לשלמה המלך מיוחסים שלושה מספרי המקרא: “שיר-השירים”, “משלי”, ו"קהלת", ואליו התכוונו חז"ל, כשאמרו: "כשאדם נער – אומר דברי זמר [= ‘שיר השירים’]. הגדיל [=התבגר] – אומר דברי משלות [= ‘משלי’]. הזקין – אומר דברי הבלים [= ‘קהלת’: “הבל-הבלים”]. (שיר השירים רבה א).

בדומה לחכם באדם, גם אני בעוונותַי, כתבתי ואמרתי כל ימי, מילדותי ונעורַי, גם דברי זמר (ביניהם גם שירי אהבה וחשק, ברוח “שיר-השירים”), גם משלות (משלים ושירים של מוסר השכל); וכן, לפעמים גם דברי הבלים – או דברים המבקרים את מעשי ההבלים של אחרים. בכך קיימתי קצת ממה שאמר שלמה המלך בשלושת הפסוקים הרצופים בספרו השלישי: “עת לפרוץ – ועת לבנות. עת לבכות – ועת לשחוק. עת ספוד – ועת רקוד. עת להשליך אבנים – ועת כנוס אבנים” (קהלת ג, ג–ה).

נער הייתי גם “הגדלתי” (ולמזלי, גם רזיתי אחר כך); ועתה, בשנתי השבעים ושש, אחרי שנים רבות של בניית בתי-שיר מזה והשלכת אבנים מזה, החלטתי לקיים גם את סופו של הפסוק (“עת כנוס אבנים”) ולכנס ולהוציא לאור, סוף-סוף, את ספר פזמונַי הראשון, הכולל כשלוש מאות פזמונים – כחמישית מאלה שכתבתי בחיי.

אין זה שירון ל"שירה בציבור". כשליש השירים בספר הזה אינם מוכרים לקהל הרחב, וחלקם אף לא הולחנו או לא הוקלטו מעולם (הנה, אתגר למלחינים פנויים!). לא בכל השירים שכללתי כאן אני גאה כיום; אבל בחרתי לערוך מעין ספר כינוס, המייצג את הצדדים השונים (והסותרים לא פעם) בכתיבתי.

כשעברתי על תיקי שירי הופתעתי לגלות ברבים מהם, מכל התקופות, את המילה “חלום” – חלומם של בן-יהודה, של הרצל, של אבי שלי, איש העלייה השלישית. וחלומו של הילד שהיה בן שלוש-עשרה בשנה שבה קמה המדינה שעליה חלם כל כך, שר לה בהתלהבות הרבה שירים “מגויסים” (שחלקם מעלים כיום סומק על לחייו); אך גם ראה מגיל צעיר את הידרדרותו של אותו חלום עתיק ויפה, וניסה להתריע ולעצור אותה ככל יכלתו, כמעט כמו הילד ההולנדי התמים, שחשב שיוכל לעצור באצבעו את חומת הסכר הנסדקת.

בסוף הספר באה רשימה ארוכה של המלחינים, הזמרות, הזמרים, הבמאים, המפיקים, התיאטרונים, התפאורנים, אנשי התאורה וכן עורכי העיתונים ותכניות הרדיו והטלוויזיה, שבזכותם זכו רבים מפזמונַי (ויותר ממאה המחזות וההצגות המוזיקליות שכתבתי, תירגמתי ועיבדתי לבמה העברית) להיראות ולהישמע ברבים. אני אסיר תודה לכולם.

תודה חמה ומיוחדת לבתנו, אלינוער אלמגור-עמית, שעיצבה את הספר באהבה, בחן – ובסבלנות אין קץ לכל היסוסי ושגיונותי. להוצאת כנרת-זמורה, שבזכותה זכיתי להגשים חלום משותף זה שלי ושל אוהד זמורה, “חברי לנשק” מימי שירותנו במערכת “במחנה גדנ”ע", שדחק בי במשך עשרות שנים להוציא את הספר הזה – ולא זכה לראותו. לתמי פרמונט, מפיקת הספר שליוותה אותו מהיום הראשון באופטימיות הבוטחת שלה; ולאשר בן-דוד ולילי פרזי ממחלקת העיצוב של ההוצאה, שתמכו בנו לאורך כל הדרך.

תודות מעומק הלב גם לכל האמנים, המאיירים, הקריקטוריסטים והצלמים שהרשו לנו (הם או בני משפחותיהם ונציגיהם נדיבי הלב) לכלול בספר את יצירותיהם. אני באמת נרגש מהעובדה שבספר פזמונַי משובצים ציורים וקריקטורות, שחלקם זכורים לי היטב עוד מימי ילדותי ונעורי – מעשה ידיהם של אמנים שאהבתי כבר אז ושליוו אותי במהלך דרכי: דוש, זאב, שמוליק כץ, אריה נבון, יוסי שטרן, פרידל שטרן; ולצדם חברַי, בני דורי שלי: יוסי אבולעפיה, גדי ומיכה אולמן, ג’קי ג’קסון, שלמה לוי, דני קרמן והצלמים ז’ראר אלון, דורון אקרמן, איתן הנדלמן, ניצה וולפנזון, מולא עשת, נועם טל. כן תודתי לבועז הראל, דורון עדות, דיויד סלע מאתר “נוסטלגיה”, למוזיאון “אוצרות בחומה” בעכו, לארכיון קק"ל, להלה זהבי וארכיון הקריקטורה והקומיקס בחולון, ולמזכירתי, ענת פוקס.

הקלטות וביצועים שונים של שירי הספר הזה ושירים אחרים שלי ניתן למצוא באינטרנט, ובקרוב גם באתר www.danalmagor.org.

הספר הזה מוקדש, כמובן, בראש וראשונה לבני משפחתי: לאבי (שממנו ירשתי לא רק את החלום, אלא גם את הדחף לבקר בכאב את הידרדרותו למול עינינו); לאמי, לאשתי ובנותי, נכדותי, נכדי, ואחותי, ש"הגל הקל" של יצירתי לא תמיד היה קל להם, ושעברו איתי גם את הימים הקשים, שבאו בעקבות פרסום כמה מהשירים המופיעים בעיקר בחלקו האחרון של הספר. פרק, הנקרא, ולא במקרה: “זה החלום?”

דן אלמגור.

קראתי בחגיגות השמונים לרחובות (1970)

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר לְמַעְלָה בַּיָּרֵחַ.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר בְּאִי בּוֹדֵד, פְּרָטִי.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר עַל הַר בּוֹדֵד, קֵרֵחַ;

אֲבָל בַּלֵּב –

אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.

אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּלוֹנְדוֹן, רוֹמָא, וִינָה;

לִרְאוֹת אֶת הַבָּלֶט הַמַּלְכוּתִי,

לָטוּס לְטוֹקְיוֹ, סִין אוֹ אַרְגֶנְטִינָה;

אֲבָל בַּלֵּב –

אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.

כְּלוּם לֹא עוֹזֵר: אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת מִינִיסְטֶר,

לָבוּשׁ בִּפְרָאק, כְּמוֹ הַשַּׁגְרִיר הַצָרְפָתִי;

אַךְ כְּשֶׁתֵּשֵׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן יַגִּידוּ: "מִיסְטֶר,

אֵיךְ הוּא אוֹכֵל? נוּ, בֶּטַח, הוּא רְחוֹבוֹתִי."

כִּי יֵשׁ עָרִים שֶׁמְּקַלְּפִים אוֹתָן כְּמוֹ גֶּרֶב:

גָּרִים מְעַט וְאָז עוֹבְרִים מִשָּׁם, כָּךְ סְתָם.

אֲבָל רְחוֹבוֹת? עִם רְחוֹבוֹת זֶה אַחֶרֶת:

אִם גַּרְתָּ בָּה – הִיא נִכְנְסָה לְךָ לַדָּם.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר לְמַעְלָה בַּיָּרֵחַ.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר בְּאִי בּוֹדֵד, פְּרָטִי.

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר עַל הַר בּוֹדֵד, קֵרֵחַ;

אֲבָל בַּלֵּב –

אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.

מתי התחלתי לכתוב פזמונים?

את הפזמון הראשון שלי, שהתפרסם בחתימתי בשבועון “הבֹּקר לילדים” כשהייתי בכתה ד', לא כתבתי אני. כתב אותו אבא שלי, זאב אלבלינגר – אגרונום וחובב כתיבת חרוזים, מערכונים וסיפורים, שאת שיריו (שנכתבו לפעמים במיוחד עבורי ועבור אחותי הקטנה, ברכה) נהגתי לקרוא בקול רם בפני ילדי כיתתי בכל קבלת שבת.

כמה קינאתי אז בכמה מבני הכיתה, שהיו מנויים על אחד השבועונים לילדים, שיצאו כנספחים לעיתונים של “הגדולים” – “דבר”, “הבקר” או “על המשמר”. ובתום סעודת ה"סדר", כשנשאלתי, מה ברצוני לקבל כפרס על מציאת האפיקומן, ביקשתי מאבי שיקנה לי גיליון אחד של שבועון כלשהו לילדים.

את הרגע המרגש ההוא אני זוכר עד היום: הלכנו יחד, אבי ואני, לחנות מכשירי הכתיבה של סחרוב, במרכז המושבה רחובות. על דוכן מחוץ לחנות היו תלויים, בעזרת מקלות כביסה, כמה עיתונים ביניהם “הבֹּקר לילדים” – המוסף לילדים של העיתון היומי “הבֹּקר”. אבי היה בנעוריו מראשוני החניכים של “השומר הצעיר”; אבל אני לא הייתי מודע לזהות הפוליטית של העיתונים השונים. תמורת חצי גרוש ארץ-ישראלי, כמדומני, קניתי בגאווה את העיתון הראשון בחיי – “הבֹּקר לילדים”, גיליון פסח, תש"ה, ודיפדפתי בו בקדחתנות בדרכנו הביתה.

בעמוד האחרון ראיתי שורת ציורים משעשעים (בסגנון הקומיקס, שאותו עדיין לא הכרתי) ומעליהם כותרת: “דני ונבחני”. בעתון “דבר לילדים” ראיתי אצל חברי לא פעם את העמוד האחרון שנשא את הכותרת “אורי-מורי ואורי-כדורי”, ובו איוריו של אריה נבון לחרוזיה של לאה גולדברג. עורך “הבֹּקר לילדים”, ואולי מחבר החרוזים של העיתון, לא הספיקו, כנראה, לחבר באותו שבוע חרוזים לציורי “דני ונבחני”. מה עשו? הכריזו על “תחרות בחיבור חרוזים”, וביקשו מהקוראים הצעירים לשלוח את חרוזיהם לאיורים שהופיעו בעמוד האחרון.

לא ידעתי אז לכתוב חרוזים; אבל אבא שלי ידע. במהירות שירבט כמה שורות מתחת לכל ציור, כשהוא “מתייעץ”, כביכול, גם איתי.

דָּנִי וְנַבְחָנִי צָהֲלוּ וְשָׂמָחוּ

כִּי רָאוּ כְּבָשׂוֹת רוֹעוֹת בָּאָחוּ.

דָּנִי הֵבִיא מֵאֵי-שָׁם מִסְפָּרַיִם

וּלְגֵז מִיָּד יָצְאוּ הַשְּׁנַיִם.

כְּשֶׁבָּא הָרוֹעֶה הִתְפַּקַּע מִכַּעַס:

מִי זֶה לְקֵרֵחַ אֶת צֹאנוֹ כָּךְ יַעַשׂ?

הוּא זִנֵּק כְּנָמֵר, כְּבָר אֶת דָּן הוּא אוֹחֵז,

וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה – אֶת נַבְחָן הַפּוֹחֵז.

מִי שֶּׁגוֹרֵם לְשֵׁנִי צַעַר בְּלִי טַעַם וָרֵיחַ

לְבַסוֹף נִשְׁאָר לְבַדּוֹ מָרוּט וְקֵרֵחַ.

דן אלבלינגר, בן 9¹/₂, רחובות

אני מודה שסגנונו של אבי בחרוזים האלה היה בהחלט “גבוה” ונמלץ מדי, כמעט ברוח שירי תקופת ההשכלה: “שמחו” (מם בקמץ, כחרוז ל"אחו") וכן “יעש” כחרוז ל"כעס" לא תאמו את סגנונו של ילד בכיתה ד'. אבל כיוון שתרמתי כמה מילים לשיר החינוכי הזה, הרגשתי שמותר לי להעתיקו בכתב ידי ולחתום עליו את שמי: “דן אלבלינגר, בן תשע וחצי, רחובות” (גם חלק מהילדים האחרים ששלחו את חרוזיהם לעיתון לא שכחו להוסיף חצי-שנה לגילם). קיפלתי את דף המחברת והכנסתיו למעטפה מבוילת, שאותה תחבתי במו ידי לתיבת הדואר ושלחתי למערכת העיתון ברחוב הקישון בתל-אביב.

כעבור שבועיים הופיעו החרוזים “שלי” בעיתון, לצד חרוזיהם של שישה ילדים נוספים, שגם הם השתתפו בתחרות. מאותו שבוע ראיתי את עצמי כמשורר ועיתונאי, והתחלתי לשלוח מדי שבוע שירים וחיבורים (שאותם כבר כתבתי בעצמי), חידות, בדיחות ותשבצים לא רק ל"הבֹּקר לילדים", שאותו התחלתי לקנות בקביעות (בשותפות עם אחד מבני הכיתה, שתמורת השתתפותו במחיר הגיליון ציינתי גם את שמו לצד שמי בין הפותרים), אלא גם ל"משמר לילדים" (שעליו חתמתי כמנוי), ל"דבר לילדים", לירחון “השדה לנוער”, (כאגרונום, היה אבי מנוי על ירחון “השדה”), לשבועון “קולנוע”, ואפילו לדו-שבועון “עולם הבלש” (רק ל"הצופה לילדים" לא שלחתי אפילו שיר אחד).

הייתי גרפומן ונודניק בלתי נלאה. אני משוכנע שעורכי “הבֹּקר לילדים” (סופר הילדים האהוב יעקב חורגין) ו"משמר לילדים" (מרדכי אמיתי ובנימין טנא) זיהו מרחוק את כתב ידי על גבי המעטפות הכרסתניות שקיבלו ממני אחת לשבוע לפחות. עורך “משמר לילדים” אף עקץ מדי פעם את להיטותי זו במדור “תיבת דואר”. כששלחתי לתחרות “היום הגדול בחיי” חיבור המספר על היום שבו קיבלתי אופניים לבר-מצווה שלי, כתב העורך, באירוניה, במדור שנועד לכל הקוראים: “דן אלבלינגר – בחייו היה המעשה באופניים המאורע הכי חשוב. ומה יקרה כשיהיה לו אופנוע?”. ובמקום אחר: “לדן אלבלינגר (רחובות) רוצה אני להודות על עצותיו הטובות, ועל שהוא נאה מקיים ומציף אותנו במכתביו…” ובמכתב גלוי אחר באותו מדור: “מכיר אני ילד אחד מרחובות, שאינו מסתפק בעיתון אחד, אלא שולח את יצירותיו לכל עיתוני הילדים המופיעים בארץ, ואין זו לדעתי מידה נאה” (12.2.1948).

הוא צדק, כמובן. “הבֹּקר לילדים היה עיתונם של “הפרדסנים הבורגנים”, בעל אופי לאומי-לאומני (חלק משעריו היו מוקפים במסגרת שחורה וסיפרו על “עולי הגרדום”), ואילו “משמר לילדים” היה עיתון “הפועלים המנוצלים”, שהטיף לאחוות עמים. אבל שניהם הדפיסו את שירַי החובבניים על “כלבי חביב”. “הפיל”, “פליטים” (“מזי-רעב, לבות זהב, הם באו כבר אלינו. לא ראינום לא הִכרנום, אך אלה הם אחינו”, וכד'. בן אחת-עשרה ושלושה רבעים!); על ניצול שואה היושב על “כס מרגוע” על שפת הים, ו”על זרועוִ רזה, חיוורת, / מספר-קעקע חרות שחור. / עדות פניו בו מספרת: / איש זה ידע כבר רוב מגור". ובצד “שיר למולדת” ו"כביש הגבורה" הופיע גם שירי הנמלץ על “אחד במאי” (ההולם פלד מחושל / זהו, זהו העמל!", וכד').

כיוון שחלק מהעורכים לא ראו בעין יפה את העובדה שאותו ילד כותב לעיתונים בעלי גוון פוליטי כה שונה, חתמתי על החומר ששלחתי לאחד מהם בשמי המלא (דן אלבלינגר), בשני – “דן הרחובותי”, ובאחרים – “דן אלדד” ו"דן אליגר". בתיכון התחלתי לשלוח שירים גם לעיתון “ניב עלומים” (שהפך ל"במחנה גדנ"ע"), בחתימת “דן אלמגור” – השם שדבק בי עד היום.

כלבנו “חביב”

כלב היה לנו, כלב נעים גם חביב

כלנו חיבבנוהו, וביחוד אני אהבתיו.

חמוד היה הכלב, שחור וגם לבן,

ושם: “חביב”, זה שמו –

כך לו ניתן.

אך יום אכזר, יום אבדון

היה זה יום מותו!

“חביב” הקט, החמודון –

איננו עוד אתנו.

אייך “חביב”, כלבי החמוד?

נשארתי בלעדיך עצוב וגלמוד!

דן אלבלינגר בן 10¹/₂

רחובות

חלומי היה להיות לא רק עיתונאי, אלא גם עורך עיתון. וכיוון ששום עיתון רציני לא היה מוכן להעמיד בראשו עורך בן אחת-עשרה או שתים-עשרה, יסדתי שבועון משלי, שנשא את השם המקורי מאוד, “עיתוננו”. למזלי, הצלחתי לשכנע ארבעה מילדי רחוב ש' בן-ציון לשלם לי שני גרושים לחודש כדמי מנוי על ארבעת הגיליונות בכתב יד, בעמודי מחברת, שאותם העתקתי ארבע פעמים וליוויתי בציורי המגושמים, ואף תחבתי מתחת לדלתם בכל יום ד' בבוקר בלכתי לבית הספר. הייתי גם עורך עיתון הקיר של הכיתה ובית הספר, ובעיקר כתב הספורט המצליח (והיחיד) ברחובות ושכנותיה, המדווח מדי מוצאי שבת (ללא טלפון בבית) על כל משחקי הכדורגל ותחרויות האתלטיקה בכל האזור. עד שנגנבו האופניים שקיבלתי כמתנת בר-מצווה, וכך בא הקץ לקריירה הספורטיבית המזהירה שלי.

לאן לא נדחפתי? הייתי גם הילד היחיד בארץ שהיה נציג ציבור הילדים ב"חבר המאזינים" של “קול ירושלים” (כך נקרא שירות הרדיו בימים שלפני קום המדינה). בהשראת הבי-בי-סי הבריטי הוקם גם בארץ גוף כזה של מתנדבים, שתפקידם היה להביע את דעתם על שידורי הרדיו העבריים בראשו עמד אדווין סמואל (לימים, לורד סמואל), בנו גבה הקומה של הנציב העליון הראשון ליהודה, שהיה מושיב אותי תמיד בחיוך לצדו בשולחן הנשיאות. רגלי לא נגעו ברצפה, אבל חיוויתי את דעתי במלוא הרצינות גם על תסכיתים של מחזות קלאסיים ששודרו ברדיו.

וברגע שקנו לי מכונת כתיבה בגיל שתים-עשרה, החזרתי את מחירה בימי חופשת הקיץ בתקתוק מאמריהם של גדולי החוקרים ב"תחנה לחקר החקלאות" על חומצות בקרקע, בקטריות בחלב או מזיקים בפירות הסוב-טרופיים, או בתקתוק ספרו של המשורר ש' שלום, “הנר לא כבה”, שמחברו הכתיב לי אותו במשך חודשיים בוקר-בוקר, בימי החופש הגדול.

ברגע שהתחלתי לכתוב חרוזים התאהבתי גם בפזמונים. הייתי כותב פזמונים לקבלת שבת (במקום אבא שלי), לטיולי תנועות הנוער (הייתי חבר “המכבי הצעיר”; אבל הוזמנתי גם לטיולי “המחנות העולים”, “השומר הצעיר” ו"התנועה המאוחדת", כדי שאכתוב במהלך הטיול פזמונים למנגינות של שירים ידועים ואוציא אחר כך בכתב יד או במכונת כתיבה את שירוני המסע). את המנגינות שלהן חיברתי מילים חדשות, שאבתי מתכניות “כבקשתך לשירים עבריים” ב"קול ירושלים" (לנו לא היו גרמופון או תקליטים בבית). משום-מה קראו לזה כולם אז “אופרטות”. בצריף הארוך במחנה הצבאי מול ביתי, שהתפנה במלחמת השחרור מן החיילים האנגלים, ראיתי בגנבה את להקת הצ’יזבטרון הנערצת עושה חזרות על שיריה (זו היתה פגישה חד-צדדית ראשונה שלי עם נעמי ושייקה וגִדעון, עם בונים וחפר וארגוב). במגרש “המכבי” ברחובות ראיתי לראשונה את יפה גוסטין-ירקוני וחברי החישטרון ולמסיבת הסיום של בית הספר היסודי חיברתי “אופרטה” שלמה, שבה הפכו שירי הצ’יזבטרון והחישטרון לשירים מהווי בית הספר שלנו תוך אזכור המורים והטיולים שעשינו.

לחן: פרנק פלג

שרה: “רביעיית מועדון התיאטרון” בתכנית הרדיו “שלושה בסירה אחת” באולם ויקס ברחובות (1958)

לָנוּ אֵין פֹּה “כָּסִית” אוֹ “רֹווָאל”;

אֲבָל יֵשׁ גַּם “קַפּוּלְסְקִי”, גַּם “חַבְקִין”.

וּבִמְקוֹם “חֲתִיכוֹת” כָּאן רוֹאִים

פַּרְדְּסָן עַל חֲמוֹר דַּל־בָּשָׂר.

וּכְשֶׁכְּבָר מְגַלִּים “חֲתִיכָה” –

הִיא מֵעֶקְרוֹן (אוֹ מָלֶר, אוֹ אַרְקִין!).

לָנוּ אֵין “מוֹעֲדוֹן תֵּאַטְרוֹן”;

אֲבָל יֵשׁ לָנוּ “חַג־הֶהָדָר”!

כֵּן, רָשׁוּם מִזְּמַן בַּחֹק וּבַפִּנְקָס,

שֶׁאֲנַחְנוּ עִיר גְּדוֹלָה וּרְחָבָה;

אֲבָל כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ הוֹלֵךְ אֶל הַ"מֶּרְכָּז" –

עוֹד שׁוֹאֲלִים: “אַתָּה הוֹלֵךְ לַ’מּוֹשָׁבָה'?”

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?

אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת – אָז מָה?

תּוּכְלוּ לְחַיֵּךְ בְּזִלְזוּל עַד מָחָר,

אֲבָל תִּצְטָרְכוּ אָז לִזְכֹּר

אֶת שְׁנֵי הקָּצַ’לְסְקִים,

אֶת ס' יִזְהָר,

מֵאִיר וַיְסְגַל, וּ"בּוּסִי"

וְדָן אַלְמָגוֹר.

לָנוּ אֵין פֹּה “הֵיכַל הַתַּרְבּוּת”;

אֲבָל יֵשׁ – זֹאת כָּל יֶלֶד יוֹדֵעַ –

“בֵּית־הָעָם”, וְגַם “בֵּית פּוֹעֲלִים”,

וּ"בֵּית בֶּרְל" (אַךְ רַק לְמַפַּא"י!).

בַּיּוֹמָן בַּקוֹלְנוֹעַ רוֹאִים:

“סְטָלִין מֵת”, אוֹ “קְרָבוֹת בְּקוֹרֵאָה”.

לִפְעָמִים הַיּוֹמָן הוּא חָדִישׁ –

“הֲכָנוֹת לְמִלְחֶמֶת־סִינַי”.¹

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טֶנְדֶר, גִ’יפּ אוֹ גִ’י־אֶם־סִי

בְּלֵיל שַׁבָּת נוֹתֵן לְדִיזֶנְגוֹף קְפִיצָה.

וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹטוֹ – יֵשׁ פֹּה פַּרְדֵּסִים

(רַק לִפְעָמִים חוֹטְפִים שָׁם אֵיזוֹ עֲקִיצָה).

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?…

יֵשׁ לִרְחוֹבוֹת “בָּנוֹת” מִסָּבִיב

כְּזַרְנוּגָה, קוּבִּיבָּה, כְּפַר־בִּיל"וּ,

שַׁעֲרַיִּים (זֶה נֶכֶס יָקָר!)

וּמָכוֹן לְאָטוֹמִים חָדָשׁ.

מָה עֲפוּלָה וּמֵלַבֶּס שָׁווֹת –

בִּנְיָמִינָה, חֲדֵרָה אֲפִלּוּ?

הֵן פְּרוֹבִינְצְיוֹת. לֹא עִיר, אֶלָּא כְּפָר;

אַךְ אֲנַחְנוּ – אִימְפֶּרְיָה מַמָּשׁ.

יֵשׁ פְּרוֹבִינְצְיוֹת שֶׁמֵּהֶן יוֹצֵא עָשָׁן.

לֹא יוֹדְעִים לִשְׁמֹר מָסֹרֶת וְעָבָר.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ עוֹד שׁוֹמְרִים עַל הַיָּשָׁן,

וּכְּבָר שָׁנִים לֹא הִשְׁתַּנָּה פֹּה שׁוּם דָּבָר!

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?…

לחן: משה וילנסקי

שר: שמעון ישראלי (1974)

לְכָל אָדָם יֶשְׁנוֹ רְחוֹב

שֶׁבּוֹ נוֹלַד וּבוֹ צָמַח.

וְהוּא זוֹכֵר אוֹתוֹ לַטּוֹב.

זוֹכֵר הֵיטֵב, כִּי אֵיךְ יִשְׁכַּח?

גַּם אִם עָזַב כְּבָר אֶת בֵּיתוֹ

וְהִתְרַחֵק, כְּמוֹ כָּל אֶחָד,

לְכָל מָקוֹם יִשָּׂא אִתּוֹ

אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ נוֹלַד.

כִּי כָּל אָדָם – כֵּן, כָּל אָדָם!–

זוֹכֵר מֵעֵבֶר לַשָּׁנִים

אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ צָעַד

אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים.

אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ גָּדַל,

צָמַח שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה.

אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ פָּרְחָה

אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

גַּם אִם שָׁנִים רַבּוֹת נָדַד

וּשְׂעָרוֹ עַכְשָׁו לָבָן;

גַּם אִם בָּעִיר שֶׁבָּה נוֹלַד

כְּבָר לֹא בִּקֵּר מִזְּמַן-מִזְּמַן;

גַּם אִם נִדְמֶה שֶׁכְּבָר שָׁכַח –

תָּמִיד יִזְכֹּר הוּא אֶת בֵּיתוֹ.

בַּחֲלוֹמוֹת הוּא שׁוּב נִמְשָׁךְ

וְרָץ בָּרְחוֹב שֶׁל יַלְדוּתוֹ.

הוּא רָץ כְּמוֹ אָז, וְהוּא זוֹכֵר

אֶת הָעֵצִים הַיְּרֻקִּים,

אֶת הַפְּרָחִים, אֶת הַגָּדֵר

וְאֶת מִגְרַשׁ הַמִשְׂחָקִים,

אֶת הַשּׁוֹבָךְ שֶׁעַל הַגַּג,

אֶת עֵץ הַתּוּת שֶׁל הַשְּׁכוּנָה,

וְאֶת בִּתּוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן –

אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

וְיוֹם אֶחָד הוּא שָׁב אֵלָיו:

הָרְחוֹב כְּבָר לֹא מָה שֶׁהָיָה,

וְהַמִּגְרָש עִם עֵץ הַתּוּת

הָפַך מִגְרָשׁ לַחֲנָיָה.

אֵיפֹה הַבַּיִת? נֶעֶלַם,

וּבִמְקוֹמוֹ יֵשׁ רַב-קוֹמוֹת

שֶׁעַל גַּגּוֹ בִּמְקוֹם שׁוֹבָךְ –

שִׁלְטֵי עֲנָק שֶׁל פִּרְסוֹמוֹת.

כְּבָר אֵין מַכֹּלֶת. אֵין יַרְקָן.

בִּמְקוֹם הַקִּיוֹסְק – יֵשׁ “פִּצוּחִים”.

טוֹלֵדוֹ מֵת מִזְּמַן-מִזְּמַן,

וְלִיפְשִׁיץ… כֵּן, שְׁנֵי הָאַחִים.

הָרְחוֹב שׁוֹנֶה. כָּל כָּךְ אַחֵר:

אֵין מַכָּרִים, אֵין יְדִידִים;

אֲבָל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

מְשַׂחֲקִים הַיְּלָדִים.

שׁוּב מִתְגַּלְגֵּל בָּרְחוֹב קוֹלָם

כְּמוֹ אָז, אֵי-פַּעַם בַּשְּׁכוּנָה,

וּמְלַבְלֶבֶת גַּם אֶצְלָם

אַהֲבָתָם הָרִאשׁוֹנָה.

אַהֲבָתָם הָרִאשׁוֹנָה.

פִּתְאֹם קְרֵבָה מִמּוּל זְקֵנָה

מֻכֶּרֶת, אַךְ כָּל כָּךְ שׁוֹנָה.

לֹא יִתָּכֵן! לֹא יִתָּכֵן!

הֲזֹאת בִּתּוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן?

הִיא מַבִּיטָה בּוֹ מִשְׁתָּאֶה:

"אֵיךְ זֶה הִלְבִּין! אֵיךְ הִשְׁתַּנָּה!

מִי יַאֲמִין שֶׁהוּא הָיָה

אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה,

אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה?"

לְכָל אָדָם יֶשְׁנוֹ רְחוֹב…

על אבי

אבי, זאב אלבלינגר, שנולד בוורשה בשנת 1904, היה מראשוני תנועת “השומר הצעיר” שם. ובעצם היה אחד מ"שבעת המופלאים" – שבעת החברים של תנועת הנוער הקטנה והסודית שפעלה בתוך ה"קן" של “השומר הצעיר” שם: קראו לה “אריאל”, והיא היתה מורכבת משבעה תלמידים צעירים בני שבע-עשרה, וביניהם אבי, אחיו, דודו וצעירים אחרים, שהעריצו את המדריך האגדי שלהם, סשה, ועלו איתו ארצה בתחילת שנות העשרים כחלוצי העלייה השלישית, ואף השתתפו בסלילת כבישים בעמק בית שאן. אחר כך יצא אבי ללמוד חקלאות במכללה באלג’יר, סיים שם את לימודיו והשתלם כשנתיים בחוות חקלאיות במצרים,לפני שחזר ארצה עם אשתו הצעירה, אמי. את סיפורה המדהים של “תנועת הנוער הקטנה ביותר בעולם” ניתן למצוא ב"ספר גינס" הישראלי, בארכיון “השומר הצעיר” בגבעת חביבה (שבו נמצא העתק של הזיכרונות שהעלה אבי בהומור רב) ובשלוש הרשימות שכתבתי על פי הסיפורים ששמעתי מפיו (ר' הערה בעמ' 308).

בשעת בוקר מוקדמת מאוד היה דופק בדלת דירתנו ברחובות שלום מוגזח משעריים, שעבד עם אבי בפרדס במשך עשרות בשנים. יחד היו עולים על האוטובוס הראשון לכיוון תל-אביב, חולפים על פני נס ציונה, יורדים ליד בניין המשטרה שבפאתי המושבה והולכים ברגל בחול העמוק (ולפעמים בבוץ) יום-יום, בכל מזג אוויר, קילומטרים מספר, דרך כפר ערבי, עד שהגיעו לפרדס של הדודים של אבי. שם עבדו עם הפועלים האחרים עד שעות הערב, ואז היו חוזרים ברגל לתחנת האוטובוס ומגיעים הביתה. אבי היה מתקלח ומתיישב ליד השולחן העגול בסלון כדי לכתוב שיר חדש, סיפור לילדים או מערכון מחיי פועליו התימנים, או לעסוק באלפי הכרטיסים שבעזרתם רצה לערוך מילון עברי רב-לשוני למושגי החקלאות והמדע. ליד השולחן היה עובד עד שעת לילה מאוחרת, ואז שוכב לישון על הספה בסלון שהפכה למיטה ומתעורר לקראת הדפיקות בדלת של שלום מוגזח. הוא אהב את החקלאות, את העבודה בפרדס ובגינה, אך גם את השירה והלשון.

אני נוטה לחשוב שירשתי ממנו את הנטייה לחרוזים, את ההומור, את אהבתו לצדק ואת אמונתו הכנה שכל בני האדם, מכל עם, גזע וצבע, שווים הם.

שירו של אבי

מאת: זאב אלבלינגר

אָבִי לֹא הִכָּה אוֹתִי אַף פַּעַם,

וְלָכֵן גַּם לֹא אַכֶּךָ, בְּנִי.

לְעִתִּים הֵבֵאתִיו עֲדֵי זַעַם

וְרַבּוֹת אַף סָבַל בִּגְלָלִי.

הָיִיתִי שׁוֹבָב כָּמוֹךָ, בֵּן.

לֹא אַסְתִּיר זֹאת, בְּנִי, מִמְּךָ.

גַּם אֲנִי בִּקַּשְׁתִּיו תָּמִיד: "תֵּן

לִי זֹאת וָזֹאת, אַבָּא. אֲבַקֶּשְׁךָ!"

לְעִתִּים מֵאֵן לָתֵת הָאָב,

כִּי אֵיכָכָה זֶה יוּכַל לָתֵת

מָה שֶׁתָּבַע מִמֶּנוּ בֵּן שׁוֹבָב

כָּל שָׁעָה, כָּל רֶגַע, כָּל הָעֵת?

אוּלַי בְּמִקְצָת הָיִיתִי אָז עָצוּב.

אוּלַי בָּכִיתִי בְּפִנָּה נִסְתֶּרֶת;

אַךְ חָלִילָה לִי לִהְיוֹת חָצוּף

וְלַחְטֹא בְּלָשׁוֹן נִמְהֶרֶת.

לֹא מְשַׁכְתִּיו בְּשַׁרְווּלוֹ בְּכוֹחַ.

לֹא צָרַחְתִּי: “מֻכְרָח לָתֵת! מֻכְרָח!”

כִּי יָדַעְתִּי: אָב לִי טוֹב וְנוֹחַ.

כָּל הַבְטָחָה יִשְׁמֹר וְלֹא יִשְׁכַּח.

הוּא כָּל הַיּוֹם עָמֵל, טָרוּד, מֻדְאָג, עָסוּק,

וּבְשׁוּבוֹ בָעֶרֶב – עָיֵף, רָפֶה הִנֵּהוּ.

אֵיכָכָה זֶה, כְּשֶׁלִּמְנוּחָתוֹ הוּא זָקוּק,

בִּצְעָקוֹת פֶּרֶא אֲזַי אַטְרִידֵהוּ?

לָכֵן אָהַב אוֹתִי. גַּם לִי יֵשׁ בֵּן חָבִיב,

וְיוֹם יָבוֹא, יִהְיֶה הַבֵּן לְאָב.

יָבִין אוּלַי אֶת אַהֲבַת אָבִיו

וִימַהֵר לִמְחֹל לִבְנוֹ הַשּׁוֹבָב.

בין השירים שכתב לי אבי בהיותי ילד היה השיר “אבי לא הכה אותי אף פעם”. את המחברת המשובצת, שבה רשם את שיריו בכתב ידו, אני שומר עד היום.

קראתי בטקס מלאות 85 שנים לארגוון ויצ"ו (2006)

“אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה”,

כָּך פָּתַח בְּיָאלִיק אֶת שִׁירוֹ הַמֻּכָּר.

אִמִּי שֶׁלִּי, זֶהָבָה אֶלְבְּלִינְגֶר, הָיְתָה חֲבֵרַת וִיצ"ו מְסוּרָה.

לֹא יוֹשֶׁבֶת רֹאשׁ, לֹא סְגָנִית, אֶלָּא מִתְנַדֶּבֶת מִן הַשּׁוּרָה.

“צַדֶּקֶת גְּמוּרָה”? – הִיא עַצְמָה הָיְתָה בֶּטַח מִתְנַגֶּדֶת שֶׁיְּכַנּוּ אוֹתָהּ “צַדֶּקֶת”;

אֲבָל מִיַּלְדוּתִי אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ מְנַצֶּלֶת כָּל רֶגַע פָּנוּי וְאוֹסֶפֶת בְּשֶׁקֶט

עִם חַבְרוֹתֶיהָ לִסְנִיף רְחוֹבוֹת בְּגָדִים מְשֻׁמָשִׁים לְנִזְקָקִים, תָּמִיד מְמַהֶרֶת

לְאַרְגֵּן “בָּזָאר” לָרְעֵבִים, לַחַלָּשִׁים, לַקְּשִׁישִׁים. וּכְשֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לְ"יוֹם-סֶרֶט"

לֹא הָיָה זֶה לַקּוֹלְנוֹעַ, אֶלָּא לְאִסּוּף כְּסָפִים לְחוֹלֶה אוֹ לְיֶלֶד,

מֵרְחוֹב לִרְחוֹב וּמִדֶּלֶת לְדֶלֶת.

לֹא הֵבַנְתִּי מָה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה “וִיצ”ו";

אֲבָל יָדַעתִּי שֶׁזּוֹהִי תָּמִיד הַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה

לַשְּׁאֵלָה “אֵיפֹה אִמָּא?”, שֶׁשָּׁאֲלָה בִּדְאָגָה אֲחוֹתִי הַקְּטַנָה.

הִיא וְחַבְרוֹתֶיהָ הָיו תָּמִיד עֲסוּקוֹת: מְבַשְּׁלוֹת וְאוֹפוֹת עוּגוֹת,

גּוֹזרוֹת וְתוֹפְרוֹת וְרוֹקְמוֹת וְסוֹרְגוֹת

“בֶּגֶד לַפָּלִיט”, “אֲרוּחָה חַמָּה לְתוֹשָׁבֵי הַמַּעְבָּרָה”,

מְחַפְּשׂוֹת מָעוֹן לִילָדִים חַסְרֵי מִשְׁפָּחָה, מַדְרִיכוֹת יוֹלֶדֶת נְבוֹכָה וּצְעִירָה.

דִירָתֵנוּ הָיְתָה צְנוּעָה. גַּם הָאֹכֶל הָיָה צָנוּעַ, כִּבְכָל הַדִּירוֹת שֶׁהָיוּ אָז בַּסְּבִיבָה;

אֲבָל כְּשֶׁהָיָה מְדֻבָּר בְּהִתְנַדְּבוּת – תָּמִיד הָיְתָה יָדָה פְּתוּחָה וּנְדִיבָה.

אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה נִפְטְרָה בְּטֶרֶם מָלְאוּ לָהּ חֲמִשִּׁים.

לֹא מִיתַת נְשִׁיקָה, כָּרָאוּי לְצַדִיקוֹת; אֶלָּא אַחֲרֵי יִסּוּרִים מְמֻשָּׁכִים וְקָשִׁים.

גַּם בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְחַיֶּיהָ דָאֲגָה: “הַאִם יֵאָסְפוּ מַסְפִּיק בְּגָדִים לַ’בָּזָאר'?”

וַאֲנַחְנּוּ שָׁאַלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ: אִם בֶּאֱמֶת שָׁם, לְמַעְלָה, שׁוֹקְלִים עֹנֶשׁ וְשָׂכָר –

אֵיךְ זֶה לֹא עָמְדוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָרַבִּים, הַקְטַנִים אָמְנָם, שֶׁעָשְׂתָה

לִזְכוּתָה?

וְהָיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי קָשִׁישׁ בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה מִן הַגִּיל שֶׁבּוֹ הִיא נִפְטְרָה,

אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אִמּוֹ שֶׁל בְּיָאלִיק הָיְתָה בֶּאֱמֶת צַדֶּקֶת גְּמוּרָה;

אֲבָל אֲנִי גֵּאֶה בְּכָךְ שֶׁאִמִּי שֶׁלִי הָיְתָה מִתְנַדֶּבֶת תָּמִיד לַעֲזֹר לַחַלָּשִׁים.

מִתְנַדֶּבֶת מְסוּרָה

מִן הַשּׁוּרָה.

אחי התאום – ואני

סיפור משעשע במיוחד, הקשור גם בחולשתי לכתיבה וגם באבי, הוא הסיפור על ה"תחרות לכתיבת הנובלה הבלשית".

כאמור חיפשתי בילדותי ובנעורי כל הזדמנות לכתוב בכל עיתון,לילדים או למבוגרים, שהיה מוכן להדפיס את פרי עטי. ויום אחד נקלע לידי גם שבועון בשם “עולם הבלש”, שנערך בידי אליעזר כרמי (הוא המתרגם המופלא של סיפורי דיימון ראניון. לאחר שנים רבות כתבתי איתו את ההצגה “עיר הגברים”, שבה הושר גם השיר “פנקס הקטן”).

לקריאת חוברות ה"בלשים" התלוותה בימי ילדותי תחושה של טעימה מהפרי האסור, מעין “מים גנובים ימתקו”. המורים הענישו כל ילד שנמצא מעיין בסתר ב"בלש" כזה בשיעור הספרות או התנ"ך. אבל את תשומת לבי משכה אז בעיקר הכותרת שהופיעה בראש העמוד האחרון: “תחרות בחיבור נובלה בלשית”.

הייתי אז כבן שתים-עשרה, ובכל פעם שנתקלתי במילה “תחרות”, ניעור בי הרצון להשתתף בה. הידיעה בסוף החוברת הזמינה את הקוראים להשתתף בתחרות בחיבור נובלה בלשית. “לכל קורא מותר לשלוח רק נובלה אחת, שאורכה 700 מילים”, כתב העורך. “עשר הנובלות המוצלחות ביותר תידפסנה בגיליון מיוחד”.

נדלקתי. הנה נקרתה לפני עוד תחרות ספרותית אחת. פתחתי את המחברת, בחרתי עט נובע והייתי מוכן להתחיל לכתוב. היתה לי רק בעיה אחת: לא ידעתי מה זה בכלל “נובלה בלשית”.

שאלתי את אבי, שאהב לקרוא ספרות בלשית באנגלית ובצרפתית. “נובלה זה סיפור קצר, שבדרך כלל יש בסופו הפתעה, ‘פואנטה’,” אמר. “כמו למשל, הסיפורים של מופסאן, או' הנרי ואחרים.”

בלי היסוס התחלתי לכתוב נובלה כזאת. הרי קראתי כמה חוברות של “בלשים” וכמה מסיפורי שרלוק הולמס. הנובלה שלי סיפרה על בלש ב"סקוטלנד יארד", החוקר פרשה מצמררת של רוצח סדרתי (אז עוד לא הכרנו, כמובן, את המושג הזה), השולח תחילה מכתבים לקורבנותיו ומודיע להם שסופם קרב. סוף מפתיע? בסוף הסיפור נתגלה הבלש עצמו דקור למוות, ובידיו פתק האומר: “אתה האיש!”

יופי של “פואנטה”! רק ברגע שסיימתי להעתיק לדף נקי את סיפור האימים הזה, נדלק בי רעיון אחר, מצמרר עוד יותר. ישבתי לכתוב 700 מילים נוספות. אבל כשסיימתי, נזכרתי ש"לכל קורא מותר לשלוח רק סיפור אחד". איזה מהשניים אשלח?

וכאן צץ במוחו של הבלש הרחובותי בן השתים-עשרה רעיון נפלא: אשלח לעורך גם את הסיפור הזה, אבל אחתום עליו בשמי האמצעי (שמי היה אז דן-שמואל אלבלינגר). סיפור אחד שולח דן אלבלינגר, וסיפור אחד – שמואל. ממש לפי התקנות.

אבל הרי העורך, שהוא ודאי בלש מומחה וחד-עין, יבחין מיד ששני הסיפורים נכתבו בכתב יד אחד של ילד אחד (מכונת כתיבה עוד לא היתה לי). מה עושים? אל הסיפור שלי צירפתי בכתב ידי מכתב קצר בחתימת דן, האומר: “אני מצרף בזה סיפור שלי וכן סיפור של אחי התאום, שמואל.” אם העורך יבחין ששני הסיפורים כתובים באותו כתב יד, יש לזה הסבר הגיוני: לתאומים יש, כידוע, אותו כתב יד עצמו.

שלחתי את שני הסיפורים ובמשך שבועיים או שלושה המתנתי בדריכות לחוברת החדשה של “עולם הבלש”. וכשהגיעה לחנות של סחרוב, מיהרתי והצצתי קצר רוח במדור הערת המערכת למשתתפים ב"תחרות הספרותית", שהופיע בעמוד האחרון.

בין עשרת הזוכים, שסיפוריהם אמורים להופיע בחוברת המיוחדת, מצאתי את ש' אלבלינגר (הוא אחי שמואל) וסיפורו “אתה האיש”. ליד שמו של שמואל רשם העורך: “שמואל היקר, סיפורך נמצא ראוי להיכלל בין עשר הנובלות הבלשיות הטובות ביותר שקיבלנו. ניכר שיש לך כישרון כתיבה. אנא, מסור לאחיך דן שהסיפור שלו אינו טוב מספיק, ומוטב שיחפש לו עיסוקים מסוג אחר.”

אבל ההפתעה המדהימה ביותר באותו עמוד היתה ההערה שהופנתה של ל"ז"א, רחובות", הוא אבי, זאב:

“חן-חן על העזרה, על הטרחה ועל תשומת הלב. סיפורך יודפס לאחר שינויים קלים. ודרישת שלום לשני הבנים.”

כך גיליתי אני שאבי שלח גם הוא בסתר ל"עולם הבלש" סיפור משלו (שהיה בין זוכי התחרות). וכך גילה אבי, המופתע עוד יותר, שיש לו לא בן אחד, אלא שניים.

לָנוּ אֵין אֶת כָּסִית אוֹ רוֹוַאל,

אֲבָל יֵשׁ אֶת קַפּוּלְסְקִי וְחַבְקִין,

וּבִמְּקוֹם חֲתִיכוֹת כָּאן רואִים,

פַּרְדְּסָן אוֹ חֲמוֹר אוֹ אִכָּר.

וּכְשֶׁכְּבָר מְגַלִּים חֲתִיכָה, –

הִיא מֵעֶקְרוֹן (אוֹ מֶלֶר אוֹ אַרְקִין).

לָנוּ אֵין מוֹעֲדוֹן תֵּאַטְרוֹן,

אֲבָל יֵשׁ כָּאן אֶת “חַג הֶהָדָר”.

כֵּן, רָשׁוּם מִזְמַן בַּחוֹק וּבַפִּנְקָס,

שֶׁאֲנַחְנוּ עִיר גְּדוֹלָה וּרְחָבָה.

אֲבָל כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ הוֹלֵךְ אֶל הַמֶּרְכָּז,

עוֹד שׁוֹאֲלִים אִם הוּא הוֹלֵךְ לַמּוֹשָׁבָה

אָז מַה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת,

אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת אָז מַה?

תּוּכְלוּ לְחַיֵּךְ בְּזִלְזוּל עַד מָחָר,

אַךְ אָז תִּצְטָרְכוּ גַם לִזְכֹּר:

אֶת שְׁנֵי הַקַּצַּ’לְסְקִים,

אֶת ס. יִזְהָר

מֵאִיר וַיְסְגַל וּבּוֹסִי

וְדָן אַלְמָגוֹר

לחן: מאיר נוי

שרה: להקת פיקוד צפון (1957)

בְּחֵיל הַקֶּשֶׁר לֹא מִזְּמַן

הָיְתָה חַיֶּלֶת לְדֻגְמָה,

הָיְתָה חַיֶּלֶת לְדֻגְמָה, קָרְאוּ לָהּ זֹהַר;

הִיא לֹא חָשְׁבָה עַל בַּחוּרִים,

לֹא הִרְבְּתָה בְּדִבּוּרִים.

בְאַחְרָיוּת וְדַיְקָנוּת טִפְּלָה בַּדֹּאַר.

הִיא לֹא הָלְכָה לְהִתְאוֹנֵן

כָּל בֹּקֶר לַמָּשָׁ"קִית-חֵ"ן:

“מַדּוּעַ יֵשׁ לִי תּוֹרָנוּת דַּוְקָא הָעֶרֶב?”

הָיְתָה נֶחְבֵּאת אֶל הַכֵּלִים

וְלֹא דָּרְשָׁה מִסְדַּר חוֹלִים,

גַּם אִם הָיְתָה קְצָת אֲפֹרָה וּקְצָת חִוֶּרֶת.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר,

הָיְתָה שׁוֹנָה

מִיֶּתֶר בְּנֵי הַנֹּעַר.

אוּלַי לָכֶם נִרְאֵית הִיא

מוּזָרָה כָּעֵת;

אַךְ הִיא הָיְתָה פָּשׁוּט

חַיֶּלֶת לְמוֹפֵת.

הִיא לֹא חִפְּשָׂה כַּרְטִיסִיּוֹת

לַהוֹצָאוֹת הָאִישִׁיּוֹת

וְלֹא בִּקְּשָׁה תְּלוּשֵׁי מָזוֹן, וְגַם לֹא שֶׁ"קֶם.

הִיא לֹא הִגִּישָׁה קוּבְלָנָה

שֶׁהִיא חַיֶּלֶת כְּבָר שָׁנָה –

וְשֶׁמַּגִּיעַ לָהּ טָרָ"ש, לְפִי הַתֶּקֶן.

לֹא נִדְנֵדָה כְּמוֹ כֻּלָּם

בְּרֹאשׁ כָּל חֹדֶשׁ לַשַּׁלָּם,

וְעַל חֻפְשׁוֹת וָחֳפָשִׁים הָיְתָה מוֹחֶלֶת.

הִיא לֹא מָסְרָה בִּכְלָל כְּבִיסָה

וּמַסְטִיק הִיא לֹא לָעֲסָה,

רַק גַּרְעִינִים הָיְתָה בְּתֵאָבוֹן אוֹכֶלֶת.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר…

בְּקוּרְס הַקֶּשֶׁר, לְמוֹפֵת

קִבְּלָה צִיּוּן שֶׁל “אָלֶף-בֵּית”,

וְנִבְחֲרָה כַּ"חֲנִיכָה הַמִּתְקַדֶּמֶת".

הִדְרִיךְ שָׁם אוּרִי הָרַבָּ"ט

וְהֵם הֶחְלִיפוּ רַק מַבָּט –

אֲבָל מֵאָז הֵם נֶחְשָׁבִים כְּצֶמֶד-חֶמֶד.

זוֹ אַהֲבָה קְצָת מְשֻׁנָּה:

הוּא כֹּה גָּדוֹל – הִיא כֹּה קְטַנָּה.

“הֵם זוּג נֶחְמָד, אֲבָל מוּזָר,” אַמר הַסֶּגֶל.

וְאוּרִי לַקְּטַנָּה קָנָה

טַבַּעַת-חֵן בְּמַתָּנָה.

אַךְ הִיא עָנְדָה אֶת הַטַּבַּעַת… עַל הָרֶגֶל.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר…

וּכְשֶׁסִּיַּמְנוּ הַ"סִּדְרָה"

עָשׂוּ הַחֶבְרֶה מְדוּרָה

וְגָדִי צָד יוֹנָה נָאָה וַעֲגַלְגֶּלֶת.

וּבֶּנְץ פָּצַח בְּשִׁיר יָשָׁן,

וְרָם בָּרַח מִן הֶעָשָׁן,

וְרָפִי הִתְיַשֵּׁב לוֹ דַּוְקָא עַל גַּחֶלֶת.

הַצְּלִי הָיָה עָרֵב לַחֵךְ.

זָלַלְנוּ שׁוֹק וְגַם יָרֵךְ,

וּבֶּנְץ לָחַשׁ: "יוֹנָה צְלוּיָה,

כַּמָּה טוֹבָה אַתְּ!"

וּכְשֶׁהִתְחַלְנוּ שׁוּב לָשִׁיר

לְפֶתַע אוּרִי אָז הֶחְוִיר

וְהוּא לָחַשׁ: "הַבִּיטוּ, חֶבְרֶה…

הַטַּבַּעַת.."

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר,

כִּי זֹהַר זוֹ הָיְתָה פָּשׁוּט,

יוֹנָה-שֶׁל-דֹּאַר.

הָיְתָה דְּמָמָה. גַּם הַמְּדוּרָה

רָצְתָה לִשְׁתֹּק.

וְאוּרִי אָז פָּרַץ בְּבֶכִי

כְּמוֹ תִּינוֹק.

חיל שמספרו 281504: פזמונים ללהקות הצבאיות

להקת הגדנ"ע

להקת הנח"ל

להקת פיקוד הצפון

להקת פיקוד המרכז

להקת פיקוד דרום

להקת גייסות השריון

להקת חיל הים

להקת חיל האוויר

צוות הווי פיקוד מרכז

צוות הווי תותחנים

צוות הווי סיני, ועוד

שירות צבאי ולהקות צבאיות

במשך השנתיים וחצי של שירותי הצבאי במערכת “במחנה גדנ”ע" (קיץ 1953 – 1956) פירסמתי מדי שבועיים בעיתון זה טורים מחורזים בסגנון “הטור השביעי” תחת הכותרת “טור דני טרדני”; אך רובם לא נועדו להלחנה ולביצוע על במה. הלהקות הצבאיות שהיו קיימות אז לא קיבלו פזמונים שכתבו חיילים. כשנה לפני שחרורי מהצבא נתבקשתי לכתוב ללהקת הגדנ"ע, שקמה אז, מחזמר שלם – “סמוך על הדודה” שמו. את הלחנים ל-16 הפזמונים חיבר מאיר נוי, שהלחין לימים יותר ממאה משירַי. לעניות דעתי, היה המחזמר חביב, משעשע, עוקצני וציוני (נערה אמריקאית יהודייה חדורת ציונות, המגיעה ארצה כמתנדבת, ונדהמת מה"אמריקניזציה" של בני גילה הישראלים). אבל הרמטכ"ל דאז משה דיין, לא אהב את מה שראה ושמע, והודיע בסיום הצגת הבכורה באולם בית-צבי ברמת גן על הורדתה המיידית מהבמה.

מיד עם שחרורי התחלתי לכתוב פזמונים רבים ללהקות השונות – להקת פיקוד הצפון (שבה שירתו אז בני ברמן, לוליק, המלחין אוסקר סלדק ואחרים. שירים כ"ג’ינג’י", “חייל שמספרו 947205”, “הבת במשקפיים”, “הנהגת”); להקת פיקוד מרכז (שבה שירתו אילי גורליצקי, עודד תאומי, עודד קוטלר, אלכס פלג, אריה לבנון, מרטין מוסקוביץ ועמוס אטינגר. שירים כמו “הזקנקן”, שהיום הייתי מוותר על ה"פואנטה" בסופו, “האסקימוסים” ועוד), ולהקת המילואים של חיל הים (שהיתה מורכבת אז מחברי להקת “הגלגל” של “אגד”). שנתיים אחרי שחרורי נתבקשו יוסי בנאי ונעמי פולני לביים ללהקת הנח"ל תכנית שנקראה “בדרך כלל” (בלהקה שירתו אז יהורם גאון, גברי בנאי, עליזה רוזן, דבורה דותן, חנן גולדבלט ואחרים – רוב “התרנגולים” לעתיד). עבורם כתבתי בין השאר, את “חמור קופץ בראש”, ושני שירים לפי לחנים צרפתיים – “חולשה של בת” ו"יויו גם".

לחן: מאיר נוי

שרה: להקת פיקוד המרכז (1957)

זֶה שָׁנָה אֲשָׁרֵת בִּפְלֻגַּת צַנְחָנִים,

גַּם זָכִיתִי לְאֵשׁ כְּמִקְלַחַת;

אַךְ לְכָל יְדִידַי יֵשׁ עֲטֶרֶת זְקָנִים,

וּזְקָנִי? – הוּא יָחֵף כְּקָרַחַת.

בַּשָּׂדֶה יָגִיחַ קוֹץ וּבַרְקָן.

סַנְטֵרִי אֵינוֹ מַצְמִיחַ גַּם זְקַנְקַן.

חֲבֵרַי מְקַנְּאִים בִּי בְּבוֹא הַ"סִּדְרָה":

“אֶת מֵימֵי הַגִּלוּחַ חָסַכְתָּ!”

אַךְ מָתַי כְּבָר תִּלְחַשׁ לִי בְּסוֹד נַעֲרָה:

– “הֵי, דּוֹקֵר! לָמָּה לֹא הִתְגַּלַּחְתָּ?”

בַּשָּׂדֶה יָגִיחַ קוֹץ וּבַרְקָן…

הַבָּנוֹת צוֹחֲקוֹת לִי: "'תָּ’גֶּבֶר, אוֹ לֹא?

הִתְלַכְלַכְתָּ מִתַּחַת לַחֶדֶק!"

מָה אֶעֱשֶׂה לְסַנְטֵרִי וְלֹא עָשִׂיתִי לוֹ?

שִׁפְטוּ נָא בֵּינֵינוּ דִּין צֶדֶק!

בַּשָּׂדֶה יָגִיחַ קוֹץ וּבַרְקָן.

כְּבָר נִסִּיתִי הַכֹּל: גַּם גִּזּוּם וְחַנְקָן;

אַךְ זְקָנִי-תִּפְאַרְתִּי מִתְבּוֹשֵׁשׁ פֹּה.

מָה יוֹעִיל אִם אוֹמְרִים:

"אַל תַּבִּיט בַּזְּקַנְקַן,

אֶלָּא רַק בְּמָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ?"

בַּשָּׂדֶה יָגִיחַ קוֹץ וּבַרְקָן.

מי יִתְּנֵנִי זְקָנוֹ שֶׁל חוֹזֵה הַמְּדִינָה –

כֹּה סָבוּךְ וְאָרֹךְ וְשָׁחֹר הוּא!

אַךְ רַק הַזוֹרְעִים סַנְטֵרָם בְּרִנָּה,

בְּדִמְעָה אֶת זְקָנָם יִקְצֹרוּ.

סוֹף-כָּל-סוֹף נִמְצְאָה נַעֲרַת דִּמְיוֹנִי,

וּבְרֶטֶט נָשַׁקְנוּ שְׂפָתַיִם.

– “אַלְלַי!” – “מָה קָרָה?”

– סַנְטֵרָה דּוֹקְרָנִי.

זְקַנְקַנָּה מִשֶּׁלִי רַב כִּפְלַיִם!"

לחן: מאיר נוי

שרה: להקת פיקוד הצפון (1957)

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּמוֹ כָּל יֶלֶד,

אִמָּא אָז כָּל כָּךְ שָׂמְחָה –

כִּי מֵאָז דָּוִד הַמֶּלֶךְ

גִ’ינְגִ’ים יֵשׁ בַּמִּשְׁפָּחָה.

בֵּית הַסֵּפֶר רַק הִגִּיעַ,

לַמּוֹרֶה הָיְתָה שִׁיטָה:

לֹא חָשׁוּב מִי שֶׁהִפְרִיעַ –

“גִ’ינְגִ’י, צֵא מִן הַכִּתָּה!”

לְבָבִי אָז הִתְרַתֵּחַ

עַל אוֹתוֹ מוֹרֶה מַזְקִין;

הוּא אָמְנָם הַיּוֹם קֵרֵחַ,

אֲבָל פַּעַם הָיָה… גִ’ינְגִ’י.

כִּי גִ’ינְגִ’י זֶה אֹפִי,

כִּי גִ’ינְגִ’י זֶה טֶבַע.

עַל רֹאשׁ הַגִּ’ינְגִ’י בוֹעֵר הַצֶּבַע.

בַּצָּבָא הִתְחִיל לָרוּץ לִי.

הַסַּמָּל תָּמִיד קָרָא:

"מִתְנַדֵּב אֶחָד נָחוּץ לִי.

גִ’ינְגִ’י צֵא מִן הַשּׁוּרָה!"

אִם כֻּלָּם נוֹסְעִים הַבַּיְתָה –

“גִ’ינְגִ’י, תִּשָּׁאֵר תּוֹרָן!”.

אָז הֶחְלַטְתִּי אֶת הַ"פַיְטֶר"

לְלַמֵּד שִׁעוּר קָטָן:

קוּרְס קְצִינִים מִיָּד עָבַרְתִּי.

מָה זֶה גִ’ינְגִ’י הֵם רָאוּ.

לְאוֹתוֹ בָּסִיס חָזַרְתִּי. –

בַּסַּמָּל אַל תְּקַנְּאוּ…

כִּי גִ’ינְגִ’י זֶה אֹפִי…

כָּל חַיָּל קְרָבִי יוֹדֵעַ:

“אֵין כְּמוֹ גִ’ינְגִ’ים בַּקְּרָבוֹת!”

לָמָּה לֹא נָקִים פְּלֻגָּה פֹּה

רַק שֶׁל גִ’ינְגִ’ים, בְּלִי טוֹבוֹת?

כָּל הַגִּ’ינְגִ’ים, בּוֹאוּ יַחַד!

נִתְלַכֵּד יַחְדָּו כֻּלָּם,

וְנִהִיֶה פְּלֻגַּת הַמַּחַץ

הַנּוֹעֶזֶת בָּעוֹלָם!

וּמוּל אַדְמוֹנִי-הַנֵּזֶר

יִתְמַלֵּא גַּם נָאצֶר חִיל.

עִם פְּלֻגַּת רָאשֵׁי הַגֶּזֶר

לֹא כְּדַאי לוֹ לְהַתְחִיל!!!

כִּי גִ’ינְגִ’י זֶה אֹפִי…

לחן סשה ארגוב

שרה: להקת הנח"ל בתכניתה “בדרך כלל” (1959)

עוֹד בִּ"גְדוּד נַהָגֵי-הַפְּרֵדוֹת"

הוּא צָעַד בִּפְסִיעוֹת מְדוּדוֹת,

וְהוֹבִיל אַחֲרָיו אֶת הַטּוּר

וְזָכָה לְצִיּוּן וְעִטּוּר.

נָהֲגוּ הַפְּרֵדוֹת אָז לִלְחֹשׁ:

“הוּא תָּמִיד קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁהֵקִימוּ “חוֹמָה וּמִגְדָּל” –

הוּא רִאשׁוֹן הֶעְפִּיל אָז אֶל-עָל,

וְהוֹבִיל עַל גַּבּוֹ הַחִוֵּר

עַמוּדִים וּסְלִילִים לַגָּדֵּר.

וְאָמַר אָז פַּטִּישׁ לַמַּכּוֹשׁ:

“שׁוּב, רַק הוּא קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁיָצְאָה הַבְּרִיגָדָה לֶחוֹל –

הוּא צָעַד בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל,

וְהוֹבִיל עַל גַּבּוֹ הַכָּחוּשׁ

מְכָלִים וּפְגָזִים כַּדָּרוּשׁ.

וְיָדְעוּ “הֲגָנָה” וְגַם “פוֹ”שׁ":

“הוּא תָמִיד קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁהִגִּיעוּ פְּלִיטִים אֶל הַחוֹף –

הוּא נָעַר בְּשִׂמְחָה עַד אֵין סוֹף,

וְכִמְעַט שֶׁהֵעִיר מִשְּׁנָתָם

אֶת שׁוֹמְרֵי הָרָדָאר עַל הַיָּם.

וְצָהַל אָז יַלְדוֹן בֶּן שָׁלוֹשׁ:

“אִמָּא, מִי קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ?”

כְּשֶׁפָּרְצָה פֹּה מִלְחֶמֶת שִׁחְרוּר,

שׁוּב נִרְתַּם לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַטּוּר,

וּבְהֵ"א בְּאִיָּר, בְּגָאוֹן –

הוּא נָעַר אָז אֶת כָּל הַהִמְנוֹן.

וְאָמַר “מוֹטִי-מוֹטִי” לְ"שׁוֹשׁ":

“אוּף! הוּא שׁוּב קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כָּך עָבַד הַחֲמוֹר הָאָפֹר

וְנִרְתַּם לַּמְּשִׂימוֹת בְּכָל דּוֹר,

וּלְבַסּוֹף, שְׂבַע שָׁנִים וְלֵאוּת,

הִתְנַדֵּב כַּחֲבֵר-הֵאָחְזוּת!

שׁוּבּ, כְּמוֹ סוּס, הוּא עָבַד בֶּחָצֵר;

אַךְ כּוֹחוֹ לֹא עָמַד לוֹ יוֹתֵר,

וּבְבֹקֶר קוֹדֵר וְאָפֹר

הוּא נִגְרַר לִקְבוּרָה אֶל הַבּוֹר.

וְאָמַר אָז נַחוּם לְיוֹאָב:

“תְּפֹס בָּרֹאשׁ, וַאֲנִי – בַּזָּנָב!”

עַל קִבְרוֹ נֶעֱרַךְ אָז מִסְדָּר,

וּמַזְכִּיר מִן הָעִיר כָּךְ אָמַר:

"בְּנֵי אָדָם כָּאן חַיִּים בִּמְנוּחָה

רַק בִּזְכוּת חֲמוֹרִים שֶׁכְּמוֹתְךָ!"

וְהָאֹרֶן שָׁאַל אֶת הַבְּרוֹשׁ:

“מִי כָּעֵת יִקְפֹּץ בָּרֹאשׁ?”

לחן: י' קונסטנטין, מ' פרסאן (משירי “האחים ז’אק”)

שרה: להקת הנח"ל בתכניתה “בדרך כלל” (1959)

בַּ-קִבּוּץ בַּ-בָּנוֹת בְּכַמּוּת,

אַךְ יֶשְׁנָה-נָה-נָה-נָה נַעֲרָה מְתוּקָה:

יֵשׁ לָהּ פַּר… יֵשׁ לָהּ פַּר…. לָהּ פַּרְצוּף דֵּי-חָמוּד,

וְגַם פִי, פִי-פִי-פִי, פִי-“פִיגוּרָה” דַּקָּה.

יֵשׁ לָהּ פֶּה, יֵשׁ לָהּ פֶּה, יֵשׁ לָהּ פֶּלֶא שֶׁל גּוּף

וְכָל שַׁד-שַׁד-שַׁדְכָן יִתְגָּאֶה בָּהּ נוֹרָא.

יֵשׁ לָהּ טַ-טַ-טַ-טַ-טַ-טַעַם רַב בְּסִפְרוּת

וְשִׁירָה.

מָה חֲבָל!

יֵשׁ לָהּ רַק חֻלְשָׁה אַחַת:

הִיא מְ-מְ-מְ… מְדַבֶּרֶת קְצָת לְאַט.

אִם הִיִא פִּי-פִּי, פִּי-פִּתְאוֹם תַּעֲבֹר,

כָּל רַוָּק מֵ-מֵ-מֵ-מֵעוֹרוֹ אָז יִקְפֹּץ.

מַצִּיגָה זוּג רַגְלַ – אוֹ-לָה-לַיִם – נָאוֹת,

וְשׁוֹק-, וְשׁוֹק-, וְשׁוֹקַעַת בַּבֹּץ.

וּכְשֶׁהִיא בְּשַׁבָּת בְּחֻלְצָה-צָה-צָה-צָה,

עִם מַחְשׂוֹף, סוֹף-סוֹף-סוֹף, אֵין לוֹ סוֹף, לַמַּחְשׂוֹׂף –

יֵשׁ לָהּ זוּג, יֵשׁ לָהּ זוּג,

זוּג הוֹרִים נֶחְמָדִים בְּתֵל נוֹף.

כֵּן, הִיא מַמָּשׁ חֲמוּדָה בְּלִי שִׁעוּר;

אַךְ תָּמִיד,בַּחֶבְרָה, כְּשֶׁפּוֹתְחִים בְּדִבוּר,

אָז גַּם לָהּ יֵשׁ פִּתְאוֹם, יֵשׁ פִּתְאוֹם בְּקִצּוּר

מָה לוֹמַר.

אָז הִיא פּוֹ-פּוֹ, פּוֹ-פּוֹתַחַת תַּ’פֶּה

זֶה לוֹקֵ- זֶה לוֹקֵ- זֶה לוֹקֵחַ הַרְבֵּה

לְהָבִין שֶׁאֶצְלָהּ בַּ-בַּ-בַּ-בַּ- בַּתֵּה אֵין סֻכָּר.

אָז פֶּה-פֶּה-פֶּפֶּה אֶחַד כָּאן הֻחְלַט,

שֶׁרַק “שׁוֹק”, הָגוּן יְרַפֵּא אֶת הַבַּת;

וְאָז בֶּנְצִי הִסְכִּים לְקַחְתָּהּ בְּלִי מִלָּה,

לְקַחְתָּהּ לַחוּ-חוּ, לַחֻפָּה כְּכַלָּה.

זֶה הָיָה “שׁוֹק” הָגוּן שֶׁהֵבִיא לָהּ מַרְפֵּא:

הִיא מֵאָז לֹא סָתְמָה אֶת הַפֶּה-פֶּה-פֶּה-פֶּה,

וְדִבְּרָה בִּצְרוֹרוֹת; אַךְ דַּוְקָא הֶחָתָן

הוּא סָפַג בַּחֻפָּה אֵיזֶה “שׁוֹק” לֹא קָטָן,

וְהִתְחִיל מִשּׁוּם כָּךְ לְמָחֳרָת

לְדַבֵּר כָּל כָּךְ לְאָט…

שיר של רביעיית “האחים ז’אק” – ששימשה מקור השראה וחיקוי ל"רביעיית מועדון התיאטרון" התל-אביבית – סיפר בהומור על השאח הפרסי המסכן, הממשיך לקדוח במדבר בחפשו מים, אך במקום מים מזנקים מהקרקע סילונים של נפט עכור. בצרפתית יש צלצול דומה למילים המשמשות ל"שאח" הפרסי ולחתולה. לבקשת נעמי פולני, שביימה אז את פזמוני להקת הנח"ל הצעירה, כתבתי שיר שרובו משחקי-לשון על מילים הקרובות בצלצולן ל"שאה" הצרפתי; היום אני חש לעתים מבוכה לשמע השיר (המופיע בעמוד ממול), שיש בו מעין לגלוג על קשיי הדיבור (או לפחות קצב הדיבור) של הנח"לאית הצעירה; אבל שובבות הנעורים של מבצעיו, קצב השה-שה-שה (צ’ה-צ’ה-צ’ה) המידבק והפואנטה שבסופו השכיחו אז נקודה זאת.

לחן: ז’ורז' בראסנס

תרגום חופשי של שירו של ז’ורז' בראסנס “אשתו של הקטור”, ששימש השראה ל"יויו גם"

כָּל יְדִידַי הַקְּשִׁישִׁים

כְּבָר נִשְּׂאוּ לְנָשִׁים.

וּנְהַרְהֵר, כַּמּוּבָן:

מִי יָפָה מִכֻּלָן?

מִי הַטּוֹבָה – אִמְרוּ, אַחַי –

בֵּין הַנָּשִׁים שֶׁל יְדִידַי?

וּמִי בְּכָל צָרָה אוֹ פֶּגַע

תּוֹשִׁיט פֹּה יָד חַמָּה בִּן-רֶגַע?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּרְנָאר,

וְגַםַ לֹא שֶל כְּרִיסְטְיָאן’ה.

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל רֵנֶה,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְדְרֶה,

וְגַם לֹא שֶׁל הוֹנוֹרֶה.

זֹאת לֹא אִשְתּוֹ שֶׁל סִימוֹן,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לֵיאוֹן,

וְגַם לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְטוּאָן’ה

וְגַם לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְרִי,

כִּי זוֹ

אִשְׁתּוֹ

שֶׁל מַר ז’וֹז’וֹ.

אִם גַּם נַרְבֶּה בַּלֵּילוֹת

לְקַפֵּץ וְלִרְקֹד–

תֶּכֶף מִזֶּה נוֹצָרִים

בַּגַּרְבַּיִם חֹרִים.

מִי מִתְנַדֶּבֶת פֹּה, אִם כֵּן,

אֶת כָּל גַּרְבֵּינוּ לְתַקֵּן?

וּמִי לִתְפֹּר כָּאן מִתְעַקֶּשֶׁת

חֹרִים בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וְאִם לְפֶתַע, סְתָם כָּךְ,

אֶל הַכֶּלֶא נֻשְׁלַךְ;

אוֹ שֶׁפִּתְאוֹם נֵעָצֵר

לְחָדְשַׁיִם הֶסְגֵּר –

מִי, כְּמוֹ כַּלְבָּה נֶאֱמָנָה,

לָנוּ בַּשַּׁעַר מַמְתִּינָה?

מִי גַּם בַּגֶּשֶׁם וּבַדֶּלֶף,

שָׁם מְצַפָּה, לְיַד הַדֶּלֶת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וּכְשֶׁפִּתְאוֹם, כָּךְ, פָּשׁוּט,

בָּא תּוֹרֵנוּ לָמוּת,

וְהַלְוָיָה שֶׁל בָּארוֹן

הִיא מִחוּץ לַחֶשְׁבּוֹן –

מִי תְּחַפֵּשׂ מִבְּלִי לַחְדֹּל

אֵיזֶה קַבְרָן הָגוּן וְזוֹל,

וְהַלְוָיָה לְפִי מָסֹרֶת –

עִם שְׁנֵי סוּסִים וְעִם תִּזְמֹרֶת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וּכְשֶׁמַּגִּיעַ אָבִיב

וְלוֹהֵט מִסָּבִיב,

וְכָל חַצְרוֹת הַסְּבִיבָה

שׁוֹאֲגוֹת אַהֲבָה –

מִי תְּרַחֵם עַל כָּל רַוָּק?

מִי תְּחַבְּקוּ חָזָק-חָזָק?

מִי תְּחַלֵּק מִנְּשִׁיקוֹתֶיהָ

אֲשֶׁר חָסְכָה בָּה כָּל שְׁנוֹתֶיהָ?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

אִם תִּסְתַּכְּלוּ בָּרְחוֹבוֹת –

יֵשׁ “בֻּבּוֹת” דֵּי רַבּוֹת,

וּפֹה וָשָׁם מַבְחִינִים

בְּכַמָּה יַשְׁבָנִים.

אַךְ לְמַרְאֵה אוֹתָן נָשִׁים

אַל נְאַבֵּד אֶת הָרָאשִׁים.

כִּי רַק אַחַת שָׁוָה, רֵעֵינוּ,

אֶת הַשַּׁסְתּוֹם שֶׁבִּלְבָבֵנוּ –

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

בעקבות מלחמת סיני עמדה המחצית השנייה של שנות החמישים בסימן “ירח הדבש” בינינו לבין צרפת. אמנים צרפתים חשובים הגיעו ארצה, והפזמונאים אצלנו לא היססו לכתוב מילים משלהם ללחנים ששרו איב מונטאן, רביעיית “האחים ז’אק” וחבורת ה"קומפניון דה לה שאנסון" ושהלחינו ז’ורז' בראסנס, שרל אזנבור וחבריהם. כך, למשל, שאלנו-בלי-לשאול את הלחן העליז של בראסנס על “אשתו של הקטור” (כאן: ז’וז’ו, עבריין היושב בכלא, בעוד אשתו מבלה עם כל חבריו שעדיין לא נתפסו), והפכנוהו לשיר על התופעה הישראלית המוכרת כל-כך: ילדות וילדים ההולכים לאותו גן ילדים, בית ספר, תנועת נוער, היאחזות נח"ל וקיבוץ, ונשארים יחד עד לזקנתם.

לחן: ז’ורז' בראסנס

שרה: להקת הנח"ל בתכניתה “בדרךכלל” (1959)

עוֹד כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנּוֹת

וְרַכּוֹת בַּשָּׁנִים,

כְּבָר אָז קָלַטְנוּ שְׁמוּעוֹת

שֶׁיֶּשְׁנָם גַּם בָּנִים.

כְּבָר אָז שִׂחַקְנוּ בַּגִּנָּה

עִם הַבָּנִים שֶׁל הַשְּׁכוּנָה,

וּכְשֶׁלַּגַּן הוֹלְכוֹת הָיִינוּ –

אָז בְּשׁוּרָה תַּ’כְּבִישׁ חָצִינוּ…

יַחַד עִם גִּיגִי הַ"לֵּץ"

וְעִם צַפְצָא “בּוּל עֵץ”

וְעִם שׁוּקִילֶ’ה “ג’וֹרָה”.

יַחַד עִם צוּצּיק “יַנְשׁוּף”

וְעִם חִילִיק “פַּרְצוּף”,

וְעִם שְׁמִיל “עֲמֹד בַּצַּד”!"

ַיַחד עִם צְבִינְגִ’י “סְתַּכֵּל”

וְעִם גִ’ינְגִ’י “מַקֵּל”

וְעִם זַלְמָן “בָּלוֹרָה”;

וְכַמּוּבָן –

גַּם עִם “שְׁפַּץ הַקָּטָן”,

וְ"אָם",

וְ"יוֹיוֹ" גַּם.

עֵת-הַיַּלְדוּת נֶעֶלְמָה

וְחָלְפָה לְאִטָּה.

יַחַד צָעַדְנוּ עִמָּה

מִכִּתָּה אֶל כִּתָּה.

וּכְשֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה –

יַחַד הָלַכְנוּ לַ"תְּנוּעָה".

עִם מִי נִפְתַּח כָּל פְּעֻלָּה עִם

“הֵי, הִנֵּה מָה טוֹב וּמָה נָעִים”?

יַחַד עִם גִּיגִי הַ"לֵּץ"…

זְמַן הַגִּימְנַסְיָה עָבַר.

בָּא הַתּוֹר לַשֵּׁרוּת.

יַחַד עָלִינוּ לָהָר

לְהָקִים הֵאָחְזוּת.

וּבְתִקְוָה וְלֵב נִרְגָּשׁ:

“סוֹף-סוֹף נַכִּיר בָּחוּר חָדָשׁ!”

אֲבָל עִם מִי שׁוּב נִפָּגֵשָה

כָּל לֵיל שִׁשִּׁי פֹּה עַל הַדֶּשֶא?

יַחַד עִם גִּיגִי הַ"לֵּץ"…

כָּכָה חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים

וְרוֹמֵז הֶעָתִיד,

שֶעִם אוֹתָם הַבָּנִים

נִשָּׁאֵר לְתָמִיד.

נוּ, לִכְבוֹד מִי כְּבָר נִתְחַנְחֵן?

יַחַד עִם מִי כְּבָר נִתְחַתֵּן?

יַחַד עִם מִי פֹּה נְתרַגֵּשָׁה

מוּל הַנְּכָדִים שֶׁעַל הַדֶּשֶׁא?

יַחַד עִם גִּיגִי הַ"לֵּץ"…

לחן: יאיר רוזנבלום

שרה: להקת חיל הים בתכניתה “וביום השלישי” (1968) ¹

שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׂוֹרֶפֶת

אֶת כֻּלָּנוּ מְשַׁזֶּפֶת.

שׁוּב הַשֶּׁמֶש הַבּוֹעֶרֶת

אֶתֶ הַמַּיִם מְסַנְוֶרֶת.

מְסַנְוֶרֶת אֶת הַמַּיִם.

אֶת כֻּלָּנוּ מַשְׁחִימָה הִיא.

אַךְ כְּשֶׁהִיא דּוּמָם שׁוֹקַעַת –

הִיא יָפָה. הִיא מְשַׁגַּעַת!

כֵּן!

בּוֹא אֵלֵינוּ, אֵלֵינוּ, אֵלֵינוּ לַיָּם!

אֶל הַיָּם הַמַּלְהִיב, הַפָּרוּעַ.

אֶל הַשֶּׁמֶש הַזֹּאת,

לָרוּחוֹת הָעַזּוֹת,

כִּי הַיָּם לְכֻלָּנוּ פָּתוּחַ.

אֵיזוֹ רוּחַ מְטֹרֶפֶת

עַל פָּנֵינוּ שׁוּב צוֹלֶפֶת.

נַחְשׁוֹלִים הִיא מַעֲרֶמֶת

וּמַכָּה וּמְנַהֶמֶת.

אֵיזוֹ רוּחַ מְטֻרְלֶלֶת

אֶת כֻּלָּנוּ מְטַלְטֶלֶת.

נַעֲמֹד בְּפֶה פָּתוּחַ:

טוֹב לִגְמֹעַ אֶת הָרוּחַ!

כֵּן!

בּוֹא אֵלֵינוּ…

בּוֹא אֶל הַסִּפּוּן, וְיַחַד

נִתְבּוֹנֵן בִּמְעוֹף הַשַּׁחַף,

נִתְנַדְנֵד יַחְדָּו בְּקֶצֶב

מוּל גַּלִּים, רוּחוֹת וְקֶצֶף.

עַד מָתַי תּוֹסִיף לָשֶׁבֶת

עַל הַחוֹל וְעַל הַזֶּפֶת?

כִּי לָשֶׁבֶת כָּךְ, בַּדֹּחַק,

זֶה לֹא בִּשְׁבִיל אֶחָד כָּמוֹךָ –

לֹא!

בּוֹא אֵלֵינוּ…

לחן: בני נגרי

שרה: להקת חיל הים בתכניתה “שירת הים” (1971)

הַשַּׁחַר שׁוּב עוֹלֶה רוֹטֵט

וְיוֹם חָדָשׁ נוֹלָד וְקָם.

מִן הַגַּלִּים עוֹלֶה הָאֵד.

נַבִּיט בּוֹ – וְנִלְחַשׁ דּוּמָם:

"שֶׁרַק יִהְיֶה הַיָּם שָׁקֵט.

שֶׁרַק יִהְיֶה הַיָּם שָׁקֵט, שָׁקֵט.

שֶׁרַק יִהְיֶה שָׁקֵט,

שֶׁרַק יִהְיֶה שָׁקֵט הַיָּם."

שָׁקֵט – מִן הָרוּחוֹת וְהַגְּשָׁמִים.

שָׁקֵט – מֵרֹב בְּרָקִים וּרְעָמִים.

שָׁקֵט – וּמִתְרַפֵּק רָגוּעַ עַל הַחוֹל.

תֵּן לָנוּ יוֹם בָּהִיר וְיָם כָּחֹל.

תֵּן לָנוּ יוֹם בָּהִיר וְיָם כָּחֹל…

גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֵט

וְהַסִּפּוּן יוֹקֵד, יוֹקֵד וְחַם.

צוֹפֶה הַמַּיְמָה הַמְּפַקֵּד,

מַבִּיט בְּלוּחַ-הַמַּכָּ"ם.

שֶׁרַק יִהְיֶה הַיָּם שָׁקֵט…

שָׁקֵט – מִסְּעָרוֹת וְנַחְשׁוֹלִים.

שָׁקֵט – לְלֹא גַּלִּים מִשְׁתּוֹלְלִים.

שָׁקֵט – וּמְחַיֵּךְ לַשַׁחַף בַּמֶּרְחָק.

תֵּן לָנוּ יוֹם בָּהִיר וְיָם חָלָק.

תֵּן לָנוּ יוֹם בָּהִיר וְיָם חָלָק…

הִנֵּה הָעֶרֶב שׁוּב יוֹרֵד,

וְכָל הָאֹפֶק, אֹפֶק אֲדַמְדַּם.

וְשׁוּב בַּחשֶׁךְ הַכָּבֵד

נַפְלִיג אֶל הַסִּיּוּר דּוּמָם.

שֶׁרַק יִהְיֶה הַיָּם שָׁקֵט…

שָׁקֵט – מִן הָרוּחוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

שָׁקֵט – בְּלִי סְעָרוֹת וְהַפְתָּעוֹת.

שָׁקֵט – וּמְחַמֵּם בַּחשֶׁךְ אֶת הַלֵּב.

תֵּן לָנוּ לַיְלָה טוֹב וְיָם שָׁלֵו.

תֵּן לָנוּ לַיְלָה טוֹב וְיָם שָׁלֵו.

להקת חיל הים הראשונה, שפעלה כבר בשנות החמישים, היתה מורכבת מחברי להקת הבידור של “אגד”, “הגלגל” (יאירי חרל"פ, רולף ברין ואחרים). עם מאיר נוי כתבתי לשתי הלהקות האלה כחמישים שירים (“עזרא הקטן”, “החייל הלבן”, “מיטה חמה”, ועוד). בסוף שנות השישים קמה להקת חיל הים המוכרת (שבה שירתו שלמה ארצי, ריקי גל, רבקה זוהר, יענקלה שכנר, עמוס סנטהאוז ואחרים), שלה כתבתי (עם בני נגרי ויאיר רוזנבלום) שירים כמו “בוא אלינו לים”, “שרק יהיה הים שקט” ושתי תכניות של שירי ים ובלדות. הבמאי היה דני ליטאי.

לחן: רפי בן-משה

שרה: להקת גייסות השריון בתכניתה “זמר לשריון” (1962)

כְּשֶׁבֶּנְצִי הַשָּׁמֵן סוֹף-סוֹף נוֹלַד

כָּתְבוּ עָלָיו בְּכָל רַחֲבֵי תֵּבֵל:

"בְּתֵל-אָבִיב נוֹלַד תִּינוֹק נֶחְמָד.

תִּשְׁעָה וָחֵצִי קִילוֹ הוּא שׁוֹקֵל!"

בְּגִיל חָדְשַׁיִם הָרוֹפֵא טָעַן:

“יֵשׁ לְהַתְחִיל בְּדִיאֵטָה חֲמוּרָה!”

וּכְשֶׁהִגִּיעַ בֶּנְצִי אֶל הַגַּן –

קִדְּמוּ אוֹתוֹ הַחֶבְרֶ’ה בְּשִׁירָה:

"בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן,

בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ בֵּן.

אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ? אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ?

‘בֶנְצִי הַשָּׁמֵן’!"

אֶת בֵּית הַסֵּפֶר בֶּנְצִי לֹא אָהַב,

וְהִתְעַמְּלוּת שָׂנָא הוּא עַד מְאוֹד.

אֶת “אוֹת הַסְּפּוֹרְט” עָבַר בְּקֹשִי רַב –

לַמְרוֹת שֶׁהוּא נִבְחַן עִם הַבָּנוֹת.

כֻּלָּם קָפְצוּ עַל חֶבֶל, בַּמִּשְׂחָק;

אָז הוּא בַּצַּד הֶחְזִיק בַּחֲבָלִים.

וּכְשֶׁכֻּלָּם רָקְדוּ בִּ"קְרָקוֹבְיָאק" –

רַק הוּא הֵזִיז אֶת כָּל הַסַּפְסָלִים.

בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן…

כְּשֶבֶּנְצִי בָּא לַקֶּלֶט, כְּחַיָּל:

“אֵין בַּמַּחְסָן כָּאֵלֶּה מִסְפָּרִים!”

כְּדֵי לִתְפֹּר לוֹ בִּמְיֻחָד סַרְבָּל,

תָּפְרוּ לוֹ בַּד שֶׁל אֹהֶל-סַיָּרִים.

כְּשֶאֶת עַצְמוֹ הִסְוָה הוּא בַּסִּדְרָה,

חָשְׁבוּ שֶׁזֶּהוּ הַר לֹא מְסֻמָּן.

מִתַּחַת תַּיִל, בְּתִרְגּוּל זְחִילָה,

תָּמִיד חָטַף הוּא תִּיל בַּיַּשְׁבָן.

בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן…

רָאוּ שֶׁהוּא פָּשׁוּט מִשְׁקָל כָּבֵד –

שָׁלְחוּ אוֹתוֹ לְחֵיל הַשִּׁירְיוֹנִים.

הוּא בֶּהָרִים קָשֶׁה הָיָה עוֹבֵד

לִדְחֹף אֶת כָּל הַ"סּוּפֶּרֶ-שֶׁרְמָנִים".

כָּל חֲבֵרָיו הִשְׁתַּחְרְרוּ מִזְּמַן;

אָז לָמָּה הוּא בַּחַיִל גַּם כָּעֵת?

כִּי פַּעַם הוּא נִכְנַס לְאֵיזֶה טַנְק –

וְלֹא הִצְלִיחַ עַד הַיּוֹם לָצֵאת!

בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן…

לחן: רפי בן-משה

שר: “בומבה” צור בתכנית הרדיו “שלכם לשעה קלה” (1968)

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי, בֵּן כָּזֶה רָזֶה,

סִפְרוּ עַל זֶה בְּרֹאש הַחֲדָשׁוֹת.

כִּי לֹא כָּל יוֹם נוֹלָד מִין שְׁחִיף כָּזֶה –

קִילוֹ שְׁמוֹנִים (כּוֹלֵל הָעֲצָמוֹת).

בְּבֵית הַסֶּפֶר עַפְתִּי לַגָּדֵר,

כְּשֶׁמָּשְׁכוּ בְּחֶבֶל בֶּחָצֵר.

וּכְשֶׁעָלִיתִי עַל הַנַּדְנֵדָה –

הִיא רַק עָלְתָה אִתִּי, וְלֹא יָרְדָה.

בֶּנְצִי הָרָזֶה,

צִמּוּק אֲשֶׁר כָּזֶה.

הִסְתַּכְּלוּ נָא, אֵיזֶה מִין צִמּוּק הוּא –

בֶּנְצִי הָרָזֶה.

גַּם הַמּוֹרָה לְטֶבַע עַל גּוּפִי

הִדְגִּימָה לַכִּתָּה מָה זֶה צְלָעוֹת.

אַחֲרֵי שֶׁהִתְפַּשַּׁטְתִּי כָּל שִׁעוּר

הִדְגַּמְתִּי גַּם דַּלֶּקֶת הָרֵאוֹת.

בְּיוֹם-שֶׁל-חֹרֶף עִם הַמִּטְרִיָּה

אָז עַפְתִּי כָּךְ בָּרוּחַ לְמֶרְחָק.

כָּל הַיְּלָדִים הִבִּיטוּ בִּפְלִיאָה:

“הֵי, מֵרִי פּוֹפִּינְס עָפָה לִבְנֵי בְּרָק!”

בֶּנְצִי הָרָזֶה…

הָלַכְתִּי לְמָכוֹן “מַשְׁמִין רָזִים”.

בַּסּוֹף לִרְאוֹת אוֹתִי קָשֶׁה הָיָה.

רַק אָז גִּלּוּ פִּתְאוֹם שֶׁבְּטָעוּת

נָתְנוּ לִי תַּרְגִּילִים שֶׁל הַרְזָיָה.

בְּצָהַ"ל הָרוֹפֵא הֶחְמִיץ פָּנִים:

“מִשְׁקָל כָּזֶה בִּכְלָל לֹא שִׁמּוּשִׁי.”

בַּסּוֹף שֵׁרַתִּי שָׁם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים

בְּתוֹר… אַנְטֵנָה עִם מִסְפָּר אִישִׁי.

בֶּנְצִי הָרָזֶה…

הָיוּ לִי גַּם צָרוֹת עִם בַּחוּרוֹת:

“זֶה גֶּבֶר זֶה? מִשְׁקַל חֲצִי נוֹצָה!”

אֲבָל אַחֲרֵי הַרְבֵּה-הַרְבֵּה צָרוֹת

מָצָאתִּי לִי אַחַת, מַמָּשׁ פְּצָצָה!

כֻּלָּם אוֹמְרִים: "הֵן הִיא שְׁמֵנָה כָּזֹאת.

אֵיפֹה מָצָא אוֹתָה?– לֹא יִתָּכֵן."

אֲבָל עַכְשָׁו מֻתָּר כְּבָר לְגַלּוֹת:

הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן!

בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן,

בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ בֵּן.

אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ? אֵיךְ קוֹרְאִים לַבֵּןֹ?

בֶנְצִי הַשָּׁמֵן. שלו בנעוריו)

המחפש “יסודות” אוטוביוגרפיים" בפזמוני ימצא אותם בקלות בשיר על “בנצי השמן”. זה היה אמנם כינויו של ילד כבד משקל אחר ברחובות של ילדותי, שהיה מוכר לכול, אבל כמה מהפרטים על “אות הספורט” והאימונים הצבאיים לקוחים מניסיוני האישי כילד עגלגל. לימים ביקש ממני “בומבה” צור (שזכה לכינוי החיבה הזה בזכות הפרופיל שלו בנעוריו) לחבר לו “שיר הפוך”. ואותו ביצע בתכנית הרדיו “שלכם לשעה קלה”.

הציגו שמעון ישראלי בתכניתו (1964) ועזרא דגן בתכנית להקת גייסות השריון “טיפול זה טיפול” (1967)

רַחְמוֹ הָיָה טוּרַאי פָּשׁוּט

בַּשָּׁלִישׁוּת.

אֵיפֹה? זֶה פֹּה בַּפֶּתֶק נִרְשַׁם:

“אֵי-שָׁם”.

רַחְמוֹ הָיָה חַיָּל

שֶׁזָּכַר אֶת הַכְּלָל

הַבָּדוּק מִיָּמִים-יָמִימָה:

"הַבֵּט בְּשֶׁקֶט קָדִימָה!

אִם זֶה מִתְנוֹעֵעַ – הַצְדַע לוֹ!

אִם זֶה לֹא מִתְנוֹעֵעַ – סַיֵּד אוֹתוֹ!"

וְכָעֵת –

רַחְמוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַּיֵד.

הַיּוֹם – יוֹם לֹא קַל.

הַיּוֹם – בִּקּוּר הָרָמַטְכָּ"ל.

מִן הַבֹּקֶר

כֻּלָּם רָצִים, מִתְרוֹצְצִים,

מְסַיְּדִים אֶת הָעֵצִים,

מְנַקִּים אֶת הָאָזְנַיִם,

מַבְרִישִׁים אֶת הַשְּׁבִילִים

בְּמִבְרֶשֶׁת נַעֲלַיִם.

כִּי כָּך אָמַר

הָרָסָ"ר!

כֻּלָּם מְצֻחְצָחִים.

אֲפִלוּ הַטַּבָּחִים.

וְגַם רַחְמוֹ מְסַיֵּד אֶת הָעֵצִים

בְּמַדִּים מְגֹהָצִים

כָּל קֶפֶל – מָתוּחַ

כְּסַכִּין גִּלּוּחַ.

כָּל כַּפְתּוֹר – כַּפְתּוֹר וָפֶרַח.

הַצַּוָארוֹן – מְשֻׁרְיָן

(חֲצִי קִילוֹ עֲמִילָן)!

וְרַחְמוֹ מְסַיֵּד כָּל גֶּזַע וּקְלִפָּה –

בּוֹר סִיד שֶאֵינֶנּוּ מְאַבֵּד טִפָּה.

הוּא מְסַיֵּד כָּל גֶּזַע בָּחֹרֶשׁ,

וְלִפְעָמִים – גַּם אֶת הַשֹּרֶשׁ.

מְסַיֵּד, וְנִזְכָּר תָּמִיד

בְּסֶרֶט הַגְּבוּרָה הַסְּפָרַדִּי –

“אֶל סִיד!”

וּפִתְאוֹם,

כְּרַעָם בְּיוֹם חֹרֶף –

מַשֶּׁהוּ מוּזָר עַל הָעֹרֶף.

אֵיזֶה גֵּרוּד מְשֻׁנֶּה כָּזֶה, גָּרֶדֶת…

מִין תְּחוּשָׁה מְשֻׁנָּה שֶׁעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת,

כְּקוֹצִים קְטַנְטַנִּים הַיּוֹרְדִים וְעוֹלִים.

הָלַךְ מִיָד. לְאָן?

לְמִסְדַּר חוֹלִים.

הָרוֹפֵא בָּדַק וְאָמַר בְּקִצּוּר:

"אִינְפֶקְצְיוּם-פְּרוֹיֶקְצְיוּם-עוֹרוּם-

מֵרֵדוּם-לֹא-לְגָרֵדוּם."

וְלַחוֹבֶשֶׁת שָׂרָה

אָמַר: "תִּרְשְׁמִי – חֲרָרָה!

זֶה מִן הָעֲמִילָן שֶׁעַל הַצַּוָּארוֹן.

אַתָּה מַזִּיעַ, בֶּן-אָדָם,

וְשׁוֹכֵחַ תְּרוּפָה יְדוּעָה:

'זֵעָה חוֹסֶכֶת דָּם,

אַבָל טַלְק – חוֹסֵךְ זֵעָה!'

הֲרֵי כְּבָר בַּתָּנָ"ךְ נֶאֱמַר:

‘הָרֵי בַּגִּלְבֹּעַ – אַל טַלְק וְאַל מָטָר!’

צָרִיךְ לְאַוְרֵר אֶת הַחֲרָרָה.

תִּפְתְּחִי לוֹ אֶת הַכַּפְתּוֹר, שָׂרָה.

לֹא אֶת זֶה. אֶת זֶה."

רַחְמוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּרְפָּאָה.

הַכַּפְתּוֹר – פָּתוּחַ,

וּמַצַּב הָרוּחַ? –

נֶהֱדָר.

פִּתְאוֹם –

הָרָסָ"ר!

"אַתָּה שָם!

בּוֹא הֵנָּה, בְּנִי.

גָמַרְתָּ בֵּית סֵפֶר עֲמָמִי?

יָפֶה!

זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ לִקְרֹא

בְּלִי נְקֻדּוֹת?

אָז לָמָּה זֶה בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא

הַּכַפְתּוֹר?!

אַפּ-שְׁתַּיִם לִסְגֹר

אֶת הַפֶּה – וְאֶת הַכַּפְתּוֹר!"

אָז רַחְמוֹ סָגַר.

יֵשׁ בְּרֵרָה? הָרָסָ"ר!

וְשׁוּב הַזֵעָה עַל הָעֹרֶף נִגָּרָה:

"אִינְפֶקְצְיוּם-פְּרוֹיֶקְצְיוּם-עוֹרוּם-

מֵרֵדוּם-לֹא-לְגָרֵדוּם."

(אַתֶּם יוֹדְעִים – חֲרָרָה!)

וְהִנֵּה –

הָרוֹפֵא.

"בּוֹא הֵנָּה, פַּצְיֶנְט.

אַתָּה רוֹצֶה נִתּוּחַ?

אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַכַּפְתּוֹר

פָּ – תוּ – חַ!"

טוֹב, מָה שֶׁפָּתוּחַ – פָּתוּחַ!

זֶה לֹא גָּמַר,

וּמִמּוּל – הָרָסָ"ר:

"בּוֹא הֵנָּה, בְּנִי,

בֵּן בְּלִי-מַזָּל.

אֲנִי רוֹאֶה שֶׁעָלֶיךָ אָמְרוּ חָזָ"ל:

'אִם אֵין אֲנִי לִי –

דֶּבִּילִי'!

לוֹחֵץ לְךָ הַצַּוָאר?

אָסוּר לְךָ לִסְגֹּר אֶת הַצַּוָארוֹן?

כְּבָר אָמַר מִי שֶׁאָמַר:

בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא…

תִּסְגֹר

אֶת הַפֶּה וְאֶת הַכַּפְתּוֹר!"

הָלַךְ? בָּא שׁוּב הָרוֹפֵא:

"זֶה לֹא יָפֶה!

טוּרַאי רַחְמוֹ – אַתָּה נוֹרְמָלִי?

מָה אַתָּה כָּל כָּךְ פוֹרְמָלִי?

הִסְתַּכֵּל קְצָת עַל הָעֹרֶף שֶׁלְךָ.

אִם הָעֹרֶף כָּזֶה –

אֵיךְ תִּהְיֶה הַחָזִית?"

כָּךְ כָּל הַיּוֹם נָע רַחְמוֹ הַסַּיָּד

בֵּין הָרָסָ"ר גֵ’קִיל

לְבֵין דּוֹקְטוֹר הַיְד.

זֶה חָטַף – וְזֶה פָּתַח.

זֶה פָּתַח – זֶה צָרַח.

עַד שֶׁנִּשְׁמַע הַקּוֹל הַמְּיֻחָל:

“הָ-רָ-מַ-טְ-כָּ”-ל!!!

טוּרִים-טוּרִים

עַל מִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים,

עוֹמְדִים בַּשֶּׁמֶשׁ,

עוֹמְדִים וּמַזִיעִים.

הַתֻּפִּים רוֹעֲמִים.

הָרוֹבִים מוּרָמִים.

הַטּוּרִים יְשָׁרִים.

מֻבְלָטִים הַסַּנְטֵרִים.

הֵם עוֹבְרִים וְסוֹקְרִים

אֶת שׁוּרוֹת הַבַּחוּרִים.

הֵם קְרֵבִים לְכָאן.

צַעֲדָם אֵיתָן.

לָרָסָ"ר עֵינַיִם שֶׁל שָׂטָן.

הֵם קְרֵבִים חִישׁ-קַל.

בְּרֹאשָׁם הָרָמַטְכָּ"ל,

וְהוֹלֵם לִבּוֹ שֶׁל כָּל חַיָּל.

טוּר אֶחָד – בְּסֵדֶר!

טוּר שֵׁנִי – בְּסֵדֶר!

טוּר…

וּפִתְאוֹם… וּפִתְאוֹם…

וּפִתְאוֹם דְּמָמָה

שֶׁכֻּלָּה אֵימָה.

וּפִתְאוֹם הִרְגִּיש

כָּל אִישׁ וָאִישׁ

שֶׁהִנֵּה קָרָה

מַשֶּׁהוּ נוֹרָא.

הוּא עָבַר!

הוּא עָצַר!

הוּא נָעַץ מַבָּט

לְכִוּוּן אֶחָד.

הוּא פָּעַר אֶת פִּיו.

הוּא צָעַק לֵאמֹר:

“רָסָ”ר!

כַּ-פְ-תּ- וֹ-ר!!!"

וְהָרָסָ"ר עָמַד שָׁם בַּמִּגְרָשׁ נָזוּף, מְבֻיָּשׁ,

וּפִתְאוֹם הִתְרַתֵחַ כְּחָלָב שֶׁגָּלַשׁ:

“טוּרַאי רַחְמוֹ – כְּך מוֹפִיעִים הַמִּסְדָּרָה?”

"הַמְּפַקֵּד, זֶה 'אִינְפֶקְצְיוּם-פְּרוֹיֶקְצְיוּם-

עוֹרוּם-מֵרֵדוּם-לֹא-לְגָרֵדוּם.'

(אַתָּה יוֹדֵעַ – חֲרָרָה!)!"

וְהָרָסָ"ר?

“הַ-מַּ-עֲ-צָ-רָ-ה!”

וְרַחְמוֹ הַמִּסְכֵּן נִשְׁפַּט מִיָּד לְלֹא וִכּוּחַ,

וּפְסַק הַדִּין הָיָה סוֹפִי, לְלֹא עִרְעוּר:

חֹדֶשׁ מַעֲצָר סָגוּר עַל צַוָּארוֹן פָּתוּחַ,

וְחֹדֶשׁ מַעֲצָר פָּתוּחַ – עַל צַוָּארוֹן סָגוּר!

(על-פי הומורסקה של מיכאל זושצ’נקו)

הלחין ושר: שמעון ישראל (1972)

אִם תִּשְׁאַל כָּל אֶחָד:

"זֹאת הָאָרֶץ שֶׁלְּךָ,

אַךְ אֱמֹר: מָה לְךָ הִיא אוֹמֶרֶת?" –

לֹא יוּכַל לַעֲנוֹת;

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת

בְּעֵינֵי כָּל אֶחָד הִיא אַחֶרֶת.

אַךְ אִם בְּנִי אוֹ בִּתִּי

יִשְׁאֲלוּ גַּם אוֹתִי:

“מָה פֵּרוּשׁ אֶרֶץ זוֹ לְגַבֶּיךָ?” –

אָז אֹמַר לוֹ, לִבְנִי:

"כָּךְ סִפֵּר לִי אֲבִי,

וְאַתָּה תְּסַפֵּר לְבָנֶיךָ!"

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת,

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת

בִּשְׁבִילִי הִיא שִׂמְחָה

מְהוּלָה בִּדְמָעוֹת.

הִיא תְּפִלָּה חֲרִישִׁית.

הִיא חֲלוֹם שֶׁל דּוֹרוֹת.

הִיא הֶמְיַת שָׁרָשִׁים

שֶׁצִּמְּחוּ צַמָּרוֹת.

הִיא שָׂדֶה שֶׁל תִּלְתָּן.

הִיא כְּמוֹ יֶלֶד צוֹהֵל,

כְּמוֹ זָקֵן מִתְפַּלֵּל.

הִיא הַכֹּל בִּשְׁבִילִי.

הִיא הָאָרֶץ שֶׁלִּי.

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת,

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת

הִיא חַמְסִין וְקוֹצִים

וְחִיּוּךְ נְעָרוֹת.

הִיא מִלְמוּל עֲדָרִים.

הִיא גַּלִּים מַקְצִיפִים.

הִיא חֻרְשָׁה שֶׁל תְּמָרִים.

הִיא מַשַּׁק-הַשְּׁחָפִים.

הִיא חֲלוֹם מְטֹרָף

שֶׁפִּתְאוֹם הִתְגַּשֵּׁם.

הִיא מִין סֶלַע פְּרָאִי

עַקְשָׁנִי וְנוֹשֵׁם.

זֶה אוּלַי מְיֻשָּׁן.

זֶה נוֹרָא צִיּוֹנִי;

אֲבָל כָּכָה אֲנִי,

וְכָזוֹ בִּשְׁבִילִי

הִיא הָאָרֶץ שֶׁלִּי.

יֵשׁ גְּדוֹלוֹת מֵאַרְצִי.

יֵשׁ יָפוֹת… אֲבָל הִיא –

הִיא

הָאָרֶץ

שֶׁלִּי.

הלחין ושר: שמעון ישראלי בתוכניתו “התאומים” (1962)

בַּיָּמִים שֶׁקּוֹסוֹבִיצְקִי,

הַמְּנַצֵּחַ הַגָּאוֹן,

לֹא יָדַע לִקְרֹא תָּוִים-בְּלִי-נְקֻדּוֹת,

בָּא לָאָרֶץ אוֹסוֹבִיצְקִי,

מִפְּקִידָיו שֶׁל הַבָּרוֹן,

וְאָמַר לִפְרַיְמָן: "קִים,

וְאוֹרְכֶּסְטְרָה פֹּה נָקִים."

מֵאִירֹובִיץ בָּא עִם פַּיְלָה.

חִיסִין בָּא עִם תֹּף מֵעוֹר.

גִיסִין בָּא לוֹ

עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁל מוֹיְשֶׁה נֶט.

בָּא אֲפִלּוּ מוֹיְשֶׁה זַיְלֶר,

עִם מֵיתָר, אַךְ בְּלִי כִּנּוֹר.

וּמָאֶסְטְרוֹ אוֹסוֹבִיץ

אָז הֵרִים אֶת הַשָּׁרְבִיץ

וְ… וְ…..

אֵיזֶה אוֹרְכֶּסְטְרָה!

אֵיזֶה אוֹרְכֶּסְטְרָה יפה!

הַמְּנַגְּנִים דִּבְּרוּ רוּסִית,

אֲבָל זִיְּפוּ רַק בְּעִבְרִית.

אֵיזֶה אוֹרְכֶּסְטְרָה!

רִאשׁוֹן לַצִיּוֹן, מַרְשׁ!

הִיא נִגְּנָה בְּ"שַׁעַר מִקְוֶה"

“שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס צִיּוֹן” –

וְנָסְעָה לְנֵס צִיּוֹנָה, לְקוֹנְצֶרְט.

הִיא נִגְּנָה בְּפֶתַח תִּקְוָה,

וּכְשֶׁבָּא כְּבוֹד הַבָּרוֹן

הִיא נִגְּנָה לוֹ בְּשִׂמְחָה –

הוּא הִפְסִיק אֶת הַתְּמִיכָה.

בַּחַגִּים, עִם רֶדֶת לַיִל,

הִיא יָצְאָה אֶל הַחוֹלוֹת

לְנַגֵּן בְּאוֹר יָרֵחַ “קְרָאקוֹבְיָאק”.

וְיָצְאוּ בִּמְחוֹל מַחֲנַיִם

בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת,

בִּילוּ"יוֹת וּבִילוּ"יִים.

וְהָלְכוּ שָׁם בִּלּוּיִים!

וּבְלֵיל שִׁשִּׁי בָּעֶרֶב –

רִקּוּדִים בְּ"בֵית-הָעָם";

אֲבָל סַבָּא וְגַם סָבְתָא לֹא רָקְדוּ.

בַּפַּרְדֵּס עַל יַד הַיֶּקֶב

הֵם יָשְׁבוּ בְּלֵב נִפְעָם,

וְשָׁרְקוּ אֶת הַמִּזְמוֹר

בְּמִבְטָא רוּסִי טָהוֹר.

אֵיזֶה אוֹרְכֶּסְטְרָה…

ה"אורכסטרה" הראשונה בארץ קמה באמת במושבה ראשון לציון, כשנה לפני שהקים הרצל את התנועה הציונית ולפני שהגיע לביקור בארץ. בגלל היקב ונוכחות פקידי הברון רוטשילד נקראה המושבה לעתים בהומור “פריז הקטנה”. חלק מהשמות בשיר (אוסוביצקי, גיסין וחיסין) אמיתיים (בוריס אוסוביצקי היה המנצח). החרוז “היא ניגנה לו בשמחה –/ הוא הפסיק את התמיכה” אהוב עלי במיוחד.

לחן: אלדד שרים

הושר במחזמר “ילדי הכרך” (בית לסין, 1982)

כֻּלָּם עוֹשִׂים פֹּה חֲגִיגוֹת:

“מֵאָה שָׁנָה לַעֲלִיּוֹת”,

וּמְסַפְּרִים פִּלְאֵי-פְּלָאִים

עַל חֲבוּרַת הַבִּיל"וּיִים –

קְבוּצָה קְטַנָּה, מְתֵי-מִסְפָּר

(בְּקשִׁי אַרְבָּעָה-עָשָׂר!);

אַךְ הַסְּפָרִים, הָעִתּוֹנִים

כּוֹתְבִים שֶׁהֵם הָרִאשׁוֹנִים

חָנְכוּ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה

תָּ’עֲלִיָּה הָרִאשׁוֹנָה.

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

אַרְבָּעָה-עָשָׂר הַמֻּפְלָאִים.

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

אֲבָל כַּמָּה בִּכְלָל יוֹדְעִים

שֶׁקְּצָת לִפְנֵי הַבִּיל"וּיִים

הִגִּיעָה אַרְצָה בְּשִׁירָה

קְבוּצָה גְּדוֹלָה פִּי-עֲשָׂרָה

שֶׁל יְהוּדִים מִבְּנֵי תֵּימָן

אֲשֶׁר הִגִּיעוּ בְּחֶשְׁוָן,

כִּמְעַט חָדְשַׁיִם – לֹא נָעִים! –

לִפְנֵי רִאשׁוֹן הַבִּיל"וּיִים.

וְהֵם חָנְכוּ הָרִאשׁוֹנִים

מַמָּשׁ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה

תָּ’עֲלִיָּה הָרִאשׁוֹנָה!

עָלוּ לָאָרֶץ בְּתָמָ"ר,

חָצוּ בָּרֶגֶל תַּ’מִּדְבָּר,

חִכּוּ כִּמְעַט חֲצִי שָׁנָה

לָאֳנִיָּה הָרִאשׁוֹנָה.

חֲצִי שָׁנָה מוּל הַנָּמַל,

וְכָל כַּסְפָּם הַדַּל אָזַל.

כָּל יוֹם צִפְּתָה עוֹד פֻּרְעָנוּת;

אַךְ הֵם חִכּוּ בְּסַבְלָנוּת,

וְחֵרֶף כָּל הַקְּשָׁיִים

הִקְדִּימוּ אֶת הַבִּיל"וּיִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

הָיְתָה לָהֶם סִיסְמָה בְּרוּכָה:

“בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְכוּ-נֵלְכָה!”

גַּם הֵם הָלְכוּ – לָאֳנִיָּה! –

וּבָהּ הִפְלִיגוּ, עַקְשָׁנִים;

וְכָךְ עָלוּ הָרִאשׁוֹנִים –

מַמָּשׁ אַחֲרֵי הַתֵּימָנִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

כִּי עֲלֵיהֶם כֻּלָּם יוֹדְעִים –

וְרַק עָלֵינוּ לֹא שׁוֹמְעִים.

מָה לַעֲשׂוֹת שֶׁבַּחַיִּים

אֲנַחְנוּ קְצָת יוֹתֵר זְרִיזִים?

אַךְ מִי כּוֹתֵב אֶת הַסְּפָרִים?

אַחֵינוּ הָאַשְׁכְּנַזִּים!

העליה הראשונה מזוהית אצלנו בעיקר עם עלית הביל"ויים (אף על פי שהביל"ויים רק קבוצה קטנה מאד). אבל כמה חודשים לפני בואם של עולי העליה הראשונה ארצה, בעיקר בעקבות הפוגרומים באוקראינה (1882), הגיעה לירושלים קבוצה של עולי תימן, שהסתמכו גם הם על ראשי תיבות של פסוק תנ"כי, ופירשו את דברי בעל"שיר השירים"( אמרתי: אעלה בתמר") כגימטריה: בתמר= תרמ"ב (1882). מבחינה היסטורית, הם בעצם, ראשוני “העליה הראשונה”.

לחן: שלמה ארצי

שרו שלמה ארצי וחנן יובל בעצרת במלאת 80 שנה להסתדרות הציונית

בְּחַדְרוֹ הַקָּטָן בַּמָּלוֹן הַיָּשָׁן

יָשַׁב גֶּבֶר הָדוּר, שְׁחֹר שֵׂעָר וְזָקָן,

וְכָתַב עֲלֵי-דַּף רַעְיוֹן מְטֹרָף:

“מְדִינַת הַיְּהוּדִים קוּם-תָּקוּם!”

וְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים, אֲנָשִׁים חֲכָמִים,

אָז נָתְנוּ בּוֹ מַבָּט שֶׁכֻּלּוֹ רַחֲמִים –

מִין מַבָּט שֶׁכָּזֶה

הָאוֹמֵר: הוּא הוֹזֶה.

הוּא חוֹלֵם. לֹא יֵצֵא מִזֶּה כְּלוּם!"

הֵם אָמְרוּ "זוֹ אַגָּדָה.

הוּא חוֹלֵם, שֶׁלֹּא נֵדַע!

אִם נִרְצֶה אוֹ לֹא נִרְצֶה –

כְּלוּם מִזֶּה כְּבָר לֹא יֵצֵא!"

אֲבָל הוּא אָמַר:"אֲנִי

תִּסְלְחוּ לִי, צִיּוֹנִי.

זֶה אוּלַי לֹא הֶגְיוֹנִי,

אֲבָל זֶה מַה שֶׁאֲנִי".

הוּא פָּשׁוּט הֶאֱמִין:

“הַחֲלוֹם יִתְגַּשֵּׁם”.

הִתְעַקֵּשׁ, עַד פָּקַע לְבָבוֹ הַהוֹלֵם.

אַךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים

נִלְהָבִים, נִרְגָּשִׁים

הֶאֱמִינוּ בְּזֶה הַחֲלוֹם.

הֵם יָדְעוּ לְקַוּוֹת,

אָהֲבוּ לַעֲבוֹד

וְקִוּוּ שֶׁ"בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אֲבוֹת"

יִתְגַּשְּׁמוּ כָּל אוֹתָם

חֲלוֹמוֹת מֻפְלָאִים,

בְּרוּחָם שֶׁל גְּדוֹלֵי הַנְּבִיאִים.

בְּעִקָּר זָכְרוּ נָבִיא

שְׁחוֹר עֵינַיִם וְזָקָן,

שֶׁיָּדַע לָתֶת תִּקְוָה

בַּחֲלוֹם יָשָׁן-נוֹשָׁן.

שֶׁאָמַר לָהֶם: "אֲנִי

גַּם אָדָם, גַּם צִיּוֹנִי.

זֶה אוּלַי לֹא הֶגְיוֹנִי,

אֲבָל זֶה מַה שֶׁאֲנִי".

(בית חדש, נכתב 2010):

וְהַיּוֹם, עַל עָנָן

מְרַחֵף וְלָבָן

הוּא יוֹשֵׁב וְרוֹאֶה

מָה קוֹרֶה לָנוּ כָּאן.

הַזָּקָן הַשָּׁחוֹר

קְצָת הִלְבִּין, כַּמּוּבָן,

וְעֵינָיו הַשְּׁחוֹרוֹת עֲצוּבוֹת.

“מָה קָרָה?”, הוּא שׁוֹאֵל,

"לְאוֹתוֹ הַחֲלוֹם

עַל חֶבְרָה נְאוֹרָה וְאוֹהֶבֶת שָׁלוֹם,

שֶׁכֻּלָּם בָּהּ שָׁוִים בִּזְכוּיוֹת וְחוֹבוֹת,

וּרְגִישִׁים לַחַלָּשׁ, לָאַחֵר?".

הוּא לְמַעְלָה,שָׁם, זוֹכֵר

וְלֹא פַּעַם מְהַרְהֵר:

מָה קָרָה לָאַגָּדָה? הִיא נִרְאֵית – שֶׁלֹּא נֵדַע

גַּם אֲנִי מַבִּיט סְבִיבִי

וּבְעֶצֶב מְהַרְהֵר:

"זֶה לֹא מָה שֶׁהוּא רָצָה;

אֲבָל זֶה מָה שֶׁיָּצָא!"

לחן: דרור אלכסנדר

שיר המורים במחזמר “בין הצילצולים” (1982)

מִי לֹא שָׁמַע עַל אֱלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה –

הָאִישׁ הַבּוֹדֵד, הָאֶחָד, הַיָּחִיד

שֶׁבִּזְכוּתוֹ כֻּלָּנוּ,

הַמּוֹרֶה וְהַתַּלְמִיד,

מְדַבְּרִים עִבְרִית –

בִּשְׁגִיאוֹת!

אַךְ בְּעִבְרִית.

כָּל הַכָּבוֹד, אֱלִיעֶזֶר,

אֲבָל כָּכָה, בֵּינֵינוּ,

כָּל הַחֲלוֹם הַיָּפֶה שֶׁלְּךָ

לֹא הָיָה מַצְלִיחַ

בִּלְעָדֵינוּ.

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְתָּ לָאָרֶץ, אֱלִיעֶזֶר,

אֲנַחְנוּ, הַמּוֹרִים לְעִבְרִית,

לִמַּדְנוּ עִבְרִית חַיָּה, אֱלִיעֶזֶר,

וּבַהֲבָרָה סְפָרַדִּית.

נָכוֹן שֶׁחָסְרוּ לָנוּ מִלִּים, אֱלִיעֶזֶר,

וְטוֹב שֶׁהִגַּעְתָּ אַתָּה,

חִדַּשְׁתָּ, גָּאַלְתָּ מִלִּים – וַאֲנַחְנוּ

הֵפַצְנוּ אוֹתָן בַּכִּתָּה.

כָּל לַיְלָה הָיִיתָ יוֹשֵׁב, אֱלִיעֶזֶר,

וּמְחַדֵּשׁ עוֹד מִלִּים בַּלָּשׁוֹן,

וּבַבֹּקֶר הִדְפַּסְתָּ אוֹתָן, אֱלִיעֶזֶר,

בָּעִתּוֹן, בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן.

וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ קוֹרְאִים, אֱלִיעֶזֶר,

וּמִיָּד מְנַסִּים בַּכִּתָּה.

וְאִם זֶה “צִלְצֵל” בַּכִּתָּה, אֱלִיעֶזֶר –

זֶהוּ זֶה! הַמִּלָּה נִקְלְטָה!

וְכָךְ נִקְלְטוּ “אֲוִירוֹן” וְ"רַכֶּבֶת"

וּ"בֻּבָּה", “מִשְׁטָרָה”, “מִסְעָדָה”.

“דִּפְדּוּף” וְ"זַמְזֵם", “כְּרוּבִית” וּ"מַגֶּבֶת",

“עִתּוֹן”, “מִמְחָטָה” וּ"גְּלִידָה".

כָּךְ גִּלִּיתָ “יָזְמָה” בְּכָל יוֹם, אֱלִיעֶזֶר,

וְחִדַּשְׁתָּ בְּקֶצֶב מַפְחִיד.

וּבְכָל מוֹשָׁבָה לְצִדְּךָ, אֱלִיעֶזֶר,

עָמְדוּ הַמּוֹרִים לְעִבְרִית.

כָּל הַכָּבוֹד, אֱלִיעֶזֶר!

אֲבָל כָּכָה, בֵּינֵינוּ,

כָּל הַחֲלוֹם הַיָּפֶה שֶׁלְּךָ

לֹא הָיָה מַצְלִיחַ

בִּלְעָדֵינוּ.

אִם אֵינְךָ מַאֲמִין, הִזָּכֵר, אֱלִיעֶזֶר,

בַּבַּלְשָׁן, דּוֹקְטוֹר זָמֶנְהוֹף שְׁמוֹ,

שֶׁהִמְצִיא עוֹד שָׂפָה חֲדָשָׁה –אֶסְפֵּרַנְטוֹ–

וּפִתֵּחַ אוֹתָהּ בְּעַצְמוֹ.

שָׂפָה יָפָה הוּא הִמְצִיא, אֱלִיעֶזֶר,

רַק חֲבָל שֶׁהִיא לֹא נִקְלְטָה.

אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁחָסְרוּ לוֹ, לַדּוֹקְטוֹר,

הַמּוֹרִים, שֶׁיָּפִיצוּ אוֹתָהּ.

וְאִם כַּיּוֹם הָעִבְרִית

הִיא שָׂפָה חַיָּה וְשׁוֹטֶפֶת,

זוֹ הַצְלָחָה – לֹא רַק שֶׁלְּךָ,

אֶלָּא הַצְלָחָה

מְשֻׁתֶּפֶת!

תרומתו של אליעזר בן-יהודה להחייאת הלשון העברית היתה עצומה, גם משום שהשכיל להפיץ את חידושיו באמצעות העיתונים היומיים שהוציאו הוא ובני משפחתו. אבל הוא לא היה הראשון והיחיד שחידש חידושים. היו לו לא מעט שותפים, ורבים מחידושיו לא נתקבלו, בעצם, עד היום)

לחן: סשה ארגוב

הושר בהצגה" ירושלים שלי", (החאן", 1969 )

בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם –אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה,

וְהִיא תְּלוּיָה עַל תְּהוֹם בְּטַבּוּרוֹ-שֶׁל-הָעוֹלָם.

הִיא מֵאַבְנֵי גַּן-עֵדֶן, וְשֵׁם הַהֲוָיָה

טָבוּעַ בָּהּ בָּאֵשׁ, כִּי מִכִּסְּאוֹ לֻקְּחָה לְשָׁם.

מִכָּאן עָלָה מוּחָמַד בְּהַגִּיעַ שְׁעָתוֹ,

לְאֶבֶן זוֹ אָמַר: “שָׁלוֹם לְסֶלַע אֱלֹהִים!”

“שָׁלוֹם לִשְׁלִיחַ אַלְלָה!”, עָנְתָה הָאֶבֶן לוֹ,

וּבְמִסְגַּד הַסֶּלַע עוֹד אֶת לְשׁוֹנָה רוֹאִים.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

הֵן הָאֲבָנִים הַסּוֹבְבוֹת וּמַקְשִׁיבוֹת.

“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,” שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,¹

“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת.”

הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם “אֶבֶן הַטּוֹעֵן”,

וְכָל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה – לְשָׁם פָּנָה.

וּכָל מִי שֶׁמָּצָא דְּבַר-מָה מִהֵר לְשָׁם גַּם כֵּן,

לְהַחְזִירָהּ לָזֶה אֲשֶׁר יִתֵּן אֶת סִימָנָהּ.

וְאֶבֶן-הַשִּלּוֹחַ בְּעֹמֶק הַנִקְבָּה:

לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים חָרַת בְּקִיר חוֹצֵב זָקֵן:

"עֶשְׂרִים שָׁנָה חָצַבְנוּ פֹּה מִשְּׁנֵי צִדֵּי הָהָר.

הַיּוֹם נִפְגַּשְׁנוּ כָּאן. הִכָּה גַּרְזֶן לְמוּל גַּרְזֶן".

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

יֵשׁ כַּמָּה מֵהֶן שֶׁעוֹד זוֹכְרוֹת אֶת הָאָבוֹת.

“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,

“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.

“קַחוּנִי עִם כָּל אֶבֶן”, שָׁר עוֹד מְשׁוֹרֵר.²

"שִׂימוּנִי בַּכְּתָלִים, חַזְקוּנִי-נָא בְּמַקָּבוֹת,

וְאֶל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם כָּכָה אֶתְקַשֵּׁר,

וְיַחַד אָז נַמְתִּין לוֹ, לַמָּשִׁיחַ, עַד יָבוֹא!"

בֵּין כָּל אַבְנֵי הַכֹּתֶל – כָּךְ שָׂחָה אַגָּדָה –

יֵשׁ אֶבֶן שֶׁאוֹתָהּ הִנִּיחַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.

זוֹ הִיא הַמְּעַכֶּבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה.

הַמָּשִׁיחַ עוֹד לֹא בָּא בִּגְלַל הָאֶבֶן הָאַחַת.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

וּבַלֵּילוֹת אַבְנֵי הַכֹּתֶל כָּךְ מְיַבְּבוֹת.

“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,

“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת, אַבְנֵי גָּזִית, אַבְנֵי יְסוֹד.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

אַבְנֵי הַסַּתָּתִים אֲשֶׁר הִמְשִׁיכּו לְקַוּוֹת.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

אַבְנֵי הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר רֻצַּף בְּמַרְצָפוֹת.

אַבְנֵי הַבִּצּוּרִים אֲשֶׁר הָפְכוּ לַחֲרָבוֹת.

אַבְנֵי גַּל-עֵד קָטָן אֲשֶׁר נוֹתַר מִן הַקְּרָבוֹת

מוּל שַׁעַר רַחֲמִים, שֶׁרַחֲמָיו לֹא בָּאוּ עוֹד.

“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,

“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.

נכתב להצגה “ירושלים שלי” (“החאן”, 1969. לא הולחן)

סָבִיב לַחוֹמָה – מַחֲנוֹת אוֹיְבִים,

וְכָבֵד הַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם.

וּבְבֶטֶן הָהָר – שְׁתֵּי קְבוּצוֹת חוֹצְבִים

הַקּוֹדְחוֹת בּוֹ נִקְבָּה, לְהוֹבִיל בָּהּ מַיִם.

הָאַחַת מִזֶּה – הַשְּׁנִיָּה מִזֶּה,

מְנִיפוֹת גַּרְזִנִּים וּמַכּוֹת בְּכוֹחַ.

כִּי כָּבֵד הַמָּצוֹר, וְהָעָם צָמֵא,

וְהָעִיר מַמְתִּינָה לְמֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ.

לְמֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט.

סָבִיב לַחוֹמוֹת – חֵיל אַשּׁוּר מַמְתִּין.

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא לִירוּשָׁלַיִם.

וּבְבֶטֶן הָהָר שְׁתֵּי קְבוּצוֹת חוֹצְבִים:

זוֹ מִכָּאן, זוֹ מִכָּאן. הֲתִפָּגֵשְׁנָה הַשְּׁתַּיִם?

כְּבָר יָמִים וְלֵילוֹת הֵם חוֹצְבִים בָּהָר,

וְהַסֶּלַע עַקְשָׁן, וְקָשֶׁה בּוֹ לִקְדֹּחַ.

אַךְ פִּתְאוֹם הִזְדַּקֵּף הָאֶחָד וְאָמַר:

"קוֹל עָמוּם… מֵרָחוֹק… מִכִּוּוּן הַשִּׁילוֹחַ,

קוֹל מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט."

סָבִיב לַחוֹמוֹת – הָאוֹיֵב אוֹרֵב,

וְכָבֵד הָרָעָב, וְכָבֵד הַמֶּתַח.

עוֹד שָׁלשׁ אַמּוֹת לְהִנָּקֵב.

עוֹד מַכָּה – וּלְפֶתַע… נִפְעַר הַפֶּתַח.

וְנוֹפְלִים הַחוֹצְבִים אִישׁ עַל צַוַּאר אָחִיו

וְנוֹשְׁקִים זֶה אֶת זֶה, כִּי רָאוּי לִשְׂמֹחַ:

נִשְׁלְמָה הַנִּקְבָּה וְנִצְּלָה הָעִיר –

וְהִנֵּה כְּבָר זוֹרְמִים מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ,

מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים מַהֵר.

וּבְעוֹד הַחוֹצְבִים נֶחְפָּזִים לָעִיר

לְבַשֵּׂר כִּי הִנֵּה, יְשׁוּעָה הֵחֵלָּה,

נוֹתַר בַּנִּקְבָּה רַק חוֹצֵב צָעִיר

וְהֵחֵל לַחְקֹק בְּגַרְזֶן בַּסֶּלַע.

הוּא בַּסֶּלַע חָצַב אֶת סִפּוּר הַנִּקְבָּה,

כִּי יָדַע: עַד עוֹלָם לֹא יוּכַל לִשְׁכֹּחַ

אֶת הַיּוֹם בּוֹ גַּרְזֶן בְּגַרְזֶן הִכָּה

וּבִשֵּׂר כִּי פְּתוּחָה הִיא, נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ,

נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ שֶׁהִצִּילָה עִיר.

וְזֶה הָיָה

דְּבַר הַנִּקְבָּה:

"בְּעוֹד הַחוֹצְבִים מְנִיפִים אֶת הַגַּרְזֶן

וּבְעוֹד שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת לְהִנָּקֵב

נִשְׁמַע קוֹל אִישׁ קוֹרֵא אֶל רֵעֵהוּ.

הִכּוּ הַחוֹצְבִים אִישׁ לִקְרַאת רֵעוֹ –

גַּרְזֶן עַל גַּרְזֶן.

וַיֵּלֵכוּ הַמַּיִם מִן הַמּוֹצָא

אֶל הַבְּרֵכָה,

כְּמָאתַיִם וְאֶלֶף אַמָּה,

וּמֵאָה אַמָּה

הָיָה גֹּבַהּ הַצּוּר עַל רֹאשׁ הַחוֹצְבִים –

הַחוֹצְבִים אֶת נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ.

נכתב להצגה “ירושלים שלי” ב"חאן" (1969. לא הולחן)

לִפְנֵי… לִפְנֵי מֵאָה שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה,

הָיָה צָעִיר כְּבֶן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,

אֲשֶׁר הוֹצִיא לָאוֹר לָרִאשׁוֹנָה

“מַדְרִיךְ לִרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם”,

וְבוֹ תֵּאֵר כָּל בַּיִת, כָּל סִמְטָה,

כָּל אֶבֶן, כָּל פִּנָּה מִפִּנּוֹתֶיהָ,

וְכָל שׁוּרָה שׁוֹפַעַת אַהֲבָה

לָעִיר הַזֹּאת, שֶׁגָּר בֵּין חוֹמוֹתֶיהָ.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וְיוֹם אֶחָד הוֹדִיעוּ לוֹ רוֹפְאָיו

בְּשׂוֹרָה קָשָׁה, כְּרַעַם בַּשָּׁמַיִם:

“תּוֹךְ זְמַן קָצָר”, אָמְרוּ

יִכְבּוּ עֵינָיו,

וְיִשָּׁאֵר לְלֹא מְאוֹר-עֵינַיִם."

הָיָה יוֹצֵא כָּל עֶרֶב לַגַּגּוֹת,

יוֹשֵׁב שָׁעוֹת וּבְעֵינָיו בּוֹלֵעַ,

בּוֹלֵעַ וְסוֹפֵג אֶת הַמַּרְאוֹת –

מַרְאוֹת הָעִיר שֶׁגָּר בֵּין חוֹמוֹתֶיהָ.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וּכְשֶׁהִפְלִיג לְוִינָה, שָׁם נֻתַּח,

וּכְשֶׁגִּלָּה כִּי אֵין עוֹד, אֵין תּוֹחֶלֶת –

בְּעֶזְרָתָהּ שֶׁל הָאָחוֹת שָׁלַח

מִכְתָּב לְכָל קוֹרְאֵי “הַחֲבַצֶּלֶת”:

“עִוֵּר אֲנִי”. כָּתַב, "עִוֵּר מֻחְלָט.

עַל-לֹא-אָשָׁם עָנְשׁוּ בִּי הַשָּׁמַיִם;

אֲבָל לִקְרֹא וְגַם לִכְתֹּב אֶלְמַד,

וּבִמְהֵרָה אָשׁוּב לִירוּשָׁלַיִם."

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וְהוּא חָזַר וְחַי בָּהּ עַד שְׁמוֹנִים.

וְהוּא קָרָא, וְהוּא כָּתַב כִּפְלַיִם.

הוֹצִיא סְפָרִים, לוּחוֹת וְשִׁירוֹנִים,

וְתַיָּרִים הִדְרִיךְ בִּירוּשָׁלַיִם.

הוּא בִּמְהִירוּת צָעַד בַּסִּמְטָאוֹת,

עַל כָּל פִּנָּה לַתַּיָּרִים סִפֵּר הוּא.

הֵם לֹא הִבְחִינוּ, לֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת

כִּי מַדְרִיכָם – כִּי מַדְרִיכָם עִוֵּר הוּא.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

לחן: נעם שריף

שלושת הבתים הראשונים הושרו בהצגה “ירושלים שלי” ( ה"חאן", 1969)

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רֶבּ שָׁלוֹם “תְּהִלִּימְזֵייגֶער”

וְשֶׁל לָמֶד-וָוְנִיק כְּמוֹ רֶבּ זוּנְדְל הַצַּדִּיק.

שֶׁל נַגָּר בְּעִיר הָעַתִּיקָה, הוּא שְׁמוּאֵל-לֵייזֶר,

שֶל “פּוּרִים אָלֵיגְרָה” וּמִשְׁלוֹחַ “פּוּרִימְלִיקְס”.¹

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם,

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רֶבּ שִׁעְיֶה הַיָּדוּעַ

שֶׁפָּגַש בַּדֶּרֶךְ שׁוֹדְדִים וְהוּא לְבַד;

מִכִּיסוֹ הוֹצִיא אָז צִמּוּקִים מְלוֹא-הַחֹפֶן,

וּבֵרַךְ “בּוֹרֵא פְּרִי גֶפֶן”… הֵם בָּרְחוּ מִיָּד!

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם…

בְּחוּצוֹת עִירִי הַהִיא הָיוּ גָּרִים בְּיַחַד

יְהוּדִים וְגַם עַרָבִים בְּשֶׁקֶט וּבְכָבוֹד.

הַסִּמְטָאוֹת אוּלַי אוֹתָן הַסִּמְטָאוֹת;

אֲבָל עִירִי הַהִיא אֵינֶנָּה עוֹד.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

בתים נוספים, שנדפסו בתכנית ההצגה:

זוֹ עִירָם שֶׁל “יוֹשַׁע” רִיבְלִין וְשׁל מִינְקֶע וַייסְפִישׁ,

שֶׁיָּצְאוּ לָגוּר בְּמִשְׁכְּנוֹת-שַׁאֲנַנִּים,

לִיפָּא הַמַּדְפִּיס, וְרַבִּי שְׂרוּל-שׁוֹאֵב-הַמַּיִם,

וְאֵלִיָּהוּ-דָּוִיד רַבִּינוֹבִיץ “תְּאוֹמִים”.

בְּעִירִי הַהִיא רֶבּ יַעֲקֹב-אִיצִיק “בַּעַל-עֲגֻלֶּה”

בְּעַצְמוֹ הוֹבִיל אֶת הַקֵּיסָר בַּדִּילִיזַ’אנְס.

“דּוֹיטְשְׁלַנְד אִיבֶּר אָלֶעס” שָׁרוּ הַיְּלָדִים בַּ"שּׁוּלֶע"

(אֲבָל לֹא אֵצֶל אֲדוֹן עַנְתֵבִּי בְּ"אָלִיאַנְס"!).

זוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רַבִּי שָׁלוֹם שַׁרְעַבִּי,

שֶׁהָיָה שַׁמָּשׁ – וְהִתְגַּלָּה כְּרַב גָּאוֹן.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם הָרוֹאָה פִּתְאוֹם רַכֶּבֶת

רַק הוֹדוֹת לִבְנָהּ – הֲלֹא הוּא חֲכַם-בֵּיי נָבוֹן.

אֵיךְ רֶבּ שְׁמוּאֵל מוֹהָלִיבֶר בְּנַחַל הַשִּׁילוֹחַ

בְּעַצְמוֹ הֵגֵן עַל הַנָּשִׁים הָרוֹחֲצוֹת,

וּכְשֶׁבָּאוּ הַפְּרָאִים – הָדַף אוֹתָם בְּכוֹחַ,

וּלְבַדּוֹ, בְּיַד אַחַת, עָשָׂה מֵהֶם קְצִיצוֹת.

לְ"פּוֹרָת-יוֹסֵף" בְּכָל שַׁבָּת פָּסְעוּ בְּיַחַד

הַחֲכָמִים פֵּיזַנְטִי, מְיֻחָס וְאֶלְיָשָׁר.

דּוֹקְטוֹר אַבּוּ-שְׁדֶד רוֹכֵב עַל חֲמוֹרוֹ בְּנַחַת,

וּבָרְחוֹב פּוֹסַעַת לָהּ בִּתּוֹ – עִם אִיתָמָר.

בְּעִירִי הַהִיא הָיָה יוֹרֶה כָּל לַ"ג בָּעֹמֶר

בְּרוֹבֶה עַתִּיק-יוֹמִין רֶבּ משֶׁה הַסַּתָּת.

יְהוּדִים וְגַם עַרָבִים בְּשֶׁקֶט, בְּלִי תַּרְעֹמֶת,

גָּרוּ בְּעִירִי הַהִיא בְּתוֹךְ חָצֵר אַחַת.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם,

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

עוד שני פזמונים על ירושלים והפעם –בסוף המאה הי"ט. גם הם נכתבו להצגה “ירושלים שלי” (1969). הראשון מבוסס בחלקו על אחת מרשימותיו המרגשות של ידידי, שחמה שבא. השני נכתב בעקבות רשימותיו היפות של יעקב יהושע, היסטוריון חיי היו-יום בעיר העתיקה, שבה נולד. בחרתי להביא כאן גם את הבתים שלא הושרו. כל השמות והסיפורים אמיתיים.

הלחין: אלדד שרים

הושר במחזמר “ילדי הכרך” בבית לסין (1982)

בְּכָל הַשָּׁנִים הַקָּשׁוֹת בְּתֵימָן,

מוּל כָּל הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַר הָ"אִימָאם" –

גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, נוֹפְלוֹת כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם –

תִּקְוָה אַחַת הִצְמִיחָה שׁוּב וָשׁוּב כְּנָפַיִם:

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ בְּקָרוֹב נִהְיֶה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם!"

הִגַּעְנוּ לְאֶרֶץ הֲדַס וְתָמָר.

סָבִיב לַתָּמָר – חוֹחַ, קוֹץ וְדַרְדַּר,

וְלֹא תָּמִיד נוֹתַר עוֹד כּוֹחַ בַּיָּדַיִם.

וְלִפְעָמִים צָרְבוּ דִּמְעַת עֶלְבּוֹן אוֹ שְׁתַּיִם;

אַךְ לָנוּ דַּי הָיָה בְּלֶחֶם וּבְמַיִם.

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ לְפָחוֹת קָשֶׁה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם!"

זָכִינוּ, בָּנִינוּ… לֹא עוֹד כְּחוֹלְמִים –

מוֹשָׁב לְתִפְאֶרֶת, בָּתִּים וּכְרָמִים.

שָׂדוֹת, פְּרָחִים וְיֶרֶק, פְּרִי עֲמַל כַּפַּיִם

גִדַּלְנוּ פֹּה בְּיֹשֶׁר וְזֵעַת אַפַּיִם.

כֵּן, הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלְמוּ דּוֹרוֹת אַלְפַּיִם

אוּלַי לֹא נִתְגַּשֵּׁם כֻּלוֹ; אַךְ בֵּינְתַיִם

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ לְפָחוֹת קָשֶׁה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם."

הלחין ושר: יזהר כהן בתכנית הטלוויזיה “צעד תימני” (1983)

כן הקליטה: קרן הדר (2009)

כֻּלָּם מְדַבְּרִים עַל “הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת”;

אַךְ כָּל בֶּן-תֵּימָן בַּמּוֹשָׁבָה רְחוֹבוֹת

עוֹד זוֹכֵר מַעֲשֶׂה בָּאִכָּר יוֹנָתָן

שֶׁתָּפַס שְׁתֵּי נָשִׁים מִבְּנוֹת תֵּימָן

הַמְּלַקְּטוֹת בַּכֶּרֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

לֹא עֲנָבִים, רַק זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת לְהָסִיק תַּנּוּרָן.

הוּא תָּפַס אֶת שְׁתֵּיהֶן, הָאִכָּר יוֹנָתָן,

וְהִצְלִיף אֲרֻכּוֹת עַל הַשְּׁתַּיִם בַּשּׁוֹט.

וְקָשׁוֹת הַמַּכּוֹת כִּזְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת,

כִּזְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

אָז קָשַׁר אֶת הַשְּׁתַּיִם בַּחֶבֶל הָעָב

אֶל חֲמוֹרוֹ, לִקְצֵה הַזָּנָב,

וְכָכָה, רוֹכֵב בְּגַאֲוָה,

נִכְנַס בִּרְכִיבָה אֶל הַמּוֹשָׁבָה.

בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי לְעֵינֵי כֻּלָּם:

אִכָּר עַל חֲמוֹר וְשׁוֹטוֹ מוּרָם,

וּשְׁתֵּי הַנָּשִׁים נִגְרָרוֹת מֵאָחוֹר,

קְשׁוּרוֹת בְּחֶבֶל לִזְנַב הַחֲמוֹר –

שְׁתֵּי נָשִׁים חַלָּשׁוֹת,

חוֹשְׁשׁוֹת, מִתְבַּיְּשׁוֹת,

שֶׁנִּסּוּ לְלַקֵּט

קְצָת זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

קְשׁוּרוֹת לְחֶבֶל, כְּמוּבָלוֹת לִתְלִיָּה.

וְכָל הַמּוֹשָׁבָה מַבִּיטָה בְּדוּמִיָּה.

וְיוֹדַעַת כָּל הַמּוֹשָׁבָה:

הָאִכָּר יוֹנָתָן מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה.

וְקוֹרֵא יוֹנָתָן: "זֶה דִּינוֹ שֶׁל גַּנָּב –

לְהִקָּשֵׁר בְּחֶבֶל לִקְצֵה הַזָּנָב!"

“מָה הֵן גָּנְבוּ?” נִלְחָשׁוֹת הַלְּחִישׁוֹת.

"הֵן בַּכֶּרֶם לִקְּטוּ זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

קְצָת זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת"

“זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת?!”

“זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת!”

בִּמְרוֹמֵי הַגִּבְעָה מְדַנְדֵּן פַּעֲמוֹן

וּבָרְחוֹב הָרָאשִׁי מִצְטוֹפֵף הֶהָמוֹן,

וְרוֹכֵב הָאִכָּר וּמְנַפְנֵף לְיָדִיד,

וְהָרְחוֹב הוּא אָרֹךְ וְהוֹמֶה מִתָּמִיד.

צוֹעֲדוֹת הַנָּשִׁים, מַשְׁפִּילוֹת מַבָּטָן,

אַךְ יוֹדְעוֹת שֶׁצּוֹפֶה בָּהֶן בְּנָן הַקָּטָן.

וּבָרְחוֹב הָרָאשִׁי, שָׁם בָּרְחוֹב הָרָחָב,

הוּא רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ הַקְּשׁוּרָה לַזָּנָב,

הוּא רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ הַקְּשׁוּרָה בַּצַּוָּאר

נִגְרֶרֶת, מֻשְׁפֶּלֶת בָּרְחוֹב עַד עָפָר.

הוּא רוֹאֶה אֲנָשִׁים מְגִיחִים מִבָּתִּים.

הוּא רוֹאֶה אֵיךְ כֻּלָּם בִּשְׁתִיקָה מַבִּיטִים.

הוּא רוֹאֶה חִיּוּכִים וְשׁוֹמֵעַ צְוָחָה:

“אִמָּא, בּוֹאִי, תִּרְאִי – תַּהֲלוּכָה!”

וְיוֹדְעִים כָּל בְּנֵי הַמּוֹשָׁבָה:

יוֹנָתָן מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה.

וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים: "טוֹב עָשָׂה,

כָּכָה טוֹב.

שֶׁיֵּדְעוּ, שֶׁיִּרְאוּ שֶׁאָסוּר לִגְנֹב."

וְהַבֵּן מִתְבּוֹנֵן. הוּא בַּ"חֶדֶר" לָמַד

עַל הַבֵּן הַתָּמִים שֶׁכִּמְעַט נֶעֱקַד –

וְהִנֵּה כָּאן בָּרְחוֹב, לְעֵינֵי הָעֵדָה,

מוּבֶלֶת אִמּוֹ לַעֲקֵדָה,

וּבִמְקוֹם מַאֲכֶלֶת – פּוֹלֵחַ הַשּׁוֹט.

וְעֵצִים לְעוֹלָה –

צְרוֹר זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת,

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת…

כֵּן מֵאָז כְּבָר חָלְפוּ הַשָּׁנִים

לְמַכְבִּיר,

וְהַבֵּן הוּא כְּבָר סָב. שְׂעָרוֹ הֶאֱפִיר,

וְהַרְבֵּה זִכְרוֹנוֹת כְּבָר חָלְפוּ וְדָהוּ;

אַךְ לָעַד לֹא יִשְׁכַּח

אֶת הָעֶרֶב הַהוּא…

אל עולי תימן, שהגיעו ארצה ביוזמתם-הם בתחילת ימי העלייה הראשונה, הצטרף בימי העלייה השנייה גל שני (“עליית יבנאלי”), שהומרץ לבוא ארצה בגלל הצורך ב"פועלים ערבים יהודים" חרוצים וזולים, שיסייעו בהגשמת הסיסמה “עבודה עברית”. חריצותם, הסתפקותם במועט ואופיים הנוח נוצלו לא מעט בידי אחיהם במושבות, בחוות כנרת ובערים, שבהן לא הורשו לגור, ולא פעם נאלצו לגור בסוכות מאולתרות מתחת לכיפת השמים או ברפתות. היו גם מקרים של השפלה והתעללות בפועלים (וגם בנשותיהם ובבנותיהם, שעבדו מגיל שתים-עשרה כ"משרתות" בבתים). בני תימן התלוננו על כך וכתבו למוסדות, אך לא תמיד זכו לאוזן קשבת, עד שהחלו להופיע כמעט מדי שבוע בשנת 1913 בעיתון “הפועל הצעיר” כתבות מזעזעות, שהראשונה בהן נשאה את הכותרת “המקרה מרחובות”, ועליה מבוסס השיר ממול, שנכתב שבעים שנה אחר כך, ועדיין אינו מושמע ברדיו ובטלביזיה.

לחן: נורית הירש

שרה: להקת “מגפים” (1981)

אֵיפֹה, אֵיפֹה כָּעֵת כֻּלָּם –

הָאֻמָּנִים, עַנְוֵי-עוֹלָם,

שֶׁאָהֲבוּ אֶת כְּלֵי מְלַאכְתָם

וְהִתְגָּאוּ בַּעֲמָלָם?

לְאָן זֶה נֶעֱלָם כַּיּוֹם

הַ"פּוֹלִיטוּרְשְׁצִ’יק" הַיָּשָׁן?

הַיּוֹם מִזְּמַן לֹא מַבְרִיקִים.

רָהִיט דּוֹהֶה? פָּשׁוּט זוֹרְקִים.

אֵיפֹה הֵם כָּל הָרַצְעָנִים

וּמַשְׁחִיזֵי הַסַּכִּינִים?

קָשֶׁה לִמְצֹא הַיּוֹם חַיָּט.

הַכֹּל עוֹבֵד עַל אוֹטוֹמָט.

כִּי כָּל צָעִיר מַחְלִיף הַיּוֹם

אֶת מִקְצוֹעוֹ מִדֵּי שָׁנָה.

אֵיפֹה, אֵיפֹה הַגַּאֲוָה

הַמִּקְצוֹעִית, הַיְּשָׁנָה?

אֵיפֹה כַּיּוֹם הָאֻמָּנִים

הַיְּשָׁנִים, הָעַקְשָׁנִים,

שֶׁלֹּא חָסְכוּ אָז בֶּעָמָל

עַד שֶׁתִּקְּנוּ אֶת הַמְּקֻלְקָל?

שֶׁפִּשְׁפְּשׁוּ בְּקֻפְסְאוֹת

הַמַּסְמְרִים וְהַבְּרָגִים

עַד שֶׁמָּצְאוּ, אַחֲרֵי שָׁעוֹת,

אֶת הַ"מַּחוּטְל" הַמַּתְאִים,

וְשֶׁיָּשְׁבוּ מוּל הָאִמּוּם

בְּ"לִיפְט" קָטָן, לֹא בַּחֲנוּת,

לְלֹא מִזּוּג, לְלֹא חִמּוּם,

אֲבָל עִם חֹם – וְסַבְלָנוּת?

הַיּוֹם יֵשׁ נֵאוֹן וּשְׁלָטִים,

וְיֵשׁ מַחְשֵׁב… אַךְ זֵכֶר אֵין

לַגַּאֲוָה הַמִּקְצוֹעִית

אֲשֶׁר עָבְרָה מֵאָב לְבֵן.

אֵיפֹה הַיּוֹם הַנַּפָּחִים

הַמְּפַרְזְלִים פַּרְסוֹת סוּסִים?

אֵיפֹה הֵם כָּל הַפַּחָחִים

הַמְּחַטְטִים בַּפְּרִימוּסִים?

מוֹכְרֵי הַסַּבְּרֶס הַקְּטַנִּים

פָּתְחוּ בּוּטִיק שֶׁל “פִּצּוּחִים”.

וְגַם מוֹכְרֵי הָעִתּוֹנִים

כְּבָר לֹא רָצִים וּמְצַוְּחִים:

“יְדִיעוֹת!” “מַעֲרִיב!”

יָפֶה וְטוֹב שֶׁהִתְקַדְּמוּ,

שֶׁיֵּשׁ מֵעַל רֹאשָׁם סְכָכָה;

אֲבָל אֵיפֹה הַדּוֹר הַהוּא

אֲשֶׁר כִּבֵּד אֶת הַמְּלָאכָה?

הָאֻמָּנִים הָאָמָּנִים

אֲשֶׁר עָבְדוּ עִם כָּל הַלֵּב –

הֵם הִתְגָּאוּ בָּהּ, בִּמְלַאכְתָּם.

לָכֵן עָשׂוּ אוֹתָהּ הֵיטֵב.

לחן: יאיר רוזנבלום

שרו: רותי נבון, וכן שלישיית “שוקולד-מנטה-מסטיק” (1973)

נָשִׁיר לַחֲבוּרָה מֵחוֹף עַתְלִית,

לַצְּעִירִים מִזִּכְרוֹן-יַעֲקֹב

שֶׁלִּסְפִינַת הַקֶּשֶׁר הָאַנְגְּלִית

הִמְתִּינוּ בִּדְמָמָה

כָּל לַיְלָה עַל הַחוֹף.

נָשִׁיר לַחֲבוּרָה הַמְּנֻדָּה

שֶׁהֶאֱמִינָה, וּלְבָבָהּ בּוֹעֵר,

כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל, נֶצַח יִשְׂרָאֵל,

נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.

נָשִׁיר עַל אַהֲרֹן, הַמְּפַקֵּד

אֲשֶׁר נָפַל, וְלֹא נֵדַע הֵיכָן.

עַל פְרִידָה, עַל יִצְחַק, עַל רְאוּבֵן,

עַל צֶמֶד הָאַחִים

אֵיתָן וְנַעֲמָן.

מוּל הַפַּרְגּוֹל, מוּל חֶבֶל הַתַּלְיָן,

שָׁתְקוּ, יָדְעוּ: אָסוּר לְהִשָּׁבֵר

כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל…

נָשִׁיר גַּם עַל שָׂרָה, אֲשֶׁר עָמְדָה

מוּל צְבַת הָעִנּוּיִים שֶׁל חַסַן-בֶּק,

וּכְשֶׁנּוֹתְרָה בַּחֶדֶר לְבַדָּהּ

קֵרְבָה אֶת הָאֶקְדָח

אֶל פִּיהָ הַשּׁוֹתֵק.

לְשֶׁמַע הַיְּרִיָּה נִרְעַד פִּתְאוֹם

אָבִיהָ הַזָּקֵן שֶׁבֶּחָצֵר.

אַךְ נֶצַח יִשְׂרָאֵל…

נָשִׁיר עַל אַבְשָׁלוֹם – עַל אַבְשָׁלוֹם

אֲשֶׁר דָּהַר עַל סוּס אֶל הַמִּדְבָּר.

אֲשֶׁר קִבְרוֹ אָבַד בֵּין הַחוֹלוֹת,

עַד שֶׁבְּרֹאשׁ הַתֵּל

הֵגִיחַ הַתָּמָר.

נָשִׁיר עַל אַבְשָׁלוֹם הַמְּתֻלְתָּל –

לוֹחֵם יְפֵה עֵינַיִם וּמְשׁוֹרֵר.

נֶצַח יִשְׂרָאֵל…

נָשִׁיר גַּם עַל יוֹסֵף אֲשֶׁר נִרְדַּף

מִכְּפָר לִכְפָר. לַשָּׁוְא חִפֵּשׂ מַחֲבוֹא.

אֶחָיו הֵגִיפוּ דֶּלֶת בְּפָנָיו,

וְאַף כִּוְּנוּ רוֹבֶה

בַּסֵּתֶר אֶל גַּבּוֹ.

וּכְשֶׁעָלָה זָקוּף אֶל הַגַּרְדּוֹם –

אוּלַי הוּא בָּרוֹבֶה הַזֶּה הִרְהֵר;

אַךְ נֶצַח יִשְׂרָאֵל…

כֵּיצַד נוּכַל לָשִׁיר עַל גְּבוּרָתָם,

וּמָה נוּכַל עָלֶיהָ לְסַפֵּר?

רַק זֹאת; כִּי הֵם מָסְרוּ נַפְשָׁם לָעָם

אֲשֶׁר הִבִּיט בָּהֶם כְּמִתְנַכֵּר.

אַךְ נֶצַח יִשְׂרָאֵל,

נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.

לפסטיבל הזמר 1973, שבו הושר השיר, נבחרו רק כמה בתים ממנו. רותי נבון, שהיתה אמורה לשיר את השיר בפסטיבל, נפצעה בתאונת דרכים ימים מספר לפני הפסטיבל, והוא הושר על ידי שלישיית “שוקולד-מנטה-מסטיק”.

קראה נחמה הנדל בהופעותיה (לא הולחן)

“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ” –

כָּכָה שָׁרוּ פַּעַם.

"יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ

עֲדִינָה, רַכָּה, קַלָּה.

יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ."

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא – כְּמוֹ כָּל הַחֲלוּצוֹת –

סִתְּתָה אַבְנֵי כְּבִישִׁים

וְהוֹבִילָה מְרִיצוֹת.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא הֵיטִיבָה לַעֲבֹד

וְהוֹבִילָה בַּשָּׂדוֹת

טַרְקְטוֹר, סוּס אוֹ זוּג פְּרֵדוֹת.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא לִקְּטָה אֶת הַזְּרָדִים

וּבִשְּׁלָה בְּתוֹךְ טַבּוּן

אֲרוּחָה לַיְּלָדִים.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא כִּבְּסָה בְּתוֹךְ הַדּוּד,

וּבְ"פַּיְלָה" עֲגוּלָה

הִיא עָשְׂתָה “כְּבִיסָה גְּדוֹלָה”.

“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ”…

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא הוֹבִילָה מִן הַבְּאֵר

שְׁנֵי דְּלָיִים כְּבֵדִים-כְּבֵדִים

לְאַמְבָּטְיָה לַיְּלָדִים.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא אֶת הַיַּבְּלִית עָקְרָה

וְחָלְבָה אֶת הַפָּרָה.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא תָפְרָה שִׂמְלָה לַבַּת,

קִרְצְפָה אֶת הָרְצָפוֹת

שֶׁיַּבְרִיקוּ לְשַׁבָּת,

וְתָפְרָה אֶת הַיְּרִיעוֹת

שֶׁל הָאֹהֶל שֶׁנִּקְרַע.

וּבַלַּיְלָה הִיא יָצְאָה

עִם רוֹבֶה אֶל הַשְּׁמִירָה.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא אֶת רֹאשׁ הַבֵּן לִטְּפָה

וְנָגְעָה בְּבֶן זוּגָהּ

בְּרַכּוּת וְאַהֲבָה.

בְּיָדָיו הַמְּיֻבָּלוֹת

הוּא צִפָּה לָהּ בְּעֶרְגָּה,

וְאָהַב בְּצֵל לֵילוֹת

אֶת יָדָהּ הָעֲנֻגָּה.

“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ…”

וְהַיּוֹם – הַיּוֹם הַכֹּל

הוּא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט וְקַל:

הִיא לוֹחֶצֶת עַל כַּפְתּוֹר,

מַפְעִילָה אֶת הַחַשְׁמַל.

יֵשׁ כְּבָר מְכוֹנַת כְּבִיסָה,

“פוּד פְּרוֹסֵסוֹר” מְשֻׁכְלָל.

מִיקְסֶר, דְּרָאיֶר, מִיקְרוֹ-וֵּייב…

יֵשׁ חַשְׁמַל – אָז אֵין עָמָל!

אַךְ מוּזָר, דַּוְקָא עַכְשָׁו

הִיא אוֹהֶבֶת לְקַטֵּר,

שֶׁקָּשֶׁה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר:

“אֲנִי לֹא יְכוֹלָה יוֹתֵר.”

הָעוֹזֶרֶת שׁוּב חוֹלָה?

"אֵין לִי כּוֹחַ, אֵין לִי זְמַן.

"דַּי, נִשְׁבַּר לִי. מֻכְרָחָה

פִילִיפִּינִית, כְּמוֹ כֻּלָּן."

וְגַם הוּא כְּבָר לֹא עוֹלֶה

מַדְרֵגוֹת בְּלִי מַעֲלִית,

וְקָשֶׁה לוֹ בְּלִי אוֹטוֹמָט

לְהַפְעִיל אֶת הַמְּכוֹנִית.

כָּל יוֹם בֵּית יֵשׁ לוֹ בִּקּוּר

בַּמָּכוֹן לְמָנִיקוּר.

כִּי חָשׁוּב שֶׁבְּגִילוֹ

יָד עֲנֻגָּה תִּהְיֶה לוֹ.

“יָד עֲנֻגָּה תִּהְיֶה לוֹ”.

וּבְעֶצֶם, לָמָּה לֹא?

לחן: סשה ארגוב

שרה: יונה עטרי בטלוויזיה (1976)

הָיוּ גַּם לֵילוֹת, וְרָחֵל הַמְּשׁוֹרֶרֶת

כָּתְבָה עֲלֵיהֶם בַּשִּׁירִים,

וְרֵיחַ-הַשַּׁחַת לִגְדוֹת הַכִּנֶּרֶת

בִּלְבֵּל אָז הֲמוֹן צְעִירִים.

אַךְ אֲנִי לֹא שָׁכַחְתִּי אֵיךְ פַּעַם, בַּגֹּרֶן,

דַּוְקָא כְּשֶׁהָיִיתִי כִּמְעַט מְרֻצָה,

תּוֹלַעַת כָּזֹאת, שְׂעִירָה וּשְׁחַרְחֹרֶת,

פִּתְאוֹם זָחֲלָה לִי לְתוֹךְ הַחֻלְצָה.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב

בַּחֻרְשָׁה לְנִיחוֹחַ הָאֹרֶן.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב

בֵּין רֵיחוֹת שׁוֹשַׁנָּה וְצִפֹּרֶן;

אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר,

כֵּן, אַךְ זֶה אֶפְשָׁר

לֶאֱהֹב

עַל הַגֹּרֶן?

כֻּלָּם מְסַפְּרִים שֶׁבַּגֹּרֶן רוֹמַנְטִי.

שָׁם סַבָּא הוֹפֵךְ לְצָעִיר.

אֲנִי, בְּחַיַּי, מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי

מָה יֵשׁ בְּנִיחוֹחַ חָצִיר.

אֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת: הָיָה לֵיל יָרֵחַ,

וְלִי זֶה הָיָה הָרוֹמָן הָרִאשׁוֹן.

גּוֹחֵן לְעֶבְרִי, וּפִתְאוֹם הוּא צוֹרֵחַ.

מָה קָרָה? הַמִּסְכֵּן הִתְיַשֵּׁב עַל קִלְשׁוֹן.

זֶה דֵּי מְסֻכָּן לֶאֱהֹב עַל הַגֹּרֶן.

כִּי אִם הַבָּחוּר מִתְרַגֵּשׁ,

יוֹצֵא שָׁם עָשָׁן, וּלְפֶתַע, בְּלִי צֹרֶךְ,

הַמַּתְבֵּן שֶׁל דְּגַנְיָה עוֹלֶה בָּאֵשׁ.

אוֹמְרִים:“אַהֲבָה שָׁם, בַּגֹּרֶן, פּוֹרַחַת.”

אֶצְלִי הַתְּגוּבָה הֲפוּכָה הִיא מַמָּשׁ.

כִּי אִם אֲנִי רַק מִתְקָרֶבֶת לַשַּׁחַת –

אֲנִי מִתְעַטֶּשֶׁת וְ…אָה…אָה…אָה…אַפְּ-טְשִׁי!

כֵּן, נָעִים לֶאֱהֹב בַּפַּרְדֵּס אוֹ בַּכֶּרֶם;

אַךְ בַּגֹּרֶן? אוֹ, לֹא! מְסֻכָּן שָׁם מַמָּשׁ.

אַתְּ שׁוֹמַעַת" “פְּסְסְסְטְ- פְּסְסְסְטְ”… אַתְּ נוֹרָא מְאֻשֶּׁרֶת,

וְאָז מִסְתַּבֵּר לָךְ שֶׁזֶּה רַק נָחָשׁ.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב…

לחן: ניסן כהן-הברון

משיריהם הראשונים של “הדודאים” (1958)

יוֹם הַשָּׁרָב,

מְלַהֵט צָהֳרָיו.

נִגְרָרִים הַגְּמַלִּים בִּתְפִלָּה.

וּלְפֶתַע נִשְׁמָע

קוֹל תְּרוּעָה בָּרָמָה –

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר בְּגִילָה.

וְתוֹהִים הַגְּמַלִּים

מוּל שִׁקְשׁוּק גַּלְגַּלִּים

שֶׁל אוֹרְחַת הַקְּרוֹנוֹת בַּמְּסִלָּה.

דּוֹהֵר הַקַּטָּר וּפוֹצֵחַ בְּשִׁיר,

וְעוֹנֶה הַמִּדְבָּר בְּהֵדוֹ.

נִצָּב אַבְרָהָם בְּפִתְחָהּ שֶׁל הָעִיר

וְדִגְלוֹן יְרַקְרַק בְּיָדוֹ.

עוּר, מִדְבָּר,

כִּי הַזֶּמֶר נוֹשָׁן!

שָׁב אֶלֶיךָ עַמּוּד הֶעָשָׁן!

“לִבְאֵר שֶׁבַע!”

קוֹרְאִים גַּיְא, גֶּבַע,

אֶל מוּל הַחַמָּה בַּמָּרוֹם.

“טוּ-טוּ-טוּ-אָה!”

עוֹנָה הָרוּחַ.

פּוֹרְצִים הַפַּסִּים לַדָּרוֹם!

שָׁר הַקָּרוֹן

אֶל אַדְנֵי הַבֵּטוֹן

כִּמְלַחֵשׁ אַגָּדָה עַתִּיקָה.

שׁוּב פּוֹגְשִׁים הַפַּסִּים

גַּלְגַּלִּים כּוֹעֲסִים,

וּמְחַדְּשִׁים בְּרִית אַחִים בִּנְשִׁיקָה.

כָּךְ רַנִּים הַגְּרוֹנוֹת

עִם שִׁקְשׁוּק הַקְּרוֹנוֹת

שִׁיר הַלֵּל לִשְׁדֵמָה מוֹרִיקָה.

דּוֹהֵר הַקַּטָּר וּפוֹצֵחַ בְּשִׁיר…

לחן: פרנק פלג

הושר בתיאטרון “סמבטיון” (1959)

אָמְרוּ לוֹ, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח:

"שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת שׁוֹכְנוֹת בְּאַשְׁקְלוֹן.

שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת שׁוֹכְנוֹת לָבֶטַח,

וּבַלֵּילוֹת, בָּאֲפֵלָה,

מִצַּד חוֹלוֹת הַיָּם,

שׁוֹמְעִים לְפֶתַע יְלָלָה

הַמַּקְפִּיאָה כָּל דָּם:

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת,

בִּמְעָרָה בְּאַשְׁקְלוֹן.

אָסַף לוֹ אָז רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח

שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים עַזִּים וַחֲסוֹנִים.

הִסְתִּיר אֶת כֻּלָּם סְבִיב לַפֶּתַח,

וְהוּא, לָבוּשׁ כִּמְכַשֵּׁפָה,

קָרַב לַמְּעָרָה

וְעַל הַדֶּלֶת הוּא דָּפַק

וּבְקוֹל דַּקִּיק קָרָא:

"אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת,

פְּתַחְנָה חִישׁ לַאֲחוֹתְכֶן!"

אָמְרוּ לוֹ הַמְּכַשֵּׁפוֹת: "סָגוּר הַפֶּתַח!

רַק הָעוֹבֵר מִבְחָן נִכְנָס לַמְּעָרָה!"

אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח:

"הַרְאֶינָה לִי מָה כּוֹחֲכֶן

בְּמַעֲשֵׂי כְּשָׁפִים,

וְאָנֹכִי אַרְאֶה לָכֶן

כְּשָׁפִים יוֹתֵר יָפִים."

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים,

שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת

חִישׁ נֵעוֹרוּ לַמִּבְחָן!

אַחַת הַמְּכַשֵּׁפוֹת בְּקוֹל הִרְעִידָה –

יָרְדוּ מִמָּרוֹם שְׁמוֹנִים כַּדֵּי-שֵׁכָר.

שְׁנִיָּה שְׁמוֹנִים כִּכְּרוֹת בָּשָׂר הוֹרִידָה.

אוּלָם שִׁמְעוֹן לָהֶן הֵשִׁיב:

"אִם אֶת קוֹלִי אָרִים –

מִיָּד יָגִיחוּ מִסָּבִיב

שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים!

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים

אָז יָצְאוּ מִמַּחְבּוֹאָם.

יָצְאוּ הַמְּכַשֵּׁפוֹת מִתּוֹךְ הַפֶּתַח

וְעִם הַבַּחוּרִים פָּצְחוּ בִּמְחוֹל זוּגוֹת.

אַךְ פֶּתַע, לְצַו שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח,

הֵנִיף כָּל בֵּן אֶת בַּת זוּגוֹ

וְכָל קִסְמָהּ עָבַר.

אוֹתָהּ תָּלוּ בְּרֹאשׁ עַמּוּד

בְּאֶמְצַע הַכִּכָּר.

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת

כָּךְ נִתְלוּ בְּאַשְׁקְלוֹן.

מֵאָז יְמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח

שְׁמוֹנִים הָעַמּוּדִים עָמְדוּ בְּאַשְׁקְלוֹן.

כַּיּוֹם אָמְנָם הֵם נֶעֶלְמוּ לְפֶתַע;

אַךְ תִּמְצְאֵם לְלֹא כִּשׁוּף,

מַמָּשׁ עַל נְקַלָּה,

בְּגִנָּתוֹ שֶׁל רַב-אַלּוּף

הַגָּר בְּצָהֳלָה.

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים עַמּוּדִים

בַּגִּנָּה בְּצָהֳלָה.

לבר המצוה שלי קבלתי שלושה עותקים זהים של"אגדות ארץ-ישראל" מאת זאב וילנאי. אהבתי בעיקר את האגדות על מערות מסתוריות ומפחידות. את הסיפור הערבי על חמדאן במערה הפכתי לפזמון, שהושר על ידי אריק איינשטיין הצעיר וחבריו ב"סמבטיון" (1959). האגדה המדרשית על שמונים המכשפות במערה באשקלון – על רבי שמעון בן-שטח וניצחונו הערמומי את המכשפות שהסתתרו במערה (ושברגע שהיו מצליחים להרים את שתי רגליהן מהקרקע, היה כוחן תש) הפכה לפזמון שבסופו נשלחו אז חצים לעבר חמדנות העתיקות של משה דיין.

לחן: דובי זלצר

נכתב למחזמר “קזבלן”, עבור עדי עציון (1966)

בְּחוֹף יָפוֹ לְמוּל הַמִּגְדָּלוֹר

מֵגִיחַ צוּק לָבָן מִתּוֹךְ הַיָּם.

עָלָיו עָפִים

שְׁחָפִים

קַלֵּי כָּנָף,

וְהַדָּגִים

נוֹשְׁקִים אֶת אֲבָנָיו

דּוּמָם.

זֶה סֶלַע אַנְדְרוֹמֵדָה.

זֶה סֶלַע אַנְדְרוֹמֵדָה,

לְמוּל יָפוֹ.

לִפְנֵי שָׁנִים שָׁלְטָה בְּיַם יָפוֹ

מִפְלֶצֶת אַכְזָרִית, תְּמָנוּן אַדִּיר,

וְכָל שָׁנָה הֻקְרַב לִשְׂפַת הַיָּם

קָרְבַּן אָדָם –

זוֹ הַיָּפָה בִּבְנוֹת הָעִיר.

הִכּוֹנִי, אַנְדְרוֹמֵדָה!

הִכּוֹנִי, אַנְדְרוֹמֵדָה –

כִּי בָּא תּוֹרֵךְ.

עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת

עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת,

רָאוּ אֵיךְ מְרֻתָּק

גּוּפָהּ בְּשַׁלְשְׁלוֹת.

רָאוּ אֵיךְ מִן הַתְּהוֹם

עוֹלֶה נַחְשׁוֹל פִּתְאוֹם.

עוֹלֶה הוּא, אַנְדְרוֹמֵדָה!

הִנֵּה הוּא, אַנְדְרוֹמֵדָה!

גּוּפֵךְ שֶׁלֹּא נֶחְשַׁק

וּפִיךְ שֶׁלֹּא נֻשַּׁק…

עוֹלֶה תְּמָנוּן עֲנָק.

הוֹ, אַנְדְרוֹמֵדָה.

הוֹ, אַנְדְרוֹמֵדָה!

רְאִי, בִּתִּי: הִנֵּה, שָׁם עַל הַחוֹף

אַבִּיר פְּלָאִים הוֹפִיעַ עַל סוּסוֹ.

רְאִי כֵּיצַד נִתֵּק

הַשַּׁלְשְׁלוֹת

וְאֵיךְ בִּתֵּק

אֶת הַתְּמָנוּן בְּקִלְשׁוֹנוֹ.

"אֲנִי הוּא, אַנְדְרוֹמֵדָה!

שֶׁלִּי אַתְּ, אַנְדְרוֹמֵדָה!

נֵצֵא מִפֹּה."

אִמְרִי נָא, אַנְדְרוֹמֵדָה:

מָתַי זֶה, אַנְדְרוֹמֵדָה

גַּם אַבִּירִי יָבוֹא,

יוֹפִיעַ עַל סוּסוֹ לְחוֹף יָפוֹ,

יִקַּח אוֹתִי

הַרְחֵק-הַרְחֵק מִפֹּה?

בְּחוֹף יָפוֹ, לְמוּל הַמִּגְדָּלוֹר,

מִן הַגַּלִּים מֵגִיחַ צוּק לָבָן.

וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לִרְאוֹת נִתָּן

וּלְגַלּוֹת

אֶת סִימָנֵי הַשַּׁלְשְׁלוֹת.

זֶה סֶלַע אַנְדְרוֹמֵדָה,

זֶה סֶלַע אַנְדְרוֹמֵדָה,

לְמוּל יָפוֹ.

לחן: דובי זלצר

שר: יהורם גאון במחזמר “קזבלן” (1966)

בַּ"קַּסְבָּה" בַּחֲצִי הַיּוֹם

כְּשֶׁהַשּׁוּק פָּתוּחַ,

הָיִיתִי כָּכָה-סְתָם הוֹלֵךְ

וְהֶחָזֶה מָתוּחַ.

כֻּלָּם אוֹמְרִים: "אֵיזֶה קָנוֹן

עוֹבֵר בַּסִּמְטָאוֹת!"

עוֹשִׂים “שָׁלוֹם” מִכָּל חַלּוֹן:

“כָּל הַכָּבוֹד!”

כֻּלָּם הָיוּ יוֹדְעִים אָז טוֹב מְאוֹד

לְמִי, לְמִי, יֵשׁ יוֹתֵר כָּבוֹד.

כֻּלָּם הָיוּ יוֹדְעִים אָז טוֹב מְאוֹד

לְמִי, לְמִי, תָּמִיד לְמִי, יֵשׁ יוֹתֵר כָּבוֹד.

וּכְשֶׁהַקְּרָב הָיָה בּוֹעֵר

וְהַכִּתָּה לֹא זָזָה,

הַמְּפַקֵּד הָיָה אוֹמֵר:

“אַתָּה רִאשׁוֹן, יָא-קָזָה!”

כֻּלָּם יָדְעוּ שֶׁקָּזַבְּלָן

רִאשׁוֹן תָּמִיד לִצְעֹד,

וּמֵאָחוֹר הֵם צָעֲקוּ:

“כָּל הַכָּבוֹד!”

כֻּלָּם הָיוּ יוֹדְעִים אָז…

אֶחָד הוֹלֵךְ עִם בַּחוּרָה

בְּיָפוֹ בֵּין-עַרְבַּיִם.

אִם רַק אֶרְצֶה, אֶצְלִי תִּהְיֶה

יָשָׁר בֵּין הַיָּדַיִם.

אַךְ לֹא אַפְרִיעַ לַבָּחוּר,

שֶׁלֹּא יַתְחִיל לִרְעֹד.

כִּי זֶה אֶצְלִי פָּשׁוּט פְּרִינְצִיפּ:

לִי יֵשׁ כָּבוֹד!

אִם בָּא שִׁכּוֹר לְאֵיזֶה בָּר

אֲנִי אוֹתוֹ מַרְגִּיעַ.

הוּא עָף אֶצְלִי מִן הַשָּׁעוֹן

יָשָׁר עַד גֶ’בֵּלִיָּה;

אֲבָל אַחַר כָּךְ הוּא חוֹזֵר,

חוֹזֵר קָטָן מְאוֹד,

מֵרִים כּוֹסִית וְעוֹד אוֹמֵר:

“כָּל הַכָּבוֹד!”

כֻּלָּם מִיָּד יוֹדְעִים פֹּה טוֹב מְאוֹד

לְמִי, לְמִי, יֵשׁ יוֹתֵר כָּבוֹד…

על “השטח הגדול” של יפו כתבתי כמה פזמונים בעקבות מחזותיו של יגאל מוסנזון: שיר הנושא לסרט “אלדורדו” (1963) ושירי המחזמר “קזבלן” (1966), וביניהם “כל הכבוד”, “תרד ממני, קזבלן” והשיר על “סלע אנדרומידה”, שנועד לרחל הצעירה החולמת לצאת מהרובע. על “משפט קזבלן” ראה הערה בעמוד 310.

לחן: מרטין מוסקוביץ' / שרה: רחל אטאס (1978)

לחן: יאיר קלינגר / שר: נסים גרמה (1991)

הוּא עוֹד זוֹכֵר, כְּאִלּוּ רַק אֶתְמוֹל:

שׁוּרַת הָאֹהָלִים… הַשְּׁלוּלִיּוֹת בַּחוֹל…

הַגֶּשֶׁם הַצּוֹלֵף… הָרוּחַ הַקָּרָה.

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

הוּא עוֹד זוֹכֵר אֵיךְ לְבָבוֹ הִרְעִיד

כְּשֶׁמִּן הָאֳנִיָּה נִלְקַח לַמַּשָּׂאִית:

נָסְעוּ כִּשְׁתֵי שָׁעוֹת,

הַמַּשָּׂאִית עָצְרָה.

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

נִדְמֶה שֶׁזֶּה הָיָה אֶתְמוֹל,

אַךְ כָּל זֶה דֵּי מִזְמַן קָרָה.

נִדְמֶה שֶׁהוּא שָׁכַח הַכֹּל –

אַךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתָךְ הֵיטֵב,

מַעְבָּרָה.

הוּא עוֹד זוֹכֵר,

כְּאִלּוּ רַק אֶתְמוֹל:

אֵדִים שֶׁל “דִּי-דִּי-טִי” וְרֵיחַ שֶׁל לִיזוֹל…

גַּגּוֹת שֶׁל פַּחוֹנִים עָפִים בַּסְּעָרָה.

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

הַמַּעֲבָר מֵאֹהֶל לְ"בַּדּוֹן".

מִלִּים כְּמוֹ “אַזְבֶּסְטוֹן”, “פַּחוֹן”,

“צְרִיפוֹן”, “בְּלוֹקוֹן”,

וּבֶטֶן שׁוֹקֵקָה, וּפְתִילִיָּה שְׁבוּרָה.

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

נִדְמֶה שֶׁזֶּה הָיָה אֶתְמוֹל,

אַךְ כָּל זֶה דֵּי מִזְמַן קָרָה.

נִדְמֶה שֶׁהוּא שָׁכַח הַכֹּל –

אַךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתָךְ הֵיטֵב,

מַעְבָּרָה.

וּכְשֶׁהַיּוֹם מַרְאִים עַל הַמָּסָךְ

שׁוּרָה שֶׁל אֹהָלִים בַּגֶּשֶׁם הַנִּתָּךְ,

הַבֵּן שׁוֹאֵל:"מָה זֶה?

מָתַי כָּל זֶה קָרָה?

מָה זֶה בִּכְלָל מַעְבָּרָה?"

אַתָּה, יַלְדִּי, נוֹלַדְתָּ אַחַר כָּךְ.

בִּמְקוֹם הָאֹהָלִים –

שִׁכּוּן עַכְשָׁו צָמַח.

אַךְ פַּעַם גַּרְנוּ כָּךְ, בָּאֹהֶל, עֲשָׂרָה…

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

נִדְמֶה שֶׁזֶּה הָיָה חֲלוֹם,

אַךְ כָּל זֶה בֶּאֱמֶת קָרָה.

וְאֵיךְ כָּל זֶה פִּתְאוֹם

לְאַגָּדַת “הָיֹה הָיְתָה מַעְבָּרָה”.

אִם הִתְגַּבַּרְנוּ גַּם עַל זֶה

כְּבָר נִתְגַּבֵּר עַל כָּל צָרָה.

וּנְקַוֶּה שֶׁלּא נִרְאֶה,

שֶׁלֹּא נִרְאֶה אוֹתָךְ שֵׁנִית,

מַעְבָּרָה.

ימי המעברות ויישובי העולים הראשונים (ביניהם ראש העין): לשיר על המעברה נכתבו שתי מנגינות: האחת בידי מרטין מוסקוביץ (שרה: רחל אטאס), והשניה בידי יאיר קלינגר (שר: נסים גרמה, יליד ראש העין, ששר בהצגה “ילדי הכרך” את “מלך הקסטות” וגם את הפזמון שכתבתי עבורו על פי הסיפורים שסיפר לי על ילדותו).

הלחין:אלדד שרים

שר: נסים גרמה בהצגה “ילדי הכרך” (1982)

נוֹלַדְתִּי בְּרֹאשׁ הָעַיִן,

בְּמַחֲנֵה הָאֹהָלִים בְּחֹרֶף קַר.

גָּדַלְתִּי בְּרֹאשׁ הָעַיִן.

בְּכָל שַׁבָּת לְאָן טִיַּלְנוּ? לַמִּבְצָר.

פַּעַם בְּשָׁבוּעַ הָיָה לָנוּ קוֹלְנוֹעַ.

מְטַיְּלִים בָּרוּחַ, חוֹלְמִים עַל אוֹפַנּוֹעַ.

לֹא תַּעֲנוּג

לִגְדֹּל בְּאֹהֶל קַר, פָּרוּץ לְמַיִם.

אַךְ בְּלִבִּי שְׁמוּרָה פִּנָּה חַמָּה עֲדַיִן

לְרֹאשׁ הָעַיִן, לְרֹאשׁ הָעַיִן

שֶׁל יַלְדוּתִי.

יָצָאתִי מֵרֹאשׁ הָעַיִן

בְּלִי תִּיק בַּמִּשְׁטָרָה (הָיָה לִי קְצָת מַזָּל).

הִרְחַקְתִּי מֵרֹאשׁ הָעַיִן.

טִיַּלְתִּי בָּעוֹלָם עִם לַהֲקַת “עִנְבָּל”.

אֵיפֹה לֹא הָיִינוּ? לוֹנְדוֹן, רִיּוֹ, פָּאלוֹ אַלְטוֹ…

מִבְצָרִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁל אַנְטִיפַּטְרוֹס.

לֹא תַּעֲנוּג…

נוֹלַדְתִּי בְּרֹאשׁ הָעַיִן,

הוֹרַי וְאַחֲיוֹתַי גָּרִים שָׁם עַד הַיּוֹם.

כָּל פַּעַם לְרֹאשׁ הָעַיִן

אֲנִי קוֹפֵץ עִם יַלְדָּתִי, לוֹמַר “שָׁלוֹם”.

מְחַיְּכִים אֵלַי כֻּלָּם: “תִּרְאוּ מִי בָּא – נִסִּים פֹּה!”

יֵשׁ חָתָן תָּנָ"ךְ צָעִיר – כֻּלָּם כָּל כָּךְ גֵּאִים בּוֹ.

לֹא תַּעֲנוּג לִגְדֹּל בְּאֹהֶל קַר פָּרוּץ לְמַיִם.

אֲבָל אֵיפֹה אֲנִי מַרְגִּישׁ תָּמִיד בַּבַּיִת? –

בְּרֹאשׁ הָעַיִן, בְּרֹאשׁ הָעַיִן

שֶׁל יַלְדוּתִי.

לחן: חיים אלכסנדר

שר: ברוך נדב (להקת “איילון” 1957)

רוּמִיָּה שֶׁלִּי נַעֲרָה חִנָּנִית,

פְּשׁוּטָה, בְּלִי “חָכְמוֹת” וּ"פָּטֶנְטִים".

רוּמִיָּה לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלָה תֵּימָנִית,

בְּלִי “לִיפְּסְטִיק” וּבְלִי “פֶּרְמָנֶנְטִים”.

רוּמִיָּה אוֹהֶבֶת לִצְעֹד בְּסַנְדָּל,

שְׁקֵטָה וּצְנוּעָה כְּתִינֹקֶת.

לְרוּמִיָּה שֶׁלִּי אֵין גַּרְבַּיִם “קְרִיסְטָל”.

וְאֵין בַּרְזִלִּים בַּתִּסְרֹקֶת;

אַךְ כָּל בְּנֵי הַכְּפָר בָּהּ טוֹוִים חֲלוֹמָם,

כִּי יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – “תַּמָאם”.

וַואלְלָה, יֵשׁ לָהּ זוּג עֵינַיִם –

כִּשְׁנֵי שְׁקֵדִים בַּשּׁוקֹולָד.

אִם רַק תָּצִיץ בָּהּ פַּעֲמַיִם –

הֵן אֶל לִבֶּךְ טוֹווֹת מַרְבָד.

הִיא רוּמִיָּה, וַאֲנִי רוֹמֵיאוֹ.

הִיא יוּלְיָה, וַאֲנִי – יוֹאֵל.

כָּל הַכְּפָר רַק זֹאת יוֹדֵעַ:

כִּי לִי הוֹעִיד אוֹתָהּ הָאֵל.

רוּמִיָּה עוֹבֶדֶת בְּוִיצ"וֹ כָּמוֹנִי,

שָׁטִיחַ טוֹוָה וּמוֹשֶׁכֶת.

וַאֲנִי שָׁם סְתָם, רַק רוֹקֵעַ “תֵּימוֹנִי”;

אַךְ הִיא – עַל כָּל וִיצ"וֹ מוֹלֶכֶת.

וּפַעַם הִרְגַּשְׁתִּי: חוּטִים לְנַפְשִׁי

נִטְוִים מֵהַנּוּל שֶׁמִּנֶּגֶד,

וּפֶתַע יָדַעְתִּי: מַתְחִיל פַּטִּישִׁי

לִרְקֹעַ בְּנפֶשׁ עוֹרֶגֶת.

“יָה רִבּוֹן!”, הִסְמַקְתִּי, כֻּלִּי מְהֻמָּם.

כִּי יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – "תַּמָאם!

דּוּמִיָּה בַּכְּפָר. כְּבָר עָלָה הַיָּרֵחַ.

בַּלָּאט נֶעֶצְמוּ הָעֵינַיִם.

רַק חַלּוֹן אֶחָד אוֹר צָנוּעַ שׁוֹלֵחַ:

צָעִיף לְדוֹדָּה מְכִינָה הִיא.

עוֹנֶה הִבְהוּבִים לְנֵרָהּ הַקָּטָן

נֵרִי, הַמּוּשָׁט מִן הַצֹּהַר.

לִבָּה לִי לְנוּל, וְלִבִּי לָהּ – סַדָּן.

צָמִיד בּוֹ אֶרְקַע לָהּ, כְּמֹהַר.

לִי חוּטֶיהָ. בִּי כְּבָר אָחוּשׁ אֶת חֻמָּם.

אָח, יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – תַּמָאם!

מתוך “טור דני טורדני” ב"מחנה גדנ"ע" (1955)

שִׁירוּ שִׁיר לְמַרְסֶל, מַרְסֶל דָדוֹן –

בַּת-תּוּנִיס צְעִירָה וּשְׁחַמְחֶמֶת.

לֹא מָשְׁחָה אֶת גּוּפָהּ בְּמֵימֵי “קוֹלוֹן”

לְהַפְגִּין שִׁזְפוֹנָהּ, בַּת-חֶמֶד!

יֵשׁ מְלָכוֹת הַמּוֹלְכוֹת עַל סָלוֹן מְפֹאָר

בְּשַׁרְבִיט הָאָפְנָה. אַךְ הִיא? – לֹא!

מַלְכוּתָהּ – שְׂדֵה-כֻּתְנָה,

בִּירָתָהּ – מוֹשַׁב-סְפָר,

שַׁרְבִיטָהּ – בְּשִׁבְעִים הַקִּילוֹ.

יֵשׁ מַלְכָּה מֻקָּפָה בְּמֵיטַב הַקִּשּׁוּט

וּשְׂמָלוֹת הֲדוּרוֹת בְּכָל תֶּפֶן.

אַךְ מַרְסֶל? – הִיא חוֹגֶרֶת רַק שַׂק פָּשׁוּט

לַפְּקָעוֹת שֶׁל צֶמֶר הַגֶּפֶן.

לֹא מַלְכָּה בּוֹדֵדָה הִיא! רַבּוֹת מִסְּבִיבָה,

בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת, וְחִיּוּךְ שֶׁמֵּאִיר,

וּכְמוֹתָהּ – “קָזַבְּלָן” וְנָתָן אֶלְבָּז,

בְּנֵי תוּנִיסְיָה, מָרוֹקוֹ, אַלְגִ’יר.

לחן: גד מן

שרה: להקת “איילון” (1958)

הִיא חוֹמֶקֶת קַלָּה בֵּין שִׂיחֵי הַכֻּתָּן,

וְקוֹטֶפֶת שְׁלָגִים מְלוֹא-חָפְנַיִם.

הַשָּׂדֶה – יָם גַּלִּי, מִתְקַשֵּׁט כְּחָתָן,

מִשְׁתָּאֶה: מָה צָנוּם הוּא גּוּפָהּ הַקָּטָן

מוּל הַשַּׂק הַלּוֹפְתָהּ בַּמָּתְנַיִם.

בַּת הַכֻּתָּן

מִבֵּית שְׁאָן,

הַמּוֹלֶכֶת בְּלָבָן,

בֵּין עֶדְרֵי שִׂיחִים עוֹבֶרֶת

כְּרוֹעָה בֵּין עֲנָנִים.

לְרֹאשָׁה עוֹטְרִים עֲטֶרֶת

הַפְּרָחִים הַלְּבָנִים.

מוֹשִׁיטִים הַפְּרָחִים לִקְרָאתָהּ צַוָּארָם:

“קְחִי, אָחוֹת!” הֵם קוֹרְאִים אֶל פָּנֶיהָ.

כָּךְ שִׂיחִים מַגִּישִׁים לָהּ שִׂמְלַת חֻפָּתָם.

זְרוֹעוֹתֶיהָ שְׁחוּמוֹת וְעֵינֶיהָ פֶּחָם,

אַךְ צְחוֹרוֹת הַפְּקָעוֹת כְּשִׁנֶּיהָ.

בַּת הַכֻּתָּן מִבֵּית שְׁאָן…

וְחוֹלְמִים הָאַחִים הַקְּטַנִּים בַּלֵּילוֹת

אַגָּדַת אֲחוֹתָם הַבּוֹגֶרֶת.

עוֹד יֵצְאוּ הַשִּׂיחִים כִּגְדָיִים בִּמְחוֹלוֹת,

וּפְקָעוֹת יִתְאַגְּדוּ לְשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת

בְּחֻפָּה לְבָנָה וְזוֹהֶרֶת.

בַּת הַכֻּתָּן מִבֵּית שְׁאָן…

בשנת 1955, ואני כתב של העתון “במחנה גדנ”ע", נשלחתי לשדות הכותן של קיבוץ סעד בדרום כדי לראיין את מרסל דדון בת ה- 16, ממושב בית-הגדי, שהוכתרה כ"מלכת הכותן", אחרי שאספה אל שקהּ יותר פקעות כותנה מכל חברותיה. באותו זמן עצמו התייפחה מלכת היופי הישראלית בתחרות בינלאומית בארה"ב, כשלא זכתה בכתר. כתבתי על מרסל במדורי “טור דני טורדני”, וכעבור שלש שנים כתבתי על בת-דמותה מבית שאן פזמון ל"להקת איילון". למה בית שאן דווקא? כי בעקבות “סימונה מדימונה” חיפשה הלהקה חרוז. מימין – (מלכת הכותן) קטע מהטור שכתבתי כחייל, ומשמאל –הפזמון שנולד בהשראתו.

לחן: מוני אמריליו

שר: יהורם גאון בתכניתו “אהבה ים-תיכונית” (1974)

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ כִּמְעַט כָּל עֶרֶב

עוֹמֶדֶת, מַמְתִּינָה לָאוֹטוֹבּוּס.

עוֹמֶדֶת סַבְלָנִית בְּצַד הַדֶּרֶךְ

וּבְיָדַיִךְ שְׁנֵי סַלִּים גְּדוֹלִים.

אַתְּ קַמְתְּ, וַדַּאי, עוֹד בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר;

הִשְׁאַרְתְּ בְּגָדִים וְאֹכֶל לַיְּלָדִים,

וְרַצְתְּ לָאוֹטוֹבּוּס, שֶׁהוֹבִילֵךְ

הָעִירָה, לַמָּקוֹם בּוֹ אַתְּ עוֹבֶדֶת.

וְכָל הַיּוֹם נִקִּית שָׁם רְצָפוֹת,

מִשְׂרָד אַחַר מִשְׂרָד אַחַר מִשְׂרָד…

וְשׁוּב אַתְּ מַמְתִּינָה לָאוֹטוֹבּוּס.

אַתְּ עֲיֵפָה וַדַּאי וּרְעֵבָה.

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר הָעֶרֶב.

רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר, אִשָּׁה טוֹבָה.

מִנַּיִן אַתְּ מוֹצֵאת אֶת כָּל הַכּוֹחַ?

מִנַּיִן אַתְּ מוֹצֵאת אֶת הַתִּקְוָה,

לָקוּם כָּל בֹּקֶר בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר.

לִנְסֹעַ כָּךְ לָעֲבוֹדָה, שָׁעוֹת?

לִסְפֹּג עֶלְבּוֹן מִבַּעֲלַת הַבַּיִת.

לָשׁוֹב כָּל יוֹם הַבַּיְתָה הֲרוּגָה

וּלְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה:

לִרְחֹץ וּלְבַשֵּׁל וּלְכַבֵּס…

לִתְפֹּר שַׁרְווּל, וּלְלַטֵּף לַיֶּלֶד,

וּלְחַיֵּךְ לַבַּעַל הַחוֹלֶה.

נָכוֹן, לִקְרֹא עִתּוֹן אֵינֵךְ יוֹדַעַת.

גַּם לֹא מִכְתַּב הַבַּת מִן הַצָּבָא…

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר הָעֶרֶב.

אִשָּׁה פְּשׁוּטָה, שְׁקֵטָה וַעֲצוּבָה.

אֵינִי תּוֹפֵס, אֵינִי תּוֹפֵס: כֵּיצַד זֶה,

בְּמַשְׂכָּרְתֵּךְ הַזּוֹ, הָעֲלוּבָה

אַתְּ מַצְלִיחָה לִגְמֹר כָּךְ אֶת הַחֹדֶשׁ

וּלְהַאֲכִיל אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּחָה?

כֵּיצַד הוֹלְכִים תָּמִיד כָּל יְלָדַיִךְ

בְּמַלְבּוּשִׁים יָפִים וּנְקִיִּים,

כְּשֶׁזּוּג אֶחָד וְזוֹל שֶׁל נַעֲלַיִם

עוֹלֶה שְׁבוּעַ סְפּוֹנְגָ’ה לְפָחוֹת.

וְהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ תָּמִיד בְּנֹעַם

וְיֵשׁ מַסְפִּיק, גַּם אִם אוֹרֵחַ בָּא.

אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהָיִית יָפָה,

אַךְ בְּרֹאשֵׁךְ זָרְקָה כְּבָר הַשֵּׂיבָה.

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר הָעֶרֶב,

לָשִׁיר לָךְ שִׁיר תּוֹדָה, אִשָּׁה טוֹבָה.

הַרְבֵּה שִׁירִים זִמַּרְתִּי כְּבָר בֵּינְתַיִם

עַל יַלְדָּתֵךְ, עַל רוֹזָה הַיָּפָה.

אַךְ אִישׁ לֹא שָׁר עוֹד, אִישׁ לֹא שָׁר עָלַיִךְ –

אִשָּׁה פְּשׁוּטָה, עוֹבֶדֶת, עֲיֵפָה.

כְּשֶׁאַתְּ עוֹמֶדֶת לָךְ בְּצַד הַדֶּרֶךְ

וְאָנוּ עַל הַכְּבִישׁ חוֹלְפִים-טָסִים,

הָיִינוּ דַּוְקָא בְּרָצוֹן עוֹצְרִים לָךְ.

רַק הַסַּלִּים… אֵיפֹה אוֹתָם נָשִׂים?

אִלּוּ בִּתֵּךְ עָמְדָה שָׁם, בִּמְקוֹמֵךְ,

הָיִינוּ אָז עוֹצְרִים לָהּ, בְּלִי סָפֵק.

סִלְחִי לָנוּ, סִלְחִי-נָא וְהָבִינִי.

אַתְּ מְבִינָה תָּמִיד, אִשָּׁה טוֹבָה.

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר הָעֶרֶב.

רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר שֶׁל אַהֲבָה…

לחן: משה וילנסקי

שר: משה הלל (כשיר-הנושא להצגה בשם זה, שבה כיכב זאב רווח)

בַּחוּץ אוּלַי הוּא מְטַאטֵא-רְחוֹבוֹת,

אוֹ רוֹכֵל, אוֹ סַבָּל-שֶׁל-מֶלֶט;

אֲבָל כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר הַבַּיְתָה –

הוּא מֶלֶךְ:

פָּפָּא לֵאוֹן.

יוֹשֵׁב עַל הַכֻּרְסָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁבַּדִּירָה,

כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה עוֹמְדִים סְבִיבוֹ בַּחֲבוּרָה,

וּכְמוֹ וָזִיר גָּדוֹל מֻקָּף פָּמַלְיָה בָּאַרְמוֹן –

פָּפָּא לֵאוֹן.

כָּךְ עָשָׂה אָבִיו,

וְכָךְ עָשָׂה אֲבִי-אָבִיו,

וְהַמִּשְׁפָּחָה עָמְדָה בְּשֶׁקֶט מִסָּבִיב.

כִּי הָאָב הוּא אָב,

וְהוּא נוֹתֵן פֹּה אֶת הַטּוֹן –

פָּפָּא לֵאוֹן.

כִּי הוּא הַקּוֹבֵעַ אָסוּר וּמֻתָּר,

וּמָתַי, וְעִם מִי, וְכַמָּה.

וְאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹאֵל

מַדּוּעַ וְלָמָּה.

פָּפָּא לֵאוֹן.

וְהוּא אוֹמֵר לַבַּת

מָתַי לַחְזֹר מִן הַמְּסִבָּה,

וְאִם יִגְעַר פִּתְאוֹם בִּבְנוֹ הַבְּכוֹר –

אָז יֵשׁ סִבָּה.

וּכְשֶׁמֻּגָּשׁ הָאֹכֶל,

הוּא טוֹעֵם תָּמִיד רִאשׁוֹן.

אִם הוּא אוֹהֵב דָּגִים – נֹאכַל דָּגִים.

פָּפָּא לֵאוֹן.

וְכָךְ עָשָׂה אָבִיו, וְכָךְ עָשָׂה אֲבִי-אָבִיו,

וְהַמִּשְׁפָּחָה לֹא הִמְרְתָה דַּקָּה אֶת פִּיו.

כִּי הָאָב הוּא אָב,

וְכָל מָה שֶׁיֹּאמַר – נָכוֹן.

פָּפָּא לֵאוֹן.

אֲבָל לִפְעָמִים הוּא חוֹשֵׁב לְעַצְמוֹ:

"כֵּן, אַתָּה כְּלָל לֹא הִשְׁתַּנֵּיתָ.

אֲבָל הַיּוֹם הַכֹּל נִרְאֶה אַחֶרֶת

לְפֶתַע.

כְּבָר לֹא יוֹשְׁבִים כֻּלָּם וּמְחַכִּים כָּאן,

בַּשֻּׁלְחָן.

וְגַם הַבַּת רוֹצָה לָצֵאת, מִבְּלִי לוֹמַר לְאָן.

וְגַם הַבֵּן הַבְּכוֹר דּוֹרֵשׁ פִּתְאוֹם

לִרְאוֹת חֶשְׁבּוֹן.

כֵּן, מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה פֹּה בָּעוֹלָם,

פָּפָּא לֵאוֹן.

מָה יֹאמַר אָבִי,

וּמָה יֹאמַר אֲבִי-אָבִיו

אִם יִרְאוּ, חָלִילָה,

מָה קוֹרֶה פֹּה מִסָּבִיב?

הֵם וַדַּאי יֹאמְרוּ:

'כֻּלָּם מֻכִּים בְּשִׁגָּעוֹן,

פָּפָּא לֵאוֹן'.

מִי מָחָר לַמִּשְׁפָּחָה

יִתֵּן פֹּה אֶת הַטּוֹן?

וּכְשֶׁיֻּגַּשׁ הָאֹכֶל, מִי

יִטְעַם אוֹתוֹ רִאשׁוֹן?".

“מָה יִהְיֶה?”, שׁוֹאֵל

בַּחֲרָדָה וְתִמָּהוֹן

פָּפָּא לֵאוֹן.

לחן: משה וילנסקי

שרו ברוך נדב וחבריו ללהקת “איילון” (1958)

לְכָל מְדִינָה כָּאן בָּעוֹלָם

מַאֲכָל לְאֻמִּי הַמֻּכָּר לְכֻלָּם,

וְכָל יֶלֶד בַּגַּן יוֹדֵעַ כִּי

הָאוֹכֵל מָקָרוֹנִי הוּא אִיטַלְקִי.

לָאוֹסְטְרִים בְּוִינָה שְׁנִיצֶל טָעִים,

וְהַצָּרְפָתִים אוֹכְלִים צְפַרְדֵּעִים.

הַסִּינִים אוֹכְלִים אֹרֶז דַּק וְרָזֶה,

וְהַקָּנִיבָּלִים אוֹכְלִים זֶה אֶת זֶה.

וְלָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל!

לְאַבָּא מַתָּנָה

גַּם אִמָּא כָּאן קוֹנָה.

לְסָבְתָא הַזְּקֵנָה

נִקְנֶה “חֲצִי מָנָה”.

וְגַם הַחוֹתֶנֶת הַיּוֹם תְּקַבֵּל

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל –

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

פַּעַם, כְּשֶׁבָּא יְהוּדִי לְיִשְׂרָאֵל,

נָשַׁק לָאֲדָמָה וּבֵרַךְ “הַגּוֹמֵל”.

הַיּוֹם הוּא רַק יוֹרֵד מִן הַמָּטוֹס –

וּכְבָר קוֹנֶה פָלָאפֶל וְשׁוֹתֶה גָּזוֹז.

אֶצְלֵנוּ אֵין מֶלֶךְ. יֵשׁ רַק נָשִׂיא;

אֲבָל בַּמְּלוּכָה כְּבָר הִשַּׂגְנוּ שִׂיא.

אֶצְלֵנוּ כָּל יוֹם קָם מֶלֶךְ חָדָשׁ –

אֶחָד “מְאֻשָּׁר”, הַשֵּׁנִי – “מְיֻאָשׁ”.

כִּי לָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל.

יֵשׁ דּוּכָנִים לָרֹב.

מֵרִיחַ כָּל הָרְחוֹב

רֵיחוֹת שֶׁל שׂוּמְשׂוּמִין

וְשֶׁמֶן פָּרָפִין.

וְגַם צָרֶבֶת אֶפְשָׁר פֹּה לְקַבֵּל

מִפָלָאפֶל, פָלָאפֶל –

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

פָלָאפֶל לַעֲשׂוֹת זֶה לֹא פָּשׁוּט.

פָלָאפֶל לַעֲשׂוֹת זֹאת אָמָּנוּת,

וְיוּכַל לְהַבְחִין כָּל בֶּן תֵּימָן

בֵּין פָלָאפֶל שֶׁל חוֹבֵב – אוֹ שֶׁל אָמָּן.

הַמַּצְחִיק בְּיוֹתֵר הוּא, “אַלְלָה אֶל-עָזִים”,

פָלָאפֶל עָשׂוּי בִּידֵי אַשְׁכְּנַזִּים!

בְּפָלָאפֶל כָּזֶה מִיָּד תַּרְגִּישׁ

מִין טַעַם מוּזָר שֶׁל “גֵעפִילְטֶע פִישׁ”.

רַק לָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל!

לְאַבָּא מַתָּנָה

גַּם אִמָּא כָּאן קוֹנָה.

לְסָבְתָא הַזְּקֵנָה

נִקְנֶה “חֲצִי מָנָה”.

כִּי זֶה הַמַּאֲכָל הַלְּאֻמִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל,

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

“ולנו יש פלאפל” אינו הפזמון העברי הראשון שהוקדש למאכל זה. קדמו לו שירו של השחקן רפאל קלצ’קין, “בפתח תקווה הייתי”, וכן אזכורי הפלאפל הקצרים בפזמוניהם של חיים חפר לצ’יזבטרון “החופש תם” (“אכלנו שתים-עשרה מנות פלאפל”), ושל נעמי שמר (“חמסינים במשלט”). ממש לאחרונה הוספתי לשיר בית נוסף, ובו נזכרים כמה ממאכלי הרחוב של ימינו (ראה בעמוד הבא). ואילו למועצה לירקות ופירות כתבתי לפני שנים רבות עם בני נגרי את הפזמון “על אדון אבוקדו וגברת אבוקדה”, כשיר-פרסום.

הבית החדש שנוסף לאחרונה לשיר הפלאפל (2010)

הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתַּב לִפְנֵי הַרְבֵּה-הַרְבֵּה שָׁנִים.

שָׁנָה שְׁלֵמָה הוֹבִיל בְּמִצְעֲדֵי הַפִּזְמוֹנִים.

מֵאָז בְּכָל פִּנָּה בָּרְחוֹב קוֹרֵץ פִּתּוּי אַחֵר

לְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר, עוֹצֵר, רָעֵב וּמְמַהֵר.

בּוּרֵקָס וְסַמְבּוּסָק,

“קְרֵפִּים”, רַאפִּים", שִׁישׁ-קַבָּאבּ,

שָׁוַארְמָה בְּתוֹךְ לָאפָה,

“יְרוּשַׁלְמִי מְעֹרָב”,

וְהַמְבּוּרְגֶר וְ"הוֹט-דּוֹג",

צִ’יפְּס (עִם קֶטְשׁוֹפּ, כַּמּוּבָן),

וְ"אֶג-רוֹל", צִ’יקְן טִיקָה"

– וְהַסּוּשִׁי מִיַּפָּן.

אַךְ אֵין כְּמוֹ הַפָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל.

כְּשֶׁהוּא טָעִים וְחַם –

הוּא מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

וְאֵת כֻּלָּם מַכְנִיס

לַפִּיתָה, כְּמוֹ לַכִּיס.

כָּל פַּעַם צָץ בָּרְחוֹב

עוֹד מַאֲכָל חָדָשׁ, אָהוּב;

אַךְ הוּא, הַפָלָאפֶל,

אֶת כֻּלָּם לוֹקֵחַ בַּסִּיבוּב.

לחן:בני נגרי

שרה: אילנית

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

הוּא אִישׁ נוֹרָא נֶחְמָדוֹ.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

מַכִּיר אִישִׁית אֶת “דָּדוֹ”.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

חַי תָּמִיד לְבַדּוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: "שְׁמַע, בִּישׁ-גָּדָא!

לֹא טוֹב בְּלִי אָבוֹקָדָה!"

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

הִרְגִּישׁ נוֹרָא בָּדָדוֹ.

אָז בָּעַדְלָיָדַע –

נָסַע לְגִבְעַת עָדָה.

פִּתְאוֹם אָבוֹקָדוֹ

הִרְגִּישׁ בַּלֵּב טוֹרְנָדוֹ.

כִּי מִי זוֹ שָׁם עָמָדָה?

הַגְּבֶרֶת אָבוֹקָדָה!

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

הִבִּיט בָּהּ וְרָעֲדוֹ.

גַּם גְּבֶרֶת אָבוֹקָדָה

מֵהִתְרַגְּשׁוּת רָעֲדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

מָתוֹק כְּשׁוֹקוֹלָדוֹ,

וּגְבֶרֶת אָבוֹקָדָה

יָפָה כְּחַמִּינָדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

הוֹשִׁיט לָהּ אֶת הַיָּדוֹ,

וּגְבֶרֶת אָבוֹקָדָה

חִיְּכָה אֵלָיו מִיָּדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

שָׁעוֹת אִתָּהּ רָקָדוֹ,

וּגְבֶרֶת אָבוֹקָדָה

אֵלָיו פָּשׁוּט נִצְמָדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

וּגְבֶרֶת אָבוֹקָדָה

חָזְרוּ יָד בְּיָדוֹ

יָשָׁר מִגִּבְעַת עָדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

עַכְשָׁו כְּבָר לֹא לְבַדּוֹ.

הַזּוּג עַכְשָׁו מַמְתִּינוֹ

לְ…אָבוֹקָדִינוֹ!

לחן: משה וילנסקי

שרו: הסטודנטים לגיאוגרפיה במחזמר “אף מילה למורגנשטיין” בתיאטרון “בצל ירוק” (1959)

כִּי שָׁם בָּנוֹת בְּצֶבַע שׁוֹקוֹ

וְתִלְבָּשְׁתָּן – קְלִפּוֹת בָּנָנָה,

מְפַזְּזוֹת בִּמְחוֹל “מַנְיָאנָה”

בַּגּ’וּנְגֶּל, בֵּין עֲצֵי הַקּוֹקוֹס.

נָשׁוּט עַל פְּנֵי הָאוֹרִינוֹקוֹ

וּנְטַיֵּל לָאָמָזוֹנָס.

שָׁם נַחֲשֵׁי הָאָנָקוֹנְדָה,

כִּשְׁנֵים עָשָׂר וָחֵצִי מֶטֶר.

עִם שְׁתֵּי שִׁנַּיִם אֲרֻכּוֹת.

– “מֵתִים מִזֶּה?”

– “תּוֹךְ שְׁתֵּי דַּקּוֹת!”

– “אִם כָּךְ, אוּלַי נִסַּע לְצִ’ילִי?”

– וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…

– “אֲנִי אִם אֵין לי צִ’ילִי – מִי לִי?”

– וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…

– וֵנֵצוּאֵלָה, אֵין דּוֹמֶה לָהּ!

אוֹלֶה!

שָׁם אֵין בְּחִינוֹת אוּנִיבֶרְסִיטָה

וְאֵין דִּיקָן שֶׁל הַפָקוּלְטָה.

וְשָׁם נִרְאֶה כָּל יוֹם קוֹרִידָה

עִם דּוֹן חוֹזֶה-אַלְפוֹנְסוֹ-שׁוֹלְטְהַיְס.

“אוֹלֶה!” נָנִיף אֶת הַסּוֹמְבְּרֵרוֹס.

“אוֹלֶה!” נִקְרָא לַקָּבָלֵרוֹס.

אֲבָל הַ"תּוֹרוֹ", חֵי פוֹרְטוּנָה,

פּוֹרֵץ יָשָׁר אֶל הַטְּרִיבּוּנָה.

הוּא מִסְתַּעֵר עַל הַקָּהָל!

– “מֵתִים מִזֶּה?”

– “בְּדֶרֶךְ כְּלָל!”

– “אִם כָּךְ, אוּלַי נִסַּע לְצִ’ילִי?”…

עֲצֵי קָפֶה וְאָבוֹקָדוֹ.

מִכְרוֹת זָהָב בְּאֶלְדוֹרָדוֹ.

זוֹרֵם הַנֵּפְט בְּקָרִיפִּיטְיוֹ

וְאֵין מִסִּים וְ"דֵפִיצִיטְיוֹ".

וְשָׁם אִינְדְּיָאנִים עִם כַּרְבֹּלֶת

מְקַרְקְפִים רַק מַס גֻּלְגֹּלֶת.

“נִבְרַח לְצִ’יִלי! הוֹפּ! כֻּלָּנוּ!”

"אַךְ שָׁם יֶשְׁנָם הֲרֵי ווּלְקָנוֹ.

רוֹתַחַת לָבָה בְּגַלִּים."

– “מֵתִים מִזֶּה?”

– “לֹא. רַק נִצְלִים.”

אִם כָּךְ, נִסַּע לְפֶּתַח תִּקְוָה!

וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…

אֲנִי רוֹצֶה לְפֶּתַח תִּקְוָה!"

וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…

וֵנֵצוּאֵלָה, אֵין דּוֹמֶה לָהּ!

אוֹלֶה!

(הבית האחרון,שלא הוקלט)

אָח, כַּמָּה טוֹב בְּפֶּתַח תִּקְוָה:

סֶנְיוֹרוֹ דּוֹן אַבְרָם שַׁפִּירוּס,

רוֹכֵב בַּ"פְּיָאצָה" עִם “פַּפִּירוּס”,

אוֹמֵר: “זֶה נֹעַר זֶה?” – "תַּפְסִיק כְּבָר!

בָּ"אִיצְטַדְיוֹנֶס דֶה-מֵלַאבֶּס"

יֵשׁ “הַפּוֹעֵלֶס” מוּל “מַכָּבֶּס”;

אֲבָל מִבֵּילִינְסוֹן עַד “אֶגֶד”

בִּשְׁמוֹנֶה כְּבָר שׂוֹרֵר שָׁם שֶׁקֶט.

הַכֹּל שָׁקֵט. הַכֹּל רָדוּם.

– “מֵתִים מִזֶּה?”

– “מִשִּׁעֲמוּם!”

אָז בּוֹאוּ לְוֵנֵצוּאֵלָה…

בקומדיה של אפרים קישון, “אף מילה למורגנשטיין”, מופיעים גם סטודנטים במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, הלומדים על דרום אמריקה אצל פרופ' שולטהַייס הקפדן. כשנתבקשתי לכתוב את כל הפזמונים למחזמר (“בצל ירוק”, 1958, הלחינו משה וילנסקי וסשה ארגוב) החלטתי לכתוב פזמון דווקא על ונצואלה, גם מפני שרציתי להפתיע אז סטודנטית בשם אלה, שמצאה חן בעיני. לא ידענו אז הרבה על ונצואלה, והוצאתי מן האנציקלופדיה כמה מילים לועזיות ארוכות, מוזיקליות, כמו “אמזונס”, “אורינוקו”, “אנקונדה” או “קריפיטיו”. רק מאוחר יותר – ואחרי שהטעיתי בשוגג שתי קבוצות סטודנטים, לגיאוגרפיה ולזואולוגיה – נסתבר לי שהאורינוקו אינו משתפך לאמזונס, ושנחשי האנקונדה ממיתים בחנק ולא בהכשה.

שיר מעגלי עממי הרווח בארצות שונות

שרו: יונה עטרי ויוסי בנאי, “יוסי-חזקי-יונה” (1961)

יֵשׁ חוֹר בַּדְּלִי. תַּבִּיטִי נָא, יוֹנָה:

הַמַּיִם נוֹזְלִים, כִּי יֵשׁ חֹר בַּדְּלִי.

תִּסְתֹּם אוֹתוֹ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

תִּסְתֹּם אוֹתוֹ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף. תִּסְתֹּם.

בְּמָה לִסְתֹּם? תַּגִּידִי לִי, יוֹנָה:

בְּמָה לִסְתֹּם? הַגִּידִי: בַּמֶּה?

בְּקַשׁ, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

בְּקַשׁ, הוֹ יוֹסֵף. תִּסְתֹּם אוֹתוֹ בְּקַשׁ.

הַקַּשׁ הוּא אָרֹךְ קְצָת. תַּבִּיטִי נָא, יוֹנָה:

הַקַּשׁ הוּא אָרֹךְ. אָנָא, תְּנִי לִי עֵצָה.

קַצֵּר אוֹתוֹ,יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

קַצֵּר אוֹתוֹ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף. קַצֵּר!

בַּמֶּה אֲקַצֵּר אוֹתוֹ? תַּגִּידִי לִי, יוֹנָה.

בַּמֶּה אֲקַצֵּר אוֹתוֹ? תַּגִּידִי: בַּמֶּה?

בַּגַּרְזֶן, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

בַּגַּרְזֶן, הוֹ יוֹסֵף. קַצֵּר אוֹתוֹ בַּגַּרְזֶן.

קֵהֶה הַגַּרְזֶן. תַּבִּיטִי נָא, יוֹנָה:

קֵהֶה הַגַּרְזֶן, כִּי אֵינֶנּוּ מֻשְׁחָז.

אָז תַּשְׁחִיז אוֹתוֹ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

תַּשְׁחִיז אוֹתוֹ, יוֹסֵף, כֵּן, יוֹסֵף. תַּשְׁחִיז.

בַּמֶּה לְהַשְׁחִיז אוֹתוֹ? תַּגִּידִי לי, יוֹנָה:

בַּמֶּה לְהַשְׁחִיז אוֹתוֹ? תַּגִּידִי: בַּמֶּה?

בְּאֶבֶן מַשְׁחֶזֶת!

– מַשְׁחֶזֶת?

– מַשְׁחֶזֶת!

כִּי אֶבֶן מַשְׁחֶזֶת מְאוֹד מַשְׁחִיזָה.

הָאֶבֶן יָבְשָׁה כְּבָר. תַּבִּיטִי נָא, יוֹנָה:

הָאֶבֶן יָבְשָׁה כְּבָר. לְגַמְרֵי יָבְשָׁה.

אָז תַּרְטִיב אוֹתָהּ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

תַּרְטִיב אוֹתָהּ, יוֹסֵף. יָבְשָׁה? אָז תַּרְטִיב.

בַּמֶּה לְהַרְטִיב אוֹתָהּ? תַּגִּידִי לִי, יוֹנָה:

בַּמֶּה לְהַרְטִיב אֶת הָאֶבֶן, בַּמֶּה?

– בְּמַיִם!

– בְּמַיִם?

– נַסֵּה פַּעַם מַיִם,

כִּי מַיִם, יָא-יוֹסֵף, מְאוֹד מַרְטִיבִים.

בַּמֶּה לְהָבִיא אֶת הַמַּיִם, יָא יוֹנָה?

בַּמֶּה לְהָבִיא אֶת הַמַּיִם? בַּמֶּה?

בַּדְּלִי, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

בַּדְּלִי. תָּבִיא אֶת הַמַּיִם בַּדְּלִי.

יֵשׁ חֹר בַּדְּלִי. תַּבִּיטִי נָא,יוֹנָה:

הַמַּיִם נוֹזְלִים, כִּי בַּדְּלִי יֵשׁ חֹר.

לחן: אפי נצר

שר: יהורם גאון בפסטיבל הזמר (1969)

הֵם הִתְקַדְּמוּ לְאַט. הַכֹּל הָיָה רָגוּעַ.

מִנֶּגֶד – הַנָּהָר וְגֹמֶא מְרַשְׁרֵשׁ…

פִּתְאוֹם רָעַם בָּרָק. אֶחָד צָעַק: “פָּצוּעַ!”

“אֲנִי כְּבָר בָּא!” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

“עָלִינוּ עַל מוֹקֵשׁ!” צָעַק אָז הַפָּצוּעַ.

“אֲנִי כָּאן לְצִדְּךָ,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

בָּרָד שֶׁל אֵשׁ נִתַּךְ, בָּרָד כָּבֵד, קָטוּעַ,

מֵעֵבֶר לַנָּהָר, לַגֹּמֶא הָרוֹחֵשׁ.

“הַשְׁאִירוּ אוֹתִי כָּאן,” בִּקֵּשׁ אָז הַפָּצוּעַ.

“עֲזֹב שְׁטוּיוֹת” עָנָה אָז הַחוֹבֵשׁ.

“תַּצִּיל אֶת עַצְמְךָ!” בִּקֵּשׁ אָז הַפָּצוּעַ.

“אֲנִי נִשְׁאָר אִתְּךָ!” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

וְהֵם נוֹתְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְהַשָּׂדֶה פָּתוּחַ.

וְהֵם נוֹתְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְהֵם גְּלוּיִים לָאֵשׁ.

“אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים,” מִלְמֵל אָז הַפָּצוּעַ.

“אֱחֹז בִּי טוֹב,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

“נִפְצַעְתָּ גַּם אַתָּה,” מִלְמֵל אָז הַפָּצוּעַ.

“עֲזֹב, זֶה לֹא נוֹרָא,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

הָאֵשׁ כְּבֵדָה, כְּבֵדָה. קָשֶׁה, קָשֶׁה לָנוּעַ.

רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ. רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ.

“אֶזְכֹּר אוֹתְךָ תָּמִיד,” נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ.

“רַק לֹא לִפֹּל,” מִלְמֵל אָז הַחוֹבֵשׁ.

“שֶׁלְּךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ,” נִשְׁבַע אָז הַפָּצוּעַ.

“הַיּוֹם הוּא יוֹם מוֹתִי,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

פִּתְאוֹם עֲנַן אָבָק, פִּתְאוֹם עָלְתָה הָרוּחַ,

וְצֵל עַל הַקַּרְקַע, וְהוּא קָרֵב, רוֹעֵשׁ.

“נִצַּלְנוּ! הֵם בָּאִים!” יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ,

אַךְ לֹא שָׁמַע מִלָּה מִן הַחוֹבֵשׁ.

“אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי!” יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ.

מֵעֵבֶר לַנָּהָר הַגֹּמֶא מְרַשְׁרֵשׁ.

"אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי!

אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי.

אָחִי!"

את הנוסח הראשון של “בלדה לחובש” כתבתי בשנת 1955. לקראת שחרורי מהצבא התחלתי ללמוד אז ספרות עברית ומקרא במחזור הראשון של אוניברסיטת תל-אביב (באבו-כביר). אחד המורים – המשורר ישראל אפרת, שעלה מארצות הברית והנחה, לראשונה בארץ, קורס ל"כתיבה יוצרת" – דיבר על הבלדה וביקש מהתלמידים היודעים לחרוז לנסות לכתוב בלדה משלהם. ככתב צבאי התוודעתי לכמה סיפורים על חובשים צבאיים, שאיבדו את חייהם בקרבות מלחמת תש"ח ובפעולות התגמול של שנות החמישים, וכתבתי, במסגרת השיעור, את הבלדה הזאת ואת “המגדלור”. כעבור כתריסר שנים, בימי מלחמת ההתשה, גילה המלחין אפי נצר בתיק “השירים הבלתי מולחנים” שלי את הבלדה על החובש וביקש להלחינו. עידכנתי מעט את השיר, והוא נלקח לחלק הלא-תחרותי של פסטיבל הזמר. יומיים לפני הפסטיבל הודיעו לנו שהוחלט לכלול אותו בחלק התחרותי, ונאלצנו להסכים, אך התנינו את הסכמתנו בכך שכל תמלוגי השיר (והפרס, אם יינתן) ייתרמו למכון לשיקום פצועי צה"ל בתל-השומר. וכך היה.

לחן: ויקטור טמנוב

שרה: מיכל טל בהצגה “השטן ואשת האכר” (1971)

הִנֵּה-הִנָּם, גַּגּוֹת הַכְּפָר.

מִכָּאן לִפְנֵי שָׁנִים נִלְקַח.

סוֹף-סוֹף הוּא שָׁב הַבַּיְתָה

אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ.

לְיוּשִׁינְקָה, לְיוּשִׁינְקָה –

הוֹ, הֵיכָן אַתְּ, לְיוּשִׁינְקָה?

הוּא שָׁב אֵלַיִךְ, לְיוּשִׁינְקָה.

מַדּוּעַ לֹא חִכִּית לוֹ?

הוּא שָׁב, וְהוּא שׁוֹנֶה כָּל כָּךְ:

פָּנָיו חִוְּרוֹת וּמְצֻלָּקוֹת.

הוּא שָׁב אֵלַיִךְ, לְיוּשִׁינְקָה,

כִּי אַתְּ הִבְטַחְתְּ לוֹ לְחַכּוֹת.

לְיוּשִׁינְקָה, לְיוּשִׁינְקָה…

כְּשֶׁהוּא הֻזְמַן לַחֲקִירָה

הָיָה עֲדַיִן אִישׁ צָעִיר.

מֵאָז לָחַשׁ כָּל לַיְלָה

אֶת שְׁמֵךְ לְמוּל גִּדְרוֹת סִיבִּיר.

לְיוּשִׁינְקָה, לְיוּשִׁינְקָה…

הֱיוּ שָׁלוֹם, גַּגּוֹת הַכְּפָר.

הוּא שׁוּב יוֹצֵא הַרְחֵק מִכָּאן.

עוֹמֵד עַל אֵם הַדֶּרֶךְ:

לְאָן יֵלֵךְ עַכְשָׁו, לְאָן?

לְיוּשִׁינְקָה, לְיוּשִׁינְקָה…

לחן: אדוארד קולמנובסקי

שר: אמנון ברנזון בהצגה “השטן ואשת האיכר” (1971)

הָעֲגוּרִים חוֹלְפִים מֵעַל הַכְּפָר.

הָעֲגוּרִים עָפִים אֶל הַנָּהָר.

הָעֲגוּרִים עוֹזְבִים, יוֹצְאִים אֶל הַדָּרוֹם הַחַם.

מָתַי, מָתַי נוּכַל לָעוּף כְּמוֹתָם?

אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לָעֲנָנִים:

הָעֲגוּרִים שָׁטִים בַּהֲמוֹנִים.

הָעֲגוּרִים עוֹזְבִים, עָפִים אֶל הַדָּרוֹם הַחַם.

מָתַי נֵצֵא בַּהֲמוֹנִים כְּמוֹתָם?

אֶל הַשָּׂדֶה אֵצֵא עִם בּוֹא הַסְּתָו,

וּבְיָדִי טַבַּעַת וּמִכְתָּב.

אֶתְפֹּס עָגוּר, וּלְרַגְלוֹ אַצְמִיד מִכְתָּב דּוּמָם –

פְּרִישַׂת שָׁלוֹם לְכָל אַחַי אֵי-שָׁם.

עִם בּוֹא הַקֹּר הָעֲגוּרִים עוֹזְבִים.

עִם בּוֹא אָבִיב אֵלֵינוּ הֵם שָׁבִים.

הָעֲגוּרִים שָׁבִים, חוֹזְרִים הֵם עִם חֲלוֹף הַקֹּר.

אֲנַחְנוּ, אִם נֵצֵא – כְּבָר לֹא נַחְזֹר!

שני הפזמונים שבעמוד זה נכתבו זמן קצר אחרי שנפתחו שערי ברית המועצות וראשוני “מסורבי העלייה” הגיעו ארצה. יומיים לפני הצגת הבכורה של מופע הבלדות “השטן ואשת האיכר”, קיבלתי קלטת ובה שני שירים רוסיים, שאת מילותיהם לא הבנתי כי איני דובר רוסית. באחד שמעתי שוב ושוב את השם “ליושינקה” והחלטתי להקדישו לאשתו של אחד מאסירי סיביר. על השני נאמר לי שהוא עוסק בעגורים וכתבתיו בהשראת שירו הראשון של ביאליק בן ה-17, “אל הציפור”. רק הרבה יותר מאוחר נודע לי ש"ליושינקה" הוא, בעצם כינוי חיבה לגבר, אליושה. אבל אז כבר היה מאוחר לנפץ את ההילה שאפפה בטעות את ליושינקה (שבעצם לא-כל-כך שמרה אמונים לבעלה כשהיה עצור).

לחן: מאיר נוי

ביצוע: להקת “זרקור” בתכניתה “טיפ־טיפת מזל” (1960)

עַל חֶבֶל כְּבִיסָה

בְּרוּחַ קְלִילָה

נָעוּ מְעִיל וּמְעִילָה־לָה־לָה־לָה.

אָמַר הַמְּעִיל: "אֲנִי הֶחָשׁוּב.

אֲנִי מְשַׁמֵּשׁ פֹּה כִּסּוּי לְכָל גּוּף."

אָמְרָה הַמְּעִילָה: "אֹמַר בְּגָלוּי –

אֲנִי מַשְׁאִירָה אֶת הַגּוּף בְּלִי כִּסּוּי."

אָמַר הַמְּעִיל: "מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים

אֲנִי מְכַסֶּה עַל גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים."

“שִׂים לֵב לַקְּטַנִּים,” אָמְרָה הַמְּעִילָה,

“כִּי עַל הַגְּדוֹלִים מְכַסִּים מִמֵּילָא.”

אָמַר הַמְּעִיל: "אִם יֵשׁ בִּי כְּתָמִים –

אָז ‘קְוִיק’ מְנַקָּה לִי אֶת כָּל הַפְּגָמִים."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "לְלֹא דְּאָגָה,

אֶצְלִי מְנַקֶּה זֹאת כַּרְטִיס מִפְלָגָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "הַבִּיטִי, אֲנִי

תָּמִיד מִתְלַבֵּשׁ עַל כָּל אִישׁ, כִּרְצוֹנִי."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֲנִי, לְלֹא חַת,

דַּוְקָא מִתְפַּשֶּׁטֶת – מִדָּן עַד אֵילַת."

“אִתִּי אֵין צָרוֹת,” הַמְּעִיל הִתְלוֹצֵץ.

“אֵין צֹרֶךְ לִסְחֹט וְגַם לֹא לְגַהֵץ.”

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֶצְלִי הַשִּׁיטָה –

לִפְנֵי הַכְּבִיסָה מַתְחִילָה הַסְּחִיטָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "אֶצְלִי הָעִקָּר

שֶׁיֵּשׁ לִי בִּטְנָה מֵאָרִיג נֶהֱדָר."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֶצְלִי הַמַּצָּב

חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה לֹא בִּטְנָה, אֶלָּא – גַּב!"

אָמַר הַמְּעִיל בְּפָנִים כְּעוּסִים:

“שָׁלַחְתְּ שׁוּב יָדַיִךְ אֵלַי לַכִּיסִים!”

עָנְתָה הַמְּעִילָה, וּצְחוֹקָהּ מִתְגַּלְגֵּל:

“נוּ, מָה לַעֲשׂוֹת? הֶרְגֵּל זֶה הֶרְגֵּל.”

אָמַר הַמְּעִיל: "אוֹתִי בִּשְׁקִידָה

תָּפְרוּ חַיָּטִים לְפִי חוּשׁ וּמִדָּה."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "כֵּן, יֵשׁ לְהוֹדוֹת,

שֶׁאֶצְלִי לֹא שָׁמְרוּ עַל נִקְיוֹן הַמִּדּוֹת."

אָמַר הַמְּעִיל: "אוֹתִי הַגְּבָרִים

לוֹבְשִׁים כְּשֶׁהוֹלְכִים לְבַקֵּר מַכָּרִים."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֲנִי מַזְמִינָה.

רַק אַל יְבַקֵּר… מְבַקֵּר הַמְּדִינָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "מִמֵּילָא עַכְשָׁו

שְׁנֵינוּ תְּלוּיִים עַל הַחֶבֶל יַחְדָּו."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "סוֹף מְעִיל לִתְלִיָּה;

אַךְ סוֹף מְעִילָה – לְמִשְׂרָה בָּעִירִיָּה."¹

עַל חֶבֶל כְּבִיסָה

בְּרוּחַ קְלִילָה

נָעוּ מְעִיל וּמְעִילָה.

לָה־לָה־לָה־לָה.

מתוך כ־200 הפזמונים שכתבתי בשנים 1956–1972, ל’קול ישראל' ול’גלי צה"ל' ("שלושה בסירה אחת, “ינשופים וחיוכים”, “פזמון השבוע”), לקברטים הסאטיריים וללהקות הבידור השונות:

3 מתכניות התיאטרון הסאטירי “סמבטיון”

8 תכניות ל"מועדון התיאטרון" בתל־אביב

7 תכניות ל"מועדון התיאטרון" בחיפה

6 תכניות לשמעון ישראלי

3 מתכניות “הגשש החיוור”

וכן טורים סאטיריים מחורזים בעיתונים “**במחנה גדנ”ע", "העולם הזה**", “אתגר”,

“אבוקה”, “פי האתון”, ועוד.

את השירים הסאטיריים הראשונים שלי כתבתי עוד בגיל אחת־עשרה. היו לי שתי מחברות שחורות־כריכה, שבהן רשמתי את שירַי, והן שמורות איתי עד היום. אל האחת העתקתי את השירים ה"רציניים" שכתבתי (רובם נמלצים ופטריוטיים), ובשנייה – שירים סאטיריים ברוח “הטור השביעי” של נתן אלתרמן, שאותו קראתי בדביקות בעיתון “דבר” בכל יום שישי בבוקר (אם כי לא תמיד הבנתי את כל המילים הלועזיות שהופיעו בו). בהשפעתו של נתן א' כתב גם דן א' טורים מחורזים סאטיריים חריפים כנגד הממשלה הבריטית, ששלחה את המשחתות שלה לפגוע בספינות המעפילים שנשאו את ניצולי השואה. אחד מהם ביקר בארסיות את שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, שהיה אחראי לאותה מדיניות. כמה מהשירים האלה הדבקתי גם בעלון הקיר של הכיתה; אבל ספק אם חברי לכיתה טרחו לקרוא אותם.

גם בעת שירותי הצבאי בחיל הגדנ"ע נמשך פיצול האישיות הזה. בדו־שבועון “במחנה גדנ”ע" פירסמתי ב"טור דני טרדני" גם שירים “מגויסים”, פטריוטיים מאוד, וגם סאטירות חברתיות בהשפעת אלתרמן. בעמוד פקודות היום שהודבק על לוחות המודעות במפקדת המחנה בשֵׁיח' מונס למחרת כמה מנשפי הסגל שערכתי וכתבתי, התנוסס לא פעם שמו של רב"ט אלבלינגר דן, מספר אישי 281504, פעמיים: פעם לצד צל"ש על ארגון המסיבה המוצלחת, ומיד אחר כך: נזיפה של מפקד המחנה על שהרב"ט הנ"ל התחצף מדי בכמה מפזמוניו בביקורתו על כמה מקציני המחנה.

אבל המעבר החריף והמשמעותי ביותר מן השירה ה"מגויסת" שלי לסאטירה קשור בשני שירים שכתבתי על “משמר הגבול”. האחד נכתב בינואר 1955, בימי הפדאיוּן, אחרי ששהיתי שני לילות ככתב צבאי במארב ליד בית שמש, לצדם של שוטרי החיל שארבו למסתננים. לא זו בלבד שכתבתי עליהם כתבה דרמטית ב"במחנה גדנ"ע" (ראו תצלום למטה)², אלא גם התנדבתי ברצון – לפי בקשתו של הקצין הסימפטי שאירח אותי בשדה – לכתוב את “שיר משמר הגבול”, שהולחן והוכרז אז כהמנון ירוקי־הכומתות. הפזמון החוזר: “משמר הגבול, משמר הגבול, / על רכוש, על אדם, על יבול. / הוא ניצב על הספר. / הוא מגן עיר וכפר. / בכומתה הירוקה ביטחון. / בלילות הצינה / על משמר המדינה / המג”ב נכון!"

כשנה וחצי אחר כך, כשנודעו טיפין־טיפין הפרטים המצמררים על מעשה הזוועה שביצעו חובשי הכומתות הירוקות בכפר קאסם ביום הראשון של מלחמת קדש, כתבתי על אותה כומתה שיר נוסף, שנשאר גנוז בתיקַי. כעבור זמן, כשהבמאי גדעון שמר (אז בעלה של נעמי) חיפש פזמונים לתכניות התיאטרון הסאטירי הקטן “סמבטיון” שאותן ביים, הראיתי לו את הבלדה שלי, והוא החליט לכלול אותה בתכנית, שבה השתתפו גם שמעון ישראלי ורחל אטאס. התיאטרון הגיש את כל החומר, כמצווה, לצנזור הממשלתי, וזה אסר לבצע את הפזמון שלי על משמר הגבול. היה זה השיר הראשון בתיאטרון הישראלי שנפסל על ידי הצנזורה.

שנים רבות אחר כך, אחרי מעשה זוועה נוסף, והפעם במחנה סברה ושתילה, הצטרפתי לקבוצת מפגינים קטנה שעמדה מול משרד הביטחון בתל־אביב. כשעמדתי לעלות מהמדרכה לרחבה שעליה עמדו המפגינים (וביניהם דליה רביקוביץ), ניגש אלי לפתע קצין של משמר הגבול, בכומתה ירוקה, שגויס כנראה לעזור בשמירת הסדר. חשבתי שהוא עומד לעצור אותי, אבל הוא לחש בקול נמוך: “זוכר אותי? אני הקצין ששכב לצדך במארב ההוא בבית שמש כשהיית חייל ושביקש ממך לכתוב לנו המנון. חבל שאני לא יכול לעלות ולעמוד כאן עכשיו לצדכם”.

לחן: יוחנן זראי

נכתב אחרי “פרשת כפר קאסם” לתכנית תיאטרון “סמבטיון” (1958)

נפסל על ידי הצנזורה למחזות

מַעֲשֶׂה בְּכֻמְתַּת חַיָּלִים אֲדֻמָּה,

בְּכֻמְתָּה “Made in Manchester City”,

שֶׁנִּשְּׂאָה בָּרָמָה בְּעִתּוֹת מִלְחָמָה

עַל צַנְחָן מִן הַחַיִל הַבְּרִיטִי.

וְאִתּוֹ הִיא נָשְׁמָה אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפָה,

וְאִתּוֹ פִּרְפְּרָה בֵּין שָׁמַיִם.

וּכְשֶׁיַחַד רָבְצוּ בְּלֵילוֹת הַסּוּפָה

הוּא שָׁמַע אֵיךְ נָקְשָׁה בַּשִּׁנַּיִם.

וּכְשֶׁיַחַד רָבְצוּ בְּלֵילוֹת הַסּוּפָה

נֶחְתְּמָה בֵּין שְׁנֵיהֶם הָרֵעוּת הַיָּפָה.

וּבִגְוֹועַ הָאֵשׁ, וּבְשֹׁךְ הַקְּרָבוֹת,

נִשְׁלְחוּ לִמְדִינַת פָּלֶשְׂתִּינָה –

שָׁם פָּגְשָׁה הַכֻּמְתָּה אֶת הַבּוּז בָּרְחוֹבוֹת,

אֶת הַבּוּז, שֶׁפִּשְׁרוֹ לֹא הֵבִינָה.

עַד שֶׁבָּא לֵיל הָעֹצֶר – הַלַּיְלָה הַהוּא

שֶׁפָּגַע בָּהּ כְּמוֹ מַאֲכֶלֶת,

וְאָזְנֶיהָ שָׁמְעוּ, וְעֵינֶיהָ רָאוּ

אֵיךְ קָצַר הַמִּקְלַע אֶת הַיֶּלֶד.

וְהִיא חָשָׁה פִּתְאוֹם בִּבְהִירוּת אֲיֻמָּה

אֵיךְ צִבְעָהּ הָאָדֹם מַאְדִּים פִּי כַּמָּה.

אֶת הָעֶרֶב הַהוּא לֹא סָלְחָה, לֹא תִּסְלַח.

כִּי זָכְרָה – וְעוֹדֶנָּה זוֹכֶרֶת –

אֵיךְ הַנַּעַר הַהוּא גְּלוּי עֵינַיִם צָנַח

עַל גַּבּוֹ הַיָּרוּי בְּעוֹפֶרֶת.

וּבְשׁוּב הַצַּנְחָן לְאַרְצוֹ הָרְחוֹקָה

נִשְׁאֲרָה פֹּה, עִמּוֹ לֹא נָסְעָה עוֹד.

נִצְבְּעָה וְהָפְכָה לְכֻמְתָּה יְרֻקָּה,

וְסוֹדָהּ הָאָדֹם לֹא נוֹדַע עוֹד.

וְכֻמְתָּה יְרֻקָּה שׁוּב יָצְאָה בַּלֵּילוֹת.

וְכֻמְתָּה יְרֻקָּה שׁוּב יָצְאָה לַגְּבוּלוֹת.

שׁוּב נָשְׁמָה הַכֻּמְתָּה אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפָה.

שׁוּב לוֹחֵם מִמָּטָר הִיא הִסְתִּירָה.

שׁוּב שִׁנֶּיהָ נָקְשׁוּ בְּלֵילוֹת הַסּוּפָה.

שׁוּב מַבָּט שֶׁהֻשְׁפַּל הִיא הֵישִׁירָה.

אַךְ חָזַר, שׁוּב חָזַר גַּם הָעֶרֶב הַהוּא,

וּבַכְּפָר הֶעָצוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת

שׁוּב אָזְנֶיהָ שָׁמְעוּ וְעֵינֶיהָ רָאוּ

אֵיךְ קָצַר הַמִּקְלַע אֶת הַיֶּלֶד.

וְכֻלָּנוּ הִסְמַקְנוּ, כִּי פֶּתַע פִּתְאוֹם

שׁוּב בִּצְבֵּץ וְהֵגִיחַ

צִבְעָהּ הָאָדֹם.

בעקבות נתן אלתרמן. לא הולחן. נקרא בתכנית “שלושה בסירה אחת” (1958)

וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם עַל דִּירוֹת הַפְּקִידִים הַבְּכִירִים,

וּמַשְׂכֹּרֶת קְטַנָּה, מֶמְשַׁלְתִּית, מְצֻמְצֶמֶת,

תִּתְהַלֵּךְ לְאִטָּהּ בֵּין שׁוּרוֹת הַמְּחִירִים.

וּגְבוֹהִים הַמְּחִירִים (כִּי גָּבוֹהַּ הַשַּׁעַר!).

הֵם גּוֹבְהִים בְּכָל יוֹם, כַּעֲצֵי יַעַר־עַד.

וּמַשְׂכֹּרֶת קְטַנָּה מְטַיֶּלֶת בַּיַּעַר

רַק עִם סַל הַמְּזוֹנוֹת

לְחִשּׁוּב הַמַּדָּד.

מָה צְנוּמָה וּקְטַנָּה הַמַּשְׂכֹּרֶת. הוֹ, שׁוּרָה!

כִּי דּוֹדָהּ, דּוֹד אֶשְׁכּוֹלִי, אוֹתָהּ כֹּה מַרְעִיב.

הוּא טוֹעֵן שֶׁאִם הִיא לֹא תִּשְׁמֹר עַל פִיגוּרָה –

זֶה יַזִּיק לַבְּרִיאוּת שֶׁל הַסָּבְתָא תַּקְצִיב.

וּכְדֵי שֶׁבְּסָבְתָא לֹא יִפְגַּע כָּל רָזוֹן –

מוֹבִילָה הִיא אֵלֶיהָ אֶת סַל הַמָּזוֹן.

הִיא בְּשֶׁקֶט תִּצְעַד, חַלָּשָׁה, עֲיֵפָה כֹּה,

וְהַיַּעַר חָשׁוּךְ וְצוֹנֵן וְאָפֵל.

אֵיזֶה קֹר, אֱלֹהִים!

גַּם הַשְּׁלִישׁ כְּבָר קָפָא פֹּה!

וְגַם הִיא, הַמַּשְׂכֹּרֶת, בְּלִי הֶרֶף קוֹפֵאת.

וּלְפֶתַע, לְפֶתַע מֵעֳבִי הַיַּעַר,

אָז הֵגִיחַ הָאִינְדֶּקְס, כִּזְאֵב מִמְּעוֹנוֹת,

וּפָעַר אֶת לֹעוֹ

(אֵיזֶה לֹעַ וּפַעַר!)

כְּדֵי לִבְלֹעַ מַשְׂכֹּרֶת

עִם סַל הַמְּזוֹנוֹת.

אָז תִּשְׁאַל הַקְּטַנָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,

וְאָמְרָה: “מִי אַתָּה?” – וְהָאִינְדֶּקְס יִצְחַק

וַיֹּאמַר לָהּ: "אֲנִי הוּא מַרְגַּשׁ הַכֶּסֶף,

הַתּוֹהֶה אֵיךְ לִטְרֹף אֶת גֵּוֵךְ הַמְּצֻמָּק!"

חִישׁ נָקְטָה הַיַּלְדָּה בַּתַּכְסִיס הַנָּאִיבִי

וְהִשְׁלִיכָה בָּאִינְדֶּקְס אֶת סַל הַמְּזוֹנוֹת.

אַךְ הָאִינְדֶּקְס צָחַק:

"הֵן הַסַּל הוּא פִיקְטִיבִי –

וְכָל פִיקְצְיָה, יַלְדֹּנֶת, נִתָּן לְשַׁנּוֹת!"

נֶחְרְדָה הַיַּלְדָּה, וּצְחוֹקָהּ אָז גָּוַע.

וְהָאִינְדֶּקְס גָּבַהּ

וְגָבַהּ

וְגָבַהּ…

דּוֹד אֶשְׁכּוֹלִי הֵגִיחַ מִבֵּין הָעֵצִים

(הוּא לְצַיִד יָצָא אוֹתוֹ בֹּקֶר לַיַּעַר,

כְּדֵי לָצוּד בְּכַפוֹ אֶת מְחִיר הַבֵּיצִים,

כִּי מֵרֹב בֵּיצִים –

לֹא רוֹאִים אֶת הַפַּעַר).

וַיִּקְרָא: “תַּקְצִיבִי בְּיָדְךָ אַפְקִיד, יָה!”

אֶל הָאִינְדֶּקְס כִּוֵּן

וְיָרָה –

סוּבְּסִידְיָה.

וְהָאִינְדֶּקְס קָרַס וְנָפַל עַל אַרְבַּע.

הוּא נִכְנַע שׁוּב לַדּוֹד.

עַד

לַחֹדֶשׁ הַבָּא.

אָז מָחֲתָה הַקְּטַנָּה מִמִּצְחָהּ הַסְּתָוִי

אֶת עִקְבוֹת הֶעָמָל וְהַפֶּרֶךְ

וְהֵנִיפָה סַלָּהּ: "לְחַיֵּי דּוֹד לֵוִי!

לְחַיֵּי הַסוּבְּסִידְיוֹת בַּדֶּרֶךְ!"

וְהַדּוֹד הִצְטַחֵק, כִּי הֵאִיר שׁוּב הַבֹּקֶר.

וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר

בְּתוֹסֶפֶת הַיֹּקֶר.

כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, הוזמנתי על ידי יצחק שמעוני, מנחה התכנית המיתולוגית “שלושה בסירה אחת”, לשמש כ"פזמונאי הסירה", אחרי שאהרן אמיר פרש מהמלאכה. מדי חודש כתבתי וקראתי בתכנית שיר הומוריסטי או סאטירי, שאם היה חריף באמת – צונזר ולא הושמע בתכנית. חלק מהשירים אכן נכתבו במהלך ההקלטה. רובם – כרוב המונולוגים שהושמעו בתכניות – נכתבו קודם. שירי הראשון בתכנית היה “שיר הסטודנט היחפן (“תן לי לירה. אין לי לירה”). אחריו בא “שיר הנזלת”, שמלחינו, פרנק פלג רב־ההמצאות, ניגן אותו על גבי הקלידים לא באצבעותיו, אלא בחוטמו. בעקבות מלחמת קדש ותביעות הנסיגה מסיני כתבתי (עם משה וילנסקי) את האלגוריה הנאיבית “חד גדיא חצוף ועיקש / רק לרעות בשקט ביקש”, שאותה שרה שושנה דמארי (קצת יותר מאוחר, כשלמדתי את האמת על אותה מלחמה, לא התגאיתי בשיר המתחסד הזה). בסדרת הפרודיות הספרותיות על סיפור “כיפה אדומה” כתבתי, בעקבות אלתרמן, שיר שהזכיר את שר האוצר לוי אשכול, את המדד ואת מחירי הביצים. וכשתמו שידורי ה”סירה" נפרדתי ממנה במחרוזת של פרודיות מקוריות ומתורגמות, שגם רמזה לקשר (החלקי) בין הצנזורה לבין סגירת התכנית.

לחן: פרנק פלג

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכנית הסיום של “שלושה בסירה אחת” (1958)

יוּ־לָה־לָה, יוּ־לָה־לָה,

טוֹב שֶׁיֵּשׁ פֹּה עֲבוֹדָה.

יוּ־לָה־לָה, יוּ־לָה־לָה –

הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה.

מִתַּחַת אֶבֶן זוֹ תִּשְׁכַּב

אִשְׁתִּי וּשְׁמָהּ פִּרְחִיָּה,

שֶׁרַק בְּטֵית לְחֹדֶשׁ אָב

סָתְמָה סוֹף־סוֹף אֶת פִּיהָ.

אֲהָהּ, אִשְׁתִּי הַמְּנוֹחָה –

מָה טוֹב הוּא מַזָּלִי!

כָּךְ אַתְּ שׁוֹכֶבֶת בִּמְנוּחָה,

וְיֵשׁ מְנוּחָה גַּם לִי.

מִתַּחַת לָאֶבֶן בְּשֶׁקֶט נָנוּם

אִשְׁתִּי וַאֲנִי, גַּב אֶל גַב.

עִם בּוֹא הַמָּשִׁיחַ, הִיא בֶּטַח תָּקוּם;

אַךְ אֲנִי אֶשָּׁאֵר אָז לִשְׁכַּב.

פֹּה קְבוּרָה הַדּוֹדָה בַּתְיָה

שֶׁהָיָה לָהּ סוֹף שָׁחֹר:

הִיא עָשְׂתָה אֶתְמוֹל אַמְבַּטְיָה

וְנָפְלָה לְתוֹךְ הַחֹר.

הִיא הֶחְלִיקָה, וְ… פַּץ! –

שָׁם, בַּבְּאֵר, הִיא שׁוֹכֶנֶת.

וְלָכֵן נֶאֱלַצְנוּ

לִקְנוֹת מְסַנֶּנֶת.

כָּאן שׁוֹכֶבֶת יוֹכֶבֶד

סוֹף־סוֹף לְבַדָּהּ.

וְאִם תִּרְצוּ – זוֹ אֵינָה אַגָּדָה.

אַךְ בַּקֶּבֶר מִמּוּל תִּמְצָא אֶת

הַבְּתוּלָה הַזְּקֵנָה חֲסִידָה,

אֲשֶׁר מֵתָה מִבְּלִי לָדַעַת

מָה הִרְוִיחָה – וּמָה הִפְסִידָה.

כָּאן סָתְמוּ הַבֹּקֶר הַגּוֹלָל

עַל רוֹפֵא שִׁנַּיִם מְהֻלָּל.

זוֹהִי, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ,

הַסְּתִימָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁהוּא בִּצֵעַ.

כָּאן הִטְמִינוּ בְּצֵל אִילָנוֹת

אֶת חוֹקֵר הָעֵצִים, דּוֹקְטוֹר חֹרֶשׁ.

עַד עַתָּה הוּא חָקַר צַמָּרוֹת;

מֵעַכְשָׁו הוּא יַחְקֹר אֶת הַשֹּׁרֶשׁ.

שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים וְכֶלֶב נֶחְמָד

שָׁטוּ יַחְדָּו בְּסִירָה אַחַת,

בַּחַמָּה, בַּמָּטָר וּבַדֶּלֶף.

שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים נִקְבְּרוּ פֹּה כָּעֵת

כִּי אָמְרוּ לִפְעָמִים אֶת כָּל הָאֱמֶת.

נוּ, וְכָאן קָבוּר הַכֶּלֶב.

לחן: פרנק פלג

שרה: רחל אטאס בתיאטרון "סמבטיון' (1958)

הַטִּיסוֹת לְפָּרִיז נִמְאֲסוּ לִי;

אַךְ הַגְּבֶרֶת כּוֹכָבִי, סִפְּרוּ לִי,

שׁוּב עוֹמֶדֶת לָטוּס

בָּרִאשׁוֹן לְאוֹגוּסְט –

אָז אֲנִי מַמְרִיאָה

כְּבָר בְּיוּלִי.

"שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ־צֵץ־צֵץ!" –

זוֹהִי סִיסְמַת הַחוּג הַנּוֹצֵץ.

מֵעוֹלָם לֹא קָרָאתִי שׁוּם סֵפֶר,

בְּגָלוּי, וַאֲפִלּוּ בַּסֵּתֶר.

אַךְ יִרְאֶה מַר אַלּוֹן

אֵיךְ אֶצְלִי בַּסָּלוֹן

סִפְרִיָּה

שֶׁל שִׁשָּׁה־עָשָׂר מֶטֶר.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ…

בַּעֲלִי הוּא עַסְקָן בְּרוּךְ כַּפַּיִם.

בִּשְׁלִיחוּת הוּא מַמְרִיא כָּל יוֹמַיִם.

הוּא אוֹסֵף שָׁם קְרָנוֹת

בִּשְׁלִיחוּת הָאֻמָּה;

וַאֲנִי כָּאן אוֹסֶפֶת קַרְנַיִם.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ…

לְגִינְזְבּוּרְסְקִי, סוֹחֵר הַפְּרַקְמַטְיָה,

לְחֶפְצֵי אָמָּנוּת יֵשׁ סִימְפַּתְיָה.

הוּא תָּלָה לוֹ בַּ"הוֹל"

מוֹדֵלְיָאנִי גָּדוֹל;

אָז אֶצְלִי יֵשׁ מָאטִיס בָּאַמְבַּטְיָה.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ־צֵץ־צֵץ…

זמן קצר אחרי שחרורי מהצבא זכיתי לכתוב פזמונים, מחזות זמר ואופרה עם שני מלחינים גדולים: מרק לברי (הקומדיה המוזיקלית “שערורייה בגימנסיה” לתיאטרון “דו־רה־מי” והסוויטה “חיי אדם”) ופרנק פלג (פזמונים סאטיריים רבים, אופרה שלמה גדושת רמזים בשם “מחבוא הרוח” ל"חידון המוזיקלי", וקומדיה סאטירית ישראלית בשם “זלמן יש לו משקפיים” לתיאטרון “סמבטיון”). גדעון שמר ביים, ובהצגה השתתפו מייסדי התיאטרון, מרדכי בן־זאב וזאב ברלינסקי, וכן שמעון ישראלי, רחל אטאס וגאולה נוני). רחל שרה שם את “שיתפוצץ” – שנכתב אחרי ביקור של חבורת “שלושה בסירה אחת” בווילה מפוארת על הכרמל, שבה ראיתי במו עיני בחדר השירותים ציור מקורי של מאטיס, שבעלת הבית התגאתה בו מאוד.

לחן:ריכארד שטיין

שרה: רביעיית מועדון התיאטרון בתל־אביב (1958)

Johnny is the goy for me.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

מִי בְּכָל הַשַּׁבָּתוֹת,

בְּחַדֵרָה יַעֲבֹד

וְיִצֹּר נְיָר. נוּ, מִי?

רַק לְג’וֹהנִי כָּאן מֻתָּר

בְּשַׁבָּת לִיצֹר סֻכָּר.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

בְּשַׁבָּת יַחְלֹב פָּרוֹת,

יְכַבֶּה אֶת הַנֵּרוֹת –

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

וּבְפֶסַח יִתְאַמֵּץ

כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת הֶחָמֵץ

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

הוּא אָמְנָם עָרֵל גָּמוּר,

אַךְ דָּרוּשׁ לִי לַיִּצּוּר –

לַעֲבֹד קְצָת בִּמְקוֹמִי.

הוּא בָּחוּר נֶחְמָד. – אָ־זוֹי!

גּוֹי נִשְׁאָר לָנֶצַח גּוֹי.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

הקברט “מועדון התיאטרון” נפתח בחודש יולי 1957 במרתף בפינת רחוב בן־יהודה ומנדלי בתל־אביב, בדיוק 30 שנה אחרי הולדת “הקומקום” (שהקים אביגדור המאירי, יליד הונגריה) וכ־11 שנים אחרי הולדת “לי־לה־לו” (שרוב משתתפיו וכותביו היו ילידי פולין). את המועדון הקימו המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי אז, יוסף מילוא, ומנהלו האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, יצחק קדישזון. כוונתם היתה גם לספק תעסוקה לשחקנים ולזמרים הצעירים של “הקאמרי”, שהופיעו אז באולם נחמני בהצגה “כטוב בעיניכם”, משם מיהרו להופעה ב"מועדון". מילוא, יליד צ’כיה, העריץ – כמו המלחין פרנק פלג, בן ארצו – את המלחין היהודי מפריז, אופנבך, בנו של חזן שהיה לאחד מאבות המחזמר האירופי. נתן אלתרמן תירגם כמה אופרטות קצרות של אופנבך, וכדי להוסיף נופך סאטירי נתבקשתי לכתוב פזמונים אקטואליים, שיבוצעו בתום האופרטות על ידי ארבעה משחקני “הקאמרי” – מעין גרסה ישראלית לרביעיית “האחים ז’אק” מפריז.

כך הפכתי בן־לילה לפזמונאי הקבוע של המועדון ובמשך שש השנים הבאות כתבתי את רוב ההצגות והפזמונים למועדון התל־אביבי ולאחיו־תאומו החיפאי, שנפתח ארבע שנים אחר כך. רק שתיים מהתכניות שהוצגו במועדון בתל־אביב לא היו מפרי עטי (את שתיהן כתבו דן בן־אמוץ וחיים חפר). עם דן בן־אמוץ כתבתי את התכנית השנייה של ה"רביעייה": “דתיאדה”, ששיקפה את המתחים בין דתיים לחילוניים, בעיקר בירושלים. יוסף מילוא, שרגא פרידמן וחיים טופול ביימו אז את רוב ההצגות בשני המועדונים, ותפקידי היה לתרום חומר גם לאמנים שהופיעו על הבמה הקטנה לפני תחילת התכניות המרכזיות: אריק לביא, ריקה זראי, בני ברמן, צמד “הדודאים” וצמד “העופרים” (שהחלו דרכם אז על במת המועדון).

“דתיאדה”, התכנית השנייה של הרביעייה, שאת מערכוניה כתב דן בן־אמוץ ואת פזמוניה כתבתי אני, עסקה במתח הרב ששרר אז בעיקר בירושלים בין דתיים לחילוניים: על יידוי האבנים בשכונות הדתיות בשבת (השיר “זעכצן טון” – על פי שירו האמריקני המוכר של טנסי ארני־פורד); פזמונים על “ברֵכת התועבה” (היא הברכה המעורבת במושבה הגרמנית), ה"דתיקן" (“היכל שלמה”, שנפתח אז), הילד יוס’לה – ועל הפועלים הזרים, אותם “גויים־של־שבת” שקיבלו רישיון לעבוד בשבת ובחג במפעל לייצור נייר וסוכר בחדרה, כדי שלא יצטרכו לכבות שם את תנורי הייצור.

“מועדון התיאטרון” התל־אביבי נפתח בשיאו של “ירח הדבש” בין ישראל לבין צרפת, שבא בעקבות שיתוף הפעולה של השתיים במלחמת קדש. שגריר צרפת בישראל, פייר זילבר, למד עברית ודיבר בה בשטף. שר החוץ הצרפתי, פינו, אירח בשמחה את שרת החוץ שלנו, גולדה מאיר. אמנים צרפתים רבים הגיעו להופעות בארץ, ואמנים שלנו הופיעו בצרפת. כבר בתכנית הראשונה של המועדון שרה הרביעייה את “ברית צרפת וישראל” לפי לחן של ז’אק אופנבך. הבדלי הגובה בין שניים מהשחקנים – גדעון זינגר ויענק’לה בן־סירא – איפשרו להציג בחיוך את הבדלי הגובה בין “דוד” ל"דה־גליית" – דוד בן־גוריון ושארל דה־גול.

לחן: ז’אק אופנבך

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכנית הפתיחה (1957)

– שְׁמִי לוּאִי. – פְּיֶר. – וְזָ’אק.

– שְׁמִי הוּא, אֶה… – כַּמָּה בַּיְשָׁן הוּא.

– מִפָּרִי, בַּמֶּרְחָק,

כָּאן לְיִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ.

נְרַנֵּן וְנָשִׁיר, כִּי בְּרִיתֵנוּ טֶרֶם גָּזָה.

לָנוּ אֵין אֶת אַלְגִ’יר –

וְלָכֶם כְּבָר אֵין אֶת עַזָּה.

כִּי לָעַד תִּתְנַהֵל

בְּרִית צָרְפַת־יִשְׂרָאֵל.

מְדַבֵּר פְּיֶר זִ’ילְבֶּר

בְּנֻסָח סֵגֵ’רָה.

בְּפָּרִי כָּל עִתּוֹן

מְהַלֵּל (אֶת) בֶּן־גּוּרְיוֹן

הַמְּקֻבָּל בַּקָּהָל

כְּמוֹ… “קֶה־סֵרָה־סֵרָה”.

גַּם דַּיָּן, כַּמּוּבָן,

יֵשׁ לוֹ “שַׁארְם” כֹּה מוֹשֵׁךְ.

קֶה סְקַנְדָּל!

מָה חֲבָל

שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִי

שַׁארְם־אַ־שֵׁיךְ!

אֵיזֶה לַהַט, אֵיזֶה עַם פֹּה.

וּבַכֹּל – “שֵׁרְשֶׁה לָה פָאם” פֹּה!

אֵיזֶה עַם,

אֵיזוֹ פָאם.

שַׂר הַחוּץ לְלֹא שָׂפָם פֹּה.

וְאִם שַׂר הַחוּץ אִשָּׁה הִיא –

הֵן צָרְפַת לֹא אֲדִישָׁה הִיא.

לְכָל מִין יֵשׁ מִינוֹ;

לָכֵן לְגוֹלְדָה יֵשׁ פִּינוֹ.

תְּחִי צָרְפַת וְיִשְׂרָאֵל!

בֵּינֵינוּ אֵין כְּבָר שׁוּם הֶבְדֵּל.

בֵּינֵינוּ אֵין “פְּטִי דִיפֵרָאנְס”.

לָכֵם אֵין מָה שֶׁאֵין לִפְרַאנְס.

– שְׁמִי לוּאִי. – פְּיֶר. – וְזָ’אק.

– שְׁמִי הוּא אֶה… – כַּמָּה בַּיְשָׁן הוּא.

– מִפָּרִי

– זֶה מֶרְחָק!

– כָּאן לְיִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ.

כְּבָר נִמְאַס

מוֹנְפַּרְנָס,

גַּם “מַקְסִים”, וְגַם פִּיגָאלֶה.

דִיזֶנְגוֹף –

זֶה הַנּוֹף!

עִם “כָּסִית” וְעִם “רוֹבָ’לֶה”.

לְצָרְפַת דְּאָגוֹת.

יֵשׁ הֲמוֹן מִפְלָגוֹת.

מֶמְשָׁלָה

רַק עוֹלָה –

כְּבָר הִיא יוֹרֶדֶת חִישׁ.

אֲבָל כָּאן

בֶּאֱמֶת

“פַּרְלָמָן”

כֹּה שָׁקֵט.

לֹא יָעוּף

שׁוּם גִּדּוּף.

נִשְׁבַּר רַק הַפַּטִּישׁ.

כָּאן עוֹלָה

מֶמְשָׁלָה,

קְשָׁיִים אֵין אִישׁ עוֹשֶׂה לָהּ.

הַשָּׂרִים?

הֵם שׁוֹמְרִים

עַל הַ"קֵּס־כִּסֵּא".

מִי צָרִיךְ אֶת הַ"טּוּר אֵיפֶל"?

עִם “יָתוּר” נָתוּר אֶת חֵיפָה,

וְנִסַּע בְּ"שׁוֹסוֹן"

לְפִסְגַּת הַר נַפּוֹלְיוֹן.

כָּל אַפָּאשׁ עִם פִּיסְטוֹלֵטָה

מְאַמֵּץ לוֹ “מֵדִינֶטָה”.

גַּם צָרְפַת, טֶט־אַ־טֶט,

יֵשׁ לָהּ, יֵשׁ לָהּ “מֵדִינֶט” –

“מֵדִינֶט” יִשְׂרָאֵל.

תְּחִי צָרְפַת וְיִשְׂרָאֵל!

לחן: מאיר נוי

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכניתה “חכמי חלם” (1961)

גֶצְל נוֹלַד בְּחֶלֶם, כַּמּוּבָן,

וְכָל יְמֵי חַיָּיו בְּשֶׁקֶט גָּר שָׁם.

אַךְ יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט:

"הִגִּיעַ כְּבָר הַזְּמַן

לָלֶכֶת לְהָצִיץ מָה יֵשׁ בְּוַרְשָׁה.

בַּבֹּקֶר מִן הַבַּיִת הִתְגַּנֵּב,

אָמַר בְּרָכָה וְחִישׁ הֵרִים הַבֶּרֶךְ.

אַךְ אַחֲרֵי שָׁעָה – אוֹי!

גֶצְל הִתְעַיֵּף.

הֶחְלִיט לִישֹׁן קְצָת בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ.

אוּלָם לִפְנֵי שֶׁהוּא שָׁכַב

הִקְפִּיד לַחְלֹץ אֶת נַעֲלָיו

כְּשֶׁחַרְטוֹמָן כָּךְ מְכֻוָּן

לְעֵבֶר וַרְשָׁה, כַּמּוּבָן.

אַךְ לֹא חָלְפָה שָׁעָה קַלָּה –

עָבְרָה בַּדֶּרֶךְ עֲגָלָה,

וְהִיא הָפְכָה מִבְּלִי מֵשִׂים

אֶת כִּוּוּנֵי הַחַרְטוֹמִים.

---

הָפְכָה שׁוּב לְחֶלֶם!

וּכְשֶׁהֵקִיץ רֶבּ גֶצְל מִשְּׁנָתוֹ

רָאָה: קְרֵבָה כְּבָר שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם.

וְהוּא הִמְשִׁיךְ לִצְעֹד

אֶל הַכִּוּוּן אוֹתוֹ

סִמְּנוּ לוֹ חַרְטוֹמֵי הַנַּעֲלַיִם.

הָלַךְ הוּא כְּשָׁעָה, פִּתְאוֹם רָאָה:

הִנֵּה, הִנֵּה הִיא, וַרְשָׁה הַמְּהֻלֶּלֶת!

הִבִּיט וְהִשְׁתּוֹמֵם:

אַף פַּעַם לֹא יָדַע

שֶׁוַּרְשָׁה זוֹ דּוֹמָה כָּל כָּךְ לְחֶלֶם!

אוֹתוֹ הָהָר. אוֹתוֹ נָהָר.

אוֹתוֹ בֵּית כְּנֶסֶת בַּכִּכָּר.

אוֹתוֹ גַּבַּאי. אוֹתוֹ הָרַב.

אוֹתוֹ חַיָּט. אוֹתוֹ קַצָּב.

אוֹתוֹ הָרְחוֹב כְּמוֹ שָׁם, הַרְחֵק!

אוֹתוֹ הַבַּיִת, בְּלִי סָפֵק!

אוֹתָהּ אִשָּׁה! אוֹתוֹ הַקּוֹל:

“נוּ, גֶצְל, בּוֹא כְּבָר לֶאֱכֹל.”

הַכֹּל כְּמוֹ בְּחֶלֶם!

הֶחְלִיט אָז גֶצְל: "טוֹב,

טוֹעָה הִיא בִּי.

גַּם לָהּ יֵשׁ גֶצְל. מְעַנְיֵן רַק מִיהוּ.

וְעַד שֶׁיַּחְזֹר

גֶצְל שֶׁלָּהּ, הַוַּרְשָׁאִי,

פָּנִים כָּךְ אַעֲמִיד כָּאן שֶׁאֲנִי – הוּא!"

נִכְנָס בַּלָּאט… אוֹתָם הָרָהִיטִים!

הָאוֹרְלוֹגִין… תְּמוּנָה שֶׁל סָבְתָא בֵּיְלֶה.

אוֹתָהּ הָאֲרוּחָה! אוֹתָם הַיְּלָדִים!

הַכֹּל כָּל כָּךְ, כָּל כָּךְ כְּמוֹ בְּחֶלֶם!

אוּלָם בְּבוֹא הָעֲלָטָה,

וְהִיא הִצִּיעָה הַמִּטָּה

אָחַז בּוֹ מִין הִרְהוּר מֵבִישׁ

שֶׁהִיא, בְּעֶצֶם… אֵשֶׁת אִישׁ.

אַךְ הוּא פָּחַד פֵּן תְּגַלֶּה

שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ גֶצְל זֶה.

לָכֵן הוּא לֹא סִפֵּר לָהּ גַּם

כְּשֶׁהִיא קָרְבָה אֵלָיו דּוּמָם…

כִּמְעַט כְּמוֹ בְּחֶלֶם.

וְכָךְ עָבְרוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁנִים,

וְגֶצְל הִתְרַגֵּל כְּבָר וְנִשְׁאַר שָׁם,

מַמְתִּין בְּצִפִּיָּה

לְבֶן דְּמוּתוֹ הַוַּרְשָׁאִי

אֲשֶׁר מֻכְרָח לַחְזֹר, סוֹף־סוֹף, לְוַרְשָׁה.

בְּעֶצֶם הוּא נִרְאֶה דֵּי מְאֻשָּׁר;

אַךְ בַּלֵּילוֹת בּוֹכֶה לִבּוֹ בְּאֵלֶם.

כִּי גֶצְל עַד הַיּוֹם

מִתְגַּעְגֵּעַ לָאִשָּׁה

וְלַיְּלָדִים

אֲשֶׁר הִשְׁאִיר בְּחֶלֶם!

סיפורי חלם קסמו לי מילדות בעקבות שני ספרי הילדים של פאלק היילפרין והבדיחות באנתולוגיה של דרויאנוב. אחת התכניות שכתבתי ל"רביעיית המועדון" בתל־אביב בשנת 1961 נקראה “חכמי חלם” ובה עשיתי שימוש סאטירי אקטואלי בכמה מסיפורי העיירה הזאת, שהזכירה ומזכירה לי לא פעם את המדינה שאנו חיים בה. הבלדה על גצל החלמאי שחלם להגיע לוורשה, שנכללה באותה תכנית, בנויה על אחד מסיפורי חלם הידועים והיפים ביותר. הוספתי לבית האחרון כמה שורות, המזכירות את גורלן של העיירות היהודיות של פעם.

לחן: מאיר נוי

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון תל־אביב” בתכניתה “חכמי חלם” (1961)

שָׁם, בְּחֶלֶם, הָיוּ

מַנְהִיגִים חֶלְמָאִים –

מַנְהִיגִים שֶׁעָשׂוּ

מַעֲשִׂים מֻפְלָאִים.

חֲכָמִים הֵם הָיוּ.

מֻשְׁלָמִים כֻּלָּם (כִּמְעַט!);

רַק חֲבָל שֶׁסָּבְלוּ

מֵחֻלְשָׁה קְטַנָּה אַחַת:

כִּי בְּכָל אֲשֶׁר עָשׂוּ

חָשְׁבוּ הֵיטֵב תָּמִיד –

אֵיךְ יוֹפִיעוּ בְּסִפְרֵי

הַהִיסְטוֹרְיָה בֶּעָתִיד?

כְּשֶׁיָּצְאוּ לַשָּׂדֶה

לְהָזִיז אֶת הָהָר,

הֵם חָשְׁבוּ אֵיךְ כָּל זֶה

בַּהִיסְטוֹרְיָה יְתֹאַר.

הֵם הֶחְזִיקוּ מֻמְחֶה

לְהִיסְטוֹרְיָה צְבָאִית,

שֶׁיַּצְדִּיק אֶת תְפִיסַת

הַיָּרֵחַ בְּחָבִית.

עִם סְפָרִים הֵם הִצְטַלְּמוּ,

וְיוֹעֲצִים – תְּרֵיסַר;

שֶׁדְּמוּתָם תִּדְמֶה לִדְמוּת

אוֹגוּסְטוּס, אוֹ קֵיסָר.

וְלָכֵן הֵם כִּנְּסוּ

כָּל נְאוּם וְכָל הֵד

לְכִרְכֵי “כָּל כִּתְבֵי”

שֶׁחִלֵּק “עַם עוֹבֵד”,

וְחָלְמוּ אֵיךְ תָּקוּם

בֶּעָתִיד סְעָרָה

כְּשֶׁאוֹתָם הַכְּתָבִים

יִתְגַּלּוּ בִּמְעָרָה.

כֵּן, הַיּוֹם אֶת שְׁמָם מַכִּיר

כָּל יַלְדּוֹן (כִּמְעַט!).

רַק חֲבָל שֶׁהֵם טָעוּ

טָעוּת קְטַנָּה אַחַת:

כִּי בִּמְקוֹם לְהִכָּנֵס

לְסֵפֶר הַלִּמּוּד,

נִכְנְסוּ

לְ"סֵפֶר הַבְּדִיחָה וְהַחִידוּד".

לחן: מאיר נוי

הושר בתכנית “תל־אביזיה” ב"מועדון התיאטרון" (1963)

אֲנַחְנוּ שְׁלשֶׁת הַזְּקֵנִים

שֶׁלֹּא הָיוּ בַּמֻּזְמָנִים

לְטֶקֶס “שְׁנַת הָרִאשׁוֹנִים”.

חֲבָל!

אֲנַחְנוּ שְׁלשֶׁת הַזְּקֵנִים,

שֶׁלֹּא הָדְרוּ לָהֶם פָּנִים,

שֶׁלֹּא צֻלְּמוּ בָּעִתּוֹנִים

בִּכְלָל.

– אֲנִי הוֹפַעְתִּי, רַבּוֹתַי,

בַּסֶּרֶט “עֵץ אוֹ פָּלֶסְטַיְן”,

שׁוֹתֵל בָּרֶגֶל אֵיקָלִיפְּטוּס –

זֶה אֲנִי!

– שִׁבְעִים שָׁנָה בְּסֵגֵ’רָה,

אוּלָם מִכָּל הַמּוֹשָׁבָה

מִי הִתְפַּרְסֵם? – דַּוְקָא פּוֹעֵל אַחֵר

זְמַנִּי…

אֲנַחְנוּ לֹא מִתְאוֹנְנִים

מִמֵּילֵא אָנוּ כְּבָר זְקֵנִים,

וְאָנוּ לֹא מְעֻנְיָנִים

בְּטְרַסְק;

אַךְ הַנְּכָדִים וְהַנִּינִים

עַכְשָׁו אֵינָם מַאֲמִינִים,

שֶׁכֵּן הָיִינוּ רִאשׁוֹנִים

כְּבָר אָז…

– עָלַי שָׁרִים כֻּלָּם פִּזְמוֹן,

כִּי שְׁמִי הוּא “לִיפָּא הָעֶגְלוֹן”.

– כְּשֶׁיֵּשׁ בְּחִירוֹת

שׁוֹלְחִים לִי טֶקְסִי

לְבֵיתִי..

– אֶת שְׁמִי אָמְרוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן

בִּ"מְחַפְּשִׂים אֶת הַמַּטְמוֹן".

אֶת הַמַּטְמוֹן מָצְאוּ מַהֵר,

אַךְ לֹא

אוֹתִי.

הַיּוֹם שָׁרִים “הָיוּ זְמַנִּים”,

וּמְשַׁלְּמִים הַהֲמוֹנִים,

כְּדֵי לִבְכּוֹת: "הָיוּ זְמַנִּים

שֶׁל תֹּם!"

אֲבָל גַּם אָז, לִפְנֵי שָׁנִים,

אָמַרְנוּ: “אָח! הָיוּ זְמַנִּים!”

חָלַמְנוּ לְהַגִּיעַ

עַד הֲלוֹם…

גַּם אָז הָיוּ הֲמוֹן בּוּשׁוֹת,

גַּם אָז הָיוּ פֹּה פָּרָשׁוֹת.

קִרְאוּ נָא מָה עָשָׂה לְ"נִילִ"י"

“הַשּׁוֹמֵר”!

כֵּן, רַבּוֹתַי, הָיוּ זְמַנִּים,

אֲבָל זְמַנִּים מְחֻרְבָּנִים.

סִמְכוּ עָלֵינוּ! טוֹב שֶׁהֵם עָבְרוּ

מַהֵר…

שָׁלְחוּ מִכְתַּב: "לֹא הֻזְמַנְתֶּם,

פָּשׁוּט, כִּי לֹא הוֹדַעְתֶּם…"

– אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי

עוֹד חַי.

– אֲבָל כְּדֵי לִגְבּוֹת מִסִּים,

אוֹתִי הֵם בְּקַלּוּת מוֹצְאִים,

וְחֶשְׁבּוֹנוֹת אֵלַי שׁוֹלְחִים

בְּלִי דַּי…

– "אַתֶּם תִּהְיוּ בַּמֻּזְמָנִים

לְטֶקֶס ‘שְׁנַת הָרִאשׁוֹנִים’

בְּעוֹד חָמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים,

בְּמַאי…"

אֲנַחְנוּ כְּבָר מְאוֹד זְקֵנִים,

בְּעוֹד חָמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנִים,

וַדַּאי נָבוֹא הָרִאשׁוֹנִים.

אוּלַי…

כשהרביעייה עזבה בתחילת שנות השישים את מרתף המועדון בתל־אביב ועברה ל"חמאם" היפואי, התארחה במועדון בתכנית אחת להקת “זרקור” המורחבת – יעקב בנאי, אלברט כהן, מישה נתן, ברוריה אחיעזר ודליה להב. שרגא פרידמן ביים ואני כתבתי את הפזמונים לתכנית “תל־אביזיה” (כשמונה שנים לפני הפעלת הטלוויזיה בארץ). חברי “זרקור” שרו שני שנסונים מתורגמים (“סבא ליאון” לבראסנס ו"שדה הקטל" ללמארק), את הפזמונים שמאיר נוי ואני כתבנו להם – “מעיל ומעילה”, “רחובות תל־אביב”, “הבובות בחלון הראווה” (שהולחן לימים שוב בידי יאיר רוזנבלום והושר בפי חברי “להקת פיקוד דיזנגוף”); ואת השיר על שלושת הזקנים, שאפילו לא הוזמנו ב"שנת העשור" לטקס כלשהו. לימים כתבתי לתכנית “שחור־לבן בצבעים” נוסח שונה במקצת של השיר, שהולחן בידי אלדד שרים, וגיבוריו היו כמה מהאורחים הקשישים שאירחנו – אליהו הכהן ואני – בסדרת הטלוויזיה “שרתי לך, ארצי”.

לחן: ז’ורז' בראסנס

שרה: שלישיית “יוסי־חזקי־יונה” (1961)

בְּכָל מְדִינָה מְסֻדֶּרֶת

קַיָּם מַנְגָּנוֹן לְתִפְאֶרֶת;

אֲבָל בְּתַחְתִּית הַבִּנְיָן

נִצָּב הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

הָאֶזְרָח הַקָּטָן,

הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

קָטָן הָאֶזְרָח וְצָנוּעַ,

וּשְׁמוֹ לְאָדָם לֹא יָדוּעַ.

כֵּן, אֵין לוֹ הֶכֵּר וְסִימָן.

הוּא סְתָם “הָאֶזְרָח הַקָּטָן”.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, בְּקוֹל גָּדוֹל,

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

אֵין אִישׁ בָּעוֹלָם מִתְיַעֵץ בּוֹ.

עָלָיו מְאַיְּמִים רַק בְּאֶצְבָּע:

"אִם לֹא תִּתְנַהֵג טוֹב יוֹתֵר –

אָז תֵּכֶף נִקְרָא לְשׁוֹטֵר."

הָאֶזְרָח הַקָּטָן, נוּ־נוּ־נוּ!

הָאֶזְרָח הַקָּטָן, נוּ־נוּ־נוּ!

גּוֹזְלִים לוֹ אֶת רֹב הַמַּשְׂכֹּרֶת,

וְאִם הוּא דּוֹרֵשׁ קְצָת בִּקֹּרֶת –

אוֹמְרִים לוֹ: "זֶה סוֹד. לֵךְ תִּישַׁן.

תִּגְדַּל קְצָת. אַתָּה עוֹד קָטָן."

נָשִׁירָה בְּקוֹל…

אוֹמְרִים: "הוּא יְצוּר אִינְפַנְטִילִי,

אַךְ כָּךְ הוּא תּוֹעֶלֶת מֵבִיא לִי."

אוֹמְרִים: "אֵין לוֹ דַּעַת בִּכְלָל.

אִם יֵשׁ לוֹ – מִיָּד תְּחֻסַּל!"

הָאֶזְרָח הַקָּטָן…

הַכְּנֶסֶת בִּשְׁמוֹ נֶאֱסֶפֶת

וְאָז הִיא עָלָיו מְצַפְצֶפֶת.

כָּל יוֹם מְאַשֶּׁרֶת עוֹד חֹק.

לֹא חֹק – אֶלָּא חֹקֶן עָמֹק.

הָאֶזְרָח הַקָּטָן…

רַבִּים נְצִיגָיו וְיָפִים הֵם,

וְעַל חֶשְׁבּוֹנוֹ “מְכַּיְפִים” הֵם.

וְאִם מְאַיֵּם הוּא לִצְעֹק –

זוֹרְקִים לוֹ בּוֹנְבּוֹן – שֶׁיִּשְׁתֹּק.

נָשִׁירָה בְּקוֹל…

מֵבִין הָאֶזְרָח שֶׁבְּעֶצֶם

זֶה הוּא שֶׁ"דָּפוּק־עַד־הָעֶצֶם";

אֲבָל בִּלְבָבוֹ הַפָּעוּט

אוֹהֵב הוּא לִשְׁמֹעַ שֶׁהוּא

“הָאֶזְרָח הַקָּטָן”.

אַךְ פֶתַע, בְּתוֹךְ הָאִידִילְיָה,

הוּא קָם וְהוֹרֵס עוֹד בַּסְטִילְיָה.

וְכָכָה, נָקִי וְחָלָק,

שׁוֹחֵק עוֹד רוֹדָן לְאָבָק.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

שֶׁאִם רַק יִרְצֶה

הֲרֵיהוּ יָכוֹל

לַהֲפוֹךְ לָ"אֶזְרָח הַגָּדוֹל".

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטֹן.

הָאֶזְרָח הַקָּטֹן

שֶׁיָּקוּם יוֹם אֶחָד

לִתְבֹּעַ גַּם דִּין, גַּם חֶשְׁבּוֹן.

בשנת 1960 נחנך תיאטרון חיפה, בבניין חדש ויפה שנבנה ביוזמת ראש העיר, אבא חושי. היה זה מעשה נועז מצדו. קהל צופי התיאטרון בחיפה לפני כן היה מועט ביותר וכלל אלפים ספורים בלבד. אבא חושי הזמין את יוסף מילוא ויצחק קדישזון (מנהלי הקאמרי לשעבר) כדי לפתוח בעירו תיאטרון עירוני, ורוב ההצגות הראשונות זכו להצלחה. באגף הצמוד לתיאטרון פתחו מילוא וקדישזון גם מועדון תיאטרון במתכונת התל־אביבית. תכנית הפתיחה נחלקה לשלושה חלקים: שליש התכנית כלל הופעות פנטומימה של סמי מולכו; שליש שני – כעשרים וחמש דקות של שירים וסיפורים מפי שמעון ישראלי (הצלחת החלק הזה הובילה במהירות לשרשרת הצגות־היחיד של שמעון בכל רחבי הארץ), ובשליש האחרון הופיעו “חמש היחפניות” – חמש זמרות־שחקניות צעירות (ביניהן רבקה מיכאלי, גאולה נוני ומרגלית אנקורי). את התכנית ביים יוסף מילוא, וכתיבתה הוטלה עלי.

כמה משירי התכנית הראשונה של “היחפניות”, שנכתבו בעיקר ללחנים של שנסונים פופולריים, היו קשורים לעיר חיפה וכללו שורות של סאטירה: “אין עיר יפה כמו חיפה. / אין עיר כל כך יפה. / הרקיע צח בחיפה, / גם ההר ירוק בלי־די. / איך הים כחול בחיפה / וכל זה עשתה מפא”י. והפזמון החוזר: “דו־רה־מי־פָה־סולל־בו־נה”. בתכנית “האמנים באים לחיפה” (1961) נכלל שיר מקראי בסגנון “גוספל” על אליהו הנביא (קרי: חיים טופול) שנתבקש להביא “נביאים” (קרי: שחקנים) לכרמל, ושיר בשם “האניות עגנו בחיפה” (ברוח “האניות עגנו במלטה”, כמובן) – שירם של מלחים זרים המגיעים לעיר־הנמל ומחפשים מועדון לילה אדום־פנסים, כמו אלה המארחים מלחים זרים בכל עיר־נמל אחרת; אך ב"חיפה האדומה" הם מגיעים, בסופו של דבר, להרצאה במועדון “אימהות עובדות”.

הייתי שותף גם לכתיבה של שש התכניות הבאות של “מועדון התיאטרון” החיפאי: “ציפורי לילה” (שבה השתתפו חיים טופול ואברהמ’לה מור, שהציגו גם מערכון של אפרים קישון), הנוסח העברי של מחזמר־הכיס האמריקני “פנטסטי”, שנפתח אז בניו־יורק (זו היתה ההופעה הראשונה בלשון זרה של מחזמר זה, המוצג בניו־יורק עד היום. זה היה המחזמר הראשון שתירגמתי); הצגת־רוויו בשם “היסטוריה בגרוש”, בבימוי טופול, שרבים מפזמוניה מופיעים כאן בפרק “היסטוריה” (בתכנית שובץ גם מערכון משעשע, שכל הדיאלוג בו מורכב משמות אנשים מפורסמים); הצגת רוויו נוספת בשם “הכול אודות חוה”, בבימוי שרגא פרידמן ובהשתתפות רביעיית בנות חדשה (גם פזמוניה תופסים מקום נכבד בפרק “היסטוריה” כאן: “הכול אודות חוה”, “דוקטור פרויד”, “אמא באך”, “כסנטיפה”, “מונה ליזה”, “קזנובה” ועוד). המלחינים במועדון בחיפה היו פרנק פלג, מאיר נוי, יצחק גרציאני, אינה אבילאה, מנחם צור ועוד. ניגנו: פולדי שצמן ויגאל סלומונוביץ'.

בספטמבר 1963, עם תום לימודינו לתואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים, יצאנו, אשתי אלה ואני, ללוס אנגלס, ללימודי התואר השלישי באוניברסיטת UCLA. לפני נסיעתנו עוד הספקתי להשלים את תרגום “קומדיה של טעויות” לשקספיר ל"הבימה" ועם שרגא פרידמן – את המחזמר “גבירתי הנאווה”. ול"מועדון התיאטרון" בחיפה – את כתיבת תכנית הבידור “רגל אחת באוויר” (“מסביב לעולם בשמונים דקות”) – סיור בעולם בעזרת שירים מארצות שונות. גיל אלדמע היה המנהל המוזיקלי. טופול ביים. את דברי הקישור שלא הספקתי לסיים בגלל נסיעתנו השלים החידונאי שבח וייס – לימים יו"ר הכנסת ושגרירנו בפולין.

כמה חודשים אחרי יציאתנו לקליפורניה נסגרו שני “מועדוני התיאטרון”, בתל־אביב ובחיפה, בעיקר מפני שלא נמצא מי שיכתוב את תכניותיהם.

בתום ההצגה “תל־אביב הקטנה”, שנולדה בשנת העשור והוצגה באוהל גדול במגרשי התערוכה על שפת הירקון, חברו יחד הבמאי שמואל בונים, המלחין סשה ארגוב ושלושת כוכבי ההצגה (יונה עטרי, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו) לשלישיית בידור חדשה, “יוסי־חזקי־יונה” (בעצם, היתה זו רביעייה: סשה ארגוב ישב ליד הפסנתר, ניגן – וצחק בהנאה). אהבת כולנו ללחני השנסונים של בראסנס הצרפתי הולידה אז את השיר “יוסי־יונה” (ראה בפרק של שירי אהבה) ואת הסאטירה “האזרח הקטן”. תקליט של הארי בלפונטה ושתי הזמרות המופלאות, מרים מקיבה ואודטה, שהגיע אז לידינו, תרם להצגה תרגום חופשי של שיר־עם אירופי, ששרנו עוד בנעורינו בתנועה (בנוסח של “יש חור בדלי, שרה־ביילה”). אלא שיונה עטרי העסיסית הפכה את השיר הזה ממרכז אירופה לשיר “תימני”. (ראו בשיר “יש חור בדלי”).

על פי השיר “צריך לצלצל פעמיים” לאלתרמן וּוילנסקי

הושר בתכנית הסאטירית “שחור־לבן בצבעים” (1985)

יוֹשֶׁבֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת

טַלִּית וְצִיצִית וְכִּפָּה.

אֶצְלֵנוּ הַכֹּל קְצָת אַחֶרֶת,

כִּי חַיִּים חָזַר בִּתְשׁוּבָה.

הוֹי, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי־פַּעַם,

עָשִׂינוּ טִיּוּל כָּל שַׁבָּת –

עַד שֶׁהוֹפִיעַ בְּצַהַ"ל

מַרְצֶה מֵהַכְּפָר שֶׁל חַבַּ"ד.

אֶת חַיִּים הִזְמִין, כְּאוֹרֵחַ.

אָמַרְתִּי: “שַׁבָּת? טוֹב, אָז מָה?”

מִשָּׁם – לִישִׁיבַת “אוֹר שָׂמֵחַ”,

וְלִי אֵין כְּבָר אוֹר בַּנְּשָׁמָה.

כִּי חַיִּים נוֹלַד פַּעֲמַיִם.

אָמַר שֶׁנּוֹלַד מֵחָדָשׁ.

מַבָּט קְצָת מוּזָר בָּעֵינַיִם,

וּבֶגֶד שָׁחֹר הוּא לָבַשׁ.

עַל מָה אֲדַבֵּר כְּבָר עִם חַיִּים?

שׁוּב לֹא נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

וְכָל זֶה הִתְחִיל כְּשֶׁאָמְרוּ לוֹ:

“תָּבוֹא, תַּעֲשֶׂה פֹּה שַׁבָּת…”

הָיָה פֹּה, אֶצְלֵנוּ, מַרְגּוֹעַ.

דָּלַק פֹּה אֶצְלֵנוּ הָאוֹר.

מֵאָז שֶׁמִּהַרְתָּ לִבְרֹחַ –

נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵאָחוֹר.

אֵי־שָׁמָּה הוּא חַי לוֹ בְּאשֶׁר,

נָשׂוּי וּמֻקָּף רַבָּנִים.

אֲנִי לְבַדִּי כָּאן בַּחשֶׁךְ,

וְהוּא? כְּבָר סוֹפֵר

תַּ’נִּינִים.

בעקבות שיר עממי ירושלמי (1958)

שרה: רבקה מיכאלי

יֵשׁ כּוֹחַ? – יֵשׁ עֲבוֹדָה.

יֵשׁ עֲבוֹדָה? – יֵשׁ כֶּסֶף.

יֵשׁ כֶּסֶף? – יֵשׁ אִשָּׁה.

יֵשׁ אִשָּׁה? – אֵין כּוֹחַ.

אֵין כּוֹחַ – אֵין עֲבוֹדָה.

אֵין עֲבוֹדָה – אֵין כֶּסֶף.

אֵין כֶּסֶף – אֵין אִשָּׁה.

אֵין אִשָּׁה? – יֵשׁ כּוֹחַ.

יֵשׁ קֶמַח – יֵשׁ תּוֹרָה.

יֵשׁ תּוֹרָה – יֵשׁ סְפָרִים.

יֵשׁ סְפָרִים – יֵשׁ תּוֹלָעִים.

יֵשׁ תּוֹלָעִים – אֵין קֶמַח.

אֵין קֶמַח – אֵין תּוֹרָה.

אֵין תּוֹרָה – אֵין סְפָרִים.

אֵין סְפָרִים – אֵין תּוֹלָעִים

אֵין תּוֹלָעִים – יֵשׁ קֶמַח.

יֵשׁ “פִיגוּרָה” – יֵשׁ מְחַזְּרִים.

יֵשׁ מְחַזְּרִים – יֵשׁ בִּלּוּיִים.

יֵשׁ בִּלּוּיִים – יֵשׁ יְלָדִים.

יֵשׁ יְלָדִים – אֵין “פִיגוּרָה”.

אֵין “פִיגוּרָה” – אֵין מְחַזְּרִים.

אֵין מְחַזְּרִים – אֵין בִּלּוּיִים.

אֵין בִּלּוּיִים – אֵין יְלָדִים.

אֵין יְלָדִים – יֵשׁ “פִיגוּרָה”.

יֵשׁ שִׂמְחָה – יֵשׁ אַהֲבָה.

יֵשׁ אַהֲבָה – יֵשׁ חֲתֻנָּה.

יֵשׁ חֲתֻנָּה – יֵשׁ חוֹתֶנֶת.

יֵשׁ חוֹתֶנֶת – אֵין שִׂמְחָה.

אֵין שִׂמְחָה – אֵין אַהֲבָה.

אֵין אַהֲבָה – אֵין חֲתֻנָּה.

אֵין חֲתֻנָּה – אֵין חוֹתֶנֶת.

אֵין חוֹתֶנֶת – יֵשׁ שִׂמְחָה.

לחן: מאיר נוי

הושר ב"מועדון התיאטרון תל־אביב" בתכנית “תל־אביזיה” (1963)

אָדָם נִפְטָר. זֶה קְצָת עָצוּב:

סוֹפֵר, אָמָּן אוֹ סְתָם עַסְקָן חָשׁוּב.

אֵיךְ מַנְצִיחִים אֶת שֵׁם הַנַּ"ל?

קוֹרְאִים רְחוֹב עַל שֵׁם הַזַּ"ל.

יֵשׁ וַעֲדָה שֶׁמַּחְלִיטָה:

“זֶה זַ”ל – רְחוֹב. זֶה זַ"ל – סִמְטָה.

זֶה זַ"ל שֶׁלִּי. זֶה זַ"ל שֶׁלְּךָ.

זֶה זַ"ל קָטָן, בְּלִי מִדְרָכָה.

הַזַּ"ל הָיָה יָרִיב חָשׁוּב? –

מָבוֹי סָתוּם, לְלֹא בִּיּוּב.

הַזַּ"ל שֶׁלָּנוּ, חֲבֵרִים?

אָז אוֹטוֹסְטְרָד עִם רַמְזוֹרִים.

וְאִם לָרְחוֹב קָרְאוּ כְּבָר שֵׁם –

נַחְלִיף אוֹתוֹ לְלֹא רַחֵם:

בִּמְקוֹם רַשְׁבָּ"א, רַמְבָּ"ם, רַשְׁבָּ"ג –

רְחוֹב פְּשֵׁשִׁיצְקִי הַפַּשְׁמָ"ג."

בְּחִירַת רְחוֹב – עִנְיָן רָגִישׁ:

יֵשׁ לְהַתְאִים רְחוֹב לָאִישׁ.

כַּמָּה בְּיֹקֶר כָּאן עוֹלָה

דַּוְקָא דִּירָה בִּרְחוֹב זוֹלָא!

אִם טְרוּמְפֶּלְדּור אָמַר פָּשׁוּט:

“בְּעַד אַרְצֵנוּ טוֹב לָמוּת” –

בָּרְחוֹב עַל שְׁמוֹ, בְּלִי בְּעָיוֹת,

מִיָּד הֵקִימוּ בֵּית קְבָרוֹת.

אַבְרָהָם מַאפּ"וּ בְּגָאוֹן

כָּתַב אֶת “אַהֲבַת־צִיּוֹן”.

בָּרְחוֹב שֶׁל מָאפּ"וּ, הִזָּהֵר –

יֵשׁ אַהֲבָה בְּכָל חָצֵר!

רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי

כָּתַב "צִיּוֹן, הֵן תִּשְׁאֲלִי

שְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". וּמִיָּד

פָּתְחוּ שָׁם שְׁנֵי בָּתֵּי מִשְׁפָּט!

תֵאוֹדוֹר הֶרְצְל אִישׁ חָכָם,

עַל “אַלְטְנוֹילֶנְד” הוּא חָלַם.

כְּבָר “אַלְטֶע־נוֹילֶנְד” לֹא צָרִיךְ.

מָה יֵשׁ בְּהֶרְצְל? “אַלְטֶע שִׁיךְ”!

הוֹדִיעַ הֶרְצְל: "הַמְּדִינָה

נוֹלְדָה בְּבָּזֶל הַקְּטַנָּה."

וּמִסִּבָּה זוֹ בְּדִיּוּק

הֵקִימוּ בִּרְחוֹב בָּזֶל – שׁוּק.

גַּם זַ’בּוֹטִינְסְקִי הַנִּלְהָב

אֶת הָאַנְגְּלִים הוּא לֹא אָהַב.

אַךְ מְצוּדַת זְאֵב הֵיכָן?

בִּרְחוֹב קִינְגְּ ג’וֹרְג' הִיא, כַּמּוּבָן.

יוֹד־לָמֶד־גוֹרְדוֹן הַמְּפֻרְסָם

כָּתַב אֶת “בִּמְצוּלוֹת הַיָּם”.

לַחוֹף שֶׁל גוֹרְדוֹן צֵא לִרְאוֹת

מָה צָף, עוֹלֶה מִן הַמְּצוּלוֹת.

אַחַד הָעָם כָּתַב כְּרָכִים,

כֻּלָּם עַל “פָּרָשַׁת דְּרָכִים”.

“לֹא זוּ הַדֶּרֶךְ!” – הוּא הִדְגִּישׁ.

בֵּיתוֹ הָרוּס. בָּנוּ שָׁם כְּבִישׁ.

בֶּן־יְהוּדָה תָּמִיד פָּקַד:

“דַּבְּרוּ עִבְרִית, עִבְרִית בִּלְבַד!”.

לָכֵן בְּ"בֶּן־יְהוּדָה סְטְרִיט"

שׁוֹמְעִים רַק יֵקִית וְאַנְגְלִית.

גַּם רַיְנֶס, יְהוּדִי פָּשׁוּט,

חָלַם תָּמִיד רַק עַל שְׁלֵמוּת.

לָכֵן הַיּוֹם קָשֶׁה לִרְאוֹת

בָּרְחוֹב שֶׁל רַיְנֶס “חֲתִיכוֹת”.

וּמֶנְדְלֵי, בִּשְׁעַת רִתְחָה,

כָּתַב אֶת “עֵמֶק הַבָּכָא”.

בְּמֶנְדְלֵי, לְלֹא חֶשְׁבּוֹן,

קָם “מוֹעֲדוֹן הַתֵּאַטְרוֹן”.

אַךְ אִם זוֹכְרִים בִּזְכוּת הָרְחוֹב

אֶת מַעֲשֵׂי הָרִאשׁוֹנִים –

בְּמָה זָכָה מַר דִיזֶנְגוֹף

שֶׁיִּמְכְּרוּ בּוֹ גַּרְעִינִים?

לחן: מאיר נוי (“הכול אודות חוה”, 1962)

לחן: יאיר רוזנבלום (“להקת פיקוד דיזנגוף”, 1969)

עִם עֶרֶב נִדְלָקִים כָּל הָאוֹרוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

עִם עֶרֶב מוֹפִיעוֹת הַנְּעָרוֹת,

מִתְנוֹעֲעוֹת בְּגַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

וְיַחַד עִם כֻּלָּם עִם בּוֹא הָעֶרֶב פֹּה נַבִּיט

בַּנֵּאוֹן הַצּוֹבֵעַ כָּל פַּרְצוּף בְּשַׁעֲוָה;

אֲבָל אֲנַחְנוּ מִסְתַּכְּלוֹת מִבַּעַד לַזְּגוּגִית –

כִּי אָנוּ הַבֻּבּוֹת מֵחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה.

בֻּבּוֹת הַמַּלְבּוּשִׁים שֶׁבַּחַלּוֹן –

אוֹתָנוּ כָּל אֶחָד מַכִּיר הֵיטֵב.

בֻּבּוֹת הַשַּׁעֲוָה וְהַקַּרְטוֹן.

כָּל אִישׁ רוֹאֶה אוֹתָן, אַךְ אֵין חוֹשֵׁב:

גַּם לַבֻּבּוֹת יֵשׁ לֵב.

גַּם לָנוּ יֵשׁ גִּזְרָה כָּזֹאת קְטַנָּה

כְּמוֹ לְכָל הַ"חֲתִיכוֹת" בְּדִיזֶנְגוֹף.

גַּם אָנוּ מַצִּיגוֹת אֶת הָאָפְנָה

מִלּוֹנְדוֹן וּפָּרִיז בְּדִיזֶנְגוֹף.

אֲנַחְנוּ כְּמוֹ כֻּלָּן; אֲבָל בֵּין כָּל הַחֲוָיוֹת

יֵשׁ חֲוָיָה אַחַת שֶׁלֹּא עָבְרָה עוֹד שׁוּם אִשָּׁה –

כְּשֶׁאֵיזֶה דֵּקוֹרָטוֹר עִם יָדַיִם מַזִּיעוֹת

מַפְשִׁיט אוֹתָנוּ כָּאן, בָּרְחוֹב, בְּלִי שׁוּם בּוּשָׁה.

אַךְ לִפְעָמִים עוֹצֵר מוּל הַחַלּוֹן

רַוָּק בּוֹדֵד, נִצְמָד אֶל הַזְּגוּגִית.

אֵין לוֹ עִם מִי לָצֵאת לַתֵּאַטְרוֹן,

וּבְכִיסוֹ יֵשׁ הַזְמָנָה זוּגִית –

וּבָנוּ הוּא מַבִּיט.

אַחֲרֵי חֲצוֹת כָּבִים כָּל הָאוֹרוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

זוּגוֹת מְמַהֲרִים אֶל הַדִּירוֹת

וּמְצַיְּצִים בְּאַהֲבָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

וְאָנוּ נִשְׁאָרוֹת לְבַד בַּחשֶׁךְ. כַּמָּה קַר,

וּקְצָת קָשֶׁה לִישֹׁן בַּעֲמִידָה בֵּין הַמְּחִירִים,

וְאָנוּ אָז חוֹלְמוֹת עַל הַבֻּבִּים מִמִּין זָכָר

אֲשֶׁר בַּחַלּוֹנוֹת שֶׁבְּמַחְלֶקֶת הַגְּבָרִים.

גַּם הֵם חוֹלְמִים עָלֵינוּ כָּל הָעֵת,

וְגַם לָהֶם יֵשׁ נְדוּדֵי שֵׁנָה;

אַךְ גַּם לָהֶם אָסוּר, אָסוּר לָצֵאת,

וְהֵם יוֹצְאִים רַק פַּעַם בְּעוֹנָה –

יוֹצְאִים מִן הָאָפְנָה.

אֲנַחְנוּ לֹא זְקוּקִים לְרַחֲמִים.

מַזָּל שֶׁאָנוּ דַּוְקָא פֹּה, בְּדִיזֶנְגוֹף,

עוֹמְדִים וּמִסְתַּכְּלִים כָּל הַיָּמִים

וְאֵין תַּצְפִּית טוֹבָה מִזּוֹ בְּדִיזֶנְגוֹף.

כְּשֶׁכָּל הַ"חֲתִיכוֹת" עוֹבְרוֹת בֵּין שְׁתַּיִם לְשָׁלוֹשׁ

אֲנַחְנוּ מְעִיפִים בָּהֶן מַבָּט כְּמוֹ גְּבָרִים,

אַךְ לָנוּ אִי אֶפְשָׁר סְתָם לְסוֹבֵב פֹּה אֶת הָרֹאשׁ;

כִּי הוּא מֻדְבָּק הֵיטֵב, מֻדְבָּק בְּדֶבֶק נַגָּרִים.

רַק לִפְעָמִים עוֹלָה פֹּה, כָּכָה סְתָם,

מִין הַרְגָּשָׁה טִפְּשִׁית וַעֲצוּבָה,

כִּי דַּוְקָא אָנוּ מִבָּשָׂר וָדָם

צוֹפִים לָרְחוֹב, חַלּוֹן הָרַאֲוָה,

אֶל כָּל בֻּבּוֹת הַשַּׁעֲוָה.

מלחינה: דרורה חבקין

מעבד: רוני וייס

שר: שמעון ישראלי (1972)

אִם נִמְאַס גַּם לְךָ לִסְבֹּל אֶת הָעִיר –

הַמַּחְנָק וְהַדֹּחַק וְזִהוּם הָאֲוִיר,

צֵא וּבְרַח, יְדִידִי, מִן הֶהָמוֹן

וּמְצָא לְךָ וִילָה שְׁקֵטָה בְּסַבְיוֹן.

אֵין שָׁם רַעַשׁ בִּכְלָל. שָׁם נָעִים וְשָׁקֵט.

רַק הַבַּיִת רוֹעֵד כְּשֶׁהַגַּ’מְבּוֹ נוֹחֵת.

הַיְּלָדִים בְּהֶלֶם. הָאִשָּׁה מִתְעַלֶּפֶת.

זֶה טִבְעִי, כְּשֶׁגָּרִים בִּשְׁכוּנָה מְעוֹפֶפֶת.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

אָז צֵא אֶל הַחוֹף, אִם פָּנוּי שָׁם עֲדַיִן,

וְכָל רֶגַע תַּחְטֹף “פִּינְג־פּוֹנְג” בָּעַיִן.

אִשְׁתְּךָ מִדַּקָּה לְדַקָּה מִשְׁתַּזֶּפֶת,

אַךְ לֹא מִן הַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא מִן הַזֶּפֶת.

אָז סַע לַכִּנֶּרֶת. תִּרְקֹד שָׁם בָּלֶט

בֵּין קֻפְסוֹת שִׁמּוּרִים וּנְיַר טוּאָלֶט.

לִידִיעַת הַדַּיָּגִים הַמַּפְלִיגִים בַּיָּם:

הַדָּגִים נֶעֶלְמוּ. רַק הַ"בַּרְחָשׁ" קַיָּם.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

עֲלֵה לַכַּרְמֶל וְתִנְשֹׁם בְּסִפּוּק

אֲוִיר מְזֻקָּק מִבָּתֵּי הַזִּקּוּק.

אִשְׁתְּךָ הַשְּׁזוּפָה מַחְוִירָה, מִשְׁתַּעֶלֶת,

כִּי אֲוִיר הֶהָרִים צָלוּל שָׁם כְּמֶלֶט.

אָז בְּרַח לְאֵילַת: שָׁם תּוּכַל לֶאֱכֹל

אֶת מֵי הַשְּׁתִיָּה – מֵרֹב מַגְנֶזְיוּם וְחוֹל.

עַלִּיז בְּאֵילַת. שָׁם שָׂמֵחַ כָּל אִישׁ.

לֹא בִּגְלַל הַנּוֹף. בִּגְלַל הֶ… חָשִׁישׁ!

סַע וְטַיֵּל…

אָז קַח תָּ’אִשָּׁה וְאֶת הַבָּנִים

לָדוּג בְּנַחַל הַתַּנִּינִים.

הָיוּ שָׁם פַּעַם תַּנִּינִים, זֶה נָכוֹן;

אֲבָל מָה? הֵם מֵתוּ – בִּגְלַל הַסִּרָחוֹן!

אָז בְּרַח דָּרוֹמָה, לְחוֹף פַּלְמָ"חִים.

הִנָּפֵשׁ בְּצֵל אַגָּנֵי הַשְּׁפָכִים.

וְאִם שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הִגִּיעָה –

עֲשֵׂה לֵךְ פִּיקְנִיק עַל מִזְבֶּלֶת חִירִיָּה.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

אָז חֲזֹר אֶל הָעִיר אֶל בֵּיתְךָ הַיָּשָׁן.

זוֹ דִּירָה – אַרְבָּעָה כִּוּוּנֵי עָשָׁן!

תִּסְגֹּר כָּל תְּרִיס וְתִנְעַל כָּל חַלּוֹן

וַעֲשֵׂה אֶת הַפִּיקְנִיק עַל רִצְפַּת הַסָּלוֹן.

יָפָה הִיא אַרְצֵנוּ, לַעֲזָאזֵל.

אֵין עוֹד אֶרֶץ כָּמוֹהָ בִּשְׁבִיל לְטַיֵּל.

הַנּוֹף מַרְהִיב, הָאֲוִיר מַחְכִּים;

רַק חֲבָל שֶׁהוּא מָלֵא חַיְדַּקִּים.

וְרַק כְּשֶׁיִּקְבְּרוּךָ בְּאַדְמַת הַלְּאֹם –

רַק אָז תּוּכַל לְהָעֵז לִנְשֹׁם.

כִּי נוֹפָהּ שֶׁל אַרְצֵנוּ בָּרִיא וּמַרְשִׁים

בִּתְנַאי שֶׁמַּבִּיטִים בּוֹ

מִן הַשָּׁרָשִׁים!

הלחין ושר: שמעון ישראלי (1962)

הָיוּ זְמַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם שָׁלַט

יִחוּס נִכְבָּד, שׁוֹשֶׁלֶת יוֹחֲסִין.

הַיּוֹם נִקְבָּע מִיָּד הַמַּעֲמָד

לְפִי מַצַּב הַנְּכָסִים.

הָיוּ זְמַנִּים שֶׁרַק אָדָם גָּדוֹל

הָיָה גָּדוֹל, וּמְקוֹם כָּבוֹד תָּפַס.

הַיּוֹם, אִם יֵשׁ לְךָ קְצָת יְחָסִים –

מִיָּד הָפַכְתָּ מְיֻחָס!

“יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת!”

כִּי מָה כֻּלָּם תּוֹפְסִים?

קְצָת יַחַס מְחַפְּשִׂים.

“אֵין יַחַס? – קַדַּחַת!”

זוֹ כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

כִּי כָּל דָּבָר בְּאֹפֶן מַעֲשִׂי

הוּא יַחֲסִי,

וְלַדְּבָרִים אֵין סוֹף.

כִּי מָה עוֹשֶׂה בַּטְלָן לְלֹא פְּרוּטָה?

שׁוֹכֵב בְּנַחַת עַל הַחוֹף.

אַךְ לוּ הָיָה יוֹצֵא קְצָת לַעֲבֹד –

הָיָה סוֹף־סוֹף מַרְוִיחַ כֶּסֶף טוֹב.

וְאָז יָכוֹל הָיָה אוֹתוֹ בַּטְלָן

לִשְׁכַּב בַּנַחַת עַל הַחוֹף.

יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת…

יוֹשֵׁב הָרֹאשׁ, כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ –

בְּעֶצֶם, מָה עַל הַכִּסֵּא יָשִׂים?

הַבִּיטוּ נָא עַל הַכִּסֵּא וּרְאוּ

שֶׁגַּם הָרֹאשׁ הוּא יַחֲסִי.

אִם זוּג שׁוֹמֵר עַל יַחַס קְצָת קָרוֹב,

אֲזַי אוֹמְרִים שֶׁהֵם הוֹלְכִים כַּחֹק.

אֲבָל אִם הֵם הוֹלְכִים קָרוֹב־קָרוֹב –

אָז הֵם “הִגִּיעוּ כְּבָר רָחוֹק”.

יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת…

תַּלְמִיד מִסְכֵּן אֶחָד עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן:

“עֶשְׂרִים וְעוֹד עֶשְׂרִים הֵם חֲמִשִּׁים.”

כְּשֶׁהַמּוֹרֶה אָמַר: “זֶה לֹא נָכוֹן” –

אָז הוּא אָמַר: “זֶה יַחֲסִי.”

אָז הַמּוֹרֶה אָמַר לוֹ: "תִּזָּהֵר.

אִם כָּךְ תַּמְשִׁיךְ, אָז אֵין לְךָ עָתִיד."

אֶת הַמּוֹרֶה כְּבָר אִישׁ אֵינוֹ זוֹכֵר,

אַךְ אַיְנְשְׁטֵיְן שְׁמוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד.

כִּי כָּכָה הַיַּחַס:

תַּלְמִיד שֶׁבְּחֶשְׁבּוֹן קִבֵּל רַק אֲפָסִים

הִצְלִיחַ, הוֹכִיחַ

אֶת כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

“יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַס” –

אֶת זֶה כֻּלָּם תּוֹפְסִים.

אֲפִלּוּ אֲפָסִים.

“אֵין יַחַס? – קַדַּחַס!”

זוֹ כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

שניים מתוך כארבעים הפזמונים שכתבתי עבור שמעון ישראלי להצגות היחיד הרבות שלו ולמחזמר “שמח בנמל”.

לחן: אלדד שרים

הושר במחזמר “ילדי הכרך” (1982)

אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה יֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת שֶׁעוֹד חַיּוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְהֵם קוֹרְאִים כָּל פַּעַם בָּעִתּוֹן עַל שְׁחִיתוּיוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אוֹמְרִים לָהֶם: "גַּם אֶצְלְכֶם עָלְתָה קְצָת הָרָמָה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

תַּמְשִׁיכוּ לַעֲבֹד וּלְהוֹצִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר,

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר."

הָעִתּוֹנִים כּוֹתְבִים שֶׁיֵּשׁ פֹּה שֶׁפַע כַּלְכָּלִי

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

בּוֹנִים מוּזֵאוֹן לַתָּנָ"ךְ – עַל הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלִּי

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

שׁוֹלְחִים מַעֲנָקִים לָאֲרָצוֹת הַנֶּחְשָׁלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

בִּזְמַן שֶׁאֶצְלֵנוּ יְשֵׁנִים עוֹד בַּלֵּילוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

"מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר…"

בְּכָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי עוֹשִׂים פֹּה פֶסְטִיבָל

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אַלְפֵי פְּקִידֵי סוֹכְנוּת טָסִים כָּל חֹדֶשׁ בְּ"אֶל־עָל"

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְהַמְּנָיוֹת בַּבּוּרְסָה שׁוּב מִיּוֹם לְיוֹם עוֹלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

זוֹ אֶרֶץ הָאֶפְשָׁרוּיוֹת הַבִּלְתִּי מֻגְבָּלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

"מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר…"

הִנֵּה הַיּוֹם הִכְנִיסוּ אֶר־קוֹנְדִישֶׁן לָעִירִיָּה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

לְשַׂר חִנּוּךְ־תַּרְבּוּת בָּנוּ דִּירָה יְפֵהפִיָּה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

כִּי מַצָּבֵנוּ לֹא הָיָה אַף פַּעַם כֹּה אֵיתָן

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְאִם יֵשׁ בִּזְיוֹנוֹת – אָז מַשְׁתִּיקִים אוֹתָם בַּזְּמַן

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אַךְ כְּדַאי שֶׁתֵּדְעוּ

שֶׁנָּדַרְנוּ פֹּה נֵדֶר

וְקָרוֹב הוּא הַיּוֹם

בּוֹ נָקוּמָה פִּתְאוֹם

וְנֵצֵא לְהַשְׁלִיט כָּאן סֵדֶר.

הלחין: רוני וייס

שר: שמעון ישראלי (1972)

בִּקְצֵה הַפַּרְבָר, בְּמַרְתֵּף לְלֹא אוֹר,

גָּר לוֹ פּוֹעֵל וּשְׁמוֹ חַיִּים:

שִׁשָּׁה יְלָדִים, וּשְׁבִיעִי כְּבָר בַּתּוֹר,

וְכֻלָּם – תַּאֲוָה לָעֵינַיִם.

עוֹבֵד קָשֶׁה בְּתוֹר פּוֹעֵל.

לֹא מִתְלוֹנֵן, לֹא מְקַלֵּל.

בָּעֲבוֹדָה הוּא כְּבָר בְּשֵׁשׁ.

אוֹכֵל תָּמִיד רַק מָה שֶׁיֵּשׁ.

לֹא מְרַמֶּה, לֹא מִתְרַעֵם.

יֵשׁ עֲבוֹדָה? – בָּרוּךְ הַשֵּׁם!

כָּל עוֹד יֵשׁ לַיְּלָדִים חָלָב וְלֶחֶם,

הוּא בְּרָצוֹן יַטֶּה גַּם אֶת הַשֶּׁכֶם.

כִּי הוּא שָׁמַע וְהוּא קָרָא:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

מִמּוּל הַפַּרְבָר, בְּפֶּנְטְהָאוּז הָדוּר,

גָּר הָעַסְקָן זֵלִיג זוּסְמָן.

ווֹלְווֹ חָדָשׁ (עַל חֶשְׁבּוֹן הַצִּבּוּר!)

וְאִשְׁתּוֹ? – הִיא נוֹסַעַת בְּמוּסְטַאנְג.

כִּי הוּא אַחַד הַפְּעִילִים

בֵּין עַסְקָנִי הַפּוֹעֲלִים.

וְהוּא תָּמִיד נוֹשֵׂא מִלִּים

בְּשֵׁם אַחְוַת הָעֲמֵלִים.

וְכָל נְאוּם קוֹלֵעַ בּוּל.

נוֹשֵׂא נְאוּם – וְטָס לְחוּ"ל.

וְלִפְעָמִים, לִבְדֹּק אִם אֵין בִּזְבּוּז,

סִיּוּר־לִמּוּד עוֹרֵךְ הוּא בְּוָאדוּז,

וְעִם שׁוּבוֹ מֵבִיא בְּשׂוֹרָה:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

בְּחֶדֶר קָטָן, שָׁם בִּקְצֵה הַפַּרְבָר,

גָּר לוֹ פּוֹעֵל וּשְׁמוֹ חַיִּים.

הַכֹּל הִתְיַקֵּר: הֶחָלָב… הַסֻּכָּר…

אָז נִשְׁתֶּה יוֹם חָלָב – וְיוֹם מַיִם.

וּבַמַּכֹּלֶת יֵשׁ חוֹבוֹת.

מֵהַחַשְׁמַל – שְׁתֵּי הַתְרָאוֹת.

צָרִיךְ תְּרוּפוֹת, צָרִיךְ בְּגָדִים

וּמַחְבָּרוֹת לַיְּלָדִים.

אַךְ הוּא מוֹשֵׁךְ וּמְקַוֶּה:

הַנֵּטֶל מִתְחַלֵּק שָׁוֶה.

מוּכָן לִסְבֹּל בְּשֶׁקֶט, צַעַד־צַעַד,

וְרַק לֹא לִהְיוֹת מִקְרֶה שֶׁל סַעַד.

הֲרֵי הַמֶּמְשָׁלָה אָמְרָה:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

בִּקְצֵה הַפַּרְבָר, שָׁם הִפְגִּינוּ כֻּלָּם,

עָצְרָה מְכוֹנִית מְפֹאֶרֶת.

יָרַד הָעַסְקָן שֶׁיָּרַד אֶל הָעָם

יָשָׁר מִ"שִּכּוּן הַצַּמֶּרֶת".

הוּא אֶל הַמִּיקְרוֹפוֹן קָרָא:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

לְפֶתַע חַיִּים הִתְאַדֵּם

וְהִתְקַדֵּם אֶל הַנּוֹאֵם,

תָּפַס אוֹתוֹ בַּחֲגוֹרָה

מֵעַל בִּטְנוֹ הָאַדִּירָה.

אָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי צוֹדֵק.

אָז בּוֹא, נַתְחִיל קְצָת לְהַדֵּק…"

הִדֵּק, הִדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה –

הִדּוּק כָּזֶה עוֹד לֹא נִבְרָא!

וּלְמָחֳרָת­­ בְּכָל עִתּוֹן

הוֹפִיעָה כַּתָּבָה רָאשִׁית:

"עַסְקָן נָפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ

כְּשֶׁנָּתַן דֻּגְמָה אִישִׁית".

נכתב לתכנית הטלוויזיה “לא הכול עובר” (1971)

הוּא בָּאָרֶץ נוֹלַד, בֵּין חוֹלוֹת הַזָּהָב –

דּוֹר חָדָשׁ וְשָׁזוּף, דּוֹר צַבָּר.

הוּא הָלַךְ לַתְּנוּעָה, הוּא הָלַךְ לַצָּבָא,

הוּא הָלַךְ לַקִּבּוּץ, הוּא הָלַךְ לַחֻפָּה,

הוּא הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּת הַסּוֹכְנוּת לַגּוֹלָה –

וּמִשָּׁם עַד הַיּוֹם לֹא חָזַר.

וּמִשָּׁם עַד הַיּוֹם לֹא חָזַר.

הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר. הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר.

וְחוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים, וְחָלַף כְּבָר עָשׂוֹר.

הוּא רוֹצֶה רַק לַחְסֹךְ,

עוֹד קְצָת כֶּסֶף לִצְבֹּר –

אָז תִּרְאוּ אֵיךְ יַחְזֹר הוּא הַבַּיְתָה.

בֵּינְתַיִם קָנָה בַּיִת קָט עִם גִּנָּה.

גַּם הָעֵסֶק הוֹלֵךְ וּמַרְשִׁים.

לִפְעָמִים הוּא קוֹנֶה עוֹד עִתּוֹן בְּעִבְרִית,

אֲבָל שְׁתֵּי הַבָּנוֹת מְדַבְּרוֹת רַק אַנְגְּלִית,

וְהַבֵּן הִתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה מְקוֹמִית,

וְנִרְאֶה שֶׁתָּקַע שָׁרָשִׁים,

כֵּן, נִרְאֶה שֶׁתָּקַע שָׁרָשִׁים.

אֲבָל הוּא עוֹד יַחְזֹר. הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר,

וּכְמוֹתוֹ עוֹד רַבִּים הַגָּרִים בָּאֵזוֹר.

הֵם רוֹצִים רַק לַחְסֹךְ,

עוֹד קְצָת כֶּסֶף לִצְבֹּר –

אָז תִּרְאוּ אֵיךְ יָשׁוּבוּ הַבַּיְתָה.

בַּחֲדֵרָה הַהִיא, שָׁם בְּבֵית הָעַלְמִין,

עוֹד נִמְצֵאת מַצֵּבָה יְשָׁנָה,

מַצֵּבָה יְשָׁנָה וְעָלֶיהָ חָרוּת

כָּךְ, בִּכְתָב מְעֻקָּם, שִׁיר קָצָר וּפָשׁוּט

שֶׁכָּתַב אִישׁ צָעִיר הַקּוֹדֵחַ לָמוּת

מֵאַנְשֵׁי עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה.

“פֹּה נִטְמַן”, הוּא כָּתַב,

"אִישׁ פָּשׁוּט וְעָנָו

שֶׁסָּבַל יִסּוּרִים, מַגֵּפָה וְרָעָב.

אַךְ צִוָּה בְּמוֹתוֹ לְבָנָיו אַחֲרָיו:

אָנָּא, אַל תַּעַזְבוּ אֶת הָאָרֶץ…"

כָּךְ צִוָּה אוֹתוֹ אִישׁ לְבָנָיו אַחֲרָיו.

נְכָדָיו רָחֲקוּ מֵחוֹלוֹת הַזָּהָב,

מֵאַרְצוֹת הַחֹם לְאַרְצוֹת הַקָּרָה.

הַאֻמְנָם בָּאָבִיב הֵם יָשׁוּבוּ חֲזָרָה?

נכתב למופע הסאטירי “איך אנחנו נראים” (1972)

מֵאָז עָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת, אֲבָל אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֶת הַלְּבָטִים, אֶת הַפְּחָדִים, אֶת הַבּוּשָׁה;

וְאֵיךְ עָזַבְנוּ כָּךְ בַּלַּיְלָה, בַּמַּחְתֶּרֶת –

שֶׁלֹּא לִפְגּשׁ חָבֵר. שֶׁלֹּא לָחוּשׁ אָשָׁם.

שָׁנִים רַבּוֹת אֶת הַתְּחוּשָׁה הַזֹּאת סָחַבְנוּ

וְהִתְנַצַּלְנוּ בְּתֵרוּץ אַחַר תֵּרוּץ.

שָׁנִים הִרְגַּשְׁנוּ כְּמוֹ בּוֹגְדִים, עַל שֶׁעָזַבְנוּ

אֶת הַקִּבּוּץ.

אֶת הַקִּבּוּץ.

אוּלַי נַחְזֹר…

אוּלַי…

וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנָּסַעְנוּ וְלָמַדְנוּ

(חָמֵשׁ שָׁנִים הָיִינוּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית) –

כֻּלָּם חָשְׁבוּ שֶׁשּׁוּב בָּגַדְנוּ, שֶׁ"יָּרַדְנוּ",

שֶׁלֹּא נַחְזֹר… שֶׁנִּשָּׁאֵר שָׁם לְתָמִיד.

בַּבִּקּוּרִים בָּאָרֶץ לֹא כָּל כָּךְ אָהַבְנוּ

אֶת הַמַּבָּט הַמַּאֲשִׁים מִכָּל פִּנָּה.

שׁוּב הִתְנַצַּלְנוּ וְנִשְׁבַּעְנוּ: "לֹא עָזַבְנוּ

אֶת הַמְּדִינָה.

אֶת הַמְּדִינָה."

וַדַּאי נַחְזֹר…

וַדַּאי.

עָבְרוּ שָׁנִים. הַבֵּן גָּמַר צָבָא בֵּינְתַיִם,

בִּקֵּשׁ דַּרְכּוֹן. לְוִיזָה הוּא עָמַד בַּתּוֹר.

"אֲנִי נוֹסֵעַ לְטַיֵּל… שָׁנָה… שְׁנָתַיִם.

אִם אֶסְתַּדֵּר שָׁם – יִתָּכֵן שֶׁלֹּא אֶחְזֹר."

הוּא לֹא הִסְמִיק אוֹ הִתְנַצֵּל. נָסַע, הִצְלִיחַ,

וְאָנוּ שׁוּב מְגַמְגְּמִים, מֻכֵּי־אָשָׁם.

אֵיךְ הֵם יָגִיבוּ בַּקִּבּוּץ כְּשֶׁנּוֹדִיעַ

שֶׁהוּא עוֹד שָׁם.

כֵּן, הוּא עוֹד שָׁם.

הַאִם יַחְזֹר?

מָתַי?

אֲבָל מוּזָר: אִישׁ לֹא נוֹזֵף אוֹ מַאֲשִׁים עוֹד.

“הוּא הִסְתַּדֵּר. מַמְזֵר!” אוֹמֶרֶת הַשְּׁכֵנָה.

“וַדַּאי יִשְׁלַח כַּרְטִיס. מָתַי אַתֶּם נוֹסְעִים, הָא?”

יֵשׁ הֲבָנָה.

וּקְצָת קִנְאָה.

"הַלְוַאי עָלַי…

הַלְוַאי!"

גַּם בַּקִּבּוּץ אוֹמְרִים “מַמְזֵר”. בִּקְצָת קִנְאָה.

הלחין: אלכס כגן

הושר בתכנית הסאטירית “איך אנחנו נראים”, במועדון “המרתף” תל־אביב (1972)

אֱלֹהִים בָּרָא עוֹלָם עָגֹל,

וּבוֹ שְׁנֵי צְדָדִים – יָמִין וּשְׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

יֵשׁ יָמִין וּשְׂמֹאל, וְיוֹדְעִים הַכֹּל:

“הַיָּמִין רָקוּב, וִיחִי הַשְּׂמֹאל.”

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הַיָּמִין הוּא סֵמֶל לָאֶתְמוֹל.

הַמָּחָר הוּא מוֹנוֹפּוֹל לַשְּׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

וְנָעִים לָצֵאת וּלְהַפְגִּין

עִם הַשְּׂמֹאל – כְּנֶגֶד הַיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, נָעִים וְטוֹב לִהְיוֹת בַּשְּׂמֹאל –

לְהַרְגִּישׁ צָעִיר, צוֹדֵק בַּכֹּל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הָעִקָּר: אֵין צֹרֶךְ לְוַתֵּר

עַל הַוִּילָה וְעַל הַפְּסַנְתֵּר.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁנּוֹסְעִים בַּוּוֹלְווֹ הַכָּחֹל –

אָז הַשְּׂמֹאל הוּא רַעְיוֹן גָּדוֹל!

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

יֵשׁ חֶשְׁבּוֹן בַּבַּנְק, עֵסֶק וּמִשְׂרָד?

אָז לִהְיוֹת בַּשְּׂמֹאל זֶה נוֹרָא נֶחְמָד.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל רָגִישׁ מְאוֹד־מְאוֹד

נֶגֶד הַפְקָעָה שֶׁל קַרְקָעוֹת.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל;

אַךְ מוּכָן בַּשֶּׁטַח הַמֻּפְקָע

לְצָרֵף אֵלָיו אֶת הַקַּרְקַע.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הוּא צוֹעֵק: “בּוּז לְאַרְצוֹת הַבְּרִית!”

אַךְ דּוֹרֵשׁ תַּ’חֵלֶק בַּ"מַּגְבִּית".

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

“אָנוּ מִן הַמֶּמְשָׁלָה נֵצֵא!” –

אֲבָל נִדְבָּקִים אֶל הַכִּסֵּא:

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל רָגִישׁ הוּא וְעָדִין

לְכָל חֵטְא – אִם הוּא שֶׁל הַיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אִם יוֹרֶה חַיָּל שֶׁל הַמָּרִינְס –

אָז הַשְּׂמֹאל יוֹדֵעַ לְהַפְגִּין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּבִמְהִירוּת

צוֹעֲדִים יָשָׁר לַשַּׁגְרִירוּת:

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אֲבָנִים זוֹרְקִים עַל הַדּוֹד סֶם.

“גּוֹ הוֹם, יַנְקִי! יַנְקִי אָ־סָ־סֶ־ן!”

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁהַטַּנְקִים נִכְנְסוּ לִפְּרָאג –

אָז הַשְּׂמֹאל כֻּלּוֹ שָׁתַק כְּמוֹ דָּג.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁאָסְרוּ שֵׁנִית אֶת סָחָארוֹב,

אָז הַשְּׂמֹאל עָצַם עֵינָיו טוֹב־טוֹב.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

גַּם הַשְּׂמֹאל יוֹדֵעַ אֵיךְ לִבְנוֹת

גּוּלָאגִים מוּקָפִים גְּדֵרוֹת.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אַךְ הַשְּׂמֹאל טוֹמֵן רֹאשׁוֹ בַּחוֹל;

כִּי גּוּלָאגִים, זֶה הֲרֵי הַשְּׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אַךְ כּוֹאֵב לָמוּת, בֵּין אִם הַסַּכִּין

בָּאָה מִצַּד שְׂמֹאל, אוֹ מִיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל לִפְעָמִים

עַרְמוּמִי וּמְחֻשָׁב.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל לֹא פַּעַם

מֻשְׁחָת וְצָבוּעַ;

אֲבָל מָה שֶׁמַּצִּיל אֶת הַמַּצָּב

זֶה שֶׁאֶצְלֵנוּ

הַיָּמִין

תָּמִיד

יוֹתֵר

גָּרוּעַ.

לחן: אלכס כגן

הושר בתכנית הסאטירית “איך אנחנו נראים” (1972)

הַסְּפָרַדִּים שׂוֹנְאִים תָּ’אַשְׁכְּנַזִּים.

הָאַשְׁכְּנַזִּים שׂוֹנְאִים תַּ’סְּפָרַדִּים.

הַפּוֹלָנִים שׂוֹנְאִים תָּ’רוֹמָנִים.

הַבּוּלְגָּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’הוּנְגָּרִים.

כֵּן, הַפַּרְסִים שׂוֹנְאִים אֶת הָעִירָקִים,

וְהַקּוּצִ’ינִים שׂוֹנְאִים אֶת הַגְּרוּזִינִים.

הַתֵּימָנִים שׂוֹנְאִים תַּ’מָּרוֹקָאִים.

הַצַּבָּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’גָּלִיצָאִים.

אַךְ דָּבָר אֶחָד מְשֻׁתָּף לְכֻלָּם,

צְעִירִים וְגַם קְשִׁישִׁים:

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

שׂוֹנְאִים אֶת הָעוֹלִים הַחֲדָשִׁים!

לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה!

כַּמָּה טוֹב שֶׁהוּא כָּזֶה! שֶׁהוּא כָּזֶה!

הָעֲנִיִּים שׂוֹנְאִים תָּ’עֲשִׁירִים.

הָעֲשִׁירִים שׂוֹנְאִים תַּ’פַּנְתֵּרִים.

הַפּוֹעֲלִים שׂוֹנְאִים תַּ’מְּנַהֲלִים,

וְהָרוֹפְאִים שׂוֹנְאִים תְּ’קֻפַּת־חוֹלִים.

נוֹסְעֵי הָאוֹטוֹבּוּס שׂוֹנְאִים תַּ’נַּהָגִים,

וְהַנַּהָגִים שׂוֹנְאִים אֶת הַשּׁוֹטְרוֹת.

הַשַּׂחְקָנִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמְּבַקְּרִים,

כִּי הַמְּבַקְּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’הַצָּגוֹת.

אַךְ דָּבָר אֶחָד מְשֻׁתָּף לְכֻלָּם.

זֶה בָּאֹפִי הַלְּאֻמִּי:

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

שׂוֹנְאִים אֶת…

תִּבְחֲרוּ אֶת מִי!

הַתַּלְמִידִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמּוֹרִים.

וְהַמּוֹרִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמְּפַקְּחִים.

הַחִלּוֹנִים שׂוֹנְאִים תַּ’דָּתִיִּים.

מְדִינָאִים שׂוֹנְאִים עִתּוֹנָאִים.

אַנְשֵׁי “חֵרוּת” שָׂנְאוּ אֶת הַפַּלְמַ"ח,

וְאַנְשֵׁי הַפַּלְמַ"ח שָׂנְאוּ אֶת “הַפּוֹרְשִׁים”.

אָח, כַּמָּה טוֹב שֶׁיֵּשׁ פֹּה מְדִינָה

שֶׁבָּהּ יֵשׁ מָקוֹם לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה שִׂנְאָה!

כִּי דָּבָר אֶחָד מְאַחֵד תָּמִיד

אֶת הָעָם הַזֶּה כֻּלּוֹ –

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

אוֹהֲבִים רַק דָּבָר אֶחָד –

לִשְׂנֹא!

לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה,

שֶׁשּׂוֹנֵא כָּל כָּךְ הַרְבֵּה, כָּל כָּךְ יָפֶה!

לְחַיֵּי הָעָם כֻּלּוֹ

שֶׁאוֹהֵב כָּל כָּךְ

לִשְׂנֹא!

ביצעה שלישיית “הגשש החיוור” בתכנית “קסיוס קְלֵיי נגד חלפון” (1972)

ביים והשתתף בכתיבה: יוסי בנאי

פולי: הלו, זה רדיו?

גברי: כן, בוודאי זה רדיו. האם אתה נמצא על הקו?

פולי: לא. אני נמצא על המרפסת, בבית. שאלה בעברית.

שייקה: שאל, בני, ונען.

פולי: אני לא מנען. אני מאשדוד.

שייקה: כן, מהי שאלתך?

פולי: שאלה בעברית. איך אומרים בעברית צָחה –

שייקה: צֶחה. עברית צֶחה. עם סגול.

פולי: איך קוראים בעברית –

שייקה: איך מכנים, לא “איך קוראים”. איך מכנים –

פולי: תראה, סַחְבִּי. אני צילצלתי בשביל –

שייקה: כדי. או למען. אבל לא “בשביל”.

פולי: יה אללה, לא נותנים לַבֶּן־אדם לדבר.

שייקה: לְבֶן־האדם. לא “לַבן אדם”, שהוא יצור לשוני וולגרי. לְ"בן האדם". בי"ת רפויה אחרי אותיות בכל"ם.

פולי: הלו?

שייקה: כן.

פולי: זה רדיו?

שייקה: ודאי, ודאי.

פולי: תראה, אני בכל"מ לא התכוונתי. אני רק רציתי לשאול איך קוראים בעברית לצ’ופצ’יק של הקומקום.

שייקה: לְ־מה?!

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום. זה שמשפיך את התה.

שייקה: קודם כול, קומקום במילרע, ולא קומקום במילעיל. כמו טומטום במילרע.

פולי: הלו, זה רדיו?

שייקה: ודאי וודאי.

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום.

שייקה: צ’ופצ’יקו של הקומקום נקרא בעברית צחה זרבובית.

פולי: זרבו־מה?

שייקה: זרבובית. זין בפתח –

פולי: מה, זה רדיו? הלו!

שייקה: רי"ש בשווא נח, בי"ת דגושה אחרי בג"ד־כפ"ת.

פולי: הלו!

שייקה: כן?

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום!

שייקה: זרבובית. ובהטיה: זרבוביתי, זרבוביתך, זרבוביתו, זרבוביתה, וכן הלאה.

פולי: יַיחרב ביתַכְּ!

שייקה: ייחָרב ביתך!

לחן: ז’ילבר בקו

שרה שלישיית “הגשש החיוור” בתכנית “קסיוס קליי נגד חלפון” (1972)

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אָז הַחֲמוֹר

כָּאן יַעֲבֹר

וּכְמוֹ זָמִיר

יָשִׁיר.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אֵין מִלְחָמָה.

טוֹב בַּנְּשָׁמָה.

כָּל יוֹם יִהְיֶה כְּמוֹ חַג.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אֵין רַמְזוֹרִים.

אֵין תַּמְרוּרִים,

אֵין תְּאוּנוֹת דְּרָכִים.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁ‏‏‏רַק יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כָּל הַמֵּתִים

אָז יְקוּמוּן –

אֵיךְ יִמְצְאוּן שִׁכּוּן?

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁרַק יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

אֵין הוֹצָאוֹת –

רַק הַכְנָסוֹת.

אֵין מֶמְשָׁלוֹת.

אֵין עוֹד גְּבוּלוֹת.

אֵין מִלּוּאִים.

רַק בִּלּוּיִים.

אֵין עֲבֵרוֹת.

אֵין מִשְׁטָרוֹת.

אֵין סְפָרַדִּים.

אֵין 'שְׁכְּנַזִּים.

אֵין עֲנִיִּים.

אֵין עֲשִׁירִים.

כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים!

מילים ולחן: פיט סיגר (בעקבות ספר קהלת)

שרו: “הדודאים” וסוזן פרן בתכניתם “קשת בענן” (1973)

לַכֹּל יֵשׁ זְמַן, זְמַן, זְמַן, זְמַן.

לַכֹּל יֵשׁ עֵת, עֵת, עֵת, עֵת.

זְמַן וָעֵת לַכֹּל מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם.

עֵת לַלֶדֶת – וְעֵת לָמוּת.

עֵת לָטַעַת – וְעֵת לַעֲקֹר.

עֵת לַהֲרוֹת – וְעֵת לִרְפֹּא.

עֵת לִבְכּוֹת – וְעֵת לִשְׂחֹק.

לַכֹּל יֵשׁ זְמַן, זְמַן, זְמַן, זְמַן.

לַכֹּל יֵשׁ עֵת, עֵת, עֵת, עֵת.

זְמַן וָעֵת לַכֹּל מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם:

עֵת לִסְפֹּד – וְעֵת לִרְקֹד.

עֵת לִקְרֹעַ – וְעֵת לִתְּפֹּר.

עֵת לֶאֱהֹב – וְעֵת לִשְׂנֹא.

עֵת מִלְחָמָה – וְעֵת שָׁלוֹם.

לַכֹּל יֵשׁ זְמַן, זְמַן, זְמַן, זְמַן.

לַכֹּל יֵשׁ עֵת, עֵת, עֵת, עֵת.

זְמַן וָעֵת לַכֹּל מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם.

דוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וְלַיְלָה בָּא.

וּמָה שֶׁהָיָה – הוּא שֶׁיִּהְיֶה.

וּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה – הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה.

לַכֹּל יֵשׁ זְמַן, זְמַן, זְמַן, זְמַן.

לַכֹּל יֵשׁ עֵת, עֵת, עֵת, עֵת.

וְאֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשָּמַיִם.

לחן: בני ברמן

שרו: בני ברמן ו"העופרים" (1959)

כְּשֶׁבָּרָא אֱלֹהִים יְצוּרִים בָּעוֹלָם,

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת חַיִּים הוּא חִלֵּק לְכֻלָּם:

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת-חַיִּים לַיּוֹנֵק וְלָעוֹף,

לַּדָּג, לַבַּרְוָז, לָאָדָם וְלַקּוֹף.

אָמַר הָאָדָם: "אֱלֹהִים אַדִּירִים,

אֵינֶנִּי רוֹצֶה כְּבָר לָמוּת בֶּן עֶשְׂרִים.

הוֹסֵף לִי שָׁנִים קְצָת יוֹתֵר מִלְּכֻלָּם.

הוֹסֵף, בְּחַיֶּיךָ, תִּהְיֶה בֶּן אָדָם!"

אָמַר הַחֲמוֹר: "בְּחַיַּי, אֱלֹהִים!

הַבֵּט עַל חַיַּי וְאֱמֹר: זֶה חַיִּים?

אִם לֹא דַּי לָאָדָם בְּעֶשְׂרִים הַשָּׁנָה –

אֶתֵּן לוֹ שְׁמוֹנֶה מִשֶּׁלִּי מַתָּנָה."

אָמַר גַּם הַסּוּס: "אֱלֹהִים כָֹּל-יָכוֹל,

מָהֵם חַיַּי? רַק לִסְחֹב וְלִסְבֹּל.

יַסְפִּיקוּ לִי עֶשֶׂר שָׁנִים בָּעוֹלָם,

הַשְּׁאָר – אֲנַדֵּב לְטוֹבַת הָאָדָם."

כָּךְ זוֹ אַחַר זוֹ הַחַיּוֹת אָז נִגְּשׁוּ,

לִגְרֹעַ שָׁנִים מֵחֶלְקָן הֵן בִּקְּשׁוּ:

הַכֶּלֶב, הַקּוֹף, הַחֲזִיר, הַשְּׁפַנִּים –

תָּרְמוּ מֵרָצוֹן לְ"מַגְבִּית הַשָּׁנִים".

יָשַׁב אֱלֹהִים עֵרָנִי וְקָשּׁוּב,

רָשַׁם כָּל תְּרוּמָה בִּמְכוֹנַת הַחִשּׁוּב.

לְבַסּוֹף הוּא לָחַץ עַל כַּפְתּוֹר הַמְּכוֹנָה:

“טוֹב, קַח עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה”.

מאָז הָאָדָם חַי חַיִּים מְשֻׁנִּים:

הוּא חַי כְּאָדָם אֶת עֶשְׂרִים הַשָּׁנִים,

וְאָז אֶת חוֹבוֹ הוּא מַחְזִיר בְּלִי הִסּוּס:

עובֵד כְּמוֹ חֲמוֹר וּמַזִּיעַ כְּמוֹ סוּס,

כְּמוֹ פֶּרֶד עַקְשָׁן – וְרוֹעֵד כְּחָתוּל,

אוֹהֵב כְּשָׁפָן – וְזוֹחֵל כְּשַׁבְּלוּל,

רָעֵב הוּא כְּמוֹ כֶּלֶב, זוֹלֵל כַּחֲזִיר;

לְבַסּוֹף – כְּמוֹ הַקּוֹף, נִשְׁמָתוֹ הוּא מַחְזִיר.

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת חַיִּים כָּל יְצוּר אָז קִבֵּל.

רָצָה הָאָדָם עוֹד – לָכֵן הוּא סוֹבֵל.

מוּסַר הַהַשְׂכֵּל הוּא פָּשׁוּט עַד מְאוֹד:

לֹא תָּמִיד מִשְׁתַּלֵּם לְקַבֵּל מַתָּנוֹת!

הלחין ושר: שמעון ישראלי

בתכניתו “סתם יום של חול” (1960)

הָאֱלֹהִים הִרְגִּישׁ לְפֶתַע מִין חֻלְשָׁה קַלָּה.

אָז הָרוֹפֵא אָמַר לוֹ: “שְׁמַע, זֶה בָּא מִבַּטָּלָה”.

כִּי אֱלֹהִים פָּשׁוּט הָיָה נוֹרָא מְשֻׁעֲמָם.

אָז הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם –

וּבִגְלַל זֶה סוֹבְלִים כֻּלָּם.

בְּגַן הָעֵדֶן חַי אָדָם לְבַד לְלֹא שֵׁנָה,

וּכְשֶׁזָּכָה, סוֹף-סוֹף, לִישֹׁן בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה,

הוּא לֹא יָדַע כִּי זוֹ הִיא מְנוּחָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

כִּי כַּאֲשֶׁר בַּבֹּקֶר קָם –

רָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּם… “מָדָאם”!

אָדָם נָשׂוּי כָּל עֶרֶב בְּבֵיתוֹ אִשָּׁה יִפְגּשׁ,

וּפְרַט לָזֶה – בַּחוּץ עוֹד יֵשׁ לוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ;

וְהָרַוָּק? – חַדְרוֹ מָלֵא אָבָק, כִּי אֵין “מָדָאם”.

כִּי כָּךְ בָּרְאוּ אֶת הָעוֹלָם,

וְזֶה הַצֶּדֶק, מִן הַסְּתָּם!

אָדָם שָׁמֵן – דַּוְקָא עָלָיו הָאֹכֶל נֶאֱסַר:

אוֹכֵל פֵּרוּר – מַשְׁמִין, כְּאִלּוּ שֶׁבּוֹלֵעַ הַר.

וְהָרָזֶה? – זוֹלֵל, זוֹלֵל, וְלֹא מַשְׁמִין בִּגְרָם.

כִּי כָּךְ בָּרְאוּ אֶת הָעוֹלָם,

וְזֶה הַצֶּדֶק מִן הַסְּתָּם!

אָדָם לָבָן – שׁוֹכֵב שָׁעוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ וְנִשְׂרָף.

חוֹלֵם לִהְיוֹת שָׁחֹר, שָׁזוּף מִבֶּטֶן וּמִגַּב.

אֲבָל אִם הוּא שָׁחֹר – קוֹרְאִים לוֹ “כּוּשִׁי מְזֹהָם”.

כִּי כָּךְ בָּרְאוּ אֶת הָעוֹלָם:

הָאֵל הָיָה מְשֻׁעַמָם!

אָדָם עָשִׁיר קוֹנֶה כַּרְטִיס שֶׁל פַּיִס וְגוֹרָל,

זוֹכֶה בְּאֶלֶף לִירוֹת וְרוֹטֵן: “אֵין לִי מַזָּל.”

וְהֶעָנִי? – הוּא לִירָה אַחֲרוֹנָה בַּפַּיִס שָׂם.

אָז מָה עוֹשֶׂה רִבּוֹן עוֹלָם?

לָקַח לוֹ אֶת הַלִּירָה גַּם.

הָאֱלֹהִים פָּשׁוּט הָיָה נוֹרָא מְשֻׁעֲמָם.

עַל כֵּן הֶחְלִיט: אוּלַי כְּדַאי לִבְרֹא אֵיזֶה עוֹלָם?

אָח, כַּמָּה טוֹב הָיָה לְכָל אָדָם, חַיָּה וָעֵץ,

לוּ אֱלֹהִים הָיָה חָפֵץ

בִּמְקוֹם כָּל זֶה

לְפְתֹּר תַּשְׁבֵּץ.

את הסיפור על חלוקת השנים בין יצורי העולם שמעתי לראשונה מיצחק קדישזון, מנהל “מועדון התיאטרון” (ואבא של רפי), ופיזמנתי אותו למען “העופרים”, ששרו ב"מועדון". לימים גיליתי אותו גם בספרו של סולז’ניצין, “חוג הסרטן” ובספרי מוטיבים של משלי עם. השיר “כך בראו את העולם” נולד בעקבות שיר של צייר ישראלי צעיר, “ביטניק”, שאותו הראה לי שמעון ישראלי.

נכתב לנכדותַי אביגיל ורוני (2006). לא הולחן.

אֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָעוֹלָם

מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וָבֹהוּ

נִגּוּדִים-נִגּוּדִים, הֲפָכִים-הֲפָכִים:

חשֶׁךְ וְאוֹר, יָרֵחַ וְשֶׁמֶשׁ,

יַבָּשָׁה וְיָם, חֹרֶף וְאָבִיב,

קַיִץ וּסְתָו, בְּרָקִים וּרְעָמִים,

וְקֶשֶׁת סַסְגּוֹנִית – קֶשֶׁת

הַמְּבַשֶׂרֶת הַבְטָחָה וְתִקְוָה.

וְהָאָדָם לָמַד לְאַט-לְאַט מִנִּסְיוֹנוֹ

שֶׁבְּסוֹף כָּל חשֶׁךְ, גַּם אִם אָרֹךְ הוּא –

יַעַלֶה הָאוֹר.

שֶׁבְּסוֹף כָּל יָם, גַּם אִם רָחָב הוּא –

מַמְתִּינָה לוֹ יַבָּשָׁה.

שֶׁבְּסוֹף כָּל קַיִץ, גַּם אִם לוֹהֵט הוּא –

מַמְתִּין לוֹ הַסְּתָּו.

שֶׁבְּסוֹף כָּל חֹרֶף יְלַבְלֵב הָאָבִיב.

וְהָאָדָם לָמַד שֶׁגַּם בָּרְגָעִים הַמָּרִים,

הַנִּרְאִים כְּחַסְרֵי כָּל תִּקְוָה,

יֵשׁ בְּכָל זֹאת תִּקְוָה שֶׁיַּעֲלֶה הַשַּׁחַר,

שֶׁתַּעֲלֶה הַקֶּשֶׁת.

כִּי כָּךְ בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם.

יוֹם אֶחָד בָּא הָאָדָם לִפְנֵי הָאֵל

וְאָמַר לוֹ: "אֵלִי הַטּוֹב,

בְּחָכְמָה בָּרָאתָ אֶת הָעוֹלָם

נִגּוּדִים-נִגּוּדִים.

כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁעֳמֵם.

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְמָה לְחַכּוֹת.

כְּדֵי שֶׁתָּמִיד תְּפַעֵם עָמֹק בַּלֵּב תִּקְוָה.

כְּדֵי שֶׁנְּחַכֶּה לַקֶּשֶׁת – שֶׁתָּבוֹא.

הַכֹּל עָשִׂיתָ אַתָּה לְבַד בְּחָכְמָתְּךָ.

אֲבָל מָה אִתִּי?

אַתָּה הַכֹּל-יָכוֹל, קוֹבֵעַ הַכֹּל –

וְעָלַי לְקַבֵּל אֶת דִּינְךָ

וּלְחַכּוֹת כָּל פָּעַם

שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה הַחשֶׁךְ לָאוֹר,

הַקַּיִץ לַסְּתָו?

הַכֹּל תָּלוּי בְּךָ, בְּהַחְלָטוֹתֶיךָ.

נָכוֹן, פֹּה וְשָׁם

אֲנִי מְנַסֶּה לְהוֹרִיד קְצָת גֶּשֶׁם,

לְהָאִיר אֶת הַחשֶׁךְ, לְחַמֵּם אֶת הַחֹרֶף,

לְחַבֵּר יַבָּשָׁה לְיַבָּשָׁה;

אֲבָל מַבּוּל קָטָן אֶחָד,

יָם הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו,

טוֹרְנָדוֹ, צוּנָמִי, הַר גַּעַשׁ מִתְפָּרֵץ,

בֲּצֹּרֶת מְמֻשֶּׁכֶת, שָׁרָב –

וַאֲנִי מוֹצֵא שׁוּב אֶת עַצְמִי

חֲסַר אוֹנִים מוּלְךָ, מוּל הַטֶּבַע –

מִבְּלִי יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת דָּבָר.

הֲרֵי בֵּין אִם אֶשְׁתַּדֵּל

וּבֵין אִם לֹא אֶנְקֹף אֶצְבַּע –

הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח וְתִּשְׁקַע גַם בִּלְעָדָי,

וְהַקֶּשֶׁת תַּעֲלֶה אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם.

זֶה קְצָת מַעֲלִיב –

שֶׁאֲנִי, הָאָדָם, הַמְּכֻנֶּה “נֵזֶר הַבְּרִיאָה”,

נֶאֱלָץ לְבַלּוֹת אֶת כָּל חַיַּי

מִבְּלִי שֶׁהִפְקַדְתָּ בְּיָדַי אַחְרָיוּת כָּלְשֶׁהִי,

יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת מַשֶּׁהוּ.

וְעָלַי רַק לְחַכּוֹת וּלְקַוּוֹת לַקֶּשֶׁת

שֶׁאַתָּה מֵבִיא מִמֵּילָא.

תֵּן גִּם לִי תַּפְקִיד כָּלְשֶׁהוּ,

וְלוּ גַּם קָטָן,

כְּדֵי שֶׁאַרְגִּישׁ שֶׁגַּם בְּיָדַי

מֻפְקֶדֶת אַחְרָיוּת, אֲפִלוּ קְטַנָּה

לְמָה שֶׁקּוֹרֶה

בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי."

“בְּסֵדֶר,” אָמַר אֱלֹהִים לָאָדָם.

"כָּל הַשִּׁנּוּיִים שֶׁמָּנִיתָ מִתְנַהֲלִים בֶּאֱמֶתּ

בְּלִי הִתְעָרְבוּתְךָ.

אַפְקִיד בְּיָדְךָ תַּפְקִיד אֶחָד,

כְּדֵי שֶׁתַּרְגִּישׁ שֶׁגַּם אַתָּה יָכוֹל

לִשַׁנּוֹת מַשֶּׁהוּ בְּסִדְרֵי עוֹלָם.

אַפְקִיד בְּיָדֶיךָ צֶמֶד הֲפָכִים אֶחָד

שֶׁכֻּלּוֹ תָּלוּי רַק בְּךָ

וְאַתָּה תָּלוּי בּוֹ:

מִלְחָמָה – וְשָׁלוֹם.

לֹא אֶתְעָרֵב. רַק אַתָּה, הָאָדָם,

תּוּכַל לְהַחְלִיט, לִבְחֹר, לֵבְרֹא

מָה יִהְיֶה בָּעוֹלָם שֶׁבּוֹ אַתָּה חַי:

שָׁלוֹם –אוֹ מִלְחָמָה?

קֶטֶל, רֶשַׁע, סֵבֶל, עֹנִי,

אַפְלָיָה בֵּין אָדָם לְאָדָם,

בֵּין דָּם לְדָם –

אוֹ שָׁלוֹם וְחֶמְלָה וְחֶסֶד

וַהֲבָנָה וּרְגִישׁוּת וְאַהֲבָה לָאַחֵר,

לְכָל אַחֵר,

שֶׁהוּא אָדָם בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ.

אֶת זֶה אַשְׁאִיר בְּיָדֶיךָ,

לֹא אֶתְעָרֵב. לֹא אֶכְפֶּה עָלֶיךָ דָּבָר;

רַק אַשְׁקִיף מִלְּמַעְלָה בְּשֶׁקֶט

לִרְאוֹת אֵיך תִּנְהַג,

וְאַמְתִּין לַקֶּשֶׁת שֶׁלְּךָ –

קֶשֶׁת שֶׁכֻּלָּהּ הֲבָנָה וְסַבְלָנוּת

וְסוֹבְלָנוּת וְשָׁלוֹם.

קֶּשֶׁת יְפֵהְפִיָּה, שֶׁאוֹתָהּ אוּכַל אֲנִי

לִרְאוֹת

שָׁם, מִלְּמַעְלָה.

בִּקַּשְׁתָּ אַחְרָיוּת, אָדָם,

יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם? –

הֲרֵי הִיא נְתוּנָה לְךָ.

וַאֲנִי, הָאֵל, מְקַוֶּה וּמִתְפַּלֵּל וּמַאֲמִין

שֶׁאִם בֶּאֱמֶת תִּרְצֶה,

אִם בֶּאֱמֶת תִּרְצֶה –

אוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַקֶּשֶׁת שֶׁלְךָ

זוֹרַחַת

בִּמְלוֹא צְבָעֶיהָ

בִּמְהֵרָה בְּקָרוֹב.

וְרַק אָז יִרְאֶה הָאָדָם

וְיַרְא גַם אֱלֹהִים

כִּי טוֹב.

מ"שירי החומש" של איציק מנגער

לחן: פרנק פלג

שרה: רבעיית “מועדון התיאטרון” בתכניתה “סיפורי המקרא” (1960)

שׁוֹכֵב עַל הַדֶּשֶׁא אָדָם הָרִאשׁוֹן,

שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ וְיוֹרֵק.

עָנָן בַּשָּׁמַיִם מַרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ:

“דַחִילַק, אָדָמְצִ’יק, הַפְסֵק!”

מוֹצִיא לוֹ לָשׁוֹן הָאָדָם הָרִאשׁוֹן:

“עָנָנְצִ’יק-קָטַנְצִ’יק, נַשֵּׁק!”

בָּרָק מִתְעוֹפֵף, יְרִיקָה חֲדָשָׁה:

“הֲרֵי לְךָ, קַח, תֵּחָנֵק!”

מוֹחֶה הֶעָנָן אֶת הָרֹק בְּכַפּוֹ,

לוֹחֵשׁ לְכָל עֵבֶר סָבִיב:

"זֶה מָה שֶׁקּוֹרֶה כְּשֶׁשּׁוֹכְבִים כָּל הַיּוֹם

לְלֹא עֲבוֹדָה אוֹ תַּחְבִּיב!"

אָדָם הָרִאשׁוֹן מְכַחְכֵּחַ בְּקוֹל,

שׁוֹלֵחַ קְרִיצָה שׁוֹבֵבָה –

מִגַּן-הַתַּפּוּחַ פּוֹסַעַת בַּלָּאט

אִמֵּנוּ, אִמֵּנוּ חַוָּה.

“אֵיפֹה זֶה הָיִית, חַוָּה’לֶה יַקִּירָה”

מֵאַיִן, יַלְדֹּנֶת, בָּאת?"

– "טִיַּלְתִּי לִי סְתָם בֵּין עֲצֵי הַשְּׁזִיף.

פִּטְפַּטְתִּי לָרוּחַ מְעַט."

– "שְׁטוּיוֹת! לֹא הָיִית בֵּין עֲצֵי הַשְּׁזִיף,

כִּי רֵיחַ אַחֵר לְגוּפֵךְ.

נִיחוֹחַ תַּפּוּחַ מַדִּיף שְׂעָרֵךְ.

שִׁקַּרְתְּ לִי שׁוּב, חַוָּה’לֶה. פֶה?!"

– "נָכוֹן, בֶּאֱמֶת שָׁם הָיוּ תַּפּוּחִים.

נֶחְלַשׁ זִכְרוֹנִי, יַקִּירִי.

נִחַשְׁתָּ כַּהֹגֶן, אָדָמְצִ’יק שֶׁלִּי,

שֶׁכָּכָה תִּהְיֶה לִי בָּרִיא.

וּמָה שָׁם עָשִׂית, בֵּין עֲצֵי תַּפּוּחִים?

סַפְּרִי-נָא אֶת כָּל הָאֱמֶת."

– “פִּטְפַּטְתִּי עִם זֶה, הַנָּחָשׁ…” –

“וְעַל מָה?”

– “עַל אֵיזוֹ מִצְוָה, שֶׁשְּׁמָהּ חֵטְא.”

מַרְעִיד הַתַּפּוּחַ, רוֹטֵט וְסָמוּק.

סְמוּקָה גַּם אִמֵּנוּ חַוָּה.

שְׁקִיעָה אַדְמוּמִית מְטִילָה אֶת צִלָּהּ

עַל מָוֶת וְעַל תַּאֲוָה.

קוֹדֵחַ מֵרֶטֶט אָדָם הָרִאשׁוֹן.

אֵינֶנּוּ מֵבִין, הַמִּסְכֵּן,

מַדּוּעַ קוֹלָהּ כֹּה מָתוֹק, כְּסֻכָּר,

וְלָמָּה שׁוֹפַעַת הִיא חֵן.

כֻלּוֹ מְהַסֵּס הוּא מוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ.

– “אָדָם, מָה קָרָה לְךָ, הָא?”

הַלַּיְלָה אוֹסֵף שְׁתֵּי דְּמוּיוֹת מַרְעִידוֹת

וְשִׁין בְּפַתָּח מַשְׁמָע: שַׁ…

את הבלדה המקראית הארוטית של מאנגער תירגמתי, בעזרתו של חברי שרגא פרידמן, לתכנית “סיפורי המקרא” שהכנו בתחילת שנות השישים לרביעיית המועדון. את “בציפייה לקשת” כתבתי כיובל שנים אחר כך בעקבות שיחה “תיאולוגית” עם אחת מנכדותי, אביגיל (הכותבת כיום שירים טובים פי כמה מאלה שכתבתי אני כשהייתי בגילה).

שיר אמריקני, משירי טנסי ארני-פורד

שרה: רבקה מיכאלי (1958), ואחריה – “להקת הגדנ”ע"

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים.

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים.

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים –

וְלָכֵן נִשְׁאַר יָבֵשׁ.

הֵצִיץ הָאֵל פַּעַם מֵחַלּוֹן הַמִּשְׂרָד,

רָאָה אֶת הָעוֹלָם וְהֵגִיב מִיָּד:

"בָּרָאתִי בְּנֵי אָדָם, רַק שָׁכַחְתִּי בִּשְׁבִיל מָה.

אֶמְחֶה אוֹתָם בְּמַיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

יָרַד הָאֵל לְמַטָּה וְהֵעִיף מַבָּט רָגוּז.

פִּתְאוֹם רָאָה אֶת נֹחַ – בָּחוּר מֵאָה אָחוּז.

וְזֶה, בַּסִּגְנוֹן שֶׁל אוֹתָם הַיָּמִים:

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים."

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים…

אָמַר הָאֵל: "נֹחַ, תָּ’עוֹלָם צָרִיך לִרְחֹץ!

תִּרְאֶה אֵיזֶה טִנֹפֶת! תִּרְאֶה גַּם כַּמָּה בֹּץ!

אָז קַח עֵצִים, נֹחַ, אַלְפַּיִם קוּב,

וּבְנֵה תֵּבָה מִגֹּפֶר מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב."

אָמַר נֹחַ: “בּוֹס, זֶה ג’וֹבּ נוֹרָא קָשֶׁה.”

עָנָה הָאֵל: “נֹחַ, קַח אֶת יֶפֶת, חַם וְשֵׁם.”

–"בּוֹס, קִבַּלְתִּי כָּאן בַּגַּב ‘הֶקְסֶנְשוּז’!"

– בְּלִי פוֹיְלֶשְׁטִיקִים, נֹחַ! אַפּ-שְׁתַּיִם זוּז!"

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים…

נֹחַ הוֹדִיעַ": הַתֵּבָה, הִנֵּה הִיא, בּוֹס!"

– "אוֹ-קֵי, נֹחַ. וְעַכְשָׁו תּוּכַל לִדְחֹס

שְׁנַיִם-שְׁנַיִם, עִם רַב לְהַשְׁגָּחָה.

וְכֵן אֶת גְּבֶרֶת נֹחַ – וְאֶת כָּל הַמִּשְׁפָּחָה!"

נֹחַ שָׂח: "בּוֹס! מְעֻנָּן כְּבָר חֶלְקִית!

עָנָה הָאֵל: “נֹחַ, אַל תִּזְחַל כְּמוֹ תָּמִיד!”

– “בּוֹס, תִּרְאֶה, מַרְגִּישִׁים כְּבָר טִפּוֹת!”

עָנָה הָאֵל: “נֹחַ, סְגֹר תַּ’פֶּה – וְתַ’דְלָתוֹת!”

נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים…

הֵם שָׁטוּ כָּךְ… לְפֶתַע – זְבֶּנְג אָיֹם!

"קִבַּלְתִּי פַּנְצֶ’ר, בּוֹס! נִתְקַעְתִּי בַּמָּקוֹם!

נִתְּפַּס לָנוּ הַ’בֶּק-אַקְס'. גַּם הַקְּלָאצ' נִשְׂרַט."

הָאֵל שָׂח: “נִתְקַעְתָּ, נֹחַ, עַל הָאֲרָרָט!”

נֹחַ שָׂח: “בּוֹס, לָרֶדֶת מֻתָּר?”

הָאֵל שָׂח: "נֹחַ, הַמַּבּוּל מִזְּמַן עָבַר!

דַּי! זֶה נִמְאַס לִי. אֶחְזֹר לַמִּשְׂרָד.

אֶת הַמַּבּוּל הַבָּא כְּבָר תַּעֲשׂוּ לְבַד!.

לחן: משה וילנסקי

שרה: שושנה דמארי, במופע העשור הראשון למדינה, בנמל הקישון (1958)

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים

הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו;

אוּלָם אוֹמְרִים שֶׁלִּפְעָמִים

לְהִשְׁתַּכֵּר אָהַב.

וּפַעַם, כְּשֶׁלָגַם כּוֹסִית

וּכְבָר עָמַד לָשִׁיר,

שָׁמַע בָּרַדְיוֹ תַּחֲזִית

שֶׁל מֶזֶג הָאֲוִיר.

וְכָךְ, בְּאֵלּוּ הַמִּלִים,

בִּשְׂרָה הַקַּרְיָנִית:

"מַבּוּל גַּלִּי עַד גְבַה-גַּלִּים

וּמְעֻנָּן חֶלְקִית."

אָז הַפָּרוֹת מִיָּד המו:

“מוּ – מוּ – מוּ.”

הַבַּרְוָז חִישׁ גִּעְגַּע:

“גַּע – גַּע – גַּע.”

תַּרְנְגוֹלוֹת בִּצְעָקוֹת:

“קוֹת - קוֹת – קוֹת.”

הַצְּפַרְדֵּעַ בְּתִּקְוָה:

“קְוָּה – קְוָּה – קְוָּה”.

גַּם הַתַּיִשׁ כָּךְ הוֹמֶה:

“מֶה – מֶה – מֶה.”

הֵי, כָּל זָכָר וּנְקֵבָה,

נָרוּץ כֻּלָּנוּ יַחַד לַתֵּבָה.

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל…

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל…

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ.

הִפְלִיאוּ יֶפֶת, שֵׁם וְחַם

אֶת הַתֵּבָה לִבְנוֹת.

וְנֹחַ רַק אֶת שְׁמוֹ חָתַם

בְּשֶׁבַע הַשְּׁגִיאוֹת.

וְיֶפֶת אָז תָּלָה פְּלָקָט:

"טִיּוּל תַּעֲנוּגוֹת.

סַע בַּחֻפְשָׁה לַאֲרָרָט.

כַּרְטִיס – רַק לְזוּגוֹת."

בַּקְבּוּק שַׁמְפַּנְיָה חִישׁ הוּבָא,

אַךְ נֹחַ לֹא פִּקְפֵּק –

וְהוּא הִשִּׁיק אֶת הַתֵּבָה

עִם הַבַּקְבּוּק הָרֵיק.

אָז הַפָּרוֹת…

אָז הַחַיּוֹת – כַּמָּה מוּזָר! –

הוֹפִיעוּ בֶּהָמוֹן,

וְשֵׁם בָּדַק מַטְבֵּעַ זָר,

וְחַם – אֶת הַדַּרְכּוֹן.

אֵצֶל הַקֶּנְגּוּרִית גִלָּה

גּוּרוֹן מֻבְרָח בַּכִיס;

הַקֶּנְגּוּרִית לְלֹא מִלָּה

שִׁלְמָה חֲצִי כַּרְטִיס.

מֶבּוּל נוֹרָא יָרַד בַּחוּץ,

אַךְ בַּתֵּבָה בִּפְנִים

הֵכִין שָׁפָן אֶחָד חָרוּץ

מַבּוּל שֶׁל שְׁפַנְפַּנִים.

אָז הַפָּרוֹת…

יָרְדוּ הַמַּיִם כָּל הַזְּמַן,

אַךְ נֹחַ לֹא נִרְגַּשׁ

כָּל עוֹד הָיָה לוֹ בַּקַּנְקַן

לֹא מַיִם, אֶלָּא יַי"ש.

לְבַסוֹף הוֹדִיעָה הַיּוֹנָה:

הַכֹּל יָבֵשׁ הַיּוֹם.

אֲנִי עוֹבֶרֶת לַתְּמוּנָה

שֶׁל וַעַד הַשָּׁלוֹם."

מִן הַתֵּבָה שֶׁהִתְרוֹקְנָה

יָרַד כָּל הַקָּהָל,

וְהִיא נִתְּנָה בְּמַתָּנָה

לַ’וַעַד לַחַיָּל'.*

אָז הַפָּרוֹת…

דמותו של נח המקראי היתה חביבה עלי תמיד; אולי בגלל אהבתנו המשותפת לבעלי חיים. עד כה כתבתי עליו לפחות תריסר פזמונים ומחזה אחד. וכשהקמנו, חברַי ואני, את עמותת הגג הארצית של כל הארגונים למען בעלי החיים בארץ, קראנו לה “נח” – לא רק בזכות ראשי התיבות “נציל חיות” ו"נאהב חיות" (את סמל העמותה – נח הצדיק עומד בחרטום תיבתו – צייר לנו בהתנדבות הצייר זאב). אחד הפזמונים הראשונים שכתבתי עם המלחין מאיר נוי ללהקת חיל הים הראשונה היה “נח נח, תן מנוח!”, שעבר גלגול טקסטואלי ומוזיקלי נוסף לקראת חגיגת העשור למדינה, כשנתבקשנו – משה וילנסקי ואני –לחבר שני שירי-ים לשושנה דמארי כדי שתשיר אותם בטקס הממלכתי בנמל הקישון (השיר השני היה “מגדלור”) ואילו “נח היה איש צדיק ותמים”, מימין, הוא תרגום חפשי מאוד של השיר הקצבי של טנסי ארני-פורד האמריקני, שאותו שרה לראשונה רבקה מיכאלי, ולימים, גם “להקת הגדנ”ע".

משל ערבי, בעקבות משה סתווי. הוצג בתכנית “השטן ואשת הסנדלר” (1971)

שְׁלוֹשָׁה בָּנִים הָיוּ לְנֹחַ הַצַּדִיק,

וּבַת? –

אַחַת.

צְנוּעָה, כְּנוּעָה,

יָפָה מֵאֵין כָּמוֹהָ.

וְיוֹם אֶחָד קָרַב בָּחוּר גָּבוֹהַּ,

חָסֹן כַּבְּרוֹשׁ,

וּבָא אֶל נֹחַ

אֶת יַד בִּתּוֹ לִדְרשׁ.

אָמַר לוֹ נֹחַ:

“וּבַיִת, כְּבָר בָּנִיתָ?”

– “בַּיִת, לֹא!”

"לֹא אֶתֵּן אֶת בִּתִּי הַיְּחִידָה

לְאִישׁ, שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת מִשֶּׁלוֹ,

קוּם, צֵא וּבְנֵה בֵּיתְךָ, וְאָז תַּחְזֹר."

יָצָא אוֹתוֹ בָּחוּר, וּכְבָר בַּתּוֹר

צָעִיר שֵׁנִי, גָּבוֹהַּ כַּתָּמָר.

הִבִּיט בּוֹ נֹחַ וְאָמַר:

“וּבַיִת יֵשׁ?”

– “אוֹ, כֵּן, בְּרֹאשׁ הָהָר. הֲלֹא יָדַעְתָּ!”

– “וְהַשָּׂדֶה? חָרַשְׁתָּ וְזָרַעְתָּ?”

– “זֶה לֹא.”

"אָז צֵא, אֶת הַשָּׂדֶה חֲרשׁ.

וְטַע בּוֹ כֶּרֶם הַמְּשַׂמֵּחַ לֵב אֱנוֹשׁ.

וְאָז – חֲזֹר!"

יָצָא גַּם הַשֵּׁנִי, וּכְבָר בַּתּוֹר

צָעִיר שְׁלִישִׁי, חָסוֹן כַּאֲרָזִים.

"בָּנִיתִי אֶת בֵּיתִי

וְאֶת שָׂדִי חָרַשְׁתִּי.

וְאֶת הַכֶּרֶם

בְּמוֹ רַגְלַי כָּבַשְׁתִּי.

הִנֵּה הַחֵמֶת, טְעַם-נָא מִיֵּינִי!"

וַיֹּאמֶר נֹחַ: “זֶהוּ חֲתָנִי!”

וַיַּעַשׂוּ מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת

שִׁבְעָה יָמִים, שִׁבְעָה לֵילוֹת.

וּבַשְׁמִינִי קָם הַצָּעִיר הַטּוֹב,

עַל הַגָּמָל הִרְכִּיב אֶת כַּלָּתוֹ

וְיִקָּחֶנָּה לְבֵיתוֹ.

עוֹד נֹחַ מִתְנַדְנֵד מִן הַתִּירוֹשׁ

חָזַר שׁוּב הָרִאשׁוֹן,

זֶה הֶחָסוֹן כַּבְּרוֹשׁ:

"בָּנִיתִי בַּיִת, מְצוּדָה!

הַב לִי בִּתְּךָ הַיְּחִידָה!"

הִבִּיט נֹחַ סְבִיבוֹ – אֵיךְ יְסַפֵּר

שֶׁאֶת בִּתּוֹ מָסַר כְּבָר לְאַחֵר?

רָאָה פִּרְדָה עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר.

הֵרִים לְאַלְלָה אֶת עֵינָיו

וְהוּא, בַּחֲסָדָיו,

הָפַךְ אֶת הַפִּרְדָּה

לְבַת נָאָה וַחֲמוּדָה.

וְשׁוּב מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת

שִׁבְעָה יָמִים, שִׁבְעָה לֵילוֹת.

רַק הִרְחִיק הַזּוּג לִפְאַת הַכְּפָר,

חָזַר גַּם הַשֵּׁנִי, זֶה הַגָּבוֹהַּ כַּתָּמָר:

“בֵּיתִי בָּנוּי, זָרוּעַ הַשָּׂדֶה”.

הִבִּיט בּוֹ נֹחַ: אֵיךְ יוֹדֶה

שֶׁאֶת בִּתּוֹ מָסַר כְּבָר לְאַחֵר?

רָאָה כַּלְבָּה נִרְגֶּזֶת בֶּחָצֵר.

וְאַלְלָה שׁוּב רִחֵם, וּבִמְהֵרָה

גַּם הַכַּלְבָּה הָפְכָה לְנַעֲרָה.

וְשׁוּב מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת, וּבְסִיּוּמוֹ

נָטַל גַּם הַשְּׁלִישִׁי אֶת כַּלָּתוֹ עִמּוֹ.

“מֵאָז,” אוֹמְרִים הַבֶּדוּאִים הַיְּשִׁישִׁים,

"שְׁלוֹשָׁה סוּגִים תִּמְצָא בֵּין הַנָּשִׁים:

אֶחָד – נָשִׁים יָפוֹת, נָאוֹת,

בֵּיתָן נָקִי, רַכּוֹת הֵן וּכְנוּעוֹת.

וּכְבִתּוֹ שֶׁל נֹחַ הֵן צְנוּעוֹת.

וְהַשֵּׁנִי – נָשִׁים עַצְלָנִיּוֹת,

כְּמוֹ הַפִּרְדָה הַהִיא עַקְשָׁנִיּוֹת.

וּבְנוֹת הַכַּלְבָּה, הֵן הַסּוּג הַשְּׁלִישִׁי,

מֻכָּרוֹת לְכָל גֶּבֶר בְּאֹפֶן אִישִׁי.

* * *

פַּעַם הָיָה זֶה סִפּוּר פוֹלְקְלוֹרִיסְטִי.

אַךְ הַיּוֹם, בְּעִדָּן קְצָת יוֹתֵר פֶמִינִיסְטִי,

נִשְׁמַע הַסִּיּוּם כָּכָה, קְצָת “חֲזִירִיסְטִי”.

וְלָכֵן נְמַהֵר לְהַזְכִּיר וּלְהַדְגִּישׁ:

מִבֵּין כָּל הַנָּשִׁים מְדֻבָּר רַק בִּשְׁלִישׁ;

אֲבָל בֵּין הַגְּבָרִים – כָּךְ נִדְמֶה מִשּׁוּם מָה

לֹא תִּמְצְאוּ פְּרוֹפּוֹרְצְיָה דּוֹמָה.

מִסְפָּר בְּנֵי-הַכַּלְבָּה

רַב פִּי כַּמָּה!

הסיפור העממי על בתו של נח הצדיק, שאותו קראתי באנתולוגיה “בדרך לארץ האושר” של “אבו נעמן”, נשמע כיום די מקומם, ולכן הוספתי לו בית אחרון משלי.

“וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים” (בְּרֵאשִׁית כב ג)

הוקרא בכנס על “נשים במקרא” שנערך בכפר בלום (1990). לא הולחן.

הַפַּרְשָׁנִים מִתְלַבְּטִים:

קָרְבָּנוֹ שֶׁל מִי הָיָה גָּדוֹל יוֹתֵר:

שֶׁל אַבְרָהָם – אוֹ שֶׁל יִצְחָק?

מִי מִן הַשְּׁנַיִם הָיָה גִּבּוֹר יוֹתֵר?

מִי הִקְרִיב יוֹתֵר – הָאָב אוֹ הַבֵּן?

וְשָׂרָה, הָאֵם?

אֵיפֹה הָיְתָה שָׂרָה בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר

שֶׁבּוֹ חָבַשׁ אַבְרָהָם אֶת חֲמוֹרוֹ?

מַדּוּעַ זֶה לֹא מְסַפֵּר לָנוּ פֶּרֶק הַמִּקְרָא

דָּבָר עַל שָׂרָה –

אִמֵּנוּ, הָרִאשׁוֹנָה לְאַרְבַּע הָאִמָּהוֹת?

מָה עָשְׂתָה שָׂרָה בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר?

מָה חָשְׁבָה שָׂרָה

בִּרְאוֹתָהּ אֶת אַבְרָהָם בַּעֲלָהּ חוֹבֵשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ

וּבוֹחֵר חֶבֶל, חֶבֶל לַעֲקֵדָה,

וְעֵצִים לְעוֹלָה,

וְלוֹקֵחַ אֶת יִצְחָק – בְּנָם,

בְּנָהּ יְחִידָהּ אֶׁשר אָהֲבָה?

הַאִם יָדְעָה? הַאִם יָדְעָה שָׂרָה

שֶׁהוּא, בַּעֲלָהּ, “אָב-הֲמוֹן-גּוֹיִים”,

עוֹמֵד לַעֲקֹד אֶת הַבֵּן הַיָּחִיד

אֲשֶׁר נוֹלַד לָהּ אַחֲרֵי בְּלוֹתָהּ,

לָשִׂים אוֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים,

לָקַחַת אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט אוֹתוֹ –

אֶת בְּנָהּ, אֶת בְּנָם,

אֶת בְּנָם יְחִידָם אֲשֶׂר אָהֲבָה?

וּמָה סִפֵּר לָהּ אַבְרָהָם?

מָה סִפֵּר לָהּ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה

– כְּכָל בַּעַל יְהוּדִי –

לְהָכִין לָהֶם בְּגָדִים נְקִיִּים לַדֶּרֶךְ,

וְאֹכֶל לִשְׁלוֹשָׁה יָמִים?

וַהֲרֵי שָׂרָה לֹא הָיְתָה מִן הַבַּיְשָׁנִיּוֹת.

שָׂרָה, שֶׁיָּדְעָה לוֹמַר לְבַעֲלָהּ: “גָּרֵשׁ הָאַמָּה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ”;

שָׂרָה, שֶׁלֹּא הִתְבַּיְּשָׁה לִצְחֹק לְשֵׁמַע דִּבְרֵי הַמַּלְאָכִים;

שָׂרָה זוֹ לֹא שָׁאֲלָה: "קָרְבָן? אֵשׁ? עֵצִים?

וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה?"

אִלּוּ יָדְעָה שָׂרָה, אִלּוּ נִחֲשָׁה שָׂרָה –

הַאִם לֹא הָיְתָה לוֹחֶשֶׁת לוֹ, לְבַעֲלָהּ,

כְּכָל אִמָּא יְהוּדִיָּה:

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר

וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה?"

זֶה לֹא מַדְהִים?!

עַם שָׁלֵם שָׁר בְּכָל לֵיל סֵדֶר עַל אַרְבַּע אִמָּהוֹת

וְלֹא שׁוֹאֵל: "מָה הִרְגִּישָׁה שָׂרָה,

כְּשְׁשְּנֵי הַגְּבָרִים, כְּשֶׁאַרְבַּעַת הַגְּבָרִים,

יָצְאוּ אֶת הַבַּיִת הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר

עִם חֲמוֹר, חֶבֶל, וְעֵצִים לְעוֹלָה?"

“וַתִּצְחַק שָׂרָה,” כָּתוּב בְּסִפּוּר שְׁלשֶׁת הַמַּלְאָכִים.

“לָמָּה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה?” שָׁאַל הָאֵל אֶת אַבְרָהָם,

אַרְבָּעָה גְּבָרִים עוֹזְבִים אֶת הַבַּיִת

וְאִישׁ – גַּם לֹא הָאֵל שָׁם, מִמַּעַל –

אֵינוֹ שׁוֹאֵל: "הַאִם שׁוּב צָחֲקָה שָׂרָה?

וְאוּלַי בָּכְתָה?

וְאִם בָּכְתָה –

לָמָּה? לָמָּה זֶה בָּכְתָה שָׂרה?"

את המונולוג העוסק בשאלה “איפה היתה שרה אמנו כשבעלה נטל את בנם לעקדה?” כתבתי עוד לפני שהתוודעתי אל המדרשים על מותה של שרה ברגע ששמעה את תיאורו של השטן על מה שהתרחש בהר המוריה ולפני שקראתי את שירו היפה של יהודה עמיחי, “ותבכה שרה”.

לחן: בני נגרי

משירי ההצגה “אל תקרא לי שחור” (1972)

וְהָאִישׁ משֶׁה זָכוּר לַטּוֹב

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח,

וְלֹא קָם נָבִיא גָּדוֹל כְּמוֹתוֹ,

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא זָכָה לְכָל אוֹתָם פְּלָאִים

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וַיֹּאהַב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וּמשֶׁה גָּבַר עַל כָּל אוֹיְבָיו

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְהוֹרִיד לָאָרֶץ מָן וּשְׂלָו

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא הִבְקִיעַ דֶּרֶךְ בַּמִּדְבָּר

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְהִמְתִּיק מֵימָיו שֶׁל נַחַל מַר

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא זָכָה לִגְבֹּר עַל עֲמָּלֵק

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

אֶת סִיחוֹן מֵעַל דַּרְכּוֹ סִלֵּק

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא הֶחְרִיד עַמִּים וּמַמְּלָכוֹת

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְנִבְחַר לָתֵת אֶת הַלּוּחוֹת

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וַיִּקְצֹף הָעָם, כֻּלּוֹ חָרוֹן,

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

זָעַמוּ מִרְיָם וְאַהֲרֹן

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

לֹא סָלְחוּ לוֹ עַד אַחֲרוֹן יָמָיו

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

אַךְ משֶׁה

הָיָה גֵּאֶה עַל שֶׁ-

אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְהָאִישׁ משֶׁה כֻּלּוֹ קוֹרֵן

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

הוּא זָכָה לִרְאוֹת אֶת הַיַּרְדֵּן

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

אֶל הָאָרֶץ לֹא הֻרְשָׁה לָבוֹא

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

וְהוּא מֵת בּוֹדֵד עַל הַר נְבוֹ

כִּי אִשָּׁה כּוּשִׁית לָקַח.

לחן: רפי בן-משה

שרה: להקת הנח"ל (1962)

פַּרְעֹה, הַמֶּלֶךְ הַמִּצְרִי,

דָגַל תָּמִיד בְּ"גוּף בַּרִיא":

“הַסְּפּוֹרְט מֵבִיא רַק אשֶׁר!”

לָכֵן אֶת יִשְׂרָאֵל כִּנֵּס

לִבְנוֹת פִּתֹּם וְרַעַמְסֵס.

לִשְׁמֹר קְצָת עַל הַכּשֶׁר.

אַךְ גַּם משֶׁה עָסַק בִּסְפּוֹרְט.

עַל אַף גִּילוֹ, עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר

אָהַב לִצְעֹד בָּרֶגֶל.

כָּל בֹּקֶר בִּצְעִידָה נִרְאָה

וְאַחֲרָיו, שְׁטוּפֵי זֵעָה,

רָצִים רָאשֵׁי הַסֶּגֶל.

כְּבַד-פֶּה הָיָה וּכְבַד-לָשׁוֹן,

אַךְ בִּצְעִידָה תָּמִיד רִאשׁוֹן.

אָז בָּא משֶׁה אֶל הָאַרְמוֹן:

"פַּרְעֹה, שְׁמַע, יֵשׁ לִי רַעְיוֹן

שָׁקוּף וְצַח כִּבְדֹלַח.

נַכְרִיז מָחָר עַל צְעָדָה

מִכָּאן לַיְּאוֹר וַחֲזָרָה,

מַמָּשׁ כְּמוֹ בְּהוֹלַנְד."

פַּרְעֹה הִסְכִּים. וְחִישׁ נוֹדַע

עַל “הַרְשָׁמָה לִצְעָדָה”

(מָה זֶה? אִיש לֹא הִכִּיר עוֹד).

יוַּכל לִצְעֹד כָּל הָרוֹצֶה.

דְרוּשָׁה רַק תְּעוּדַת רוֹפֵא

וְכֵן כְּאַרְבַּע לִירוֹת.

וּמִי נִרְשַׁם בַּצּוֹעֲדִים?

מוּבָן שֶׁכָּל הַיְהוּדִים.

חִישׁ-קַל בְּעֶרֶב הַמִּצְעָד

אָרַזְּ בְּגשֶׁן כָּל אֶחָד

תַּרְמִיל, קִיט-בֶּג אוֹ פַּיְלָה;

קוּפְסוֹת סַרְדִּינִים, תֶּרֶד, כְּרוּב.

(לָכֵן בַּהַגָּדָה כָּתוּב

“לֵיל שִׁמּוּרִים הַלַּיְלָה”).

וּבְמַטֵּה בְּנֹא-אָמוֹן,

זֶה הַמַּטֶּה שֶׁל אַהֲרֹן,

כֻּנְּסוּ הוֹלְכֵי הָרֶגֶל:

שֻשִיִּׁם רִבּוֹא יָצְאוּ לִצְעֹד

(בִּי-גִ’י טוֹעֵן: אַרְבַּע מֵאוֹת)

קָשִׁישׁ, צָעִיר וָעֵגֶל.

עִם בֹּקֶר בָּא פַּרְעֹה. “אוֹ קֵי?”

נָתַן שְׁרִיקָה וְ… “הוֹפָּה הֵי!”

בָּרֹאשׁ – בְּנוֹת “לַהֲקַת מִרְיָם”

בְּצַעֲדֵי רִקּוּד הָעָם

וּבְשִׁירַת הַהוֹרָה.

וְאַחֲרֵיהֶן, קְצָת מַסְמִיקָה,

הַנְּצִיגָה מֵאַפְרִיקָה –

אֵשֶׁת משֶׁה, צִפּוֹרָה.

הַצֶּמֶד אֲבִירָם-דָּתָן

צָלַע “בִּגְלַל מַסְמֵר קָטָן”.

כֶּלֶב צָעַד בְּלִי טֹרַח.

"מָחָר נוּכַל כְּבָרָ בְּוַדַּאי

לָשִׁיר יַחִדָּיו ‘מוּל הַר סִינַי’,"

לָחַשׁ יִתְרוֹ לְקֹרַח.

וְחִישׁ צָמחוּ שָׁם בַּחוֹלוֹת,

שִׁשִּׁים רִבֹּוא שֶׁל יַבָּלוֹת.

אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַיְּאוֹר

וּכְבָר עָמְדוּ לִפְנוֹת אָחוֹר

צָעַק משֶׁה: "קָדִימָה!

לְכוּ אִתִּי! אֲנִי זוֹכֵר

דֶּרֶךְ קְצָרָה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

נַמְשִׁיךְ לִצְעֹד, וִיהִי מָה!"

וְהֵם הִמְשִׁיכוּ (עַם תָּמִים)…

בִּמְקוֹם אַרְבַּעַת הַיָּמִים

(בַּמּוֹדָעוֹת רְאֵה-נָא)

הֵם צָעַדוּ בְּלִי תַּחַנָה

בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה,

עַד שֶׁהִגִּיעוּ הֵנָּה.

“משֶׁה, משֶׁה”, קָרְאוּ כֻּלָּם,

“לְאָן הִגַּעְנוּ? מַה זֶה פֹּה?”

"כְּבֶר תִּסְתַּדְּרוּ פֹּה אֵיכְשֶׁהוּ.

אֲנִי הוֹלֵךְ לְהַר נְבוֹ."

שני שירים על משה רבנו: האחד, על הצעדה הראשונה, נכתב ללהקת הנח"ל עם השתתפותה של המשלחת הראשונה של חיילי צה"ל בצעדה בהולנד. השיר מרמז גם על צעדות הבוקר המהירות של דוד בן-גוריון בשדה בוקר ועל קביעתו שמספר יוצאי מצרים היה קטן מהמשוער. השיר על האשה הכושית נכתב למחזמר “אל תקרא לי שחור” ושולב בחלק השני של ההצגה, שכולו סיפר את סיפורי בראשית כדרשה של כומר שחור בכנסייה באחת ממדינות הדרום בארצות הברית.

לחן: אמיתי נאמן

שרה: להקת פיקוד צפון בתכניתה “הנשק הסודי” (1960)

כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים

בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאֵל

הִכִּירוּ אֶת הָאֹהֶל שֶׁל הַשֶּׁקֶ"ם,

וְאֶת הַמַּגִּישָׁה –

סַמֶלֶת, שְׁמָהּ יָעֵל –

חַיֶּלֶת חֲמוּדוֹנֶת וְצוֹחֶקֶת.

כְּשֶׁעָבְרוּ בַּכְּבִישׁ

הֵם שָׁרְקוּ לָהּ חִישׁ,

כְּמוֹ לְלִילִי מִסִיבוּב כְּפַר בִּיל"וּ,

וְעָצְרו פִּתְאוֹם

כּוֹס “תָּסַס” לִלְגֹּם;

אוֹ בַּקְבּוּק שֶׁל “קוֹלָה” אֲפִלּוּ…

“יָעֵל, יָעֵל!”,

כָּל הַחַיָּלִים קָרְאוּ לָהּ.

“יָעֵל, יָעֵל!”

מִן הַשֶּׁקֶ"ם בְּסִיבוּב עַפוּלָה.

“יָעֵל, יָעֵל!”

רַק לְקָצִין אֶחָד –

הַגֵּנֵרָל סִיסְרָא –

יָעֵל הָיְתָה חוֹרֶקֶת בַּשִּנַּיִם.

כִּי גֵּנֵרָל סִיְסָרא

הָיָה קַמְצָן נוֹרָא,

וְהוּא תָּמִיד בִּקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת

“כּוֹס מַיִם!”

וְיָעֵל אָמְרָה:

זֶה מַרְגִיז נוֹרָא,

כָּךְ לְהַגִּישׁ חִנָּם לְלֹא פְּרוּטָה לוֹ.

אִם הוּא יִתְעַקֵּשׁ

מַיִם לְבַקֵּשׁ –

אָז בְּחַיַּי, יָתֵד בָּרֹאשׁ אֶתְקַע לוֹ!"

“יעל, יעל!”…

וְיוֹם אֶחָד סִיסְרָא

עָצַר שָׁם, בַּסִּיבוּב,

נִכְנַס לַשֶּׁקֶ"ם וְכֻוּלֹו מַזִּיעַ,

וּמִיָעֵל בִּקֵּשׁ

כּוֹס מַיִם, כְּמוֹ תָּמִיד.

מַיִם בִּקֵּשׁ – אַךְ הִיא חָלָב הֵבִיאָה.

הוּא הֵחֵל לִלְגם

וְיָרַק פִּתְאוֹם:

“חָלָב! וְעוֹד עִם קְרוּם! שִׁפְכוּ לַזֶבֶל!”

אָז יָעֵל רָתְחָה.

תַ’יָּתֵד לָקְחָה,

וּבְרֹאשׁוֹ תָּקְעָה לוֹ בַּמַּקֶבֶת…

“יָעֵל, יָעֵל!”

אָז הֵרִיעוּ לָהּ “הֵידָד” וְגַם “הֶאָח!”

“יָעֵל, יָעֵל!”

וְרָשְׁמוּ אוֹתָהּ בְּסֵפֶר הַתָּנָ"ךְ!

הפזמונים על יעל, שמשון ודוד לקוחים ממחרוזת של פזמונים על כלי נשק בלתי קונווציונליים של כמה מגיבורי המקרא, שהושרה בתכנית “הנשק הסודי” שהציגה להקת פיקוד הצפון בשנת 1960 (כל הלחנים: אמיתי נאמן. במאי: ארנון תמיר). אחד השירים האחרים במחרוזת הוקדש להרמת הידיים של משה רבנו (“והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל”), והוא נקרא “ידיים למעלה!”. בגללו מיוחס לי כבר דורות בטעות שיר הילדים הישן “ידיים למעלה, על הראש”, שאותו שרתי גם אני בילדותי.

לחן: אמיתי נאמן בתכנית “הנשק הסודי” (1960)

לַמַּחְסָן הַצְּבָאִי לְחִמּוּשׁ וּמַלְקוֹחַ,

לְמַחְסַן הַתַּחְמשֶׁת בְּבֹקֶר אָפֹר

נִכְנַס הָרַבָּ"ט שִׁמְשׁוֹן בֶּן-מָנוֹחַ

שֶׁהַחֶבְרֶ’ה קָרְאוּ לוֹ “שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר”.

אַפְסְנַאי הַמַּחְסָן אָז הֶחְוִיר כְּמוֹ בָּלָטָה:

“אֵיזֶה נֶשֶׁק בָּחַרְתָּ הַפַּעַם, גִּבּוֹר?”

וְשִׁמְשׁוֹן אָז עָשָׂה “שְׁרִיר” קָטָן: "הֵן יָדַעְתָּ!

תֵּן לִי לֶחִי –

כֵּן, לֶחִי טְרִיָּה שֶׁל חֲמוֹר!"

כֵּן, לְחִי חֲמוֹר, חֲמוֹר-חֲמוֹרוֹתַיִם.

כֵּן, לְחִי חֲמוֹר – הַנֶּשֶׁק הַסּוֹדִי.

“מָה?” שָׁאַל הַמִּסְכֵּן, "מָה הַפַּעַם זָמַמְתָּ?

אֵין נִפּוּק לְחָיַיִם בִּשְׁבִיל חַיָּלִים.

וּבִכְלָל, הַמְּפַקֵּד, עַד הַיּוֹם לֹא חָתַמְתָּ

עַל אָבְדָן כְּמָאתַיִם זַנְבוֹת שׁוּעָלִים!"

אַךְ שִׁמְשׁוֹן רַק עָשָׁה לוֹ עוֹד “שְׁרִיר” וְחָתַם לוֹ:

“הַפְּרִיט – לֶחִי שׂמֹאל. מִסְפָּרָהּ – כָּךְ וְכָךְ.”

וּבִלְחִי הַחֲמוֹר מִי-יוֹדֵעַ-מָה שָׂם לוֹ

כְּשֶׁיָּצָא לַפְּלִשְׁתִּים. נָא עַיֵּן בַּתָּנָ"ךְ.

כֵּן, לְחִי חֲמוֹר…

אָז נִעֵר בְּלוֹרִיתוֹ שֶׁשָּׁנִים לֹא נָגְעוּ בַּהּ,

וּבַנַּחַל רָחַץ (אִם גַּם לֹא הִסְתָּרֵק).

שָׁם פָּגַשׁ בִּדְלִילָה וְשָׁרַק “הָלוֹ, בֻּבָּה!”,

וּמֵאָז שֵׁם הַנַּחַל הוּא “נַחַל שׁוֹרֵק”.

וּבֵין “מַר יִשְׂרָאֵל”, הוּא רַבָּ"ט בֶּן-מָנוֹחַ,

וּ"מַלְכַּת הַחוֹפִים" הָרוֹמָן שָׁם הִתְחִיל.

וּמָכוֹן לִשְׁרִירִים הֵם הֶחְלִיטוּ לִפְתֹּחַ –

אֲבָל הִיא לֹא הִשְׁאִירָה לוֹ כּוֹחַ בְּמִיל.

"כֵּן, בִּלְחִי חֲמוֹר, חֲמוֹר-חֲמוֹרוֹתַיִם,

בִּלְחִי חֲמוֹר קָצַרְתִּי תְּהִלָּתִי;

אַךְ אִשָּׁה אַחַת, אִשָּׁה יְפַת-מָתְנַיִם,

גִּלְּתָה לִי מִי הַחֲמוֹר הָאַמִתִּי!"

לחן: אמיתי נאמן בתכנית “הנשק הסודי” (1960)

בְּבֵית לֶחֶם, לֹא הַרְחֵק מִיְּרוּשָׁלַיִם,

בְּבֵית לֶחֶם הַשְּׁקֵטָה וְהַלְּבָבִית

הָיָה נַעַר אַדְמוֹנִי וִיפֵה עֵינַיִם –

הַצָּעִיר בִּבְנֵי יִשַּׁי, וּשְׁמוֹ דָּוִד.

כָּל הַיּוֹם הָיָה סוֹבֵב עִם הָ"רוּגַטְקָה"

(אָז עוֹד לֹא הָיָה נָהוּג חִנּוּךְ חוֹבָה!)

כָּל הַסּוֹחֲרִים אָמְרוּ: "מָתַי יִלְמַד כְּבָר?

הוּא שׁוֹבֵר אֶת חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה!"

וְדָּוִד יְפֵה עֵינַיִם וְצָלַף בָּאֲבָנִים.

וְדָּוִד יְפֵה עֵינַיִם אָז הוֹדִיעַ לַשְּׁכֵנִים:

"נִשְׁבְּרָה שִׁמְשָׁה אוֹ שְׁתַּיִם?

“טוֹב… תִּמְרוֹנִים זֶה תִּמְרוֹנִים.”

הוּא הָיָה שׁוֹבֵר כָּל יוֹם שִׁמְשָׁה אוֹ שְׁתַּיִם,

אַךְ טָעַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּאִמּוּנִים,

וְכֻלָּם אָמְרוּ: "כֵּן, הוּא יְפֵה עֵינַיִם;

אַךְ מָתַי יַפְסִיק לִזְרֹק פֹּה אַבָנִים?"

פָּנָסֵי הָרְחוֹב אֶת קְלִיעוֹתָיו הִכִּירוּ.

בָּ"רוּגַטְקָה" הוּא פָּגַע בְּכָל חָתוּל,

וּכְלָבִים בְּפַחַד זֶה אֶת זֶה הִזְהִירוּ

שֶׁ"הַגִּ’ינְגִ’י הוּא צַלָּף! כָּל אֶבֶן – בּוּל!"

וְדָוִד יְפֵה עֵינַיִם…

אֶת הַסּוֹף הֲרֵי כָּל יֶלֶד הֵן יַגִּיד כָּאן:

אֵיך גָּלְיַת פִּתְאוֹם הוֹפִיעַ שָׁם מִמּוּל,

וְדָוִד כִּוֵּן לְאַט אֶת הַ"דָּוִידְקָה"

וְהָאֶבֶן אָז פָּגְעָה בַּמֵּצַח – בּוּל!

וְאָמְרוּ כֻּלָּם: "אָח, אֵיזֶה יֶלֶד פֶּלֶא!

אֵיךְ בָּאֶבֶן אֶת הַזְּ’לוֹבּ הַזֶּה הִפִּיל!"

וּמֵאָז נוֹדַע בַּשֵּׁם “דָּוִד הַמֶּלֶךְ”,

הַיָּדוּעַ מִסִּרְטֵי סֶסִיל דֶה-מִיל.

זוֹ מָסֹרֶת מְמֻּשֶּׁכֶת

הַנִּמְשֶׁכֶת עַד עַכְשָׁו

עַל הַיֶּלֶד מִבֵּית לֶחֶם

שֶׁהָאֶבֶן בְּיָדָיו.

לחן: משה וילנסקי

שר: צוות הבידור של חיל האוויר (1973)

וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

עִם אֱלִישָׁע בְּדֶרֶך רְחוֹקָה.

וַיַּרְא לְפֶתַע מֶרְכָּבָה שֶׁל אֵשׁ,

וְרֶכֶב-אֵשׁ חוֹנֶה עַל הַקַּרְקַע.

וַיִּסְתַּכֵּל דּוּמָם בַּמֶּרְכָּבָה

וּמַבָּטוֹ נָבוֹךְ וּמִשְׁתּוֹמֵם.

וֶיֹּאמֶר הַנָּבִיא לֶאֱלִישָׁע:

“נִרְאֶה אִם זֶה יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם.”

אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא,

הַטַּיָּס הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן.

וַיָּסַר אֵלִיָּהוּ אַדַּרְתּוֹ

וַיְּמַהֵר אֶת הַסַּרְבָּל לִרְכֹּס,

וַיַּחְבּשׁ קַסְדָּה וְאָזְנִיּוֹת

וַיַּחְתֹּם עַל סֵפֶר הַמָּטוֹס.

וַיָּשֶׂם עַל גּוּפוֹ אֶת הַ"מֵּי וֶּסְט",

וְגַם סַכִּין קוֹמַנְדּוֹ שִׁמּוּשִׁי,

וּבְכִסָיו רְאִי-אִתּוּת חִפֵּשׂ,

וְגַם – אַבְקָה כְּנֶגֶד הַכְּרִישׁים!

וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ לַמּוֹשָׁב

וַיַּחְגֹּר עַצְמוֹ אֶל הַכִּסֵּא.

וַיּוֹרֶד עַל רֹאשׁוֹ אֶת הַחֻפָּה,

כְּכָל טַיָּס וָתִיק וּמְנֻסֶּה.

וַיִּסְתַּכֵּל אִם פָּנוּי הַ"לַּין"

וַיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּכָל שָׁעוֹן,

וַיְּאוֹתֵת בַּבֹּהֶן לַטֶכְנַאי –

וְכָךְ הֵחֵל הַ"סּוֹלוֹ" הָרִאשׁוֹן.

אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא…

וֶאֱלִישָׁע עוֹמֵד עַל הַקַּרְקַע

וְהוּא מַבִּיט בַּפֶּלֶא הַנּוֹרָא.

וְאֵלִיָּהוּ אָז מָשַׁךְ בַּ"סְּטִיק" –

וַיַּעַל הַשָּׁמַיְמָה בִּסְעָרָה.

וַיַּעַשׂ “שְׁמִינִיּוֹת” שָׁם, בָּאֲוִיר,

וּפַס לָבָן הִשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו.

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: "אָבִי, אָבִי,

רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!"

וֶאֱלִישָׁע עוֹמֵד כֻּלּוֹ הָמוּם,

צוֹפֶה אֶל הָרָקִיעַ הַכָּחֹל,

אֵיךְ הַנָּבִיא חוֹלֵף שָׁם בְּ"בּוּם"

וְטָס מֵעֵבֶר לִמְהִירוּת הַקּוֹל.

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: אֵלֵךְ לְקוּרְס.

אֶהְיֶה טַיָּס, טַיָּס שֶׁל נִסּוּיִים."

וַיִּמְצְאוּ שֶׁהוּא עִוֵּר צְבָעִים.

וְכַאֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ כִּי נִפְסַל,

תָּלַשׁ שַׂעֲרוֹתָיו וַיִּתְיַפֵּחַ.

“עֲלֵה, קֵרֵחַ!” אָז אָמְרוּ כֻּלָּם;

אַךְ לַעֲלוֹת אָסוּר לוֹ, כִּי הֻדַּח.

וְאֵלִיָּהוּ בְּמֶרְכֶּבֶת אֵשׁ

חוֹלֵף, וּפַס לָבָן מֵאַחֲרָיו.

וְהַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹדוֹ,

וְהָרָקִיעַ – מַעֲשֵׂה יָדָיו.

וְהוּא נוֹסֵק שָׁמַיִם וּמְרוֹמִים,

וְהוּא לַכֹּל מוֹכִיחַ, הַנָּבִיא,

שֶׁגַּם אַנְשֵׁי הָרוּחַ לִפְעָמים

דּוֹרְכִים בִּשְׁתֵּי רַגְלַיִם בָּאֲוִיר.