן. כי הוא מצא בראש התל שרידי יסודות של מצודה או מגדל גדול ⁴¹⁰ (העובדה הזאת אינה מחייבת, כמובן, שנוי הקרי. כי מצודות או מגדלים היו בכל הערים החשובות פחות או יותר). על התל נמצאים גם יסודות של בתים וחרסים רבים מתקופת הברזל הקדומה ובתוכם כמות מועטה של חרסים ⁴¹¹ מתקופת הברונזה המאוחרת ומתקופת המעבר מהברונזה הקדומה לתיכונה. לרגלי התל נמצאים מעינות מים רבים ומצפון לו זורם ואדי כַּפְרַנְגִ’י. ממערב לתל א־סעידיה נמצא עוד תל אחד, שבו חרסים רבים מאד מתקופת הברונזה הקדומה וכמות קטנה של חרסים מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת והברזל הקדומה. ב. מייזלר מזהה את צרתן עם תַּלּ אֻם חַמָד אל־עַ’רְבִּי בעמק סכות, מצפון לשפך היבוק אל הירדן, הוא אחד משני תלים הקרובים זה לזה. על האחד נמצאו חרסים מתקופת הברונזה התיכונה ועל השני מסוף התקופה הכלקוליתית, מראשית תקופת הברונזה הקדומה ומשני השלבים הראשונים של תקופת הברזל ⁴¹². ש. ייבין סבור, שצרחנה הנמנית על המחוז החמשי של מלכות שלמה היא צרתן אחרת הנמצאת מעבר מזה של הירדן, והוא מזהה אותה עם צרר שברשימת תחותמש השלישי (115 T₃), היא צררה = תל א־שַּׁוְךּ ⁴¹³ (ע"ש). יהו' ג, טז; מ"א ד, יב; ז, מו; יר' סוטה ז ה – כא ע"ד למטה.

 

ק    🔗

אל־קֻבָּבּ – القباب. לפנים כפר ערבי גדול על אם הדין מירושלים לתל אביב, 1 ק"מ בערך מצפ’־מע' לאמאוס (עִמְוָס). הכפר, הנשקף מצד אחד על פני לטרון ומצד שני על פני עמק אילון, נכבש ביום ו' באייר תש"ח על ידי צבא ההגנה לישראל, ובסיון תש"ט (יוני 1949) הפך לכפר עברי. ראה משמר אילון.

אל־קֻבָּה ^א – القبّة. הר והשטח מסביבו בשפלת הנגב, 7 ק"מ מדר’־מזר' לרפיח.

אל־קֻבָּה ^ב – القبّة. הר במדבר המזרחי (748 מ') 21 ק"מ מצפון לזַרְקָא.

אל־קֻבָּה ^ג – القبّة. כפר הבנוי על הר בצפון טרכונא.

אל־קַבּוּ ^א – القبو. לפנים כפר ערבי קטן מדר’־מע' לביתר, 23 ק"מ מירושלים. ראה קובי.

אל־קַבּוּ ^ב – القبو. מקום של ישוב קדום על שפת הים מדרום לאשקלון. בו כלי צור, שרידים של בנין ושברי פסלים

קֻבּוּר בַּנִי אִסְרָאִיל (אִסְרָאִין) – قبور بني اسرائيل (اسرائين). בנינים בנויים אבני גזית בלי מלט סמוך לחסמא, 7.5 ק"מ מצפ’־מזר' לירושלים ⁴¹⁴.

קֻבּוּר בַּנִי כֻּרָאִל – قبور بني قرائل. בנינים מגליתיים בגולן, 2 ק"מ מדר’־מע' לחַ’סְפִ’ין.

קֻבּוּר א־דַּנָרִי – قبور الدناري. קברים עתיקים במדבר יהודה, 4 ק"מ מדרום למר סבא.

קֻבּוּר אל־וַלָאִדָה – قبور الولائدة. מקום של ישוב גדול בתקופה הישראלית־הפלשתית בגדה הימנית של נחל הבשור, 5 ק"מ מדר’־מזר' לבית רעים. החרסים הפזורים על פני שטח גדול הם פלשתיים מתקופת הברזל הקדומה.

קְבוּרַת יוֹסֵף. המקום בו נקברו עצמות יוסף בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם. אמר ר' יודן ב"ר סימון: “זה אחד מג' מקומות שאין או”ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם, ואילו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף. דכתיב… ויקן את חלקת השדה". לפי מסורת קדומה ⁴¹⁵, מראים את קבר יוסף בכפר בלאטה סמוך לתל שכם העתיקה, מדר’־מזר' לשכם החדשה (נָבְּלִס).

קַבָּטִיָה – قباطية. כפר גדול בשומרון הבנוי על הר, 10 ק"מ מדרום לג’נין. בכפר תל של ישוב עתיק וסמוך לו מקאם, מצבות אבן מתקופה קדומה ובורות.

קביא רעיתא, קבייא רעייתא, קבייתא רעייתא. ראה קובעיא דעיתא.

אל־קֻבַּיְבָּה ^א – القبيبة. כפר בהרי יהודה מצפון למוצא. הצלבנים כנוהו בשם La Petite Mahomerie (השוה בארות), וכך כותב גם ר' בנימין מטודילא מהומריה לפטיטה. מסורת נוצרית מאוחרת מזהה את הכפר הזה עם Emmaus הנזכרת בלוקס 24, 13. מסורת זו בטעות יסודה, כי אמאוס אינה אלא עִמְוָס שליד לטרון, בקרבת אמצע הדרך מירושלים ליפו. באל־קביבה נמצאים חורבה של כנסיית הצלבנים, מנזר פרנציסקאני ובית הבראה קתולי.

אל־קֻבַּיְבָּה ^ב – القبيبة. כפר ערבי הרוס בשפלה, 5.5 ק"מ מדר’־מע' לבית גוברין, סמוך לחורבות לכיש. בו מערות חצובות בסלעים גתות וכתובת חקוקה באצטבת־סלע ליד דרך רומית.

אל־קֻבַּיְבָּה ^ג – القبيبة. לפנים כפר ערבי בשפלה מדרום לרמלה. בשטחו נוסדו שני כפרים עבריים. ראה כפר הנגיד וכפר גבירול.

קִבְּיָה – قبية. כפר ערבי מצפון למודיעין (900 תו' מוסלמים). בו בור וברכה

חצובים בסלע.

קַבַּלָן – قبلان. כפר בשומרון מצפון־מזרח ללבונה (900 תו' מוסלמים).

קַבָּעָה – قباعة. לפנים כפר ערבי במרחק 3 ק"מ מצפ’־מע' למושבה מחנים, 12 ק"מ מצפ’־מזר' לצפת. בו מערות, קברי־סלעים, בורות ומעינות־מים. חרסיו מעידים, שהמקום היה מיושב החל מתקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה הערבית.

קַבְצְאֵל. עיר יהודה בנגב בגבול אדום, היא מולדת בניהו בן יהוידע מגבורי החיל של דוד. ברשימת המקומות, שבהם התישבו עולי בבל משבט יהודה (נחמ' יא, כה), היא נקראת יקבצאל. היום אולי خ. ابو دلاح = ח'. אַבּוּ דִלָח, 2.5 ק"מ מדר’־מזר' לעזה. השוה יגור ועדת הנזכרות ברשימת ערי יהודה. יחד עם קבצאל. יהו' טו. כא; ש"ב כג' כ; דהי"א יא, כב.

קִבְצַיִם. עיר מקלט באפרים, שניתנה ללויים מבני קהת. לפי הסדר ברשימת ערי המקלט באפרים יש לקבוע את מקומה מדרום לשכם. ברשימה המקבילה בדהי"א ו, נג כתוב במקומה יקמעם. יהו' כא, כב.

קֶבֶר גָּדוֹל. מקום בגבול הצפוני של תחומי אשקלון, היא, כנראה, אחת ממערות־הקברים שמצפון לאשקלון. תוס' אהלות יח, טו.

קַבְּר דָפוּר – قبر دفور. מקום של ישוב קדום באדמת הכפר בית דגון, סמוך לכביש תל אביב – ראשון לציון, בו שרידים וחרסים מתקופת הברונזה.

קַבְּר חִירָם – قبر حيرام. קבר עתיק גדול, 8 ק"מ מדר’־מזר' לצור, שהמסורת המקומית מיחסת אותו לחירם מלך צור.

קַבְּר א־נֻּצְרָנִי – قبر النصراني. בנין גדול בנוי אבנים גדולות בלי מלט, חומות, מדרגות. מכלאות וקברים חצובים בסלעים, 1.5 ק"מ מדר’־מזר' לשכם.

קַבְּר א־סִּתּ – قبر الستّ. כפר מדרום לדמשק.

קַבְּר עַ’נָּמָה – قبر الغنّامة. קבר עתיק בואדי אל־מֻעָלַּקָה במדבר יהודה, 6 ק"מ מדר’־מזר' להר הורדוס.

קֶבֶר רָחֵל או קְבוּרַת רָחֵל. לפי ש"א י, ב נמצאת קבורת רחל בצלצח שבגבול בנימין בין הרמה ובין גבעת שאול, היינו בגבול הצפוני של בנימין. בלכת בני יהודה לגלות בבל בכוון צפונה מירושלים נשמע קולה של רחל המבכה על בניה ברמה (את הפסוק ירמ' לא, יד יש להבין פשוטו כמשמעו). הערבים היו מעריצים מקום קדוש בשם קֻבַּתּ רָחִיל בין קלוניה ובין בית אכסא ⁴¹⁶, והוא בגבול בנימין ויהודה ⁴¹⁷.

לפי מסורת קדומה הסומכת על הפסוק: “ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם” (בר' לה, יט). אעפ"י שלפני זה כתוב “ויהי עוד כברת־הארץ לבוא אפרתה” (שם, שם טז), אוחזים היהודים בקדושת קבר סמוך לבית לחם יהודה על אם הדרך מירושלים לחברון כמקום קבורת רחל. כבר בימי האבנגליסט מתיא הראו על קבר רחל בקרבת בית לחם (השוה מתיה 2 18–16). הנוסע מבורדו (333 לספה"נ) ואחריו אבסביוס והירונימוס מזכירים גם הם את קבר רחל בדרך מירושלים לבית לחם, אנטונינוס מפיאצנצה (570 לסה"נ) קובע את מקומו במרחק 3 מילים מירושלים בדרך לבית לחם. הבישוף ארקולף (בסוף המאה השביעית) ראה את קבר רחל סמוך לבית לחם ומעליו פירמידה של אבנים. גם הנוסעים היהודים של ימי הביניים, כגון ר' בנימין מטודילא ואחרים, מודיעים על הקבר במקום זה, אל־אדריסי כותב (1154 לסה"נ), כי הקבר מכוסה שתים עשרה אבנים ומעליהן קמורה כפה בנויה אבנים. בתקופת שלטון הצלבנים היו הצליינים הנוצריים משתטחים על קבר זה.

כבר העיר ר' אשתורי הפרחי על הסתירה שבין המסופר במקרא ובין המסורת. הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה מודיע בשנת רפ"ב (1522), כי הציון מעל לקבר רחל בנוי מחדש ומעליו כפה הסומכת על ד' עמודים ⁴¹⁸. בשנת 1623 בנה מחמוד פחה, מושל ירושלים, בנין חדש מעל לקבר ומסרו לרשות היהודים. מאז היו יהודי ירושלים, אנשים ונשים רבים, נוהגים לצאת בחול המועד של פסח ובל"ג לעומר לקבר רחל ומרבים שם בתפלות וגם דורשים דרשות ורוקדים מסביב לקבר ואוכלים ושותים שם ⁴¹⁹. בשנת 1841 תוקנו הריסות הבית באמצעים שניתנו ע"י משה מונטיפיורי, מפתחותיו היו נמצאים ברשות הקהלה היהודית בירושלים. הבית היה פתוח בכל ערב ראש חודש ובמשך כל ימות חודש אלול לקהל, שבא להשתטח על הקבר. מאז חלוקת הארץ נבצר מאת היהודים לבקר במקום הקדוש להם. בר' לה, כ: ש"א י, ב; תוס' סוטה יא, יא; מדרש שמואל יד; ספרי וזאת הברכה עמ' רמ"ד; קדמ' א, 4, 2; 11, 82 On; מס' ר"ב 37; כפו"פ וכ"א, רצ"ט.

קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר סיני, בה קברו את העם המתאווים לבשר. היום אולי رويس الابيرق = רֻוַיְס אל־אַבִּירַק, תל בצומת הדרכים שבמדבר, מהלך 10 שעות מצפ’־מזר' לג’בל מוסא ⁴²⁰. במד' יא, לד.

קבַּת א־רֿמָּמַנָה – قبّة الرمّامنة. הר במדבר יהודה קרוב לרמון, מצפ’־מזר' לרם־אללה הוא סלע רמון (ע"ש).

קֻבַּתּ תַ’לַתִ’ין – قبّة ثلثين. כפר על הר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון, 5 ק"מ ממערב לכפר גלעדי.

קדוחים. ראה קרוחים. ב' מנחות פו, ב.

אל־קַדַח – القدح. ראה ח'. וַקָּץ.

*קָדִימָה. מושבה עם מועצה מקומית בשרון 3 ק"מ מצפ’־מזר' לאבן יהודה. היא נוסדה ביום י"א בתמוז תרצ"ג (15.7.1933). מספר יושביה בטבת תשי"ב 1,500 נפש ושטח אדמתה 4.338 דונם, מהם 580 ד' מטעים. יש בה 4 בארות, אגודה להספקת מים, קופת מלוה, אגודה צרכנית־יצרנית ואגודת כורמים.

אל־קֻדַיְרִיָּה – القديريّة. לפנים כפר ערבי קטן בגליל העליון, 7 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לצפת.

קַדִּיתָּא – قدّيتا. לפנים כפר ערבי בגליל העליון, 7 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לצפת. הוא נכבש בליל כ"ו תשרי תש"ט (29.10.1948) ע"י צבא ההגנה לישראל.

קֶדֶם. המדבר הגדול המשתרע לאורך הגבול המזרחי של ארץ־ישראל עד הנהר פרת נקרא ארץ קדם ושבטי הנוודים והנוודים למחצה החיים בו נקראים בני קדם.

אברהם שלח את בני פלגשו קדמה אל ארץ קדם. יעקב הלך לארץ בני קדם בדרכו לחרן. מדין ועמלק ובני קדם עלו על ישראל עם מקניהם ואהליהם וגמליהם וחנו בעמק יזרעאל. אז קם גדעון וגרש אותם מהארץ. ישעיהו מתנבא על קיבוץ נדחי ישראל ונפוצות יהודה, שישמידו את מחריבי ארצם, את בני קדם אדום ומואב ובני עמון.

עוד מתקופת הברונזה התיכונה עברו ארחות הסוחרים בין ארץ־ישראל וסוריה ובין ארם נהרים במדבר קדם, ובו נדדו יושבי אהל ובעלי מקנה המחפשים מרעה לעדריהם. השוה גם מדבר קדמות. בר' כח, ו; כט, א; שופ' ו, ג, לג; ז, יב; יהו' יא, יב–יד; ירמ' מט, כח; יחז' כה, ד; איוב א, ג.

*קֵדְמָה. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, על יד תל תרמה בשפלה, 6 ק"מ מדר’־מזר' לבאר טוביה, בינה לבין כפר מנחם ממזרח לכביש הראשי. נוסד ביום כ"א תשרי תש"ז (16.10.1946) בטבת תשי"ב מנה הקבוץ 226 נפש. שטחו 8,000 דונם. הישוב כלול באזור האדמיניסטרטיבי יואב.

קְדֵמוֹת. עיר בארץ ראובן, ששמשה עיר מקלט. השוה מדבר קדמות. נ. גליק חקר שתי חורבות מצפון לארנון, קַצְר א־זַּעְפַרֶן וח'. א־רֻמַיְל, ששכבותיהן הנבטיות העליונות נמצאות מעל לשכבות עתיקות יותר, המגיעות עד תקופת הברזל הקדומה ⁴²¹. יתכן, שאחת משתי החורבות הללו היא מקומה של קדמות, ואולי צוות הרבים של השם מחייבת, שהעיר ישבה במקומן של שתי החורבות גם יחד.

יהו' יג, יח; דהי"א ו סד; בתוס' ליהו' כא, לז.

אל־קֻדְס – القدس. ראה ירושלים.

.קַדַס – قدس. ראה קדש ^א.

קִדְרוֹן ^א. שדמות קדרון, שאליהן הוציאו בפקודת יאשיהו מירושלים את כל הכלים, ששמשו לעבודה זרה וישרפום שם, הן בנחל קדרון (ע"ש). מ"ב כג, ד.

קִדְרוֹן ^ב (Kedphy). עיר בשפלת החוף קרוב לימניא. קנדיביאוס בצר אותה בפקודת אנטיוכוס השביעי ועשה אותה לנקודת משען במלחמתו ביהודה. יוחנן הורקנוס העלה אותה באש. בכפר הערבי הנטוש קַטְרָה (ע"ש) נשתמר השם העתיק. אולברייט מזהה את קדרון עם אל־מֻעָ’ר שבין יבנה ובין קטרה ⁴²². אולם השוה ע' מקדה. חשמ' א' 15, 14; 16. 10–9; קדמ' יג, 7, 4.

קִדְרוֹן ^ג. מושב של עולי יוגוסלביה הנמנה עם תנועת המושבים בשפלה. בשטח הכפר הנטוש קטְרָה מצפון לגדרה (השוה קדרון ^ב). כלול באזור האדמיניסטרטיבי ברנר, נוסד באייר תש"ט (מאי 1949). המקום נועד ל־145 משפחות, וראשוני המתיישבים היו 120 משפחות, שמנו בטבת תשי"ב 526 נפש.

במושב קדרון נתגלתה מערת־קברים עם כוכים. על רצפת הקבר נמצאו נרות חרס מן המאות הג' והד' לספה"נ וחרסים מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה ומהתקופה הפרסית ⁴²³.

קֶדֶשׁ ^א. עיר כנענית עתיקה בצפון הארץ. היא נזכרת ברשימת תחותמש השלישי בצורה כתש בקרבת בקעת הלבנון אחר ח’זי. במכתב אל=אמרנא מודיע המושל של גֻדַשֻׁנָ על פגישה שהיתה לו עם אנשי חַ’זִי וחַ’שַׂבּוּ בעַמְקִ (בקעת הלבנון). הצורות הקדומות כתש וגדש נשתמרו, כנראה, עד תקופת התלמוד. (ראה קדשין). ב. מייזלר מציע להעתיק את הסימן E16 בכתבי ההחרמה קת או קנ ולקרוא את השם כתשא = קדש ⁴²⁴.

מלכי מצרים תחותמש השלישי וסתי הראשון כבשו את קדש. אחרי כבוש יהושע היתה לנפתלי, כדי להבחינה ממקומות אחרים בשם זה קראוה בשם קדש בגליל. יהושע הקדיש את קדש בגליל בהר נפתלי כעיר מקלט כנגד גולן בבשן ממטה מנשה, והיא ניתנה ללויים. תגלת פלאסר כבש את העיר בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל והגלה את יושביה אשורה (734). זינון (259 לפסה"נ) קנה בקדש (Katoog) חטה עבור מצרים. מחנה דמטריוס חנה בקדש במלחמתו עם יונתן בעמק חצור, בימים ההם היתה קדש לצורים, שהיו אויבים לישראל. טיטוס העביר את חילו מגוש חלב לקדש.

בתקופת שלטון הערבים נמנתה קדש על ערי גליל הירדן. הגיאוגרפים הערביים של ימי הבינים מתארים אותה כעיר יפה מאד (יעקובי, עמ' 115), היושבת במורד ההר קרוב לים חולה ואקלימה חם מאד. היא מלאה כל טוב ויש בה שלשה מעינות (אל־מקדסי, עמ' 165). עושים בה מין מיוחד של אריג ובגדים (שם, עמ' 204). יושבי מחוז קדש הם תערובת של ערבים ופרסים (יעקובי, עמ' 141). לפי מכתב מהגניזה ⁴²⁵. היה בקדש (נפתלי) ישוב יהודי במחצית הראשונה של המאה הי"א ושוב מודיעים על ישוב יהודי בקדש במאה הי"ז ⁴²⁶. היום הכפר قدس = קַדִס על הר בסביבה פוריה במרחק 7 ק"מ מצפ’־מע' לים חולה 25 ק"מ מצפון לצפת, ליד הדרך העולה צפונה סמוך לגבול מדינת הלבנון.

המעין שבכפר שופע 80 ממ"ע מים ביממה. בכפר ובסביבה חורבות, שרידים של מקדש אליל השמש וקברים עתיקים. בו שני תלים, שביניהם עובר הכביש. התל הסמוך לכפר היה מיושב מהאלף השלישי לפסה"נ עד סוף התקופה הישראלית. הישוב נתחדש במקום זה בתקופה ההלניסטית ונמשך עד התקופה הערבית. לפי מסורת יהודית מימי הביניים קבורים בקדש נפתלי (הכוונה לקדש בגליל) דבורה וברק בן אבינעם, חבר הקיני ואשתו יעל. 4 EA 177; T₃; יהו' יט, לז; כ, ז; כא, לב; מ"ב טו, כט; דהי"א ו, סא; תוס' מכות ג, ב; יר' כתובות ו, ד–ל, ע"ד; חשמ' א' 11,

1. 73; טוביה א, ב; קדמ' ה, 1, 18, 24; יג, 5, 6; מלח' ב', 18, 1; 3, 2, 3; 10 116 On; מס' ר"ב 42; כפו"פ רס"ח.

קֶדֶשׁ ^ב. עיר בדרומה של ארץ נפתלי. היא נקראת קדש נפתלי להבדילה מקדש שבגליל העליון (השוה ע' קדש ^א), שאף היא היתה בארץ נפתלי. בקדש זו, הרחוקה מעיני האויב, ישב ברק בן אבינעם, כשהזעיק אליה את בני זבולון ובני נפתלי לצאת למלחמה על יבין מלך חצור, ומכאן עלו עשרת אלפים איש להר חבור אשר בשטח ארץ זבולון. אלון בצעננים שבה הטה חבר הקיני את אהלו (ע"ש). היתה קרובה לקדש. היום خ. الكديش = ח'. אל־כַּדִישׁ על ההר הצופה על פני ים כנרת, סמוך לכפר־העבודה פוריה ⁴²⁷. שופ' ד, ו, ט–יא; יר' מגלה א, א–ע, ע"א.

קֶדֶשׁ ^ג. עיר עתיקה הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי יחד עם מגדו. היא אחת מל"א ערי הכנענים, שמלכיהם נלחמו עם יהושע. ברשימת ערים אלו היא רשומה בקבוצת ערים שבדרום־מערב עמק יזרעאל: תענך, מגדו, קדש ויקנעם לכרמל. אחרי כבוש יהושע היתה קדש עיר הלויים בנחלת המטה יששכר ⁴²⁸. היום تل ابو قديس = תַּלּ־אַבּוּ קֻדַיְס, 4 ק"מ מדר’־מזר' למגדו וכמרחק זה מצפון לתענך. T31; יהו' יב, כב; דהי"א ו נז.

קֶדֶשׁ ^ד. עיר בנגב יהודה בגבול אדום. אולי היתה קדש זו במקומה של כֻּרְנֻבּ, היושבת על אם הדרך מיהודה לנגב האדומי. לפי חורבותיה הנראות לעין והסכר הגדול הבנוי לרגליה היתה אמנם כרנב עיר ביזנטית חשובה. אבל יתכן. שבחפירות במעמקי אדמתה יתגלו שרידים של ישוב מזמן כבוש יהושע. יהו' טו, כג.

קָדש * או קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. נוה איתן במדבר צן בגבול נגב של ארץ כנען לרגלי הר האמרי ותחנה בדרך המלך ממצרים לסוריה ולארם נהרים בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. היא היתה מרכז הנוודים והנוודים למחצה ומקום פולחן לשבטים, שנעו ונדו בנגב ובחצי־האי סיני. בתרגומים הארמיים היא נקראת רגם, ריקם או רקם דגיעה (דגיאה). אברהם ישב בגרר בין קדש ובין שור. בימיו הכו כדרלעמר והמלכים אשר אתו את עמלק על יד קדש. בקדש ברנע הנמצאת בצומת הדרכים העולות ממצרים לחברון בצפון, לאילת בדרום ולעזה במערב, בין מעלה עקרבים ובין נחל מצרים, חנו בני ישראל זמן רב בעלותם ממצרים. כאן רבו עם משה, והוא הכה בסלע והוציא ממנו מים, הם מי מריבה, מי מריבות, מי מריבות קדש או עין משפט. כאן מתה ונקברה מרים אחות משה ואהרן. מקדש שלח משה מרגלים לתור את הארץ. אחרי כבוש הארץ היתה קדש ברנע בגבול הדרומי של ארץ־ישראל, בינה ובין אדום, ובהחלק הארץ לשתי ממלכות, היתה בגבול נגב של ממלכת יהודה.

ברמת הנגב, 70 ק"מ מדר’־מע' למעלה עקרבים, נמצאת על פני שטח נרחב בצומת הדרכים העוברות במדבר קבוצה של מעינות. בורות וברכות. ואלה הם המעינות: عين قديس = עין קֻדַיְס, عين قديرات = עין קֻדַיְרָתּ, عين القصيمة = עין אל־קֻצַיְמָה, عين مويلح= עין מוַיְלַח. מאז תקופת האבן הקדומה באים למקום זה שוכני המדבר להשקות את צאנם וגמליהם במי המעינות והבארות האלה. מדרום לשטח זה נפסקת כל תרבות בני האדם,

בעין קדיס נשתמר השם קדש, אבל המעין הזה הוא קטן ומימיו היו מספיקים רק לכלכל את צרכיהן של משפחות אחדות של בדוים משבט עַזָזְמָה. גם בימי הביזנטים התקיים על ידו רק ישוב קטן. אולי משום זה רבו בני ישראל על משה, ומי המעין המעטים נקראו מי מריבות. לעומתו עין אל־קדיראת הוא עשיר מאד במים, המתפרצים מתחת לסלע וזורמים בכל ימות השנה בנחל רחב באורך של 4–3 ק"מ ויוצרים ברכות עמוקות. עין אל־קדיראת הוא הנחל היחידי במדבר צן המושך מים כל השנה. על יד הנחל גדלים עצי אשל ושיחים בין סלעים גדולים. המישור המשתרע לאורך הנחל הוא פורה ומצמיח עשב, והבדוים הרובצים בו מעבדים את האדמה ומוציאים ממנה חטה ושעורה. בפי הנחל נמצאים חרסים רומיים וברכה ביזנטית, על תל עין אל־קדיראת שבתוך הנחל נמצאים שרידים של מצודה כנענית חזקה עם חדרים ומסביב לה קברים מתקופת הברונזה המאוחרת (זמן יציאת מצרים) ומתקופת הברזל הקדומה (התקופה הישראלית) ⁴²⁹. מקום זה מתאים ביותר לשמש מקום חניה להמון נודד במדבר הצמא למים. היום הוא נקודת משמר בגבול הישראלי המצרי. * בר' יד, ז; טז, יד; כ, א; במד' יג, כו; כ, א ואילך; כז, יד; לג, לו–לז; דב' א מו; לב, נא; שופ' יא, טז; יחז' מז, יט; מח, כח.

במד' לב, ח; לד, ד; דב' א, ב. יט; ב, יד; יהו' י, מא; יד, ז; טו, ג; יהודית 5, 14.

אל־קַהְוָה – القهوة. כפר במרחק קילומטר אחד מצפ’־צפ’־מזר' לעכו ומדרום לכבריתא. ראה א־נַּהְר.

קְהֵלָתָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר. במד' לג, כב־כג.

קָדָשִׁין. מקום שבו בקר תלמידו של ר' יוסי ופסק הלכה בענין כתובות. אולי היא ח'. קַדִיש בגולן התחתון, מדר’־מזר' לים כנרת ⁴³⁰. השוה גם קדש ^א. יר' כתובות ו, ד–ל, ע"ד.

אל־קִהָתִי – القهاتي. הר במדבר־קדם (674 מ'). 24 ק"מ מצפ’־מזר' לזרקא.

קוֹבֵי. מקום קרוב לביתרי (בית תר) בדרך מירושלים לארץ פלשתים. השם העתיק נשתמר בכפר הערבי לשעבר אל־קַבּוּ. מדר’־מע' לביתר. בו עוברת הדרך הרומית העתיקה מירושלים ויוצאת לשפלה על יד בית גוברין. במקום שרידים של בנינים עתיקים ובכללם כנסיה ביזנטית. ברכה ותעלה ⁴³¹. ב' סנהד' צה, א.

קוּבְעַיָּא דְעַיְתָּא. מקום בגבול תחומי עולי בבל, הוא ראש ההר הסמוך לעיתא (ע"ש). ראה להלן את הגירסות המשובשות שבנוסחות אחרות וראה גם קביא רעיתא וכו'. יר' שביעית ו, א–לו, ע"ג.

קובא אייא דראתון, קובעייא דראתון. ראה קובעיא דעייתא.

קַוְז אל־אַבְּיַץ'– قوز الابيض. ראה הר לבן.

קַוְז אל־בַּטִּין – قوز البطّين. רכס בארץ הנגב, מדר’־מע' לחלוצה.

קַוְז חַצִ’ירָה – قوز حصيرة. ראה הר חצרה.

קַוְז אל־מֻצַ’יְפִ’י – قوز المضيفي..ראה גבעת רפד.

קַוְז אל־מַנְגַ’ר – قوز المنجر. רכס בארץ הנגב, מדר’־מע' לבאר שבע.

קַוְז א־נַּעְם – قوز النعم. ראה הר נועם.

קַוְז א־נּצָר – قوز النصار. רכס בשפלת הנגב מדרום לעזה.

קַוְז פָ’עִי – قوز فاعي. רכס מצפון למעלה עקרבים. השוה פעו או פעי.

קַוְז א־רַצִ’ים – قوز الرضيم. רכס ממזרח לח'. אל־מִלְח.

קַוְז שֻׁקַיְבּ – قوز شقيب. ראה הר בקע.

קוּזָה – قوزة. כפר קטן בשפת עמק שכם 8 ק"מ מדרום לשכם.

אל־קֻוַיְגִ’יָה – القويجية. כפר במואב, 5 ק"מ מצפ’־מע' למידבא,

אל־קֻוַיְסִמָה – القويسمة. חורבה של מצודה בעמון, מצפון לאַבּו עַלַנְדָא ⁴³².

קוּלָה – قولة. לפנים כפר ערבי בשרון מצפ’־צפ’־מזר' ליהוד. הצלבנים קראו לו Chola במלחמת השחרור של ישראל עזבו הערבים את הכפר, שהפך לכפר עברי, ראה גבעת כח.

קוּלוֹן [Koolby ]. עיר בהר יהודה, היא קלוניה שליד מוצא. השבעים בתוספת ליהו' טו, נט.

קוּמְיָה – قومية. לפנים כפר ערבי בשפולי גבעת המורה, בין כפר יחזקאל ובין בית השטה, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' לתחנת מסלת־הברזל עין חרוד. בשטח כפר זה הוקמו הישובים העבריים עין חרוד ותל יוסף. השוה קיאמון.

*קוֹמְמִיּוּת. מושב־עובדים של נוער חלוצי, חברי פאג"י (פועלי אגודת ישראל) יוצאי רומניה, הונגריה, צ’כיה ופולין ובני הארץ בשטח הכפרים חתה (השוה חדשה ^א) וכרתיה בשפלה, 4 ק"מ מצפון לעיי פלוגות (לפנים פָ’לוּגָ’ה). נוסד ביום ט' אייר תש"י (26.4.1950). כלול באזור האדמיניסטרטיבי שפיר, בטבת תשי"ב מנה המושב 129 נפש.

קוּנִין – قونين. כפר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון, 3 ק"מ מצפון לבִּנְתּ אֻם גֻ’בַּיְל.

קוּצִין – قوصين. גם קוּצִין א־סַּהְל. כפר בשומרון בעמק שמדרום להר שומרון, 7 ק"מ ממע' צפ’־מע' לשכם. היא קוצו, ששמה טבוע בחרסי שומרון. הכפר היה ידוע גם בימי הבינים (יקות VI, עמ' 320), בו שרידים של מגדל נוצרים בתוך חומה סוגרת, וכן בור וגם.

קוֹרְשֵׁי. מולדת התנא ר' יעקב בן קורשי ⁴³³, שהיה חבר בסנהדרין של אושא בזמנו של ר' יהודה בן בתירא. אולי היא החורבה كرسي = כֻּרְסִי בשפתו המזרחית של ים כנרת, סמוך לשפך ואדי סַמַךּ. יר' שבת י, ה–יב; פסחים י א–לז, ע"ב (קודשי); ויק"ר ג, א (קודשוי); קו"ר ד, י (קורשא).

קַזָזָה – قزازة. כפר ערבי נטוש בשפלה 16 ק"מ מדרום לרמלה.

קַזַן א־נַּגָּ’ר – قزن النجّار. מקום של ישוב קדום בשפלת הדרום, 3 ק"מ מדר’־מע' לחָ’ן יוּנִס.

קְטוֹנִית. עיר בגליל. לפי התלמוד הירושלמי היא קטת של זבולון (ע"ש). יר' מגלה א, א–ע, ע"א.

אל־קֻטַיְפָה – القطيفة. כפר גדול מצפון לדמשק.

קָטָנָא – قطنا. עיר קטנה מדר’־מע' לדמשק ( 2,500 תו', מהם 1,800 מוסלמים).

קָטָנָה – قطنة. כפר (1,100 תו') בשטח הערבי בגבול מדינת ישראל מצפון לקרית ענבים, במורד הצפוני של ההר (625 מ'). במערות הקברים שבכפר נתגלו גלוסקמאות, כנראה היה המקום מיושב בתקופה הישראלית, ויתכן שיש לזהותו עם העיר קדתם הנזכרת בכתובת שישק (מס' 25) אחרי גבעון ובית חורון.

קַטָּר אל־גַ’יְבּ – قطّار الجيب. נחל היורד בעמק הערבה אל בצת המלח (א־סַּבְּחָ’ה) שבערבת סדום, אליו נכנסים ממערב נחל שיזף, נחל מרזבה ונחל עדן וממזרח נחל פ’דן ונחל אל־עוּבָּה.

קַטְּרָה ^א – قطرة. לפנים כפר ערבי בשפלה 1 ק"מ מצפון למושבה גדרה. התל הקרוב לכפר ושרידי־הבנין העתיקים מעידים על ישוב קדום מאד במקום זה, ראה קדרון והשוה גם ההערה לע' עקרון.

במאה הי"ג, בתקופת שלטון הממלוכים. היתה קטרה תחנה בדרך המלך מעזה לדמשק. הכפר נכבש על ידי צבא ההגנה לישראל באייר תש"ט (מאי 1949), ובשטחו הוקם מושב־העולים קדרון (ע"ש).

קַטְּרָה ^ב – قطرة. לפנים ישוב ערבי קטן בהרי ירושלים, ממערב לעין כרם. על אדמתה הוקם מושב העולים אבן ספיר.

קִטְרוֹן. עיר הכנעני בנחלת המטה זבולון. שיושביה היו לו למס. ביהו' יט, טו נזכרת במקומה בין ערי המטה זבולון העיר קטת (ע"ש). בשבעים שם Kedpov. לפי האמורא ר' זעירי קטרון היא צפורי, אולם בזמן שצפורי היתה ידועה מכבר נזכר התנא שמעון איש קטרון שאמר כי בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים. קשה לקבל את דעתו של אַלט המזהה את קטרון עם תל אל־פָ’ר שמצפ’־מזר' להַרְבֲּג' ⁴³⁴, הנמצא עוד בתוך גבול המטה אשר. קטרון וקטת נזכרות יחד עם נהלל, ויש איפוא לחפש אותה קרוב יותר למקום זה, אולי בתל אל־בַּיְצָ’א, במרחק קילומטר אחד מדרום למושב נהלל, שהיה מיושב בתקופת הברזל הקדומה ושוב בתקופה הרומית. שופ' א, ל; ב' מגלה ו, א; בר"ר פז, י; מכלתא לשמות יד, טו (בדפוס ויניציאה עמ' יב, א); תנחומא נשא סי' ל.

אל־קטְרָנִי – القطراني. כפר ותחנה במסילת־הברזל החג’אזית, 35 ק"מ ממזרח לקיר מואב.

קָטָּת. עיר בנחלת המטה זבולון. בזמן התלמוד נקראה קטונית (קטינית). היום خ. قطينة = ח'. קֻטַיְנָה בעמק יזרעאל, 8 ק"מ מדר’־מע' ליקנעם (תל קַיְמוּן). השוה קטרון. יהו' יט, טו; יר' מגלה א, א–ע, ע"א.

קִי’אָמוֹן (6.Kbgu). מקום בעמק יזרעאל. צבא הולופרנש חנה מבתוליה שמדרום לג’נין עד קי’אמון למול יזרעאל. הוראת השם היוני היא שדה־פולים. ומשום כך קראו הצלבנים למקום זה בשם La Feve, Faba, והערבים קראוהו الفولة = אל־פוּלָה (הפול). במקומה של אל־פולה נמצאת היום המושבה מרחביה (ע"ש) במזרחו של עמק יזרעאל, למול הכפר יזרעאל ובקו ישר מצפון לבתוליה (מִתְ’לִיָה).

הזהוי עם קומיה שבמורד גבעת המורה אינו נראה, כי צבא הולופרנש חנה בודאי בקו ישר ותפקידו היה לחסום את הדרכים מהשרון ומהגליל, ואילו קומיה נמצאת מן הצד ורחוק מקו זה, אין גם טעם לזהות את קי’אמון עם יאמון שבקצהו הדרומי המערבי של עמק יזרעאל, שאינה למול יזרעאל ורחוקה ממנה 12 ק"מ בקו האויר. יהודית 7, 3.

אל־קַיְטִיָּה – القيطيّة. כפר מצפון לעמק חולה. בין נהר א־לִּדָּן ובין נהר אל־חַצְבָּנִי (800 תו' מוסלמים).

קַיִן (הקין). עיר בהר יהודה בסביבות חברון הוא מקום מגוריו של הקיני. היום خ. يقين = ח'. יַקִין מדר’־מזר' לחברון. בה שרידים של חומות בורות ומערות. על גבעה סמוך לחורבה נמצא קבר קדוש למוסלמים בשם נַבִּי יַקִין או מקאם יקין. לפי מסורת מקומית ראה אברהם מהגבעה הזאת את מהפכת סדום ועמורה. יהו' טו, נז.

קין. נחל בין תענך ובין מגדו, שעל ידו היתה מערכה כבדה בין תחוממש השלישי ובין מלכי הכנענים הצפוניים, הוא כנראה מי מגדו (שופ' ה, יט) = ואדי לַג’וּן הנכנס לנחל קישון. יש שקושרים את השם קין בשמו של חבר הקיני הנזכר בספור על מלחמת דבורה עם סיסרא (שופ' ד, יז) ⁴³⁵. השערה זו היא בנגוד למקורותינו, שעל פיהם חבר היה בן למשפחת הקיני שחנה בנגב, נפרד מקין ועלה צפונה ונטה את אהלו עד אלון בצעננים (שופ' ד, יא).

קִינָה. עיר יהודה בנגב. שמה נשתמר בשם הנחל وادي القيني = ואדי אל־קִינִי מדרום לחברון, הנופל עם ואדי אל־ג’ראבי לתוך ים המלח. בראש הנחל נמצאת ח'. סַמְרָה עם עקבות של ישוב עתיק ⁴³⁶. יהו' טו, כב.

קֵינִי. מקום או חבל־ארץ, שהיו נוהגים בו טומאה, ורבי ובית דינו טהרוהו. לפי תוכן המשנה המדובר הוא באחד המקומות בארץ־ישראל, שהיו אי־פעם מיושבים מלא־יהודים, כגון עכו וקיסרין. יתכן, שקיני היתה בארץ הכותים, היום הכפר עין קִינְיָא, 9 ק"מ מצפ’־מע' לרם־אללה (ע"ש) ⁴³⁷. מש' אהלות יח, ט; פס"ר לב.

קֵיסַם. ראה עצמון. יובע"ז וירוש' לבמד' לד, ד.

תמונה 25 ישעיהו פרס

ציפורי, שריד של כנסית הצלבנים

תמונה 26 ישעיהו פרס

ציפורי, מראה כללי

תמונה 27 ישעיהו פרס

קיסריה, שרידי בניני הרומאים. בצד ימין הפסל הענקי חסר הראש

תמונה 28 ישעיהו פרס

קֻצַיִר עמרה, תמונות־קיר בארמון הערבי

קֵיסָרִי או קֵיסָרִין. עיר בצורה ומפוארת שבנה הורדוס בשנת 22 לפסה"נ במקום מגדל שרשן (ע"ש) על שפת הים וקרא לה בשם Kc.uodpecd לכבוד אוגוסטוס קיסר, שממנו קבל את המקום במתנה ⁴³⁸. על שפת הים בנה נמל גדול ויפה בשם 2e3c.gcdc. ובתוך העיר הקים ארמונות, תיאטראות, זירות ומרחצאות. בתיאטרון בדרום העיר הנשקף על פני הים היה מקום לאלפים רבים, וההיפודרום מדרום־מזרח, שממנו נשארו העמודים, היה גדול מהתיאטרון. שתי אמות־מים הספיקו לעיר מים, האחת מִימָס במרחק 5 ק"מ מנהר קרוקודיליון (נהר א־זרקא) והשני עין אַסְמָעִין בשלוחות ההרים מדרום למושבה זכרון יעקב. מעינות אלה שופעים היום ביחד 23,410 ממ"ע מים ביממה. בצנורות העתיקים זרמו המים עוד בימי הצלבנים. בקיסרי היו מקדש מוקדש לאוגוסטוס ומקדש להדריינוס. בתוס' אהלות יח, יג נזכר גם הטטרפולין של קיסרין, כדי להבדיל עיר זו מקיסריון של פיליפוס קראו אותה Caesarea maritima או cod.coyo6

Kalad.psca. היא נקראה בקצור גם Augusta ⁴³⁹.

אחרי מות הורדוס, כשהארץ נחלקה לטטררכיות, נספחה קיסרין לארץ יהודה תחת שלטונו של בנו ארכלאוס. אגריפס הראשון, שחקק בה מטבעות, מת בעיר זו. נציבי רומי עשוה למטרופולין שלהם ולמרכז חיל־המצב הרומי. אז היתה הגדולה שבערי הארץ וצרתה של ירושלים. פרברי קיסרין השתרעו “עד כדי ד' מילין” (השוה ע' טלימון). תחומה הגיע בצפון עד הנהר כורסאוס (נהר א־דפלה) ויש אומרים עד מגדל מלחא = עתלית (יר' דמאי ב, א–כב, ע"ג) ובדרום עד הנהר בְּדֶלוֹפּוֹטָמוֹס (נחל אלכסנדר) ונסבה דרומה עד צורן, פונדקא דטיבתא וכפר־סבא. מצד מערב הוא גבל בים ומצד מזרח בחבל נרבתא, ומשם עלה קו הגבול להרי שומרון ונמשך לאורך מורדם המזרחי היורד לעמק יזרעאל.

יושביה הנכרים, יונים וסורים, הצרו ליהודים. בימי נירון קיסר נלחמו יושביה היהודים והנכרים על השלטון בעיר. נירון הכריז את הנכרים לשליטי העיר ושלל מאת היהודים את זכויותיהם. לכן מרדו אלה בשלטונות הרומיים. המרד יצא מבית כנסת אחד בקיסרין (כנישתא מרדתא דקיסרין). אז נהרגו בה 20,000 יהודים. עם פרוץ המרד עזבו יהודים רבים את קיסרי, לקחו אתם את ספרי התורה ונמלטו לנרבתא היהודית (ע"ש), שהיתה רחוקה 60 ריס (11 ק"מ) מקיסרי. אספסיאנוס הפך את קיסרי למושבה רומית והנהיג בה את החוק האיטלקי. מאז נקראה בכתובות ובמטבעות Colonia Prima Flavia Augusta Caesarea (או Caesarensis), ומימי אלכסנדר סבירוס היה שמה המלא - Col. Prima Flavia Augusta Felix Caesarea, Metropolis Provinciae Syriae Palestinae.

בתקופת התלמוד ישבו בקיסרי תנאים ואמוראים רבים הנקראים רבנן דקיסרי (דקיסרין), בתוכם ר' אבוהו, שהיה מקורב לשלטונות, ר' יוסי דמן קיסרי (אולי הוא גם ר' איסי דקיסרין). רבי יעקב, רבי מני, רבי יודא, רבי פריגורי דקיסרין ואחרים. ביחוד היו בקיסרי בדור השלישי גדולי אמוראי הדרום ר' ניסא, ר' אחא ור' יהודה בן פזי, על קיסרי אמר ר' יוסי בן חלפתא: “עתידין שרי יהודה ללמד תורה ברבים בתיאטראות שבקיסרין בת אדום” (ב' מגלה ו, א). ר' עקיבא נאסר בקיסרין בימי מרד בר כוכבא ונהרג שם על קדוש השם.

המון העם היהודי שבעיר זו דבר כמו ביתר ערי החוף בשפה היונית ואף את ה"שמע" קרא ביונית. סביבות קיסרי היו פוריות, אתרוגי קיסרי היו בחזקת טהרה, ואילו ירק קיסרי היה טמא מפני שמזלפין עליו מים בשעה שמוכרין אותו. קיסרין אינה רחוקה ארבעה מילין מנהר, לכן מותר לעשות בה בטהרה. החכמים פטרו את פירות קיסרי ותבואותיה ממעשרות. בנוגע למצוות התלויות בארץ נמנה הרובע המזרחי של העיר, שהיה כנראה הרובע היהודי, על ארץ־ישראל, והעיר עצמה היתה מחוץ לתחומי הארץ. בימים ההם היו בקיסרי שוקים גדולים, שבהם סחרו בפשתים (יר' כלאים שם), ואומנים למדו את שוליותיהם את אומנויותיהם.

בקיסרי ישבו כותים רבים ומינים (יר' עבו"ז ה, ג–מד, ע"ד). מאחרי חורבן בית שני עד הכבוש הערבי היתה קיסרי מרכז גדול של השומרונים. ממקורותיהם נודע על דבר מרד השומרונים בשלטון הביזנטי. הם השתלטו על קיסרי בראשותו של יוסטא (יוסטוס) והמליכוהו למלך עליהם. כן נודע על מרד שני בימי יוסטיניאן בשנת 529 בהנהלת יוליאן בן צבו. במרד שבשנת 548 השתתפו גם היהודים ויחד הרגו את התושבים הנוצרים של העיר לפי מקורות נוצריים היה השליח פאולוס חבוש בבית הסוהר בקיסרין במשך שנתים. מבין החכמים הנוצריים של עיר זו ידועים ביחוד אוריגינס ואבסביוס, ששימש בה בישוף במשך ארבעים שנה (420–380). כבר במאה החמשית נתדלדלה הקהלה היהודית שבקיסרי.

יוסטיניאן הכריז את העיר כבירת פלשתינה הראשונה (Palaestina prima), הוא אסר על היהודים להקים בתי כנסת חדשים, ואילו על השומרונים אסר בכלל להחזיק בתי כנסת. בזמן הכבוש הערבי היתה קיסרי גדולה וחזקה מאד, והיא נפלה בידי מֻעָוִיָה אחרי מצור ממושך רק בשנת 640. לפי מקורות ערביים היה מספר תושבי קיסרין בשעת הכבוש הערבי 700.000 נפש, מהם 100,000, לפי יקות 80.000 ולפי וָקִדִי אף 220,000, יהודים ⁴⁴⁰. סופרים ערביים מספרים, כי יהודי אחד בשם יוסף עזר למוסלמים לכבוש את העיר בהראותו להם דרך במחתרת מתחת לחומת העיר. בלאד’רי מעריך את מספר השומרונים בקיסרין באותו זמן עד 30,000 נפש. כל המספרים האלה הם בודאי מוגזמים.

הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הביניים מהללים מאד את קיסרי ואת סביבותיה. אין בחוף ים התיכון עיר גדולה יותר, ואין עיר מלאה יותר כל טוב. רֶוַח ועושר מפכים בה ועולים על גדותיה. אדמתה מצוינת ופירותיה טעימים. היא מפורסמת בחלב הבקר ובלחם הלבן שלה. מבצר שאין לכבשו מגן על העיר. מחוצה לה נמצא פרבר מאוכלס, שהמבצר מגן עליו (אל מקדסי, עמ' 174). על יד קיסריה נמצאים חורשות תמרים ופרדסי תפוחי זהב ולימונים. חומותיה חזקות, מים רבים זורמים ממעינות העיר (נצר־י-כורסו, עמ' 20).

באמצע המאה הי"א התקיימה עוד בקיסרי קהלה יהודית (מגלת אביתר בסעדניה של שכטר. עמ' 91). בלדוין הראשון כבש את העיר בשנת 1107. הצלבנים הכריזוה כמרכז של פלשתינא השניה (Pal. secundd). בתקופת שלטונם פחת מספר היהודים והשומרונים בעיר זו. ר' בנימין מטודילא הכותב עליה, ששיזריה (או שיגאריה) היא גת אשר לפלשתים ⁴⁴¹, מצא בה (בשנת 1170/71) כמו עשרה יהודים ומאתים כותים (המספרים האלה מציינים משפחות). הצלבנים ומלכי מצרים צלאח א־דין וט’אהר אל־ביברס נלחמו רבות על עיר זו, שנהרסה לבסוף עד היסוד על ידי מַלִךּ אל־אַשְׁרַף בשנת 1991 יחד עם נפילת עכו. בתחלת המאה הי"ג דמתה קיסריה לכפר (יקות VI, עמ' 214). בתחלת המאה הי"ד מודיע אבו אל־פ’דא שהיא חורבה. בתחלת המאה הי"ז ישבו בקיסרי כמאה משפחות מוסלמיות ושבע או שמונה משפחות יהודיות ⁴⁴². המקום נעזב אח"כ, ואילו בשנת 1884 נושב מחדש ע"י מהגרים מוסלמיים מבוסניה, שהקימו להם בתים באבני החורבות, אבל בגלל אקלימו הרע עזבוהו כעבור שנה אחת או שנתיים ובמקומם התישבו ערביים. לפיק"א הבעלות על 11,500 דונם בחולות קיסריה בגבולה הצפוני של העיר העתיקה. בשטח זה נוסד ביום כ"ד ניסן ת"ש (3.5.1940) כפר הדייגים שדות־ים העוסק בדיג ובחקלאות (בטבת תש"י 403 נפש). ממזרח לחורבות קיסרי הוקמה מעברת קיסרי.

מהעיר הרומית, שהשתרעה על שטח של 1,500 דונם בערך, נשארו עוד שרידים של האמפיתיאטרון של הורדוס, שבו היה מקום ל- 20,000 איש. מאוחר יותר נהפך האמפיתיאטרון למבצר, שהוקף תעלה. נמצאים שם שרידים של שני מגדלים, איצטדיון (היפודרום) וברכת־מים גדולה. העיר של ימי הבינים תפסה רק חלק של שטח העיר העתיקה. ארכה היה 550 מ' ורחבה 230 מ'. מסביב לחומה שעוביה 2.7 מ' נמשך חיל ברוחב של 12 מ'. בחומה היו מגדלים רבים ושערים במזרח ובדרום, סכר בנוי עמודים סגר על הנמל לצד צפון, ולצד דרום סגר עליו כף־סלע, שעליו בנה הורדוס את מגדל דרוזוס. בשפך העיים של העיר נמצאים חרסים מהתקופות הפיניקית, היהודית־הרומית, הביזנטית והערבית של ימי הבינים ⁴⁴³. שם נמצאה גם חורבה של בנין צבורי מהמאה הששית לספה"נ ובו שני פסלים רומיים ושרידים מעטים של כנסית הצלבנים, אחמד ג’זאר פחת עכו בסוף המאה הי"ח העביר באניות הרבה מאבני החורבות של קיסריה לעירו ובנה בהן בנינים חדשים, וביחוד את המסגד הגדול הנקרא על שמו. גם אחרים הוציאו משם, אבני־בנין עתיקות להקים בהן בנינים חדשים. מש' אהלות יח, ט; תוסי שביעית ד, יא; דמאי ד' כג; סוכה ב, ב; מכשירין ג, י; אהילות יח, יג. טז; חולין ב, יג; ב' מגלה ו, א; מו"ק כה, ב; רה"ש לד, א; יר' שביעית א, ז–לג, ע"ב; ד, ב–לה. ע"א; ט, ט–לט, ע"א למטה; תרומות ח, ה–מה, ע"ג; יא, ב–מז, ע"ד; מע"ש ג, א–נד, ע"א; ד, ד–נה, ע"א; חלה א, א–נז, ע"ב; א ז–נח, ע"א; כלאים ט. ג–לב, ע"א; ט, ה–לב, ע"ד למעלה: עבו"ז א, ב–לט, ע"ג; ב. ב–מ, ע"ד; ה, ד–מד, ע"ד; מגלה א, יב–לב, ע"ד; ויק"ר כ, ד; שהש"ר ד, כד; איכ"ר א. לב; ג, יא; קו"ר א, כג; ז, מג; ספרי האזינו סי' תתקמ"ה (כנישתא דקסרין); מדר' שמואל ז'; זוהר תולדות קלה, ב; זו"ח בר' ח, א; רות כט, א; לג, ג; לה, ד ועוד בהרבה מקומות בתלמודים ובמדרשים; קדמ' יג, 11, 2; 12, 4; 15, 4; יד, 4, 4; טו, 7, 3; 9, 6; טז, 5. 1; יט, 7, 4; כ, 8. 7. 9; מלח' א, ז, ז; 20, 3; ב, 13, 7; 14, 4; ג, 9, 1; ז, 8, 7; 1, 2 On ועוד; מס' ר"ב 29; כפו"פ רנ"ד, רנ"ו.

קַיְסָרִיָה – قيسارية. ראה קֵיסָרִי או קֵיסָרִין.

קֵיסָרִין או קֵיסָרְיוֹן ⁴⁴⁴. עיר בצפון ארץ־ישראל, שנבנתה על ידי פיליפוס בנו של הורדוס לרגלי החרמון במקומה של עיר עתיקה (השוה בעל גד, בעל חרמון, דן, ליש ופמיאס) ונקראה לכבוד אוגוסטוס קיסר Kaluad.peug. כדי להבדילה מקיסרין שעל הים, קראו לה על שם בונהָ. )cacTCTCO Kacad.peug., Caesarea, Philippi ומתחלת המאה השניה לספה"נ Panias Caesared Kc.cod.peug. Ilayudo על שם מקדש האליל היוני פאן, שהיה במקום זה, תחום קיסרין כלל את שפולי הר חרמון את ארץ הירדן עד ים חולה מדרום ועד נהר חצבאני ממערב ואת הגולן העליון עד שורת הרי הגעש מברכת פיאלה עד תל אַבּו א־נִּדָה ממזרח ועד דרך המלך מגשר בנות יעקב עד קניטרה מדרום. המצודה הבנויה במורד הר חרמון מעל לקיסריון, תרנגולא עילאה דלמעלן דקיסרין (ע"ש), היתה מובלעת בתחום ארץ־ישראל של עולי בבל. מתחת לעיר היתה כנראה מנהרה. לפי המדרש בקש משה רבינו להכנס לארץ־ישראל במחילה של קיסריון. אחרי מות פיליפוס היתה קיסריון חליפות תחת שלטון נציבי רומא ואגריפס הראשון והשני. המלך היהודי האחרון, שעלה לשלטון בשנת 53 לפסה"נ, הרחיב את העיר וקרא אותה לכבוד נירון קיסר Nepomcdg. אולם שם זה לא התאזרח. במאה השניה לספה"נ מופיע על מטבעות השם הרשמי מ2eacoc ιερά και άσυλοςυπό Παναίω

רוב יושבי קיסריין היו נכרים. אספסיאנוס טיטוס חגגו כאן את נצחונם על היהודים. בהזדמנות זו נהרגו הרבה יהודים שבויים. בכל זאת התקיים בעיר זו ישוב יהודי אחרי חורבן הבית השני. ר' אלעזר בן הורקנוס בקר אצל ר' יוחנן ברבי אלעאי בקיסריון. דיוקלטיאן הזמין אליו לקיסריון את רבי יהודה הנשיא, קיסר זה הציק ליהודים עד אשר נאלצו לעזוב את העיר, ורק עפ"י עצת פילוסופוס אחד הניח להם, והם שבו אליה. חכמי התלמוד מנו את קיסריון על ערי הגליל העליון. מהמאה הרביעית לספה"נ חדלו לגמרי לקרוא את העיר בשמו הראשון וקראו אותה בשם IIaMedig בתלמוד פניאס, פמיאס, ומכאן השם הערבי بانياس = בָּנָיס (ע"ש). תוס' סוכה א, ט; ב' שם כז,; יו' שביעית ט ב–לז, ע"ב; תרומות סוף פ"ט; ספרי דב' סי' נ"א; תרג' ירושלמי לבר' יד, יד ולדב' לד, א; מכילתא בשלח ב–כא, ע"ב למטה; קדמ' טו, 10, 8; יח, 2, 1; כ, 9, 4; מלח' א, 21, 8; ב, 9, 1; ג, 9, 7; 10, 7; ז, 2, 1; חיי יוספוס 13; 4, 16 On ועוד.

קִיפְּרוֹס. מצודה סמוך לנחל קִלְתְּ, מעל לערבות יריחו. הורדוס בנה אותה כנראה לשם הגנה על הכניסה לערבות יריחו, וקרא לה בשם אמו. היו בה שני מגדלים, העליון נקרא 0pa6 (תְּרַכְּס) והתחתון Tuppos (טַוְרוֹס). המורדים במלכות הורדוס תפסו את המצודה והרגו את חיל המצב שהיה בה. היום خ. بيت جبر = ח'. בַּיִת גַבְּר (الفوقا والتحتا = העליונה והתחתונה) במעלה הדרך העתיקה מערבות יריחו לירושלים. בה נמצאים עד היום הזה שרידי המגדלים וגלי־אבנים גדולים. הנחל אל־קלת היוצא במקום זה מההרים אל תוך הערבה נקרא במדרש נהר קיפרוס ⁴⁴⁵. איכ"ר א. מח; קדמ' טז, 5, 2; מלח' א, 21, 4. 9; ב, 18, 6.

קִיצְיוֹן. ראה קציון.

קַיְצָרִיָּה – قيصاريّة. ראה קיסרין.

אל־קַיְצַרָנִיָה – القيصرانية. מקום של ישוב קדום, 2 ק"מ מדרום לבית לחם, בו עקבות של בתים וקברי־סלעים.

קִירָה – قيرة. כפר קטן בשומרון מצפ’־מע' ללבונה (100 תו' מוסלמים).

קִירָה וַקָמוּן – قيرة وقامون. לפנים שני כפרים קטנים זה ליד זה בין תל קימון (יקנעם) ובין ח'. קירה במורד המזרחי התחתון של הר הכרמל. 25 ק"מ מדר’־מזר' לחיפה.

קִיר חֶרֶשׂ קִיר חֲרֶשֶׁת. ראה קיר מואב.

• ישע' טז, יא; ירמ' מח, לא, לו. מ"ב ג, נה; ישע' טז, ז.

קִיר מוֹאָב. בירת מואב, עיר גדולה ובצורה הבנויה על ראש הר תלול. הואיל ומואב גֵא מאד על בירתו החזקה, שאינה נתונה להכבש. לכן מכנים אותה נביאי ישראל בלעג ובבוז קיר חרש או קיר חרשת (ע"ש), העלולה להחרב כבנין הבנוי חרש ⁴⁴⁶. כנראה כנוה כבר המואבים בשם כָּרָךְ (מצודה, מבצר). יונתן מתרגם כרכא דמואב ובמקום קיר חרש וקיר חרשת (לישע' טז, יא ולירמ' מח, לא) הוא כותב כְּרַךְ, ואילו למ"ב ג, כה הוא כותב קרתא. בספר החשמונאים נקראת העיר Xcupcyc והיונים כותבים Xdocx. M63c. (Steph. Byz.) או cupc.u.ono (Ptolem.), ושם זה טבוע במטבעות שנטבעו בימי הקיסר הליוגבלוס (218–212). מכאן השם הערבי אל־כַּרַךּ.

העיר מוקפת חומה חזקה, שחלק ממנה הוא סלע ההר, כמו בעיר היבוסי, כך קדחו גם כאן מנהרה כמעט מאונכת, שפגעה במעין לא אכזב. דרך הארחות, המקשרת מימים קדומים ביותר את סוריה עם ים אילת, עוברת על פני קיר מואב. עד היום נשתמרה שם באופן ניכר מסילת הדריינוס, דרך עתיקה הובילה מקיר מואב לירדן ולים המלח.

כאשר פשע מישע מלך מואב בישראל, עלו יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ואתם מלך אדום על מואב ונלחמו על קיר חרשת ולא יכלו לה. הנבטים השתלטו על העיר ובנו בה מבצר על יסודות המבצר העתיק של מואב. הביזנטים מנו את קיר מואב על פלשתינא השלישית והושיבו בה ארכיהגמון. הצלבנים, שחשבו שהיא העיר סלע וקראוה פטרה, נלחמו עליה רבות וכבשוה בשנת

1. הם בצרו אותה ובנו ארמון על יסודות המבצר הנבטי. בשנת 1188 כבש אותה צלאח א־דין. אל־מַלִךּ אל־עַדַל אל־אַיוּבִּי בצר אותה מחדש, תקן את ארמון הצלבנים ויכונן בו את חצרו. העיר שמשה אז מפלט לאיובים ולאוצרותיהם.

הסופרים הערביים של הזמן ההוא כותבים את שם העיר معاب = מַעָבּ או مآب = מַאָבּ. היא נכללה בגליל א־שַּׁרָאה (צפון אדום). הם מציינים אותה כמצודת האסלאם, צורו וישעו. בתקופת שלטון תורכיה לא נכנעה העיר לשלטונות התורכיים, והיא שלטה על כל המחוז. רק בשנת 1893 הצליחה משלחת צבאית תורכית להכניעה. בפעם האחרונה מרדו שבטי מואב בשנת 1910 בשלטון המרכזי. העיר מונה לפי Guides Bleus 12.000 ולפי Cook 20,000 תו', מהם 1,500 נוצרים. כָּרַךּ היושבת מדר’־מזר' ל"לשון" של ים המלח היא מרכז הגליל אל־כָּרַךּ של ממלכת הירדן, בין נחל זרד ובין נחל ארנון.

חרסי קיר מואב הם מהטיפוס המואבי של תקופת הברזל הקדומה, אבל שם מצויים גם חרסים נבטיים, רומיים. ביזנטיים וערביים של ימי הבינים ⁴⁴⁷. ישע' טו, א; חשמ' ב' 12, 17; מ"מ 85.

קַיְתִּיָּה – قيتيّة. כפר על נהר אל־חצבאני מצפון לעמק חולה (800 תו' מוסלמים).

קִלְוָה(כִּלְוָה) – قلوة (كلوة). תחנה פריהיסטורית בגַ’בַּל טֻבַּיְק במדבר, מדר’־מזר' לנחל זרד, 185 ק"מ ממעון, בה צורות פריהיסטוריות של בני אדם וחיות החרותות והחקוקות בסלעי ההר והמתיחסות לתקופה המיסוליתית המאוחרת, גלילות, גלי אבנים וכלי צור מתקופת האבן התיכונה, כתובות כופיות קדומות וחורבות של בניני אבנים עם צורת הצלב מהמאה העשירית לסה"נ ⁴⁴⁸.

קַלְוָה – قلوة. כפר מדרום לנהר אל־קסמיה.

קָלוֹנְיָא. מושבה של חיילים רומיים משוחררים על יד מוצא (ע"ש). בדרך העולה לירושלים. היא נוסדה ע"י השלטונות הרומיים אחרי חורבן הבית השני ונקראה Colonia Amatha ⁴⁴⁹. השם הרומי התאזרח גם אצל היהודים. ר' תנחומא מזהה את מוצא, שאליה ירדו מירושלים ללקוט מורביות של ערבה, עם קלוניא. היום הכפר הערבי הנטוש قالونية = קָלוּנְיָה הבנוי במורד ההר ליד המושבה העברית מוצא ⁴⁵⁰. הכפר נכבש בתחלת ניסן תש"ח ע"י צבא ההגנה לישראל. סוכה ד ג – נד, ע"ב למטה.

קַלִי – قلي. כפר בעמק עיון סמוך לג’דידה.

קָלְיָה. לפני מלחמת העצמאות של ישראל משכן חורף ומקום רחצה על שפת ים המלח. מדר’־מע' למחנה העבודה הצפוני של מפעל חברת האשלג הארצישראלית. לפי הסימנים והעקבות היה המקום הזה מיושב (ע"י נזירים נוצריים?) במאה הרביעית עד החמשית לסה"נ. במערה ליד קליה נמצאו בזמן האחרון פפירוסים וגוילים יוניים־ביזנטיים.

קֻלַיְלָה – قليلة. כפר בלבנון ממזרח לצור.

אל־קֻלַיְעָה – القليعة. כפר בעמק עיון, מצפון למטולה.

קָלָמוֹן (Calamon). מקום בדרך חוף הים, לפי הנוסע מבורדו (333 לסה"נ), במרחק 12 מילים רומיים (כ־18 ק"מ) מעכו, 3 מילים משקמונה (חיפה העתיקה). הוא נקרא בימי הבינים Palmaria. מזהים אותו עם תל אבּוּ הֻוָּם בשפלת חיפה ⁴⁵¹. השוה ע' צלמונה.

קלַנְדִיָה – قلندية. כפר ערבי קטן קרוב למושב עטרות לפנים, 12 ק"מ מצפון לירושלים (100 תו' מוסלמים). בית מרחץ ושרידים עתיקים אחרים, שנתגלו בכפר, מעידים, שהמקום היה מיושב בתקופה הביזנטית ⁴⁵².

קַלַנְסַוָה – قلنسوة. כפר ערבי גדול בשרון מצפון לכפר סבא, על אם הדרך תל־אביב–חיפה. השם הוא תורכי ופירושו מקום שבו נמצא מגדל נוצרים. בכפר חורבות של מצודה וכנסיה של הצלבנים, שקראו למקום Castle of the Plain (מצודת העמק), בנינים מקומרים ומוסוליאון ⁴⁵³. באחת מאבני המשקוף של פתח הקומה העליונה של המבצר חקוקות שבע מנורות בעלות שבעה קנים ובאבן שניה חקוק מגן דוד. אבנים אלו נגנבו כנראה מבית כנסת יהודי. באבן אחת חקוק בערבית מספר השנה 1185 (להגירה) = 1768 לספה"נ, היא תקופת המלחמות הפנימיות בין שבטי הבדוים והפלחים הצפוניים והדרומיים קָאִס ויַמַן. יקות IV, עמ' 164, מתאר את קלנסוה כמקום מבוצר. בו נטבחו רבים מבני משפחת אֻמַיָּה. במלחמת השחרור של ישראל נשאר הכפר במשולש הערבי, ולפי הסכם שביתת הנשק עם עבר־הירדן עבר באייר תש"ט (מאי 1949) לשטח מדינת ישראל (בטבת תש"י 1,120 מוסלמים).

אל־קַלְעָה – القلعة. כפר בעמק עיון מצפון למטולה.

אל־קַלָעִי – القلاعي. הר געש כבוי בגולן התחתון.

קִלָע א־רַחוּבּ – قلاع الرحوب. חורבה של מצודה סמוך לגבול הצפוני של מדינת ישראל, 2.5 ק"מ מדר’־ור’־מע' לעיתא א־שַּׁעָבּ. על ידה בורות, מערות ומרתפים. השוה עיתא.

קַלְעַתּ אִבְּן מַעָן – قلعة ابن معان. הן המערות הנפלאות החצובות בסלעי ואדי אל־חַמָם מצפון למושבה מגדל, המתוארות במלח' ב, 20, 2. במערות אלו, המהוות מבצר טבעי על חדריו, קירותיו ומדרגותיו, התגוננו היהודים במלחמתם עם צבא רומא בשלב האחרון של תקופת הבית השני ⁴⁵⁴.

קַלְעַתּ אִלְיָס – قلعة الياس. (מצודת אליהו). שיא גבוה בהרי גלעד הצפוניים (1092 מ') ⁴⁵⁵.

קַלְעַתּ בֻּצְרָה – قلعة بصرة. חורבה של מצודה על הר חרמון.

קַלְעַתּ אל־בּרְג' – قلعة البرج. ראה ח'. אל־ברג'.

קַלְעַתּ אל־בֻּרַךּ – قلعة البرك. חורבה של מצודה על יד ברכות שלמה מדרום לבית לחם. מצודה זאת נבנתה במאה הי"ז או הי"ח ע"י השלטונות התורכיים לשמור על שלש ברכות המים הגדולות, הנמצאות בגיא משמאל לדרך ירושלים–חברון והידועות בשם ברכות שלמה, (ראה אל־בֻּרַךּ). על יד קלעת אל־ברך השמיד אברהים פחה בשנת 1834 את חיל הבדוים המתמרדים מחברון והסביבה.

קַלְעַתּ גִ’דִּין – قلعة جدّين. חורבה של מצודת הצלבנים הגרמניים Castellum Judin, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לעכו. לידו הוקם ישוב הקבוץ יחיעם (ע"ש).

קַלְעַתּ גִ’נְדִל – قلعة جندل. חורבה של מצודה ועל ידה כפר ממזרח לחרמון.

קַלְעַתּ א־דֻּבָּה – قلعة الدبّة. חורבה של מצודה מצפ’־מע' לעמק חולה.

קַלְעַתּ הוּנִין – قلعة هونين. חורבה של מצודת הצלבנים על הר הונין בגליל העליון, 3 ק"מ מדר’־מע' לכפר גלעדי. לרגלי הר הונין הוקם בשנת תשי"ב (1952) המושב מרגליות לזכר מרגלית קלבריסקי, שפעל במשך שנים רבות כמנהל מושבות פיק"א בגליל.

קַלְעַתּ זִיזָא – قلعة زيزا. חורבה של מבצר עתיק בדרך למדבר ותחנה בקו מסה"ב החג’אזית. 16 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' למידבא. השם מזכיר את הזוזים, שישבו בארץ זאת. השוה בר' יד, ה וראה גם זיזון.

קַלְעַתּ א־זַרְקָא – قلعة الزرقا. מצודה ליד מקורות היבוק בגבול המדבר, היא נבנתה בפקודת הח’ליף מַלִךּ אל־מֻעַדַּ’ם לשמירה על הדרך ההולכת למכה. היום היא משמשת מרכז של חיל הספר העבר־ירדני. אבו אל־פ’דא קורא למצודה זו אל־אַזְרַק.

קַלְעַתּ אל־חַסָא – قلعة الحسا ⁴⁵⁶. חורבה של מצודה ותחנה בדרך החוגגים למכה מדרום לקטראני 40 ק"מ מדר’־מזר' לקיר מואב. במקום זה חנה חיל־מצב רומי בגבול המדבר. על יסודות המצודה הרומית בנו התורכים מצודה לשמירה על הדרך ההולכת למכה ⁴⁵⁷.

קַלְעַתּ אל־חֻצְן – قلعة الحصن. ראה סוסיתא.

קַלְעַתּ טַנְטוּרָה – قلعة طنطورة. מגדל הרוס ובו רצפת פסיפס, 5 ק"מ ממזרח לברפ’יליה.

קַלְעַתּ א־טֻּפָנִיָה – قلعة الطفانية. מקום של ישוב קדום בגליל, 4 ק"מ מצפון למַגְ’ד אל־כֻּרוּם בו מגדל ובתים הרוסים, דלתות וחלונות אבן, ברכה חצובה, ארונות־מתים, דרך עתיקה.

קַלְעַתּ מַיְס – قلعة ميس. חורבה של מצודה מצפ’־מזר' לצור. ראה מישא ^א.

קַלְעַתּ מָעוּן (קַלְעַתּ נַעְלָה) – قلعة ماعون (قلعة نعلة). חורבה של מצודה במעלה ההר מצפ’־מע' לטבריה. ראה בית מעון ^ב.

בשנת תשי"ד הוקם במקום זה פרבר של העיר טבריה וניתן לו השם בית מעון.

קַלְעַתּ אל־מפְרַק – قلعة المفرق. חורבה של מצודה ועל ידה תחנה בקו מסלת־הברזל החג’אזית ממזרח ליבוק. בה מחנה חיל הספר העבר־ירדני לשמירה על גבול המדבר.

קַלְעַתּ מָרוּן – قلعة مارون. כפר בגליל העליון מדרום לנהר אל־קסמיה.

קַלְעַתּ א־נַּחְל – قلعة النحل. חורבה של מצודה עתיקה במדבר פארן באמצע חצי־האי סיני.

קַלְעַתּ א־נֻּחָס – قلعة النحاس. מצודה על ג’בל אל־מָנִע מדרום לדמשק.

קַלְעַתּ נַעְלָה – قلعة نعلة. ראה קלעת מעון.

קַלְעַתּ סַרְבָּה – قلعة سربة. חורבה של מצודה בלבנון מדר’־מזר' לצידון.

קַלְעַתּ אל־עוּלָה – قلعة العولة. שרידים של מצודה, 2.5 ק"מ מדר’־מזר' לביתר.

קַלְעַתּ עַנַיְזָה – قلعة عنيزة. מצודה באדום, 30 ק"מ מצפון למעון.

קַלְעַתּ אל־עַרִישׁ – قلعة العريش. ראה אל־עריש.

קַלְעַתּ פֻטַיְס – قلعة فطيس. חורבה של מצודה. 16 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע. ראה פ’וֹטְיס ופטיש.

קַלְעַתּ אל־פַ’נַשׁ – قلعة الفنش. ראה כַּרָתִּיָּה.

קַלְעַתּ א־צֻּבַּיְבָּה – قلعة الصبيبة. מצודה גדולה וחזקה במעלה הר חרמון מעל לבאניאס, שנבנתה במאה הי"ב על ידי הצלבנים על יסודות של מצודה עתיקה, והיא קיימת עד היום. השוה מצפה ותרנגולא עילאה דלמעלן דקיסרין.

קַלְעַתּ א־צַּ’בְּעָה – قلعة الضبعة. חורבה של מצודה ועל ידה תחנה בקו מסלת־הברזל החג’אזית בגבול המדבר, 40 ק"מ מדרום לרבת בני־עמון. היא נקראת גם קַצָר אל־בַּלְקָא. בימי שלטון הרומאים היתה במקום זה תחנה של חיל־מצב בשם Asabaid. בה נתגלתה כתובת ערבית משנת 1180 להג’רה (1767) ⁴⁵⁸.

קַלְעַתּ אל־קרַיִן – قلعة القرين. ראה מונפור.

קַלְעַתּ א־רַבַּץ' – قلعة الربض. חורבה של מצודה על ראש ההר מעל לעַגְ’לוּן (1127 מ'). מצודה זו, החולשת על כל הגלעד הצפוני ועל עמק הירדן, נבנתה על ידי צלאח א־דין בשנת 1184 על יסודות של מצודה רומית והורחבה על ידי המלכים שמלכו אחריו (אל־דמשקי עמ' 200; אבו אל־פ’דא, עמ' 245; אבן בטוטה I, עמ' 129). במאה הי"ז תוקנה המצודה, והיא נשתמרה יפה עד היום הזה.

קַלְעַתּ א־רַחִיבּ – قلعة الرحيب. חורבה של מצודה על הר רחוב (731 מ') בגליל העליון, 3 ק"מ מצפ’־מזר' למפשטה.

קַלְעַתּ רָס אל־עַיְן – قلعة راس العين. ראה אפק ^א ואנטיפטרס.

קַלְעַתּ שׁוּנָה – قلعة شونة. שרידים של מצודה או מגדל בנוי אבני בזלת ושל ישוב קטן מצפ’־צפ’־מזר' לחקוק.

קַלְעַתּ שַׁמַע – قلعة شمع. חורבה של מצודה בין עכו לצור.

קַלְעַתּ א־שַּׁקִיף (א־שָּׁקְף) – قلعة الشقيف (الشقف). אצל הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים (יקות, דמשקי, אבו אל־פ’דא) גם קלעת אַרְנוּן א־שַׁקְף, או שקיף ארנון. היא חורבה של מצודה חזקה מימי הצלבנים מעל למפנה של נהר א־ליטני מצפ’־מע' למטולה (715 מ'). הצלבנים קראו למצודה זו Belfort או Beaufort. מסביב למצודה בנו עיר, שהיתה שייכת למחוז צידון. צלאח א־דין כבש את המצודה אחרי מצור ממושך בשנת 1170, והיא נהרסה בשנת 1220. בשנת 1240 כבשו אבירי ההיכל את המקום ובנו מצודה זו מחדש בו בזמן שבנו את מצודת צפת, ולבסוף נפלה בידי השולטן המצרי ט’אהר אל־ביברס, שהושיב בה פקיד ממשלתי, סביבות המצודה נקראות בִּלָד א־שַּׁקִיף.

קַלְקִילְיָה – قلقلية. כפר גדול בצד כביש השרון ממזרח לכפר סבא, בשטח הערבי סמוך לגבול ישראל (3,900 תו' מוסלמים). המקום הזה שמש גם בימי שלטון הרומאים כתחנה בדרך חוף הים Calceailea (Not. dignit., p. 552). כלי הצור הנמצאים במקום זה מעידים על ישוב פריהיסטורי.

קַלִּרֹהֵי ⁴⁵⁹. מקום של מעיני ישועה ומרחצאות חמים. השם הוא יוני-coporגKca-וברומית Callirhoe והוראתו מעין טוב, וכך הוא נקרא גם פעם אחת במדרש בר"ר לג, ד. המדרש מזהה את קלרהי עם לשע, שהיתה בגבול ארץ כנען (ע"ש). הורדוס בנה בקלרהי מרחצאות מפוארים, והוא בקש בהם מרפא לתחלואיו לפני מותו. היום حمّام الزارة = חָמָּם א־זָּרָה, הם מעיינות חמים ועל ידם מעינות קרים ושניהם טובים לשתיה, סמוך לשפתו המזרחית של ים המלח, 5–4 ק"מ מדרום לשפך הנהר זַרְקָא מַעִין. מי המעינות יוצאים לים. על יד המעינות נמצאים שרידים של בניינים עתיקים, כנראה מהמרחצאות של הורדוס. במעלה ההר נמצאת חורבה של מגדל עתיק בשם חֻ’רַיְבַּת א־זָּרָה (השוה צרת השחר). דרך רומית מובילה מהירדן אל המקום הזה. בוהל, עמ' 123, מזהה בעקבות טריסטרם את קלרהי עם חַמָּם א־זַרְקָא, היא בערה (ע"ש).

קַם – قمّ. כפר בגלעד מצפ’־מע' לאִרְבִּד. ראה קמון.

קֻמְבָּזָה – قمبازة. כפר נטוש מצפ’־מזר' לזכרון יעקב.

קָמוֹן. מקום קבורתו של השופט יאיר הגלעדי. היום הכפר קם, 4 ק"מ מצפון לטַיִּבָּה שבגלעד הצפוני, או אולי הכפר קֻמַיְם ממע’־צפ’־מע' לאִרְבִּד, בדרך מגשר הירדן לאדרעי. שופ' י, ה; קדמ' ה, 7, 6; כפו"פ שי"א (קומימי של הפרחי מתאים לקמים של היום. אולם הוא טעה בכיין המקום נכתבו כחמש שעות מעט דרומה [לבית שאן]).

קֻמַיְם – قميم. ראה קמון.

קָנָא – قانا. ראה קנה ^א.

קֻנַבָּה – قنبة. כפר בגולן, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לים חולה.

קָנָה ^א. עיר בקצה הצפוני של ארץ אשר. היום הכפר הגדול قانا = קָנָא, 10 ק"מ מדר’־מזר' לצור. יהו' יט, כח; 4 116 On.

קָנָה ^ב. עיר בגליל בדרך משפלת גניסר לעכו. יתכן, שהיא קן או קנו הנזכרת בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי"ט–הי"ח לפסה"נ ⁴⁶⁰. ברשימת תחותמס השלישי כנו בין מסח' (מסחה) ובין ערן (עָרָה). ובכן באמצע הגליל התחתון. במכתבי אל־אמרנא ובכתובת סחי הראשון מופיע השם בצורה קנו בכתובת רעמסס השני והשלישי בצורה קן ⁴⁶¹. תגלת פלאסר השלישי כבש את העיר הזאת בשנת 732 לפסה"נ והגלה ממנה 650 איש אשורה. הורדוס חנה בה בשעת מלחמתו בגליל. יוספוס בצר אותה יחד עם יתר ערי הגליל וכפריו, והוא נמלט ממנה בלילה בלוית. 200 איש לטבריה, כשחיל רומי עלה עליה והרסה.

בברית החדשה, המייחסת את קנה למעשי ישו וחסידיו, היא נקראת Kavd. Tzachata.g (השוה גם כפר כנה). אחרי חורבן הבית השני ישבו בה משמר הכהנים לבית אלישב ואמוראים מדור ב'. התלמוד מספר, שהשודד עלי קנאה שדד את ר' יוחנן. היום خ. قانا = ח'. קָנָא על גבעה מבודדת בשפתה הצפונית של בקעת בית נטופה ⁴⁶². מקום זה היה מיושב בתקופת הברזל הקדומה ושוב בתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה ⁴⁶³. בו שפך עיים, עקבות של קירות, בורות ושברי כלי חרס. בנחל קנה הקרוב נמצאים שרידים מגליתיים ⁴⁶⁴. (?) 26 EA 204; T3; יר' תרומות ח, ל–מו ע"ב למטה; קדמוניות יג, 15, 1; מלח' א, 17, 5; חיי יוספוס 17–16; יוחנן 2, 11–1; 4, 54–46; 21, 22 On; 5, 116; קינת איכה ישנה; הברייתא של משמרות הכהנים מס" י"א.

*קָנָה ^ג. כפר של ירקנים על גדות נחל קנה בשרון, 3 ק"מ ממזרח לרמתים.

קנו. ראה קנה ^ב. EA 201;T3 26.

אל־קַנַוָתּ – القنوات. עיירה בהר חורן, 7 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לא־סֻּוַיְדָה, בה חורבות ושרידי־בנין יפים מהתקופה היונית־הרומית, כגון מקדש, ארמון, תיאטרון, ברכת שחיה, שער כבוד, אצטדיון וקברים עם כתובות יוניות ⁴⁶⁵. ראה קנת.

קנְטִיר. מקום בגולן, שבו ישבו יהודים בתחלת ימי הביניים, בזוהר נזכרת גולפא (כד) דקנטיר. היום ام القناطر = אם אל־קנָטִר ממזרח לים כנרת. בין חורבותיה נתגלו שרידים של בית כנסת עתיק. זוהר בר' נו ב.

אל־קֻנְטִלָּה – القنطلّة. תחנת משטרה בנגב בצומת דרכים מעבר לגבול הארצישראלי־המצרי, 50 ק"מ מצפ’־מע' לים אילת. בה חורבה של בנין עתיק ובאר עתיקה.

אל־קַנְטַרָה ^א – القنطرة. כפר בשטח מדינת הלבנון, 10 ק"מ מדר’־דר’־מע' למטולה.

אל־קַנְטַרָה ^ב – القنطرة. מקום של ישוב קדום סמוך לבית שאן העתיקה. ראה תל אל־גִ’סְר.

קנטרי דגליל. ראה קצטרא דגלילא.

אל־קֻנַיָּה ^א – القنيّة. כפר בבשן ממערב לא־סוידה.

אל־קֻנַיָּה ^ב – القنيّة. כפר בגלעד, 11 ק"מ מדר’־מזר' לגרש.

אל־קֻנַיְטִרָה – القنيطرة. עיר המחוז של גולן בדרך מגשר בנות יעקב שמעל לירדן אל דמשק. תושביה (4000 בערך) הם צ’רקסים. רוב הארמנים, שהתישבו בה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבו בשנת 1947 לארמניה הסובייטית. בין חורבות העיר העתיקה נתגלו שרידים ארכיטקטוניים עם פתוחים יפים ושבר של כתובת על גבי מצבה של סינודורוס, אשר השכין שלום בפיניקיה כגבור חזק ואמיץ ומת בגיל של 46 שנה. הוא היה ראש המשטרה של פיניקיה ונהרג בשעת מלוי תפקידו ⁴⁶⁶. נמצאו גם שרידים של בית כנסת מחחלת ימי הביניים, השוה קנטיר.

אל־קֻנַיְטִרָה אל־חַ’רָבּ – القنيطرة الخراب. כפר חרב בגולן, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לים כנרת, בו תל של ישוב בתקופה הרומית. בזמן החדש נושב המקום ע"י בדוים ונעזב בגלל אוירו הרע.

קנייא דעייא, רעייא. ראה ע' קובעיא דעיחא.

קַנַּיְיָה. מקום בגליל, שיושביו שדדו את ר' יוחנן וריש לקיש הוציא מהם את הגזלה, ר' יוחנן למד בישיבתו של רבי בצפורי, וזקנו ישב בטבריה, בקנייה יסד ר' יוחנן ישיבה והיה נפגש לפעמים קרובות עם גדולי החכמים בצפורי, השוד היה כנראה בדרך בין קנייה ובין צפורי, במרחק 4.5 ק"מ ממזרח לצפורי נמצאת خ. قنّة = ח'. קַנָּה, היא קנייה. יר' תרומות ח, ו–מו, ע"ב למטה.

קַנִּיר – قنّير. לפנים כפר במרחק 3 ק"מ מצפ’־מזר' לגבעת עדה, קרוב לכניסה לעמק עירון (ואדי עָרָה). בו סמנים של ישוב בתקופה הרומית. ברכס הקרוב לכפר נמצאת מערת קברים חצובה עם כוכים ⁴⁶⁷. הכפר נושב מחדש על ידי ערבים, שהגרו בסוף המאה הי"ח ממצרים. במלחמה היהודית־הערבית השתלט צבא ההגנה לישראל על הכפר, ויושביו הערביים עזבוהו. על גבעה מִדר’־מזר' לכפר התישב קבוץ רגבים (ע"ש).

קַנָן אל־אָסַיְף – قنان الاسيف. הר מדרום לחברון (915 מ'). השוה סלע המחלקת.

קַנָן אל־מֻנְטָר – قنان المنطار. רכס הרים מדרום לארנון.

קְנָת, עיר בצורה בבשן. ב. מייזלר ⁴⁶⁸ מזהה אותה עם קנ שבכתבי ההחרמה וקנו שברשימת תחותמש השלישי (T3 26) ובמכתב אל־אמרנא (204 EA). אולם ראה קנה.

נבח מבני מנשה לכד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נבח בשמו. גשור וארם לקחוה מאת ישראל. היא מובלעת בתחום עולי בבל. בתקופה הרומית היתה Kayd8c (Ptolem V, 14, 18; Plinius Hist. nt. V, 18) או Ko Cypr (Steph. Byz. 233. 17f; Georg. Cyper. 1075) עיר גדולה, שנחשבה את ערי הדקפוליס. על ידה נצח הורדוס בראשונה את הנבטים ואחר כך נחל מהם מפלה, אך הוא קבל את העיר ומחוזה מאת אוגוסטוס קיסר, והיא נשארה לו ולבניו אחריו עד אגריפס השני. במחצית המאה השניה לספה"נ עוד ישבו בה יהודים. ספטימוס סיבירוס או קרקאלה ספח אותה לפרובינציאה ערביא. בימי שלטון הביזנטים ישב בה הגמון. היום העיירה של דרוזים אל־קַנַוָתּ מצפ’־מזר' לא־סֻּוַיְדָה (ע"ש) ⁴⁶⁹. אשתורי הפרחי כבר החליט ש"קנת היא אל־קונייא". הילדסהיימר סובר, שיש להבדיל בין קנת של המקרא, שהיתה לדעתו במקומה של אל־כַּרַךּ, ובין Kayd9c שהיתה בסביבות אל־קניה ובית חליף ⁴⁷⁰. אבסביוס קובע את מקומה של KGyc9 או Kavdc סמוך לבצרה. במד' לב, מב; דהי"א ב, כג; תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו א–לו, ע"ג; ספרי עקב סי' נ"א; קדמ' טו, 5, 1; מלח' א, 19, 2; 20,112 On; כפו"פ ש"י.

קָנָתָה (Kc.vda9-c). ראה הערך הקודם (קְנָת) ועיין גם: 164.Schurer II, p

קַנָתּ אֻם הַיְל – قنات امّ هيل. אמת־מים, בנין עתיק, קברים ודרך רומית בעמק בית שאן, 5 ק"מ מצפ’־מזר' לבית שאן.

קֻסְבִּיָּה – قسبيّة. כפר בגולן, 1.5 ק"מ מדר’־מע' לסלוקיה.

קַסְטִינָה ^א – قسطينة. ראה כפר אחים וערוגות

קַסְטִינָה ^ב – قسطينة. כפר בגולן, 2 ק"מ מצפ’־מע' לסלוקיה.

אל־קַסְטַל ^א – القسطل. הר גבוה בין מוצא לבין קרית ענבים (750 מ'). על ראשו שריד של מצודת הצלבנים Castellum Belveer, הבנוי על יסודות Castellum רומאי לשמירה על הדרך העולה בהר לירושלים, מכאן השם הערבי של ההר. בו עקבות של תרבות פליאוליתית.

בתחלת ניסן תש"ח (אפריל 1948). כשהערבים שמו מצור על ירושלים וחסמו את הדרכים במבואותיה, כבשו כחות ההגנה הישראליים אחרי קרבות עזים את העמדה האסטרטגית החשובה הזאת, השלטת על הדרך העולה לירושלים. ראה הר קסטל ומעוז ציון.

אל־קַסְטַל ^ב – القسطل. חורבה של תחנת־צבא רומית גדולה ומבוצרת בעבר הירדן מזרחה, 23 ק"מ מדרום לרבת־עמון. מכאן ועד רבת־עמון נמשכה שורת הבצורים (limes) הרומיים החיצוניים ⁴⁷¹. פסיפסים ביזנטיים הנמצאים במקום זה מעידים על ישוב בתקופה הביזנטית ⁴⁷².

קַסְטְרָא. מצודה שהרומאים בנוה סמוך לחיפה לשם שליטה על העיר. מסביב למצודה זו קם ישוב לא־יהודי, שהיה עוין את היהודים יושבי חיפה־שקמונה. קסטרא היתה צרה לחיפה כחלמיש לנוה, סוסיתא לטבריה וכו'. במאה הששית מזכירים קסטרא של כותים (Castrum Samaritanorum) במרחק מיל אחד מחיפה למטה מהכרמל ⁴⁷³. לפי מקורות נוצריים רדפו השומרונים של קסטרא את הנוצרים, שישבו בכרמל בימי יוסטיניאנוס השני (578–565) ⁴⁷⁴. קסטרא זו עמדה במעלה התחתון של הכרמל, מעל לחיפה העתיקה (שקמונה). ליד הכביש העולה להדר הכרמל נתגלו במקום הנקרא אל־בֻּרְג' (המצודה) שרידים של מצודה וקברים מהתקופה הרומית. במקום זה הקים גם טָ’הִר אל־עַמְר, שליט הגליל במאה הי"ח, מצודה לחזוק שלטונו בחיפה המורדת. יר' ט–יב, ע"ד; ויק"ר כג, ה; שהש"ר ב, ח; איכ"ר א, ס.

קֻסְקֻס ⁴⁷⁵. ראה קצקץ.

קֵסָרִי. ראה קיסרי.

קֵסָרְיָה. ראה קיסרי.

קֵסָרְיוֹן. ראה קיסריון.

קָע אַבּוּ תֻּלַיְחָה – قاع ابو تليحة. משטח באדום, 41 ק"מ מדר’־מזר' לשַׁוְבָּךּ.

קָע ואדִי א־צַּנַעָה – قاع وادي الصنعة. ראה שללת אל־עמדן.

קָע אל־חַ’רָבָּה – قاع الخرابة. משטח בשפלת הנגב, כ־5 ק"מ ממזרח לרפיח. בו בורות וחרסים עתיקים רבים.

קָע טָבָּה – قاع طابة. משטח בערבה מצפון לאילת החדשה. בו מעינות ובארות, שמימיהם מלוחים. בחורף מכסים בצות את העמק. ראה מלחת יטבתה.

קָע מַקְרַח – قاع مقرح. משטח בקצה המערבי של הערבה, 20 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לאילת החדשה. ראה קרחה.

קָע א־סַּעִידִיִין – قاع السعيديين ⁴⁷⁶. שקע ובו בצה בעמק הערבה, 6 ק"מ מצפ’־מע' לעַ’רַנְדַל. אליו משתפכים המים מג’בל רִישָׁה שבחצי־האי סיני ומהר שעיר.

קָעוּן – قاعون. כפר בשפתו המערבית של עמק בית שאן, 10 ק"מ מדר’־דר’־מע' לבית שאן. בקרבת המעין של הכפר נמצאות שתי חורבות.

קְעִילָה. עיר יהודה בשפלה הנזכרת בלוחות אל־אמרנא בצורה קִעִלְתִּ, קִעִלְתֶּ, קִלְתִּ. בתקופת אל־אמרנא היתה קעילה עיר מלוכה חשובה, מלכה שֻׁוַרְדָתָא היה אחד השליטים בארץ הנאמנים לפרעה. דוד הציל את קעילה מידי הפלשתים, אך הוא עזב אותה לנפשה בגלל בגידת יושביה, שזממו למסור אותו לידי שאול. בימי מלכותו של רחבעם כבש אותה שישק מלך מצרים. עולי בבל, שהתישבו בקעילה השתתפו בבנין חומות ירושלים. בתקופת התלמוד היתה קעילה ידועה בחאניה המובחרות (דבילה קעילית) ובמין מיוחד של תבואה (תבואה קעילית), אך אנשי קעילה היו להוטים אחרי לשון הרע (בני אדם שניהם חנית וחצים אלו אנשי קעילה, ויק"ר כו, ב) – רמז למזימתם להסגיר את דוד לידי שאול. לפי מסורת נוצרית (אבסביוס והירונימוס) קבור חבקוק בקעילה. לפי התלמוד (ב' עירובין מה, א) קעילה סמוכה לספר (של ארץ פלשתים). היום خ. قيلا = ח'. קילָא, 12 ק"מ ממזרח לבית גוברין. העיר הקדומה הייתה בנויה על תל קילא הסמוך לחורבה ⁴⁷⁷. EA 279, 280 287, 289, 290; AO 7096 ( (Tureau-Dangin RA XIX, 1922, p. 98f); יהו' טו מד; ש"א כג, א–יג; נחמ' ג, יז–יח; דהי"א ד, יט; ב' יומא עו, א; שביעית כג, א; כריתות יג, ב; יר' בכורים ג, ג–סה, ע"ג למעלה; מדר' תהל' נב; קדמ' ו, 13, 1;. On 88,26 ('Evxorld);11,

קָעַתּ א־נַּפְח' – قاعة النفخ. ראה רמת נפחה.

קָעַתּ א־צָּפִיָה – قاعة الصافية. היא ערבת צוער בחוף הדרומי־המזרחי של ים המלח.

קעַתּ אל־קֻרַיְן – قاعة القرين. מושב של בדוים בעמק באר שבע.

קָעַתּ אל־קִרַיְק – قاعة القريق. משטח בעמק הערבה, 26 ק"מ מדר’־מע' לעין יהב. ראה המישר.

קַפִּיטוֹלְיַאס (KcTctcom.dig). אחת מערי הדקפוליס, שנוסדה בימי נירבה או טריינוס. בתקופה הביזנטית ישבו בה הגמונים. מזהים אותה עם הכפר הגדול بيت راس = בַּיִת רָס מצפון לאִרְבִּד שבגלעד הצפונית, בו חורבות גדולות מהתקופה הרומית ⁴⁷⁸. בוהל מחפש אותה צפונית יותר בבשן ⁴⁷⁹.

קֻפִ’ין – قفّين. כפר גדול בהר אפרים, 15 ק"מ ממזרח לחדרה (1,355 תוי' מוסלמים).

קַפְקַפָה – قفقفة. כפר בבשן, 16 ק"מ מדר’־מזר' לסוסיתא.

קפת. ברשימת תחותמש השלישי מקום בין יעקבאר ובין קצר (= גזר). T₃ 103.

קֹצֹה. מקום בשומרון, שממנו היו שולחים לבית המלכות בשומרון יין או שמן בתורת מס. שמו טבוע בחרסים של כדים, שנתגלו בחפירות שומרון ⁴⁸⁰. היום خ. قوصية = ח'. קוּצְיָה, 5 ק"מ מדרום לכרכור. התל שליד החורבה הוא מקומה של העיר העתיקה.

קֻצוּר בֻּשַׁיְר – قصور بشير. ראה קצר בשיר.

קצוּר אל־מֻחָפְזָה – قصور المحافزة. מקום של ישוב פריהיסטורי בנגב, 4 ק"מ ממזרח לבאר שבע. בו שרידים של בניין בנוי אבני צור ויסודות של בתים.

קצוּר רִישָׁן – قصور ريشان. רכס הרים במרחק 17 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לרבת מואב.

קַצְטְרָא דְגָלִיל, קַצְרָא דִגְלִילָא. מצודה המובלעת בגבול הצפוני של תחומי עולי בבל בין בית זניתא ובין קובעיא דעיתא (עיין גבולות הארץ, מס' 9), היא قلعة القرين = קַלְעַת אל־קֻרַיְן על הר תלול מעל לנחל אכזיב (ואדי אל־קַרְן). 13 ק"מ מצפ'- מזר' לנהריה. במרחק 2.5 ק"מ ממנה נמצאת גַ’לִיל, שעל שמה נקראה הקצטרא. הצלבנים בנו על יסודות הקצטרא העתיקה מצודה וכנוה בשם Montfort. השוה גם קרינוס. תוס' שביעית ד יא; יר' שם ו, א–לו, ע"ג; ספרי עקב, סי' נא; ילקוט שם, סי' תתע"ד.

קַצְטְרָא דְצִפּוֹרִי. ראה קצרה של צפורי.

קִצְיוֹן. מקומו של רבי יוחנן דקציון. היום החורבה قصيون = קַצְיוּן מצפ’־מע' לצפת, בה שריד של בית כנסת, אבני בניין עתיקות, עמודים ושברי עמודים, כתובת יהודית־יונית של הקדשה לקיסר ספטימוס סיבירוס ובניו ויוליה דומנה משנת 197/98 ⁴⁸¹ חורבות של בניינים, ברכה הרוסה, גתות, בורות וקברים חצובים בסלעים ⁴⁸². החרסים שעל פני האדמה מעידים על ישוב החל מהתקופה הרומית ועד התקופה הערבית הקדומה ⁴⁸³. לפי ספר יחוס האבות נמצאים במקום זה קבריהם של ר' יוחנן וריש לקיש. השם העברי של המקום מזכיר את השם היוני Cassios של מקום פולחן על הנהר אורונתס בצפון סוריה. הוא השם היוני של בעל צפון ⁴⁸⁴. יר' ביצה ה, ד–סג, ע"ג (בהוצאות אחדות הגירסה היא קוציון); ברכות ח, ו–יא, ע"ב (קרציון).

אל־קֻצַיְמָה – للقصيمة. ראה עציון.

קֻצִין – قصين. ראה קִבְצַיִם.

*קְצִיעוֹת. ישוב של קבוצה בנגב, בגבעות קציעה (265 מ'). 2 ק"מ ממזרח לניצנה שבגבול הישראלי המצרי. הישוב נוסד בתחלת שנת תשי"ד (ספטמבר 1953) לשם שמירה על הגבול.

אל־קֻצַיְר ^א – القصير. כפר מדרום לנהר אל־קסמיה ולא רחוק ממטולה.

אל־קֻצַיְר ^ב – القصير. כפר בבשן מצפון לירמוך.

קֻצַיּר אַבּו אל־חַ’רַק – قصير ابو الخرق. חורבה של מצודת־גבול רומית (limes) במואב, 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לקטראני. המצודה בנויה על הר (778 מ') החולש על שטח גדול. השוה קצר אבו אל־ח’רק.

קֻצַיְר אַחְוַיְן אל־חַ’דּם – قصير احوين الخادم. חורבה של מצודת־גבול רומית מצפון לנחל זרד.

קציר אל־יָבִּס – قصير اليابس. חורבה של מצודה ממזרח לקיר מואב.

קציר אל־משַׁיִּשׁ – قصير المشيّش. חורבה של ארמון ערבי במואב, ממזרח למסילת־הברזל החג’אזית.

קציר א־סַּהְל – قصير السهل. חורבה של ארמון ערבי מהתקופה הערבית הקדומה, 10 ק"מ מדרום לרבת בני־עמון.

קצַיר עַמְרָה – قصير عمرة. חורבה של ארמון ערבי בגבול המדבר, מדר’־מזר' לרבת בני־עמון, מוסיל מתאר אותה כחורבה גדולה ⁴⁸⁵, ונ. גליק מצא שם קבר קטן וחרסים נבטיים ⁴⁸⁶.

קֻצַיְר א־רַטְיָן – قصير الرطيان. חורבה במואב מדר’־מזר' לנחל ארנון.

אל־קַצְעָה – القصعة. קברי סלעים, 2 ק"מ מדר’־מע' למשמר אילון.

קֻצְקֻץ – قصقص. מקום של ישוב קדום בעמק יזרעאל סמוך לטבעון, 16 ק"מ מדר’־מז' לחיפה בו יסודות של בנינים, חציבות בסלעים, ערמות אבנים, בורות וקברי־סלעים. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית ומימי הביניים. הקרקע שייכת משנת תרפ"ה לקהק"ל. ראה גם קסקס.

קצר. היא גזר (ע"ש). T₃ 104.

אל־קַצְר ^א – القصر. ישוב ערבי קטן מצפ’־מזר' לרם אללה, בו שרידים של קבר בנוי, בית־הבד, בורות וחציבות בסלעים.

אל־קַצְר ^ב – القصر. חורבה של ארמון מתקופת שלטון הע’סאניים על הר גבוה (960 מ') בעבר הירדן, על יד הדרך הרומית העתיקה, 5 ק"מ מצפון לח' א־רַבָּה ⁴⁸⁷.

קַצְר אַבּוּ ג’לִיָה – قصر ابو جالية ⁴⁸⁸. ראה קרוא א־תחתא.

קַצְר אַבּוּ אל־ח’רק – قصر ابو الخرق. חורבה של מבצר גדול, שבנוהו המואבים ואחר כך החזיקו בו הנבטים, 5 ק"מ מדר’־דר’־מע' לקצר אל־עָל ⁴⁸⁹. השוה גם קציר אבו אל־ח’רק.

קַצְר אַבּוּ אל־עַנָיָה – قصر ابو العانية. חורבה של מצודה באדום, 32 ק"מ מצפ’־מזר' לתופל.

קצר אַבּוּ רֻקְבָּה – قصر ابو رقبة. חורבה של מצודה על הר גבוה (994 מ') במואב, 18 ק"מ מדר’־מזר' לכַּרַךּ.

קצר אל־אַזְרַק – قصر الازرق. חורבה של ארמון הע’סאניים הבנויה על יסודות של מצודה רומית בנוה מדבר, 85 ק"מ ממזרח לרבת בני־עמון, 30 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לקֻצַיְר עַמְרָה במקום אסטרטיגי מצוין. לפי כתובת מעל לשער הבנין הוא נבנה בשנת 634 להגירה (1236 לסה"נ). לא רחוק ממקום זה נמצא חיל־מצב של ממשלת עבר הירדן, השומר על הקצה הצפוני של ואדי סִרְחָן, שבו עוברת דרך השיירות מערב.

קַצְר אֻם בַּעַ’ךּ – قصر امّ بغك. ראה מצד בוקק.

קצר אֻם א־לַּיְמוּן – قصر امّ الليمون. מקום של ישוב קדום במדבר יהודה, 4 ק"מ מדר’־דר’־מע' להירודיון. בו יסודות של בנינים, יקבים, בורות ומערות.

קצּר אֻם קֻצַיְר – قصر امّ قصير. ראה מצד עומר.

קצר אל־בֻּלַיְדָה – قصر البليدة. חורבה במואב. ממזרח ללשון.

קצר אל־בַּלְקָא – قصر البلقا. ראה קלעת צַ’בַּע.

קצר בַּרְדָוִיל – قصر بردويل. חורבה של מצודת הצלבנים במקום גבוה ממזרח לים כנרת, בקרבת אל־עָל. היא שמשה להגנה על הדרך המובילה מדמשק דרך באניאס לדרום ים כנרת. מתחת לחורבה מערות ובורות. השם הערבי של המצודה הוא צורה משובשת של שם מלך הצלבנים Balduin.

קצְר אל־בַּרָמִיָה – قصر البرامية. חורבה של מגדל מדר’־מע' לירושלים.

קַצְר בֻּשַׁיְר – قصر بشير. חורבה של מצודת־גבול גדולה

במואב, 10 ק"מ מצפ’־מע' לתחנת מסלת־הברזל אל־קֻטְרָנִי. בו חנה חיל־מצב רומי

ובו ישב המושל (הפריטור) הרומי של מואב, מעל לשער המצודה חקוקה הכתובת

Casira praetorii Mobeni. מסביב לחורבה זאת נמצאות עוד חורבות של בניינים גדולים ובתוכן חורבה של ארמון ערבי מתקופת שלטון המלכים מבית אֻמַיָּה. קבוצת החורבות נקראת קֻצוּר בֻּשַׁיר ⁴⁹⁰.

קַצְר גַ’דַע – قصر جدع. חורבה של מגדל מצפ’־מזר' לבית לחם.

קצר אל־ג’הַיְנִיָה ^א – قصر الجهينية. ראה מצד תחרורים.

קצר אל־ג’הַיְנִיָה ^ב ^(אל־קִבְּלִי) – قصر الجهينية (القبلى). מצודה עם מגדלים וברכות־מים במדבר יהודה, מדר’־מזר' לואדי פָ’עי ומצפון לנַקְבּ אל־ג’היניה. החרסים הם נבטיים, ראה מצד תמר.

קצר א־דַּיְר – قصر الدير. שיא בהר שעיר (1356 מ'), 5 ק"מ מדר’־מע' לתופל.

קצר ואדי סִיק – قصر وادي سيق. חורבה של מצודה רומית (מהמאה הב'?) בדרך מעמק הערבה לפטרה ⁴⁹¹.

קצר א־זֻּוַיְרָה – قصر الزويرة. ראה מצד זוהר.

קצר א־זַּעְפַ’רָן – قصر الزعفران. מצודה נבטית מצפון לנחל ארנון. השוה קדמות.

קצר חַגְ’לָה – قصر حجلة. ראה בית חגלה.

קצר אל־חַדָד – قصر الحداد. חורבה סמוך לכפר דיר יסין (גבעת שאול ב').

קצר אל־חַ’יר – قصر الخير. נוה־מדבר בסוריה ממזרח למָהִין. בו חורבות של שני ארמונות הבנויים לפי האמנות האסלמית. הארמון הקטן הוא מהמאה החמישית או השישית והארמון הגדול נבנה ע"י השולטן חִשָׁם (728/29). על יד החורבות ברכת מים גדולה, שממנה השקו - את הגנים ⁴⁹².

קצר חַלַבָּתּ – قصر حلبات. חורבה של מצודה רומית על ראש הר גבוה במדבר המזרחי, 35 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לאל־מַפְרַק. המצודה נבנתה בימי הדריינוס או בימי טריינוס והתקיימה עד התקופה האֻמָוִית. על כך מעידות כתובת לטינית מימי קרקאלה (המאה הג'), כתובת יונית מימי יוסטיניאן (המאה הו') ומסגד מהמאה הח' ⁴⁹³.

קצר אל־חַ’לְדָה – قصر الخلدة. חורבה של מצודה מתקופת הברזל הקדומה. 11 ק"מ מצפ’־מע' לרבת בני עמון. לא רחוק ממנה נמצאת חורבה שניה מאותה תקופה בשם קצר ח’לְדָה אל־גַ’נוּבִּיָה (הדרומית).

קצר אל־חַמָּם – قصر الحمّام. חורבה של מצודה רומית במדבר מואב מדר’־מזר' לתחנת מסלת־הברזל קַלְעת א־צַּ’בְּעָה, 55 ק"מ מדר’־מזר' לרבת בני עמון. בתקופה הרומית חנה במקום זה חיל־מצב לשמירה על הגבול מפני שוכני המדבר ⁴⁹⁴.

קצר אל־חַ’רַזָה – قصر الخرزة. חורבה של מצודת־גבול במואב ממזרח לנחל ארנון, 40 ק"מ מצפ’־מזר' לכַּרַךּ.

קצר אל־חַרָמִיָּה – قصر الحرامية. שרידים של מגדל נוצרים בשומרון, 1.5 ק"מ מדר’־מזר' לעַזּוּן. לצד צפון־מזרח גת חצובה ולצד דרום ומזרח מגדלים ומחצבה.

קצר אל־חַרָנִי – قصر الحراني. חורבה של ארמון הע’סאניים במדבר, ממזרח לקו מסלת־הברזל החג’אזית, 55 ק"מ מדר’־מזר' לרבת בני־עמון ⁴⁹⁵.

קצר א־טּוּבָּה – قصر الطوبة. חורבה של ארמון הע’סאניים בקו מסלת־הברזל החג’אזית מדר’־מזר' לחָ’ן א־זְּבִּיבּ, 80 ק"מ ממזרח לכַּרַךּ ⁴⁹⁶.

קצר א־טָּוִיל – قصر الطويل. מגדל הרוס בשומרון, 1 ק"מ

קצר אל־יַהוּד – قصر اليهود. מנזר יוני־אורתודוכסי (מָר יוֹחַנָּה) סמוך לשפת הירדן, מדר’־מזר' ליריחו. לפי מסורת אחת שבידי המנזר עברו בני ישראל את הירדן במקום זה, ולפי מסורת שניה טבל יוחנן המטבל במקום זה בירדן. המנזר בנוי על יסודות של מנזר ביזנטי ועל ידו שרידים של מצודה וכנסיה של הצלבנים.

קַצְר אַל־כִּתְ’רָא – قصر القثرا. חורבה של מצודה נבטית־רומית גדולה בערבה, בצומת הנחלים ואדי יִתְּם וואדי עִמְרָן בדרך לעקבה ⁴⁹⁷.

קצר אל־מֻוַקַּר – قصر الموقّر. חורבה של ארמון הע’סאניים במדבר מואב, ממזרח לקו מסלת־הברזל החג’אזית ⁴⁹⁸.

קצר מחַיְבּ – قصر محيب. חורבה של מצודה על הר גבוה (1042 מ') באדום, 30 ק"מ מצפ’־מזר' לתופל.

קצר אל־מַחַ’לָה – قصر المحلّة. רכס מבוצר בנגב, 33 ק"מ מדר’־מע' לעין חצבה. בו, חרסים על פני האדמה.

קצר אל־מֻשַׁיִּשׁ – قصر المشيّش. חורבה של ארמון הע’סאניים במדבר מואב, מצפ’־מזר' לתחנת מסלת הברזל קַלְעַתּ אל־חַסָא.

קצר אל־מַשְׁתָּא – قصر المشتّا. חורבה של ארמון נהדר מימי הע’סאניים בגבול אל־בַּלְקָא, ממזרח לדרך החוגגים (דַרְבּ אל־חַגּ'), 20 ק"מ ממזרח למידבא ⁴⁹⁹. חלק מחזית הארמון המצטיינת ביפיה ובעדינות האמנות הערבית הקדומה הועבר לבית נכאת בברלין.

קַצר נִמְרוּד – قصر نمرود. חורבה של מצודה בבקעת הלבנון מדר’־מזר' לבעלבך.

קַצְר נָצִר – قصر ناصر. חורבה של מצודת־גבול באדום, מצפון לנחל זרד. המצודה עמדה על תלה בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה ובתקופה הנבטית־הרומית.

קצר א־סַּהְל – قصر السهل. חורבה של מצודת גבול סמוך לאַבּוּ עַלַנְדָא.

קצר א־סִּיק – قصر السيق. בנין בנוי אבנים מרובעות, גסות, בור בעל קמורים עם קשתות וגלי אבנים בנחל נקרה (ואדי א־סיק) שבנגב.

קצר א־סִּר – قصر السرّ. ראה מצד שורר.

קצר אל־עַבְּד – قصر العبد. חורבה של מצודה נבטית בנגב מדרום לנחל עומר (ואדי אֻם קֻצַיְר).

קצר עַבְּדוּן – قصر عبدون. ראה עבדון.

קצר אל־עֻוַיְנִד – قصر العويند. חורבה של ארמון מימי הע’סאניים במדבר מואב, סמוך לקציר עמרה, 80 ק"מ ממזרח לרבת בני־עמון.

קצר עֻוַיְס – قصر عويس. מגדל נוצרים, קירות הרוסים, שבר של רצפת פסיפס, קברים וגתות חצובים סמוך למקור ברוך בירושלים.

קצר אל־עַטָרָה – قصر العطارة. חורבה של מצודה מדרום למשמר הירדן להגנה על מעבר הירדן בגשר בנות יעקב.

קצר עַיְן חַ’רוּף – قصر عين خروف. חורבה של מצודה בנגב, 3–2 ק"מ ממערב לעין יהב (אל־ויבה). על פני מורדות התל פזורים חרסים.

קצר אל־עָל – قصر العال. חורבה של מצודה הבנויה על הר (818 מ') בגבול המזרחי של מואב, סמוך לגדה הדרומית של ואדי סַעִידָה (יובל של נחל ארנון). 18 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לקטראני ⁵⁰⁰. המצודה החזקה מאד חלשה על חבל־ארץ גדול, ביחוד על המורד לנחל ארנון. אם לשפוט לפי החרסים, שנמצאו בין החורבות. הרי נבנתה המצודה על ידי המואבים ונעזבה בסוף תקופת הברזל התיכונה, והנבטים בנוה מחדש.

קַצְר עַלִי – قصر علي. מקום של ישוב עתיק על הר הצופים, 2 ק"מ מצפ’־מזר' לעיסויה, בו יסודות של בניינים ובורות.

קצר עַנְתַּר ^א – قصر عنتر. חורבה של מצודה או של מקדש עתיק על ראש הר חרמון. הערבים כנוה בשם גבורם המפורסם מלפני תקופת האסלאם.

קצר עַנְתַּר ^ב – قصر عنتر. חורבה של מצודה במדבר יהודה, 5 ק"מ מדרום להר הירודיון.

קצר אל־עַרַיְגָ’ה – قصر العريجة. מגדל, אמת־מים וקברי־סלעים סמוך לים המלח, 800 מ' מדרום לעין גדי. ראה מצד ערוגות.

קצר אל־פ’יְפָ’ה – قصر الفيفة. חורבה של טחנת סוכר מימי הביניים בעַ’וְר א־צָּפִי (סביבות צוער) מדרום לים המלח. במקום זה נמצא כיום ישוב ערבי קטן. השטח מסביב לחורבה הוא כלו מושקה מהנחל סיל אל־פ’יפ’ה ⁵⁰¹.

קצר צַבָּח – قصر صبّاح. מגדל נוצרים בשומרון, 1 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לקָרָוַת בַּנִי חַסַן.

קצר צַפְר – قصر صفر. ראה מצד צפיר.

קצר א־צַּפְרָא – قصر الصفرا. חורבה של מצודה, 7 ק"מ מצפ’־מע' למעון.

קצר א־צָּר – قصر الصار. חורבה של מצודה גדולה מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה 10 ק"מ ממערב לרבת בני־עמון. המצודה הפכה, כנראה בתקופה הרומית, למקדש ובתקופה הביזנטית לכנסיה ⁵⁰². השוה יעזר.

קַצְר קִטָן אל־חַוִיד – قصر قطان الحويد. מגדל הרוס בשומרון, 2 ק"מ מצפ’־מזר' לסלפית.

קצר קַעְקַעִיָּה – قصر قعقعيّة. או קצר בִּנְתּ אל־מַלִךּ. מגדל הרוס משמאל לכביש המוביל מטבריה לחמי טבריה. מסביב למגדל עקבות של חומות וברכה ובמורד ההר מערות ומיכל־מים.

קַצְר א־רַבָּהּ – قصر الربّة. ראה רבה או רבת מואב.

קצר א־רַבָּוִי – قصر الرباوي. מגדל נוצרים 6 ק"מ מצפ’־מזר' לירושלים.

קצר א־רוּנַק – قصر الرونق. חורבה של אחת המצודות הקדמיות, ששמרו בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה על מבואות רבת בני עמון. 8 ק"מ מצפ’־מע' לעיר.

קצר רַשִׁיד בֶּךּ – قصر رشيد بك. ראה מצד אלוף.

קצר א־שַּׁיְח' עַ’זָל – قصر الشيخ غزال. חורבה של מגדל בצד הדרך הרומית, 5.5 ק"מ מצפ’־מזר' לתבץ (טובאס).

קצר א־שָּׁמִי – قصر الشامي. מגדל הרוס בהרי חברון, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לתרקומיה.

קצר א־שִּׁעְבּ – قصر قصر الشعب. מגדל הרוס בשומרון, 3 ק"מ מדרום לחורון (חֻוָּרָה).

קצר שַׁרָיִע – قصر شرايع. שרידים של בנינים ובאר, 3 ק"מ מדר’־מע' לאֻם אל־פַ’חְם.

קצר א־תִּלָח – قصر التلاح. מצודה הרוסה לרגלי ג’בל א־תִּלָח בהר שעיר.

קצר תֻּעְ’רַתּ רֻשַׁיְדִיָּה – قصر تغرة رشيديّة. מקום של ישוב פריהיסטורי במדבר יהודה. 12 ק"מ מדרום להר הורדוס. בו ערמות של כלי צור.

קצר א־תֻּרַיָּא – قصر التريّا. חורבה של מצודה ממזרח לנחל ארנון, שנבנתה ע"י המלכים מבית אֻמַיָּה לשמירה על הגבול.

קַצְרָא דְגְלִילָא. ראה קצטרא דגליל.

קַצְרָה – قصرة. כפר בשומרון מצפ’־מזר' ללבונה (1,064 תו' מוסלמים). בו יסודות של בתים עתיקים וגלי אבנים.

קַצְרָה שֶׁל כּוּתִים. ראה קסטרא.

קַצְרָה שֶׁל צִפּוֹרִי, קַצְטְרָה דְצִפּוֹרִי. מצודת צפורי, שהיתה בנויה בנקודה הגבוהה ביותר של ההר, שעליו בנויה העיר, בערבית قصطل صفّوريّة = קַּצְטַל צַ’פ’וּרִיָּה. ממנה ראו את הדליקה, שנפלה בחצרו של ר' יוסף בן סימאי בשיחין. המשנה מונה את קצרה הישנה של צפורים על החצרות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. מש' ערכין ט, ו; תוס' שבת יג (יד), ט; ב' שם קכא, א; יר' שם טז–טו, ע"ד; ב' ערכין לב, א; יר' מגלה א, א–ע. ע"א; נדרים ד–לה, ע"ד; ספרא בהר פ"ד.

אל־קַצְרַיְן – القصرين. מגדלים הרוסים, אבני־בנין בלתי מהוקצעות, מערה ומקלט חצובים בשן־סלע, 6 ק"מ ממזרח לחברון.

קָקוּן – قاقون. כפר ערבי נטוש בשרון מצפון לטול כרם. הוא יושב בדרך העוברת לאורך השרון. מצפון לכפר מסתעפת מדרך זו דרך שניה החודרת בין שלוחות הרי מנשה לתוך עמק יזרעאל. בגלל חשיבותו האסטרטגית והכלכלית היה המקום כבר מיושב בתקופה הרומית ואולי גם קודם לכן. השולטן המצרי ביברס בצר את קאקון בשנת 1267 כנקודת משען בשרון לאחר שהחריב את ערי החוף, למען לא יוכלו הצלבנים לעלות בו. שרידי מבצרו של ביברס עוד נמצאים על הגבעה שבכפר. בימים ההם היתה קאקון עיר עם מושל ממלוכי ושמשה גם תחנה בדרך המלך מעזה לדמשק. בשנת 1799 הותקף כאן צבא נפוליון על ידי הערבים מההרים הסמוכים. בז' אייר תש"ח נכבש הכפר ע"י צבא ההגנה לישראל ועל אדמתו הוקמו שני מושבי העובדים אומץ ויכין הכלולים באזור האדמיניסטרטיבי עמק חפר.

קָרָא – قارا. כפר מצפון לטרכונא.

קַרָוָא – قراوة. לפנים כפר בגליל הירדן, שבו היו מגדלים קני־סוכר מצוינים (יקות IV, עמ' 51). ראה ע' קריאה.

קַרָוָה אל־פַ’וְקָא – قراوة الفوقا, גם קרָוָה בַּנִּי זַיִד. כפר בשומרון, 17 ק"מ מדר’־מע' לשכם.

קַרָוָה א־תַּחְתָּא – قراوة التحتا. גם קרָוָה בַּנִי חַסַן. כפר בשומרון 18 ק"מ מדר’־מע' לשכם. שני כפרים אלה נזכרים אצל יקות IV עמ' 51. ראה קרוחים או קרותים.

קְרוּחַיִם או קְרוּתַיִם. מקום, שהיה ידוע ביינו המשובח (“אלפא ליין”). צורת הכפל של השם מורה על שני ישובים הסמוכים זה לזה. היום שני הכפרים קָרָוָה אל־פַ’וְקָא וא־תַּחְתָּא מדר’־מע' לשכם (ע"ש), שהיו מיושבים בתקופות הרומית והביזנטית, כלומר בזמן המשנה והתלמוד, ובתקופת שלטון הממלוכים. בהם נשמרו שרידים רבים, וביחוד גתות רבות ומגדלי נוצרים (אל־קַצְר ואל־בֻּרְג'), המעידים על גדול כרמים במקומות אלה. בין יתר השרידים ישנם ברכה בנויה עם עמודי־תוך, בנין מקומר וחורבות של בנינים אחרים ובתוכם חורבה של מסגד, בורות, קברים ומחצבות ⁵⁰³. בקראוה א־תחתא התקיים בתקופה הביזנטית ישוב של שומרונים, ובבא רבה בנה להם במאה הרביעית בית כנסת (ואילו השווה גם קֹרֵיאָה). במרחק לא רב משני כפרים אלה נמצאות בית רימה ובית לבן, שכל אחת מהן היתה “שניה ליין” ⁵⁰⁴. * ב' מנחות פ, ב, (הגירסה קדוחים שברוב דפוסינו היא משובשת, בהוצאות אחדות קרוחיים, בכל כתה"י ובדפוסים עד דפוס פראג קרוחים, בדפוסים אחדים מנוקד השם קרוּחַיִם גירסת הערוך היא קַרְחַיִים. מש' מנחות ח, ו.

קַרְוַיָּה. מקומו של האמורא אבא חליפה או חילפא (הגירסה בתוספתא אבא חלקיה, במדר תהלים ר' חלבו) מן קרויה הנקרא בב' שבת סבא קרויא, רבן גמליאל בנו של ר' יהודה נשיאה השני הלך אצל אבא חילפא בן קרויה (ר' חלבו בקרוייה). שיתפלל עליו. ספק אם אפשר לזהות את קרויה עם אחד הכפרים שבשומרון הקרויים קַרָוָה או קֹרֵיאָה, שהיו מיושבים בזמן ההוא שומרונים, יש איפוא לחפש את המקום בגליל, שבו התרכז אז הישוב היהודי, אולי הוא הכפר قري = קֻרַי מדר’־מזר' לצור. תוס' מע"ש ד, ה; ב' שבת מה, ב; יר' מע"ש ד' א–נד, ע"ד למעלה; מדר' תהל' כ, ט; מס"ר פכ"ח, עמ' קלה ב (ר' תחליפא בר קרויה).

קְרוֹקוֹדֵילוֹן פּוֹלִיס (e.גKnoxodetoy Tc6). עיר התנינים בחוף ים התיכון. אצל פליניוס (18,Crocodilon polis (Hist. nat. V. אסטרבון (27. 2. XVI), קובע את מקומה בין עכו ובין מגדל סטרטונוס (מגדל שרשן, עיין קיסרי). בזמנו נשאר מהעיר רק השם בלבד. היום تل ملط ⁵⁰⁵= תל אל־מַלַט על יד שפך נחל התנינים (ואדי א־זַּרְקָא), שבו נמצאים שרידים של בנינים רומיים ושל גשר ⁵⁰⁶.

קַרָוַתּ בַּנִי זַיְד – قراوة بني زيد. היא קראוה אל־פוקא. ראה ע' קרוחים.

קַרָוַתּ בַּנִי חַסַן – قراوة بني حسن. היא קראוה א־תחתא. ראה קרוחים.

קַרָוַתּ אל־מַסְעוּדִי – قراوة المسعودي. מקום של ישוב קדום בנחל כרית, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לקרן סרטבא, בו חורבות, בורות וקברים.

קְרוּתַיִם. ראה קרוחים.

קָרְחָה ^א. עיר חשובה במואב, שבה הקים מישע במה לכמוש אלוהי מואב. מישע בנה את העיר מחדש, הקים בה ארמון, חפר בה תעלת מים וצוה לחפור בור לכל בית בעיר. ישעיה (טו, ב) וירמיה (מח, לז) רומזים במשאותיהם על מואב על השם הזה של בירת מואב. נראה הדבר, שיש קשר לשוני בין השם קרחה ובין השמות קריה (קיר מואב) או גם כרכה (כרכא). כתובת מישע ש. 21, 24, 25.

⁰קָרְחָה ^ב. ראה קָע מַקְרַח.

⁰קָרְחַת שִׁבְטְה – אל־מַקְרַח. רמה קרֵחה (479 מ') מצפ’־מזרח לשבטה, בה חונים בדוי רַמָצִ’ין.

קַרַחְתָּא ^א – قرحتا. כפר בגולן ממזרח לעמק חולה.

קַרַחְתָּא ^ב – قرحتا. כפר מדר’־מזר' לדמשק (יקות V, עמ' 53).

אל־קֻרַי – القري. ראה קרויה.

קֹרֵיאָה (Kopatg Kopect Kopea Kopeopg). מקום בעמק הירדן, שפומפיוס עבר בו במסעו מדמשק דרך פחל ובית שאן ליהודה ואספסיינוס בדרכו משכם ליריחו. היום הכפר قراوا = קַרָוָא בנחל כרית (ואדי פַ’רְעָה) מצפון להר סרטבא ⁵⁰⁷. לפי התולידא של השומרונים בנה בבא רבה בקראוא בית כנסת לשומרונים, ולא ברור, אם הכוונה היא למקום זה או לאחד משני הכפרים בשם זה שמדר’־מע' לשכם (השוה ע' קרוחים). בימי הבינים היו הערבים מגדלים בקַרָוָא קני סוכר מצוינים (יקות IV. עמ' 51). בתל מַזָרְ הסמוך לכפר נמצאים חרסים מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה ומהתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית ⁵⁰⁸. קדמ' יד, 3, 4; מלח' א, 6, 5; ד, 8, 1; מ"מ 2.

קֻרַיָּה – قريّة. כפר בהרי חורן, בו חורבות של מקדשים ובסיליקות.

קַרְיוּתּ – قريوت. כפר בשומרון ממזרח ללבונה (700 תו' מוסלמים).

קְרִיּוֹת (הקריות). עיר חשובה ועשירה במואב, שבה היה מקדש לכמוש אלהי מואב. היום הכפר הקטן قريّة فلحة = קֻרְיַּתּ פַ’לְחָה, 7 ק"מ בקירוב מצפ’־מזר' לדיבון. הכפר בנוי בין חורבות של עיר עתיקה רחבת־ידים. ירמ' מח, כד. מא; עמוס ב, ב; כתובת מישע ש. 13;.On 112, 16

קְרִיּוֹת חֶצְרוֹן. עיר בנגב יהודה, שהיתה מורכבת, כנראה, משני חלקים. במקור כתוב קריות חצרון היא חצור. לדעת ש. קליין היו קריות חצרון כפרים, שנוסדו על ידי משפחות מבית חצרון (דהי"א ב, ט ואילך) ונתאחדו במשך הזמן והיו למקום אחד, הוא חצור ⁵⁰⁹. היום خ. القريتين =ח'. אל־קַרְיַתַּיְן מדרום לחברון. השוה חצור ^ג. לפי דעת החוקרים הנוצריים קריות חצרון היא מולדת יהודה איש קריות ⁵¹⁰. יהו' טו, כה.

אל־קֻרַיְן – القرين. שטח מיושב בנגב הצפוני, 12 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לבאר שבע.

אל־קֻּרַיָּתּ – القريّات. כפר במואב, 10 ק"מ מצפ’־מע' לדיבון.

קַרְיַתּ אַבּוּ ע’וֹשׁ – قرية ابو غوش. ראה קרית יערים.

*קִרְיַת אוֹנוֹ. ישוב כפרי או שכונה תת־עירונית בשפלת לוד בין כפר אז"ר ובין גת רמון, כלול באזור האדמיניסטרטיבי אונו. נוסד ביום ט"ו בתמוז תרצ"ט (2.7.1939). בטבת תשי"ג מנתה קרית אונו 2,580 תו'. עד סוף 1952 הוקמו בה כ־1200 בתים.

קִרְיַת אַרְבַּע, היא חברון, שנקראה לפי המקרא על שם ארבע. הוא האדם הגדול בענקים או “אבי הענק”. עוד בתחלת ימי הבית השני היתה חברון ידועה בשם קרית הארבע ⁵¹¹. בר' כג, ב; לה, כז; יהו' יד, טו; טו, יג, נד; כ ז; כא, יא; שופ' א, י; נחמ' יא, כה.

קִרְיַת בְּיַאליק. ישוב עירוני עם מועצה מקומית בעמק זבולון סמוך לקרית חיים, 10 מ' מעפה"י. נוסד על ידי יוצאי גרמניה בטבת תרצ"ד (דצמבר 1934) ונקרא ע"ש גדול משוררי ישראל חיים נחמן ביאליק. בטבת תשי"ג היה מספר תושביו 5500 נפש (יחד עם השכונות קרית שמריהו וצור שלום).

קִרְיַת בִּנְיָמִין. ישוב עירוני עם מועצה מקומית בעמק זבולון, 2 ק"מ מדר’־מזר' לקרית חיים. 10 מ' מעפה"י, נוסד בשבט תרצ"ז (31.1.1927). שטח שפוטה של המועצה המקומית הוא כ־9000 דונם והוא כולל את קרית בנימין, שכונת התימנים, קרית שטאנד, קרית פרוסטיג, קרית נחום – לזכר המנהיג הציוני והעתונאי נחום סוקולוב – ומעברה על ידה. בהן קיימים משקי עזר המגדלים ירקות בהשקאה, עופות ועזים, וחמשה בתי חרושת. מספר התושבים הגיע בקיץ תשי"ג ל־5000 נפש.

קִרְיַת בַּעַל. היא קרית יערים, ע"ש וראה גם בעלה ובעלי יהודה. יהו' טו, ט; יח, יד.

קַרְיַתּ גִ’יתּ – قرية جيب. כפר ממערב לשכם (300 תו' מוסלמים), היא Ticca בארץ הכותים, הנזכרת בכתבי אבות הכנסיה כמולדתו של שמעון המכשף.

קַרְיַתּ אל־גֻ’רַיְנָה – قرية الجرينة. כפר במואב 5 ק"מ מצפון למידבא.

קַרְיַת דַחִי – قرية دحي. לפנים כפר ערבי על גבעת המורה, שעל פסגתה נמצא מקאם מוסלמי בשם א־נבי דחי.

קִרְיַת הַיּוֹבֶל. שכונה חדשה במערבה של ירושלים, הבנויה על רמה יפה הנשקפת על פני הר הרצל ועין כרם (בערבית בית מזמיל). היא נבנתה בשנים תשי"א/י"ג ונקראה לזכר יובל החמשים של הקרן הקיימת לישראל.

קַרְיַתּ חַגָּ’ה – قرية حجّة. כפר במרחק 10 ק"מ מדר’־מע' לסבסטי (700 תו' מוסלמים). מקום זה היה כבר מיושב בתקופה הרומית. בימי הבינים הראשונים ישבו בו (בקרית חגא) שומרונים. בבא רבה בנה בו בית כנסת במאה הרביעית לספה"נ. מסגד הכפר בנוי אבני־בנין עתיקות.

*קִרְיַת חַיִּים. ישוב עירוני הכלול בשטח העיר חיפה שבעמק זבולון, 5 ק"מ ממזרת לחיפה, 10 מ' מעפה"י. נוסד בשנת תרצ"ג (1933) ונקרא ע"ש חיים ארלוזורוב. במלאת עשר שנים לקיומו היו בו 1,300 משפחות ⁵¹². מאז התפתח בקצב מהיר, ובטבת תשי"א מנה 11,000 תושבים.

קַרְיַתּ אל־חַפִירָה – قرية الحفيرة. חורבה במואב, מדר’־מזר' לתחנת מסה"ב אל־קטראני.

קִרְיַת חֻצּוֹת. עיר במואב סמוך לנחל ארנון. בלק יצא לקראת בלעם לעיר מואב אשר על גבול ארנון ולוה אותו עד קרית חצות, ומשם העלהו לבמות בעל. אונקלוס כותב קרית מחוזוהי, כלומר מרכז של מחוז, ויובע"ז מפרש אותה כעיר הבירה, קרית בִּירוֹשָׁא. מוסיל מחפש אותה במעלה ההר תַּלְעתּ אל־בַּרִישִׁי, מהלך 13 דקה מחורבת עַַיְר, היא עיר מואב ⁵¹³. במד' כב, לט.

קִרְיַת חֲרוֹשֶׁת. ישוב עירוני עם מועצה מקומית בעמק יזרעאל, 5.5 ק"מ ממערב לנהלל, 30 מ' מעפה"י. כלול באזור האדמיניסטרטיבי לִבְנִים. נוסד בל"ג לעומר תרצ"ה (21.5.1935) שטח שפוטה של המועצה 800 דונם. התוצרת החקלאית מבוססת על הרפת, הנותנת חלב בערך של 3000 ל"י לשנה. מפעלים כלכליים אחרים הם בית חרושת לגבינה ובית חרושת למוצרי עור. בקיץ תשי"ג מנה הישוב 300 נפש.

קִרְיַת טִירָה. ראה טירתנה.

קִרְיַת יָם. ישוב עירוני עם מועצה מקומית בעמק זבולון סמוך לקרית שמואל, 10 מ' מעפה"י. נוסד בשנת תש"ו (1946). שטח שפוטה של המועצה 3000 דונם. בו בית חרושת משוכלל לקרח וחוף רחצה מפותח. ליד הבתים משקי עזר קטנים. בקיץ תשי"ג מנה הישוב 8000 תושבים.

קִרְיַת יְעָרִים. עיר החוי בקרבת גבעון ובעלת בריתה. היא נקראת בתעודות המצריות בשם קרת ענב, ואולי היא יַרַמִ הנזכרת במכתבי אל־אמרנא. היא יושבת על הר (700 מ'). והכנענים הקימו בה במה לפולחן הבעל. לכן היא נקראת גם בעלה, בעלי יהודה או קרית בעל (ע"ש).

אנשי קרית יערים באו יחד עם הגבעונים אל יהושע בגלגל ונכנעו לו. בהחלק הארץ בין שבטי בני ישראל היתה קרית יערים ליהודה בגבול בנימין. שובל מבני כלב בנה את קרית יערים מחדש. יושבי קרית יערים ירדו לבית שמש והעלו משם את ארון הברית. שהפלשתים הביאוהו לשם מעריהם, וישימוהו בבית אבינדב בגבעה, היא גבעת קרית יערים הנמנית על ערי בנימין. דוד לקח את ארון הברית מבית אבינדב ויביאהו לעיר דוד. הנביא אוריה בן שמעיהו מקרית היערים התנבא בירושלים בימי מלכותו הראשונים של יהויקים, והמלך הרגו. אנשי יהודה מבין עולי בבל התישבו בעיר זאת. לפי התוספתא היתה קרית יערים עיר מקלט עד שנכבשה שכם.

היום הכפר قرية العنب = קַרְיַתּ אל־עִנָבּ (600 מוסלמים ונזירים נוצריים אחדים בשני מנזרים) בק"מ ה־15 בדרך ירושלים – תל־אביב, סמוך ליישוב היהודי קרית ענבים. הנוסע הפרסי נצר־י־כוסרו מזכיר את הכפר קרית אל־ענב בדרך לירושלים בשנת 1047. הכפר ידוע יותר בשם קָרְיַתּ אַבּו ע’וש על שם ראש הכפר העריץ אבו ע’וש, שהיה במאה השמנה עשרה ראש שבטי הפלחים והבדוים הצפוניים (יַמַן) והפיל את חתיתו על דרך המלך ועל כל הכפרים שבצפון הר יהודה. הרב חיד"א מזכיר את השודד אבו גוש בשנת תקכ"ד (1764).

בכפר נתגלו חורבה של כנסיה מזמן הצלבנים, שעליה בנו הפרנציסקנים את מנזרם, שרידים של מנזר האבירים ההוספיטאליים, שנבנה בשנת 1141 יחד עם הכנסיה, וחָ’ן (חניה) מימי הביניים לעוברים ושבים ⁵¹⁴. על הגבעה שממול לכפר, היא גבעת קרית [יערים] או גבעת קרית [י]ערים, מימין לכביש ירושלים – תל־אביב, נתגלו עקבות של ישוב כלקוליתי, כגון כלים מלוטשים מאבן דולומית, אבני־בנין וחרסים מתקופת הברונזה ומהתקופה הישראלית ופסיפסים ביזנטיים, ובסביבות הכפר נמצאים בורות, גת וקברים מימי הבית השני. בהם מצאו גלוסקמא עם הכתובת: יהוסף ג. ב.

יושבי הכפר קוראים לגבעה שעל ידו בשם תל או דיר אל־אַזְהַר או דיר אל־עָזַר (אלעזר), וסמוך למעין של הכפר נמצא מקאם אל־עֻזַיְר. בשמות אלה נשתמר, כנראה, שמו של אלעזר בן אבינדב, אשר שמר על ארון ברית ה' בבית אביו בגבעה שבקרית יערים.

על יד הכביש, בק"מ ה־15 בנויה תחנת משטרה החולשת על הסביבה. יושבי הכפר נכנעו לצבא ההגנה לישראל ונשארו במקומם. לכפר מועצה מקומית. (?) 338 EA; יהו' ט, יז; טו, ט. ס; יח, יד–טו כח (גבעת קרית ערים) שופ' יח, יב; ש"א ו, כא; ז, א–ז, א־ג; ש"ב ו, ב–ד; ירמ' כו כ (קרית היערים); עזרא ב. כה (קרית ערים); נחמ' ז, כט; דהי"א ב, נ–נג; יג, ה–ו; דהי"ב א, ד; תוס' מכות ג (ב), ב; קדמ' ו, 1, 4;.On 18, 24

קִרְיַת לוּזָה. מקום בשומרון, שבו ישבו שומרונים ומנהיגם בבא רבה בנה להם במאה הרביעית בית כנסת. ראה טור לוסא.

קִרְיַת מוֹצְקִין. ישוב עירוני עם מועצה מקומית בעמק זבולון מצפון לקרית חיים, 10 מ' מעפה"י. נוסד ביום א' חשון תרצ"ה (9.10.1934) על ידי יוצאי פולין, חברי ארגון המעמד הבינוני, ונקרא לזכר המנהיג הציוני דר' יהודה ליב מוצקין. תושבי הקריה, בקיץ תשי"ג 7000 נפש. מהוים אגודה שיתופית. שטח שפוטה של המועצה 2000 דונם. בית הספר התיכון ובית הקולנוע המפואר משמשים גם את תושבי יתר הקריות שבעמק זבולון.

קִרְיַת מָחוֹז (Kcoccudodg).. עיר חוף במחוז אשדוד, שלפי אבות הכנסיה הוא מקום הולדתו של יונה הנביא ⁵¹⁵. הערבים קראו למקום של ישוב קדום בשפך נהר סכריר, מדרום לישוב הקבוץ פלמח, בשם نبي يونس = נַבִּי יוּנִס. החוף על שוניותיו דומה לחוף יפו.

*קִרְיַת מַלְאָכִי. ישוב תעשייתי בתכנון בשפלה מדר’־מזר' לבאר טוביה, כלול באזור האדמיניסטרטיבי באר טוביה. הישוב נקרא על שם קהלת היהודים בלוס אנג’לס שבארצות הברית. המממנת את הקמתו.

קֻרַיַּת סָלִם – قريّة سالم. כפר בעבר הירדן סמוך לקו מסלת הברזל החג’אזית ממזרח, 11 ק"מ מדר’־מזר' לרבת בני־עמון.

קִרְיַת סַנָּה, היא דביר, לפנים קרית ספר (ע"ש) ⁵¹⁶. יהו' טו. מט.

קַרְיַתּ סַעִידָה – قرية سعيدة. מקום של ישוב קדום מדר’־מע' לירושלים. בו בנין הרוס, יסודות של בתים, יקבים, שרידים ארכיטקטוניים, משקוף עם כתובת יונית וכן גם באר, גת וקנר חצובים בסלע.

קִרְיַת סֵפֶר. שמה של דביר לפנים ⁵¹⁷. היא נזכרת בפפירוס אנסטסי א' בשם בת־ת’פר. עתניאל בן קנז לכדה וקבל מאת כלב בן יפונה כפרס את עכסה בתו לאשה. היום תל בית מִרְסִם מצפ’־מע' לכפר הגדול א־טָ’הִרִיָּה שבדרום ⁵¹⁸. סמוך לתל נמצאת ח'. בית מרסם, שהיתה מיושבת בתקופה הביזנטית ⁵¹⁹. יהו' טו, טו–טז; שופ' א, יא–יג.

קַרְיַתּ אל־עַגַ’יְלָתּ – قرية العجيلات. כפר בצפון הר חורן הנזכר בכתובות היוניות בשם 4°Erld ⁵²⁰. לפי אַבֶּל היא העיר אקר שברשימת תחתומש השלישי ⁵²¹.

קִרְיַת עָמָל. ישוב עירוני עם מועצה מקומית בעמק יזרעאל, מדר’־מזר' לשער העמקים. כלול באזור האדמיניסטרטיבי לִבְנִים. הוא נוסד באלול תרצ"ז (ספטמבר 1937). מספר תושביו היה בראשון ליולי 1952 3,900 נפש, הישוב מגדל, פירות ועופות לשווק, ומשקי העזר מספקים כמעט את כל התצרוכת המקומית בירקות. ענף הקייט מהוה חלק הגון של פרנסת התושבים. מוסדות התרבות של המקום הם בית־עם המשמש גם כאולם קולנוע ובית־התרבות “בית המגן” המשמש גם כספריה. שטח שפוטה של המועצה 2,877 דונם.

קַרְיַתּ אל־עִנַבּ – قرية العنب. ראה קרית יערים.

*קִרְיַת עֲנָבִים. ישוב של קבוצה המסונפת לאחוד הקבוצות והקבוצים, על אדמת הקהק"ל בקילומטר הי"ד בכביש ירושלים – תל־אביב. הוא נוסד בחוה"מ פסח תר"ף (אפריל 1920). מספר נפשותיו (בטבת תשי"א) 326 ושטח אדמתו 582 דונם הנטועים גפנים, עצי פרי ועצי נוי. המשק מיוסד בעיקר על תוצרת חלב וגדול עופות ודבורים, המשווקת בירושלים בו גם בית הבראה ובית חנוך לילדים. קרית ענבים היא מרכז מועצת אזור הרי יהודה ⁵²².

שמו של הישוב לקוח מהשם הערבי קרית אל־עִנַבּ (קרית יערים) של הכפר הקרוב הערבים קראו למקום א־דִּלְבּ על שם חורשת עצי הדֻלְבָּא (Platanus orientalis) שממול לישוב העברי וסמוך לו מעין (ראה עין אִקְבָּלָה) וחורבה של כנסיה מתקופת הצלבנים.

קִרְיַת עָפְרָה. מקום הנזכר בתולידה של השומרונים, היא עפרה של גדעון. ראה עפרה ^ב.

קִרְיַת עָרִים. מקום ביהודה, שבניו שבו אליו מגולת בבל, היא קרית יערים (השוה נחמ' ז, כט). עזרא ב, כה.

קֻרַיַּתּ פַ’לְחָה – قريّة فلحة. חורבה של ישוב קדום במואב, מצפון לארנון. ראה קריות.

קִרְיַת צַבָּרִין. כפר של שומרונים בימי בבא רבה (במאה הרביעית), הוא הכפר הערבי הנטוש צַבָּרִין ממזרח למושבה זכרון יעקב. בשטחו קם הישוב רמת מנשה (ע"ש).

קִרְיַת צוּפָא. מרג’אן ממשפחת א־דַּנַף, מחבר התולידה החדשה של השומרונים משנת 1885 מספר, שאדריאנוס קיסר, שאהב את השומרונים ואסר על היהודים לשבת בשכם, לקח אשה שומרונית מקרית צופא. בתולידה של אבו אל פתח משנת 1335, שממנה שאב מרג’אן את הספור הזה, נקרא המקום יָסוף וב"תולדה הקדושה" משנת 1149, שעל פיה כתב אבו אל־פתח והנמצאת במקורה בשכם, הוא נקרא יָשׁוּף. הוא הכפר ياسوف = יָסוּף מדרום לשכם (ע"ש). שבו שרידים של בית כנסת של השומרונים ⁵²³.

קִרְיַת רֶמֶז. שכונת עובדים בחיפה במורד הכרמל, סמוך לשכונה נוה שאנן. נוסדה בשנת תשי"א ונקראה לזכר דוד רמז, שהיה יו"ר הועד הלאומי ואח"כ שר החנוך והתרבות במדינת ישראל.

*קִרְיַת שָׁאוּל. מושב עובדים בשרון, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לתל אביב. נוסד בשנת תרפ"ד (1924). לאחרונה הפך השם כפר קרית שאול, אגודה שתופית בע"מ. הכפר מנה בקיץ תשי"ג 20 משפחות בערך ושטחו 237 דונם. המתישבים חיים על גדול ירקות ופרחים

*קִרְיַת שְׁמוּאֵל. ישוב שתופי של הפועל המזרחי בעמק זבולון, בשטח שפוטה של עירית חיפה, מדר’־מע' לכפר אתא. נוסד בשנת תרצ"ה (1935) ונקרא ע"ש שמואל חיים לנדוי ז"ל ממנהיגי הפוהמ"ז. מספר תושביו בקיץ תשי"ג 2000 נפש ושטח אדמתו 300 דונם. בשטח השכונה מחנה עבודה של הסוכנות היהודית המונה כ־800 נפש.

*קְרְיַת שְׁמוֹנֶה. ישוב כפרי עם מועצה מקומית בשטח הכפר הנטוש חָ’לִצָה בשפתו המערבית של עמק חולה, כלול באזור האדמיניסטרטיבי הגליל העליון, נוסד באייר תש"ט (מאי 1949) ונקרא ע"ש שמונת הגבורים יוסף טרומפלדור וחבריו, שנפלו בתל חי. מנהיג הרוצחים, היה תקיף הכפר ח’לצה. בטבת תשי"ג מנה הישוב 3,350 תו'.

בשנת תשיג (1953) קבלה קרית שמונה מעמד של עיריה.

קִרְיָתָה אֲרִיכְתָּא. ראה צרפת אשר לצידון.

קִריָתַיִם ^א. עיר גדולה לראובן. מואב ובני ישראל נלחמו עליה רבות ולבסוף נפלה בידי מואב. אבסביום כותב Kapa.cd8c וקובע את מקומה במרחק 10 מילים רומיים (באמת 15 מיל) ממערב למידבא וסמוך לבָּריס, בימיו ובימי הירונימוס ישבו במקום זה נוצרים רבים. היום خ. القريات = ח'. אל־קֻרַיָתּ על הר, 9 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לדיבון, 21 ק"מ מדר’־מע' למידבא. ראש ההר, מדרוניו והשטח אשר מסביבו מכוסים חורבות ובורות החצובים בסלעים. לפי החרסים, שמצא גליק על פני שטח החורבות, היה המקום מיושב בלי הפסק מאז 100 לפסה"נ בערך עד היום ⁵²⁴. לפי זה אי אפשר לכאורה לזהות את קריתים עם החורבה הזאת, אבל “לא ראיתי, אין זו ראיה”. לפי המקורות שבמקרא ויתר הסימנים מתאים המקום ביותר לזהוי עם קריתים, ובחפירות במעמקי האדמה יתגלו אולי שרידי־בנין וחרסים מהתקופה הישראלית. צורת החורבה מראה על כפילות המקום. חלק אחד, שבתיו חצובים בסלע הוא עתיק יותר. גם צורת הרבים של שם החורבה בערבית מתאים לצורת השם העברי. במד' לב, לז; יהו' יג, יט; ירמ' מח, א, כג; יחז' כה, ט; כתובת מישע ש. 10 (קריתן); 16,112 On.

קִרְיַתָיִם ^ב. עיר עתיקה במואב, בשוה קריתים, כלומר בעמק שעל יד קריתים (השוה עמק שוה בר' יד, יז), הכו כדלעמר והמלכים אשר אתו את האימים. המקום הזה נמצא בקרבת עמק השדים, הוא הפרק הדרומי של ים המלח. היום خ. قريتين – ח'. קַרְיַתַּיְן, חורבות של שני ישובים עתיקים הנפרדים זה מזה ע"י עמק, 8 ק"מ מדרום לקיר מואב. בר' יד, ה.

קִריָתַיִם ^ג. עיר הלויים בארץ נפתלי. קָרְתָּן, היא הצורה הארכאית של השם קריתים, נזכרת בין ערי הלויים בנפתלי יחד עם קדש בגליל וחמת דאר. יתכן, שהוא השם הקדום לצפת הבנויה על שתי גבעות נפרדות ⁵²⁵. יהו' כא, לב.

קַרְיַתַּיִן – قريتين. חורבה בגלעד, 12 ק"מ מצפ’־מע' לקַלְעַתּ א־זַּרְקָא. היא היתה מיושבת מהתקופה הנבטית עד התקופה הערבית של ימי הביניים.

קֵרָמֵיוֹן. אחד מארבעת הנהרות המקיפים, לפי התלמוד, את ארץ־ישראל. ראה מי קרמיון. מש' פרה ח, י; ב' ב"ב עד, ב; ילקוט תהל' סי' תרצ"ג; מדרש תהל' כד, ו.

קַרְן אל־חַגַ’ר – قرن الحجر. הר במדבר יהודה מדר’־מזר' לבית לחם (445 מ').

קֶרֶן חִטִּין – قرن حطّين. הר געש כבוי מצפ’־מע' לטבריה (538 מ' מעל פני ים כנרת, 326 מ' מע"פ ים התיכון). על ראשו בצורים הרוסים, חלקי חומה קיקלופית בנויה אבנים גדולות ובתוך לועו חרסים מתקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת וכלים מתקופת הברזל הקדומה ⁵²⁶. השוה מדון, הצדים וכפר חטיא.

*קֶרֶן יֵשַׁע. כפר־עבודה הנמנה עם תנועת המושבים, בשטח הכפר הנטוש אַבּוּ שׁוּשָׁה בשפתו המערבית של עמק יזרעאל, סמוך למשמר העמק. 5 ק"מ מצפ’־מע' למגדו. הוא כלול באזור האד מיניסטרטיבי מגדו. נוסד ביום ט' אייר תש"י (26.4.1950). בטבת תשי"א מנה 376 נפש.

⁰קֶרֶן נַפְתָּלִי. הר גבוה (510 מ') בגליל העליון מעל לרמות נפתלי, 4 ק"מ מצפ’־מע' לים חולה. שמו בערבית ג’בל הַרָוִי.

קַרְן סַרְטַבָּה – قرن سرطبة. ראש הר בסופה של שלוחת הרי אפרים היורדת לעמק הירדן. עליו בנויה מצודה. ראה אלכסנדריון וסרטבה.

היסודות של המצודה, של הארמון ושל יתר הבנינים הנמצאים שם הם טיפוסיים לבניני הורדוס.

קַרְנַיָּה ^א. (.Ka.pwatc). ראה קרנים. 3On 112,.

קַרְנַיָּה ^ב ( Kc.pyota ,Carnaede). בתקופה הביזנטית שני כפרים סמוכים זה לזה בתחום ירושלים, במרחק 9 מילים מהעיר. היום אולי تل خ. القرينة = תל וח'. אל־קֻרַיְנָה מצפון לבית חורון ⁵²⁷. Eus. On 112 6; Hier. On 4, 113.

קַרְנֵי חִטִּין. הר בעל שתי קרנים (326 מ') בגליל התחתון, 7 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לטבריה. לרגליו יושב כפר חטין. ראה גם קרן חטין.

⁰קַרנֵי רָמוֹן. שטח נרחב בתוך מכתש רמון בפנתו הדרומית־המערבית. בו מתרוממות גבעות מחודדות.

קַרְנִיוֹן. (Kd.pvcov). ראה קרנים. חשמ' ב' 13,21

קַרְנַיִם (Kcpvc0. לפי הצורה הארמית קרנין). מרכז הפחוה האשורית קרניני, שגבלה מצפון בפחוה דמשק, מדרום בגלעד, ממערב בירדן ומדרום־מזרח בחורן. פחוה זו נוסדה בשנת 732 לפסה"נ על ידי תגלת פלאסר השלישי, שכבש את הארץ. בתקופה ההלניסטית נודעה קרנין כעיר בצורה בגלעד. בימי החשמונאים סגרו הסורים את היהודים בעיר זו. יהודה המכבי עלה על העיר ושחרר את הנצורים. במערכה על יד רפון נוצחו הסורים, שנמלטו למקדש אשר בקרנים, אז כבש יהודה את העיר ושרף את המקדש על הפליטים.

בספר היובלות נזכרת קרנים כאחד ממושבות הרפאים. יתר מושבות הרפאים היו עשתרות. אדרעי, מישור ובעון. עורך הספר מבחין איפוא בין עשתרות ובין קרנים. לפי מסורת עתיקה היתה קרנים מקום מגוריו של איוב. בשיח' סַעַד שבלב הבשן נמצאת מצבת רעמסס השני, שהמסורת המקומית מיחסת אותה למצבת קברו של מואב. בחפירות בשיח' סעד נתגלו פסל של אריה חתי וסימנים של ישוב החל מתקופת הברונזה התיכונה. עשתרות קרנים, היום תל עשתרה סמוך לשיח' סעד מדרום, נקראה על שם העיר הגדולה הקרובה אליה או על שם הפחוה, להבדילה מעשתרות השניה הקרובה יותר לאדרעי. שיח' סעד, היא קרנים הִנָּה גם היום מרכז גליל הבשן ⁵²⁸. חשמ' א' 5, 26. 43–44; חשמ' ב' 12, 21. 26 (Kdpvtov); קדמ' יב, 8, 4; ספר היובלות 29, 10;.On 112 3 (Kuevata)

קַרְן אל־כִּבְּשׁ – قرن الكبش.מקום של ישוב קדום בין חשבון ובין הר נבו. המקום היה מיושב משנת 2200 עד שנת 1800 לפסה"נ ושוב מהמאה הי"ג עד המאה הח' לפסה"נ (התקופה הישראלית). בתקופת הבינים היה תפוש ע"י בדוים.

קַרְעַת שִׁיחָן – قرعة شيحان. הר גבוה מדרום לארנון (1058 מ').

קַרְפָ’ה – قرفة. כפר בבשן, 4 ק"מ מדר’־מזר' לשיח' מִסְכִּין.

קרציון. ראה קציון. יר' ברכות ח, ו–יא, ע"ב למטה.

קִרְקִס – قرقس. שדה־חורבות רחב־ידים בבשן, מצפ’־מע' לנוה. סמוך לו שדה של דולמנים.

קַרְקַע. עיר בנגב יהודה בגבול אדום, בין אדר ובין עצמון. היום אינה ידועה. יהו' טו, ג; 6,28 On.

קַרְקֹר. חבל־ארץ או עיר במדבר בני קדם מקדם לנבח ויגבהה. בקרקר חנו מלכי מדין זבח וצלמונע עם חמשה עשר אלף איש. גדעון הנחיל להם שם מפלה. השבעים קוראים קרקע או קרקר. בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי"ח נזכר נסיך קרקרם ⁵²⁹. היום מחנה הבדוים قرقر = קַרְקַר בואדי סִרְחָן. שבו עוברת דרך החוגגים לחג’אז, 90 ק"מ מדר’־מזר' לקַצְר א־זַּרְקָא, 180 ק"מ מדר’־מזר' לחורבות יגבהה ⁵³⁰. שופ' ח, י.

קַרְקַרְיַאס (Kdpoweptoc). בתקופה הביזנטית עיר מהלך יום אחד מפטרה, הנזכרת בצו־המסים (אדיקט) של באר שבע. לפי.Not. dign עמד בה חיל־מצב רומי. תומסן מזהה אותה עם שַׁוְבַּךּ ⁵³¹. לפי מוסיל נשתמר שם המקום בנחל סַיְל קַרְקוּר הסמוך לבצירה (בצרה) באדום ⁵³². לפי זה קובע קלירמון־גנו את מקומה של העיר באל־חֻ’רַיְבָּה הסמוכה לבצירה ⁵³³. אלט מזהה את קרקריאס עם מעון (מַעָן), שעל ידה נמצאת מצודה רומית ⁵³⁴. ברינו מחליט על קרָנָה שמדרום למעון ⁵³⁵. אולי יש לזהות את קרקריאס עם קרקר? On 116 18.

קרשין. ראה קדשין.

קַרְתָּה ^א (Certho). לפי הנוסע מבורדו (333 לספה"נ) היא תחנה בדרך חוף הים, 8 מילים מדרום לשקמונה (חיפה העתיקה). את השם Certha יש לקרוא קַרְתָּה, והוא אולי השם הפיניקי לעתלית. השוה ההערה לע' מגדל מלחא.

קָרתָּה ^ב. עיר למשפחות בני מררי הלויים בארץ זבולון. היא העיר קרת הנזכרת ברשימת רעמסס השני. שמה של עיר זו חסר ברשימת ערי זבולון שביהו' יט, י–טז. רוימר מזהה את קרתה עם mutatio Certha. שהנוסע מבורדו רושם אותה בין קיסרי לחיפה (ראה קרתה ^א) ⁵³⁶. אַבֶּל המקבל את הזיהוי הזה קובע את מקומה של קרתה = קרת = Certha בח'. דֻצְטְרִי ע"י עתלית, שבה נתגלו בחפירות שרידים של ישוב פיניקי עתיק ⁵³⁷. אולם לפי יהו' יט, כו היו הכרמל והשטח שמדרום לו עד שיחור לבנת (נהר א־זרקא?) בגבול אשר וניתנו למנשה (ראה גם יהו' יז, יא). בני זבולון התנחלו בשטח המערבי של הרי הגליל התחתון ושל עמק יזרעאל עד הר הכרמל ולא הגיעו לחוף הים. קרתה נזכרת יחד עם יקנעם = תל קַיְמוּן אשר בשפתו המערבית של עמק יזרעאל. במרחק 6 ק"מ מצפון לתל קימון, 14 ק"מ מדר’־מזר' לחיפה בדרך לנצרת נמצא הכפר الحارتيّة = אל־חָרְתִּיָּה, שבו אולי נשתמר השם העתיק. העברת שם ממקום למקום בתקופות שונות אינו נדיר בארץ־ישראל. קרתה היתה אולי במרחק 2 ק"מ ממערב לחרתיה בתל שע"י החורבה جلمة المنصورة = גַ’לַמַתּ אל־מַנְצוּרָה בעמק הקישון. יהו' כא, לד.

קִרָתָּה – قراتة. כפר בשפתה המערבית של טרכונא, מדרום לזרואי, בו נמצאות חורבות חשובות.

קַרָתִּיָה – قراتية. לפנים כפר בשפלה מדר’־מזר' לרמלה, שהיה בתקופת שלטון הממלוכים עיר חשובה. במלחמת השחרור נחרב הכפר והפך לעיי מפולת.

קַרְתָּן. עיר הלויים מבני גרשון בארץ נפתלי. ראה קריתים ^ג. יהו' כא, לב.

קִשְׁיוֹן. עיר הלויים מבני גרשום בארץ יששכר, בקרבת דברת. היא נזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי בצורה קשן בין אדמי ובין שונם, בתרגום השבעים Ketot6. היום אולי تل قيسون = תל קַיְסוּן בין הר תבור, 2 ק"מ מדרום להר, ובין עין דאר ⁵³⁸. שם נמצאת קבוצה של תלים קטנים ובהם חרסים החל מהברונזה הקדומה וכלה בתקופת הברזל ⁵³⁹. ברשימת ערי הלויים ביששכר בדהי"א ו, נז כתוב קדש במקום קשיון. 37 T₃; יהו' יט, כ; כא, כח.

קַשׁן. ראה קשיון.

אל־קִשָׁנִי – القشاني. מקום של ישוב בתקופות היונית והרומית על שפת הים, מדרום לחוף עזה.

 

ר    🔗

רְאוּבֵן ^א. לפי האגדה בנה יעקב את ראובן ואת תמנת חרס אחרי נצחונו על שבעת מלכי האמורי יושבי ההרים בארץ כנען, שרצו לשדוד את מקנהו. שתי ערים אלו היו בהר אפרים. ראובן היא אולי خ. رابين = ח'. רָבִּין, 12 ק"מ מדר’־מזר' לג’נין. בה שרידים של בנינים עתיקים, בורות, מערות וחרסים עתיקים ⁵⁴⁰. במדרש ויסעו, שבו מסופר על מלחמת יעקב עם מלכי האמורי ועל בניין העיר תמנת חרס, לא נזכרת העיר ראובן. ספר היובלות 34, 8.

*רְאוּבֶן ^ב (ארגון ראובן). מושב של חיילים משוחררים הנמנה עם תנועת המושבים בשרון מדרום לקאקון, נוסד ביום ט"ו כסלו תש"י (6.12.1949). בטבת תשי"א היו בו 105 תושבים.

רָאמוֹת. עיר לויים בארץ יששכר, היא רֶמֶת, יהו' יט, כא; היא יַרְמוּת, שם כא, כט. השם בשלש צורותיו מורה על מקום רם הנראה לעין כל. היום הכפר كوكب الهوا = כּוכַּבּ אל הַוָא היושב על הר (275 מ') במורד המזרחי של רכס גבעת המורה וחולש על עמק הירדן ועמק בית שאן. המקום הזה מיושב החל מתקופת הברזל הקדומה ⁵⁴¹. דהי"א ו, נח.

רָאמוֹת בַּגִּלְעָד. ראה רמות גלעד.

רָאמִין. בזוהר נזכר ר' יוסי ב"ר זעירא דכפר ראמין. ממערב לשומרון נמצא הכפר רָמִין (ע"ש), וקשה להניח, שבזמנו של מחבר ספר הזוהר ישבו יהודים במקום זה. אולי הכוונה היא לרמה שבדרך עכו־צפת. זוהר פ' שמיני ל"ט.

רָאמַת נֶגֶב. ראה רמת נגב. יהו' יט, ח.

רָאנִי (ראנו). חכמי התלמוד פסקו: השקמה שבראני ושבכרמל היו אשרות, ששמשו לעבודה זרה. לדעת ש. קליין היתה ראני בהר. והוא מזהה אותה עם הכפר א־רַיְנָה מצפ’־מזר' לנצרת ⁵⁴². דלמן גורס “שקמה שבראשו של כרמל” וסובר, שהכוונה היא לשקמונה שעל יד חיפה ⁵⁴³. אולם התוספתא מבחינה בין השקמה שבראני ובין זו שבכרמל. גירסה אחת של השם היא ארני (אָרָנִי?). היום אולי הכפר عرانة = עַרָנָה בשפולי הר הגלבע מצפ’־צפ’־מזר' לעין גנים (ג’נין). יתכן, שלכתחלה כתבו את השם בערבית א־רָנָה והוא הפך לעַרָנָה. בכפר זה שרידים של ישוב קדום, אבני־בנין עתיקות, קברי־סלעים, בורות וגת ומצפון לכפר מקאם.

אם זהוי זה נכון הוא, הרי היו שתי האשרות זו מול זו על ההרים שמשני צדי

עמק יזרעאל והיו נראות לכל. תוס' עבו"ז ו (ז), ח.

רֹאשׁ הַנִּקְרָה. כף־הר המסתעף מג’בל מֻשַׁקַּח ויוצא לים התיכון מצפון לנהריה, בגבול המדיני בין מדינת ישראל ובין מדינת הלבנון. הוא ראשיתו של סולמה של צור (ע"ש).לרגליו עוברת הדרך ההולכת מעכו צפונה לאורך שפת הים או בקרבתו לצור ולצידון. שמו מציין את נקרות הצורים שבכף־ההר, בערבית راس الناقورة = רָס א־נָּקוּרָה. הוא היה ידוע גם בשם רָס אל־מֻשַׁיְרִפָה על שם החורבה והמעין אל־ משירפה אשר לרגליו ⁵⁴⁴ (השוה ע' משרפות מים). בכף הר זה גלו כלי צור מן התקופה הכלקוליתית. על ראשו חורבה של מצודה עם מגדלים בפנותיה, בור, מערות וקבר עתיק. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה היונית־הרומית עד התקופה הערבית של ימי הביניים ⁵⁴⁵. הנוסעים העוברים את הגבול בראש הנקרה עוברים בבקורת של משטרת הגבול.

בי"ד באייר תש"ח השתלטו כחות צבא ישראל על תחנת המשטרה הארצישראלית שבמקום, ומאז הובטח שלטון ישראל על ארץ החוף עד מדרום לתל אביב, בראש הנקרה נחתם בכ"ב באדר תש"ט ההסכם על שביתת נשק בין ישראל ובין הלבנון.

לאחר יסוד המועצה האזורית סולם צור קבל הישוב סולם צור (ע' שם) את השם ראש הנקרה.

⁰ראש העין. מקורות מי הירקון לרגלי תל גדול, 3.5 ק"מ מצפ’־מזר' לפתח תקוה. בשם זה נקראת גם תחנת מסלת הברזל הקרובה בקו לוד־חיפה, שממנה מסתעף קו לתל אביב. מקום זה היה מאז ומקדם תחנה חשובה בדרך המלך העוברת לאורך שפלת החוף ממצרים ומיהודה לדמשק, ללבנון ולארם נהרים. בתל הגדול, שלרגליו נובעים מי הירקון, נמצאים עקבות של ישוב בתקופות הברונזה התיכונה הברזל הקדומה, ההלניסטית והרומית (השוה אפק ^א, פגי ואנטיפטרס) ועליו חורבה של ח’אן ממלוכי מבוצר.

מקורות המים בראש העין היו מספקים לירושלים 85–80 אחוזים של תצרוכת המים שלה. הם נמצאים בגובה 26 מ' מעפה"י, ומקוה המים בירושלים נמצא בגובה 835 מ' מעפה"י המים העולים 809 מ' היו מושאבים בדרכם הארוכה בארבע תחנות. בראש העין, בלטרון. בשער הגיא ובצובה ⁵⁴⁶. במלחמת העצמאות של ישראל השתלטו העיראקים על תחנת השאיבה בראש העין והלגיון העבר־ירדני על התחנה בלטרון. בתמוז תש"ח כבשו כחות ההגנה הישראליים את ראש העין, והנזק שנגרם על ידי האויב תוקן.

בראש העין הוקמה בשנת 1950 מעברה לעולים, שמנתה בטבת תשי"ב 6,273 נפש.

⁰רֹאשׁ זוֹהַר – רָס א־זֻּוַיְרָה. הר הבולט כנקודת מצפה מעל לים המלח. היא פסגה (550 מ') בהרי מדבר יהודה, 15 ק"מ מדר’־מע' למצדה.

⁰רֹאשׁ חוֹרְשָׁה – רָס אל־חֻ’רָשָׁה. הוא ההמשך הצפוני של הר לוץ בנגב, 24 ק"מ מדר’־מזר' לעצמון (אל־קצימה). מראה כפתו השחורה בדרומו עושה רושם חזק על רואיו, ההר שופע במדרגות צפונה אל המישור, נחל חורשה היורד מההר סובב אותו מצפון ופונה אל נחל חפיר. בגדתו הימנית חונים בדוי עַזָָזִמָה החוסים בצל התִּיָהָה, בגדתו השמאלית פזורים גושי סלעים, שבהם חרותים סימני אותיות וצורות של יעלים.

רֹאשׁ מַיָּא. אחת העיירות האסורות בתחום צור. היא ישבה על יד המעין, שממנו נמשכת אמת המים לצור. היום راس العين = רָס אל־עַיְן סמוך לחוף הים, 3 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לצור. על יד המעין העשיר במים חורבות עתיקות וישוב חדש ומסביב להם גנים ופרדסים. השוה גם חֹסָה. תוס' שביעית ד, ט; יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד.

רֹאשׁ מֵי גַעְתּוֹן. ראה ריש מיא דגעתון.

⁰רֹאשׁ עָקֵב – רָס אֻם כַּעַבּ. הר בנגב ברכס עצום הנמשך לאורך נחל עקב. שלוחה אחת של הרכס נמשכת בכוון צפוני־מערבי עד עבדת והשלוחה השניה בכוון צפוני־מזרחי עד נחל מרה.

*רֹאשׁ פִּנָה. מושבה עירונית חקלאית עם מועצה מקומית בגליל העליון, 6 ק"מ ממזרח לצפת. תנועת עבודת האדמה, שנתחוללה בשנות השבעים של המאה הי"ט בקרב יהודי ארץ־ישראל, עוררה קבוצה של תושבי צפת לצאת אל השדה, היא קנתה בשנת תרל"ח (1878), בשנת יסודה של פתח תקוה, את מחצית האדמה של הכפר גָ’עוּנָה בהר כנען. משפחות אחדות התישבו עליה, אבל הן עזבוה כעבור שנתיים מחוסר יכולת להמשיך שם את קיומן. בשנת תרמ"ב (1882) רכש משה דוד שוב שני שלישים מהאדמה הזאת עבור “אגודה ליישוב ארץ־ישראל על ידי עבודת האדמה” ברומניה ואת השליש הנותר קנו משפחות אחדות מרוסיה, שבאו אז אל הארץ. המושבה נוסדה במוצאי “שבת שובה” תרמ"ג ונקראה בשם “ראש פנה” על יסוד הפסוק (תהל' קיח, כב): “אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה” היא אחת המושבות הראשונות, שהברון אדמונד רוטשילד לקח אותן בחסותו ותמך בהן במשך שנים רבות, אך היא פגרה בגלל טיב אדמתה ורחוקה מהים וממרכזי הישוב בדומה למושבות בנות גילה ראשון לציון, זכרון יעקב ונס ציונה. עם קום מדינת ישראל התאוששה המושבה שסמוך לה בכפר הנטוש ג’עונה התנחלו עולים חדשים מתימן ומעירק, ובטבת תשי"א מנתה 1,587 תושבים. חלק מהמתיישבים עוסק בקואופרטיב המשא של משקי הגליל העליון ובחברות אחרות. שטח אדמתה 12,000 דונם, מהם כ־9000 דונם ראויים לעבוד חקלאי אינטנסיבי והיתר היא אדמת טרשים. בתוך שטח המושבה נכללה אדמת הכפר הנטוש ג’עונה.

במושבה נתגלו שרידים של בית כנסת עתיק ⁵⁴⁷ המעידים על ישוב יהודי במקום זה בשנות קדומים. קרוב לראש פנה היה משמר הגבול הישראלי־הסורי בדרך לגשר בנות יעקב.

⁰רֹאשׁ צוּרִים. פסגת הרכס המשתרע מצפון לבקעת בית כרם, מרמה בנפתלי מערבה עד מעבר לכפר א־נַּחְף. גבהה 886 מ' מעפה"י.

רֹאשׁ קָדוֹשׁ. ראש הר קדוש הנזכר בכתובות מלכי מצרים תחותמש השלישי, רעמסס השני ורעמסס השלישי בצורה רשקדש, ברשימת תחותמש הוא רשום בין עכא (עכו) ובין כרמן (כרמל), וכן גם בכתובות הפיניקיות בשם רישא קדש. הוא פסגת הר הכרמל, שעליה היתה במה לבעל. השוה כרמל ^א. T₃ 48.

רִאשׁוֹן לְצִיוֹן. עיר בשפלה, 12 ק"מ מדר’־מזר' לתל אביב־יפו. היא נוסדה כאחת המושבות החקלאיות העבריות הראשונות ביום ט"ו באב תרמ"ב (25.7.1882) ונקראה בשמה על יסוד הפסוק: “ראשון לציון הנה הנם”. (ישע' מא, כז). המקום הסמוך לחולות שפת הים היה אז ידוע בפי הערבים בשם عيون قارا = עֻיוּן קָרָא על שם מעין אכזב שנמצא לרגלי החולות, השם הערבי הזה הטעה את המתיישבים הראשונים, שזהו את המעין עם עין הקורא הנזכר בספור שמשון (שופ' טו, יט, וראה את הערך הזה במקומו).

המושבה, שבהוסדה מנתה 136 נפש בלבד, התפתחה יפה, הלכה ונדלה והיתה לעיר של חקלאות ותעשיה. ביום כ"ו באב תש"י (3.8.1950) קבלה מעמד של עיריה עם מועצה עירונית. מספר תושביה היה במלאת שבעים שנה לקיומה (ט"ו באב תשי"ב) 30,000 נפש ושטח אדמתה 19,200 דונם (מלבד 20.000 ד' שטח חולות). מהם 12,617 ד' מטעים (פרדסי עצי הדר וכרמי גפנים). בעיר 500 בנינים הכלולים בשטח בנין ערים, בית חרושת ויקבים גדולים לתעשיית יין (“כרמל מזרחי”) ובתי חרושת לבירה. לזכוכית ולכלי חרס, לנעלים, ללבני סיליקאט ועוד, סניף הבנק הלאומי לישראל, שלש קפות מלוה ואשראי ומוסדות תרבות שונים ⁵⁴⁸.

רָבָּא – رابا. כפר ערבי במרחק 12 ק"מ מדר’־מזר' לג’נין. סמוך לכפר נמצא מקאם בשם א־נַּבִּי רָבַּאָה. השוה הערה 1 לערך רבית (הרבית).

*רְבָדִים. ישוב של קבוץ השומר הצעיר, שמקומו היה לפנים בגוש עציון בהרי חברון. במלחמת השחרור של ישראל נחרב הישוב אחרי קרבות קשים, וחבריו נפלו בשבי הלגיון העבר־ירדני. ביום ט"ו בחשון תש"ט (17.11.1948) עבר הקבוץ להתישבות בשטח הכפר הנטוש אל־ח’ימה בשפלה, 9 ק"מ מדר’־מזר' לגן יבנה. כלול באזור האדמיניסטרטיבי יואב. לחברי הקבוצה הוותיקים הצטרפו חברים מבין עולי בולגריה. בטבת תשי"ב היה מספר חברי הקבוץ 112 איש.

רַבָּה (הרבה). עיר בנחלת המטה יהודה, הנזכרת יחד עם קרית יערים בקצה הר יהודה, היא כנראה רבת הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בין ערים אחרות בשפלה, בין קצר (גזר, מסי 104) ובין מקרת (מערת = אל־מִעָ’ר, מס' 106) ובמכתב אל־אמרנא בצורות רֻבִּתֶּ, רֻבֻּתֻּ או רֻבֻּדָ ממערב לירושלים, בסביבות גזר, גת וקעילה. עבדחיבא מלך ירושלים מודיע לפרעה, כי מִלְכֻּלוּ מגזר ושורדתו שכרו אנשים מגזר, מגת ומקעילה, והם כבשו את הארץ השייכת לרֻבֻּתֻּ. ברשימת שישק היא נזכרת בין ערים שבדרום הארץ. זכר לשם העיר הזאת נשתמר, כנראה, בשם רביתא מתקופת התלמוד (ע"ש) ובשם הערבי רוּבִּין להמשכו של נחל שורק בשפלה. בקרבת נחל שורק, במרחק 8.5 ק"מ מדר’־מע' לקרית יערים נמצאת החורבה ربع = רַבַּע שבה יש אולי לראות את מקומה של הרבה ⁵⁴⁹. 105 EA 289 290; T₃; יהו' טו, ס; 109 S.

רַבָּה * או רַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן. עיר עתיקה בעבר הירדן מזרחה. לפי דברים ג, יא עמדה בה ערשו של עוג מלך הבשן. רבה היא בירת ארץ בני־עמון סמוך למקורות נחל יבוק. על יד מקורות הנחל עמדה “עיר המים” (ש"ב יב, כז), שהיתה מבוצרת ושמרה על המים ועל עיר המלוכה, שהיתה בנויה במרחק מה ממנה על הר גבוה (887 מ') מעל לנחל יבוק. יואב נלחם על רבה והשתמש כאן באותו תכסיס כמו בכבוש עיר היבוסי, ובהכבש עיר המים קרא למלך דוד מירושלים לבוא ולכבוש את עיר המלוכה. דוד שם את כתר מלך רבה על ראשו, אך אחרי מותו הסירה רבה מעליה את עול מלכות ישראל. אחד מידידיו של דוד, שקבלו את פניו בבואו למחנים, היה שבי בן נחש מרבת בני־עמון.

תקופת פריחתה הכלכלית והמדינית של ארץ בני־עמון היתה מהמאה הי"ג עד המאה הח' לפסה"נ. בתקופת מלכי ישראל ישבו עברים ברבת בני־עמון ⁵⁵⁰. לפי התעודות האשוריות הביאו מלכי בִּית עַמָּנוּ מס למלכי אשור תגלת פלאסר השלישי, סנחריב, אסרחדון ואשורבנפל. כשנחלש שלטון אשור, הרחיב בעליס מלך בני־עמון, הוא בעליס אשר שלח את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליהו בן אחיקם, את שלטונו על גלעד. אבל בעלות נבוכדנאצר על ירושלים החריב את רבת בני־עמון ועשה אותה לתל שממה, וכך נתקיים חזון נביאינו על עיר זאת. כשהפכה ארץ בני־עמון לפחוה פרסית, לא היה כל ערך לבירתה.

בתקופה ההלניסטית זרחה שוב שמש ההצלחה לרבת בני עמון. יונים התיישבו בה ויקראוה בשם cadémpeta.bcadempta על שם תלמי השני פילדלפוס, שבנה אותה על תלה ויפארה בבניינים גדולים ויפים והכריז אותה כמושבה יונית. השם היוני לא השתרש בשום פנים. פוליביוס קורא לעיר זו רבת־עמון (Pa0acc-dudyot). אחד הפפירוסים של זינון מאלכסנדריה (259 לפסה"נ) מכיל “חוזה־מכירה של אחד מאנשי טוביה בבירתא של ארץ בני־עמון” ⁵⁵¹. העיר היונית־הרומית, ששרידיה הרבים והיפים עודם קיימים היום, השתרעה בעמק היבוק מדרום לעיר העתיקה ⁵⁵². אנטיוכוס הגדול כבש ובצר אותה. באמצע המאה השניה היתה בידי העריץ זינון קוּטִילַס. פומפיוס ספח אותה לשטח ערי הדקפוליס (63 לפסה"נ). תחומה גבל אז ממערב בפיריאה, מצפון בתחום גרש וממזרח במדבר. בדרום נכללה בתחומה העיר יָדוּדָה. בשנת 44 לספה"נ היה ריב בין יושבי פריאה היהודים ובין יושביה הנכרים בדבר הבעלות על העיר זיאה שממערב לרבת עמון. בפרוץ המרד הגדול התקיפוה היהודים. טריאנוס קיסר נתק אותה מסוריה וספחה לפרובינציה ערביא (106). התלמוד (ב' ב"ב נו, א) מעמיד את רבת בני־עמון מחוץ לתחומי עולי בבל, ומשום כך היא פטורה ממעשרות. הלכה זו מוכיחה, שבתקופת התלמוד התקיים בעיר זו ובסביבתה ישוב חקלאי יהודי. בתקופה הרומית עוד היתה רבת בני־ עמון עשירה, אבל בתקופה הביזנטית ירדה פלאים. אז חדרו שוכני המדבר לתוך גבולותיה והחריבוה.

בתקופה הערבית הקדומה היתה רבת בני־עמון העיר הראשית של מחוז אל־בַּלְקָא (א־זַּהָר אל־בלקא). אז היתה מרכז סחר השיירות. שהלכו בין ערב, סוריה וארם נהרים. יעקובי ואל־מקדסי מספרים בעשרה בתבואות ובבהמות. אז היה לה גם ברזל פחות־ערך. לפי מגלת אביתר התקיימה בעיר זו במאה הי"א עדה יהודית, שקיומה נמשך גם במאה הי"ב ⁵⁵³. אהרון אלעמאני באלכסנדריה, שבביתו התאכסן ר' יהודה הלוי, היה מעיר זו ⁵⁵⁴. העיר החזיקה מעמד כל עוד הגן עליה השלטון בפני חדירת הבדוים, כבר אל־מקדסי (עמ' 175) כותב, שעַמָּן היא עיר החוף של המדבר ומשמש מפלט לבדוים. בתקופת שלטון התורכים נחרבה העיר לגמרי ע"י שוכני המדבר, שהרחיבו את גבולות המדבר לצד מערב והחריבו את הישוב הקבוע. משנת 1876 יושב המקום מחדש על ידי ערבים וצ’רקסים. בהוסד מדינת עבר הירדן נעשתה عمان = עַמָּן לעיר בירתה. מספר יושביה מגיע ל־20.000 בערך, רובם ככלם ערבים מוסלמים.

לפי המסורת הערבית נוסדה עַמָּן ע"י לוט (אבו־אל־פ’דא עמ' 247). בה נמצא קבר אוריה (החתי), שעליו בנוי מסגד. מסגד אחר דומה למסגד של מֶכָּה. על ההר מעל לעיר בנויות מצודת גלית וזירת שלמה (אל מקדסי, שם). זירת שלמה היא התיאטרון הרומי, שבו היו 6000 מקומות ישיבה. מבניני הערבים יש לציין את שרידי ארמון המלכים מבית אֻמַיָּה ⁵⁵⁵. בשטח העיר נמצא קבר בנוי דולמנים ⁵⁵⁶ ומצפון־מערב לה גל אבנים (Cromlech) ⁵⁵⁷. נמצאו גם שרידי־בנין מהתקופה הישראלית וקבר רומי ⁵⁵⁸. * ש"ב יא א; יב כז; כד, ה; ירמי' מט, ג; יחז', כה, ה; עמוס א, יד; דהי"א כ, א. דב' ג, יא; ש"ב יב, כו; יז, כז; ירמ' מט ב; יחז' כא, כה. קדמ' יג, 8, 1; מלח' א, 2, 4; ב, 18, 1;ג 3, 3;, 101; 2, 24; 15, 16Aujadv) ) On 12, 1 21; 126, 17ff.

תמונה 29 ישעיהו פרס

ראשון לציון. היקב

תמונה 30 ישעיהו פרס

רחובות, מכון וייצמן

תמונה 31 ישעיהו פרס

רמלה, מגדל המסגד הלבן

תמונה 32 ישעיהו פרס

רמת רחל (ע"י ירושלים), חפירות

רַבָּה ^ב או רַבַּת מוֹאָב. במקרא אין השמות האלה מצויים כעיר במואב או כבירת מואב (השוה ער או ער מואב, או עיר מואב). אבסביוס וסופרים יוניים אחרים קראו לעיר ההלניסטית Apercoats' אשר במואב (ע"ש) בשם רבה או רבת מואב. לפי נ. גליק לא נתגלו במקומה של העיר הזאת סימנים של ישוב לפני תקופת הנבטים ⁵⁵⁹. הירונימוס, אפיפניוס ואחרים מאבות הכנסיה מזכירים ישוב יהודי ברבת מואב. בתחלת המאה החמשית לספה"נ היה ליהודים שם בית כנסת מפואר ⁵⁶⁰. אַבּוּ עֻבַּיְדָה, שר צבא הערבים, כבש את העיר רַבָּה או מַאָבּ במחוז אל־כָּרַךּ בגבול אל־בַּלְקָא (אל־מקדסי, עמ' 178; יעקובי, עמ' 114; יקות IV, עמ' 377; אבו אל־פ’דא, עמ' 274), לפי הסופרים הערביים נמצאת עיר זו בתוך סביבה פוריה, ובה כפרים רבים וכרמי שקדים וגפנים.

לאחר שפטרה נחרבה בזמן הכבוש הערבי עבר הבישוף של עיר זו לרבה. היא נחרבה במלחמות הצלבנים. במאה הי"ג היתה שוב מיושבת ושמשה תחנה בדרך המלך מדמשק לאל־כַּרַךּ. היום خ. الربة = ח'. א־רַבָּה או קַצְר א־רַבָּה, 10 ק"מ מצפון לכַּרַךּ, בדרך הרומית העוברת לאורך עבר הירדן מצפון לדרום. בזמן החדש נושב המקום ע"י ערבים, שבנו את בתיהם באבני חורבה גדולה של מקדש נבטי. העמודים הקורינתיים ועטורי האבנים מעידים על עשרם של בוני המקדש הזה בתקופת הפריחה של ממלכת הנבטים ⁵⁶¹. 17.,124 On; כפו"פ עמ' תרל"א.

רִבּוֹא (Poep6'). אצל הירונימוס Rebbo. כפר בתחום אליותרופוליס, היום החורבה הביזנטית־הערבית ربة = רִבָּה מצפ’צפ’־מזר' לבית גוברין, בה חורבות של בנינים, שרידים ארכיטקטוניים, בית־הבד, בורות, מערות ודרך עתיקה. אבסביוס מזהה אותה עם ח'. רִבָּא מצפון לאם בְּרְג בנפת חברון. On 144 20.

א־רַבּוּתּ – الربوت. משטח מיושב בדוים בנגב, 3 ק"מ מדרום לחלוצה.

*רְבִיבִים. ישוב של קבוץ מבני הארץ המסונף לקבוץ המאוחד בנגב, 4 ק"מ מצפ’־מע' לבאר משאבים. הקרקע נרכשה ע"י הקהק"ל כבר בשנות השלשים. ביום ד' תמוז תש"ג (20.7.1943) עלו שלשת החלוצים הראשונים על הקרקע לעבדה ולהכשירה. הם בנו סכר בנחל רביבים (ואדי עסלוג') הקרוב וחפרו באר השופעת 15 ממ"ע מים מלוחים בשעה. הישוב מקבל מים טובים מצנורות ניר־עם. במלחמת השחרור של ישראל נחרב הישוב על ידי צבא מצרים, והוא הוקם מחדש בג' סיון תש"ט (31.5.49) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי בני שמעון. בטבת תשי"א מנה הקבוץ רביבים 84 נפש.

רַבִּית (הרבית). עיר ביששכר בין אנחרת ובין קשיון. במכתב בכתב היתדות שנמצא בתענך נקרא המקום רֻבֻּתֻּ. היום خ. عربيتا (عرباتا) = ח'. עַרְבִּיתָא (עַרְבָּתָּא) לרגלי הר תבור מצפון־מזרח לו ⁵⁶². בחורבה ערמות אבני־בזלת גדולות, במרחק קילומטר אחד ממזרח לה כלי צור וממערב לחורבה עקבות של ישוב מתקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה הביזנטית ⁵⁶³. יהו' יט, כ.

רִבִּיתָא. שם של נהר בארץ־ישראל. קיסר דרש מר' יהושע בן חנניה, שישב ביבנה, לעריך סעודה לחילותיו על גדות וביתא, הוא נהר רובין העובר על פני יבנה ⁵⁶⁴. יתכן שהשם הערבי של הנהר השתלשל מהשם הקדום. ב' חולין ס, א (בכתב"י רומי ריביתא).

רֶבֶל (הרבלה). לפי תאור ארץ כנען לגבולותיה (במד' לד, ג–יב) נמשך קו הגבול הצפוני־המזרחי שלה משפם (פניאס) הרבלה מקדם לעין ויורד משם אל כתף ים כנרת. הצורה הרבלה מציינת את כוון קו הגבול אל מקום הנקרא רֶבֶל, כמו ויבא הגלעדה (ש"ב כד, ו), וירד הגבול הירדנה (במד' לד, יב), וילך אלקנה הרמתה (אל הרמה, ש"א ב, יא), וכנגד זה: ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה (אל רבלה) בארץ חמת (ירמ' נב, ט). לו היתה כאן הכוונה לשפם ולרבלה שבצפון סוריה, כדעת חוקרים אחדים, כי אז היה צריך להיות כתוב בפסוק שלנו: וירד הגבול משפם רבלתה.

פירושו של השם רֶבֶל, בערבית ربل = רִבְּל, הוא מקום דשן, מקום של דשא ועשב רב. התרגומים הארמיים וכן גם התרגום הרומי כותבים במקום הרבלה – דפני. הדפנא הוא שיה נושא פרחים הגדל בעמקים הרוויים מים ⁵⁶⁵. החורבה דפני נמצאת בין נהר באניאס ובין נהר חצבאני בעמק פורה המושקה ממי נחלי מקורות הירדן, 5 ק"מ מדרום־מערב לשפם (באניאס), בכוון לירדן ולכתף ים כנרת, וזה מתאים ביותר לתאור כוון קו הגבול. מקדם לעין יש לקרוא מקדם לעיון שמצפ’־מע' לדפני הנזכרת גם ברשימת תחותמש השלישי בצורה עין. במד' לד, יא.

רִבְלָה. עיר מרכזית בארץ חמת. שם אסר פרעה נכה את יהואחז מלך יהודה. חיל כשדים, שתפש את צדקיהו מלך יהודה בערבות יריחו, העלה אותו אל נבוכדנאצר מלך בבל ובלתה. ושם עשו בו שפטים. בתקופה ההלניסטית ציינו את תחום רבלה כגבול הצפוני של בקעת הלבנון (Masoataq). היום ربلة = רִבְּלָה על הנהר אורונתס. בין הלבנון ובין הר אמנה. מחוז רבלה עשיר במתכות. בלבנון מצפון לו נמצא ברזל ובהר אמנה מדר’־מזר' לו נמצאת נחושת. מ"ב כג, לג; כה, ו.

רֻבּ א־נָּצְרָה – ربّ الناصرة. ראה כפר גדעון ומזרע.

רֻבּ תַ’לָתִ’ין – ربّ ثلاثين. כפר מדר’־מעי למטולה בשטח מדינת הלבנון.

רֻבַּע – ربع. כפר בהרי חורן, ממערב לסלכה.

רַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן. ראה רבה ^א. דב' ג, יא; ש"ב יב, כו; יז, כז; ירמ' מט, ב: יחז' כא, כה.

רַבַּת מוֹאָב. ראה רבה ^ב.

רֶגֶב. עיר מבצר בעבר הירדן מזרחה, בספרות היונית PdYaac. אלכסנדר ינאי צר על עיר זו בסוף ימיו והוא מת בזמן המצור. אחרי מותו נפלה העיר בידי היהודים. בסביבתה גדלו עצי זית רבים, ומשם היו מביאים שמן לנסכים לבית המקדש בירושלים ("שניה לשמן רגב שבעבר הירדן“). אבסביוס רשם כפר בשם.EpYd במרחק 15 מילים רומיים ממערב לגרש, היא כנראה ערג’אן שמצפון לעג’לון. הגיאוגרפים הערביים של ימי הבינים מזכירים מקום בשם راجب – רָגִ’בּ בהרי עג’לון (גלעד). היום כפר בשפתו הדרומית של וָדִי רָגִ’בּ, 5 ק"מ מדר’־מזר' לעַגְ’לוּן. מש' מנחות ח, ג; תוס' שם ט. ה: קדמ' יג, 15, 5; מלח' א, 4, 8; 21, 16 On.

רֶגֶב חוּרְבָתָא. אחת העיירות בתחום נוה המותרות בשביעית. היום אולי خ. الجبليّة – ח'. אל־גַ’בַּלְיָּה, 5 ק"מ מדר’־מע' לנוה. תוס' שביעית ד, ח (גרסות משובשות: רנב, דגב).

א־רָגִ’בּ ^א – الراجب. כפר בעבר הירדן מדר’־מזר' לעג’לון. ראה רגב.

א־רָגִ’בּ ^ב – الراجب. כפר ממזרח לקו מסלת־הברזל החג’אזית, 7 ק"מ מדר’־מזר' לרבת בני־עמון.

רֶגְבָּה. מושב שתופי של ארגון חיילים משוחררים על יד שבי ציון, ממזרח לכביש עכו–ראש הנקרה, 20 מ' מעפה"י, כלול באזור האדמיניסטרטיבי געתון. נוסד ביום י"א באב תש"ו (15.8.1946). הכפר מיועד ל־60 משפחות. בטבת תשי"א מנה 145 נפש. שטח אדמתו 950 דונם. משקו מעורב, חקלאות ומלאכה.

רְגָבִים. ישוב של קבוץ נוער חלוצי המסונף לקבוץ המאוחד בחבל מנשה, במקומו של הכפר הערבי הנטוש קנִּיר, מדר’־מזר' לגבעת עדה. כלול באזור האדמיניסטרטיבי מנשה. נוסד ביום א' בתמוז תש"ח (8.7.1948). בטבת תשי"ב מנה 243 נפש.

א־רֻג’וּם ⁵⁶⁶ – الرجوم. מקום של ישוב קדום בשפתו המערבית של נחל שורק, בין המושבה הר־טוב לבין תחנת מסלת־הברזל נחל שורק (וָּדִי צַרָר). לפי החרסים שבמקום התקיים בו ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והברזל הקדומה. בו תל קטן, עיי מפלה, כלי צור, יסודות ואבנים פזורות.

רֻג’וּם אֻם חַ’יְר – رجوم امّ خير. רמה במדבר יהודה, 20 ק"מ מדר’־מע' לעין גדי (751 מ').

רֻג’וּם אל־קַהָקִר – رجوم القهاقر. שרידים של חורבה על יד קברי הסנהדרין בירושלים.

רגַ’יְם סַלָמָה – رجيم سلامة. חורבה מדר’־מע' לתל ערד.

רֹגְלִים. ברזלי הגלעדי ירד מרגלים ובא לדוד מחנימה והביא לו ולעם אשר אתו כלי מטה וכלי יוצר וצרכי אוכל. אַבֶּל ⁵⁶⁷ מזהה את רגלים עם הכפר בַּרְסִינְיָא, 9 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד, שלפי שומכר ⁵⁶⁸ שמו הערבי של המקום הוא שבוש של השם העברי ברזלי, ברסיניא יושבת בגדה הדרומית של נחל ברסיניא, הנקרא במהלכו העליון א־רֻגַ’יְלִי. שם זה מזכיר את השם רגלים. בברסיניא היה ישוב גדול בתקופה הרומית, אבל יש בה גם סמנים של ישוב עתיק יותר, ומצפון לו נמצאים אף דולמנים. ש"ב יז, כז; יט. לב.

רֻגְ’ם אַבּוּ זַעְרוּרָה – رجم ابو زعرورة. רמה בגליל (281 מ'), מדרום לכפר מִצְר.

רֻגְּ’ם אַבּוּ סִעָ’ן – رجم ابو سغان. חורבה של מצודה מתקופת הברזל הקדומה על ראש הר מצפון לדיבון, החולש על דרך המלך העוברת במקום זה את וָדִי אל־ָולָה ⁵⁶⁹.

רֻגְ’ם אַבּוּ אל־עַטָ’ם – رجم ابو العظام. חורבה של מצודה רומית־ביזנטית על הר, 7 ק"מ מדרום לנחל זרד, מצודה זאת שמרה על הדרך בין תימן לבאינה (ע"ש). יתכן, שהיא נבנתה על יסודות של מצודה אדומית מתקופת הברזל הקדומה ⁵⁷⁰.

רֻגְ’ם אל־אַחְמַר – رجم الاحمر. רמה הסוגרת על עמק עירון (וָדִי עָרָה). 2 ק"מ מדר’־מע' לכפר ערה.

רֻגְ’ם אֻם וַסָא – رجم امّ وساء. הר במדבר יהודה (36 מ' מעפה"י), 9 ק"מ מדר’־מע' למצדה. ראה הר מנחם.

רֻגְ’ם אֻם חֻסַיְן – رجم ام حسين. הר בגבול המדבר המזרחי, 10 ק"מ ממזרח לזרקא.

רֻגְ’ם אל־אַתְּרַם – رجم الاترم. הר בגבול המדבר המזרחי, 4 ק"מ מצפ’־מזר' לזרקא.

רֻגְ’ם בַּדְ’רָה – رجم بذرة. הר במדבר יהודה, 11 ק"מ מצפ’־מע' למצדה (472 מ'). ראה הר בדד.

רֻגְ’ם אל־בַּחְר – رجم البحر. חורבה של ישוב קדום על לשון־יבשה קטנה בשפתו הצפונית של ים המלח.

רֻגְ’ם אל־בַּחֵשׁ – رجم البحش. חורבה של מצודה על הר גבוה בגבול המזרחי של אדום, 35 ק"מ מדר’־מזר' לבצרה. לפי חרסי המקום נבנתה המצודה בתקופת הברזל הקדומה ⁵⁷¹.

רֻגְ’ם אל־בַּיְצָ’א – رجم البيضاء. חורבה של ישוב מתקופת הברונזה התיכונה בעבר הירדן מזרחה, 6 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לפנואל (תלול א־דַ’הַבּ) ⁵⁷².

רֻגְ’ם אל־בַּלַוִי – رجم البلوي. הר בנגב, 4.5 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לכֻּרְנֻבּ (568 מ').

רֻגְ’ם אל־בַּקַרָה – رجم البقرة. הר במדבר יהודה, 13 ק"מ מצפ’־מע' למצדה (556 מ'). ראה הר חצרון.

רֻגְ’ם אל־בַּרָרָה – رجم البرارة. גל אבנים גדול בנגב, 12 ק"מ ממזרח לתל אל־מִלְח.

רֻגְ’ם אל־גֻ’חַיְרָה – رجم الجحيرة. חורבה של מצודה מתקופת הברזל הקדומה על הר גבוה בגבול המזרחי של אדום, 36 ק"מ מדר’־מזר' לבצרה, ממזרח לדרך המלך העתיקה וממערב לקו מסלת הברזל החג’אזית ⁵⁷³.

רֻגְ’ם גִ’יז – رجم جيز. עיי מפלה של ישוב עתיק מאד על הר ממזרח לרמלה.

רֻגְ’ם גָ’עִז – رجم جاعز. חורבה של מצודת גבול בתוך ישוב מתקופת הברזל הקדומה על הר החולש על מעבר נחל זרד, מדרום לאל עַיְנָה, לרגלי ההר נמצאת ח'. גָ’עִז מתקופ' הנבטים. בשם זה נקראים גם המעין והנחל הקרובים. שרידים של מדרגות בהרים הקרובים מעידים, שהסביבה היתה מעובדת בימי קדם ⁵⁷⁴.

רֻגְ’ם גֻ’רַיְדָה – رجم جريدة. מקום של ישוב קדום, 4 ק"מ מדר’־מע' לט’אהריה, בו קירות, יסודות, בורות, מערה ורחוב עתיק,

רגם דחגרא. ראה רקם דחגרא.

רֻגְ’ם א־דִּ’יבּ – رجم الذيب. חורבה של ישוב קדום ובה מחנה של בדוים, מדרום לבאר

שבע.

רֻגְ’ם א־דַּיְר – رجم الدير. גל אבנים מדר’־מע' לעין כרם, בדרך בין עמינדב ואורה. בשדה מצויים חרסים רבים.

רֻגְ’ם א־דַּרְבִּי – رجم الدربي. אבנים פזורות וחרסים על פני הקרקע בשפלה, 5.5 ק"מ מצפ’־מע' לעיי נשיה (עִרָק אל־מַנְשִׁיָּה).

רֻגְ’ם א־דַּרַיְבָּה – رجم الدريبة. גלגל בין ביחר ובין עין כרם.

רֻגְ’ם אל־הַיְק – رجم الهيق. תחנה פריהיסטורית מהלך 5 דקות מלטרון. בה דולמנים, גלילות אבנים וסמנים של חציבות בסלעים.

רֻגְ’ם חַדִיד – رجم حديد. חורבה של ישוב קדום על פרשת המים בין ים המלח ובין מפרץ אילת, 11 ק"מ מתל אל־ח’ליפה (אילת). במקום זה עמד חיל־מצב רומי. השם מורה על מציאת ברזל במקום זה.

רֻגְ’ם א־זֻּוַיְרָה – رجم الزويرة. גל אבנים על יד מצד זעירה (קַצְר א־זוירה, ע"ש).

רֻגְ’ם א־זַּכִּיבָּה – رجم الزكيبة. ראה רג’ם אבו־סע’ן.

רֻגְ’ם חַ’זְעַלִי – رجم خزعلي. חורבה מדר’־מע' לבאר שבע.

רֻגְ’ם חָלַתּ אל־קֻרָנָה – رجم حالة القرانة. חורבה של מצודת גבול באדום מתקופת הברזל הקדומה סמוך לדרך העולה מתופל.

רֻגְ’ם אל־חֻמְץ – رجم الحمس. חורבה של ישוב בדרום, 4.5 ק"מ ממע’־דר’־מע' לדומה (דַוָיִמָה), בה בורות הרוסים ובורות וגת חצובים.

רֻגְ’ם אל־חַמְרָה – رجم الحمرة. חורבה של מבצר גדול בגבול המזרחי של אדום, 25 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לתימן. בתקופות הברזל הקדומה, הנבטית והרומית שמר המבצר על הסביבה הפוריה ועל דרך המלך העולה מתימן צפונה לאל־עַיְנָה. בעקבותיה של דרך זו נסללה בתקופה הרומית מסלת הדריינוס ⁵⁷⁵.

רֻגְ’ם אל־חִנוּ – رجم الحنو. חורבה של ישוב מגליתי בגלעד מצפ’־מזר' לא־סַּלְט, סמוך לדרך העולה לגרש ⁵⁷⁶.

רֻגְ’ם חַ’נַיְזִר – رجم خنيزر. חורבה של מגדל על רמה מדרום לפ’יפ’ה. יתכן, שהוא הוקם בתקופה הערבית לשמור על הדרך ההולכת מאדום לים המלח, המקום חולש על הנוה המושקה ח’ניזר שבערבת צוער ⁵⁷⁷.

רֻגְ’ם אל־חַנְצַ’ל – رجم الحنضل. חורבה של ישוב בדרום, 3.5 ק"מ מדר’־מזר' לדומה (דַוָיִמָה), בה יסודות של בנינים, גל אבנים, מגדל נוצרים הרוס וגת חצובה.

רֻגְ’ם חַ’רַזְמִיָה – رجم خرزمية. הר במדבר יהודה. 13 ק"מ ממע’־צפ’־מע' למצדה (598 מ'). ראה הר צאלים.

רֻגְ’ם חַ’שְׁם א־צִּירָה – رجم خشم الصيرة. חורבה של מבצר חזק מאד בגבול המזרחי של מואב מדר’־מע' לתחנת מסלת הברזל אל־קֻטְרָנִי ⁵⁷⁸.

רֻגְ’ם טַיְחִין – رجم طيحين. חורבה של מצודה במרחק 5 ק"מ מדר’־מע' לרבת בני עמון.

רֻגְ’ם א־טָּרוּד – رجم الطارود. גלגל ומערה מדרום לבית הכרם.

רֻגְ’ם כַּרָכָּה – رجم كراكة. חורבה של מצודת גבול בצפון אדום הצופה על פני נחל זרד ודרום ים המלח. במרחק 1 ק"מ ממנה נמצאת ח'. כַּרָכָּה של ישוב אדומי ⁵⁷⁹.

רֻגְ’ם אל־כֻּרָתּ – رجم الكرات. חורבה על הר (429 מ') במדבר יהודה, מצפ’־מזר' לחברון.

רֻגְ’ם אל־מָהַרִי – الماهري رجم. חורבה של מצודת גבול מתקופת הברזל הקדומה על הר גבוה (1,043 מ') מדר’־מזר' לקיר מואב. הישוב בסביבה ההיא התקיים מתקופת הברזל הקדומה עד התקופה הביזנטית ⁵⁸⁰.

רֻגְ’ם אל־מוּמַנִי – رجم المومني. חורבה של ישוב מגליתי בגלעד, מצפ’־מזר' לא־סַּלְט, בדרך לגרש ⁵⁸¹.

רֻגְ’ם מֻחָוִשׁ – رجم محاوش. הר גבוה בשעיר (1,198 מ'), 7 ק"מ מצפ’־מזר' לתופל.

רֻגְ’ם מֻלַחְלַבּ – رجم ملحلب. חורבה של מצודה מתקופת הברזל הקדומה במואב, מעל לוָדִי אל־וָלָה לשמירה על מעבר הנחל, שבו עברה דרך המלך העתיקה מאילת לסוריה ⁵⁸².

רֻגְ’ם אל־מַלְפוּף – رجم الملفوف. מבצר חזק מאד מתקופת הברזל הקדומה, שהיה בנוי אבנים גדולות על הר, 6 ק"מ ממערב לרבת בני־עמון. בדרך מהבירה לוָדִי א־צִּיר. מטרת המבצר היתה לשמור על מבואות הבירה, והיה אפשר לאותת ממנו אליה. כל המבצרים מטפוס מיוחד זה, המצויים רק בעבר הירדן מזרחה, נקראים רֿג’וּם אל־מַלְפוּף. במרחק 2 ק"מ מדר’־מע' למבצר זה ומדרום לדרך רבת בני־עמון – ואדי א־ציר נמצא עוד מבצר אחד הנקרא גם הוא רג’ם אל־מלפוף, שממנו יכלו לאותת למבצר הקודם. גם הוא שמר על הדרך לבירה ⁵⁸³.

רֻגְ’ם אל־מַרְכַּבּ – رجم المركب. ראה הר צפית.

רֻגְ’ם אל־מִשְׁרַפָה – رجم المشرفة. חורבה של עיר עתיקה בין הר נבו ובין בעל מעון. מוסיל מזהה אותה עם מצפה מואב ⁵⁸⁴.

רֻגְ’ם נַבִּי חַדַד – رجم نبي حدد. חורבה של וֻלִי ובתוכה עץ אלון עתיק בגלעד, מצפ’־מזר' לכַּפְר אל־מַצְטַבָּה, בדרך לנחל יבוק. ממנה רואים חלק גדול של נחל יבוק. לא רחוק מהחורבה נמצא דולמן אחד המעיד על ישוב בתקופת הברונזה. נ. גליק סובר, כי בימים קדומים היה המקום הזה קדוש לחדד אֵל הרעם, ההרים והפריון ⁵⁸⁵.

רֻגְ’ם א־נוּרִיָּה – رجم النوريّة. הר (1,093 מ') במואב, 3 ק"מ ממזרח לכַּרַךּ.

רֻגְ’ם א־נִּיָס (אל־מַדְפַע) – رجم النياس (المدفع). מגדל נוצרים הרוס, 3 ק"מ מדרום לאשתמוע (א־סַּמוּע).

רֻגְ’ם א־נָּקָה – رجم الناقة. הר במדבר יהודה. 8 ק"מ מצ’־מע' לעין גדי.

רֻגְ’ם א־סֻּוַיְף – رجم السويف. מקום של ישוב קדום, 7 ק"מ מדר’־מזר' לאשתמוע (א־סַּמוּע). בו יסודות של מגדל, בורות וחציבות בסלעים.

רֻגְ’ם א־סֻפַיְע – رجم السفيع. חורבות של בנינים וחומות על פסגה של רכס ובה אבני צור בדרום הנגב.

רֻגְ’ם אל־עַבְּד – رجم العبد. חורבה של ישוב במואב, 8 ק"מ מדרום לארנון. שם גלה De Saulcy בשנת 1851 מצבה (Stela) של איש מלחמה ⁵⁸⁶.

רֻגְ’ם אל־עַגָ’יִז – رجم العجائز. רמה בדרום 22 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע.

רֻגְ’ם אל־עַזָזִמָה – رجم العزازمة. הר בשפלה 4 ק"מ מדר’־מזר' לבית גוברין (442 מ').

רֻגְ’ם אל־עַטָוִנָה – رجم العطاونة. שני תלים קטנים של שפך־עיים, בורות חרבים בנויים אבני גויל וחרסים על פני הקרקע. 11 ק"מ מדר’־מזר' לעזה.

רֻגְ’ם עַטִיָּה – رجم عطيّة. גל אבנים על גבעה על יד מנחת, מדר’־מע' לירושלים.

רֻגְ’ם עַטָרוּס – رجم عطاروس. ראה ע' עטרות שופן.

רֻגְ’ם עין אל־בַּיְצָ’א – رجم عين البيضاء. חורבה של מצודה מתקופת הברזל הקדומה במקום אסטרטיגי חשוב מאד על הר גבוה, 15 ק"מ מצפון לרבת בני עמון. היא אחת המצודות, שהיו בנויות בחצי גורן עגולה לשם שמירה על הבירה. ח'. עין אל־ביצ’א שלרגלי ההר היא מקום של ישוב בתקופה הרומית ⁵⁸⁷.

רֻגְ’ם אל־עַלְיָא – رجم العليا. חורבה של מצודה מתקופת הברזל הקדומה במואב, מצפ’־מזר' לדיבון ⁵⁸⁸.

⁰רֹגֶם עַקְרַבִּים – רֻגְ’ם א־צָּפִי. גבעה בצד מעלה עקרבים בנגב.

רֻגְ’ם א־צַּ’בְּעָה – رجم الضبعة. הר בנגב ועליו גל אבנים, 9 ק"מ מצפון לכֻּרְנֻבּ (660 מ'). ראה הר הצבוע.

רֻגְ’ם א־צָּיִע' – رجم الصايغ. מגדל הרוס במעלה נחל כרית, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' להר סרטבא.

רֻגְ’ם א־צָּפִי – رجم الصافي. ראה רגם עקרבים.

⁰רֹגֶם צָפִיר – רֻגְ’ם א־צַּפְר. הר לא גבוה מדר’־מע' למעלה עקרבים.

רֻגְ’ם קָדַח – رجم قدح. הר במדבר יהודה, 16 ק"מ מצפ’־מע' לעין גדי (549 מ').

רֻגְ’ם קֻטַיְט – رجم قطيط. יסודות של בניינים וגלי אבנים, 5.5 ק"מ ממערב לדומה (דַוָיִמָה).

רֻגְ’ם אל־קַטְנָה – رجم القطنة. חורבה של ישוב רומי גדול בין סֻוַיְלָה ובין רבת בני־עמון. לפי חרסיו היה המקום מיושב מתקופת הברזל הקדומה ועד התקופה הביזנטית.

רֻגְ’ם אל־קָנְדֻל – رجم القندل. ראה רג’ם שעב א־ת’ור.

רֻגְ’ם אל־קַנָּצִיָה – رجم القنّاصية. רכס הרים מדר’־מע' לכֻּרְנֻבּ (656 מ'). ראה הר הצַּיָּד.

רֻגְ’ם א־שַּׁוְךּ – رجم الشوك. הר גבוה בהר שעיר (1266 מ'), 5 ק"מ מצפ’־מזר' לתופל.

רֻגְ’ם שֻׁעָב א־תַ’וְר – رجم شعب الثور. יסודות של בניינים ובורות בשפלה, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לבית גוברין.

רֻגְ’ם רָס אל־חָלָה – رجم راس الحالة. חורבה של מצודת־גבול גדולה מתקופת הברזל הקדומה באדום, מצפ’־מזר' לתופל. מסביב למצודה היה ישוב נבטי חשוב ⁵⁸⁹.

רגעתן. ראה געתון.

רוּגַ’יְבּ – روجيب. כפר בעמק שכם, 4 ק"מ מדר’־מזר' לשכם (327 תו' מוסלמים).

*רְוָחָה. מושב־עובדים של חברי הפועל המזרחי בשפלה, מדרום לזבדיאל. נוסד במסגרת התנועה מן העיר אל הכפר ביום כ"ו סיון תשי"ג (9.6.1953) ע"י יוצאי מרוקו. כלול באזור האדמיניסטרטיבי שפיר.

*רוּחָמָה. לפנים המושבה החקלאית הדרומית ביותר בארץ־ישראל, במקום שנקרא בערבית جمامة = גַ’מָמָה (128 מ' מעפה"י). 12 ק"מ ממזרח לעזה. היא נוסדה בשנת תרע"ב (1912). בטבת תרע"ג התנפלו עליה הערבים פעמיים, והיא נחרבה עד היסוד במלחמת העולם הראשונה, שאז היתה בחזית. בהסתמך על דברי הנביא “ורחמתי את לא־רֻחָמָה” (הושע ב, כה) עלתה על הקרקע שנים אחדות אחרי המלחמה קבוצת פועלים, אבל היא הוכרחה לעזוב את המקום המרוחק מהישוב היהודי במהומות של שנת תרפ"ט. כאשר שקטה הארץ, שבו חברי הקבוץ ושוב עזבוהו במהומות של שנת תרצ"ו.

בכ"ד בניסן תש"ד (17.3.1944) התישב ברוחמה קבוץ של השומר הצעיר. בשנת תש"ז (1947) הקים הקבוץ סכר גדול על יד הבאר בנחל רוחמה, מדר’־מע' לישוב. שטח אדמת הקבוץ 8,500 דונם, מהם 3,000 ד' אדמת מזרע. בטבת תשי"א מנה הקבוץ 409 נפש. רוחמה כלולה באזור האדמיניסטרטיבי שער הנגב.

רְוָיָה. מושב־עובדים של חברי הפועל המזרחי בעמק בית שאן, בשטח תל רחֹבּ־פַ’רְוָנָה. הוא נקרא על שם המים הרבים המרוים את אדמתו. נוסד ביום י"ד תשרי תשי"ג (14.10.52) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי בית שאן.

א־רֻוַיְחָה – الرويحة. מקום של ישוב קדום ממערב לים המלח.

רֻוַיְחָה – رويحة. משטח בנגב, 7 ק"מ מדרום לבאר שבע (545 מ').

א־רֻוַיְכִּבָּה – الرويكبة. הר במדבר יהודה. 8 ק"מ מדר’־מזר' להירודיון (443 מ').

א־רֻוַיְס – الرويس. כפר ערבי נטוש במרחק 11 ק"מ מדר’־מזר' לעכו. בו התישבו יהודים.

רֻוַיְס אל־בַּדַן – رويس البدن. רמה בערבה (364 מ'), ממערב לגבול בין מדינת ישראל ובין עבר הירדן. ראה הר יעלון.

רֻוַיְס אל־גִ’רְדָן – رويس الجردان. רמה באדום, 40 ק"מ מצפ’־מזר' לעקבה.

א־רֻוַיְסָה – الرويسة. משטח מיושב ערביי א־תַּרַבִּין בנגב, מצפ’־מזר' לגבולות.

רֻוַיְסָתּ עַטָּרָה – رويسات عطارة. מישור בנגב, מצפ’־מע' לנצנה (עוג’א אל־חפיר).

רוּם בֵּית עֲנָת (ג"א: בתענת). מקום על ההר הסמוך לבית ענת. בכתובת רעמסס השני נזכרת העיר רום על הר בית נענת, היא רום בית ענת. הגירסא בתענית מתאימה לצורת השם בתעודות מצריות שונות (השוה ע' בית ענת). בתוספתא מסופר מעשה ברום בית ענת שנקוו במקוה יותר מאלפים כור ובאו ושאלו את ר' חנניה בן תרדיון ופסל. רחב"ת היה ראש ישיבה בסיכני. רום בית ענת היתה איפוא לא רחוק מסיכני, בית ענת היא היום אולי הכפר البعينة = אל־בֻּעַיְנָה מדרום לבקעת בית נטופה, 9 ק"מ מדר’־מזר' לסיכני. בכפר ובסביבה קברי סלעים ובריכה חצובה. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית המאוחרת ומהתקופה הערבית הקדומה. מסגד הכפר בנוי מחמרי בנין עתיקים על יסודות עתיקים ⁵⁹⁰. רום בית ענת היתה כנראה על אחד ההרים הסובבים את הכפר ⁵⁹¹. בשטח שמסביב לבקעת בית נטופה היה בזמן התלמוד ישוב יהודי צפוף. תוס' מקואות ו, ג.

⁰רוּם הַכַּרְמֶל. פסגת הר הכרמל (546 מ'). 1.5 ק"מ מצפ’־מע' לעספיא, ממזר’־צפ’־מזר' ליערות הכרמל. יתכן שהוא ראש הכרמל, שעליו קדש אליהו את שם האלהים (ראה מ"א יח).

רוּמָא (רומה). תגלת פלאסר מונה בין הערים שכבש בגליל גם את רומא. בימי הבית השני ובזמן התלמוד היתה רומה כפר גדול של יהודים, היא מולדת האחים הגבורים נטירה ופיליפוס, שהגנו במלחמת היהודים על יודפת. בזמן התלמוד ישבו בו המשפחות העשירות בית ממל ובית גוריון, שחלקו בשנת בצורת לעניי הכפר גרוגרות וצמוקים. היום خ. رومه = ח'. רוּמָה בשפתה הדרומית־המערבית של בקעת בית נטופה, 5 ק"מ מצפון לצפורי, בה חורבות של בתים, שרידים של חומות, בורות וקברים ⁵⁹². החרסים שבמקום הם מתקופת הברונזה המאוחרת ומהתקופות הרומית והערבית הקדומה, השוה ע' ארומה. תוס' עירובין ד יז; ב' שם נא, ב (ארומא); יר' שם ד–כב, ע"א (הגירסה בית ממה צ"ל בית ממל); גטין סוף פרק ו'; מלח' ג, 7, 21.

רוּמְבֶּרֶךְ (ג"א: רומברק). אחת העיירות בתחום סוסיתא החייבות במעשרות. ש. קליין, עבה"י היהודי, עמ' 37, מציע את זהותה עם החורבה ברוקה מדרום לקַלְעַתּ אל־חֻצְן (סוסיתא). במרחק 6 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לקלעת אל־חצן נמצא הכפר البريكة = אל־בֻּרַיְכָּה המתאים לזהוי זה גם מן הצד הפוניטי. ראה אל־בריכה ^ב. תוס' שביעית ד, י (הגירסה רמכוך משובשת).

רוּמָה. מולדת זבודה בת פדיה, אמו של יהויקים, בתרגום השבעים Apopud? והיא כנראה ארומה שבאפרים (ע"ש). מ"ב כג, לו; קדמ' י, 5, 2 (הגירסה Agooud' צ"ל adעApo').

רוּמָה – رومة. עַלִי מהֵירָט (כת"י אוקספורד, דף 29) מזכיר כפר קטן בשם זה סמוך לטבריה. השוה ע' רומא.

רוּס א־לַּמְלִךּ – روس اللملك. מקום על ראש הר גבוה מצפ’־מזר' לענבתא, שהיה מיושב בתקופת הברונזה ויושב שנית בתקופה הרומית ⁵⁹³. בו בורות, גתות וקברי־סלעים.

רַוְץ' אל־גַ’מַל– روض الجمل. ראה גיא גמלים.

רַוְץ' אל־חַ’טַבּ – روض الخطب. ראה שדה חוטב.

א־רַחָא – الرحا. כפר בהר חורן.

רחֹב ^א. ברשימת ערי המטה אָשֵׁר נזכרות שתי ערים בשם רחֹב, ואין להגיד שהשם של מקום אחד נשנה, כי שתי הערים נכללות ברשימת עשרים ושתים הערים של רשימה זאת. רחוב האחת היתה בין עברון (עבדון) ובין חמון בצפון הארץ, סמוך לגבול צידון אָשֵׁר לא הוריש את העיר הזאת וישב בה הכנעני. היום אולי החורבה الغريب = אל־עֻ’רַיְבּ במרחק 5 ק"מ מדר’־מזר' לראש הנקרה, 2 ק"מ מצפון לח'. עַבְּדָה (עבדון). יהו' יט, כח; שופ' א, לא; דהי"א ו, ס.

רחֹב ^ב. העיר השניה בשם זה בנחלת המטה אשר (השוה רחב ^א), הנזכרת יחד עם עמה ואפק, היתה בעמק עכו או קרוב אליו. עיר זו ניתנה ללויים מבני גרשום. היום قلعة الرحيب = קַלְעַתּ א־רַחִיבּ מצפון למפשׁטה (פַסּוּטָה) ⁵⁹⁴. יהו' יט, ל; כא, לא.

רחֹב ^ג. עיר בצפון הארץ בדרך לחמת. תחותמש השלישי ורעמסס השני כבשוה במסעותיהם לסוריה. המרגלים תרו בפקודת משה את ארץ הכנעני ממדבר צין עד רחב לבא חמת. מדבר צין ורחב לבא חמת מציינים את שני קצות הארץ, שצוינו אחרי הכבוש ע"י דן ובאר שבע. אנשי רחב השתתפו יחד עם ארם צובא ואנשי טוב ומעכה במלחמת חנון בן נחש מלך בני עמון עם דוד. כנראה שהיתה קרבה משפחתית בין אנשי רחב ובין בני עמון, כי לפי הכתובת במצבת שלמנאסר השני היה בעשא מלך בני עמון בן רחב. רחב זו נזכרת במקומות אחרים בשם בית רחוב, והיא נמצאת בעמק בית רחב. היום تل القاضي = תל אל־קָצִ’י בצפון עמק חולה ⁵⁹⁵. משם עולה הדרך לחמת בעמק עיון ומשם הלאה צפונה בעמק האורונתס. 87 T₃; במד' יב, כא; ש"ב י. ח. והשוה שם, שם פסוק ו'.

רחֹב ^ד. עיר בעמק בית שאן, שנודעה לה חשיבות בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת. היא נזכרת בצורה ארחבומָ בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי"ט–הי"ח לפסה"נ ⁵⁹⁶, בפפירוס אנסטסי א' ובמצבת סתי הראשון מבית שאן כעיר, שלא התקוממה לשלטון מצרים יחד עם פחל, ינעם וחמת (ראה את כתובת סתי א' בערך בית שאן). אולי היא העיר רַחָ’בּֿ הנזכרת בלוח תענך מס' 46 ⁵⁹⁷, לפי פפירוס אנסטסי א' היתה רחוב זו כמו פחל מרכז לתעשית מרכבות. במקרא היא נקראת רחב בית־שַׁן ⁵⁹⁸. בכתובת. שישק היא נזכרת אחרי בית שאן. אבסביום והירונימוס מזכירים מקום בשם Roob Po6B במרחק 4 מילים רומיים מדרום לבית שאן, שלפי דעתם היא רחב לבוא חמת. את רחב של התעודות המצריות מזהים עם تل الصارم = תל א־צָּרִם, תל כפול במרחק 4 ק"מ מדרום לבית שאן, בו חרסים ועקבות של ישוב מתחלת האלף השני לפסה"נ ⁵⁹⁹. סמוך לו נמצא מקאם מוסלמי בשם א־שיח א־רִחָבּ. בתל א־צרם נתגלה שבר של חרס עם כתוכת עברית ⁶⁰⁰.

רִחָבּ – رحاب. כפר גדול בגלעד הצפונית בשפת המדבר, מצפ’־מזר' לגרש.

א־רַחוּבּ – الرحوب. כפר בבשן ממערב לאדרעי. בו שדה־חורבות גדול המוקף חומה באורך של 160 מ'. ברוחב של 70 מ' ובעובי של 4.50 מ' ⁶⁰¹.

א־רֻחָבָּא – الرحابا. כפר בחורן.

רִחָבָּה – رحابة. כפר בגלעד, 15 ק"מ מדר’־ מע' לאִרְבִּד.

רחֹבוֹת. הוא שם הבאר אשר חפר יצחק בנחל גרר או קרוב אליו, היום الرحيبة = א־רֻחַיְבָּה בתוך עמק פורה ורחב־ידים בנגב 33 ק"מ מדר’־מע' לבאר שבע, בדרך העולה ממצרים, הכלים הפליאוליתיים המצויים במקום זה מעידים על ישובו בתקופת האבן ⁶⁰². על תל נמצאת חורבה של מצודה (אל־קצר א־רחיבה) מזמן יציאת מצרים, ואולי מזמן קדום יותר, שהוקמה לשמירה על הדרך היורדת כאן מבאר שבע למצרים.

המקום נושב בתקופה הרומית והתפתח בתקופה הביזנטית לעיר גדולה, שיושביה עסקו בחקלאות ובסחר־הביניים. הם חפרו באר עמוקה (קרוב למאה מטר) לשם הספקת מים לבית מרחצם, בארותיה שופעות מים טובים בכמות בלתי מוגבלת. קוטר אחת הבארות 8 מטר ועמקה 130 מ', מהעיר, שהייתה בנויה בשפולי ההר, נשארו חורבה של כנסיה גדולה במרכז העיר ועל ידה ברכה עם מדרגות ושני בתי קברות גדולים ובהם מצבות עם כתובות יוניות. בעמק הפורה מגדלים הבדוים חטה ושעורה. מקרוב ומרחוק באים הבדוים להשקות את צאנם וגמליהם במי הבאר הגדולה. הם בנו סמוך לבאר מקדש מקומי בשם קֻבַּתּ אל־בִּיר. השלטונות התורכיים עשו את רחבות למרכז של נפה לנגב הצפוני והשתמשו בבניניהם באבנים היפות של חורבות העיר ⁶⁰³.

בקום מדינת ישראל הוחזר לשם המקום צורתו המקורית, והוא נקרא בשם רחובות הנגב, להבדילה מהמושבה העירונית רחובות שבשפלה. בר' כו, כב; קדמ' א, 18, 2; 14, 140 On.

רחֹבוֹת הַנָּהָר. מולדת שאול מלך אדום. לפי אבסביוס והירונימוס רחבות היא מקום מבוצר בגְבָל. ה־.Not. dign מציינת בגבל עמדה של חיל־מצב רומי בשם Robotha, וכן נזכר מקום זה גם באדיקט של באר שבע ⁶⁰⁴.

ההוספה הנהר לשם העיר מורה, שהעיר שכנה על יד נהר, ויש להניח, שמולדתו של מלך אדום היתה באדום ולא מחוצה לה. שמה העתיק של העיר רחבות נשתמר בשם הנחל האיתן سيل الرحاب – סַיְל א־רִחָבּ בצפון אדום המשתפך לתוך סיל אל־קֻרָחִי בשפתו השמאלית. ההר שמעל לנחל נקרא גַ’בַּל א־רִחָבּ. בשפתו השמאלית של הנחל סיל א־רחב נמצאת החורבה א־רִחָבּ, היא רחבות הנהר, בתוך שטח פורה המושקה ממי עין א־רחב. נלסון גליק מצא בה חרסים נבטיים רומיים מעטים וחרסים ערביים רבים ⁶⁰⁵. בר' לו, לז; דהי"א א, מה; 14, 142 On.

*רְחוֹב. מושב־עובדים של חברי הפועל המזרחי על אדמת הכפר הנטוש פַרְוָנָה סמוך לתל רחוב (ראה רחב ^ד), כלול באזור האדמיניסטרטיבי בית שאן. נוסד ביום י"ב אלול תשי"א (13.9.1951) על ידי יוצאי כורדיסטאן.

רחוֹבוֹת. עיר קטנה ומרכז של נפה במחוז המרכז של מדינת ישראל, 5 ק"מ מדר’־מע' לרמלה. היא נוסדה כמושבה חקלאית בשנת תר"ן (1890) על ידי החברה “מנוחה ונחלה” בורשה. בז' באדר אותה שנה נחתם החוזה על רכישת האדמה, ובט"ו באב עלו המתישבים הראשונים על הקרקע. המיסדים בחפשם אחרי שם מתאים למושבתם העלו על זכרונם את דברי יצחק בחפרו את באר המים במדבר הנגב (בר' כו, כב) וקראו את שמה רחובות.

בהמשך השנים הבאות גדלה והלכה המושבה וקנתה לה שם כמרכז למוסדות מדע ותרבות ועם קום מדינת ישראל השתכן בה הנשיא הראשון שלה ד"ר חיים ווייצמן ז"ל, ובה מצא את מנוחתו האחרונה.

ביום ב' בחשון תשי"א (13.10.1950) הוכרזה רחובות כעיר, וביום ה' בכסלו תשי"א (14.11.1950) נבחרה מועצת העיריה הראשונה. מספר יושביה (בתחלת שנת תשי"ד) 23,000 נפש ושטח שפוטה 17,781 דונם, שני שלישים של שטח זה נטועים מטעים שונים, ביחוד מטעי פרי הדר. בשנת תשי"ד צורף לשטח שפוטה של עיריית רחובות שטח נוסף של 12,000 דונם הכולל את זרנוקה וכפר הנגיד (קביבה).

העיר כוללת את השכונה הגדולה שערים ומסביב לה זר של ישובים קבוצתיים ושל משקי עזר. מוסדות המדע והמחקר הקיימים ברחובות הם:

מכון ויצמן למדע.

מכון זיו למחקר,

תחנה לחקר החקלאות.

הפקולטה החקלאית של האוניברסיטה העברית.

בכ"ה בחשון תשי"ד (3.11.1935 ⁶⁰⁶) נחנך המכון לביאולוגיה נסיונית ליד מכון ויצמן והונחה אבן הפנה לבנין המכון לפיסיקה. על מוסדות התרבות הצבוריים נחשבים:

בית האכר, בית תרבות של מועצת הפועלים, 2 בתי קולנוע, בית חולים ע"ש א. קפלן (לזכר שר האוצר הראשון של ישראל).

בתשעה בתי חרושת גדולים קיימת תעשיה מפותחת המעסיקה פועלים רבים ⁶⁰⁷.

תקציב העיריה בשנת 1952–53 היה 730,680 ל"י הוצאות רגילות ו־196,493

ל"י תקציב הפתוח.

באדמת רחובות נמצאים שרידים מעטים של ישוב קדום וקברים עתיקים, ובדרך לנס ציונה כלי צור ⁶⁰⁸.

⁰רחוֹבוֹת הַנֶּגֶב. ראה רחבות.

א־רֻחַיְבָּה – الرحيبة. ראה רחובות הנגב.

רַחַ’ם – رخم. כפר באמצע הבשן, 14 ק"מ מדרום לבֻּצְר אל־חַרִירּי.

רַחְ’לָה – رخلة. כפר במעלה הצפוני של הר חרמון.

א־רִיחָה – الريحة. ראה יריחו.

א־רִיחִיָה – الريحية. כפר וחורבה, 6 ק"מ מדר’־מע' לחברון (200 תו' מוסלמים). בוה יסודות של בנינים עתיקים, בורות ומערות.

א־רִחָנִיָה ^א – الريحانية. כפר של צ’רקסים בגליל העליון מדרום לעלמא (בטבת תשי"ב 257 תו') רשום בנפת נצרת. מדר’־מזר' לכפר קברים עתיקים, בורות וערמות אבני־בנין של ישוב קדום ⁶⁰⁹.

א־רִחָנִיָה ^ב – الريحانية. כפר ערבי נטוש במורד הר הגלבע מדר’־מזר' לעין חרוד, לא רחוק מהכפר לצד תל יוסף נמצאת חורבה של ישוב בתקופה הרומית ⁶¹⁰.

א־רִחָנִיָה ^ג – الريحانية. כפר ערבי נטוש בהרי מנשה, 5 ק"מ ממע’־צפ’־מע' למשמר העמק. במרחק 1 ק"מ מדר’־מזר' לכפר נמצאת חורבה של ישוב בתקופה הרומית הביזנטית ⁶¹¹.

א־רִימָה – الريمة. כפר במעלה המזרחי של הר חרמון.

רַיְמוּן – ريمون. כפר בגלעד, 7 ק"מ ממערב לגרש.

רִימַתּ א־לֻּחְף – ريمة اللحف. wull. כפר בשפתה התלולה של טרכונא (א־לִּגָ’א). בו שרידי־בנין עתיקים, שבתוכם נתגלתה כתובת יונית.

רַיָּן – ريان. משטח בנגב, 3.5 ק"מ מצפ’־מע' לעַסְלוּג'.

א־רַיְנָה – الرينة. כפר גדול בהרי הגליל התחתון, 4 ק"מ מצפ’־מזר' לנצרת (1,450 תו' מוסלמים, 750 נוצרים). בו ברכה ותעלות רומיות, קברי סלעים וקברי פיר. ראה אבל ^א והשוה גם ראני.

רֵיסָה (.Prod'). ראה תריסה.

רִינוֹקוֹרוּרָה (.Pvoxipoppo). ראה אל־עַרִיש. מ"מ 122.

רִיצָ’ן אל־עַקַיְלָה – ريضان العقيلة, שדות מרעה בערבה, 20 ק"מ מצפון לעַ’רַנְדַל.

רֵישׁ מַיָּא דְגַעְתּוֹן. מקור נחל געתון המובלע בתחומי עולי בבל. הנחל הוא יובל של נהר מַפְשוּח המשתפך לים התיכון בחוף נהריה. תוס' שביעית יד, יא; יר' שם ו, א–לו, ע"ג (ראש מי געתון).

רישׁ מעון רגעתן, צ"ל ריש מעין דגעתון. ע"ש.

א־רִישָׁה – الريشة. רכס בנגב. ראה שלוחת נוצה.

רִישַׁתּ אל־אַטָוִל – ريشة الاطاول. שלוחות הרי מואב מדר’־מזר' לקיר מואב.

א־רָכִּבּ – الراكب. רכס הרים (433 מ') בנגב, הוא ההמשך הדרומי־המערבי של ההר החלק מדר’־מזר' למכתש הגדול. ראה הר הרכב.

רָכָל. עיר בנגב יהודה, שדוד שלח לזקניה משלל המלחמה אשר לקח מעמלק. השבעים גורסים גמגKcup, היא כרמל שמדרום לחברון. ש"א ל, כט.

⁰רֶכֶס בָּשְׂמַת. רכס נמוך בנגב הדרומי, הנמשך מנחל אורה צפונה עד מדרום לבקעת עובדה.

⁰רֶכֶס זוֹהַר. רכס במדבר יהודה באורך 8 ק"מ מדרום־מערב לצפון־מזרח. שיאו ראש זוהר (550 מ).

⁰רֶכֶס יְרוֹחָם. שלשלת הרים בנגב, הנמשכת באורך של 12ק"מ מדרום־מערב לצפון־מזרח מעל לתל ירוחם. שיאו 623 מ'

⁰רֶכֶס כִּידוֹד. רכס במדבר יהודה כהמשך של רכס זוהר, מדר’־מע' למצדה. ארכו כ־6 ק"מ, שיאו 645 מ'.

⁰רֶכֶס לָבָן. רכס של הרי שיד, הנמשך מעין כרם דרומה־מערבה ויורד לנחל שורק.

⁰רֶכֶס הָסוּלָם. רכס־הרים, הנמשך באורך של 7 ק"מ בדרום הלבנון ויוצא בראש הנקרה אל הים. שיאו (356 מ') מדר’־מע' ללַבּוּנָה. רכס זה הוא השלב הראשון של סולם צור (ע"ש).

⁰רֶכֶס מְנוּחָה. רכס־הרים בנגב, הנמשך מצפון לנחל מנוחה עד הערבה, בו נקודות גובה 411–360 מ'.

⁰רֶכֶס שׁוֹרֶק. רכס גבוה המבוקע על ידי נחל שורק מעמינדב ממזרח ועד כסלון ומחסיה ממערב.

*רְכָסִים. אזור אדמיניסטרטיבי בגליל העליון הכולל את הישובים אלקוש, צוריאל וחוסן.

א־רָם – الرام. ראה רמה ^א.

רָם אַלְלָה – رام الله. עיירה ערבית־נוצרית היושבת על הר גבוה (882 מ') סמוך לבארות בנימין, 15 ק"מ מצפון לירושלים בדרך לשכם (1946: 4,710 נוצרים, 650 מוסלמים). בעיירה ובסביבותיה נמצאות שלש תחנות פריהיסטוריות וקברים מתקופת הברונזה ⁶¹². על אחת הגבעות של רם אללה בנו האנגלים את תחנת השדור הארצישראלית, שנפלה בידי הערבים. מעין המקום שופע 90 ממ"ע מים ביממה. ראה רמה ^ב או רמתים צופים.

רמבוך. ראה רומברך. תוס' שביעית ד, יא.

רם ברין. ראה רומברך. יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד למעלה.

רָמָה (הרמה) ^א. עיר בבנימין הבנויה במקום רם (750 מ') בין גבעון ובין בארות. האיש מירכתי הר אפרים, ששב עם פלגשו מבית לחם יהודה, רצה ללון בגבעה או ברמה. שני מקומות אלה נמצאים בדרכו צפונה להר אפרים, רמה אחרי גבעה. בתאור מסע סנחריב על ירושלים מזכיר הנביא ישעיה את הרמה בין גבע ובין גבעת שאול. הנביא הושע מבשר לרמה, לגבע ולבית אָוֶן את בוא האויב על ערי בנימין. בלכת בני יהודה לגולה שמעו ברמה את קול רחל המבכה על בניה. כי קבורת רחל היתה בצלצח שבגבול בנימין קרוב לרמה. עולי בבל מבני בנימין התישבו במקום זה.

לפי כל הנתונים האלה נמצאת הרמה מצפון לירושלים, אחרי הגבעה או גבעת שאול וגבעון, לפי אבסביוס 6 מילים מירושלים. היום הכפר תו = א־רָם (1946: 327 תו' מוסלמים) 9 ק"מ מצפון לירושלים, ממזרח לדרך העולה לשכם. התל אשר בכפר מעיד על ישוב בתקופה הישראלית. בכפר נתגלו שלש גלוסקמאות עם כתובות עבריות. בחורבות הרמה (חַ’רָאִבּ א־רָם) שמדרום לכפר ישנם שרידים של בנינים עתיקים, קירות, בורות ומחצבות. כן נמצאים שם עקבות של ישוב פליאוליתי. יהו' יח, כה; שופ' יט, יג; ישעי י, כט; הושע ה, ה; ירמ' לאיד; עזרא ב, כו; נחמ' ז, ל; יא, לג; 15, 66 On; מ"מ 30; כפו"פ רצ"ז.

רָמָה (הרמה) ^ב * או רָמָתַיִם (הרמתים צופים). עיר בארץ צוף בקצה הר אפרים, קרוב לבית־אל. תמר דבורה עמד בהר אפרים בין הרמה ובין בית־אל. הרמה היא מולדת שמואל ומקום מגוריו. אביו אלקנה מן הרמתים צופים הלך עם אשתו חנה לשילה, והוא שב משם הרמתה. ברמה שפט שמואל את ישראל. על הבמה אשר ברמה היו העם זובחים זבח, ושמואל היה עולה אל הבמה לברך את הזבח. שם משח הנביא את שאול למלך בשובו מחפש את אתונות אביו במחוזות אפרים הגובלים בארץ בנימין. שמואל אמר אז לשאול, כי בדרכו מהרמה לביתו שבגבעה (גבעת שאול) ימצא שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין. ביתו של שמואל נמצא איפוא מצפון לגבול בנימין. שמואל נקבר בעיר אבותיו ברמה. ברור איפוא, כי הרמה והרמתים צופים הן מקום אחד הנמצא בקצה הר אפרים.

דוד ברח מפני שאול מגבעה לרמה, רמה ^א קרובה מאד לגבעה, והיא נראית מכאן יפה, ויש איפוא להניח, שהוא ברח מעבר לגבול בנימין לרמה שבקצה הר אפרים. כשבעשא מלך ישראל עלה על יהודה, בנה את הרמה ובצר אותה לבלי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה, וכאשר התקיף בן־הדד מלך ארם את בעשא בצפון ממלכתו, הרס אסא את הרמה שבדרום ממלכת ישראל ויבן באבניה את גבע בנימין ואת המצפה, שני משלטים בצפונה של ממלכת יהודה, כתריס בפני התקפות מלך ישראל. משהגיעה גלות ירושלים ויהודה לרמה, שחרר נבוזראדן את ירמיהו, שהיה עם המוגלים על מנת לשוב לגדליהו בן אחיקם, שישב במצפה כנציב מלך בבל בערי יהודה. מכאן שרמה זו היתה מצפון למצפה, מעבר לגבול יהודה. בכתובת שישק נזכרת רמתים בצורה ארמתן. דמטריוס הפריד משומרון את הטופרכיות רמתים, לוד ואפרים ונתנן ליונתן החשמונאי כתגמול בעד עזרתו במלחמותיו, והוא צרפן ליהודה. שלש הטופרכיות האלה הנמצאות בערך בקו אחד מהוים שטח נרחב אחד בין שומרון לבין יהודה: לוד במערב אפרים (א־טַּיִּבָּה) במזרח ורמתים באמצע ⁶¹³.

הרמה או הרמתים צופים היא העיר הקטנה رام الله = רָם אַלְלָה (ע"ש). היא נמצאת בדרך המלך העולה צפונה בגבול בנימין ואפרים, ממערב לבארות בנימין, 2.5 ק"מ מדרום לבית־אל. העיר בנויה על שתי רמות גבוהות (869 –878 מ'), הצופות למרחוק עד הים התיכון. הבמה אשר ברמה היתה בודאי על הגבוהה שבגבעות המקום (882 מ'), אולי במקום שבו בנויה בזמננו תחנת השדור של “רדיו ירושלים”. * שופ' ד, ה; ש"א א, יט; ב, יא; ז, יז; ח, ד; טז, יג; יט, יח–כג; כה, א; כח, ג; 126 S; מ"א טו, יז כב; ירמ' מ א–ו; דהי"ב טז, א–ו; תוס' סוטה יא, ה. יב; קדמ' ו, 3; 3; 4. 1. 6; 7, 5, 11, 4; 13 5.('Apiuc9d) ש"א א, א; חשמ' א' 11, 34; קדמ' ח, 12, 3 (Apaa8-dov '); יג, 4, 9 (On 32,31;('Pauc9d On; מ"מ31, 49.

רָמָה (הרמה) ^ג. ראה רמות גלעד. מ"ב ח, כט; דהי"ב כב, ו.

רָמָה (הרמה) ^ד. עיר בארץ אשר. היום הכפר הנטוש راميا = רָמִיָא, 21 ק"מ ממזרח לראש הנקרה, בגבול מדינת ישראל והלבנון. יהו' יט, כט.

רָמָה (הרמה) ^ה. עיר בארץ נפתלי. היום הכפר הערבי הגדול עם מועצה מקומית الرامة = א־רָמָה (בטבת תש"י 2,392 תו' דרוזים ומוסלמים). 13 ק"מ מדר’־מע' לצפת בדרך לעכו, העוברת בעמק ארוך המפריד בין הגליל העליון והגליל התחתון. שלשה מעינות שבכפר וסמוך לו שופעים ביחד בממוצע 200 ממ"ע מים ביממה.

בשנת תקכ"ט היה הכפר חרב ⁶¹⁴. הרמה העתיקה ישבה על הגבעה הקרובה לכפר מדרום־מערב, שבה שרידים עתיקים, עמודים וכתבות פסיפסים ושרידי כלי חרס ⁶¹⁵. בשנת 1930 גלה י. בן־צבי ברמה כתובת עברית עתיקה חרותה באבן מבית אכסניה לאורחים וזו לשונה:

“דכירין לטב רב[י] אליעזר בר טדיאור ובניו דבנין [בית דה] דאורחתיה” ⁶¹⁶.

בכ"ט בניסן תש"ח נחל צבא ההגנה לישראל נצחון על הצבא הפולש הערבי ליד רמה, ושלל רב נפל לידיו. יהו' יט, לו.

רָמָה ^ו. הוא השם המקובל אצל היהודים מימי הבינים לכפר נבי סמויל (השוה מצפה ^א), היושב על ההר הגבוה ביותר (895 מטר) בקרבת ירושלים, מצ’־מע' לעיר, בשם זה נזכר תמיד הכפר בספרי המסעות של היהודים.

לפי מסורת נוצרית מהמאה החמשית נמצא בכפר זה קברו של שמואל הנביא שנקבר בעיר אבותיו הרמה. יוסטיניאנוס צוה לבנות מעל לקבר שמואל המדומה כנסיה גדולה. הצלבנים, שבנו על יסודות הכנסיה של יוסטיניאנוס כנסיה חדשה, כנו את הכפר בשם St. Samuel בשם זה מזכירו גם ר' בנימין מטודילא, שבקר בארץ בימי שלטון הצלבנים.

מֻגִ’יר א־דִּין, ההיסטוריון הערבי הירושלמי כותב בשנת 1496: “קברו של שמואל הנביא נמצא בכפר מחוץ לירושלים מצד צפון, בדרך ההולכת לרמלה של פלסטין, בראש ההר הנמצא שם. הוא ידוע מאד. הכפר נושא אצל היהודים את השם רמה” ⁶¹⁷. ר"מ באסולה (הנוסע האלמוני מליבורנו משנת רפ"ב [1522]) מודיע על “המערה וקבר הנביא ויש שמש שמחזיק את המפתח והולך שם בכל יום ב' וה' להדליק בי נרות” ⁶¹⁸. בשנת 1654/55 כותב הקראי משה ירושלמי: “הזקנות ספרו לנו כי הן תלכנה שמה (אל קבר שמואל הנביא) מדי שנה בשנה קרוב לחג השבועות על רגליהן ותשובנה כן בלי שום רכיבה אחרי שתשבנה שמה לילה א' או ב' לילות, כי מנהג לרבנים בכל שנה ללכת בזה הזמן יותר מאלף אנשים ונשים בספר ושמה יאכלו וישתו ויחנו כמה ימים שירצו” ⁶¹⁹. עד הדורות האחרונים היו יהודי ירושלים עולים למקום זה להשתטח על קבר הנביא ביחוד היו באים שמה בהמוניהם ביום כ"ח באייר, שהוא לפי המסורת יום פטירתו של הנביא.

א־רָמָה ^א (רָמַתּ אל־חַ’לִיל) – الرامة (رامة الخليل). ראה אלוני ממרא.

א־רָמָה ^ב – الرامة. ראה רמה ^ה (הרמה).

א־רָמָה ^ג – الرامة. כפר מצפ’־מע' לסבסטיה (300 תו' מוסלמים).

א־רָמָה ^ד – الرامة. מקום של ישוב עתיק על הר גבוה (850 מ') במואב, 10 ק"מ מדר’־מזר' לערער. בו חורבות רבות ובורות גדולים מאד.

רִמּוֹן ^א. עיר בבנימין. במלחמתם עם בני ישראל נסו בני בנימין מהגבעה המדברה אל סלע רמון, ואנשי יבש גלעד באו אל בני בנימין אשר בסלע רמון ויקראו להם שלום. רמון זו היתה ממזרח לנחלת המטה בנימין בגבול המדבר. היום הכפר رمّون = רַמּוּן, 10 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לרם אללה (1,150 ת' מוסל'). בכפר ובסביבתו מערות, בורות, ברכה ורצפת פסיפס. במדבר, במרחק 4 ק"מ מדרום־מזרח לכפר, נמצא הר סלעים בשם קֻבַּת א־רֻמָּמַנָה (762 מ'), הוא כנראה סלע הרמון, שבו בקשה מפלט שארית הפליטה של צבא בני בנימין. שופ' כ, מה–מז; כא, יג; 11, 144 On; מ"מ 27.

רִמֹּון ^ב. עיר בנגב יהודה הנמנית גם על ערי מטה בני שמעון. רמון זו נמצאת מנגב לירושלים (“מגבע לרמון נגב ירושלים”, זכר' יד, י). עולי בבל משבט יהודה התישבו בה ⁶²⁰. אבסביוס והירונימוס מזכירים את רמון ככפר גדול מאד של יהודים בדרומא, בין באר שבע ובין בית גוברין. היום خ. الرمامين = ח'. א־רַמָמִין מצפ'- צפ’־מזר' לבאר שבע. השוה גם עין ורמון. יהו' טו, לב; יט, ז; זכר' יד, י; נחמ' יא, כט; דהי"א ד, לב; תוס' סוטה יא, יד; ⁶²¹ (On 88,17 ('Epsuudov

רִמֹּון ^ג (המתאר). עיר בגבול הצפוני־המזרחי של ארץ זבולון, היא רמונו, שהיתה לבני מררי הלויים (דהי"א ו, סב). ברשימת ערי הלויים בספר יהושע (שם כא, לה) כתוב דִמְנָה וצריך כנראה לקרא רִמֹנָה. בתקופת התלמוד ישבו ברמון המתאר כהנים. בתוס' אהלות מסופר מעשה בשפחתו של מציק אחד ברמון, שהטילה נֵפל בבור. היום הכפר הערבי الرمّانة = א־רֻמָנָה בשפתה הדרומית של בקעת בית נטופה, 15 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לנצרת (בטבת תש"י 97 תו' מוסלמים). בו עקבות של בנינים עתיקים, בורות, מערות וחרסים מתקופת הברזל. יהו' יט, יג; תוס' אהלות טו, יג; מקואות ו, ב; ב' פסחים ט, א; עבו"ז תחלת מב, א; יר' פסחים א, ג–כז, ע"ג; כפו"פ רצ"ג.

רִמֹּון ^ד. ראה גת־רמון והדד־רמון.

רִמּוֹנוֹ. ראה רמון ^ג והשוה גם דמנה. דהי"א ו, סב.

רִמּוֹן פֶּרֶץ. תחנה במסעי בני ישראל בין רתמה ובין לבנה. הדרך ההולכת ממדבר סיני למפרץ אילת (עציון גבר) עוברת בין בִּיר אֻם רַתִּם (רתמה) ובין בִּיר בַּיְצָ’א (לבנה) בוָדִי מָיַיִן ובתוכו באר, שעל ידה חנו בני ישראל. במד' לג, יט–כ.

רָמוֹת גְלְעָד *, רָאמוֹת בַּגִּלְעָד. עיר מרכזית בארץ גד. היא הוכרזה כעיר מקלט וניתנה ללויים ממשפחת מררי. בימי שלמה היתה מרכז המחוז הששי של ממלכתו, שהקיף את חוות יאיר אשר בגלעד ואת חבל ארגוב אשר בבשן. אחאב ויהורם נלחמו רבות עם מלכי ארם על עיר זאת, ואחאב מת שם במלחמתו עם ארם. ברמות גלעד משח אחד מבני הנביאים בפקודת אלישע את יהוא למלך על ישראל. לפי ברייתא אחת עמדה שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, ולפי יוספוס היתה עיר זו רחוקה 15 מילים רומיים מרבת בני עמון.

שני המקורות האלה, שעליהם סומכים המזהים את רמות גלעד עם א־סַּלְט ⁶²², עם א־רֻמַיְמִין מצפ’־מזר' לא־סלט או עם ח'. גַ’לְעַד, אינם קולעים למטרה. את רמות גלעד שבמחוז השישי יש לחפש צפונית יותר במקום מרכזי, שמשם היה יכול נציב שלמה לשלוט גם על חוות יאיר, שהיו בקצה הצפוני של הגלעד ובדרום הבשן, וכן גם על חבל ארגוב שבצפון הבשן. ועוד זאת: מלך ארם, שיצא לכבוש את הגלעד, היה צריך להתגבר קודם על הנקודה האסטרטגית, שהיתה בדרכו בבואו מן הצפון. בדרך מהבשן אל הגלעד נמצאת בנקודה הגבוהה ביותר (564 מ') ברכס ההרים שבשטח המריבה בין ארם ובין ישראל העיירה الرمتة = א־רַמְתָּה, 10 ק"מ מדר’־מע' לאדרעי, בצומת הדרכים הבאות מהבשן, מהגלעד ומעבר הירדן מערבה דרך בית־שאן ⁶²³. השוה גם מצפה גלעד, יגר שהדותא וסכותא.

אחרי חורבן הבית השני נוסדה בבית ראס ממערב לרמתה על ידי נרבה או טריינוס קיסר העיר Capitolias, שחורבותיה עודן קיימות שם. אבל ⁶²⁴ קובע עם דלמן ⁶²⁵ ועם אולברייט ⁶²⁶ את רמות גלעד בחֻצְן עַג’וּל, 16 ק"מ מדר’־מע' לרמתה, שהיה מיושב מתקופת הברונזה הקדומה עד תקופת הברזל התיכונה. * מ"א ד, יג; כב, ג ואילך; מ"ב ח, כח–כט; ט א. ד. יד; דהי"ב יח ב–ה; כב, ה–ו; במדב"ר יד, א. ** דב' ד, מג; יהו' כ, ח; כא, לו (רמת בגלעד); דהי"א ו, סה; תוס' סכות ג (ב), ב; קדמ' ד, 7, 4; ה, 15, 3. 5; ט, 6, 2–1; 4, 144 On.

תמונה 33 ישעיהו פרס

רמת גן, ככר הרמב"ם

תמונה 34 ישעיהו פרס

תל יוסף, רועה עם עדר כבשים של הקיבוץ

תמונה 35 ישעיהו פרס

שבטה (סבייטה) אחד מרחובות העיר העתיקה בנגב

תמונה 36 ישעיהו פרס

שדה בוקר, כתובת של רועים בסביבה

*רָמוֹת הַשָּׁבִים. מושבה של יוצאי גרמניה, בני המעמד הבינוני, בשרון, 5 ק"מ ממזרח להרצליה. נוסדה כישוב חקלאי ראשון של עולי גרמניה בכסלו תרצ"ד (19.11.1933). המושבה מפותחת על בתיה היפים, משקיה ומוסדותיה הצבוריים. היסודות החברתיים והכלכליים מבוססים על כלכלה פרטית ובמשמעת קואופרטיבית וחברתית: שווק וקניה משותפים, פקוח סניטרי על החי, עזרה הדדית, הספקת חומר רביה וקרנות למקרי אסונות כלכליים. בטבת תשי"ב מנתה המושבה 475 נפש. שטחה 1,200 דונם. משקה אינטנסיבי ומעורב: גדול ירקות, פרדסים קטנים, והענף העיקרי הוא הלול. ביום ד' אדר תש"י (12.3.1951) קבלה המושבה מעמד של מועצה מקומית.

*רָמוֹת מֵאִיר. מושב שתופי של נוער חלוצי מבני הארץ הנמנה עם תנועת המושבים בשפלה בקרבת רחובות, באזור האדמיניסטרטיבי גזר. נוסד ביום כ"ד בכסלו תש"י (15.12.1949) ונקרא לזכר העסקן הציוני דר' מאיר רוזוב, בטבת תשי"א מנה 74 נפש.

*רָמוֹת מְנַשֶּׁה. ישוב של קבוץ השומר הצעיר על אדמת צַבָּרִין־דליה מדרום לזכרון יעקב. נוסד ביום כ"ד תמוז תש"ח (31.7.1948), כלול באזור האדמיניסטרטיבי מגדו. חברי הקבוץ הם יוצאי פולין ובולגריה, בטבת תשי"א 124 איש.

רָמוֹת־נֶגֶב. ראה רמת נגב. ש"א ל, כז.

*רָמוֹת נַפְתָּלִי. מושב שיתופי של ארגון וינגיט על אדמת הַרָוִי בגליל העליון, 3 ק"מ מצפ’־מע' לים חולה. נוסד ביום י"ב אייר תש"ה (25.4.1945) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי הגליל העליון.

⁰רָמוֹת שָׂגִיא. רמה (616 מ') בנגב סמוך לגבול מצרים, מדרום להר שגיא.

רִמָח – رماح. כפר בדרום הר חורן.

רָמְיָא – راميا. ראה רמה ^ד.

א־רֻמַיְדִי – الرميدي. ראה מקאם אל־ארבעין.

רֻמַיְדִיָה – رميدية. כפר מדר’־מזר' לצור.

א־רֻמַיְל – الرميل. חורבה של מבצר חזק מאד מתקופת הברזל הקדומה במואב מצפ’־מזר' לדיבון ⁶²⁷.

א־רֻמַיְלָה ^א – الرميلة. כפר סמוך לשפת הים מצפון לצידון.

א־רֻמַיְלָה ^ב – الرميلة. בימי הבינים כפר במחוז ירושלים (יקות ו, עמ' 824). ראה בית שמש ^א.

רֻמַיְלַתּ חָמִד – رميلة حامد. מישור חול בנגב 15 ק"מ מדר’־מע' לבאר שבע.

רֻמַיְלַתּ מַקְסַם – رميلة مكسم. מישור חול בנגב סמוך לקודם (רֻמַיְלַתּ חָמִד).

*רָמִים. ישוב של קבוץ “גלילים” המסונף לקבוץ המאוחד בגליל העליון, במקום הנקרא בערבית منارة = מַנָרָה, על הר (860 מ') בקרבת מיס והונין. הישוב חולש על עמק חולה. הוא נוסד ביום י"ב שבט תש"ג (18.1.1943). מספר נפשותיו (בטבת תשי"א) 214 ושטח אדמתו 2,535 דונם.

א־רֻמַיְמִין – الرميمين. כפר של צ’רקסים בגלעד הדרומית, 10 ק"מ מצפ’־מזר' לסַלְט.

רָמִין – رامين. כפר בשומרון במרחק 4 ק"מ ממע’־צפ’־מע' להר שומרון, הוא מקום של ישוב קדום מאד. בו יסודות ועקבות של בנינים, בורות, קברי־סלעים ומערות עם מחסני תבואה.

רֻמַיְשׁ – رميش. כפר בגליל העליון, 3 ק"מ מצפ’־מע' לכַּפְר בִּרְעִם. בשנות המגפה בצפת תקע"ב – תקע"ד התישבו בכפר זה יהודים, שנמלטו מצפת. ראה ע' רמשא.

רמכוך. ראה ע' רומברך.

רַמְלָה. עיר בצומת דרכים, במרחק 19 ק"מ מדר’־מזר' ליפו. היא נוסדה בשנת 717 על ידי הח’ליף סלימאן בנו של עַבְּד אל־מַלִךּ מבית אומיה והיתה בימי שלטונו בירת ארץ־ישראל וסוריה. הוראת השם الرملة = א־רַמְלָה היא העיר הבנויה על חול. העיר המוסלמית החדשה תפסה מיד את מקומה של לוד הנוצרית. בהווסדה עברו אליה והתישבו בה רוב תושבי לוד הקרובה, שירדה פלאים. במאה התשיעית היו תושביה ערבים, פרסים ושומרונים ⁶²⁸. ההיסטוריוגרפים הערביים של ימי הביניים מודיעים על ישוב שומרוני גדול ברמלה ובסביבותיה בימי השולטנים מבית עבאס, וביחוד בימי הָרוּן א־רַשְִיד, שהושיב אכרים שומרוניים בסביבות רמלה (אל־בלאד’רי, עמ' 88). הם מתארים את רמלה כעיר גדולה ויפה, ובה היו שוקים גדולים, שבהם היה פורח סחר הפנים והחוץ. בה עברו ארחות המסחר ממצרים לדמשק ולארם נהרים. שטח העיר היה מיל מרובע אחד ובה בנינים גדולים ורחובות יפים. מסגדה הוא היפה ביותר בעולם וסביבותיה פוריות מאד ⁶²⁹. אז היתה רמלה בירת מחוז אל־פלסטין, שעל עריו נמנו בית אל־מקדס (ירושלים). בית ג’בריל (בית גוברין), עזה, מימס (מיומס), אשקלון, יפו, ארסוף, קיסריה שכם, א־רִיחא (יריחו) ועַמָּן (רבת בני־עמון). יעקובי (עמ' 161) כותב, שיושבי רמלה הם תערובת של ערבים ופרסים. הכופרים שבעיר זו הם השומרונים, לפי אצטח’רי היתה רמלה באמצע המאה העשירית העיר הגדולה ביותר בפלסטין, וירושלים היתה דומה לה כמעט בגדלה.

במאה העשירית התישבו ברמלה יהודים שקראו לעיר זו גת או גת רמון (ע"ש). נוסעי הצלב והנוסעים היהודיים והנוצריים של ימי הביניים כנוה בשם רמה (Rames) ⁶³⁰ או רמתה ⁶³¹ או שזהוה עם רמתים צופים ⁶³². במאה הי"א היה בה מרכז יהודי גדול ⁶³³. משהתחילו המלחמות הפנימיות בירושלים הועברה ממנה הישיבה הארצישראלית לרמלה. בזמן ההוא התקיימו בה שתי קהלות של רבניים, קהלה ארצישראלית וקהלה בבלית, וגם עדה קראית גדולה ⁶³⁴. היחסים בין היהודים ובין הקראים היו טובים, ואלה קבלו מאלה מנהגים שונים ⁶³⁵. היו בה בתי כנסת שאמיין (דמשקיים, סוריים) וירושלמיים. בשוב הישיבה לירושלים התקיים עוד קשר אמיץ בינה לבין קהלת רמלה. במאה העשירית עוד התקיימה ברמלה כתה דתית חדשה, שנוסדה במאה התשיעית על ידי היהודי מַלִךּ הרמלי ונקראה אל־מַלַכִּיָּה (ע"ש מיסדה) או אל רמליה (ע"ש העיר) ⁶³⁶. גם יהודים יוצאי ספרד התישבו ברמלה. במהומות של השנים 1024–1029, כשהבדוים בני ג’ראח מרדו בשלטון מצרים, עלו הם על רמלה הבירה (1025) והביאו שואה על הקהלות הלא־ערביות, ורוב בניהן של קהלות אלו עזבוה ונדדו למקומות אחרים, ובעיר נשארו רק מעטים ודלים. כשאך נרפאה העיר מהמכה הזאת, נחרבה בסוף שנת 1033 (בי"ב בטבת ד"א תשנ"ד) ברעידת אדמה חזקה, שבה נספו אנשים רבים תחת מפולת הבתים. באמצע המאה הי"א עוד ישבו יהודים ברמלה ⁶³⁷. ברעידת האדמה של שנת 1067 נחרבה העיר כלה, ומן התושבים נהרגו 25,000 איש. קהלה יהודית קטנה הוסיפה להתקיים בה גם לאחר מכן עד סוף המאה הי"א, וכן היו ישובים כפריים של יהודים בסביבות רמלה, בשנת 1071 נכבשה העיר על ידי הסלג’וקים.

בעלות הצלבנים על הארץ נעזבה רמלה מיושביה ונתבטלו העדות היהודית, השומרונית והקראית של עיר זו, היהודים והקראים נמלטו לירושלים והשומרונים לישוביהם בשומרון. ר"ב מטודילא מצא (בשנת 71–1170) ברמלה שלשה יהודים צבעים בלבד ובתי קברות גדולים של היהודים. הצלבנים, שבצנו את העיר, לא הצליחו ליצור בה מחדש ישוב ניכר. בלדוין השלישי מסר אותה לרשותם של סוחרים ממרסיליה. וכנראה שהיו ביניהם גם כמה יהודים. הערבים נלחמו עליה רבות ולבסוף נפלה בידי השולטן המצרי ט’אהר אל־ביברס, שהרס את חומותיה ואת מצודתה. אבל העיר נשארה תחנה חשובה בדרך לירושלים ⁶³⁸. בתחלת המאה הי"ד היתה רמלה שוב העיר הגדולה בארץ ובירתה, ואז היתה בה גם קהלה יהודית חשובה, שנהגה לפי עדותו של אשתורי הפרחי לחוג יו"ט שני של גלויות. בשנת 1657 ברחו כמה חכמים מירושלים לרמלה מחמת אימת המושל בירושלים. לפי חשבונות משלמי המס בארץ־ישראל בשנת 91–1690 לא היו בשנה ההיא יהודים ברמלה.

בהוסד המושבות החקלאיות היהודיות בשפלה התישבו שוב יהודים מעטים ברמלה, שמצאו עבודה במושבות הקרובות. בשנת 1895 ישבו בה 106, ובשנת 1897 166 יהודים. הישוב היהודי פסק במלחמת העולם הראשונה. צה"ל כבש את העיר ביום ה' תמוז תש"ח (12.7.1948), “במבצע דני”. יושביה נכנעו מרצונם לשלטון הצבאי הישראלי ושרדו בה כ־800 ערבים מתוך 17,000 תו'. עולים יהודיים התישבו בה ומפתחים בה את המסחר והתעשיה. באדר תשי"ד מנה מספרם 18,650 נפש. רמלה היא כיום מרכז של נפה במחוז המרכז.

ברמלה נמצאים בנינים מימי הבינים ומהתקופה הראשונה של שלטון התורכים. את המסגד הלבן (אל־גָ’מִע אל־אַבְּיַץ') בנה בונה העיר סֻלַיְמָן אִבְּן עַבְּד אל־מַלִךּ. המגדל המרובע שלו הוקם על ידי הממלוכים בשנת 1318. המוסלמים קוראים לו מגדל הארבעים לזכר ארבעים מלויו של מחמד. המסגד הראשי של העיר היה כנסית הצלבנים. מימי הביניים נשתמרו ברמלה כתובות ערביות, בורות, ובריכה גדולה עם כפות קמורות הסומכות על עמודים ⁶³⁹. מס' ר"ב, עמ' 39; כפו"פ קכ"ז–קכ"ח, ש"א–ש"ב;

רַמְלָה – رملة. כפר באדום, במרחק 95 ק"מ מדר’־מזר' למעון.

רַמְלַתּ בַּיְצָ’א – رملة بيضاء. ראה חולות חלוצה.

רַמְלַתּ זַיְתָּא – رملة زيتا. שטח נטוע עצי זית בשומרון: 2 ק"מ ממזרח לכפר ברנדיס.

רַמְלַתּ אל־עַגְ’רָה – رملة العجرة. ראה חולות עגור.

רַמְלַתּ א־צַּ’בַּע – رملة الضبع. שטח חול בנגב, 15 ק"מ מצפ’־מע' לרֻחַיְבָּה (רחבות).

רַמְלַת א־שּׁוּנְרָה – رملة الشنرة. ראה חולות שונרה.

א־רֻמָּן – الرمّان. כפר גדול בגלעד, 16 ק"מ מצפ’־מזר' לא־סַּלְט. במרחק קילומטר אחד ממנו נמצאת ח'. א־רֻמָּן, היא חורבה של עיר מבוצרת מתקופת הברונזה הקדומה עד ראשית תקופת הברונזה התיכונה. הישוב נתחדש בה בתקופת הברזל הקדומה והתקיים עד סוף תקופת הברזל התיכונה, כלומר במשך כל התקופה הישראלית. חרסים מעטים הם ביזנטיים וערביים ⁶⁴⁰.

רֻמָּנָה ^א – رمانة. ראה גת־רמון והדד־רמון.

רֻמָּנָה ^ב – رمانة. כפר בגליל הדרומי. ראה רמון ^ג.

א־רֻמָּנָה – الرمانة. חורבה של ישוב קדום באדום, 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לבצרה.

א־רֻמְסַנִיָּה – الرمسنيّة. חורבה בגולן העליון על הר, שבצלעותיו נמצאים בניינים מתחת לאדמה ומעליה, וערמות גדולות של אבני־בנין ובהם פתוחים נוצריים וכתובות יוניות.

רַמְסִס – رمسس. חורבה של ישוב ביזנטי באדום, במרחק 2 ק"מ מצפ’־מע' לבצרה, בתוך סביבה פוריה, שהערבים קוראים לה אַרְץ’־רַמְסִס. יש בה גם עקבות של ישוב מתקופת הברונזה הקדומה ומהתקופה הנבטית. השם המקורי הוא כנראה רעמסס, אבל לא ידוע מתי ומדוע קבל המקום את השם הזה ⁶⁴¹.

רַמְשָׁא. בתלמוד מסופר מעשה ברב שעלה מחמתה דטיבריה ונפגש ברמשא ברומאים, שנכנסו אתו בשיחה. המקום הזה הוא בגליל העליון. היום הכפר رميش – רֻמַיְשׁ בגבול המדיני בין ישראל ובין מדינת הלבנון, 3 ק"מ מצפ’־מע' לכפר ברעם, בדרך העולה מטבריה לצור. יר' ברכות ט–יב, ע"א למטה.

רֶמֶת. עיר ביששכר הנזכרת ביהו' כא, כט בשם ירמות ובדהי"א ו, ח בשם ראמות (ע"ש). סָרִיסָלוֹ מציע כמקומה של רמת את תל אל־מֻקַרְקַשׁ המתרומם מעל לשפת וָאדי שַׁרָר במרחק 5 ק"מ מדר’־מזר' לכפר תבור. מקום זה הוא מבצר טבעי, בו נמצאים עקבות של חומות עתיקות, קירות ואבני בנין, חרסים מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת, הברזל הקדומה והביזנטית ומעט מוזאיקות ⁶⁴². יהו' יט, כא.

רַמְתָּא. בזמן התלמוד עיר בעמק הירדן מעבר לנהר, היא בית הרם (ע"ש). אפרסמון גדל בעמק מעין גדי עד רמתא. מרמתא היו מביאים כלי יוצר לשוקי הארץ. תוס' שביעית ז, יא; ב' שבת כו, א; מדרש תהלים. ג, ג.

*רָמַת אַהֲרֹן. מושב של משקי עזר לפועלים חקלאיים סמוך לרחובות. נוסד ביום ג' דחוהמ"פ תרצ"ה (21.4.35) ע"י “בני ברית” ונקרא על שם אהרן אייזנברג, ממיסדי המושבה רחובות. התישבו על הקרקע 20 משפחות (75 נפש). שטח אדמת המושב 56.5 דונם. על יד כל בית משק מעורב ואינטנסיבי על שטח של 2 דונם.

⁰רָמַת בּוֹקֵר – אל־בַּקָּר. רמה גבוהה (582 מ') בנגב, 15 ק"מ ממערב למכתש הגדול.

רָמַת בְּנֵי עֲנָת. מעשה באחד כהן חסיד ברמת בני ענת והלך רבי יהושע לדבר עמו והיו עוסקים בהלכות חסידים. כנראה צ"ל רום בית ענת (ע"ש). אבות דר"ג נוסחה ב', פכ"ז–כח, ע"ב.

רָמַת גַּן. עיר־גנים למופת מצפ’־מזר' לתל אביב, בדרך לפתח תקוה. היא נוסדה כמושב שתופי בטבת תרפ"ב (דצמבר 1931), ובשנת תרפ"ו (1926) קבלה מעמד של מועצה מקומית. בגלל אוירה הטוב, נקיונה המופתי, גניה הצבוריים היפים בהר ובעמק ומוסדות התרבות שלה, שבהתפתחותם השקיע אברהם קריניצי העומד בראשה מיום הוסדה, הרבה מרץ ויזמה, הלכה רמת גן וגדלה בקצב מהיר, ובט"ו בשבט תש"י (2.2.1950) הוכרזה כעיר.

שטח שפוטה של עירית רמת גן היה בתחלת תשי"ד 11,000 דונם ומספר יושביה 53,000 נפש. גבולותיה הם: מצפון הירקון, ממזרח כביש ראשון לציון – רעננה והעיר בני ברק, מדרום הכביש ההולך ללוד וממערב תל אביב וגבעתיים. בתוך רמת גן נכללים הישובים נחלת גנים, תל בנימין, רמת יצחק, נוה יהושע, תל גנים, שכונת עמידר ושכונת רסקו.

301 מפעלי תעשיה גדולים וזעירים ברמת גן מעסיקים 5,753 פועלים. 20 גנים צבוריים מפארים את העיר, ונוסף להם ניטע על שטח של אלף דונם הפארק הלאומי הגובל בכביש לוד.

מוסדות התרבות בעיר הם: בית האזרח, המשמש מרכז תרבותי לתושבי העיר ובו הספריה הצבורית “דביר ביאליק”; “בית צבי”, שהוקם ע"י משפחת קליר לזכר בנה, משמש בית תרבות לנוער; בית תרבות ע"ש צ’רלס כהן בשכון עמידר, בית תרבות של מועצת פועלי רמת גן, אמפיתיאטרון גדול, בריכת שחיה גדולה, אצטדיון אולימפי ל־80.000 איש היחיד במינו במזרח הקרוב, ומגרשי ספורט של העיריה.

בגלל מעלותיה הרבות משכה אליה רמת גן מתישבים רבים, שעסקיהם או משרדיהם הם בתל אביב, בתוכם שגרירים וקונסולים של מדינות חוץ ⁶⁴³.

בקיץ רבים האנשים המחפשים מנוחה והחלמה בבתי ההבראה ופנסיונים של רמת גן.

בשנת הכספים 53–1952 היה תקציב העיריה כדלקמן: התקציב הרגיל 2,005,673 ל"י התקציב הבלתי רגיל 1,159,400 ל"י סה"כ 3,165,073 ל"י

הבדיקה הארכיאולוגית של השטח העירוני של רמת גן הוכיחה, שהוא היה כבר מיושב בתקופת הברונזה ושוב בתקופה הרומית. נתגלו בו כלי חרס, מערת־קברים חצובה עם כוכים בור ושרידים של פסיפס ⁶⁴⁴.

*רָמַת דָּוִד (עיינות והשרון). שני ישובים קבוציים זה ליד זה המסונפים לחבר הקבוצות. בעמק יזרעאל, מדר’־מזר' לנהלל, כלולים באזור האדמיניסטרטיבי נהלל והקישון. נוסדו ביום י"ז כסלו תרפ"ז (23.11.1926) ונקראו על שם דוד לויד ג’ורג (David Lloyd George) מי שהיה ראש ממשלת בריטניה הגדולה בזמן מתן הכרזת בלפור על יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל:

א) קבוץ עיינות. שטח אדמתו 3,750 דונם ומספר נפשותיו (בטבת תשי") 312. ב) קבוץ השרון, שטח אדמתו 3,734 דונם ומספר נפשותיו (בטבת תשי"א) 348.

משקיהם מעורבים ואינטנסיביים. על יד רמת דוד נמצא שדה תעופה.

*רָמַת הֲדַסָּה. מוסד מרכזי לעלית הנוער נוסד להנצחת זכר הנרייטה סאלד בשלוחות הרי הגליל התחתון, בין קבוץ אלונים ובין בית לחם הגליל. כלול באזור האדמיניסטרטיבי נהלל והקישון

*רָמַת הָדָר. מושב עם מועצה מקומית בשרון 1 ק"מ מדרום למושבה הדר, נוסד בסיון תרצ"ח (26.5.1938) על ידי עולי גרמניה, על אלה נוספו במשך הזמן מתישבים מוותיקי הארץ ועולים חדשים. שטח אדמת המושב 220 דונם מטעי הדו, משקו מעורב ואינטנסיבי, בו לול גדול והארחה, מספר תושביו (בסוף תשי"ג) 300 נפש. רוב בעלי המשקים המאוגדים באגודה שתופית מגדלים ירקות ומספוא על שטחים מחוץ למושב.

*רָמַת הַכּוֹבֵשׁ. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בשרון, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לכפר סבא, כלול באזור האדמיניסטרטיבי השרון התיכון. נוסד באלול תרצ"ב (ספטמבר 1932). שטח אדמתו 1,395 דונם, בהם מטעי עצי הדר, כרם, גן ירקות וחציר בהשקאה, גדול בהמות ועופות. סבל רב עבר על הישוב הזה במהומות הערביות בשנים תרצ"ו–תרצ"ט. ארבעה עשר מחבריו נפגעו מכדורי מרצחים וממוקשים. מספר נפשותיו (בטבת תשי"א) 650.

רָמַת הַמִּצְפֶּה. רמה בנחלת המטה גד, היא הרמה שמצפון לנחל יבוק, שבה מצפה גלעד (ע"ש). יהו' יג, כו.

*רָמַת הַנֶּגֶב. מושב של קבוצת “אפיקים” המסונפת לחבר הקבוצות, בנגב, על אדמת ח'. שׁוּשָׁה, 13 ק"מ מצפ’־מע' לחלוצה, 4 ק"מ מישוב הקבוץ צאלים, נוסד ביום ו' כסלו תש"ח (19.11.1947).

⁰רָמַת הַקִּרְיָה. שטח גדול בצפון־מערב ירושלים החדשה, שהוקצה לבניני הממשלה. הוא כולל את רכס הגבעות שיח' באדר ואת העמק ג’וֹרַתּ א־תּוּתּ.

*רָמַת הַשּׁוֹפֵט. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר בחבל מנשה סמוך לריחניה, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' למשמר העמק, כלול באזור האדמיניסטרטיבי מגדו. נוסד ביום י"ב בחשון תש"ב (2.11.1941) ונקרא על שם הציוני המובהק השופט יוליאן מק מניו יורק במלאת לו שבעים שנה. הקבוץ מורכב מיוצאי פולין וליטא, ועליהם נוספו אח"כ עולי הונגריה, בולגריה, רומניה וארגנטינה. השטח העומד לרשות הקבוץ 6000 דונם, בעבוד נמצאים 5000 דונם, ענפי החקלאות הם: פלחה, רפת, לול, מספוא, גן ירק עצי פרי, כרם, גדול צאן וכורות דבורים. ענפים אחרים: נגריה מכנית, מכוניות משא, מסגריה. המשק מייצר במשך שנה 400 טון שחת, 160 טון גרעינים, 100 טון פרי (שזיפים, תפוחים, ענבים). 5 טון דבש, 300 טון ירקות, 000 900 ביצים, 500,000 ליטר חלב. מספר התושבים (בתחלת תשי"ד) 90 משפחות – 480 נפש. על יד הקבוץ קיימת אכסנית נוער “בית אחים” לזכר מנחם ברגמן שנפל בשדות המשק. חברי הקבוץ הם יוצאי פולין וליטא ונוספו עליהם גם עולי הונגריה בולגריה, רומניה וארגנטינה.

*רָמַת הַשָּׁרוֹן. מושב עם מועצה מקומית בשרון מדרום להרצליה. שמו לפנים עיר שלום. נוסד בחשון תרפ"ד (נובמבר 1923) על ידי עולים מפולין. שטח אדמתו 9000 דונם, מהם 1000 ד' מטעי הדר, 1500 ד' ירקות והשאר כרמי גפנים, עצי פרי ופלחה. המושב עומד בפני הרחבת שטחו מערבה עד לקו מסה"ב תל אביב – חיפה, דרומה עד גבולות תל אביב ומזרחה עד הירקון. במושב שפע של מים. באר אחת מפיקה 320 ממ"ע מים בשעה. האכרים עוסקים גם בגדול תרנגולות מטילות ופרות חולבות. ערכי התוצרת החקלאית הגיעו בשנת 1952 לסך מיליון וחצי מליון ל"י. אגודה צרכנית־שתופית מספקת לתושבי המושב מצרכי מזון חמרי בנין ושאר המצרכים, אגודת “אגרא” משווקת תוצרת חקלאית ומספקת את המצרכים לחבריה, והאגודה לקרור מחזיקה במחסנים לקרור ואסום תוצרת חקלאית.

בתחלת תשי"ד ישבו ברמת השרון 650 משפחות (2,300 נפש). על ידה קיימת מעברה גדולה המונה כ־7000 נפש. במושב קולנוע ואולם להרצאות, שעורי ערב וספריה המונה 3000 ספר.

*רָמַת טְיוֹמְקִין. מושב עובדים של הארגון החקלאי “חרות” בשרון. 2 ק"מ מדר’־מזר' לנתניה, נוסד בטבת תרצ"ג (ינואר 1933) ונקרא לזכר זאב טיומקין, ממנהיגי התנועה הציונית בתקופת תיאודור הרצל. מספר יושביו (בתמוז תש"ז) 250 נפש ושטח אדמתו 404 דונם משקו מעורב.

*רָמַת יוֹחָנָן. ישוב של קבוצת פועלים להתישבות שיתופית המסונפת לאחוד הקבוצות והקבוצים, בעמק זבולון, סמוך לאושה, 55 מ' מעפה"י, כלול באזור האדמיניסטרטיבי עמק זבולון, נוסד בחשון תרצ"ג (7.11.1932) ונקרא על שם יוחנן סמאטס (Jan Smuts), חובב ציון ואוהב היהודים, מי שהיה ראש ממשלת הדומניון של אפריקה הדרומית וחבר המיניסטריון של הקיסרות הבריטית, שנתן את הכרזת בלפור

הישוב כולל 160 יחידות משק של 30 דונם כל יחידה, בסה"כ 4.500 דונם. המשק מבוסס על פלחה, רפת, לול, צאן. מדגרה וגדול פרחים. בראשית תשי"ד עיבד המשק בהשקאה (מספוא מטעים, גן ירק, מרעה ועוד) 1,500 ד' ועוד 400 ד' בריכות דגים, חברי הקבוצה עיבדו באותו זמן זמנית גם אדמה בעמק זבולון ובדמון על יד עכו בשטח של כ־1800 ד'. מספר הנפשות ברמת יוחנן היה בתחלת תשי"ד 537. הילדים מתחנכים בבית חנוך המשותף לרמת יוחנן, אושה וכפר מכבי,

*רָמַת יִשָׁי. מושבה תעשיתית עירונית למחצה עם מועצה מקומית מצפ’־מזר' לנהלל, בצדי הכביש עפולה–טבריה. נוסדה בחנוכה תרפ"ו (דצמבר 1925) על ידי עולים מפולין ונקראה בתחלה בשם הערבי של המקום ג’ידה. המפעל לא.עלה יפה, יש"י אדלר, מי שהיה מורה ועסקן צבורי בתל אביב, תרם ע"י קרן היסוד סכום כסף גדול להרחבת הישוב ולפתוחו. ביום כ"ט בטבת תש"ד (25.1.1944) הונח היסוד לבנין עשרה בתים, והמושבה נחנכה מחדש בשם רמת ישי.

שטח השפוט של הנקודה 2.500 דונם. הישוב מורכב מעובדים במפעלי תעשיה (ביח"ר לטכסטיל, נוסד בשנת 1925, ביח"ר לעורות, ביח"ר לקרח ובתי קירור, מאפיה מיכנית, נגריה מיכנית ועוד), המעסיקים למעלה ממאה פועלים, ומבעלי משקים זעירים, המוצאים את פרנסתם במשקיהם בעזרת עבודות חוץ. תוצרת הרפת והלול מכניסה כ־50.000 ל"י לשנה, במקום ישבו (בתחלת תשי"ד) 200 משפחות – 600 נפש. יש בו בית ספר עם 6 כתות, מרפאה ע"ש דר' דוקר ומועדון להרצאות וכנוסים.

⁰רָמַת יִשָּׂשׂכָר. היא הרמה המשתרעת ממזרח לעמק יזרעאל, בין נעורה – קומי – גבול – כוכב.

רָמַת לֶחִי. ראה לחי. שופ' טו, יז.

⁰רָמַת מַזָּר – גַ’בַּל מִזְל אַבּוּ סַעִידְנָא. רמה הסוגרת על מכתש חצרה (המכתש הקטן) ממזרח. היא בנויה גיר־שיד, יורדת זקופות לתוך המכתש ושופעת בנחת לצד הערבה. נחל חצרה, האוסף את מי הפלגים שבמכתש, בוקע את הרמה ויורד אל נחל צין.

רָמַת (כתיב ראמת) נֶגֶב. רמה בגבול הדרומי של נחלת מטה בני שמעון. בה נמצאת בעלת באר, היא אולי עסְלוג' (ע"ש). השוה גם רמות נגב. יהו' יט, ח.

⁰רָמַת נַפְחָה – קָעַתּ א־נַּפְח'. משטח רם בנגב, 38 ק"מ מדר’־מזר' לנצנה (עוג’א אל־חפיר).

⁰רָמַת פַשְׁחוּר – א־צַּ’הְר. רמה (612 מ') מדרום לצפת, נקראת על שם משמר הכהנים פשחור, שמושבו היה בצפת.

*רָמַת צְבִי. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לעין חרוד, הוקם ע"י יוצאי מזרח אירופה ומרכזה ביום ג' שבט תש"ב (21.1.1942) ונקרא לזכר צבי (הנרי) מונסקי, מי שהיה נשיא המסדר “בני ברית” וציוני נלהב. המושב כלול באזור האדמיניסטרטיבי גלבוע.

⁰רָמַת צִפָּרִים – אֻם טַיְרָן. רמה בנגב (572 מ'), 10 ק"מ מצפ’־מע' לעבדת. בה עובר נחל הצפרים הנכנס לנחל הלבן.

*רָמַת רָזִיאֵל. מושב שתופי של חיילים משוחררים, חברי תנועת “חרות”, בכביש הגבורה, בשטח הכפר ההרוס כַּסְלָה (כסלון) בהרי ירושלים. כלול באזור האדמיניסטרטיבי הרי ירושלים. נוסד ביום ו' באב תש"ח (11.8.1948) ונקרא לזכר מפקד ארגון צבאי לאומי (אצ"ל) דוד רזיאל, שיצא בימי מלחמת העולם השניה בשרות הבריטי לעיראק ונפל שם בתפקידו. בטבת תשי"א מנה המושב 87 נפש. בינה לבין צובה בנוי על הר איתן בשטח דַיְר אל־עמְר בית החולים ובית ההבראה “איתנים” של המדינה.

*רָמַת רָחֵל. ישוב של קבוץ המסונף לאחוד הקבוצות והקבוצים, במרחק 4 ק"מ מדרום לירושלים, על רמה (810 מ') הצופה על פני עמק רפאים, קבר רחל ובית לחם. נוסד על ידי גדוד העבודה על שם טרומפלדור בערב חג השבועות תר"ף (22.5.1920). בתמוז תש"ז מנה הקבוץ 375 נפש והיה לו שטח אדמה של 90 דונם. על ידו התקיימה חות־למוד לנערות. במלחמת העצמאות הותקף הישוב קשות על ידי צבאות מצרים ועבר הירדן מצד בית לחם. כחות ההגנה הגנו בגבורה על הישוב עד שנהרס כלו ע"י תותחי האויב. בתחלת תשי"א נתחדש בו הישוב, ובטבת תשי"א היו בו 163 חברים.

ברמה זו נמצאים עקבות של ישוב פריהיסטורי, כגון מזבח עם קערוריות חצובות ושרידים של ישובים קדומים אחרים. על יד הבניין הראשי של רמת רחל נתגלתה בשנת 1931 בחפירה בקרקע לשם בניה מערת קברים יהודית ⁶⁴⁵. בין רמת רחל ובין ח'. צאלח עברה הדרך העתיקה מירושלים לחברון.

א־רַמְתָּה – الرمتة. ראה מצפה ^ד ורמות גלעד.

*רָמָתַיִם. מושב בשרון, מדרום לכפר מל"ל. נוסד בתמוז תרפ"ה (יולי 1925). בשנת תשי"ג התאחד עם המושב הקרוב הדר ושכונותיהם במועצה אחת בשם הדר רמתים. מספר התושבים בשטח המועצה בטבת תשי"ד 8,500 נפש ואדמתו 10,500 דונם. משקו מעורב. ענפי החקלאות: הדרים, לול, כורות דבורים. גדול ירקות ומספוא, מדגרות וגדול צאן.

תוצרת התעשיה: מוצרי גומי, אריגים, מוצרי בטון ועץ, צנורות חשמל, שמורי ירקות, כבד אוזים, גבינת כבשים, קרח, חמיקלים. במקום ספריה ציבורית, בית תרבות, 2 בתי קולנוע ומועדוני נוער.

רָמָתַיִם (הרמתים) צוֹפִים. ראה רמה ^ב.

רנב. עיירה החייבת במעשרות בתחום סוסיתא. ראה נוב ^ג. תוס' שביעית ד, י.

רנב חורבתא. עיירה בתחום נואי. ראה דנב חרבתה. תוס' שביעית ד, ח.

*רַנֵּן. מושב־עובדים של קראים יוצאי מצרים הנמנה עם תנועת המושבים, על אדמת עִמָרָה בשפלת הנגב, בק"מ 108 בדרך לבאר שבע. כלול באזור האדמיניסטרטיבי מרחבים. נוסד ביום כ' סיון תש"י (5.6.1950). בטבת תשי"א ישבו בו 325 נפש.

*רִנַּתְיָה. מושב־עובדים של עולי מרוקו בשטח הכפר הנטוש רַנְתִּיָּה בשרון, 4 ק"מ מדר’־מזר לפתח תקוה, נוסד בסיון תש"ט (יוני 1949) והתישבו בו 63 משפחות. בטבת תשי"א מנה המושב 316 נפש. המקום נזכר ברשימת הגבולות של האפיסקופאטים בסוף התקופה הביזנטית כגבול אחד התחומים. בו יקבים חצובים בסלעים.

רַנְתִּס – رنتس. כפר במשולש, 10 ק"מ מצפ’־מזר' ללוד (1,200 תו' מוסלמים). בו יסודות של בתים, אבני־בניין עתיקות, בורות, שרידים של כנסיה ורצפת פסיפס. סמוך לכפר נמצאים קברי סלעים. אולי יש לחפש במקום זה את Arimaihed הנזכרת באוונגליון, השוה גם את ההערה לרמה ^ב (הרמתים צופים).

א־רָס ^{א 646} الراس. כפר קטן מדר’־מזר' לטול כרם (150 תו' מוסלמים).

א־רָס ^ב – الراس. הר במרחק 2 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לרמות השבים, ממערב לכביש ההולך לנתניה.

רָס אַבּוּ דָהוּד – راس ابو داهود. גבעה בתוך פרדס. במרחק 2 ק"מ מיפו בדרך לעזה בה קברים וחרסים מתקופת הברונזה התיכונה.

רָס אַבּוּ דַיָּה – راس ابو دية. הר (874 מ') בגלעד, 14 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

רָס אַבּוּ חַלָוִי – راس ابو حلاوي. שיא בהר הצופים מדר’־מזר' לשַׁעְפָתּ.

רָס אַבּוּ חֻמַיְד – راس ابو حميد. תל של ישוב קדום במרחק 3 ק"מ מדר’־מזר' לרמלה, בדרך לגזר. בו חרסים מתקופת הברזל ומהתקופה הרומית־הביזנטית.

רָס אַבּוּ חַסַן – راس ابو حسن. חורבה של ישוב בשומרון. 2 ק"מ מדר’־מע' לזיתא.

רָס אַבּוּ חַ’רוּבּ – راس ابو حروب. גבעה בשטח הבניה של האוניברסיטה העברית בירושלים. ראה גבעת גרב.

רָס אַבּוּ לוּקָא – راس ابو لوقا. הר בשומרון 7 ק"מ ממערב לסבסטיה. בו קברי סלעים.

רָס אַבּוּ עַוַּד – راس ابو عود. הר בבשן (1,024 מ'), 19 ק"מ מדר’־מזר' לסוסיתא.

רָס אַבּוּ מֻרָה – راس ابو مرة. הר ועליו שרידים של מגדל המוקף חומה 2 ק"מ מדרום ללטרון.

רָס אַבּוּ עַמָּר – راس ابو عمار. ראה מבוא ביתר.

רָס אַבּוּ עַ’נַם – راس ابو غنم. הר בנגב, 7.5 ק"מ מצפ’־מע' לחלוצה.

רָס אַבּוּ צַרָבִּיט – راس ابو صرابيط. הר בנגב 46 ק"מ מדר’־מזר' לנצנה (עַוְגָ’א אל־חַפִיר), ראה מצפה רמון.

רָס אַבּוּ רִשּׁ – راس ابو رش. הר במרחק 2 ק"מ מדר’־מזר' לחלחול.

רָס אַבּוּ שׁוּשָׁה – راس ابو شوشة. הר בשומרון, 8 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לטובאס (תבץ).

רָס אִבְּזִיק – راس ابزيق. הר בשומרון (735 מ') סמוך לח. בזק, מדרום להרי גלבע.

רָס אל־אַבְּיַץ' ^א – راس الابيض. כף ההר היוצא לים התיכון בקצהו הצפוני של סולמה של צור, ע"ש וראה גם לבלבן.

רָס אל־אַבְּיַץ' ^ב – راس الابيض. רכס בנגב, 7 ק"מ ממע' ד’־מע' לעבדת. ראה הר לבן.

רָס אַג’לִיחָן – راس الجليحان. ראה הר גולחן.

רָס אל־אַחְמַר – راس الاحمر. כפר ערבי נטוש בגליל העליון, קרוב לעלמא. בשנת תקכ"ט היה כפר זה חרב ⁶⁴⁷. בו עקבות של גת מרוצפת אבנים קטנות וחציבות בסלעים. המסורת הגלילית מוסרת על קברי צדיקים במקום זה, ובתוכם קבריהם של התנא ר' זימרא ובנו ר' יוסי. בסיון תש"ט (יוני 1949) התישבו בכפר זה 50 משפחות של עולים מתורכיה, המתפרנסים על מטעי הזיתים, התאנים והגפנים אשר בסביבה. לישוב היהודי ניתן השם כרם בן זימרה

רָס אֻם גֻ’רְפָן – راس امّ جرفان. ראה הר גרפון.

רָס אֻם הָשִׁם – راس ام هاسم ⁶⁴⁸. הר במדבר יהודה, 16 ק"מ ממע’־צפ’־מע' למצדה. ראה הר צבִּים.

רָס אֻם זוּקָה – راس ام زوقة. שלוחה של הרי שומרון לתוך עמק הירדן, מדרום לבית שאן (256 מ').

רָס אֻם אל־חַרוּבָּה – راس ام الحروبة. התיכון שבין רכסי הרי שומרון המסתעפים אל תוך עמק הירדן (210 מ').

רָס אֻם כַּעַבּ – راس ام كعب. ראה ראש עקב.

רָס אֻם עַ’צָ’ה – راس ام غضة. שיא (478 מ') ההרים החשופים שבדרום מדבר יהודה, 10 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לברכות המלח של חברת האשלג. לרגליו ממזרח עולה הדרך מככר סדום לצפון הנגב. ראה הר צבאים.

רָס אֻם קַבְּר – راس ام قبر. הר בגליל העליון (715 מ'), מדר’־מזר' לצור.

רָס אֻם א־שַּׁקִיף – راس ام الشقيف. שיא (490 מ') בהר הכרמל, 12 ק"מ מדרום לחיפה.

רָס אל־אַסְמַר – راس الاسمر. הר בערבה ממערב לגבול מדינת ישראל ועבר־הירדן. הוא מתרומם בראשו השחור במרחק 20 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' למליחת יטבתא ומריק את מימיו לתוך נחל חיון, ראה הר שזפון.

רָס אל־אַקְרָה – راس الاقرة. הר גבוה ( 1,098מ') בגלעד, 7 ק"מ מדר’־מע' לגרש.

רָס אִרְדַיְחָה – راس ارديحة. ראה הר ארדון.

רָס אל־בַּדּ – راس البد. מקום של ישוב בתקופת הברזל התיכונה בקצה ההר מדר’־מזר' לנבי סמויל.

רָס אל־בַּדְר – راس البدر. מקום של ישוב עתיק בדרך העולה מירושלים לנַבִּי סַמְוִיל, 2 ק"מ מדר’־מזר' לכפר.

רָס אל־בַּיָדִר – راس البيادر. עקבות של ישוב עתיק סמוך לחסמה מדרום.

רָס אל־בִּיָט – راس البياط. הר מדר’־מערב לחברון.

רָס בִּיר אל־עִדּ – راس بير العد. הר בהרי חברון, 6.5 ק"מ מדר’־מזר' לאשתמוע (א־סָּמוּע).

רָס אַל־בַּלוּעָה – راس البلوعة. הר מדר’־מע' לבית לחם.

רָס בַּעַלְבַּךּ – راس بعلبك. ראה כון.

רָס גִ’בְּסִין – راس جبسين. הר בעמק הירדן, מדרום לבית שאן.

רָס גָ’דִר – راس جادر. הר בשומרון (709 מ') מדר’־מזר' לתבץ..

רָס אל־גַ’יְבּ – راس الجيب. מקור הנחל אל ג’יב על הר הדרגה בערבה, 58 ק"מ מדר’־דר’־מע' לים המלח.

רָס אל־גֻ’מְגֻ’מָה – راس الجمجمة. גל אבנים על ראש הר, 1.5 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לחלחול.

רָס אל־גֻ’רְן – راس الجرن. הר במדבר יהודה, 6 ק"מ ממערב למצדה.

רָס גִ’רְנִס – راس جرنس. הר קרוב לשפת ים כנרת, ממערב לא־טָבִּעָ’ה.

רָס א־דַּבָּה – راس الدبة. ראש הר (950 מ'), במואב, מדר’־מע' לתחנת מסלת־הברזל החג’אזית אל־קטראני.

רָס א־דַבּוּס ^א – راس الدبوس. הר בקצה עמק רפאים (747 מ'), המתרומם מעל לגי בן הנם סמוך לתחנת מסלת־הברזל בירושלים.

רָס א־דַבּוּס ^ב – راس الدبوس. הר בגלעד (542 מ'), 8 ק"מ מדר’־מע' לגרש.

רָס א־דֻוָּרָה – راس الدوارة. הר במדבר יהודה (329 מ'), ממערב לוָדִי מַשָׁשׁ.

רָס א־דַּיְר – راس الدير. ראה ח'. אל מַנַתִּיר.

רָס א־דִּיָר – راس الديار. מקום של ישוב קדום בשומרון, 12 ק"מ ממזרח לשכם. בו חורבה של מצודה, בורות וקברים חצובים.

רָס דַיְרָן – راس ديران. ראה כתף עקרון.

רָס א־דָּר – راس الدار. הר בשומרון, 1.5 ק"מ ממזרח ליָסוּף (611 מ').

רָס וָדִי גֻ’רָבָּה – راس وادي جرابة. ראה הר קַשְׂקַשִׂים.

רָס א־זֻוַיְרָה – راس الزويرة. ראה ראש זוהר.

רָס א־זַּיְמַרָה – راس الزيمرة. הר בהרי אפרים בין בעל חצור (א־טַּיִּבָּה) ובין רמון. השוה הר צמרים.

רָס חַבְּלַיְן – راس حبلين. הר בנגב, 3 ק"מ מדרום לבאר שבע (367 מ'). ר' גבעת חבלנים.

רָס אל־חַוְל – راس الحول. ראה גבעת חיל.

רָס אל־חַזְוָה – راس الحزوة. ראה געה.

רָס חַ’לַּתּ אל־גַ’חְשׁ – راس خلة الجحش. הר בדרום, 5.5 ק"מ מדר’־מזר' לט’אהריה.

רָס חֻמְסָה – راس حمسة. הר בשלוחה הצפונית של הרי שומרון לעבר עמק הירדן (213 מ').

רָס אל־חַפִירָה – راس الحفيرة. הר בשומרון במרחק 3 ק"מ מצפ’־מע' להר סרטבא.

רָס אל־חָרוּבָּה – راس الحروبة. הר במרחק 35 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לירושלים הצופה על פני ענתות, חרסיו הם מתקופת הברזל הקדומה ומהתקופה ההלניסטית.

רָס אל־חֻ’רָשָׁה – راس الخراشة. ראה ראש חורשה.

רָס א־טַבִּיבּ – راس الطبيب. הר מצפ’־מע' לירושלים.

רָס א־טָּוִיל – راس الطويل. הר במדבר יהודה מצפ’־מזר' לירושלים.

רָס טוּרָה – راس طورة. הר גבוה מצפ’־מזר' לחברון (1,010 מ').

רָס א־טִּירָה – راس الطيرة. הר בגליל העליון. ממערב לעמק חולה.

רָס א־טַּלַע – راس الطلع. אחד משיאי הר הזיתים.

רָס כּוּר – راس كور. הר במרחק 1.5 ק"מ מדרום לעַנַבְּתָּא. בו שרידים של ישוב קדום: עקבות של קירות, שפך־עיים, בורות וקברים חצובים בסלעים.

רָס כַּלְבָּן – راس كلبان. מקום של ישוב קדום על הר גבוה בין שני גאיות, 14 ק"מ מצפ’־מזר' לעכו, בו יסודות של בנינים, אבני בנין מפוזרות וחציבות בסלעים.

רָס אל־כֻּרוּם – راس الكروم. כף הכרמל היוצא מצפ’־מע' לחיפה אל שפת הים (554 מ').

רָס כְּרוּמָן – راس كرومان. הר בגליל מצפ’־מזר' לבקעת בית נטופה (554 מ').

רָס כַּרְכַּר – راس كركر. כפר על הר מצפ’־מע' לרם אללה.

רָס אל־כֻּרְסִי – راس الكرسي. גבעה מצפון לנחל סַמַךּ המשתפך לים כנרת בשפתו המזרחית. השוה כורסי.

רָס אל־מָא – راس الماء. ראה מימס.

רָס אל־מַדְבַּסָה – راس المدبسة. הר על יד ירושלים מצפון־מזרח.

רָס אל־מֻחַ’יְזִן – راس المخيزن. הר גבנוני במדבר יהודה, 15 ק"מ ממערב למצדה, הנמשך דרומה עד ראס גַ’לָמָה, ראה הר גבנונים.

רָס מֻחַמַּד – راس محمد. הר מדר’־מע' לביתוניה שעליו שרידים של ישוב קדום: יסודות של בנינים ועמודים, ששמשו להם מזוזות.

רָס אל־מֻנְטָר – راس المنطار. הר ממול לענתות, מצפ’־מזר' לירושלים.

רָס אל־מַנְקוּשִׁיָּה – راس المنقوشية. רכס הרים במדבר יהודה מדר’־מע' לוָדִי דַרַגָ’ה.

רָס מֻעָרִף – راس معارف. רכס הרים במדבר יהודה, 2.5 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לעין פַ’שְׁחָ’ה.

רָס – אל־מֻעַ’רַקָה אל־וַעִרָה – راس المغرقة الوعرة. הר בדרום, 8 ק"מ מדר’־מע' לאשתמוע (א־סַּמוּע).

רָס מֻצַ’יְפִ’י – راس مضيقي. ראה גבעת רפד.

רָס אל־מַצְרִי – راس المصري. כף־הר היוצא לשפת ים אילת על יד טָבָּה, בגבול ארץ- ישראל ומצרים.

רָס אל־מַקָבִּר – راس المقابر. הר ממול לשכונת תלפיות מדרום לירושלים. עליו בנוי ארמון הנציב העליון.

רָס אל־מַקַדַּם – راس المقدم. הר במדבר יהודה, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לעין גדי (360 מ').

רָס מַרְזַבָּה – راس مرزبة. מקור הנחל מרזבה בשפת הערבה, 17 ק"מ מדר’־מע' לעין חֲצֵבָה. ראה הר מרזבה.

רָס אל־מַרְצִד – راس المرصد. כף־הר בשפתו המערבית של ים המלח, מצפון לעין גדי.

רָס אל־מַרְכַּבּ – راس المركب. הר גבוה (937 מ') ממזרח לרבת בני־עמון.

רָס אל־מֻשָׁרִף – راس المشارف. ראה סקופוס

רָס א־נַּבָּע ^א – راس النباع. המקור הראשי של נחל אכזיב, 3 ק"מ מצפון למעונה (תרשיחא). 295 מ' מעפה"י. הוא שופע 288 ממ"ע מים בשעה.

רָס א־נַּבָּע ^ב – راس النباع. מקורו של נהר א־זרקה מצפ’־מזר' לבנימינה, השופע 250 – 310 ממ"ע מים בשעה.

רָס א־נָּגְ’ד – راس النجد. הר במדבר יהודה (170 מ' מעפה"י, 562 מ' מע"פ ים המלח). 15 ק"מ מדרום למצדה.

רָס א־נָּדִר – راس النادر. שיאו של הרכס (830 מ') הנמשך מצפון לירושלים מתל ארזה עד רמת הקריה. עליו השכונה רוממה ובריכת הספקת המים לירושלים. בשפוליו הצפוניים בנוי הכפר מי נפתח. השוה געה.

רָס א־נַּקְבּ – راس النقب. מקום הכניסה למעבר אילת (נַקְבּ עַקַבָּה) בצד השטח המצרי 10 ק"מ מצפ’־מע' לאילת החדשה, בו תחנת משטרת הגבול. מכאן יורדת הדרך לחוף ים אילת.

רָס נַקְבּ אל־בַּקָר – راس نقب البقر. ראש הנקרה בשלוחה הצפונית של הרי שומרון לעבר עמק הירדן.

רָס א־נָקוּרָה – راس الناقورة. ראה ראש הנקרה.

רָס סַבְּחָ’ה – راس سبخة. הר בגלעד (882 מ'), 20 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

רָס א־סִּיָעָ’ה – راس السياغة. הר גבוה ממערב להר נבו. ראה בית פעור ⁶⁴⁹.

רָס א־סֻּלַם – راس السلم. פסגה בהר הצופים ממול לבית החולים “הדסה”.

רָס סָלִם – راس سالم. ראש הרמה שמדר’־מזר' לחברון.

רָס א־סֻּמַיְרִיָה – راس السميرية. תל סמוך לישוב לוחמי הגיטאות בין עכו ובין נהריה. במחצבת כרכור סמוך להר נתגלו שלדים, טבעת וצמיד של ברונזה וחרסים מסוף תקופת הברזל ב' וכן גם שני פסילי עשתרות וכד מהתקופה הפרסית ⁶⁵⁰.

רָס א־סַּקְרָה – راس السقرة. הר (772 מ') בגבול המדבר המזרחי, 13 ק"מ מצפW-צפ’־מע' לזרקה/

רָס א־סִּר – راس السر. הר מדר’־מזר' לבאר שבע. עליו עקבות של חורבות ובורות חצובים.

רָס סִרָם – راس سرام. הר (449 מ') המתרומם מתוך המישור (א־סַּבְּחָ’ה) שבין קדש ברנע ובין נצנה. עליו התקיים ישוב חשוב. קירות הוקמו בו לשמירה על מעט מי הגשמים והעפר. כרמי גפנים נוטעו במורדות ההר וכרמי זיתים לרגליו, במדרגות ובגדות אפיקי הנחלים נטועים אשלים, המונעים בעד הרוחות לפזר את העפר.

רָס אל־עַבָּד – راس العباد. הר על יד פקיעין. עומדים להקים עליו ישוב חקלאי יהודי.

רָס אל־עַזִיזִי – راس العزيزي. ראה הר עזוז.

רָס אל־עַיְן ^א – راس العين. ראה ראש העין.

רָס אל־עַיְן ^ב. ראה ראש מיא.

רָס אל־עַיְן ^ג. מקור נחל מַלִךּ המשתפך לקישון. על יד המעין, 8 ק"מ מדרום לשפרעם תל קטן וכלי צור. החרסים שעל פני הקרקע הם ביזנטיים.

רָס עַיָש – راس عياش. הר בשומרון במרחק 4 ק"מ ממערב־צפון־מערב לבעל חצור (א־טַּיִּבָּה).

רָס אל־עַלָוִי – راس العلاوي. השיא בשלוחת ההרים שבין ירושלים למוצא, שבו התקינה עירית ירושלים בית עלמין אחרי מלחמת העצמאות, כשהר הזיתים נשאר בידי הערבים. במורד התלול של ההר נתגלתה חורבה של מצודה מהתקופה הביזנטית, ששמשה לשמירה על הדרך העולה מאמאוס לירושלים, היא הדרך העתיקה העולה ממוצא (קלוניה) ועוברת על פני השכונה גבעת שאול, סמוך לחורבה זאת ישנה חורבה של בית מגורים גדול ⁶⁵¹. ההר נקרא עכשיו הר מנוחות

רָס עַ’נַם – راس غنم. ראה גבעת צאן.

רָס אל־עַקוּבּ – راس العقوب. הר (680 מ') מעבר להר הזיתים, עליו יושב הכפר אַבּוּ דִיס.

רָס אל־עַקְרָא – راس العقرا. הר (680 מ'). בשומרון, מצפ’־מע' לשכם.

רָס אל־עַ’רְבִּיָה – راس الغربية. הר (522 מ') בנגב, 23 ק"מ מדר’־מזר' לממשית.

רָס אל־פַ’שְׁחָ’ה – راس الفشخة. הר בשפתו הצפונית־המערבית של ים המלח. לרגליו עין אל־פַ’שְׁחָ’ה (השוה עין עגלים). במערות שבהר זה נתגלו המגלות הגנוזות.

רָס א־צָּרָבִּיט – راس الصرابيط. ראה מצפה רמון.

רָס צִרָה – راس صرة. (הר 733 מ') מדר’־מע' לחברון.

רָס צִרָם – راس صرام. שיא הר אל־עַמְר בנגב, 12 ק"מ מדרום לנצנה (עוג’א אל־חפיר).

רָס צַרַפַנְד – راس صرفند. כף־הר היוצא לשפת הים בקרבת צרפת אשר לצידון.

רָס קֻנַיְטִרָה – راس قنيطرة. הר (31 מ' מעפה"י) בעמק הירדן, 15 ק"מ ממע’־צפ’־מע' להר סרטבא.

רָס א־רֻדַיְדָה – راس الرديدة. ראש הר (713 מ') בנגב, 35 ק"מ מדר’־מע' לעין חצבה.

רָס א־רַמַלִי – راس الرملي. הר (419 מ') בשומרון, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לטובאס (תבץ).

רָס רַמָן – راس رمان. ראה הר רמון.

רָס אל־קֻרָמָה – راس القرامة. הר מדר’־מע' לירושלים.

רָס אל־קֻדַיְרִי – راس راس القديري. הר במדבר יהודה, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לראש זוהר. ראה הר יעלים.

רָס רַשִׁיד – رشيد. ראה הר הרדון.

רָס שׁוּפָה – راس شوفة. הר מדרום לקרית ענבים.

רָס שִׁעְבּ אל־עַ’דִיר – راس شعب الغدير. הר (745 מ') בדרום יהודה, 3 ק"מ מדרום לאשתמוע.

רָס א־שִּׁקַף – راس الشقف. כף־הר (364 מ') בשפתו המערבית של ים המלח.

רָס א־שָׁרִיפָה – راس الشريفة. הר גבוה (890 מ') מדר’־מע' לבית לחם.

רָס שַׁרְקִי – راس شرقي. הר בין מירון לבין צפת (712 מ'), הנקרא ע"ש משמר הכהנים יהויריב, שמושבו היה במירון. ראה הר יהויריב.

רָס א־שַּׁרִיפָה – راس الشريفة. הר גבוה (890 מ') מדר’־מע' לבית לחם.

רָס א־תֻוַיְמִין – راس التويمين. הר בדרום יהודה, 5.5 ק"מ מדר’־מזר' לאשתמוע.

רָס א־תִּין – راس التين. מעין ליד חורבה של ישוב עתיק בשומרון, 3 ק"מ ממזרח לכַּפְר קַדוּם.

רָס א־תֻּרַבָּה – راس التربة. שיא ברכס במדבר יהודה, 3 ק"מ ממערב לעין א־תרבה שבשפת ים המלח.

רִסָּה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר בין מדבר סיני ובין עציון גבר. היום אולי مشاش الكنتلة – מַּשָׁשׁ אַל־כֻּנְתִּלָה ועל ידה ח'. גַ’רָפִי בדרך היורדת לעקבה. ממקום זה מסתעפת דרך אחת צפונה־מזרחה, המובילה גם היא לעקבה ועוברת על פני ההר רֻוַיסָה, שבו אולי נשתמר השם העתיק. במד' לג, כא–כב.

רָסוּן – راسون. כפר בגלעד 19 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

רָסִיָה – راسية. חורבה של ישוב קדום בערבות הירדן, בין הירמוך ובין נחל יבוק.

א־רֻסַיְפָ’ה – الرسيفة. עיירה של ערבים וצ’צ’נים בגלעד ליד הכביש, 7 ק"מ מדר’־מע' לזרקא.

א־רַסְם ^א – الرسم. מקום של ישוב קדום במחצית הדרך מח'. אל־חִצָץ לנעִלְיָא. בו קבר רומי ושברי כלי חרס ושיש.

א־רַסְם ^ב – الرسم. ישוב קדום בשפלה, חצי ק"מ מדר’־מזר' לסן פִיר א־שרְקיָּה: עקבות של יסודות בנויים אבני גויל, חרסים ואבני פסיפס.

א־רַסְם ^ג – الرسم. בשפלה, חצי ק"מ מדר’־מזר' לדיר אל־בַּלַח: חרסים, אבני פסיפס ושברי שיש על פני האדמה.

א־רַסְם ^ד – الرسم. בשפלה. 4 ק"מ מדר’־מע' לעזה. שרידים של ישוב ביזנטי: אבני־בנין, עמודים וכותרות, חרסים על פני האדמה.

א־רַסְם ^ה – الرسم. בשפלה, 3 ק"מ ממזרח לעזה: חרסים, אבני גויל, אבני פסיפס ושברי שיש על פני האדמה.

א־רַסְם ^ו – الرسم. בשפלה, 3 ק"מ מדר’־מע' למגדל־אשקלון: יסודות, קבר רומי, בורות, שרידים של ברכות.

א־רַסְם ^ז – الرسم. בשפלה, 2.5 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לברברה: עקבות של יסודות, חרסים.

א־רַסְם ^ח – الرسم. כפר וחורבות בבשן, 10 ק"מ מצפ’־מע' לבצרה.

רַסְם אֻם אל־גַ’מָגִ’ם – رسم ام الجماجم. בשפלה, 6 ק"מ מדר’־מזר' לבית גוברין: חורבות של בניינים, יסודות, דלתות, מערות, גתות עם עמודים, לצד דרום בנינים בודדים ובורות חצובים בסלעים.

רַסְם אל־גִ’סְר – رسم الجسر. מקום של ישוב קדום מצפון לגשר אשדוד.

רַסְם אל־וָוִי – رسم الواوي. בשפלה, 6 ק"מ ממזרח לבית גוברין: יסודות ובורות.

רַסְם חַתָּה – رسم حتة. חורבה של ישוב ביזנטי על יד הכפר חַתָה בשפלה מצפ’־מזר' למגדל־אשקלון: יסודות של בניינים, שרידים ארכיטקטוניים ובאר. ראה חדשה ^א.

רַסְם אל־מגָרַהִי – رسم المجارهي. חורבה של ישוב ביזנטי בנגב, מדרום לדומה (דַוָיִמָה).

רַסְם אל־מִקְסַר – رسم المقسر. עקבות של בנינים ומערות בדרום, 11 ק"מ ממערב לט’אהריה.

רַסְם אל־עַ’רְבִּי – رسم الغربي. שני תלים קטנים עם בורות בנויים אבני גויל וחרסים, 9 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לעזה.

רַסְם אל־פַ’רְשׁ – رسم الفرش. בשפלה. 4 ק"מ מדר’־מע' לסַוָפִיר אל־עַ’רְבִּיָה: קברים קמורים, יסודות ובורות בנויים אבני גויל.

רַסְם צַנְדַחַנָּה – رسم صندحنة. עקבות של בנינים חרבים, 1.5 ק"מ מדר’־מזר' לבית גוברין.

רַסְם א־שָּׁעְף – رسم الشعف. מקום של ישוב קדום בשפלה, 5 ק"מ מדר’־מע' לקסטינה: יסודות של בניינים, בורות בנויים אבני גויל וחרסים על פני הקרקע.

רַעְנָא – رعنا. לפנים כפר ערבי בשפלה. מצפ’־צפ’־מע' לבית גוברין. ראה עיי רעמה

*רַעֲנָנָה. מושבה עירונית עם מועצה מקומית בשרון, בצומת הדרכים תל אביב – חיפה והרצליה – כפר סבא. שטחה גובל בשטח כפר סבא ממזרח ובשטח הרצליה ממערב. היא נוסדה בתשרי תרפ"ב (אוקטובר 1921) ע"י החברה “אחוזה” באמריקה. מספר יושביה (בטבת תשי"ב) 8,000 נפש ושטח אדמתה 15,211 דונם, בחלקו הגדול נטוע עצי הדר והשאר אדמת מזרע. אורך רחובה הראשי 8 ק"מ ובה 55 רחובות, שכונות ושכונים. ואלה מוסדותיה הצבוריים: 5 גני ילדים, 5 בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון, מועדני נוער, ספריות 2 בנקים, בתי מלון ובתי הבראה, 4 גנים צבוריים ובית כנסת גדול.

ביום כ"ה בחשון תש"י (1.11.49) נוסד בה כפר ילדים. וסמוך למושבה הוקמה מעברה ובה 500 משפחות.

על אדמת רעננה התקיים ישוב בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית ⁶⁵².

רפאדה. באחדות מרשימות קברי הצדיקים של נוסעים יהודים מהמאות האחרונות נזכר מקום בשם רפאדה קרוב לצפת וצ"ל פראדיה (ע"ש).

א־רָפָה – الرافة. כפר בבשן. ראה רפון.

רָפון (Paphy'). עיר בעבר הירדן, היא אחת מערי הדקפוליס. פליניוס,Hist. nat. V 18,74, מזכירה בשם Raphana. במלחמת יהודה המכבי עם הסורים על ערי גלעד חנה צבא תימיטיאיס לפני רפון “מעבר לנחל”. צבא יהודה, שבא מבֶּצֶר (בֻּצָר אל־חרירי בקצה הטרכון). עבר את הנחל והנחיל לצבא תימיטיאוס תבוסה שלמה. פליטי חרב החשמונאים נמלטו למקדש אשר בקרנים. יהודה כבש גם את קרנים ושרף את מקדשה. אין ספק, שרפון ורפאנא הן מקום אחד, שנזכר במלח' ג, 3, 5 בשם Appd בגבול המזרחי של ממלכת אגריפס, כמו"כ יש לזהות את העיר אנרפא הנזכרת ברשימת תחותמש ג' (29 T³) בין ערי צפון עבר־הירדן מזרחה בין עשתרת ובין מקת (מקדה) עם רפון – רפאנא – ארפא. פוֹרֶר מזהה את רפון עם א־רָפָה, 16 ק"מ מצפ’־מזר' לשיח' סעד ⁶⁵³. זהוי זה נראה לי נכון. א־רָפָה נמצאת סמוך לגדה המערבית של הנחל האיתן אל־אִחְרַיְר, שם חנה תימיטיאוס בפני העיר רפון. כשצבא יהודה המכבי היה בגדה המזרחית. כשעבר את הנחל, הנחיל תבוסה לאויב, שנמלט לקרנים = שיח' סעד.

מֶרִיל מזהה את רפון עם רָפָה, 4 מילים מדר’־מע' לאדרעי ⁶⁵⁴, בוהל עם תל א־שִׁהָבּ ⁶⁵⁵, קלוזנר עם שיח' סעד ⁶⁵⁶ ואולברייט עם תל אל־אַשערי ⁶⁵⁷. חשמ' א' 5, 37; קדמ' יב, 8, 4.

רַפָח – رفاح. ראה רפיח.

א־רַפִיד ^א – الرفيد. שדה חורבות גדול בגולן על יד דרך המלך ההולכת לדמשק, סמוך לתל אל־פַ’רַס. בו מעין מים רבים, בניינים תתקרקעים וחורבות של בתים על פני האדמה מהתקופה הערבית הקדומה, משקופים עם קשוטים נוצריים ⁶⁵⁸ ושרידים של בית כנסת עתיק ⁶⁵⁹.

א־רַפִיד ^ב – الرفيد. כפר בגלעד הצפונית. 3 ק"מ מדרום לירמוך.

א־רַפִיד ^ג – الرفيد. כפר בהר אמנה, בתחלת וָדִי א־תַּיְם.

רְפִידִים. תחנה במסעי בני ישראל על יד הר חורב, בין מדבר סין ובין מדבר סיני, שם הכה משה במצות ה' בצור ויצאו ממנו מים. שם נלחם ישראל עם עמלק. היום جبل رفيد – גַ’בַּל רָפַיִּד במרחק 36 ק"מ מדר’־מזר' לאל עריש. שמות יז, א. ח; יט, ב; במד' לג, יד – טו; מ"מ 97.

רַפִיחַ. עיר עתיקה בין עזה ובין נחל מצרים, בגבול המדיני בין ארץ־ישראל למצרים. היא נזכרת רבות בכתובות המצריות (סתי א', פפירוס אנסטסי א', שישק) בצורה רפח ובכתובות האשוריות בצורה רַפִיחֻ. על ידה התנגשו פעמים רבות חילות העמים בעלותם ממצרים לארץ־ישראל או ברדתם מכאן מצרימה, שישק כבש את העיר בעלותו ממצרים. סרגון (720 לפה"ס) עבר ברפיח בדרכו למצרים, ציו של אנטיגנוס, שהפליג למצרים בפקוד בנו דמטריוס, הושלך ע"י סערת הים לחוף רפיח ונופץ (306 לפסה"נ). על יד רפיח הנחיל תלמי החמישי פילופטור מפלה לאנטיוכוס הגדול (217), וכתוצאה ממנה אבדו לו ארץ־ישראל ופיניקיה. אלכסנדר ינאי כבש את העיר ותהי זמן רב ליהודים. פומפיוס לקחה מהם, וגביניוס בנה את הריסותיה ויעשנה לעיר חפשית (57 לפסה"נ?), מתאריך זה מתחיל מנין השנים של רפיח ⁶⁶⁰. נשואי אנטוניוס וקליאופטרה התקיימו ברפיח. טיטוס חנה על יד רפיח בבואו ממצרים. בתקופה הביזנטית נמנתה רפיח על ערי פלשתינא הראשונה, ואז ישב בה הגמון. בשנת 634 כבש עֻמְר אִבְּן אל־עָץ את רפיח בראש צבא ערבי, שעלה מערב. בקום מדינת ישראל פרץ צבא מצרים מרפיח לתוך שטח ישראל במטרה לעלות על תל אביב. בקרבות נועזים נהדפו המצרים אל מעבר לגבול, ופלוגה של מטוסים ישראליים התקיפה את שדה התעופה המצרי ברפיח.

בתקופת הגאונים התקיימה ברפיח עדה יהודית גדולה ⁶⁶¹. בכתבי הגניזה מזכירים אותה רבות בשמות רפח, חצור, מבצר חצור או חצרים (ע"ש). במאות התשיעית והעשירית ושוב במאה השתים עשרה היתה רפיח עיר פורחת ⁶⁶². כנראה שהעיר ירדה פלאים במאה הי"א, שבה נחרבה ארץ־ישראל עקב המלחמות התכופות בין השבטים, הכתות הדתיות והשושלות, וכן גם בתחלת המאה הי"ב במלחמות שבין הצלבנים ובין מלכי מצרים. בשנת 1080 כותב יהודי אחד מרפיח לעדתו, שהוא רוצה מפחד האויב ללכת מחצור לאשקלו ⁶⁶³ המבוצרת יותר ⁶⁶⁴. בתחלת המאה הי"ג היתה רפיח חרבה ⁶⁶⁵. היום تل رفاح – תל רַפָח על ⁶⁶⁶ יד הכפר רַפָח (הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הביניים כותבים את השם رفح), במרחק 31 ק"מ מדר’־מע' לעזה, סמוך לקו מסה"ב ארץ ישראל – מצרים. בתל שרידים של חומת העיר, של מקדש לארטמיס ולאפולו ובנינים אחרים ⁶⁶⁷. סמוך לתל נמצאת ח'. רַפָּח ובה יסודות של בנינים הבנויים לבנים, שרידים ארכיטקטוניים ובית קברות עתיק ⁶⁶⁸. על שפת הים נמצא תל שני ובו שרידי רפיח ים. אונקלוס, יונתן וסעדיה לחצרים, דב' ב, כג (בתרגומים הארמיים בהוצאות שלנו דפיח, פריע); סעדיה לחצר־אדר, במד' לד' ד; חשמ' ג' 1, 1; קדמ' יג, 13, 3; 15, 4; יד, 5, 3; מלח' א, 4, 2; 8, 4; ד 11, 35 מ"מ 119.

רַפִיחַ דְּחַגְרָא. בנוסחת הירושלמי של תחומי עולי בבל נזכרת רפיח דחגרא בין העיירות המובלעות בין קנת שבחורן ובין הדרך לחשבון. גירסה אחת של נוסחת התוספתא היא רפיח דחוורה (צ"ל דחוורן) וגירסה אחרת רפת דקנתא (צ"ל רפיח דקנתא). הכנוי דחגרה מראה על קרבתה של רפיח למדבר טרשים, הוא הטרכון (א־לִגָ’א). היום الرافة – א־רָפָה מצפ’־מזר' לשיח' סעד, על יד קו מסה"ב דמשק – אדרעי, השוה גם רפון. יר' שביעית ו, א–לו, ע"ג; תוס' שם ד, יא.

רַפִיצְ’יָה – رفيضية. כפר מצפ’־מע' לשכם (300 תו' נוצרים, 50 מוסלמים), המקום היה מיושב בתקופה הביזנטית (עקבות של כנסיה) ובתקופה הערבית הקדומה. ארכיון מחל' העתיקות של ממשלת א"י.

רָפָתּ ^א – رافات. כפר מדרום לרם אללה. ראה ירפאל.

רָפָנָא (Pa.pdivo). אחת מערי הדקפוליס בעבה"י מזרחה. ראה רפון.

רָפָתּ ^ב – رافات. לפנים כפר מדר’־מזר' לפתח תקוה. בו עקבות של ישוב בתקופה הרומית. יסודות של בניינים עם רצפות אבן ופסיפסים, בורות וקברים.

רָפָת ^ג – رافات. לפנים כפר בשפלה, במרחק 4 ק"מ ממערב לצרעה. במקום זה בית יתומים ובית ספר חקלאי השייכים לאפטרירכות הלטינית שבירושלים. בית הספר בנוי על שדה־קברות ישראלי מתקופת השופטים. עקבות של בנינים בורות וגתות מעידים על ישוב קדום.

רפת וחוגרה, וחוורה, וחונרא. ראה רפיח דחגרא.

רָצִיף – رصيف. כפר בהר חורן.

רְצִיפְתָא. מקום קרוב לבית שאן או פרבר שלה. השוה פגוטיה ופרשתא. יר' דמאי ב, א–כד, ע"ג למטה.

רַצְם – رصم. כפר בחורן ממערב לבצרה.

רַקּוּן (הרקון). שם של מקום או של נחל בגבול נחלת המטה דן למול יפו. המלה מי לפני השם הירקון מוסבה כנראה גם על השם הרקון, ובכן מי הירקון ומי הרקון. בשפת הים. במרחק 3.5 ק"מ מצפון לשפך הירקון לים התיכון נמצא تل الرّقيت – תַּלּ א־רַקִּיְתּ, שבו נשתמר השם העתיק. בתל זה נמצאים שרידים של בנינים עתיקים ובורות ⁶⁶⁹. מאחורי התל נמצאת הבצה הגדולה בֻּרַךּ לַיְל, המריקה את מימיה בנחל קטן אל הירקון. יתכן, שהנחל הזה, הנמשך מצפון דרומה, מאחורי החולות סמוך לשפת הים, הוא מי הרקון. יהו' יט, מו.

א־רַקִיבּ – الرقيب. ראה רקם ^ב.

א־רֻקַיְדִיָה – الرقيدية. משטח בנגב, 8 ק"מ מדר’־מע' לביר שנק.

רָקִין – راقين, כפר, 4 ק"מ מצפון לכַּרַךּ.

רֶקֶם ^א. עיר בנחלת המטה בנימין הנזכרת בין המצה (קלוניה) ובין ירפאל (רָפָתּ), היום אולי החורבה البرج = אל־בֻּרְג' במעלה הר נַבִּי סַמְוִיל בין בית אִכְּסָא ובין בית חנינא, השרידים העתיקים שבחורבה זו מעידים על ישוב קדום מאד במקום זה. אַבֶּל מציע את הכפר קלנדיה הסמוך למושב עטרות, שהיה מיושב בתקופה הישראלית ⁶⁷⁰. יהו' יח, כז.

רֶקֶם ^ב (הרקם). עיר בשפת המדבר מעבר לגבול המזרחי של ארץ־ישראל בזמן המשנה היו יושביה גרים. לדעת רבן גמליאל, המביא גט מהרקם ומהחגר דינו כדין המביא גט ממדינת הים וצריך לאמר בפני נכתב ובפני נחתם. הרקם והחגר נמצאות מחוץ לגבולות א"י. הרקם הוא המחוז, שמרכזו רקם, והוא גובל בהחגר, כלומר במדבר האבנים (حجر) או הסלעים, הוא מדבר סוריה־ערב. רקם עצמה מובלעת בתחומי עולי בבל, והיא נקראת רקם דחגרא (ע"ש). על שמה נקרא אחד מנשיאי המדיָנים הצפוניים, או שהמקום נקרא על שמו (יהו' יג, כא). יוספוס מיחס את השם רקם (Pexe) לפטרה, בירת ערביא ⁶⁷¹. מלחמת ישראל עם מדין (השוה במד' לא) היתה אחרי כבוש מואב וממלכת סיחון מלך חשבון. המדיָנים הצפוניים ישבו ממזרח לעמון ומואב ומרכזם היה רקם. הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים (אל־אצטח’רי, אל־מקדסי ⁶⁷², אל־קלויני, אבן אל־אתיר) ידעו עיר בשם א־רַקִים במרחק פרסה אחת ( 5.760 ק"מ) מעמאן (רבת בני־עמון) או מהלך שני ימים מכַּרַךּ (קיר מואב). היא עיר החצובה בסלעים ונזכרת בפרשה 243 בקוראן בקשר לאגדה הידועה ע"ד המערה ושבעת הישנים (اسحاب الكهف والرقيم), ולפי אל־מקדסי האגדה ע"ד שלשת הצדיקים, שנכנסו לתוכה. היום החורבה الرقيب – א־רַקִיבּ (הבדוים מבטאים את השם כדרכם א־רַטְשִׁיבּ) במרחק 5 ק"מ בערך מדר’־דר’־מזר' לרבת בני־עמון, על יד הדרך הרומית העתיקה המובילה מדמשק דרך עמאן לבצרה שבאדום ולים אילת (מפרץ עקבה). דרך זו היא, לפי נוסחות הירושלמי והספרי של תחומי עולי בבל, הדרך הגדולה ההולכת למדבר, המערות אשר בא־רַקִיבּ, ובתוכן המערה אל־כַּהְף, שמשו לקבורה בימי הביזנטים ואח"כ לבדוים המתגוררים במדבר ⁶⁷³. השוה גם סלע ^ג ופטרה. מש' גטין א, א, ב; נדה ז, ג; קדמ' ד, 7, 1.

רֶקֶם גֵּיאָה (גיעה), מקום המובלע בתחומי עולי בבל בדרום הארץ. בשם זה מכנים התרגומים הארמיים בכל מקום במקרא את קדש ברנע, ואילו בכל מקום שכתוב בתורה קָדֵשׁ סתם הם כותבים רקים. שם הלואי גיאה או גיעה נשתמר בשם הנחל وادي جعين – ואדִי גַ’עִין העובר ע"פ עין קדיס (קדש) ונכנס לתוך וָדִי קדיס ⁶⁷⁴. תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א–לו, ע"ג; ספרי עקב סי' נ"א; ילקוט דברים סי' תתקע"ד והתרגומים הארמיים לקדש ברנע.

רקם דודגרה. ראה רקם דחגרא.

רֶקֶם דְּחַגְרָא. מקום במזרח המובלע בתחומי עולי בבל. ראה רקם ^ב. תוס' שביעית ד, יא; ספרי עקב סי' נ"א.

רקם תחגרא. ראה רקם דחגרא.

רַקַּת. עיר בצורה בארץ נפתלי בין חמת ובין כנרת. מקומה היה בתל אִקְלָטִיָּה (תל אל־קֻנַיְטְרְיָה) מעל לוָדִי אל־עַמַיְס מצפ’־מע' לטבריה. תל זה היה מיושב מתקופת הברונזה הקדומה עד תקופת הברזל ⁶⁷⁵. חכמי התלמוד זיהו את רקת עם טבריה, שנבנתה במקום עיר עתיקה ובית קברות עתיק (השוה קדמ' יח, 2, 3), בנגוד לדעתו של ר' יוחנן שאמר: רקת זו צפורי. גם בכתבי הגניזה מתקופת הגאונים נקראת טבריה בשם רקת ⁶⁷⁶, וגם היהודים יושבי טבריה קראו לעיר זו במכתביהם לחו"ל במאות העשירית והאחת עשרה בשם רקת. יהו' יט, לה; ב' מגלה ה, ב; ו, א; סנהד', יב, א; יר' מגלה א, א–ע, ע"א. .

א־רֻשַיְדָה – الرشيدة. כפר בחורן.

א־רֻשָׁיְדִיָּה – الرشيدية. ראה חסה.

רָשַׁיָּה – راشية. עיר קטנה במעלה הצפוני־המערבי של הר חרמון.

רַשַׁיְף – رشيف ⁶⁷⁷. כפר ממערב לעמק חולה.

רַשַׁיַּתּ אל־פֻ’חָ’ר – رشية الفخار. כפר על הר חרמון מדרום לחצביא.

רֶשֶׁף. ישוב כפרי בשרון, על אדמת הכפר הנטוש סִדְנָא עַלִי, סמוך לכפר שמריהו. נוסד בכסלו תש"ט (נובמבר 1948). בטבת תשי"א מנה 208 תושבים.

*רִשְׁפּוֹן. מושב עובדים הנמנה עם תנועת המושבים בשרון, 4 ק"מ מצפון להרצליה. באזור האדמיניסטרטיבי חוף השרון, נוסד ביום י"ח שבט תרצ"ו (11.3.1936). שטח אדמתו 2,800 דונם (השטח בעבוד המושב 4,200 ד'). משקו מעורב ואינטנסיבי: גדול ירקות (הענף הראשי המכניס כ־500,000 ל"י לשנה), עופות ובקר ומטעי עצי הדר, מספר תושביו (בתחלת תשי"ד) 110 משפחות עם 450 נפש. באדמת המושב נמצאים שרידים של ישוב קדום: עקבות של בתים, אבני־בנין, קברים חצובים, מערות ומחצבות ⁶⁷⁸, השוה רשפונה.

רַשְׁפּוֹנָה. לפנים עיר בחוף הים, 12 ק"מ מצפון לתל אביב. היא נזכרת בכתובת תגלת פלאסר השלישי בגבול בית עמרי (ממלכת ישראל). תגלת פלאסר כבש את רשפונה במסעו לאורך חוף הים בדרך לעזה. העיר נקראה על שם האל השמי רשף הדומה לאל היוני אפולו ⁶⁷⁹. לכן קראו היונים לעיר הזאת בשם אפולוניה (ע"ש). השומרונים, שישבו במקום זה עד הכבוש הערבי, קראוהו בשם רעשפון. ישובם נתחדש כאן, כנראה, בתקופת שלטון העבאסיים. כי המקום נזכר בין כפרי השומרונים, שסבלו במהומות שהיו אחרי מותו של הרון א־רשיד ⁶⁸⁰. הערבים קראו למקום בשם אַרְסוּף (ע"ש). בין ארסוף (בספרות הצלבנים Arsur) ובין נהר אל־פָּלִךּ (Rochetailée) היתה בשנת 1191 מערכה כבדה בין צלאח א־דין ובין הצלבנים ⁶⁸¹. השוה רשף ורשפון.

*רְשָׁפִים. ישוב של קבוץ נוער חלוצי יוצאי פולין ורומניה המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר בעמק בית שאן, במקומו של הכפר הערבי אל־אַשְׁרַפִיָּה שבקרבת הישוב מסלות (115 מ' מתחת לפני הים), 3 ק"מ מדר’־מע' לבית שאן. נוסד בעצם ימי מלחמת השחרור, ביום ג' בסיון תש"ח (10.6.1948). בטבת תשי"א מנה 191 נפש.

רשקדש. ראה ראש קדוש.

רַשְׁקָנַנִין – رشقننين. כפר מדר’־מזר' לצור.

רִתְמָה. תחנה במסעי בני ישראל ממדבר צין לעציון גבר. היום بير امّ رتم – בִּיר אֻם רַתַּם בדרך העתיקה ממצרים לים סוף. הדרך עוברת כאן במעבר אֻם רַתָּם, מצפ’־מע' לעבדת. במד' לג, יח–יט.

רת’נו. בתעודות מצרים מימי הממלכה התיכונה שם כולל לארץ־ישראל התיכונה והצפונית וסוריה הדרומית ⁶⁸².

 

ש    🔗

שָׁאָב. מקומם של תנאים ואמוראים בגליל, כגון ר' זכאי דשאב, ר' הונא איש שאב ור' מנא (מונא, מני) איש שאב (דשאב). יוספוס מספר על אלעזר בן שמאי משאב (2ded או 8.2 d. ⁶⁸³), שהצטיין במעשי גבורה בהגנה על יודפת בפני הרומאים. היום הכפר شعب – שעב, 17 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לעכו (264 תו' מוסלמים ונוצרים מעטים). המקום היה מיושב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת ובתקופת הברזל הקדומה ושוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית, בו חמרי־בניין עתיקים, אבנים מהוקצעות, בורות וקברים. ט’אהר אל עַמְר, מושל הגליל במאה הי"ח, בנה בשעב מסגד. ויק"ר ט, ט; כ, ו; קו"ר ח, ה; ט, ג; פס"ר פרשה פרה יד; פס' דר"כ קע"ז; תנח' מצורע ז, יח; מלח' ג, 7, 21.

שְׁאוֹנָה או שְׁאִינָה. מולדתו של האמורא ר' חנה שאונה (שאינה) או ר' חנא בר שאינה (שאונה), הנזכר במדרש רבה בשם ר' יוחנן שונאה. היום אולי: خ. السحنة – ח' א־סַּחְנָה בגליל העליון, 1.5 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לפקיעין. ב' עבו"ז עה, א; נדה סה, ב; ויק"ר פ. ב.

*שְׁאָר יָשׁוּב. מושב של חיילים משוחררים מבני הארץ הנמנים עם העובד הציוני, בצפון עמק חולה, מדר’־מזר' לדפנה. כלול באזור האדמיניסטרטיבי הגליל העליון. נוסד ביום כ"ה חשון תש"י (17.11.1949). מספר תושביו (בטבת תשי"ב) 142 נפש ושטח אדמתו 1,735 דונם.

שַׁב אל־עַ’וְרָנִיָּה – شب الغورانية. נחל קטן המשתפך לירדן מצפון להר סרטבא.

שָׁבָּה – شابة. כפר בגולן העליון, 10 ק"מ מצפ’־מזר' לעמק אל־בטיחה.

*שְׁבוּת־עָם. ישוב של עולים בקרבת צומת השרון. בשם זה נקראים גם מחנה הצבא ותחנת המשטרה בית ליד.

⁰שִׁבְטָה. ראה א־סביטה ^א.

*שָׁבִיב. ישוב עולים סמוך להרצליה.

*שָׁבֵי צִיּוֹן. מושב שתופי בעל מועצה מקומית בשפלת עכו, 2 ק"מ מדרום לנהריה, 10 מ' מעפה"י, הוא המושב הראשון בצורה זו, שנוסד על ידי עולים מדרום גרמניה (רקסינגן) על יסוד מסורת הדת ונחנך ביום י"ב בניסן תרצ"ח (13.4.1938). מספר תושביו (בחשון תשי"ד) 250 נפש ושטח אדמתו 2.700 דונם. משקו מעורב ואינטנסיבי. התושבים עוסקים במיוחד במשק החלב ובגדול עופות, ירקות ומספוא. בצד משקם החקלאי מתפרנסים הם גם מהקייטנות וממלאכה. במושב בית הבראה של קופת חולים של הסתדרות העובדים ומלון “דולפין” המפורסם. האגודה החקלאית השתופית של המושב משתפת את חבריה בהונה ⁶⁸⁴, בין גבול המושב ובין חוף הים נמצאת שכונת החוף של “רסקו”.

שטח שבי ציון היה מיושב בתקופה הביזנטית. באדמתה נתגלו מאותה תקופה פרוטומאות. שברי כתובות ופסיפס דו־גוני ⁶⁸⁵.

*שִׁבָּלִים. מושב־עובדים המסונף לפועל המזרחי בשפלת הנגב, בקרבת שרשרת ושובל, נוסד ביום כ"א שבט תשי"ב (17.2.1952) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי עזתה. המתישבים, עולי פרס וכורדיסטן, מנו בסוף 1952 196 נפש.

שִׁבֹּלֶת הַנָּהָר. הנביא ישעיה מציין את שבולת הנהר כקצה הגבול הצפוני של ארץ־ישראל, שגבולה הדרומי נחל מצרים. הנהר המסמן את הקו הצפוני של גבול ההתנחלות הוא נהר קסמיה המשכו של נהר א־ליטאני, העובר לרגלי הלבנון ממזרח למערב, שבולת פירושה שטף מים חזק. מערבולת חזקה נוצרת בנהר זה בצאתו מבקעת הלבנון מתחת להר, שעליו בנויה המצודה קַלְעַתּ א־שַׁקִּיף ישעיה כז, יב.

שְׁבָם* או שִׂבְמָה. עיר סמוך לחשבון. בני ישראל כבשוה מאת. האמורי, ובני ראובן בנוה מחדש. מואב נלחם עם ישראל על עיר זו, שנפלה לידי מואב בתקופת מלכי ישראל. שבמה היתה ידועה בגפניה, שעל השמדתן מתנבאים נביאי ישראל בחזונם על חורבן מואב.

קונדר ⁶⁸⁶ ומוסיל ⁶⁸⁷ מציעים כמקומה של שבמה את خ. سومية – ח'. סוּמִיָּה, 35 ק"מ מצפ’־מע' לחשבון, בגדה השמאלית של נחל חשבון. הגתות הרבות המצויות בסביבות החורבה הזאת מעידות על גדול רב של גפנים. אַבֶּל ⁶⁸⁸ מזהה אותה עם قرن الكبس – קַרְן אל־כִּבְּשׂ בין חשבון ובין הר נבו, שלדעת גליק היתה מיושבת משנת 2200 עד שנת 1800 לפסה"נ, נעזב לשנים רבות ונושב מחדש בתחלת המאה הי"ג ⁶⁸⁹, כלומר עם כבוש הארץ על ידי בני ישראל. * במד' לג, ג. במד' לב, לח; יהו' יג, יט; ישע' טז, ח–ט; ירמ' מח, לב.

שַׁבָּנָה – شبانة. מקום של ישוב בתקופה הרומית מדרום לשפרעם. בו חומות הרוסות. בתי־בד, מגן ואבן עגולה.

שֶׁבַע. עיר בנחלת המטה שמעון, הרשומה ברשימת ערי המטה מיד אחרי באר שבע. (השבעים גורסים 2d.png, השוה ע' שמע). מספר הערים הרשומות ברשימת ערי המטה שמעון הוא ארבעה עשר, ואילו בסוף הרשימה כתוב ערים שלש עשרה. נראה, שבאר שבע ושבע הן שני חלקים של עיר אחת. בראשית היתה העיר שבע וברבות הימים התישבו מיושביה בקרבת הבאר, שנקראה באר שבע. במרחק 4 ק"מ ממזרח לבאר שבע של ימינו נמצא تل السبع – תל א־סַּבַּע. חרסי התל הגדול מעידים על כך, שישובו התחיל בתקופת הברונזה התיכונה, בימי אברהם אבינו, ונמשך בתקופה הישראלית עד התקופה הביזנטית. מבניני העיר נשארו חורבות של מצודה ושל כנסיה ביזנטית גדולה, ובין החורבות נתגלו מטבעות וכתובות מהישוב האחרון ⁶⁹⁰. יהו' יט, ב

שִׁבְּעָה – شبعة. כפר קטן על הר חרמון.

שַׁבְּתִּין – شبتين. כפר קטן במרחק 13 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' ללוד (135 תו' מוסלמים). מהלך רבע שעה מהכפר נמצאת ח'. שַׁבְּתִּין, היא מקומה של העיר שבחן הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי (מס' 73) או שבדן בכתובת רעמסס השני.

*שֶׁגֶב. ישוב של קבוץ האחזות נח"ל בגליל התחתון, מדר’־מזר' לכפר מִער. נוסד ביום כ' אלול תשי"ג (31.8.1953). חבריו הם ילידי ישראל ובני ארצות שונות הנמנים עם השומר הצעיר.

א־שָׁגַ’רָה ^א – الشجرة. כפר ערבי בגליל התחתון סמוך למושבה העברית אילניה, שהיתה ידועה בשמה סג’רה. בתקופה הרומית הביזנטית התקיים במקום זה ישוב חשוב, שממנו נשארו חורבות, שרידי בנין רבים וקברי סלעים ⁶⁹¹. הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים מזכירים את הקברים אשר בא־שג’רה (עלי מהיראט, כת"י אוכספורד, דף 29; יקות III, עמ' 260). מעין הכפר שופע 6 ממ"ע מים בשעה. הכפר נכבש ע"י צה"ל ביום כ"ז בניסן תש"ח.

א־שָׁגַ’רָה ^ב – الشجرة. כפר גדול בגלעד מצפון לירמוך, 9 ק"מ מצפ’־מזר' לבית רָס.

שַׁגַ’רַתּ אַל־בַּקָר – شجرة البقار. הר בנגב (643 מ'), 25 ק"מ ממזרח לנצנה. ראה הר בוקר והשוה שדה בוקר.

שַׁגַ’רַתּ א־נִּתְּלָה – شجرة النتلة. מקום של ישוב עתיק, 3 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' ליריחו. בו גבשושיות, יסודות, לבנים מיובשות בשמש ובריכה.

שַׁגַ’רַתּ א־סַּעְדָה – شجرة السعدة. מקום של ישוב בתקופה הרומית במרחק 4 ק"מ מצפ’־מע' לג’נין. בו יסודות של בנינים, עקבות של חומות, אבני־בנין, בורות, גתות וקברי־סלעים ⁶⁹².

שַׁגַ’רַתּ א־תַּיָּר – شجرة التيار. שדה־תעופה באדום, 13 ק"מ מצפ’־מזר' לשַׁוְבַּךּ.

שְׂדֵה אֱדוֹם. יעקב שלח מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, אונקלוס מתרגם לחקליה דאדום ויובע"ז לחקלא אדומאי. ארץ שעיר היא ברובה ארץ הרים. החלק ההררי של ארץ אדום נקרא הר שעיר, שדה אדום הוא מישור, שבו ירעו עדרי צאן וגמלים, הוא המישור שבאמצע הנגב, בין הערבה ובין מכתש רמון. בר' לב, ד.

*שְׂדֵה אִילָן. מושב־עובדים של הפועל המזרחי בגליל התחתון, סמוך לכפר תבור. נוסד בחשון תש"י (אוקטובר 1949). המושב מונה 180 נפש ישראליים ועולים מארצות שונות.

*שְׂדֵה אֵלִיָּהוּ. ישוב של קבוץ הפועל המזרחי מבין יוצאי גרמניה בעמק בית שאן, 4.5 ק"מ מדרום לבית שאן. 190 מ' מתחת לפני הים. נוסד ביום י"ט באייר תרצ"ט (8.5.1939). מספר נפשותיו (בטבת תשי"א) 319 ושטח אדמתו 3,865 דונם אדמת מזרע. הישוב ידוע גם בשמו הערבי עַרִידָה.

*שְׂדֵה אֱלִיעֶזֶר. מושב של עולים יוצאי רומניה ופולין על אדמת פיק"א ממערב ליסוד המעלה. מסונף למועצה החקלאית, באזור האדמיניסטרטיבי הגליל העליון, נוסד ביום י"ג טבת תשי"ג (31.12.1952).

שְׂדֵה אֶפְרַיִם. ראה ארץ אפרים. עובד' יט.

שְׂדֵה אֲרָם. יעקב ברח מפני עשו לשדה ארם, היא ארם נהרים. הושע יב, יג.

*שְׂדֵה בּוֹקֵר. ישוב של קבוצת קצינים וסמלים משוחררים מצה"ל במישור בנגב, 7 ק"מ מצפון לעבדת וממזרח להר בוקר (שַׁגַ’רַתּ אל־בַּקָּר) הגבוה. נוסד ביום כ' אייר תשי"ב (15.5.1952). הישוב מהוה אגודה שתופית חקלאית, שאינה נמנית עם שום גוף צבורי או מפלגתי. המתישבים עוסקים בעקר בגדול צאן ובקר ובגדול המזון לבהמות. המים הדרושים לישוב נקוים בסכר מהנחלים. בכסלו תשי"ד התישב בשדה בוקר דוד בן־גוריון, מי שהיה ראש ממשלת ישראל מאז קום המדינה, כדי להיות לאות ולמופת לאזרחי הארץ. כביש הקאולין מוביל לשדה בוקר.

שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי. הם שדות המרעה של עמלק בארץ הנגב (השוה במד' יג, כט) ומרכזם עין משפט, היא קדש (ע"ש). בר' יד, ז.

*שְׂדֵה וַרְבּוּרְג. מושב שתופי בשרון, בקרבת גן חיים, באזור האדמיניסטרטיבי השרון התיכון. נוסד על ידי יוצאי גרמניה בעזרת חברת רסקו, נחנך בערב חג השבועות תרצ"ח (1.6.1938) ונקרא על שם אוטו ורבורג, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית. מספר יושבי הכפר (בטבת תשי"ב) 265 נפש ושטח אדמתו 700 דונם ברובו נטוע עצי הדר.

⁰שְׂדֵה חוֹטֶב – רַוְץ' חַטָּבּ. מישור פורה ממזרח לשבטה (א־סֻּבַּיְטָה), בו סמנים של תרבות חקלאית מפותחת בימי קדם. הבדוים היו מגדלים בו שעורה ורועים את עדרי הגמלים בשדותיו.

⁰שְׂדֵה חֲלָמִישׁ – אַבּוּ א־צַּוָּן. מדבר זרוע סלעים וחלמיש מצפ’־מע' לנצנה בדרך המובילה מנצנה לרפיח.

⁰שְׂדֵה חָפִיר. שטח הנתון לעבוד בנגב, מדר’־מזר' לנצנה (עוג’א אל חפיר). לארכו עובר נחל חפיר ובו בארות ובורות.

*שְׂדֵה יַעֲקֹב. מושב־עובדים שתופי של הפועל המזרחי בעמק יזרעאל, סמוך לבית שערים (שַׁיְח' אִבְּרַיִךּ), 6 ק"מ ממערב לנהלל, כלול באזור האדמיניסטרטיבי נהלל והקישון, נוסד ביום כ"ה אלול תרפ"ז (ספטמבר 1927) ונקרא לזכר הרב יעקב ריינס, מיסד הסתדרות המזרחי ומנהיגה. מספר יושביו (בטבת תשי"ד) 450 נפש ושטח אדמתו 6100 דונם, ברובו אדמת מזרע.

*שְׂדֵה יִצְחָק. מושב עובדים של יוצאי פולין ותימן הנמנים עם מפ"ם, בשרון, על אדמת ח'. עזיה בקרבת להבות חביבה. נוסד ביום ג' תשרי תשי"ג (22.10.1952) ונקרא לזכר האלוף יצחק שדה ז"ל. כלול באזור האדמיניסטרטיבי מנשה. בטבת תשי"ג מנה המושב 150 נפש.

שְׂדֵה מוֹאָב (שדי מואב). היא ארץ מואב מעבר לארנון, שבה חנו בני ישראל לפני צאתם למלחמה על סיחון מלך האמורי. הדד בן בדד מלך אדום הכה את מדין בשדה מואב. שדי מואב הם פורים ומצמיחים תבואה לרוב, לכן הלכו אלימלך ואשתו נעמי ושני בניהם מבית לחם לגור בשדי מואב, ובמות אלימלך ושני בניו שבה נעמי בלוית כלתה רות לבית לחם יהודה. בר' לו לה; במד' כא, כ; רות א, א ואילך; ב, ו; ד, ג; דהי"א א, מו; ח. ח

*שְׂדֵה נַחוּם. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, 4,5 ק"מ מצפ’־מע' לבית שאן, 80 מ' מתחת לפני הים, כלול באזור האדמיניסטרטיבי בית שאן. נוסד על ידי יוצאי פולין ביום כ"ב טבת תרצ"ז (5.1.1937) ונקרא לזכר נחום סוקולוב, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית. מספר נפשות הקבוץ (ביום 1.8.53) 393 ושטח אדמתו 12,500 דונם אדמת מזרע. ערך התוצרת החקלאית היה בשנת 1953 229,350 ל"י. יש בו גם בית חרושת לשמורים. בִּרְכַּת אל־פַ’חְ’ת שבאדמת הנקודה היא בור מקומר עתיק.

*שְׂדֵה נְחֶמְיָה. ישוב של קבוצה המסונפת לאחוד הקבוצות והקבוצים על אדמת הקהק"ל באזור צפון עמק חולה, 6 ק"מ מדר’־מזר' לתל אל־קָצִ’י, כלול באזור האדמיניסטרטיבי הגליל העליון. נוסד ביום י"ט כסלו תש"א (19.12.1940) ונקרא לזכר נחמיה די לימה מותיקי הציונים בהולנד. מספר נפשותיו (בטבת תשי"א) 309 ושטח אדמתו 1,320 דונם. במשק נעשים נסויים לגדולי שלחין מגוונים בשטות ההשקאה ובטיוב הקרקע המתאימים לאדמת עמק חולה.

*שְׂדֵה עֻזִּיָּה. מושב עובדים של יוצאי טריפולי הנמנים עם העובד הציוני, סמוך לאשדוד, באזור האדמיניסטרטיבי באר טוביה, נוסד ביום ו' אייר תש"י (27.4.1950) ונקרא על שם עזיה מלך יהודה, שנלחם בפלשתים ופרץ “את חומת גת ואת חומת יבנה ואת חומת אשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים” (דהי"ב כו, ו). לישוב ניתנו 1,500 דונם קרקע ורשת של מים. אנשי המשק עוסקים בחקלאות ובעבודות חוץ. בטבת תשי"ב מנו 517 נפש.

*שְׂדֵה עֲקִיבָה. ישוב של קבוצת ילידי הארץ המסונפת לאחוד הקבוצות והקבוצים, בשפלת הדרום, בקו שובל שמדר’־מזר' לנירעם. נוסד ביום י"ב אלול תש"ז (28.8.1947) ונקרא לזכר עקיבא אטינגר, מי שהיה במשך שנים רבות ראש מחלקת ההתישבות של הקהק"ל. בטבת תשי"א מנתה הקבוצה 72 איש.

⁰שְׂדֵה פַקּוּעָה – א־תַּיְקָה. רמה יבשה מצפ’־מזר' לנצנה, בה גדלה הפקועה. כביש נצנה–משאבים חוצה אותה בצפון.

*שְׂדֵה צְבִי. ישוב בקו שובל בנגב הנקרא לזכר צבי הירשפלד מראשון לציון, שהיה מחלוצי רוחמה ופעיל מאד בהתישבות הנגב. נוסד בשנת תשי"ג (1953).

שְׂדֵה צוֹפִים. שטח ישר בראש הפסגה, שממנו צופים הצופים על פני מרחקים. בלק העלה את בלעם לשדה צופים לקוב מכאן את ישראל, שחנה בערבות מואב. היום אולי تلاعة الصفاء – תַּלְעַתּ א־צָּפָא בצפון־מזרח רמת נבו ⁶⁹³. במד' כג, יד.

⁰שְׂדֵה צִין. מישור גדול הניתן לעבוד חקלאי בנגב, מדר’־מע' למכתש חתירה (המכתש הגדול).

שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן. ראה ארץ שמרון. עובדיה יט.

*שְׂדוֹת יָם. ישוב של קבוצת דייגים המסונפת לקבוץ המאוחד בחוף הים סמוך לקיסרי. נוסד ביום כ"ב בניסן ת"ש (2.5.1940). שטחו 4000 דונם, משקו מעורב: כרם, מטעי בננות, לול, רפת, מספנה לבנין סירות דוגה ומרצפיה. בטבת תשי"ד מנתה הקבוצה 480 נפש.

הקבוצה אספה את עתיקות קיסרי ושומרת אותן בבית “חנה סנש”. בין השאר נמצאים באוסף שני פסלי הענקי שנתגלו באדמת קיסרי.

*שְׂדֵי חֶמֶד. מושב עובדים של ארגון “מן העיר אל הכפר” בשרון, מדר’־מזר' לכפר סבא. הוקם ע"י ותיקי הארץ ויוצאי פרס, קוקז ופולין ביום כ"ו אלול תשי"ב (16.9.52) ונקרא ע"ש ספרו של הרה"ג ר' חיים חזקיהו מדיני. כלול באזור האדמיניסטרטיבי השרון התיכון.

*שְׂדֵי תְרוְמוֹת. מושב עובדים של עולי עיראק וכורדיסתאן המסונפים לתנועת הפועל המזרחי ליד רחוב בעמק בית שאן. כלול באזור האדמיניסטרטיבי בית שאן. נוסד ביום כ"ה תשרי תשי"ג (14.10.1952). השם לקוח מקינת דוד על שאול ויהונתן על שום האדמה הפוריה שלרגלי הגלבע.

*שְׁדֵמוֹת. ישוב של קבוץ נוער חלוצי יָגֵב מיוצאי מצרים וטנג’ר הנמנה עם אחוד הקבוצות והקבוצים, בשפלת הדרום, 6 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לעזה. נוסד ביום כ"א באב תשי"א (23.8.1951) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי עזתה.

*שָׁדְמוֹת דְּבוֹרָה. מושב־עובדים של יוצאי גרמניה לרגלי הר תבור, 170 מ' מעפה"י, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לכפר תבור, באזור האדמיניסטרטיבי הגליל התחתון, נוסד ביום ה' סיון (ערב חג השבועות) תרצ"ט (23.5.1939). שטח אדמתו 7000 דונם אדמת מזרע (מהם 4000 ד' של פיק"א, 3000 ד' של הקהק"ל) המבורכת בגשמים. ענפי המשק: פלחה, רפת, לול, עצי פרי נשירים וכרם, בטבת תשי"ד מנה המושב 250 נפש. ועד המושב מנהל גם את האגודה היצרנית־החקלאית, הצרכניה, משק המכונות ואת ענף הפלחה.

⁰שַׁדְמוֹת נִצָּנָה – אַבּוּ אל־חַוָוִיט. מישור פורה ליד נצנה מצפון־מערב, בין כביש נצנה–רפיח לבין כביש נצנה–אסמאעיליה. בו סמנים של תרבות חקלאית מפותחת בתקופה הביזנטית.

⁰ שַׁדְמוֹת שֵׁיזָף – אל־חַמָדָה – א־סֻּדַיְרִיָּה. מישור פורה בנגב, 5 ק"מ מצפ’־מזר' לנצנים, מצפון לכביש נצנים – באר שבע.

שׁוֹאֵבָה. ישוב כפרי של עולי תימן הנמנים עם הפועל המזרחי, באזור האדמיניסטרטיבי הרי יהודה בשטח הכפר ההרוס סָרִיס, סמוך לבית השאיבה האחרון לאורך צנור המים העולה לירושלים, 3 ק"מ מדר’־מע' לקרית יערים. נוסד ביום כ"ה אדר תש"י (14.3.1950). בטבת תש"י ישבו בכפר 248 נפש.

*שׁוּבָה. מושב עולים יוצאי טריפולי המשתייכים לפועל המזרחי, בשפלת הנגב, מדרום לסעד, בכביש ההולך מעזה לבאר שבע. נוסד ביום כ"ד ניסן תש"י (11.4.1950) ונכלל באזור האדמיניסטרטיבי עזתה.

א־שָּׁוְבַּךּ – الشوبك (גם شبيك -שַׁבִּיךּ). עיר באדום ⁶⁹⁴, שהערבים בצרוה. בלדוין מלך ירושלים כבש את העיר אחרי אשר צר עליה זמן ממושך ובנה את מצודתה ההרוסה מחדש בשנת 1115. הצלבנים קראו את העיר בשם Mont Real או Mons Regalis ואת המצודה הבנויה אבנים לבנות על ראש גבעה לבנה בשם Crac de Montreal. המבצר החזק בעל שש חומות נהרס על ידי האיובים ונבנה מחדש על ידי הממלוכים.

בתחלת המאה הי"ד היתה שַׁוְבַּךּ עיר קטנה, שיושביה היו בעקר נוצרים (יקות III, עמ' 332; אבו אל־פ’דא, עמ' 247). על יד שובך היה יער עצים גדול שנכרת על ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה, כדי להסיק בעצים את קטרי מסלת־הברזל החג’אזית. היום כפר קטן ובו חורבות, 35 ק"מ מדרום לתופל (א־טפילה), בדרך ההולכת לפטרה. במקום כניסת וָדִי א־שַּׁוְבַּךּ לוָדִי אל־עֻ’וַיר נמצאות כתובות נבטיות ויוניות ⁶⁹⁵. לפי החרסים שבמקום היתה שובך מקום של ישוב חשוב בתקופה הנבטית־הרומית. לפי נ. גליק יש להקדים את ישובה עד תקופת הברונזה ⁶⁹⁶ בגלל שפע המים שבסביבותיה.

*שׁוֹבָל. ישוב של קבוץ “אילת” המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בנגב הצפוני, במקומה של ח'. א־זּבָּלָה, (השוה סובילה), 19 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לבאר שבע, כלול באזור האדמיניסטרטיבי בני שמעון. נוסד במוצאי יום כפור תש"ז (6.10.1946). בטבת תשי"א מנה 175 נפש. בחפירת בריכת מים נתגלה קבר בנוי, בתוכו שני שלדים ובקרבתם שלשה בקבוקים ושני גביעים של זכוכית ⁶⁹⁷.

שָׁוֵה קִרְיָתַיִם. עמק סמוך לקריתים בארץ מואב, ממזרח לים המלח. בשוה קריתים הכו כדרלעומר והמלכים אשר אתו את האימים. השוה קריתים ^ב. בר' יד, ה.

שׁוּחִין. ראה שיחין.

א־שֻּׁוַיְחָה – الشويحة. חורבה מדרום לעזה.

שֻׁוַיָּא – سويا ⁶⁹⁸. כפר בהר חרמון.

שֻׁוַיִכָּה – شويكة. כפר גדול בשרון, ראה שוכה ^ג.

שׂוֹכה ^א (שׂכֹה, שׂוֹכוֹ), עיר יהודה בשפלה. שנוסדה ע"י שוכו מצאצאי יהודה, בה היה אחד מבתי היוצר של מלכי יהודה לעשית כלי חרס. בכדים מתקופת המלוכה שנתגלו טבועות המלים “למלך שוכה”. בעמק האֵלָה בין שוכה ובין עזקה היתה מלחמת דוד וגלית, רחבעם בצר את שוכה, ושישק כבש אותה. בימי אחז כבשוה הפלשתים. בתקופת שלטון הביזנטים נכללה שוכה בתחום בית גוברין. השם העתיק נשתמר בחורבה شويكة – שֻׁוַיְכָּה על הר בקצה השפלה, מדר’־מע' לבית נתיף. מקומה של העיר שוכה מתקופת המלוכה היא خ. عباد – ח'. עַבָּד ממערב לחורבת שוכה, על ראש הר החולש על וָדִי א־סַּנְט, הוא עמק האֵלָה. בה יסודות, חומות, מערות, בורות, גתות, בתי־בד ושרידים ארכיטקטוניים. החרסים שעל פני אדמת ח'. שויכה הם הלניסטיים, ביזנטיים וערביים מימי הביניים. בתקופה הביזנטית היו שתי החורבות מיושבות, ואז קראו לשני הכפרים בלשון רבים שוכות ⁶⁹⁹. יהו' טו, לה; ש"א יז, א; דהי"א ו י"ח; דהי"ב יא, ז; כח, יח; 18, 156 On; מ"מ 68.

שׂוֹכֹה ^ב. עיר יהודה בהר הנזכרת בין יתיר ובין דנה. בה ישבה משפחת סופרים מהקֵינים. היום خ. شويكة – ח'. שֻׁוַיְכָּה, 16 ק"מ מדר’־מע' לחברון, בה שרידי בנינים עתיקים, מערות ובורות חצובים ובאר. בשוכה זו היה ישוב פורח בתקופה הביזנטית ובתקופה הערבית של ימי הביניים. השוה גם סוכו. יהו' טו, מח; דהי"א ב, נה.

שׂוֹכֹה ^ג (שֹכֹה). עיר עתיקה הנזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי בצורה שכ בין אפק (מס' 66) ובין יח’ם (מס' 68) וברשימת שישק בצורה שאכ קרוב ליח’ם. היא היתה במחוז השלישי של ממלכת שלמה, שכלל גם את כל ארץ חפר. לפי כל הסימנים האלה היתה שוכה באמצע השרון. היום הכפר הגדול شويكة – שֻׁוַיְכָּה במרחק 4 ק"מ מצפון לטול כרם ( 2,575 תו' מוסלמים). בשוכה (בתולידה של השומרונים סוכה, קרית סוכה, יסכה) ישבו שומרונים עד סוף המאה הרביעית לספה"נ מקומה של העיר העתיקה הוא خ. شويكة الراس (تل الراس) – ח'. שֻׁוַיְכַּתּ א־רָס (תל א־רָס, רָס שֻׁוַיִכָּה) במרחק מחצית הקילומטר מצפון לכפר. התל היה מיושב מתקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה הביזנטית. בו ניכרים יסודות של חומות ומצפון להם בורות, מערות וחציבות בסלעים. 67 T₃; מ"א ד, י; S₃₈.

שׁוּלָמִי. ראה שלומי. תוס' בכורות ז, ג.

*שׁוֹמֵרָה. מושב־עובדים של עולי תימן הנמנה עם תנועת המושבים, בגליל העליון, בשטח הכפר תרביח’א, בקרבת גבול מדינת הלבנון, 17 ק"מ ממזרח לראש הנקרה. נחל שומרה יוצא מצפון לשומרה ונכנס לנחל בצת. במושב שרידים של ישוב קדום: בית־הבד, בור וקברים חצובים בסלעים. עד סוף שנת תש"ח ישבו בתרביח’א ערבים, שעזבו את הכפר במלחמת ישראל עם הערבים, ועולים יהודים התיישבו בו ביום ו' אייר תש"ט (5.5.1949). בטבת תשי"א מנה 227 נפש. ממשלת ישראל מתכננת פתוח ישוב עירוני במקום זה. שומרה כלולה באזור האדמיניסטרטיבי סולם צור.

שׁוֹמְרוֹן. ראה שמרון.

שַׁוְמַרִיָּה – شومرية. לפנים מחנה של בדוי עַ’וָרְנָה במרחק 3 ק"מ מצפ’־מע' למושבה בנימינה.

א־שׁוּנָה ^א – الشونة. כפר ערבי נטוש בגליל העליון: 7 ק"מ מדרום לצפת. בו בנין עתיק בנוי אבני בזלת ושרידים של כפר חרב.

א־שׁוּנָה ^ב – الشونة. חורבה של מצודה (אל־בֻּרְג') על גבעה, 2 ק"מ מדר’־מע' למושבה בנימינה. הנוסע מבורדו (333 לסה"נ) מזכיר את המקום הזה בשם Mons Syna, במרחק 3 מילים מקיסריה. בה, מעין השופע 252 ממ"ע מים בשעה. השוה ע' מִיָמָס

א־שׁוּנָה ^ג – الشونة. מקום של ישוב קדום מצפון לתל אביב. השוה תל אל־כֻּדָרִי ותל א־שונה.

א־שׁוּנָה ^ד (שוּנַת נִמְרִין) – الشونة (شونة نمرين) או שׁוּנִי, شوني. מעון החורף של המלך עבדאללה בעמק הירדן, סמוך לתל נמרין. המקום נמצא בשטח ארץ בני גד ונקרא על שם משפחת השוני (במד' כו, טו), שהיא או בית־האב שלה ישב בו

שׁוּנִי – سوني ⁷⁰⁰. ראה א־שׁוֹנה ^ד.

שׁוּנֵם. עיר עתיקה הנזכרת כבר ברשימת תחותמש השלישי. במכתבי אל־אמרנא מסופר, כי לַבַּיָה מלך שכם ובני בריתו החַבִּרוּ (העברים) כבשו את שונם, ברקן וערב ונשלו את תושביהן. מאז עברה שונם לפרעה, שבפקודתו הובאו “אנשי מס” לחרוש בשדות שונם ⁷⁰¹.

אחרי כבוש יהושע היתה שונם ליששכר. על ידה חנו הפלשתים במלחמתם עם שאול שישק מונה את שונם עם הערים שכבש בישראל. עיר זו היתה מולדת אבישג השונמית. אלישע החזיר את בנה של האשה השונמית לחיים. מזמן התלמוד ידוע התנא ר' יוסטי בר שונם. אבסביוס קורא למקום 2oom. היום הכפר הערבי سولم – סוּלִם במזרח עמק יזרעאל, לרגלי גבעת המורה, 5 ק"מ ממזרח לעפולה וקרוב למושב מרחביה, 120 מ' מעפה"י (בטבת תשי"ב 403 תו' מוסלמים). מקומה של העיר העתיקה מתקופת הברונזה התיכונה עד התקופה ההלניסטית היה על יד המעין בתל שמצפ’־מזר' לכפר. בכפר עצמו ישנם עקבות של ישוב בתקופה הרומית, מצפון לו יסודות של בנינים וקברים החצובים בסלעים.

38 EA 250; ⁷⁰² Ao 7088;T₃; יהו' יט, יח; ש"א כח, ד; מ"א א, ג; נ, יז–כב; מ"ב ד, ח ואילך; 15 S; יר' שביעית ו, א–לו, ע"ד באמצע; תרומות יא, ה–מח, ע"א; שקלים א–מו, ע"א; סנהד' ט, ג–כ, ע"ב; מע"ש ה א–נה, ע"ד למטה; שהש"ר ב, טו; 158,11 On; כפו"פ רצ"א.

שׁוּנַתּ אִבְּן עַדְוָן – شونة ابن عدوان. כפר בעבר הירדן 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לחשבון.

שׁוּעָל – ראה ארץ שועל.

שׁוּפָה – شوفة. כפר ממערב לסבסטיה (315 תו' מוסלמים). מזהים אותו עם העיר שפתן (ע"ש), ששמה טבוע על אחד החרסים, שנתגלו בחפירות שומרון בארמון עמרי ואחאב.

שַׁוְקָה א־תַּחְתָּה – شوقة التحتة. לפנים כפר ערבי קטן בצפון עמק חולה, 4–3 ק"מ מצפ’־מע' לדפנה.

שׁוּקְמָזוֹן. לפי התרגום הירושלמי לבמד' לז, טו היו רפיח ושוקמזיי בגבול הדרומי־המערבי של ארץ האמורי. במפת מידבא רשומה Cowc.wc.com מדר’־מזר' לעזה, ולפי הרשימה הביזנטית של ערי הארץ היתה העיר d..a,by, שבה ישב בישוף, בפלסטינה הראשונה. לפי כתיב השם ביונית צ"ל הכתיב העברי שׁוּקְמָזוֹן, היום خ. سوق مازين – ח'. סוּק מָּזִין סמוך לכפר הבדוים בַּנִי שִׁילָה, שבתיו נבנו מאבני החורבות, 5 ק"מ מדר’־מזר' לדַיְר אל־בַּלַח ⁷⁰³. עקבות החורבות הרבות. הבורות הסתומים ואבני־הבנין הרבות מעידים על ישוב גדול במקום זה. ירוש' לבמד' לד, טו; מ"מ 112.

שׁוּר. הוראת שם זה היא חומה (בר' מט. כב), חומת מבצר (ש"ב כב, ל; תהל' יח, ל). שור מציינת שורה של בצורים במדבר בנגב, שבנו המצרים להגנתם לאורך הדרך המוליכה מארץ כנען למצרים, כעין מצודות הגבול (limes) שבנו הרומאים לאורך המדבר הדרומי והמדבר המזרחי. שורת הבצורים המתוארת בכתובת כַּרְנַךּ של סתי א' ובפפירוס אנסטסי א' מתחילה ברפיח, נמשכת לאורך החוף וגומרת בעזה. כשהגר ברחה מפני שרה מאלוני ממרא אשר בחברון ישבה היא על העין אשר בדרך שור כלומר בדרך למצרים, שלארכה נמצאים הבצורים הדרך מחברון למצרים נקראת גם היום בפי הערבים درب الشور – דַרְבּ א־שּׁוּר ⁷⁰⁴. המדבר הדרומי־המערבי, שבו עוברת דרך זו, נקרא מדבר שור (ע"ש). התרגומים הארמיים כותבים במקום שור – חגרא או חלוצה (ע"ש). בר' טז, ז; כ, א; כה, יח; שמות טו, כב; ש"א טו ז; כז, ח.

שׁורא דרור, שׁור דדור. ראה דאר.

שׂוֹרֶק ^א. מולדת דלילה אשת שמשון בארץ פלשתים, לפי אבסביוס כפר מצפון לבית גוברין וקרוב לצרעה.

הירונימוס קורא לו Capharsorech, היום: خ. سريك – ח'. סוּרַיִךּ סמוך לצרעה, מצפון לנחל שורק, בה יסודות של בתים וגם גת, בורות ופיר חצובים בסלעים, בצד דרום קברים, נקבה תתקרקעית ומערות. יש שמחפשים את שורק ברַפָתּ הקרובה בתוך נחל שורק, שבה בנוי בית יתומים נוצרי לחנוך חקלאי על בית קברות ישראלי מתקופת השופטים. שופ' טז, ד; 160.3 On Hier. 161,4;On

שׂוֹרֶק ^ב. שם של מקום הטבוע בחרסים שנתגלו בחפירות שומרון. ב. מייזלר מציע את זהויו עם טול כרם ⁷⁰⁵.

*שׂוֹרֵקָה. כפר שתופי בתכנון של אנשי המעמד הבינוני בנחל שורק, בין יסודות ובין נתיבה.

שׁוּשָׁה – شوشة. משטח מיושב בדוים בנגב, מדר’־מזר' לגבולות.

שׁוּשָׁתּ אל־קֻצַיְבּ – شوشة القصيب. רמה בקצה המערבי של הערבה, 8 ק"מ מצפ’־מע' לחֲצֵבָה. ממנה יורד אל הערבה נחל אמציהו ולרגלה נובע עין אמציהו.

*שׁוֹרֶשׁ. קבוץ הנוער הציוני מעולי רומניה וטרנסילבניה הנמנים עם העובד הציוני, במבואות ירושלים, מדר’־מע' לכפר הערבי ההרוס סָרִיס (ע"ש) ולתחנת השאיבה האחרונה של צנור המים העולה לירושלים. השם לקוח מהתוספת ליהו' טו, נט בתרגום השבעים, שבו נזכר המקום בין ערי יהודה בשם Zooms. הישוב נוסד אחרי כבוש מבואות ירושלים ביום כ"ד אלול תש"ח (28.9.1948), והוא כלול באזור האדמיניסטרטיבי הרי יהודה.

*שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. ישוב כפרי, שהוקם ע"י רסקו בעמק חפר בשכנות עם חבצלת השרון בשנת תשי"ג (1953). כלול באזור האדמיניסטרטיבי עמק חפר.

שׁוּתוּ. ארץ בני שת הנזכרת הרבה בתעודות המצריות העתיקות, היא ארץ גלעד, ביחוד גלעד הדרומי ⁷⁰⁶.

שֵׁזוּר. מקום בגליל, בו ישבו בזמן המשנה תלמידי חכמים, בתוכם התנא ר' שמעון שזורי (השזורי) ⁷⁰⁷. היום הכפר ساجور – סָג’וּר סמוך לדרך עכו–צפת, 2 ק"מ ממערב לרמה (בטבת תשי"ב 438 תו' דרוזים ומשפחות אחדות של ערבים מוסלמים).

מקום זה נזכר ברשימת רעמסס השני בצורה סגור. לפי שרידי הבניין והחרסים שבמקום היה מיושב בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופות הביזנטית והערבית הקדומה. הצלבנים כבשו את Casal Seisor בשנת

1. בכפר ובסביבתו נמצאים יסודות של בניינים עתיקים, בורות, חמרי־בנין עתיקים וקברים חצובים. לפי המסורת הגלילית נמצאים בשזור קברי ר' שמעון שיזורי, ר' שמעון בן אלעזר ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול. מש' דמאי ד א; שביעית ב, ח; כלים יח, א; תוס' תרומות ה, ו; דמאי ה. ב. כב; שביעית ב, ה, יג; שבת ב, ד, ט; חולין ד, ו; כלים ב"ב ו, ז; מקואות ו ח; יר' דמאי ה, ט–כד, ע"ד; שביעית ב, ח–לד, ע"א; גטין ו, ז – מח, ע"א למטה; סוטה ט, י – כד, ע"א; ב' חולין עה, ב; כפו"פ ר"ע. ר"צ.

*שְׁזוֹר. קבוץ נח"ל הנמנה עם אחוד הקבוצים (השומר הצעיר) בכפר הנטוש אֻם א־שּׁוּף שברמות מנשה, בקרבת הכפר סָג’וּר בשכנות לקבר המקודש בשמו של ר' שמעון השזורי (ראה הע' הקודם – שֵׁזוּר), 9 ק"מ מדר’־מזר' לזכרון יעקב. נוסד בכ' אלול תשי"ג (31.8.1953) ונחנך לזכר הסתדרות ניל"י (נצח ישראל לא ישקר).

שִׁחוֹר. ראה שיחור. ירמ' ב, יח.

שֻחוּר – شحور. כפר בגליל העליון, מדרום לנהר אל־קסמיה.

שִׁחִין – شحين. כפר של מתואלים מצפ’־מזר' לראש הנקרה. על התל, שעליו בנוי הכפר, שרידים של מצודה ומגדל, אבני־בנין מסותתות, בורות, גת וארונות מתים.

שַׁחְמָה – شحمة. לפנים כפר ערבי קטן בשפלה, במרחק 4 ק"מ ממזר' למושבה גדרה. על ידו היה שדה תעופה. שרידי המקום מעידים. שהיה בו ישוב ביזנטי.

שַׁחֲצִימָה (כתיב שחצומה). עיר בגבול יששכר ונפתלי, בין הר תבור ובין הירדן. אולי היא אששח’ן הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בקבוצה של ערים בצפון הארץ, שַׁשְׁחִמִ במכתב אל־אמרנא ⁷⁰⁸. לפי הצורות העתיקות האלו צריך לקרוא את השם שַׁצֲחִימָה. היום אולי تل الحدثة – תל אל־חֲדַתָ’ה, 3 ק"מ מדר’־מע' ליבנאל, שצורתו דומה לאוכף המחולק לשנים. מטעם זה גורס סאריסאלו שַׁחֲצַיִם ⁷⁰⁹. בתל זה שרידים של ישוב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת ובתקופת הברזל. (?) 58 EA 203 (?);T3; יהו' יט, כב.

שִׁחֹר. ראה שיחור. ישעי' כג, ג.

*שַׁחַר. מושב־עובדים של עולי טריפוליטניה הנמנים עם הפועל המזרחי, בגליל העליון, מדר’־מזר' לגוש חלב, סמוך לספסופה, באזור האדמיניסטרטיבי מרום הגליל, נוסד ביום ט' סיון תש"י (25.5.1950). בטבת תשי"א מנה 176 נפש.

א־שַּׁחְתָּה – الشختة ⁷¹⁰. מקום של ישוב עתיק בהרי יהודה, מדר’־מע' לישוב בר גיורא, בו יסודות, קירות בנויים אבנים בלתי מסותתות ומערות קברים ⁷¹¹.

שַׁטָּא – شطاء. לפנים כפר ערבי בשטח הישוב היהודי בית השטה (ע"ש). באדמתו עמודים, יסודות, אבני־בנין, בית קברות עתיק ואבני־מיל רומיות. שמונה אבני־מיל עם כתובות רומיות הוצאו מהאדמה על ידי אנשי בית השטה.

שִׁטִּים (השטים). ראה אבל השטים. במד' כה, א; יהו' ב, א; ג, א; מיכה ו, ה.

שִׂטְנָא. מקומו של ר' יוחנן דמן שטנא, היום אולי خ. سطي (شطي) – ח' סַטִּי (שַׁטִּי), 0.5 ק"מ מצפון לעין סיניא. בה יסודות וקירות של בתים וקברים חצובים בסלעים. פס' דר"כ קפ"ז, ב.

שִׂטְנָה. באר שחפרוה עבדי יצחק בין גרר ובין רחובות, ורועי גרו רבו אתם עליה. יצחק שישב עם באר לחי ראי בארץ הנגב (בר כד, סב; כה, יא). נאלץ לעזוב את המקום מפני לחץ יריביו. לכן קרא את שמה שטנה. היום אולי البيرين – אל־בִּירַיְן בוָדִי סֻרָם בין וָדי גַ’רוּר (נחל גרר) ובין א־רחיבה (רחבות). 8 ק"מ מדרום לניצנה (עוג’א אל־חפיר). בר' כו, כא.

שַׁטַנָה – شطنة. כפר בגולן, 6 ק"מ מדרום לסוסיתא.

שִׁיאוֹן. עיר בגבול יששכר בין חפרים ובין אנחרת. אבסביוס ידע כפר בשם Lucy על הר תבור. היום אולי خ. مغير – ח'. מֻעַ’יִּר במורד המזרחי של הר תבור, ממערב למושבה כפר תבור. וָדִי אל־מָדִי שממזרח לחורבה ולהר תבור הוא הגבול הטבעי בין יששכר ובין נפתלי. אולבריט משער, ששם המקום היה שירון, והוא מזהה אותו עם הכפר סירין ממערב לגשר אל־מֻגָ’מִע, בין עין צור ובין פי הירמוך ⁷¹². יהו' יט, יט; 13, 158 On

שֵׁיזוּר. ראה שזור.

א־שֻּׁיוּח' – الشيوخ. כפר בהרי חברון, ממזרח לחלחול (1,050 תו' מוסלמים).

א־שַּׁיְח' אִבְּרָהִים – الشيخ ابراهيم. חורבה של ישוב ביזנטי ממערב לביתר.

א־שַּׁיְח' אִבְּרַיִךּ (בֻּרַיִךּ) ^א – الشيخ ابريك (بريك). מקום של ישוב קדום ובו בית קברות יהודי גדול בקצה הדרומי המערבי של הגליל התחתון. ראה בית שערים ⁷¹³.

א־שַּׁיְח' אִבְּרַיִךּ (בֻּרַיִךּ) ^ב – الشيخ ابريك (بريك). מקום של ישוב קדום על יד חורבות מגדל מלחא, 3 ק"מ מדרום לעתלית. בו יסודות של בתים, בורות, גתות, קברים, מערות, מחצבות וחציבות בסלעים.

א־שַּׁיְח' אִסְכַּנְדַר – الشيخ اسكندر. שיאו (733 מ') של רכס־הרים הנמשך מהרי שומרון בכוון צפוני־מערבי. עליו נמצא המקאם א־שיח' אסכנדר ממערב לתענך.

א־שַּׁיְח' בַּיזִיד – الشيخ بيازيد. שיא של רכס־הרים (724 מ') מצפ’־מזר' לסבסטיה.

א־שַּׁיְח' בַּנִית – الشيخ بنيت. הר גבוה (897 מ'), 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לצפת, נקרא בעברית הר יבנית ע"ש מקום מושבו של משמר הכהנים אומר.

א־שַּׁיְח' בִּצּוּם – الشيخ بصوم. ראה בצעננים.

א־שַּׁיְח' בֻּרַיְךּ – الشيخ بريك. ראה א־שיח' אבריך.

א־שַּׁיְח' בַּרְקָן– الشيخ برقان. שיא בהר הגלבע מדר’־מזר' לעין חרוד (518 מ'). עליו מגדלים הרוסים ומקאם. השוה ח'. פֻ’קַיְקִעָה.

א־שַּׁיְח' דָוֻד ^א – الشيخ داود. כפר ערבי במרחק 5 ק"מ מדר’־מזר' לנהריה (200 תו' מוסלמים). על ידו קברים עתיקים ⁷¹⁴.

א־שַּׁיְח' דָוֻד ^ב – الشيخ داود. מקום של ישוב קדום בשפלה, 1 ק"מ מדרום לאִדְ’נִּבָּה. בו יסודות, קירות, משקופים, אבנים מסותתות ומערה.

א־שַּׁיְח' דַנּוּן – الشيخ دنون. כפר ערבי בגליל המערבי, 5 ק"מ ממזרח לנהריה, נעזב על ידי יושביו ונושב מחדש ע"י ערבים בתמיכת ממשלת ישראל (30 משפחות).

א־שַּׁיְח' זֻוַיְד – الشيخ زويد. כפר של בדוים בנגב, 9 ק"מ מדר’־מע' לרפיח ⁷¹⁵. הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים מזכירים אותו בשם א־זַּעְקָה. בין הכפר ובין שפת הים נמצא תל א־שיח' זויד ובו שרידים של ישוב בתקופה הרומית- הביזנטית. סוזומינוס, 15 Hist. eccl. V, מודיע על פנתיאון הנמצא על גבעה על יד הכפר הזה. במקום זה מגדלים הבדוים אבטיחים הנשלחים בסירות לעזה ולמצרים.

א־שַּׁיְח' חַוְר – الشيخ حور. מקום של ישוב קדום בשפלה, מדרום לג’וּלִיס שבנפת עזה.

א־שַּׁיְח' חָ’לִד – الشيخ خالد. מקום של ישוב קדום סמוך לחולדה, בו שרידים של חומה. אבני־בנין, בורות ומערות.

א־שַּׁיְח' חֻלוּ – الشيخ حلو. מחנה של בדוים על יד נַהְר אל־מַפְגַ’ר, מצפ’־מע' לחדרה.

א־שַּׁיְח' אל־חַ’צְ’ר – الشيخ الخضر. רכס (586 מ') בבשן, 8 ק"מ מצפ’־מע' לאדרעי.

א־שַּׁיְח' מֻבָּרַךּ – الشيخ مبارك. הר בגליל העליון (575 מ') סמוך למעונה (תרשיחה) ממערב.

א־שַּׁיְח' מֻגָ’הִד – الشيخ مجاهد. הר בגליל העליון (614 מ'), שעל מדרונו שוכן הכפר מעונה (תרשיחה). הוא נקרא בעברית הר מעונה.

א־שַּׁיְח' מָדִי – الشيخ مادي. המשך ח'. סַוָמִר הקרובה לחיפה, בו יסודות, מערות, קברים ובורות.

א־שַּׁיְח' מֻוַנִּס – الشيخ مونس. לפנים כפר ערבי גדול מצפון לירקון בגבול הצפוני של תל אביב. חלק משטח הכפר נכלל בשטח בנין־ערים של תל אביב. בכפר נמצאים אי־אלו שרידים של ישוב קדום, בקיץ תש"ח נטשוהו יושביו הערביים, ויהודים התישבו בו.

א־שַּׁיְח' מֻחַמַּד אל־כַּבַּכְּבָּה – الشيخ محمد الكبكبة. מקאם בעמק חפר בשטח המושב אלישיב.

א־שַּׁיְח' מַנְצוּר אל־עַכָּבּ – الشيخ منصور العكاب. חורבה של ישוב מהתקופה הרומית ועד התקופה הערבית הקדומה, במרחק 5 ק"מ מדר’־מע' לזכרון יעקב.

א־שַּׁיְח' מִסְכִּין – الشيخ مسكين. כפר באמצע הבשן, קרוב לשיח' סעד.

א־שַּׁיְח' אל־מֻעָזִי – الشيخ المعازي. ראה ח'. אדמית’ה.

א־שַּׁיְח' מַרְזוּק – الشيخ مرزوق. הר (726 מ') הסוגר על נחל שורק מדרום, עליו יושב המושב מבוא ביתר. ההר נקרא בר גיורא.

א־שַּׁיְח' נַבְּהָן – الشيخ نبهان. מקום של ישוב קדום. בו חורבה של מקאם, שהיה בנוי על יסודות של כנסיה, שברים ארכיטקטוניים וכתובות ערביות, בשפלת החוף, 9 ק"מ מדר’־דר’־מע' לעזה.

א־שַּׁיְח' נוּרָן – الشيخ نوران. מקאם לבדוים ממזרח לרפיח. השוה בתול או בתואל. אבות הכנסיה זהו את שיח' נוראן עם בתואל. בזמנו של הירונימוס נקרא המקום,Lichognos Lichonos Lychnos ⁷¹⁶ . על אדמתו נוסד בשנת תש"ח הישוב מגן (ע"ש).

א־שַּׁיְח' נַח’וּר – الشيخ نخور. גם ח'. אל־עַדִנִי. מקום עתיק בשפלת החוף, 14 ק"מ מדר’־דר’־מע' לעזה. בו בנין מקומר, שברי עמודים וחרסים על פני הקרקע.

א־שַּׁיְח' סַעַד – الشيخ سعد. לפנים עיירה של כושים באמצע הבשן. בה בנינים עתיקים, שאולי שמשו קברים, ופסל של אריה חתי מאבן בזלת. בתוך מסגד אחד, שהוא בנין עתיק עם עמודים פיניקיים, נמצאת אבן־מצבה בצורה של פירמידה עם כתובות מצריות עתיקות, היא מצבת רעמסס השני. הערבים קוראים למצבה זו צַחְ’רַתּ אַיּוּבּ (סלע איוב) ⁷¹⁷, ואליה קשורה המסורת, שהמקום הזה היה מקום מגוריו של איוב (השוה גם ע' קרנים). לפי חרסיה היתה שיח' סעד מיושבת כבר בתקופת הברונזה הקדומה.

בתקופת שלטון התורכים בארץ היתה שיח' סעד עיר המחוז של הבשן ומושב של פחה. אחרי מלחמת העולם הראשונה העבירה ממשלת סוריה את מרכז המחוז לאדרעי, ושיח' סעד ירדה למצב של כפר קטן.

א־שַּׁיְח' עַבָּד – الشيخ عباد. משלט חשוב (902 מ') מצפ’־מע' לעמק חולה, 1.5 ק"מ מדר’־מע' להונין, החולש על הכביש למטולה. עליו נלחם צבא ההגנה לישראל עם צבאות הלבנון וסוריה ויכול להם וכבש את המשלט. נקרא בעברית הר שנאן.

א־שַּׁיְח' עַבְּד אל־עַזִיז – الشيخ عبد العزيز. חורבה מצפון למוצא.

א־שַּׁיְח' עַבָּס – الشيخ عباس. מקום של ישוב קדום בשפלה בקרבת ישוב הקבוץ בארי. בו חציבות בסלעים ובורות ובנחל היורד מדרום לישוב הקבוץ חרסים ביזנטיים ושתי כותרות,

א־שַּׁיְח' עַוַּד – الشيخ عود. מקום של ישוב קדום בשפת הים מצפון לאשקלון. בו ברכה, יסודות הבנויים אבני גויל, שרידים ארכיטקטוניים, קבר מקומר ושברי ארון־מתים וחרסים על פני הקרקע.

א־שַּׁיְח' עִיסָא – الشيخ عيساء. מקום של ישוב עתיק, 6 ק"מ מצפ’־מע' לרם אללה. בו קירות הרוסים, יסודות של בתים, בורות חצובים, אבנים פזורות, שברי עמודים ומערה.

א־שַּׁיְח' עַלִי ^א – الشيخ علي. מקום של ישוב קדום ממערב לבית נַבָּלָא, בו יסודות ומזוזות של בנינים עתיקים, בריכות, גתות, בורות וקברים חצובים וחורבה של מסגד.

א־שַּׁיְח' עַלִי ^ב – الشيخ علي. מקום של ישוב קדום מדרום לדגניה וממערב לגִ’סר א־סִּדּ.

א־שַּׁיְח' עַלִי ^ג – الشيخ علي. הר גבוה (874 מ') בגליל העליון ליד הכפר דַלָתָּה (דלתון), 6 ק"מ מצפון לצפת, נקרא בעברית הר דלתון.

الشيخ כפר בגולן, 2.5 ק"מ מצפ’־מע' לים כנרת.

א־שַּׁיְח' עַלִי גִ’דִיר – الشيخ علي جدير. ראה גדרות.

א־שַּׁיְח' אל־קוּסָטִין – الشيخ القوساطين. מקום של ישוב בתקופה הרומית מדרום לאִדְנָא.

א־שַּׁיְח' א־רִחָבּ – الشيخ الرحاب. ראה רחֹב ^ד.

א־שַּׁיְח' רַצְ’יָן – الشيخ رضيان. מקום של ישוב קדום בחולות סמוך לעזה.

א־שַּׁיְח' תַמִים – الشيخ تميم.מקאם סמוך לבית גוברין מצפון־מערב לה.

שִׁיחוֹר (השיחור) או שִׁיחוֹר מִצְרַיִם. נהר בקצה הגבול הדרומי של ארץ־ישראל. שיחור הוא יאור מצרים (השוה ישע' כג, ג; ירמ' ב, יח). השיחור על פני מצרים הוא הזרוע הימנית של היאור (הנילוס), שהשתפך בימי קדם לתוך ים פלוסיון (השוה ע' נהר מצרים). בימי דוד הגיע גבול ממלכת ישראל עד הנהר הזה. השוה פרק גבולות הארץ בלקסיקון זה. יהו' יג, ג; דהי"א יג, ה.

שִׁיחוֹר לְבְנַת. נחל בגבול הדרומי של ארץ אָשֵׁר. גבול זה פגע בכרמל הימה, כלומר עם הכרמל עד הים, ובשיחור לבנת. מדרום לו גובלת בו נחלת חצי השבט מנשה, בחלוקת הארץ לשבטים לא קבל שבט אשר את כל השטח שהובטח לו. שלש נפות מתוך השטח הזה ניתנו לבני מנשה, שהיו מרובים: תענך ומגדו ממזרח לכרמל ודאר ובנותיה ממערב לכרמל, בין הכרמל והים (יהו' יז, יא). את שיחור לבנת יש איפוא לחפש מדרום לדאר. הגבול הדרומי הטבעי של נפת דאר הוא נהר א־זַּרְקָא העובר לרוחב הכרמל מדרום ומשתפך לים במרחק 8 ק"מ מדרום לדאר (טנטורה). הוא נקרא שיחור, מפני שמימיו העוברים בבצות הם עכורים. את הכנוי לבנת יש ליחס לצבע הלבנבן של החולות שבתוכן פורץ לו הנחל דרך אל הים. השם הערבי מורה גם הוא על גוון חִוֵּר, בהיר.

בבצות, שהישוב היהודי יבש אותן, היו חיים תנינים, שהסתננו משיחור מצרים עם מי הים. משום כך קראו היונים לנחל זה נהר התנינים ולבצה שעל ידו ימת התנינים ⁷¹⁸, ובערבית קראו לו מוּיַתּ א־תִּמְסַח או ברבים תַּמָסִח ⁷¹⁹. אורך הנהר 15 ק"מ ורחבו במקום השפכו אל הים מצפון לקיסריה 15 מ'. יהו' יט, כו; כפו"פ ר"צ.

שִׁיחִין. (שוחין, שיחים). בימי הבית השני ובזמן התלמוד עיר חשובה בגליל התחתון קרוב לצפורי, בה ישבו תנאים ואמוראים. ביר' יומא מסופר מעשה שנפלה דליקה בחצרו של יוסי בן סמאי בשיחין וירדו בני קצרה של צפורין (שראו את הדליקה) לכבותה ולא הניח להן מפני שבת. בשיחין היו עושים כלי חרס טובים מהעפר השחור של הסביבה הפוריה, שבה היה גדל חרדל, המקום נקרא איפוא ע"ש השיחות, שמהן היו מוצאים את העפר השחור. רבי שמואל בן חלפתא מספר מעשה בשיחין בקלח של חרדל, שהיו בו שלש כורין ונפשח אחד מהם וסוככו בו סוכת ייצרים. יוספוס התארח בשיחין פעמים רבות. הוא קורא לעיר AdoYug". היא הצורה היונית של השם שיחין. העיר נחרבה ע"י חיל רומא של קסטיוס גלוס ונבנתה מחדש ע"י היהודים. מאז נקראה כפר שיחין. מזמן התלמוד ידוע ר' נחמיה איש כפר שיחין, שהעיד לפני רבי עקיבא. בכפר שיחין ישב משמר הכהנים לבית ישבאב.

ש. קליין מזהה את שיחין עם תל בַּדַוִיָּה שבשפתה הדרומית של בקעת בית נטופה ⁷²⁰ ואילו סאריסאלו מחפש אותה בחורבה א־לַּוְן, 2 ק"מ מצפון לתל אל־בדיויה, שבה נמצאים מלבד חרסים רבים מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה והתיכונה גם כמויות גדולות של חרסים מהתקופות ההלניסטית והרומית ⁷²¹. תוס' שבת יג (יד), ט; מעילה ב, ט; נדה ד, ו; עירובין ד (ג), יז; ב' עירובין נא ב; ב"מ סא, א; סוכה כז, א; שבת קכ, ב; כתובות קיא, ב; יבמות קכב, ב (כפר שיחיא); יו' תענית ד ח–סט, ע"א; נדרים ד, ט–לח ע"ד; שבת טז, ז–טו, ע"ד; יומה ח, ה–מה, ע"ב; עירובין ד–כב, ע"א; סוטה ב, ה–יח, ע"ב; שקלים ה, ו–מט, ע"ב למעלה; פאה ז, ד–כ, ע"ב; בר"ר יב, ד; איכ"ר ב ה; ספרי דב' סי' שי"ז וסי' תתקמ"ד; בקינות איכה ישבה שבת וזכור איכה לפי מנהג איטלקי ובפיוטים מהגניזה; קדמ' יג, 12, 4; מלח' א, 4, 2; חיי יוספוס 41, 5, 68.

שִׁיחָן ^א – شيحان. חורבות של ישוב בגלעד מדרום לנחל יבוק.

שִׁיחָן ^ב – شيحان. הר גבוה במואב (1,065 מ'), 8 ק"מ מדרום לארנון.

שִׁיטָה. בזמן התלמוד מקום בגליל, שהיה ידוע בחרוביו, הוא בית השטה (ע"ש) ⁷²². יר' מעשרות א, א – מח, ע"ג; ספרי דב', דפוס ויניציאה, עמ' ק"ה.

שִׁילֹה. ראה שלה.

שִׁילֹח. ראה שלח.

שׁינא דרור, שינא ודור. ראה דאר.

שׂכ. ברשימת החותמש ג' עיר בשרון, היא שֹכֹה. T3 67.

שׂיכֹה. ראה שוכה.

שֵׂכוּ (השכו). מקום גבוה או גבעה סמוך לרמה שבבנימין, בו היה בור גדול. בלכת שאול מביתו שבגבעה להרמה לחפש אחרי דוד ושמואל, בא עד הבור הגדול אשר בשכו. היום אולי خ. سويكة – ח' סֻוַיְכָּה מדרום לרם אללה. ש"א יט, כב.

*שְׁכוּנַת אוֹנוֹ (קרית אונו). ישוב כפרי, 3 ק"מ מדר’־מזר' לרמת גן, נוסד ביום 1 ביולי 1939. בטבת תשי"א מנה הישוב 1,406 תו'.

*שְׁכוּנַת בֵּילִינְסוֹן. ישוב כפרי סמוך לפתח תקוה מדרום־מזרח, נוסד בשנת תרצ"ח (1938) ונקרא לזכר ד"ר משה בילינסון הרופא העתונאי והעסקן של מפא"י. בטבת תשי"א מנה הישוב 312 תו'. בו בית החולים בילינסון.

שְׁכֶם. עיר עתיקה בטבור הארץ, בין הר גריזים ובין הר עיבל. בכתובת סיסוסטריס הג' (1850–1887 לפסה"נ) ובכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי"ט – הי"ח לפסה"נ נזכר חדד נסיך שכמם ⁷²³ היא שכם. המקרא מציין את יושבי שכם הקדומים ככנענים, כאמורים או כחוים. אברהם תקע את אהלו באלון מורה אשר אצל שכם, ושם ישבו גם יעקב ובניו בבואם מפדן ארם. שמעון ולוי נקמו את נקמת משפחתם בחמור מלך שכם ובנו שכם על הנבלה שנעשתה באחותם דינה. לפי המדרש נקראה העיר שכם, מפני שבברכו את בני יוסף אמר יעקב: “ואני נתתי לכם שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי” (בר' מח, כו), והעיר היתה משותפת לבני יוסף אפרים ומנשה. בני ישראל העלו את עצמות יוסף ממצרים ויקברו אותן בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם.

בתקופת הממלכה החדשה במצרים ניכרת השפעה מצרית גדולה על שכם. בתקופת אל־אמרנא, היא תקופת שגשוגה של שכם, שלטו מלכי שָׁכְמֻ (שכם), כנראה, על שטח גדול מצפון לירושלים עד עמק יזרעאל והסירו מעליהם את עול שלטון מצרים. עבד־חיבא מלך ירושלים מתאונן בפני פרעה כי לאבאיה מסר את שַׁכְּמִ לידי החַ’בְּרוּ (העברים). גם בניו של לאבאיה אחריו התנגדו לשלטון מצרים.

יהושע אסף את שבטי ישראל שכמה וידבר שם לפניהם בפעם האחרונה לפני מותו, הלויים קראו לפניהם את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הגבול בין אפרים ומנשה עבר בשכם. לכן נמנית העיר פעם על המטה האחד ופעם על המטה השני (ראה לעיל את המדרש בקשר לזאת). אחרי מות השופט גדעון המליכו בעלי שכם את בנו אבימלך למלך עליהם. כעבור שלש שנים התקוממו לו. אז עלה אבימלך על העיר והחריבה עד היסוד. את צריח בית אל ברית העלה באש, ואת העם אשר בעיר הרג. קללת יותם נתקיימה באבימלך בהתקרבו למגדל העיר תבץ, שיושביה התקוממו לו גם הם. שכם היתה אחת משלש ערי המקלט בעבר הירדן מערבה, לפי התלמוד היא נמצאת ממול לעיר המקלט ורמות גלעד שבעבר הירדן מזרחה. שבטי ישראל היו מתאספים במקרים ידועים בשכם. כל ישראל בא לשכם להמליך עליהם את רחבעם, אבל הואיל והוא לא הסכים לותורים, המליכו השבטים הצפוניים עליהם את ירבעם בן נבט, שעשה את שכם לעיר בירת הממלכה הצפונית עד אשר בעשא בחר לו למושב את תרצה. בהבנות העיר שומרון על ידי עמרי עבר מרכז ממלכת ישראל לעיר זו, ושכם שלמה מס למלכה. שמה של שכם חרות באחד החרסים של כדי היין והשמן, שנתגלו בחפירות שומרון.

בזמן גלות אשור העברו לשכם כותים, שנקראו כאן גם שומרונים. הם בנו להם מזבח על הר גריזים ועשו את שכם למרכזם הדתי והמדיני. מנהיגם סנבלט עמד בראש שונאי ישראל, שהפריעו לשבי ציון לבנות את בית המקדש על הר המוריה ולנחמיה לבנות את חומות ירושלים, בסוף תקופת שלטון הפרסים נתחזקה עמדת השומרונים, סנבלט השני נתמנה פחה על שומרון. בזמן שלטונו פלשו צבאות אלכסנדר מקדון לארץ־ישראל, והוא העמיד לרשותו של אלכסנדר צבא של 7,000 שומרונים, שעזר לו לכבוש את צור. לכן העניק מלך המקדונים לסנבלט את הזכות לבנות על הר גריזים בית מקדש, שבו היו קשורות זכויות דתיות ומדיניות. יוחנן הורקנוס החריב את בית המקדש של השומרונים ואת עירם שכם (129 לפסה"נ). מקדשם אמנם לא נבנה שוב, אבל הר גריזים נשאר קדוש לשומרונים עד היום הזה. דמטריוס השלישי אבקריוס חנה על יד שכם במלחמתו עם אלכסנדר ינאי. אספסיינוס החריב את שכם עד היסוד, הרג על הר גריזים 11,000 שומרונים ובנה עיר חדשה במעבר הצר שבין הר גריזים ובין הר עיבל. השומרונים קראו לעיר החדשה מעברתא (מלח' ד, 8, 1) והרומיים קראו אותה על שם בּוֹנֶהָ Flavia Neapolis (שמה הרשמי היה מימי הקיסר ספטימוס סיבירוס ואילך ,(Colonia Julia Neapolis Syriae Palestinae ומכאן השם הערבי نابلس – נָבְּלִס. גם בתלמוד ובמדרשים מופיע השם ניפוליס (או ניפולין) לעיר החדשה. ניאפוליס מתוארת במפת מידבא כעיר מוקפת חומה ובה רחובות מצטלבים ושתי כנסיות.

בתחומה של ניאפוליס נכללו דרומה של ארץ שומרון והטופרכיה עקרבת. הוא גבל מדרום בתחומי ירושלים ולוד, ממזרח בירדן, מצפון בתחומי בית שאן וסבסטי וממערב בתחום אנטיפטרס. הדריינוס הקים על הר גריזים הקדוש לשומרונים מקדש לאליל יופיטר. קיסר ביזנטיון זינו בנה על הר זה כנסיה נוצרית, שחורבתה עודנה קיימת שם, ויוסטיניאן הראשון בנה כנסיות בשכם. בתקופה הביזנטית ובימי שלטון הצלבנים ישבו בשכם בישופים. בשנת 636 נכנס עֻמְר בן אל־עָץ בראש צבא ערבי לשכם. כל ההיסטוריוגרפים והגיאוגרפים המוסלמים של ימי הביניים מתארים את שכם כעיר השומרונים, הקוראים אותה, לפי דבריהם, אל־קֻדְס (יעקובי, עמ' 116; אל־מקדסי, עמ' 174, 178, אצטח’רי, עמ' 58; אדריסי, עמ' 4; יקות IV 427; דמשקי, עמ' 200). יעקובי (עמ' 391) כותב בשנת 891, שבנבלס יושבים ערבים, פרסים ושומרונים. דמשקי מוסיף: “כשנפגשים בדרך מוסלמי, יהודי, שומרוני ונוצרי, מעדיף השומרוני ללכת בחברת המוסלמי”.

הצלבנים נלחמו רבות על שכם והחריבוה, והערבים בנוה מחדש. ר' בנימין מטודילא שבקר בשכם בתקופת שלטון הצלבנים, מצא בה כמאה משפחות של כותים, והוא אינו מזכיר בה ישוב יהודי. הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה מודיע בשנת רפ"ב (1522), שבשכם 12 בע"ב מוריסקוס, כלומר יהודים מסתערבים. בשנים הקרובות גדל בה הישוב היהודי. לפי רשימת המסים של הממשלה התורכית משנת 1548–9 היו אז בשכם 788 בעלי משפחה ו־117 רוקים משלמי מסים, מהם היו 36 בעלי משפחה ו־5 רוקים יהודיים, 34 בע"מ ו־1 רוק שומרוניים משלמי מסים ⁷²⁴. בשנת 1־1600 היו שם 24 יהודים ו־26 שומרונים משלמי מס גולגולת ⁷²⁵. שמואל יעמשל (שמואל בן דוד הקראי, 1641–2) מצא בה ישוב יהודי ניכר ובתי תפלה לרבנים ורק 10 בע"ב שומרוניים ⁷²⁶. הר"י פינטו (1648–1565), שעלה מצפת לירושלים ונתעכב בדרכו בשכם, נשאל שם על משה חזן משכם, שנשא אשה אשר נתגרשה בתנאי בבית הדין של שכם ⁷²⁷. בשנת 1773 היה בשכם בית כנסת קטן. בשנת 1820 היו בשכם עשר משפחות של יהודים ⁷²⁸. בראשית שלטון אברהים פחה, כששופר מצב הבטחון בארץ, התישבו בשכם עוד יהודים. דר' א. לווי, מזכירו של מונטיפיורי, מצא בה בשנת 1833 כשלשים משפחות, מהם כ־20 ספרדיות וכ־10 אשכנזיות, שהוו קהלה אחת. עקב הרעש והבזה שלאחר מכן עזבוה רבים, ובשנת תקצ"ח (1838) נשארו בה רק 13 משפחות, שישבו ברחוב אחד (דר' א. לווי בהדביר, ח"א). כנראה חזרו אליה רוב העוזבים. כי אדוארד רובינזון מצא בה בשנת 1839 עדה יהודית בת 150 נפש. באותה שנה בקרו משה מונטיפיורי ואשתו יהודית בשכם ונפגשו בה עם יהודים. הקהלה היתה אז במצב של ירידה. לודוויג אוגוסט פרנקל מצא בשנת 1856 בשכם עדה יהודית בת 40 נפש בלבד. בשנת 1871 היו בין היהודים יושבי שכם שנים, שחסו בחסות הקונסול הבריטי בירושלים. בשנת תרמ"ו (1886) שלחה עדת היהודים בשכם שליח לחו"ל לאסוף כסף לבניית בית כנסת קבוע בעיר זו ⁷²⁹. בסוף המאה הי"ט נעשה מטעם חברת “למען ציון” נסיון לחדש בשכם את הישוב היהודי, ובשנת 1895 ישבו בה 120 יהודים, אבל הנסיון הזה לא הצליח בגלל בערות יושביה וקנאותם הדתית. בשנת 1900 נשארו בה רק 31 יהודים, וכעבור שנים אחדות נתבטל בה הישוב היהודי לחלוטין. בשבתה בטבור הארץ, על אם הדרך העוברת לארכה מיהודה לגליל והדרך ההולכת מעבר הירדן מזרחה אל ים התיכון, יש לה לשכם חשיבות כלכלית מסוימת, שלא נוצלה עד היום די צרכה. בה מרכז תעשית־הסבון הערבית, כי בהרי שומרון מגדלים עצי זית רבים. שכם עשירה במים (מעינותיה: עַיְן קַרְיוּן, רָס אל־עַיְן שלרגלי הר גריזים עין רָסָה ועין דפנה שופעים ביחד 2,130 ממ"ע מים ביום), אבל אקלימה מזיק לבריאות יושביה ורבות בה המחלות.

העיר ניזוקה הרבה ברעידת האדמה בשנת 1927, ומאז בונים יושביה את בתיהם ביחוד בשפולי הר עיבל. כמעט כל יושביה (בשנת 1943: 23,300 נפש) הם ערבים מוסלמיים, מלבד 700 נוצרים ושארית עדת השומרונים, המונה 150 נפש בערך. רוב השומרנים יושב ברחוב הנקרא על שמם חָרִתּ א־סָּמִרָה, שבו נמצא גם בית הכנסת שלהם. בשלש רגלים עולים השומרונים להר גריזים, ובערב פסח הם מקריבים שם בפני קהל רב של סקרנים את קרבן הפסח.

שכם העתיקה היתה בנויה מדרום־מזרח לניאפוליס, סמוך לכפר בַּלָטָה, כפי שהוכיחו החפירות של סֶלין בשנים 1913–14 ו־1926 ואח"כ של וֶולְטֶר ושל שְׁטֶקֶוֶוה בתל הגדול. אשתורי הפרחי כבר חפש את שכם במקום זה, גם המדרש מזכיר את תל שכם, שממנו יצאו בני יעקב ונלחמו עם מלכי האמורי (מדר' ויסעו, ביהמ"ד יעללינעק 1855, ח"ג, עמ' 2). הנוסע מבורדו ואבסביוס מזכירים גם הם את שכם העתיקה במרחק קטן מנבלס, מדרום־מזרח לה, והם מודיעים, ששם נמצא קבר יוסף. עד היום מראים את קבר יוסף בכפר בלאטה. הנוצרים מכנים, לפי מסורת אחת, באר אחת בבקעת סוכר, הוא עין סוכר, בשם באר יעקב. מפת מידבא 34^א קובעת, ששכם היא גם שִׂכִּמָה וגם שָׁלֵם ⁷³⁰. Herm. Thiersch גלה כבר בשנת 1903 בתל שליד בלאטה חומת ענקים והביע את דעתו, שכאן מקומה של שכם העתיקה. בחפירות נתגלו שרידים חשובים מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת, כגון שרידי החומות והמצודה ושרידים של מקדש במרכז העיר מהמאה הי"ד וכתובות בכתב היתדות מאותו זמן ⁷³¹. כמו"כ נתגלו שרידים מענינים מהתקופה הישראלית, מעל למצודה שרידים של בנין יפה מהמאה העשירית לפסה"נ, אולי הם מימי מלוכת ירבעם. במורד הר גריזים ממול לתל בלאטה נתגלו שרידים של מקדש מהמאה הט"ז לפסה"נ ⁷³². 289 EA; בר' יב, ו; לג, יח; לה, ד; לז, יב; מח. כב; במד' כו, לא; יהו' יז, ב. יז; כ, ז; כא, כא; כד, א. לב; שופ' ח, לא; ט ואילך; כא, יט; מ"א יב, א. כה; דהי"א ו נב; ז, כח; דהי"ב י, א; ירמ' מא, ה; תהל' ס, ח; קח, ז; מש' סוטה ז, ה; תוס' מכות ג (ב), ב–ג; ב' שם ט, ב; בר"ר סוף פצ"ז; סוף במדב"ר (שכם בהר אפרים זו נפולין); בן־סירא ג, כח; ספר היובלות 13. 1; קדמ' א. 12, 1; ב, 2, 4; ה, 1, 19; 7, 2; ח, 8, 4; יא 8, 6; יב, 5, 5; יג, 9, 1; 1, 150 On; מ"מ 18; מס' ר"ב 29; כפו"פ רפ"ז, רפ"ח.

שִׁכְּרוֹן. עיר בגבול הצפוני של יהודה בקרבת עקרון ויבנה. לדעת קלירמוֹן־גַנוֹ נשתמר השם העתיק בשם נהר סִכְּרַיְר, המשתפך אל הים, 11 ק"מ מדר’־מע' ליבנה. הוא שמע מיושבי הכפר ברקא הקרוב ⁷³³, שהם מבטאים את השם סִכְּרוּן. 2 ק"מ ממזרח לנחל נמצאת ח'. סכריר. חורבה זו היא רחוקה מדי מיבנה (יבנאל), שממנה יצא קו הגבול הימה. בשטח שבין יבנה ובין שפת הים כסו החולות את עקבות הישוב הקדום. 3 ק"מ מדר’־מע' ליבנה נמצא על יד הכביש וקו מסה"ב تل حروبة – תַּלּ חַרוּבָּה. אולי יש לחפש בו את מקומה של שכרון. יהו' טו, יא.

שִׁלֹה. (שילה, שילו, שלו). עיר בהר אפרים. מקומה קבוע בדיוק: “מצפונה לבית־אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית־אל שכמה ומנגב ללבונה”, לפי האגדה נלחם מלך שילה על צד יתר מלכי האמורי עם יעקב ובניו, ויעקב הרג אותו. בשלה הנחילו יהושע בן־נון ואלעזר הכהן וראשי האבות את הנחלות למטות בני ישראל. שם עמד אהל המועד מאחרי כבוש יהושע עד ימי שמואל, לפי חכמי התלמוד 369 שנה (תוס' זבחים יג, ו. ט; ב' שם קי"ח, ב). בשלה נקהלו בני ישראל לבית ה' בחגיהם ובצאתם למלחמה. בבית ה' בשילו היה שמואל משרת את ה' לפני עלי הכהן. בני בנימין חטפו להם מבנות שילו לנשים בצאתן לחול במחולות לפני העיר. אחיה השילוני נבא לירבעם בן נבט, שהוא ימלוך על עשרת השבטים. אבל כשבאה אליו לשילה אשתו עם בנה החולה אביה, קלל אחיה את ירבעם על אשר עשה לו אלהים אחרים. אחרי חורבן הבית הראשון באו שמונים איש משכם ומשילו ומשומרון למצפה, וישמעאל בן נתניה שחטם לתוך הבור. העיר המשיכה את קיומה בכל ימי הבית השני והגיעה לפריחה חדשה בתקופות הרומית והביזנטית. התלמוד קובע את מקומה במרחק שלשה מילין מגרב. בזמן התלמוד נקראה גם בית שילה (ע"ש). בישיבה של רבי בצפורי היו שני תלמידים מבית שילה. באותו זמן נזכר ר' שמעון השילוני (ב' פסחים קיח, א; גירסה אחרת: ר"ש הצידוני) שממנו נשארה דרשה יפה. רבי יהושע בן קרחה מספר: “סח לי זקן אחד, פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה” (ב' יומא לט ב). בתחלת ימי הבינים היתה שילה חרבה. הירונימוס מצא במקומה רק אבן היסוד של מזבח עתיק. בימי הביניים היו יהודים עולים לשילה. והם ראו שם מסגד, אהל מועד, מזבח וקברו של עֵלי הכהן. בשנת 1215 מודיע הנוסע הפרסי עַלִי מהיראט (כתב־יד אוקספורד, דף 34, נעתק ע"י יקות III, עמ' 220) על הכפר שילה במחוז שכם, שבו נמצא מסגד א־סֻּכַּיְנָה (השכינה). אחרי מאה שנה מודיע אישתורי הפרחי רק על מסגד בשם קֻבַּתּ א־שְּׁכִינָה. היום החורבה سيلون – סַיְלּן ועל ידה תל, במרחק 5 ק"מ מדר’־מזר' ללבונה (א־לֻבָּן). 2.5 ק"מ ממזרח לדרך ירושלים – שכם, 40 ק"מ מצפון לירושלים. סמוך לחורבת שילה נמצא עמק קטן הנקרא בפי הערבים מַרְג' אל־עִיד (עמק המועד). המזכיר לנו את המאורע המסופר בסוף ספר שופטים.

בחפירות שנערכו בתל ובחורבה של שילה ע"י משלחת דנית בהנהלת ה. קייר (Hans Kjoer) ואָגֵי שמידט (Adge Schmidt) בשנים 1926, 1929 ו־1932, נתגלה, כי המקום היה כבר מיושב בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. תקופת השופטים היתה תקופת הפריחה של שילה. אז השתרעה העיר על שטח גדול והיתה מוקפת חומה ובה היו בנינים גדולים. באמצע המאה הי"א העלתה העיר באש, כנראה ע"י הפלשתים אחרי נצחונם על ישראל על יד אבן העזר. לפי דעת החופרים היתה שילה חרבה ועזובה מאז ועד תחלת התקופה ההלניסטית. אולם ההנחה הזאת אינה מזדהית עם הכתוב במקרא. אם אשת ירבעם באה עם בנה החולה לאחיה הנביא לשילה לחפש אצלו מרפא לחליו (הדבר הזה היה במחצית השניה של המאה העשירית), הרי לא רק שעיר זו התקיימה אז, אלא שהיתה לה גם חשיבות ידועה בממלכה הצפונית. אם אחרי חב"ר (במחצית הראשונה של המאה הששית) באה משלחת של אנשים משכם, משילו ומשומרון לישמעאל בן נתניה למצפה, סמן הוא, ששילה היתה גם אז אחת הערים החשובות של שומרון.

לפי דעת החופרים נבנתה שילה מחדש בתקופה ההלניסטית, אז נבנתה חומה חדשה מסביב והישוב התקיים בה עד המאה הי"ב או הי"ג לספה"נ. הנוצרים הביזנטיים בנו בה שתי כנסיות ובסיליקי, כנראה במאה החמשית או הששית, עם פסיפסים יפים ובאחת הכנסיות כתובת יונית של הקדשה.

בתקופת התלמוד היה ליהודים בשילה בית כנסת. הערבים החריבו והעלו באש. כנראה במאה השביעית, את בניני הנוצרים והשתמשו באבני הבניינים ובעמודיהם להקמת מסגד, שאותו ראה עוד אישתורי הפרחי במחצית הראשונה של המאה הי"ד. לא רחוק מהחורבות מצאו במערה הגדולה מַעָ’רַתּ אל־אַסַד ערמות של עצמות בני אדם ושל בהמות וכלי חרס ומטבעות מהתקופה הרומית המאוחרת ומהתקופה הביזנטית ⁷³⁴. יהו' יח, א. ח–י; יט, נא; כב, יב; שופ' יח, לא; כא, יב ואילך; ש"א א, ג. ט. כד; ב, יד; ג, א ואילך; ירמ' ז, יב–יד; כו, ו–ט; מא, ה; תהל' עח, ס; מש' מגלה א, יא; זבחים יד, ו; תוס' זבחים יג, ו–ח. כ; ב' שם סא, ב; פסחים קיח, א; יומא לט, ב; ב"ב עה, ב; סנהד' קג, ב; מכות יב, א; מגלה טז, ב; יר' שם סוף ס"א–עב, ע"ד למטה; ילקוט בר' סי' קנ"ב: ספרי וזאת הברכה עמ' רמ"ד; מדרש ויסעו, ביהמ"ד יעלינעק ח"ג; ספר היובלות 34, 4; קדמ' ח, 7, 7; 28, 156 On; מ"מ 8, בהוצאת מ. אבי־יונה מס' 31; כפו"פ רצ"ה.

שִׁלוֹ. ראה שלה.

*שַׁלְוָה. מושב־עובדים בשפלה בין אחוזם ובין עוזה. נוסד בז' טבת תשי"ג (25.12.1952) ע"י עולי טריפוליטניה ומרוקו, הנמנים עם תנועת הפועל המזרחי.

*שְׁלוּחוֹת. ישוב של קבוץ הפועל המזרחי מילידי הארץ ומיוצאי מרכז אירופה על אדמת אשרפיה בעמק בית שאן, בשכנות עם רשפים, 3 ק"מ מדר’־מע' לבית שאן, 115 מ' מתחת לפני הים. נוסד בעצם ימי מלחמת העצמאות. ביום ג' בסיון תש"ח (10.6.1948). בטבת תשי"ג מנתה הקבוצה 180 נפש. שטחה 5,600 דונם, משקה מעורב: פלחה, גן ירק, רפת, לול. כרמי זיתים. גפנים ורמונים, ברכות דגים וגדול דבורים.

⁰שְׁלוּחַת יִזרְעֶאל. שלוחת־הרים היוצאת דרומה־מערבה מהר הגלבוע לתוך עמק יזרעאל.

⁰שְׁלוּחַת בּוֹהֶן. שלוחת הרי יהודה (425 מ') מדרום־מערב לאשתאול הסוגרת על נחל שורק מצפון. ממולה מעבר לנחל נמשכת שלוחת יער.

⁰שְׁלוּחַת יַעַר. שלוחה של הרי יהודה (595 מ') הסוגרת על נחל שורק מדרום. ממולה, מעבר השני של הנחל נמשכת שלוחת בוהן. שלוחה זו מכוסה עצי יער. השוה הר שעיר ^ב.

⁰שְׁלוּחַת כַּרְכּוֹם – חַ’שְׁם אל־עֻדַיְד. השלוחה הדרומית של הר פארן (782 מ'), החולשת על הנוף של נחל פארן

⁰שְׁלוּחַת נַפְחָה – טִוָל א־נַּפְח'. רכס תלול של רמת נפחה הנמשך בתוך מישור בחצי־גורן עגולה מצפ’־מזר' לדרום־מזרח, מדרום לעבדת.

⁰שְׁלוּחַת עוֹמֶר – צַפְר אל־עַ’מְר, שלוחה של הר עומר היורדת לערבה בכוון צפוני־מערבי מדרום לעין יהב. לידה מצויים מים מלוחים בעומק של 3 – 4 מטר המשמשים להשקאת העדרים.

⁰שְׁלוּחַת צְבָאִים. השלוחה הדרומית של הרי הגלבוע (83 מ'). הסוגרת מצפון על עמק יזרעאל המזרחי.

⁰שְׁלוּחַת קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ – טִוָל אל־עַיְן. רכס (666 מ') המסתעף מרמת קדש ברנע בכוון צפוני־מזרחי. קו הגבול של ישראל – מצרים חוצה את השלוחה הזאת.

⁰שְׁלוֹחַת קוֹבֵי. רכס של הרי ירושלים (755 מ'), הסוגר על נחל שורק מדרום, בין ביתר ובין מבוא ביתר.

⁰שְׁלוּחַת קֶרֶן – חַ’שְׁם אַל־מַמְדוּד. שלוחה (338 מ') של הר קרן, הנמשכת בכוון דרומי־מערבי וחודרת לתוך חולות שונרה.

⁰שְׁלוּחַת רוּת – אַבּוּ רוּתָ’ה. שלוחה של רמת רות מדר’־מזר' לנצנה. הנחל העובר לאורך שלוחה זו נכנס לנחל חפיר.

⁰שְׁלוּחַת שַׁחֲרוּת – ת’וּל א־תַ’יְל. השלוחה היורדת מהר שחרות לתוך הערבה מצפון למלחת יטבתה.

שְׁלוֹמֵי ^א. עיר בעלת אבטונומיה בעמק הירדן ממול לנמורי (נמרין), שגם לה היתה אבטונומיה, הירדן מפסיק בין שתי האבטונומיות. שלומי היתה מעבר מזה של הירדן ונמרין מהעבר השני של הנהר. העיר נקראה על שם המלכה שלומי (שלומית, שלומציון), אשת אלכסנדר ינאי, היא העיר נערה או נעורן (ע"ש), שבמימיה המרובים ובפריון שדותיה היתה דומה לנמרין אשר למולה מעבר לירדן, השוה גם שלמציון. תוס' בכורות ז, ג; ב' שם נה, א; יר ב"ב ג, ג–יד, ע"א.

*שְׁלוֹמֵי ^ב. כפר־עבודה של יוצאי תימן הנמנה עם תנועת המושבים, בגליל המערבי באזור האדמיניסטרטיבי סולם צור, בשטח הכפר בֶּצֶת (בָּצָּה). נוסד ביום י"ז באב תש"י (31.7.1950) והתישבו בו 50 משפחות, שמנו בטבת תשי"א 290 נפש.

שִׁלֹחַ (השלח). תעלה בירושלים, שבה הלכו מי הגיחון מימי חזקיהו המלך לתוך ברכה גדולה מבפנים לחומת העיר. לדעת התנא שמואל נמצא השילח באמצע המדינה. בעלות סנחריב על ירושלים סתם חזקיהו את מוצא מי הגיחון העליון אל נחל קדרון, חצב נקבה בסלע ההר, העביר את המים לעיר דוד ובנה את החומה מסביב (מ"א כ, כ; דהי"ב לב, ל) ⁷³⁵. אז נקרא השלח גם הגיחון התחתון (השוה פירש"י לב' ברכות יז, ב). מי השלח ההולכים לאט היו למשל בפי הנביא. היום נמצא השלח מחוץ לחומת העיר, לרגלי הגבעה הדרומית־המזרחית, במקום בו נכנס גיא בן־הנום לנחל קדרון, למול כפר השילח (סִלְוָן) ⁷³⁶, בקיר הנקבה, סמוך למוצאה אל הברכה, גלו בשנת 1878 את כתובת השלח המפורסמת, הנמצאת כיום בבית הנכאת באסטנבול ⁷³⁷. ישע' ח, י; נחמ' ג, טו (השלח); תוס' ערכין ב, ו; ב' סנהד צד, ב; יר' חגיגה א, א–עו, ע"א; מלח' ב 16, 2; ה, 4, 2–1; 6, 1; 9, 4; 12, 2; יוחנן 9, 7; כפו"פ ר"ד.

שִׁלְחִים. עיר בנגב יהודה, בכתובת שישק שרחם. ביהו' יט, ו היא נזכרת כעיר של שמעון בשם שרוחן (ע"ש). בדהי"א ד, לא היא רשומה בין ערי המטה שמעון בשם שערים (ע"ש). אחרי שיבת ציון אין המקום נזכר, כי אז לא היה מיושב. ראה תל שרוחן. יהו' טו, לב; 125 S.

שָׁלִישָׁה. ראה שלשה.

שַׂלָּלָה – شلالة. חורבה של ישוב קדום על הכרמל, 8 ק"מ מדרום לחיפה. בה מעין השופע 455 ממ"ע מים ביממה.

שַּׁלָּלַתּ אֻם אל־עֻמְדָן – شلّالة امّ العمدان. מקום של ישוב קדום, 4 ק"מ מדרום־מזרח למחסיה (דַיְרַבִּן). בו יסודות של בנינים, קירות הרוסים, עמודים ובסיסיהם, גתות, מדרגות חצובות ואבני־מיל רומיות.

שָׁלֵם ^א. עיר מלכי־צדק, היא ירושלים (השוה אדני־צדק מלך ירושלים, יהו' י, יא). בשוב אברהם מהכות את כדרלעומר ובעלי בריתו הוציא מלכי־צדק לכבודו לחם ויין. אברהם בא מחובה שמצפון לדמשק והלך למקום מגוריו באלוני ממרא. דרך זו עוברת על פני ירושלים. בתהלים נזכרת שלם בהקבלה לציון. יוספוס כותב, כי שלם היא העיר, שנקראה מאוחר יותר ירושלים ⁷³⁸. בר' יד, יח; תהל' עו, ג; קדמ' א, 10, 2.

שָׁלֵם ^ב (2.86c. lumns). עיר בשומרון. בהתכונן הולופרנש, שר־צבא מלך אשור, שחנה בעמק יזרעאל, לעלות על יהודה, שלחו היהודים שליחים לבקש עזרה מאת יושבי ארץ שומרון, עריה וכפריה. לפי אבסביוס והירונימוס היה מקום בשם שלם במרחק 8 מילים מדרום לבית שאן. למרחק זה מתאים תל א־רַדְעָ’ה, 13 ק"מ לערך מדרום לבית שאן, עליו נמצא הוֻלִי שַיְח' סָלִם ⁷³⁹. לפי חרסיו היה תל זה מיושב מתקופת הברזל המאוחרת עד התקופה הערבית הקדומה. לדעת אולברייט חסרים בתל א־רדע’ה חרסים רומיים. לכן הוא מציע כמקומה של שלם את תל אֻם אל־עַמְדָן, כשני קילומטרים מדרום לתל א־רדע’ה ⁷⁴⁰. בו עקבות של קירות הבנויים אבנים, שרידים של גתות בזלת, וממערב לו בית קברות רומי, פתח בנוי ויסודות, בנין ליד המעין ומצפון לתל הגדול תל קטן ⁷⁴¹. אולם יתכן, שיש לחפש את שלם זו במקום אחר. צבא הכבוש הבא מעמק יזרעאל עולה על יהודה דרך שומרון, אנשי יהודה פנו ליושבי עמק שלם בבקשה לסגור בפניו את הדרך. שלם נמצאת איפוא בפתח הדרכים. הדרך האחת עוברת בבקעת עין סוכר שממזרח להר עיבל. על דרך זו שלטת שלם, היום הכפר סָלִם, שבה ישבו שומרונים (השוה שלם רבה). שלם יושבת ברמה, במרחק 2.5 ק"מ מדר’־מע' לעין סוכר, ועל שמה נקראה הבקעה עמק שלם.

שָׁלֵם ^ג. (ק"ג ). בתקופה הביזנטית מקום קרוב לירושלים. לדעת קונדו היא خ. دير سلام – ח'. דַּיְר סַלָם מדר’־מזר' לאמאוס ⁷⁴². בה עקבות של ישוב קדום, גתות ובורות חצובות בסלעים. On 153, 5.

שָׁלֵם הַקְּטַנָּה. בתחלת ימי הבינים ישוב של שומרונים סמוך ליפו. הוא הכפר הערבי הנטוש سلمة – סַלַמָה, בשכנותה של תל אביב, שנכלל עם תקומת מדינת ישראל בשטח העיר.

שָׁלֵם רַבָּה. כפר של שומרונים בעמק אשר ממזרח לשכם (השוה בקעת עין סוכר). בתולידא של השומרונים מדובר על “כנישת קרית שלם מקדם המקום המובחר הר גריזים בית אל” ⁷⁴³. בה בנה בבא רבה במאה הרביעית בית כנסת. לפי ספר הימים של אבו אל־פתח ישבו בשלם שומרונים עוד בימי מלכות העבאסיים ⁷⁴⁴, כלומר במאות הח' והט' לספה"נ. היום הכפר سالم – סָלִם, 5 ק"מ ממזרח לבלאטה, היא שכם העתיקה. אלט קובע את מקומה של שלם העתיקה על הגבעה הבודדת שיח' נַצְרְאַלְלָה שממערב לכפר, שבה היה לפי הנתונים הארכיאולוגיים (עקבות של חורבות, יסודות, בורות וקברי־סלעים) ישוב פורח בתקופה ההלניסטית ⁷⁴⁵. אַבֶּל מעורר את השאלה, אם לא לקבוע במקום זה, שהשומ בונים מיחסים לו ישוב קדום מאד, את העיר שכם הנזכרת בכתובת רעמסס השני ⁷⁴⁶.

השומרונים מפרשים את הפסוק: “ויבא יעקב שלם עיר שכם” (בר' לג, יח), כי בעברו את הירדן בא אל המקום הנקרא שלם, והוא סמוך לשכם, כך מבינים גם השבעים וספר היובלות 1.30. אחרי הדעה הזאת נגררו גם כמה ממפרשי המקרא הנוצריים, ואילו התרגומים הארמיים של המקרא ומפרשינו מבארים, כי יעקב בא שלם בכל לעיר שכם. חקירה מדוקדקת בכפר סָלִם עלולה להבהיר, אם בכלל היה קיים ישוב במקום זה בימי האבות ⁷⁴⁷. השרידים שעל פני האדמה הם יסודות של בנינים, בורות, ברכה הרוסה וקברי־סלעים. השוה שלם ^ב. שְׁלֹמְצְיּוֹן. עיר שבה מניחים את הלווה ותופסים את הערב, הגירסה שלציון בדפוסים שלנו משובשת וצ"ל שלמציון, והיא שלומי (ע"ש). ב' יבמות קט. ב.

שָׁלִשָׁה. ראה ארץ שלשה ובעל שלשה.

שִׁלְתָּא – شلتا. כפר ערבי קטן מדר’־מזר' למודיעין.

א־שָּׁם – الشام. פירושו של השם הוא הצפון, כלומר מצפון לארץ ערב. בשם זה נקראת בדרך כלל העיר דמשק. ארץ־ישראל וסוריה הדרומית נקראות בִּלָד א־שָׁם (ערי הצפון, ארץ הצפון). היהודים יושבי ארצות ערב ודוברי ערבית היו מכנים את התלמוד הירושלמי בשם אל־תלמוד א־שאמי, ותושבי ארץ־ישראל וסוריה נקראים בכתביהם ובשאלות והתשובות שלהם בשם א־שאמיין ⁷⁴⁸.

שַׁמָח – شماح. כפר באדום, 7 ק"מ מדר’־מע' לשַׁוְבַּךּ.

שִׂמְחָה. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים. נוסד ביום י"א חשון תש"י (3.11.1949) כנקודת משלט בגבול הדרומי־המזרחי של השרון, בקרבת ג’לג’וליה. המתנחלים הם חיילים משוחררים, בחלקם אנשי מח"ל יוצאי ארצות בנלוכס.

שַׁמְח’וּנָ. בתקופת אל־אמרנא כותב שַׁמוּאַדָה משמח’ון למלך מצרים, שהתבואה נתקלקלה. שמחון היתה איפוא במחוז המגדל תבואה. לדעת רבים היתה בצפון הארץ, קנודצון ⁷⁴⁹ ופטרי ⁷⁵⁰ מזהים אותה עם Semachonitis, ואילו קלויס אולברייט ואחרים ⁷⁵¹ סבורים, שהיא שִׁמְרוֹן – ח'. סימוניא בעמק יזרעאל, בקרבת נהלל. לדעתי שמח’ונ היא ח'. מַסְחָה שלרגלי הר תבור. EA 225.

שְׁמִידָע. לפי המספר הרב באופן יחסי של ידיות של כדים בטביעת השם שמידע. שנתגלו בחפירות שומרון, נראה שהשם הזה הוא שם של נפה בשומרון, שממנה נשלח יין ישן כמס לבית המלכות ⁷⁵². שמידע היה ראש משפחה במטה מנשה, ועל שם משפחה זו נקראה נפה אחת בארץ מנשה, לדעת אולבריט היתה נפה זו ממזרח או מצפון־מזרח לשומרון העיר ⁷⁵³.

שָׁמִיר ^א. עיר בהר יהודה, היא خ. سومرة – ח'. סוּמַרָה במרחק 3 ק"מ מצפ’־מע' לט’אהריה בהרי חברון. בה בארות, בורות, קברים ומערות יהו' טו, מח.

שָׁמִיר ^ב. עיר בהר אפרים, היא מולדת השופט תולע בן פואה ומקום קבורתו. היום خ. سومرة – ח'. סוּמַרָה. 3.5 ק"מ ממזרח ליָסִיף. בה עקבות של ישוב קדום ושתי בארות בהר המודרג. שופ' י, א–ב.

*שָׁמִיר ^ג. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר בעמק חולה, באזור האדמיניסטרטיבי הגליל העליון, 3 ק"מ מצפון לחִ’יָם אל־וַלּיד. הישוב נוסד בחנוכה תש"ה (20.11.1944). מספר נפשותיו (בטבת תשי"ג) 364 ושטח אדמתו 2,500 דונם. במלחמת ישראל הותקף הישוב ע"י הצבא הסורי, שנהדף.

בקרבת ישוב זה נתגלו שתי אבני בזלת עם כתובות יוניות, המסמנות את הגבולות בין שני כפרים מימי הקיסרים הרומאיים דיוקלטיינוס ומקסימינוס (300 לספה"נ בקירוב) ⁷⁵⁴.

שׁמן. עיר הנזכרת ברשימת החותמש השלישי בין ערים בצפון הארץ. אַבֶּל מחפש אותה בעבר הירדן מזרחה ומזהה אותה עם תל א־סָּמַן מצפון לתל אל־אַשְׁעַרִי ⁷⁵⁵, ואילו אחרים משוים אותה עם שמח’ון שבלוחות אל־אמרנא = שִׁמְרון = סימוניא שבעמק יזרעאל ⁷⁵⁶. T₃ 18.

שַׁמְס א־טַּרִיק – شمس الطريق. ראה עיים.

א־שַּׁמְסָנִי – الشمساني. חורבה של ישוב קדום מצפ’־מע' לרבת בני־עמון.

שְׁמָע. עיר בנגב יהודה בגבול אדום. השבעים גורסים 2aladid. היום אולי رجم سلامة – רֻגְ’ם סַלָמָה, חורבה של ישוב קדום במרחק 11 ק"מ ממזרח למולדה – אל־קֻסַיְפָה, בינה לבין ים המלח, אַבֶּל קורא Seba (שבע) ומשוה אותה עם Birsama של.Not. dign ⁷⁵⁷. בוהל סובר, כי שמע וישוע, נחמ' יא, כו, הם מקום אחד ⁷⁵⁸. יהו' טו, כו

שִׁמְעוֹן אָנָא. (ג"א: שמעון מעון). “בני גליל התחתון אוכלין ברגילה (בערבית رجلة – רִגְ’לָה הוא מין עשב חמוץ [portulaca]) עד שיכלו אזניות (מין עשב הגדל בכרמל ובגליל התחתון בחדשים פברואר–מאי) בשמעון אנא”. הגירסה הנכונה של שם המקום היא שמעוניא, היום סימוניא, ע"ש והשוה הערה 4 לע' שִׁמְרון. תוס' שביעית ז, יג.

שִׁמְעוֹנַיָּא. ראה סימוניה.

שֹׁמְרוֹן ^א. עיר בירת ממלכת ישראל, אשר בנה המלך עמרי (בשנת 931 לפסה"נ) על הר שמרון מצפון־מערב לשכם, שקנה מאת שמר, “ויקרא את שם העיר על שם שמר אדני ההר שמרון”. בתעודות האשוריות נזכרת העיר בשם מיסדה בית עמרי. הר שמרון נמצא במרכז דרכי התחבורה ומוקף גאיות פורים, עמרי בנה לעיר חומה חזקה, שהגיעה עד מתחת להר, ועל ראש ההר הקים ארמון שהורחב ע"י אחאב וירבעם השני. בארמון זה סדר לו אחאב בית־שֵׁן. מלכי ישראל מלכו בשמרון ובה נקברו. בעיר היו מקדשים לאלהי ישראל, ואחאב, שהושפע מאת אשתו איזבל בת צידון, בנה בה מקדשים ובמות לבעל ולאשרה. יהוא נתץ את בית הבעל והשמיד את כהניו. בימי עמרי התקיימו קשרי מסחר בין שמרון ובין דמשק, אולם בימי אחאב עלה בן־הדד מלך ארם דמשק על שמרון ושם עליה מצור. נביאי ישראל מתמרמרים על השחתת המדות של יושבי שמרון ומנבאים להם, כי ימים רעים יבאו והעיר תחרב ואבניה יגרו לגי (ישע' כח, א –ד; מיכה א, ו). מלכי אשור הצרו לשומרון. פול מלך אשור הרים מס ממנחם(השמסימורוני). אדד ניררי ב' (782–805) כבש אותה. תגלת פלאסר ג' הרים ממנה מס והמליך עליה את הושע בן אלה. בימיו עלה שלמנאסר הרביעי על שמרון ושם עליה מצור. סרגון השלישי כבש את העיר (722) והגלה ממנה 27,290 איש אשורה. בתולדותיו מספר סרגון, שהוא הכניע את מנחם מ-Schamsimurruna, בנה את העיר מחדש, עשה אותה גדולה משהיתה והושיב בה אנשים מהארצות אשר ידו כבשה, מנה עליהם פחה והטיל עליהם מס, וכשמרדו בשנה השניה למלכותו הכניע את העיר, והיא לא קמה עוד נגדו. בכתובות האשוריות נקראת העיר שָׁמָרִינָה ובספר עזרא קריה די שָׁמְרָיִן. בהכבש שמרון ע"י חיל אלכסנדר, התקוממו השומרונים לשלטונו והרגו את נציבו אנדרומכוס. אלכסנדר העניש אותם קשה, שם חיל־מצב במבצר שומרון והושיב בעיר חיילים מקדוניים משוחררים, שהפכו את שומרון לעיר הלניסטית.

תלמי הראשון לַגי הרס את מבצר שומרון, ודמטריוס פוֹליוֹרקֶטֶס החריב את העיר. כששומרון המשיכה בשנאתה לירושלים, עלו עליה אנטיגנוס ואריסטובול בני יוחנן הורקנוס ויחריבוה עד היסוד (107 לפסה"נ). בימי אלכסנד ינאי נבנתה העיר מחדש, ויהודים התישבו בה. פומפיוס לקחה מאת היהודים, גביניוס בנה אותה מחדש, והיא נספחה לסוריה. אז שבו והתישבו בה שומרונים. להורדוס היו יחסים קרובים לעיר זו, הוא ישב בה בזמן שנהל מלחמה עם היהודים, ובה נשא לו לאשה את מרים בת החשמונאים. השומרונים עזרו לו לכבוש את ירושלים. אוגוסטוס קיסר נתן לו את העיר במתנה, והוא בצר אותה וישפרנה ויפארנה בבניינים נהדרים, בנה חומה מסביב לעיר, שארכה היה, לפי יוספוס, 20 סטדיות (37 ק"מ) ומצודה בשיא ההר, שער גדול במערב העיר עם שני מגדלים, לאורך העיר רחוב־עמודים שיתכן והוא מתקופה מאוחרת יותר בהשואה עם גרש ומידבא. הוא בנה בה מקדש לאוגוסטוס ויקרא את העיר לכבודו סבסטי. הוא הושיב בה אכרים ו־6000 חיילים משוחררים ונתן לה חוקה מיוחדת. אז היה לה מנין שטרות (Aera) משלה, המתחיל משנת 27 לפסה"נ. עפ"י מצות הורדוס נהרגו בשומרון שלשת בני מרים, וגופותיהם הובלו לקבורה באלכסנדריון. בימי מלחמת היהודים ברומאים התקיפו היהודים את שומרון והרגו את יושביה, מאז לא התנערה העיר מעפרה עד שספטימוס סֶבֶרוס עשה אותה למושבה רומית (200 לסה"נ). בתקופה הביזנטית היתה שומרון עיר קטנה ללא כל ערך. הערבים כבשו אותה בראשותו של עֻמְר אִבְּן אל־עָץ בשנת 636. בתקופת שלטון הצלבנים היתה עיר חשובה. היום בנוי בצלע ההר הכפר הערבי سبسطية – סַבַּסְטִיָה (700 תו' מוסלמים). סמוך למעין של הכפר נמצאת כנסיה של הצלבנים, שהערבים הפכוה למסגד. במעלה ההר, מעל לכפר, חשפו את השרידים היפים של היכל הורדוס, מקדש אוגוסטוס, תיאטרון ורחוב עמודים (סטיו).

בשנים 1910–1908 נערכו על הר שומרון ביחוד בחלקו המערבי, חפירות ע"י משלחת אמריקאית מטעם האוניברסיטה של הארווארד ובתרומתו הנדיבה של יעקב שיף. תוצאותיהן היו רבות עין לארכיאולוגיה הארצישראלית. החפירות נמשכו בהשתתפות האוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1931 – 1933 ובשנת 1935. החופרים גלו את ארמונות המלכים מבית עמרי ובית יהוא, את בתי השרים והפקידים מחסנים ואסמים ואת החומה החזקה, שהקיפה את העיר. בית־השן של אחאב (מ"א כב, לט) היה כנראה אולם בארמונו, שקירותיו ורהיטיו היו מצופים טבליתות של שן. בתוך השפך מצאו מאות שברי טבליתות, שבהן חרותות צורות של אלילי מצרים, ספינקסים, בני אדם בעלי כנפים, חיות, דקלי תמרים וכד' במלואים של זהב, זכוכית וחמרים צבעוניים. בצד האחורי של הטבליתות חרותות אותיות עבריות. הטבליתות, שחלק מהן נמצא בבית הנכאת ע"ש רוקפלר בירושלים, עשויות באמנות רבה ע"י אמנים צוריים או צידוניים, שהושפעו מהאמנות המצרית. באחד הבנינים (“בית החרסים”) גלו 70 חרסים בערך, שעליהם כתובות בדיו שחורה בשפה העברית שמות של ערים וחשבונות של מסים, שנשלחו בצורה של כדים מלאים שמן או יין ממחוזות מנשה ועריהם לבית המלכות בשומרון. את החרסים האלה מיחסים לתקופת שלטון בית עמרי, ויש סוברים, שהם מזמנם של יהוא, יהואחז וירבעם השני. מעל לשכבות הבניה מתקופת המלכים נתגלו שרידים של מבצר מתקופת שלטון אשור, בבל ופרס. שלבנינו השתמשו באבני הגזית מבית המלך. לרגלי המדרגות, שבהן עלו למקדש אוגוסטוס, נמצאו שרידי מזבח בנוי אבני גזית ופסל אוגוסטוס עשוי שיש לבן. בחפירות נתגלו חפצים רבים מהתקופות הישראלית, ההלניסטית והרומית: כלים, כתובות, מטבעות, חפצי אמנות הלניסטיים ופסלים רבים מהתקופה הרומית. ⁷⁵⁹ מ"א טז, כד. כח – לב; יח, ב; כ, א ואילך; כב, לז נב; מ"ב ג, א; ו, כד; י, א ואילך; יג, א–יג; יד כג; טו, ח, יג–יד. כג; יז, ו; יח, י; ישע' ז ט; ח' ד; ט, ה; ירמ' כג, יג; יחז' טז, מו–נה; מיכה א, א–ז; עזרא ד, י; דהי"ב כב, טו; מש' סוטה ח, א: במדב"ר י, ז; אסת"ר א'; ספרי האזינו סי' תתקמ"ה; קדמ' יג, 10, 2; יד, 5, 3; טו, 8, 5; מלח' א, 2, 7; 7, 7; 8, 4; 21, 2; פעלי השליחים 8, 5. 14; On 154, 22; כפו"פ רצ"ד.

שֹׁמְרוֹן ^ב. הוא החבל התיכון של ארץ־ישראל, הנקרא על שם עירו המרכזית שמרון. בכתובות אשור הוא נקרא ארץ עמרי או ארץ בית עמרי, אדד ניררי ב' (782–808) כבש אותה. בעלות תגלת פלאסר על ארץ שומרון ברח מנחם בן גדי ⁷⁶⁰. תגלת פלאסר החזירו והרים ממנו מס. אחרי שלטון קצר של פרחיה בנו ופקח בן רמליהו הגלה תגלת פלאסר את יושבי שומרון אשורה והמליך על הארץ את הושע בן אלה. סרגון הפך את השריד האחרון של ממלכת ישראל לפחוה אשורית, שגבלה מצפון בפחוה מגדו, ממערב בפחוה דוּרוּ (דאר) ממזרח בפחוה גלאזו (גלעד) ומדרום בממלכת יהודה. בכתובות האשוריות של סרגון, אסרחדון ואשורבנפל נקראת הארץ הזאת בשם שָׁמָרִינָה או שַׁמְסִימַרְרוּנָה. בספר עזרא שָׁמְרָיִן.

על ידי העברת כותים ושבטים זרים אחרים מארצות אשור נוצר בשומרון עם מעורב הגזעים, שנקרא על שם הפחוה שומרונים, הם קבלו את תורת משה ועם זאת לא הזניחו גם את העבודות הזרות. משום כך לא הסכימו שבי ציון לקבלם לתוך גוף ישראל, ומאז התקיימה שנאה כבושה בין שומרון ובין יהודה. השומרונים הפריעו בתעלוליהם ליהודים לבנות את בית המקדש בירושלים. מנהיגם סנבלט החורוני קשר עם יתר שונאי ישראל קשר על נחמיה בבנותו את חומת ירושלים והקים מזבח על הר גריזים.

כשנכבשה הארץ בפני אלכסנדר מוקדון, היתה ארץ שומרון למחוז סורי בשם Laudpetccc או 2c.ad.pccc. סנבלט השני, שעזר לאלכסנדר לכבוש את צור, השיג ממנו את הרשיון להקים על הר גריזים מקדש בדומה לבית המקדש בירושלים, שאליו היו קשורות זכויות מדיניות מסוימות. השומרונים העבירו אז את מרכזם לשכם הקרובה להר גריזים. יוחנן הורקנוס החריב את מקדשם, ואלכסנדר ינאי כבש את ארצם, שגבלה אז מצפון בגליל היהודי, ממזרח בעבר הירדן היהודי וממערב בשרון ההלניסטי, ואילו בדרום נשתנה הגבול פעמים אחדות לפי התנאים המדיניים, שבהם היתה נתונה ארץ יהודה. יוספוס קובע את שטח שומרון מחניות ברקאי וקוריאה בדרום עד גיניאה (עין גנים) בצפון ומהירדן ועד השרון. אחרי מותו של הורדוס נכללה שומרון בטטררכיה של ארכילאוס. בהגלותו לרומא באה הארץ תחת שלטון נציבי סוריה וניתנה אחר־כך לאגריפס הראשון. בספרות התלמודית והמדרשית נקראת הארץ על שם הכותים. מ"ב יז, כד ואילך; ירמ' לא, ה; הושע ז, א; ח ה – ו; י, ה – ז; יד, א; עמוס ג, ט, יב; עזרא ד, יז; נחמ' ג, לד; חשמ' א' 10, 30. 38; 11, 28. 34; קדמ' יד, 4, 1. 4; יז, 11, 4; יט, 5, 1; מלח' ב, 6, 3; ג, 3; 4; 7, 32; ב' חגיגה כה א (רצועת כותים); יר' עבו"ז ה, ד–מד, ע"ד למטה (סמריטיקי של כותים) איכ"ר ג, ז; מגלת תענית פ"ז (מטלית של כותים); לוקס 17, 11; יוחנן 4 5–4; פעלי השליחים 1,, 8; 1,8; 9, 31; 15, 3.

שִׁמְרוֹן ^א. מלך שמרון נלחם עם יהושע בצדו של יבין מלך חצור. ברשימת ל"א מלכי הכנענים נמנית עיר זו בשם שמרון מראון עם קבוצת ערים בצפון הארץ. בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי"ט – הי"ח נזכר נסיך שמעון או שמענו ⁷⁶¹, ברשימת תחותמש השלישי ובכתובות מצריות אחרות שמן (שמען?), בלוחות אל־אמרנא שָׁמְח’וּנָ (ע"ש) ⁷⁶². בתרגום השבעים (20o6 8), ⁷⁶³ בתוספתא שמעוניא ⁷⁶⁴, בגמרא סימוניא, היא סימוניאס, שיוספוס פלביוס נלחם על ידה עם אבוטיוס שבא מגבע. שמרון היתה לשבט זבולון ומקומה בין נהלל לבית לחם הגלילי. היום تل سيمونية – תל סִימוּנְיָה בגליל התחתון, ממערב למושב נהלל. התל מכוסה חרסים מתקופת הברונזה ⁷⁶⁵. ח'. סימוניה הסמוכה לתל היתה מיושבת בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית. בה נתגלו שרידים של בית כנסת מתקופת התלמוד. 35 18 EA 224–225;T3; יהו' יא א; יב, כ; יט, טו; יר' מגלה א, א–ע, ע"א; חיי יוספוס 24.

*שִׁמְרוֹן ^ב. ישוב של קבוץ נוער חלוצי “תמרון”, הנמנה עם העובד הציוני, בעמק יזרעאל, על אדמת שִׁמְרוֹן ^א, באזור האדמיניסטרטיבי הקישון. הישוב נוסד בעצם ימי מלחמת השחרור של ישראל, ביום י"ד סיון תש"ח (21.6.1948). חברי הקבוץ הם יוצאי דרום אפריקה. מספרם היה בטבת תשי"א 81 נפש.

*שָׁמְרַת. ישוב של קבוץ “היוצרים”, השומר הצעיר, 1.5 ק"מ מצפ’־מזר' לעכו, כלול באזור האדמיניסטרטיבי געתון. נוסד ביום י"ט אייר תש"ח (28.5.1948). בטבת תשי"ב מנה הקבוץ 149 נפש.

שׁמשׁ־אדום (הכתיב המצרי שמשו־אתום). במסעו הראשון לארץ כנען כבש אמנחתפ “כהרף עין” את העיר שמשו אתום ולקח בה שבויים ושלל. משם המשיך בדרכו צפונה ועבר את הנהר ארנת (אורונתס). שמש אדום נמצאת ברשימת תחותמש השלישי בצפון הארץ בין כרמן (כרמל) ובין אנח’רת (אנחרת) ב. מייזלר מציע את זהויה עם בית שמש שבגבול נפתלי ויששכר ⁷⁶⁶. ראה בית שמש ^ד.

שִׁמְשִׁין – شمشين. ראה בית שמש ^ג. T3 51.

שֵׁן (השן). בין המצפה ובין השן שם שמואל את אבן העזר לזכר נצחונם של בני ישראל, שרדפו אחרי הפלשתים עד מתחת לבית כָּר (ח'. חַ’יר) מצפ’־מזר' לצרעה, בגבול ארץ פלשתים. השן היא שן הסלע (השוה פירוש רש"י) הבולטת מהר יהודה למול צרעה. ש"א ז, יב.

⁰שֵׁן רָמוֹן. הר בולט וחד (700 מ') במסגרת הצפונית המזרחית של מכתש רמון.

שְׂנִיר. לפי דב' ג, ט הוא השם האמורי להר חרמון. כן מסתבר גם מספר חנוך 13, 9, הקובע את מקומה של אבל בית מעכה בין השניר ובין הלבנון. אולם לפי שה"ש ד, ח (“מראש אמנה מראש שניר וחרמון”) ודהי"א ה. כג ("מבשן עד בעל חרמון ושניר וחרמון“) השניר אינו הר חרמון עצמו אלא שיא בהר זה. שלמנאסר מלך אשור מספר, שבמלחמתו עם ארם התבצר חזאל מלך ארם בהר שַׂנִיר, שיא ההר ממול הלבנון - הוא ראש הר אמנה הצופה על פני דמשק ⁷⁶⁷. על הר שניר גדלים ברושים המשמשים לצורים לבנין אניות ⁷⁶⁸. הגיאוגרפים הערביים של ימי הבינים יקראו להר אמנה جبل سنير – ג’בַּל סנִיר. משניר בא לפי התלמוד, יין קרוש הדומה לעגולי דבלה, ו"משחרב בית המקדש יש אומרים שהוא בטל (כלומר היין הקרוש) מן העולם". יחז' כז ה; ב' סוכה יד, א; סוטה מח, ב; חולין ס, ב; כפו"פ ש"ט.

שֶׁנֶץ. ראה שצת. תוס' שביעית ד, ט.

א־שֻּׁנָּרָה – الشنارة. ראה חולות שונרה.

שַׁעַבּ – شعب. ראה שאב.

שִׁעְבּ אל־בֻּטְם – شعب البطم. שרידי בנינים מגליתיים בשפת מדבר יהודה, 7 ק"מ מדר’־מזר' ליוטה.

שִׁעְבּ א־דִּ’יָבּ – شعب الذياب. מעבר בהרים בין חדיד לבין מודיעים.

שִׁעְבּ א־סִּיָּח – شعب السياح. מקום של ישוב קדום בהרי יהודה, 5 ק"מ מדרום לרם אללה. בו יסודות וקירות של בתים, אבני־בנין פזורות גת ומערה.

שִׁעְבּ אל־פַלָּח – شعب الفلاح. ראה ח'. אל־פלח,

שִׁעְבּ אל־קַטְרָה – شعب القطرة. גבעה עגולה (650 מ') בהרי ירושלים, מצפון לנחל שורק וממערב לישוב אורה. בה קם הישוב לוזים.

א־שַּׁע’וּר ^א – الشغور. רכס הרים בגליל התחתון, מדרום לבקעת בית כרם. בין בית כרם לבין רמה. ראה הר שָׁגוֹר.

א־שַּׁע’וּר ^ב – الشغور. כפר בגלעד, 2 ק"מ מדרום לכַּפְרַיִן.

א־שֻּׁעוּתּ – الشعوت. שטח מיושב בדוים מצפ’־צפ’־מע' לגבולות.

שֵׂעִיר ^א. ארץ המכוסה יערות עצים, היא הארץ, שבה ישבו לפנים החורים. בני עשיו גרשו אותם מארץ זו והתישבו בה. השם שעיר מופיע בפעם הראשונה בתעודות מצרים בכתובת מרנפתח ואח"כ בכתובת רעמסס השלישי. אשורבנפל מספר על מלחמתו עם שבטי הערבים ועם אלה אשר בבית עמן (ארץ עמון) במחוז חורינה (חורן). במואב ובשַׂאַרִי (שעיר) ⁷⁶⁹. ראה ארץ אדום והשוה גם ארץ שעיר והר שעיר. בר' יד, ו;לג, יד–טז; לו, כא; במד' כד, יח; דב' ב, ד ואילך; לג, ב; שופ' ה ד; ישע' כא, יא; דהי"א א, לא; דהי"ב כ, כג; כה, יא–יד.

שֵׂעִיר ^ב. בתקופת אל־אמרנא ובזמן כבוש יהושע נקראה ארץ ההרים שבנגב יהודה בשם שעיר. כי במאה הט"ו–הי"ד עזבו יושבי ארץ אדום על פי לחץ מבחוץ את ארצם, נדדו לארץ הנגב והגיעו עד גבול מצרים (השוה ע' ארץ אדום). עם בני שעיר עבר גם שם ארצם אל המערב. אז באו במגע עם הכובשים המצריים ועם הח’בִּרוּ. עַבְּד חיבּא, מלך ירושלים, מתאונן בפני פרעה, שכל “ארץ ירושלים” משעיר ועד גִנְתִּ כִּרְמִל הולכת ונכבשת על ידי הח’ברו. כשעלו בני ישראל אל הר האמורי יצא האמרי לקראתם ויך אותם יהושע בשעיר עד חרמה (ע"ש). יהושע כבש את כל הארץ מן ההר החלק (שבנגב) העולה שעירה עד בעל גד בבקעת הלבנון. המדרש דורש לפסוק “ואת החורי בהררם שעיר” (בר' יד, ו) – ואת החורי זו מטרופולין (אליותרופוליס, ע"ש). אשורבנפל מספר, שהוא טבח רבים מאנשי מלך ערב והשליטים הערביים במחוז חורינה (חורן), בבית עמני (עמון). באדום. במואב, בשעיר ובמחוז צובה ⁷⁷⁰. מכאן ששעיר זו היא הארץ ממערב לערבה ולים המלח. 288–289 EA; דב' א, מד; יהו' יא, יז; יב, ז; בר"ר מב, ו.

שֵׁעִירָה. עיר בבנימין, שאליה נמלט אהוד בן גרא בן הימיני אחרי המיתו את עגלון מלך מואב ביריחו. בבואו מיריחו עלה להר אפרים, תקע בשופר והזעיק את ישראל למלחמה על מואב. הם ירדו אתו מן ההר וילכדו את מעברות הירדן בדרך למואב, שעירה היתה המקום הראשון בהר, שבו הרגיש אהוד את עצמו בטוח מפני רודפיו. היום خ. امّ سيرة – ח'. אֻם סִירָה בהר, 8 ק"מ מצפ’־מע' ליריחו 3. שופ' ג, כו.

שַׁעַלְבִים *, שַׁעֲלבִּין, שַׁעַלְבֹּן. עיר בנחלת המטה דן בקרבת עיר שמש (= בית שמש). האמורי לחץ את דן ההרה והוא נשאר בשעלבים, אחר כך כבש אותה בית יוסף ועשה את האמורי למס עובד. אליחבע השעלבני היה בין גבורי החיל של דוד. שעלבים נכללה במחוז השני של ממלכת שלמה, שנציבו היה בן־דקר. בימי הבינים הראשונים ישבו במקום זה שומרונים, שהקימו בו בית כנסת. הערבים קראו לכפרם سلبيت – סַלְבִּיתּ, 12 ק"מ מדר’־מזר' לרמלה. הכפר, החולש על עמק אילון בדרך מהים אל הרי יהודה, נכבש באב תש"ח על ידי צבא ההגנה לישראל.

חרסי המקום מעידים על ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת ובתקופה הישראלית. אחד החיילים של צה"ל, שתפסו את המשלט, גלה בו עקבות רבים של ישוב עתיק: קירות־אבן, שרידי עמודים, כותרות, בסיסים, מזוזות, רצפת פסיפס ובה כתובת עברית בכתב שומרוני “ה' ימלוך לעולם ועד” של בית כנסת של שומרונים, כנראה מהמאה הרביעית לספה"נ, ובצדו של הפסיפס שתי מנורות בעלות שבעה קנים, כתובת יונית ויסודות של בניין ביזנטי, אבנים עם כתובות רומיות, שני אולמות־עמודים גדולים ומערות חצובות בסלעים ⁷⁷¹. שופ' א, לה; מ"א ד, ט. יהו' יט, מב. ש"ב כג, לב; דהי"א יא, לג.

*שַעַלְבִים ^ב. על אדמת שעלבים העתיקה קם ביום י"ב אב תשי"א (14.8.1951) קבוץ של פועלי אגודת ישראל (נח"ל) מילידי הארץ וממוצא ארצות שונות. בטבת תשי"ב מנה הישוב 63 נפש.

שַׁעֲלִים. ראה ארץ שעלים, ש"א ט, ד.

שַׁעְפָט – شعفاط. כפר ערבי מצפון לירושלים בדרך לשכם (200 תו' מוסלמים). השוה צופים. בי"ג באדר ב' תש"ח נרצחו ע"י ערביי שעפאט 14 צעירי ההגנה, שיצאו להגן על המושב עטרות.

שַׁעְפָט אל־מֻעְ’ר – سعفاط المغر. מקום בשפלה מצפון לסֻמְסֻם. בו קברי־סלעים ובית קברות רומי גדול.

שַׁעַר אֶפְרַיִם. מושב־עובדים (ישוב ספר) של עולי תימן המסונף לתנועת המושבים בשרון, על אדמת בִּיר בוּרִין, ממערב לטול כרם. כלול באזור האדמיניסטרטיבי השרון התיכון. נוסד ביום י"ד אלול תשי"ג (25.8.1953).

*שַׁעַר הַגּוֹלָן. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר בבקעת הירדן מדר’־מזר' לכפר צמח, באזור האדמיניסטרטיבי עמק הירדן, 195 מ' מתחת לפני הים. נוסד בתקופת חומה ומגדל, ביום ט' בניסן תרצ"ז (21.3.1937). שטח אדמתו 2,350 דונם, משקו מעורב ואינטנסיבי. באדר תשי"ד מנה הישוב 500 נפש.

במלחמת העצמאות התנהלו על יד שער הגולן קרבות עזים. בשנת תש"ח נפל הישוב בידי הסורים, ובט"ו באייר אותה שנה נלקח בחזרה לאחר שהסורים נחלו מפלה.

בשטח ברכות הדגים אַבּוּ נַמַל הסמוך לירמוך נמצאים כלי צור וחרסים וקרוב לתעלה שמדרום לו שרידים של חומה וחרסים מתקופת הברונזה הקדומה ושרידים של תרבות פריהיסטורית (מתקופת האבן והתרבות הירמוכית) ⁷⁷². בכ"ה בכסלו תשי"ב נפתח בשער הגולן מוזיאון ארכיאולוגי.

⁰שַׁעַר הַגַּיא. הוא שער הכניסה להרי יהודה, בו עוברת הדרך העולה מהשפלה לירושלים, במרחק 24 ק"מ מעיר זו, בערבית באב אל־ואד.

בתחלת מלחמת העצמאות התנהלו בשער הגיא קרבות עזים בין הערבים, שחסמו את הדרך, ובין חיילי ההגנה ושיירות ההספקה. שפרצו את הדרך לירושלים הנצורה. בחג האילנות המסורתי, בט"ו בשבט תש"ט, יום בו התכנסה בירושלים האספה המכוננת של מדינת ישראל. נוטע בשער הגיא יער הגבורה לזכר חיילי צבא ישראל ואנשי השיירה, שנפלו כגבורים בהגנה על ירושלים.

כאן נחשפה שורה של אבנים ניצבות שסמנו את שפת הכביש הרומי, שעבר במקום זה במקביל לכביש של ימינו ⁷⁷³.

שַׁעַר הַנֶּגֶב. אזור אדמיניסטרטיבי בקצה הדרום, הכולל את הישובים ארז, ברור חיל, יכיני, דורות, מפלסים, ניר עם, רוחמה, שדה עקיבא ותלמים. מרכז המועצה הוא בדורות.

*שַׁעַר הָעֲמָקִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר במעבר מעמק יזרעאל לעמק זבולון, בכביש חיפה–נצרת, 70 מ' מעפה"י, כלול באזור האדמיניסטרטיבי זבולון, נוסד ביום א' סיון תרצ"ה (7.6.1935). שטח אדמתו 1,621 דונם, משקו מעורב. בטבת תשי"ב מנה הקבוץ 567 נפש.

*שַׁעַר חֵפֶר. ישוב חקלאי בעמק חפר, הוא מיזוג הישובים גן חפר ונירה, מסונף למועצה החקלאית של המעמד הבינוני וכלול באזור האדמיניסטרטיבי עמק חפר, הוא מונה 90 משפחות עם 300 נפש.

בחפירה באדמת הישוב נתגלו חומות של בנין ביזנטי, 15 מ' ארכו, והוא מרוצף רצפת פסיפס גסה ⁷⁷⁴.

⁰שַׁעַר רָמוֹן. מוצא מכתש רמון מבין רכסי ההרים הגבוהים הסוגרים עליו.

שַׁעָרָה ^א – شعارة. לפנים כפר של מהגרים מוסלמים מצפון אפריקה מצפ’־מזר' להר תבור. על אדמתו נוסד המושב שדמות דבורה.

שַׁעָרָה ^ב – شعارة. כפר של כורדים בשפת טרכונא.

שַׁעֲרַיִם ^א. עיר יהודה בשפלה קרוב לעקרון. אנשי יהודה וישראל רדפו אחרי הפלשתים בברחם מפני דוד עד שערי עקרון, ושם נפלו חלל. המקום הזה נזכר בכתובות פיניקיות בצורה שערם ⁷⁷⁵. מדרום לרחובות נמצאת החורבה ديران – דַיְרָן. פירושו של שם זה הוא שערים בארמית תרעין ⁷⁷⁶. יהו' טו, לו; ש"א יז, נב.

שַׁעֲרַיִם ^ב. עיר בנחלת המטה שמעון בנגב, היא שרוחן (ע"ש). בתוס' אהלות יח, טו היא נזכרת בשמה הארמי תרעין בגבול הדרומי של תחומי אשקלון. ראה גם שלחים. דהי"א ד, לא.

שְׂעַרְתָּא. ראה כפר שערתא.

שָׁפָא עַמְר – شفاء عمر. עיירה ערבית בעמק עכו–חיפה. ראה שפרעם.

שַׁפָא אל־קִבְּלִי – شفاء القبلي. חבל־ארץ מצפון לשכם.

שַׁפָא א־שַּׁמָלִי – شفاء الشمالي. חבל ארץ מצפון לשכם

*שְׁפֵיָה. לפנים מושבה קטנה במרחק 2 ק"מ מצפ’־מזר' לזכרון יעקב, היא נוסדה בשנת תרנ"א (1891) בעזרת הברון אדמונד רוטשילד. שמה המלא היה מאיר שפיה על שם מאיר אנשל, אבי משפחת רוטשילד. עד מלחמת העולם הראשונה ישבו בה 50 נפש ושטח אדמתה 400 דונם ⁷⁷⁷. אחרי המלחמה נשארו בה רק משפחות אחדות. בשנת תרפ"ג (1923) נוסד במקום זה בית חנוך חקלאי. חניכי המוסד ועובדיו מונים (בטבת תשי"א) 503 נפש.

*שְׁפָיִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בשרון, מצפ' לרשפון, מרכז האזור האדמיניסטרטיבי חוף השרון. נוסד ביום כ"ו אדר א' תרצ"ה (1.3.1935). הקבוץ בחר בשם הסמלי שפיים על יסוד הפסוק: "אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעינות (ישע' מא, יח). מספר נפשותיו (בטבת תשי"א) 697 ושטח אדמתו 1,540 דונם, ברובו אדמת מזרע. בו בית מרגוע ואולפן־עבודה ליוצאי ארצות אנגלו־סכסיות.

שָׁפִיר. עיר בשפלה, שהנביא מיכה מתנבא עליה, שיושביה יצאו לגולה. לפי אבסביוס היא נמצאת בין בית גוברין ובין אשקלון, שמה נשתמר בשלשת הכפרים הערביים הנטושים السوافير – א־סַּוָפִיר הסמוכים זל"ז בצורת עגול, 6 ק"מ בערך מדר’־מע' לקסטינה. בשטח זה מרובים עקבות של בתים עתיקים ושרידים ארכיטקטוניים. בקירות המסגד שבכפר סַּוָפִיר אל עַ’רְבִּיָה בנויים מצבה של קבר יוני ושבר של לוח עם כתובת כופית ⁷⁷⁸.

שלשת הכפרים נכבשו באייר תש"ח (מאי 1948) על ידי צבא ההגנה לישראל. ויושביהם נטשו אותם. לאדמת סַּוָפִיר א־שָּׁמָלְיָה עברה קבוצת משואות יצחק מגוש עציון שבהרי חברון, ואליהם הצטרפו עולי צ’כיה. במרחק 2 ק"מ ממזרח לסַוָפִיר א־שַּׁרְקִיָּה נוסד מושב־עובדים של יוצאי צ’כוסלובקיה הנמנים עם הפועל המזרחי, בו התישבו ביום כ"ח באב תש"ט (23.8.1949) 82 משפחות, וניתן לו השם שָׁפִיר.

האזור האדמיניסטרטיבי שפיר כולל את הישובים שפיר, משואות יצחק, עין צורים, זרחיה, זבדיאל, קוממיות, מנוחה ונחלה. מרכז האזור הוא בשפיר. מיכה א, יא.

שָׁפְכָן. בזמן המשנה מקום בארץ הכותים הנודע בזיתיו המובחרים ⁷⁷⁹. ש. קליין מתקן את שפכן בשפתן (ע"ש) ⁷⁸⁰. היום אולי הכפר شوفة – שׁוּפָה ממערב לסבסטי. מש' פאה ז, א; תוס' שם ג, ט; מדר' תנאים פב, יט.

שְׁפֵלָה (השפלה). אזוריה הטבעיים של הארץ הם, לפי המקרא, הערבה, ההר, האשדות, השפלה והנגב. השפלה הוא השטח השפל המשתרע ממזרח למערב בין האשדות ובין ים התיכון ומצפון לדרום בין הירקון ובין גבול הנגב. יהושע נלחם עם יושבי השפלה וכבש את עריהם. ברשימת ערי יהודה רשומות ערי השפלה, שנפלו בגורלו של שבט זה, מצרעה ואשתאול עד אכזיב ומראשה. בתקופת השופטים פשטו הפלשתים בשפלה, ומלכי יהודה נלחמו אתם.

לפי הספרות התלמודית נחלקת השפלה לשני חלקים: א) שפלת לוד, הוא הפרק הצפוני של השפלה, בין קו הנמשך מאמאוס עד יפו לבין הירקון, ומרכזה לוד; ב) שפלת הדרום או שפלת יהודה, הוא הפרק שבין יפו ובין עזה או בין הקו אמאוס – לוד – יפו ובין הקו בית גוברין–עזה. על שני חלקים אלה יש להוסיף ג) את שפלת הנגב שבין עזה לנחל מצרים. אורך השפלה הוא 100 ק"מ ורחבה בדרום 60 ובצפון 20 ק"מ. שלש דרכים מובילות מהשפלה להר יהודה: מבית גוברין לחברון. מצרעה (הר טוב) בנחל שורק לירושלים ומאמאוס לבית חורון. לאורך השפלה עוברות הדרכים המובילות ממצרים לסוריה ולארם נהרים. בהן עברו בימים מקדם ארחות המסחר וצבאות כובשי הארצות מהדרום. בגלל פריון אדמתה ועשרה במי תהום היתה השפלה מיושבת ישוב צפוף בכל הזמנים, החל מהתקופה הפריהיסטורית, ומרובים מאד בה התלים והחורבות ⁷⁸¹. לפי החלוקה האדמיניסטרטיבית של נחלת המטה יהודה היו בשפלה חמשה מחוזות: א) 14 ערים וחצריהן (הכפרים הסמוכים להן) מצרעה ועד הגדרה; ב) 16 ערים וחצריהן מצנן מדר’־מע' לבית גוברין ועד מקדה (אל־מִעָ’ר מדר’־מזר' ליבנה); ג) תשע ערים וחצריהן מלבנה (תל א־צָּפִי מצפ’־מע' לבית גוברין) ועד מראשה; ד) השטח מעקרון עד אשדוד ועד הים; ה) אשדוד ועזה ובנותיהן וחצריהן עד הים ממערב ועד נחל מצרים מדרום. החל משנת 1882 יושבה השפלה על ידי עובדי אדמה יהודיים, בסוף שנת 1950 התקיימו בה 108 ישובים יהודיים מכל הסוגים ובהם 123,815 תושבים. בשנת תשי"ב היו בשפלה 429,409 משקים חקלאיים, מהם 425,117 ליהודים. השפלה הנזכרת ביהו' יא, ב היא שפלת ים כנרת או שפלת גנוסר. דב' א, ז; יהו' ט, א; י, מ; יא, טז; יב, ח; טו, יג; שופ' א, ט; מ"א י, כז; ירמ' יז, כו; לב, מד; לג' יג; עובד' יט; זכר' ז, ז; דהי"א כז כח; דהי"ב א, טו; ט, כז; כח, יח; מש' שביעית ט, ב; תוס' שם ז, י; יר שם ט ב–לח, ע"ד למטה ; ספרי דבי סי' ו'.

שִׁפְלַת לוֹד. אזור אדמיניסטרטיבי הכולל את הישובים אחיעזר, זיתן, חמד, יגל, צפריה ושפריר.

שִׁפְלַת עַכּוֹ. היא השפלה המשתרעת מהרי הגליל התחתון ממזרח ומהר הכרמל מדרום־מערב עד הים, כוללת “עמק זבולון” (שם חדש, שאינו הולם את האזור). בשנת תשי"ב היו בה 78,039 משקים חקלאיים, מהם 64,679 ליהודים.

שְׁפָם. מקום בגבול הצפוני המזרחי של ארץ־ישראל. יונתן והירושלמי המתרגמים אפמיאה אפמיאס מתכוונים לפמיאס = באניאס, הנקראת במקורות אחרים גם אספמיה (ע"ש). אישתורי הפרחי ההולך בעקבות בעלי המדרש מזהה את שפם עם דן = באניאס, ראה הפרק גבולות הארץ.

שֶׁפֶם. זבדי השִׁפְמִי היה ממונה מאת דוד על אוצרות היין שבכרמים. זבדי, שהיה בודאי מומחה במלאכתו, היה כנראה ממקום העשיר בכרמי גפנים (השוה את מוצאם של יתר הממונים בדהי"א כז. כז – לא). בהרי חברון מרובים הכרמים, שענבי גפניהם נותנים את היין הטוב ביותר. לכן יש לחפש שם את שפם. יתכן ששם זה הוא צורת היחיד של שִׂפְמוֹת (ע"ש). דהי"א כז, כז.

שִׂפְמוֹת. עיר בנגב יהודה, שלזקניה שלח דוד משלל המלחמה עם עמלק. היא נזכרת בין ערער ובין אשתמוע, שגם הן קבלו מהשלל הזה. יש איפוא לחפש אותה מדרום לחברון. במרחק 7 ק"מ בערך מדר’־מזר' לאשתמע (א־סַּמוּע) נמצאת החורבה المعيّد – אל־מֻעַיִּד הנקראת גם ח'. אֻם אל־קִרְיַתַּיְן. בה יסודות של בנינים ושל חומה, בורות ומערות. השם הערבי אל־מעיד (החוגג) מורה על פריונו ופריחתו של המקום. שָׁפֹם או שָׂפֹם, ברבים שפמות, פירושו צָמֹח, גָדֹל, שָׁפֹעַ בפריונו. גם צורת הכפל של השם אל־קריתין מתאימה לצורת הרבים של השם העברי. השוה גם שָׁפָם. ש"א ל, כח.

*שֶׁפֶר ^א. מושב־עובדים של עולי תימן המסונף לתנועת המושבים בגליל העליון, על אדמת פ’ראדיה, סמוך לפרוד, ממזרח לכביש עכו–צפת, 4 ק"מ מדר’־מע' לצפת. כלול באזור האדמיניסטרטיבי מרום הגליל. נוסד ביום כ"ו טבת תשי"א (15.12.1950). המתישבים מועסקים ביעור ההרים ובעבודות צבוריות אחרות. ליד כל בית משק־עזר.

שֶׁפֶר ^ב. היהודים, שהתישבו במאה השש עשרה בשפרעם, קראו אותה בשם שפר. ראה שפרעם.

*שָׁפְְרְיר. מושב עולים יוצאי רוסיה מחסידי חב"ד על אדמת הכפר הנטוש סָפְרְיָּה, בין לוד ובין תל אביב. נוסד ביום י"ב סיון תש"ט (9.6.1949) במקום שנועד ל־120 משפחות. התישבו ביום היסוד 83 משפחות (288 נפש). בטבת תשי"ב מנה המושב 470 תושבים. המקום היה מיושב בתקופה הביזנטית ונקרא אז 2a.pcpeo 1. מ"מ 63.

שְׁפַרְעָם. בתקופת התלמוד עיר בגליל, מצפ’־מע' לצפורי וקרוב לאושא. ר' יהודה הנשיא עבר עם הסנהדרין לזמן קצר מאושא לשפרעם ומכאן לבית שערים. בשפרעם למדו תורה ר' דוסא ור' יהודה בן בבא על אף האסור מטעם השלטונות הרומאיים ומתו על קדושת השם. הגיאוגרפים המוסלמיים של ימי הבינים כתבו את השם شفرة عمّ – שַׁפְרַת עַם. הצלבנים הקימו בשפרעם, הנמצאת בדרך מעכו לנצרת, מצודה חזקה, שבה חנה צלאח א־דין בשנת 1191 בשעה שצר על עכו. בימי הבינים היתה שפרעם ידועה ביינה המשובח וביער העצים הגדול שבקרבתה. בשנת 1761 קבע שליט הגליל טָ’הִר אל־עַמְר את מושבו בעיר זו ובצר אותה. הוא הסב את שמה شفاء عمر – שַׁפָא עַמְר.

ישוב יהודי חדש נודע בשפרעם מתחלת ימי הכבוש התורכי. אז נזכרים בשפרעם עשרה בעלי משפחה יהודים, בשנת 1533 רק שלשה ובאמצע המאה הט"ז (1548–9) לא נשאר בה אף אחד ⁷⁸². בתחלת המאה הי"ז אנו מוצאים בה שוב ישוב יהודי, שגדל במחצית השניה של המאה הי"ח לאחר שט’אהר אל־עמר הזמין את היהודים להתישב בשפרעם. הם קראו אז את הכפר בשם “שפר”. השד"ר ר' יצחק פראג’י כותב במכתב מצפת משנת תקכ"ו (1766), שהוא ישב בכפר שפר שלש שנים ⁷⁸³. כמעט כל היהודים עסקו שם בעבודת האדמה. בשנת תקע"ג (1813) נמלטו יהודים בגלל המגפה מצפת לשפרעם. במאה הי"ט הלך ישובה היהודי ונתדלדל. בשנת תק"ף (1820) עוד ישבו בשפרעם 20 משפחות של יהודים ⁷⁸⁴, בשנת 1845 75 נפש ובשנת 1856 רק 60 יהודים. בגלל המסים הכבדים שהטילו עליהם עזבוה רובם ועברו לחיפה ולטבריה, ובאדמתם נאחזו דרוזים. בשנת 1895 עוד ישבו שם 13 משפחות יהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה וסוחרים, בשנת 1900 רק 4 משפחות, ולפי מקור אחר 45 נפש. בשנת 1920 עזב היהודי האחרון, אברהם אל־עזרי, את המקום, שבו נשארו בית הכנסת ובית קברות גדול על גבעה גבוהה, שבו גם קברים מתקופת התלמוד ⁷⁸⁵.

בז' בתמוז תש"ח נכבש הכפר על ידי צבא ההגנה לישראל. יושביו נכנעו מרצונם ונשארו במקום. בטבת תשי"ב מנתה שפרעם 4,390 תו', רובם נוצרים ומעוטם מוסלמים ודרוזים. משנת תשי"א יש לה מועצה מקומית.

על הישוב בתקופת התלמוד מעידים שרידים של בנינים עתיקים, בורות וקברים חצובים. מתקופת שלטון הצלבנים נשארו חורבות של שתי מצודות (א־סַּרָיָה ואל־בֻּרְג') ⁷⁸⁶. בין אושא ובין שפרעם הראו בדורות הקודמים את קברו של ר' יהודה בן בבא, שהיהודים היו משתטחים עליו. שתי כתובות בסלע מציינות אולי את תחום שבת. תוס' מקואות ו, ב; רה"ש לא, ב; סנהד' יד, א; עבו"ז ח, ב; כפו"פ ר"צ, שמ"ה.

שָׁפְתָן. שם של מקום בשומרון הכתוב על אחד החרסים, שנתגלו בחפירות העיר שומרון. משפחן שלחו יין ישן בכדים לבית המלך בשומרון ⁷⁸⁷. היום אולי הכפר شوفة – שׁוּפָה, 10 ק"מ ממערב לסבסטיה. יש סוברים, שמקום זה נזכר בכתובת תחותמש הג' בצורה שנתן (T₃ 73) ובכתובת רעמסס השני בצורה שבדן, השוה גם שפכן.

שֶׁצֶת. אחת העיירות בתחום צור האסורות בדמאי. הגירסה בתוס' שביעית ד, ט הוא שנץ. מקום זה יש לחפש באחת החורבות שמצפון לנחל קרן, בקרבת בצת. יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד למעלה.

שק. מקום בשומרון, ששמו נזכר בחרסי שומרון. משם הביאו למלך שומרון מס בצורה של יין או שמן בכדים ⁷⁸⁸. אולי הוא بير الشاق – בִּיר א־שָּׁק סמוך לסָנוּר, 10 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לסבסטיה.

שַׁקָּא. עיר בחורן הנמנית על הערים בצפון הארץ המובלעות בתחומי עולי בבל. בכתבי היונים ובכתובות היוניות ,2cm.d. מחוזה נקרא. c…auto. בזמנו של פליניוס (Hist. nat. V 15 16) ישבו בשקא יהודים. היום הכפר הגדול شقّا – שַּׁקָּא בצפון הר חורן, בו כתובת ארמית (יהודית או נבטית?) משנת 55 לספה"נ ⁷⁸⁹. השוה גבולות הארץ, (מס' 37 א), נג. ספרי דבי סי' נ"א; ילקוט שם, סי' תתע"ד.

שֻׁקְבָּא ^א – شقبا. לפנים כפר ערבי בשפלת לוד, 7 ק"מ מצפ’־מזר' ללוד. במערת שוקבא שבואדי נטוף נתגלו שרידים של ישוב פריהיסטורי ⁷⁹⁰.

מכאן השם תרבות נטופית לתרבות המיסוליתית, שנתגלתה במערה זו.

שֻׁקְבָּא ^ב – شقبا. כפר בחורן, מקום הולדתו של הערבי פיליפוס קיסר רומא. הוא הפך את הכפר בשנת 242 לספה"נ לעיר וקרא אותה בשמו Philippopolis. במקום חורבות עתיקות.

שַׁקוּם – شقوم. כפר בגולן, 2 ק"מ ממזרח למעיינות החמים שבשפתו המזרחית של ים כנרת.

שַׁקִיף אַרְנוּן – شقيف ارنون. ראה בֶּלְפ’וֹר.

א־שֻּׁקַיִּק – الشقيق. כפר במואב, 4 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לדיבון.

א־שֻּׁקַיְרָא – الشقيرا. מקום של ישוב קדום מדר’־מזר' לים המלח, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' לאל־עינה.

שִׁקְמוֹנָה. בימי הבית השני ובתקופת התלמוד עיר יהודית לרגלי הכרמל, סמוך לחיפה, בה ישבו גם אמוראים מדור ג'. היא נקראה על שם השקמים הרבים, שהיו גדלים בסביבותיה ⁷⁹¹. במשך הזמן התרחב הישוב של שקמונה ושל חיפה והתקרבו זה לצד זה, ושתי הערים היו לעיר אחת (בדומה לתל אביב ויפו בזמננו). עיר התאומים נקראה doyog.סב. Lood.tvo T6Aug או Hpd.

תלמי לתורוס בא מקפריסין ועלה לחוף שקמונה עם 30,000 איש לעזרת עכו במלחמתה עם אלכסנדר ינאי. ר' שמעון השקמוני היה תלמידו של ר' עקיבא. עוד בשנת 570 לסה"נ מודיע הנוסע אנטונינוס מפיאצ’נצ’ה (Ltin Antonini) ששקמונה היא עיר של יהודים, לפי מקור אחר שמחו יהודי שקמונה לקראת הבשורה על מותו של קיסר ביזנטיון יוסטיניאנוס. יורשיו מאוריקיוס ופוקאס הכריחו יהודי שקמונה לשמד. לפי אותו מקור קסטרא השומרונית רחוקה משקמונה חצי מיל מתחת לכרמל.

היום חַיְפָא אל־עַתִּיקָה מצפ’־מע' למרכז העיר, במקום שמשם יוצא המזח ונמשך מזרחה, על יד השכונה בת גלים ⁷⁹². לפני הבנות חיפה החדשה המשתרעת לרגלי הר הכרמל היה במקום זה תל של ישוב מהתקופה הרומית ובו מצודה. ליד התל נתגלו יסודות של בנינים, קברי־סלעים, כלי־זכוכית רומיים ולאורך החוף חציבות בסלעים, ששמשו כנראה למקוה מי הים לצורך תפוקת המלח ⁷⁹³. כמה מאות מטרים מתל שקמונה, מול הכניסה ל"שער העליה", נתגלתה מוזאיקה ביזנטית צבעונית יפה מאד עם שתי כתובות יוניות־יהודיות ⁷⁹⁴, וכן גם שלשה חדרים בעומק של חצי מטר מתחת לקרקע. מש' דמאי א, א; תוס' שם א, א; ב' ב"ב קיט, א; ספרי במדי פי' קיד, קלג; ספרא בחקותי פי' פג; קדמ' יג, 12, 3; 30, 108 On.

שַקְרָא ^א – شقرا. כפר מצפ’־מע' לעמק חולה. 3 ק"מ מדרום למג’דל אִסְלִם.

שַקְרָא ^ב – شقرا. כפר. בשפת טרכונא, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לזרואי (אִזְרַע).

א־שַּׁרָאָה – اشرآة. ראה ארץ אדום.

שָׁרוּחֶן. עיר עתיקה בנגב. כשהחיקסוסים גורשו ממצרים על ידי פרעה יעחמס א' (1550 לפסה"נ). עשו את שרוחן למרכז שלטונם. פרעה יעחמס נלחם אתם וצר על שרוחן שלש שנים ולא יכול לה. תחותמש השלישי, שגרש את החיקסוסים מהארץ, הצליח לכבוש את עירם. הנזכרת בהקדמה לספר זכרונותיו.

יתר מלכי מצרים אינם מזכירים אותה עד שישק, שברשימתו היא נזכרת בשם שרחם. בספר יהושע נמנית שרוחן עם ערי המטה שמעון, ואילו בדהי"א ד. לא כתוב במקומה השם שערים בין ערי המטה שמעון, שהתקיימו עד מלוך המלך דוד. ביהו' טו, לב היא נזכרת בשם שלחים בקבוצת ערי שמעון הכלולות בתוך ערי יהודה בגבול ארץ הנגב. זכר לשם שרוחן נשתמר בפולקלור של שבטי הָעַזָזִמָה היושבים בנגב בין אל־עוג’א ממערב ובין הערבה ממזרח ומאל־מַיָן מדרום עד באר שבע מצפון. הם מספרים, שבתוכם חי שבט אחד בשם שַׁרָחִין, שלפנים ישב יחד עם היהודים מצפון לבאר שבע ולנחל א־שַּׁלָּלָה והגר עם ראש שבטם סַמְעָן (שמעון) ⁷⁹⁵.

לפי הנתונים הגיאוגרפיים והארכיאולוגיים מזהה אלט את שרוחן עם תל אל־פָ’רִעָה בשפתו הימנית של וָדִי א־שַׁלָּלָה, 25 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לעזה, בדרך העולה ממצרים ⁷⁹⁶. בחפירות, שעשה פלינדרס פטרי בתל זה בשנים 1927–1929 נתברר, שכאן עמדה עיר בצורה. בתל נתגלו שרידי המבצר החיקסוסי ושרידי בנינים מימי הממלכה המצרית החדשה ומהתקופות הפלשתית והישראלית, וביחוד מימי השלטון הפרסי, ובבית הקברות נחשפו קברים של חיקסוסים עם תכשיטים ושברי כלים משלהם וקברים פלשתיים ⁷⁹⁷. כמו־כן נתגלו בחפירות חותם עם הכתובת “לחום” מתקופת מלכי יהודה, מטבעות עבריות מסוף ימי הבית השני, שרידים יוניים מעטים ומצודה רומית ⁷⁹⁸.

גרסטנג וג'. א. סמית קובעים את מקומה של שרוחן בתל א־שַּׁרִיעָה, גם הוא מקום של ישוב עתיק מאד, 28 ק"מ מדר’־מזר' לעזה ⁷⁹⁹. אולבריט. שחפש מקודם את שרוחן בתל אל־חֻוַיְלִפָה ממערב לא־טָ’הַרְיָּה החולש על הדרך העולה ממצרים לחברון ⁸⁰⁰, שנה את דעתו אחרי החפירות בתל אל־פָ’רִעָה, שבו גם הוא רואה את מקומה של שרוחן ⁸⁰¹. ועדת השמות של ממשלת ישראל שינתה את השם לתל שרוחן. יהו' יט, ו; 125 S.

שָׁרוֹן ^א. חבל ארץ בחוף הים, בין הכרמל ובין שפלת לוד־אונו, היוצאת עם הירקון אל הים. בכתובות מצרים הוא נקרא עמק שרון ⁸⁰² ובכתובת צידונית שדה שרון ⁸⁰³. השרון מבורך במים רבים ומפורסם בפריונו, ביערותיו, בפרחיו (חבצלת השרון) ובשדות התבואה והמרעה שלו. הנביא ישעיה מרים על נס את הדר השרון, אבל בזעמו על העם העוזב את אלהיו הוא מנבא, שהשרון יהיה כערבה ולנוה צאן. דוד הפקיד את שטרי השרוני על עדרי הבקר הרועים בשרון. השרון היה מיושב בכל הזמנים החל מהתקופה הפריהיסטורית (בתקופה הכלקוליתית פרחה בו התרבות העַ’סוּלית), ורבים בו תלי הערים מהתקופה הישראלית וחורבות של ערים מהתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית. מלך פרס נתן את השרון בסוף המאה החמשית או בתחלת המאה הרביעית במתנה לאשמונעזר מלך הצדונים. על ארונו של אשמונעזר חרותה הכתובת הזאת:

“אדון ממלכת דאר ויפו נתן לי את ארץ התבואה הנפלאה של השרון, שאני ספחתיה לממלכתי שתהיה תמיד לצידונים” ⁸⁰⁴

אנשי השרון היו עושים קנקנים והיו מגפרים אותם. כדי לתת להם מראה נאה. לפי התלמוד אין אדמת השרון יפה ללבנים, ובית לבנים בשרון היו מחדשין פעמים (לפי גירסה אחרת: פעם אחת) בשבוע. נהרות ונחלים רבים עוברים בשרון ומוציאים את מימי צפון הרי יהודה והרי אפרים ומנשה לים התיכון. בחורף, כשירדו גשמי זעף על ההרים, עברו הנחלים על גדותיהם, הציפו את השרון, ובתיו, שהיו עשויים לבנים או חומר, התמוטטו וסכנו את חיי יושביהם. לכן היה הכהן הגדול מתפלל ביום הכפורים תפלה מיוחדת לשלומם של אנשי השרון, שלא יעשו בתיהם קבריהם.

בזמן התלמוד היו ידועים היין השרוני והעול (מדת שטח) השרוני. בימי הבינים היה עוד השרון מכוסה יערות אלונים, שאת עקבותיהם מוצאים שם עד היום הזה. בתקופת שלטון התורכים היתה רבה העזובה בשרון, שהפך בצות ואגמי מים, בהם היו קני המלריה. גם תעלות הנקוז מימי הרומיים (נהר אל־פָ’לִךּ) נסתמו ע"י חול הים. ההתישבות היהודית החדשה החזירה לשרון את הדרו. היהודים יבשו את הבצות, נטעו כרמים ופרדסים ויערות עצים והקימו בו במשך ששים שנה למעלה ממאה ושלשים ישובים חקלאיים, שאחדים מהם אף הפכו לערים פורחות. 21 T3: ישע' לג, ט; לה, ב; סה, י; שה"ש ב, א; דהי"א כז, כט; מש' כלאים ב, ו; נדה ב, ז; תוס' סוטה ז, יג; ב' שם כא, א; שבת ע, א; מנחות פז, א; ב"ב צג, ב; ב"ק קיח, א; יר' שם ח, ז–כב, ע"ב למעלה; יומא ה, ג–מב, ע"ג; שהש"ר ז, ו.

שָׁרוֹן ^ב. חבל־ארץ בעבר הירדן מזרחה, בין הגלעד ובין הבשן, שבו ישבו בני גד. הם רעו את עדריהם בגלעד ובבשן ובכל מגרשי שרון על תוצאותם. הערבים קוראים לחבל־ארץ מדרום לירמוך, בין החבל אל־כּפַיְרָתּ ובין החבל אל־כּוּרָה בשם السيرو – א־סִּירוּ, הוא כנראה שרון. חבל זה ידוע בשדות המרעה המצוינים שלו. דהי"א ה, טז.

שָׁרוֹן ^ג. מלך לשרון (המלך אשר לעיר שרון) נלחם בצד יתר מלכי הכנענים עם יהושע. ברשימת ערי ל"א מלכי הכנענים עומדת שרון בראש קבוצת ערי הצפון ⁸⁰⁵. גם ברשימת הערים של תחותמש השלישי עומדת העיר שרן בין ערי הצפון, בלוחות אל־אמרנא שָׁרוּנָ ⁸⁰⁶. בעלילת כרת מלך צדונים, הכתובה על אחד מלוחות ראס שַׁמְרָה ⁸⁰⁷ מסופר, כי “אֵל גלה למלך זה. שהוא עתיד להנחית צבא גדול לנגב. הוא יעבור בערי שאַרן וסעת (?), שם ימצא בשדות על יד גרנות ומעינות מים חוטבי עצים ושואבות מים ועוד נשים אחרות”. לדעת דֵי־ווֹ, שארנ היא שרון = סרונה שבגליל ⁸⁰⁸. בתקופה הביזנטית התקיים כפר בשם la.powdy בגליל התחתון בין הר תבור ובין ימה של טבריה. היום خ. سارونة – ח'. סָרוּנָה סמוך למושבה בית גן 4.5 ק"מ מצפ’־מע' ליבנאל. בה מעין השופע 680 ממ"ע מים ביממה. ח'. סרונה על כל שרידיה היא אמנם מקום של ישוב רומי- ביזנטי ובה גם שרידים של בית כנסת ⁸⁰⁹, אבל בואדי סָרוּנָה בקרבת הכפר הערבי בַּיִת גַ’ן נמצאים עקבות של ישוב בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ⁸¹⁰. 21 EA 24; T3; יהו' יב, יח; 162.4 On.

*שָׁרוֹנָה. מושב־עובדים באזור האדמיניסטרטיבי הגליל התחתון. בקרבת ח'. סרונה (ראה הערך הקודם), 265 מ' מעפה"י. הקבוצה, שישבה במקום זה מאחרי מלחמת העולם הראשונה, עברה לרמת דוד, וביום כ"ב בחשון תרצ"ט (16.11.1938) נוסד במקום מושב עובדים של יוצאי פולין הנמנה עם תנועת המושבים. מספר יושביו (באדר תשי"ד) 252 נפש ושטח אדמתו 6,430 דונם אדמת מזרע. התוצרת: חלב, ביצים, ירקות־בעל ודגני השדה.

א־שָּׁרוּר – الشارور. ראה ארץ כבול.

שַׁרְחַבִּיל – شرحبيل. חורבה של ישוב קדום בעמק הירדן, על יד נחל יבש.

שָׂרִיד ^א. עיר בגבול הצפוני של נחלת המטה זבולון. היא נזכרת ברשימת תחותמש השלישי בצורה סרת, בתרגום השבעים סledoo (ג"א: Eoedex.Supets 2e0dox). היום تل شدود – תַּלּ שַׁדוּד בעמק יזרעאל מדרום לנהלל, 10 ק"מ מדר’־מזר' לנצרת. בתל מרובים החרסים החל מתקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה הערבית של ימי הביניים, ביחוד רבים החרסים מתקופת הברזל הקדומה ⁸¹¹, כלומר מתקופת השופטים והממלכה המאוחדת. 118 T3; יהו' יט, י. יב.

*שָׂרִיד ^ב. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי של השומר הצעיר סמוך לשריד העתיקה (ע"ש), באזור האדמיניסטרטיבי הקישון. נוסד בפסח תרפ"ו (15.5.1926) על ידי קבוצת “אחוה“, מספר נפשות הקבוץ (בטבת תשי"א) 609 ושטח אדמתו 4,453 דונם, מהם 250 ד' יער הקה”ק על שם הפרופ' מסריק, מי שהיה נשיא הרפובליקה הצ’כוסלובקית שנטעוהו יהודי הארץ הזאת במלאת לנשיא 80 שנה. באדמת שריד נתגלו אבני־מיל. רומיות השייכות לכביש לגיו־צפורי.

שִׂרִיוֹן. הוא השם הכנעני לחרמון. בשם זה נזכר החרמון בתעודות החתיות מבּוֹגָאז כּוֹי מן הארכיון הממלכתי החתי ובתעודות המצריות והאכדיות מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. דב' ג, ט; תהל' כט, ו.

א־שָּׁרִיעָה (שַׁרִיעַתּ אל־כַּבִּירָה) – الشريعة (شريعة الكبيرة). ראה ירדן.

שַׁרִיעַתּ אל־מַנְצִ’רָה – شريعة المناضرة. ראה ירמוך.

שַׁרְנִי – شرني. כפר במרחק 5 ק"מ ממזרח לצור.

א־שַּׁרַפִיָּה – الشرفيّة. כפר ממזרח לצידון.

שַׁרַפָתּ – شرفات. כפר ערבי קטן סמוך לירושלים מדרום־מערב.

שׁרק. שם של מקום בשומרון הטבוע בחרסים של כדים, שנתגלו בחפירות שומרון. ממקום זה הביאו לבית המלך בשומרון מס בצורה של שמן ויין ⁸¹². היום אולי خ. زرقيّة – ח'. זַרְקִיָּה בשרון, 9 ק"מ מדר’־מע' לכפר סבא. ב. מייזלר קורא שׂרֵק ומזהה אותה עם בירת סוריקא, שאותה הוא משוה עם טול כרם ⁸¹³.

שֹׁרֶשׁ. ראה שורש.

*שָׁרָשִׁים. ראה צאלים.

שָׁרְשֶׁרֶת. מושב־עובדים של חברי הפועל המזרחי בשפלת הנגב, 8 ק"מ מדר’־מזר' לבארי, באזור האדמיניסטרטיבי עזתה. נוסד ביום י"א תשרי תש"ז (6.10.1946) ונתחדש בשנת תש"ט (1949) על ידי עולי טוניסיה. לאחר שהמתישבים הקודמים עברו למקום אחר ולקחו אתם את שמו הקודם תקומה. בטבת תשי"ג היה מספר יושביו 150 נפש.

שַׁרָתּ – شرات. עיר בגְבָל (אדום), היא מולדת משפחת הח’ליפים מבית עַבָּס, שהשתלטו על ערב בימי מֻעָוִיָה. היום הכפר الحميمة – אל־חֻמַיְמָה.

שרת. מקום בארץ שומרון, ששמו נזכר בחרסי שומרון. אלט מזהה אותו עם بير عشائر – בִּיר עַשָׁיִר הקרוב לשוכה בשרון.

שְׁתוּלִים. מושב עובדים של עולי תימן הנמנה עם תנועת המושבים. 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' לאשדוד, נוסד ביום כ"ז ניסן תש"י (14.4.1950) וכלול באזור האדמיניסטרטיבי באר טוביה.

 

ת    🔗

תַּאֲנַת שִׁלֹה. עיר בגבול המזרחי של אפרים. התלמוד הירושלמי כותב על תאנת שלה = איסכּוֹפְּיָה דשילה, כלומר מקום גבוה (.GOTouc) אולי הבמה של שילה. התלמוד הבבלי וילקוט שמעוני מבארים: “הוא מקום שכל הרואה אותו מִתְאַנֶּה עליו על אכילת קדשים שלו”. אולי זהה המקום עם 8mvd של אבסביוס, 13, 98 On. יהו' טז, ו; ב' זבחים קיח, ב; יר' מגלה א, יב–עב, ע"ד למעלה; ילקוט שמעוני דב' סי' תתפ"א.

תְּאַשּׁוּר. מושב־עובדים מיסודה של התנועה מן “העיר אל הכפר” המסונף לתנועת המושבים בשפלה, מדר’־מזר' לתל הרור. נוסד על ידי ילידי הארץ וותיקיה ביום ו' אלול תשי"ג (17.8.1953). לכל משפחה 35 דונם קרקע, מהם 10 ד' בהשקאה. במושב הוקמו צריפים, מוסדות צבוריים ואספקת מים.

תָּבוֹר ^א. ראה הר תבור.

תָּבוֹר ^ב. עיר בקצה נחלת המטה זבולון שניתנה לבני מררי הלויים. היא היתה על פסגת הר תבור ונקראה על שמו. בכתובת רעמסס השני היא נזכרת בצורה דפר בין ערי הגליל. היא היתה מבוצות כשאנטיוכוס השלישי כבש אותה. אלכסנדר ינאי לקח אותה בחזרה מאת הסורים. יוספוס בצר אותה מחדש ⁸¹⁴ והרומיים הרסוה. הצלבנים הקימו במקום מנזר, וחומותיו ההרוסות תוקנו על ידי הפרנציסקנים, שבנו על ידן כנסיה יפה על יסודות בניני הביזנטים והצלבנים. בתוך הכנסיה נמצא מזבח מימי הכנענים. בפסגת ההר בנויים מנזרים של הפרנציסקנים והאורתודוכסים על שרידי־בנין עתיקים. הבנין הלבן של כנסית הפרנציסקנים נשקף על פני עמק יזרעאל וההרים הסובבים אותו. שופ' ח, יח; דהי"א ו, סב; מלח' ב, 20, 6; ד, 1, 8; חיי יוספוס 37; 98,28 On.

תִּבְנָה. ראה תמנה ^א. יר' סוטה א, ח–יז, ע"א למעלה.

תִּבְּנָה ^א – تبنة. ראה תמנה.

תִּבְּנָה ^ב – تبنة. כפר בגלעד הצפוני, 14 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

תִּבְּנִין – تبنين. כפר של מתואלים (1,300 תו') בגליל העליון, במעלה הר ג’מלה, במרחק 12 ק"מ מגבול מדינת ישראל. על תל גבוה סמוך לכפר נמצאת החורבה של מבצר הצלבנים Toron. Toronum בערבית חֻצְן תִּבְּנִין. מבצר זה, נבנה על ידי הוגו נסיך טבריה בשנים

1104/7 על יסודות עתיקים. המבצר ומגדליו בנויים אבני גזית גדולות. אִבְּן גֻ’בַּיְר (الرحلة עמ' 305–300) כותב עליו בשנת 1185, שהוא אחד המבצרים החזקים ביותר של הפרנקים. במקום זה גובים מסים מהשיירות העוברות כאן. בה מושלת אשה ידועה הנקראת ח’נזירה (חזירה), והיא ידועה גם בכנוי מלכה. היא אמו של המלך אל־ח’נזיר אדון עכו. רוב גובי המסים הם מוגרבים. המצודה נשקפת על פני באניאס (יקות I, 824).

במלחמות הצלבנים והערבים החליף המקום פעמים אחדות את בעליו. בשנת 1266 כבש ביברס את המבצר. בכפר תבנין נמצאים עוד שרידים של בניינים עתיקים ובורות רבים. לפי מסורת יהודית נמצא בתבנין קברו של שמגר בן ענת (יחוס הצדיקים). מסורת זו מיוסדת. כנראה, על זהוי המקום עם ענת או בית ענת (ע"ש). השוה גם בית שמש ^ג.

תַּבְעֵרָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר בין סיני ובין קדש, דרך שלשת ימים מהר סיני, וקרוב לקברות התאוה, ע"ש והשוה במד' י, לג; יא. ד. לד. במד' יא, ג; דב' ט, כב.

תֵּבֵץ. עיר בארץ בני יוסף. אחרי מלחמתו עם בעלי שכם, שבה נחרבה העיר, כבש אבימלך את תבץ וישב בה. בעלי עיר זו התקוממו לו והרגוהו. היום אולי הכפר הגדול طوباس – טוּבָּס (4,100 מוסלמים ונוצרים מעטים) בתוך סביבה פוריה, 20 ק"מ מצפ’־מזר' לשכם. בדרך לבית שאן. מקום זה היה מיושב בתקופת הברזל. בו חלים וחורבות, יסודות של בנינים, גתות ובתי בד, בורות, מערות וקברים עתיקים ⁸¹⁵.

שופ' ט, נ; ש"ב יא, כ; קדמ' ה 7, 5; ז. 7. 2 (On 100,13;(073at; כפו"פ רפ"ז.

תָּבָתָא (6c0cc96). מקום הולדתו של Hilarion. הנזיר הנוצרי הראשון בארץ, 5 מילים מדרום לעזה, סמוך לנחל הנקרא על שם הכפר, במפת מידבא 0c0c9d אצל הירונימוס Thabatha Tauaiha, אצל פטרוס האיברי, הוצ' Radbe.עמ' 96, מגדל תּוּתָה. היום خ. ام التوت – ח'. אֻם א־תּוּתּ, 2 ק"מ מדר’־דר’־מע' לשפך נחל עזה אל הים ⁸¹⁶.

*תִּדְהָר. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים בשפלה, ממזרח לתל הרור. נוסד ביום כ"ו תמוז תשי"ג (9.7.1953).

א־תַּדְוִירָה – التدويرة. מקום של ישוב קדום על גבעה נמוכה סמוך לשפת הים, 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לקיסרי. בו פזורים אבני בנין, שברים ארכיטקטוניים וחרסים, מצפון לגבעה נמצאים בנין מקומר הבנוי אבני גויל, ברכה ותעלה.

תַּדְמֹר. במ"א ט, יח נמנית על הערים שבנה שלמה גם תַּסְמֹר (קרי תַּדְמֹר) במדבר בארץ ואילו בדהי"א ח, ד הכתיב הוא תַּדְמֹר. גירסת התרגום הסורי היא תדמור ושל הוולגטה Palmyra. ההוספה “במדבר בארץ” באה לציין בדיוק את מקום המצאה של תדמר זו, שהיתה בודאי פחות ידועה מיתר הערים הנזכרות, ברשימה זו. תדמור היתה במדבר הצפוני, שנכלל בתוך גבולות ממלכתו של שלמה. תגלת פלאסר הראשון (בערך 110 לפסה"נ) מונה את תַּדְמַר על ארץ האמורי ⁸¹⁷. בדהי"ב ח, ג–ד מסופר, ששלמה הלך לחמת צובה אשר מצפון לארץ־ישראל “ויחזק עליה ויבן את תדמר במדבר ואת כל ערי המסכנות אשר בנה בחמת”. ממלכת שלמה השתרעה מתפסח ועד עזה (מ"א ה, ד), ותדמור במדבר היתה תחנת־בינים בדרך מתפסח (Tapsakos) שעל הנהר פרת לצובה שבבקעת הלבנון, להר אמנה ולדמשק, אשר נכללו בממלכה הישראלית המורחבת עוד מימי דוד. בתקופה ההלניסטית נקרא המקום הזה.IIaAbpd. יתכן, שלתדמר נודעה חשיבות כתחנת בינים בין ארם נהרים ובין סוריה מאז כבשו מלכי אשור את סוריה, ובייחוד כשפרס השתלטה על כל אסיה הקדמית. אולם בפעם הראשונה נזכר השם פלמירה בספרות ההלניסטית במאה הג' לספה"נ. יושביה קבלו אז את מנין השנים של הסלבקים והשתמשו בשפה הארמית ובשפה היונית. ערכה של תדמור גדל כשהרומאים השתלטו על הארצות שממזרח לים התיכון והתכוונו לכבוש גם את ארם נהרים. מפלת קראסוס במלחמתו עם הפרתים הניעה את אנשי תדמר להצטרף לפרתים נגד רומא. בעלות אנטוניוס על תדמר היתה העיר עזובה מיושביה. שעברו את הפרת וחכו לעת מצוא לקחת אותה בחזרה. אח"כ קשרו קשרי ידידות עם הרומאים ושמרו על שווי המשקל בין אלה ובין הפרתים. באותו זמן באו גם ביחסי מסחר עם הנבטים. וע"י כך התפתחה תדמר כעיר מרכולת חשובה. שתווכה בין המסחר של ארצות הצפון והדרום, המזרח והמערב. היה בה אז שלטון דמוקרטי, שבראשו עמדו אספת העם (דימוס) ומועצת הזקנים (בולה). מהתקופה ההיא נמצאות בתדמר כתובות ארמיות רבות ⁸¹⁸.

תקופת פריחתה הכלכלית הגדולה היתה בזמן שבין מלכות אוגוסטוס ובין מלכות טריינוס. באותה תקופה נבנו בה הארמונות, מקדשי בל ובעל שמין והפורום, שחורבותיהם קיימים שם עד היום הזה, הכתובת הארמית הקדומה ביותר, שנתגלתה בתדמר, היא משנת 8 לפסה"נ. כנראה נכבשה העיר על ידי הרומאים באותו זמן, שכבשו את דמשק ואת ארץ הנבטים (106 לסה"נ). בכל אופן ברור הוא, שבימי שלטונו של הדריינוס עמדה כבר תדמר תחת שלטונה העליון של רומא ונחשבה כנקודה אסטרטגית חשובה נגד פרתיה. מלכי רומא נתנו לשליטי תדמר את התואר dux Romanorum. במשך הזמן נחלצה תדמר לחלוטין משלטון הרומאים. ובמחצית המאה השלישית יסדה ממלכה גדולה בנצחה את פרתיה ובכבשה את סוריה ואת ארץ־ישראל.

מפורסמת היא המלכה זנוביה (267 – 272), ששלטה בתדמר שלטון בלתי מוגבל התקשרה עם פרס נגד רומא, כבשה את מצרים ואת אסיה הקטנה והשתלטה על הבוספורוס. בשנת 270 הגיעה לשיא כוחה והכריזה את עצמה אוגוסטה ואת בעלה קיסר. בתוארים אלה מופיעים שניהם על מטבעות תדמר מהזמן ההוא. אורליאנוס קיסר הכריז מלחמה על זנוביה. צבאותיו כבשו את תדמר ולקחו את זנוביה בשבי. כשמרדו אנשי תדמר בשלטון רומא. נחרבה עירם, והם נמכרו לעבדים (272/73). מאז ירדה תדמו למצב של עיר קטנה ללא ערך. במאה הד' עד המאה הו' נזכרים בישופים של פלמירה. המצביא הערבי ח’אלד כבש את העיר (634) והושיב בה ערבים, שהחזירו לה את שמה הקדום וקראוה בשם تدمر – תֻּדְמֻר היום כפר ועל ידו שדה תעופה בקרבת חורבות העיר העתיקה ⁸¹⁹. בו עובר צנור הנפט מעיראק לשפת ים התיכון.

א־תִּהָמָה – التهامة. מדבר בנגב, 45 ק"מ מדרום לבאר שבע. ראה בקעת צין.

תּוֹלָד. עיר בנחלת המטה שמעון. ר' אלתולד. דהי"א ד, כט,

תּוּלִין – تولين ⁸²⁰. כפר בגליל העליון, 6 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לתבנין.

תַּוִלָן (טַוִילָן?) – تولان (طويلان?). חורבה של מושב אדומי חשוב מתקופת הברזל בין הכפר אֶלְגִ’י ובין הכניסה לפטרה, בין עין מוסה ובין עין סִדְר והסיק. השוה תימן.

א־תַּוָנָה – التوانة. מקום של ישוב, חשוב באדום, 15 ק"מ מצפ’־מזר' לבצרה, בדרך המלך היורדת לאילת. בו חורבות רבות מימי קדם החל מתקופת הברזל הקדומה וכלה בתקופה הערבית הקדומה ⁸²¹. השוה תימן.

תּוֹקֶרֶת (תיקרת). מקום המובלע בתחומי עולי בבל. ראה יוקרת. באבן הבנויה בבית של אכר ערבי חרותה כתובת עתיקה. תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א–לו, ע"ג.

תַּחָוָה – تحاوة. בימי הבינים כפר בשכנותה של עזה (יקות ו, עמ' 827).

תַ’וְר אל־מֻגַ’דִרָן – ثور المجدران. הר במואב, 10 ק"מ מדר’־מע' למעון.

תַ’וְר אל־מַיְסָה – ثور الميسة. הר גבוה במואב (1,253 מ'), 7 ק"מ מדר’־מע' לכַּרַךּ.

תַוְר פַ’ליח – ثور فليح. הר במואב, 2 ק"מ מדרום למעון.

תַּחַת. תחנה במסעי בני ישראל במדבר בנגב. במד' לג, כו–כז.

תַּחְתִּים חָדְשִׁי. ראה ארץ תחתים חדשי.

תַּיְדָא – تيدا. ראה אנתידון.

א־תִּיה – التية. ראה מדבר צין.

תַּיְמָא – تيماء. כפר של דרוזים בצפון הרי חורן. קרוב לשדות הלבה אל־חַרָה (חררים), מהלך 3/4 שעה מדומה (ע"ש). בו חורבות מהתקופה הרומית וכתובות יוניות. השם מזכיר לנו את ארץ תימא בערב (ישע' כא, יד; ירמ' כה, כג), שיושביה נדדו מכובד המלחמה, שכפו עליה אויביה. יתכן, שתימא שבחורן נוסדה על ידי נודדים אלה מערב, אשר קראוה בשם עירם. בכתובות בבל נזכרת תימא כעיר בארץ האמורי, נבונד, האחרון במלכי בבל ( 555–539 לפסה"נ), כבשה ועשה אותה לבירת ממלכתו. כורש, ששם קץ לממלכת בבל, מונה בין העמים המשלמים לו מס את יושבי האהלים בארץ האמורי. עמר אבן אל־ח’טאב הגלה את אחרוני היהודים מחג’אז לתימא וליריחו (מג’יר א־דין, עמ' 423).

תֵּימָן. עיר גדולה באדום, שנקראה בשמו של תימן בן אליפז בכור עשו. על שמה נקרא החבל הצפוני של אדום ארץ התימני. חֻשָׁם מארץ התימני היה מלך אדום. אליפז התימני בא לבקר אצל איוב ולנחמו. נביאי ישראל מתנבאים על תימן ויושביה. פטולימאוס (157,137.Geogr) מזכיר באדום מקום בשם 96dvd או T6ava. פליניוס (32,Hist. not. VI) מסמן את אֻדְ’רֻח שממזרח לפטרה בשם Thimaneos. אבסביוס מציין כפר במרחק 15 מילים רומיים מפטרה בשם 0cwudy, שבה עמד חיל־מצב רומי, בלוח פויטינגר רשום אותו מקום בשם Thorma או Thornia (בכת"י אחד Thdmana) ⁸²². לפי הירונימוס, תימן היא חבל־ארץ בגבל. הנקרא על שם העיר תימן, שבמרחק 5 מילים מפטרה.

וינסן קובע את תימן בח'. אֻדְ’רֻח ⁸²³, אבל בה אין סימנים של ישוב לפני התקופה הנבטית ⁸²⁴. אַבֶּל ⁸²⁵ מחפש עם דורם ⁸²⁶ את תימן בשַׁוְבַּךּ, שמרחקה מפטרה מתאים לקביעת אבסביום. ח'. אל־מַקְדָס שבקרבתה היא חורבה של ישוב אדומי. נ. גליק מזהה את תימן עם ח'. טָוִילָן (תַּוִילָן?) הסמוכה לפטרה, שהיתה מיושבת בתקופה האדומית הקדומה ⁸²⁷. אולם מדברי הנביא עמוס: “ושלחתי אש בתימן ואכלה ארמנות בצרה” נראה, שתימן היתה בצפון ארץ אדום. בצרה היתה עירה המרכזית ותימן העיר הקרובה לבצרה. לכן אולי מותר לזהותה עם הכפר التوانة – א־תַּוָנָה (ע"ש) ⁸²⁸. בר' לו, לד. מב; ירמ' מט, ז. כ; יחז' כה, יג; עמוס א, יב; עובד' ט; חבקוק ג, ג; איוב ב, יא ואילך; דהי"א א, מג; 97,16. On. Eus. 96,20; Hier

תִּימְנָה. מולדתו של התנא דמתניתין שמעון התימני ⁸²⁹, שהיה חבר בסנהדרין דיבנה. תימנה זו היתה קרובה ליבנה, כפי שמסתבר ממאמר אחד בב' ביצה כא, א: “מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לביהמ”ד. בשחרית מצאו רבי יהורה ב"ב, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לביהמ"ד? אמר לו: בלשת באה לעירנו, בקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום". היום خ. تبنة – ח'. תִּבְּנָה מדר’־מע' להר־טוב. השוה תמנה ^ב. מש' תענית ג, ז; יבמות ד, יג; ידים א, ג; תוס' ברכות ד, טז; יום־טוב ב, ו; נ' ביצה כא, א; תענית כב, נ; יבמות מד, ב בסוף; סנהד' יז, ב; מכילתא בשלח פ"ג–יב, ע"א.

א־תִּינָה – التينة. לפנים כפר בשפלה קרוב למושבה גדרה מצד דרום־מזרח.

תַּיָסִיר –تياسير ⁸³⁰. כפר בשומרון, 24 ק"מ מצפ' צפ’־מזר' לשכם (300 תו' מוסלמים). הוא נמצא בצומת שלשה דרכים, ולפיכך היה במקום זה בימי קדם ישוב חשוב. על כך מעידים שרידים רבים, כגון חומות, בורות, גתות, אבני־מיל רומיות, מערות וקברים חצובים ומעל לאחדים מהם בנינים בנויים. החרסים שעל פני האדמה הם רומיים ⁸³¹.

תִּיץ. ידיעאל בן שמרי ויוחא אחיו התיצי נמנו עם גבורי החיל של דוד. הם רשומים ברשימת הגבורים בספר דהי"א בקבוצה האחרונה המורכבת מאנשי עבר הירדן, כגון הראובני, המתני, העשתרתי, הערערי והמואבי. יש איפוא לחפש את תיץ בחלק זה של הארץ. ש. קליין ⁸³² משוה את תיץ עם יצת־יָצִיר שבשומרון (ע"ש). דהי"א יא, מה.

א־תַ’יְקָה – الثيقة. שטח בנגב, 10 ק"מ ממז’־צפ’־מזר' לנצנה (עוג’א אל־חפיר). ראה שדה פקועה.

תיקרת. ראה יוקרת.

תַּיְר דֻבָּה – تير دبّة. כפר ממזרח לצור.

תַּיְר זַיְתָּא – تير زيتا. כפר ממזרח לצור.

תַּיְר זִנְבָּה – تير زنبة. כפר בגליל העליון.

תַּיִר חַרְפָ’א – تير حرفة. כפר מדרום לצור.

תַּיְר סַמַחָתּ – تير سمحات. כפר מדרום לנהר אל־קסמיה.

תַּיְר פִ’לְסִי – تير فلسي. כפר מצפון־מזרח לצור.

תַּיְר פִ’לְסַיְח – تير فلسيح. כפר סמוך לנהר אל־קסמיה מדרום.

תַּיְר שִׁיחָא – تير شيحا. ראה תרשיחא והשוה מעונה.

תִּירָה. מקומם של ר' חנינא (חנניה) תירתא (תורתא, תרתיה, תורתייא, גם טירתא, טוראתא) ואבא יוסי התירתי. היום אחד המקומות בגליל בשם א־טִּירָה או ח'. א־טִּירָה. (ע"ש). ב' נדרים נז, ב; יר' תרומות י, ח–מז, ע"ב; פאה ג, ח–יד, ע"ד; ברכות ג, ה–ו, ע"ד; קדושין א. ה–ס ע"ג למטה.

תִּירְעָן. שמה הארמי של העיר תרצה (ע"ש). לפי המדרש נשי תירען כשרות הן, מפני שלא נתנו מנזמיהן למעשה העגל. שהש"ר ו, ט.

תֹּכֶן. עיר בנחלת המטה שמעון הנזכרת בין רמון (ח'. אם א־רַמָּמִין) ובין עשן (ח'. עַסַן). במקום המקביל ביהו' יט, ז כתוב עתר (והשוה גם שם טו, מב), היא עתך, ש"א ל, ל (ע"ש). דהי"א ד לב.

תֵּל (התל). מקום בשומרון, הנזכר בשם התל באוסטרקאות שנמצאו בחפירות שומרון. ממקום זה שלחו לבית המלך בשומרון מס בצורה של שמן או יין בכדים. היום הכפר التّل – א־תַּלּ, 4 ק"מ מדר’־מע' לשכם ⁸³³. בתל שרידים של חומות ושקערוריות חצובות בסלעים ולצד צפון מגדל רבוע הבנוי בניה גסה וחרסים.ת

תַּלּ – تلّ. ראה הערך הקודם.

א־תַּלּ ^א – التل. תל גדול ממזרח לבית־אל. ראה עי (העי).

א־תַּלּ ^ב – التل. תל בשפלת בטיחה מצפ’־מזר' לים כנרת. ראה יוליאס.

א־תַּלּ ^ג – التل. תל של עיר עתיקה מדרום ללבונה, בדרך מירושלים לשכם, ראה גבעת פנחס.

א־תַּלּ ^ד – التل. תל של עיר עתיקה מצפ’־מזר' לעכו. בו התקיים ישוב בכל תקופות הברונזה והברזל וכן בתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה ⁸³⁴.

א־תַּלּ ^ה – التل. תל של ישוב קדום בגלעד מדר’־מע' לכפר א־רֻמָּן. חרסיו הם מסוף תקופת הברונזה הקדומה, מתחלת הברונזה התיכונה ומתקופות הברזל הקדומה והתיכונה.

א־תַּלּ ^ו – التل. תל של ישוב עתיק החל מתקופת הברזל עד התקופה הביזנטית, בעבר הירדן מזרחה, מצפ’־מע' לא־סַּלְט ⁸³⁵.

א־תַּלּ ^ז – التل. תל של ישוב קדום בשומרון מצפון לענבתא. בו מערות וקברי־סלעים.

תַּלּ אַבּוּ אִרְקַיִּק – تل ابو ارقيّق. 3 תלים זה ליד זה, 7 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע. במקום בו חוצה הכביש את נחל ארקיק. בהם חרסים הלניסטיים וגם חרסים ביזנטיים מעטים.

תַּלּ אַבּוּ בַּדַיְן – تل ابو بدين. תל של ישוב קדום ליד כביש הספר בצפון, 3 ק"מ מצפ’־מזר' למפשטה (פַ’סוּטָה).

תַּלּ אַבּוּ אל־גִ’מָל – تل ابو الجمال. ראה תל א־זנבקיה א־שרקי.

תַּלּ אַבּוּ גִ’רָד – تل ابو جراد. ראה גירודא.

תַּלּ אַבּוּ דִלָח – تل ابو دلاح. ראה קבצאל.

תַּלּ אַבּוּ אל־הַוָא – تل ابو الهواء. ראה תל אל־הוא.

תַּלּ אַבּוּ הֻוָּם ⁸³⁶ – تل ابو هوّام. תל סמוך לחיפה מדרום־מזרח, בין נחל קישון ובין נחל סלמן. בחפירות, שנערכו בו, נתגלו 5 שכבות של ישוב מ־1400 לפה"ס עד סוף התקופה הרומית ונתברר, שבסוף תקופת הברונזה המאוחרת היה כאן מקום של פריקת סחורות־חוץ (מקפריסין וממיקיני). חומות העיר הזאת נהרסו בסוף התקופה, והעיר נבנתה מחדש באמצע המאה ה־11. ישוב חדש זה נחרב בסוף המאה התשיעית ונתחדש בתקופה הפרסית, באמצע המאה הששית, הוא גדל בתקופות ההלניסטית והרומית. בסוף תקופה זאת נעזב המקום וישובו עבר לחיפה ⁸³⁷. ראה צלמונה וקלמון והשוה גם משאל.

תַּלּ אַבּוּ הִנְדִי – تل ابو هندي. תל סמוך ליריחו העתיקה.

תַּלּ אַבּוּ הַרַיְרָה – تل ابو هريرة. תל גדול ומן החשובים באזור ואדי שריעה, 18 ק"מ מדר’־מזר' לעזה. על ראשו שרידים של מצודה ובמורדיו שרידים של עיר כנענית, במורדו העליון של התל חרסים מהתקופה הישראלית. החרסים שבתל הם מהתקופות הכלקוליתית, הברונזה התיכונה והמאוחרת והברזל א' וב' ⁸³⁸. במדרונותיו נראים גם שרידי חומת עפר כבוש מהתקופה החיקסוסית. חוקרים אחדים מחפשים בו את מקומה של גרר. כל התל מכוסה קברים ערביים ועל ראשו מקאם. ראה תל הרור.

תַּלּ אַבּוּ זַיְתּוּן – تل ابو زيتون. תל של עיר בתקופת הברזל הקדומה ושוב בתקופה ההלניסטית בגדה הימנית של הירקון. ראה ג- רמון.

תַּלּ אַבּוּ זַלַף – تل ابو زلف. תל סמוך לתל יריחו העתיקה. הוא נחפר בחלקו, השוה יריחו.

תַּלּ אַבּוּ זֻרַיְק – تل ابو زريق. תל בשפתו המערבית של עמק יזרעאל, סמוך למגדו. בו עקבות של ישוב מהתקופה הכלקוליתית ועד התקופה הערבית. על ידו מערות וקברי סלעים ובבית הקברות העתיק אבני מצבות מקושטות ⁸³⁹.

תַּלּ אַבּוּ חֻוָּם – تل ابو حوّام. ראה תל אבו הֻוָם.

תַּלּ אַבּוּ אל־חַ’נְזִיר – تل ابو الخنزير. הר געש כבוי בגולן (1164 מ').

תַּלּ אַבּוּ חַ’רַז – تل ابو خرز. ר' יבש גלעד ⁸⁴⁰.

תַּלּ אַבּוּ חרְם – تل ابو حرم. תל בערבות יריחו, 1.2 ק"מ מצפון ליריחו.

תַּלּ אַבּוּ חָשִׁי – تل ابو حاشي ⁸⁴¹. ר' תל א־דִּ’יָבָּה.

תַּלּ אַבּוּ חִתָּנָה – تل ابو حتانة. הר באדום (1,080 מ'), 25 ק"מ מצפ’־מזר' לשַׁוְבַּךּ.

תַּלּ אַבּוּ יוּסִף – تل ابو يوسف. הר געש כבוי בגולן (1,039מ').

תַּלּ אַבּוּ מַטַר – تل ابو مطر. תל קטן על יד השכונים הדרומיים של באר שבע. בשפתו הצפונית של נחל באר שבע. ז’ון פרו ערך בו בסוף 1953 ולאחר מכן באביב 1954 חפירות מטעם המכון הצרפתי למחקר מדעי בעזרת מחלקת העתיקות של מדינת ישראל וגלה בו סמנים של ישוב בתקופה הכלקוליתית: חרסים וכלי צור, יסודות של בנינים, קערות בזלת מקושטות, כַּן בזלת, כדי חרס, כורי חרס ובתוכם שרידי נחושת מותכת ועפרי נחושת, כלים מקושטים בנחושת – סימנים של מציאות הנחושת בקרבת מקום ⁸⁴².

תַּלּ אַבּוּ א־נַּדָא – تل ابو النداء. הר געש כבוי בגולן (1,257 מ').

תַּלּ אַבּוּ סִדְרָה – تل ابو سدرة. תל של ישוב עתיק על שפת וָדִי אַבּוּ סִדְרָה, מצפון לנחל כרית (וָדִי פַ’רְעָה), 90 ק"מ מצפון לירושלים. החרסים שעל פני התל הם מתקופת הברזל הקדומה ומהתקופה הרומית.

תַּלּ אַבּוּ סוּס – تل ابو سوس. תל של ישוב קדום ועליו יסודות של בניינים על שפת הירדן. 15 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן.

תַּלּ אַבּוּ סֻלְטָן – تل ابو سلطان. ר' תל א־סֻלְטָן.

תַּלּ אַבּוּ פַ’רַג' – تل ابو فرج. תל בעמק בית שאן במרחק חצי קילומטר מצפ’־מע' למושב טירת צבי. לפי חרסיו היה התל מיושב מסוף תקופת הברונזה המאוחרת עד סוף תקופת הברזל התיכונה ושוב בתקופה הביזנטית. על ידו מעינות מים.

תַּלּ אַבּוּ פַ’רַס – تل ابو فرس. שיא גבוה בדרום הר חורן.

תַּלּ אַבּוּ צָפִי – تل ابو صافي. תל בעמק הירדן, 5 ק"מ מתל אור. השוה צפון.

תַּלּ אַבּוּ קֻדַיְס – ה قديس. ראה קדש ^ג.

תַּלּ אַבּוּ קֻטָּה – تل ابو قطة. תל מצפ’־מע' למגדו.

תַּלּ אַבּוּ קֻצָבָּה – تل ابو قصابة. תל מדר’־מזר' לרפיח.

תַּלּ אַבּוּ קַרְף – تل ابو قرف. תל רב ההיקף ונמוך על יד נחל חשבון בעמק הירדן. הוא היה מיושב בתחלת תקופת הברונזה הקדומה, בתחלת הברונזה התיכונה, בתקופת הברזל א' וב' ושוב בתקופה ההלניסטית או הרומית ⁸⁴³.

תַּלּ אַבּוּ רוּתָ’ה – تل ابو روثة. גבעה בנגב (311 מ'), ממערב לשבטה. ראה גבעת רות.

תַּלּ אַבּוּ שַׁגַ’רָה – تل ابو شجرة. הר געש כבוי מצפון לטרכונא.

תַּלּ אַבּוּ שׁוּשָׁה ^א – تل ابو شوشة. תל בשפלה מדר’־מזר' לרמלה, ראה גזר.

תַּלּ אַבּוּ שׁוּשָׁה ^ב – تل ابو شوشة. תל בשפתו המערבית של עמק יזרעאל. ראה אבו שושה ^ב וצפת ^ג.

תַּלּ אַבּוּ שַׁקַף – تل ابو شقف. תל בשפלה ע"י עַרָק אל־מַנְשְׁיָּה. הוא היה מיושב בתקופת הברזל הקדומה. אולי הוא מקומה של גת פלשתים (ע"ש).

תֵּל אָבִיב. העיר העברית הראשונה, שנבנתה בימי שיבת ציון החדשה. משכונת־גנים קטנה בת ששים בתים, רובם בני קומה אחת, על פני שטח־קרקע של 150 דונאם בצפונה של יפו, הלכה והתפתחה תל־אביב במ"ה שנות קיומה (תרס"ט – תשי"ד, 1909 – 1954) לכרך גדול, המשתרע על פני שטח של כחמשים קילומטרים מרובעים (כ־50,000 דונאם). העיר הצעירה מיזגה ובלעה בתוכה את העיר הקדומה בת האלפים יפו - מדרום, מושבת הגרמנים שרונה –ממזרח וכמה כפרים ערביים נטושים שבסביבות יפו ומעבר לירקון (בהם: כפר סלמה, ששמו שונה ל"כפר שלם", שיח' מואניס, כפר סומיל ועוד), וכן כמה שכונות ופרברים יהודיים, שהיו עד קום מדינת ישראל מחוץ לשטח שיפוטה של תל אביב.

אורך שפת ימה של תל אביב הוא כ־12 קילומטרים. אקלימה של העיר הוא סובטרופי וימי, ארכו של היום הארוך ביותר (21 ביוני) 14 שעות ורבע השעה, והיום הקצר ביותר (21 בדצמבר) 10 שעות וחמש דקות. הטמפרטורה השנתית הבינונית היא 20.1% (במעלות צלסיוס). החורף קצר ונמשך שלשה חדשים: דצמבר ינואר ופברואר. בתקופה זו יורדת כמות הגשמים הגדולה ביותר. מארס, אפריל ומאי הם חדשי האביב – המעבר מחורף לקיץ, הנמשך מיוני עד ספטמבר. הנקודה הגבוהה ביותר בתל אביב מגיעה עד 32 מטר מעל פני ים התיכון.

נהר הירקון, החוצה את העיר, הוא הגבול הטבעי בין נחלת בני דן לנחלת בני אפרים, לפי החלוקה הקדומה של הארץ בימי כבוש יהושע (כיום משתרעים לאורך חוף הירקון משני עבריו – “רחוב בני דן” מזה ו"רחוב בני אפרים" מזה).

לפי חלוקת המדינה למחוזות מינהלתיים בשנת 1953, תל אביב היא המחוז הגדול ביותר במספר אוכלסיתו.

ואלו. תולדות תל אביב בקצרה:

בי"ג בתמוז תרס"ו נתאגדה ביפו על ידי קבוצת יהודים ותיקים ועולים חדשים. שהתגוררו בתנאי־דיור קשים בבתים ערביים, אגודה לבנין בתים בשם “אחוזת בית”. לאחר אשור הלוואה למשתכנים ע"י הקהק"ל בסך 250,000 פראנק זהב, בתשלומים לשעורים למשך 18 שנה, נרכש שטח־קרקע בן 150 דונאם (“כרם ג’באלי”) בצפונה של יפו, שחולק למגרשי־בנין. בניסן תרס"ט (1909) הוגרלו המגרשים הראשונים בין חברי האגודה (במקום אסיפת ההגרלה הראשונה, ששמו כיום “ככר המייסדים”. מתנוססת מצבת־זכרון בנויה שיש ומשני עבריה לוחות נחושת: על הלוח האחד ציור סמלי של בנין תל־אביב בשלשה שלבים, מעשה ידי הפסל א. פריבר, ועל הלוח השני חרותים שמותיהם של 66 בוני הבתים הראשונים של אחוזת בית). בי' בסיון תרס"ט נורתה אבן־הפנה לבנין הפרטי הראשון (כיום: בית מס' 23 ברחוב יהודה הלוי. שם הבונה: ראובן סגל). בי' באב תרס"ט הונחה אבן הפנה לבנין הצבורי הראשון, הוא בית הגמנסיה “הרצליה” (ברחוב אחד העם, מול רחוב הרצל). בחשון תר"ע השתכנו בשכונה 50 המשפחות הראשונות, ועד סוף תר"ע הגיע מספר הנפשות בשכונה ל־550. באסיפה כללית של תושבי השכונה, בי"ב באייר תר"ע, נבחר מבין השמות השונים שהוצעו לשכונה – בהם אביבה, יפהפיה, יפו החדשה ועוד – השם “תל אביב” (מקור השם ביחזקאל ג, טו, וזהו גם שמו העברי של הספר Altneuland מאת ד"ר הרצל בתרגומו של נחום סוקולוב, שיצא לאור בתרס"ג – 1902. השם הזה נקבע קודם לכן לחלקת אדמה, שועד חובבי ציון באודיסה רכש בתרס"ג על גבול המושבה נס ציונה להתישבות פועלים חקלאים, (שלא נתקיימה).

לגרעין הראשון של “תל אביב” נצטרפה נחלת בנימין. השכונה החדשה, שנוסדה בתרס"ח. בתר"ע נקבעו לששת הרחובות הקטנים הראשונים של תל אביב שמות של אבות הציונות החדשה (אחד העם, לילינבלום, הרצל, “השחר” ע"ש סמולנסקין). רחוב אחד נקבע על שם ר' יהודה הלוי, גדול משוררי ציון בתקופת ספרד, והשדרות הראשונות בשכונה נקראו על שם בנימין אדמונד רוטשילד, “אבי הישוב החדש”.

מלחמת העולם הראשונה הפסיקה את בנין תל אביב והתפתחותה. כמה מתושבי העיר שהיו נתיני מדינות לוחמות בתורכיה, שארץ־ישראל היתה נתונה לשלטונה, עזבו את העיר ויצאו לחוץ־לארץ, ואף הנשארים היו נתונים לנגישות השלטונות הצבאיים התורכיים, ובניסן תרע"ז (1917) נגזרה גזירת גירוש על שרידי תל אביב. הם חזרו אליה רק לאחר כיבוש הצבא הבריטי, שבו היו גם גדודים יהודיים מתנדבים, ה' כסלו תרע"ח הוא היום הראשון לשיבת גולי תל אביב, ובו מתחילה התפתחותה המתמדת של העיר.

“העליה השלישית”, שתחילתה בשנת 1920, לאחר הכרזת בלפור על בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל, הביאה לארץ עולים יהודים מכל ארצות אירופה, וכשליש מהם בחר לו את תל אביב למקום מושבו.

במאי 1921 ניתן על ידי ממשלת המנדט הבריטי סטאטוס חוקי ראשון לשלטון עיר בתל אביב (מועצת־עיר בדרגת Township). עם זה נשארה עדיין בתחומה המוניציפאלי של יפו ונתונה מכמה בחינות למרותה ולפיקוחה. עם מתן זכויות חוקיות לחבל תל־אביב נצטרפו אליה גם כמה שכונות עבריות ותיקות, שקדמו בשנים רבות לתל אביב: שכונת נוה־שלום שנוסדה בתרמ"ה–1885, שכונת נוה־צדק, שנוסדה בתרמ"ז–1887, שכונת מחנה יוסף, שנוסדה בתרס"ד–1904, שכונת אוהל־משה, שנוסדה בתרס"ו–1906 ועוד, ונציגיהן שותפו במועצת העיר,

גורמים שונים, שנצטרפו יחד, סייעו לגידולה ולפיתוחה של תל אביב בקצב מהיר. שעלה על כל המשוער: מקומה הגיאוגרפי של העיר, היושבת לחוף הים, בלב אזור הפרדסנות והכרמים וסמוך לצומת התחבורה של הארץ; שכלולה של העיר בשירותים מתוקנים (בין השאר: הקמת תחנת־כח ראשונה בארץ מיסודה של חברת החשמל הארצישראלית של המהנדס פ. רוטנברג, שנחנכה ביום 10.6.1923 וסיפקה מאור וכח לעיר), אשר הקלו על העולים מארצות תרבותיות וערים מתוקנות להקלט בארץ לא־מפותחת; שאיפת רוב העולים, פליטי ארצות של רדיפות וגזירות, לחיות כבני־חורין בריכוז טריטוריאלי יהודי בעל גרעין של עצמאות; התפרצויות־הדמים ומעשי האיבה המתמידים של הערבים המוסתים בארץ, וביפו בפרט, שגרמו לעזיבתם הגמורה של היהודים את יפו ולחיזוקה של תל אביב. העליות שלאחר מלחמת־העולם הראשונה הביאו לארץ עולים מששים ארצות שונות, וכשליש מן העולים נקלטו בתל אביב, שנעשתה לעיר של קבוץ גלויות במלוא המשמעות. רבים מן העולים החדשים, שהביאו אתם נסיון ויזמה, הרחיבו את ענפי המסחר, המלאכה והחרושת בעיר, וממילא הגדילו את התעסוקה ואת כח הקליטה וההשתרשות. תל אביב היתה כעין מעבדה ובית יוצר לכל הנסיונות החלוציים הקשורים בהתישבות עירונית, וכן היתה מקום אימון והכשרה לכל מקצוע ואומנות, שבגולה מיעטו יהודים לעסוק בהם.

והרי כמה מספרים על התפתחותה של העיר ב־45 שנות קיומה:

---

1. המטבע בארץ היתה קודם מלחמת העולם הראשונה בפרנקים צרפתיים. בשנים הראשונות הבריטי – בלירות מצריות, משנת 1922 בלירות ארצישראליות המבוססות על הלירה שטרלינג, ומאז קום מדינת ישראל (1948) – בלירות ישראליות. כאן ניתנו התקציבים בלירות ישראליות.↩︎

תל אביב, שלא היתה מתוכננת מתחילתה כעיר רחבת־ממדים ונצטרפה ממאות “שכונות” נפרדות של קבוצות־בונים, גבולותיה היו מצומצמים במשך שנים רבות. כי ישובי שכנים נכרים מדרום, ממזרח ומצפון עצרו את התפשטותה, וממשלת המנדט הזרה בארץ לא עודדה את הרחבת תחומיה ושטח שיפוטה. שרשרת ישובים עבריים חדשים נוסדו מעבר לגבולות המלאכותיים, ישובים, שלהלכה היו רשויות שיפוט עצמאיות ולמעשה פרברים ובנות של תל אביב, הקיימים בזכותה, ותושביהם עובדים בתוכה ומתפרנסים ממנה.

התפתחות העיר, בפרט בשנותיה הראשונות הלכה בדרך של רכישת חלקות־קרקע נוספות וחלוקתן למגרשים. התויית הרחובות וצורתם נקבעו לעתים קרובות בגלל גבולות מקריים של הנכסים, מאבק תמידי היה לשלטון העירוני עם רוכשי הקרקעות ומתכנני חלוקתם על רוחב הרחובות ועל מגרשי הצבור שיש להשאיר לצרכי גנים ובניני צבור. החלקים הראשונים של העיר הם איפוא צפופים יותר, וקשיי התחבורה גדולים בהם יותר.

בשנת 1925, עם המשך ההתפתחות המהירה של העיר, הוזמן מתכנן ערים סקוטי, פרופיסור פטריק גדס, אשר ערך תכנית בנין־ערים לחלק הצפוני של העיר עד נהר הירקון (התכנית אושרה על ידי ממשלת הארץ בשנת 1927). בתחילת שנות השלושים הוחל בתכנון אדמות מזרח תל אביב, בין רחוב אבן גבירול (כיום) לבין דרך פתח תקוה. התכנית לשטח זה אושרה בשנת 1937 (לא נכללו בתכנית מושבה הגרמנים שרונה ואדמות גרמנים גובלות). בעת מלחמת העולם השניה (1939 – 1945) חלה הרחבה נוספת של שטח העיר מזרחה (כולל אדמת שרונה ואדמות ממזרח לנחל אילון) וצפונה. מעבר לירקון. שנויים אלה הביאו גם לפעולת תכנון. האישור הסופי לתכניות ממזרח לנחל אילון, שנשתהה מסיבות שונות, ניתן בשנת 1951, ולאדמות צפונית מן הירקון בשנת 1953.

אפקים חדשים להתפתחות העיר ולתכנונה נפתחו עם תום השלטון הזר בארץ והחלפתו בשלטון ישראלי. כל המחיצות המלאכותיות הוסרו, וה"מובלעות" נבלעו בתוך תל אביב הגדולה. העיר יפו, שנכבשה בידי צבא ישראל במאי 1948 לאחר קרבות ממושכים בימי מלחמת השחרור, ותושביה הערבים נטשוה (מעוטם כ־4500 נפש, נכנעו ונשארו בעיר כאזרחי מדינת ישראל); מושבת הגרמנים שרונה. שתושביה מכרו את אדמתה ליהודים ועזבו את הארץ בסוף 1947, סמוך לגמר שלטון המנדט הבריטי; כפרים ערביים, שנוטשו בימי מלחמת השחרור – כל אלה נעשו חלק מתל אביב הגדולה. בי"א בתשרי תש"ו (4.10.1949) קיבל תוקף חוקי רשמי דבר מיזוגן של יפו בת ה־3000 ותל אביב בת ה־40 בשם המאוחד “תל אביב־יפו” (קדם לכך וכוח בכנסת– בית הנבחרים הישראלי – שבו הובעו דעות שונות על קביעת שמה של העיר המאוחדת).

לשם תכנונה של תל אביב־יפו לעתיד הוזמן בשנת 1951 מומחה לתכנון ערים מארצות הברית (מר אהרן הורביץ), שתיכנן תכנית אב לעיר הגדולה. התכנית מטפלת בבעיות הבאות:

א) בעיות שמוש הקרקע (כמה אדמה יש לשמור לשמושי מגורים, מסחר, תעשיה, מגרשי־צבור ראשיים ומטרות מיוחדות למיניהן);

ב) בעיות קשר ותחבורה (תכנית למערכת רחובות ראשיים, שיאפשרו תנועה מהירה בין כל חלקי העיר, ותכנית בעלת טווח ארוך לצרכי מסילות ברזל ונמלים);

ג) קרקעות הדרושות למטרות צבוריות (בתי ספר, מגרשי משחק, מרכזי נוער, מרכזי בריאות, מרכזי מינהל צבורי ועוד);

ד) בעיות חיסול משכנות עוני וקימומם (שכונות מגורים, מסחר, תעשיה).

התכנית מחלקת את תל אביב־יפו לארבעה רובעים ראשיים: 1) רובע תל אביב המרכזית; 2) הרובע הצפוני; 3) הרובע של יפו; 4) הרובע המזרחי.

הסקר, שנעשה לצורך תכנונה של העיר הגדולה, העלה, כי מתוך השטח הכללי של העיר, כ־50,000 דונאם = 60 אחוז אינם בנויים עדיין, 15 אחוזים מן השטח הבנוי של העיר (פרברים נספחים וכו') נמצאים במצב רעוע וזקוקים

לתכנון מחדש. אותם 75 אחוזים, העומדים לבניה ולבנוי, יש בהם כדי ליצור כרך גדול בעל שם עולמי.

תל אביב הגדולה מורכבת משלשה חלקים:

א) תל אביב הקיימת, שנבנתה במשך 45 שנה, רובה במערבו של השטח הכללי של תל אביב העתידה;

ב) יפו והשכונות מדרום ומדרום־מזרח לעיר הקיימת, שסופחו לתל אביב עם הקמת המדינה;

ג) שטחי עבר־הירקון.

התכנית מביאה בחשבון כגידול רצוי את גידול האוכלוסיה של העיר במשך 20 השנים הקרובות עד 550,000 נפש.

תל אביב שימשה כעיר־בירה זמנית למדינת ישראל, מקום מושב הכנסת והממשלה (לקרית הממשלה על משרדיה השונים הוכשרה מושבת הגרמנים לשעבר “שרונה”) – למיום שהוכרז בה על תקומת המדינה (ה' אייר תש"ח) ועד העברת הממשלה והכנסת לירושלים (כסלו תש"י). גם לאחר קביעת ירושלים כבירת ישראל מוסיפה תל אביב־יפו להיות עיר מטרופולין, מרכז חיי הכלכלה, התעשיה והמסחר של הארץ. היא הצרכן הגדול ביותר של המשק העברי.

תל אביב־יפו היא מרכז התעשיה הקלה של הארץ, כגון תעשית מתכת ומכונות אריגים, הלבשה והנעלה ומוצרי מזון, בין ענפי החרושת שלה כאלה שאינם בכל המזרח הקרוב, וגם באירופה הם מצויים רק בארצות מועטות מפני מעוט מומחים, כגון: לטוש יהלומים מכשירי מדידה אופטיים וכו'. היא גם מרכז של אופנה לבגדים. באזורה מרוכזים רוב מפעלי התעשיה של הארץ בכלל, ולמעלה ממחצית פועלי התעשיה של המדינה מועסקים בעיר זו. נקודות הריכוז העיקריות של התעשיה הישראלית היו בקיץ 1952:

המקום המפעלים מס' המועסקים

תל אביב־יפו 9,791 40,005

ירושלים 1,778 7,361

חיפה 2,801 16,301

רמת גן 502 5,039

פתח תקוה 523 4,238

בני ברק 274 2,522

נתניה 238 1,924

ראשון לציון 192 1,442

רחובות 56 219

מקומות אחרים 4,066 21,224

תל אביב היא מרכז חיי המסחר והפינאנסים של הארץ, בה המספר הגדול ביותר של בנקים (לבנקים הגדולים יש כמה וכמה סניפים בחלקי העיר השונים), רוב הפירמות המסחריות, משרדי התווך וסוכנויות היבוא והיצוא, שרותי התחבורה וכו'. 0075575

היא מרכז התברואה של המדינה. בעיר ובסביבתה נמצא הריכוז הגדול של בתי חולים (שלשה בתי חולים עירוניים, בתי חולים ממשלתיים ופרטיים, בית החולים - ביילינסון בדרך פתח תקוה, בית החולים קפלן ברחובות. בתי חולים בצריפין, בתל השומר, ברמת גן ועוד). בה קיימים מרכזי הרפואה העירוניים. מרכזי קופות החולים של המפלגות וארגוני העובדים השונים (עשר קופות בתשי"ד).

בתל אביב מרוכזים רוב התיאטראות (“הבימה”, “אוהל”, תיאטרון “הקאמרי” "המטאטא וכמה במות לאמנות זעירה) ולהקות אנשי הבמה שבמדינה, התזמורת הפילהרמונית (מיסודו של ב. הוברמן), האופרה העממית, בתי קולנוע מרובים (ב־1954 הגיע מספרם ל־20). ב־1953 החל להבנות במרכז העיר, ליד בית “הבימה”, “היכל התרבות”, שישמש משכן קבוע לתזמורת ולמוסדות אמנות אחרים.

תל אביב היא מרכז התרבות של המדינה. מיפקד כח האדם הראה, כי בעיר זו מרוכזים 70 אחוז של הסופרים והאמנים, 60 אחוז מעובדי העתונות והדפוס, 60 אחוז מעורכי הדין, 42 אחוז של יתר המקצועות האקדמאיים.

מתוך 289 העתונים לסוגיהם, ללשונותיהם ולמועדיהם, שיצאו לאור בשנת תשי"ג בכל מדינת ישראל, 192 יצאו לאור בתל אביב (מהם 19 מ־23 העתונים היומיים, 51 מבין 61 השבועונים, 46 מבין 74 הירחונים, 16 מבין 25 הרבעונים, 32 מבין 65 הבלתי רצופים).

מבין 941 הספרים, שיצאו לאור במדינת ישראל בתקופה שבין ניסן תשי"ב – ניסן תשי"ג, 635 (67.5%) יצאו בתל אביב. הדפוס הוא אחד מענפי התעשיה החשובים של תל אביב. 200 בתי הדפוס שבעיר העסיקו בשנת 1953 כ־2000 פועלים, מלבד עובדים אחרים הקשורים בענף הדפוס (כורכים, מפיצים, מוסי"ם וכדומה). 33 הוצאות ספרים היו באבגוסט 1954 בתל־אביב מבין 47 הוצאות בכל המדינה.

מספר התלמידים בבתי־הספר היסודיים בתל אביב היה בשנת הלמודים תשט"ו 60,000 (כארבעה עשר אלף יותר ממספר כל תושבי תל אביב בשנת 1931). בתל אביב קיימת רשת של בתי ספר תיכוניים ומקצועיים. בתשי"ד נפתח בתל אביב מכון אוניברסיטאי למדעי הטבע כשלב ראשון להקמת אוניברסיטה מכון שני, לתרבות ישראל, נפתח בראשית תשט"ו. בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה הקיים בתל אביב משנת 1935, נמצא אף הוא בתכנית ההשתלבות של האוניברסיטה.

לתל אביב שורה של בתי נכות וזכרון וארכיונים היסטוריים: א) מוזיאון תל אביב לאמנות הציור והפיסול (מיסודו של אבי העיר מאיר דיזינגוף), בו כמה יצירות חשובות של אמנים בעלי שם מישראל ומעמים, וביחוד מיצירות האמנים היהודים בארץ־ישראל; ב) בית נכות לעתיקות, בו נמצאות בעיקר מימצאים ארכיאולוגיים רבים (כלים ודברי חפץ אחרים) למן תקופת האבן החדשה ועד התקופה הביזאנטית; ג) אוסף של בעלי חיים ושל צמחים משומרים ליד המכון הביאולוגי־הפדגוגי, שהוא כיום חלק מן המכון למדעי הטבע; ד) אוסף ארכיאולוגי, ובכללו הרבה כלי זכוכית (אוסף הד"ר ו. מוזס), שנמסר במתנה לעיר לשם בית נכות; ה) גן חיות, הגדול במדינה, ו"פינת חי" ליד המכון הביאולוגי־הפדגוגי.

מבתי הזכרון והארכיונים בתל אביב: א) “בית אחד העם” (בבית זה שמורים ספריתו חפציו וארכיונו של "אבי הציונות הרוחנית“); ב) “בית ביאליק” (בבית זה, מעזבונו של המשורר, שמורים כתבי־ידו, ארכיונו, ספריתו והרבה מחפציו של גדול משוררי ישראל בדור התחיה הלאומית); ג) “בית ליסין” ובו “ארכיון העבודה” (בית גניזה לתולדות תנועת העבודה העברית בארץ־ישראל); ד) “גנזים” ארכיון ביו־ביבליוגרפי של הספרות העברית, נוסד ומוחזק על ידי אגודת הסופרים בארץ־ישראל); ה) ארכיון של הפולקלור היהודי מטעם אגודת “ידע עם”; ו) ארכיון לחקר נדחי ישראל מיסודו של חוקר הפלשים הנודע פרופ' יעקב פייטלוביץ; ז) אוסף “בית הלבנון” של העתונות העברית מראשיתה ועד היום (מיסודו של האספן ז. פבזנר); ח) “מכון ז’בוטינסקי” (ארכיון של המנהיג־הסופר והתנועה הקשורה בשמו). וכן חומר לתולדות ההגנה והמחתרת; ט) מוזיאון צבא הגנה לישראל: י) “בית מיכה יוסף” (ספריה וארכיון מעזבונו של הסופר והוגה הדעות מיכה יוסף ברדיצ’בסקי־בן־גריון).

בעיר יש כמה ספריות צבוריות ופרטיות, שהגדולה בהן היא הספריה העירונית “שער ציון”.

בתל אביב נמצאים בנינים קבועים – כמה מהם הולכים ונבנים – של כל הארגונים הארציים, שמרכזיהם בתל אביב: בית המורה, בית המהנדס, בית העתונאים (על שם נחום סוקולוב), בית הסופר (על שם המשורר שאול טשרניחובסקי). ביתן הציירים והפסלים, בית ציוני אמריקה, בית האכר, בית “בני ברית”, בתי מוסדות הסתדרות העובדים הכללית, בית הפועל המזרחי, בית הציונים הכלליים, “מצודת זאב” (בית תנועת חירות). בית “המכבי”, בית “הפועל” ועוד.

תל אביב היא גם מרכז דתי גדול. בה כ־450 בתי תפילה קבועים וארעיים לכל העדות של קבוצי הגלויות (בהם גם בית תפילה לשומרונים, היושבים בתל אביב־יפו) ולכל שושלות החסידים, שמרכזיהן נחרבו באירופה. כ־10 “ישיבות” ללומדי תורה. באזור תל אביב (בבני ברק) נמצאת גם “ישיבת פוניבייז'”, מרכז גדול ללימוד התורה, וכן הולכת ומוקמת באזור זה האוניברסיטה הדתית על שם הרב מאיר בר־אילן ז"ל, מיסודה של יהדות ארצות הברית.

תל אביב היא מרכז התיירות. תיירים המגיעים לתל אביב באויר דרך לוד ובים דרך חיפה ויפו, מסיירים מכאן בכל חלקי הארץ. בת"א נבנו כמה בתי מלון מפוארים ורבי קבול, דוגמת המלונות המשוכללים באירופה ובאמריקה.

תל אביב היא כיום מרכז הקשר והתחבורה של הארץ. שדה התעופה לנתיבי אויר בינלאומיים (לוד) נמצא במרחק דקות מספר מקצה העיר. ואם כי אוכלוסית תל אביב היא רק 25 אחוז מתושבי המדינה, יש בעיר 37 אחוז מכל מכוניות המשא שבמדינה, 53 אחוז מכל מכוניות הנוסעים, 65 אחוז מכל האבטובוסים, 54,9 אחוז מכל הטלפונים שבמדינה.

כן יש בה שני נמלים, נמל יפו העתיק ונמל הסירות של תל אביב ליד שפך הירקון (נבנה בימי חרם הערבים בנמל יפו, בשנת 1936). עם כבוש יפו ומיזוג שתי הערים תוכננה תכנית לבנין נמל גדול אחד לעיר המאוחדת.

קצב גידולה של העיר החריף את בעיות התחבורה בתוך העיר. מיפקד תנועה, שנערך בתל אביב, הוכיח, שתנועת כלי הרכב בה גדולה פי 12 וחצי מאשר בערים אחרות בעולם הדומות לה במספר האוכלוסים. סקר, שנערך באבגוסט 1953, העלה, כי לעיר מגיעים יום יום באבטובוסים וברכבת 100,000 נוסעים מכל הארץ, וכמספר זה יוצאים את העיר למקומות קרובים ורחוקים. לפי חישובים, המבוססים על הרבוי הטבעי והשערות אחרות, יגדל המספר בעוד 10 שנים לשליש המיליון ובעוד 25 שנה לשלושת רבעי המיליון ביום.

תחנת אבטובוסים מרכזית, שנבנתה בשנת 1939, נעשתה צרה מלהכיל את כלי התחבורה והנוסעים ותוכננה תכנית לתחנת־אבטובוסים כפולה בגדלה בצפון העיר לאבטובוסים ביני עירוניים ועירוניים.

מסילת־הברזל, שקשרה לפנים את תל־אביב עם יתר חלקי הארץ דרך התחנה הראשית של לוד, שהיתה לפנים צומת הקווים של מסילת הברזל, חדלה למלא את תפקידה מפני הקווים הארוכים והמפותלים, ומסילה חדשה. שנבנתה לאורך שפת הים, מקשרת את העיר תל אביב בקו ישר עם צפון הארץ. כן תוכננו תחנות רכבת אחדות בתוך העיר: תחנת צפון תחנת מרכז ותחנת דרום. כדי לאפשר את חציית תל אביב ברכבת וליצור חבור קצר וטבעי עם קו לוד־ירושלים בדרומה של העיר, תוכננה תכנית להטיית נחל אילון (ואדי מוצררה) מאפיקו כיום. תכנית זו תמנע גם שטפונות במזרח העיר, שהיו חוזרים כמעט כל שנה בימות הגשמים, נחל זה, ששימש בעבר גבול טבעי של תל אביב ממזרח ושל רמת גן ממערב, ושטפונותיו גרמו נזקים רבים ברכוש ולעתים גם בנפש, יהיה עם ביצוע התכנית נתיב למסילת הברזל.

תוך שפורים ושכלולים מתמידים של צורת העיר מבחינה אדריכלית, טופחו הנטיעות הצבוריות בתל אביב, העיר, שנבנתה על גבעות חול חשופות ללא כל עץ ושיח, הוקפה כארבעים חורשות, גנים, שדרות, בוסתנים וככרות, העומדים בלבלובם כל השנה. 14 שדרות (כולן נקראות בשמות גדולי ישראל. הארוכות בשדרות הן שדרות רוטשילד) חוצות את העיר לארכה ולרחבה בשטח 110 קמ"ר ולאורך 9 קילומטרים. מן הגנים הגדולים: “גן מאיר” (על שם אבי העיר תל אביב מאיר דיזנגוף), “גן העצמאות” (ניטע בחג העצמאות השני), שהוא פאר גני תל אביב, “גן התקוה” (על שם הרצל, נפתח לצבור בכ' תמוז תשי"ד, במלאת 50 שנה למותו של חוזה המדינה). הגדול בשטחו הוא ה"בוסתן הלאומי", שניטע לאורך נהר הירקון על שטח של 1700 דונם, שהממשלה הקצתה למטרה זו. תכנית־האב של תל אביב תיכננה רצועת־גן לאורך שפת הים מנמל תל אביב דרך חוף יפו ועד גבול בת־ים מדרום. העיר העתיקה של יפו, שהיא אחד מנכסי התרבות הגדולים של המחוז, ירושה תרבותית של הארץ ונקודה בעלת ענין ארכיאולוגי, תוכרז לפי תכנית האב לעתיד העיר כגן לאומי היסטורי־ארכיאולוגי, וקבוצות הבנינים שייבחרו לשימור יפותחו כמושבת אמנים וכמרכז לאמנות ותרבות.

הרחבת תחומיה של תל־אביב, אשר גרעינה הראשון היה על גבעת־חול ללא כל סימן ישוב ושריד קדום, צפונה, מזרחה ודרומה, עיטרה אותה הוד קדומים ואף הכניסה לתוך תחומיה נכסים בינלאומיים: כנסיות, מסגדים, מוסדות צדקה וחסד של עמים שונים, שיפו, (לשעבר עיר עצמאית וכיום רובע של תל אביב הגדולה). היא משכנם.

השרידים העתיקים, שנתגלו בחפירות משני עברי הירקון בשנים שלאחר קום המדינה, מוכיחים, כי ראשית ההתישבות בסביבה זו חלה בתקופה הניאוליתית. נתגלו ראשית הישובים הטרום־היסטוריים (תקופת האבן החדשה והתקופה הכלקוליתית), ראשית ההתישבות בתקופה הכנענית (תקופת הברונזה). תקופות ההתנחלות, הממלכה המאוחדת ומלכות ישראל (תקופת הברזל). תקופת הבית השני עד סוף התקופה הביזנטית. בחפירות תל קסילה מעבר לירקון, שנעשו בשלוש עונות (בשנים תש"ט – תשי"א), נתגלו שרידי ישוב, שעמד בשגשוגו במשך דורות רבים, למן תקופת השופטים ועד חורבן מלכות ישראל ולמן ימי שיבת ציון ועד התקופה הערבית. (להלן לוח האתרים, התקופות, התאריכים, אופי הישוב וההתעסקות של תושבי־המקום הקדומים, שנתגלו בחפירות בתחומי תל אביב).

המפעל הארכיאולוגי, שהוצא לפועל בשנים תש"ט–תשי"א על ידי משלחת מדעית מטעם החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (בראש המשלחת עמד פרופ' בנימין מזר) בתל קסילה שבתחום תל אביב, מעבר הצפוני של הירקון, גילה ישוב, שעמד בשגשוגו במשך דורות רבים, למן תקופת השופטים ועד חורבן מלכות ישראל ולמן ימי שיבת ציון ועד התקופה הערבית. ישוב זה, ששמו ההיסטורי לא נתגלה עדיין, הוא חוליה חשובה בשרשרת ישובים באזור הירקון במהלכו התחתון, ששרידיהם מעידים על תהליך בלתי פוסק של התישבות והתפתחות תרבותית בחבל ארץ זה, המצטיין בפוריותו כבשפע מימיו. חשיבות יתירה היתה, כנראה, לישוב זה גם כעיר נמל (מחוז). על קשרי־מסחר אמיצים עם קיפרוס ועם הכרכים הפיניקיים מעידים כלי יבוא שונים, בעיקר מתקופת המלוכה הישראלית. נראה, שישוב זה נרמז במקורות המקראיים המזכירים את המקום, שאליו הובאו עצי הלבנון “רפסודות על ים יפו” בימי שלמה המלך וזרובבל פחת יהודה, ומשם הועלו לירושלים (דבהי"ב ב, טו; עזרא ג, ז).

בבית הנכות העירוני לעתיקות בתל אביב שמורים כל המימצאים, שנמצאו בחפירות השונות מתקופות האבן החדשה והכלקוליתית, מן התקופה הכנענית, מתקופת ההתנחלות ומלכות ישראל, מימי שיבת ציון, ימי הבית השני והתקופה הרומית־הביזאנטית: כלי חרס, כלי ברונזה, כלי ברזל, תכשיטים, חותמות ועוד. לסוף התקופה הישראלית שייכים גם שני האוסטרקאות העבריים, שנמצאו לפני התחלת החפירות במקום. באחד מהם כתוב “למלך אל(ף) שמן ומאה, חיהו”, ובשני “זהב אופיר לבית חרן, ש(קלים) 30”. הכתבות מוסיפות עדות לחשיבותו של הישוב כמרכז של יבוא ויצוא במלוכה הישראלית. לאחר חורבן העיר הישראלית נהפך המקום לתל שממה. בימי שיבת ציון (התקופה הפרסית) נבנה על ההריסות בנין רב־מידות, כנראה טירה או בית שלטון. כלי החרס, שנמצאו בשטח הבנין הזה, אופיניים לתקופת השלטון הפרסי (המאות ה־5 – ה־4 לפני הספירה). ובכללם תוצרת אטיקה, שהובאה בדרך הים. גם בתל קסילה, מקום החפירות נמצא מוזיאון למימצאי המקום.

חלק מן הפנתיאון הלאומי של עם ישראל נמצא בתל אביב. בבתי הקברות שלה (מלבד בית הקברות היהודי העתיק ביפו, ששימש מקום קבורה ליהודי יפו בשנים ת"ר–תר"פ; 1920–1840), היו בתשי"ד בתחומי תל אביב שלושה בתי קברות יהודיים: א) בית הקברות ברחוב טרומפלדור, שבו מצאו את מנוחתם בשנים תרס"ג–תשי"ג 6,340 נפטרים, ובהם גדולי הסופרים והחכמים העבריים בדור האחרון. מראשוני התנועה הציונית, מותיקי הישוב, ממיסדי תל אביב; וכן נמצאים שם קברי אחים של חללי מאורעות הדמים בתרפ"א, בתרפ"ט ובתרצ"ו–תרצ"ח; ב) בית קברות בשכונת נחלת יצחק, שאף בו אזורים מיוחדים לאנשי שם. סמוך לבית קברות זה בית קברות צבאי, הגדול בארץ של גבורי ההגנה ומלחמת הקוממיות; ג) בית קברות בקרית שאול שמעבר לירקון.

ביפו נמצאים בית הקברות למושלמים וכן כמה בתי קברות של כתות נוצריות שונות.

תמונה 37 ישעיהו פרס

שמרון, שרידי ארמון הורדוס

תמונה 38 ישעיהו פרס

תל קסילה בשטח תל אביב, חפירות

תמונה 39 ישעיהו פרס

תל אביב, האנדרטה למיסדי תל אביב

תמונה 40 ישעיהו פרס

תל אביב, בנין העיריה ובית ביאליק

תמונה 41 ישעיהו פרס

תל אביב, על שפת הים

תמונה 42 ישעיהו פרס

תל אביב, ככר צינה דיזנגוף

תמונה 43 ישעיהו פרס

רחוב ביפו־תל אביב

תמונה 44 ישעיהו פרס

תל אביב, עדלאידע תש"טו

צביונה העברי המיוחד של תל אביב מתבטא לא רק בהומוגניות של אוכלוסיתה ובאורח חייה, מועדיה וכו', אלא גם בשמות רחובותיה, שהם כעין ספר תולדות עם ישראל לדורותיו ולפזוריו. באלף ושלוש מאות רחובות הוצבו מצבות־זכרון חיות לאישים ולמאורעות מכל הזמנים והדורות, בהם שמות גיאוגרפיים־היסטוריים של ארץ ישראל, מלכי ישראל, מצביאים עבריים ראשונים וגבורי ישראל קדומים, תנאים ואמוראים, אבות המשפט העברי, הוגי רעיון שיבת ציון וחידוש מלכות ישראל, חלוצי הישוב, סמלים ומאורעות בתולדות הציונות, אבות הספרות העברית לסוגיה בכל הדורות, פילוסופים והוגי דעות יהודים, אבות מדע היהדות, היסטוריונים יהודים, מדקדקים ופרשנים יהודים, אמנים ורופאים יהודים, קומפוזיטורים ומנגנים יהודים, חסידי אומות העולם, חכמי העמים, שהשפיעו על תרבות ישראל, גבורי ישראל והמעונים על יהדותם, מרכזי ישראל בגולה, כתבי־עת עבריים, שמות לקוחים מטבע הארץ ונופה, ליפו, שחזרה והיתה לעיר יהודית בתוקף כבושו של צבא ישראל, הוחזרו צביונה היהודי ועברה ההיסטורי גם בשמות רחובותיה. לרחובות יפו נקבעו שמות הקשורים בהיסטוריה היהודית של יפו בעבר הרחוק וגם בדורות האחרונים. הרחובות הראשיים של יפו העברית נקראו בשמות: “שדרות ירושלים” (לשעבר: “שדרות ג’מאל פחה”, שם המושל הצבאי התורכי במלחמת־העולם הראשונה, ואחר כך “שדרות המלך ג’ורג'” בימי שלטון האנגלים). “תרשיש” (שם הקשור בשמו של יונה הנביא), “יהודה הימית” (שם המדליות המיוחדות, שהרומאים טבעו לאחר חורבן הספינות העבריות בנמלי הארץ – YUDAEA NOVALIS), “קבוץ גלויות”, “שבטי ישראל”, שמות תנאים ואמוראים, שחיו ביפו ועוד.

שער במבוא הים ומגדל־אור הוא הדגם, שתל אביב בחרה בשנותיה הראשונות לסמל העירוני שלה, והוא גם הדגם של העיר הגדולה תל אביב־יפו.

תמונה 45 ישעיהו פרס

בדגם מסגרת של מגן דוד ובתוכו: שער במבוא הים, סמל של עיר העליה; על השער מגדל־אור, סמל המרכז העברי הגדול, שהוא אור לתפוצות ישראל. שבעת הכוכבים שמחוץ למסגרת מציינים את תל אביב כעיר העבודה. בספרו “מדינת היהודים” מתאר הרצל את דגל המדינה עם שבעה כוכבי זהב, שהם “שבע שעות הזהב של עבודתנו”. בדגם משובץ המוטו של תל אביב: “אבנך ונבנית”, ירמיהו לא, ד.

תמונה 46 ישעיהו פרס

הלוח הארכיאולוגי של שטח העיר תל אביב

תַּל אל־אַבְּיַץ' – تل الابيض. תל של ישוב קדום בשומרון, 2.5 ק"מ ממזרח לקרן סרטבא. עליו יסודות של בנינים.

תֵּל אָבֵל בֵּית מַעֲכָה – תַּל אָבִּל. ראה אבל בית מעכה.

תַּלּ אַבָּלִיס – تل اباليس. תל סמוך לשפת ים חולה, מצפון למושבה יסוד המעלה. החרסים שעל פני התל הם ערביים.

תַּלּ אִבְּשָׁר – تل ابشار. תל גדול עם ראש שטוח בגדה הימנית של נחל אלכסנדר בשרון. בו התקיים ישוב חשוב מתקופת שלטון מצרים עד תקופת המלכים. חרסיו הם מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ומעטים מתקופת הברזל התיכונה ומהתקופה ההלניסטית־הרומית. ב. מייזלר מזהה את המקום עם חפר ⁸⁴⁴.

תַּלּ אִגְ’זִם – تل اجزم. תל של ישוב קדום במעלה התחתון של הכרמל, על יד מושב- העובדים כרם מהר"ל, לשעבר הכפר הערבי אִגְ’זִם.

⁰תֵּל אַגְרָה – תַּלּ אל־אֵקְרַע. אתר עתיק בגבעות של שפלת הדרום, 5 ק"מ מדר’־מע' למגדל־גד.

תַּלּ אִדְבַּיְס – تل ادبيس. תל של ישוב קדום מאד סמוך לשפך נהר אל־עַלָּן לתוך הירמוך.

⁰תֵּל אֶדֶר – ח'. עַין חַוְר. אתר עתיק על גבעה (367 מ') בגליל העליון המערבי, 4 ק"מ ממזרח לבצת, נקרא ע"ש עצי האדר (Acer, בערבית אספנדאן) המצויים במקום.

תַּלּ אִהְדַיִבּ – تل اهديب. תל בשפלה, 11ק"מ ממערב לתל א־דֻּוַיְר (לכיש, יתכן, שהוא מקומה של העיר זִלוּ, 289 EA), שעבד־חיבא מודיע לפרעה על כבושה יחד עם כבוש לכיש על ידי החַ’בױּרוּ.

תַּלּ אל־אוַנְטְיָּה – تل الاونطيّة. תל של ישוב עתיק בשפלה, מצפ’־מזר' לתל אל־אֻחַ’יְדִר.

*תֵּל אוֹר. לפני מלחמת העצמאות של ישראל מושב העובדים בתחנת הכוח המרכזית של חברת החשמל הארצישראלית (חברת רוטנברג) שבנהרים (ע"ש), הוא נוסד בשנת תרפ"ח (1928) על גבעה בשפתו המזרחית של הירדן, ששמה היה תל אל־אַרְמַן. לחברת החשמל שייך שטח אדמה של 6000 דונם ממזרח לירדן, בו נמצאים מפעל החשמל ושכון העובדים. במלחמת החרות של ישראל תפס הלגיון העבר־ירדני את כל השטח עם מפעל החשמל.

⁰תֵּל אוֹשֶׁר. מקום של ישוב קדום בשרון מצפ’־מזר' לשדה וַרְבּוּרְג.

תַּלּ אִחְמַיְדָן – تل احميدان. מקום של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה, 11 ק"מ ממזרח ליפו. בו בית קברות מתקופה זו.

תַּלּ אל־אַחְמַר ^א – تل الاحمر. הר געש כבוי בגולן, מדרום לחרמון (1238 מ').

תַּלּ אל־אַחְמַר ^ב – تل الاحمر. שיא גבוה בהר חורן.

תַּלּ אל־אַחְמַר ^ג – تل الاحمر. תל של ישוב קדום בשטח הצפוני המזרחי של פרדס הַבַּחַרְיָּה, 4 ק"מ מצפון לפתח תקוה. חרסי התל הם מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת (כלי קפריסין) ומהתקופה ההלניסטית.

תַּלּ אל־אִחְצָץ – تل الاحصاص. אתר עתיק בעמק הירדן, 2.5 ק"מ מדר’־דר’־מע' לתל דיר עלא (סכות). חרסיו הם ברובם מהמחצית הראשונה של תקופת הברזל הקדומה וחרסים מעטים הם מתקופת הברונזה המאוחרת. מזהים אותו עם בית סכות (ע"ש).

תַּלּ אל־אַחְ’צַ’ר ^א – تل الاخضر. אתר עתיק בבקעת הלבנון, 11 ק"מ מדר’־דר’־מע' לזחלה.

תַּלּ אל־אַחְ’צַ’ר ^ב – تل الاخضر. תל של ישוב קדום בשרון, 7 ק"מ מדרום לקיסריה. הוא נקרא גם תל סרירה או תל א־שיח' זִרָק.

ראה תל גדור וגשוה גם ההערה לע' אוגדור.

תַּלּ אל־אַחְ’צַ’ר ^ב – تل الاخضر. תל בשפלה מצפון לנחל לכיש (נהר סכריר), 1 ק"מ מהים. חרסיו הם מתקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה הערבית, בהם שברי כלים מקפריסין, מיון ומרומא וכלים פלשתיים.

תַּלּ אִטְוִיל – تل اطويل. ראה אמם.

תַּלּ אִכְּתַּנוּ – تل اكتنو. ראה בית הרם.

תַּלּ אִכְּתַּרְוָה – تل اكتروة. הר בגלעד, 4 ק"מ מדר’־מזר' לכַּפְרַיִן.

⁰תֵּל אֶלְתְּקֵה. לפי הזהוי של ועדת השמות הממשלתית, ח'. אל־מֻקַנַּע בשפלה, 4 ק"מ ממזרח לישוב חפץ חיים. השוה אלתקה.

תַּלּ אֻם אל־קֻטַין – تل ام القطين. הר בעבר הירדן, 2.5 ק"מ מדר’־מזר' לכפרין.

תֵּל אֲנָחֲרָת – תַּלּ אל־עַג’וּל, בעמק יזרעאל, 3 ק"מ מדר’־מע' לתמרה, ראה אנחרת.

תַּלּ אֻם בִּתִּין – تل ام بتين. תל של ישוב קדום בדרום, 9 ק"מ מצפ’־מזר' לבאר שבע.

תַּלּ אֻם גֻ’בַּיל – تل جبيل. ראה אזנות תבור.

תַּלּ אֻם זַיְד – تل ام زيد. ראה ענם.

תַּלּ אֻם חַמָד – تل ام حماد. הוא אחד התלים הגדולים ביותר בככר הירדן, במרחק 7 ק"מ בערך מדר’־מע' לתל דיר עַלָא (סכות). תל זה הוא כפול, ארכו 2 ק"מ ורחבו 0.5 ק"מ. עליו כמויות גדולות של חרסים של השלב האחרון של התקופה הכלקוליתית ושל השלב הראשון של תקופת הברונזה הקדומה, כמות גדולה של חרסים מתקופת הברונזה הקדומה ובצדו המערבי רק חרסים מתקופת הברונזה התיכונה ⁸⁴⁵. ב. מזר מזהה אותו עם צרתן ⁸⁴⁶.

תַּלּ אֻם בַּרָמִיל – تل ام براميل. הר באדום, 23 ק"מ מצפ’־מזר' לתופל.

תַּלּ אֻם כַּלְחָ’ה – تل ام كلخة. תל בדרום 10 ק"מ מדר’־מע' לדומה (דַוָיִמָה). בו יסודות של בתים וחרסים.

תַּלּ אֻם אל־עַמִדָן – تل ام العمدان. ראה את ההערה לע' שלם ^ב.

תַּלּ אל־אמְעָ’מִח – تل الامغامح. אתר עתיק על יד מעברת היבוק. שטויארנגל קובע בו את מקומה של פנואל. עיין הערה 2 לערך פנואל.

תַּלּ אל־אִמְעָ’רִיָה – تل الامغارية. תל בגלעד הצפוני על יד אל־חֻצְן ממזרח.

תַּלּ אל־אִמְרָמָה – تل الامرامة. ראה יבקא.

תַּלּ אל־אִמְשָׁשׁ – تل الامشاش. ראה א־סַּבַע.

תַּלּ אל־אַסָוִר – تل الاساور. תל בשרון מצפון לכפר בַּקָא, היא אחת החורבות החשובות ביותר בצומת הדרכים, בו עוברות הדרך הבאה ממגדו דרך עמק עירון והדרך הבאה ממפרץ עכו, ושתיהן נמשכות דרומה בדרך הים, בתי חומות מימי הבינים סוגרות על מקום של ישוב מתקופת הברונזה הקדומה, שרידי בנינים, קברים ושרידים ארכיטקטוניים. אלט מזהה אותו עם ארבות ⁸⁴⁷, ואילו אולבריט קובע בו את מקומה של יח’ם (68 3T) ⁸⁴⁸. ראה גם ההערה לע' עפרה ^ב וההערה לע' ארבות.

תַּלּ אִסְמָעִיל – تل اسماعيل. תל בעמק בית שאן, 8 ק"מ מדרום לגשר נחלים, ממזרח לנקודת הישוב בית יוסף. לפי החרסים שעל פני הקרקע היה תל זה מיושב בתקופות הרומית והביזנטית.

תַּלּ אל־אַסְמַר – تل الاسمر. תל בשפתו הדרומית המערבית של עמק יזרעאל, 11.3 ק"מ מדר’־מע' למגדו.

תַּלּ אִעְרָד – تل اعراد. ראה ערד.

תֵּל אֲפֵק ^א. אתר עתיק ליד מקורות הירקון. ראה אפק ^א.

תֵּל אַפֵק ^ב. אתר עתיק ליד מקור נהר נעמן, ראה אפק ^ב והשוה גם תל כֻּרְדָנִי.

תַּלּ אַפְרַיִן – تل افرين. תל קטן על יד אל־מַסְעָדִי בשרון, היה מיושב מתחלת תקופת הברונזה התיכונה עד תקופת הברזל הקדומה ⁸⁴⁹.

תַּלּ אל־אִפְשָׁר – تل الافشار. ראה חפר.

תַּלּ אל־אַצְפַ’ר ^א – تل الاصفر. הר געש כבוי מצפון להרי חורן.

תַּלּ אל־אַצְפַ’ר ^ב – تل الاصفر. הר געש כבוי מדרום להרי חורן

תַּלּ אל־אַצְפַ’ר ^ג – تل الاصفر. גבעה בנגב 6 ק"מ מצפ’־מע' לאילת החדשה. ראה גבעת צפרה.

תַּלּ אל־אַקְבִּיָּה – تل الاقبية. ראה ע' נַעְ’נַעִ’יָּה.

תַּלּ אל־אִקְלָתִּיָּה – تل الاقلاتيّة. ראה ההערה לע' רקת. התל נקרא גם אל־קניטריה.

תַּלּ אל־אַקָרַע – تل الاقرع. ראה תל אגרה.

תֵּל אַרְזָא. מקום בארץ ישראל, שבו נהרגו יהודים, כנראה במרידות ובמלחמות הפנימיות אחרי מותו של אגריפס הראשון, ורבן גמליאל הזקן השיא את נשותיהם עפ"י עד אחד. במש' תמיד ז, ג; תוס' שקלים ב, יד ונב' שם ה, א נזכר אדם בשם בן ארזא (ארזה), שבבית השני היה מנגן בכלי שיר בעבודת בית המקדש, מוצאו היה כנראה מתל ארזא זו. מקומו לא נודע. מש' יבמות ט"ז, ז.

תַּלּ אל־אֻרָם – تل الارام. הר בגולן העליון (1,232מ').

תַּלּ אל־אַרְמַן – تل الارمن. ראה תל אור.

תַּלּ אל־אַשַׁיְעִר – تل الاشيعر. הר בגלעד (556 מ'), 5 ק"מ ממערב לאִרְבִּד.

תֵּל אַשְׁקְלוֹן. ראה אשקלון.

תַּלּ אל־אִשְׁקָף – تل الاسقاف. תל של ישוב קדום בשרון, 7 ק"מ מצפ’־מע' לטול כרם. בו חרסים, אבני בנין, קירות, כותרת ובור.

תֵּל בְּאֵר שֶׁבַע – תל א־סבע. ראה באר שבע.

⁰תֵּל בַּד – תַּלּ אל־בַּיָּד. אתר עתיק (164 מ') בגליל העליון, 1.5 ק"מ מצפ’־מע' לעיתא א־שַּׁעְבּ.

תַּלּ אל־בַּדַלִיָּה – تل البدليّة. תל וחורבה בקצה הדרומי־המערבי של בקעת בית נטופה. המקום הזה היה מיושב מתקופת הברונזה הקדומה עד התקופה ההלניסטית ושוב בתקופה הערבית הקדומה ⁸⁵⁰. השוה חנתון.

תַּלּ אל־בַּטִּיח' – تل البطّيخ. תל בשפלה, 4 ק"מ מדר’־מע' לרמלה.

תַּלּ אל־בַּטִּיחָ’ה – تل البطيخة. תל מצפון לבצות חולה, 2 ק"מ מצפ’־מע' לסוק א־תַּחְתָּה. השוה תל בית אחו.

תַּלּ אל־בֻּטְמָה – تل البطمة. תל במרכז בקעת בית נטופה. הוא היה מיושב בתקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת, ההלניסטית, הרומית והערבית הקדומה.

⁰תַּל בַּטָּשׁ – תַּלּ אל־בַּטָּשִׁי – تل البطّاشي. תל (130 מ') בשפתו הדרומית של נחל שורק 8 ק"מ מדר’־מע' ללטרון. בו שרידים של חומות ביצור, בארות וחרסים מימי הבית השני (התקופה ההלניסטית?), ויתכן שהם מתקופת המלוכה

תַּלּ אל־בַּיָּד ^א – تل البيّاد. ראה תל בד.

תַּלּ אל־בַּיָּד אל־קִבְּלָה – تل البباد القبلة. תל בגליל העליון, 2 ק"מ מדר’־מע' לשומרה (תרביח’א).

תַּלּ אל־בַּיְצָ’א – تل البيضاء. תל מדרום לנהלל. ראה קטרון.

תַּלּ אל־בִּיר אל־עַ’רְבִּי – تل البير الغربي. תל בשפלת עכו, 1 ק"מ מדר’־מע' לאל־בִּרְוָה, בו יסודות של חומות, שברי עמודים, יסודות של בתים ובצד מערב באר.

0תֵּל בֵּית אָחוּ – תל אל־בַּטִיחָה. תל של ישוב רומי־ביזנטי (106 מ') בין מסעף המצודות ובין קבוץ הגושרים, בואדי צַ’בְּעָה, כ־1,200 מ' מצפ’־מזר' לתל זה וכ־1,600 מ' ממערב לח'. סנבריה נתגלתה אבן־גבול (אבן קדסטר) עם כתובת יונית: Mu.acdc dc Becuoy. (ממסיאס ובית אחון).

תַּלּ בַּיְתּ יָפָה – تل بيت يافة. הר בגלעד (692 מ'), 8 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

תַּלּ בַּיְתּ מִרְסִם - تل بيت مرسم. ראה דביר ^{א 851}.

⁰תֵּל בֵּית שֶׁמֶשׁ. ראה בית שמש ^א.

תַּלּ בַּלָטָה ^א – تلَّ بلاطة. הר בגליל העליון 1.5 ק"מ מדר’־מע' לעיתא א־שַּׁעְבּ. בראשו שרידים של ישוב קדום. השוה הר עיה.

תַּלּ בַּלָטָה ^ב – تلَّ بلاطة. ראה שכם.

תַּלּ בַּלַיְבִּל – تل بليبل. תל בצפונו של ואדי שעיב, על גבעה גבוהה החולשת על הכניסה לעמק הירדן ועל ערבות הירדן, חרסיו הם כמעט כלם מהשלבים א – ב של תקופת הברזל הקדומה, ואחדים הם רומיים. ראה בית נמרה.

תַּלּ אל־בַּנָתּ – تل البنات. תל בשפלה, 1 ק"מ מצפון לשפיר (סַוָפִיר).

תַּלּ בַּסוּל – تل بسول. גבעה (111 מ'). 2 ק"מ מצפ’־מע' לבית שאן.

תַּלּ בַּרַדָא – تل بردا. תל בגלעד הצפוני, סמוך לתל אל־חֻצְן.

תַּלּ בִּרְוָה – تل بروة. ראה אכשף.

⁰תֵּל בָּרוּךְ. אתר עתיק בשטח תל אביב. בו נתגלה בית קברות יהודי מסוף ימי הבית השני עד ימי התנאים והאמוראים ⁸⁵².

⁰תֵּל בְּרוּכִים. – תל מֻבָּרַךּ. אתר עתיק בשרון 2.5 ק"מ מצפ’־מע' לבנימינה. הוא נחפר בחלקו ע"י מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט ⁸⁵³.

⁰תֵּל בְּרוֹמִים – תל אל־מַבְּרוּם. אתר עתיק במרחק 1 ק"מ מדרום לתל חי, במסעף המצודות, משמעות השם בערבית היא הקלוע, המעוגל, ועל השם העברי ראה יחז' כז, כד.

תֵּל בְּרוֹר – תל אל־מַשְׁנַקָה ^א. ראה ברור חיל.

תַּלּ אל־בֻּרַיג' ^א – تل البريج. תל סמוך לבאר שבע מדרום־מערב. ראה חצר־שועל.

תַּלּ אל־בֻּרַיג' ^ב – تل البريج. תל בשרון, 1.5 ק"מ ממזרח לבנימינה.

תַּלּ אל־בֻּרַיְכָּה – تل البريكة. תל מצפון ליריחו העתיקה, בשפתו הצפונית של ואדי א־נֻּעַיְמָה.

תַּלּ בָּרִין – تل بارين. הר בגלעד (946 מ'), 5 ק"מ מדרום לחֻצְן.

תַּלּ בֻּרְךּ – تل برك. אתר עתיק בגולן, 2.5 ק"מ מדר’־מע' לעַדְוָּן

תַּלּ אל־בַּרָם – تل البرم. הר געש כבוי (1134 מ') בגולן העליון. בסביבות קניטרה.

תֵּל בֻּרְנֵי – תל אל־בִּרְנָתּ. תל בשפלה, 3 ק"מ מצפ’־מע' לבית גוברין, חרסיו הם מתקופת הברונזה הקדומה ומתקופת הברזל התיכונה. בראשו שרידים של חומות, סמוך לתל נמצאת ח'. בִּרְנָתָּה, היא ברני (ע"ש). השוה גם ההערה לע' לבנה ^א.

תַּלּ בֻּרָק – تل براق. תל בחוף הים בין צור לצידון. ראה בית צפור.

תַּלּ אל־בַּרְתָּה – تل البرتة. אתר עתיק בעמק בית שאן, 12 ק"מ מדר’־מע' לגשר נחלים. עליו שרידים של מצודה מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה (התקופה הישראלית) ושרידי בנין מהתקופה הביזנטית.

תַּלּ אל־בָּשָׁה – تل الباشة. גם תל אל־חמיר, 7 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן, 2 ק"מ מדר’־ מזר' למעוז חיים, חרסיו הם מהתקופה הרומית ומהתקופה הערבית הקדומה. בדרך לתל שיח' דָוֻד נמצאת אבן־מיל רומית.

תַּלּ אל־גָ’בִּיָה ^א – تل الجابية. הר בבשן (707 מ') סמוך לנהר אל־עַלָּן.

תַּלּ אל־גָ’בִּיָה ^ב – تل الجابية. תל של עיר גדולה בחורן. בקצה הצפוני של התל חומת ענקים ודולמנים ובקצהו המזרחי דולמנים ⁸⁵⁴. השוה אל־ג’ביה.

תַּלּ אל־גַ’בּיָּה – تل الجبيّة. תל של ישוב קדום בנגב, מצפ’־מזר' לקדש ברנע. ראה עיים.

תֵּל גֶּבַע שֶׁמֶן – תל אל־עמְר. מקום של ישוב בתקופת הברזל על גבעה (394 מ') מצפ’־מע' לשער העמקים.

תֵּל גִּבְּתוֹן. ראה גבתון.

תַּלּ אל־גֻ’ָדַיְדָה – تل الجديدة. תל של ישוב קדום בשפלה, סמוך לבית גוברין מצפ’־צפ’־מזר' לה. הוא היה מיושב בכל תקופות הברונזה והברזל ובתקופה הרומית ⁸⁵⁵. ראה ההערות לע"ע גת, מורשת גת וגדרה ^א.

תַּלּ אל־גֻ’הַיְרָה – تل الجهيرة. הר גבוה (1335 מ') באדום, 23 ק"מ מצפ’־מזר' לשַׁוְבַּךּ.

תֵּל גֶּזֶר. ראה גזר.

תַּלּ אל־גֻ’חַדָר – تل الجحدر. הר געש כבוי (697 מ') בגולן התחתון.

תַּלּ אל־גֻ’וַילִיל – تل الجويليل. שיא גבוה (1,872מ') בהרי חורן.

תַּלּ אל־גַ’יְנָא – تل الجينا. השיא הגבוה ביותר (1,839 מ') בהרי חורן.

תַּלּ אל־גַ’לְג’וּל – تل الجلجول. ראה גלגל ^א.

תַּלּ אל־גֻ’לַיְף – تل الجليف. הר (1,144 מ') באדום, 41 ק"מ מצפ’־מזר' לעקבה.

תַּלּ גַ’מָּה – تل جمّة. תל של ישוב קדום בשפלת הנגב, ליד ישוב הקבוץ בית רעים. בו נתגלו שש תקופות של ישוב, החל מזמנו של תחותמש השלישי עד תקופת שלטון פרס. בין השרידים אסמים גדולים, כלים פלשתיים וכלי זיין וחרסים אשוריים רבים ⁸⁵⁶. פלינדרס פטרי מזהה את תל ג’מה עם גרר (ע"ש). וב. מייזלר מחפש בו את ירזה ⁸⁵⁷.

בתמוז תש"ט (יולי 1949) נוסד בקרבת התל הזה ישוב הצופים ו' (תל רעים) המסונף לקבוץ המאוחד.

תַּלּ אל־ג’ָמִד – تل الجامد. תל של ישוב בתקופה הניאוליתית בצומת הדרכים בבשן, על שפת ואדי אל־אחריר, בצרו אותו 1600 שנה לפסה"נ ⁸⁵⁸.

תַּלּ אל־גֻ’מוּעָה – تل الجموعة. הר בבשן (617 מ'), מצפ’־מזר' לשיח' סעד.

תַּלּ גִ’נָן – تل جنان. אתר עתיק בשפת הים, 4 ק"מ מצפ’־מע' לח’אן יונס.

תַּלּ אל־גִ’סְר ^א – تل الجسر. אתר עתיק במרחק מחצית הקילומטר מצפ’־מע' לבית שאן העתיקה, על יד הגשר שמעל לנחל חרוד, בו שרידים של בנינים, שברים ארכיטקטוניים ועמודים, מסלה כבושה עתיקה וקברים. ראה גם אל־קנטרה.

תַּלּ אל־גִ’סְר ^א – تل الجسر. אתר עתיק ליד הגשר שעל פני נחל שורק (ואדי רובין). בו קברים מתקופת הברונזה התיכונה עד התקופה ההלניסטית, השוה תל א־סלטן.

תַּלּ גַ’פְנָה – تل جفنة. שיא גבוה (1,727 מ') בהרי חורן.

תַּלּ אל־גַ’רִיָה – تل الجرية. תל על שפת הים, 1 ק"מ מצפון למינת אבו זבורה.

תַּלּ גַ’רִישָׁה – تل جريشة. תל גדול על יד הכפר גַ’רִישָׁה בשפת הירקון, במקום שנכנס אליו נחל אילון (מוצררה), 4 ק"מ מצפ’־מזר' למרכז תל אביב. בחפירות, שערך א. ל. סוקניק מטעם האוניברסיטה העברית בשנת 1934 בתל זה, נתגלו שרידים מתקופת הברונזה הקדומה של חומת החיקסוסים (מתקופת הברונזה התיכונה) וכן גם של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת. בתוכם קבר מתקופה זו. בתקופת הברזל הקדומה התקיים על ראש התל ישוב קטן, שנעלם לתמיד במאה העשירית או התשיעית לפסה"נ ⁸⁵⁹. ב. מייזלר מציע את זהויו של תל ג’רישה עם גת רמון שבנחלת דן (יהו' יט, מה־מו) ⁸⁶⁰.

התל נקרא היום בפי יושבי הארץ הר נפוליאון, כי לפי מסורת מקומית מוטעית ירה נפוליאון בונופרטה ממנו על העיר יפו.

תַּלּ אל־גֻ’רְן ^א – تل جرن. תל בעמק הירדן, 2 ק"מ מצפון ליריחו העתיקה. בו יסודות של בניינים ובתוכם של בית כנסת עם רצפת פסיפס ובה כתובת ארמית־עברית וצורות של מנורה, לולב ושופר. בתוך האדמה נמצאו גם כלי שמוש שונים ⁸⁶¹. ראה ע' יריחו.

תַּלּ אל־גֻ’רְן ^ב – تل جرن. ראה עין גדי.

תֵּל גְּרָר. ראה גרר.

תֵּל גִּשְׁרוֹן. תל של ישוב עתיק בשפלה סמוך לכפר ההרוס גֻ’סַיְר, מדר’־מזר' לזבדיאל.

תֵּל גַּת – ראה גת ^ב.

תֵּל גַּת חֵפֶר. תל של ישוב קדום בגליל התחתון על יד מַשְׁהַד. ראה גת חפר.

תַּלּ דֻבָּה – تل دبّة. כפר בצפון הבשן.

תַּלּ א־דִּבִּין – تل الدبّين. תל של ישוב קדום בשער עמק עיון, מצפון לאבל בית מעכה. יתכן שהוא העיר תפן (98 T₃) הבאה ברשימת תחותמש לפני אבר (אבל). השוה גם עיון.

תַּלּ דֻבְּלַקָה – تل ربلقة. תל בשומרון, 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לתבץ (טובאס).

תַּלּ א־דֻּדַהָן – تل الددهان. ראה תל דודאים.

תַּלּ א־דַּ’הַבּ ^א – تل الذهب. אתר עתיק (80 מ') בעמק יזרעאל, 7 ק"מ מדר’־מע' לעפולה. הוא קבל את השם העברי תל מַדְהַב.

תַּלּ א־דַּ’הַבּ ^ב – تل الذهب. תל של ישוב קדום בשפלה, ממערב לבית לחיה. בו חרסים ושברי שיש.

תַּלּ א־דַּ’הַבּ ^ג – تل الذهب. תל של ישוב בתקופת הברונזה התיכונה בשרון, בין גִ’לְג’וּלְיָה ובין ראש העין, 3 ק"מ מדר’־מזר' לרמתים.

תַּלּ א־דוּבַּחָן – تل الدوبحان. תל של ישוב קדום, 1 ק"מ ממזרח לתחנת מסלת־הברזל בנימינה. החרסים שעל פני הקרקע הם מאחרי חורבן הבית השני.

⁰תֵּל דּוּדָאִים – ח'. תַּלּ א־דֻּדַהָן, מקום של ישוב עתיק בשרון, מדר’־מזר' לבנימינה. בו שרידים של ישוב, חרסים ושריד של בית־בד.

תַּלּ א־דֻוַיְר ^א – تل الدوير. תל גדול בשפלה מדר’־מע' לבית גוברין. ראה לכיש.

תַּלּ א־דֻוַיְר ^ב – تل الدوير. תל בכניסה לעמק הירמוך בדרך לחמת־גדר, 4 ק"מ מדר’־מזר' לכפר צמח. הוא היה מיושב מתקופת הברונזה המאוחרת עד השלב הראשון של תקופת הברזל הקדומה. בראשו חומות של אבני בזלת ⁸⁶².

תַּלּ דוּתָ’ן – تل دوثان. ראה דותן.

תַּלּ א־דִּ’יָבָּה – تل الذيابة. קבוצה של תלים בעמק בית שאן, ממערב לגשר א־שיח' חֻסַיְן, בתוך אדמת הקבוץ מעוז. הוא היה מיושב בתקופות הכלקוליתית והברונזה הקדומה, וכן מצאו בו חרסים ביזנטיים מעטים ⁸⁶³. סמוך למעוז נמצא תל של ישוב בתקופה הישראלית.

תַּלּ דַיְר עַלָּא – تل دير علّى. ראה דרעלה והשוה גם סכות.

תַּלּ דַיְר עַ’נָם – تل دير غنام. תל בעמק הירדן, 2 ק"מ מצפון ליריחו העתיקה. בו עקבות של בנינים, ערמות אבנים ושרידים ארכיטקטוניים.

תַּלּ דַיְר צַעַנָה – تل دير صعنة. תל של ישוב קדום בתוך סביבה פוריה בגלעד, 9 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד. חרסיו הם מהשלב הראשון של תקופת הברונזה הקדומה. בתי הכפר דיר צענה בנויים אבנים, שנלקחו מחורבות הבתים מתקופת הברונזה הקדומה עד התקופה הערבית של ימי הביניים ⁸⁶⁴.

תַּלּ דַלְפַ’ע – تل دلفع. הר געש כבוי מצפון להר חורן.

תַּלּ א־דָּמִיָה – تل الدامية. ראה אדם.

⁰תֵּל דָּן – תל אל־קָצִ’י. תל גדול (204 מ'). שלרגליו נובע עין נחל דן. ראה בית רחוב ותל אל־קָצִ’י.

תַּלּ דֻנוּן א־לַּחְם – تل دنون اللحم. הר בבשן (668 מ'), מדר’־מזר' לאדרעי.

תַּלּ דַעוּק – تل دعوق. תל של ישוב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת, 7 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לעכו.

תַּלּ א־דִ’קְוָא – تل الذقوا. הר געש כבוי מצפון להר חורן.

תַּלּ דַרְבּ אל־חגּ' – تل درب الحجّ. תל על יד יריחו העתיקה. בו עקבות של בנינים וגלי אבנים.

תַּלּ א־דֻּירוּר – تل الذرور. תל בשרון החולש על הנוף מדר’־מע' לכרכור, ליד דרך עתיקה ההולכת מגת כרמל אל הים, בו התקיים ישוב מתקופת הברונזה התיכונה עד אמצע תקופת הברזל ⁸⁶⁵, וכן גם בתקופת הברזל המאוחרת ובתקופה ההלניסטית. מייזלר מזהה את תל א־ד’רור עם ד’רר שברשימת תחותמש ג' (מס' (115 ⁸⁶⁶.

תַּלּ אל־הַוָא – تل الهواء. תל קטן בשפת הים, 8 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לעזה. בו פסיפס, שברי כלי חרס ולוחות שיש.

תַּלּ אל־הַוִי – تل الهوي, תל פִ’רְדָוִי – تل فرداوي, סמוך לשפך נהר א־רֻקָּד אל הירמוך. שרידים של חומה חזקה ואבני־בנין רבות מעידים על ישוב חשוב בימי קדם במקום זה.

תַּלּ אל־הֻנוּד – تل الهنود. 4 ק"מ ממערב לבית שאן. בו אבני בזלת בלתי מסותתות וממזרח לו דרך עתיקה.

תַּלּ אל־הִסְשׁ – تل الهسش. שיא גבוה (1,291 מ') בהר חורן.

תַּלּ אל־הַרְבַּג' – تل الهريج. ראה חרשת הגויים והשוה גם אכשף.

תַּלּ אל־הָרָה – تل الهارة. הר געש כבוי (1,107 מ') בגולן, מדר’־מזר' לאל־קניטרה.

תַּלּ הָרוּן – تل هارون. הר בגלעד, 15 ק"מ מדר’־מזר' לזרקא.

תַּלּ אל־הִשּׁ אל־חַ’רְבָּנָה – تل الهشّ الخربانة. תל גבוה (612 מ') בבשן, 1.5 ק"מ מצפ’־מזר' לנוה. עליו חורבות של ישוב עתיק.

תַּלּ אל־הִשּׁ אל־עַמְרָנָה – تل الهشّ العمرانة. תל גבוה (607 מ') בבשן, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לנוה, בו שרידים של ישוב עתיק.

⁰תֵּל הֲרוֹר. ראה תל אבו הרירה.

תֵּל הַשּׁוֹמֵר. ישוב עירוני מדרום לכפר אז"ר, בשטח השפוט של עירית תל אביב, לפנים נקרא תל ליטבינסקי. בו בית החולים הממשלתי המרכזי, בשטח הישוב נמצאים סמנים של ישוב בתקופה הרומית־הביזנטית.

תַּלּ וָד א־זַּיתּ – تل واد الزيت. מקום של ישוב ביזנטי בשפלה, 7 ק"מ ממזרח לעזה. ראה תל עירית.

תַּלּ וָדִי עָרָה – تل وادي عارة. תל של ישוב בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה והתיכונה, 3 ק"מ ממזרח לגבעת עדה, הוא חולש על הכניסה לעמק עירון (ואדי ערה), שבו עוברת דרך המלך מהשרון לעמק יזרעאל. בדרך זו עברו צבאות מלכי מצרים תחותמש השלישי ושישק במסעות כבושיהם, ראה ערה וערן.

תַּלּ אל־וָוִיָתּ ^א – تل الواويات. אתר עתיק, בו עקבות של ישוב בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת ובתקופת הברזל, בדר’־מע' בקעת בית נטופה, 4 ק"מ מדר’־מזר' לכפר מנדא. ראה אַלַּמֶלֶךְ.

תַּלּ אל־וָוִיָתּ ^ב – تل الواويات. אתר עתיק בעמק חולה, סמוך לזוּק א־תַּחְתָּה מדרום.

תַּלּ אל־וָחְשׁ – تل الوحش. אתר עתיק במרחק 4 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן.

תַּלּ אל־וַעְר – تل الوعر. גבעה טבעית בעמק יזרעאל, 3 ק"מ מדר’־מזר' לבית שערים.

תַּלּ (ח'.) וָקִיָה – تل (خ) واقية. אתר עתיק ממזרח לכבריתא (כַּבְּרִי), בדרך למעונה (221 מ'). ניתן לו השם העברי גבעת המשורין על סמך פעולה צבאית במקום זה במלחמת השחרור.

תַּלּ אל־וַקָּץ - تل وقّاص. סמוך לק"מ 207 בדרך למטולה ⁸⁶⁷. ראה חצור ^א.

תַּלּ זֻבְּדָה – تل زبدة. מקום של ישוב מתקופת הברונזה התיכונה עד התקופה הערבית הקדומה, בעמק עכו על יד גדרו (ע"ש). השוה תל א־זָּבִּדָה.

תַּלּ א־זָּבִּדָה, א־זִּבְּדִיָּה (ח'. זַבִּדִי) – تل الزابدة، الزبديّة (خ. ربدي). אתר עתיק (150 מ'), 3 ק"מ מדר’־מזר' לבצת (בָּצָּה). בו אבני־בנין מסותתות סתות גס, בורות ועמודים של בית־בד. ניתן לו השם העברי הר פורח.

⁰תֵּל זַבְדּוֹן – ח'. זָבִּד. אתר עתיק (94 מ') בנחל זבדון בעמק יזרעאל, 2.5 ק"מ מצפ’־ מזר' לחרושת הגוים.

תַּלּ א־זִּבְּדִיָּה – تل الزبديّة. ראה תל א־זבדה.

⁰תל זָהֳרָה – תַּלּ זַהַרָה. אתר עתיק (95 מ') בעמק בית שאן. 2.5 ק"מ מדר’־מזר' לבית אלפא.

תַּלּ א־זַּח’וּמָה – تل الزخومة. ראה תל א־זקומה.

תַּלּ א־זִיָבָּה – تل الزيابة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה, 8 ק"מ ממזרח לבית שאן.

תַּלּ זִיף – تل زيف. ראה זיף.

⁰תֵּל זַיִת – תל זַיְתָּא. אתר עתיק בשפלה 7.5 ק"מ מצפ’־מע' לבית גוברין.

תַּלּ זַכַּרִיָּה – تل زكريّة. ראה עזקה.

תַּלּ זַמּוּם קָסִם – تل زمّوم. אתר עתיק, 4 ק"מ מצפ’־מזר' לכפר נחום.

תַּלּ א־זַּנְבַּקִיָּה אל־עַ’רְבִּי – تل الزنبقيّة الغربي. אתר עתיק. 7 ק"מ ממערב לבית שאן. בו חורבות של בניינים בנויים אבני בזלת, יסודות ואבנים פזורות. החרסים שעל פני התל הם מהתקופה הרומית.

תַּלּ א־זַּנְבַּקִיָּה א־שַּׁרְקֵי – تل الزنبقيّة الشرقي. אתר עתיק, בעמק הירדן, במרחק 2 ק"מ מדר’־דר’־מע' לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָי’מִע). הוא היה מיושב מימי השופטים (תחלת תקופת הברזל הקדומה) עד התקופה הערבית הקדומה.

תַּלּ זַעְרוּר – تل زعرور. אתר עתיק ביערות הכרמל, בשטח הישוב בית אורן, שתקן את החורבות העתיקות.

תַּלּ זַעְתַּר ^א – تل زعتر. אתר עתיק, 3 ק"מ מדר’־מזר' לבצת.

תַּלּ זַעְתַּר ^ב – تل زعتر. כפר וחורבות בבשן, 4 ק"מ מצפ’־מע' לאדרעי.

תַּלּ א־זֻּקוּמָה – تل الزقومة. גבעה בככר הירדן ליד ואדי אל־מִלְח, 2 ק"מ ממערב לירדן, בדרך מיריחו לבית שאן. ראה גם תל א־זח’ומה.

תַּלּ זַרַעָה – تل زرعة. תל של ישוב עתיק בעמק הירדן, על שפת ואדי אל־עַרַבּ, ממזרח לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע). על ראשו שרידים של חומה עתיקה ולרגליו מעינות מים חמים.

תַּלּ חַבּוּלָה – تل حبولة. גבעה בשפלת הדרום. 4 ק"מ

ממזרח לחָ’ן יוּנִס.

תַּלּ אל־חַדַד – تل الحدد. הר בגליל העליון, ממערב לעיתא א־שַׁעְבּ. השוה הר עיה.

תַּלּ אל־חַדַתָ’ה – تل الحدثة. ראה שחצומה.

תַּלּ אל־חֻוַיְלִפָה – تل الحويلفة. תל של ישוב מסוף תקופת הברונזה עד זמן חורבן הבית הראשון, 16 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לבאר שבע. חולש על הדרך העולה ממצרים לחברון.

תַּלּ חוּם (תַּלְחוּם) – تل حوم (تلحوم). ראה כפר נחום.

תַּלּ אל חֻוָּרָה – تل الحوّارة. תל קרוב לשפת ים התיכון. מדר’־מזר' לראש הנקרה. בו חורבה של בניין גדול עם עמודי־תוך.

תַּלּ חַטּ (כַּפְר יוּבָּא) – تل حطّ (كفر يوبا). תל של ישוב קדום בגלעד, מדר’־מזר' לאִרְבִּד. בו חומות מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ⁸⁶⁸.

*תֵּל חַי. חות־פועלים השייכת לכפר גלעדי, סמוך לכביש העולה מעמק חולה למטולה. 1.5 ק"מ ממערב לאבל בית מעכה. החוה נוסדה בשנת תרע"ט (1919), אחרי מלחמת העולם הראשונה. במהומות הערביות של שנת תרפ"א (1921), נפלו חלל בי"א אדר בתל חי יוסף טרומפלדור וחבריו בהגינם בגבורה על נקודה זו. הערבים קוראים למקום خ. طلحة = ח'. טַלְחָה. במקום זה נמצאים שרידים של ישוב רומי וקבר־סלעים רומי ומצבה לזכר חללי תל חי.

תַּלּ אל־חַ’יְדַר – تل الخيدر. ראה תל מור.

תַּלּ אל־חַיָּה ^א – تل الحية. ראה גבעת שחומית.

תַּלּ אל־חַיָּה ^ב – تل الحية. הר (587 מ') בגלעד, מדר’־מזר' לבית רָס.

תַּלּ אל־חִ’יָר – تل الخيار. תל גדול סמוך לג’דרו, 10 ק"מ מצפ’־מזר' לעכו, הוא מקום של ישוב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת.

תַּלּ אל־חִכָּלִי – تل الحكالي. תל (118 מ') בדרום הגלעד, 4 ק"מ מצפ’־מזר' לכַּפְרַיִן.

תַּלּ אל־חַלְדִיָּה – تل الحلديّة. הר מצפון להרי חורן.

תַּלּ אל־חִלוּ ^א – تل الحلو. תל בעמק הירדן. 19 ק"מ מדרום לבית שאן. בו יסודות בנויים של חומה ומגדל.

תַּלּ אל־חִלוּ ^ב – تل الحلو.תל בשרון על יד בִּיָר עַדַס, 1 ק"מ מדר’־מזר' למגדיאל. בו חמרי בנין עתיקים ויסודות של חומה חיצונית ומגדל.

תַּלּ אל־חַ’לַיְפָ’ה – تل الخليفة. ראה עציון גבר.

תַּלּ חַמָּה – تل حمّة. תל גדול בעמק הירדן. 15 ק"מ מדרום לבית שאן, מול פי היבוק. הוא היה מיושב בכל תקופות הברונזה ובתקופת הברזל הקדומה ושוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית הקדומה. ראה חמת ^ג.

תַּלּ אל־חַמָּה – تل الحمّة. תל סמוך למעינות החמים שעל יד הירמוך. הוא היה מיושב כבר בתקופה הפריהיסטורית ובתקופת הברונזה הקדומה ⁸⁶⁹. ראה חמת גדר.

תַּלּ חֻמוּד – تل حمود. תל של ישוב קדום, 5.5 ק"מ מצפ’־מזר' לבית שאן. בו עמודים ושברי עמודים מגרעינית, יסודות של חומות חרסים על פני הקרקע, מערות, אמת־מים חצובה בסלע עם צנורות חרס על יד עין אל־גַ’מַּעִין ומחצבות.

תַּלּ אל־חַמִּי – تل الحمّي. תל של ישוב קדום ממזר’־צפ’־מזר' לראש הנקרה

תַּלּ אל־חַמִיר – تل الحمير. תל של ישוב קדום, 5 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן, בו חרסים על פני הקרקע ואבני־מיל רומיות בדרך לתל א־שיח' דָוֻד.

תַּלּ אל־חַמָּם – تل الحمّام. תל גדול בעמק הירדן על יד נחל חשבון, 2.5 ק"מ מדר’־מזר' לתל אל־כַּפְרַיְן. עליו שרידים של מצודה חזקה מתקופת הברונזה הקדומה ושפך עיים, חרסיו מעידים על ישוב בשלב הראשון של תקופת הברונזה הקדומה, בשלב הראשון של תקופת הברונזה התיכונה, בשני השלבים הראשונים של תקופת הברזל הקדומה ושוב בתקופה ההלניסטית או הרומית ⁸⁷⁰. לרגלי התל נמצא מעין מי גפרית חמים (37°), גליק מזהה את התל עם אבל השטים (ע"ש), השוה גם תל אל־כפרי.

תַּלּ אל־חֻמְרָה – تل الحمرة. גבעה בשפלה 3 ק"מ מדר' מזר' לגן יבנה.

תַּלּ אל־חֻמְרָן – تل الحمران. הר (729 מ'). בגליל העליון, מצפון לעלמא. השוה הר עלמון.

תַּלּ חַמְרָה חמַד – تل حمرة حمد. הר בגבול המדבר המזרחי (707 מ'), 21 ק"מ ממזרח לזרקא.

תַּלּ חַנְדַקוּק – تل حندقوق. כפר בגלעד הצפונית סמוך לירדן.

תַּלּ אל־חַ’נָזִיר – تل الخنازير. תל של ישוב קדום בחולות שממערב לעזה. עליו שברי כלי חרס ושיש.

תֵּל חָנָן. ישוב עירוני, לפנים כפר ערבי בשם בַּלַד א־שְַיְח', בדרך מחיפה לעמק יזרעאל ותחנה במסילת־הברזל חיפה – עפולה, 6 ק"מ מדר’־מזר' לחיפה, 35 מ' מעפה"י. בקיץ תש"ח נטשוהו תושביו הערביים, ויהודים יוצאי רומניה התישבו בו. בטבת תשי"א היו בו 4,770 תושבים, לתל חנן והשכונות הקרובות בן־דור ונשר מועצה מקומית משותפת.

תֵּל חַנָּתוֹן – ח'. בַּדַוִיָּה. אתר עתיק בשפתה הדרומית־המערבית של בקעת בית נטופה. ראה חנתון.

תַּלּ אל־חִסְבָּה – تل الحسبة. תל של ישוב קדום מצפ’־מזר' לראש הנקרה.

⁰תֵּל חָסִי – תל אל־חַסִי – تل الحسي. תל גדול בשפלה, 25 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לעזה. בשפת ואדי אל־חַסִי. בחפירות שנערכו בתל זה מטעם החברה הבריטית לחקירת ארץ־ישראל בשנת 1890 ע"י פלינדרס פטרי ונמשכו בשנים 1892–1891 ע"י פ. בליס, נתגלו שרידים של ישוב חשוב בתקופות שונות. השכבה התחתונה מגיעה עד תקופת הברונזה הקדומה. מעליה נמצאות שכבות של ישוב בכל תקופות הברונזה ובתקופת הברזל הקדומה (שרידים פיניקיים) מ־1400 עד 800 לפסה"נ, ובשכבות העליונות נמשך הישוב מהמאה השביעית עד זמנו של אלכסנדר מוקדון ⁸⁷¹. בתל זה גלה בליס בשנת 1892 את הלוח הראשון הארצישראלי הכתוב בכתב היתדות מתקופת אל־אמרנא ⁸⁷². פלינדרס פטרי חשב, שהוא גלה כאן את לכיש ⁸⁷³. אולם ראה את הערך הזה במקומו.

תֵּל חָצוֹר. ח'. וְקָּץ – תל קִדָח אל־ע’וּל. ראה חצור ^א בקרבתו עומדים להקים עיר חדשה בשם חצור.

⁰תֵּל חַצִיר - ראה הערך הבא. (תל אל־ח’צ’ירה)

תַּלּ אל־חֻ’צַ’יְרָה – تل الخضيرة. תל קטן בגליל התחתון, 3 ק"מ מדרום לבית לחם הגלילית בו יסודות של בתים, אבנים פזורות וחרסים. שמו נקרא בעברית תל חציר.

תַּלּ אל־חֻצְן ^א – تل الحصن. תל גדול בגלעד הצפוני, מדר’־מע' לאִרְבִּד. הוא היה מיושב ומבוצר בכל תקופות הברונזה, ביחוד בברונזה המאוחרת, ובתקופת הברזל הקדומה, דלמן ואולבריט מזהים אותו עם רמות גלעד ⁸⁷⁴.

תַּלּ אל־חֻצְן ^ב – تل الحصن. הוא תלה של בית שאן (ע"ש). בו נתגלו שרידים של ישוב מהתקופות הכלקוליתית, הברונזה הקדומה, הברזל הקדומה, הפרסית, ההלניסטית והרומית. (חומות תיאטרון והיפודרום הם בשטח העיר).

תַּלּ אל־חַ’צְ’ר – تل الخضر. הר בבשן (582 מ'), 13 ק"מ מדרום לשיח' מִסְכִּין.

תַּלּ חַקָף – تل حقاف. תל בעמק חפר, במורד המערבי של הרמה מַדּ א־דַּיְר. חרסיו הם מהתקופות המאוחרות, הביזנטית והערבית הקדומה, ורק מעטים הם מתקופת הברזל.

תַּלּ אל־חִ’רְבָּה – تل الخربة. קבוצה של תלים בחולות השפלה, 2 ק"מ מצפ’־מע' לבית חנון. על הקרקע חרסים רבים ובאר.

תַּלּ אל־חָרָה – تل الحارة. הר געש כבוי בבשן (1107 מ'), 15 ק"מ מדר’־מזר' לאל־קניטרה.

תַּלּ חָרָה חַדִיד – تل حارة حديد. מקום של מכרות נחושת מתקופת הברזל הקדומה בעמק הערבה, מצפ’־מע' לעקבה.

תַּלּ אל־חִ’רָבּ – تل الخراب. הר בשומרון 5 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לשכם.

תַּלּ חַרוּבָּה – تل حرّوبة. תל בשפלה 3 ק"מ מדר’־מע' ליבנה. ראה שכרון.

תַּלּ אל־חַרְפָ’א – تل الحرفا. תל של ישוב קדום בעמק יזרעאל, 12 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לעפולה. בו עקבות של חומה וחרסים מתקופת הברונזה ומהתקופה הרומאית.

תַּלּ אל־חִ’רָקָה – تل الخراقة. תל בדרום. 8 ק"מ מדר’־מע' לדומה (דַוָיִמָה).

תַּלּ אל־חַ’רַשָׁה – تل الخرشة. תל של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה על כפי סלעים סמוך לשפת הים, 2 ק"מ ממע’־דר’־מע' לדיר אל־בַּלַח. ראה גם א־טַבַּקָה.

תַּלּ חָרִת' – تل حارث. תל בהר אפרים סמוך לכפר חרס מדרום־מערב לו. לפי מסורת ערבית מקומית התקיימה במקום זה עיר יהודית גדולה (מַדִינַתּ אל־יַהוּד). על ראש התל נמצאים שרידים של בנין עתיק הנקרא בפי הערבים קַלְעַתּ חָרִת'. ראה תמנת חרס.

תַּלּ אל־חִ’שְׁק – تل الخشق. הר ממזרח לראש הנקרה.

תַּלּ א־טַּבַּיִּק – تل الطبيّق. אתר עתיק ליד משרפות מים (ח'. אל־משירפה), מדר’־דר’־מזר' לראש הנקרה, בו שרידים של תקופת הברונזה הקדומה והתיכונה.

תַּלּ טַבַּעוּן – تل طبعون. מקומה של העיר טבעון בעמק יזרעאל, בה ישבו תנאים וחכמים ואחר חב"ש גם כהנים, 0.5 ק"מ מדרום לישוב העירוני החדש טבעון. בו עקבות של ישוב קדום, בורות, קברים וחציבות בסלעים.

תַּלּ א־טֻּוַיִּל – تل الطويّل. תל של ישוב קדום בנגב, 13 ק"מ מצפ’־מע' לחלוצה, על פני קרקע התל נמצאים חרסים ואבני גויל.

תַּלּ טָוִילַתּ אל־אַמִיר – تل طويلة الامير. הר באדום (1094 מ'), 21 ק"מ מצפ’־מזר' לשַׁוְבַּךּ.

תַּלּ א־טָּחוּן – تل الطاحون. תל בעמק הירדן בצדו הדרומי של ואדי כַּפְרַיִן, בו היה ישוב בתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה ⁸⁷⁵.

תַּלּ טַחוּנַת (טַוָחִין) א־סֻכַּר – تل طحونة (طواحين) السكر. תל של ישוב בתקופת הברונזה בעמק הירדן, 5 ק"מ מדרום לבית שאן. בו חרסים על פני הקרקע ושרידים של טחנה.

תַּלּ א־טֻּיוּר – تل الطوير. ראה תל א־תֻּיוּר.

תַּלּ א־טַּנְטוּר – تل الطنطور. תל ממזרח לעכו, שישובו נמשך מתקופת הברונזה התיכונה עד התקופה הביזנטית.

תַּלּ טִן פַ’נִס – تل طنّ فنس. מקום של ישוב קדום בחולות שממערב לנחל שקמה.

תֵּל יוֹנָה – תל יוּנִס – تل يونس. תל בשפת הים, 3 ק"מ מדרום לבת־ים. שמו של התל מזכיר את הספור במקרא על יונה הנביא והדג. על התל שרידים של בנין ביזנטי וחרסים מהתקופה הרומית ומימי הבינים ⁸⁷⁶.

תֵּל יוֹסֵף. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, 4 ק"מ ממזרח למעין עין חרוד, באזור האדמיניסטרטיבי גלבוע. הוא נוסד ביום י"ב כסלו תרפ"ב (13.12.1921) ע"י גדוד העבודה ונקרא לזכר יוסף טרומפלדור, גבור תל חי. בגלל הבצות, שבמקום הווסד הנקודה על יד הנחל, הועברה אל מעלה גבעת המורה סמוך לקומי. בסוף שנת תשי"ג היו במקום 86 נפש. ושטח אדמתו 12,160 דונם, ברובו אדמת מזרע.

על אדמת הישוב, ליד הנקודה הראשונית נמצא תל א־שַׁיְח' חַסַן ובו יסודות, אבני בנין, מערה גדולה, ארון־מתים ואבן־מיל רומית, חרסי התל שייכים לתקופות הברונזה והברזל ולתקופה הרומית.

תַּלּ יַעַמוּן – تل يعمون. תל של ישוב קדום בעבר הירדן מזרחה, במחצית הדרך מתל אל־חֻצְן לגרש. מקום זה היה מיושב בכל תקופות הברונזה ובתקופת הברזל הקדומה ושוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית הקדומה ⁸⁷⁷. גליק קובע, שהמקום היה מבוצר בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה והברזל הקדומה והתיכונה ⁸⁷⁸.

תֵּל יִצְחָק. ישוב של קבוץ העובד הציוני בשרון, 3.5 ק"מ מדרום לאבן יהודה, באזור האדמיניסטרטיבי חוף השרון, נוסד ביום כ"ו בתמוז תרצ"ח (25.7.1938) ונקרא על שם יצחק שטייגר, ממנהיגי הנוער הציוני הכללי. בסוף שנת תשי"ג מנה הקבוץ 238 נפש ושטח אדמתו היה 1,275 דונם, ביום כ"ז אלול תש"ח (1.10.1948) הוקם על ידו כפר של נוער עולה. כ־80 ילדים ונערים מבתי הילדים שבאירופה חנכו אותו.

⁰תֵּל יְרוֹחָם – תל רַחְ’מָה. אתר עתיק בנגב 15 ק"מ מדר’־מע' לממשית. השוה ירחמיאל. על ידו הוקם כפר העבודה כפר ירוחם (ע"ש).

תֵּל יַרְמוּת – ח'. אל־יַרְמוּךּ. ראה ירמות.

תֵּל ישָּׂשׂכָר. – תל עֻשָּׁה, ח', עשה, ח'. זַבָּה. אתר עתיק בתחומי המטה יששכר, 6 ק"מ מצפון לבית שאן.

תֵּל יֵשׁוּעַ – תּלּ סַעְוָה. ראה ישוע.

תל אל־כֻּדָדִי – تل الكدادي. מקום של ישוב קדום מצפון לירקון, בשטח תחנת הכוח ע"ש רידינג; השוה תל א־שּׁוּנָה. וראה את הלוח הארכיאולוגי בערך תל אביב.

תל אל־כַּוָיִר – تل الكواير. תל על כתף ים כנרת, 0.5 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לכפר חָרִבּ.

תל כַּיְסָן – تل كيسان. ראה אכשף.

⁰תֵּל כֶּלֶךְ – תַּלּ אֻם כַּלְחָ’ה. תל של ישוב קדום בגבעות שפלת הנגב, 10 ק"מ מדר’־מע' לדַוָיִמָה.

תל אל־כֻּסַיְפָה – تل الكسيفة. ראה מולדה והשוה גם ח'. כסיפה.

תֵּל כְּפִירָה – ח'. אל־כַּפִירָה. ראה כפירה

תל כַּפְר טָס – تل كفر طاس. ראה ח' כפר טס.

תל כַּפְר יוּבָּא – تل كفر يوبا. ראה תל חט.

תל אל־כַּפְרַיְן – تل الكفرين. תל של ישוב קדום בגדה הצפונית של ואדי כַּפְרַיְן, 7 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לתל נמרין. הוא נמצא על הר סלעים בודד בתוך שטח מושקה מנחל כפרין וחולש על ערבות מואב. בו מערות־קברים רבות מהשלבים הראשון והשני של תקופת הברזל. מזהים אותו עם אבל השטים ⁸⁷⁹, פרט לנ. גליק המחפש את אבל השטים בתל אל־חַמָּה. במרחק 1.5 ק"מ ממע' דר’־מע' לתל אל כפרין נמצאת ח'. אל־כפרין, ובה סימנים של ישוב בתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה.

תל כֻּרְדָנִי – تل كرداني. תל גדול של עיר עתיקה סמוך למקורות נהר נעמן, 10 ק"מ מדר’־מזר' לעכו. המקום היה מיושב החל מתקופת הברונזה הקדומה וכלה בתקופה הערבית הקדומה, פרט לתקופה הביזנטית. שׁוּמַכֶר גלה בבנין הטחנה שעל יד המעין הגדול אבנים, שבהן חרותות אותיות בכתב עתיק (עברית?). סמוך לתל נמצאת ח'. כרדאני של ישוב מימי הבינים ⁸⁸⁰. הצלבנים קראו למקום זה Recordana ראה אפק ^ב.

תל אל־כֻּרוּד – تل الكرود. תל של ישוב קדום בעמק בית שאן, 2 ק"מ מצפ’־מע' לטירת צבי.

תל אל־כַּרַח – تل الكرح. תל של ישוב קדום, 1 ק"מ מדר’־מזר' למטולה.

תל אל־כָּרִים – تل الكريم. כפר בצפון הבשן.

תל אל־כָּרַנְתִּינָה – تل الكرنتينة. תל של ישוב עתיק על שפת הירדן, 5 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן.

תל כֻּרְסוּן – تل كرسون. תל של ישוב ביזנטי קרוב לשפת הים, 1.5 ק"מ מדר’־מע' לאשדוד.

תל אל־כֻּרְסי – تل الكرسي. תל מצפון ליריחו, בו שרידי בנין ובורות עתיקים.

תל כֻּתַּיְבָּה – تل كتيبة. תל של ישוב קדום סמוך לשפתה המערבית של טרכונא, 12 ק"מ מצפ’־מע' לזרואי (אִזְרַע).

תֵּל לִיטְוִינְסְקִי. ראה תל השומר.

תֵּל לָכִיש. – תל א־דֻּוַיְר. ראה לכיש.

תל מַאְרַד – تل مارد. הר (399 מ') המתרומם מעל לישוב חניתה. ניתן לו השם מצפה חניתה.

תל מַרִידָא – تل مريدا. גבעה (497 מ') בגליל העליון, 3 ק"מ מצפ’־מע' למעונה (תרשיח’א). ניתן לה השם העברי גבעת מַרְוָה.

תל אל־מַבְּרוּם – تل المبروم. ראה תל ברומים.

תל מֻבָּרַךּ – تل مبارك. ראה תל ברוכים.

תל אל־מַגָ’דִל – تل المجادل. ראה מגדל־גד.

תל אל־מַגְ’נוּנָה – تل المجنونة. מקום של ישוב קדום בשפלה, 2 ק"מ מדר’־מזר' להוגה (הוּג').

⁰תֵּל מַדְהַב – תל א־דַּ’הַבּ ^א, אתר עתיק (80 מ') בכביש הסרגל, 2 ק"מ ממזרח לצומת מגדו.

תל אל־מַדְרַסָה – تل المدرسة. תל של ישוב בתקופות הברונזה המאוחרת או הברזל הקדומה ליד מעוז חיים, 6 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לבית שאן. בין הכלים מהתקופות הנ"ל נמצאה גם מסכת־פסל ⁸⁸¹.

תל אל־מֻוָגִ’ח – تل المواجح. ראה תל א־רִישׁ,

*תֵּל מוֹנְד. מושבה של נוטעים בשרון הדרומי 10 ק"מ מצפון לכפר סבא, באזור האדמיניסטרטיבי הדר השרון. היא נוסדה בקיץ תרפ"ט (1929) ונקראה על שם אלפרד מונד (אח"כ לורד מלצ"ט), מראשי הציונים באנגליה, מספר יושביה (בסוף שנת תשי"ג) 741 נפש. שטח אדמתה 3,642 דונם, מהם 2,160 ד' מטעי עצי הדר על יד המושבה נמצאת מעברה.

גוש תל מונד הכולל את תל מונד, כפר הֶס, חרות, כפר זיו ועין וֶרֶד מהוה אזור אדמיניסטרטיבי, שעניניו המוניציפליים מתנהלים ע"י מועצה משותפת, שמרכזה בתל מונד.

תל מוּסָא – تل موسى. תל גדול בעמק בית שאן, 5 ק"מ מדרום לגשר המאסף (גִ’סְּר אל־מֻגָ’מִע). בו התקיים ישוב גדול ומבוצר בתקופות הברונזה הקדומה והברזל הקדומה. על תליהם של הישובים הקדומים נבנה ישוב חדש בתקופה הביזנטית, שנמשך גם בתקופה הערבית הקדומה ⁸⁸².

⁰תל מוֹר – תַּלּ מֻרָה – תל אל־חַ’יְדַר. אתר של ישוב עתיק קרוב לשפת הים, 10 ק"מ מדר’־מע' ליבנה. בו עקבות של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת ובשני השלבים הראשונים של תקופת הברזל.

תל אל־מַזָר – تل المزار. מקום של ישוב עתיק במקום בו מתרחב והולך נחל כרית (ואדי פַ’רִעָה) בעמק הירדן, חרסיו הם מכל התקופות, החל בתקופת הברונזה המאוחרת ועד התקופה הערבית הקדומה ⁸⁸³.

תל אל־מַחַלְחִל – تل المحلحل. הר במדבר יהודה, 1 ק"מ מצפון לנבי מוסא.

תל אל־מֻחְ’מַר – تل المخمر. גבעה עם עקבות רבים של ישוב עתיק באחוזת הפרדס היהודי הגדול אל־בַּחַרִיָּה מצפון לירקון. הערבים של הסביבה היו קוראים לגבעה זאת גם בשמות תל חַסַן א־צָּלִח, תל בִּיָרַתּ אל־יַהוּד או תל אַבּוּ אל־בוּם (ע"ש אפלבוים, אחד מבעלי הפרדס). הוא נמצא סמוך לשפך נחל קנה לתוך הירקון. ראה תל קנה.

תל אל־מַחְ’פוּרִיָּה – تل المخفوريّة. אתר עתיק סמוך ליריחו העתיקה.

תל (ח'.) אל־מֻחַפַ’ר – تل (خ) المحفّر. תל וחורבה בשומרון, 10 ק"מ מדר’־מע' לג’נין. בו אבני־בנין וחרסים.

תל מַחָצַ’תּ א־צַּעִ’יר – تل مخاضة الصغير. תל תאומים בעמק בית שאן, על יד מעבר הירדן, הנקרא בשם זה, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' לטירת צבי. חרסיו הם מהתקופות הרומית והביזנטית.

תל אל־מַחַ’רְחַ’ש – تل المخرخس. ראה תל רכש.

תל אל־מִטְבַּע – تل المطابع. שדה דולמנים גדול בעמק הירדן, בקרבת תל א־רָמָה.

תל אל־מַטְלַבּ – تل المطلب. תל של ישוב ביזנטי, 1 ק"מ מצפ’־מזר' לריחו ⁸⁸⁴ העתיקה.

תל אל־מֻטִלָּה – تل المطلّة. אתר עתיק במרחק 2 ק"מ מצפון לים כנרת, 1 וחצי ק"מ ממערב לירדן. בשנת 1951 היה חל זה סלע המחלוקת בין הישראלים ובין הסורים, כשהותקן אפיק הירדן לצורך הזרמת מי הירדן ומי בצות עמק חולה.

תל מִימָס – تل ميماس. תל של ישוב עתיק בעמק עכו, 1 ק"מ מצפ’־מע' לכפר יסיף. על ידו בורות, גת וקברים ועל יד הבאר ברכה בנויה. השוה בית העמק.

תל מַכַּבּ אל־גִ’זְל – تل مكب الجزل. שני תלים ומדרגה, חרסים וכלי צור בעמק הירדן.

תל מַכְּמִישׁ – تل مكميش. תל של ישוב מתקופת מלכי ישראל עד אחר חורבן הבית השני בחוף הים מדרום להרצליה, בגדה הדרומית של ואדי מַכְּמִישׁ.

תל אל־מָלוּל – تل الملّول. תל של ישוב קדום בשרון, 4 ק"מ מדר’־מזר' למגדיאל..

תל אל־מִלְח – تل الملح. ראה תל מלחתה.

תל אל־מָלִחָה ^א – تل المالحة. תל של ישוב בתקופות הברונזה המאחורת והברזל הקדומה והתיכונה ובתקופה הרומית, 1 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן.

תל אל־מָלִחָה ^ב – تل المالحة. אתר עתיק בשפלת הנגב, 9 ק"מ מדר’־מזר' לרוחמה, בו יסודות של בנינים ושברי כלי חרס.

תל אל־מַלָחָה – تل الملاحة. הר ממערב לבצות החולה.

⁰תֵּל מִלְחָה – תל אל־מֻלַיְחָה. הר (237 מ') בגדת נחל שקמה בדרום, 2 ק"מ מצפ’־מזר לישוב ספיח.

תל מַלְחֲתָה – תל אל־מִלְח, תל גדול בנחל מלח, 23 ק"מ ממזרח לבאר שבע. על שיאו השטוח נמצאת חורבה של בנין מרובע גדול, מצפון לו שלש בארות, המפיקות מים רבים בכל השנה, ומדרום לו שרידי העיר הביזנטית מלחתה (Mac9d). על התל פזורים חרסים רומיים המעורבים בחרסים ישראליים וחרסים מתקופת הברונזה הקדומה, ויתכן גם מתקופת הברונזה המאוחרת ⁸⁸⁵. יש ומזהים את התל הזה עם בית פלט (ע"ש) ⁸⁸⁶ או עם צפת־חרמה (ע"ש).

תל אל־מַלָט – تل الملاط. ראה קרוקודיליון פוליס.

תל אל־מֻלַיְחָה – تل المليحة. ראה תל מלחה.

תל אל־מָלִיחָה – تل المليحة. אתר עתיק מעל לגדה הדרומית של ואדי מליחה (המשכו של נחל חָסִי בשפלה). במקומו התקיים ישוב החל בתקופת הברונזה המאוחרת וכלה בתקופה הרומית.

תל אל־מַלָתּ – تل الملات. ראה גבתון.

תל אל־מֻנְטָר – تل المنطار. תל סמוך ליוטה מדרום־מערב, בו דולמנים, מערות ושרידי בנין.

תל מַנָסִף (צַ’הְרַת אל־מַנָסִף) – تل مناسف (ضهرة المناسف). גבשושית בשרון, 5 ק"מ מדר’־מזר' לקלקיליה. בה בורות ואבני־בנין מפוזרות.

תל אל־מֻנְקַטַעָה – تل المنقطعة. שרידים של ישוב קדום, 1 ק"מ מדר’־מזר' לשאר ישוב.

תל אל־מַנַרָה – تل المنارة. הר בגליל העליון, (600 מ'), 4 ק"מ מצפ’־מע' למעונה (תרביח’א). השוה הר מנור.

תל אל־מַנְשִיָּה ^א – تل المنشيّة. ראה גת פלשתים.

תל אל־מַנְשִיָּה ^ב – تل المنشيّة. תל של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת, הברזל הקדומה והתיכונה והרומית, 2 ק"מ מדר' מזר' לבית שאן.

תל אל־מַסוּד – تل المسود. תל של ישוב מתקופת הברונזה התיכונה עד תקופת הברזל הקדומה בעמק חפר, מצפ’־מזר' לכפר ויתקין.

תל אל־מֻסְטָח – تل المسطاح. תל בעמק הירדן, 1.750 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לתל נמרין. הוא חולש על כניסת ואדי גַ’רִיעָה לתוך ואדי שַׁעִיבּ. חרסיו הם מהשלב הראשון של תקופת הברונזה הקדומה.

תל אל־מֻסְטָּרָה – تل المسطّرة. תל של ישוב עתיק בעמק הירדן, מצפון לעוג’א אל

פ’וקא.

תל מַסִיל אל־גִ’זְל – تل مسيل الجزل. תל בעמק הירדן, 6 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן. לפי חרסיו היה המקום מיושב בתקופות הביזנטית והערבית הקדומה.

תל מִסְכָּה – تل مسكة. תל של ישוב בתקופת הברזל הקדומה ובתקופה הרומית סמוך לגדה המערבית של נחל כרית (ואדי פַרִעָה), 12 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לשכם.

תל אל־מַסְנַע – تل المسنع. תל סמוך ליריחו העתיקה.

תל מַסְעוּד – تل مسعود. מקום של ישוב בעמק חפר בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה. בחולות מסביב לתל נמצאים חרסים רבים.

תל מָעוּן – تل ماعون. ראה בית מעון ^ב.

תל מַעָז – تل معاز. הר געש כבוי בצפון הר חורן.

תל מַעִין – تل معين. ראה מעון ^א.

תל אל־מַעַ’רְבִּי – تل المغربي. תל בגדה הצפונית של ואדי שַׁרִיעָה מדרום לעזה. לפי החרסים הפזורים שם על פני שטח גדול היה המקום מיושב מתקופת הפלשתים עד התקופה הרומית.

תל אל־מֻעְ’רַךּ – تل المغرك. תל של ישוב קדום בשפלה, מדר’־מזר' לישוב תקומה.

⁰תל מְפַלְּסִים – תל א־רסְם. תל של ישוב קדום בשפלה. סמוך ליישוב מפלסים, 7 ק"מ ממזרח לעזה.

⁰תל מִפְסָח – תל אל־מַפְשׁוּח. תל של ישוב קדום בשפלה, 2 ק"מ ממזרח לישוב מבועים.

תל אל־מֻצַבִּח – تل المصبّح. תל של ישוב בתקופה הרומית הביזנטית בשפלת הנגב, 3.5 ק"מ מצפ’־מזר' לרפיח.

תל אל־מַצְטַבָּה – تل المصطبة. תל של עיר רומית־ביזנטית בשטח העיר הקדומה של בית שאן, 1.5 ק"מ מצפון לה. בו חומה ומגדל רומיים, שרידים של מנזר וכנסיה, רצפת־פסיפס ברכה, שרידים ארכיטקטוניים ובית קברות עתיק ⁸⁸⁷.

תל אל־מצְטָח – تل المصطاح. תל של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה בעמק הירדן, סמוך לבית נמרה ⁸⁸⁸.

תל אל־מַצְפָ’א – تل المصفاء. תל בגלעד מצפון לגרש. לפי השם היה במקום זה מצפה עתיק.

תל אל־מַקְבַּרַתּ – تل المقبرت. במקום כניסת נחל יבש לעמק הירדן. הוא היה מיושב בתקופות הברונזה והברזל ⁸⁸⁹. ראה יבש גלעד.

תל מִקְדָד – تل مقداد. הר געש כבוי בבשן מצפון לשיח' סַעַד. במרחק קילומטר אחד ממנו נמצא תל מִקְדָד א־צַּעִ’יר. השוה מקד.

תל מַקְחוּז – تل مقحوز. תל של ישוב מהתקופה הרומית בעמק הירדן. בדרך מיריחו לבית שאן.

תל אל־מַקְלוּבּ – تل المقلوب. תל גדול בגלעד מדר’־מזר' לכפר אָבִּל, הוא אבל (Abila) של הדקפוליס. החל החולש על נחל יבש היה מיושב בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה והברזל הקדומה ושוב בתקופה הרומית הביזנטית. אולברייט מזהה אותו עם אבל מחולה ⁸⁹⁰ ונ. גליק עם אבל מחולה ומחולה ⁸⁹¹. ראה את הערכים האלה במקומם.

תל מָרֵאשָׁה – תל צַנְדַחַנָּה. ראה מראשה. ⁸⁹²

תל אל־מִקְלַע – تل المقلع. תל במואב סמוך לים המלח, מצפון ללשון.

תל אל־מַקַרְקַשׁ (מַחַ’רְחַ’שׁ) – تل المقرقش (المخرخش). תל של עיר בתקופת הברונזה הקדומה בין הר תבור ובין עין דאר. ראה ההערה לע' רמת, והשוה תל רכש.

תל מַרַד – تل مرد. הר בגליל העליון (399 מ') המתרומם מצפון לחניתה, הוא נקרא בעברית הר חניתה.

תל אל־מֻרָה – تل المرّة. ראה תל מור ותל אל־ח’ידר.

⁰תל מַרְוָה – תל מַרְדָה. אתר עתיק (497 מ') מדרום לנחל געתון.

תל אל־מֻרַיְבִּד – تل المريبد. נקרא גם תל אל־הֻנוּד. מקום של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה בעמק גניסר, סמוך למושבה מגדל.

תל מַרִידָה – تل مريدة. גבעה (479 מ') בגליל העליון, 2.5 ק"מ מצפ’־מע' למעונה. היא קבלה את השם העברי גבעת מַרְוָה.

תל מַרְיַם – تل مريم. ראה מגרון.

תל אל־מַרְכַּבּ – تل المركب. ראה בית המרכבות.

תל אל־מִרְמַתָּה – تل المرمتة. תל של ישוב קדום בגלעד, 8 ק"מ מדרום לאִרְבִּד.

תל אל־מַרַסָן – تل المرسان. ראה יפתח־אל.

תל אל־מַרְקִד – تل المرقد. הר (723 מ') בגבול ארץ גלעד והמדבר, 11 ק"מ מצפ’־מע' לתחנת מסה"ב אל־מַפְרַק.

תל אל־מַשְׁנַקָה ^א – تل المشنقة. תל של ישוב בתקופות הביזנטית והערבית הקדומה סמוך לברור חיל מדרום. בו עקבות של יסודות, חרסים ואבני גויל על פני הקרקע. ראה גם תל ברוך.

תל אל־מַשְׁנַקָה ^ב – تل المشنقة. מקום של ישוב קדום (500 מ') בגליל העליון, 2 ק"מ מצפ’־מע' למעונה, ניתן לו השם העברי גבעת קִדָּה או תל קדה.

תל אל־מִשְׁקַפָה – تل المشقفة. תל של ישוב קדום בשפלה, על יד הכפר חַמָמָה מדרום, בו שרידים של קירות בנויים לבנים, חרסים וקברים.

⁰תל מַשָּׁשׁ – תל מִמְשָּׁש (תל מַחְפ’וּז). ראה תל א־סבע.

תל מֻתַּוַּק – تل متوّق. הר (668 מ') בבשן, 12 ק"מ מצפ’־מזר' לנוה.

תל אל־מֻתַסַלִּם – تل المتسلّم. ראה מגדו.

תל נְבָלָּט. ראה נבלט.

⁰תל נָגִילָה – תל א־נָּגִ’ילָה. תל של ישוב קדום בשפלת הנגב, 5 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לרוחמה. הוא היה מיושב בכל תקופות הברונזה ובתקופת הברזל הקדומה והתיכונה, הפרסית, ההלניסטית, הביזנטית והערבית הקדומה ⁸⁹³. אַבֶּל מזהה אותו עם עגלון ⁸⁹⁴, ראה גם בתואל.

תל א־נַּגְ’מָה – تل النجمة. הר בשומרון, 5 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לשכם.

תל א־נוּרִיָּה – تل النوريّة. תל של ישוב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת בשרון על יד שיח' צאלח ⁸⁹⁵.

תל א־נַּחְל – تل النحل. תל של ישוב עתיק. 5 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לחיפה. חרסיו הם מתקופות הברונזה והברזל עד סוף תקופת המלכים ומהתקופה הרומית עד התקופה הערבית הקדומה ⁸⁹⁶. ראה משאל ⁸⁹⁷.

תל נִמְרוּד – تل نمرود. זוג של תלים, 5.5 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן. חרסיהם מעידים על ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והברזל, ובמיוחד בתקופות הרומית והביזנטית ⁸⁹⁸.

תל נִמְרִין – تل نمرين. ראה בית נמרה.

תל א־נַּעְם (א־נָּעַם) – تل النعم (الناعم). תל סמוך למושבה בית גן שבגליל התחתון. לדעת סאריסאלו ⁸⁹⁹ ואחרים הוא התל של העיר ינעם, הנזכרת בתעודות המצריות מלפני כבוש יהושע ואחריו, ואולי יש לקבוע בו את מקומה של נעמן (84 T₃).

⁰תל נַעֲמָה – תל א־נָּעֲמָה (ח'. תל א־נָּעַם) – تل الناعمة (خ. تل الناعم). תל גדול (82 מ') וחורבה בעמק חולה, בגבול הצפוני של בצת חולה (משק שווארץ), בו שרידים של תעלות־הגנה, ורבים בו החרסים הערביים ⁹⁰⁰ מדרום לתל אל־קָצִ’י וממערב לכפר בלום. הוא היה מיושב בכל תקופות הברונזה, ואין בו סמנים של ישוב בתקופת הברזל. לדעת אולבריט הוא מקומה של העיר יְנֹעָם ⁹⁰¹ (השוה את הערך הקודם).

תל א־נַּצְבָּה – تل النصبة. תל של עיר עתיקה מאד, במרחק 12 ק"מ מצפון לירושלים, בדרך לשכם (800 מ'). בו מערות קברים מן התקופה הכלקוליתית. בחפירות, שנערכו בתל זה על ידי W. T. Bade בשנים 1926 – 1932. נתגלתה עיר חשובה עם שרידים של מבצר חזק מתקופת השופטים ומימי המלוכה ומהתקופה הפרסית ⁹⁰². בַּדֵי מחליט איפוא, שתל א־נצבה היא מצפה שמואל. הוא מביא סמוכין אלה לזהוי זה: א) באחד הקברים שבבית הקברות המערבי של התל נמצא חותם “ליאזניהו עבד המלך”. יאזניהו בן המעכתי היה אחד משרי צדקיהו בזמן כבוש ירושלים על ידי נבוכדנאצר. הוא נמלט מהעיר עם חיל צבא קטן סמוך למפלתה. אח"כ היה בין השרים, שנשבעו שבועת אמונים לגדליהו בן אחיקם במצפה, וישבו בעיר זו (מ"ב כה, כג–כד; ירמ' מ, ח–ט); ב) כלי החרס והאבנים היקרות שמצאו ביתר הקברים הם מזמן גלות בבל; ג) השער, הבנינים היפים והצורות הארכיטקטוניות של החומה מוכיחים, לפי דעתו, למעלה מכל ספק, שאסא בנה כאן את המצפה ⁹⁰³. ד) נמצאו גם שרידים ניכרים מימי שיבת ציון.

בדעה זו תומכים דלמן ⁹⁰⁴, פיתיאן אדמס ⁹⁰⁵ ואַבֶּל ⁹⁰⁶, ברקלי, אולבריט והרצברג סבורים שבתל א־נצבה מקומה של עטרות הארכי ⁹⁰⁷. גרסטנג ⁹⁰⁸ מזהה אותו עם בארית, ולדעת בֶּהל ⁹⁰⁹ היא גבעון ⁹¹⁰, השוה גם מצפה ^א.

תל א־נָּצִרָה – تل الناصرة. תל קרוב לשפת הים, מדר’־מע' לעזה. בו עקבות של בנינים, חרסים ושברי שיש.

תל נַקְבּ אל־עַרָיִס – تل نقب العرائس. תל בגדה הצפונית של ואדי פָרִע. חרסיו הם מתקופת הברונזה הקדומה ומהתקופה הרומית.

תל א־נֻּקַיְד – تل النقيد. ראה תל א־סנם.

תל א־סַּבָּט – تل السباط. מקום של ישוב בתקופה הרומית ובתקופה הערבית הקדומה, 10 ק"מ מצפ’־מזר' לחיפה.

תל א־סַּבְּע – تل السبع. תל על הר במקום בו נכנס נחל חברון לתוך עמק באר שבע, 4.5 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לבאר שבע. בו נתגלו שרידים של מצודה, כנסיה, שרידי־בנין מתקופת הסלבקים ובניינים של כפר גדול מהתקופה הביזנטית. בגבים שחופרים באפיק הנחל מוצאים מים ברוב ימות השנה. החרסים הם מהתקופה הישראלית עד סוף התקופה הביזנטית, שאןזנחרב הכפר על ידי הפולשים הערביים. ראה באר שבע ושבע והשוה גם תל משש.

תל א־סֻּוַיְד – تل السويد. חורבה של מצודה קטנה על גבעה, 4 ק"מ מדר’־מזר' לעקרבה.

תל א־סּוּנָה – تل السونة. מקום של ישוב עתיק בבשן, 4 ק"מ מדר’־מזר' לנוה.

תל א־סַּחִ’ינָה – السخينة. מקום של ישוב קדום, 4 ק"מ מדרום לשאר ישוב.

תל סִיחָן – تل سيحان. ראה תל שִׁיחן.

תל א־סַּלָה – تل السلة. מקום של ישוב ביזנטי, 17 ק"מ ממזרח לבאר שבע ⁹¹¹.

תל א־סָּכּוּתּ – تل الساكوت. מקום של ישוב קדום בעמק הירדן, 18 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לתבץ (טובאס). על שטח גדול נמצאים יסודות, גלי אבנים וחרסים ומצפון לו בית קברות עתיק.

תל א־סַּכַּן – تل السكن. תל כפול בשפלה במחצית הדרך מתֻּלוּל אל־חֻמְר לחולות. התלים מכוסים דשן, סימן שישובם נשרף עד היסוד. חרסי התלים הם מתקופת שלטון החיקסוסים ובכלל מתקופת הברונזה התיכונה.

תל א־סֻּלְטָן ^א – تل السلطان. תל גדול מצפון ליריחו של היום. ראה יריחו.

תל א־סֻּלְטָן ^ב – تل السلطان. תל גדול ליד הגדה השמאלית של נחל שורק (נהר רוּבִּין). הוא היה מיושב מתקופת הברונזה הקדומה עד התקופה ההלניסטית, ביחוד בתקופה הפרסית ⁹¹². ראה אלתקה. אַלט מציע לזהותו עם מח’ז של התעודות המצריות.

תל א־סַּלָקָה (א־סַּלַקָתּ) – تل السلاقة (السلقات). תל של ישוב קדום בפרדסי נס ציונה, 3 ק"מ מדר’־מזר' למושבה, בו חרסים, אבני־בנין מפוזרות, ארון־מתים, שבר של פסיפס ושפך־עיים עתיק.

תל א־סֻּמַיְרִיָּה – تل السميريّة. תל גדול, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לעכו, בדרך לגליל העליון. לפי חרסיו התקיים במקום זה ישוב בכל תקופות הברונזה ובתקופת הברזל הקדומה ושוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית של ימי הביניים. בו חורבות של בניינים הבנויים אבנים מסותתות, רצפות־פסיפס, עמודים, בורות וקברים.

תל א־סַּמַךּ – تل السمك. תל בשפת הים מצפ’־מע' לחיפה, בו עקבות של חומות עתיקות, חורבות, יסודות של בנין בצורת חצי גורן עגולה, מקום עגון אניות ובית קברות פיניקי חצוב בסלע. חרסיו הם מהתקופה הרומית־הביזנטית, ביחוד של כלים מאיי יון (כלי טֶרָה סיגילאטה).השרידים, ביחוד הפסיפסים, הם מהתקופה הביזנטית. על דלת שיש של קבר אחד חרות צלב ⁹¹³. Kopp משער, שתל זה הוא מקומה שלPorphyrion ⁹¹⁴. השוה ע' חיפה.

תל א־סַּמַן ^א – تل السمن. תל של ישוב קטן בתקופת הברונזה המאוחרת בעמק זבולון, מדר’־דר’־מזר' לתל הַרְבַּג', 10 ק"מ מדר’־מזר' לחיפה.

תל א־סַּמַן ^ב – تل السمن. תל של ישוב בתקופת הברונזה בבשן, סמוך לראש נחל אחריר. הוא מקומה של העיר שמן הנזכרת ברשימת החותמש השלישי (18 T₃).

תל א־סַּמַנָה – تل السمنة. תל של ישוב קדום בבשן, 5 ק"מ מדר’־מע' לנוה.

תל א־סַּמַרָתּ – تل السمرات. חל סמוך ליריחו העתיקה. עליו רצפת פסיפס בצבעים.

תל א־סַּנְגַ’ק – تل السنجق. מקום של ישוב עתיק מאד, 2.5 ק"מ מדר’־מזר' לראש פנה, בו חומה מגליתית, ערמות אבני־בנין, יסודות וכלי צור. חרסיו הם מתקופת הברונזה.

תל א־סַּנַם – تل السنم. מקום של ישוב בתקופות היונית והרומית בגדה הימנית של נחל עזה, 8 ק"מ מדר’־מע' לעזה. עליו חרסים ושברי שיש.

תל א־סַּנָם – تل السنام. תל של ישוב קדום בגלעד, 9 ק"מ מצפ’־מזר' לבית רָס.

תל סַעַד – تل سعد. כפר על גבעה מצפון להר חורן.

תל סַעְוָה – تل سعوة. ראה ישוע.

תל סַעִידִיָּה – تل سعيديّة. שני תלים בעמק הירדן, שהיו מיושבים מתקופת הברונזה הקדומה ועד הברזל הקדומה. ראה צרתן והשוה גם ההערה לע' צפון.

תל סֻפַרִי – تل سفري. תל של ישוב קדום, 18 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לשכם, בו אבני־בנין עתיקות ומצד צפון קבר עם פתח מחוטב.

תל א־סֻּפְרָנִי – تل السفراني. מקום של ישוב קטן קדום, 10 ק"מ מדרום לבית שאן.

תל א־סַּקָתִּי – تل السقاتي. תל בנגב, 12 ק"מ מצפ’־מזר' לבאר שבע, סמוך לכביש היורד מחברון. עליו שרידים של בתים ובאר הרוסה. השוה תל שוקת.

תל א־סֻּרוּג' – تل السروج. תל של ישוב רומי, 4 ק"מ ממערב לְיָמוּן בנפת ג’נין. בו קירות הרוסים, יסודות של בניינים, בורות וקברים חצובים וחציבות בסלעים.

תל א־סַּרִי – تل السرّي. שרידים של חומת עיר וחרסים על פני הקרקע סמוך לשפת הים, 5 ק"מ מדרום לטנטוּרה.

תל א־סַָּרָם – تل السرام. תל בנגב באמצע נחל סראם, 4 ק"מ מדרום לנצנה. בו הרבה גלילות וקברים וחומה מאמצע האלף השני לפסה"נ וכן גם קברים ושרידי בנינים מהתקופות הביזנטית והערבית הקדומה ⁹¹⁵.

תל עַבְּדוּן – تل عبدون. שרידי חומות ובור, 0.5 ק"מ מדר’־מזר' לדאר.

תל עַבְּד מָר – تل عبد مار. שיא בהר חורן, מדרום לסלכה.

תל עַבַּיְדִיָּה – تل عبيديّة. ראה אל־עבידיה.

תל אל־עַג’וּל ^א – تل العجول. הר געש כבוי במזרח עמק יזרעאל (344 מ'), במדרונו יושבת עין דור. על התל גלי אבני־בניין עתיקות וחרסים מתקופות הברונזה והברזל, הרומית המאוחרת והערבית הקדומה. ב. מייזלר מציע לזהות את התל הזה עם אנחרת ⁹¹⁶.

תל אל־עַג’וּל ^ב – تل العجول. תל של עיר עתיקה. 8 ק"מ מדרום לעזה. ראה בית עגלים.

תל אל־עַג’וּל ^ג – تل العجول. תל של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה בשרון, סמוך לביר עַדַס. 2 ק"מ ממזרח למגדיאל.

תל אל־עַג’וּל ^ד – تل العجول. תל של ישוב קדום בעמק יזרעאל, 1.5 ק"מ מדר’־מע' לעין דור. בראשו ערמות אבנים וחרסים.

תל אל־עַדַס – تل العدس. מקום של ישוב עתיק, 2 ק"מ מדר’־מזר' למושב תל עדשים.

*תל עֲדָשִׁים. מושב־עובדים הנמנה עם תנועת המושבים בעמק יזרעאל, 5 ק"מ מצפון לעיר יזרעאל (עפולה), סמוך לכביש העולה לנצרת, באזור האדמיניסטרטיבי יזרעאל. שמו הערבי היה תל עַדַס. המקום נושב לראשונה בתחלת שנת תרע"ד (סוף 1913) על ידי חברי “השומר” אח"כ התישבה בו קבוצה. בשנת תרפ"א (1921) עלו על המקום עולי טרנסילבניה, שיסדו בקרבתו את כפר גדעון. מושב־העובדים קיים מיום י"ח חשון תרפ"ד (28.10.1923). מספר יושביו בסוף שנת תשי"ג 399 נפש ושטחו 7,500 דונם, מהם 6,350 ד' אדמת מזרע והשאר מטעי עצי פרי, כרמים, גנות ירקות וחורשת עצי איקליפטוס. משנת תשי"א נמצא על ידה מעברה ובה בסוף תשי"ג 659 נפש.

תל אל־עַוְגָ’ה – تل العوجة. זוג תלים נמוכים ועליהם חרסים על שפת הים מצפ’־מע' לדיר אל־בַּלַח.

תל אל־עַוַנְטִיָּה – تل العونطيّة. גבעה בחולות. 10 ק"מ מדר’־מע' ליבנה. על החולות חרסים.

תל עַ’זָּה – تل غزّة. תל של ישוב גדול בקצה החולות, במרחק 1 ק"מ מצפון לפי נחל שורק (רובין). חרסיו מעידים על ישוב מתקופת הברזל התיכונה עד התקופה הרומית, בו נתגלו מטבעות רבות מהתקופה הפרסית וקרמיקה מהתקופות הפרסית וההלניסטית.

תל אל־עַזָזִיָתּ – تل العزازيات. גבעה (280 מ') ממזרח לשאר ישוב בגליל העליון, סמוך לו ח'. עזאזיאת. ניתן לו השם העברי גבעת עֲזָז.

תל עַזִיזִיָּה – تل عزيزيّة. כפר קטן בקרבת צפת.

תל אל־עַזַיְמָה – تل العزيمة. ראה בית הישימות.

תל עֲזֵקָה - ח'. תל זַכַּרִיָּה. ראה עזקה.

⁰תל עֵיטוֹן – תַּלּ עַיְטוּן. ראה עיטם ^ב.

תל עֵין חַדָּה. אתר עתיק בשטח נחלת יששכר, על יד הכפר חַדָתָ’ה, 6 ק"מ ממזרח לכפר תבור. השוה עין חדה.

תל עַיְן סָבּוּר – تل عين سابور. גבעה בגליל העליון. 2 ק"מ מדרום לתל חי. בה חצובות מערות קברים. כנראה שמשה גבעה זו בית קברות בתקופה הרומית. ראה תל רועים.

⁰תל עִירִית – תַּלּ ואדי א־זַּיְתּ. תל של ישוב ביזנטי בשפלה, 1 ק"מ מדר’־מע' למפלסים.

תל אל־עַ’לְטָה – تل الغلطة. תל של ישוב רומי בעמק יזרעאל, 1,750 ק"מ ממזרח לכפר יהושע. ראה מרעלה והשוה תל רעלה.

תל אל־עַלְיָא – تل العليا. שיא בהר חורן.

*תל עָמָל. ראה ניר דוד.

תל עַמָּר – تل عمّار. הר בדרום טוכונא (860 מ').

תל אל־עַמְר – تل العمر. תל של ישוב בתקופת הברזל סמוך לשפתו המערבית של נחל קישון, במקום שם מתקרבות אליו שלוחות הרי הגליל התחתון ⁹¹⁷. ראה חרשת הגויים והשוה גם תל גבע שמן.

תל עַמָּתָּא – تل عمّاتا. ראה עמתו.

תל אל־עֻ’נַיִּמָה – تل الغنيّمة. מקום של ישוב בתקופת האבן מהלך חצי שעה ממערב לשומרון. על התל כלי צור, קברים, חרסים מהתקופה הרומית ופסיפס.

תל עַ’נָם – تل غنام. תל של ישוב בתקופה הכלקוליתית בעמק הירדן, 4 ק"מ ממערב לתל נמרין ⁹¹⁸.

תל אל־עַסְכַּר – تل العسكر. חורבה סמוך למכמש מצפון.

תל עִפְרַיִן – تل عفرين. תל בשרון, 3 ק"מ מדר’־דר’־מע' לכרכור. בו התקיים ישוב מתחלת תקופת הברונזה התיכונה עד סוף התקופה הרומית ⁹¹⁹. השוה חפר.

תל עַצוּר – تل عصور. תל של ישוב קדום על הר מצפון לרם אללה, ראה בעל חצור.

תל עֻצַיְפִ’ר – تل عصيفر. תל של ישוב קדום בנגב, 1 ק"מ מדר’־מזר' לפטיש.

תל אל־עַצָ’ם – تل العضام. אתר עתיק סמוך למקור נחל אל־פֻ’וָּר, 6 ק"מ ממזרח לחיפה. לפי חרסיו היה מיושב מתקופת הברונזה התיכונה עד סוף התקופה הרומית. בו יסודות של בנינים ובאר בנויה עם תעלה.

במפת ה־Survey הוא רשום בשם תל א־צּוּבָּת, והוא נקרא גם תל אל־חִ’יָר.

תל אל־עַקַבָּא – تل العقبة. תל בערבות יריחו. בו נתגלו שרידים של מצודה הירודיינית ⁹²⁰.

תל אל־עַרָאִס – تل العرائس. אתר עתיק סמוך לתל יריחו העתיקה.

תל אל־עַ’רְבִּי – تل الغربي. אתר עתיק בשפת בקעת בית נטופה, סמוך לתל בִּרְוָה. הוא היה מיושב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת.

תל עֲרָר. ראה ערד.

תל עַ’רִיָּה – تل غريّة. כפר בדרומו של הר חורן.

תל עֻרַיְמָה – تل عريمة. מקום של ישוב כנעני סמוך לשפתו הצפונית־המערבית של ים כנרת. בחפירת תעלות באתר נתגלו כלי חרס מתקופת הברזל, שברי סכין של ברזל, שבר נחושת ושבר אסטילה של תחותמש השלישי ⁹²¹. ראה כנרת ^א.

תל עֲרֹעֵר – ח'. עַרְעַרָה. מקום של ישוב בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה ובתקופה הנבטית. ראה ערער ^א.

תל עַרְעַר – تل عرعر. כפר בבשן, 11 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לאל־מֻזַיְרִיבּ. ראה ערער ^ב.

תל עֻשָּׁה – تل عشّة. גם ח'. עֻשָּׁה או ח'. זַבָּה, 6 ק"מ מצפון לבית שאן. ראה תל יששכר.

תל עֶתֶר – ח'. אל־עַתָּר. ראה עתר.

תל אל־פ’וּל ^א – تل الفول. אתר עתיק על הר מצפון לירושלים, בו שתי מצודות מתקופת הברזל ומצודה הלניסטית מהמאות ג’–ב' לפסה"נ. ראה גבע ^ב וגבעת שאול.

תל אל־פ’וּל ^ב – تل الفول.אתר עתיק על יד גדתו הצפונית של נחל שורק, 8 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לגדרה, בו שרידי יסודות של בנינים וחרסים מתקופת הברונזה המאוחרת. על התל נמצא בית קברות של הכפר הערבי הנטוש שַׁחְמָה ⁹²².

תל אל־פִ’ר – تل الفرّ. ראה תל שלבים.

⁰תל פָּר – תל אל־פָ’ר. אתר עתיק בקרבת ח'. אִבְּטָן. מצפון לכפר חסידים. יש שמזהים אותו עם בֶּטֶן.

תל אל־פָ’רִעָה ^א – تل الفارعة. ראה תרצה.

תל אל־פָ’רִעָה ^ב – تل الفارعة. ראה שרוחן.

תל א־צּוּבָּתּ – تل الصوبات. ראה תל אל עַצָ’ם

תל א־צֻּוָּן – تل الصوّان. תל סמוך למכמש, מדרום־מזרח לה.

*תל צוּר. מושב של ארגון “חרות” בשרון 5 ק"מ מדר’־מזר' לנתניה. נוסד בטבת תרצ"ג (24.12.1932). המושב מנה בסוף שנת תשי"ג 358 נפש.

תַּל צַנְדַחַנָּה – تل صندحنّة. ראה מראשה והשוה תל מראשה.

תַּלּ א־צַּעִ’ירָה – تل الصغيرة. ראה תל אל־אַחְצַּ’ר.

תַּלּ א־צָּפָא – تل الصفاء. תל של ישוב קדום, 4 ק"מ ממע’־צפ’־מע' למשמר הירדן. בו גלים של אבני־בנין, גתות, קברים וחציבות בסלעים.

⁰תֵּל צִפּוֹר – תַּלּ א־תֻּיוּר, תל של ישוב קדום בשפלה ליד חַתָּה. אולי הוא מקומה של העיר חדשה (ע"ש).

⁰תֵּל צָפִית – תַּלּ א־צָּפִי. ראה לבנה.

תל א־צֻפַיְח – تل الصفيح. הר בחורן, שלרגליו יושבת העיר סלכה.

תל א־צַּפְצָפָה – تل الصفصافة. תל של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה ובשלבים א' וב' של תקופת הברזל בגליל התחתון, על יד עין דור.

תל א־צַּפְרָנִי – تل الصفراني. תל קטן בעמק בית שאן, 2 ק"מ מצפ’־מע' לטירת צבי. ניתן לו השם העברי תל צופרים.

תֵּל צִקְלָג – ח'. חֻוַיְלִפָה. ראה צקלג.

תל א־צֻּ’רוּר – تل الضرور. תל של ישוב מהמאה הי"ח עד המאה הח' לפסה"נ בשרון, מדר’־מע' לכַּרְכּוּר.

⁰תל צְרוֹר – ח'. מֻצְרָרָה. אתר עתיק בעמק יזרעאל, מצפ’־מע' לכפר יהושע.

תל א־צָּרִם – تل الصارم. ראה רחוב ^ד.

תל א־צֻּרִס – تل الصرس. זֶרם לבה מצפון להרי חורן.

תל צָרְעָה. ראה צרעה.

תל אל־קָבּוּס – تل القابوس. תל של ישוב קדום מצפ’־מזר' לענתות.

⁰תל קִדָּה, 500 מ', אתר עתיק, 2.5 ק"מ מצפ’־מע' למעונה. השם ניתן לפי הצמח קדה המצוי בסביבה. ראה תל אל־מַשְׁנַקָה ^ב.

תל קִדָח אל־עַ’וְל. ר' תל חצור.

תל אל־קֻדַיְרָתּ – تل القديرات. ראה קדש ברנע.

תל אל־קַדַס – تل القدس. ראה חצור ^א.

תל קֶדֶש ^א – ח'. קַדַס. מקומו של קדש בגליל, בהר נפתלי (ע"ש).

תל קֶדֶש ^ב – תל אַבּוּ קֻדַיְס (86 מ'), 1 ק"מ ממזרח למשק גבעת עוז. היא קדש ביששכר.

תל אל־קַוְס ^א – تل القوس. ראה צפון.

תל אל־קַוְס ^ב – تل القوس. תל של ישוב עתיק ממזרח ליריחו.

תל אל־קַוְקָה (קַוְקַעָה) – تل القوقة (قوقعة). ראה אילון.

תל אל־קַזִיָה (מִסְכָּה) – تل القزية (مسكة). תל סמוך לכפר מִסְכָּה בשרון. עליו נמצאים חרסים ושברי זכוכית, שרידים של בנין בנוי בניה גסה ואבנים מפוזרות.

תל אל־קַזָּעִי – تل القزّاعي. תל של ישוב קדום בעמק מַרְג' א־סַּנּוּר, ממזרח לכפר סנור.

תל אל־קַטִיפָה – تل القطيفة. תל בשפת הים, 6 ק"מ מצפון לחָ’ן יוּנִס. הוא היה מיושב בתקופות הברונזה הקדומה והברזל התיכונה. מדרום־מזרח לתל נמצאים עקבות של בית קברות עתיק וחרסים רומיים־ביזנטיים.

תל קַטְעַתּ א־סַּדּ – تل قطعة السدّ. מקום של ישוב קדום, מחצית הקילומטר מצפ’־מזר' לכפר גלעדי.

תל אל־קִטָף – تل القطاف. תל בעמק בית שאן, במרחק 200 מ' מצפון למַסִיל אל־גִ’זְל. חרסיו מעידים על ישוב בתקופות הברונזה המאוחרת, הברזל הקדומה והתיכונה, הרומית והביזנטית ⁹²³.

תל אל־קִטָף מַכָּבּ – تل القطاف مكاب. תל גדול על שטח של 25 דונם בערך בעמק בית שאן, סמוך למעבר הירדן מַחָיצַ’ת טֻרַיְחִם, 5 ק"מ ממזרח לשדה אליהו ⁹²⁴, לפי חרסיו היה המקום מיושב החל מתקופת הברונזה הקדומה וכלה בתקופה הערבית הקדומה, פרט לתקופת הברונזה התיכונה.

תל קַיְסוּן – تل قيسون. ראה קשיון.

תל קֻלַיְלָה – قليلة. תל של ישוב קדום (302 מ') בעמק יזרעאל המזרחי, 1 ק"מ מצפ’־מזר' לנוּריִת (נוּרְס), ניתן לו השם העברי הר שאול.

תל קַמוּן – تل قمون. ראה יקנעם.

תֵּל קָנָה. ראה תל אל־מֻחְ’מַר.

תל אל־קַנְטוּר – تل القنطور. תל על שפת הים, 1 ק"מ מדרום להרצליה. על התל ומסביב לו היה ישוב גדול בכל ימי הבית השני, חרסי המקום הם פרסיים, יוניים, הלניסטיים ורומיים ⁹²⁵. השוה מַכְּמִשׁ.

תל אל־קֻנַיְטִרָה – تل القنيطرة. ראה תל קשת.

תל אל־קֻנַיְטְרִיָּה – تل القنيطريّة. תל בשפתו המערבית של ים כנרת, בו סימנים של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והברזל. ראה רקת.

תל קַסִילָה – تل قسيلة. תל של ישוב קדום בתחום תל אביב מעבר לירקון, במרחק 250 מ' מהנהר וקרוב לכפר שיח' מֻוַנַּס. בחפירות, שנערכו בתל בשנים 1949 – 1950 בהנהלת פרופ' ב. מייזלר ובהוצאות עירית תל אביב, נחשפו שכבות של ישוב ממושך החל מתקופת הברזל הקדומה (הפלשתית) וכלה בתקופה הערבית הקדומה. בתל נחשפו שרידי ביצורים ובנינים מהתקופה הפלשתית (שכבות IX – XII) ומתקופת המלוכה הישראלית (שכבות VII – IX) וכן מצודה פרסית (שכבה VI) ושרידים ניכרים מפרקי הזמן המאוחרים יותר ⁹²⁶. ממצאי העתיקות מוצגים במוזיאון שבמקום ובבית הנכאת לעתיקות בתל אביב.

תל אל־קַסִיס – تل القسيس. תל בכרמל סמוך לאל־מֻחְרַקָה. מדרום לקרית חרושת. השם (תל הכהן) רומז על כהני הבעל, שהקריבו קרבנות במקום זה ⁹²⁷. ניתן לו השם העברי תל קָשִׁישׁ.

תל קַעַדָן – تل قعدان. תל קטן בעמק הירדן, במרחק מחצית הק"מ מצפ’־מזר' לתל דיר עלא (סכות). הישוב במקום זה היה מעין פרבר של סכות, אולי הוא בית סכות. על התל יסודות של בניין גדול וחרסים מתקופת הברונזה הקדומה עד התיכונה.

תל אל־קֻעַיְס – تل القعيس. הר בדרום חורן (1107 מ').

תל אל־קַצַבּ – تل القصب. תל של ישוב קדום בגליל העליון, 3 ק"מ ממזרח לראש פנה. כלי הצור ואבני הבזלת שעל פני התל מורים על ישוב בתקופה הפריהיסטורית. החרסים שעל פני האדמה הם רומיים וערביים מימי הבינים.

תל אל־קָצִ’י – تل القاضي. תל בארץ ירדן שלרגליו נובעים מי מקור נהר א־לְדָּן העשיר במים בין נחלי מקורות הירדן. חרסיו הם מהתקופות הקדומות. בו עקבות של חומה בנויה אבני בזלת ולמורדותיו צורה של אמפיתיאטרון. בין תל זה ובין אבל בית מעכה נמצאים דולמנים רבים ועגולי אבנים (Cairn) ⁹²⁸.

השם הערבי של התל וכן גם השם הערבי של הנהר, שמקורו לרגלי התל, הטעו את החוקרים, שזהו את תל אל־קָצִ’י עם דן (ע"ש והשוה גם תל דן). ר' בית רחוב ורחוב ^ג.

⁰תֵּל קָצִיר – תל אל־קַצְר. גבעה בככר הירדן, מדר’־מזר' לים כנרת, החולשת על הדרך העוברת לאורך שפתו הדרומית המערבית של ים כנרת ועל מעבר הירמוך, שבו נפגשות שלש מדינות: ישראל, סוריה וירדן. במאי 1948 שמש תל זה בסיס לכחות הצבא הסורי, שהרעישו ממנו את ישובי עמק הירדן. צה"ל כבש אותו, ובנובמבר 1949 התישבה על הגבעה קבוצה של צעירים מתנועת הצופים וחברי נח"ל. ראה בית קציר.

תל אל־קַצְר ^א – تل القصر. ראה תל קציר.

תל אל־קַצְר ^ב – تل القصر. ראה מצד רחבות.

תל אל־קֻרַיְן – تل القرين. אתר עתיק מצפ’־מע' ליריחו.

תל קַרַנְטִינָה – تل قرنطينة. אתר עתיק בעמק בית שאן, 3.5 ק"מ מדר’־מע' לגשר א־שיח' חֻסַיְן. חרסיו הם מסוף תקופת הברונזה הקדומה, מתחלת תקופת הברונזה התיכונה ומהתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית ⁹²⁹. ניתן לו השם העברי תל כרפס.

⁰תֵּל רוֹן ⁹³⁰– תל שיח' אבו יוסף (86 מ'). בקרבת עמיר. לרגליו בנוי האמפיתיאטרון של האזור.

⁰תֵּל קָשִׁישׁ. ראה תל אל־קסיס.

⁰תֵּל קֶשֶׁת - תל אל־קֻנַיְטְרָה. אתר עתיק בשפלה מדרום לעיי פלוגות (פַ’לוּגָ’ה). חרסיו הם מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה, הפרסית והרומית ⁹³¹.

⁰תֵּל רֹאשׁ - ח'. תל א־רְֻוַיְסָה. הר (736 מ') ועליו אתר עתיק בגליל העליון, ליד מפשטה ממערב. חרסיו דומים לאלה שבתל קדש נפתלי והם מתקופת הברונזה הקדומה ועד התקופה הערבית ⁹³².

תל א־רֻגְם אל־אַבְּיַץ' – تل الرجم الابيض. הר (572 מ') בגלעד, 7 ק"מ מצפ’־מע' לאִרְבִּד.

תל א־רַדְעָ’ה – تل الردغة. אחר עתיק בעמק בית שאן, 3 ק"מ מדרום לטירת צבי. הוא היה מיושב מתקופת הברונזה הקדומה עד תקופת הברזל הקדומה, ושוב מתקופת הברזל המאוחרת עד התקופה הערבית הקדומה ⁹³³. ראה שלם ^ב.

תל א־רוַיסָה – تل الرويسة. ראה תל ראש.

⁰תל רוֹעִים – תל עַיְן סַבְּר. גבעה (210 מ') במרחק 1ק"מ מדרום לתל חי. השם נקבע לזכר קבוצת הרועים מתל חי, שנפלו חלל בפרוע הערבים פרעות בעמק חולה.

תל רוּסָתּ – تل روسات. הר סמוך לביתר ממזרח לה.

תֵּל רְחוֹב – תל א־צָּרִם. מקומה של רחוב ^ד בעמק בית שאן. על ידו הוקם המושב רחוב.

תל א־רַחִיבּ – تل الرحيب. הר בגליל העליון (752 מ'), 4 ק"מ ממזרח לשומרה. ניתן לו השם העברי הר רָחִיב.

תל רַחְ’מָה – تل رخمة. גבעה טבעית בנגב. 14 ק"מ מדר’־מע' לממשית. ניתן לה השם העברי גבעת ירוחם. על ידה באר ירוחם (ביר רח’מה). שם הגבעה מזכיר לנו את רחם בן שמע מבני יהודה (דהי"א ב, מד). סמוך לה הוקם כפר ירוחם.

תל א־רִידָן – تل الريدان. תל של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה בשפת הים. סמוך לעזה.

תל א־רִיח ^א – تل الريح. תל של ישוב בתקופה הביזנטית בשפלה, ממזרח לכפר יָסוּר בדרך לברקה.

תל א־רִיח ^ב – تل الريح. הר (401 מ') בגליל העליון, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לצפת. ניתן לו השם העברי הר נשרים.

תל א־רִיָח – تل الرياح. הר בשפת הים מצפון לחוף עזה. השוה תל אל־הוא.

⁰תֵּל רִיסִים - תל א־רִישׁ. גבעה (97 מ') בעמק יזרעאל, 2 ק"מ ממערב לבית שערים.

תל א־רִישׁ – تل الريش. לפנים כפר סמוך לחולון, בינה לבין יפו, בו היתה עמדה ערבית בימי מלחמת השחרור. המקום נכבש ע"י צה"ל ב־2 אפריל 1948.

תל א־רִישָׁה – تل الريشة. הר מצפון לנחל נצנה (ואדי עַוְגָ’א).

⁰תֵּל רֶכֶשׁ – תל אל־מְֻחַ’רחַ’שׁ (מֻקַרְקַש). אתר עתיק בגליל התחתון, 9 ק"מ מדר’־מזר' להר תבור. חרסיו הם מתקופות הברונזה התיכונה הברזל א' וב', ההלניסטית, הרומאית ועוד ⁹³⁴.

־תל א־רָמָה – تل الرامة. ראה בית הרם.

תל א־רִמָח – تل الرماح. שיא גבוה בהרי חורן.

תל א־רֻמַיְלָה – تل الرميلة. ראה בית שמש ^א.

תל א־רָס – تل الراس. ראה שֹכֹה ^ג.

תל רָס א־זַּחָף – تل راس الزحاف ⁹³⁵. כף הר (639 מ') במדבר יהודה, 5 ק"מ מדר’־מזר' לבני נעים.

תל רָס אַל־כּוּפָה – تل راس الكوفة. הר (654 מ') במדבר יהודה, 4 ק"מ מדר’־מזר' לבני נעים.

תל רָס אל־עַיְן ^א – تل راس العين ⁹³⁶. תל של ישוב קדום ליד מקורות הירקון. ראה אפק ^א.

תל רָס אל־עַיְן ^ב – تل راس العين. תל של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה בעמק הירדן, סמוך לעין א־דּוּךּ ולעין א־נֻעַיְמָה ⁹³⁷.

תל רָס אל־קַסִיס – تل راس القسيس. אתר עתיק במדבר יהודה, 4.5 ק"מ מדר’־מזר' לבני נעים.

תל א־רַסְם – تل الرسم. ראה תל מפלסים.

תל א־רֻעְיָן – تل الرعيان. אתר עתיק בעמק בית שאן, 2 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לטירת צבי. חרסיו הם בעיקר מסוף תקופת הברונזה ומתקופות הברזל הקדומה והתיכונה, ויש בו גם חרסים רומיים וערביים.

⁰תֵּל רְעָלָה. ראה תל אל־עַ’לְטָה.

תל רִפָח – تل رفاح. ראה רפיח.

תל א־רֻקַיְשׁ – تل الرقيش. בית קברות מתקופת הברזל קרוב לשפת הים, 2.5 ק"מ מדר’־מע' לדיר אל־בַּלַח.

תל א־רַקִּיתּ – تل الرقيّت. ראה רקון (הרקון).

תֵּל רַקַּת – ח'. אל־קֻנַיְטִרָה. בשפת ים כנרת. 2.2 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לטבריה. ראה רקת.

תל א־רִשׁ – تل الرش. אתר עתיק בעמק יזרעאל, ממערב לרמת ישי.

תל א־רֻשַׁיְדִיָּה – تل الرشيديّة. מקום של ישוב עתיק סמוך לשפך הירדן לים המלח, בשטח חברת האשלג הארצישראלית מלפנים.

תל שֻׁבַּיְבּ – تل شبيب. אתר עתיק, 1.5 ק"מ מצפ’־מזר' לאכזיב.

תל שַׁבָּנָה – تل شبانة. אתר עתיק בדרך מעזה לרפיח. בו חומות הרוסות, עמודים של בית־בד וברכה עגולה. ראה בית דלתא.

תל שַׁדּוּד – تل شدّود. ראה שריד.

תל א־שִׁהָבּ – تل الشهاب. כפר גדול בבשן הבנוי על תל של עיר עתיקה בשפת הירמוך מצפ’־מע' לאדרעי, בקו מסה"ב חיפה–דמשק. בו חורבות רבות, בתוכן חורבה של מבצר רומי־חורני ⁹³⁸. הישוב במקום זה קדם לכבוש ישראל. בין שרידיו גלה ג’ורג' אדם סמית בשנת 1901 מצבה של סתי א' ⁹³⁹.

תל שָׁהִין – تل شاهين. הר באדום, 8.5 ק"מ מדר’־מזר' למעון.

תל א־שָּׁהִרָה – تل الشاهرة. אתר עתיק בגליל, 2 ק"מ מצפ’־מע' לנהריה.

תל א־שָּׁוְךּ ^א – تل الشوك. תל של ישוב עתיק בשפלה, בין בית גוברין ובין עזה. ראה עגלון.

תל א־שָּׁוְךּ ^ב – تل الشوك. ראה תל א זַנְבַּקִיָּה.

⁰תֵּל שׁוֹכָה – תל א־שָּׁוְךּ ^ג. זוג תלים לרגלי הר גלבוע, 1 ק"מ מדרום לתל עמל. בו יסודות, חומות ואבני־בנין פזורות.

תל א־שּׁוּנָה ^א – تل الشونة. תל קטן ליד פי הירקון, בשטח תחנת הכוח על שם רידינג. בחפירות, שנערכו בו מטעם האוניברסיטה העברית בחורף 38–1937, נתגלו שרידים של מצודה עם מספר חדרים מראשית המלוכה בישראל (המאה העשירית לפסה"נ) ומהתקופה הפרסית ושרידי בנין מהתקופה הביזנטית. המצודה הישראלית נשרפה ונבנתה מחדש בתקופה הפרסית ⁹⁴⁰. יש סוברים, שמצודה זו שמרה על פי הירקון ושבאותו מקום הועלו בימי שלמה העצים, שהובאו מהלבנון לבנין בית המקדש ובית המלך בירושלים, החרסים שעל התל הם מהתקופה הפרסית הקדומה ומהתקופות ההלניסטית והביזנטית ⁹⁴¹. ראה גם תל אל־כֻּדָּדִי ואת הלוח הארכיאולוגי בערך תל אביב.

תל א־שּׁוּנָה ^ב – تل الشونة. אתר עתיק בעמק בית שאן, 5 ק"מ מצפ’־מזר' לטירת צבי.

⁰תֵּל שׁוֹקֵק – תל א־שָּׁמְדִין. אתר עתיק בעמק בית שאן, 1.5 ק"מ מדרום לתל עמל.

⁰תֵּל שׁוֹקֶת ראה תל א־סַּקָתִּי.

תֵּל שַׁחֲרִית - תל א־שַׁחְרָה – تل الشحرة. אתר עתיק בגליל העליון, 2 ק"מ מדרום למושבה מנחמיה.

תל א־שַּׁטוּן – تل الشطون. אתר עתיק ממזרח לראש הנקרה.

תל שַׁיּח' אַבּוּ זַרַד – تل شيخ ابو زرد. ראה יָשׁוּב, והשוה גם ההערה לערך תפוח ^א.

תל שַׁיּח' אַבּוּ יוּסִף – تل شيخ ابو يوسف. בעמק חולה, בשטח הישוב עמיר. מסביב לתל בנו אנשי הקבוץ אמפיתיאטרון.

תל א־שַּׁיְח' אַחְמַד אל־עַרַיְנָה – تل شيخ احمد العرينة. תל של ישוב מתקופת הברונזה התיכונה עד התקופה הרומית מצפון לעזה. בו מקאם עם כתובות ערביות.

תל א־שַּׁיְח' דָוֻד – تل الشيخ داود. תל גדול בעמק בית שאן, 4 ק"מ מדרום לגשר א־שַּׁיְח' חֻסַיְן. על ראש התל, החולש על מעבר הירדן, ובמורדותיו נמצאים חרסים רבים מתקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת, הברזל הקדומה והתיכונה, הביזנטית והערבית הקדומה ⁹⁴².

תל א־שַּׁיְח' דִ’יָבּ – تل الشيخ ذياب. מקום של ישוב בתקופות הישראלית, ההלניסטית והרומית בערבות יריחו, בפי ואדי פַ’צָאִל. בו יסודות בנויים אבני גויל, עקבות של סולם מדרגות ואמת־מים.

תל א־שַּׁיְח' זִרָק – تل الشيخ زراق. ראה תל אל־אַחְ’צַ’ר ^ב.

תל א־שַּׁיְח' חַמוּד – تل الشيخ حمود. ראה תל חמוד.

תל א־שַּׁיְח' חַסַן – تل الشيخ حسن. אתר עתיק ממזרח לעין חרוד. התל היה מיושב בכל תקופות הברונזה והברזל ⁹⁴³. הקבוץ תל יוסף נאחז בו לפני עברו למקומו החדש.

תל א־שַּׁיְח' יוּסִף – تل الشيخ يوسف. תל קטן ונמוך בעמק חולה, בשפתו המזרחית של הירדן, 1.5 ק"מ מצפון לא־צלאחיה. על ידו שרידים של גשר או סכר. חרסיו הם מהתקופה ההלניסטית־הביזנטית ומעטים מתקופת הברונזה הקדומה. על התל הקימו תיאטרון לישובי הסביבה.

תל א־שַּׁיְח' מַדּ’כּוּר – تل الشيخ مذكور. ראה עדלם.

תל א־שַּׁיְח' מֻחַמַּד – تل الشيخ محمّد. אתר עתיק, 6.5 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן. חרסיו מעידים, שהיה בו ישוב במאות הי"ח והי"ז לפסה"נ. על התל נמצאת חורבה של מסגד קטן ⁹⁴⁴.

תל שַּׁיְח' אל־עַרַיְנִי – تل شيخ العريني. ראה תל גת.

תל א־שַּׁיְח' צַלַח – تل الشيخ صالح. תל של ישוב גדול בעמק בית שאן, 12 ק"מ מדר’־דר’־מע' לגשר נחלים. רבים בתל חרסים מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה ומהתקופות הביזנטית והערבית, ויתכן שכמה מהחרסים הם מתקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת. על יד התל נמצא עין צוּדָא ⁹⁴⁵.

תל א־שַּׁיְח' צַמַד – تل الشيخ صماد. מקום של ישוב בתקופה הישראלית (תקופת הברזל הקדומה והתיכונה) ובתקופות הביזנטית והערבית הקדומה על יד הגדה הדרומית של נחל חרוד, 2 ק"מ מדר’־דר’־מע' לנוה איתן.

תל א־שַּׁיְח' קָסִם – تل الشيخ قاسم. ראה תל מוסה.

תל א־שַּׁיְח' רַדְוָן – تل الشيخ ردوان. עקבות של ישוב עתיק סמוך לים, 2 ק"מ מצפ’־מע' לעזה.

תל א־שָׁיְחָ’ה – تل الشيخة. הר געש כבוי (1,294 מ') מדרום לחורן.

⁰תֵּל שִׁיחָן – תל סִיחָן. אתר עתיק בשפלה מדרום לישוב שוּבָה. במפת מידבא רשום במקומו השם leavd ⁹⁴⁶.

תל שִׁיחָן – تل شيخان. הר געש כבוי בצפון הר חורן.

תל שַּׁיְחָ’תּ – تل شيخات. גבעה טבעית בעמק הירדן, ממזרח לנהר. זהוה בטעות עם צרתן.

תל א־שֻּׁכָּרָה – تل الشقارة. שיא גבוה (1627 מ') בהרי חורן.

⁰תֵּל שְׂלָוִים – תל אל־פִ’ר, אתר עתיק בעמק עין חרוד, 2 ק"מ מדר’־מע' לתל יוסף.

⁰תֵּל שֵׁלָת - ח'. שִׁלְתָּא. אתר עתיק. 2 ק"מ מדר’־מזר' למודיעין.

⁰תֵּל שֵׁם – תל א־שַׁמָּם. אתר עתיק בעמק יזרעאל, מדרום לכפר יהושע. השוה דבשת.

תל א־שַּׁמְדִין ^א – تل الشمدين. אתר עתיק. 1.5 ק"מ מדרום לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע). לפי חרסיו היה המקום מיושב בתקופות הביזנטית והערבית הקדומה.

תל א־שַּׁמְדִין ^ב – تل الشمدين. ראה תל שוקק.

תל א־שַּׁמָּם – تل الشمّام. ראה תל שם.

תל א־שַּׁמְסִיָּה – تل الشمسيّة. אתר עתיק במרחק 12 ק"מ מדרום לבית שאן.

תל א־שַּׁמְסִין – تل الشمسين. ראה בית שמש ^ג.

תל א־שֻּׁמְרָה – تل الشمرة. מקום של ישוב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת ובתקופת הברזל הקדומה בעמק עכו, 15 ק"מ מצפ’־מזר' לג’דרו.

תל שָׁע’וּר – تل شاغور. אתר עתיק בעמק הירדן, 1.5 ק"מ מצפון לבית הישימות.

תֵּל שַׁעַלְבִים. ראה שעלבים.

תל שַׁעְף – تل شعف. שיא גבוה בהר חורן.

תל שִׁעְר – تل شعر. תל בצפון הגלעד 4 ק"מ ממערב לאִרְבִּד. הוא היה מיושב ומבוצר מאד בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת, בו שרידים של חומה ומגדלים.

תל שַׁקְהַבּ – تل شقهب. כפר בצפון הבשן.

תל שִׁקְמוֹנָה. ראה שקמונה.

⁰תל שֶׁקֶף – תל א־שַּׁקְף ^א. אתר עתיק בשפלה, בגדה הצפונית של נחל שקמה. 2.5 ק"מ מצפ’־מע' לתל חסי. ישובו נמשך ללא הפסק מתקופת הברונזה עד התקופה הערבית הקדומה ⁹⁴⁷.

תֵּל שְׁקָפִים – תל א־שַּׁקְף ^ב. אתר עתיק בעמק בית שאן, 12 ק"מ מדרום לבית שאן.

תל א־שַּׁקְף ^ג – تل الشقف. תל של ישוב בתקופת מלכי יהודה ובתקופה הרומית בשפלה, במרחק כ־300 מ' משפת הים, במחצית הדרך מעזה לאשקלון.

תל א־שַּׁקְף ^ד – تل الشقف. תל בשרון, 12 ק"מ ממערב לכפר א־דִּ’נַבָּה. חרסיו הם מהתקופה הרומית.

תל א־שַּׁקָק – تل الشقاق. תל בגליל, מדר’־מע' לארבל. ראה מסלות ^א.

תל שָׁרוּחֶן – תל א־שַׁרִיעָה. תל בדרום, במרחק 16 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לבאר שבע. ישובו נמשך מתקופת הברונזה התיכונה עד סוף התקופה הביזנטית, ביחוד בתקופות הברזל והרומית־הביזנטית ⁹⁴⁸. על גבעה מדרום לתל נתגלתה רצפת גיר של קבר בנוי, כנראה שריד של בית קברות מהתקופה הביזנטית המאוחרת ⁹⁴⁹.

על זהותו של תל א־שריעה חולקים החוקרים. השוה ההערות לע"ע חרמה ושרוחן וראה גם תל אל־פָ’רִעָה ^ב.

תל א־שַׁרִיעָה ^ב – تل الشريعة. אתר עתיק בעמק חולה, ממערב לנחל דן.

תל א־שַּׁרָר – تل الشرار. מקום של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה מדר’־מזר' להר תבור, סמוך לנחל הנקרא בשם זה.

תל א־תַ’וְם – تل الثوم. תל־תאומים, 6.5 ק"מ מדרום לבית שאן, הוא מקום של ישוב בתקופת הברזל הקדומה ובתקופה הביזנטית.

תל תּוּמִס – تل ثومس. תל של ישוב קדום, 2 ק"מ מצפ’־מע' לבית שאן. בו יסודות של בנינים, עמודים, רצפת פסיפס ואבני־מיל רומיות.

תל א־תֻוָנִי – تل التواني. הר ועליו שרידים של ישוב קדום, מדר’־מזר' ליוטה, בו עקבות של חורבות, גלי אבנים מסותתות ובור חצוב.

תל תַ’וְרָא – تل ثورا. תל של ישוב קדום בעמק יזרעאל, 2 ק"מ מצפ’־מע' לכפר ברוך. בו נתגלו שרידים של שור הבר וכן גם שרידים וחפצים רבים של התקופה הכנענית. השוה עין תורא.

תל א־תֻּיוּר – تل التيور. תל נמוך עם חרסים עתיקים בשפלה, 0.5 ק"מ מצפ’־מע' לחַתָּה. ראה תל צור.

תל א־תִּין – تل التين. תל בחולות השפלה, 3/4 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לתל אל־עג’וּל.

תל א־תַּלְגָ’ה – تل التلجة. כפר באדום, 30 ק"מ מדר’־מע' למעון.

תל תִּעִנָּךּ – تل تعنّك. ראה תענך.

תל א־תְּרוּנִי – تل التروني. תל של ישוב קדום בעמק הירדן מצפון לואדי עַוְגָ’א. בו יסודות של בנין מרובע אחד ושל בניינים אחרים.

תל א־תֻּרְמֻס ^א – تل الترمس. תל בשפלה סמוך לקסטינה, מדרום לה. השוה יתחאל ^א.

תל א־תֻּרְמֻס ^ב – تل الترمس. תל של ישוב קדום בעמק חולה, בשטח כפר סאלד.

תָּלָא (ald@). בתקופה הביזנטית כפר יהודי גדול בדרום יהודה, 16 מילים רומיים מבית גוברין. היא 6ulyd הנזכרת בשבעים ליהו' יט, ז בין ערי שמעון. היום, אולי خ. الحويلفة = ח'. אל־חֻוַיְלִפָה. 15 ק"מ מצפי־צפ’־מזר' לבאר שבע ⁹⁵⁰. שדה־החורבות רחב־הידים הוא של ישוב בתקופה הביזנטית. התל הקרוב לו הוא מקומו של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת ובכל שלבי תקופת הברזל. ראה צקלג, בשנת 1192 היתה על יד חוילפה מערכה בין הערבים ובין ריכרד לב הארי (עלי מהיראט. כתב־יד אוקספורד, דף 45–43). On 98, 26.

תֶּלָּא (8eAd). לפי יוספוס כפר על שפת הירדן, בגבול המזרחי של הגליל העליון. השם הזה הוא לפי צורתו ארמי ופירושו התל, ומכאן שם הכפר تليل = תֻּלַיְל על שפת ים סמכו, סמוך למושבה יסוד המעלה, ¼1 ק"מ ממוצא הירדן מהים. התל הקטן שעל יד הכפר הוא מקומו של הכפר העתיק. כתובת של בית כנסת, שנתגלתה באדמת הכפר חליל, מעידה, שבזמן התלמוד התקיים במקום זה ישוב יהודי ⁹⁵¹. מלח' ג, 3, 1.

א־תָלָוִיָּה – التلاويّة. מחנה של בדוים (600 נפש) הרשום במפקד האוכלוסים בארץ־ישראל משנת 1931 בנפת טבריה. השם אינו רשום בשום מפה.

תֻּלוּל אַבּוּ אִרְכַּיִךּ – تلول ابو اركيك. זוג תלים במרחק 7 ק"מ ממערב לבאר שבע. עליהם שרידים של עיר וחרסים מהתקופות ההלניסטית והביזנטית.

תֻּלוּל אַבּוּ אל־עַלַיִק – تلول ابو العلايق. זוג תלים במורד עַקַבַּת גָ’בִּר, 2 ק"מ מצפון לתל יריחו העתיקה ⁹⁵². זהו מקומה של יריחו בתקופה הרומית.

תֻּלוּל אל־בַּצָּה – تلول البصّة. כף־הר בקצה הדרומי של השלוחה הצפונית של הרי שומרון לעבר עמק הירדן (76 מ' מתחת לפה"י).

תְּלוּל א־דַּ’הַבּ – تلول الذهب. ראה פנואל.

תְּלוּל כַּנַעַן – تلول كنعن. זוג תלים ועליהם חורבות, בחורן, מצפון לתל א־שִּׁהָבּ.

תְּלוּל א־זַּהַרָה – تلول الزهرة. זוג תלים (תל א־זהרה אל־כַּבִּיר ותל א־זהרה א־צַּעִ’יר). 6 ק"מ מצפ’־מע' לבית שאן.

תְּלוּל אל־חֻמְר – تلول الحمر. שלשה תלים נמוכים בחולות השפלה, 3 ק"מ בערך מצפ’־צפ’־מזר' לתל אל־עַגּוּל. עליהם שברי כלי חרס עתיקים.

תְּלוּל חֻמוּר – تلول حمور. הרים בגולן (813 מ').

תְּלוּל א־נַּהַיְדִין ^א – تلول النهيدين. הרי געש כבויים מצפון להרי חורן.

תְּלוּל א־נַּהַיְדִין ^ב – تلول النهيدين. שיאים גבוהים בדרום הרי חורן.

תְּלוּל אל־עַ’סּוּל – تلول الغسّول. ראה תלילת אל־ע’סול.

תְּלוּל אל־פָ’ר – تلول الفار. ראה תלול אל־חֻמְר.

תְּלוּל פַ’רְוָנָה – تلول فروانة. תל־תאומים, 5 ק"מ מדרום לבית שאן. החרסים שעל פני התלים הם מהתקופות הרומית־הביזנטית והערבית הקדומה.

תְּלוּל א־רַפְעָתּ – تلول الرفعات. שיאי הרים בדרום הרי חורן.

תְּלוּל א־שָּׁהִבָּתּ – تلول الشاهبات. הרי געש כבויים מצפון להרי חורן.

תְּלוּל א־שַּׁיְח' חֻסַיְן – الشيخ حسين. שיאים במערב הרי חורן.

תְּלוּל א־תַ’וְם – تلول الثوم. ראה תל א־ת’ום.

תְּלוּל א־תַ’עְ’רָה – تلول الثغرة. הרים ממערב לכביש זרקא־אדרעי.

תָּלְחָא (9aAyd). לפי השבעים ליהו' יט, ז אחת מערי המטה שמעון. השוה תלא.

א־תֻּלַיְל ^א. – التليل. ראה תלא.

א־תֻּלַיְל ^ב (ח'. א־תליל). תל גבוה מדרום לפקיעין. בו חרסים מתקופות הברזל, הפרסית וההלניסטית ⁹⁵³.

תֻּלַיְל אל־חֻמְרָה – تليل الحمرة. שלשה תלים קטנים זה ליד זה בין הוג' ובין עזה. חרסיהם הם ביזנטיים.

תֻּלַיְל מֻסַלַּם – تليل مسلّم. גבעות בגלעד, 30 ק"מ מדר’־מע' לרבת בני־עמון.

תִּלִילְיָא – تليليا. ראה תראלה.

א־תֻּלַיְלָתּ – التليلات. מקום של ישוב קדום, 3.5 ק"מ מדר’־מזר' ליריחו.

תֻּלַילָתּ אֻמְוַיִס – تليلات امويس ⁹⁵⁴. תלים של ישוב בתקופה הכלקוליתית ובתקופות של הברונזה הקדומה והתיכונה בעמק הירדן, במרחק ¾ ק"מ מח', סוַימָה. השוה בית הישימות.

תֻּלַילָתּ א־דַּ’הַבּ – تليلات الذهب. תלים סמוך לקצהו המערבי של נחל יבוק לפני צאתו לעמק הירדן, בו כלי חרס נבטיים – הוכחה, שמסחרם הלך גם לעבר הירדן מערבה ⁹⁵⁵.

תֻּלַילָתּ אל־עַ’סּוּל – تليلات الغسول. קבוצה של תלים במרחק 11 ק"מ מצפון לים המלח, 8 ק"מ ממזרח לירדן, בהם התקיים ישוב תרבותי בתקופה הכלקוליתית החל מהמחצית הראשונה של האלף הרביעי לפסה"נ. לדעת הַמְפֶּל, שחפר באחדים מהתלים מטעם מסדר הישועים משנת 1929 עד שנת 1932, היו במקום זה ערי עמק השדים סדום ועמורה, אדמה וצבועים וצוער. בחפירות נתגלו בתים בנויים מלבנים העשויות מחומר או טיט ומיובשות בשמש. בתוך הבתים, שבאחדים מהם הקרקע מרוצפת לוחות אבן, נמצאים תנורים לאפית לחם, בורות למקוה מים ואסמי בר. לאורך הקירות נמצאות אצטבאות־אבן, ששמשו לישיבה ביום ולשכיבה בלילה. באחד התלים נתגלו פ’ריסקות יפות של ציורים מגוונים בקירות הבתים, המעידות על אמנות מפותחת של בני התקופה הקדומה הזאת. כלי המלאכה העשויים מצור ומעצם וכלי החרס שנמצאו בתלים הם מיוחדים במינם. רבים הכלים ששמשו לחקלאות, שהיתה בודאי מפותחת אצל בני הישוב ההוא. את מתיהם קברו בדולמנים, הארכיאולוגים מכנים את סמני התרבות הזאת בשם התרבות הע’סולית ⁹⁵⁶.

תַּלָל בַּתְּרָוִי – تلال بتراوي הר בגלעד (674 מ'). 5 ק"מ מצפון לזרקא.

*תַּלְמֵי אֶלְעָזָר. מושבה של בני אכרים ועולים חדשים בשרון, 2 ק"מ מדרום לפרדס חנה. נוסדה ביום כ"ו אלול תשי"ב (16.9.1952) על אדמת פיק"א בתמיכת הסוכנות היהודית והתאחדות האכרים בישראל ונקראה לזכר אלעזר ווארמסר, נציגו של הבארון אדמונד רוטשילד בכל העניינים הנוגעים לארץ־ישראל. שטח המושבה 2000 דונם.

*תַּלְמֵי בִּילוּ. מושב עובדים בנגב הצפוני, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לבית הגדי, אזור שלחים, נפת באר שבע. נוסד ביום י"ב תמוז תשי"ג (25.6.1953) ע"י התאחדות האכרים בישראל. המתישבים הם בני האכרים ועולי רומניה. השם ניתן לזכר מלאות שבעים שנה לביל"ו ולציון הקשר שבין המתיישבים הראשונים לבין ממשיכיהם.

*תַּלְמֵי יְחִיאֵל. מושב עובדים של יוצאי פולין ורומניה המסונף לתנועת המושבים בכפר הנטוש מסמיה הגדולה. 5 ק"מ מצפ’־מזר' לבאר טוביה, אזור באר טוביה, נפת אשקלון, נוסד ביום ב' כסלו תש"י (23.11.1949) ונקרא לזכר ד"ר יחיאל צ’לנוב, מראשוני הציונים ברוסיה.

*תַּלְמֵי יָפֶה. ישוב של קבוץ העובד הציוני בשפלת הדרום, בשטח הכפר הנטוש בית ג’רג’ה מדר’־מזר' לאשקלון, כלול באזור האדמיניסטרטיבי חוף אשקלון, נוסד ביום ד' אדר תש"י (21.2.1950) ונקרא לזכר לייב יפה. ממנהלי קרן היסוד, שנהרג בהפצצה הזדונית של בניני הלאום בימי הפרעות 1948. חברי הקבוץ הם יוצאי רומניה ופולין.

*תַלְמֵי מְנַשֶּׁה. מושב של המעמד הבינוני עם מועצה מקומית בשפלה, 1.5 ק"מ מצפ’־מע' לרמלה, נפת רמלה, נוסד ע"י התאחדות האכרים בישראל ביום כ"ב באייר תשי"ג (7.5.1953) ונקרא לזכר הבילואי מנשה מאירוביץ, מראשוני המתישבים בראשון לציון. חברי המושב הם בני אכרים בישראל ועולים ממזרח אירופה ומארצות הים התיכון.

תְּלָמִים. מושב של עולי תימן המסונף לתנועת המושבים בשפלת הדרום, סמוך לברור חיל, כלול באזור האדמיניסטרטיבי שער הנגב. נוסד ביום כ"א באב תש"י (4.8.1950). בסוף שנת תשי"ג מנה המושב 280 נפש.

תִּלְפִ’יתּ – تلفيت. כפר ערבי ממזרח לג’נין.

תַּלָּתּ א־נֻּסוּרָה – تلات النسورة. מקום של ישוב פריהיסטורי ליד מֻעְ’ר אל־חַ’יְט, 4 ק"מ מצפ’־מזר' לצפת, בו יסודות של בניינים בנויים אבני בזלת, אבני צור הפזורות על פני הקרקע וטורי אבנים (אל־מֻנְטַרָה).

תַ’לְת’ָתָ’א – ثلثاثا. כפר על ג’בל א־טַ’הְר מצפון לעמק עיון.

*תִּמּוֹרִים. מושב עובדים שתופי של בני נוער מדרום אפריקה השייכים לתנועת העובד הציוני, בשפלה, 2 ק"מ מדר’־מזר' לקסטינה (בין מלאכי ובין קדמה), באזור האדמיניסטרטיבי באר טוביה, נפת אשקלון, נוסד ביום י"ד בסיון תש"ח.(21.6.1948)

א־תַ’מִילָה – الثميلة. רמה נמוכה בנגב השופעת צפונה־מזרחה לשבטה וצפונה־מערבה לנצנה, בו בורות מים וגבים. יובל קטן מושך את המים מהרמה לנחל חפיר.

תַ’מִילַתּ א־רָדָדִי – ثميلة الردادي. הר בגבול המצרי (826 מ'), 10 ק"מ מצפ’־מע' לאילת החדשה.

א־תֻּמַיְרִי – التميري. חורבה של ישוב בגלעד בגבול המדבר, מצפ’־צפ’־מזר' לגרש.

א־תַ’מַלָה – الثملة. שטח בנגב, 3 ק"מ מדר’־מע' לבאר משאבים (עסלוג').

תֵּמָן. ראה תימן.

תִּמְנָה ^א. עיר בהרי יהודה. יהודה עלה מעדלם תמנתה לגזוז את צאנו. בתלמוד הירושלמי מתוכחים רב ורבי סימון על דבר מקומה של תמנה זו. רב אומר שישנן שתי חמנאות, אחת של יהודה ואחת של שמעון, אחת בירידה ואחת בעליה, ואילו לפי רבי סימון היתה רק תבנתה ⁹⁵⁷ (תמנתה) אחת. היום خ. تبنا – ח'. תִּבְּנָא ממערב לבית לחם, בינה ובין בית נַתִּיף. בה חומות הרוסות, שברי עמודים, בורות, גתות ומערות ⁹⁵⁸. בר' לח, יב; יהו' טו, נז; ב' סוטה י, א; יר' שם א, ח–יז, ע"א למטה; בר"ר פה, ז; במדב"ר ט, כב.

תִּמְנָה ^ב. עיר בגבול הצפוני־המערבי של ארץ־יהודה, ממערב לבית שמש ובגבול הדרומי־המזרחי של ארץ דן. לכן היא נמנית על ערי שני המטות גם יחד. בימי השופטים ישבו בה הפלשתים. שמשון ירד תמנתה ולקח שם אשה מבנות הפלשתים, ומשום כך הוא מכונה חתן התמני. שם הרג את האריה. עוזיהו ספח את תמנה ליהודה, אולם בימי אחז חזרה לפלשתים יחד עם ערים אחרות בשפלה. סרגון כבש אותה ⁹⁵⁹.

התנא שמעון התימני (השוה תימנה) שהיה חבר הסנהדרין ביבנה בנשיאותו של רבן גמליאל, היה כנראה מתמנה זו הקרובה ליבנה. יהו' כו, י; יט, מג, שופ' יד, א–ה; טו, ה; דהי"ב כח, יח; קדמ' ה 8, 5, 7; יד, 11, 2; מ"מ 72;.On 8..5

תִּמְנָה, תִּמְנַת סֶרַח, תִּמְנַת חֶרֶס, העיר שבני ישראל נתנוה ליהושע בן־נון בהר אפרים מצפון להר געש, ושם מקום קבורתו. יהושע בנה אותה מחדש ובצר אותה. לפי האגדה בנה יעקב את תמנת חרס אחרי נצחונו על חמשת מלכי האמורי. לדעת חוקרים היא זיהה עם התמנה שבצר בכחידס ושם בה חיל־מצב. בסוף ימי הבית השני הפכה למרכז של טופרכיה, במקום הרמתה (רנתיס), שהיתה מקודם מרכז המחוז. הקנאים בירושלים מנו את יוחנן האיסי למפקד הטופרכיה תמנה. אספסיאנוס כבש אותה בדרכו מאנטיפטרס ליהודה, ומכאן יצא לכבוש את לוד ואת יבנה, היום خ. تبنة – ח'. תִּבְּנָה, 12 ק"מ מצפ’־מע' לרם אללה, בדרך ללוד. בה חומות נפולות, יסודות של בתים, חדרים תתקרקעיים וקברי־סלעים, בתוכם קבר אחד גדול ויפה עם כוכים ושובך יונים עם 200 שקעים קטנים (קולומבריון). אבסביוס מיחס את הקבר הזה ליהושע בן־נון, ואילו לפי מסורת היהודים, השומרונים והנוצרים נמצאים קברי יהושע בן נון וכלב בן יפונה בכפר חָרִס שמדר’־מע' לשכם (ע"ש). * חשמ' א, 9, 50; קדמי ה, 1, 29; יג, 1, 3; מלח' ב, 20, 4; ג, 3, 5; ד, 8, 1; 25, 96; 5, 24; 18, 8 On; מ"מ 40. יהו' יט, נ; כד, ל. שופ' ב, ט; ספר היובלות 34, 8; מדר' ויסעו, הוצ' יעלינעק, ח"ג, עמ' 3; כפו"פ רצ"ה.

תַּמֹר. ראה תדמר.

תָּמָר. עיר מבצר בגבול ארץ כנען ואדום לפי יחזקאל בגבול הדרומי של התנחלות שנים עשר השבטים, בכוון לקדש ברנע ולנחל מצרים. היא עיר התמרים (שופ' א, טז), שממנה עלו בני קיני עם בני יהודה וישבו אתם. השבעים ליחז' מז, יט כותבים bocytoy, כלומר ערי הפיניקים, ז"א הכנענים. בין הערים שבנה שלמה נזכרות בעלות ותמר (כתיב תַּמֹר, קרי תַּדְמֹר) במדבר בארץ (מ"א ט, יח). ההוספה “בארץ” באה להבדיל עיר זו מתדמר שבמדבר סוריה הנזכרת בדהי"ב ח, ד יחד עם ערי המסכנות, שבנה שלמה בחמת שבסוריה. בעלת הנזכרת יחד עם תמר הרי היא גם כן בנגב, היא כנראה בעלת באר (עסלוג'). לפי הסימנים האלה יש לחפש את תמר בנגב קרוב לערבה. לפי פטילמיאוס נמצאת עיר זו במרחק 55 מילים מירושלים, לפי לוח פויטונגר 53 מילים בדרך מירושלים לפטרה אבסביוס ידע מקום בשם תָּמָרָה מהלך יום אחד ממפסיס בדרך מחברון לאילת (השוה חמרה ב). רובינסון קובע את מקומה של תמר בכֻּרְנֻבּ מדרום למעלה עקרבים ⁹⁶⁰ (ע"ש). לפי החרסים הנמצאים שם על פני הקרקע לא היה בה ישוב לפני התקופה הנבטית. כרנב היא ממפסיס. הרטמן מחפש את תמר באל־קַרְיָה בסבְּחָ’ה, בעין אל־עַרוּס מדר’־מע' להר סדום או בקַצְר א־זֻּוַיְרָה מצפ’־מע' להר סדום ⁹⁶¹. אלט מזהה אותה עם קצר אל־ג’הַיְנִיָה בשפתה המערבית של הערבה 18 ק"מ ממזרח לכֻּרְנֻבּ ⁹⁶². מוסיל מזהה את תמר עם אל־קריה מדרום לים המלח וכן גם אולבריט ⁹⁶³. יחז' מז, יט; מח, כח; 8, 8 Not. Dign 74, 46. On

תָּמָרָה ^א. בזמן התלמוד מקום בגליל, בו עשו ליגונין וכוסות. היום הכפר הערבי הגדול تمرة – תַּמְרָה, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לשפרעם, בו יסודות של בנינים, בורות, קברים ומערות מימים קדומים. תוס' כלים במ"צ ה יג.

תָּמָרָה ^ב. (8aad.pd). עיר בנגב, שבנוה הנבטים, מהלך יום אחד ממפסיס בדרך מחברון לאילת. בו עמד חיל מצב רומי. ראה תמר. 8, 8 On; מ"מ 87.

תַּמְרָה ^א. – تمرة. כפר ערבי גדול בעל מועצה מקומית בעמק יזרעאל, במקום של ישוב קדום, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לשפרעם. בסוף 1953 היו בו 3,889 תושבים מוסלמים. השוה תָּמָרָה ^א.

תַּמְרָה ^ב. – تمرة. כפר ערבי קטן ממזרח לעין דור.

תַּמְרָה ^ג. – تمرة. לפנים כפר ערבי בעמק יזרעאל, מצפ’־מזר' לעין חרוד, 2 ק"מ ממושב בני ברית (מולדת). במקום זה הוקם בשנת 1942 בתמיכת המסדר בני ברית מושב להנצחת שמו של נשיא המסדר בני ברית צבי (הנרי) מונסקי. ראה רמת צבי.

תַּנָא – تناء. כפר בצפון הר חורן.

*תְּנוּבוֹת. מושב עובדים המסונף לתנועת המושבים בעמק חפר, בקרבת ינוב, אזור השרון הצפוני, נפת השרון, נוסד ביום י"א אלול תשי"ב (1.9.1952). בסוף 1953 מנה המושב 342 נפש.

א־תַּנּוּר ^א – التنّور. מפל מים גדול ליד מטולה. ראה נקבתא דעיון.

א־תַּנּוּר ^ב – التنّور. כפר בגלעד מצפון לנחל יבוק.

תַּנוּרַיָּה – تنوريّة. כפר בגולן, 7 ק"מ מדר’־מזר' לסילוקיה.

א־תֻּנַיְבּ – التنيب. כפר בעבר הירדן, 16 ק"מ מדרום לרבת בני עמון.

תִּנְעָם. בתקופת התלמוד מקום יפה ונעים בארץ יששכר: “וראה מנוחה כי טוב – זו תנעם”. אולי הכוונה כאן לתל א־נַּעְם הסמוך למושבה בית ג’ן בגליל התחתון, בשטח נחלת המטה יששכר. בר"ר צח, יז.

תִּסְיָה – تسية. כפר בבשן, 12 ק"מ מדר’־דר’־מע' לבצרה.

תְּסִיל – تسيل. כפר גדול בבשן, ממערב לשיח' סַעְד. בו שדה־דולמנים גדול וחורבות רבות. שבאבניהן נבנו בתי הכפר. המסגד ובית ההארחה של הכפר הם בנינים עתיקים ⁹⁶⁴. בתקופה הביזנטית ישבו בכפר זה שומרונים. השוה תרסילה.

תסרת. עיר הנזכרת ברשימת תחותמש לפני נגב. היא תְֻשַׁלְתִּ של מכתבי אל־אמרנא ומקומה יחד עם ח’שב (57 T3) בדרומה של בקעת הלבנון. T3 56.

תָּעוֹז. מושב עובדים הנמנה עם תנועת המושבים בשפת השפלה, על אדמת הכפר הנטוש בית סוסין, 4 ק"מ מצפ’־מע' להר־טוב, באזור האדמיניסטרטיבי הרי יהודה. נוסד ביום ג' ניסן תש"י (21.3.1950). בסוף שנת תשי"ג היו בו 407 נפש.

תַּעַלָה – تعلة. כפר בצפון הבשן 17 ק"מ מדר’־מזר' לבֻּצְר אל־חרירי.

תַּעְנָה – تعنة. ראה תאנת שילה.

תַּעֲנָךְ. עיר כנענית בצורה בשפת עמק יזרעאל, קרוב לכניסה לעמק עירון (וָאדִי עָרָה). בו עוברת הדרך בין ההרים אל השרון. העיר נזכרת ברשימות תחותמש ג' ושישק ובפפירוס אנסטסי א' בצורה תענך ובלוחות אל־אמרנה בצורה תַּחְ’נֻכַּ כעוינת לבעלי בריתו של פרעה. מלך תענך נלחם ביהושע יחד עם יתר מלכי הכנענים. אחרי הכבוש נפלה העיר בגורלו של חצי המטה מנשה בתוך נחלת אשר. אבל מנשה לא הורישה, כי היא היתה חזקה מאד, והכנעני נשאר יושב בה. בזמן מאוחר יותר ניתנה ללויים ממשפחות בני קהת. במי מגדו על יד תענך ניצח ברק בן אבינעם את סיסרא שר צבא יבין מלך חצור. העיר נכללה במחוז החמשי של ממלכת שלמה, שכלל את עמק יזרעאל ואת עמק בית שאן. שישק תפס את תענך לזמן קצר. אחרי חורבן הבית הראשון אין העיר נזכרת יותר. בתקופה הביזנטית היתה תענך כפר גדול. לפני קום מדינת ישראל היה כפר קטן בשם تعنّك – תִּעִנִּךּ בקצה הדרומי המערבי של עמק יזרעאל ליד תל גדול.

זלין, שחפר בתל זה משנת 1900 ואילך. גלה בו עקבות של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה, שהגיע לפריחה בתקופת הברונזה המאוחרת והמשיך בפריחתו בתקופת השופטים. בין התגליות השונות נמצאו 12 לוחות הכתובים בכתב היתדות וחותמת עברית. מהלוחות הקודמים לפחות במאה שנה ללוחות אל־אמרנא אפשר ללמוד על התנאים המדיניים והכלכליים בארץ כנען במאה הט"ו ⁹⁶⁵, לפי אולבריט, השכבה שבה נמצאו הלוחות היא מהמאה הט"ו, והשכבה התחתונה קודמת לה באלף שנים, היינו מתקופת הברונזה הקדומה שלב ב' או תחלת שלב ג' (2800–2500 לפסה"נ). מכאן ומתוצאות החפירות הוא מסיק, שההשפעה המצרית קודמת לזמן שחשבו קודם לכן. שנים מהלוחות נכתבו על ידי כנענים ושנים כתב מושל מצרים אמנחתפ בעזה למלך תענך רָע־וַש־שָׁא ששלט בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן. בחפירות נתגלו גם בנין גדול מתקופת הברונזה המאוחרת, אורוה מימי שלמה ומצודה ערבית מהמאה העשירית.

בשטח תענך נוסדו בי"ט בסיון תשי"ג (2.6.1953) שלשה מושבי עובדים. 42 S14; EA 248;T3; יהו' יב, כא; יז, יא; כא, כה; שופ' א, כז; ה, יט; מ"א ד, יב; דהי"א ז, כט; 100.7 On; כפו"פ רצ"ג.

תִּעִנִּךּ – تعنّك. ראה תענך.

א־תֻּעְ’רָה – التغرة. הר (493 מ') בעבר הירדן 20 ק"מ ממערב לרבת בני־עמון.

תֻּעְ’רַתּ א־דַּבְּר – تغرة الدبر. ראה דביר ^ב.

תַּפּוּחַ ^א. עיר כנענית, שמלכה נלחם עם יהושע. ברשימת ערי ל"א מלכי הכנענים היא נזכרת בין בית אל ובין חפר. לפי האגדה נלחמו יעקב ובניו עם ישוב מלך תפוח ובני בריתו וינצחום. הם לכדו את עירו ולקחו ממנה שלל רב. בתולדות ירחמאל (הוצ' גאסטר) מסופר, כי בני ישראל חנו על מי ישוב מצפון לתפוח. אחרי כבוש יהושע היתה תפוח בגבול אפרים ומנשה. העיר היתה לאפרים ותחומה היה למנשה. בכחידס בצר את תפוח.

החבל בו נמצאת תפוח נקרא ארץ תפוח. את תפוח יש לחפש, לפי מה שנאמר לעיל. מדרום לישוב – יָסוּף, בינה ובין נחל קנה, שלארכו נמשך הגבול בין אפרים ומנשה. כך יוצא גם מספור האגדה בספר היובלות ⁹⁶⁶. מי ישוב הם נחל יָסוּף המתחבר בסופו לנחל קנה. אַבֶּל קובע את מקומה של תפוח בתל שַׁיְח' אַבּוּ זַרַד ⁹⁶⁷ (השוה ישוב), ואליגר מחפש אותה בסַלְפִ’יתּ, 6.5 ק"מ מדר’־מע' ליסוף ⁹⁶⁸. יהו' יב, יז; טז, ח; חשמ' א' 9, 50 (Tepdb'); ספר היובלות 34, 4; מדר' ויסעו, הוצ' יעלינעק, ח"ג, עמ' 2.

תַּפּוּחַ ^ב. עיר יהודה בשפלה הנזכרת ברשימת ערי יהודה בין עין גנים ובין העינם. היום אולי خ. بير الليمون – ח'. בִּיר א־לַיְמוּן, 2 ק"מ ממערב לבית שמש. בחורבה זאת שרידים של בנינים עתיקים ובורות וגת חצובים, השוה גם הערך הבא. יהו' טו, לד.

תַּפ’וּח – تفّوح. כפר במרחק 6 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לחברון (600 תו' מוסלמים). בו עקבות של ישוב קדום, מערות, מחצבות ודרך עתיקה, כאן עמדה כנראה עיר, שנקראה בשם תפוח בן חברון (דהי"א ב, מג), ואולי היא בית תפוח הנמנית עם ערי המטה יהודה בהר (יהו' טו, נג). אבסביוס קובע, שתפוח יושבת בגבול בין פלסטיני ובין מצרים. On 50,18; 98,7.

תַּפְחָא – تفحا. כפר בהר חורן. בין חורבותיה שרידים של בסיליקי.

תּוֹפֶל. עיר ממזרח לערבה. בערבה בין פארן ובין תפל דבר משה אל בני ישראל. בפפירוס של בולק מס' 3 נזכר מקום בשם דפל, שבו קנו המצרים חֵמָר לחניטת גופות המתים. היום الطفيلة – א־תַּפִילָה ממזרח לעמק הערבה וקרוב לים־המלח מדרום־מזרח ⁹⁶⁹. בימי שלטון הביזנטים נקראה עיר זו Augustopolis ונמנתה עם ערי פלסטיני השלישית. בתקופת שלטון הצלבנים היתה Taphila אחת המצודות החזקות ביותר של מואב. היום היא מרכז המחוז גבל שבצפון אדום ושייכת לגליל אל־כַּרַךּ. היא יושבת על רמה גבוהה 1000 מ' בתוך סביבה פוריה המושקה ממי מעינות רבים, וממנה רואים את הקצה הדרומי של ים המלח. דב' א, א.

תפלית, תפנא, תפניא, תפניס. ראה תפנית.

תַּפְנִית. מקום המובלע בגבול הצפוני של תחומי עולי בבל. היום אולי كفر تبنيت – כַּפְר תִּבְּנִיתּ או ח'. תִּבְּנִיתּ בשטח מדינת הלבנון, 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' למטולה ⁹⁷⁰. השוה גבולות הארץ, מס' 11. תוס' שביעית ד, יא (תפלית, ג"א תפנא, תפניא); יר' שם ו' א–לו, ע"ג (גירסה אחת: חפניה).

תִּפְסַח ^א. עיר באפרים. מנחם בן גדי עלה עליה מתרצה והכה אותה. היום אולי خ. تفسة – ח'. תַּפְסָה, 11 ק"מ מדר’־מע' לשכם ⁹⁷¹. חרסי המקום מעידים, שהוא היה מיושב בתקופה הישראלית. יש הסוברים, שהכוונה היא לקצה הגבול הדרומי של ארץ שומרון וקוראים תפוח (השוה תפוח ^א) במקום תפסח ⁹⁷². מ"ב טו, טז.

תִּפְסַח ^ב. עיר בקצה הגבול הצפוני־המזרחי של ממלכת שלמה, שרדה בכל עבר הנהר מתפסח מצפון־מזרח ועד עזה מדרום־מערב. תפסח היא Tapsakos עה"ן פרת. מ"א ה, ד.

*תִּפְרַח. מושב עובדים של יוצאי טרנסילבניה. צ’כיה והונגריה הנמנה עם תנועת המושבים, בשפלת הדרום, 15 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע. נוסד בתשרי תש"י (אוקטובר 1949). בסוף שנת תשי"ג מנה 385 נפש.

תֹּפֶת (התפת). ראה גיא בן הנם. מ"ב כג, י; ירמ' יט, ו, יג–יד.

*תְּקוּמָה. מושב־עובדים של נוער חלוצי מבין יוצאי פולין והונגריה, חברי הפועל המזרחי בשפלת הדרום, בשטח הכפר הנטוש אל־מֻחַרַקָה, 11 ק"מ מדר’־מזר' לעזה, באזור האדמיניסרטיבי עזתה, ליד הכביש עזה–באר שבע. נוסד ביום ב' סיון תש"ט (30.5.1949). בסוף שנת תשי"ג מנה המושב 184 נפש. שטחו 1.600 דונם. בנו בו סכר לאגור מי הגשמים.

תֻּקְבֻּל – تقبل. כפר בגלעד מצפון לאִרְבִּד.

תְּקוֹעַ ^א. עיר למשפחת כלב קרוב למדבר יהודה, המדבר שמסביב לעיר זו נקרא על שמה מדבר תקוע. היא מולדת עירא בן עקש מגבורי החיל של דוד ומפקד המחלקה הששית של צבאו. הנביא עמוס היה בנוקדים מתקוע. רחבעם בצר את העיר. בימי נחמיה השתתפו התקועים בבנין חומת ירושלים, בימי הבית השני הביא ניתאי איש תקוע חלות מביתו ולא קבלו ממנו. במלחמתו עם בכחידס נמלט יונתן החשמונאי עם אנשיו למדבר תקוע. שמעון בר גיורא תקע את מחנהו בתקוע בשעה שנלחם עם האדומים. לפי אבסביוס נמצא בתקוע קברו של עמוס, בימי הבינים היתה תקוע ידועה בדבשה הטוב (יקות ו, עמ' 860). יושביה עזרו לנוסעי הצלב בצורם על ירושלים. היום خ. تقوع – ח'. תַּקוּע, 1.5 ק"מ מדרום לבית לחם ⁹⁷³. בה מגדל הרוס של הצלבנים, שהעלו אליו מים בצנורות מנחל תקוע, הוא עמק ברכה; חורבה של כנסית הצלבנים, שרידים ארכיטקטוניים. חורבות של בתים, מערות וקברי־סלעים. יהו' בנוסח השבעים טו, נט–א; ש"ב יד, ב–כא; כג כו; ירמ' ו, א; עמוס א, א; נחמי ג, ה, כז; דהי"א ג, כד; ד, ה; יא, כח; כז, ט; דהי"ב יא, ו; כ, כ. כו; מש' חלה ד, י.

חשמ' א' 9, 33; קדמ' ח, 10, 1; ט, 1, 3; יג, 1, 3; מלח' ד' 9, 5; 98,17; 86.12 On; מ"מ 75.

תְּקוֹעַ ^ב. מקום בגליל העליון, שנודע בזיתיו ובשמנו (“תקוע אלפא לשמן”). בהיותה יושבת על הרים גבוהים בשלים זיתיה במאוחר (“אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע”). לפי חכמי התלמוד היתה תקוע בחלקו של אשר. בה היה בית מדרשו של ר' שמעון בר יוחאי, שמפיו למד ר' יהודה הנשיא תורה. היום הכפר البقيعة אל־בֻּקַיְעָה באמצע הגליל העליון, במרחק 7 ק"מ ממערב לצפת. מימי הבינים ידוע המקום בחוגים יהודיים בשם פקיעין, בו נמצא ישוב עתיק של פלחים יהודים על יד פלחים ערביים ודרוזים ⁹⁷⁴. השוה גם ע"ע בית

בוקיא, בקע. פקע ופקיעין ^ב. מש' מנחות ח, ג (תקועה); תוס' שם ט. ה (תקועה); עירובין ח (ח), ו; שביעית ז, טו; ב' שבת קמז, ב; ב"מ פד, א: פסחים נג, א; קמז, ב; עירובין צא, א; מנחות עב, א; יר' שם ח, ג–פה, ע"ב; עירובין ט–כה, ע"ג.

תקרא. תקרת. ראה יוקרת. תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א–לו, עג.

תֻּקַתִּי – تقتّي. כפר בגלעד, ממערב לגרש.

תַּרְאֲלָה. עיר בבנימין הנזכרת בין ירפאל (רַפָ’ת) ובין צלע האלף (מצפון לירושלים). היום אולי התל הקטן تليليا – תְּלִילְיָא משמאל לדרך המובילה ממי נפתח לבית חנינא. בתקופת שלטון רומא היה בה חיל מצב רומי. יהו' יח, כז.

תַּרְבָּה – تربة. כפר בצפון הר חורן.

א־תֻּרָה – الترّة. כפר בגלעד, 13 ק"מ מצפ’־מזר' לבית רָס.

*תָּרוּם. מושב־עובדים לעולי תימן הנמנה עם תנועת המושבים בשער הרי יהודה, בשטח הכפר הנטוש צרעה, אזור אדמיניסטרטיבי הרי יהודה. נוסד ביום כ"ב אייר תש"י (9.5.1950). אז עלו על הקרקע 74 משפחות. בסוף שנת תשי"ג מנו 327 נפש.

תַּרְבִּיחָ’א – تربيخا. לפנים כפר גדול בגליל העליון, בקרבת גבול מדינת הלבנון, 17 ק"מ ממזרח לראש הנקרה. במלחמת ישראל עם הערבים נטשו התושבים הערביים את הכפר, ויהודים עולי תימן התישבו בו. למושבם ניתן השם שומרה (ע"ש).

תֶּרַח. תחנה במסעי בני ישראל במדבר בנגב. במד' לג, כז–כח.

תְּרֵיסָה (.8pTod). מקום מבוצר באדום בקרבת מצדה. הורדוס כבש אותו במלחמתו עם אנטיגנוס אחרי אשר שחרר את מצדה. היום אולי خ. الراس – ח'. א־רָס על גבעה נמוכה, 15 ק"מ ממערב למצדה. אבני־בנין עתיקות, עמודים, בורות ומערות עם שובכי יונים מעידים על ישוב במקום זה בתקופה הרומית־הביזנטית. יש גורסים .Oprod' וקובעים את מקומה בח'. חֻ’רַיְסָה (השוה חרשה), במרחק 9 ק"מ מדרום לחברון.

קדמ' יד, 15, 2; מלח' א, 13, 8; 415 (Picc)

תְּרִיקוֹמְיַאס (Tricomias). לפי .Not. dign תחנה של חיל־מצב רומי בנגב. במאה הששית לספה"נ נפרד תחומה מתחום אליותרופוליס (בית גוברין). היום הכפר הגדול ترقومية – תַּרְקוּמְיָה, 11 ק"מ מדר’־מזר' לבית גוברין (1,600 תו' מוסלמים).

תרכונה דמתחס לבוצרה. ראה טרכונא דבתחום בצרה.

תְרֶכְּס, היא טירוֹס (Threx et Taurus). היא מצודה לשמירה על הדרך ליריחו. לפי פליניוס החביאו בה החשמונאים את אוצרותיהם. שרידים מעטים ממנה נשתמרו בח'. בית גַ’בְּר במעלה הדרך העתיקה העולה מיריחו לירושלים. השוה גם קיפרוס ⁹⁷⁵.

תָּרְמָה. העיר בה ישב אבימלך לפני עלותו על שכם, היא ארומה (ע"ש). שופ' ט, לא.

תֻּרְמֻס עַיָּא – ترمس عيّا. כפר בדרך ירושלים – שכם, מצפון להר בעל צפון (900 תושבים מוסלמים). בכפר ובסביבה בורות עתיקים שרידים של מצבה בנויה ושל גת עם רצפת פסיפס ומערות־קברים ובהן ארונות־מתים עם כתובות רומיות, בתי הכפר בנויים אבני־בנין עתיקות.

תַּרְנְגוֹלָא דְקֵיסָרְיוֹן. מקום בצפון הארץ המובלע בתחומי עולי בבל. ראה תרנגולא עילאה דלמעלה מן קיסרין בפרק גבולות הארץ. תרגום ירושלמי לבמד' לד, טו; תוס' שביעית ד יא; יר' שם ו, א – לו, עג; דמאי ב, א–כב, ע"ד למעלה (תרנגול קיסריון); ספרי דב' סי' נא (תרנגולא עילאה דקיסרי); ילקוט עקב סי' תתע"ד (כנ"ל).

תַּרְסִילָה ( 6c.potAd). בתקופה הביזנטית עיירה של שומרונים בבשן. היום הכפר הגדול تسيل = תְּסִיל ממערב לשַׁיְח' סַעַד ⁹⁷⁶. .On 102.5

תֵּרַסְפִיס (6eodoctg). בתקופה הביזנטית כפר של שומרונים מדר’־מע' לשכם. היום הכפר הקטן دير عسفين = דַיְר עִסְפִ’ין ⁹⁷⁷, הוא מקום של ישוב קדום, בו יסודות של בנינים, חדר תת־קרקעי מקומר (אל־חַמָּם), בורות ושרידים של רצפות אבן.

תִּרְעָא. ראה עין תרעא והשוה גם עיני ותרעא.

תַּרְעַיִן. תחומי אשקלון גבלו מצד דרום בתרעין ובנגב, הוא השם הארמי לשערים. ראה שערים ^ב והשוה גם שרוחן. תוס' אהילות יח, טו.

תַּרְעִין – ترعين. כפר במואב, במרחק 15 ק"מ מדר’־מע' לקיר מואב.

תַּרְעֲלָה. בשם זה נקרא הישוב, שהיה בזמן התלמוד במקומה של סכות. ראה גם דרעלה. יר' שביעית ט, ב–לח, ע"ד (ג"א דרעלה).

תִּרְעָן. ראה תירען ותרצה.

תֻּרְעָן – ترعان. כפר ערבי בגליל התחתון בשפולי הר תֻּרְעָן, מדרום לבקעת בית נטופה בסוף 1953 היו בו 1,700 תו' מוסלמים ונוצרים). בו אבני־בנין עתיקות, חומה עתיקה, מערות, בורות וקברי־סלעים וחרסים על פני הקרקע מהתקופה הרומית. בגלל הדמיון בצלצול השם הערבי עם השם הארמי תרען של תרצה זהו את תרצה עם תרען. אולם ראה ע' תרצה במקומה.

תַּרְפִ’ין – ترفين. חורבה של כפר ממזרח לעטרות. הכפר התקיים בימי הביניים והיה שייך לצלבנים ההיכלניים, שקראוהו בשם Casale de Trophin. במקום זה נמצאים שרידים של בנינים ובתוכם של כנסיה עם רצפת פסיפס. אַבֶּל משער, כי המקום היה מיושב גם בתקופה קדומה יותר ונקרא אז בשם היוני טריפון ⁹⁷⁸.

תִּרְצָה. עיר הנמנית על ערי ל"א מלכי הכנענים, שנלחמו עם יהושע. ירבעם בן נבט העביר את מרכז מלכותו משכם לתרצה, שנשארה בירת הממלכה הצפונית עד אשר עמרי בנה את העיר שמרון. בתרצה קשר מנחם בן גדי קשר על שלום בן יבש. העיר היתה בנויה במקום יפה, כי היא שמשה בפי המשוררים כסמל היופי (השוה שה"ש ו, ד). בזמן התלמוד נקראה בארמית תרען. בימי הביניים זהו אותה עס צפורי בגלל נופה הטופוגרפי הדומה לנופה של צפורי ("מדינת תרצה הנקראת צפורי, מקום רבינו הקדוש*, י. מאן, עמ' 357). אולם העיר נקראה בודאי על שם תרצה מבנות צלפחד (במד' כז, א). ויש איפוא לחפש אותה בנחלת חצי המטה מנשה. לכן הזהוי, לפי אולבריט, עם تل الفارعة = תל אל־פָ’רְעָה בתחלת ואדי פ’רעה, על יד עין א־סֻּלְטָן העשיר מאד במים, 11 ק"מ מצפי־ מזר' לשכם בדרך לבית שאן, ולמעברות הירדן ליד אדם העיר, מתקבל על הדעת. התל הגדול מוקף חומה מגליתית ועליו שרידים של מצודה חזקה ושל חומת החיקסוסים, חרסיו הם מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת וביחוד מתקופת הברזל הקדומה, כלומר מימי השופטים והממלכה המאוחדת. יש בו גם עקבות של ישוב מתקופת הבית השני ומזמן התלמוד ⁹⁷⁹. אַבֶּל קובע את מקומה של תרצה בכפר جمّاعين – גַ’מָּעִין היושב על הר במרחק 13 ק"מ מדר’־מע' לשכם ⁹⁸⁰. יהו' יב, כד; מ"א יד, יז; טו, כא, לג; טז, ו–כג מ"ב טו, יד, טז.

תַּרְקוּמְיָה – ترقومية. כפר גדול בין חברון לבין בית גוברין, ראה תרקומיאס.

תַּרְשִׁיחָא – ترشيحا. כפר ערבי בגליל העליון ליד המושב מעונה (ע"ש). בסוף תשי"ג ישבו בו 872 ערבים מוסלמים. ר' גם מעונה.

תִּשְׁבֶּה (?) ^א. אולי עיר בגלעד, מולדתו של אליהו הנביא המכונה על שמה אליהו התשבי. אולם יתכן שהמונח התשבי מציין את השתייכותו של אליהו למשפחה בשם תֶּשֶׁב מתושבי גלעד (השוה יֶתֶר, דהי"א ד, יז – הַיִּתְרִי, דהי"א יא, מ; שֶׁכֶם משפחת הַשִׁכְמִי, במד' כו, לא) ⁹⁸¹. אישתורי הפרחי זיהה את תשבה עם אל־אִסְתִּיבּ, מהלך חצי יום בערך מבית שאן ⁹⁸². היום הכפר لسدب = לִסְדִבּ על הר גבוה (802 מ') בגלעד הצפונית מדרום לנחל יבש ⁹⁸³. על הר גבוה שני (900 מ'), במרחק 1 ק"מ מלסדב, נמצאים בורות ומערות עתיקים ועל ידם מקאם בשם מר אלְיָס ⁹⁸⁴. מ"א יז, א; כא, יז; מ"ב א, ג. ח; טו, לו; קדמ' ח 13,2 (8ed8d6vm); כו"פ שי"א.

תִּשְׁבֶּה ^ב. מקום בגליל העליון, “מימין” לקדש נפתלי ו"מעל" לחצור, הוא מקום הולדתו של טוביה, אשר הגלה משם ע"י שלמנאסר. היום לא נודע. ספר טוביה 1, 2.

⁹⁸⁵:

Alt, PJB 22 (1926), p 25f. על חפירות הנסיון, שנערכו
בכפר ועל ראס אל־חרובה עיין: BASOR 62 (1936), PP.18 FF.
השערתו של א. טוראי (ברגמן) ידיעות ד', עמ' 13 ואילך,
הקובע את מקומה של ענתות בכפר אל־עיסויה שמאחורי בניני בית החולים
"הדסה", אינה מתקבלת על הדעת, כי במסע סנחריב נזכרים אחרי ענתות עוד
שלשה מקומות לפני ירושלים, השוה נוב ^א^.

---