לחן: משה וילנסקי

שר: שמעון ישראלי

עַל הַבָּמָה הוּא מֶלֶךְ:

הַמֶּלֶךְ לִיר צוֹעֵד זְקוּף קוֹמָה,

נוֹשֵׂא שַׁרְבִיט וְכֶתֶר וּגְלִימָה.

רֹאשׁוֹ מוּרָם, נִשָּׂא לַכּוֹכָבִים,

וְכָל שָׂרָיו מוּלוֹ מִשְׁתַּחֲוִים.

הוּא מַלְכוּתִי, גֵּאֶה, כְּמוֹ לֹא מִכָּאן –

הַשַּׂחְקָן!

אֲבָל עִם רֶדֶת הַמָּסָךְ הָאַחֲרוֹן

יַחְזֹר תָּמִיד לַחֶדֶר הַקְּטַנְטֹן,

וּמוּל הָרְאִי הַשָּׂב וְהַשָּׁבוּר

יִתְלֹשׁ זָקָן, יָסִיר אֶת הָאִפּוּר.

לְמִכְנָסָיו הַדְּהוּיִים יָדוֹ יַכְנִיס –

אֲבוֹי! לַמֶּלֶךְ לִיר

שׁוּב אֵין לִירָה בַּכִּיס!

עַל הַבָּמָה הוּא מֶלֶךְ…

וְהוּא קוֹצֵר בְּחֵן אֶת הַתְּשׂוּאוֹת,

וְהַקָּהָל סוֹגֵד לוֹ בִּתְרוּעוֹת.

הוּא מְחַיֵּךְ בְּבַיְשָׁנוּת וְקַד

כְּשֶׁהַקָּהָל שׁוֹאֵג “בְּרָאבוֹ! הֵידָד!”

אֱלִיל כָּזֶה כְּבָר לֹא רָאוּ מִזְּמַן –

הַשַּׂחְקָן!

אֲבָל עִם רֶדֶת הַמָּסָךְ הָאַחֲרוֹן

וְהוּא יוֹצֵא מִחוּץ לַתֵּאַטְרוֹן

עוֹמֵד לְיַד תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס,

שׁוֹמֵעַ: “הָלוֹ, הֵי, אוּלַי תָּזוּז?”

כִּי הַקָּהָל אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתוֹ עַכְשָׁו.

כְּשֶׁבָּא הָאוֹטוֹבּוּס –

נִדְחָפִים לְפָנָיו.

עַל הַבָּמָה הוּא מֶלֶךְ…

הוּא דּוֹן־ז’וּאָן מַצְלִיחַ וּמַרְשִׁים,

כּוֹבֵשׁ אֶת הַיָּפוֹת שֶׁבַּנָּשִׁים.

וּכְשֶׁעֵינָיו קוֹרְצוֹת אוֹ מְחַיְּכוֹת –

גַּם בָּאוּלָם נָשִׁים נֶאֱנָחוֹת.

לוּ רַק יָדְעוּ הֵיכָן הוּא גָּר, הֵיכָן –

הַשַּׂחְקָן!

אֲבָל עִם רֶדֶת הַמָּסָךְ הָאַחֲרוֹן

וְהוּא חוֹזֵר כָּל לַיְלָה לְחַדְרוֹ –

חַדְרוֹ הַקָּט, הַצַּר, הַמְּאֻבָּק,

שֶׁבּוֹ תָּמִיד אִי־סֵדֶר שֶׁל רַוָּק –

אֶת הַפֵּאָה מֵסִיר,

מַנִּיחַ כָּךְ, בַּצַּד,

נִכְנָס לְמִטָּתוֹ –

וְשׁוּב נִרְדָּם בָּהּ. לְבַד…

עַל הַבָּמָה הוּא מֶלֶךְ…

אַךְ כְּבָר שָׁנִים עָלֶיהָ לֹא דָּרַךְ.

לִפְנֵי שָׁנִים מִלֵּב כֻּלָּם נִשְׁכַּח.

וְהוּא נוֹטֵל אִתּוֹ לָרְחוֹבוֹת

אַלְבּוֹם מַצְהִיב שֶׁל “בִּקּוֹרוֹת טוֹבוֹת”.

כֻּלָּם יוֹדְעִים: "זֶה נוּדְנִיק לֹא קָטָן,

הַשַּׂחְקָן!"

אֲבָל עִם רֶדֶת הַמָּסָךְ הָאַחֲרוֹן

מִי בָּא כְּבָר לְלַוּוֹת אֶת הָאָרוֹן?

חֲצִי־תְּרֵיסַר זְקֵנִים מִיְּדִידָיו

הַצּוֹעֲדִים בְּשֶׁקֶט אַחֲרָיו.

וְכָךְ, בַּגֶּשֶׁם הַדַּקִּיק, בֵּין יְדִידָיו

יוֹרֵד הַמָּסָךְ

עַל אַחֲרוֹן תַּפְקִידָיו…

“שלכם לשעה קלה” היתה תכנית הרדיו הפופולרית החודשית של “קול ישראל”, שבמרכזה עמדו בכל פעם שחקן או שחקנים אחדים. כתבתי ותירגמתי במיוחד לתכנית זו כמה פזמונים “אישיים”, שהושרו בפי שרגא פרידמן, “בומבה” צור, גדי יגיל, תיקי דיין, יהורם גאון, יוסי בנאי, אילי גורליצקי ואחרים. את “על הבמה הוא מלך” כתבתי אחרי שיצאתי פעם מהצגת “המלך ליר” ב"הבימה" נפעם ממשחקו של אהרן מסקין הגדול, ולפתע ראיתי את השחקן האהוב עלי, שגילם זה עתה את דמות המלך עומד בגשם וממתין לאוטובוס שייקחנו לביתו.

כמה ממחזות הזמר וההצגות המוזיקליות שכתבתי (2011־1955)

1955 “סמוך על הדודה”

1958 “מחבוא הרוח”

1968 “איש חסיד היה”

1969 “ירושלים שלי”

1970 “עיר הגברים”

1971 “אלף לילה ולילה”

1972 “מחברות החשק”

1972 “אל תקרא לי שחור”

1975 “בערוגות החשק”

1982 “בין הצלצולים”

1982 “ילדי הכרך”

1984 “מצא אישה – מצא טוב?”

1988 “דוקטור דוליטל”

1992 “אור־שלם”

2000 “נאסר א־דין”

2006 “מכס ומוריץ”

על פי שיר עם ביידיש

הושר בהצגה “איש חסיד היה” (1968)

אֵצֶל מִי

נוֹפֶלֶת תָּמִיד הַפְּרוּסָה, כְּשֶׁהַחֶמְאָה לְמַטָּה?

– אֵצֶל אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

מְנַסֶּה לְהַרְבִּיץ תּוֹרָה לְתַלְמִידָיו,

וְהֵם מַרְבִּיצִים לוֹ בַּחֲזָרָה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

מִי

יָדַע בְּעַל־פֶּה אֶת כָּל “שִׁירַת הַיָּם” –

אֲבָל כִּמְעַט טָבַע בַּמִּקְוֶה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

בְּ"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ" –

וְנִכְנְסָה חֲמוֹתוֹ וּבֶאֱמֶת שָׁפְכָה עָלָיו?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

מִי

נָפַל מֵרֹאשׁ אִילָן גָּבוֹהַּ

דַּוְקָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

וּמִי

שָׂרַף אֶת בֵּיתוֹ בְּלַ"ג בָּעֹמֶר,

וְגִלָּה רַק אָז –

שֶׁהַבִּטּוּחַ נִגְמַר עוֹד בְּפוּרִים?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

לְמִי

קָרָה נֵס שֶׁל חֲנֻכָּה

כְּשֶׁקָּנָה פַּח שֶׁמֶן לִשְׁמוֹנָה יָמִים

שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לְיוֹם אֶחָד בְּקשִׁי?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

אֵצֶל מִי

הִתְפַּגֵּר הַתַּרְנְגוֹל הַלָּבָן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

וְנִשְׁאֲרָה לוֹ רַק אִשְׁתּוֹ, לְכַפָּרוֹת?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

מִי

בֵּרֵךְ שִׁבְעָה יָמִים עַל הָאֶתְרוֹג

וְגִלָּה לְבַסּוֹף שֶׁזֶּה הָיָה סְתָם לִימוֹן?

– לְאַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד!

וּמִי

הִתְאַמֵּץ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִתְקֹעַ בְּשּׁוֹפָר

“שְׁבָרִים”,

אֲבָל בַּסּוֹף יָצָא לוֹ רַק שֶׁבֶר אֶחָד?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

מִי

הִתְחַתֵּן עִם בִּתּוֹ הַמְּכֹעֶרֶת שֶׁל הַגְּבִיר

יוֹם לִפְנֵי שֶׁאָבִיהָ פָּשַׁט אֶת הָרֶגֶל?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד!

וּמִי

גִּלָּה רַק בְּאֶמְצַע בְּרִית הַמִּילָה

שֶׁל בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ

שֶׁהַנִּמּוֹל הוּא, בְּעֶצֶם, יַלְדָּה?

– אַבְרֶהמָ’לֶה מְלַמֵּד.

יום אחד בלבד אחרי שובנו מחמש שנות לימוד בארצות הברית (ביולי 1968), התבקשתי על ידי יעקב אגמון ויוסי יזרעאלי לסייע בהשלמת הצגה “חסידית”, שישתתפו בה שישה שחקנים צעירים (שלמה ניצן, חנה רוט, לוליק, דבורה דותן, דני ליטני ובתיה ברק). שלמה היה היחיד מבין כולנו שבא מבית דתי, חסידי, והנעימות היפות והמשלים החסידיים שהשמיע באוזני חבריו באוטובוס שהסיע אותם להצגותיהם האחרות הן שהולידו, כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, את הרעיון להכין הצגה שתנסה להציג את רוח החסידות לקהל הרחב בסגנון, במקצב ובתלבושות של שנות השישים. איש מאיתנו – היוצרים החילוניים של ההצגה – לא העלה בדעתו שהיא תזכה להצלחה כה רבה, תוצג מאות פעמים בכל רחבי הארץ לפני צופים בני כל הגילים והעדות (וכן עשרה חודשים בברודוויי, באנגלית, ולימים גם בארצות שונות ובשפות שונות), ותסלול את הדרך לא רק לפסטיבלי הזמר החסידי ולפסטיבל הכליזמרים, אלא גם לתופעות תרבותיות־חברתיות ששינו את פני החברה הישראלית – כמו זו של “תעשה אצלנו שבת”, ואולי אפילו “גוש אמונים”.

את לבנו משכו בעיקר רוח האהבה שבחסידות – אהבת האדם באשר הוא אדם, אהבת החלש, השונה; אהבת השלום (בין כל בני האדם עלי אדמות), אהבת הצומח ובעלי החיים; וכמובן גם ההומור המיוחד, האירוניה העצמית, הכוונה שבלב – והשמחה.

על פי שיר ביידיש מאת משה גורדון

שר: לוליק בהצגה “איש חסיד היה” (1968)

שַׁרְנוּ, שַׁרְנוּ, אַךְ עֲדַיִן

לֹא זִמַּרְנוּ זֶמֶר לַיַּיִן.

יֵשׁ חָסִיד – וְיֵשׁ חָסִיד;

אַךְ אֵין חָסִיד לְלֹא כּוֹסִית.

לַה' הֵם הַשָּׁמַיִם.

לָנוּ דַּי בְּכוֹס “לְחַיִּים”!

טְרָה־לָהּ־לָהּ…

כְּשֶׁשָּׁלְחוּ שַׁדְכָן לְסַבָּא

לְשַׁדֵּךְ אֶת אִמָּא לְאַבָּא

דִּבְּרוּ שָׁעוֹת – גַּם לֹא חִיּוּךְ.

נִכְנַס יַיִן – יָצָא שִׁדּוּךְ.

בַּקְבּוּק שֶׁל “מַשְׁקֶה” – וְקָדִימָה:

אַבָּא הִתְחַתֵּן עִם אִמָּא!

עוֹד אֶזְכֹּר, לֹא תַּאֲמִינוּ,

אֵיךְ בִּ"בְרִית אַבְרָהָם אָבִינוּ"

הִרְגַּשְׁתִּי מִין כְּאֵב חוֹתֵך –

וּמַשֶּׁהוּ מָתוֹק בַּחֵךְ.

הַכְּאֵב הַהוּא מִזְּמַן עָבַר לִי;

אַךְ הַטַּעַם עוֹד נִשְׁאַר לִי.

כְּשֶׁאֶל הַ"חֶדֶר" לְקָחוּנִי

לְמַעֲשִׂים טוֹבִים שָׁם חִנְּכוּנִי.

הָרַבִּי, רַבִּי חֲבַקּוּק,

לֹא נִפְרַד מִן הַבַּקְבּוּק.

וּכְשֶׁהוּא סוֹף־סוֹף נִרְדַּם –

לָגַמְנוּ מִן הַ"מַּשְׁקֶה" גַּם.

לַחֻפָּה כְּשֶׁהִגַּעְתִּי

עַל יְדֵי אִשָּׁה זָרָה מָצָאתִי,

וְהָרַב הִגִּישׁ פִּתְאוֹם

כּוֹס שֶׁל יַיִן. “רַק לִטְעֹם.”

"אוֹ הַכֹּל – אוֹ כְּלוּם! " אָמַרְתִּי.

אֶת הַכּוֹס כֻּלָּהּ גָּמַרְתִּי.

לֹא סִיַּמְנוּ יֶרַח דְּבַשׁ, כִּי

הֶעֱדַפְתִּי אֶת הַ"מַּשְׁקֶה".

יֶרַח דְּבַשׁ זֶה יֶרַח דְּבַשׁ;

אֲבָל יַי"ש בְּכָל זֹאת – יַי"ש!

יַי"ש עָדִיף עַל אֵשֶׁת חַיִל

גַּם בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיִל!

כְּשֶׁאִשְׁתִּי בְּלִי סוֹף פָּגְעָה בִּי,

מָה עוֹשִׂים? נוֹסְעִים לָרַבִּי.

הוּא גָּזַר עָלַי גְּזֵרָה:

חֹדֶשׁ תָּמִים בְּלִי טִפָּה מָרָה.

אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ “קְלִפָּה” בַּבַּיִת

מֻכְרָחִים טִפָּה כַּזַּיִת!

כְּשֶׁיּוֹמִי סוֹף־סוֹף יַגִּיעַ

קִבְרוּ אוֹתִי עִם הַגָּבִיעַ.

אִתִּי בַּקֶּבֶר אָז תִּשְׁכַּב

חָבִית שֶׁל “מַשְׁקֶה”, גַּב אֶל גַּב.

וּכְשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד

אֶמְזֹג לוֹ כּוֹס מִן הֶחָבִית.

“זמר ליין”, כמו “אברהמ’לה מלמד”, אינו, בעצם, שיר חסידי ממש (את שניהם קיבלתי ממאיר נוי, החוקר הנאמן של הזמר העברי והיידי) ותירגמתיו לעברית באופן חופשי למדי. אבל הרב שעליו נכתב השיר “מכתב לרבי” הוא רבי שניאור־זלמן שניאורסון מלאדי, נינו של מייסד חב"ד (“חוכמה, בינה, דעת”). וכמה צר לנו לראות שכמה תנועות, הנושאות את שמותיהם של מייסד חב"ד או של רבי נחמן מברסלב, רחוקות כיום כל כך מאותם ערכים הומניים והומניסטיים, שקסמו לנו כל כך, כשיצרנו את ההצגה בשנת 1968.

החסידים האמיתיים הדגישו את חשיבות הכוונה שבלב והעדיפוה על גינונים חיצוניים של נפנוף ידיים בתפילה או בניית בתי כנסת מפוארים. אחד הסיפורים החסידיים האופייניים ביותר הוא על הנער האילם, שלא היה יכול להתפלל במילים, אבל שריקת המשרוקית, או נגינת החליל שלו, היתה אהובה על האל יותר מכל תפילותיהם הצעקניות של “צדיקים” מתחסדים. שניים מהמונולוגים הקצרים שכללנו בהצגה הם ברוח זו, וכמותם המונולוג “מלאך, מלאך” (ראו עמ' 171) – ברוח שיחותיו הישירות של רבי לוי־יצחק מברדיצ’ב עם האל, שגלגולן המאוחר מופיע אפילו במונולוגים של טוביה החולב לאלוהים.

בעקבות שיר־עם ביידיש

שר: לוליק בהצגה “איש חסיד היה” (1968)

"לְפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב, פְּסִיק.

לָעִיר לָאדִי, פְּסִיק.

לָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ, רֶבּ שְׁנֵיאוּר־זַלְמָן –

נְקֻדָּה.

הִנְנִי לְהוֹדִיעְךָ, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ,

שֶׁהַפַּרְנָסָה אֶצְלִי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִיא לֹא כָּל כָּךְ אַי־אַי־אַי־אַי.

וְגַם הַבְּרִיאוּת אֶצְלִי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן,

גַּם הִיא לֹא כָּל כָּךְ אַי־אַי־אַי־אַי.

וְאִשְׁתִּי – הֲרֵי אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה אַי־אַי־אַי־אַי.

וְאַתָּה הֲרֵי הָאַי־אַי־אַי־אַי!

עָזֹר נָא לִי, רַבִּי."

אִם הַמַּצָּב קָשֶׁה,

אִם הַמַּצָּב לֹא טוֹב –

נִכְתֹּב מִכְתָּב לָרַבִּי שֶׁ־

בְּפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב.

עָבְרוּ שָׁנִים.

הִשְׁתַּנוּ הַזְּמַנִּים,

וּמַזָּלוֹ שֶׁל הֶחָסִיד הוּטַב

(כַּנִּרְאֶה בִּזְכוּת אוֹתוֹ הַמִּכְתָּב. )

וְעַכְשָׁו

הוּא יוֹשֵׁב בְּגַרְבַּיִם

בְּכֻרְסָה רְחָבָה שֶׁל בַּעַל בַּיִת

וְכוֹתֵב שׁוּב מִכְתָּב

לָרַבִּי.

"לְפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב, פְּסִיק.

לָעִיר לָאדִי, פְּסִיק.

לָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ, רֶבּ שְׁנֵיאוּר־זַלְמָן –

נְקֻדָּה.

הִנְנִי לְהוֹדִיעְךָ, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ,

שֶׁהַפַּרְנָסָה אֶצְלִי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִיא קְצָת יוֹתֵר אַי־אַי־אַי־אַי־אַי.

וְגַם הַבְּרִיאוּת, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,

גַּם הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר אַי־אַי־אַי־אַי־אַי.

וְאַרְבַּעַת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי –

כָּל אֶחָד הוּא אַי־אַי־אַי־אַי־אַי.

וְאַתָּה הֲרֵי הָאַי־אַי־אַי־אַי־אַי!

תּוֹדָה לְךָ, רַבִּי."

אִם הַמַּצָּב קָשֶׁה,

אִם הַמַּצָּב לֹא טוֹב

נִכְתֹּב מִכְתָּב לָרַבִּי שֶׁ־

בְּפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב.

אִם הַמַּצָּב הוּטַב,

אִם הַמַּצָּב כְּבָר טוֹב –

נוֹדֶה לָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ

בְּפֶלֶךְ מוֹגִילוֹב.

"עִקָּר שָׁכַחְתִּי, רַבִּי:

נִדְמֶה לִי שֶׁאִשְׁתִּי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִיא כָּכָה, שׁוּב, אַי־אַי־אַי־אַי".

(רמז להריון נוסף.)

(מההצגה “איש חסיד היה”)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

אַתָּה הֲלֹא מַכִּיר אוֹתִי הֵיטֵב –

חַיִּים.

דִּבַּרְתִּי אִתְּךָ פַּעַם. בֵּינְתַיִם

עָבַרְתִּי לְשָׂדֶה אַחֵר.

אָה,

אַתָּה בֶּטַח לֹא זוֹכֵר.

וְלָמָּה שֶׁתִּזְכֹּר אֶחָד כָּמוֹנִי?

אַחֲרֵי הַכֹּל,

יֵשׁ לְךָ דְּבָרִים יוֹתֵר חֲשׁוּבִים

שָׁם, בַּשָּׁמַיִם,

מֵאֲשֶׁר לִזְכֹּר כָּל חַיִּים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

אֲנִי…

אֲפִלּוּ לְהִתְפַּלֵּל אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ.

יוֹדֵעַ רַק לִרְעוֹת אֲוָזִים –

וְדַי.

טוֹב, מִזֶּה אֲנִי חַי.

חַי…

לֹא צָרִיךְ לְהַגְזִים.

רוֹעֵה אֲוָזִים.

מִזֶּה אֲנִי לוֹקֵחַ חֲמִשָּׁה זְהוּבִים.

מִזֶּה – שְׁלוֹשָׁה זְהוּבִים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!

אִם יֵשׁ לְךָ אֲוָזִים לִרְעוֹת,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

בִּשְׁבִילְךָ –

בְּחִנָּם!

(מההצגה “איש חסיד היה”)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת? –

זֶה לֹא מַצְלִיחַ לִי!

כָּל פַּעַם

אֲנִי מְנַסֶּה מֵחָדָשׁ

לִלְמֹד לִקְרֹא וְלִכְתֹּב,

שֶׁאוּכַל לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ –

וְזֶה לֹא מַצְלִיחַ לִי.

נִסִּיתִי.

בָּאֱמֶת שֶׁנִּסִּיתִי.

אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ רַק אֶת הָאָלֶף־בֵּית.

גַּם כֵּן, לֹא הַכֹּל.

רַק עַד טֵית.

לֹא, עַד זֶה שֶׁאַחֲרֵי יוֹד.

לוֹמֵד.

לְאַט־לְאַט – אֲבָל לוֹמֵד.

טוֹב,

חָכְמָה וְסַבָּלוּת

לֹא הוֹלֵךְ כָּל כָּךְ טוֹב בְּיַחַד.

בְּקִצּוּר:

עַד שֶׁאֵדַע לִקְרֹא בַּסִּדּוּר –

בּוֹא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

נַעֲשֶׂה הֶסְכֵּם.

אַתָּה וַאֲנִי.

הֶסְכֵּם פָּשׁוּט בְּהֶחְלֵט:

אֲנִי אֹמַר לְךָ אֶת הָאוֹתִיּוֹת

מֵאָלֶף עַד טֵית;

וְאַתָּה,

שֶׁשָּׁם לְמַעְלָה יוֹשֵׁב,

אַתָּה כְּבָר תַּעֲשֶׂה מִזֶּה מִלִּים

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹהֵב.

(“החייט ואשת הסנדלר”, 1973)

מַלְאָךְ, מַלְאָךְ –

מָה פֶּלֶא שֶׁאַתָּה מַלְאָךְ?

יוֹשֵׁב לְךָ לְמַעְלָה,

עַל הָעֲנָנִים –

בְּלִי אִשָּׁה,

בְּלִי בָּנִים,

בְּלִי צָרוֹת שֶׁל פַּרְנָסָה

וְדַאֲגוֹת יוֹם־יוֹם.

בְּלִי קוֹזָקִים,

בְּלִי פָּרִיץ.

בְּלִי שׁוּם פּוֹגְרוֹם.

יוֹשֵׁב לְךָ לְמַעְלָה,

יוֹשֵׁב וְנָח.

חָכְמָה גְּדוֹלָה, לִהְיוֹת מַלְאָךְ…

מַלְאָךְ, מַלְאָךְ,

אִם בֶּאֱמֶת אַתָּה צַדִּיק כָּל כָּךְ –

רֵד מְעַט לְמַטָּה

מִן הָעֲנָנִים.

קַח אִשָּׁה – אִשְׁתִּי!

גָּדֵל בָּנִים.

עֲמֹד בַּשּׁוּק לִמְכֹּר דְּבַר־מָה

יוֹמַיִם. שְׁתֵּי שָׁעוֹת.

עֲבֹר פּוֹגְרוֹם.

קָטָן.

דַּקָּה.

שְׁלוֹשִׁים שְׁנִיּוֹת!

נַסֵּה לִחְיוֹת שָׁבוּעַ כָּמוֹנוּ, כָּךְ –

נִרְאֶה אִם תִּשָּׁאֵר מַלְאָךְ.

לחן: גיל אלדמע

שרה: יעל שרז ב"מועדון השעות הקטנות", צפת (1961)

הָיֹה הָיָה בִּצְפַת לִפְנֵי שָׁנִים

זָקָן יְרֵא שָׁמַיִם וְתָמִים.

סַנְדְּלָר פָּשׁוּט הָיָה,

אָדָם יָשָׁר וְטוֹב.

לִקְרֹא הוּא לֹא יָדַע,

גַּם לֹא יָדַע לִכְתֹּב,

וְרַק לְהִתְפַּלֵּל יָדַע,

בְּקֹשִׁי;

אַךְ הוּא אָהַב אֶת אֱלֹהָיו בְּתֹם.

לָכֵן לְבֵית הַכְּנֶסֶת בָּא כָּל יוֹם.

לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֵל

הִנִּיחַ בְּכָל יוֹם

צַלַּחַת שֶׁל בַּרְזֶל

עִם שְׁתֵּי לַחְמָנִיּוֹת.

“בְּתֵאָבוֹן, אֵלִי,” נָהַג לִלְחֹשׁ הוּא.

הוּא רַק יָצָא – הוֹפִיעַ הַשַּׁמָּשׁ,

וְלַצַּלַּחַת חִישׁ מִיָּד נִגַּשׁ.

לְלֹא כָּל שְׁהִיּוֹת

בָּלַע בְּחֵשֶׁק רַב

אֶת הַלַּחְמָנִיּוֹת

וּבְלִבּוֹ חָשַׁב:

“הַלְוַאי הָיוּ טִפְּשִׁים רַבִּים כָּמוֹהוּ!”

כָּל עֶרֶב הַזָּקֵן נִכְנַס לִרְאוֹת

הַאִם נוֹתְרוּ עוֹד הַלַּחְמָנִיּוֹת.

בְּרֶטֶט הִסְתַּכֵּל:

רֵיקָה הִיא צַלַּחְתּוֹ.

סִימָן הוּא כִּי הָאֵל

רִצָּה אֶת מִנְחָתוֹ.

וְהוּא הָיָה קוֹרֵן מִגִּיל וָאֹשֶׁר.

אַךְ יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהוּא נִכְנַס בַּלָּאט,

הִבְחִין בּוֹ, בַּזָּקֵן, הָרַב שֶׁל צְפַת.

שָׁמַע אוֹתוֹ הָרַב,

הִקְשִׁיב וְהִתְבּוֹנֵן,

וּלְמִשְׁמַע דְבָרָיו

נִגַּשׁ אֶל הַזָּקֵן

וּבְחֵמָה סָטַר לוֹ עַל הַלֶּחִי.

גָּעַר הָרַב: "כֵּיצַד אַתָּה מֵעֵז

לָאֵל תְּכוּנוֹת כָּאֵלּוּ לְיַחֵס?

הֲרֵי זֶה חֵטְא אָיֹם.

חִלּוּל הַשֵּׁם מַמָּשׁ!

אֶת קָרְבָּנְךָ כָּל יוֹם

לָקַח לוֹ הַשַּׁמָּשׁ!"

וְהַזָּקֵן פָּרַץ פִּתְאוֹם בְּבֶכִי.

בַּלַּיְלָה הָאָרִ"י זַ"ל בְּעַצְמוֹ

נִגְלָה פִּתְאוֹם לָרַב בַּחֲלוֹמוֹ.

לָחַשׁ בְּדוּמִיָּה:

"הַלַּיְלָה מוֹת תָּמוּת.

רָצַחְתָּ אַשְׁלָיָה

שֶׁל אשֶׁר וּתְמִימוּת.

אֶת הַזָּקֵן מִכָּל בְּנֵי צְפַת אָהַבְתִּי."

וְכָךְ הָיָה.

בְּבֹקֶר הַמָּחֳרָת

הוֹדִיעוּ כִּי נִפְטַר

רַבָּהּ שֶׁל צְפַת.

סיפר: שלמה ניצן בהצגה “איש חסיד היה” (1968)

חָסִיד צָעִיר

הֻזְמַן בְּעֶרֶב שַׁבָּת

לְבֵית הָרַבִּי

לִסְעֹד –

כָּבוֹד שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ.

לְיַד הַשֻּׁלְחָן –

הָרַב.

זָקָן

לָבָן.

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

הַכֹּל מוּכָן

לִסְעוּדַת הַשַּׁבָּת.

"רֶגַע אֶחָד,

בְּנִי.

אֲנַחְנוּ פֹּה.

אֲבָל הַסּוּסִים שָׁם,

בַּחוּץ.

הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם מִסְפּוֹא?

צֵא.

אֲנִי אַמְתִּין.

צֵא, תֵּן לָהֶם לֶאֱכֹל.

הָרָעָב גָּדוֹל,

וְהֵם וַדַּאי קוֹפְאִים מִקֹּר."

"מִיָּד אֶחְזֹר, רַבִּי,

מִיָּד אֶחְזֹר!"

"אַל דְּאָגָה.

אֲנִי מַמְתִּין.

אֲנִי מַבְטִיחַ לְהַמְתִּין."

יוֹצֵא הַבָּחוּר הַחוּצָה

לֶחָצֵר.

"אֵיפֹה הַסּוּסִים?!

רַק לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה…

אֵיפֹה הַסּוּסִים?!

מָה זֶה?

הַצִּי…! " [=הצילו]

הַחוֹטְפִים!

לַצָּבָא.

לְאַרְבָּעִים שָׁנָה!

הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ קָשִׁים.

וְאַחֲרֵיהֶם הַשָּׁבוּעוֹת,

וְהֶחֳדָשִׁים…

שָׁנָה אַחַת…

שַׁבָּת?

מִי זֶה שׁוֹמֵר שַׁבָּת

בִּצְבָא הַצָּאר?

גַּם לֹא תְּפִלָּה.

וּמִן הַבַּיִת – אַף מִלָּה.

רַק בַּזִּכָּרוֹן

לְכָל פְּרָטֶיהָ

הַתְּמוּנָה:

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

זָקָן

לָבָן.

יָדַיִם

לְבָנוֹת.

דַּקּוֹת כָּאֵלֶּה,

אֲרֻכּוֹת.

עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת

עֲמֻקּוֹת, עֲמֻקּוֹת.

הָרַב

שֶׁהִבְטִיחַ לְחַכּוֹת.

חָמֵשׁ שָׁנִים.

עֶשֶׂר שָׁנִים.

כָּשֵׁר?

מִי עוֹד זוֹכֵר

מָה זֶה כָּשֵׁר

בִּצְבָא הַצָּאר?

בְּסִיבִּיר –

שֶׁיִּתְּנוּ חֲזִיר,

רַק שֶׁיִּתְּנוּ מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל!

רֹב הַתְּפִלּוֹת כְּבָר נִשְׁכְּחוּ.

אַךְ לִפְעָמִים,

דֶּרֶךְ אַגַּב,

הוּא נִזְכַּר:

הָרַב…

כַּמָּה זְמַן יָשַׁב?

כַּמָּה זְמַן הִמְתִּין?

מָה חָשַׁב?

מָה חָשַׁב הָרַב

עַל הָאוֹרֵחַ שֶׁיָּצָא וְלֹא חָזַר?

עֶשְׂרִים שָׁנָה.

עֶשְׂרִים שָׁנָה בִּצְבָא הַצָּאר.

הַזְּמַן עוֹבֵר

כָּל כָּךְ מַהֵר.

הַזְּמַן עוֹבֵר לְאַט כָּל כָּךְ

בִּצְבָא הַצָּאר.

“שְׁמַע…”

אֵיךְ זֶה הָיָה,

לִפְנֵי הַשֵּׁנָה?

“שְׁמַע יִשְׂ…רָ…אֵל!”

וּמִבַּעַד לַעֲרָפֶל

בִּמְטֻשְׁטָשׁ

הוּא זוֹכֵר:

מַשֶּׁהוּ לָבָן…

זָקָן?

מַשֶּׁהוּ לָבָן…

שְׁלוֹשִׁים,

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

בִּצְבָא הַצָּאר.

חַיָּל רוּסִי.

גּוֹי.

גּוֹי גָּמוּר.

"יְהוּדִי?

מָה זֶה יְהוּדִי?

יְהוּדִי שָׁוֶה רַק דָּבָר אֶחָד –

מַכּוֹת!"

אֲבָל לְעִתִּים רְחוֹקוֹת־רְחוֹקוֹת,

בַּחֲלוֹם,

עוֹד מְהַבְהֵב

מַשֶּׁהוּ חִוֵּר,

כְּמוֹ נֵר.

נֵר?…

נֵר לָבָן,

כָּזֶה

קָטָן…

מְהַבְהֵב.

פִּרְפּוּרִים אַחֲרוֹנִים,

וְדָעַך.

גַּם זֶה נִשְׁכַּח.

עָבַר.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה בִּצְבָא הַצָּאר…

וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה,

לֵיל חֹרֶף גָּשׁוּם, קַר,

תָּעָה בַּיַּעַר,

אֵי־שָׁם בַּיַּעַר,

חַיָּל רוּסִי זָקֵן.

וְשֶׁלֶג.

וְסוּפָה.

וְחשֶׁךְ.

וְדֶרֶךְ אֵין.

וּזְאֵבִים.

וּזְאֵבִים!!!

וּפֶתַע –

נְבִיחוֹת כְּלָבִים.

כְּפָר קָטָן.

בֶּאֱמֶת קָטָן.

אֵיזֶה קֹר!

בַּיִת יָשָׁן,

מָט מִזֹּקֶן.

אוֹר!

אֵשׁ!

נִצַּלְתִּי!

"פִּתְחוּ!

פִּתְחוּ לִי, לְכָל הָרוּחוֹת!

קַר לִי!"

מָה זֶה?

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

לְיַד הַשֻּׁלְחָן –

אִישׁ.

זָקָן

לָבָן.

וְהָאִישׁ אוֹמֵר בְּחִיּוּךְ:

"הִתְמַהְמַהְתָּ קְצָת, בְּנִי.

מָה עִם הַסּוּסִים בַּחוּץ?

הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם מִסְפּוֹא?

אֲנַחְנוּ פֹּה,

אֲבָל הֵם שָׁם קוֹפְאִים מִקֹּר.

טוֹב, בְּנִי,

טוֹב שֶׁעוֹד לֹא הִתְקָרֵר הַחַמִּין.

מָה אַתָּה מַבִּיט בִּי כָּכָה?

הֲרֵי הִבְטַחְתִּי לְךָ

שֶׁאַמְתִּין!"

את “הרב שהבטיח להמתין”, המטלטל את מושגי הזמן, עיבד לפנַי (בפרוזה) גם הסופר מיכה־יוסף ברדיצ’בסקי, שעל אמנות הסיפור שלו כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת קליפורניה. את הבלדה “הרבי מצפת” (ראו עמ' 171) שהולחנה בידי גיל אלדמע בשנת 1959 שרה, כאמור, הזמרת יעל שרז ב"מועדון השעות הקטנות" בצפת. גם בהצגה “איש חסיד היה” כללתי סיפור חסידי זה, אבל בפרוזה חרוזה ובנוסח שונה במקצת.

מאת: איציק מאנגער. לחן עממי

שרה: חוה אלברשטיין (1974)

בּוֹאוּ וְנָשִׁיר יַחְדָּו

אַי־דִידְל־דוּדְל־דָאם,

עַל טַוָּס, טַוַּס זָהָב,

הָעָף עַל פְּנֵי הַיָּם.

הִנֵּה קָרֵב!

הִנְּהוּ בָּא!

בְּפִיו – מִכְתָּב שֶׁל אַהֲבָה

לְרַבֵּנוּ תָּם, לְרַבֵּנוּ תָּם.

מִי כָּתַב אֶת הַמִּכְתָּב?

אַי־דִידְל־דוּדְל־דוּל.

כָּתְבָה אוֹתוֹ הַקֵּיסָרִית

אֲשֶׁר בְּאִיסְטַנְבּוּל.

כָּתְבָה בַּדְּיוֹ הָאֲדֻמָּה,

וּבְשָׁלוֹשׁ דְּמָעוֹת חָתְמָה:

דִּמְעָה בִּמְקוֹם כָּל בּוּל.

מָה שָׁם כָּתוּב? זֶה סוֹד גָּמוּר.

אַי־דִידְל־דִידְל־דּוּ.

רַבֵּנוּ תָּם, אוֹ מוֹן אָמוּר,

זֵ’טֶם, זֵ’טֶם בּוּקְוּ!

רַבֵּנוּ תָּם, זֵ’טֶם טוּז’וּר!

גַּם בְּטוּרְקִית זֶה דֵּי בָּרוּר;

אַךְ בְּעִבְרִית זֶה: “נוּ!”

כֵּן, בְּעִבְרִית זֶה: “נוּ!”

וְאֵיךְ הֵגִיב רַבֵּנוּ תָּם?

אַי־דִידְל־דִידְל־דֶה.

הֶחְלִיק פֵּאוֹת, הֶחְלִיק זָקָן,

"זֵ’טֶם־שְׁמֶעטֶם. אֶה, פֶע!

מַלְכָּה־שְׁמַלְכָּה,

סְטַמְבּוּל־שְׁטַמְבּוּל."

וּגְדִי קָטָן לְיַד הַלּוּל

עוֹנֶה לָרַבִּי: “מֶה!”

עוֹנֶה לָרַבִּי: “מָה!”

אַךְ מָה אָמְרָה הָרַבָּנִית?

אַי־דִידְל־דִידְל־דוֹךְ.

נָתְנָה לָרַבִּי עַל הָרֹאשׁ –

וְעִם הַמַּעֲרוֹךְ!

"חוֹלֵם עַל שִׁיקְסֶעס? בְּבֵיתִי?

וּמָה אִתִּי־אִתִּי־אִתִּי?"

"וּמָה אִתְּךָ, אַ־בְּרוֹךְ!

'וּמָה אִתְּךָ, אַ־בְּרוֹךְ! '"

וּמִי כָּתַב אֶת זֶה הַשִּׁיר

אַי־דִידְל־דִידְל־דִים?

כָּתַב אוֹתוֹ בָּחוּר צָעִיר,

שׁוּלְיָה שֶׁל חַיָּטִים.

כָּתַב לִכְבוֹד רַבֵּנוּ תָּם.

וְלֵץ קָטָן צִחְקֵק אֵי־שָׁם.

זֶה מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים

צוֹחֵק: “אַי־דִידְל־דִים”.

מאת איציק מאנגער. לחן: דפנה אילת

שרה: חוה אלברשטיין (1974)

נִצָּב לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ

חַיָּל עַל הַמִּשְׁמָר,

שׁוֹמֵעַ צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת

עַל גַּג הָאַרְמוֹן הַמְּפֹאָר:

"לְבַת־הַטּוֹחֵן,

לְבַת־הַטּוֹחֵן, שֵׂעָר שָׁחֹר!"

כָּךְ שָׁרָה הַצִּפּוֹר.

אָמַר הַחַיָּל: "הֵי, צִפּוֹרֶת,

טָעִית. לֹא יִתָּכֵן!

אֶתְמוֹל, כָּכָה בֵּין־הָעַרְבַּיִם

רָאִיתִי אֶת בַּת הַטּוֹחֵן.

לְבַת הַטּוֹחֵן,

לְבַת הַטּוֹחֵן

שֵׂעָר זָהֹב.

שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"

שִׁמְעוּ מָה קוֹרֶה שָׁם לְפֶתַע:

מַגִּיעַ גֵּנֵרָל!

"עִם מִי זֶה אַתָּה מְפַטְפֵּט כָּאן,

וּמָה זֶה אָמַרְתָּ, חַיָּל?!

אָח, אֵיזֶה שׁוֹמֵר?!

הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר!

מַמָּשׁ סְקַנְדָּל!"

אָמַר הַגֵּנֵרָל.

עָצַר הַחַיָּל וְהִצְדִּיעַ

וְאֶת חַרְבּוֹ דִּגֵּל.

"תִּקַּנְתִּי טָעוּת לַצִּפּוֹרֶת,

כְּדֵי שֶׁהִיא לֹא תִּתְבַּלְבֵּל.

לְבַת הַטּוֹחֵן,

לְבַת הַטּוֹחֵן

שֵׂעָר זָהֹב.

שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"

"חֻצְפָּה! " הַקָּצִין הִתְנַפֵּחַ.

"עָלַי תִּרְצֶה לִצְחֹק?!

רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם צִפּוֹר, הָא?

יִהְיֶה לְךָ זְמַן – בַּצִּינוֹק!

וּבַת הַטּוֹחֵן,

וּבַת הַטּוֹחֵן,

הִיא סְתָם זוֹנָה!"

אָמַר הַגֵּנֵרָל.

הֵרִים הַחַיָּל אֶת הַחֶרֶב,

הוֹרִיד – וְשׁוּב הָלַם.

וְהַגֵּנֵרָל הַנָּפוּחַ

לָאָרֶץ נָפַל וְלֹא קָם.

כִּי גַּם גֵּנֵרָל

כֵּן, גַּם גֵּנֵרָל,

בָּשָׂר וָדָם.

וּמֵת, כְּמוֹ כָּל אָדָם.

נִלְקַח הַחַיָּל אֶל הַכֶּלֶא,

הוּבַל אֶל הַתַּלְיָן.

כָּרְכוּ מִסְּבִיבוֹ אֶת הַחֶבֶל

וְגַם הָעַמּוּד כְּבָר מוּכָן.

שָׁתַק הַחַיָּל.

שָׁתַק הַחַיָּל.

שָׁתַק – וָמֵת.

בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.

וּבַת הַטּוֹחֵן – מִי יוֹדֵעַ

כֵּיצַד הֵגִיבָה הִיא?

הֶחְלִיקָה עַל שְׁתֵּי צַמּוֹתֶיהָ

וְחִיְּכָה לָהּ לְתוֹךְ הָרְאִי.

"צָדַק הוּא, אָכֵן,

לְבַת הַטּוֹחֵן

שֵׂעָר זָהֹב.

שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב!"

(מבוסס על סיפור חסידי עממי, המופיע בספרו של יצחק רפאל על החסידות)

לחן: מתי כספי. שרה: להקת חיל הים בתכניתה “רפסודיה בכחול” (1969)

א: שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה לַמְדָן דָּגוּל,

הַשּׂוֹחֶה בְּיַם הַתַּלְמוּד וְהַפִּלְפּוּל.

מָה זֶה פִּלְפּוּל?

ב: זוֹ תּוֹרָה קָשָׁה.

א: לַמֵּד אוֹתִי!

ב: בְּבַקָּשָׁה!

"שְׁנֵי מַלָּחִים יָצְאוּ מֵאֲרֻבָּה,

אֶחָד נָקִי וְאֶחָד מְלֻכְלָךְ.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָלַךְ

לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו?"

א: מוּבָן מֵאֵלָיו:

מִי הָלַךְ? הַמְּלֻכְלָךְ!

ב: אַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֵינְךָ מֵבִין בְּפִלְפּוּל.

דַּוְקָא הַנָּקִי.

א: לָמָּה?

ב: כִּי

הַמְּלֻכְלָךְ רָאָה אֶת הַנָּקִי,

וְחָשַׁב שֶׁגַּם הוּא נָקִי כְּמוֹתוֹ.

הַנָּקִי רָאָה לְפָנָיו מְלֻכְלָךְ –

וְלָכֵן לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו הָלַךְ.

א: אֲהָהּ!

עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין מָה זֶה פִּלְפּוּל.

ב: עוֹד לֹא.

א: טוֹב, נַעֲשֶׂה נִסָּיוֹן.

שְׁאַל אוֹתִי עוֹד שְׁאֵלָה קָשָׁה.

ב: בְּבַקָּשָׁה.

"שְׁנֵי מַלָּחִים יָצְאוּ מֵאֲרֻבָּה,

אֶחָד נָקִי וְאֶחָד מְלֻכְלָךְ.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָלַךְ

לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו?"

א: טוֹב, אָמַרְתָּ קֹדֶם – הַנָּקִי!

ב: לֹא. דַּוְקָא הַמְּלֻכְלָךְ.

א: אֲבָל לָמָּה? קֹדֶם אָמַרְתָּ שֶׁהָלַךְ –

ב: הַמְּלֻכְלָךְ. כִּי הָיָה רָגִיל לָלֶכֶת

כָּל פַּעַם שֶׁיָּצָא מֵאֲרֻבָּה מְלֻכְלֶכֶת.

א: אֲהָהּ!

עַכְשָׁו אֲנִי תּוֹפֵס מָה זֶה פִּלְפּוּל.

אוּלַי עוֹד נִסָּיוֹן, לְשֵׁם תִּרְגּוּל?

יֵשׁ לְךָ עוֹד שְׁאֵלָה קָשָׁה?

ב: בְּבַקָּשָׁה.

"שְׁנֵי מַלָּחִים יָצְאוּ מֵאֲרֻבָּה,

אֶחָד נָקִי וְאֶחָד מְלֻכְלָךְ.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָלַךְ

לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו?"

א: חָכְמָה גְּדוֹלָה. שְׁנֵיהֶם. כִּי…

ב: לֹא!

א: לֹא? אָז הַנָּקִי!

ב: לֹא!

א: הַמְּלֻכְלָךְ?

ב: מָה פִּתְאוֹם?

א: אָז מִי?

ב: אֹמַר לְךָ מִיָּד –

אַף אֶחָד!

א: אַף אֶחָד?!

אֲבָל לָמָּה?

ב: פָּשׁוּט מְאוֹד –

הַמְּלֻכְלָךְ רָאָה אֶת הַנָּקִי –

וְחָשַׁב שֶׁגַּם הוּא נָקִי כְּמוֹתוֹ.

א: וְהַנָּקִי שֶׁרָאָה אֶת הַמְּלֻכְלָךְ?

ב: לֹא הָלַךְ הוּא, כִּי

הָיָה נָקִי!

א: אֲהָהּ!

עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין…

ב: סְלִיחָה?

א: עַכְשָׁו אֲנִי אֶשְׁאַל אוֹתְךָ –

"שְׁנֵי מַלָּחִים יָצְאוּ מֵאֲרֻבָּה,

אֶחָד נָקִי וְאֶחָד מְלֻכְלָךְ.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָלַךְ

לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו?"

ב: אֵיזוֹ שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית.

א: טִפְּשִׁית?!

ב: טִפְּשׁוּת גְּמוּרָה.

א: מָה הַסִּבָּה?

ב: אִם שְׁנֵיהֶם יָצְאוּ מֵאוֹתָהּ אֲרֻבָּה,

זֶה פָּשׁוּט לֹא הֶגְיוֹנִי

שֶׁאֶחָד מְלֻכְלָךְ

וְהַשֵּׁנִי נָקִי!

א: אֲהָהּ!

ב: עַכְשָׁו אַתָּה מֵבִין מָה זֶה פִּלְפּוּל?!

לשתי להקות צבאיות (חיל הים וחיל האוויר) כתבתי גם שני פזמונים, המבוססים על משלים על יורדי ים המופיעים אצלנו במקורות. בעמ' 136 מופיע עיבוד לניב התלמודי על “יצא קרח מכאן ומכאן” (השיר: חריסטוס חריסטופולוס"), ובעמוד זה פזמון המבוסס על משל חסידי, שנועד להסביר מהו ה"פלפול".

קרא: אברהם מור במופע “אליהו הנביא” בהיכל התרבות, תל־אביב,

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973)

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

לֹא רַק בְּעֶרֶב פֶּסַח.

לֹא רַק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת…

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ בִּשְׁתִיקָה

בְּאוֹשְׁוִיץ וּבְמַיְדָנֶק,

בְּסוֹבִּיבּוֹר, בִּטְרֶבְּלִינְקָה.

יָדַעְנוּ שֶׁתָּמִיד אַתָּה בָּא

לַעֲזֹר לִיהוּדִי בְּצָרָה

אִם אֵין לוֹ חַלָּה לְשַׁבָּת

אוֹ נְדוּנְיָה לַבַּת הַבְּכִירָה.

אִם מִישֶׁהוּ מִתְנַכֵּל לוֹ

וְתוֹפְסוֹ בַּצַּוָּארוֹן –

תָּמִיד אַתָּה מוֹפִיעַ

בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

וְחִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

לֹא רַק בְּעֶרֶב פֶּסַח.

לֹא רַק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת.

חִכִּינוּ לְךָ בְּוַרְשָׁה,

בְּוִילְנָה, בְּלוּבְּלִין, בְּלוֹדְז'.

חִכִּינוּ לְךָ בִּטְרֵיְזֶנְשְׁטָאט,

בְּבַּאבִּי־יָאר… אֵיפֹה לֹא?

קִוִּינוּ: אוּלַי שׁוּב תַּגִּיעַ

כְּקַבְּצָן, מְעֻטָּף בִּגְלִימָה,

וְתָבִיא חֲצִי פְּרוּסַת לֶחֶם

אוֹ קְלִפָּה שֶׁל תַּפּוּחַ אֲדָמָה…

שֶׁלְּפֶתַע בַּ"לָּאגֶר" עִם לַיְלָה

תַּעֲבֹר הַלְּחִישָׁה: "הוּא בָּא! " –

וְתִפְרֹק אֶת גִּדְרוֹת הַתַּיִל

וּתְנַתֵּץ אֶת הָאֲרֻבָּה…

פָּתַחְנוּ לְךָ אֶת הַדֶּלֶת

וְהִשְׁאַרְנוּ אוֹתָהּ פְּתוּחָה.

חִכִּינוּ לְךָ שֶׁתּוֹפִיעַ

לְהַצִּיל – וְלִשְׁפֹּךְ חֲמָתְךָ.

אַךְ אַתָּה, מִשּׁוּם־מָה, לֹא הוֹפַעְתָּ.

לֹא נָתַתָּ סִימָן אוֹ מוֹפֵת.

וְדַוְקָא בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ

זְקוּקִים לְךָ בֶּאֱמֶת.

אוּלַי פָּשׁוּט נִרְדַמְתָּ

אוֹ צֻוֵּיתָ לְהִסְתַּתֵּר?

אוּלַי עָסוּק הָיִיתָ

בְּעִנְיָן חָשׁוּב יוֹתֵר?

וְאוּלַי, אוּלַי, אֵלִיָּהוּ

הַשְּׁמִיעָה נֶחְלְשָׁה אֶצְלְךָ?

כְּבָר אֵינְךָ צָעִיר, אֵלִיָּהוּ.

זֶה קוֹרֶה לִישִׁישִׁים בְּגִילְךָ.

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

חִכִּינוּ לְךָ עַד לָרֶגַע

בּוֹ לֹא יָכֹלְנוּ יוֹתֵר לְחַכּוֹת.

וְאַתָּה? אַתָּה לֹא הוֹפַעְתָּ.

חִכִּינוּ לְךָ עַד בּוֹשׁ.

אֵיפֹה הָיִיתָ, אֵלִיָּהוּ,

בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם? אַרְבָּעִים וְשָׁלוֹשׁ?

וְעַכְשָׁו, בְּכָל עֶרֶב פֶּסַח,

בַּכְּפָרִים תְּסוֹבֵב, אַךְ לַשָּׁוְא:

הַדְּלָתוֹת שֶׁתָּמִיד קִדְמוּךָ

נְעוּלוֹת בְּפָנֶיךָ עַכְשָׁו.

בַּבָּתִּים הַקְּטַנִּים שֶׁאֵי־פַּעַם

פָּתְחוּ אֶת דַּלְתָּם לִקְרָאתְךָ

כְּבָר גָּרִים אֲנָשִׁים שֶׁעֲלֵיהֶם

לֹא שָׁפַכְתָּ אֶת חֲמָתְךָ.

רַק לַשָּׁוְא תְּחַפֵּשׂ עַל שֻׁלְחָנָם

אֶת כּוֹסְךָ הַיָּפָה, הַגְּדוֹלָה.

רַק לַשָּׁוְא תְּחַכֶּה בַּחַלּוֹן

לִשְׁמֹעַ שִׁירֵי הַבְדָּלָה.

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ,

שֶׁתּוֹפִיעַ שׁוּב כְּמוֹ מַלְאָךְ.

אַךְ אַתָּה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכְזַבְתָּ –

הַפַּעַם הִכְזַבְתָּ כָּל כָּךְ!

לחן: נורית הירש

שר: מוטי פליישר בהצגה “ירושלים שלי” ב"חאן" הירושלמי (1969)

כְּשֶׁהֶעֱלוּ אוֹתוֹ עַל הַמּוֹקֵד

שָׁם, בְּכִכָּר הָעִיר, בַּצָּהֳרַיִם,

וְהַהֶגְמוֹן עָמַד עִם הַחַשְׁמָן,

וּמְעִילָם אָדֹם, כִּמְעִילוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן –

כְּשֶׁאָחֲזוּ בּוֹ לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ

וְהוּא עָצַם עֵינָיו כְּלַפֵּי שָׁמַיִם –

אָז מִלְמְלוּ שְׂפָתָיו: "סְלִיחָה, אֵלִי.

לַשָּׁוְא קִוִּיתִי כָּל יָמַי

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

כְּשֶׁהִגִּיעַ רֶבִּי זִישֶׁה לְשִׁבְעִים

וְהַיְּלָדִים עָזְבוּ כְּבָר אֶת הַבַּיִת

מָכַר פִּתְאוֹם אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל

וְעִם אִשְׁתּוֹ יָצָא,

וּבְכִיסוֹ עֶשְׂרִים רוּבָּל.

וְכָל הָעֲיָרָה אוֹתוֹ לִוְּתָה

עַד לָ"עֵרוּב", וְנִפְנְפָה יָדַיִם.

וְהַזְּקֵנִים הִבִּיטוּ בְּקִנְאָה:

"רֶבּ זִישֶׁה בַּר־מַזָּל, יִזְכֶּה

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

כְּשֶׁהַשְּׁמוּעָה הִגִּיעָה לְבַּגְדָּד:

“הַמַּלְאָכִים בָּאִים, לִבְנֵי כְּנָפַיִם” –

מָכְרוּ כָּל הַיְּהוּדִים אֶת בָּתֵּיהֶם,

עָלוּ עַל הַגַּגּוֹת,

הִמְתִּינוּ, הֵם וְיַלְדֵיהֶם.

עָמְדוּ שָׁם כָּל הַלַּיְלָה עַל הַגַּג,

נוֹשְׂאִים אֶת עֵינֵיהֶם אֶל הַשָּׁמַיִם.

קִוּוּ, לְמוּל צְחוֹקָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים:

"בִּזְכוּת הַמַּלְאָכִים נוּכַל

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

פִּתְקָה קְטַנָּה עַל לוּחַ בַּפִּנָּה

רָמְזָה: שִׂמְחַת תּוֹרָה בְּעוֹד יוֹמַיִם.

הוּא לֹא יָדַע עִבְרִית,

צוּרָה שֶׁל אוֹת;

אַךְ בִּרְחוֹבוֹת מוֹסְקְוָה עָמַד,

עִם כָּל הָרְבָבוֹת.

וְהוּא יָדַע שֶׁשְּׁמוֹ עַכְשָׁו נִרְשָׁם,

אֲבָל רָקַד, שִׁכּוֹר, וְלֹא מִיַּיִן.

וְהוּא נִזְכַּר לְפֶתַע בְּאָבִיו –

אָבִיו הַמֵּת, שֶׁלֹּא זָכָה

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

כְּשֶׁהַמָּגָ"ד אָמַר פִּתְאוֹם: “זָזִים,”

אָז הַחַיָּל חִיֵּךְ: אַחֲרֵי שְׁבוּעַיִם?

בָּעֶרֶב הוּא צִלְצֵל אֶל הָאִשָּׁה:

"שִׁנִּינוּ קְצָת כִּוּוּן.

נַשְּׁקִי בִּשְׁמִי אֶת הַשְּׁלוֹשָׁה."

וּכְשֶׁאָמְרוּ לוֹ: “כָּאן זֶה אַבּוּ טוֹר” –

אָמַר: “בְּסֵדֶר. תְּחַפּוּ עַל ‘שְׁתַּיִם’.”

וּכְשֶׁהוּא רָץ לְעֵבֶר הַחוֹמָה

חָשַׁב פִּתְאוֹם כַּמָּה נִפְלָא

לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.

לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.

נִמְאַס, חָשַׁב, נִמְאַס לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

הִגִּיעַ הַזְּמַן, לָעֲזָאזֵל,

לְהַתְחִיל לִחְיוֹת,

בְּ…

(קול ירייה).

כשנה אחרי מלחמת ששת הימים כתבתי ל"חאן" הירושלמי, שנפתח אז, תכנית שלמה שהוקדשה לירושלים ונקראה" ירושלים שלי". חצייה הראשון סיפר על תולדות ירושלים עד להקמת המדינה וחצייה השני הוקדש למלחמת ששת הימים ולחיים בירושלים אחריה. ההצגה חנכה את “תיאטרון החאן” הירושלמי, והוצגה גם בפסטיבל ישראל.

לחן: נורית הירש

הושר בהצגה “ירושלים שלי” (1969)

אָמַר הָרוֹכֵל מִמַּזְכֶּרֶת משֶׁה:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא מַחֲנֶה יְהוּדָה בְּעֶרֶב חַגִים,

וְחוּמוּס שֶׁל ‘רַחְמוֹ’ וְרֵיחַ דָּגִים.

שַׁבָּת שֶׁל ‘פֶּפִּיטָס’, קִלְלוֹת נַהָגִים…

כְּבִיסָה עַל הַכְּבִישׁ וּמִקְלַחַת מִדְּלִי –

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…"

אָמַר הַסַּנְדְּלָר מִשְּׁכוּנַת קָטָמוֹן:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁל גְּשָׁמִים בַּ’בְּלוֹקוֹן',

שִׁכּוּן בְּלִי חֲנוּת, אוֹטוֹבּוּס ‘בְּלִי חֶשְׁבּוֹן’.

שַׁבָּת – הַצָּגָה רִאשׁוֹנָה בְּ’אוֹרְיוֹן'.

גַּם קָטָמוֹן ז' הִיא בִּשְׁבִילִי

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…"

אָמַר הַבַּלָּן מִמֵּאָה שְׁעָרִים:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא שְׁטְרַיְמְל שָׁחֹר וּסְפָרִים אֲפֹרִים,

וּ’בַת־יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּלֵךְ בִּקְצָרִים'.

הִיא לַחַשׁ תְּפִלָּה לְיָמִים אֲחֵרִים.

לֹא כָּאן, כִּי לְמַעְלָה קוֹרֶצֶת הִיא לִי –

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…"

אָמְרָה הַסְּטוּדֶנְטִית (שָׁנָה רִאשׁוֹנָה):

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא עוֹד שִׁעוּרִים בְּמַדַּע הַמְּדִינָה,

חִפּוּשׂ חֲדָרִים, וְחָבֵר, וּבְחִינָה.

וּבְיוֹם חֲמִישִׁי – מִזְוָדָה מוּכָנָה

לִבְרֹחַ לַיָּם. הִשְׁתַּזַּפְתִּי כֻּלִּי

בְּהֶרְצְלִיָּה שֶׁלִּי…"

אָמַר הַצָּעִיר שָׁם, לְיַד שַׁעַר שְׁכֶם:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא צְלָב עַל חֲנוּת, וְשׁוֹטְרִים בַּחֲצוֹת,

אָחוֹת שֶׁהִלְשִׁינָה, וּבוֹר עִם פְּצָצוֹת,

מִצְעַד עַצְמָאוּת, וְיָדַיִם קְפוּצוֹת.

'יֶס סֶר, ווֹט דּוּ יוּ לַיְק?

קַבָּבּ, אוֹר שִׁישְׁלִיק? ' –

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…"

אָמַר הַחַיָּל מֵאַשְׁדוֹת יַעֲקֹב:

"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הָיִיתִי בָּהּ פַּעַם בְּבֹקֶר שֶׁל שְׁכוֹל.

סִמְטָה – וְצַלָּף בַּצָּרִיחַ מִשְּׂמֹאל.

מֵאָז לֹא חָזַרְתִּי. פָּשׁוּט לֹא יָכוֹל.

אַבְנֵר וְגָדִי – שְׁנֵיהֶם בִּשְׁבִילִי

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי."

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי

הִיא קַמְפּוּס הוֹמֶה וּמָלֵא “חֲתִיכוֹת”.

הִיא אֵם מִתְיַפַּחַת בְּהַר הַמְּנוּחוֹת.

הִיא תֵּה־שֶׁל־מִנְחָה בְּמָלוֹן הַ"מְּשֻׁחְרָר".

הִיא עוֹד הַגְרָלָה בְּגִבְעַת הַמִּבְתָּר.

הִיא זוּג אוֹהֲבִים בֵּין זֵיתֵי “מַצְלֵבָה”.

הִיא הֵד לַיָּמִים שֶׁל תְּפִלָּה בַּ"חֻרְבָה".

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי…

הלחין ושר: יאיר קלינגר בהצגה “ירושלים שלי” (1969)

שִׁלְחוּ מִיָּד אֶת שְׁמוֹת הַהֲרוּגִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד. רַבִּים פֹּה דּוֹאֲגִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד אֶת שְׁמוֹת הַנְּעָרִים

שֶׁלֹּא יִרְאוּ עוֹד שַׁחַר בֶּהָרִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד אֶת שְׁמוֹת הַנְּעָרוֹת,

שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ עִם הַשַּׁיָּרוֹת,

וְשֶׁיָּצְאוּ מוּל מַחְסוֹמֵי דְּרָכִים

בְּטֶנְדֶּר, שֶׁרִפְּדוּהוּ בְּפַחִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד. שִׁלְחוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת

מֵ"רְחוֹב הַיְּהוּדִים", בֵּין הַחוֹמוֹת.

אֶת שְׁמוֹת הָאֲחָיוֹת וְהָרוֹפְאִים

אֲשֶׁר בָּאַמְבּוּלַנְסִים הַשְּׂרוּפִים.

שִׁלְחוּ מִיָּד. נֵדַע מֵי נֶעֱדָר

בַּקְּרָב עַל “הַמַּסְרֵק” וְהָ"רָדָאר".

שִׁלְחוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת מִן הַקַּסְטֶל,

וּמִלַּטְרוּן וּמֵרָמַת רָחֵל.

שִׁלְחוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת מִגּוּשׁ עֶצְיוֹן,

וְלָמֶד־הֵא שֵׁמוֹת מֵהַר חֶבְרוֹן.

עַד בֹּקֶר הֵם עָמְדוּ שָׁם לְבַדָּם,

וְאָז נָפְלוּ, וְאֶבֶן בְּיָדָם.

הָעִיר הַזֹּאת יָדְעָה הַרְבֵּה מַכְאוֹב.

הָעִיר הַזֹּאת יָדְעָה בְּשׂוֹרוֹת אִיּוֹב.

הָעִיר הַזֹּאת – עֵינֶיהָ אֲדֻמּוֹת,

כִּי הִיא יוֹדַעַת פֵּשֶׁר הַשֵּׁמוֹת.

סופו של החלק הראשון בהצגה “ירושלים שלי” עסק במלחמת תש"ח. השיר “שִלחו את השמות” נכתב בהשראת חליפת המברקים בין מפקדת ההגנה בירושלים למפקד גוש עציון, עוזי נרקיס, עם צאת פלוגת הל"ה ל"גוש". השיר השני נכתב בהשראת פזמון של מחבר אלמוני, “מחסור המים בירושלים”, שנדפס בספר ‘שחוק פינו’, בעריכת אפרים דוידזון, 1958, עמ' 139.

(על פי שיר ירושלמי מימי המצור)

הלחין ושר: דני גרנות בהצגה “ירושלים שלי” (1969)

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת,

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם.

הָיָה זֶה בַּמָּצוֹר

בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

לָגַמְתִּי מִן הַכּוֹס

טִפָּה אָחָת אוֹ שְׁתַּיִם.

רַק כָּכָה, לְהַרְטִיב

קְצָת אֶת הַשְּׂפָתַיִם;

הִרְטַבְתִּי אֶת שְׂפָתַי,

נָטַלְתִּי אֶת הַמַּיִם

וּבִזְהִירוּת רַבָּה

צִחְצַחְתִּי תַ’שִּׁנַּיִם.

צִחְצַחְתִּי אֶת שִׁנַּי

וּבִשְׁאֵרִית הַמַּיִם

כִּבַּסְתִּי, בִּמְחִילָה,

זוּג־שֶׁל־מִכְנָסַיִם.

כִּבַּסְתִּי מִכְנָסַי.

הִשְׁחִירוּ קְצָת הַמַּיִם.

אָז בְּאוֹתָהּ הַכּוֹס

כִּבַּסְתִּי זוּג גַּרְבַּיִם.

כִּבַּסְתִּי אֶת גַּרְבַּי

וְאָז, בְּכוֹס הַמַּיִם,

שָׁטַפְתִּי תָּ’רִצְפָּה

שֶׁלֹּא רֹחֲצָה חָדְשַׁיִם.

אֶת הַסְּמַרְטוּט הַלַּח

סָחַטְתִּי בַּיָּדַיִם.

הִשְׁקֵיתִי בַּעֲצִיץ

שׁוֹשָׁן, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם.

סָחַטְתִּי עוֹד יוֹתֵר,

וּבְעֶזְרַת שָׁמַיִם –

בְּבֵית הַשִּׁמּוּשׁ

הוּרְדוּ סוֹף־סוֹף קְצָת מַיִם.

חָזַרְתִּי אֶל הַכּוֹס –

נוֹתְרָה טִפָּה שֶׁל מַיִם.

אָז בַּטִּפָּה הַזֹּאת

רָחַצְתִּי תַּ’יָּדַיִם.

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת,

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם.

נֵס חֲנֻכָּה

שׁוּב לֹא קָרָה

בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

לחן: בני נגרי

שר: יואל לרנר, “צוות פיקוד מרכז” (1977)

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה –

עוֹמֵד בַּגֶּשֶׁם לְבַדִּי,

וְכָל הָעִיר הָעַתִּיקָה

מֻנַּחַת לִי עַל כַּף יָדִי.

אֲנִי מַבִּיט בָּהּ מְאֹהָב.

אֲנִי עוֹלֶה לְכָאן תָּמִיד

סְתָם לְהַבִּיט;

אֲבָל עַכְשָׁו

אֲנִי נִמְצָא כָּאן בְּתַפְקִיד.

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם אָז בַּכִּתָּה,

כְּשֶׁלָּמַדְנוּ לְדַקְלֵם

"עַל חוֹמוֹתַיִךְ, יְרוּשָׁלַיִם,

הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים" –

שֶׁיּוֹם יַגִּיעַ, וְאֶהְיֶה אֶחָד מֵהֶם?

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה,

עוֹמֵד מַקְשִׁיב אֶל הַקּוֹלוֹת:

קוֹלוֹת הַשּׁוּק וְהַמְּהוּמָה,

קְרִיאוֹת רוֹכְלִים וַעֲגָלוֹת.

הִנֵּה הוּא, קוֹל הַמּוּאַזִּין.

הִנֵּה דִּנְדּוּן הַפַּעֲמוֹן.

אֲבָל עָלַי לְהַאֲזִין

אִם אֵין שׁוּם נֶפֶץ שֶׁל רִמּוֹן.

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם…

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַחוֹמָה,

רוֹעֵד מִקֹּר וּמִסְתַּכֵּל:

הִנֵּה שָׁקְעָה כְּבָר הַחַמָּה.

שׁוֹמֵר מִלַּיְלָה, מָה מִלֵּיל?

אוֹר הַיָּרֵחַ בִּמְלוֹאוֹ

שׁוֹטֵף חוֹמוֹת וּשְׁעָרִים.

מָתַי יָבוֹא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ

לֹא נִזְדַּקֵּק עוֹד לְשׁוֹמְרִים?

כֵּן, כֵּן, מִי חָלַם…

לחן: רפי קדישזון

הושר בסיום ההצגה “אורשלם” ב"תיאטרון אורנה פורת לנוער" (1992)

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

נִכְבְּשָׁה יְרוּשָׁלַיִם.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

עָבְרָה מִיָּד לְיָד:

כְּנַעֲנִים.

יְבוּסִים.

יְהוּדִים.

אַשּׁוּרִים.

מִצְרִים.

בַּבְלִים.

פַּרְסִים.

יְוָנִים.

יְהוּדִים.

רוֹמָאִים.

בִּיזַנְטִים.

שׁוּב פַּרְסִים.

עֲרָבִים.

צַלְבָּנִים.

שׁוּב עֲרָבִים.

טָטָרִים.

מַמְלוּכִּים.

טוּרְקִים.

מִצְרִים.

אַנְגְּלִים.

יְהוּדִים.

יַרְדֵּנִים.

וְשׁוּב יְהוּדִים,

בְּמִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

נִכְבְּשָׁה יְרוּשָׁלַיִם.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

עָבְרָה מִיָּד לְיָד:

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ מִלְחָמוֹת

וּמָצוֹר, וְדָם, וְחֻרְבָּן.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים…

דָּוִד כָּבַשׁ אֶת יְבוּס

וְהֵקִים בָּהּ אֶת עִיר דָּוִד.

שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם

בָּזַז אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר

שָׂם מָצוֹר עַל הָעִיר.

נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

הֶחְרִיב אוֹתָהּ וְאֶת מִקְדָּשָׁהּ

וְהִגְלָה אֶת תּוֹשָׁבֶיהָ.

מִי יָכוֹל לִזְכֹּר

אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁל כּוֹבְשֶׁיהָ?

פְּתוֹלוֹמֵיוּס,

אַנְטִיּוֹכוּס,

פּוֹמְפֵּיוּס,

הוֹרְדוּס,

טִיטוּס –

וְ"אַדְרִיאָנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת",

אֲשֶׁר חָרַשׁ אֶת הָעִיר

וַאֲפִלּוּ הֶחְלִיף אֶת שְׁמָהּ

לְ"אִלְיָה קַפִּיטוֹלִינָה".

הָעִיר הֲכִי נִכְבֶּשֶׁת,

הֲכִי מְשֻׁחְרֶרֶת בָּעוֹלָם.

הַחַ’לִיף עוֹמָאר בֶּן חַטַּאבּ

שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מִן הַבִּיזַנְטִים.

הַצַּלְבָּנִים, בְּמַסְּעֵי הַצְּלָב,

שִׁחְרְרוּ אוֹתָהּ מִן הַמֻּסְלְמִים.

צַלָאח־אַ־דִין הַגָּדוֹל

שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מִן הַנּוֹצְרִים.

הַסֻּלְטָאן הַטּוּרְקִי סָאלִים

שִׁחְרְרָהּ מִיְּדֵי הַמַּמְלוּכִּים.

הַגֵּנֵרָל הַבְּרִיטִי אָלֶנְבִּי

שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מִן הַטּוּרְקִים.

רָמַטְכָּ"ל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

שִׁחְרְרָהּ מִן הַיַּרְדֵּנִים.

וְשׁוּב, כְּבִימֵי דָּוִד וִיהוּדָה,

מֵעָלֶיהָ דֶּגֶל יְהוּדִי.

חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה

הָעִיר בְּשִׁחְרוּר תְּמִידִי.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

נִכְבְּשָׁה יְרוּשָׁלַיִם.

שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ פְּעָמִים

עָבְרָה פְּצוּעָה מִיָּד לְיָד.

מָתַי תִּפָּסֵק סוֹף־סוֹף

שַׁלְשֶׁלֶת הָאֵשׁ וְהַדָּם,

וְאוּרְשָׁלֵם

תִּהְיֶה עִיר שָׁלוֹם

לְכָל בָּנֶיהָ, כֻּלָּם?

לחן: מתי כספי

שר: ששי קשת בהצגה “עיר הגברים” (1970)

פִּנְקָס הַקָּטָן הָיָה רַק נַעַר מַעֲלִית

כָּחוּשׁ כְּמוֹ כַּעַךְ.

פִּנְקָס הַקָּטָן אָהַב אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

אָהַב אוֹתָהּ כָּל כָּךְ.

“הוֹד מַעֲלָתָהּ” הָיְתָה, בְּעֶצֶם, רַקְדָנִית

יָפָה מֵאֵין כְּמוֹתָהּ.

“הוֹד מַעֲלָתָהּ” גַּם לֹא יָדְעָה שֶׁבָּעוֹלָם

יֵשׁ פִּנְקָס הַקָּטָן.

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.

עָלֶיהָ הוּא חָלַם תָּמִיד

בֵּין הַקּוֹמוֹת בַּמַּעֲלִית.

כִּי הִיא כָּל כָּךְ יָפָה הָיְתָה –

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”…

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ גֶ’ק, סַפְסַר הַהִמּוּרִים,

בַּרְנָשׁ דֵּי מְסֻכָּן,

וְחָבַט בְּכָל כּוֹחוֹ ב"הוֹד מַעֲלָתָהּ"

יָשָׁר בַּ"לַּקְקָן"… [=בפה]

“הוֹד מַעֲלָתָהּ” הִתְגַּלְגְּלָה בַּמַּדְרֵגוֹת

לְמַטָּה, עַד סוֹפָן.

מִיהוּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִגַּשׁ לְעֶזְרָתָהּ?

זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.

הוּא לֹא יָדַע עַל מָה הֻכְּתָה,

אַךְ הוּא מִהֵר לְעֶזְרָתָהּ;

כִּי בְּעֵינָיו תָּמִיד הָיְתָה

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

הָרוֹפֵא הִבִּיט בָּהּ וְקָבַע שֶׁ"זֶּה אָבוּד,

אֵין מָה לַעֲשׂוֹת.

עִם עַמּוּד שִׁדְרָה כָּזֶה הִיא לֹא תּוּכַל לָזוּז,

גַּם לֹא לַעֲמֹד."

כָּל הָאֶזְרָחִים אוֹתָהּ הִשְׁאִירוּ לְבַדָּהּ.

טוֹב, לְמִי יֵשׁ זְמַן?

מִיהוּ הַיָּחִיד אֲשֶׁר נִשְׁאַר שָׁם עַל יָדָהּ?

זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.

וּלְחַדְרוֹ, חָדְרוֹ הַצַּר,

הוּא בִּזְהִירוֹת אוֹתָהּ גָּרַר.

כִּי בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

פִּנְקָס הַקָּטָן שֵׁרֵת שָׁנִים בִּמְסִירוּת

אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

כָּל חֶסְכוֹנוֹתָיו אָזְלוּ־נָזְלוּ בִּמְהִירוּת.

לֹא נוֹתְרָה פְּרוּטָה.

כָּל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו, צָמִיד אוֹ עֲגִילִים,

הוּא מִיָּד נָתַן.

וּבָרְחוֹב דָּחַף הוּא אֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים –

“זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.”

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

גַּם לֹא מִלָּה טוֹבָה אַחַת.

כְּבָר בְּרֹאשָׁהּ זָרְקָה שֵׂיבָה.

וְהִיא כֻּלָּהּ מַמָּשׁ “חָרְבָה”!

אַךְ בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

יוֹם אֶחָד הוֹדִיעָה:

"קַר לִי, פִּנְקָס. בּוֹא, נִסַּע

לַדָּרוֹם הַחַם."

“אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ וְאֵין כֶּסֶף לַמַּסָּע.”

“דְּחַף אוֹתִי לְשָׁם!”

הוּא דָּחַף בָּרֶגֶל אֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים,

אֲפִלּוּ לֹא רָטַן.

הוּא דָּחַף בָּרֶגֶל אֶלֶף שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִילִין.

זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

וְהוּא יָמִים רַבִּים צָעַד

אַחֲרֵי כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים.

מִכְּפָר לִכְפָר, לְלֹא מִלִּים.

כִּי בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ וְעָצְרוּ מַמָּשׁ לְחוֹף הַיָּם,

הִיא אָמְרָה פִּתְאוֹם:

"רֵד עַל שְׁתֵּי בִּרְכֶּיךָ! רֵד נָא, פִּנְקָס הַקָּטָן,

כִּי הִגִּיעַ יוֹם!

מֵהַיּוֹם – אַבִּיר תִּהְיֶה לְהוֹד מַעֲלָתָהּ,

כִּי כְּבָר בָּא הַזְּמַן.

אֲהַבְתִּיךָ," לָחֲשָׁה הִיא, "בּוֹא, נַשְּׁקֵנִי נָא –

בּוֹא, פִּנְקָס הַקָּטָן."

וְהוּא נָשַׁק רַכּוֹת־רַכּוֹת

לִשְׁתֵּי שְׂפָתֶיהָ הַסְּדוּקוֹת,

וְהוּא מָחָה אֶת הַדְּמָעוֹת

מִלְּחָיֶיהָ הַצְּמוּקוֹת,

וְכָךְ נָפְחָה אֶת נִשְׁמָתָהּ

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”…

לְמָחֳרָת הַיּוֹם כָּתְבוּ פִּתְאוֹם בַּ"סְּמַרְטִתּוֹן'¹

מַשֶּׁהוּ מוּזָר:

"פִּנְקָס הַקָּטָן נִכְנָס לְפֶתַע לְמָלוֹן

וְהִכָּה תַּיָּר.

אֶת גַּבּוֹ שָׁבַר הוּא בְּמַכּוֹת בְּמוֹט בַּרְזֶל

כְּמֻכֵּה שָׂטָן.

וְכֻלָּם אָמְרוּ: מָה זֶה קָרָה, לַעֲזָאזֵל,

לְפִּנְקָס הַקָּטָן?"

אֲבָל הוּא לֹא הִשְׁפִּיל מַבָּט

גַּם כְּשֶׁהִגִּיעַ לַמִּשְׁפָּט

וְלֹא גִּלָּה כִּי הַתַיָּר

הָיָה פָּשׁוּט אוֹתוֹ סַפְסָר

אֲשֶׁר הִפִּיל בַּחֲבָטָה

אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

וּכְשֶׁעָלָה בְּצַעַד קַל

עַל הַכִּסֵּא הַמְּחֻשְׁמָל,

הָיָה שָׁקֵט וּמְחַיֵּךְ

וְלֹא הִסְבִּיר עַל מָה וְאֵיךְ.

אַךְ הוּא נִזְכַּר בִּנְשִׁיקָתָהּ

שֶׁל “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

שֶׁל “הוֹד מַעֲלָתָהּ”…

דיימון ראניון, אמן הסיפור הקצר האמריקני מחיי ה"ברנשים והחתיכות" בניו יורק, התחיל את דרכו כפזמונאי. ספר הפזמונים שלו, “שירים לגברים”, נקלע לידַי כשהייתי חייל ותירגמתי כמה מהם להנאתי. אהבתי, כמובן, את סיפוריו – באנגלית, ובתרגומו העברי המצוין של אליעזר כרמי (עורך “עולם הבלש” של ימי ילדותי). יחד כתבנו את המחזמר “עיר הגברים” (1970). הפזמון המובא כאן מבוסס על הסיפור “פינקוס הקטן”.

על פי סיפור של דיימון ראניון

לחן: קובי אשרת

שרה: אופירה גלוסקא במופע “טוב לאהוב” (1975)

הִיא הָיְתָה “חֲתִיכָה” עֲגֻלָּה.

הוּא הָיָה סְתָם “בַּרְנָשׁ” חוֹלָנִי.

הִיא הָיְתָה “מְרֻפֶּדֶת” כֻּלָּהּ, כֵּן.

הוּא הָיָה “צְנִים” חָלוּשׁ וְעָנִי.

הוּא בִּקֵּשׁ בִּדְמָעוֹת אֶת יָדָהּ.

הִיא אָמְרָה: "רַק לַשָּׁוְא תְּבַקֵּשׁ.

כִּי אֲנִי אֶתְחַתֵּן

רַק עִם ‘תַּיִשׁ’ שָׁמֵן,

עִם אַרְנָק שֶׁכֻּלּוֹ מְרַשְׁרֵשׁ.

אַךְ בְּכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

נִפָּגֵשׁ פֹּה בַּגַּן,

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

הִיא נִשְּׂאָה לָהּ לְ"תַיִשׁ" עָשִׁיר.

הוּא נִשְׁאַר סְתָם רַוָּק חוֹלְמָנִי.

הִיא הוֹסִיפָה מִשְׁקָל לְמַכְבִּיר, כֵּן!

הוּא נִשְׁאַר “צְנִים” חָלוּשׁ וְעָנִי.

הִיא עָלְתָה בְּסֻלַּם הַחֶבְרָה

וְצָבְרָה תַּכְשִׁיטִים יְקָרִים.

וְאַחַת לְשָׁנָה

הִתְגָּרְשָׁה, הִתְחַתְּנָה

עִם גְּבִירִים וְרוֹזְנִים וְשָׂרִים.

אַךְ בְּכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

נִפְגְּשׁוּ שָׁם בַּגַּן,

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

יוֹם אֶחָד הִיא פָּגְשָׁה בְּנָסִיךְ

שֶׁאָמַר לָהּ: "עִם עֶרֶב, מָחָר,

אַכְתִּירֵךְ לְמַלְכָּה בָּאַרְמוֹן. כֵּן!"

הִיא אָמְרָה: “לֹא, מָחָר אִי אֶפְשָׁר!”

הַנָּסִיךְ הֶאֱדִים מֵחָרוֹן,

וְאָמַר לָהּ: “הַחוּצָה, מִכָּאן!”

הִיא שְׁעוֹת צָעֲדָה

בַּסּוּפָה לְבַדָּהּ

אֶל הַגַּן, לַסַּפְסָל הַיָּשָׁן.

זֶה הָיָה עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר,

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

הִיא הָיְתָה שָׁם בַּזְּמַן,

אַךְ הוּא לֹא בָּא לַגַּן

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד.

וּפִתְאוֹם הֵם הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,

וְהַדָּם בִּשְׂעָרוֹ הַלָּבָן.

הֵם אָמְרוּ: "הוּא נִדְרַס בְּלֶכְתּוֹ, כֵּן,

שָׁם, בַּכְּבִישׁ הַמּוֹלִיךְ אֶל הַגַּן.

הוּא יָדַע שֶׁפְּצָעָיו אֲנוּשִׁים,

אַךְ שְׂפָתָיו מִלְמְלוּ חֲרִישִׁית:

לֹא לְבֵית הַחוֹלִים, לֹא לְבֵית הַחוֹלִים,

רַק לַגַּן בַּשְּׂדֵרָה הַשִּׁשִּׁית.

כִּי הַיּוֹם עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר,

וּקְרוֹבָה הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית,

וּמְחַכִּים לִי בַּגַּן

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

הִיא חִבְּקָה אֶת גּוּפוֹ הַמְּרֻסָּק.

הוּא לֶחַשׁ: “אֲהַבְתִּיךְ עוֹד כָּל כָּךְ.”

הִיא רָכְנָה וְנָשְׁקָה לוֹ עַל פִּיו, כֵּן!

וּבְחִיּוּךְ נִשְׁמָתוֹ הוּא נָפַח.

הִיא עַכְשָׁו מֶלְצָרִית עֲנִיָּה,

אַךְ אוֹמֶרֶת לַכֹּל בִּדְמָעוֹת:

"גַּם עַל כֶּתֶר כְּדַאי

לְוַתֵּר, יְדִידַי,

רַק בִּשְׁבִיל אַהֲבָה שֶׁכָּזֹאת."

וּבְכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

מַגִּיעָה הִיא לַגַּן,

לַסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד.

על פי סיפור של דיימון ראניון

נכתב להצגה “עיר הגברים” (לא הולחן)

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

כִּשְׁמִי בְּעֵת הַלֵּדָה.

שְׁנֵינוּ שֵׁרַתְנוּ יַחַד

מַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ הַיְּחִידָה.

הוּא הָיָה בֵּן עֲשִׁירִים

מְפֻנָּק, וְעָדִין כִּבְתוּלָה;

וַאֲנִי? – בַּרְנָשׁ לְלֹא קְשָׁרִים,

מְחֻסְפָּס וּבְלִי הַשְׂכָּלָה.

אַךְ…

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.

כָּל הַקְּצִינִים פִּנְּקוּהוּ

בִּזְכוּת אָבִיו וְהוֹנוֹ.

שָׂנֵאתִי אֶת צַ’רְלִי קוֹלִינְס.

אוּח, כַּמָּה שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ!

הוּא נֶחְשַׁב “קוֹלִינְס הַטּוֹב”,

וַאֲנִי? – “קוֹלִינְס הַמְּלֻכְלָךְ”!

הוּא קִבֵּל תָּמִיד חֻפְשׁוֹת לָרֹב,

שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ כָּל כָּךְ!

אַךְ…

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.

פַּעַם לַקְּרָב יָצָאנוּ

יָשָׁר לְקַו הַחֲזִית.

לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי: "קוֹלִינְס,

קוּם, רוּץ לָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית!"

הֵם הִתְכַּוְּנוּ אָז אֵלָיו;

אֲבָל הוּא רָעַד כְּמוֹ עָלֶה.

הוּא חִוֵּר כֻּלּוֹ רוֹעֵד שָׁכַב

וְרָאָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה!

אַךְ…

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.

אָז מִמְּקוֹמִי זִנַּקְתִּי

לְמוּל הָאֵשׁ הַכְּבֵדָה

וּבֵין כַּדּוּרֵי הָעוֹפֶרֶת

הִגַּעְתִּי יָשָׁר לָעֶמְדָּה.

קִבַּלְתִּי מֵדַלְיָה יָפָה!

“צַ’רְלִי קוֹלִינְס חַיָּל לְמוֹפֵת.”

הוּא הִבִּיט חִוֵּר וּכְמוֹ לָחַשׁ:

"שֶׁלֹּא תְּסַפֵּר לַמְּפַקֵּד! " כֵּן!

"קְרַב הֵנָה, צַ’רְלִי קוֹלִינְס!

הִנֵּה הַתְּעוּדָה!"

אֶת הַתְּעוּדָה קִבַּלְתִּי,

אֲבָל בְּמִסְדַּר הַפְּלֻגָּה

לִי הֵם נָתְנוּ מֵדַלְיָה,

וְהוּא? – הָעֳלָה בְּדַרְגָּה!

אַךְ לְמָחֳרָת נִמְצָא הוּא

בְּלִי חַיִּים בַּשָּׂדֶה הָרָחָב.

כַּנִּרְאֶה נוֹרָה מֵאֲחוֹרָיו

כְּשֶׁבָּרַח מִשְּׂדֵה הַקְּרָב!

כֵּן, שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס

מִי יָרָה בּוֹ? לֹא נֵדַע!

אָז לַהוֹרִים שְׁלָחוּנִי.

הִגִּיעָה שְׁעַת הַנָּקָם!

הֶחְלַטְתִּי לוֹמַר לַשְּׁנַיִם

אֵיזֶה פַּחְדָן הָיָה בְּנָם.

אַךְ מוּל הַאֵם הַבּוֹכָה,

מוּל הָאָב שֶׁכֻּלּוֹ חֲרָדָה –

לֹא יָדַעְתִּי מָה קוֹרֶה לִי, וְ…

הוֹשַׁטְתִּי לָהֶם תַּ’תְּעוּדָה!

כִּי שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי!

הֵם בַּתְּעוּדָה הֵצִיצוּ

וְקָרְאוּ בָּהּ עַל גְּבוּרָתִי.

אִמּוֹ מִלְמְלָה: "יָדַעְתִּי

שֶׁבְּנִי הוּא גִּבּוֹר אֲמִתִּי!"

שׁוּב הִתְחַשֵּׁק לִי לִצְחֹק,

אַךְ לְמוּל הַמַּבָּט הָאָבֵל

רַק אָמַרְתִּי: "כֵּן, וְזוֹהִי הַ…

מֵדַלְיָה שֶׁקִּבֵּל!"

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

וַאֲנִי? “קוֹלִינְס הַמְּלֻכְלָךְ”.

שָׂנֵאתִי אֶת צַ’רְלִי קוֹלִינְס;

אַךְ אוֹתוֹ

לְעוֹלָם

לֹא אֶשְׁכַּח!

בסוף שנות החמישים תירגמתי את כל פזמוני המחזמר “ברנשים וחתיכות” לצורך קונצרט מיוחד של תזמורת “קול ישראל” בימק"א, בהשתתפות גדעון זינגר, אולי שוקן, יונה עטרי ואחרים. כעשר שנים אחר כך ניסתה קבוצת שחקנים וזמרים צעירים, שהשתחררו מלהקת הנח"ל ואהבו מאוד את סיפורי ראניון, לקבל את זכויות ההצגה של המחזמר בעברית בארץ, אך לא הצליחו להשיגן. החלטנו אז – אליעזר כרמי ואני – לכתוב מחזמר משלנו על פי הסיפורים (“עיר הגברים”). אליעזר תרם את המערכונים, ואני כתבתי כ־15 פזמונים, שחלקם היו מבוססים על סיפוריו של ראניון. ביניהם היו הבלדות “פנקס הקטן” ו"הפגישה". רק כעשרים שנה אחר כך זכיתי, סוף־סוף, לתרגם את המחזמר האמריקני כולו, שהוצג בתיאטרון חיפה (עם נתן דטנר, יוליה פרייטר, טוביה צפיר וחנה לסלאו) בבימוי מיכה לבינסון.

לחן: בני נגרי

שר: אברהם פררה (1972)

נוֹלַדְתִּי בַּכְּפָר הַקָּטָן שֶׁבַּיַּעַר.

– הוֹ, אִמָּא, אִמָּא, הַבִּיטִי!

הָיִיתִי עַלִּיז וּלְלֹא דְּאָגָה, עַד

שֶׁבָּא הַסּוֹחֵר הַלָּבָן.

כָּבַל אֶת יָדַי וְרַגְלַי בְּשַׁלְשֶׁלֶת.

– הוֹ, אִמָּא, אִמָּא, הַבִּיטִי!

וְכָאן, עַל גַּבִּי, הוּא צָרַב כְּגַחֶלֶת

אֶת שְׁמוֹ בְּבַרְזֶל מְלֻבָּן.

הַבִּיטִי, אִמִּי, אֵיךְ הָפַכְתִּי לְעֶבֶד –

סְחוֹרָה מְהַלֶּכֶת עַל שְׁתַּיִם.

הַבִּיטִי, אִמִּי, הַטּוֹבָה, הַכּוֹאֶבֶת,

בִּבְנֵךְ הָעוֹמֵד לִמְכִירָה.

גָּדוֹל הוּא הַשּׁוּק, וְרַבָּה הַסְּחוֹרָה בּוֹ.

– הוֹ, אִמָּא, אִמָּא, הַבִּיטִי!

אֲנִי כָּאן עוֹמֵד וּמֻצָּג לִמְכִירָה בּוֹ

כְּמוֹ פֶּרֶד, כְּסוּס בַּכִּכָּר.

בָּאִים הַקּוֹנִים וְשׁוֹלְחִים בִּי יָדַיִם.

– הוֹ, אִמָּא, אִמָּא, הַבִּיטִי!

צוֹבְטִים אֶת רַגְלַי,

וּבוֹדְקִים אֶת שִׁנַּי הֵם,

כְּאִלּוּ קָנוּ כָּאן בָּשָׂר.

הַבִּיטִי, אִמִּי, אֵיךְ הָפַכְתִּי לְעֶבֶד,

סְחוֹרָה מְהַלֶּכֶת עַל שְׁתַּיִם.

אִמִּי הָאוֹהֶבֶת, אִמִּי הַכּוֹאֶבֶת,

הָפַכְתִּי לְעֶבֶד

פִּתְאוֹם.

שָׁנִים אֲרֻכּוֹת בַּחַוָּה כָּאן עָבַדְתִּי.

– הוֹ, אִמָּא, אִמָּא, הַבִּיטִי!

נָשָׂאתִי אִשָּׁה וְתִינֹקֶת הוֹלַדְתִּי

בְּתוֹךְ בִּקְתַּת הַפַּחִים.

מָכְרוּ אֶת אִשְׁתִּי לְחַוָּה מְרֻחֶקֶת.

– הוֹ, אִמָּא, אִמָּא, הַבִּיטִי!

וְאֶת יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה, הַצּוֹחֶקֶת,

מָחָר אֶל הַשּׁוּק הֵם לוֹקְחִים.

הַבִּיטִי, אִמִּי, אֵיךְ הָפַכְתִּי לְעֶבֶד,

סְחוֹרָה מְהַלֶּכֶת עַל שְׁתַּיִם.

אִמִּי הָאוֹהֶבֶת,

אִמִּי הַכּוֹאֶבֶת,

הָפַכְתִּי לְעֶבֶד

בַּשּׁוּק.

בשנות השישים שהיתי עם משפחתי בארצות הברית לצורך הלימודים לתואר השלישי באוניברסיטת קליפורניה (1963–1968). אלו היו השנים הסוערות ביותר בתולדות ארצות הברית מאז ימי מלחמת האזרחים: ימי מלחמת וייטנאם, ארבעה רציחות של מנהיגים פוליטיים, מרד “ילדי הפרחים” ומאבקם המרשים והבלתי אלים של ד"ר מרטין לותר־קינג וחבריו למען שוויון זכויות. כתבתי אז כמעט מדי שבוע במדורי ב"מעריב" על המאבק הזה, על הגטאות הבוערים ועל מחזאים וסאטיריקנים שחורים שנתנו ביטוי חריף ונועז לאפליה המקוממת של בני גזעם, שהובאו ליבשת בספינות עבדים. כך נולד ב־1972 המחזמר “אל תקרא לי שחור”, שאותו כתבתי עם המלחין הצעיר בני נגרי בדיוק בתקופה שבה נולדה בארצות הברית המימרה: “שחור הוא יפה”, ואצלנו – תנועת “הפנתרים השחורים”.

לחן: בני נגרי

יֵשׁ עִתּוֹן לַלְּבָנִים וְעִתּוֹן לַשְּׁחֹרִים.

בִּשְׁנֵיהֶם – מוֹדָעוֹת לַהֲמוֹן מוּצָרִים.

בִּשְׁנֵיהֶם מוֹדָעוֹת הַפּוֹנוֹת לַקָּהָל.

אִם תָּצִיץ בָּהֶם קְצָת, אָז כָּמוֹנִי תִּשְׁאַל:

"לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה זֶה –

מִי יַגִּיד לִי, מִי יַעֲזֹר? –

הַשָּׁחֹר רוֹצֶה לְהֵרָאוֹת כְּמוֹ לָבָן,

וְהַלָּבָן לְהֵרָאוֹת כְּמוֹ שָׁחֹר?"

בָּעִתּוֹן הַכּוּשִׁי מוֹדָעָה שָׁם תַּצְהִיר

עַל “קְרֶם הַהוֹפֵךְ עוֹר כֵּהֶה לְבָהִיר”.

בָּעִתּוֹן לַלְּבָנִים מוֹדָעָה שָׁם תִּמְסֹר

עַל “קְרֶם לְשִׁזּוּף הַמַּשְׁחִיר אֶת הָעוֹר”.

לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה זֶה…

לָקַחְתִּי אֶתְמוֹל אוֹטוֹבּוּס לַשְּׁכוּנָה.

יָרַדְתִּי בְּטָעוּת בִּשְׁכוּנָה לְבָנָה.

עַד שֶׁבָּא אוֹטוֹבּוּס אוֹתִי לֶאֱסֹף

יָרְדוּ מְחִירֵי הַדִּירוֹת שֶׁבָּרְחוֹב.

"לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה זֶה –

מִי יַגִּיד לִי, מִי יַעֲזֹר? –

הַשָּׁחֹר רוֹצֶה שֶׁיֵּחָנֵק הַלָּבָן,

וְהַלָּבָן – שֶׁיֵּחָנֵק הַשָּׁחֹר?"

אֶל תּוֹךְ מִסְעָדָה כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי אֶתְמוֹל,

הִזְמַנְתִּי לִי עוֹף מְטֻגָּן לֶאֱכֹל.

הִגִּישׁוּ לִי עוֹף עִם סַכִּין וּמַזְלֵג.

הִגִּיעַ לָבָן וְהֵחֵל לְלַגְלֵג.

"הֵי, שָׁחֹר, אִם תִּגַּע בּוֹ, בָּעוֹף הַזֶּה,

מָה שֶׁתַּעֲשֶׂה לוֹ – לְךָ אֶעֱשֶׂה!"

אָז הֵרַמְתִּי לְאַט אֶת הָעוֹף הַמְּטֻגָּן

וְנִשַּׁקְתִּי לוֹ בְּדִיּוּק בַּיַּשְׁבָן.

"לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה זֶה –

מִי יַגִּיד לִי, מִי יַעֲזֹר –

הַשָּׁחֹר רוֹצֶה שֶׁיְּנַשֵּׁק הַלָּבָן,

וְהַלָּבָן – שֶׁיְּנַשֵּׁק הַשָּׁחֹר?"

לחן: בני נגרי

אֲנִי תָּמִיד בְּעַד שִׁוְיוֹן וְצֶדֶק וְאַחֲוָה.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

גַּם לְשָׁחֹר מֻתָּר לָשֵׂאת רֹאשׁוֹ בְּגַאֲוָה.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

חָשׁוּב שֶׁהוּא יִהְיֶה אָדָם חָפְשִׁי וּבֶן־חוֹרִין.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אָדָם – הַלְּבָנִים וְהַשְּׁחֹרִים.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

אֲנִי בְּעַד שִׁוְיוֹן בַּחֹק.

אֲנִי בְּעַד קְצָת הֲבָנָה.

אֲנִי בְּעַד! אַךְ שָׁם, רָחוֹק –

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

חָשׁוּב שֶׁהַשָּׁחֹר יוּכַל לָגוּר בְּכָל מָקוֹם.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

מַסְכִּים שֶׁהוּא יִנְהַג אֲפִלּוּ קָדִילָק אָדֹם.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

חָשׁוּב שֶׁהוּא יוּכַל לְהִתְקַדֵּם וְגַם לִלְמֹד.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

חָשׁוּב שֶׁהוּא יוּכַל בְּכָל מִקְצוֹעַ לַעֲבֹד.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

אֲנִי בְּעַד שִׁוְיוֹן בַּחֹק…

כִּי כָּל הַיְּצוּרִים הֲרֵי בְּצֶלֶם נִבְרְאוּ.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

כִּי הַשָּׁחֹר, אַחֲרֵי הַכֹּל, אֵינוֹ אָשֵׁם שֶׁהוּא…

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

וְלֹא אִכְפַּת לִי גַּם אִם עִם בְּלוֹנְדִּינִית הוּא יוֹצֵא.

רַק לֹא אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה.

כִּי הוּא זַכַּאי לְהִתְחַתֵּן עִם מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה.

חוּץ מִבִּתִּי הַלְּבָנָה!

אֲנִי רוֹצֶה בְּטוֹבָתוֹ.

אֲנִי כָּמוֹהוּ מְקַוֶּה;

אַךְ אִם יָעֵז לָבוֹא לְכָאן –

אֲנִי אֵצֵא עִם הָרוֹבֶה!

לחן: בני נגרי

שרה: רותי נבון

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה

יְפֵהפִיָּה.

קָרְאוּ לָהּ “שִׁלְגִּיָּה”. “שִׁלְגִּיָּה”.

וְ"שִׁלְגִּיָּה" הָיְתָה צְחוֹרָה

כַּשֶּׁלֶג וְחָלָב.

וּמִשּׁוּם כָּךְ גַּם הַנָּסִיךְ

אוֹתָהּ כָּל כָּךְ אָהַב.

וְהִיא הָיְתָה צֶחָה וּבְהִירָה וּנְקִיָּה.

לָכֵן כֻּלָּם, כֻּלָּם קָרְאוּ לָהּ: “שִׁלְגִּיָּה”.

לָמָּה זֶה כָּל הַיְּלָדוֹת

בְּסִפּוּרִי הָאַגָּדוֹת

עוֹרָן צָחוֹר כַּשֶּׁלֶג,

וּשְׂעָרָן זָהֹב־גַּלִּים?

לָמָּה אֵין סִפּוּר, לָמָּה אֵין סִפּוּר,

עַל שִׁלְגִּיָּה שְׁחֹרָה

וּמְקֻרְזֶלֶת תַּלְתַּלִים?

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה וּלְבָבִית

קָרְאוּ לָהּ “זְהָבִית”. “זְהָבִית”.

הָיוּ לָהּ תַּלְתַּלֵּי־זָהָב יָפִים וּזְהוּבִים.

וּכְשֶׁהָלְכָה הִיא לְבַקֵּר

אֶת שְׁלשֶׁת הַדֻּבִּים

אָמְרוּ לָהּ: “זְהוּבִים הֵם תַּלְתַּלַּיִךְ. מָה יָפִית!”

לָכֵן שְׁלָשְׁתָּם קָרְאוּ לָהּ “זְהָבִית”.

לָמָּה זֶה כָּל הַיְּלָדוֹת בְּסִפּוּרֵי הָאַגָּדוֹת

עוֹרָן צָחוֹר כַּשֶּׁלֶג,

וּשְׂעָרָן זָהֹב־גַּלִּים?

לָמָּה אֵין סִפּוּר, לָמָּה אֵין סִפּוּר,

עַל “זְהָבִית” שְׁחֹרָה וּמְקֻרְזֶלֶת תַּלְתַּלִים?

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה וְאַלְמוֹנִית,

קָרְאוּ לָהּ “לִכְלוּכִית”. “לִכְלוּכִית”.

וְהִיא הָיְתָה עוֹבֶדֶת וּמְקַרְצֶפֶת רְצָפוֹת,

סוֹפֶגֶת עֶלְבּוֹנוֹת וְגִדּוּפִים וַחֲרָפוֹת.

הָיְתָה הַחַדְרָנִית, הַמְּנַקָּה, הַטַּבָּחִית.

לָכֶן כֻּלָּם, כֻּלָּם קָרְאוּ לָהּ: “זוּזִי, לִכְלוּכִית!”

סוֹף־כָּל־סוֹף מוֹצְאִים יַלְדָּה

בְּסִפּוּרֵי הָאַגָּדָה

שֶׁהִיא אַחַת כָּמוֹנוּ, הַשּׁוֹטֶפֶת תַּ’כֵּלִים.

סוֹף־סוֹף יֵשׁ סִפּוּר, סוֹף־סוֹף יֵשׁ סִפּוּר.

גַּם עַל יַלְדָּה שְׁחֹרָה וּמְקֻרְזֶלֶת תַּלְתַּלִים.

הַלְלוּיָהּ! הַלְלוּיָהּ!

הַ־לְ־לוּ!

כילד וכנער נרעשתי כשקראתי את הספרים “אוהל הדוד תום” ו"בן הארץ" ואת הכתבות ב"משמר לילדים" וב"הארץ שלנו" על הילדה הקטנה מהעיירה ליטל־רוק בדרום, שהיתה הראשונה שהעזה להיכנס לבית־ספר לתלמידים “לבנים”, אחרי שבית המשפט העליון באמריקה קבע שהפרדת בתי הספר בין הגזעים מנוגדת לחוק. בלילה הראשון לבואי לניו יורק ראיתי הצגה בשם “באמריקה הלבנה”, שבה גילמה שחקנית נפלאה את דמותה של הילדה האמיצה ההיא, שההמון הלבן איים לבצע בה מעשה לינץ'. כשנה לפני שנרצח ד"ר מרטין לותר־קינג זכיתי לשמוע אותו בבית כנסת גדול בלוס אנג’לס נושא דרשה – ברוח הדרשה שנשא אחר כך לפני מיליון איש בוושינגטון זמן קצר לפני שנרצח – ובה דימה את עצמו למשה רבנו, שמת על הר נבו בטרם זכה להגיע לארץ המובטחת, אך האמין שבני עמו יזכו לכך יום אחד.

אפילו הוא לא תיאר לעצמו שבתוך פחות מחמישים שנה יֵשב נשיא שחור בבית הלבן.

בעקבות נאומו של ד"ר מרטין לותר־קינג

לחן: בני נגרי

יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא.

בִּמְהֵרָה, בְּקָרוֹב הוּא יָבוֹא –

זֹאת יֵדַע כָּל אָדָם

בְּעִמְקֵי לְבָבוֹ:

יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא!

יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא.

הוּא קָרֵב וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹ.

לֹא יֻשְׁפַּל שׁוּם אָדָם

עַל גִּזְעוֹ וְצִבְעוֹ.

יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא, הוּא יָבוֹא.

הוּא יָבוֹא, זֶה הַיּוֹם!

כָּךְ אֶרְאֶנּוּ – וְאֵין זֶה חֲלוֹם.

אִם נָמוּת כְּמשֶׁה עַל פִּסְגַּת הַר נְבוֹ

זֹאת נֵדַע:

הוּא כְּבָר בָּא. הוּא כְּבָר בָּא. הוּא כְּבָר פֹּה.

יוֹם יָבוֹא. בִּמְהֵרָה.

פַּעֲמוֹן הַחֵרוּת דְּרוֹר יִקְרָא,

וּשְׁחֹרִים וּלְבָנִים יִתְכַּנְּסוּ מִסְּבִיבוֹ.

יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא.

יוֹם יָבוֹא, יוֹם שֶׁל אוֹר,

יוֹם שֶׁל חַג לָאָדָם הַשָּׁחֹר.

יְחַיֵּךְ אָז הָאֵל מִמְּרוֹמֵי מוֹשָׁבוֹ.

הוּא קָרוֹב, הוּא קָרוֹב, הוּא יָבוֹא!

הוּא קָרֵב, זֶה הַיּוֹם.

וְעִם בֹּקֶר נָקוּם וּפִתְאוֹם:

גַּם אֲנַחְנוּ פִּתְאוֹם בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ כֻּלָּם.

אָז נֵדַע:

הוּא כְּבָר בָּא. הוּא כְּבָר פֹּה. הוּא כְּבָר בָּא!

הוּא יָבוֹא, זֶה הַיּוֹם!

כָּךְ אֶרְאֶנּוּ וְאֵין זֶה חֲלוֹם.

אִם נָמוּת כְּמֹשֶׁה עַל פִּסְגַּת הַר נְבוֹ

אַל נִשְׁכַּח:

הוּא מֻכְרָח,

הוּא מֻכְרָח! הוּא יָבוֹא.

הוּא מֻכְרָח. הוּא מֻכְרָח! יוֹם יָבוֹא…

בעקבות עמנואל הרומי (מחברת ט')

לחן: מתי כספי (“בערוגות החשק”, 1975)

אֵין כְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי,

בּוֹ נוֹדֶה לַבּוֹרֵא

כִּי רַבִּים בּוֹ יָמִים שֶׁל חַג וּמוֹעֵד,

וְנֵשֵׁב בַּסֻּכָּה

עִם עָפְרָה מְתוּקָה,

וְנִשְׂמַח אִם תִּשְׁלַח אֶת יָדָהּ לַיָּתֵד.

וְנוֹדֶה לְיוֹצֵר אַיְּלוֹת אֲהָבִים

שֶׁיָּצַר נְקֵבָה נְקָבִים־נְקָבִים.

אֵין כְּחֹדֶשׁ חֶשְׁוָן!

כִּי גַּם בּוֹ, כַּמּוּבָן,

נִתְעַלֵּס עִם צְבִיָּה חֲמוּדָה וְרַכָּה.

וּבְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו

נִלַּחֵץ לֵב־אֶל־לֵב

וְנַדְלִיק בְּקִרְבָּה אֶת נֵרוֹת חֲנֻכָּה.

וּלְוַאי וְהַנֵּס שֶׁל הַפַּךְ הַתָּמִים.

יַעֲמֹד קְצָת גַּם לָנוּ שְׁמוֹנַת הַיָּמִים.

אֵין כְּחֹדֶשׁ טֵבֵת!

כִּי הַשֶּׁלֶג כָּבֵד

וְעָפְרָה אָז תָּמֵס אֶת לִבִּי שֶׁצֻּנַּן.

וּבִשְׁבָט, מוּל עָנָן,

בְּחַגּוֹ שֶׁל אִילָן

אָז נָחֹג וְנִשְׁכַּב תַּחַת עֵץ רַעֲנָן,

וְנַרְאֶה לְעָפְרָה צְעִירָה וּבָרָה

כֵּיצַד נִכְנָסִין לָעֳבִי הַקּוֹרָה.

אֵין כְּחֹדֶשׁ אֲדָר,

כִּי עָלָיו נֶאֱמַר:

“אִם נִכְנַס הוּא – מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה הַיְּהוּדִים”.

בְּנִיסָן וַאֲדָר

שׁוּב פִּתַּח הַסְּמָדַר,

וְלִכְבוֹד הָאָבִיב שׁוּב נִרְכּבֹ פֹּה צְמָדִים.

וּבָנִים וּבָנוֹת מַלְאָכִים הֵם כֻּלָּם,

וּבְצַוְתָּא עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּסֻּלָּם.

בְּסִיוָן אֶזְכְּרָה

אֶת מַתַּן־הַתּוֹרָה,

בּוֹ נִתְּנוּ מִן הָהָר עֲשָׂרָה דִּבּוּרִים.

וְעַל כֵּן בַּלֵּילוֹת

אֲחַפֵּשׂ לִי בְּתוּלוֹת –

כִּי דְּרוּשָׁה הַבְּתוּלָה לְמִצְוַת בִּכּוּרִים.

אָז אֶמְצָא גַּן חָתוּם, בּוֹ הַחֵשֶׁק בּוֹעֵר –

וְאָגֹל אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר.

בְּתַמּוּז וּבְאָב

נֵעָצֵב וְנִכְאַב

אֲקוֹנֵן וְאָצוּם וְאִישָׁן לְבַדִּי.

אַךְ הִנֵּה בָּא אֱלוּל,

וְתִשְׁרֵי שׁוּב מִמּוּל –

וְלִקְרַאת הַחַגִּים שׁוּב צְבִיָּה לְיָדִי.

כֵּן, לְיַד מִטָּתִי שׁוּב נִצֶּבֶת שֵׁגַל,

וּמַגִּיעַ תִּשְׁרֵי – וְסוֹבֵב הַגַּלְגַּל…

כִּי כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ יָשָׁר בְּעֵינַי

כָּל עוֹד אֵל מֵעָלַי, וְעַלְמָה בֵּין יָדַי.

כֵּן. כָּכָה כִּצְבִי וּכְאַיִל

כָּל יָמַי אֶת כּוֹחִי כִּלִּיתִי.

בָּנוֹת רַבּוֹת עָשׂוּ חַיִל –

וַאֲנִי עַל כֻּלָּנָה עָלִיתִי!

אחת התגליות המפתיעות ביותר שבהן נתקלתי בתקופת לימודַי בחוג לספרות באוניברסיטה העברית היתה המפגש עם השירה העברית מימי־הביניים, שאותה כמעט לא למדנו בבית הספר התיכון, ובעיקר עם ספרות השעשועים והחשק, שאליה הגעתי בזכות מורי, פרופ' חיים שירמן. העובדה שרבים מגדולי המשוררים והרבנים בספרד, בצרפת, באיטליה ובתימן – כולם אנשים מחמירים במצוות – כתבו שירי אהבה ארוטיים וסיפורים מפולפלים תוך שימוש וירטואוזי והומוריסטי במכמני הלשון העברית לדורותיה – המריצה אותי לנסות לכתוב מחזות בסגנון הפרוזה המחורזת של המקאמות שהגיעו אלינו מן הספרות הערבית ולשבץ בהם שפע שירים כאלה. בעקבות “מחברות עמנואל הרומי” – משורר בן תקופתם של דנטה ובוקאצ’ו ומגדולי הווירטואוזים בלשון העברית – כתבתי תחילה לגלי צה"ל את מחזה־הרדיו המחורז לשלושה (יהורם גאון, זאב רווח ומיכאל ורשביאק), “כה אמר עמנואל”, שהתפתח עד מהרה למחזמר “מחברות החשק” (שהוצג בבימוי יוסף מילוא, עם תפאורות של אריה נבון ומוזיקה של דניאל שליט ובהשתתפות גדעון זינגר, אבנר חזקיהו, טוביה צפיר, שלומית אהרן ועוד). הצלחת המחזמר המחורז הזה הולידה את טרילוגיית מחזות־הטלוויזיה המחורזים, “בערוגות החשק”, שבוימו בידי ישראל גוריון והולחנו בידי מתי כספי (השתתפו בהם ספי ריבלין, ששון גבאי, עליזה רוזן, טוביה צפיר, שלומית אהרן, רבקה מיכאלי, עזרא דגן, שושיק שני ועוד): “חשוק ונשוק כי מחר נמות”, “טוב שברופאים” ו"מצא אישה – מצא טוב? " (האחרון הוצג אחר כך גם על הבמה). אווירת הנהנתנות הארוטית והווירטואוזית הלשונית של עמנואל הרומי מורגשת גם בעיבוד החופשי שכתבתי לשירו על חודשי השנה השונים, שכמעט בכולם אנו מצווים להתעלס באהבים.

לחן: דניאל שליט (1972), וכן מתי כספי (1975)

שרה: שלומית אהרן במחזמר “מחברות החשק” (1972)

נָשִׁים, נָשִׁים, צְבִיּוֹת־הַחֵן,

יְפוֹת שׁוֹקַיִם וְחָזֶה,

אֱטֹמְנָה נָא אֶת אָזְנֵיכֶן

מִשְּׁמֹעַ לַסִּפּוּר הַזֶּה.

כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יֹאמְרוּ: “חֵן־חֵן!”

אַךְ יֵשׁ יֹאמְרוּ: “נִיב זֶה נִבְזֶה!”

הַיּוֹם אָשִׁיר עַל פָּרָשִׁים

וְעַל כְּלֵי זַיִן – וְנָשִׁים!

אָשִׁיר פֹּה עַל אַבִּיר צָעִיר

וּשְׁמוֹ ג’וֹקוֹנְדוֹ הַפָּרָשׁ,

שֶׁיּוֹם בָּהִיר עַל סוּס מָהִיר

לָבוֹא לְרוֹמָא הוּא נִדְרַשׁ.

מַדּוּעַ זֶה נִקְרָא לָעִיר? –

סָתַם הַמֶּלֶךְ, לֹא פֵּרַשׁ.

סָתַם הַמֶּלֶךְ, אַךְ פָּקַד

לָבוֹא לְרוֹמָא – וּמִיָּד!

אִשָּׁה צְנוּעָה וּצְעִירָה

יֵשׁ לְג’וֹקוֹנְדוֹ הַנָּעִים.

“אַל תַּעַזְבֵנִי,” כָּךְ אָמְרָה,

"כִּי בִּלְעָדֶיךָ אֵין חַיִּים!

אִם תַּעַזְבֵנִי – בִּמְהֵרָה

אָמוּת מֵרֹב גַּעְגּוּעִים.

אִם אֶשָּׁאֵר לְבַד, הַשַּׂר,

אֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר!"

– נִשְׁבַּר לִשְׁנַיִם לְבָבִי,

אֲבָל הַמֶּלֶךְ זֹאת כּוֹפֶה.

רַק אַל תִּבְכִּי, כִּי בְּשׁוּבִי

אָבִיא לָךְ שַׁי – מַלְבּוּשׁ יָפֶה.

– אִם תַּעַזְבֵנִי, אֲהוּבִי,

שׁוּב לֹא אוּכַל לְהֵרָפֵא.

– עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה,

אֲבָל הַמֶּלֶךְ כָּךְ צִוָּה!

– שַׁרְשֶׁרֶת זוֹ, מַרְגָּלִיוֹת,

הִיא בִּירֻשָּׁה אֵלַי עָבְרָה.

עַל צַוָּארְךָ אוֹתָהּ עֲנֹד,

כִּי הִיא מַזְכֶּרֶת יְקָרָה!

וְכָךְ תִּזְכֹּר בְּאֶרֶץ־נוֹד

אֶת אִשְׁתְּךָ הַצְּעִירָה.

מַזְכֶּרֶת הִיא מֵאִשְׁתְּךָ.

אַל תְּסִירֶהָ מִצַּוָּארְךָ.

לֵיל הַפְּרֵדָה: אֲהָהּ! אָהוֹ!

שׁוּב הִתְעַלְּפָה בֵּין זְרוֹעוֹתָיו.

הִיא נִלְחֲצָה אֶל לְבָבוֹ,

כִּי אֵיךְ תִּחְיֶה יוֹם בִּלְעָדָיו?

עִם שַׁחַר קָם מִמִּשְׁכָּבוֹ,

בַּחֲשֵׁכָה לָבַשׁ מַדָּיו.

הוּא עַל סוּסוֹ מִהֵר לִרְכֹּב.

אִשְׁתּוֹ הִמְשִׁיכָה אָז לִשְׁכֹּב.

דָּהַר ג’וֹקוֹנְדוֹ לַבִּירָה.

דָּהַר, וּלְפֶתַע הוּא נִזְכַּר:

אֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת הַיְּקָרָה

שָׁכַח בַּלַּיְלָה עַל הַכַּר.

הִיא לֹא תִּסְלַח לִי, מָה נוֹרָא!

עַל כֵּן הַבַּיְתָה חִישׁ אֶדְהַר

וְאֶתְגַנֵּב, אֶקַּח הַשַּׁי –

וְשׁוּב אֶדְהַר לִי בַּחֲשַׁאי!

עַל סוּס אַבִּיר לִפְנֵי זְרִיחָה

חָזַר ג’וֹקוֹנְדוֹ לְבֵיתוֹ.

הִיא יְשֵׁנָה עוֹד, הַנְּסִיכָה…

הִנֵּה הִיא כָּאן, בְּמִטָּתוֹ.

הֵסִיר בַּלָּאט אֶת הַשְּׂמִיכָה

וּמָה רַבָּה הַפְתָּעָתוֹ –

כִּי לְצִדָּהּ עֵירֹם שָׁכַב

הַנֶּאֱמָן בַּעֲבָדָיו.

עָמַד ג’וֹקוֹנְדוֹ מִשְׁתָּאֶה,

שָׁלַף הַחֶרֶב מִנְּדָנָהּ.

הִבִּיט בָּעֶבֶד הַנָּאֶה

וּבְאִשְׁתּוֹ הַיְּשֵׁנָה.

הִבִּיט בָּהֶם, לִבּוֹ גּוֹאֶה,

אַךְ בְּמוֹחוֹ אֵין כָּל שִׂטְנָה.

כַּסֵּה הַשְּׁנַיִם בְּיָדוֹ

וְשָׁב בְּדַהַר לִגְדוּדוֹ.

וְשׁוּב לְרוֹמָא הוּא דָּהַר.

אָהַהּ, כַּמָּה נָפְלוּ פָּנָיו!

גּוּפוֹ כָּחַשׁ, עוֹרוֹ חָוַר

וּבוֹעֲרוֹת כָּאֵשׁ עֵינָיו.

הוּא לֹא גִּלָּה לְאִישׁ דָּבָר,

אֲבָל קוֹדְרִים מַעֲיָנָיו,

וּלְחָיָיו תְּנוּמוֹת רָזוֹת.

שָׁלָמָה הַתּוּגָה הַזֹּאת?

סוֹף־סוֹף הִגִּיעַ לָאַרְמוֹן

וְנָח מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.

מִי שָׁם בִּקְצֵה הַמִּסְדְּרוֹן?

הֵן זֶה חַדְרָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה.

נִגַּשׁ ג’וֹקוֹנְדוֹ לַחַלּוֹן,

הֵצִיץ בְּנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה.

כִּי הַמַּלְכָּה הַצְּעִירָה

יְפַת מַרְאֶה וִיפַת צוּרָה.

הֵצִיץ ג’וֹקוֹנְדוֹ וְרָאָה

כִּי הַמַּלְכָּה בְּמִטָּתָהּ.

הִקְשִׁיב מְעַט וְהִשְׁתָּאָה:

כַּמָּה כְּבֵדָה נְשִׁימָתָהּ!

הֵצִיץ שֵׁנִית: אָהַהּ! אָהַהּ!

נַנָּס קָטָן שׁוֹכֵב אִתָּהּ.

נַנָּס קָטָן בְּמִדּוֹתָיו

שׁוֹכֵב, וְהַמַּלְכָּה תַּחְתָּיו!

ג’וֹקוֹנְדוֹ מִשְׁתָּאֶה עָמַד

כֻּלּוֹ בּוּקָה וּמְבֻלָּקָה.

מָה מְכֹעָר הוּא הַגַּמָּד

הַמְּקַפֵּץ עַל הַמַּלְכָּה!

צָעִיר הַמֶּלֶךְ וְנֶחְמָד;

אַךְ הִיא – נַנָּס יֵשׁ בְּחֵיקָהּ!

הֵצִיץ ג’וֹקוֹנְדוֹ וְחָזַר.

עַם הַנָּשִׁים הוּא עַם מוּזָר!

עָמַד ג’וֹקוֹנְדוֹ בַּחַלּוֹן,

וּבְבֵיתוֹ פִּתְאוֹם נִזְכַּר:

נִזְכַּר בָּעֶבֶד הֶחָסוֹן

אֲשֶׁר נִמְנֵם שָׁם עַל הַכַּר.

כֵּן, גַּם אִשְׁתּוֹ בָּגְדָה; נָכוֹן!

אֲבָל עִם עֶלֶם כְּתָמָר –

חָסוֹן, גָּבוֹהַּ כִּכְלוֹנָס.

וְלַמַּלְכָּה? – יֵשׁ רַק נַנָּס.

מִן הָאַרְמוֹן הַמְּפֹאָר

חָזַר ג’וֹקוֹנְדוֹ לְבֵיתוֹ.

מַלְבּוּשׁ יָפֶה וּמְהֻדָּר

מֵרוֹמָא הוּא הֵבִיא אִתּוֹ.

“עָצוּב הָיָה לִי, רַע וָמַר,”

אָמְרָה בַּדֶּלֶת יָפָתוֹ;

אַךְ הוּא הֵשִׁיב לָהּ בִּנְשִׁיקָה –

כִּי הִיא טוֹבָה מִן הַמַּלְכָּה!

“הבלדה על ג’וקונדו” עובדה על פי התרגום העברי של נער בן 14 (!) יהודה־אריה ממודינה (איטליה, המאה ה־16), לקאנטו של המשורר האיטלקי אריוסטו, בספרו “אורלנדו הזועם”. לימים הפך הנער לאחד מגדולי הרבנים באיטליה, כתב גם דרמות עבריות, ניצח על מקהלת הגטו והרבה להמר בקלפים.

לחן: גרוזיני, בעיבוד יצחק גרציאני (בעקבות שיר כלולות עברי מהמאה ה־14, צרפת)

שרה: שלישיית “הגשש החיוור” (1981)

הַלַּיְלָה בָּא. הַלַּיְלָה, כַּלָּה!

הַלַּיְלָה בָּא. הַלַּיְלָה, כַּלָּה!

הַלַּיְלָה בָּא. הִכּוֹנִי, כַּלָּה,

לִקְרַאת חָתָן!

הַלַּיְלָה בָּא, הוּא לֵיל הַכְּלוּלוֹת,

וְהוּא שׁוֹנֶה מִכָּל הַלֵּילוֹת.

וְאַתְּ יָפָה מִכָּל הַבְּתוּלוֹת

בִּלְבוּשׁ לָבָן.

הַלַּיְלָה בָּא. הַלַּיְלָה, כַּלָּה!

הַלַּיְלָה בָּא. הַלַּיְלָה, כַּלָּה!

הַלַּיְלָה בָּא. יָרֵחַ עָלָה

וְהוּא אָדֹם.

מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה,

בּוֹ הֶחָתָן פְּלָאִים יֶחֱזֶה,

וּמִן הַשּׁוֹק וּמִן הֶחָזֶה

יוּכַל לִטְעֹם!

כָּל דּוֹדַיִךְ וּקְרוֹבַיִךְ בָּאוּ מִכָּל צַד,

אַךְ עוֹד מְעַט יַשְׁאִירוּ

אֶת שְׁנֵיכֶם לְבַד.

וּלְצִדֵּךְ – הָעֶלֶם,

עֶלֶם מְבֻיָּשׁ,

אֲשֶׁר יַחְרשׁ בְּתֶלֶם

שֶׁעוֹד לֹא נֶחְרַשׁ.

הַלַּיְלָה בָּא. הַלַּיְלָה, כַּלָּה!

הַלַּיְלָה בָּא. הַלַּיְלָה, כַּלָּה!

הַלַּיְלָה בָּא. הִכּוֹנִי, כַּלָּה,

לִקְרַאת חָתָן!

כָּל הַקְּרוּאִים הִנֵּה נִפְזָרִים.

אַתֶּם שְׁנֵיכֶם לְבַד נִשְׁאָרִים.

תַּצְמִיחוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים –

כִּי בָּא הַזְּמַן.

אֶל הָאֹהֶל הִכָּנְסוּ־נָא,

בָּאָה שְׁעַתְכֶם.

וּלְוַאי שֶׁלֹּא תָּנוּחוּ

שָׁם עַל מִשְׁכַּבְכֶם!

וַחֲתָנֵךְ יַרְאֶה לָךְ

כֵּיצַד כְּבוֹדוֹ יִגְדַּל,

וּבַמַּטֶּה בַּסֶּלַע

יַךְ – וְלֹא יֶחְדַּל!

הַלַּיְלָה תָּם. הַשַּׁחַר עָלָה.

הַלַּיְלָה תַּם. הַשַּׁחַר עָלָה.

הַלַּיְלָה תַּם. מַדּוּעַ, כַּלָּה,

הִסְמַקְתְּ פִּתְאוֹם?

אֶתְמוֹל הָיִית יָפָה וּבְתוּלָה.

הַיּוֹם עוֹדֵךְ יָפָה לִתְּהִלָּה.

הַלַּיְלָה תַּם. צְאִי נָא, כַּלָּה,

אֶל אוֹר הַיּוֹם!

הַלַּיְלָה תַּם. הַשַּׁחַר עָלָה.

הַלַּיְלָה תַּם. הַשַּׁחַר עָלָה.

הַלַּיְלָה תָּם. הִכּוֹנִי, כַּלָּה,

לַלַּיְלָה הַבָּא!

על פי משל מזרחי.

לחן עממי

בְּיוֹם אֶחָד בָּעִיר בַּגְדָּד הוֹפִיעַ יְדִידִי

וְהוּא רוֹעֵד כֻּלּוֹ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה זֶה.

“הָלַכְתִּי לִי בַּשּׁוּק,” סִפֵּר, "לְפֶתַע לְצִדִּי

בְּמִי פִּתְאוֹם נִתְקַלְתִּי? בְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת!

וְהַמַּלְאָךְ שָׁלַח אֵלַי מַבָּט כָּזֶה, מוּזָר.

וַדַּאי בָּא לְקַחְתֵּנִי! אֶבְרַח לִי הַמִּדְבָּרָה.

אֶרְתֹּם לִי סוּס אַבִּיר וְכָל הַיּוֹם עָלָיו אֶדְהַר,

וּכְשֶׁיֵּרֵד הָעֶרֶב –

אֶהְיֶה בְּסָמָרָה.

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מִמֶּנּוּ אֵין מִפְלָט.

אֶדְהַר לִי הַמִּדְבָּרָה,

אַגִּיעַ עַד סָמָרָה–

רַק שָׁם אֶמְצָא מִקְלָט!"

זִנֵּק הוּא עַל סוּסוֹ לִקְרַאת סָמָרָה הָרְחוֹקָה,

כִּי שָׁם לֹא יִמְצְאֵנוּ גַּם מַלְאַךְ הַשַּׁחַת.

אֲנִי יָצָאתִי אֶל הַשּׁוּק וְכַעֲבֹר דַּקָּה

פָּגַשְׁתִּי בַּמַּלְאָךְ, אוֹתוֹ שָׁאַלְתִּי בְּלִי כָּל פַּחַד:

“מַדּוּעַ זֶה הִזְעַמְתָּ בִּידִידִי אֶת מַבָּטְךָ?”

"אֲנִי? " הֵשִׁיב, "זֶה לֹא הָיָה מַבַּט חֵמָה; רַק

פָּשׁוּט נִדְהַמְתִּי לְגַלּוֹת שֶׁהוּא עוֹד בְּבַּגְדָּד

כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ הָעֶרֶב

פְּגִישָׁה בְּסָמָרָה."

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

הֵיכָן נִמְצָא מִקְלָט?

גַּם אִם נִבְרַח הָהָרָה,

הוּא יַמְתִּין שָׁם, בְּסָמָרָה.

מִמֶּנּוּ אֵין מִפְלָט.

בעקבות המחזות המחורזים בסגנון המקאמה כתבתי גם מחזה בשם “אלף לילה ולילה”, שהוצג ב"חאן" הירושלמי בבימויו של מייקל אלפרדס ובהשתתפות טוביה צפיר, דודו אלהרר, שפרה מילשטיין ומתופף־זמר בלתי ידוע אז שכמעט גנב את ההצגה. היתה זו הופעתו הראשונה בתיאטרון של שלמה בר.

על פי משל הודי עתיק, המופיע גם בנוסח ערבי בספר

“כלילה ודימנה”, שתורגם בימי הביניים גם לעברית

הוֹלֵךְ אִישׁ בַּדֶּרֶךְ, פִּתְאוֹם הוּא רוֹאֶה:

מִכָּאן בּוֹר עָמֹק, וּמִנֶּגֶד – אַרְיֵה.

הַבּוֹר לְפָנָיו. הָאַרְיֵה מֵאָחוֹר.

מִהֵר הָאָדָם וְזִנֵּק אֶל הַבּוֹר.

קָפַץ הָאָדָם אֶל הַבּוֹר לְפָנָיו,

אֲבָל בְּנָפְלוֹ הוּא נִתְפַּס בְּעָנָף.

הִבִּיט לַתַּחְתִּית וְרָאָה שָׁם נָחָשׁ –

נָחָשׁ מְסֻכָּן וְאַרְסִי שֶׁלָּחַשׁ.

אַרְיֵה מֵעָלָיו, וְנָחָשׁ מִתַּחְתָּיו…

הֶחְזִיק בֶּעָנָף בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתָיו.

לַפֶּתַע רוֹאֶה הוּא עַכְבָּר שְׁחֹר־זָנָב,

הַמַּתְחִיל לְכַרְסֵם אֶת קְצֵה הֶעָנָף.

מַבִּיט הָאָדָם: מָה עַכְשָׁו יִהְיֶה?

מִלְּמַטָּה נָחָשׁ, וּמִלְּמַעְלָה אַרְיֵה.

הִנֵּה הָאַרְיֵה לְעֶבְרוֹ מִתְקַדֵּם,

בְּעוֹד הָעַכְבָּר אֶת הָעֵץ מְכַרְסֵם.

לְפֶתַע הִבְחִין הוּא שֶׁעַל הֶעָנָף

אֶשְׁכּוֹל עִם כַּמָּה גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים.

הוֹשִׁיט הָאָדָם יָד אַחַת וְקָטַף.

טָעַם וְאָמַר: “דַּוְקָא דֵּי טְעִימִים.”

כִּי זֶה הָאָדָם: כָּל חַיָּיו הוּא יִחְיֶה

בְּבוֹר, בֵּין נָחָשׁ לְעַכְבָּר, לְאַרְיֵה.

אַךְ כָּל עוֹד הוּא נוֹשֵׁם,

לֹא יַחְמִיץ, כַּמּוּבָן –

וְלֹא יְוַתֵּר עַל חֲצִי דֻּבְדְּבָן.

מסיפורי “אלף לילה ולילה”

הוצג במחזמר "מצא אישה – מצב טוב? " (1984)

סִפְּרוּ שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה בַּלָּן אֶחָד

בְּבֵית מֶרְחָץ הַקָּרוּי “חַמָּאם”.

הָיוּ בָּאִים אֵלָיו לִרְחֹץ

גְּדוֹלֵי הָעָם – וּקְרוֹבֵיהֶם אִתָּם.

וְיוֹם אֶחָד נִכְנַס אֶל הַחַמָּאם

בָּחוּר צָעִיר, נָאֶה וְתָמִיר –

בְּנוֹ שֶׁל הַוָּזִיר.

שָׁמֵן… עַב גּוּף… עֲגַלְגַּל,

וּכְרֵסוֹ הוֹלֶכֶת לְפָנָיו

כְּדַבֶּשֶׁת הַגָּמָל,

אוֹ כְּכִפַּת הַמִּסְגָּד

הַגָּדוֹל שֶׁל בַּגְדָּד.

קָרַב אֵלָיו אוֹתוֹ בַּלָּן לְשָׁרְתוֹ.

וּכְשֶׁפָּשַׁט הָעֶלֶם אֶת בְּגָדָיו,

הִבִּיט בּוֹ הַבַּלָּן, חָזַר וְהִבִּיט:

“אַיֵּה הַשַּׁרְבִיט?”

הֵצִיץ בּוֹ שׁוּב מִתַּחַת לְשִׁפּוּלֵי הַכֶּרֶס,

מִתַּחַת לַשִּׁפּוּלִים,

מִתַּחַת לַקִּפּוּלִים,

הֵצִיץ – וְהֶעֱלָה חֶרֶס.

הַבֶּטֶן מִזְדַּקֶּרֶת כְּחָבִית,

אַךְ מִתַּחְתָּהּ? אֵין זֵכֶר לַשַּׁרְבִיט!

הֵצִיץ שֵׁנִית… אֲהָהּ!

קַמְצוּץ… כַּפְתּוֹר פָּחוּס…

כַּאֲגוּדָלוֹ שֶׁל תִּינוֹק.

בַּלָּן אַחֵר הָיָה פּוֹרֵץ בִּצְחוֹק;

אֲבָל הַבַּלָּן שֶׁלָּנוּ נִצְטַעֵר לַמַּרְאֶה צַעַר רַב

וְהֵחֵל סוֹפֵק אֶת כַּפָּיו.

רָאָה הַבָּחוּר שֶׁהוּא מֵצֵר וְחִוֵּר,

אָמַר לוֹ: "בַּלָן־בַּלָּן,

מָה לְךָ, שֶׁתְּקָפְךָ הַיָּגוֹן?"

אָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי, בֶּן הַוָּזִיר,

אַתָּה עֶלֶם צָעִיר

וּמָלֵא חֵן וְעָשִׁיר;

מֵאֵלֶּה שֶׁדָּבָר אֵינָם חֲסֵרִים.

וְאַף עַל פִּי כֵן אַתָּה חָסֵר אוֹתוֹ דָּבָר

שֶׁבְּעֶזְרָתוֹ תּוּכַל לְהִתְעַנֵּג כְּכָל הַגְּבָרִים."

אָמַר לוֹ הַצָּעִיר: "אֱמֶת דִּבַּרְתָּ,

וְטוֹב שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי.

הֵא לְךָ דִּינָר זָהָב

וְהָבֵא לִי לְכָאן, לַחַמָּאם,

אִשָּׁה נָאָה –

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִבְחֹן עַצְמִי בְּעֶזְרָתָהּ."

נָטַל הַבַּלָּן אֶת הַדִּינָר,

מִהֵר לְבֵיתוֹ וְאָמַר לָהּ, לְאִשְׁתּוֹ:

"נִכְנַס אֵלַי הַיּוֹם לַחַמָּאם

בָּחוּר צָעִיר, בְּנוֹ שֶׁל וָזִיר,

וְהוּא יָפֶה כְּאַגַּן הַסַּהַר הַמָּלֵא.

אַךְ… הַמִּסְכֵּן חוֹלֶה!

אֵין לוֹ שַׁרְבִיט."

“לֹא כְּלוּם?”

"מַשֶּׁהוּ, כְּקוֹצוֹ שֶׁל יוֹד,

כַּאֲגוּדָל, וַחֲסַל.

נָתַן לִי דִּינָר זָהָב זֶה,

כְּדֵי שֶׁאָבִיא לוֹ אִשָּׁה נָאָה –

לְמַעַן יוּכַל לִבְחֹן עַצְמוֹ בְּעֶזְרָתָהּ.

וּמַדּוּעַ נַנִּיחַ לְאַחֶרֶת לִזְכּוֹת בַּדִּינָר?

וַהֲרֵי אֵין לוֹ דָּבָר פְּרַט לַזֶּרֶת,

וּשְׁמֵךְ הַטּוֹב לֹא יְחֻלַּל

בִּגְלַל… קָצֶה שֶׁל אֲגוּדָל.

לְכִי־נָא אַתְּ, וּשְׁבִי קְצָת עַל יָדוֹ

וְצַחֲקִי אִתּוֹ מְעַט.

שְׁמֵךְ הַטּוֹב יִשָּׁאֵר לְלֹא רְבָב –

וְנִזְכֶּה בְּדִינַר הַזָּהָב."

הֶעֶלְתָה עַל גּוּפָהּ אֶת הַיָּפִים שֶׁבִּבְגָדֶיהָ

וְהָיָה יָּפְיָהּ כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר לֹא הוּעַם.

הָלְכָה עִם בַּעֲלָהּ אֶל הַחַמָּאם.

"בֶּן הַוָּזִיר, הִנֵּה כָּאן חֶדֶר נָעוּל וְחָתוּם.

נַסֵּה – וִיבָרֵךְ אוֹתְךָ אַלְלָה הָרַחוּם!"

“אַל דְּאָגָה, מִיָּד אֲנִי חוֹזֶרֶת.”

אֲבָל כְּשֶׁהָיְתָה הָאִשָּׁה אֶצְלוֹ

וְרָאֲתָה אוֹתוֹ עוֹמֵד לְפָנֶיהָ,

מָצְאָה שֶׁהוּא בָּחוּר נָאֶה וְחָסוֹן וּמָלֵא חֵן

כַּסַּהַר הַמָּלֵא שֶׁבְּאֶמְצַע הַחֹדֶשׁ,

וְנִצְּתָה בָּהּ הָאֵשׁ.

וּכְשֶׁהִתְבּוֹנֵן הַבָּחוּר בָּהּ,

נִתְבַּלְבְּלוּ עָלָיו עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו

וְחָשׁ רַעַד־מָה בְּסֵתֶר מִשְׁמַנָּיו.

וְנָעֲלוּ הַדֶּלֶת אַחֲרֵיהֶם.

תָּפַס הַבָּחוּר בְּיָדָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה

וְאִמֵּץ אוֹתָהּ אֶל לִבּוֹ,

וְחִבְּקוּ זֶה אֶת זוֹ.

וּרְאֵה זֶה נֵס: מִתַּחַת לַשִּׁפּוּלִים,

מִתַּחַת לַקִּפּוּלִים.

נִזְדַּקֵּר וְנִצַּב לְפֶתַע שַׁרְבִיט

שֶׁשּׁוּם חַ’לִיף לֹא הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ בּוֹ.

שַׁרְבִיט, בְּדוֹמֶה לְשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל חֲמוֹר!

אֵיכָה הָפְכָה הַזֶּרֶת לְאַמָּה!!!

וְכֹה רַבָּה הָיְתָה תַּדְהֵמָתָהּ שֶׁל אֵשֶׁת הַבַּלָּן,

כֹּה רַבָּה,

עַד שֶׁנָּפְלָה לְפֶתַע עַל גַּבָּהּ

וְהַבָּחוּר הִפִּיל עַצְמוֹ עָלֶיהָ שָׁעָה אֲרֻכָּה.

הִיא נֶאֱנַחַת וְנֶאֱנֶקֶת וְצוֹעֶקֶת

וּמִתְנוֹדֶדֶת מֵעֹצֶם תַּעֲנוּגוֹת הָאֲהָבִים

עִם בֶּן הַוָּזִיר.

וְהַבַּלָּן יוֹשֵׁב מֵעֵבֶר לַקִּיר

וְשׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹלוֹת…

הִתְחִיל קוֹרֵא:

"הוֹ, אִמּוֹ שֶׁל עַבְּדַאלְלָה!

דַּי לָךְ! דַּי! לֹא כְּדַאי!

כָּל זֶה בְּשֶׁל דִּינָר זָהָב אֶחָד?

צְאִי הַחוּצָה,

שֶׁתִּינוֹקֵךְ מַמְתִּין לָךְ בְּבֵיתֵנוּ!"

אָמַר הָעֶלֶם לָאִשָּׁה:

“צְאִי אֶל תִּינוֹקֵךְ וְשׁוּבִי נָא אֵלַי!”

אָמְרָה הָאִשָּׁה: "חַיַּי,

שֶׁאִם אֲנִי מַנִּיחָה אוֹתְךָ כָּעֵת –

בָּא קִצִּי!

וּמוּטָב שֶׁיִּבְכֶּה הַתִּינוֹק עַכְשָׁו

בְּעוֹד אִמּוֹ בַּחַיִּים,

מֵאֲשֶׁר יִגְדַּל כָּל יָמָיו נֶעֱצָב וְנִכְאָב

יָתוֹם מֵאֵם."

נִשְׁאֲרָה אֵצֶל אוֹתוֹ עֶלֶם

וְהָיְתָה מַמְשִׁיכָה לִנְאֹק וְלִצְעֹק

וְלֹא יָצְאָה מִן הַחֶדֶר

עַד שֶׁיָּדְעָה אֶת נַחַת שַׁרְבִיטוֹ

תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר פְּעָמִים.

וּבְכָל אוֹתָהּ עֵת הָיָה בַּעֲלָהּ

עוֹמֵד לִפְנֵי הַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה,

צוֹעֵק וּמְצָרֵחַ, וּבוֹכֶה וּמִתְחַנֵּן, וְלַשָּׁוְא.

וְכָל זֶה בְּשֶׁל דִּינָר אֶחָד שֶׁל זָהָב.

“פִּתְחִי, רַעְיָתִי!”

"הוֹ, בַּעַל הַחַמָּאם,

עוֹד הַבְּחִינָה לֹא תַּמָּה.

הַנִּסָּיוֹן לֹא תַּם!"

וּכְשֶׁגָּבְרוּ עַל הַבַּלָּן הַצַּעַר,

הַקִּנְאָה וְהַבּוּשָׁה,

עָלָה לִמְרוֹמֵי אוֹתוֹ חַמָּאם,

הִפִּיל עַצְמוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג

וְנִפְזְרוּ כָּל עַצְמוֹתָיו.

וְהַתִּינוֹק, אֲשֶׁר כִּמְעַט יוּתַם מֵאֵם,

נִשְׁאַר פִּתְאוֹם

יָתוֹם

מֵאָב…

על פי סיפור ‘תותח סאנאיור’, המופיע בספרו של אליהו נאווי (‘דאוד אל נאטור’), “סיפורי ערב”

הוצג במחזמר “אלף לילה ולילה” (1972)

יוֹם אֶחָד, לִפְנֵי שָׁנִים אֲרֻכּוֹת,

אֲרֻכּוֹת מְאוֹד,

סִיֵּם הַקָּאדִי שֶׁל עַכּוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ,

עָלָה עַל סוּסוֹ וְרָכַב לְבֵיתוֹ.

וְהוּא גֶּבֶר נָאֶה, וּזְקָנוֹ כַּדָּת.

עָצְרָה אוֹתוֹ בָּרְחוֹב אִשָּׁה אַחַת:

"אָנָּא, אֲדוֹנִי,

הֲתָבוֹא לְבֵיתִי

לִשְׁתּוֹת סִפְלוֹן קַהְוָה, הַקָּרוּי קָפֶה?"

אָמַר הַקָּאדִי: “יָפֶה.”

נִגַּשׁ אִתָּהּ לְבֵיתָהּ

וְאֶת הַסּוּס קָשַׁר בַּחוּץ

לְיַד הַחַלּוֹן.

הִגִּישָׁה לוֹ סִפְלוֹן… וְעוֹד סִפְלוֹן…

יָשְׁבָה מוּלוֹ, יָשְׁבָה וְיָשְׁבָה.

רָאָה שֶׁאֵין שׁוּם בַּעַל בַּסְּבִיבָה

וְשֶׁהִיא אִשָּׁה נָאָה וּרְחָבָה,

מֵאוֹתָן נָשִׁים רְחָבוֹת

שֶׁמַּרְחִיבוֹת

אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל בֶּן הַמִּזְרָח.

יָשַׁב וְחָשׁ אֵיךְ דָּמוֹ בּוֹ יִרְתַּח.

כָּךְ יָשְׁבוּ וְהִבִּיטוּ גַּם כֹּה וְגַם כֹּה.

“שָׁמַעְתִּי,” אָמְרָה הָאִשָּׁה, "יֵשׁ חוֹמָה בְּעַכּוֹ,

וְהִיא עָבָה וּבְצוּרָה לְהִתְפַּעֵל,

עַד שֶׁלֹּא יַבְקִיעֶנָה שׁוּם אַיִל שֶׁל בַּרְזֶל."

“אַיִל אֶחָד,” הֵשִׁיב הַקָּאדִי, "יֶשְׁנוֹ,

אֲשֶׁר יַבְקִיעַ גַּם אֶת חוֹמַת עַכּוֹ.

‘אֵיל הַבַּרְזֶל הַגָּדוֹל’ שְׁמוֹ, בִּתִּי,

וְהוּא מָצוּי בְּמִקְרֶה כָּאן, אִתִּי,

מִתַּחַת לְעַבָּאיָתִי."

“רַבִּים נִסּוּ,” אָמְרָה, "אַךְ מִשּׁוּם־מָה

לֹא הִצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ לִקְצֵה הַחוֹמָה,

וּבְקֹשִי הִצְלִיחוּ מַחֲצִיתָהּ לְהַבְקִיעַ."

“אֵיל הַבַּרְזֶל הַגָּדוֹל,” הִבְטִיחַ הַקָּאדִי, “הוּא יַגִּיעַ.”

וּבְעוֹד הַקָּאדִי מַדְגִּים אֶת סוֹד הָאַיִל

וְאֶת קְשִׁי קַרְנָיו –

עָבַר שָׁם, לְיַד הַבַּיִת, גַּנָב.

נִגַּשׁ לַחַלּוֹן, הֵצִיץ… אֵיזוֹ הַפְתָּעָה!

שָׁמַע מָה שֶׁשָּׁמַע, רָאָה מָה שֶׁרָאָה,

וּלְעַצְמוֹ אָמַר:

"בְּעוֹד הַקָּאדִי, אִישׁ הָרוּחַ,

מְחַשֵּׁל אֶת הַבַּרְזֶל,

נֵלֵךְ אֲנִי וְסוּסוֹ

לָעֲזָאזֵל!"

וּכְשֶׁסִּיֵּם הַקָּאדִי אֶת מְלֶאכֶת הַנִּגּוּחַ וְהַנִּפּוּץ

יָצָא לְחַפֵּשׂ אֶת סוּסוֹ, שֶׁהָיָה קָשׁוּר בַּחוּץ.

הֵיכָן הַסּוּס? –

נֶעֱלַם!

הִזְעִיק אֶת שׁוֹטְרֵי הָעִיר. בָּאוּ כֻּלָּם,

סוֹבְבוּ בָּעִיר, עָרְכוּ חִפּוּשׁ

וְאֶת הַגַּנָּב מָצְאוּ עַל גַּב הַסּוּס.

הֱבִיאוּהוּ לְמִשְׁפָּט מָהִיר

לִפְנֵי הַקָּאדִי בְּשַׁעַר הָעִיר.

זָעַם הַקָּאדִי: "נָבָל! נוֹכֵל! נִבְזֶה!

זֶה כְּבָר הַשִּׂיא –

לִגְנֹב אֶת סוּסִי?!"

“סוּסְךָ”? אָמַר הַגַּנָּב. “סוּסִי הוּא זֶה!”

"מֵאֵימָתַי? " שָׁאַל הַקָּאדִי בְּקוֹל נְהָמָה.

"מִן הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הִצְלִיחַ אֵיל הַבַּרְזֶל

לְהַבְקִיעַ אֶת הַחוֹמָה!"

שָׁלַח אוֹתוֹ הַקָּאדִי שֶׁל עַכּוֹ

לְדַרְכּוֹ.

וְעַד הַיּוֹם אֵין בְּנֵי הָעִיר תּוֹפְסִים

מָה עִנְיַן אַיִל וְחוֹמָה

אֵצֶל גְּנֵבַת סוּסִים…

על פי שני סיפורים עממיים מהמזרח

החלק השני של הבלדה – עפ"י פ' סטוקטון, לא הולחן

בִּמְדִינָה אַחַת הָיָה מוֹשֵׁל קְצָת אַנְטִיפָּת.

לֹא הָיְתָה לוֹ סַבְלָנוּת לָשֶׁבֶת לְמִשְׁפָּט.

הוּא חִפֵּשׂ דִיּוּן מָהִיר (הָיָה לוֹ עוֹר עָדִין! )

וְהִמְצִיא שִׁיטָה לִגְזֹר מַהֵר אֶת גְּזַר הַדִּין:

לַנֶּאֱשָׁמִים הִגִּישׁ הוּא שְׁנֵי פְּתָקִים זֵהִים.

בְּאֶחָד כָּתוּב רַק “מָוֶת”, בַּשֵּׁנִי – “חַיִּים”,

וְהַנֶּאֱשָׁם הָיָה בּוֹחֵר אֶחָד מֵהֶם,

וַאֲשֶׁר הָיָה כָּתוּב בַּפֶּתֶק – נִתְקַיֵּם.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

דִּין אָדָם נֶחְרָץ בִּשְׁנֵי פְּתָקִים גּוֹרָלִיִים:

בְּאֶחָד יֵשׁ מָוֶת, בַּשֵּׁנִי יֵשׁ חַיִּים.

יוֹם אֶחָד אֶל הַמְּדִינָה הִגִּיעַ מַהְפְּכָן

שֶׁדִּבֵּר רָעוֹת עַל הַמּוֹשֵׁל וְהַתַּלְיָן.

הוּא הוּבָא לַדִּין, וְהַתַּלְיָן, פָּנָיו סְמוּקִים,

אָז רָשַׁם בַּסֵּתֶר “מָוֶת” עַל שְׁנֵי הַפְּתָקִים.

שְׁנֵי פְּתָקִים שֶׁל “מָוֶת”. לֹא חָשׁוּב בְּמָה יִבְחַר;

אַךְ לַנֶּאֱשָׁם נוֹדַע לְפֶתַע הַדָּבָר,

כִּי בָּזֶה־גַּם־זֶה רָשׁוּם אוֹתוֹ הַדִּין עַצְמוֹ.

מָה עוֹשֶׂה הָיִיתָ לוּ הָיִיתָ בִּמְקוֹמוֹ?

מָוֶת – אוֹ חַיִּים… מָוֶת – אוֹ חַיִּים…

דִּין אָדָם נֶחְרָץ בִּשְׁנֵי פְּתָקִים גּוֹרָלִיִים:

בְּאֶחָד יֵשׁ מָוֶת, בַּשֵּׁנִי אֵין חַיִּים.

כָּךְ הָאִישׁ נִצָּב מוּל בְּנִי הָעִיר הַמְּחַכִּים,

וּכְשֶׁהַתַּלְיָן הוֹשִׁיט לוֹ אֶת שְׁנֵי הַפְּתָקִים

הוּא הִבִּיט בַּשְּׁנַיִם וְנָטַל מֵהֶם אֶחָד,

וּמִבְּלִי לִפְתֹּחַ – הוּא בָּלַע אוֹתוֹ מִיָּד.

הַתַּלְיָן זִנֵּק, אֲבָל הָיָה כְּבָר מְאֻחָר.

לַמּוֹשֵׁל הוֹשִׁיט הָאִישׁ תַּ’פֶּתֶק שֶׁנִּשְׁאַר.

" ‘מָוֶת’ כָּאן כָּתוּב," אָמַר לְכָל הַמֻּפְתָּעִים.

“זֶה סִימָן שֶׁבָּאַחֵר הָיָה כָּתוּב ‘חַיִּים’!”

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

כָּךְ נִצַּל אָדָם מִן הַיִּסּוּרִים הַנּוֹרָאִים:

הוּא בָּלַע תַּ’מָּוֶת' – וְזָכָה בַּחַיִּים.

אָז שִׁנָּה אֶת שִׁיטָתוֹ אוֹתוֹ מוֹשֵׁל קַדְמוֹן:

אֶת הַנֶּאֱשָׁם הָיָה מֵבִיא לָאִצְטַדְיוֹן.

שְׁתֵּי דְּלָתוֹת לָאִצְטַדְיוֹן… כֵּן, דֶּלֶת מִכָּל צַד.

עַל הַנֶּאֱשָׁם הָיָה לִבְחֹר אַחַת בִּלְבַד.

אַחֲרֵי הַדֶּלֶת הָאַחַת הָיָה נָמֵר

שֶׁהֻרְעַב שְׁבוּעַיִם וְחִכָּה לְהִסְתַּעֵר.

נַעֲרָה יָפֶה אַחֲרֵי הַדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה.

הַבּוֹחֵר בְּדֶלֶת זוֹ – זָכָה בַּיְּפֵהפִיָּה.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

שְׁתֵּי דְּלָתוֹת, וְרַק תָּלוּי עַל אֵיזוֹ מַצְבִּיעִים…

בָּאַחַת יֵשׁ מָוֶת, בַּשְּׁנִיָּה – אֵיזֶה חַיִּים!

לַמּוֹשֵׁל הָיְתָה גַּם בַּת יָפָה וּצְעִירָה.

הִתְאַהֲבָה בְּמַהְפְּכָן בְּחֹם וּסְעָרָה.

יוֹם אֶחָד תְּפָסָם אָבִיהָ אֵי־שָׁם בָּאַרְמוֹן,

וְאֶת אֲהוּבָהּ גָּרַר יָשָׁר לָאִצְטַדְיוֹן.

הַצָּעִיר הִבִּיט בַּבַּת וּמַבָּטוֹ בּוֹעֵר,

כִּי יָדַע שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֵיפֹה הַנָּמֵר.

הִיא יָדְעָה שֶׁאִם יִבְחַר בַּדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה –

יִצְטָרֵךְ לָשֵׂאת אֶת הָעַלְמָה הַיְּפֵהפִיָּה.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

הִיא יָדְעָה אֵיפֹה נִמְצָא אוֹתוֹ נָמֵר פְּרָאִי.

הִיא אוֹתוֹ אוֹהֶבֶת. הֲתִתֵּן לוֹ חַיִּים?

הוּא נָשָׂא עֵינָיו. הִיא שָׁתְקָה, דְּמוּמָה.

מָה הָיִיתְ – כֵּן, אַתְּ, גְּבִרְתִּי! –

מַרְאָה לוֹ בִּמְקוֹמָהּ:

אֵיפֹה הַנָּמֵר –

אוֹ אֵיפֹה הָעַלְמָה?

לחן: רפי קדישזון

שרו: ישראל גוריון וששי קשת

הַמּוֹרֶה:

לִהְיוֹת מוֹרֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת…

לִהְיוֹת מוֹרֶה בַּשְּׁבִיעִית, בַּשְּׁמִינִית..

לִרְאוֹת אוֹתָם שְׁזוּפֵי פָּנִים

יוֹשְׁבִים מוּלְךָ,

חַיְכָנִים, עַצְבָּנִים…

עוֹד מְעַט – נִבְחָנִים…

עוֹד מְעַט – צָבָא.

עוֹד מְעַט – כָּל שָׁנָה… כָּל שָׁנָה…

שׁוּב לִרְאוֹת:

הַכֻּמְתּוֹת, הַתְּמוּנוֹת…

לִהְיוֹת מוֹרֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

לִהְיוֹת מוֹרֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

לִהְיוֹת מוֹרֶה,

לְנַסּוֹת, לְקַוּוֹת.

לִשְׁתֹּל בָּהֶם קְצָת אַהֲבָה

לַתָּנָ"ךְ, לְדִבְרֵי הַיָּמִים.

עוֹד מְעַט נִבְחָנִים.

עוֹד מְעַט נִלְחָמִים.

עוֹד מְעַט הֵם רוֹשְׁמִים

אֶת דִּבְרֵי הַיָּמִים.

כָּל שָׁנָה, לְקַוּוֹת… לְנַסּוֹת לְקַוּוֹת…

הַתַּלְמִיד:

לִהְיוֹת תַּלְמִיד בָּאָרֶץ הַזֹּאת…

לִהְיוֹת תַּלְמִיד בַּשְּׁבִיעִית, בַּשְּׁמִינִית.

לִדְאֹג, “לִדְגֹּר”

עַל מִבְחָנִים, עַל צִיּוּנִים.

עוֹד מְעַט זֶה נִגְמָר.

עוֹד מְעַט מְסַיְּמִים.

עוֹד מְעַט מִתְגַּיְּסִים.

עוֹד מְעַט – בְּקַסְדָּה, בְּשַׁכְפָּ"ץ.

מִי יֶחְסַר בִּפְגִישַׁת הַמַּחְזוֹר?

לִהְיוֹת תַּלְמִיד בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

המחזמר “בין הצלצולים” נכתב בשנת 1982 לכבוד יובל ה־90 של הסתדרות המורים ועמד כולו בסימן הספרה שש: שישה שחקנים ושחקניות (ישראל גוריון, חנה לסלאו, מאיר סוויסה, שרי צוריאל, ששי קשת, רחלי חיים) גילמו דמויות של שישה תלמידים ושישה מורים והורים בתקופה של שש שנים: מיום כניסת התלמידים לכיתה בתחילת חטיבת הביניים ועד ליום סיום הלימודים בתיכון. המחזמר הוצג כ־600 פעם בבתי הספר ואף לפני מבוגרים והתחדש כעבור עשר שנים (עם חיים צינוביץ, לימור שפירא ואחרים). השיר “בחינת בגרות בספרות”, (בעמוד ממול) מושפע ממבנה השיר המורכב משמות מלחינים, ששר דני קיי.

(שמות הסופרים שיש להיבחן עליהם בבחינת הבגרות בספרות)

לחן: רפי קדישזון

שרה: חנה לסלאו

רָדָ"ק, רָנָ"ק, רַשְׁבָּ"ג, יָלָ"ג

וּמֶנְדֶל אַבְּרָמוֹבִיץ.

רִיהָ"ל, מִיכָ"ל, שָׁדָ"ל, רַמְחָ"ל,

מָלָ"ל וְרַבִּינוֹבִיץ'.

וִיזֶל, לֵוִינְזוֹן, וְלֵבֶנְזוֹן, וְשִׁמְעוֹנוֹבִיץ'.

וּבֶּרְקוֹבִיץ וּבְּרֵנֶר, שׁוֹפְמָן, גְנֵסִין, בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי.

וּפֶּרֶץ, פְרִישְׁמָן, פַיֶרְבֶּרְג וּבְּיָאלִיק,

טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי.

וְלָחוֹבֵר, וּשְׁנֵיאוּר, קְלוֹזְנֶר, פִיכְמָן, אוֹרִינוֹבְסְקִי.

עַגְנוֹן, הֲזָז וְאַלְתֶּרְמָן,

וְעַמִּיחַי וַאֲבִידָן,

נָתָן זָךְ וְרָחֵל אֵיתָן,

וּבְּיָאלִיק, טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי.

וּקְלוֹזְנֶר אוֹרִינוֹבְסְקִי.

וּמֵם־זַיִן־ווֹלְפּוֹבְסְקִי.

וְאֶת כֻּלָּם צָרִיךְ לִקְרֹא,

אֲפִלּוּ לֶאֱהֹבְ’סְקִי.

וְאַשׁ וְרַבִּינוֹבִיץ',

בָּרָשׁ וְשִׁמְעוֹנוֹבִיץ'.

וְעַל כָּל אֵלֶּה מֻכְרָחִים

בְּחִינַת בַּגְרוּת לִכְתֹּבִיץ'.

לחן: רפי קדישזון

שרו: ששי קשת (המורה) ושרי צוריאל (התלמידה)

המורה:

זֶה לֹא קַל,

זֶה לֹא תָּמִיד נָעִים,

לִהְיוֹת מוֹרֶה צָעִיר

בַּ"שִּׁשִּׁית" אוֹ בַּ"שְּׁבִיעִית",

מוּל תַּלְמִידִים

גְּדוֹלִים וַחֲסוֹנִים

שֶׁצְּעִירִים מִמְּךָ

רַק בְּכַמָּה שָׁנִים.

מוּל תַּלְמִידוֹת

יָפוֹת, שְׁזוּפוֹת,

וְהַחֻלְצוֹת

הַמִּתְפָּרְצוֹת,

שֶׁאוֹ־טוֹ־טוֹ־טוֹט

מִתְפּוֹצְצוֹת.

הֵן מַבִּיטוֹת

יָשָׁר אֵלַי;

וְלִפְעָמִים

נִדְמֶה: אוּלַי…

אַל תִּתְפַּתֶּה!

אַל תִּתְפַּתֶּה!

הֵן תַּלְמִידוֹת!

אַתָּה מוֹרֶה!

קָשֶׁה לִזְכֹּר

קָשֶׁה לָזוּז.

קָשֶׁה לִשְׁמֹר

עַל הָרִכּוּז.

וְיֵשׁ מִין מֶתַח,

כָּזֶה מִין מֶתַח

בָּאֲוִיר.

כֵּן, לִפְעָמִים

קָשֶׁה לִהְיוֹת

מוֹרֶה צָעִיר.

התלמידה:

זֶה לֹא קַל.

זֶה לֹא תָּמִיד נָעִים,

כְּשֶׁיֵּשׁ מוֹרֶה צָעִיר,

חָבִיב וּבַיְשָׁנִי –

וְהַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ

רַק כַּמָּה שָׁנִים.

מוֹרֶה צָעִיר.

מוֹרֶה רַוָּק.

נָשׂוּי? אֵין מָה

לְהִתְיָאֵשׁ.

כִּי אוֹ־טוֹ־טוֹ

הוּא מִתְגָּרֵשׁ!

הוּא מֵחַיֵּךְ יָשָׁר אֵלַי,

וְלִפְעָמִים

נִדְמֶה: אוּלַי…

זֶה מְסֻכָּן!

שֶׁלֹּא נֵדַע,

הוּא הַמּוֹרֶה –

אַתְּ תַּלְמִידָה.

קָשָׁה לִלְמֹד.

אִם הוּא יָזוּז…

קָשֶׁה לִשְׁמֹר עַל הָרִכּוּז.

וְיֵשׁ מִין מֶתַח,

כָּזֶה מִין מֶתַח

בָּאֲוִיר.

כֵּן לִפְעָמִים

קָשֶׁה, כְּשֶׁיֵּשׁ

מוֹרֶה צָעִיר.

לחן: אבנר קנר

שר: מאיר סויסה

הָיִיתִי הַתַּלְמִיד הֲכִי גָּרוּעַ בַּכִּתָּה.

אוֹמְרִים שֶׁקָּטַסְטְרוֹפָה שֶׁכָּמוֹנִי לֹא הָיְתָה.

רַבִּים מִתְפָּאֲרִים; אֲנִי קִבַּלְתִּי תְּעוּדָה

שֶׁהָיִיתִי הַתַּלְמִיד הֲכִי גָּרוּעַ בַּכִּתָּה.

וְהַהוֹרִים כֻּלָּם הִסְכִּימוּ פֶּה אֶחָד

שֶׁהָיִיתִי הַתַּלְמִיד הֲכִי גָּרוּעַ בַּמּוֹסָד.

הָיִיתִי הַתַּלְמִיד הֲכִי רַשְׁלָן, הֲכִי עַצְלָן –

הַיֶּלֶד הַיָּחִיד שֶׁכְּבָר נִשְׁאַר כִּתָּה בַּגַּן.

אַף פַּעַם לֹא הֵכַנְתִּי עֲבוֹדוֹת אוֹ שִׁעוּרִים,

וְעַד סוֹף כִּתָּה ב' הֶחְלַפְתִּי שְׁנֵים־עָשָׂר מוֹרִים.

הֵקִימוּ וַעֲדָה שֶׁפִּרְסְמָה אֶת גְּזַר דִּינָהּ:

"הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא לֹא רַק הַתַּלְמִיד

הֲכִי גָּרוּעַ בַּכִּתָּה אוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר;

הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא הַתַּלְמִיד הֲכִי גָּרוּעַ בַּמְּדִינָה".

הָיִיתִי הַתַּלְמִיד הֲכִי גָּרוּעַ בַּמְּדִינָה.

נִכְשַׁלְתִּי בִּקְבִיעוּת בְּכָל מִבְחָן וּבְכָל בְּחִינָה.

מִכָּל הַצִּיּוּנִים – שֶׁלִּי הָיָה הֲכִי נָמוּךְ.

הַיּוֹם אֲנִי מְפַקֵּחַ בְּמִשְׂרָד הַחִנּוּךְ.

הָיִיתִי הַתַּלְמִיד… הַיּוֹם אֲנִי אָדָם טָרוּד.

כּוֹתֵב אֶת הַשְּׁאֵלוֹן לְכָל בְּחִינוֹת הַבַּגְרוּת.

וְכָל מִי שֶׁקִּבֵּל בְּחִינָה שֶׁלִּי הִרְגִּישׁ מִיָּד

שֶׁכָּל מָה שֶׁסִּפַּרְתִּי עַל עַצְמִי – זֶה מְדֻיָּק!

לחן: רפי קדישזון

(שירה של מורה) שרה: שרי צוריאל

חָמֵשׁ שָׁעוֹת בְּיוֹם

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּכִּתָּה

מוּל הַנְּעָרוֹת וְהַנְּעָרִים.

חָמֵשׁ שָׁעוֹת בְּיוֹם

אֲנִי רוֹאָה לְמוּלִי

אֶת כָּל הַטִּפּוּסִים הַמֻּכָּרִים:

הַיָּפֶה,

וְהַשָּׁמֵן,

הַמַּלְשִׁינָה,

וְהַחַנְפָן,

וְהַחָתִיךְ, שֶׁ"עוֹשֶׂה עֵינַיִם";

הַתְּמִימָה, הַבַּיְשָׁן,

הָאַתְלֶט הַשַּׁחְצָן,

וְהַ"פְּרוֹפֵסוֹר" עִם הַמִּשְׁקָפַיִם.

וְהַנּוּדְנִיק הַזֶּה

שֶׁכְּמוֹ עֲלוּקָה

נִדְבָּק –

גַּם בַּהַפְסָקָה.

בִּקַּשְׁתִּי קְצָת גִּוּוּן

וְהַמְּנַהֵל הוֹדִיעַ לִי:

“כִּתָּה אַחֶרֶת תְּקַבְּלִי!”

וּבַכִּתָּה הַזֹּאת

מוּלִי יוֹשְׁבִים נִרְגָּשִׁים

כָּל הַפַּרְצוּפִים הַחֲדָשִׁים:

הַיָּפֶה, וְהַשָּׁמֵן,

הַמַּלְשִׁינָה,

וְהַחַנְפָן,

וְהַחָתִיךְ, שֶׁ"עוֹשֶׂה עֵינַיִם"…

אֲנִי נִמְלֶטֶת לִי

לְתוֹךְ חֲדַר הַמּוֹרִים,

לִתְפֹּס שַׁלְוָה לְרֶבַע שָׁעָה.

מוֹזֶגֶת לִי כּוֹס תֶּה

וּמַבִּיטָה סָבִיב:

הִנֵּה כָּל חֲבֵרַי לַהוֹרָאָה:

הַיָּפֶה,

וְהַשָּׁמֵן,

הַמַּלְשִׁינָה,

וְהַחַנְפָן,

וְהַחָתִיךְ, שֶׁ"עוֹשֶׂה עֵינַיִם".

(כֵּן, גַּם כָּאן! )

הַתְּמִימָה, הַבַּיְשָׁן,

הָאַתְלֶט הַשַּׁחְצָן,

וְהַ"פְּרוֹפֵסוֹר" עִם הַמִּשְׁקָפַיִם.

וְהַנּוּדְנִיק הַזֶּה…

כֵּן, הַמְּנַהֵל,

כַּמוּבָן, הַמְּנַהֵל.

לחן: דוד זהבי

על פי “החליל” ללאה גולדברג

הֶ"חָרִיג"

הוּא שׁוֹנֶה. הוּא מוּזָר.

הוּא מַפְחִיד.

לִפְעָמִים הוּא מַצְחִיק –

הֶ"חָרִיג".

הוּא שָׁמֵן, אוֹ קָטָן.

קְצָת פּוֹזֵל, אוֹ לַבְקָן.

הוּא צוֹלֵעַ, אוֹ קְצָת מְגַמְגֵּם בְּדִבּוּר,

הֶ"חָרִיג".

גּוֹרָלוֹ שֶׁל “חָרִיג”

הוּא קָשֶׁה וְאַכְזָר:

הוּא נִרְאֶה כֹּה שׁוֹנֶה,

מְשֻׁנֶּה וּמוּזָר.

הוּא שׁוֹנֶה בַּמַּרְאֶה, בַּהִלּוּךְ, בַּדִּבּוּר.

הֶ"חָרִיג", הֶ"חָרִיג".

הַמַּקְשִׁיב לוֹ יוֹדֵעַ

יָדֹעַ הֵיטֵב:

הוּא רָגִישׁ וּמְפֻחָד.

הוּא בִּכְלָל לֹא חָרִיג.

הוּא כָּמוֹנוּ מַמָּשׁ,

רַק בּוֹדֵד וְחַלָּשׁ.

הוּא אָחִי.

הוּא אֲנִי.

לחן: רפי קדישזון

(שירו של שמש בית הספר)

שר: מאיר סויסה.

שָׁנִים אֲנִי עוֹבֵד כָּאן, בְּבֵית הַסֵּפֶר.

הִתְחַלְתִּי עוֹד כְּיֶלֶד. גַ’חְשׁ מַמָּשׁ.

אִמִּי הָיְתָה אֶת הַכִּתּוֹת שׁוֹטֶפֶת,

אֲנִי סוֹחֵב תַּ’דְּלִי, כָּזֶה, חַלָּשׁ.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה…

כֻּלָּם קוֹרְאִים לִי “שָׁ־לוֹם”;

רַק הַמְּנַהֵל קוֹרֵא לִי “הַשַּׁמָּשׁ”.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אֲנִי מַכִּיר כָּל יֶלֶד:

יוֹדֵעַ מִי וָתִיק וּמִי חָדָשׁ,

וְאִם אָבִיו לָמַד אֶצְלֵנוּ פַּעַם –

זוֹכֵר גַּם אֶת הָאַבָּא, בִּמְטֻשְׁטָשׁ.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה…

כֻּלָּם קוֹרְאִים לִי “שָׁ־לוֹם”;

רַק הַמְּנַהֵל קוֹרֵא לִי “הַשַּׁמָּשׁ”.

אִם אֵיזֶה יֶלֶד כָּךְ, בַּבֹּקֶר בָּא לוֹ

לִהְיוֹת שׁוֹבָב, מִן הַכִּתָּה גֹּרַשׁ,

נִשְׁלָח אֶל הַמְּנַהֵל, פּוֹחֵד, וְרַע לוֹ –

“אַל תְּפַחֵד,” אֲנִי אוֹמֵר. "תִּגַּשׁ,

תִּגַּשׁ, חַבּוּבּ.

כֻּלָּם קוֹרְאִים לִי ‘שָׁ־לוֹם’;

רַק הַמְּנַהֵל קוֹרֵא לִי ‘הַשַּׁמָּשׁ’.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה. עַכְשָׁו בְּבֵית סִפְרֵנוּ

יֵשׁ פַּעֲמוֹן חַשְׁמַל – פָּטֶנְט חָדָשׁ.

הַמְּנַהֵל הַהוּא הָלַךְ… אֵינֶנּוּ.

יֵשׁ מְנַהֵל צָעִיר, מָתוֹק כְּמוֹ דְּבַשׁ.

נֶחְמָד כָּזֶה.

כֻּלָּם קוֹרְאִים לִי “שָׁ־לוֹם”

וְהוּא? הוּא לֹא קוֹרֵא לִי “הַשַּׁמָּשׁ”.

כָּזֶה נֶחְמָד!

קוֹרֵא לִי

“הַשָּׁרָת”.

לחן: דרור אלכסנדר

שירם של המורים בהצגה “ילדי הכרך”

אַתֶּם חוֹשְׁבִים שֶׁלֹּא נוּכַל לְהָבִינְכֶם

כִּי צְעִירִים אַתֶּם. נָכוֹן, אֲבָל בֵּינֵינוּ,

זִכְרוּ:

אֲנַחְנוּ כְּבָר הָיִינוּ פַּעַם בְּגִילְכֶם,

אֲבָל אַתֶּם עוֹד לֹא הֲיִיתֶם

בְּגִילֵנוּ.

כָּל מָה שֶׁתַּעֲשׂוּ – מִזְּמַן עָשִׂינוּ,

בְּגִילְכֶם.

שִׁגַּעְנוּ וְהִפְרַעְנוּ וּבִלִּינוּ

בְּגִילְכֶם.

מָרַחְנוּ גִּיר עַל שֻׁלְחָנוֹת

וְהֶעֱתַקְנוּ בַּבְּחִינוֹת,

וְאֵין שִׁיטַת הַעֲתָקָה

שֶׁלֹּא נִסִּינוּ לִפְנֵיכֶם.

זִכְרוּ:

אַתֶּם עוֹד לֹא הֲיִיתֶם בְּגִילֵנוּ,

אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבָר הָיִינוּ פַּעַם בְּגִילְכֶם.

נֶחְמָד לִהְיוֹת צָעִיר,

אֲבָל אֵינְכֶם הָרִאשׁוֹנִים.

נֶחְמָד לִהְיוֹת מַסְעִיר,

אַךְ זֶה עוֹבֵר עִם הַשָּׁנִים.

לִהְיוֹת צָעִיר.

כָּל מָה שֶׁתַּחְשְׁבוּ – חָשְׁבוּ כְּבָר פַּעַם.

בְּגִילְכֶם.

כָּל מָה שֶׁתְּחַדְּשׁוּ – חִדְּשׁוּ כְּבָר פַּעַם

לִפְנֵיכֶם.

הַנְּעוּרִים הֵם גִּיל נֶחְמָד,

אַךְ הוּא עוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד.

אִם לַפְּעָמִים נִדְמֶה לָכֶם

שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מֵבִין אֶתְכֶם,

זִכְרוּ:

אַתֶּם עוֹד לֹא הֲיִיתֶם בְּגִילֵנוּ,

אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבָר הָיִינוּ בְּגִילְכֶם.

לֹא, לֹא, עָלֵינוּ אֵין שׁוּם צֹרֶךְ לְרַחֵם.

וְאִם אַתֶּם לֹא פַּעַם צוֹחֲקִים עָלֵינוּ,

זִכְרוּ: נָכוֹן,

אֲנַחְנוּ לֹא נָשׁוּב אַף פַּעַם לְגִילְכֶם;

אֲבָל אַתֶּם תַּגִּיעוּ פַּעַם

לְגִילֵנוּ.

(שירו של תלמיד ערבי בבית ספר תיכון עברי)

נכתב להצגה “בין הצלצולים”, לא הולחן.

אֲנִי תַּלְמִיד

עֲרָבִי יְחִידִי

בְּבֵית סֵפֶר עִבְרִי

שֶׁכֻּלּוֹ יְהוּדִי.

קִבַּלְתִּי מִלְגָּה

כְּתַלְמִיד מִצְטַיֵּן –

תַּלְמִיד מַבְטִיחַ

שֶׁגַּם מְקַיֵּם.

מְדַבֵּר בְּעִבְרִית

וְכוֹתֵב בְּעִבְרִית

וְחוֹשֵׁב בְּעִבְרִית

וְחוֹלֵם בְּעִבְרִית –

עַל אִירִית.

לִפְעָמִים מִתְבַּלְבֵּל:

“אֵיךְ אוֹמְרִים בְּעַרְבִית?…”

תַּלְמִיד עֲרָבִי

יָחִיד.

הַמּוֹרִים מִשְׁתַּדְּלִים.

הַיְּלָדִים מִשְׁתַּדְּלִים.

וְגַם הַמְּנַהֵל

בֶּאֱמֶת מִשְׁתַּדֵּל.

מִשְׁתַּדְּלִים לֹא לִפְגֹעַ,

לְהִתְחַשֵּׁב:

אַךְ אֵין יוֹם שֶׁעוֹבֵר

בְּלִי עֶלְבּוֹן, שֶׁצּוֹרֵב.

“עֲבוֹדָה עֲרָבִית”,

“צְבָעִים עֲרָבִים”…

"אַל תִּהְיֶה עֲרָבִי! " –

כָּכָה הֵם מְדַבְּרִים.

(לֹא אֵלַי. כָּכָה סְתָם, בֵּינֵיהֶם).

וְאוֹמֶרֶת אִירִית:

“סְתָם… הֵם רַק מִתְבַּדְּחִים.”

תַּלְמִיד עֲרָבִי

יָחִיד.

כָּאן נוֹלַדְתִּי, לִפְנֵי

שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

גַּם אָבִי כָּאן נוֹלַד

אַחֲרֵי קוּם הַמְּדִינָה.

אֶזְרָחִים כְּמוֹ כֻּלָּם…

תְּעוּדַת זֶהוּת…

מָה כָּתוּב בִּ"מְגִלַּת

הָעַצְמָאוּת?"

הַשָּׁבוּעַ יֵשׁ לִי

חֻפְשָׁה קְטַנָּה,

כִּי כָּל הַכִּתָּה

יָצְאָה לְגַדְנָ"ע.

"טוֹב עָלֶיךָ פָּשׁוּט לְהָבִין…

שִׁחְרְרוּ אוֹתְךָ גַּם

מִשִּׁעוּר עֲרָבִית…"

תַּלְמִיד עֲרָבִי

יָחִיד.

בְּעִקָּר לֹא נָעִים

כְּשֶׁיֵּשׁ פִּגּוּעִים,

וְקָשֶׁה פִּי כַּמָּה

כְּשֶׁיֵּשׁ מִלְחָמָה.

כֻּלָּם נִזְהָרִים

אַךְ זֶה בָּא… זֶה טִבְעִי.

וּפִתְאוֹם נִזְכָּרִים

וְעָלַי מַצְבִּיעִים.

כְּשֶׁמַּזְכִּיר הַמּוֹרֶה

“נִקְמַת יֶלֶד קָטָן”,

אָז אָסְנַת וְאִירִית

מַשְׁפִּילוֹת מַבָּטָן,

וַאֲנִי מִתְכַּוֵּץ בִּשְׁתִיקָה.

אִירִית מַסְמִיקָה…

יֵשׁ סִכּוּי?… אֵין סִכּוּי?…

תַּלְמִיד עֲרָבִי

יָחִיד.

תַּלְמִיד עֲרָבִי

חָצוּי.

לחן: אלדד שרים

שר: נסים גרמה (“ילדי הכרך”)

עָלַי לֹא תִּקְרְאוּ בָּעִתּוֹנִים הַהֲגוּנִים.

אוֹתִי לֹא מַשְׁמִיעִים בְּמִצְעֲדֵי הַפִּזְמוֹנִים.

אֶת שְׁמִי גַּם לֹא הִזְכִּירוּ פַּעַם בְּ"כִנּוֹר־דָּוִד",

לַמְרוֹת שֶׁכָּל פִּזְמוֹן שֶׁלִּי הוֹפֵךְ מִיָּד לָהִיט.

אֲנִי הוּא מֶלֶךְ הַקָּסֵטוֹת

שֶׁל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.

אוֹתִי לַתָּכְנִיּוֹת בַּטֵּלֵוִיזְיָה לֹא לוֹקְחִים,

וְאִם לָשִׁיר בַּפֶסְטִיבָל – אָז רַק בְּ"מִזְרָחִי".

אֶת שְׁמִי לֹא מַשְׁמִיעִים בַּתָּכְנִיּוֹת שֶׁל “עוֹד לָהִיט”,

אֲבָל כָּל מוֹצָאֵי שַׁבָּת מָלֵא אֶצְלִי תָּמִיד.

אֲנִי הוּא מֶלֶךְ הַקָּסֵטוֹת

שֶׁל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.

נוֹתְנִים “תַּקְלִיט זָהָב” לְכָל תַּקְלִיט אֲשֶׁר נֶחְטָף.

אֶצְלִי מָה? כָּל קָסֵטָה הִיא “קָסֵטַת הַזָּהָב”.

וְיֵשׁ שֶׁבְּלִי רְשׁוּת עוֹשִׂים קָסֵטָה אוֹ תַּקְלִיט.

אָז מָה? אָז לִבְרִיאוּת! אֶצְלִי זוֹ “חַפְלָה” אֲמִתִּית.

אֲנִי הוּא מֶלֶךְ הַקָּסֵטוֹת

שֶׁל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.

אוּלַי בָּרְחוֹב בְּדִיזֶנְגוֹף אוֹתִי לֹא מְזַהִים;

אֲבָל אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה אֲנִי כְּמוֹ אֱלֹהִים.

עוֹבֵר בַּ"תַּחֲנָה", בַּשּׁוּק – לַכֹּל אֲנִי מֻכָּר.

מְנַפְנְפִים אֵלַי שָׁם מִכָּל בַּסְטָה: “אֵשׁ, יָא־סְטָאר?”

אֲנִי הוּא מֶלֶךְ הַקָּסֵטוֹת

שֶׁל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.

לָכֶם אֲנִי אוּלַי בִּלְתִּי מֻכָּר וְאַלְמוֹנִי;

אֲבָל לְמִי מַקְשִׁיב בַּלַּיְלָה כָּל נַהַג־מוֹנִית?

כָּל הַשִּׁירִים שֶׁלִּי אוּלַי לָכֶם לֹא יְדוּעִים;

אַךְ אֵלֶּה הֵם שִׁירִים אֲמִתִּיִּים, מִן הַחַיִּים.

אֲנִי הוּא מֶלֶךְ הַקָּסֵטוֹת

שֶׁל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.

במלאות מאה שנה ל"עליית אעלה בתמר" (תרמ"ב־1882) מתימן כתבתי את ההצגה המוזיקלית “ילדי הכרך”, שהוקדשה כולה לעדה התימנית (25 שנים אחר כך הוצאתי גם את הספר “שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי”). נסים גרמֵה, יליד ראש העין (ראו כאן, עמ' 55) נתן ביטוי ל"זמרי הקסטות" (כמה מהצעירים כיום עוד יודעים מה הם תקליטים, קסטות וקלטות? ). ה"מכתב לסבתא" (ממול) ששרה דינה גולן הוא גלגול נוסף ל"מכתב מאמא" של אלתרמן מימי מלחמת העולם השנייה (שהיה בעצמו גלגול חופשי של שירה של אם יהודייה מרוסיה בסוף המאה ה־19 לבנה שיצא לארצות הברית) ולשלושה פזמונים שכתבתי אני: “מכתבה של חיילת תימנייה מהקלט לאמא” (שנות החמישים, “לא תסדרו את כמותי”) ו"מכתב מאבא" (ראו כאן, עמ' 163). חלומו של בן־גוריון על רמטכ"ל תימני, שהופיע בשירים רבים, נזכר כאן בהקשר לראש הממשלה מנחם בגין. בשיר יש יסודות של זעם ומחאה, ודינה גולן שרה אותו בעוצמה רבה.

לחן: אלדד שרים

שרה: דינה גולן (“ילדי הכרך”)

לְסָבְתָא הַיְּקָרָה בְּשַׁעֲרַיִם:

שׁוּב יֵשׁ קְצָת הַפְסָקָה בָּאִמּוּנִים

וְנֶכְדָּתֵךְ, הֲכִי נֶכְדָּה בְּצָהָ"ל,

כּוֹתֶבֶת לָךְ מִכְתָּב שֶׁל טִירוֹנִית.

כָּאן הַמַּדִּים תְּלוּיִים עָלַי כְּמוֹ אֹהֶל.

מִכָּל מִכְנָס אֶפְשָׁר לִתְפֹּר עוֹד זוּג,

וְשִׁכְּנַזִי לְגַמְרֵי הוּא הָאֹכֶל.

פֹּה לֹא שָׁמְעוּ עַל זַעְתַּר וְעַל סְחוּג.

כְּשֶׁרַק הִגַּעְנוּ הַמַּדְרִיכָה הוֹדִיעָה:

“צָרִיךְ לִשְׁטֹף מִיָּד תַּ’צְּרִיף כֻּלּוֹ.”

הִבִּיטָה בָּנוּ וְעָלַי הִצְבִּיעָה.

אוּלַי זֶה בְּמִקְרֶה, אוּלַי גַּם לֹא…

כָּאן נֶכְדָּתֵךְ הַמְּפֻנֶּקֶת קָמָה

כָּל יוֹם בְּשֵׁשׁ. כְּפִיפוֹת, רִיצָה, קְפִיצָה.

גַּם אַתְּ הִשְׁכַּמְתְּ לִסְפּוֹרְט קָשֶׁה פִּי כַּמָּה.

קָרְאוּ לָזֶה אָז “סְפּוֹנְגָ’ה” וּ"כְּבִיסָה".

אֶתְמוֹל עָשׂוּ לָנוּ מַסָּע־שֶׁל־סֵבֶל.

מַסָּע קָשֶׁה. אַךְ לָךְ – מָה אֲסַפֵּר?

כְּשֶׁאַתְּ עָבַרְתְּ אֶת הַמִּדְבָּר בָּרֶגֶל,

עָשִׂית כָּל יוֹם מַסָּע אָרֹךְ יוֹתֵר!

דּוֹרְשִׁים פֹּה אֹמֶץ. כְּשֶׁהָיִית יַלְדֹּנֶת

אוֹתָךְ הִבְטִיחוּ לְאַלְמָן זָקֵן.

גַּם בְּלִי בְּסִיס טִירוֹנִים גִּלִּית אָז אֹמֶץ,

וְאַתְּ בָּחַרְתְּ עִם מִי לְהִתְחַתֵּן.

רַק אַתְּ בָּחַרְתְּ עִם מִי לְהִתְחַתֵּן.

אַתְּ בְּוַדַּאי חוֹשֶׁבֶת: "דַּי, בִּיכָּאפִי!

שְׁבוּעַיִם? טוֹב! עַכְשָׁו – לַחֲתֻנָּה!"

אֲבָל אֲנִי רוֹצָה לְקוּרְס מֵ"ם־כָּ"פִים.

וְאִם אוּכַל – אוּלַי אֶהְיֶה קְצִינָה.

סִפַּרְתְּ לִי פַּעַם שֶׁבֶּן־גּוּרְיוֹן חָלַם עוֹד

עַל רָמַטְכָּ"ל מִבְּנֵי־הַתֵּימָנִים

אָז בֵּגִין, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהוּא “שֶׁלָּנוּ”,

לְרָמַטְכָּ"לִית בֶּטַח הוּא יַסְכִּים!

שָׁטַפְתִּי אֶת הַצְּרִיף, אֲנִי שׁוֹתֶקֶת.

טוֹב שֶׁתִּהְיֶה דַּרְגָּה עַל הַכָּתֵף.

יוֹתֵר מִדַּי יָשַׁבְנוּ כָּאן בְּשֶׁקֶט.

כְּדַאי שֶׁקְּצָת נַתְחִיל לְהִדָּחֵף.

לחן: אלדד שרים

שרו: רחלי חיים ואיציק עוקב

אֲנִי יוֹדַעַת: זֶה כְּבָר לֹא כָּל כָּךְ נָדִיר.

הַיּוֹם יֵשׁ כְּבָר הֲמוֹן זוּגוֹת מְעֹרָבִים.

כִּי יֵשׁ הֲמוֹן הִזְדַּמְּנוּיּוֹת אֵיךְ לְהַכִּיר,

וְזֶה טִבְעִי, שֶׁאֲנָשִׁים מִתְאַהֲבִים.

וְגַם אֶצְלֵנוּ זֶה הִתְחִיל בְּלִי בְּעָיוֹת:

הָלַכְנוּ יַחַד בַּכִּתָּה וּבַצָּבָא.

כֻּלָּם דִבְּרוּ אָז עַל מִזּוּג הַגָּלוּיוֹת.

אָז הִתְמַזַּגְנוּ שְׁנֵינוּ – וּבְאַהֲבָה.

פַּעַם אוּלַי הָיוּ קְשָׁיִים,

הַיּוֹם שׁוֹנֶה הַמַּצָּב.

אֲנַחְנוּ מָה שֶׁקּוֹרְאִים

“זוּג מְעֹרָב”.

כְּשֶׁסִּפַּרְנוּ לַהוֹרִים שֶׁאוֹ־טוֹ־טוֹ,

אָמַר אָבִיו: “אֲנְ’לֹא הֵעַזְתִּי, בְּגִילְךָ.”

אִמִּי אָמְרָה: “מַזָּל שֶׁסַּבָּא כְּבָר לֹא פֹּה.”

אִמּוֹ אָמְרָה דְּבַר־מָה בְּיִידִישׁ וְחִיְּכָה.

הַחֲבֵרִים אָמְרוּ: "מָה הוּא תָּפַס, מַמְזֵר!

אוֹמְרִים שֶׁהֵן נוֹרָא טוֹבוֹת בְּ… לְבַשֵּׁל!"

הַחֲבֵרוֹת אָמְרוּ בִּצְחוֹק: "הוּא קְצָת חִוֵּר,

אַךְ יִסְתַּדְּרוּ. לוֹקֵחַ זְמַן לְהִתְרַגֵּל."

פַּעַם אוּלַי הָיוּ קְשָׁיִים…

אַל תְּחַכּוּ לְהַפְתָּעוֹת, כִּי זֶהוּ זֶה.

קְצָת לֹא נָעִים, אֲבָל הַכֹּל… אֶה… מִסְתַּדֵּר.

גַּם הַהוֹרִים מְיֻדָּדִים. נוּ, טוֹב, קוֹרֶה.

יֵשׁ בְּעָיוֹת, אֲבָל כְּמוֹ לְכָל זוּג אַחֵר.

סְלִיחָה שֶׁזֶּה נִשְׁמָע אָפֹר וּמְאַכְזֵב.

אֵין שׁוּם סִפּוּר. יֵשׁ בַּת קְטַנָּה וּשְׁנֵי בָּנִים.

כֵּן, לִפְעָמִים קוֹרֶה שֶׁזּוּג סְתָם מִתְאַהֵב,

וְשֶׁנֶּחְמָד לוֹ יַחַד גַּם אַחֲרֵי שָׁנִים.

סְלִיחָה, אוּלַי זֶה קְצָת לֹא נָעִים,

אַךְ אֶצְלֵנוּ כָּזֶה הַמַּצָּב:

אֲנַחְנוּ מָה שֶׁקּוֹרְאִים

“זוּג מְאֹהָב”.

לחן: אלדד שרים

שרה: הלהקה

– אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת בָּהִיר, כִּמְעַט בְּלוֹנְדִּינִי.

יֹאמְרוּ: “הוּא תֵּימָנִי?! זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!”

– אַתְּ יְכוֹלָה לְהֵרָאוֹת כִּמְעַט כְּמוֹ סִינִית.

עַל בַּעֲלֵךְ יֹאמְרוּ: “אוֹהֵב תֵּימָנִיּוֹת.”

– אַתְּ יְכוֹלָה כְּבָר לְדַבֵּר בְּלִי חֵי"ת וְעַיִ"ן

וּלְבַשֵּׁל מָתוֹק, כְּמוֹ כָּל פּוֹלָנִיָּה.

– לָשִׁיר רַק גֵ’אז… שָׁנִים… וְהֵם יֹאמְרוּ עֲדַיִן:

“גֵ’אז? לֹא יָדַעְנוּ שֶׁגַּם אַתְּ תֵּימָנִיָּה.”

"הִיא נֶחְמָדָה.

מֻכְשֶׁרֶת.

הִיא יְפֵהפִיָּה"…

אַךְ אַתְּ תָּמִיד נִשְׁאֶרֶת

“הַתֵּימָנִיָּה”.

אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת רוֹפֵא, צַיָר, פְּרוֹפֵסוֹר,

רוֹאֵה חֶשְׁבּוֹן, שַׁגְרִיר, קַבְּלָן, תַּעֲשִׂיָּן.

כְּשֶׁיְּדַבְּרוּ עָלֶיךָ יֵשׁ תָּמִיד תּוֹסֶפֶת:

“הוּא תֵּימָנִי… אַךְ אִישׁ מִקְצוֹעַ מְצֻיָּן.”

אַתָּה יָכוֹל לָגוּר בְּוִילָה בַּאָפֵקָה

בִּכְפָר שְׁמַרְיָהוּ, פֶּנְטְהָאוּז בְּרָמַת אָבִיב;

תָּמִיד יוֹסִיפוּ הַשְּׁכֵנִים, כָּכָה, בְּשֶׁקֶט:

"אָהּ, הַשָּׁכֵן הַתֵּימָנִי?… בָּחוּר חָבִיב.

כֵּן הוּא גִּזְעִי,

מֻכְשָׁר

וְחִנָּנִי."

אַךְ הוּא תָּמִיד נִשְׁאָר

“הַתֵּימָנִי”.

אַתָּה שַׂחְקָן בַּתֵּאַטְרוֹן. עוֹשִׂים אֶת שֶׁקְסְפִּיר.

"אַתָּה מֻכְשָׁר… אַךְ הַמִּבְטָא שֶׁלְּךָ… חֲבָל…

מִבְטָא רוּסִי אוֹ רוֹמָנִי זֶה שֶׁקְסְפִּיר קְלָסִי;

אֲבָל עִם חֵי"ת כָּזֹאת… זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל ‘עִנְבָּל’."

רַק בִּנְיוּ יוֹרְק, וְעִם דַּרְכּוֹן אָמֵרִיקָאִי,

שָׁם אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה זֶה תֵּימָנִי:

אַתָּה שָׁם כְּמוֹ כֻּלָּם… פָּשׁוּט – פּוֹרְטוֹרִיקָאִי.

וּבָא לְךָ לִצְעֹק: "סְלִיחָה, אֲבָל אֲנִי…

לָכֶם זֶה סְתָם שְׁטוּיּוֹת,

אֲבָל אֲנִי…

אֲנִי גֵּאֶה לִהְיוֹת

“הַתֵּימָנִי”.

לחן: אלדד שרים

שרו: רחלי חיים ואיציק עוקב

– סַבָּא שֶׁלִּי, עָלָיו הַשָּׁלוֹם,

הָיָה גֶּבֶר יָפֶה,

עִם זָקָן שָׁחֹר וְעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת.

בְּצַנְעָא הָיָה מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת.

חֲמִשָּׁה יְלָדִים עַל סֵפֶר אֶחָד.

קוֹרְאִים יָשָׁר, וְהָפוּךְ, וּמִן הַצַּד.

וְכָאן אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת הוּא סִתֵּת,

וְדִקְלֵם תָּנָ"ךְ בְּעַיִ"ן וְחֵי"ת.

אֶת כֻּלּוֹ יָדַע בְּעַל־פֶּה. בֶּאֱמֶת.

סַבָּא שֶׁלִּי.

וַאֲנִי?

מֵאָז הַבַּר־מִצְוָה לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי,

וּבַתָּנָ"ךְ אַנְ’־לֹא־כָּל־כָּךְ־שׁוֹלֵט.

הַיְּלָדִים בַּכִּתָּה צָחֲקוּ. אָז נִגְמַלְתִּי

מִן הַכִּפָּה וּמִן הָעַיִ"ן וְהַחֵי"ת.

אֲנִי עַכְשָׁו מַצְלִיחַ וּמְסֻדָּר. אֲבָל

בְּתוֹךְ לִבִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחֲבָל…

כִּי אֲנִי

"תֵּימָנִי

מְקֻלְקָל".

– סָבְתָא שֶׁלִּי, שֶׁתִּהְיֶה לִי בְּרִיאָה,

עֲדַיִן אִשָּׁה יָפָה.

הִיא גָּרָה לְבַד, עַל הַגַּג, בַּשְּׁכוּנָה,

וְיוֹצֵאת בְּכָל בֹּקֶר לַשּׁוּק וְקוֹנָה,

וְסוֹחֶבֶת הַבַּיְתָה סַלִים. לְבַד.

מַזְמִינָה אֶת כֻּלָּנוּ בְּכָל שַׁבָּת.

לְבַדָּהּ מְכִינָה וּמְנַקָּה תַּ’דִּירָה

וְאֵינָהּ מוּכָנָה לְקַבֵּל שׁוּם עֶזְרָה.

יֵשׁ עֶשְׂרִים נְכָדִים, בְּלִי עַיִן הָרַע.

סָבְתָא שֶׁלִּי.

וַאֲנִי?

בְּקֹשִׁי עִם הַשְּׁנַיִם מִסְתַּדֶּרֶת.

וְהַשֵּׂעָר עַכְשָׁו חָלָק, קָצֵר.

תֵּימָנִית? מְבִינָה, אַךְ כְּבָר לֹא מְדַבֶּרֶת.

כֵּן, הָאַנְגְּלִית שֶׁלִּי שׁוֹטֶפֶת קְצָת יוֹתֵר.

וּבַשְּׂמָחוֹת, בְּלֵיל הֶ"חִנָּה", כְּשֶׁרוֹקְדִים

אֲנִי קְצָת מִתְבַּיֶּשֶׁת… מְבֻלְבֶּלֶת…

חֲבָל…

אֲבָל…

אֲנִי "תֵּימָנִיָּה

מְקֻלְקֶלֶת".

וְלִפְעָמִים תּוֹקֵף הַגַּעְגּוּעַ

לְרֵיחַ הַסִּמְטָה בְּעֶרֶב־חַג,

לְסַבָּא הַזָּקוּף וְהַצָּנוּעַ,

אֶל הַשַּׁבָּת הַהִיא, בְּיַחַד, עַל הַגַּג.

כֻּלָּנוּ כְּבָר מְסֻדָּרִים הַיּוֹם. אֲבָל

עָמֹק בִּפְנִים יוֹדְעִים כֻּלָּנוּ שֶׁחֲבָל…

כִּי מַשֶּׁהוּ בָּנוּ

– בְּכֻלָּנוּ –

מְקֻלְקָל…

לחן: אלדד שרים

שרה: עדנה גורן

תָּמִיד לָבוּשׁ טִיפּ־טוֹפּ וְאֵלֵגַנְטִי.

תָּמִיד שָׁקֵט, אָדִיב וּמֵחַיֵּךְ.

כֻּלָּם אוֹמְרִים עָלַי: “בָּחוּר שַׁרְמַנְטִי”;

אֲבָל כְּשֶׁצָּרִיךְ – אֲנִי חוֹתֵך!

נוֹסֵעַ בִּמְכוֹנִית אָמֵרִיקָאִית,

יוֹשֵׁב בַּמִּסְעָדוֹת הַנְּכוֹנוֹת.

הָעֲסָקִים אֶצְלִי זוֹרְמִים כְּמוֹ מַיִם;

אַךְ בְּעִקָּר אֲנִי עוֹסֵק בְּ… חֶשְׁבּוֹנוֹת.

כֵּן, יֵשׁ לִי חֲבֵרִים, לֹא רַק בַּ"כֶּרֶם".

תָּמִיד מֻקָּף בַּחֲבֵרִים, הָמוֹן.

אַךְ אִם חָבֵר שֶׁלִּי מַכְנִיס לִי “בֶּרֶז” –

אָז אֵין בְּרֵרָה, וּמְחַסְּלִים חֶשְׁבּוֹן.

חֶשְׁבּוֹן.

אֶצְלֵנוּ מַחְלִיטִים מַהֵר, בְּלִי כְּנֶסֶת,

וְיֵשׁ חֻקִּים – שֶׁלָּנוּ, כַּמּוּבָן.

כֵּן, יֵשׁ הַרְבֵּה לִכְלוּךְ שָׁחֹר בָּעֵסֶק,

לַמְרוֹת שֶׁרֹב הָעֵסֶק הוּא לָבָן.

אִם לִפְעָמִים נַגָּרִיָּה נִשְׂרֶפֶת,

אוֹ שֶׁמּוֹצְאִים עוֹד אוֹטוֹ מְפֻצָּץ –

אֲנִי לֹא מִתְקָרֵב לְשָׁם. לְהֶפֶךְ.

אֲנִי רָחוּץ, נָקִי וּמְגֹהָץ.

כֵּן, יֵשׁ לִי יְדִידִים גַּם בַּצַּמֶּרֶת.

תָּמִיד מֻקָּף בַּחֲבֵרִים, הָמוֹן.

בָּאִים, אוֹכְלִים, שׁוֹתִים. חִנָּם. בְּלִי כֶּסֶף.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֵר אֶת הַחֶשְׁבּוֹן.

חֶשְׁבּוֹן.

כֵּן, יֵשׁ אוֹמְרִים, וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי:

"אֵיךְ זֶה קָרָה שֶׁבֵּין הַתֵּימָנִים

עֵדָה כָּל כָּךְ צְנוּעָה, כָּל כָּךְ סִימְפָּטִית,

מוֹצְאִים גַּם… אֵיךְ לוֹמַר… עֲבַרְיָנִים?

עֵדָה כָּזֹאת צְנוּעָה וּמְנֻמֶּסֶת

וְחָרוּצָה כָּל כָּךְ – אֵיךְ זֶה קָרָה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ, יֵשׁ רַק תִּיק אֶחָד בַּכְּנֶסֶת,

אֲבָל כַּמָּה תִּיקִים בַּמִּשְׁטָרָה?"

עֵדָה כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה וּמְמֻשְׁמַעַת

וּמִסְתַּפֶּקֶת בְּמוּעָט, נָכוֹן.

לָכֵן כָּל הַשָּׁנִים דָּפְקוּ אוֹתָהּ. אָז

עַכְשָׁו אֲנִי מַגִּישׁ אֶת הַחֶשְׁבּוֹן.

אֶת הַחֶשְׁבּוֹן.

בַּ"כֶּרֶם" בִּמְכוֹנִית אָמֵרִיקָאִית

קָשֶׁה לִנְהֹג. הַחֲנָיָה קָשָׁה.

אֲנִי קוֹפֵץ לְאִמָּא. כָּל הַבַּיִת

קוֹפֵץ: “שָׁלוֹם”, “סְלִיחָה”, “בְּבַקָּשָׁה”.

אַךְ כְּשֶׁאַבִּיט לְאִמָּא בְּעֵינַיִם,

אֲנִי רוֹאֶה בָּהֶן אֶת הַבּוּשָׁה.

בּוּשָׁה!

עוד משירי “ילדי הכרך”: פזמון על בני תימן הצעירים המנסים לטשטש את מבטאם, ומולו פזמון על אחד מבני העדה המפורסמים יותר, שהופיע ברשימת “אחד־עשר המבוקשים” של משטרת ישראל.