(נדפס בפעם הראשונה בשחר שנה שלישית ורביעית)

 

משפט חרוץ: על ספר שיר השירים    🔗

להחכם פראפֿעססאר ד"ר גראֶטץ. יוסף בן אהרן ד"ר חאזאנאוויטץ

אין מות בתבל, רק חלוף צורה ושנוי מקום ועת, יש דבר אשר נאמר עליו: הנה הוא מת ועבר ובטל מן העולם וכרגע יתהפך כחומר חותם ויתיצב למולנו כמו צץ כעשב מארץ ויחיה חיים חדשים, כן הוא בגויות וכן הוא ברוחות, בדרכים ומפעלים, בדעה ומחשבה. הנה זאת נראה עתה בעיננו, הן אמרנו הפלפול מת ואבד שמו ואין לו עוד זכרון בין החיים, אך שנינו כי עודנו חי! הפלפול אשר היה בראשית חכמה למפלפלי העמים (זאפֿיסטען) בימים הקדמונים, הפלפול אשר היה עטרת הבחורים בבתי הישיבות וגדולת הרבנים היושבים על מדין אשר התפארו כי בכֹחו יש בידם לטהר את השרץ בק"ן טעמים ולהוכיח בראיות ברורות כי המאמר אשר נאמר בשם אביי לא אביי כי אם רבא אמרו וכהנה גדולות רבות, הפלפול הזה לא מת עד היום הזה כי אם עזב את מקומו, את בתי המדרש בערי פולין וילך לנוע אל ארץ אשכנז. גם שִׁנָּה את מפעלו כי לא בדת ודין יַרְאֶה עתה כֹחו, כי אם בבקֹרת כתבי הקֹדש (ביבעלעקסעגעזע). אך את דרכו לא שִׁנּה ברב או במעט, כי ככֹחו אז כן כֹחו עתה, לבנות מגדלים פורחים באויר ולקרב צפון וימין בזרוע, ולהפוך דברי אמת וחן – לשוא ותפל.

רֻבֵּי המבקרים בכתבי הקֹדש כבני ברית כאלה שאינם בני ברית בחרו להם הדרך הזה למען הרוח כֹח לבם, האחד דורש ללא־אמת ובא השני וחקרו ללא משפט, ולא לעתים רחוקות נשתומם ונרגז יחד בראותנו כי אנשים חכמים באים נאזרים ברוב דעתם להפוך המישור לעקוב והיֹפי ללא תואר והדר, ועוד יתפארו כי קסם על שפתותיהם לתת רוח חן לדברים עתיקים אשר עליהם אבד כלח. לעשרות המה המבקרים אשר הרבו להג הרבה בחקירותיהם בשיר השירים, ואיש ואיש חזה בו מעלות רוחו וחפץ לבו, ואיש ואיש התפאר כי הצליח בידו למצוא את האמת ערומה כיום הולדה להציגנה לעין רואים ברוב פלפול וסברה והשערה, אשר על כן התעורר החכם הנודע בשערים הכותב את הספר אשר לפנינו וינף ידו להראות לרבים שגגתם ולהוכיח להם אולתם על פניהם, לא נשא פנים לאנשי השם כי אין משוא פנים במשפט. ועל הדבר הזה ראוי וישר היה להגיש לו תהלה, ובפה מלא השמענו גם אנחנו תהלתו על אשר כן עשה, להשפיל את הגבהים אשר ישיתו בכתבי הקֹדש פיהם מבלי אשר יבינו את אשר ידברו. ובמלוא חפנים פזרנו לו תודה וכבוד לוא אך היטיב הוא את דרכו מהם, לוא אחז במאזני משפט בנוי על אדני אמת ולא על אשיות פלפול והשערה, כי לוא עשה כזאת כי אז צדק פי שנים בפעולתו, כי היה לוחם נגד השקר ומורה דרך האמת, אך לא כן עתה בראותנו כי זה השופט אשר קם כמטה זעם על בעלי השערה, כי הוא בעצמו הגדיל על כל הקודמים לפניו בפלפולו החד והשנון, ולא רק תלה הררים בשערה, כי אם חִלֵק את השערה למאה חלקים ועל כל חלק וחלק תלה הררי אלף, ובכל זאת יקרא גם הוא בבטחה ככל ההולכים לפניו, כי רק הוא הוא ולא אחר בא עד תכלית הדבר ורק לו נגלו כל ספוני טמוני האמת וספרו הוא חתימת הבקֹרת בשיר השירים, אשר אין להרהר אחריו עוד אחרי אשר כבר עָשָׂהוּ. אמנם על דברים כאלה לא נתפלא עוד כי כבר לִמְּדוּ אותנו בונזען, רענאן, מאייר ודומיהם לראות כמו אלה, רק על זאת נתפלא ונשוב נתפלא בראותנו כי אחרי אשר הרבה פצעי שיר השירים וימנה בו שגיאות כמעט כמספר פסוקיו, וכמעט אין שיר אשר לא הפך אותו משׁרש; שִׁבֵּשׁ, החסיר והוסיף וכל חלקה טובה ונעימה השחית. כי אחרי כל אלה יתפאר כי עלתה בידו לתת חן ויופי לשיר הזה במדה גדושה! לוא השמיע במו פיו כי אל היופי לא יביט ואת אשר תֵּרָאֶה באמת בעיניו ישמיע מבלי שים לב גם אם ישחית תארו, כי אז (לוא גם לא מצא את האמת) מבקר דורש אמת לו יֵאָמֵר, אך עתה אחרי אשר הפליא מכאובי שיר השירים ויכהו הכה ופצוע עד כי אין בו עוד מתום ובכל זאת יאמר כי הוסיף לו לוית חן, נשאל את נפשנו: מה דמות נערוך למפעלו? זכרו זאת, קוראים, ואם תשכחו כי לפי דעתו שיר השירים מלא מפה לפה שגיאות ושבושים, והוא יבתר וינתק ויחתוך וישבור את הפסוקים כאות נפשו, ואם כן תבינו את היֹפי אשר יתן לשיר הזה ובכל זאת יתפאר כי כה עשה לשיר השירים.

דמיונו בעיני כאיש אשר למד כל חכמת הטבע ויבוא בחקר מסתריו עד כי היה הכח בידו להפוך בין רגע כיד חכמתו הטובה עליו, זהב לאבן וארז רך לעץ רקבון, והנה הוא בא בגן נחמד ויקרא לרואים רבים לראות בנפלאות אשר יעשה, וישלח ידו ויקטוף שושנה נחמדה מערוגת מטעה ויקרא בקול גדול: אישים, הביטו! הנה השושנה הזאת היתה ימים רבים לחמדת לב, כל רואיה אליה הביטו בשמחה, משוררים רוממו תחת לשונם חין ערכה ותהי בעיניהם כסמל היפי והטֹהר, בעלי תענוג הריחו בריחה הנעים, עלמות יפות ענדוה לראשן ובין שדיהן תלין לצפירת תפארה, אך המה כלם נואלי נתעו יחד כי לא הבינו מה היא, כי לא זה הוא יפי לאשר יאמרו אלה יפי הוא, הבו וראו את היפי הצפון בקרבה – ובדברו טרף עלה מעליה וכרגע היה לצפרדע בידו ועלה שני – לעכבר והשלישי – לעטלף, וכמעט רגע נהפכו כל העלים לכל רמש הרומש וזוחל על הארץ ויהי ריח הניחוח לאויר רקבון ויפעת השושנה לגֹעל נפש. כמעשה הזה עשה גם החכם הזה בלהטיו בקחתו את הספר שיר השירים בידו, (שיר השירים! אשר הרנין כל לב כנעים מדברותיו בחין רגשותיו המלאים להם אהה וחן וכל קורא האמין כי ישוח בגן עדנים, קול הזמיר והתור יעלה באזניו ומראה נחמד תראינה עיניו, כי על כן חזו בו איש איש כלבו, בעלי האמונה – אמונה, ומבקשי אהבה – אהבה, כי אין הוא דרך בני האדם לראות חזיונות לבם בכל דבר יקר ונעים, והנה זה בא החכם גראטץ נאזר ברוב חכמתו ודעתו (ואמנם לא אכחד כי גם במפעלו זה הראה כי חכמה רבה אסף בחפניו) וינופף ידו אחת ושתים ויקטוף את השושנה הנעימה מגן הנחמד, הנה נראה תחת גן עדנים אגם רפש, תחת קול הזמיר שריקות צפרדעים, תחת יופי השושנה מאה פצע וחבורה, ולזה יופי יקרא!

הנה ידעתי כי הדברים האלה אשר דברתי יהיו כמדקרות חרב בעיני רבים מהקוראים, אמנם ידעתי נאמנה כי אלה אשר קראו את הספר ויבינו עברית יתנו תעצומות לדברי, ולאלה אשר לא קראו את הספר אם המה ישאלוני: למה בחרת לשון חדה נגד מבקר, הלא הרשות נתונה לאיש ואיש להשמיע מעלות רוחו? – להם אומר: אמת הדבר כי יש ביד כל אדם לבקר כהעולה על רוחו ואם גם ישגה מבקר בבקרותו נסלח לו, כי גם הוא אך איש הוא, אך אם ישלח איש ידו בדבר אשר לא ידעהו, אם יבוא איש לתקן שגיאות והוא בידו יכתוב שגיאות גדולות מחסרון דעת חקי הלשון, אם יחטא לאמת וימיר את היופי במגֹאל, וישגה וְיַשְׁגֶה אחרים במפעלו, לאיש כזה לא נסלח. וכל אלה עשה הרב החכם הזה בספרו זה, לכן חכו לי וראו את אשר אציג לעיניכם לדוגמא ממשפטיו הערותיו השערותיו תקוניו ומחקריו ואז תשפטו אתם אם לא נזהרתי לבל אוציא כל רוחי נגד הספר הזה, אשר באמת ירגיז לב כל קורא עברית, ולולא היה מחברו איש השם נודע בחכמתו ומפעלותיו בספרו “דברי ימי ישראל”, ולולא מהרו סופרים רבים בשפת אשכנז להלל את הספר בכל פה ובכל תהלה (וה' יודע אם קראו בספר הזה ואם יבינו עברית) כי אז חשבנו זאת לנזק העת לדבר בו. אך עתה אחשוב זאת לי כחובה להשמיע משפט חרוץ: כי אין משוא פנים במשפט, אומר גם אני, ואם גם מצא חכמה רבה ויפעל גדולות בדברי הימים אך לבאר כתבי קֹדש יניח לאחר כי לא יכירנו מקומו בין מבקרי כתבי הקֹדש.

המחבר הציג לו למטרה להראות כי רוב ספרי הקודש נכתבו אחרי גלות בבל, וגם מאלה אשר מן הנמנע לאחרם יבקש לכל הפחות כי חלקים מהם יחשבו כנכתבים אחרי הגלות. הספרים האמללים האלה אשר המחבר נטה עליהם ידו לחלץ אדרת הזקנה מאליהם המה ספר משלי וספר איוב אשר לפי דבריו ראשיתם ואחריתם נכתבו אחרי הגלות, אך ספר קהלת נכתב בימי הורדוס והדבר הזה בלי כל ספק בעיניו אחרי אשר כבר כתב זאת בספרו על קהלת (וכל דבריו אשר כתב פעם אחת המה כהלכה פסוקה בעיניו אשר אין לו רשות לאיש לחלוק עליהם) וספר רות ידמה כי יש בידו להראות כי נכתב בימים ההם, ובדבר שיר השירים אין כל ספק בעיניו כי הספר הזה נכתב כחמישים שנה לפני מלחמות החשמונאים, בעת אשר היהודים החלו ללכת בדרכי היונים. ולבו נכון ובטוח כי המבקרים הנאמנים יודוהו על פעלו (כן יאמר בפתח דבר לספר הזה) והוראת בעל דין כמאה עדים דמיא בעיניו.

למען הראות את אשר יבקש לראות בספר הזה בא במבוא ארוך שבו ידבר על מצב הביאור והבקרת בשיר השירים, מהדרך השיר הזה, מה מטרתו, באיזה עת נכתב, דרך המפרשים אותו, ומליצתו ושפתו.

כל דבריו אשר דבר במבוא הארוך עד מאוד (יכיל מאה ועשרים וארבעה עמודים אל מטרה אחת כוננו להראות כי זמן כתיבת שיר השירים הוא כחמישים שנה לפני מלחמת המכביים, בעת אשר היה יוסף המוכס (יאָזעף דער טאביאַדע) כמושל על ישראל ואז נמצאו רבים בישראל אשר זנו אחרי דרכי היונים וילמדו דרכיהם ומעשיהם, לרדוף אחרי תענוגות בשרים, למלאות נחת שלחנם דשן, לצאת במחול משחקים ולתור אחרי עיניהם בכל תאוה וחשק כבני היונים, ועל כן התעורר, לפי דעתו, אחד השרידים אשר קנא לדרכי אבותיו ויציג לעיני בני דורו את האהבה הטהורה אשר תרומם את הנפש והרוח לְעֻמַּת תאות בשרים, תאוה נמבזה אשר תשחית את הלב ותעקש את הישרה ותגרש כל רגש טוב מקרב לב המחזיקים בה. כל אלה ימצא בשיר הזה בסגנון מליצתו ודרך לשונו, ולא אכחד כי כל אלה עשה ביד חרוצים וקסם על שפתו להמתיק את משפטיו עד כי ימשוך אותנו אחריו, ובהשקפה הראשונה יֵרָאוּ דבריו בעינינו כדברי משפט בנוים על אדני האמת, אמנם כאשר נשים לבנו לחקור אחרי שורש משפטיו נתפלא ונשתומם לראות כי חלום חלמנו ולא ידענו מה הוא, כי כל המשפטים האלה קורי עכביש המה, רק מליצה ופלפול וכל רוח אמת ומשפט אין בהם, ולא זאת בלבד נראה בשומנו לבנו לדבריו, כי אם גם תגלה לעיננו כי אף לא משפט אחד חדש השמיענו, כי אם דברי המבארים אשר קדמוהו. וזאת יעשה להם; בתחלה יביא דבריהם וילעיג להם ויתאמץ להראות כי כל דבריהם מאפע והבל, ואחרי כן כאשר הרבה לדבר דברים שונים עד כי שכחנו כמעט את הדברים אשר הזכיר בשם אחרים, אז ישוב ויחדש פני המשפטים (אשר בתחלה חשבם לאין ואפס) אשר לא לו המה ויתנם כחדשים כמו מלבו יצאו.

בדברו אודות המטרה אשר הציג לו המשורר בשיר השירים יביא בתחלה דברי מיכאעליס אשר אמר כי המשורר יצא להלחם (פאלעמיזירען) נגד אלה אשר הרבו נשים והביא עדות לדבריו מן השיר "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי, ואם כן חפץ המשורר לרומם את האחת נגד הששים והשמונים. נגד המשפט הזה התעורר ה' גראטץ להוכיח שגגתו על פניו ויאמר כי לוא היתה זאת מטרת המשורר כי אז הציג את החתונה לנגד עינינו, (לפי דברת מבארים אחרים תמצא גם חתונה בשיר הזה, ראה מאנדעלשטאם בהעתקתו וביאורו לשיר השירים) אחרי כן יבוא הוא בעצמו וִיחַיֶה דברי מיכאעליס אשר דחה בשתי ידים ויאמר: מטרת המשורר היא להציע לנגד עיננו חין ערך האהבה הטהורה ולהשפיל את האהבה אשר בתאוה יסודה וגם הוא יביא עד מן השיר אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. אבל הלא גם מיכאעליס כן אמר, כי לפי דעתו יהלל את החתונה רק עם אשה אחת ולפי דברי ה' גר. יהלל את האהבה לאשה אחת ומה חדש פה? הן כל איש ידע כי המרבה לו נשים לא יאהב אף אחת באהבה טהורה, והאיש אשר יאהב באהבה טהורה את האחת לא ירבה לו נשים, סוף סוף דברי מיכאעליס המה רק כי הוסיף עליהם דברים הרבה ויתן רֶוַח בין האותות למען הראות עליהם באצבע. אך מדוע הרחיקם בתחילה כדברי הבל ואחרי כן לקחם כיסוד מוסר למשפטו?

אחרי כן יביא דברי עוואלד ואומברייט ויאריך לשון ויתנם כשיח שוא ותפל. המה אמרו כי שתי מטרות היו נוכח עיני המשורר, האחת היא להורות לבני דורו דרכי מוסר ועל כן יתאר לנו את שולמית כרעיה נאמנה לְרוֹעָהּ, אף כי שלמה בקש למשכה אחריו להרמונו, והשנית היא לתת לגדופים את שלמה ועבדיו ומשרתיו וכל באי בית המלך, אשר יתנו בכוס עינם וירדפו תענוגות בשרים. את המשפטים האלה ידחה ה' גר. באמת הבנין שבידו ויאמר: המטרה הראשונה בשקר יסודה כי על פיה נחוץ לנו להציג את שלמה כאיש מושך עלמות בפח ואין כל יסוד לדבר הזה, והמטרה השניה לא נבנתה על אדני ההגיון. והנה בראותנו טענותיו אלה האם לא נאמין כי הוא יעזוב דרכם מכל וכל ויבור לו דרך חדשה, אבל כאשר נהפוך העלה נראה כי הוא בעצמו יראה שתי המטרות האלה בשיר השירים רק יפרשן על פי דרכו לא על שלמה המלך כי אם על יוסף המוכס, אך סוף כל סוף דברי עוואלד המה והוא דחם בתחילה למען יקרבם אחרי כן בשנותו פניהם ויהיו כילדי רוחו. וכן יעשה כמעט לכל החכמים אשר יביא דבריהם ובכל המאמר הנוכחי לא תמצא אף דעה אחת חדשה, וגם משפטו הראשי על עת כתיבת הספר לא לו הוא, כי אם לה' הארטמאן ויסבב פני הדברים עד כי יראו כמו רוחו הרם וילדם.

עתה נשימה לבנו למשפטו אשר כמו חדש יציגנו לעיננו, לפי דבריו "לשתי מטרות כונן המשורר את שירו, האחת להשמיע לבני דורו דרכי מוסר, והשניה להלחם נגד הפורעים דרכי מוסר ורודפי תענוגים, המשורר בהשמיעו דרכו מוסר וברוממו תחת לשונו את הצניעות, לפעמים שפתיו ברור תמללנה חין ערך הצניעות ולפעמים יסתיר מטרתו במעטה מליצה. ועל זה יביא לו ששה עדים להעיד על משפטו כי מהלל הצניעות היה נוכח עיני המשורר. ואלה הם עידיו:

א) הוא יציג לעיננו ששים מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר ולעמתן יאמר על שולמית ברה היא ליולדתה, כלומר צנועה היא ליולדתה, ואם כן יהלל פה צניעות שולמית אשר היתה ברה נגד המלכות והפלגשים אשר לא ברות היו – כה הוא משפטו אשר חרץ. אך אספוק מאוד אם לא השחוק יהיה לכל קורא מבין לשמוע משפט כזה. א) מי הגיד לו כי תרגום ברה הוא: קייש? הן בכל כתבי הקודש לא תמצא המלה הזאת בהוראה כזאת. תרגום השרש ברור הוא: אויסערוועהלען, ריין זיין, גערעכט זיין, אבל לא קייש זיין, כי בר לבב הוא נקיון לבב מחטא ואשמה ולא קיישהייט. והמשורר בעצמו ישמש במלה הזאת ליופי כי יאמר יפה כלבנה ברה כחמה והמלה ברה נרדפת היא ליפה ולא לצניעות. ולא אספוק אף רגע כי ששים המלכות והפלגשים גם הנה ברות היו, אם הרבו להן בורית להרבות יפעתן. ב) לוא גם נודה כי תרגום המלה ברה הוא קייש, אך איפא מצא פה את ההפך במלכות והפלגשים? לדברי מיכאעליס ימצא פה ההפך במלות ששים ושמונים ושולמית היא רק אחת, אבל מה ענין ברה למספר ששים ושמונים? ואיך מצא פה חלול כבוד המלכות והפלגשים? האם ממספר ששים ושמונים למד זאת וידמה בלבו כי אחרי אשר רבות היו לא היו עוד צנועות? הזהר ברוחך שופט! כי אם כן תהיינה נשות יעקב אבינו גם הנה פרוצות אחרי כי ארבע היו, ובת שבע ואביגיל תהיינה פרוצות יען כי דוד לקח לו שמונה עשרה נשים, אך האם הנה היו במעל כי הרבה לו הבעל נשים? ומי יגיד לנו כי לא צנועות היו גם אם רבות היו? ואם גם תעלה מחשבה כזאת על לבב המבאר הזה אך על לב המשורר העברי אשר יוכיח לעמו פשעם כי ישפיקו בילדי נכרים ועוזבים דרכי אבותיהם לא תעלה מחשבה כזאת לחלל כבוד אבותיו. ואיפה מצאו אף שם וזכר לצניעות? ג) לוא גם נודה לו כי נראה פה את הצניעות עין בעין, אך האם אויל הוא המשורר הזה כי יהלל צניעות העלמה לאמה? איך לא השמיע לאזניו השופט הזה את אשר הוציא מפיו?! המשורר יאמר אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה, ואנחנו נדע כי לא לעתים רחוקות גם בנות שובבות תהיינה בעיני אמותיהן כברות וצנועות. לוא בקש המשורר לרומם צניעותה כאשר חלם לו המבאר הזה כי אז אמר ששים המה מלכות וכולי אחת היא לרועה ברה היא לאוהבה. ומי יודע אם לא כל הששים מלכות והפלגשים כל אחת ואחת אחת היתה לאמה וברה ליולדתה, ועל פי זאת ישא רוח גם את דברי מיכאעליס. ובאמת נתן המשורר בפי האוהב דברים נשגבים של אהבה כי אהובתו יחידה וברה (אויסערוועהלט) לאמה ונולדה וגדלה על ברכי אהבת אם. במשפט הזה נראה למדי איך רדף המבאר הזה לדעת האמת במשפט ומה תֹקף ועוז למשפטו ובכל זאת יאמר כי המשפט הזה הוא כמפתח לכל השיר ויורנו נפלאות. אבל אנחנו נדע עתה מה טובו של המנעול אשר לו מפתח חזק כזה –

ב) בשיר “אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים” בשיר הזה יראה גם כן דבר והפוכו; האוהב יסתפק במעט והרעים ישתו ישכרו. כמעט לא האמנתי למראה עיני בראותי את המשפט הזה, כי לא הבינותי איכה יוציא איש משפט מעוקל כזה מדברים ברורים כאלה?!

מה בין האוהב לרעיו הוא ארה מורו עם בשמו אכל יערו עם דבשו שתה יינו עם חלבו ויקרא גם לרעיו לשתות לשכרה ובכל זאת ימצא ה' גר. באוהב שולמית צניעות וברעיו פריצות יתירה, אך הוא בעצמו הבין כי אין בדבריו כל ממש ועל כן בקש לסכסך את הדברים ויאמר: כי דברי האוהב המה מליצה: לדברי שולמית יקרא יערות הדבש וחלב ויין, אבל אם כן היא תהיינה גם המלות “אכלו רעים” מליצה, כלומר בואו ושמעו דברי שולמית ותהיו שכורים ולא מיין – אך הלא כה הוא דרכו ואלה המה משפטיו! –

ג) בשיר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו ימצא כמו כן שבת הצניעות ופרישות התאוה ויאמר כי המשורר יחרף בדבריו את המלך באמרו עד שהמלך במסבו כלומר בעת אשר המלך ישב את השלחן וימלא בטנו מעדנים בעת ההיא “נרדי” הוא אוהב שולמית נתן ריחו? היש טעם במליצה הזאת? ולמותר אחשוב להרבות דברים במשפט הזה.

ד) כרמי שלי לפני, בזה יראה צניעות שולמית עד להפליא, אמנם הוא רק הוא יראה פה צניעות ולא אחר, כי כל עלמה תאמר זאת על נפשה והמשורר לא הציג לעיננו עלמות אחרות אשר לא כזאת דברו. ואים איפו עדיו? –

ה) בפסוק שובי שובי השולמית ידמה כי מצא גדולות ונפלאות ועד נאמן וחזק על משפטו ויאמר כי פה חרף המשורר בפה מלא את המחוללות במחולות בשומו בפה שולמית: מה תחזו בשולמית? וִיפרש בדרך הזה: אנשים אחדים אמרו: שובי שובי השולמית… ונחזה בך. על זאת ענתה בקצף נורא (מיט ענטריסטונג) מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים (וואס וואָלט איהר אן שולמית שויען, עטווא וויא אַן איינר טאֶנצערין דער דאָפפעלכערע?) האם לא יאמין הקורא כי באזניו שמע מענה שולמית ובעיניו ראה כי בקצף נוראה דברה דבריה? אבל שכח כמעט כי התרגום הזה רק השערתו הוא והשערה דקה וצנומה עד מאוד, לוא מצא למצער עוד מקום אחד אשר בו יחלל כבוד מחוללות כי אז מצא און לו לסמך על המשענת הזאת אבל עתה היא הבל נדף, שולמית לא קצפה קצף ולא חללה כבוד המחולות (אשר היו מנהג לישראל מימים קדמונים כאשר אדבר עוד אודות זאת) וגם לא היא ענתה את המענה כי אם האנשים אמרו כל הדברים: אלה אמרו שובי שובי ונחזה בך, על זאת שאלו אחרים מה תחזו בה? ויענו הראשונים: כמחולת המחנים. ואם יעמוד על דעתו לשים את הדברים בפי שולמית הלא עליו להביא עד כי שולמית בחלה במחולות וְעֵד אין לו, ואיך יוכל לבנות בנין על השערה אשר גם לה אין עדים וראיה? –

ו) הראיה הששית תראה בהשקפה הראשונה כמו נמצא בה שרש דבר משפט, אך בשימנו לב אליה אז גם היא כענן תעבור ואיננה. הוא יציג שני שירים זה לעמת זה: שלמה יושב באפריונו ביום חתונתו וששים גבורים סביב למטתו ובכל זאת יפחד מפחד בלילות וכנגדו אוהב שולמית יקרא לה לעלות עמו לראש שניר וחרמון למעונות אריות להררי נמרים ולא יפחד ולא ירהה כי באהבתה ימצא עוז ותעצומות לו, ואם כן יַרְאֶה המשורר מעלת הרועה על המלך, המלך הוא מוג לב כשפן אשר יפחד מפחד בלילות אף כי גבורים יעטרוהו וגם שמחת לבו לא תעצר כֹח להסר פחדו מלבו בעת אשר הרועה יגבר חילים רק בתקוה כי ימצא את אהובתו ועוד לא בא יום חתונתו, את הדברים האלה ישנה וישלש כמו מצא מציאה יקרה וקשה עליו להפרד ממנה. אך נראה נא מה טיבה של המציאה הזאת? הוא לא אחז פה בשיר אחד להביא ממנו ראיה לדבר והפוכו כי אם בלבל שני שירים במקומות נפרדים ורחוקים זה מזה במקום ועת ויציגם אחד מול אחד, ודי היה בזה לבד לבטל את ההשערה, אך לא זאת לבד, כי אם גם את השירים לא תרגם כצורתם, כי המשורר לא ידבר פה מחתונת שלמה ומיום שמחת לבו, כי אם יציג לנו את אפריונו אשר עשה לו מעצי הלבנון ואת כל היקר והתכונה אשר עטרוהו ויעורר את בנות ירושלים לראות במלך שלמה ובעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ואת העטרה הזאת נשא על ראשו תמיד אך יום החתונה כבר היה, והאות על זאת כי המשורר ידבר בלשון עבר. אך לוא גם היה בדבריו כי יום חתונתו היה גם אז תסור השערתו ברוח פה, כי המלך אף אם יפחד מפחד בלילות לא מוג לב הוא כי רבים המה שונאיו ומקנאיו האורבים לנפשו ועל כן יעמיד גבורים סביב למטרתו אך לא יפחד עוד אחרי כן, וביום חתונתו לא פחד כי הגבורים הגינו עליו מפחד בלילות, לא כן הרועה לו אין מקנא ואויב ואורב לכן ינוח על משכבו בשלום. אך לוא בקש למצא בזה רק יתרון הרועה מהמלך במנוחת נפשו, כי אז מצא פה דבר הדומה לראיה. אך עתה אין בזה כל מאומה, לא ראיה ולא משפט ולא דבר דומה למשפט, אך בשיר השני השחית עוד יותר וידבר דברים בשם שיר השירים אשר לא דבר ולא עלה על לבו, הוא יאמר כי הרועה יקרא לשולמית להררי נמרים למעונות אריות אבל בשיר השירים לא כן כתוב כי אם אתי מלבנון תבואי תשורי (לדעתי טוב יותר להניח תשובי תחת תשורי) ואם כן יאמר כי היא תבוא אתו משם ולא ללכת שמה ומעונות אריות והררי נמרים הנה תואר להרים הרמים כי המה מעונות אריות והררי נמרים כמו אדיר מהררי צרף (תהלים ע"ו) ולא יקרא לה כי תלך אתו למעונות האריות. אך לוא אם גם ככל דבריו כן היא דבר לא נעדר כי שני השירים הנפרדים יתאחדו וכי שלמה פחד ביום חתונתו מפחד בלילות ואוהב שולמית קרא לה ללכת אתו לשוח למעונות אריות אם גם הודינו לו לכל אלה אבל מה נלמוד מזה? האוהב התפאר לעיני אהובתו כי אמיץ לב הוא בגבורים, ואני מאמין אמונה אמן כי גם שלמה אשר פחד מפחד בלילות התפאר לעיני אהובתו כי רגלו תדרוך כפיר ותנין. לוא הציג המשורר מחזה לעיננו כי האוהב ילחם את כפיר אריות לעיני אהובתו כי אז ראינו ראיה, אך רק בהתהללו לעיניה לא עוד נראה עֹצם ידו. ואם כל משפטים כאלה נבנה מוסדות החקירה יש לאל ידינו להוציא מן השיר הזה ההפך מאשר אמר הוא ונאמר: המשורר חפץ להראות חין ערך מלך בן מלך אשר במקום גדולתו שם ענותנותו, אף כי בן גבור היה ובלי כל ספק למד ידו לקרב בכל זאת עטרו אותו ששים גבורים, והרועה הקל והנבזה בן בוז משפחות יערה גובה וגאון ויתפאר כי יצא להלחם את פריצי חיות, ומי יודע אם גם בשפן שלח ידו מעודו? האם לא נוכל להוציא משפט כזה? אבל כאשר המשפט הזה אמת כן גם משפטו אמת. וכששת המשפטים האלה אשר לפי דעתו בהם השמיע המשורר בפה מלא צניעות שולמית כן יתר משפטיו אשר ישמיע בדבר צניעותה, ובאמת אומר כי אם רק על פי העדים האלה נשפוט אותה אז נספוק מאוד אם מותרת היא לכהן גדול. ואם אמרי אביא את כל דבריו תקצר היריעה ואני והקוראים נבלה את העת חנם, אך די לי אם אשמיע כי בעת אשר חפש בחורין ובסדקין למצוא הוכחה קלה על צניעותה וללמוד מפורש מן הסתום בעת הזאת העלים עין מן השירים אשר ישמיעו את ההפך ויוכיחוהו על פניו: עד מתי אתה מעקש את הכתובים!

בשבועה אשר השביעה שולמית את בנות ירושלים לבל תעוררנה את האהבה, בדברי האוהב אשר יקרא לה יונתי תמתי, בדבריה: מי יתנך כאח לי, בכל אלה יראה רק צניעותה. אבל המשורר לא כן דמה, כי לוא חפץ באמת להלל צניעותה כי אז לא נתן את האוהב לבוא בלילה ולדפוק על הדלת ולקרוא פתחי לי אחותי, ובפיה לא שם מענה כי רק מאשר כי לא תחפוץ לטנף רגליה תמאן לקום, כי אם בקצף נורא ענתה: ברח לך בליעל! הַאֵלַי אל הצנועה תבוא בלילה? האם אחת ממחולת המחנים הנני? גם לא ערב המשורר את לבו לתת אותה לבקש על משכבה בלילות את שאהבה נפשה ולקום ממטתה לסבוב בשוקים וברחובות עד כי יעמדו עליה השומרים ויכוה הכה ופצוע וישאו את רדידה מעליה (הוי חרפה הוי כלמה כי תֵעָשֶׂה כזאת לבתולה צנועה!) והצנועה הזאת אשר השמיעה מוסר לבנות ירושלים לבל תעוררנה את האהבה עזבה מוסרה ותקרא בקול לבנות ירושלים: חולת אהבה הנני (עוד מעט נוציא משפט כי אחת הנשים הנזירות היתה אשר רק בשפתותיהן תבענה צניעות) ולאוהבה אשר יֵדע צניעותה ואשר יקרא לה בשם גן נעול מעין חתום תקרא: יבוא דודי לגנו ויאכל פריו מגדיו (אהה! כי כאלה תשמענה אזנינו מפי בתולה צנועה) – כל אלה הדברים הברורים אשר ישמיעו ההפך לא ראה ה' גר. ולא שמע רק רדף אחרי מקומות אשר בהם דמה למצוא צל הוכחה לדבריו ויתקע עליהם יתדו, ויוציא משפטו כי שולמית מאנה להראות לעיני אנשים ולהשמיע קולה באזני חברי אוהבה, אך היתד תמוש ונפלה כל המשא אשר עליה. אים עתה כל משפטיו אשר שפט כשופט רמים כי מטרת המשורר היתה א) להטיף מוסר נגד רודפי תענוגות בשרים, ב) נגד המחוללות במחולות, ג) נגד דרכי בני הערים הגדולות, ד) נגד הזוללות והסובאים, ה) נגד דרכי ארמון המלך, איפו המה עתה המשפטים האלה? רוח הבקרת נשפה בהם ויסערו כמוץ מגֹרן. זה חלק הפלפול שונא האמת הערומה והפשוטה מני אז עד היום הזה.

בבואו לדבר על העת שבה נכתב השיר על האותות האלה יִשָעֵן ויוציא משפט, כי מן הנמנע הוא כי שלמה, או איש אחר בימיו כתב את השיר הזה, כי שלמה לא ילעיג על דרכיו ומפעליו וגם איש אחר לא ירהיב עוז בנפשו לכתוב דברי לעג על המלך בימיו, ואחרי אשר מצא עת אחרת אשר בה היה יכול השיר להכתב לכן ימהר ויחליט כי רק בימי יוסף המוכס נכתב ואליו כונן המשורר חצי לעגו. אמנם המשפט הזה הוא רק לפי השערותיו כי המשורר יחרף את המלך וארמונו, אך אחרי אשר נראה בעינים פקוחות כי זאת לא תמצא בו הלא כענן כלח יעבור כל המשפט, אך לוא גם הודינו לדבריו כי המשורר לעג בפה מלא למלך ודרכיו ותאותיו, גם אז היה משפטו מאפע, כי לא מן הנמנע הוא כי אחד מבני דור שלמה כתב זאת נגדו, הלא נראה כי הנביאים הוכיחו למלכים עונותיהם על פניהם בשפה ברורה ולא יראו מפניהם ולמה זה יפחד המשורר ללעוג לו בלעג נסתר? –

גם את הראיה אשר הביאו המבארים האחרים להראות כי לא בימי שלמה נכתב השיר יען כי יהלל את עיר תרצה ביפיה, והיא היתה לעיר ממלכה אחרי מות שלמה יביא גם הוא לעד לו, מבלי שים לב כי תרצה היתה עיר ממלכה עוד בטרם נפלה בידי ישראל (יהושע י"ז כ"ד) וכבר העיר על זה החכם מאנדעלשטאם. לחזק משפטו כי השיר נכתב בזמן מאוחר ישים אל השפה פניו ויאמר כי מצא בה מלות ארמיות סוריות פרסיות גם יוניות (גם בזה לא חדש דבר כי כבר קדמוהו רבים ומה גם הארטמאן) ואם כן מן הנמנע הוא כי נכתב השיר לפני העת אשר הגביל לו, כי עד העת ההיא לא ידעו בני ישראל את היונים ואת שפתם, ופה מצא מקום ללבוש נאות ויאמר: אחרי כי איש לא שם את לבו להביא במשפט את השפה לבד מהארטמאן והוא גם הוא לא העמיק במחקרו (אגב אורחא אעיר כי רבים קדמוהו בזה ומה גם החכם הגדול מאנדעלשטאם אשר לא הניח אף מלה אחת שלא באר והוא ראה את הספר הזה אף כי לא הזכירו כאשר אוכיח להלן) על כן נטל עליו לחקור אחרי שרש כל המלות הזרות ולהראות כי מלות יוניות רבות באו בו ולא לבד מלות כי אם גם דרכי היונים ומליצות דומות למליצותיהם.

כל אלה דברים אשר אין להם שחר המה, כי היונים נודעו למצרים ולצורים עוד בימי משה והשופטים ואם כן לא רחוק הוא כי גם ליהודים נודעו, ובדברי הנביאים נזכר פעמים רבות שם יון ואיי אלישה אשר המה בארץ יון, וכן יעידו כותבי דברי הימים היותר נאמנים¹ ולא כמו זר יחשב אם גם נמצאו מלות יוניות, אך כל אלה לא נראו ולא נמצאו ורק בחלום נראו לו, לא מלות ולא דרכי היונים ולא מליצותיהם באו בו וגם בכל ראיותיו אשר אמר להביא מהלשון עמל להבל וריק. נבחון נא ראיותיו.

הראיה האחת היא כי המשורר ישמש באות “ש” תחת מלת “אשר” שהמלך במסבו, שראשי נמלא טל, שלשלמה ועוד ועוד, וזאת לו לראיה נאמנה כי בזמן מאוחר מאוד נכתב שיר השירים, ואף כי נמצא גם בדברי הנביאים הראשונים “ש” תחת “אשר” בשירת דבורה שתי פעמים “שקמתי” ובספור גדעון גם כן שתי פעמים “שעל” “שאתה” בכל זאת לא ישוב אחור מדברו כי רק אחרי הגלות החלו לשמש בדרך הזה. גם המשפט הזה לא לו הוא כי כבר קדמוהו בזה, והוא יחזיק בו בשתי ידים ויבנה עליו כמו על יסוד נאמן, אמנם כהמבארים אשר קדמוהו כן הוא שגו יחדיו במשפט הזה.

אם נחפוץ ללמוד דבר מה מסגנון הלשון אז עלינו לדמות מליצה פשוטה למליצה פשוטה ושיר לשיר, והנה אם נשים לב אל השירים מימים הקדמונים נראה עין בעין כי לא נוכל ללמוד מהם לא המשפט הזה ולא הפוכו אחרי כי ברוב השירים לא תבוא לא מלת “אשר” ולא “ש” תחתה. בברכת יעקב לא תמצא לא “אשר” ולא “ש” וכן בשירת הים ושירת הבאר; בשירת האזינו תמצא פעם אחת “אשר חלב זבחמו יאכלו” בזאת הברכה שתי פעמים מלת “אשר” בתפלת חנה, בקינת דוד על שאול ויהונתן, בשיר דוד ביום הציל אותו מכף כל אויביו ובתפלת חזקיה לא תמצא לא “אשר” ולא “ש” ולעומתם ימצא בשיר דבורה שתי פעמים רק “ש” ולא “אשר” ועתה מה הוא המשפט אשר יצא לנו מזה? בכל השירים הקדמונים תמצא רק שלש פעמים מלת אשר ושתי פעמים “ש” ואם לא מחצה על מחצה המה? ועתה נראה להפך, לפי משפטם שמשו המשוררים המאוחרים רק באות “ש” תחת “אשר” והנה בישעיה ב' אשר בלי כל ספק מאוחר הוא לא תמצא אף פעם אחת “ש”, רק “אשר” ולפי דברי המבאר הזה נכתבו גם רות ואיכה בזמן אחד עם שיר השירים וברות לא תמצא אף פעם אחת “ש” רק “אשר” פעמים רבות (גם יותר מדי) ובאיכה תמצא חמש פעמים מלת “אשר” ושלש פעמים “ש” במקום “אשר” ועתה יאמר נא כל שופט ברוח נכון אם יש כל סמך וסעד למשפט הזה אחרי כי ברבים מהשירים המאוחרים לא ימצא אות “ש” מכל וכל ובשיר קדמון ימצא. וישארו איפו שני השירים קהלת ושיר השירים אשר בהם שמשו המשוררים על הרוב באות “ש” ואם כן עלינו לבקש את הנסבה לא בזמן כי אם במקום או כסבה אחרת, ומשפטו בטל ומבוטל כעפרא דארעא.

גם זאת לו לראיה נאמנה כי בזמן מאוחר נכתב השיר יען כי ישמש במלת “עד” תחת “בטרם” (עהע ריעזאס אדער יענעס איינטריטט) אף כי מצא פעם אחת גם בתורה “עד בוא השמש תשיבנו לו” אשר היא כמו בטרם יבוא השמש, בכל זאת יביאהו עַד לְאַחַר עת הכתיבה, אם לא לבד כי עוד לא הוברר הדבר כי עד יורה על העתיד כי אולי יורה על ההוה ולא נתרגמנו “עהע”, כי אם “וועהרענד” (כאשר יתרגם הוא בעצמו עד שהמלך במסבו, וועהרענד) אך לוא גם צדק בזה בכל זאת שגה במשפט במאוד מאוד, כי לא כאשר יאמר הוא כי רק פעם אחת ימצא “עד” בהוראת עתיד בתורה ונביאים כי אם פעמים רבות "עד אם כלו לשתות, עד אם דברתי דברי (בראשית כ"ד) עד אשר תשוב חמת אחיך (שם כ"ז) עד אשר תפדה (שמות כ"ד) עד אשר אם הביאו (במדבר ל"ג) כי לא נסוב עד בואו פה (שמואל א' י"ו) ועוד ועוד מקומות רבות אשר בהם תורת המלה עד על העתיד ותרגומה: ביז, עהע.

גם המלה “חלאים” הרבים מן “חלי” תורה לפי דעתו על איחור זמן הכתיבה. אך שכח כי ה"א ואלף יתחלפו וכאשר יעשה פה מן “חלי” חלאים כן יעשה מן פתי פתאים, ומן תלוי תלואים (הושע י"א) ומן בלוי בלואים (ירמיה ל"ח י"ב). גם משקל המלה “עוטיה” זר בעיניו ומורה על זמן מאוחר, וישבח את המלות הומיה, פוריה צופיה, ורבות כמוהן.

באבי הנחל יתרגם “פרוכט” ולא “גרינעס” למען תמצא ידו לְאַחֵר את עת הכתיבה, אבל שכח את הכתוב “עדנו באבי” (איוב ה' י"ב).

המלה חבצלת כמו זרה נחשבה לו אף כי זכר את המלות “חרמש” “חרטום” ויראה כי גם בימים הקדמונים שמו “ח” יתרה בראש המלה ובכל זאת יאחר את שיר השירים, אך לפי משפטו היה לו לאחר גם זמן כתיבת התורה לעת מלחמת המכבים. מלות זרות כהנה וכהנה ימצא בשיר השירים ויבקש מקורן בארמי בסורי ערבי פרסי ויוני, וכל אלה למען הרחיק את עת הכתיבה, אך כל מעין יראה כי אין בהם אף שמץ מהוכחה כאשר אין הוכחה באלה המלות אשר הבאתי עד הנה, וכדרך אשר בחר לו בחקירות המלות האלה כן דרך בכל הספר ואם ימצא מלה אחת או שתים בנביאים הראשונים נגד משפטו אז יתעקש לאמר כי הנה יוצאות מהכלל, ומי שם את הכלל? הוא בעצמו ובכבודו ואין לאיש להרהר אחריו. אך אם לא השחוק יהיה מעשהו זה לכל מבקר אשר ידע עת ומשפט הלשון, הן אם גם נמצא מלות זרות בכתבי הקודש לא נוכל להוציא מהן משפט, אחרי כי השפה לא חיה ומספר הספרים אשר נשארו בידינו מעט מאוד ומן הנמנע למצוא בהם כל המלות אשר היו אז בפי המדברים בשפה הזאת, ואף כי למצוא עוד פעמים רבות את המלות אשר לעתים רחוקות תעלינה על שפת לשון, ומה אם גם אם נמצא עוד מלה אחת לדוגמא אז עלינו ללמוד ממנה, אך הוא לא כן יעשה, כי אם יבקש בחורים ובסדקים למצוא סמך לדבריו בפלפול והשערה מבלי שים לב גם אם מקומות רבים יוכיחו שגגתו על פניו, ובעת אשר יראה קסם בין שני המבארים לא יראה את הקורה בין עיניו. איך ירחיב פה ויאריך לשון בלעג ולהג הרבה עת אשר ימצא בדברי אחד המבקרים השערה לא חזקה, איך ישא ראש בגאון ויוכיח להמבארים שגגתם על כי הרבו למצוא סמך להם בשפת הערבי בדמותם מלות עבריות למלות ערביות (אף כי לא רחוק הדבר כי בשתי השפות האלה אשר אחיות הנה תמצאנה מלות דומות) והוא בעצמו ימצא מלות יונית למכביר במקום אשר עין אחר לא תראן ולא תמצאן גם אחרי אשר יַרְאֶה עליהם באצבע – הפכפך דרך איש מבקש זרות! –

בלכתו בדרכו לחפש אחרי מלות יוניות העמיק הרחיב להוציא משפטים מעוקלים וידעתי נאמנה כי אם אמרתי להביא כלם פה כי יהיו לזרא וגֹעל נפש לכל הקוראים ועל כן אביא רק את היותר חזקים בעיניו ומהם ישפטו על החלשים.

אפריון היא מלה יונית לדעתו וימאן לקבל שום דעה לא דעת עוואלד אשר ימצא דוגמתה בערבי ולא דעת דעליטש אשר ישוה אותה אל המלה פוריא בשפת ארמי, כי רק מארץ יון יחפוץ להביאה, ואף כי צורת המלה תעיד עליה כי עברית היא על משקל גליון חזיון הגיון בהוספת אות א' בתחלה כמו אזרוע אצעדה ודומיהן, ובאמת דעת התלמוד היא פה היותר נכונה כי היא משרש “פרה” ולא דבר רחוק הוא כי בארץ הקדם כִּנוּ את החופה בשם “אפריון” לאות פרה ורבה, אך מה לו ולכל אלה אם נחוץ לו למצוא מלות יוניות בשיר השירים, ואמנם מלות יוניות נחוצות לו עד מאד, כי בכל המלות הארמיות הסוריות והפרסיות (יהי שם ה' מברך כי לא ידע שפת כושית, כי לוא היתה כזאת כי אז הוסיף עוד על ספרו כעשרה בוגין, ה' ישמרנו מכל שטן ופגע רע וממבארים יודעים שבעים לשון) בכל המלות האלה לא מצא מנוח לנפשו, הן הוא יחפוץ להראות כי שיר השירים נכתב בימי יוסף המוכס ומה תועילנה לו מלות ארץ הקדם? ואם לא ימצא מלות יוניות הלא יעלה כל עמלו בתוהו, ועל כן נטל עליו לחזיק בעֹרף מלות אחרות ולצַוֹת עליהן במפגיע: היינה יוניות! ותהיינה יוניות. ובדרך הזה יצעד הלאה ויעשה את המלה “מזג” למלה יונית, כי אף כי המלה מזג שוה לכל הדעה למלה מסך, אך לדעתו לא תמצא גם המלה מסך בכל כתבי הקודש בהוראות מישען רק טרינקען או גיעססען הוראתה, וישכח או חפץ לשכוח את המקומות: שקויי בבכי מסכתי (תהלים ק"ב) מלא מסך (שם ע"ה) אשר בהם הוראת המלה בלי כל ספק מישען, אך נניח כי המלה מסך תורה על גיעססען או טרינקען, אך מי זה לידנו יתקע אם לא גם למלה “מזג” הוראת טרינקען? כה יאחז את החבל בשני ראשים, בראשונה יבנה בנין ומבנינו יצא להורות הלכה למעשה. אך בכל אלה אין די כֹח לעשות לנו שחוק כמו בחפצו להביא את המלה “נרד” משפת יון. אבל מה יעשה הן בשפת יון לא תמצא מלה דומה לנרד לכן ישוב ויהפוך ידו וישבש את המלה וישים “ורד” תחתנה, והמלה הזאת יונית היא בלי כל ספק, האם לא תמלאו שחוק פיכם קוראים בשמעכם את התורה החדשה הזאת? אבל חכו נא מעט ותשמעו גדולות ונצורות מאלה. הוא פחד בלבו פן יבוא איש וחקרו וישאלהו: מה ראית לכך לשבש את המלה ללא צורך? לכן יתחכם למצוא חסרונות בשיר ויגזור אֹמר כי המשורר לא כתב נרדים ואחר כך נרד, כי לוא עשה כזאת כי אז היה משורר חסר טעם, ועל כן התעורר לתת טעם לשיר הזה וישורר לנו שיר חדש אשר כל שומעו ימלא עליו שחוק פיו זה הוא השיר החדש:

רמונים עם פרי מגדים

כפרים עם נרדים

ורד וכרכום קנה וקנמון

עם כל עצי לבונה

מור ואהלות…..

עם כל ראשי בשמים.

אחרי המלות מור ואהלות הציג חמש נקודות לאות כי תחסרנה פה שתי מלות להשלים את החרוז. אבל איכה יעלה על לב איש דעת לסדר ככה את השיר? זאת לא אבין, על פי הדרך הזה הן נמצא כתוב בתורה תרצח תגנוב תנאף, אם נניח את המלה “לא” ונחל בתרצח, כי הוא כן עשה, הפריד בין הדבקים בין פרדס לרמונים ויחל ברמונים, מי שמע כזאת מפי מבאר יודע שפת עבר? לולא ידענו את המבאר הזה לחכם גדול כי אז חרצנו משפט כי לא הבין המשך הכתובים, כאשר קרה לרבים ממבארי העמים. האין זאת חבול והשחתה לקחת שיר יפה אף נעים ולסכסכו ולעשותו בלי טעם, יען מה? יען כי נחוץ לו למצוא בו מלות יוניות! מדת השיר הלא זאת היא בלי כל חסרון ומגרעת.

שלחיך פרדס רמונים

עם פרי מגדים

כפרים עם נרדים

נרד וכרכום

קנה וקנמון

עם כל עצי לבונה

מור ואהלות

עם כל ראשי בשמים.

שלש ושתים מלות בכל חרוז ומלות קטנות יחשוב שתים לאחת, וחרוזים כאלה נמצא למכביר כמו:

ויטוש אלה עשהו

וינבל צור ישועתו

יקניאוהו בזרים

בתועבות יכעיסוהו.

וכאשר השחית את השיר בצורתו כן שחת טעמו בהמירו המלה נרד בורד, כי למליצה הזאת יתר חן ויופי על יד הִשָׁנות המלה פעמים לאות על התלהבות נפשו וחם רגשותיו ובזאת יתן עצמה לרוח שירתו, אשר המשורר הזה השכיל פיו בכל עת במליצות כפולות: ידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר, חבלתיך אמך חבלה ילדתך, כחותם על לבך כחותם על זרֹעך. וכל איש אשר לו חיך טועם ימצא חן ויופי בשיר הנעים הזה אך כאשר נפל בידי היונים פג טעמו וריחו גמר –

אך כל אלה עוד כאין נחשבו מול משפטיו אשר חרץ במשפט הלשון, פתאום בא רוח בו וישמיע בתוך גרונו משפטים חדשים לא ידענום ולא שמענום מתמול שלשום. מלת החבור “עם” בהוראת ואו החבור לא עברית כי אם יונית היא. כה יגזור אומר ויחליט השופט הנאמן הזה, כי בכתבי הקודש לא נמצא “עם” תחת ואו החבור ועל כן אחרי אשר בשיר השירים יאמר המשורר רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים לכן יראה עין בעין כי העברי הלך בעקבות היוני אשר יביא למלת החבור ἅμα. אך פתאום זכר (או אולי הזכירהו איש) ארבע פעמים בכתבי הקֹדש עם תחת ואו החבור: חלב צאן עם חלב כרים… ועתודים עם חלב כליות חטה ושן בהמות עם חמת זוחלי עפר (האזינו) תאנים עם בכורים (נחום) לכן הוכרח לשפוט משפט חדש, כי במקומות האלה למלה עם הוראה אחרת ויהיה תרגומה לא אונד, כי אם אונד נאך דאצו, וכאשר זכר עוד כי נמצא צור עם כוש (תהלים פ"ז) גם בפעם הזאת לא בא במבוכה כי אם מהר לאחוז בכלי מלחמתו וישבש את המלה ויקרא צור עַם כוש, והיתה פתאום עיר צור לעם, אך מה עשה לוא זכר כי עוד פעמים רבות תמצא המלה עם רק בהוראת ואו החבור? ואם כח זכרונו לא עמד לו לעצור בעדו לבל יוציא משפטים מעקלים כאלה הנני לעזור לו ואזכירהו: להמית צדיק עם רשע (בראשית י"ח כ"ג) יונק עם איש שיבה (דברים ל"ב) אדמוני עם יפה עינים (שמואל א' י"ו י"ב) שנונים עם נחלי רתמים (תהלים ק"ב) מה יענה על זאת? האם גם צדיק עם רשע יתרגם "דען גערעכטען אונד נאך דאצו דעם בעזעוויכט? כלומר לא די כי יהרוג את הצדיק כי אם גם את הרשע יהרוג, עול נורא! האין זאת?! או אולי יאמר כי גם כותב התורה ידע יונית אך אז הלא פור יתפורר כל בנינו ולא בימי יוסף המוכס יושר שיר השירים –

כן יעשה למלה “מן”. במלה הזאת – יאמר – ישמש הכותב שלא כדרכה, ורק בעקבות היוני הלך באמרו מציץ מן החרכים, ולא מצא את המלה מן רק בדברי הימים כ' ו' “מן” השמים ויקרא בשמחה אבל במלכים לא כן כתוב כי אם השמים בלי המלה “מן” וזה לו לעד נאמן כי רק בימי יוסף המוכס בארח ישראל לחברה את היונים למדו מהם המדה המגונה הזאת לשמש את המלה שלא כדרכה, אך מה מאֻשר הוא כי לוא שם עינו חלילה בכתבי הקֹּדש כי אז ראה מלות “מן” קמות לנגדו וקוראות בקול חזק: עבריות אנחנו! רק בדברי הימים מצא מן השמים ובדברים כ"ז לא ראה: השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ובשופטים ה' מן השמים נלחמו ובשמואל ב' ותהלים י"ח: ידעם מן שמים ה' ובתהילים י"ד ה' משמים תשקיף, משמים הביט ה' (שם ל"ג) משמים אל ארץ הביט (שם ק"ב) ועוד יותר מעשר פעמים תמצא המלה בהוראה זאת. כל אלה לא ראה ולא השקיף ולא הביט, כי רק ביונית שם עינו ולבו ובה חזה חזות הכל. כמשפט הזה יעשה עוד למלת רבות ולמותר אחשוב להשמיע כי בלי משפט ואי־אמת.

הנה דַי במלים האלה אשר הבאתי להוכיח עד כמה שכח כל חוק וגבול ומדה במחקרו וישטוף במרוצתו מבלי התבונן כי ישגה ויוסיף לשגות מרגע לרגע. השגיאה הראשונה והגדולה היתה כי לא כמבקר דורש אמת יצא לדון בדבר החדש כי אם כאיש אשר יבקש לברוא חדשות ויעבר עליו מה. לא הבקרת במשפט הלשון הביאתהו לשפוט כי בימי יוסף המוכס נכתב שיר השירים, כי אם אחרי אשר עלתה מחשבה על לבו כי בימי יוסף המוכס נכתב, הִרבה לבקש אותות ומופתים לדבריו, ועל כן ראה רק את חפץ לבו ובזכוכית מגדלת אלפי פעמים, ואת אשר לא ראה ולא יראה כל שופט ברוח נכון זאת ראה וימצא, וזאת היתה לו כי הוציא משפטים מעוקלים כאלה בדברו אודות המלות הזרות. הן לוא גם כדבריו כן היה כי מצא מלות דומות ליוניות גם אז לא היה בידו להוציא שום משפט לאחר על ידי אלה את עת כתיבת הספר, אחרי כי שפת עבר ושפת יון זרות אשה לרעותה בתכלית, במקור, בדרכיה ובמליצותיהן ולא יעלה על לב איש כי המשורר העברי הלך לבקש לו מלות זרות, כי אם נגזור אֹמר כרגע (לוא גם אמת היה בפיו כי מצא מלות זרות אשר באמת לא כן הוא) כי המקרה עשה זאת, המקרה אשר יברא לפעמים שני עצים דומים בתארם הוא יברא גם שתי מלות דומות, ולא לעתים רחוקות נראה מלות דומות בשתי שפות זרות אשה לרעותה ולא ממקור אחד יצאו מבלי אשר תעלה מחשבה על לב חוקר ושופט לשפוט כי האחת לקחה מרעותה. הן גם בחרצו משפט כי משפות ארמי סורי וערבי לקח המשורר שגה עד מאוד, כי המבקרים היודעים משפט השפות בבקשם פתרון מלה עברית בשפה אחרת משפחות בני קדם הוא מאשר כי השפות האלה בנות אֵם אחת הנה, משפה קדומה אשר נשכחה יצאו כלן ותפרדנה כל אחת ואחת לרוח הארץ והעם, מלות רבות נוספו עליהן ברבות הימים והמדברים בהן בחרו להם דרך חדשה בסגנון לשונם עד כי ברבות הימים התפרדו אשה מרעותה ותהיינה כשפות שונות, אך בכל זאת ימצא החוקר בחקרו לשרש המלות את האחוה אשר היתה בינותן בימי קדם, ועל כן כאשר נמצא בשפת עבר (אשר ספריה מעטים היום ומן הנמנע כי תמצאנה בה כל המלות שהיו לה בעוד אשר היתה חיה עדנה) אם נמצא בשפת עבר מלה אחת בודדה ולא נדע פתרונה, וביתר השפות אחיותיה תמצא מלה כתמונתה בצלמה נדע כי היא מלה ישנה אשר נשארה בכל השפות גם אחרי אשר נפרדו ונוכל לתרגמנה כפתרונה ביתר השפות, אך לא נוכל ללמוד מכל וכל כי הספר אשר בו נמצאו המלות הבודדות נכתב בזמן מאוחר והמשורר בחר לו מלות זרות, כי אם להפך כי המלה לא זרה היתה לשפת עבר בראשיתה רק באחרית הימים נשכחה, או כי נשארה בפי המון העם, אך החוזים המדברים גבהה גבהה בחלו בה, כי בלי כל ספק לא דבר כל העם בשפה אשר בה דבר ישעיה, כי אם בשפה פשוטה אשר לא נטהרה עוד, ולא לפלא הוא כי זעיר שם זעיר שם עלתה מלה כזאת גם על שפת חוזה חזיונות נעלה אחרי כי בלשון עמו דבר, ומה גם אם חפץ המשורר לתאר כלי בית ושדה ועדי עדיים כי נטל עליו לדבר בלשון העם, (כן נמצא גם בישעיה שמות עדיים אשר לא נמצא דומים להם רק בלשון המשנה) ואם כן אם גם נמצאו בשיר השירים מלות הדומות לארמיות סוריות וערביות לא נוכל לאַחֵר על ידיהן את עת הכתיבה כי אם נאמר כי כל המלות האלה עבריות היו מראש ומקדם, אך מאשר כי לא אחד במשוררים והחוזים יצא לתאר חיי העם, על כן לא נשאו את המלות האלה על דל שפתותיהם, ואם כן לא צדק הח' גר. בחפצו לבנות על המלות הארמיות לאחר את עת הכתיבה, ואף כי בחפצו לבנות על מלות יוניות, לוא גם נמצאו דומות להם. אך אחרי אשר גם זאת אך חלום הוא, הנה יהיה משפטו רעות רוח, ואחרי אשר ישבש המלות וישחית תארן למען הוליך שולל את הקוראים, למען ידמו כי יש שורש לדבריו הנה זאת היא רעה רבה!.. ואנחנו הלא נדע כי המבאר הזה איש חכם הוא ומה ראה לשטות זה? ועל כן נוציא משפט כי לא על משפטיו בנה בנינו כי אם בנה הבנין ואחר כן יצא להוציא משפטים לחַזֵק בנינו, ולמראית עינים עלתה בידו, אך רק למראית עיני האנשים אשר לא יבינו עברית –

אך לא רק מלות יוניות, כי אם גם דרכי היונים ומליצות סופריהם יראה בשיר השירים. “יותר מאשר יורונו המלות הזרות – כה יאמר – יַרְאוּנוּ דרכי היונים הנמצאים בשיר הזה כי המה היו לעיני המשורר, וזאת לא ראתה עין כל מבקר ומבאר ועל כן עלינו החובה לחקור בכל מאמצי כֹח” – כי עין כל מבקר לא ראתה דרכי היונים בשיר השירים לא נשתומם, גם לא נתפלא על אשר בקש הוא בכל מאמצי כֹח למצוא אותן יען כי בלעדן לא היה בידו לכתוב את ספרו זה, רק על זאת התפלא איכה הִשְׁלָה את נפשו לאמר כי מצא כל אלה ואיכה ראה הרים במקום אשר גם צל הרים אין!

נראה מה המה חלומותיו. "אפריונות – כה יאמר – אשר נעשו מעצי הלבנון עמודיהם כסף ורפידתם זהב ומרכבתם ארגמן לא נראו ולא נמצאו בירושלים לא בימי שלמה ולא בימי המלכים אשר אחריו כי פזור כסף (לוקסוס) כזה לא נראה מעולם בירושלים. והמשורר אשר יתאר כל אלה כמו בעיניו ראה זאת חַי בלי כל ספק בימים האחרונים ורק באלכסנדריה של מצרים או באנטוכיא ובימי הורדוס ראה כמו אלה. – משפט כזה לא יאמין איש לשמוע מפי כותב דברי הימים. לוא גם צדק בדבריו כי בכל כתבי הקֹדש לא נמצא זכרון לפזור כסף ותענוגים בימי שלמה גם אז לא צדק במשפטו, כי מי הוא זה בכל כותבי כתבי הקֹדש אשר מצא נכון לפניו לתאר את העושר והתכונה? כותבי דברי ימי ישראל לא הללוּ את מלכיהם על גדולתם ורוב עשרם כי אם על עשותם משפט וצדקה בארץ ועל התהלכם את האלהים בתם ויושר לבב, והנביאים אשר הוכיחו לעם על רדפם יין ושכר ותענוגות בשרים, המה השמיעו בכלל כי סר סבאם, כי הזנה הזנו, כי כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם, כי המה שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם, כי ישתו במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו וכהנה ולא יעלה על דעתם לתאר לנו את המטות והמזרקות, רק כותב שיר אהבים יעשה זאת, ושיר כזה הן רק אחד נשאר בידינו ואיכה נוכל לדעת אם לא ראינו אפריונות למכביר לוא נשארו שירים רבים כאלה? ואם כן לוא גם צדק בדבריו ולא נמצא זכרון לפזור כסף בימי שלמה גם אז לא צדק במשפטו, אך גם בדבריו אלה לא צדק כי אמנם יש ויש זכרון לפזור זהב וכסף למכביר בכתבי הקֹדש, נראה נא אך הלל כותב ספר מלכים (א' י') את העושר הרב אשר עשה שלמה, אשר בנה לו בית בזהב, כסף וארזים (המה עצי הלבנון) ואשר עשה לו כסא שן ויצפהו זהב מופז אשר לא נעשה כן לכל הממלכות ואשר עשה צנות ומגינים (לבד משלטי הזהב אשר נחל מדור) זהב שחוט, ואשר נתן את הכסף כאבנים ואת הארזים כשקמים אשר בשפלה לרוב ואשר על מאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם השתוממה מלכת שבא עד כי לא היה בה עוד רוח, ומלבד זאת נראה גם בדברי הנביאים המוכיחים כי עמוס (ו' ב') הוכיח לעמו פשעם על כי ישכבו על מטות שן וסרוחים על ערשותם ויחזקאל (כ"ג מ"א) יתאר את האשה הסוררת הלא היא בת ירושלים יושבת על מטה כבודה ושלחן ערוך לפניה ורבים כמהם, בראותנו זאת ובזכרנו כי בארץ הקדם היה הפזור גדול הרבה יתר מכל הארצות² ורק באיירופא היו היונים והרומאים הראשונים אשר החלו לפזר כסף, נבין כי שלמה המלך היה עשיר מיוסף המוכס ונראה כי כל משפטו מאפע והבל.

כן יחפוץ להוציא משפט מן “עד שהמלך במסבו” כי בזמן יוסף המוכס נכתב, כי לפי דבריו לא אכלו בני ישראל בהסבה בימים הקדמונים כי אם בישיבה על כסא ורק מהיונים למדו זאת לשבת או להסב על מטות – אך מי הגיד לו כי תרגום במסבו הוא “געלאַנע”? ואיה איפה מצא פה מאכל ומשתה? תרגום במסבו הוא עין זיינער אומגעבוגנ, הן רק עוד ארבע פעמים תמצא המלה הזאת בכתבי הקודש ובכולן תרגומה אומגעבוגנ, אומקרייז: מֵסַב קלע (מ"א ו' כ"ט) וּמְסִבֵּי ירושלים (מ"ב כ"ג ה') ראש מְסִבָּי (תהלים ק"מ י') והוא מְסִבּוֹת מתהפך (איוב ל"ז י"ב) ואיכה יצא לו המשפט המעקל הזה? לוא היה פה לכל הפחות זכר לסעודה ומשתה כי אז היה בידו לאמר כי פה הוראת המלה געלאַנע, אך פה אין זכר לכל אלה, והוא תרגם המלה שלא כצורתה ואחרי כן יצא ללמוד ממנה, אמנם לו גם לא שגה בתרגומו גם אז שגה במשפט, כי בארץ הקדם לא היתה ישיבה כישיבה שלנו וגם עד היום המה יושבים על מטות קטנות על הקרקע, וביחזקאל (כ"ג) יאמר: יושבת על מטה כבודה ושולחן ערוך לפניה – והוא זכר את דברי יחזקאל, אך התעקש כדרכו ויאמר כי ביחזקאל הוראה אחרת כלומר יושבת על מטה כבודה אף כי שלחן ערוך לפניה. יאמר נא כל מפלפל היש פלפול חריף מזה?! –

אחרי כן יצעד עוד צעד הלאה ויאמר כי גם השיר “בעטרה שעטרה לו אמו” זמר יוני הוא כי לפי דבריו לא עטרו חתנים בעטרות ביום חתונתם בימים הקדמונים רק לראשי הכלות ענדו עטרות. ואם ישאל איש מי השמיע אותו הסוד הזה? היש זכר לזה בכתבי הקֹּדש? – על זאת אענה: לכל איש אין שם וזכר אך למען אדם גדול כמהו יִפָּתֵחוּ אוצרות חֹשך ויראה את אשר לא תראה עין זר, הוא מצא בישעיה (ס"א) “כי כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה” ודי לו למצוא עֵד לדבריו, וכה יעשה: בתחלה ישבש המלה כֵּלֶיהָ וישם כְּלִילֶיהָ תחתה וכליל הוא עטרה. ואם כן יראה עין בעין כי הכלה ענדה לראשה עטרה ולא החתן. אף כי ידעתי כי די להציג רק את משפטו ועליו ימלאו שחוק פיהם כל הקוראים אותו, בכל זאת לא אכלא שפתי מדבר עוד דברים אחדים למען הָראות איך ישכח איש דעת כל משפט והגיון וגם את השכל הישר ישליך אחרי גוו בחפצו להראות את אשר יחפוץ לבו – הנה עד הַנֵה התראה כמבקש אותות ומופתים חזקים לכל המשפטים אשר הוציאו יתר המבקרים וגם שנים ושלשה עדים לא הספיקו לו לבטל את הכלל אשר עשה הוא, ויהיו העדים בעיניו כיוצאים מהכלל, ועתה בחפשו ראיה למשפטו אשר חרץ הוא יקבל עדות מפי אלם וחרש ושוטה וקטן וירבה שגיאה על שגיאה במשפט אחד א) איך להביא לו עֵד להראות דרכי בני הדורות הקדמונים מן ישעיה ב' והוא נבא בימים האחרונים? ב) איך ערב לבו להביא לו עד מן פסוק אשר בו לא נכתב כל מאומה ורק כאשר יעשה בו שגיאה רק אז יהיה לו כעד, האם יאמר בלבו כי מן השמים יגלו לו רזי עולם והשגיאה אשר עשה חזקה היא עד כי יוכל לבנות עליה בנין בלי כל סמך וסעד ממקום אחר? ג) מי השמיעו כי כליל עטרה הוא? חמש פעמים תמצא המלה “כליל” בנסמך: כליל תכלת (שמות כ"ח ל"ט; במדבר ד') עלה כליל העיר (שופטים כ') וכליל יופי (יחזקאל כ"ח) ופעם אחת תמצא נפרדת וכליל הוא בהדרי (יחזקאל י"ו) ולא באחת מהן תהיה הוראתה עטרה, רק בארמית הוראת “כלילא” עטרה, ואיפו מצא גם אחרי אשר שִׁבֵּשׁ את המלה כֵּלֶיהָ כי הכלות ענדו עטרות? ד) איך ערב לבו לשבש פסוק אשר מליצתו טובה ויפה רק למען ימצא לו עד? ה) מי זה השמיעו כי החתן לא ענד עטרה גם הוא? הן למלה “פאר” יאתה יותר הוראת עטרה מאשר למלה כליל? הלא כל אלה יַרְאוּ כי לא שם אל לבו את אשר הוציא מפיו, וכה שכח כל משפט עד כי בגשתו לְשַׁבֵּשׁ בכתבי הקֹדש ללא צורך ישנה הוא לחקי הלשון כי תקן כתה וְנִקֵד כְּלִילֶהָ תחת כליה ולא ידע או שכח כי כליליה הוא רבים והיה לו לכל הפחות לנקד כְּלִילָהּ, או ידמה כי הכלה ענדה לראשה עטרות רבות? ולא ידע או שכח כי לא נוכל לאמר תעדה עטרה, הפעל עדה יבוא רק על בגדים אשר על הגויה ולא על עטרה ועל עטרה יֵאָמֵר “ענוד” או “שית” – ועוד זאת אף כי לא נעלם ממנו מאמר המשנה (סוטה) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, ודי בזה המאמר להראות לנו ברור כשמש בצהרים כי נהפוך הוא, כי בימים הקדמונים שמו עטרות בראשי החתנים גם הכלות ובימים האחרונים חדלו מעשות זאת בכל זאת יחזיק בדעתו ויאמר כי ימים לא רבים קודם הגזרה קבלו המנהג הזה ומי ישיבנו? אך מלבד כל השגיאות הגדולות והעצומות האלה הנה כל המשפט שגיאה הוא בראשיתו כי המשורר ידבר בשלמה המלך ולו עטרה אמו ביום חתונתו, העטרה אשר שת לראשו כמלך עִטְרָה לו אמו ביום חתונתו – וצל עובר כזה עורר את לבו לגרות את היונים בשיר השיר לגזול ממנו טובו ויפיו!

עתה יפתח ידו להראותנו עוד גדולות ונצורות מאלה אשר השמיע עד הנה ויראה באותות ומופתים כי שירים רבים לקח בעל שיר השירים מן שירי Theokrit. כבר השמיעו רבים מהמבקרים כי מצאו מליצות שוות בשיר השירים ובשירי היונים ועל כן גמרו אֹמר כי היונים לקחו משיר השירים, כי הראשון ממשוררי היונים אשר כתב שירי רועים היה טהעאקריט והוא היה מרואי פני תלמי המלך Ptolemäus Philadelfus ובימי המלך הזה הן נעתקה התורה לשפת יון ואם כן אין כל ספק כי שיר השירים היה נוכח עיני המשורר היוני, כה גזרו אֹמר המבקרים אשר העידו בראשונה על המליצות הדומות בכתבי הקֹּדש ובשירי היונים, אך לא כן ידמה ה' גר. הוא יגזור אמר ויחליט כי אם נמצא מליצות דומות בשיר השירים ובשירי טהעאקריט אז עלינו לשפוט כי מן הנמנע כי היוני לקח מהעברי כי אם להפך, ומה הנה ראיותיו? הוא יאמר כי עוד לא נדע בבירור כי התורה וגם שיר השירים נעתקו בימי תלמי? – מה תאמרו קוראים למשפט החזק הזה? ראוי הוא למי שאמרו! – לפי דבריו נכתב שיר השירים כשלשים שנה או מעט יותר אחרי אשר כתב טהעאקריט את שיריו ודבר פשוט הוא בעיניו כי העברי מהר לגנוב ממנו, ועל פי משפט המבקרים האחרים אשר שיר השירים נכתב כשש מאות או שבע מאות שנה לפני טהעאקריט הוא מן הנמנע כי היוני לקח מהעברי, אך איך לא שם אל לבו כי במשפטו זה בטל כל משפטיו אשר הוציא בתחלה, הן בפיו אמר כי תכלית המשורר בשיר השירים היתה ליסר את בני דורו על ארחם לחברה את היונים ועל למדם מעשיהם, ואיך יבוא מוכיח כזה המקנא לכבוד אבותיו ועמו ויבחר במליצת היונים שנואי נפשו? ולא במליצת סופרי היונים אשר כבר מתו והמון העם אולי לא יזכרם עוד כי אם במליצת מליץ יוני בן דורו בחר, ומה שר היוני הזה? שירי עגבים! ובשירי העגבים האלה בחר המשורר העברי להוכיח לבני דורו על לכתם בדרכי היונים ויתורו אחרי עיניהם ועגבים בפיהם? – תנו כבוד לשופט אמת כזה! והשופט הנאמן הזה ילעיג לדברי עוואלד אשר אמר “כי לא נמצאו מליצות דומות בשיר השירים ובשירי טעהאקריט ועל כן לא נוכל להוציא משפט כי טהעאקריט לקח משיר השירים” על הדברים האלה ימלא ה' גר. שחוק פיו ויאמר בקלסה “בזה נראה דרכו (דרך עוואלד) הוא יאמר כי היוני לא לקח מהעברי ואולי היה להפך כי כותב שיר השירים לקח מטהעאקריט זאת לא עלתה על לבו” הוא ידבר וילעיג כמו שמע מפי עוואלד כי מליצות דומות תמצאנה בשני השירים רק ימאן לאמר כי האחד לקח מהשני, הן עוואלד יאמר בפה מלא כי אין כל יחס בין שיר השירים ובין טהעאקריט ואם כן יצדק עד מאד במשפטו כי היוני לא לקח מהעברי, אך כי העברי לקח מהיוני זאת לא תעלה לא על לבב עוואלד ולא על לבב איש אשר לבב לו, כי באמת כל המקומות אשר יביא מהמליצה היונית לְהַשְׁוֹתָה אל העברית שוות אל העבריות כאשר ישוו פני היונים אל פני העברים. ואלה המה משפטיו:

“ריח אפך כתפוחים” היא מליצה יונית, כי המשורר לא כון לתפוחים ממש (הס כי לא להזכיר!) כי אם את האהבה תאר בשם “תפוח” כאשר יעשו היונים – כה ישמיענו ויוסיף לדבר בנחת ובבטחה ויאמר “ומה היתה לוא גם מצאנו גם רמז לחצי האהבה בשיר השירים?” (אני אענה לוא מצאנו רמז כי אז צדק במשפטו אך עתה דברי חלומות הם) “אך בדרך פשוט לא נמצאם – כה יוסיף לדבר – לכן עלינו החובה (היונים כפו עליו הר כגיגית) לסול לנו מסלה חדשה” וזאת היא המסלה החדשה אשר בחר לו "רשפיה רשפי אש, המה חצי אַמאָר אלהי האהבה כי תרגום רשפין הוא פפֿיילען ולא פונקען. כה ישפוט למען מצוא רמז לחצי האהבה ומי יכזיבנו? מי זה ירהיב עוז בנפשו לאמר לו כי למלות שרף רשף צרב זרב שזף הוראה אחת? הס כי לא להזכיר! אל תגרשו את הילד האהוב את אַמאָר ממקום כבודו, הן החכם גראֶטץ גרש את שלמה ויושב את אמאר תחתיו ושם יהיה! – "גבורים לא נמצאו עוד בימי שלמה ואף כי בימי דוד נמצאו גבורים אך בימי שלמה בודאי לא היו עוד. כה יגזר אומר “ועל כן כאשר יתאר פה “גבורים סביב למטת המלך” לא יכון אל שלמה כי אם אל יוסף המוכס וכל המליצה יונית היא” – על בניהו והגבורים ועל ירבעם בן נבט איש גבור חיל צוה כי ימותו לבל יהיו עוד גבורים לשלמה כי כן אִוְתָה נפשו ויעש. אך אחשוב זאת לעון פלילי להשיב עוד על הבלים כאלה בדברי הגיון כי אם בדבריו אשיבנו. גם אני בחרתי לי הדרך החדשה אשר בה דרך הוא וראה זה מצאתי נפלאות לאין חקר אשר גם אחד מהמבקרים והמבארים לא ראה אותם: “עיניך יונים” אלו היונים אשר מרכבת ווענוס אלילת האהבה רתומה אליהם. “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה” זה יאמר על אפרודיטא או ווענוס אשר עלתה מנבכי הים להצית אש האהבה בלב בני האדם. “דבש וחלב תחת לשונך” המה ממש דברי האָמער אשר אמר על נעסטאָר “דבש תטופנה שפתיו בדברו”. אך לא רק בשיר השירים כי אם בכל התורה והנביאים אמצא שירי היונים למכביר: איש מלחמה, זה מארס אשר בידו המלחמה. תשלח חרונך יאכלמו כקש, זה וואלקאן אשר בידו מוקדי עולם. נשפת ברוחך כסמו ים, זה נעפטון אלהי הים אשר ברוח אפו ישטוף כל משנאיו. לוחמי רשף, אלו הנלכדים במצודות אַמאָר, ושן בהמות אשלח בם זה השור אַפִּיס, אך הס כי לא להזכיר בשם אלילה מצרים, כי הדרך החדשה תובילנו אל היונים לכן נדרוש את הפסוק הזה על יופיטער אשר ישים לפעמים ראש שור על כתפיו. אורו מרוז, זה מאַרס (וכבר השמיעו החכמה הזאת איזה מהמבקרים) והעורים והפסחים, זה וואלקאן הפסח וקופידא העור – הנה על פי הדרך החדשה נוכל לחרוץ משפט כי כל התורה וכל דברי הנביאים נכתבו בימי יוסף המוכס, ואם יקבל איש את מִשְׁפְּטֵי ה' גר. אבוא גם אני בטרוניא לקבל את משפטי אלה מִשְׁפָטַי אמת וצדק.

כה יוסיף להראות דוגמאות משירי טהעאקריט ושיר השירים, אך את דברי יתר המבקרים אשר ראו מליצות שוות בשיר השירים ומשלי והושע ידחה בכל מאמצי כֹח וילעיג להם בשאט נפש. המה אמרו כי המליצה בהושע “וריח לו כלבנון” תשוה אל מליצה “וריח שלמותיך כריח לבנון” במשלי “את כל הון ביתו יתן” ובשיר השירים “אם יתן איש את כל הון ביתו” במשלי "קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. ובשיר השירים “ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה” במשלי יאמר על היין “יתהלך במשרים” ובשיר השירים “הולך לדודי למישרים” כל אלה המליצות לא תשוינה בעיניו אשה אל אחותה רק “רשפי אש” עם חצי אַמאָר ישוו וידמו יחד, ואף כי אדע נאמנה כי ילעג גם לי באמרי כי מצאתי עוד מליצות דומות במשלי ושיר השירים בכל זאת לא אשוב אחור, אשמיע ויעבר עלי מה: במשלי יכנה את האשה האהובה בשם באר "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך.. ובשיר השירים “מעין גנים באר מים חיים” במשלי “נופת תטפנה שפתי זרה” ובשיר השירים “נֹפת תטפנה שפתותיך כלה” אבל גם אלה יהיו כאן בעיניו כי לא בשירי היונים נמצאו ומה לו ולהם? –

על קורי עכביש אלה בנה כעש ביתו לאחר זמן כתיבת שיר השירים וימצא לו בחור מעם את יוסף המוכס ואותו שם למלך תחת שלמה, ולו נתן את כל היקר הנמצא בשיר השירים, את העטרה והאפריון ואת בנות ירושלים, ומטרת המשורר בשיר זה היתה להבזות את דרכי היונים ובפרט הנשים המחוללות במחולות. ומשפּטו זה חזק הוא לפי דברו אשר אף אם יכרו עליו כל המבקרים שבעולם לא יזיזוהו ממקומו ולא ימוט לעולם.

והנה אף כי אחרי אשר כל משפטיו אשר היו כעמודים לבנינו בטלים המה הלא מאליו פור יתפורר כל בנינו בכל זאת לא אחדל מהביא עוד במשפט את משפטו אשר שפט כי המשורר יצא להבזות את המחוללות במחולות וכי המדה המגונה הזאת לצאת במחול למדו היהודים מהיונים.

מלבד כי בשיר השירים אין זכר לזה כי רק לפי השערתו אשר שער בנפשו כי שולמית אמרה בקצף “מה תחזו בשולמית” יוכל להוציא משפטו, אשר באמת לא כן הוא כאשר הראיתי בראשית משפטי, הנה מלבד זאת נראה כי שוא משפטו. א) מנהג היה לישראל מימי קדם לחול במחולות בכל עת שמחה, מרים והנשים אחריה יצאו בתפים ובמחולות בנס הים (שמות ט"ו), בת יפתח יצאה לקראת אביה בתפים ובמחולות (שופטים י"א), בנות ישראל יצאו כפעם בפעם לחול במחולות בגנים ובני בנימין חטפו להם נשים מן המחוללות (שופטים כ"א), כאשר שב דוד מהמערכה מהכות את הפלשתי יצאו הנשים לקראתו לשיר במחולות בתפים ובשלשים (שמואל א' י"ח), הנביא ינחם את עמו ויאמר אז תשמח בתולה במחול (ירמיה י"ב), עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים (שם ל"א) המשורר יודה לה' חסדו “הפכת מספדי למחול לי (תהלים ל'), המקונן יבכה במר נפשו “נהפך לאבל מחולנו (איכה ה'), ואחרי כל אלה איכה יעלה על לב איש לאמר כי היהודים למדו מהיונים לחול במחולות, וכי המשורר העברי יחלל את המחולות אחרי אשר מעת היה ישראל לגוי היו המחולות לראש שמחתו? אך פן יחשב איש כי בימים האחרונים הלו לקצות במנהג הזה, גם זאת לא היה, הנה יְסֻפַּר בתלמוד (תענית כ"ו ע"ב) ארשב”ג לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב ויום הכפורים וכולי שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות בחור תן עיניך וכולי, האם לא זה הוא המנהג הנזכר בשופטים כי בנות ישראל יוצאות מדי שנה בשנה לחול בכרמים, והמנהג הזה נשאר להם עד הימים האחרונים לשבתם בארצם. וכמה דינים נמצאו בתלמוד כיצד מרקדין לפני הכלה, ונראה כי לא מבני היונים לקחו להן בנות ישראל מורים להורותן לצאת במחול משחקים – ב) לוא גם צדק בכל דבריו כי המשורר בקש להבזות את המחולות, וכי ממענה שולמית נשמע בזיון המחולות, לוא היתה כזאת גם אז אין בזה שום עֵד להראות כי נגד היונים דבר המשורר, כי לא נראה עוד בזה אף שמץ ממנהגי היונים. הנה אחד מראשי הכותבים דברי ימי היונים יאמר “אנחנו לא נוכל לתאר לנו את היונים ושמחותיהם בלי תערובות קרב³ וכל שמחותיהם החלו בתערובות כאלה, וגם המחבר הזה בעצמו בספרו דברי ימי ישראל” ישמיע כי היהודים למדו מהיונים לצאת לקרב איש על רעהו במועדי שמחתם⁴ ואם ראה המשורר את דרכי היונים ויחפוץ להוכיח לבני דורו לבל ילכו בעקבותיהם, האם ישים לבו להוכיחם על מנהג קל כזה, על המחוללות אשר אין בהן כל עון ועל העון הגדול לצאת איש על רעהו למלחמה ולתת דמי מלחמה בשלום רק למען עשות משחק לרואים, על עון פלילי כזה לא ירים קולו? היהיה כדבר הזה? ומדוע לא פקד המשורר אפו על היוצאים לערוך קרב ורק במחוללות שם תהלה אם באמת ראה דרכי היונים ואת היהודים אשר למדו אורחותיהם, כל אלה לא ראה ולא התבונן וישפוט שפוט כדרך הזה בכל הספר עד תֻּמוֹ.

אמנם גם כל אלה אשר הבאתי עד הנה כאין נחשבו מול התקונים אשר יאמר לעשות בשיר השירים. אחרי אשר נוכח כי אין בכל השיר אף שמץ דבר אשר עליו יוכל להשען במשפטו לכן הוכרח לְשַׁבֵּשׁ רוב פסוקי השיר למען יצא לו משפט כחפצו. הביטו אל תקוניו והשתוממו: אשכול הכֹפר דודי לי בין שדי ילין. על השיר הזה אשר עליו ישיש כל קורא בראותו ערכו ויפעתו, על השיר הזה נטה ידו לשבשהו יען מה? יען כי לפי דבריו חפץ המשורר לרומם צניעות שולמית ואם כן איך יתכן בפיה שיר עגבים כזה? אך לא לבד כי המשפט הזה בטל מאליו כאשר הראיתי כי המשורר שם בפיה גם דברים אשר המה ההפך מן צניעות, כי עוד זאת, כי בין שדי ילין לא על הדוד נאמר כי אם על אשכול הכֹפר, ובזה לא יְחֻלַל כבוד צניעות שולמית אם בין שדיה ילין אשכול הכֹפר, והוא לא הבין או לא חפץ להבין את באור השיר הפשוט ויתקן (או יקלקל) את המלות בֵין שָׁדַי יָלִין ויציג תחתיהן בין שְׂדֵי יָלִין אין דען געפיעלדען פאן ילין, כלומר בשדות המקום ששמו “ילין” ואם ישאל הקורא איפו נמצא מקום ששמו ילין? על זה יענה הוא בעצמו כי לא ידע אך בכל זאת כן הוא המשפט ולא יְשֻׁנֶה אחרי כי שולמית עלמה צנועה היתה. אך לוא שאל בעצתי בטרם הדפיס את ספרו כי אז יעצתיו לתקן לכל הפחות “בִשְׂדֵי אֲיָלוֹן” ואז היו דבריו נראים כדברי חוקר ומבקר, אך עתה אחרי אשר קרא בשם “ילין” אשר לא נראה ולא נשמע ואחרי אשר חטא למשפט הלשון בחפצו לתקן, כי “בין” שדות לא יאמר איש אשר ידע עברית כי אם “בשדות” עתה אמרו אתם הקוראים מה שם תקראו למשפט כזה? – בראותי את הפלפול הזה זכרתי דרשת אחד הקדושים בארץ פולין ביום השבת בסעודה השלישית בתוך קהל חסידיו וכה ענה ואמר: ויאמר ארחמך ה' חזקי, ארחמך הצדיק אמר ה' חזקי, ואם תאמר איפו נמצא צדיק אחד ששמו ארחמך? ויש לומר כי הדבר כמוס ליודעי חן.

תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה. גם השיר הזה לא ישר בעיניו ויתקנהו ככה "תוכו רצוף אהבים (עבענהאלץ). בנות ירושלים צאינה וראינה בנות ציון. כל מבין שפת עבר יתרגם לפי תקונו: טעכטר ירוזאלמ’ס! געהט אונד זיעהט דיא טכטער ציון’ס. כי העברי לא יציג בשיר אחד פעם הנושא לפני הנשוא ופעם להפך, ומי הגיד לו כי אהבים הוא עבענהאלץ? – אך מה לו ולמשפט הלשון? הלא אך לתקן חפצו.

הֱבִיאָנִי אֶל בֵּית הַיָיִן וְדִגְּלוֹ עָלַי אַהֲבָה, השיר הזה בצורתו לא ישר בעיניו ועל כן יתקן הֱבִיאוּנִי אל בית וְגַדְלוּ עלי אהבה, והנה התקון הזה כבר נמצא בתרגום הסורי וכל אשר העיר פה העיר כבר הר"א יפה בפשיטא (והוא לקח דבריו מבלי הזכיר שמו) אך שחת את התקון כי על פי הפשיטא תהיה וְדִגְּלוּ (וְטַכֵּסוּ) עלי אהבה אשר הוא נכון על פי חקי הלשון לאמר דַגְלוּ “עלי” אך לתקן גַדְּלוּ במקום דִגְלוֹ ובקשור עם המלה “עַל” זאת תעלה רק על לב כותב הספר הזה, כי הוראת הפעל גַדֵל בְפִעֵל כהוראת הפעל “הלל” (גדלו לה') אך לא תבוא אחריו מלת החבור “על” ורק בהפעיל יבוא בקשור “על” אך אז הוראתו, זיך איבערהעבען, כי על ה' הגדיל (ירמיה מ"ח) הגדיל עלי עקב (תהלים מ"א) ורבים כמוהם. לא ידעתי נפשי שמתני מַרְכְּבוֹת עַמי נָדִיב, יתקן: נפשי שמתני מֹרֶך בַת עֲמִינָדָב, כלומר שולמית אשר היתה בת עמינדב שמה נפשי מֹרך. והנה מלבד כי אין כל טעם ודעת לתקון הזה, הנה יפליא עוד לעשות באחיזת עינים, הוא יחפוץ לאמר פה כי שולמית היתה בת עמינדב, אך הלא אין כל שם וזכר לזה בכל השיר לתן תקן בתחלה ובמקום מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב הציג “בת עמינדב” ואחרי כן יאמר בבטחה אחרי כי מצאנו פעם אחת כי היא היתה בת עמינדב לכן נוכל לתקן גם פה בת עמינדב. הדבר הזה לא פלפול הוא עוד כי אם אחיזת עינים פשוטה.

שמה חִבְּלָתְךָ אִמֶךָ שמה חבלה יְלָדָתְךָ יתקן חִבְּלָתֵךְ אִמֵךְ חבלה יְלָדָתֵךְ ויתרגם: דארט, וואָ דיך דיינע מוטטער פערוואֻנדעט האט, דארט, ווא דיינע גבעבערערין דיך פֿערוואֻנדעט האט. בתקונו יהפוך את הזכר לנקבה ואת האהבה לאיבה, לא שולמית תאמר זאת לרועה כי אם הוא יאמר איה והָאֵם לא חבלה (עמפפֿאנגען) אותה באהבה כי אם חבלים חלקה לה באפה. אמנם מלבד כי חִבֵּל את השיר ויעשהו לגֹעל נפש בתקונו בשומו בפי האוהב דברים חסרי טעם כאלה, כי עוד גם שגיאות גדולות למשפט הלשון שגג מבלי משים א) הוראת פעל חבל בבנין פִעֵל לא פערלעטצען רק פֿערניכטען, צערשטערען היא בכל המקומות אשר ימצא בכתבי הקדש, ב) כי גם במקומות אשר נוכל לאמר כי הוראת השרש הזה פערלעטצען – שם הוא בקל או בנפעל ואז יבוא ביחס שאליו ולא ביחס הפעול כמו בז לדבר יחבל לו, אך בכלם קרוב יותר לאמר כי הוראת השרש הזה בקל ונפעל: פפֿענדען, אויספפֿענדען, פֿערפפֿענדעט ווערדען. ואם כן השגיאה לא בשיר השירים כי אם בתקונו, אבל עוד ראוי להתבונן על הראיה אשר יאמר להביא למשפטו וכה יאמר "לוא כדברי המתרגמים אשר יתרגמו חבלתך עמפפֿאנגען כן היה מדוע שגה במליצתו: חבלתך אמך חבלה ילדתך? (קושיא עצומה ונפלאה!)) ואם לא נחשוב בלבנו בשמענו את שאלתו כי הוא יבוא ויתיר לנו את השאלה העצומה הזאת? אך לא! הוא שבש את המלות ולקח טעם המליצה והשאלה במקומה עומדת, ותהי להפך, כי בתחלה לא היה כל מקום להשאלה הזאת כאשר לא נשאל טעם לכל כפולי המליצות הבאות בכתבי הקֹדש אשר באמת יוסיפו לוית חן על המליצה, אך בכל זאת לוא התעקש איש לשאול טעם למליצה הכפולה אז מצאנו תשובה כי חבל הראשון הוא עמפפֿאנגען וחבל השני הוא קרייזען, אך כאשר יתרגם הוא פֿערוואֻנדען, נשאל מדוע הכתה הָאֵם את שולמית פַּעֲמַיִם?

חמוקי ירכיך יתקן: חשוקי ירכיך כמו חלאים (דיע באָנדער דיינער היפֿטען וויא קעטטען) טעם מליצה כזאת יהיה כמו אם יאמר איש דיין פאַנטאָפֿעל איזט זא שאֶן וויא איין שטיעפֿעל כי מי זה ידמה תכשיט אל תכשיט?

ביום שידבר בה לא נכון בעיניו ויתקן: ביום שיתעורר בה, ואם תאמר: הלא לפי משפט הלשון לא יבוא פעל עורר (ומה גם בהתפעל) עם יחס שבו, אך התשובה בצדה כי לו דרך חדשה.

כזאת חזן וחקר ותקן הרבה, אך רק בדרך הזאת ודי לי די מהביא עוד דבריו ולהשיב עליהם כי כל קורא אשר יראה את תקוניו ידע לשפוט אותם משרים ועל כן אביא עוד רק איזה מתקוניו למען יראו וישפטו.

ועוד ועוד רבות כאלה ובכלם יש טעם כאשר יש טעם בתקונים האלה.

ואם אמנם לא כל התקונים מלבו יצאו כי רבים נמצאו כבר בתרגום השבעים והסורי אך הוא העמיק הרחיב לְשַׁבֵּשׁ גם במקומות אשר המליצה טובה ויפה כאשר תחזינה עיני הקוראים. אבל בכל אלה לא אמר עוד די כי עוד ידו נטויה להראותנו נפלאות, לא רק את השגיאות תקן כי אם גם השירים החסרים (לפי דעתו) בשיר השירים שר הוא תחתיו, ואף כי גם בזה לא עשה חדשות כי כבר קדמוהו מבקרים כמייער ודומהו וישירו שירים מלבם למלאות את החסרון בשיר השירים, שירים אשר כל שומעם תצלינה שתי אזניו, בכל זאת לא אחדל מהשמיע את השיר החדש אשר שָר המבקר הזה בנוח עליו רוח השיר.

על דעתו יחסר שיר שלם לפני השיר “אל גנת אגוז ירדתי” ועל כן יביא הוא אחר תחתיו וזה הוא: הגידה לי שאהבה נפשי אנה פנית איפה הלכת?

פתחתי לך ולא ראיתיך בקשתיך ולא מצאתיך.

ראו נא ראו כי לא רק מבקר נאמן הנהו כי אם גם משורר נעים ונפלא! יגיד נא כל איש אם לא פלאות עשה בשיר הזה? הן לא לבד כי במלות שיר השירים שר את שירו כי אם גם ברוחו (וזה הוא הפלא היותר גדול). אחרי כי שיר השירים מלא לפי דבריו מפה לפה שגיאות, ואם לא כן לוא עלתה בידו חס וחלילה לשיר בלי כל שגיאה הלא אז לא דמה שירו אל שיר השירים, לכן השכיל פיו לשנות גם הוא ולחטוא לחקי הלשון בשיר הקטן הזה למען יהיה שירו כשיר השירים. זאת היתה מטרתו בלי כל ספק בשגותו, כי לולא זאת לא אאמין כי המבקר הגדול הזה אשר ימלא שחוק פיו וילעיג לכל המבקרים בדברו אודותם וכלם כקליפת השום נגדו, כי המבקר הזה לא ידע כי על פי משפט הלשון לא נוכל לאמר “איפה הלכת” כי תרגום איפה: וָוא ולא וואָהין וישנה שגיאה גדולה כזאת בכתבו רק שני חרוזים אשר כל המלות הנמצאות בהם משיר השירים לֻקָחוּ, ועל כן אגזר אומר ואחליט כי בצדיה עשה זאת למען ישוה שירו אל שיר השירים, אף חכמתו עמדה לו לכתוב בשגיאות.

מכל אלה אשר הבאתי עד הנה יראה כל קורא כי לא הפרזתי על המדה בְּדַבְּרִי משפטים את המחבר בדברים גלוים, כי באמת אין בכל הספר לא דבר חדש ולא משפט אמת ולא ידיעת שפת עבר ולא החפץ לדעת משפטי דרכיה. אך גם כל האשמות האלה עוד כאין נחשבו מול האשמה הגדולה אשר חטא ואשם בספרו למבארים החכמים אשר עשו מלאכתם באמונה, כי בעת אשר יתיצב בספרו לנגד עינינו כיודע הכל ויאמר כי ירשום על לוח אתו את שמות כל המבארים והמעתיקים את שיר השירים וראה זה מצאתי כי את הטובים שבהם שכח ולא העלה אותם על לוח זכרונו לזכרון. להחכם הגדול ר"ש לעוויזאהן וספרו מליצת ישורון אין שם וזכר, את החכם הגדול י"ל מאנדעלשטאם (אשר הרבה דעת וחקר בביאורו לשיר השירים אולי הרבה יותר מכל אשר קדמוהו) לא הכיר, את המשכיל ה' ס' הורוויץ אשר העתיק את שיר השירים לשפת אשכנז בשירים נעימים עם הערות טובות לא ידע או לא חפץ לדעת, את החכם הר"א יפה בביאורו על הפשיטא לא זכר ובכל זאת יאמר כי יקרא בשם כל המתרגמים והמבארים, האם נופלים מַעֲבָּדֵי כל אלה אשר הזכרתי מפעולות רענאן, צעקלער ומייער? או אולי זאת חטאתם כי לא דברו הבל כאלה אשר העלה על לוחו לזכרון? זאת לא אדע רק הוא בנפשו ידע זאת וגם זאת ידע אם בצדק דבר באמרו פעמים רבות “לדבר זה לא שמו לבם כל המבארים” בעת אשר המבארים האלה שמו לבם ויבארו אותו בהשכל ודעת⁵ ובמה יצטדק? אם יאמר כי לא ראה כל אלה ולא ידע אותם, אשאלהו: מדוע ראה את הרעים ואת הטובים לא ראה, ואיך כתב “כל המבארים” בטרם ראה כלם? והספרים האלה לא רחוקים היו ממנו כי נדפסו בבערלין ווין ופראג ולא מעבר לים, ואם יאמר כי ראה אותם ולא מצא אותם ראוים לְהִזָכֵר אשאלהו: מדוע מצא את רענאן ראוי להזכר אף כי לא ימצא בו דבר טוב ובצעקלער ימצא דבר טוב אחד והדבר הטוב הזה לקח צעקלער בעצמו ובכבודו מהורוויץ (העתקת הורוויץ הדפסה בשנת 1863 ושל צעקלער בשנת 1868), ולכל הפחות נראה מזה כי גם בהעתקת הורוויץ נמצא דבר, אך אני אגזר אומר ואחליט כי ראה את כלם והעד הנאמן על זאת כי מהם לקח (רק מבלי הזכיר שמם) ויתן את דבריהם לפני הקוראים כמו חדשים, כמו הוא אביהם. ואם יאמר איש להצדיקנו כי אולי כון לדעת החכמים מבלי ראות את דבריהם, על זאת אענה: כמשפט אשר שפט את שיר השירים כן יֵעָשֶׂה לו, הוא במצאו דברים אחדים בטהעאקריט דומים למליצות שיר השירים מהר ויחליט כי המשורר העברי לקח מהיוני ועל אחת כמה וכמה כי אוכל אני לגזור אומר כי הוא ראה את מאנדעלשטאם והורוויץ ויקח מהם, אחרי אשר מצאתי תשעה באורים בספרו והמה כבר נמצאים במאנדעלשטאם ושנים ממשפטיו נמצאים כבר בהורוויץ, ומן הנמנע הוא כי מאנדעלשטאם והורוויץ גנבו מספרו אחרי אשר ספריהם נדפסו יותר מעשר שנים בטרם ראה ספרו אור, ואם כן נלמוד מזה שתים: אחת כי ראה אותם וזאת שנית כי טובים המה והאות כי הוא בעצמו לקח מהם, ועתה נשאלהו ויתיר לנו את השאלה הגדולה: מדוע לא הזכיר שמם? ואלה המה תשעה הבאורים אשר ימצאו במאנדעלשטאם א) השרון “עבענע” ב) חנטה “איינכלזאמירען” ג) ונסו הצללים כמו ונטו הצדדים ד) מִדְבָּרֵךְ “רעדע” ה) יערי עם דבשי כמו יערות הדבש ו) רוחצות בחלב דמה לובן העין לחלב. ז) גלילי זהב וואלצענפֿארמיגע קאֶרפער. ח) מחולת המחנים דאָפפעלכערע. א) על שער בת רבים כמו רבת בני עמון. הנה בכל המקומות האלה לקח דברי מאנדעלשטאם ולפעמים גם מלה במלה עם הוכחותיו וראיותיו רק כי הוסיף עליהם דברים הרבה כהמה וכהמה ללא צורך. ואל המשפטים נמצאו בהעתקת הורוויץ "השיחה בין האוהב ושולמית אר החלה בשיר הראשון תִּמָשֵׁךְ עד חצי הפסוק משיר ב'. “מה תעירו ומה תעוררו” כמו “למה” תעירו, וכן ישמיעם הוא כמעט מלה במלה כמשפטים אשר מלבו יצאו.

הנה נא ידעתי כי בדברי אלה כֹח להסיר ממני עקשות פה על אשר דברתי קשות נגד איש השם כמהו, כי כגמול ידיו יעשה לו. הן זאת היא דרכו לדבר בשפת יתר ובגבה וגאון בכל החכמים אשר דבריהם לא זכו למצוא חן בעיניו, וכשופט רמים אשר לא ישנה ישא מדברותיו לכן כל יעשה גם לו, וזאת שנית אם אמנם אודה בכל לבב כי כלנו חיבים תודה לו על ספרו “דברי ימי ישראל” בכל זאת לא עלינו לשאת פניו בשפטנו את דרכו בביאורי כתבי קֹדש, כי בהם הראה למדי כי אין לו כל יד ושם, ולא עלינו לשאת פניו. לוא נגשתי לדבר משפט על דבר ספרו דברי הימים כי אז שמרתי לפי מחסום מדבר קשות גם אם מצאתי בו שגיאות ואשמות כהנה וכהנה, יען כי ספר דברי הימים נחוץ לנו ואחרי אשר יתן לנו את אשר יִדָרֵשׁ לנו עלינו לקבל באהבה ולשאת פניו לשגיאותיו, אך באור על שיר השירים אשר איש לא יבקשו ולא ידרוש אותו ולא ייטיב ולא ישכיל לאיש, אם יבוא לתת לפנינו ספר כזה אז לוא טוב היה כי אז קבלנו אותו מידו, אך עתה כאשר רע הוא, רע במאוד מאוד אשר כמעט אין כמהו לרֹע, עתה לא עלינו לשאת פניו בזכות ספרו דברי הימים כאשר לא נשא פני חיט אמן נפלא בקחתו בידו לעשות מנעל וישחיתנו כי לא לֻמַּד בזאת. ואף כי אדע נאמנה כי אנשים כמהו, אשר יאמרו בלבם כי כל הדעת והחכמה להם נתנה למורשה לאחוזת עולם, לא יֵרַתּוּ ממשפט, באמרם בלבם: שלום לנו כבודנו חדש עמנו וכל איש יאמין לנו על דברתנו ולא יבקש חשבונות רבים, בכל זאת אֹחֲזָה במשפט ידי למען ידעו כי לא רק מהללים כי אם גם שופטים אשר לא ישאו פנים ימצאו בארץ.

ומדי דברי בשיר השירים לא אכלא שפתי מהשמיע גם דעתי אני בשיר הנפלא הזה במלים מעטים.

החוקרים החדשים בכתבי הקֹדש (ביבעלעקסענעטען) אף כי גלו מצפוני מסתרים רבים בחקירתם, בכל זאת סבו דברים הרבה בענין מעבור עין בקֹרת להם, ויותר מאשר האירו החשיכו בחרבם מחקר והשערה. באחת כי רֻבָּם יצאו מבתי המדרש לאמונה (טהעאָלאניע) וכאשר הסכינו בבית מדרשם לגשש באפלות ולבנות כל משפטיהם רק על השערות וללמוד מפֹרש מן הסתום כדרך החוקרים באמונה, כן עשו גם לכתבי הקֹּדש. ועל כן פרו רבו וישרצו ההשערות עד כי רֻבֵּי החוקרים היום שבו על עקבות הדורות הראשונים לדרוש תחת לבאר ולפרש, ובאמת מה נשתנה הדרש שידרשו עתה על שיר השירים כי כונת המשורר היתה להבזות את המושל ומשרתיו ושלישיו מדרש החכמים הקדמונים אשר אמרו כי המשורר חשב להלל את אהבת ישראל אל ה' ואהבתו אל עמו? הלא אלה ואלה דברי מדרש הם, רק בדרך האחת דרכו ראשונים ובדרך השניה בחרו החיים אתנו כיום, ודור יבוא ישליך דרשותיהם אחרי גוו כאשר השליכו החיים היום את דבר אלה שכבר מתו, וזאת שנית כי כמו בכל דרכי התבל כן גם במחקר ודעת, האחד יאיר נתיב וימהרו רבים לעשות כמֹהו כי מנהג הוא, גם אם לא חלק להם בחכמה הזאת. בימי רש"ל ראפפורט וסיעתו החל המנהג לאחר את רוב כתבי הקֹדש ויחרו החזיקו רבים לעשות כמֹהו וכל השערה טפלה וכל משפט הבל עלו על שפת לשון ויהיו בעיני הקוראים האוהבים את המנהג כדברי האורים, המחלה הזאת עוד לא חדלה והנה נלותה אליה עוד שניה לה היא בקשת מלות זרות, יפוצו המבקרים היודעים ולא יודעים שפת זרות ושטו על כל ספרי המלים לבקש מלות זרות, וכאשר יֵרָאֶה כגנב כל איש אשר לא מחלצות ילבש בעיני שוטרי בית המשפט המבקשים גנבים כן יתנפלו גם המה על כל מלה אשר תראה בעיניה כְּשָׁוָה למלה זרה ויציגוה כזרה ונכריה קבל עם, והמנהג הזה יבטל כל דין וכל משפט הלשון, ותהי להם זאת לחכמה עד כי אם יבוא איש להראות באור הכתובים באר היטיב מהכתובים בעצמם בלי כל שבוש יניעו עליו בראשם כמו יהגה אולת, ועל כן רבו הבאורים והאמת נעדרת. כי בעת אשר יתחקו על שרשי מלה אחת איך לשבש אותה כדרכה או שלא כדרכה לא ישימו לבם לסדר הכתובים, והדבר הקשה באמת לא יראה לעיניהם. כן נראה בכל הספרים ומה גם בשיר השירים, בעת אשר מבאריו הרבו למאות באורים לא שמו את לבם לבקש את הפשט הפשוט, כי אם אחרי רעיון רוח רדפו בכל מאמצי כֹח. שאלות על שאלות הרבו: מה דמות יערכו לשיר השירים, אם חזיון (דראמא) יכנוהו, או שיר ספורי (עפאָס) יקראו בשמו, או שיר רועים, שיר אהבה (אידיללע, בוקאליקאָן) יאמרו לו, וירבו חקור וחפש לבקש דֻבִּים במקום אשר גם יער אין, מה דמות נערוך לשיר השירים? ישאלו, דמות שיר השירים נערוך לו! האם נטל על המשורר העברי, אשר חי בטרם עוד ידעו לקרוא שמות לשירים ובארץ אשר משטר וסדר בני איירופא היו זרים להם, להתוֹת לו דרך על פי משפטי היונים והרומאים ולעשות משטר וסדרים כאשר עשו המה? הן מה דמות נערוך לכל ספרי העברים? הלא זה הוא סדר העברי לעשות בלי סדרים, ואחרי כי זאת היא דרכו לכן היא רק היא נאוה לו. מי בכל העמים אשר לו מזמרי משכיל בהודות לאלהים כמשוררי תהלים? מי בהם יקונן באמרים משברים גרם כמקונן באיכה? לכן גם בשירם שיר אהבה לא ישוו לכל הגוים וגם הגוים לא ישוו אליהם. משורר שיר השירים לא דראמא ולא עפאס ולא שיר אהבה לפי משפטי המשוררים היונים חפץ לתת לשומעיו או לקוראיו, כי אם שיר אהבה יהודי לכל משפטיו וחקותיו בערבוביא בלי משטר וזאת היא תפארתו. היונים אשר לאלים שונים השתחוו ויעבדו חָלַק רוחם ברעיונותיהם איש איש לפי דרכו, כי דרכים שונים היו להם ועל כן אמצו כחם להתוֹת להם דרך נבדל לאיש ואיש למען יכירו אותם, לא כן היהודים אשר אחד היה מקור מחשבתם ואמונתם המה לא בקשו להפרד כי אם לאַחֵד את כל וליסד את כל על אבן פנה אחת, על אל אחד, המהלל בתהלותיו הלל לאל אחד והמקונן קונן על עיר אלהים ועם אחד עם אלהים, ומשורר האהבה שר כבוד האהבה בת אלהים, וכל היקום וכל נברא כאחד היו לו, כלם בני אל אחד, לכן ידלג מהר לגבעה ומים ליבשה ברוח דמיונו אשר לא לפרט כי אם לכלל עיניו, והכלל כלו אחד הוא, ומה לנו לבקש עוד חשבונות רבות: מה היתה מטרת המשורר? מטרתו היתה לשיר כאשר מטרת המקונן היתה לקונן, ומדוע לא ישיר משורר עברי שיר אהבה? האם האהבה לא מאלהים תבוא בלבב האדם, ומי שת אותה בטחות אם לא היוצר קרב ולב? ולמה לא ישיר אם לבו ירֹן ושמח, אם עוד לא ראה צרה ויגון? האם רק לקונן ולבכות נוצרו היהודים וכל רגש חי יחשב כמו זר להם? ואמנם כן גם בשיר הזה נראה רוח העברי, בשוררו על האהבה לא הִלֵל את התאוה, לא הציג לעיננו רודפי תענוגות, זוללים וסובאים ויוצאים להלחם ולשפוך דם למען למצוא חן בעיני נצורת לב אשר תראה דם מֻגָר כמים ארצה והיא תעלוץ ותשמח ותעטר עטרה לראש המרצח. אהבה אחוה שלום ושלוה בגאות שדי ירומם המשורר העברי תחת לשונו כדרכו מאז: יעקב ורחל משה וצפורה כלם ראו באור האהבה בנאות דשא על מבועי מים בין מרבץ צאן, ורק זאת היא המנוחה לעם כעברים אשר לא על חרבם חיו כי אם נסעו בעדר ויעבדו אדמתם בעת אשר שלום היה להם מסביב. ולב כל איש אוהב עמו ישמח בקרבו בראותו מהשיר הזה כי היו ימים טובים לישראל, כי היו ימים אשר לא קראו לאבל ולמספד כי אם לשיר ולאהבה, רק בדורות האחרונים נשחתו לבות מרבית העם, עד כי לא יבינו דבר בלי תכלית, ככנעני בקנותו כלי יקר לא יפן אל יפיו כי אם יחשב בלבו כמה יראה שכר בקנינו כן יסבו המבארים את שיר השירים וישאלו: ומה תכליתו? – תכליתו היא היופי, הרעיון הנעלה המשמח אלהים ואנשים אשר יבינו שיר ואהבה, ומה נעים לי מאמר רבי עקיבא כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים![⁶] הן גם בימיו נמצאו אנשים אשר לא הבינו מה היא אהבה ולא ידעו מה רגש נעלה וחן ויאמרו לגנזו (ומי יודע כמה אבני חן נגנזו)! שיר השירים קדש קדשים! יאמר כל איש אשר לב לו, אם יחפוץ לדרשו כמין חומר ברבי עקיבא, או כי ישאף להתענג על טובו ויפיו, שיר השירים קֹדש קדשים! יאמר כל אוהב עמו, הן לולא היה בידינו כי אז צדקו כל צוררנו באמרם: העם הזה לא יֵדַע אהבה ולא יָדַע שלוה מעודו, הן כל כתבי הקֹדש מלאים אך ורק תכחות ונאצות או בכי ומספד רק השיר האחד הזה, שיר השירים יתרומם כעמוד עולם, כמצבת זכרון ליום גדולת ישראל, הוא יורנו כי עת היתה לישראל אשר גם הוא ידע אהבה ושלוה, גם לבו חש רגשות עדינות ונעלות, והעת המאשרה הזאת אמנם קצרה עד מאוד כי רק בימי שלמה ישבו איש תחת גפני ותחת תאנתו, עד שלמה מלחמה היה להם מסביב וגם עת אשר נחל להם מעט שרו שירי גבורים ותודות לאל מושיעם, ואחרי מות שלמה החלו אשיות הלאום להתמוטט, חרב משפחה במשפחה היה להם תמיד עד יום אחרון לשבתם על אדמתם ואז למדו בניהם קנה ולא רנה וגם על ראש שמחתם עלו מחשבות נוגות, רק בעת שלמה, בעתו ולא בעת אחרת היה יכול השיר הזה להכתב, השיר הזה אשר רק שמחה ומנוחה ישמע בו ואין בו אף זכרון לעצבת, השיר הזה הושר בעת אשר לא ידעו עוד עצבת ויגון, ובלעדו לא נמצא שיר אשר לא יִשָׁמַע בו אבל ונהי גם בבשרו שלום ושמחה.

בשיר הזה הציג המשורר לעיננו את האהבה בכל תקפה ועוזה, האהבה אשר אזלת יד איש משום עליה בריח ודלתים, ואחד הוא מראשיתו ועד סופו, לא שירים שירים כאשר דמו רבים. אך נשים עין בתחלה על הזרות הנמצאות בו ורבי הזרות נעלמו מעיני החוקרים אף כי הרבו חקר. א) המענה אשר ישיב הרועה לשולמית על שאלתה: איכה תרעה, כמו זרה תחשב. היא תשאלהו איה מקומו אשר ירעה בו כי לא תחפוץ לבוא למשכנות הרועים ועל זה יענה: אם לא תדעי לך היפה צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. הלא היא אמרה בפה מלא כי תמאן לבוא בסוד חבריו? ב) מה ענין עד שהמלך במסבו בתוך הַמַהֲלָלִים אשר יהלל אותה והיא אותו? ג) מה ענין השיר אחזו לנו שועלים בתוך יתר השירים? אף כי כבר ראו והרגישו (הערדער, מאנדעלשטאם והורוויץ) כי שיר מיוחד הוא אך לפי כלם לא יבוא על מקומו. ד) מדוע תֹאמר לו כפעם בפעם: סוב דמה לך דודי, ברח דודי וכהנה? ה) למה ישמיענו בשיחת האחים באחרונה? ועוד שאלות רבות תמצאנה, אך לא אחפוץ להרבות אמרים. להתיר את אלה אומר כי לא כאשר חשבו כמעט כל המבארים כי היא היתה רועה בצאן, כי אם נוטרה את הכרמים היתה, ובזה השכיל המשורר לתאר לנו את האהבה העברית; כל האוהבים אשר נמצאו בכתבי קֹדש רועים היו, והעלמות היו בכרמים, שם חללו במחוללות ושם בחרו האנשים להם נשים. אך האהובה בשיר השירים לא הלכה ביום מועד לחול בכרמים למען תמצא אוהב לה, כי אם בחזרת היד הושיבוה אחיה בכרם לנטור אותו, כי דמו בלבם כי היא לא תטור את כרמה (כי תפזר דרכיה), זאת נראה מתחלת השיר ומסופו, בתחלת השיר תאמר: בני אמי נחרו בי כרמי שלי לא נטרתי ובסופו תבוא שיחת האחים אודותה והיא תענה: כרמי שלי לפני (על אשר נזכרו האחים בתחלה וסוף העידו כבר אך לא על הקשר אשר ביניהם).

את שמה לא נדע כאשר לא נדע את שמו, כי מן הנמנע הוא כי שמה היה שולמית אחרי אשר יבוא בה' הידיעה⁶ ולדעתי ברור הוא כי היא היתה מבנות ירושלים, ועל כן קראו לה שולמית כי גם בשם “שלם” קראו לירושלים ושולמית היא כמו בת ירושלים, כאשר יקרא לבת “שנם” שונמית ואחיה נחרו בה ויושיבוה בכרם לשמור אותו ושם נודעה לרועה ותאהבהו ותשמיעהו כי משרים תאהבהו ותאמר: לוא גם הביאני המלך חדריו גם אז אגיל ואשמח רק בך (החלוף בין יחיד ורבים אל יהי לפלא בעיננו כי כמוהו לאין ספורות בכתבי הקֹּדש ומה גם בהיות הפעל לפני השם) אך פתאום עלתה מחשבה על לבה פן לא יאהבנה משרים אחרי כי שזפתה השמש לכן תאמר, כמו תדבר לבנות ירושלים, כי יפה היא אך אחיה שחתו תארה. אחר כן תשים אל אוהבה מדברותיה ותשאלהו: איפו ירביץ בצהרים בעת החום הגדול אשר אז יבקשו הרועים איש איש רבצו ואז תוכל לבוא אליו ולהתעלס אתו באהבים, ועל כן תאמר לו הגידה איפו תרביץ בצהרים שלמה אהיה כעוטיה⁷ (ייא איינע איררענדע) על עדרי חבריך? מדוע אלך ואבקשך מעדר לעדר עד כי אמצאך, על זאת ענה אותה: אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, אם לא תחפצי לבקשני כתועה צאי בעקבותינו והיי גם את רועה כמוני ואז תדעי איפו ארביץ בצהרים, ואחרי כן יחל להללנה בעזוז אהבתו. אך פתאום יבוא רעיון בלבו פן יודע למלך כי יפה כזאת תמצא בארץ ממלכתו ויקחנה להרמונו כדרך מלכי ארץ הקדם, או אולי העירו דבריה אשר אמרה: גם לוא הביאני המלך חדריו, את הרעיון הזה בלבו לכן יאמר: עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. “נרדי” יכנה לאהובתו השולמית, ויאמר כי יפחד פן נתן ריחו עד מקום שהמלך במסבו ויגזלנה מידו, על זאת ענתה מענה נפלא: דודי לי ואני לו, כל כֹפר לא יטני לבגוד באהבתך כי הנך יפה דודי אף נעים, אשר על כן ערשנו רעננה קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים, לא אשאף לערש המלך ולא לארמנותיו, ערשנו לא מעשת שן כי אם מעצים רעננים בגן וקורות בתינו ורהיטנו לא מזהבים בפז כי אם הארזים והברותים אשר בגן המה יסוככו עלינו ויהיו לנו כארמנות, ולא זאת בלבד כי אם חבצלת השרון הנני, שושנת העמקים, לא שושנה מגן נחמד אשר גם המלך יתענג עליה כי אם שושנת העמקים אשר רק לרועה ולא למלך נוצרה. במענה הזה אשר שתים השמיעה בו הרגיעה רוחו וישב להללנה ולדבר אהבה עד כי גם היא היתה חולת אהבה, אז בדעתה את האהבה העזה תקרא בחום נפשה לבנות ירושלים לבל תעוררנה את האהבה בטרם באה העת, כי רק בעתה יחוש איש עֹנג ונחת, לא כן הממהרים להתאות תאוה בטרם באה עת דודים.

מן הפסוק קול דודי הנה זה בא יחל שיר חדש; האוהב יבוא אחרי אשר עבר הסתו ועת הזמיר הגיעה לעורר את אהובתו ויקרא לה: יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, כי אחיה שמו עליה משמר, ויבקש כי תַרְאֶה אותו את מראה כי תשמיעהו את קולה כי קולה ערב, והיא תֵעָתֵר לשאלתו ותשיר לו: אחזו לנו שעלים קטנים מחבלים כרמים, בלי כל ספק השירה הזאת שרו כל הנוטרים את הכרמים ואחרי אשר נוטרה את הכרמים היתה לכן שרה השיר הזה אך אחרי כן תזהירהו כי ימהר לעזבה בטרם שיפוח היום מדאגה מדבר פן יבואו אחיה וְתִגָלֶה אהבתה.

קסם על שפתי המשורר לתאר לנו איך תגדל בלבה האהבה מיום ליום זאת נראה מהשירים אשר יעלו מעלה מעלה במעלות האהבה ורגשות הנפש עד כי האוהב ירהב עוז בנפשו לאמר לה: הפיחי גני יזלו בשמיו והיא אף היא תשיב אמריה: יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. עתה הרהיב בנפשו עת לבוא לגנו ולקרוא גם לחבריו כי ישישו אתו בשמחתו. בתחלה ראינו כי היא יָרְאָה מֵהֵרָאות לעיני חבריו אך עתה יביא גם אותם אתו לראות בשמחתו. וברוב אהבתה הלכה גם היא אחריו לבקשו ולא יראה עוד מהרועים והחברים. והמה בראותם אותה יקראו לה שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך. הרועים קראו לה שולמית, בת ירושלים, כי המה אשר הסכינו לראות רק הרועות השתוממו על בגדיה ועל מצעדי רגליה וגם האוהב יקרא בעליצות נפש: מה יפו פעמים בנעלים בת נדיב, הרועות ובנות הכפרים לא לבשו מנעלים ועל כן אחרי אשר היא נעלה מנעלים היתה כבת נדיב בעיניו, וכה יתרומם במהללו ואהבתו עד כי ידמה אותה לתמר והוא יאמר לעלות בתמר ולאחוז בסנסיניו ובאשכלות הגפן כאשר יאמר בפה מלא: שדיך כאשכלות הגפן, אך היא לאט תאטם אזניה בשמעה דבריו כי כבר הסכינה אתו ותשיב לו: אני לדודי, לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים… שם אתן את דודי לך. הדברים האלה אינם צריכים ביאור. אך רק לדבר אחד עוד ייצר לה כי עליה להסתיר אהבתה מעיני רואים ועל כן תאמר מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בשוק אשקך גם לא יבוזו לי, אך תחת זאת תבקש מרועה כי ישיב לה אהבה בכל תֹקף ועֹז כי ישימה כחותם על לבו כחותם על זרֹעו כי עזה כמות קשה כשאול קנאה.

פה בא המשורר עד תכליתו בהציגו לעיננו את האהבה בראשיתה בעת אשר פחדה עוד מעין רואה עד אשר עלתה למעלה הגבֹה, לחוש גם חצי הקנאה, מעלה אשר אין גבֹה ממנו. עתה ישוב השיר לתחלתו וישמיענו מה דברו אחיה אדותה, בלי ספק נפקחו עינים לראות כי אחותם תעזוב לפעמים מקומה ועל כן דברו יחד: מה נעשה לאחותנו ביום שידבר בה? הפעל דבר עם יחס שבו יבוא על הרוב בהורת חרף (שימפפען) ותדבר אהרן ומרים במשה, כי דברנו בה' ובך וכמהם, האחד שאל: מה לעשות לה ביום אשר תגלה חרפתה בקלה ותהי לדבת רבים, על זאת ענה השני: אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, לדעתי טירת כסף ולוח ארז המה כנוים לבעל אשר ישמור צאתה ובואה, רק אם תישר לכת אז תנתן לאיש נכבד, לטירת כסף ואם אין – לבוז משפחות, ללוח ארז על זאת תענה היא בבטחה: אני חומה ולמען הראות לאחיה כי כל עמל איש אשר יתן את כרמו על ידי שומרים יעלה בתֹּהו אם לא ישמר הוא בנפשו את כרמו תאמר להם: כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף, ואם אמנם כי נתנו את האלף לשלמה אך גם מאתים נשארו בידי הנוטרים את פריו אך כרמי שלי לפני, אני אני אשמרהו מכל משמר ואין לי חפץ בשומרים (על זאת העירו כבר הערדער והורוויץ), ובזה תשוב על דבריה אשר דברה בתחילת השיר בני אמי נחרו בי… כרמי שלי לא נטרתי, בני אמי חשבו כי לא נטרתי כרמי ועל כן הושיבוני בכרם, ועתה תשא ראש ותאמר כרמי שלי לפני. עתה ישמיע האוהב את קולו ויאמר: היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, אך מיראתה את האחים תקרא לו: ברח דודי. והנה כל השיר שלם הוא מראשיתו עד אחריתו, היא פתחה דבריה בכרמה: כרמי שלי לא נטרתי וסימה בכרמי שלי לפני. ובזה הראנו המשורר כי בעת הזאת החלה האהבה לציץ ציץ ולהגמל ותגבר חילים מעת עד עת עד כי עלתה להמעלה היותר נשגבה עד כי היתה בעיניה עזה כמות וגם חצי הקנאה הקשה כשאול החלה לחוש בלבה, ואחרי אשר הגיע המשורר עד מרום קיצו אין לו עוד להרבות אמרים רק לסיים השיר וכן עשה. הנה זאת השקפתי על השיר בכלל, ואם אמנם ידעתי כי עוד להרבות דברים ולבאר את כל הכתובים, ולהביא איש איש על מקומו, אך לא זאת חפצי עתה, כי אם להעיר על אלה המקומות המעטים אשר מצאתים ראוים להעיר עליהם למען הראות דרך השיר בכלל. והשיר הזה היה ויהיה קֹדש קדשים, סמל האהבה החן היופי והנעימות על אף המשחיתים יפיו מחֹסר דעת מה אהבה וחן, או מתאות הכבוד להחשב כמחדש חדשות.

 

לכֹּל זמן: משפט הספר יידישע פֿאמיליענפאפיערע    🔗

זכרונות בית־יהודי, מכתבי שליח⁸.

אסיר עני אשר ישב במחשכים ימים רבים וּמְעַנָיו הרבו פצעיו לרגעים ואזלת ידו מעמוד על נפשו, כי על ידיו אסורים ורגלים לנחשתים הֻגָשׁוּ, יחדל מבטוח בכח זרֹעו אף אם כֹח ענק לו, כי במוט הגויה יחלה ויחלש גם כֹח הרוח והחפץ ויהי כרפה ידים גם אחרי צאתו לחפשי, ורגליו בכבדות תתנהלנה כמו עוד תכביד עליהן נחשתן, ולא יאמין עוד באֹמץ זרועו, רק כאשר יתנער וינסה ידו לקום שנית לפני לוחמו, רק אז ישוב לו כֹח עלומיו וידע כי עודנו איש זרֹע –. ימים רבים, רבים מאוד חלפו ועברו על עם ישראל בצרה ומצוקה, אויביו הפליאו מכותיו חדשים לבקרים, כל צרה וכל פגע וכל ענות גויה ורוח לא מנעו ממנו, במחשכים הושיבוהו ומחסום שמו למו פיו לבל יצעק חמס, כל חמודותיו גזלו, פרי בטנו ונשות חיקו ויטו ידם עליו לבל יעמוד להצילם, בחזקת היד הובילוהו לשמוע דברי אמונה זרה לרוחו ונפשו ושם אמונתו הקדושה בעיניו נאצו בלי חשך ויוציאוהו לשרפה אם ערב לבו לדבר טוב לאחיו על אמונתו לבל יעזבוה. הנה בימים הרעים האלה דל ישראל מאוד בכֹח הגויה והרוח, אֹמץ לבו עזבהו ויהיה כגבר אין איל לצאת חפשי, גם את אשר פתחו רגע חרצובותיו, כי לא האמין עוד בטובה, אחרי כי ראה כי ימים טובים באו לו כפעם בפעם ואחריהם הגיחו צרה ומצוקה ושבר כפלים, כמו אך למען זאת הונח להם רגע למען יראו ויבינו יותר את פידם, אשר על כן היתה כל תקוה כתחלת נכזבה בעיניהם ובראשית השמחה ראו אחריתה – התוגה. וזאת היתה להם כי גם בעת הזאת, מעת אשר החל אור חדש להופיע לאט לאט לישראל, בארצות האלה זה כשמונים שנה. כי גם בעת הזאת עוד לא האמינו בכֹח נפשם וגם כאשר יצאו לחפשי דמו כי עודם כלואים באבני בור ולמשמעת שר בית האסורים יסורו.

המכות אשר הכו את ישראל לא רק השיבו גוו עד דכא כי אם קלקלו גם פניו וישחיתו את תארו עד אשר היה לזועה, כי לא רק ידי רשע כי אם גם לשון עכשוב שלחו בו וישליכו עליו שקיצים, עד כי האמינו כל יושבי תבל כי אין רע ונשחת ומגֹאל כיהודי, והמחלה הזאת פשתה כצרעת ממארת אשר לא יכלו הרפא ממנה, כי היא נתנה אותם לזעוה לא לבד בעיני יתר העמים כי אם גם בעיני רבים מבניהם, אשר החלו להאמין, כי אמנם צדקו משטיניהם, ואם כי קמו אחדים מהם ללחום בעד כבוד עמם, כי בקשו להציל כבודם בהצילם כבוד בני אמונתם, אך המה לא בחיל ולא בכֹח יצאו להלחם אחרי כי הרבים בהם בקרב ולב האמינו גם הם בשוטניהם ורק בדבר שפתים בקשו לְנַצֵחַ ועל כן לא הצליחו, ואשר על כן נראה כי רבים מהסופרים אשר בקשו להשיב כבוד ליעקב חללוהו בתהלתם עוד יותר משונאיו, כי נלחצו גם המה, בלי דעת, לחלל דברים הרבה למען הציל כבוד האחרים, וכמעט כל הספרים אשר נכתבו להליץ על ישראל המה בדרך הזה, לכן בראותנו אותם נניע ראשנו ונקרא בלב נשבר: עוד לא נרפא העם הזה מהמכות, עוד יחוש מכאוב בידיו ורגליו מהאסורים אשר שמו מועקה בנפשו עד הנה! לא כן בספר הזה, כי נראה בו כי רוחו שב אליו ואמץ וכֹח בלבו לדבר בשער, אות הוא כי נרפא העם ממכותיו ויחוש את גבורתו.

לא מעטה היא הטובה אשר עשו לישראל הסופרים החכמים אשר כתבו ספורים בשפת אשכנז לתאר חיי העם הזה, לאפאלד קאטפערט עשה נפלאות בתארו לנו חיי העברים כציר חכם נפלא, ובצדק אמר עליו אחד המבקרים במכה"ע בשפת צרפת הנודע לשם, כי די כח בספוריו לשים לאל כל דברי הכותבים שטנה על ישראל, בערטהאלד אויערבאך הגדול בכל סופרי אשכנז גם הוא עשה חסד את עמו בתארו דרכיו, ואם גם מעט פעל לעמו כי הקדיש עטו לתאר דרכי עם הארץ, ד"ר פראנקעל במסעיו, ד"ר פהליפזאהן בספוריו אשר יסודם בדברי ימי ישראל, בערנשטיין בספורים הנעימים, יוסף ראבינאוויץ בספוריו הנפלאים בשפת רוסיה, אשר בקסם על שפתו ימשוך אחריו לב הקורא בחבלי נֹעם, ולעוואנדא גם הוא בשפה הזאת השכיל מאוד להציג לפנינו דרכי היהודים בארצו, מ' העסס בספרו רומא וירושלים, דייטש בספרו “התלמוד” (מן הכותבים דברי ימי ישראל ומהטובה אשר הצמיחו בספריהם לעמם לא אדבר עתה רק מן כותבים ספורים או מליצים לישראל ודרכיו) ועוד רבים כמהם איש איש לפי דרכו, אך אין גם אחד בכל אלה, אשר בו נמצא כֹח לב להראות צדקת עמו ואמונתו לעין השמש ולהוכיח להסוררים על עזבם מקור מים חיים בגודל לבב וחסרון דעת, כהסופר הזה בספר אשר לפנינו, אך חלילה לי מהלל בלי משפט אציג נא לפני הקורא ראשית דרכו ואז יבין רוחו ותכליתו ומטרתו.

איש באביב ימי עלומיו, נולד על ברכי יהודים ומימי ילדותו גֻדַל על ברכי דת הארץ בבריטאניה בבית אחד מעם הארץ אשר מטרת חייו היתה להביא בכנפי אמונתו כל בני האדם. מי לא ידע חבר האנשים האלה אשר יעשו מקנה וקנין בנפשות אדם, אשר יקנו למו נפשות בדבר שפתים ועל הרוב בכסף מלא, כי יראו ערום בלי לבוש, רעב וּמְדֻכָּא במחסור, איש מצוק אשר נמלט על נפשו מזעף אף רודפיו וכהמה ילדי עֹני אשר רב מספרם בקרב העם הזה הבזוי, גם בעת אשר יכבדוהו, רצוץ משפט גם בעת אשר משפטו ישמיעו, אשר כרבות צרותיו כן ירבו מרדפיו ואשר ברבות טובתו כן ירבו מקנאיו, מקרב העם הזה יבקשו תמיד קרבנות להעלות על מזבח אמונתם, וכל עִוֵר ופסח ורזה וגם כל אשר מום בו יפרשו כנפיהם עליהם ורשתם לרגליהם, יאכילום וישביעום ויכסו מערומיהם ומומיהם ויהיו להם כעולות מחים ובהם יתפארו ויאמרו כי הגדילו לעשות, מי לא ידע אותם ואת דרכיהם? אמנם לא כלם סגו יחד להחזיק בתרמית ללכוד בפח נפשות אביונים בלי עֹשר ודעת למען תמצא ידם להתפאר, גם ישרי לב נמצאים בהם אשר יאמינו אמונה אמן, כי בהביאם בני ישראל בצל אמונתם יפתחו לפניהם שערי שמים, כי העם הסורר הזה אשר בראשונה היה לעם בחר בו ה' לסגולתו נפל פלאים וידחה מעל פני אלהי אבותיו יען כי לא האמין במלאכו שלח, וכה יְרֻדַף וכה יְנֻגַע וכה ילך מדחי אל דחי עד בוא קץ עונותיו, עד יערה עליהם רוח ממרום ויפקח להם עינים לראות את אשר דקרו ובבכי ותחנונים ישובו אליו ושחרוהו וילכו בדרכיו ואז תהיה עת גאולה לכל תושבי תבל בעבורם, אך אחרי כי העם הזה עודנו עומד במרדו, כמאז כן עתה עוד יקשה לבו ויאמר לכל כי עובד אלהים אחד הוא וכי תורת אמת בידו, אשר לא תְשֻנֶה ולא תתחלף באחרת, כאשר אלהיו אשר נתנה לו כבודו וממשלתו לאחר לא יתן, וגם כל הצרות והתלאות אשר סַבּוּהוּ לא הביאו מֹרך בלבבו, וידן קצרה מִרַפֵה כֹח תקותו, עוד יבטח וישען כי לעת קץ ישוב האל אשר בעונו הִכָּהוּ וירחמנו ויחננו כמקדם, ואזלת כל יד וקצר כל פה מהסיר את כל העם מדרכו, לכן יגברו המה חילים לאסוף תחת שבט מרעיתם מהצאן האובדות האלה לאחד אחד באמרי רצון וישועה ונחמה.

אחד מהאנשים האלה ההולכים בתֹם לבם היה האיש אשר אסף את שמואל – הוא הנער העברי – לביתו ברחמים וכאב את בן כן נהלהו בשבט מישור ובאהבה וחנינה ויגדלהו וילמדהו ויחנכהו למען – יהיה אחרי כן לגואל לעמו ויפקח את עיניהם וישיב את שבותם.

ומה השכיל הסופר בתתו איש כזה לאב ומנהל לשמואל! לוא היה המורה הזה איש אשר על מרמה תחש רגלו ולא מקרב לב ונפש עשה את מעשהו, כי אז היה חניכו איש מרמה כמהו, או אם לב ישר ורוח נכון היה לו למאס בשקר כי אז נתק מוסרותיו בהיותו לאיש ויהפך לשונא למורו ולמדריכו, ואז שב אל דת אבותיו בלי כל משפט וחשבון ודעת, כדרך בני האדם אשר בראותם רע הקצה האחד להחזיק בשני מבלי בקש חשבונות רבים, או אולי בקש חשבונות ולא מצא את אשר בקש ואז היה תועה כל ימיו, כאשר יהיו רבים אשר מימי נעוריהם התעום בדרך לא טוב ויאבד גם הוא דרך ולא היה עוד למופת לרבים, לא כן עתה בתתו איש כזה לאב לשמואל, איש אשר אותו כבד שמואל כמלאך אלהים ותורתו כתורת חסד היתה בעיניו, עתה מצאה יד הסופר לתאר לנו את המלחמה האיומה אשר התלקחה בקרבו, המלחמה אשר כמעט נפל שדוד בה, ואך כח נעלה וחזק, כח האמת אשר נגלתה לו בטוהר פניה, הוא הצילו ויעלהו על.

אך לא רק במורה כי אם גם בתלמיד הפליא תושיה, כי לולא בחר באיש כשמואל כי אז לא הצליח בידו להראותנו את אשר יראה כיום.

שמואל היה בן איש ישראל מהיושבים בארץ אשכנז. הארץ הזאת אשר לא כיתר הארצות, אשר בהן רדפו את בני ישראל עד חרמה עשתה היא. ביתר הארצות התנפלו פעם אחת על העם האמלל ויבזו יגיעו ויוציאו בניו לשרפה ולהרג אם לא כחשו בצור מחצבתם, ושרידיהם גרשו באכזריות חמה פעם אחת לבלתי תת להם עוד לשוב על עקבותם עד עולם, וגם עצמות מתיהם הוציאו מקבריהם ושטחום לכלבים – השפאניה ופורטיגאל, בריטאניה וצרפת עשו כזאת ולא שִנוּ, לא כן בארץ אשכנז ממנה לא גֹרשו פעם אחת, שמה נתנו להם אחוזה אך לא אחוזת חיים רק אחוזת קבר, לא רק למתים אשר שכנה נפשם ולא בקשו עוד אור וחיים, כי אם לחיים אשר קנאו בשוכני קבר, לחיים אשר עבדו עבודה מבלי להם, זרים אכלו כחם ויגיעם, המלכים, השרים והכהנים הכבידו עליהם משא ומס, והעם בזז בז וישימהו למרמס כאות נפשו. לא גרשו את בני יהודה מנו, כי כעפרות זהב היו להם, אך עִנוּ נפשם בכל חבלי שאול, על כל יקר וכל קֹדש להם השליכו שקוצים, בעד אור ושמש חתמו לבל יאירו אף רגע לעין אלה אשר הושיבו במחשכים, וכל רגשי החיים הרחיקו מהם, לא לך בן יעקב ללבוש מלבוש כאדם, אות חרפת־תמיד יהיה על בגדיך למען יפחדו וירגזו ממך כל רואיך, לא לך לשבת בחדרים מרוחים פן תרבה, כי אם במעון צר, במצור ומצוק וברחוב מלא אשפה ורוח קטן אשר בה איש אחיו ידחוק ויחד יהיו למשסה לרוח זלעפות, שם תשב כל ימי חייך. אך לא זאת בלבד (כמו לא די באלה לדכא נפש איש עד עפר) כי אם עוד הגדילו עצה, לא רק לענות גויתו כי אם גם רוחו; על תורתו אשר היתה שעשועיו קראו מלחמה תמיד, ואחרי כי איש ישראל לא יִנְהֶה אחרי תענוגות התבל, כי אם ישמח בביתו בחברת רעיתו ופרי בטנו, לכן גם אלה ימנעו ממנו. אל תקח לך אשה ולא תוליד בנים – קראו לו. אך אם לא יקחו נשים ולא יולידו בנים הלא ימות הדור ההוא ואז הלא יכלו אוצרות המס ואיפו ימצאו האצילים והכהנים די כסף למשוך ביין את בשרם ולהכין כל הכבודה לפלגשיהם ועבדיהן ואמהותיהן? לכן הפליאו עצה למצוא חן בעיני אלהים בדכאם את העם זעום נפשו, וגם למלא אוצרותיהם כסף. העצה הנפלאה הזאת הראויה לעושיה, היא כי יִנתן הרשיון לקחת אשה רק לאנשים מספר אשר ישלמו בכסף מלא מחיר הטובה הרבה הזאת אשר יתנו להם, והיותר יתהלכו כערירים בתבל וכציץ השדה ימלו, או – ימירו דתם. זאת עשו בני ארץ אשכנז להיהודים האמללים. אבי שמואל היה איש אשר לא ידע התורה ויסחר אל ארץ כרוב אחיו למצוא שכר למען – שלם המס, ולהחיות בנותר נפשו, וכאשר לקח לו אשה צר לו המקום בארץ ההיא, כי נרדף מחמת השופטים וישם פניו אל ארץ אמעריקא, אשר היתה כארץ הקדושה, במקום הגאולה הנאמנה להנאנחים תחת תגרת יד העריצים, ויבוא עד בריטאניה הוא ואשתו ובנו הקטן שמואל, ואז היתה עת אשר המגפה שמה שַׁמוֹת בארץ.

"ברפת בקר שכב אבי על מצע תבן, פניו חורו כמת, עיניו שקעו בחוריהן, לרגליו מלתחת מרכלתו ובידיו הרזות אחז בכל מאמצי כח במטהו אשר אך הוא היה משענתו בדרך נדודו. אני שכבתי למעצבה על ימינו, ילד אין אונים וָאֶמְחֶה ביד רועדת הזעה מעל מצחו. השמש בער כאש תפתה והרוח ברפת שם מחנק לנפש. הקשבתי ואשמע לקול מצעדי ההולכים סביב מקום מפלטנו אולי תבוא אמי אשר יצאה לבקש עזרה, אך לא שבה אלינו. כל יושבי הארץ מתו יחד – כה אמרתי בלבי וגם אותנו תגֹרה המגפה הנוראה בחרבה, וגם אמי תמות! – קראתי בקול ודמעותי פרצו כנחל שוטף על לחיי, ואתנשא ממקומי וארוץ בכל כחי אל הפתח. אבי ראה זאת ויקרא: איפו אתה? אוי לי אם גם אתה תעזבני. נבהלתי ונפונותי ואעמוד מרעיד על עמדי ואשוב בכבדות אל משכב אבי. הוא התנשא על משכבו ואת ראשו אשר כמשא כבד הכביד עליו הניח על ידו הרזה ויקרא בקול מר: בני הִוָתֵר אתי. קצי, קץ חיי בא. הנני גלמוד – ומי יקרא באזני את הודוי, מי יכבסני וילבישני בגדי מתים? מי יובילני לשכב את אבותי למען תדע, בני, מקום ינוחו עצמותי ותתפלל על קברי ביום הזכרון. איפו את אשתי, איה? בראש דרכים כשלת נפלת. אין אֱיָל בך לקום, מאחרי הדלת והמזוזה גרשוך באכזריות, מהחצרות שלחוך, אותך המתיפחת בצרותיה, איפוא אתה שמואל? איפו –

– הנני אבי, על יד ימינך

– מוסר אלהים הוא! כי נטל עלי לעזבך באביב ילדותך, ומה יֵעָשֶׂה בך תולעת אמללה? הגוים לא ידעו חנות, המה ירדפוך, בבת עיני, ככלב עז נפש. מחמד לבי, אם ישאירך אלהים בחיים אז זכור תזכור כי דוד לך הוא אחי אשר באשכנז והוא יהיה לך לאב. בני אם תשאלני מדוע עזבתי את ארצי ומשפחתי לנוע אל ארץ לא ידעתי? בני חֹק חקקו הגוים, כי רק מתי מספר מבני יהודה יגורו במקום אחד. – חיי מצאתי לי בעמל כפי ולא בקשתי עזרה מאיש והמה גרשוני, כי מדוע לקחתי לי אשה והמה יחפצו כי נבלה חיינו בחטא וזמה. – למה תבכה, בני? בגולה הננו, על רוב פשעינו הסתיר אלהינו פניו ממנו ויגרשנו מעל אדמת קדשנו. בני אני לא אדע דעת התורה, אך אחי הוא חכם גדול ומורה לעדת ישראל והוא ילמדך תורה ותלמוד – אך כעת השבעה לי בני כי לא תבגוד באלהי אבותינו, ברוך הוא, ולא תמיר כבודו באחר. הנה עברנו ארחות ימים עד בואנו אל הארץ הזאת, פה לא רע לב עם הארץ כבארצנו, המה יתנונו לחיות מעמל כפנו, לא יכּוּנוּ במכות מות יען כי נקרא בשם אלהים, ברוך הוא, ולא ימלאו פנינו קלון יען כי יוצאי ירך אברהם יצחק ויעקב הננו –. אך הזהר לך, המה יחפצו להסיר לבנו מאחרי אמונתנו. לבם לא רע אך דעתם קצרה, המה ידמו כי אם ידיחו אחד מאחינו אז יִראו במעשיהם כי נבואת משיחם אמת היא". מגורת האב המת באה ונהיתה, את בנו לא הכו חרם כי אם אספו אותו ברחמים רבים – לאמונתם. הנה הדברים האלה אשר דבר אביו לפני מותו היו צרורים וחתומים בלב שמואל, הדברים האלה אשר לוא היו נוכח פניו תמיד, כי אז אולי לא היה עתה את אשר היה, אך הוא שכח אותם ימים רבים ולא העלם על לבו, כי עד מהרה במות אביו נמצא לו אב חדש תחתיו, הוא מאספו ומחנכו, אשר בראותו את הילד האמלל ובשמעו מפיו את אשר קרה אותו אספהו אל ביתו ברחמים רבים ויקדישהו להיות מלאך שלוח לאחיו כאשר יגדל למען יקרבם את אמונת עם הארץ, ועל כן חנך את הנער על מבועי המדעים וילמדהו לשון וספר וגם שפת עבר ויגלה לו מסתרי אמונתו, כי בן אלהים הערה למות נפשו למען כפר בדמו חטאת בני האדם הדבוקה בהם עוד מימי אברהם הראשון. דמו שפך כמים, למען טהר את כל בני האדם ויפתח לפניהם שערי שמים, וכל בני האדם יטהרו ויהיו כבני אלהים, כאשר חיו בטרם חטא האדם ולא ידעו עוד רע, כל אלה השמיע באזניו תמיד ויתאר לו את ענות נפש הגואל בהתלותו על העץ, את פצעיו הנוראים ומכאוביו האנושים אשר נשא וסבל בחטא רבים ולפושעים הפגיע. אך הנער אשר ראה באור פני אביו החדש חיים, ואשר התענג על כל מוצא שפתיו וישמח על כל תורה וחכמה אשר הורהו חרד לרגעים בשמעו מסתרי אמונתו, והרגעים אשר ישב לפניו היו בעיניו כימי עד, וכנחלץ מצרה כן רחב לבו בחדל מורו מהשמיעהו את דברי אמונתו. וגם בלילה הפילו עליו דבריו אימת מות: דם נשפך, אנשים נהרגים, מרצחים יבקשו לקחת נפשו ראה בחלומו ושנתו נהיתה עליו וכֹחו כשל מיום ליום ויתהלך כצל ואיש לא ידע מה עמו. מאספו בקש להחלימהו ולחזקהו ועל כן הקל מעולו בלמודים וישלחהו לשוח בגנות ולשאף רוח צח ולהשתעשע בשעשועי ילדים כגילו, אך כל אלה לא היו לעזר ולהועיל, הרוח לא השיב רוחו, בני חמד לא שמחו לבו ומשוש הילדים לא היה לו לששון. פצעים נוראים, חבורות זבות דם וכל ענות נפש גועת ראו עיניו בכֹל ונפשו התפלצה. למות! אך למות! – זעק לבו בתוכו כקול מבשר מות – כמעט אציג כף רגלי על מפתן החיים, ועת לי ללמד רגלי ללכת ישרה והמה יורונו, כי רק לשכב כמת היא מטרת החיים, לאיש אשר יסר לו טבעו להיות איש יורו, כי טוב ללכת בדרכי האשה וזאת תחשב לו לצדקה. במה כחי גדול ללכת בעקבות הגואל? לעשות אותות ומופתים קצרה ידי, ללמד תועים בינה תקצר לשוני – ומה אעשה? – אך למות! אלה היו הגיוני הנער לרגעים, אך לאט לאט כאשר הסכין בהמחשבות האלה החל לעשות שקר בנפשו, למען הצדיק את מורו, וישב את לבו כי אך עון אבותיו יכבד עליו והוא הוא כקיר ברזל בינו ובין הרגשות הנעלות אשר יאמר מורו להפיח בלבו. הוא החל לעשות שקר בנפשו מבלי דעת וחֵפֶץ, כי בימים האלה היה כאיש אשר כל חפץ ורגש עזבוהו והנהו רק ככלי מעשה בידי אחר, אשר ידע להטותו לחפצו. כל עוד אשר גויתו היתה בריאה, אף כי רוחו היה חולה מאז החל להקשיב בתורת אמונת מורו, כל עוד אשר היה מתום בבשרו, אף כי בלבו שלחו לפעמים מחשבות כצפעונים חצי רעל, אז לא גמר אמר בלבו ללכת בגדולות ונפלאות ולהיות כציר שלוח מאת האלהים, כי גאה וגאון רחקו ממנו וישב אל לבו: מי אני? ומה גם אחרי כי מורו לא אמר לו מעודו בשפה ברורה: את זאת תעשה, או לכך נוצרת, כי אם העיר אזנו תמיד כי יבחר בדרכי גואלם להקריב נפשו למען הטיב לבני אדם, להיות כעינים לעור ופה לאלם, לפתוח פה לבשר לענוים יום הגאולה, ולפרוש כפים אל ההולכים שובב בדרך לבם ולא ישאלו בנדרש להם, לא יבקשו את הנמצא להם, ובשמעו כל אלה אמר לו לבו כי המטרה ממנו והלאה, כי משכנה מרום ועל כנפי נשרים עליו לדאות ולעוף עד מקום חביון עזה והוא הלא קצוץ כנפים, לרוחו לא אמץ אלהים ולניב שפתיו לא כֹּח סער, ובמה יעשה וגם יוכל? הנה כי כן יחשוב כל איש בריא הנו ואמיץ הרוח, כי ידע את כחו ויבין במה יצליח, לא כן רפה הרוח והידים, הוא אשר לא יצלח לכל הוא יבקש כֹל בלי גבול, וכאשר תרפינה ידיו מעשות כן יגדל החפץ והתאוה בלבו לכן גם הוא אחרי אשר חלה את חליו וכפשע היה בין המות ובין החיים, ובעת אשר אך החל לשוב לימי עלומיו, בימים האלה שמע רק דברים נחומים מפי מורו, אשר קרא רק מעל ברית החדשה וימלא רוחו בדברי השליחים, ולבו היה חלש ולא מצא כח לחשוב מחשבות אשר הוא הרן וילדן, ורוחו רפה ולא עצר כח ללחום נגד מחשבות אחרים, כי חולה היה, וכדרך כל חולה לבקש משען לגויתו וכאשר ימצא איש מחזיק בידו ישיש עליו בכל לב. כן יבקש משען גם לרוחו, וישמח אם אחר יחשוב תחתיו. בהיותו במצב כזה גמר אֹמר ויחליט, כי הוא נבחר מבטן וממעי אמו קֹרא בשמו להיות לאור מאיר לעמו, אשר שובב במשובה נצחת, בו בחר ה' מכל אחיו בני ישראל אשר על עפעפיהם צלמות ורק עיניו פקח ויקרא לו בחירי אתה וישראל אלי תשוב, כה חשב הנער החולה.

איש אשר כח בימינו וחפץ בלבבו לעבוד ולשבוע מעמל כפו הוא ימאס בלחם עצבים, כל מתן וכל עזר לו לזרה, לו תנעם פת חרבה אם אך ידיו עשוה וכלענה יהיו לחכו מעדני מלכים אם אך כמתנת חסד באו לפיו, ואנשים כאלה באהבתם למלאכה ירבו מפעל ומעשה ויטיבו לרב אדם בכֹח ידיהם, אשר על כן תחשב אהבת המלאכה כמדה היותר טובה במדות האדם, אך האוהבים מלאכה בכל לבם, לא רק מאשר כי אכף עליהם פיהם, המה מעטים מאוד, ועל הרוב ישישו גם העמלים אם אך ימצאו תואנה לשבת בחבוק ידים, כי רק האיש אשר בידו לברוא חדשות, הוא ישמח בכשרון מעשהו שמחה נאמנה ויאהב את המלאכה למען המלאכה לא למען השכר, ואף אם ישלמו לו פי שבע למען ישב בטל לא יאבה ולא ישמע, אולם האנשים אשר ידם תמצא לברוא מעטים המה מאוד לכן ימעט גם מספר האוהבים מלאכה בלבם, והיותר יעבדו עבודתם רק יען כי המחסור ישים בפיהם מתג ורסן ויטם לחפצם, או יען כי הסכינו למלאכה ויעשו כאשר הסכינו מבלי הרבה מחשבות, אשר על כן רוב בני האדם עבדים המה וישארו עבדים כל עוד אשר לא ימצאו חיל לברוא בידיהם ולאהב את המלאכה באהבה נאמנה, כי אחרי אשר רק מפני המחסור או ההרגל יבחרו במלאכה לכן המה כמכונות, ככלי מעשה, אך לא כרוח המחיה אותם, ולכן נחוץ להם תמיד ראש ומנהל, אשר על כן תמצא יד כל איש דעת, אשר כח בלבו לברוא, לנהל אחריו המון אדם והמה בקולו ישמעו, כאשר יעשה הגרזן והמעצד חפצו, ואחת היא אם יהיה שר צבא, או חכם חרשים, או יושב בחברת מחוקקים, איש הדעת ימצא תמיד סרים למשמעתו, ולתת חפשה נאמנה לכל בני האדם אזלת כל יד כל עוד אשר לא לכלם יהיה רוח אחד ולב אחד, ואמץ לבב האחד לא יגבר על רעהו, אך אחרי כי הדבר הזה לא היה ולא יהיה, לכן היו ויהיו עבדים עד עולם.

כאשר במלאכה כן במחשבה, אחד מאלף יבחר ללכת בדרכי לבו ומחשבותיו ולא יעצום עיניו ללכת אחרי מוליכיו, והיותר יאמינו במשמע אזניהם, כי נרפים המה וכמשא כבד יכבד מהם לחשוב מחשבות אשר ממקור לבם יצאו, ועל כן היו ויהיו תמיד עבדים במחשבה כבמעשה, המה המאמינים בדבר רעיהם ולבם לא יבקש חשבונות. כבמלאכה כן במחשבה לחשוב מחשבות ולהרבות חקור יבקש רק איש אשר ידע בנפשו כי רב כֹחו לברוא ולהוליד חדשות ועל כן ימאס בילדי זרים כי יבקש להוליד בנים, ואם יראה כי פרי מחשבות רעיו טוב הוא אז יחשוב אותו כפריו אשר הוציא הוא בזעת אפים, אחרי כי עָמַל עָמָל רב עד אשר הוציא משפט מה טובו. ואחרי אשר אנשי לבב אשר ימצאו לברוא חדשות במחשבה ברוחם אך מעטים המה לכן גם מעטים המה אשר יאהבו החכמה והחקר רק למען ידעו חכמה וחקר, ורוב העם אף בלמדם יעשו זאת רק למען ימצאו בה חית אדם או כבוד וכהנה, ועל כן לא ירבו חקור ועל כן יאמינו ולכן היו ויהיו המאמינים תמיד אלפי פעמים יותר מהיודעים, ואף אלה אשר יתפארו כי לא יאמינו גם המה אך מאמינים המה, כי המה אך יאמינו בדברי איש אשר לא יאמין כאשר מנגדיהם יאמינו בדברי איש אשר יאמין. מצב כזה הוא מצב רוב בני האדם, וגם מצב חכמי לב בחלות גויתם, אשר אז ירפו מורשי לבבם ולא יעצרו כח להגות ברוחם ואז ישענו גם בדעתם על דעת איש אחר כאשר ישענו בזרועם על זרוע מנהלם. וזאת היה לרבים כי ישנו דרכיהם ודבריהם ודעותיהם בחלותם או בהגיעם לימי זקנה ושיבה, או כאשר אפפום צרות ותלאות. ובמצב כזה היה שמואל אז. אם ירא עד הנה מפני הרעיון לחשוב כי הוא נועד להיות למושיע לרב אדם, זאת היתה לא יען כי ידע דרך עמו ויבן כי כל לשון תקום אתם למשפט לא תצלח, וכי כל מעשי האומרים להדיח לבם מאחרי אמונתם אך מעשי תעתועים המה, גם לא מאהבתו או מחמלתו על עמו מֵאֵן לקבל עליו המשרה הזאת, לא, הוא בזה עמו בלבו ככל מנדיו, וגם הוא דמה כי אך חבר פוחזים ואנשי בוגדות ותרמית המה, אנשים אשר אין שוה להניחם בארץ, כי לבם רע ומשחת, ורק מאשר כי הנביאים חזו להם מראש יום גאולה לכן החובה, למען לא יהיו הנביאים חלילה כמדברי כזבים ואז הלא אין עוד נביא וחוזה ואפס עוד גם מושיע אשר עליו נבאו מראש, לכן למען החזיק דברי הנביאים יתנו למו הצדיקים האלה חנינה ולא יַכּוּם נפש ככלבים עזי נפש, כי אם יאמצו בכל כחם למען הציל נפשם. כזאת חשב גם לבו ולא ידע גם הוא חנות בראותו איש זקן – כאשר יספר אחרי כן – עוטה מעיל ארוך כבני קדם, מעטפה חבושה לראשו על שתי לחייו ירדו כפתילים לבנים שתי פאות ראשו, וזקן ארוך ולבן ירד עד לבו, הוא בן ישראל מתוגרמה או אזיא. חבל נערים הקיפוהו ויעפרו בעפר נגדו וידו אבן בו, שרקו בשפתיהם ויקראו אחר מלא a jew, a jew – יהודי! יהודי! – והוא נשא אליהם כפיו וידבר עליהם בנחת להוכיחם, ואחרי אשר המה בשחוק ולעג ענוהו פנה וילך לו לדרכו מבלי שים עוד לב להם ולמעשיהם. שמואל לא התערב בהם, הוא לא קרא מלא ולא גדף ולא זרק אבנים, אך לא מחמלתו עליו כי אם יען כי לא לכבוד נחשב בעיניו לבוא בחברת הנערים האלה ובלבו הצדיק מעשיהם בחשבו: אבל מדוע שובב העם הזה משובה נצחת ומדוע יקשה האיש הזה את ערפו ויַרְאֶה לכֹּל כי בן בלי אמונה הוא? ואם כן לא מאהבתו וחמלתו על העם הזה מֵאֵן ללכת אליהם להשיבם מדרכם, כי אם יען כי לא כאלה אשר יעצמו עיניהם וילכו אחרי מוליכיהם היה חלקו, הוא חשב מחשבות כהעולה על רוחו ולא רוח־מורו ועל כן מאן לעשות חפצו בטרם העירהו לבו ללכת בדרך אשר יסד לו. אך ברפות כח גויתו ורוחו אז⁹ הטה אזן קשבת לקול מדריכו וידור נדר ללכת בדרך אשר התוה לו ויעשה גם הוא שקר בנפשו לאמר ללבו: רק לכך נוצרת. אמנם כאשר שבה גויתו להתחזק כן שב גם הכח לרוחו ויחל שנית לספוק בדברי מורו, וביום אשר הכין לדרך פעמיו פתח את סגור לבו ויראה למורו את הרשום על לוחו: ספק ומלחמת אין־קץ, והיא, המורה לא שב ממחשבתו כי אם הניע בראשו וישאלהו: האם לא תתן האמונה בו מנוחה נעימה בלבך?

– הנה אמצא מנוחה, אך רק אתה פתתני ואפת ועוד לא הָרְאֵיתִי לדעת כי כן היא ועל כן פחד ודאגה נסתרים בחדרי לבי אשר ידי תמצא אך להסתירם ולא לגרשם – ענה שמואל.

– ומה היא הדאגה? שאל מדריכו.

– אפחד מאד לשים כל מבטחי באיש אשר היה איש כמוני ואשר כבר חלף עבר –. ומה ענהו מורו על התשובה הזאת? האם אזר כח להראותו כי שגה ברואה וכי פחד ללא פחד? וכי לא באיש אשר חלף עבר כי אם באל חי ישים מבטחו, אך לא! ואיך יַרְאֵהוּ כזאת, הן רק למאמינים נוכל לאמר: האמין ואין לך לבקש חשבונות, אך למבקשי חשבונות לא נוכל לאמר: הרף! כי נזרע דברינו על צחיח סלע, לכן בחר בדרך אשר בו יבחרו כל הנלחמים על דבר אמונה בעת אשר תקצר דעתם מענות לשואלם דבר ברור, וכאשר יעשו רוב המורים והמלמדים בשאל אותם תלמידם דבר אשר לא ידעו להשיב. אומלל! קרא מורו – עוד דמי אבותיך קשי העורף יזלו בעורקיך! – האין זאת תשובה נכונה? אמנם צדק מאוד בקראו את הקריאה הזאת, כי אמנם קשי ערף אבותיו נחל גם שמואל. עם קשה ערף העם הזה! כן יקראו כל מנדיו תמיד ובדבר הזה ישמיעו אמת, כי אמנם מי עם, אשר נשא וסבל תלאות איומות ומצוקות נוראות כהעם הזה מבלי אשר נטה אף כמלא השערה מדרכו? מי עם אשר לא אכזריות חמה ולא דברים נעימים, לא מצרי שאוֹל ולא מנעמי החיים לא הועילו לתת לו ערף אחר תחת הערף הקשה אשר נחל מאבותיו? ומִי יודע זאת יותר מאלה אשר נסו בדבר שפתים ובכח ידים להדיחו ולא יכלו, יען כי גיד ברזל ערפו ולא יהפך לדונג גם אם ירבו המדורה ויעלו עליה אבות ובנים, נשים ועוללי טפחים יחד! גיד ברזל לו אשר לא ימס גם אם יהיו דברי מנגדיהם כאש. אמנם הגיד הזה הוא הוא היה לו למעוז ולמבצר לבל יאבד ואבד שמו, בגיד הזה שוכן רוח חיים להחיותו עד עולם, ואוי להם לאלה אשר יבקשו להחליפו בגיד בשר, כי המה ביום תוכחה לא יעמדו ואבוד יאבדו המה וזכרם.

הנה אבותינו ספרו כי עצם אחד יש באדם אשר בו לא תשלוט לא רמה ולא רקבון, לא אש תפתה ולא הקרח הנורא, ובעת אשר כל העצמות והגידים יהיו כאבק פורח והבשר יהיה לברות לשני תולעים גם אז יִוָתֵר העצם הזה וממנו תהיה פנה לגויה חדשה ביום אשר תפקדנה הרוחות לשוב ולחיות, ואמנם כן יש עצם נפלא כזה לעם ישראל והוא ערפו אשר במוט כל גויתו ורוחו ויהיה למשסה לרודפיו, אשר אכלו בשרו אכלו לחם, הוא לא יְשֻנה ויהיה גיד ברזל כאשר היה לפנים.

אומלל עוד דמי אבותיך העקשים יזלו בעורקיך! קרא המורה בלב נשבר והתלמיד לא נשא ראש בגאון ולא קרא: אם כן אשיש כי נֵחַנתי בטוב כזה! הוא לא כזאת ענה, כי אם באנחת שברון מתנים קרא: אבל הן לא פשעי ולא חטאתי הוא רק חטאת אבותי דבקה בי, הן לא יוצרי אני ולא כחמר ביד היוצר הנני בידי –. ומדוע היתה כזאת? למה זה נאנח שמואל, האם באמת חטאת נוראה היא לחשוב מחשבות כהעולה על רוחו ולא כחפץ לב מורו? הן אם כן הוא הלא חטאו עוו פשעו כל אלה החכמים אשר הלכו בדרכי לבם ויגלו חדשות ונצורות, הן מי הביאם לגלות חדשות אם לא קשי ערפם, כי מאנו להאמין רק בדברי מוריהם? – אמנם שמואל, אף כי בלבו היה הכח לחשוב מחשבות אך לא ידע עוד כי אך זה חלק אלה ממעל, אשר נתן בלב בחיריו למען יהיו כאלהים יודעי טוב ורע, יען כי על דרכי האמונה נהלוהו מעודו, רק להאמין ולא לדעת, והדעת הלא היא ראשית חטאת היתה לאדם הראשון, אשר על כן יאמרו כי גואלם בא להתם החטאת הזאת – חטאת הדעת, ולתת אמונה תחתה, והמחזיקים בדרכיו הלא ידברו ויטיפו, כי אך באמונה יחיה גבר ואז ימחה כעב פשע אבינו הראשון ומלכות השמים תשים משטרה בארץ, ועל כן חשב גם הוא לעמו לחטאה כי קשה ערפם וימאנו להאמין בהגואל אשר הקריב נפשו למען האשמה הזאת אשר בה אשם אדם הראשון בבקשו להיות כאלהים יודע טוב ורע, ובאשמת אביהם עוד יחזיקו ויבקשו גם היום אך דעת, אשר על כן יְרֻדְפוּ על צואר ויהיו נודדים ונבזים ומנוחה לא ימצאו, כי אך המאמין באמונתו יחיה במנוחה ולא איש הדעת אשר ימאס במנעמי התבל ולא ימצא בהם חפץ ומנוחה כי אם ברעיון לבו. גם שמואל חשב זאת להם לחטאה ולנפשו לחסרון לא יוכל להמנות. אמנם לוא השיב אל לבו לחקור עוד כי אז לא נאנח על החסרון הזה, כי אז ראה והבין כי לא רק בני עמו כי אם גם בני כל יתר העמים, אשר אך רוחם כביר ללכת בדרכי לבם ולא ילכו בעינים עצומות אחרי מוליכיהם, כמהם יחטאו. בכלם דבקה החטאת הזאת וכלם קשי ערף המה. האם לא היה משה קשה ערף במאסו באלילי מצרים? האם לא היה סאקראטעס קשה ערף בשתותו כוס־רעל? האם לא היה קופערניקוס, קאלומבוס ודומיהם וחכמי הטבע אשר בחרו בכחות הטבע תחת להשביע רוחות, האם לא היו כולם קשי ערף? האם לא היה לוטעהר קשה ערף, במאסו באמונת האב ברומא וקדושיו? או האם לא היה גואלם קשה ערף בהערותו למות נפשו יען כי הלך בדרכי לבו? הלא אלה כלם אך קשי ערף היו, כי מאנו האמין ובכלם הלא דבקה חטאת פרי עץ הדעת, אך זאת לא הבין עוד יען כי מורו נסך עליו רוח תרדמה ויעצם עיניו ויחשוב לו כעון וחטאה לפקוח עינים, לבל יעשה כעצת הנחש אשר הסית את האדם לפקוח עינים, ועל כן נאנח ועל כן התעצב אל לבו ועל כן גמר אמר להבליג על רוחו ולדכא כל מלחמה וכל מחשבה בלבו ולהיות לציר נאמן לשולחו, גם נסה להרים לבו ולחשוב כי אמנם הוא בחיר ה' אשר קרא בשמו מבטן אמו למען יהיה למושיע לישראל וגואלו ויגמר אֹמר לשים פעמיו אל אחיו האובדים והנדחים.

אך אנה פניו מועדות? האם ינוע מעיר לעיר לבקש צאן אובדות, כאשר יעשו כל בני חברתו? אך לא! ההשגחה העליונה התותה לו דרך מראש ותראהו באצבע לאמר: זה הדרך לך בו. הן דוד לו בארץ אשכנז אחי אביו והוא רב גדול ושמו נודע בשערים, אליו ישים פניו ואם יפתהו ויוכל לו, אז ימהרו כל אחיו לעשות כמעשהו, כי אם הרב הגדול בישראל יעזוב את אמונתו, מי לא ימהר לרוץ אחריו אל כל אשר יהיה רוחו ללכת? כן יזם מורו וכן חשב גם הוא ויבטחו כי חפצם בידם יצלח, אך גם הוא גם מורו אשר נאנחו על קשי ערף העם הזה שכחו כמעט רגע כי עם קשה עורף הוא. כי הרב יקשה ערפו, ואם גם יפתנו ויוליכנו אחריו, הן העם כלו עם קשה ערף הוא ולא יאבה ולא ישמע עוד בקול הרב אשר עזב את אמונתו, כי העם הסורר הזה יקרא לנפשו ממלכת כהנים וכל איש ככהן בעיניו ולא ילך אחרי כהניו אם יטו מדרך אבותיהם, זאת לא חשבו בלבם גם שניהם, ויאזור חיל הוא, שמואל, איש אשר בלבו חצי הספק ללכת לפתות בן מעם הסורר הזה, קשה העורף אשר הוא כסלע איתן בדעתו. אך כן המה כל אלה אשר יאמרו לפתות ולהוליך אחריהם אחרים בחזקת היד, מבשרם יחזו כל איש וידמו כי כרוחם רוח כל בני האדם, ואחרי אשר המה יִמָשְכו בחבלים אחרי מוליכיהם לכן תמצא ידם גם לשים מתג ורסן באף אחרים וינהלום אחריהם, רק על לב רפי רוח תעלה מחשבה כזאת לפתות, כי לולא רפה רוחם כי אז לא נפתו, ולולא נפתו כי אז לא בקשו לפתות. עם קשה ערף כישראל אשר ימאן להפתות ולהאמין, הוא לא יאבה גם לפתות כי יאמינו בדבריו כי הוא אך דעת יבקש, ועל כן מאסו בני ישראל בגרים וימאנו להביא בברית אמונתם זרים אשר לא על ברכיה נולדו, ורק אם בדעת וחפץ לב בא איש לחסות בצל אמונתם אז פרשו כנפיהם עליו, אך חלשי הלב ורפי הרוח לא כן ידמו ובגאות לבם יחשבו כי ידם תעשה תושיה. וכן חשב גם שמואל כי ידו תמצא להביא אמונה בלב העם בלי אמונה מבלי השיב אל לב מה תהי אחריתו בנסותו מלחמה, הוא ברוחו אשר ינוד כקנה לפני רוח את גיד הברזל, אם לא ימעדו קרסוליו ויפול ויאבד דרכו, וכלי מלחמתו יתמוללו ורוח תשאם.

הוא בא עד בית דודו, אך עוד בליל אתמול נגלתה אליו תמונת גואלו עם פצעיה וחבורותיה הזבות דם לענות נפשו בחזיון ליל, התמונה התיצבה לפניו וכמו קרבה אליו וכמו שלחה יד וכמו בקשה לשים מחנק לנפשו, וכמו הדפתהו ארצה ותשם רגלה על צוארו ובחבלי מות כאלה ענתה נפשו עד אשר התעורר משנתו.

מה חפצה התמונה להשמיעהו? האם: לך בדרכך זה ואל תשוב למעני! או: אל תנסה כחך להלחם את גיד ברזל, ראה בעיניך מה המכות האלה והבין כי קשה ערף יבחר מות מחיים ולא ישנה דרכו? – לא זאת אף לא זאת חשב שמואל בלבו, כי אם חולה הוא, וכי עון אבותיו דבק בו וירדפהו בלי חמלה. הוא חשב את נפשו ויחפש לדעת למי עשה רעה מעודו ולמה זה חרי האף הגדול הזה עליו? ולא מצא בנפשו כל עון בלתי כי נולד על ברכי עם קשה הערף. והאיש הזה רך הלב אשר פחד בלילות מחזיוני ליל, ורפה הרוח אשר פעם אחז בדעה אחת ויאמץ רוחו בה ופעם השליכה אחרי גוו, האיש הזה אשר כתב למורו בדברים ברורים (עמוד פ"ה) אחת גמרתי אמר והשלכתי את כל דעתי ככלי אין חפץ בו ואשען רק על דברי אחרים. האיש הזה לא שב אחור ממחשבתו אשר חשב, ללכת לנצח את דודו בדברים ולפתותו. אך בזה השכיל הסופר במאוד מאוד בתתו רעיון כזה בלב איש כזה, כי רק איש כמהו יחזיק בחפץ כזה ולא ישליכנו מידו, לוא היה שמואל איש ככל בני חברתו, כי אז בקש לו עדה מבני אמונתו ויהיה עליהם למורה ומנהל ויטיף להם כהעולה על לבו, ובמשרה אשר היתה על שכמו היה שמן חלקו ויבלה ימיו בנעימים ולבו ישמח בחלקו בזכרו כי חיי העולם הזה הן בידו המה ולעולם הבא עוד יבוא על שכרו כי נהל עדתו על שדה האמונה, או לוא היה איש הרוח ואמיץ הלב כי אז היה הכח בלבו לשוב ממחשבתו, אחרי אשר נוכח כי לא תצלח בידו להקים זממו, כי לעזוב חפץ לב ורעיון אשר בו השתעשע איש ימים רבים דרוש כח לב גדול מאוד. למען כתוב ולהורות דרוש לב חכם, אך למחוק את אשר כתב פעם אחת ולשוב מדרכו אשר התוה לו לזה דרוש לא לבד לב חכם כי אם גם לב אמיץ ורוח כביר, אשר לא לרבים מהחכמים נִתַּן חלק כזה, רבים המה החכמים אשר יחוסו על כל דבר אשר כתבו או השמיעו¹⁰ כעל פרי בטנם, וכאשר לא ימצא איש די כֹח בלבו להשחית את פרי בטנו גם אם יראה כי רעים וחטאים ומשחתים המה וטוב להם המות מחיים כן לא יעצרו כח למחוק דבר מדבריהם אשר כתבו או הורו, וכל אלה הוא מרפיון רוחם, וכן גם יחזיק רפה הרוח בדרך אשר התוה לו ולא יוכל לעזבנו אף אם יראה כי מעקב הוא וחתחתים פרושים לרגלו, ואם יכביד עליו המקרה את אכפו כי יעזבנו אז יהיה כאיש אובד עצות ולא ידע מה לעשות עוד, לא כן אמיץ הלב הוא כאשר יראה כי שגה במשפט יפירנו ואם בחר בדרך לא טוב ישוב ממנו במנוחה, כי לבו נכון ובטוח כי עוד לו נתכנו עלילות. אמיץ הלב לא ישנה דעותיו על נקלה אך מעשיו ופעולותיו ודרכיו יחליף כפי אשר יורוהו הזמן והמקרים, ורפה הלב יחליף מחשבותיו לרגעים אך לא את מעשיו, כי יפחד להחל במעשה חדש פן לא יצלח גם בו, ועל כן יחזיק במעשהו אשר בידו כאחוז הטובע בראש שבולת. ואיש כזה היה גם שמואל אשר “עזב את דעתו ויבחר דעת אחרים תחתנה” אך מדרכו לא יכול לשוב עוד. ואם אמנם לא ירבה כבוד הרב (דוד שמואל) גם אם ינצחנו בלחמו אתו על דבר האמונה, אחרי כי לוחמו היה רפה ידים, אך איש אם לא יהיה רפה רוח ולא יחליף את הדעת באמונה הן לא יבקש להיות מפתה, כי רק האיש אשר יְפֻתֶּה יבקש לפתות לא כן היודע והחזק בדעתו הוא יבקש כי כלם ידעו ויהיו חזקים בדעתם, ועל כן כאשר חפץ הכותב להציג מחזה כזה לעינינו כי מפתה יחפוץ להטות לב איש עברי גדול מאחיו לא היה לפניו דרך אחר בלתי אם לבחר באיש כזה.

אמנם לא רק בזה השכיל הסופר כי אם גם בזה הפליא עצה בתתו את שמואל בידי זרים מימי ילדותו והוא לא ידע ולא ראה דרכי אחיו, כי לוא היה איש אשר כבר היה בן דעת בהמירו דתו ורק למען כסף או משרה עשה זאת, איש כזה לא בחר במלאכות כזאת, כי ידע מראש כי היא לא תצלח. ואם שמע בקול שולחו וילך, אז שב כאשר הלך, כי הרב לא ענה אותו על דבריו, כי מי חכם יהיה נשפט את אויל כזה אשר ידע כי פעולתו הבל ובכל זאת יחזיק בה, או לוא היה איש אשר מקצפו על אחיו בני עמו אשר רדפוהו וישטמוהו (כאשר רבים המה אנשים כאלה) ועל כן עזב דתם למען המלט מהם או למען קחת מהם נקם, כי אז לא אבה ולא שמע לקול שולחו כי למה לו להצליח גם את אלה אשר אויביו המה? ולא גם הלך כי אז מאן הרב לְהִוָכֵחַ את איש אויב לעמו, ולוא גם נוכח עמו וינצחהו גם אז לא שב הַמְנֻצָח אל האמונה אשר מאס בה משנאה למחזיקים בה, לא כן שמואל אשר מימי ילדותו גֻדַל על ברכי האמונה החדשה, לא משנאה ולא למען שכר עזב אמונתו, כי אם יען כי לא ידע אותה מנער, ואם כי גם הוא בזה ושקץ את עם ישראל בלבו, אך זאת היתה יען כי הורוהו מנוער, אך לא שנא את עמו בלבו ויבקש בכל לב אשרם והצלחתם ולהסיר חרפה מעל פניהם, ועל כן רק לאיש כזה יאתה המשרה, להשלח במלאכות הזאת.

אך גם לא בזאת לבד הגדיל תושיה, כי אם גם בזאת כי בשמואל תאר לפנינו לא איש פרטי ורעיוני לבו ודרכיו, כי אם כמעט כל בני הנעורים מבני ישראל בעת אשר ימירו את דתם או אף אם לא ימירוה באחרת אך יעזבוה ויתכחשו לה ויבושו בצור מחצבתם.

אשרי האיש אשר לב ישר ורוח נכון נפל בחבלו, לב אשר יבקש רק את אשר בידו להשיג ורוח אשר ידאה רק עד אשר לא תרפינה כנפיו, כי איש כזה יחיה בשלום ויחכם ויחכים וילמד וִילַמֵד ויעשה טוב גם לו גם לכל אלה אשר דבר לו עמהם, אך המתנה הטובה הזאת לא לרבים תִּנָתֵן, גם לא אחד מאלף ילך במנוחה בדרכי החיים; בימי הנֹער ישטוף במרוצת תאותו לבקש ולהשיג את אשר אזלת ידו ממצוא כסוס שוטף ויכשל ויפול. גם בהיותו לאיש לא ידע מתג ורסן לתאות לבו אשר רק שִנוּ פניהן ולא מתו, כי תחת תאות הנער תבאנה תאות איש: לכסף למשרה וכבוד, וגם בהן ישבע מלוא חפנים עמל ורעות רוח ויבלה עתו להבל בבקשו את הנעלה ממנו, ולעת זקנתו יבוא לו מכשול לב ומפח נפש על כי בלה עתו להבל לבקש את אשר לא יִמָצֵא והחיים עברו ואין להשיב. כן הוא בדרכי החיים וכן הוא בנתיבות החכמה. רבים המה במבקשי חכמה אשר בסופה וסערה דרכם, יעפילו לעלות לראש ההר בטרם נכונו אשוריהם בתחתיתו, יסקו שמים בטרם ראו את הארץ ואשר עליה, ויכלו ימיהם וכחם להבל ויכשלו ויכשילו כל הקרב אליהם. אנשים כאלה המה רוב בני האדם, וכבר הראונו החוזים הנעלים אשר ידעו רגשות אנוש ותאותיו ושגיונותיו לתאר לנו דמות אנשים כאלה, אשר יבקשו את הרחוק מהם ואת אשר בידם ישליכו אחרי גום ואחרי עבור ימים רבים ותאות נפשם עוד רחוקה מהם אז ישובו ויבקשו את אשר היה בידם ולא ימצאו עוד, אנשים כאלה אשר מלחמת תמיד בלבם, כשתי נפשות קוראות מלחמה תמיד אשה על רעותה והמקום אשר בו תלחמנה, הלב, יהיה לשמה ושממה, אנשים כפויסט אשר בימי הנער, בעת החיים מאס בתבל ויבקש לעלות אל על, ולעת הזקנה ככלות כחו ועת לדרוש רק חכמה שב לבקש חיים, ושתי הנפשות רבו בלבו בחזקה, האחת בקשה להפרד מהשניה, האחת בקשה לשלוח יד להחזיק בתענוגי החיים והשנית אִוְתָה להעלות אבר כנשרים להתרומם עד מרומי שחקים, ועל כן קצרה יד שתיהן מהשיג חפצן, אחרי כי האחת קמה לשטן לרעותה, כמֹהו כן המה כל בני האדם אשר לא ידעו עת לכל חפץ, ויבקשו בנער חפצי הזקנה ובזקנה תאות ימי העלומים ויהיו תועים כל ימיהם בדרכי החיים. רק לשרירים אשר המה מעטים נתן כח לב להתות להם דרך מימי נעוריהם, אשר בו ילכו ולא יכשלו, והיותר יֻכּוּ במחלה האיומה הזאת, מחלת אין־שלום בקרב. אך נגד המחלה הרעה הזאת הנה נמצאה תרופה טובה ונאמנה והיא הַחִנוּך, כאשר יחנכו את הנער על פי דרכו ויתוו לו דרך בלמודיו ובדרכי החיים, אז בלכתו ובפיו מתג ורסן לא יצרו צעדיו ולא יכשל. החנוך הוא לא מקור החכמה כי ישנם חכמים אשר לא חנכו מנער, וישנם אשר חנכו אותם ובכל זאת לא יביאו לבב חכמה בהיותם לאנשים, הוא רק כמתג ורסן לרוח לבל ידלג שור פעם אחת כי אם במסלה יעלה לאט לאט, ואם אמנם לרגלי החנוך יצרו לפעמים צעדי און האיש, אשר חֹנן ברוח כביר, לבל ירוץ במרוצתו כי הוא יכביד עליו אכפו לנוח בעת אשר בכֹחו לרוץ ארח, ועל כן נמצא לא לעתים רחוקות אנשי הרוח אשר עשתונותיהם יעלו עד שחקים יותר בין אנשים אשר בלי עזרת מורה ומנהל מצאו חכמה מבין אלה אשר עיניהם ראו את מורם מנער, אך תחת זאת יצמיח החנוך טובה רבה בהצילו אלפים מהתעות בדרכם לבל יעשו מדחה. ובמדה אשר יגדל כח החנוך כן ירבו האנשים אשר יצלחו לתבל, אנשים שמחים בחיים ובעבודה, אשר יטיבו לנפשם ולרעיהם, האנשים אשר בלבם לא תהיה מלחמת תמיד המה ימאסו במלחמה ולא יגרו מדון גם את רעיהם, ורוב בעלי הריב אשר יחפצו לשנות פני תבל בסופה ובסערה, אשר יקראו רק רע כל היום על כל מראה עיניהם, המה אנשים אשר אין ברוחם נכונה מטבעם והחנוך לא הראה להם דרך שלום מנער. וזה כל פרי העת הזאת כי נתנו לבם לחנך את כל בני האדם ועל ידם יבוא שלום לכלם כי הוא יורה לאיש איש לבחר בדרכו ולשאוף אל מטרתו ולבל ישים לב לדרך רעהו. גם הוא ילמדנו לשאת עול מנעוריו, עול המורה והלמודים ולא יהיה כעיר פרא בהיותו לאיש ולא יבעט בהעמיס עליו הזמן עול החיים, ואחרי אשר הוא יביא מנוחה ושלום בלב בני האדם לכן ישבית ריב משפחות וקנאת המקנאים, אם בשם האמונה יגיחו קרב על בעלי הדעת, או בשם הדעת יצורו את בעלי האמונה, בידו לעשות את הנפלאות האלה. אולם דעת לנבון נקל כי רק אז יַפְרֶה החנוך צמח שלום ומנוחה ורק אם להמחנך יהיה לב חכם ורוח כביר להבין לב חניכיו וכשרון רוחם למען ידע לנהל את כלם איש איש למטרתו כפי כשרון לבו אשר נתן לו טבעו.

אך אם המורה לא ישים לבו לרוח חניכיו ולא יבקש לאשרם בדרך אשר יסד להם טבעם ורוחם, אז לא לבד כי לא יביא עליהם ברכה בחנוכו כי אם גם רעה רבה יביא אליהם, כי אם יחנכם בלי מטרה אז פעולתו מאפע, יען כי רק הַחַפֶץ לבוא עד מטרתו יישר דרכי האדם לבל ישעה לשוא נתעה, ואם לא יבין את כשרונם ויתן לפניהם מטרה אשר אין בידם לבוא עדיה, אז ישחית את לבם ויהיו תועים כל ימי חייהם.

אמנם הדבר הטוב הזה, הַחִנוּך, אשר העמים בו יתפארו ויאמרו: ראו זה חדש הוא אשר לא ידעו אבותינו, הוא לא דבר חדש הוא לישראל; לא רק בדברי מחוקקו אשר צוה לשנן את התורה לכל בני ישראל, לא רק במשלי מושליו אשר הרבו לפאר את החנוך, אף לא רק במדברות נביאיו אשר חזו עתידות כי אך אז יהיה שלום אמת וחרב וקשת ומלחמה תכלינה מן הארץ, רק כאשר תמצא כל הארץ דעה, לא רק באמרים וחזיונות כאלה כי אם גם בפעל, ומה גם מעת אשר שבתה הממלכה והארץ מישראל, חנכו בניהם מנער וילמדום דעת התורה לכלם כקטן כגדול, ובכן נתנו מטרה לבניהם בעודם באבם לבל ירדפו קדים בהיותם לאנשים. מטרה אחרת היתה רחוקה מבן ישראל, ועל כן שמו פניהם רק למטרה הזאת. כל עוד אשר היו בארצם היתה לאל ידם לבקש להם מטרה אחרת: להיות כגבור משכיל, כמנצח בנגינות בבית ה', כשר ושופט ומחוקק, אך אחרי אשר כל אלה אבדו לא נשארה לפניהם כל מטרה בלתי אם ללמוד התורה ולעשות בה חיל, הן ידם קצרה מהיות שרים ושופטים ומפקדי צבא מלחמה בארצות זרים, בין עמים אשר שקצים כטמאת הנדה. ולאשרם והצלחתם לא הלכו בגדולות לבקש להם מטרה אשר קצרה ידם מהשיגה. ועל כן חיו בשלום גם בעת אין שלום, וימצא מנוחה בלבם בעת אשר רֻדְפוּ על צואר ויטו שכמם לסבול ולא אמרו נואש כי כן למדום מנער לשאת ולסבול עול, וזאת היא שהיתה להם כי לא תמו ונכרתו בגוים, וזאת העידה רוחם, בעת אשר הונח להם רגע, לעשות חיל גם בחכמות זרות בזמן מצער כי כלם הסכינו ללמוד. ואם נמצאו בהם לפעמים אנשים אשר עזבו מטרתם זאת ובקשו ללכת בגדולות, אז נשאו עונם, משנאיהם נטו ידם עליהם לבל ירימו ראש ועל כן אבדו דרך ויעלו בתֹהו ויהיו למופת ליתר העם לבל יתעו מני דרכם מאז. כה עברו ימים רבים, כאלף ושבע מאות שנה ולא נטה מדרכו, אך פתאום החל להופיע אור חדש לישראל, על שמי ארץ הוללאנד עלה להם השחר ויבשר להם יום טוב ושלום. ארץ הוללאנד ראתה כי העם הזה כלי חפץ הוא, לא רק יען כי ישלם מס רב, כי אם בידו להביא טובה רבה להארץ אשר ישב בה, לכן מהרה ותפתח שעריה להעם הזה אשר היה כצבי מודח מכל הארצות, ותשמיע דבר אשר לפני מאה שנה לא האמינו כל יושבי תבל כי ישמע דבר כזה באחת מארצות איירופה, ארץ האללאנד היתה הראשונה אשר השמיעה משפט אחד לבני ישראל ולאזרחי הארץ ותפרוש כנפיה ותבקש את השה הפזורה ותאמר לה אתי תשבי ופה תמצאי מנוחה, והשה הפזורה נהפכה פתאום לכפיר אריות וַתַּרְאֶה כחה להארץ אשר בחרה בה ותלחם במלחמותיה ותשא בעול הארץ ככל אזרחיה הנאמנים. יתר העמים שמעו כן תמהו כי לא פללו לראות ולשמוע, כי דם בן יהודי הנבזה יתערב בדם בן הארץ בלחמו על ימינו והארץ לא פור תתפורר לשערוריה כזאת, בן יהודי ילך לשוח בגני העיר ויתרועע את בני עם הארץ כאת איש כערכו והשמים לא ילבשו קדרות ולא תחשך השמש המאירה על תועבות נוראות כאלה! אם כן שקר ענו בהם שונאיהם הכהנים והאצילים בנבלם שמם תמיד – כה השיבו אחדים אל לבם. ולא ארכו הימים וגם שערי ערי בריטאניה נפתחו להם, וגם ארץ צרפת לא הביטה עוד עליהם בגאוה ובוז, ולאט לאט הורמו משפל מצבם ויחשבו בארצות אחוזתם כאזרחי הארץ. כן היה בארצות אשר שמה שבו בני ישראל אחרי הגרשם כלם מתוכן. לא כן בארץ אשכנז, היא לא הקיאה אותם פעם אחת, ועל כן היו בעיני בני הארץ ההיא כעצם בגרון לא לבלוע ולא להקיא. ועל כן לא שבו לכבדם כאשר החלו לנחול כבוד ביתר הארצות. בני יתר הארצות אשר שכחו את ישראל ודרכיו שכחו גם שנאתם וקנאתם ויתפלאו אחרי כן בראותם מעשיו וַיִוָכְחוּ כי לא כצעקתה הבאה עליו עשה, ובני ארץ אשכנז אשר ראו מעשיהם ודרכיהם תמיד ויסכינו לחשוב אותם כדרכי נלוזים ומעשי רשע, המה היו כעורי עינים ולא יכלו לראות עוד נכוחה, ועל כן הוסיפו להציק לישראל ולהרבות צרותיהם גם בעת אשר בארצות האחרות החלו להשיב להם טובה תחת הרעה אשר עשו להם לפנים. וכל דברי המליצים לישראל והמבקשים טובתם – אשר נמצאו גם בארץ אשכנז עלו בתהו ולא הועילו. ובימים האלה הרעו הצרות להיהודים היושבים בארץ אשכנז כפלים, כי תחת אשר לפנים דכאו רק גויתם השחיתו עתה גם את רוחם.

הדבר הטוב אשר היה לישראל, אשר חזק את לבו ויתן לו מנוחת נפש, הדבר הטוב הזה, החנוך נותר בידו בארצות אשר הונח לו, ואף כי ראה כי לא את המטרה אשר אליה שאף עד הנה, הוא למוד התורה, יוכל לעשות לו למטרה בעת הזאת, כי דרכים חדשים נפתחו לפניו ומטרות רבות לנגד עיניו וגם חובות חדשות עליו למלאות, כי נטל עליו להיות כבן נאמן לארצו אשר בה ישב, לכן עליו לחנך את בנו למען יוכל לקחת חלק בעבודת הארץ, ועל כן אף כי עזב את מטרתו מלפנים בכל זאת לא עזב את דרכו דרך החנוך, וכאשר בקש לפנים לשים מטרה לעיני בנו בעודו בנער כן הוסיף לתת לו מטרה אשר ידע כי בידו לבוא עדיה, ועל כן עשו והצליחו מבלי אשר נטל עליהם לעזוב את דרכם. לא כן היה בארץ אשכנז, היהודים שמה ראו הצלחת אחיהם ביתר הארצות כי עלו מעלה, ויתחרו לרוץ גם המה כמהם לרדוף להשיג וישכחו כי כבלי ברזל ברגליהם וירדפו רוח. אך מבלי אשר מצאו מטרה אחרת ויהיו כתועים בישימון. גם המה החלו ללמד את בניהם שפות וחכמות מבלי אשר מצאה ידם בהן חפץ ותכלית, כי כל שערים סגורים לפניהם ולא יתנו להם לבוא בסוד אנשים, ואז חדל החנוך מהראותם בטובו, לא עוד הביא המנוחה בלבם כמלפנים, אחרי כי הלכו כנודדים בחזיון ליל מבלי דעת אנה פניהם מועדות, ואז קם שאון בלב רבים מבני הנעורים בישראל, מלחמת תמיד בקרב ולב; בעץ הדעת שלחו ידם, אך על דרך עץ החיים ישמור להט החרב המתהפכת, היא שנאת בני הארץ לבני אמונתם ואזלת ידם מראות בחיים, ואז רבו כמו רבו אנשים כפויסט בישראל, אשר שתי נפשות שכנו בקרבם והאחת קראה מלחמה על רעותה, האחת הגביהה אבר לעוף למרומי על לזכרון אבותיהם ואמונתם אשר הראו עזוז כחם אלפי שנים, והשנית בקשה חיים, חיים ככל בני הארץ, אנשים כאלה היו באָרנע והיינע ורעיהם, וכמעט כל בני הדור ההוא בארץ ההיא אשר למדו דעת כיושבי הארץ. מלחמה גדולה ערכו תמיד את נפשם, ולמען חזק רוחם עשו אגודה אחת וישבעו בשבועת האלה לבל ימירו דתם, כמו בקשו לשים אסורים על ידיהם, ובכל זאת חללו את השבועה, עברו ברית וימירו דתם, אך את המנוחה לא מצאו עוד גם אחרי כן, כי המלחמה לא חדלה מלבם וינודו בדעתם כנוע הקנה במים, רגע חרקו שן ויקצפו קצף על העם אשר שמו נקרא עליהם ויתנם לבוז, ורגע בא רוח חמלה וחנינה בלבם להעם האמלל הזה אשר משפטו יגזלו לעין השמש, וזה הדבר כי תהפוכות היו תמיד בלב באָרנע והיינע ומרעיהם, ומה גם בדברם אודות בני ישראל, ועד היום הזה עוד לא חדלו אמללים כאלה בארץ ההיא וביתר הארצות אשר שָׁם שֵׁם ישראל עוד לחרפה, לרגלי החנוך הרע, כי יְחֻנְכוּ מנֹער בלי מטרה ותכלית, או למטרה אשר לא לה נוצרו ובהחליפם את ערפם הקשה כגיד ברזל בגיד בשר אשר ינוד וינוע תמיד.

צלם דמות איש כזה והגיוני רוחו ומערכי לבו הציג לפנינו הסופר הנפלא הזה בשמואל. החנוך הרע היה בעוכריו לשדוד מנוחת לבו, מורו יסד לו מטרה אשר לא לה נוצר, הוא הקדישו להטיף אמונה בעת אשר לב הנער בקש חשבונות, וגם כאשר גלה לו את לבו, וישמיעו כי לא יבטח בנפשו, ועת היתה להמורה לפקוח עינים לראות כי החטיא המטרה, גם אז עצם עיניו מראות נכוחה והוסיף לדבר על לבו ולהדריכו בדרך אשר היתה ישרה בעיניו ולא רוח־תלמידו. אמנם לא לבד כי החטיא המטרה, כי אם גם נוכל לחרוץ משפט כי חנכו בלי כל מטרה, כי המטרה אשר יסד לו היא אך תֵּרָאֶה כמטרה ובאמת היא הבל ומאפע ואך בדמיון יסודה. מטרת האדם היא להיות אדם, לחיות על הארץ ולפעול ולעשות למען הקם ארץ ולא לבקש מות בחיים, להתמכר לדמיון תוהו אשר לא יועיל ולא יצליח לאיש אחר, ואת הנמכר לו יכה בשממון ותמהון לבב. לחיות בחיי הגויה וללכת בדרכי החיים כאדם חי נבראנו בתבל ולא לבקש בארץ חיי נשמות, ולהמיר החיים במות. ואל מטרה כזאת אל מטרת מות, אל תבל הדמיון הובילהו מורו: להורות לבני האדם דרך האמונה נתן לו תעודה, כמו רק אך בזאת יבלה האדם ימיו וכמו אך בה ימצא חיים. האמונה דרושה ונחוצה היא להחיים, כי היא תתן בטחון ומנוחה ונחמה לרב אדם לבל יאמרו נואש בעת צר, ולמען יחזק לבם בבטחונם ויוסיפו לבקש חיים, אך אם יסיר איש את לבו מכל חפצי החיים והתבל למען הגות רק בה, הן לא עוד כאיש חי יחיה, כי יחיה בחיים שאין בהם עשה ואז הלא הוא כגלגל נשבר במכונת התבל, אשר לא לבד כי לא יצלח לכל כי אם עוד ירע ויפריע את אחיו ממלאכתם. ואם גם נאמר כי האנשים האלה אשר רק באמונתם יחיו גם המה ידעו חיים כי בה ימצאו עֹנג לנפשם, אך האמונה אשר תחיה את בעלה היא רק האמונה אשר תצא ממקור לבו, אש מרוחו ורגשותיו יצאה ולא מפי המורים. האמונה אשר נולדה בלב איש לפי רוחו היא תוכל לתת לו ששון ישע, יען כי לבו הרה וילד אותה ולרוחו היא, אך האמונה אשר יאמר איש להביא בלב רעהו בשפת יתר ובדברי מלחמה, היא לא תצלח להצליח את המחזיק בה, כי היא תהיה תמיד גם אם יקבלה הַמְנֻצָח אך כזמורת זר אשר תניק לשד הארץ ולא תעשה פרי. ואם כן החטיא מדריך שמואל את המטרה בשנים, יען כי יסד לו דרך לא לפי כשרון רוחו, אחרי כי רוחו בקש דעת ולא אמונה, וביסדו לו מטרה אשר היא הבל ורעות רוח. ובשמואל לבד הראה לנו הסופר דרכי רוב בני הנעורים בארץ ההיא, אשר לא חֻנְכוּ מנֹער ולא שאפו למטרה ותכלית, או כי חנכום ויתנו לפניהם מטרה אשר לא לה נוצרו וקצרה ידם מהשיגה, וכאלה כן אלה שגו ויאבדו דרך ולא שבו לראות עוד שלום עד עולם.

אמנם בזאת טוב גֹרל האיש אשר חנכוהו מנֹער, אף אם יסדו לו מטרה אשר לא לה נוצר, או גם מטרה אשר בדמיון יסודה מגורל האיש אשר בלי מטרה בלה ימי נעוריו, כי בידי האיש אשר יסדו לו מטרה, אף אם לא טובה ונכונה, למצוא עוד מטרה טובה, אחרי אשר תפקחנה עיניו לראות כי תעה עד הנה, או אם יפקחו אחרים עיניו וְיַרְאוּהוּ משוגתו, לא כן האיש אשר לא ידע לבקש לו מטרה מנֹער הוא יתעה בכל ימי חייו ולא ידע את אשר יחסר לו. ואם כן בזאת הטיב מורו לשמואל בחנכו אותו ובהראותו לו כי מטרה דרושה לחיים, ובכן מצאה ידו אחרי כן להתנער ולהסיר אסוריו מעל ידיו ולבקש לו דרך ומטרה כאות נפשו, ונקל היה לו להטות אֹזן קשבת לדברי האיש אשר פקח עיניו, אחרי כן גם רוחו לא הלך בתחלה אחרי מטרת מדריכו, ואחרי אשר פקח עיניו ראה עד מהרה כי שגה עד הנה.

הוא בא לבית דודו אשר אותו בקש למשוך אחריו לאמונתו. לבו קפץ ויתר ממקומו בחכותו בהחדר אשר הובא בו לקראת בוא דודו. מי יודע אם יאמין בדברי? מי יודע ואם לא פור יתפוררו ברגע הבא כל מגדלי חזיונותי אשר בניתי זה ימים רבים? ואם לי הצדקה להתחפש באפר שקר כמרגל ולהשבית שלום הבית ולהפיח בו מדנים? – כן דבר אל לבו בזכרו כי נשבע למורו להיות ציר נאמן ועיניו אורו זיקות ורוחו סער כים – האם לא בדרך הקדושים אשר חרפו נפשם למות על אמונתם אלך גם אני? אלה הקדושים אשר בחרב האמונה יצאו להלחם נגד אמונת שוא לבלי חת. ואם לא הדיח גם הוא את אחיו והוריו מעל פניו למען השמיע אמת בשערים, ואני אפחד ואירא כילד אין אונים? את אשר עשו הקדושים לפנינו לעובדי העצבים זאת נעשה אנחנו לבני ישראל הנדחים. הן עוד תרבץ עליהם הקללה והנם נודדים בגוים, לכן נקום ונקים את הנכשלים ונטיב להם. הן איך לא ישקעו ביון החטאת והמרי אם לא יכירו וידעו אותו, אשר חטא רבים נשא? קץ הפלאות הנה קרוב ובא. עובדי העצבים יעזבו יום יום את עצביהם ויבואו לחסות בצל האמונה הנאמנה, ורק העם הזה עוד יקשה ערפו, אך האהבה תגבור על השנאה, ובחבלי אהבה נמשוך אותם אחרינו ולא יוסיפו לשנוא את גואל התבל ובני האדם עליה – כה דבר אל לבו ויוסף אומץ, אך ברגע הראשון בראותו בני דודו בא במבוכה ולא ידע דַבֵּר, כי ראה כי לא את גבר אין אונים יעשה מלחמה, לכן התחפש וישם מסוה שקר על פניו – הן התכלית תקדש את המעשים, ואלהים לא יביא במשפט את המחזיק בתרמית למען קדושת שמו, כן יחשבו כל לוחמי מלחמת האמונה – ויתודע אל דודו כאיש אשר באמונת אבותיו דבקה נפשו.

דוד שמואל היה צלם, דמות איש יהודי לכל משפטיו וחקותיו, מנֹער חנכוהו על ברכי התורה ומטרת חייו היתה לפניו – ללמוד ולהורות ולעשות טוב בעמיו. הוא קבל את בן אחיו באהבה גלויה, חבקהו וישק לו ויקרא לו בני וישאלהו לשלומו ולאחרית אביו האמלל. האהבה הגלויה הוסיפה מבוכה על מבוכתו, כי לא חכה לאהבה כזאת. ורק עתה כאשר שאלהו דודו לאחרית אביו זכר שמואל כי אב היה לו, כי עד הנה שכח את הוריו ולא העלה גם את זכרונם על לבו, אחרי כי כבן עם אחר חשב את נפשו, אך עתה זכר את אביו ואת מותו ואת דבריו אשר דבר לו אז וכלמה כסתה פניו, על כן בחר בתרמית להונות את דודו, ועל כי הקשיח לבו עד הנה לבלי זכור את הוריו. איכה שכחתי כל אלה עד הנה? – שאל את נפשו, לבו אמר לו כי חטא חטאה גדולה להוריו, אך עוד לא מצא די כח להאשים את נפשו ויבקש להסיר מעליו האשמה למען שומה על שכם עמו: הה! עם אמלל וּמֻכֶּה בסנורים! – קרא למען השכיח שאון רגשותיו – במסתרים תבכה נפשי על שברך, הישמע כזאת, או החפץ לאלהים, כי עם כלו יחרף נפשו בכח נעלה מדור לדור למען החזק בשקר? בעיניהם יראו את מקור החסד והאֹשר, לפניהם פתוחים שערי הכבוד וטוב התבל – והמה יעצמו עיניהם מראות ויכבידו אזניהם משמוע, ימאסו בכבוד ועֹשר ויבחרו להיות נבזים ושפלים – הוי עם נפלא ואיום! לכן אטה גם אני את ידי ובכל מאמצי כֹח אקום להושיעך ולהקימך, כי על כן נבראתי – כן נחם את נפשו, אך עיניו החלו להפקח ולא עצר עוד כֹח לעצום אותן. כאור שחר אשר יעלה ויבקיע לאט לאט ענני האפל עד אשר יזרח שמש ויאיר לכל כן החל אור חדש להופיע בחדרי לבו, אך האור הזה בראשיתו היה כקו, נֹגה השמש המתגנב מבעד חלונות סגורים על מסגר, אשר לא יגרש את החשכה, כי אם יַרְאֶה עוד יותר את האפל אשר ישתחרר בחדר, כן בהבקע אור האמת ללבב שמואל לא היה כרגע לאור מאיר, כי אם הראה את החשכה האיומה אשר בלבו וכמעט ירא מהביט אל האור ויחפוץ לעצום עיניו, אך לא יכול עוד, כי הוא גבר ממנו וילך ויתגבר ויפקח עיניו גם למרות חפצו. אתמול בערב ראה את האשם אשר אשם להוריו, ועתה נגלה לו, כי גם לעמו חטא חטאת נוראה, הוא בזה אותם בלבו, הוא חשבם לנדחים, מאת פני האלהים המחזיקים בתרמית בכל מאמצי כֹחם ולבם רע ומשחת, ועתה ראה כי שגה עד מאוד ומוריו הוליכוהו חשׁך ולא אור. ביום המחרת לא יכול עוד עצור ברוחו מהודות למורו, כי ראה משגתו ובדברי מכתבו ישמיעהו: לשמחת לבב תהיה לך זאת לשמוע מפי היום כי לא לחנם אבלה פה את העת. כי לי ללמד פה הרבה, הרבה מאוד, ולראות את אשר לא ראיתי עד הנה, זאת אראה עתה עין בעין ואשמח מאוד על כל אשר תראינה עיני בבית הזה. בראשית כֹל אשמיעך, אבי, כי העם הזה לא רע הוא כאשר יֵרָאֶה לעין כֹּל. גם אני אף כי חוטר מגזע העם הזה הנני בכל זאת העויתי משפטו. ראשית למודים באמונתנו הן דברי בוז וחרפה על הנדחים האלה: היהודים עשו המעשה הנורא ועל כן תרדפם חמת אלהים עד עולם. כן הורוני, וכאשר הלכתי בלונדון – וזה היה לא במקרה – ברחוב אשר שם בתי מסחר להיהודים וכאשר שמעתי שפתם הבלולה והתבוננתי לתנועות גויתם המוזרות הסבותי עיני מהם בשאט נפש. מנֹער למדוני לכנות בשם יהודי לכל נתעב ונאלח, למרמה ותאות הבצע, ולאט לאט רם לבי, אחרי כי המקרה הצילני מידם, לחשוב אותם כעבדים נבזים.

כן הודה במו פיו, ועתה רק עתה זכר את האיש הזקן אשר ראה אז נרדף מהנערים השובבים, ואז לא חמל עליו כי אם גם הצדיק את רודפיו, יען כי בן בלי אמונה הוא, אך עתה אחרת יחשוב לבו, עתה ראה בבית הזה כי לא לעון יחשב להחזיק בדרכי אבותיו וכי גם בגדים ארוכים וזקן גדול לא ישחיתו לב איש.

בכל יום ויום – כה יוסיף לכתוב למורו – יבואו הנה רבים לשחר את פני הרב ולבקש עזרה מידו, וינעם לי מאוד לראות את האורחים מארץ פולין אשר ימצאו ארוחתם בבית הרב וישיחו אתו אחרי הארוחה. אותות מחסור יראו על פניהם אבל לא קרעים ילבשו, אביונים המה מבקשי לחם חסד, אך לא כאביוני בני אמונתנו. המה לא חסרי דעת ולא פורעי דרכי המוסר ולא ישתו לסבאה, כי למדו מנֹער שפתם ותורתם ואם ינסה אחד מכהנינו להתחרות אתם בדעת התורה ידעתי כי יחורו פניו. שפתם שפת אשכנז נשחתה, אך טוב טעם ודעת בשיחותיהם. המה לא יחשבו את לחם החסד אשר יקבלו כחסד כי אם כצדקה, כאשר הנותן לא יחשוב זאת לנפשו לצדקה כי אם לחובה להושיע לאחיו האביון. עתה רק עתה אבין מדוע לא ימצאו בין היהודים, אף כי ענים ולחצם גדול מאוד, עניים נבזים כבין יתר העמים. בינינו יפרד איש המעלה מאיש שפל לא לבד בדעתו ובינתו, כי אם גם בדרכי מוסרו, יען כי בינינו יבחרו בדרכי מוסר רק היודעים דעת, דרכי המוסר אשר ילמדונו יהיו עלינו סתרה לבל נפול בין התועבות, והדעת אשר יביאו בלבנו תשמור אותנו מהלכד בפח התאות הנמבזות יען כי נדע אחריתן – אבל בין היהודים ימצאו נפרדים איש מרעהו רק בערך הדעת, אך לא בדרכי המוסר, העני הפושט יד לבקש חסד הוא יישר דרכיו ויצניע לכת כמו העשיר אשר יפתח ידו להשביעהו. וכאשר אשאל את נפשי מי זה הרים את העם הזה למעלה הזאת? אז אצלול בתהום עשתנותי אך לא אמצא פתרון. אמנם לגדולות נוצר העם הזה, אם גם בְהִדָחוֹתוֹ עוד לו סגולות יקרות כאלה, אשר לא תמצאנה גם בין העמים העומדים ברום המעלה! – אלה המה הגיוני לבו היום, ובהשמיעו למורו דברי אחד בני פולין אשר השמיע צרות אחיו בארץ ההיא, כי יגזלו מהם פרי בטנם הקטנים ויוליכום בחזקה אל ארץ גזרה וכי יכבידו עליהם מאשר ומס חדשים לבקרים וידכאום עד עפר, והצרות האלה נגעו עד לבו יקרא ברגש: רק אחת היא אשר בכחה להצילם כרגע, להשיב להם בניהם וכבודם וכל טוב הארץ – מעט מים ומעט שקר – אבל המה ימאנו לשקר – מהלל שם ה' כי עוד ימצאו אנשים בתבל אשר המה כחומה בצורה על האמת היקרה מכל חמודות חלד.

הנה כי כן כתב למורו מבלי שים אל לב אל החדשות אשר נעשו בלבו, כי החל לכבד ולהלל את אשר בזה ויחלל לפנים, אך בכל זאת לא שב עוד מדעתו ועוד הכין גוו למלחמה את דודו, רק חכה עד אשר ימצא תואנה לדבר אתו בדבר הזה. אך עתה נוכל לעזבהו רגע כי נראה עין בעין כי הנער החולה החל לשוב לאיתנו מבלי משים, ונשים נא עין על בית הרב.

הרב היה איש רב דעה בתורתו וגם בחכמות ושפות, איש אשר על פניו תלין מנוחה תמיד, דבריו בנחת וידיו פתוחות להושיע, בן לו ושמו בנימין נער כבן שמונה עשרה שנה, הנער היה יפה תאר ונחמד למראה ולב מבין היה לו. אביו שלחו לחנכו אל עיר אחרת וזה לא כביר שב הביתה למען ישמע לקח מפי אביו אשר חפץ כי יהיה לממלא מקומו, זה היה חפץ האב אך מה היה חפץ הנער? זאת נראה אחרי כן. גם בת להרב ושמה רחל, היא היתה צלם דמות נערה עבריה בת איש חכם, בטרם החלו להשחית דרכיהן למען תחשבנה כבנות עם הארץ. על לחייה היפות כֹח עלומים וחן, על מצחה הזך הוד ומנוחה, שפתיה תדברנה בטוב טעם ומוסר, תצניע לכת ולא תַרְאֶה כי תעשה זאת, גם לא תחשוב זאת לנפשה לצדקה. כל היום צופיה הליכות ביתה וכאשר כלתה מלאכתה תקרא בספר. ואחרי כל אלה הן יחשוב הקורא לא נתפלא עוד אם הרב שבע רצון אחרי כי חננו ה' בעֹשר וכבוד, בבנים מחמדי עין, ומה יחסר לו עוד? אמנם לא כן הוא! הראיתם חיים של שלום שאין בהם צרה ויגון ומכשול לב ומפח נפש? גם הרב ראה רעה, רעה נוראה, אשר בחר בעני, בצרה, בחלי וכל מדוה מהרעה אשר באה עליו – בנו הבכור המיר דתו. בימים ההם עת אשר החלו קוי אור להבקע אל הארץ ההיא והמה לא להעיר ולחמם היו כי אם להראות את החשכה האיומה אשר סביבותם, בימים האלה היו קוי האור האלה כאור מתעה באישון לילה, אשר יַתְעֶה את עובר האורח ליון בצה ואגמי רפש באין מעמד. בימי בן מנחם נפקחו עיני אחדים לראות את אור ההשכלה המאיר לעולם והמטיב להולכים אחריו ויתעוררו ויקראו בקול גדול: השכלה, השכלה! אחריה נלך והיא תרוממנו ותושיבנו בין נדיבים, אך המה לא ידעו כי האור הזה לא להם הוא, ההשכלה הזאת תשכל אותם ואת בניהם. האור יאיר רק לאיש אשר חפשי הנהו ובידו ללכת אל אשר יובילוהו רגליו. ההשכלה תצליח את איש אשר בידו לשים אותה עטרה לראשו לעין כל, אך את לא אלה אשר במחשכים ישבו. רק לאלה אשר בידם לבחור דרכם על פי הדעת להם תהיה כשקוי ומרפא לנפש, אך לאלה אשר ידעו מה טוב וידיהם אסורות, להם תהיה כחוץ שנון להוסיף מכאוב, וטוב טוב להם שלא ידעו שברם משידעו. המה לא הבינו זאת ויפערו פיהם כצמא למים לשאוף את ההשכלה אל קרבם, היא באה אל קרבם וכרגע נהפכה למרורת פתנים, למכשול לב ולמפח נפש. המה פקחו עיניהם לראות את פידם, המה השכילו לראות – את צרתם, את האיבה הנוראה, את הבוז והמשטמה אשר יעטרום על כל מדרך כף רגליהם. עד הנה לא שמו לבם לכל תלאותיהם, כי הסכינו לשאת בעול וישיבו אל לבם תמיד: בגולה הננו ועד אשר ישיב שופטנו את שבותנו עלינו לשאת ולסבול. ובזאת מצאו נחמה לנפשם, אך אלה קמו ויקראו: לא נחפוץ להיות בגולה, לא נאבה להיות נודדים, בנים נהיה להארץ אשר נשב בה, מכחנו וכספנו נשחד בעדה, דמינו נקריב על מזבח אהבתה וכל עבודתנו תהיה אך למענה כי בנים נהיה לה – אך אחריהם קראו מלא: לא בנים כי עבדים אתם, ובעבדותכם תאבדו ובשפל תשבו כאשר ישבתם עד הנה. אז קם שאון בלב רודפי ההשכלה, אז רבתה צרת לבבם ונֹחם נסתר מעיניהם, וכבן־מנחם אשר קרא במר נפשו: “למה ארבה להביא חכמה בלב בני הן אך רוכל יהיה” כן קראו רבים על נפשם ועל בניהם מעקת לבם, אז היו כתועים בישימון לא דרך מבלי דעת אנה יפנו, לשוב לא יכלו עוד וללכת הלאה לא נתנו אותם, ובעת הרעה הזאת הביטו לאחריהם ויראו אלפי שנים במעוף צרה וצוקה ויתבוננו לפניהם והנה טוב הארץ וכל כבוד וכל יקר נכון להם אם אך דבר קטן וקל יעשו: מעט מים ומעט שקר והתבל להם היא, ומה יכלו עשות? ואם לפלא יהיה כי לא עמדו ביום מסה? כי שכחו צרות אבותיהם למען היטיב לבניהם? כי הסירו השם הבזוי מפני שם כבוד? לא לפלא הוא, כי אחרי אשר התרחקו מעל עמם חנם, צעדו עוד צעד אחד הלאה וכל משאלות לבם נתנו להם, אך על זאת נתפלא, כי עיני הדור ההוא לא ראו זאת, כי יודעי התורה לא התבוננו לראות מראשית אחרית כי המה בידיהם יובילו את בניהם לחבק חיק נכריה, ועוד יותר נוסיף להתפלא הפלא ופלא, כי הדור הנתעה ההוא בארץ ההיא יֵחָשֵב בעיני רבים עד היום כדור מופת לעמו ובו יתפארו.

גם אל הרב באה הצרה הזאת, צרת העת ההיא כי בנו בכורו אשר בו שם כל תקותו לימים יוצרו הוא בגד בו ובאמונתו. כצפעוני פרש הרעיון הזה בלב הרב, אך הוא בחכמתו הרבה ובכח לבבו הצליח לדכא את הרעיון הנורא הזה עמוק עמוק בלבו ולשים מנוחה על פניו, ותורתו אשר היתה שעשועיו היתה בעזרו לבל יִראו בניו את צרת לבבו ולא יזכרו את הנעשה ולא יעלה על לבם לחשוב: אולי צדק אחינו במעשהו, ועל כן צוה לבל יזכר שם הבן האובד, ולבל תֵּרָאֶה תמונתו בבית. אך הוא לא ידע כי רעה חדשה נשקפה נגד פניו, צרה חדשה אשר תשכח את הראשונה ואולי גם תצעידהו לבאר שחת, את בנימין הצעיר, בנו האחד שעשועיו ותקותו בתבל גם אותו צרר רוח העת ההיא בכנפיו וגם הוא אמר בלבו מי ישראל ומי האמונה כי נהיה לעבדי עולם לחרפתנו ולבשתנו כל הימים.

אם האבות אכלו בֹסר וידיחו את בניהם מאחרי דתם, הנה בקשו להם אחרית ותקוה וידמו בלבם כי במעשיהם יפלסו נתיב להם להצליחם בחיים, אך שני הבנים קהו בלי כל מטרה וחשבון. כאשר פרצו פעם אחת את הגדר הישנה, אז הסירו מעל פניהם כל דרכי אבותיהם, גם דרכי המוסר והצנע לכת ואהבת החכמה אשר היתה נטועה בלבם באהבתם את התורה וחקיה. לא למצוא מטרה בחייהם, לא לעלות עָל בקשו עוד בני הנעורים, כי אם לשיש אלי גיל כעמים בבתי משחק ושיר ולראות בתענוגות בשרים בכסף אשר אספו אבותיהם בדמי לבבם. בנימין היה פתאום לאיש חוקר ויודע כי חקי האמונה לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, כי להחזיק בדרכי האבות הוא אך כסל, להקרא בשם ישראל אולת ורעות רוח, אך לא בחכמתו כי רבה, ולא בספרי החכמים מצא את החכמה הגדולה הזאת כי אם בעיני אשה מעם הארץ משחקת בבמת משחק אשר אף היא היתה כבירה ממנו לימים בכל זאת ידעה לצוד אותו בקסם שפתיה ולמשכהו אחריה ככבש אלוף ולהשכיחהו דת אבותיו ואהבת אביו ואחותו עד לבלי השיב אל לב כי נפשם קשורה בנפשו ויורידם דומה במעלו. הן הוא היה לחכם לב וידע כי כל אלה הבל, אך האב האמלל לא ידע לאשרו מכל אלה ויהי שלו. רק לשמואל התודע בנימין עד מהרה ויגל לו כל מסתרי לבו, ומה עשה הוא בשמעו כל אלה? הן הוא בא הנה לצוד ציד ועתה באה הצפור אל הפח מבלי אשר פרש רשת לרגלה, ולא לו לעשות מאומה בלתי אם לשלוח יד ולאחוז בה, וכן גם עשה לוא היה איש מרמה, אך לבבו אשר היה טהור לא נתנהו להתגנב כגנב במחתרת למען תפוש כל הבא בידו ועין לא תשורנו, הוא בא לערוך מלחמה ולשבות שבי אך לא לגנוב במסתרים, ובכל זאת זכר כי אך למען זאת בא הנה וינסה דבר אליו, אך מה השתומם בשמעו מענה פיו, הנער הזה אשר התאוה הכתהו בסנורים מראות את צרת אביו, הנער הזה אשר חקי האמונה היו ככבלי ברזל בעיניו, הוא היה חזק בדעתו כאיש אמיץ לב וידע לענות בדבר אמונה כגבר חכם בעוז עד כי העתיק מפי שמואל מלים, כי דברי התורה והמוסר אשר השרישו על תלמי לבב הנער הכו שרשם עמוק עמוק, ואם כי מאן עוד להביא צוארו בעול החקים בכל זאת לא יכול עשות שקר בנפשו ולהחליף אמונתו באחרת. דבריו הכו את לבב שמואל בתמהון ויחל לחוש בנפשו כי הנהו גבר אין אונים ולא יצלח למלחמה אשר אמר לערוך את דודו.

אחרי אשר סבב את דודו בכחש ויאמר לו, כי המפתים נסו אליו דבר ועל כן יחפוץ לשמוע מפיו דברי תשובתו למען ידע לענות, ואחרי אשר שמע מענה מפי הרב, אשר לפניו היו פתוחים כספר כל דברי ימי התבל וחכמת החכמים, ויגלה לו דרכי האמונה הזאת בהציגו אותה מול פני האחרות ובהראותו אותו כֹח ישראל ברוח, אשר יחיה ויפעל לעולם ויגבר חילים על אף הרודפים אותו להשמידו, ולא לעם הזה לבקש תורה ואמונה מפי תלמידיו, אחרי כי כל אלה אשר יטיפו היום לאמונה, אך מפי העם הזה לקחו לקח ואיך יהיה פתאום התלמיד למורה? אחרי שמעו כל אלה היה כאיש נפעם ורוחו סער כסערות תימן. לבו קפץ ויתר ממקומו ויהי בעיניו כטובע במצולות ים ואין מעמד. כל בניניו נהרסו לעיניו, כל העמודים אשר הציבו מוריו להחזיק לבו באמונתו פור התפוררו מרוח פה הרב ותקותו מה היא עוד?¹¹ לנצח, את דודו אביר התורה, אמר, והנה הנער הכהו אחור ואחריו בא דודו בידי ענק וישפתהו עד עפר ומה ייחל עוד? וכן השמיע גם למורו בלב נשבר כי יפחד מאוד פן יהיה לריק כל עמלו. וכאשר הוכיחהו מורו במכתבו כי הוא רפה רוח ויסוג אחור כרגע מבלי אשר נסה להלחם ענה דברים ברורים: אל תשכח כי לא אדע חובה אחרת בלתי אם לעבור להאמת. לפני ירח ימים לא כזאת דבר, כי אם כי השליך את דעתו אחרי גוו למען האמין מבלי בקש אם אמת בפי המשמיע לו אמונה, ועתה היה לאיש אחרי כי יבקש האמת, עד כה פעלו דברי דודו על רוחו ויש תקוה כי עוד יוסיף ללכת הלאה בדרך יסד לו, בדרך האמת.

לבקש אמת לא היום החל כי החפץ הזה חִיָה רוחו מימי ילדותו, ולא נתן לו מנוח ביום ובלילה, והחפץ הזה גם דכא רוחו, כי ראה כי יבקש לשוא, כי אך חידות וצפונות ישמע תמיד ופשר דבר נלאה למצוא, כל אשר שמעו אזניו בנער היו דברים נסתרים, סודות נעלמים, דברי אמונה אשר יניחו רוח המאמין ולא המבקש לדעת, ואחרי כי בקש לדעת אמת איזה מקומה, לכן הרבה חקור וכל אשר הרבה חקור כן ראה כי תועה הוא בישימון ואין דרך ואין מסלה, עד כי נלאה בדרכו ויפול תחתיו וישבע להאמין ולא לדעת, אך החפץ הנטוע בלב איש לא עד מהרה ימות, יש ביד האדם לדכא חפצו, להשכיח המון רגשותיו, יש ביד האדם גם לעשות שקר בנפשו ולעצום עיניו לבל תראינה, אך לא לארך ימים יעצור כֹח למשול ברוחו, כי קצרה יד איש מכלוא את הרוח גם אם ישים הוא ורעיו עליו דלתים ובריח, רגע אחד יתעורר וירים ראש וישבור כבליו ויגביה עוף, ואז אחרי יצא לחפשי בחזקה יגבר חילים ביתר שאת כמלפנים בטרם כלאוהו. הוא נשבע בפיו לבל יחקור עוד, אך רוחו לא בא בשבועת האלה, דמי אבותיו קשי העורף אשר נזלו בעורקיו, לא באו בברית שבועתו לנוח ולדום, ואשר על כן הוליכוהו רוחו אל דודו לְהִוָכֵחַ אתו. בפיו אמר כי ילך לפתותו וכן חפץ גם לבו, אך רוחו לא כן דמה, והוא לא ידע. רוחו בקש לְהִוָכֵחַ למען יוסיף לחקור ולדעת, ואחרי כי שתי נפשות לחמו בלבו תמיד, האחת בקשה לנוח ולהאמין כי כל תקותו עלתה בתהו, דברי דודו אשר נצחהו בכל דברי ריבותיהם לא היו לו כמרפא ללבו, כי אם כמדקרות חרב אחרי כי לא זאת בקש לשמוע, הוא בקש בכל לבב כי כל בני האדם יאמינו כמהו למען תהיה לו זאת למשיב נפש ולפתחון פה, ומה ראו עיניו פה? אנשים מבקשים דעת ובכל זאת באמונתם יחיו במנוחת לבב, הוא ראה את הנער הנאסר בחבלי התאוה ובכל זאת עֹז לו באמונתו, עד כי גם סערות התאות לא עצרו כֹח להניע את העמודים החזקים אשר נטע מורו בלבו באמונתו, הנער חשב לאולת ורעות רוח רבים ממנהגי דתו וחקיה, אך ביסוד האמונה מצא עז ותעצומות, וידע להשיב דבר לשואלו, אף כי לא הכין גויתו למלחמה בדברי אמונה, והוא, שמואל, אשר יצא לערוך מלחמה ויערוך מלים נאלם דום ולא ידע לענות דבר, לא לשואליו ולא לרוחו אשר נעור משנתו ויוסף שנית לבקש חשבון. הוא ראה את דודו, איש שלום ודעת ומנוחה יחזיק בחקי אמונתו בכל לבב ובדברו באמונה לא ישים מבטחו בהאמונה רק בדעת, הוא לא יאמר לו: האמין, כי אם: ראה ובחון. ובהשותו את מורו, אשר אמר לו תמיד האמין ואל תחקור לדודו אשר אמר דע ואל תאמין, הן ראה כרגע למי הכֹח ומי יבקש את האמת. אך לא רק בדברי דודו אשר הראהו כח ישראל ברוח, כי אם בכל הליכות הבית, על כל מצעדי רגליו ראה מה רב כֹח רוח העם הזה הבזוי בפי כל, בראותו את החסדים הרבים אשר יעשו בבית הזה ובהתבוננו לחפץ לב כל יושביו אך לעשות צדקה וחסד נאלץ למורת רוחו להודות כי אך שקר ענו בעם הזה ומוריו סבבוהו בכחש. ואם בזאת כזבו מי זה לידו יתקע אם לא כל דבריהם שקר המה? – פעם אחת בבואו לחדר בנימין הדף מבלי משים את האשה הזקנה המשרתת בבית ואשר כל בני הבית כבדוה מאוד ויחפוץ לכפר פניה בשקל כסף, אך הזקנה נערה כפה מקחת כסף באמרה כי לא בו העון, כי אם בה, והוא האיץ בה לקחת אך היא מאנה, ופתאום קרא בנימין בקולו: אבל למה תריבו? האין עוד עצה כי תעשו שלום? אתה תן לה השקל ואת קחי השקל ותניהו לעני ושלום לכם – הזקנה ששה על דבריו, כי אהבת נפש אהבה אותו, ושמואל השתומם למשמע אזניו, כי מעודו לא שמע כזאת. הוא הסכין לראות עשירים מפזרים כסף לעבדיהם ואמהותיהם למען יכבדום, הוא ראה עבדים ושפחות ישתחוו אפים ארץ וירבו חנף למען ימלאו כסף כיסם, אך מי יזכור את העני, ומה גם אם איננו לנגד עיניו, ולא אף אחד מבני הנעורים אשר הכיר לא השמיע משפט כזה, אות הוא כי אהבת החסד נטועה על תלמי לבב העם הזה, ואותו יקראו עם שואף לבצע!

ביום השבת בבֹקר בא בנימין לחדרו לבוש במלבושי כבוד וימצאו יושב אל השלחן וכותב.

– אתה תכתוב היום? – שאלהו בנימין.

– ולמה זה לא אכתוב היום, האם יען כי תלך אל בית חתונה?

– הכלה באה אלינו – ענה בנימין – הלא שבת היום, על כן באתי לשאול מפיך אם תלך אתי לבית התפלה? – שמואל קם בלי חמדה ממקומו ויסתר כלי הכתיבה ויאמר: לא אחפוץ –

– אתה תקצוף עלי על כי הפרעתיך ממלאכתך, סלח לי, ואני לא אגיד לאיש כי כתבת ביום הזה – קרא בנימין ויניח ידו על שכמו ויבט בו באהבה.

– הוי נער! – ענה שמואל – התדמה כי אבקש להסתיר הדבר הזה מעיני איש? ואם חטאתי לא במרד עשיתי זאת כי שכחתי כי שבת היום –

– ואני לא אבין איך ישכח איש זאת? – ענה בנימין במנוד ראש – אם אמנם גם אני אשחק להבלי הזקנים, אך בדבר הנשמה החדשה אשר תבוא להם ביום השבת לא אלעג, האם לא תבואנה רגשות חדשות בלבנו ביום הזה? – שמואל לא ענה דבר כי לא הבין לרגשותיו ובנימין הוסיף לדבר: אם לא הסכנת לשבות את יום השבת כמשפט, אל תכחד ממני, הן ידעת מחשבותי ולבי, אתה הנך איש חכם ופליסוף ואין חפץ לך בחקים אשר יזכירוך לראות מנוחה, ומה נעים היה גֹרלי לוא יכולתי גם אני למצוא בחכמתי מנוחת נפש יום ביומו כביום הזה –

– ואני אומר לך כי די יום אחד בשבוע, כי אני אדע אנשים רבים אשר גם יום אחד בשבוע לא מנוח לבם – בנימין הביט בו בתמהון ויאמר: אם כן תאות ללכת אתי לבית התפלה? –

– אם לששון לב יהיה לך אעשה כדבריך –

– לא למעני כי אם למען אבי, כי ידעתי כי תשבית משוש לבו אם תוקר רגליך מבית התפלה, למענו עשה הדבר הזה –

– בכל לבבי אעשה זאת אף כי אין לי חפץ בבית התפלה –

– תאות האֹכל תבוא בעת האכילה, שמואל –

– וגם תסור בעת ההיא – ענה שמואל בלב נפעם כי זכר את הדרשות אשר שמע בבתי תפלתם כנער, הדרשות אשר גזלו בכל עת מנוחת לבו ויעירו אימה ופחד בקרבו וחלומות נוראים בעתוהו בלילות אחרי שמעו אותן וכל עצמותיו רחפו.

בפעם הראשונה בא לבית תפלת היהודים. הבית הגדול בלי כל פאר והדר רק הבמה בַתָּוֶך וארון הקדש אצר לכלי חמדת ישראל בצד המזרח, והאנשים העומדים ומתפללים מקרב לבב עטופים בטליתיהם העירו בלבו רגשות נעלות. הלא זאת היא הטלית אשר ימי עולם לה – אמר בלבו – היא הלכה אתם מהר סיני עד הירדן ומהירדן עד נהר פרת ומפרת שבה אתם אל הארץ הקדושה, ומהר ציון נשאוה הנדחים ושבויי החרב אל כל קצות תבל, הלא זאת היא הטלית אשר טאציטוס הרומי אמר עליה לפני אלף ושמונה מאות שנה כי ראויה היא לכבוד יען כי זקנה חופפת עליה, הלא זאת היא הטלית אשר יעטפוה למען יראו את הצצית אשר בכנפיה ויזכרו ולא יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם. מי יתן – אמר בלבו – ונשאתי גם אני על לבי כסות הצצית עד היום הזה למען אראה ואזכור דברי המחוקק תמיד. והאנשים העומדים בבית התפלה איך יתפללו לאלהיהם! האלה המה האנשים אשר יתורו כל השבוע להשתכר ולא ידעו מנוחה? מנוחת נפש ושלוה על פניהם, לא יעמדו לפני אלהי אבותם כעבדים ברוח נשברה כי אם כבנים לפני אביהם, כל איש ידע כי לו המשפט להחשב בבית הזה כבביתו, ויחד ירננו בקול כי בני חפש המה לא הממלכה והשרים, אף לא הכהנים והמטיפים שמו לפניו חקי רינה ותפלה, כי מלך אין לו ואלהים הוא מלכו, ממלכת כהנים הוא מיום נחל ארצו עד היום, ואנחנו עבדים הננו לכהנינו – כה חשב בלבו.

הרב ובנימין עלו לתורה ואחרי כן שאלהו בנימין אם יחפוץ גם הוא לעלות, אך כל עצמותיו רחפו בשמעו דברי בנימין ויקרא: לא אובה ולא אחפוץ – ובלבו אמר: הן אני באתי הנה להפר את התורה הזאת, התורה אשר היתה כתובה עוד בטרם נוסדה ננוה, בעוד לא נודעו היונים בתבל, התורה אשר שבה שנית לירושלים עוד בטרם יסדו ראמולוס ורעמוס את העיר אשר היתה מחתה לכל הארץ, אשר כבר חפפה עליה זקנה עוד בטרם נולדה תורתנו, והיא תפרח ותעש חיל גם היום, ויד איש זרוע לא תסיך עליה – פלא! הפלא ופלא! – ובחשבו כדברים האלה שמעו אזניו פתאום קול החזן קורא בהרימו התורה: עץ חיים היא למחזיקים בה, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום – לא פסל מפליא לעשות ולא תמונה משוחה בששר רק התורה תורת העם הזה וחקיו יַרְאוּ לעיל כֹּל.

בצאתם מבית התפלה ובראות בנימין אותו שקוע במצולת מחשבותיו אמר לו: ראה אראה כי עבודתנו את ה' לא תמצא חן בעיניך. שמואל לא ענה דבר.

– האין את נפשך לדבר היום? – שאלהו בנימין.

– דבר אתה, אבקשך לדבר אתה ואשמע – ענה שמואל.

– ללב חכם כמוך אולי אין חפץ במנהגים וחקים, ותצדק באמרך כי חיי הרוח ולא מעשה אנוש דרושים לאיש הדעת…

– אבל מי בקש מידך כי תצדיקני? – קרא שמואל בלי חמדה. בנימין הניע בראשו ויאמר: ראה נא ראה, הן גם אני אשר אחשוב את החקים כמתים ואמאס בהם כמוך¹² ובכל זאת…

– האם מתים המה באמת? – שאל שמואל מבלי תת אותו לכלות דבר.

– ובכל זאת – הוסיף בנימין לדבר – ימלא לבי נחת בשובי היום מבית התפלה, ולא רק אני כי אם כלם כמוני יחשבו, ביום הזה הנם שלוים ושמחים ומאשרים וטובים מִבכל ימי השבוע, הן תראה כאשר נשוב הבית את השלום אשר פרש כנפיו על כל קצות הבית, אחותי אשר בכל יום לא תשים לבה אל בגדיה תתיפה היום ותעד מלבושיה הטובים, המשרתת הזקנה אף היא תשב בלב מלא נחת ותקרא מעל ספר התפלות אשר תקרא מעליו זה ששים שנה, אבי יושב שבע רצון וידבר דברי חכמה ודעת ויפתח במשל פיו להרנין כל לב, כל אלה יהיו לנו לששון לב, אך לא אשר הסכנת לראות ארחות תבל, את הנשים העדינות ובגדי תפארתן ואת האנשים בני המעלה – –

– הן לעת הערב יתאספו שנית להתפלל – קרא שמואל פתאום.

– כן הוא, אבל לא אבין אל מה ירזמו מליך –

– לך לבית התפלה שנית ותן תודה לאלהיך כי נתן לך את השבת, כי את המנוחה הזאת לא ידעו האנשים בני המעלה והנשים היפות אשר כל ימיהן משתה. אם שמלתך לעורך תהיה לך למחסה בקרה, השמר לך מהחליפה בבגד עדים אשר בו תרחפנה עצמותיך מקרה –

– לא אבין דבריך, שמואל – קרא בנימין – הן אתה עוררתני ותכרה לי אֹזן, כי כל החקים והמנהגים האלה הבל המה יחד מעשי תעתועים, ורק אז יושע ישראל תשועת עולמים, כאשר ישליך הבליו אלה אחרי גוו, ועתה שכחת תורת פיך ותשמיעני אחרת –

– ראה מעשי ולא אמרי פי, בינה לבי וראה מה אני ואל תפן למוצא שפתי –

– ומה אתה? שמואל –

– אמלל! אמלל ברוב חכמתי, ואם תחפוץ להיות כמני הנה מקום אתי, לך ולרבים כמֹך, ועל כן אזהירך ונזהרת – אבל הן שבת היום, וגם אני אנסה אולי אמצא מנוחה וששון לב –

הוא נסה לשמוח גם הוא, אך חפצו לא הצליח בידו. כאשר לא הצליח לתת לנפשו מנוחה בהשבעו לשמוע בקול מורו כן עמל לשוא למצוא מנוחה בחברת העליזים. אך לשוא נעמול למצוא מנוחה ונחת אם לא תמצאנה בקרבנו, לבו היה קרוע לגזרים, את אשר ראה בעיניו כי טוב הוא לו, לא עוד היה בידו ונפשו מרה לו בראותו את נפשו כתלויה בין הארץ ובין השמים ואין מעמד, ובמר נפשו שפך רוחו על הגליון אשר עליו כתב למורו הגיוניו: “על חדר אחד מחדרי לבי כתוב בכתב־אש “דמיון מתעה” – שש הייתי לוא היה בכֹחי לסגור הדלת בבריח וחותם צר, אז עשיתי גם אני כאשר יעשה אחד הרוזנים אשר יגור בארמון חדש ואת הארמון הישן אשר נחל מאבותיו יסגור לבל יפתח ויזהר לבל ידרך בו כף רגלו, ולא ישים אל לבו מה יֵעָשֶׁה בו, כי בכלי תפארתו עלה רקב, התמונות אשר היו למחמד עין נתרו ממקומן, וצלם דמות איש אשר שמח כל רואה באור פניו ישכב ארצה ופניו אל הארץ, פני יפיפיה אשר לא שבעה עין מראותה כֻסוּ בעפר ובעינים אשר הפיצו אור חיים וששון תרום תולעת. הן כאכזריות תחשב זאת לאדון הארמון, כאכזריות הזמן המכלה העבר לפלס נתיב לפני העתיד. אך גם אני חפצתי להיות אכזרי לוא אך יכולתי לסגור החדר בלבי, אך קצרה ידי, ועל כן אשמור נפשי לבל אבוא ואביט בו, ועל כן כתבתי עלי לזכרון “דמיון מתעה”, למען אחרד ואבהל ואסוג אחור ממנו”.

כל רוחו הוציא במכתב הזה וְיַרְאֶה אותו לדעת כי עתה נפקחו עיניו לראות כי תעה עד הנה, כי רדף רוח וחזיונות שוא, ועל כן לבו נגוע וּמְעֻנֶה ולא ידע ארחות חיים, כי לא נוצר לאשר חנכוהו ולא יאמר עוד מטרה לאשר יאמר מורו מטרה. כאיש אשר כל הונו וקנינו ומעשה ידיו ועמלו בחיים אבדו רגע אחד וגם התקוה אתם, כן היה בעיניו. מכל אשר ידע עד הנה לא נשארה עוד בלבו מאומה וגם לא חפץ לדעת עוד זאת, רק זאת ידע כי בלבו חסרון לא יוכל להמנות, כי נפשו ריקה ורוחו יתעלה בעולמי תֹהו – הוא ידע כי יחסר דבר מה ללבו, אך לא ידע מה הוא החסרון. עד הנה חשב לו לחסרון יען כי על ברכי עם קשה עורף נולד, אך עתה כאשר הָרְאֶה לדעת, כי אחיו בני עמו ידעו שלו בעצמותיהם ורוחם, והוא רק לא יראה מנוחה נוכח כי לא בדם אבותיו כי אם בלבו הוא החסרון, אבל לא ידע מה הוא. אך אנחנו בשמענו דבריו נבין כרגע מה יחסר לו; פעמיו נתקו מעל הארץ ויהי כתלוי בין הארץ ובין השמים – חיים דרושים לו, חיי איש על הארץ. מימי נעוריו גדל על מבועי האמונה וירוה רק רוחו, ועתה בא ויראה, כי שגה עד הנה וישמע דברים חדשים נעימים לרוח, אך רק לרוח ולא לגויה מבקשת חיים. למטרת מות בחיים יעדו מוריו, ואחרי כי המטרה זרה היתה לרוחו נשאר בלבו רק המות, רק אחת היא אשר בידה לחלץ נפש איש כמהו מצרות נפשו והיא – האהבה, אך גם היא כבר האירה פניה אליו ועד מהרה ראה כי בגד ומעל יסתרו תחת פניה היפים ורעל בחכה לא יֵרָאֶה מפני חלקת לשונה. לכן גם בה כחש ויאמר כי בשקר יסודה ועל מרמה תחש רגלה ואחריתה יגון ומכשול לב. אכן גם בה כמו בכל חזיונותיו שגה עד מאוד, כי הוא שם מבטחו רק ברוח, רק דרכי האהבה כאשר קרא בספרים בקש לנפשו ולא כחפץ לבו ועל כן בוש משברו, וידמה כי אין עוד לו כל חפץ ותקוה בחיים, אמנם גם בזה שגה מאד, בעיניו ראה את המקור אשר ממנו תצא לו אחרית ותקוה, את בת דודו, אך הוא טרם יבין זאת. ואיך יבין זאת והוא לא ראה מעודו עלמה כמֹה, הוא הסכין לראות עלמות מטיבות חן לבקש אהבה וכאשר ידבר איש את נערה שתים שלש פעמים תאמין כי הוא יאהבנה או תעשה כל אשר בכחה לצודד אותו בחרם אהבתה, ובכל האספות וחבר אנשים אשר בא בהם ראה תמיד, כי לא יתהלכו את הנשים כאיש את רעהו, כי אם כשתי מחנות המה נצבים איש מול רעהו להלחם ולהכריע את מתקוממו ולקחת אותו לעבד עולם, האנשים יצודדו בחלקת שפתים והנשים בחן עינים תקחנה לב הגברים, ופה ראה עלמה אשר לא תיטיב חן ולא תבקש אהבה, אשר לא תשפיל עיניה בשמעה חלקות כי אם תשחק מתם לב, אשר תמצא נחת במלאכת ידיה ונחת ושלום בלבה ועל פניה ותשמח בחייה ותדע עת ומשפט ותשמיע בפה מלא, כי כאולת תחשב בעיניה לאהוב את איש אם לא בחרו בו אבותיה, אחרי כי המה יודעים יותר ממנה מה טוב לה והיא תבטח באהבתם וחכמתם כי המה יעשו אך טוב. ולוא גם ידעה כי לא טוב יבחרו גם אז תחשוב זאת לה כחובה ומצוה לעשות רצון הוריה, אשר עשו אתה אך טוב בימי חייה כאשר תשמע במצות האלהים ולא תפר חוק התורה אף אם לא ינעם לה – דברים כאלה הלא יֵרָאוּ כצנת שלג בעיני האיש, אשר הסכין לראות רשפי אש האהבה בעיני עלמות יודעות דרכי התבל, כשפחה תראה האומרת בפה מלא כי רק למשפט אביה תעמוד וכבת חֹפש הבוחרת כאשר תבחר, וגם הוא כן שפט בתחלה כי עוד חולה היה ברוחו, וכחולה לא יבין להבדיל בין מאכל בריא לגויתו ובין מאכל משחית, כן לא ידע גם הוא לשפוט משרים, כי לבטל רצון נפשו מפני רצון הוריו בחפץ נפש ובמשפט וחשבון לא מיראה דרוש כח לב הרבה יתר מהיות כפרא שובב בדרך לבו. אך כאשר הוסיף לדבר עמה ולהתבונן להליכותיה ומדברותיה כן החל לאט לאט לערוך חין ערך רוחה הנכון.

אם אמנם לא אכחד כי נעים היה לי יותר הספר הזה אם לא התערבה בו אהבת אשה, כי אף נראה ברור בקראנו כי לא הנערה כי אם דברי אביה, דוד שמואל, רפאהו ממשוגתו, בכל זאת יֵרָאֶה לעיני האיש אשר לא יעמיק חקור כמו היא היתה בכל אלה, אולם גם בזה השכיל מאוד בתארו צלם דמות נערה עבריה כאשר היו בישראל בטרם התיצבו על דרכי העמים, ומה גם כי לשמואל היתה דרושה האהבה לרפא כחץ מכת לבו, ודברי דודו אף כי פקחו עיניו בכל זאת לא היה בהם עוד די כח להשיב לו ששון ישע, והאהבה, האהבה הטהורה לנפש טהורה היא תמכה בימינו להקימו עדי רגע.

בשבתם יחד הוא ורחל בת דודו קרא באזניה ספור מעל ספר כתוב בשפת בריטאני, והספור הזה הועיל מאוד לקרב לבותיהם. את הספור הזה הנפלא בערכו הנני לתת פה לפני הקוראים, ויראו מה רב כחו להראות כח לב עלמה עבריה, אף כי כשפחה תחשוב נפשה ולא תדע רצון וחפץ אחר מלבד חפץ הוריה:

בעיר טענגער היושבת לחוף הים בממלכת מאראקא חי איש ישראל חיים יחיאל שמו אשר מצא טרף לביתו בזעת אפו ובעבודה רבה כי סבב מבקר עד ערב בחוצות העיר לקנית מכל הבא בידו, ויששכר בנו נער כבן שבע עשרה שנה עוזר על ידו. ההצלחה הסתירה פניה ממנו וללא עזרת שרה אשתו, אשר היתה אשת חיל וצופיה הליכות ביתה כי אז לא מצאו די טרף לביתם. היא שמה עין פקוחה ובתה אסתר עוזרת על ידה על כל הליכות הבית ובעת מנוחה שלחו ידיהן במלאכה לארוג חגורות מרקמות ברצי כסף ונחשת, אשר כעדי יקר יענדום נשי הארץ ההיא. להנערה אשר היתה בעת ההיא כבת שש עשרה שנה, יצא שם בכל הארץ ביפיה, עד כי קנאו בני הארץ ביהודים על כי אבן חן כזאת להם.

הנערה היפה לא מצאה נחת בהעבודה הרבה אשר היתה עמוסה על שכמה, ובתאות נפש אִוְתָה לנוח או לשוח בחברת רעותיה. לפעמים בשבתה בחצר בעת אשר אמה עשתה מלאכתה בבית שכחה את המלאכה ותחבק ידיה בנשאה למרום עיניה אל חוג השמים הזכים כבדולח, ובזכרה את הגן הנחמד במישור לפני העיר אשר אשר גלי נהר בודשפה הזכים יעברו בו, את השושנים ופרחי חמד, את הענבים האדומים כתולע, אשר כל אלה החמודות ראו עיניה בלכתה לפנים את אבותיה בימי מועד לשוח בגן ההוא בין ערוגות תפוחי זהב ורמונים, ומה נכספה נפשה לשוב ולראות את גן העדן הזה ולקטוף שושנה נחמדה להשתעשע בה. אבל שרה אמה לא אהבה לנוח ולבלות העת באין־מעשה, לכן שמה משמר על בתה לבל תצא חוץ, אף לא ביום השבת, כי היא לא ידעה נפש נערה בת שש עשרה שנה ותאות לבה.

אשר על כן ששה אסתר מאוד בהמצא לה רעיה מבנות הארץ, אשר לולא הכבידה אמה עליה אכפה להנזר בתשואות חלד כי אז אולי מאסה בה ובאהבתה. הרעיה היתה אשה מעם הארץ אשר גרה נוכח ביתה ואשר התפארה תמיד כי אין דבר נעלם ונסתר ממנה מכל הנעשה בעיר, ותהי כאצר נחמד לאסתר אשר לא ידעה ולא שמעה מאומה בלתי מוצא פי אמה. גם כמעין נחמה היתה לה טאהארא, זה שם האשה, כי נדה לה במו פיה ותכה כף אל כף בשמעה את כל העבודה הרבה העמוסה על שכם אסתר, והיא החלה להאמין כי אין גֹרל מר כגֹרלה תחת השמש. ויהיה היום בקצוף עליה אמה ותקללה וגם הפילה עליה אימתה כי תיסרה בידיה, אז אמרה הנערה בלבה: סאת צרותי הנה מלאה ותחש מפלט לה אל בית רעותה.

רעותה התחלחלה בראותה את אסתר מתפרצת אל ביתה ודמעותיה נגרות מעיניה, ותקרא בחבקה אותה בזרועותיה: מה לך מסולאה בפז? מי זה יקשיח לבו מיונתי התמימה? לב מי לא ימס כמים בראותו דמעות נוזלות על לחיים ספירים? –

– לעג, לעגי לאמללה כמני – ענתה אסתר.

– אהה שושנה נעימה, למה זה תסגרי לבך ותסתירי בו יגונך להדאיב נפשך? –

– מה ימריציני אמרי נואש, או מה אועיל מהותי אם אעשה מספד כתנים? טוב לי כי אהיה לברות לשני יגוני, תמס אליך ואינני בעוד לא ראו עיני חיים –

– בשם אללה! – קראה האשה – אל תחטאי בשפתיך, רעותי, הן כמה בחורי חמד, כמה רוזנים אליך יביטו, בך יתבוננו ויחכו בכליון עינים לעת תשא להם עינך המאירה כמו שחר –

– אבל הן פגעתי בך, טאהארא – קראה אסתר בהרימה ראשה – לבל תדברי באזני דברים כאלה. הה! די היה לי די לו אהבתני אמי – ואני הן פרי בטנה אני, ואעבוד עבודתי מבֹקר ועד ערב ופקודתה תשמור רוחי ובכל זאת לא תקרא לי: אהובת לבי, כאשר תקראיני את, ועתה בקשה גם להראותני נחת זרועה כמו שפחה נכריה הייתי לה –

– בת עֹני, אמללה וּמְעֻנָה! קראה טאהארא באנחה ולקול אנחתה פרצו שנית נחלי דמעה על לחיי אסתר.

– אבל מה תאמרי אם אשמיעך כי בידי לחלץ נפשך מצרה, להושיבך על גפי האשר ולהצליחך בכל ימים? – אסתר פקחה עיניה בשממון ותבט בפני הדוברת אליה.

– כמה פעמים השמעתיך – הוסיפה האשה לדבר – חין ערך אמונתנו ונפשי תצא בדברי בזכרי כי אבן חן כמך תאבד באשפות היהודים מתעב גוי. לא אחפוץ להשפיל עד עפר כבוד אבותיך, אם האם הֻכֵּיתְ בסנורים ולא תראי כי אלהיכם הסתיר פניו מכם ויתנכם למשסה ואת טובו וחסדו נתן להמאמינים בו? וְאַתְּ אמללה, מְעֻנָה תחת יד אֵם אכזריה, מה תהי אחריתך? הן כאשר יחשב לך אם תהיי לאשה ליהודי רוכל ותתעני ותעבוד עבודתך כל היום כשפחה נמבזה. לא, רעותי! לא לכך נוצרת, בידך להלקח אחר כבוד בית אחד מגדולי הפרתמים, על מטות זהב וכסף תשכבי במנוחה כגברת ואך תרזומנה עיניך תמהרנה שפחות לעשרות לעשות חפץ לבך – הנערה היהודיה לא השיבה דבר.

– האין זאת? קראה טאהארא – הדבר הזה ישר בעיניך, אור עיני עתה בטחי בי כי אני אעשה הנפלאות האלה –

– אבל למה זה תרבי להג והבל? – ענתה אסתר – האמיני לי כי עד עולם לא אאמין באמונה שלמה בנביאכם – ותרם רגליה ותאמר: אך הלא באה העת לשוב הבית, כי אירא מפני חמת אמי –

– הרגעי נא, אסתר, הניחי לי ללכת ואת הותרי פה, תני תנומה לעפעפיך וינוח לך מעצבך, כי אני מגן לך ולא תדעי רע –

– היאמנו דבריך? – קראה הנערה ותחבק כף הישמעאלית – אבל הן עוד לא דברת את אמי.

– עוד לי נתכנו עלילות להשיב אמך אליך ועד שובי חכי פה – ענתה טאהארא ותצא.

– לכי בשם אלהים ואני אחכה –

בצאת הישמעאלית מהבית שמה אסתר כר למראשותה ובלב מלא נחת כנער הנמלט מבית הספר שכבה על הערש, ידיה תחת תלתלי ראשה השחורות כעורב ועיניה הביטו על ספון החדר, וכאשר הכה אותה לבה רגע על עזבה את בית אבותיה מבלי שאול פיהם, השיבה לנפשה: אם אמנם לא טוב אשר אני עושה לשבת בחבוק ידים בצהרים ומלאכתי לא תעשה, אך בכל זאת טוב לי להותר פה עד אשר תשיב טאהארא חמת אמי ממני, הן בשת פני תכסני אם אשמע בדברה אליה אדותי. – אך איך תשתומם טאהארא – הוסיפה לדבר על לבה – כאשר תובילה אמי אל החדר היפה, הן לא בחדר המבשלות תקבל פניה, כאשר תראה על מטתי הכרים המרקמים משי ורקמה והמצע היקר לפני מטתי, היא תפקח עיניה ותתפלא. להעניה הזאת אין אב אשר ידאג לה אך מה אתן לה למנחה בעד הטובה אשר תעשה עמי להשיב לב אמי אלי? – ובחשבה כזאת מששה כל כליה – את אזור משי האדום אשר הביא לי יששכר מעיר טעטואן, אותו אתן לה למנחה, בשמחת לבב אתן לה המנחה היקרה הזאת תחת עשותה שלום ביני ובין אמי. חפצה בידה יצליח – קראה בבטחה – כי בידה לעשות גדולות הרבה יתר מכל בני האדם, אולם מי יודע מה תאמר לאמי? האם תיעצה לתת אותי לאיש, אבל למי? – מחשבות בלולות עלו על לבה, עשר וכבוד ואמהות ועלמות תופפות ויוצאות במחול משחקים נראו לה בחזיון רוחה ותעצם עיניה ותישן במנוחה.

אחרי אשר נמה שנתה כשעה דפקה יד על הדלת בתחלה בקול דממה ואחרי כן בחזקה ופתאום נפתחה הדלת ואשה זקנה נראתה על סף הבית, היא שרה אם אסתר, אשר בתחלה הביטה כה וכה כמו יראה ללכת הלאה, ואחר אשר בתה הישנה נראתה לעיניה, שאפה רוח כמו כבד אבן הוסר מעל לבה ותתבונן בפני הנערה באהבה וגאון. שרה היתה אחת מאלה אשר נקל להם לעבוד כל עבודה קשה מהראות רגשות לבם לעין זר, ועל כן אף כי אהבה את בתה בכל זאת הסתירה תמיד אהבתה בלבה, ועתה אחרי כי אין רואה אותה ערב לבה לגשת אל בתה ולנשקה על שפתיה. אסתר נעורה משנתה ובראותה את אמה מבטת בה ברוב אהבה עלץ לבה עד מאוד ותמהר ותחבק את אמה ותנשקה מנשיקות פיה בכל עזה אהבת בת את אמה.

– ילדה פותה – אמרה שרה וכמעט בושה בראותה כי מיד לבה נגלה לבתה – כסער תסערי תמיד בהמון רגשותיך, כן ברחת מפני ואני ישבתי בביתי ולבי היה מלא דאגה ואת הסתתרת בבית הערביה הבזויה –

– סלחי נא לי אמי – קראה אסתר ותשק ידה – הנני מלאה שמחה בראותי כי שב אפך ממני ותסלחי לי, אך נא אל תקצפי על טאהארא, כי היא אך טובתי תדרוש –

– התרועעך את נכריה לא ישר בעיני, כי ידעתי נאמנה כי לרגלי בת ישמעאל לא תבא לנו הברכה, קומי ונלכה הביתה – ובדברה אחזה אותה בידה באהבה כי היא דאגה לבתה הרבה יתר מאשר בקשה להראות לה.

האם ובתה אך חפצו לעזוב את הבית והנה בעלת הבית לקראתן, היא הניעה ראשה על שרה ותאמר לאסתר: משאלות לבך ינתנו לך, שר הארץ יחפוץ לדבר עמך היום –

כְמֻכּוֹת רעם עמדו היהודיות וקרסוליהן כמעט מעדו בשמען דברי האשה. שרה הביטה כְּמֻכָּה בשממון רגע בפני הדוברת ורגע בפני בתה ולשונה לחכה דבקה מרוב הפחד עד כי לא עצרה כח להוציא הגה מפיה. אך מנוחת אסתר שבה אליה כמעט ותאמר בתמהון: לא אבין אף דבר מדבריך, מה לי ולשר הארץ? הנה אמי הנצבת בזה ולה אני –

– זאת אראה בעיני – ענתה הישמעאלית כי מפניה תיראי, אך הרגעי נא כי מהיום הזה והלאה יהיה מגן לך איש אשר לו הכח והמשרה –

– אסתר! – קראה אמה בשבר רוח.

הנערה נפלה על צוארה ותקרא: אמי האהובה, בשמים שהדי ואלהים הוא היודע כי לא אבין אף דבר מכל דבריה אלה, אך עתה אראה משגתי, לך הצדקה כי יסרתיני מלכת את הנכריה ולי בשת הפנים, קומי ונלכה –

ויהי אך חפצו לעזוב את מקומן ואיש מחיל צבא השלטון עומד לפניהן, ובראותן פניו נסוגו אחור בחלחלה.

– מי היא הנערה אשר פקדו עלי להביאה אל שר הארץ? – שאל השוטר.

הישמעאלית הראתה באצבעה על אסתר.

– היו לא תהיה – קראה האם האמללה בקול קורע לב ובעינים מזרות זיקות – נסה נא לגזול פרי בטני ממני – ואסתר התחלחלה מאוד ותחבק את אמה בכל מאמצי כחה.

– אבל למה תרימי במרום קולך – קרא השוטר – הן לא לדקור אותה בחרבי באתי הנה, השר צוה ועלי לעשות פקודתו ולהביאה אליו, ואם לא תעזבי אותה ברצון אסחבה בחזקה – ובדברו הניח ידו על יד הנערה.

– עמוד! – קראה הנערה בקול חזק בהרימה ראשה – ברגלי אלכה, וְאַתְּ אם יקרה אל תדאגי לי. הן לא אדע בנפשי כל עון ומה יעשו לי? עוד מעט ואשובה הביתה – האם הניעה ראשנה ביגון ובכל כחה התאמצה לעצוד בעד זרם דמעותיה לבל יפרוץ על לחייה ותתן אות לבתה ללכת, והיא הלכה אחריה הרחק ממנה ותחכה זמן כביר לפני שער השר אשר בו באה אסתר.

אף כי אמצה אסתר את לבה בלכתה בכל זאת בא מֹרך בו בבואה אל הארמון ובעברה על פני השומרים והשוטרים הרבים אשר עמדו במשמר. השוטר הביא אותה אל חצר קטן ויאמר לה: חכי פה – היא עמדה לפני באר מים ותתכונן בהגלים הזכים, אך לא ידעה מה עמה, עד אשר שב אליה ויתן לה אות ללכת אחריו. הוא הביאה לחדר אשר רצפתו מכוסה ביריעות יקרות אשר כמהן לא ראו עיני אסתר עד היום ושם ישב איש זקן וידבר את איש מבני איירופא. הזקן הוא ערבי אסדע פחת טאנגער. כאשר יצא האיש הזר מהחדר שם הזקן פניו אל הנערה ויאמר: הלא את בתי היא העבריה, אשר עיניך נפקחו לראות כי אמונתנו היא האמונה הטהורה ועל כן תחפצי לעזוב את אמונתך אשר בשקר יסודה. האין זאת? – אסתר לא השיבה דבר.

– אל תראי, בתי, דברי אלי כאשר תדברי אל אביך, הסירי הצעיף מעל פניך –

היא עשתה כדברו ובראותו פניה השתומם למראה עינין ויקרא: עלמה חמדת עינים, הוספת על השמועה ובכל לבבי אעשה כל משאלות לבך. כאחת מאתנו תהי מעתה, וכל יקר וכבוד לא יבצרו ממך, כי אני מגן לך ואל תפחדי מאיש

– ומה אשיב לאדוני? – קראה הנערה בקול דממה בהשפילה לארץ עיניה – היערב לבי להגיד לאדוני כי לא משרים דברו שפתיו? –

– מה תדברי? בת עם סורר – קרא השר ומצחו קֻמַט מרגז.

– יסלח אדוני לשפחתו, האנשים אשר דברו אתך אדותי סבבו אותך בכחש, כי לא כחשתי באמונת אבותי ולא אכחש בה עד עולם –

הוא הניע ראשו ואחרי אשר שלח מעל פניו אחד משרי הצבא העומד לפניו הלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה תפוש ברוב שרעפיו.

לא ארכה העת והנה טאהארא באה החדרה.

– הזאת היא הנערה העבריה אשר אמרת אלי? – שאל השר.

– היא, אדוני – ענתה האשה.

– השמיעיני שנית דבריה אשר דברה אליך –

– היא אמרה אלי כי תאמין בנביאנו ותחפוץ להגאל מעבדות היהודים –

– אהה טאהארא! – קראה אסתר במר נפשה – מה עשיתי לך רעה כי תחפצי לבלעני חנם? הן לא דברתי אף דבר מכל אשר השמעת –

– ומה דברת את? – שאל השר.

– אני אמרתי כי עד עולם לא אאמין בנביאכם –

– למה זה תתכחשי, אסתר? – ענתה טאהארא ותרזום לה בעיניה – הלא לטובתך דברתי עד הנה ולמה תשיתי לאל מלי? –

– הס! – קרא השר, ובשומו פניו אל אסתר אמר: בתי, בדבריך לא נוכל להאמין כי יהודית את ובת ישמעאל תעיד בך כי אחרת דברת, לנו אַתְּ – אך כאשר ראה כי חורת מות כסתה פניה הוסיף לדבר: למה תפחדי? הן לא נבקש לעשות אתך רעה. ומה נבקש ממך הלא אך לקרוא בשם אַללה ונביאו וייטב לך עד עולם. אתה דמית בלבך כי לעשות אתך רעה הבאנוך עד הלום. הרגעי בתי ותני מנוחה ללבך, אך טוב וחסד ירדפוך מעתה ולא תנחמי באחריתך על כי הובאת הנה. כאחת מבנותי אאהבך ואחזיק בימינך בכל ימי חיי –. היא חפצה לענות דבר, אך הוא שם אצבעו למו פיו לאות כי תחריש ויקרא לאחת משפחותיו ויאמר: הובילי את הנערה אל גבירתך ותשים עינה עליה ועוד מעט וגם פני יראו בהרמונה –. אסתר הלכה אחרי השפחה השחורה מבלי דבר דבר ומבלי הבט אף בפני טאהארא.

– טאהארא – אמר השר אליה אחרי צאת אסתר – תני תודה ואל תכחדי, השמעת מפיה כדברים אשר השמעתיני, הגידי אל תכחדי כי לא תאנה אליך רעה, אך אל תתעיני לעשות דבר רע, אולי היית נמהרת בדברך ולא חשבת את אשר תעשי, או אולי אהבתך לאמונתנו התעתך לעשות כדבר הזה –. טאהארא החרישה רגעים אחדים כמו מלחמה היתה בקרבה, אך בנשאה עיניה ובראותה את שני שומרי הסף הַמְזֻיָנִים קראה: אדון! כל אשר יצא מפי אמת היא –

שלשה ימים היתה אסתר כלואה בבית השר, שלשת ימי עמל להוריה ולמשפחתה אשר בקשו לשוא לדעת מה נעשה בה, והיא אשר בנות השר קרבוה באהבה והשפחות עמדו הכן למלא כל חפציה ישבה במנוחה כמו לא נעשה עמה כל דבר חדש. היא לא מאסה בהנזמים והעגילים והצניפות אשר הרבו להביא לה בנות השר כי לקחה אותם, אך לשוא היה כל עמל המביאים לה התשורות לפתותה כי תשים את העדיים עליה, כי הקשתה ערפה ותמאן להחליף אף אחת משמלותיה. לפעמים עמדה בחבר רעותיה בצד החלונות שקופים האטומים אשר בכל הארמונות למען תראינה הנשים ולא תֵּרָאֶינָה לעין איש, וכאשר עברו על פניהן בחורי חמד מבני הערבים רוכבים על סוסיהם האבירים שאלוה רעותיה אם תחשק גם נפשה להיות לאשה לאחד הבחורים האלה? אך היא ענתה במנוחה: לא, בעיני לא ימצאו חן לא הגברים לבושי מכלול כנשים ולא חגורי חרב במתניהם כמרצחים, את אבי אזכור, איש השלום, אשר לבו לא יתננו להמית אף תולעת ועל ידו יהיה תמיד שלום ומנוחה בבית ובאיש כמהו יבחר אבי גם למעני – העלמות הביטו אשה בפני רעותה ותשחקנה בקול וגם היא שחקה אתן, ואחרי רגעים אחדים נגשה אל בת השר הצעירה, ילדה כבית שתי עשרה שנה יפה עד מאוד, אשר היא לקחה לבה.

– פעטימע אמללה – אמרה בהעבירה ידה על ראש הילדה.

– האת תנודי לנו – שאלו הבנות בתמהון.

– ואיך לא אנוד לכן – ענתה אסתר ושחוק חן נראה על שפתיה – הן אף אחת מכן לא תמצא לה איש עד עולם –

הנה הביטו בה בתמהון, והיא הוסיפה לדבר – בת־ערב לא תמצא איש כי אם האיש ימצא אותה, ויקחה לו כמקנת כסף. הן משמר ישימו עליכם בטרם תנתנה לאיש, ובבית הסהר תשבנה אחרי כי תהיינה לאיש ולא תדענה אף דבר מהנעשה בתבל, לא כן אנחנו העבריות, חפשה תנתן לנו לראות אור אבותינו ואנשינו יאמינו בבֹר לבבינו –

– אך מה יתן ומה יוסיף לך החפש אם בעֹני ומחסור תבלי ימי חייך? – שאלו בנות השר. היא לא ענתה דבר רק נאנחה ותגש אל החלון ותקח את הכלוב ותפתח את הדלת.

– מה תעשי? – קראו רעותיה בשממון – סגרי כרגע הדלת לבל תמלט הצפור –

– ולמה זה תפחדנה, הלא בית זהב וכל טוב לה פה, ואם תבער ותכסל לבחר בחיי חפש ועוני משבת בבית מלא כל טוב? –

ביום הרביעי שלח השר לקרוא לה, וישאלה אם התהלכו אתה באהבה ואם לא תתאונן על איש? –

– אמתך איננה שוה בכל הטוב אשר ירבה לה האדון –

– היש לך שאלה אשר תחפצי לבקש ממני? – שאל השר בקול רצון.

– אחת אבקש, לשוב אל בית אבי –

– אל תוסיפי לדבר דברי הבל כאלה – קרא השר ויתעורר – בפעם הזאת אסלח לך על כי עוד תִּנָהִי אחרי אבותיך, אך דעי וזכרי כי לנו את, ואין להיהודים כל חלק ונחלה עוד בך, אני אשלח לך את החכם באמונתנו והוא יורך חכמת תורתנו –

– אבל אמתך לא תבין דברי חכמים –

– טוב דברת – ענה השר ושחוק נראה על שפתיו – לא לאשה להעמיק חקור בדברים כאלה, בטחי בי ותני תודה לאללה בעד החסד אשר עשה עמך. שימי זאת אל לבך, הן גם אני אדע כי היהודים בני אברהם המה כמונו, אך אלהים גרשם מעל פניו ויתנם למרמס כטיט חצות, על כי נועזו לקום נגד הגדול בנביאים, נגד מחמד, ברוך הוא, וינאצו שמו, ואת תנצלי היום כי תבואי לחסות בצל אמונתנו ותהיי כאחת ממנו, כי בלב נאמן עזבת אמונתך הנפתלה כדברי טאהארא ותבחר באמונתנו הקדושה –

– לא כן, אדני – קראה אסתר ותרם ראשה – אם אמת בפיך כי עמי נדחה מפני אלהים וצרה ויגון יהיו מנחת חלקו בארץ, תהיה גם נפשי כנפש אחד מהם, וגֹרלו יהיה גרלי, לא ילדה קטנה אמתך אשר לא תבין עד מה. נפשי יודעת כי אלהי ישראל הוא אלהי ואותו אעבוד ובשמו אקרא, כן הורוני אבותי וכן אעשה, ושם הנביא השקר אשר בשמו תתימר לי למחתה ובוז.

השר נבעת בשמעו דבריה עד כי לא מצא און לפתוח פיו ואחרי אשר סר כמעט תמהון לבבו קרא בשצף קצף: ארורה! את שם נביאנו נאצת ותדעי את ידי! אפים ארץ תשחרי לבקש מידי את אשר אמרתי לתת לך בלב מלא אהבה וחנינה. הרחיקוה מעל פני – קרא וירקע ברגלו – אל בית אסור הנשים תושיבו אותה, לחם צר ומים לחץ יחיו את נפשה, בחדר אפל וצר שם תשב עד אשר תנחם ממשובתה, התשמחי בחלקך? –

– אלעג לך ודבריך לא יתנו חתית בלבי – קראה הנערה ברוח כביר בעת אשר המשרתים החזיקו בידה להובילה אל מקום אשר יסד לה – וכאשר לא עלתה בידך להדיח לבי בדברים נחומים, כן לא תצלח בזעם אפך –

הוא הביט אחרי בעין מלאה זעם, אף כי למרות חפצו רחש לבו לה כבוד על אֹמץ לבה.

ימים עברו שבועות חלפו בטרם נודע בטאנגער מה נעשה בה, לב כל היהודים נשבר לצרה הזאת ויכינו גום לצרות חדשות, הערבים הצדיקו את השר והנוצרים התלוננו על המעשה הרע הזה, אך לא אחד מהם ערב לבו לגשת אל השר להשמיעהו כי לא ישרו מעשיו מלבד ציר הישפאניה, אשר הרהיב בנפשו עז להשמיע כאשר בלבבו, אך השר ענהו כי כן חק אמונתם ולא יְשֻׁנֶה. אך מי ימלל צרת לב בית יחיאל, המה ספדו להאמללה מאין הפוגה ולוא ראו אותה מתה לעיניהם לא עוררו קנים והגה כאשר עוררו עתה בנפלה בידי זרים. את עבודתם עזבו גם שכחו מאכול לחמם. האב האמלל, אחרי אשר נד כל היום מבית לבית אל צירי הממלכות, בשובו הביתה ישב ארצה לעשות מספד כתנים על פרי בטנו, ואשתו התהלכה כצל, ורק יששכר בנם לא נח ולא שקט למצוא מסלות אחותו ויחכה יום ביומו לפני בית האסור אשר שם ישבה אולי יראה פניה.

– אבי, חפצי הצליח בידי להטות בשחר את השומרת בבית האסור – קרא יששכר, בשובו הביתה אחרי אשר חכה כל היום כאשר עשה תמיד – ובלילה הזה נדבר את אסתר מבעד חלון בית האסור –

– ברוך את לאלהים בני – קרא הזקן – וכמה נחכה עד אשר נראה פניה –

– כארבע שעות –. האב כסה בטלית אשר התכסה את פניו וידום. בלילה הלכו כלם אל בית האסור אשר שם עמדה כבר אסתר אל החלון הסגור במטילי ברזל ותחכה לקראתם. בבואם הושיטה ידיה אליהם והמה כסו אותן בנשיקות שפתותיהם ובדמעות עיניהם אשר שטפו כנחלים.

– אבל מה תעשו? – קראה אסתר – לא נכון לנשק ידי רבות עון כמני, או האם כה יגדל חסדכם לסלוח לעוני? הורי היקרים –

– מה זה תדברנה שפתיך, מאור עיני – קרא האב במר נפשו – לא בך העון, חיי רוחי, כאשר לא תאשם השה בנפלה בידי זאב ערבות –

– בי נא אבי, ה' הוא הצדיק ובעונותי יסרני, אני בקשתי ישועה ונחמה מידי נכריה ועל כן הסגירני אלהים בידי נכרים, מאסתי מוסר אמי ועל כן אשא מוסר אכזרים –

– בתי בתי – קראה האם – כה יצילך האלהים כאשר חפה נפשך מפשע, אביך יצדק בדברו, בי האשם ולא בך, ולא יאמר אֵם אכזריה –

– למה תעציבי רוחי? אמי – קראה אסתר בנשקה ידי אמה, אנא אל תוסיפי יגון על יגוני. אבותי היקרים, אשא במנוחה יד אלהה אשר לעשות רצונו אחפץ והוא יושיעני בצר. ספרו נא לי מה שלום משפחתנו, ואתה יששכר למה תחריש? השכחת ידידת נפשך? – הוא עמד מחריש מרוב מצוקת לבו נשען אל הקיר ובכפו אחז כף יד אחותו.

– אח יקר לי – הוסיפה הנערה לדבר – לא נכחד ממני כי שברת זרוע עריצים, והרסת כל מבצר וארמון לוא אך מצאה ידך, לכן אמץ לבך והיה לאיש כי זאת נחמתי בעניי בדעתי כי אתה משען להורי –

– דברי נא דברי, אחותי, חמדת חיינו מה נעשה לך? – קרא יששכר בכל מאמצי כֹּח – הקצרה ידינו מפדות? –

– אל תעשו דבר ואל תעלו חמת המושל עליכם, ומה יעשה לי אם אני חזקה בדעתי כסלע מוצק? – כלם החרישו רגעים אחדים.

– מה יעשה לך? מה יעשה לך? הה! – קרא האב בקול קורע לב עד כי כל שומעיו נמוגו מצרה ופחד.

– ואם גם יאמר – קראה אסתר במועל ידיה ותניע ראשה – ואם גם…

– בתי – הוסיף יחיאל לדבר – אני שאלתי עצה מפי דודך רב העיר –

– ומה אמר לך? –

– הוא אמר לי כי למען הצל חייך לא תאשמי אם תקבלי למראה עין אמונתם אם תקוי לשוב אחרי כן לאמונת אבותיך –. היא הביטה במבוכה בפני אביה אשר לא הרהיב עֹז בנפשו להביט בפניה ויורד לארץ ראשו.

– האם אוכל לקות? – שאלה אסתר.

– אולי יש תקוה –

– אולי – קראה כנואשת מתקוה.

– בטחי בתי כי חפצך יצליח בידך –

– לבטוח? – שאלה ותתבונן בו בעין חודרת לב.

– בטחי – ענה האב וישען אל הקיר לבל תמעדנה קרסוליו.

– אבטח? אך במה אבטח? – שאלה עוד.

– כאשר תצאי לחפשי, אז נמהר לשבת באניה ולהרחיק נדוד מהארץ הזאת –

– כאשר אצא לחפשי? אך הידעת כי כאשר אצא מהמסגד הזה אז לא אשוב לראות פניכם עד עולם? ומה תאמר עתה? אבי – עצמות האב האמלל רחפו בשמעו דבריה ויחריש – ומה תאמר אבי? שאלה עוד – הוא לא ענה דבר – ומה תאמר עתה? – שאלה בשלישית – העם תיעצני לעזוב אמונתי? אתה? –

– אני, אני – דברה לשון האב בכבדות – אני ארשך לעשות כחפצך

– זאת ידעתי – ענתה הנערה בקול בוכים – אך אשאלך אם תצוני לעשות זאת, או אין? פרי בטנך אני ובקולך אשמע –

– בידך לעשות כחפצך – ענה האב אחרי אשר החריש זמן כביר – ואלהים יאיר עיניך וינהלך בעצתו, ואבותיך יברכוך בכל אשר תעשי –

– הנה אבין למליך – קראה הנערה ודמעותיה פרצו כנחלים על לחייה.

ברגע ההוא באה השומרת אשר יראה לנפשה ותרחיק את האמללים מבית האסורים, אחרי אשר הבטיחה לתת להם אותם ביום המחרת לבוא שנית לדבר את האסורה. האמללים שבו הביתה והתקוה להראות מחר את אהובת נפשם נתנה אמץ בלבם. למחרת כאשר באו שנית יצאה השומרת ותקרא בקול פחדים: ברחו מזה, סופר השר מדבר עתה עמה ואירא פן יראה אתכם פה –

– שובו הביתה – אמר יששכר – ואני אנסה אולי יצלח בידי לדעת מה עמה –. במפח נפש שבו הביתה ויששכר אמר אל השומרת: הן גם אַתְּ חוללת וילדת בצירי יולדה ותדעי צרת נפש האם השכולה בהגזל ממנה פרי בטנה מחמל נפשה, חוסי נא על האם האמללה ותניני להתגנב החדרה ולשמוע מה ידבר עמה הסופר – ובדברו נתן על כפה שקל זהב.

– לך אמץ לב את אשר לא פללתי לראות בבן אמונתך – ענתה השומרת – אך דע כי בנפשך הוא –

– על ראשי יחול העונש, הוביליני – היא הובילה אותם לאולם צר ותאמר לו בלאט: ראה את החור בקיר, בוא בו וממנו תבוא אל חדר פתוח אשר בו תוכל לשמוע כל דבריה, אך דע כי אם תתפש בכף אז בא הקץ לחייך –

– לחיי או לחייו – דבר יששכר לנפשו – אוי לנפשו אם יראני כי לא יראני וחי –. הוא בא אל החדר אשר אמרה לו השומרת, ואחרי רגעים אחדים ראה את פני אחותו אשר דלו מאד בעמדה לפני הסופר. הוא ראה כי הסופר ידבר, אך קולו לא שמע ואך כאשר הטה אזנו אל הקיר להקשיב שמע את הסופר מדבר כדברים האלה: צר לי עליך, עלמה, השיבי אל לבך בטרם עבר המועד –

– כבר עבר המועד – ענתה.

– האם לכלימה תחשב לך לעשות רצון המושל? הוי בת עם קשה ערף, הן גם גברים לא יוסיפו להלחם בראותם כי יד אויבם גברה מהם, ואת תאמרי להקשות ערפך, רק באמונת נביאנו ישועתה לך וכן הוא חפץ אלה –

– אך מי זה יכביד אכפו עלי להשיבני מדרכי, למאמינים בדבריך השמיע חפץ אלה ולא לי –

– בת עני – קרא הסופר במנוד ראש, אַתְּ תראי את יד המושל כי קשתה ורב כֹח לה לפוצץ לבבך האבן, אך אז תאבד כל תקוה להצילך –

– אמנם נערה חסרת דעת אני ולא בינת אנשים לי, אך עיני ראו במות אחותי הקטנה במחלת הקדחת ואדע כי קץ ישים אלהים לחיים, ואם גזר אמר כי גם קצי בא מי זה יעמוד לפניו להפריע עצתו? –

– אסתר, אסתר, מה נואלת? הלא אנחנו נחפוץ לפדות ממות נפשך ואת תמאני, ואיך תאמרי כי זה הוא חפץ האלהים?

– לא אובה ולא אחפוץ – קראה הנערה ותבליג על יגונה.

– לא תחפצי? – קרא הסופר – ראי נא הנה באתי אליך מטעם המושל להביאך בצל אמונתנו, או לאסרך בזיקים ולהשליכך לבית הבור מקום אשר המרצחים אסורים שם, ולמה זה תביאי הרעה על נפשך? מה תדעי את באמונה? ואם לא אל אחד לנו? אך גאה וגאון יעורו יעינך מראות נכוחה, כי תאמרי בלבך: היהודים הנבזים יעריצו שמך כאשר תשובי אליהם, אך תקותך זאת תהיה מפח נפש –

– ראה נא ראה – קראה הנערה – את החדר הזה, קירותיו המכוסים בבוץ ורפש, מצע התבן אשר בו תרום תולעה, פה אשב גלמודה זה חמשה עשר יום, ובביתי לי חדר נקי ומצע נחמד ואהובי נפשי סביבי – קולה נחבא רגע מהדמעות אשר פרצו למרות חפצה, אך היא הבליגה על סערת רוחה ותוסף לדבר: אני לא אדע מה ידברו בני עמי אדותי ולא אחפוץ לדעת, רק זאת מאויי לבי לוא יכולתי לשרת את פני אמי כשפחה גברתה, אך הוא ימאן בדבר הזה –

־ הוא? – קרא הסופר בתמהון – מי הוא? –

– הוא! – קראה הנערה בנשאה למרום כפיה ועיניה הפיצו זיקים – הוא אלהי ישראל! מי אני, כי אל אלים ישמיעני עצתו? אך בדומית לילה בנפול תרדמה על כל בשר לא אנום ולא אישן, כי קול אלי, קול שדי המדבר נחמה לנפשי ויתר עז בלבי, אלהי אבי צוה עלי ואם אמרה פיו? –

– אללה ישמרני מכל רעה ופגע, מרוחות רעות ומשדי שחת ומהאנשים אשר יתהלכו אתם – קרא הסופר בחרדה.

– אבל מה עשיתי לך, כי כה חרדת? –

– לי לא עשית מאומה אך לנפשך, אמללה, רצון אלהים הוא וְיֵעָשׂ, בת בלי אמונה, ואני אעשה כאשר צֻוֵיתִי – וככלותו דברו פנה וילך לו. אחרי הדלת עמד רגעים אחדים ויניע ראשו באנחה וברוב סרעפיו בקרבו לא ראה את יששכר השוכב על הארץ ועיניו תרדנה דמעה מאין הפוגות, וכצאת הסופר התעורר לקול צלצל כבלי ברזל ולמצעדי אנשי החיל אשר באו ויסחבו את האמללה ולעג על לשונם, ובשמעו כל אלה עזבהו כחו וכמעט הסתתרה בינתו. רגע סער רוחו כזעף ים ויחפוץ להתנפל על אנשי החיל, אך תמונת פני אבותיו נראתה לו ותשם אסורים על ידיו. אך מה אעשה, הה! מה אעשה? נהם לבו בקרבו ויחזיק בשתי ידיו את ראשו כמו בקש להוציא ממנו עצה בחזקה. בעודנו עומד משמים נגשה השומרת אליו ותאמר: כאשר אחזה לי תמצא נחת במקום הזה ותמאן לעזבהו. קום ולך לך – הוא עזב מקומו מבלי דבר דבר.

– כִּתּוּב – אמר אל השומרת אשר הזהירה אותו כי יזהר מפני השוערים בפתחה לו הדלת – חמלי נא על אחותי –

– אך מה אעשה לה? פקודת המושל חזקה ואם יִוָדַע כי אני אתן לה את הכר מתחת מראשותי אז אחיב ראשי, ובכל זאת ראה הנה אלה בלואי הסחבות אשר אשא אתי למען אשימם בידיה ורגליה ולא יכאבו לה הכבלים – יששכר נשק את ידה – אך מה זה היה להסופר? הוסיפה לדבר – דמעות עיני הקדוש הזה גברו מאין הפוגות בצאתו מהחדר, מה היה פה? הלא אתה שמעת באזניך? – יששכר לא ענה דבר, אך פתאום התעורר ויאמר לנפשו: האח! ביד הסופר להצילה –

הלילה פרש מעטהו על כל העיר ותהי חשכת אפלה, כל הנרות בהבתים כֻּבּוּ רק בבית יחיאל לבד עוד תאיר נר, הוא ואשתו לא יתנו שנה לעיניהם, מחכים המה לקראת בא בנם בלב מלא יגון ופחד. פתאום שמעו קול מצעדי איש ההולך ובא ברגלים ממהרות.

– הוא בא – קראה שרה, ויששכר נראה על סף הבית ועל פניו שמחה.

– בשורה טובה בפיך, בני – קראה האשה, הזקן הביט בו בתמהון.

– כן הוא ענה יששכר – מבית סופר המושל הנני בא והוא הבטיחני לעמוד לימיננו, הלא תדעו כי המושל יעשה עצתו –

– ומה יעשה הסופר? – קרא הזקן – אם השר אטם אזניו ולא שמע גם בקול דון יוסף ריקא ציר ממלכת ספרד –

– אכן גם הסופר יפחד מפני אדוניו, ועל כן יעצני כי נבקש עזרה מאת השולטן בפיס, והוא הלא נודע לאיש ישר ומגן לישראל, ואז יהיה אחת משתי אלה, אם השולטן יצוה להוצאה לחפשי כרגע, או ימסור הדבר בידי הכהנים, וגם אם כזאת יעשה אין כל פחד, כי הסופר נשבע לי בזקנו כי עצתו תעשה בחברת הכהנים ואף אחד לא יעיז לקום נגדו –

– וכמה כסף דרוש לדבר הזה? – שאב האב.

– חמשים שקל זהב –

– האם הסתתרה בינתך? – קרא האב – איפו נקח את הכסף הרב הזה? –

– לא לנפשו בקש את הכסף, אך בלי כסף קצרה ידו מעשות מאומה, ואני הבטחתיו לתת אותם לו ועלינו החובה לעשות כאשר הבטחתי –

– עלינו החובה? – קרא הזקן באנחה. שרה קמה ממקומה ותמהר ותוציא מקיר הבית כוסות כסף וכפות ושתי שרשרות זהב ונזמים ותתנם על יד בנה באמרה: הן כל אלה קנינו אך למענה, למען שמח לבה, ועתה יהיו לפדות נפשה

– באלה עוד לא נִוָשַׁע – אמר יששכר – אך הן אוהבים וקרובים לנו והמה לא יעמדו מנגד, המה יעזרונו להציל ממות נפש בת ישראל, ועתה נתן שנה לעפעפינו ומחר בבֹקר השכם נחל במלאכה –. יששכר יצא בלב מלא תקוה, וגם האם בטחה בבנה, רק האב היה כנֹאש מתקוה, אך לא השמיע מחשבתו להם לבל ישבית תקותם.

אסתר ישבה במחשכים ויכבידו עליה נחושתה שבעה ימים ושבעה לילות, אך לאחרונה הצליח ביד ציר הישפניה להטות לב המושל כי ישלחנה לחפשי ומה גם אחרי כי טאהארע אשר היתה בכל אלה נעלמה ואיש לא ידע מה היה לה, והיהודים אמרו כי שלחה יד בנפשה יען כי העידה שקר באסתר.

– עוד ביום הזה תשוב בתך אליך – אמר ציר הישפניה אל יחיאל בבואו אליו – לך ובקש את בתך בשמי והמה ישיבוה לך – יחיאל היה כאיש נִדהם וְיפול ארצה ויבקש לנשק רגל דון יוסף.

– בוש והכלם יחיאל ממעשיך – ענה דון יוסף, לא נאוה לאיש לעשות כזאת, גם תודתך חשוך עד אשר תחבק את בתך בידך –

– צדקת אדוני – קרא יחיאל וסלח לאב אמלל אם רגשותיו הכוהו בשגעון. – כאשר בא יחיאל אל בית המושל ראה אותו יושב על כסאו לפני השער כאשר יעשה יום ביומו להשמיע משפט, בידו מכתב אשר קרא ויעמיק חקור להבין כל הרשום בו.

– אדון רב חמד! – קרא היהודי בהשתחותו אפים ארצה – האדון הנכבד ציר ממלכת ספרד שולח בידי ברכת שלום לראש המושל האדיר ויבקשך…

המושל נשא עיניו ומראה פניו העתיק מפי היהודי מלים.

– אם דבר להנוצרי הזה אלי מדוע ישלח דברו ביד בן־כלב כמוך, את אם אמך ישרף אללה באש, מה תבקש? –

– את בתי – קרא יחיאל ויפרש את כפיו.

– כבר עבר המועד – ענה המושל – הנה פקודה בידי מעת השלטון, יברכהו אלהים, ומחר אשלחה לעיר פיס –. קרסולי האב האמלל מעדו ויפול כמת ארצה. אך המושל לא שעה אליו ויוסף להתבונן במכתב ופניו העידו בו כי לא לנחת היו דבריו ללבו, וכהתימו לקרוא נראה קצף על פניו, אך בכל זאת נשק את המגילה במו פיו ויטמנה בצלחתו, ואחרי כן נתן אות בידו אל השומר והוא נגש ויגע ברגלו בהשוכב על הארץ ויקרא: קום טמא ושמע לדברי המושל –. הזקן התעורר בכל מאמצי כחו לקום.

– דע כי הכסף הדרוש לנסיעת בתך לפיס מידך אדרוש, חמשים שקל זהב תביא היום לידי – קרא המושל.

– חמשים שקל! – קרא הזקן בשממון, אבל בידי אין מאום ורבים נושי, בעצמות אמי עליה השלום אשבע כי אין בידי אף גרה אחת, חוסה נא חמול נא

– אתה תאמר כי אין כסף בידך, טוב – ענה המושל – אני אאמין בדברך, וגם אתה האמין בדברי כי אם לא תביא את הכסף עד אחרי עבור שתי שעות אז תֻּכָּה על כף רגלך חמש מאות מכות, ועתה סור מעל פני –

– עוד דבר לי אליך, אך תמצא ידי לאסוף את הכסף הזה, אף כי לא אאמין בדבר הזה, התתנני ללכת את בתי עד פיס –

– מות תמות אתה וכל היהודים אשר יעיזו ללכת אחריה אף במרחק עשר פרסה – קרא המושל בגאון.

יחיאל הלך אל ציר ספרד ויספר לו ככל הדברים אשר דבר אליו הפחה ובכלותו דבריו מעדו קרסוליו ויפול מלוא קומתו ארצה, ודון יוסף הלך בחמת רוחו בחדר אחת הנה ואחת הנה זמן כביר, אחרי כן נגש אליו ויניח ידו על ראשו ויאמר: ומה יחשוב לבך לעשות? – יחיאל הביט בו כאיש אשר בינתו הסתתרה רגעים אחדים ואחרי כן קרא במר נפשו: ומה אעשה? האם תמצא ידי לשלם הכסף? יבואו ויבזו ביתי וינערוהו ממקומו, ואחרי כן יאסרוני ויכוני עד צאת נפשי ותשוב אל האלהים אשר נתנה ולא אדע עוד צרה, ומה חפץ לי עוד בחיים אם בתי חמדת נפשי נתונה בידי זרים –

– הרגע נא ידידי – ענה הציר ברגשי חמלה – ואל תפחד ללא פחד, כאשר אדמה שלח השר הבוגד את דברו אל השולטן למען יסכל עצתי, אך בדבר הזה עשה אתך טובה למרות חפצו, כי מוליי־עבד־רחמן איש טוב ועושה צדקה, ואות לטוֹבה הוא לך כי צוה להביא את בתך לפניו, ועל דבר חמשים השקלים אל יפול לבך, כי אני אַלְוֶה אותם לך וידעתי נאמנה כי תשיבם לי. עתה שובה הביתה ובשר לאשתך את הבשורה הטובה ואחרי כן תשוב הנה ואתן לך הכסף אשר תתן לזאב הטורף

לא בשפת איש ולא בעט סופר תְּסֻפַּר ענות נפש יחיאל ואשתו ובנו בראותם ממקום מחבואם את חמדת נפשם אסורה בזיקים אל הפרדה אשר עליה הושיבוה השוטרים בידי זדון בעת אשר שפתותיהם מלאו לעג ובוז. בתחלה גמר יששכר אמר להתחפש וללות את אחותו¹³ בדרכה, אך תחנוני אמו עצרוהו מעשות זאת. ועל כן נמצא אחד ממשפחתם אשר ערב לבו ללכת בדרך אשר בו הובילו את האמללה למען יודיע לאבותיה את הנעשה בה. ששה ימים הלכו למסעם מהר לגבע ומגבע להר, על ראשם הכה השמש הבוער כלפיד אש ובלילה שכבו לנוח על פני השדה ולצרת נפש אסתר אין קצה. וגם גרשון אשר נלוה אתה בדרך ואשר אמר כי מפחד שודדים יבקש מחסה לו בצל אנשי החיל וישלם להם בכסף מלא על חסדם זה כי נתנוהו ללכת אתם, גם הוא לא יכול להושיע לה, וגם הוא שבע מכות לרגעים הרבה יותר מאשר אותה נפשו, אך הוא ככל היהודים במאראקא כבר הסכין לקחת מתנות כאלה מידי יושבי הארץ, ולבבו מלא גיל בראותו כי אסתר שמחה בחברתו. לפני שער העיר נפרד גרשון מעל האסורה בלב מלא יגון, וצרת לב אסתר גדלה מרגע לרגע בראותה כי היא גלמודה בידי פראים אכזרים. קהל גדול עטרו אותה ואת מוליכיה ויקראו בקול גדול: מות תמות הארורה אשר בגדה באמונתנו. השנאה האיומה הזאת אשר רדפה אותה על צואר נתנה לה מגנת לב הרבה יותר מכל מצרי בית האסורים. מה עשיתי להם רעה כי כה ירדפוני בלי חמלה? שאלה את נפשה, ומי יודע אם לא נפצה ראשה אל הסלע לולא היתה קשורה בכבלים אל הפרדה, וכאשר פתחו את חרצובותיה שכבה כמתה על הארץ.

הקאדי בעיר פיס היה איש ישר לב ירא אלהיו ואוהב אדם ובראותו את האמללה נכמרו נחומיו עליה ויאספה אל ביתו ולא שלחה לבית האסורים, וכאשר שבה כמעט לאיתנה הובילה אל השולטן אשר חפץ לראותה ולדבר עמה. ברכבם יחד ברחוב העיר אל פני בתי מסחר הבגדים היקרים אמר הקאדי אליה: שמעי בת, ידעתי כי אף כי בחרת לך המלבוש השחור בכל זאת תכסוף נפשך לעדות בגד יקר כאחד מאלה, הן אך אשה את –

– הלא מכם יצאה פקודה כי נלבש מלבושי אבל כאלה – ענתה היא במנוחה – ונפשי לא תתאוה להמירם כי אהיה כקוץ מכאיב בעיני הורי – הקאדי החריש, ואחרי אשר באו אל שער השולטן אמר אליה: הנה עוד מעט ותראי פני השולטן המושל על כל המאמינים, הרודה בכל ארצות המערב, אך אל יפול לבך, אף כי רק אשה את, דעי כי אוהבים רבים לך פה –

– אמתך הסכינה לדבר אל מלך המלכים ולמה זה תפחד מאנוש ימות? –

מה נעשה בה בארמון השולטן לא נודע עד הנה, רבים אמרו כי השולטן נסה דבר אליה לקחת את לבבה, ואחרים הגידו כי יורש העצר חלה במחלת האהבה בראותו את היהודיה וישבע לה לקחת אותה לו לאשה, אם אך תמיר דתה, אך דבר ברור לא נודע לאיש בלתי אם כי אחרי עבור שמונת ימים שבה אל בית הקאדי לבושה במלבושיה השחורים ומנוחת לבבה לא עזבתה. הקאדי קדם פניה ברצון ויאמר: המצאה יד המושל הנעלה, יברכהו אלהים, לעשות יותר ממני? הֲתֵאוֹתִי לבוא ולחסות בצל אמונת נביאנו? –

– אמתך עיפה מאד – ענתה אסתר ותורד ראשה לארץ.

– עשי כחפצך בתי – ענה הקאדי – הן פניך דלו מאוד בימים האחרונים לכי ותני מרגוע לנפשך, אך בטרם תלכי השיביני דבר על שאלתי

– כמה ימים יעברו בטרם ישפט האיש אשר יצא עליו המשפט למות? – שאלה היא מבלי השיב על דבריו.

– אף לא רגע אחד – ענה הקאדי – הן כאכזריות נוראה תחשב להניח את האיש, אשר ידע כי יתעתד למות, לחיות עוד בחיי צער כאלה.

– ולמה זה יבדילוני לרעה? הן באזני שמעתי כי אם לא אמיר דתי אז אחת דתי למות ולמה זה תחכו עוד? –

– אם כן לא מצא חן בעיניך הארמון וכל כבודו? –

– גדולות ראו עיני שמה. עשר וכבוד אשר רב כחם להוליך שולל לב עלמה צעירה לימים –

– ובידך לשבת שם עד עולם –

– בידי כבודך –

– בחידות תדברי, בת עם המזמה –

– לוא הֵמַתָּ את השלטן, ה' ישמרך ממחשבה כזאת, ותירש את כסאו, התדמה כי מצאת בו ענג לנפשך? –

– לא, הן חרדתי לרגעים מפני אלהי המשפט –

– והשלטן אך איש הוא, ואני אחטא ואמרוד במלך המלכים, באלהי המשפט אשר משמו תֵחַת גם אתה גם השלטן? התדמה כי אמצא נחת בחדרים המצפים זהב, בהגנים והפרדסים וכל כלי חמדה אחרי כי אקוט בפני תמיד? עתה ידע לבי כי לא באלה יצלח איש. מאשרה הייתי לפנים. בצאתי לשוח על יד אבי בגן ציר ממלכת אמעריקא, אשר יתן גם אותנו היהודים להתענג בו, ביום מועד, ואזכור יום אחד אשר בו התענגתי עד מאוד בחברת ילדים וילדות בגילי ובצאתי לחפש אחרי פרחים ראיתי נחל זך ובהיר ובו ישהו דגים במנוחה, עיני נמשכו אחריהם ואתבונן בם זמן כביר, מנוחת אלהים שררה בכל הככר והנהר ומנוחת אלהים מלאה כל בתי נפשי, ורגשות נעלות אשר אין בשפת אנוש להביען כמו נשאו את רוחי על כנפיהן וירוֻני שלום ונחת, וכמנוחה ההיא אחוש עתה בלבי – ואם אקרא לסערות תימן כי תבואנה ותצררנה אותי בכנפיהן? לא אוכל ולא אובה! –

אחרי עבור ימים אחדים באה הפקודה מאן השלטן אל הקאדי כי יאסוף את כל חכמי ישראל בעיר פיס ולהפיל עליהם אימתה כי אם לא יצלח בידיהם להטות¹⁴ את לב הנערה כי תמיר דתה, אז ישאו המה את עונה. היהודים נבהלו עד¹⁵ מאוד בשמעם דברי הגזרה, כי עוד לא שכחו את התלאות אשר מצאום זה לא כביר בידי ממשלת השלטון מוליי יזיד, אשר נתנם למשסה ובז, ויתאספו החכמים בלב נשבר אל בית הקאדי. והוא הלך אל ההרמון לקרוא לאסתר ויאמר לה: בתי, ראה אראה כי יראת אלהים על פניך ועל כן תמאני לשמוע בקולנו, אך הנה חכמי עמך נאספו ובאו אלי, והמה יורוך, כי גם לנו חלק ונחלה בחיי עד כמֹכם, ואלהים לא יקצוף עליך אם תאמיני גם בנביאו –. פני הנערה חורו כמת בשמעה דבריו ותקרא: הנני מפלת תחנתי לפניך, לבל תביאני לראות פני החכמים, כי לא יצלחו בדבריהם להסיר לבבי

– אבל הלא היא מצות השלטן, אשר נפשו תכסוף עד מאוד להציל נפשך מרדת שחת –

– נפשו תכסוף להצילני? ומי זה יערוב לבו לקום בפניו? – שאלה אסתר. הקאדי נגש אליה ויאמר בלאט: אגלה לך סוד כמוס כי כל בני העיר יתגעשו והכהנים יקראו מלא אחרי השלטן כי הוא יתן לך יד להחזיק לבבך לבל תסורי מאמונתך, ועל כן נפחד מאוד, התביני לדברי? –

– אבין ולא אבין ענתה במנוד ראש – אך חפצכם יקום, הנני ללכת אל מקום מושב החכמים –. היהודים בפיס נסו לעשות כל אשר בכחם בדבר שפתים וגם מכספם שחדו למען הצילה, אך כל עמלם היה לריק, ועל כן בנפול עליהם אימת השלטן נסו דבר אליה לפתותה כי תקריב נפשה לעמה ותקבל עליה אמונת המחמדים ואם גם רק למראה עין, ויתאמצו להוכיח לה כי תפיק בעשותה זאת חן וחסד בעיני אלהים בתתה נפשה כפר עמו. היא החרישה זמן כביר ואחרי כן הרימה ראשה ותבט בהאספה ותקרא בקול: אבותי ומורי ידעתי צרת נפשכם, אך אל תפחדו ואל תרהו, כי אלהים יפדה נפש הולכי תֹּם ולא יתן עמוד לעשות בהם כלה, אל תמשילוני לאסתר המלכה, כי אותה לא בקשו להדיח מעל אמונתה ולהתכחש לעמה. עמודי ישראל! הטו אזניכם ושמעו לדברי נערה חסרת דעת, עוד אזכור דברי גבור הציד טלב־בוקסם בבואו לבית אבי לקנות כלי מלחמה, ואני הייתי אז ילדה קטנה, אשר ספר כי עיניו ראו מלחמת שני לבאים עם חזיר יער, החזיר הכריע את אויבו תחתיו ואחרי הרגו את הלביא התעלל בהלביאה, אך היא התעוררה פתאום ברוח עז וקנאה ותניע ראשה בקראה בקול, כמו חפצה להשמיע, רק לאלהים לבדו העז והנצחון ולא לחזיר מיער! מורי! אמנם כן הוא אין עז ומנצח כאלהינו! ואם נתן שמו לחרפה בפי המחמדים? חלילה לנו! מה חפץ לי בחיים? הנה אתן נפשי בשמחה למען קדושת שם קדוש ישראל ואויבינו יראו ויבושו ויתנו בעפר פיהם! –

– אמן! – קרא זקן החכמים – גשי הנה בתי ואברכך בשם ה', ואוי לו לאיש אשר ינסה עוד דבר אליה, כי ה' שם דברו אמת בפיה ורוחו יצק עליה. והוא יעשה חפצו בה ובנו

– אמן! – ענתה כל האספה אחריו, ואסתר השפילה ראשה לקבל ברכת החכם. הקאדי אשר שמע את כל דבריהם שלח את החכמים לביתם בהבטיחו אותם כי כל רעה לא תעשה להם אחרי כי עשו במצות השלטן, ואל אסתר אמר: אמללה, קשת ערף, קץ חייך בא ומחר תקרבי לפני כס שופט עליון והוא יראך בחסדו. היש לך עוד שאלה? התחפצי כי יבוא אחד מחכמי עמך הנה להתפלל ולהתודות עמך אל אלהיך?

– אודה לאדוני על חסדו, ועתה רק מנוחה אבקש, אלהי אבי לא רחוק ממני ולפניו אשפוך שיח אני לבדי, רק אחת אבקשך, בטרם יפוח היום שלח אלי את שתי בנותיך הקטנות להיות אצלי –

אחרי אשר נשארה אסתר שעות אחדות לבדה ולא אכלה ולא שתתה¹⁶ כל היום הביאה הכושית את שתי הילדות אליה והיא הושיבה אותן לימינה ושמאלה ותשיח עמהן, וכאשר בא הקאדי לחדרה לעת ערב ובראותו אותה יושבת בין שתי בנותיו רחש לבו כבוד ואהבה להנערה אשר אמץ לב גבר לה.

סלחי נא בתי – אמר ברגש – כי באתי הנה להפריע מנוחתך, אך למענך עשיתי זאת, כי אשה ערביה באה הנה ותאמר כי דברים בפיה מאת אבותיך, האתנהָ לבוא הנה? –. היא הניעה בראשה ותבקש כי יקח הילדות עמו. וכצאתו נשקעה בתהום מחשבות אין קץ. אחרי רגעים אחדים נפתחה הדלת וטאהארא, אשר פניה חורו כפני מת וכמו זקנה קפצה עליה בלא עת פרצה אל החדר ותעמוד בצד הפתח כי לא הרהיבה בנפשה עז לגשת אל העבריה – אסתר קמה ממקומה ותאחז כפה ותאמר בקול נחומים: הנה באת הנה לראות פני בטרם אלך ואינני, טוב עשית, וידעתי נאמנה, כי בכל זאת תאהביני בלבך –. כנחלים פרצו דמעות הערביה מעיניה ותפול מלוא קומתה ארצה ותכה במצחה ברצפת הבית: אוי לנפשי – קראה בקול קורע לב – מה עשיתי? אוי לי! לוא ידעתי אחרית מראש. אני אמרתי להעלותך על ובידי הורדתיך אל בור שחת. דמך על ראשי יחול ומנוחה לא אמצא לא בחיים ולא בקבר

– אל נא, טאהארא – קראה אסתר בהרימה אותה מעל הארץ, דמי לא על ראשך יחול, כי לא ממך יצא משפט למות, אמצי לבך ואל רחום יראה ללבך הנשבר, מה תילילי? המה יחפצו דם בני עמי, ישתוהו כחפצם – אך היש בפיך דבר מה מאבותי? –

– לא, היו לא תהיה! – קראה טאהארא ותתעורר ותרקע כמשגעת – לא אתנך בידם, הן בת אני לשבט בני מדבר עין גדי ועז וגבורה בלבי, למצער בא מרך בלבי, אך צרתך הזכרתני כי בת אני לשבט ההוא אמיץ הלב. אל ארצי ומולדתי הלכתי ומצאתי לי איש כלבבי אשר יפדך מידם, בלילה הזה יבוא לחדרך המושל על בני שבטי ויוציאך למרחב, ועל סוסו קל המרוץ כעפר ישאך אל מקום לא תשיגך יד רודפיך – אסתר השתוממה למשמע אזניה ותקרא כנואשת מתקוה: אבל איזה המקום לא תשיגהו יד השלטן? –

– ידו קצרה מהשיג את בני המדבר החפשים, באהל המושל תשבי ותשחקי לזעף אף רודפיך –

אסתר החרישה רגעים אחדים בשמעה דברי הכושית ותחשוב מחשבות אם לשמוע בקולה או לחדל ואחרי כן פתחה פיה ותאמר כנואשת מתקוה: חזיונות שוא יחזה רוחך טאהארא, האם אבחר בחיים מבלי ראות פני הורי? –

– אבותיך יחכו עליך בכאאף, התעוררי ואל תרבי מחשבות ובלילה הזה תצאי למרחב –

– העוד אשוב ואראה את אבותי! – קראה אסתר בעינים מפיצות שמחה – הוי מי יתן ואתא הלילה, כל אשר תאמרי אעשה, רעותי, אחותי –

– שימי מחסום לפיך לבל יגלו מצפוני לבבנו, הנה אלכה ועוד נראה פנים – בצאת הכושית מהבית היתה אסתר כנפעמה: חֹפש חֹפש – קרא לבבה בקרבה.

אתא הלילה, הככבים במסלותם הפיצו נֹגה מרהיב עין, הירח שלח אור יקרות על העיר אשר כל יושביה יחבקו חיק תרדמה, ואסתר עומדת ומבטת בעד החלון לקראת בוא גואלה. הרגעים היו בעיניה כשנים והשעות כחיי עד. חצי הלילה כבר עבר ואין עוד גואל ומושיע, וכבר החלה תקות לבה לעשות לה כנפים ופתאום נפתחה הדלת בלי שאון.

– הנכונה את? – שאל קול איש. אף כי בכליון עינים חכתה לקראת הגואל בכל זאת רחפו כל עצמותיה בראותה פניו.

– איך אצא? – קראה במבוכה – ושומרי הארמון הלא יראוני

– את כלם הטיתי בשחד ואיש לא ירים ידו, אל תראי, שושנה נעימה, ואל תחכי, האם לא תבטחי בי, במחמד ביטיבי, אשר חרפתי נפשי למענך? בנפשי נשבעתי להצילך, ואני אשמור שבועתי אם לטוב או לרע, בחוץ יחכה סוסי הקל כמוץ לפני רוח והוא ישאך עד מהרה למקום לא תראך עין אויב –

– אבל השכחת כי שערי העיר סגורים על מסגר? –

– אל תדאגי, אבן חן, ארבע מאות האנשים ההולכים אתי יצורו על השער מחוץ והמה יפתחו אותו בחזקה –

– לאדוני אמץ לב ורוח כביר, אך חלילה לי מעשות כדבר הזה, לא אחפוץ כי ישפך דמי נקיים בעבורי –

– הלדם העבדים תשיתי לבך? הוי נפלאה בבנות, ואם לא תשוי אתְּ כי כל הגברים ישפכו דמם כמים בעבורך? הן מאז ראיתי פניך נכון הנני להקריב נפשי אלף פעמים על מזבח אהבתך, אשר תבער בלבי. לך אני עבד עד עולם ואת היי גבירתי, בואי – הוא דבר בעזוז רגשי אהבתו והיא עמדה כאסורה בזיקים ותשמע לדברו, אחרי כן התעוררה ותסתר פניה בכפות ידיה.

– בואי אהובה – בואי – קרא בחבקו אותה בזרועו. היא הסירה ידו ותשב אחור ותאמר: הס, לך לדרכך לשלום, ואני אותר פה, השכחת כי עבריה אנכי, לך והצל נפשך, ואני לא אעזוב את הבית, הביא ברכתי להורי וסלח¹⁷ לאמתך אשר טוב לה מות מחיים –

– ומאין אדע את אבותיך? לכזב לא אוכל, למענך אקריב נפשי ואת אבותיך לא אדע –

– לך לשלום – ענתה באמץ לב –. הוא קרב אליה ויחזיק בשולי בגדו כמו חפץ לפרוש אותו עליה ולקחת אותה אתו בחזקה, אך היא התבוננה למעשיו ותקרא: אדוני! מדוע תחפוץ מות לנפשך ולתת עלי חרפת עולם? הן אם אתן בקולי יחרדו הנה העבדים הישנים, ויתפשוך בכף. תסמכך איפא רוח נדיבה להוציאך מהמקום הזה, כאשר הביאך הנה, לך לשלום! –

– צדקת בדבריך, לא אוכל להכביד עליך אכפי – קרא בעצב בהורידו ראשו – יאר אלהים פניו אליך, את שושנת העדן –

– חיה בשלום, שר נכבד, אשר תחמול על אמללה כמני, ולולי יראתי כי אז ערב לבבי לבקש מאתך חסד –

– דברי –

– חפצי כי טאהארא תלך אל אבותי ותאמר להם כי אני סלחתי לה וזה חפצי האחרון כי גם המה יסלחו לה, גם תשמיעם כי אהבתם ואהבת אחי היא סמכתני לשאת את קשה יומי במנוחה וידעו את יומי האחרון למען יזכרוהו שנה בשנה –

– אני אעשה זאת, אני ולא אחר אלך אל אבותיך לעשות חפצך ואל רחום יסוכך עליך באברתו –

– וגם עליך, אדון נדיב לב –

בבית מועד לכל חי בעיר פיס תעמוד מצבת אבן בלי פאר והדר ואליה ינהרו גם ערבים וכושים לשפוך שם שיח, היא מצב קבורת אסתר אשר קדשה שם אלהי ועמה לעין רואים, משוררים ישירו כבוד לשמה, שנאת המחמדים תשים בעפר פיה לשמע זכרה, ולב היהודים יקפץ ויתר ממקומו בשמעם שם אסתר בת יחיאל.

הספור הקטן הזה אשר נתן הסופר בפי שמואל לקראהו באזני רחל הראה דעתו העמוקה והרחבה ביצרי איש ומחשבותיו, ואחת היא אם הספור הזה יספר מעשה שהיה או רק יצר אותו רוח חוזה חזיונות¹⁸ אחרי כי יתאר בעט אמת לב בני ישראל ואהבתם לאמונת אבותיהם וזכרם. ועל כן היה לשמואל כאור מאיר באישון לילה, בו מצא תשובה על שאלות רבות אשר שאל רוחו ולא מצא פשר דבר עד הנה, בו מצא פתרון החידה “מי הרים את העם למעלה הזאת, אף כי נדכה ושפל, מְעֻנֶה ונרדף הנהו ויתן לו מעלות נכבדות אשר אף בעמים היושבים על גפי מרומי ההצלחה לא ימצאו” הספור הזה הראה לו כֹח ישראל ברוח, כי רוח אמונתו שפוכה על כל בניו ובנותיו ובאהבה וחפץ לב יבחרו בה ולא על פי מצות הכהנים וידם החזקה. בעת אשר כהני העמים הוציאו בני עמם להרג ולשרפה על כי נטו מדרכי אמונתם, הנה בני ישראל הקריבו נפשם למען אמונתם יען כי כמורשה מאבותיהם ולא כמצות אנשים מלמדה היתה בעיניהם. בו ראה כי מורי בני ישראל לא ככהני עם ועם היו, בעת אשר כהני עם ועם הכבידו עולם על שומעי בקולם לבל יסורו ימין ושמאל מדבריהם, אחרי כי רק להשתרר ולא להחזיק כֹח האמונה היה חפצם, הנה מורי ישראל אף כי לא ישאו תמיד אהבה על שפתם ולא יתפארו כי ירבו לסלוח, בכל זאת נסו דבר אל האמללה לפתותה כי תעזוב דתה למען הציל חייה. בו ראה כֹח לב עלמה עבריה אשר בתחלה היתה כשפחה בעיניו אשר לא תדע רצון וחפץ בלתי אם לשמוע בקול הוריה, עתה ראה מה רב אֹמץ רוחה לעמוד בפני כֹל; בפני רודפיה כבירי הכֹח, בפני מורי עמה אדירי התורה, בפני החפץ הנטוע בלב כל איש לבקש חיים, בפני כל אלה עמדה היא עלמה רפת ידים וַתַּרְאֶה כֹחה וכֹח דמי אבותיה קשי העורף אשר נזלו בעורקיה, כי כל כלי יוצר עליהם לא יצלח, ובהענותה תחת יד נוגשיה ובעת אשר הובלה כצאן לטבח לא קללה את שונאיה ולא שמרה עברתה לאלה אשר הביאו הרעה על נפשה. עתה נפקחו עיניו לראות כי לא לו להתאונן על כי דמי אבותיו קשי העֹרף בעורקיו יזלו, כי אם לשמוח ולהתפאר בהם אחרי כי רב כחם מכח כל איש לשון ומושל אדיר וכל גבור אשר על חרבו יחיה. אולם רק עתה היו עיניו פקוחות לראות כל אלה, עתה אחרי כי דודו פקח לו כבר עינים. לוא קרא בספור הזה לפני ירח ימים כי אז קרא בלי כל ספק גם על הנערה את הקריאה אשר קרא על הזקן אשר חבל נערים שובבים הקיפוהו: אבל מדוע שובב העם הזה במשובה נצחת? ומדוע יקשה ערפו ויראה לכל כי אין אמונה בו?" אך עתה לא כן חשב, עתה נתן תודה לאלהים על כי ימצאו עוד אנשים בתבל אשר יצר אשר ימאנו לעשות שקר בנפשם בעד כל כֹּפר ויבחרו בהאמת היקרה מכל חמודות חלד.

בספור הזה, בדרכי אסתר הראה הסופר, אם חפץ לעשות זאת או אין, זאת לא אדע, דרכי עם ישראל מעת היותו; כמקרה אסתר אשר בשבתה בבית הוריה התאוננה על רע גֹרלה, יען כי נטל עליה לעבוד עבודה כל היום, ואמה לא נתנה אותה לשמוח אלי גיל כבנות העמים ועל כן בקשה אהבה וחנינה מפי בת עם נכר אשר שתה בחלקות לה ותדיחה למדחפות כן היה מקרה העם הזה תמיד; בתחלה כאשר היה בביתו וישב על אדמתו נלאה נשוא עול החקים אשר נתנו אבותיו על שכמו למען הפרידו מכל העמים ויקנא בהם ויבקש נתיבותיהם, ויברח כפעם בפעם מבית הוריו לבקש מנוחה ונחמה בבית זרים, והנכרים משכוהו חסד וידברו על לבו נחומים למען – משוך אותו ברשתם, ורק אחרי אשר נפל ברשת אשר טמנו לו ויבוא עד ירכתי בור רק אז ראה כי רע ומר עזבו את בית אבותיו לבקש אהבה מפני זרים, כי תחת אשר מאס במוסר הוריו יִוָסֵר בשוט אכזרים, תחת אשר מֵאֵן לשבת בשלוה בבית אבותיו יושמו כבלי ברזל ברגליו ורק אז כאשר יראה כי באולתו הביא רעה על נפשו רק אז יתעורר ויגבר חילים ויראה כֹחו לאלהי אבותיו. וכן היה תמיד בכל עת אשר נמצאו בעמים אוהבים לישראל אשר דברו על לבו רגע נחומים ואהבה החל להאמין כי באמת כבד מאוד עול אמונתו על צוארו, כי היא תבדילהו מכל העמים לבל יגיל כמֹהם ולבל יראה כמֹהם חיים שאין בהם עבודה ועמל רק חיי נחת וימהר למצוא נתיבות ביתם להמלט ממוסר הוריו, אך עיני כלם יראו באחרונה כידם ועותתם כאשר היתה לאסתר, ואז אם המה אנשים אשר אין בלבם עֹז ותעצומות יאבדו דרך ובקהל עמם לא יזכרו, ואם אנשי לב המה יבחרו מות מחיים, כן היה ומי יודע אם לא כן יהי עוד? מוסר האכזרים יאחז תמיד בעקב הפושעים רק כי לאסתר בא ימים אחדים אחרי מכשול עונה ולהעם כלו יבוא אחרי שנים או שלשה דורות…

ואחרי אשר נפקחו עיני שמואל לראות כי לא רק לבני עמו כי אם גם לבנות עמו חטא חטאה גדולה, כי לא ידע חין ערכן, כי לא שפחות כי אם בנות חֹפש הנן, בנות חֹפש אשר לא תשאנה כבלי התאוה, או כאשר יקראו לה הסופרים הכוזבים אהבה, ראה והבין כי אך בחברת רעיה כזאת ישוב השלום ללבו הפצוע ויראה באור החיים בשלוה והשקט.

וגם לרחל אשר שמעה הספור מפי שמואל היה כאבן חן, בו ראתה כל כבוד אחיותיה, בו שמעה תהלתה מבלי אשר הללו אותה בפניה, לוא ערב לב שמואל לדבר באזניה חלקות, כאשר יעשו כל האוהבים למען למצוא חן בעיני האהובה, כי אז לעגה לו, או אטמה אזניה משמוע דבריו, אך עתה אחרי אשר הללה שמואל במו פיו ולא לה לבדה היתה התהלה כי אם לכל בנות עמה, עתה שמעה ותמצא בה נחת, ובדבר הזה די לקחת לב עלמה אם אך תמצא נחת בדברי האיש אשר קרבתה יחפוץ, ואם כי לא עלתה אהבה על דל שפתם בכל זאת ידעו אותה בלבם ויהיו מאשרים. ומאז נהפך שמואל לאיש אחר, דברי דודו לא הרבו עוד מחץ מכת לבו כי אם לששון ישע היו לו, ואם כי הוסיף להלחם במו פיו, אך הוא לא עשה זאת למען השלות נפשו באמרי שוא ולמען יתעה אחרים להאמין לבל יבוש כי גם הוא יאמין, עתה בקש לשמוע דבר אמת למען יחזק רוחו, ועל כן הודה לדודו כי סבב אותו בכחש ויבקש סליחה ממנו, אך הרב לא השתאה בשמעו את החדשות האלה כי כבר הבין בלבו כל אלה, אך לא הראה כי נפשו יודעת זאת לבל תכסה כלימה פני שמואל בהוכחו וימצא אוֹן לו לדבר כהעולה על רוחו, ובכן הצילו מדעתו וממצוקת לבבו. וכגמול ידיו השיב לו גם שמואל כי הציל את בנו הנדח מדרכי תֹהו. הוא אשר בא הנה לשבות שבי נהפך מבלי משים למציל נפשות לבל תפולנה בפח וישמח במעשהו, זאת היא פעולת הדעת, האמונה לבדה לא תעצר כח לתת נחת ובטחה בלב איש כהדעת, כי בעקבות האמונה יצעד תמיד הספק ויגרש כל מנוחה ובטחון, ולוא עלתה בידי שמואל לשבות שבי נפשות אדם כחול הים לא נח לבו, כי מרגע לרגע עלה הרעיון על לבו: מי יודע אם צדקתי במעשי? אך עתה בהצילו נפש בדעת, כי חשב וידע כי טוב הוא עושה, עתה היה לו מעשהו למעוז ישועות.

גם בדבר הזה עשה הסופר נפלאות בהראותו לנו כי הדעת לבדה בלי רגש הלב לא לבד כי לא תצליח את היודע כי אם גם לא תצלח להנחותו בדרך ישרה, כאשר הרגש לבדו בלי דעת יתעהו בשוא נתעה; הדעת לבדה תקשיח את הלב ותעשהו נפרד מכל בני האדם אשר הרגשות תמשולנה בלבם בחזקת היד, היא תורהו לדאג אך לנפשו ולא לרחם על רעיו ואחיו ואוהביו והרגש לבדו יעשהו למוג לב לחונן גם אשר לא ראוי לחמלה, וגם זאת רעה היא. רק שניהם יחד אף כי הפכים המה יעשו את האדם לאדם, הדעת תורהו לבל ילך אחרי רגשותיו בעינים עצומות, והרגש יתן בלבו לדעת נפש אחיו, ואולי יען כי הפכים המה על כן יישירו צעדי האנשים, יען כי האדם ככל הבריאה אך קבוץ הפכים הוא בנושא אחד, וזאת נראה כי גם אלה אשר יקראו מלחמה על כל רגש ורק בשם הדעת ידגולו, כי גם להם היה מלא רגשות כיתר האדם¹⁹. וכן היה לשמואל, הדעת אשר פקחה עיניו לראות את אשר לא ראה עד הנה, היא נתנה גם רגשי חמלה ונֹחם בלבו להנחם על הקשיחו לבו מאחיו ולשוב ולחמול עליהם. דודו לא אמר לעורר רחמים בלבו לאחיו בני עמו, וטוב עשה, כי האהבה הנוסדה רק על רגשי הרחמים לא לארך ימים תהיה, כי רוח האדם ורגשותיו ישנו פניהם לרגעים, ויש אשר ירך רגע לב איש בראותו צרת אחיו ויתעורר להקריב לו כל אשר בידו, וכרגע ישוב ממחשבתו ויבוש ממעשהו, כי אמנם הרגש לבד בלי דעת אך חולי הנפש הוא ולכל חלי תבוא ארוכה ומרפא, ועל כן גם האהבה גם האמונה אשר רק על אדני הרגשות נוסדו לא לארך ימים יעמודו, וזאת נראה יום יום, כי אתמול להטה נפש איש גחלים מרשפי אש האהבה והיום קר לבו ככפור, אתמול בכה איש לשבר עמו מקרב לב ומחר יתכחש לו, אך כזאת יעשו רק אלה אשר לא על פי הדעת הגה לבם אהבה ואמונה, ולא כן הדעת, היא לא תמוט כרגע ואם עליה יכין רגשותיו אז גם המה יארכו ימים, אשר על כן לא בקש דודו לעורר חמלה בלבו לעמו כי אם להראותו לדעת כי שגה במשפט, ולא לבד בדברו בכל האמונות בכלל למען הוציא משפט לאיזו יתרון הכשר חכמה וצדק דבר רק במשפט ולא ברגש כי אם גם בדברו אודות עמו דבר במנוחה ונחת להוציא משפט צדק בלי חמלה כמו ידבר בדבר אשר לא נגע ללבו, אמנם בעבור זאת יגדל כֹח דבריו למצוא מסלת ברב כֹח ועֹז בלבב איש מבקש לדעת.

"בכל עת אשר אשים נגד עיני דרכי כל הדתות – כה יאמר דודו במרוצת דבריו אחרי אשר הראהו יתרון דתו – ימלא לבו תודה להנצחי על כי עשני יהודי, כי חיי היהודי חיי עד המה בלי ראשית ותכלית. מנהגי אבותינו מדורות קדומים יזכירונו כי לא תמול אנחנו, המה יקשרו את ההוה בהעבר מימי קדם ויראונו כי עד עולם אנחנו, עם ישן נושן מימי ראשית לדת דתנו, מצבת הזכרון אשר אלפי שנים חייה. ואם כן יָחֵלוּ חיינו לא היום כי אם בשנות קדם, וכל אשר קרה את העם הזה וחכמתו אשר קנה בדם לבבו בכל דור ודור לנו היא. לא רק אבותינו כי אם גם אנחנו נפדינו מלחץ מצרים, אנחנו ישבנו בסכות במדבר, ובכל שנה ושנה תתחדש הריסות עיר משושנו ולעיננו ישרפו זרים מקדש אלהינו באש, אנחנו נדוד מארצות אבותינו אל ארצות לא ידענו, על צוארנו נְרֻדַף וזרועו תצילנו, יכרתו אֹכל מפינו וידו תשביענו –. כן ינחילונו אבותינו כל מקריהם ותלאותיהם, ואיך נסור מדרכיהם אם בשם אלהים נקרא גם היום, וזכרון הימים הקדושים האלה, ימי צרה ושמחה לאבותינו יבוא תמיד בלבנו? ואיך לא יעצר כֹח הזכרון הזה לרומם נפשנו ולאמץ לבנו להוסיף לחיות בחיים אשר המה חיי עד? אמנם חיים נעלים המה החיים האלה וזאת היא הנחלה אשר בידי להשאיר לבני…

“לא למען אכול עשב נתנו מלתעות לכפירים, ושני השה לא לגרם עצמות נוצרו, לכל יצור יסד היוצר את דרכו ובלבב היהודים נתן אש קדשו למען ידעו ויכירו כי אחד הוא ואין מלבדו. אותנו יצר האל למען יראו כל יושבי תבל דרכיו הנפלאים ואנחנו בני תמותה נלך בדרך יסד לנו. האם נגשנו ובקשנו המותה למען קדושת שמו כאשר עשו הקדושים בהכת החדשה? לא בקשנו זאת כי נדע כי טוב יותר לחיות למען כבודו מלמות למען הקדישו, אך כאשר צר טיטוס המתקדש עם צבאותיו כבירי הכֹח על העיר ויתלה יום יום למאות מבחורי ישראל אשר חרפו נפשם למות במלחמה למען ירפה ידי העם מהתגרות מלחמה, או בעת אשר נהרי נחלי דם זבו מחומת ביתר אז לא פנה ישראל עֹרף, ואף כי כאשר שלחו ידם להרחיקנו מתעודתנו, כאשר בקשו להסיר לבבנו בחזקת היד מתורתנו ודתנו להשתחות לשקוץ משמם אז עמדו כלם זקנים ונערים טף ונשים הכן ויפשטו צוארם למאכלת מרצחיהם ואת גויתם למדורת אש, וגם כל הצרות האלה הן כאין הנה מול הרעות אשר הביאו עליהם במזמה ובאכזריות מאין כמהן מאז ועד היום. המה נשאו כל אות חרפה וקלסה עד כי שכחו כל משפט אדם, עד כי כמעט האמינו גם המה כי חלאת מין האדם המה כאשר אמרו להם מנדיהם, ובדבר אחד הלא היה בידם לחלץ מצרה נפשם – אך בדבר שקר, אבל יודע התורה יבחר במות מחיי שקר. בכל לבבנו נחשוב, כי תורתנו ועמנו לעולם יחיו ובמחשבה הזאת נחיה לעולם” – לא חנינה וחמלה להעם הזה בקש הרב, כי אם להפך הוא הראה כי הצרות הטיבו לו לאמץ רוחו ומהן יצאה טובה להעם כלו, ובטובה הזאת ישיש ויתפאר וימצא בה שלום ונחת. ועל כן הצליחו דבריו להשיב גם לשמואל מנוחת לבו אשר נגזלה מימי ילדותו ויצא עתה לפעלו להציל נפש בן דודו בהשקט ובטחה לא כבתחלה²⁰ בצאתו ללכוד נפשות אשר אז שבע כעס ומכאובים ולבו נד תמיד כנוע הקנה בּמים.

בנימין אשר אסור בחבלי האהבה או התאוה להאשה אשר משכה אותו ברשתו שכח כל תורת אבותיו ודרכיו וגם האהבה והכבוד אשר הגה לבו לאביו ויגמר אֹמר ללכת אחרי הצודדת אותו בקסמיה, וגם הקים מזמות לבו כי ברח מבית אביו למען לברוח אתה מהעיר. בתחלה בטרם לקחה התאוה כל שארו ולבבו, אף כי כבר החל לקצות במנהגו אבותיו וחקי דתם, אחרי כי המה כקיר מבדיל בינו ובין תאות נפשו, יען כי היא לא בת עמו, ואיך יאכל וישתה עמה? ואיכה יוכל לבוא בברית עמה אם הדת תפריד ביניהם? בכל זאת לא נתנו לבו לחשוב להמיר דתו, וכאשר ראינו נלאה גם שמואל בנסותו דבר אליו להשיבו על דבריו, אך ברבות כח תאותו כן חשכו עיני שכלו מראות נכוחה, וכאיש אשר כל הונו אבד בענין רע ישפיל גאותו לבקש עזרה מאיש אשר השמיעהו בראשית בואו ואשר עליהם ידוה עתה לבו כי הוציאם מפיו, על דברי שמואל אשר דבר אז להשפיל כבוד דת ישראל ולהחזיק באמונת האהבה נשען עתה וידמה למצוא בהם מבטח עֹז. שמואל ראה זאת כי הוא הועיל להסב לב הנער אחורנית ולהביא מבוכה בבית, אשר רק שלומו וטובתו ידרוש, ולבבו הכהו עד מאוד ויבקש עצה ותחבולה להציל את הנער מרעתו. אך כל דבריו אשר דבר להנער עלו בתֹהו ויהי כאיש אובד עצות. אך רחל אשר לא רק כאהבת אחות את אחיה כי אם כאהבת אם את פרי בטנה אהבה את בנימין ותדאג לאחריתו ולאחרית אביה האמלל בהודע לו האסון אשר קרהו שנית היא מצאה²¹ תחבולה לקדם פני הרעה.

בנימין עזב בלילה את בית אביו, אף כי בכה במר נפשו ולבו המה לאביו ואחותו, ויבוא לבית אהובתו אשר כבר נשבע לה להמיר דתו ולבוא בברית עמה ושמואל השכים קום בעצת רחל וילך לבקש עזרה מאת אחיו בן הבכור להרב אשר היה לשר גדול ונשוא פנים בעיר.

הבן הבכור להרב היה לשר גדול – מחיר המירו דתו, אך המצא נחת בחלקו? המצא די און בלבו לשכוח את אביו וביתו אחרי אשר היה כמו זר להם וישש בחיים החדשים אשר נתנו לו? שמואל נוכח כרגע כי אין שלום בקרב השר הגדול הזה, כי כנבלת מושל אדיר בארון זהב אשר לא יסוך דרך בעד התולעים ממצוא מסלותיה, כן היה השר הזה, הכבוד הגדול אשר עטרהו לא מצא אוֹן לו לגרש את הנחשים הצפעונים אשר שלחו רעלם בלבו בזכרו תמיד כי דכא נפש אביו ויורד נפש אמו דומה במעלו, אשר על כן נזר מכל תשואות חלד וישב בדד מחוץ לעיר סגור ומסגר בחדרו כמת בקבר, את המשרה הסיר מעל שכמו, כל כבודו השליך אחרי גוו וימצא נחומים לנפשו רק בחכמה אשר היא לבדו היתה שעשועיו, אך השעשועים האלה הן בידו היה למצוא גם מבלי אשר עזב בית אבותיו ועמו.

התאוה והחפץ והתקוה המה הכחות הנסתרים אשר יניעו בחזרה מכונת חיינו ויתנו לנו ידים לעשות וירימו רגלינו לצאת למפעל אך גם המה יְעַוְרוּ עינינו כפעם בפעם ויהדפונו בסופה וסערה אל המטרה אשר יסדו לנו, ינידונו גם מאור אל חֹשך ולא נראה, מנוה שלום אל באר צרה ולא נתבונן עד אשר נבוא לקץ ונמצא את אשר אליו שטחנו כפנו, או אז תפקחנה עינינו לראות כי רדפנו רוח ונמאס באשר יצאה ידנו ונקוט בפנינו על אשר כבר נעשה ואין להשיב, העת אשר בלונו בדרכנו לא תשוב עוד ולשוב אחור יקצר כחנו. בשאון ורעש תשאנו התאוה על כנפי רוחה ונמהר לרוץ אך לשוב אחור הן לא על כנפי התּאוה ננשא כי אם יד הדעת תובילנו והיא במנוחה ונחת תתהלך, ולפעמים לא נעצור כֹח לשוב בכל ימי חיינו על הדרך אשר עברנו על כנפי התאוה ברגע אחד. רוח בן הרב אף הוא התנשא ויבקש להתרומם לנחול כבוד ומשרה ומבלי פקוח עינים נתקו כפות רגליו ממקום בו חיה בחיי שלוה וגם מצא חפצו, אך אז ראה וידע כי לא כבוד ולא משרה ולא עֹשר יצליחו את איש אשר אין שלום בקרבו, והדעת הזאת הועילה להותו להביא בלבו מכשול לב ולקוץ בחפצו אשר נִתַּן לו, אך לשוב אחור לא עצר עוד כֹח וימאס בחיים והמונם ושאונם ויחיה גלמוד בדד בלי ששון ותקוה וחפץ רק מפח נפשו לא עזבהו.

שמואל נבעת בראותו את פני האיש הדלים מאוד ועיניו אשר כל רגש חיים לא נראה בהן ובשמעו דבריו אשר דבר ברֹגז כאיש אשר שכח דרכי התבל ופני אדם לא ראה זה ימים רבים ויאמר לעזבהו כאשר בא מבלי דבר אתו דבר, וגם הוא לא בקש לעצרהוּ כי כמשא כבד היה לו לדבר את איש, אך פתאום לפתע נהפך אדון הבית לאיש אחר, עיניו אורו ופניו הפיקו רצון ובאהבה ותחנונים הביט אל שמואל, והמת היה פתאום לאיש חי יודע רגש ומבקש להתרועע. הפלאות הגדולות האלה נעשו בין רגע, שם רחל שמע השר ויהיה לאיש אחר, כמו חיים חדשים נפח השם הזה בעצמות היבשות ותחיינה.

שמואל אחרי אשר נלאה נשוא מראה פני אדון הבית ודבריו, קרא לנפשו ברֹגז: איך נואלה רחל בשלחה אותי אל חדל אישים כזה! – ותחת להעלות אפו בקראו לו חדל אישים הפיח בקרבו חיים חדשים בקראו בשם רחל.

– רחל! אחותי, בת אבי! – קרא האיש ברגש ואנחת לב נשבר התפרצה מקרבו כאנחת לב פצוע בגעת יד בפצע – רחל שלחתך אלי, לכן דע כי לא תבוש משברה, כי אני נכון לעשות ככל אשר תצוני אחרי כי אחותי שלחתך אלי –. אם אמנם למראה עין היה כמו זר לאביו ופרי בטנו, אך זאת היתה רק למראה עין ובקרב לבו היה קשור איתם בעבותות אשר לא כרגע ינתקו, בעבותות אהבה אשר נהפכה לו לנגע כי נדחה היה מאת פני אהובי נפשו אלה. הוא השר הנכבד נדח היה, אשר בכל לבב הקריב כל כבודו למען ישוב וישיב לבם אליו, אך הוא נתעה בשוא להאמין כי עברתם קשתה עד מאוד ועד נצח לא יסלחו לו ועל כן כרגע רבץ תחת משא יגונו מבלי תקוה להמלט עוד, אולם בשמעו עתה פתאום כי אחותו תשלח אליו וכי תּבקש עזרה מידו אות הוא כי עוד לא עממה גחלת האהבה בלבה, וזה הדבר כי פניו שנו פתאום ותחת רוח כהה נראה רוח ששון עליהם; ובשמעו את כֹּל אשר נעשה בבית אביו, אז לא התאמץ עוד להסתיר רגשי לבבו בחבו כי אם קרא במר נפש: דיה הצרה האחת לאבי, כי הבן האחד בגד בו, כי עוד תקרהו צרה חדשה. ולא אֵחַר אף רגע וילך אחרי שמואל אל בית האשה אשר בחבליה נתמך בנימין. הוא נסה דבר אל האשה לפתותה כי תשלח את אחיו מחרטה, ויאמר לה כי כל כפר, כל קרבן לא יגדל בעיניו מחירו, אך האשה אשר לא בלב ולב אהבה את בנימין מאנה לשמוע דברו, ואז נסה דבר אל אחיו ויגל את כל לבו לו ויראה את הפצעים האיומים אשר פצע בו בידיו, את כל מכשול לבו ומפח נפשו על המעשה אשר עשה ואין להשיב, וכמעט הצליח להביא מרך ודאגה בלב הנער, אך האשה נגשה ובאחת מעיניה הרהיבה בנפשו עֹז לשחק לבאות ולבלי חת מהיגון העתיד לבוא. לעיני הנער האוהב יראה אך ההוה, והעבר בעיניו כלא היה ואל העתיד ימאן להתבונן, אך ברגע ההוה יראה חיי עולמים, וגם בנימין עצם עיניו אחרי התבוננו בפני אהובתו מראות את העתידות, ויגמר אֹמר כי ישחק לכל פחד ולא יחת אם אך היא על ימינו תַעמוד. וכאנשים אשר כל תקוה רחוקה מהם עמדו שמואל והשר ויתבוננו בפני הנער הנתעה עד אשר נפתחה פתאום הדלת והרב הזקן נראה על סף הבית. הבן הבכור נחבא מפניו ופני בנימין היו לפני להבים ובלי ספק הכין נפשו לשמוע דברי מוסר ותוכחה על בגדו באביו ועל מעלו באמונתו וכהנה רבות אשר לא לשמח לבו יהיה משמע אזניו, אחרי כי את אשר כבר עשה היה כאין להשיב בעיניו ולא יכול להפר את השבועה אשר נשבע במו פיו לאהובתו ועוד יותר משבועתו שמה אהבתו אסורים על ידיו, ואחרי אשר אהב גם את אביו באהבה נאמנה לכן יבין כל איש רגשות לבו. מלחמה כזאת בקרב לב איומה ונוראה היא מאוד אשר אין ביד סופר להשמיעה כמו, וטוב מאוד עשה הסופר כי לא נסה לתאר אותה לנו, כי איש אשר לב לו יבין אותה ואשר אין לב לו לא יבינה אף אם ירבו לו כחול מלים. מלחמה כזאת אשר תערוך אהבה מול אהבה בלב איש ואשר גם שתיהן תחשבנה בעיניו כברות וטהורות, היא תסכסך כל חושיו ותמוגגנו²² תושיה. נקל לאיש אשר יספוק באהבה אחת אם ישרה היא לאמץ לבו ולבחר באחרת אף אם כבר לקחה השנית את לבו. שיללער צדק מאוד בשומו בפי מאקס פיקאלאמיני הדברים הנמרצים “עוד מעט ואדע במי אבחר אם באבי או באוהבי” כי נקל היה לו לבחר אחרי כי לא ידע עוד מי צדק אם אביו או אוהבו וואַלענשטיין, אשר על כן חכה אך לעת אשר ידע ברור מי הוא הישר בהם ואחריו ילך, אך לא כן היה לבנימין, אהבת אביו היתה ישרה וקדושה בעיניו, אך גם אהבתו לאהובתו היתה ישרה ונכונה בעיניו ובכל לבבו בחר בשתיהן יחד לולא נצבו כצרות אשה מול רעותה, ואם יעזוב אחת מהן יהיה בעיניו כבוגד ופושע, ועל כן לא מצא און לו לפתוח פה ואולי גם לחשוב ולבקש משפט מעשיו בלבו קצר כֹחו, אך האב לא פתח במוסר ותוכחה פיו, כי אם את אהבתו העזה גלה לו בכל עזוז כחה: בנימין בני – קרא בקול דממה – מה עשיתי לך רעה כי תקצוף עלי, על אביך? מדוע נחבאת לברוח מביתי? הן כל איש אשר ישים לדרך פעמיו, ואם גם לא לדרך רחוקה, הלא יבוא לקבל ברכתו ואתה תבקש להפרד ממני עד עולם ולבבך נתנך לעזבני מבלי ראות פני? בלי ספק לא התהלכתי אתך במישרים כי על כן יראת מפני מהגיד לי דבר אמת, ואני אמרתי כי תאהבני, אך שגיתי כי לוא אהבתני כי אז גלית כל לבך ואני – אם גם בלב נשבר – אמרתי לך: בני חפשי הנך, לך בדרך אשר יובילך לבך, ועתה נסתרה גם הנחמה הזאת מנגד עיני. דבר בני, אל תסתר פניך ממני והפרד מעלי בשלום ואהבה – הוא החריש מעט ואהובת בנימין נגשה ותתבונן בפני הדובר בתמהון, כי בלי ספק השתוממה גם היא לשמוע דברים כאלה מפי אב, רב ומורה לישראל, לבנו אשר יעזוב אותו ואת אמונתו, והרב הוסיף לדבר: אני לא אוכיחך על מעשיך, ידעתי כי לא יכולת לראות בצרת נפשי ועל כן נחבאת לברוח, ומי יודע אם דברתי אליך רבות כאשר אדבר כעת לוא השמעתנו זאת במו פיך, מי יודע אם לא התחננתי אליך: בני יחידי, בן זקונים לי, ראה הנני זקן ורפה ידים, צרות רבות אכלו שארי ולבבי, עשה זאת למעני וחכה עד אשר יובילוני מביתי אל מנוחת עולמים, תנני לקות כי עוד תשוב מדעתך אחרי מותי ואמות בשלום, אולי נַדְתָּ לצרתי בהשיבך אל לבך כי זקנתי ושבתי בטרם באה העת, את אמך קברתי בלא עת, בן היה לי, משוש לבי ותקות חיי ואגדלהו ואחנכהו באהבה ושמחה והבן הזה שכחני בעודו נער ואני התרגזתי אך לבי בכה במסתרים לבן האובד ואל לבי השיבותי: מדוע בגד בנך בכורך בתורת אבותיך? אין זאת כי אם מורה מתעה היית לו ועל כן לא בטחתי עוד בנפשי ואתנך אותך, מחמד לבי, בידי זר לנהל אותך. בני אם יחנך אלהים בבנים ועצמך ובשרך יקום בך – ישמרך אלהים מצרה כזאת – או אז תדע ותחוש את אשר אחוש אני, אז יהמו מעיך וכל קרביך יקראו: אהה אלהים אספני אל אבותי כי טוב מותי מחיי…

חלילה לי בני מבקש ממך כי תשוב לביתי, וכי למרות רצונך רק למען אהבתי תבגוד באהבתך, הן היית לאיש ותדע משפט, ואם כן יעצוך כליותיך עשה כלבבך, אולם הלא תדע בני כי לא אשוב ואראה את פניך כל עוד בחיים חיתי ועל כן דבר אלי דבר בעוד אשר לי אתה, עוד אקראך בני ואדבר נחומים ללבי כי תאהבני. מחר אהיה גלמוד, בתי תלך אחרי האיש אשר יבחר בה ובביתי תשאר שמה ושאיה ואז אשב בדד ורגשות לבבי לא יתנוני הבין דברי ספר, אדבר ואֹזן שומעת לא תקשיב מלי ואז אשנה ואשלש דבריך בני בהפרדך מעלי ואנחם את נפשי ואֹמר ובכל זאת אהב אותך בלבו –. הדברים האלה אשר די כֹח היה בהם להפוך גם לב אבן לדֹנג עוד לא הצליחו להשיב את הבן הצעיר אליו כי כֹח האהבה גבר מהם, וּמֵחֻמָה נדעך טל שפתיו, אך²³ לבן הבכור היו כטל תחיה להחזיק רוחו ולאמץ לבו לצאת ממקום מחבואו אשר בו הסתתר מעת בא הזקן הביתה ולקרוא לפניו בקול מר מרגיז רוח: ואותי שכחת, לי לא אצלת מאומה? האם לא תשא פשעי כאשר תראה לבבי הנשבר אשר נחם מדרכו? – בלב מלא אהבה ותודה לאלהים חבק הזקן את בנו הבכור הנדח, ואחרי רגעים אחדים גם את הבן הצעיר אשר התעתד להיות נדח מעל פניו, כי אם אמנם הוא לא מצא אוֹן בלבו לנתק מוסרות האהבה, אך אהובתו, אשר לבה לא היה מָשְחָת, ראתה והכירה חין ערך האב הישר באדם והיא פתחה חרצבות אוהבה בידיה בקראה בלא לב ולב, כי אך אויל וקל דעת יעזוב אב כמֹהו מפני אשה כמֹה, והשלום שב²⁴ לבית הזקן ולבנו בכורו וללב שמואל אשר שש על כי הצליח להצל את בנימין אחרי אשר בתחלה היה הוא לו כמורה מתעה. ומה גדלה עוד שמחת לבבו בהשמיע מורו ומחנכו לו במכתב כי עוד יוסיף אהבתו ויאמצהו כבן לו כבתחלה אף כי עזב את אמונתו, כי לא אל האמונה יביט כי אם אל האדם באשר הוא אדם, ובכל היה שלום אמת לכלם יחד, האמת גֹברה על השקר ויד הטוב על הרע.

אלה המה דרכי הספר הנפלא הזה, ותכליתו ומטרתו והתורה אשר תצא ממנו הלא יבין כל משכיל על דבר. ואם אמנם לא נכחד כי לוא שפטנו את הספור הזה ככל הספורים, כי אז לא יכולנו מבלי עשות שקר בנפשנו להללו בכל תהלה, כי על הסופר אשר יכתוב ספור אשר יתאר בו דרכי בני האדם לתאר את דרכי התבל כמו ועליו להראותנו לא רק דרכי אישים אחדים כי אם דרכי אנשים אשר כמופת המה לרבים ורב אדם בדרכיהם יבחרו, כי מה תועיל לנו הדעת אשר נדע דרכי אנשים אשר המה כיוצאים מהכלל? וכמעט כל האנשים אשר יבואו בספור הזה כיוצאים מהכלל המה. בתבל הכל כאשר לכל מקרה הוא ויש צדיק אובד בצדקתו ורשע יצליח ברעתו, חכמת חכמים תחשב להם לאולת וכסילים בסכלותם יחיו במנוחה, עָוֶל על יֹשר יתגבר ומרמה תשלוט ביד רמה ומחזיקיה יתהללו ורואיהם ירוממום תחת לשונם אחרי אשר הצליחו, כי רק בזאת יגדל איש ושמו יצא בכל הארץ ויזכר עד עולם אם גדולות עשה, ואיש השלום הלא ישתכח בעיר אחרי כי מעשיו לא יראו, לכן יהוללו כל אבירי כֹח אשר ידם מצאה לכבוש ארצות ולדכא לאמים תחת רגליהם ולשנות פני תבל בכֹח זרועם או במזמת לבם, אחרי כי לכל האדם מלחמה תמיד את יצרי לבו ופגעי התבל לכן יעריץ ויכבד את האיש אשר פעל גדולות במלחמה ולא את איש השלום. ואנשים כאלה אשר יקריבו נפשם וחפצי לביהם למען אחרים לא ימצאו אף אחד ברבבה, אנשים כהרב אשר אף כי רב ומורה אמונה לישראל היה בכל זאת לא ירגז ויתקצף בראותו את בנו עוזב אמונתו ויעטה עליו בושה סלה, אנשים כשמואל אשר חלקו נפל בנעימים והוא ימאס בו כי יבקש את האמת, אנשים כמחנך שמואל אשר אמצו כבן לו למען ישא את נס אמונתו אל היהודים הנדחים מאת פני גואלם ובכל זאת יוסיף אהבתו גם אחרי אשר שם לאל כל תקותו, אנשים כאלה לא ימצאו בין רבבות, רבי הרבנים יעשו כל אשר בידם למען הצל את בניהם מנזור מאמונתם ואם גם ביחד חזקה, ואלה אשר כשמואל עזבו אמונתם וימצאו מחסה ועֹז לא יבקשו חשבונות רבים כי אם ישבו במנוחה ויאכלו מטוב הארץ, ואלה אשר כמדריך שמואל יבקשו להרבות מאמינים המה לא ישובו פתאום לפתע מדרכם לאמר: לא אל תורת האמונה כי אם אל תורת האדם אביט, והנשים המשחקות בבמות משחק²⁵ כאהובת בנימין אמנם תמצאנה רבות כמֹה אשר לא תבטנה אל אמונת האיש וגם מבני ישראל תבחרנה, אך לא מבני הרבנים כי אם מבני העשירים הגדולים, ואם אמנם גם יקרה מקרה כי הנה תעזובנה אהבת הבן למען עשות חפץ האב אך לא מחמלתם עליו תעשינה זאת… ועל הסופר, אשר יבקש לתאר לנו דרכי בני האדם, להראות לנו הדברים כמו שֶׁיֵעָשׂוּ למען יפקחו עינינו לראות דרכי התבל ונדע לבחור דרך. כי אך זאת מטרתו וזה חפצנו בקראנו בהם, לראות בחזיון את אשר יֵעָשֶׂה כי אם נחפוץ לראות את כל בעינינו למען נשכיל אז נבלה ימינו להבל ולא נדע עד מה. מדת חיינו קצרה, ועיננו לא תחדור תמיד בקרב ולב כל האנשים אשר דבר לנו עמהם, ועל כן יבואו הסופרים החוזים אשר עין רוֹאָה ולב מבין נתן להם להראותנו את אשר לא נראה אנחנו, ולכן עליהם להראות את כֹל, לגלות פני הלוט על כל מרמה ונלוז, עֹשק ומרוצה. יצרי איש ותאותיו ומזמותיו, וחלילה לשופט הזה אשר ישפוט כל הארץ מהעות משפט ומנשוא פנים לגוי ולאדם יחד, ואם לא יעשה כזאת, אם ישלח ידו לנקות כל פשע ולהראות לנו אך טוב אז לו חסר לב או איש חנף יֵאָמֵר, כי רק חסר לב או חנף לא יראה ולא יגיד כי דרכי בני האדם הרעים ירבו מהטובים אלפי פעמים. יש ביד הסופר להראות מקור הרע למען יצדיק את עושהו, אך לא להסתיר את הרע תחת מסוה טוב, ואלה אשר יחשבו כי לב הסופרים אשר ירבו להראות רעות בני האדם משחת הוא ומבשרם יחזו את אשר ישמיעו המה לא יבינו משפט, כי נהפוך הוא; חוזה טהר עינים הצופה ומביט למעשי דורו ותחבולותיו ועלילותיו יתעורר על חנף, יריע בקול על הרעה, ידרוך לשונו קשתו ועטו כחץ שנון בידו לירות לנעוה לב למען התם פשע וכלות מזמה, נפשו תלהט גחלים ורוחו כנחל שוטף לבער תרמית ולשטוף חֹנף, כי על כן יציגם לעין כל למטרה לו למען יהיו למורא ולזועה, וכאשר יגבר יֹשר לבו כן ירבה לראות רע וכן ירב לריב ריב עם הרעים, אשר בעיני ההמון הרב לא יחשבו כרעים יען כי כבר הסכינו לראותם תמיד, לא כן הסופר אשר לא יראה רע אות הוא כי גם הוא מרֹע לבו לא רחץ ולא ידע מה רע, או ידע ויבין אך יבקש לעשות חֹנף לההמון למען יכבדו שמו, ואם במשפט כל הסופרים ספורים שפטנו את הסופר הזה כי אז לא נקינו אותו מהפשע הזה, אך אותו לא נוכל הביא במשפט כל הסופרים, כי מטרתו לא מטרת כל הסופרים, לא למען להראותנו דרכי התבל ובני האדם יצא לפעלו זה, כי אם להשמיע משפט הדתות השונות ובמשפט הזה הצליח עד מאוד ועל כן נטל עליו לבחור רק באנשים אשר בפיהם יוכל לשים דברתו ואשר במעשיהם יראו צדקת משפטו, ואם גם אנשים כאלה ימצאו אך אחד ברבבה די לו, כי מהם נראה כי משפטו אמת, ועל כן נהלל את הספר הזה, אשר יוצרו העלים שמו, בכל תהלה, כי כמעט אין ערוך לו בכל הספרים אשר נכתבו בדבר הזה, ונשיש עליו עד מאוד, כי הוא יראנו כי באה העת אשר גם אנחנו נוכל לדבר דבר בשער, הימים הרעים עברו אשר בהם דכאונו ויבזונו וישקצונו אותנו ודתנו ואבותינו ולא נתנו אותנו לפצות פה, את ידינו אסרו ורגלינו הגישו לנחושתים וישלחו כל חצי מגפותם אל לבנו וישחקו על משבתנו ויקראו מלא: אין מלה בלשונם להצטדק ואין כח בידיהם לעמוד על נפשם, עתה יראו כי כח שפתנו אתנו ולא נבוש בדברנו את אויבינו בשער, יראו ויבושו וישימו בעפר פיהם, או שבטים נכונו להם מידי חכמינו וחוזינו, כי לכל זמן, עת היתה לכוף ראש כאגמון ולחריש ועתה על עת להרים ראש ולדבר, והספר הזה יהיה כעינים לכל מבקשי משפט, לא רק למנדנו מהעמים יַרְאֶה משנתם, כי אם גם לפתאים בעמנו אשר לא יבינו משפט וישפטו משפט עמם ודתם לרעה ויחשבו זאת לנפשם לחכמה, לפתאים האלה יפקח עינים להראותם משפט אמת, ועל כן אחשוב כחובה ומצוה לכרות אזנים לכל קוראים דברי כי יקראו את הספר הזה, יקראו בו בשום לב וימצאו עֹנג לנפשם ודעת ללבם.

בסוף הספור נתן הסופר זכרונות, או כאשר קרא להם בשם “מכתבי בית יהודי” אשר כמעט אין כמהם בכל הספרים אשר נכתבו בשפות עם ועם. כדברי חוזי־יה, כאמרות ישעיהו תשמענה אזנינו, ולולא נכתבו בשפת אשכנז כי אז דמינו כי דברי אחד החוזים המה, אשר נסתרו עד הנה מעינינו והסופר מצא אותם באחד מבתי אצר לספרים. השלשה הראשונים אתי פה לפני הקוראים למען יראו ויבינו ערכם:

א.

מי זה העומד שם עיניו קודחות אש, מאזרי זיקות ודמע בהן אין? עיניו קודחות אש ושפתיו אטומות, אתא בֹקר וגם לילה והוא יעמוד, יניע שפה ואין מלה, עיניו ירזמון ואין מתבונן. אחיו איש לדרכו יפנו בלי דאגה, ומבלי משים ובעוד פיהם מלא תרועה יכשלו יפלו בבור צרה. מה יחיל לבקר בקרבך, נבזה, בִגְוַע אחיך, מה תהמה על שברם כילד מְעֻנֶה, כאשה מצרה? האם לא פקחתי עיניך ואם לא אמצתי רגליך כי תהיה לציר משמיע דברי? ואם לא הצתי בלבך אש קנאת קדש ושמתיך נביא לאחיך? הַלְחַמֵם ידיך נתתי לך אש קדשי ולהגיה לך הראיתיך באורי? מי אתה ואעטרך חן מכל בן אדם תולעה? לכן האזינה אמרי פי והקשיבה מאד: לעפר חצות יהיה זהבי ועטרת תפארתי לעלה נבל. כי כסף הרביתי לך למען אחיך האביונים ועטרת תפארתי לעבדי הנאמן. ואתה שלחת יד במתנות חסדי ופושע היית בבן אמך. לכן הפכתי יינך ללענה ותשכח יום בו ראית אור.

מה שלו היה לבך ועתה יכבד כאבן, בבקר תפקח עיניך ותאנח מרה. אוי לך כי תפחד מאנוש ימות ולא תירא מאלהי־עד. לכן אחרי תלך ושמע בקול הקורא בקרבך יומם ולילה פן אשמידך ואכרית זכרך מהעומדים לפני כי לא אמצא חפץ בך, חייך בידך נתתי.

ב.

הן אתה הוא אחד לנצח והחוסה בך לא יאבד. אתה תרגיע לבבי בקרבי ועל כנפי נשרים מבור שאון תעלני. צנת שלג ושאיה במגורי ואני בדד, נגוע ואין מי ישמיעני מה מחלתי. רדוף למצור שכר, אך הוא היה לי לזרא. גם באהבת נשים געלה נפשי כי צל עובר המה אלילי כסף וזהב ויותר מהמה אלילי בשר וגם שניהם ישימוך לעבד נבזה למראה עיניך. וָאֵשֵׁב בשפלות ידים וירחק ממני כל מעשה וחפץ. שמש וירח אספו נגהם וצבא המרום במקום לא יהלו אורם, חשכת לילה לי. אלי אלי! אם לא חפצת בי למלט נפשי מצרה אנא הכבד עלי כפך והשמידני. מוללני כקש יבש וזרני לארבע רוחות השמים. הובש מקור דעתי וחנני במתנת השכחה. ברכני באולת ופוצץ עמודי בינתי ואהיה כיונק או כבהמה הששים בחלקם. הנני מְאַשֵׁר הגבורים שחרפו נפשם בעמק יהושפט וחללי חרבות גדרה. אשרי הרוגיך ירושלים שיזובו מדקרים לכבוד ארצם ועמם –. ואם הסתרת פנים מהם ותַשֵׁם חכמה ותתנם לטרף לזאבי ערבות, הנה נתתם לחרף נפשם כגבורים משכילים על כבוד שמך. אבל שרידיהם השלכת בגוים, גֵוָם נתת להדום לרגליהם ולמרמס כטיט חצות. וַנִצְעַר מאוד הלוך וצעור ונהי לחבר כנענים מחזיקים בתרמית, נודדים הננו בגוים.

חֹרב סביב ושממה ואני בדד ואין לי מציל ותקותי בך לא תמוט כהררי עד. בשרירות לבי הלכתי על כן נִדַחְתִּי ואתה תחכה למשובתי. קום חפש דרכיך ואל תשכב למעצבה במאורת סתר. גש אליו בבטחה אל שוכן מרום והצפעונים הנושכים קרביך יהפכו למרפא עצמות. ואתה עבדי תהיה אשר בחרתי, בחירי וּמְאֻשָׁר בארץ אשר תלך עליה. אתה הנבזה עליון תהיה לבני תמותה למען תדע כי ברכך אלהים וחסדו יעטרך. וכל הגוים בך יברכוהו כי לא בחֹנף תבחר אזנו ורצונו לב בר ונאמן.

ג.

נפשי אִוְתָה להסתר מפניך ואתה דרשתני, אני חכיתי ותקצוף עלי קצף. מה אדבר ואעירה לעם הזה והמה לא יבינו דברי, למה אהיה לעג וקלס לשכני? הלא ידעת כי בדברים לא יִוָסְרוּ כי ימאנו לשוב. עם חנף הוא כקוף יעשה מעשה הגוים ויבוש באלהיו. המה אומרים למען כבוד אבותם לא יעזבו אלהיהם ואת בניהם ירחיקו ממנו. בחכמות זרות ימלאו לבם ויתעום בדרכי מות ויאמרו כי מאהבה המה עושים זאת. – חגיך יחֹגו כי כן הסכינו ויפרו תורתך כי חכמים המה בעיניהם, ואך יחכו ליום בו יבגֹדו בך לעין השמש וינבלו שמך לעיני הגוים. אברהם אבינו להם לחרפה ומשה עבדך לבֹשת הפנים, ומה אדבר, אֵלִי, לעם הזה, ומה אוכיח? אלכה מהם ואבכה בלילה לבל תשורני עין ודמוע תדמע עיני על בגד עמי בארץ גרמניה אשר בגדו בך וסאת מעלם הנה מלאה, ועת היא כי תבער בהם אש אפך. אמרר בבכי על שבר אחי – בארצות ששם יְדֻכָּאוּ תחת זרוע אכזרים. מה אדבר אֵלִי ומה יהיו אמרי פי עבדך? מי אני ואשמיע חפצך? לשוני מדבקה מלקוחי, ראשי סחרחר ולמה תענני ותעוררני ותגזול מנוחתי? הן חכמים המה בעיניהם ממך ורוחך כאין בעיניהם. אספני נא אל אבותי בטרם יבואו ימי הרעה ולא אראה בשפכך חמתך על בני עמי.

כיונה הנביא כן אסתר מפניך וכמהו כן תיסרני. בבטן שאול הורדתי ויגון חבוש לראשי. אסגור עפעפי באנחה ואפתח אותן בקול הומה. אך דבריך היו לי לששון וזכרונך כשקוי לעצמותי. לכן בכל לבי אשמור פקודיך אלי ואבי ואשמיע את אשר השמעתני. אל נא תקצוף על קשי עֹרף בנך ורחם על אחי בני עמי –. אתה המאזר נכשלים ומקים נופלים לחסדך אתפלל למען אחי אשר נזֹרו ממך, למען יכירו וידעו חסדך ותורתך וישובו אליך בלב נשבר ומלא תקוה ויחזיקו במעוזי בריתך מעתה ועד עולם.

[^2]: למשל על רדיפת התענוג במאכל ומשתה ומחול משחקים בארץ מצרים ראה איך ידבר ברחבה אסר מראשי גדולי כותבי דברי הימים [^5]: למשל על "פסח המסדר" יאמר "זעממטליכע אויסלעגער געהאן דאריבער הינוועג" בעת אשר מאנדעלשטאם יבארהו באר היטיב, על ונסו הצללים יאמר "עם איזט אונבעגרייפליך דאסס זיך דיא אויסלעגער ניכט אן ונסו הצללים סטיעססען" וישוה אחרי כן נסה לנטה והמה דברי מאנדעלשטאס ורבים כמהם. [^10]: "או" במקור – הערת פב"י