לחן: מתי כספי

שר: ששי קשת בהצגה “עיר הגברים” (1970)

פִּנְקָס הַקָּטָן הָיָה רַק נַעַר מַעֲלִית

כָּחוּשׁ כְּמוֹ כַּעַךְ.

פִּנְקָס הַקָּטָן אָהַב אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

אָהַב אוֹתָהּ כָּל כָּךְ.

“הוֹד מַעֲלָתָהּ” הָיְתָה, בְּעֶצֶם, רַקְדָנִית

יָפָה מֵאֵין כְּמוֹתָהּ.

“הוֹד מַעֲלָתָהּ” גַּם לֹא יָדְעָה שֶׁבָּעוֹלָם

יֵשׁ פִּנְקָס הַקָּטָן.

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.

עָלֶיהָ הוּא חָלַם תָּמִיד

בֵּין הַקּוֹמוֹת בַּמַּעֲלִית.

כִּי הִיא כָּל כָּךְ יָפָה הָיְתָה –

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”…

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ גֶ’ק, סַפְסַר הַהִמּוּרִים,

בַּרְנָשׁ דֵּי מְסֻכָּן,

וְחָבַט בְּכָל כּוֹחוֹ ב"הוֹד מַעֲלָתָהּ"

יָשָׁר בַּ"לַּקְקָן"… [=בפה]

“הוֹד מַעֲלָתָהּ” הִתְגַּלְגְּלָה בַּמַּדְרֵגוֹת

לְמַטָּה, עַד סוֹפָן.

מִיהוּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִגַּשׁ לְעֶזְרָתָהּ?

זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.

הוּא לֹא יָדַע עַל מָה הֻכְּתָה,

אַךְ הוּא מִהֵר לְעֶזְרָתָהּ;

כִּי בְּעֵינָיו תָּמִיד הָיְתָה

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

הָרוֹפֵא הִבִּיט בָּהּ וְקָבַע שֶׁ"זֶּה אָבוּד,

אֵין מָה לַעֲשׂוֹת.

עִם עַמּוּד שִׁדְרָה כָּזֶה הִיא לֹא תּוּכַל לָזוּז,

גַּם לֹא לַעֲמֹד."

כָּל הָאֶזְרָחִים אוֹתָהּ הִשְׁאִירוּ לְבַדָּהּ.

טוֹב, לְמִי יֵשׁ זְמַן?

מִיהוּ הַיָּחִיד אֲשֶׁר נִשְׁאַר שָׁם עַל יָדָהּ?

זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.

וּלְחַדְרוֹ, חָדְרוֹ הַצַּר,

הוּא בִּזְהִירוֹת אוֹתָהּ גָּרַר.

כִּי בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

פִּנְקָס הַקָּטָן שֵׁרֵת שָׁנִים בִּמְסִירוּת

אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

כָּל חֶסְכוֹנוֹתָיו אָזְלוּ־נָזְלוּ בִּמְהִירוּת.

לֹא נוֹתְרָה פְּרוּטָה.

כָּל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו, צָמִיד אוֹ עֲגִילִים,

הוּא מִיָּד נָתַן.

וּבָרְחוֹב דָּחַף הוּא אֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים –

“זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.”

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

גַּם לֹא מִלָּה טוֹבָה אַחַת.

כְּבָר בְּרֹאשָׁהּ זָרְקָה שֵׂיבָה.

וְהִיא כֻּלָּהּ מַמָּשׁ “חָרְבָה”!

אַךְ בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

יוֹם אֶחָד הוֹדִיעָה:

"קַר לִי, פִּנְקָס. בּוֹא, נִסַּע

לַדָּרוֹם הַחַם."

“אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ וְאֵין כֶּסֶף לַמַּסָּע.”

“דְּחַף אוֹתִי לְשָׁם!”

הוּא דָּחַף בָּרֶגֶל אֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים,

אֲפִלּוּ לֹא רָטַן.

הוּא דָּחַף בָּרֶגֶל אֶלֶף שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִילִין.

זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.

הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,

וְהוּא יָמִים רַבִּים צָעַד

אַחֲרֵי כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים.

מִכְּפָר לִכְפָר, לְלֹא מִלִּים.

כִּי בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ וְעָצְרוּ מַמָּשׁ לְחוֹף הַיָּם,

הִיא אָמְרָה פִּתְאוֹם:

"רֵד עַל שְׁתֵּי בִּרְכֶּיךָ! רֵד נָא, פִּנְקָס הַקָּטָן,

כִּי הִגִּיעַ יוֹם!

מֵהַיּוֹם – אַבִּיר תִּהְיֶה לְהוֹד מַעֲלָתָהּ,

כִּי כְּבָר בָּא הַזְּמַן.

אֲהַבְתִּיךָ," לָחֲשָׁה הִיא, "בּוֹא, נַשְּׁקֵנִי נָא –

בּוֹא, פִּנְקָס הַקָּטָן."

וְהוּא נָשַׁק רַכּוֹת־רַכּוֹת

לִשְׁתֵּי שְׂפָתֶיהָ הַסְּדוּקוֹת,

וְהוּא מָחָה אֶת הַדְּמָעוֹת

מִלְּחָיֶיהָ הַצְּמוּקוֹת,

וְכָךְ נָפְחָה אֶת נִשְׁמָתָהּ

“הוֹד מַעֲלָתָהּ”…

לְמָחֳרָת הַיּוֹם כָּתְבוּ פִּתְאוֹם בַּ"סְּמַרְטִתּוֹן'¹

מַשֶּׁהוּ מוּזָר:

"פִּנְקָס הַקָּטָן נִכְנָס לְפֶתַע לְמָלוֹן

וְהִכָּה תַּיָּר.

אֶת גַּבּוֹ שָׁבַר הוּא בְּמַכּוֹת בְּמוֹט בַּרְזֶל

כְּמֻכֵּה שָׂטָן.

וְכֻלָּם אָמְרוּ: מָה זֶה קָרָה, לַעֲזָאזֵל,

לְפִּנְקָס הַקָּטָן?"

אֲבָל הוּא לֹא הִשְׁפִּיל מַבָּט

גַּם כְּשֶׁהִגִּיעַ לַמִּשְׁפָּט

וְלֹא גִּלָּה כִּי הַתַיָּר

הָיָה פָּשׁוּט אוֹתוֹ סַפְסָר

אֲשֶׁר הִפִּיל בַּחֲבָטָה

אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

וּכְשֶׁעָלָה בְּצַעַד קַל

עַל הַכִּסֵּא הַמְּחֻשְׁמָל,

הָיָה שָׁקֵט וּמְחַיֵּךְ

וְלֹא הִסְבִּיר עַל מָה וְאֵיךְ.

אַךְ הוּא נִזְכַּר בִּנְשִׁיקָתָהּ

שֶׁל “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.

שֶׁל “הוֹד מַעֲלָתָהּ”…

דיימון ראניון, אמן הסיפור הקצר האמריקני מחיי ה"ברנשים והחתיכות" בניו יורק, התחיל את דרכו כפזמונאי. ספר הפזמונים שלו, “שירים לגברים”, נקלע לידַי כשהייתי חייל ותירגמתי כמה מהם להנאתי. אהבתי, כמובן, את סיפוריו – באנגלית, ובתרגומו העברי המצוין של אליעזר כרמי (עורך “עולם הבלש” של ימי ילדותי). יחד כתבנו את המחזמר “עיר הגברים” (1970). הפזמון המובא כאן מבוסס על הסיפור “פינקוס הקטן”.

על פי סיפור של דיימון ראניון

לחן: קובי אשרת

שרה: אופירה גלוסקא במופע “טוב לאהוב” (1975)

הִיא הָיְתָה “חֲתִיכָה” עֲגֻלָּה.

הוּא הָיָה סְתָם “בַּרְנָשׁ” חוֹלָנִי.

הִיא הָיְתָה “מְרֻפֶּדֶת” כֻּלָּהּ, כֵּן.

הוּא הָיָה “צְנִים” חָלוּשׁ וְעָנִי.

הוּא בִּקֵּשׁ בִּדְמָעוֹת אֶת יָדָהּ.

הִיא אָמְרָה: "רַק לַשָּׁוְא תְּבַקֵּשׁ.

כִּי אֲנִי אֶתְחַתֵּן

רַק עִם ‘תַּיִשׁ’ שָׁמֵן,

עִם אַרְנָק שֶׁכֻּלּוֹ מְרַשְׁרֵשׁ.

אַךְ בְּכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

נִפָּגֵשׁ פֹּה בַּגַּן,

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

הִיא נִשְּׂאָה לָהּ לְ"תַיִשׁ" עָשִׁיר.

הוּא נִשְׁאַר סְתָם רַוָּק חוֹלְמָנִי.

הִיא הוֹסִיפָה מִשְׁקָל לְמַכְבִּיר, כֵּן!

הוּא נִשְׁאַר “צְנִים” חָלוּשׁ וְעָנִי.

הִיא עָלְתָה בְּסֻלַּם הַחֶבְרָה

וְצָבְרָה תַּכְשִׁיטִים יְקָרִים.

וְאַחַת לְשָׁנָה

הִתְגָּרְשָׁה, הִתְחַתְּנָה

עִם גְּבִירִים וְרוֹזְנִים וְשָׂרִים.

אַךְ בְּכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

נִפְגְּשׁוּ שָׁם בַּגַּן,

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

יוֹם אֶחָד הִיא פָּגְשָׁה בְּנָסִיךְ

שֶׁאָמַר לָהּ: "עִם עֶרֶב, מָחָר,

אַכְתִּירֵךְ לְמַלְכָּה בָּאַרְמוֹן. כֵּן!"

הִיא אָמְרָה: “לֹא, מָחָר אִי אֶפְשָׁר!”

הַנָּסִיךְ הֶאֱדִים מֵחָרוֹן,

וְאָמַר לָהּ: “הַחוּצָה, מִכָּאן!”

הִיא שְׁעוֹת צָעֲדָה

בַּסּוּפָה לְבַדָּהּ

אֶל הַגַּן, לַסַּפְסָל הַיָּשָׁן.

זֶה הָיָה עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר,

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

הִיא הָיְתָה שָׁם בַּזְּמַן,

אַךְ הוּא לֹא בָּא לַגַּן

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד.

וּפִתְאוֹם הֵם הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,

וְהַדָּם בִּשְׂעָרוֹ הַלָּבָן.

הֵם אָמְרוּ: "הוּא נִדְרַס בְּלֶכְתּוֹ, כֵּן,

שָׁם, בַּכְּבִישׁ הַמּוֹלִיךְ אֶל הַגַּן.

הוּא יָדַע שֶׁפְּצָעָיו אֲנוּשִׁים,

אַךְ שְׂפָתָיו מִלְמְלוּ חֲרִישִׁית:

לֹא לְבֵית הַחוֹלִים, לֹא לְבֵית הַחוֹלִים,

רַק לַגַּן בַּשְּׂדֵרָה הַשִּׁשִּׁית.

כִּי הַיּוֹם עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר,

וּקְרוֹבָה הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית,

וּמְחַכִּים לִי בַּגַּן

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

הִיא חִבְּקָה אֶת גּוּפוֹ הַמְּרֻסָּק.

הוּא לֶחַשׁ: “אֲהַבְתִּיךְ עוֹד כָּל כָּךְ.”

הִיא רָכְנָה וְנָשְׁקָה לוֹ עַל פִּיו, כֵּן!

וּבְחִיּוּךְ נִשְׁמָתוֹ הוּא נָפַח.

הִיא עַכְשָׁו מֶלְצָרִית עֲנִיָּה,

אַךְ אוֹמֶרֶת לַכֹּל בִּדְמָעוֹת:

"גַּם עַל כֶּתֶר כְּדַאי

לְוַתֵּר, יְדִידַי,

רַק בִּשְׁבִיל אַהֲבָה שֶׁכָּזֹאת."

וּבְכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

מַגִּיעָה הִיא לַגַּן,

לַסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד.

על פי סיפור של דיימון ראניון

נכתב להצגה “עיר הגברים” (לא הולחן)

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

כִּשְׁמִי בְּעֵת הַלֵּדָה.

שְׁנֵינוּ שֵׁרַתְנוּ יַחַד

מַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ הַיְּחִידָה.

הוּא הָיָה בֵּן עֲשִׁירִים

מְפֻנָּק, וְעָדִין כִּבְתוּלָה;

וַאֲנִי? – בַּרְנָשׁ לְלֹא קְשָׁרִים,

מְחֻסְפָּס וּבְלִי הַשְׂכָּלָה.

אַךְ…

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.

כָּל הַקְּצִינִים פִּנְּקוּהוּ

בִּזְכוּת אָבִיו וְהוֹנוֹ.

שָׂנֵאתִי אֶת צַ’רְלִי קוֹלִינְס.

אוּח, כַּמָּה שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ!

הוּא נֶחְשַׁב “קוֹלִינְס הַטּוֹב”,

וַאֲנִי? – “קוֹלִינְס הַמְּלֻכְלָךְ”!

הוּא קִבֵּל תָּמִיד חֻפְשׁוֹת לָרֹב,

שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ כָּל כָּךְ!

אַךְ…

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.

פַּעַם לַקְּרָב יָצָאנוּ

יָשָׁר לְקַו הַחֲזִית.

לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי: "קוֹלִינְס,

קוּם, רוּץ לָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית!"

הֵם הִתְכַּוְּנוּ אָז אֵלָיו;

אֲבָל הוּא רָעַד כְּמוֹ עָלֶה.

הוּא חִוֵּר כֻּלּוֹ רוֹעֵד שָׁכַב

וְרָאָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה!

אַךְ…

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.

אָז מִמְּקוֹמִי זִנַּקְתִּי

לְמוּל הָאֵשׁ הַכְּבֵדָה

וּבֵין כַּדּוּרֵי הָעוֹפֶרֶת

הִגַּעְתִּי יָשָׁר לָעֶמְדָּה.

קִבַּלְתִּי מֵדַלְיָה יָפָה!

“צַ’רְלִי קוֹלִינְס חַיָּל לְמוֹפֵת.”

הוּא הִבִּיט חִוֵּר וּכְמוֹ לָחַשׁ:

"שֶׁלֹּא תְּסַפֵּר לַמְּפַקֵּד! " כֵּן!

"קְרַב הֵנָה, צַ’רְלִי קוֹלִינְס!

הִנֵּה הַתְּעוּדָה!"

אֶת הַתְּעוּדָה קִבַּלְתִּי,

אֲבָל בְּמִסְדַּר הַפְּלֻגָּה

לִי הֵם נָתְנוּ מֵדַלְיָה,

וְהוּא? – הָעֳלָה בְּדַרְגָּה!

אַךְ לְמָחֳרָת נִמְצָא הוּא

בְּלִי חַיִּים בַּשָּׂדֶה הָרָחָב.

כַּנִּרְאֶה נוֹרָה מֵאֲחוֹרָיו

כְּשֶׁבָּרַח מִשְּׂדֵה הַקְּרָב!

כֵּן, שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס

מִי יָרָה בּוֹ? לֹא נֵדַע!

אָז לַהוֹרִים שְׁלָחוּנִי.

הִגִּיעָה שְׁעַת הַנָּקָם!

הֶחְלַטְתִּי לוֹמַר לַשְּׁנַיִם

אֵיזֶה פַּחְדָן הָיָה בְּנָם.

אַךְ מוּל הַאֵם הַבּוֹכָה,

מוּל הָאָב שֶׁכֻּלּוֹ חֲרָדָה –

לֹא יָדַעְתִּי מָה קוֹרֶה לִי, וְ…

הוֹשַׁטְתִּי לָהֶם תַּ’תְּעוּדָה!

כִּי שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי!

הֵם בַּתְּעוּדָה הֵצִיצוּ

וְקָרְאוּ בָּהּ עַל גְּבוּרָתִי.

אִמּוֹ מִלְמְלָה: "יָדַעְתִּי

שֶׁבְּנִי הוּא גִּבּוֹר אֲמִתִּי!"

שׁוּב הִתְחַשֵּׁק לִי לִצְחֹק,

אַךְ לְמוּל הַמַּבָּט הָאָבֵל

רַק אָמַרְתִּי: "כֵּן, וְזוֹהִי הַ…

מֵדַלְיָה שֶׁקִּבֵּל!"

שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,

וַאֲנִי? “קוֹלִינְס הַמְּלֻכְלָךְ”.

שָׂנֵאתִי אֶת צַ’רְלִי קוֹלִינְס;

אַךְ אוֹתוֹ

לְעוֹלָם

לֹא אֶשְׁכַּח!

בסוף שנות החמישים תירגמתי את כל פזמוני המחזמר “ברנשים וחתיכות” לצורך קונצרט מיוחד של תזמורת “קול ישראל” בימק"א, בהשתתפות גדעון זינגר, אולי שוקן, יונה עטרי ואחרים. כעשר שנים אחר כך ניסתה קבוצת שחקנים וזמרים צעירים, שהשתחררו מלהקת הנח"ל ואהבו מאוד את סיפורי ראניון, לקבל את זכויות ההצגה של המחזמר בעברית בארץ, אך לא הצליחו להשיגן. החלטנו אז – אליעזר כרמי ואני – לכתוב מחזמר משלנו על פי הסיפורים (“עיר הגברים”). אליעזר תרם את המערכונים, ואני כתבתי כ־15 פזמונים, שחלקם היו מבוססים על סיפוריו של ראניון. ביניהם היו הבלדות “פנקס הקטן” ו"הפגישה". רק כעשרים שנה אחר כך זכיתי, סוף־סוף, לתרגם את המחזמר האמריקני כולו, שהוצג בתיאטרון חיפה (עם נתן דטנר, יוליה פרייטר, טוביה צפיר וחנה לסלאו) בבימוי מיכה לבינסון.