טוֹבִיָה או, כאשר נקרא שמו בישראל, אָשר-טוֹביה היה איש עני בעל עינים תרוטות ומגמגם בלשונו. אבל ידעו טיבוֹ בעיר. הוא היה דר בחרבות בית סמוך לבית-המדרש והיה שכן בית-אל.

טוביה לא עשה מבחר מימיו וגם לא היה מסוגל לכל עבודה וקנין. ואם ישאלו הקוראים: מאין התפרנס? וממה מצא הגבר הלז את לחמו? על זה גם הוא לא ידע להשיב. מה שייך? בני-אדם חיים בדוחק, כאשר גזור מאת הבורא יתברך. ואשתו מעשיה הם בשוק, מוֹכרת תפוחים חמוצים או גם קישואים וירקות ומביאה ערב ערב איזו פרוטות לבית או גם צוֹררי תפוחי-אדמה. לא להתענג היא מנת חלקנו עלי אדמות. העיקר הוא לבר-נש אם הוא בעל-בית, כלומר, הוא איש שלו דירה נכתבה בספר-המקנה של העיר על שמו ואדון הוא לארבע אמות קרקע בארץ. אָשר-טוביה היה בעל-בית כזה. למרות עניוֹ וּמרוּדוֹ היה לו בית ברחוב התיכונה של העיר, בית שהמקום שעליו הוא עומד שייך לו “מתהום אַרעא עד רוּם רקיע”. הנה לפניכם איש עברי בעל-בית גמור בלוּטוֹן, ואַל יהיה הדבר קל בעיניכם.

לכאורה היה ביתו של טוביה רק בן גג של תבן נושן, נשען על ארבעה כתלים בנויים מומר רעוע; בהם חמישה חורים קטנים וחור אחד גדול, בלשונו: החלונות והדלת. ומשני עברי הדלת היה גם מעין כרכוב טוּח בטיט כהה ואבן אחת שנחלקו שוּליה מוּנחת לפני מפתן הבית.

ואין זה בית לחוּד, כי אם נחלה; הוא ירש את הבית מהוריו. במסגרתו הצרה נולד, בו גדל, בו גדל, בו נשא אשה, בו הוליד בנים ובנות, בו גם ישדך אותן הבנות ונותן הוא לבעליהן בתור נדוניה “שטר חצי זכר” על חלקת הבית בעצמו… כל חתן חדש מקבל שטר חדש בלוית בת זקנה לימים מעט. אם שוטה הוא החתן אז יאמין אחרי הנישואין בנייר הצרוּר עמו ויתבע את חלקו בגלוי והדבר יבוא לידי הכּאוֹת ומַצוֹת בשערים; ואם פיקח הוא אז כורך הוא אותו שטר עם הכּתוּבּה, שנותן לאשתו קודם החופה, ומשליך שניהם לארגז החפצים, כדברים שאין צורך בם לבן-אדם כל ימיו. –