על־פי תוכנית־הלימודים

דרכי לארץ    🔗

(סיפורו של ברל כ' בערוב יומו ב"ירח העיון" ברחובות)

הגעתי לארץ בן עשרים ושתים וחצי, והעליה שלי לארץ ארכה חמש־עשרה שנה – תעשו את החשבון מתי נוצר אצלי הקשר עם ארץ־ישראל… איך קרה הדבר הזה? אני גדלתי בבית יהודי שעמד על הגבול בין הישן ובין החדש, והיו כבר בחינוך שלי אלמנטים של חינוך עברי חדש שהתחילו להיווצר, ובמידה ידועה נוצרו במיוחד על ידי אבי. מצד סבא וסבתא עוד היו לי מושגים של ילד אורתודוכסי¹, שקלטתי אותם ברצון. מצד הדוד הקרוב אלי – גדלתי באווירה רציונליסטית־פוזיביסטית² עם יסודות חיים חדשים וחזקים, אבל עם ביקורת גדולה של הקיים. אסור היה לי להאמין בסיפורים על מלאכים ושדים, שאני התגעגעתי אליהם. והיתה לנו בחצר חורבה שאסור היה להיכנס לשם, ובאותה חורבה ראיתי דברים שאצל אבי ואצל דודי אי אפשר היה לי לראותם. ובוודאי שבילדותי שמעתי כל מיני דברים על תחית המתים (על העולם הבא), על ארץ־ישראל. – – אבל בכל זאת, זה היה שייך לעולם הבלתי־ריאלי³.

והנה, בין החידושים הגדולים בבית אבי היה זה, שקיבלתי בלתי בגיל שבע וחצי, או שמונה לכל היותר, מתנה – ספר קריאה לילדים. עליכם לדעת, שבאותן השנים, בשנות התשעים של המאה שעברה, עדיין לא היתה שום ספרות ילדים. לא היה שום צורך בזה, לא היה גם מי שידאג לספרות כזאת. לכל היותר, אם הביא מי שהוא לילד ספר־קריאה – היה זה “ספר הישר” או “יוסיפון”… ספר לילדים לא היה לגמרי בעברית. והנה אבי, שנולד בעצם להיות רפורמטור⁴ בעניני חינוך, הביא לי קובץ קטן, מין קובץ של סיפורי־ילדים, שכל סיפור היה קשור עם אחת מעשרת הדיברות. ובקובץ זה היה סיפור אחד על שבת, סיפור עממי מאד – כיצד צדיק אחד הלך במדבר, והוא הלך עם ישמעאלים, והנה הגיע ליל שבת עם חשכה, והוא החליט שכמובן בשבת לא יזוז ונשאר לבדו במדבר, טרף לחיות פראיות; והנה בא אריה – הוא היה סבור שהאריה עומד לטרוף אותו, אבל האריה רבץ לרגליו ושמר עליו כל הלילה, ובמוצאי־שבת רכב על האריה והדביק את השיירה. והיו שם, בסופו של אותו סיפור, שני משפטים; במשפט אחד היה כתוב ככה: צאצאיו של אותו צדיק יושבים עד היום בחברון. כשקראתי את הדברים האלה פרצתי בבכי נורא. ועד היום לא ברור לי, אם זה היה בכי של שמחה או בכי של עצב. קודם כל הוברר לי שארץ־ישראל אינה עניין של העולם הבא, של מושג מיסטי ⁵, אלא שישנה ארץ־ישראל בימינו. זו היתה בוודאי שמחה גדולה. דבר שני היה, שאם צאצאיו של אותו צדיק יכולים להיות בארץ־ישראל – – מדוע אני אינני יכול להיות שם… ואני עוד זוכר היטב כיצד הסיפור הזה הביא מהפכה בעולמי. הקשר הריאלי שלי עם ארץ־ישראל הממשית התחיל מאותו יום.

זמן קצר אחרי זה הביא לי אבי עוד ספר. היה שם סיפור אחד מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (“ילדי העברים”). בכלל, אז כמעט לא היו סיפורים מנוקדים, וזה היה סיפור מנוקד. בעצם היה זה כמעט הסיפור העברי הראשון על הביל"ויים. ושם סופר על שני בתים שהיו בעיר: בית אחד של יהודים חרדים ששמרו מסורת ולמדו תורה, ובית שני של יהודים אריסטוקרטים, מה שקראו אז “אריסטוקרטים”, כלומר: ששלחו את הילדים לגימנסיה. והיה ילד אחד, יעקב, ילד ישר שלמד בחדר, והילד השני הלך לגימנסיה והיה בין “שקצים”. פעם אחת שמע הילד הזה על ארץ־ישראל, והתחיל לחשוב על הגורל היהודי – – – ושני אלה נפגשו אחר כך בארץ־ישראל: אחד בתור פועל והשני בתור מורה. הסיפור הזה נתן לי כבר דחיפה שניה, יותר ברורה, לאידיאה של הליכה לארץ־ישראל.

איך תיארתי לי אז את ההליכה לארץ־ישראל ומה היה האידיאל הזה שלי בארץ־ישראל? אני זוכר זאת יפה. התמונה הזאת התפצלה אצלי לשתי תמונות: תמונה אחת, כמובן, היתה של איכר עובד אדמה, ואינני צריך לספר איך משכה אותי; אבל התמונה השניה היתה עוד יותר מושבת. אתם יודעים, שבעיירה היהודית אין הרבה יופי, אין הרבה צמחים, אילנות וכדומה. וכשהייתי ילד קטן הייתי סובל מאד מזה שבבתי היהודים אין ירק. רק אצל ה"פריצים" בסביבה היו גנים עם פרחים וצמחים יפים מאד. אבל הדבר היפה ביותר שמשך את לבי בילדותי היה – כשהייתי הולך ללוות לתחנת־הרכבת את אבי שנסע לדרכים רחוקות. זו היתה, כמובן, חוויה גדולה. תחנות־הרכבת היו כולן בנויות על פי סגנון אחד – עם פרחים מסביב. וזה הקסים אותי מאד מאד. מאידך, קראתי באותו זמן בחוברת אחרת, שבירושלים קיבלו יהודים קונצסיה⁶ על מסילת־הברזל. והאידיאל האמיתי שלי היה להיות ראש תחנת־רכבת בארץ־ישראל. לא שוטר ולא איש צבא. המושג של מדינת יהודים התלבש אצלי בדמות מסילת־ברזל – זה היה בעיני הדבר המדיני ביותר, וזה היה בעיני הדבר החשוב ביותר והמכובד ביותר.

אבל הארץ־ישראליות שלי לא הסתפקה בדבר הזה. בספריה של אבי, שמילאה תפקיד גדול בחיי, היה ה"בדקר"⁷ העברי הראשון – מורה־דרך לארץ־ישראל. מובן שהייתי בקי בספר זה מא' ועד ת'. ושם היה גם מדור ללימוד ערבית – ואני התחלתי ללמוד ערבית. געגועי לישמעאל היו גדולים מאד. כיצד היתה לי הזדמנות ראשונה להיפגש עם ישמעאל? הדבר היה פשוט. לעיירה הרוסית היו מופיעים כפעם אנשים שקראו להם “תורכים” – עם תרבוש, עם קוף, והיו מהלכים ברחובות. וזה היה מאורע גדול. גן־חיות לא היה בעירי, וכשהיה מופיע ברחוב “תורכי” כזה עם קוף הייתי רץ לעומתו בשמחה יוצאת מן הכלל, באהבת אחים, והייתי אומר לו “ישראל” ונותן לו את כספי. וכמובן, היתה לי אכזבה גדולה מאד שלא יכולתי – אחרי כל הערבית שלמדתי – למצוא אתו לשון משותפת…

היו לי הרבה הזדמנויות להכיר את ענייני ארץ־ישראל יותר מקרוב. קודם כל, בספרית אבי היה אלבום של פרחים מארץ־ישראל, זה היה בזמנו מעשה רב. עכשיו אינני יודע אם יש דבר כזה בספרות הציונית. היה בארץ סופר גדול, שהוא עכשיו ידוע מעט מאד, גם פדגוג גדול וגם חובב־ציון גדול, זאב יעבץ, שעשה בזמן ההוא עבודה רבה: עמל ליצור בעברית ספרות חדשה וגם לקשור את הגולה עם ארץ־ישראל; והוא הוציא אלבום של לקט פרחים מהארץ, ומהצד השני ניתנו שם בגרמנית ובעברית דברים יפים: שיר של היינה, או איזו אגדה, או מדרש, וספר קטן זה מילא תפקיד גדול בחיי.

היה עוד משהו. לאבי היה חבר, והחבר הזה, שלא גר אתנו יחד, אלא בא אלינו להתארח, היה פועל בארץ בתקופת בניין רחובות. בוודאי היה פועל שנה או שנתים וחזר, היתה לו ביאוגרפיה אישית דרמתית מאד. קודם כל, הוא עשה שני דברים משונים מאד. כשהוא חזר לרוסיה – נשאר ברוסיה חקלאי. – – והיינו רואים אותו עובר עם עגלה של זבל ברחוב. שנית: במקום לקחת אשה כערכו לקח את המשרתת מאותו בית שגר בו. שני הדברים האלה עשו את אישיותו לבלתי־רגילה מאד. והנה, ראיתי לפני איש חי שהיה בארץ. כמובן, הייתי ילד קטן, והוא בודאי לא נכנס אתי בשיחה. הייתי רק מטה אוזן לשמוע על מה דיבר עם אבי ותופס קצת קטעי־שיחה ביניהם וממנו שמעתי את הבשורה שיצא “על פרשת דרכים”⁸.

זה היה קשר אחד. אחר כך היה קשר שני. היה איש אחד בעירי והיה אצלו חתן שנסע לארץ־ישראל – גם כן בתור פועל. זה היה כבר לא בתקופה של בניין רחובות, כי אם בתקופה, נאמר, של 1898 בערך, כלומר, בתקופה שבארץ היה משבר גדול של כרמי הברון, ומכתביו היו טרגיים מאד מאד. מצד אחר – אהבת עברית ואהבת הארץ. הוא, למשל, קרא את עצמו בשם עברי – היה חותם את שמו בשם “צמד”, ובקשר עם האיש הזה, שהיה מביא לאבי את המכתבים מחתנו, קרו כמה דברים מסובכים מאד. כשבנה לעצמו בית היה לו פועל גוי. ואני אז הייתי חולם על כך כיצד אראה ל"שייגץ" הזה בית יהודי בארץ־ישראל, כיצד יהודים חיים בארץ־ישראל

לתנועת החלוץ    🔗

(מתוך איגרת שנשלחה בימי המלחמה העולמית הקודמת באמצעות קצין־צבא יהודי מגרמניה, בתקוה שתגיע לחוגי נוער יהודי בגולה)

החלוציות אינה רעיון ותורה סתם, אלא מפעל חיים, חזיון אישי בעצם. אמונתנו – כי חזיון זה הוא שליחה הנאמן של ההיסטוריה, שליחה של ההשגחה הלאומית. תקוותנו – כי היה יהיה לאבי־אבות העתיד. הכרתנו – כי קיומו בלתי־אפשרי מבלי מציאות חושים עמוקים בלבות נושאיו לחיי הכלל. ועם כל זה אינו חדל להיות בכל עצמותו ועצמתו חזיון אישי. ובזה גם ערכה, תכנה ועצמותה של כל תנועת העליה. מעין הברכה המקווה. ומפני זה רב כל כך הערך של האיש, של היחיד, של כל חבר בתנועה זו, שאינה יודעת – גם בנקודת־מוצאה וגם בנקודת־תכליתה – כיבוש אחר ושלטון אחר מאשר כיבוש עצמי ושלטון עצמי, כיבוש האדם את עולמו ושלטונו בעולמו הוא.

ובזה אולי שונה תנועה זו, השואפת לברוא את העתיד הלאומי על ידי יצירת החיים האישיים, שינוי עיקרי משאר התנועות הציבוריות בנות זמננו. מפני זה אין בתנועה זו, על צד האמת, מנהיגים ומנוהלים, כי אם יש אנשים עובדים וחיים, אשר עבודתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכום ממשי. אולי זאת היא התנועה המעשית היחידה בזמננו, אשר במרכזה לא ההנהגה, לא הפרוגרמה⁹, אלא חיי האדם ועבודתו. החבר עצמו הוא המטרה. חייו, נסיונותיו, כשלונותיו ונצחונותיו, חולשתו וגבורתו – הם הם עצם התנועה.

אם תנועת “החלוץ” תהיה נאמנה לעצמותה זו, כי אז תהיה השאיפה האישית הממשית לחלוציות ולעבודה, היא לבדה, מרכז הרוח והרצון של התנועה. ובגילויים של הכוחות והיסודות השונים, אשר שאיפה זו ורצון זה חיים בקרבם, בחינוך והכשרה אישית, בריכוז הרצון ואיחוד כל הכוחות המגוונים במעשים שבטהרה, אמון ורעות – תתגלם עבודתה.

על התנ"ך    🔗

(מתוך הרצאה לנוער)

אין לתאר את החיים היהודיים, במידה שהיה בהם משהו נעלה, במידה שהיה בהם דבר של אמונה, דבר של שאיפה, בלי קיומה של עובדה זאת, שבמשך אלפים שנים עבר ספר התנ"ך בחייהם. כיצד קם הספר הזה, ועוד יותר – כיצד נשמר, זו היא אחת השאלות הגדולות בתרבות האנושית. עם נודד, אשר גלה ממולדתו, בוודאי צריך היה להציל את הנכסים המעטים אשר ניתנו להיטלטל. בזמן שהלכו הגולים מירושלים אל בבל (והם הלכו כבולים בשרשראות, מובלים בידי אויב), היה מישהו, אם אחד או רבים או מעטים, אשר הטילו על עצמם את הדאגה להוביל עמהם מעט גוילים, מעט דברי נבואה, מעט כרוניקה היסטורית, ולהציל את זה. איננו יודעים על פי איזה חושים היסטוריים ניצל דוקא מה שניצל ואבדו דברים אחרים. היו כוחות היסטוריים אשר כיוונו את הפלא הזה. אחר כך, בשובם מבבל העלו עמהם אוצרות־רוח אלה בתוספת של דברי נבואה מבבל, בתוספת של ערכים חדשים. וצורפו לדברים הללו הסיפורים של בנין הארץ מחדש, הנבואות של יחזקאל או של ישעיהו השני, הסיפורים של עזרא ונחמיה. ובכל זה, בכל התקופות, בכל המצבים שהיו בישראל, בכל הגזירות, בכל אבדן שבטים שלמים יהודיים – בכל זה היה איזה מין כוח אשר ידע שאת מחמדיו אלה הוא מציל בכל התנאים! במשנה יש דין מיוחד שכתבי־הקודש מותר להצילם מן הדליקה בשבת. ואת הספר הזה הצילו מכל הדליקות אשר עברו על היהדות.

והנער היהודי קיבל את העולם לא רק באותה הצורה שהוא היה נראה לו מבחוץ: נפחד מפני הגוי, מפני הרדיפות, מפני הסבל. שמורה היתה לו פינה אחת, שבה הוא ספג את העולם כולו, אם אפשר לומר, את הפילוסופיה של האנושות, את חזון העתיד של האדם. והוא ספג זאת דרך ספר התנ"ך. ובמובן זה אפשר לומר, אילמלא ספר התנ"ך לא רק אנחנו לא היינו מגיעים לכאן, ספק אם עם ישראל היה מתקיים; הספרות העברית החדשה לא היתה נוצרת וכל החזון הציוני לא יכול היה בשום אופן לקום. כי הרי ניתק הקשר הממשי עם הארץ. ארץ־ישראל חדלה להיות בשביל היהודים דבר ריאלי, אשר הם יודעים אותו. אבל הספר הזה שימר את הקשר עם המולדת.

זה אחד החזיונות המיוחדים במינם. אינני חושב שיש דבר־מה דומה לזה בתולדות האנושות. כל עם הנקרע ממולדתו אחת דתו להיטמע, במשך דור או במשך חמישה דורות, אבל סופו להיטמע. הגולה הפולנית באמריקה, למשל, חדלה להיות פולנית. לפני שנים אחדות היתה קיימת באירופה גולה רוסית גדולה. העריכו אותה בערך במיליון איש. רובם הגדול עזבו את רוסה לאחר מלחמת־העולם הקודמת, לאחר המהפכה ברוסיה, זאת אומרת בשנות 1920–1918. וכבר בשנות השלושים כתבו הסופרים הרוסים אשר בגולה על התבוללות של הגולה הרוסית, התבוללות במשך הדור הראשון! הילדים כבר לא היה להם שום צורך בספרות הרוסית. גימגמו רק בשפה זו. וסופרים רוסיים, אשר הטיפו מוסר לגולה שלהם, כתבו: ראו כיצד היהודים נשתמרו במשך אלפים שנה! בודאי, אין שום הופעה היסטורית ניתנת להסברה על ידי גורם אחד. ודאי שהיו גורמים שונים. היהודים הפסידו, על ידי השמדה ועל ידי רצון להתבולל, כוחות עצומים, ואולי דווקא את השכבות החשובות ביותר, האמידות, התרבותיות והמחוננות. אנחנו מוצאים כמה פעמים שדווקא המשפחות הגדולות ביותר, המפורסמות ביותר, לא נשאר להן זכר בתוך היהדות, כי ילדיהן כבר היו מחוץ לחיי האומה. והנושא של קיום האומה – היו תמיד השכבות הנמוכות ביותר בעם. זאת, למשל, תמצאו לגבי יהדות ספרד. רושמי־רשומות מהתקופה ההיא מציינים כמה פעמים שהמון העם הוא הוא אשר שמר אמונים בזמנים הקשים ביותר. כל הסגולה הזאת, לבלי להיכנע במובן הרוח ולקיים עצמאות מיוחדת, לא היתה אפשרית אילו היתה מותנית רק בתוקף גזירות מן החוץ (שמילאו תפקיד גדול), רק בתוקף בידוד בגיטאות, אילמלא הכוחות הרוחניים אשר הצטרפו למסיבות הללו והם שתבעו את המשך קיומנו.

לא תמיד נוטים סופרים עברים להבליט דברים כאלה. אבל באיזו מידה האדם היהודי חי בלבו את עולם התנ"ך והוא מכוון לפיו את חייו, אולי בשעות החשובות ביותר – זאת אתם יכולים למצוא בדוגמאות רבות בספרותנו. גם אדם כברנר, אשר על פי כל הלך רוחו נטה יותר להבליט לא את הצד האידילי של החיים, כי אם את הצד הקודר שבהם, ולפעמים קרובות היה מכסה על יסוד האידיליה שהיה בו, על געגועים לאידיליה, ולא כתב סיפורים של התמוגגות או געגועים לארץ־ישראל – והוא גם נאבק עם עצמו הרבה בשאלה זו: “ארץ־ישראל” או “לא ארץ־ישראל” – כאשר הוא מספר על פגישתו עם גיבור סיפורו, עם אברהם מנוחין, והוא רוצה לומר מה היתה בשבילו הפגישה הזאת, הוא אומר: “נפגשתי עם ארץ שמשי, עם ארץ ילדותי – עם התנ”ך".

בסיפורי דבורה בארון (והיא משוררת עברית גדולה, מיוחדת במינה, עם גאון אנושי מיוחד ועם תרבות אנושית מיוחדת) נפגשים אנו עם ילדה, גיבורת הסיפורים, שכל מה שהיא נתקלת בו – גזל, עוול או ניצול – משתקף אצלה מחדש בראי של סיפור תנ"כי. האיש האכזרי והעשיר בעיירה והמנצל בעיירה – בשבילה הוא המשך של הרשע שבספר תהילים.

הופעה תרבותית כזאת תמצאו גם בסיפורי ברדיצ’בסקי, שחלק גדול מהם הוא מעין מהדורה חדשה, גלגול חדש של סיפורי התנ"ך. ואם תשימו לב לדרך כתיבתם של כמה מאנשי העליה השניה, למשל, לכתיבתו של אדם כמו אליעזר יפה, תמצאו באיזו מידה התנ"ך שלט בכתיבתו, בכל סגנון חייו.

על מועדי ישראל    🔗

(מתוך “במבחן” – שיחה עם מדריכי נוער)

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחד במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? אילו היה המרד של אספרתקוס נשמר בזכרון עמי אירופה, והכנסיה היתה במשך דורות משמרת יום זה תחת חסותה – מה היתה צריכה לעשות תנועת פועלים שהיא ראויה לשליחותה? האם להתנכר ליום זה, לשכוח אותו, לזלזל בו או לגאול אותו מידי הכנסיה ולהרים את קרנו ולטפח בלבבות את זכר המרד הטרגי? רבים הם בימינו המועדים והחגיגות העשויים בידים – עצרות, כינוסים, הכרזות, תאריכים. ביניהם בעלי חשיבות לשעתם וגם מחוסרי חשיבות. מהם רק אחד מאלף יזכה לחיים של קיימא והשאר יקמל עם נשיבת סערה ראשונה או לפניה. לא כאלה חלק הימים שהשרישו בנפש העם ודורות על דורות שיקעו בהם את חויותיהם.

השנה היהודית זרועה ימים אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם? וכי משום שהאסימילטור ¹⁰ זרה אותם באשר לא היה לו צורך בהם, באשר הם עמדו לו לשטן בדרך ההתבוללות עם שליטים, באשר הוא התבייש בכל מה שמייחד אותו כחטיבה בפני עצמה – האם משום כך נפסלו גם עלינו? וכי לא זילזלו ההתבוללות וההשכלה הבורגנית, ואפילו הסוציאליזם היהודי הנגרר אחריהן, בכל מיני אלמנטים סוציאליים ¹¹ יקרים השמורים במסורת היהודית? אם ציונים־סוציאליסטים אנחנו לא מן הראוי לנו שניגרר אחרי כל מסורת קלוקלת, רק משום שהיא מסורת מאתמול ולא משלשום והוד המהפכנות כביכול חופף עליה. חייבים אנו לראות ערכי הווה וערכי עבר בעינינו אנו ולבדוק אותם מבחינת צרכינו העמוקים, מבחינת ההליכה לקראת עתידנו.

דוגמאות מעטות: פסח. עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית־עבדים! דרך של מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות – נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש עניה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזיכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה. “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור־העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. אינני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה שלנו ולעתידנו כ"זכר ליציאת מצרים".

איזה יצר־חירות עמוק טבוע בלב עם, שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור. וליצירה זו חלק לא קטן בגורלם של כל המורדים ולוחמי החירות ומקדשי שמה, אשר נולדו על ברכי ישראל. ואנחנו, אשר בגלל היצירה הזאת זכינו להשתתף בחידוש מעשה יציאת מצרים, – אנחנו נתכחש לה?

ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאיונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שנים־שלושה דורות כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה¹² האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטיה מאחרי מהפכת אוקטובר¹³. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם. אכן, ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אבדן חירותו, מכל שכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום־בשנה זה נשפכו דמעות רותחות. ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום־עברה זה כמה מנסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כל כדור-הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם לא נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בלבו את הרגשת החורבן, החל מקינות מרמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל"מגילת האש" של ביאליק.

מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית־כנסת יהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.

כיצד ינהג העם המקובץ מגלויותיו, המשוחרר מכל שעבוד, וגם משעבוד מעמדי פנימי? אם יקדש את היום במחולות ובזמירות, או אפשר ירצה שכל ילד שנולד בחירות ובשויון, וטעם רעב ומצוקה חמרית לא ידע, יהא מעלה ביום זה על זכרונו את סבלות כל הדורות שקדמו ושהביאוהו עד הלום – על זאת נדון בבוא היום.

בגבנו אל הקיר    🔗

(מתוך “כתבים”, כרך ט')

ימינו – ימי מסע צלב־הקרס. בהיקפו ובאכזריותו הוא עולה על כל מסעי־הצלב. ודאי כבר הספיק להחריב יותר ממה שהחריבו הם. ואם צפוי לו לעולם שהיטלר יזכה גם בנצחון אחרון (אי אפשר לנו, כבני־אדם חיים, לקבל את “הסיכוי” הזה, אלא שכדי למנעו דרוש גיוס מלא של כל כוחות העולם האנטי־נאצי, עד טיפה אחרונה, וגיוס זה עדיין לא בא) הרי שגורל העמים ייחתך, לפחות לזמנים ארוכים מאד. היטלר, כידוע, הבטיח לרייך השלישי שיעמוד אלף שנים. פלא שלא אמר: לעולם ועד. הלא תוצאות נצחונו עלולות להחריב לא רק עמים ומדינות, כי אם להשמיד את נפש האדם. מאין יצמח אז, מקרב האנושות שתסתאב, האדם־המורד אשר ישא נפשו אל עולם אנושי אחר ולמענו ירים ידו על הרייך השלישי?

וגם גורל ישראל בעולם עומד להיחתך, כאשר לא נחתך מימי החורבן. אם לא יותר מזה. אם לא רדיקלית¹⁴ מזה: מאז איבדנו את ארצנו ואת חירותנו והיינו ל"צאן פזורה ישראל" לא ידעה ההיסטוריה שלנו שעה כזאת, אשר אש־החורבן תקיף בבת אחת את כל תפוצותינו על פני כל כדור־הארץ. כנסיות ומדינות רדפונו, ערכו לנו מוקדים, הטביעונו בים, כפו עלינו שמד. קהילות נחרבו, גולות שלמות נתגרשו, שבטים נטמעו. ידענו את גזירות תתנ"ו ות"ח ואת שחיטות תרע"ח באוקראינה. אך כל אלה לא יכלו להכרית את הכלל היהודי. לא כל העולם ניתן ביד רשע אחד. פיצול הרשויות, הכנסיות והציביליזציות ¹⁵ הוא שעזר לאבותינו, שבשעה שמלאה סאת היסורים וההשמדה בתחום אחד, נמצא להם מפלט במדינה אחרת, ביבשה אחרת. צלב־הקרס בא לעולם בתקופה של אוניברסליות¹⁶. הוא חותר למה שקראו הקדמונים: “שלטון בכיפה”, ובתכנית שלטונו העולמי ישנו סעיף אשר לא ייתכן כי יחול בו שינוי כל־שהוא, הסעיף היהודי: להרגם ולאבדם. כל דריסת רגל נוספת שלו מסגירה לידיו קיבוץ יהודי נוסף, להשפלה, להתעמרות, להשמדה.

*

בתולדות מלחמות היהודים חוזר כפעם בפעם, מימי גדעון ויהודה¹⁷ המכבי, החזיון: מעטים כנגד רבים. אפשר זהו מה שמחכה לנו גם בימים הקרובים. אל נבייש את גורלנו.

יש רצון עז להאמין כי עמידת־המגן של שארית ישראל על אדמתו נתונה בידים נאמנות, אשר לא תרפינה ולא תכזבנה ביום מבחן.