לחן: נורית הירש

שר: מוטי פליישר בהצגה “ירושלים שלי” ב"חאן" הירושלמי (1969)

כְּשֶׁהֶעֱלוּ אוֹתוֹ עַל הַמּוֹקֵד

שָׁם, בְּכִכָּר הָעִיר, בַּצָּהֳרַיִם,

וְהַהֶגְמוֹן עָמַד עִם הַחַשְׁמָן,

וּמְעִילָם אָדֹם, כִּמְעִילוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן –

כְּשֶׁאָחֲזוּ בּוֹ לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ

וְהוּא עָצַם עֵינָיו כְּלַפֵּי שָׁמַיִם –

אָז מִלְמְלוּ שְׂפָתָיו: "סְלִיחָה, אֵלִי.

לַשָּׁוְא קִוִּיתִי כָּל יָמַי

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

כְּשֶׁהִגִּיעַ רֶבִּי זִישֶׁה לְשִׁבְעִים

וְהַיְּלָדִים עָזְבוּ כְּבָר אֶת הַבַּיִת

מָכַר פִּתְאוֹם אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל

וְעִם אִשְׁתּוֹ יָצָא,

וּבְכִיסוֹ עֶשְׂרִים רוּבָּל.

וְכָל הָעֲיָרָה אוֹתוֹ לִוְּתָה

עַד לָ"עֵרוּב", וְנִפְנְפָה יָדַיִם.

וְהַזְּקֵנִים הִבִּיטוּ בְּקִנְאָה:

"רֶבּ זִישֶׁה בַּר־מַזָּל, יִזְכֶּה

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

כְּשֶׁהַשְּׁמוּעָה הִגִּיעָה לְבַּגְדָּד:

“הַמַּלְאָכִים בָּאִים, לִבְנֵי כְּנָפַיִם” –

מָכְרוּ כָּל הַיְּהוּדִים אֶת בָּתֵּיהֶם,

עָלוּ עַל הַגַּגּוֹת,

הִמְתִּינוּ, הֵם וְיַלְדֵיהֶם.

עָמְדוּ שָׁם כָּל הַלַּיְלָה עַל הַגַּג,

נוֹשְׂאִים אֶת עֵינֵיהֶם אֶל הַשָּׁמַיִם.

קִוּוּ, לְמוּל צְחוֹקָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים:

"בִּזְכוּת הַמַּלְאָכִים נוּכַל

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

פִּתְקָה קְטַנָּה עַל לוּחַ בַּפִּנָּה

רָמְזָה: שִׂמְחַת תּוֹרָה בְּעוֹד יוֹמַיִם.

הוּא לֹא יָדַע עִבְרִית,

צוּרָה שֶׁל אוֹת;

אַךְ בִּרְחוֹבוֹת מוֹסְקְוָה עָמַד,

עִם כָּל הָרְבָבוֹת.

וְהוּא יָדַע שֶׁשְּׁמוֹ עַכְשָׁו נִרְשָׁם,

אֲבָל רָקַד, שִׁכּוֹר, וְלֹא מִיַּיִן.

וְהוּא נִזְכַּר לְפֶתַע בְּאָבִיו –

אָבִיו הַמֵּת, שֶׁלֹּא זָכָה

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

כְּשֶׁהַמָּגָ"ד אָמַר פִּתְאוֹם: “זָזִים,”

אָז הַחַיָּל חִיֵּךְ: אַחֲרֵי שְׁבוּעַיִם?

בָּעֶרֶב הוּא צִלְצֵל אֶל הָאִשָּׁה:

"שִׁנִּינוּ קְצָת כִּוּוּן.

נַשְּׁקִי בִּשְׁמִי אֶת הַשְּׁלוֹשָׁה."

וּכְשֶׁאָמְרוּ לוֹ: “כָּאן זֶה אַבּוּ טוֹר” –

אָמַר: “בְּסֵדֶר. תְּחַפּוּ עַל ‘שְׁתַּיִם’.”

וּכְשֶׁהוּא רָץ לְעֵבֶר הַחוֹמָה

חָשַׁב פִּתְאוֹם כַּמָּה נִפְלָא

לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.

לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.

נִמְאַס, חָשַׁב, נִמְאַס לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

הִגִּיעַ הַזְּמַן, לָעֲזָאזֵל,

לְהַתְחִיל לִחְיוֹת,

בְּ…

(קול ירייה).

כשנה אחרי מלחמת ששת הימים כתבתי ל"חאן" הירושלמי, שנפתח אז, תכנית שלמה שהוקדשה לירושלים ונקראה" ירושלים שלי". חצייה הראשון סיפר על תולדות ירושלים עד להקמת המדינה וחצייה השני הוקדש למלחמת ששת הימים ולחיים בירושלים אחריה. ההצגה חנכה את “תיאטרון החאן” הירושלמי, והוצגה גם בפסטיבל ישראל.

לחן: נורית הירש

הושר בהצגה “ירושלים שלי” (1969)

אָמַר הָרוֹכֵל מִמַּזְכֶּרֶת משֶׁה:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא מַחֲנֶה יְהוּדָה בְּעֶרֶב חַגִים,

וְחוּמוּס שֶׁל ‘רַחְמוֹ’ וְרֵיחַ דָּגִים.

שַׁבָּת שֶׁל ‘פֶּפִּיטָס’, קִלְלוֹת נַהָגִים…

כְּבִיסָה עַל הַכְּבִישׁ וּמִקְלַחַת מִדְּלִי –

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…"

אָמַר הַסַּנְדְּלָר מִשְּׁכוּנַת קָטָמוֹן:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁל גְּשָׁמִים בַּ’בְּלוֹקוֹן',

שִׁכּוּן בְּלִי חֲנוּת, אוֹטוֹבּוּס ‘בְּלִי חֶשְׁבּוֹן’.

שַׁבָּת – הַצָּגָה רִאשׁוֹנָה בְּ’אוֹרְיוֹן'.

גַּם קָטָמוֹן ז' הִיא בִּשְׁבִילִי

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…"

אָמַר הַבַּלָּן מִמֵּאָה שְׁעָרִים:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא שְׁטְרַיְמְל שָׁחֹר וּסְפָרִים אֲפֹרִים,

וּ’בַת־יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּלֵךְ בִּקְצָרִים'.

הִיא לַחַשׁ תְּפִלָּה לְיָמִים אֲחֵרִים.

לֹא כָּאן, כִּי לְמַעְלָה קוֹרֶצֶת הִיא לִי –

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…"

אָמְרָה הַסְּטוּדֶנְטִית (שָׁנָה רִאשׁוֹנָה):

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא עוֹד שִׁעוּרִים בְּמַדַּע הַמְּדִינָה,

חִפּוּשׂ חֲדָרִים, וְחָבֵר, וּבְחִינָה.

וּבְיוֹם חֲמִישִׁי – מִזְוָדָה מוּכָנָה

לִבְרֹחַ לַיָּם. הִשְׁתַּזַּפְתִּי כֻּלִּי

בְּהֶרְצְלִיָּה שֶׁלִּי…"

אָמַר הַצָּעִיר שָׁם, לְיַד שַׁעַר שְׁכֶם:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא צְלָב עַל חֲנוּת, וְשׁוֹטְרִים בַּחֲצוֹת,

אָחוֹת שֶׁהִלְשִׁינָה, וּבוֹר עִם פְּצָצוֹת,

מִצְעַד עַצְמָאוּת, וְיָדַיִם קְפוּצוֹת.

'יֶס סֶר, ווֹט דּוּ יוּ לַיְק?

קַבָּבּ, אוֹר שִׁישְׁלִיק? ' –

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…"

אָמַר הַחַיָּל מֵאַשְׁדוֹת יַעֲקֹב:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הָיִיתִי בָּהּ פַּעַם בְּבֹקֶר שֶׁל שְׁכוֹל.

סִמְטָה – וְצַלָּף בַּצָּרִיחַ מִשְּׂמֹאל.

מֵאָז לֹא חָזַרְתִּי. פָּשׁוּט לֹא יָכוֹל.

אַבְנֵר וְגָדִי – שְׁנֵיהֶם בִּשְׁבִילִי

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי."

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא קַמְפּוּס הוֹמֶה וּמָלֵא “חֲתִיכוֹת”.

הִיא אֵם מִתְיַפַּחַת בְּהַר הַמְּנוּחוֹת.

הִיא תֵּה־שֶׁל־מִנְחָה בְּמָלוֹן הַ"מְּשֻׁחְרָר".

הִיא עוֹד הַגְרָלָה בְּגִבְעַת הַמִּבְתָּר.

הִיא זוּג אוֹהֲבִים בֵּין זֵיתֵי “מַצְלֵבָה”.

הִיא הֵד לַיָּמִים שֶׁל תְּפִלָּה בַּ"חֻרְבָה".

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…

הלחין ושר: יאיר קלינגר בהצגה “ירושלים שלי” (1969)

שִׁלְחוּ מִיָּד אֶת שְׁמוֹת הַהֲרוּגִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד. רַבִּים פֹּה דּוֹאֲגִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד אֶת שְׁמוֹת הַנְּעָרִים

שֶׁלֹּא יִרְאוּ עוֹד שַׁחַר בֶּהָרִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד אֶת שְׁמוֹת הַנְּעָרוֹת,

שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ עִם הַשַּׁיָּרוֹת,

וְשֶׁיָּצְאוּ מוּל מַחְסוֹמֵי דְּרָכִים

בְּטֶנְדֶּר, שֶׁרִפְּדוּהוּ בְּפַחִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד. שִׁלְחוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת

מֵ"רְחוֹב הַיְּהוּדִים", בֵּין הַחוֹמוֹת.

אֶת שְׁמוֹת הָאֲחָיוֹת וְהָרוֹפְאִים

אֲשֶׁר בָּאַמְבּוּלַנְסִים הַשְּׂרוּפִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד. נֵדַע מֵי נֶעֱדָר

בַּקְּרָב עַל “הַמַּסְרֵק” וְהָ"רָדָאר".

שִׁלְחוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת מִן הַקַּסְטֶל,

וּמִלַּטְרוּן וּמֵרָמַת רָחֵל.

שִׁלְחוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת מִגּוּשׁ עֶצְיוֹן,

וְלָמֶד־הֵא שֵׁמוֹת מֵהַר חֶבְרוֹן.

עַד בֹּקֶר הֵם עָמְדוּ שָׁם לְבַדָּם,

וְאָז נָפְלוּ, וְאֶבֶן בְּיָדָם.

הָעִיר הַזֹּאת יָדְעָה הַרְבֵּה מַכְאוֹב.

הָעִיר הַזֹּאת יָדְעָה בְּשׂוֹרוֹת אִיּוֹב.

הָעִיר הַזֹּאת – עֵינֶיהָ אֲדֻמּוֹת,

כִּי הִיא יוֹדַעַת פֵּשֶׁר הַשֵּׁמוֹת.

סופו של החלק הראשון בהצגה “ירושלים שלי” עסק במלחמת תש"ח. השיר “שִלחו את השמות” נכתב בהשראת חליפת המברקים בין מפקדת ההגנה בירושלים למפקד גוש עציון, עוזי נרקיס, עם צאת פלוגת הל"ה ל"גוש". השיר השני נכתב בהשראת פזמון של מחבר אלמוני, “מחסור המים בירושלים”, שנדפס בספר ‘שחוק פינו’, בעריכת אפרים דוידזון, 1958, עמ' 139.

(על פי שיר ירושלמי מימי המצור)

הלחין ושר: דני גרנות בהצגה “ירושלים שלי” (1969)

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת,

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם.

הָיָה זֶה בַּמָּצוֹר

בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

לָגַמְתִּי מִן הַכּוֹס

טִפָּה אָחָת אוֹ שְׁתַּיִם.

רַק כָּכָה, לְהַרְטִיב

קְצָת אֶת הַשְּׂפָתַיִם;

הִרְטַבְתִּי אֶת שְׂפָתַי,

נָטַלְתִּי אֶת הַמַּיִם

וּבִזְהִירוּת רַבָּה

צִחְצַחְתִּי תַ’שִּׁנַּיִם.

צִחְצַחְתִּי אֶת שִׁנַּי

וּבִשְׁאֵרִית הַמַּיִם

כִּבַּסְתִּי, בִּמְחִילָה,

זוּג־שֶׁל־מִכְנָסַיִם.

כִּבַּסְתִּי מִכְנָסַי.

הִשְׁחִירוּ קְצָת הַמַּיִם.

אָז בְּאוֹתָהּ הַכּוֹס

כִּבַּסְתִּי זוּג גַּרְבַּיִם.

כִּבַּסְתִּי אֶת גַּרְבַּי

וְאָז, בְּכוֹס הַמַּיִם,

שָׁטַפְתִּי תָּ’רִצְפָּה

שֶׁלֹּא רֹחֲצָה חָדְשַׁיִם.

אֶת הַסְּמַרְטוּט הַלַּח

סָחַטְתִּי בַּיָּדַיִם.

הִשְׁקֵיתִי בַּעֲצִיץ

שׁוֹשָׁן, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם.

סָחַטְתִּי עוֹד יוֹתֵר,

וּבְעֶזְרַת שָׁמַיִם –

בְּבֵית הַשִּׁמּוּשׁ

הוּרְדוּ סוֹף־סוֹף קְצָת מַיִם.

חָזַרְתִּי אֶל הַכּוֹס –

נוֹתְרָה טִפָּה שֶׁל מַיִם.

אָז בַּטִּפָּה הַזֹּאת

רָחַצְתִּי תַּ’יָּדַיִם.

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת,

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם.

נֵס חֲנֻכָּה

שׁוּב לֹא קָרָה

בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

לחן: בני נגרי

שר: יואל לרנר, “צוות פיקוד מרכז” (1977)

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה –

עוֹמֵד בַּגֶּשֶׁם לְבַדִּי,

וְכָל הָעִיר הָעַתִּיקָה

מֻנַּחַת לִי עַל כַּף יָדִי.

אֲנִי מַבִּיט בָּהּ מְאֹהָב.

אֲנִי עוֹלֶה לְכָאן תָּמִיד

סְתָם לְהַבִּיט;

אֲבָל עַכְשָׁו

אֲנִי נִמְצָא כָּאן בְּתַפְקִיד.

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם אָז בַּכִּתָּה,

כְּשֶׁלָּמַדְנוּ לְדַקְלֵם

"עַל חוֹמוֹתַיִךְ, יְרוּשָׁלַיִם,

הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים" –

שֶׁיּוֹם יַגִּיעַ, וְאֶהְיֶה אֶחָד מֵהֶם?

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה,

עוֹמֵד מַקְשִׁיב אֶל הַקּוֹלוֹת:

קוֹלוֹת הַשּׁוּק וְהַמְּהוּמָה,

קְרִיאוֹת רוֹכְלִים וַעֲגָלוֹת.

הִנֵּה הוּא, קוֹל הַמּוּאַזִּין.

הִנֵּה דִּנְדּוּן הַפַּעֲמוֹן.

אֲבָל עָלַי לְהַאֲזִין

אִם אֵין שׁוּם נֶפֶץ שֶׁל רִמּוֹן.

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם…

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה,

רוֹעֵד מִקֹּר וּמִסְתַּכֵּל:

הִנֵּה שָׁקְעָה כְּבָר הַחַמָּה.

שׁוֹמֵר מִלַּיְלָה, מָה מִלֵּיל?

אוֹר הַיָּרֵחַ בִּמְלוֹאוֹ

שׁוֹטֵף חוֹמוֹת וּשְׁעָרִים.

מָתַי יָבוֹא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ

לֹא נִזְדַּקֵּק עוֹד לְשׁוֹמְרִים?

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם…

לחן: רפי קדישזון

הושר בסיום ההצגה “אורשלם” ב"תיאטרון אורנה פורת לנוער" (1992)

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

נִכְבְּשָׁה יְרוּשָׁלַיִם.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

עָבְרָה מִיָּד לְיָד:

כְּנַעֲנִים.

יְבוּסִים.

יְהוּדִים.

אַשּׁוּרִים.

מִצְרִים.

בַּבְלִים.

פַּרְסִים.

יְוָנִים.

יְהוּדִים.

רוֹמָאִים.

בִּיזַנְטִים.

שׁוּב פַּרְסִים.

עֲרָבִים.

צַלְבָּנִים.

שׁוּב עֲרָבִים.

טָטָרִים.

מַמְלוּכִּים.

טוּרְקִים.

מִצְרִים.

אַנְגְּלִים.

יְהוּדִים.

יַרְדֵּנִים.

וְשׁוּב יְהוּדִים,

בְּמִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

נִכְבְּשָׁה יְרוּשָׁלַיִם.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

עָבְרָה מִיָּד לְיָד:

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ מִלְחָמוֹת

וּמָצוֹר, וְדָם, וְחֻרְבָּן.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים…

דָּוִד כָּבַשׁ אֶת יְבוּס

וְהֵקִים בָּהּ אֶת עִיר דָּוִד.

שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם

בָּזַז אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר

שָׂם מָצוֹר עַל הָעִיר.

נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

הֶחְרִיב אוֹתָהּ וְאֶת מִקְדָּשָׁהּ

וְהִגְלָה אֶת תּוֹשָׁבֶיהָ.

מִי יָכוֹל לִזְכֹּר

אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁל כּוֹבְשֶׁיהָ?

פְּתוֹלוֹמֵיוּס,

אַנְטִיּוֹכוּס,

פּוֹמְפֵּיוּס,

הוֹרְדוּס,

טִיטוּס –

וְ"אַדְרִיאָנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת",

אֲשֶׁר חָרַשׁ אֶת הָעִיר

וַאֲפִלּוּ הֶחְלִיף אֶת שְׁמָהּ

לְ"אִלְיָה קַפִּיטוֹלִינָה".

הָעִיר הֲכִי נִכְבֶּשֶׁת,

הֲכִי מְשֻׁחְרֶרֶת בָּעוֹלָם.

הַחַ’לִיף עוֹמָאר בֶּן חַטַּאבּ

שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מִן הַבִּיזַנְטִים.

הַצַּלְבָּנִים, בְּמַסְּעֵי הַצְּלָב,

שִׁחְרְרוּ אוֹתָהּ מִן הַמֻּסְלְמִים.

צַלָאח־אַ־דִין הַגָּדוֹל

שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מִן הַנּוֹצְרִים.

הַסֻּלְטָאן הַטּוּרְקִי סָאלִים

שִׁחְרְרָהּ מִיְּדֵי הַמַּמְלוּכִּים.

הַגֵּנֵרָל הַבְּרִיטִי אָלֶנְבִּי

שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מִן הַטּוּרְקִים.

רָמַטְכָּ"ל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

שִׁחְרְרָהּ מִן הַיַּרְדֵּנִים.

וְשׁוּב, כְּבִימֵי דָּוִד וִיהוּדָה,

מֵעָלֶיהָ דֶּגֶל יְהוּדִי.

חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה

הָעִיר בְּשִׁחְרוּר תְּמִידִי.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

נִכְבְּשָׁה יְרוּשָׁלַיִם.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

עָבְרָה פְּצוּעָה מִיָּד לְיָד.

מָתַי תִּפָּסֵק סוֹף־סוֹף

שַׁלְשֶׁלֶת הָאֵשׁ וְהַדָּם,

וְאוּרְשָׁלֵם

תִּהְיֶה עִיר שָׁלוֹם

לְכָל בָּנֶיהָ, כֻּלָּם?