קובץ סיפורים על מכאובי המלחמה בעורף הישראלי

מזה שנים הגדיר צירוף המילים “המצב הישראלי” את מצבה המיוחד של מדינת ישראל במזרח־התיכון כמדינה המכשילה את יוזמותיהם של הקיצוניים מבין עמי־ערב למחוק בכוח הזרוע את המדינה הריבונית של העם היהודי בארץ־ישראל.

בניגוד לסופרים ישראליים רבים שהעדיפו שלא להתמודד עם נושאי “המצב הישראלי”, ופנו לכתוב על נושאים שהמחלוקת עליהם מועטה יותר, והם נושאי “המצב היהודי” ו"המצב האנושי", משתייך בני ברבש לסופרים שלא עקפו את המסלול הנושאי הזה גם בסיפוריו וגם בתסריטים שכתב במקביל לתעשיית הקולנוע המקומית. הוא החל בכתיבת סיפורת רק אחרי שבעצמו נפצע קשה במלחמת 1973, ומסיבה זו צירפתי אותו, במיפוי המשמרות הספרותיים, אל סופרי “הגל המפוכח”, סופרי המשמרת השלישית בתולדות הסיפורת הישראלית, זו שהתגבשה בהשפעת אירועיה ותוצאותיה של מלחמת 1973¹.

בזכות היצמדותו העקבית בספריו לנושאי “מצב הישראלי”, התבלט בני ברבש גם במשמרת זו כסופר שביטא בהם תמיד את השקפתו החילונית־ציונית, המסתייגת מחזונות שהינם משיחיים בעיניו (ראה הסאטירה שלו על המתנחלים בספרו “המפץ הקטן” - 2010). גם כאשר השקפתו זו לא היתה מקובלת על כל קוראיו, היתה ראויה תמיד להישמע בחברה הישראלית. ולכן, היה צפוי שיקדים אחרים גם בפרסום קובץ סיפורים על מלחמת “חרבות ברזל”.

ואכן, בקובץ “הקפות שניות”² שהופיע כאשר מלחמת “חרבות ברזל” היתה עדיין בעיצומה, ניסה ברבש לתאר את המלחמה הזו מתוך הפרספקטיבה שצבר במשך כחמישים שנה על השפעת המלחמות על העורף בחברה הישראלית. היצמדות זו שלו למתרחש בעורף הישראלי, במהלכן של מלחמות או אחרי סיומן, היא שתיתן לסיפורי הקובץ הזה, ובוודאי לטובים מביניהם, קיום גם בעתיד.

מניין ההקפות בסיפורי הקובץ הנוכחי

אילו התמקד בני ברבש בספרו החדש “הקפות שניות”, רק בתיאור החיים בעורף החברה הישראלית במהלך מלחמת “חרבות ברזל” (2025–2023), היה הקובץ מגיע לכרך צנום בן כ־150 עמודים, אך הכרך הגיע למספר העמודים הנוכחי שלו על־ידי הוספת כ־70 עמודי הסיפור “הקפות”, שהוא ספור קצר־ארוך מתוך ספרו הקודם של ברבש, “מצבים בפוטנציה”, שהופיע ב־2022, בנימוק שאת הסיפור הזה, ששמו הקודם היה “גבעה 24 אינה עונה”, הוא שיכתב אחרי 7 באוקטובר 2023.

מתן השם “הקפות” לסיפור הקצר־ארוך מהספר הקודם, סיפור שעלילתו מספרת על החבֵרוּת שהתמידה בין לוחם שנפצע במלחמת יום־כיפור משנת 1973 ובין לוחם אחר מאותה יחידה במשך חמישים שנה, וגם הצבתו של הסיפור הזה תחת השם “הקפות” בסוף הקובץ הנוכחי, שכל פרקיו מתרכזים במלחמת 7 באוקטובר 2023, בוצעה כדי להצדיק את השם “הקפות שניות” שבחר המחבר לספרו החדש.

הצֵרוף “הקפות שניות” מגדיר מזה דורות מנהג המתקיים בבתי־הכנסת בסיום חג סוכות, לקיים מספר סבבים של ריקוד עם ספרי־התורה, כדי לבטא את האמונה בעתיד המסופר בהם על צמיחתו של עם־ישראל מעם של עבדים במצרים לעם חופשי במולדת שיועדה לו בארץ־ישראל. את עוצמת האמונה הזו ביטא המשורר יצחק למדן (1954–1899), בשירת החלוצים של דורו סביב המדורה בפואמה “מסדה” (פואמה שאותה פירסם בתרפ"ז־1927): “לא נותקה עוד השלשלת, / עוד נמשכת השלשלת / מני לילות שמחת־תורה / אלי שמחת־מסדה”.

לפיכך, עצם הוספת הסיפור מהספר הקודם, ולא כל שכן: גם פרסומו תחת השם החדש “הקפות”, נועדו להצדיק את שם הקובץ הנוכחי “הקפות שניות”, על־ידי חיבור מלחמת 1973, שהיתה בהגדרת המחבר “ההקפה הראשונה”, למלחמת 2023, שהיא “ההקפה השנייה”.

ההשוואה בן שתי ההקפות

אף שחמישים שנה מפרידות בין שתי המלחמות, יעידו ציטוטים אחדים מהרומאן הראשון של בני ברבש, “היקיצה הגדולה” משנת 1973, שלא חל שינוי עקרוני ביניהן. בציטוט הבא סיכמה בתיה הנדלסמן, את “המצב הישראלי”, המסוכן והמאכזב, באוזני בעלה, ליד מיטת בנם, אסף, המחלים מפציעתו הקשה בחזית: “הסתכל מסביב וראה מה הקמתם. מחנה ריכוז. משלושה כיוונים גדרות־תיל ואויבים הקמים עלינו להרגנו ומן העבר הרביעי ים ההולך ונעכר - - - ובתווך עם מסוער ומפולג, מחנות המומים, פַנָטיזם לצד אדישוּת”.

במרי־לבה ביטאה אותה אמא כבר ברומאן הראשון של ברבש את דעתו על "המצב הישראלי: “אתה ודאי זוכר - - - את הדיבורים הנאצלים על הדור החדש שיגדל כאן בארץ חֶמְדת אבות. להפוך את הפירמידה החברתית על ראשה צריך, כך קבעתם. להשתחרר מהגלות המנוונת. וּרְאה מה צומח כאן בסְפַּרְטָה שלך”.

קביעותיה אלה של אמא ליד מיטת הבן הפצוע, ברומאן של ברבש שהופיע לפני 50 שנה, מהדהדות בסיפור “המבשר”, שברבש הציב אותו בפתח הקובץ הנוכחי. “המבשר” בסיפור הזה הוא בעצמו “נכֵה צה”ל, שאיבד בתאונת אימונים את רגל ימין מתחת לברך ואת אחת מאשכיו, וכיוון שנגרע מיחידתו הלוחמת, התנדב להמשיך במילואים בכל תפקיד שיוטל עליו" (עמ' 34). ולכן הוא מוזעק כבר 14 שנים ליום מילואים, במקביל לעיסוקו כמנהל בית־ספר תיכון, כדי להודיע למשפחות על האסון שפקד אותם.

משום כך, גם במלחמה הזו סמכו מפעיליו בצבא על הניסיון שצבר כ"מבשר" במלחמות הקודמות, כאשר הטילו עליו להודיע את הבשורה המרה למשפחה של בוגר התיכון שלו. הוריו של הנופל הכירו היטב את סיפור נֵכותו של המחנך המנוסה וגם את תוכן החינוך שהעניק לתלמידיו, ולכן נשאר ללא־מענה להתפרצותה של האמא השכולה כלפיו: “אולי כדאי שתפסיק לספר לילדים על העתיד שמזומן להם כשבאותה נשימה אתה מעודד אותם להתגייס ליחידות קרביות - - - שלוש שנים טחנתָ לנו ולהם את המוח. אתה מוכר להם סיפורים על העתיד המבטיח שמחכה להם, ובסוף אתה פשוט שולח אותם למות”.

זיקה כזו בין שתי המלחמות מובלטת בקובץ הנוכחי גם בין מאמר־הדעה “סטטיסטיקה” לבין הסיפור הקצר־ארוך “הקפות”, שכאמור צורף אליו מהספר הקודם: “על פי נתוני אגף ההנצחה במשרד הביטחון פזורים היום ברחבי הארץ 2.900 אתרי הנצחה ואנדרטאות, המנציחים 23,085 אלף חללי מערכות ישראל. זה יוצא בממוצע אנדרטה לכל 8 נופלים. באירופה, לשם השוואה, היחס עומד על אנדרטה אחת לכל 10,000, על־פני שטח נרחב יותר” (עמ' 191).

אלא שמאמר־הדעה אינו מסתפק בסיכום עובדתי זה, אלא גם מנבא שהמלחמה הנוכחית תארך עד שנת 2028, ובהסתמך על כלי־הניבוי של הסטטיסטיקה משער בו ברבש, שעד אז יתווספו לחישוב של נזקי כל המלחמות הקודמות מספרם של ההרוגים, הפצועים ופגועי־הנפש ממלחמת “חרבות ברזל”.

מסקנות ברוח “סטטיסטיקה” זו משתמעות גם במאמרי־דעה נוספים, כגון: “זוג או פרט” ו"דרושה שפה". שניהם לא הופכים לסיפורים בעזרת האירוניה המאולצת בין תוכנם לבין סיומיהם. לעומת זאת הועיל השימוש באירוניה לסיפור “האישה שגילתה מחדש את הדמעות”, אף שכותרתו דווקא הזיקה לו.

מעשה באלמוני ובאישה בוכה

בעלילתו הקצרה של הספור רואה גבר “אישה שיושבת מול הים ובוכה”, אשר אוחזת בידה עיתון שבעמוד כותרתו מופיע צילום של לוחם צעיר שכבר אמש הודיעו על נפילתו בחזית. הגבר איננו יודע את הפרטים ש"המספר יודע־כל" מסר לקורא על האישה הזו, ש"היא בת שישים וחמש. רווקה. מנהלת חנות ספרים. מסודרת כלכלית" אשר “אחותה הצעירה גרה כבר ארבעים ואחת שנים בעיר קטנה באוקלהומה” וגם אחיה התנתק ממנה, אחרי שהפסיד במשפט שהגישה נגדו במאבק על הירושה - ניתוק שבעטיו "הוא לא יודע שבצוואתה היא מורישה את דירתה ואת חסכונותיה לילדיו”.

הבכי של האישה מתפרש לגבר הזר, כתגובה רגשנית של אישה מבוגרת לתוכן הידיעה בעיתון הפרוש על ברכיה - “בעיתון מתנוססת תמונתו של סרו צעיר, מפקד צוות ביחידה מובחרת. הלווייתו נערכה אתמול בנתניה”, ולכן הוא פונה אליה כדי להרגיע אותה הן בשאלה “הכרת אותו?” וגם במעשה מנחם: הוא מציע לה חצי קרואסון משקית־הנייר שלו. תחילה סירבה, אך אחר־כך נענתה האישה לשידולו: “חייבים להמשיך לחיות - - - בשבילם”, ונגסה בפיסת המאפה שנתן לה.

הגבר האלמוני לא ידע, כמובן, את המידע ש"המספר" חשף לקורא קודם לכן: תמונת הסרן בעיתון הזכירה לאישה הערירית, שבהיותה בת ארבעים וארבע, לא השלימה לפני שני עשורים את ההיריון היחיד שהעיזה להיכנס אליו, ואחרי שאיבדה את העובר בחודש הרביעי “בכתה שבוע, כמעט ללא הפסקה - - - ומאז עד הרגע הזה, במשך עשרים ואחת שנים, לא הזילה דמעה”. ולכן אמור הקורא להסיק מהמידע הזה, אשר נמסר רק לו, שהאישה המבוגרת הזו לא בכתה על האסון האישי שלה שאירע לה לפני שני עשורים ושעליו כבר בכתה בעבר, אלא מתוך הזדהות עם מכאוב אמו של הסרן שאת צילומו ראתה בעיתון, שבניגוד לה השלימה את לידת העובר וזכתה לגדל אותו בשמחה כשני עשורים עד שנפל בקרב במלחמה הנוכחית.

הפעם בכתה האישה המבוגרת והערירית על האסון שפקד אישה שכלל לא הכירה - אמא ששכלה בן במלחמה, לוחם שמנע אסון שאיים על עם שלם. משום כך שגה מחבר הסיפור הזה כאשר הצמיד לו את הכותרת “האישה שגילתה מחדש את הדמעות”, כותרת אשר קישרה את הבכי של האישה הערירית, זו שלפני עשרים שנה לא השלימה הריון, בכי שעליו התגברה זה מכבר, לבכי של אמא ששכלה בן שלחם להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי כעם חופשי במולדתו.

סיפור השולל את קישור מלחמות המדינה לשואה

גם הסיפור “שתי שוֹאוֹת” מתחיל בכותרת שנדפסה במוסף השבועי של עיתון נפוץ: “הקיבוצניק ששרד שואה שנייה”. הכותרת כיוונה לכך שאותו קיבוצניק אשר שרד את שואת מלחמת עולם השנייה שרד גם את שואת מלחמת 2025–2023.

מנסחי הכותרת הזו בעיתון שלחו עיתונאית וגם צלם כדי ששניהם ימחישו לקוראים את גבורתו של הקיבוצניק, “איש זקן מאוד”, שהוא ואשתו ניצלו כשהמחבלים נכנסו לביתם, משום שהחזיק במשך שעות את ידית דלת הממ"ד בדירתם. וגם אחר־כך סירב להתפנות מהקיבוץ, כמו רוב החברים, רובם צעירים ממנו, בנימוק “כי לא נוטשים בית ואסור להפקיר את הפרות”.

אך כאשר הכתבת של העיתון שאלה אותו, אם השהייה בממ"ד לא הזכירה לו “את התקופה באירופה שבה הסתתר מהנאצים”, ענה לשאלתה: “לא הייתי משווה בין שני האירועים, - - - בשואה לא היה לנו צבא, לא היו לנו ממ”דים, לא היתה לנו מדינה. ולא הסתתרנו שבע־עשרה שעות מכמה חוּליגָנים. תקשיבי טוב ותביני את ההבדלים: המשפחה שלי הסתתרה שנתיים וחצי בבור מתחת לדיר־חזירים אצל גויים טובים, - - - את יודעת מה זה שנתיים וחצי בחורפים של מינוס עשרים מעלות בבור מסריח כשבחוץ הנאצים רוצחים מיליוני יהודים? - - - קבר של אנשים חיים באמצע הממלכה של מוות, ובסוף מכל המשפחה רק אני נשארתי. ואני יחסית לאחרים, עוד עברתי קל את השואה, אפילו קל מאוד. - - - אתם לא יודעים כלום על השואה, השואה היתה שואה. לא היה מסביב אף אחד שהיה יכול לעזור לנו ולחוש לעזרתנו".

ריכוז חלקי התשובה המצוטטת הזו, תשובתו של הקיבוצניק “ששרד שתי שואות”, המבהירה את הבדל בין שתי השוֹאוֹת, חוטא, כמובן, לסיפור המעניין הזה של בני ברבש, כי הוא מבליט רק את תוכנו הדידקטי. אף־על־פי־כן מוצדק שילובו של הסיפור הזה בקובץ הנוכחי, שהיה אמור להתרכז במלחמת “חרבות ברזל”, יותר מאשר הוספת סיפור על מלחמת 1973, הסיפור “הקפות” מספרו הקודם, לספרו הנוכחי, “הקפות שניות”, כדי להגדיל את היקפו ב־70 עמודים.

הסיפור “נישואים פיקטיביים”

הסיפור “נישואים פיקטיביים” הינו סיפור מגובש התורם לקובץ זה היבט אחר על השפעת מלחמת “חרבות ברזל” על החיים בעורף, מאלה שהומחשו לקורא בסיפורים הקודמים.

לפני שהמלחמה פרצה עמדו הוריו של לוחם לפתוח בהליכי גירושים זה מזה. יתר על כן: הפרידה ביניהם עמדה להתבצע מתוך הסכמה, וסביר להניח שגם בנם ידע על כך, מאחר שההורים היו כבר בתהליכי היפרדות זה מזה. האב כבר שכר לעצמו דירה קטנה עוד לפני שבנם התגייס, אך עבר להתגורר בה רק בימים שבנם החייל היה ביחידתו, כדי להעלים ממנו בהגיעו מחופשות שהוריו מתכוונים לפרק את הזוגיות ביניהם (עמ' 67). רק פציעתו הקשה של בנם במלחמה עצרה את השלמת ההיפרדות ביניהם, והיא זו שהפכה את נישואיהם בבת־אחת לנישואים פיקטיביים.

בשלב הזה מתאחדים ההורים בדאגה לבן הפצוע: הם מגיעים לבית־החולים וכהוריו של לוחם הפצוע באופן אנוש, בנם היחיד, הם ממתינים למידע על סיכוייו לשרוד בחיים. את חששם המשותף לחייו של בנם הפצוע הפיג במקצת הדיווח של הרופא: “הוא סיפר להם שהבן במצב קריטי. איבד את שתי רגליו, יד ועין. היד מתחת למרפק, רגל אחת מתחת לברך. - - - יש לנו יסוד טוב להעריך שהוא יצא מזה בשלום” (עמ' 57).

בשורת המנתח הסבה שמחה להורים, אך הרופא לא ידע, כמובן, שבשורתו תציב בפניהם דילמה כפולה: האם לשקם את איחודם כזוג נשוי כדי להשגיח ביחד על הבן לא רק בחודשי שיקומו מפציעתו האנושה, אלא גם אחר־כך, עד שיסתגל לנֵכותו המורכבת, או לדבוק בהחלטתם הקודמת ולהתקדם בהליך היפרדותם זה מזה. הסיום הפתוח בסיפור “נישואים פיקטיביים” משאיר לקורא לשער, באיזו משתי האפשרויות יבחרו ההורים לחייהם בעתיד.

סיכום והמלצה

חבל שהטובים מבין סיפורי הקובץ הנוכחי נאלצו להיכלל בו עם מאמרי־הדעה של המחבר ועם סיפור מספרו הקודם, שנוסף לקובץ הנוכחי תחת השם החדש “הקפות”, כדי שהקובץ יהיה בהיקף הדרוש לקובץ סיפורים אקטואלי עוד בימי קיומה של מלחמת “חרבות ברזל”.

זריזות הפקת הקובץ הנוכחי היתה במקרה זה בעוכריו. בני ברבש היה צריך לדחות את פירסום הקובץ הזה עד שישלים את היקפו על־ידי כתיבת סיפורים חדשים על המלחמה הנוכחית. אך על טעותו זו הוא יכול לכפר על־ידי מיצוי יכולתו הטובה בכתיבת סיפורת, כפי שהפגין בסיפורי “הקפות שניות”, אם יתפנה בסיום המלחמה הנוכחית לכתיבת רומאן מגובש על הנושאים שבהם עסק בטובים מבין סיפורי הקובץ הנוכחי.

מפתחות ליצירתו של יובל שמעוני

ספרו החדש של יובל שמעוני הוא ספר מסות העוסק בשני מישורים שמשלימים זה את זה - הספרותי והרעיוני. וכדי להדגיש עובדה זו העניק המחבר לספרו החדש שתי כותרת. הראשונה היא הכותרת “הסופרים והקיסרים” שהובלטה באות מוגדלת, והיא הכותרת הרעיונית, והשנייה היא הכותרת “ארבע מסות על צמדים”, שהיא הכותרת הספרותית, אשר מונה את מספרן המדויק של המסות הנפרדות זו מזו, אף שכולן עוסקות בצמדים. סיפורי כל הצמדים במסות הספר הזה עוסקות בזיקה של גיבורי המסות להיסטוריה של העת החדשה, משלהי המאה ה־19 ועד ימינו, ש"פני אבן לה - - - והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם" (עמ' 308), כטענת המחבר בחשוב מבין כרכי הסיפורת שלו “קו המלח” (2014).

הבטחות מרגיעות אלה מופרות כבר בעמ' הראשון של הספר, שהוא עמ' “תוכן העניינים”, אשר מבהיר לקורא, שהספר אינו לקט של מסות עצמאיות ומופרדות זו מזו, אלא הן ממוקמות בספר בשני “שערים”, שהראשונה מביניהן היא “דפים ובדים”, והשנייה היא “ארץ”.

שערים אלה מבדילים בין שלוש המסות העוסקות באמנות, באנשי העֵט והמכחול, לבין המסה הרביעית, “ארץ”, שהיא מסה, המבטאת בכותרות של שני חלקיה, “הקיר” ו"הקוּרים", השקפה אקטואלית־פוליטית, העוסקת בסכסוך הערבי־ישראלי.

“הקיר”, מבטא נתון יציב ובלתי משתנה בתולדות המדינה, המתבטא במאמצי הקיצוניות מבין מדינות ערב למחוק את “מדינת היהודים” הציונית ממפת המזרח התיכון באמצעות רצף של מלחמות נגד קיומה, ו"הקוּרים" מייצגים את פעולתם הנמרצת של ערביי המדינות במזרח התיכון, הם העכבישים, לפרושׂ במרווחי השנים בין המלחמות, רשת לאומנית של יוזמות אשר תחליש את מדינת ישראל, הן פנים־חברתית והן חיצונית־מדינית' כדי ללכוד בה בעתיד את הטרף שהם חושקים בו - השמדתה של “מדינת היהודים” החזונית. זוהי בתמצית תמונת מצבה של מדינת ישראל במזרח־התיכון, שאני כחוקר ספרות נוהג מזה שישים שנה להגדירו בצמד המילים “המצב הישראלי”,

עובדה זו מעידה ש"העכבישים", עמי־ערב, אינם מלוכדים בהשקפתם על “המצב הישראלי”, אלא מתפלגים בהצעות שהם מעלים כדי למוטט את “הקיר” הציוני, בהגדרתו הציורית של זאב ז’בוטינסקי, כדי להשיג בעלות מלאה על המרחב שבין הנהר לבין הים. הלכידות במחנה הציוני, שמתחזקת במהלך כל מלחמה את “הקיר”, נחלשת במרווח השנים שבין המלחמות.

כאשר הידוק השורות של המגוננים על “הקיר” מתרופף בחברה הישראלית, מתגבר המאבק הפנימי בה בין הוגי הפתרונות הסותרים להשגת השלום. זוהי מלאכתם של “הקיסרים” (המושלים), והם הפוליטיקאים המיומנים במלאכה זו, שרוב אמצעי התקשורת (העיתונים וערוצי הטלוויזיה) נמצאים באחיזתם, והיא פחות שכיחה בין “הסופרים” (הנתינים), אנשי העֵט והמִכְּחוֹל, שמיומנותם לוקה יותר בתחום זה ושהשפעת אמצעיהם היא דלה ביותר.

הבדלה זו בין “הקיסרים” לבין “הסופרים” אינה חלה על יובל שמעוני שבכל השנים לא טווה קורים, אלא ביסס את העלילות בסיפוריו על קרקע מוצקה של עובדות שהתרחשו לשלושת “השמעונים” במשפחתו: לסבו, המשורר דוד שמעוני, בשנות המהפכה המעמדית בעשורים המוקדמים של המאה הקודמת ברוסיה, לאביו, המחנך שמואל שמעוני, בתקופת היותו לוחם בבריגדה ובמלחמת השחרור באמצע אותה מאה, ולו עצמו, הסופר יובל שמעוני, ברצף המלחמות של דורו החל מ"מלחמת יום כיפור" (1973) ו"מלחמת לבנון הראשונה" (1982), שבאופן אירוני הדביקו לה את הכינוי “מלחמת שלום הגליל”, ועד זו שטרם הסתיימה, שעדיין מכנים אותה “מלחמת חרבות ברזל” (2025), עד שיוחלט על שם אחר עבורה.

כלומר, ספר המסות הזה מבוסס כולו על הביוגרפיות של שלושת “השמעונים”, שהיו מעורבים, כל אחד בדורו, במלחמות ההגנה על “הקיר” המגלם את “המצב הישראלי”. ואשר למסות עצמן - הן נכתבו במיטב יכולתו של יובל שמעוני כסופר עברי. גם קורא שלא יסכים עם מסקנותיו בנושא הצלת “הקיר” מקריסה - מובטחת לו הנאה מקריאת המסות, שנכתבו במשך 500 הימים הראשונים של המלחמה הנוכחית, כדי לשכנע בצדקת השקפתו הפוליטית־פציפיסטית.

סדר הפרקים בספר המסות

בספר נכללו שני מִקְבָּצים של מסות: או בהגדרתו של יובל שמעוני: שני “שערים”. בשער הראשון כלל, תחת הכותרת “דפים ובדים” שלוש מסות על שלושה צמדים: מסה על צמד הסופרים נודעים בספרות העולם בשלהי המאה ה־19: גוסטב פְּלוֹבֶר הצרפתי ופרנץ קפקא הצ’כי, מסה על הציירים וינסנט ואן־גוך ואחיו תיאו ואן־גוך, ומסה בשם “עשרה אביבים ולילה אחד” העוסקת בסיפור החיזור הרומנטי בין המשורר דוד שמעוני ובין העלמה דינה לבית פפירמייסטר, שהתמשך כעשור, בין השנים 1920–1910, אשר בו הוא ביסס את מעמדו כמשורר במרכזיה של הספרות העברית באירופה, בעוד שדינה ביססה את מעמדה כגננת במושבה ראשון לציון בארץ ישראל.

ובשער השני כלל יובל שמעוני את המסה “ארץ”, בת שני החלקים: “הקיר” ו"הקורים", שבה סקר את תולדות הסכסוך הערבי־יהודי מתקופת העליות ועד ימינו. מסה זו מציגה את העובדות על “הסכסוך” בסדר היסטורי כרונולוגי, אך במיבחר מְנוּפֶּה שמטרתו שקופה: לשקף בעזרתו את מסקנתו שהסכסוך בין שני העמים הוא, לדעתו, חסר־מוצא וחסר־פתרון.

תכסיסיו של יובל שמעוני

כדי לבסס עליו את מסקנתו הקודרת והנואשת הזו מפני הבאות, שילב יובל שמעוני בחלק “קורים” שישה קטעים מראיון של עיתונאית עם אחת החטופות, דניאל אלוני, ששהתה עם אמיליה, ילדתה בת ה־6, במשך 42 ימים במנהרה של חמאס במהלך המלחמה הנוכחית, מלחמת “חרבות ברזל”. קטעים אלה נדפסו בין חלקי המסה “קורים” באות דפוס שונה מאות הדפוס השמרנית שבהן נדפסה המסה בעמ' 143, 157, 169, 176, 193 ו־209.

את שיטתו זו, לתת נפח לטקסט המרכזי והרצוף של העלילה הפעיל יובל שמעוני גם בספריו הקודמים, כולם ספרי סיפורת שעלילותיהם ריאליסטיות: זוג תיירים מאמריקה שהגיעו לבסוף לרחבת הכנסייה נוטר־דאם בפריז שממנה התאבדה בקפיצה אהובתו הצרפתייה של הישראלי בספר “מעוף היונה” (1990), קטעי הביוגרפיה מן העבר של חיילי המילואים שגויסו לצלם סרט הסברה של חיל האוויר בספר “חדר” (1999), ובהוספת השורה של שיחות יושבים אלמונים בבית־הקפה מעל הטקסט המתרכז ביושבים שמעורבים בעלילת הסיפור המתרחש בבית־הקפה הזה ברומאן “גופת גבר לא מזוהה” (2023). בעזרת תחבולות אלה מילט יובל שמעוני את עלילות ספריו מן האופן הנדוש שבו נכתב הסיפור הריאליסטי לפניו בסיפורת הישראלית.

בעזרת כל התכסיסים הללו פרש יובל שמעוני בשני שעריו של ספר המסות הזה, את הביוגרפיה הכפולה שלו הן כסופר המבסס את עלילות סיפוריו על הביוגרפיה שלו ושל קודמיו במשפחת “השמעונים” וגם כאזרח בעל השקפה אישית כלפי “המצב הישראלי”, המשייכת אותו לשמאל הפוליטי בחברה הישראלית, זה המייחד לעצמו את הכינוי “מחנה השלום”, כאילו כל האחרים הם “מחנה המלחמה”.

ואכן, בשני חלקי המשנה של השער “ארץ”, והם: “הקיר” ו"הקורים", ממשיך יובל שמעוני את מסקנתו הפסימית של עמוס עוז, במאמרו “ההר והחומה”, בקובץ הפוליטי של מאמריו “כל התקוות” (1988), שבו הקדים עמוס עוז בשלושים שנה את יובל שמעוני, כאשר ביטא את המסקנה הפסימית שלו ביחס לסיכויים להשכין שלום בין שתי האוכלוסיות הטוענות לבעלות בלעדית על אדמת א"י: “שום הר ושום חומה לא יוכלו להגן על ירושלים מפני ירושלים. צריך להסתגל סוף־סוף לעובדה שאנחנו לא לבדנו בארץ־ישראל” (שם, עמ' 128).

אך בניגוד לעמוס עוז שניסח עובדה פסימית זו בניסוח יובשני, מגיש אותה יובל שמעוני לקורא בדרכו של מספר־סיפורים: רק אחרי שהוא סוקר את צמיחתה של מסקנה זו בשלושה מבני משפחתו - והם “השמעונים” (סבו, אביו והוא עצמו) - ורק אחרי שהוא מציב שתי השאלות לסיפורם: “מה היה מקומם של הערבים בחייהם?” (עמ' 153), והאם ניתן בהווה לגבש פיתרון לסכסוך על אדמות א"י בין הערבים ליהודים?

הקשר בין המסות משני השערים

בשער א', “דפים ובדים”, שהוא השער הספרותי, ריכז יובל שמעוני שלוש מסות על מסירותם עד כלות־הנפש של אוֹמני העט והמכחול לעיסוקם האמנותי. בשער ב', “ארץ”, שהינו השער הפוליטי, הוא כלל מסה בת שני פרקים, “הקיר” ו"הקורים". בפרק הראשון סיפר את התהפוכות בהשקפת “השמעונים” על “הסכסוך”, בעוד שבפרק השני סקר את תולדות הסכסוך הערבי־יהודי וביסס בו את מסקנתו על מצבו הנוכחי והעתידי שהוא, לדעתו, חסר־מוצא וחסר־פתרון.

אף שבכל מסה בחלק “דפים ובדים” עוסק יובל שמעוני בביוגרפיות של ידוענים מהתרבות הכללית, ניתן לשער שבעצם עסק באמצעותם בעצמו. במסה הראשונה הקביל את מסירותם לכתיבת סיפורת של הסופר הצרפתי גוסטב פְּלוֹבֶר (1880–1823) ושל הסופר היהודי־צ’כי פרנץ קפקא (1924–1883). הראשון היא סופר הדוניסט שהשתמש בגאונותו כסופר קל־כתיבה כדי להשיג פופולאריות והערכה לעצמו כסופר. קפקא לעומתו היה גאון נזירי ומתלבט שהרחיק את העדות מעצמו ככל האפשר בסיפוריו.

מיזוג משני הסופרים, המוערכים האלה גם כיום, קיים גם ביובל שמעוני - כותב נזירי כמו קפקא וגם מעוניין בשימת־לב ליצירתו בחוגים רחבים של החברה כמו פלובר. יובל שמעוני בחר בהם וכתב עליהם בהערכה כי שניהם “קידשו את מעשה הכתיבה” (עמ' 14) ו"התמסרו לו באופן מוחלט" (עמ' 19). מהם למד - וכך כתב גם הוא את סיפוריו.

את מוֹפְתם של צמד גיבורי המסה הראשונה, אשר התבטא במסירותם המוחלטת ל"מעשה הכתיבה", חיזק יובל שמעוני במסה הבאה בשער זה, שבה הבליט את ההבדל ביחסם אל האמנות של צמד האחים וינסנט ואן־גוך ואחיו הצעיר ממנו תיאו ואן־גוך. הבכור היה צייר גאון, שעינה את עצמו במסירותו המוחלטת לאמנות שלו, הציור, שבה עסק “בקדחנות” (עמ' 63). והצעיר ממנו פתח גלריה, אגר את הציורים של אחיו הבכור והתפרנס ממכירתם. בתמורה העניק תיאו לאחיו וינסנט בדים וצבעים ושיכן אותו בדירתו בפרק הזמן שהיה דרוש לו כדי להשיג שליטה מוחלטת על ציוריו של אחיו הגאון, אך בהזדמנות ראשונה עודד אותו להדרים אל אַרל ולהנציח שם על הבדים את הטבע הכפרי של המקום - ציורים שהיה להם ביקוש גובר אצל העירונים בפריז.

במסה זו מוסבת כל אהדתו של יובל שמעוני אל האמן האמיתי, שעסק באַרל במימוש גאונותו עד כלות־הנפש, על־ידי הבדלתו מאחיו תיאו ואן גוך שנהנה באותן שנים בכל מנעמי החיים בפריז. כדי לבטא זאת חזר יובל שמעוני לתכסיס אהוב עליו: השוואת הצלחתו ופרסומו הזמניים של תיאו ואן גוך לאלה של איש הקרקס באפֶלו ביל (עמ' 70), שהיה מפורסם בחייו, ואשר זכה גם במותו לקבורה מפוארת (עמ' 105), אך אלה מיצו את כל תרומתו לתרבות הבידור.

המסה השלישית בשער זה של הספר עוסקת בקשר בין סבו של יובל שמעוני, המשורר דוד שמעוני, והסבתא שלו, דינה פפירמייסטר - קשר המבוסס על מכתביה הארוכים והווידויים של דינה ועל מכתביו הלקוניים והחמקמקים של דוד, עד שהתאחדו כעבור עשר שנים ומן הקשר שלהם נולד בנם היחיד, שמואל שמעוני, אביו של יובל. והיא המסה אשר מעבירה בהמשך את הקורא אל המסה הפוליטית בשער “ארץ” - מסה שחלקיה הם, כזכור, “הקיר” ו"הקורים".

דינה, הסבתא של יובל נולדה ברוסיה ב־1891 והיתה תינוקת בת שנה, כאשר אביה, הסבא רבא של יובל, ברוך פפירמייסטר עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב־1892, והצטרף למייסדי המושבה ראשון לציון, שעשור קודם לכן ייסדו אותה קומץ מבני העלייה הראשונה. דינה הכירה את דוד שמעוני בברלין ב־1910, שאליה נסעה ללמוד גננות, ובמשך עשר שנים התאמצה במכתביה לקיים את קשר האהבה שנרקם שם ביניהם.

דוד שמעוני עלה לארץ בפעם הראשונה ב־1909, וכמו רוב חלוצי הדור השני של העולים התפרנס מעבודה שהיתה אז זמינה לבחורים בגילו במושבות, בחקלאות ובשמירה על פרדסים. משום כך חזר אל ברלין כעבור שנה כדי ללמוד באוניברסיטה וכדי לבסס את מעמדו בשירה העברית. לארץ עלה שנית ב־1920, והפעם כדי להשתקע בה וכדי לקשור את חייו לנערה האביבית מארץ ישראל שהכיר בברלין לפני כעשור שנים. יובל שמעוני סיפר את סיפור קשר החיזור הממושך ביניהם בין השנים 1920–1910 בפרק “עשרה אביבים ולילה אחד”, שהוא אחד מפרקי הצְמדים בשער הראשון של הספר.

השקפת “השמעונים” על “הסכסוך”

בשנות בחרותו השתייך דוד שמעוני, לקבוצת מהפכנים ברוסיה שפעלה נגד הצאר, אך הוא נטש אותה אחרי שהתפכח מחלום המהפכה המעמדית ברוסיה - שהבטיחה לו “התמזגות מופלאה של הדופק החלש, הפרטי, עם הדופק העז של ההיסטוריה - היסטוריה רוסית ואולי גם עולמית, אם יתאחדו פועלי העולם”.

יובל שמעוני סיכם את התקופה המהפכנית הקצרה הזו של סבו במשפטים הבאים: “סבי הסתפק בלילה אחד שהיה שותף בו להדפסת כרוזים מהפכנים וכמעט נעצר בידי שוטר חשדן כשבכיסו אקדח בראונינג שמעולם לא ירה בו. מעט הלהט המהפכני שהיה בו התפוגג, כאשר עלה לארץ” (עמ' 154). פרק חריג זה בחייו של המשורר דוד שמעוני, משתמע משיר מוקדם שלו, “ולא אדע” משנת 1917, והוא אז כבן 30. פירוש לשיר זה כללתי בספרי “מוקדים חדשים בשירה העברית” (2015).

על תקופה זו בחיי סבו ביסס יובל שמעוני ברומאן “קו המלח” (2014), פרטים מסיפור־חייו של גיבור הרומאן הזה, איליה פוליאקוב. אחרי שאיליה צפה מבין החרכים של עליית־הגג של הוריו, בפוגרום שביצעו השכנים ביהודי העיירה ב־1904, חזר לפטרבורג והפך לפעיל בקבוצה של מהפכנים שפעלה נגד הצאר, ופעם, כאשר חילק כרוזים וכמעט נאסר כשבאחיזתו אקדח, ברח מרוסיה אל מורדות ההימלאיה של הודו.

על העיוורון של סבו, דוד שמעוני, בנושא הערבים מעיד יובל שמעוני: “עד סוף המאה העשרים - - - עוד התעקש לראות בעיקר את מה שייצגו [הערבים] בתמונת הארץ כפי שהצטיירה ברוחו - דמויות תנ”כיות ולא בשר ודם" (עמ' 156). ובהתאם לראייה זו כתב, והוא כבר תושב ותיק בפלסטינה־א"י, את האידיליות הציוניות שלו על החלוצים (“מצבה” ו"יובל העגלונים") ועל נופי ארץ־ישראל, שאותם כלל בנפוץ מבין ספריו - “ספר האידיליות” משנת 1945.

יתר על כן: בניגוד למפוכחים ממנו בדורו, כגון: אחד־העם ב"אמת מא"י", זלמן אפשטיין ב"שאלה נעלמה" וז’בוטינסקי ב"קיר הברזל", החזיק דוד שמעוני באמונת איכרי העלייה הראשונה, שלערבים בכפרים הדלים שלהם אין שאיפות לאומיות, כפי שהניחו ד"ר חיים חיסין ממייסדי ת"א, דוד לֶבונטין ממייסדי ראשל"צ וגם משה סמילנסקי ממייסדי רחובות. אהוד בן־עזר מונה סופרים מפוכחים מהם בפרק המבוא “הערבי בסיפורת העברית”, בספרו “במולדת הגעגועים המנוגדים” (1992).

לעומת זאת ביסס אביו של יובל, שמואל שמעוני (נולד ב־1921, השנה שבה נרצח ברנר) מענה אחר לשאלת הערבים - זו של ז’בוטינסקי במאמר “על קיר הברזל - אנחנו והערבים” (1933), מאמר שעיצב את השקפתו (163–161), כמו גם מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט, 1939–1936 שחווה כנער (עמ' 168–167).

בהשפעתם נענה שמואל שמעוני בבחרותו לקריאת המוסדות הלאומיים והצטרף לצבא הבריטי ללחום בגרמנים ונשלח למצריים, ואחרי שהוקמה הבריגדה היהודית לחם בשורותיה בצפון איטליה ואח"כ גם בבלגיה ובהולנד. בשובו לארץ הצטרף להגנה ובה פיקד על עליית השיירות לירושלים הנצורה. ושם הכיר מלווה באחת השיירות, נערה עם צמה וחובבת שירה שעלתה מפולין - אמו של יובל (עמ' 173). אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר אביו כבר היה בן 46, וכבר היה מחנך בתיכון חדש בת"א, הוא הצטרף לתנועת א"י השלמה, שבין האידיאולוגים שלה בלטו בכירי הסופרים: א"צ גרינברג, חיים הזז, ישראל אלדד, נתן אלתרמן ומשה שמיר (עמ' 190).

יובל שמעוני מספר על עצמו בעמודי הפרק “הקיר” (מעמ' 203 ואילך) שבהם הוא משתף את הקורא בתחנות אחדות מחייו: כנער היה חניך בשומר הצעיר, לצבא התגייס סמוך למלחמת יום כיפור וכחייל לחם גם במלחמת לבנון - “שלום הגליל” (עמ' 204). בסיומה כבר היה בעל הכרה פציפיסטית מגובשת, אחרי שראה מלחמה ותוצאותיה בטיילת של צידון (שעליה ועל טביעתו ילד עזוב בים שלה סיפר ב"קו המלח"). כדי להתרחק מהארץ המסובכת במלחמות עם שכנותיה נסע אל צרפת. על הרומנס עם הצרפתייה בפריז, עיר האורות, סיפר ב"מעוף היונה" (1990. בשובו עשה סרט שנכשל, ועל כך סיפר בספרו “חדר” (1999).

כלומר: ספר המסות הזה עוסק כולו במרדנות של כל “שמעוני” בהשקפה של קודמיו. הסבא, דוד שמעוני, לא אחז בדעה נחרצת כלפי הערבים שכתבו בני דורו במאמריהם. בנו, שמעון, התמרד נגד השקפתו הבלתי־מגובשת של אביו בנושא הסכסוך עם הערבים, והפך לפעיל בתנועת א"י שלמה. והנכד, יובל, מרד ב"ימניות" של אביו, שמואל, וכפציפיסט ביטא את השקפת השמאל בנושא “הסכסוך” - תחילה בספריו הקודמים - בכרכי הסיפורת מ"מעוף היונה" ועד “קו המלח”, ואחר־כך גם ברומאנים המאוחרים: “מבעד לקרקעית השקופה”, משנת 2021 (המספר על נישול האינדיאנים מאדמתם על־ידי הספרדים), ו"גופת גבר לא מזוהה", משנת 2023 (המספר על האומללות של עובדי המטבח מהשטחים בבית־הקפה בת"א), וגם במסה “אל העפר”, ספר עיוני שהופיע ב־2007 - וכעת הבליט את השקפתו זו גם בספר המסות הנוכחי.

אין סופר עברי כיום בולט ממנו במשמרת השלישית - משמרת “הגל המפוכח” - שמבסס כמוהו את תחושת הפיכחון מהחזון הציוני על החיים של בני משפחתו, וגם אין סופר המבטא כמוהו באופן גלוי ומפורש את דעתו הביקורתית על המגמות החברתיות־רעיוניות של הספרות הישראלית ועל חובת הסופר להטות את המהלך הסטיכי של הספרות מהשלמה עם מהלך ההיסטוריה של האנושות, ש"פני אבן לה", הצופה באדישות במלחמות הפורצות בין עמים על פיסות קרקע בשליחות דתות ואידיאולוגיות באזורים שונים של העולם.

משפטי סיום קודרים

הקובץ מסתיים בחלק בשם “הקוּרים”, הכולל לקט דוקומנטרי מגמתי של קטעי עיתונות וסרטונים על אומללותם של תושבי עזה ועל החרבת בתיהם במלחמת “חרבות ברזל” הנוכחית. זהו לקט לא מאוזן, כי פגיעת חמאס בתושבי קיבוצים הגובלים ברצועת עזה, כמו נשכחה על־ידי יובל שמעוני בלקט זה.

מאחר שלקט זה איננו מסה וכלל איננו מתלכד עם תוכן המסה “הקיר” בשער “ארץ”, לא היתה שום הצדקה ספרותית לכלול אותו בספר זה, אפילו לא תחת הכינוי הזהיר “קוּרים”, המנבא את העתיד - את הימשכות “הסכסוך” שעודנו מצפה לנו, הישראלים, ולהם, הפלסטינים, בימים יבואו.

ביוגרפיה והיסטוריה בספריו של יובל שמעוני

א' - עיון בספריו הקודמים של יובל שמעוני

כבר בשני ספריו המוקדמים - “מעוף היונה” (1990) ו"חדר" (1999), שבהם כינס עדיין סיפורים שכתב באחת מתבניות הסיפור הקצרות יותר (הסיפור הקצר והסיפור הארוך) - הטמיע יובל שמעוני פרטים ביוגרפיים על עצמו כישראלי שאירועי מלחמת לבנון הראשונה (1985–1982) מוטטו בו את תקוותו התמימה שמלחמה זו, אשר עד מהרה הסתבכה והתארכה מאוד, תביא לתקופת רגיעה ממושכת למדינת ישראל במזרח־התיכון, ולא כל שכן תמנע ממדינת ישראל הצעירה את האסונות של המלחמות שהתרחשו כאן ובארצות האחרות של העולם במהלך ההיסטוריה.

בהשפעת המראות הקשים, שיובל שמעוני עצמו נחשף אליהם כלוחם מן השורה במלחמה ההיא, בחר בספריו המוקדמים האלה פתרון זמני למצוקת נפשו של “המספר” (הגיבור הבדוי שעליו הטיל לספר על מכאוביו של לוחם במלחמה), בכך שאיפשר לו, אחרי שחרורו מן הצבא, לצאת אל ארצות אירופה, שאך זה השתקמו משתי מלחמות עולם, כדי להתרחק מזירת המלחמה הקטלנית במזרח־התיכון וכדי להשיב לעצמו כטייל במדינותיהן, את האמון בחיים שהועיד לעצמו קודם לכן בימי נעוריו ובשנות בחרותו.

אך גם משהותו במדינות אירופה (תקופה קצרה באיטליה ותקופה ארוכה יותר בצרפת), חזר “המספר” מאוכזב מהתקוות שתלה בביקוריו בהן, שאם יתרחק מרצף המלחמות שפורצות במזרח־התיכון, יצליח להתאהב באישה שיכיר באחת משתי הארצות הללו (את האישה הכיר באיטליה והתגורר איתה אחר־כך בדירה שכורה בצרפת, עד שבת־דמותה בספר התאבדה בקפיצה ממגדל הפעמונים של הקתדרלה נוטרה־דאם - כמסופר ב"מעוף היונה") ולעסוק באחת משתי האמנויות שקיווה לשקם בעזרתן את נפשו הפגועה מן המלחמות שלחם בלבנון: ציור (בסיפור “המגֵרה”) ועשיית סרטים (בסיפור “המנורה”). שני הסיפורים הארוכים האלה נכללו בספר “חדר”.

“קו המלח” (2014)

המסקנה הפסימית הכוללת, שהסיק “המספר” הבדוי, בשני הספרים המוקדמים “מעוף היונה” ו"חדר", הן מהתנסותו העצמית של יובל שמעוני במלחמת לבנון והן מתקופת שהותו במשך מספר שנים בשתיים ממדינות אירופה הקתוליות, המתהדרות בקתדרלות המפוארות שבנו במרכזי הבירות שלהן, התייחסה לשמרנותה של ההיסטוריה, זו האוספת את העובדות על תולדות האדם בעולם, אשר ממשיכה לנוע במסלולה מבלי לתת את דעתה לתקווה של הדורות, שתעניק לאנושות בעתיד תוצאות טובות מאלו שסיפקה לה בעבר.

מסקנה זו השתמעה באופן ברור יותר מספרו הבא של יובל שמעוני, רומאן המופת “קו המלח” (2014), שבעלילתו הרחיב יובל שמעוני את העיסוק המצומצם שלו בספריו המוקדמים בכישלונותיה של ההיסטוריה למנוע מלחמות בזירות שונות של העולם בעשורים האחרונים של המאה ה־20, אל מלוא המאה הזו.

הרחבה זו התבטאה בהצמדת העלילה של “קו המלח” לקורותיהם של בני משפחה אחת, משפחת פּוֹליאָקוֹב, שבניה (איליה, נחמן ואמנון) פעלו ברוב שנותיה של המאה ה־20 לא רק במזרח התיכון ובשתיים מארצות מערב אירופה (כמו גיבורי שני ספריו המוקדמים של יובל שמעוני), אלא גם ביבשות שונות של העולם.

אף ששלושת פּוֹליאָקוֹבים פעלו בזמנים שונים של המאה ה־20 וגם בחלקים שונים של העולם, נטלו שלושתם חלק בזוועות של ההיסטוריה במאה הארורה הזו, לפעמים מרצונם ולרוב משום שאחרים כפו עליהם ליטול חלק בעשייתן.

איליָה רצח אדם בשליחות המהפכה הסוציאליסטית בתחילת המאה ברוסיה הצארית, כי האמין בתמימותו הנלהבת שעל־ידי כך יהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה לכלל האנושות. נחמן לחם בבריגדה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור בא"י כי האמין שעל־ידי כך הוא תורם לשינוי מהלכה של ההיסטוריה עבור העם היהודי שכמעט נכחד בשואה. ואמנון נלחם בארצו (במלחמת לבנון הראשונה), ולא רק שנכשל (כפי שסיפר ב"מעוף היונה" וגם ב"חדר"), אלא גם הכיר בעובדה שהמלחמה לא הרחיקה שום סכנה ממדינתו.

האכזבה של שלושת הפּוֹליאָקוֹבים מכישלון השינוי שקיוו לו על־ידי השתתפותם במלחמות של דורם, הניעה אותם למצוא מרפא לנפשם הפגועה במנוסה מהארצות שבהן פעלו. אילייה ברח מן המהפכה ברוסיה אל לֶה, עיירה נידחת במורדות הרי ההימלאיה ההודית. נחמן שקע עד מותו בחקירת תכלית מסלול חייו הבלתי־שיגרתי של אביו, שפנה עורף למהפכה הסוציאליסטית והצטרף בהודו ליוזמת נקמה של גבר אנגלי בגבר איטלקי שגנב ממנו את אשתו. ואמנון נמלט מהארץ, אחרי מלחמת לבנון, ונסע אל מקומות אחרים בעולם, עד שלבסוף הגיע גם הוא אל הכוך הנזירי בהודו, שבו התאבד סבו אילייה בירייה מאקדחו, כדי למות שם, אחרי שנוכח לדעת שההיסטוריה באדישותה לציפיות האנושות ממנה תמשיך לנוע גם בעתיד במסלול שקבעה לעצמה, ותמשיך לסכם בשקדנות את זוועת המלחמות בכל הדורות ובכל המקומות בעולם.

ואכן, כמו בספרי החטיבה המוקדמת ביצירתו (“מעוף היונה” ו"חדר"), שבהם הטמיע עובדות מהביוגרפיה של עצמו בסיפורו הבדוי של “המספר”, הטמיע יובל שמעוני גם בסיפורי־החיים של גיבורי הרומאן “קו המלח” פרטים אמיתיים מחייהם של בני משפחתו, משפחת שמעוני, כדי לבטא בעזרתם את מסקנתו הפסימית והדטרמיניסטית על ההיסטוריה הצפויה לאנושות גם בעתיד.

לאילייה פוליאקוב ייחס עובדות מחיי סבו (המשורר דוד שמעוני), שנטל חלק במהפכה הסוציאליסטית וחווה את זוועת מלחמת העולם הראשונה בתחילת המאה הזו. לנחמן פוליאקוב שייך עובדות מחיי אביו שמואל שמעוני (ששנים אחרי שלחם במסגרת הבריגדה באיטליה ובמלחמת העצמאות בפלסטינה־א"י, לחם גם בכל המלחמות המוקדמות של המדינה עד מלחמת ששת הימים. ולאמנון פוליאקוב שייך עובדות מחיי עצמו כבן הדור אשר לחם בעשורים האחרונים של המאה הזו במלחמת לבנון הראשונה (1985–1982).

ואמנם, בפרסום הרומאן הפציפיסטי “קו המלח” (2014), חתם יובל שמעוני את החטיבה הראשונה בספריו, החטיבה שבה הטמיע עובדות ביוגרפיות מחייו ומחיי שני השמעונים הקודמים (אביו וסבו), אם במפורש ואם באופן עקיף. אך בניגוד לכותבי סיפורת אחרים, שבהגיעם למיצוי מלא של התשתית הביוגרפית של עצמם ושל קודמיהם במשפחה, כבר לא כתבו אחר־כך ספרים בעלי־ערך נוספים, המשיך יובל שמעוני לבטא את השקפתו הפציפיסטית גם בספרו הבא: הרומאן ההיסטורי “מבעד לקרקעית השקופה” (2021), שבעלילתו סיפר על תקופה שבה לא היו לשִמְעונים (כך אפשר להניח) שורשים משפחתיים כלשהם.

“מבעד לקרקעית השקופה” (2021)

ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” (2021) הפתיע יובל שמעוני בכך שנסוג בו מזמנם של ספריו הקודמים, שעלילות כולם התרחשו במאה ה־20, אל העשורים האחרונים של המאה ה־15, שהיא המאה שבה גילה קולומבוס לבני דורו יבשת שהיתה בלתי־נודעת עד אז - יבשת אמריקה - אחרי שמלכי ספרד מימנו לו את העלות של שלוש ספינות כדי שיפליג בהן מערבה באוקיינוס האטלנטי בתקווה שיגלה למענם דרך קצרה יותר אל מדינות המזרח־הרחוק המסתוריות והעשירות (סין, יפן והודו) במקום הארוכה שעקפה את יבשת אפריקה.

בחירתו המפתיעה הזו של יובל שמעוני, לכתוב, אחרי שלושת ספריו הקודמים (“מעוף היונה”, “חדר” ו"קו המלח") שעלילתם התרחשה במאה ה־20, רומאן היסטורי (שהיא הסוגה המוזנחת ביותר בסיפורת הישראלית כיום) שעלילתו התרחשה בעשורים האחרונים של המאה ה־15, לא קטעה את עיסוקו בנושאי שעסק בו בספריו הקודמים: כישלונה של האנושות למנוע את התפרצותן התכופה של מלחמות מקיזות דם וזורעות מוות בתולדות ההיסטוריה.

זה מכבר הבין יובל שמעוני מהתעמקותו בהיסטוריה, שכל פתרון הומניסטי־פציפיסטי שהגו בני־אנוש במהלך הדורות - כפתרון חַלוּפי (אלטרנטיבי) למלחמות, כדי לקטוע את רציפות התפרצותן של המלחמות ואת האסונות שהסבו לאנושות בכל אחת מהן - סולף וגם נכשל על־ידי רודנים פנאטיים אשר לשאיפתם האנוכית להתעשר ולהאדיר את תהילת עצמם לא היה שובע.

לכן בחר להציג עובדה זו בעלילתו של הרומאן הזה על־ידי הבלטת ההבדלים בין שניים שהשתתפו בהפלגה הנועזת שבסיומה התגלתה יבשת אמריקה. והשניים הם האדמירל כריסטופר קולומבוס ונער הסיפון טוביאס קאסארס, שהיה משרתו האישי של האדמירל (דמות בדויה שוודאי היתה בספינתו).

כלומר: לשתי הדמויות ניתנה הזדמנות זהה למצות מן הגילוי של העולם החדש תועלת מבורכת עבור בני דורם ובני הדורות הבאים. אם כן, מדוע לא הצליחו השניים להתאחד סביב המטרה הנעלה הזו, כפי שמשתמע מסיפור־המעשה של הרומאן המעניין הזה, ומדוע מצאו את עצמם עד מהרה ניצבים זה מול זה כשני יריבים שאי־אפשר לגשר בין ערכיהם ובין מעשיהם?

התשובה לניגוד בין כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס מגולמת באמונתם הדתית השונה. בעוד שהנצרות התפשטה במדינות אירופה ואף גרמה למלחמות־דת לא רק עם מאמיניהן של דתות אחרות, אלא גם בין כנסיות שונות שלה במדינות שונות, נחשבה היהדות בשנות הגלות, בגלל המעמד החברתי הירוד של מאמיניה, ל"דת בזוייה", כהגדרת מלך כּוּזָר בפתח הדיאלוג עם בן־שיחו היהודי (“החבר”) ב"הכוזרי", חיבורו הפילוסופי הנודע של יהודה הלוי.

מפחד הנוצרים מיעטו היהודים לצאת מתחומי הגטו וגם אסרו לחלוטין יציאה כזו על ילדיהם. טוביאס, היה כבר נער בן 15 כאשר הפר את האיסור הזה, התגנב אל כיכר העיר וראה שם לראשונה טקס אוֹטוֹ־דָה־פֶה שקיימו נזירי הכנסייה הקתולית, טקס שבשיאו שרפו נזירי האינקוויזיציה על המוקד יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר.

מותם בעינויים של בני־אדם באש של מדורה הפכה מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים. באותו מעמד הפך מאדם דתי להומניסט חילוני, והחל לחפש הזדמנות לצאת מספרד, אחד ממעוזיה של הנצרות הקתולית באירופה. משום כך לא הצטרף ליהודים בעת שגורשו מספרד בפקודת מלך, אלא התגנב לספינתו של קולומבוס, שבאותו מועד גייס מלחים להפלגה ממושכת ומסוכנת באוקיינוס האטלנטי. ואכן רוב המלחים של קולומבוס היו אסירים לכל החיים שבחרו לשרת בספינותיו כבני אדם חופשיים במקום להירקב כאסירים בכלא עד מותם.

עד מהרה התבלט טוביאס בחריגותו בין המלחים, ומרגע שקולומבוס הבחין בכך, הוא הורה לו לעבור לאגף מגוריו ולעבוד כמשרתו. בתפקידו זה הכיר טוביאס את מניעיו האמיתיים של קולומבוס לצאת להפלגה המסוכנת הזו באוקיינוס: תקוותו להגשים בהפלגה הזו את שאיפותיו לעושר ולתהילה וגם לממן למלכי ספרד מסע צלב נוסף אל ארץ־ישראל, כדי לשחרר את קברו של ישו מידי המוסלמים.

כמו כן גילה טוביאס צד נסתר בהתנהגותו של קולומבוס. האדמירל מטיל האימה היה אדם נפחד שקיים בתאו טקסי פולחן נוצריים כדי לשכך את פחדיו מהחלומות הסיוטיים שפקדו אותו בלילותיו על גלי־ענק המטלטלים את ספינותיו לגבהים ומנחיתים אותם עד לקרקעית הים ועל חיות־ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.

הניגוד בגיל, בערכים ובסוג הסיוט שלהם (קולומבוס היה מסוייט מגלי המים שמסוגלים להמית אדם בטביעה, בעוד שהסיוט של טוביאס היה מן האש המסוגלת להמית אדם בעינויי תופת), הוא שמסביר את תגובתם השונה למראה האלימות שהפעילו המלחים כלפי האינדיאנים, ילידי אמריקה שחיו עד אז בקהילות שלֵוות ומאושרות בכפרים קטנים.

עד מהרה לא הסתפקו המלחים בדורונות שהילידים העניקו להם והחלו לפעול באלימות רצחנית כדי לספק את חמדנותם לזהב. בכך הפכו לכובשים. הם עינו את הגברים כדי שיגלו להם את המקומות שבהם הסתירו את הזהב או שבהם כרו אותו מן האדמה, המיתו את אלה שלא גילו מספיק מהר את המידע הזה או שהמידע הזה לא היה ברשותם, ואנסו את הנשים האינדיאניות אחרי שתלשו תכשיטי־זהב מאוזניהן ומאפן ואצעדות מקרסולי רגליהן.

בצאתם מכפר של אינדיאנים, הותירו בהם מלחיו של קולומבוס פגרי מתים ובקתות שרופות, וכלאו את אלה ששרדו מן הטבח שביצעו בכפר בספינתם כדי למכור אותם כעבדים בשובם לספרד.

כל המעשים האכזריים האלה נעשו לעיניו של קולומבוס ותחת פיקודו בחסות אמונתו בדת הנוצרית, והוא לא פעל כדי לרסן את מלחיו ולא כל שכן למנוע את ביצועם. גם את טוביאס הכריח פעם לקרב גחל דולק אל פניו של נער אינדיאני צעיר, כדי שיסגיר את אביו.

תוכניתו של קולומבוס נחשפה מהר לטוביאס: הוא לא התכוון לסחור בשם מלך ספרד עם האינדיאנים ואף לא להציע להם את אמונתו הנוצרית, אלא פעל מיד לנשל אותם מאדמתם כדי לבסס את אחיזתו בשטח הכבוש. צאצאיו של קולומבוס, בנו דייגו ונכדו לואיס, המשיכו להגשים את מורשתו הסותרת מעיר הבירה היספניולה, שבה התבצרו עם צבאם מאחרי חומות לצד קתדרלה גדולה שבנו עם מגדל פעמונים גבוה.

אחרי שתי ההפלגות הראשונות והמוצלחות שלו, שבהן סיפק את ציפיותיהם של שולחיו מכיבוש אמריקה, ספג קולומבוס כישלונות קשים בשתי הפלגות נוספות. בשובו לאירופה מן ההפלגה הרביעית והכושלת מכולן כבר סרבו מלכי ספרד לממן לו את ההפלגה החמישית, והוא, אדם זקן וחולה, סיים את חייו בביתו כאדם בודד וכמעט אלמוני.

לא כך הסתיימו חייו של טוביאס. בסיום ההפלגה השנייה, ואחרי שהבין משנות היותו האיש הקרוב ביותר לקולומבוס “שאין גבול לכוחו של האדם להרע” (עמ' 98), החליט לא לחזור אל פורטוגל בספינתו של האדמירל, וגם לא להישאר בעיר הבירה היספניולה כעובד של הממשל של מייסדיה. הוא נשא לאישה את פילאר, אינדיאנית מהשבט האינדיאני טאינו, האשה היחידה ששרדה בחיים אחרי שעברה אינוס קבוצתי על־ידי מלחי ספינתו של קולומבוס. בחברתה של פילאר סיים טוביאס את חייו בפעולת הנקם שיזמה כעבור שנים נגד כובשי מולדתה ומחריבי הכפר שלה, פעולה שכמובן נכשלה.

בעזרת שתי הדמויות המנוגדות האלה בחר יובל שמעוני לשקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה. האדמירל הנודע ועטור התהילה קולומבוס מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את הרודנים ועושי הרוע בהיסטוריה, בעוד שנער הסיפון טוביאס קאסארס מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים והמעונים שהם הקורבנות של כל רודן בהיסטוריה.

משום כך אין אירוע גילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש־עשרה, יכול להיחשב - כך משתמע מעלילת הרומאן הדיאָכרוני הזה - כהישג הומאניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את המידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם אפשרויות כלכליות חדשות למדינות חצי־האי האיברי, פורטוגל וספרד, אך בה־בעת הביא איתו מוות והרס.

מאחר שההיסטוריה מתעדת בעיקר את המלחמות ואת האסונות שבני־אנוש אחראים להם, היא מצטיירת במלוא חרפתה מן העדויות שאגרה על תולדות האנושות: “פני אבן יש להיסטוריה והכול כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (“קו המלח” עמ' 308).

המסקנה הפסימית והדטרמיניסטית הזו של יובל שמעוני על ההיסטוריה של האנושות, אשר השתמעה מכל הספרים שהשלים עד כה, כולם ספרים טוטאליים בתוכנם ואוניברסאליים בבשורתם, משתמעת גם מעלילת הרומאן החדש שלו, “גופת גבר לא מזוהה”, שהתפרסם לאחרונה, שלדעתי יבסס עוד יותר את מעמדו בסיפורת הישראלית כסופר המעניין ביותר שפועל בה כיום.

ב' - עיון ברומאן החדש של יובל שמעוני “גופת גבר לא מזוהה”

כפי שיובל שמעוני הפתיע ברומאן “קו המלח” בכך שהרחיב בו את העלילה מן ההיקף המצומצם של התנסותו הביוגרפית במלחמת לבנון הראשונה בשני ספריו המוקדמים (“מעוף היונה” ו"חדר") אל ההיקף המלא של המאה ה־20. ואחר־כך הפתיע שוב, ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה”, שבו סיפר עלילה מורחבת נוספת אך ממאה מוקדמת יותר, משלהי המאה ה־15, הוסיף והפתיע פעם נוספת כאשר דילג פתאום קדימה מזמנו של הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” אל תחילת העשור השלישי של המאה ה־21 ברומאן החדש, “גופת גבר לא מזוהה”.

השינויים באתרי ההתרחשות ובזמנן של עלילות בכל ספריו האמורים, לא ערערו את הרציפות וההמשכיות הרעיונית של יובל שמעוני בספרים שהשלים בזה אחר זה, בהפרש של כמעט עשר שנים בין ספר לספר. בכולם מיקד את קוראי ספריו בכישלונה של האנושות, בארץ ובעולם, לרסן את הרוע המוצפן גנטית בטבעו של כל אדם, כישלון שבעטיו: “פני אבן יש להיסטוריה [של האנושות] והכול כבר נחקק בהם [בפני האבן של ההיסטוריה], מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (המשפט מצוטט מתוך “קו המלח”, עמ' 308).

המסקנה הפֶּסימית והדֶטֶרְמיניסטית הזו על תולדות האדם היא המבדילה את ספריו של יובל שמעוני מספריהם של רבים מהסופרים הישראליים. בעוד רובם משתמשים בשפה למטרה אֶסְקַפיסטית־בידורית כדי להספיק להפיק ספרים חדשים וקלים לקריאה בתדירות גבוהה, משתמש יובל שמעוני בשפה למטרה מאתגרת יותר, כזו שנועדה לכתיבה של ספרות תובענית יותר מן הקורא - ספרות שמטרתה היא גם תֶרַפּוֹיְטית: לעורר בקורא את מצפונו האנושי ולחזק בו את השיפוט המוסרי כלפי העוולות שבני־אדם מבצעים זה כלפי זה הן כיחידים והן כעמים.

את המסקנה הזו על כתיבתו של יובל שמעוני ניתן להוכיח לא רק ממועדם של אירועים היסטוריים גדולים וקטלניים שהתרחשו באתרים שונים של העולם, שבהם התמקד בספריו הקודמים, אלא אפילו מאירועים שהתרחשו לישראלים אלמונים ערב אחד בהווה בפאב שכונתי בקצה רח' ירמיהו בצפון הישן של ת"א, פאב שניצבים בו רק 7 שולחנות ללקוחות המגיעים אליו כדי להשכיח בו את בדידותם ולפרוק מעצמם את נטל המצוקות של חייהם באוזני מי שיהיה מוכן להאזין למכאובם.

אף שיום ראשון הוא יום חלש בעסק שלו, זכה גיל, הבעלים של הפאב, בערב שהרומאן מתרכז באירועיו, לכך שכל השולחנות נתפסו על־ידי לקוחות. משום כך ניתן ממש לפרט מי הם אלה שישבו ליד כל שולחן ועל מה התנהלה שיחתם: בשולחן מס' 1 סיפרה רווקה בת 35 שבלטה בקוקו המתנשא על ראשה, לעופרה, אשה מבוגרת ממנה, על קשייה הרומנטיים עם גברים. בשולחן מס' 2 ישב בחור ששוחח בנייד שלו עם מישהו תוך המְתנה לבואה של בחורה שאיתה קבע דייט. סביב שולחן מס' 3 התכנסו בחורה מלאת־גוף, בחורה רזה ואשה בלונדינית בשם נורית, ושלושתן ריכלו על הבוס שלהן במשרד. בשולחן מס' 5 סיפר הרב"ט עופר לסמל אמיר על סירובה של ענבל לחיזוריו. בשולחן מס' 7 שוחח גבר מבוגר בשם שלמה עם נערה בת שש־עשרה בשם מלי. משיחתם מתברר שהוא הדוד שלה שמסבך את עצמו ואותה באהבה אסורה.

שיחותיהם של כל המתארחים בפאב באותו ערב, אלה שנמנו עד כה, שעסקו במצוקות הבנאליות של חייהם, מעצימות אצל הקורא את התמיהה על החלטתו של יובל שמעוני לכתוב בספרו החמישי עלילה קאמרית על ערב בפאב שכונתי בת"א בהווה, אחרי שסיפר בספריו הקודמים עלילות דרמטיות על אירועים מכריעים בהיסטוריה שהתרחשו במשך הרבה שנים ובזירות חובקות עולם.

התמיהה הזו מופגת במקצת על־ידי הפעולה הבלתי־שגרתית, בטקסט שביסודו הינו טקסט ריאליסטי, שביצע יובל שמעוני ברומאן הזה, כאשר העלה לראש עמודי הספר ציטוטים משיחתן של הדמויות הללו, שכאמור עסקו במצוקות בנאליות של החיים, והריץ אותם בשורה העליונה של הדף באות זעירה יותר מגודל הגוּפן (אות הדפוס) שבו נדפסו סיפורי־החיים של דמויות נוספות שהיו באותו ערב בפאב, דמויות שנטלו חלק בדרמה שהתרחשה באותו ערב בפאב ובסביבתו.

אלה הן הדמויות שהובלטו באופן זה: ליד שולחן 4 יושבת ליאת שממלצרת בפאב 4 ערבים של כל שבוע והפעם היא מתארחת בפאב יחד עם בן־הזוג שלה, שחר, פגוע־נפש מתקופת שירותו בשטחים, אחרי שהיה מעורב בעל־כורחו בפעולה אחת שבה התעללה הפלוגה שלו במשפחה ערבית בשטחים, פעולה אשר בסיומה נפצע נער פלסטיני בן ה־14 באופן אנוש. מאחר שהנער פארס לא הבליג על הפגיעה בכבוד סבתו והוריו, דחף קוביכץ, חמום־המוח מבין לוחמי הפלוגה, את פלג גופו העליון לתוך התוף של מכונת הכביסה של המשפחה, שאותה העמיסו על הרכב שלהם. וכלל לא ברור מתי הושלכה מכונת הכביסה מן הרכב הצבאי במהלך הנסיעה ונגררה מאחור, ואם גם פארס קם אחר־כך על רגליו (עמ' 216–196).

ליד שולחן 6 יושב הלקוח הקבוע של הפאב, נדב, שהיה פעם קצין מבצעים בצבא ובהווה הוא גמלאי כמעט בן 50 העובד במשרד אזרחי בעיר, גבר שכבר איש אינו מתעניין בו, כולל אשתו, שעד לאחרונה התמסרה לתפקידה כאם והשגיחה על חינוכם של שני ילדיהם, ודווקא כעת “גילתה את עצמה מחדש באוניברסיטה” אחרי שהתקבלה לסדנת הכתיבה הנחשקת של רן־רן, וכבר אחרי שבועיים בחברת צעירים ממנה בעשר שנים לפחות “התחילה לדבר בשפה שלהם, להתלבש כמוהם” (עמ' 48–47). ומשום כך “בכל יום ראשון הוא [נדב] בא לפה, כן, דווקא בתחילת השבוע, כשכל הנאחס של המשרד נופל עליו בבת־אחת ואין לו יותר כוח לכלום” (עמ' 42).

אך מעבר לחלון ההגשה של ההזמנות, כלומר: במטבח, נמצאים שני עובדים שכלל אינם מוכרים לבאי הפאב. שניהם ערבים מוסלמים, שמפעילים ביחד את המטבח אף שהגיעו לכאן משני מקומות רחוקים, אחד מדארְפּוּר שבסודן, ואחד מעיסאווייה שבמזרח־ירושלים.

הראשון, מרוואן, הוא מהגר בלתי־חוקי שנמלט מסודן והגיע לכאן דרך מצרים וחצי־האי סיני, ביחד עם מנאל, בת דודתו, שהיתה רק בת 10 כאשר נאנסה על־ידי בדואים בדרכם אל הגבול של ישראל. מאז מציג מרוואן את מנאל כאחותו, ואף שהפכה בינתיים לנערה יפה, שעבדה בחַמארה שהקים למהגרים כמוהו בשכונת שפירא בדרום ת"א, כולם ראו “שהיא כמו פרח שצומח מפצע, הפרח הכי יפה מהפצע הכי עמוק” (עמ' 59). רק אחרי שהרסו למרוואן את מקור פרנסתו, את החַמארה שהקים כדי שדארְפּוּרים כמוהו “יוכלו לשכוח אצלו בערב מהצרות לפחות קצת”, מצא את העבודה כשוטף כלים בפאב של גיל בקצה רחוב ירמיהו, בעוד שמנאל החלה לנקות דירות בבתים של ישראלים.

סיפורו של עובד המטבח השני, רפיק, הוא שונה לחלוטין. הוא לא חצה מדינות ומדבריות כדי להגיע אל ת"א ולמצוא בה עבודה. רק אחרי שהסתיים הקשר הקצר שלו עם בחורה יהודית מ"בצלאל", שבחרה בו, הבחור היפה והצעיר ממנה, לדגמן בפניה בעירום ו"גם השוויצה ככה שהיא מעיזה מה שאחרות לא" (עמ' 65), העז לראשונה לנסוע באוטובוס מעיסאווייה במזרח־ירושלים אל ת"א. מאחר שדיבר גם בעברית, מצא רפיק בקלות בהגיעו אל ת"א את העבודה כטבח במטבח הפאב של גיל. תחילה התנשא רפיק על הדארְפּוּרי ששטף את הכלים, אך הפסיק בכך אחרי ששמע מפי מרוואן מה עוללו מוסלמים לו ולמנאל בדרכם הממושכת מסודן עד שהגיעו אל ישראל, ושמע מפיו את האמת הבאה: “כל מה שהיהודים עושים לכם בשטחים זה כלום לעומתם” (עמ' 73).

סיפורו של רמי ההומלס

על ריבוי הדמויות (וטרם מנינו את כולם) השתלט יובל שמעוני על ידי קיטוע סיפור־החיים של כל אחת מן הדמויות המרכזיות במספר פרקים, שאותם שילב במבנה המיוחד שקבע לספר הזה: מבנה הסבבים. כל סבב (מבין השישה שקיימים ברומאן הזה) נפתח בפרק של רמי, שסיפור־חייו יסוכם בהמשך, ואחריו הוצבו בכל סבב ובסדר קבוע הפרקים של הדמויות המרכזיות האחרות: ליאת, נדב, מרוואן, רפיק.

קיטוע זה של סיפורי־החיים של כל הדמויות המרכזיות מכביד על הקורא, שכמובן אינו קורא ספר בן כחמש מאות עמודים ברצף אחד, מאחר שהוא נדרש לשמור בזיכרונו את המידע על כל דמות מכל הפרקים שכבר קרא בסבבים הקודמים. לפיכך מומלץ לקורא לבצע קריאה שנייה של הספר, בסיום הקריאה הראשונה, כדי לרכז בזיכרונו את סיפור־החיים הרצוף של כל דמות.

סיפור־החיים של רמי נבחר להדגים את התועלת מריכוז המידע על כל דמות בנפרד מכל הפרקים המספרים עליה בסבבים הללו. אף שרמי איננו נמנה עם המתארחים בפאב של גיל, ורק הציץ פעם מבחוץ לתוכו במהלך חיפושיו אחרי אשה שתאהב אותו, הוא ללא־ספק הגיבור האמיתי של עלילת הרומאן המעניין הזה. קביעה זו נסמכת על עובדה שרמי עצמו מספר את קורותיו בשפתו המשובשת והמיוחדת בכל הפרקים שלו, בעוד שכל פרקי הדמויות האחרות מסופרים בשפה תקנית מפי מספר יודע־כל.

כאשר רמי היה בן שמונה, וכבר התבלט לרעה בין בני גילו כילד חריג בהתפתחותו השכלית, עזב אביו את הבית, והשאיר לאשתו, עליזה, את עול הגידול של בנם. משום כך נאלצה אמו של רמי, אשה במיטב שנותיה, להאריך את שעות עבודתה כספרית במספרה כדי להתפרנס. כך שרמי, ילד שגדל ללא השגחה של מבוגר ברוב שעות היום, היה טרף קל לחיימון, מנהיג הכנופיה שעסקה בפריצה לעסקים ובסחיטת בעליהם בקריות של חיפה. מאחר שחיימון הטיל על רמי בתחילה משימות המותאמות לגילו, כגון: השתחלות דרך חלון צר ופתיחת הדלת של מחסן גדוש במוצרי חשמל (עמ' 414), לא הבין רמי עדיין בעודו ילד את חומרת הפעולות שביצע עבור מפעילו.

גם אחרי שהתבגר יותר, עדיין לא קלט רמי בהבנתו המוגבלת את משמעות המשימה המשודרגת שהטילו עליו חיימון וסגנו איציק ביום שבו דרשו שניהם ממנו לרוקן מיכל מים לניקוי השמשות שהחזיקו בטנדר שלהם, ולמלא אותו בדלק בתחנת הבנזין. אחר־כך הורו לו לשפוך את הדלק סביב הקיוסק של עזרא (עמ' 32), אשר סירב לדרישתם, לתת להם כל חודש קרטון של סיגריות כדמי־חסות.

בתמימותו ביצע רמי את ההוראות של השניים באותו יום בלי שהבין את תכליתם, ואף שלא הוא הצית את הגפרור, אלא ישב בטנדר וצפה מבועת ממרחק בלהבות שכילו את תכולת הקיוסק וגם אחזו בעזרא, שכבר החל לישון בלילות בקיוסק כדי לגונן על מקור פרנסתו (עמ' 139), חזר רמי ונזכר מאז - גם אחרי שנמלט מדירת אמו בחיפה ונסע בהוראת חיימון אל ת"א - בזעקותיו של עזרא: “ואיך שחשבתי את זה, בא לי לראש עוד פעם חיימון והקיוסק ועזרא והאש איך שהתחילה לצאת מִבְּתוכו עם הצעקות ביחד” (עמ' 184).

בת"א החל רמי תקופה חדשה בחייו, שבה שרד כהומלס שהחל להאמין ב"בּוֹרוֹלָם" (כך הגה רמי את תוארו של בורא העולם), שאליו דיבר וממנו ביקש הסבר לכל האירועים הבלתי־צפויים והבלתי־הגיוניים, הן הטובים והן הרעים, שהתרחשו לו, בחור בשנות העשרים לחייו, וגם לאחרים.

כגון: שפעם התעורר מנמנום על ספסל על גדת הירקון משום ששני פרחחים בני 16 עמדו מהר על טיבו וראו בו טרף קל לביצוע שוד. הם לא רק שדדו ממנו שטר של כסף שניתן לו מהעבודה אשר ממנה התפרנס, ביצוע משלוחים מחנות מכולת, אלא כמעט שהצליחו גם להטביעו בירקון. רמי ניצל מטביעה רק משום שבמקרה עברו אז במקום עדן ומוטי, בעלי השאווארמייה שפעלה בפחות הצלחה ליד הפאב המשגשג יותר של גיל, והם שהצילו אותו מהפרחחים וגם הזמינו אותו להגיע אל הדוכן שלהם לאכול “ארוחה און־דה־האוז” (עמ' 395).

איסוף דומה של עובדות ממרחב הרומאן מסביר את האירוע שבו מסתיימת עלילתו ושגם בו היה רמי מעורב. יום אחד גילתה ליאת, שכזכור המועסקת בפאב כמלצרית, מכונית נטושה ליד השאווארמייה של עדן ומוטי: “מכונית אופל סטיישן ישנה מאוד, חבוטה ומאובקת” המלאה קרטונים וציוד של שיפוצניקים - "לוֹם ארוך ולוֹם קצר, מפתח שוודי גדול ומוטות ברזל של פיגומים (עמ' 438) - ציוד שגם גנבים נעזרים בו כדי לפרוץ אל מחסנים המלאים במוצרים חשמל קטנים כמו אלה שחיימון העניק לעליזה כהן, אמו של רמי, כדי לכבוש את לבה.

בפשיטה של שוטרים ופקחים על העובדים הזרים בפאב נעצרו באותו ערב שני עובדי המטבח, ואחד מהם, שהצליח להימלט, מצא כנראה מחסה במכונית הנטושה. רמי לא היה נוכח בסביבה כאשר אירוע זה התרחש, אך מאוחר יותר כאשר נזדמן למקום, הציף מראה המכונית הנטושה הגדושה בקרטונים אצל רמי את הזיכרון המטריד על חלקו באירוע מותו של עזרא בשליחותו של חיימון: “האש, אף פעם לא תדע אם באה מעצמה, שחיפשה משהו להדליק אותו, או שהזמינו אותה”.

ומאחר שבאותו לילה נכזבה שוב ציפייתו של רמי לפגוש את אשת חלומותיו, והבין שאין עוד טעם לחכות לה או לאיזושהי נחמה אחרת בחייו, חשב, הן ישנה קופסת גפרורים בכיסו, ועכשיו, כשאינו מחכה עוד לכלום, הוא שכבר מכיר את כוחה של האש יכול לכפר על חטאו מאז: “מספיק תפתח עכשיו את המכסה של המכל דלק ותזרוק פנימה גפרור - - - תוציא לך את זה רמי תיכף ומיד מהראש, תשכח מזה רמי. - - - כולם ישנים עכשיו בבתים שלהם בחושך - - - יתעוררו רק כי יראו פתאום אור גדול כמו של מגדלור ויחשבו בוקר” (עמ' 496–495).

ספק אם רמי ההומלס פגש אי־פעם קודם לכן, בשיטוטיו באזור הפאב, את הגבר שגופתו הלא־מזוהה נמצאה אחר־כך במכונית האופל סטיישין שהצית.

ערכם הייחודי של ספרי יובל שמעוני

על אף השוני בין זמנו, תוכנו, מבנהו וגיבוריו של הרומאן הזה, אין להפרידו מספריו הקודמים של יובל שמעוני. להפך: גם ברומאן הזה רקם שמעוני עֵדות נוספת על ההיסטוריה המכוערת והמבעיתה של האנושות, המתייחדת בכך שהיא מדגימה במעוּנֶיה ובנִרצחֶיה - והפעם במדינה שאיננה הגרועה במדינות בפשעים שנעשים בה (כפי שאמר מרוואן לרפיק במטבח הפאב) - את מצבה הנוכחי של האנושות גם בעשורים הראשונים של המאה ה־21, אנושות שמנהיגיה עדיין מגייסים את כל הגילויים המדעיים והשכלולים הטכנולוגיים לצבירת כוח ולמימוש יוזמות השתלטות של מדינותיהם החזקות והעשירות על המדינות החלשות והעניות יותר בחברה האנושית. יוזמות כאלה מולידות מלחמות וזורעות מוות בכל היבשות של העולם, בדיוק כפי שאירע לאורך כל ההיסטוריה.

ההוכחה לזיקתו הרעיונית של הרומאן הנוכחי אל ספריו הקודמים של יובל שמעוני מוצפנת במוטו הזהה שהציב בפתח שני ספריו האחרונים, בפתח “מבעד לקרקעית השקופה” (2021) ובפתח “גופת גבר לא מזוהה” הנוכחי (2023). הציטוט נלקח מספר הבשורה של לוקס ב"ברית החדשה", מתוך אחד המשלים שנשתמרו בספר זה מתקופת חייו המוקדמת של ישו, והוא המשל המספר כי כאשר נשלח שליח כדי להעניש את החוטאים גילה להפתעתו שכבר איחר את המועד: “ואני באתי להבעיר אש בארץ, ומה חפצי אם כבר [הארץ] בוערת”.

האש שזיהה לוקס בוערת בארצותיהם של בני־אנוש היא אש הרוע המוטבע באדם מאז נברא, והיא האש שכבר זיהה מחבר סיפור המבול במקרא הרבה שנים לפני מחבר ספר הבשורה של לוקס.

לפיכך הרומאן “גופת גבר לא מזוהה” איננו רק רומאן ישראלי המתאר את ההווי בפאב מאלה שצצו כפטריות בת"א ובמקומות רבים אחרים בארץ, אלא הינו רומאן המפרט את הרוע הממשיך להיעשות גם בעת הזאת בכל ארצות העולם.

הפאב בת"א הישראלית רק מדגים בזירתו המצומצמת את הבולטים מחטאי הרוע של תקופתנו בכל העולם: מעשי אונס אכזריים (כמו האונס הקבוצתי שעברה מנאל בת ה־10 בדרכה מאריתריאה למדינת ישראל). פשעי שוד וסחיטה (כגון אלה שביצעו חיימון וסגנו בכנופיית הפשע שייסדו בחיפה, שבאחת מהן הוצת עזרא יחד עם הקיוסק שלו, ובאחרת הצית רמי את המכונית שלהם, שבה נמצאה אחר־כך גופתו הלא־מזוהה של גבר). מעשי פשע ואלימות מדיניים (כמו הפעולה שביצעה הפלוגה של שחר, בהיותו עדיין חייל בשרות סדיר, שהתפרצה באלימות לבית של משפחה פלסטינית חסרת מגן בשטחים, פעולה שבמהלכה התעללו בבני המשפחה ובסיומה כמעט הרגו את הנער פארס בן ה־14). ומעשי פשע אזרחיים הנפוצים בכל חברה (מהסוג שביצעו שני נערים בני שש־עשרה כאשר גזלו מרמי את שטר הכסף שהרוויח ביושר מעבודתו בשליחויות וגם כמעט הטביעו אותו בנהר הירקון).

מרשימה זו, שפסחה על עוד מעשי זדון ורשע שנעשים בכל העולם בין עמים ובין מדינות, ניתן לקבוע שגם ברומאן החדש “גופת גבר לא מזוהה” המשיך יובל שמעוני לבסס את המסקנה הרעיונית הפסימית והדטרמיניסטית שהשתמעה גם מספריו הקודמים על ההיסטוריה של האנושות.

ולכן, בזכות נחרצותו לטוות עלילות נועזות במורכבותן ובתעוזת הדמיון שלהן המבססות את המסקנה הזו, על מעשי הרוע שבהם מזהמים בני־אנוש את החיים של כולנו מזה דורות, כדי להזהיר מפני רעתם - יובל שמעוני הוא בעיני הכותב היותר מעניין שפועל כיום בסיפורת הישראלית.

נקמת המוּבסים באדמירל המגלומן

עיון ברומאן החדש של יובל שמעוני “מבעד לקרקעית השקופה”

הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” (הוצ' עם עובד / ספריה לעם 2021, 430 עמ') הוא רומאן היסטורי, המספר על ארבע ההפלגות של כריסטופר קולוּמבוס באוקיינוס האטלנטי - שלוש הראשונות בסוף המאה ה־15 והרביעית בתחילת המאה ה־16 - שבמהלכן גילה את יבשת אמריקה. בצאתו להפלגה המסוכנת והנועזת הראשונה הניח קולומבוס, שאין יבשה כלשהי במרחב המים האדיר שמשתרע בין מערבה של יבשת אירופה (ספרד ופורטוגל) לבין מזרחה של יבשת אסיה (סין,יפן והודו), ולכן קיווה, שאם יסיים את ההפלגה בהצלחה, יגלה נתיב קצר וריווחי יותר אל אותן ארצות עשירות מהנתיב הארוך אליהן סביב יבשת אפריקה שאז היה כבר ידוע ליורדי־הים.

אירועי ההפלגה ההיא, וגם של שלוש ההפלגות הנוספות, מסופרים מפי שני מספרים שונים. בחלק הראשון מופעל מספר יודע־כל, מהימן ואובייקטיבי, המספר על שתי הפלגות הראשונות (זו משנת 1492 וזו משנת 1493) מנקודת מבטו של נער יהודי בן חמש־עשרה, טוביאס קאסארס. בנוסף לכך מורחב הסיפור לקורות־חייו של הגיבור הזה בטרם התגנב לספינתו של קולומבוס, ולאירועי חייו ביבשת החדשה אחרי שעזב את ספינתו של קולומבוס בסיום ההפלגה השנייה, ולעשרות השנים שבהן המשיך להתגורר באי היספניולה עם אשה אינדיאנית שבה התאהב ובחברתה הזדקן.

בחלק השני מופעל כריסטופר קולומבוס עצמו כמספר־גיבור, המספר מנקודת מבטו, בשנת חייו האחרונה, ב־1506, את סיפורן של כל ארבע ההפלגות שביצע. וגם הוא מוסיף בפרקי הזיכרונות שלו הסברים על מניעיו הגלויים והנסתרים לצאת אליהן, ועל הקשיים שהיו לו עם הצוות הבלתי־מיומן והבלתי־ממושמע בכל אחת מהן. בפרקי זיכרונות אלה, שאותם הוא מנסח כמכתבים שהוא מייעד אותם להישלח אל המלך פרדיננד בויאַדוֹליד כדי לשכנעו לממן עבורו הפלגה חמישית, הוא מזכיר מדי־פעם את נער־הסיפון טוביאס שהיה משרתו בשתי ההפלגות הראשונות.

גיוון זה בנקודות המבט, שמהן מסופר הגילוי של יבשת אמריקה בסוף המאה החמש־עשרה, איננו הישגו היחיד של יובל שמעוני ברומאן ההיסטורי הזה. חשובה ממנו היא גם הצלחתו ברומאן הזה לגלף שתי דמויות ראשיות כה מעניינות מאותה תקופה, כדמויות ארכיטיפיות המבליטות את הכוחות המנוגדים שפועלים בהיסטוריה בכל התקופות שלה: תמיד יהיו בה רוֹדנים ושליטים מפורסמים שיגשימו את שאיפותיהם במעשי אלימות ובמלחמות (כזו היתה שושלת הקוֹלוּמְבּוּסִים, כריסטופר, דייגו ולואיס, בעלילת הרומאן החדש, עלילה המתרחשת בהיסטוריה בתקופת המעבר מימי הביניים לעת החדשה), ותמיד יהיו בה המוני הקורבנות התמימים שישלמו בדמם ובחייהם על שיגעון הגדלות של הרודנים (כמו שושלת הפוֹליאָקוֹבים, איליה, נחמן ואמנון, שהיו הקורבנות של ההיסטוריה בעלילת “קו המלח”, עלילה שהתרחשה במאה השנים של המאה הקודמת).

בכפל תפקידם של שני הגיבורים ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” הן כדמויות בנות תקופתן והן כדמויות ארכיטיפיות המעידות בטבען ובמעשיהן על כל התקופות, הצליח יובל שמעוני לבטא את השקפתו הביקורתית הנחרצת על כך שכל הישג של ההיסטוריה, באחת מהתקופות במניינה, היה מוכתם בדמם של בני־אנוש במלחמות מקומיות, אזורית ועולמיות בלתי־פוסקות מסיבות אֶתניות, דתיות, אידיאולוגיות וכלכליות.

הקשר בין שני הרומאנים ההיסטוריים

את המסקנה הזו על הנושא שמעסיק את יובל שמעוני בכל ספריו ביטאתי בפסקת הסיכום הבאה, שבה סיימתי את מסת הביקורת שלי על “קו המלח”, ספרו הקודם משנת 2014: “אחרי שני הספרים של החטיבה הראשונה, “מְעוּף היונה” ו”חדר", פתח יובל שמעוני “ברומאן “קו המלח” חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל־דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על האדם ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד” (הציטוט הוא ממסת מבוא על יצירתו של יובל שמעוני, שכללתי בספרי החדש, “מן המסד ועד הטפחות”, שהועלה השנה בשלמותו לאתר “פרויקט בן־יהודה”).

כלומר: אחרי ששירטט ב"קו המלח" את הדיוקן של ההיסטוריה של המאה העשרים, היה צפוי שיובל שמעוני יבחר תקופה מדגימה נוספת, מאחת המאות הקודמות, כדי לבסס על אירועיה את מסקנתו על היסטוריה, כפי שהשתמעה מפי שלושת גיבורי הרומאן “קו המלח” (איליה פוליאקוב, בנו נחמן פוליאקוב ונכדו אמנון פולג): “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (שם, עמ' 308). מסקנה זו אומרת, שאם בוחנים באמות־מידה מוסריות וערכיות כל אירוע גדול ומהפכני שהתרחש בעבר לאנושות, באחת מהתקופות הקודמות בתולדותיה, וגילוי יבשת אמריקה הוא ללא־ספק אירוע מסדר גודל כזה, אפשר להיווכח שהישגיו נחקקו בדמם של בני־אדם נגזלים, מְעוּנים ונרצחים.

משום כך, כדי לבסס את השקפתו הפסימית והעל־תקופתית על ההיסטוריה, בחר יובל שמעוני להתרכז ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” בתקופה מוקדמת בארבע מאות שנה מהתקופה שבה התרכז ברומאן “קו המלח”, ומשום כך גם גילף בו שתי דמויות ארכיטיפיות ומנוגדות בטבען ובפעולתן. ואכן, מעלילת הרומאן הזה משתמעת המסקנה הבאה על הישגו של קולומבוס: מאחר שגילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש־עשרה, המיט כליה פיזית ורוחנית על אוכלוסיית הילידים המקומית, האינדיאנים, הוא איננו אירוע שיכול להיחשב ברצף הדורות כהישג הומניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את המידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם לספרד אפשרויות כלכליות חדשות, אך בה־בעת גם צמצם את הסיכוי להגשים את חזונם של נביאי עם ישראל על שלום עולמי. בכך אישר הרומאן הזה פעם נוספת את המסקנה שהשתמעה מ"קו המלח": “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם”.

שתי דמויות ארכיטיפיות

דמותו של קולומבוס מבוססת, כמובן, רק בקוויה הכלליים על המידע שהשתמר בהיסטוריה עליו, ואילו יובל שמעוני העניק לו ברומאן קווי־אופי רבים ומובהקים יותר וגם הוסיף מדמיונו אירועים שניתן להסיק מהם על מורכבותו של האדמירל כאדם, בנוסף לתפקיד שהועיד לו כדמות ארכיטיפית שנועדה לייצג את כל העריצים שפעלו לפניו ויפעלו אחריו בהיסטוריה. לעומת זאת הדמות של נער־הסיפון טוביאס קאסארס היא דמות ששמעוני בדה אותה ואת סיפור־חייה מדמיונו, אם כי אין ספק שהיה ודאי נער־סיפון דומה לו בספינה של קולומבוס.

ואשר למכתבים של קולומבוס בחלק השני של הספר - הם כולם פרי דמיונו של יובל שמעוני, כי מעולם לא נכתבו ולא נשלחו אל הנמענים שלהם, אל מלכי ספרד, אם כי באחד ממכתביו האמיתיים ששרדו כתב קולומבוס, שבמהלך מסעותיו תיעד את האירועים הדרמטיים שהתרחשו לו בהם, וגם אטם את הדפים והטמינם בחבית שהצמיד לירכתי ספינתו בקשירה רופפת, כדי שהחבית תגיע באופן כלשהו אל ספרד, אם לא ישלים את שובו לספרד בהצלחה (עמ' 271), אלא שחבית זו לא הגיעה מעולם אל יעדה.

משום שרצה להבליט באמצעות גיבורי הרומאן הזה, כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס, את הניגוד העל־תקופתי בין מדכאים למדוכאים, לא הסתפק יובל שמעוני בגילופן כשתי דמויות ארכיטיפיות, דמויות שבנוסף לייחודן העצמי הוטמעה בהן גם היכולת לייצג באופן סמלי את הרודנים המדכאים ואת המדוכאים החלשים בכל התקופות של ההיסטוריה, אלא גם צירף מוטיב בולט ושונה להסברת הביוגרפיה של כל אחד מהם - לאחד הצמיד את מוטיב המים, ולשני הצמיד את מוטיב האש.

סיפור חייו של האדמירל

משני חלקיו של הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” מתברר שאופיו של קולומבוס כרוֹדן התגבש באירוע מכונן שהתרחש לו באחת מהפלגותיו הראשונות בספינה, כאשר היה עדיין ספן פשוט. באותו אירוע ניצל מטביעה על־ידי היאחזות במשוט, אחרי שהספינה שבה הפליג הוטבעה בקרב עם ספינה מוונציה. בן חסותו, טוביאס, “כבר כמה וכמה פעמים שמע את הסיפור, ובכל פעם השתנו כמה מפרטיו. וכשהיה אדמירל מתעורר מבועת בלילות לא נראה שבקלות כזאת צף המשוט ההוא אל ידיו, כנראה היה צריך להיאבק עליו. ‘זה הייתי אני או הוא’, מלמל לילה אחד” (עמ' 113).

למלחים בספינתו, רובם פושעים שהעדיפו לצאת להפלגה המסוכנת במקום להיות כלואים עד מותם בבתי הכלא, סיפר קולומבוס, שניסה להציל מלח נוסף שנאחז במשוט, אך “כעבור שעות אחדות כבר לא עמדו לו לאומלל כוחותיו והוא הירפה מן המשוט” (עמ' 261). לעומת זאת חשף באחד מפרקי הזיכרונות, שכתב בשנת חייו האחרונה, ב־1506, גירסה שונה הרומזת, שכנראה הטביע ימאי מבוגר ממנו שנאחז גם הוא באותו משוט (עמ' 398–387), כדי שיוקל עליו לחתור אל החוף ולהינצל. מאז אותו אירוע, הפך האדמירל לאדם אכזר ואנוכי - אדם שכל חייו נאבק בסערות ובגלים ובאלה שהימרו את פיו. גם בשנת חייו האחרונה עדיין התענה בשנתו מחלומות סיוטיים על גלים ענקיים המטלטלים אותו לגבהים ומנחיתים אותו עד לקרקעית הים ועל חיות־ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.

מן המקרה המבעית שחווה אז, גזר קולומבוס את השקפתו על החיים, שאותה השמיע באוזני נער־הסיפון שלו, טוביאס, בהזדמנויות שונות: “כל אדם צריך שיהיה לו בחיים יעד לחתור אליו בכל כוחו עד שישיג אותו” (עמ' 34), כשם שמפרשת הצלתו בעזרת המשוט גזר גם את הכרעתו בדילמה המוסרית שפשעיו הציבו אותו מולה: “לא אהין לומר כי נקי אני מכל פגם, אבל טובה היתה תכליתי, ובטרם חורצים עלי משפט מוטב לשאול מה נעלה על מה: מעשה שלם [כלומר: מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] רעה, או מעשה פגום [כלומר: בלתי־מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] טובה” (עמ' 286). רק אדם יהיר מסוגל להצדיק בתוצאה המגשימה את שאפתנותו לעושר ולתהילה את ההכרעה שהחזיק בה מבין שתי האפשרויות הללו.

דבקותו של האדמירל במטרותיו אלה מסבירה את המעשים האכזריים והבלתי מוסריים שנעשו תחת פיקודו. המלחים שרפו את הבקתות של האינדיאנים, ואחרי שתלשו עגילי־זהב מאוזני הנשים, נזמים מאפן ואצעדות מזרועותיהן ומקרסולי רגליהן, אנסו אותן ורצחו את הגברים, או שכבלו את האומללים ומכרו אותם כעבדים. תאור הכחדה של הכפר של פילאר מפיו של האחיין שלה, קָנימָאוֹ (עמ' 151–145), ממחיש את האכזריות שהפעילו הספרדים כלפי הילידים מחמדנות לזהב (“קָאוֹנָה” בלשון השבט טָהינוֹ של פילאר).

הפנאטיות הדתית של האדמירל

את כל מעשיו, ובכללם גם את התעלמותו ממעשי האלימות הקשים שביצעו מלחיו כדי להשיג זהב מן הילידים, הצדיק האדמירל קולומבוס בדבקותו בדת הנוצרית, שבה החזיק בצורתה החזונית: “מהשמים רצו שאשלים את השליחות שלי. - - ומה הן כל רטינות המלחים לעומת שליחותו, קורי עכביש שמנסים לעכב נשר כביר במעופו, כנפיו העצומות כבר פרושות באוויר, עיניו חדות עד קצה האופק” (עמ' 112). ועל כן הקפיד כל ערב לכרוע ברך ולהתפלל אל ישו ואל מריה "שיעזרו לו למלא את שליחותו הקדושה - - - מרכין את ראשו בכריעתו עד רצפת התא וחובט את מצחו בקרשים גם כשכבר החל מצחו לדמם” (עמ' 110).

מי שהמשיל את עצמו לנשר והביא את דתיותו להקצנה פנאטית כזו, הוא אדם שאינו נרתע משפיכת דמם של בני־אדם אחרים, הנחשבים בעיניו לפראים שלא צריך לכבד את ערכיהם ואת תרבותם. עוד במהלך הפלגתו הראשונה שמע טוביאס, התמים והנפחד, מפי האדמירל אמירות שאז עדיין לא הבין ממש את משמעותם החמורה, כגון: “זו אולי התגלית הגדולה מכולן: לא נופי ארצות רחוקות בקצה האוקיינוס, אלא חשכת התהומות המתגלות בקרובים אליך ובך עצמך. - - - כל המסע הזה, ילד, עם כל היעדים שלו, זה כנראה גם כדי להבין כמה מנוולים הבני־אדם יכולים להיות” (עמ' 24).

ואם בתחילה, כאשר היה זקוק לחסותו של האדמירל כדי לשרוד בספינה, עדיין הוקסם טוביאס מחזונו: שבבוא היום “ייראה האי הזה בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן ולא עץ, עוד ועוד מבצרים, וגם קתדרלה תיבנה סוף־סוף עם מגדל פעמונים נישא לשמיים, והמכרות והנחלים יפיקו די זהב למלא בו את קופת הממלכה לקראת היעד החשוב מכולם - - - שהפלגותיו מערבה יממנו את המסע הכביר ביותר - - - אל העיר הקדושה במזרח” (עמ' 66) - הבין עד מהרה את המשמעות האכזרית של ההמלצה שהשמיע האדמירל באוזניו בתחילת ההיכרות ביניהם: “הידיים נועדו לתפוס ולא להרפות, הכי פשוט זה להרפות! אלא שאם אני הייתי מוותר, איפה היינו?” (עמ' 35), ואף למעלה מזה הבין: שקולומבוס הוא מֶגָלומן מסוכן ביותר.

ואכן, באחד מפרקי הזיכרון בחלק השני של הרומאן, גילה קולומבוס שבסיוטיו בלילות הוא עדיין שומע את הקולות הסותרים ששמע אז, כאשר נאחז במשוט: “אומר האחד: הֶרֶף!, והאחֵר: אל תרפה! - - - פעמים זה אֶדֶן־חלון שאני נאחז בו מבחוץ ומתחתי כל גובהו של מגדל כנסייה אשר כל הנופל ממנו ירוצץ את ראשו באבני המרצפת. ופעמים שום סכנה כזאת אין, לא אדן הוא כי אם משוט, וקלה הנפילה מאוד, כמו אל תוך מים. מי־ים הם אלה, ואינני נופל בין יונים בדרכן ללקט פירורי לחם מאבני המרצפת, כי אם בין דגים, ואין הם נחרדים מנפילתי, להפך, מברכים הם עליה ואת רעבונם ישביעו בבשרי” (עמ' 292).

הסיוט הזה מבהיר, מדוע הוריש האדמירל לבנו, דייגו, את ההוראה לבנות “קתדרלה עם מגדל פעמונים נישא לשמיים” בהיספניולה, עיר השלטון הספרדי באי, והיא הקתדרלה שבנייתה הושלמה לבסוף על־ידי לואיס, נכדו של קולומבוס, שעלה על סבו ברשעותו. אך הפרטים בתמונה סיוטית זו של קולומבוס מעלה בזיכרון גם את סיפורה של הצרפתייה, בספרו הראשון של יובל שמעוני, “מעוף היונה” (1990), שברוב ייאושה מהאיסורים הדתיים שהוטלו עליה בבית הוריה בכפר, התאבדה בקפיצה ממרומי הקתדרלה נוטְרֶה־דם בפריז. איש מהצופים שנקלעו למקום וראו את התרסקותה על המרצפות של הכיכר לא ייחס למעשה שלה את האפשרות שבכך ביטאה המתאבדת מחאה נגד חלקן של הקתדרלות (של כל הדתות) באסונות שפוקדים את האנושות בהיסטוריה.

ההמשכיות הזו בין ספריו מבטאת, לדעתי, את האזהרה של יובל שמעוני מפני הפנאטיזם הדתי המעניק לרודנים את ההצדקה לבצע את מעשיהם הרצחניים בהיסטוריה, ואת תקוותו לתיקון העולם באמצעות פציפיזם חילוני והומניסטי. באגדה “הכֵּס”, שכלל בכרך “חֶדֶר” (1999), סימן את ההתרחקות מן הקתדרלות כצעד ראשון להצלת האנושות מן ההתבהמות הממתינה לה בקצה דרכה עד כה.

רק בתחנת חייו האחרונה, כאשר השלים את כתיבת זיכרונותיו ב־1506, הבין האדמירל איזו מפלצת מרושעת טיפח בחובו: “רהב יש בי, וכאשר יגאה ישקיעני תחתיו, אך אחרי־כן שבה תקוותי ועולה, ויכול אני להיאחז בה שוב” (עמ' 274). וגם: “גבה לבי כל־כך עד שנדרשה משקולת להורידו ארצה” (עמ' 326), “שבתי והזכרתי לעצמי פעם אחר פעם: בוטח אתה יותר מדי בכוחך להשיג כל מאווייך, איים וארצות, חופים ורכסי־הרים, זהב ופנינים, ואילו אדוננו די היה לו בקוציו. ואולם מאוחר מדי הזכרתי כל זאת לעצמי, ועתיד הייתי ליתן דין על כך” (עמ' 341). ואכן, מאוחר מדי הבין, כי רק בעת נפילתו של אדם “מן הפסגה לתהום”, בדומה לאדם הנופל “מראש מגדל פעמונים לרחבה אשר תחתיו”, הוא מלמד את עצמו מהי ענווה (עמ' 428).

סיפור חייו של טוביאס קאסארס

כפי שמֵי־הים הוצמדו לאדמירל קולומבוס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו, כך הוצמדה האֵש לנער היהודי טוביאס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו כמבוגר. בהיותו בן 15 ראה לראשונה במו־עיניו טקס אוטו־דָה־פֶה שקיימה האינקוויזיציה בכיכר עיר־הנמל פאלוּס. בשיא הטקס שרפו נזירי הכנסייה באש יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר, בעוד ההמונים צופים במחזה המצמרר, חלקם באכסטזה דתית וחלקם בעליזות של שוטים (עמ' 64–53). אחד מהאומללים הללו הכיר טוביאס היטב, היה זה מוכר־הבדים אלפונסו, השכן שהמיר את דתו אך נחשד בצביעוּת אחרי שהמעקב של האינקוויזיציה העלה שמארובת ביתו אין עולה עשן ביום השביעי של השבוע. המראה הזה הפך מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים (עמ' 126).

אפילו האדמירל הבחין ברגישותו הנפשית של טוביאס מול מעשי הזוועה שנעשו בילידי האי. ועל כך כתב באחד מפרקי הזיכרון: “לא ידעתי מה עובר בראשו, רק זאת ראיתי, איך הסב את עיניו מן הגופות המפוחמות ופנה הצידה והקיא את בני מעיו. - - - ונזכרתי כמה התיירא בספינה מן האש שהיה הטבח מבעיר תחת סיריו, שמא תקטוף הרוח את להבותיה ותטיחָן בקרשי הספינה ונתלקח כולנו” (284). ובפרק אחר כתב האדמירל את מסקנתו הבאה על טוביאס: שכתוצאה מהמראה שראה "כיצד מעלים על מוקד בכיכר העיר את אחד משכניו (עמ' 353), היה “שפל רוח ככל בני עמו ובוגדני כמוהם” (עמ' 345). לדעתו, בגד בו טוביאס אחרי שתי הפלגות רק אחרי שהורה לו לא להרפות ואילץ אותו לקרֵב גחלת לעיניו של נער אינדיאני, כדי שהנער יחשוף את מקום המיסתור של אביו. ומאחר שטוביאס היסס, איים עליו בחרבו, ותחת האיום הזה הידק טוביאס את הגחלת אל הנער האינדיאני וזעק עימו “כמו נכווה אז גם הוא” (עמ' 367).

אחרי האירוע הזה החליט טוביאס " שלא יפליג שוב לעולם - - - לא עם האדמירל לא עם אף אחד אחר; כבר, למד מה יכולים בני אדם לעולל זה לזה" (עמ' 24), כי בכל יום שעבר בספינה, ועוד במחיצת האדמירל, התברר גם לו “שאין גבול לכוחו של אדם להרע” (עמ' 98) - אמת מרה שכזכור האדמירל כבר ידע הרבה שנים לפניו: כמה מנוולים הבני־אדם יכולים להיות" (עמ' 24). ואכן, טוביאס מימש את החלטתו זו: הוא ירד מהספינה של האדמירל, ובחר להישאר באי ולקיים בו חיים צנועים והגונים. תחילה פדה את פילאר מהאיש שקנה אותה כשפחה, אחרי שעברה אונס קבוצתי שגם הוא נאלץ להשתתף בו (עמ' 73), שלאחריה עיקרה את עצמה כדי שלא תוכל ללדת (עמ' 74). אחר־כך למד ממנה את שפת השבט שלה ואת מנהגיו, עד שזכה בסליחתה על השתתפותו באינוס הקבוצתי שלה, ועד שזכה גם באהבתה (עמ' 75–73).

למחייתם הקים טוביאס מפעל להפקת זפת בשולי העיר היספניולה, שבה העסיק שני ניצולים מהכפר של פילאר בתנאים של בני־חורין: “מי שהתעסקוׁבזהב הרי העבידו את בני שבטה עד מוות, ואילו הוא, את פועליו מעולם לא העביד ככה” (עמ' 128). הקמת המפעל הזה לייצור זפת היא הוכחה נוספת לכך, שבַּעַת־האש רדף את טוביאס עד יומו האחרון. להפקת הזפת שרפו שני פועליו גזעים של עצי אורן, אך טוביאס עצמו לא התקרב לאֵש. לעומת זאת הצטרף אחרי שנים לתוכנית הנקמה בספרדים שרקמה פילאר ותרם זפת להטבלת ראשי החיצים, שעמד קָנימָאוֹ, האחיין בן השבע־עשרה שלה, להצית בעזרתם את ארמונו של המושל הספרדי בעיר היספניולה. כישלון ביצוע הפיגוע על־ידי קנימאו הביא למאסרם של טוביאס ופילאר, אך שניהם הקדימו להתאבד בכלא לפני שלוכדיהם עמדו לעלותם על המוקד בבוקר שלמחרת.

סוד הקרקעית השקופה

בכותרת “מבעד לקרקעית השקופה” שבחר לרומאן הזה, חיבר יובל שמעוני באופן אוֹכְּסִימוֹרוֹנִי “קרקע” עם “שקיפות”, אלא אם כן מפרשים את “קרקע” כדימוי לרובד העמוק ביותר בבירור נושא כלשהו. בירור המגיע עד לקרקעית ומניב הבנה צלולה של הנושא. ואכן, הנושא שלמצולותיו חתר יובל שמעוני להגיע הן ב"קו המלח" והן בתאומו, ברומאן “מבעד לקרקעית הצלולה”, שיקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה. לייצוגה של אשמה זו בחר להתמקד בשתי דמויות־קצה, באדמירל הנודע כריסטופר קולומבוס ובאיש האלמוני טוביאס קאסארס. הראשון מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את עושי הרוע, והשני מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים וחסרי־האונים שהם הקורבנות של שיגעון הגדלות של כל רוֹדן בהיסטוריה.

בפועל מסתיימים שני חלקי הרומאן בהיפוך מצבן של שתי דמויות־הקצה הללו בהגיען לזיקנה. קולומבוס, הרודן שרכש את תהילתו בתועפות של רוע, מסיים את חייו כשבר־כלי, כאדם בודד וחולה הקרוב מאוד לאובדן צלילות דעתו, אשר נאחז באשליה שעוד נכונה לו הצלחה בשארית ימיו. במכתביו אל בית המלוכה הספרדי, שלעולם לא יישלחו, הוא מתאמץ לשכנע את המלך פרדיננד לממן לו הפלגה חמישית וקצרה מקודמותיה, הפעם במימי הים התיכון, הפלגה שתאדיר את כבודה של ספרד בעולם הנוצרי ואשר בה יגשים את חלומו האישי להגיע אל הארץ הקדושה ולעלות כצליין אל ירושלים.

ואילו טוביאס קאסארס היהודי ופילאר בת השבט האינדיאני שהוכחד, טָאִינוֹ, מייצגים את האלמונים בכל עת בהיסטוריה, שהיו קורבנות תמימים של מעשי הרודנים ואנשי־שם, גברו על כל הקשיים ושרדו את כל העינויים שזימנו להם החיים בעטיים של רודנים יהירים ומגלומניים מסוגו של קולומבוס. בהגיעם לזיקנה נאסרו שניהם - אחרי שעזרו לקָנִימָאוֹ בן השבע־עשרה (הצאצא אחרון מהשבט טָאִינוֹ) לנקום את נקמת המובסים והנואשים במעוזם השלטוני של המושלים מספרד בעיר היספניולה, המתהדרת בקתדרלה חדשה ומפוארת במרכזה - ובבית־הכלא בחרו למות ביחד כבני־חורין.

העלילה המוצפנת ב"מְעוּף היונה" וב"חֶדֶר"

(מבט שונה על יצירתו של יובל שמעוני, אמן הכתיבה האלטרנטיבית)

יובל שמעוני היה בן 35 כאשר הופיע ספרו הראשון, “מעוף היונה”, ב־1990 במסגרת הסדרה “פרוזה אחרת” של הוצאת עם עובד, סדרה שנועדה ליצירות פרוזה בלתי־שגרתיות, שונות מאלה שההוצאה הועידה אותן לסדרת הפרוזה הוותיקה והפופולארית יותר שלה, “ספריה לעם”. במועד החיבור של מסה זו על יצירתו, יובל שמעוני הוא סופר בן 65 שמאחוריו שלושים שנות כתיבה שבהן העמיד על המדף של הסיפורת העברית בדור הנוכחי, דור ייסוד המדינה, את יבולו הכולל שלושה כרכי סיפורת (“מְעוּף היונה”, “חדר” ו"קו המלח") ואת ספר המסות “אל העפר”. מספר צנוע זה של הכרכים איננו משקף את מספר העלילות שכלל שמעוני בספרי הפרוזה שלו, וגם לא את היקפן.

תחת כותר הספר “מעוף היונה” נדפסו שתי עלילות קצרות בהיקף הסיפור הקצר־ארוך. הראשונה היא עלילה קומית המתארת את קורותיו של זוג שהגיע מאמריקה לחגוג בפריז את שנת השלושים לנישואיו (להלן: עלילת התיירים), והשנייה היא עלילה טראגית המתארת את התאבדותה של צעירה בקפיצה ממגדל הקתדרלה נוטרֶה־דאם בפריז (להלן: עלילת ההתאבדות). שתי העלילות לא נדפסו זו אחר זו, אלא עמודיהן שולבו במקביל עמוד מול עמוד, באותיות־דפוס שונות וגם בסיפרור שונה (עמודי עלילת המתאבדת נדפסו באות־דפוס מוּטה ולמספרי עמודיה הוצמדה האות א'), ורק כותר הספר חיבר את שתי העלילות זו לזו.

כעבור כתשע שנים הופיע “חדר”, ספרו השני של יובל שמעוני, וגם בו היו שתי עלילות, אך הפעם כל אחת בהיקף של רומאן עם כותרת משלה ועם מס' עמודים שונה. עלילת “המנורה” משתרעת על 320 עמ', והעלילה של “המגרה” מסתפקת ב־170 עמ'. עשרת העמודים של האגדה “הכס” משלימים את המספר המרשים של עמודי הכרך הזה (מאחר שנדפס באות־דפוס מוקטנת, שקולים 506 עמודיו של “חדר” לפחות לכרך בן 600 עמ' בגודל האות הרגילה של ספרי הסדרה “ספריה לעם”). עלילת “המנורה” מתארת ניסיון גרוטסקי של חבורת חיילים, רובם מילואימניקים ומקצתם עדיין בשרות סדיר, לצלם סרט הסברה לאחת היחידות של צה"ל, שהיא עלילה פארודית, ועלילה “המגֵרה”, המתארת ניסיון יומרני של סטודנט לאמנות לצייר את מראה נשים המבכות את ישו אחר הורדתו מהצלב על־פי ציורו של אמן נודע ומוערך דורות לפניו, שהיא עלילה אירונית.

ייחודן של ארבע העלילות הגלויות

בדיקת העלילות בשני ספריו המוקדמים של יובל שמעוני בעזרת האבחנה הסוּגתית, הז’אנרית, מלמדת על כישרון נרטיבי מגוון שהתברך בו. אף שארבע העלילות הגלויות שכלל בשני ספריו הראשונים הן ריאליסטיות, הן כתובות בסגנונות שונים: שתיים כתובות כעלילות הומוריסטיות (עלילת התיירים הקומית ב"מעוף היונה" ועלילת “המנורה” הפארודית ב"חדר") ושתיים כעלילות דרמטיות (עלילת ההתאבדות הטראגית ב"מְעוּף היונה" ועלילת “המגֵרה” האירונית ב"חדר"). כישרון מגוון זה הוא גם מסודות קסמו של הספר “קו המֶלח”, שב־970 עמודיו תיזמן יובל שמעוני את הסגנונות הללו בעלילה אחת, עלילה תלת־דורית המשתרעת על רוב שנותיה של המאה הקודמת, ולפיכך יש להבדילו משני ספריו הקודמים (“מעוף היונה ו”חדר") שבכל אחד מהם כלל שתי עלילות המספרות על אירועים שהתרחשו בפרקי־זמן קצרים ביותר.

לא רק היקף הטקסט החריג של “קו המלח” והשימוש הווירטואוזי בסגנונות שונים בעלילתו מצדיקים להבדיל יצירה זו מארבע העלילות בשני ספריו הראשונים (“מעוף היונה” ו"חדר"), אלא גם סיבה מהותית יותר: בארבע העלילות שנכללו בשני ספריו המוקדמים (להלן: העלילות הגלויות) הסתיר “המספר” שלהן עלילה נוספת, החמישית במספר (להלן: העלילה המוצפנת – ובה תתרכז המסה מכאן ואילך), המספרת על קשר אהבה שרקם “המספר” הישראלי בבחרותו עם צעירה בת גילו מצרפת ומאלו סיבות נפרדו אחרי שהתגוררו כזוג בדירתה במשך כשנה.

מאחר שפרטי העלילה המוצפנת הזו היו מועטים ב"מעוף היונה" וגם משום ששולבו רק בעלילת התיירים (כהבזקי־תוכן אסוציאטיביים של “המספר” בתוך סוגריים), עדיין אי־אפשר היה לקבוע אז את מידת חשיבותה, ורק אחרי ש"חדר" הופיע כעבור תשע שנים והרחיב את המידע על פרשה זו בחייו של “המספר” בשתי עלילות מקבילות (“המנורה” ו"המגרה"), התברר שהיא זו המקשרת את שני הספרים זה לזה ומבדילה אותם כחטיבה ראשונה ונפרדת ביצירתו של יובל שמעוני, ובה־בעת גם מצדיקה לסמן את “קו המלח” כספר ראשון בחטיבה השנייה, תוך ציפייה שבהמשך פעילותו הספרותית יצרף אליו יובל שמעוני את ספריו הבאים.

פרטי העלילה המוצפנת ב"מְעוּף היונה"

כאמור, הבזקי־התוכן ששולבו בעלילת התיירים חשפו ב"מעוף היונה" רק פרטים בסיסיים מהעלילה המוצפנת. מהם לא ברור באיזו ארץ באירופה נחת “המספר” הישראלי בצאתו מהארץ אחרי שסיים את שירות החובה שלו בצבא. וכיצד הניבה ההיכרות שלו עם צעירה מצרפת, על רציף הרכבת אל פריז (עמ' 61), את הזמנתה להצטרף אליה לדירת חדר זעירה וזולה ששכרה בפריז בקומה הרביעית של בית ישן (עמ' 59). בהבזק אחד קיים תאור של כפר ומוזכר כלב בשם הוסאר, ולכן סביר להניח שמדובר בכפר שבו גדלה הצרפתייה ושממנו עברה להתגורר בפריז (עמ' 63). תיאורה בעירום מעיד שבדירת החדר הזה התפתחה אינטימיות ביניהם (עמ' 62), ולכן לא ברור מה הביא להיפרדותם זה מזה, ורק מן העובדה שהישראלי השליך לפח־האשפה ברחוב את שני העמודים בכתב־ידה, שמסרה לו בעוזבו את דירתה, ואת הצילום היחיד שלהם ביחד, ניתן להסיק שלא נפרדו כידידים אחרי כשנה (עמ' 66–65).

עלילת ההתאבדות, שהיא השנייה ב"מעוף היונה", משלימה עובדות נוספות. נרמזה בה התנהגות כפייתית של הצרפתייה (עמ' 15 א'), כתוצאה מחינוך קתולי נוקשה שקיבלה בכפר בשנות הילדות (עמ' 36 א' ב"מעוף היונה" ועמ' 418 ב"חדר"), חינוך שהגביל באיסורים שונים את החופש הרוחני שלה כילדה (למשל: 49א' ו־86א' ב"מעוף היונה"), ואשר הניע אותה לשים קץ לחייה בבגרותה.

נתחי העלילה המוצפנת הממשיכים להימסר כהבזקים בעלילות הגלויות ב"חדר" (בסוגרים ב"המנורה" ובין קווי־הפרדה ב"המגירה"), מבססים את הרמזים הללו לסיבת היפרדותם אחרי שהתגוררו כזוג במשך שנה. הצרפתייה יזמה את הפרידה ממנו משום שחששה לנפשה המעורערת מהשפעת חלום היֵעוּד שלו, שחזר ותיאר אותו באוזניה, על עתידו כצייר. בעזרת הפרידה ממנו גוננה על עצמה מפני “תהיותיה הישנות, ונזהרה בכל כוחה שלא להיקלע לנסיבות שיערערו אותה שוב” (עמ' 452) ויקרבו אותה לביצוע ההתאבדות ממגדל הקתדרלה.

מאחר שהעלילה המוצפנת מסופרת ב"מעוף היונה" מהסוף, מתיאור מפורט של התאבדות הצרפתייה כעבור חמש שנים מיום פרידתם, הכרחי לצרף כעת מ"חדר" את המידע על קורותיהם אחרי שהזוגיות שלהם התפרקה כעבור שנה.

אחרי פרידתם לא חזרה הצרפתייה אל בית־הוריה, אלא המשיכה להתגורר בפריז עד שתסיים את הכשרתה לעבוד כאחות בבית־החולים בכפר שלה. ואילו הוא, “המספר”, שלא מצא עוד עניין להישאר בצרפת, חזר לישראל. אך כעבור חמש שנים, שבהן התפכח מחלום היעוד שרקם בטיסתו הראשונה לחו"ל, טס פעם נוספת אל פריז, כדי לחדש את הקשר איתה, אך לפני שהצליח לממש את רצונו זה, הזדמן אל הרחבה שלפני כנסיית נוטרֶה־דאם וצפה שם בהתאבדותה כאחד התיירים.

גם אחרי שהקורא ליקט מההבזקים את נתחי סיפור־המעשה של העלילה המוצפנת מתוך שתי העלילות הגלויות ב"מעוף היונה", לא מצא בהם מספיק מידע על “המספר” כדי לבסס תשובות לשאלות שונות אודותיו, ובמיוחד על שתי השאלות הבאות: האם ייחס לעצמו אשמה כלשהי בסוף הנורא שבחרה הצרפתייה לחייה, ואיך התמודד עם האירוע הטרגי של התאבדותה בהמשך חייו. ולכן הופעת הכרך “חדר”, תשע שנים אחרי הופעת “מעוף היונה”, הציתה התעניינות מחודשת לא רק בפערים שהותירה העלילה המוצפנת אצל הקורא בסיום “מעוף היונה”, אלא גם בחידתיות שלה, כי פתאום גילה ב"חדר" שתי עלילות ארוכות המספרות שתי גרסאות שונות על “המספר” האנונימי, חלקן משלימות וחלקן סותרות.

פרטי העלילה המוצפנת ב"חֶדר"

כאמור, גם ב"חדר" מובלעת העלילה המוצפנת בהבזקי־תוכן המפוזרים בשתי העלילות הגלויות שנדפסו בו. אך מאחר שזהותו של “המספר” היא שונה בשתיהן, באחת הוא מופיע כקולנוען ובשנייה הוא מוצג כצייר, חייב הקורא להחליט תחילה, איזו משתי הגרסאות המספרות עליו מוקדמת מזולתה.

שתי סיבות תומכות בהשערה, שבניגוד לסדר הדפסתן של שתי הגרסאות בכרך “חדר” כתב יובל שמעוני תחילה את הגירסה של “המגֵרה”, ורק אחריה את הגרסה של “המנורה”. הסיבה הראשונה – גרסת “המגרה” האירונית־דרמטית מתקשרת טוב יותר אל עלילת ההתאבדות הטראגית ב"מעוף היונה", כי בה הורחב המידע המבליט את המשקל הרב שהיה לחינוך הדתי והעתיר באיסורים שקיבלה הצרפתייה בשנות ילדותה בכפר על החלטתה בהגיעה לבגרות לשים קץ לחייה. והסיבה השנייה – גרסת “המגרה” גם מתקשרת, על־ידי הנושא מהמיתוס הנוצרי שהצייר בחר לסיום לימודיו, המתאר את ישו אחרי הורדתו מהצלב בהמחשה חילונית מובלטת, אל מסקנתו החילונית של יובל שמעוני על החיים הן באגדה “הכס” (המוצבת בסוף הכרך “חדר”, 1999) והן במסה “אל העפר” (שהופיעה כספר ב־2007) – שתי היצירות העיוניות שכתב במקביל לכתיבת העלילות של “חדר”.

ואשר לגירסת “המנורה” – היא נכתבה, כנראה, אחרי גירסת “המגרה” כדי להשלים בה את קורותיו של “המספר” (המזוהה בה לראשונה בשמו: “נועם שכטר”) מאז התאבדותה של הצרפתייה ועד הגיעו לגיל 37. המשך כזה אי־אפשר היה לטוות מסיומה של גרסת “המגרה”.

ולפיכך אני חוזר ומציע את ההצעה שפרסמתי בפרק נפרד על “חדר” בספרי “הקול הגברי בסיפורת הישראלית” (2002), לקרוא בסדר הבא את ארבע העלילות הגלויות בשני ספריו הראשונים של יובל שמעוני, כדי להפיק מהן את העלילה המוצפנת כעלילה רצופה: תחילה את העלילה של “המגרה” אחר כך את שתי העלילות שנדפסו ב"מעוף היונה" (עלילת התיירים ועלילת ההתאבדות) ולבסוף את עלילת “המנורה”. רק בסדר זה של העלילות הגלויות ניתן להצדיק בנימוק נוסף את הכללת שתי הגרסאות של העלילה המוצפנת בכרך “חדר”: על־ידי ההבדלים ביניהן הרחיק יובל שמעוני את העדוּת מעצמו, כדי שלא נייחס את סיפור האהבה לצרפתייה לפרשה ביוגרפית בחייו.

תשובה חיובית על ההשערה הזו, על זיקה אפשרית בין הסיפור הבדוי על האהבה של צעיר ישראלי לצרפתייה שהתאבדה לבין תקופה מכרעת בחייו של יובל שמעוני, אפשר לבסס יותר בעזרת התיאֲרוּך של אירועי העלילה המוצפנת בשתי הגרסאות המפותחות (ועם זאת – השונות בפרטים רבים) ב"חדר". התקופה המתוארכת בשתי העלילות של “חדר” מתלכדת באופן מושלם עם תקופה מכריעה בהתגבשות השקפת עולמו החילונית והפוליטית של הסופר שמציין השנה את חלוף 30 שנה מפרסום ספרו הראשון, “מְעוּף היונה”.

הרקע התקופתי של העלילה המוצפנת

כמו יובל שמעוני כך גם “נועם שכטר” בעלילת “המנורה” נולד ב־1955, ולפיכך התגייס לצבא ב- 1973 (מלחמת יום כיפור). בגמר השרות הסדיר ב־1976 והוא כבר בן 21, ביצע את הנסיעה הראשונה לאירופה וחי כשנה בפריז עם הצרפתייה שפגש באיטליה. אחרי פרידתם, עזב את דירתה ועבר להתגורר במלון תקופה קצרה, ועם ההרגשה שמיצה את פריז, חזר לארץ ב־1977 (שנת המהפך הפוליטי שהתבטא בהקמה של ממשלת הימין בראשות מנחם בגין, ושבהמשכה הגיע הנשיא המצרי סאדאת לביקור בישראל, ביקור שהניב כעבור שנה את הסכם השלום עם מצרים).

בשובו מפריז ב־1977, התגורר “נועם שכטר” בכפר אז"ר ולמד באוניברסיטת ת"א בחוג לקולנוע את השנים הדרושות להשגת תואר במסלול בימוי סרטים. כישלון הסרט שצילם לסיום התואר בחוג זה בהקרנתו היחידה (עמ' 187) ניפץ לו את חלום היֵעוּד שהציב לעצמו בתחום בימוי הסרטים.

ב־1982 לחם “נועם שכטר” במלחמת לבנון הראשונה (“מלחמת שלום הגליל”). מיד אחרי שחרורו משרות המילואים בלבנון החליט לחזור לפריז, ואף שחלפו חמש שנים מאז פרידתו מהצרפתייה קיווה לחדש בנסיעה זו את הקשר איתה. בהגיעו לפריז גילה שאיננה בדירתה בפריז, אלא חזרה אל משפחתה בכפר, תחילה ניאותה להפצרותיו להיפגש איתו, אך אחר כך ביטלה את הפגישה. אחרי שהזדמן לאירוע ההתאבדות של הצרפתייה, הוא נשאר בפריז עוד זמן־מה ומימן את שהותו בעיר כעובד במלון, ואז חזר לארץ והוא כבר בן 27.

ב"המנורה" מתברר שבשובו לארץ ב־1982 (צה"ל עדיין שוהה בלבנון, המחלוקת בין “גוש אמונים” ל"שלום עכשיו" מציפה בהתמדה את נושאי “הכיבוש” ו"השטחים" שמעמיקים את היריבות האידיאולוגית בין המחנות הפוליטיים מימין ומשמאל) עבד “נועם שכטר” בעבודות שונות, תקופה קצרה כבמאי בטלוויזיה, ואחריה כבמאי לסרטי פרסומת של חברות מסחריות. בהווה, אחרי מלחמת המפרץ, שהתחוללה ב־1991, הוזעק למילואים כדי לביים את סרט ההסברה עבור חיל האוויר. כעת, אחרי 15 שנים שחלפו מאז הכיר את הצרפתייה והתגורר איתה כשנה בפריז, הוא בן 37 ועדיין רווק ללא ילדים, אך עודנו משחזר שוב ושוב את קשר האהבה שנרקם בינו ובינה, בוחן את המחלוקת ביניהם על החיים ועל תכליתם, ומהרהר בסיבות להתאבדותה ובמוות שמצפה לו אי־שם בהמשך חייו.

מאחר ששנות העלילה המוצפנת, שארכה 15 שנים (מ־1976 ועד 1991), היו שנים מכריעות בחייו של “נועם שכטר” וגם בחייו של יובל שמעוני, ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחה שיובל שמעוני ביסס את העלילה המוצפנת בשני ספריו הראשונים (“מעוף היונה” ו"חדר"), במידה כזו או אחרת, על תקופה זו בחייו.

הרובד הרעיוני בעלילה המוצפנת

בשני ספריו הראשונים ביטא יובל שמעוני השקפה חילונית על החיים על־ידי נגיעה עקבית במוטיבים נוצריים הן בעלילה המוצפנת (המתרכזת בצרפתייה) והן בעלילות הגלויות (שבכל אחת מהן משתתפות דמויות־משנה המוסיפות סיפורי־חיים התומכים בעקיפין בהשקפה החילונית על החיים). להלן ההדגמות לקביעה זו:

העלילה המוצפנת מתרכזת בקתדרלה, המעוז של הקתוליות בצרפת. מגדל פעמוניה של הקתדרלה נשקף מחלון דירתה של הצרפתייה, ועל פרט זה התעכבה כבר במהלך נסיעתה עם הישראלי ברכבת אל פריז (עמ' 384), כאשר שאלה אותו: “אם אין כאלה בארץ שלך, מגדלי־פעמונים; וקתדרלות, קתדרלות יש שם? אז אף פעם לא טיפסת על אחת? ולא ראית את העיר כולה מלמעלה? ולרגע, רק לרגע, התחשק לך לעוף או לקפוץ?” (עמ' 383–382).

את חלום היֵעוּד שחלמה בילדותה גיבשה הצרפתייה בצעירותה בכפר, שבו לא היתה קתדרלה, אלא רק כנסיה: “במקום מוזיאונים רצתה אז להגיע לאפריקה ולהודו ולכל המקומות הנידחים האחרים מתוכניות הטבע בטלוויזיה, ולהציל את חלכאי־העולם” (עמ' 464). אך היא לא עמדה בפיתויי פריז, שבין דוכני הקרֶפּ וחנויות היין היא מחטיאה נשים צעירות המגיעות אליה מהכפרים, ואכן עד מהרה ידעה שכבר לא תגשים את חלום היעוד שלה: “מול תוכניות־הטבע בטלוויזיה כבר ידעה שלעולם לא תיסע למקומות המצולמים שם להציל את חלכאי־העולם” (עמ' 483). הכישלון הזה, לשמור אמונים לדת, ערער את נפשה והוליד בה את מחשבת ההתאבדות. ואף שהיתה יכולה להתאבד בדרכים שונות בחדרה (עמ' 464), בחרה לבצע התאבדות מחאתית נגד הדת בפומבי, דווקא בקפיצה מעל המפוארת והמפורסמת מבין הקתדרָלות של פריז ודווקא לעיני קהל גדול של תיירים הנוהגים לגדוש את הרחבה שלפניה.

המחאה החילונית נגד תלישותה של הדת מהחיים הממשיים נשמעת מפי הצרפתייה גם במהלך המחלוקת בינה ובין “המספר”. שוב ושוב היא מכריזה באוזניו את השקפתה כי “החיים הם כאן” (בעמ' 408, 411, 419, 444, 452). כלומר: לא בחסות השוכן במרומים, בשמים, כפי חוזרות ומספרות הדתות על אלוהים באגדותיהם, אלא בחברת בני־אנוש המתהלכים על האדמה, בעולם הגשמי, מיום לידתם ועד מותם.

מחאה חילונית נגד אחד המיתוסים היותר משפיעים של הנצרות היא גם בחירתו של הצייר ב"המגרה", לסיים את לימודיו באקדמיה לציור בשיחזור נושא כנסייתי, על־ידי בִּיוּם אירוני של המעמד, המראה נשים האבֵלוֹת על ישו משיחם אחרי הורדתו מהצלב, דווקא עם דוגמנים משולי החברה של פריז (קְלוֹשר שיכור, קְלוֹשרית נֵכה וזונת רחוב).

יובל שמעוני מבטא בשני ספריו הראשונים את הסתייגותו החילונית מההנחה המיסטית של הדתות המקובלות, שקיים אלוהים, המוחלט הנצחי, ושהן דוברות בשמו בפנייתן אל האדם שהוא בן־חלוף ואורח זמני ביְקוּם. כל דת לא רק מפיצה את האמונה בקיומו של אלוהים ובהשגחתו על העולם שברא, אלא גם מטפחת אצל המאמינים שלה את האשליה שיזכו להישארות הנפש בעולם הבא, אחרי היטמנם בעפרו של העולם הגשמי. או במילים אחרות: מנקודת ראות רציונלית וחילונית מבטא יובל שמעוני בעלילות שני ספריו המוקדמים את רעיון הפרידה מהקתדרלות של כל הדתות.

הגיבוי העיוני ב"הכס" וב"אל העפר"

אמנם פעולת החילוּן (שהיא הפוכה לפעולת ההדתה) מוסווית בארבע העלילות הגלויות הללו, אך היא מובלטת בעלילה המוצפנת וגם מְגוּבה בשתי היצירות העיוניות של יובל שמעוני (האגדה “הכס” והמסה “אל העפר”).

מהאגדה “הכס” משתמעת המסקנה, שהדת העצימה והשגיבה באגדותיה את אלוהים עד מידה שהתבונה האנושית איננה מסוגלת להדגים את גדולתו ובוודאי שלא להוכיח את קיומו בצורה כלשהי. אחרי שהמלך הטיל על הכוהן לגלף מסלע ההר הגדול פסל של האֵל הוּאַן, ביטל הכהן בעצמו את כל רישומיו לביצוע הפסל עד שנואש מהמשימה הבלתי־אפשרית שהציב לעצמו. אחרים אחריו המשיכו את תוכניתו האחרונה, ללטש כדור מושלם מן הסלע “שראשו בשמים וכמוהו כגרגר־חול בכפו של הוּאַן”. ליטוש במשך דורות הלך וצמצם את קוטרו של הכדור, עד שנינוֹ של הכוהן, אשר מאס כנראה בנטל הירושה, גילף ממנו לבסוף כֵּס (כיסא) – רהיט שימושי המצוי בכל בית – שניתן לקרבו אל אדן החלון כדי לצאת מן החדר (או מוטב: מן הקתדרלה) ולרחף במרחב החופשי מהאל האגדי הוּאַן.

אך במסה “אל העפר” כבר ביטא יובל שמעוני את ההשקפה החילונית בניסוח ממש מפורש. במסה נועזת זו, אירגן מובאות מספרי התנ"ך בסדר המתאר את התפתחות האמונה של העם היהודי, האמונה של העבריוּת, מתפיסה לאומית המייעדת כל יהודי בדורו לתרום בחייו באמצעות זרעו, עד שהוא נאסף אל העפר, להמשכיותה של השושלת של עם ישראל כעם הנבחר, לתפיסה המבטיחה “נצח גם ליחידים” בתחיית המתים, שתתרחש באחרית הימים בביאת המשיח, במועד שבו כל יחיד מעם ישראל יקום מן העפר “אל תוך מלכות העם הנבחר”. התפתחות זו מוגדרת בעמודי הפתיחה של “אל העפר” כ"תמונת העולם הקוטבית העולה מסיפור תולדותיו של עם", תמונה אשר “מיטלטלת בין חד־פעמיותם של חיי אדם ובין הנצח המובטח לו ברציפותו של העם”.

ההשקפה החילונית, הסָקוּלָרית, היא בשורה לא חדשה בתולדות הפילוסופיה – מה אם כן חידש פה יובל שמעוני? התשובה על שאלה זו מוצגת באופן מפורש בעמודי הסיום של “אל העפר”, שבהם יישם את לקחי הדיון בהתפתחות האגדית של האמונה העברית (ברוח קביעתה של הצרפתייה בעלילה המוצפנת – “החיים הם כאן”) על החלום שהעבירו המאמינים מדור לדור בקולקטיב העברי “כמו במרוץ שליחים” ביחס למקום המובטח שבו התחילה עלילתו של עם ישראל: “כיבוש ארץ שליושביה אמונות אחרות ורצונות אחרים. ספקות אין למאמינים האלה, שהרי כבר לפני עידנים הבטיח הסיפור לעמו ערים שלא בנה, בתים מלאים כל טוב שלא הוא מילא, בורות חצובים שלא הוא חצב, כרמים ועצי־זית שלא הוא נטע, ארץ שלמה שצצה בחלום. - - - כיוון שהדברים האלה נכתבים בשעה שבה מאמיני הסיפור העברי נאבקים במאמיני הסיפור המוסלמי ששאל מקודמו לא מעט, והם הורגים אלה את אלה בנחישות קנאית על־פי צווי סיפוריהם – אלה כְּאלה מתנחמים ברצף עמם או אומתם או בשערי גן עדן – מאליו נוטה הלב אל עלילות פשוטות מאלה, או אף אל מה שאינו סיפור אלא הוא הממשות עצמה, ככל שישיגה אדם במגבלותיו. אדמה שאינה מקודשת בבתרי חיות שלפיד מרחף ביניהם, ואף לא ברכיבה על גב בהמה שזנבה זנב טווס; ושמים שלא יהיו כֵּס שבתו של אֵל או משכן מלאכיו, אלא כאלה שדי במרחביהם ובענניהם המתחלפים בחלון - - - ואותה שמש האירה אותם, את כולם, ואולי תאיר אותם גם מחר”.

שושלת הכותבים האלטרנטיביים

יובל שמעוני איננו כותב אלטרנטיבי בזכות השקפתו החילונית ש"החיים הם כאן" וגם לא בזכות עמדתו הפוליטית בנושא הפתרון הרצוי של “הסכסוך” הערבי־יהודי במזרח התיכון, אלא בזכות חדשנותו ככותב פרוזה אחרת מזו המחליקה בקלות אל כרסו של כל קורא. בשונה מרוב הסופרים המצליחים והמוכרים לרבים בדור יסוד המדינה בין תש"ח לבין תשע"ח, שהסתפקו בדרכי הכתיבה המסורתיות (הסתפקות שלעצמה איננה גורעת דבר מערך כתיבתם), בחר לכתוב כתיבה שהיא אלטרנטיבית, כתיבה בלי אלגוריוּת פוליטית ובלי אירוניוּת צינית, אלא עם מפוּכחוּת ריאליסטית.

אף שכאמור כתיבתו היא ביסודה ריאליסטית ומנדבת הרבה פרטים הממחישים את המציאות (מחוצות פריז ועד החפצים בדירה השכורה של הצרפתייה), הטקסט של יובל שמעוני הוא וירטואוזי ודינמי: מפתח רבדים בעלילה, יוצר בה פערים במקומות שונים, מטפח זיקות אנלוגיות בין סצינות המפוזרות במרחב הטקסט שלה ומשנה בה בטבעיות אסטרטגיות של סיפֵּר. בעלילות ספריו הוא חוסך בהסברת מניעיהן של הדמויות ועל־ידי כך הוא מפעיל את הקורא כמשתתף דינמי המוזמן במהלך הקריאה לארגן את הרציפות של העלילה באופן ליניארי, ולגייס את תבונתו ואת דמיונו להמחשת המציאות המורכבת המתוארת בה כדי להבין את משמעותה ההומאנית כבשורה וכחזון.

לפיכך ממשיך יובל שמעוני, לדעתי, ביצירות שפירסם עד כה, כתיבה אלטרנטיבית של חדשנים גדולים שתרמו להתפתחות הסיפורת העברית מכוחם הלשוני ומדמיונם היוצר. לשושלת כותבים זו משתייכים הסופרים הבאים בשנות המדינה (בתחילת עידן חידוש הריבונות בתולדות הספרות העברית): ס. יזהר (“ימי צקלג”), יהושע קנז (“התגנבות יחידים”), יעקב שבתאי (“זכרון דברים”) וא"ב יהושע (“מסע אל תום האלף”). יובל שמעוני הוא לכן החמישי בשושלת הכותבים האלטרנטיביים בדור הנוכחי.

מסקנה פסימית של יובל שמעוני ברומאן “קַו המֶלַח”

(התפתחות נוספת ביצירתו של אמן הכתיבה האלטרנטיבית)

בהופעה נדירה בפני קהל, באירוע שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן ב־2019 לרגל הופעת “נער האופניים”, הרומאן האוטוביוגרפי של אלי עמיר, הקדיש יובל שמעוני את דבריו לסופרים ששילבו בעלילות ספריהם דמות שלקתה בעיוורון. בין סופרים אלה מנה גם את “העיוורון” הבא של סבו, המשורר דוד שמעוני: “מעיניו נסתרו תופעות שצופן העתיד”. קביעה זו נתמכת היטב בפרקי הספר שכתב סבו בשלהי חייו, “פרקי זכרונות” (הוצאת אגודת הסופרים העברים במסגרת הוצאת “דביר”, 1953), שבהם דימה ל"עיוורון" את אי־הוודאות שהיא מנת חלקו של האדם במרחב השנים של חייו, השנים שבין הלידה למוות.

באחד מפרקי ספרו זה סיפר דוד שמעוני כי ב־1906, והוא אז צעיר בן עשרים, היה פעיל ברוסיה במחתרת והחזיק מטעמה אקדח ברשותו. בתקופה המהפכנית הזו בחייו ניסח כרוזים בלתי־חוקיים נגד המשטר של הצאר, ובאחד הלילות גם השתלט עם חבריו על בית־דפוס של יהודי והדפיס כמות גדולה של עותקים מאחד הכרוזים שחיבר, וגם העביר בעצמו חלק מהכמות שהדפיסו באותו לילה אל דירה בקצה האחר של העיר. בפעולה הזו כמעט ונלכד, אך ניצל מגירוש לסיביר רק בזכות קור־רוחו, כאשר התעלם מקריאתו של שוטר, שהורה לו לעצור לבדיקה, והלה בחר שלא לרדוף אחריו (עמ' 128).

מה למד סבא שמעוני מסערות חייו?

הפרק המהפכני בחיי דוד שמעוני לא היה ממושך, אך גם אחריו, אחרי שהתפרסם כמשורר בולט בשירת הדור, עבר טלטלות רבות בחייו: עלה לארץ ב־1909, ואחרי שנה עזב ונסע לגרמניה כדי ללמוד באוניברסיטאות של ברלין, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה, ורק אחרי שהצליח להיחלץ משם עלה ב־1921 שוב לארץ ונשאר בה לצמיתות. וכאן כתב את האידיליות שלו על החלוצים מהעלייה השנייה (המפורסמות מביניהן היו: “יובל העגלונים” ו"מצבה"), שלימים כונסו ב"ספר האידיליות" שאותו הקדיש לזכרו של יוסף חיים ברנר.

עוד לפני שעלה לארץ ספג דוד שמעוני ביקורת ברוח הזמן, אחרי שפירסם במהלך מלחמת העולם הראשונה (1917–1916) את האידיליה הראשונה שלו “כרמית”, שבה ביטא “לא להטים ולא ספקות מרים ולא הרהורים מטריפים, כי אם רק שלווה שבאור ואור שבשלווה”. אחדים ממבקרי הספרות של התקופה גינו אותו אז על כך “שבזמן זעזועים חברתיים עצומים תקע את עצמו לתוך הרהורים מופשטים על היחסים ההדדיים של הדמיון והרצון - - - שבימי מלחמה איומה כתב על רוחות, עבים וצללים”.

רק אחרי הרבה שנים השיב שמעוני למבקריו בספר זכרונותיו את הדברים הבאים: “כמה וכמה הופעות בהוויה האינסופית הנראות לנו כניגודיות כגון אור וצל, סער ודממה, עונג וצער, ואולי גם חיים ומוות אינן, אולי, אלא משלימות זו את זו: אינן, אולי, אלא שני צדדים של מטבע אחד, של ההוויה האינסופית” (עמ' 162).

המילים המודגשות בציטוט זה מופיעות כך במקור, ולפיכך חשוב לבאר את התוכן המשתמע מהן. צירוף המילים “הוויה אינסופית” מגדיר את המציאות כפשוטה, את ממשות החיים שזרימתם היא דינמית, נצחית ואין־סופית (בדומה לזרימת הרוח, עמ' 57–56, והחול, עמ' 72–70, ב"מעוף היונה"). ורק בני־אנוש, שהם בני־חלוף ואשר חוו מלידתם ועד מותם רק קטע מאינסופיותם של החיים – כגון: פילוסופים, היסטוריונים, סופרים וכותבי זכרונות – מציעים בעצם רק גירסאות להסבר ההפָכים המתרחשים בממשות החיים בה־בעת, כפי שתכנים שונים ומנוגדים מוטבעים בשני צדדיו של מטבע.

ואכן, מנה דוד שמעוני, בפרק נוסף בספר זכרונותיו, הפכים שנתגלו בה־בעת בתגובת יהודים כלפי אירועי המהפכה הבולשביקית ברוסיה, אחרי מהפכת קאֶראֶנסקי משנת 1917 בפטרוגרד ואחרי מהפכת השבעה־עשר באוקטובר (מהפכת לנין) באותה שנה במוסקבה: “אלה היו סימפוניות עצומות בהן צלצלו בכוח ענקים כל צלילי הנשמה הרוסית, של הפרט ושל הכלל, של העבר ושל העתיד, של העבד המתפרץ מפני אדוניו ושל האידיאַליסטן שוחר החופש, של שכרון הנקמה ושל להט הצדק, של השנאה העמוקה מתהום ושל האהבה העזה ממוות”. או בלשון הדימוי בציטוט הקודם: כל הצדדים המנוגדים של מטבעות התקופה (עמ' 167).

מסקנה חילונית מול עולם כמרקחה

בשיר “בין השמשות”, שהתפרסם בתרס"ד (1904), אם כי נכתב כשנתיים קודם לכן (והוא אז רק בן שש־עשרה), תיאר דוד שמעוני חלום שחלם בשעת השקיעה של יום חורף. השיר מסתיים בשתי השורות הבאות:

“וְצָפוּן בַּדְּמִי: שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת / אֵשׁ חַיִּים חִישׁ תִּכְבֶּה, אֵשׁ מָוֶת אִלֶּמֶת לָנֶצַח תַּגִּיהַּ”.

החיים והמוות הם צמד שאין להפריד ביניהם, וחוק הקיום הוא שלחייו הסואנים של האדם צפוי מועד סיום, המועד שבו אש החיים הסואנים שלו תכבה, בעוד שאש המוות תמשיך לבעור לנצח בדממה.

השיר מעיד שכבר בשלב מוקדם בחייו, בתחילת המאה העשרים הסוערת ובטרם השלים את שנות העֵשְׂרה שלו, היה סבו של יובל שמעוני צעיר מפוכח וחף מאשליות, עלם שהבין באופן עמוק יותר מאחרים בגילו, כי “שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת”. זהו שיר חילוני לחלוטין במסקנתו על הדואליות הקיימת בממשות: בעוד נשמעים הרעשים הזמניים של החולף, של האדם, נמשכת בדממה גם הוודאות הנצחית של “ההוויה האינסופית”. אלה הם שני צדדיו של המטבע. גם יובל שמעוני, הנכד, הגיע אל המסקנה החילונית הזו של סבו בספרים שפירסם עד כה.

אך לפני שייאמר משהו על ההשקפה החילונית של יובל שמעוני, כדאי לעיין בעוד שיר של סבו, שבו בחרתי להדגים את חדירתה של המוֹדֶרנה לשירה העברית בתחילת המאה העשרים, בספרי “מוֹקְדים חדשים בשירה העברית” (2015). בשיר “וְלֹא אֵדַע”, שנכתב ב- 1917 (אחרי האידיליה “כרמית”, ואולי כמענה סמוי לתגובה המסתייגת של מבקרי התקופה מתוכנה), הוא מתאר “אני” המקיץ מתוך שינה ממושכת ובעודו לָפוּת בין שינה ובין עֵרוּת, הוא מתקשה לקבוע את טיבה של הממשות, האם היא לפני זריחה או לפני שקיעה:

“וְלֹא אֵדַע מִי עוֹמֵד עַל יָדִי: הַמָּוֶת אוֹ אוּלַי הַחַיִּים?”.

הניגודים בהגותו של הסבא

רמז לפרק המהפכני בחיי סבו של “נועם שכטר” כלל יובל שמעוני ב"המנורה", הראשון מבין שתי העלילות בספר “חדר”. במהלך בימוי סרט הסברה לטירוני אחת מיחידות חיל־האוויר, נזכר המילואימניק “נועם שכטר” בן ה־37 באירועים שונים משנות ילדותו וביניהם את שקידת אביו לספר לו על התקופה בחייו של סבו כמהפכן בתחילת המאה העשרים ברוסיה, כאשר עדיין “חשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה” (“קו המלח” עמ' 308), ולפני שנואש מהמהפכה ונמלט מרוסיה.

ובמיוחד הבליט אביו של “נועם שכטר”, בסיפוריו על אותה תקופה סוערת ברוסיה ובחיי סבו, את אומץ־לבו של פנחס רוטנברג, שבינואר 1905, הציל בפטרבורג את מנהיגו, כומר שהנהיג הפגנה נגד הצאר ניקולאי השני, הפגנה שנכשלה, ע"י שגזז לכומר את זקנו, הלביש אותו בבגדי אישה וחילץ אותו מידי החיילים של הצאר. “קסם גדול קסם רוטנברג לאביו בשל המעשה הנועז הזה וגם בשל המעשה שעשה לאותו כומר באחריתו, כשנתגלה שבגד באנשיו” (“חדר” עמ' 88 וגם ב"קו המלח" עמ' 226). ואשר לסבו של שכטר, הוא אכן הגיע לארץ שנה לפני רוטנברג, אך נואש גם מהנעשה בארץ ועזב עוד לפני שרוטנברג הקים את תחנת־החשמל בנהריים (“חדר” עמ' 100), כדי לחזור אליה פעם נוספת ב־1921, והפעם לצמיתות.

אין ספק שעל־פי קורותיו של סבו, דוד שמעוני, שהגדיר את החיים כ"הוויה אינסופית" ונצחית, שכל הגילויים הסותרים מתרחשים בה בה־בעת, ושהיא תמיד הוויה של אי־ודאות לבן־אנוש שזמן חייו בה קצוב, גילף יובל שמעוני את דמות המהפכן הראשון המתואר ברומאן “קו המלח”, איליה פוליאקוב.

בתולדותיו של איליה פוליאקוב אכן כלולה פעולה בנסיבות דומות לפעולת הנקם שביצע רוטנברג נגד הכומר שבגד בחבריו מהמחתרת נגד הצאר: אף שהמשימה לרצוח חבר מחתרת שנחשד בבגידה בחבריו לא הוטלה עליו, גרם איליה למותו של הבוגד מפליטת כדור מאקדחו. מאחר שידע כי מנהיגי המחתרת לא יסלחו לו על המעשה שיזם על דעת עצמו ועל תוצאותיו, נמלט איליה לא אל אחת מבירות מערב אירופה, אלא עלה על רכבת שנסעה למזרח היבשת, הרחק מהישג ידם של מפקדיו, ובה הגיע עד לרגלי ההימלָאיה בהודו, ושם הסתפח למשימה הפוכה לחלוטין מאותן שביצע כחבר במחתרת ברוסיה – סייע לווטרינר מאנגליה לנקום את נקמתו מאיטלקי שגנב ממנו את אשתו. אלה הם משיגיונותיה של כל תקופה בהיסטוריה: “להט הצדק” לכלל בצד אחד של המטבע ו"שכרון הנקמה" הפרטית בצידו האחר, כך בחייה של חברה וכך גם ביחסי יחיד מול יריבו.

המקורות לעלילת “קו המלח”

כאשר נמלט איליה מרוסיה ועלה על רכבת במסלול הפוך לזה שהיה מצופה שיבחר לנוס בו, רכבת שדהרה לעומק מזרחה של היבשת, לא ידע שזו שלא הספיק להיפרד ממנה, צעירה נאת־מראה, הרתה מליל האהבה היחיד שלהם, ושמרחמה יגיח כעבור תשעה חודשים בן מזרעו. ושכעבור שנים אחדות היא תעלה עם בנה לפלסטינה־א"י, ארץ שהוא לא שקל מעולם להימנות עם חלוציה, ושבמשך כל חייו ינבור הבן הזה בעיתונות העברית של תחילת המאה וינסה לדלות מהם מידע על אביו המהפכן, כדי לבסס את ההערצה לדמותו.

העיוורון של איליה היה כפול. עד יום מותו לא שיער כלל שבן נולד לו מליל האהבה הנשכח ההוא, וכמובן שלא העלה כלל על דעתו שגם נכד ייוולד לו בארצם של החלוצים, שבניגוד לאביו לא נבר בעיתונים עבריים נושנים כדי למצוא בהם מידע על סבו המהפכן, אלא יצא למסע במסלול המשוער של סבו, איליה פוליאקוב, וגם סיים את חיים במקום שבו סיים סבו זה את חייו, בכוך התבודדות של מנזר בשיפולי ההימלָאיה ההודיים, שבו גאל סבו את עצמו מייסורי מצפונו.

בפואמה “ממדבר למדבר” שהשלים בתרפ"א (1921), בשנת עלייתו השנייה לארץ (שירי מסע ביוגרפיים המתארים את אירועי חייו בין שנותיו במדבר אירופה עד הגיעו ל"מדבר יהודה" בא"י), שילב דוד שמעוני שיר לירי המספר על נטישת עלמה אחרי ליל אהבה יחיד – אירוע הממשיך לצער אותו גם אחרי שנים:

בּוּזוּ לִי! נַעֲרָה גְדוֹלַת־עֵינַיִם וּגְדוֹלַת־חֲלוֹמוֹת עָזַבְתִי שָׁם - - - וַאֲנִי עֲזַבְתִּיהָ גַּם מִבְלִי קַחַת בְּרָכָה מִמֶּנָה - - - לִפְנֵי הִפָּרְדִי מִמֶּנָּה לָנֶצַח".

עדות זו משירתו הלירית של דוד שמעוני, סבו של יובל שמעוני, מחזקת גם היא את ההנחה שסיפורי החיים של שלושת הגברים ברומאן “קו המלח” – הפרק המהפכני בחייו של איליה ברוסיה, הפרק הארץ־ישראלי של בנו נחמן ששילב בחייו חרב וחרט, והמסע בהודו של נכדו הישראלי אמנון במסלול של סבו המיתולוגי – מבוססים במידה כזו או אחרת על אירועים שהתרחשו בממשות לגברים משלושה דורות במשפחת שמעוני.

נחמן ב"קו המלח"

מיום שעמד על דעתו אסף נחמן מידע על אביו איליה פוליאקוב. ומאחר שאמו מאשה סירבה לגלות לו פרטים על אביו, כי לא סלחה לו על כך שנטש אותה במינסק ולא חזר מפטרבורג להינשא לה, "היה יכול לצייר לו את דמותו כרצונו, להגדיל ולהאדיר אותו כמין יֵשוּת נאצלת (עמ' 225), כאדם שביצע מעשי גבורה (עמ' 295–294). במשך כל שנותיו המשיך בכך: “בילדותו ובנעוריו קשר אותו (את אביו) למופלאות בעלילות ששמע, ובבגרותו, בשנים שהיה איש אקדמיה והתמתן, נמצאו לו תחומי עניין אחרים, אבל בזקנותו שבה ועלתה כמיהתו הישנה לעלילות מופלאות, והפעם בלי כל סייג. - - - בבת־אחת התחדשה בכל תוקפה משאלתו הישנה: אם לא שיחזור, לפחות שיהיה (אביו) דמות מופתית, משכמו ומעלה” (295–294).

מאחר שלא קיבל עד הגיעו לבגרות מענה על השאלה שהטרידה אותו, “מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אמו ואותו” (עמ' 317), בחר נחמן ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה והתכוון להתרכז באירועים ברוסיה בתקופת שלטונם של שני הצארים שמהפכנים רצחו אותם – אלכסנדר השלישי (1894–1881) וניקולאי השני (1917–1894) – ושבתקופתם השתייך גם אביו למחתרת מהפכנים כלשהי.

בשנת 1943 התגייס נחמן לבריגדה. תחילה לחם באפריקה (עמ' 276) ואח"כ באירופה (עמ' 295). אחרי שהשתחרר מהצבא הבריטי התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הפסיקם אחרי שהצטרף להגנה (עמ' 500). אחר־כך לחם במלחמת השחרור ואחרי סיומה חידש את לימודיו באוניברסיטה (עמ' 392). אף שהצטיין בלימודיו, הבין שעקב תככים בחוג להיסטוריה לא יקודם בו למעמד מרצה, ולכן עזב, שרף את מחקרו הגמור על יחס הדתות לזמן ולמוות (עמ' 397–392), ועבר לעבוד בעיתון “דבר” (עמ' 460) כמגיה קפדן שהיה אימת כל הכתבים ונושא קבוע לבדיחותיהם. ואחרי פרישתו לגמלאות ישב בספרייה וחקר את עברו של אביו איליה.

פרטים אלה על נחמן, בנו של איליה פוליאקוב, מושתתים במידה זו או אחרת על דמות אביו של יובל, שמואל שמעוני, כפי שאפשר להיווכח ממסכת חייו: שמואל שמעוני נולד ברחובות ב־1921 (השנה שבה עלה דוד שמעוני בשנית לא"י) ולימים נודע במשך 20 שנה כמנהל המיתולוגי וחמור־הסבר של תיכון חדש בת"א. בסיום לימודיו בגימנסיה הרצליה בת"א (יסודי ותיכון), יצא להכשרה בקיבוצים גבע ורמת יוחנן, במלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בבריגדה היהודית, אחרי שהשתחרר מהצבא הבריטי התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית היסטוריה ומקרא. לימודיו באוניברסיטה נקטעו בפרוץ מלחמת השחרור, שבה היה לוחם בגדוד מכמש ובגדוד בית־חורון, אך הוא השלים אותם אחרי שהמלחמה הסתיימה.

שמואל שמעוני אכן היה איש החרב והחרט, כרבים מבני דורו, וכמו נחמן פוליאקוב ב"קו המלח", שהפך את איסוף המידע על אביו איליה למפעל חייו, גם שמואל שמעוני שקד לדלות חומרים מהעיזבון של אביו, המשורר דוד שמעוני, ופירסם מהם ב־2002 את מכתבי הוריו מהשנים 1920–1910 בספרו “עשר שנים, אהבת דינה ודוד”.

דינה, סבתו של יובל, היתה בתו של ברוך פפירמייסטר – המוזכר ב"קו המלח" כצעיר שבניגוד לבני גילו שנסעו למערב אירופה, הוא התייחד בכך “שנסע מעיירתו ברוסיה למזרח וחי שם שנים לפני שעלה לא”י" (עמ' 457). כאשר עלתה משפחת פפירמייסטר ב־1892 לא"י היתה דינה תינוקת בת שנה. תחילה התגוררה משפחת פפירמייסטר בראשון לציון ומ־1920 עברה לרחובות, שהיתה תחנתו הראשונה של דוד שמעוני בארץ בעלייתו השנייה אליה ב־1921.

אמנון ב"קו המלח"

גם הפרטים על אמנון (שכבר מזמן שינה את שם־המשפחה שלו מפוליאקוב לפּוֹלֵג), שרוכזו ב"קו המלח" (בעמ' 831–818) ופוזרו בו במקומות נוספים, חופפים בחלקם לאלה שניתן היה ללקט מהעלילה המוצפנת בשתי העלילות הגלויות ב"חדר". התקופה המשפיעה ביותר בחייו של “נועם שכטר”, תקופת שירותו במלחמת לבנון, היא גם התקופה שהשפיעה על אמנון לעזוב את העיסוק בעיתונות ואת נעמי, זוגתו במשך ארבע שנים, כדי להתפנות למסע בעקבות איליה פוליאקוב סבו. לפיכך “המספר” ו"נועם שכטר", גיבורי העלילה המוצפנת בשני הרומאנים הקודמים של יובל שמעוני (ב"מעוף היונה" וב"חדר"), מתלכדים באופן מושלם עם אמנון “ב”קו המלח", ושלושתם מבוססים במידה זו או אחרת על חייו של יובל שמעוני בתקופה זו.

על השפעתה של תקופת השרות במלחמת לבנון על אמנון ניתן ללמוד מהקטע הבא ב"קו המלח": “יצא בזמנו למלחמת לבנון, ומין אובססיה תקפה אותו אחריה, ומבעד לכל מאורע ומאורע חיפש תככים נסתרים שחיי אדם משקלם שם כקליפת השום. אלה היו האשמות נוראות, תיאוריות קונספירציה שרק מוח מעוות יכול להגות אותן - - - שהשלטונות שיטו בנו ושעוד ישטו, שאנחנו נוטים להאמין להם כמו פתיים, ושנעדיף להיאחז בהמון בדותות מרגיעות ולא להתמודד עם אמת אחת מערערת” (513).

אחרי שהשתחרר משירותו בלבנון עזב אמנון את הארץ וטס אל אנגליה לפגוש את בנו של הרופא מיקנזי בתקווה לדלות ממנו פרטים על איליה פוליאקוב. אחרי שלא הפיק ממנו שום מידע בעל ערך על סבו, לא חזר אמנון מאנגליה אל נעמי ואל ילדיה אלא טס אל הודו “כי מאס במשפחתו הקטנה, בשגרת חייו, בארצו, שפעמיים לחם למענה ובשתי הפעמים נכשל, ושני הכישלונות האלה עדיין נגררים אחריו. טיפש גדול הוא היה אז, כמו סבו בתקופה שחשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שיְשנו את פני ההיסטוריה – פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (עמ' 308).

אמנון ביסס במידה רבה את קביעתו זו על ההיסטוריה על תיאור מפורט של תקופת המילואים שלו במלחמת לבנון הראשונה (בעמ' 865–832) ובמוקדה האירוע ששבר את לבו: כישלונו להציל את עַלי מטביעה בים, ילד רך בשנים שאך זה התייתם בהפגזה מהוריו.

סיכום עצוב של המאה העשרים

הרומאן “קו המלח” הוא סיכום עצוב של המאה העשרים מנקודת מבט יהודית־ישראלית וכלל אנושית. וכדי להקיף את מֵאת שנותיה היה יובל שמעוני זקוק לשלוש דמויות שיְיצגו ביחד את רצחנותה ואת האסונות שהמיטה על האנשים שכל־כך ציפו שתשנה את פני ההיסטוריה מכפי שהיתה במאות הקודמות. את האכזבה הזו מהמאה העשרים ביטא יובל שמעוני ברומאן הזה בכל העוצמה שפציפיסט כמוהו, שוחר שלום שגם לחם להשלטתה על “ההוויה הנמשכת” כבר בדורו, יכול היה לבטא אותה באמצעות משפטם הקשה על ההיסטוריה של שלושה מגיבורי עלילת “קו המלח”.

איליה פוליאקוב פעל כיהודי סוציאליסט בתחילת המאה כדי למוטט את עריצות הצאר ונכשל כי גילה שהמהפכה מחליפה רודנות אלימה אחת, זו של הצאר, ברודנות אלימה ממנה שנייה, של מנהיגים כוחניים מן העם הרוסי שאילצו אותו לבחור שוב ושוב בין שתי אפשרויות בלתי־אנושיות: להרוג או להיהרג. כאשר עזב את מינסק בלי שנפרד ממאשה (מרים) הרהר איליה שאולי השאיר את מאשה בהריון, אך דחה מחשבה זו בו־במקום: “כי מה לו ולילדים, ולשם מה יגדלו בעולם הזה שכאלה מעשים נעשים בו, וכמה מהם בידיו שלו. - - - ולמה יצא (התינוק מרחם אמו) אם יום אחד אולי יישלח כמוהו להרוג” (עמ' 177). ומאחר שמצפונו ייסר אותו על המעשים שביצע בפטרבורג בשליחות המחתרת, ביטא בקול את אכזבתו מההיסטוריה: “הייתי מספיק רע - - - אנשים נהרגו בגללי” (עמ' 662–661).

נחמן פוליאקוב, בנו של איליה, פעל באמצע המאה וכלוחם מן השורה של הציונות לחם בבריגדה, לחם במלחמת השחרור והיה בין קולטיה בארץ של שארית הפליטה משואת אירופה וגם של המוני הפליטים מקהילות יהודיות במדינות ערב. ועד מהרה נוכח שהצלחתה של הציונות להגשים את מטרתה המרכזית, ההקמה של “מדינת היהודים” בא"י, יצרה סכסוך מתמשך עם עמֵי ערב – סכסוך שבו נאלצים בני־אנוש שוב לבחור בין שתי אפשרויות בלתי־אנושיות: להרוג או להיהרג. במועדו, בהגיעו לזקנה מופלגת ואחרי שחקר במשך שנים רבות את מה שאירע לאביו בשנות המהפכה, ניסח נחמן מסקנה כוללת ואוניברסאלית יותר מזו של אביו על ההיסטוריה: “עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סֵעוּדית, רק העולם קשיש ממנה” (עמ' 513–512 ברומאן).

אמנון פּוֹלֵג, נכדו של איליה, פעל בשלהי המאה, וגם הוא לחם הן בסדיר והן במילואים במלחמות הממוחזרות שיזמו מדינות ערב נגד קיומה של מדינת העם היהודי בארץ־ישראל – לחם והתאכזב, ולכן יצא למסע בעקבות סבו לסיים את חייו בכוך המתבודדים בצפונה של הודו שגם סבו בחר לשים שם קץ לחייו אחרי שנואש מתיקון העולם במהפכה. ואת משפטו על ההיסטוריה כבר ציטטנו קודם: “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (עמ' 308).

סיכום אופטימי על יצירתו של יובל שמעוני

כאמור, ב"קו מלח", שהוא רומאן פציפיסטי המגיש סיכום עצוב של המאה העשרים מנקודת מבט יהודית־ישראלית וכלל אנושית, סקר יובל שמעני את המאה העשרים באמצעות קורות־חייהם של שלושה גברים (איליה, נחמן ואמנון), שאמנם היה ביניהם קשר גנטי, אך כל אחד מהם היה בן תקופתו וגם חי באינטנסיביות את אירועי תקופתו, ולכן סיכם כל אחד מהם בדרכו את משפטה של ההיסטוריה. באמצעות אכזבתם המשותפת מן האיוולת של האנושות במשך דורות ביטא יובל שמעוני את הרעיון העמוק על אותה “הווייה אינסופית” ורבת הסתירות שעליה דיבר סבו, דוד שמעוני.

אך כישרונו המיוחד של יובל שמעוני כמספר איננו מתבטא רק בהבלטת השקפתם זו של השִמְעונים לדורותיהם בעלילות ספריו על כישלונות התנהלותה של ההיסטוריה, אלא ב"פיקשין" (FICTION), בבידוי המפתיע שהעניק לגיבוריו, בידוי המעיד על דמיונו העשיר כיוצר ועל יכולת הסיפור הנדירה שלו, שהיא כתיבה אלטרנטיבית לזו המקובלת שהורגלנו אליה גם ביצירותיהם של הטובים מבין סופרי הדור.

יתר על כן: בעוד שבשני הספרים של החטיבה הראשונה, ב"מְעוּף היונה" וב"חדר", עסק יובל שמעוני בעיקר בנושא מצומצם וכמעט פרטי של “ההווייה האינסופית” (באהבת צעיר ישראלי לצרפתייה בת־גילו, שניהם גיבורי העלילה המוצפנת, ובסיפורי־חיים של דמויות־המשנה בעלילות הגלויות), הוא פתח ב"קו המלח" חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל־דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על נפשו של הפרט ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד.

ביבליוגרפיה: הפרק על “מעוף היונה” כלול בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991, הפרק על “חדר” (ביחד עם פירוש לאגדה “הכס”) כלול בספרי “הקול הגברי בסיפורת הישראלית”, 2002, והפרק על הרומאן “קו המלח” כלול בספרי “חילופי דורות בסיפורת הישראלית”, 2018.