קראתי בחגיגות השמונים לרחובות (1970)

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר לְמַעְלָה בַּיָּרֵחַ.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר בְּאִי בּוֹדֵד, פְּרָטִי.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר עַל הַר בּוֹדֵד, קֵרֵחַ;

אֲבָל בַּלֵּב –

אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.

אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּלוֹנְדוֹן, רוֹמָא, וִינָה;

לִרְאוֹת אֶת הַבָּלֶט הַמַּלְכוּתִי,

לָטוּס לְטוֹקְיוֹ, סִין אוֹ אַרְגֶנְטִינָה;

אֲבָל בַּלֵּב –

אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.

כְּלוּם לֹא עוֹזֵר: אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת מִינִיסְטֶר,

לָבוּשׁ בִּפְרָאק, כְּמוֹ הַשַּׁגְרִיר הַצָרְפָתִי;

אַךְ כְּשֶׁתֵּשֵׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן יַגִּידוּ: "מִיסְטֶר,

אֵיךְ הוּא אוֹכֵל? נוּ, בֶּטַח, הוּא רְחוֹבוֹתִי."

כִּי יֵשׁ עָרִים שֶׁמְּקַלְּפִים אוֹתָן כְּמוֹ גֶּרֶב:

גָּרִים מְעַט וְאָז עוֹבְרִים מִשָּׁם, כָּךְ סְתָם.

אֲבָל רְחוֹבוֹת? עִם רְחוֹבוֹת זֶה אַחֶרֶת:

אִם גַּרְתָּ בָּה – הִיא נִכְנְסָה לְךָ לַדָּם.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר לְמַעְלָה בַּיָּרֵחַ.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר בְּאִי בּוֹדֵד, פְּרָטִי.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר עַל הַר בּוֹדֵד, קֵרֵחַ;

אֲבָל בַּלֵּב –

אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.

מתי התחלתי לכתוב פזמונים?

את הפזמון הראשון שלי, שהתפרסם בחתימתי בשבועון “הבֹּקר לילדים” כשהייתי בכתה ד', לא כתבתי אני. כתב אותו אבא שלי, זאב אלבלינגר – אגרונום וחובב כתיבת חרוזים, מערכונים וסיפורים, שאת שיריו (שנכתבו לפעמים במיוחד עבורי ועבור אחותי הקטנה, ברכה) נהגתי לקרוא בקול רם בפני ילדי כיתתי בכל קבלת שבת.

כמה קינאתי אז בכמה מבני הכיתה, שהיו מנויים על אחד השבועונים לילדים, שיצאו כנספחים לעיתונים של “הגדולים” – “דבר”, “הבקר” או “על המשמר”. ובתום סעודת ה"סדר", כשנשאלתי, מה ברצוני לקבל כפרס על מציאת האפיקומן, ביקשתי מאבי שיקנה לי גיליון אחד של שבועון כלשהו לילדים.

את הרגע המרגש ההוא אני זוכר עד היום: הלכנו יחד, אבי ואני, לחנות מכשירי הכתיבה של סחרוב, במרכז המושבה רחובות. על דוכן מחוץ לחנות היו תלויים, בעזרת מקלות כביסה, כמה עיתונים ביניהם “הבֹּקר לילדים” – המוסף לילדים של העיתון היומי “הבֹּקר”. אבי היה בנעוריו מראשוני החניכים של “השומר הצעיר”; אבל אני לא הייתי מודע לזהות הפוליטית של העיתונים השונים. תמורת חצי גרוש ארץ-ישראלי, כמדומני, קניתי בגאווה את העיתון הראשון בחיי – “הבֹּקר לילדים”, גיליון פסח, תש"ה, ודיפדפתי בו בקדחתנות בדרכנו הביתה.

בעמוד האחרון ראיתי שורת ציורים משעשעים (בסגנון הקומיקס, שאותו עדיין לא הכרתי) ומעליהם כותרת: “דני ונבחני”. בעתון “דבר לילדים” ראיתי אצל חברי לא פעם את העמוד האחרון שנשא את הכותרת “אורי-מורי ואורי-כדורי”, ובו איוריו של אריה נבון לחרוזיה של לאה גולדברג. עורך “הבֹּקר לילדים”, ואולי מחבר החרוזים של העיתון, לא הספיקו, כנראה, לחבר באותו שבוע חרוזים לציורי “דני ונבחני”. מה עשו? הכריזו על “תחרות בחיבור חרוזים”, וביקשו מהקוראים הצעירים לשלוח את חרוזיהם לאיורים שהופיעו בעמוד האחרון.

לא ידעתי אז לכתוב חרוזים; אבל אבא שלי ידע. במהירות שירבט כמה שורות מתחת לכל ציור, כשהוא “מתייעץ”, כביכול, גם איתי.

דָּנִי וְנַבְחָנִי צָהֲלוּ וְשָׂמָחוּ

כִּי רָאוּ כְּבָשׂוֹת רוֹעוֹת בָּאָחוּ.

דָּנִי הֵבִיא מֵאֵי-שָׁם מִסְפָּרַיִם

וּלְגֵז מִיָּד יָצְאוּ הַשְּׁנַיִם.

כְּשֶׁבָּא הָרוֹעֶה הִתְפַּקַּע מִכַּעַס:

מִי זֶה לְקֵרֵחַ אֶת צֹאנוֹ כָּךְ יַעַשׂ?

הוּא זִנֵּק כְּנָמֵר, כְּבָר אֶת דָּן הוּא אוֹחֵז,

וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה – אֶת נַבְחָן הַפּוֹחֵז.

מִי שֶּׁגוֹרֵם לְשֵׁנִי צַעַר בְּלִי טַעַם וָרֵיחַ

לְבַסוֹף נִשְׁאָר לְבַדּוֹ מָרוּט וְקֵרֵחַ.

דן אלבלינגר, בן 9¹/₂, רחובות

אני מודה שסגנונו של אבי בחרוזים האלה היה בהחלט “גבוה” ונמלץ מדי, כמעט ברוח שירי תקופת ההשכלה: “שמחו” (מם בקמץ, כחרוז ל"אחו") וכן “יעש” כחרוז ל"כעס" לא תאמו את סגנונו של ילד בכיתה ד'. אבל כיוון שתרמתי כמה מילים לשיר החינוכי הזה, הרגשתי שמותר לי להעתיקו בכתב ידי ולחתום עליו את שמי: “דן אלבלינגר, בן תשע וחצי, רחובות” (גם חלק מהילדים האחרים ששלחו את חרוזיהם לעיתון לא שכחו להוסיף חצי-שנה לגילם). קיפלתי את דף המחברת והכנסתיו למעטפה מבוילת, שאותה תחבתי במו ידי לתיבת הדואר ושלחתי למערכת העיתון ברחוב הקישון בתל-אביב.

כעבור שבועיים הופיעו החרוזים “שלי” בעיתון, לצד חרוזיהם של שישה ילדים נוספים, שגם הם השתתפו בתחרות. מאותו שבוע ראיתי את עצמי כמשורר ועיתונאי, והתחלתי לשלוח מדי שבוע שירים וחיבורים (שאותם כבר כתבתי בעצמי), חידות, בדיחות ותשבצים לא רק ל"הבֹּקר לילדים", שאותו התחלתי לקנות בקביעות (בשותפות עם אחד מבני הכיתה, שתמורת השתתפותו במחיר הגיליון ציינתי גם את שמו לצד שמי בין הפותרים), אלא גם ל"משמר לילדים" (שעליו חתמתי כמנוי), ל"דבר לילדים", לירחון “השדה לנוער”, (כאגרונום, היה אבי מנוי על ירחון “השדה”), לשבועון “קולנוע”, ואפילו לדו-שבועון “עולם הבלש” (רק ל"הצופה לילדים" לא שלחתי אפילו שיר אחד).

הייתי גרפומן ונודניק בלתי נלאה. אני משוכנע שעורכי “הבֹּקר לילדים” (סופר הילדים האהוב יעקב חורגין) ו"משמר לילדים" (מרדכי אמיתי ובנימין טנא) זיהו מרחוק את כתב ידי על גבי המעטפות הכרסתניות שקיבלו ממני אחת לשבוע לפחות. עורך “משמר לילדים” אף עקץ מדי פעם את להיטותי זו במדור “תיבת דואר”. כששלחתי לתחרות “היום הגדול בחיי” חיבור המספר על היום שבו קיבלתי אופניים לבר-מצווה שלי, כתב העורך, באירוניה, במדור שנועד לכל הקוראים: “דן אלבלינגר – בחייו היה המעשה באופניים המאורע הכי חשוב. ומה יקרה כשיהיה לו אופנוע?”. ובמקום אחר: “לדן אלבלינגר (רחובות) רוצה אני להודות על עצותיו הטובות, ועל שהוא נאה מקיים ומציף אותנו במכתביו…” ובמכתב גלוי אחר באותו מדור: “מכיר אני ילד אחד מרחובות, שאינו מסתפק בעיתון אחד, אלא שולח את יצירותיו לכל עיתוני הילדים המופיעים בארץ, ואין זו לדעתי מידה נאה” (12.2.1948).

הוא צדק, כמובן. “הבֹּקר לילדים היה עיתונם של “הפרדסנים הבורגנים”, בעל אופי לאומי-לאומני (חלק משעריו היו מוקפים במסגרת שחורה וסיפרו על “עולי הגרדום”), ואילו “משמר לילדים” היה עיתון “הפועלים המנוצלים”, שהטיף לאחוות עמים. אבל שניהם הדפיסו את שירַי החובבניים על “כלבי חביב”. “הפיל”, “פליטים” (“מזי-רעב, לבות זהב, הם באו כבר אלינו. לא ראינום לא הִכרנום, אך אלה הם אחינו”, וכד'. בן אחת-עשרה ושלושה רבעים!); על ניצול שואה היושב על “כס מרגוע” על שפת הים, ו”על זרועוִ רזה, חיוורת, / מספר-קעקע חרות שחור. / עדות פניו בו מספרת: / איש זה ידע כבר רוב מגור". ובצד “שיר למולדת” ו"כביש הגבורה" הופיע גם שירי הנמלץ על “אחד במאי” (ההולם פלד מחושל / זהו, זהו העמל!", וכד').

כיוון שחלק מהעורכים לא ראו בעין יפה את העובדה שאותו ילד כותב לעיתונים בעלי גוון פוליטי כה שונה, חתמתי על החומר ששלחתי לאחד מהם בשמי המלא (דן אלבלינגר), בשני – “דן הרחובותי”, ובאחרים – “דן אלדד” ו"דן אליגר". בתיכון התחלתי לשלוח שירים גם לעיתון “ניב עלומים” (שהפך ל"במחנה גדנ"ע"), בחתימת “דן אלמגור” – השם שדבק בי עד היום.

כלבנו “חביב”

כלב היה לנו, כלב נעים גם חביב

כלנו חיבבנוהו, וביחוד אני אהבתיו.

חמוד היה הכלב, שחור וגם לבן,

ושם: “חביב”, זה שמו –

כך לו ניתן.

אך יום אכזר, יום אבדון

היה זה יום מותו!

“חביב” הקט, החמודון –

איננו עוד אתנו.

אייך “חביב”, כלבי החמוד?

נשארתי בלעדיך עצוב וגלמוד!

דן אלבלינגר בן 10¹/₂

רחובות

חלומי היה להיות לא רק עיתונאי, אלא גם עורך עיתון. וכיוון ששום עיתון רציני לא היה מוכן להעמיד בראשו עורך בן אחת-עשרה או שתים-עשרה, יסדתי שבועון משלי, שנשא את השם המקורי מאוד, “עיתוננו”. למזלי, הצלחתי לשכנע ארבעה מילדי רחוב ש' בן-ציון לשלם לי שני גרושים לחודש כדמי מנוי על ארבעת הגיליונות בכתב יד, בעמודי מחברת, שאותם העתקתי ארבע פעמים וליוויתי בציורי המגושמים, ואף תחבתי מתחת לדלתם בכל יום ד' בבוקר בלכתי לבית הספר. הייתי גם עורך עיתון הקיר של הכיתה ובית הספר, ובעיקר כתב הספורט המצליח (והיחיד) ברחובות ושכנותיה, המדווח מדי מוצאי שבת (ללא טלפון בבית) על כל משחקי הכדורגל ותחרויות האתלטיקה בכל האזור. עד שנגנבו האופניים שקיבלתי כמתנת בר-מצווה, וכך בא הקץ לקריירה הספורטיבית המזהירה שלי.

לאן לא נדחפתי? הייתי גם הילד היחיד בארץ שהיה נציג ציבור הילדים ב"חבר המאזינים" של “קול ירושלים” (כך נקרא שירות הרדיו בימים שלפני קום המדינה). בהשראת הבי-בי-סי הבריטי הוקם גם בארץ גוף כזה של מתנדבים, שתפקידם היה להביע את דעתם על שידורי הרדיו העבריים בראשו עמד אדווין סמואל (לימים, לורד סמואל), בנו גבה הקומה של הנציב העליון הראשון ליהודה, שהיה מושיב אותי תמיד בחיוך לצדו בשולחן הנשיאות. רגלי לא נגעו ברצפה, אבל חיוויתי את דעתי במלוא הרצינות גם על תסכיתים של מחזות קלאסיים ששודרו ברדיו.

וברגע שקנו לי מכונת כתיבה בגיל שתים-עשרה, החזרתי את מחירה בימי חופשת הקיץ בתקתוק מאמריהם של גדולי החוקרים ב"תחנה לחקר החקלאות" על חומצות בקרקע, בקטריות בחלב או מזיקים בפירות הסוב-טרופיים, או בתקתוק ספרו של המשורר ש' שלום, “הנר לא כבה”, שמחברו הכתיב לי אותו במשך חודשיים בוקר-בוקר, בימי החופש הגדול.

ברגע שהתחלתי לכתוב חרוזים התאהבתי גם בפזמונים. הייתי כותב פזמונים לקבלת שבת (במקום אבא שלי), לטיולי תנועות הנוער (הייתי חבר “המכבי הצעיר”; אבל הוזמנתי גם לטיולי “המחנות העולים”, “השומר הצעיר” ו"התנועה המאוחדת", כדי שאכתוב במהלך הטיול פזמונים למנגינות של שירים ידועים ואוציא אחר כך בכתב יד או במכונת כתיבה את שירוני המסע). את המנגינות שלהן חיברתי מילים חדשות, שאבתי מתכניות “כבקשתך לשירים עבריים” ב"קול ירושלים" (לנו לא היו גרמופון או תקליטים בבית). משום-מה קראו לזה כולם אז “אופרטות”. בצריף הארוך במחנה הצבאי מול ביתי, שהתפנה במלחמת השחרור מן החיילים האנגלים, ראיתי בגנבה את להקת הצ’יזבטרון הנערצת עושה חזרות על שיריה (זו היתה פגישה חד-צדדית ראשונה שלי עם נעמי ושייקה וגִדעון, עם בונים וחפר וארגוב). במגרש “המכבי” ברחובות ראיתי לראשונה את יפה גוסטין-ירקוני וחברי החישטרון ולמסיבת הסיום של בית הספר היסודי חיברתי “אופרטה” שלמה, שבה הפכו שירי הצ’יזבטרון והחישטרון לשירים מהווי בית הספר שלנו תוך אזכור המורים והטיולים שעשינו.

לחן: פרנק פלג

שרה: “רביעיית מועדון התיאטרון” בתכנית הרדיו “שלושה בסירה אחת” באולם ויקס ברחובות (1958)

לָנוּ אֵין פֹּה “כָּסִית” אוֹ “רֹווָאל”;

אֲבָל יֵשׁ גַּם “קַפּוּלְסְקִי”, גַּם “חַבְקִין”.

וּבִמְקוֹם “חֲתִיכוֹת” כָּאן רוֹאִים

פַּרְדְּסָן עַל חֲמוֹר דַּל־בָּשָׂר.

וּכְשֶׁכְּבָר מְגַלִּים “חֲתִיכָה” –

הִיא מֵעֶקְרוֹן (אוֹ מָלֶר, אוֹ אַרְקִין!).

לָנוּ אֵין “מוֹעֲדוֹן תֵּאַטְרוֹן”;

אֲבָל יֵשׁ לָנוּ “חַג־הֶהָדָר”!

כֵּן, רָשׁוּם מִזְּמַן בַּחֹק וּבַפִּנְקָס,

שֶׁאֲנַחְנוּ עִיר גְּדוֹלָה וּרְחָבָה;

אֲבָל כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ הוֹלֵךְ אֶל הַ"מֶּרְכָּז" –

עוֹד שׁוֹאֲלִים: “אַתָּה הוֹלֵךְ לַ’מּוֹשָׁבָה'?”

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?

אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת – אָז מָה?

תּוּכְלוּ לְחַיֵּךְ בְּזִלְזוּל עַד מָחָר,

אֲבָל תִּצְטָרְכוּ אָז לִזְכֹּר

אֶת שְׁנֵי הקָּצַ’לְסְקִים,

אֶת ס' יִזְהָר,

מֵאִיר וַיְסְגַל, וּ"בּוּסִי"

וְדָן אַלְמָגוֹר.

לָנוּ אֵין פֹּה “הֵיכַל הַתַּרְבּוּת”;

אֲבָל יֵשׁ – זֹאת כָּל יֶלֶד יוֹדֵעַ –

“בֵּית־הָעָם”, וְגַם “בֵּית פּוֹעֲלִים”,

וּ"בֵּית בֶּרְל" (אַךְ רַק לְמַפַּא"י!).

בַּיּוֹמָן בַּקוֹלְנוֹעַ רוֹאִים:

“סְטָלִין מֵת”, אוֹ “קְרָבוֹת בְּקוֹרֵאָה”.

לִפְעָמִים הַיּוֹמָן הוּא חָדִישׁ –

“הֲכָנוֹת לְמִלְחֶמֶת־סִינַי”.¹

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טֶנְדֶר, גִ’יפּ אוֹ גִ’י־אֶם־סִי

בְּלֵיל שַׁבָּת נוֹתֵן לְדִיזֶנְגוֹף קְפִיצָה.

וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹטוֹ – יֵשׁ פֹּה פַּרְדֵּסִים

(רַק לִפְעָמִים חוֹטְפִים שָׁם אֵיזוֹ עֲקִיצָה).

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?…

יֵשׁ לִרְחוֹבוֹת “בָּנוֹת” מִסָּבִיב

כְּזַרְנוּגָה, קוּבִּיבָּה, כְּפַר־בִּיל"וּ,

שַׁעֲרַיִּים (זֶה נֶכֶס יָקָר!)

וּמָכוֹן לְאָטוֹמִים חָדָשׁ.

מָה עֲפוּלָה וּמֵלַבֶּס שָׁווֹת –

בִּנְיָמִינָה, חֲדֵרָה אֲפִלּוּ?

הֵן פְּרוֹבִינְצְיוֹת. לֹא עִיר, אֶלָּא כְּפָר;

אַךְ אֲנַחְנוּ – אִימְפֶּרְיָה מַמָּשׁ.

יֵשׁ פְּרוֹבִינְצְיוֹת שֶׁמֵּהֶן יוֹצֵא עָשָׁן.

לֹא יוֹדְעִים לִשְׁמֹר מָסֹרֶת וְעָבָר.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ עוֹד שׁוֹמְרִים עַל הַיָּשָׁן,

וּכְּבָר שָׁנִים לֹא הִשְׁתַּנָּה פֹּה שׁוּם דָּבָר!

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?…

לחן: משה וילנסקי

שר: שמעון ישראלי (1974)

לְכָל אָדָם יֶשְׁנוֹ רְחוֹב

שֶׁבּוֹ נוֹלַד וּבוֹ צָמַח.

וְהוּא זוֹכֵר אוֹתוֹ לַטּוֹב.

זוֹכֵר הֵיטֵב, כִּי אֵיךְ יִשְׁכַּח?

גַּם אִם עָזַב כְּבָר אֶת בֵּיתוֹ

וְהִתְרַחֵק, כְּמוֹ כָּל אֶחָד,

לְכָל מָקוֹם יִשָּׂא אִתּוֹ

אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ נוֹלַד.

כִּי כָּל אָדָם – כֵּן, כָּל אָדָם!–

זוֹכֵר מֵעֵבֶר לַשָּׁנִים

אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ צָעַד

אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים.

אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ גָּדַל,

צָמַח שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה.

אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ פָּרְחָה

אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

גַּם אִם שָׁנִים רַבּוֹת נָדַד

וּשְׂעָרוֹ עַכְשָׁו לָבָן;

גַּם אִם בָּעִיר שֶׁבָּה נוֹלַד

כְּבָר לֹא בִּקֵּר מִזְּמַן-מִזְּמַן;

גַּם אִם נִדְמֶה שֶׁכְּבָר שָׁכַח –

תָּמִיד יִזְכֹּר הוּא אֶת בֵּיתוֹ.

בַּחֲלוֹמוֹת הוּא שׁוּב נִמְשָׁךְ

וְרָץ בָּרְחוֹב שֶׁל יַלְדוּתוֹ.

הוּא רָץ כְּמוֹ אָז, וְהוּא זוֹכֵר

אֶת הָעֵצִים הַיְּרֻקִּים,

אֶת הַפְּרָחִים, אֶת הַגָּדֵר

וְאֶת מִגְרַשׁ הַמִשְׂחָקִים,

אֶת הַשּׁוֹבָךְ שֶׁעַל הַגַּג,

אֶת עֵץ הַתּוּת שֶׁל הַשְּׁכוּנָה,

וְאֶת בִּתּוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן –

אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

וְיוֹם אֶחָד הוּא שָׁב אֵלָיו:

הָרְחוֹב כְּבָר לֹא מָה שֶׁהָיָה,

וְהַמִּגְרָש עִם עֵץ הַתּוּת

הָפַך מִגְרָשׁ לַחֲנָיָה.

אֵיפֹה הַבַּיִת? נֶעֶלַם,

וּבִמְקוֹמוֹ יֵשׁ רַב-קוֹמוֹת

שֶׁעַל גַּגּוֹ בִּמְקוֹם שׁוֹבָךְ –

שִׁלְטֵי עֲנָק שֶׁל פִּרְסוֹמוֹת.

כְּבָר אֵין מַכֹּלֶת. אֵין יַרְקָן.

בִּמְקוֹם הַקִּיוֹסְק – יֵשׁ “פִּצוּחִים”.

טוֹלֵדוֹ מֵת מִזְּמַן-מִזְּמַן,

וְלִיפְשִׁיץ… כֵּן, שְׁנֵי הָאַחִים.

הָרְחוֹב שׁוֹנֶה. כָּל כָּךְ אַחֵר:

אֵין מַכָּרִים, אֵין יְדִידִים;

אֲבָל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

מְשַׂחֲקִים הַיְּלָדִים.

שׁוּב מִתְגַּלְגֵּל בָּרְחוֹב קוֹלָם

כְּמוֹ אָז, אֵי-פַּעַם בַּשְּׁכוּנָה,

וּמְלַבְלֶבֶת גַּם אֶצְלָם

אַהֲבָתָם הָרִאשׁוֹנָה.

אַהֲבָתָם הָרִאשׁוֹנָה.

פִּתְאֹם קְרֵבָה מִמּוּל זְקֵנָה

מֻכֶּרֶת, אַךְ כָּל כָּךְ שׁוֹנָה.

לֹא יִתָּכֵן! לֹא יִתָּכֵן!

הֲזֹאת בִּתּוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן?

הִיא מַבִּיטָה בּוֹ מִשְׁתָּאֶה:

"אֵיךְ זֶה הִלְבִּין! אֵיךְ הִשְׁתַּנָּה!

מִי יַאֲמִין שֶׁהוּא הָיָה

אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה,

אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה?"

לְכָל אָדָם יֶשְׁנוֹ רְחוֹב…

על אבי

אבי, זאב אלבלינגר, שנולד בוורשה בשנת 1904, היה מראשוני תנועת “השומר הצעיר” שם. ובעצם היה אחד מ"שבעת המופלאים" – שבעת החברים של תנועת הנוער הקטנה והסודית שפעלה בתוך ה"קן" של “השומר הצעיר” שם: קראו לה “אריאל”, והיא היתה מורכבת משבעה תלמידים צעירים בני שבע-עשרה, וביניהם אבי, אחיו, דודו וצעירים אחרים, שהעריצו את המדריך האגדי שלהם, סשה, ועלו איתו ארצה בתחילת שנות העשרים כחלוצי העלייה השלישית, ואף השתתפו בסלילת כבישים בעמק בית שאן. אחר כך יצא אבי ללמוד חקלאות במכללה באלג’יר, סיים שם את לימודיו והשתלם כשנתיים בחוות חקלאיות במצרים,לפני שחזר ארצה עם אשתו הצעירה, אמי. את סיפורה המדהים של “תנועת הנוער הקטנה ביותר בעולם” ניתן למצוא ב"ספר גינס" הישראלי, בארכיון “השומר הצעיר” בגבעת חביבה (שבו נמצא העתק של הזיכרונות שהעלה אבי בהומור רב) ובשלוש הרשימות שכתבתי על פי הסיפורים ששמעתי מפיו (ר' הערה בעמ' 308).

בשעת בוקר מוקדמת מאוד היה דופק בדלת דירתנו ברחובות שלום מוגזח משעריים, שעבד עם אבי בפרדס במשך עשרות בשנים. יחד היו עולים על האוטובוס הראשון לכיוון תל-אביב, חולפים על פני נס ציונה, יורדים ליד בניין המשטרה שבפאתי המושבה והולכים ברגל בחול העמוק (ולפעמים בבוץ) יום-יום, בכל מזג אוויר, קילומטרים מספר, דרך כפר ערבי, עד שהגיעו לפרדס של הדודים של אבי. שם עבדו עם הפועלים האחרים עד שעות הערב, ואז היו חוזרים ברגל לתחנת האוטובוס ומגיעים הביתה. אבי היה מתקלח ומתיישב ליד השולחן העגול בסלון כדי לכתוב שיר חדש, סיפור לילדים או מערכון מחיי פועליו התימנים, או לעסוק באלפי הכרטיסים שבעזרתם רצה לערוך מילון עברי רב-לשוני למושגי החקלאות והמדע. ליד השולחן היה עובד עד שעת לילה מאוחרת, ואז שוכב לישון על הספה בסלון שהפכה למיטה ומתעורר לקראת הדפיקות בדלת של שלום מוגזח. הוא אהב את החקלאות, את העבודה בפרדס ובגינה, אך גם את השירה והלשון.

אני נוטה לחשוב שירשתי ממנו את הנטייה לחרוזים, את ההומור, את אהבתו לצדק ואת אמונתו הכנה שכל בני האדם, מכל עם, גזע וצבע, שווים הם.

שירו של אבי

מאת: זאב אלבלינגר

אָבִי לֹא הִכָּה אוֹתִי אַף פַּעַם,

וְלָכֵן גַּם לֹא אַכֶּךָ, בְּנִי.

לְעִתִּים הֵבֵאתִיו עֲדֵי זַעַם

וְרַבּוֹת אַף סָבַל בִּגְלָלִי.

הָיִיתִי שׁוֹבָב כָּמוֹךָ, בֵּן.

לֹא אַסְתִּיר זֹאת, בְּנִי, מִמְּךָ.

גַּם אֲנִי בִּקַּשְׁתִּיו תָּמִיד: "תֵּן

לִי זֹאת וָזֹאת, אַבָּא. אֲבַקֶּשְׁךָ!"

לְעִתִּים מֵאֵן לָתֵת הָאָב,

כִּי אֵיכָכָה זֶה יוּכַל לָתֵת

מָה שֶׁתָּבַע מִמֶּנוּ בֵּן שׁוֹבָב

כָּל שָׁעָה, כָּל רֶגַע, כָּל הָעֵת?

אוּלַי בְּמִקְצָת הָיִיתִי אָז עָצוּב.

אוּלַי בָּכִיתִי בְּפִנָּה נִסְתֶּרֶת;

אַךְ חָלִילָה לִי לִהְיוֹת חָצוּף

וְלַחְטֹא בְּלָשׁוֹן נִמְהֶרֶת.

לֹא מְשַׁכְתִּיו בְּשַׁרְווּלוֹ בְּכוֹחַ.

לֹא צָרַחְתִּי: “מֻכְרָח לָתֵת! מֻכְרָח!”

כִּי יָדַעְתִּי: אָב לִי טוֹב וְנוֹחַ.

כָּל הַבְטָחָה יִשְׁמֹר וְלֹא יִשְׁכַּח.

הוּא כָּל הַיּוֹם עָמֵל, טָרוּד, מֻדְאָג, עָסוּק,

וּבְשׁוּבוֹ בָעֶרֶב – עָיֵף, רָפֶה הִנֵּהוּ.

אֵיכָכָה זֶה, כְּשֶׁלִּמְנוּחָתוֹ הוּא זָקוּק,

בִּצְעָקוֹת פֶּרֶא אֲזַי אַטְרִידֵהוּ?

לָכֵן אָהַב אוֹתִי. גַּם לִי יֵשׁ בֵּן חָבִיב,

וְיוֹם יָבוֹא, יִהְיֶה הַבֵּן לְאָב.

יָבִין אוּלַי אֶת אַהֲבַת אָבִיו

וִימַהֵר לִמְחֹל לִבְנוֹ הַשּׁוֹבָב.

בין השירים שכתב לי אבי בהיותי ילד היה השיר “אבי לא הכה אותי אף פעם”. את המחברת המשובצת, שבה רשם את שיריו בכתב ידו, אני שומר עד היום.

קראתי בטקס מלאות 85 שנים לארגוון ויצ"ו (2006)

“אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה”,

כָּך פָּתַח בְּיָאלִיק אֶת שִׁירוֹ הַמֻּכָּר.

אִמִּי שֶׁלִּי, זֶהָבָה אֶלְבְּלִינְגֶר, הָיְתָה חֲבֵרַת וִיצ"ו מְסוּרָה.

לֹא יוֹשֶׁבֶת רֹאשׁ, לֹא סְגָנִית, אֶלָּא מִתְנַדֶּבֶת מִן הַשּׁוּרָה.

“צַדֶּקֶת גְּמוּרָה”? – הִיא עַצְמָה הָיְתָה בֶּטַח מִתְנַגֶּדֶת שֶׁיְּכַנּוּ אוֹתָהּ “צַדֶּקֶת”;

אֲבָל מִיַּלְדוּתִי אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ מְנַצֶּלֶת כָּל רֶגַע פָּנוּי וְאוֹסֶפֶת בְּשֶׁקֶט

עִם חַבְרוֹתֶיהָ לִסְנִיף רְחוֹבוֹת בְּגָדִים מְשֻׁמָשִׁים לְנִזְקָקִים, תָּמִיד מְמַהֶרֶת

לְאַרְגֵּן “בָּזָאר” לָרְעֵבִים, לַחַלָּשִׁים, לַקְּשִׁישִׁים. וּכְשֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לְ"יוֹם-סֶרֶט"

לֹא הָיָה זֶה לַקּוֹלְנוֹעַ, אֶלָּא לְאִסּוּף כְּסָפִים לְחוֹלֶה אוֹ לְיֶלֶד,

מֵרְחוֹב לִרְחוֹב וּמִדֶּלֶת לְדֶלֶת.

לֹא הֵבַנְתִּי מָה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה “וִיצ”ו";

אֲבָל יָדַעתִּי שֶׁזּוֹהִי תָּמִיד הַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה

לַשְּׁאֵלָה “אֵיפֹה אִמָּא?”, שֶׁשָּׁאֲלָה בִּדְאָגָה אֲחוֹתִי הַקְּטַנָה.

הִיא וְחַבְרוֹתֶיהָ הָיו תָּמִיד עֲסוּקוֹת: מְבַשְּׁלוֹת וְאוֹפוֹת עוּגוֹת,

גּוֹזרוֹת וְתוֹפְרוֹת וְרוֹקְמוֹת וְסוֹרְגוֹת

“בֶּגֶד לַפָּלִיט”, “אֲרוּחָה חַמָּה לְתוֹשָׁבֵי הַמַּעְבָּרָה”,

מְחַפְּשׂוֹת מָעוֹן לִילָדִים חַסְרֵי מִשְׁפָּחָה, מַדְרִיכוֹת יוֹלֶדֶת נְבוֹכָה וּצְעִירָה.

דִירָתֵנוּ הָיְתָה צְנוּעָה. גַּם הָאֹכֶל הָיָה צָנוּעַ, כִּבְכָל הַדִּירוֹת שֶׁהָיוּ אָז בַּסְּבִיבָה;

אֲבָל כְּשֶׁהָיָה מְדֻבָּר בְּהִתְנַדְּבוּת – תָּמִיד הָיְתָה יָדָה פְּתוּחָה וּנְדִיבָה.

אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה נִפְטְרָה בְּטֶרֶם מָלְאוּ לָהּ חֲמִשִּׁים.

לֹא מִיתַת נְשִׁיקָה, כָּרָאוּי לְצַדִיקוֹת; אֶלָּא אַחֲרֵי יִסּוּרִים מְמֻשָּׁכִים וְקָשִׁים.

גַּם בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְחַיֶּיהָ דָאֲגָה: “הַאִם יֵאָסְפוּ מַסְפִּיק בְּגָדִים לַ’בָּזָאר'?”

וַאֲנַחְנּוּ שָׁאַלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ: אִם בֶּאֱמֶת שָׁם, לְמַעְלָה, שׁוֹקְלִים עֹנֶשׁ וְשָׂכָר –

אֵיךְ זֶה לֹא עָמְדוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָרַבִּים, הַקְטַנִים אָמְנָם, שֶׁעָשְׂתָה

לִזְכוּתָה?

וְהָיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי קָשִׁישׁ בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה מִן הַגִּיל שֶׁבּוֹ הִיא נִפְטְרָה,

אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אִמּוֹ שֶׁל בְּיָאלִיק הָיְתָה בֶּאֱמֶת צַדֶּקֶת גְּמוּרָה;

אֲבָל אֲנִי גֵּאֶה בְּכָךְ שֶׁאִמִּי שֶׁלִי הָיְתָה מִתְנַדֶּבֶת תָּמִיד לַעֲזֹר לַחַלָּשִׁים.

מִתְנַדֶּבֶת מְסוּרָה

מִן הַשּׁוּרָה.

אחי התאום – ואני

סיפור משעשע במיוחד, הקשור גם בחולשתי לכתיבה וגם באבי, הוא הסיפור על ה"תחרות לכתיבת הנובלה הבלשית".

כאמור חיפשתי בילדותי ובנעורי כל הזדמנות לכתוב בכל עיתון,לילדים או למבוגרים, שהיה מוכן להדפיס את פרי עטי. ויום אחד נקלע לידי גם שבועון בשם “עולם הבלש”, שנערך בידי אליעזר כרמי (הוא המתרגם המופלא של סיפורי דיימון ראניון. לאחר שנים רבות כתבתי איתו את ההצגה “עיר הגברים”, שבה הושר גם השיר “פנקס הקטן”).

לקריאת חוברות ה"בלשים" התלוותה בימי ילדותי תחושה של טעימה מהפרי האסור, מעין “מים גנובים ימתקו”. המורים הענישו כל ילד שנמצא מעיין בסתר ב"בלש" כזה בשיעור הספרות או התנ"ך. אבל את תשומת לבי משכה אז בעיקר הכותרת שהופיעה בראש העמוד האחרון: “תחרות בחיבור נובלה בלשית”.

הייתי אז כבן שתים-עשרה, ובכל פעם שנתקלתי במילה “תחרות”, ניעור בי הרצון להשתתף בה. הידיעה בסוף החוברת הזמינה את הקוראים להשתתף בתחרות בחיבור נובלה בלשית. “לכל קורא מותר לשלוח רק נובלה אחת, שאורכה 700 מילים”, כתב העורך. “עשר הנובלות המוצלחות ביותר תידפסנה בגיליון מיוחד”.

נדלקתי. הנה נקרתה לפני עוד תחרות ספרותית אחת. פתחתי את המחברת, בחרתי עט נובע והייתי מוכן להתחיל לכתוב. היתה לי רק בעיה אחת: לא ידעתי מה זה בכלל “נובלה בלשית”.

שאלתי את אבי, שאהב לקרוא ספרות בלשית באנגלית ובצרפתית. “נובלה זה סיפור קצר, שבדרך כלל יש בסופו הפתעה, ‘פואנטה’,” אמר. “כמו למשל, הסיפורים של מופסאן, או' הנרי ואחרים.”

בלי היסוס התחלתי לכתוב נובלה כזאת. הרי קראתי כמה חוברות של “בלשים” וכמה מסיפורי שרלוק הולמס. הנובלה שלי סיפרה על בלש ב"סקוטלנד יארד", החוקר פרשה מצמררת של רוצח סדרתי (אז עוד לא הכרנו, כמובן, את המושג הזה), השולח תחילה מכתבים לקורבנותיו ומודיע להם שסופם קרב. סוף מפתיע? בסוף הסיפור נתגלה הבלש עצמו דקור למוות, ובידיו פתק האומר: “אתה האיש!”

יופי של “פואנטה”! רק ברגע שסיימתי להעתיק לדף נקי את סיפור האימים הזה, נדלק בי רעיון אחר, מצמרר עוד יותר. ישבתי לכתוב 700 מילים נוספות. אבל כשסיימתי, נזכרתי ש"לכל קורא מותר לשלוח רק סיפור אחד". איזה מהשניים אשלח?

וכאן צץ במוחו של הבלש הרחובותי בן השתים-עשרה רעיון נפלא: אשלח לעורך גם את הסיפור הזה, אבל אחתום עליו בשמי האמצעי (שמי היה אז דן-שמואל אלבלינגר). סיפור אחד שולח דן אלבלינגר, וסיפור אחד – שמואל. ממש לפי התקנות.

אבל הרי העורך, שהוא ודאי בלש מומחה וחד-עין, יבחין מיד ששני הסיפורים נכתבו בכתב יד אחד של ילד אחד (מכונת כתיבה עוד לא היתה לי). מה עושים? אל הסיפור שלי צירפתי בכתב ידי מכתב קצר בחתימת דן, האומר: “אני מצרף בזה סיפור שלי וכן סיפור של אחי התאום, שמואל.” אם העורך יבחין ששני הסיפורים כתובים באותו כתב יד, יש לזה הסבר הגיוני: לתאומים יש, כידוע, אותו כתב יד עצמו.

שלחתי את שני הסיפורים ובמשך שבועיים או שלושה המתנתי בדריכות לחוברת החדשה של “עולם הבלש”. וכשהגיעה לחנות של סחרוב, מיהרתי והצצתי קצר רוח במדור הערת המערכת למשתתפים ב"תחרות הספרותית", שהופיע בעמוד האחרון.

בין עשרת הזוכים, שסיפוריהם אמורים להופיע בחוברת המיוחדת, מצאתי את ש' אלבלינגר (הוא אחי שמואל) וסיפורו “אתה האיש”. ליד שמו של שמואל רשם העורך: “שמואל היקר, סיפורך נמצא ראוי להיכלל בין עשר הנובלות הבלשיות הטובות ביותר שקיבלנו. ניכר שיש לך כישרון כתיבה. אנא, מסור לאחיך דן שהסיפור שלו אינו טוב מספיק, ומוטב שיחפש לו עיסוקים מסוג אחר.”

אבל ההפתעה המדהימה ביותר באותו עמוד היתה ההערה שהופנתה של ל"ז"א, רחובות", הוא אבי, זאב:

“חן-חן על העזרה, על הטרחה ועל תשומת הלב. סיפורך יודפס לאחר שינויים קלים. ודרישת שלום לשני הבנים.”

כך גיליתי אני שאבי שלח גם הוא בסתר ל"עולם הבלש" סיפור משלו (שהיה בין זוכי התחרות). וכך גילה אבי, המופתע עוד יותר, שיש לו לא בן אחד, אלא שניים.

לָנוּ אֵין אֶת כָּסִית אוֹ רוֹוַאל,

אֲבָל יֵשׁ אֶת קַפּוּלְסְקִי וְחַבְקִין,

וּבִמְּקוֹם חֲתִיכוֹת כָּאן רואִים,

פַּרְדְּסָן אוֹ חֲמוֹר אוֹ אִכָּר.

וּכְשֶׁכְּבָר מְגַלִּים חֲתִיכָה, –

הִיא מֵעֶקְרוֹן (אוֹ מֶלֶר אוֹ אַרְקִין).

לָנוּ אֵין מוֹעֲדוֹן תֵּאַטְרוֹן,

אֲבָל יֵשׁ כָּאן אֶת “חַג הֶהָדָר”.

כֵּן, רָשׁוּם מִזְמַן בַּחוֹק וּבַפִּנְקָס,

שֶׁאֲנַחְנוּ עִיר גְּדוֹלָה וּרְחָבָה.

אֲבָל כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ הוֹלֵךְ אֶל הַמֶּרְכָּז,

עוֹד שׁוֹאֲלִים אִם הוּא הוֹלֵךְ לַמּוֹשָׁבָה

אָז מַה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת,

אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת אָז מַה?

תּוּכְלוּ לְחַיֵּךְ בְּזִלְזוּל עַד מָחָר,

אַךְ אָז תִּצְטָרְכוּ גַם לִזְכֹּר:

אֶת שְׁנֵי הַקַּצַּ’לְסְקִים,

אֶת ס. יִזְהָר

מֵאִיר וַיְסְגַל וּבּוֹסִי

וְדָן אַלְמָגוֹר