נועד למורים ולאבות, המלמדים עברית ילדים מבן ארבע שנים ומעלה.

א. תורת השטה הטבעית.

 

א. מה היא השטה הטבעית?    🔗

השטה הטבעית היא השטה אשר על פיה נְלַמד כמעט את כל ענפי הלמוד לא רק בעזרת כשרון בינת הילדים וזכרונם לבד, כי אם בעזרת כל חושיהם וביחוד על ידי חוש הראות והמשוש. על פי השטה הזאת, בחפצנו ללמד ילדים קטנים דעת המספרים הראשונים, נספר לפניהם עצמים שונים בפֹעל, נחברם, נגרע מהם, נכפלם, נחלקם במעשה ולא במחשבה. בלמדנו את ראשית כתיבת הארץ נוציא את תלמידינו החוצה, נַראה אותם את רוחות השמים, נעלה אותם על ראש תל וראו את היער, את הסלעים, את המורד; נורידם אל הבקעה, נעבירם את הנחל, נוליכם העינה; ונשאו את עיניהם וראו את השפלה, את המישור, את הרמה, והרגישו את הרוח, והתבוננו אל העננים, העבים והקלים, ונגעו בצמחים, והרטיבו את אצבעותיהם ברסיסי הטל, ופקחו את עיניהם והביטו אל התבל ומלואה והבינו אז לאמרי פינו. בלמדנו את ראשית תולדות הטבע נציג לפני תלמידינו בעלי חיים שונים, נַראה אותם פרסות עז וקרניה, צפרני חתול ושניו, נוצת עוף ומַקורו, קשקשת הדג וסנפיריו, עכביש וקוריו, תולעת וטבעותיה; נשים לפניהם גם חלקי גוף החי הנפרדים: עור, בשר, עצמות, גידים, דם שחור ולבן; נִתֵּן בידיהם צמחים שונים ונבאר את חלקיהם; נביא לפניהם חול, חמר, אבנים ומתכות שונות. וגם בלמדנו את דברי הימים נציג לפני הלומדים הקטנים תמונות טובות המצַירות כמו חיים את גבורי הספור ואת מעשיהם, ונפחנו רוח חיים בנפשות המתות. בדברים אחדים, השטה הטבעית תעשה את הלמוד למעשה ולא למדרש לבד, לתנועה ולחיים ולא לאותיות מתות הנקראות מעל הספר. על פיה ילמדו הכל על פה ולא מתוך ספרים, היא תוריד את הספר מעל כסא כבודו ותעשהו לטפל בבית הספר. הספר יבא רק להחזיק את ידיעות הילד ולקבע בזכרונו את אשר ראה בעיניו, נגע בידיו ושמע באזניו.

בלמוד השפות הזרות תדרש השטה הטבעית גם כן ללכת בדרכי הטבע, זאת אומרת: לְלַמד את ראשית השפה על פי הדרך שילמד אותה הילד מפי אמו ואיש מפי הבריות, בלי מורים ובלי ספרים. את שפת אמו ידע כל איש יתר מכל הלשונות שילמד בימי חייו, ואותה, יסודותיה ועקריה, הלא למד במשך שנים אחדות בלי כל דקדוק ובלי כל עזר שפה אחרת. בדרך טבעי ילמד אדם שפה על פי הדבור; הוא מקשיב לדברי אנשים המדברים בה ומתרגל לאט לאט לדבר בעצמו בה. איש פשוט ששהה בארץ נכריה שנים מספר ילמד, אם ישב שם בתוך עם הארץ ולא בתוך עמו, את שפתה בלי יגיעה רבה וידע לדבר ולכתב בה יותר מאיש מלֻמד שלמד אותה בארצו מפי ספרים. המלֻמד הזה דומה לבן כרך הלומד בבית ספר גבוה לעבודת האדמה בעיר הבירה. הוא בקי בכל פרטי תורת החרישה וטעמיהם, הוא יודע היטב את כל חלקי המחרשת, משפטם, שמושם, ואחרי כל אלה לא ידע לחרש; בעת אשר בן הכפר שלא שמע מימיו על מציאות תורת החרישה חרשׁ יחרש כאָמָן במלאכה הזאת. הוא לא יוכל לבאר מדוע יטה חלק פלֹני באופן זה ולא באופן אחר, מדוע ישפיל מסמר פלֹני או מגביהו; הוא תִכן את העבודה בכללה. בלי ספק, לוּ ידע גם את תורתה, כי אז היה לאָמָן מצֻין במלאכתו. מה טוב לאדם לדעת את תורת שפת אמו, אבל אוי לאיש היודע אך תורת איזו שפה מבלי דעת את השפה בעצמה. והלומד שפה על ידי תרגומים לומד רק את תורתה ורגע לא יסיח דעתו משפת מולדתו, והיה בבואו להשתמש בשפה החדשה ותרגם כל מלה ומלה מלשונו, והרכיבן לפסוקים בעזרת המון כללי הדקדוק ויוצאיהם, ולעבוד עבודה גדולה כזאת לא יעצר כח.

השטה הטבעית עומדת וצוַֹחת: מורים, מורים, הנחילו את תלמידיכם לא את תורת השפה, כי אם את השפה בעצמה, ואותה תַקנו להם בדברכם אליהם אך ורק בשפה שאתם חפצים ללמדם. דברו אִתָּם, בעת למודכם, בשפה הזאת כאשר תדבר אליהם אמם כל היום בשפתה. ועל מה תדבר היא אִתָּם? הלא על העצמים אשר לנגד עיניהם, על מצבם, על איכֻיותיהם ועל פעֻלותיהם? עשו איפא כמוה, רק בסדר יותר נכון, והיתה לילדים השפה הנלמדת כשפת אמם. אל נא ישמעו תלמידיכם מפיכם דבר ולא חצי דבר בלשונם, היו בעיניהם כאנשים שאינם מכירים לדבר לשונם הם. עשו את בית הספר, בשעות שעוריכם לכל הפחות, למדינה קטנה אשר ידברו רק השפה הנלמדת. ידע נא הילד כי בדרכו על מפתן בית הספר הוא נכנס אל המדינה הזאת.

לפניך ילדים בני ארבע שנים, וזה להם היום הראשון לבואם לבית הספר, ובטרם תחל ללמד דבר מה עליך לאמר להם דברים רבים: קומו, עמדו, שבו פה, פתחו זה, סגרו זה, קחו, תנו וכו'. ובעודך מרמז להם לפעֹל הפעֻולות הַשמע דבריך באזניהם בשפה הנלמדת, למה לך שפה אחרת? הלא תרגמו תנועותיך את דבריך ברגע צאתם מפיך? הנה כבר ישבת על כסאך, אתה חפץ ללמד. שא עיניך, לפניך שלחנות, ספסלים, ספרים, לוחות; עצם אחד מונח על השני, השלישי תחתיהם, הרביעי נִכחם; גע בעצמים האלה וקרא להם שמות, דַבר על היחס שביניהם, בעוד ימים מספר תדבר על איכֻיותיהם היותר נראות ועל הפעֻלות שתעשה בהם; בעוד חֹדש תדבר על חלקי גוף הילד ועל פעֻלותיהם השונות. והעקר, הזהר והזהר מפתֹח שערי מדינתך הקטנה לשפה זרה, מכל משמר השָׁמר מהוציא משפתיך מלה בלשון אחרת ומהַרשות לתלמידיך לדבר בפניך בשפתם. מרגע עברם את גבול בית הספר אסר תאסר עליהם את הדבור בשפתם ואל תתיר ההתרה היתר קלה, בלי כל הנחה. יהיו נא בימים הראשונים כאלמים לא יפתחו פיהם. יקרצו בעיניהם, ירמזו באצבעותיהם, יניעו בראשיהם; יעברו שבועות אחדים ותלמידיך יחלו לגמגם בשפה הנלמדת, יעברו חדשים מספר וידברו. כן, ידברו; צר ודל מאׂד עולם דבורם, אבל טבעי הוא, בלי יגיעה רבה החלו לדבר ועליך להרחיב את גבולי עולמם החדש. דרכך נכונה לפניהם, הרבה תרבה להביא לפניהם עצמים חדשים או, לפחות, תבניותיהם ותמונותיהם, הרבה הפעֻלות, ועל כל אשר תַראה ותעשה דַבֵּר.

אמרתי השטה הטבעית בלמוד השפות הזרות היא: ראֹה, נגֹע, שמֹע ואחר דַבר, כלומר: הילד רואה בעיניו הפעֻלה או העצם, נוגע בו, שומע את מורהו מדבר עליהם, ואז הוא שונה את דבריו ומדבר בעצמו. נמצא כי כל מלה, כל פסוק, גם כל מאמר היוצא מפי המורה יתֻרגם לראשונה בפֹעל לעיני הלומד. אתה נותן למשל לתלמידך בצל וסֻכָּר, הוא טועם את הראשון, ואתה אומר לו: הבצל מר, ותטעים את משפטך בתנועות הפנים המלוות את המושג מר; הוא טועם את השני, ואתה אומר לו: הסֻכָּר מתוק; הוא שותה קַהְוָה, טֵה, גם הם מתוקים. אתה מראה את תלמידיך שני מקלות, אחד עָבֶה והשני דק, זה ארוך וזה קצר, הראשון שחור והשני אדום. ובהראותך על העצמים ועל איכֻיותיהם תביע זאת גם בדברים, ומה לך עוד? איזה צֹרך יש לך להעמיס עוד על זכרון הילד ולבלבלהו בשתי לשונות?

קח שנית מקל בידך, עשה בו פעֻלות שונות – גע בו, אחֹז בו, בקצהו, הרימהו, גע בו אל התקרה, השפילהו, השליכהו ארצה; הגבה אותו, הכה בו, השמע קולו, כתֹב בו, פְתח וסגֹר בו, תְלה עליו זה וזה, עשה ודַבר על פעֻלותיך, דַבר ויפעלו תלמידיך ובאחרונה יפעלו הם וידברו. הוצא אותם החוצה והראה אותם את השמים, את השמש ואת חלקת האדמה אשר לנגד עיניהם; דַבר על מראה השמים ועל גדלם, על מראה השמש וחֻמו, על מראה הארץ ואשר עליה. קרא לפניהם מדי יום ביומו שורות אחדות, אך אחדות, מספר התולדה הגדול, החי. למה לך ספר הניר הקטן, המת? למה לך להסגר במעון צר, אָפֵל וקר בעת שיש לאל ידיך לשבת בבית רם, מְרֻוָח, מאיר וחם, מלא חיים ותנועה? מה רב הרֹשם אשר ישאירו המושגים שמים, שמש, ארץ בנפש הילד הרך בעמדו תחת הכפה הנשאה ובהתבוננו אליה ואל זֹהר המאור הגדול! ומה דל, מה מִסְכן, לעֻמת התרגום הטבעי הזה, תרגום המושגים האלה לשפת הילד בקראו אותם מעל הספר!

מלבד התרגום הטבעי והמוחש הזה עוד דרש תדרש השפה הטבעית סדר כפול בלמוד השפה: סדר בכל שעור ושעור וסדר טבעי בהשתלשלות השעורים איש אחרי רעהו. משפטים נפרדים, בלי כל קשר ביניהם, אם גם יהיו הַבָּעָה נאמנה של עצמים העוטרים את הילד ושל מעשים שנעשו לעיניו, לא ישתמרו בזכרונו ולעמת שבאו כן ילכו, ועוד יעזרו, להפך, לסַבֵּך את המושגים. איך, למשל, יקבעו בזכרון הילד משפטים כאלה: זה חלון, וזה עט; זאת יד, וזאת דלת. – הנאמן הכלב הזה? העגֻלה היא הארץ? – הגבור גדול. – הגרזן חד. – השיחים אינם גבֹהים כעצים. – איה השודדים? – לעמים הקדמונים היו אלילי כזב הרבה. – התולעים ושרצי עוף ומזיקים אחרים אוכלים פֵרות וירק. – הלא דודיך אפטרופיך? – האדמה הלחה קרה. – דמות האדם יפה. – חכמת המצרים הקדמונים ידועה. (מספרי למוד שפות שונים). – כל שעור צריך להיות חֶבר משפטים קשורים זה בזה בשפה הטבעית. זאת אומרת: כי על המורה לערוך את הפעלות שהוא עושה לפני תלמידיו ואת העצמים שהוא מראה אותם באופן, כי יהיה ביניהם קשר ויחס טבעי. קשה מעט למלא אחרי התנאי הזה בשעורים הראשונים, אולם כאשר ירבה הילד לקנות מושגים חדשים כן יוסיף המורה לחזק הקשר בתוך השעורים וביניהם, ואחרי חדשים אחדים יוכל השעור להיות לשיחה שלמה הסובבת על ענין אחד.

הסדר הטבעי בהשתלשלות השעורים דורש ללמד ראשונה לדעת את העצמים היותר קרובים לילד, איכֻיותיהם וחלקיהם היותר בולטים ונראים, הפעֻלות היותר תדירות ומצויות בבית הספר ובעולם הקטן בכלל. אנחנו צריכים לראות את הילד כעומד במרכז הכללי של עגולים בעלי מרכז אחד, ועלינו להראות לו את מבואם ומוצאם בהחלנו מהמרכז ובהתנהלנו לאט מעגול לעגול בלי כל דלוג. ובחרנו בדרך הישרה ואל נִכָנס לשבילים הצרים והעקלקלים. וגם בדרך הישרה אל נעצר את תלמידינו יותר מדי, אל נַראה אותו יותר משעיניו תוכלנה לראות. עלינו לשים למשפט לבלתי העמס על האזנים יותר משקבלו העינים, לבא תמיד אל שער השמע דרך אברי הראות והמשוש, או דרך אברי יתר החושים במקום שאין העין והיד שולטות. כל מלה, באשר היא מלה, היא מושג מָפשט, ובלמוד צריך ללכת תמיד מהממש אל המפשט. ההפשטה – יאמר אחד הפדגוגים – היא צור מכשול לבית הספר. נשתדל איפא להכחיד את ההפשטה מראשית הלמודים. וגם על חושי הילד אל נכביד יותר מכפי כחם. יש שעיניו רואות ואינן יודעות מה הן רואות. יכולה, למשל, עין הילד להבחין בין שחור ללבן, בין אדום לירוק, אבל לא תוכל להבחין בין לבן לאפור – עין אפר –, בין כתום – עין לימון – לצהוב. הילד הקטן יוכל להבדיל בין מר למתוק, אבל לא יוכל להבין את המושג חריף, ואם תטעימהו פִּלְפֶּלֶת יאמר כי היא מרה.

ובהוליכך את תלמידך מעגול לעגול אל תסגר אחריך את השערים שיצאת מהם, שוב תשוב על עקבותיך, ובשובך תמצא איזה יחס, איזה קשר בין העגולים השונים וְתַראה בדרך הסלולה איזה דבר חדש, איזה ענין מחֻדש. את שלא יכלה עין תלמידך לראות בפעם הראשונה תוכל לראות בשנית, ואשר לא יכלה להשיג בשתי הפעמים תשיג בשלישית. אתה מראה את תלמידך כסא בפעם הראשונה, והסתפקת בקראך לו שם; בְאַנּוֹת לך תלמודך לדבר עליו שנית תַראה את רגליו, בפעם השלישית תַראה את גבו, את מושבו, תדבר על תבניתו, העגול הוא אם מרֻבע; בפעם הרביעית תַראה כי עשוי הוא עץ וחלקיו מדֻבקים בדבק ובמסמרים, תגיד כי האיש שעשהו, שמו חרש־עץ או נגר. אתה מראה לימון. בפעם הראשונה תקרא לו שם ותדבר על עינו, בשנית תקלפהו ותטעימהו, בשלישית תדבר על מראה הקלפה מלפנים ומחוץ, על טעמה, על החרצנים ועל העֹקץ; ברביעית תדבר על עץ הלימון, על עליו ופרחיו.

אתה אוכל וקורא שם לפעֻלה. אחרי ימים מספר, בהתרחב אוצר מושגי הילדים, תַראה כי למען אכֹל צריך לקחת את המאכל ביד, לפתוח את הפה ולשום את האֹכל בתוכו. בעוד זמן ידוע תוכל להראות על כל הפעֻלות שבכללן תתרכבנה לפעלת האכילה: תאחז במאכל, תקחהו בידך, תגישהו אל פיך, תפתח את זה האחרון, תשים את האֹכל בתוכו, תלעסהו, תרטיבהו ברֹק, תגלגלהו בלשונך ובאחרונה תבלעהו – אכלת.

אתה כותב, ולזאת: תקח את העט בין אצבעותיך, בין שלש אצבעות: האגודל, האצבע והאמה; תגישהו אל הקסת, תביאהו בתוכה, תטבֹל את ראשו בדיו, תוציאהו מהקסת, תגישהו אל הניר, תגע בראשו הטבול אל העלה, תמשכהו, תוליכהו כה וכה – אתה כותב. ככה יכל תוכל לְנַתֵּח כל פעֻלה מרכבת ליסודותיה. ואל נא נשכח כי אינך מספר כל זאת לתלמידיך במלים מתות; אתה עושה בנחת את כל הפעֻלות האלה, ומדי עשותך, מדי פעלך לעיני קהלך הקטן תפעל גם על אזניו.

היד פועלת, העין רואה, האֹזן שומעת, ואז – מה קל לפה לדבר!

 

ב. היש צורך להשתמש בשטה הטבעית בלמוד שפה מתה?    🔗

מטרת השטה הטבעית בלמוד השפות היא לא לְלַמד בזמן מועט לדבר בהן; מטרתה היא להקנות ללומד את הלשון באופן קל וטבעי, להנחיל אותו את רוח השפה כמו שהיא, או היתה, בפי העם המדבר, או אשר דִבֵּר, בה. והיסוד היותר נכון באופן הטבעי של למוד שפה הוא הדבור בה. הדבור הוא איפא לשטה הטבעית אמצעי ולא תכלית. תכליתה היא קנין השפה בכללה, ידיעתה הטבעית. הלומד רומית ויונית על פי השטה הטבעית יחל ללמדן על פי הדבור, ומהדבור יעבר בנקל אל קריאת ספרים בלשונות האלה, ובקראו יבאו הדברים במהרה אל קרבו ויפעלו עליו את כל הפעֻלה שבכחם לפעֹל על הקורא; בעת אשר הלומד את השפות האלה על פי תרגומים, ישאר תמיד זר להן, ובקראו הוא מתרגם במחשבה לשפתו ואיננו טועם לעולם את טעם השפה עד היסוד בה. הוא דומה לאיש שאיננו מבין את הדרשה מפי הדרשן בעצמו כי אם מפי התֻּרְגְמָן.

אמת היא, כי בלמדנו רומית ויונית מגמתנו היא אך לדעת את ספרֻיותיהן, אבל למען הגיע אל המטרה הזאת עלינו ללמד גם לדבר בהן. חפצנו רק ללמד להבין בספרים והננו יודעים גם לכתב ולדבר עד כמה שאפשר לדבר בשפה מתה. אין לנו אולי כל תועלת מהדבור אבל דַיֵנו כי הוא היה המבוא אשר הקל הרבה מעמל דרכנו. מעולם לא עלה על דעת אדם לחשב כי הדבור בשפה הנלמדת ישׂפק ללמדנו אותה; לא, מאה פעמים לא. דעת השפה האמיתית תִקָנה בקריאת טובי הספרים שנכתבו בה, אולם בתנאי כי כל אשר תלמד ותקרא בה יהיה רק בה לבדה, בלי כל עזר שפה אחרת. אם צריך לך מִלּוֹן השתמש בו, אפס בחר לך מִלון הכתוב באותה השפה בעצמה ולא בשפתך. ואם מפי מורה אתה לומד על אחת כמה וכמה יש ביכלתך ללמד את הלשון במקורה. – אבל איך נלמד ראשית דעת השפה בה בעצמה בעוד שלא נדע אף מלה אחת בה? – על השאלה הזאת כבר השיבה השיטה הטבעית, וביחס הזה אין כל הבדל בין שפה חיה למתה. אם טוב וצריך ללמד צרפתית בצרפתית, אנגלית באנגלית, טוב וצריך ללמד גם רומית ברומית ויונית ביונית.

ואם דרושה השטה הטבעית בלמוד השפות המתות לגמרי, על אחת כמה וכמה היא דרושה בלמוד שפת עבר, השפה המתה לחצאים הזאת, המתה בדבור והחיה בכתב. הלומד עברית חפץ, על הרֹב, לדעת להביע בה את מחשבותיו בכתב, וזאת יוכל להשיג בנקל על ידי השטה הטבעית, בעלת הדבור. היודע לדבר שפה יודע להשתמש בה באופן חי, טבעי, ובבאו לכתב בה לא ימצא כל מכשול על דרכו, השפה על לשׁונו, ומהלשון לָעֵט מרחק לא רב; והיודע רק לכתב באיזו שפה על הרֹב גם לכתב לא ידע. בכתבו הוא מתרגם משפת אמו לשפה הזרה, ותרגום לא יוכל לעולם למלא את מקום המקור; ובחפשו בטויים החסרים לו ימלאם בקטעי פסוקים לקוחים מספרים שונים ומביע לפעמים לא את שהוא רוצה להביע, כי אם את היוצא בהכרח מהרכבת הקטעים האלה, או – גם זה יקרה – לא יביע מאומה זולתי כפל לשון שענינו לא נתברר כל צרכו לכותב. וזה גורם שבכלל לא ישמיע לאזניו את היוצא מפיו או – יתר נכון – מפי עטו, ועל כן: צפריו יזמרו משכיל, בבאו אל המנוחה יבא על כרחו גם אל הנחלה, במצאו בדרך אבני נגף ירוצו גם צורי מכשול לקראתו, כאשר תיסרהו רעתו מיד תוכיחהו משובתו, עננים הרות עצבת תשכֹנה על פני גבוריו, אשר פעם יקבצו פארור ופעם יאדמו כתולע ויש אשר גם יצהלו משמן, לבו ישמח כמו יין, קרנו תרום, עצמותיו תפרחנה כדשא, מעיו יהמו, כליותיו תעלזנה, בטנו תרגז, באחזו לא ירפה, בחושו לא יתמהמה, פשעיו ימחו כעב, חטאתיו כענן, עליתו היא דוקא עלית קיר וקטנה, אם חדרו משוח הוא אך ורק בששר.

ההרגל לאטם אז האזנים משמֹע את מוצא השפתים, הרגל אשר סבתו העקרית היא אי־טבעיות בלמוד הלשון, היה כמעט לטבע אצל רֹב אחינו הכותבים עברית, עד שגם אנשים בקיאים בכל מסתרי השפה העבריה ומצֻינים בידיעתה, חכמים ומלֻמדים, חטא יחטאו בכתבם בה לַלשון הטבעית ולחֻקי הדבור הישר. ולולא יראתי להקל ראשי בפני חכמים הייתי אומר – כבוד חכמתם במקומו מונח – כי בבואם לכתוב עברית תכנס בהם רוח ילדות וסר מהם טעם ההגיון וטבעיות הדבור אשר להם, בלי ספק, בכתבם בלשון אחרת. הסופר הגדול אַבְרָמוֹבִטְש, בספרו “תולדות הטבע”, בדברו על הצב אומר: “קמו בו עדי שקר ויפַח חמס על לא עָוֶל בכפו… גם משכילים רבים לחרפתם ולבשתם יהגו ריק וישליכו על הצב שקוצים מבלי דעת כי הוא נקי מפשע ודבר בליעל לא יצוק בו”. ה' שטינברג בהקדמתו לספרו “מערכי לשון עבר” אומר: “ויש יוצרי עמל עלי חוק אשר הקשו על מיסדי הלשון קושיות עצומות ומתאמצים לתרץ אותם בתרוצים רצוצי משפט, או חקקו חקקי און והכריחו את מיסדי הלשון לשמרם”. ושם במקום אחר:“וארא כי בדרך אמת הנחני צור מעוזי, דרך אשר כל הולך בה יבטח כי מעגל ישר לפניו ומשפטי אמת נר לרגליו, ומשפטים צדיקים וטבעיים אור לנתיבתו”. ה' ט"ף שפירא, בספרו “יד ועט”, ישים בפי אחות הכותבת מכתב ברכה לאחיה כדברים האלה: “הבשורה הטובה כי באה אשתך עד משבר והמליטה לך בן… ומה שלום יונתך?… הארכו לה חבלי יולֵדה במשבר בנים, וימי דותה עתה לא יכבדו עליה? השדים נכונו ותכין לפרי בטנה די מחיתו?”. ה' משכיל־לאיתן ישים בפי ילד קטן הכותב את מכתבו הראשון לאביו לאמר: “מאז תאחז ידי בעט סופר, הריתי, חלתי, ולא ילדתי”. ה' סוקולוב, בספרו “ארץ חמדה” בדברו על המושבות בא"י, אומר: ב"ראש־פנה" עבודת האדמה תעלה ותפרח כחבצלת… בעלות הנוסע אל ההר הזה (זכרון יעקב) תעלזנה כליותיו… “פתח תקוה” נפקדה בתחלה בדבר הוות, ועתה יסער הפחה בעזוזו… החלקה הנחמדה הזאת (גן מָנְטֵפיוֹרה) תתפלש תחת ערמות חול ישימון מפאת אשר לא תפקד ביד חרוצים".

הלא תודו, רבותי, כי לו השמיעו החכמים האלה לאזניהם את שהוציאו בעטם לא כתבו מה, או כמו, שכתבו. ואזנם לא תבחן את דברי עטם כי לא הסכינו לחשב בשפה הזאת ולא למדו אותה בדרך טבעי. לו החלו ללמדה על ידי דבור, לו למדו אותה, את השפה המתה, בדרך שפה חיה, כי אז היו קוראים לעצמים ולאיכֻיותיהם בשמותם, וכל מלה היוצאות מעֵטם היתה מביעה עצם, איכות או פעֻלה מעולם המציאות ולא איזו תמונה מכֻסה “בעננה הרת חשׁך ואפלה” המסתירה מעין הקורא את הדברים כמו שהם ואשר אותם חפץ הסופר לצַיֵר. והיה בעבֹר הקורא על פני תמונות כאלה ועמד והשתומם, איך ככה תסתתר בינת נבונים להרבות אמרים במקום שהדבר פשוט, להוסיף דברים על לא דבר במקום שדברים אחדים יכלו בנקל לבאר את הענין ולא להחשיכו. אכן כל זאת באה את סופרינו יען כי נתחנכו בנערותם על פי השטה המוזרה, שטת למוד לשון בלשון אחרת המפרידה בין הדבור והכתב ובין המחשבה.

אי־הטבעיות בראשית חנוך בני עמנו היא אחת הסבות הראשיות להתרחקות עמנו מהטבע ומעולם המעשה. בעוד חלב אמנו על שפתינו יטילונו למודינו אל עולם שֶׁכֻּלֹּו עיון ומחשבה, הפשטה ואצילות. ואולי לזאת מעטו בקרבנו גאונים במדעי המעשה, כשרונותינו נוטים הרבה יותר למדעים מפשטים כי בדרך הפשטה נחנכנו. בהיותנו בני ארבע שנים, או גם פחות מזה, כבר נכנסנו לבית הספר. שם במשך שנה או שנתים למדנו לצרף אותיות למלים שלא הביעו לנו מאומה, שתי שנים שלמות יִגְּעוּ את מוחנו, קראנו וקראנו בלי הבין אף מלה אחת, ואז… החלו לתרגם לנו, להעביד את כשרון בינתנו וזכרוננו בפרך ולחדד את שכלנו במושגים מפשטים, בדברים שעינינו לא ראו וידינו לא נגעו.

הואילו נא לשקל את הדבר כראוי. ילד בן חמש או שש שנים מתרגם משפה לשפה! הענין שעליו ידֻבר בספר, באשר יִקָּרֵא מעל הספר, הוא כבר ענין מפשט ועוד יהיה שבעתים למפשט כאשר נתרגם אותו מלה במלה משפה זרה לגמרי לַילד הרך. באופן הזה נעשה את התרגום לעיקר הלמוד ואת הענין בעצמו לטפל. גם דעת תורתנו תהיה בעיני ההמון לדעת תרגומה, ורבים רבים מבני עמנו למדו שנים שלמות את התרגום בלי דעת כלל הענין, ובידי רבים ישאר אך התרגום לבד מכל עמל נערותם ומעצם הלמוד אין קול ואין קשב. כמה ילדים בני עשר שנים ויותר יוכלו להגיד לנו בלי גִמגום את דבר המועדים, זמנם וחֻקתיהם, אִשֵׁיהם, מנחותיהם ונסכיהם? הלא למדו פעמים רבות את הפרשות המדברות על זאת? – לא, הם תרגמו אותן ולא למדו. נסו נא לשאול את רֹב תלמידי החדרים הלומדים תנ"ך, מה הם גבולי ארץ ישראל ונוכחתם כי אין בפיהם מענה. הלא קראו ושנו? – כן, הם קראו את הדברים האלה עשרות פעמים, אבל כל הפעמים האלה אך תרגמו ולא למדו.

הדעה, כי למוד התורה הוא למוד תרגומה שֹׁרשה כל כך בקרב העם, עד כי ראֹה נראה נערים בני שתים עשרה שנה ויותר יושבים לפני רבם ומתרגמים בכונה עצומה מלים כמו: וידבר, ויאמר, אל, שלחן, סוס, עז, עמד, הלך וכו'. וההמונים שבקרבנו, אף בהגיעם לשבעים שנה, ישובים ומתרגמים לעצמם את הפרשה, המשנה והגמרא. מריה דאברהם, כמה אי־טבעיות, כמה זרות יש בזה! אנשים בעלי דעה והשכל ילמדו שפה במשך כחמש עשרה שנה, בכל ימי חייהם לא יעזבוה רגע, בה יתפללו, יברכו, ילמדו, יקראו גם יכתבו אם מעט ואם הרבה; ואחרי כל אלה, אחרי כל ההתקרבות הזאת, עוד חדל לא יחדלו מהרגיש קיר ברזל ביניהם ובין הלשון הזאת, אשר לא תחדל מהיות להם לשפה זרה, ובקראם בה, אם לא יתרגמו בקול, שפתיהם כמו נעות ולוחשות באזניהם את התרגום.

זה הוא פרי הלמוד העִקֵש וסר הטעם, ובדרך עקשה ועקלקלה כזאת יְלַמד עם שלם, עם גדול של שמנה או עשרה מִלִּיוֹנים נפש, את בניו את שפתו הקדושה, החביבה, המליצה בינו ובין אלהיו, בינו ובין אבותיו!

זה מקרוב באו מורים מֻמחים לתקן מעט את המעֻות ויחברו ספרי למוד קריאה עברית בלשון עם ועם, כלומר ספרים כתובים רוסית, גרמנית צרפתית וכו' באותיות עבריות, ולמדו בני ישראל לקרא עברית בשפתם המדֻברת בפיהם, ולא יקראו עוד מלים זרות לא מובנות. אולם אם נרצה להתבונן היטב אל התקון הזה נוכח כי החכמים האלה הועילו מעט מאד בתקנתם זאת. הנה לפנינו ילד שלמד את הקריאה העברית בזרגון או בגרמנית בשטה טובה ובחצי שנה עלה בידו לצרף אותיות למלים והוא עתה בן ארבע שנים וחצי או בן חמש, ונתת לו ספר עברי – כתוב עברית בכתב ובלשון – והלא חזרה השאלה למקומה? הוא יודע לבטא מלים זרות לו מעיקרן, מלים חסרות כל תנועת חיים בעיניו, ועליך לתרגם משפה לשפה לילד קטן כזה! “את מי תורה דעה, ואת מי תבין שמועה, גמולי מחלב, עתיקי משדים?”. על נפש רכה כזאת תטיל עבודה רוחנית כלמוד שפה מספרים, אם כי כתובים לרוחו, על פי תרגומים! וגם את הקריאה למד בדרך לא טבעי מאד: עברית בזרגון, עברית בגרמנית. למה נבֹל את שפת דורנו? אין לשון אחת בראשית למודה צריכה לגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. למה לילדינו לקרא עברית בזרגון בעת אשר יוכלו לקרא עברית בעברית? – אבל הלא נחפץ כי בלמד ילדינו את הקריאה יבינו מיד את המלים הנקראות? – ומי יפריעכם מעשות כזאת גם בעברית? הלא פשוט הוא מאד: למדו את תלמידיכם לְדַבֵּר ראשונה

ואחַר לקרא.

שמעו נא וישמע אליכם אלהים. מה יתר קל לילד להבין: הוא נוגע בגחלת או בכוס מים רותחים, ואתה אומר לו: זה חם; הוא נוגע אחרי כן בגוש שלג או שם את ידו במים קרים, ואתה אומר לו: זה קר; אתה מראה אותו פרחים לבנים ואדֻמים, ואתה אומר לו: זה לבן, וזה אדום; אתה מוסיף להראות אותו כוס חלב וכוס יין, ניר לבן וניר אדום, חוט לבן וחוט אדום. עוד משל: לפניך בקבוק מים וכוס, ואתה מראה את תלמידיך כי הבקבוק מלא והכוס רקה, אתה אוחז בבקבוק ויוצק מים בכוס – אתה עושה ומדבר – המים יורדים מהבקבוק אל הכוס, אנחנו שומעים את קול המים: בַּק – בֻּק – בַּק – בֻּק, הטו אזניכם, כזה, התשמעו? – האזנים שומעות – הנה הכוס מלאה מים, אתה יוצק עוד, המים עברו את שפת הכוס – הנה שפת הכוס, גם לבקבוק שפה – הם נוזלים על השלחן ומהשלחן על הארץ. ילד אחד לוקח את הכוס בידו, הוא פותח את פיו, הוא שותה מים מהכוס, הוא נותן את הכוס לחברו, גם זה שותה מים, עוד יש מים בכוס, אתה שופך אותם ארצה, הכוס רֵקה. היא היתה מלאה ועתה היא רֵקה. הצג לפני תלמידיך עוד כוסות אחדות, הוסיפן אחת אחת וספרן: אחת ואחת – שתים, ועוד אחת – שלש, וכו'. עתה הסירן אחת אחת מעל השלחן: אחת מארבע – שלש, אחת משלש, וכו'.

היותר קל – נשוב לשאלתנו – לילד להבין דברים כאלה אם להבין כי ר מנֻקדת בסגל – רֶ, מנקדת בקמץ – רָ, בשוא – רְ; כי בכלל הנקֻדה הקטנה תשנה את אופן מבטא האות הגדולה? כמה יזיעו המסכנים הקטנים עד כי יעלה בידם להבחין בין אות לאות ובין נקֻדה לנקדה! אם תלמידך בן ארבע שנים הוא, זה לו שלש שנים שהוא לומד לדַבר, להשמיע בקול את הרשמים שירשמו בנפשו העצמים העוטרים אותו והפעֻלות שתֵעשינה לעיניו, ועלינו אך להוסיף להוליכהו בדרך שכבר הוּלך והִלך בו; בעת שענין הרכבת אותיות, קוים ונקֻדות להורות על קול ידוע, על הברה וגם על מלה שלמה – הוא בעיניו דבר חדש, תגלית נפלאה שאין מחו יכול לעַכל בנקל.

ואם תודו כי למוד ראשית דעת השפה על פי השטה הטבעית מאה פעמים קל ונוח לילד מלמוד הקריאה אפילו בטובה שבשטות ואפילו בספר כתוב בלשון הילד, לכו איפא מהקל אל הכבד, מהידוע אל הבלתי ידוע.

מהדבור אל הקריאה.

הקדישו לזאת לא יותר משני חצאי שעה לַיום במשך שנה אחת, ולמד הילד בלי כל יגיעה, בלי עבודה רוחנית רבה את ראשית הלשון; חמש או ששׁ מאות המלים שידע תשפקנה לו להביע את רֹב הענינים שעליהם תסֹבנה שיחותיו בבית הספר. והיה בתתכם לו אז ספר קריאה ולמד לצרף אותיות למלים, ופגש בספרו מלים ופסוקים השגורים על פיו, ואשר העצמים והפעֻלות העוטרים אותו כבר הטביעו בנפשו עד כי היו לעצם מעצם בינתו. ולמד לקרא עברית בעברית ובלשונו, כי המעט שלמד מהשפה הזאת לו הוא, קנינו הוא, והמלים שהוא קורא תפעלנה עליו אותה הפעֻלה שתפעל כל מלת שפה חיה על הילד המדבר בה. באותו הרגע שעיניו צרפה את האותיות למלה הציג זכרונו עצם, איכות או פעֻלה כמו חיים לפניו בלי אמצעות תרגמן. והילד שמח כאשר ימצא בספרו דברים הידועים לו מכבר, ומעולם לא האמין כי הספר הוא כה פשוט.

ואל לנו לערב שפה בשפה, ערוב בקריאה וערוֹב בלמוד, אבוד זמן ואבוד כחות, אל לנו להפריד בין אחים קטנים ולעשותם לפולנים, גרמנים, צרפתים וכו'. למה “בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה?”.

עברים, לַמדו עברית בעברית.

אל נא נשכח אף רגע כי בדברנו עברית בשעות הלמודים העברים לא נקבל עלינו כלל וכלל לפתר את שאלת תחית השפה העבריה. מרבית אחינו היודעים כי בבתי ספר רבים בא"י ידברו המורים לתלמידיהם עברית יחשבו, כי מטרת הדבור הזה היא אך תחית השפה והתקוה להעמיד דורות מדברים בה כבשפת מולדת, וככה אולי יחשבו גם מורים אחדים. ולפי זאת אם נַרשה לנו להטיל ספק באפשרות תחית לשוננו או גם לִכְפֹּר בה, אז אין לנו כל צרך בדבור העברי ומה לנו ולצרה הזאת. והנה במה שקדם כבר הוכח למדי, כי צרך הדבור העברי בבית הספר איננו תלוי באפשרות תחית שפתנו. נניח, לפי שעה, כי שפתנו מתה ואין לה כל תקוה לקום לתחיה, אבל גם שפה מתה צריך לְלַמד בדרך קצרה ובשטה טובה, וביחוד את לשוננו, אשר כל בנינו, אף בני אחינו שרחקו מעט מהיהדות, מקדישים לה, עד הגיעם לשנת השתים עשרה, שעות אחדות לַיום. דַוְקא הכופרים בתחית לשוננו, דוקא האבות המלמדים את בניהם עברית אך כדי לצאת ידי הבריות לבד ושאינם רואים, כשהם לעצמם, כל צרך בלמוד הזה, דוקא הם צריכים להשתדל כי ילמדו את לשוננו בשטה הטבעית למען לא יאבדו בניהם זמן רב בלי כל תועלת. הן לא יעלה על דעת כל איש למאס בשטה טובה אך עֵקֶב אשר הלאומים רואים בה אמצעי להתקימות תקותם.

ובאחת יש ללאומים לְקַוֹת הרבה מהשטה הטבעית בלמוד שפתנו, אם גם אולי לא מצד תחית הלשון. השטה הטבעית, המחיבת אותנו לדבר לתלמידינו עברית בטרם ידעו קרא אלף בית וללַמד כל הלמודים העברים אך בשפה הזאת, תטביע את יסודותיה בלב כל בנינו. השפה שהילד דבר אותה, אם גם אך בשעות ידועות ביום ובענינים ידועים, במשך שש או שבע שנים, לא תוכל להמחות מזכרונו, הוא לא ישכחה אף אם עזב יעזבה. על ידי השטה הזאת תהיה שפתנו לבנינו, במדה ידועה, לשפת ילדותם ואהבוה וחבבוה. והיה כאשר יגדלו והתעורר בהם החפץ לקרא בה ויכלו למלא חפצם בנקל כי עיקרי השפה ידועים להם. ובכן אהבת השפה תַנחם אל ספרותה, וזאת האחרונה תביאם אל עמם.

כל עוד שבנינו לומדים עברית בשפות אחרות לא תוכל לשוננו להתקים בפי אותם מהם הלומדים אותה, כמו באונס, רק בילדותם; כל עוד שלמוד שפתנו הוא אך תרגום כתבי הקֹדש או ספרים אחרים, כל עוד אשר גם תורת לשוננו תִלָמד בלשון אחרת לא ישאירו למודינו כל זכר בלב הילדים העוזבים אותה בהחִלם ללמד אמנות או חכמה, והיתה כל יגיעתינו ויגיעת הלומדים לשוא ותם לריק כחנו. מכל עמלנו ישאר בלב הנער הרשם הרע כי העמס העמיסו עליו עבודה קשה ללא הועיל ויאבידו את זמנו היקר מאד בעולמנו.

עלינו לזכר תמיד, כי כאשר נָקֵל מעל ילדינו בלמודים העברים כן נעורר בהם את התשוקה אליהם, וכאשר המעט נמעיט לדרש זמן בעדם כן גדל יגדל חפץ האבות לשים לב אליהם.

יחס למודינו אל יתר הלמודים דומה ליחס עמנו אל כל העמים; עלינו הוציאו שם רע בין הגוים ועל למודינו הוציאו שם רע בין משכילינו. וכמו שבמלחמת הקיום מצוה עלינו לשפר את מעשינו ואת מדותינו ולבלתי הניח את מקומנו, ככה גם במלחמת תקומת למודינו חובה עלינו לְלַמדם בַטובה ובַקלה מכל השטות ולא יבושו אז בנינו בהם ואהבום ונמשכו אחריהם.

אז, כאשר כל בנינו ילמדו את דתם, את שפתם ואת דברי ימי עמם בעברית, ירגישו באמת כי בני עם אחד הם, כי שפה אחת לכלם.

 

ג. האפשר להשׁתמשׁ בשטה הטבעית בלמודים העברים    🔗

או, במלים אחרות, האפשר לעשות את שפתינו למדֻברת ככל אשר תדרש השטה הזאת?

אפשר ואפשר, עשה נעשה ויכל נוכל.

עוד פעם. אל לנו לְעָרֵב שאלת אפשרות הדבור בעברית בבית הספר בשאלת אפשרות הדבור הזה בכלל. נניח כי קשה מאד להביע בעברית את כל מחשבותינו, כי אז אפשר אולי, לפי מצב שפתנו היום, לתרגם בה רומנים וענינים מדעיים ידועים; אמת הוא כי אינה יכולה, לפי שעה, שפתנו להביע את כל חפצי החיים בכל דקותם בזמן הזה, ואי אפשר, לגמרי אי אפשר, לערֹך בעברית עִתּוֹן לְמוֹדוֹת, כל זה אמת וצדק. אבל גם בזה אין כל ספק כי לצרכי בית הספר תשפק שפתנו ומצא תמצא לילדים קטנים בארבע האמות של חדר למודם; נעלה הוא מעל כל ספק, כי יש לה דֵי מלים לְבָאֵר את עצמה ואת כל אשר יִלָמד בה. אוצר מלי שפתנו ישפק לבאר בעברית לילדים עברים את התורה הכתובה עברית. אין לנו כל צרך בשפה אחרת למען פָרֵש לתלמידנו את עניני המועדים, יציאת מצרים, תולדות משה רבנו, כבישת הארץ, חרבן ביתנו וכו'. בלי כל לחץ נוכל להסביר בעברית את כל תורת לשוננו.

הנך מלמד חֹמש את תלמידיך: ויצא יעקב מבאר שבע – אל תשכח כי דבר לך אל ילדים שדברו עברית מיום בואם אל בית הספר עד הגיעם אל למוד התורה – ויפגע במקום: פגע, פגש, מצא מקום בלכתו בדרך; וילן שם: לן, ישן שם בלילה, כי בא השמש: בערב יבא השמש, יֵרֵד שם, במערב; בבקר יעלה פה, במזרח, ובערב יבא שם ולא יראוהו עוד;… וישם מראשותיו: בשכב האדם – והראית זאת בפֹעל – יהיה המקום אשר תחת ראשו מראשות והמקום אשר תחת רגליו מרגלות, ויעקב אבינו שם אבנים מראשותיו, תחת ראשו; ויישן ויחלם: יש אשר יישן האדם וראה לפניו דברים שונים ואנשים, ויש אשר הוא מדבר אִתם כאלו הוא איננו ישן, אולם כל זה יֵראה לו בשנתו, ובאמת איש לא עמד לפניו והוא לא דִבֵּר; לזאת יאמרו חלום, ויעקב אבינו ראה בחלומו והנה סלם נצב: צַיֵר על הלוח שני סֻלמות – אחד משכב ואחד נִצב – ובהראותך עליהם תבאר את המושג נצב, הצב גם את מקלך והראה עליו. – איזו מגרעת תמצא בפרוש העברי? איזו מועקה ישים עליך ועל תלמידך? הבאמת לא ינעם לך להוציא מפיך אֲמָרים עברים אם אינם כתובים שחור על לבן?

אתה מלמד פרשת הקרבנות: ובראשי חדשיכם: היום הראשון של כל חֹדש הוא ראש החֹדש, ותורתנו תצוה כי בכל ראש חדש יקריבו בני ישראל עֹלה; עֹלה היא קרבן אשר יעלה, יִשָׂרף כֻלו, כליל, על המזבח; פרים בני בקר: הפר הוא בן הפרה, עגל גדול; הפרה, אישה השור ובניה – העגל, העגלה והפר – הם בקר; ואיל אחד: כבש בן יתר משלש שנים הוא איל;… תמימים: בלי מומים, שלמים בגופם; כל בעל חיים שאחד מאבריו איננו שלם הוא בעל מום, העִוֵר, החרש הפסח – הם בעלי מומים והתורה אסרה להקריב קרבן בעל מום, הוא צריך להיות תמים. – הלא תודה כי יכל תוכל להסביר את המלים בעברית באופן, כי תלמידיך יבינו אותן יותר מאשר יבינו את תרגומן היבש בשפת מולדתם. היבין ילד בן שבע שנים את המושגים עֹלה, תמים, איל, בקר, בשפתו? והלא עליך לבארם לו במשפטים שלמים? ואם צריכים לך באורים רחבים למה זה לך שפה זרה? ואם תלמידך קרא הרבה בתורה וכבר נקבעו כל המושגים האלה במֹחו, ואין לך עוד כל צרך בבאורים, אז אין לך כל צרך גם בתרגומים.

ובכל מקום שתוכל להשתמש בשטה המוחשת והממשית בתלמוד התורה אל תמנע מעשות זאת. בהגיעך בסדר שמיני אל פרשת הבהמה הטהורה והטמאה תציג לפני תלמידיך עז, חיה, והתבוננו אל פרסותיה, תַראה אותם את תמונות החיות אשר לא תוכל להביא חיים אל בית הספר, תביא להם דג טהור ודג טמא, ארבה, שרצי העוף. בפרשת הקרבנות תראה אותם כליות, כבד, יותרת וכו'. תעשה לך מדות כמדות אשר השתמשו בהן אבותינו בארצנו: איפה, עמר, הין, אמה, זרת; תכין לך משקלות כמשקלותינו לפנים: גרה, בקע, שקל; תערך את מטבעותינו אל המטבעות אשר בארצך. הנה תלמידיך קוראים לפניך: אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך. ואם אתה עושה את מלאכתך באמונה וחפץ תחפץ כי תלמידיך יבינו את תלמודם ולא יחלמו חלומות בהקיץ, הבא להם אביב וּקְלֵהו באש, הכין לך גרש כרמל ולקחוהו בידיהם וטעמוהו. כל זמן שלא תַראה אותם את הדברים האלה לא יועילו כל תרגומיך, ואם יראו זאת בעיניהם וימששו בידיהם, התרגום למה הוא בא?

ואתם, רבותי, מחברי ספרים ומִלונים לבני הנעורים, למה לכם לתרגם את המלים הקשות בשפה אחרת? הלא נועדו ספריכם לנערים היודעים את עיקרי שפתנו ואם כן מדוע לא תבארו הכל בה בעצמה? באיזו שפה יבקש הנער הגרמני את תרגום המלים הקשות בלשונו? הלא גם לו מִלון? – אבל אין הנדון דומה לראיה, הגרמנית לגרמני שפתו היא, בעת שהעברית לעברי שפה זרה היא. – הנה שבנו לטענתנו העיקרית, לַמדו את השפה הזרה כאלו היא שפתכם. גם לרוסי הלומד צרפתית טוב להשתמש במִלון צרפתי־צרפתי מאשר במִלון צרפתי־רוסי. אחת משתי אלה: אם הקורא איננו יודע את ראשית השפה לשוא יבקש עזרה מהמלונים, ואם יודע הוא את יסודותיה יבקש באורים בה בעצמה, ישכח נא כמעט רגע שפות אחרות, יבגד נא שעה קלה בגד גמור בשפת מולדתו והשתקע בשפה החדשה ונאחז בה. והיה כאשר ירחק, בעת למודו, מלשון עמו, כאשר יתנכר לכתב מדינתו, כן ירבה לדעת את לשון העם הזר וכן יוסיף להכירה.

מורים רבים ידַמו כי אך בארץ ישראל אפשר ללמד עברית בעברית וכי בארצנו קל מאד לעשות זאת. זה היה אולי אמת לפני אלפים שנה בעת אשר לשוננו עוד היתה חיה בפי חכמינו, וגם העם בדברו ארמית לא רחק הרבה משפת אבותיו; אולם בימינו, אחרי אשר גם פה מספר הנפשות המדברות עברית לתֻמן לא יגיע לעשרים, אין כל הבדל, ביחס אפשרות למוד עברית בעברית, בין ארץ ישראל לארצות אחרות, וכלן מסֻגלות או אינן מסגלות במדה אחת לדבר הזה. כל מה שאפשר לעשות לטובת הלמודים העברים אפשר וקל לעשות גם בארצות אחרות. אל תאמינו כי הספרדים בערי הקדש והדור הצעיר במושבות מדברים עברית, היו לא היתה; הראשונים משתמשים בלשוננו אך בעת שמכרחים הם לזאת בדברם לאחיהם בני ארצות אחרות, וילדי המושבות מדברים עברית אך עם מוריהם או גם עם חבריהם בפני הראשונים. גם פה איפא הדבור העברי לא יצא כמעט לעולם מחוץ לכתלי בית הספר, אבל בין הגבולים הצרים האלה הוא מראה את פעֻלתו לטובה, והמורים המשתמשים פה בשטה הטבעית רואים ברכה בעמלם. ואם טובה היא השטה הזאת מי ימנע את הטוב מאחינו בכל ארצות פזוריהם? מי יפריע אותם מֵהָקֵל מֵעֹל בניהם הקשה? רבים אולי יחשבו כי בא"י קל ללמד עברית בעברית, יען כי פה בבתי הספר מקדישים זמן רב ללשוננו, וטעות גדולה בידם. פה יש בלבול לשונות מאין כמוהו, פה ילמדו עברית, ערבית, צרפתית, ולפעמים גם תֻּרְכִּית, ובערים גם אנגלית או גרמנית, בעת אשר בארצות אחרות ילמד הילד, על הרֹב, רק את שפת הארץ ועברית לבד, ואם כן מה נשתנו, בנדון השטה הטבעית בלמוד שפת עבר, כל הארצות מא"י? ואם גם נניח כי בכל הארצות יקדישו ילדינו זמן מועט לעברית, אז על אחת כמה וכמה מחֻיבים אנחנו לבחר בשטה טובה וקלה.

 

ד. כמה מעלות טובות לַשטה הטבעית על שטת התרגומים.    🔗

כמה מעלות טובות לַשטה הטבעית על שטח התרגומים.

תמצית כל האמור עד כה.

 

ה. העקרים אשר הֻנּחוּ בעריכת השעורים הבאים בספר הזה.    🔗

השעורים האלה לא ינָּטלו על המורים כתורה שלמה שאסור להוסיף עליה או לגרע ממנה, כי אם יֻצגו כמשל, והמורה ירבה וימעיט, יְקָרֵב וידחה לפי שנות תלמידיו וכשרונותיהם, לפי תנאי הזמן והמקום. אם תלמידיך הם בני ארבע שנים עליך לִשְׁנוֹת ולשלש כל אחד השעורים בלי כל חדוש וגם לחצותו לשנים, בעת אשר אם הם בני שש או שבע שנים תוכל ללמד שלשה שעורים כאחד. ובְשַׁוֹתנו לנגדנו את הכלל ללכת תמיד מהיותר תדיר ומצוי אל הפחות תדיר ומצוי, נראה כי יש מושגים רבים שבכפר צריך ללמדם בחדשים הראשונים ובעיר רק אחרי ימים רבים, ולהפך. בכפר הגן, גדרו, ירקו וְעֵצוֹ לנגד עינינו תמיד, גם השדה והעובדים בו לא ירחקו ממנו, הבקר גועה אחר כתלנו, הסוס אסור אל חלוננו, ובהוציאך את תלמידיך החוצה עליך לדבר על אשר לפניהם; ובעיר דברים אחרים ימשכו עליהם את עיני הילדים: רצפת החוץ היפה, הבתים הרמים, החנֻיות הרבות, השוק והמונו, המרכבות המרקדות.

אם בחֹרף התחלת את עבודתך, עליך להראות את תלמידיך את השלג ואת הקרח, אתה צריך לדבר על האש הבוערת בחדר למודך, על העצים, על הפחם ועל הגחלים, על המאכלים אשר הילדים יביאו לבית הספר: לפניך תפוחים, תפוחי זהב, גבינה, נזיד שעוֹרים ועדשים חִלק, וכו'; והשטה הטבעית תחַיב אותך לְקָרֵב את הקרובים ולדחות את הרחוקים. ואם באביב פתחת את בית ספרך אין לך לא שלג ולא קרח, ובבית מדרשך אין זכר לאש ולעצים, לפחם ולגחלים, ותלמידיך יביאו לבית הספר מאכלים אחרים: הנה פולים ירֻקים, בצלים, שומים, לפת, ואינך בן חורים לעצֹם עיניך מֵראות בהם.

אם לחוף ים אתה יושב לא יארכו הימים ודברת על מקוה המים הגדול, על הָאִי, על האניות; בעת אשר אם בקרב הארץ מושבך תעברנה שנים שלמות עד כי יקרה מקרך לדבר על הדברים האלה.

ובהיות השעורים האלה ביד המורה כחמר ביד היוצר, לא למותָר יהיה להציג פה עקרים אחדים אשר הֻנחו בעריכת הספר הזה ויכל המורה לְשַׁנות ולְחַדש ככל אשר יעלה על דעתו בלי נטות מהדרך הכללי.

א). סדר המושגים.

המושגים נערכו בסדר הזה: 1) העצמים הנמצאים בבית הספר והיחסים העקרים אשר ביניהם; 2) חלקי הבית הנראים בתוך החדר; 3) שמות הגוף, כלי הכתיבה והפעֻלות היותר תדיריות בבית הספר; 4) תֹארים אחדים; 5) המאכלים והמשקים היותר מצויים וכלי האכילה והשתיה; 6) גוף האדם והפעֻלות אשר תֵעשינה על ידי אבריו השונים; 7) המשך המאכלים ואיכֻיותיהם; 8) הדברים היותר חשובים הנראים בחוץ; 9) הבהמות היותר מצויות ופעֻלותיהן; 10) הבגדים והפעֻלות: שֵׁנה, פשיטה, לבישה, רחיצה, סריקה, נעילה, חליצה; 11) מושגי קרבות: אב, אם, אח, אחות; 12) החמרים היותר מצויים והמשך בעלי החיים וחלקי גופם.

ב). זמני הפעל.

הפעלים יבאו ראשונה בזמן ההוֶה, אחר ההוה יבא העבר, ובאחרונה העתיד. בזה נאמנה השטה הטבעית לעקריה והולכת מהיותר נראה אל הנסתר – אל העתיד.

ג) הגופים.

בגופים יקדם תמיד השלישי לשני, והשני לראשון.

ד). המין.

שני המינים יבאו תמיד כאחד, כי אם יָרגל הלומד להשתמש בשמות תֹאר, בכנויי הקנין ובפעלים אך במין זכר יקשה עליו אחר כך להשתמש בהם במין נקבה.

ה). כנויי הקנין.

שמוש כנויי הקנין יקשה מאד על המתחיל, ועל כן יבאו בשעורים רבים. ואל תלא לְלַמדם בכל אשר תוכל. בקראך שמות לחלקי הגוף אל יכבד עליך להוסיף עליהם את סמני הקנין; אתה נוגע בחלקי גופך וגופי תלמידיך ואתה אומר: ראשי זה, ראשך זה, ראשו זה; ידי זאת, ידך זאת, וכו'; גבי זה, וכו'. אתה לוקח בידך שנים מספרי תלמידיך: זה ספרך, וזה ספרו – וככה תעשה גם בעצמים אחרים. שלשה ילדים כותבים, קוראים, אוכלים, מרימים את ידיהם, משפילים אותן, פותחים את ילקוטיהם וסוגרים אותם, קמים ממקומם ויושבים – ואחד מהם אומר: אני כותב בעטי, הוא כותב בעטו, ואתה כותב בעטך; אתה קורא בספרך, הוא קורא בספרו, ואני קורא בספרי; הוא אוכל מלחמו, וכו'; אני קם ממקומי, אתה קם וכו'; זה מקומי, זה מקומך וזה מקומו. – ובשלילה: אתה מראה כף את תלמידיך: למי הכף? – לא כפך זאת, לא כפו זאת, לא כפי זאת; כף דוד זאת. – אתה לוקח חתיכת לחם מיד אחד תלמידך: למי הלחם הזה? הלחמי זה? – לא. – הלחמו זה? – לא. הלחמך זה? – לא. זה לחם יעקב. – והאגוז הזה? – לא לי הוא, לא לך הוא, לו הוא, לדוד.

ו). השתתפות המושגים.

בעלות איזה מושג על זכרוננו משֹׁך ימשך אחריו מִיַד מושגים אחרים היותר קרובים לו במקום ובזמן, היותר דומים לו בדמותם ובאיכֻיותיהם, או היותר רחוקים ממנו ביחסים האלה. בתכונת נפשנו זאת נשתמש בלמוד השפות. לפנינו המושג: אף, באף יריחו, הפרחים נותנים ריח, אם יש פרחים יש עלים, לפרחים ולעלים גְוָנים שונים, הם אדֻמים, לבנים, כחֻלים, כתֻמים, ירֻקים. הנה לך שלשלת טבעית למושגים: אף, הריח, ריח, פרח, עלה, אדום, לבן, כחול, כתום, ירוק. אתה מראה בגד את תלמידיך. לאדם בגדים הרבה: חלוק, מכנסים, חזיה (בגד קטן המכסה את הגב ואת החזה), בגד, מעיל. על ראשו כֹבע וברגליו נעלים. את הבגדים ילבשו, יפשטו, יקפלו; את הכבע יסירו, את הנעלים יחלצו; בחלץ האדם את נעליו ובפשטו את בגדיו הוא יָחֵף וערום. אז ישכב, יישן על המטה, ועל המטה כר, כסת, מסֵכה; אחר השֵׁנה ירחץ, יסרק את שערו במסרק, ינגב את פניו ואת ידיו במַגֶּבֶת; המגבת היתה ויבשה ואחר לחה, ולה שתי קְצָוֹת וְתָוֶך. הא לך עוד שלשׁלת מושגים, אשר טבעותיה הן: חלוק, מכנסים, חזיה, בגד, מעיל, כֹבע, נעל, לבֹש, פשֹׁט, קַפל, ישן, מטה, כר, כסת, מסכה, רחץ, נַגֵּב, מגבת, לח, יבש, קצה, תָוֶך, סרק, מסרק.

ככה יבאו תמיד צמדים המושגים ההפכים: רצפה – תקרה, ארץ – שמים, חם – קר, ארוך – קצר, עבה – דק, מתוק – מר, דַבֵּר – החרש, עלה – ירֹד, הרם –השפל, נתן – לקח, וכו'.

ז). נִתּוּק שלשלת המושגים המקֹרבים.

אבל לא תמיד נוכל לתת להשתתפות המושגים להנחותנו, עלינו לזכר כי דבר לנו אל ילדים קטנים, ואם נחפץ ללכת אחרי תכונת נפשנו זאת, נפגש מושגים גבֹהים מהשגת התלמידים, אשר ירחיקונו מהמטרה הכללית והעיקרית אשר אליה נשאף, בלמדנו את ראשית השפה בשטה הטבעית, והיא – לגעת בשפה הנלמדת מגע קל אל כל מחזות החיים מבלי התבונן הרבה אל פרטיהם. בהראותנו את תלמידינו את הפרח ואת העלה יכלנו לדבר על כל הצמח ועל חלקיו, על העץ ועל פריו, על העפר אשר בעציץ, אבל לא נוכל ולא נחפץ לְלַמד עתה את תורת הצמחים. בדברנו על הלחם יכלנו להביא לבית הספר מעט קמח, ללוש בצק ולאפות לעיני הילדים, אולם בזאת נִטה מדרכנו, עלינו לדחות זאת לימים הבאים ולהבין לפי שעה את תלמידינו דברים יותר מצויים ונראים בבית הספר. וזאת שנית, עלינו לשים לב גם אל תכונה אחרת של נפש הילד, והיא השאיפה לחָדש, אשר לא תתן לנו להאריך הרבה בענין אחד. התכונה הזאת תכריחנו לנַתֵּק את שלשלת המושגים המקֹרבים אשר הַחִלוֹנו, למתֹח ולחַבֵּר אליה שלשלת חדשה, אשר במהרה תִּנָּתק גם היא ותעזב את מקומה לראשונה או לחדשה, עד אשר תשוב שנית אל סְבָך שלשלת המושגים שתלכנה איפא הלך ורבֹה, הלך והשתרג.

אולם בְנַתקנו את השלשלת לחַברה אל אחרת לא נעזבנה כליל, כי אם נבקש טבעות כלליות אשר על ידיהן – בעזרת השתתפות המושגים – תוכלנה שתי השלשלאות להתאחד מבלי אשר יָרגש הנתוק. הנה לִמדת, למשל, אתמול את המלים: חתך, חתיכה, סכין – והיום עברת אל חלקי הגוף: ראש, יד, רגל. אתה נוגע בראשֵׁי שנים מתלמידיך ובידיהם ואתה אומר: זה ראשך וזה ראשו, זאת ידך וזאת ידו; בידך חתיכת לחם, ובידו חתיכת בשר, וביד משה סכין ולחם; הוא חותך את הלחם בסכין. חתיכה אחת, שתי חתיכות, שלש חתיכות. החתיכה הזאת גדולה ושתי החתיכות האלה קטנות. הסכין הזאת גדולה וזאת קטנה. יד הילד קטנה ויד האיש גדולה; ראש האיש גדול וראש הילד קטן. לאיש ראש, שתי ידים ושתי רגלים, וכו'.

אתה רוצה לעבר מהשם צנון אל השמות תרנגלת, כנף, ביצה. זרֹק חתיכות צנון לפני התרנגלת אשר לפניך: התרנגלת אוכלת את חתיכות הצנון, היא אוכלת אותן בפיה, ראו – היא פותחת וסוגרת את מַקּוֹרה. משה מכה אותה ברגלו, היא בורחת, היא לא אכלה את כל חתיכות הצנון, הנה עוד שתי חתיכות על הארץ. הצנון לבן וקלפתו אדֻמה; קלפת הצנון אדֻמה, קלפת הביצה לבנה, וקלפת הלימון כתֻמה. זאת קלפת לימון, וזאת קלפת ביצה. ביצת תרנגלת היא. לתרנגלת ראש, שתי כנפים ושתי רגלים, וכו'.

אתה מלמד את תלמידיך השם זכוכית, אבל עליך לִשְׁנות את השמות – סוס, חבל, ואת הפעלים – רכב, צהל, אסר – אשר לִמדת תמול ושלשֹׁם. בידך שבר זכוכית, צרור אבן וגזר עץ, ובהראותך על כל אחד מהם תאמר: זאת זכוכית, זאת אבן, וזה עץ. החלון זכוכית, הכוס זכוכית, הבקבוק זכוכית, הקסת זכוכית, גם המַרְאָה זכוכית. והעמדת תבנית סוס לפני המראה ושאלת: מה אתה רואה במראה? – אני רואה סוס במראה. הנה שני סוסים, אחד על השלחן ואחד במראה. הילדה (תבנית) רוכבת על הסוס, גם על הסוס הזה רוכבת ילדה; שתי ילדות רוכבות על שני סוסים. הסוסים הולכים, הסוסים רצים, הסוסים צוהלים – אוּ – הוּ – הוּ… – ומכיון שבא הסוס לידך תוכל לדבר בו ככל העולה על רוחך.

ח). הדרגה בבנין הפסוקים.

בלמוד עלינו ללכת תמיד – אל נלא להשמיע ולשמע את החֹק הזה – מהקל אל הכבד, מהידוע אל הבלתי נודע, מהגלוי אל הנסתר, מהמצוי אל הבלתי מצוי, ובלי דלוג, בלי קפיצה, ממדרגה למדרגה, ממטה למעלה, בסדר ובהדרגה. וכמו שאנחנו מחֻיבים לשמר את ההדרגה בהשתלשלות השעורים, כן צריך לשמרה בבנין הפסוקים המרכבים ממושגים חדשים בכל שעור ושעור. לפניך לחם ובשר, ואתה מאכיל את אחד תלמידיך את המאכלים האלה, והילד האוכל יושב על הכסא אצל הדלת, והלחם אשר הוא אוכל שחור. ובהראותך על הפעלה אל תבנה מִיַד את המשפט הארוך הזה – הקשה מאד על אזני הילדים ועוד יותר על לשונם: דוד יושב על הכסא אצל הדלת הפתוחה ואוכל לחם שחור בבשר; בְנֵהו מעט מעט: דוד אוכל, הוא אוכל לחם, הוא אוכל גם בשר, הוא אוכל לחם ובשר; הלחם שחור. דוד יושב ואוכל, הוא יושב על הכסא, אצל הדלת, הדלת פתוחה. דוד יושב על הכסא אצל הדלת הפתוחה ואוכל לחם שחור ובשר. – שרה יוצקת יין, היא יוצקת יין מהבקבוק בכוס; הבקבוק גדול, הכוס קטנה. היין אדום. שרה יוצקת יין אדום מהבקבוק הגדול בכוס הקטנה. – משה שוכב על הספסל, הוא שוכב על גבו, הוא שוכב וקורא בספר, הספר עָבֶה. משה שוכב על גבו על הספסל וקורא בספר עבה. – אסתר תופרת מחברת, היא תופרת במחט ובחוט; המחברת קטנה, המחט גדולה, החוט שחור. אסתר הולכת ותופרת, היא הולכת בין השלחנות. אסתר הולכת בין השלחנות ותופרת מחברת קטנה במחט גדולה וחוט שחור.

ט). מִשְׁנֶה על ידי שִׁנּוּי.

כל מלה חדשה תִשנה פעמים רבות בשעור אשר באה בו בפעם הראשונה בהתרכבה באופנים שונים למשפטים, ותוסיף להשנות בדרך הזאת גם בשעורים הבאים. הילד, כאיש ועוד הרבה יתר ממנו, אהב יאהב חדוש; וכאשר לא נוכל לְחַדש תמיד עלינו להשתדל לתת לו ככל אשר תמצא ידנו שִׁנּוּי תחת חדוש ולשמר בלמוד השפה את המשפט: חַדֵש מעט ושַׁנּוֹת הרבה.

לפניך המושג: קול. אתה מכה במקל על הרצפה, בקרטון על הלוח הגדול, במַכתב על לוח קטן, בעט על הניר, ותלמידיך שומעים: את קול המקל, את קול הקרטון, את קול המַכתב ואת קול העט. אתה מצוה לאחד תלמידיך להחבא תחת הספסל, הוא מדבר ואתה שואל את חבריו: מי מדבר, פלֹני? פלֹני? – לא, קול יעקב זה. – הנה עוד ילד אחד נחבא בפנה, גם הוא מדבר. מי הוא? משה? – לא. – ברוך? – לא. קול שלמה זה. – ובכלותך את שעורך עוד ישמעו תלמידיך את קול המְצִלָּה הקורא להם לצאת החוצה. ביום מחר תכה בבקבוק על הכוס, תִצק בה יין, תצק דיו בקסת, תפתח את הדלת ותסגרה, משה יתהלך בחדר, אתה תרקע ברגליך, והילדים ישמעו: קול הבקבוק, קול היין והדיו, קול הדלת בהפתחה ובהסגרה, קול רגלי משה וקול רגליך. בשעורים הבאים תכה אצבע אל אצבע, כף אל כף, תכה במזלג על הקערה, במקל על הרצפה; העז תשרק, הכלב ינבח, הפרה תגעה; הרוח יפוח, העצים ינועו, העלים ינדפו, הרעם ירעם, הגשם יפזז על הגג ועל זכוכיות החלונות, המים יזובו מהמזחילה; הנה עגלה עוברת, סוסים דוהרים, הסוסים צוהלים, התרנגול קורא, הצפרים מצפצפות. ואתה פקח את אזני תלמידיך ושמעו קולות מקולות שונים ופתחו גם את פיהם לדבר על כל זאת והשתמשו במלה: קול. באופן הזה תִשָּׁנה המלה מאה פעמים מבלי אשר ירגיש הילד כי נְשַׁנֵן לו מלים.

אתה מראה אבן בפעם הראשונה. שים לפני תלמידיך חמש או שש אבנים גדולות וקטנות מאד, כבדות וקלות, שחורות ולבנות. הנה קראת בשם – אבן, גַע בכֻלן – אבנים, אתה מלמד דקדוק במעשה. צַוֵה לספרן: אחת, שתים, וכו'; תלמיד שני יספר כזה: אבן אחת, שתי אבנים, וכו'; ותלמיד שלישי: אבן ואבן – שתי אבנים, שתי אבנים ואבן וכו'. עתה גרע אותן אחת אחת ותלמיד רביעי יְחַשב: אחת מחמש ארבע, אחת מארבע וכו'. כל פעם אשר תַראה עצם חדש את תלמידיך וביכלתך להביא רבים ממנו אל תמנע מעשות זאת, וספרתם, וחברתם, וגרעתם באופנים שונים. ראשונה, זה חשבון במעשה, ושנית השתמש בזה למען שְׁנוֹת את המושג החדש פעמים רבות בהרכבות שונות, ושכֹח אל תשכח כי בזאת תכריח את התלמידים לדבר… עתה, שים ידך על אבן, תחתיה, אצלה, בין שתי אבנים, ותלמיד יביע זאת במלים: מורי שם את ידו על האבן, תחת האבן, אצל האבן, בין שתי אבנים. במשפטים קצרים ופשוטים כאלה תפנה אל התלמידים היותר נחשלים. אמת כי המושגים: על, תחת, בין, אצל, כבר נשנו פעמים רבות, ועם כל זאת האמן כי עוד מצֹא תמצא נרפים אחדים קְשֵׁי מח, אשר המושגים האלה כחדשים באזניהם וביחוד על לשונם. ואל תירא פן יקוצו התלמידים הטובים בשעורך: העצם החדש אשר הצגת לפניהם והמלה החדשה אשר השמעת לאזניהם יחדשו את הַיָשָׁן ויכסו על המִשְׁנֶה. – הראה על שתי אבנים: אחת גדולה ואחת קטנה, הגדולה שחורה והקטנה לבנה, השחורה כבדה והלבנה קלה, האחת איפא: גדולה, שחורה וכבדה, והשנית קטנה, לבנה וקלה. גע בה, החזק בה, הרימה, השפילה, השליכה ארצה, וישמעו הילדים את קולה בנפלה, הנהָ על הרצפה; גם ברצפה אבנים. ובקירות? ובתקרה?… ועתה השתתפות המושגים תרשה לך לדַבר על חלקי הבית, מהבית תלך אל החוץ, ובחוץ: שמים, שמש, ארץ, וכו'.

בפעלים תשתמש בשנוי לנטות אותם במעשה. אתה מַראה את הפעלה “כתב”. אתה כותב בקרטון, תלמיד כותב בְּמַכתב, חברו כותב בעט, אתה מגיש עִפָּרון אל תבנית ומחקה את הפעלה ובעודכם כותבים אתה אומר: אני כותב, אתה כותב, הוא כותב, גם האשה כותבת. אתם מוסיפים לעשות את פעֻלתכם ואתה חוזר: אני כותב בקרטון על הלוח הגדול, אתה כותב במַכתב על לוח קטן, הוא כותב בעט על ניר, היא כותבת בעפרון על מַחְבָרֶת. עוד פעם: אני עומד וכותב, האשה שוכבת וכותבת. ופעם אחרונה: אני עומד וכותב בקרטון על הלוח הגדול, אתה יושב על הספסל הזה וכותב במַכתב על לוח קטן, האשה שוכבת על השלחן וכותבת בעפרון על מחברת, הוא הולך בין השלחנות וכותב בעט על ניר. – הנה נטית את הפעל: כתב בזמן הוֶה ושמרת את העיקרים: הדרגה, מִשְׁנה ושנוי. בשעורים הבאים תכתבו כלכם בדיו: אחד בשחורה, אחד בכחֻלה, השלישי באדֻמה, הרביעי בירֻקה; או אחד על ניר לבן, השני על ניר שחור, וכו'. תכתבו כלכם בעפרונים: אחד בשחור, אחד באדום, וכו'; או אחד בעפרון ארוך, השני בקצר, השלישי בעָבֶה, הרביעי בדק. תכתב בסרגל על הרצפה, במקל על הארץ, בסכין על הקיר, בעט על הקערה, בשִנֵּי המזלג על הדלת, באצבע על זכוכית החלון. תכתבו שלשתכם באצבעות: אחד באצבע העָבָה, השני בקטנה, השלישי בארֻכה; תכתב בשני עפרונים, בשלשה עטים, בארבעה מַכתבים, תכתב שתי אותיות, שלש: אחת גדולה, אחת קטנה, אחת עבה מאד.

ובהגיעך לזמן העבר תוכל להשתמש בשנוי לְבָרֵר את מושגי הזמן. כתבת בקרטון ועתה תכתב בעט, ובהחליפך את הראשון בשני אתה אומר: כתבתי בקרטון על הלוח וע,ה אני כותב בעט על ניר; או: בראשונה ישבתי וכתבתי, אחר כן עמדתי וכתבתי, ועתה אני הולך וכותב; או: משה כתב ראשונה על הניר, אחר כן על המחברת, ועתה הוא כותב על לוח. – וכן בהוֶה ובעתיד: אני עומד וכותב ובעוד מעט אשב – והראית על הכסא – אשב על הכסא ואכתב, דוד כותב על ניר לבן ועתה יכתב על ניר כתום. שמעון כותב בדיו שחורה ועתה יכתב בדיו אדֻמה. – ושמוש שלשת הזמנים כאחד: עד עתה ישבתי וכתבתי, עתה אני עומד וכותב ובעוד מעט אלך ואכתב, הנני הולך וכותב. עד עתה כתב משה במכתב, עתה הוא כותב בעפרון ובעוד מעט יכתב בעט, הנהו לוקח את העט לכתב בו.

 

משפט למוד השפה בשטה הטבעית.    🔗

א) ביחס עיקר משפט הלמוד מקבילות שתי השטות, המתרגמת והטבעית, אשה אל אחותה; בשתיהן יתחלק כל שעור, בלכתו מהקל אל הקשה, לשלשה חלקים:

שלשת חלקי השעור האלה ישמרו את סדרם רק בשעורים הראשונים, אולם אחרי כן יבאו מעֻרבים זה בזה, והשעור יעשה את דרכו הלֹך ועבֹר מאחד אל השני מבלי אשר נרגיש כל דלוג. וכאשר תרבינה ידיעות הילד בַשפה, כן יוסיף החלק השלישי לגדל על חשבון השנים האחרים.

ב. המקהלה.

בסוף השעור יִשְׁנֶה המורה את תמצית דבריו, ושנו כל התלמידים במקהלה כל משפט או כל חלק משפט היוצא מפי מורם. ברבות הימים יוכל תלמיד נבון להיות למנהיג המקהלה. ואל ילא המורה גם הפעם להקדים את התרגום הממשי ללשון המלים.

ג. בֵרוּר המושגים.

המורה צריך לראות את תלמידיו כעצלים, כנרפים והאמן אל יאמין בכשרונותיהם. ועל כן תשתדל לברר את המושגים עד כמה שיכלתך מגעת, וכל פעם שיוכלו התלמידים לגעת בעצמים המָרְאים ולהחזיקם בידיהם אל תסתפק בראיה לבד. בידך תרנגלת והראית על מַקוֹרה, הראית, קראת שֵׁם, תלמידים אחדים שנו את המלה; פנה נא עתה אל תלמידים אחרים וצוה אותם לגעת בַמַקור. – מַקור? הנה המקור, וענה ויאחז… בכרבלת. זכר תזכר, כי אחרי כל ההנחות והקוּלות שנעשה לילדים בשטה הטבעית עוד הלמוד קשה עליהם, וה"חוץ" עודנו מְעַנְין אותם, על הרב, יותר מבית הספר. השתדל איפא למשך את עיניהם עליך ועל מעשיך. אתה מראה לחם לבן ולחם שחור, והיה האחד לבן שבלבנים, והשני שחור שבשחורים. אתה מראה עז. ביום הראשון תציג עז לבנה, ביום השני שחורה, בשלישי גדיה, ברבעי תבנית עז, בחמשי תמונת עז, בפעם אחרת תמונת עדר עזים. היום הראית סכין מצויה, מחר תַראה סכין גדולה מאד, מחרתים תביא סכין קטנה מאד, אחר תראה סכין בעלת להבים הרבה, ופתאם תוציא משלחנך סכין בעלת נִצָב משֻנה מאד. הנה כבר עברו כחדש ימים מיום הַחִלךָ להשתמש בשם סכין, והעיקר של נתוק שלשלת המושגים הכריחך לעבר אל ענינים אחרים, אבל תחפץ לחדֵש גם את השם הזה בזכרון הילדים – והזדמנות לא תחסר לעולם – והראית אותם הפעם סכין קטנה אשר לבד לְהָבֶיהָ יש לה גם מסרק קטן, מַשּׂוֹר קטן, מְפַקֶקֶת¹, מספרָיִם, ואת הפלאות האלה תראה אחת אחת: הנה סכין יפה, הביטו, לסכין הזאת להב אחד גדול ושני להבים קטנים, וזה מסרק קטן. ראו עוד, מה זה? וכו'. היה בטוח כי הסכין הזאת תשאיר בלב הילדים רֹשם אשר לא ימחה ימים רבים, ואל העצם הלא קשור שמו, כי כל הזמן שהראשון פעל על עיני הילד השני פעל על אזניו.

על שלחנך כוס טֵה חם מאד, ותלמידים אחדים כבר נגעו בה ויאמרו כי היא חמה. ואתה אל תמהר להחליט כי כל הילדים כבר התבוננו אל אשר הראו אותם; יש אשר לא שמעו, ויש ששמעו אבל לא ראו או – יותר נכון – ראו ושמעו אבל לא שמו לב. אל תזוז מהם עד שיגעו בכוס וְכָווּ את ראשי אצבעותיהם והבינו את המושג חם.

ד. שפת המורה בבית הספר.

בדברך עברית לתלמידיך מיום החלם ללמד תוכל להשתמש במלים שעוד לא לִמַדת ובזמני הפעל שעוד לא הבינות בשעוריך, ואל תחוש פן לא יבינו את דבריך. את העיקר יבינו, ולפרטים אל תדאג, זה הוא סוד למוד השפה בשטה הטבעית. בגערך בתלמידך ביום הראשון לבואו לבית הספר ובאמרך לו: אל תדבר, לא צריך לדבר בעת הלמוד – או: אל תצחק, אסור לצחֹק עתה – היה בטוח כי את עיקר דבריך הבין. ואל תרשה לך לעולם לתרגם אף מלה אחת בשפת הילדים, גם אם יש איזה ילד שלא הבין אותה כלל, ראשונה חבריו יתרגמוה לו בלחש, ושנית אם לא הבין אותה היום יבינה מחר או בעוד שבוע בהתרכבה באופנים שונים בפסוקים. וטוב כי תלמידיך לא ישמעו אותך מדבר שפתם גם מחוץ לבית הספר.

ובדברך לתלמידיך תהיה נא לשונך פשוטה ונקיה, פשוטה בתכלית הפשטות ומדֻיקת בתכלית הדיוק. דקדק במלים ודקדק במבטאן. שמר תשמר את הדגשים ואת הנגינות. אם קשה עליך הדבר לא יקשה על תלמידיך כי עוד לא לֻמדו בשגיאות, וידעו לדבר כן ולקרא בדקדוק מטרם דעת כי יש דקדוק. ואם לא תשמר את מוצא שפתם בראשית למודם, לשוא תלמדם אחרי כן כללי הנקוד והקריאה הנכונה. הלא יַדְעָנֵי שפת עבר אשר בתוכנו הבקיאים בכל מסתרי התנועות יעַווּ על הרב את הקריאה כמו ההמונים ויקראו: וידַבר, מְשׁה, אַרְן, אַחְרֵי, פַרעה, שִׁינַיִם, שִׁישָׁה, מַעְשֶׂה וכו', במקום: וידבְר, משְׁה, אהרֹן, אחֲרֵי, פרעְה, שִׁניּם, שִׁשָּׁה, מַעֲשֶׂה, וכו'. ויש אשר יאמרו: פלוני קורא בדקדוק, אולם מי שלא שמע את קריאת “המדקדקים” מהמין הזה, עד כמה הם מתקשים על כל אות ואות, מי שלא ראה את דחקם ואת לחצם, עקום שפתותיהם ותנועותיהם המשֻׁנות בעת קריאתם, לא ראה איש משתגע מימיו; בעת אשר ההמונים בקרב אחינו הספרדים ישמרו בקריאתם את כל כללי הנקוד, אחד מהם לא נעדר, בלי כל לחץ. וזה יען כי מלמדיהם מבטאים כל מלה בכל תנועותיה ובנגינתה הראויה לה.

פה המקום להעיר מורים רבים בארץ ישראל על אשר בהנהיגם בבתי הספר את המבטא הספרדי עשו את הטפל לעיקר ואת העיקר שכחו. הם יקמצו את החולם, יפתחו את הקמץ, ידגשו את הת' הרפויה, ובזאת יסתפקו; בעת אשר לא ישגיחו את בחצאי תנועות, יזלזלו בדגשים ובחֹן לא יבחנו בין האותיות: א, ח, ט, כּ לאותיות: ע, כ, תּ, ק. ואל תהי ההבדלה הזאת קלה בעיניך. ראשונה היא עצם מעצם השפה, והרוצה לבטלה דומה לאיש הרוצה לדבר רוסית מבלי בטא את האותיות: זש, טש, שטש – או צרפתית מבלי בטא את האותיות החוטמיות. שנית ההבדלה הזאת תקל הרבה מעל הילדים בלמוד הכְּתִיב כי לא תתן לילד להחליף את האותיות הדומות זו בזו. ושלישית בלמדנו את ילדינו בקטנותם להבדיל בין האותיות האלה נתן להם, בלי כל עמל מצדם, את היכלת לבטא היטב את הערבית, שפת העם והממשלה בארצנו. ומי שלא יבדיל, בדברו ערבית, בין האותיות האלה ולא ידַגֵש יהיה לצחק וגם לפעמים לא יבינו את דבריו.

ה. משך זמן השעור והשנותו.

כל אחד השעורים הראשונים לא ימשך יתר מעשרים דקה, וכאשר תרבינה ידיעות התלמידים כן ירבה זמן השעור, אבל לעולם לא יארך שעה שלמה. כל שעור יִשָׁנה אחר הצהרים, והשעורים הראשונים צריכים להשנות – בילדים בני ארבע וחמש שנים נדבר – פעמים ושלש בלי כל חדוש, כי כחדשים יהיו בעיניהם.

ו שאלות המורה.

המורה פונה בשאלותיו אל טובי תלמידיו ואחר אל הגרועים, ונשאל כל תלמיד, וביחוד מהנחשלים, פעמים רבות בשעור אחד.

ז השיר והשחוק בבית הספר.

אין דבר המסֻגל למשך אליו את נפש הילד ולהטביע בה שפה חדשה כשירים ומשחקים ערוכים לרוחו ולפי מדרגת ידיעתו בשפה. בחדשים הראשונים זה קשה מאד, ועם כל זאת כאשר ירבו המורים להשתמש בשפה הטבעית בודאי ימצאו בעלי כשרון, אשר ימלאו את החסרון הזה. השירים והמשחקים האחדים הנוספים על השעורים בספר הזה באו אך להורות על הצרך ועל הדרך שבה צריך ללכת בנדון הזה.

ב. משפט השטה הטבעית

בראשית למוד השפה.

מאה שעורים.

 

שעור א.    🔗

שלחן², ספסל, כִסֵּא³.

זה…⁴ שלחן, זה… ספסל, וזה… כסא.

אִמּוּן א.⁵ – שלחן? – שלחן? – שלחן? – ספסל? – ספסל? – כסא? – וכו'.

אִמּוּן ב.⁶ – זה? – ספסל. – זה? – ספסל. – זה? – שלחן. וכו'⁷.

 

שעור ב.    🔗

שלחן וספסל⁸,. ספסל וכסא, כסא ושלחן, כסא וספסל, ספסל ושלחן.

אִמּוּן א.⁹ – שלחן וספסל? – ספסל וכסא? – כסא ושלחן? וכו'.

אִמּוּן ב.¹⁰ –?…? – ספסל וכסא. –?…? – כסא ושלחן. וכו'.

– זה וזה? – ספסל וכסא. – זה וזה? – שלחן וספסל. וכו'.

 

שעור ג.    🔗

ספר, לוח, מַכְתֵּב (חרט)¹¹.

זה¹²… ספר, זה… לוח, וזה… מַכתב.

אִמּוּן א.¹³ – ספר? – ספר? – ספר? – מַכתב? – מכתב?– לוח? וכו'.

אמון ב.¹⁴ –? – ספר. –?– ספר. –? – לוח. –? – לוח. וכו'.

–זה? – מכתב? – זה? – מכתב. – וזה? – ספר. – וזה? – לוח.

המקהלה¹⁵: שלחן, ספסל, כסא¹⁶; ספר, לוח, מכתב. זה… מכתב, זה… לוח, וכו', וזה… שלחן. שלחן וספסל, ספסל וכסא, כסא ושלחן, כסא וספסל.

 

שעור ד.    🔗

ספר, לוח, מַכתב.

ספר ולוח¹⁷, ספר ומכתב, מכתב ולוח, לוח וספר; ספר וכסא, כסא וספסל, ספסל ושלחן.

אמון א. – לוח וספר? – לוח ומכתב? – מכתב ולוח? וכו'.

אמון ב.–?…? – מכתב ולוח. –?…? – לוח וספר. וכו'. – זה… וזה? – לוח ומכתב.

– זה?… וזה? – וכו'.

המקהלה¹⁸: כסא, ספסל, שלחן; מַכתב, לוח, ספר. ספר ולוח, לוח ומכתב, מכתב וספר; ספר וכסא, כסא וספסל, ספסל ושלחן. זה… שלחן, זה… ספסל, וזה… כסא; זה… ספר, וכו'.

 

שעור ה.    🔗

מַכתב, לוח, ספר.

תחת הספר, על הספר¹⁹, תחת הלוח, על הלוח; תחת המכתב, על המכתב; תחת הכסא, על הכסא; תחת הספסל, על הספסל; תחת השלחן, על השלחן.

אמון א.²⁰ – תחת השלחן? – תחת הספסל? – תחת הספסל? – על הספסל? וכו'.

אמון ב.²¹ –? – תחת הספר. –? – על הספר. וכו'. זה…? – מכתב. – וזה? – לוח. – זה… וזה…? – וכו'.

המקהלה: זה… מכתב. תחת המכתב, על המכתב; תחת הלוח, וכו'. זה… כסא, זה… ספסל, וכו'. שלחן וספסל, ספסל וכו', לוח ומכתב.

 

שעור ו.    🔗

תחת השלחן, על השלחן; תחת הספסל, על הספסל; וכו'.

המַכתב תחת הלוח²², המכתב על הלוח; המכתב תחת הספר, המכתב על הספר. הספר תחת השלחן, הספר על השלחן; הספר תחת הספסל, הספר על הספסל; הספר תחת הכסא, הספר על הכסא. הכסא על הספסל, הכסא תחת הספסל; הכסא על השלחן, הכסא תחת השלחן.

אמון א. – יעקב, שים את המכתב על הספר, שים אותו תחת הספר; שים את הספר תחת הלוח, על הלוח; שים את הלוח על הכסא, תחת הכסא. דוד, שים את הכסא על הספסל, שים אותו תחת הספסל. וכו'.

אמון ב.²³ –? – הלוח תחת הספסל. –?– הלוח על הספסל. וכו'.

המקהלה: על הכסא, תחת הכסא; על הספסל, וכו'. המַכתב תחת הלוח, המכתב על הלוח; המכתב תחת הספר, וכו'. הכסא תחת השלחן. שלחן וספסל, ספסל וכסא, וכו'. זה מכתב, וזה לוח; וזה ספר.

 

שעור ז.    🔗

תחת השלחן ותחת הספסל²⁴, על השלחן ועל הספסל; תחת הספסל ותחת הכסא, על הספסל ועל הכסא; תחת הכסא ותחת השלחן, וכו'.

הלוח תחת השלחן, והמַכתב תחת הכסא. הכסא על השלחן, הספר על הכסא, הלוח על הספר, והמכתב על הלוח. הכסא תחת השלחן, הלוח תחת הכסא, והמכתב תחת הלוח.

הספר על השלחן, והלוח תחת השלחן; הלוח תחת הספסל, והמכתב על הספסל.

אמון א. – יעקב, שים ידך על הלוח, תחת הלוח; תחת הספר, על הספר; תחת המכתב וכו'. – משה, שים את הספר על השלחן ואת הלוח תחת השלחן. – שמעון, שים את הכסא על הספסל ואת הספר על הכסא. – דוד, שים את המכתב תחת הלוח ואת הספר על הלוח.

אמון ב. מקהלה²⁵.

 

שעור ח.    🔗

על הכסא ותחת הכסא²⁶, על הספסל ותחת הספסל, על השלחן ותחת השלחן; על הספר וכו'.

על השלחן ספר, ותחת השלחן לוח; על הספסל לוח, ותחת הספסל מַכתב; על הכסא מכתב, ותחת הכסא מכתב, על הלוח ספר, ותחת הלוח מכתב.

על השלחן ספר ולוח, ותחת השלחן לוח ומכתב; על הספסל לוח ומכתב, ותחת הספסל לוח ומכתב; לוח וספר תחת הכסא, ולוח וספר על הכסא.

אמון א. – דוד, שים ידיך על השלחן ותחתיו²⁷, תחת הספסל ועליו, על הכסא ותחתיו. – שלמה, שים ידיך על הספר ותחתיו, תחת הלוח וכו'. – משה, שים את הספר ואת הלוח על הכסא, שים את הלוח ואת המכתב תחת הספסל. – שמעון, שים את הכסא ואת הספר על השלחן. שים לוח על הכסא, ספר על הלוח, מכתב על הספר.

 

שעור ט.    🔗

סַרְגֵל²⁸; לוח, מַכתב, סרגל. זה… מכתב, וזה… סרגל.

לוח ומכתב, לוח וסרגל, מכתב וסרגל.

על הסרגל, תחת הסרגל, על המכתב, תחת המכתב; על הספר, תחת הספר, בספר²⁹. על השלחן, תחת השלחן, בשלחן.

הסרגל תחת השלחן, הסרגל על השלחן, הסרגל בשלחן; המכתב תחת הספר, המכתב על הספר, המכתב בספר.

על הספר לוח, תחת הספר סרגל, ובספר מכתב. על השלחן ספר, תחת השלחן לוח ובשלחן סרגל ומכתב.

אמון א. – שלמה, קח הסרגל בידך. – דוד, הרם את הסרגל ואת המכתב, שים את הסרגל בספר, שים אותו בשלחן. – נפתלי, שים את הלוח ואת הספר בשלחן. שים את המכתב בשלחן ואת הסרגל תחתיו, וכו'.

 

שעור י.    🔗

סרגל, מַכתב, לוח.

תחת הסרגל ותחת המכתב, על הסרגל ועל המכתב, וכו'; על השלחן ועל הספר, תחת השלחן ותחת הספר, בשלחן ובספר.

בספר מכתב ובשלחן סרגל. על השלחן כסא³⁰, על הכסא ספר, על הספר לוח, על הלוח סרגל ועל הסרגל מכתב. זה… מכתב. המכתב על הסרגל, הסרגל על הלוח, הלוח על הספר, והספר על השלחן.

סרגל, סרגלים,³¹; מַכתב, מכתבים; לוח, לוחות; ספר, ספרים; שלחן, שלחנות³²; ספסל, ספסלים.

על הסרגלים, תחת הסרגלים; על המכתבים, תחת המכתבים; על הלוחות, תחת הלוחות; על הספרים, תחת הספרים, בספרים.

אמון א. – נחום, קח סרגל בידך, כזה; קח סרגלים בידך; שים את הסרגלים בשלחן, שים אותם על הספסל. – שמעון, הרם את המַכתב, כזה; הרם את המכתבים; שים אותם בספר, שים אותם תחת הלוח. – דוד, גע בספר; גע בספרים; שים אותם על הכסא; שים את הלוחות על הספרים, את הסרגלים על הספרים וכו'.

 

שעור יא.    🔗

סרגל, סרגלים³³; מַכתב, מכתבים; לוח, לוחות; ספר, ספרים.

ספרים³⁴, לוחות, מכתבים, סרגלים.

אחד, שנים, שלשה³⁵; אחד, שנים, שלשה; אחד וכו'.

ספר אחד, שני ספרים³⁶, שלשה ספרים; לוח אחד, שני לוחות, וכו'; שלחן אחד, שני שלחנות, וכו'.

על שני שלחנות, תחת שני שלחנות, בשני שלחנות; בשני ספרים, על שני ספרים, תחת שני ספרים.

הספרים על השלחנות³⁷, הספרים תחת השלחנות, הספרים בשלחנות; הלוחות על הכסא, הלוחות תחת הכסא; המכתבים על הספרים, המכתבים תחת הספרים, המכתבים בספרים.

אמון א. – סרגל ומכתב? הרימם, כזה; סרגלים ומכתבים? ספר ולוח? ספרים ולוחות? – דוד, קח ספר אחד בידך; שנים, שלשה. – שמעון, הרם לוח אחד; הרם שנים, שלשה; וכו'. – משה, שים את הספרים על השלחנות; שים את הלוחות תחת הספסלים. וכו'.

אמון ב.³⁸ –? – שלחן אחד. –? – שני שלחנות. –? – שלשה שלחנות. –? – ספסל אחד, וכו'. –? – ספר אחד. וכו'. –? – אחד. –? – שנים. –? – שלשה, וכו'.

המקהלה: כסא, ספסלים ושלחנות; ספרים, לוחות, סרגלים ומכתבים. אחד, שנים, שלשה; אחד, שנים, שלשה, אחד, וכו'. שלשה שלחנות, שני שלחנות, שלחן אחד; שלשה ספסלים וכו'; שלשה ספרים, שני ספרים³⁹, ספר אחד; וכו'. שני הספרים על שני שלחנות, שני הספרים תחת שני שלחנות, שני הספרים בשני שלחנות; שני הלוחות וכו'.

 

שעור יב.    🔗

לוח⁴⁰, ארון. זה… לוח, וזה… ארון.

על הלוח, תחת הלוח; על הארון, תחת הארון, בארון⁴¹.

ארון, לוח, כסא, ספסלים ושלחנות.

שלחן וספסל, שלחנות וספסלים; ספר ולוח, ספרים ולוחות; סרגל ומכתב, סרגלים ומכתבות.

אחד, שנים, שלשה; אחד, שנים, שלשה; אחד, וכו'. שלשה שלחנות, שלשה ספסלים, שלשה לוחות, שלשה סרגלים ושלשה מַכתבים. שלשה⁴², שנים, אחד; שלשה, שנים, אחד; שלשה, וכו'.

ספר אחד בָארון, שני⁴³ ספרים בארון, שלשה ספרים בארון; סרגל אחד על הארון, שני סרגלים וכו'. מַכתב אחד בספר, שני מכתבים בספר, שלשה מַכתבים בספר.

אמון א. – שני ספרים? שנים? הרם אותם כזה. שני לוחות? שני מכתבים? וכו'. – שלשה סרגלים? שלשה מכתבים? וכו'. – שמעון, שים שלשה מכתבים בארון, שים שני סרגלים תחת הארון, שים לוח על הארון. וכו'.

 

שעור יג.    🔗

ארון, לוח. לוח וארון, ארון ולוח.

לוח, קִרְטוֹן⁴⁴, ספוג.

על הספוג, תחת הספוג, בספוג. הקרטון על הספוג. הקרטון והספוג על הלוח, הקרטון והספוג על הארון.

ספוג, ספוגים; סרגל, סרגלים; מכתב וכו'. אחד, שנים, שלשה; אחד, שנים, שלשה; אחד, וכו'. שלשה⁴⁵, שלשה, שלשה; שנים, שנים, שנים; אחד, אחד, אחד. ספוג אחד, מכתב אחד, סרגל אחד, וכו'; שני ספוגים, שני מכתבים, וכו'; שלשה ספוגים, שלשה מכתבים, וכו'.

שלשה הסרגלים בארון, שלשה הסרגלים בשלחן, שלשה הסרגלים בספר, והספר על הכסא.

הכסא על הארון, על הכסא לוחות, על הלוחות ספרים, על הספרים סרגלים, על הסרגלים מכתבים, על המכתבים ספוג, על הספוג קרטון.

להפך: זה… קרטון. הקרטון על הספוג, הספוג וכו', והכסא על הארון. זה… ארון, וזה… לוח. על הלוח ספוג וקרטון⁴⁶.

 

שעור יד.    🔗

קרטון, ספוג, לוח.

על הקרטון, תחת הקרטון; על הספוג, תחת הספוג, בספוג.

הקרטון על הספוג, הקרטון תחת הספוג, הקרטון בספוג, הספוג והקרטון על הלוח. זה… לוח, וזה… ארון.

ארון, לוח, כסא; שלחנות, ספסלים, ספרים, לוחות, סרגלים, מכתבים, ספוגים וקרטון.

ספוג, ספוגים; מכתב, מכתבים; סרגל וכו'.

על שני שלחנות, תחת שני שלחנות, בשני שלחנות; על שני ספרים, וכו'; על שני ספוגים, תחת שני ספוגים, בשני ספוגים.

ספוג ולוח⁴⁷, שני ספוגים ושני לוחות, שלשה ספוגים ושלשה לוחות; סרגל ומכתב, שני סרגלים וכו'. הספוגים והלוחות על השלחנות, הסרגלים והמכתבים תחת השלחנות, תחת שלשה שלחנות: אחד, שנים, שלשה.

אחד, שנים, שלשה; אחד, שנים, וכו'. שלשה, שנים, אחד; שלשה, שנים, אחד; וכו'. אחד, אחד, אחד, וכו'. שנים, שנים, וכו'. שלשה, שלשה, וכו'.

 

שעור טו.    🔗

ילד, ילדה⁴⁸. ילד וילדה⁴⁹, ילדה וילד.

ילדים, ילדות⁵⁰. ילדים וילדות, ילדות וילדים.

ילד, ילדים⁵¹; אחד, שנים, שלשה. ילד אחד, שני ילדים, שלשה ילדים.

ילדה, ילדות; אחת, שתים, שלש; ילדה אחת, שתי ילדות, שלש ילדות.

דוד – ילד; אסתר – ילדה; משה – ילד; שרה – ילדה; יוסף – ילד; רחל – ילדה; דוד, משה ויוסף – ילדים; אסתר, שרה ורחל – ילדות.

– דוד⁵², שב על השלחן. – משה, שב על הכסא. – יוסף, שב על הספסל. – אסתר, שבי תחת השלחן. – שרה, שבי תחת הספסל. – רחל, שבי תחת הלוח.

דוד יושב על השלחן, משה יושב על הכסא, יוסף יושב על הספסל, אסתר יושבת תחת השלחן, שרה יושבת תחת הספסל, ורחל יושבת תחת הלוח.

על השלחן יושב ילד, ותחת השלחן יושבת ילדה; על הספסל יושב ילד, ותחת הספסל יושבת ילדה, ילדה תחת השלחן, ילדה תחת הספסל וילדה תחת הלוח.

זה… לוח, וזה… ארון. על הלוח ועל הארון, תחת הלוח ותחת הארון; בארון. בארון⁵³, בשלחן, בַספר, בספוג.

הספוג והקרטון על הלוח, הספרים בארון, הלוחות, הסרגלים והמכתבים על השלחנות. לוח, סרגל ומכתב⁵⁴; שני לוחות, שני סרגלים ושני מכתבים; שלשה וכו'. אחד, שנים, שלשה⁵⁵; אחד, שנים, וכו'. שלשה⁵⁶, שלשה, שלשה; שנים⁵⁷, שנים, וכו'. שלשה, שנים, אחד⁵⁸; שלש, שנים, אחד; וכו'.

 

שעור טז.    🔗

ילד, ילדה; ילדים, ילדות⁵⁹. ילדים וילדות, ילדות וילדים.

ילד וילדה, ילדים וילדות. אחד, שנים, שלשה; שלשה ילדים; אחת, שתים, שלש; שלש ילדות; שלשה ילדים ושלש ילדות.

שמעון – ילד, ברוך – ילד, משה – ילד; אסתר – ילדה, וכו'. אחד, שנים, שלשה; אחת, שתים, שלש; שלשה ילדים ושלש ילדות; שמעון – אחד, ברוך – שנים, משה – שלשה; אסתר – אחת, שרה – שתים, רחל – שלש.

– רחל, שבי על הכסא. – שרה, שבי על השלחן. – אסתר, שבי על הספסל. – משה, שב על הספסל. וכו'.

רחל יושבת על הכסר, שרה יושבת על השלחן, וכו'. על השלחן יושבת ילדה, ותחת השלחן יושב ילד; וכו'. על הארון לוחות ותחת הארון סרגלים; על הספוג קרטון ותחת הספוג מכתב.

מכתב, מכתבים; סרגל, סרגלים; לוח, לוחות; וכו'. אחד, שנים, שלשה; אחד, וכו'⁶⁰.

ילד וספר⁶¹, ילדים וספרים; שלשה ילדים ושלשה ספרים. ילדה וספוג, ילדות וספוגים; שתי ילדות ושני ספוגים.

הספרים על השלחנות⁶², הספרים תחת השלחנות, הספרים בשלחנות; הסרגלים על הספרים, הסרגלים תחת הספרים, וכו'; הספוגים על הארון, וכו'. זה… ספוג, וזה קרטון.

 

שעור יז.    🔗

סרגלים, מַכתבים, לוחות, ספרים.

אחד, שנים, שלשה, ארבעה; שלשה⁶³, ארבעה; שלשה, ארבעה; אחד, שנים שלשה, ארבעה; אחד⁶⁴, וכו'. ארבעה סרגלים, ארבעה מכתבים, ארבעה לוחות, ארבעה ספרים; ארבעה ילדים, ארבע ילדות⁶⁵: אחת, שתים, שלש, ארבע; שלש, ארבע; שלש ארבע.

ברוך – ילד, אברהם – ילד, גרשן – ילד, שמעון – ילד; מלכה – ילדה⁶⁶, דבורה – ילדה, לאה – ילדה, מרים – ילדה; ברוך, אברהם, גרשן ושמעון – ילדים; מלכה, דבורה, לאה ומרים – ילדות.

ברוך יושב, ואברהם עומד⁶⁷; ברוך יושב על השלחן ואברהם עומד על הספסל. גרשן יושב ושמעון עומד; גרשן יושב על הכסא ושמעון עומד על השלחן. מלכה יושבת ודבורה עומדת; מלכה יושבת תחת השלחן, ודבורה עומדת על הכסא. משה ודוד יושבים⁶⁸, שמעון ויוסף עומדים; משה ודוד יושבים על הספסל, שמעון ויוסף עומדים על הספסל. מלכה ולאה יושבות, מרים ודבורה עומדות; מלכה ולאה יושבות תחת השלחן, מרים ודבורה עומדות על הכסא.

זה⁶⁹… כסא. הכסא⁷⁰ על הארון, על הכסא לוחות, על הלוחות ספרים, על הספרים סרגלים, על הסרגלים מכתבים, על המכתבים ספוג, על הספוג קרטון, על הקרטון עומדת ילדה.

להפך: זה… קרטון. על הקרטון עומדת ילדה, הקרטון על הספוג, וכו', והכסא על הארון.

 

שעור יח.    🔗

חדר⁷¹, קיר. זה… חדר, וזה… קיר. זה קיר, וזה קיר⁷², וזה קיר, וזה קיר. אחד, שנים, שלשה, ארבעה; שני קירות⁷³, שלשה קירות, ארבעה קירות. לחדר ארבעה קירות.

דלת, חלון. זה… דלת, וזה… חלון. אחת, שתים, שלש; שלש חלונות. דלת; אחת, שתים; שתי דלתָיִם.

חדר, קירות, חלונות ודלתים. קירות – ארבעה, חלונות – שלש ודלתים – שתים. בחדר שלחנות, ספסלים, כסא, לוח וארון. על השלחנות לוחות וסרגלים, על הלוחות מַכתבים; על הספסלים ילדים וילדות; על הלוח ספוג, ועל הספוג קרטון; בארון⁷⁴ ספרים, לוחות, סרגלים, מכתבים, ספוגים, קרטון.

ספוג, ספוגים; מכתב, מכתבים; וכו'; דלת, דלתים; חלון, חלונות; קיר, קירות.

אחד, שנים, שלשה, ארבעה; אחד, וכו'; ארבעה, שלשה; ארבעה, שלשה⁷⁵; ארבעה, שלשה, שנים, אחד; אחד, אחד, אחד; שנים, שנים, וכו'.

שני ילדים, שתי ילדות. הילדים יושבים, הילדות עומדות; הילדים יושבים על השלחן, והילדות עומדות על הספסל. מלכה ושרה עומדות על הספסל, ורחל עומדת בחלון. רחל עומדת בחלון, ומשה יושב בחלון. שתי ילדות עומדות על הספסל ואחת עומדת בחלון. בחלון ילד וילדה; הילד יושב, והילדה עומדת. על הספסל ארבעה ילדים; שלשה יושבים, ואחד עומד.

אמון א. – קיר? איה הקיר? גע בו, כזה. – דלת? דלתים? – חלון? וכו'. – שב בחלון⁷⁶ – עמוד על השלחן – שרה, עמדי על הכסא. – דוד, שים ארבעה סרגלים בחלון, תחת הדלת, תחת הארון וכו'.

 

שעור יט.    🔗

חדר, קיר, קירות; דלת, דלתים; חלון, חלונות; רצפה, תקרה. זה… תקרה, וזה… רצפה. לחדר קירות, דלתים, חלונות, רצפה ותקרה. קירות – אחד, שנים, שלשה, ארבעה; דלתים – אחת, שתים; חלונות – אחת, שתים, שלש; רצפה ותקרה.

דוד יושב על הרצפה, ילד אחד יושב על הרצפה, שני ילדים יושבים על הרצפה⁷⁷, שלשה ילדים יושבים על הרצפה, ארבעה ילדים יושבים על הרצפה. דוד – אחד, משה – שנים, שמעון – שלשה, ויוסף – ארבעה. שלשה ילדים יושבים, ואחד עומד⁷⁸; שני ילדים יושבים, ושנים עומדים; אחד יושב, ושלשה עומדים; ארבעה ילדים עומדים.

הילדים עומדים על הרצפה, והילדות עומדות על הספסל; אחת, שתים, שלש; שלש ילדות עומדות על הספסל, שתי ילדות עומדות, ואחת יושבת; ילדה אחת עומדת, ושתים יושבות; שלשה ילדות יושבות. הילדות יושבות על השלחן, והילדים יושבים על הספסלים.

שלחן וספסל, שני שלחנות ושני ספסלים, וכו'; ספר ולוח, שני ספרים וכו'; סרגל ומכתב, וכו'; קיר וחלון, וכו'.

אחד, שנים, שלשה, ארבעה; אחד, וכו'; ארבעה⁷⁹, ארבעה, ארבעה, וכו'; שלשה, שלשה, וכו'; שנים, שנים, וכו'; אחד, אחד, וכו'.

ספר אחד בחלון, שני ספרים בחלון, שלשה וכו'; סרגל אחד על הדלת, שני סרגלים וכו'; ספוג אחד על הלוח, וכו'; מכתב אחד בספר, וכו'; ילד אחד יושב על הרצפה, שני ילדים וכו'. זה… רצפה, וזה… תקרה. לחדר רצפה תקרה, קירות וכו'.

 

שעור כ.    🔗

תקרה, רצפה; קירות, חלונות, דלתים; חדר. זה חדר, זה תקרה, וזה רצפה.

ברוך יושב על הרצפה; ברוך יושב, ומשה עומד. משה עומד, ברוך ישוב, ויוסף שוכב⁸⁰; יוסף שוכב על הרצפה. יוסף שוכב על הרצפה, ודוד שוכב על הספסל.

ילד אחד שוכב על הספסל, ושנים יושבים; שני ילדים שוכבים, ואחד יושב. שלשה ילדים שוכבים על הספסל.

על הארון שוכבת ילדה⁸¹, שתי ילדות שוכבות על הארון, שלש ילדות שוכבות על הארון. שתי ילדות שוכבות, ואחת עומדת; ילדה אחת שוכבת, ושתים עומדות; שלש הילדות עומדות. הילדות עומדות על הארון, והילדים עומדים בחלונות; אחד, שנים, שלשה; שלשה ילדים עומדים בחלונות. בחלון אחת ילד אחד, בשתי חלונות וכו'.

זה חלון, וזה דלת. אחת, שתים; שתי דלתות. דלתים לחדר, ודלתים לארון. דלתים שתים לארון, ודלתים שתים לחדר. זה חדר.

לחדר קירות, וכו'; בחדר שלחנות, ספסלים, כסא, לוח, ארון; בארון וכו'. בשלחנות וכו'. על הספסלים יושבים ילדים וילדות ילד וילדה, שני ילדים וכו'. אחד, שנים, שלשה, ארבעה; ארבעה, ארבעה, וכו'. ארבעה, אחד⁸², אחד, שלשה, אחד, ארבעה, שנים וכו'.

 

שעור כא.    🔗

ילד, איש⁸³, איש וילד, איש וילדים. איש וילד, איש ושני ילדים, איש וכו'. זה איש, זה ילד, וזאת ילדה. ילדה, ילד ואיש.

ילדה, אשה. ילד וילדה, איש ואשה. אשה וילדה, אשה ושתי ילדות, אשה ושלש ילדות. זאת אשה, וזאת ילדה.

האיש שוכב, והילדים⁸⁴ עומדים; שלשה ילדים עומדים. שני ילדים עומדים, ואחד שוכב; ילד אחד עומד, ושנים שוכבים; שלשה ילדים שוכבים; האיש ושלשה הילדים שוכבים.

האשה שוכבת, והילדות עומדות; אחת, שתים, שלש; שלש הילדות עומדות. שתי ילדות עומדות, ואחת שוכבת; וכו'.

הילדות שוכבות על הסרגלים, והאשה שוכבת על הלוח. הילדים שוכבים על השלחן, והאיש שוכב על הארון. זה ארון. לארון דלתים. דלתים לארון ודלתים לחדר. לחדר קירות, חלונות, דלתים, רצפה ותקרה. זה תקרה, וזה רצפה.

על הרצפה שלחנות, ספסלים, כסא, לוח וארון. על הארון כסא. על הכסא לוחות, על הלוחות ספרים, וכו'; על הקרטון עומד איש, ועל האיש עומד ילד.

להפך: זה ילד. הילד עומד על האיש, האיש עומד על הקרטון, וכו'.

לוח ולוח⁸⁵ שני לוחות⁸⁶, ספר וספר שני ספרים, סרגל וסרגל וכו', מַכתב ומכתב וכו', ילד וילד וכו'.

ילד, ילדים; אחד, שנים, שלשה, ארבעה; ארבעה, שלשה, ארבעה, שלשה, אחד, שלשה, שנים, וכו'.

אמון א. – דוד, שְׁכב על הרצפה, עמוד על הכסא, שב בחלון. – משה, גע בדלת החדר, שים את הספוג על הארון, גע בשתי דלתי הארון, שים שלשה ספרים בארון, שים את המכתבים בספרים. – ברוך, איה התקרה? והקיר? והחלון? והילדים? והאיש? וכו'.

 

שעור כב.    🔗

איש, אשה; איש ואשה, אשה ואיש. זה איש, וזה ילד; זאת אשה, וזאת ילדה. גם אסתר ילדה, גם רחל ילדה. רחל ילדה, וברוך ילד; גם דוד ילד, גם משה ילד. משה, דוד וברוך ילדים; רחל ואסתר ילדות.

– ברוך, לך אל הדלת, – משה, לך אל החלון, – רחל, לכי על הספסל, וכו'. ברוך הולך, ברוך הולך אל הדלת. גם משה הולך⁸⁷, משה הולך אל החלון. גם רחל הולכת, רחל הולכת על הספסל. ברוך ומשה הולכים, ודוד שוכב; דוד שוכב בחלון.

דוד שוכב, דוד יושב, דוד עומד, דוד הולך. גם רחל הולכת. רחל הולכת, רחל עומדת⁸⁸, רחל יושבת, רחל שוכבת⁸⁹.

האיש הולך, גם האשה הולכת; הוא⁹⁰ הולך על הספר, והיא הולכת על הלוח; האיש עומד, גם האשה עומדת, הוא עומד על הסרגל, והיא עומדת על המכתבים, האיש שוכב, גם האשה שוכבת; הוא שוכב על דלת החדר, והיא⁹¹ שוכבת על דלת הארון.

דלת ודלת⁹² שתי דלתים, קיר וקיר⁹³ שני קירות, חלון וחלון וכו', שלחן ושלחן וכו', ספר וספר וכו'.

סרגל, סרגלים; מכתב, מכתבים; לוח, וכו'. הספרים על השלחנות⁹⁴, הספרים תחת השלחנות, הספרים בשלחנות; המַכתבים על הספרים, וכו'. ספר ומכתב, שני ספרים ושני מכתבים, וכו'. אחד, שנים, שלשה, ארבעה; ארבעה, אחד, שלשה, וכו'.

 

שעור כג.    🔗

איש, אשה⁹⁵. אשה ואיש; גם זה איש⁹⁶, גם זה איש, גם זה, גם זה. אנשים. איש, אנשים; אחד, שנים, שלשה, ארבעה; ארבעה אנשים.

זאת אשה; גם זאת אשה, גם זאת אשה, גם זאת, גם זאת. נשים; אחת, שתים, שלש, ארבע; ארבע נשים. ארבעה אנשים וארבע נשים.

איש ואשה, שני אנשים ושתי נשים, וכו'.

האיש שוכב, הוא שוכב על הרצפה; הוא יושב, הוא יושב על הכסא; הוא עומד, הוא עומד על הכסא; הוא הולך, הוא הולך אל החלון.

האשה⁹⁷ שוכבת, היא⁹⁸ שוכבת על הספסל; היא יושבת, היא יושבת על השלחן; היא עומדת, היא עומדת על הספסל; היא הולכת, היא הולכת על הספסל. האיש הולך, והאשה הולכת; הוא הולך על הרצפה, והיא הולכת על הספסל.

ספסל, ספסלים; שלחן, שלחנות. הספסלים והשלחנות על הרצפה. זה רצפה, וזה תקרה. זה קיר, גם זה קיר, גם זה, גם זה. אחד, שנים, שלשה, ארבעה; ארבעה קירות לחדר. קירות ארבעה, חלונות שלש ודלתים שתים. זאת דלת החדר, וזאת דלת הארון. גם לארון דלתים שתים.

דלת ודלת שתי דלתים, קיר וקיר וכו', ילד וילד וכו', ילדה וילדה וכו', איש ואיש וכו', אשה ואשה וכו'.

איש אחד שוכב בחלון, שני אנשים שוכבים בחלון, שלשה וכו'. אשה אחת עומדת תחת הכסא, שתי נשים עומדות, וכו'. ספוג אחד בארון, שני ספוגים בארון, שלשה וכו'.

 

שעור כד.    🔗

ניָר, עִפּרוֹן (עט־עֹפרת). זה ניר, וזה עפרון.

על הניר, תחת הניר, בניר⁹⁹. על העפרון, תחת העפרון.

העפרון על הניר, העפרון תחת הניר, העפרון כניר.

משה משרטט, הוא משרטט את הלוח, הוא משרטט בְסרגל ובְמַכתב. גם דוד משרטט, הוא משרטט את הניר; הוא משרטט בסרגל בעפרון. משה ודוד משרטטים; זה משרטט את הלוח, וזה משרטט את הניר; זה משרטט במכתב, וזה משרטט בעפרון. משה יושב ומשרטט, ודוד עומד ומשרטט. משה יושב על הספסל, ודוד עומר על הרצפה. זה רצפה, וזה תקרה.

ילד אחר עומד, שני ילדים עומדים, שלשה ילדים וכו'; ילד אחד יושב, שני ילדים יושבים, וכו'; ילד אחר שוכב, שני ילדים שוכבים, וכו'; ילד אחר הולך, שני ילדים הולכים, וכו'; ברוך, משה ודוד הולכים.

ברוך ילד, ואסתר ילדה; גם שרה ילדה, גם רחל ילדה. אחת, שתים, שלש; אסתר, שרה ורחל שלש ילדות, רחל ילדה, וזאת אשה, וזה איש.

איש, אנשים; אשה, נשים. איש ואשה, אנשים ונשים. אחד, שנים שלשה, ארבעה, ארבעה אנשים. אחת, שתים, וכו'; ארבע נשים, ארבעה אנשים, וארבע נשים.

האיש הולך, גם האשה הולכת, הוא הולך אל החלון, והיא הולכת אל הדלת; הוא עומד, גם היא עומדת. הוא משרטט, גם היא משרטטת; הוא משרטט בעפרון, והיא משרטטת בקרטון; הוא משרטט את הניר, והיא משרטטת את הלוח.

 

שעור כה.    🔗

עפרון, עפרונים; ניר. ניר ועפרונים. על הניר, העפרונים תחת הניר, העפרונים בניר. בניר¹⁰⁰, בספוג, בספר, בארון, בשלחן.

עפרון ועפרון שני עפרונים, סרגל וסרגל וכו', מכתב ןמכתב וכו' ספר וספר שני ספרים.

הספר הזה גדול¹⁰¹, והספר הזה קטן; הלוח הזה¹⁰² גדול, והלוח הזה קטן; הסרגל הזה גדול, והסרגל הזה קטן. האיש גדול, הילד קטן¹⁰³; האשה גדולה, הילדה קטנה. אסתר גדולה, ודוד קטן. היא יושבת על הכסא, והוא עומד על הרצפה. זה רצפה, וזה תקרה.

הילד הזה עומד, והילד הזה הולך; גם ברוך הולך, גם משה הולך, גם הוא, גם הוא. אחד, שנים, שלשה, ארבעה¹⁰⁴; ארבעה ילדים הולכים. ארבעה ילדים הולכים, ואחד שוכב; הוא שוכב תחת השלחן; שלשה ילדים הולכים, ושני ילדים שוכבים; שני ילדים הולכים, וכו'.

ילד וילד שני ילדים, ילדה וילדה וכו', איש ואיש וכו'.

איש וילד¹⁰⁵, שני אנשים ושני ילדים, שלשה אנשים וכו'. אשה וילדה, שתי נשים ושתי ילדות, וכו'.

האנשים עומדים על השלחן, והילדים יושבים על הספסלים. הספסלים בחדר על הרצפה. זה חדר; לחדר קירות, וכו'. בקיר הזה שתי חלונות, ובקיר הזה חלון אחת.

בחלון סרגלים ועפרונים. אחד, שנים, שלשה, ארבעה; סרגל ועפרון, שני סרגלים ושני עפרונים, שלשה, וכו'., ארבעה, שלשה, שנים, אחד; אחד, אחד, שלושה, אחד, וכו'.

 

שעור כו.    🔗

קסת, דיו, עט. זה קסת, זה דיו, וזה עט.

תתת הקסת, על הקסת, בקסת, בקסת דיו, גם בקסת הזאת דיו. קסתות; אחת, שתים; שתי קסתות.

הקסת הזאת גדולה, וזאת קטנה; העט הזה גדול, והעט הזה קטן; המכתב הזה גדול, והמכתב הזה קטן; העפרון הזה גדול, והעפרון הזה קטן.

משה כותב בעפרון, הוא כותב על הניר, הוא יושב על הכסא וכותב; הוא יושב על הכסא וכותב בעפרון על הניר. גם דוד כותב, הוא כותב במכתב, הוא כותב במכתב על לוח. גם רחל כותבת, היא עומדת וכותבת; היא כותבת בקרטון על הלוח הגדול. משה כותב, דוד כותב, רחל כותבת; משה כותב בעפרון, דוד כותב במכתב, ורחל כותבת בקרטון.

רחל כותבת, ואסתר משרטטת. רחל עומדת וכותבת, ואסתר יושבת ומשרטטת. היא משרטטת בסרגל. גם האיש משרטט, הוא משרטט בעט. זה עט, זה קסת, וזה דיו.

עט, עטים. אחד, שנים, שלשה, ארבעה; ארבעה עטים. ארבעה, שלשה, אחד, שנים, ארבעה. וכו'.

עט ועט שני עטים, קסת וקסת וכו', איש ואיש וכו', אשה ואשה וכו'. האנשים שוכבים, האנשים יושבים, האנשים עומדים, האנשים הולכים; הנשים שוכבות, הנשים יושבות, וכו'.

זאת אשה, וזה איש; זאת ילדה, וזה ילד. הילד קטן, האיש גדול, הילדה קטנה, האשה גדולה.

 

שעור כז.    🔗

עט עטים; קסת, קסתות; דיו. העטים בקסתות; קסת ועט, קסתות ושני עטים, שלש וכו'. בשלש הקסתות שלשה עטים. הקסת הזאת גדולה, ושתי הקסתות האלה קטנות. העט הזה גדול, ושני העטים האלה קטנים. העט הגדול בקסת הגדולה, והעטים הקטנים בקסתות הקטנות.

אין¹⁰⁶ דיו בקסת הזאת. יש דיו בקסת הזאת, גם בזאת יש דיו, ובזאת אין דיו. יש עפרון על הניר הזה, ואין עפרון על הניר הזה. יש מכתב על הלוח הזה, אין מכתב על הלוח הזה. יש ספוג על הלוח, ועל הארון אין ספוג. יש סרגלים בחלון הזאת, ובזאת אין סרגלים. יש חלונות בקיר הזה, ובקיר הזה אין חלונות.

זה חלון, וזה דלת. דלת, דלתים; חלון חלונות; קיר, קירות. לחדר וכו', תקרה ורצפה.

דוד שוכב על הרצפה, הוא כותב, הוא שוכב וכותב, הוא כותב במכתב על הרצפה. דוד שוכב וכותב, ורחל יושבת וכותבת; היא כותבת בעט, היא כותבת בעט על הניר. גם משה וברוך כותבים; משה עומד וכותב, וברוך הולך וכותב; משה כותב בעפרון על הקיר, וברוך כותב בעפרון על ספר. דוד, רחל, משה וברוך כותבים. דוד כותב במכתב, רחל כותבת בעט, משה וברוך כותבים בעפרונים; דוד כותב על הרצפה, רחל כותבת על הניר, משה כותב על הקיר, וברוך כותב על הספר. דוד שוכב וכותב, רחל יושבת וכותבת, משה עומד וכותב, וברוך הולך וכותב.

ברוך ילד, ורחל ילדה; ברוך ומשה ילדים, רחל ואסתר ילדות. ילד וילד וכו', ילדה וילדה וכו'; איש ואיש וכו'. יש אנשים על השלחן הזה, ועל השלחן הזה אין אנשים; יש ילדות על הספסל הזה, ועל הספסל הזה אין ילדות.

אמון א¹⁰⁷. – שמעון, שכב על הרצפה, כתוב במכתב על הרצפה; שב על הכסא, כתוב בעט על הניר; שרטט את הלוח הזה בסרגל הגדול. – דוד, לך אל החלון, כתוב בעפרון על הקיר; שרטט את הניר בעפרון. קח שני עפרונים בידך, שלשה ארבעה, אחד. – משה, שים שלשה עטים בספר, שים את הספוג בארון, שים שתי קסתות בחלון, וכו.

 

שעור כח.    🔗

ניר, נירות; אחד, שנים; שני נירות. על הנירות, תחת הנירות, בנירות.

הניר הזה שחור¹⁰⁸, והניר הזה לבן; זה לבן; וזה שחור, העט הזה שחור, והעט הזה לבן. הקרטון לבן, והדיו שחור. זה דיו. הדיו בקסת. קסת, קסתות; עט, עטים; עפרון, עפרונים. אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה; חמשה¹⁰⁹, ארבעה; חמשה, ארבעה; חמשה וכו'.

יש עט בקסת הזאת, ובזאת אין. גם דיו אין בקסת הזאת. יש קרטון על הספוג הזה, ועל הספוג הזה אין. יש ספרים בארון, ואין ספרים על הארון; גם תחת הארון¹¹⁰ אין ספרים.

ספר. ספרים; אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה; ארבעה, חמשה; ארבעה, וכו'. ארבעה הספרים האלה קטנים, והספר הזה גדול. שתי הקסתות האלה גדולות, והקסתות האלה קטנות. האנשים גדולים, והילדים קטנים; הנשים גדולות והילדות קטנות.

ברוך ומשה ילדים, אסתר ושרה ילדות. הילדים משרטטים, הילדות כותבות; הילדים עומדים ומשרטטים, והילדות הולכות וכותבות; הילדים משרטטים בעפרונים, והילדות כותבות בעטים. אסתר כותבת על ניר שחור, ושרה כותבת על ניר לבן. זה לבן, וזה שחור. גם העפרון הזה שחור, והעפרון הזה לבן. הקסת הזאת לבנה, והקסת הזאת שחורה.

שתי קסתות וקסת שלש קסתות, שני עטים ועט וכו', שני עטים ועט וכו', שני עפרונים ועפרון וכו', שני אנשים ואיש וכו', שתי נשים ואשה וכו'.

זה איש, וזאת אשה. האיש שוכב, האשה יושבת; האיש יושב, האשה עומדת וכו'.

 

שעור כט.    🔗

ניר, נירות; אחד, שנים, שלשה; שלשה נירות. הניר הזה שחור, זה לבן, וזה אדום; אדום, לבן, שחור. הדיו הזאת שחורה, וזאת אדֻמה. העפרון הזה שחור, זה אדום וזה לבן. האדום והלבן גדולים, והשחר קטן.

עפרון, עפרונים; אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה; חמשה, וכו'. מכתב, מכתבים; אחד, שנים, וכו'; לוח לוחות; אחד, וכו'; ספר, ספרים; אחד וכו'. שני הספרים האלה שחורים, ושלשה הספרים האלה אדֻמים. הספרים האדמים קטנים, והשחורים גדולים.

משה קורא בספר, הוא קורא בספר גדול. משה קורא, ושרה כותבת; הוא עומד וקורא, והיא יושבת וכותבת; היא כותבת בדיו אדֻמה, היא כותבת על ניר. היא כותבת, ודוד משרטט; הוא משרטט את הלוח בסרגל. דוד משרטט, שרה כותבת, ומשה קורא. גם ברוך קורא; משה וברוך קוראים; משה קורא בספר גדול, וברוך קורא בספר קטן; משה עומד וקורא, וברוך הולך וקורא, הוא הולך אל הדלת וקורא.

גם האיש הזה קורא, הוא שוכב וקורא, הוא שוכב על הספסל וקורא בספר. הוא על הספסל והספר על הספסל. האיש שוכב וקורא, ברוך הולך וקורא, ומשה עומד וקורא. גם האיש הזה עומד. איש אחד עומד, שני אנשים¹¹¹ עומדים, שלשה וכו'. חמשה אנשים עומדים; ארבעה אנשים עומדים, ואחד שוכב¹¹²; שלשה אנשים עומדים; ושנים שוכבים, וכו'.

האיש הזה גדול, וזה קטן; האשה הזאת גדולה, וזאת קטנה; גם הילדה קטנה. שתי הילדות קטנות. הילדות קוראות, הילדות קוראות בשני ספרים. אחת קוראת בספר שחור, ואחת קוראת בספר אדום. הילדות האלה קוראות, והילדים האלה משרטטים. שני ילדים משרטטים, אחד משרטט את הניר, ואחד משרטט את הלוח. אחד משרטט בסרגל גדול, ואחד בסרגל קטן. הסרגל הגדול שחור והקטן לבן.

 

שעור ל.    🔗

כוס¹¹³, כוסות; מים¹¹⁴. זה מים, וזה כוס. שתי כוסות.

על הכוס, תחת הכוס, בכוס. בַכוס, בַקסת, בַניר, בַספר, בַספוג, בַשלחן, בָארון.

בארון ספרים, לוחות, מכתבים, וכו'; בשלחן לוחות, סרגלים וכו'; בספוג קרטון, בקסת דיו, בכוס מים. יש מים בכוס הזאת, ובזאת אָיִן. הכוס הזאת גדולה, וזאת קטנה. הנירות האלה גדולים, וזה קטן. ניר, נירות; אחד, וכו', חמשה; חמשה, ארבעה; חמשה, וכו'. חמשה נירות; שני נירות לבנים, שני נירות שחורים, ואחד אדום. הנירות הלבנים והשחורים גדולים, והניר האדום קטן.

משה כותב בדיו אדֻמה, ודוד כותב בדיו שחורה. משה ודוד כותבים, וברוך קורא; הוא שוכב על הספסל וקורא, הוא קורא בספר. ברוך קורא, ויוסף שותה; הוא שותה¹¹⁵ מים מהכוס. גם שלמה שותה מים; יוסף ושלמה שותים; יוסף יושב על הכסא ושותה, ושלמה יושב על הרצפה ושותה; יוסף שותה מהכוס הגדולה, ושלמה שותה מהכוס הקטנה. גם אסתר שותה, היא הולכת ושותה. אסתר שותה, ושרה קוראת; היא עומדת וקוראת, היא עומדת על הספסל וקוראת בספר אדום.

ספר וספר שני ספרים, כוס וכוס שתי כוסות, קסת וקסת וכו'. עט ועט וכו', דלת ודלת שתי דלתים. זאת דלת הארון, וזאת דלת החדר. זה חדר. לחדר קירות, רצפה ותקרה; בקירות חלונות. בחדר שלחנות, ספסלים, לוח, ארון, כסא. שלחנות – אחד, שנים, וכו' – חמשה; ספסלים – אחד, שנים וכו' – חמשה; ארון אחד, כסא אחד ולוח אחד. על הספסלים יושבים ילדים וילדות; ילדות שתים בחדר; אסתר ושרה. על השלחן אנשים ונשים; אחד, שנים, וכו'; אנשים חמשה; אחת, שתים, וכו'; נשים ארבע; אנשים חמשה ונשים ארבע.

האנשים קוראים¹¹⁶, והנשים שותות¹¹⁷; האנשים קוראים בספר, והנשים שותות מים. זה מים, וזה כוס.

 

שעור לא.    🔗

כוס, כוסות; אחת, שתים, שלש, ארבע; ארבע כוסות. שלש הכוסות האלה גדולות, והכוס הזאת קטנה. הכוס הקטנה אדֻמה, והגדולות לְבָנות. בכוס הזאת מים, בזאת טֶה, ובזאת קַהְוָה. הקהוה שחורה, והטֶה אדום. גם הדיו הזאת אדֻמה, גם הניר הזה אדום.

ברוך שותה מים, האיש שותה טה, והאשה שותה קהוה. ברוך יושב ושותה, האיש עומד ושותה, והאשה הולכת ושותה. זאת אשה, וזה איש.

איש, אנשים¹¹⁸; אשה, נשים. איש וילד, אנשים וילדים; אשה וילדה, נשים וילדות. אחד, שנים, שלשה; שלשה אנשים; אחת, שתים, שלש; שלש נשים. אחד, שנים; שני ילדים; אחת, שתים; שתי ילדות. ילדות – שתים, ילדים – שנים, נשים – שלש, ואנשים – שלשה.

האנשים קוראים בספר. האנשים קוראים, והנשים שותות. הנשים שותות, והילדים האלה כותבים. משה כותב בדיו שחורה, ודוד כותב בדיו אדֻמה. גם אסתר ושרה כותבות; אסתר כותבת בעפרון אדום, ושרה כותבת בעפרון שחור; אסתר כותבת על ניר, ושרה כותבת על הקיר. היא משרטטת וכותבת, היא משרטטת בסרגל.

סרגל, סרגלים; אחד, וכו', חמשה; חמשה, ארבעה, שנים, אחד, אחד, שלשה, שלשה וכו'. שני הסרגלים האלה גדולים, ושלשה הסרגלים האלה קטנים. יש סרגלים על השלחן, ואין סרגלים על הספסל. יש קסתות על השלחן הקטן, ואין קסתות על השלחנות האלה. יש דיו בשתי הקסתות הגדולות, ובקסת הקטנה אָין. בקסת הזאת דיו אדֻמה, ובזאת דיו שחורה. גם הניר הזה שחור, גם העפרון הזה שחור. זה שחור, ואלה אדֻמים; וזה לבן. גם הקסת הזאת לבנה.

קסת ועט, שתי קסתות ושני עטים, שלש וכו'; סרגל ומכתב, שני סרגלים וכו'; ניר שחור, וניר לבן, שני נירות שחורים ושתי נירות לבנים, וכו'.

אמון א. – דוד, שְתֵה מים מהכוס, שתה קַהְוה, שתה טֶה, עמוד ושתה, לך ושתה, שב על הרצפה ושתה, שכב תחת הספסל, גע בשני ספסלים, שים ידיך בשני שלחנות. – משה, קְרָא בספר הגדול, קרא בספר האדֻם, קרא על הלוח, כתוב על הלוח, כתוב בקרטון, שרטט את הלוח; כתוב בעפרון על הקיר, כתוב בעפרון השחור; כתוב בדיו אדֻמה על ניר לבן, כתוב בדיו הזאת על ניר שחור; שב בחלון וכתוב. – שלמה, קח עפרונים בידך, חמשה, ארבעה, שנים, אחד; קח סרגלים גדולים, שים שני סרגלים על הארון ואחד בארון; שים ארבעה לוחות בחלונות, שים מכתב על דלת החדר, שים מכתבים על שתי הדלתים; שים אותם תחת הדלתים.

 

שעור לב.    🔗

לחם, בשר, לחם ובשר, בשר ולחם. זה לחם, וזה בשר.

הלחם הזה גדול, והלחם הזה קטן. הלחם הגדול שחור, והקטן לבן.

משה אוכל לחם, הוא אוכל לחם שחור; הוא יושב על הכסא ואוכל. הוא אוכל ושותה, הוא אוכל לחם ושותה מים. גם דוד אוכל, הוא עומד ואוכל, הוא אוכל בשר. משה ודוד אוכלים, והאנשים שותים; הם¹¹⁹ שותים טה. האנשים שותים טה, והנשים שותות קהוה. הם הולכים ושותים, והן עומדות ושותות; הם שותים מכוס גדולה, והן שותות מכוס קטנה.

כוס, כוסות. כוס מים, כוס טה, כוס קהוה; אחת, שתים, שלש; שלש כוסות. שלש הכוסות האלה גדולות וזאת קטנה. הכוס הקטנה אדֻמה. אין מים בכוס הזאת. אין דיו בקסת הזאת. אין קרטון על הספוג הזה. אין חלונות בקיר הזה. אין ספרים בחלון הזאת. אין ילדות על הספסל הזה; הילדות יושבות על הספסל הזה. שתי ילדות בחדר; אסתר ושרה.

הן יושבות, הן עומדות, הן הולכות, הן הולכות אל השלחן הקטן, הן קוראות בספר, הן כותבות על הלוח הגדול, הן כותבות בקרטון; הן שותות מים, הן שותות קהוה. הילדות שותות, והילדים אוכלים; אחד שנים; שני ילדים אוכלים: דוד וברוך. הם אוכלים לחם. הם יושבים ואוכלים, הם יושבים על השלחן ואוכלים, הם יושבים בחלון ואוכלים, הם יושבים על הרצפה ואוכלים; הם שוכבים על הרצפה, הם שותים ואוכלים.

¹²⁰זה רצפה. על הרצפה לוח, על הלוח ספר, על הספר ניר אדום, על הניר כוס, גם הכוס אדֻמה, על הכוס לחם ועל הלחם בשר.

להפך: זה בשר, הבשר על הלחם, הלחם על הכוס, וכו', והלוח על הרצפה. רצפה, תקרה, קירות, חלונות ודלתים. דלתים שתים, חלונות שלש, וקירות ארבעה. ושלחנות – אחד, שנים, וכו'; חמשה שלחנות; וספסלים – אחד, שנים, וכו'; גם ספסלים חמשה. שלחנות חמשה, ספסלים חמשה, וכסא אחד.

¹²¹אחד, אחד, אחד, אחד, וכו'; שנים, שנים, שנים, וכו'; ארבעה, ארבעה, וכו'; חמשה, חמשה, וכו'; שלשה, שלשה וכו'; חמשה, שנים, ארבעה, שלשה, אחד, חמשה וכו'.

 

שעור לג.    🔗

לחם, בשר, חלב. זה חלב, וזה בשר. הבשר על ניר, והחלב בכוס. החלב לבן והבשר אדום¹²². הבשר אדום, והניר לבן.

¹²³על הבשר, תחת הבשר, בבשר; על הלחם, תחת הלחם, בלחם. הלחם הזה גדול ושחור, והלחם הזה קטן ולבן. הכוס הזאת קטנה ואדֻמה. העפרון הזה קטן ושחור. הקסת הזאת קטנה ולבנה. אין דיו בקסת הלבנה.

קסת, קסתות; כוס, כוסות. אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש; חמש כוסות, שלש גדולות ושתים קטנות. כוס מים, כוס טה, כוס קהוה וכוס חלב. החלב לבן, הקהוה שחורה, והטה אדום. גם הכוס הזאת אדֻמה.

משה אוכל, גם אסתר אוכלת. הוא אוכל לחם שחור, והיא אוכלת לחם לבן; הוא יושב על הרצפה ואוכל, והיא יושבת על הכסא ואוכלת. אסתר ומשה אוכלים לחם, והאנשים האלה אוכלים בשר; הם עומדים ואוכלים¹²⁴, הם הולכים ואוכלים, הם שוכבים ואוכלים. האנשים אוכלים, הנשים שותות; הן עומדות ושותות, הן הולכות ושותות; הן שותות חלב, הן שותות קהוה; הן שותות קהוה בְסֻכָּר¹²⁵. זה סכר. הסֻכָּר לבן, הקהוה שחורה.

יש סכר בקהוה, ובחלב אין סכר. גם במים אין סכר. דוד שותה מים, הוא יושב בחלון ושותה מים, הוא שותה מהכוס, דוד שותה, אסתר ומשה אוכלים, והילדים האלה קוראים. אחד, שנים, שלשה; שלשה ילדים קוראים: אחד קורא בספר גדול, אחד בספר קטן, ואחד על הלוח. ברוך קורא על הלוח, יוסף ושלמה קוראים בספרים, הם יושבים וקוראים, והוא עומד וקורא.

שלשה ילדים קוראים; שני¹²⁶ ילדים קוראים ואחד כותב, הוא כותב בקרטון על הלוח; ילד אחד קורא, ושנים כותבים; אחד כותב בקרטון, ואחד כותב בעט על ניר; שלשה ילדים כותבים: אחד כותב בקרטון, אחד בעט ואחד כותב בסרגל על הרצפה.

סרגל, סרגלים, אחד, וכו', חמשה; חמשה, אחד, שנים, ארבעה, ארבעה, וכו' וכו'.

 

שעור לד.    🔗

ילקוט. על הילקוט, תחת הילקוט, בילקוט. בילקוט הזה לוח, סרגל ומַכתב. יש גם לחם בילקוט הזה, יש לחם בילקוט הזה, ובילקוט ההוא¹²⁷ אין. יש דיו בקסת הזאת, ובקסת ההיא אין. יש מים בכוס הזאת, ובכוס ההיא אין.

זה מים, וזה חלב. חלב, בשר, לחם. הבשר על ניר, והלחם על כוס החלב, זה כוס, החלב בכוס.

אסתר שותה חלב; היא יושבת ושותה, היא עומדת ושותה, היא הולכת ושותה. אסתר שותה, והאנשים אוכלים; הם אוכלים לחם בבשר, הם עומדים ואוכלים, הם הולכים ואוכלים. איש, אנשים; אחד, שנים, שלשה; שלשה אנשים הולכים ואוכלים; שני אנשים אוכלים, ואחד שותה; אחד אוכל, ושנים שותים; שלשה אנשים שותים; הם שותים מכוס אחת, הם הולכים ושותים, הם שותים מים. גם דוד הולך, הוא הולך אל הדלת, הוא פותח¹²⁸ את הדלת. דוד פותח את דלת החדר, ומשה פותח את דלת הארון. יעקב פותח את הילקוט, הוא סוגר את הילקוט; משה סוגר את דלת הארון, ודוד סוגר את דלת החדר.

דלת ודלת שתי דלתים, קיר וקיר וכו', חלון וחלון וכו'; עט ועט וכו'; שני עטים ועט שלשה עטים, שני עפרונים ועפרון וכו'. שני נירות וניר וכו'.

שלשה הנירות האלה לבנים, והניר ההוא אדום; הניר האדום קטן, והנירות הלבנים גדולים. דוד ומשה כותבים על הנירות הלבנים, ושלמה כותב על הניר האדום; הוא כותב בעפרון, והם כותבים בעטים; הוא יושב בחלון, והם יושבים על הרצפה. שלשה ילדים כותבים: משה – אחד, דוד – שנים, ושלמה – שלשה. שלמה פותח את הספר ההוא, דוד ומשה פותחים את הספרים האלה. הספרים האלה קטנים, והספר ההוא גדול. שלמה קורא בספר ההוא, והם קוראים בספרים האלה. שלשה הילדים קוראים. הם סוגרים את הספרים.

ספר, ספרים; אחד, שנים, חמשה, ארבעה, וכו'.

 

שעור לה.    🔗

בשר, חלב. זה בשר, וזה חלב.

משה לוקח את הבשר, הוא נותן אותו לברוך, ברוך אוכל את הבשר. משה לוקח את כוס החלב, הוא נותן אותה לשרה; שרה שותה את החלב. שרה שותה, וברוך אוכל; היא שותה חלב, והוא אוכל בשר; היא יושבת ושותה, והוא הולך ואוכל.

ברוך נותן את הבשר לשלמה. ושרה נותנת את החלב לדוד. דוד אוכל לחם בחלב. הוא לוקח לחם מהילקוט. זה ילקוט. ילקוט, ילקוטים. אחד, שנים, שלשה; שלשה ילקוטים. הילקוט הזה גדול, והילקוט ההוא קטן; גם הילקוט ההוא קטן. יש לחם בילקוט הגדול, ובקטן אין. דוד פותח את הילקוט הגדול, ומשה פותח את הילקוט הקטן. הם סוגרים את הילקוטים; הם פותחים וסוגרים, פותחים וסוגרים¹²⁹.

הילדים פותחים את הילקוטים, והילדות פותחות את הספרים; אחד, שנים; שני ספרים. הן סוגרות את הספרים, הן סוגרות ופותחות, סוגרות ופותחות. הן קוראות בספרים, אחת קוראת בספר אדום, ואחת קוראת בספר שחור. גם הספר ההוא שחור.

הספר השחור, הדיו שחורה, הקהוה שחורה, העפרון הזה שחור; הקרטון לבן, הניר לבן, החלב לבן הסֻכָר לבן; הטה אדום הבשר אדום, הניר הזה אדום, הדיו הזאת אדֻמה, העפרונים האלה אדֻמים.

עפרון, עפרונים; עפרון ועט, עפרונים ועטים; אחד, וכו'; חמשה, שנים, שנים, ארבעה, אחד, שלשה, שלשה, וכו'.

שלמה לוקח את העפרונים, הוא נותן אותם לילדים: לברוך אחד, למשה – אחד, וכו'. הם כותבים בעפרונים: ברוך כותב על הילקוט, משה כותב על הקיר, דוד כותב על הרצפה, ויעקב כותב על דלת הארון. הוא פותח את הארון, הוא סוגר אותו, הוא סוגר ופותח, סוגר ופותח.

אמון א' וב'¹³⁰. – משה פתח את הילקוט, קח את הלחם, תן אותו לדודץ – דוד אכול את הלחם בחלב, שתה את החלב, שים סֻכר בחלב, כזה. תן את הכוס ליעקב. – יעקב קח את הכוס, לך אל הארון פתח אותו, שים את הכוס בארון, סגור את הארון, פתח אותו; סגור, פתח; סגור, פתח. פתח את הספר ההוא, פתח את החלון, פתח את הדלת; סגור את הדלת, סגור את החלון. – משה ודוד, פִתחו הילקוטים, קחו את הלוחות ואת המכתבים, כתבו על הלוחות, כתבו על הקיר, כתבו על הרצפה, שימו את המכתבים בילקוטים, סגרו את הילקוטים. לכו אל הלוח הגדול, קראו על הלוח, קחו את הספוגים, תנו את הקרטון לאסתר. קחו אותו מאסתר, תנו אותו לשרה. – שרה, כִתבי בקרטון, כתבי בעט, כתבי בדיו אדֻמה; שרטטי את הלוח, שרטטי את הניר; וכו', וכו'.

 

שעור לו.    🔗

סכין, סכינים. אחת, שתים, שלש, ארבע; ארבע סכינים. שתי הסכינים האלה גדולות, ושתי הסכינים האלה קטנות.

משה לוקח שתי סכינים, אחת גדולה ואחת קטנה; הוא נותן את הגדולה ליעקב ואת הקטנה לברוך. ברוך לוקח את הסכין, הוא פותח אותה, הוא חותך את הלחם; חתיכה, חתיכת לחם; חתיכות לחם. אחת, שתים, שלש; שלש חתיכות לחם.

ברוך חותך את הלחם, ויעקב חותך את הבשר; חתיכה חתיכת בשר; חתיכות בשר. אחת, שתים; שתי חתיכות בשר. משה לוקח חתיכת לחם וחתיכת בשר, הוא אוכל לחם בבשר. משה אוכל והאשה ההיא שותה, היא שותה חלב. אשה אחת שותה, שתי נשים שותות, שלש נשים שותות, וכו'. הן שוכבות ושותות, הן עומדות ושותות, הן הולכות ושותות. הן פותחות את הילקוט, הן לוקחות לחם מהילקוט, הן אוכלות לחם בחלב; הן אוכלות את הלחם ושותות את החלב.

זה חלב, וזה כוס. כוס, כוסות. כוס וכוס שתי כוסות, כוס ושתי כוסות – שלש¹³¹ כוסות; אחת, שלש, אחת, שלש, וכו'; סכין ושתי סכינים – שלש סכינים; חתיכה ושתי חתיכות – שלש חתיכות; שלש, אחת, שלש, אחת¹³², וכו'.

שרה לוקחת את שלש חתיכות הלחם, היא נותנת אחת למשה ושתים לאסתר. היא נותנת גם כוס מים לאסתר. אסתר אוכלת חתיכת הלחם ושותה מים.

יש מים בכוס הזאת, ואין מים בכוס ההיא; יש עט בקסת הזאת, ובקסת ההיא אין; יש לחם בילקוט הזה, ובילקוט ההוא אין. משה פותח את הילקוט הזה, ושרה פותחת את הילקוט ההוא; הוא פותח את הסכין הזאת, והיא פותחת את הסכין ההיא; הוא סוגר את הסכין, גם היא סוגרת את הסכין; הוא הולך אל החלון הזאת, והיא הולכת אל החלון ההיא. הם פותחים את החלונות, הם סוגרים אותן, הם סוגרים ופותחים, פותחים וסוגרים.

 

שעור לז.    🔗

ראש, יד, רגל; רגל, יד, ראש.

יד, ידים¹³³; אחת, שתים; שתי ידים. רגל, רגלים; אחת, שתים; שתי רגלים. רגלים שתים, ידים שתים וראש אחד. לאיש ראש, ידים ורגלים; גם לאשה ראש, ידים ורגלים. זה ראשו, וזה ראשה¹³⁴. זאת ידו, וזאת ידה; זאת רגלו, וזאת רגלה.

דוד שם את ידו על ראש האיש, ברוך שם את ידו על ראש הילד, שרה שמה את ידה על ראש האשה; דוד שם את רגלו על הכסא, ברוך שם את רגלו על הקיר, שרה שמה את רגלה על דלת הארון, האשה הזאת שמה את רגלה על הילקוט.

ילקוט, ילקוטים; אחד, שנים, וכו'. זה ילקוטו, וזה ילקוט משה. ילקוטו גדול, וילקוט משה קטן. אין ילקוט לשרה, גם לנשים אין ילקוטים. בילקוט הזה לוח, סרגל ומַכתב; ובילקוט ההוא לחם וסֻכָּר, ולוח אָין. יש לחם וסכר לדוד, ולילדים האלה אָין.

משה ושלמה ילדים, שרה ואסתר ילדות; הם אנשים, והן נשים. איש ואיש שני אנשים, איש ושני אנשים שלשה אנשים; אחד, שלשה, אחד, שלשה; איש שלשה אנשים, איש וכו'. אשה ואשה שתי נשים, אשה ושתי נשים שלש נשים; אחת, שלש, אחת, שלש, וכו'. סכין וסכין וכו'.

זה סכין. הסכין על הלחם, הסכין תחת הלחם, הסכין בלחם. שלמה לוקח את הסכין בידו, הוא פותח אותה, הוא נותן אותה לאסתר; היא חותכת את הלחם לחתיכות; חתיכה חתיכות. אסתר חותכת את הלחם, ודוד חותך את הבשר. היא יושבת וחותכת בסכין קטנה, והוא עומד וחותך בסכין גדולה.

דוד חותך בשר, אסתר חותכת לחם, וברוך חותך ניר; הוא חותך ניר אדום. חתיכות ניר: אחת, שתים, שלש, ארבע; שלש החתיכות האלה גדולות, והחתיכה הזאת קטנה. ברוך לוקח סרגל ועפרון בידו, הוא משרטט חתיכת ניר. הוא משרטט ניר, הוא משרטט לוח קטן, הוא משרטט את הלוח הגדול, הוא משרטט את הלוח הגדול בקרטון.

 

שעור לח.    🔗

רגל, יד, ראש. על הראש, תחת הראש; על היד, תחת היד, ביד; על הרגל, תחת הרגל. רגל, רגלים; יד, ידים. רגלים, ידים וראש.

זה ראש משה, וזה ראש שרה; זה ראשו, וזה ראשה; זאת ידו, וזאת ידה; זאת רגלו, וזאת רגלה. זה לחמו, וזה לחמה. לחמו שחור, ולחמה לבן. הוא שם את לחמו בילקוטו. הוא סוגר את הילקוט, הוא שם את הילקוט על הרצפה, תחת הספסל. שרה נותנת את לחמה לדוד, דוד שם אותו בילקוטו; אין ילקוט לשרה. יש ילקוטים לילדים ולילדות אין.

שתי ילדות בחדר: שרה ואסתר; אחת עומדת, ואחת יושבת על הספסל ההוא. היא ילדה, ואלה אנשים, ואלה נשים.

שרה פותחת את ילקוט דוד, היא לוקחת את לחמה, היא נותנת אותו לנשים, היא נותנת גם סכין קטנה לנשים; הן פותחות את הסכין, הן חותכות את הלחם ואוכלות; אחת, שתים, שלש; שלש נשים אוכלות.

משה נותן כוס קהוה וכוס חלב לאנשים, הם שמים את החלב בקהוה, הם שמים גם סכּר בקהוה, הם שותים קהוה בחלב ובסכר. אחד, שנים, שלשה; שלשה אנשים שותים. הנשים אוכלות, והאנשים שותים. האנשים נותנים את כוס הקהוה לַנשים, והנשים נותנות את הלחם לאנשים; האנשים אוכלים, והנשים שותות. הן שותות מכוס אחת.

הכוסות האלה גדולות, וזאת קטנה; הכוס הקטנה אדֻמה. הכוס הזאת אדֻמה, הניר הזה אדום, הדיו הזאת אדֻמה, העפרונים האלה אדֻמים, הספר ההוא אדום.

ספר אדום וספר שחור¹³⁵, עפרון אדום ועפרון שחור, ניר אדום וניר שחור, דיו אדֻמה ודיו שחורה.

משה כותב בדיו אדֻמה, הוא כותב על הניר השחור, היד כותבת; זאת ידו; העט בידו והניר על השלחן. הוא נותן את העט ואת הניר לשרה; גם היא כותבת. היא שמה את הניר על הקיר וכותבת. העט בידה, והניר על הקיר.

 

שעור לט.    🔗

אגוז, אגוזים; תאנה, תאנים. אגוזים ותאנים. אחת, שתים, וכו', חמש; חמש תאנים. אחד, וכו', ארבעה; ארבעה אגוזים; חמש תאנים וארבעה אגוזים.

¹³⁶אתה שם את האגוז על התאנה, אתה שם אותו תחת התאנה, אתה שם אותו אצל התאנה. אַתְ שמה את הסכין על הלחם, אתְּ שמה אותה תחת הלחם, אתְּ שמה אותה בלחם; אתְּ שמה אותה אצל הלחם. יעקב לוקח עט בידו, הוא שם אותו על הקסת, תחת הקסת, בקסת, אצל הקסת. אסתר שמה את הקרטון על הספוג, תחת הספוג, בספוג, אצל הספוג. אסתר ילדה, זה ראשה, זאת ידה, וזאת רגלה. לילדה ראש, שתי ידים ושתי רגלים. גם לאשה ראש, שתי ידים ושתי רגלים.

את ילדה, ואתה ילד. הן נשים, והם אנשים. האיש¹³⁷ גדול, ואתה קטן;גם אתְּ קטנה. ראש האיש גדול, וראש הילד קטן; יד האיש גדולה, ויד הילד קטנה; רגל האיש גדולה, ורגל הילד קטנה.

לילד אחד שתי ידים, לשני ילדים¹³⁸ – אחת, שתים, שלש, ארבע – ארבע ידים; שתי ידים ושתי ידים ארבע ידים; שתים, ארבע¹³⁹, שתים ארבע וכו'; שתי סכינים, ושתי סכינים ארבע סכינים.

אתה לוקח סכין קטנה, אתה פותח אותה, אתה חותך תאנה בסכין; חתיכה אחת, שתים, שלש, שלש חתיכות תאנה; אתה נותן את חתיכות התאנה לילדים, הם אוכלים אותן. הילדים האלה אוכלים תאנה, והילד ההוא אוכל אגוזים, האגוזים בידו; שלשה אגוזים בידו. הוא פותח את ילקוטו, הוא שם את האגוזים בילקוט, הוא סוגר אותו, הוא נותן אותו ליעקב, ויעקב שם אותו על הרצפה אצל הארון. גם יעקב עומד אצל הארון. יעקב עומד אצל הארון, ושרה עומדת אצל הלוח הגדול היא קוראה על הלוח. היא קוראת וכותבת; היא כותבת בקרטון, הקרטון בידה.

זאת ידה, זאת רגלה, וזה ראשה¹⁴⁰.

 

שעור מ.    🔗

אגוז ותאנה, אגוזים ותאנים. האגוז הזה גדול, והאגוז ההוא קטן. התאנה הזאת גדולה, והתאנה ההיא קטנה.

אתה לוקח את האגוזים, ואתְּ לוקחת את התאנים. אתה נותן את האגוזים למשה, ואתְּ שמה את התאנים בקערה. זה קערה. גם זה קערה. שתי קערות, אחת גדולה ואחת קטנה. בקטנה תאנים, ובגדולה בשר.

זה בשר וזה מלח. המלח בממלחה. דוד שם את הממלחה על הלחם, הוא שם אותה בקערה, הוא שם אותה אצל הקערה. הממלחה אצל הקערה, הקערה אצל הלחם, והלחם אצל הסכין. הסכין הזאת קטנה.

את לוקחת את הסכין, את פותחת אותה, את חותכת את הלחם, את חותכת גם את הבשר לחתיכות; את לוקחת חתיכת בשר, את טובלת אותו במלח, את אוכלת לחם בבשר.

שרה טובלת בשר במלח, ומשה טובל את העט בדיו; שרה אוכלת, ומשה כותב; הוא כותב בעט אדֻמה, הוא משרטט בדיו. הדיו אדֻמה והניר לבן; הדיו אדֻמה, הקסת שחורה, והניר לבן. משה שם את העט אצל הקסת, ואת הסרגל אצל הניר. הוא פותח את הספר הקטן, הוא קורא בספר; גם יעקב עומד אצל משה וקורא, שני הילדים עומדים וקוראים.

יעקב עומד אצל משה, והילדים¹⁴¹ עומדים אצל האנשים, הילדות עומדות אצל הנשים, ואתה עומד אצל הדלת. אתה עומד, אתה יושב, אתה שוכב, אתה שוכב על הרצפה (על הארץ). את הולכת, את הולכת וקוראת בספר, את הולכת ואוכלת, את הולכת ושותה, את שותה מים. המים בכוס.

כוס, כוסות; אחת, וכו'. שתי כוסות ושתי כוסות ארבע כוסות, שתי קסתות ושתי קסתות וכו', שני עטים ושני עטים וכו', שתי סכינים וכו'. שתים, ארבע, שתים, שתים, ארבע, חמש, ארבע, שלש, אחת, וכו'.

ילד אחד עומד אצל הדלת, שני ילדים עומדים אצל הדלת. שלושה וכו'. הם עומדים, הם יושבים, הם שוכבים, הם פותחים את הדלת, הם סוגרים אותה. הידים סוגרות ופותחות.

ידים שתים, רגלים שתים וראש אחד.

 

שעור מא.¹⁴²    🔗

ראש; עין, עינים; אחת, שתים; שתי עינים; אזן, אזנים; אחת, שתים; שתי אזנים. שתי אזנים, שתי עינים, שתי ידים, ושתי רגלים.

רגל, רגלים; יד, ידים; עין, עינים; אזן, אזנים.

משה שם את ידו על אזן דוד. זאת אזנו, וזאת אזן שרה; זאת עינו, וזאת עינה; זה ראשה, וזה ראשו; זאת ידה, וזאת ידו; זאת רגלה, וזאת רגלו; וזאת רגל הכסא. אחת, שתים, שלש ארבע; ארבע רגלים לכסא. גם לשלחנות ולספסלים רגלים. גם ללוח הגדול רגלים. אין רגלים ללוח קטן. על הלוח הקטן סרגל ומכתב, ועל הלוח הגדול ספוג וקרטון. הלוח שחור, הקרטון לבן. הקרטון לבן, הסֻכּר לבן, המלח לבן. זה מלח, המלח בממלחה.

ממלחה, ממלחות; אחת, שתים; שתי ממלחות; זאת גדולה, וזאת קטנה. יש מלח בממלחה הקטנה, ובגדולה אין. יש בשק בקערה הקטנה, ובגדולה אין. קערה וקערה שתי קערות, ממלחה וממלחה וכו', סכין וסכין וכו'. הממלחה בקערה אצל הבשר, והסכין אצל הלחם.

אתה לוקח את הסכין ההיא, אתה פותח אותה, אתה חותך חתיכת לחם, אתה נותן אותה ליעקב, הוא טובל אותה במלח ואוכל. יעקב טובל לחם במלח, ואת טובלת סכר במים ושותה, את שותה מים בְסֻכּר. את שותה מים, יעקב אוכל לחם במלח, והם אוכלים תאנים ואגוזים.

תאנה, תאנים; אחת, וכו'. שתי תאנים ושתי תאנים ארבע תאנים, שני אגוזים ושני אגוזים וכו'.

 

שעור מב.    🔗

ראש, שער; עין, עינים; אזן, אזנים. האזנים והעינים הן בראש, השער על הראש. יש שער¹⁴³ גם על הידים ועל הרגלים.

רגל ורגל שתי רגלים, יד ויד וכו', אזן ואזן וכו', עין ועין וכו'.

על העין, תחת העין, בעין; על האזן, תחת האזן, באזן; על היד, וכו'.

אתה פותח את ילקוט משה, אתה לוקח סרגל ומכתב, אתה נותן אותם לדוד, הוא משרטט את הלוח, הוא כותב על הלוח, היד משרטטת, והיד כותבת; היד לוקחת¹⁴⁴, היד נותנת, היד משרטטת, והיד כותבת; היד פותחת והיד סוגרת.

אתה סוגר את החלון הזאת, ואת סוגרת את החלון ההיא; אתה סוגר את הילקוט הזה, ואת סוגרת את הילקוט ההוא; אתה עומד אצל השלחן, ואת עומדת אצל השלחן ההוא. אתה הולך, גם את הולכת; הרגלים הולכות. אתה עומד, אתה עומד על רגל אחת, אתה שם רגל אחת על הכסא.

זאת רגלו, וזאת רגלה; זאת ידו, וזאת ידה; זאת עינו, וכו'; זה ראשו וכו', זה שערו וכו'.

 

שעור מג.    🔗

קערה, קערות. הקערה הקטנה היא אצל הגדולה; שתי הקערות הן על השלחן, אצל יעקב. בקערה הקטנה תאנים ואגוזים – אחת, שתים, שלש, ארבע, אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה – חמשה אגוזים וארבע תאנים בקערה הקטנה, ובקערה הגדולה מים.

אתה טובל את הספוג במים, את טובלת חתיכת ניר בדיו אדֻמה, והוא טובל חתיכת ניר בדיו שחורה. אתה כותב על הלוח ומוחק בספוג. אתה מוחק וכותב, גם את מוחקת, את מוחקת בַיד, גם הוא מוחק בידו; הוא כותב בדיו שחורה ומוחק בידו.

זאת ידו, וזאת ידך¹⁴⁵; זאת רגלו, וזאת רגלך; זאת עינו, וכו', זה ראשו וכו'; זה שערו. זה שער הראש, שער העין, שער האזן, שער היד. גם על הרגל שער.

רגלים שתים, ידים שתים, אזנים שתים, וראש אחד. על הראש שער. בראש עינים, אזנים ואף. זה אף. זה אפך, וזה אפו, וזה אפה.

ליעקב אף גדול, ולמשה אף קטן. יעקב גדול ואפו גדול, משה קטן ואפו קטן. גם ילקוטו קטן. זה ילקוטו, וזה ילקוטך; זה לוחו וזה לוחך; זה מכתבו, וזה מכתבך; זה לחמו, וזה לחמך. החתיכה הזאת גדולה, והחתיכה הזאת קטנה.

חתיכת לחם, חתיכת בשר, חתיכת ניר, בידך חתיכת לחם. בידו חתיכת בשר, ובידה חתיכת ניר. היא פותחת את הסכין וחותכת את הניר לחתיכות קטנות; אחת, שתים, שלש; שלש חתיכות ניר. היא חותכת ניר, היא חותכת בשר, היא חותכת לחם, היא טובלת את הלחם במלח, היא טובלת גם את הבשר במלח. הבשר אדום, והמלח לבן.

 

שעור מד.    🔗

אף, פה. פה, אף, עינים, אזנים, שער, ראש. זה ראשך, זה ראשו, וזה ראשה; זה שערך, וכו'; זה אפך וכו'; זה פיך וכו'.

אתה¹⁴⁶ שם את ידך על אפך, הוא שם את ידו על אפו, והיא שמה את ידה בשערה. אתה שם את ידך על אזנך, הוא שם את ידו על עינו, והיא שמה את ידה על פיה.

על הפה, בפה; על האף, תחת האף, באף; על האזן, וכו'; על העין, וכו'.

אתה סוגר את העינים, אתה פותח אותן; אתה פותח אותן וסוגר, פותח וסוגר. משה פותח את פיו, הוא לוקח חתיכה בשר מהקערה, הוא שם אותה בפיו, הוא אוכל את הבשר; הפה אוכל¹⁴⁷. הפה אוכל; היד לוקחת, היד נותנת; היד פותחת, היד סוגרת; היד כותבת, היד מוחקת.

דוד וברוך כותבים, הם עומדים וכותבים; דוד עומר אצל הלוח וכותב בקרטון, וברוך עומד אצל הקיר וכותב, הוא כותב על הקיר בעפרון – העפרון אדום – הוא כותב ומוחק, מוחק וכותב; גם דוד מוחק; דוד וברוך כותבים ומוחקים, מוחקים וכותבים. דוד מוחק בספוג, וברוך מוחק בידו.

ביד דוד קרטון, ביד ברוך עפרון, ומה ביד¹⁴⁸ משה? – ביד משה תאנים. אחת, שתים, שלש, ארבע; ארבע תאנים בידו; שתים גדולות, ושתים קטנות. שתי תאנים ושתים ארבע תאנים, שני אגוזים וכו'.; שתי כוסות ושתים וכו'. מה בכוס הזאת? – בכוס הזאת חלב. ומה בקערה הזאת? – בקערה הזאת בשר. יש בשר בקערה הזאת, ובקערה ההיא אין; יש חלב בכוס הזאת, וכו'. הכוס הזאת אדֻמה, הכוס אדמה והחלב לבן¹⁴⁹. יש אזן לכוס הזאת, זאת אזנה. לכוס הזאת אזן, ולכוס ההיא רגל ואזן אין.

 

שעור מה.    🔗

לוח, לוחות; מכתב, מכתבים; סרגל, סרגלים; ילקוט, ילקוטים. אחד, שנים, שלשה; שלשה ילקוטים, אחד, שנים, וכו'; ארבעה סרגלים; אחד, וכו'; חמשה, סרגלים ארבעה וילקוטים שלשה. הסרגלים הם אצל הילקוטים, המכתבים הם אצל הסרגלים, והלוחות הם אצל המכתבים.

זה לוחך, וזה לוחו¹⁵⁰; זה מַכתבך, וזה מכתבו; זה סרגלך, וזה סרגלו; זה ילקוטך, וזה ילקוטו. ילקוטך גדול, וילקוטו קטן; ילקוטך פתוח, וילקוטו סגור. הספר הזה פתוח, והספר ההוא סגור. הדלת הזאת פתוחה, והדלת ההיא סגורה. החלון הזאת פתוחה, והחלון ההיא סגורה.

מה בחלון ההיא? – בחלון ההיא קערה, סכין וממלחה. – מה בקערה? – בקערה חתיכת בשר ושתי חתיכת לחם. – ומה בממלחה? – בממלחה מלח.

אתה הולך אל החלון, אתה לוקח חתיכת לחם וחתיכת בשר, אתה טובל את הלחם ואת הבשר במלח, אתה פותח את פיך – זה פה – אתה שם את הלחם ואת הבשר בפה, אתה אוכל. הפה אוכל; היד לוקחת, נותנת¹⁵¹, וכו'. הרגל עומדת, הולכת.

אתה עומד על רגל אחת, גם את עומדת על רגל אחת. רגל ורגל שתי רגלים, יד ויד וכו'; עין ועין וכו' וכו'. לאיש רגלים שתים, ידים שתים, עינים וכו', ראש אחד, אף אחד ופה אחד.

זה פיך, וזה פיו; זה אפך, וכו'. בפיך תאנה, בפיו אגוז, ובפי משה סֻכּר. הם אוכלים, אחד אוכל תאנה, אחד אוכל אגוז ואחד אוכל סכר; שלשה ילדים אוכלים. הם שוכבים ואוכלים, הם שוכבים על הרצפה. זה רצפה, וזה תקרה. לחדר רצפה, תקרה, קירות וכו'.

 

שעור מו.    🔗

ממלחה, ממלחות; שתי ממלחות, קטנה וגדולה.

אתה שם את הממלחה בקערה, אתה שם אותה תחת הקערה, אתה שם אותה אצל הקערה. בממלחה הזאת מלח. זה מלח. היש מלח גם בממלחה הגדולה? –לא, אין מלח בממלחה הגדולה. – ומה בקערה ההיא? – בקערה ההיא לחם לבן. – היש סכין אצל הקערה? – כן, שתי סכינים אצל הקערה, אחת פתוחה ואחת סגורה. – היש לחם בילקוט דוד? כן, יש לחם בילקוט דוד, חתיכה קטנה.

אתה לוקח את החתיכה הקטנה, אתה חותך אותה לשתי חתיכות, אתה נותן אחת לאסתר ואחת לשרה, הן אוכלות את הלחם, הן טובלות אותו במלח ואוכלות. הן אוכלות, הן שותות, הן שותות מים; הן הולכות אל הלוח הגדול, הן עומדות אצל הלוח, הן קוראות על הלוח, הן כותבות בקרטון, הן מוחקות בספוג; הן שָׂמות את הספוג על הרצפה ואת הקרטון על הספוג. היד שמה. היד שמה, לוקחת, נותנת; וכו'.

אתה מכה את משה על ראשו, אתה מכה אותו בידך; אתה מכה את משה, ושרה מכה את אסתר, היא מכה אותה על אפה. היד מכה. משה צוחק, גם אסתר צוחקת; גם אתה צוחק. הגם ברוך צוחק? – כן, גם ברוך צוחק.

דוד ושרה מכים בַידים, שלמה מכה בסרגל על¹⁵² הקיר, וברוך מכה ברגלו על הדלת; הוא עומד על רגל אחת ומכה ברגל הזאת. זאת רגלו, וזאת רגלך; זאת ידו, וכו'.

 

שעור מז.    🔗

לחי, לחיים; שתים; שתי לחיים. שתי לחיים, שתי עינים, שתי אזנים, אף אחד ופה אחד. זאת לחיך, וזאת לחיו, זה אפך וכו'; זה פיך וכו'; וכו'.

אתה מכה את שלמה על לחיו, את מכה את שרה על אפה, דוד מכה בסכין על הקערה; הילדים מכים, גם הילדות מכות על הקיר. יעקב צוחק, גם אתה צוחק, גם את צוחקת, גם דוד ויוסף צוחקים. הם צוחקים, ושלמה בוכה; משה מכה אותו על לחיו. גם שרה בוכה; אסתר מכה אותה על אפה. הגם שמעון בוכה? – לא, הוא צוחק. הפה צוחק; הפה צוחק והפה בוכה. גם העין בוכה. הפה צוחק ובוכה, אוכל ושותה, וקורא. הפה קורא והיד כותבת. היד כותבת ומוחקת וכו'. הרגלים הולכות.

רגל האיש, רגל הכוס, רגל השלחן, רגל הספסל, רגל הלוח הגדול, רגל הארון. לארון ארבע רגלים, ללוח שלש רגלים, לשלחן שתי רגלים, לאיש שתי רגלים ולכוס רגל אחת. לכוס הזאת רגל, ואזן אין; ולכוס ההיא אזן, ורגל אין. לכוס אזן אחת ולאיש שתי אזנים. יש שער על האזן. גם על הלחי שער. שער הראש, שער העינים, שער הלחיים, שער האזנים, שער הידים, שער הרגלים.

 

שעור מח.    🔗

מחברת, מחברות; אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש; חמש מחברות. שתי המחברות האלה שחורות, השתים האלה אדֻמות, והמחברת הזאת כחולה. גם הניר הזה כחול. ניר, נירות. ניר לבן, ניר שחור, ניר אדום, ניר כחול. גם הדיו הזאת כחולה. הקסת שחורה, והדיו כחולה. הקסת הזאת שחורה, והקסת ההיא לבנה. אין דיו בקסת הלבנה.

אתה לוקח את הקסת השחורה בידך, אתה יוצק דיו, אתה יוצק דיו מהקסת השחורה בקסת הלבנה; אתה שם את השחורה אצל הלבנה. בקסת הזאת דיו מעט¹⁵³, ובקסת השחורה דיו הרבה. אתה יוצק דיו, והוא יוצק חלב. הוא יוצק חלב מהכוס הגדולה בכוס הקטנה. בגדולה חלב הרבה, ובקטנה מעט. בארון ספרים הרבה, ועל השלחן ספרים מעט. ביד משה תאנים הרבה, ובידה תאנים מעט. בחדר הזה ילדים הרבה, וילדות מעט: אחת, שתים; שתי ילדות: אסתר ושרה. ביד שרה תאנים וביד אסתר אגוזים. אסתר לוקחת את התאנים משרה; שרה בוכה. שרה בוכה, ואסתר צוחקת. גם הילדים ההם צוחקים, גם אתה צוחק, ילדים הרבה צוחקים. הגם שרה צוחקת? – לא, שרה בוכה, העין בוכה, גם הפה בוכה. הפה בוכה, צוחק, קורא, אוכל ושותה. היד לוקחת וכו' ומכה.

משה מכה את דוד, הוא מכה אותו ברגלו, הוא מכה אותו בידו על לחיו. זה לחי. לחי, לחיים. על הלחיים שער. זה שערך, וזה שערו; זה ראשך וכו'.

 

שעור מט.    🔗

מחברת, מחברות; אחת, שתים, וכו', חמש, שש. חמש המחברות האלה אדֻמות, והמחברת הזאת כחולה. חמש, שש, חמש, שש, חמש. וכו'.

עט, עטים; אחד, שנים, וכו'; חמשה; ששה. חמשה העטים האלה שחורים, וזה לבן. חמשה, ששה; חמשה, וכו'¹⁵⁴.

אתה לוקח עט בידך, אתה שם אותו על המחברת, תחת המחברת, במחברת, אצל המחברת. אתה פותח את המחברת, אתה טובל את העט בדיו כחולה – הקסת שחורה והדיו כחולה – אתה כותב בדיו כחולה על המחברת. המחברת הזאת פתוחה, והמחברות האלה סגורות. הקסת הזאת פתוחה, והקסת ההיא סגורה. הקסת ההיא לבנה. בקסת הלבנה דיו מעט, ובקסת הזאת דיו הרבה. היש דיו גם בקסת ההיא? – כן, הדיו ההיא שחורה.

יעקב יוצק דיו על הניר; הניר לבן, הדיו שחורה; משה יוצק חלב על הלחם, הוא אוכל לחם בחלב; הוא טובל חתיכת לחם בחלב ויוצק חלב על הלחם. היש סֻכּר בחלב? – לא. זה סכר, וזה מלח. הסכר לבן, והמלח לבן.

המלח בממלחה, החלב בכוס, הבשר בקערה. הקערה הזאת גדולה, והקערה ההיא קטנה. מה בקערה ההיא? – בקערה ההיא לחם וסכין. הקערה הזאת לבנה, והקערה ההיא כחולה.

אתה מכה בסכין על הקערה, היד מכה; היד מכה, והפה צוחק. אתה צוחק, גם הם צוחקים, גם הן צוחקות. זה פה, זה פיךָ, וזה פיךְ, זה אפך, וזה אפֵך; זאת עינך וכו'.

ראש, מצח, שתי עינים, שתי אזנים, שתי לחיים, אף, פה, סנטר. הסנטר תחת הפה, הפה תחת האף, האף תחת המצח. זה מצחך, וזה מצחֵך; זה סנטרך, וכו'.

 

שעור נ.    🔗

ראש, פּנים¹⁵⁵; מצח, עינים, אזנים, לחיים, אף, פה, סנטר. עינים שתים, אזנים שתים, לחיים שתים; מצח אחד, אף אחד, פה אחד וסנטר אחד. יש שער על הסנטר. על סנטר האיש שער הרבה. יש שער על המצח, על הלחיים, על הסנטר, על האזנים ובאזנים; גם באף יש שער.

זה שערֵך, וזה שערה; זה מצחֵך, וזה מצחה; זה סנטרֵך, וכו'. את שמה את ידך על מצחך, על פיך, על סנטרך; את צוחקת. את מכה את שרה על מצחה, את מכה אותה על סנטרה, היא בוכה, היא צוחקת. הפה בוכה, והפה צוחק.

אתה צוחק, את צוחקת, הם צוחקים, ילדים הרבה צוחקים. הגם האנשים צוחקים? – לא. אלה אנשים, ואלה נשים. אנשים מעט בחדר, גם נשים וילדות מעט, וילדים הרבה (ה־ר-ב־ה).

הם ילדים, הן ילדות, אתה ילד, ואני¹⁵⁶ איש. אני גדול, ואתה קטן. אני יושב על הכסא, ואתה יושב על הספסל; אני יושב אצל השלחן הקטן, ואתה יושב על השלחן הגדול; אני כותב בקרטון על הלוח הגדול, ואתה כותב במכתב על לוח קטן.

אני כותב י, אני כותב י=אים הרבה; אחת, שתים, וכו', שש. אני מוחק אותן, אני מוחק אותן בספוג, אני טובל את הספוג במים ומוחק. אני כותה ן=אים. – ומה זה? זה א. גם זה א. – ומה זה? זה – ר. אתה מוחק את הר=אים בידך. אני כותב, משה קורא, ואתה מוחק. היד מוחקת, היד כותבת, והפה קורא.

משה קורא על הלוח, אני קורא בספר, והם קוראים במחברת הכחולה; אני יושב וקורא, משה עומד וקורא, והם הולכים וקוראים. שני ילדים הולכים, שלשה ילדים הולכים, ארבעה וכו'.

אני שוכב, אני יושב, אני עומד, אני הולך. הרגלים הולכות. שתי הרגלים הולכות. לאיש רגלים, ידים, וראש. על הראש שער, לראש פנים. בפנים מצח, עינים, וכו'.

 

שעור נא.    🔗

ראש; שער; פנים: מצח, וכו'. זה סנטר וזה פה. זה פיך, וזה פיה; וזה פי הכוס. פי הכוס, פי הקסת, פי הבקבוק.

בקבוק, בקבוקים; אחד, שנים; שני בקבוקים. הבקבוק הזה גדול, וזה קטן. הגדול שחור, והקטן לבן. מה בבקבוק הגדול? – בבקבוק הגדול דיו. הדיו הזאת שחורה. דיו הרבה בבקבוק הזה, ומה בבקבוק הקטן? – בבקבוק הקטן מים.

אני יוצק מים מהבקבוק בכוס. הכוס מלאה מים. הכוס הזאת מלאה, וזאת רֵקה¹⁵⁷. הקסת הזאת מלאה, והקסת ההיא רקה. הילקוט הזה מלא, והילקוט הזה רֵק; בילקוט הזה ספר, לוח, מכתבים, לחם, שתי חתיכות לחם, סֻכּר; ובילקוט הזה אין ספר, ואין לוח, וגם לחם אין בו. ומה בילקוט הזה? – הוא סגור. אני פותח אותו. בילקוט הזה לחם ואגוזים. אגוזים הרבה בו: אחד, וכו', ששה, ששה, חמשה; ששה. וכו'.

אחד ואחד שנים¹⁵⁸, אחד ואחד שנים, אחד ואחד וכו'; שנים ואחד שלשה, וכו'; שני אגוזים ואגוז שלשה אגוזים; שתי חתיכות לחם וחתיכה וכו', שתי מחברות ומחברת וכו'.

המחברת הזאת כחולה, והמחברות האלה אדֻמות. אני נותן את המחברות לילדים: לדוד אחת, למשה אחת, וכו'. אני נותן להם גם עפרונים; למשה עפרון שחור, לדוד עפרון אדום,וכו'. המחברות סגורות, הילדים פותחים אותן, הם כותבים בעפרונים במחברות; שני ילדים עומדים וכותבים, ושנים יושבים וכותבים. – מה הם כותבים? – הם כותבים: י, ן, א, ר. אני לוקח את העפרון מיד דוד, הוא לוקח עט בידו, הוא טובל אותו בדיו. הוא כותב ואני קורא: י, ן, א, ר. הוא מוחק את הי‘, הוא מוחק גם את הן’. הוא מוחק ביד; ואני מוחק בספוג; אני טובל את הספוג במים ומוחק. אני טובל את הספוג במים, ואתה יוצק מים על הספוג, אתה יוצק מים מהבקבוק. אין מים בבקבוק, הבקבוק רֵק. הבקבוק רק והכוס מאה.

 

שעור נב.    🔗

פנים; מצח, עינים, וכו'. יד, ידים. אצבע, אצבעות. אצבעות הרבה לשתי הידים. אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש; ליד אחת חמש אצבעות. חמשה, ששה, שבעה; ששה, שבעה; ששה, וכו'. שבעה, חמשה, שבעה, חמשה, וכו'.

אצבע צפֹרן. צפרן, צפרנים; צפרנים הרבה לאצבעות. אחד, שנים וכו'; חמשה צפרנים לחמש אצבעות. ליד אחת חמש אצבעות וחמשה צפרנים. האצבעות האלה גדולות, והאצבע הזאת קטנה. לאצבע הזאת צפרן גדול, ולזאת צפרן קטן.

זאת אצבעך, וזאת אצבעו; זה צפרנך, וזה צפרנו.

אני נוגע במצחך, אני נוגע באפך, אני נוגע על פיך; האצבע נוגעת. האצבעות נוגעות, היד לוקחת, נותנת, כותבת, מוחקת וכו'. הפה צוחק, בוכה, קורא. הפה קורא, והאצבעות כותבות. יעקב כותב באצבעו על הדלת, הוא טובל את אצבעו בדיו וכותב; שרה כותבת בצפרנה על הקיר. היא כותבת וצוחקת. שרה צוחקת, ואסתר בוכה. יעקב מכה אותה על ראשה, הוא מכה אותה במחברת. המחברת פתוחה. הוא סוגר אותה ומכה את אסתר במחברת סגורה, היא בוכה וצוחקת. הפה בוכה וצוחק. זה פיה, זה פיך, וזה פיו. יש פה לילד, לאיש, לבקבוק, לכוס, לקסת. הקסת הזאת רֵקה, אין בה דיו. יש דלת לקסת הזאת. יש דלת לקסת, לארון ולחדר. לארון דלתים שתים, גם לחדר דלתים שתים. יש רגלים לכסא, לשלחנות, לספסלים, ללוח הגדול, לאיש, לאשה. גם לכוס ההיא רגל. הכוס ההיא אדֻמה, היא רֵקה. אין רגל לכוס זאת. לכוס הזאת אזן. לילד אזנים שתים, ולכוס אזן אחת. – מה בכוס הזאת? בכוס הזאת חלב, היא מלאה חלב.

אני יוצק חלב מהכוס בבקבוק. חלב מעט בבקבוק. בבקבוק הזה חלב, ובבקבוק ההוא מים. הוא מלא מים.

 

שעור נג.    🔗

מקל, מקלות; אחד, שנים; שני מקלות. המקל הזה ארוך, והמקל הזה קצר¹⁵⁹. הסרגל הזה ארוך, וזה קצר. העפרון הזה ארוך, וזה קצר. האצבע הזאת ארֻכה, והאצבע הזאת קצרה, גם זאת קצרה. ליד שלש אצבעות ארֻכות, ושתי אצבעות קצרות.

אצבע, אצבעות; צפרן, צפרנים. אצבע וצפרן, אצבעות וצפרנים. גם לרגלים אצבעות וצפרנים. אחת, שתים, וכו', חמש. חמש אצבעות לרגל, גם חמשה צפרנים לרגל. חמש אצבעות ליד, וחמש אצבעות לרגל. אצבעות הרבה לילד.

זאת רגלך, וזאת רגלו; זאת ידך, וכו'. אני נוגע ברגלו, אני נוגע במצחו, בסנטרו, באפו. אני שם האצבע הזאת בפיו, באפו, באזנו; הוא צוחק, גם היא צוחקת; ילדים הרבה צוחקים. הפה צוחק, וכו'; היד לוקחת, וכו'; האצבעות נוגעות. אתה מכה באצבעות על הבקבוק. אתה שם את האצבע הגדולה בבקבוק, אתה לוקח את הבקבוק בידך, אתה יוצק מים מהבקבוק בכוס. מים מעט בכוס, הכוס מלאה. הבקבוק רֵק, והכוס מלאה. גם הבקבוק הזה מלא. – מה בו? – בבקבוק הזה דיו. הדיו הזאת כחולה. הדיו הזאת כחולה, הניר הזה כחול, הקערה הזאת כחולה. הקערה ההיא לבנה. הקערה הכחולה רקה, והלבנה מלאה. – מה בקערה הלבנה? – היא מלאה אגוזים ותאנים.

אגוז, אגוזים. אחד, שנים, וכו'. חמשה, ששה, שבעה¹⁶⁰; שבעה, ששה; שבעה, ששה, חמשה, שבעה. תאנה, תאנים; אחת, שתים וכו'.

 

שעור נד.    🔗

סכין, סכינים; אחת, שתים, שלש, ארבע; ארבע סכינים. שתי הסכינים האלה גדולות, ואלה קטנות. זאת פתוחה, וזאת סגורה. הסכין הזאת ארֻכה, וזאת קצרה. אני נותן את הסכין הארכה לדוד, ואת הקצרה למשה. הם חותכים נירות בסכינים, דוד חותך ניר אדום, ומשה חותך ניר כחול. ביד דוד שתי חתיכות ניר, וביד משה שלש. החתיכות האלה ארֻכות, ואלה קצרות. המקלות האלה ארכים, וזה קצר.

מקל, מקלות; אחד, שנים שלשה. המקל הקצר שחור, זה לבן, וזה אדום. אני לוקח את המקל בידי, אני מכה במקל על הרצפה, על הדלת; אני נוגע במקל אל החלון, אני נוגע במקל אל התקרה; אני גדול, אני איש. גם אלה אנשים, ואלה נשים. הם ילדים, והן ילדות. את ילדה, ואתה ילד. זה ראשך, שערך, מצחק, וכו' וכו'. יש שער על הראש, על הפנים, על הידים, על האצבעות, ואין שער על הצפרנים.

ראש ידים, רגלים; גב¹⁶¹, צד, שני צדים; אחד, שנים. זה גבך, וזה גבו; זה צדך וזה צדו.

האיש הזה¹⁶² שוכב על גבו, והאיש ההוא שוכב על צדו. שני האנשים האלה שוכבים, והנשים ההן הולכות; הן הולכות ושותות חלב. זה חלב. הכוס הזאת מלאה חלב. גם בכוס ההיא חלב. חלב מעט בכוס ההיא. החלב הזה חם¹⁶³, וזה קר. הטה הזה חם, וזה קר.

אני שם סכר בטה החם, אני שותה טה חם בסכר. את שותה טה קר. היש סכר בטה הקר? – לא. אין וכו'.

 

שעור נה.    🔗

לחם, קערות, ממלחות. שתי חתיכות לחם, שתי קערות, שתי ממלחות. הממלחה הזאת מלאה מלח, והממלחה הזאת רקה, אין בה מאומה. גם הקערה הזאת רקה, ובקערה הזאת בשר. חתיכת בשר קטנה בקערה. הבשר חם. אני נוגע בבשר, אתה נוגע בבשר, גם הם נוגעים בבשר, גם הם. ילדים הרבה נוגעים בבשר. הבשר חם, גם הקערה חמה. הקערה הזאת חמה, וזאת קרה. הלחם הזה חם, וזה קר. אני חותך את הלחם החם לחתיכות; אחת שתים, שלש. גם הסכין חמה. אני טובל את הבשר במלח, אני אוכל לחם בבשר ובמלח. אני פותח את הפה, אני שם את הלחם ואת הבשר בפה. זה פה. הפה בפנים. בפנים: מצח, וכו'. לראש פנים.

זה ראשו, וזה ראשה; זה גבו, וזה גבה; זה צדו, וכו'. לאיש גב, שני צדים, חזה ובטן. יעקב שוכב על בטנו, הוא שוכב על צדו, הוא שוכב על גבו. דוד מכה אותו במקל על בטנו, הוא בוכה, הוא בוכה וצוחק. הוא סוגר את העינים, הוא פותח אותן; דוד מכה אותו על רגלו, הוא בוכה, והילדים צוחקים, גם הילדות צוחקות. ילדות שתים בחדר הזה וילדים הרבה. אחד, שנים, וכו'. על הספסל הזה יושבים ארבעה ילדים, ועל זה יושבים שלשה. ארבעה, חמשה, ששה, שבעה; על שני הספסלים יושבים שבעה ילדים. אחד עומד, וששה יושבים; שנים עומדים, וחמשה יושבים; שלשה עומדים, וכו'. שבעה הילדים עומדים. הם הולכים; הם הולכים אל הלוח, הם עומדים אצל הלוח, הם קוראים על הלוח. אני כותב בקרטון, והם קוראים: י, ו, א, ר, ה. אני מוחק את הי‘, את הו’. אני מוחק באצבע. האצבעות כותבות, מוחקות, נוגעות, לוקחות, מכות. לאצבעות צפרנים. לאצבעות גדולות צפרנים גדולים, ולאצבעות קטנות וכו'. האצבעות האלה ארֻכות, ואלה קצרות. הן' ארכה והי' קצרה. השלחנות הגדולים ארכים, והשלחן הקטן קצר. אני עומד אצל השלחן הקטן.

 

שעור נו.    🔗

חזה, בטן, צד, שני צדים, גב. זה חזי¹⁶⁴, וזה חזך; זאת בטני, וזאת בטנך; זה צדי, וכו'. אני נוגע בגבך, אני נוגע בצדך, בחזך, בסנטרך, וכו'. אתה צוחק, פיך פתוח. אני שם את אצבעי הקטנה בפיך. הילדים צוחקים. משה צוחק הרבה, אני מכה אותו במקל. אני מכה אותו על ראשו, על גבו; הוא בוכה. אני שם את ידי על ראשו. הוא צוחק, הוא צוחק ובוכה. אני מסיר את ידי מעל ראשו. אתה שם את ידך על חזך, אתה מסיר אותה מעל החזה; משה שם את רגלו על הקיר, הוא מסיר אותה מהקיר; שרה שמה את ראשה על ידה, היא מסירה אותו מעל ידה. היא שמה את ידה על הבקבוק, תחת הבקבוק, אצל הבקבוק, בין שני הבקבוקים.

יעקב שם את העט על הקסת, בקסת, תחת הקסת, אצל הקסת, בין שתי הקסתות. אני שם את הממלחה על הקערה, בקערה, תחת הקערה, אצל הקערה, בין שתי הקערות.

דוד ומשה נוגעים בקערה, היא חמה. מה בה? – בקערה הזאת בשר, הבשר חם. גם הכוס הזאת חמה, היא מלאה מים חמים. החמים גם המים האלה? – לא, המים האלה קרים.

דוד יוצק מים חמים על יד משה, משה בוכה. אתה יוצק מים קרים על ראש יעקב, יעקב צוחק. אתה יוצק מים בפיו, הוא שותה את המים, גם דוד שותה מים מהכוס, הוא טובל את אפו בכוס. זה אף. זה אפי, וזה אפך; זה מצחי, וכו'; זאת עיני, וכו'. אני סוגר עין אחת, אני פותח אותה; אתה פותח את פיך, את פותחת את ידך, יעקב ושמעון פותחים את דלתי החדר, הם סוגרים אותן, הם סוגרים ופותחים, פותחים וסוגרים. הם פותחים את המחברות.

מחברת, מחברות; אחת, שתים, וכו'. אחת ואחת שתים; שתים ואחת שלש; וכו'.

 

שעור נז.    🔗

מַרְאָה, מראות; אחת, שתים; שתי מראות, אחת גדולה ואחת קטנה. אני נותן את המראה הגדולה ליעקב ואת הקטנה למשה. יעקב רואה את ראשו במראה, הנה הפנים, הנה האזנים, הנה הסנטר. גם משה רואה את ראשו במראה, גם אני רואה את ראשי במראה. אני שם ידי על העינים, אינני רואה¹⁶⁵, אני מסיר ידי מעל העינים, אני שם אותה על המראה, תחת המראה, בין שתי המראות.

בין שתי המראות, בין שני הבקבוקים, בין שתי הכוסות, בין שתי המחברות, בין שני הילדים, בין משה ובין דוד. אתה יושב אצל יעקב, בין משה ובין דוד; אסתר יושבת בין רחל ובין ברוך. אני עומד בין הכסא ובין השלחן הקטן.

מה על השלחן הקטן? – על השלחן הקטן מחברות הרבה; אחת, שתים, שלש, וכו'; חמש מחברות אדֻמות ושתים כחולות. אני מסיר את המחברות מעל השלחן, אני נותן אותן למשה ולדוד, הם פותחים אותן, הם כותבים במחברות, הם טובלים את העטים בדיו. הדיו הזאת כחולה. היש דיו גם בקסת הזאת? – לא, אין בה דיו, היא רֵקה. היא רקה, וזאת מלאה. משה יוצק דיו מהקסת המלאה בָרֵקה, הוא שם בה מעט דיו. הוא יוצק דיו על יד דוד, דוד בוכה. דוד בוכה, והוא צוחק. אני מכה אותו במקל על גבו ועל ראשו. אני מכה אותו בשני מקלות, אחד ארוך ואחד קצר. שני המקלות האלה ארֻכים, וזה קצר. האצבעות האלה ארכות, ואלה קצרות. לילדה שער ארוך, ולילד שער קצר.

יש שער על הראש, על הפנים, וכו'. אין שער על הצפרנים. צפרנים לידים וצפרנים לרגלים. רגלים לאיש, לאשה, לילד, לילדה; גם לשלחן, לספסל, לכסא וללוח רגלים. לכוס רגל אחת. לכוס הזאת אזן אחת. גם פה לכוס. פי הכוס. פי הבקבוק, וכו'; וזה פי. זה פי, זה סנטרי, זה גבי, זה חזי, וכו'.

 

שעור נח.    🔗

מראה, מראות; שתי מראות. אני נותן את המראה הגדולה ליעקב, הוא לוקח אותה, הוא רואה בה את ראשו, את מצחו; הנה אפו, הנה פיו. אני רואה את ראש יעקב גם במראה הזאת. הנה שלשה יעקב, זה אחד, ושנים במראות. יעקב יושב, גם הילדים האלה יושבים; יעקב לוקח סכין בידו, גם הם לוקחים סכינים; יעקב חותך לחם, גם הם חותכים לחם; יעקב טובל את הלחם בחלב, גם הם טובלים לחם בחלב; יעקב אוכל, גם הם אוכלים.

יעקב סוגר את העינים, הוא איננו רואה את הילדים במראות; דוד נוגע בשערו, באזנו, בסנטרו, הוא איננו רואה, עיניו סגורות. דוד רואה, עיניו פתוחות; ויעקב לא, הוא איננו רואה. העינים רואות. העינים רואות ובוכות, גם הפה בוכה.

זה פה. שפה, שפתים; שתי שפתים. שִנַים; שן, שנים. בפה שנים הרבה. לשון. בפה לשון אחת, ושנים הרבה. זאת לשוני, וזאת לשונך. פיך פתוח, אני רואה את לשונך ואת שניך. הלשון אדֻמה; הלשון בשר; הבשר אדום¹⁶⁶ והלשון אדמה. דוד נוגע בלשונו, היא חמה. שרה שָׁמה את אצבעה בפיה, בפה חם. גם השפתים חמות. השפתים בשר, הן אדמות. שתי שפתים, שתי לחיים, שתי אזנים, שתי עינים; מצח– אחד, אף– אחד, פה, וכו'.

זה גבי, וזה גבך, זה חזי, וכו'. צדים שנים לאיש, גב – אחד, חזה – אחד, ובטן אחת. זה גב האיש, וזה גב הספר. גם למחברת גב. לספר גדול גב ארוך, ולספר קטן גב קצר. לספר הגדול גב שחור, ולקטן גב אדום. ולמחברת הכחולה גב כחול.

מחברות; אחת, שתים, וכו'. שתים ושתים ארבע, שלש ואחת ארבע; ארבע ואחת חמש; וכו'. ליד חמש אצבעות, שלש ארֻכות ושתים קצרות. לאצבעות צפרנים, לחמש האצבעות חמשה צפרנים.

 

שעור נט.    🔗

פנים; לפנים מצח, וכו', פה וסנטר. לפה שפתים; אחת, שתים; שתי שפתים לפה. יעקב פותח את פיו. הנה לשונו, אני נוגע בלשונו. זה לשון, וזה שן. בפה שנים ולשון. הלשון אדֻמה, השנים לבנות. – הגם השפתים לבנות? – לא, השפתים אדמות. השער שחור, העינים שחורות, השפתים והלשון אדמות, והשינים לבנות. פי האשה סגור, זה פיה. זה פיה, זה פי, וזה פי שלמה.

שלמה מדבר, הוא מדבר אל דוד. גם משה מדבר, הוא מדבר אל ברוך. הגם ברוך מדבר? – לא ברוך איננו מדבר, הוא מחריש. משה מדבר, והוא מחריש. רחל מדברת אל שרה; שרה מחרישה, והיא מדברת; הפה מדבר. הפה, מדבר, צוחק, בוכה, אוכל, ושותה. העין בוכה ורואה. אני רואה את ראשי במראה. אני נותן את בקבוק הדיו לדוד, הוא רואה את ראשו בבקבוק, אתה רואה גם את ראשך בבקבוק. הנה ראשך, והנה אצבעי. זאת אצבעי, וזאת אצבעך. זה צפרני, וזה צפרנך.

אני מכה בסרגל על אצבעות משה, הוא צוחק; אתה מכה במקל על גב ברוך, הוא בוכה. המקל הזה ארך, והמקלות האלה קצרים. מקל ומקל שני מקלות, שני מקלות ומקל וכו'; אצבע ואצבע וכו'. אחד ואחד שנים, שנים ואחד וכו'.

אני שם את אצבעי בפיך, בין השנים, אני נוגע בלשונך. האצבע נוגעת. יעקב שם את ידו על עיני משה, הוא איננו רואה¹⁶⁷. יעקב מסיר את ידו מעל עיני משה. אני מדבר אל משה, אני מדבר והוא מחריש, הוא צוחק. הוא יושב וצוחק, הוא יושב בין יעקב ובין דוד; הוא עומד, הוא עומד בין השלחן ובין הספסל; הוא הולך, הוא הולך בין השלחנות; הוא שוכב, הוא שוכב על הרצפה. הוא שוכב על צדו, הוא שוכב על גבו, הוא שוכב על בטנו. זה בטן וזה חזה. זה חזי, זה חזך, וזה חזהו; זה גבי, וכו'; זה צדי, וכו'.

 

שעור ס.    🔗

צואר; כתף, כתפים; שתי כתפים. צואר, שתי כתפים, חזה, בטן, צד, שני צדים, גב. לאיש שתי רגלים, שתי ידים, שני צדים, גב. לאיש שתי רגלים, שתי ידים, שני צדים, שתי כתפים, שתי שפתים, שתי לחיים, שתי אזנים ושתי עינים; מצח אחד, אף אחד, פה אחד, סנטר אחד, צואר אחד, חזה אחד, בטן אחת וגב אחד. ליד חמש אצבעות וחמשה צפרנים, לרגל חמש וכו'. בפה שנים הרבה ולשון אחת.

הפה אוכל, שותה, קורא, צוחק, בוכה, מדבר. משה מדבר אל שלמה, הוא מדבר באזנו; משה מדבר ושלמה מחריש, איננו מדבר; הוא שומע¹⁶⁸, האזן שומעת.

אתה מכה בסכין על הקערה, אני שומע את קול הסכין, גם הם שומעים; שרה מכה באצבעה על הילקוט, אני שומע את קול האצבע; דוד ויעקב מכים בקרטון על הלוח הגדול, אני שומע את קול הקרטון. האזנים שומעות. האזן שומעת, העין רואה. עין פתוחה רואה, ועין סגורה¹⁶⁹ איננה רואה. שרה שמה את ידה על העינים, היא איננה רואה את המחברות; היא מסירה את ידה מעל העינים, היא רואה את המחברות. הן סגורות, היא פותחת אותן, היא סוגרת אותן. אחת, שתים, וכו'; שבע מחברות על השלחן, חמש אדמות, ושתים כחולות. שרה מסירה את המחברות הכחולות מעל השלחן, היא שמה אותן בחלון אצל הילקוט.

זה ילקוט דוד, וזה ילקוטך; זה לוחך, וזה לוחו; זה מַכתבך, וזה מַכתבו. היש מכתב ולוח לשרה? – לא, אין מכתב ולוח לילדה. שרה ילדה, אסתר ילדה; שרה ואסתר ילדות; והם ילדים. הם ילדים, אני איש, גם אלה אנשים, ואלה נשים. זאת אשה, הנה ראשה, צוארה, כתפה, חָזָה, וכו'. יש עינים לאשה הזאת, והיא איננה רואה, היא איננה רואה את ראשה במראה; יש אזנים לאשה הזאת, והיא איננה שומעת; אני מדבר באזנה, והיא איננה שומעת. יש פה לאשה הזאת, והיא איננה אוכלת, איננה שותה. יש ידים לאשה הזאת, והיא איננה לוקחת, איננה נותנת.

 

שעור סא.    🔗

כף, מזלג; כפות, מזלגות; שתי כפות ושני מזלגות. הכף הזאת גדולה מזאת, המזלג הזה גדול מזה, המזלג הזה קטן. האצבע הזאת ארֻכה מזאת, זאת קצרה; יעקב גדול ממשה, משה קטן. הכוס האדֻמה קטנה מהכוס הלבנה, זאת גדולה. – מה בכוס הזאת? בכוס הזאת חלב. – ומה בכוס האדֻמה? הכוס האדמה רֵקה, אין בה מאומה. זאת רקה, וזאת מלאה, היא מלאה חלב. החלב חם, גם הכוס חמה. הכוס האדמה קרה.

אני לוקח את הכף הקטנה, אני שם אותה בחלב, אני שותה חלב מהכף, אני נותן כף חלב לשרה, היא שותה את החלב. היא נוגעת בכף, הכף חמה. שרה שמה את הכף אצל הכוס. הכף אצל הכוס, והמזלגות אצל הקערה.

שרה מכה במזלג על הקערה, היא שומעת את קול המזלג. דוד מכה בכף על הכוס, אני שומע את קול הכף. שלמה וברוך מכים במקלות על הקיר, הילדים שומעים את קול המקלות. האזן שומעת, שתי האזנים שומעות. האזן שומעת, העין רואה, הפה מדבר. – הנה יעקב ומשה מדברים. הגם הילדים האלה מדברים? – לא, הילדים האלה מחרישים. אתה מחריש, את מחרישה, הילדים האלה מחרישים, ואני מדבר. פי מדבר. זה פי, וזה פיו. זה צוארי, וזה צאורו; זאת כתפי וזאת כתפו. כתפים שתים לאיש, וצואר אחד. הצואר תחת הראש. לראש פנים, בפנים מצח, וכו'. לפה שפתים, וכו'. על השפה הזאת שפם. וזה שפם, זה שפם, וזה זָקָן. הזקו הוא על הסנטר ועל הלחיים. יש זקן לאיש ואין זקן לאשה, גם שפם אין לאשה. גם לילד אין זקו.

 

שעור סב.    🔗

כף, כפות; אחת, שתים, שלש; שתי כפות גדולות ואחת קטנה. אני שם את הכף הקטנה בין השתים הגדולות. מזלג, מזלגות; אחד, שנים, שלשה. המזלג הזה קטן מהשנים האלה. למזלג שִנים. למזלג הקטן שלש שִנים, ולגדול ארבע. שִנים לפה ושִנים למזלג.

למזלג שִנים, לכוס פה ושפה, הנה שפת הכוס; לפי האיש שפתים שתים, ולפי הכוס שפה אחת; לכוס הקטנה פה, שפה ואזן; ולכוס הזאת פה, שפה ורגל. גם לבקבוק פה ושפה. לכוס פה גדול ולבקבוק פה קטן. לפה גדול שפה גדולה, ולפה קטן שפה קטנה. גם צואר לבקבוק. לקסת צואר קצר ולבקבוק צואר ארוך.

יעקב נוגע בצואר הבקבוק, הוא נוגע בצוארך, הוא נוגע בכתפך, הוא שם ידו על כתפך, הוא מסיר ידו מעל כתפך, הוא שם אותה על עיניך. אינך רואה. – איה המראָה? – היש מראה על השלחן? אינך רואה. יעקב מסיר את ידו מעל עינך, אתה רואה את המראה בידי; ובמראה אתה רואה את ראשך, הנה צוארך, סנטרך. זה סנטרך, וזה סנטרי. על הסנטר שער. זה זקן. ואיה השפם? הנה השפם על השפה הזאת.

זה שפמי, וזה שפם האיש; זה זקני, וזה זקנו. זה גבי וזה גבו; וזה גב הספר. הספר עָבֶה והספר הזה דק. הספר העב קצר, והספר הדק ארוך. המחברת הזאת עבָה, והמחברת הזאת דקה; המחברת העבה כחולה, והדקה אדֻמה. העפרון הזה עבה, והעפרון הזה דק; העפרון העבה אדום, והדק שחור. הניר הזה עבה, וזה דק. הניר העבה כחול. והניר הדק לבן. חתיכת הלחם הזאת עבה, וזאת דקה.

לחמך זה, ואיה לחם משה¹⁷⁰? – לחמו בילקוטו. ואיה ילקוטו? – ילקוטו בשלחן. הנה ילקוטו, והנה לחמו. יש לו לחם וסֻכּר, ולשרה אָיין. אין לה לא לחם ולא סכר. גם ילקוט אין לה. שרה ילדה, אין ילקוט לילדה. לו ספר, לוח, מכתב וסרגל; ולה אָין. היא צוחקת, היא צוחקת ומדברת לאסתר; היא מדברת ואסתר מחרישה, אסתר שומעת. האזן שומעת, הפה מדבר, היד, וכו'; האצבעות נוגעות.

אחת, שתים, וכו'; שמנה. שמנה, שבעה; שמנה, שבעה; וכו'. שמנה, חמשה; שמנה, חמשה, חמשה, שמנה, שמנה¹⁷¹.

 

שעור סג.    🔗

אצבע, אצבעות. לאצבע צפרן. לאצבעות צפרנים. אחד, שנים, וכו' שמנה. אחת, שתים, וכו'. שמנה, שבעה, ששה, שמנה, שמנה, חמשה, וכו'. האצבעות האלה ארֻכות, ושתי האצבעות האלה קצרות. האצבע הזאת¹⁷² עבה, וזאת דקה. לאצבע העבה צפרן גדול, ולאצבע הדקה צפרן קטן. האצבע הזאת ארכה מהאצבע הזאת. המקל הזה ארוך מהמקל ההוא, המקל ההוא קצר. המקל הקצר עבה, והמקל הארוך דק. הסרגל הזה עבה, והסרגל ההוא דק.

זה סרגלך, זה סרגל משה, ואיה סרגל דוד? – אין לו סרגל. גם לשרה אין סרגל. – היש לה מַכתב? לא, גם מַכתב אין לה. – היש לה לחם? – כן, הנה לחמה, יש לה שתי חתיכות לחם, חתיכה עבה וחתיכה דקה. לה לחם, ולמשה תאנים ואגוזים. הוא נותן אגוז ותאנה לשרה, היא לוקחת את התאנה בידה; היא שמה אותה בפיה, היא אוכלת את התאנה. היא אוכלת ומדברת אל אסתר. הגם אסתר מדברת? לא, אסתר מחרישה. פיה סגור. היא סוגרת גם את העינים, היא איננה רואה את האגוז שאני נותן לה. אני שם את האגוז על כתפה. זה כתף וזה צואר. יש שער על הצואר. על הצואר שער קצר, על הסנטר ועל הלחיים שער ארוך, זה זקן. ואיה השפם? – הנה השפם על השפה הזאת.

שפה ושפה שתי שפתים, לחי ולחי, וכו', איש ואיש וכו', אשה ואשה וכו'. אני איש, אתה ילד, הוא ילד, הם ילדים. אני עומד, ואתה יושב, גם הוא יושב, גם הם יושבים, כל הילדים יושבים; אתה עומד, הוא עומד, הם עומדים, כל הילדים עומדים; אתה שם ידך על ראשך, הוא שם וכו'; כל הילדים שמים את הידים על הראש. אתה נוגע בחזך, וכו', כל הילדים נוגעים בחזה. אתה אוחז בשלחן, וכו'; כל הילדים אוחזים בשלחנות. אתה אוחז בשלחן, והוא אוחז בדלת, הוא עומד אצל הדלת, הוא פותח אותה, הוא פותח וסוגר, סוגר ופותח. היד פותחת וסוגרת, לוקחת, נותנת, וכו'. האצבעות נוגעות, אוחזות.

 

שעור סד.    🔗

זית, זיתים¹⁷³; אחד, שנים, וכו'; זתים הרבה בקערה; בקערה הזאת זתים הרבה, ובקערה ההיא אין מאומה, היא רקה. הקערה הזאת גדולה מהקערה ההיא; הקערה הזאת לבנה, והקערה ההיא כחולה. אני הולך אל השלחן ההוא, אני אוחז בקערה הקטנה, אני לוקח אותה בידי, אני שם אותה אצל הקערה הזאת, אני שם את הזיתים בקערה הקטנה.

דוד לוקח זית מהקערה, גם שרה לוקחת זית, הם שמים אותם בפה, הם אוכלים את הזיתים; הזית מר. הסכר מתוק, והזית מר. גם הקהוה הזאת מרה, אין בה סכר. הקהוה הזאת מרה, וזאת מתוקה, יש בה סכר הרבה. הקהוה המתוקה לבנה, יש בה חלב; היא חמה, גם הכוס חמה. בכוס הזאת כף קטנה, הכף חמה. הכף הזאת קטנה מזאת. הכף הקטנה חמה, והגדולה קרה; גם המזלג קר. המזלג הזה קטן. – ואיה המזלג הגדול? – הנה המזלג בין שתי הקערות. למזלגות שִנים. שנים למזלג ושנים לילד.

לך שנים, לו שנים, לה שנים, לכל הילדים שנים; לך לשון, לו לשון, לה לשון, לכל ילד לשון; לך לחם, לו לחם, לכל הילדים לחם.

דוד ומשה ילדים, אתם ילדים, ואתן ילדות. אתם כותבים, ואתן מוחקות; דוד כותב באצבע על הדלת, משה כותב בקרטון על הלוח; שרה מוחקת בספוג, ורחל מוחקת בלשון. דוד כותב: י, ו, א, ר וכו' הו' ארכה מהי', הי' הזאת עבה וזאת דקה. הר הזאת גדולה, וזאת קטנה. – ומה כותב משה? – הוא כותב: ה, ל, נ. היד כותבת, והיד מוחקת; היד נוגעת, והיד אוחזת.

אתם אוחזים בלוח, ואתן אוחזות בדלת הארון. אתן סוגרות את הדלתים. אני שומע את קול הדלתים. האזן שומעת, שתי האזנים שומעות. האזנים שומעות, והפה מדבר. אני מדבר, ואתם מחרישים, אתה מחריש, הוא מחריש, הם מחרישים, כל הילדים מחרישים. אני מדבר ואתם שומעים; אני מכה בסרגל על השלחן הקטן; אתם שומעים את קול הסרגל; אני מכה באצבעי על הניר, אתם שומעים את קול הניר.

 

שעור סה.    🔗

זית, זיתים. הזית הזה גדול מהזית הזה, הזית הזה קטן. אני אוכל את הזיתים במזלג, אני אוכל לחם בזתים. הזיתים מרים. אני טובל אותם במלח. הזיתים שחורים, המלח לבן. הזיתים בקערה, המלח בממלחה. הממלחה אצל הקערה. – היש מלח גם בממלחה ההיא? – לא, הממלחה ההיא רקה, אין בה מאומה. גם הקסת הזאת רקה. לקסת הזאת דלת קטנה. יש דלת לקסת, לארון, לחדר, דלתי החדר גדולות ועבות, ודלתי הארון דקות. רגלי השלחן עבות, ורגלי הכסא דקות.

כמה רגלים לכסא? – אחת, שתים, וכו'; ארבע רגלים לכסא. – וכמה רגלים לספסל? אחת, וכו'. – וכמה רגלים ללוח הגדול? וכו'. כמה זיתים בקערה הזאת? וכו'. שני זיתים בקערה הזאת. יעקב לוקח זית אחד מהשנים, זית אחד נשאר בקערה. בקסת הזאת שני עטים, אני לוקח אחד מהם, עט אחד נשאר בקסת. אצל הבקבוק הזה שתי כוסות, אתה מסיר אחת מהן, כוס אחת נשארה אצל הבקבוק, שני מקלות אצל הדלת, דוד נותן אחד מהם למשה, מקל אחד וכו'.

משה מֵרים את המקל, הוא נוגע במקל אל הקיר, הוא משפיל את המקל, הוא נוגע במקל אל הרצפה. אני מרים את ידי, אני משפיל אותה. אתה מרים את ראשך, אתה רואה את התקרה; אינך רואה את הרצפה; אתה משפיל את הראש, אתה רואה את הרצפה ואינך רואה את התקרה. אתם מרימים את הלוחות, גם הם מרימים את הלוחות, כל הילדים מרימים את הלוחות. לוחות הרבה לילדים. לוחות ומַכתבים הרבה לילדים, וספרים מעט. לו ספר, לו ספר, לו ספר, ולה אין, גם לה אין ספר.

אתם פותחים את הספרים, אתם קוראים, אתם סוגרים את הספרים, אתם מסירים אותם מעל השלחן, אתם שמים אותם בילקוטים. זה ילקוטך, זה ילקוטו, ואיה ילקוט משה? – הנה ילקוט משה אצל יעקב. יעקב יושב בין משה ובין דוד. הילד הזה עומד בין האיש ובין האשה. כמה אנשים על השלחן? וכו'. וכמה נשים?

 

שעור סו.    🔗

בית¹⁷⁴, גג. מהר, לאט¹⁷⁵. לְךָ, לָךְ. עלה, רדת.

 

שעור סז¹⁷⁶.    🔗

חצר, רוץ, דלג, אבן.

 

שעור סח.    🔗

חזרה על השעור הקודם. שמים, שמש, ארץ, פה, שם.

 

שעור סט.    🔗

חזרה על שני השעורים הקודמים. קום, צאת, בוא.

 

שעור ע.    🔗

עז¹⁷⁷; זאת עז. לעז ראש, גב, שני צִדִּים, חזה, לב, בטן, ורגלים. אחת, שתים, שלש, ארבע; ארבעה רגלים לעז, וידים אין לה. לילד ידים שתים ורגלים שתים, ולעז רגלים ארבע, וידים אָין.

היש אצבעות לעז? – הנה אצבעות, אחת, שתים; שתי אצבעות ושני¹⁷⁸ צפרנים. צפרנים גדולים לעז. ברגל העז האצבעות שתים וצפרנים שנים, וברגל הילד¹⁷⁹ אצבעות חמש וצפרנים חמשה.

ומה זה? זה קרן; אחת, שתים; קרנים שתים; לעז. – ולילד? – אין קרנים לילד. אני נוגע בקרן העז, אני אוחז בקרן, אני מושך את העז בקרנה; היא הולכת, היא הולכת ושורקת – מֶ - אֶ - אֶ, מֶ – אֶ- אֶ- אֶ. הרגלים הולכות, והפה שורק. הנה פי העז. – היש שִינים לעז? – כן, לעז שפתים, שנים ולשון. העז שורקת, והילד בוכה¹⁸⁰, צועק, מדבר. העז איננה מדברת, איננה בוכה, איננה צועקת, היא שותקת. העז הולכת על ארבע רגלים, והילד הולך על שתי רגלים.

אני נותן חתיכת לחם לעז, היא פותחת את פיה, היא אוכלת את הלחם. אני נותן לה מים בקערה, היא שותה. העז אוכלת ושותה. היא אוכלת ושותה בַפה, היא רואה בעינים –, היא רואה עז במראה –, היא שומעת באזנים. אזנים גדולות לעז, ולילד אזנים קטנות. – היש אף לעז? – כן, הנה אפה. – זה אפך, זה אפו, וזה אף העז. זה סנטרך, זה סנטרו, וזה סנטר העז. לעז זקן, גם לאיש זקן, ולילד אין. לאיש זקן ושפם, ולעז אין שפם. השפם הוא על השפה, והזקן על הסנטר. לעז שער ארוך, ולילד שער קצר. לילד הזה שער שחור, ולעז הזאת שער לבן, העז הזאת לבנה.

יעקב שם את ידו על צואר העז, העז שורקת, דוד שם את ידו על בטנה, העז חמה. זה בטנה, זה גבה. – וזה? – זה זנב. דוד אוחז בזנבה, הוא מושך את העז בזנב. יעקב מושך את משה בשערו, משה צועק – אה, אה, אה – הוא בוכה וצועק. העז שורקת, והוא צועק. יעקב מכה את העז במקל, הוא מכה אותה על גבה, היא יוצאת מהחדר, היא בחצר. גם משה ודוד יוצאים, הם בחצר. הם באים החדרה, הם סוגרים את הדלת, הם עומדים אצל הארון, הם הולכים אל החלון, הם עולים על השלחן, הם פותחים את החלון. מה הם רואים? – הם רואים את השמים, השמש. הנה את השמש בחדר. בשמש חם. השמש לבן, השמים כחולים.

 

שעור עא.    🔗

עז, עזים¹⁸¹. תשעה. הגוף השלישי מזמן עבר בפעלים הידועים לתלמידים.

כמה רגלים לעז? – אחת, וכו'. – וכמה רגלים לשתי העזים? וכו'. – כמה אצבעות ברגל העז?… – וברגל הילד?… – ובידו? –… – כמה אגוזים בקערה הזאת?… – וכמה אגוזים בשתי הקערות?¹⁸² אחד,… תשעה; בשתי הקערות תשעה אגוזים. תשעה, חמשה¹⁸³, תשעה, ארבעה, תשעה וכו'; שמנה, תשעה, שמנה וכו'. אני לוקח אחד מחמשה נשאר ארבעה, אחד מארבעה נשאר שלשה. – אחד משלשה?…

האצבע הזאת ארֻכה מכל האצבעות, וזאת קצרה מכל האצבעות. המחברת הזאת עבה מכל המחברות האלה. יעקב הוא הגדול מכל הילדים.

הוא קם מהספסל, הוא עולה על השלחן, הוא עומד על השלחן; הוא יורד מהשלחן על הספסל, הוא יורד מהספסל על הארץ, הוא עומד אצל דוד, הוא מדבר באזנו. דוד מחריש, ויעקב מדבר. ומי מדבר שם? הקול יוסף זה? לא, זה קול משה. הוא יושב שם, תחת השלחן; הוא מדבר אל ברוך. כל הילדים מחרישים, והוא מדבר. אתם שומעים את קולו. אני מכה את העז על גבה, היא שורקת – מֶ - אֶ- אֶ - , אתם שומעים את קולה. יוסף פותח את דלתי החדר, הוא מושך את העז השחורה בקרנים, היא יוצאת מהחדר. יוסף יצא מהחדר, גם העז יצאה. יוסף והעז בחצר. יוסף פתח את הדלת ויצא. הוא בא החדרה¹⁸⁴, הוא סגר את הדלתים, הוא עלה על הכסא, הוא ירד מעל הכסא. הוא לקח שני אגוזים מהקערה, הוא נתן אחד לדוד ואחד למשה. דוד אכל את אגוזו, ומשה שם את אגוזו בילקוטו.

זה ילקוטו וזה ילקוטך, זה לוחו וכו', זה מַכתבו וכו'.

 

שעור עב.    🔗

פרה, זה פרה¹⁸⁵. – וזה? זה עז. הפרה גדולה מהעז, העז קטנה מהפרה. הפרה אדֻמה, והעז לבנה. לעז ראש, צואר, גב, שני צדים, חזה, לב, בטן, זנב, ארבע רגלים; גם לפרה ראש, צואר וכו'. על ראש העז שתי קרנים, גם לפרה שתי קרנים. עינים לעז¹⁸⁶ ועינים לפרה, אזנים לעז ואזנים לפרה, אף לעז ואף לפרה, פה וכו'. כמה אצבעות ברגל העז? – אחת שתים; ברגל העז שתי אצבעות. – וברגל הפרה? גם ברגל הפרה שתי אצבעות. – וברגל הילד? וכו'. – היש צפרנים לפרה? כן, הנה הצפרנים. צפרנים שנים לרגל אחת. – וכמה צפרנים לארבע הרגלים? אחד, וכו'.

שמנה, תשעה, שמנה, תשעה, חמשה, ששה, שבעה, שמנה, תשעה. אחד ואחד שנים, שנים ואחד שלשה, שלשה ואחד ארבעה, ארבעה ואחד חמשה; אני לוקח אחד מחמשה נשאר ארבעה; – אחד מארבעה? שלשה. – אחד משלשה? וכו'. איש ואיש שני אנשים, אשה ואשה וכו'.

הם אנשים, הן נשים, אתם ילדים ואתן ילדות; וזאת פרה. הפרה עומדת על ארבע רגלים, היא הולכת, היא אוכלת, היא שותה, היא רואה, היא שומעת, האזנים שומעות והעינים רואות. אני מושך אותה בקרנה, גועה – מוּ - אוּ - אוּ, מוּ - אוּ - אוּ - זה קול הפרה. הפרה איננה מדברת; הילד מדבר, צוחק, בוכה וצועק; הפרה איננה מדברת, איננה צועקת, היא גועה. העז שורקת: מֶ - אֶ - אֶ -, הפרה גועה: מוּ - אוּ - אוּ, והילד צועק: אה - אה - אה. אני מושך את אזן דוד, הוא צועק, הוא בוכה וצועק.

ומי צועק שם? הקול משה זה? – לא, זה קול יעקב, הוא יושב שם תחת הספסל וצועק. – מי קורא בספר? – היוסף זה? – לא, זה ברוך. – מי אוכל שם? – שמעון אוכל – מה הוא אוכל? – האוכל הוא תאנים? – לא, הוא אוכל אגוזים, אין לו תאנים. – מי יָשַב תחת הספסל? ומי צעק? – מי קרא בספר? – מי אכל? – מה אכל שמעון? – איה האגוזים? – הוא אכל אותם. – ואיה לחמו? – גם את הלחם אכל. – ואיה המים? – דוד שתה אותם, הכוס רקה, אין בה מאומה. הכוס רקה, והבקבוק מלא. – מה בבקבוק? – בבקבוק דיו. – השחורה היא? – לא, הדיו הזאת כחולה.

דוד לקח עט בידו, הוא טבל אותו בדיו, הוא פתח מחברת, הוא כתב בה בדיו, הוא כתב מעט, הוא סגר את המחברת¹⁸⁷. דוד כתב בעט, ומשה בקרטון. הוא כתב: א, ו, י, ר, ה. הוא מחק את הא' הו' ארכה ועבה, הי' קצרה ודקה. האצבע הזאת עבה, וזאת דקה. הרגל עבה מהיד.

 

שעור עג.    🔗

פרה, פרות; אחת, שתים; שתי פרות. אלה פרות ואלה עזים, שתי פרות ושתי עזים. הפרות גדולות מהעזים. בחדר הזה ילדים, ילדות, נשים, אנשים, פרות ועזים. עזים שתים, פרות שתים, ילדות שתים – אסתר ורחל, ילדים הרבה. וכמה אנשים? אחד, וכו'. וכמה נשים? – וכו'.

אני איש, הם אנשים, הן נשים, אתם ילדים, אתן ילדות, אלה עזים ואלה פרות.

---

1. והחזיק בידיו מעט עשב ועצם לבן.↩︎

2. והשתמש לפי שעה בפעלים האלה במקום הפעלים: רבץ, בעט, נגח.↩︎

3. והשתמש לפי שעה בפעלים האלה במקום הפעלים: רבץ, בעט, נגח.↩︎

 

שעור עד.    🔗

אני איש, אתה ילד, את ילדה, הוא ילד, היא ילדה, אתם ילדים וכו'. שֵׁם הילד הזה יעקב, שֵׁם הילד ההוא דוד, שמו ברוך, שמך שלמה, שְׁמֵך רחל. ומה שְׁמה? – שמה שרה. – ומה שמו? – שמו משה. – ומה שם זה? – שם זה עשב. – מי אוכל עשב? האוכל אתה עשב? – לא, הילד איננו אוכל עשב. הפרה אוכלת עשב, העז אוכלת עשב. – ומה אוכלים הילדים? – הילדים אוכלים לחם, תאנים, אגוזים. – ומה שם זה? שם זה זית. זית, זיתים. הזיתים האלה שחורים, והזית הזה ירוק. גם העשב ירוק. גם הדיו ירוקה.

משה לקח¹⁸⁸ עט בידו; משה לקח עט, ודוד לוקח¹⁸⁹ עט בידו; משה טָבַל את העט בדיו הירוקה; משה טבל את העט, ודוד טובל אותו; משה כָתב על הניר; משה כתב על הניר, ודוד כותב על הניר. משה הלך אל הדלת; משה הלך אל הדלת, ודוד הולך אל הדלת. הם עומדים אצל הדלת. משה פתח את הדלת וסגר אותה, הוא יצא החוצה, הוא בחצר. גם דוד פותח את הדלת, הוא יוצא מהחדר, הוא סוגר את הדלת, הם בחצר, הם מדברים בחצר, הם צוחקים. הם פותחים את הדלת, הם באים החדרה, הם הולכים אל הספסל, הם יושבים, הם קמים, הם יוצאים. זה מקום משה, וזה מקום דוד. הם יושבים על ספסל אחד. על הספסל הזה ארבעה מקומות: הנה מקום משה, זה מקום יצחק, זה מקום דוד, והנה מקום אהרן. זה מקומך, זה מקומו, זה מקומי, על הכסא. ואיה מקום רחל? – הנה מקומה, בין שרה ובין יעקב. ומקום יעקב הוא בין רחל ובין ברוך.

שרה ורחל קמות, הן יוצאות, הן הולכות אל השלחן הקטן, הן עומדות אצל השלחן. מה על השלחן הקטן? – על השלחן הקטן לחם, זיתים ושתי סכינים. הזיתים בקערה. שרה לקחה את הסכין הקטנה; שרה לקחה סכין, ורחל לוקחת סכין; שרה פתחה את הסכין, ורחל פותחת את הסכין; שרה חתכה חתיכת לחם, ורחל חותכת חתיכת לחם; שרה אכלה מהלחם, ורחל אוכלת מלחמה. שרה לקחה זית ואכלה אותו, גם רחל לוקחת זית, היא אוכלת אותו. הזית מר. כל הזיתים מרים. הזיתים מרים, והתאנים מתוקות. כמה זיתים בקערה הזאת? אחד, שנים, וכו'. בקערה הזאת תשעה זיתים. חמשה¹⁹⁰, תשעה, חמשה, תשעה, ארבעה, תשעה, וכו'. זית וזית שני זיתים, שני זיתים וזית וכו'; אחד ואחד שנים, שנים ושנים וכו'. אחד מחמשה ארבעה, אחד מארבעה וכו'.

 

שעור עה.    🔗

חזרה על הפעלים: שרטט, כתב, מחק, עלה, ירד – בזמן עבר¹⁹¹ ובהוֶה על ידי שני ילדים ושתי ילדות, כמו בשעור הקודם. ספירת האצבעות ועצמים אחרים עד עשרה על ידי חמשה וחמשה: עשרה, חמשה, חמשה, עשרה, עשרה, ששה, חמשה וכו'.

 

שעור עו.    🔗

מה שמך? – שמי יעקב. – ואיה מקומך? – מקומי על הספסל ההוא, אצל החלון. – ואיה מקום דוד? – הנה מקומו פה, בין אברהם ובין ברוך. יש מקומות לכל הילדים. מקום הילדים על הספסלים, ומקומי על הכסא. היש גם לך מקום? – כן, הנה מקומי, שם, אצל רחל. – הראה את ראשך, שערך, פניך, הכל. – זה ראשי, זה שערי, זה הפנים, המצח, העינים, וכו'. – ומה שם זה? – זה נחיר. – כמה נחירים באפך? – אחת, שתים; שתי נחירים באפי. – היש נחירים גם לעז? – כן, גם לעז ולפרה נחירים. – וזה בגד. גם לו בגד, גם לו, גם לו, גם לה; לכל הילדים והילדות בגדים. זה בגדך, וזה בגדו; בגדך שחור ובגדו לבן; ובגד ברוך כחול. הכחול גם בגד שרה? לא, בגד שרה לבן. בגדו עבה, ובגדה דק.

משה פשט את בגדו, הוא נתן אותו לדוד; משה פשט את בגדו, וברוך פושט את בגדו, הוא נותן אותו גם כן לדוד. ביד דוד שני בגדים: בגד משה ובגד ברוך. דוד פושט את בגדו, הוא לובש את בגד משה, הוא לובש גם את בגד ברוך. בגד משה ארוך, ובגד ברוך קצר. דוד פושט את שני הבגדים. הוא נותן אותם למשה ולברוך, הם לובשים את הבגדים. משה פשט את בגדו ולבש אותו, גם ברוך פשט את בגדו ולבש אותו.

לילדה¹⁹² הזאת בגד ירוק, היא פושטת אותו ולובשת. היש מקום לילדה הזאת? לא, אין לה מקום. – ומה שמה? – אין לה שם. לך שם: ברוך, לך שם: שרה, לו שם: דוד, לה שם: רחל, ולילדה הזאת אין שם. יש לה שם, שמה ילדה. אתם צוחקים; כן, שמה ילדה. אתה צוחק, את צוחקת, כל הילדים צוחקים, והילדה הזאת איננה צוחקת. הפה צוחק; הפה צוחק, מדבר, אוכל, שותה; העינים רואות, האזנים וכו'. היד נוגעת, אוחזת וכו'. הרגלים הולכות, דולגות. זאת רגלי וזאת רגלך, זאת רגלו וזאת רגלה. כמה אצבעות ברגל? – אחת¹⁹³, שתים וכו'; חמש אצבעות ברגל. האצבע הזאת גדולה ועבה, והאצבע הזאת קטנה ודקה. וכמה אצבעות בשתי הרגלים? – חמש, שש, וכו'; בשתי הרגלים עשר אצבעות; עשר אצבעות ועשרה צפרנים. לאצבעות הגדולות צפרנים גדולים, ולאצבעות הקטנות צפרנים קטנים.

יעקב עומד על אצבעות הרגלים, הוא הולך על האצבעות, הוא ממהר ללכת. יעקב מִהר ללכת, ודוד הולך לאט. יעקב הלך אל הלוח הגדול, ודוד הולך בין השלחנות. הוא הולך על הרצפה. ברצפה אבנים. – היש אבנים בתקרה. גם בגג אין אבנים. – הרואה אתה את הגג בחדר? – לא. אינני רואה את הגג בחדר, הגג על התקרה. – הרואה אתה את הגג בחוץ? – כן, בחוץ אני רואה גגות הרבה. – בחוץ אתה רואה את השמים ואת השמש. הנה השמש. בשמש חם. שים ידך פה.

 

שעור עז.    🔗

חזיה¹⁹⁴, מכנסים, חלוק, כובע; פעל: ישן ופעלים שונים בעבר ובהוֶֹה.

 

שעור עח.    🔗

רחץ, מַגֶּבֶת, נַגֵּב, לח, יבש. זמן העבר בגוף השני ובגוף השלישי. למשל: אתה ישנת, ומשה ישֵׁן; אתה רחצת, ומשה רוחץ. אתה נגבת את פניך במגבת, והוא מנגב. את רחצתְ את ידיך, ורחל רוחצת את ידיה; את נגבתְ את ידיך, והיא מנגבת את ידיה.

אתה ישנת על הספסל, והוא ישן על הרצפה; אתה רחצת את פניך, את רחצתְ את שערֵך, הוא רחץ את ידיו, והיא רחצה את צוארה. אתה לבשת את החזיה, והוא לבש את הבגד. וכו' וכו'.

 

שעור עט.    🔗

מִטה¹⁹⁵, מסרק, סרק. רגלי המטה, רגלי השלחן, רגלי הספסל, רגלי הלוח הגדול, רגלי האיש, רגלי העז והפרה. שִנֵי המסרק, שִני המזלג, שִני הילד, שני העז והפרה. גב המסרק, גב הסכין, גב הספר, גב המחברת, גב הילד, העז והפרה. פי הפרה, העז והילד. פי הכוס, פי הבקבוק, פי הקסת. שפת הקסת, שפת הבקבוק, שפת הכוס, שפתי הילד, העז והפרה. אזני הפרה, העז והילד, אזן הכוס.

 

שעור פ.    🔗

מִטָה, מטות; אחת, שתים; שתי מטות. המטה הזאת גדולה מהמטה הזאת. למטות רגלים. כמה רגלים לַמטה? – אחת, וכו'. – וכמה רגלים לשתי המטות? – ארבע, חמש, וכו'. ארבע וארבע שמנה. על המטה הזאת כר, כסת וסדין, זה סדין; זה סדין; ועל המטה הזאת אין מאומה, המטה הזאת רֵקה. – יעקב, השמעת? מה שם זה? – זה כר. – ומה שם זה? – שם זה כסת. – ואתה, דוד, השמעת? מה שם זה? – זה סדין. וברוך, מה שם זה?– זה… – ברוך לא שמע, הוא מדבר עם משה, הוא איננו שומע.

הילד הזה פושט את בגדו, הוא פושט גם את החזיה, הוא לא פשט את המכנסים, גם את החלוק לא פשט. הוא עולה על המטה הקטנה, הוא שוכב על המטה, הוא ישן. הילד הזה עולה על המטה הגדולה, הוא שוכב, גם הוא ישן. שני הילדים ישנים על שתי מטות. זה שוכב על סדין, על כר ועל כסת, הכסת היא תחת ראשו; וזה שוכב על מטה רקה, אין לו לא כר, לא כסת ולא סדין. זה שוכב על גבו, וזה שוכב על צדו. הילד הזה קם, הוא יורד מהמטה, הוא רוחץ את ראשו ואת ידיו במים, הוא לוקח את המגבת, הוא מנגב את פניו, את אזניו, הוא לובש את החזיה ואת הבגד. – ואיה כובעו? – אין לו כובע. לך כובע, לו כובע, לו כובע, לכל הילדים כובעים. ולילד הזה אָין; גם לילדות אין כובעים. – הילד הזה לוקח את המסרק, הוא סורק את שער ראשו. יש לו שער על ראשו ואין לו שער על הלחיים ועל הסנטר, אין לו שפם, גם זקן אין לו. לאיש זקן ושפם. ולילד אין.

מה עשה הילד הזה? – הוא עלה על המטה, הוא שכב, הוא ישן, הוא קם, הוא ירד מהמטה, הוא רחץ את ראשו במים, הוא נִגֵב את פניו, הוא סרק את שערו, הוא לבש את בגדו. והילד הזה עודנו ישן; זה כבר קם, כבר רחץ וכבר לבש, וזה עודנו ישן, הוא ישן הרבה, וזה ישן מעט. זה ישן מעט, רחץ ולבש מהרה, והוא עודנו ישן. – קום גם אתה, רד מהמטה. – הנהו קם. הוא רוחץ את ידיו, הוא רחץ כבר¹⁹⁶ את ידיו; הוא מנגב אותן במגבת, הוא כבר נגב אותן; הוא סורק את שערו, הוא סרק כבר; הוא לובש את בגדו, הוא לובש לאט; הילד הזה מהר ללבש את בגדו, וזה לובש לאט (לְ־אָ־ט). גם הוא לבש כבר. הוא כבר קם, רחץ, סרק ולבש.

רחל, תני לילדים לחם וחלב. – רחל קמה ממקומה, היא הולכת אל השלחן הקטן, היא לוקחת חתיכת לחם בידה ונותנת אותה לילדים, היא לוקחת את כוס החלב, היא נותנת גם אותה לילדים. מה עשתה רחל? –היא קמה ממקומה, היא הלכה אל השלחן הקטן, היא לקחה וכו'. – מה עושים הילדים? – הם אוכלים לחם בחלב, הם טובלים את הלחם בחלב ואוכלים.

החלב לבן, הדיו שחורה. הדיו הזאת ירוקה, העשב ירוק, הכסת אדֻמה, הסדין לבן. למִטה הזאת כֶסת, כר וסדין.

 

שעור פא.    🔗

חזרה על השעורים הקודמים. נעל נעלים; גֶרֶב¹⁹⁷; גַרְבָיִם. שמוש העבר וההוה על ידי שני תלמידים, כמו בשעורים ע"ד, ע"ה, ע"ו, ע"ז, וע"ח, או על ידי תלמיד אחד כמו בשעור פ'. בשני האופנים טוב להשתמש בתארי הפעל: כבר, עוד, מהר, לאט, כמו: אתה כבר פשטת את גרביך, אתה מהרת לפשט את גרביך, והוא עוד לא פשט את הגרבים, הוא פושט, פושט ועוד לא פשט, הוא פושט לאט לאט. הנה גם הוא כבר פשט. – את פותחת את הספר, את פותחת לאט, את פותחת, פותחת, ועוד לא פתחת, הנה כבר פתחת. את קוראת, את קוראת לאט; את סוגרת את הספר, את סוגרת לאט וכו'.

מלות הגוף: לי, לך, לך, לו, לה. לי נעלים, לך נעלים, וכו'. ובשלילה: לא לי הכובע הזה, לא לה הכובע. אין לה כובע. למי הוא? הכובע הזה למשה. וכו'.

 

שעור פב.    🔗

חלץ, יחף, נעל. נסתרים ונסתרות בזמן העבר בשני האופנים הנזכרים, כמו: הם כבר חלצו את הנעלים. הם מהרו לחלץ, והם עודם חולצים, הם חולצים וחולצים ועוד לא חלצו. הנה גם הם חלצו. – הן רחצו ועוד לא סרקו את שער ראשן, הן כבר סרקו ועוד לא לבשו, הן לבשו.

ספירה מאחד עד עשרה ולהפך, אחד אחד ושנים שנים.

 

שעור פג.    🔗

מה שמך? – שמי יעקב. – ומה שמה? – שמה שרה. – ומה שם אביך? שם אביך שלמה. שם אביך שלמה¹⁹⁸, שם אביךְ אברהם, שם אביו יהודה, ושם אביה מרדכי. שם אביה מרדכי, ושם אמה חוה. לה אב ואם: אביה מרדכי ואמה חוה; לו אב ואם: אביו יהודה ואמו יוכבד; לך אב ואם: אביך אברהם ואמך דבורה. לה אב ואם, לו אב ואם, לך אב ואם לכל הילדים אבות ואִמות. לו ולך שני אבות ושתי אמות: יהודה ואברהם – שני אבות, יוכבד ודבורה – שתי אמות. האב איש, האֵם אשה. האבות אנשים, האמות נשים. יהודה ואברהם שני אנשים, יוכבד ודבורה שתי נשים. לאבות ולאמות ילדים וילדות. לאברהם ולדבורה שני ילדים וילדה אחת: יעקב וברוך¹⁹⁹ ורחל; יעקב וברוך ילדים, ורחל ילדה.

היש אב ואם לילדה הזאת? – לא, אין לה לא אב ולא אם. – ומה שמה? – אין לה שם, שמה ילדה. – היש לה נעלים? – לא, אין לה נעלים, היא יחפה. – היש לה בגדים? – כן, יש לה בגד וחלוק, וכובע אין לה. בגדה אדום וחלוקה לבן. זה בגדה, זה בגדך, וזה בגדי. זה כובעי, זה כובעך, וזה כובעו. כובעי גדול מכובעך, כובעי גדול מכל הכובעים. אני גדול וכובעי גדול, אתם קטנים ולכם כובעים קטנים.

קומו! – כל הילדים קמו. – עלו על הספסלים, – כל הילדים עלו על הספסלים. אתם עומדים על הספסלים. – עֲלו על השולחנות. – כל הילדים עלו על השלחנות. – רְדו מהשלחנות. – כל הילדים ירדו מהשלחנות. וכו' וכו'.

 

שעור פד.    🔗

מה שמך? – יעקב. ומה שם אביך? – שם אבי אברהם. – ומה שם אמך? – שם אמי דבורה. – ושם אחיך ברוך²⁰⁰. שם אחיך ברוך, שם אחיך דוד, שם אחיו לוי, שם אחיו גדליה. לו שני אחים, אחד גדול ואחד קטן. שם הגדול יצחק, ושם הקטן גדליה. גם אחות יש לו, שם אחותו מלכה. גם לו אחות, גם לו, גם ליעקב אחות, הנֶה פה, רחל שמה. רחל אחות ליעקב ולברוך. יעקב אח לרחל, ורחל אחות ליעקב; גם ברוך אח לרחל, ורחל אחות לברוך. האח ילד, האחות ילדה; האחים ילדים, האחיות ילדות.

שרה ילדה, לה שתי אחיות ושני אחים, שם האחיות: צפֹּרה ורבקה, והאחים: דב וקלמן. לשרה אב, אם, שתי אחיות ושני אחים; שם אביה אליעזר, שם אמה בתיה, שם האחיות וכו'. שמך דוד, שם אביך וכו'. לך אב, אם, אח, ואחות. שמו משה, שם אביו וכו'. למשה אב, אם, שני אחים ואחות אחת.

האבות אנשים, האמות נשים, האחים ילדים, האחיות ילדות. הילדים פה, ואיה האבות? – האבות בבית. גם האמות בבית. אחות יעקב פה, היא יושבת אצל אחיה ברוך. – ואיה מקום שרה? – מקום שרה שם, אצל החלון, בין משה ובין דוד. – כמה ילדות בחדר הזה? וכו'. – וכמה ילדים? – ילדים הרבה פה. – דוד, בא הנה, עמד פה. כל הילדים יושבים, ודוד קם, יצא ועמד פה. הנהו עומד. – ברוך, בֹא גם אתה הנה. – כל הילדים יושבים, ושני הילדים האלה קמו, יצאו ובאו הנה. – צאו החוצה. – מה עשו ברוך ודוד? – הם פתחו את הדלת ויצאו החוצה. – מה הם עושים בחוץ? הם צוחקים ומדברים. השומעים אתם? ברוך מדבר, זה קול ברוך. הם עומדים אצל הדלת, הדלת סגורה. אני פותח את הדלת, אני פתחתי אותה, דוד וברוך באים החדרה, הם כבר באו. הם הולכים אל הספסל, הם כבר ישבו. – מי פתח את הדלת? האתה פתחת אותה? – לא, לא אתה פתחת אותה. המשה פתח אותה? – לא, לא הוא פתח אותה. – השרה פתחה אותה? – לא, גם שרה לא פתחה אותה. לא²⁰¹ אתה פתחת את הדלת, לא את פתחת אותה, לא הוא פתח אותה. לא היא וכו', לא אתה ולא את, לא הוא ולא היא. אני פתחתי אותה, אני פתחתי וסגרתי. – ומי פתח את הספר ההוא? – אני²⁰² פתחתי אותו. – אני פתחתי את הדלת, אתה פתחת את הספר, את פתחת את המחברת, דוד פתח את הארון, ורחל פתחה את הילקוט. היא לקחה לחם מהילקוט. היא נתנה אותו לשרה.

שרה אכלה לחם, משה אכל אגוזים, אתה אכלת תאנים, את אכלתְ זיתים, ואני אכלתי חתיכת בשר. אני אכלתי חתיכת בשר ושתיתי קהוה שחורה, היא מרה. היא שחורה ומרה. גם הזתים מרים, הם ירוקים ומרים. הקהוה שחורה, הדיו שחורה, השערות שחורות, הנעלים שחורות, גם הגרבָיִם האלה שחורות. הגרבים האלה שחורות, ואלה אדמות. הנה גרבים לבנות. – כמה גרבים בידי? – שתי אדמות, שתי שחורות ושתי לבנות; שתים ושתים ארבע, ארבע ושתים שש; שש גרבים בידי. שתים משש ארבע, שתים מארבע שתים, אחת משתים אחת.

 

שעור פה.    🔗

ברזל, עץ, זכוכית²⁰³; זה ברזל, זה עץ, וזה זכוכית. הברזל שחור, העץ לבן, הזכוכית איננה שחורה ואיננה לבנה. הזכוכית הזאת ירוקה, זאת כחולה, וזאת אדֻמה.

הקסת הזאת זכוכית²⁰⁴, וזאת ברזל. החלון זכוכית, הקסת זכוכית, הכוס זכוכית, הבקבוק זכוכית. הקסת הזאת ברזל, הסכין ברזל. גם העט ברזל. העט ברזל והיד עץ. זה יד העט. יד העט עץ, השלחן עץ, הספסל עץ, הארון עץ, הלוח הגדול עץ. – והלוח הקטן? – הברזל זה? – לא. – מה זה? – זה אבן. הלוח הקטן אבן. והמכתב? – גם הוא אבן. הלוח הקטן והמכתב הם אבן שחורה. הרצפה אבנים, הקירות אבנים. והתקרה? הגם היא אבנים? – לא, התקרה עץ. גם הסרגל הזה עץ. כל הסרגלים עץ. – והמחברות? המחברות ניר. גם הספרים ניר. המחברות ניר, הקסת זכוכית, העט ברזל ויד העט עץ.

יד, ידות. יד העט הזאת אדמה, זאת ירוקה, זאת כחולה, וזאת שחורה. השחורה גדולה מכל הידות האלה. כמה ידות על השלחן? – אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש; חמש ידות אדמות; חמש שש, שבע שמנה; חמש ידות אדמות ושלש ידות ירוקות; שמנה, תשע, עשר; עשר ידות; חמש ידות אדומות, שלש ידות ירוקות ושתי ידות כחולות. חמשה ושלשה שמנה, שמנה ושנים עשרה. שנים מעשרה שמנה²⁰⁵, שלשה משמנה חמשה. חמשה מעשרה חמשה. עשרה, חמשה, חמשה, עשרה, שמנה, שמנה, עשרה, עשרה וכו'.

אני, משה, ברוך, רחל ושרה כותבים; אני כותב בעט, משה כותב בעפרון, ברוך כותב במכתב, רחל כותבת בקרטון, ושרה כותבת באצבעה על זכוכית החלון. מי כתב בעפרון? האתה זה? – לא אני. – האת זאת? – לא אני, משה כתב בעפרון. – אני מוחק בניר את אשר כתבתי. אני מוחק בניר, אתה מוחק במַגֶבֶת, המגבת לחה; את מוחקת בספוג; הספוג לח; גם ברוך מוחק בספוג, הספוג הזה יבש; זה לח, וזה יבש; שרה מוחקת בידה. אני כבר מחקתי, גם אתה כבר מחקת, ואת עודך מוחקת, את מוחקת ומוחקת ועוד לא מחקת. הנה גם את כבר מחקת. הגם הם כבר מחקו? – כן, גם הם כבר מחקו. – אני כתבתי ומחקתי, אתה כתבת ומחקת, את כתבת ומחקת, גם הם כתבו ומחקו. אני²⁰⁶ כתבתי בעט ומחקתי בניר, אתה כתבת בעפרון ומחקת במגבת, את וכו'.

אני שמתי את העט על הארון, אתה שמת את העפרון בילקוט, את שמת את המכתב בחלון, וכו'. את העט שמתי על הארון ואת הניר נתתי לדוד, את העפרון שמת בילקוט ואת המגבת נתת למשה, את המכתב שמתְּ בחלון ואת הספוג נתתְּ ליעקב, וכו'.

 

שעור פו.    🔗

ברזל, עץ, זכוכית, אבן, עצם. עצם, עצמות; אחת, שתים, שלש; שלש עצמות. העצם הזאת ארֻכה ועבה, והעצם הזאת קצרה ודקה. גם בחתיכת הבשר הזאת שתי עצמות קטנות. ומה שם זה? התראו, זה, זה? זה דם; בבשר עצמות ודם. הדם אדום, גם הבשר אדום, והעצם לבנה. בבשר עצמות ודם ועל הבשר עור²⁰⁷. גם לילד עור, בשר, עצמות ודם. בבשר עצמות ודם. על הבשר עור, ועל העור שער. לעז ולפרה שער ארוך, ולילד שער קצר. על הראש שער ארוך. בראש עצמות הרבה; במצח, באף, בסנטר, אצל העינים, אצל האזנים, גם השִנים עצמות. השנים עצמות, השפתים בשר, גם הלשון והלחיים בשר. אין עצמות בשפתים ובלשון. יש עצמות בידים, בצואר, בכתפים, בחזה, בצדים, בגב, ובבטן אין עצמות. ברגלים עצמות הרבה. גם באצבעות עצמות. כמה עצמות באצבע? –אחת²⁰⁸, שתים, שלש; באצבע שלש עצמות. – וכמה עצמות באצבע העבה הזאת? – באצבע הזאת שתי עצמות.

העצם קשה²⁰⁹, הבשר רך²¹⁰. הלחי רכה, השפה רכה, הלשון רכה, השנים קשים. הספוג רך, הלוח קשה, גם המכתב קשה; הלוח והמכתב אבן. האבן קשה, הברזל קשה. המִטה הזאת ברזל. על המטה הזאת כֵּסת, כר וסדין. המטה קשה, הכסת רכה, זה כסת, וזה כסת. הכסת רכה, והקסת קשה, הקסת זכוכית. הזכוכית קשה. הקסת הזאת זכוכית, הקסת הזאת עץ והקסת הזאת אבן. יש דלת לקסת האבן.

הקסת הזאת אבן, הלוח והמכתב אבן, הרצפה אבנים, הקירות אבנים; השלחנות, הספסלים והכסא עץ, הלוח הגדול, הארון, הסרגלים, ידות העט עץ, גם המקל עץ. הסכין ברזל, המטה ברזל. הקסת הזאת זכוכית, הכוסות זכוכית, הבקבוק זכוכית, החלונות זכוכית, גם בדלת הארון זכוכית. – והמסרק מה הוא? העץ הוא? לא, זה לא עץ. – הברזל הוא? – לא. – זה עצם. גם יד העט הזאת עצם. העצם לבנה.

מסרק, מסרקים; שני מסרקים. המסרק הזה ארוך, וזה קצר. – למסרק הארוך שִנַים עבות וארכות, ולמסרק הקצר שנים קצרות ודקות. יעקב לקח את המסרק הגדול, ורחל לקחה את המסרק הקטן. הוא סורק את שערו, והיא סורקת את שערה. הוא סרק כבר את שערו, והיא עודנה סורקת, היא סורקת לאט, שערה ארוך. – מי סרק במסרק הגדול? האתה סרקת? – לא אני. האת סרקתְ? – לא היא. הוא סרק במסרק הגדול, הנהו בידו. – למי המסרק הזה? הלך הוא? הלו הוא? – לא לא למשה הוא. – המסרק הזה לי הוא, מסרקי הוא. שני המסרקים לי הם. יש לי מסרקים ולך אין. יש מסרק לאביך ולאמך, בבית. גם לאביו ולאמו מסרק. – מה שם אביו? וכו' ומה שם אמו? וכו'. היש לו אח? –כן, לו שני אחים, אחד גדול ואחד קטן; שם הגדול ראובן ושם הקטן מרדכי. – היש לו אחות? – כן, יש לו אחות. שם אחותו רבקה. – הגדולה היא? – לא, היא קטנה ממרדכי. – לו שני אחים ואחות אחת, ולך שתי אחיות ואח אחד; מלכה ודינה שתי אחיות, ושלמה אח. איה אחיך? אחי בבית. – מה הוא עושה בבית? הכותב הוא? הקורא הוא בספרים? – כן, כן, הוא קורא וכותב. – ומה עושים שם הילדים ההם? – הם אוכלים. – מה הם אוכלים? – יעקב אוכל לחם, שמעון אוכל בשר, ודוד אוכל אגוזים ותאנים. – מי אכל לחם? לא אני אכלתי, לא אתה וכו'. מי אכל בשר? וכו'.

 

שעור פז.    🔗

תרנגֹלת, כנף, כנפים, נוצה, עוף. חלקי גוף התרנגלת: עור, בשר, עצמות, דם; ראש, עינים, אזנים, נחירים, פה, לשון; צואר. גב, חזה, בטן, צדים, זנב; רגלים, אצבעות, צפרנים. פעֻלת התרנגלת: ראה, שמע, אכל, שתה, הלך, עוּף, רוּץ.

 

שעור פח.    🔗

חזרה על השעור הקודם. מַקּוֹר, ביצה, קלפה, שבר. דבֵּר על הפעלות, על כל אחת בפני עצמה, ראשונה בהוה, ואחר על כלן יחד, בהדרגה, בעבר; כמו: אני שברתי, אתה שברת, את שברת, הם שברו; אני שברתי את קלפת הביצה, אתה שברת, את שברת, הם שברו; אני שברתי את קלפת הביצה, אתה שברת את הזכוכית, את שברת את המכתב, והם שברו את האבן הרכה; אני שברתי את קלפת הביצה בצפרני, הכיתי בצפרני על הקלפה ושברתי אותה; אתה שברת את הזכוכית בסרגל, הכית את הזכוכית בסרגל ושברת אותה; את שברת את המכתב בידים; הם שברו את האבן הרכה באבן השחורה, הם הכו אותה באבן השחורה, הם הכו הרבה, והאבן השחורה קשה; האבן הלבנה רכה, והשחורה קשה. – מי שבר את קלפת הביצה? לא אתה שברת, לא הוא שבר אותה, לא הם שברו את קלפת הביצה, אני שברתי אותה. – במה שברתי אותה? וכו'. – מי שבר את הזכוכית? וכו'.

 

שעור פט²¹¹.    🔗

---

1. והעמיד לפניו עז ותרנגלת חיות↩︎

2. והראה חתיכת בשר נוטפת דם.↩︎

3. והסתפק לפי שעה בדברים הידועים לַתלמידים.↩︎

4. וחקה את הפעֻלה.↩︎

 

שעור צ, צא.    🔗

חזרה על השעורים הקודמים. שמוש זמן העבר לנוכחים ולנוכחות. בֵרור מושג העבר ונטיתו על ידי כל הדרכים האלה הנזכרים למעלה:

א) הצגת העבר מול ההוה על ידי שני פועלים העושים פעֻלה אחת, כמו: יעקב שתה את המים, ודוד שותה; יעקב טבל את הלחם בחלב, ודוד טובל את הלחם בחלב; יעקב אכל את לחמו, ודוד אוכל את לחמו. וטוב מאד להשתמש בזה בפעל מַהֵר ובתארי הפעל לאט, עוד, כבר; כמו: שרה כבר חלצה את נעליה, ורחל עודנה חולצת, היא חולצת וחולצת ועוד לא חלצה; שרה מהרה לחלץ את נעליה, ורחל עוד לא חלצה, היא חולצת לאט, גם היא חלצה; שרה כבר פשטה את גרביה, ורחל עודנה פושטת את גרביה, שרה מהרה לפשט את גרביה, ורחל פושטת אותן לאט, הנה גם היא כבר פשטה את גרביה; שרה עלתה על הספסל, ורחל עולה; שרה כבר עלתה, היא מהרה לעלות, ורחל עוד לא עלתה, היא עולה לאט; הנה גם היא עלתה.

ב) הצגת העבר מול ההוה על ידי פועל אחד העושה לאט פעֻלות רבות זו אחר זו, כמו: אני לוקח כוס מים בידי, לקחתי את הכוס, הנה בידי; אני יוצק מים על ידי, אני יוצק לאט, יצקתי מים על ידי²¹²; אני רוחץ את יַדי, רחצתי את ידי, אני מנגב את ידי במגבת, אני מנגב אותן לאט, נגבתי אותן; אני לוקח את הביצה, לקחתי אותה; אני שובר את הקלפה, אני שובר לאט, עוד לא שברתי, שברתי (ש־ב-ר־תי!) אני פותח את הסכין הקטנה, פתחתי אותה; אני חותך את הביצה לחתיכות, חתיכה אחת, שתי חתיכות, וכו'; חתכתי את הביצה לארבע חתיכות; אני טובל את החתיכה הזאת במלח, ט־ב-ל־תי! אני אוכל את חתיכת הביצה, א־כ-ל־תי אותה!

ג) שלשלת של פעֻלות שנעשו זו אחר זו על ידי פועל אחד, כמו: מה עשית? – אני לקחתי את כוס המים בידי, יצקתי מים מהכוס על ידי, רחצתי את ידי, נגבתי את ידי במגבת, לקחתי את הביצה, שברתי את קלפתה, חתכתי אותה לארבע חתיכות, טבלתי חתיכה אחת במלח ואכלתי אותה. ובגוף שלישי: מה עשה יעקב? – יעקב לקח כוס מים בידו, הוא יצק מים על ידו, רחץ וכו' וכו'.

ד) דרך השאלה והשלילה בפעֻלה אחת או בפעלות אחדות בכל הגופים והמינים הידועים לתלמידים, כמו: משה נוגע במקל אל מצח ברוך. – מה עשה משה? – הוא נגע במקל אל מצח ברוך. – מי נגע במקל אל מצח ברוך? האתה זה, דוד? האם נגעתְ, רחל? ההיא נגעה במקל אל מצח ברוך? האתם נגעתם? לא, לא אתם נגעתם במקל אל מצח ברוך, לא היא נגעה, לא את נגעתְ במקל אל מצח ברוך. משה נגע במקל אל מצח ברוך.

ה) פעֻלה אחת שנעשתה על ידי פועלים רבים באופנים שונים, כמו: אני אוכל לחם²¹³, אני אוכל ושותה, אני שותה מים; אתה אוכל לחם ושותה מים, לחמך לבן ולחמי שחור; את אוכלת בשר ושותָה קהוה שחורה, דוד אוכל ביצה ושותה קהוה לבנה, שרה אוכלת אגוזים ושותה טה, אתם אוכלים תאנים ושותים חלב, גם הם אוכלים תאנים ושותים חלב; אתם שותים חלב חם, והם שותים חלב קר. אני אכלתי ושתיתי, אכלת ושתית, אכלתְ ושתיתְ, הוא אכל ושתה, היא אכלה ושתתה, אתם אכלתם ושתיתם, גם הם אכלו ושתו; אני אכלתי לחם שחור ושתיתי מים, אתה אכלת לחם לבן ושתית מים, את וכו' וכו'. או על ידי משפטים קצרים, כמו: אתם כתבתם על הלוחות הקטנים²¹⁴, אתן כתבתן על הניר, דוד כתב על המחברת, שרה כתבה על הספר, אתה כתבת על הקיר, את כתבת על זכוכית החלון, אני כתבתי על האבן. אני כתבתי י', אתה כתבת ו', את כתבת א', הוא כתב ר', היא כתבה ה', אתם כתבתם ס' ואתן כתבתן נ'. – חתכתי לחם, חתכת ביצה, חתכתְ תאנה, יעקב חתך זית, שרה חתכה ניר לבן,דוד ומשה חתכו ניר אדום, אתם חתכתם ניר ירוק. – הרימותי את ידי, הרימות את ראשך, הרימותְ את הספר, משה הרים את המקל, שרה הרימה את הסרגל, הילדים ההם הרימו את המַכתבים. – נגעתי בסנטרי, נגעת באפך, נגעת בלשונך, ברוך נגע במצחו, שרה נגעה בעיניה, אתם נגעתם בצדיכם. – אתם עליתם על הספסל הזה. אתן עליתן על הספסל ההוא, הם עלו בחלון, שלמה עלה על השלחן, רחל עלתה על הכסא, אתה עלית על השלחן הקטן, את עליתְ על שלחן גדול, ואני עליתי על האבן הזאת. – קפצתי מהאבן, קפצת מהשלחן, וכו'. – אתם עמדתם על הספסל ועתה אתם עומדים על הארץ, אתן עמדתן על הספסל ההוא ועתה אתן עומדות על הארץ, הם עמדו בחלון ועתה וכו'.

ו) פעולות הֶפֻּכּוֹנות, כמו: אני פשטתי את בגדי ואתה לבשת את בגדך; אני הסירותי את כובעי מעל ראשי, ואתה שמת את כובך על ראשך; אני חלצתי את נעלי, ואתה נעלת את נעליך; אני שכבתי על הספסל, ואתה קמת מהספסל. – אתה צוחק, ואת בוכה; אתה מרים את ראשך, ואת משפילה את ראשך. – מה עשה דוד, ומה עשתה שרה? – דוד הרים את ראשו וצחק, ושרה השפילה את ראשה ובכתה. – הם כתבו, והן מחקו; הם ישבו, והן עמדו; הם ישבו וכתבו, והן עמדו ומחקו. – אתם עליתם, ואתן ירדתן; אתם אכלתם, ואתן שתיתן; אתם עליתם ואכלתם, ואתן ירדתן ושתיתן. – הם פתחו את הדלת, ואתם סגרתם אותה; הם יצאו, ואתם באתם; הם פתחו את הדלת ויצאו, ואתם באתם וסגרתם את בדלת.

 

שעור צב²¹⁵.    🔗

ילדים, גשו הנה. יעקב, עמד פה, ואתה משה אחריו, כזה. דוד, מקומך שם, אחרי יצחק, ואתה, ברוך, מקומך בין משה ובין לוי, פה. אתם עומדים בשורה, זה שורת ילדים. הנתקו מעט איש מרעהו, עוד מעט, כזה. השפילו את ידיכם. הביטו אלי, ראו, אני מרים את ידי ומשפיל אותן, אני מרים ומשפיל, משפיל ומרים; אני אומר: אחת, שתים; אחת שתים; אחת שתים; באמרי אחת אני מרים את ידי, ובאמרי שתים אני משפיל אותן. עתה, עשו כמוני: אחת, שתים; אחת, שתים. – דוד, אינך מרים היטב את ידיך, הבט, צריך להרים אותן ככה. – עוד פעם: אחת, שתים; אחת, שתים; וכו'.

עתה, הביטו אלי. אני שם את אגרופי על חזי, כזה. ראו אני שולח את ידי ומשיב אותן אל חזי, אני אומר: אחת, שתים, אחת, שתים; אני אומר ועושה, עושה ואומר. באמרי אחת אני שולח את ידי, ובאמרי שתים אני משיב אותן אל חזי. עתה עשו כמוני, האגרופים על החזה, כלכם; משה, לא טוב, לא ככה; ראה, ככה. טוב.. אחת, שתים; אחת, שתים; אחת, שתים. – ברוך, אינך שולח את ידיך היטב, ראה, עשה ככה. – עוד פעם: אחת, שתים; אחת וכו'. יעקב, יצאת מהשורה, שוב אל השורה, כזה. – עתה הימינו. הביטו. אני הולך, אני צועד; אני נושא הרגל הזאת ומשפיל אותה, אני נושא עתה את הרגל הזאת ומשפיל אותה. זאת רגל ימנית, וזאת רגל שמאלית. אני אומר: אחת, שתים; אחת, שתים. באמרי אחת אני נושא את רגלי השמאלית, ובאמרי שתים אני נושא את רגלי הימנית. עתה, צעדו. אחת, שתים; אחת, שתים,וכו'. – לוי, אתה יוצא מהשורה. – עמדו. – משה, גש אלי. אמֹר, מה עשו הילדים. אינך יודע? שוב אל השורה. גש אתה אֵליהו אֵלי. אמר, מה עשו הילדים – הילדים עָמדו בשורה, הם הרימו את הידים והשפילו אותן, השפילו והרימו. – ואחרי כן מה עשו? – הם שמו את ידיהם על החזה וכו' וכו'²¹⁶.

 

שעור צג, צד, צה.    🔗

חזרה על המלים שנתחדשו בשעור הקודם.

לפני, אחרי. דוד עומד לפני משה, ויעקב עומד אחריו; אני עומד לפני הלוח, ואתה עומד אחריו. לוי ויצחק עומדים אחרי הדלת, הם בחצר, ואנחנו פה, אנחנו עומדים לפני הדלת. רחל הולכת לפני יעקב ומשה, והם הולכים אחריה; היא רצה, הם רצים אחריה. היא עולה על הספסל, גם הם עולים אחריה. הם ירדו, גם היא ירדה אחריהם.

נגש. אתה נגשת אל יעקב, אתְ נגשת אל שרה, דוד נגש אל הדלת, אסתר נגשה אל החלון, אנחנו נגשנו אל הלוח הגדול, וכו'.

הבט. אני מביט אל התקרה, אתה מביט אל הארץ, אתְ מביטה למראה, יעקב מביט אל הלוח, רחל מביטה לַקיר, הם מביטים אחרי משה. – מי מביט למראה? – ברוך וכו'. – מה אתה רואה במראה? וכו'. – ואתה, יעקב, מביט אל הלוח, מה אתה רואה על הלוח? היודע אתה לקרא? – דוד, אתה מביט בעד החלון, אתה מביט השמימה, מה אתה רואה בשמים? ומה אתה רואה בחוץ? וכו'.

אמר. דוד מדבר למשה, משה מחריש, הוא שומע ודוד מדבר. – מה אמרת, דוד? מה אמרת למשה? – משה, מה אמר לך דוד? – הוא אמר לי: תן לי את המַכתב. – אמֹר לו: אין לי מכתב; אמר לו, אמר לו, אל תצחק. – מה אמר משה לדוד? הוא אמר לו: אין לי מכתב. הוא אמר וצחק. – האין מכתב למשה? – יש לו מכתב. – משה אמר: אין לי מכתב, וברוך אמר: יש לו מכתב. ברוך אומר: יש, ומשה אומר: אַין. יש לו. – יש לו. – כל הילדים אומרים: יש לו מכתב. אתה אמרת, הוא אמר, לוי אמר, יצחק אמר, גם רחל אמרה, גם אתְ אמרתְ. – ומה אמרה הפרה? הפרה לא אמרה מאומה, הפרה איננה מדברת.

שלח. שלחתי את ידי, שלחת את ידך, שלחתְ את ידך וכו'. שלחתי את אצבעי הקטנה, שלחתְ את אצבעך וכו'. שלחתי את ידי ולקחתי את העט, שלחת את ידך ולקחת את העפרון, שלחתְ את ידך ולקחתְ את המכתב, ברוך שלח את ידו ולקח את המחברת הירוקה, וכו'. אתה שולח את ידך, ואת מרימה את ידך; אתם שלחתם את ידיכם, והם הרימו את ידיהם.

שלחתי את המקל, שלחת את הסרגל, שלחתְ את העט, וכו'.

אני שולח את ידי, אני שלחתי את ידי, אני משיב אותה אל חזי, השיבותי אותה אל חזי. אתה שולח את ידך, שלחת אותה, אתה משיב את ידך אל חזך, וכו', וכו'.

פעם. – שלמה, אמֹר לי מה שֵׁם זה. – שם זה עשב. אמֹר שנית: זה עשב. – זה עשב. עוד פעם אחת. – זה עשב. – שלמה אמר זה עשב, שלש פעמים. – אמר גם אתה, יעקב, זה עשב, שלש פעמים. זה עשב, זה עשב, זה עשב. – אמר אתה, דוד, זה עשב, ארבע פעמים. – זה עשב– פעם אחת; זה עשב– שתי פעמים; זה עשב– שלש פעמים, וכו'.

– משה, שלח את ידך. – שלח את ידך שנית. – עוד פעם אחת. – משה שלח את ידו שלש פעמים. – הרם את ידך. – השפל אותה. – הרם אותה שנית. – הרם אותה עוד פעם אחת. – משה הרים את ידו שלש פעמים. הוא שלח את ידו שלש פעמים והרים אותה שלש פעמים.

ברוך הַכה את הכסא במקל. – הכה אותו שנית. – עוד פעם אחת. – ברוך הכה את הכסא במקל ארבע פעמים. – רחל טבלי את העט בדיו הירוקה. – פעם אחת. – טבלי שנית. – שתי פעמים. – טבלי עוד פעם אחת. – שלש פעמים. – עוד פעם אחת. – ארבע פעמים. רחל טבלה את העט ארבע פעמים בדיו הירוקה.

מאיר, עֲלֵה על האבן הזאת. – רֵד. – עלה שנית. – רד. – מאיר עלה על האבן שתי פעמים, פעמים. – עלה עוד פעם אחת. – שלש פעמים. – וכו'. – מאיר עלה שש פעמים על האבן, הוא עלה שש פעמים וירד שש פעמים, הוא עלה וירד, עלה וירד.

צעד. אני צעדתי צעד גדול, אתה צעדת צעד קטן. אתה צעדת צעד אחד, את צעדת שני צעדים, ברוך צעד שלשה צעדים, שלמה צעד ארבעה צעדים, וכו'. אסתר צועדת צעדים קטנים, ורחל צועדת צעדים גדולים. האיש צועד צעדים גדולים והילד צועד צעדים קטנים.

ימין, שמאל. יד ימנית, יד שמאלית; רגל ימנית, רגל שמאלית; עין ימנית, עין שמאלית; אזן ימנית, אזן שמאלית, לחי, כתף, צד.

אני נושא את רגלי השמאלית, אני שם אותה על הארץ, אני צעדתי צעד אחד, אני נושא את רגלי הימנית, אני שם אותה על הארץ, צעדתי שני צעדים, אני הולך. גם אתה הולך, אתה נושא את רגלך השמאלית, וכו'.

אני שולח את ידי הימנית, אני שולח את ידי השמאלית, שלחתי את שתי ידי. אתה מרים את ידך הימנית, אתה מרים גם את ידך השמאלית, הרימות את שתי ידיך.

 

שעור צו.    🔗

ברכת המוציא ושהכל. ידע. ספירת עצמים שונים וצעדים, מספר הפעמים שתשנה פעֻלה אחת. חבור וחסור: שנים ושנים, שלשה ושלשה, ארבעה וארבעה, חמשה וחמשה; חמשה מעשרה, ארבעה משמנה, וכו'.

על לחם מברכים: ברוך אתה וכו'. על מים מברכים וכו'. – איך מברכים על בשר, ועל ביצה? – ועל סכר? - ועל חלב? – משה איננו יודע לברך על חלב. הוא איננו יודע לברך גם על לחם, הוא איננו יודע מאומה. שלמה יודע לברך על לחם, על מים, על חלב ועל ביצה. בָרֵך שלמה. – טוב מאד. – ואתה לוי, היודע אתה לברך? – לוי יודע לברך, הוא יודע גם לקרא ולכתב, הוא יודע לכתב במכתב ובקרטון; הוא יודע לכתב: י, ו, א, ר, ה. – היודע אתה מה שם זה? – שם זה כובע. – וזה? – זה נעל. – טוב.

דוד יודע לשרטט, ואתה לא, אתה אינך יודע לשרטט; אתה יודע לכתב ל, ודוד איננו יודע לכתב ל. אני יודע לכתב בעט, אתה יודע לכתב בעפרון, הוא יודע לכתב במכתב, אתם יודעים לכתב בקרטון. הילדות אינן יודעות לכתב, הן אינן יודעות לא לכתב ולא לקרא, הן אינן יודעות מאומה.

 

שעור צז.    🔗

תרנגֹל²¹⁷, תרנגֹלת, תרנגֹל קטן ותרנגֹלת קטנה.

התרנגֹלת היא אם התרנגל הקטן, והתרנגל הוא אביו; התרנגלת היא אם התרנגלת הקטנה, והתרנגל אביה. לתרנגל הקטן אב ואם. הנה אביו ואמו. התרנגל זכר, התרנגלת נקבה. גם לעז אב ואם, גם לפרה אב ואם. לך אב ואם, לו אב ואם. לך גם שני אחים. – מה שם אחיך? ואביך? ואמך? וכו'.

הפרה גועה: מוּ - אוּ - אוּ -אוּ' העז שורקת: מֶה - אֶה - אֶה, התרנגלת מקרקרת: קה קה - קה - קה - קה - רה, והתרנגל קורא: קו - קו - רי - קו, קו - קו - רי - קו.

כרבלת התרנגל וזנבו גדולים מרכבלת התרנגלת וזנבה, רגלי התרנגל ארכות מרגלי התרנגלת; צפרניו, מקורו, נוצתו, וכו'.

 

שעור צח.    🔗

עשב, עשבים; עלה, עלים; פרח, פרחים.

עלה גדול ועלה קטן, עלה ארוך ועלה קצר, עלה עבה ועלה דק, עלה לח ועלה יבש, עלה ירוק ועלה כָתוֹם.

פרח גדול ופרח קטן, פרח אדום, פרח כחול, פרח לבן, פרח כתום. ניר כתום, יד עט כתומה, עפרון כתום; הלימון כתום.

לימון, בצל. קלפת הלימון, קלפת הבצל, קלפת הביצה. הבצל לבן, קלפתו אדֻמה, עליו ירוקים; הבצל לח, קלפתו יבשה.

איך מברכים על הבצל? – ועל לחם? – ועל בשר? וכו'.

 

שעור צט.    🔗

כלב. לכלב ראש, צואר, גב, חזה, שני צדים, בטן, ארבע רגלים, זנב. בראשו שתי עינים, שתי אזנים, שתי נחירים, פה. לפיו שתי שפתים, בפיו לשון ושנים. לרגליו אצבעות וצפרנים. ברגל הזאת חמש אצבעות וחמשה צפרנים, וברגל הזאת ארבע אצבעות וארבעה צפרנים. אין פרסות לכלב. לעז פרסות, לפרה פרסות, ולכלב צפרנים, גם לתרנגל צפרנים.

הכלב חם. לו בשר, עצמות, דם, ועל הבשר עור; ועל עורו שער. הכלב הזה לבן. יש כלבים לבנים ושחורים.

הכלב רואה, שומע, אוכל, שותה, הולך, רץ, עולה, קופץ, יורד. הוא רואה בעיניו, שומע באזניו, אוכל ושותה בפיו; הכלב נובח: הה־אוּ –האוּ־האוּ הוא נובח בפיו. העז שורקת – מֶה־אה־הָה, הפרה גועה, וכו', והכלב נובח, הכלב נובח ובוכה. דוד אוחז בזנב הכלב, הכלב בוכה. הוא נובח ובוכה בפיו, הוא הולך, רץ, עולה, קופץ ויורד ברגליו.

מה אוכל הכלב? האוכל הוא עשב? – לא, הכלב איננו אוכל עשב, הוא אוכל בשר, הוא אוכל גם עצמות. אני נותן לו עצמות תרנגלת. הוא אוכל אותן, הוא אָכל אותן. העז והפרה אוכלות עשב, והכלב אוכל בשר. הוא אוכל גם עצמות, הוא שובר אותן בַשנים. בפי הכלב שנים הרבה. שניו לבנות. לכלב שנים הרבה, לשון אחת, שפתים שתים, נחירים שתים, עינים וכו'. גם לכלב עין ימנית ועין שמאלית, אזן ימנית ואזן שמאלית, צד ימיני וכו'.

הכלב רץ אל השלחן ההוא. מה יש שם? – בשלחן ההוא קערה קטנה, ובקערה הקטנה חתיכת בשר. הכלב מריח את הבשר. הוא מריח בנחירים.

הפרח הזה נותן ריח טוב. אני מריח את ריח הפרחים האלה. הריח הזה טוב. אני מריח בפרח הכתום, אתה מריח בפרח האדום, הוא מריח בפרח הלבן. הפרח הלבן נותן ריח טוב. הביצה הזאת נותנת ריח רע. ריח הפרח טוב, וריח הביצה רע. הנחירים מריחות. העינים רואות, האזנים שומעות, האף מריח; הפה אוכל, שותה, מדבר, צוחק, בוכה; הידים לוקחות, נותנות, נוגעות, אוחזות, מרימות, משפילות, פותחות, סוגרות, שמות, מסירות, כותבות, מוחקות; הרגלים הולכות, רצות, דולגות, קופצות, עולות, יורדות. – השתי הידים כותבות? – לא, היד הימנית כותבת, והשמאלית איננה כותבת.

זאת ידי הימנית, וזאת רגלי הימנית; זאת רגלך הימנית, וזאת ידך הימנית; זאת ידו הימנית וכו'.

 

שעור ק.    🔗

ילדים, גשו הנה. נשחק במשחק הכלב והתרנגלות. אתם, הילדים הגדולים: משה, יצחק, דוד, ברוך, וכו', עמדו פה, בשורה; אתה דוד, מקומך פה, אחרי ברוך; משה, הִנָתק מעט מברוך, ככה. ואתם, הילדים הקטנים: שלמה, לוי, אברהם, וגם אתן, רחל ושרה, עמדו פה. ואתה, מאיר, הגדול מכל הילדים, עמד פה לפניהם. אתם הגדולים, התרנגלות הגדולות; ואתם, הקטנים, התרנגלות הקטנות, האפרוחים; ואתה, מאיר, הכלב.

הוא, הכלב, ירצה לאכל אפרוחים, ואתן התרנגלות אל תתנה לו לבא הנה, הַכֶּינה אותו בַמַקורים, ולא יאכל הכלב את האפרוחים. ואתם אפרוחים, צַיֵצו: צוּ־צוּ־צוּ־צוּ, צַיֵצו ורוצו אחרי התרנגלות.

הנה הכלב נובח, הוא רוצה לגשת אל האפרוחים, מהרנה, הכינה אותו במקורים, קרקרנה, רוצנה אחריו, הוא רץ שמה, רוצנה אחריו, סֹבנה ככה; הכינה, הכינה, טוב! טוב! עוד, עוד! אפרוחים, הנה, אחרי התרנגלות. הנה הכלב רץ שמה, סֹבנה מהרנה. הכינה, היטב, היטב. האח! האח! הוא בורח, הוא בורח, רדפנה אחריו, כֻלכן, כלכן, הכינה את הכלב הרע הזה. עמֹדנה, הוא כבר ברח.

עתה נשוב למקומנו. גשו הנה, עמדו בעגול, ככה. הנתקו מעט איש מרעהו, אחזו איש ביד רעהו. יצחק, תן ידך. עתה נשיר מעט, נשיר שירת הכלב והתרנגלת.

כלב רע

הֵנָה בא

והתרנגולות קרקרו,

והתרנגולות קרקרו:

קה־קה־קה־קה.

מִהֵר ורָץ

וגם קָפָץ,

והאפרוחים צִיֵּצוּ,

והאפרוחים צִיֵּצוּ;

צוּ־צוּ־צוּ־צוּ

פיו פתח

וגם נבח,

והתרנגולות קרקרו,

והתרנגולות קרקרו:

קה־קה־קה־קה.

הוא נגש

ועין לטש

אל האפרוחים הקטנים,

אל האפרוחים הקטנים

צו־צו־צו־צו.

לאחז אותם

ולאכל אותם

רצה הכלב הרע הזה,

רצה הכלב הרע הזה

הו־הו־הו־הו.

והתרנגלות

בשורות

כלן היטב עמדו,

כלן היטב עמדו

קה־קה־קה־קה.

אחריו רצו

וגם קפצו

כלן היטב היטב

כלן היטב היטב

קה־קה־קה־קה

ובמַקּורים

הארֻכים

אותו הרבה הכו,

אותו הרבה הכו,

קה־קה־קה־קה.

הוא ברח,

פיו לא פתח,

והאפרוחים ציצו,

והאפרוחים ציצו

צו־צו־צו־צו.

 

העתיד.    🔗

כאשר יוָכח המורה כי מושג העבר כבר נקבע במֹח תלמידיו יחל ללמדם את העתיד על ידי הדרכים האלה: א) הצגת העתיד מול ההוֶה על ידי שני פועלים העושים פעֻלה אחת, כמו: משה רוחץ את ידיו, גם יעקב ירחץ את ידיו, הוא עוד איננו רוחץ, אבל גם הוא ירחץ; הנהו לוקח כוס מים בידו; הוא לקח את הכוס בידו, אבל עוד איננו רוחץ את ידיו. משה רוחץ, ויעקב ירחץ, הנה גם יעקב רוחץ. – את חולצת את נעליך, גם אתה תחלץ את נעליך, הנך נושא את רגלך, עוד אינך חולץ, אבל תחלץ; את חולצת ואתה תחלץ, הנה גם אתה חולץ.

ב) הצגת העתיד מול העבר וההוֶה על ידי שני פועלים העושים פעֻלה אחת, כמו: אתה כתבת על הלוח, ואני אכתוב על הלוח; אתה כבר כתבת, ואני עוד לא כתבתי, אני אכתב, הנני הולך לכתב, אני כותב, כָּ־תַב־תִּי! – דוד יָצַק מים מהבקבוק בכוס, גם רחל תצק מים; הוא כבר יצק, והיא עוד לא יצקה, היא תצק, הנהָ לוקחת את הבקבוק בידה, הנה יוצקת, י־צ-קה. הוא יצק מים בכוס, והיא יצקה מים בכוס; הוא יצק ראשונה, ואחר יצקה גם היא.

ג) שלשלת של פעֻלות שתֵעשינה זו אחר זו על ידי פועל אחד, כמו: יעקב יקום ממקומו, הוא יוציא את ילקוטו מהשלחן, הוא יפתח אותו, הוא יוציא מהילקוט לחם וגבינה, הוא יגש אל השלחן הקטן, הוא ירחץ את ידיו, ינגב אותן במגבת, הוא יפתח את הסכין הקטנה ויחתך את הלחם לשתי חתיכות, הוא יברך על הלחם. הוא יאמר: ברוך אתה וכו', הוא יאכל לחם בגבינה. יעקב עוד לא קם ממקומו, עוד מעט – יקום, עתה יקום, הנה קם; הוא יוציא את ילקוטו מהשלחן, הוא עוד לא הוציא אותו, הנהו מוציא אותו, הוא הוציא אותו; הוא יפתח אותו, עוד איננו פותח אותו, עתה יפתח, הנהו פותח, וכו' וכו'. וככלות כל הפעולות ידֻבר על כלן יחד בזמן העבר: מה עשה יעקב? – הוא קם ממקומו, הוא הוציא את ילקוטו מהשלחן, וכו'.

ד) פעֻלה אחת שתֵעשה על ידי פועלים רבים באופנים שונים, כמו: כלנו נריח בפרחים, אני אריח בפרח הכתום, אתה תריח בפרח האדום, את תריחי בפרח הכחול, שלמה יריח בפרח הלבן. אנחנו מריחים, שלמה, את, אתה, גם אני מריח, כלנו מריחים.

– כלכם תברכו ותאכלו; עוד לא ברכתם ועוד לא אכלתם, בעוד מעט תברכו ותאכלו; אתה תברך ברכת המוציא לחם ותאכל לחם, את תברכי ברכת שהכל ותאכלי גבינה. שמעון יברך ברכת בורא פרי האדמה ויאכל לפת, ואתם תאכלו אגוזים ותברכו ברכת בורא פרי העץ. עתה תברכו כלכם, הנה יצחק מברך, הוא מברך ראשונה ואחר הברכה יאכל, הנהו אוכל. וכו'. כלכם ברכתם ואכלתם, אתה ברכתָ ברכת המוציא ואכלת לחם, את וכו'.

אחרי אמון רב על פי הדרך הזה יוכל כל תלמיד לדבר על פעלותיו בעתיד, בהוה ובעבר, כמו: אקום ממקומי, אני קם, קמתי; אצא מפה, אני יוצא, יצאתי; אגש אל הלוח הגדול, אני ניגש אל הלוח, נגשתי; אשלח את ידי, אני שולח את ידי, שלחתי את ידי; אקח את הקרטון, אני לוקח את הקרטון, לקחתי אותו; אכתב ה', אני כותב ה', כתבתי ה'; אמחק את הה', אני מוחק, מחקתי.

 

במקום שירים    🔗

א.    🔗

הדיו בקסת²¹⁸,

הקסת על השלחן,

השלחן על הרצפה;

והרצפה לחדר,

והרצפה לחדר.

המים בַכוס,

הכוס בַחלון,

החלון בַקיר

והקיר לחדר,

והקיר לחדר.

ב.    🔗

הילד רואה²¹⁹.

הילד רואה.

בָעינים

בָעינים.

הילד שומע,

הילד שומע

בָאזנים,

בָאזנים.

הילד לוקח,

הילד לוקח

בַידים,

בַידים.

הילד הולך,

הילד הולך

בָרגלים,

בָרגלים.

הילד מריח²²⁰,

הילד מריח

בנחירים,

בנחירים.

הילד מצפצף,

הילד מצפצף

בשפתים,

בשפתים.

הילד אוכל,

הילד אוכל

בשנים,

בשנים.

הילד כורע,

הילד כורע.

על הברכים,

על הברכים.

ג.    🔗

היד נוגעת²²¹,

היד אוחזת,

היד, היד היד.

היד לוקחת,

היד נותנת,

היד, היד, היד.

היד מרימה,

היד משפילה,

היד, היד, היד.

היד פותחת,

היד סוגרת,

היד, היד, היד.

היד כותבת,

היד מוחקת,

היד, היד, היד.

היד שמה,

היד מסירה,

היד, היד, היד.

ד.    🔗

העז הקטנה ²²².

לי עז קטנה,

לי עז לְבָנה;

לה שתי עינים,

ושתי שפתים.

זאת היא עִזֶּך,

זאת לִבְנָתֶךָ.

לי עז קטנה,

לי עז לְבָנה;

לה שתי נחירים,

ושתי שפתים.

זאת היא עזך,

זאת לבנתך.

לי עז קטנה,

לי עז לְבָנה;

לה גם שנים,

וקרנים²²³ שתים.

זאת היא עזך,

זאת לבנתך.

לי עז קטנה,

לי עז לְבָנה;

לה צדים שנים

וארבע רגלים.

זאת היא עזך,

זאת היא לבנתך.

לי עז קטנה,

לי עז לְבָנה;

היא רואה ושומעת²²⁴,

שותה ואוכלת.

זאת היא עזך,

זאת לבנתך.

לי עז קטנה,

לי עז לְבָנה;

היא עומדת והולכת,

דולגת וקופצת.

זאת היא עזך,

זאת לבנתך.

ה.    🔗

ילדים, ילדים.

ילדים, ילדים²²⁵.

קומו, קומו, קומו.

ילדים, ילדים.

גשו, גשו, גשו.

ילדים, ילדים.

עמדו, עמדו, עמדו.

בשורה, בשורה

עמדו, עמדו, עמדו.

בשורה, בשורה

לכו, לכו, לכו.

בשורה, בשורה

היטב, היטב, היטב.

ילדים, ילדים.

עמדו, עמדו, עמדו.

בעגול, בעגול,

עמדו, עמדו, עמדו.

ידיכם, ידיכם

תנו, תנו, תנו.

ילדים, ילדים.

סֹבּוּ, סֹבּוּ, סֹבּוּ.

ילדים, ילדים.

שירו, שירו, שירו.

ילדים, ידים,

כפיכם, כפיכם.

ילדים, ילדים.

מִחְאוּ מִחְאוּ, מְחָאוּ.

מחאו כף, מחאו כף,

מִחְאוּ מִחְאוּ, מְחָאוּ.

ילדים, ילדים.

יהודים, יהודים.

יהודים, יהודים.

קטנים, קטנים.

יהודים, קטנים.

קִרְאוּ, קִרְאוּ, קְרָאוּ.

שמע ישראל

ה' אלהינו

ה' אלהינו

ה' אחד!

 

רשימת המילים אשר באו בשעורי הספר הזה.    🔗

שעור א. שלחן ספסל כסא זה

שעור ב. ו..

שעור ג. ספר לוח מַכְתֵב

שעור ה. תחת על

שעור ט. סַרְגֵל ב…

שעור יא. אחד שנים שלשה

שעור יב. לוח ארון

שעור יג. קִרְטוֹן ספוג

שעור טו. ילד ילדה ישב

שעור יז. עמד ארבעה

שעור יח. חדר קיר דלת חלון

שעור יט רצפה תקרה

שעור כ. שכב

שעור כא. איש אשה

שעור כב. גם הוא היא הלך אל

שעור כד. ניר עִפָּרוֹן שרטט

שעור כה. גדול קטן

שעור כו. קסת דיו עט כתב

שעור כז. יש אין

שעור כח. לבן שחור חמשה

שעור כט. אדום קרא

שעור ל. כוס מים שתה

שעור לא. טֶה קַהוָה

שעור לב. לחם בשר אכל הם הן

שעור לג. חלב סֿכָּר

שעור לד. ילקוט הזה ההוא פתח סגר

שעור לה. נתן לקח

שעור לו. סכין חתך חתיכה

שעור לז. ראש יד רגל שם

שעור לט. אגוז תאנה אתה את אצל

שעור מ. קערה מלח מַמְלָחָה

שעור מא. עין אזן טבל

שעור מב. שער אף

שעור מד. פה מחק

שעור מו. לא כן מכה צחק

שעור מז. לחי בכה

שעור מח. מחברת כָחוֹל יצק מעט הרבה

שעור מט. ששה

שעור נ. פנים מצח סַנְטֵר אני

שעור נא. בקבוק מה מלא רק

שעור נב. אצבע צפֹרן שבעה

שעור נג. מקל ארֹך קצר נגע

שעור נד. גב צד חם קר

שעור נה. חזה בטן

שעור נו. מסיר בין

שעור נז. מַרְאָה ראה הִנֵּה

שעור נח. שפה שן לשון

שעור נט. מחריש

שעור ס. צואר כתף שמע קול

שעור סא. כף מזלג מאומה שפתים זקן

שעור סב. עָבֶה דק שמנה

שעור סג. אחז כל

שעור סד. זית מר מתוק

שעור סה. כמה נשאר מרים משפיל אתם אתן

שעור סו. בית גג מהר לאט עלה רדת

שעור סז. חצר רוץ דלג אבן

שעור סח. שמים שמש ארץ פה שם

שעור סט. קום צאת בוא

שעור ע. עז קרן זנב שרק משך צעק

שעור עא. תשעה

שעור עב. פרה געה

שעור עג. נחיר עשב ירוק

שעור עד. שם מקום

שעור עו. בגד פשט לבש

שעור עז. חזיה מכנסים חלוק כֹבע ישן

שעור ע"ח. רחץ מגבת נַגב לח יבש

שעור עט. מטה מסרק סרק

שעור פ. כר כסת סדין

שעור פא. נעל גרב

שעור פב. חלץ יחף נעל

שעור פג. אב אם

שעור פד. אח אחות כבר

שעור פה. ברזל עץ זכוכית עוד

שעור פו. עור עצם דם קשה רך

שעור פז. תרנגלת כנף נוצה עוף

שעור פח. מַקּוֹר ביצה קלפה שבר

שעור פט. פרסה קרקר

שעור צב. הנתק הבט אגרף פעם שלח טוב צעד

שעורים צג, צד, צה. לפני אחרי נגש ימין שמאל נשא

שעור צו. ברך ברכה ידע

שעור צז. תרנגל כרבֹלת

שעור צח. עלה פרח כָתוֹם לִימון בצל

שעור צט. כלב נבח הריח רע

שעור ק. אפרח סבַב ציץ עגול