נעתק לשפת עברית צחה וקלה למען ירוץ קורא בו
ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם.
(שמואל א' ב' ז')
לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע.
(איוב ה' י"א)
חלק ראשון
בית־בזק 🔗
האיש בזק נולד בעיר פאריז, ובימי מלוך מלך בצרפת עבד את משמרת עבודתו בחיל הים ויגיע לתור שר־מאה, אך אחרי ימי המבוכה בצרפת בשנת 1830 עזב בזק את משמרתו בתור פקיד נגיד – קאמענדאנט – בחיל צי־אדיר, ואז הוכח במכאוב על משכבו ממחץ מכותיו אשר החלו לענותו; והיה שכרו: כי נזכר שמו בכל עת לטוב בפקודת הממשלה, בגלל אמץ לבבו אשר הראה במלחמת הים, מלחמת הודו, ובמלחמת היבשה בארץ רוסיה. אך בכל אלה חי חיי עני לפי משכרתו הדלה אשר נתנה לו ללחם ביתו ולמשכן צר־מעון באחד מרחובות המגרש באַטינאָל בעיר פאריז. הוא היה איש אשר רוח בו, לב טהור וטוב ברא לו אלהים ולא התלונן על גורלו מאומה. סוכנת באה בימים ושמה עכסה, שֵׁרתה בביתו זה כעשר שנים; ואף כי היתה האשה ההיא באמנה את אדונה, כצלו על יד ימינו, כעסתו בכל זאת גם כעס, ותמרר חייו תמיד בעבור הרעימו. היא היתה אשת־מדנים וכעס, ותשמח במצאה תואנה להזכיר לפני אדונה: אשר למענו ולמען שרתה בביתו, השליכה אחרי גֵוה את מצבה אשר תקוה נשקפה לה ממנו, כי היא היתה ימים רבים כעוזרת או כחניכה בבית מילדת נודעה בשערים, וזכרון מצבה הלז, היה לעכסה כמעין־חתום נובע המון ספורים אשר חתולתם ערפל. ככה ספרה תמיד בכל אות נפשה, על דבר אשה צעירה לימים ומסכה נסוכה על פניה, אשר בעזרת גבירתה המילדת הולידה ילדה יפה־פיה חֶרש בביתה, ואשר נתנה הילדה על ידה, על ידי עכסה, לאמנה כשנתים ימים, ואחרי כן בא איש זר ויקח את הילדה מבית המילדת וילך. אולם אחרי עבור ארבע או חמש שנים, עזבה עכסה את בית גבירתה המילדת ותהי לשומרת חולים באחד מבתי־החפשית בעיר פאריז, ובעת ההיא חלה בזק את חליו מן המכות אשר הֻכה במלחמה, ויהי לו חפץ באשה אשר כמוה להפוך לו משכבו בחליו ולשרתהו. אז ידבר בזק אל עכסה לאמר: הואילי נא לעמוד לפני תמיד לשרתני, ובביתי תמצאי מנוחה ושלות־השקט תהיה לך לעת זקנתך, וכל יודעי יעידו בי, כי איש טוב אני ובשלום יחדו נשכנה ולא נדע רגז. ככה יאתה עכסה לבזק לעמוד לפניו ולשרתהו, ותפק רצון מאת אדונה, כי היא ידעה עת לכל חפץ ולכל מעשה אשר תעשה בבית ובגן. אך לאט לאט נהפכה עכסה משפחה לגבירה, ותמשול באדונה ממשל רב, עד אשר כל רואיו לא הכירוהו עוד כי איש־חיל הוא, איש־מלחמה אשר ידיו רב לו לאחוז בערף אויבהו, ויחשבוהו אז לאיש זקן וכסיל אשר נתן לאשה חילו וגבורת ימינו.
את עבודת־הגן אהב בזק מכל יקר ראתה עינו, וככה שׂם כל מעיָניו לפאר את הסֻכה אשר לו בתוך הגן ולעטרנה בענפי עצים סבוכים מסביב לה, להיות לו לצל יומם מחרב. ובכל יום ויום אחר הצהרים, ישב בזק בסכתו ומקטרתו בידו, והוא תפוש אז ברוב סרעפיו בקרבו וחושב מחשבות ימים עברו, בהעלותו על לבבו את זכרון המלחמה גם זכרון רעיו אשר היו לו מימי קדם. הסֻכה הגבילה גם את חלק הגן אשר לבזק, למען לשום פדות בינו ובין סוכנת ביתו; והיה החלק האחד תחת פקודת עכסה אשר הקימה לה את “המועיל” למטרה, והחלק השני היה תחת פקודת בזק אשר שם לו את “השעשועים” לקו. ואולם כאשר נפרדו שניהם בדבר חלק אדמתם, כן נפרדו גם בדעותיהם ומחשבותיהם, ותחת אשר אהב הפקיד בזק את נאפאלעאן הראשון וינטלו וינשאו כל הימים, שנאה עכסה אותו תכלית שנאה, על מות לרגלו איש צעיר אחד משומרי ראשו, אשר נספה במלחמה, והיא אהבה אותו מאז ותחמוד יפיו בלבה להיות לו לאשה.
בשנאתה אל נאפאלעאן תכנהו תמיד בשם מושל עריץ, רוכב בגאותו שחקים, ובשם “זאב־קארסיקא” לחרפת עולם; אך בחמלתה עליו נתנה תודה: כי איש מלחמה היה מנעוריו ואשר חרב גאותו. הפקיד רגז ושחק גם יחד לשמוע דבריה, ולא ענה אותה מאומה לבלתי הרעימה. אכן מלבד הִשָׁנות דעותיהם על אדות נאפאלעאן ולמרות הריב אשר פרץ בין שניהם תמיד על דבר גבולות הגן, שמרה עכסה את בזק אדונה מכל משמר, וגם נפשו היתה קשורה בנפש עכסה, ויהי לה כבן.
ויהי היום, מקץ ימי האביב, החדש זיו כסה פני שדה וגן בירקרק חרוץ, והפקיד ישב בסכת גנו לעת הצהרים כפעם בפעם. אף כי היום היה בוער כתנור ויהפוך בחֻמו לשד שָׂדי לחרבוני קיץ, בכל זאת הנה הדודאים נותני ריח אשר בתוך הגן, שראשיהם נמלאו טל אורות וכוסם רוָיה, הם נתנו עדיהם, איך רבות עמלו בם ידי הפקיד להשקותם לרגעים ולפקדם בעתם, ואז ברוב חסדו לא שם פדות בין חלקו וחלק עכסה בגן, וישק גם את הבצלים גם את השומים, את האבטיחים ואת הקשואים אשר לעכסה. הנה כי כן לא יפלה ה' ברב טובו וחסדו לבני אדם, בין טובים ורעים, כי למטר השמים ישקה כלם מים!
הפקיד היה לבוש בלבושי עובדי הגן: בגד בד ומכנסי בד על בשרו וכובע קש רחב הכנפים, בראשו, לסוכך באברתו עליו מחום היום, ולרגעים ינופף ידו למחות זעה מעל מצחו הקֵרֵחַ. פני הפקיד השזופים משמש, הפיקו לב טוב ורוח נדיבה, אך לעֻמתם הפיקו גם רוח איש־חיל עזה, על פי שפמו הארוך והעב, אשר כלו הפך לבן משיבה זרקה בו. דומיה נעימה שוררת בתוך הגן, אך לרגעים הפריעה עכסה אותה בקול זמרתה, אשר השמיעה מדי קוששה ירק לארוחת הערב.
“מה קול השירה הזאת באזני?” שאל הפקיד אותה.
“האח אדוני בזק!” ענתה עכסה בלעגי שפה “את השירה הזאת שרתי אז באזני האשה אשר מסֵכה היתה נסוכה על פניה בלדתה חרש בבית גבירתי אז, ואשר…”
“אכן רב לך עכסה!” קרא הפקיד כאיש אשר יעור משנתו, “רב לך לעורר רפאים, ולהיות על איש למשא ברוב דברים אשר אין להם שחר; טוב איפוא כי תשירי לי משיריך ההוגים אהבה, ולא יוסיפו עצב עמהם, כספוריך מלילות אלף ואחד אשר מהבל הם גם יחד” עוד הוא מדבר והנה קול הפעמון נתן אות, כי איש דופק על דלת הבית, ותלך עכסה לפתוח הדלת.
ואנחנו, בטרם נציגה פה לפני הקורא את האיש הבא, את אלישיב רעמאנט, בן אחות בזק, נדברה נא דברים אחדים על אדותו ומה הגיע אליו: שרה אחות בזק היתה אשה לאחד משרי המלך הפרתמיס. אחרי עבור שנים אחדות מת אישה וישאיר אחריו את אלמנתו עם אלישיב בנה, בן שמונה שנים. רֵעי אישה הביאו את הנער אל אחד מבתי־הספר בפאריז ויהיו למשען לו, אולם אשת המת נשארה בלי משען ומשענה אחרי מות אישה, ובחפץ כפיה השתכרה ללחם אשר תאכל. אך לא ארכו גם לה הימים אשר לא היה לה חפץ בם, וככה נשאר בנה נעזב גם מאמו ומכל קרוביו, לא נשאר לו כי אם זה האיש בזק דודו, אשר היה בעת ההיא שר מאה בחיל אניות צרפת, באחת מתחנות ים הדרומי. כשוב הפקיד לארצו, אחרי עזבו את משמרת פקודתו, השלים אלישיב את חוק למודיו בשבת־תחכמוני, בתור רב־בפילוסופיא. ואף כי לא עלה ביתרון־הכשר שכם אחד על בני גילו, בכל זאת לא נגרע חֻקו בלמודים כל הימים אשר ישב בשבת־תחכמוני, לשמוע לקח חנם אין כסף. ואולם כמעט יצא משם, היה נעזב כמדבר וחתולת עתידותיו ערפל. כי אמנם, חסדי הבית לא עברו מן הסף והלאה, ולא חשו עתידות לחניכיו גם אחרי צאתם משם. ויהי כראות בזק את מצב בן אחותו כי ברע הוא, וכי גם הוא אין לאל ידו לתמוך בימינו, על פי שכרו המעט אשר ינתן לו למחית ביתו, אלף רבעי שקל לשנה, ויאמר אל בן אחותו לאמר:
צר לי עליך בני, כי נעמת לי מאד, ואין עתה לאל ידי להושיעך; אך עוד תקוה טובה נשקפה לי להיטיב לך באחריתך. הן כחך במתניך ורוח כביר לבשה אותך, ואף גם זאת אשר כלית חקך בשבת־תחכמוני, שכם אחד על ילדים כגילך, אשר יעלה עליהם הגורל לעבוד בצבא, והנה עליך אמנם יוטל הגורל בשנה הבאה, לֵך איפוא לגורלך בשנה זאת, בטרם תקָרא, ואז הנה הוא בידך לבחר לך את עבודתך כטוב בעיניך, כי כן דבר המלך, ומלחמה עתה לארצנו על אדמת אפריקא, והלכת שמה עם צבא מלכנו, ובעוד חמש או שש שנים הנך שר־מאה, ולא יכנפו עוד עתידותיך כיום הזה; זאת היא העצה היעוצה לך מאתי, אפס אם רעה עינך בני בעבודת הצבא, אז נחשבה מחשבות לתור לך דרך אחרת, אך בין כה וכה, הנה אנחנו בשלום יחדו נחיה באלף רבעי־שקל לשנה, עד אשר תמצא לך מקום אשר ייטב לך. ואתה בחר לך: הזה או זה!
אחרי עבור שלשה ירחים מיום דבר הפקיד את דברו, כתב אלישיב ידו לעבודת־הצבא, ויבחר לו ללכת אל בין המורים אשר באפריקא כדבר דודו אליו. אחרי עבור שנה לעבודת אלישיב בצבא, היה לשר־חמשים, ולימים עוד שנים, אחרי אשר הראה גבורת כח ימינו במלחמה, העלו עדי־זהב על לבושו ויהי לסגן שר מאה במחנה. אך אז תקפתהו מחלת קדחת עזה מאד, אשר מאנה הרפא בלתי אם על אדמת איראפא לבד, כי על כן עזב בלי חמדה את ארץ אויב בטרם השיגו שם אותות שר מאה על כתפותיו לזכרון, וישב לאיראפא, ויבוא עד גבול צרפת. ויספחוהו שם אל מחנה הרוכבים, רוכבי־הרכש, ואחרי עבדו שנתים ימים, שב ברשיון פקידיו פאריזה לנוח שם מעבודתו ולהתרועע בחברת בזק דודו.
משכן הפקיד נחלק לחדרים צרים: לבית־המבשלות, לחדר מטת עכסה אשר על הבית, ולחדר־הבָּאה, אשר היה גם לחדר־הלחם וחדר־המטות כאחד, להפקיד ולאלישיב בן אחותו.
אלישיב ידע את מצב דודו, כי על כן לא נתנו לבבו לאכול מלחמו חנם באפס כל עבודת מעשה, והנה יען אשר למד אלישיב מנעוריו את אצבעותיו לכתוב ישר ולחשוב חשבונות, לכן נתנו רבים מסוחרי המגרש אשר הוא גר שם, את ספרי מסחריהם על ידו, לנהל אותם בתבונת כפיו, עד אשר לא נבצר ממנו לשאת את דודו במשא הבית; ויהי אז דברו בסתר עם עכסה סגן־אוצרו, ותקח מידו שמונים רבעי־שקל מדי חדש בחדשו להיות למשען לה לכלכל הבית. ואולם גם מלבד המשען ההוא, אשר לא ידע הפקיד מזה מאומה, שִׂמח אלישיב את לבב דודו בכל עת במתנות כהנה וכהנה; אך יש אשר הוסיף בלב הפקיד עצב בהן, כי נעצב אל לבו זה הישר באדם ויצר לו לקחת מתנות מבן אחותו, על דעתו אשר בזעת אפיו עבד עבודתו לרבים למען השתכר מעט מעט.
מנעוריו הסכין אלישיב לחיות חיי עני, בתחלה בעת אשר אביו ואמו עזבוהו, ואחרי כן בהיותו בבית־הספר בוטח בנדיבים, ובאחרונה בלכתו לעבוד בצבא באפריקא, כי על כן היה מוצק וילמד לשאת ולסבול ברוח נכון כל יד עמל ותלאה, מבלי אשר יתלונן על גורלו, ויהי אך שמח כל הימים, וישמח גם את בית דודו בכל עת תמיד.
בעתות המנוחה הוסיף אלישיב דעת, ויקרא בספרים שחֻברו מאת סופרים נכבדים בארץ; ויש אשר היה לדודו לעזר בעבודת הגן, ויעדר במעדר וישק ברגל, ואחרי כלותם עבודתם, ישבו לקטר מקטרתם ולשיח בכל דבר חפץ, איש איש ממלחמותיו, ממסעיו, ומן העתים אשר עברו עליו. ויש אשר למד אלישיב דעת את עכסה, איך לבשל ולאפות אף לצלות צלי, על פי רוח הנסיון אשר עבר על נפשו מדי היותו נודד בארץ אויב; ואז הנה חִכו יבין הוות ולשונו תצמיד מרמה, להתל בה ולהזכירה את מפעלות נאפאלעאן הראשון שנוא נפשה מאז, למען הרעימה. אולם גם עכסה נתנה לו בכל עת מפרי פיה, למען השב חרפתו אל חיקו; אך בכל אלה אהבה אותו כבן לה, ותשמח גם היא כדודו על היותו בביתם, ושניהם התעצבו מאד אל לבם בזכרם, כי עוד מעט יתמו ימי החופש אשר נתנו לו להיות נקי לביתו שני חדשים, ואז יעזבם לצאת לפעלו ולעבודתו. זאת תורת אלישיב רעמאנט, בן אחות בזק, אשר בא אל הבית אחרי אשר מהרה עכסה לפתוח לפניו הדלת, לקול האות הראשון אשר השמיע הפעמון.
אורח לא קּרוא 🔗
אחרי אשר ראה הקורא ברוחו את אלישיב רעמאנט, הבה ונציגהו לפניך בדמותו כצלמו: הנה הוא עלם נחמד וטוב כבן עשרים וארבע, פניו המלאים הוד־עלומים, מפיקים נעם וחן, והוא עוטה מעיל קצר ממראה לבן כאשר ילבשו רוכבי הרכש, ואות הכבוד על לבושו צמוד בפתיל אדמדם. מכנסי בגד צמר ממראה־הספיר ילבש על בשרו, וכבע הרוכבים בראשו, נוטה מעט הצדה, ומכסה את שער ראשו השחור כשער שפמו וזקן לחיו השחור גם הוא. כל האותות האלה חֻברו יחדו לתת לאלישיב הוד איש חיל צעיר רודם; אך תחת חרבו על ירכו, הביא הפעם מתחת לזרועו השמאלית מגלת ספרים גדולה, ובידו הימנית צרור עֵטים לכתוב בהם.
שלום לך עכסה אמי!" קרא אלישיב בחלקות, בבואו אל הבית בפנים צוהלים, ויניח על "השלחן את אשר הביא “הן דבר לי אליך ועשית עמדי היום חסד”.
“הנני כי קראת לי אדוני” ענתה עכסה “ומה בקשתך ותנתן לך!”
“איה דודי כעת?” שאל אלישיב.
“הנה הוא בסכת־הגן ומקטרתו בפיו” ענתה עכסה.
“טוב איפוא” קרא אלישיב “ואת אמי, חכי נא פה כמעט רגע והִכּוני לשמוע נצורות אשר לא פללת”.
“נצורות אשר לא פללתי!” קראה עכסה אחריו בתמהון “ספרה נא לי אדוני, כי שומעת אמתך”.
“נצורות אשר לא פללת גבירתי, ואשר לא שמעה אזנך מעודך עד היום הזה” ענה העלם בלעגי־שפה.
“אשר לא פללתי ואשר לא שמעתי” דבר עכסה אל לבה מדי הביטה בעין־רוגל אחרי איש החיל בצאתו מן הבית אל גנת־הביתן.
“שלום לך אלישיב בני!” קרא הפקיד בעליצות נפשו בתתו ידו לו בבואו אל הגן “מדוע זה מהרת לשוב היום? ואני הנה ראות פניך לא פללתי בעוד היום גדול, הלא דבר הוא! אך טוב בני, כי נראה ונשתעה יחדו”.
“טוב בני” קרא אלישיב אחרי הפקיד בצחוק על שפתיו “ואולם מה תענה דודי, אחרי שמעך מפי את הדבר אשר בגללו מהרתי לשוב היום?!”
“את הדבר אשר בגללו”…
“אף אמנם!” שמע אלישיב את דברו “הכּון נא דודי יקירי, והכן לקראתי”…
“אף אמנם” קרא הפקיד גם הוא כאיש אשר אין מעצר לרוחו, “רב לך איש שוגה! להלאות את דודך חנם”…
“לכן הואל נא דודי!” דבר אלישיב תחנונים “והיית לי לפה ולמלאך־מליץ לפני עכסה גבירתנו”.
“ובמה?” קרא הפקיד.
“בגלותך את אזנך” ענה אלישיב במבוכה גלויה, “בגלותך את אזנה, כי… כי מעלתי מעל ואקרא היום איש זר אל הלחם… בבית דודי!”
“מה היה לך בני, כי הבאת עליך חטאה גדולה?” קרא הפקיד ויסוג צעדים אחדים לאחריו.
“ואף גם זאת” הוסיף אלישיב בקר־רוח “כי האורח, אשר קראתי אל הלחם היום, הוא… הוא גם נסיך בעמו!”
“נסיך?!” קרא הפקיד בשממון “הן אבדנו, כלנו אבדנו! יקחני אופל היום הזה, אם אעירה ואם אעוררה את לבב עכסה לתת אזן קשבת לחלומותיך ולדבריך!”
“מה זאת דודי ורעי?” קרא אלישיב כאיש חיל אשר הֻכתה חרבו מיד ימינו “כמעט תגע עדיך ותבהל?”
“זאת לא זאת אחי!” ענה הפקיד בלשון רכה “הן באת היום להחריד מנוחת נוה־שאנן ולהקדיש קרואים, בהרכיבך אלופים לראשינו אשר לא שערום אבותינו. לא! יקחני אופל היום הזה, אם אהיה לך לפני עכסה לפה; דבר אתה אליה, אולי תשמע לך, הנה היא באה, שם במורד, הרואה אתה?”
“רואה אנכי אתה” ענה אלישיב.
“לכן דבר אתה אליה, אולי תשמע בקולך” אמר הפקיד בהלך־נפש. והנה עכסה, מבלתי יכולת להבליג על רוח תשוקתה לדעת שרש דבר נמצא באלישיב היום, באה אל הגן.
“אבל דודי” קרא אלישיב, ועכסה שומעת פתח הסֻכה “אל נא באפך הפעם, פן תמעיטני, הן לא בידנו עוד לשוב אחור, והאורח אשר קראתי אל הלחם, בוא יבוא בעוד שעה אחת ולא יאחר! לנו איפוא הנֵצח, או – המות, למות מות־גבורים, מות אנשי־חיל, למות ברעב… אנחנו והאורח עמנו… האורח אשר תדענו בשם: הנסיך עמנואל מִני סעננעטער!”
“לא לי עלם אובד! תגיד נא דברך היום” קרא הפקיד “אך להאשה עכסה הנצבת עמך בזה, לה יאירו דבריך, כי לה פתרונים!”
“אפס מה כל החרדה הזאת?” קרא אלישיב כאיש אשר יעור משנתו “הן לא איומה היא עכסה כאשר תדמה אותה, לכן יאירו נא דברי אל עבר פניך עכסה שרתי! ואת דעי לך איפוא: אשר תחת תתך היום אל השלחן שתי מנות, לפני דודי ולפני, תתני שלש היום, האף אין זאת גבירה?”
“מה תאמר נפשך אלישיב אדוני?” שאלה עכסה לתֻמה “ולמי היא איפוא המנה השלישית אשר אמרת?”
“לרעי מאז, איש חיל כמוני אשר הקדשתיו לאכול אתנו היום בצהרים!” ענה אלישיב ברוח נכון בקרבו.
“אי שמים!” קראה עכסה בנשאה מרום עיניה כנרעשה מפחד פתאום “היום יבוא לנו אורח… היום! אשר לא נמצא אתנו כל מאכל בריא וחם, צלי אש או בשל מבושל במים, בלתי אם מרק־בצלים והנותר מבשר הבקר מאתמול עם ירק בחומץ ־ זאת לא זאת אדוני!”
“ומה לך עוד עכסה שרתי?” קרא אלישיב ברוח־ששון, אחרי רואו כי לא מרום הוא חפצו מנגדו כאשר דמה בתחלה. “הן מרק־בצלים אשר כוננו ידיך; ירק בחומץ אשר מידך תתני לנו; האח, זה לחם אבירים, זה לחם שמים יאכל איש! ומה לך עוד? והנה זה עמנואל רעי יאכל מטובך היום כמלך במסבו; ראי נא עכסה אמי, כי לא אמרתי לך “כקיסר” על דעתי אשר השם הזה מוזר הוא לך מפני נאפאלעאן שנוא־נפשך, האף אין זאת אמי?!”
“אבל!” קראה עכסה בתוכחת מגולה “מדוע זה לא בחרת ביום אחר להקדיש קרואך אל הלחם? אדוני אלישיב! ואז הלא היה שלחננו מלא דשן ולא ידעתי רוגז!”
“הן לא בי העון הזה עכסה אמי!” ענה אלישיב “כי אם ברעי, אשר אוה לו את היום הזה לאכול אתנו בצהרים”.
“אולם את מי תגידה מלין, אדוני אלישיב!” קראה עכסה “ואני ידעתי אשר הנקל הוא לאיש לאמר לרעהו: אל נא תבוא ידידי, היום אל הלחם, כי למחר אתה קרוא לי ומאכל־תאוה לנפשך ינעם! ואתה אדוני, הן לא לאדם כמונו דרכך, רק לאלופים ונסיכי אדם”.
עוד מעט ומלין התמלטו מפי אלישיב להגיד לעכסה: אשר אחד הנסיכים יבוא לה לאכול ממרק בצליה ולשבוע מירקה ומחמצה, אך לא הרהיב הפעם בנפשו עז, לנסותה במסה כבדה אשר כזאת, וחבל מעשה ידיו, ויאמר: אבל אמי! מה שהיה הוא שיהיה ואין להשיב; ועתה הנה עת הצהרים הגיעה, עוד מעט ובא רעי הנה, רעב כאיש־מגן, לכן הואילי נא גבירתי, ואל נא תשלי את עבדיך!"
“אמנם, כן דברת אדוני אלישיב!” ענתה עכסה בלכתה, “היום קצר ורבה העבודה”.
“האח!” קרא הפקיד אחרי לכת עכסה מאתם “האח ראתה עיני כי רצתה עכסה – את אשר לא פללתי – אין זאת כי אם נחש ינחש איש אשר כמוך בעצמת כשפיך, אכן עתה, הנני אליך בני להוכיח דרכך על פניך, כי לא יאתה; ואתה הגידה נא לי: למה לא גלית את אזני בטרם קראת למאהבך? ולא היה זה שלחננו לפנינו לפח ולמוקש כיום הזה; ואף גם זאת כי רעך אשר אמרת, הוא נסיך בעמו! ואולם הגידה נא לי: מה לנסיך ולמורה בקנה־רובה בין המורים אשר באפריקא?”
“לכן אתה לוּ שמעני דודי יקירי!” ענה אלישיב ואמר לו “שמעני, ואני אחוך את תולדות עמנואל רעי במלים קצרים, ונפשי יודעת מאד: אשר ביום שמעך תולדותיו מפי, תאהבו נדבה, כי איש חמודות הוא, דגול מאלף צעירים אשר כמוהו, חי אני דודי! והנה – אני ועמנואל היו שנינו חברים, מקשיבים לקול מורים בשבת תחכמוני אשר שֵׁם לודוויג הגדול נקרא עליו; אני יצאתי משם ללכת אל אפריקא, אך אחרי עבור לי שם ששה חדשים, ועמנואל רעי בא גם הוא שמה אל המחנה, לבוש בגדי השרד במכנסים לְרָכבה, והוא עוטה מעיל כאשר ילבשו רוכבי־הרכש”.
“יקחני אופל היום הזה!” קרא הפקיד על פי דרכו “פליאה דעת זאת ממני, אם איש אשר כמוהו, נסיך בעמו ואולי הוא גם בעל נכסים, אם איש אשר כמוהו לא בא אל בית־הספר אשר לאנשי־הצבא, וילך לנוע במחנה בתור איש־צבא, מבלי כל משרה ופקודה, אין זה כי אם רוע־לב, או משובה־נצחת אשר אין על עפר משלה!”
“אין זאת דודי!” ענה אלישיב “ונהפוך הוא, כי מחשבות עמנואל עם כל מעלליו במאזנים ישאו יחד, אין בהן נפתל ועקש, והנה הוא נצר ממשפחת־רם, כי כאשר שמעת, הוא: נסיך מִני סעננעטער”.
“שם המשפחה ההיא, היה לשם ולתהלה בדברי הימים אשר לצרפת” אמר הפקיד, “אך ספרה נָא לי, כי גרסה נפשי לתאבה לדעת מה הגיע אליו”
“הנה כי כן” ענה אלישיב "שם משפחת עמנואל נודע למשגב מאז, אך לא כביר אבדה חלק גדול מנכסיה ההיו לה מימי קדם, ולא נותר לה בלתי אם כארבעים אלף רבעי־שקל בתבואות־השנה – רענטען ־! הן אמנם רב הוא לאנשים כערכנו, אך מצער הוא לבני מרום עם הארץ, ולעמנואל עוד שתי אחיות בתולות בבית אמו. ובכן, בצאת עמנואל מבית שבת־תחכמוני ויגיע אז לשנות פקודתו ללכת לגורלו במספר הפקודים לצבא, אמר אליו אביו הנסיך, אשר היה עוד בחיים חיתו, כי יתן כפר נפשו וישכור אחר תחתיו לעבוד בצבא, והוא נקי יהיה לביתו; אולם הלא תתפלא דודי, לשמוע מה דבר עמנואל אל אביו ומה ענה אותו? הלא כה היה דברו כאש לאמר לו: “אבי! הן יש חוב קדוש לנו, אשר על כל איש בר־לבב לשלם לארץ מכורתו ומולדתו; חוב־דמים הוא ובדמי לבבנו נשלמנו, ואף כי לעת כזאת, אשר מלחמה לארץ מולדתנו עם אויביה מבחוץ. ואני, הנה נתעב הוא לי האיש, אשר עור בעד עורו או כסף יתן כפר פדיון נפשו מעבוד בצבא; איש אשר יקנה לו נפש אחד מאחיו, ישרשהו ממקומו ומעבודת אדמתו, למען תת נפשו תחת נפשו ואת חיתו לממיתים… לא אבי! כזאת לא אעשה, ולוּ עשיתי זאת, אז הייתי בעיני כנצר נתעב, איש שותה כמים עולה, על כן טוב לי היות איש־צבא, אם יעלה עלי הגורל, ואל יקל אחי בעיני!”
“אמנם” קרא הפקיד ברגש “מצא חן בעיני רעך הנסיך ולישרים כמוהו נאוה תהלה!”
“האף אין זאת דודי?!” קרא אלישיב בגאון־רֵע “אך זה הוא עלם אשר רוח בו, איש חי ורב פעלים! והנה, אף כי אחרת חשב אבי־עמנואל בלבבו עליו, בכל זאת לא כהה בו ולא מנע את חפצו ממנו, כי איש אפרתי היה; וכעלות הגורל על עמנואל, הלך לעבוד בצבא בחיל הרוכבים, בין המורים אשר באפריקא. בידיו חבש עמנואל את סוסו, ויעבוד עבודה בבית ובשדה כאחד מאתנו, כאשר ישית פקידו עליו בכל עת, אין נגרע מעבודתו דבר. וככה גם עד חצר־המטרה בא, בכל עת אשר העביר מועד משמרתו והוא לא ידע ואשם, ולא היה בכל המחנה איש חיל טוב ממנו; רוחו רוח כביר ויהי אך שמח וטוב כל הימים, גם בגבורת ישע ימינו היה לעינים לאנשי הצבא, ולא יבצר אז ממנו להיות לפקיד־החיל – אפפיצער – אחרי הגיעו כבר לסגן שר־מאה כמוני היום; ויהי בהרעימו פעם ראש הגדוד אל מול חיל הרוכבים האדומים, והנה כדור־עופרת חלף ומחץ זרוע ימינו וַיִרְדֶנה. באשרי, כי היה עוד לאל ידי להגן בעדו, והביאותיו על סוסי אל המחנה כל עוד נשמה באפו. אך מחץ מכתו מאנה הרפא ויפטרוהו פקידי־החיל מעבודתו וישלחוהו פאריזה. חליפות מכתבים היו ביני ובינו מעת הפרדו ממני, כי נפלאתה אהבתו לי. כשובי עתה פאריזה הֻגד לי כי אין עמנואל בביתו, אכן כצאתי היום אלי קרת דרך גן מאָנקא, והנה קול קורא מאחרי בשמי אלישיב, ואפן וארא את עמנואל יוצא ממרכבה וממהר לרוץ אלי, ונחבק איש את אחיו כאשר יחבקו שני רעים אהובים איש את רעהו במלחמה, אחרי עבור הבהלה והסערה תקום לדממה, הלא לא נעלמה זאת מעיני דודי גם הוא?”
“את כל זה נסיתי בני, לא אחת ושתים” ענה הפקיד בגודל לבבו.
“היום נאכל יחדו בצהרים ונשתעשע כל הערב” אמר עמנואל אלי, הוסיף אלישיב לספר “איה מקום משכנך עתה?” “בבית בזק דודי” עניתיו, כי אמנם רבות נדברנו שנינו על אדותיך, וכמוני הנה יאהבך עמנואל רעי גם הוא. “טוב איפוא” קרא עמנואל “בוא אבוא אליכם לאכול אתכם בצהרים, ואתה אלישיב: הלא תציגני לפני דודך, ואני הנה חדשות אלף צפנתי לך ודעת לנפשך תנעם”. על דעתי את טוב לבב עמנואל אמרתי לעצתו ישרה, ואיככה אוכל ואשיבה פניו ריקם?!"
“כן דברת בני!” ענה הפקיד אחרי אשר סרה מעליו רוחו הרעה לקול דברי אלישיב בן אחותו “מי יתן ומרק־הבצלים אשר כוננו ידי עכסה, ינעם לחיך רֵעך הנסיך ולא יהפוך את הודו למשחית!”
עוד דברו בפיו וקול הפעמון נשמע לפני פתח הבית, בעוד רגעים אחדים ראו שניהם, הפקיד ואלישיב, את הנסיך עמנואל מני סעננעטער בא אליהם דרך משעול־הגן, ועכסה הולכת ובאה לפני האורח לנחותו הדרך, והיא רעמה פנים בצאתה מבית־המבשלות בלי חמדה.
ידידות נעורים והמכתב 🔗
עמנואל הנסיך מני סעננעטער הוא איש צעיר לימים, כימי אלישיב ימיו, ואותות תואר פניו לא ינכר איש, עד כי כל רואיו פעם אחת, לאורך ימים יכירו מראהו. יצוריו מאד נעמו ובצוארו ילין עז, שערות ראשו ושפמו שחורות, עיניו כיונים ממראה תכלת, והוא לבוש בטוב טעם, הדָר הוא לאזרח הארץ.
“דודי יקירי!” אמר אלישיב אל הפקיד מדי הציגו לפניו את הנסיך “הנה לפניך עמנואל, הטוב מרעי, אשר אמרתי לך”.
“שמחתי מאד לראותך אדוני, בצל קורתי” קרא הפקיד ויתן לו ידו באהבה. “ואני פקידי” ענה עמנואל באהבה וכבוד “אני הנה עשרתי, באשרי, כי אחבק את ידך היום; הן אני ידעתי, גם אני שמעתי מרוב חסדך וטובך אשר הטיבות לאלישיב בהיותך כאב לו, ואני הנה אח הייתי לאלישיב, ולא יפלא עוד ממך אבי! לדעת היום מה זה יהגה לבי לך על כל תגמוליך עליו!”
“אדונַי!” קראה עכסה בשסעה דבריהם “איפה תאכלו היום? האם בבית או פה בסכה כפעם בפעם? כי הנה היום צח מאד!”
“פה בסכה נאכל היום, גבירה!” ענה עמנואל בשמחת לבו “אם יאות לנו דודנו לדבר הזה; כי אמנם היום חם מאד ותחת צְאֱלים הלחם לנפשנו ינעם”. ותתן עכסה לפניהם לאכול בסֻכה.
בעת אכלם, בקש עמנואל את פני הפקיד, לספר לו את קורותיו ואת העתים אשר עברו עליו, ואחרי כלות הזקן לספר, החלו שני הצעירים להעלות גם הם מתהום הנשיה את זכרון ימים עברו, זכרון קורות בית־הספר וזכרון ימי עבודתם בצבא.
הסֻכה היתה נשענת אל קיר החומה אשר מסביב לגן, ומבעד השבכה אשר בקיר, נשקף רחוב צר הרחק מאדם העיר מושבו. הפקיד חצב להבות אש וישם רצפה במקטרתו, ועמנואל ואלישיב החלו לקטר גלומי עלי־מרורים.
ויהי כדברם מזכרון ימי קדם, מזכרון חבריהם בבית־הספר ומעבודת הצבא, שאל אלישיב את עמנואל לאמר: אולם הגידה נא לי רעי! מה היה למאקרייז הנבל, אשר כמרגל־חרש וכנגע נראה לנו בשבת תחכמוני בשבתנו שם יחדו? ואני אחי, מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד בדמותו כצלמו: עב הכרש ולבֶן השער ותמונת פניו אימה, האף אין זאת רעי?"
כשמוע עמנואל את השם “מאקרייז” רָעם פנים ובשאט־בנפש אמר אל אלישיב: “ידידי! הן כדַבר באחד הנבלים תשב באחיך תדבר, בהאדון ברכיה מני מאקרייז!”
“מני מאקרייז?” שאל אלישיב בתמהון “אך מי זה הוסיף את אות כבוד־משפחה “מני” על שם תפארתו? והלא אנחנו הנה לא ידענו מאין בא מאקרייז? מי המה יולדיו? ואף גם זאת אשר היה בן־עני, נער משֻלח ונעזב, עד כי בעד אגורת־נחשת אחת, התערב עם רֵעיו ויאכל ששה חגבים חיים בפעם אחת מבלי אשר היו לו לזרא, ואני הנה תכלית שנאה שנאתיו על מזמות לבבו ועלילותיו, אשר היו לנחלה לו שכם אחד על בני עניים חבריו. אף אמנם! במעלליו התנכר ברכיה, כי זה היה דרכו כסל לו לנקר עיני צפרים אשר באו בכפו, לראות ולהוָכח: אם לא יבצר אז מהן לעוף ברוח באין עינים להנה; אות הוא לו כי רחוק היה מחמלה מאז מעולם!”
“בן בליעל!” ענה הפקיד גם הוא חלקו “איש אשר כמוהו קבורת כלב יקבר, אם לא יקדמו שופטי־ארץ את פני מותו ותלו אותו על העץ!”
“אדמה כי יבוא דברך אדוני בזק!” ענה עמנואל בלעגי שפה “כי אחרית ברכיה להכרית והעץ תקותו”; וישם אל אלישיב פניו ויאמר: ואתה הלא תשוב תתפלא ידידי, בספרי לך את אשר קרה להאדון ברכיה מני מאקרייז בבית אמי, אֲחַוך ואתה שמע לי:
אחרי שובי מעבודת הצבא אל ביתי פאריזה, החלותי לחיות חיי אנשי פאריז כקדם. ואני ידידי, הלא מראש דברתי לך, כי לא על נקלה יבחרו למו בארץ־רבה, רֵעים להתרועע ולארח לחברה אתם, ובטרם יבחרו ויקרבו, יניעו אותם כאשר ינוע בכברה, לדעת אם זך ואם ישר פעלם; ומה השתומם לבי בקרבי, לשמוע פעם בהיכל אמי את שָלישה, מבשר את בוא האדון מני מאקרייז, זה רענו מאז, אל היכלה; בשנאתי מאז אל האיש רע־מעללים הלזה, לא יכולתי לעצור ברוחי, ואגש אל אמי באמור אליה: למה זה תתני אמי לאיש הזה רמוס חצריך? הן עוד מעודי לא ראיתי אותו בביתך, ומה איפוא יום מיומים?"
“הלא זה האדון ברכיה מני מאקרייז!” ענתה אמי כדַבר מאיש גדול ונכבד “הנה הוא שב עתה מדרך רחוקה לו; אך זה הוא איש צעיר לימים אשר רוח בו! משכיל על דבר אמת, ותורת חסד ואמונה־טהורה על לשונו תמיד, ועתה הנה ידיו יסדו את החברה “סימאן הקדוש” ומפליא לעשות”
“ועל מה אדני החברה הטבעו?” שאלתי את אמי ברוח חן.
“אדני החברה –” ענתה אמי “אדני החברה הטבעו על דבר אמת ומשפט צדק; כי כל ישעה וכל חפצה: לתת בלב אביוני־אדם, הרוח, רוח־משפט ורוח־עז, לשאת ולסבול את ענים בנפש חפצה ולבלתי יחטאו; והנה זה הוא קץ מטרת החברה: להוכיח במישור לעניי ארץ, כי כל עוד אשר יוסיפו אלה לשאת ולסבול פה עלי אדמות כל יד עמל ותלאה מרבה להכיל, כן יוסיפו היות מאֻשרים וטובים ביום הבא, ביום מחר כי יבואו על שכרם, כהנה וכהנה!”
“אף אמנם” עניתי את אמי בצחוק על שפתי “הן טוב ויפה הוא הדבר הזה אשר האדון ברכיה עושה היום, ואולם את אשר אחזה לי אני, רק בפיו ידבר שלום אל עניי עמו וישחר למוסר אזנם, אך בידיו לא ימלא את דברי מוסרו, ועֵדיו הוא: כי לא לאיש אשר כמוהו, אשר פניו פני להבים וכרשו עב, לדבר גבוהה מכח־הסבל ומן האשר לחיות חיי־עני פה בעמק־הבכה, בעוד אשר הוא אוכל מפרי הארץ בגאון־שלות־השקט, ומטובה ישבע שבע והותר! ואולם נסי נא אמי, לגעת אל עצם ובשר האיש ההוא באמור לו: “הלא ביום מחר תבוא על שכרך ומה ממך יהלוך?” אם לא על פניך יברכך, חי אני!”
“אל נא בני, תדבר מהתלות” קראה אמי “כי חלילה לך מהתל באיש, אשר רבים וכן נכבדים נתנו לפעלו ידים ויארחו לחברה עמו לתמכו ולסעדו, וגם הוא הנה כנביאי־אל לפנים, לא ייעף ולא ייגע עד בואו ועד הגיעו אל מרום קץ־מטרתו; אך הנה זה בא” קראה אמי בקומה מכסאה “אציגה נא אותך לפניו!”
“הרפי נא אמי, מעשות לי כדבר הזה” קראתי “הן לא תהיה לאל ידי להיות שליט ברוחי, מהגיד לאדון זה את אשר ידע לבבי; ואני הנה לא אוכל כלכל אותו, כי שנאתיו, וזכרון ימי עלומיו יעלה על לבבי בהיותנו יחד…” אולם לא יכולתי לכלות דברי, כי מאקרייז נגש אל אמי וישתחו.
“אדוני מני מאקרייז!” קראה אמי אליו ברגש מדי לטשה לי עין חודרת “אציגה נא לפניך את עמנואל בני, ידיד נעורך ורעך מבית־הספר, ועתה הנה הוא חפץ לחדש בריתו עמך כקדם” לדברים האלה השתחו הנבל לנגדי אפים ארצה, ויאמר אלי בקול ־ששון “זה לי ימים רבים אשר הייתי נודד מפאריז, ועתה בשובי הֵנה לא ידעתי אשר שב אדוני לצרפת גם הוא, והנה הראה ה' אותי את אדוני, בבית אמך עתה, בעת אשר ראות פניך לא פללתי. אף אמנם, יחד היינו בבית־הספר, ויחד…”
“אמנם כן הוא אדוני!” שסעתי את דבריו בשאט־נפש “ואם שוגה אינני, אעלה על לבבי היום: איך כמרגל חרש היית לנו בבית־הספר אז, למען הביא את דבתנו רעה אל ראשי המורים, ואף גם זאת אשר בעד אגורה אחת בלעת ששה חגבים חיים פעם אחת, ותנקר גם את עיני צפרים רכות, למען נסותן בחידות אם יאבדו דרך אם לא, ולא חמלת. האף אין זאת אדוני? ואולם את כל אלה עשית הלא בתקותך: כי את דמעת העשוקים ההם אשר מידך נגזרו, יספור אל רחום וישום בנאדו, לשלם להם על יתר בארצות־החיים, ותקות העניים לא תאבד לעד!”
“דברך אדוני, נבחר מחרוץ!” קרא הפקיד במלאו שחוק פיו.
“אך מה ענה אותך הבליעל?” שאל אלישיב.
“מה ענה אותי?” קרא עמנואל “הן הוא נאלם הפעם דומיה, ורק פניו העבים והרחבים התאדמו כפני קדים, וכדם יאור מצרים, ובכל אות נפשו הואיל אז לדבר דבר ולעשות לי צחוק, אך אמי קראה אליו, למען הוציא אותו ממבוכתו הנוראה, לאמר לו: אדוני מני מאקרייז! בואה ונבואה אל היכלי, לשתות חמין”.
“אכן הגידה נא לי ידידי” שאל אלישיב “איכה בא זה אל בית אמך וארח לחברה את מרום עם הארץ?”
“פליאה דעת זאת גם ממני” ענה עמנואל “ואולם זאת חשבתי למשפט: כי מי האיש אשר דלתי בית אחד, בית נכון ונשא על גפי מרומי קרת, יפתחו לפניו, גם דלתי בתים גדולים רבים יפתחו אז לפני האיש ההוא על נקלה, ואיש יחד פני רעהו לקרבו כמו נגיד; אך מי פתח לפני מאקרייז את דלתות הבית הראשון אשר בא בו, ואשר חומה הוא לא יפתח? זאת לא ידעתי, אענך, אכן רבים אומרים, כי על פי אחד הכמרים ושמו אלידע, אשר שֵׁם לו על פני מגרש סט. גערמאן, על פי הכהן ההוא היתה שומה לפתוח לפני מאקרייז את דלתות בתי נדיבי עירנו. אף אמנם, קרוב הדבר לשמוע, כי על כן בשנאתי אל מאקרייז, שנאתי גם את הכהן סתרו ומגנו. ואתה אלישיב ידידי, אם מעט הוא לך משפטי אשר חרצתי על בן־בוז הלזה, הלא יהיה לך לעינים משפט איש אשר לא ישגה במשפטו כל הימים, ויהי דברו כפטיש יפוצץ סלע, ואם הוא חרץ משפט על מאקרייז מי לא יכירנו?”
“אפס מי הוא זה האיש אשר לא ישגה כל הימים?” שאל אלישיב בצחוק על שפתיו. “איש גִבן הוא” ענה עמנואל “אבל איש־מזמות וערום הוא כנחש, קשה כגיד ברזל לשונאיו ולכל השאטים אותו מסביב, אך בטל הוא לאוהביו ולכל אלה אשר הוא חפץ ביקרם מאין כמוהו, עד אשר לא יבצר ממנו לתת כל אשר לו בעד נפשם וכבודם; אולם גם את אהבתו גם את שנאתו הנה לא יכסה במשאון, ונגלה בהן לעיני השמש, וזה דרכו כל הימים” – “ומה שֵם הגבן ההוא כי אדע” שאל אלישיב. “שמו” ענה עמנואל “שמו: אלוף מגדיאל מני מעללעפאָר” “האם אלוף הוא בצרפת?” שאל אלישיב.
“אלוף בצרפת ממשפחת־רם מימי הוא” ענה עמנואל “והוא בן שני לבית הנסיכים מני האָטמארטעל, אשר ראש בית אביהם העתיק בשנת 1830 את משכנו לאשכנז, ובשגם הוא גִבן מלֵדה, הנה בכל זאת כחו במתניו, וגם בשנת הארבעים וחמש לימי חייו, עוד עצמותיו מלאו עלומים, ומי הקשה אליו בקרב – דועלל – וישלם? וככה הנה לא פעם ושתים לחם מלחמת־תנופה בחרב איש ברעהו ברוב עוז ותעצומות, ויכריע אויביו תחתיו ברוח־כביר ובלהג הרבה כהולך בחליל, כאשר שמעתי רבות מפי אבי אשר אהבו”
“כי עתה הלא יגורו מפניו כמפני אש אוכלת” קרא אלישיב “הן רוחו כנחל שוטף וזרועו מושלה לו לתפוש בחרב, והוא עשוי לבלי חָת, ומה חסר לנפשו עוד?”
“הן לא תערך לך כל דמות איך יגורו מפניו אלים” ענה עמנואל “עד אשר בכל מקום בואו יפיל אימתה ופחד על כל רגעי־ארץ ויהפכם לאַין, ואף כי עם לא עז לנו, אשר אנשי שלומנו יתנו להם יד ושם בהיכליהם, מבלי שים לב אל תועבותיהם אשר יכירו וידעו, הנה אלה וברחו מפניו כמוץ הרים, וזה האיש מאקרייז כאחד מהם; והיה כי יראה את האלוף בא אל הבית דרך פתח אחד, ינוס מפניו דרך שבעה פתחים כנס מפני הארי”.
עוד עמנואל מדבר דברו, והנה מרכבה נהדרה רתומה לשני סוסים, עמדה לפני חלון הסכה אשר בה ישבו שלשתם.
המרכבה היתה ריקה אין בה איש. נושא־הכלים – לאקיי – לבוש הבדים לשרת – ליוורעע – אשר ישב אצל הרַכב בקצה המרכבה, ירד ממושבו ויוציא מחיקו מכתב, ויפן כה וכה כצופה ומביט על מספרי בתי הרחוב, ויצעד צעדים אחדים לפניו בתתו אל הרכב אות לנסוע אחריו.
“הן זה כעשר שנים” קרא הפקיד בתמהון “אשר לא נראה בכל גבולנו, במגרש באטיניאל, מרכבה נהדרה כזאת, רתומה לסוסים יפים ואדירים כאלה. האח, ראתה עיני, כי אחר כבוד לקחני היום הזה!”
“אף אמנם” קרא עמנואל כמצחק “הסוסים יפים הם להלל מאד, ועדיהם המה אשר כמוהם היו גם אדוניהם, מבני חורי הארץ, האף אין זאת אדוני?; אך מדי דברי בסוסים אזכירך ידידי, את מארמאנד רענו בבית־הספר, איש בער כסוס אין הבין”
“את מארמאנד?” קרא אלישיב כזוכר ראשונות אשר עברו, “כמים עברו אזכור את האיש ההוא, וידעתי כי לא אהבנו גם אותו, אך איפה הוא כעת?”
“גם הוא הלוך ילך בגדולות ובנפלאות ממנו” ענה עמנואל “הן ראשון הוא לנגידי צרפת לדורותיו, וינחל כסא־כבוד בבית המחוקקים, ושֵׁם לו בין נואמי נאום בינה־לעתים בארץ – פאליטיק – כי נגידים ידבר ואת לב שומעיו יקח כמו ביד, והוא נכון להיות שר־הקרב בקרב הימים”.
“הזה האיש מארמאנד?” קרא אלישיב בתמהון, כי לא האמין.
“אכן זה האיש מארמאנד!” ענה עמנואל במנוד ראש “גדול הוא האיש מאד, אף כי אין חקר לגדולתו, כי בער הוא מאיש ולא יאמין בלתי אם בכחו ועוצם ידו, ואהבת־הכבוד היא תוליכהו שולל לעלות בראש מרומים, וגם הנפש לא תמלא ולא תדע שבעה; אף אמנם מאנשים אשר במארמאנד הנה לא יבצר מזמה, לעלות מעלה מעלה ביד־חרוצים אשר אין על עפר משלה, כי להם יאתה על פי רחב כתפתותיהם ועל פי עבי גבם וכרשם, אשר בהמה שמן חלקם בארץ”.
ונושא־הכלים אשר ירד מן המרכבה, נגש ויעמוד לפני השבכה אשר בסכה מן החוץ, ובאחזו ביד ימינו בקצה כובעו להסירו, שאל את המסֻבים לאמר: “בי אדוני! האם זה הגן עם הבית אשר במספר שבעה אחד הוא, הלא?”
“אחד הוא” ענה הפקיד “אך למה זה תשאל?”
“בי אדוני!” קרא העלם בהרימו את כובעו מעל ראשו, “מכתב נחוץ מאד בידי הבאתי לתתו אל האשה בארבאנסאן, והנה זה שלש פעמים צלצלתי בפעמון אשר בקיר, אך אין קול ואין עונה, הלא דבר הוא!”
“הנה היא באה שם בקצה הגן” ענה הפקיד בראותו את עכסה מרחוק, ויקרא לה: “קרבי נא אמי! כי מכתב שלוח אליך ואת לא ידעת”.
הנסיכה 🔗
לקול הפקיד באה עכסה ותמהר ותשאל את נושא הכלים: “האם יש בידך מכתב שלוח אלי? ממי הוא שלוח?”
“מאת הגבירה מני באמעסניל” ענה האיש בהושיטו לה את המכתב בעד השבכה. “מאת הגבירה מני באמעסניל?” קראה עכסה בתמהון, ותקח את המכתב בידה, “אני לא ידעתי אכנה” בדברים אלה מהרה ותסיר את חומר־החותם מן המכתב, ותוסיף לדבר אל לבה: “הגבירה מני באמעסגיל? עוד מעודי לא שמעתי שמעה, חידות לי!”
“הגבירה מני באמעסניל?” קרא עמנואל אחריה כזוכר ראשונות, “ואתה, הידעת את הגבירה ההיא?” שאל אלישיב את עמנואל “זה כשנתים ימים” ענה עמנואל “ואני ראיתיה אז מדי ארחה לחברה את בני מרום עם הארץ, ותהי כלילת יופי משוש לכל רואיה, אך הנה זה שנה והאומללה ההיא לא עזבה את ערשה ערש דוי, וקרוב לשמוע אשר אין תקוה עוד להחלימה ולהחיותה, ואף כי עתה אחרי אשר יד ה' הויה בה להרבות עצבונה ואסונה, ובנסוע אישה האלוף מני באמעסניל לשלח את בתם יחידתם עד גבול איטאליען, אל מקום זה יסרו לה הרופאים לשאוף שם רוח הארץ כי טוב, נפל מסוסו ויאָנש וימת שם מבלי שוב עוד אל ארצו!”
“אהה, מה נורא האסון הזה!” קרא אלישיב באנחה.
“אף אמנם” קרא עמנואל “משנה שברון השברה הגבירה, ועתה אם תמות גם היא, כאשר יפחדו פחד, הנה אז תשאר בתה יחידתה, עלמה כבת שש עשרה שנה, יתומה מאביה ומאמה; אפס כי גם אז שמי עתידותיה יערפו טל ולפניה תדוץ דאבה, כי עשר רב שמור לה לעת מצוא, עשר אשר לא נשמע כמוהו בכל גבול צרפת, וערך נכסי משפחת באמעסניל יערכו היום הזה עד שלשת אלפי אלפים בתבואות השנה בכסף מלא”.
“מה תאמר נפשך רעי?!” קרא אלישיב בצחוק מהולל “שלשת אלפי אלפים בתבואות! כזאת לא אאמין אשר יש אנשים אשר שמור להם עשר רב כזה; שלשת אלפי אלפים! ויצורים כאלה חיה יחיו, ידברו דבר אף יתהלכו בחוץ, יאכלו אף יישנו כמונו היום? זאת לא זאת אחי!”
“פליאה דעת זאת גם ממני!” קרא גם הפקיד לתומו בדשנו בקצה השלחן את מקטרתו בידו “כי מה יעשה ומה יחוש איש עם עשר רב ועצום אשר כזה? אם לא על שכמו ישאנו!” “אהה, אל גדול ה'!” קראה עכסה אחרי קראה את המכתב מדי השתעו הדברים בסֻכה “מי האמין לשמועתי אשר אני אסע במרכבה, ומה גם במרכבת כבוד, מרכבת אלוף?!”
“מה היה לך עכסה אמי כי נזעקת?” שאל הפקיד אותה.
“מה היה לי?” ענתה עכסה “זאת היתה לי אשר עליך אדוני בזק, עליך לתת לי הרשיון לצאת מזה עם הנערים אשר באו במרכבה הנה לקחתי אחר כבוד. האם בנת לרעי?”
“ואני את חפצך אשלים” ענה הפקיד ברוח חן “אך לאן תלכי גבירתי? אשאלך ותודיעני”.
“אל הגבירה מני באמעסניל” ענתה עכסה בגובה־אפה את הפקיד אדונה “במרכבתה אסע ואלכה, הן דבר לאט לה אלי, דבר אשר אך בפי ובשפתי הוא להגיה לה חשכו; אך יקחני אופל היום הזה אם ידעתי אל מה ירמזון מליה! אכן יהי מה אסעה” “אהה, ה' אלהים!” הוסיפה עכסה לקרוא אחרי חשבה מחשבות רגע אחד, וכאלו רעיון חדש נגלה לה בפתע פתאום “הן לבי ינבא לי זרות, ועיני תראינה תהפוכות היום הזה”.
“הבה איפוא” קרא הפקיד בטוב לבו “השמיעיני נא מה זה עשה אלהים לך כי כה נפעמת?”
“הלא ידעת אדוני” ענתה עכסה בהלך נפש “הלא שמעת ממני על דברת האשה הצעירה, אשר נתנה על פניה מסוה ואשר…”
“האם תחילי עוד הפעם לענותי” קרא הפקיד בחמת אפו, “בספרך באזני תמיד את דברי האשה המתנכרה ומה הגיע אליה?”
“זאת לא זאת אדוני” קראה עכסה כנכלמה מדברי הפקיד, “אך מה תענה אדוני, ומה תאמר נפשך, לוּ כל החזיון הזה להאשה הצעירה ההיא הוא נבא?”
“לכן אין טוב לך עכסה אמי” קרא הפקיד “כי אם תמהרי לכתך מזה במרכבה עם הנערים, ואת כל ונוכחת, ושנינו אז על מקומנו נבואה בשלום” “טוב דברת אדוני” קראה עכסה “הנני אסעה!” אחרי רגעים אחדים ישבה עכסה במרכבה, והפקיד אמר אל אלישיב ברוח־ששון “אחרי אשר עכסה סוכנתנו הלכה לה, הבה איפוא ידידי, והביאה לנו מן המרתף את הבקבוק האחרון הנשאר לנו לפליטה מן היין הישן, אשר ממסעי האחרון בארצות הקדם הבאתי אתי, ושתה האדון עמנואל כוס אחד עמנו בטרם ילך”.
“טוב איפוא” ענה אלישיב “אמהרה נא אל המרתף, וטעם גם עמנואל רעי מעסיס רמונך השמור לך דודי יקירי!”
“אדוני עמנואל!” קרא הפקיד ברגש אחרי לכת אלישיב “הן לא למען הביא יין שלחתי את אלישיב מזה, אך למען דבר דברי באזניך בגללו; אף אמנם, טוב וישר הוא אלישיב ורוח נדיבה סמכתהו, גם עלי גברו חסדיו וימינו תסמכני בכל עת בצרה ותושיה, אך הנה תושיה נדחה ממנו באין מכיר לו אשר ידבר טוב עליו באזני פקידיו, למען הגיעו למעלת פקיד־החיל – אפפיצער –; לכן אחלי אדוני, הלא על פי מצבך דבר לך עם אנשי שֵׁם מבני מרום עם הארץ, היה נא איפוא אתה לפה ולמליץ לאלישיב בן אחותי, לעלם הלזה אשר על פי תולדותיו ודרך חייו, לו המשפט לעלות על גרם־המעלות במעלות בעלי פקודות החיל, אכן בשת־עלומיו וענותו עמדו לשטן לו, מבלי אשר ימצא עז בנפשו לבקש את פני פקידו, לקחת אותו אחר כבוד ומשרה כאשר לו יאתה. מי כמוני יודע את נפש אלישיב? גם אני אליו נמשלתי, ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעתי למעלת רב־החובל, לוּ לא יבצר ממני לעשות חֹנף; אך הנה מחלת־משפחה הוא לנו מימי עולם עד היום הזה. אכן ראה נא אדוני, הנה אלישיב בא, ואתה אל נא תגיד לו את דברנו והיית כלא יודע בעיניו”.
“יהי לבך נכון בטוח פקידי יקירי!” ענה עמנואל “אשר בטרם עבור ימי־החופש, אשר נתנו לאלישיב להיות חפשי לביתו, יהיה לפקיד־החיל ממדרגה הראשונה, ולא יעבור! הן אמנם אנכי, לא לכבוד גדול גברתי בארץ, כאשר עיניך רואות, אולם הלא הגדתי לך על דבר האלוף מני מעללעפאָר, והאיש גדול הוא מאד וישגבוהו כל יודעי ערכו, ואם הוא ידבר טוב על אלישיב באזני פקידיו, הנה אז לא יבצר עוד ממנו לעלות על גֶרם המעלות, כאשר לו יאתה במשפט ובצדקה; ואתה בטח בי אדוני, כי עשה אעשה וגם אוכל!”
לדברים האלה נגש אלישיב ויביא בידו בקבוק מלא יין.
“שובה, שובה איש עצל!” קרא עמנואל בצחוק “אין זאת כי אם אשר בסוד עלמה יפה־פיה ישבת שם במרתף, כשבתך אז עם העלמה היהודיה מקרית־יערים… העוד זכור תזכור את דינה, עניה סוערה? הוי עליך דן זואן!”
“אמנם כן” ענה אלישיב בצחוק גם הוא “הן יפה וברה היתה העלמה מקרית יערים, אכן עד העלמה אשר ראיתי עתה, פה בחוץ, לא באה, כי עצמה ממנה מאד ביופי וחן” הוסיף אלישיב בהעמידו על השלחן בלאט את הבקבוק אשר בלה מרוב ימים.
“עתה הנה נא ידעתי מדוע אחרת עד בוש” קרא עמנואל בקול ששון “ואולם הגידה נא לנו מי היא זאת אשר לקחה את לבבך עתה?”
“אף אמנם אדוני הנסיך!” ענה אלישיב בלעג־השאננים “דבש מצאתי ותאורנה עיני, ואף גם זאת, כי העלמה אשר ראיתי בזה היא – בת־נסיכים”…
“מה תאמר נפשך ידידי?” שאל עמנואל בתמהון “העלמה בת נסיכים היא?!”
“בת נסיכים?” קרא גם הפקיד אחריו “אמנם, ראו זה פרי חדש הוא על אדמת מגרש באטיניאל, תמול ולא ידענוהו; האח! גאות אלבש ועל מגרשנו גאותי, כי לא היתה כזאת בימינו”.
“אַל נא בגאותך דודי יקירי!” ענה אלישיב “כי הנה העלמה אשר על דברת עמנואל, לקחה את לבבי הפעם, איננה בת נסיכים אשר תדמו, וזה רק שמה אשר יקראו לה על יפיה וגודל־לבבה אשר היו לנחלה לה כלבת־נסיכים; והיא אמנם עלמה מבנות דלת־העם ומלמדת לנערות במחיר, לפרוט על פי הנבל. ועתה ראה נא ידידי, גם ראה: איך ירדה העלמה בעיניך פלאים רגע פעם אחת, ומשמי מרומים נפלה ארצה, האף אין זאת עמנואל אחי?”
“אין זאת!” ענה עמנואל “ואתה טוב אמור לי: כי הנבל אשר תפרוט עליו העלמה ההיא, יהפך לנבל־שמים תחת אצבעותיה העדינות כאצבעות ידי בת־נסיכים, הלא? – אך מדוע זה ידידי, תחשה ותענני עד מאד? אין זאת כי אם חולה אהבה אתה, ואם לא איפוא הלא ערום יהיה לבך נגד דודך ורעך!”
“בכל אוַת נפשי הואלתי הפעם להציג את לבבי ערום נגדכם אדוני” ענה אלישיב “אך מה אדבר? ואך זאת הפעם הראשונה ראו עיני את הנסיכה הלזאת!”
“ומאין איפוא ידעת כלה?” שאל עמנואל.
“לכן שמע לי ואחוך” ענה אלישיב “הן פה בבית משכננו ביציע השניה, שוכנת אשה אלמנה ושמה אחינועם, היא ושתי בנותיה עמה, והיה מדי שבת בשבתו תבואנה אל בית האשה ההיא עלמות רבות, רֵעות בנותיה, להשתעשע ולצאת במחול; יש מן העלמות ההן חושבות חשבונות ומשרתות בחנויות, ויש מהן מלמדות לתאר בשרד עלי גליון או לפרוט עלי פי הנבל, כהנסיכה הלזו אשר שמעו אזניך. ואתה ידידי, האמינה לי אשר נמצאו בינותן עלמות נחמדות, וכלן כאחת הנה תעמולנה לפיהן בכל ששת ימי המעשה, כנמלים בקיץ, ובזעת אפים תאכלנה לחם־עצבים, אך ביום השבת, ביום השבת, תשתעשענה בבית אחינועם, ותצאנה במחול לקול הנבל, להרנין לב־מתנה. והנה זה כשני שבועות אשר הציגתני עכסה אמנו לפני אחינועם; ואני ידידי, חי נפשי…”
“ולכן יש את נפשי” שִׁסע עמנואל את דברי אלישיב “יש את נפשי שתציגני גם אני לפני אחינועם!”
“יש את נפשך אחי” קרא אלישיב “אך אל נא תדמה בנפשך, כי בפיך ובלבבך הוא הדבר הזה לעשותו, וידעת היום אשר גם המגרש באטיניאל חומה הוא וגן־נעול, כעיר בצורתך סט. גערמאן, קְדוש־היכלך. אך חכה נא ונראה אולי יש תקוה להביאך גם אותך אל הבית ההוא” הוסיף אלישיב בלעגי שפה “אפס על דברת הנסיכה כן הדבר, כראות אותי אחינועם בביתה ביום השבת כמתפלא על היפה־פיות אשר נקבצו שמה, אמרה אלי: על אלה תתפלא אדוני, ומה ענית ואמרת לוּ ראית היום גם את הנסיכה בביתי? וככה ספרה לי האשה ככל אשר שמעת אתה מפי, על דבר מצבה ושם תפארתה; אך לדאבון לבנו, הוסיפה אחינועם, זה שבועים אשר לא תוסיף עוד העלמה לבוא אלינו, יען אשר נקרוא נקראה אל בית אשה רבת־ההון השוכבת על ערש דוי, עד אשר הרופאים אמרו נואש למחלתה, ואולם אחרי אשר נלאו למצוא לה רפאות תעלה, נסו דבר, אם לא תעלה ארוכה למכתה כנגן לפניה בכל יום תמיד מנגן טוב”.
“מה זה תשמענה אזני?” קרא עמנואל בתמהון “והלא האשה השוכבת על ערש דוי, אשר קראו אליה את בת נסיכתך לפרוט לה על פי הנבל, הלא האשה ההיא… היא זאת הגבירה מני באמעסניל!”
“והיא זאת אשר שלחה עתה להביא את עכסה אליה?” שאל הפקיד לתֻמו.
“כן הוא אדוני בזק” ענה עמנואל “ואף גם זאת אשר יעצוה הרופאים לבקש לה מטיב נגן, למען הקל את עצמת מכאוביה מעליה”.
“הנה כי כן נפלאים הם קורותיה” קרא אלישיב "ואת אשר אחזה לי, הנה לא לשוא שקדו הרופאים להפליא לה עצה אשר כזאת; כי על כן בוא תבוא הנסיכה המטיבה נגן, אל היכל הגבירה מני באמעסניל מדי ערב בערבו לנגן לפניה. וזהו הדבר אשר לא ראיתי אותה זה שתי שבתות בבית אחינועם, ואך עתה מצאתיה בחוץ בלכתה לבקר אל בית תענוגיה. נוראות נפלאתי על קומתה אשר דמתה לתמר, ועל יפיה ותארת עיניה, ואשאל את שומר הסף: אם ידע את העלמה? “ואיך לא אדע אדוני, ענני השומר לתֻמו, והלא זאת היא הנסיכה…”
“אי לזאת אלישיב יקירי!” קרא עמנואל “אחת דברתי אשר עליך להציגני לפני האשה אחינועם, ואז אדע כי בריתך נאמנת לי, האף אין זאת רעי?”
“אכן” ענה אלישיב בלעגי שפה “אות הוא כי לא ישרה נפשך בך עלם יהיר! ואחרי אשר שבעת עולות אילים וחלב פרות־הבשן אשר בארץ־רבה הנאדרת ביופי וחן, עוד צרה עיניך בכבשה אחת קטנה, אשר היתה נחלה לרשים כמונו, שוכני בתי־חומר במגרש באטיניאל; כן ארחות כל רעי עין ועוכרי שארם ובשרם!”
“אל נא באפך ידידי” קרא עמנואל “ואתה אל תדמה בנפשך, אשר ארץ־רבה זאת, היא מלאה כל טוב וכל ענג ככלוב מלא עוף, זאת לא זאת יקירי! וגם אני למרות חפצי אבואה שעריה, למען השלים חפץ אמי ולבלתי העיר עלי חמתה; וככה הנה גם יום מחר, יום מר הוא לי, בקרוא אמי בביתה עצרה למחולת־המחנים, ועלי היו כלנה, לעמוד בראש הקרואים ולהכין הכל, ואני הנה שנאתי מאסתי חגיהם עד אשר היו לי לזרא; אך צר לי עליך אחי, על אשר לא תוכל גם אתה לארח לחברה עמדי בהיכל אמי מחר, יען לבוש הנך בבגדי איש־צבא; כי עתה הנה הראית לדעת: איך הבל יהמיון אצילי ארץ, וכי יש יתרון לחברת בית אחינועם אשר בסתר־המדרגה, על חברת אלה הגאיונים, כיתרון האור מן החשך!”
בדברים האלה הכה פעמון המגדל עד שמונה פעמים, ואלישיב אמר אל עמנואל רעו: שא נא לי ידידי כי למרות חפצי אעזבך הפעם, יען אשר עוד דרך לי היום לבקש חשבונות בבית אחד הבונים־בחומה כאשר הבטחתיו, ואמונת־העתים – דיא פינקטליכקייט – הנה היא נאוה למלכים ושרים וגם לאביוני־אדם כמונו היום, ואנחנו נשיגה בלא כסף ובלא מחיר, רק בפינו ובידינו היא לעשותה". ויתן אלישיב ידו לדודו הפקיד ויאמר: “ינעם לך הלילה דודי!”
"אלכה גם אני, קרא עמנואל “ואשלחך עד מחוז חפצך”.
“לך לשלום עמנואל אדוני!” קרא הפקיד בחבקו את ידו באהבה וחן, כמו להזכירו את אשר הבטיחהו על דבר אלישיב, ולא ישכח.
“יהי מכירי ברוך” ענה עמנואל בחבקו ידו גם הוא וברמזו לו בעיניו: כי אין שכחה לפניו “ואני תקוה אדוני” הוסיף עמנואל ברוח חן “אשר תאיר פניך אלי ותרצני לבקר בביתך בכל עת”.
“מי יתן אדוני” קרא הפקיד “והיה לבבך זה כל הימים, וישמח לבי באהבתך גם אני”.
“נחמתני אדוני” קרא עמנואל “ואתה שלום!”
כעבור שעה אחרי לכת עמנואל ואלישיב, שבה עכסה מבוא ארמון הגבירה מִני באמעסניל, במרכבה אשר הלכה מזה, פניה רעמו מאד ותשב משמים בחדרה; לשוא נסה הפקיד אליה דבר פעם ושתים, ותהי כאלם לא יפתח פיו וכאיש אשר לא שומע. ואחרי אשר צוה אותה הפקיד לקחת מן השלחן את הבקבוק עם יתר היין ולהטמינו, לקחה אותו מבלי משים ולבה בל עמה, והבקבוק נפל מידה וישבר.
“יקחך אופל שרתי!” קרא הפקיד על פי דרכו “ראי מה עשית, כי יין כמים שפכת על הארץ”.
“אמנם נשבר הבקבוק על ידי!” קראה עכסה כאיש אשר יעור משנתו “אך זאת היתה לי, כי אבדו עשתונותי וכל חושי בי מרגע אשר ראיתי את הגבירה מני באמעסניל, ואת דברה שמעתי מתוך האש אשר הציתה מחלתה בה; כי ראיתי פניה היום. אהה ה' אלהים! מה נורא מצבה, אשה אומללה!!! הן ראשי עלי כגלגל ולבי חשב להשבר למצוא את המעשה… אך לשוא! נלאיתי הבין, על כן נפוגתי ונדכיתי, ומי יודע אחרי מתי עוד לא אוכל לעשות לבית כאשר אהבתי? ועליך אדוני, עליך לשאת ולסבול עד עת…”
“אוי לי כי נדמיתי!” קרא הפקיד ברוח נכאה, בראותו את סוכנת־ביתו במבוכה אשר כזאת “הן אני לצלע נכון, כמלך עתיד לכידור, ולא אדע שלו בעצמי כל היום!”…
לבֹקר רנה 🔗
"למחרת היום אשר נדברו עמנואל ואלישיב בבית בזק, קראה הנסיכה מני סעננעטער, אֵם עמנואל, עצרה בהיכלה, ותקדיש קרואים לצאת במחול, כדבר עמנואל אשר דבר בבית בזק.
בית הנסיכה מני סעננעטער, נחשב בין בתים נכבדים ועתיקים בארץ צרפת, ואף כי לא היתה הנסיכה רבת־אוצרות ולא פזרה הרבה למכולת ביתה כאשר לא יאתה, בכל זאת זה דרכה תמיד, לעשות משתה שמנים מארבע עד חמש פעמים בשנה ולהקדיש קרואים לא מעט, ושתי בנותיה הבתולות עזרו על ידה, לקדם את פני האורחים הקרואים ולעטרם רצון.
הנסיך מני סעננעטער, אשר מת זה שנתים, בין גדולים נמנה וינחל כבוד בימי המבוכה בארץ.
ההיכל אשר שם המחולות, נשקף אל פני גן נחמד וטוב. היום היה צח מאד ואור־יקרות הופיע בגן מבעד לעצים רעננים נותני ריח. באחת מעתות־הדומיה – פויזע – נדברו בגן תחת אחד השיחים, ארבעה חמשה אנשים מן הקרואים, אשר יצאו לשאוף רוח צח, וישיחו אז בקטנות אלף כהנה וכהנה, אשר היו למלה בפי כל בני מרום עם הארץ ונגינתם כל הימים. שני אנשים מבין העומדים ההם, היו מראשי המדברים, ואנחנו נציגם לפניו הקורא בזה: האחד הוא כבן שלשים, עב הכרש, רחב הכתף, ובגובה אפו בל ידרוש, בל יפגע אדם, והכרת פניו תענה בו כי הוא אומר בלבו: אני ואפסי עוד! עור פניו ישונה לרגעים ותכה מכעש עינו, ושמו – האלוף מני מארמאנד, אשר שמע הקורא את שמעו בערב היום אשר נדברו אז עמנואל ואלישיב, בהזכיר איש לרעהו את זכרון ימי ילדותם. להאלוף מני מארמאנד היה בבית המחוקקים כסא כבוד לדורותיו, כאשר הגדנו מראש, ולו שֵׁם בגדולים. ומשנהו, זה רעו ואיש עצתו, כימי האלוף ימיו, אך הוא גבה הקומה, בשרו כחש משמן והוא קֵרֵח, עיניו מזרות אימה, ועל פניו צלמות כעל פני נחש־בריח, ושמו – השר מני ראוויל. האיש ההוא חי חיים חפשים ויתענג בכל תענוגות בני אדם, עד אשר התמוטטו נכסיו ויגל יבול ביתו, אך בכל זאת לא סֻגר לפניו כל בית גדול מבוא, יען כי שם משפחתו אשר נקרא עליו, לא נתן כבודו לכלמה, ויהי לו למחסה עז. אך לעמת זה היה השר איש־מזמות מאין כמוהו, וחדשים לרגעים התהפך מסבות בתחבולותיו ומפליא לעשות!
“הראית אדוני את ראש קרואי המשתה הזה?” שאל אחד מן העומדים שם בגן את האלוף מני מארמאנד.
“עתה באתי אדוני” ענה האלוף “ולא ידעתי אל מי ירמזון מליך”.
“ואיך לא ידעת” קרא האיש הדובר אליו “והלא זה הוא האלוף מני מעללעפאר”.
“הגבן הארור הלזה!” קרא מני ראוויל בשאט־נפש “טוב איפוא, יקום נא הגבן ויצחק לפנינו בעבי־גבו, למען הצהיל כל פנים אשר קבצו עצבת בבקר הזה, ואין איש שם על לב, כי על יום טוב באנו הנה”.
“אמנם” קרא איש אחר “פליאה דעת זאת ממני, יען אשר זה מועד מועדים, יש אשר יתהלך האלוף מני מעללעפאר ויבוא אל כל בתי הגדולים בעם לבקר בהיכליהם, ויש אשר לא יראה ולא ימצא בכל העיר ולא ידע איש מקומו”.
“אין זאת כי אם אשר ערום יערים, למען עשות תרמית בסתר אהלו עדן ועדנין” ענה מני ראוויל “וככה הנה יהרה עמל ואון בתחתיות ארץ ושם בסתר, ואחר יקום והתהלך בחוץ וילד שקר; כן ארחות כל בוצעי בצע, וזה לי האות: כי הלוה לי פעם בשבתי בסוד־משחקים, שטר מדינה על אלף רבעי־שקל, אשר לא פללתי ואשר גם השיב לא אשיבנו לו. על דעתי היה השטר מזויף, ומדי תתו אותו לי, אמר אלי בזעם לשונו כתער מלוטש: “אדוני השר! נתת שמחה בלבי בקחתך את הכסף מידי, יען אשר מעתה הנה לא יבצר ממני להיות לך כנושה את האלף, והיה זה לי למשיב נפש” כן דבר אלי הגבן, אך ישמח לבו ויגיל כבודו, יען אשר לימים רבים ולעתים רחוקות היה זה לו למשיב נפש, כי כראות אזנו יראה כספו”.
“אף אמנם” קרא השני “זרו לי דרכי האלוף מאז מעולם; הן אמו הגבירה השאירה לו במותה נכסים הרבה, ומה פעל האלוף בעושר רב כזה? והוא חיה יחיה חיי אחד העם ולא חיי אלוף בעמו”.
“ולפנים ראיתיו תמיד בהיכל הגבירה מני באמעסניל” קרא השלישי.
“הידעתם אדוני” קרא הרביעי “אשר הגבירה מני באמעסניל הולכת למות, כאשר שמעתי, והיום הנה הכהן יבוא לה לשום לה שלום בשומו ידו על עיניה. כן שמעתי עתה מפי הגבירה מני מירעקור, אשר מדי לכתב הנה במרכבה, עצרה לפני ארמון הגבירה מני באמעסניל לדעת את שלומה”.
“אשה אומללה, תמות בדמי ימיה!” קרא האחר.
“אך עשר ונכסים יפלו לבתה יחידתה לנחלה” קרא האדון מני מארמאנד “אך זאת היא עלמה רבת־אוצרות! יתומה מאביה ומאמה; אך זה הוא נתח־טוב אשר לא יבואו בו בחורי צרפת ביום שידֻבר בהם”
לדברים האלה אשר דבר האלוף מני מארמאנד, נפגשו עיניו את עיני השר מני ראוויל רֵעו ואיש בריתו, ופני שניהם אדמו כתולע ועפעפיהם יישירו נגדם באין מלה בלשונם, כאלו רעיון חדש האיר פתאום נתיב בלבבם ויפקח עיניהם.
“עלמה רבת־אוצרות” קרא אחד העומדים “ויתומה מאביה ומאמה, אפס כמה ימי שני חייה כי אדע?”
“כבת שש עשרה שנה היא” ענה מני ראוויל "אך הנה לא תואר לה ולא הדר ונחמדֶהָ; ואני ראיתי פניה בטרם לכתה עוד אל ארץ איטאליען על פי עצת הרופאים, ואביה אשר ארח לחברה אתה לשלחה, מצא בנעאפאל קברו, כי הפילו שם סוסו וימות.
ואני ידעתי, גם שמעתי" הוסיף מני ראוויל למען תפוס את השומעים בלבותם, להסב עיניהם מנגד העלמה ולא יבצר ממנו מזמה “ואני ידעתי, אשר מחלה אנושה, שאול צעדיה יתמוכו, עברה על נפש העלמה האומללה ותמוגגנה”.
“האח!” קרא אחד השומעים בלב מלא נקלה “עלמה עשירה אשר מחלה אנושה עברה על נפשה, הנה את נפש בעליה תקח כמו ביד, והאיש אשר לו תהיה לאשה יאמר: ברוך ה' ואעשיר עשר רב!”
“טוב דברת אדוני” ענה מני ראוויל ודבר בליעל יצוק בו " אך מי זה איפוא לידנו יתקע, כי עוד חיה תחיה העלמה עד עתה היותה לאיש? כי האורב יושב לה בחדר, וכבר נחרץ במרום משפטה, ועמה לא חפצתי עוד בארץ, כי תועבה יבחר בה, וכן גם שמעתי מפי האדון מני ראשעזין, והאיש גואלה הוא ויורשה האחד ואין בלתו, ולא יפלא ממנו מאומה".
“חידות לי דבריך אדוני!” קרא איש אחר “ואני הנה שמעתי כי נדמתה העלמה מני באמעסניל אל אמה הגבירה בדמותה כצלמה, והגבירה הלא היא כלילת־יופי, משוש לכל יושבי פאריז!”
“ואולם על דברת הבת גם אני כן שמעתי” ענה מני מארמאנד כעד חמס “אשר מוראה היא ונגאלה, כאשר שמעו אזנינו מפי מני ראוויל רֵעי”.
“אך הגידה נא לי אדוני!” שאל האיש הדובר אליו “האם מחלת הגבירה רפתה ממנה כמעט, על פי העצה היעוצה לה מאת דיפאָן הרופא הנודע למשגב: לבקש לה מטיב־נגן אשר ינגן לפניה? הן אמנם העצה ההיא עתיקה היא, מימות שאול ודוד, אך האם תעשה פרי גם על אדמתנו עתה?”
“שמעתי אומרים” ענה מני מארמאנד “אשר בתחלה עשתה עצת הרופא פרי, להסיר מעליה את הרוח־רעה המבעתה ולהקל מחלתה מעליה, אך עתה חזקה עליה מחלתה ולעפר־מות תשפתנה עד אפס תקוה”.
“אין זאת כי אם מות אישה, מות נורא, ידכא לארץ חית הגבירה?” שאל לתֻמו האיש המדבר אליו.
“מה זה תדמו אדוני?” קרא מארמאנד בלעג השאננים ובמנוד ראש “התדמו איפוא אשר האשה המבישה ההיא, אהבה את האדון מני באמעסניל, את בעל נעוריה, מעודה? הן היא רק בגלל אלפי אלפיו ולמען אסוף את חרפתה, היתה לו לאשה, ומי יודע כמה לה עונות וחטאים, וכמה עבותות־אהבה משכוה בחבלי השוא אל אשר היה רוחה ללכת, בטרם הכירה עוד את אישה? כי אהובת־רֵע היתה משחר ילדותה. באחת אומר לכם אדוני” הוסף מני מארמאנד ברוח־שקר “כי האשה מני באמעסניל היא טְמֵאת־השם, ובתה – בת נעות־המרדות, ומי אשר לב טהור ברא לו אלהים, ההוא לא יעולל בעפר כבודו, לקחתה לו לאשה, עם כל נכסיה אשר היו לנחלה לה!”
“הוי עליך נבל!” נשמע פתאום קול קורא מבין השיחים אשר בתוך הגן, כמענה על דברי מני מארמאנד האחרונים.
כל העומדים השתאו איש אל אחיו, ויפנו כה וכה, אך לא ראו כל איש זולתי קול; גם מני מארמאנד נבוך מאד ויסוג אחור, כי כסתה כלמה פניו, ויאמר: “מי נבל כי אם איש הירא ורך הלבב, אשר בקרבו ישים ארבו, כמסתיר פנים ממנו, ולא ימצא עז בנפשו להרים ראש לעיני השמש הזאת!”
לדברי מני מארמאנד נשמע קול מהיכל, קול המנגנים המבשר ליוצאים במחול לקחת עמדתם, אך הוא נשאר עם רעו בגן.
“האם בנת לרעי מרחוק?” שאל השר מני ראוויל את האלוף.
“הן כמוך כמוני” ענה האלוף “הבאנו לבב חכמה רגע אחד; אף אמנם אחי, פליאה דעת זאת ממני, כי בין רגע עבר הרעיון הלזה משכיות לבבי ואחריו האיר נתיב…”
“שלשת אלפי אלפים בתבואות!” קרא מני ראוויל ברוב שרעפיו בקרבו “האח, גבר צולח! הן נחלתך אז שפרה עליך מבלי אשר יבצר עוד ממך לעלות במעלות השרים רואי פני המלך, ולא תפגע אדם עוד על הדבר הזה, האף אין זאת אחי?”
“החשה, הס!” קרא מני מארמאנד כאיש אשר אין ברוחו נכונה, “הן ראשי עלי כגלגל ולא ידעתי נפשי…”
את דברי שני הרֵעים האלה שסע איש זר אשר קרב אליהם, וישים פניו אל האלוף מני מארמאנד לאמר: “היטיבה נא ברצונך אדוני, לצאת עמי הפעם במחולת־המחנים זה לעמת זה – וויו־א־ווי –” לדברי האיש ההוא נבהל האלוף ויסוג אחור באין מלה בלשונו; והקורא הנה יבין למבוכתו, אחרי הוָדעו אשר האיש הקרב הוא, האלוף מני מעללעפאר, זה הגִבן ואיש מזמות אשר דברנו על אדותיו פעם ושתים; אכן זאת, ועוד אחרת עצור עצרה בעד האלוף מני מארמאנד הנבוך, מתת מענה על חפץ האלוף מני מעללעפאר, יען אשר הכיר בקול דברו את הקול, הקורא אליו לפני רגעים אחדים מבין השיחים “הוי עליך נבל!” אחרי אשר נתן דופי בהגבירה מני באמעסניל בזעם לשונו. אולם האלוף מני מעללעפאר לא שָׁת לבו אל מבוכת מני מארמאנד, וידבר אליו נגידים: הגידה נא לי איפוא אדוני, היש עם לבבך לצאת עמי במחול זה לעמת זה?"
“עמך אדוני במחול? זה לעמת זה, עמך?” קרא מני מארמאנד בהתאמצו ברב כח להבליג על השחוק אשר תקפהו, אחרי שמעו את חפץ מני מעללעפארר לצאת עמו במחול, עם איש אשר לא מראה ולא גובה לו; ומני מארמאנד לא ידע: כי אף מתאנה הוא לו האלוף, למען קחת נקמתו ממנו על אשר נתן דופי בהגבירה מני באמעסניל.
“כן הוא אדוני” ענה האלוף מני מעללעפאר ברוח נכון בקרבו, “יש עם לבבי כי תצא במחול עמי!”
“אבל אדוני” קרא מני מארמאנד “הן הדבר הזה רחוק הוא ממני מאד וזר…”
“רחוק הוא ממך וזר, לצאת עמי במחול?” קרא האלוף מני מעללעפאר בתמהון “הלא זה דברך אלופי?”
“זה דברי אדוני” ענה מני מארמאנד ברוח נכון, ולבבו הבין אז כי אך תואנה מבקש האלוף, להתגולל ולהתנפל עליו, כי את אשר הוסיף האלוף מני מעללעפאר לדבר דברו באזני מני מארמאנד, כן הוסיף זה להכיר בקול־דברו את הקול הקורא אליו מבין השיחים; ויוסיף מני מארמאנד לאמר לו בגאוה ובגודל־לבב לאמר: זה דברי לכן אמרתי: כי רחוק הוא ממני וזר לצאת עמך במחול זה לעמת זה!
“אך אשאלך אדוני” קרא האלוף מני מעללעפאר “והודיעני נא כגודל חסדך, מדוע?”
“מדוע?” קרא מני מארמאנד בלי חמדה “יען אשר על דעתי… הנה צחוק לרואַי אהיה… בראותם אותי יוצא במחול עם איש… עם איש אשר…”
אולם יען אשר האדון מני מארמאנד לא כלה דברו הפעם, ענה האלוף מני מעללעפאר ואמר לו: אדוני! יען אשר חנני אלהים ועשני גבן, ואהי צחוק לכל רואי, לכן שמתי לי לחוק, חק עולם הוא לי, להיות רק לי לבדי הצדקה לצחק בגבי, ואין לאיש זר בלעדי הצדקה לקחת חלק בצחוק ההוא, יען כי נפשי יודעת מאד, אשר לא יבצר ממני מזמה לצחק בו בטוב טעם להצהיל כל פנים, ואיככה אוכל וראיתי איך יצחקו זרים על משבתי, וחבלו את מעשה ידי בצחוק מהולל לבשתי ולחרפתי? ועתה אדוני, הואל נא ושמעני: אני בקשתיך לצאת עמי במחול זה לעמת זה, ואתה, תחת לענות לי ברוח חן “טוב אדוני, הנני כי קראת לי!” או לאמר לי: “לא אדוני, הנה לא אוכל כבדך” אתה ענית אותי אחרת, במלאך שחוק פיך ותאמר אלי בגודל־לבב ובכל שאט בנפש, לאמר: “רחוק ממני הדבר וזר לי לצאת עמך במחול” ותבחר לך לשון ערומים להציג את גבי כמטרה לחצי מהתלותיך…"
“אבל אדוני!” שסע מארמאנד את דבריו “יש את נפשי…”
“אבל אדוני” לא נתנו האלוף לכלות דברו גם הוא "הן אם לצון חמדת לך, הלא כהתל באנוש אז תהתל בי, באמור אלי ברוח חן מהול בלצון: אדוני מני מעללעפאר! רך לבב אני מנעורי ועד עתה, ואיככה אוכל וראיתי את עניך ועמלך, בעבי־גבך וקוצר־רוחך, בצאתך עמי במחולת־המחנים.
ועתה אדוני, הלא עיניך הרואות, כי יש לאל ידי לעשות לי צחוק כיום הזה ולא אפגע אדם; לכן יש לי הצדקה לקרוא חמס וריב על האיש אשר יעשה בזדון לצחק בעבי גבי, ולא דעת ולא תבונה לו, תחת אשר אני אני אעשה זאת בתבונה ודעת".
“ואתה אמרת אדוני” קרא מני מארמאנד כאיש אשר אין מעצר לרוחו “כי לך הצדקה לקרוא חמס וריב עלי, ובחמתך תבהלני…”
“הרף מאף מארמאנד” קרא מני ראוויל נבוך ושומם “הלא הצחוק היה להאדון מני מעללעפאר; וגם אתה מני מעללעפאר אלופי ומיודעי! עזוב חמה, כי כמוך…”
“זאת לא זאת” קרא מני מארמאנד בחמה אפו “הן האדון הזה יש לו חפץ לקרוא חמס וריב עלי…”
“אף אמנם” קרא האלוף מני מעללעפאר אחריו “חמס וריב אקרא, כי לא אסלח לאשר יהתל בי ולא אשקוט עד אם תכפר פני, לאמר לי נגד אחי ואחיך: אדוני האלוף מני מעללעפאר! לך אמנם הצדקה ולי בשת הפנים, על אשר הרהבתי בנפשי עז לשית כבודך לכלמה, ואתך אדוני הסליחה”.
“רב לך אדוני” צעק מני מארמאנד בחמה שפוכה “התדמה בנפשך כי רך־לב כשפן אני?”
“אם כן איפוא” קרא האלוף בקר־רוח “אין נפשך אלי אדוני, לכפר פני ולהשביעני רצון…”
“אין נפשי אליך” קרא מני מארמאנד.
“כי על כן” ענה האלוף מני מעללעפאר “הנני רואה אותי ברע לשאלך אדוני בלשון אחרת, לאמר: האם לא תאבה להתראה עמי פנים במחול־משחקים, זה לעמת זה, איש יחד פני רעהו? האם בנת לדברי הברורים כחצים ביד גבור?”
“במחול משחקים?” קרא מני מארמאנד בשממון “בחרב איש ברעהו? העמך אדוני אלחמה? עמך?”
“האח” קרא האלוף בצחוק “הגם בזה לא תרצני, ותאמר לי, כי לא תהיה תפארתך על הדרך הזה, כי רחוק ממך הדבר וָזר, כאשר הגדת מראש באזני רעך זה, צלך על יד ימינך?”
“לא אדוני” ענה מני מארמאנד במבוכה “לא רחוק הדבר ממני, אך הנה צחוק לרֵעַי אהיה בערכי קרב נגדך… נגדך אדוני, ומי שמע כאלה?…”
“גם אני ידעתי אשר צחוק לרעיך תהיה” ענה האלוף “אך נפשי אִותה כן, ואתה את חפצי תשלים”.
“שאוני אדוני!” קרא מני ראוויל בשפת חלקות “הן לא אתנכם לצאת בחרב…”
אך עוד זה מדבר והנסיך עמנואל מני סעננעטער מתהלך לפניהם בגן לרוח היום.
“הנה הנסיך בן גברת הבית בא” קרא מני ראוויל “והוא יבוא בברית עמי הפעם לעשות שלום לכם ולא תצאו לריב מהר”
“כן דברת אדוני” קרא האלוף מני מעללעפאר “כי הנה הנסיך בא לנו עתה כדבר בעתו” וישים אל הנסיך פניו ויאמר: “גש הנה עמנואל אחי! כי בך בעזרתנו”
“במה אוכל לעבדך אלופי?” קרא עמנואל בכבוד והדר ובאהבה מסֻתרת.
“היש אתך גלומי עלי־מרורים לקטר?” שאל האלוף מני מעללעפאר את עמנואל במצהלות רוחו, כאלו לא נעשה עמו דבר.
“יש ויש אלופי!” ענה עמנואל.
“הבה איפוא עמנואל אחי!” קרא האלוף “ונלכה אל משכן היכלך, למען ספות שם הרוה על הצמאה, כי הנה שני האדונים האלה, הנצבים עמך בזה, וגם אני כמוהם, צמאה נפשנו מאד לשאוף עשן עלי־מרורים ואין אתנו”
“טוב מאד אלופי” ענה עמנואל “ועל משמרתי אנכי עומד פה לפניכם, עד עת בוא עלי הצפירה לצאת במחול, עד כחצי שעה”
“חצי שעה תשפיק לנו למדי” קרא הגבן, וילטוש עיניו אל מארמאנד וראוויל, אשר לא הבינו עוד אל מה ירמזון מליו הפעם.
“נלכה אדוני” קרא האלוף, ויקח את עמנואל בזרועו וילך לפני מני מארמאנד וראוויל רעו אשר הלכו אחריו.
בבואם הארמונה, סגר האלוף מני מעללעפאר את הדלת, ובשומו את המפתח בחיקו, אמר אל עמנואל: הלא תדרש לי אחי, גם לדבר הזה?"
“אך מדוע אלופי, סגרת הדלת?” שאל עמנואל בתמהון.
“למען אשר לא יפריעו אותנו ממעשינו” ענה האלוף בסוד־שיח “למען נוכל לקטר במנוחה־שאננה באין־מי רואנו”.
“האח אלופי” קרא עמנואל בלעגי שפה “הנך נזהר מאד, מאין כמוך באלופים!” ויביא את שלשתם אל חדר רחב ידים.
בקיר החדר בבִאה עמד מָגֵן עתיק, מכוסה בבגד צמר מָאדם, תלוי עליו כל שלטי הגבורים והציָדים, אחד מהם לא נעדר.
הרב איש ברעהו ומכתב אלישיב 🔗
כראות האלוף מני מארמאנד את הגִבן סוגר הדלת, הבין את אשר בלבבו עליו; אכן גם האלוף מני מעללעפאר, לא עשה עוד במחשך מעשהו, כי מהר ויסר מטפחתו מעל צוארו ויפשוט את מעילו מעליו, ועיני עמנואל רואות מבלי דעת מאומה, והוא מבקש את גלומי־העלים הדרושים לחפץ אורחיו.
“עמנואל יקירי” קרא האלוף מני מעללעפאר וינופף ידו אל מול שלטי־הגבורים התלוים בקיר “יהי נא חסדך לקחת לי מן הקיר שתי חרבות־צורים, ומדותָ את ארכן לעיני האדון מני ראוויל, ונתת את הארוכה לאיש־ריבי זה, האלוף מני מארמאנד, ואני הנה אסבול ואמלטה נפשי גם בחרבי הקצרה, כי תושיע לי ימיני הארוכה, כאשר יאמרו המושלים: לגופות קצרות תהיינה, ידים ארוכות למנה”.
“אך מה לך אדוני ולחרבות־צורים?” שאל עמנואל בשממון.
“הבה איפוא ידידי יקירי” ענה האלוף "הבה ואשמיעך במלים שתים שלש את אשר נהיתה, ואתה הנה ידעת כֻלה ולא יפלא ממך דבר: “הן האדון הזה” ויתן אות על מארמאנד “התל בי כהתל באחד הנבלים, וימען לכפר פני ולבקש סליחתי, ועתה הנה לא אסלח לו עוד גם כי ירבה תפלה, עד אם אקח נקמתי ממנו כמשפט לבני מרום עם הארץ… כי על כן קראתי לחרב, חרב איש ברעהו, והיית אתה לעֵד ביני ובינו, וזה האדון מני ראוויל רעו, יהיה עֵדו; והנה פה בביתך מקום אתנו למלחמת תנופה, אשר כלחם־סתרים תנעם לנפשנו באין מי רואנו”.
בדברים האלה שם האלוף אל מני מארמאנד פניו באמור אליו: פשוט נא גם אתה אדוני, את מעילך מעליך, כי עוד מעט ויעבור המועד אשר קצב לנו עמנואל אדוננו, ועלינו לדעת מועדו, כי אנשים אחים אנחנו".
“צר לי מאד על כי אין אלישיב רעי פה, לראות בעיניו את החזיון הנפלא הזה אשר ראו עיני הפעם” אמר עמנואל בלבו, אחרי שמעו מפי האלוף מני מעללעפאר דברים כמתלהמים אשר דבר באזני מארמאנד, ויהי עמנואל שבע רצון לשמע דברים כאלה, יען אשר גבור חיל היה מנעוריו, ומרחוק יריח מלחמה כבשמים ראש; ואף גם זאת אשר תכלית שנאה שנא עמנואל את מארמאנד ואת רעוויל רֵעו; ואת האלוף מני מעללעפאר אהב ויכבד כבן אב, ועמנואל ידע את כחו ועוצם ידו להכריע אויביו תחתיו במלחמה.
אחרי אשר הראה האלוף מני מעללעפאר לדעת, כי נכון הוא למלחמת־תנופה, קרא מני ראוויל ואמר אל עמנואל בשפת־חלקות: “אדוני הנסיך! והלא לך איפוא לדעת זאת, אשר אין מקום פה למלחמת־תנופה אשר כזאת!”
“אין מקום פה למלחמת תנופה?” שאל עמנואל אותו בקול נגיד “ומי הגיד לך את כל אלה אדוני השר?”
“אודך עמנואל יקירי” קרא הגבן “כי הייתי לי מחסה עז, אך הבה החרבות הֵנה! הבה החרבות, החישה מהרה!”
“אולם שמע נא אדוניך הנסיך” קרא מני ראוויל, בראותו את עמנואל לוקח מן הקיר שתי חרבות צורים לחזות בהן ולבקרן, “שימה לבך על דרכך, וידעת היום, כי לא לאדם כמוך דרכך, להדרש למלחמת תנופה בהיכל אמך! התבוננה בינה הנסיך, וראה בעיניך, מלחמת תנופה… בהיכל אמך… פה בחדרך! ועל דבר קטן ודל אשר לא יסכן עליו משכיל על דבר…”
“המשפט לי הוא אדוני השר!” ענה עמנואל בקר־רוח “ועינינו ראו מלחמות כהנה וכהנה הרבה מאד, גם בהיכלי מלך גם בארמנות שרים, וגם המקום הזה הנה הוא טוב מאד למלחמת־תנופה, האף אין זאת מני מארמאנד אדוני?”
“בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים” עמה מני מארמאנד בלי חמדה.
“האח” קרא האלוף מני מעללעפאר בקול־ששון “היטיב האדון מני מארמאנד את אשר דבר, ואתה היטיבה נא ברצונך אדוני, להסיר את מעילך מעליך ועל משמרתי אנכי עומד…”
לדברים האלה הסיר מני מארמאנד את מעילו מעליו בחרי אף.
“ואולם ראה נא אדוני!” קרא מני ראוויל בשומו אל עמנואל פניו ובחרקו שן “ראה נא כי בנפשך אתה עושה היום הזה!”
“גם אני ידעתי אדוני” ענה עמנואל מדי מדדו את החרבות.
"אף אמנם היטיב האלוף מני מעללעפאר לשאת על נפשו משל לאמר: לגופות קצרות תהיינה, ידים ארוכות למנה; כי כמעט חשף האלוף את נחת זרועו למלחמה, והנה יד חזקה כמטיל־ברזל שלוחה מתחת למדיו, כלה כאדרת־שער וגידי עורקיה יְשׂרָגו, תחת אשר זרוע מני מארמאנד היתה קצרה ועבה, לא תואר ולא הדר לה.
עמנואל נתן את האות הראשון לקרב והמלחמה נפרצה. רגע אחד ועמנואל ומני ראוויל רעמו פנים, בראותם את פני האלוף מני מעללעפאר, אשר צהלו בלהג הרבה, נהפכו פתאום לפני־להבים, יורים זיקים ומות, ומעיניו כידודי אש יתמלטון, להפיל אימתה ופחד על איש ריבו, התקצף ויתגעש עליו בחרבו הקשה אשר עופפה על פניו; אך בין רגע שבה נפש האלוף למנוחתה, וימחץ את זרוע מארמאנד על נקלה; ושני העדים בראותם דם עצרו בעדם, בקראם:
“רב לכם אדונַי! רב לכם!”
לקול הקריאה הזאת עמדו שניהם מהלחם, ויורידו ראשי חרבותיהם לארץ, והאלוף מני מעללעפאר קרא בקול: “הנני הפעם שבע רצון! ואף גם זאת אדוני מני מארמאנד” הוסיף האלוף בלעגי־שפה “כי אפים ארץ אני מבקש סליחתך, כי תסלח לי על… על היותי גבן; ומה יש לי עוד צדקה להגיד לך הפעם? אין דבר חי אני!”
“רב לי אדוני!” ענה מני מארמאנד בצחוק־מר, אשר היה על שפתו כאש צרבת. ועמנואל ומני ראוויל חבשו במטפחת את מחץ־מכתו הקלה. אנשי הריב לבשו בגדיהם והאלוף מני מעללעפאר אמר אל מני מארמאנד: “אך יגדל נא חסדך עמדי, ובוא נא עמי אל החדר השני ואדברה דברים אחדים באזניך”.
“הנני” ענה מני מארמאנד. ויבואו שניהם אל חדר המטות אשר להנסיך.
“אדוני” קרא מני מעללעפאר בלעג “לא להתפאר עליך ולהגיד לך כי רוח נדיבה תסמכני קראתיך הנה, כי לא זה דרכי מאז, אכן בלא לב ולב אמר לך אשר בין רגע אחד, יצר לבי השיאני, לכלות בך חצי זעמי ולהכותך נפש. וגם הנה לא יבצר ממני לבצע על נקלה ככל אשר יזמתי לעשות”.
“ומדוע איפוא אדוני רב חסד” שאל מני מארמאנד בהביטו עליו בעין־רוגל “מדוע לא הראית אותי קשה בגבורת ימינך?”
“כי השיבותי אל לבי ואמרתי…” ענה האלוף מבלי כלות דבריו.
“כלה איפוא דבריך” קרא מני מארמאנד.
“שא נא לי אדוני!” ענה האלוף “אם לא אוכל הפעם להציג את לבי ערום נגדך; ואולם אחלי, יהי נא מחץ ־מכתך היום הזה, לך לאות על זרועך ולזכרון נגד עיניך תמיד, לא תשכח!”
“אני לא אבין לך אדוני” קרא מני מארמאנד.
“ומדוע לא תבין לי?” קרא האלוף מני מעללעפאר בצחוק, “האם לא ידעת איך יתן איש פסת־גליון קטנה אל תוך קרנו המלאה לה שחק עלי־מרורים לריח אפו, כתָו לזכרון, ומי האיש אשר לא ישים קטורה באפו, ההוא יעשה לו קשר בקצה מטפחתו אשר ישא בחיקו, וראה את הקשר וזכר: אם עשה חוזה עם איש, אם נדר נדר, אם יש לו יום־זכרון, אם שיח ושיג לו או דרך לו; והנה זכרון אשר כזה נתתי לך היום על זרועך, ואקוה אשר היום הזה לא יסוף זכרו מלבך עולם ועד!”
“ומה ממך יהלוך אם יסוף זכרו מלבי?” שאל מני מארמאנד בתמהון.
“הוי אדון!” קרא האלוף “מי יתן ויכולתי לחרות בעט־ברזל את זכרון היום הזה על לוח לבך, למען יעמוד ימים רבים; יש יום, אשורנו ולא קרוב, אשר אזכירך בו את הדברים אשר דברת היום בבקר, אשר דברת באזני אנשים כנים, ואני אציל מפיהם דבר אמת לעת מצוא”.
“חידות לי דבריך אדוני, וחתולתם ערפל” קרא מני מארמאנד בהלך נפש.
“אחת היא לי ברגע הזה, אם תבין לי או לא” ענה האלוף “ואתה שלום, אלכה נא ואמר שלום להנסיך עמנואל מני סעננעטער”.
ואתה הקורא! הן לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך לדעת ולהבין: אשר מאת שם הגבירה מני באמעסניל, אשר היה הפעם לחרפה ולקללה בפי האלוף מני מארמאנד, היתה סבה להעיר חמת מני מעללעפאר על מארמאנד עד להשחית, וכי הוא ולא אחר שמע בגן את דבריו כמתלהמים באזניו, ובאין מעצר לרוחו קרא מבין השיחים “הוי עליך נבל!”
אך מדוע שם האלוף מני מעללעפאר סתר־פנים, ולא נקם את נקמת הגבירה לעיני השמש? מדוע שם הפעם כזב מחסהו ולא גלה על עון איש ריבו על פי דרכו תמיד? ואיזה רוח עברה עליו לאמר למארמאנד: כי עוד יעלה על לבבו את זכרון היום הזה, ביום פקדו על כל אשר דבר באזני עדים נאמנים? – את כל הדברים האלה יבין הקורא לרגלי הספור הזה, ודעת לנפשו ינעם.
כמעט הלך עמנואל מאת פני האלוף מני מעללעפאר, ונושא כלי הנסיכה הביא לעמנואל מכתב מאת אלישיב, ואלה דברי המכתב:
עמנואל ידיד לבי! לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו; והנה ביום אתמול נדברנו שנינו לעשות לנו את יום המחר ליום משתה ושמחה, אך אחרת יעץ גורלי עלי היום הזה, להפרד ממך אחי, שנים או שלשה שבועות, וללכת מזה מהלך יום אחד מקיר העיר וחוצה, לרגלי האיש הבונה־בחומה אשר ידעת. צר לי מאד על כי לא נעשתה עצתנו הפעם, אך אחַוך ידידי, ותגיד לי ישרי:
הן יען אשר לא חנן ה' את הבונה־בחומה הלזה, בלב רחב לחשוב חשבונות לא הסכין בם, בא במֵצר, מדי חשבו חשבונותיו ממלאכתו אשר עשה ימים רבים, בהיכל־תפארה אשר בסביבות ליזארשע, ומכל אשר בכתובים עמו תו –לזכרון – נאטיץ – אין להציל דבר ברור, מבלי אשר נמדוד את החומה ונבוא חשבון; והמלאכה הזאת לא ליום ולא ליומים היא, ותמשכני אחריה בחזקת היד. והבונה־בחומה הוא סגן פקיד־החיל מחיל מודדי־ארץ – אינזעניערע – איש תם וישר אשר שגה בחשבונו לרעתו, לכן שמחתי אם תהיה לאל ידי לעמוד לימין איש טוב כמוהו, חזון לא נפרץ לעת אשר כזאת.
ואני ידידי, הנה עזבתי פה את דודי הישר, ולבי חלל בקרבי, כי עכסה סוכנת־ביתו, אשר שבה אתמול מבוא היכל הגבירה מני באמעסניל, נבוכה מאד ואין אתה יודע מה בבית. כל היום תעמוד בגן או בבית־המבשלות וחושבת מחשבות, ואולם הכרת פניה תענה בה, כי בכל אות נפשה תואיל, לוּ ישאל איש אותה דבר על דבר לכתה אל היכל הגבירה, ואז, נפשי יודעת מאד, אשר לא עצרה ברוחה מלגלות סודה אל האיש ההוא; אך הלא ידעת ידידי, איך לבי ולבב דודי תמים עמנו, ונשתמרה מהפצר, והוא עוון פלילי. הן אמנם המקרה הזה, אשר שלחה הגבירה לקרוא לעכסה, גם בעינינו יפלא. אך סוד זרים הוא ויהי להם אשר להם.
ואתה ידידי, אחלי בַקר נא בבית דודי בעל עת היותי נודד מביתו ונתת לנפשו נוחם, כי אוהב הוא אותך באהבה־מסֻתרת, איש אומלל וישר הלזה. אך מה אומר לך ידידי, על טוב לבו ונדבת־רוחו אשר יגורו בקרבו עולמים? אהה אחי, הן מעודי לא חמדתי לי עשר ונכסים, חי ה'! ואולם עתה, הנה ברצח בעצמותי הרה לבבי רעיון מר ונמהר: כי זה דודי הישר באדם, באחרית ימיו, ככלות כחו, לא תמצא לו משכורתו הדלה, גם כי ינזר מכל תענוגות בני אדם; אהה, ה' אלהים! ומה אם גם מחלה תעבור על נפשו הנהלאה… כי עוד לא נרפא מן המכות אשר הֻכה בארץ־אויב, והמחלה הה! היא תאכל עניים בכל פה ובכל תבואתם תשָׁרש. הרעיון הזה יפצפצני ויעשה אתי כלה…
אך שא נא ידידי, כי בלב שמח החלותי לדבר אליך, וברוח נכאה אכלה, ואתה עמנואל ידידי שלום!
מהר נראה איש את אחיו בשובי אליך, ושלחת מכתביך אלי לליזארשע “פאסט רעסטענט”
לך אני עד עולם
אלישיב רעמאנט.
ההולכת למות 🔗
ביום ההוא אשר לחמו יחדו האלוף מני מעללעפאר ומני מארמאנד, כנטות צללי ערב, והשמש באה בין מפלשי עבים נוטפי מים זעיר שם וזעיר שם, הלוך הלכה עלמה צעירה לימים, ותעבור דרך רחוב “נוה־שאנן” אל מול פני המגרש “האנאריוס הקדוש”. תחת זרוע שמאלה נשאה העלמה שני ספרים מלמדי דעת־השיר, והכרת פניהם הבלים מרוב ימים ענתה בם, אשר זה ימים רבים חלו בם ידים ללמוד וללמד מהם, ובידה הימנית החזיקה מחסה־ממטר נטוי על ראשה. דל והדר לבושה, שמלת משי שחור לעורה, ורדידה משי שחור גם הוא, וכובע ממראה אמוץ בראשה, והוא משולב מתחת לצוארה, ממול פניה, בפתיל תכלת רחב. קווצות תלתלי שער־צהוב נראו מבעד לכובעה הקטן, ותתנועענה לרוח היום, ותסוככנה על פניה היפים וברים ביפי עלומים, כפני עלמה בת שמונה עשרה שנה הפורחת ביפיה; אכן על פניה נראו בכל זאת עקבות תוגה־חרישית המלאה לה חן, ענות־צדקה עם גודל־לבב כאחד, וגודל־לבבה בגאון שלות השקט, נשקפו גם מעיניה המפיקות רוח־כהה וגאון יחד.
ככה הלכה העלמה מעדנות, הלוך וטפוף על רצפת השיש אשר מעברי הרחוב; וגם מבעד לרדידה, נראתה גויתה המחֻטבה תבנית היכל, לעֻמת קומתה אשר דמתה לתמר. אף כי הכרת פני שמלותיה ענתה בהן, אשר מספר שנים נצפנו בשוליהן, בכל זאת נק מכתם וחלאה, מבלי הזכיר את עניה ומרודה מאומה.
בעברה דרך מעברה קטנה אשר על יד הרחוב ותחשוף את שולי שמלתה, נראו פעמיה היפים בנעלים מבריקים, ויראו גם קצות בגדיה הלבנים כשלג, מתחת למדיה.
כיפי גויתה כן יפו גם מעלליה ורוח נדיבה סמתכה, ובלכתה מעבר הרחוב והנה אשה עניה וילד קטן על זרועה, עצרה אותה בלכתה ותדבר אליה תחנונים לאצל לה מנדבת ידה; אז עומדות היו רגלי העלמה הנדיבה בקצה רחוב “שְדֵה־עֵדן” ותעמוד מלכתה, בנתנה את ספריה אשר בזרועה ואת המחסה־מזרם אשר בידה, על יד האשה המבקשת עזרתה, עד אשר סכך המחסה־מזרם באברתו על שתיהן יחד, ותוציא העלמה כיס משי מחיקה, ותשלוף נעל־ידה הימנית, ובלקחה מכיסה קשיטה אחת, שלש אגורות נחשת משקלה, אמרה אל העניה כמעט בבשת פנים בנחת דבריה לאמר: קחי נא אמי, את הברכה הקטנה הזאת מידי, וסלחי לי אם אין עתה לאל ידי לתת לך יותר כאשר עם לבבי.
לדברים האלה אשר דברה הנדיבה בתורת־חסד על לשונה, הביטה בעין־חמלה על פני הילד אשר חמרמרו מצום, ותאמר: ילד נחמד ואומלל, היה ברכה להורתך! וככה הושיטה את נדבתה הדלה, בעצם ידה העדינה והלבנה כשלג, אל יד העניה הדקה והצנומה אשר פרשה אליה, ואחר שמה את נעלה על ידה ותקח את הספרים ואת המחסה־מזרם מיד האשה, ובעין חמלה כבת־נדיבים הביטה עוד עליה פעם ושתים, ותלך לדרכה אל מול פני רחוב “שדה־עדן”.
ואנחנו הנה הארכנו הפעם להלאות את קוראינו בקטנות כאלה על דבר מעשה צדקת העלמה, ונהי אולי כחגבים בעיני קוראי דברינו, ואולם בעינינו לא יפלא אם נשים אל לב: איך השכילה העלמה אל דל לעשות את מעשה הצדקה שלום; הן מעטה ודלה היתה נדבתה, בכל זאת לא הכלימה את העניה בתתה לה, והיה המעט לה לתת לה את נדבתה, ותוסיף עוד לדבר אליה רכות בנדבת־פיה כאשה אשר בתה תנחמנה, ואף גם זאת כי שלפה את נעלה, למען תת בעצם ידה את נדבתה ליד האשה, כאלו היה עם לבבה לחזק יד רעותה הטובה ממנה, האף אין זאת קורא נעים?
ועתה הקורא, הן הצגתי לפניך את העלמה העדינה ההיא, אשר הנך רואה אותה ברוח, ולא קראתיה בשם לפניך, לכן זה שמה אשר תקרא לה: בת־שוע, וידעת אותה בשם, אך שם משפחתה לא נקרא עליה, כי בת בלי־שֵׁם, פרי אהבה־מסֻתרת היא, ותקראנה לה השכנות רעותיה שֵׁם “נסיכה”, כי אמנם השם הזה נאה לה, וכשמה כן היא “נסיכה” בכל הליכותיה, בחן יפעתה, בגודל לבבה אשר מלדה מבטן היה לנחלה לה וגאון־שלות־השקט אשר מצא בלבה קן לה, ותעמוד מוצק בין משברי וגלי העת אשר עברו על נפשה.
אף אמנם לא שוא הוא דברת בני האדם באמרם: אשר יש בנות נסיכים אשר לבנות עם־הארץ נדמו, בדמותן וצלמן, בדרכיהן והליכותיהן; תחת אשר רבות בנות מבנות אחד־העם, מסתר־המדרגה, נמשלו כבנות־נסיכים נרמו, ביפי תארן ונדבת רוחן אשר חנן אותן היוצר ביום הבראן. עֵדה לנו בת־שוע כי כנים הדברים, וככה הנה רעותיה אשר קנתה לה בת־שוע בתור מְלַמֶדת לפרוט על פי הנבל, רעותיה אלה קראו אותה בשם “נסיכה” כל הימים; יש אשר מרוע=לב ובקנאתן כנו אותה בשם נסיכה לצחק בה, כי אמנם גם לב טהור כלב בת־שוע ירום תולעים, והקנאה בת אל נכר, בין טוב לרע לא תבקר מהעביר תחת שבט עברתה; ויש אשר באהבתן אל בת־שוע לא מצאו לה די פאר ותהלה, כי אם בקרוא לה שם נסיכה, כי לה יאתה.
ואתה ידידי הקורא, הלא תבין אשר העלמה בת־שוע היא זאת העלמה הצעירה, אשר בה נדברו אז עמנואל ואלישיב בבית הפקיד בזק, והיא זאת הפורטת על פי הנבל, אשר כדוד חשבו לה כלי־שיר, לנגן לפני הגבירה מני באמעסניל למען הקל מחלתה מעליה, ועתה הנה יפגשנה הקורא על דרכה, מדי לכתה אל היכל הגבירה כפעם בפעם.
בהגיע העלמה עד קצה רחוב הפנים, נגשה אל שער היכל תפארה, ותדפוק על דלתי השער ותבוא אל ההיכל פנימה.
כעמוד רגלי בת־שוע על סף ההיכל, נראו אותות עצבון על פניה, ותעבור משמים על פני שומר־הסף מבלי דַבר דבר, עד בואה אל בינות לשדרות העמודים אשר ההיכל נשען עליהם.
עוד השמש לא נטה לערוב, בכל זאת מבעד לחלונות ההיכל הנשקפים על פני הרחוב, נראה אור נרות דנג רבים, דולקים בחדר היציע העליונה. למראה המוזר הלזה, לב בת־שוע כים נגרש, ותמהר ותבוא המסדרונה. דומית קבר שוררת בכל פנות ההיכל ובכל מקום השליך אימה, לב העלמה הנדהמה פחד וחרד לרגעים מדי עלותה במעלות; ובבואה אל מסדרון העליה, מצאה את דלתי הארמון פתוחות לרוחה ועיניה משוטטות בכל חדרי ההיכל פנימה.
כל החדרים מלאו אור מנרות־רב ככוכבי שמים, ואין איש בכל החדרים ההם. אור שבעתים מאור הנרות, התחרה הפעם את קרני אור השמש המאדמים בנטות צללי ערב, ויהי אור מהול ביגון קודר, כאור מנורת־השמן אשר בבית־האבל.
ככה עברה בת־שוע מחדר לחדר, והנה קול כחולה שמעו אזניה, וקול נשים בוכיות מתופפות על לבביהן, ותבוא בלאט אל חדר־התרפים, והנה שם כל משרתי ההיכל ואמרותיו כורעים ברך בצקון־לחש, אל מול דלתי חדר רחב ידים הפתוח לעֻמתם; לבב בת־שוע נבא לה נוראות, בנשף בערב יום האתמול בצאתה מאת פני הגבירה, עזבה אותה במצב לא טוב, ועתה הנה ראתה העלמה ותוכח למראה עיניה ולדאבון נפשה: אשר הגבירה הולכת למות, והיום הנה בפעם האחרונה לימי חייה, לפני ה' תתודה…
עוד מעט וידע גם הקורא אִתנו, את הקשר הטמיר ונעלם, אשר בו נקשרה נפש בת־שוע בנפש הגבירה עולם ועד.
העלמה לא עצרה כח לעמוד על רגליה ותתעלף, וברב כח השענה על השלחן אשר בחדר התרפים, למען הסתיר מבוכתה מעיני רואים, ותצעד כשכורה ותגש אל בין הכורעים, ותכרע גם היא ביניהם אל מול פני דלתות חדר־המטות אשר להגבירה, הפתוחות לרוחה.
דברי הגבירה מני באמעסניל האחרונים 🔗
בחדר־המטות, לאור מנורת־שש כהה, נראו פני הגבירה מני באמעסניל, והיא אשה כבת שלשים ושמונה; על פניה צלמות וכל יצורי גֵוה כמו התמוללו, יושבת על מטתה בחבוק ידים, סמוכה בכרים וכסתות מסביב לה. פניה אשר לפנים יפו מאד, הפיקו עתה רוח חן ותחנונים, כשופכת שיח לפני ה' אשר בידו תפקיד רוחה; ועיניה אשר האירו לפנים כזהר תכלת הרקיע, כהו עתה מראות ותחשכנה בארבותיהן ככוכבי־נשף. עפעפיה יישירו לנכח פני אלידע הכהן, כהן עדתה, אשר בא לתת לה ברכתו האחרונה בטרם תגוע, בקול כחולה וגוַעַת דברה הגבירה אל הכהן בכבדות לאמר:
“סלח נא אבי, אבי! לאמתך עתה… אם ברגע הקדוש הזה… הקדוש לי מכל רגעי ימי חיי… לא אוכל לשום מעצר לרוחי… מהעלות על לבבי זכרון־קודר… זכרון ילדה תמה ואומללה אשר… גם היא בתי היא… אך הנה לבשתי ולכלמתי… פרי־כחש היא לי… פרי חטאת־עלומי אשר נואלתי ואשר… חטאתי; אוי לי, כי נדמיתי, כי חטאת־נפשי זאת היא… אשר דכאה לארץ חיתי ותמרר חיי… והיא גם תורידני עתה… בדמי ימי… ביגון שאולה”.
“החשי גבירה, הָס!” קרא הכהן בהביטו באחת מעיניו אל הכורעים פתח הבית, וירא גם את בת־שוע בתוכם, “החשי גבירה” הוסיף לאמר בשלחו אצבע למו פיו “כי היא יֶשְׁנָה פה”
“היא? היא ישנה פה?” קראה הגבירה בשממון.
“עתה באה” ענה הכהן “והיא כורעת פה פתח החדר”, הוסיף לאמר בשפל־קול, ויקם וינופף ידו לתת אות אל הכורעים, כי נשלמה העבודה ואת הדלת סגר אחריו.
“אף אמנם” קראה הגבירה אחרי סגרו הדלת “כי בלכת בת־שוע ביום אתמול מזה… בקשתיה אשר תשוב היום לבוא הנה… והיטיב רופאי את אשר דבר, כי קול זמרת העלמה, זמרת־יה, וקול הנבל, כקול נבלי־שמים, הקלו מעלי כאבי ויאריכו נפשי…”
“לאט לך גבירתי” קרא הכהן “לאט לך לאמריך אשר בנפשך המה”.
“האם לא שמתי נצרה על דל שפתי?” קראה הגבירה בצחוק מר על שפתיה “והלא בתי לא ידעה אתי מאומה…”
“הנה אצבע אלהים הוא, אשר באה העלמה זה ימים אחדים אל ביתך גבירה” קרא הכהן “ועל דעתי הנה חפץ ה' דכאך במסה גדולה ונוראה מאד”.
“אף אמנם” ענתה הגבירה ברוח כהה"“המסה הזאת כמשא כבד תכבד ממני; אהה, אבי! הן חיי לשאול הגיעו מבלי אשר אוכל לאמר לה: “בתי אַת ואני ילדתיך” בטרם אלך ואינני; וככה אוליך את חרפתי ביגון שאולה, וסודי… עמי יחד על עפר נחת”.
“זה כחך לאלוה הוא” קרא הכהן בקול נגיד ומצוה “כי אחת דברת גם נשבעת בקדשו, וחלילה לך מעבור שבועתך, וחטאת לאלהים עליון ומלך־עולם אשר לא יסלח לאשר ישקר לו”.
“חלילה לי אבי מעול!” קראה הגבירה בקול־בוכים “מעודי לא דמיתי ולא עלתה כזאת על לבי לחלל שבועתי, אכן יסור יסרני יה שבע על חטאתי ולא חמל… הנני הולכת למות מבלי אוכל לחבק את בתי כבת לי… וכמו זרה נחשבתי לה גם אני… כמו זרה נחשבתי לבתי… אשר ישנה פה עמדי עומדת היום, בכרעה ברך בין משרתי ביתי ואמהותי, מבלי דעת לנצח כי אמה אני… אך זה מוסר אלהים הוא!”…
“מוסר כלמתך הוא” קרא הכהן במנוחה “כי כגודל חטאתך כן יגדל גם מוסר־שדי עמך, כי אל נקמות ה'!!!”
“אהה אבי!” קראה הגבירה “הנה מוסר־כלמתי זאת לאורך ימים לא תחשה, ותענני עד מאד; ואני בשמרי את השבועה, לא הרהבתי עז בנפשי לדרוש ולחקור: מה הגיע אל בתי האומללה עניה לא־נוחמה? ולוּ לא המקרה הזה, אשר הביא אותה זה ימים אחדים אל תחת צל קורתי, כי אז מַתי מבלי ראות פניה… זה שבע־עשרה שנה…”
“הרעיון הזה עוכר שארך הוא, גבירה!” קרא הכהן ברוח קדשו “וכן גם ביום אתמול הוליכך הרעיון הזה שולל, ויתעך בתהו לא דרך השכל…”
“שובה למנוחתך אבי” ענתה הגבירה “ואל נא תדאג עלי, כי הנה האשה אשר שלחתי אתמול לקרא אלי לעיני השמש, למען הרחיק קו־חשד מעיני רואים; האשה ההיא לא ידעה אתי מאומה, ולא תדע לנצח את הסבה אשר הסבה את לבבי לדרוש ולחקור אותה על דברת הימים אשר עברו, למען הציל מפיה דבר אמת”.
“ומה זה איפוא הצלת מפיה הפעם?” שאל הכהן.
“הצל הצלתי” ענתה הגבירה “כי ישר נוכחתי, את אשר כבר ידעתי… אשר העלמה בת־שוע בתי היא… היא ולא אחרת!”
“ואולם איך תבטחי גבירה, אשר סודך לא יעבור פי האשה?” שאל הכהן.
“הן היא לא תדע מאומה, מה הגיע לבתי מעת הפרדה מאתה, זה שש־עשרה שנה” ענתה הגבירה.
“האם יבצר איפוא ממנה להכיר מראיך עתה?” שאל הכהן.
“אין זאת אבי!” ענתה הגבירה “והלא זה דברי לך אמרתי, כי נתתי אז על פני מסוה, בלדתי את בת־שוע חרש על ברכי האשה ההיא; ואני מדי דַברי דברי אתמול באזניה, השכלתי לסבב את פני הדבר באמור אליה: כי אֵם הילדה אשר אמרתי במתים נחשבה בשכבר הימים”.
“כי עתה הנה שוא ודבר כזב דבר פיך גבירה” קרא הכהן בפנים נזעמים “ועלי אחותי, לכפר בעד חטאתך; ועתה אתּ גבירה; ראי דרכך ודעי מה עשית, להגות באהבה בלתי טהורה, באהבה־מסֻתרת אל העלמה אשר נשבעת בה' לשכחנה כמת מלב, ולחשוב אותה כמו זרה עולם ועד”.
“הוי, על שבועתי זאת!” קראה הגבירה ברצח בעצמותיה, “הן כליותי יסרוני, אף חרפה שברה לבי, על אשר ברוח־נדיבה הרביתי לסלוח לאשר… לאשר הרע לי… ומוסר כליותי ולבי תקפני וימררני, עד אשר נשבעתי באפי… עד אשר נשבעתי… אהה! לא פעם ושתים אוררתי יום בו נשבעתי… אכן בכל זאת לא נתתי תפלה ולא שקרתי באמונתי אף רגע…”
“אפס בכל זאת אחותי הגבירה” קרא הכהן “הנה גם עתה, גם ברגע דברך אלי, לבך מלא מאלה הזכרונות על דבר העלמה ההיא, וגם הנפש תמלא מהם; ה' לא יחשב לך!”
“לא אבי!” קראה הגבירה “כי לא את כל חדרי לבבי תמלא העלמה ההיא, עד אפס מקום, יען אשר עוד לי גם בת שניה; אך האם לב אבן לי, האם בשרי נחוש, כי איך אומר ללבבי ולא ידפוק מדי אראה את בת־שוע נגשת אלי? והלא גם היא בתי היא, בתי משאת נפשי! איך אמר ללבבי “דום” ונפשי קשורה בנפשה בעבותות אהבה, אהבה עזה כמות? הוי כהן! הן רק את הטוב נקבל מכם, רק את הדברים אשר ביד בן אדם לעשותם, באשר הוא אדם ולא אֵל, אך איך תאמר לאֵם רחמניה כמוני היום: מה תחילין? ולבן אדם תולעה: יהי לבך כלבב אלהים? זאת לא זאת אבי! הן אם לא יבצר ממני היום הזה, לשום לפי מחסום בעוד בתי לנגדי, לצוות על עיני ולא תראינה, על אזני ולא תקשבנה; אולם כל עוד אשר נשמת שדי תחייני, לא יסוף מלבבי זכרון בתי, ולא אחדל מהיות אֵם לשתי בנותי יחד!”
“אך לוּ בקולי תשמעי” קרא הכהן בקול נגיד ומצוה “כי אז אנו נוטל עליך להרחיקנה מהר מביתך, לכן שמעי בת! והטי אזנך לעצתי אשר יעצתי עליך טובה, ונשאה העלמה ברכה מאתך על כל תגמוליה עליך עד כה ולא תוסיף עוד…”
“לא אבי!” קראה הגבירה בבהלה “כל עוד רוחי בי לא אמצא עז בנפשי לעשות כדבר הזה; אהה, ה' אלהים! המעט לי כי בתי הצעירה, אשר אמרתי בצל אהבתה אחיה, המעט לי כי עתליה בתי הלכה ממני לנוע בארץ מרחק, ושם בכתה את אביה, אשר יד ה' הויה בו להכריתו מארץ החיים בלא יומו, נורא מאד! אהה, ומי יודע? ואולי גם עתליה בתי הולכת למות כמוני היום… הוי בת לא נוחמה! היא נסעה מזה בלב חלל בקרבה, ומחלה עזה עברה על נפשה… מי כמוני אם אומללה, אשר שתי בנותי יצאוני ואינן, ואני… אנה אני באה?!”
שני אגלי דמע נגרו חרש על לחיי הגבירה אשר כסיד הלבינו.
“אַל נא תאמרי נואש אחות יקרה!” דבר הכהן אליה תנחומים; הוחילי לה' ועליו השליכי יהבך, כי אל רחום הוא. “הן אמנם מצב חליך עתה ברע הוא, אך עוד לא אבדה כל תקוה ותוחלת מה'”.
"אוי לי, קראה הגבירה “כחי עזבני, אך הנה תשועת ה' כהרף עין;… האח! נפשי שבה כמעט למנוחתה, אחרי אשר שפכתי שיחי לפני ה' ושלמתי חובי האחרון פה עלי אדמות…” “ולוּ לא יגון קודר אשר בלבי לזכר בנותי, כי אז ינוח לי ובשלום אשכבה ואישן המות”.
“אף אמנם” קרא הכהן “עתידות עתליה בתך, הן הם יעירו ויעוררו יגון בלבבך נצח, ולך אחותי הצדקה, כי תשאר יתומה בדמי ימיה, הוי, עניה סוערה!”
“אהה אבי! מי ימלא לה מקום אֵם רחמניה?” קראה הגבירה.
“ואולם מדוע זה אחות יקרה” קרא הכהן מדי הביטו בעין־רוגל על פני הגבירה אשר חמרמרו מבכי “מדוע איפוא לא תחישי עתידות לעתליה בתך בעוד יש לאל ידך? מדוע לא תאבי ולא תשמעי לי, בכל עת אשר אחפוץ להציג לפניך את העלם הנכבד, שומר אמונים הלזה אשר ידעת; עלם טוב וישר, צלם דמות חכמות ודעת, צדק ומישרים וכל מדה נכונה. האח, מה שמח עתה אף רחב לבבך, לבב אם רחמניה, בדעתך אשר אוצר כל כלי חמדה נפל בגורלך, ונפשך הלא יודעת מאד כי עתליה בתך לא תמרה את פיך, ועליך רק לכתוב שתים שלש דלתות בעצם ידך ולהודיע לה חפצך: כי יש עם לבבך ישר לתת את האדון ברכיה מני מאקרייז לה לאיש, ונחלת עתליה בתך הנה שפרה עליה עם בעל נעוריה, המוצא חן בעיני אלהים ואדם, כי אמנם…”
“אל נא אבי” קראה הגבירה בשסעה את דברי אלידע כהן עדתה, מבלתי יכולת לעצור ברוחה על דבריו אשר באו כרצח בעצמותיה “והלא הגדתי מראש לך, אשר לא אפונה בכל הטוב הנמצא באיש ההוא… אך עוד לא נמלאו לבתי שש עשרה שנה, ואני אין את נפשי עתה לאסור עתידותיה בעבותים עד קרנות מזבח־הבעל, ולאמר לה על איש אשר זרה לה רוחו: לו תהיי לאשה, ראי צויתיך! הן אמנם לא יבצר מעתליה בתי באהבתה אותי, להקריב את חפצה כליל על מזבחי, ולאמר טוב לכל אשר אומר טוב, אך איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את בתי לרגלי הדבר הזה, באחרית הימים, וחטאתי נפשי?!”
“לכן רב לך גבירתי” קרא הכהן בענות־צדק “ואל נא תוסיפי עוד דבר מזה דבר; ואני בהציגי לפניך את ברכיה, כל ישעי וחפצי הוא, להרגיע רוחך ולבך בגלל גורל עתליה בתנו לקץ הימים, זולת זאת אין דבר; ובאחת אומר לך גבירתי, אשר לבי חרד מאד פן תהיה בתך אז לשלל לאיש רע מעללים, לאיש לא־אמון בו ולעם יָהיר ולא יצלח להכיר ערכה. ואת אמרת גבירה, כי אין נפשך לאסור עתידות בתך בטרם בוא עִתה, אבל הה! מי זה איפוא יבחר לה את בחירה אז, אם יחפוץ ה' דכאה לקחת את אמה מעל ראשה? והלא אז על קרוביה ועל אנשי גאולתה לבחר ולקרב, והמה הה, לא לאמונה גברו בארץ, וכל איש מהם דובר הות־נפשו הוא, והעלמה האומללה הנה כבהמה בבקעה תרד אחרי עצתם בעינים עצומות; אהה בתי, חרדו כל עצמותי מדי שומי זאת אל לב, איך צנים ופחים בדרך עקש זה, וכל ימי בתך רעים; כמה בחורים נבערים יסבוה ויבואו איש ממקומו לשמע נחלתה ורוב עשרה אשר יצא שמו בכל הארץ! לכן האמיני בי אחות יקרה, ומהרי לקדם את פני הרעה הנשקפת לבתך בטרם תבוא, וידעת לבחר בטוב בהיות לאל ידך”.
“סלח נא לי אב יקר!” ענתה הגבירה תחנונים, כי לבה היה חלל בקרבה מדברי הכהן ותחפוץ לשום קץ לדבריו הפעם “הניחה לי אבי! כי עיפה נפשי מאד, ואני הנה ידעתי להוקיר את דאגתך לבתי ולגורלה באחרית הימים, ואולם רק את אשר לאל ידי לעשות לבתי כאם לה, אך זאת אעשה לה. וידעת אדוני כי לא על אזן ערלה דברת דברך אלי היום הזה, לוּ יהיה ה' עמדי ונתן לי כח ועז לפעול ולעשות”…
אז הבין הכהן הערום כי רב לו מהיות איש הבינים בין הגבירה ובין ברכיה איש בריתו וחבל את מעשה ידיו, כי על כן היתה רוח אחרת אתו ויאמר אליה ברוח חן: חלי נא פני אל אחות יקרה, והוא יאיר פניו אליך לנחותך הדרך, ונפשי יודעת מאד, כי לא תשכחי לעשות לבתך את אשר נטל עליך… רק חזקי ויאמץ לבבך ואל נא תאבדי תקוה ותוחלת מה'; כעת מחר נראה ונשתעה יחד ואַת שלום גבירה!"
“יום המחר לה' הוא ולא לנו” קראה הגבירה במנוד ראש, “כי מי יודע מה ילד יום?”
“ואני תפלה אשר יאריך ה' ימיך, אחות יקרה!” ענה הכהן, וישתחו ויצא מן החדר.
כמעט יצא הכהן והגבירה צלצלה בפעמון לקרוא את אחת מנערותיה אליה.
“היש פה העלמה בת־שוע?” שאלה הגבירה את הנערה.
“יש גברתי” ענתה הנערה.
“בקשי פניה אשר תבוא הנה” אמרה הגבירה.
הנערה יצאה ובת־שוע באה החדרה. פניה כסיד הלבינו והיא נאנחה ואת ספרי הנגינות בידה הביאה.
“הלא קראת לי גברתי?” שאלה העלמה ברוח־חן.
“קראתי לך עלמה, לעשות עמדי הפעם חסד” ענתה הגבירה. כי התאמצה בכל עז למצוא תואנה לקָרבה אל בת־שוע בתה, “אפס לא למען נגן לפני ולהשמיעני את קול זמרתך להקל כאבי מעלי, קראתיך הנה, אכן יש לי הפעם חפץ בך לענין אחר, עלמה נכבדה”.
“פקודתך תשמור רוחי, גבירה!” ענתה בת־שוע בהורידה לארץ ראשה.
“לכתוב מכתב אל אחד ממיודעי דרוש לחפצי עתה” ענתה הגבירה “שתים שלש דלתות, הלא מצער הוא, אך כחי עזבני מבלי אשר אוכל לכתוב בעצם ידי, לכן הואילי נא עדינה, והיי לי למזכירה ולכותבת כתבי בערב הזה, ולך תהיה צדקה”.
“הנני למצותך גבירה” קראה בת־שוע בצהלת קולה “האביא לך כלי־כתיבה הלום?”
“אודך בכל לב עלמה יקרה” קראה האם האומללה, אשר בכל אות נפשה חפצה הפעם בעבודת בתה, באהבתה אותה.
“אך אצלצל בפעמון ובאה אחת מנערותי הנה, כי אין נפשי להיות עליך לטרח”. אולם בטרם צלצלה הגבירה בפעמון, ובת־שוע הביאה לה נר דולק וכלי־כתיבה הדרושים לחפצה.
“הנני למצותך גבירה” קראה בת־שוע בישבה על השלחן.
“הואילי נא אפוא עלמה עדינה” קראה הגבירה "וכתבי נא לי ככל אשר אשים בפיך, כדברים האלה:
“יואל נא האדון, האלוף מני מעללעפאר, לבוא מהר אל היכל הגבירה מני באמעסניל, אל נא יאחר, למען תברכנהו נפש הגבירה; וככה ימהר נא ויחיש בואו ולא יעצרהו גם הלילה מבוא. והנה יען אשר עיפה נפש הגבירה מאד, לכן נטל עליה לשום בפי זרה את דברה היום אל האדון מני מעללעפאר, ולבבו יהיה נכון בטוח אשר ברית שלום הגבירה נאמנת לו כל הימים”.
אחרי כלות בת־שוע לכתוב את המכתב, לא עצרה הגבירה ברוחה, רוח אם רחמניה, ולא יכלה עוד להבליג על תשוקתה מראות בעיניה את מכתב יד בתה, מה הוא, ולמען שים כזב מחסה גם בדבר הזה, אמרה אל בת שוע ברוח חן: הואילי עלמה יקרה, והראיני נא את המכתב, וראיתי בעיני, אם כתבת ישר את שם האלוף מני מעללעפאר, אשר רבים יכשלו בו בכתוב אותו.
“טוב מאד” קראה הגבירה בעליצות נפשה, אחרי תת בת שוע את המכתב לידה לחזות בו “האח עדינה, לא ראיתי כמכתב הזה ליופי” ולמען הסתיר שמחת לבבה מעיני בת שוע, אמרה אליה במנוחת נפש: הואילי נא עלמה יקרה, וכתבי לי את כתובתו עליו לאמר: אל האדון האלוף מגדיאל מני מעללעפאר ברחוב “הקדושים” מספר 45. והגבירה צלצלה בפעמון ותקרא לה את אחת מנערותיה, אשר עמדה לפניה לשרתה בכל עת, וכבואה החדרה אמרה הגבירה אליה: קחי נא עדה את המכתב הזה, וישבת במרכבה להביאו אל מקום זה יסדתי לו, ואם אולי לא תמצאי את האדון מני מעללעפאר בהיכלו, וחכית עד בואו, והעלמה בת שוע תואל בחסדה לתת לי את שאלתי עד שובך, האף אין זאת עלמה עדינה?" ותשתחו בת שוע, ומדי דברה הגבירה על עדה נערתה, הרהיבה בת שוע עז להביט בפני הגבירה בלי פחד ובעין חמלה, ותדבר אז אל לבה, בהשתפך נפשה אל חיקה לאמר: “הן רק במסתרים אשא עיני אליה, באין מי רואני, והיא אמנם אמי היא אשר ילדתני… אהה אֵלִי! מי יתן ולא תדע לנצח: כי סוד מולדתי הכמוס עמה, לא נפלא ולא נעלם הוא גם ממני וידעתי מה אני לה…”
האם עם הבת 🔗
כל עט סופר מהיר ילא לתאר בשׁרד עלי גליון, את צלם דמות האשׁר וההוד אשר שכנו דומה על פני הגבירה מני באמעסניל, מדי הרחיקה הנערה ללכת, ותשאר אך היא עם בתה יחידה בחדרה. אז ידעה האֵם האומללה כי תשאר כשעה אחת עם בתה בחדרה באין מפריע.
“יהי נא חסדך עלמה יקרה” קראה הגבירה “לתת לי בכוס מעט משקוי־המרפא העומד שם אצל האח; השקוי הזה יחליץ עצמותי לעת כזאת ויתן מעדנים לנפשי”.
“האם הוטב מצבך כמעט גבירה?” שאלה בת שוע, ויפג לבה, כי לא האמינה למשמע אזנה.
“האם לא תאמיני לי עדינה?” שאלה הגבירה, אחרי הכירה את מבוכת בת־שוע “אין זאת כי אם החזיון אשר ראית לפני רגעים אחדים, בשפכי שיחי לפני ה' ואפקיד רוחי בידו, אין זאת כי אם החזיון הלזה הביא מרך בלבבך על דבר מצבי; ואולם שובי למנוחתך עדינה, כי את כל אלה עשיתי למען הרגיע את רוחי, בדעתי: כי עשיתי הפעם את אשר נטל עלי, וכי מעתה לא יבצר עוד ממני לבוא ולעמוד בלב טהור לפני כס שופט עליון בכל קראני אליו, כי עתה הנה רוח נכון חדש בקרבי ולא ידעתי רגז”.
לדברים האלה הושיטה לה בת־שוע את הכוס בידה, ותשת הגבירה ותחי רוחה, יען אשר לא נבצר אז ממנה לשבוע שובע שמחות את פני בת־שוע בתה, בעמדה לימינה, ובתתה את הכוס על ידה. ברגע ההוא פחדו ורחבו לבות שתיהן, לבב האם והבת, ולא הרהיבו עז בנפשותן להביט אשה בפני רעותה, מדאגה מדבר פן יגלה סודן, וגם הגבירה חרדה לרגעים פן יהיה דבר עם לבבה בליעל לעבור שבועתה, כי מי יוכל לדין עם רוח המושל באדם לעת מצוא? אך בין רגע התנחמה הגבירה ותאמר אל לבה: לא, לא. חלילה לי מחטוא בחכי לחטיא את בשרי; הן העלמה האומללה לא תדע לנצח מסוד מולדתה הכמוס עמדי לפצעי ולחברתי… כי אחת נשבעתי… ואני הנה רב לי הפעם אם יש לאל ידי לחזות בנועם פניה, אשר לא פללתי, והיא גם שרת תשרתני, אם מטוב־הלב, או כי לבה ינבא לה מה אני לה".
“טוב לי למות בדמי ימי” אמרה בת־שוע אל לבה גם היא בהשתפך נפשה אל חיקה “טוב לי למות, ולא אגלה לאמי את סודה: כי יודעת גם אני אשר בתה אני, בעוד אשר היא תאמין בלבה, כי סודה כמוס עמה לבדה, וכי גם עמה יחד על עפר ינחת; ומי יודע? אולי לא ידעה גם היא מזה מאומה, אולי רק המקרה הביאני אל היכלה, זה ימים אחדים, והיא לא ידעה את אשר אתי, מי יודע? אולי כזרה אני בעיניה היום הזה!”
ברגע ההוא עצרו האם גם הבת ביד חזקה בעד שטף דמעותיהן, ותוספנה אמץ בלבבן לשאת ולסבול בדומיה את אשר נטל עליהן; הגבירה נשאה בשרה בשִניה מפני קדושת שבועתה אשר הכבידה אכפה עליה, ובת־שוע שמרה לפיה מחסום, כי אמרה לנפשה: “שחי! ויעברו עליך משברי וגלי העתים” מבלי התלונן על גורלה וקשה יומה מאומה, על פי נדבת רוחה וגודל לבבה, אשר היו לנחלה לה גם בשבתה בסתר־המדרגה.
אך פתאום והנה רעיון חדש האיר נתיב בחדרי לבב הגבירה כמראה הבזק, כי הרהיבה עז בנפשה לשאול את פי בת־שוע על מקור מחצבתה ועל מולדתה, כלא יודעת מאומה, תחת אשר עד כה יראה לנפשה מדבר דבר, פן תכשל בלשונה וחבלה את מעשה ידיה.
“שבי פה לימיני עלמה יקרה” קראה הגבירה בקול נעים, “וספרי נא לי: איך עוד בשחר ילדותך באה חכמה בלבך, כי הלא כבת שבע – או שמונה – עשרה שנה את כיום הזה?”
“שבע עשרה וחצי שנה” ענתה העלמה בענות חן.
“הנה כי כן, בת שבע עשרה שנה הנך, ואיך אפוא באה חכמה בלבך, לבוא עד תכלית חכמת־הנגון כאחת הגדולות אשר בארץ הנה?” שאלה הגבירה אותה במבוכה קלה.
“ענותך גבירה, תרבני למדי” ענתה העלמה “ואולם אני הנה לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני מעודי עד היום הזה, אפס יען אשר שאר־רוח היה לי לחכמת ודעת הנגון, כי על כן היה הנקל לי ללמוד את זה המעט אשר ידעתי…”
“אך מי היה מורך, ואיפה למדת מנעוריך?” שאלה הגבירה.
“בבית הספר אשר בעיר באווע, שם למדתי עד השנה העשירית לימי חיי” ענתה העלמה “ואחרי כן באתי אל אחד מבתי הספר אשר בפאריז לשמוע בלמודים, ואשב שם עד שנת השש עשרה לימי חיי”.
“ומן אז והלאה?” שאלה הגבירה ברוח תשוקה עזה.
“מן אז והלאה” ענתה העלמה ברוח לא נכון בקרבה, “מן אז והלאה יצאתי מבית הספר, ללמד דעת השיר והנגון…”
“וככה הנה לא יבצר ממך…” קראה הגבירה מבלי כלות דברה, ותוסף לאמר במבוכה: “אכן שאי נא לי עדינה, אם הפצרתי בך לגלות לי את כל לבך, כי אמנם דעי לך עלמה יקרה, אשר את לבבי לקחת, אף שבית אותי שבי, ואתך אפוא הסליחה…”
“זאת לא זאת גבירה” ענתה העלמה בצהלת קולה, “דבריך טובים לי ונכחים מאד, ואשמח בלבבי לענות לך על כל שאלותיך אחת לאחת”.
“נתת שמחה גם בלבי עלמה יקרה” קראה הגבירה “לכן הגידי נא לי, אם לא יהיה המשא לך דברך, הגידי נא לי: לאן הלכת בעזבך את בית הספר אז?”
“לאן הלכתי גבירה?” קראה בת־שוע אחריה במבוכה.
“כן הוא עלמה כבודה!” הוסיפה הגבירה “אל מי אפוא פנית אז לעזרה?”
“אני לא ידעתי אז אל מי לפנות לעזרה” ענתה העלמה נבוכה.
“לא ידעת אל מי תפני?” קראה הגבירה “אך איפה היו הוריך בעת ההיא…? איפה היתה… משפחתך?” הוסיפה הגבירה ברוח־כביר ובמנוחת־לבב.
“הורים אין לי גברתי” ענתה בת־שוע ברוח כביר גם היא, כאמה בתה, “גם את משפחתי לא ידעתי”.
“עתה הנה נא ידעתי!” אמרה בת־שוע אל לבה, “עתה ידעתי אשר לא ידעה הגבירה כי בתה אני, ואם לא אפוא, היש זרוע כאל לה להיות שליטה ברוחה, ולא יבצר ממנה לשאול אותי על דבר הורי, על דבר משפחתי?”
“אולם איפה תגורי עתה?” שאלה הגבירה.
“עתה” ענתה העלמה כנכלמה “עתה, לבדי… לבדד אשכונה”.
“לבדד?” קראה הגבירה במנוד ראש “עתה, בעצם תֻמת עלומיך, תחיי לבדד ולא תיראי רע?!”
“ומה אוכל עשות גברתי”. ענתה העלמה בבשת־עלומים, “הן גורל האדם לא בידו הוא, וגם לא בידו עתותיו לעשות בהם כטוב בעיניו… לכן אין טוב לאדם כי אם לכוף כאגמון ראשו לפני כל רוח סועה וסער אשר יסער להפיצו, ואז ברוח כביר יעמול לעשות לביתו ולהיות גבר צולח, אם מעט ואם הרבה יאכל, גם אם לא יעשיר ולא ירבה כבוד ביתו…”
“להיות גבר צולח?” קראה הגבירה בשמחת לבה, “האם אפוא מאֻשרה אתּ? עלמה יקרה!” פני הגבירה צהלו מדי קראה את הקריאה הזאת, ולב בת־שוע פחד ורחב, ותאמר אל לבה:
“ואולי יודעת היא אשר בתה אני; כי אם לא אפוא מה תאבה ומה תחוש לדעת: אם מאֻשרה אני או לא? אך אם יודעת היא או לא יודעת, אחת היא לי; כי אם ידע לבבה אשר היא אמי, הלא עלי אז להשיב לנפשה את מנוחתה אשר נגזלה ממנה, בעון מוסר־כליותיה וחרפת־לבב אשר יציקוה, ועלי לאמר לה: כי טוב חלקי בחיים; ואם כמו זרה נחשבתי לה, מבלי דעת מאומה מה אני לה, הנה גם אז נטל עלי לאמר לה אשר מאֻשרה אני בתבל, כי פן תאמר בלבבה, אשר יש את נפשי לעורר רחמיה עלי, למען עשות עמי חסד… ולדבר הזה הנה – גאוני וגודל־לבבי ירעמו פנים, כי חרה למו…”
אחרי אשר לא נמלאו אזני הגבירה משמוע את דברי בת־שוע המלאים נעימות וחן, ובכל אַות נפשה הואילה להוציא מפיה עוד דברים להשיב נפשה, הוסיפה הגבירה בחן שפתיה לאמר:
“אם כן אפוא, אם כדברך כן הוא, הלא מאֻשרה את עלמה יקרה, מאשרה וטובה, הלא?”
“מאשרה אני” ענתה בת־שוע בקול ששון “מאשרה מאד גבירה!”
כראות הגבירה את פני העלמה אשר צהלו מרוב אשרה ויפי עלומיה, התאמצה בכל עז להסתיר את שמחת לבה מעיניה, ותאמר אליה כנבוכה: “אל נא תשחקי לי עלמה יקרה, על אשר אשאלך הפעם, כי אמנם לנו בני מרום עם הארץ, לנו אשר פנקו מנער נפשנו, עד כי תרגלנו לכל תענוגות בני אדם, לנו דברים הרבה כספר החתום מבלי אשר נדע שחרם; וככה גם אני, יפלא עתה ממני לדעת, איך שתּ עצות בנפשך, בצאתך אז מבית־הספר, לכונן לך בית, כבית אשר כוננו ידיך, גם מבלי לכת בגדולות?”
“האח גברתי” קראה העלמה בצחוק חן על שפתיה שושנים, “אז בצאתי מבית־הספר, אז הנה עשרתי, מצאתי און לי…”
“עשרת?” קראה הגבירה בתמהון.
“אף אמנם” ענתה העלמה "כי אחרי אשר עברו לי שנתים בבית־החנוך בפאריז, חדלו משלם בעבורי את שכר למודי, ואני אז נערה בת שתים עשרה שנה; אך הסוכנת אשר על הבית, אהבה אותי מאד, ותדבר אלי ידידות לאמר:
“אל נא יפול לבבך בתי! הן אמנם חדלו משלם בעד למודך בבית הזה, אכן אין דבר; ואת את מקומך אל נא תניחי, כי חמֻדות אתּ לי ולא אעזבך”.
“אך זאת אשה טובת לב!” קראה הגבירה.
“טובת לב מאין כמוה” קראה בת־שוע “ואיננה, כי לקח אותה המות בלא יומה; אף אמנם גבירה יקרה! האשה הישרה ההיא, אהבתני אהבת אם רחמניה, מבלי שית לבה גם אל אולתי הקשורה בלבי מעודי עד היום הזה, והיא – הגאוה”.
“הגאוה?” קראה הגבירה בתמהון־לבב.
“כן הוא” ענתה בת שוע “עד אשר, באמור אלי פעם הסוכנת הטובה, כי אשאר בבית ההוא לאורך ימים חנם אין כסף, וכי חסרה מאתי לא ימוש, רעמו פני, כי גאותי וגאוני היו לפני לפח, ואומר אליה: כי רק אז אֵאות לה להשאר בבית ההוא, אם תקח ממני את פועל־ידי חלף עמל הבית אשר אֹכל בלא כסף; ואז הנה למדתי את ידי הנערות, את אלה אשר לא עשו חיל בבית החנוך כמוני, לפרוט על פי הנבל, ואת שכרי נתתי בנפש חפצה להסוכנת אשר על הבית, וגם היא לקחה את פרי עמלי מידי בכל אות נפשה, ותוסף עוד אהבתי על נדבת־רוחי ועל גודל־לבבי; אך גם עמלי לא לריק היה, כי הסוכנת הטובה אשר על הבית, המציאה לי נערות רבות לשמוע מפי לקח, ומה אומר לך גבירה יקרה? מיום ליום היה שמי הולך וגדול, ותעשינה ידי תושיה לעשות לביתי. וככה הנה בשנת הארבע עשרה לימי חיי, הייתי בתור מלמדת־מִשְׁנָה בבית החנוך ללמד דעת־נַגֵן, והיה שכרי אז אלף ומאתים רבעי־שקל לשנה. ועתה, שערי נא בנפשך גבירה, כמה קבצתי לי על יד עד שנת השש עשרה לימי חיי, יען כי בכל העת ההיא לא הוצאתי מכספי יותר על הדרוש לחפצי יום יום”.
“הוי ילדה יְהִירָה ואומללה!” קראה הגבירה בהלך נפשה “עוד בשחר ימיה לבשה גאות כמדה, ובגודל לבבה וגאונה, הנה לא יבצר אז ממנה לשבוע לחם מפרי כפיה אשר תאכל”; ואולם הגידי נא לי עלמה יקרה" הוסיפה הגבירה בשומה על בת־שוע עיניה אשר דלפו מתוגה חרישית “הגידי נא לי, מדוע אפוא עזבת את בית החנוך?”
“יען אשר במות עלינו הסוכנת הישרה אשר על הבית” ענתה בת־שוע “ירשה אחרת מקומה בבית ההוא, והאחרת הלזאת לא מלאה אחרי פקודת הראשונה המגינה בעדי; ואף כי בראשנוה נאותה לי גם היא כההולכת לפניה, לקחת מידי את פרי עמלי חלף החסות בצל בית־החנוך, אכן בטרם עבור לי שני ירחים תחת פקודתה, גאוני וגודל לבבי היו לי לחטאה ויצודוני כצפור”.
“ומה היה לך אז?” שאלה הגבירה.
“זאת היתה לי” ענתה העלמה ברוח חן “כי תחת אשר הסוכנת הראשונה, כאם וכאחות לי התהלכה עמדי, ולא העציבתני מימי, הנה זאת האחרונה הראתה אותי קשה, וחדשים לרגעים חלפה ומחצה את כבודי, מָחוץ לא תחמול, ויהי היום…”
לדברים האלה כסתה כלִמה פני בת־שוע ויאדמו כתולע, ותוסף לאמר: “ויהי היום, והאשה ההיא, סוכנת הבית, מחצה את לבבי בדברים בוטים כמדקרות חרב, ומחץ מכתי לא ירפא לנצח, באמור אלי פעם בחמת רוחה לאמר: הן גאונך ועברתך עלמה! לא נאוו לילדה מולדת חוץ ובת בלי־שם אשר כמוך, ותשכחי כי לא היתה לך תקומה ביום הזה, לולא חסדי בית־החנוך אשר גברו עליך”.
“ואז הנה לא יכולתי עוד למשול ברוחי, ולמחרת היום ההוא יצאתי מן הבית אשר מעון היה לי, עם כל טובי בידי, זה פרי עמלי אשר חשכתי ליום צר, ובמעט הכסף אשר היה לי, הכינותי את כל צרכי ביתי, ומן העת ההיא אני שוכנת בביתי יחידה, מבלי אשר יחסר לי כל מאומה לפאר בו את בית משכני”.
“אני אבין לך עלמה עדינה” קראה הגבירה אחרי דברה, ורוחה הולך וסוער בקרבה “ואולם הגידי לי שאהבה נפשי, מי ידאג עבורך לבקש לך בכל עת מוצא לתלמידות? האם לא יחסר כל לך?”
“אינני חסרה לנפשי מאומה!” ענתה בת־שוע ברוח נכון ובגאון שלות־השקט “ובעת אשר ימעט מספר השומעות בלמודי, אני שולחת ידי במלאכות אחרות אשר הנה רבות אתי, לתפור או לעשות מעשה רקמה, ואף גם זאת אשר ברית אחדות מרעותי נאמנת לי לתמוך בימיני בדבר הזה, וברוכה אחת מהנה לה', יען כי לרגלה נודעתי לאשת רופאך גברתי, ויכירני אישה הרופא לעמוד לפניך ולשרתך בתבונת כפי”.
מדי ספרה בת־שוע לאמה הגבירה את תולדות ימי חייה, חבקה הגבירה בתחלה את ידי העלמה באהבה מסֻתרת, ובין כה וכה משכה אותה בלי משים אל המטה אשר היא עליה, ובידיה הרועדות התרפקה על חלקת צוארה. אז נכנע רוח הגבירה, העשוי לבלי חת, מפני תנופת ידי רחמי אם אשר סערו להפיצה, ובאין מלה בלשונה חבקה את צוארי בת־שוע בשתי ידיה ותרוֶה בנשיקות פיה ובדמעות עיניה. האם גם הבת חבקו אשה רעותה בדומיה; עוד מעט ולא עצרו כח לבלי גלות מצפונותיהן, לו לא התעוררו שתיהן פתאום לקול דופק על הדלת מבחוץ, ואז הנה נרעשה הגבירה מפחד שבועתה, אשר עוד מעט חֻללה בחטאת שפתיה, ותתעורר לקול הדופק על הדלת כאיש אשר יעור משנתו, ונפשה שבה למנוחתה; אכן כנכלמה על אהבתה לבתה. אשר מבלי משים, כמעט אור יצאה, הצדיקה נפשה באמור אל בת־שוע לאמר:
“שאי נא לי עלמה יקרה, את חטאת שפתי, כי אֵם לבתי אני… לעתליה בתי… ובתי הה, רחקה ממני מאד… ויגדל כאבי לרגלה… ראשי לחלי ולבי סחרחר… עד אשר אבדו עשתונותי… כמעט רגע אמרתי נגזרתי… וברוב שרעפי בקרבי דמיתי הפעם, כי… את עתליה בתי חבקתי בזרועותי ולא ידעתי נפשי… ואת עלמה יקרה, סלחי נא לאם אומללה ושכולה כמוני היום… יהמו נא רחמיך על אם רחמניה, ההולכת למות מבלי… אשר תשים בתה את ידה על עיניה, אוי לי כי נדמיתי…”
“עוד הפעם דפקו על הדלת” קראה בת־שוע מדי מחתה דמעה מעל פניה אשר חמרמרו מבכי.
“יבוא!” ענתה הגבירה בשפל קול.
והנה הנערה המשרֵת את פני הגבירה באה ותאמר: “חכה חכיתי גברתי, עד שוב האלוף מני מעללעפאר כאשר צֻויתי, והנה הוא פה בהיכל מחכה לפקודתך”.
“יבא נא האלוף הנה” אמרה הגבירה אל הנערה.
כשמוע בת־שוע את בוא האלוף, לבשה את מעילה ותפן לצאת, והגבירה הביטה אחרי בת־שוע ותלבבה בעיניה, באמור אל לבה: מי יודע אם לא זאת הפעם האחרונה לראותה את בתה מחמל נפשה?
אף אמנם הרגישה האם האומללה אשר כחותיה יעזבוה לרגעים, ולא האמינה עוד בחיים, ותאמר אל הנערה: “לכי עם בת־שוע לשלחה עד השדרות, והאלוף יבוא נא הנה; ואתּ עלמה עדינה” הוסיפה הגבירה בשומה אל בת שוע פניה “אתּ חיי בטוב!”
“היי ברכה גברתי” ענתה בת שוע בענות חן, ותפן ותצא מאת פניה, מבלי שים לב אל הנערה אשר יצאה אחריה לשלחה.
ככה נפרדה האם מן הבת לנצח, מבלי אשר תוסיפנה עוד לראות אשה פני רעותה עלי אדמות.
כמעט יצאה בת שוע ותרד במעלות, והאלוף מני מעללעפאר בא החדרה.
הלילה היה, וגשם שוטף נתך ארצה, אך בת־שוע לא ידעה ולא התבוננה, כי סער מתחולל בחֻבה, ולא שתה לב אל אשר מסביב לה, ותלך מבלי מרך לבטח דרכה.
המלתחה 🔗
על פני האלוף מני מעללעפאר לא נראו הפעם עקבות לעג ובוז כמשפטו כל הימים, רק עקבות כאב אנוש מהול בפחד ותמהון. לפני בוא האלוף אל חדר הגבירה, עמד בחדר החיצון נשען אל הקיר וימינו על מצחו, כחושב מחשבות לפתור לו חדה סתומה, ולרגעים הביט כה וכה בעינים מלאות דמעה, ואחר העביר ידו על פניו, כמו חפץ למחות את זכר עצבונו מלבו, ויתהלך בחדר הנה והלום, עד אשר קראה אותו עדה, נערת הגבירה, ותלך לפניו לפתוח לו את דלתות חדר־המטות אשר להגבירה, ותתחזק הגבירה ותשב על המטה. פני האלוף חפו מאד, בראותו את פני הגבירה והנה עננה הרת־מות שכנה דומה עליהם, תחת אשר ראה פניה לפנים ביפי צלמם, בהופיע עליהם אור הוד עלומים, ויעמוד על עמדו כמעט רגע, מבלתי יכולת למוש ממקומו מפחד פתאום. גם מעיני הגבירה לא נעלמה הפעם מבוכת האלוף, ותתאמץ בכל זאת להצהיל קולה, באמור אליו:
“הן שָניתי בעיניך מאד; האף אין זאת אדוני מני מעללעפאר?” אך הגבן לא ענה אותה מאומה ויורד לארץ ראשו בדומיה, ואחרי הרימו את ראשו נראו פניו לבנים כסיד. הגבירה הראתה לו בידה לשבת על הכסא אשר אצל מטתה, ותאמר אליו בקול נעים וחזק מאד:
“אדוני האלוף! לבי ינבא לי אשר רגעי חיי ספורים ומדודים הם לי טפחות, כי על כן אתאמץ הפעם לדבר דברינו במלים קצרים ונמרצים”.
וישב האלוף אצל מטתה בדומיה, והגבירה הוסיפה לאמר: “הלא תתפלא אדוני, על מכתבי אליך? ואולם אתה, לבך אך טוב לי כל היום, ותמהר גם הפעם לבוא כמעט שלחתי לקרוא לך; ועתה אדוני… אתה אהבת אותי בלא לב ולב…”
לדברים האלה הקיץ האלוף כישן בהביטו בפני הגבירה בשממון, והגבירה הוסיפה דבר:
“ואתה, אל תתפלא אדוני, על כי יודעת אני את דבר סודך הכמוס עמך ימים רבים, ואני אני באתי עד תכונתו; כי אמנם האהבה, היא תגלה סודה בעוד אוהב לנגד אהובתו רגע אחד, וגם הרי בשן לא יכסוהו מעינינו, לכן גם אני ידעתי כֻלה את אשר הרה והנה לבך לי כל הימים”, ותתן לו כפה אשר היתה כקרח נורא מדי דברה.
האלוף חבק את ימין הגבירה בכבוד, מבלתי יכולת לעצור את עיניו מן דמעה, כי גדל הכאב מאד.
“כה אדוני, הנה ידעתי כלה” הוסיפה הגבירה, “ידעתי את רוחך, רוח כביר, אשר לבשה אותך חרש; ידעתי גם את עצמת מכאוביך, אשר סבלת בדומיה בכח כאֵל לך; ועתה אדוני, למען האהבה אשר אהבתני, ולמען הכבוד אשר העירה רוחך הנדיבה בלבי ונפשי תמיד, אפקיד בידך ברגע הזה, אולי הרגע האחרון לימי חיי, את כל חסן ויקר אשר אשאירה אחרי עלי אדמות”.
“דברי גברתי” ענה האלוף בשפל קול “ואני את חפצך אשלים כאשר תשיתי עלי”.
“אדוני” קראה הגבירה ברגש “הלילה הזה… הוא האחרון ללילות עמל אשר מניתי לי עד כה… כי בטרם בקר אינני…”
“מה תאמר נפשך גברתי?” קרא האלוף בבהלה.
“לא אדוני” ענתה הגבירה “שונָה אינני! כי לבי יודע מרת נפשי, ורק ברב כח ועל פי תחבלות הרופאים, יש לאל ידי להאבק זה ימים אחדים עם מר־המות, ועם מכות חדרי בטן אשר הֻכיתי מידי מחלתי האנושה… לכן שמעה לי אדוני, כי רגעי חיי ספורים…”
האלוף מחה דמעות עיניו ויקשב בדומיה.
“הלא לא נעלם ממך האסון הנורא” קראה הגבירה “אשר לרגלו נפל אישי שדוד בארץ נכריה… ועתה, אחרי מותי גם אני בדמי ימי… הלא תשאר בתי… עתליה בתי, גלמודה ושכולה, תחת עין אומנתה אשר זרה היא לה… ואני ידעתי אשר לב טהור וטוב ברא אלהים לעתליה בתי, אך היא דכה ושפלת־רוח מאין כמוה… אַמֻנָה על ברכי אב ואם, לא עזבה אותנו רגע, על כן זרה לה תבל עם כל שאונה, זרו לה חיי המולה עם תענוגות בני אדם; ועתה, אמותה הפעם ולבי חלל בקרבי, הומה לבתי… הן עשר רב שמור לבתי, אשר לא נמצא כמוהו בכל גבול צרפת, אך מי יודע? מי יודע אם לא יהיה העשר שמור לה… לרעתה ולאסונה? לבי יחשב להשבר, מדי שומי זאת אל לב: מי המה האנשים אשר עליהם למלא מקום אהבתי בלב בתי! הן קרוביה, בית האדונים מני ראשעזין, יהיו עליה סתרה אחרי מותי, ואני, הנה בשכבר הימים הפרתי בריתי את המשפחה ההיא, כי שנאתיה… ואתה הלא ידעתה אדוני, ותבין אפוא למבוכתי הפעם”.
“אבינה למבוכתך גבירה” ענה האלוף “אף אמנם, טוב ויפה היה הדבר לוּ בחרו באנשים טובים מאלה להיות מגן ומחסה לעתליה בתך; ואולם הלא כבר נמלאו לבתך שש עשרה שנה, וימי סתרם עליה לא ימשכו, כי עוד מעט ויצאה עתליה חפשי לנפשה באין מפריע; ואף גם זאת גברתי, כי הנה רבה אולת בית ראשעזין על רעתם עשר ידות, ולא יפול לבנו עליהם על דבר עתליה בתך”.
“גם אני כן ידעתי” ענתה הגבירה “אפס גם זאת לא נעלמה ממני; אשר רבים ירעו ירדפו את עתליה בתי, ואת קרבתה יחפצון רק בגלל עשרה כי רב הוא, כאשר כן גם היום שמעו אזני את דברי קדושי, אשר דבר על אדותה דברים כמתלהמים באזני, ונפשי יצאה בדברו. אהה, עלמה אומללה! רבים יארבו לנפשך למען היות רכושך להם לשלל; ורק אז ינוח לי, אם אדע אשר אניח לך ליום צרה רֵע נאמן רוח, אשר לא יפלא ממנו להיות לך לעינים בחכמתו ונדבת לבו, והיו עיניך רואות בו את מורך ואת אביך לטוב לך הימים. ואתה אדוני” הוסיפה הגבירה ברגש “היה נא אתה לבתי לאב ולרֵע כאשר עם לבבי; אחלי אלופי! ראה השבעתיך בשם ה', ואז אשכבה בשלום עם אבותי ובשרי ישכון לבטח; אז אדע כי נעים גורל בתי וטוב חלקה בחיים!”
“כל עמלי ויגיעי יהיו מעתה” ענה האלוף “להיות מגן לבתך, וככל אשר תהיה לאל ידי לא אמנע מעשות למענה”.
“האח, נפשי שבה למנוחתה” קראה הגבירה ברוב עליצותיה “כי אני ידעתי אלופי, אשר אמונת־עתיך חסן ישועות תהיה לי… אכן עוד לי אליך מלים, חסד, חַסד! אדוני מני מעללעפאר!…”
האלוף הביט בתמהון בפני הגבירה מבלי דבר דבר.
“נשענת על עצתך ועל נדבת רוחך אלופי” הוסיפה הגבירה ברוח חן ותחנונים “תגלנה עצמותי אף בשרי ישכון לבטח על דברת עתליה בתי, כי הנה מעתה, עיני תראינה את עתידותיה כאור בקר יזרח שמש… אכן לא גורלה גורל נפש אחת, נפש תמה גם היא כעתליה, אך עניה לא נֻחמה, ואני אדוני… אני הנה נא הואלתי, כי תהיה מגן גם…”
אך לא הרהיבה הגבירה עז בנפשה לכלות דבריה. בתחלה היה עם לבבה לגלות אל האלוף סוד מולדת בת־שוע בתה, למען ינוח לבה גם על אדותה, אחרי אשר יבטיחה האלוף, אוהב טהר־לב, להיות גם עליה סתרה; אפס הבֹשת והשבועה אשר נשבעה, הן הן עצרו בעדה אשר לא תגיד.
כראות האלוף אשר הגבירה נאנקה דום ותכחד תחת לשונה, לא עצר עוד ברוחו ויקרא:
“מה היה לך גברתי, כי עצרת במלין? אחלי, יהי נא חסדך להגיד לי: מה לי עוד לעשות לך? ואת הלא ידעת גבירה, כי ככל אשר תהיה לאל ידי לעשות למענך אעשה, ואת חפצך אשלים!”
“ידעתי” ענתה הגבירה בפחד לבב “ובכל זאת לא ארהיב הפעם עז בנפשי… פחד אלהים לנגד עיני, ולא…”
לבב האלוף הולך וסוער, ובאַוָתו להציל מפי הגבירה דבר, קרא: “אחלי גברתי! הן יצא מפיך דבר על דברת נפש תמה ואמללה; הלא זה דברך גבירה? ואולם הגידי נא לי: מי היא, ואיככה אוכל והייתי מגן לה?”
אך הגבירה לא עצרה כח לענות אותו דבר, ותשים ידה על עיניה ותבך. כרגע התעוררה ותביט אל האלוף בעינים דולפות ומפיקות נגה, ותדבר אליו בשפל קול כחולָה לאמר:
“אמנם כן הוא אלופי, יש לאל ידך להיות סתרה על עלמה אמללה ועניה… אשר לה יאתה חנינה ועזרה בצר… כי יתומה היא, באין משען ומשענה… באין כל מאומה… בלתי אם לב טהור אשר ברא לה אלהים, ועל טהר לבבה גאותה… כי גאות לבשה ותלבשנה כמדה”.
“ואני אדוני… בי נשבעתי אשר בכל גבול ארצנו לא תמצא נפש תמה ומלאה כל טוב כנפש העלמה ההיא… ומעמל כפיה תשבע… מה טובה, מה יפיה! כבת השמים נדמתה ברוחה הכביר ובענות צדקתה אשר יחד היו לנחלה לה, ובעד בת השמים הלזאת אבקש פניך אדוני… להיות לה לאב, כאשר הבטחתני להיות לעתליה בתי לאב… אהה אדוני! ראה השבעתיך בשם ה' אלהי הרחמים, לבל תשלה אותי, ואת חסדך אל נא תסיר ממני…”
דברי הגבירה אשר יצאו ממעמקי לבבה, מדי דברה על אדות העלמה משאת נפשה; ומבוכתה אשר נגלתה על פניה מדי דברה אל האלוף תחנונים, לתת באהבתו חלק לעתליה בתה וגם להעלמה הזרה אשר לא נשאה את שמה על שפתיה; כל אלה חֻברו יחדו להפליא את האלוף הפלא ופלא ולמחוץ את לבבו. רעיון נורא עבר משכיות לבבו, בזכרו את הדברים אשר שמעו אזניו על אדות הגבירה ביום ההוא, ביום אשר קרא למהלומות את האדון מני מארמאנד בגלל הדברים אשר שמעו אז אזניו, וימצא תואנה לשום כזב מחסהו.
“האם כנים אפוא הדברים אשר שמעו אזני אז?” אמר האלוף בלבו “האם לרגלי אהבה־מסֻתרת תיקר העלמה היתומה אף תכבד בעיני הגבירה, כאשר למשמע אזן ולמראה עיני אוכיח הפעם? האם לא פרי חטאת נפשה היא העלמה, חטאת־נפשה אשר רֻקמה בסתר?”
הגבירה נבוכה מאד על דבר אשר שתק האלוף ולא ענה, ותוסף לאמר: ואולם שא נא לי אדוני האלוף! הן רואָה אנכי אשר את כבודך חללתי באמרי פי; והיה המעט לי הבטחתך על דבר עתליה בתי… כי אוסיף אבקשך עוד בעד עלמה… זרה לך… אכן שא נא לי אדוני, ראה בקשתיך!!…"
לב האלוף ורוחו הכביר הלכו הלוך וסוער מדי דברה הגבירה. רגע ירדה הגבירה לעיניו פלאים, כי כראות בת בליעל ונפש־החוטאת ראה אותה; ורגע התרוממה ותעל במעלות אשר ירדה, ביפיה ותֻמת לבה כלפנים, ואז נכמרו נחומיו על גורל אֵם אמללה לא נֻחמה; אז הבין דרכה גם חקרה לדעת: כמה לה דמעות עינים וכמה נשאה וסבלה בדומיה כל הימים, וידבר אליה תנחומים לאמר:
“שובי למנוחתך גבירה! אני אני את חפצך אשלים, והיתומה אשר אמרת, עמה אכבדה, ונפשה כנפש עתליה בתך תיקר בעיני, והיו לי כשתי בנותי, חי נפשי גבירה יקרה!”
ויתן האלוף את ידו לה, להיות כחותם על הבטחתו.
“לכן אמותה הפעם במנוחה שאננה” קראה הגבירה בחֻמה, ותשק יד האלוף למו שפתיה אשר היו כקרח נורא. אות התודה הלזה הראה את האלוף לדעת: כי עוד להגבירה בת אחרת על עתליה בתה, ולא הסיתו עוד לבבו בשֶׂפק בדבר הזה. פתאום התעוררה הגבירה על מטתה ותצעק מרה. מי יודע? אם לרגלי תוגת נפשה עזָבה כחה בלא עת, או כי באה מחלתה עד הראש, לשית קץ לימי חייה, ולא בידר.
“אהה ה' אלהים!” קרא האלוף מנהמת לבו, כי נפשו נבהלה מאד מפחד פתאום אשר רוב עצמותיו הפחיד “מה היה לך גברתי, כי נזעקת?”
“אין דבר!” ענתה הגבירה בקול כגועַת “אך כאב קל… ואתה, קח נא אדוני את… המפתח הזה מידי… קחנו…” ותתן ליד האלוף מפתח קטון אשר לקחה מראשותה.
“ואתה” הוסיפה הגבירה בשפל־קול “פתח נא… את התבה הזאת אשר לפניך” וימלא האלוף אחרי דברה.
“בארגז התיכון” הוסיפה הגבירה “יש מֶלתחה קטנה… האם מצאת אדוני?”
“הנה היא לפניך” ענה האלוף.
“קחנה!” קראה הגבירה “והיתה בידך; בי אדוני, במלתחה הזאת נמצא סך כסף אשר לא נכתב בספר ביום הנחילי את ביתי, והיה הכסף הזה למשען להעלמה… אשר נתתיך לאב לה… ולא יבואנה חֶסר כל הימים”.
קול הגבירה הלך הלוך ורפה מדי דברה, וברב כח הוסיפה דבר:
“ואולם השבעה לי גם על הדבר הזה… לבל תזכיר שמי באזני היתומה ההיא… ולא ישמע על פיך כל הימים… מי היא זאת אשר נתנה על ידך את הברכה הקטנה לתת לה… אך זאת הגד תגד נא להעלמה האמללה ההיא… כי אהובה היתה תמיד… מאת נפש אוהבתה עד יומה האחרון, וכי…”
ולא יכלה הגבירה לכלות דברה, כי דבק לשונה לחכה.
“אבל גברתי” קרא האלוף במבוכה “הגידי נא לי אפוא למי אתן את המלתחה הזאת? איפה אמצא את העלמה, ומה שמה כי אדע?”
אך תחת תת מענה להאלוף, נפלה הגבירה על גבה ותפרש כפיה.
“הגידי נא לי גברתי” הוסיף האלוף לקרוא, וישח על המטה אשר הגבירה עליה, אולי ישמע קולה “הגידי נא לי: אנה אמצא את העלמה ומה שמה?”
“מֵתה אנכי!” קראה הגבירה בכבדות בנשאה לשמים עיניה, וברב כח הוציאה עוד מפיה מלים בודדות לאמר:
“אל נא תשכח… השבועה… היתומה… בתי היא… בתי…”
בעוד רגעים אחדים נפחה הגבירה נפשה ותמת.
כאיש נדהם ואובד־עצות עמד האלוף בשומו ידו על עיניה, אך אז הנה לא נעלמה עוד ממנו: כי היתומה, אשר לא ידע את שמה ואת מקומה, בת הגבירה היא…
כבוד גדול נעשה להגבירה מני באמעסניל במותה.
השר מני ראשעזין, ראש־בית־אב למשפחת הגבירה, היה בראש הקרואים להוביל את גויתה אל בית מועד לכל חי; האלוף מני מעללעפאר נקרוא נקרא גם הוא בין יתר הקרואים והולכים לתומם, לשלח את עצמות הגבירה אל בית־עולמה.
באחת מפנות ההיכל, אשר הובא שמה ארון הגבירה לספוד לה, כרעה על ברכיה, על רצפת שש, עלמה צעירה לימים, באין רואה אותה ואין שומע בהשתפך נפשה אל חיקה, ותבך מרה למען הקל מעט מתוגת לבבה אשר הכבידה אכפה עליה.
זאת היתה – בת־שוע…
תם חלק ראשון
חלק שני
תקוה נכזבה 🔗
אחרי עבור ימים אחדים למות הגבירה מני באמענסיל, והאלוף מני מעללעפאר, אשר התנחם מעט מיגונו, חשב מחשבות איך ימלא אחרי פקודת הגבירה, על דבר היתומה, אשר בידו הפקידה את גורלה לפני מותה.
אף אמנם לא נעלמה זאת מאת האלוף, אשר לא על נקלה תהי לאל ידו למלא את חפץ הגבירה האחרון, כי איככה יוכל וימצא את העלמה, אשר גם בשמה, גם בשם מקומה, לא נודעה לו? אל מי יפנה לחקור לדרוש על אדותיה, מבלי שים את זכרון הגבירה לשמצה ומבלי גלות סודה הכמוס עמה כל הימים?
אך אז עלה על לבבו, אשר שלחה הגבירה אליו ביומה האחרון את נערתה לקרוא לו, ויאמר האלוף אל לבו: הן הנערה ההיא שרתה את פני הגבירה שנים רבות, אשאלה נא את פיה, אולי אתבונן ממנה. וישלח את נערו לקרוא לו את עדה, אשר שרתה את פני הגבירה.
“ידעתי עדה” אמר האלוף אליה בבואה “ידעתי איך אהבת את גברתך, ואתּ היית אצלה תמיד”.
“אהה אלופי!” ענתה עדה בעינים דולפות מתוגה “הן הגבירה היטיבה מאד לכל רואי פניה, ואיככה יכולתי ולא אהבתיה?”
“לכן” ענה האלוף “יען ידעתי כי תתני כבוד גם לזכרון גברתך אחרי האספה על עמיה, שלחתי הפעם לקרוא לך, כי דבר לאט לי אליך”.
“ידבר נא אדוני האלוף, כי שומעת אמתך” ענתה עדה.
“הלא ישר נוכחת עדה” קרא האלוף ברגש "איך בכל לבה האמינה בי הגבירה תמיד, עד אשר גם ברגעה האחרון רק אותי שלחה לקרוא אליה, כאשר ידעת; ודעי לך אפוא כי ככל אשר אשאל מעמך עתה, הנה ממקום אחד קדוש יהלך לטוב לי ולזכרון הגבירה גם יחד, כי על כן אבטח באמונתך; ועתה שמעי נא עדה, את אשר אני דובר אליך:
הן אחת מרֵעות הגבירה שכבר מתה, הפקידה בּידה, ביד הגבירה, גורל יתומה צעירה לימים, ועתה במות גם הגבירה, נשארה היתומה ההיא באין משען ומשענה, ואני… לא ידעתי לא את שֵׁם הנערה ולא את מקומה עתה, תחת אשר בכל אות נפש, הואלתי לדעת זאת; לכן שלחתי לקרוא לך עדה, אולי תוכלי הועיל לי, להאיר עיני בדבר הזה, ולך תהיה צדקה".
“יתומה צעירה לימים?” קראה עדה כחושבת מחשבות.
“כן הוא” ענה האלוף באין מעצור לרוח תשוקתו.
“לא אדוני האלוף!” ענתה עדה אחרי דומיה ממושכה “הן בכל ימי שֵרתי בהיכל הגבירה, זה עשר שנים, לא ראיתי כל יתומה צעירה לימים בבית הגבירה, יתומה אשר פקדה אותה הגבירה בדבר ישועה ורחמים כל הימים, כאשר אמרת אדוני האלוף!”
“וגם הגבירה לא צותה לך מעודה על עלמה אשר כזאת?” שאל האלוף.
“לא אדוני” ענתה עדה “לא שמעתי בלתי היום; הן אמנם רבים דפקו על דלתות הגבירה לצדקה ולחסד יום יום, מבלי אשר תשיב הגבירה פני אחד ריקם, כי צדקות אהבה, אך לא ראיתי אשר תבכר הגבירה במעשה צדקתה את האחד על פני השני, וידה חלקתה לכלם בקו; ואף גם זאת אחשבה למשפט, כי לוּ היה עם לבב הגבירה לתמוך בימין צדקתה את האחת, שכם אחד על רעותיה, כי אז רק לי לבדי גלתה סודה ולא כסתה ממני דבר”.
“גם אני כן חשבתי” ענה האלוף “ולכן שלחתי לקרוא לך; ואולם רואה אנכי אשר אין אתך יודע עד מה, בדבר היתומה אשר תמכה הגבירה בימינה זה ימים ושנים”.
“לא ידעתי” ענתה עדה מדי העבירה לפני זכרונה את כל אלה, אשר שלחה להם הגבירה את נדבת ידה בכל עת; לרגעים קמה גם נצבה בת־שוע נגד עיניה, אך בכל זאת לא מצאה אותה טובה בעיני הגבירה ויקָרה, על עלמות אחרות אשר בגילה.
“אם כן אפוא” קרא האלוף “עלי לדרוש ולחקור באשר אמצא”.
“אפס בי האלוף” קראה עדה “הן אמנם על דעתי רחוק הוא ומרום מחפצך הדבר אשר ידעתי… אך אם לא ייטיב, גם לא ירֵע, ויהי מה אדבר…”
“מה ידעת אפוא?” קרא האלוף בחפזה.
“ביום האחרון לימי חיי הגבירה” ענתה עדה, “נקראתי אליה החדרה; קחי נא עדה מרכבה מן החוץ, אמרה הגבירה אלי, והובילי את המכתב אשר אני נותן על ידך אל האשה אשר במגרש באטיניאל משכנה, אך אל נא תגידי לה ממי אתּ שלוחה אליה, ובאה האשה עמך הֵנה”.
“ומה שם האשה ההיא?” שאל האלוף.
“שמה עכסה” ענתה עדה “ושם משפחתה בארבאנסאן”.
“האם ראה ראית אותה בבית הגבירה תמיד?” שאל האלוף.
“אך זאת הפעם ראיתי אותה בביתה” ענתה עדה.
“ואתך באה האשה אל הגבירה?” שאל האלוף.
“לא אדוני” ענתה עדה “כי שבה הגבירה ותשנה את פקודתה, באמור אלי: אל נא תקחי מרכבה מן החוץ, לבל יהיה זה כדבר סתר בעיני רואים, אכן צוי נא וירתמו את מרכבתי לסוסים, ונתת את המכתב על יד אחד מנושאי כלי, ובאה האשה עמו במרכבתי הֵנה. וככה באה האשה, כדבר הגבירה, במרכבתה, וכשתי שעות נדברה הגבירה אתה בחדרה”.
“כמה ימי שני חיי האשה בעיניך?” שאל האלוף.
“כבת חמשים היא בעיני” ענתה עדה “ומבנות דלת עם הארץ מוצאה”.
“האם לא הוסיפה עוד האשה ההיא, לשוב אל הגבירה אחר לכתה?” שאל האלוף.
“לא אדוני” ענתה עדה “לא ראיתיה עוד”.
האלוף התוה לו בספרו לזכרון את שם האשה ואת שער מקומה כאשר שמע הפעם מפי עדה, ויאמר:
“תודתי לך עדה יקרה, על אשר הודעתיני דבר בכל אשר ידעת; מי יודע אם תביא לי הדעת הזאת בעמלי מאומה? אפס אם תזכרי עוד דבר אשר אולי יסכן לי לדעתו, אל נא תאחרי אז להודיעני”.
“פקודתך אלופי, תשמור רוחי” ענתה עדה, ותפן לצאת מאת פני האלוף אשר נתן שכרה ביד נדיבה.
האלוף לא אחר רגע, וימהר לאחוז דרכו במרכבה אל מול המגרש באטיניאל.
אחרי עמל רב מצא האלוף את בית האדון בזק, וימצא שם את עכסה לבדה אין איש אתה, כי אלישיב לא שב עוד מדרכו אשר הלך עם הבונה־בחומה, והפקיד בזק יצא לשוח לרוח היום, ותשאר אך היא לבדה לשמור הבית.
“האם את פני האשה בארבאנסאן אני רואה?” שאל האלוף מדי פגשו את עכסה לקראתו פתח הבית.
“ומה לך אדוני, ולהאשה בארבאנסאן?” שאלה עכסה בקול שאטָה בנפש, כי נבהלה מאד בראותה פתאום את האלוף בעבי גבו ובכל יצוריו אשר כמו זר נחשבו לה.
“הנה נא הואלתי” ענה האלוף “לדבר אתך רגעים אחדים, לוּ תאבי ושמעתיני”.
“מה לך ולי אדוני?” קראה עכסה בתמהון, ותמודד בעיניה את האלוף מכף רגל ועד ראש, מבלי תת אמון בו “מה לך ולי כי באת הנה להחרידני?”
“לא להחרידך גברתי, באתי הֵנה” ענה האלוף “כי דבר גדול לי אליך!”
“דבר גדול?” קראה עכסה “ואני הנה לא ידעתיך!”
“אך אנכי” ענה האלוף בלעגי שפה “אנכי נכבדתי לדעת אותך גבירה, כי זה כמה ידעתיך בשם…”
“הגדלת לעשות אדוני, בדעתך אותי בשם” שסעה עכסה את דבריו “ואני אמנם חכמתי אז יותר, עד כי גם את שלטון תוגרמה בשם ידעתי!”
“אולם גם אני אקרא לפניך בשם אשר לא מוזר יהיה לך” ענה האלוף “בשם – הגבירה מני באמעסניל”.
“האם מאת הגבירה אתה שלוח?” קראה עכסה בבהלה.
“לא גברתי” ענה האלוף ברוח כהה ובמנוד ראש “הגבירה מני באמעסניל איננה עוד עם יושבי חלד!”
“אֵל אלהי הרוחות!” קראה האשה בשממון “האם מתה הגבירה? מתי? אהה, גבירה טובה ואֻמללה!”
“זה ימים אחדים עברו למות הגבירה” ענה האלוף “למחרת היום אשר נדברה אתך בהיכלה”.
“ומי הגיד לך על אדות דברה עמי?” שאלה האשה.
“אני ידעתי אשר נדברה הגבירה אתך ביום ההוא” ענה האלוף “ועתה באתי למלא אחרי אחת מפקודות הגבירה האחרונות, והֵא לך גם ברכה מאתה: חמשה ועשרים שקלי־נאפאלעאן”. לדברים האלה נתן על ידה כיס משי קטן כמעשה רשת, ומבעד לחוריו נוצצו שקלי הזהב לעיניה. אכן דברי האלוף באמור אליה “שקלי נאפאלעאן” חלפו ומחצו את אזן האשה השונאת את נאפאלעאן זאב קארסיקא, ויחטיאו המטרה; לוּ השכיל פיו לאמר “שקלי־לויי” כי אז אולי נעשתה עצתו.
“אין נפשי אל ברכתך” קראה עכסה בחמה גלויה, ותמאן לקחת, “לא טוב אתה אדוני מנאפאלעאן, כי תשא את שמו על שפתיך, כאלו אין שפתך אתך לאמר “שקלי־לויי”; ואתה דע לך אדוני, כי אין נפשי אל העם הזה, אל נושאי שם נאפאלעאן על שפתם, ועל אלה וכאלה יאמרו המושלים “והיה כעם ככהן”; ואתה אדוני, רב לך, אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה, רק מהר אמור נא לי: מה חפצך בביתי? כי לא בידי עתותי היום, ובבית ֿהמבשלות תמצאני”.
“אבל גברתי!” קרא האלוף “הן באתי אל ביתך להודות לך בשם הגבירה מני באמעסניל, על אשר שמת מחסום לפיך, מיום המעשה… עד היום הזה…”
“מיום המעשה?” קראה עכסה בתמהון “ואני לא ידעתי אל מה ירמזון מליך!”
“אכן בטחי בי אשה יקרה, כי לא אשלח אותך” קרא האלוף “ואני הנה מודע דבק מאח הייתי להגבירה מני באמעסניל, וידעתי… אשר היתומה הלזו… הלא ידעת גבירה, היתומה…”
“מה מיתומה?” קראה עכסה.
“אמנם כן” ענה האלוף “העלמה הצעירה לימים… ומה לך עוד אשה יקרה? הרואָה את, כי גם אני הנה ידעתי כלה?!”
“מה ידעתי ולא תדע אתה אדוני?” קראה עכסה כשמֵחה למבוכתו.
“לכן אליך באתי הפעם אשה יקרה!” קרא האלוף ברוח־כביר מבלי שים לב לקשי ערפה “להודע על דברת העלמה הצעירה אשר ידעת, ואת הואילי נא לתת לי את כתובתה… כי גדולות ונצורות יש לי להגיד לה…”
“לא אוכל עוד להכיל את דבריך” קראה עכסה בחמת אפה, “באחת אֹמר לך אדוני, אשר לו תתן לי מלוא גַבֵּך זהב, לא אגיד לך דבר מכל אשר לא חפצתי להגיד לך, ואתה אדוני, אחלי! צא לך מהר מזה, פן…”
“אל נא באפך אשה!” קרא האלוף ברגש “שימי לבך לדברי ודעי מה אני שואל מאתך: להגיד לי דבר אמת על אדות עלמה אֻמללה, אשר אך בי בעזרתה, ואתּ ידעת אותה; אם כן אפוא, הלא בכחדך הפעם ממני את שמה ושם מקומה, תעַותי משפטה מבלי אשר אוכל להיות בעזרתה. התאוששי אפוא אשה יקרה, הן גורל העלמה ההיא ועתידותיה בידך הֵנה, ונפשי יודעת מאד, כי לבך הטוב לא יתנך לעשות עול לעלמה ישרה, אשר לא גמלתך רעה מעודה, האף אין זה גברתי?”
את הדברים האלה דבר האלוף ברוח כביר וברגש, עד אשר גם לב עכסה החזק מצור יצוק עמו פלגי שמן, ותדבר אליו רכות לאמר:
“שא נא לי אדוני, אם הכיתיך באמרי פי על יושר, ואולם שוא כל עמלך, כי לא תציל מפי דבר מכל אשר לא אוכל להגיד לך; ואתה אדוני, את הטוב בעיניך לעשות עשה! הן איש ישר אתה ומחשבותיך אולי טובות ונכחות הנה, אכן גם אני אשה ישרה אָני, ואף אם יאמר איש כי יבלעני ולעפר מות ישפתני, לא אסיר תֻמתי ממני כל עוד רוחי בי, וכן הוא משפטי כל הימים, לכן אל נא תּוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה, והוא לא יצלח!”
“נוראות נפלאתי” אמר האלוף בלבו בצאתו מאת פני האשה “הגיד לך אדם מה טוב ואיה מקום תם ויושר? כי מי מלל לי אשר אשה מבנות דלת העם, תהי כחומה נשגבה לסוד זר הכמוס עמה?”
ככה יצא האלוף מן הבית סר וזעף, אחרי אשר ישר נוכח הפעם, כי כל תקוה אבדה ממנו להתחקות על שרשי רגלי היתומה אשר הוא מבקש ולגלות מצפוניה.
החוט המשֻלש 🔗
שני ירחים חלפו למות הגבירה מני באמעסניל. קול רעש וקול המולה כקול מים רבים בלכתם, נשמע בהיכל השר מני ראשעזין, אשר נבחר מסוד ראשי קרובי הגבירה המתה, להיות משגיח על עתליה בתה. כל משרתי ההיכל ירוצו רצוא ושוב, מדי נשאם בידיהם כלים מכלים שונים, למען העמידם על מכונם במקום זה יסדו להם השר ורעיתו הגבירה, עם אחות השר ושמה לאה, והיא עלמה כבת ארבעים וחמש, אשר גרה בבית השר אחיה כנזירה, מבלי הנשא לאיש כל הימים, ורק הצדקה היתה אזור מִתְנֶיהָ והאמונה אזור חלציה.
השר מני ראשעזין הוא איש כבן חמשים ומעלה, גבה הקומה ודל בשר, צחוק תמיד נראה על שפתיו ונחשפו שִניו הלבנות והארוכות, ומראה פניו אז מדי צחקו, כמראה דמות ראש כבש. אך הוא ברוחו מרומים שוכן, ויקו לעלות במעלות כבוד השרים היושבים ראשונה בממשלת הארץ; כי על כן אהב בכל עת הָרֵע עם גדולים ונכבדים ממנו, וידמה בלבו כי לא יבצר ממנו לקחת חלקו בין נואמי נאום אשר שֵם להם על פני חוץ, ויקח לשונו וינאם נאום נשגב ונמרץ גם על דבר קל ודל, ושחת את דבריו ארצה לא פעם ושתים, רק למען נחול כבוד ומשרה יום אחד. ולכן מדי דברו דְברו בתוך קהל ועדה, הרבה כחול דברים, למען הלביש רעיוניו, לפי דברו, מחלצות המליצה, בנאומים נעימים וניבים נאוים ונעמנים. אולם בכל זאת החטיא בכל עת את המטרה, כי היה המשא לאיש דברו, אשר בא כחלום ברוב ענין, ולא עשה את אשר חפץ.
אשת השר, הגבירה מני ראשעזין, אשת חן כבת ארבעים וחמש, ובגודל לבבה תאהב שאון עליזים עם משתה ושמחה תמיד, כי בכל אות נפשה תבוא בראש קרואי כל שמחה ומשתה שמנים; אכן לפצעה ולחבֻרתה, תבואותיה לא הפליאו לה עצה להרבות כבוד ביתה, להיות השמחה במעונה כל הימים, כי על כן קנתה תחבולות לצודד בחרמה בכל עת, את אלה הבאים מארצות נכריות לגור בפאריז, באין מכיר להם שם, בלתי אם העשר אשר בידם הביאו ־, ותהי להם הגבירה למנהלת את בתי־משושם, כי רק על פיה ישק כל משתה ושמחה בבתי תענוגיהם כל הימים, עד כי יחשכו כוכבי נשפם ויפלו ממועצותיה בל יקומו, אז תשט הגבירה מעליהם ותשליכם מאת פניה ככלי אין חפץ בו, למען בוא אל בתים גדולים אחרים אשר מלאו מחרבותיהם, וככה תשים גם לפניהם חקים ומשפטים חדשים אשר יחיו בהם בארץ רבה; ככה תתוה תָּו על מצחות האנשים הראוים להנתן למו יד ושם בהיכלי חמדתם, ואת אלה משאריהם הקרובים אליה, או את רעיהם לפנים, אשר לא תמצא הגבירה אותם ישרים לפניה, לבוא אל ההיכל אשר היא שם, לא תתן להקדיש בין הקרואים.
ככה משלה הגבירה ממשל רב גם על כל הון בתי האנשים ההם אשר באו בכפה, ואל כל אשר חפצה הִטַתם; בידיה הכינה את המשתה אשר עשו, ואליה פנו החפצים להיות בכתובים בין נכבדי הקרואים, ובלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו. דעת לנבון נקל כי אלה אשר מידי הגבירה נחלו כבוד, היו כפלגי מים בידה מעתה ועד עולם, ולא מנעו מחפצה מאומה, וגם היא ידעה מועדה להוציא בכל עת יקר מזולל ותשחק בם כצפור. אף אמנם, האהבה אל החיים בארץ רבה, תעַור עיני האנשים אשר ירדו אחריה כבהמה בבקעה –, ותחת אשר להם לקצוף על אשה מבישה, אשר שמה לה לחוק לשלול ולבוז את האמללים, אשר ברוב אולתם ומשוגתם מידה נגזרו, עוד יוסיפו סרה להללה בשערים כאשת־חיל, אשר תשים מדבר למוצאי מים ותשבית כל אנחה, עד אשר גם הגבירה התהללה בפיה תמיד בכח גבורת ימינה, אשר בה שמן חלקה לעשות חיל; היא היתה אחת מנשי פאריז הגדולות, השופכות את רוחן על ארץ־רבה ושם להן על פני חוץ.
שלשה אלה, השר ואשתו ואחותו, התחרו חליפות להכין הכל בהיכל רחב ידים, אשר חדשו פניו מבית לפארו בזהב ומעשה צעצועים, וימלאו חדריו בכל שכיות החמדה מרבה להכיל. משכן כבוד הלזה, ביציע הראשון בארמון תפארה אשר על פני מגרש סט. גערמאן, הוכן מאתמול בעד העלמה עתליה מני באמעסניל, השבה עתה מארץ איטאליען לבוא צרפתה, אחרי אשר שבה כמעט לאיתנה, והיום תשוב פאריזה, היא והנערה מורתה אשר ארחה לחברה אתה, והסוכן אשר על בית השר מני ראשעזין, אשר שלחו השר לקראתן עד גבול איטאליען, נלוה אִתן. כל עט סופר ילא להגיד ולספר את כל הסגולה וההוד, אשר פארו בהם את משכן עתליה בפעם הזאת, וכל עין רואה את משפחת בית מני ראשעזין תעידה: כי בכל אות נפשה חכתה על בוא עתליה לשכון כבוד בתוכה. אך מה יתנו ומה יוסיפו עליות מרֻוחים כאלה לילדה בת שש עשרה שנה, אשר לא יוָדע כי באה אל קרבם?
אחרי אשר נשלמה המלאכה להכין הכל, הקהיל השר את כל אנשי ביתו ואמהותיו, וירא אז ראשית לו, כי עתה הנה לא יבצר ממנו וה' מנה לידו, לנאום נאום באזניהם כאשר אהב, וידבר אליהם במליצה וניבים נאוים, כמשפטו כל הימים, לאמר: ראו, קראתי את כל אנשי ביתי הנה להודיע, לגלות, ולהגיד להם, אשר העלמה מני באמעסניל, קרובתי וחניכתי, תבוא הנה בערב הזה.
הגבירה רעיתי וגם אני עמה, יש עם לבבנו, יש את נפשנו, שואלים אנחנו מכם כלכם היום, אשר תהיו נכונים למלא בכל עת אחרי פקודת העלמה, גדול יתר מאד מאשר תמלאו אחרי פקודותינו; או אֹמר בלשון אחרת: אני נוטל על אנשינו הנצבים עמנו בזה, לעמוד על משמרתם תמיד, לכל אשר תאמר אליהם, לכל אשר תצַום, לכל אשר תשים העלמה מני באמעסניל לפניהם, אין נגרע דבר, והיה בעיניהם כאלו אני או הגבירה רעיתי צוינו ואמרנו; כי על כן בטח לבי באמונת אנשי בי, בידם החרוצה, ובאמונת־עתיהם, כי לא יכזבו לי; ואנחנו לא נאחר מלשלם על יתר לאלה הטובים והישרים מאנשינו, אשר בכל אות נפשם, בכל כח ידיהם ובכל חפץ כפם, ישרתו את פני העלמה מני באמעסניל הבאה עד היום אל ביתנו.
אחרי כלות השר את נאומו אשר נאם ברוב עז והדר, שבו אנשי הבית איש למקומו, והגבירה אמרה אל אישה ואל אחותו: ועתה, לכו ונלכה אל חדר אישי, ושם נמתיק סוד יחדו לדעת ולמצוא עת לכל חפצינו.
“עתה הנה נא חפצתי להגיד לך שרתי, כי עת לנו להתיעץ הפעם על צפונותינו ולהכין הכל” קרא השר בלעגי שפה, מדי הראותו את לבן שִניו הארוכות, כשני עדרי רחלים; אך עוד זה מדבר והנה אחד ממשרתי הבית בא ויאמר:
“הנה עלמה באה ודבר לה אל הגבירה”.
“ומי היא זאת העלמה?” שאלה הגבירה.
“את שמה לא הגידה לי” ענה המשרת “אך זאת אמרה לי: אשר בדבר הגבירה מני באמעסניל המֵתה, היא באה”.
“תבוא” ענתה הגבירה. בעוד רגעים קרא המשרת בעמדו פתח החדר: “הנה העלמה בת־שוע” ובת־שוע באה החדרה. פני העלמה המלאים יופי וחן כאז כן עתה, הפיקו בפעם הזאת יגון קודר מאבל אֵם, ואף כי ברב כח עמלה בת־שוע להסתיר יגונה בחֻבה, בכל זאת השאיר אחריו נתיב על פניה אשר שֻׁנו מאד, מן העת אשר לקח ה' את אמה מעל ראשה, וכשיד הלבינו. כי הנה אחרי מות הגבירה מני באמעסניל, אֵם בת שוע, חלתה העלמה את חליה מעוצר רעה ויגון אשר תקפוה, ולא עזבה את מטתה ששה שבועות תמימים, ותוָרש מאד, מבלתי יכולת למצוא חית ידה מעמל כפיה, עד כי אכף עליה המחסור, להעביט את המעט מכלי כספה אשר קנתה לה ביום טובה, ותתנהו בלחם צר, אשר ילמד האדם לאכלו כמעדנים ביום רעה, ביום נחלה וכאב אנוש.
כראות השר ואשתו את פני בת־שוע היפים ודלים, ואת שמלותיה אשר חרף נקיונן, אותות עני בעליהן לא ינכרו, נבוכו מאד, והגבירה אמרה אל בת שוע ברוח־חן:
“אני אני היא הגבירה מני ראשעזין, ומה שאלתך שרתי?”
“שאלתי גברתי!” ענתה בת־שוע, ופניה התאדמו בגאונה, “באתי הנה לתקן מעֻות אשר נעשה בבלי דעת, כפי אשר אדמה, והנני משיבה לך בזה שטר־מדינה בחמש מאות רבעי־שקל, השלוח אלי היום בבקר מאת סופר נחלת הגבירה מני באמעסניל”.
למרות רוח בת־שוע העשוי לבלי חת, דלפה הפעם עינה מתוגה, מדי נשאה את שם אמה על דל שפתיה, אך ברב כח הבליגה על יגונה, ותתן על יד הגבירה את השטר הרצוף בתוך מכתב ועליו כתוב לאמר:
“אל העלמה בת־שוע המנצחת בנגינות”.
“שאי נא עלמה יקרה” קראה הגבירה מדי קראה את המכתב, “והלא אתּ היא אשר נקראת אל הגבירה מני באמעסניל בתור פורטת על פי הנבל?”
“כן גברתי” ענתה בת שוע.
“ואני” ענתה הגבירה “אך זאת אעלה על לבבי, כי בהתאסף יחד ראשי יועצי המשפחה ביום נחלה, אז חרצו משפטם לקצוב לך חמש מאות רבעי־שקל, והיה שכר לעבודתך; ואנחנו הנה חשבנו אשר סך כזה…”
“די הוא והותר, רב הוא, כביר הוא” קרא השר בגובה אפו בהשלימו את דברי הגבירה, והגבירה הוסיפה גם היא:
“כי על כן לא עלתה זאת על לבנו, אשר תבואי הֵנה היום הזה לדבר דבר…”
“באתי הנה” ענתה בת־שוע בנחת קולה ובגודל לבב “למען השיב לידך גברתי, את הכסף, יען… יען אשר כבר שֻׁלמתי חלף עבודתי…”
הגבירה התפלאה מאד על כבוד נפש העלמה ועל שנאה את הבצע, בעוד אשר שמלותיה אומרות לכל כי מצבה ברע הוא.
“אף אמנם” קראה הגבירה ברגש “לנדבת רוחך עלמה, נאוה תהלה, ואולם ראשי יועצי המשפחה לא ידעו כי כבר לקחת שכרך, ואני אמנם אדמה כי לי הצדקה לבקש פניך בשם המשפחה כלה, לקחת מידי את החמש מאות רבעי־שקל מתנה…”
בדברים האלה נתנה ליד בת־שוע את השטר, מדי הביטה על בגדיה הנקיים ודלים מאד.
אך פני בת־שוע התאדמו, מפני אשר נמחץ גאונה וגודל לבבה מדברי הגבירה, אשר דברה אליה ברוח חן כדבר אל אחת מבנות דלת העם, וכל עט סופר ילא לתאר את גאון העלמה עם תֻמת־נפשה בדברה אל הגבירה נגידים, לאמר:
“אחלי גברתי! הואילי נא בחסדך לצפון אתך את הכסף הזה, והיה שמור לך לקשי יום אשר יבואו לחלות פניך לעזרה”.
ותשתחו בת־שוע ותפן לצאת.
“שאי נא לי שרתי” קראה הגבירה בחפזה “עוד דבר לי אליך, חכי נא כמעט רגע!”
ותעצור העלמה בלכתה ומעיניה נשקפו דמעות כפנינים, כי כסתה כלמה פניה, ותאמר אל הגבירה:
“ומה תאמר נפשך גבירה?”
“ראשונה הואילי נא עלמה יקרה לסלוח לי” קראה הגבירה ברגש “על אשר בבלי דעת מחצתי את נדבת רוחך הפעם, וחלילה לי מעשות זאת למען השפיל כבודך ותפארת עיניך, רק מאשר יקרת ונכבדת בעיני…”
“לא גבירה יקרה” שסעה בת־שוע את דבריה “לא האמנתי כי יאבה איש להשפיל כבודי…”
“כן דברת שרתי” קראה הגבירה “כי כל הליכותיך אומרות כבוד לך בעיני כל רואיך, ואולם אני הנה נא הואלתי לבקשך הפעם, לעשות עמדי חסד…”
“עמך חסד גבירה?!” קראה העלמה בתמהון.
“והלא גם היום תלַמדי לנצח בנגינות?” שאלה הגבירה “האף אין זאת?”
“כן הוא גברתי” ענתה העלמה.
“הנה אפוא אישי” קראה הגבירה בנופפה ידה אל אישה השר, “הנה אישי היה למשגיח על העלמה מני באמעסניל, אשר עוד בערב הזה תבוא הנה…”
“העלמה מני באמעסניל?” קראה בת־שוע ברוח ששון, ותתעורר לקול דברי הגבירה מבלי משים “העלמה תבוא היום הנה?”
“כן הוא שרתי, כאשר שמעת מפי הגבירה עתה” ענה השר גם הוא חלקו “והיום הזה אנחנו מחכים על בוא העלמה מני באמעסניל, קרובתי וחניכתי, למען קדם פניה בהיכלה זה הערוך לה מאתמול, בהיכלה אשר כלו אומר כבוד לעלמה רבת אוצרות, שכם אחד על כל בנות צרפת אשר כגילה…”
והגבירה שסעה גם בפעם הזאת את דברי אישה, באמור אל בת־שוע:
“כמעט מלאו להעלמה מני באמעסניל שש עשרה שנה, והיא לא השלימה עוד חֻקה כדת הלומדות, כי על כן יש לה חפץ עתה במורים ומורות; לכן לוּ היה עם לבבך שרתי, ללמדה דעת נגן, נתת שמחה בלבנו בדבר הזה…”
דברי הגבירה לקחו את לבב בת־שוע בחזקת היד, אחרי אשר הרה והגה לבבה: אם לא מאת ה' היתה שומה, להושיבה לימין אחותה. רגע אחד עבר הרעיון הזה משכיות לבבה, ועוד מעט נגלה סודה לעיני הנצבים עליה, מבלי אשר תוכל עוד הסתירו, לולא קם השר לעזרתה הפעם, כי אחזהו החשק לקחת לשונו ולנאום נאום, ולא נתנה לענות דבר.
“שרתי!” קרא השר בעמדו על רגליו, ופניו רעמו כפני הנושא מדברותיו מעל הבמה “הן אם היום הזה קדש הוא לנו, כי בו נבחר לחניכתנו מורים משכילים, מורים נאמנים וישרים; הנה ישמח לבנו אף יגיל כבודנו, למצוא בך מורָה כלבבנו, מורה משכלת להיטיב ולהשכיל לחניכתנו, ועינינו רואות”.
דברי השר הרגיעו כמעט את רוח בת־שוע, ותען את הגבירה ברוח שקטה לאמר:
“אודך בכל לב גבירה, על אשר הואלת לתת אמון בי שכם אחד על עלמות אשר כגילי, ואקוה כי אמונתך בי לא תהיה לך למכשול לב”.
“טוב אפוא” ענתה הגבירה “כי תופיעי על עצתנו, והיה כשוב העלמה מני באמעסניל הנה, ואחרי אשר תנוח מעמל הדרך אשר עִנה כחה, אז נִתן לך אות עלמה יקרה, כי יש לנו חפץ בך”.
“ברוח נכון אחכה גברתי, עד אשר תואילי לקרוא אותי הנה, למען קדם את פני העלמה מני באמעסניל בהיכלה” ענתה בת־שוע, ותשתחו עוד הפעם ותצא.
מה גדלה שמחת בת־שוע אחרי שובה אל נוָהּ הדל, אחרי אשר קִותה נפשה לראות את פני עתליה אחותה לאורך ימים, כי אמנם באהבתה את אחותה, בטח לבה אשר ברית אהבתן לא תופר עוד עולם ועד; ואף כי ברית כרתה בת־שוע לשפתיה לבלי גלות סודה לאחותה, כאשר שמה לפיה מחסום בעוד אמה לנגדה, אכן בכל זאת שמח לבה ודעת לנפשה תנעם ־, כי תהיה מעתה קרובה אל אחותה בפיה ובלבבה. אפס על זאת הלא נתפלא, אם אחרי ראות בת־שוע את בית האדונים מני ראשעזין אך זאת הפעם הראשונה, הבין לבה אף הקשיבו אזניה, כי לעלמה צעירה לימים כעתליה, נאוו משגיחים ישרי לב מאלה – אשר דרכם ועלילותם לא יתכנו בעיניה.
ואתה ידידי הקורא, אחרי אשר למדת דעת את טהר לבב בת שוע ואת נדבת רוחה, לא יפלא עוד ממך אם לא קנאה באחותה, בערכה את היכל תפארתה לעמת משכנה הדל, ואת רום מצבה לעֻמת עתידותיה, אשר כפשע בינם ובין כל נגע ומחלה עם כל נגעי בני אדם; כי לב טהור ברא ה' לבת־שוע, לדעת שָׁלו ברוחה, מבלי תת תפלה לאלהים, ולבלתי התלונן על גורלה.
אחרי לכת בת־שוע, שב השר מני ראשעזין ואשתו ואחותו עמו, להמתיק סוד יחדו על אדות העלמה מני באמעסניל.
מרמת ערומים 🔗
“על דעתי הנה לא טוב עשית אחותי” קראה לאה אחות השר בנחת דברה “כי בחרת לעתליה היום מורה אשר כזאת; השמת לבך אליה איך לבשה גאות כמדה מדי דברה, ואיך בגאוה וגודל־לבב השיבה את החמש מאות רבעי שקל לידך? תחת אשר בגדיה אשר נושנו, יתנו עדיהם: כי הכסף דרוש לחפצה מאד!”
“לא אחותי” ענתה הגבירה “הן לא כראותך ראיתי אני את המעשה אשר עשתה עלמה הפעם, ומאנה לקחת את הכסף מידי בגאוה וגודל לבב, אשא אתּ חשבת לרעה, אנכי חשבתי לטובה, ומצאתי את לבבה נאמן, להגיד לפניה עצתי בדבר העלמה מני באמעסניל כאשר שמעו אזניך”.
“לא אחותי” ענתה לאה בפנים נזעמים “כי כימי השמים על הארץ לא תחשב הגאוה לטובה לבני אדם, כי היא אחת משבע התועבות אשר שאול צעדיהן יתמוכו, לכן יראתי פן תשפוך העלמה הגאיונה את רוח גאותה גם על עתליה, וחטאת נפשה התמה”.
“טוב אפוא אחות יקרה” ענתה הגבירה בלב ולב “לכן נשוב עוד נהפוך ידינו בעצתך, כי אמנם לא הבטחנו עוד להעלמה דבר; אך נלכה ונשובה אל ראשית דברנו היום הזה, אל דבר העלמה מני באמעסניל: הן היום תבוא העלמה הנה, ועלינו אפוא לבחור ולקרב, למען החיש עתידות לה”.
“אמנם, הדבר הזה דרוש הוא לחפצנו מאד מאד!” קרא השר על פי דרכו “בפינו ובלבבנו הוא הדבר הזה לעשותו, אם בשלום ובמישור יחדו נסע ונלך; והנה כי כן עלינו להאמין איש באחיו אמונת אֹמן, אמונה לבלי חוק, אמונה תמה מבלי השכיל, מבלי התבונן…”
“ואם אַין” מלאה הגבירה את דברי אישה “אבדה כל תקותנו אשר קוינו לנו מן המשרה והעז אשר נתנו בידינו, לכן הבו עצה הלום ונוסדה יחדו, אשר לא יוכל איש ממנו לעשות קטנה וגדולה בדבר עתליה, ואת פי רעיו לא שאל, האף אין זאת אלופי?”
“כן הוא כאשר דברת שרתי” ענה השר.
“דבריך טובים ונכחים” ענתה לאה גם היא חלקה.
“אפס יען אשר זה מועד מועדים עברו, מן העת אשר רחקנו מבית הגבירה מני באמעסניל, כי זרה לנו רוחה” הוסיפה הגבירה “לכן גם הליכות עתליה בתה נפלאו ממנו, ומחשבותיה ודעותיה לנו כספר החתום מבלי אשר נדע שחרן, אך לשמחת לבנו צעירה היא עוד לימים, ועל נקלה יהיה לבה ערום נגדנו, באין מחשבה נסתרה מנגד עינינו…”
“בטחי בי שרתי” קרא השר “כי עיני צופיה קרב איש ולב עמוק”.
“סמוך לבי בטוח בך אדוני” ענתה הגבירה בצחוק חן “אכן גם לי לבב חכמה לחדור קרב איש ולב, ואתה אם תאבה ואם תחדל להגיד לי ישרי בדבר הזה, אחת היא לי, אך אם כה ואם כה עלינו עתה להחזיק במעוז עצתנו אשר אין חליפות לה; עלינו לתת כבוד לעתליה ולהראות לה אותות אהבתנו בכל עת, עלינו לתת את שאלתה בטרם תקרא, ועלינו גם לחקור את לבבה, לדעת את אשר אהבה ולשית בחלקות לה, למען אסוף רוחה ונפשה אלינו. באחת אומר לכם: כי עלינו היום לנטוע בלב העלמה אהבה נאמנה אלינו, ואז – הנה באנו עד קץ מאוינו, ולא יבצר ממנו מזמה ותחבולה, כי אחרי אשר נכיר ונדע את לבב עתליה ורוחה, לא תחסרנה עוד לפעלנו ידים”.
“כן הוא כאשר דברת” ענה השר “כי עלינו להיות היום לעתליה לעינים ולפה, ובלעדנו לא תפעל מאומה”.
“כי כל מעשה אשר יעשה איש לתכלית קדושה ונכבדה, גם מעשה חול יקדש לרגלי התכלית ההיא” ענתה לאה ברוח־קדשה אשר שם בפיה דברים.
“וככה” קראה הגבירה “הנה ראשית דרכנו ישר לפנינו, וגם נפש עתליה תברכנו על אשר העתקנו משכננו אל היציע השניה, ולה פנינו את הראשונה, ולא חמלנו על הכסף, כחמשים אלף שקל, למען חדש את פני ההיכל, ליפותו בזהב ולמלא חדריו בטוב טעם ודעת”.
“כאשר יאתה לעלמה רבת ההון כמוה” קרא השר אחריה כהֵד הרים “וכן יעצו גם יועצי המשפחה ביום נחלה”.
“ועתה” קראה הגבירה “נלכה ונבואה לחקור ולהעמיק שאלה בדבר נכבד ונעלה, בדבר אלה הבאים מכל אפסי ארץ להשתחות לעתליה, למען תתה את ידה להם לאות ברית אהבתה”.
“לוּ יהי כדברך שרתי” ענה השר.
“עוד מעט והגיעו לעתליה שש עשרה שנה” הוסיפה הגבירה, “ובכן עת דודים הגיעה לה, ולרגלי הדבר הזה הנה יגדל גם שמֵנו לכבוד ולתהלה בארץ, כי דבר ידברו בצרפת: אשר רק על פינו יקום מעתה, את מי תבחר עתליה ותקרב להיות לו לאשה. הן גם בטרם באה עוד עתליה אל גבולנו, כמעט נקרא שמנו עליה כמגנים בעדה, כבר נוכחנו ונדע איך רבים תֻכו לרגלינו, ואלה אשר מצבם מרום מנגדנו, יקנו תחבלות אף ישפילו לארץ כבודם, בתקותם להפיק ממני רצון, אם כן אפוא הלא עינינו רואות היום הזה: כי יש שכר לפעֻלתנו, ומי יאמר לנו: מה תעשו?”
“גם אני ישר נוכחתי כי כדברך כן הוא שרתי” ענה השר “כי הנה אנשים, אשר זה ימים וזה שנים לא ראיתי פניהם, וכמו זרים נחשבו לי, חשבו עתה מזמות לחדש בריתם עמדי וקרבתי יחפצון; זה ימים אחדים בהיותו בהיכל הגבירה מני מירעקור, רבים וכן נכבדים סביב שתו עלי, גדרו בעדי ולא אצא”.
“ומה תאמר נפשך” קראה הגבירה “אם גם נחש בריח, האלוף מני מעללעפאר, אשר לא יכולתי דברו לשלום, גם הוא התאמץ בכל עז…”
“כן דברת שרתי” שסע השר את דבריה “הנמצא כזה איש רע מעללים, איש נגוע ומעֻנה, איש לא ידע בשת, כגבן ארור הלזה!”
“אך זה פעמים ראיתי את האיש ההוא” ענתה לאה ברוח קדשה “והנה כל שבע התועבות אשר שנא ה', חרותות כבצפורן שמיר על מצחו, ודמות פניו כפני השטן בדמותו כצלמו”.
“כן דברת אחותי” קראה הגבירה “והשטן הלזה בא פעם אל ביתי פתאום, כאלו נפל משמים ארץ, ובמנוחת לבב וקר רוח, כמשפטו תמיד, דבר דברו באזני, כאלו היה מבעלי בריתי אשר לשִכני יום יום ידרושו, תחת אשר זה כשש שנים לא נסה הצג כף רגלו על מפתן ביתי; ואולם מן העת ההיא בקרני פעמים אחדות לבקרים, ואני אמנם ידעתי אשר האלוף חושב עלי מחשבות בסתר לבו, אך אני אגלה שוליו על פניו, ונגלו מצפוניו כספר לפני, מבלי אשר יוכל לחתור תחתי וללכדני בחרמו”.
“הוי גבן ארור!” קרא השר “אין נפשי לראותו בצל קורתי, לא אוכל כלכל אותו, כי שנאתיו גם מאוס מאסתיו”.
“ויהי מה” קראה הגבירה “עלינו לשאת ולסבול את האלוף עד עת; זה דברי לכן אמרתי: אם איש כהאלוף ילחך היום כפות רגלינו, מה יעשו אחרים לעת כזאת, אם לא על שכמם ישאונו? כי על כן לנו הנצח וההוד, ועלינו להביא לבב חכמה, למען הוציא יקר מזולל ומתוק מעז, להטות את לב עתליה לבחור באיש אשר ייטב בעינינו, לטוב לנו כל הימים, ולא יאמרו לנו שונאינו “הן פעלכם אין ידים לו”; אכן עוד אחת וגדולה היא אלי, נפלאה ממני: האם עלינו למהר בחירת עתליה באיש חפצנו בו, או לאחר בחירתה כאשר תמצא ידנו?”
“העמקת שאלה שרתי” קרא השר.
“את אשר אחזה לי” הוסיפה הגבירה “עלינו לאחר את בחירתה ואת מענה פינו בדבר הזה, עד עבור ששה ירחים מיום בואה אלינו”.
“גם אני כמוך חשבתי למשפט” ענה השר בשמחה מסֻתרת.
“מחשבותיכם מחשבותי אחי ואחותי הנעימים!” קראה לאה אשר ישבה עד כה דומם בינותם ותוריד בכל עת לארץ ראשה כמשפטה כל הימים, ובכל זאת הכינה לבה אף הקשיבה אזניה לכל אשר דברו.
“האח, מה נעים גורלנו!” קראה הגבירה בעליצות נפשה על השלום השורר ביניהם “מי יתן והיו לבותינו כל הימים לאחדים כיום הזה, אז ידענו כי שלם אהלנו. לכן הבו! נשבעה נא כיום, בשם חפץ לבנו היקר לנו, בשמו נשבע: לבלתי הרים איש ממנו את ידו ואת רגלו, בדבר בחירת עתליה באיש אשר יחפץ קרבתה, בטרם נוסדה שלשתנו יחדו לחרוץ משפטנו”.
“ולכן מי מאתנו” קרא השר “אשר יעשה בזדון, ועשה קטנה או גדולה בסתר חדרו, חרם יהיה ובסודו אל תבוא נפשנו”.
“אהה ה' וכל קדושיו עמו!” קראה לאה בפרשה כפיה “ומי הוא האיש אשר יזיד לחשוב מחשבה זרה ובלתי טהורה אשר כזאת?”
“מחשבה זרה ובלתי טהורה” קראה הגבירה אחריה גם היא, “מחשבה זרה המחבלת גם מעשה ידינו, כי כאשר נוסיף אמץ וחילים נגבר, בעת אשר אגודתנו נוסדה יחדו, כן נחלש ונגוע אם איש איש אל עבר פניו יפרד”.
“האחדות תתן עז ותעצומות להמחיזיקים בה” קרא השר ברוח כביר אמרי פיו.
“לכן אם קמה עצתנו” קראה הגבירה “עלינו אפוא להחזיק במעוז מחשבתנו תחלה: לבלי מהר להוציא מפינו דבר על דבר בחירת עתליה, עד עבור ששה ירחים מיום בואה בגבולנו, ולא יבצר אז ממנו להוציא יקר מפועל ידינו, ולא נלד לבהלה. ועתה, אחרי באנו בדבר הזה אל עמק שוה, נוסיפה נא עוד לשית עצות בנפשנו: הטוב לנו כי נשאיר לעתליה את אומנתה, או כי נקח לה אחרת תחתיה? הן על יסכה שמעתי אשר שאר־רוח להכ על הנערות אשר כגילה, וזה שנתים תשרת את עתליה, ולא יפלא אפוא ממנה לשפוך גם רוחה עליה לעת מצוא, לעת כי יהיה לנו חפץ בה”.
“לבי נבא לי” קרא השר “כי טוב להרחיק את האומנת ולגרשה מאת פני עתליה, למען הרחיק גם את לב עתליה ממנה; ככה הנה יעצתי טוב לביתנו!”
“יעצתי רע לביתך!” קראה הגבירה בחמה גלויה, “ואנחנו לא כן עתה נעשה, כי ברוח האומנת השפוך על עתליה מאז מעולם, ברוח הזה נקח לנו קרנים, כי את לבב האומנת נטה לחפצנו, לשמוע בקולנו לכל אשר נצוֶהָ, ואז, תחת להרע, עוד תיטיב לנו הנערה ברוחה השפוך על עתליה”.
“הן אם כראותך שרתי, נראה הפעם” ענה השר “תהי לנו האומנת עזר לא מעט להופיע על עצתנו; ואולם לוּ תמאן האומנת לנטות לחפצנו, או לוּ נפקחו עיני עתליה לראות, ומצאנו עון”.
“לכן בחכמה יבנה בית” ענתה הגבירה ברוח חן “והיה כי נראה כי תקשה האומנת את ערפה לבלתי שמוע בקולנו, אז נגרשנה מאת פני עתליה, ולא תהיה זאת לנו למכשול בביתנו…”
עוד הגבירה מדברת, והנה אחד המשרתים בא ויאמר: הרץ ההולך לפני מרכבת העלמה מני באמעסניל, שב הנה ובשורה בפיו, אשר בעוד חצי שעה יבואו האורחים הלום.
“נחישה נא אפוא נמהרה להחליף שמלותינו” קראה הגבירה בחפזה לנוס אל חדרה “ואולם בדבר אשר נדברנו, זכרו ואל תשכחו לבלתי עשות קטנה או גדולה, כי אם בעצת שלשתנו יחד, ראו נשבענו כלנו!”
“נשבענו” קרא השר ואחותו פה אחד.
אז נפרדו שלשתם ויבואו איש איש אל חדרו, למען החליף שמלותיהם. כמעט באה הגבירה אל חדרה, סגרה בעדה הדלת, ותכתוב על גליון קטן כדברים האלה:
“חנה רעותי!”
היום בערב תבוא הילדה הלום לשכון בתוכנו, וכעת מחר, בעת הבקר, אבוא אל ביתך. דברנו נחוץ הוא מאד ורגע ליום יחשב לנו. ואתּ הגידי נא דברי באזני האשה אשר ידעת, ואנחנו עוד נראה ונתיעצה על צפונותינו, אך שימי נצרה על דל שפתיך ועצתנו היא תקום!
רעותך פנינה מני ר.
על פני המכתב מבחוץ התותה הגבירה תָּו
“אל הגבירה מני מירעקור”.
ותתן את המכתב על יד אחת מנערותיה באמור אליה: מהרי שאי את המכתב אל הגבירה מני מירעקור.
ברגע ההוא אשר כתבה הגבירה את מכתבה כאמור, כתב השר בחדרו גם הוא מכתב לאמר:
“האדון מני ראשעזין מבקש בזה את פני השר מני ראוויל, לחכות בבית משכנו עליו, מחר לעת הצהרים, כי דבר האדון מני ראשעזין נחוץ מאד! באמונת־עתך השר, בטח לבי, כי לא תאחר מן המועד אשר יעדתי לך, ואני זאת בריתי אתך הידידות והשלום…”
על פני המכתב כתב:
“אל השר מני ראוויל ברחוב “האצילים” מספר שבעה” ויאמר אל נערו: מהרה ושלח את המכתב הזה ביד תשלח, אל בית הרצים.
גם לאה אחות השר ידעה מועדה ולא טמנה גם היא ידה בצלחת, ותכתוב בסתר־חדרה כדברים האלה:
"כהן לאל עליון!
בוא נא הלום מחר, בשעה העשירית בבקר, כי עם ה' נעשה היום הזה.
ה' עמך קדושי! הנה באה לנו העת לקרבה אל המלאכה, ואתה אבי, התפלל בעדי אל ה', וגם אני תפלה בעדך כל היום.
אני אמתך לאה מני ר."
על המכתב כתבה לאמר:
“אל אלידע הכהן” ברחוב “מקדש מלך…”
אלידע וברכיה 🔗
אחרי הדברים אשר נדברו ונכתבו בבית משפחת מני ראשעזין, נקרו ויאתיו שלשה חזיונות נכבדים ביום השני בהיות הבקר, בשלשה בתים בפאריז.
המחזה הראשון נראה בבית אלידע הכהן, הוא הכהן אשר ראהו הקורא, מדי עמדו לשפוך רוח קדשו על הגבירה מני באמעסניל ביומה האחרון. הוא היה אחד מכהני־און אשר בין תלמידי ראָדין – הנודע למשגב ברוב עלילותיו – יתחשבו, הוא קטן הקומה, צחוק קל חופף על שפתיו תמיד, אך עיניו המאזרות זיקות חדרו כליות ולב; לחייו מְאָדָמים גם אחרי אשר כבר קֻמטו מזוקן, ושערות ראשו תלתלים ולבנים משיבה זרקה בם. והנה הוא מתהלך עתה בחדרו בצעדי און, כאיש אשר סער מתחולל בחֻבו מפני תשוקה עזה אשר תתקפהו, לרגעים הביט על מורה־השעות אשר הוציא מחיקו כמחכה על איש.
פתאום נשמע קול הפעמון, הדלת נפתחה, ומשרת – אשר בגדי קדש לבש גם הוא כאדונו – בִשר את בוא האדון ברכיה מני מאקרייז.
זה האיש ברכיה, אשר יכירו הקורא עתה כעלם שומר אמונים, וכמיסד חברת “סימאן הקדוש”, הוא עלם צעיר לימים, גבה הקומה ושערות ראשו כארגמן; פניו צחים ואדומים ומפיקים נועם וחן, אולם גם חנף ומרע נשקפו מאור פניו, ויתעבו את יפיו בעיני האיש אשר התבונן עליו.
כבוא העלם אל הבית נשק את לחיי הכהן במו פיו, והכהן נשקהו על ראשו וידבר אליו נגידים לאמר:
“הן לא תערך לך כל דמיון ברכיה יקירי, איך ברוח לא נכון בקרבי חכיתי על בואך הנה כל הבקר הזה”.
“וזה הדבר אשר אחרתי לבוא הנה” ענה ברכיה “יען כי היום אבי, ישבנו כסאות לחברתנו, אף הגדלנו לעשות; ואתה אבי, הן לא תשער בנפשך, איך בני דלת עם הארץ האובדים בענים כל היום, עינים להם ולא יראו ולבם טמון משכל. אף אמנם, עוד רב ממנו הדרך, להבינם בינה ולהביא חכמה בלב אביוני אדם, עובדי עבודה, להשכילם ולהבינם במראה: כי אוצר נחמד ושלום אין קץ ימצאו במשכנות בתי חמר, משכנות לבני עני אלה, בני אל חי; אך אלה שלוי־עולם אחרת בלבבם, ותחת אשר עליהם לשמוח בכל עמלם בתקותם הנעימה ליום הבא, לעת כי יבואו על שכרם; תחת אשר עליהם לסבול בדומיה את ענים ומרודם פה עלי אדמות, ולשאת עיניהם לשמים ממעל, הנה הם יריבו בחזקה, ויהינו להביט לארץ ולכל שאונה והמונה, כי ישוו את מצבם הדל, לעמת מצב גדולים וטובים מהם, יחוקקו להם חקים חדשים אשר יחיו בהם, וככה יצא עתק מפיהם וידברו גבוהה: להקל עֻלם מעל צוארם ולהיטיב גורלם. הוי על מורדים ופושעים כאלה! חי נפשי אבי, כי שאול חטאו, ובגלל הדבר הזה עלי לבי דוי וחושב מחשבות כל היום”.
הכהן הקשיה רב קשב מדי דבר ברכיה את דברו, ויחשוב בלבבו את אשר הכין לו הפעם בסתר חדרו והוא לא ידע.
“ואתה ברכיה יקירי!” קרא הכהן “בעוד אשר אתה עמל להוכיח לאביוני אדם מומם, וכי טוב להם לאמר נואש לכל טוב הארץ, הנה אנכי מגן לך להשביעך מסלתה ומשמנה, כי דברתי דברי על אדותיך באזני לאה, אחות השר מני ראשעזין, ואתה לא נעלמה ממך במה נדברנו שנינו? – בדבר בוא הילדה מני באמעסניל הֵנה…”
“אדוני!” קרא ברכיה “מה זה תשמענה אזני? האם העלמה מני באמעסניל…?”
“תמול באה הנה” ענה הכהן.
“והעלמה מני ראשעזין מה היא לי?” שאל ברכיה.
“היא טובה לך כאז כן עתה” ענה הכהן “וכל ישעה וכל חפצה הוא לעשות חיל, למען אשר לא תִּסוב נחלת הגבירה מני באמענסיל אל צעירים רודפי קדים, אשר כמוהם כאין בעיני העלמה הישרה ושומרת אמונים הלזאת. ואני ידידי, דברתי דברי היום באזני העלמה אשר הגידה לי ישרי, ורק בפיך ובלבבך הוא מעתה להיות העלמה מני באמעסניל לך לאשה, ולא בידנו טובך היום הזה”.
“האח ה' אלהים!” קרא ברכיה בחבקו את ידי הכהן בשמחת לבו “ממך אבי הכל, ומידך ינתן לי עשר רב, האח, ראתה עיני!”
“נוצר תאנה יאכל פריה” ענה הכהן ברוח קדשו “אך זה כל פרי בחורים ישרי לב ושומרי אמונים, אשר יהיו לעינים לתועי רוח ושוכחי אלהים בדור תהפוכות זה, והיו עיני החטאים ההם בנפשותם, רואות בם את מוריהם ולא ישובו עוד לכסלה”.
“האח, האח” קרא ברכיה עוד הפעם כאיש אשר אין מעצר לרוחו “הן נחלה אשר כזאת, היא ארץ אשר שם הזהב, האח, התקוה מצחקת לפני”.
“הוי עלם אמלל!” קרא הכהן, ויך את ברכיה על הלחי כמצחק בו “הן את הכסף אהבת מאד, אולם עת לנו לחשוב מחשבות בעצה ולדבר בהשכל דברנו; היטיב חרה לי על אשר נבצרה אז ממני, להטות את לבב הגבירה מני באמעסניל ביומה האחרון, אשר תצו על ביתה, לתת את עתליה בתה לך לאשה, כי אז הנה קמה עצתנו וגם נצבה לעד, ואז הנה מחוץ למחנה המורדים והפושעים בנו הסגרנו את העלמה, עד אשר נאותה לנו לתת כבוד לחפץ אמה ולבלי נטות גם מחפצנו ימין ושמאל. אך אחרת יעץ ה'. ועלינו עתה לחדש את פני המלחמה מבית ומחוץ; קרובים אנחנו אל חפצנו מאד, ועת לנו לפעול ולעשות בעוד אשר האדון מני ראשעזין ואשתו נלאו עוד למצוא לעתליה נכונה ביום שידֻבר בה, כאשר הגידה לי לאה אחות השר, העומדת לימיננו; והנה נפשי יודעת מאד אשר האנשים ההם, מני ראשעזין ואשתו, רק הות־נפשם ידברו, ומוכרים הם צדקתם ותום דרכם בעבור בצע כסף, והיה כי יראו כי נלאו להפר עצתנו, אז יכרתנו אתנו ברית שלום, אך אנחנו נבחרה נא דרכנו ונשב ראש, למען נהיה אנחנו למפקדי צבא המלחמה, ולא הם”.
“אולם איך תביאוני ותציגוני לפני העלמה באמעסניל?” שאל ברכיה בהלך נפש.
“על אדות הדבר הזה” ענה הכהן “חשבנו גם אני ולאה מחשבות, וגמרנו אומר, כי אין טוב לנו להביאך ולהציגך לפניה במקום רואים כמשפט הימים האלה בארץ רבה, כי אז תפקחנה עיני השר ואשתו על דרכנו וחבלו את מעשה ידינו, אולם עלינו לעשות במחשך מעשינו, להטות את לבב העלמה לחפצנו, ועל פי רוחה ולבבה יקום דבר. ואתה עלם יקר” הוסיף הכהן כטוב לבו באהבתו אליו “הניחה לנו אפוא ואל תפריענו ממעשינו, כי אנחנו ידענו את רוח בני האדם, והנה על פי אשר שמעתי, וגם לאה, אשר לבה ראה הרבה חכמת ודעת קדושים, הגידה לי, כי העלמה מני באמעסניל היא שומרת אמונים ועושָׂה טוב וחסד כל היום, וידעתי גם אני אשר היא באה בכל עת אל הקדש לשפוך שיח בבקר בבקר”.
“סלח נא אבי, אם אשסע את דבריך” קרא ברכיה “ואולם הגידה נא לי, והלא השר והגבירה לא יתחשבו בין יראי ה' וחושבי שמו, אכן לאה אחות השר ידעה מועדה לבוא בבקר בבקר אל בית התפלה לשפוך שיחה?”
“כן הוא” ענה הכהן.
“כי עתה הנה לא יבצר ממנה” קרא ברכיה “להביא גם את עתליה עמה אל מקום מקדשה, האף אין זאת אבי?”
“אמנם כן הוא” ענה הכהן.
“הנה כי כן” קרא ברכיה “תבוא נא לאה מחר כעת הבוקר אל מקדש “מתתיה הקדוש” ותביא גם את עתליה עמה”.
“הלא מצער הוא” ענה הכהן “ולא יבצר ממנה מזמה”.
“ואז אבוא גם אני שמה” קרא ברכיה “האם בנת לרֵעי? אבי וקדושי!”
“טוב ויפה הוא הדבר הזה” קרא הכהן ברוב עלצותיו “ה' הצליח דרכנו, האח, כי אז הנה תעשה לאה בחכמתה למען הסב עיני הילדה עליך; רק אתה בני, שימה לבך על דרכך, ולא יראה בך ערות דבר. אף אמנם, טובה היא עצתך מאד, וה' יתן את הטוב מבלי הביט אל כלי החמס אשר נביא בידנו למאן הוציא כלי למעשנו; ואתה ידידי, חזק ואמץ, אל תירא ואל תחת, על דרך טוב התיצבנו, ידך רב לך לעשות חיל, רוחך כביר, לקחת נפשות, שכם אחד על צעירים בגילך, ולא יבצר ממך לעַור את עיני העלמה ולהחריש אזניה, וראו אז כל צעירי הצאן, אשר נגד פניהם הם נבונים על בל האמינם בכל קדש, וראו כל אלה הקופאים על שמריהם ואת קדשי היכלינו לא יעריצו, את כבודך ותפארתך מן האדם, וקראו בספר תולדות־אדם, כתוב באותות זהב, מה נעשה יקר וגדולה לאלה מאנשי שלומנו אשר יחיו רק עמנו, רק למעננו, ולבד בנו יזכרו שמותיהם, ואתה כאחד מהם. האם טחו עיניהם מראות את מצבך הרם אשר מידנו הוא לך? את מצבך אשר הוא מרום מנגדך, לעֻמת ימי חייך ולעמת מולדתך אשר בחשך שמה יכוסה”.
את הדברים האחרונים האלה דבר הכהן בשפל ֿקול ובמבוכה, ויוסף לאמר בקול:
“ואתה ראה נא ברכיה בני, כי בעוד אשר רעיך יפזרו את כספם ויעכרו שארם בכל תענוגות בני אדם אשר יוליכום שולל, אתה, אשר מבלי דעת מוצאך באת הֵנה, אתה, אשר תעָזר ותושע מבלי דעת מי הוא זה העומד לך כצלך על יד ימינך, אתה, הנה בשובה ונחת תעלה מעלה מעלה מסתר המדרגה, עוד מעט והיית עטרת תפארת בכף כל החפצים ביקרך, חרף שואפי חרפתך סלה. ועתה ידידי, עוד על דבר אחד גדול הוא אלינו, נשימה נא עינינו הפעם, כי באין עצה יפרע עם ותשועה ברוב יועץ: הן אמנם, לא יבצר מאת לאה לדבר בך נכבדות באזני העלמה, כמעט תמשוך את עינה עליך לחזות בך, לספר לה את כל מלאכותיך הנכבדות, להלל את צדקתך ותום דרכך אליה, להקדישך ולפאר כבודך בעיניה, למען מלא את כל חדרי לבב העלמה באהבה וכבוד; אך כל זה איננו שוה לנו, כל עוד אשר לא תשמע העלמה את תהלותיך גם מפי אחרים, מפי אנשים אשר על גפי מרומי קרת מושבם, ודבריהם יתנו שמחה בלב עתליה, כי תשמח לשמוע את תהלותיך עולות בקנה אחד לקול צנורים שונים…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות