הקדמה מאת המתרגמת

זהו תרגום ראשון לעברית של כתבים פרי עטו של הסופר הפולני הידוע מיכאל גלובינסקי (Michal Glowinski). גלובינסקי, יליד 1934, הוא סופר, מבקר והיסטוריון של הספרות, מלמד באוניברסיטת ורשה ומכהן כפרופסור במכון לחקר הספרות באקדמיה הפולנית. בתקופת הכיבוש הגרמני נכלא עם משפחתו בגטו ורשה, ואחר כך נדדו בני המשפחה בין מקומות מסתור שונים. בשנת 1943 ניצלו חייו כאשר שיכנה אותו אירנה סנדלר בבית היתומים בטורקביצה, שנוהל על ידי נזירות.

אירנה סנדלר היא דמות שנחקקה בתודעה הפולנית כמי ש"בתקופת הכיבוש יזמה מבצע הצלה בקנה מידה שאין לו אח ורע בהיסטוריה של המלחמה", כדבריו של מיכאל גלובינסקי בביוגרפיה היא נתנה להם חיים: אירנה סנדלר: האמא של ילדי גטו ורשה, (אנה מיישקובסקה, 2004, תרגום לעברית רומן פריסטר, הוצאת כינרת זמורה ביתן, 2009). גלובינסקי הוא אחד הדוברים הראשיים בספר, המגולל את מקומה של אירנה סנדלר בסיפורם של הילדים הניצולים.

בקובץ הסיפורים עונות שחורות Czarne Sezony, w. Open, Warszawa (1999) מספר גלובינסקי על בריחתו מהגטו, על התקופה שבה שהה במחבוא עם הוריו ולאחר מכן רק עם אמו, ולבסוף כילד בודד שעבר בין מוסדות שנוהלו על ידי נזירות. ספרו של גלובינסקי זכה להצלחה גדולה בפולין ותורגם לאנגלית, גרמנית, צ’כית ושוודית. אלה סיפורים הכתובים כאפיזודות הנוגעות בשאלות אוניברסאליות, ועוסקים בין השאר בפעולת הזיכרון ובכתיבה עצמה.

בחרתי לתרגם שלושה סיפורים מתוך הקובץ, המעניקים את טעמם האופייני של ה"עונות השחורות" ושל כתיבתו של גלובינסקי.

חנה הרציג

העוגייה    🔗

אני מתקשה עד מאוד להתחיל את הסיפור הזה. לא רק מפני שכך יתעוררו לחיים זוועות שאין שום רצון לשוב אליהן, אבל אי־אפשר שלא לשוב אליהן. אני מתקשה קודם כל, משום שפרק הגטו – (לפחות עד לשלב שבו התחילו הגירושים, שאז מה שנראה עד לא מכבר רע נהיה נורא כל כך שאין מילים לדבר על זה) – מהווה בשבילי גוש אחד; אינני מסוגל להבחין בו תווים שונים, הגוש הזה חומק לגמרי משליטתי. בעיקר, לרוב אינני מסוגל להפריד בין מה שזכרתי מהגטו כילד קטן, לבין מה ששמעתי וקראתי מאוחר יותר. ברור לי אפוא שאם אינני רוצה לחזור על מה שכבר סופר, אני יכול לספר בלי חשש אך ורק על מה שהתנסיתי בו בעצמי, על מה ששייך אך ורק לי. המקרה שאציג כאן עונה על התנאים האלה.

זה קרה בראשית שהותנו בגטו ורשה, אחרי שכבר העבירו אותנו מהגטו קצר הימים – הנמוג־כלא־היה, מתבקש יותר לומר – של פרושקוב. בהתחלה התגוררנו בקרבת גשר העץ שחיבר בין שני הצדדים של רחוב חלודנה, גשר שהטביע את רישומו על מראהו של האזור, וכל כך נחרת בזיכרוני עד שהוא ניצב לנגד עיני עד היום. במשפחתנו לא חסרו צורכי החיים הבסיסיים ביותר, באותו זמן לא ידעתי רעב. לעומת זאת, כל מה שחרג מהצרכים המצומצמים הללו, יכול היה להיות רק מושאם של חלומות ילדותיים, ואכן לבש בדמיון צורה מושכת וכבירת ממדים. כך גם קרה אז, כשהבטיחו לי עוגייה כתגמול. כתגמול, מפני שהייתי חולה – אם אינני טועה היתה זו שפעת ממושכת עם אי אלו סיבוכים, ואולי היתה זו שעלת; בדרך כלל הייתי ילד נוח, לא גרמתי טרדות מיוחדות, אבל הייתי חולה מכביד ביותר, ממש בלתי נסבל, לא נתתי שייגעו בי, התפתלתי, נדנדתי. העוגייה נועדה אפוא להיות פרס על התנהגות טובה בתפקיד החולה. בעוגיה זו התמקדו כל חלומותי, חיי מלאו רק בה ונבצר ממני לחכות בסבלנות עד שאהיה כבר בריא, אלך עם אמי אל החנות הסמוכה, ושם נוציא אל הפועל את הקנייה הנפלאה הזאת, שזמן כה רב ציפיתי לה. פעמים רבות עברנו ליד החנות הזאת, אבל אף פעם לא נכנסתי פנימה. חלון הראווה, שבו נראו שתיים או שלוש עוגיות פשוטות, היה בשבילי עולם לא מצוי, נבצר מהשגה ומכשף.

לבסוף הגיע זמנו של הרגע המיוחל. בחרתי בעוגיה שהכי מצאה חן בעיני, זו שתהיה – כך הנחתי – הטעימה ביותר. אבל לא אכלתי אותה בו במקום, אמא הסבירה לי שזה צריך לקרות בבית, בשלווה, מפני שזו אמורה להיות חגיגה שלמה, מעין טקס. אני זוכר איך נראתה העוגייה, מצופה מבחוץ בשכבת ג’לטין אדום. המוכרת עטפה אותה בהידור וקשרה את הצרור בחוט צבעוני. ובחוט הזה החזקתי את הדבר המיוחל, שהובטח לי כבר לפני כשבוע. הייתי מאושר, אפילו לא העליתי בדעתי את שעתיד היה להתרחש בעוד רגע. בקושי הספקנו ללכת כמה מטרים, והנה הגיע אלי בריצה ילד פרוע ולבוש בלואים (לילדים כאלה קראו בגטו “הוצ־רחמונס”), לבטח מבוגר ממני, אבל רק במקצת – ותלש מידי את החבילה הקטנה, יקרת הערך כל כך, המיוחלת כל כך. הילד רץ קדימה רק כמה צעדים וכבר תוך כדי ריצה התנפל על המאכל, כל זה קרה ממש כהרף עין. האם היה כל כך נורא רעב שלא יכול היה להתאפק ולחכות אף רגע, או אולי פחד גם הוא שמישהו יחטוף לו את שללו? חלפו מאז יובל שנים ועוד אי אלו, אבל עד היום אני רואה את הסצנה בבהירות כזאת, כאילו התרחשה –מה אומר – רק אתמול, לכל היותר לפני שבוע. אני רואה איך הילד הזה הבלוי, שלד מהלך ומורעב, טורף את העוגייה כאילו רצה לבלוע אותה יחד עם העטיפה.

המקרה הזה גרם לי זעזוע, במובן מסוים חרב עלי העולם. עדיין לא מלאו לי שבע שנים וכבר ידעתי שיחד עם כולם כאן אני חי בתוך מציאות איומה, אבל כמובן לא לגמרי הבנתי אותה, והודות להורי, שגוננו עלי ככל שהיה ביכולתם – בגרוע מכל לא התנסיתי, עדיין לא ידעתי אז מהו סבל שמקורו ברעב. הגבתי בבכי עוויתי, שבשום אופן לא יכולתי לשלוט בו, בכי שהלך והתגבר, עד שפינה את מקומו ליבבות ולחריקת שיניים. אני חושב שכבר אז חשתי שמדובר ביותר מאשר בעוגייה האומללה הזאת, קלטתי כמה נורא הוא העולם, תפסתי ששום דבר כבר לא יהיה כמו שחשבתי, שאני חשוף לתוקפנות, שהדברים שהייתי רוצה שיהיו שלי, כל מה שאכפת לי ממנו – יילקחו ממני. כבר קודם לכן ראיתי כל מיני דברים מבעיתים, ראיתי גופות שרועות ברחובות הגטו, מכוסות בנייר משונה, שקשה לתאר את צבעו דמוי העפר, והרושם היה קשה, אבל הסיפור הזה עם העוגייה היה השיעור האכזרי הראשון שהוקנה לי בדרך כל כך ישירה וכל כך אישית.

וכשאני חושב על זה היום, מתעוררת בי שאלה: איך ניסו הורי לנחם אותי ולהסביר לי מה קרה? אני בטוח שסבי, שאורח המחשבה שלו היה רכושני ובכל הנסיבות קניין נשאר בעיניו קניין, גינה את התוקף בלא סייג. אבל מה אמרו לי הורי? כיצד הצטיירו לי דבריהם? האם הסבירו לי: קרה משהו רע, מצער מאוד, אבל אתה חייב להבין דבר אחד – הנער האומלל והבלוי הזה היה רעב, ואתה הרי רעב לא היית, בשבילך זו היתה רק הנאה? אני מודה שהייתי מאושר – היום – אילו פנו אלי אז במילים כאלה בדיוק, אבל מה באמת היה, אינני יודע. ולעולם כבר לא אדע.

רבע שעה במגדנייה    🔗

אצל הנזירות שבצ’רסק שהיתי בקושי שבועיים. מהשתלשלות האירועים מתברר ששיכנו אותי שם בלי לדווח על מוצאי, ומכאן שמילאתי את תפקיד ביצת הקוקייה, שהוטלה לקן בלי ידיעתם ובלי הסכמתם של הבעלים. כאשר הבינו הנזירות מי אני, סירבו להשאירני שם. בשהות הקצרה, שלא הטביעה בי שום רושם מיוחד, נזכרתי לפני כמה שנים, כשקראתי ספר על הצלת ילדים יהודים בידי מסדרי נזירות. אחת הנזירות שניהלו בית יתומים קטן, סיפרה שהן הסתירו מספר ניכר של ילדים יהודים, ורק פעם אחת סירבו להחזיק שם מישהו, משום שחששו שמספרם הגדול מדי מעלה את דרגת הסיכון. הבחירה נפלה על ילד שהיה ידוע שאי אלו מבני משפחתו חיים, ושלא יישאר ללא השגחה. אני כמעט בטוח שסופר שם על המקרה שלי, משום שאינני סבור שבאותו זמן ובאותו מקום קרה למישהו מבני גילי דבר כל כך דומה. במקרה נתקלתי בדפים של ספר היסטוריה, והתפלאתי שאחרי עשורים רבים כל כך עוד מישהו מלבדי זוכר את האירוע ההוא.

לוורשה לקחה אותי מריה, הצעירה באחיותיה של אמי, שכן היא זו, מבין כל בני המשפחה המסתתרים, שהתאפשר לה להתהלך בצד הארי במרב החופשיות. למריה היה מה שנקרא באותם זמנים “מראה טוב”, דבר שהיה לא רק זכות מיוחדת אלא ממש מתנה משמים. מראה טוב ערב לכך שהאדם המסתתר יעורר פחות חשד, יוכל להיבלע בהמון, לא ימשוך תשומת לב, שיותר קל יהיה לו יותר לשחק תפקיד לא־לו. למריה היה מראה מצוין; היא היתה בלונדינית נאה והתנהגה כאילו באה לעולם לא במשפחת סוחרים יהודים, אלא באחוזת אצילים. מי שלא הכיר אותה מקרוב לא יכול היה להעלות בדעתו איזה מוצא מסתתר מאחורי יופיה הסלבי ללא רבב. לפיכך נפל בגורלה הטיפול בי – שהייתי מקור לצרות כה רבות – כששוב הפכתי לחסר קורת גג ולא ידעו מה לעשות בי. היא לא יכלה לקחת אותי לחדר השכור שבו התגוררה עם בתה, שהיתה צעירה ממני בדיוק בארבע שנים, שכן הדבר היה מעורר חשד. צריך היה לחפש ללא דיחוי איזה מקום, ולו רק ללילה אחד או שניים, עד שיימצא איזה פתרון לטווח ארוך יותר. אינני זוכר היטב את ההשתלשלות הכרונולוגית של נדודי בצד הארי, אינני יכול לשחזר את סדר האירועים המדויק, ולכן אינני בטוח אם אז, או לפני כן, שהיתי כמה ימים אצל איזה זוג שהתגורר כמדומה באוחוטה. לצערי אינני יודע את שם משפחתם, גם אז לא ידעתי, אבל אצרתי אותם בזיכרוני בהכרת תודה. פתאום מצאתי את עצמי במציאות אחרת, בבית שיפה בו וחם בו, ויושביו כולם מתייחסים אלי בלבביות ובנועם. גם המבוגרים וגם הצעירים – שכן במשפחה הזאת היו שני ילדים מתבגרים – נער בן שמונה־עשרה, שלמד באיזה בית ספר, אבל לאמיתו של דבר לקח חלק בפעילות מחתרתית (נדמה לי שהוא סיפר על קורותיו שם להוריו, בלי לתת את דעתו על נוכחותי, הרי הילד ממילא לא יתפוס כלום!) וכן גם נערה מעט צעירה ממנו, והיא בעיקר זו שהשגיחה עלי.

פסק הזמן האידילי הזה ארך זמן קצר. ביום שעליו אני מספר חיפשו עבורי מקום כלשהו; אני סבור שאכן אז, בסיועה של אירנה סנדלר הנפלאה, היחידה במינה, ניסו להסדיר את נסיעתי לטורקוביצה. התהלכתי בעיר עם מריה, אינני מסוגל לשחזר את המסלולים, אני יודע רק שהדבר קרה במרכז העיר, גם אינני יכול לומר מה היתה מטרתה הקונקרטית של השוטטות, הרי באותם ימים לא נהגו לצאת לרחוב, אלא רק במקרים של כורח קיצוני. שמורה בזיכרוני אפיזודה קצרה, שארכה לא יותר מרבע שעה, אבל דומה שמן הראוי לספר עליה אחרי שנים כה רבות.

מריה היתה חייבת לטלפן לאיזשהו מקום, ונכנסנו למגדנייה קטנה, כי מריה חשבה שיש שם טלפון. אבל הסתבר שלא היה שם טלפון. בנסיבות הללו החליטה מריה להשאיר אותי שם לבד לכמה דקות, אפילו קנתה לי עוגת שמרים, בחרה עבורי את השולחן החבוי ביותר מהעין, ששכן בפינה אפלולית למדי, ואמרה שמיד, כשרק תסדיר את העניין, תחזור. המידע נמסר לאשה שקיבלה את פנינו, מן הסתם בעלת המקום. במקום הזעיר לא היו יותר מחמישה שולחנות קטנים, מספר האנשים היה מועט, ויכולתי לשמוע כל מה שדיברו ביניהם. בהתחלה נדמה היה לי שהעניינים רגועים, אני יושב לי בשקט כמו עכבר בפינתו, מחכה כמו שהורו לי – ולמרבית המזל לא קורה כלום, אני מכרסם לי את העוגה, ומה שהנשים מלהגות בינן לבין עצמן (גברים לא היו שם), אינו נוגע לי. אבל כעבור כמה רגעים לא יכולתי שלא להבחין שהדברים לובשים צורה אחרת, שתשומת הלב ממוקדת בי. הנשים – ספק עובדות המקום ספק לקוחות – התגודדו סביב בעלת הבית ולחששו משהו. אבל הן גם סקרו אותי בתשומת לב רבה. הייתי כבר ילד יהודי מנוסה בהסתתרות ומיד קלטתי מה פירוש הדבר ועל מה הוא עלול לבשר. מפלס הפחד עלה לגבהים.

חשתי בגופי ממש את עיניהן הבוחנות, כאילו הצליפו בי, הנשים לפתו אותי במבטן כאילו הייתי יצור מזן משונה, המערער, בעצם קיומו, את חוקי הטבע – וכאילו עליהן להחליט תוך רגע מה לעשות בי, כי הרי הדברים אינם יכולים להימשך כך. שברי השיחות שהגיעו לאוזני היו ברורים דיים, כך שלא היו לי אשליות – בי אמורים הדברים. כרגיל במצבים כאלה, רציתי יותר מכל להיבלע באדמה. שמעתי: “יהודון, בטח שזה יהודון”…“היא ודאי לא, אבל הוא – יהודון”…“זרקה לנו אותו והסתלקה”… הנשים נועצו ביניהן מה לעשות איתי. בעלת המקום פתחה דלת שהובילה לירכתי החנות, שם מן הסתם היה מקומה של המאפייה, וקראה: “הלה, הלה, בואי תראי”. ואחרי זמן מה התייצבה אותה הלה, אין ספק שנשלפה מעבודתה, לבושה סינר זרוע בלא מעט שיירי קמח. חיכו לשמוע מה תפסוק, נראה היה שדעתה נחשבת, אולי היתה בעלת סמכות בנושאים שונים, או אפילו מומחית בענייני גזע – ברמה של המגדנייה, שבשבילי חדלה כבר להיות מקום רגוע ושקט. מכל מקום, נוסף עוד זוג עיניים שנקבו אותי כמו קרני רנטגן.

השתדלתי לא לחשוב איך ייגמר העניין, התכנסתי בתוך עצמי, הגעתי למצב שלפעמים אנו שוקעים בו כשהפחד שולט בנו, מצב של מעין אדישות ושיתוק פנימי, מצב מוזר אבל מובן במידה מסוימת, שכן כאשר אדם נקלע לנסיבות כאלה – אפילו אם אינו אלא ילד רך בשנים, כמוני אז – הוא מודע לכך שאין לו שום השפעה על גורלו, שבמובן מסוים כמוהו כעצם דומם. לא יכולתי שלא לחוש בזה, מצבי הורע מרגע לרגע. הנשים כבר לא הסתפקו בבחינתי ממרחק, לא הסתפקו בשיקול דעת קיבוצי בדבר מוצאי בלי להתקרב אלי יתר על המידה, אולי רצו למצוא ראיה מוצקה, חתרו להוכחה ניצחת לפני שיגיעו לכלל החלטה (ולא הוצאתי מכלל אפשרות שכבר הגיעו). הרי שמעתי מה אמרה אחת מהן: “צריך להודיע למשטרה”.

הגברות המסוקרנות שעייפו מהתדיינויות התקרבו, ניגשו לשולחן שלידו ישבתי. התחילה חקירה ודרישה. תחילה שאלה מישהי איך קוראים לי. היו לי מסמכים מזויפים, כבר למדתי את הנתונים החדשים – ועניתי באדיבות. אחרת התעניינה מה קירבתי אל הגברת שהביאה אותי לכאן – עניתי שוב, הפעם את האמת. מאוחר יותר למדתי שהמהלך הבא בתחקורים מעין אלה היתה בדרך כלל הדרישה: הגד את אחת התפילות הנפוצות ביותר; זוהי אבן בוחן טובה מאוד, המאפשרת לקבוע לאלתר – קתולי או לא־קתולי, פולני או לא־פולני, עלי מכל מקום פסח שלב זה, אולי מפני שאחר הכל הנשים לא היו מיומנות בתחקור. והן המשיכו להמטיר עלי עוד ועוד שאלות: מה קורה עם ההורים, מהיכן אני, היכן הייתי בזמן האחרון, לאן אני מתעתד ללכת… וכולי. הן השתדלו להציג את שאלותיהן בנחת, לפעמים ממש במתיקות, אבל לא הנחתי לעצמי ללכת שולל אחר נימה זו, ובעצם לא היה צורך בכושר הבחנה מיוחד כדי לחוש שמסתתרות מאחוריה חמת זעם ותוקפנות. הן דיברו אלי כמו שמדברים עם ילד – ובה ובעת כמו שמדברים עם חשוד או אפילו ממש עם פושע. עכשיו, אחרי שנים, אני חושב שבשורש התנהגותן לא היו דחייה או שנאה לשמן, הן חששו מהצרה שנפלה פתאום על ראשן, והיו מוכנות לעשות הכל – בכל דרך אפשרית ובכל מחיר – כדי להיפטר ממנה. ידעתי שלהיפטר מהצרה פירושו להיפטר ממני.

הנשים הציגו לי כל מיני שאלות, שלמעשה כבר הפסקתי לענות עליהן, לפעמים רק הפטרתי “כן” או “לא”. על שאלות רבות לא הייתי מצליח לענות, על אחרות פחדתי לענות, ולו רק כדי שלא להסתבך, לא להסגיר עובדות שיגררו עמן סתירות, וכך לחשוף לגמרי את זהותי. הגיעו לאוזני לא רק שאלות שכוונו אלי, אלא גם הערות ודעות שהנשים הכבודות השמיעו בצד, כביכול בקול נמוך יותר, רק בינן לבין עצמן, אבל באופן שלא יכלו לחמוק מאוזני. המילה המאיימת “יהודון” היתה השכיחה ביותר, אבל גם חזר ונשמע המשפט הנורא מכל: “צריך להודיע למשטרה”. הייתי מודע לכך שהודעה כזאת פירושה גזר דין מוות. לו ידעתי אז משהו על המיתולוגיה הים תיכונית, אין ספק שהייתי מדמה בנפשי שנפלתי בידיהן של אלות נקמה, המבקשות לקרוע אותי לגזרים. אבל האם זוהי השוואה קולעת? הרי הגברות הללו לא היו אחוזות שנאה בלתי נשלטת, לא היו חדורות שאיפת נקם, שהרי לכאורה לא היה להן על מה להתנקם בי, הן היו נשים נורמליות, רגילות, אמיצות והגונות על פי דרכן, אין ספק שהיו חרוצות, טרחו בזיעת אפן לפרנס את משפחותיהן בתנאי הכיבוש הקשים; אינני מוציא מכלל אפשרות שהיו גם אמהות ונשים למופת, אולי גם נשים מאמינות, שהצטיינו בקשת של מידות טובות. הן נקלעו למצב שנתפס בעיניהן כקשה ומאיים, ורצו להיחלץ ממנו. אבל הן לא שקלו באיזה מחיר. אולי זה חלף בדמיונן, שהרי אי־אפשר שלא ידעו איך היו הדברים מסתיימים לו “הודיעו למשטרה”, או אולי חרג מעבר לגבולות השגתן המוסרית.

כעבור כרבע שעה חזרה מריה, שהיעדרותה ארכה מעט יותר משהניחה; היא התקשתה למצוא מקום לטלפן ממנו. שובה הציל אותי, אבל אני חושב שגם מלבן של הנשים נגולה אבן, הצרה נעלמה לה. כשראתה מריה את מעגל הנשים שהתאספו סביב שולחני, תפסה בו ברגע מה קורה. היא לקחה את ידי, ומיהרנו לצאת משם. נחלצתי בעור שיני.

שעה שחורה    🔗

את הסיפור הזה סיפרתי לא פעם לאנשים שונים, מזמן רציתי גם להעלותו על הכתב כעדות לימים ההם, אולם תמיד מנע אותי משהו ממימוש התוכנית, התגוננתי מפניה, כאילו עצם תהליך הכתיבה יקים בי לתחייה את האירועים על כל אימתם. אני מודה שגם היום אני מתקשה לגשת למלאכה זו, אבל אני חייב להתגבר על המעצורים, הרי אינני רוצה שהאירוע הזה יישאר תקוע תמיד רק בתוך ראשי. אי יכולתי להתגבר על עצמי במשך שנים הושפעה גם מסיבות ספרותיות ייחודיות. חששתי שהמעשה האותנטי הזה יתאים את עצמו בניגוד לרצוני לדגם מסוים, שהרי קיים ארכיטיפ קדום, המופיע בעיקר באיקונוגרפיה, אבל יש לו גם ביטויים רבים בספרות, ומוצג בו משחק של אדם עם המוות. במשחק, בעיקר בקלפים או בקוביות, ההתמודדות היא על הערך הגבוה ביותר. אני באמת ובתמים שיחקתי בשח, אבל לא עם המוות עצמו, אלא עם גבר צעיר שהחליט לדון אותי לכליה ודאית. משחק שח בין ילד ל"שמלצובניק"¹ יכול להיתפס כהמצאה ספרותית זולה, גרסה חדשה ותמוהה של מוטיב ארכאי, ולמרות זאת אין בסיפור שלי פירור אחד של בדיון, אין בו תחבולות עלילתיות, ואם מקננת בו “ספרות”, הרי זה בעקיפין, במקרה, בניגוד לכוונותי. אני מספר על מקרה שאירע בזמנים שיכלו להתרחש בהם דברים משונים מהסוג המזוויע ביותר. ואכן זה מה שקרה.

זמן קצר אחר היציאה מהגטו, בתחילת שנת 1943, השתכנו שלושתנו – אני עם אמי ועם דודתי תאודורה – בעליית גג ברחוב סרברנה, הווה אומר, במרכז ורשה. הבית היה ישן והרוס, ועליית הגג – במצב עלוב. אינני יודע מי מצא לנו את המקום, נדמה היה שהוא בטוח למדי, קיווינו שאיש לא יבחין בקיומנו ושלפחות למשך איזה זמן יתאפשר לנו להסתתר בו. עליית הגג היתה ריקה, לא היה בה שום רהיט מלבד שני שרפרפים, על הקירות השתרגו קווי עובש, החשמל נותק כנראה, גם חימום לא היה (החורפים בזמן הכיבוש התאפיינו בקור עז במיוחד), ואת החימום סיפקה ה"עז" המוכרת כל כך, תנור קטן מברזל עם צינור ארוך. ישנו על מזרני תבן. התנאים הפרימיטיביים הללו לא עוררו תלונות, הכי חשוב היה שיש לנו בכלל מקום מחסה, הודות לארבעה הקירות הקלופים לא היינו מחוסרי בית, כלומר נידונים למוות מהיר וּודאי.

מלאו לי שמונה שנים והייתי מודע היטב לנסיבות שאליהן נקלעתי. הפחד הוא מורה מעולה, המזרז את ההתמצאות, מיטיב להבהיר לאדם למה נידון – ועוקר לא רק דמיונות וחלומות ילדותיים, אלא גם אינו מאפשר לגבש התעניינויות ילדותיות. פנאי היה לי למכביר, שקעתי בבטלה גמורה, שכן לא יכולתי למלא את הזמן בדרכים המתאימות לגילי. בתקופה מסוימת בגטו, לפני שהתחילו האקציות, כאשר לא דיברו עדיין על אומשלגפלאץ ועל טרבלינקה, התחלתי לבלוע ספרים. אבל בסרברנה לא היתה תחת ידי אף לא מילה מודפסת – מלבד ספר תפילות קטן שמישהו נתן לי, שהייתי צריך ללמוד ממנו את תפילות היסוד, כדי שבמקרה הצורך אוכל לומר את “אבינו בשמים”, “אווה מריה”, “אני מאמין” – ובכך להוכיח שאינני יהודי. ידע של טקסטים קדושים, שאדם קתולי מכיר מילדותו באופן מובן מאליו, ושאמור היה לשמש אבן־בוחן, לא הועיל כמדומה לאיש, ובכל זאת נפוץ לימודם בצד הארי מתוך סברה שיש בזה מעין הֶכשר, ולפחות בנסיבות מסוימות, אולי יהיה זה קרש ההצלה האחרון. וגם אני למדתי בעל פה את התפילות, שלא אמרו לי דבר, לא היו יותר מרצף פסוקים שחובה לרכוש בהם שליטה, ובקושי הכנסתי לי אותן לראש; באותו זמן הייתי אטום, כאילו נעצרה התפתחותי. התפילות ששיננתי בלי להבינן ממילא הסתברו ברגע המכריע כחסרות תועלת, הנוגש שלנו לא פקפק כלל מי אנו, ולא היה לו צורך בשום אישורים. אפילו אם הייתי מדקלם יפה להפליא את מחצית הקטכיזם, הדבר לא היה עושה עליו רושם גדול.

בכל זאת היה איתי משהו שנועד להנעים את הזמן הנורא – משחק שח. למדתי לשחק מוקדם, עוד בגטו; זמן קצר אחרי תחילת המשלוחים לטרבלינקה, כשהתחילו להחביא אותי בכל מיני מקומות, זה היה עיסוקי העיקרי. על יסודות המשחק השתלטתי בנקל, אינני זוכר מי הקנה לי אותם, אבל ברור שלא היה לי שותף למשחק. מישהו נתן לי במתנה ספר שח עבה, שתיאר מהלכי תחרויות שנערכו בין אומנים גדולים. בלהט רב חזרתי על המהלכים על גבי הלוח שלי, נמשכתי אחר המתח שבמשחקים המפורסמים, הזדהיתי פעם עם השחקן האחד ופעם עם האחר. אבל בעליית הגג ברחוב סרברנה הספר כבר לא היה בידי, הוא נותר בגטו, לא יכולתי לקחת אותו אתי כשהתגנבנו אל מעבר לחומות. בכל זאת היו לי כלי שח קטנים מעץ, ששמרתי בקופסת קרטון מרופטת (עד היום זכור לי צבעה הכחול הדהוי), וגם לוח שחמט בלוי. ושיחקתי לבד עם עצמי, שיחקתי במשך שעות, כי זה היה עיסוקי היחיד. אין ספק שהדבר גרם לי הנאה. היום כבר אינני מסוגל להסביר לעצמי איך ידעתי לחלק לשניים את התפקידים ואת האהדה, אבל עובדה שזו היתה דרכי העיקרית למלא את השעות המייסרות והריקות. לא יכולתי לצאת לחצר, לא יכולתי לפגוש ילדים בני גילי ולשחק אתם, לא היה איתי אף ספר – לבד מספר התפילות הקטנטן, שהייתי צריך ללמוד מתוכו את התפילות החשובות ביותר.

וכאשר פעם שיחקתי כך עם עצמי, דפק מישהו על הדלת. דפיקה לא צפויה, שלא נקבעה מראש, לא בישרה טובות, וזו שנשמעה עכשיו בקול היתה לא ידידותית בעליל, דפיקה תוקפנית, חזקה, בטוחה בעצמה. כך דופק מי שאינו בא לעזור, כך דופק מי שרוצה לקרוא אותך לסדר. התאבנו מפחד, אבל לבסוף פתחנו את הדלת, שאחרת היתה נשברת. במקרה הטוב זה היה יכול להיות שומר הבית, שבא כדי לזרוק אותנו מעליית הגג, הרי היינו דיירים מחתרתיים, לא רשומים בשום מקום, למרות שלמישהו שילמנו בעבור המחסה הזה. אבל זה לא היה השומר, בדלת עמד גבר צעיר לא־מוכר, לבוש למהדרין בסגנון אופנת המלחמה. לא יכולנו להשלות את עצמנו באשר לכוונותיו, לא היה ספק שנלכדנו. הגיע הזמן להיפרד מהחיים.

כבר על המפתן הודיע הברנש שהוא יודע מי אנו ומטעם זה ימסור אותנו לידי הגרמנים. הניסיונות לשכנע אותו שטעה – הרי כל המסמכים שלנו כתקנם – היו כמובן ללא שום תועלת, ללא תועלת היו גם בקשותינו. הגבר הצעיר היה נחוש בדעתו, חירש לתחנונים ולטיעונים. אינני יודע אם הכרתי כבר אז את המילה “שמלצובניק”, ואם לא, הרי באותו יום של חודש ינואר הבנתי את פירושה ולמי היא מתייחסת. עד מהרה עלתה לדיון שאלת הכופר. אבל לא היה בידינו שום דבר בעל ערך ולא כסף, הפרוטות העלובות שעמדו לרשות שתי הנשים למקרים של פלישה לא־צפויה, ודאי לא היו משביעות את רצונו של האורח הלא־קרוא, הן הספיקו אולי לשתי כיכרות לחם ולליטר חלב. דחוף היה למצוא מיד משהו שיאפשר לנו לפדות את עצמנו. ברשותו של אבא, שהתחבא אז בחלק אחר של העיר, היו עדיין סכום כסף כלשהו ושרידי תכשיטים שהחזיק ל"שעה שחורה"; היו אלה הרזרבות החיוניות, שעשויות היו להתגלות כמחיר החיים. קשה היה להעלות על הדעת שעה שחורה מזו שפקדה אותנו בעליית הגג שברחוב סרברנה, כאן כבר כמעט נמחק הגבול בין החיים למוות, והמשחק ניטש על הדבר שאין חשוב ממנו. לבסוף, אחרי משא ומתן ממושך, הוחלט שתיאודורה תצא העירה, תיצור קשר עם מישהו ותביא את דמי הפדיון, ואני עם אמא נישאר כבני ערובה בעליית הגג. השמלצובניק הסכים ברוב טובו למהלך דברים זה.

חיכינו זמן רב, אינני יכול לומר כמה שעות, אבל לבטח זמן רב – ולא רק מפני שהשעות התמשכו מעצם הציפייה האיומה, אלא מפני שלא ידענו מה עתיד לקרות, האם יימצא הפדיון ואם אחרי שיקבל אותו השמלצובניק לידיו לא יוביל אותנו לגסטפו. לא ברור היה לנו איזה טיפוס של בריון הוא, האם חשוב לו רק הכסף שיוציא מידינו, או שהוא גם אנטישמי מושבע, הרואה את ייעודו בגילוי ובהכחדה של יהודים מסתתרים בצד הארי. אילו הסתבכנו עם שמלצובניק מהסוג האידיאולוגי, היו סיכויינו לצאת חיים מצטמצמים לאפס.

בזמן הציפייה המתמשכת הוא ישב על אחד משני השרפרפים, לא פשט את בגדיו, היה קר בעליית הגג שלנו; מאז שהגיע, איש כבר לא טיפל ב"עז", שהספיקה לכבות. עד היום אני זוכר את מעילו, אפור כהה, עבה, עשוי בד בדוגמת אשוח. מוזרות הן דרכי הזיכרון, המלבוש החורפי הזה שלו נחרת בי עמוק יותר ולאורך זמן ממושך יותר מאשר פניו; נראה שאלה לא התייחדו במאום, זולת אולי בשפמפם גזוז קצר, כזה שתורת הפרצוף המצויה מייחסת בדרך כלל לנוכלים. הוא ישב בשקט, לא דיבר אתנו, מעת לעת ביטא קוצר־רוח, התלונן שכל זה ממושך מדי, שהוא מבזבז ללא צורך את זמנו היקר. הכי ברור היה שהשתעמם.

ואני לא עשיתי כלום. ישבתי על המזרן כשראשי ריק ממחשבה, קשה עם זאת לומר שהשתעממתי, הפחד אינו ידיד לשעמום; הייתי ילד יהודי בעל ניסיון, תפסתי מצוין את המצב, ידעתי מה פירוש המילים “למסור לגסטפו”. לא היו לי אשליות, הייתי מודע לכך שהיום הנורא הזה יכול להסתיים במוות. בעליית הגג שררה דממה, שבלי הגזמה יאה לכנותה דממת מוות. ברגע מסוים ראיתי על המעקה את קופסת השח שלי, פרשתי את הלוח על המזרן, אבל ברור שלא הייתי מסוגל לעשות אף צעד שיש בו מידה כלשהי של היגיון. הזזתי את הכלים כה וכה, כנראה רק כדי למלא במשהו את הציפייה הנוראה ולהיחלץ ולו רק לרגע משליטתו של השקט המצמית.

פתאום קרה משהו לא צפוי: השמלצובניק המשועמם הציע שנשחק בשח. אינני זוכר את המשחק, לאיזה צד היה סיכוי לנצח, אבל אני יודע שלא סיימנו אותו, כי כאשר הלך והתקרב לסיומו, חזרה תיאודורה. השמלצובניק התעניין כבר רק בשלל, שנאלץ לחכות לו כמה שעות. בהתחלה התכעס על שהסכום קטן מדי, אבל לבסוף לקח אותו ויצא. רציתי לכתוב “עזב אותנו בשקט”, אבל מיד קלטתי שהביטוי הזה אינו תואם את המצב, מצלצל מזויף – ולא רק מסיבות מהסוג הכללי, שהרי אנו, הנידונים, לא יכולנו באותם ימים לדעת אף רגע אחד של שקט. הביטוי מצלצל מזויף גם ביחס לסיטואציה המסוימת הזאת, הרי היה עלינו להשיב על השאלה הגורלית: מה הלאה?

היה ברור שלאחר צאתו של השמלצובניק אסור לנו להישאר אפילו לרגע בעליית הגג, שנחשפה מסודיותה, או – כמו שנהגו לומר אז – “נשרפה”. לא יכולנו להיות נאיבים עד כדי כך שנאמין שהשמלצובניק לא יחזור עוד רגע או שלא יבוא מחר בבוקר. לא יכולנו גם לדחות אפשרות אחרת – שישלח חבר והכל יתחיל מחדש, אבל בלי ספק יסתיים אחרת, שכן השעה השחורה הבאה תהיה ללא עוררין האחרונה. זה כבר לא היה משחק שח וקשה היה לנחש באילו כללי משחק מחזיק השמלצובניק (אך את סיום המשחק אפשר היה לחזות בנקל), האם הוא סבור שבמקצועו מותר הכל, או שהוא סחטן מהסוג ה"הגון", שאינו פוקד פעם שנייה את אלה שכבר הוציא מידיהם את הכופר.

באותו יום לא יכולנו לעזוב את עליית הגג ברחוב סרברנה, שעת העוצר התקרבה, ואם היתה תופסת אותנו ברחוב, היינו מסתכנים עוד יותר. פירוש הדבר היה מוות במקום. לא היה לנו לאן ללכת, ונשארנו אפוא במקום “השרוף” עד לזריחת החמה. יצאנו משם רק כשנגמרה שעת העוצר. כמעט לא היו לנו חפצים, אמא ודודה תיאודורה לקחו איתן איזה צרורות קטנים, ואני החזקתי ביד את הקופסה עם כלי השח שבהם שיחקתי עם זה שחרץ את דיני ללא נקיפות מצפון, אם כי ברור שלא היה מוציאו לפועל הבלעדי. החל עתה שלב חדש בבריחה מהמוות, שנבע, כפי הנראה, יותר מקשר אינסטינקטיבי לחיים מאשר מהכרה באפשרות של הצלה. כל התקופה ההיא, בלי תלות באיזה צד של החומות היינו, הפכה לשעה שחורה אחת גדולה, ואם הצטיירו בה איזה תווים, הרי זה רק בגווניה.

ובהרהור זה יכול הייתי לסיים את הסיפור על דבר שקרה ביום אחד בחודש ינואר בשנת 1943 לספירת הנוצרים בעליית הגג שברחוב סרברנה, ובכל זאת אני מרגיש צורך להוסיף משהו. הייתי רוצה להוסיף שכל הזמן ניצבת לנגד עיני דמותו של השמלצובניק, כל הזמן אני רואה את הגבר הצעיר והגבוה, שבחר לו את הדרך הנוראה ביותר להרוויח את כספו, שכן אין ספק שכך אפשר לתאר מעשה סחיטה של נידונים לכליה. לפעמים אני מתייחס אליו לא רק כאל אדם קונקרטי, אלא גם – ואולי קודם כל – כאל אבטיפוס מסוג מסוים, ייצוג אמפירי של שפלות ימי הכיבוש. כל אזכור מקרי של מעשי הסחיטה הללו דולה מעמקי זיכרוני דווקא את הטיפוס ההוא.

ועוד מילה על כלי השח. מרחוב סרברנה הוצאתי אותם בקופסת הקרטון המרופטת, אבל אינני זוכר מה קרה להם אחר כך, באילו נסיבות איבדתי אותם. נדמה לי שהם נעלמו זמן קצר אחרי שעזבנו את עליית הגג בישת המזל, בשלב מסוים של נדודי. והעובדה ששכחתי היא משמעותית ואופיינית. עד לא מזמן השח היה בשבילי בעל ערך עצום, הודות לו הצלחתי למלא את הזמן במחבוא. אבל פתאום הפסיק לעניין אותי, שוב לא היה נחוץ לי. הלהיטות גזה לה. אולי משום ששקעתי באדישות ושום דבר כבר לא משך או עניין אותי, התקיימתי קיום צמחי, קהה, כאילו התנדפו ממני כל תבונה וכל כישרון למחשבה. אבל אני סבור שבשינוי הפתאומי מילא תפקיד מכריע משחק השח ששיחקתי עם השמלצובניק. הווה אומר עם המוות, שבפעם הזאת לא לבש את דמות השלד עם החרמש אלא דמות של גבר צעיר וגבוה עם שפמפם גנדרני גזוז קצר.