הקדמה    🔗

הופעת ספר על “הצדקה בישראל, תולדותיה ומוסדותיה”, בזמן המלחמה האין זה דבר שלא בעתו? בימי המלחמה, אומר הפתגם הרומי, נאלמים הספרים, ואולי נכון הוא, שבימים בהם עלתה האכזריות לשלטון, יאלמו הספרים, המספרים על צדקה וחמלה, מוסדות צדקה ומפעלי חסד. ואולם אני זוכר את הקהלות הנהרסות ואת אחי הנודדים בעולם ומחפשים מפלט בארץ חדשה ושומע את היתומים, שהוריהם נהרגו, והילדים העזובים, המשועים להצלה, ואני מתחיל לקוות, כי הופעת ספר על הצדקה בישראל לא יחשב בימינו כדבר שלא בעתו.

ספר זה בא לרמוז על החוקים הסוציאליים שבתורה והרעיונות המוסריים של הנביאים והחכמים בישראל, שהשרו מרוחם על עמי התרבות והועילו ליצור מוסדות לעזרה ומפעלי חסד בעולם; הוא בא לתאר את רוחה של הצדקה הישראלית ואת אופיו של עם עני ומעונה, אשר ממדותיו היתה הנדיבות, הנותנת צדקה בלב שמח, והחמלה, המשתתפת בצרת המעונים והנרדפים. לאומה הנלחמת על קיומה בא ספר זה לגלות אחד מסודות חייה ויסודות קיומה, והוא רגש האחוה, שאיחד בימי הצרה את המפוזרים בעולם ועוררם לעזור זה לזה; לקהלות הנחרבות בא לספר, איך מרכזי היהדות נהרסו ונבנו מחדש, מפני שחלקי האומה בארצות החרות לא עזבו את חלקיה, השרויים בצרה בארצות השעבוד. בימים, שבהם “מחשבים קצים” מנבאים, כי יחד עם קץ אירופה הגיע גם קצה של היהדות באירופה, תלמדנו ההיסטוריה של הצדקה הישראלית לדעת את הכחות הפנימיים, את רוח הגבורה ורגש החמלה, שנתקיימו באומה והועילו לבנות חרבותיה.

את ספרי אני מקדיש לקהלת ברלין, שבה הייתי רב. היא שישבה בלב אירופה וריחמה בלבה על הנענים והנרדפים בעמנו בכל מקום שהם וחשו לעזרתם, עכשיו היא כמעט התפוררה ולא נשאר ממנה רק “לוז של שדרה”. ואני תפלתי, שיברכה ד' מציון ותקום לתחיה יחד עם אחיותיה באירופה ותשוב להיות מרכז חשוב לתרבות וצדקה הישראלית ולחבת ציון.

ירושלים אלול תש"ג.

 

א. תקופת התנ"ך    🔗

א. כמעט אצל כל העמים הקדמונים נמצאו מאמרים בודדים, המטיפים לאהבת הבריות ולגמילות חסדים. כן נתגלה באוצר הספרים של המלך אשורבניפל שיר לימודי, שחובר בימי קדם על ידי כומר בבלי. בו הורה להתנהג היטב עם הידידים והאביונים, כי האלהים משלמים לכל אדם את גמולו¹. גם נימוס חמורבי, מלך בבל, שנקבע כנודע בתקופה של התקדמות תרבותית, צוה את בני בבל לפדות את השבויים ולשמוט דמי שכירות בשנה של קציר רע ולהתנהג בלי אכזריות עם העבד, שנמכר בחובו. יש ולפעמים יתגלה בנימוס חמורבי רגש של רחמים. כן הודה בנימוסו המלך, שכתב את “דבריו היקרים, כדי לגאול את החלש מיד החזק ממנו ולהנחות את היתום והאלמנה בדרך טובה”, ואולם הרעיונות הסוציאליים בנימוס חמורבי בודדים הם. חסר בו צווי שבתורה: “ואהבת לרעך כמוך אני ד'”, חסרה בו הבשורה, כי ד' הוא “אל רחום וחנון”, והדרישה ללכת בדרכיו, כלומר “מה ד' רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון”.

כשני תחומים קלסיים במעשה הצדקה נחשבו ארץ הודו ומצרים. בארץ הודו קם בודהא והטיף לחמלה ולאהבת הבריות. הוא שאסר להקריב קרבנות וצוה לתת צדקה בלי גבול והכיר רק בערכו של קרבן אחד, והוא נתינת צדקה. בודהא הורה: “ולא תקפוץ את ידך מענוי ארץ ומעניי ארצך, כי אם פתוח תפתח את ידך לתת מלחמך לאביונים”. “האמונה”, היה אומר, “קיימת על שלושה עמודים: על האמת ועל החמלה ועל האהבה הטהורה”². אך דתו של בודהא היא דת בלי שמים. הוא לא העריץ את האלהים ולא לימד את בני אדם לשאת עיניהם לשמים ולהדבק במדותיהם של האלהים. דתו היא חסרה יראת שמים, והצדקה, שדרש בודהא, נעדרת “שמחה של מצוה”. כנגד זה יש בכל דבריו על החמלה משהו מן היאוש, כאילו היה אומר: אפילו אם תקיים נפש העני ותרחם על האביון וחי עמך, מה יועילו לו החיים, שאינם אלא יסורים. בודהא לא שאף לחברה אנושית, בנויה על הצדק הסוציאלי, אלא יסד חברת נזירים בורחים מן החיים ושאונם ובוחרים בחדלון ונירבאנא. כשם שבתורתו של בודהא נהפכה במשך הזמנים לפולחן של תמונות קדושים ושרידיהם ולדת של חיצוניות, המוצאת את סיפוקה בתהלוכות ותערוכות, כך פג בה רגש החמלה והלכה ופחתה בה הפנימיות.

רגש של רחמים יתגלה לפעמים גם בספריהם ובחוקיהם של המצריים. כן מתאר ב"ספר המתים" מת מצרי את חייו, כדי לקרב את לב שופטיו, שימליצו בעדו לפני אליל אוזיריס, לאמר: “לחם נתתי לרעבים, מים לצמאים, מלבוש לערומים וגם מעברה לחסר אניה”. כתובת מצבה מצרית מאלף השלישי לפני הספירה הרגילה מדברת בשבחו של המת ומכנה אותו בתואר “מנוס ליתומים”. בכתובת אחרת מתודה המת: “כספי לא נתתי בנשך, אלא נתתי לחם לרעב, מים לצמא ובגד לערום”, והמלך רמזס הרביעי מתפאר על שלא גרם נזק ליתום ועני ולא לקח מיד איש את נחלתו. יש שהכתובות המצריות מעידות על פקידי המלך, שהם עזרו לרעבים בימי הרעב ולא עינו את האלמנות, אלא מלאו את רפת הנתינים בבהמות, ואולם גם במצרים לא נבעו החמלה והחסד מן האמונה, אלא מבנה המדינה וכלכלתה הם שהסבו את לב המלכים לחוס על בני האדם, המשלמים את המס בעבודת הגוף או בעבודת הבהמות, ולהגן עליהם נגד אכזריות הפקידים³.

גם מיסד של הדת הפרסית, צאראתוסטרא, הורה, כי החמלה הדואגת לטובת העניים היא ראויה להערצתנו והצדקה, שניתנה בלב שמח, היא שמכפרת חטאים⁴. כמעט אצל כל העמים הקדמונים נמצא הרעיון, שחובה אנושית היא לעזור לעני ולהחיותו, ואף על פי כן לא מהם יצאו החוקים הסוציאליים, שהעשירו את התרבות המוסרית בעולם אלא מעם ישראל. האמונה באל רחום וחנון, הדורש מן האדם חמלה וחנינה, הרעיון שבני אדם נבראו בצלם אלהים והעניים והנענים שביניהם הם בנים למקום וקרובים ללבו, וגם הזכר לשעבוד במצרים הם הם שעוררו וקיימו לדורי דורות רגש של רחמים בלבו של העם, והם שיצרו את החוקים הסוציאליים בקרבו. בישראל לא היו מעשי הצדקה ענין מלכים ופקידים ולא דבר מדיני אלא דתי ומסור לאמונו של האדם וללבו. לא נזירי בודהא ולא כהני מצרים אלא החוקים הסוציאליים שבתורה ונביאי ישראל הם שהורו לעמי התרבות את הדרך לחמלה ולאהבת הבריות.

ב. כל עוד היו שבטי ישראל רועי מדבר ועסקו במרעה צאנם ובקרם, קראו כל אשר היה הם בשם “מקנה”, וכשהחזיקו בעבודת האדמה, קראו לאחוזתם ולירושתם “נחלה”. לרועי מדבר בלי ישוב קבוע לא היתה שום אחוזה ונחלה ולא היה בתוכם שום הבדל בין עניים לעשירים. אך בזמן מן הזמנים, כשכבשו שבטי ישראל את הארץ וקבעו בה מושבם, נחלקה הארץ שוה בשוה לכל בתי אבות לפי מספר נפשותיהם. לרב הרבו את נחלתו ולמעט המעיטוה. והנה ברבות הימים הלך ובטל שוי הנחלה, שנקבעה בזמן חלוקת הארץ האב היה מוריש את קרקעו לבניו ונותן פי שנים לבנו הבכור ומבטל בזה את שווי הנחלה.

בזמן הישוב החקלאי היתה פרנסתם של שבטי ישראל בעיקרה מעבודת האדמה, אבל גם את מרעה צאנם ובקרם לא זנחו. ההבטחה, שניתנה לעם, היתה ברכת ד' ב"דגנך ותירושך ויצהרך" וגם ב"שגר אלפיך ועשתרות צאנך". בצפון הארץ התפתחה עבודת האדמה, ואילו בדרום הארץ התפתח במדה יתרה גידול המקנה. נהוגים היו כבר בימי קדם גם מטע כרמים ותאנים וזיתים, עבודת ירקות וגננות. האכר הישראלי דבק באדמתו. כן סרב נבות היזרעאלי לתת את כרמו לאחאב מלך שומרון, אלא אמר לו: “חלילה לי מד' מתתי את נחלת אבותי לך”⁵. לא העבודה מצד עצמה, אלא קשי העבודה ורזון האדמה, המצמיחה קוץ ודרדר, הם שנחשבו בעם ישראל כקללה. מתפקידו של האדם היה: “יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב”. אפילו האכרים האמידים היו עובדים ומסייעים לפועליהם בעבודתם, גם בועז וגם האיש בשונם, אשר אל ביתו סר אלישע הנביא, יצאו אל הקוצרים. מאחרי מחרשתו לקחו את המלך הראשון בישראל, שאול, מאחורי עדרו נקרא דוד ונמשח למלך השני על עמו ובשעה שאלישע היה חורש שנים עשר צמדים לפניו, השליך אליו אליהו את אדרתו ומשחו לנביא תחתיו. עמוס נבא לבני עמו ימי אושר, שבהם יבנו ערים נשמות ויעשו גנות בעבודתם. הדבר, אשר חזה ישעיהו לאחרית הימים, היה: “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות”, כלומר לא במלחמה יתעסקו העמים אלא בעבודה ועל ידה יגדל אשרם ותעלה תרבותם⁶.

פשוטים היו החיים בישראל בימי קדם. דירתו של אדם פשוט היתה בת חדר אחד ועליה⁷. הבתים נבנו לבנים ושקמים ורק בתי העשירים גזית וארזים⁸. מכלי הבית היו מטה, שולחן כסא ומנורה, ואדם פשוט היה שוכב בלילה על מחצלת קש, עטוף לפעמים בשמלתו. מעל לכתונת היו לובשים מעיל וסימן לעניות היה ללכת יחף⁹. מי שרצה לסעוד את לבו, אכל לחם. הקוצרים אכלו קלי. הבשר נחשב כמאכל יום טוב, וסימן לארוחת עשירים היה “שור אבוס”¹⁰. בכל יום היו אוכלים רק שתי סעודות בבוקר ובערב, כמו העורבים היו מביאים לאליהו מזונותיו בבוקר ובערב. כוס מים נחשב כסעד לב, ואירע שהיו קונים מים בכסף¹¹.

במשך הזמן היה עם ישראל ברובו לעם של עובדי אדמה, עד שקם שלמה המלך והביא את מסחר החוץ לידי התפתחות וגרם לשינוי מכריע במבנה הכלכלי של המדינה. יחד עם התפתחות המסחר הלכו וגדלו הניגודים בין העניים ובין העשירים. היו רבים שנתרוששו, ולעומתם נוצר מעמד עשירים, בעלי אחוזה והון רב, שהיו “מגיעים בית בבית ושדה בשדה יקריבו”. בין העשירים גברה הנאת החיים בכל היקפה. הם היו שוכבים על מטות שן ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, פורטים על פי הנבל שותים “במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו”, והם שהיו עושקים את העניים ו"שוכבים על בגדים חבולים אצל כל מזבח" ושותים “יין ענושים בבית אלהיהם”¹².

ג. כשגברו הניגודים בין העניים והעשירים, הופיעו בעם ישראל אנשים, שלא קמו כמותם בין אומות העולם. נביאי ישראל קמו, כדי לרפא את הפצעים המוסריים שבגוף האומה. הטוענים, שעל נביאי ישראל נחה רוח הנזירות, הפורשת מן החיים ומואסת בתרבות, לא צדקו. לא שלילת החיים ולא התנגדות לתרבות היתה בנבואתם של נביאי ישראל, אלא מהם יצאה ההתקוממות נגד העוול וקשי הלב, בכל מקום שנתגלו במעשיהם של בני אדם. רחוקה היתה מן הנביאים “השאלה הסוציאלית” של זמננו. הם לא באו לפתור שאלות חברתיות ולתקן תיקונים סוציאליים, אלא ללמד את העם “דעת אלהים”, כלומר עשות משפט וצדקה ואהבת חסד. רוח הקודש, שניתנה בנביאים, היא שהיתה מסערת את הרוחות ומזעזעת את הלבבות עד היסוד ודורשת “אהבת חסד” כדבר “משפט וצדקה”. “דרשו טוב ואל רע למען תחיו” אמר עמוס הנביא, כלומר עשו משפט וצדקה עם העניים והעשוקים, כי לא על העושר ולא על הכח קיימת מלכות ואומה, אלא צדק ומשפט הם הם שמחסנים את האומה ושומרים את המלכות מפני חורבנה. בשורתו של הושע היתה “כי חסד חפצתי ולא זבח”, לא קרבנות חפץ ד' אלא חסד, כלומר שבני אדם יחזיקו בחסד, המקשרם ומאחדם כמו ברית, ויקיימו את מצוות ד' לאהוב זה את זה ולעזור זה לזה. דרישתו של ישעיה היתה: “למדו היטב, דרשו משפט, אַשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו ריב אלמנה”. דומה לבשורתו של הושע היא בשורתו של מיכה המורשתי, כי לא בעולות ועגלים בני שנה רצה ד' ולא באלפי אילים וברבבות נחלי שמן, אלא “הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ד' אלהיך”. “כי אם בזאת יתהלל המתהלל”, לפי ירמיהו, “השכל וידעו אותי, כי אני ד' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ”; “דעת אלהים” היא אינה אלא ההכרה, כי ד' עושה חסד ומשפט וצדקה וגם חפץ, שבני אדם ישכילו וידעו את ד' ויעשו גם הם חסד ומשפט וצדקה בארץ. הצדיק, לדעתו של יחזקאל, הוא האיש, אשר “לחמו לרעב נתן וערום כסה בגד, מעני השיב ידו, נשך ותרבית לא לקח”. “הלא פרוס לרעב חמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם”. זהו לפי נביא הישע, המבשר את קץ הגלות והתחלת הגאולה “הצום יבחרהו ד'”. דבר ד' אשר היה אל זכריהו, הוא: “משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו”. עוד ביד מלאכי, האחרון בין הנביאים, היה משא דבר ד' אל ישראל: “וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר, אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני”. כשם שנהפך קולו של הקב"ה בסיני לשבעה קולות, כך נהפכה רוח הקודש, שניתנה בנביאים, לגונים שונים. כל אחד מנביאי ישראל הוא אישיות נפלאה ומיוחדת במינה, ואולם הצד השווה בכולם היא בשורתם, כי עשות משפט ואהבת חסד היא עבודת ד'. מתוך לבם של הנביאים דבר אלהי החמלה, השוכן “את דכא ושפל רוח” ודורש מבני אדם ללכת בדרכיו ו"להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים¹³.

בבשורתם של הנביאים היו אהבת המקום ואהבת הבריות לענין אחד. החל מן הנביא, אשר נבא: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך”, נבע המוסר הישראלי ממקור האמונה. ממקור זה שאבה גם הצדקה הישראלית את התלהבותה וקביעותה. מאז היה לכלל גדול בתורת היהדות: באין אמונה אין מוסר, ובאין מוסר אין אמונה. האמונה היא נשמתו של המוסר הישראלי וגם של הצדקה הישראלית. ריבוי האלוהות אצל הגוים גרם להתפרדותם, ואילו מאמונתם של הנביאים באל אחד יצא המושג של האנושיות, המקיפה אך כל המין האנושי. האל האחד, שברא שמים וארץ לכל בני אדם ויצר את אדם הראשון, האב למין האנושי, הוא שדרש גם אהבה לכל הנבראים בצלמו ובדמותו והטיל על עמו את התפקיד והתעודה להיות “אור גוים” ולרפא בחבורתו את פצעיהם. ולא רק “פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראי ערום וכסיתו”¹⁴ דורש ד', אלא גם קיום “הברית והחסד”, כלומר התחברות והתקשרות בלב ובנפש עם רעך, השתתפותך בצערו וחמלתך בצרתו, זאת היא הבשורה והתביעה, שהביאו נביאי ישראל לעולם.

ד. כשם שבשורת הנביאים נבעה ממקור האמונה, כך גם החוקים הסוציאליים שבתורה הם חוקים דתיים. חוקי התורה, באו לסדר את עניני הערה ולקבוע מדתה, לא גרמו לצמצומה ולירידתה, אלא הפכו את מעשה הצדקה לחוק ואת הנדבה לחובה, והם שנתנו לעניים את הזכות לקבל מן העשירים את העזרה המגיעה להם כמשפט. הארץ היא, לפי התורה, לד', היא יצירתו וקנינו, ועל כל בעל אחוזה לתת לעני כלומר למחוסר קרקע, מפרי האדמה, שקבל מיד ד' כפקדון. לד' כל הארץ ומד' גם תבואתה, וכל מה שהעשיר נותן לעני, ממה שקבל מיד ד' הוא נותן. בעצם הדבר ד' הוא הנותן לעני, ועל כן העשיר הנותן אין לו במה להתפאר ולהתיהר, ואילו המקבל אין לו על מה להצטער ולהתבייש. לא משלו נותן העשיר, אלא לד' הוא מחזיר מה שנתן לו, ולא מתנת בשר ודם מקבל העני, אלא מתנת ד', שהוא אב לעניים ולנענים. לפי התורה לא היה נותן העשיר פרורים משולחנו לעני במתנה, אלא מה שהגיע לו לפי החוק, והצדקה היא ענין של צדק. ועל כן הותר לעני לבוא בכרם רעהו או בשדהו, אחרי שנתבשלו הענבים והמלילות, בכדי להשביע בהם את נפשו. העני לא היה צריך לבקש מבעל הכרם או מבעל השדה מתנה ולהתבייש ולא היה גם זקוק לרשיון כניסה מידם, אלא היה נכנס בכרם רעהו או בשדהו ואוכל כדי שבעו. בכל אחת מעבודות הקציר היה האכר זוכר את העניים ומרחם עליהם. אצל העמים היו מניחים פאת השדה לאלילי הפוריות, ואילו התורה נתנה למנהג זה תוכן וטעם מוסרי וקבעה את החוק, לעזוב את פאת השדה לעני. בקצרו את המלילות היה האכר נותן לעני את הפאה ובאלמו את האלומות את הלקט ובאספו תבואת השדה את השכחה. בשנה השלישית נפל בחלקם של העניים מעשר תבואה. בחגי הקציר והאסיף היה האכר קורא את העניים, כדי לשמחם יחד עם בני ביתו. כל מה שגדל בשנה השביעית, שנת השמיטה, היה לבעלי השדות וגם לאביוני העם לאכלה. התורה היא שאסרה לנגוש את הלוה העני מקץ שבע שנים, “כי קרא שמטה לד'”, והיא שצותה, כי מקץ חמשים שנה בשנת היובל ישוב העני אל אחוזתו, ומי שנמכר בחובו, ישוב אל משפחתו, ודרור יקרא לאדם ולבהמה. המלוה את העני כסף לא יהיה לו כנושה וישיב לו עד בוא השמש את שמלתו, שחבל, ואת הרחים והרכב של העני לא יחבול כלל “כי נפש הוא חובל”¹⁵.

“כי לא יחדל האביון מקרב הארץ” אמרה התורה, והיא לא באה לבטל את העניות, אלא להיטיב גורל האביון ולהמתיק את הניגודים הנולדים יום יום בחיים בין העשירים והעניים. לזה התנגדה התורה, שיהיו בארץ עשירים מתי מעט בעלי אחוזות גדולות והון רב ולעומתם מעמד רב של בני דלת העם, מחוסרי קרקע ונחלה, ועל כן צותה, שתשוב האחוזה, אשר נמכרה, בשנת היובל לבעליה. נעלה הוא הרעיון הגנוז בחוק היובל ונעלה היא גם כונתו של המחוקק, שבא להגן על העני, שלא יתרושש עד תומו, ולהבליט גם את זכותו הטבעית של כל אדם על צמד מן האדמה, אשר ברא ד' לשבת עליה ולעבדה ולאכול מפריה ומתבואתה¹⁶.

כחוק היובל כן גם איסור הנשך לא בא אלא להגן על העני¹⁷. המלה “נשך” אשר הוראתה היא נשיכה, פציעה ועינוי, היא בעצמה כבר מוכיחה, עד היכן חשבו בני ישראל את הנשך כדבר מתנגד למוסר. בבבל ואשור נתפשטה תאות הבצע וההלואה ברבית, ואילו התורה גינתה את תאות הבצע ודרשה מן המלוה לעזור לאחיו, כי ימוך, שלא על מנת לקבל שכר הלואה, כלומר את הנשך הפוצע את הלוה.

ולא רק לטובת העניים, אלא גם לטובת בעלי מום היו חוקי התורה מכוונים. בני ישראל לא האמינו בגורל אכזר ולא במקרה הפכפך, אלא ד' הוא, “אשר ישום אלם או חרש או פקח או עור”, ועל כן המרחם על בעלי מום מכבד את יוצרם. בעיר ספאַרטא הוצאו הילדים החרשים־האלמים יחד עם הילדים החלשים והלקויים במום והורדו מן הסלע טייגטוס, באתונא נהרגו וברומא הושלכו לנהר טיבר. ואילו בישראל חסה התורה על החרש והעור וצותה: “לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול”, ועל הר עבל ענו הלוים ואמרו בקול רם: “ארור משגה עור בדרך ואמר כל העם: אמן”¹⁸.

התורה היא צותה לתת גם ליתום ולאלמנה, ממה שהיו נותנים לעניים: פאה, לקט, שכחה ומעשר עני. ביחד עם העניים היו בישראל מכניסים לבית גם את היתום והאלמנה, כדי לשמחם בחגי הקציר והאסיף. אסור היה לענות יתום ואלמנה ולהטות משפטם של העומדים תחת חסותו של “אבי היתומים ודיין אלמנות”.

כבר בזמן קדום קיימו בישראל את המצוה של הכנסת אורחים. אברהם רץ לקראת האורחים ובקשם לסור לאהלו. הוא לא הכירם ולא ידע מי הם, בכל זאת שימשם בעצמו. השחתת המדות של בני סדום נתגלתה בזדונם להתאכזר נגד האורחים. אף כשהיו שבטי ישראל לעם של עובדי אדמה, לא חדלו לקיים את המצוה של הכנסת אורחים. כשנעשתה בגבעה נבלה באורח, אמרו: “לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה”. לאלישע עשו בשונם עלית קיר קטנה, שיסור שמה בבואו העירה. התורה היא שצותה להתנהג בחסד עם הגרים שהתישבו בארץ והיו ברובם מן הגוים, וחייבה את בני ישראל לתת לגר לקט, שכחה ופאה וגם מעשר עני בשנה השלישית וקבעה, שינוח הגר ביום השבת וינפש, ואסור להונותו ולהטות משפטו. כמעט באותן המלים, שלימדה אהבת הרע, לימדה התורה גם אהבת הגר ואמרה: “ואהבת לו כמוך”. כי את הגר אהב ד' "לתת לו לחם ושמלה¹⁹.

כמו על הגרים חסה התורה גם על העבדים. אמנם נחשב העבד כקנין אדוניו וכרכושו, ואפשר היה לקנותו בעשרים או בשלשים שקלים, בכל זאת טוב היה מגורל העני גורלו של העבד, שנמנה בין בני המשפחה ולחמו ניתן לו מאדוניו. העבד, שהיה “בן בית”, כלומר בן האמה, אשר נתן האדון לעבדו לאשה, היה יכול להיות יורשו של אדוניו. העבדים, שהיו שבויי חרם מבני הנכר, נשארו כל ימי חייהם בעבדותם, ואילו העבד העברי, שמכר את עצמו בחובו, יצא לחפשי בשנה השביעית. לפי הנימוס של חמורבי היה חייב כל אחד, שתפש עבד בורח מעם אדוניו להשיבו אליו: “והיה אם יכלא את עבד הזה בתוך ביתו ונמצא אחרי כן העבד בידו, מות יומת האיש ההוא”. כנגד זה אסרה התורה להסגיר “עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו”. החוק הרומי התיר לאדונים להרוג את עבדיהם, ואילו בישראל נענש האדון, שהכה את עבדו בשבט, עד שמת תחת ידו, והעבד והשפחה אשר שחת רבם את עינם או הפיל את שינם, יצאו לחרות²⁰. לטובת העבדים והעובדים ניתן חוק השבת, הגילוי הגדול של רוח היהדות, שבה עשו העליונים והתחתונים, השמים והארץ, שלום ביניהם. מצד אחד יום השבת הוא זכרון למעשה בראשית, יום “לד' אלהיך”, המרים נשמתו של האדם אל השמים ונותן בו נשמה יתירה ומוסיף עליו קדושה, ומצד אחר יום השבת הוא גם זכר ליציאת מצרים ובא לנטוע בלב העם רגש הצדק ודורש ממנו מעשה צדקה בארץ, “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים… למען ינוח עבדך ואמתך כמוך”.

התורה היא שהזהירה לרחם אפילו על בעלי חיים. הרומים היו רגילים לשים מחסום אפילו בפיהם של עבדיהם הטוחנים בריחים, ואילו התורה אמרה: “לא תחסום שור בדישו”. היא שצותה גם להשיב את שור האויב או את חמורו התועה לבעליו או לעזור לחמורו הרובץ תחת משאו. כך עוררה התורה באדם את החמלה על בעלי חיים, כדי לשכך על ידה שנאת האדם אויבו. הפילוסוף שופנהויר כתב: “הדעה המוטעה, שבעלי חיים הם משוללי זכויות ואין אנו מצווים למלא חובתנו כלפיהם, היא אכזריות ופראות מכעיסה של עמי המערב ומקורה היא ביהדות”. ואולם לאמתו של דבר דעתו של שופנהויר היא מוטעה. השאיפה להגן על בעלי חיים היא אמנם חדשה בין עמי התרבות, אבל ידועה היתה בישראל כבר בימי קדם. ההזהרה לחמלה על בעלי חיים מוצאה מן התורה, והמלה “צער בעלי חיים” היתה שגורה בפיהם של חכמי התלמוד.²¹

עשירה היא התורה בחוקים סוציאליים, שעל פיהם נסדרה העזרה לנצרכים לכל מיניהם. בכל זאת לא נמצאו בימי קדם בישראל אכסניות לאורחים ולא בתי יתומים ולא בתי חולים. למעשה לא היו צריכים להם בזמן שכל בית בישראל היה פותח דלתותיו לאורחים ומכניס יתומים וחולים. המשפחה היא שהיתה המוסד הראשון לעזרה ולחסד בישראל והיא שאחדה את הקרובים ועוררה בלבם את רגש האחריות והערבות. איש כי ירד מנכסיו ומכר מאחוזתו “ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו”. עם אלמנות קרובו, רות, שלקטה שבלים בשדה, עשה בועז חסד, עד שהביאה הביתה “כאיפה שעורים”, והוא שקנה גם חלקת שדה שהיתה לאלימלך, ולקח לו רות לאשה²².

ה. מרוח הקודש של התורה והנבואה ירשו ספרי חכמה. גם בהם נמצאה ההזהרה, שלא לעשוק את הדל, כי “עושק דל חרף עושהו”. כהתנהגות של צדק עם אחרים נחשבה בספרי חכמה ה"צדקה", כלומר מתן יד, ועל כן הצדיק יטה אזנו לעני ו"לאביון מושיט יד", “יתן מתן לפני כל חי וגם ממת לא ימנע חסד”, “יתן ולא יחשוך”. טוב לו לאדם לתת מכספו צדקה, אבל לא להלוות ממנו בנשך, כי “מרבה הונו בנשך ובתרבית, לחונן דלים יקבצנו”. והעיקר שבצדקה הוא החסד שבנתינתה. על כן לא יחסרו בה דברי פיוס, שהם חשובים ממתן יד, ולא יכאיב מתן היד את לבו של העני: “בני, בטובה אל תתן מום ובכל מתן עצב דברים… הלא דבר ממתן טוב ושניהם עם איש חסיד”. העני הוא הבעל לטוב, שעושים עמו, ורשאי הוא לתבעו אפילו מן הדין, ולכן, “אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות”. אפילו לאויבו השרוי בצרה, יעזור האדם: “אם רעב שונאך, האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים… וד' ישלם לך”. לא יבוא אדם בשדה יתומים, אלא ירחם על יתום ואלמנה ויהיה “אב ליתומים ותמור בעל לאלמנות ואַל יקראהו בן”. עצה טובה ניתנה לאדון העבד: "עבד משכיל חבב כנפש, אל תמנע ממנו חופש²³.

בין מדותיה הטובות של האשה הישראלית נמנתה נדיבותה בנתינת צדקה: “כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון”. לא עשו בני ישראל את מלכם לאלוה, כמו שעשו העמים הקדמונים, אלא תביעתם של נביאי ישראל היתה, שהמלך ישפוט דלים בצדק וגם ספרי חכמה דרשו, שישפוט “דין עני ואביון”. מתוך דברי איוב בצערו ניכר, מה שנחשב כ"דרך ד'": “כי אמלט עני משוע ויתום ולא עוזר לו, ברכת אובד עלי תבוא ולב אלמנה ארנין, עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני, אב אני לאביונים”. בספר “טוביה” מסופר על טובי, שהיה ירא אלהים ומקבל עליו יסורים באהבה ונותן מלחמו לרעבים וממלבושו לערומים ומוסר את נפשו, כדי לקיים את המצוה של קבורת המתים. הוא שהיה מלקט בלילה מפני פחד המלכות את גופות האנשים, אשר מלך אשור הרגם, ומביאם לקברות²⁴.

כמו בכל הדתות המוסריות כן נמצא בתנ"ך הישראלי הרעיון, כי ד' משלם גמול לעושה חסד. לפותח ידו לאביון הבטיחה התורה, כי ד' יברכנו בכל מעשיו ובכל משלח ידו. מלבד זאת יגיע עושה חסד לקורת רוח על מעשיו ולקרבת ד'. גם בספרי חכמה חוזר הרעיון, כי “מלוה ד' חונן דל וגמולו ישלם לו”. זהו לפיהם שכרה של הצדקה, שהיא תציל ממות ותכפר חטאת ותביא לעושיה חלק לעולם הבא. בצוואתו מצוה טוביה לבנו: “תעשה צדקה מאשר יש לך, ואל תרע עינך בעשותך צדקה, כי אוצר טוב תאצר לך יום צרה. הצדקה הא שתציל ממות ולא תתן לבוא בחושך”²⁵.

גם בספרי החכמה וגם בספרים החיצונים התנשאה אהבת הרע מעל גבולות העם. כן נמנתה בספר היובלות המצוה של אהבת הרע בין מצוות של בני נח וגם בספר חנוך, בנוסח הסלאווי, נזכרה בין תוכחותיו של חנוך כמצוה מקיפה כל בני אדם ולא רק בני אברהם, יצחק ויעקב. מה שאמר הלל לנכרי, אשר רצה ללמוד כל התורה כולה על רגל אחת, נמצא גם בצוואתו של טוביה: “השמר לך, בני, בכל מעשיך, אשר יישנא לך, לא תעשה לשום אדם”²⁶.

ו. אמנם באו זמנים, בהם עזבו בני ישראל את החוקים שבתורה, כן למדים אנו מדברי ירמיהו, שבזמנו לא קיימו בני ישראל את הצווי להוציא את העבד והאמה מישראל לחרות אחרי עבודת שש שנים. בכל זאת נעלה הוא מכל ספק, שהחוקים הסוציאליים שבתורה השפיעו על רוחם של דורי דורות ועוררו בלבם את רגש ההתחייבות הסוציאלית לעזור לעניים ולמעונים. לא כל התביעות שבספרי נבואה ולא כל הרעיונות שבספרי חכמה בדבר האהבה והעזרה לעניים ולעשוקים הוצאו בשלמותם אל הפועל על ידי העם, אבל הם שהועילו לצרף ולרכך את לב העם ולנטוע בו את החמלה. היה בימי נחמיה, אז לוו העניים בשעת דוחקם כסף מן העשירים, וכשהגיע הזמן לפרוע את חובם וקצרה ידם לסלקו, לקחו להם המלוים את שדותיהם וכרמיהם של העניים וכבשו את בניהם לעבדים ואת בנותיהם לשפחות. אז קם נחמיה ותבע עלבונם של העניים, והנה המלוים שמעו בקולו והשיבו לאחיהם העניים מה שלקחו מהם²⁷. החוקים הסוציאליים שבתורה לא ניתנו מטעמים מדיניים, אלא כמצוות “אל רחום וחנון”, הקורא את בני אדם ללכת בדרכיו. מפיהם של נביאי ישראל לא יצאו מאמרים בודדים, אלא תורה שלמה עולם גדול של רעיונות אהבה וחמלה. לא חוקי חמורבי, אלא חוקי התורה הועילו להשביח את התרבות המוסרים וליצור בעולם מוסדות צדקה אין מספר. לא נזירי הודו ולא כהני מצרים, אלא נביאי ישראל הם שהביאו לעמי התרבות את האמונה בד', הדורש מן האדם “עשות משפט ואהבת חסד”. מן התנ"ך יצאו ערכים נצחיים ונכנסו לתוך התרבות הדתית והמוסרים. אלמלא התנ"ך הישראלי, מן הנמנע היה, שתתפתח הצדקה ויוסדו מוסדות לעזרה בעולם, ועם התנ"ך מן הנמנע הוא, שיהרסו.

 

ב. בתפוצות הגולה    🔗

א. נחלקו החוקרים בדבר הזמן, שבו נוסדה הקהלה בישראל, אך כולם מסכימים, שהקהלה נוסדה בגולה. בני ישראל, הפזורים בין הגוים, שאפו בגולה להתכנסות ולהתאחדות, ולא היה בידם לקיים את אמונתם ולשמור על טהרת רוחה ונשמתה, רק בהסתדרם בקהלות. הקהלה העתיקה ביותר, שהיא ידועה לנו, היא העדה ביב שבמצרים. בתרגום השבעים תורגמה המלה “עדה” במלה היונית “סינאַגוגע”, ובשם יוני זה נקראו הקהלות בערים ההיליניסטיות וגם ברומא. רחוק מן המפוזרים בגולה היה בית המקדש שבירושלים, ועל כן נכספה נפשם ל"מקדש מעט", כדי להתאסף בו ולהתפלל בצבור ולהדבק בד' וגם כדי להעשות אגודה אחת ולהיות ל"לב אחד". בית הכנסת, שבו היו מתפללים תפלותיהם וקוראים בתורה ומיחדים שמו של “ד' אחד”, הוא שנעשה מרכז הקהלה ולבה של כנסת ישראל, ולכן נקראה לא רק הקהלה הישראלית שבגולה, אלא גם חלקה העקרי, כלומר בית הכנסת, נקרא בשם היוני “סינאַגוגע”. היכלות הגוים שמשו מושב לאליליהם והיו תלויים במקום קבוע שעליו נבנו. לא כן בית הכנסת שבישראל, שלא היה תלוי בארץ, והיו יכולים לבנותו בכל ארצות התבל. בו לא שרת כהן עמד לפני המזבח ומקריב קרבנות בשם העם, אלא העדה היא שעמדה בבית הכנסת לפני ד' ליחד את שמו. העובר לפני התיבה היה שליחו של הצבור, כאח בין אחיו, ללא זכות יתרה עליהם. לפני עיני העדה המתפללת לא עמד שום דבר פולחן ולא שום תמונה, הראויה לפולחן. השכינה היא ששרתה בבית הכנסת ודברה מתוך התורה, שבה היו המתפללים קוראים, אל העדה ולא על ידי שליח אלא היא בכבודה ובעצמה.

בארצות שלתוכה חדרה התרבות ההיליניסטית, דברו וכתבו יהודי הגולה יונית ושכחו אפילו שפת עמם, עד שיהודי אלכסנדריה היו צריכים לתרגום יוני של התנ"ך. בארצות האלה הלכו הקהלות הישראליות בסידורם החיצוני אחרי מוסדות היונים, וכל בעלי משרות שבקהלה נקראו בתארים יונים כגון ארכונט וגירוסיארך. היהודים למדו גם ממנהגי היונים. בכל זאת לא השכיחה אותם התרבות ההלניסטית את האמונה הישראלית. אמנם היו, לפי פילון, אנשים, אשר הגיעו לידי ההכרה, שדברי תורה רומזים לדברים מושכלים, והסתפקו בהבנת הענינים ההם והתרשלו בקיום המצוות, שצותה התורה, ואולם ברובם החזיקו יהודי הגולה במצוות התורה ולבם דבק באמונתם הישראלית. ספריהם של שונאי ישראל בגולה, אשר לעגו למצוות התורה הישראלית וגם למקיימיהן, כגון ברית מילה, שבת, חגים ומאכלים כשרים, הם שמעידים על יהודי הגולה, שלא עזבו את תורתם אלא קיימו את מצוותיה. יהודי מצרים מסרו אפילו את נפשם לשרפה ומאנו לקרוא לקיסר בשם אלוה, מפני שפולחן הקיסר, הנהוג אז אצל העמים, היה זר לאמונתם וללבם²⁸.

הקהלות בגולה הן שהועילו גם לקיומה של האמונה הישראלית ולשמירת אופיה ונשמתה. בשבתות, כן מספר פילון, היו אלפי בתי כנסיות פתוחים, שבהם היו מורים לעם “תבונה, הסתפקות, אהבת המלאכה ורגש הצדק וכל מדות טובות בכלל”. לפי “מעשה השליחים” התקיימו בתי כנסיות שבאסיה הקטנה, סוריה, מוקדון, יון וקפריסין. בכתובות ובניירות נזכרו גם בתי כנסיות שבמצרים, ומספרם גדל ביחוד באלכסנדריה, שבה היו מפוזרים על פני כל העיר.

הקהלה שבאלכסנדריה היתה חפשית בלתי תלויה בשלטונות העיר ובערכאותיהם. בראשה עמד אתנאַרך, שהיה נשיא ושופט עליון ומנהל את כל עניני היהודים ומטיל על אחיו מסים לצרכי הקהלה והממשלה. בשנת 11 לספירה הרגילה ביטל הקיסר את משרתו של האתנארך והושיב במקומו מועצת זקנים, אשר מספר חבריה היו שבעים ואחד כמספר הדיינים שבבית הדין הגדול שבירושלים. ככל אזרחי העיר זיכה הקיסר אוגוסטוס גם את יהודי אלכסנדריה בחלוקות התבואה והכסף, שנתקיימו בכל חודש. וכשחלה החלוקה בשבת, צוה אפילו לפקידים לחלק בין היהודים את “נדבות חסדו” ביום הראשון. גם בעיר ביריניקה שבאפריקה נוסדה קהלה ישראלית, ובראשה עמד ארכונטים. למרכז היהדות בסוריה היתה הקהלה באנטיוכיה, ובית הכנסת הגדול שבה מתואר בהדרו על ידי יוסיפוס. בתי כנסיות של יהודי אנטיוכיה, תפלותיהם ומנהגיהם הדתיים הם שמצאו חן בעיניהם של עובדי האלילים וגם הנוצרים, שישבו בעיר זו.

כשם שהכיבוש של אלכסנדר מוקדון גרם להתהוותה של הקהלה הישראלית באלכסנדריה, כך סלל כיבוש הרומים ליהודים את הדרך לארצות המערב כגון יון, איטליה, ספרד וצרפת. היהודים התישבו לא רק בערים היוניות שבאסיה הקטנה, אלא גם בארץ יון עצמה כגון באתונה, קורינתוס ועל האיים היונים, הם קבעו מושבם גם במזרח היוני וגם במערב הרומי. נוסדו קהלות ברומא ובאיטליה הדרומית כגון במדינות אפיליא וקאלאבריא. הכלי, שנמצא בחרבות העיר פומפיי, הכוכין שבעיר ווינוזא, המצבות מקפואַ, טרנט וממקומות אחרים הם כולם רומזים על קיום הקהלות הישראליות בערים האלה. הגדולה בין הקהלות אחרי אלכסנדריה היה ברומא. יהודי רומא נזכרים בנאומיו של ציצרו, והם שעמדו שם כמתאבלים על יד מדורת האש, אשר עליה נשרפה גויתו של יוליוס קיסר, שהתיחס להם בחסד. ברבות הימים הלך וגדל מספר היהודים ברומא, וכשבאה בשנת ארבע לפני הספירה הרגילה משלחת יהודים מארץ ישראל לרומא, נספחו להם לא פחות משמונת אלפים מבין היהודים.

בארצות הגולה היו היהודים חיילים, שרי צבא ופקידי הממשלה, בעלי אחוזות, חופרים ופועלים חקלאיים, בעלי מלאכה ועבדים, סוחרים, מלוי כסף וגם רופאים וסופרים. בערים גדולות עסקו יותר במסחר ובענינים כספיים וגם באומנות. ואלו היהודים, שישבו בכפרים, היו מסורים לעבודת האדמה. ברובם נתפרנסו מיגיע כפיהם, ויש ואחדים עלו לעושר. כן נזכר בנייר מאוכסירינכוס משנת 21 לספירה הרגילה יהודי עשיר יוסף, שהלוה כסף לאורג והזמין אצל כמות גדולה מסחורתו. מן העשירים היו גם האַלברכים באלכסנדריה: אלכסנדר, אחיו של פילון, ודמטריוס. בין מאתים אלף יהודים, שישבו בימי פילון באלכסנדריה וביחוד בשנים מחמשת חלקי העיר, היו אומנים כגון זהבים, כספים, גרדיים, טרסיים וגם בעלי אניות וספנים, סוחרים וחוכרי מכס ומסים. במאה החמישית נסעה לקריני אניה, אשר בעלה היה יהודי. בקהלות הישראליות, שנוסדו בסביבה יונית, נקראו בעלי משרות בתארים ונים כגון ארכונט וגירוסיארך, כנגד זה כבדו ברומא, ווינוזא, סיטיפיס ובקהלות אחרות את גבאי הקהלה ואת הנשים, שעסקו בהן במעשה צדקה, בתארים “אב ואם הכנסת”, כמו שהם ניתנו לאנשים ונשים, שעמדו בראש החברות הרומיות “קולגיאַ”. אמנם גדול היה מספר היהודים ברומא, בכל זאת נחשבו בין המון העמים השונים שבעיר רק כמיעוט קטן. היו בין יהודי רומא סוחרים, רוכלים ואומנים, שנתפרנסו²⁹ בדוחק ולא עלו לעושר. הסטיריקון הרומי מרטיאל לגלג על הקבצנים היהודים שברומא, ויובינאל לעג לעניי היהודים, אשר כלי ביתם היו רק סל הגב וכל הונם אלומת שחת, וגם למנחשים יהודים, שעסקו בפתרון חלומות ובארו לרומים חוקי משה כלומר פתחו ספר תורה ונבאו מתוכו לרומים עתידות. אף אחד מן הסופרים הרומים לא הזכיר את עשרם של יהודי רומא ואף אחד מהם לא האשימם על שעשו עושר ולא במשפט. בעוד שיהודי אלכסנדריה נתאחדו לקהלה אחת, היו ליהודי רומא הרבה קהלות ולכל אחת מהן היה בית כנסת מיוחד עם עסקנים מיוחדים, שעסקו בצרכי קהלתם³⁰.

ב. הדת הישראלית היא שאיחדה את יהודי הגולה והטביעה את חותמה על אופין של הקהלות. במדה יתרה בלט אופין הדתי, כשנספחו אליהן “יראי ד'” וגרים מן הגוים. בקהלות מצא הרגש הדתי את סיפוקו, וגם לרגש הצבורי ניתן בהן המקום להתגדר בו. מעולם לא היתה קהלה בישראל, שאין לה בית כנסת ואין בה מעשי חסד ומוסדות לצדקה. לפי עדותו של פילון היתה בכל עיר שבגולה קופה לכספי הקדש, ולעתים מזומנות היו שולחים אותם לבית המקדש שבירושלים. יוסיפוס מספר, שהיונים באסיה הקטנה החרימו בקהלות ישראל את הכספים שהיו מיועדים להשלח ירושלימה וכפו את היהודים לשלם מהם מסי העיר. גם אנשי הערים היוניות שבקירני ובלוב החרימו את כספי ההקדש בטענם בערמה, שהיהודים לא שילמו את המסים. והנה הקיסר אוגוסטוס אישר זכותם של היהודים לאסוף כספי הקדש ולשלחם לירושלים ופקד אפילו לדון את גוזלם כמועל בקודש למיתה. העשירים בין יהודי הגולה היו נותנים נדבות לערים, שבהן התישבו, כגון עשרת אלפים דרכמונים לעיר אזמיר, והיו שולחים גם מתנות ויחד עם העניים גם את שקליהם לבית המקדש שבירושלים. יש והקהלות קבלו מתנות מן העיריה או מן הקיסר. כן נתנה העיריה בסרדס לקהלה הישראלית במתנה את הקרקע לבנין בית הכנסת, והקהלה באנטיוכיה קבלה במתנה גנות מן הקיסר. ואולם בעיקר נתקיימו הקהלות שבגולה על ידי היהודים עצמם כלומר מן המסים, שהוטלו על הצבור, וגם מנדבותיהם של בני הקהלה. כן חלקה הקהלה בפוקאַיה שבאסיה הקטנה כבוד לטאַטיון על שבנה ליהודים בית כנסת עם אולם העמודים בחצר. באמוניהם הניחה יוליה אבוירה על הוצאותיה את היסוד לבית הכנסת, ואת הקירות והגג בנו שני גבאי בית הכנסת וראש הקהלה מכספם ומן הכספים המופקדים אצלם לצרכים דתיים. תלמי בן לייקיוס הקים בעיר טלוס מכיסו בית קברות, שהיה פתוח לכל המתים שבין היהודים. בעיר נאַרו שבטריפוליס צותה הנערה הישראלית יוליאַנה בצוואתה לכסות על הוצאותיה את הרצפה שבבית הכנסת במשבצת אבנים קטנות. על שכונת היהודים שברומא כתב פילון: ידוע היה לקיסר, שהיהודים תפסו ברומא שטח רחב³¹ ידים מעבר לנהר טיבר ומתכנסים בבתי כנסיות שלהם ביחוד בשבתות ולומדים בתורת אבותיהם ושהם מאספים על ידי זקניהם כספים, כדי לשלחם לצרכי בית המקדש. ראויות לשימת לב הן כתובות המצבות שברומא מתקופה זו. בנגוד לכתובות שעל גבי מצבות הרומים, המונות ופורטות כל זכויותיהם של הנפטרים, נזכרים על גבי מצבות היהודים רק השם והגיל של הנפטר ומצויירים סמלי היהדות ותשמישי קדושה כגון מנורה בעלת שבעה קנים, שופר, לולב, אתרוג וסל פירות ונרמז על מעשי חסד, שעשה הנפטר בחייו. כן מעידה מצבה על “אב הכנסת” פאַנחאַריוס, שהיה חובב את העם ואוהב את הדת, ועל איש אחד, אשר שמו נמחה ממצבתו, נאמר, שהיה חובב את העם ואוהב את העניים. היו בקהלות רומא אנשים ונשים, שעסקו בצרכי הצבור ומעשי הצדק ונטפלו ביתומים, בעניים ובחולים וגם בקבורת המתים, והם שכובדו בכתובות המצבות בתארים “אב הכנסת ואם הכנסת”. קרוב לודאי הוא, שיהודי הגולה היו מקדישים תרומות ומשאירים אחריהם עזבונות למוסדות הצדקה שבקהלותיהם ולא סילקו את ידם מגמילות חסדים. אולי כדאי הוא להזכיר מה שמסופר על היהודי אורביב שבאלכסנדריה, אשר פתח בזמן הרעב והמגפה את אוצרותיו והאכיל את העניים ללא הבדל האמונה והגזע. נמסרו אמנם רק ידיעות מועטות על המבנה הפנימי של הקהלות בגולה, אבל אין ספק, שבהן נוסדו ופעלו על יד בתי הכנסיות מוסדות לצדקה. נייר אחד מעיד על הקהלה שבאוכסירינכוס, שפדתה עבדים בסוף המאה השלישית כנראה מקופתה. בקהלת רומא היו גם הרבה עניים, ואחרי חורבן הבית הובאו שמה שבויים יהודים, והיו שם גם מוסדות לצדקה, שעזרו לעניים ופדו את השבויים. על יד בית הכנסת שבעיר פלירמו היו בתים לאורחים. כתובת ירושלמית, ככל המאוחר מן המאה האחרונה לפני חורבן הבית, מעידה על תיאודוטוס ואנשים אחרים, בעלי מעשים טובים, שבנו “בתי הכנסת לקריאת התורה וללימוד המצוות וגם בית אורחים ותקנו חדרים ומקוה מים לבאים מארץ נכר ולזקוקים לכל המוסדות האלה”. בית אורחים זה, שבו היו העניים העוברים ממקום למקום אוכלים ושותים ולנים בלילה, נבנה כנראה על ידי יהודים, שבאו מאלכסנדריה לירושלים ויסדו שם קהלה מיוחדת, כמו בקהלה של האלכסנדרים, אשר בירושלים, כן היו גם באלכסנדריה עצמה מוסדות לצדקה. בית הכנסת שבאלכסנדריה היה כמין בסיליקי גדולה וישבו בו זהבים, כספים, גרדיים, וטרסיים בפני עצמם, וכשבא אכסנאי נדבק בבני אומנותו ומשם יצאה פרנסתו. מנהג זה, שהיה נהוג באלכסנדריה, יוכיח, שכבר בראשיתה היתה הקהלה הישראלית שבגולה קיימת לא רק על התורה ועל העבודה, אלא גם על גמילות חסדים. מתפקידי הקהלה הישראלית היו כבר בימי קדם קיום האמונה וגם נתינת הצדקה לעניים.³²

ג. בנשמתו של עם ישראל ניכרות שתי שאיפות השאיפה להצטמצם בארבע אמות של חיי עצמו ולבנות עולמו הוא, וגם השאיפה להשפיע על עמים אחרים ולתקן את כל העולם כולו. חיי עצמו וגעגועים אין סוף לאנושיות אלה הם גם יסודותיה של האמונה הישראלית. והנה ביהדות הגולה גברה השאיפה להתפשט ולהתרחב ולהשפיע על העמים ולהיות “אור גויים”. חכמי ישראל שבגולה לא נצטמצמו בארבע אמות של ההלכה, אלא שאפו להראות לא רק לאחיהם אלא גם לגויים את המוסר הנעלה שבחוקי התורה ואת רוח האנושיות שבנביאים ולקרב בכך לב הבריות לתורה ולאמונה הישראלית. כן השתדל פילון להסביר לקוראיו בין היהודים ובין היונים את ערכו הסוציאלי של חוק השבת לאמר: “מי אינו מכבד את יום הקדוש הזה, המביא מנוחה וחליפת כח לא רק לבני חורין, אלא גם לעבדים ואפילו לבהמות משא. ולא דיו שצוה משה לבני חורין להימנע מן המלאכות בשבת, אלא שהטיל מצוה זו גם על המשרתים והמשרתות ומתוך כך חלק להם מנוחה שלמה וכמעט חרות מקץ כל ששה ימים”. בדברים נלהבים הזכיר פילון גם את הרוח הסוציאלי שבחוקי משה בדבר מתנות עניים, שמיטה ויובל וכתב “וכי אפשר שלא לאהוב חוק, שהוא מלא חמלה, הוא החוק המלמד את העשירים להעניק מהונם לאביונים, כדי שלא יהיו מוכרחים לחזר על פתחי עשירים ולבקש עזרתם, והוא קובע זמן, שבו מקבלים העניים הכנסה כמו מנחלת עצמם כלומר את הפירות, שהם גדלים בשנה השביעית. והנה האלמנות והיתומים וכל העזובים והנבזים מפני עניותם מוצאים די שבעם ומגיעים אפילו לעושר על ידי מתנות ד', הנותן להם בשנה השביעית חלק בנחלת העשירים”. חוק השמיטה הוא, לדעתו של פילון, היסוד בנין הצדק והאהבה, שהקים משה בחוקיו הסוציאליים, ואילו חוק היובל הוא כביכול כותרת הגג שבבנין. ביחוד רומז פילון על חוקי התורה הדורשים חמלה ואהבה לכל בני אדם ואפילו לשונאים, לכל הנבראים ואפילו לבעלי חיים. משה, כן הוסיף פילון, אסר לתעב מצרי. הן אמנם שעבדו המצריים את בני ישראל והרעו להם, אבל הם שהכניסו את בני ישראל לארצם, ועל כן ראויים הם, שנכניס גם אותם ולא נתעבם. כמו כן בא, לדעתו של פילון, האיסור “לא תחרוש בשור ובחמור יחדו” להזהירנו, שלא נעשוק בן עם אחר, אשר אין בו עולה אחרת רק מוצאו הזר, שהוא לאמתו של דבר אינו עולה. כמו אצל פילון כן נמצאו רעיונות אנושיים גם באגרת אריטיאס ובספר החשמונאים הרביעי, והמצוה של אהבת הבריות מודגשת גם בצוואות השבטים. כן צוה זבולון בצוואתו לבניו, שירחמו “לא רק על בני אדם, כי אם על כל חי, אשר לא ידבר”. הוא, שעשה לו סירה ושט בה על שפת הים וצד דגים לבית אביו ומצידו נתן לכל זר ברחמו עליו, דבר על לב בניו, שיחונו גם הם ברחמים את כל הבריות ללא הבדל מכל אשר יחנם אלהים. כשם שלדעתו של פילון אהבת הבריות מקיפה אפילו את המצריים, ששעבדו ושנאו את בני ישראל, כך היא מקיפה, לפי צוואות השבטים, אפילו את החוטאים, “כי איש טוב לב תחשכנה עיניו, כי ירחם על כל, ואם חטאים הם”³³.

בתביעותיה המוסריות לא הושפעה היהדות שבגולה מן ההשכלה היונית, אלא רוח הקודש של הנביאים היא שדברה מתוכה. אמנם גם באתונה פתחה הנדיבות את ידה לתת נדבות לעני, אך את לבה לא פתחה, כדי לרחם על השרוי בצרה ולאהוב אותו. במדינתו האידיאלית של אפלטון לא נשאר מקום לחמלה ולמעשי צדקה, ובתורת המוסר של אריסטו לא נמנו החמלה ואהבת החסד בין המדות הטובות. המושג “אנושיות”, כתב חוקר אחד, הוא כל כך התנגד לאופיו של עם היונים, עד שבשפה היונית אין אפילו מלה למושג זה³⁴. לא הושפעה תורת המוסר של היהדות בגולה גם מן הפילוסופיה הסטואית. הן אמנם קראו לחכמת הסטואים “פילוסופיה דתית”, ואולם יסודה הפילוסופי עלה על הדתיות שבה, ועל כן היתה משוללת התלהבות דתית, פנימיות ועדינות. רעיונותיו של פילון על האנושיות דומות הן לעיוני סיניקא, שהיה מן הפילוסופים הסטואים, ואף על פי כן שונה הוא המוסר היהודי מן הסטואי וחכמי ישראל רחוקים מן הסטואים, כרחוק האמונה מן הפילוסופיה. יראת ד' ואהבת הבריות הן, לפי פילון, כקרובים ואפילו כתאומים. תורת המוסר שביהדות בכלל והמצוה של אהבת הבריות בפרט ינקו את כחן מן האמונה באל רחום, ואילו תורת המוסר של הסטואים מיוסדת על השכל. האמונה הישראלית היא שהטיפה חמלה וחנינה, ואילו הסטואים היו סבורים, שהחמלה היא מעין מחלת נפש, ולרגש הרחמים היו קוראים “רפיון הלב”. גם את הרעיון, שעל בני אדם ללכת אחרי ד' ושמעשיהם דומים למעשי ד' רק בגמלם חסד לבריות, לא למדה היהדות שבגולה מן הפילוסופיה היונית, אלא הוא יצא מלבם של הנביאים, שדרשו “אהבת חסד” בשם אלהי החסד³⁵. אמנם קלט פילון הרבה דעות מן ההשכלה היונית, אבל בעיקר עמד עולמו הדתי והמוסרי על האמונה הישראלית ולא על הפילוסופיה היונית. היהדות שבגולה למדה ממנהגי העמים ונמשכה אחרי התרבות ההיליניסטית, ואולם בעיקר מאור התורה הוא שהאיר אותה ואיש הדת הישראלית היא שחממתה.

בגולה למדו היהודים לדעת את העמים וערך תרבותם, אבל גם להעריך את אמונתם ותרבותם הם. עד כמה שהעריץ פילון את הפילוסופיה והתרבות היונית, הוא לא חדל להאמין, שאף אחד מחכמי יון לא עלה בחכמתו על משה ושעם ישראל הוא “עם פילוסופי”, אשר בו בחר ד' להיות לכהן ולנביא הגוים. ספרי הפילוסופים היונים הם, לדעת פילון, רק מעין פירוש לתורת משה וסיכום חוקיה ומשפטיה. לא אחת רומז פילון על יתרון התורה במוסר חוקיה. התורה היא לא רק שאסרה כחוק היוני למנוע אש או מים ממי שהוא, אלא צותה אפילו לתת לעניים ולחלשים די מחסורם ולרחם אפילו על בעלי חיים. שונה היא דעתו של פילון על המשפחה, אשר נשמתה היא האהבה, מדעותיהם של היונים והרומים, שלפיהן המשפחה היא כמדינה בזעיר אנפין והאב הוא כמושל בלתי מוגבל בה. פעמים רבות חוזר פילון על מנהג העמים הקדמונים, שנהגו להוציא את ילדיהם החלשים למדבר או ליער כדי שימותו שם, ורומז על התורה, שחסה לא רק על הילד הנולד, אלא גם על הילד שבמעי אמו. בהזכירו את עונש האיש, אשר נגף אשה הרה ויצאו ילדיה, העיר פילון, אם ככה חסה התורה על פרי בטנה של האם, שלא מילאה עדיין חדשיה ללדת, ודרשה, שבני אדם יתנהגו עמו בזהירות וחבה, קל וחומר שבני אדם חייבים לחוס על הילד הנולד. קראו נא את החוק של משה רבנו בדבר ולד הבהמה, כן יוכיח פילון את ההורים שבין הגוים, קראו את החוק הדורש “שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי” ובושו, אתם הרוצחים את היונקים והרודפים את הילדים בהשליכם החוצה, אתם השונאים את המין האנושי, התבוננו, איך המחוקק המעולה בין המחוקקים דאג אפילו לולדות הבהמה, חסרת שכל ותבונה, שלא יפרדו מאמותן, טרם קבלו מזונן. ככל החכמים הסופרים שבין יהודי הגולה העמיד גם פילון בשורה הראשונה את היסוד האנושי שביהדות והטיף לאהבת חסד, המקיפה את כל המין האנושי, ונשאר גם יהודי נאמן לדתו ולעמו והורה, שכל התורה אינה אלא סמל האהבה³⁶. בלבו של פילון נמזגה ההערצה כלפי הפילוסופיה היונית יחד עם האמונה ברוממותה של היהדות.

יותר מן הפילוסופיה הסטואית משך את לב העמים המוסר הנעלה שבתביעותיהם של נביאי ישראל ורוח הקודש שבבשורתם. הדבקות של יהודי הגולה באמונתם יחד עם מעשי צדקה והחסד, הנהוגים בקהלות הישראליות, הם שעשו נפשות בין העמים. הפילוסופים היונים והסופרים הרומים לא גינו את העבדות. כנגד זה דרשה התורה הישראלית “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך” כלומר ביום השבת אין הבדל בין עבדים ואדוניהם ושניהם בני חורין ושווים בזכויותיהם. חוק השבת בדבור הרביעי מסיני היה כמחאה נמרצת נגד העבדות, אשר לחצה כבד בימי קדם על חלק חשוב של המין האנושי, והוא שמשך אחריו את “יראי ד'” בין העמים. הפילוסוף הרומי סיניקא הביע את צערו, שמנהגיה של האומה הישראלית וביניהם חוק השבת התפשטו בכל הארצות. טציטוס כתב דברים קשים נגד שמירת השבת, שנתפשטה בין הרומים “וזה דורות רבים גדל בקרב ההמונים מספר המקנאים לעבודת אלהינו”, כתב יוסיפוס, “ואין עיר מערי היונים או מעמי הלועזים, שלא נתפשט שם המנהג של היום השביעי, בו אנו שובתים מכל מלאכה”³⁷. כך התחיל המאור שביהדות להאיר את העמים, והקהלות, שנוסדו בגולה לשם קיום האמונה הישראלית ואיחוד הפזורים, נעשו מרכזים, מהם יצא גם אור לגוים.

 

ג. תקופת התלמוד    🔗

1. בארץ ישראל

א. מלבם של גולי יהודה אשר שבו מבבל לאדמת מולדתם, לא סרה הנטיה לעבודת האדמה, שהיתה מלפנים יסוד החיים הכלכליים בארץ ישראל. כמו בתקופת התנ"ך כן נחשבה גם בתקופת התלמוד הקרקע כקנין החשוב ביותר. כל אדם, שאין לו קרקע, הוא, לפי ר' אליעזר בן פדת, אינו אדם. לדעתו של ר' אחאי דומה הלוקח תבואה מן השוק לתינוק, שמתה אמו, ומחזירים אותו על פתחי מניקות אחרות ואינו שבע, ואילו האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו³⁸. כמו עבודת האדמה הוחשבה אז בארץ ישראל גם האומנות, עד שדרשו: “ובחרת בחיים” זו אומנות. רבים ממנהיגי העם ומוריו היו עסוקים באומנות. פנחס הסתת היה חוצב באבנים, בשעה שבאו אליו אחיו הכהנים והודיעו לו, שנתמנה לכהן גדול. ר' יהושע בן חנניה היה פחמי, ר' יהודה נחתום, ר' יהושע גרסי ור' יוחנן סנדלר. בספר, שנתחבר במאה הרביעית לספירה הרגילה, נזכרו עושי ארגמן שבלוד, בשכם, בקיסרין ובצרפת שבין צידון וצור³⁹. כשנתרבה העם, התחילו מביאים סחורות מארצות זרות והמסחר הלך וגדל. ביחוד עלה המסחר במאות האחרונות שלפני חורבן הבית ובמדה יתרה בכרכי הים ולא ירד אפילו אחרי חורבן הבית. ר' אליעזר בן עזריה היה משתכר ביין ושמן. בייתוס בן זונין הביא גרוגרות בספינה. ר' שמעון ור' חייא נשאו ונתנו במשי עבה. נזכרו תגרים בירושלים וגם בלוד. ר' אליעזר בן פדת נתן אפילו למסחר יתרון על עבודת האדמה, וכשראה קרקע, שנחרשה לרחבה, אמר לה: אפילו אם תהי נחרשת לארכך, להפּך בסחורה טוב ממך⁴⁰.

יחד עם המסחר גדל ההון. יזון, אחיו של חוניו, הבטיח לאנטיוכוס שלוש מאות וששים ככר ומהכנסות אחרות שמונים ככר, אם המלך ימנהו לכהן גדול, והנה בא מינילאוס והציע סכום יותר גדול ויצא מעוטר בכתר הכהונה. אינו מן הנמנע, שהסכום הנזכר מופרז על המדה. על כל פנים מוכח, שהיו אז בעם עשירים. הן אמנם החריבה המלחמה חלקי הארץ והביאה את יושביה לידי התרוששות, ואולם אפילו אחרי חורבן הבית לא חסרו בארץ בעלי קרקעות ואמידים, ביחוד במשפחות הכהנים ובבית הנשיא. לרבן גמליאל היו הרבה אריסים ועליו גם מסופר, שהיה מעשר תבואת שדותיו. ר' טרפון היה מן הכהנים ונהיה עשיר גדול. מן העשירים היה גם ר' אליעזר בן עזריה, עד שאחרי מותו אמרו עליו: כשמת ר' אלעזר בן עזריה, בטלה עטרת חכמים כלומר בטל עשרם. לר' אליעזר בן הורקנוס היה כרם במזרח לוד, וגם כרמי זית היו לו ושדות פשתן⁴¹. היו בארץ ישראל עשירים, שבנו להם בתים נהדרים והתלבשו בבגדים יקרים. ביתו של ר' אליעזר בן הורקנוס נבנה בסגנון יוני. דוסא בן הרכינס הושיב בביתו את החכמים על מטות זהב. יקרים היו הבגדים, שלבש הכהן הגדול ביום הכפורים. על אם אחת ספרו, שאמרה לפני מותה: תנו לבתי כבינתי כלומר עטיפתי, שהיתה שוה שתים עשרה מנה⁴².

אמנם לא חסרו עשירים, אבל הלך וגדל בארץ מספר העניים. היו בארץ אכרים, שירדו מנכסיהם והשכירו לעתים עצמם לבעלי אחוזות כפועלים. היו גם אכרים מחוסרי קרקע כלל וכלל ונשכרים כל ימיהם לבעלי אחוזה עשירים, והיו בעם גם פועלים בטלים ומחוסרי עבודה. הרבה מסים הוטלו על העם על ידי המלכים לבית סיליקוס כמו מס המלח, מסי הכתר, שלישית מתבואת הזרע ומחצית מפרי העץ. במדה יתרה כבד על העם לחץ המסים, שהוטלו על ידי הרומים כגון ארנונא כלומר מס לכלכלת צבא, מס לגולגולת ואנגריא, הוא המס שהיו משלמים בעבודת הגוף או בעבודת הבהמות. המס, שהכאיב את לב העם ביותר, היתה דימוסיא של חצי שקל, מס, שכל יהודי הוכרח לשלמו ליופיטר קאפיטולינוס על פי פקודתו של אספסינוס. מס זה, שהוטל רק על היהודים, העמידם כבני אדם מושפלים וגרם לרדיפות. בימי דיוקלטינוס היו משתמשים במטת סדום, כדי לאיים על משלמי מסים, ובימי קונסטנטינוס הוסיפו על מס לגולגולת ולקרקעות עוד מס, המשתלם מעסקים ומאומנויות. יש ולא היה בידם לשלם את המסים והושמו במאסר, ויש שמכרו את בניהם לעבדים ובנותיהם לשפחות ושלמו בכסף, שקבלו, את המסים. רבים שלחץ המסים כבד עליהם מנשוא, הגרו לבבל, עד שמספר היהודים בארץ ירד, לפי עדותו של הרונימוס, עד עשירית⁴³. ביחוד גדל מספר העניים אחרי חורבן הבית. חלק חשוב מן הארץ היה לשממה, הרבה בתים נהרסו ונכסיהם של יושבי הארץ הופקעו. ר' יוחנן בן זכאי ראה ריבה אחת, שהיתה מלקטת שעורים מבין גלגלי בהמתם של ערביים, כדי לשבור רעבנה. עלה אז בארץ גם מספר היתומים והילדים העזובים שאבותיהם נפלו חללים במלחמה או נשבו. עד כמה גדלה העניות, ניכר מתוך מאמרו של ר' ישמעאל: בנות ישראל נאות הן, אלא שעניות מנוולתן. עניות ההורים גדלה כל כך, עד שהזניחו גידול בניהם וחכמי העם דרשו “עושה צדקה בכל עת”, זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים. הוצאת המת היתה אז קשה לקרוביו יותר ממיתתו, ואירע שהיו מניחים אותו ובורחים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להלביש את המת כלי פשתן. המחסור גדל גם בין תלמידי חכמים ולא היה להם לפעמים אפילו לחם לאכול ובגד ללבוש. אשתו של ר' יהודה בר אלעאי קנתה בשוק צמר ועשתה ממנו סרבל והיתה מתכסה בו, כשיצאה לשוק, וכשיצא בעלה להתפלל, היה מתכסה בו גם הוא. על דורו של ר' יהודה בר אלעאי אמרו, שהיו ששה תלמידים מכסים מחמת עניותם בטלית אחת ועוסקים בתורה. שנים מתלמידיו של ר' גמליאל, מצויינים בחכמתם, לא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. כשדרש ר' שמלאי במאה השלישית פעם אחת בצבור, כי חייב אדם לשנות בגדי שבת מבגדי חול, געו התלמידים בבכיה, מפני שלא היו להם בגדים להחליפם לכבוד שבת, ואמרו: רבי, כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת⁴⁴. חיי העם אחרי חורבן הבית הצטיינו בפשטותם. רגילים היו אז לאכול פעמיים ביום, פת שחרית וערבית, לחם קטניות ופירות. השומרוני נתן לפי האיונגיליון, לבעל המלון בעד כלכלת הפצוע שני דינרים ואילו הלל היה עושה ומשתכר בכל יום ויום בטרפעין כלומר בחצי דינר, ונותן רק רבע דינר לפרנסו ולפרנסת אנשי ביתו. ר' יהושע בן חנניה נתארח באכסניא ואכל שם פולים. תלמידו של ר' טרפון אכל תרדין במלח או אפילו בלא מלח, ור' אליעזר בן עזריה הורה: מי שיש לו עשרה מנה, כשלשים ושתים לירה, יקח לתבשילו ליטרא ירק, עשרים מנה, ליטרא דגים, חמשים מנה, יקח לתבשילו מערב לערב שבת ליטרא בשר, מאה מנה, ישפתו לו קדרה בכל יום⁴⁵.

ב. שונה היה עולם המחשבות והדעות שבארץ ישראל מזה שבמלכות רומא, אשר לחצה כבד אז על עם ישראל וארצו. ברומא היה העבודה לעסק העבדים, והעבדות היא שהשפילה שם את העבודה החפשית, עד שנחשבה בעיני הרומים כרעה או כחרפה. כמאושר היה מוחזק אצלם, מי שלא היה צריך לעבוד. ואילו חכמי ישראל היו אומרים: “מרבה עבדים מרבה גזל”, הם הורו: “אהב את המלאכה”, כי “גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים”. חכמי יבנה היו רגילים לומר: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו; כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. לחכמי ישראל היה תלמוד תורה כמעט כפולחן, והנה הם השוו תלמוד תורה ומלאכה והורו: “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ” או “שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלים עליו כאילו קיים את כל התורה כולה”. לבעלי אומניות, העסוקים במלאכתם, חלקו כבוד, עד שאמרו עליהם, שאינם רשאים לעמוד בפני תלמידי חכמים. חכמי ישראל, שחלקו כבוד לעושי מלאכה, היו גם בעצמם עושים מלאכה. בשדותיו של הורקנוס היו הרבה חורשים, ואחד מהם היה בנו, ר' אליעזר בן הורקנוס. ר' שמעון נטל קופה על כתפו ור' יהודה קנקן וכל אחד מהם היה אומר: גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה. חכמי ישראל החשיבו את העבודה ודברו גם בפני העם בשבחה. כן דרש ר' לוי: אברהם, שראה בארץ נהרים ובארם נחור בני אדם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: אל יהיה חלקי בארץ הזאת, ואולם כשהגיע לסולמה של צור וראה שם בני אדם עסוקים בעבודת הניכוש והעידור, אמר: הלואי, יהי חלקי בארץ הזאת⁴⁶,

סיניקה, הפילוסוף הסטואי, שכתב ספרים נאים על המדות הטובות, היה מן הגדולים בין המלוים ברבית שברומא. ההלואה ברבית לא עמדה שם בחזקת עולה ודבר המתנגד למוסר. כנגד זה נחשבו בארץ־ישראל המלוים ברבית ככופרים בעיקר, ועל נכסיהם אמרו, שסופם להתמוטט. חייהם של הרומים לא היו אלא רדיפת ממון ותענוג, ואילו חכמי ישראל משלו משל: מה החולדה גוררת ומנחת ואינה יודעת, למי היא מנחת, כך הם כל באי עולם, גוררים ומניחים ואינם יודעים למי הם מניחים, “יצבור ולא ידע מי אוספם”. לא לאהבת העושר ורדיפת הממון הטיפו חכמי ארץ ישראל, אלא הורו: “מרבה נכסים, מרבה דאגה”, והעשיר הוא “השמח בחלקו”. העושר נמנה אצלם בין הדברים, אשר “רובם קשה ומעוטם יפה”, וכעשרו האמתי של האדם נחשבו להם תורה ומעשים טובים⁴⁷. לפי תורת המשפטים של הרומים נתן הקנין הפרטי ביד בבעליו לשלוט בו כטוב בעיניו, ואילו לדעתם של חכמי ישראל הקנין הוא מאת ד' ופקדון מידו ואינו נותן זכות יתרה לבעליו, אלא מחייבו להעניק ממנו לעניים ולהחזיר לד', שהוא אבי העניים, מה שבא מידו. כך היה ר' אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו⁴⁸.

מעולם לא היו עסקי הצדקה יכולים להתפתח אצל בני אדם, שלהם נחשב העושר כקנין שאין כמוהו, מפני שקשה היה לחייב את עשירים, שיוותרו לטובת העניים על קנין, שאין למעלה הימנו. כמו כן לא היו עסקי צדקה יכולים להתפתח גם אצל בני אדם, שלא חשבו את העניות כרעה וכפורענות, מפני שמן הנמנע היה, שנותני הצדקה יקבלו על עצמם ללחום בעניות ולמתק את מרירותה, כל זמן שהעניות לא נחשבה כצרה ומרירות. משל היה בירושלים: “מלח ממון חסר” או “מלח ממון חסד”, כלומר אין בעולם מלח להמליח בו את הממון, כדי שיתקיים לאורך ימים, או מעשי חסד הם שמקיימים את הממון. העושר נחשב בארץ ישראל כדבר חולף ועובר ואינו מתקיים וכפקדון המסור לאדם, כדי לתת ממנו צדקה, ואילו על העניים אמרו שלשה חייהם אינם חיים ואחד מהם זה המצפה לשולחן חברו, ועל העניות, שהיא קשה יותר מחמשים מכות או אפילו מכל היסורים שבעולם⁴⁹. ולכן גדלה והתפתחה בארץ ישראל הצדקה, שמתפקידה היה להמתיק את מרירותה של העניות ולמעט את ההבדל, הנוצר בכל יום מחדש בין העשירים ובין העניים. לא כן ברומא, שבה אסור היה לקבץ נדבות, “מפני שבזה ידלדלו משקי הבתים”. חסרה בלבם של הרומים אהבת החסד. הן אמנם חילקו המושלים ברומא תבואה בין העניין ונתנו להמון הדלים מבזת העמים, שבהם משלה מלכות רומא ומהם נתעשרה. כמו כן ערכו ברומא לעם משחקים, אולם מגמת המושלים שברומא בחלוקת התבואה בין העם לא היתה לגמול חסד, אלא להשקיט את ההמון שבכרכים ולהמליך עליו את המלכות או להתיהר לפני העמים. “הלחם והמשחקים”, שניתנו להמון העם ברומא, לא באו אלא למנוע מן המלכות את המהפכה⁵⁰, ואילו בארץ ישראל נוסדה ונשתכללה בו בזמן הקהלה עם מוסדות הצדקה שבה, שהיו למופת לדורי דורות.

ג. אחרי שיבת הגולים מבבל נוסדה גם בארץ ישראל הקהלה ובה קמו מוסדות הצדקה. שמעון הצדיק, שהיה משירי כנסת הגדולה, היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. בית המדרש, בית הכנסת ומוסדות הצדקה הם שהיו לעמודי הקהלה הישראלית. בערים, שבהן ישבו היהודים יחד עם הנכרים והיו שוים בזכויותיהם המדיניות, יסדו היהודים קהלות, שהיו דומות בסדורן לקהלות הגולה. בהן עסקו ראשי הקהלה רק ב"עניני השמים", ואילו ראשי העיר, יהודים ונכרים ביחד, התעסקו בעניני העיר. לא כן בערים, שכל יושביהן או רבם המכריע היו יהודים. בערים אלה היו “טובי העיר” גם ראשי הקהלה ועסקו גם בצרכי העיר וגם בצרכי הקהלה. ב"חבר העיר" כלומר במועצת העיר, שהיתה גם מועצת הקהלה, נתחברו באי כחם של בני העיר יחד עם תלמידי חכמים, ולידם היו מוסרים גם עניני חול וגם עניני קודש, והם שהיו לא רק רשאים להתנות על שכר הפועלים ועל מדות והשערים ומשגיחים, שלא ישתכרו בדברים, שיש בהן חיי נפש כגון יינות, שמנים וסלתות, אלא גם ממונים על בית הכנסת, חינוך הנוער וקופה של צדקה. חבר העיר הממונה על בית הכנסת, היה רשאי למכרו בתנאי שיקנה בכסף, שקבל, דבר העולה בקדושתו על בית הכנסת, והוא שהיה גם מפקח על חינוך הנוער, לו היה מוסר היחיד את הצדקה, שפסקו עליו, ולו היו נותנים גם מעשר עני לחלקו לעניים⁵¹. יש ויהודי הגולה בנו להם במקומות אחדים שבארץ ישראל בתי כנסיות מיוחדים ויסדו שם קהלות של “קירינים ואלכסנדריים ומן בני קיליקיא ואסיא”. ביפו נתקיימה קהלה של קפודקאים, ובטבריה ובצפורין היו בתי כנסיות וכנראה גם קהלות של בבליים⁵². כשחרב הבית ועם ישראל נתפזר בין העמים, חזרה הקהלה והיתה למה שהיתה בהוסדה בגולה כלומר ל"קהלה קדושה". ראשיה עסקו רק בעניני קודש, אלא בזמן מן הזמנים נתרחב שדה עבודתם ואל עניני קודש נוספו גם עניני חול. כן היו ראשי הקהלות שבארצות הגולה גם דנים דיני קנסות וחרמות וגובים את המסים, שהטילו המושלים על היהודים, ועומדים לפני שרים ומלכים, כדי להגן על אחיהם בזמן הרדיפות ולהסיר מהם את העלילות, שהעלילו עליהם. במשך הזמנים שינתה הקהלה את צורתה ותפקידה, ואולם בכל שינוייה הועילה הקהלה לקיים בגולה את האמונה הישראלית ואת רעיון האחדות בכל חלקי עמנו. אילו לא נוצרה הקהלה, כנסת ישראל שבגולה היתה מתפוררת לפרורים ואובדת וכלה מן העולם.

בכל עיר ועיר היתה קופה של צדקה, המתחלקת מערב שבת לערב שבת לעניי העיר, ותמחוי, שממנה היו נותנים לעניים העוברים ממקום למקום בכל יום לחם לא פחות מככר בפונדיון, שמן וקטניות ושלש סעודות לשבת ואפילו יין לארבע כוסות בליל סדר פסח. היו בקהלות שבארץ ישראל גם קופות, שמהן היו נותנים לכסות ואפילו לצרכי קבורה של העניים⁵³. בין מוסדות הצדקה נמנה גם בית לאורחים עניים, העוברים ממקום למקום, שנבנה על פי רוב סמוך לבית הכנסת, וכל אורח שבא שמה ללון, היה מקבל פרנסת לינה. לפי כתובת יונית נבנה בירושלים כבר לפני חורבן הבית בית אורחים על ידי תיאודותוס, ולפי כתובת ארמית נבנה בית אורחים ברמה שבין עכו וצפת על ידי ר' אליעזר בר תדאור. כנראה נתקיימו בתי אורחים לא רק בערים, אלא אפילו בכפרים כגון “ביזרה דכפר חיטייה”. כמו בתקופת התנ"ך כן לא היו גם בתקופת התלמוד בתי חולים בארץ ישראל. בכלל לא הוקמו אצל העמים הקדמונים בתי חולים רק לעבדים ואולי גם ללודים ולחיילים, אלא אחד מבני בית שחלה, נטפלו בו קרוביו, ואחד לא מבני בית, אשר חלה, גם בפניו לא היו דלתי הבית הישראלי נעולות. כשם שקיימו את המצוה של הכנסת אורחים בבריאים, כך גמלו חסד במדה כפולה עם החולים⁵⁴. ככל העוסקים בצרכי צבור היו גם גובי הצדקה ומחלקיה חייבים לעסוק בעיני צדקה לשם שמים. כדי להסיר מהם כל חשד מעילה, היו שני גבאי צדקה גובים ביחד מבני העיר את תרומתם לקופה, ושלשה גבאים היו מחלקים ביחד את התרומות הנגבות בין העניים על פי רוב בערב שבת לצרכי ימי השבוע. התמחוי נגבתה בשלשה ונתחלקה בשלשה לא רק ערב שבת, אלא בכל יום, ולא לעניי העיר בלבד, אלא גם לעניי העולם. חברי העדות הנוצריות היו נותנים מראש את תרומתם לקופה פעם אחת בחודש ואחרי כן ביום הראשון שבכל שבוע, ואילו בקהלות הישראליות היו גבאי הצדקה עוברים מבית לבית וגובים לתמחוי בכל יום ולקופה בכל ערב שבת והיו אפילו ממשכנים על הצדקה. מגבית מיוחדת נהגו לסדר, כדי לספק לעניים צרכי סעודה לפורים. ממגבית בזו אסור היה לשנות לצדקה אחרת, והעני לא היה ראי לקנות אפילו שרוך לסנדלו בכסף זה, אלא חייב היה להוציאו רק לסעודת פורים, כדי להגדיל בה את השמחה⁵⁵.

נסדרו פרטי הדינים ונקבע, מי חייב לתת מהונו לצדקה. מי ששהה בעיר שלשים יום, היה נותן לתמחוי, שלשה חדשים לקופה, ששה לכסות ותשעה לקבורה. נקבע גם, מי רשאי ליטול מן הצדקה ומי שאין לו זכות ליטול ממנה. מי שהיה לו מזון לשתי סעודות, לא היה נוטל מן התמחוי, ומי שהיה לו מזון לארבע עשרה סעודות, לא היה נוטל מן הקופה, ומי שהיו לו מאתים זוז לא היה רשאי ליטול לקט, שכחה, פאה ומעשר עני. ב"תורת השליחים" כתוב: “אוי לו לאיש הנוטל צדקה ואינו צריך לה”. כך נשנה גם במשנה: “וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם, עד שיצטרך לבריות”. עני רעב, שבא ואמר לגבאי צדקה: פרנסוני, לא היו מדקדקים ולא היו בודקים אותו, אם הוא רמאי, האשה קדמה לאיש לכסות, מפני שבושתה מרובה מבושתו של איש, וקדמה גם להוציאה מבית השבי, מפני שסכנת קלקלתה גדולה מסכנתו של איש שבוי. גבאי צדקה היו גובים צדקה בפורים ומחלקים אותה בו ביום לעניים, מפני שעיניהם של העניים נשואות למתנות, שנותנים להם בפורים. העשיר, שישב בעיר שנים עשר חודש, היה נותן לחיטי פסח, והעני שישב שם שנים עשר חודש, היה רשאי ליטול מהם. רגילים היו לחלק צדקה גם בימי תעניות ולתת לעניים לחם ותמרים וגם חטים ושעורים ונדבות כסף. גם בבתי כנסיות היו מנדבים לטובת העניים. כן קבץ ר' חייא בר אבא נדבות בבית המדרש הגדול בטבריה והושיב אצלו אדם אחד, שנדב ליטרא זהב לצדקה. בא עני מבבל ובקש מר' ברכיה לתת לו צדקה. הזמינו לבוא לבית הכנסת, וכשגמר את דרשתו אמר לקהל: אחי, תנו צדקה לעני⁵⁶. באופן מיוחד נתנו צדקה לעניים המתביישים ליטלה לעיני כל. בכל עיר ועיר היתה כמו בבית המקדש לשכת חשאים. יראי חטא היו נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים היו מתפרנסים מתוכה בחשאי. נוסדו חבורות לקבורת המתים, ובקבורת העניים עסקו גבאי צדקה. היו חבורות, אשר חבריהם היו באים לבית האבל, כדי לנחם את האבלים להביא להם סעודת הבראה. מקודם היו מוליכים מאכלים לסעודת הבראה לעשירים בקלתות של כסף ושל זהב ולעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. ומפני כבודם של העניים התקינו אחרי כן, שיהיו מביאים גם לעשירים סלי נצרים של ערבה קלופה. בראשונה היו משקים בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו העניים מתביישים; התקינו, שיהיו הכל מקים בזכוכית צבועה מפאת כבודם של העניים⁵⁷. מכסף הקופה היו מגדלים ומשיאים יתומים. יתום ויתומה, שבאו להתפרנס, היו מפרנסים את היתומה ואחרי כן את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזר על הפתחים ואין אשה דרכה לחזר. יתום ויתומה, באו להנשא, היו משיאים את היתומה ואחרי כן את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. יתום, שבא לישא, שכרו לו בית והציעו לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחרי כן השיאו לו אשה. גם עניני אפוטרופסות ליתומים נסדרו בקהלה הישראלית. על האפוטרופוס, שנתמנה על ידי האב בחייו או על ידי בית דין אחרי מות האב, היה לדאוג לטובת היתומים ולשמור על נחלתם. גם לחרשים ולמטורפי הדעת היה בית דין מעמיד אפוטרופסים ולשבויים היה ממנה באי כח, כדי לשמור על נכסיהם⁵⁸. כן נסדרו ונקבעו בקהלות עניני הצדקה הצבורית כבכל פרטיהם ופרטי פרטיהם.

ד. חוץ מן הצדקה הצבורית, שנסדרה על פי חוקים ודינים, נתקיימה בישראל הצדקה הפרטית, שהיתה מסורה ללבו של כל איש והיא היה לחובת יום יום. כן היה ר' אליעזר מקדים מעש צדקה לתפלתו בכל יום והיה נותן פרוטה לעניים ואחרי כן היה מתפלל⁵⁹. אפילו אחרי שנוסדה הקהלה עם מוסדות הצדקה שבה, לא חדל הבית בישראל לשמש מוסד עזרה וחסד לקרובים וגם לרחוקים. רק לעתים רחוקות מאד אירע, שהושלך ילד בישראל על ידי הוריו בשוק או הונח על פתח בית הכנסת ונמצא כאסופי ללא הורים. בזמן השמד של אדרינוס, כשהתחילו ההורים לעזוב את ילדיהם ולהטיל את פרנסתם על הצבור, התקינו באושא, יהיה אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים. המצוה של כבוד אב ואם היא שחייבה את הבן להאכיל, להשקות ולהלביש את הוריו. לא היה אדם בישראל רשאי “להתעלם מבשרו” כלומר מקרוביו. על ר' יוסי הגלילי מסופר, שהיה לו אשה רעה, גרשה ונשא אשה אחרת טובה מזו, ואולם כששמע שאשתו הגרושה ממנו היתה מחזרת יחד עם בעלה השני על הפתחים, הביאם לבית אחד משלו והיה מעלה להם מזונות כל ימי חייהם. החכמים הזהירו כל אחד מישראל, שלא יהיו נעולות דלתות ביתו בשעה שהוא מסב באכילה, אלא יהי ביתו פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתו, ועל השולחן, שעליו היו נותנים פרוסה לאורחים עניים, אמרו, שהוא מכפר על האדם כמזבח בזמן שבית המקדש היה קיים. למסיבותיהם נהגו היונים להזמין משוררים ומנגנים ולהעלות שמחתם על ידי שיר ונגון ורקוד, ואילו היהודים היו פותחים בתיהם בשבתות וימים טובים לעניים. למופת בישראל היה איוב, שעשה ארבעה פתחים לביתו, כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית, אלא הבא מן הצפון יכנס דרכו והבא מן הדרום יכנס כדרכו⁶⁰.

ביחוד רבו מעשי הצדקה בשעת הבצורת. היה בשנות הבצורת, ורבי פתח אוצרותיו לעניים ונתן להם מתבואתו. כשליחי הנוצרים נהגו גם חכמי ישראל לצאת בשעת הדחק, כדי לאסוף כסף לתמיכת העניים. כן יצאו ר' אליעזר, ר' יהושע ור' עקיבא לאנטיוכיא על עסק מגבת חכמים. ר' שמעון בן לקיש הלך לבצרה לשם קיבוץ נדבות וכיבד שם כנגד כל הקהלה איש אחד, שנתן צדקה. אירע בכנסיה הנוצרית, שהאמידים בין המתגיירים בעברם לאמונה הנוצרית, נתנו מתנות יקרות לכנסיה. כמו כן עשתה גם הילני המלכה, אחרי שעברה לדת הישראלית, נברשת של זהב על פתחו של היכל וטבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה. וכשהיה רעב בירושלים הביאה הילני המלכה דגן מאלכסנדריה ודבלים מקפריסין וחילקה אותם בין העניים. גם בנה של הילני, המלך מונבז, עשה, אחרי שנתגייר, ידות הכלים של יום הכפורים של זהב ופיזר בשנות בצורת אוצרותיו ואוצרות אבותיו לצדקה⁶¹.

ה. יחד עם יסוד הקהלה וסדור הצדקה שבה התפתחו בתקופת התלמוד גם הרעיונות המוסריים שבישראל. התורה אסרה שפיכות דמים ובאו חכמי התלמוד ואסרו לאדם אפילו להלבין פני חברו, מפני שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. התורה אסרה על שבועת שקר, ואילו רבותינו אמרו, אפילו על האמת אינו יפה לאדם להשבע. נאסרה בתורה גנבת הרכוש, והנה חכמי התלמוד אסרו אפילו לגנוב דעת הבריות. התורה אסרה את הניאוף, ואילו החכמים שנו: המרצה מעות לאשה, כדי להסתכל בה, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבנו, לא ינקה מדינה של גיהנם. התורה צותה “ואהבת לרעך כמוך”, והנה בא ר' שמעון בן אלעזר והוסיף לאמור: בשעה של גדולה נאמר דבר זה: “ואהבת לרעך כמוך, אני ד'”, בראתיו, כלומר המצוה של אהבת הרע מקיפה כל בני אדם, שברא ד'. התורה צותה לתת מעשר לעני מתבואת השדה וחכמים הוסיפו: “עשר תעשר את כל”, מהו “את כל” אפילו ממונך⁶².

רעיון גדול הביעו חכמי ישראל, כשאמרו, כי האדם שקול כנגד כל מעשה בראשית והמקיים נפש אחת כאלו קיים כל העולם כולו. האדם אפוא אינו בריה חולפת ועוברת, אלא שקול כנגד כל העולם כולו ודבר גדול הוא לעזור לאדם הסובל ולהציל את נפשו. הויכוח, שנתקיים לפי האגדה בין ר' עקיבא וטורנוס רופוס, הוא שמעיד על ההבדל בין ההשקפה הישראלית והרומית על האדם הסובל. הרומי דימה את העני לעבד, כעס עליו המלך וחבשו בבית האסורים ואסר להאכילו וכעס אפילו על אלה, שהאכילוהו ועברו בכך על גזרת המלך, ואילו לפי ר' עקיבא העניים הם בנים ואהובים למקום והמלך בשמעו, שהאכילו את בנו החבוש בבית האסורים, שלח למרחמים על בנו דורון. הרעיון הישראלי, שהאדם שקול כנגד כל העולם והעניים הם בנים למקום, הוא שנעשה כח מעורר חזק וחשוב במפעלי הצדקה והחסד. חכמי ישראל לא רק שהרימו את האדם וערכו, אלא גם העמידו את המצוה של אהבת הרע ככלל גדול בתורה. כך אמר הלל לנכרי, שבא להתגייר: מה ששנואי עליך, לא תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה והשאר הוא פירוש. כמו כן הורה גם ר' עקיבא, שהמצוה “ואהבת לרעך כמוך” היא כלל גדול בתורה, ור' יהודה אמר, שכל הכופר בגמילות חסדים הוא כאילו כופר בעיקר. כאהבת הרע הועמדה גם הצדקה במרכז הדת ונחשבה כשקולה כנגד כל המצוות וגדולה יותר מכל הקרבנות⁶³.

כמו בתנ"ך כן נמצא בתלמוד הרעיון, הנותן צדקה יקבל שכרו מאת ד': העני הזה עומד על פתחך והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, אם נתת לו, דע מי שעומד על ימינו ונותן לך שכר. ראש המדינה כל אחד מלוה לו, על אחת כמה וכמה יתן כל אחד מלוה לעני, אשר ד' ערבו, “כי מלוה ד' חונן דל וגמולו ישלם לו”. הרעיון, כי הצדקה “תכפר חטאת” שנמצא כבר בספר בן סירא, חוזר אצל חכמי התלמוד. לר' יהושע אמר ר' יוחנן בן זכאי: יש לנו כפרה אחת, שהיא חשובה כקרבנות, והיא גמילות חסדים. הצדקה היא שתציל גם את נותניה ממות. כן אמר מלאך המות לר' מעון בן חלפתא: לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט, שבכל יום ויום אתם עמלים בתורה במצוות ועושים צדקות, והקדוש ברוך הוא מוסיף על ימיכם. בתו של ר' עקיבא נתנה ביום שנכנסה לחופה חלק מסעודתה לעני, והצדקה היא שהצילתה ממות. שני תלמידים של ר' חנינא יצאו לקצץ עצים וראם אסטרולוגוס ואמר, שלא יחזרו. והנה כשנתנו מחצית מככר לחם, שהיתה עמם, לזקן רעב, אשר פגע בהם, ניצלו חזרו בשלום. לפי ספר עזרא ג' נבראו ארבעה דברים קשים בעולם וקשה מכולם היא האמת, הגוברת על כל וקיימת לעולם, ואילו לפי ר' יהודה בר אלעאי נבראו עשרה דברים קשים בעולם וקשה מכולם היא הצדקה, שהיא מצלת את האדם אפילו ממות. הצדקה היא שמאריכה ימי עושיה. כשבא ר' מאיר לממלא, אמר לבני העיר: לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים בזקנה. לנותני העבודה הבטיחה התורה שכר בעולם הזה, וחכמי התלמוד הבטיחו להם גם הצלה מדינה של גיהנם. כמו כן נשנה בבית מדרשו של ר' ישמעאל: כל הגוזז מנכסיו ועושה מהם צדקה, ניצל מדינה של גיהנם: משל לשתי רחלות, שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה, גזוזה עברה ושאינה גזוזה לא עברה. הנותן צדקה הוא שגונז גם אוצרות לעולם הבא. על מצבתו של מלך אשור, סרדנפל, היה כתוב: כל מה שאכלתי ושתיתי בחיי, הוא רכושי, אשר לקחתי עמי, וכל מה שעזבתי אחרי, הפסדתי. כנגד זה מסופר על מונבז המלך, אשר נתגייר, שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת ואמר: אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא. אמנם הצדקה היא שתכפר חטאת, אבל לא הצדקה שבאה בעבירה. כן דרש ר' יצחק: “טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח”, טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו, ממי שהולך וגוזל וחומס ונותן צדקה משל אחרים⁶⁴. חכמי התלמוד הביעו גם את הרעיון, כי “מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה”, ואפילו אם לא עשה האדם מעשים טובים והיה רק בדעתו לעשותם, אלא שלא היה לאל ידו להוציא כונתו הטובה לפועל, יבוא על שכרו. הקדוש ברוך הוא, כן מסופר באגדה, הראה למשה את כל האוצרות של מתן שכר, שהם מתוקנים לצדיקים, והראה לו גם אוצר גדול ואמר: מי שיש לו מעשים טובים, אני נותן לו משכרו ומי שאין לו, אני עושה לו חנם ונותן לו מאוצר זה, כלומר בעד מחשבתו הטובה וכונתו לעשות מעשים טובים⁶⁵.

בספר בן סירא כתוב: “תן לטוב ומנע מרע, כי גם אֵל שונא רעים ולרשעים ישיב נקם”, ואילו חכמי התלמוד הורו, כי ד' עושה חסד לא רק לטובים, אלא גם לרעים. “ראית מימיך, שירדו גשמים על שדהו של פלוני, שהוא צדיק, ולא על שדהו של פלוני, שהוא רשע”, אלא הגשמים יורדים בין לצדיקים בין לרשעים, ועל כן האדם, הרוצה להדמות לד', שהוא “טוב לכל”, עליו לגמול חסד לטובים וגם לרעים, לצדיקים וגם לרשעים. בנותיו של ר' אלישע בן אבויה הלכו ליטול צדקה מרבי. גזר רבי ואמר: אל יהיה לו מושך חסד ואל יהיה חונן ליתומיו. אמרו לו: אל תבט במעשיו, תבט בתורתו. באותה שעה בכה רבי וגזר עליהן, שיתפרנסו, ואמר: מה אם זה שיגע בתורה שלא לשם שמים, ראו מה העמיד, מי שהוא יגע בתורה לשמה על אחת כמה וכמה. בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לגשמים. גזר ר' תנחומא תעניות ואמר: בני, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקדוש ברוך הוא יתמלא עליכם רחמים. עד שהם מחלקים צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו, שציערה אותו. כשהביאוהו לר' תנחומא אמר: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים, אתה, שכתוב בך “חנון ורחום” ואנו בני ידידיך, בני אברהם, יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שיתמלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים ונתרוח העולם⁶⁶.

החל באוינגיליון וכלה באבות הכנסיה לא חדלו מורי הנצרות להבטיח לנותני צדקה שכר. השאלה “צדיק ורע לו” מצאה גם בנצרות את פתרונה ברעיון, כי שכרו של הצדיק רב בשמים ואפילו מי שנותן לצמא רק כוס מים לשתות, לא יאבד שכרו. לאחד מעקרי הנצרות היתה כבר מראש האמונה, שכל הדורש קרבת אלהים צריך לא רק להאמין, כי יש אלהים, אלא גם להאמין שהוא משלם שכר לדורשיו. ברעיון, שיש דין ודיין בעולם, מקושר באגרת ברנבא הרעיון, כי האלהים, אשר ישפוט את העולם ללא משוא פנים, יתן לכל אחד שכרו לפי מעשיו, מי שהיה טוב, יחשב לו לצדקה, ומי רע, רעתו תענש. כמו כן הבטיחו חכמי התלמוד שכר לנותני צדקה ולגומלי חסדים, אבל יש והטיפו למעשים טובים גם ללא שכר והורו, שעל האדם ללכת אחרי ד' ולהדבק במדותיו ולעשות את הטוב, שלא על מנת לקבל פרס, כגון “מה המקום רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון ועושה מתנת חנם לכל”. יחד עם מאמרו של ר' טרפון “ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא”, נמצא ב"פרקי אבות" גם מאמרו של אנטיגנוס איש שוכו: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”. אמנם מביאה הצדקה שכר לעושיה, ואולם חכמי התלמוד לא חדלו להורות: “אשרי איש ירא ד' במצותיו חפץ מאד, במצותיו ולא בשכר מצותיו”. כאבות הכנסיה הורו גם חכמי התלמוד, שלעני יש זכות לקבל ממה שעדף לעשיר. משלהם מבקשים ומשיגים העניים ולא משלך, אמר אב הכנסיה כריסטוסטומוס באנטיוכיה, וכן הורה גם ר' שילא דנווה: מה שאתה נותן לעני, משלו אתה נותן. העשירים, אמר כריסוסטומוס, צריכים הרבה יותר לעניים משהעניים צריכים לעשירים. כמו כן אמר ר' יהושע בן חנניה: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית⁶⁷.

בתקופת התלמוד הלכה וגדלה הצדקה גם בשיעוריה. התורה צותה לתת לעני מעשר, ואילו באושא התקינו, שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ממנו. ר' ישבב עמד והחליק את כל נכסיו לעניים ולא הניחו ר' עקיבא לתת יותר מחומש. ועל איש אחד מסופר, שהיה נותן לעניים אפילו כל מה שיש לו. פעם אחת נתנה לו אשתו עשרה שקלים, שיקנה בשוק דבר מה לבניו. פגעו בו גבאי צדקה, והוא נתן להם את כל כספו וקבל את שכרו. יש ונותני צדקה בישראל עברו בנתינתם את השיעורים הקבועים ונתנו כל מה שיש להם לעניים, אבל לא נשכח בישראל גם מה שהורו מורי העם בענין הקרבנות: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין⁶⁸ לבו לשמים. לכהן אחד, אשר זלזל באשה, שהביאה קומץ של סולת לבית המקדש, נראה, לפי ספור האגדה, בחלום: אל תבזה אותה, היא כאילו נפשה הקריבה. כמו כן הורה ר' דוסתאי בר ינאי בענין הצדקה: אדם נותן פרוטה וזוכה ומקבל פני שכינה⁶⁹.

ו. התפתחו והתעסקו בתקופת התלמוד מעשי הצדקה ונתרחבו גם תחומיה. בישראל אמרו: “עשה תורתך חנם ולא תטול עליה שכר, שהמקום נתנה בחנם”. לכן היו חכמי ישראל מלמדים תורה מבלי לקבל שכר. ואולם אם החכמים ותלמידיהם סבלו עוני ומחסור, הכל היו מרחמים עליהם, וכל מי שהוא נותן צדקה ללומדי תורה, עליו אמרו, שהקדוש ברוך הוא שומרו לאלף דור. ר' טרפון נתן לר' עקיבא שש מאות קנטרים של כסף לקנות בהם נחלת שדה, כדי שיוכלו שניהם להתפרנס בעסקם בתורה, והנה ר' עקיבא לקח את הכסף וחלקו לתלמידי חכמים עניים. לימים שאלו ר' טרפון על נחלת השדה. הראה לו ר' עקיבא תלמידי חכמים, שנתן להם את הכסף וקרא “פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד”. תודוס איש רומי היה שולח לחכמים את פרנסתם. ר' מאיר היה סופר והיה יגע ומשתכר בשבוע שלשה סלעים ואוכל ושותה באחד וקונה לו כסות באחד בשלישי מפרנס תלמידי חכמים. כלל היה בנתינת צדקה: תלמידי חכמים עניים קודמים אפילו ליתומים ואלמנות. כן עשה ר' חייא בן אבא, שהלך לחמץ שבסוריא ונתנו לו שם צדקה לחלקה ליתומים ולאלמנות, יצא וחילקה לחכמים. תמיכת תלמידי חכמים קדמה אפילו לבנין בתי כנסיות והידור בתי מדרשות. ר' הושעיה רבה ור' חמא בר חנינא היו מטיילים בבתי כנסיות שבלוד. אמר לו ר' הושעיא לר' חמא: כמה נפשות שקעו אבותיך כאן, וכי לא היו בני אדם, שיעסקו בתורה. ר' אבין עשה לו שער לבית המדרש הגדול. ירד ר' מני אצלו ואמר לו: ראה מה שעשית, וכי לא היו בני אדם שיעסקו בתורה, וטוב היה לקיימם מלקשט את בית המדרש. תמיכת חכמים נחשבה אפילו כהקרבת קרבנות בזמן בית המקדש: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו מקריב תמידים. כמו שהיו נותנים מקודם תרומה ומעשר לכהנים וללוים, כך היו נותנים עכשיו לצדקה ללומדי תורה. “עשר תעשר”, ר' אבא מצא בכתוב זה רמז לסוחרים ולמפרשי ימים, שהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה. ר' יונה נתן מעשר לר' אחא בר עולא לא מפני שכהן היה אלא מפני שהיה לומד תורה וסמך על הכתוב: “ויאמר לעם⁷⁰ ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים, למען יחזקו בתורת ד'”. אב הכנסיה הירונימוס מעיד על יהודי ארץ ישראל שבזמנו, שנהגו לפרנס בקהלותיהם את ההוגים בתורה יומם ולילה “מתוך רגש הצדק, שלא יחיו אלה חיי תענוג ואלה חיי מחסור ודאגה, אלא בעלי שפע יעזרו לנצרכים”⁷¹.

כמעשה הצדקה נחשב בתקופת התלמוד גידול היתומים. מפני היתומים, שלא היה להם אב ללמדם תורה, התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים. אחרי חורבן הבית, כשגדל מספר היתומים, שאבותיהם נהרגו במלחמה, הורו בבית המדרש: איזהו “עושה צדקה בכל עת”, הוי אומר זה המגדל יתום בתוך בית. מפני ר' אליעזר איש ברתותא היו גבאי צדקה מתחבאים, שכל מה שהיה אצלו היה נותן להם. פעם אחת עלה לשוק לקחת מתנות לבתו בנשואיה. ראוהו גבאי צדקה ונתחבאו מפניו. הלך ורץ אחריהם, וכששמע שהם עוסקים בצרכי נשואיהם של יתום ויתומה, אמר להם: העבודה, שהם קודמים לבתי. נטל כל מה שהיה בידו ונתן להם. בשנות בצורת באה אלמנה לפני בנימין הצדיק, שהיה ממונה על קופה של צדקה, ובקשה ממנו לפרנס אותה ואת שבעת בניה היתומים. בקןפה של צדקה לא היה כלום, והנה עמד ר' בנימין הצדיק ופרנסם משלו. בספר הנוצרי “הרועה של הרמס” מסופר על הרמס, שראה בחזון את הגמוני הכנסיה מקבלים שכרם בגן עדן, על שריחמו בחייהם על היתומים והאלמנות. כמו כן יסופר באגדה הישראלית, שהקדוש ברוך הוא הראה למשה את כל האוצרות של מתן שכר, שהיו מתוקנים לצדיקים, ובין האוצרות האלה הראה לו אוצר אחד מתוקן למגדלי יתומים. העמים העתיקים נהגו להוציא את ילדיהם החלשים ולעזבם, כדי שימותו, ואילו האגדה הישראלית שבחה את הקדוש ברוך הוא, שלא עזב את היתומים העזובים, רימוס ורומלוס, לאמר: "יתום אתה היית עוזר, רימוס ורומלוס מתה אמן וזימנת הזאבה שתניקם⁷².

ממעשי הצדקה היתה הכנסת כלה. לפני ר' טרפון עברה כלה, כששנה לפני תלמידיו, צוה עליה והכניסה לתוך ביתו ואמר לאמו ולאשתו: רחצוה וסוכוה וקשטו ורקדו לפניה, עד שתלך לבית בעלה. ר' שמואל בר יצחק לקח הדסים ויצא במחול לפני הכלה, כדי לשמחה. בכל אחד משבעת ימי המשתה אחרי הנשואין היו בזמן התלמוד עושים סעודה ומשמחים את החתן והכלה. אורחים היו באים, ובכל פעם שבאו פנים חדשות, היו מברכים ברכת חתנים אחר ברכת המזון. על הנהנה מסעודת חתן ומשמחו, אמר ר' אבהו, שהוא כאילו הקריב קרבן תודה⁷³.

כמעשה הצדקה נחשב הטיפול בחולים. כנכנס אבא תחנא החסיד לעירו ערב שבת עם חשיכה, מצא חולה מוטל בפרשת דרכים שאמר לו: עשה עמי צדקה והכניסני לעיר. הסס אבא תחנא, אם להניח חבילתו או לעזוב את החולה. סוף סוף המליך יצר טוב על יצר הרע והכניס את החולה לעיר וחזר ונטל את חבילתו ונכנס לעיר עם דמדומי החמה. בין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, נמנתה המצוה של ביקור חולים. ר' עקיבא נכנס לבקר את תלמידו החולה וכבד ורבץ לפניו ונתרפא תלמידו ואמר לר' עקיבא: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ואמר: כל מי שאין מבקר חולים, כאלו שופך דמים. אבימי דמן חבריא היה מבקר חולים. ואינו מן הנמנע, שכמו היו חבורות לליקוט עצמות ולבית האבל, כן היו אז גם חבורות לבקור חולים, ואבימי מן חבריא היה אולי מן החברים שבחבורה. את החולה היו מבקרים, כדי להטפל בו וגם כדי לנחמו ולהשיב נפשו ולברכו. הנכנס לבקר את החולה בשבת היה אומר: “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא” או "המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל⁷⁴.

בחמלה יתרה התנהגו בישראל עם העורים. שומר העיר, שירד מנכסיו ונסתמא, אשתו היתה מחזקת בידו ומחזירתו על כל השכונות שבעיר והיו נותנים לה צדקה. לעירו של ר' אליעזר בן יעקב נכנס סומא, ישב ר' אליעזר למטה ממנו, כדי שיאמרו בני העיר: אדם גדול הוא הסומא ויתנו לו את פרנסתו בכבוד. ברך הסומא את ר' אליעזר: אתה גמלת חסד למי שנראה ואינו רואה, מי שרואה ואינו נראה יגמול עמך חסד. רבי ור' חייא הלכו לקדם פני חכם, שהיה סומא. כשנפטרו ממנו, אמר להם: הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים, תזכו להקביל פנים הרואים ואינם נראים. לבנו של ר' הושעיה רבה היה מורה סומא. בכל יום היה ר' הושעיה רגיל לסעוד עמו. פעם אחת היו לר' הושעיה אורחים ולא סעד עמו ובערב בא אליו ואמר: לא יכעוס אדוני עלי, לא הכנסתיו בין האורחים, כדי שלא לבזות את כבודו. אמר לו הסומא: פייסת למי שנראה ואינו רואה, מי שרואה ואינו נראה, יקבל פיוסך⁷⁵.

כמצוה רבה נחשב פדיון שבויים. היו שנשבו במלחמה והיו ששמו אותם במאסר על שלא היה בידם לשלם את חובותיהם או מסיהם לממשלה. ויהי אחרי מלחמת טיטוס וגם בזמן השמד של אדרינוס קיסר, אז גדל מספר השבויים בארץ ישראל, והרבה נמכרו לעבדים ולשפחות. אחרי מלחמת ביתר היו, לפי עדותו של הירונימוס, כל שוקי מסחר לעבדים שבערי החוף מלאים יהודים שבויים, ומתוך רבוי העבדים והשפחות מבני ישראל ירד מחירם, עד שאפילו העני שבאומות העולם היה קונה לו עבד או שפחה מעם ישראל בדמים מועטים. אז התחילו חכמי ישראל לשאת ולתת במצוה של פדיון שבויים וקבעו: אין פודים את השבויים יותר על⁷⁶ כדי דמיהם מפני תיקון העולם. כלומר כדי שלא ירבו הרומים להביא שבויים, כשיראו שהיהודים פודים אותם ביותר מכדי דמיהם. נשבו על ידי הרומים גברים ונשים ואפילו ילדים. כשהלך ר' יהושע בן חנניא לרומא, שמע על תינוק יהודי, שנשבה בבית האסורים, ולא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. הגברים, שנשבו, הוכרחו על ידי הרומים לעבוד עבודת פרך או להתאבק בקרקסאות עם חיות טורפות, ואילו הנשים נלקחו לקובה של זונות. כן נשבתה בתו של ר' חנינא בן תרדיון לקובה של זונות ור' מאיר, שהיה גיסה, לקח שלושה קבים של דינרים ונתנם שוחד לשומר הקובה שחרר את השבויה. האגדה, שאינה חסרה גרעין של אמת, ספרה אפילו על ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו בקלון, ועל בתו של כהן גדול צפנת בת פניאל, שנתעלל בה שבאי. השבוי היה שרוי בסכנת נפשות והשבויה היתה עומדת לקלקלה, ועל כן קבעו חכמי ישראל, שאפילו הכסף, אשר נגבה לבית הכנסת, יכולים לתתו לפדיון שבויים, והאשה קודמת לאיש להוציאה מבית השבי. המצוה של פדיון שבויים היתה מסורה לא רק לידם של גבאי צדקה, אלא גם ליחידים. כן פדו ר' אחא שר הבירה ור' תנחום בר חייא, איש כפר עכו, את השבויות, שהובאו מארמון הקיסר לטבריא. בנותיו של מר שמואל מנהרדעא נשבו והובאו לצפורי ונפדו שם. כששמע רבו של שמואל, ר' חנינא, מה שבא עליהן, הטה לב תלמידו, בר אבא, שהיה קרובו של שמואל, לישא אחת מן הבנות לאשה, ואחרי מותה לקח שמעון בר אבא את אחותה לאשה. המצוה של פדיון שבויים עלתה אז כל כך בחשיבותה, עד שהאגדה ספרה, כי לפודים את השבויים נתרחשו נסים. כן ספרה האגדה על ר' פנחס בן יאיר, שהלך לפדיון שבויים והנהר חילק לפניו את מימיו, ועל החכמים ספרה שראו בחלום: חמר פלוני יתפלל וירדו גשמים. הביאוהו ושאלוהו מה מעשיו, והוא השיב: ראיתי בחוצות אשה בוכה על בעלה שנשבה ומכרתי חמורי ונתתי הכסף לאשה לפדות בו את בעלה מבית האסורים. התפלל לגשמים ונענה. כמן כן ראה אבהו בחלום: אדם, שעבר חמש עברות בכל יום, יתפלל וירדו גשמים. קראו ר' אבהו ושאלו, מה מעשיו הטובים שעשה. והוא ספר: ראיתי אשה בוכה על בעלה החבוש בבית האסורים בשביל חובותיו ומכרתי את מטתי ומצעי ונתתי מיהם לאשה לפדות בהם את בבעלה. אמר לו ר' אבהו: כדאי אתה להתפלל וירדו גשמים. ר' ברוקא חוזאה היה מצוי בשוק של בי לפט, ואליהו היה מצוי אצלו. אמר לו: יש כאן בשוק בן עולם הבא. והנה בא איש אחד ועליו רמז אליהו, שהוא בן עולם הבא. הלך אצלו ר' ברוקא ושאלו מה מעשיו. והלה השיב: שומר בית האסורים אנכי ואוסר גברים לבדם ונשים לבדן ומטיל מטתי ביניהם, שלא יבואו לידי חטא, וכשאני רואה בת ישראל, שנותנים הנכרים עינם עליה, נוטל שמרים של יין, שהם אדומים כדם, וזורקם בשולי בגדיה ואומר להם: דרך נשים לה ומאוסה היא⁷⁷.

כשם שהיו נזהרים בעניים, שלא לביישם בחייהם, כך גם במותם. בראשונה היו מגלים פני עשירים ומכסים פני עניים, מפני שפניהם היו מושחרים מפני הבצורת, והיו עניים מתביישים. התקינו יהיו מכסים פני הכל מפני כבודם של עניים. בישראל נקרא החסד, שנעשה למת, “חסד של אמת”, שאין המת יכול לגמול את החסד, שעושים עמו. מקודם התעסקו בקבורת המת הקרובים, כן נשאו את ארונו של הורדוס בניו וקרוביו. במשך הזמן נוסדו חבורות לקבורת המת, במקומות שלא היו בהם חבורות, היו כולם משתתפים בקבורתו. אפילו חכמי ישראל לא היו נמנעים מלגמול “חסד של אמת”. אבא שאול קובר מתים היה. ר' יהודה בר אלעאי היה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת. מת מצווה, כלומר מת, שלא היו לו קרובים, היו הכל חייבים להתעסק בו, ואפילו כהן גדול ונזיר, שאינם מטמאים כל אחד לאביו ואמו, היו מטמאים למת מצוה. ר' עקיבא מצא בדרך הרוג אחד וטיפל בו כארבעת מיל, עד שבא למקום קברות וקברו. ר' יוחנן דרש: “אשרי משכיל אל דל” זה שקובר מת מצוה, וכשמצאו ר' יוחנן וריש לקיש מת מצוה, אמרו: נטפל בו. האגדה ספרה, שאפילו אליהו הנביא נטפל בגופתו של ר' עקיבא, והוליכה יחד עם תלמידיו של ר' עקיבא למערה והשכיבה שם. כמו כן לקט אליהו הנביא את עצמותיו של יהודה בן דמא, שנהרג של אמונתו, וקברם במערה⁷⁸.

בין מעשי הצדקה המנה גם ניחום אבלים. ר' חמא בר חנינא הורה, שהאדם ילך אחרי מדותיו של הקב"ה, וכשם “שהוא ניחם אבלים אף אתה נחם אבלים”. כשחזרו מן הקבר, היו בראשונה האבלים עומדים בשורה וכל העם עוברים לפניהם ואומרים להם דברי תנחומים. אחרי כן התקינו, שיהיו העם עומדים ואבלים עוברים. בירושלים נתקיימו חבורות, שנהגו אלו לסעודת נישואין ואלו לבית האבל, וכשם שאורחים היו באים לבית החתנות, כדי לשמח את החתן והכלה ולברך ברכת חתנים אחרי ברכת המזון, כך היו המנחמים באים לבית האבל, כדי לנחם את האבלים ולברך בברכת המזון ברכת אבלים⁷⁹.

העבדות שהיתה הפגם הגדול של העולם העתיק וקלקלה גם את כלכלתו וגם את מוסרו, לא נחשבה לכנסיה כחטא אלא כמצב טבעי, והיא לא בטלה את העבדות. הרעיון של שחרור עבדים היה מראש רחוק מן הכנסיה, בחוקים, שניתנו באספות ההגמונים ושבהם נמנו נכסי הכנסיה, נזכרו כחלק מרכושה גם העבדים. לכנסיה עצמה היו עבדים, ואסור היה להגמון לשחררם ולהמעיט בכך את רכוש הכנסיה. בעם ישראל לא היה העבד העברי במצב העבדות, ולא את גופו, אלא רק את עבודתו קנה רבו. אחרי שש שנים היה העבד העברי יוצא חנם לחפשי. אסור היה לפגוע בכבודו, “אתה הוי נוהג בו אחוה, והוא ינהג בעצמו עבדות”. כמו כן אסור היה להטיל על העבד העברי עבודה, שהיתה פוגעת בכבודו או להכריחו לעבודת לילה. במאכל, במשתה ובמשכב היה העבד העברי שוה לרבו, “שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי תבן”. מן הבשר שהיה אוכל, ומן היין שהיה שותה בעצמו, היה ר' יוחנן נותן לעבדו ואומר: “הלא בבטן עשני, עשהו” ר' יוסי הוכיח את אשתו המתקוטטת עם שפחתה והכחישה. אמרה לו: מפני מה אתה מכחישני לפני שפחתי. השיב ר' יוסי: לא כך אמר איוב: “אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי”⁸⁰. שונה ממצבו של עבד עברי היה מצבו של עבד כנעני, שנחשב כקנין רבו, אבל גם עמו היו פעמים רבות מתנהגים בחסד ומאכילים אותו משולחן רבו. לדעתו של אב הכנסיה אוגוסטינוס רשאי האדון להכות את עבדו, רק שיכהו במדה צודקת, ואילו היהדות העריכה את אישיותו של העבד וצותה להתנהג בחסד אפילו עם העבד הכנעני ולרחם עליו. ר' אחא אמר: ישראל מצווים לפרנס עבדים קטעים יותר מן השלמים. אפילו עבד כנעני לא היה עושה בשבת כל מלאכה, ואסור היה להונותו בדברים ולצערו. לפעמים אירע, שרבו עשהו ליורשו או ששחררו לפני מותו מתוך הכרת טובה. חכמי ישראל עסקו בדיני שחרור של עבדים, וקרוב לודאי הוא, שהשחרור הוצא פעמים רבות לפועל. כשם שהנזירים הנוצרים בארצות המזרח דחו כל הבדל בין עשיר ועני, בין עבד ובן חורין וביטלו את העבדות, כך חשבו בישראל האיסיים את העבדות כחטא וכמצב המתנגד לטבע האנושי ודחוה מתוך השקפתם המוסרית⁸¹.

הרגש הסוציאלי נתגלה גם בהתיחסותו של בעל בית לפועליו. לעבודת פרך כמנהג מצרים נחשבה בישראל החלפתה של מלאכת גברים לנשים ומלאכת נשים לגברים. מן הפועל דרשו נאמנות במלאכתו. כן מסופר על אבא חלקיה, שהיה שכיר יום, וכשבאו אליו חכמים ונתנו לו שלום לא נשא להם פנים ולא דבר עמם, כדי שלא להתבטל ממלאכתו. כנגד זה היה מחובתו של בעל הבית לחוס על פועליו, מי ששכר פועלים ואמר להם להשכים ולהעריב במקום שנהגו להשכיל ושלא להעריב, אינו רשאי לכופם, אפילו אם הוסיף על שכרם משאר פועלים⁸².

בירושלים היה בית הכנסת של טרסיים, כלומר של אורגים. כנראה נתאחדו הפועלים אז בארץ ישראל ונתחברו בבתי כנסיות מיוחדים ובאגודות לפי אומנותם, ומשם היו מקבלים עבודתם ופרנסתם. מגנים היו בישראל את מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל, ומשבחים היו את הנהנה מיגיע כפיו ואת הממציא עבודה לעני, שלא יצטרך לבריות⁸³.

לעושה מעשה צדקה נחשב המכניס אורחים, כלומר המאכיל והמשקה והמלווה את האורחים. כל כך הוחשבה למורי העם המצווה של הכנסת אורחים, עד שספרו על מיכה, אשר העמיד פסל שלשה מילין סמוך לשילו, כשמלאכי השרת בקשו לדחפו, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, כי פתו מצויה לעוברי דרכים. סמוך לבית הכנסת היה בית אורחים לעניים עוברים ממקום למקום, בכל זאת היה מחובתו של כל אחד להכניס אורחים לתוך ביתו ולתת להם אכילה, שתיה לויה. האורחים היו מסובים ובעל הבית היה עומד לפניהם כאברהם לפני מלאכי השרת, כדי לשמשם. למופת בהכנסת אורחים היה בישראל אברהם, הוא שהיה מכניס אורחים מתוך ביתו ואת שאין דרכו לאכול פת חטים, האכילו פת חטים, ואת שאין דרכו לאכול בשר, האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין, השקהו יין. ולא עוד אלא שעמד ובנה היכלות גדולים על הדרכים והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס, אכל ושתה וברך לשמים⁸⁴.

ז. כן התרחבה ונסתעפה בתקופת התלמוד הצדקה, עד שהקיפה את כל תחומי החיים, בין המדות הטובות של הנוצרים מנה כריסוסטומוס את המדה של גמילות חסדים. כמו כן אמרו חכמי ישראל, כי שלשה סימנים יש בישראל: רחמנים וביישנים וגומלי חסדים⁸⁵. הן אמנם נסדרו מעשי הצדקה על פי חוקים ודינים, אבל לא נעדרו בישראל “הנותנים צדקה מתוך שמחה”. כן שכח חסיד אחד בזמן שבית מקדש היה קיים, עומד בתוך שדהו, וכיון שהמקום הספיק בידו לקיים שלא מדעתו מצות שכחה, אמר לבנו: צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים. ר' אלעזר איש ברתותא היה רץ אחרי גבאי צדקה, ונותן להם כל מה שהיה בידו. בכדי לעורר את התענינות הילדים, הלומדים לקרוא את האלף בית, נהגו מוריהם לקשור באותיות דברי מוסר, כגון למה האות “גימל” משוכה קצתה לגבי “דלת”, שכן דינו של גומל חסדים לרוץ אחרי דלים. ממי שנותן צדקה דרשו, שיתן אותה מתוך שמחה של מצוה ומתוך אהבה לעניים, כי “אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה”. אם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב, כאילו לא נתן לו כלום. על הנותן פרוטה לעני אמרו, שהוא מתברך בשש ברכות, ואילו המפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות. לא היה חשוב, כמה אדם נותן, אלא איך הוא נותן, כי ראשה של הצדקה הישראלית היא האמונה באל רחום וחנון וסופה טובת העניים. הראוי ליתן לו פת, היו נותנים לו פת, והראוי ליתן לו מעה, היו נותנים לו מעה, “אשר יחסר לו” אפילו סוס ועבד. כן נתן הלל הזקן לעני בן טובים סוס, שהיה מעמל בו, ועבד, שהיה משמשו. חוקרי הנצרות שבחו את דעתו של אב הכנסיה אוריגנס, שכתב: "עלינו להבין ולתמוך בכל אחד כראוי לו ולזכור מה שנאמר: “אשרי משכיל אל דל”, כמו כן הורה בישראל ר' יונה, שהנותן צדקה ישים לבו לטיב המחסור, שהעני סובל, גם לחיי העני, לפני אשר ירד מנכסיו: “אשרי משכיל אל דל”, אשרי נותן לדל אין כתוב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל, הוי מסתכל בו, היאך לזכות עמו. ר' יונה בשעה שראה בן טובים, אשר ירד מנכסיו והוא מתבייש ליטול צדקה, היה הולך אצלו ואומר לו: בשביל ששמעתי, שנפלה לך ירושה במדינת הים, הנה לך חפץ זה, לכשאתה מתרוח, אתה פורע לי, ומשנטל היה אומר לו: מתנה לך נתתיו⁸⁶. לא היתה בתקופת התלמוד העניות בארץ ישראל למכת המונים כמו בימינו בכרכים שבעולם, ולכן יכלו גבאי הצדקה להטפל בפרטיות בכל עני ועני ולשים לבם לטיב מחסורו ולתת לכל אחד “אשר יחסר לו”.

בכל מעשי הצדקה היו חסים על רגש הכבוד שבלב העני. למצוה נחשב לגמול חסדים עם העניים מבלי לביישם, ולכן הורו: “נתון תתן” אפילו מאה פעמים, “לו” בינך לבינו. שלשה מכריז עליהם הקדוש ברוך הוא בכל יום, ואחד מהם הוא העשיר המעשר פירותיו בסתר. ר' אלעזר אומר: גדול העושה צדקה בסתר ממשה רבנו. לילדים הלומדים לקרוא אלף בית, היו אומרים מוריהם: למה מוסבים פני “דלת” מ"גימל", להורות, שיתנו לדל בסתר מבלי לביישו. ר' ינאי ראה אדם אחד, שנתן לעני זוז בפרהסיא, ואמר לו: מוטב, שלא נתת לו, משנתת לו ובישתו. ר' חנינא בן פפא היה מחלק צדקה בלילה ואומר: “מתן בסתר יכפה אף”. ר' שמעון בר אבא היה מהלך אחורי ר' אלעזר בן פדת. נפל ממנו דינר, הושיטו ר' שמעון, כדי להחזירו. אמר לו ר' אלעזר: כבר נתיאשתי ממנו. ולא נתכוון ר' אלעזר, אלא לזכות את ר' שמעון בכבוד, מפני שהיה עני. ר' יוחנן היה מפזר סלעים, כדי לזכות בהם את ר' שמעון בר אבא בכבוד, מבלי שיראה את נותנה. רבי היה מפקיד גרעיני תבואה, כדי לזכות בהם את ר' שמעון בן חלפתא בכבוד מבלי לביישו. אבא היה כורך מעות בסודרו ומשפילו לאחוריו וממציא עצמו לעניים. על נקדימון בן גוריון אמרו, שאבד הונו. ובתו היתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו, מפני שלא עשה צדקה בסתר אלא לכבודו. לעומת זה ספרו על בר מעין מוכס, שהיה רשע ובכל זאת זכה להקבר בכבוד גדול, רק מפני שעשה צדקה פעם אחת בחייו מבלי לבייש את העני. אירע שמידו של בר מעין, העובר בשוק, נפל ככר לחם. ראה עני ולקחה, ובר מעין לא אמר כלום, מפני שלא רצה לביישו. על כמה חכמים מסופר, שהם קבלו נדבות, כדי לתתן לאחרים, ומסרו את עצמם לבושה, כדי שלא יתביישו אחרים. ר' זכריה, חתנו של ריש לקיש, הכל היו מלעיזים עליו ואומרים, שהוא נוטל צדקה ואינו צריך לה. אחרי מותו בדקו ומצאו, שהיה מחלק לאחרים את הצדקה, שקבל. ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן היו פרנסים ונותנים דינר אחד לר' חמא, אביו של ר' הושעיה, והוא היה נותנו לאחרים⁸⁷.

הצדקה בישראל התנשאה על גבולות העם. לא היו מוחים בארץ ישראל ביד עניי נכרים בלקט, שכחה ופאה והיו מפרנסים עניי נכרים, מבקרים חוליהם, קוברים מתיהם ומנחמים אבליהם. גם בזה היה למופת אברהם, שהיה מכניס לביתו אפילו עובדי עבודה זרה ומאכילם ומשקם ואוהבם ומקרבם בכך לתורה⁸⁸.

במקום ההתלהבות, שיצאה מלב הנביאים, באה בתקופת התלמוד “שמחה של מצוה”. על ידי חכמי ההלכה, שעשו סיג לתורה, נסדרו מעשי הצדקה על פי פרטי דינים וחוקים, ואולם כחה לא נתמעט בזה ותחומה לא נצטמצם. אדרבה היא נכנסה לתוך לב העם וחייו ונעשתה לו לחובת יום יום.

2. בבבל

א. שונים היו יהודי בבל מאחיהם באלכסנדריה, רומא וערים אחרות. יהודי בבל לא בנו לעצמם כיהודי מצרים בית המקדש וחכמיהם לא באו בשום מגע עם הפילוסופיה היונית, ולכן, לא בארו את התורה כפילון בדרך אליגוריה, כדי להכניס לספוריה עיונים פילוסופיים, שלהם מסכימה הפילוסופיה היונית. בתקופת התלמוד היו חכמי בבל נכנעים לפני נשיאי ארץ ישראל וסרים למשמעתם. בעיר נהרדעא, שהיתה כמעט כולה נושבת מיהודים, נמצאה בזמן בית המקדש קופה מיוחדת. בה היו שמים כספי הנדבות, שנשלחו מקהלות בבל לבית המקדש שבירושלים. בבבל היו היהודים מפרישים תרומות ומעשרות, עד שבאו בניו של ר' חייא ובטלום, שם היו נותנים גם מתנות כהונה לכהנים. על אביי, שהיה כהן ועני, מסופר, שסרב לקבל מתנות משום אדם, ורק בערב יום הכיפורים קבל מתנות כהונה, כדי שלא ישתכח הדבר, שהוא כהן⁸⁹.

גדול היה מספר היהודים שבבבל, חבלים שלמים שבין הפרת וחדקל נושבו מהם. היו ערים כגון פומבדיתא, נהרדעא ומחוזא, שהיו כמעט כולן ישראל. בראש היהודים שבבבל עמד ראש הגולה, שהיה מצד אביו מצאצאי בית דוד, בעוד שהנשיא בארץ ישראל היה מזרע דוד רק מצד אמו. ראש הגולה היה אחד משרי המלכות הגבוהים והרביעי במדרגה אחרי המלך. הוא שהיה השופט העליון ליהודי בבל ומעמיד דיינים ושופטים על העם ומשגיחים על המדות והשערים. על שולחנו היו סמוכים פקידים, חכמים וגם תלמידים עניים. כבוד מיוחד במינו חלקו לראש הגולה בבית הכנסת, למקומו היו מביאים את ספר התורה כדי שיקרא שם מתוכו⁹⁰.

ארץ בבל ישבה על נהרות ולא היתה זקוקה לגשמים. חוץ מדגן וגפן גדל בה שומשום, שממנו היו עושים שמן שומשומין. עשירה היתה הארץ ביחוד בתמרים, שהביאו דבש ויין. נזדמן רב עולא לבבל, וכשהביאו לפניו כלכלה של תמרים אמר: בבבל מלוא הטנא דבש בזוז, והבבליים אינם עוסקים בתורה. לא עלה בבבל מחיר הקרקעות בה במדה כמו בארץ ישראל. הממשלה מסרה את הקרקעות לחוכרים עשירים והם שהחכירו אותן חבלים קטנים לאריסים. מנהג האריסים היה ליטול בעד טורח החרישה והזריעה והניכוש וההשקאה וכל צרכי השדה רבע התבואה או לתת בעד חכירות השדה למחכירים ארבעה כורים מן התבואה. חיי האריסים היו חיי עוני. מלבד האריסים היו בבבל אכרים, שהיו יושבים על אדמתם ועובדים אותה, ואולם גם הם סבלו מחסור. בנהרדעא היתה מצויה הבצורת. גדל בבבל מספר המסים כגון כרגא, כלומר מס לגולגולת, וטקסא, כלומר מס לקרקע, ומנת המלך. על בני הערים היו מטילים גם תיקון מזונותיהם של חיילי המלך וגם את המחיר לתיקונן של חומות העיר. ביחוד הציקה לעם שרירות הלב של גובי המסים. לא מעטים, שלא היה בידם לפרוע למלך מס לגולגולת, הניחו שדותיהם וברחו לפני בוא זמן הפרעון או נשתעבדו למי שפרע בעבורם את המס. הוטל על העם גם מס של עבודת הגוף או הבהמות, שנקרא אנגריה, ודרכם של גובי אנגריה היה ליטול מן הבעלים את בהמותיהם לעבודה מבלי להחזירן להם⁹¹. היו בין יהודי בבל, שעסקו באומנות ומסחר, אשר הכניסו ריוח גדול יותר מעבודת האדמה. משל היה בבבל: שבע שנים היה הרעב ועל פתח האומן לא עבר. רב נכנס בין השבלים וראה, שהן מתנופפות, ואמר להן: אפילו אם תתנופפו ותתנופפו, להפך בסחורה טוב מכן. ורבא היה אומר: מאה זוזים בסחורה, בכל יום בשר ויין, מאה זוזים בקרקע מלח וירקות ולא עוד אלא שמשכבתו על הארץ ומטילה מריבה. מתוך שטרות בבליים מן המאה החמישית לפני הספירה הרגילה יוצא, שהיו בבבל בתי מסחר של יהודים, אשר בעליהם הגיעו לעושר, והם שהיה בידם לשלוח מתנות ונדבות “לבית אלהיהם אשר בירושלים”. גם בתקופת התלמוד היו בין יהודי בבל סוחרים אמידים, שישבו בבתים נהדרים והרבו עבדים. כשבא רב הולא לבבל וראה את יושביה חיים חיי תענוג, אמר עליהם: משל משלו בארץ ישראל, אומר אַליה, כלומר סעודה שמנה, נחבא בעליה מפני בעלי חובותיו, והאוכל ירק שוכב על אשפות העיר ואינו מתירא משום אדם. ביחוד היו בני מחוזא רחבי לב ומקפידים על מלבושיהם ונעליהם, ונשותיהם היו מפונקות וחיו חיי תענוג⁹². אך ברובם עסקו יהודי בבל בעבודת האדמה. בניסן ובתשרי לא היו שם מזמינים שום אדם לדין, מפני שבחדשים האלה היו בני העם עסוקים ברובם בעבודת הקציר והבציר. רובם של חכמי ארץ ישראל היו בעלי אומניות, ואלו חכמי בבל היו ברובם עובדי אדמה. ר' הונא, ראש הישיבה בסורא, היה עובד בשדהו וחוזר מעבודתו, טעון בכתפו. רב יוסף היתה לו פנה בכרם וחפרה פעמיים, עד שהביאה יין, שהיה יכול למוזגו במים כפליים מיין אחר. אביי היה משקה שדהו בלילה. כחכמי ארץ ישראל החשיבו גם חכמי בבל את העבודה. כן אמר רב לרב כהנא: פשוט נבלה בשוק ולא תאמר אדם גדול אני וגנאי לי הדבר⁹³.

נמצאו בין חכמי בבל אמידים כגון ראש אמוראי בבל, רב, שהרבה תלמידים היו מאוכלי שולחנו. רב הונא, אשר משכן בעניותו את אבנטו, כדי לקנות יין לקידוש בכסף, שקבל על המשכון, הגיע לבסוף לעושר. רב פפא ורב חסדא, שעסקו בתעשית שכר, נתעשרו ממנה, ורב חסדא היה אומר: למה נקרא השכר בשם סודנא, מפני שהוא סוד נאה להתעשר ממנו וגם מספיק ביד עושהו לתת מתנות לעניים ולעשות צדקה וחסד. רבא, שהיה חתנו של רב חסדא, העיד על עצמו, כי הוא בקש מאלהים, שיהיה עשיר כחותנו, ושאלתו ניתנה לו. רב אשי המסדר הראשון של תלמוד בבלי, היה עשיר, עד שאמרו עליו: מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. היו בין חכמי בבל גם עניים. אביי היה עני, ועל שלוחנו לא בא יין. לרב יהודה, אחיו של רב סלא החסיד, היה זוג אחד של נעלים. לפעמים יצא הוא בעצמו מביתו בנעליו ולפעמים נעל אותן בנו. ביחס למלכות רומא נחשבה בעיניהם של חכמי ישראל ארץ בבל כארץ עניה, עד שאמרו: עשרה קבים עשירות ירדו לעולם, תשעה נטלו רומיים ואחד מהם נטל כל העולם כולו, וכנגד זה נטלה בבל תשעה מעשרה קבים של עניות, שירדו לעולם, ואחד מהם נטל כל העולם כולו. חכמי ישראל בבבל היו חיים חיי הסתפקות ודורשים גם מן אחרים הסתפקות במועט. כן הורה רב חסדא: מי שאפשר לו לאכול פת שעורים ואוכל פת של חטים עובר משום בל תשחית. משגיחים היו בבבל, שלא יפקיעו את השערים ולא יעוותו את הדין. כן אמר שמואל, שהמשתכר אל ישתכר יותר משתות. כשבאה אשה אחת לשמואל וצוחה לפניו ולא השגיח בה, אמר לו תלמידו רב יהודה בר יחזקאל: לא סבר מר “אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יענה”. על ענן ספרו, שקבל מאדם אחד, שהיה לו דין, סל של דגים קטנים כמתנה וגרם בכך לבעל דינו של אותו אדם, שנסתתמו טענותיו. מפני זה נסתלק ממנו אליהו, שהיה מקודם רגיל לבוא אליו. בכל מקום, שאנשים מתי מספר מרבים עושר והרבה עניים סובלים מחסור, מופיעים מלוים ברבית. כן אירע גם בבבל. ועל כן נלחמו שם חכמי ישראל נגד ההלואה ברבית. המלוים ברבית נחשבו בעיניהם כשופכי דמים. כשהחזיק רב יוסף בר חמא בעבדיהם של בעלי חובותיו וכפה אותם לעשות מלאכתו, הוכיח לו רבא בנו, שהתנהגותו תחשב כרבית וטוב לו להתרחק מן הרבית והדומה לו אפילו למראית העין⁹⁴.

ב. כמו בארץ ישראל כן נסדרו עניני צדקה גם בבבל. בכל עיר היתה קופה לעניי העיר ותמחוי לעניי עולם. סמוך לבית הכנסת היה גם בבבל בית אורחים, שבו היו העניים, העובדים ממקום למקום, אוכלים ולנים, ולמענם היו מקדשים על היין בליל שבת בבית הכנסת. במקומות אחרים נטלו ראשי הישיבות והחכמים על עצמם לנהל עניני הצדקה. רבי יוסף היה גבאי צדקה בפומבדיתא, ואמו של שבור מלכא שלחה לו כיס של דינרים ואמרה לו: יהא זה למצוה גדולה. רבא, שהיה ראש הישיבה במחוזא, כפה בתור גבאי צדקה לרב נתן בר אמי ונטל מידו ארבע מאות זוז לצדקה. רבה, שהיה ראש הישיבה וגבאי צדקה בפומבדיתא, הנהיג שם בעניני הצדקה שינויים ותיקונים. מקודם עשה שני כיסים: אחד לעניי העולם ואחד לעניי העיר. וכששמע על תחליפא בר אבדימי, שהתנה עם הצבור לחלק מעות צדקה לכל העניים הבאים אליו והנהיג רק כיס אחד לכולם, התנה גם הוא עם הצבור ועשה גם הוא כיס אחד. רב אשי, שהיה ראש הישיבה וגם גבאי צדקה בסורא, אמר: אני אפילו לא הייתי צריך להתנות, שכל הבא לתת מעות לקופה, בוטח בי, ואני מחלקו כטוב בעיני. לפני רב פפא, שהיה ראש הישיבה וגם גבאי צדקה בנרש, בא עני אחד מחזר על הפתחים. לא נזקק לו רב פפא. אמר לו רב סמא, בנו של רב ייבא: אם מר לא יזקק ואדם אחר לא יזקק לו, ימות לו. אמר רב פפא: והרי שנינו אם היה עני מחזר על הפתחים, אין נזקקים לו. השיב לו רב סמא: אין נזקקים לו למתנה מרובה, אבל למתנה מועטת⁹⁵.

חוץ מן הצדקה הקבועה, שהיו גובים בכל שבוע, היו גבאי צדקה בבבל מטילים על הצבור לתת צדקה גם בתעניות צבור וגובים מתנות אביונים גם בפורים ומחלקים אותם בו ביום. כחכמי ארץ ישראל היו גם חכמי בבל יוצאים בשעת הדחק לעסק מגבית צדקה לעניים. כן נזדמן רבינא למחוזא. הביאו לו שם נשי העיר שרשרות זהב וצמדים והוא לקחן מידן, וכשאמר לו רבה תוספאה, שגבאי צדקה מותר להם לקבל מן הנשים רק דבר מועט ולא דבר מרובה, השיב לו רבינא: לפנות מחוזא, שהן עשירות, דבר מועט הוא⁹⁶. לפעמים התרעמו החכמים על עשירי בבל, ורב היה אומר עליהם, שהם מיורדי גיהנם, מפני שאינם מרחמים על העניים. כשנזדמן שבתאי בן מרינוס לבבל ובקש שם ממון לסחורה ולא נתנו לו ובקש מזונות ולא נתנו לו, אמר: הללו מבני בניהם של ערב רב הם, שכל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. כנגד זה הו אחרים, שדברו בשבחם של עשירי בבל, ואמרו עליהם, שזכו לעשרם, מפני מכבדים את התורה וחכמיה. כן היה “צורבא מרבנן” בבבל רשאי לקבוע מושבו בכל מקום ולבקש בכל עיר פרנסתו. בבבל פוטרו תלמידי חכמים ממס הגולגולת ומן המסים לתקון החומות ולמנוי השומרים לשם שמירת העיר. בזמן שהחכמים ותלמידיהם סבלו עוני ומחסור, כולם היו תומכים בהם. כן צוה בר מר שמואל בצוואתו לתת לרבא שלש עשרה אלפים זוזים מן ההכנסות של נהר פניא כנראה לשם תמיכת חכמים ותלמידיהם⁹⁷. אירע, שגם מבית המלך שלחו לחכמי ישראל צדקה, כדי לחלקה בין העניים. פעם אחת שלחה איפרא הורמיז, אמו של שבור מלכא, לרבא, שהיה גבאי צדקה במחוזא, ארבע מאות דינרי זהב לצדקה, והוא חלקם בין עניי הנכרים. למצוה גדולה נחשב בבבל פדיון שבויים, וכששלחה אמו של שבור מלכא כיס של דינרים לרב יוסף להוציאם ל"מצוה גדולה", עיין רב יוסף בדבר, איזוהי מצוה גדולה. אמר לו אביי: מצוה גדולה היא פדיון שבויים. לאיש אחד, שהפקידו אצלו כיס עם מעות לפדיון שבויים, באו גנבים, כדי להציל את נפשו, נתן להם את הכיס, ורבה, שהיה ראש הישיבה וגבאי צדקה בפומבדיתא, פטרו מלהחזיר אתת הכסף, מפני שאין פדיון שבויים גדול מזה⁹⁸. ממעשי הצדקה היה בבבל גם ביקור חולים, ורב אמר: כל המבקר את החולה, ניצל מדינה של גיהנם. למצוה נחשבה גם ההתעסקות בקבורת המתים. כשניצלה שכונתו של רב מן המגפה, ספרו, שהמקרה לא קרה בזכותו של רב אלא בזכות שכנו, שהיה משאיל מעדר ודקר לקבורת המתים⁹⁹. מחובתו של האב היה לזון בניו ובנותיו ולא להטיל פרנסתם כל גבאי צדקה. כשבאו לפני רב יהודה ושאלוהו, אם האב חייב במזונות בנו ובתו, אמר: התנין הוליד ועל בני העיר הטיל. וכשבאו לפני רב חסדא, אמר להם: כפו לו מדוכה ויעמוד זה עליה ויכריז על עצמו ברבים: העורב מבקש בנו ואותו האיש אינו מבקש בנו. כשבא אב אחד לפני רבא ושאלו, אם הוא חייב לזון את בנו, אמר לו: נוח לך, שיתפרנסו בניך מן הצדקה. דאגו גם לטובת היתומים ולנכסיהם. אביו של שמואל היה פודה שבויים ושומר על מעות היתומים. כשמת, לא היה בנו אצלו. כשהתחילו מרננים אחרי שמואל וקוראים לו “בן אוכל מעותיהם של יתומים”, הלך לבית הקברות ושאל את אביו, היכן הן מעות יתומים. השיב לו אביו: לך וטול אותן בבית מושב של אבני הריחים, עליונים ותחתונים שלנו ואמצעים של יתומים. שאלו הבן: מפני מה עשית כך. אמר לו אביו: אם יגנבו, יגנבו משלנו, ואם תאכל הארץ תאכל משלנו¹⁰⁰. הרגש הסוציאלי נתגלה גם ביחסים שבין האדונים ועבדיהם ושבין בעלי הבתים ופועליהם. שמואל בייש את שפחתו ונתן לה כפצוי ארבע מאות זוז ואמר: רק לעבדות מסר הכתוב את העבד ולא לבושה. רבא בר בר חנא שברו לו הכתפים חבית של יין. נטל מהם בגדיהם. באו וספרו לרב, ורב אמר לרבה בר בר חנא: תן להם בגדיהם “למען תלך בדרך טובים”. נתן להם בגדיהם. אמרו הפועלים לרב: עניים אנו וטרחנו כל היום, רעבים אנו ואין לנו כלום. אמר רב לרבה בר בר חנא: לך ותן להם שכרם “וארחות צדיקים תשמור”. נתן להם שכרם. אצל רב הונא החמיצו ארבע מאות גרבי יין. אמרו לו החכמים: יפשפש מר במעשיו, כי שמענו, שאין אתה נותן לאריסיך חלק בזמורות הנחתכות מן הגפנים להסקה, ורב הונא קבל על עצמו לתת לאריסו את הזמורות¹⁰¹.

ג. נסדרו בבבל עניני הצדקה הצבורית, אבל לא פסקה שם גם הצדקה הפרטית. אפילו על העני המתפרנס מן הצדקה הטיל מר זוטרא לתת צדקה. על העשירים הוטל לתת צדקה מהונם ועל העניים מזיעת אפם ומיגיע כפיהם. שלשה דברים, אמר רב יהודה, המאריך בהם מאריכים ימיו ושנותיו של אדם, ואחד מהם הוא המאריך על שולחנו, שמתוך כך עניים באים ומפרנסים. ביחוד רבו מעשי צדקה בשעת הבצורת. לביתו של ר' חנא בר חנילאי בסורא היו ארבעה פתחים לארבע רוחות העולם, וכל מי שנכנס רעב, יצא שבע. בביתו היו אופים ביום ובלילה לחם לעניים. בשנת הבצורת היה ר' חנא בר חנילאי מניח חטים ושעורים מחוץ לביתו, ובלילה היו עניים באים ולוקחים מבלי להתבייש. רק הונא כשהיה אוכל לחם, היה פותח דלתות ביתו ואומר: כל שצריך, יבוא ויאכל. בכל יום מעונן היה רב הונא בודק את הבתים בסורא וסותר כל קיר רעוע ובונהו משלו, אם לא היה ביד בעלי הבתים לבנותו. מר עוקבא, שהיה אב בית דין בכפרי, היה נותן בחייו צדקה לעניים. וכשהגיעה שעת מותו אמר: הביאו לי חשבוני של צדקה. וכשמצא כתוב בו: שבעת אלפים דינרים, אמר: הצידה קלה והדרך רחוקה. עמד ובזבז חצי ממונו לעניים¹⁰². גם בבבל היו נותנים צדקה לעני לפי מחסורו וכראוי לו. כן היה אביו של שמואל נותן צדקה ביד פתוחה ובעין יפה ולכל עני “אשר יחסר לו”. פעם אחת נתן לבנו פרוטות לחלקן לעניים. וכשמצא שמואל אחד מן העניים אוכל בשר ושותה יין, חזר וספר לאביו, ואביו אמר לו: תן לו יותר, שהוא רגיל בדבר. כמו כן נהג מר עוקבא לשלוח לעני שבשכונתו ארבע מאוד זוזים בכל ערב כפורים. פעם שלחם אצלו ביד בנו. בא ואמר לאביו: עני זה אינו זקוק לצדקה, ראיתי, שמזלפים לפניו יין ישן. אמר מר עוקבא: מפונק הוא כל כך, וכפל את מתנתו ושלח לעני. מקפידים היו אצל יהודי בבל, שהצדקה תנתן בצנעא¹⁰³ ולא יתבייש העני. כל פעם שיצא ר' חנא בר חניאלי מביתו, לא הוציא ידו מכיסו, שמא יבוא עני בן טובים ויתבייש, עד שיוציא הוא מכיסו את הכסף, כדי לתתו לעני. מר עוקבא היה רגיל לזרוק לעני שבשכונתו ארבעה זוזים בצנור הדלת. פעם אחת רצה העני לראות את העושה עמו טובה. וכשראה את מר עוקבא, שהטה עצמו לדלת, יצא אחריו. ברח מר עוקבא ונכנס לתנור גרוף ושהה שם, עד שנכוו רגליו ומסר עצמו לתוך כבשן האש, כדי שלא להלבין פני העני ברבים. אבא אומנא היה רופא ומקיז דם בפומבדיתא. כשהיה מקיז דם, מקום צנוע מבחוץ היה לו, כדי להטיל בו פרוטות. מי שהיה לו, הטיל בו, ומי שאין לו, בא וישב ולא נתבייש¹⁰⁴.

גם בארץ ישראל וגם בבבל נסדרו מעשי הצדקה על פי פרטי דינים, ואולם כונתם של חכמי התלמוד בדיניהם לא היתה ליסד חבורות של פושטי יד, המתפרנסים כל ימי חייהם ממתנת בשר ודם, אלא לנטוע בלב האמידים רגש ההתחייבות לעזור לנצרכים ולעורר בלב הזקוקים לעזרה את הרעיון, שמאושר הוא האדם האוכל יגיע כפיו ואינו מצפה לשולחן אחרים. לא באה הצדקה בישראל להשפיל את האדם שבעני אלא לרוממו ולעזור לו, שיוכל להתפרנס מעבודתו ולא ממתנת בשר ודם.

 

ד. תקופת הגאונים    🔗

א. כמעט בו בזמן, שנתעוררה בארצות המזרח ההתפעלות הדתית על ידי האיסלאם, התחילה בישראל תקופת הגאונים. במכה הופיע מוחמד כנביא, המעמיד את עצמו בשורה אחת עם נביאי ישראל ומשיח הנוצרים, ואילו ביתריב, היא העיר מדינה, קם כמתקן “לדת הנשחתה והמזוייפת” וחלק על חכמי ישראל, שמהם קבל רוב ידיעותיו. ההתעוררות הדתית שבין בני סיעתו של מוחמד נתגלתה כבר במכה בצום ובצדקה, והצדקה היתה גם ביתריב לאחד מעמודי היסוד, שעליהם הועמד האיסלאם. מאמיני האיסלאם נתנו מראש צדקה מרצונם, ואילו ברבות הימים נקצבה ביניהם הצדקה בשיעוריה והוקדשה לצרכי הצבור, העניים והאלמנות והיתומים. בתקופת מכה הראשונה הורה מוחמד כי מן המאמינים הוא מי שמשחרר את השבוי ומאכיל את היתום והעני, ומן הצדיקים הם היראים מפני יום הדין ומאכילים, מתוך חבתם לאלהים, את העניים, היתומים והשבויים ואומרים להם: אנו מאכילים אתכם רק לשם שמים, ואין אנו מצפים לתשלום גמול ולהכרת טובה. גם בתקופת מכה השניה הורה מוחמד: ועובדי אַללה, שיזכו לגן עדן, הם שנותנים צדקה לא בבזבוז ולא בקמצנות, אלא הולכים באמצע. כשנשאל מוחמד, איזו היא, לפי האיסלאם, הדרך הטובה ביותר, שיבור לו האדם, אמר: הדרך הטובה ביותר היא להאכיל את הרעבים ולהפיץ שלום בין מודעים ובלתי מודעים. הטוב אשר ד' דורש מן האדם הוא, לדעתו של מוחמד, בטחון בד' ואהבת הבריות. את המלים “צלאת, צדקאת, זכאת”, שהוראתן היא תפלה, נדבה, צדקה, שממוחמד מפיהם של יהודי יתריב. מהם קבל גם את הרעיונות והדינים בעניני הצדקה, אשר הכניס לתוך דתו. מן היהדות למדה הנצרות להחשיב את התפלה, התענית והצדקה, והן הן שהיו יחד עם ההודאה באל אחד ובשליחו מוחמד ועם העליה לרגל למכה לחמשה עמודי היסוד באיסלאם.¹⁰⁵

החוקים הראשונים, שנקבעו באיסלאם, נסמכו על המאמר בקוראן, שאין כפיה בעניני האמונה, ועל כן היתה דתו של מוחמד מראש נוטה לסבלנות כלפי בני כתות אחרות. אמנם הוטלו על היהודים בארצות האיסלאם מסים לגולגולת ולקרקע, ואולם בחייהם הפנימיים היו חפשים במדה מרובה. מנהיגי העם היו בתקופה זו הגאונים, שעמדו בראש הישיבה בפומבדיתא משנת ד"א שמ"ט ליצירה עד ד"א תשצ"ח ובסורא משנת ד"א שס"ט עד שנת ד"א תש"ג. וכשפסקה הגאונות בפומבדיתא מאה שנים, קם החליף מוחמד אל־מוקטאפי ועורר אותה לחיים חדשים ומנהיגם הדתי והרוחני של יהודי בבל הוכתר מחדש בתואר המכובד ועתיק הימים: “ראש ישיבת גאון יעקב”¹⁰⁶.

האמוראים יצרו במשך שלש מאות שנה את שני התלמודים והרבה מדרשים, ואילו יצירתם הספרותית של הגאונים היא מצומצמת רק בתשובותיהם, שעסקו בעיקר בתפלה שבבית הכנסת, בדיני נשים ובדיני נזיקין ונשלחו לקהלות שונות שבמערב אסיה, צפון אפריקה ודרום אירופה. בכל זאת חשובה היא תקופת הגאונים כביכול כגשר, בו הועברה היהדות התלמודית לארצות המערב, שבהן עמד להתישב עם ישראל ברובו.

ב. יהודי ערב היו בתקופת הגאונים עובדי אדמה ובעלי מלאכה. לשבט העברי בני נציר שביתריב היו חורשות תמרים, וכשנכנעו למוחמד, פרעו בני נציר את המסים, שהוטלו עליהם, בתמרים וחטה. גם היהודי חיבר היו עובדי אדמה ונטעו חורשות תמרים ועסקו בגידול בהמות. היהודי אהרן מבית יואב, שהביא מארץ בגדאד את חכמת הנסתר לאיטליה, היה בנו של טוחן, ויודגאן, מיסדה של כת היודגאנים, היה לדעת מתנגדיו, מראש רועה גמלים. כמו כן היו אז גם בין יהודי בבל מעטים שעסקו בעבודת האדמה. מעידה על זה השאלה, ששאלו את הגאון רב צמח בר פלטיו: “תרומה בזמן הזה נהגא או לא”. ואולם בעיקר לא היו אז יהודי בבל רק נדבקים בקרקע, אלא עסוקים גם בגידול בהמות ומוסרים לרועים “שורים וסוסים וחמורים”, כדי לרעותם. הם היו גם סוחרים ונוסעים לצרכי מסחרם אפילו למדינות רחוקות. יש ויהודי בבל התפרנסו בתקופת הגאונים גם מעסק הכספים. רב האי גאון הזהירם להתרחק מן הרבית והדומה לה, אפילו אם תנעל בכך הדלת בפני הלווים, ורב עמרם גאון אסר על כל יהודי לקחת רבית אפילו מן הגוי, ועל תלמידי חכמים אסר לקחת מן הגוי אפילו אבק רבית. על המלוים זוזים חסרים ונוטלים שקולים או מלוים כסף ונוטלים כספים טבועים כתב גאון אחד, שהם עוברים שתי עבירות, אחת משום רבית ואחת משום גנבת דעת¹⁰⁷. במסחרם באו גם היהודים במגע עם בני עמים אחרים, והגאון, שנשאל להתיחסותו של יהודי לגוי במסחר, השיב: הלכה רווחת היא, כל גזל גוי אסור. כמו כן נאמר ב"סדר אליהו רבה", שנערך בתקופת הגאונים: “ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי ואפילו מכל אדם שבשוק”, “הכתוב אומר: לא תעשוק את רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי כרעך, הא למדת, שגזל הגוי גזל ואין צריך לומר אפילו אח”¹⁰⁸.

ג. העולם המוסרי של תקופת הגאונים עומד בעיקר על התנ"ך והתלמוד. הפתגמים בספר “אלפא ביתא דבן סירא”, שנערך בזמן הגאונים, והחרוזים בספר “מוסר השכל” לרב האי גאון מזכירים בתכנם ובצורתם את משלי שלמה ומאמריהם של חכמי התלמוד, כגון הפתגמים שבספר " אלפא ביתא דבן סירא": “לעולם יהי שולחנך פרוס לכל מי שיבוא ותהא ראוי, שתשרה שכינה עליך”, “לעולם לא תמנע ידך מליתן פרוטה לעני, שכל המונע ידו מליתן פרוטה לעני, אף הקדוש ברוך הוא ימנע מליתן לו טובה”, או החרוזים שבספר “מוסר השכל”: “ואל תבזה עניי עם ורשים”, “חקור חולים ובקר עת מזורים”, “והוזהר במת מצוה ולוה אלי קבר אבלים וגם לנוה”, “וכספך אל תהי נותן בנשך”. גם הפרקים שבשאלתות לר' אחאי משבחא העוסקים בעניני המוסר, כגון אהבת הרע, צדקה וגמילות חסדים, חסרים הם מקוריות, אלא מביאים רעיונות ודברי מוסר מן התלמוד, כגון: חייבים בני ישראל לרחם איש על חברו ולעשות צדקה וגמילות חסדים וללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, שלא ברא את עולמו אלא בחסד וברחמים; מי שצריך לפרנסה, חייב אדם מישראל לתת לו פרנסה ומי שצריך להלואה, חייב לתת לו הלואה; חייבים בני ישראל להתעסק במת ולקברו; המתאבל על מתו חייבים לנחמו ולהברותו, כדי להסיר ממנו את צערו; מי שבא אליו עני, העובר ממקום למקום, חייב לתת לו מזון שתי סעודות ולינה, והמרחם על העניים כאלו עושה חסד עם הקדוש ברוך הוא עצמו, שהוא אב לעניים. מה שאמרו בתקופת הגאונים בשבחה של הצדקה נמצא כבר בתלמוד, כגון: גדולה היא הצדקה, שמצילה את האדם מדרך המות, מארכת ימיו ושנותיו ומביאה אותו לחיי העולם הבא, היא ממהרת להביא את ימות המשיח והגאולה ומעלה ומושיבה את בעל הצדקה נגד כסא הכבוד, או טובה היא העניות לבני ישראל, שמביאה אותם ליראת ד' ונותנת להם מקום לגמילות חסדים: “מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות שבעולם ולא מצא להן מדה טובה לישראל אלא עניות, שמתוך עניות הם יראים את ד' ואין עושי חסד באים אלא מתוך עניות”

כשם שהאגדה התלמודית הכתירה את דוד המלך בכתר תורה ועשתה אותו לתלמיד חכם ולומד תורה עד יום מותו, כך ספרה האגדה בתקופת הגאונים על דוד המלך, שהיה בעל צדקה ובכל יום כשנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות היה נותן צדקה ואומר: “בצדק אחזה פניך”. בכלל הועמדו אז הדורות הראשוניים כמופת בנתינת צדקה: אבותינו הראשונים מפני מה זכו בעולם הזה ולימות המשיח ולעולם הבא, מפני שנהגו עצמם בצדקה. אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה בנו לא נשתבחו אלא בצדקה". עשירה היא האגדה שבתקופה זו בספורים על כחה של הצדקה. בוא, כך היא מספרת, וראה משלום בן תקוה, שהיה ממלא את החמת מים והיה יושב פתח העיר, וכל מי שהיה בא מן הדרך, היה משקהו ומשיב את נפשו עליו, ובזכות הצדקה שעשה, שרתה רוח הקודש על אשתו חולדה, והיא שהיתה לנביאה. ובכל יום היתה אשה זקנה אחת שואבת מים ומספקת לתינוקות של בית הספר, ובכל יום היתה בתה נושאת המים ואומרת לאמה: אל תניחי מצוה זו, אם אינך יכולה לעשותה אני אעשה אותה. ובזכות עזרתה, שעזרה לאמה, נענתה תפלתה והצילה את בעלה מידו של מלאך המות. לחסיד אחד הכריזו מן השמים, שחברו בעולם הבא יהיה קצב, אשר פדה נערה משביה ורצה להשיאה לבנו, אך כשנודע לו, כי בחור עני אוהבה מכבר, השיא אותה לו ונתן להם כל צרכם, כפי שהכין לבנו. ועל חסיד אחד, שהיה מקודם מפרנס עניים וירד אחרי כן מנכסיו, עד שלא נשאר לו כלום, כדי לפרנס את בניו, ספרה האגדה, שאשתו לקחה את הכיפה שעל ראשה ומכרה אותה וקנתה קמח ואפתה עוגה והלכה לבית הספר לקרוא לבניה, כדי להאכילם. והנה בא לביתו של החסיד עני ובקש ממנו לחם, כדי לפרנס את ילדיו הרעבים. מיד נתן החסיד את העוגה לעני. הוא נתבייש אחרי כן מאשתו והלך לבית הכנסת וכשנרדם שם, בא אליו אליהו והביא לו אלף דינרי זהב והבטיח לו מלבד זה את שכרו בעולם הבא¹⁰⁹.

בימי הגאונים השתלמו והשתכללו דעותיהם ומנהגיהם של חכמי התלמוד. מצויים היו אז בבתי ישראל עבדים, וההתיחסות של אדוניהם להם הגיעה לפרקים לידי התקרבות. רווח היה בזמן הגאונים כמו בתקופת התלמוד המנהג לשחרר עבדים ושפחות. בדרך כלל עמדו הגאונים לימין העבדים והשתדלו להקל על שחרורם. נתקבלה אצלם דעתו של ר' עקיבא, כי “חייך קודמים לחיי חברך”, ועל כן נקבע בזמנם הכלל, שפרנסתו של אדם ותמיכת קרוביו קודמת לנתינת צדקה. כן הורה בעל “ספר אליהו רבה”: אדם יפרנס את אביו ואת אמו תחלה, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואת אחותו, את בני ביתו ומשפחתו ושכונתו, מיכן ואילך ירבה צדקה בישראל. ר' סעדיה גאון, שדחה בספרו הפילוסופי “אמונות ודעות” את ההתבודדות ואת הפרישות והורה, שהאדם יעבוד וישבע מעמל ידיו ולא יטיל את עצמו על הצבור ויתרחק בכל הדברים מן שתי הקצוות וילך באמצע, הוא שפסק בעניני הצדקה, שהאדם חייב להקדים פרנסתו וקודם שהגיע לה, אינו צריך לתת צדקה. כדאי הוא להזכיר, כי גם באיסלאם וגם בכנסיה הנוצרית שבימי הבינים הורו, שהאדם חייב לפרנס קודם כל את עצמו ובני ביתו ולתת צדקה רק מן המותרות, כלומר מן היתר ממה שהוא צריך לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו¹¹⁰.

ד. בתקופת הגאונים נסדרו עניני הצדקה והמוסדות לצדקה על פי החוקים והדינים, שנקבעו בזמן התלמוד. שבעה טובי העיר היו בזמן התלמוד ממונים על עניני הקהל, וגם בתקופת הגאונים היו בוחרים בשבעה ולפעמים בשנים עשר טובי העיר וממנים אותם על עניני הצבור. בכל עיר היתה קופה של צדקה, שממנה היו נותנים צרכי החיים לעניי העיר בחייהם וצרכי הקבורה במותם. כשנשאל גאון אחד על “מי שמת והניח אלמנה ולא הניח שליש כתובתה מי קוברו”, השיב: “מקופה של צדקה”. עד כמה הקפידו אז בגידול היתומים, תוכיח השאלה, ששאלו את אחד הגאונים בדבר תינוק, שמתה אמו ואביו היה במדינת הים והורי האם וגם הורי האב טענו: יהא היתום גדל אצלנו, אצל מי מניחים אותו. והנה הגאון השיב, שטוב לשים לב ראשית כל לטובת הילד היתום, באיזה מקרוביו הוא רגיל, ומי מהם מכירו ושמח עמו, ואם הוא אינו מכירם, יראו איזה מהם דעתו רחבה ונמצאו בביתו נשים, שהן מוכנות לחנך את הילד ולפרנסו ולאהבו כאהבת האם. ר' פתחיה, שבא לארצות המזרח בזמן הגאון ר' שמואל הלוי בן עלי, אשר היה ראש הישיבה בבגדאד, מספר, שהבאים לקברות דניאל היו נותנים נדבות, שבהן השיאו יהודי בבל יתומים ויתומות ופרנסו תלמידים עניים ותקנו בתי כנסיות.

לא נהגו בזמן הגאונים לתת תרומה לכהנים ולקט ושכחה ופאה לעניים, אבל נהגו לשלוח לראשי הישיבות בבבל נדבות, “פסיקות וחומשים”, כלומר תרומות קבועות ועזבונות, אשר עלו לפעמים לחומש ההון, שהשאירו אחריהם העשירים. שני מכתבים משנות תשי"ג ותשכ"ב, שבהם פנו ראשי הישיבה בפומבדיתא לעזרה ליהודי ספרד, מעידים, שראשי הישיבות היו מבקשים ומוצאים במצוקתם עזרה אצל היהודים בעולם. התרומות והפסיקות נאספו על ידי נאמנים וגזברים ונשלחו לבבל, וראשי הישיבות היו נותנים אותן לתוך שופר של נדבה ומוציאים אותן לטובת הישיבות. פלטיאל בן חסדיה ממשפחת אחימעץ, שנתמנה בשנת 973 לנגיד על יהודי מצרים, נדב, כשעלה לתורה ביום הכפורים בבית הכנסת בקאהירה, “חמשת אלפים דינרים, אלף לראש הישיבה וחכמים ואלף לאבלי בית העולמים ואלף לבבל לישיבת הגאונים ואלף אל הקהלות לעניים ולאביונים ואלף לכבוד התורה לקנות שמנים”. אירע, שחכמי בבל יצאו בשעת הדחק מארצם לאסוף נדבות אצל אחיהם בארצות העולם לשם “הכנסת כלה”, כלומר לקיום הישיבות, ובירחי כלה, באלול ובאדר, היו בישיבות בבל מספידים את תומכיהן, שנפטרו בשנה זו, ומבקשים רחמים עליהם¹¹¹.

אצל העמים הקדמונים היו מתאספים בכל שנה על קבר קרובם המת, ביחוד ביום פטירתו, ומקריבים שם “זבחי מתים”, כלומר קרבנות ומתנות לקרובם המת. הפרסים נהגו לעשות בכל שנה סעודה לכבוד המת ולתת לכהניהם ולענייהם מלבושים במתנה. שונים היו המנהגים, שהנהיגו בישראל בתקופת הגאונים לכבוד המתים. תלמידי חכמים נהגו אז לקבוע את היום, שמת בו אדם גדול, לכבודו, ומדי שנה בשנה, כשהגיע אותו היום, היו מתקבצים על קברו להושיב שם ישיבה וללמוד תורה לכבוד המת. כמו כן נהגו אז לבקש רחמים על המתים ולנדר צדקה בעד הזכרת נשמותיהם. מראש קמו מתנגדים למנהג זה. כן כתב רב האי גאון: “אם צדיק אחד מבקש רחמים על המת בין בנתינת צדקה בין שלא בצדקה, אפשר שהקדוש ברוך הוא מקבל תפלתו בזכות בעל הזכות, ואם נוטלים עניים לבקש רחמים על המת ויש ביניהם מי שזכות בידו, שראוי לישא את פניו, אפשר שמועיל, אבל מן הנמנע לזכות את המת במתן שכר, ואין מעלתו של המת והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו, ואפילו כל צדיקי עולם בקשו עליו רחמים וכל צדקות נעשו לו לזכותו אין מועילות לו כזאת”¹¹².

כמו בזמן הרומים כן ניתן ליהודים גם בזמנו של מוחמד מקום לקיום המצוה של פדיון שבויים. אחרי שהרג את הגברים מן השבט העברי בני קוריטה, עשה מוחמד את נשיהם וילדיהם של ההרוגים כאלף נפש לשפחות ולעבדים וחילקם בין בני סיעתו, וחתנו עותמן קנה בשותפות עם עבד אלרחמאן את הנשים השבויות עם ילדיהן והתנה, שמחירן, שלשים עד ארבעים זהובים, לא ישולם, רק אחר זמן קבוע. וכשבאו אחרי כן היהודים מחיבר ומתימא וממקומות אחרים בערב, פדו את השבויות יותר מכדי דמיהן ושילמו מאה וחמשים זהובים בעד שתי נשים, ועותמן ושותפו הרויחו בכך הרבה כסף. בתקופת הגאונים נשבו יהודים לא רק על ידי חיילים, אלא גם על ידי שודדי הים, שהיו משוטטים על פני הים התיכון וצדים את היהודים הנוסעים באניות כסוחרים או כעולי רגל לירושלים או כגובי נדבות לטובת הישיבות בבבל. היה בסופה של תקופת הגאונים, כששקעה שמשן של הישיבות בבבל. אז יצאו ארבעה חכמים מארץ בבל להכנסת כלה ובא שר הצי של החליף מספרד ושבה את האניה יחד עם החכמים, שנסעו בה. אחד מהם ר' משה נמכר עם בנו לקורדובה ושם פדו אותו אחיו ומינוהו לדיין הקהלה. השני ר' חושיאל נמכר ונפדה בקירואן, והשלישי ר' שמריה באלכסנדריה של מצרים והיה שם לראש ולנגיד עמו. שודד הים מבני ערב, שהיו אז משוטטים על פני הים התיכון וצדים את היהודים הנוסעים באניות הביזנטיות, נהגו להביא את השבויים לנמל של אלכסנדריה, ואנשי הקהלה זכו שם לפעמים תכופות לקיים את המצוה של פדיון שבויים. דמי הפדיון בעד שלשה שבויים עלו, לפי עדותו של הסופר הערבי אל־מוקדשי ממאה השתים עשרה, לסך של מאה דינרי זהב, שהם חמשים לירות. וכשגדלו ההוצאות לשם פדיון השבויים, הטילה הקהלה באלכסנדריה מס מיוחד על האמידים שבה או עשתה מגבית בקהלות אחרות. אירע, שהקהלה התרוששה והוכרחה לבקש בשנת 1012 מקהלות אחרות סיוע לפדיון השבויים, שהובאו לנמל אלכסנדריה. אז פנו ראשי הקהלה באלכסנדריה אל בני הקהלה בפוסטאט ובקשו ממנה סיוע. סמוך לשנת 1060 כתב ראש היהודים שבאלכסנדריה ר' ישועה הכהן אל ר' נהוראי הדיין בפוסטאט:

“נחתמה שנת עוני בביאת שלשה שבויים עם אדנים קשים מסוחרי המלך, ואף על פי שהזמן בגד בנו וריק ביתנו מכל טוב, הכבדנו על צוארינו עול מזונותם כמו ירח ימים ויגענו לבקש דמי אחד מהם ולא מצאנו כי אם עשרה זהובים”.¹¹³

הסכומים, שהוקדשו בתקופת הגאונים למוסדות הצדקה, באו כתרומות, שניתנו לישיבות, מן הפסיקות והנדבות. היו שהקדישו חצרות או פונדקאות להשכירם ולתת שכרם לעניים. כן צוה איש אחד בזמנו של רב שרירא או רק האי גאון לפני מותו, שיהא רביע חצרו לעניי קירואן. היו למוסדות הצדקה עוד מקורות אחרים. אלמנה, שהיה לה שטר ערבי על משומד ולא יכלה לעמוד לפני השופט להוציא את הממון מן הלוה, אמרה לאחד מחשובי הקהל ומגדולי המקום: עמוד לי אצל השופט, עד שתוציא לי את הממון, שחייב לי מי שחתם על השטר, ואני אתן ממנו עשרה זהובים לעניים. והנה הזקן עמד על פתח השופט, עד שהוציא את הממון, וקבל טרחתו עשרה זהובים ונתנם לעניי עירו. בזמנו של רב משה גאון כתב איש אחד את נכסיו במתנה לאשתו והתנה, אם תנשא אחר מיתתו לאחר, יהיו כל נכסיו ממטלטלין “לבית המקדש”, כלומר לעניי ירושלים. לקופה של צדקה הוכנסו גם הקנסות, שהוטלו על עוברי עבירה. בקנס, שהטילו על המלוים ברבית, היו מצילים עשוקים ופודים שבויים. איש אחד נתפש עם שפחתו בזמה והוציאוה ממנו ומכרוה ואת דמי מכירתה נתנו לעניי העיר. איש אחר, שמכר עבדו לגוי המלמדו עבודה זרה, נקנס עד עשרה בדמי המכירה, ודמי הקנס ניתנו לפדיון שבויים או לתכריכי מת מצוה או לבעלי תורה. אירע, שאחד אמר לחברו: “נכתוב טענותי וטענותיך ונעיד תחתיהם עדים ונשגר לפני גאון ונקח קנין, כי לא נצא, ממה שיחקק בתשובתו. ואם אני אחזור, יהא לך עלי כפליים כמו טענתך ויהיה עלי כך וכך לעניים וכך וכך לישיבה”¹¹⁴.

בתקופת הגאונים נסדרו עניני הצדקה הצבורית כמו בזמן התלמוד, אבל לא פסקה גם הצדקה הפרטית. על תלמידו של רב סעדיה גאון, סהל בן נטירא מבגדאד, מסופר, שהיה גומל חסד גם עם היהודים וגם עם המוסלמים ושולח כספים לעיר כופה, כדי לחלקם לצאצאי עלי, חתן מוחמד, וגם לבני האשם ממשפחת מוחמד, כמו שנהג לעשות גם אביו. בכל יום שבת היו נכנסים לסעוד לביתו מאתים עד ארבע מאות עניים. ומנהגו של סהל בן נטירא היה לקצוב שלש חנויות להכין הלחם הנצרך לשבת, והעניים באים בסתר ולוקחים את הלחם עם הבשר ושאר המאכלים המוכנים, והנותר מן הלחם ניתן לעניים בשבת: לכל אחד ככר לחם ושתי חתיכות בשר, אחרי אכלם לשובע. וסהל בעצמו עמד עליהם במניפה, עד אשר ישלימו לאכול, והשקה אותם וחילק להם פירות ודברים אחרים וברך להם ברכת המזון וישלחם. ולא רק בין העשירים היו נותני צדקה, אלא גם בין בני העם. הגאונים הכירו את מדותיהם הטובות של בני העם ולא התירו לבזותם, מפני שהיו ביניהם בעלי המעשים, כלומר טובי עין בצדקה ובצרכי צבור ומכניסים אורחים ומהנים תלמידי חכמים. בפורים היה כל אחד נותן צדקה לעניים לפי עין יפה שלו ובלי קצבה. בליל סדר פסח היו מפרנסים את העניים בתחלה, כדי שלא יחזרו על הפתחים, ואחרי כן היו מגביהים את השולחן ואומרים: כל דכפין ייתי וייכול. בערב יום הכפורים היו שוחטים תרנגולים ומחלקים בין עניים ויתומים ואלמנות. כדי שתבוא כפרה על נפשותיהם של המחלקים, והעשירים היו שוחטים אילים וכבשים וגדיים ונותנים אותם לעניים¹¹⁵.

תקופת הגאונים היתה תקופה של שכלול, וגדול הוא ערכה. הגאונים הם שהכניסו את ההלכה התלמודית למהלך החיים והעבירו את היהדות בצורתה, שנתנו לה חכמי התלמוד, לארצות המערב והועילו בכך להשפיע על חייו הדתיים והרוחניים של עם ישראל. על ידי הגאונים הגיעו רעיונותיהם של חכמי התלמוד בדבר הצדקה וגם מוסדות הצדקה, שנוסדו בזמן התלמוד, לכל ארצות הגולה ונמשכו אף כי בצורה, שנשתנתה בזמן מן הזמנים, עד עכשיו בקיומם ובפעולתם.

 

ה. באירופה של ימי הבינים    🔗

1. יון ואיטליה

א. בארצו בא עם ישראל במגע עם התרבות היונית והרומית והוכרח להתוכח שם עם “הספר”, כלומר עם רוחם של היונים, וגם להלחם נגד “הסייף”, נגד חרבם וחמסם של הרומים. חכמי ארץ ישראל הכירו את יפיה של הלשון היונית ואמרו עליה, שהיא “עשויה לזמר”, והבינו והרגישו גם את ערכה של התרבות היונית ודרשו, “אשר אין בה מום זה יון”, והודו, שם היונים ראוי הוא לכתר חכמה: “אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגוים תאמן, יש תורה בגוים אל תאמן”¹¹⁶. ואף על פי כן לא נגררו חכמי ארץ ישראל אחרי ההשכלה היונית, והיהדות שבארץ ישראל לא נתמזגה עמה. ההשכלה היונית, שחדרה לתוך ארץ ישראל, לא היתה ההשכלה של פילוסופים, משוררים ואמנים, אלא ההשכלה הקטועה של שחקנים וסוחרים יונים, של “אפיקורסות”, פריצות והשחתת מוסר, ועם ישראל דחה אותה. “הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים”: אחר ההיליניזמוס חדר לתוך ארץ ישראל הרומניזמוס, שאותו דחו מורי העם בשתי ידים. הן אמנם הכירו את היתרון שבתרבות הרומית וראו, שמלכות רומא נתנה צדקה לענייה, הושיבה בתי דינים בכל מדינותיה, בנתה דרכים, תקנה שווקים, מרחצאות וגשרים, אבל לא נעלם מעיניהם של חכמי ישראל, שהרומים נתנו צדקה מביזת העמים, שבהם משלו ושמהונם נתעשרו, ורק כדי להשקיט את ההמונים העניים שבכרכים או להתיהר במעשיהם לפני העמים. כל תקוניה של מלכות רומא לא באו, לדעתם של חכמי ישראל, לטובת העמים אלא רק לטובת עצמה. מלכות רומא, כן אמרו, אוכלת את העמים הנכנעים לה ומעיקה עליהם במסים ובמכסאות. מורי העם הבינו והרגישו את ההבדל הגדול שבין התרבות היונית והרומית וקראו ללשון היונית “יפיותו של יפת”, ואילו על הרומים אמרו, “שאין להם לא כתב ולא לשון” או שהשפה הרומית היא “לשון סרדיוטין”¹¹⁷. כשם ששאף ההיליניזמוס להבליע את העמים ולאחדם לאומה אחת בת תרבות יונית, כן שאפה גם מלכות רומא להטיל על מדינותיה את שלטונה ולאחדו בכך למלכות אחת. והנה עם ישראל לא נמשך בארצו אחרי ההיליניזמוס ולא נבלע בין העמים ודחה גם את פולחן הקיסר הרומי, שהיה זר לרוחו. חכמי ישראל אסרו להכנס לתוך בתי תיאטראות, קרקסאות ואצטדיון, שהיו קשורים עם עבודה זרה ושפיכות דמים ופגעו ברגש הדתי והמוסרי של עם ישראל, ועשו סיג לדת וגזרו על משא ומתן עם עובדי אלילים לפני חגיהם ועל מכירת דברים, הנחוצים לתקרובת עבודה זרה ולקישוט האלילים. כך שרה עם ישראל עם “הספר והסייף”, שרה ויוכל וחי ונתקיים.

הרס העולם העתיק, ימי הביניים התחילו, והארץ היתה אז תוהו ובוהו. עמים וממלכות ירדו לתהום ואבדו, לפני אשר מתוך מי המבול של העמים הנודדים עלו עמים חדשים עם ממלכותיהם החדשות. עם ישראל, שיצא ממולדתו במזרח ונכנס לתוך ארצות המערב, לא אבד מן העולם בתקופה של נדידת העמים, אלא נתקיים בסביבה החדשה. כשם שגבורי ישראל השבויים נשאו עמהם בדרכם לרומא את ספר התורה, שהביא עמו טיטוס מבית המקדש, כך נשאו עמהם בני ישראל, כשנתפזרו בכל ארצות העולם את האמונה שיש אלהים בהיסטוריה ודין ודיין במעשי העולם ואת התורה שבכתב ושבעל פה, שדיניה וחוקיה היו מעין סייג וגדר בעד חייה הפנימיים של האומה ונגד העולם, הקורא להתבוללות ולטמיעה. והנה אמונתו ותורתו שימשו לעם הגולה והמפוזר למקור חיים. ניטלה מעם הגולה המולדת, אבל נשארו לו הבית והמשפחה, ובביתו ובמשפחתו בנה לו עם ישראל עולם משלו, עולם פנימי, מלא אור ואהבה, כגמול ותשלום בעד העולם החיצוני, שחשך עליו. הכנסיה לא הסכימה לפילגשות, אבל גם לא גזרה עליה בגלוי. אמנם בראש ימי הביניים הורחקו בגרמניה ילדי הפילגשים מבני המשפחה, אבל בסוף נמנו ביניהם ונספחו אליהם¹¹⁸. כנגד זה אסר בשנת אלף בערך רבנו גרשום “מאור הגולה” לשאת יותר מאשה אחת, ותקנתו היא שהביאה ברכה לחיי המשפחה בישראל. בארצות הגולה יצר עם ישראל את הקהלה, שהיתה כמשפחה מאוחדת בצערה ובשמחתה ושימשה מחסה ומשגב לדת וגם לרעיון האחדות. כל בני הקהלה היו משתתפים באבלו של היחיד, ושמחת היחיד היתה לשמחת כל הצבור שבקהלה. כל אחד היה חייב לפעול לטובת הצבור ולעזור לקיום הקהלה ומוסדות הצדקה שבה. הקהלה עם בית הכנסת ובית המדרש שבה ועם מוסדותיה לצדקה היא שהועלה לקיומה של כנסת ישראל בעולם. המפוזרים בעולם נצטרפו בכל אחת מארצות הגולה רק למיעוט, אלא שהמעטים בין הרבים נתקיימו בזכות האמונה ומצוות התורה ודיניה וחוקיה, שקיימו בחייהם, ובזכות הרגש המשפחתי, שמלא את ביתם, והרגש הצבורי, שאיחד בקהלה את היחידים לצבור, ויכלו בכך להחזיק מעמד בפני הגזרות וההגבלות החוקיות והפורעניות הקשות של העולם החדש, אשר נכנסו לתוכו. תעודה משנת 1034 מספרת על יהודי אחד, שמו משה, שישב בסיציליה והגיש תביעה לפני בית דין בקירואן. אביו יעקב מת בסיציליה ואחד מאחיו, סהלון, באלכסנדריה. אמו היתה ממרסיליא, ואחיו השני יוסף, אשר מושבו הקבוע היה מקודם בטריפוליס, התישב אחרי כן במצרים¹¹⁹. גורלה של משפחה זו הוא סמן וסמל לאומה הישראלית, שבניה נתפזרו בין אומות העולם, אבל לא התרחקו זה מזה בלבם. הרחוקים נשארו קרובים ואחים, בני אומה אחת. בשעה שהמזרח והמערב, העולם הביצנטיני והסלאַבי, עמדו זה כנגד זה כזרים או אפילו כשונאים, היו הקהלות הישראליות בעולם קשורות זו בזו קשר דתי, משפחתי וצבורי, והיהדות לא אבדה מן העולם. ביום הראשון שבכל שבוע היו הנוצרים מתפללים בבית תפלתם, “שתקובץ הכנסיה מקצות הארץ למלכות שמים”. כמו כן היו היהודים מתאחים ומתאחדים בבתי כנסיותיהם ומתפללים, שיקבץ ד' נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ. בקריאת שמע היו כולם מיחדים שמו של “ד' אלהינו, ד' אחד”. לא היחיד, אלא הצבור היה מתפלל בתפלת שמונה עשרה: סלח לנו, ראה בענינו וגאלנו, רפאנו ורחם עלינו. היהודי, שבא לארץ נכר ושמע שם בבית הכנסת שפת אמונתו ואומתו, מצא בו מולדת נפשו ונתקבל בקהלה כאורח וכאח והבין והרגיש בלבו, שהוא בן לכנסת ישראל, המפוזרת בארבע כנפות ומאוחדת באמונתה ולבה.

ב. היו בימי הבינים בין היהודים עשירים וגם עניים, אבל העשירות והעניות שבין היהודים לא היו קבועות ועומדות. מצבם הכלכלי לא היה איתן ומבוסס, ויש שהעשירים היו לפתע פתאום לעניים. התפלגות המעמדים השונים, שהיתה בימי הבינים נהוגה בין הנוצרים, לא היתה מצויה בין היהודים. המכובד בין המעמדים היה בישראל המעמד של תלמידי חכמים, ושערי בית המדרש היו פתוחים במדה שוה לעניים וגם לעשירים וכל הבא ללמוד, היה יכול להכנס לתוך מעמד מכובד זה. כמו כן נחשבה בישראל העבודה כמכבדת את בעליה. הכנסיה הנוצרית של ימי הביניים חשבה את העבודה כויתור הכרחי בעולם הזה. לדעתו של תומאס מאקווינו צריכים בני אדם לעבודה, מפני שמן הנמנע הוא לחיות ולהתקיים בלעדה. כנגד זה השווה ר' נתן בן יחיאל, בעל “הערוך” וראש הישיבה ברומא, את העבודה לתלמוד תורה, שהיה בישראל כמעט לפולחן ולעבודת הקודש, וכתב, שחכמי התלמוד, אף על פי שהם יסוד עולם, לא החזיקו טובה לעצמם בהחזיקם בתורה אלא אמרו: כבעלי אומנות אנו, אנו בריה והאומן בריה, הוא מתעסק במלאכתו לחרוש, לזרוע ולקצור ולטחון ולאפות ואנו מתעסקים במלאכתנו ללמוד וללמד¹²⁰. כך הוחשבה גם אצל היהודים שבימי הבינים העבודה כתלמוד תורה.

מתוך ספר מסעות לבנימין מטודילה למדים אנו, שבמחיצתה השניה של המאה האחת עשרה היו היהודים בממלכות הנוצרים שבמערב כמו בארצות החליפים שבמזרח בעיקר בעלי מלאכה ועובדי אדמה. בהר “פרנש” שבארץ יון ישבו “כמו מאתים יהודים” וזרעו וקצרו בנחלתם וקרקעותיהם, ובעיר “טיבש” היו “כמו אלפיים יהודים, והם היו האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היונים”. גם בקושטא מצא בנימין מטודילה בין היהודים אלפיים אומנים וביניהם “אומנים של בגדי משי”. ברומא היו עוד במאה השמינית שווקים למסחר בעבדים. לא התנגדו האפיפיורים למסחר בנפשות אדם, אלא אסרו רק על מכירת עבדים נוצרים לעובדי אלילים. כמו בין הנוצרים כן היו גם בין היהודים באיטליה סוחרים בעבדים ומוכרים אותם לבעלי אחוזה נוצרים או משתמשים בעצמם בהם בעבודה על אדמתם, ואולם עיקר פרנסתם של יהודי איטליה לא היה המסחר בעבדים. באיטליה הצפונית היתה עבודת האדמה כמעט כולה בידי היהודים. בעיר ברנדישי מצא בנימין מטודילה “כמו עשרה יהודים צובעים”, ולא רק בעיר זו אלא בכל איטליה היו קהלות. שבהן עסקו היהודים בעיקר במלאכת הצביעה, והיא שהיתה אז העסק העיקרי באיטליה ומסורה רובה ככולה לידי היהודים. תעודות ממאה השלש עשרה מעידות, שאפילו במאה זו היתה מלאכת הצביעה מקור פרנסתם של יהודי איטליה. כנגד זה היו יהודי סרדיניה עסוקים בחפירה בעמקי האדמה, כדי להוציא משם מתכות, וביניהם היו גם נפחים, מסגרים, אורגים וכספים, והועילו אפילו לפיתוחה של עבודת האדמה. בקאַלאַבריה התעסקו היהודים בהרבה מלאכות מועילות וביחוד בגידולן של תולעי משי. בסיציליה היו כמעט כל חרשי ברזל יהודים, והיהודים הם שהביאו שם לאי מושבם תועלת גדולה גם בעסקם בעבודת האדמה ובתעשית המשי. כשיצאה גזרת המלך בספרד לגרש גם את יהודי סיציליה כאחיהם בספרד, בקשו גדולי השרים והפקידים והשופטים את המלך לדחות את הגירוש באמרם, שכמעט כל בעלי המלאכה בסיציליה יהודים הם ואחרי עזבם את האי תחסרנה שם לנוצרים ידים עובדות ועושות בחרושת כל כלי המתכות וביחוד בחרושת הברזל, בהנעלת הסוסים ובהכנת הכלים הנחוצים לעבודת האדמה, לאניות, לספינות ולמרכבים אחרים. כן היו יהודי איטליה עסוקים בעבודת האדמה ובאומנות על כל מיניה¹²¹.

העסק בכספים לא היו מראש מצוי אצל יהודי איטליה. המדרש תנחומא, שחובר בתקופת הגאונים בארץ יון או באיטליה, מדובר בגנותה של ההלואה ברבית: למה רבית דומה, למי שנשכו נחש ולא הרגיש מי נשכו, ולא ידע, עד שנתבטבט עליו, כך הרבית אינו מרגיש, עד שהיא מתבטבטת עליו. תומאש מאקווינו הוא שמעיד על יהודי איטליה שבזמנו, שהתפרנסו מיגיע כפיהם ולא מנשך ורבית. רק בזמן מן הזמנים התחילו יהודי איטליה להטפל גם בעסק הכספים ובהלוואה. וכדאי הוא להעיר, שבעסק הרבית היו יהודי איטליה רחמנים משכניהם הנוצרים. כן הוכרז בשנת 1408 בוירונה בשם המועצה, ש “הנוצרים המלוים ברבית מתנהגים באכזריות עוברת כל גבול ולא כיהודים”, ובפלורנץ נקראו היהודים להתישב שם, כדי להמעיט שער הרבית עד עשרים למאה ולהקל את הלחץ מעל אזרחי העיר, שמהם היו המלוים הנוצרים לוקחים שלשים ושלשה למאה¹²². מספר היהודים שבאיטליה לא היה מועט, העסק בכספים והאמידות היו מצויים ביניהם, ואף על פי כן לא אירעו בימי הבינים באיטליה רדיפות ומשסות כמו בהרבה ארצות באירופה. משהו מקרירות הרוח של הרומים בעניני הדת נתקיימה במקצת גם אצל העם האיטלקי ומנעה אותו מן הקנאות הדתית. הן אמנם ערך האפיפיור אינוצנט השלישי במאה השלש עשרה את רדיפות היהודים כביכול לשיטה, ותומאש מאקווינו התיר לכנסיה לשלוט בנכסי היהודים כרצונה ולהכניס ילדיהם אפילו באונס לכנסיה הנוצרית. בכל זאת לא מצאו את יהודי איטליה התלאות, הרדיפות והגזרות, שעברו על יהודי גרמניה וצרפת.

ג. יהודי איטליה השתתפו בשאיפות שכניהם להשכלה ותרבות. עם זה לא נעלם מעיניהם ערך היהדות ולא נשכחה מלבם ההתחיבות, שהטילה עליהם אמונתם. כן הורה יעקב אנטולי, שתעודת ישראל בין העמים היא להיות פרושים במדות טובות, כמו שנאמר בספרי האומות, כי היונים בחרו להם החכמה והרומים הגבורה והיהודים הפרישות, שנקראה בלשונם “ריגולא”, כלומר חוק הצניעות, המוטלת על חברות נזיריהם. בפירושו, שחבר על ספר שיר השירים בדרך הרמז, כתב עמנואל הרומי, כי " האהבה היא העיקר הגדול, כל התורה סובבת על מרכזה". החשוב בין ספרי המוסר, שהופיע באיטליה, הוא ספר “מעלות המדות”. מחברו הוא יחיאל בן יקותיאל הרומי ממשפחת הענוים והוא שחבר את ספרו, כדי לרפא נגעי זמנו ולהורות דרך המוסר ביחוד לדור הצעיר. בספרו מטיף המחבר לאהבת הבריות ולענוה ואומר: “בני, התנהגו עם כל אדם באהבה, כי בדבר הזה תרבה עליכם אהבת בני אדם; בני,אהבו את הענוה, ומדריכי הענוה היא, שיהא אדם נעלב ואינו עולב ומרבה שלום ואפילו עם גוי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ואהוב למטה”. יתרון עושר, לדעתו של המחבר, הוא, שהאדם יוכל להתפרנס ממנו ולחיות, מבלי שיצטרך לבריות, ויוכל גם לזכות ממנו לעניים, והנותן צדקה יתננה, “על דרך בינונית”, כדי שלא יצטרך הנותן עצמו לבריות, ובסתר, כדי שלא יתבייש לוקחה. “חביבה היא הצדקה לפני המקום, שכל העושה צדקה עם חברו מעלים עליו כאלו החיה את נפשו, וכל הנותן צדקה צריך שיתננה בסתר, כדי שלא יתבייש העני, שנותנה לו, כענין שנאמר: “פתוח תפתח את ידך לו”, הוי פותח את ידך בינך לבינו, עד שלא תהא ידך האחרת מרגשת, כדי שלא יתבייש”. וכן נהגו גם גדולי החכמים: "יש מהם שהיה מפזר מעות במקום, שהיו עניים מצויים שם, כדי שיטלו אותם ולא יתביישו, ויש מהם, שהיה מפקיר כל הגדיש שלו, ויש מהם משליך מעות לבית העני בלי ידיעתו, כדי שיטלם ולא יתבייש ממנו, ויש מהם, שהיה צורר מעות בסדינו ומפשילו לאחוריו, המעות נופלות והעניים רואים ונוטלים אותן, וכל כך למה, לפי שלא היו רוצים לידע מי העני שמקבלה, כדי שלא תזוח דעתו עליו בשעה שרואהו. מצוה גדולה היא הצדקה, אומר המחבר, ועל כן “ירגיל אדם עצמו להיות ידו פתוחה לכל עני הבא אצלו בין מכירו בין שאינו מכירו ולכולם יתן בעין טובה, כפי אשר תשיג ידו”. הספר “מעלות המדות” הוא שמטיף למוסר לא רק לנותני צדקה, אלא גם למקבליה לאמר: “וכשם שבני אדם מצווים לרחם על ענייהם, כך העניים מצווים שלא להטריח על בני אדם יותר מדי, שלא יהיו מטילים עצמם על הצבור אלא מתוך דוחק גדול, כדי שלא לנעול דלת בפני עושי צדקה, אלא יהא אדם משתדל ועוסק במלאכה, כדי שישתכח בה ויחיה ממנה הוא ובני ביתו בעולם ולא יבואו לידי צורך הבריות”¹²³.

ד. מועטות הן הידיעות על דבר מוסדות הצדקה ופעולתם בקהלות איטליה בימי הביניים. בסוף המאה הששית היו בעיר פלירמו סמוך לבתי כנסיות בתים לאורחים העוברים ממקום למקום. כשנטה ההגמון עליהם את ידו וצוה להפכם לכנסיות, התרעמה עליו הקהלה הרומית, שאליה פנו יהודי פלירמו לעזרה, לפני האפיפיור, והוא שגינה את המעשה הרע של ההגמון והטיל עליו להחזיר דמי הבתים, שלקח מן היהודים. באמצע המאה השלש עשרה נהגו ברומא ובקהלות אחרות שבאיטליה להזכיר נשמות המתים לא רק ביום הכפורים ובשלש רגלים, אלא אפילו בכל שבת ולפסוק נדבות וצדקות בעבור המתים לעלוי נשמתם. בסוף המאה הארבע עשרה היו ביד ראשי הקהלה שעל האי גוצצו, הסמוכה לסיציליה, מופקדים עזבונות לפדיון שבויים, שבהם לא השתמשו זה יותר משלשים שנה. וכשנשבו בשנת 1390 יהודים אחדים על ידי התורכים ונמכרו כעבדים לברבריה, נעתר המלך לבקשת היהודים שעל האי והתיר להם להשתמש בעזבונות הקהלה לשם פדיון השבויים, שהיו בברבריה. בקהלת טרביזו נהגו להכניס את האורחים “על פי פתקין נחלקים מן הקלפי כפי ההזדמנות”. והנה קמו אחדים מבני הקהלה ודרשו, שהאורח בעצמו יקח את הפתקא מן הקלפי ולא הפרנס, כדי שיתבייש העני ולא יוסיף עוד לבוא, עד שקם במאה החמש עשרה הרב בפאדובה, ר' יהודה מינץ, ודחה את דרישתם והסכים לדעתם של אנשי הקהלה הטוענים, “דכל כהאי גוונא לא מיקרי הכנסת אורחים, כי אם הוצאת אורחים”, מפני שמוציאים ומרחיקים בכך את האורחים העניים מן הקהלה. כדאי הוא גם להזכיר מה שכתב באחת מתשובותיו ר' יוסף קולון, הרב בבולוניה ומנטובה, במחיצתה השניה של המאה החמש עשרה בעניני הצדקה, כשדרש מאיש אחד לעזור לשאר בשרו, שירד מנכסיו ואין לאל ידו להמציא טרף לבניו: " הלא אמרו רבותינו על הצדקה שהיא שקולה כנגד כל התורה ואפילו לנכרי, אשר הוא מאוד רחוק, כל שכן וכל שכן לזה, שהוא שאר בשרך… וגם אם ירדנו למדת הדין, הלא שורתו היא לכוף על הצדקה לרוב הפוסקים. לכן חוזר אני לבקשך על כך על כל פנים וכל שכן לסייע לנשואי בתו הגדולה, וידעת, שאין צדקה גדולה ומעולה מזו"¹²⁴. על סדור הקהלות בסיציליה מעידות התקנות. שאושרו על ידי השלטון המדיני והעירוני. בראש כל קהלה וקהלה עמדו שנים עשרה “פרוטים” כלומר מוקדמים, הקודמים במעלה ליתר פקידי הקהלה. השניים במעלה היו רואי חשבון, שבחנו ובדקו את קופת הקהלה לפי הכנסתה והוצאותיה. בין פקידי הקהלה נמנו גם “הסינדיקים”, השתדלנים, שהשתדלו לטובת העניים ושקדו על שמירת התקנות, וגם גבאי הצדקה, שדאגו לטובתם של עניי העיר ועניי העולם. בספרו על “קורות היהודים בסיציליה” שבח ההיסטוריון די גיובאני את מוסדות הצדקה, שנתקיימו בין יהודי סיציליה, ואמר, שהיהודים גומלי חסדים הם ועל כן “לא גדל ביניהם מספר העניים והאביונים כמו אצל הנוצרים”. מספר התקנות לקהלת סיראקוס משנת 1364 נרשמה גם התקנה, שאסרה על בני הקהלה לעסוק בהלואת כספים וגם “לאסוף נדבות לעניים בלי רשיון של גבאי צדקה”¹²⁵.

ה. לכל אחת מקהלות איטליה היו מוסדות צדקה מיוחדים. הקהלה ברומא נחלקה לקהלות קטנות שונות, ובכל אחת מהן היו עזבונות ומוסדות צדקה משלה. ואולם בשעת הדחק היו שליחי הקהלות באיטליה רגילים להתאסף ולדון על צרת אחיהם והצלתם. היה בראש המאה החמש עשרה. לערי איטליה הגיע אז משבר נורא. גדודי חמסנים נפוצו אז בהן, כדי לנצל את מצבן הקשה. הקהלות ברומא, פאדובה, פירארה, בולוניה, במדינות רומניה וטוסקאנה היו צפויות לסכנה. אז נתכנסו שליחי הקהלות לאספה בעיר בולוניה בשנת 1415 ויסדו קופה כללית והטילו על היהודים להשתתף במגבית הכספים הנחוצים, כדי לעצור בעד הסכנה הנשקפת. כמו כן ערכו שליחי הקהלות בעיר פורלי בשנת 1418, מגבה, אחרי שנבחר האפיפיור מרטין החמישי, ומסרו את הסכום הנגבה לאוצר האפיפיור, כדי להשיג בכך התחדשות הזכויות, שניתנו מקודם לקהלות.

2. גרמניה וצרפת הצפונית

א. על הקהלות שבמלכות רומא המזרחית והמערבית נוספו מרכזים ליהדות גם בארצות גרמניה וצרפת, שבהן התישבו היהודים כבר בימי הרומים. מראש היו יהודי הארצות האלה עסוקים כעובדי אדמה וכבעלי מלאכה, והמסחר בעבדים ובאבנים טובות היה להם רק עסק טפל. היו שם ליהודים שדות, שעבדו אותם, וכרמים, שבהם היו עסוקים כבוצרים ודורכי ענבים. עוד במחיצתה השניה של המאה האחת עשרה היו בין יהודי העיר מיינץ וסביבתה ספנים ובעלי עגלות, אופים, טוחנים וחייטים, ואפילו במאה השתים עשרה נזכרה ב"ספר חסידים" האפשרות שהיהודי “יכול להתפרנס משדותיו”. רק לאט למדו היהודים למלא את המקומות הפנויים במסדר הכלכלי ולהצטמצם במסחר או אפילו בעסקי ממון בלבד.

בתקופת הקרולינגים עסקו היהודים במסחר העולם ונסעו לשם מסחרם מארצות המערב לארצות הקדם. כן מספר במאה השמינית נזיר מסט' גאללען על סוחר יהודי מארץ הפראנקים, שהיה מביא מארץ ישראל חפצים יקרים ובלתי נודעים לארצות המערב. בספר “הנתיבות והממלכות”, שחבר אבן כרדאדבה באמצע המאה התשיעית, מסופר על יהודים נוסעים מאירופה ומוציאים משם עבדים, נשק, עורות ומשי לארצות הקדם וחוזרים לאירופה ומביאים עמהם מעבור הארצות שבמזרח, כגון בשמים, סמי רפואה, מינים יקרים של אריגים ומתכיות. והנה באו בזמן מסעי הצלב הרדיפות ופעלו לרעה על היהודים. מספרם ירד. היהודים רוחקו מקנין הקרקעות וממסחר העולם ולא נשארו להם בלתי אם התגרנות וההלואה ברבית. “חיותנו הוא המשא והמתן”, כתב ר' אליעזר בן נתן באמצע המאה השתים עשרה¹²⁶. מסוחרים בני חורין נהפכו היהודים למשועבדים ומרותקים לפעמים לסוגי המסחר המסוכנים ביותר, כגון מסחר הכסף. השם יהודי שהיה לפני נרדף עם סוחר, נעשה ברבות הימים נרדף עם מלוה ברבית ועל משכון.

את יהודי גרמניה קדמו בעסק ההלואות הכומרים, האצילים והאזרחים הנוצרים, שאצלם היו לעתים תכופות אפילו היהודים שקועים בחובות, עד שנזקקו למשכן להם שדותיהם, כרמיהם ובתיהם. הכנסיה הנוצרית, שקבלה מן התורה הישראלית את האיסור “להשיך לאחיך”, אסרה להשיך לנוצרים והתירה לקחת רבית מן היהודים, עובדי האלילים ואויבי הנצרות, ופתחה בכך את הדלת בפני היהודים בתור מלוים לנוצרים. לעסק ההלואה הובאו היהודים גם על ידי תנאים כלכליים. מן הנמנע היה, שהכלכלה הצבורית תתקיים ללא אשראי. ברשיון המלך פרידריך השלישי משנת 1470 נאמר בפירוש, שבלי האפשרות להשיג הלואה ברבית לא אחד היה מאבד את הונו והמסחר ומשלוח היד לא היו יכולים להתקיים. התפתחותה של הכלכלה הצבורית היא שהיתה זקוקה לעסק ההלואה וגם ליהודים בתור מלוים. הן אמנם אסרה התורה להשיך ליהודי, וחכמי התלמוד עמדו לגזור אפילו על רבית נכרי, שמא ירגיל הנכרי אצל היהודי וזה ילמד ממעשיו של הנכרי, ואולם כשהוכרחו היהודים למצוא מחיתם מעסק ההלואה ולעבור על איסור הרבית, הביאו מורי העם במאה השתים עשרה והשלש עשרה סמך להקלתם ואמרו, שהיהודים הם שכני הנוצרים זה מאות שנים ועמהם הם נושאים ונותנים ועסק ההלואה נעשה המקור היחידי לפרנסת היהודים. וכשם שהכנסיה התירה לבתי משכונות, שיסדה בימי הבינים, ללוות כסף מן הנוצרים ולתת להם רבית כלאחר יד בשתפם בריוח, כך מצאו גם מורי העם בישראל את “ההיתר עסקה”, כלומר את ההיתר לקחת רבית אף מן היהודים ולחשב את ההלואה כחלק של המסחר בשותפות ואת הרבית כחלק הריוח¹²⁷.

כבד לחץ המסים על יהודי גרמניה בימי הבינים. חוץ מן “הסכום”, המס התמידי לשם קיום הקהלה ומוסדותיה, היו היהודים משלמים מסים גם לממשלה. כן הוטל על כל יהודי, שעבר גיל של שתים עשרה, לשלם בכל שנה זהוב אחד כ"פרוטת הקרבן של זהב". היהודים חוייבו גם לשלם מס ההכתרה ושומות בזמן המלחמה ולשלוח מתנות כבוד למלך בשבתו על כסא מלכותו ותרומות קבועות למועצות המדינה ואספות ההגמונים ולכומרים ועוד קנסות שונים, שהוטלו על ידי הממשלה כטוב בעיניה. פעמים רבות עלו המסים לרבע או אפילו לשליש הרכוש של הקהלה, ורק לעתים רחוקות אירע, שירדו מעשרים אחוז של רכושה. בשנת 1241 נתנו היהודים, שהיו בין יושבי הארץ רק אחד למאה, שנים עשר למאה כחלקם להכנסות של אוצר הקיסר. יהודי נירנברג, שהיו רק מיעוט קטן בין אנשי העיר, שלמו במאה הארבע עשרה מס של ארבעת אלפים טאליר. בעוד שכל אנשי העיר לא שלמו יותר מששה עד שבעה אלפים טאליר. הכנסיה הגבילה את היהודים בזכויותיהם כבני דת זרה, ואילו הממשלה הוציאה אותם מכלל האזרחים והעמידה אותם תחת חסותו של הקיסר. מן המאה השתים עשרה נחשבו היהודים כעבדי האוצר ונכסי המלכות. בשעת הדחק היה הקיסר מוסר לאחד הנסיכים את היהודים ואת מסיהם לצמיתות או לזמן מסויים, והיה ממשכנם או נותנם במתנה, או כתשלומים. כן מסר אלוף המדינה בתורינגיה בשנת 1247 כל יהודי ווירצבורג בערבון להגמון מווירצבורג בסכום של 2300 מרק ולא הצליח פדיונם רק אחרי מותו של ההגמון. כעבדי האוצר נעשו היהודים כמכרה זהב למושלים. הקיסר קרל הרביעי מסר לרשות נסיכיו בבת אחת את ההכנסה מן המכרות וגם את הזכות להחזיק בגלילותיהם יהודים. והקיסר מקסימיליאן הראשון אמר בדרך הלצה, שהיהודים הם כתרנגולות, שמגדלים אותן, כדי להוציא מהן ביצי זהב. היהודים שעסקו במסחר, נעשו עצמם סחורה. הם סחרו בכספים והמושלים סחרו ביהודים, והמחזור ההולך וחוזר הועיל סוף סוף למושלים אוהבי הבצע. היהודים הוכרחו להלוות כסף, כדי להרויח כסף ולקנות בו את הזכות לחיות ולשבת במולדתם ולנשום אוירה. “כל מה שהשלטן תובע”, כתב באמצע המאה החמש עשרה ר' ישראל איסרליין, “אדעתא דרווחא דרבית קא תבע, והגביה היא בדרך זה, שהשלטן יקח ארבעה או חמשה חלקים מממון הצבור וישאיר רק עוללות”¹²⁸. כן נעשה עסק ההלוואה למקור מחיה של היהודים, והוא שהספיק בידם לשלם את המסים העצומים המוטלים עליהם והיה בּבת אחת לגורם תמידי לצרות המתחדשות עליהם. הוא פתח לפני היהודים שערי המדינות ונעל גם אותם בפניהם. כל פעם שהמושלים היו צריכים לכסף, קרבו את היהודים והכניסום לתוך מדינותיהם והטילו עליהם מסים ולוו מהם כסף, ואחרי שניצלום, גרשו אותם ונעלו בפניהם את השערים והסתלקו מפרעון חובותיהם. לפעמים תכופות אירע, שעסק ההלואה לא הכניס רווחים אלא גרם להפסד. התנאים הגרועים בנוגע לערך הכספים והשינויים המתמידים במטבעות הם שהמעיטו את רכוש היהודים. יש והלווים סרבו לשלם את הרבית וגם את הקרן, וכך היו גם תשלום הרבית וגם החזרת הקרן לפעמים תלויים באויר, ועסק ההלואה, אשר עמדו עליו, שהוא מעשיר את היהודים, הביאם סוף סוף לידי התרוששות.

לכנסיה היו המלכים והשרים נותנים מתנות. נדיבות המלכים מבית המרובינגים גדלה כל כך, עש שהמלך הילפריך במאה הששית התרעם ואמר: קופתנו נתרוקנה ועשרנו נפל בחלקה של הכנסיה. במתנות הללו השתמשה הכנסיה, כדי להדר ולקשט את העבודה, שנתקיימה בה, ולשכלל ולתקן את מוסדותיה לצדקה. כנגד זה הוסיפו המושלים להטיל על הקהלות הישראליות מסים. “אני הייתי”, כותב ר' חיים אליעזר אור זרוע, “ברינוס, כשיצאו מצרפת ונתועדו כל הקהלות למגנצא, כי הוצרכו ליתן מס גדול למלך שלשים אלף”. אז תבעו מס אפילו מקרקעות היתומים. הקהלות הוכרחו להכפיל את נדיבותן, כדי שיוכלו לשלם את מסיהן לממשלה ולקיים את מוסדותיהן לצדקה ממה שנשאר בקופתן אחר תשלום המסים. מלחץ המסים סבלו העשירים והעניים גם יחד. הקהלות הכניסו סכומים גדולים לאוצר הממשלה, ואילו קופות הצדקה שבהן הלכו ונתרוקנו ומוסדות הצדקה הלכו וירדו. העניות גדלה, והכסף, שנמצא בקופות הצדקה, לא הספיק כדי לעזור לעניים. כשנתרוששו הקהלות, התחילו גבאי הצדקה להלוות מעות של הקדש ברבית, כדי להגדיל בכך הכנסתה של קופת הצדקה. אירע, שאיש אחד, אשר לוה עשר ליטרות מהקדש עניים, הכניס בכל שנה ריוח של שלש ליטרות לקופת הצדקה. בענין ההלואה של מעות הקדש ברבית נחלקו בימי הבינים דעותיהם של חכמי ישראל. ר' יצחק אור זרוע התיר להלוות מעות של הקדש ברבית, ואילו ר' מאיר מרוטינבורג התנגד למנהג זה, מפני שלדעתו הוא כמצוה הבאה בעבירה, אך לא עלה בידו לבטלו, הוא בעצמו נהג להלוות כספי הצדקה המופקרים על ידו רק בחצי ריוח¹²⁹.

ב. יהודי גרמניה וצרפת הצפונית היו בימי הבינים כחטיבה תרבותית אחת ושוים בחייהם הדתיים והרוחניים ושונים מיהודי ספרד. בספרד הוקירו היהודים גם את הפילוסופים וגם את הדת והשתוקקו לקרבן זו אל זו. לא כן יהודי גרמניה וצרפת הצפונית, שלא באו בשום מגע עם הפילוסופיה ונצטמצמו בעולמה של הדת. יהודי ספרד העריצו את החכם, שזכה ל"שכל הנקנה" והגיע לידי הכרה העליונה, ואילו הטיפוס האידיאלי של יהודי גרמניה היה האיש, העוסק כל ימיו בתורה ובמעשים טובים, ו"הקדוש", המוסר את נפשו על קדושת השם. ספרד היתה מולדת הפילוסופיה הדתית, וכנגד זה גרמניה מולדת החסידות. מורי העם בגרמניה ובצרפת הצפונית החשיבו את העבודה. יגיע כפיו, כתב רש"י, הוא הוא החלק הנתון לאדם מן השמים ובו ישמח. ויש, כן הורה בעל “ספר חסידים”, אדם שאינו צריך לעשות מלאכה, שאף על פי כן צריך לעשותה, כגון שלבו מלא תוגה או נוטה להרהור עבירה או לדברי הבלים, כלומר העבודה היא שיכולה לנחם את האדם בצערו ולהרחיקו מן העבירה ודברי הבלים, והיא היא עשרו של העני וגם אשרו של העשיר. הכתוב “יגיע כפיך כי תאכל אשריך” מדבר, לפי “ספר חסידים”, בעני “שיוכל להתפרנס בעמל ידיו ואינו נהנה מן הצדקה או עמל וגם נהנה מן הצדקה ויגע, כדי שלא יתנו לו הרבה”. לא הפליגו מורי העם בגרמניה בשבח העושר וגם לא יצרו כנזירי הנוצרים את הרעיון של “העניות הקדושה”. אל תיגע להעשיר, הורה בעל “רוקח”. לפי “ספר חסידים” טוב לו לחסיד, שיהיה עני ולא יעשיר ויתגאה; אוהב ד' את העני ו"אותם היסורים והעצבון, שסובל בעניות ואינו חושב לרמות ולעשות עולה, הקדוש ברוך הוא חושב לו טובה ולזכות יותר משהיה נותן צדקה, אם היה עשיר", ועל כן “מי שהוא רש, ראוי להיות ראש לעתיד”. חכם אחד, כן מסופר ב"ספר חסידים", צווה לבניו שלא לקנות תבואה, להרויח, כי כשתמכר ביוקר ישמח, מפני שיוכל למכור תבואתו ביוקר, וכתוב “שמח לאיד לא ינקה”. כחטא נחשבה בחסידות האשכנזית לא רק הפקעת השער, אלא גם ההלואה ברבית. “המלוה ממונו כלה או הגוזז מעות או העושה עולה במשקל ובמדות ובסחורות לבסוף ירדו מנכסיהם, וביניהם מתפרדים ונצרכים לבריות”. והטעם, שניתן לאיסור רבית, הוא, כי המלוה לחברו חברו נהנה והוא אינו חסר, מלבד זה מחובתו לגמול חסד עם חברו השרוי בצרה ללא שכר, ולכן מי שיכול להתפרנס משדותיו, לא יקח רבית אפילו מן הגוי¹³⁰.

החסידות האשכנזית היא שהוקירה תורה וגמילות חסדים, ענות רוח ותמימות הלב. אין עטרה כענוה, כן נאמר בהקדמה לספר “רוקח”, אין חכמה כחכמת התורה, אין אמונה כהצנע לכת, אין דרך כגמילות חסדים, אשרי הולך בתמימות לבו ומלוה לעני בדוחקו ונותן צדקה בסתר. ב"ספר חסידים" יסופר על רועה בהמות, שלא היה יודע להתפלל ובכל יום היה אומר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שאילו היו לך בהמות והיית נותן לי לשמרן, הייתי שומרן לך בחנם, כי אוהב אני אותך. ולפני תפלה פשוטה זו, שיצאה מלבו של איש תמים, נפתחו שערי שמים. על תמימותה של החסידות האשכנזית מעידה השקפתה בדבר המתים. לפיה אין המתים נפרדים מן החיים, אלא באים עמהם במגע ומופיעים אצלם ומספרים על חטאיהם, שחטאו בחייהם, ועל ענשיהם, שנענשו אחרי מותם. ב"ספר חסידים" מסופר על גוי אחד, שנפגש אחרי מותו עם עבדו ואמר לו: מייגעים אותי, מפני שלקחתי נחלת פלוני בעל כרחו, ועתה אמור לאשתי להחזיר לו, ועל איש אחד מסופר, שהלך וטעה ביער ונפגש בלילה לאור הלבנה עם מת, שאמר לו: בשביל שדה פלוני, שגזלתי, אין לי מנוחה ומייגעים אותי ביערות. בין ספורי הנזירים הנוצרים נמצא ספור על שר אחד, שגזל בחייו פרה ונענש אחרי מותו לרכוב בלי הפסק על פרה רעה, שהיתה נוגחת אותו בקרניה, וגם על מלוה ברבית, שישב כל ימיו על כסאו ללא עבודה וצבר הון ונענש אחרי מותו לשבת על כסא לוהט ובוער. כמו כן נמצאו ב"ספר מעשיות" של יהודי גרמניה מימי הבינים סיפורים על מתים, שחטאו בחייהם ונגזר דינם למשוך בעולם הבא אחריהם עגלות טעונות, או על אשה אחת, שנגלתה בחלום לאנשים יראי ד' ואמרה להם, שהיתה רגילה בחייה לעזוב את בית הכנסת לפני תפלת “קדושה” ונענשה אחרי מותה עונש קשה¹³¹. בצרות שמצאו אותם בזמן מסעי הצלב, התחילו יהודי גרמניה להסיח דעתם מחיי העולם הזה ולשים לבם למתים ולחיי העולם הבא. אז גברה בלבם האמונה, שהמתים מבקשים רחמים על החיים ומלמדים זכות עליהם וגם שיועיל למתים, אם החיים יבקשו עליהם רחמים ויתנו צדקה בעבורם. המנהג לבקש רחמים על המתחם, שהיה נהוג בבבל כבר בימי הגאונים, נתקבל בין יהודי גרמניה וחדר לתוך העם ביחוד מזמן מסעי הצלב. מאז הנהיגו לתת צדקה לעניים, כדי שיתפללו על המתים. ב"ספר חסידים" יסופר “מעשה בחסיד אחד, שהיה נודר בשביל נשמות קרוביו ואחר הכל היה נודר בסתם בשביל כל הנשמות”. לפי עדותו של ר' יצחק אור זרוע היה בראש המאה השלש עשרה “חוק קבוע בכל המקומות, שמזכירים נשמות ונודרים צדקה”. בני הישובים היו אז רגילים לבוא לימים נוראים לקהלה הסמוכה ולהזכיר בבית הכנסת שבה ביום הכפורים את נשמות המתים ולנדור צדקה ולהוליך אחרי כן עמהם את הצדקה לישוביהם ולחלקה שם כרצונם. מאז התחילו בהרבה קהלות גם לרשום בספרי אזכרה את שמות האנשים והנשים, שהשאירו אחריהם עזבונות או שקרוביהם נתנו בעבורם צדקה לעניים ולהקדש. וביום הכפורים ובכמה קהלות גם בשלש רגלים היו מזכירים מתוך ספרי האזכרה את שמות הנרשמים ומתפללים לכפרת חטאיהם ולעילוי נשמתם¹³². לא רק הצרוף של בקשת רחמים על המתים עם נתינת צדקה, אלא גם צרוף התשובה עם מעשי הצדקה הוא סימן לחסידות האשכנזית שבימי הבינים. בספרי תשובה לנוצרים נקבעו אז העונשים, שהחוזר בתשובה חייב לקבלם על עצמו לשם כפרה, כגון בעד השכרון חמשה עשר יום בתעניות ובתרגולי תשובה ושבע שנים בתענית ובתשובה בעד רצח ואיבה. ואולם במשך הזמן הוחלפו לבעלי תשובה שבכנסיה זמני התשובה, שנראו להם כארוכים יותר מדי, והתעניות, שהיו להם כמשא כבד, באמירת תהלים ובתפלות וביחוד בנתינת צדקה, כגון במקום שנה אחת בתשובה ובתעניות היו בעלי תשובה נותנים עשרים וששה סולידים לקופת הכנסיה. צרוף התשובה עם נתינת הצדקה נמצא גם אצל היהודים בגרמניה. כן הטיל בעל “רוקח” על גנב אחד, שיחזיר את הגנבה וילקה ויתחרט ויתענה ויתן צדקה על אחד, שהיה מלוה ברבית, שיחזיר את הרבית ויתענה ולא יקח לעולם רבית מאיזה מין שיהיה, ועל אחד, אשר נשבע לשקר, שילקה כמה פעמים ויתענה ויתודה ויתרחק מכל שבועה. על איש, שנשא עמו בשבת כסף וחלל בכך את השבת, מסופר ב"ספר חסידים", שבקש מחכם אחד להורות לו תשובה והוא הורה לו לחלק את הכסף, שנשא עמו בשבת, או שוויו לעניים בני טובים, המתביישים לקבל תמיכה מן הקופה לצדקה¹³³.

ג. בקיסר קארל הגדול, שנטל עליו למלוך במלכות עולמית ולדאוג לטובתה, נתגלה משהו ממחנך העם. הוא הזמין חכמי איטליה, שיבואו לארצו וישביחו בה את החינוך והלימודים, ורמז על הצורך לחנך את העם ולהיטיב את השכלתו והציע אפילו לכומרים, מה שיורו לעם בדרשותיהם. ספרו עליו, שדאג גם להטבת החינוך בין יהודי ארצו והזמין משפחת חכמים וסופרים, היא משפחת ר' קלונימוס מעיר לוקה באיטליה, להתיישב במיינץ, וקרא גם את ר' מכיר מבבל לנרבונא והעמידו שם בראש הקהלה¹³⁴. ספור זה הוא אגדה ולא היסטוריה. בכל זאת אינו מן הנמנע, שהקיסר קארל הגדול שם לבו גם על יהודי ממלכתו ודאג לסידור קהלותיהם וגם להטבת החינוך והלימוד של הנוער היהודי.

בעניני הדת היו יהודי גרמניה וצרפת הצפונית בלתי מוגבלים, והקהלות סודרו שם מסדר מיוחד. הקהלה היא שקבעה בארצות אלה את המסים והשגיחה על חינוך הנוער ומוסדות הצדקה וגם על זכות הישיבה. בכנסיה שבימי הבינים עברה העבודה הסוציאלית מן העדה למנזר. לא כן בקהלות ישראל. לא בהן ולא בבתי ישראל כלו אז מעשי הצדקה. לא צדק מי שאמר, שהקהלה הישראלית היתה בימי הבינים מעין “אגודה כלכלית”, אלא תעודתה העיקרית היתה גם אז קיום הדת ומתפקידה היה לספק צרכיהם הדתיים של בניה, לחנך את הנוער ולהורות משפט ולעסוק במעשי צדקה, מפני שגם חינוך הנוער והוראת המשפט ונתינת הצדקה נמנו בישראל בין עניני הדת. רק בפרט אחד אפשר לקרוא לקהלה של ימי הבינים “אגודה כלכלית”: המסים, שהיהודים שילמו לקיסר, לשרי המדינות ולשלטון העירוני, לא הוטלו על יחידים אלא על כל הצבור כולו, והקהלה, שגבתה את המסים, השגיחה ככל האפשר על הרכוש הצבורי, שלא יתמעט, וזירזה את חבריה שיעזרו זה לזה במצוקה ויתמכו איש בידי אחיו¹³⁵.

את הסדר, שעל פיו סודרו הקהלות בגרמניה ובצרפת הצפונית, הביאו עמהם היהודים שמה, אלא שסיגלוהו למצבם החדש ולסביבתם החדשה, עד שהסדר לבש צורה מיוחדת. ראש הקהל בשפייער נקרא פרנס, ארכיסינאגוגוס או אפילו הגמון. מלבדו עסקו בצרכי הקהלה גבאי בית הכנסת, והם שהיו ממונים גם על עניני הצדקה. הקהלות העתיקות ביותר היו ווארמז ומיינץ. בראשה של קהלת ווארמז עמד “הגמון היהודים” ולימינו עמדה מועצה של “ראשי הקהלה”, שנקראו גם טובי העיר, אמרכלי הקהל או פרנסים. גם לקהלת מיינץ היה כבר לפני מסע הצלב הראשון מסדר קבוע. בקינה, שקונן ר' שלמה בן שמשון בזמן מסע הצלב הראשון על חורבנה של מיינץ, נאמר, שבקהלה זו נתאחדו תורה, חכמה, עושר, ענוה וצדקה. שמותיהם של גבאי הצדקה במיינץ היו אז מרדכי ודוד. בין הקדושים, שנרשמו בספרי אזכרה, נזכרו עוד גבאי קהלות אחרות כגון הגבאי אָשר בקולוניא שמואל הכהן במיץ, ובטריער אשר בן יוסף וגם חזקיה, שנהרג יחד עם בתו על קדושת השם¹³⁶. שונה במקצת היה סידור הקהלות בצרפת הצפונית. שם היתה הקהלה תחת ידו של הממונה, שנבחר על ידי אנשי הקהלה ואושר על ידי המלך או שר העיר, והוא שהיה גם בא כחה של הקהלה בעניני חוץ.

ד. המרכז של כל אחת מן הקהלות היה בית הכנסת, ומתפקידיהן היה חינוך הנוער. מלמדי תינוקות היו מקבלים שכרם מן הקהלה, והתלמידים העניים, שבאו מעיר אחרת למקום הישיבה, כדי ללמוד שם, היו מתפרנסים מנדבותיהם של בעלי צדקה ואוהבי תורה ואוכלים ארוחות חנם בבתי מוריהם או בבתיהם של נדיבי הקהלה. הצדקה הנתונה לנערים הלומדים תורה, כן הורה ר' שמואל באַמברג בראש המאה השלש עשרה, עולה על הנדבות הנתונות לבית הכנסת. בימים, שבהם חסרו הספרים, עוררו מורי העם את לב הנדיבים להשאיל ספרים, שמהם יוכלו התלמידים ללמוד. כן מסופר ב"ספר חסידים" על איש אחד, שעבר מעיר לעיר ופשט ידו ונתן את הנדבות, שקבץ, לסופר, כדי שיכתוב פירושים, חידושים ותוספות להשאילם ללומדים, ועל אשה אחת מסופר, שאמרה לבעלה, אחרי שקבלה ממנו מתנת כסף: תן לי רשות לקנות בכספך ספר או לתת מתנתך לסופר, שיכתוב ספר, כדי להשאילו ללומדים¹³⁷.

ברוב הקהלות היו עניני הצדקה סדורים. מעידה על זה התאוננותו של ר' משה מינץ על חוסר הסדור בעניני הצדקה שבקהלת באַמברג, שבה היו הקופות לצדקה ריקות והעניים סבלו מחסור, כעל דבר יוצא מן הכלל. בכל קהלה היתה קופה של צדקה, ממנה היו מפרנסים עניי העיר ועניי העולם ומספקים אפילו " כל צרכי הצבור". מעשי הצדקה היו קשורים בבית הכנסת. בקהלה, שבה היו הרבה בתי כנסיות, היו הגבאים מחלקים את הנדבות והקנסות, שנמסרו להם, לעניי בית הכנסת., אשר שימשו בו בתור גבאים. מכירים היו גבאי בית הכנסת את מצבו של כל אחד מן העניים הזקוקים לעזרה והיו יכולים להשתתף בצערו של כל אחד ואחד מהם ולדאוג לטובתו. מוסדות הצדקה שבקהלות נתקיימו ביחוד מן המעשר. לפי עדותו של ר' מאיר מרוטינבורג היה מעשר הכספים נהוג בזמנו בכל תפוצות הגולה. היו קהלות, שבהן קבלו העניים את המעשר ישר מיד נותניו, והיו שבהן קבלוהו על ידי גבאי הצדקה. יש ובקהלות אחדות מסרו הנותנים מעשר חציו לקופה וחציו לעניים ליטול צדקה. ר' אשר בן יחיאל, שהיה מתלמידי ר' מאיר מרוטינבורג, כתב בצוואתו: “צדק צדק תרדוף” ואל תחסר ממחצית השקל בכל שנה בפעם אחת, ובכל חודש ובכל שבוע כפי מסת ידך, ובכל יום לא תחסר מתנה מועטת לכל הפחות קודם תפלה, ותפרע התמיד בכל יום הששי, ואם הגיע למעשר, תתן ויהיה טרף בביתך בכל אשר תמצא ידך לגמול הן לחיים והן למתים, הן לעניים והן לעשירים". והוא שתיקן, כי כל אחד מבני קהלתו יהיה נותן מעשר מכל הבא בידו. בשנת 1370 השאירה אחריה אשה בפרנקפורט מעשר מהונה להכנסת אורחים ולפרנסתם. כשעלה ר' משה מינץ בשנת 1464 על כסא הרבנות בקהלת באַמבורג, מצא, שקופות הצדקה היו שם ריקות, הן בבית הכנסת הן בבית החיים, והאורחים העניים, העוברים ממקום למקום, לא קבלו שום תמיכה. לכן התקין, שכל אחד "איש ואשה יטיל לקופה רביעית המעשר על אמתתו ונשמתו “ויתן מכל מה שירויח הן על ידי רבית או סחורה או מציאה מה שהוא בכלל ופרט, והפרנס החדש או גבאי הצדקה יגבה בכל חודש מכל אדם המלוה ברבית או משאר רווחים כפי סך ערכו וילך עם הקופה הסגורה מבית לבית”. ולא רק המעשר נתקיימו מוסדות הצדקה, אלא גם הכספים, שהניחו אחריהם אנשי הקהלה לעניים, ומן הקנסות, שהוטלו על מי שחלל את השבת או עבר על תקנות הקהלה או פגע בכבוד חבריו. ר' ישראל איסרלין מספר על עצמו, שנדר לנסוע מעיר ווינא או קרעמז לקברי אבותיו בריגינסבורג, וכשחלה התירו לו גדולי ישראל את הנדר והטילו עליו לתת “כף ליטרא ווינר”, ליטרא שוה יותר מדוקאט, לעניים¹³⁸.

לכל קהלה בינונית היה הקדש, כלומר בית לעניים וגם לחולים. אצל הנוצרים שבימי הבינים נחשב בית החולים כסניף לכנסיה וכמקום קדוש ונקרא אצלם “בית אל”, והנה גם אצל היהודים נקרא אז בית האורחים, שהיה בזמן התלמוד סמוך לבית הכנסת, בשם “הקדש”, והוא שהיה משמש לא רק כמקלט לאורחים עניים אלא גם לחולים ונמנה בין המוסדות החשובים שבקהלה. ב"ספר חסידים", שבו כונה ההקדש “בית לעניים”, כתוב: "הצבור, שאין להם בית הכנסת ואין בית לעניים, יבנו תחלה בית לעניים. התעודות מאשרות, שהיה הקדש בריגינסבורג בשנת 1210, בקולוניא בשנת 1240, בקובלנץ בשנת 1356 ובווינה בשנת 1379. ההקדש שבווינה נמצא אז בחצר בית הכנסת, והיו בו אולם ושמונה חדרים. בין הנדבות, שנרשמו בספר אזכרה לקהלת נירנברג בשנת 1280 ­ –1346, נזכרו גם הנדבות להקדש הקהלה. בשנת 1422 נחרבה הקהלה בטריער, והקדש שבה הוקדש לתפקיד אחר. לפי פנקס הקהלה בווינר־ניישטאדט נתקיים בה הקדש בשנת

1. הקדש לחולים ולעניים היה גם לקהלת פרנקפורט, ובשנת 1473 היו שם בקהלה רק שתים עשרה משפחות, ששילמו מסים, ואילו בהקדש הקהלה היו אז עשרים ושלשה חולים ועניים שנתפרנסו ברובם מקופת הקהלה. במקצת נתקיים ההקדש מן הנדבות. כשנשאל ר' מאיר מרוטינבורג על הנדבה, שנתרמה למעשה הצדקה, אם תנתן לבית הכנסת או להקדש החולים, השיב, שהחולים בהקדש קודמים לבית הכנסת. בקהלות אחדות נתמנה רופא, שהיה מרפא את העניים ללא שכר. כן נתמנה בשנת 1394 שלמה פלעטש מריגינסבורג לרופא וחובש בעיר פרנקפורט ונתחייב בכתב מינויו לדרוש מן החולים שבין אזרחי העיר רק שכר רפוי מצומצם ולרפא פקידי העיר וחולי הקהלה הישראלית ללא שכר. יהודים, נגועי צרעת, הוכנסו בימי הבינים, אחרי שנבדקה מחלתם, לשכונות מיוחדות. גם בימי הבינים לא חדלו בישראל לקיים את המצווה של ביקור חולים. “בני”, כן כתב ר' אליעזר הגדול מווארמז, “הוי זהיר לבקר את החולה, כי המבקרו מקל חליו, והשתדל עמו לשוב לקונו והתפלל עליו וצא. אל תכביד עליו ישיבתך, כי די לו מכובד חליו. כשתכנס לחולה, תכנס אצלו בשמחה, כי לבו ועיניו על הנכנסים אליו. בני, הוי זהיר, כשתכנס לחולה ואין לו, אל תכנס בידים ריקניות. כשיקום הוי מקדים לו המאכל, ויחשב עליך כאלו אתה מקימו ומשיב נפשו, וגמולך ישלם לך בוראך”. וב"ספר חסידים" נאמר: "עני חולה ועשיר חולה ורבים הולכים לעשיר לכבדו, תלך אתה אצל העני, ואפילו אם העשיר תלמיד חכם, כיון שרבים מצויים אצלו ואל העני אין אדם הולך^139.

בתי קברות נמצאו בימי הבינים רק בקהלות גדולות. הוטלו אז מסים כבדים על היהודי בחייו ומהם לא פוטר אפילו אחרי מותו. בכל המקומות, שהמת הועבר על פניהם, וגם במקום, שנקבר בו, דרשו מקורביו מס הלויה. בעיר אוּלם היו היהודים משלמים בעד המת, שהובא שמה לקבר ישראל, ליטרא הלר ובעד העברת המת דרך העיר לבית הקברות שבעיר אחרת שלשה שילינגים וארבע ליטרות הלר. בעד העברת המת דרך גבול העיר גבו בבאַמברג מן היהודים שלשים פרוטות. כשם שהיו כבר בזמן התלמוד חבורות לליקוט העצמות ולקבורת המתים, כן נתיסדו גם בקהלות שבימי הבינים חבורות, שעסקו בקבורת המתים ובניחום אבלים. בימי הגאונים היו קוראים לאגודות של חכמי התורה “חבורתא קדישתא”. ואילו בגרמניה נקראה בשם “חברא קדישא” לא רק החברה לתלמוד תורה, אלא גם החברה לגמילות “חסד של אמת”, כלומר לקבורת המתים. באחת מתשובותיו של ר' אשר בן יחיאל, שישב בסוף המאה השלש עשרה על כסא הרבנות בגרמניה, נזכרו התקנות לחברה קדישא, שנוסדה בזמנו. בה הסכימו החברים “להיות חברים לגמילות חסידים, כשיארע אבל לאחד מהם”, וקבלו עליהם ללון עם האבלים בליל הלנת המת וללוותו ולהתעסק בקבורתו, להברות האבלים ולהתפלל עמהם. לא רק החברים לגמילות חסדים, אלא כל אנשי הקהלה היו חייבים להתעסק בקבורת המת ולגמול עמו “חסד של אמת”. שמש הקהלה היה דופק שלש פעמים על פתחי הבתים וקורא את בני הקהלה לקום ולבוא את בית הכנסת. ואילו אם קרה מקרה מות בקהלה, נהג השמש לדפוק רק פעמיים והזמין בכך את כולם להשתתף בהלוית המת ובצער האבלים ולבוא לנחמם. ר' אליעזר הגדול מווארמז צוה לבנו: “הוי זהיר להוצאת המת לקוברו ולהכניסו ביד קונך, כי מצוה גדולה היא עליך, כל העושה חסד חנם, הקדוש ברוך הוא עושה עמו חסד חנם”. קרובי המת היו נוטלים עליהם הוצאות הקבורה, ואילו תכריכי העניים נעשו ממעות ההקדש. בשבת אחרי התפלה היו אנשי הקהלה נכנסים לבית האבלים ומנחמים אותם. על המנחם את האבלים אמרו, שהוא גומל חסד עם החיים וחולק כבוד גם למתים, על כן עולה המצוה של ניחום אבלים על זו של ביקור חולים¹⁴⁰.

אצל הנוצרים שבימי הבינים מצאו מראש היתומים והילדים העזובים מהוריהם מקלט בבתי חולים או במנזרים. ברבות הימים בא שינוי. העמים הרומנים העדיפו את גידול היתומים בבתי יתומים, ואילו בגרמניה גודלו היתומים בבתי יחידים. כן גודלו גם היתומים שבקהלות הישראליות בבתי נדיבים, שריחמו עליהם, או על הוצאותיה של קופת הצדקה בבתי יחידים. על חינוך היתומים כתב בעל “ספר חסידים”: “המגדל יתומים ורואה תרבות רעה מצוה ליסרם, כאשר ייסר איש את בנו, כדי שלא ילכו בדרך תועים, אבל לא לנקום כעסו עליהם”. יתום או יתומה היו משיאים ממעות הצדקה. איש אחד היה נוהג לעשות חופת יתום או יתומה עם אחד מבניו ולברך על שני חתנים ביחד. ראש הקהלה באונגסבורג נדר לבקר בתי הקברות במיינץ, ווארמז ושפייער ומפני חליו לא עלה בידו לקיים את נדרו. והנה ר' יעקב ווייל התיר לו את נדרו וחייבו לנדר חמשים זהובים לשם השאת יתומה עניה. ביחוד היו הקרובים דואגים לטובת היתום. מעידה על זה צוואתה של אשה זקנה, שהשאירה אחריה בשנת 1470 כל הונה לנכדה היתום ומלאה יד תלמיד חכם עני ושני אפוטרופסים להוציא לפעולה את צוואתה. והיא שצותה, שלא יכניסו את נכדה היתום לבית אנשים זרים, אלא אחד מאפוטרופסים יכניס אותו לביתו ויקבל מורה ללמדו תורה ויבחר לו אשה וידאג לטובת היתום כאב הדואג לטובת בנו.¹⁴¹

קשה היה בימי הבינים גורל האסירים והשבויים בגרמניה. השבוי נחשב אז כאדם, שנפל בידי שודדים ואינו יוצא שלם בגופו ובממונו. פעם אירע, שהיהודים אחרו לפדות חבוש אחד, וכשבאו אחרי כן אל השר ושאלוהו בדבר החבוש, אמר להם: מת וצויתי להשליכו לכלבים. ועל כן גדלה בימי הבינים בחשיבותה המצוה של פדיון שבויים. פודה שבויים קונה לו, לפי “ספר חסידים”, זכות, מפני שמציל את הגברים מיסורים וממות ואת הנשים מן הקלקלה ומחילול כבודן. ר' מאיר מרוטנבורג פסק לפדות את השבוי אפילו בעל כרחו, מפני שהנשאר בשביו סופו להריגה או לעינוי, ועל כן הרוצה להשאר בשביו הוא כאילו מאבד את עצמו לדעת. כשהושם ר' מאיר בעצמו במאסר, הציעו היהודים לקיסר סכום גדול לפדיון רבם, ואולם הוא אסר עליהם לפדותו בסכום זה ולסייעו בכך לחמסנות המושלים. רק ארבע עשרה שנים אחרי מותו של הרב עלה בידו של הנדיב אלכסנדר ווימפפן לפדות עצמות הרב ולהביאן לקבר ישראל בווארמז, ורק תנאי אחד התנה לקהלה, לקברו אחרי מותו על יד הרב¹⁴².

חכמי המוסר שבין יהודי גרמניה הורו להתנהג בחבה ובחמלה עם העבדים העובדים בבתיהם. כן אסר בעל “ספר חסידים” לבייש את העבד ואת המשפחה “ולא יצערם על חנם, ואם עשה רצונו, לא יאמר לו: לא עשית בטוב, כי אין מדה רעה ככפית טובה, ולא ימכרם לאיש אכזר, כי יכם על חנם באכזריות”. כמו כן הזהיר בעל “ארחות צדיקים”, שלא יעבוד אדם עבודה קשה בעבד ולא יצוה עליו רק דבר, שעושה מרצונו ומדעתו, ויהיה רחמן גם כלפי עבד נכרי ולא יכביד עליו עול ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים וידבר עמו בנחת אף בשעת מריבה וישמע בטענותיו. ר' יהודה הכהן, תלמידו של רבנו גרשום, מספר על עבד כנעני, שנשתחרר יחד עם אחותו על ידי רבו, וברשימת “הגזרות הישנות” מסופר, שבזמן מסע הצלב הראשון נהרגו על קדוש השם יחד עם יהודי ווארמז עבדים ושפחות משוחררים. כמו המיסטיקה אצל העמים הטיפה גם החסידות האשכנזית לחמלה על כל הבריות. “כל מעשה גרמות, שאדם גורם צער לחברו, נענש עליו”, כן נאמר ב"ספר חסידים", “ואף אם יעשה צער לבהמה על חנם, כמו שמשים עליה משאו יותר מאשר יכולה לשאת ומכה אותה, עתיד ליתן את הדין”. “יודע צדיק נפש בהמתו החולה שלא להטריחה, ואם כבר הגיע זמנה ללדת, לא יטריחנה”¹⁴³. בעלי המסתורין, שהעדיפו את ההסתכלות בד' על הפעילות, לא הצליחו בכלל ליצור מפעלים חדשים ומוסדות חדשים לצדקה. והנה החסידות האשכנזית, שהיתה מעין בריחת הנפש לפני צרות הזמן לקרן חשכה של מסתורין ומצאה את ביטויה ב"ספר חסידים", העדיפה גם היא את הפרישות מן החיים וההסתכלות בד' על הפעילות, ובכל זאת הועילה להעשיר רעיונות הצדקה ולהשביח מוסדותיה.

ה. הקהלות שבגרמניה ובצרפת הצפונית נתאחדו לאגודה, ומנהיגיהן היו מתכנסים לועדים. לא צדקו האומרים, כי כנסיות הרבנים והפרנסים, שהונהגו במאה השתים עשרה בצרפת ונתאספו במאות הבאות בגרמניה בגלילות הרהיין, הושפעו בהוסדן מן האספות של הגמוני הכנסיה, אלא צורך השעה הוא שהולידן בישראל. כבר בזמן השמד של אדרינוס קיסר נתועדו חכמי ישראל בעלית בית נתזה בלוד ונמנו וגמרו: כל עברות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אחרי השמד של אדרינוס, כשהאומה הישראלית התחילה מתיאשת מעתידה, נתכנסו החכמים באושא ותקנו תקנות לחיזוק התורה ולהתעודדות העם. גם חכמי ישראל באיטליה נתועדו בימי הבינים לאספות, כל פעם שקהלותיהם היו צפויות לסכנה. כמו כן הוליד צורך השעה את כנסיות הרבנים והפרנסים שבצרפת ובגרמניה בערים שפעייר, ווארמז ומיינץ. בכנסיות אלה הותקנו תקנות ונקבעו כל עניני הצבור ונסדרה התחייבותם של חברי הקהלה להשתתף בהוצאותיה לשם חינוך הנוער וצרכי הצדקה. יעידו על זה רק תקנות אחדות, שבאו לחזק את הקהלות ומוסדות הצדקה שבהן. כן קבעה אחת התקנות של רבנו גרשום: אם עשו הקהל תקנת עניים והסכימו הרוב, אין המיעוט יכול לבטלה, כי הכל לפי ראות טובי העיר. תקנה אחרת, שהותקנה בעירו של רש"י, סדרה תשלום המסים לאמר: אנחנו שוכני טרוייש עם קהלות, אשר סביבותיה, גזרנו על כל איש ואשה הדרים כאן, שלא יהיו רשאים לצאת עצמם מעול צבור, ויתן כל אחד מליטרא שלו, לפי מה שיצוונו בני העיר, וכן קבלנו מקדמונינו ליתן מכל ממונו לבד מכלי תשמישו, ומן הבתים והכרמים והשדות ומן הממון של הגוים, שמרויח בהם, ואם יש לו כלי כסף וכלי זהב ותכשיטי נשים וטבעות, יתן מחצי דמיהם. באחת התקנות של רבנו תם, שהותקנה באספת הקהלות בצרפת, נקבע “להביא המעשר אל בית האוצר לאחר שדר חודש בעיר”. באספות, שהונהגו בגלילות הרהיין בגרמניה, נתקנו במאה השלש־עשרה תקנות בדבר חיי המשפחה וגם בדבר עניני הקהלות והצדקה כגון: “הסכמנו וצוינו להביא מעשר או צדקה כפי מה שיאמרו הקהל, ובמקום שאין מספיקים, במה שנותנים ללמד תינוקות, יקחו ממה שמניחים להזכיר נשמתם ויתנו למלמדים, אם לא פירש השכיב מרע לצורך מה, והמותר יתנו למקום, שחפצות הקהלות”.¹⁴⁴

ו. לא היתה בכנסיה הנוצרית תקופה, שבה נותנים לעניים צדקה בה במדה כמו בימי הבינים, והוא הדין אצל יהודי גרמניה וצרפת. בצוואתו כתב ר' אליעזר הגדול: “בני, הוי זהיר מכל מאכל לתת חלקו לבוראך, החלק שלו הוא של העניים, לפיכך טול מן היפה שבשולחנך לתת לקונך”. ור' אליעזר בן שמואל הלוי צוה לבניו: "ומיד אחר התפלה יתעסקו מעט בתורה או בתהלים או בגמילות חסדים ולא ישיבו פני עני ריקם, אם יתנו לו הן רב או מעט. במועדים ורגלים ובשבתות ובמועדים היו יהודי גרמניה נותנים צדקה, אלא נתינת הצדקה היתה אצלם למנהג יום יום. בהכניסם את בניהם לבית הספר, בחתונת בניהם ובנותיהם, במות קרובם, בשמחתם ובאבלם נהגו יהודי גרמניה לתת צדקה. בשבתות וימים טובים היו פותחים בתיהם לאורחים עניים. ר' יעקב מולין הורה, שבערב ראש השנה יתן כל אחד צדקה לעניים בעין יפה ובבוקר, כדי שיוכלו העניים לקנות צרכיהם ליום טוב, ובערב יום הכפורים יתנו לעניים דמי הכפרות. את המנהג לנדב בבית הכנסת בשלש רגלים נדבות לצדקה, שנקראו על שם פרשת היום “מתנת יד”, הנהיגו במשך המן בכל השבתות. לפני חג הפסח הוטל על כל אנשי הקהלה מס, כדי לקנות בו לעניים קמח למצות. בפורים היה כל אחד חייב לתת מתנות לכל הפחות לשני אביונים, ובמשלוח מנות לאביונים לא שכחו אפילו את העניים הנוצרים. סופר נוצרי בגרמניה שבח את מנהגם של יהודי ארצו לתת מעשר מן הנדוניה. ביום החתונה נהגו לזרוק על החתן והכלה חטים ובין החטים גם מטבעות לעניים. על הדף הראשון של סדר התפלות היו רושמים ימי הולדת של הבנים והבנות, לרשימת כל אחד מבניו היה האב מוסיף את התפלה: יהי רצון שאזכה לגדלו לתורה, לחופה, ולמעשים טובים, ואילו לרשימת כל אחת מן הבנות נוספה תפילה: יהי רצון שאזכה לגדלה לתפירה, לטויה, לסריגה ולמעשים טובים. בשיר, שהיו שרים לפני החתונה, היו מזהירים את הכלה על חובתה של האשה הישראלית לתת צדקה ולעשות מעשים טובים. בשבת שאחרי החתונה נהגו כל אנשי הקהלה להוליך את החתן לבית הכנסת ולשיר שם לפני עלותו לתורה את השיר: נדבות תן לצדקה ולמעשים טובים, כדי להשיב נפש העניים והאלמנות, ובעלותו לתורה היה החתן מנדב צדקה לעניים. לפני מטתם של המתים היו זורקים אצל העמים מטבעות כקרבן לשדים, ואילו אצל היהודים בגרמניה נהגו בהלוית המת לתת צדקה לעניים¹⁴⁵.

על הנוצרים שבימי הבינים אמרו, שהיו נותנים צדקה, כדי לזכות במנוחת הנפש לחיי העולמים, ולא באה הצדקה בכנסיה לטובת העניים המקבלים אותה, אלא לטובת נותניה. הנותנים היו מפזרים אוצרותיהם שבעולם הזה, כדי ליהנות מאוצרות העולם הבא. יש וגם בישראל היו נותנים בימי הבינים צדקה לעניים, כדי שיתפללו על הנותנים או על קרוביהם המתים. כן אומר בעל “ספר חסידים”: “הנותנים בעד המתים אל החיים צריכים להודיע, כדי שיתפללו על המתים, ואף הנהנה מן החיים צריך להתפלל עליהם”. ואולם הצדקה ניתנה בישראל בימי הבינים לא רק לבקשת רחמים על המתים אלא גם לשם שמים. ואם תתן, כן כתוב ב"ספר חסידים", בעבור הקדוש ברוך הוא תעשה, שיחשבנה לצדקה. כמו כן כתב תלמידו של ר' יהודה החסיד, ר' אליעזר מווארמז, בהקדמתו לספר “רוקח”: “האיש, אשר נפשו מלאה אהבת השם, האהבה בוערת בתוך לבו רק לעשות רצון בורא ולזכות אחרים”¹⁴⁶. הצדקה, אמר רש"י, צריכה להיות קשורה עם החסד ועל נותנה להטריח ולהשתדל לטובת העני " כגון מוליכה לביתו או נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה, שלא יוציא מעותיו לאיבוד, אלא יתן לבו ודעתו לטובתו של עני". מצווה היה הנותן צדקה בין יהודי גרמניה לחוס על רגש הכבוד שבלב העני ולגמול עמו חסד בסתר. ב"ספר חסידים" כתוב: “אם בא אדם לתת צדקה לעניים, אז יזהר, שלא ימצא שם אדם, כדי שלא יתביישו העניים”. על ירא ד' אמר בעל “רוקח”, שהוא “נותן צדקה בסתר”. בצוואתו, כתב ר' אליעזר הגדול מווארמז, הורה לבנו: “בני, הוי זהיר לכבד לעני ולהפך לו נפשך ולתת לו מתנה בסתר ולא בפרהסיא והאכילהו והשקהו בביתך והעלם עינך מלהסתכל בו, כשהוא אוכל”. בהקדמתו לספרו כתב ר' יצחק אור זרוע: “כף פשוטה כף כפופה, שתהיה כפך פשוטה לתת צדקה בסתר ותהיה כפך כפופה, שלא ליתן בפרהסיא, שלא תמצא זכותך חובתך”. לא חדלו חכמי ישראל בגרמניה ובצרפת מלהורות לנותני צדקה, שיחוסו על רגש הכבוד שבלב העני. יש לדעתו של בעל “ספר חסידים” צדקה מעולה והיא ההלואה, שאינה מביישת את מקבלה: “צוה הקדוש ברוך הוא לתת לעניים ולהלוות להם, ובדין הוא שלא להלוות לעני כי אם לתת לו, אלא ידעה התורה, כי פעמים מתבייש האדם לקבל, אבל דרך הלואה כדרך עשיר לעשיר שאינו מתבייש, כך העני לא יתבייש ואומר אעמול ואטרח, עד שאפרע”. בראשונה היה כל אורח עני בקהלות גרמניה מקבל מיד הפרנס את הפתקה, שבה נרשם שמו של בעל הבית המזמין את העני אל ביתו, אלא מפני כבודם של העניים הנהיגו אחרי כן, שהעני לא היה מקבל את פתקתו מיד הפרנס, אלא מתוך הקופסה שבבית הכנסת¹⁴⁷.

הצדקה שבכנסיה הנוצרית לא היתה בימי הבינים סדורה. כונתה לא היתה לקדם פני הרעה ולמנוע את ההתרוששות מן העניים. פשיטת היד לא נחשבה אז בכנסיה כחרפה, אלא כמשלח יד. נתיסדו אז אצל הנוצרים חבורות של פושטי יד, וחבריהן היו משלמים מסים ככל האזרחים. גדל אז בין הנוצרים מספר הקבצנים, שעברו ממקום למקום ונתאחדו אפילו לחבורות, עד שהיו למכת המדינה והסופרים התחילו להתאונן עליהם ועל הליכותיהם ומנהגיהם הנשחתים. היו גם בקהלות ישראליות עניים, אבל הם קבלו פרנסתם מקופת הקהלה ולא היו צריכים לחזור על הפתחים. לא חסרו בין היהודים גם עניים נודדים. כן היה ר' יהודה בר' קלונימוס בספק בדבר אדם אחד, שהיה “נודד למרחקי ארץ להביא טרף לביתו ונתנו לו מאתים זוז בעיר אחת, אם צריך לחזור לביתו להוציאם”, כי לפי הדין מי שיש לו מאתים זוז אסור ליטול מן הצדקה. יהודים עניים, סחורות בידיהם או בלי סחורה, היו עוברים בימי הבינים מקהלה לקהלה, כדי למצוא טרף לביתם, גם מקבלים נדבות מקופת הקהל וגם מיחידים, אך מספרם לא גדל. כמצוה נחשב בישראל ל"סמוך את הנופלים ", ולמנוע מהם בכך את הנפילה. חכמי המוסר בישראל הורו לעזור לעני קודם שיעני, כדי שיוכל להתפרנס מעבודתו ולא יפול ולא ירד עד שיהיה צריך למתנת בשר ודם. סמ"ך עי"ן, כתב ר' יצחק אור זרוע, סמוך, כשמתחיל לירד, שלא יפול לגמרי. הנוצרים שבימי הבינים היו מרבים לתת צדקה, מבלי שהיו בודקים מצב העניים ודואגים לעזרה שלמה ומתמידה. הצדקה שבכנסיה היתה אז משוללת סדר וגרמה לריבוי העניים הבוחלים בעבודה. בימי הבינים, אמר חוקר אחד, היתה בכל אחת מן הדתות הנטיה לסייע את החזרה על הפתחים וגם את הבטלה. לא כן בין יהודי גרמניה וצרפת הצפונית. יש צדקה, כן נאמר ב"ספר חסידם", שאינה נראית כצדקה, והיא לפני הקב"ה צדקה מעולה כגון שהעשיר קונה אצל העני חפץ או מעסיקו במלאכה, עד שהעני אוכל מיגיע כפיו. כנותן צדקה, שאין למעלה הימנו, נחשב בישראל המלוה לעני אוכל מיגיע כפיו. כנותן צדקה, שאין למעלה הימנו, נחשב בישראל המלוה לעני או ממציא לו מלאכה ומחזק את ישו כדי שלא יצטרך לבריות¹⁴⁸.

3. ספרד וצרפת הדרומית

א. אגדה, שיש לה נוסחאות שונות, מספרת באחת מהן על אספסינוס קיסר, שהושיב אחרי חורבן הבית אנשי שם מירושלים בשלש אניות ללא רב החובל ושלחן על פני הים, ורוח סערה באה והשליכן ליבשה בשלש ארצות. אניה אחת הגיעה לאפריקה ואחת לאיטליה ואחת לספרד. לא רק לפי האגדה, אלא גם לפי ההסטוריה באו היהודים לספרד כבר בימי שלטון הרומים ונטעו שם כרמים וחורשות זיתים ועסקו בעבודת האדמה וגם במלאכה, במסחר ובספנות ונסעו באוניותיהם לחוף אפריקה ושמרו בסביבתם החדשה את אמונתם הישראלית. יש לשער, שיהודי ספרד אפילו בתקופת הווסטגוטים לא התירו את קשר היחסים לאחיהם בארץ ישראל ובבבל, אלא קבעו משם את מנהיגיהם וגם את מנהגיהם הדתיים. והנה חוקי הכנסיה וחוקי המלכים התלויים בדעתה התחילו להעיק על יהודי ספרד, כדי לכוף עליהם את הנצרות ולהקים שלטון אמונה אחת לכל יושבי ספרד. כן החליטה ועידת ההגמונים בעיר אלבירה בשנת 306, שבעלי קרקעות לא יזמינו את היהודים לברכת הכהן הנוצרי על בכורי הפירות, כדי שלא יטלו היהודים ממנה את כחה והשפעתה, ובאספת הכומרים בטודילה הוחלט בשנת 589, שאסור ליהודי להעביד עבדים נוצרים, אלא עליו לשחררם בלי פדיון ולהחזירם לכנסיה, אם הכניסם בבריתו של אברהם אבינו. על ידי ההגבלות בקנין עבדים הורע מצב היהודים, שעסקו אז בספרד בחקלאות ובמלאכות הכרוכות בה. לחץ הכומרים והמלכים כבד על היהודים בתקופת הווסטגוטים, וכשעלו הברברים עם מצביאם תאריק על אנדלוסיה וכבשו לאחר הקרב על ידי חרס דלה פרומטרה את חלקה הגדול של ספרד הדרומית והתיכונית ושמו קץ לשלטון הווסטגוטים, נתקבלו על־ידי היהודים כגואלים¹⁴⁹.

אחרי כיבוש ספרד על ידי המוסלמים פרץ בין מנהיגיהם ריב אחים, שגרם להתפלגות הארץ לשברים קטנים. הריב נמשך, עד שהמושל עבד רחמן השלישי יסד בהתחלת המאה העשירית את החליפות של קורדובה והושיב בה את הסדר על מכונו. החליפות של קורדובה הקיפה את ספרד הדרומית והתיכונית עם הערים קרודובה, שיביליה, גרנדה, אליסנה וערי הנמל וולנסיה ואלמריה, ואילו בספרד הצפונית היו נסיכויות נוצריות קטנות כגון נברה, ארגוניה, קטלוניה, אסטוריה וליאון. אחד מארבעה חכמי בבל, שנשבו בנסעם באניה על ידי שר הצי של החליף מספרד, ר' משה, נמכר לעבד לקורדובה ונפדה על ידי אחיו ונתמנה שם לדיין הקהלה. מאז באו תלמידים ללמוד מפיו, “וכל השאלות, ששאלו לפנים מן הישיבות בבל, שאלו מעתה ממנו”.אגדה זו באה ללמדנו שהתורה גלתה מבבל לספרד ונטתה שם את אהלה, והערים קורדובה ואלסינה, שכולן היו כמעט ישראליות, תפשו את מקומן של סורא ופומבדיתא. בקינתו על מותו של רב האי, אחרון הגאונים בפומבדיתא, כתב שמואל הנגיד, שכבר נשוו פני בבל ואפריקי ואספמיה, ורמז על המרכז החדש, אשר קם לתורה באספמיה כלומר בספרד. ליהודי ספרד המוסלימית הגיעה תקופת חרות ועליה. נתישרה קומתם הכפופה, עול השעבוד ניטל מהם וניתנה להם ההרגשה, שהם בני חורין. והנה באמצע המאה השתים עשרה עלו מאפריקה האלמוהדים, “מאמיני האחדות”, והציפו את שיביליה וקורדובה והחריבו שם בתי כנסיות. רוב יהודי ספרד ברחו מחמת המציק לקשטיליה, ארגוניה ונברה. שם קבלום המושלים הנוצרים ברצון וספחו את הגדולים שבהם למשרות מדיניות. אחרי כמה נצחונות עברה ברובה אנדלוסיה ובה הקהלות קורדובה ושיביליה לשלטון הנוצרים, והמוסלמים נדחו למחוז גרנדה. במלכות וולנסיה קבלו היהודים מן המלך קרקעות נרחבים וגם ליהודי ארגוניה היו במאה השלש־עשרה חוץ מבתיהם וגנותיהם שדות. כרמים ומטעות זיתים, והם שעסקו גם בכל מיני אומנויות. היו ביניהם חייטים, סנדלרים ואורגים וגם סרסורים ומוכרים בפומבי וסוחרים בבגדים ואריגים, ביין, שמן, כרכום, צמר ובהמות ועוסקים בספנות ובהלואה, ובשנת 1341 נזכרו שני יהודים, שהיו סוחרים בעבדים¹⁵⁰.

ב. יהודי ארגוניה נחשבו בעיני העם כזרים. זכיות האזרחים לא ניתנו להם והיה מותר אפילו לגרשם בכל עת. בתעודה משנת 1176 נאמר, שהיהודים הם קנין המלך ועבדי האוצר. המלך היה יכול להענישם בהחרמת הונם ולמכור את היהודים העוברים לאיסלאם כעבדים. כעל הערים הוטלו מסים גם על קהלת היהודים. לפי תקנות הקהלה בלרידה ממאה השלש־עשרה נגבו מסים מן ההלואות והקרקעות כלומר: “כל חוב בטוח או מסופק ישער אותו ביושר ובאמונה ויפרע פשוט לכל מאה דינרין בכל פיסקא ופיסקא, כרמים וגנות ושאר הקרקעות חוץ מן הבתים ישער אותם, כמה הם שוים, ביושר ובאמונה יופרע בכל השנה דינר ומחצה לכל הפיסקא”. חוץ ממסי כסף הוטלה על יהודי ארגוניה גם חובת אכסניא, כלומר כשבא המלך עם משפחתו ובני לויתו לאחת מערי המדינה, היו יהודי המקום חייבים לאכסן אותם בבתיהם ולהספיק להם מחיתם, מצעות וכלים אחרים, כל זמן ששהה המלך בעיר. פדרו הרביעי גבה מן היהודים גם מס לשם קיומו של גן החיות שבחצר המלכות. מיהודי סרגוסה נגבה מס זה כבר בשנת

1. חוץ מן המסים הקבועים הוטלו על קהלות ישראל מסים מיוחדים ועראיים כגון מס המלחמה, מס ההכתרה, מס לשם נסיעת המלך או לרגלי מאורע חגיגי במשפחת המלך. בסוף המאה הארבע־עשרה גבו גזברי המלך מן היהודים כמס קבוע “מתנת חסד”, אשר סכומה הועלה בקהלת פרפיניאן מאלפיים סולידי עד ארבע־עשר אלפים. על רבוי המסים, שהוטלו על קהלות ישראל בספרד, מעידה צוואתו של המלך אלפונסו השני משנת 1194, שבה צוה לשלם כל עזבונותיו מחציו של המס, המוטל על יהודי ארגוניה וקטלוניה. לפי התקנות, שאושרו על ידי המלך פדרו הרביעי בשנת 1340, תבעה קהלת הואסקה מאנשיה מס לגולגולת, מסים מן הבתים והקרקעות, מגיגיות יין ותכשיטים, מן ההלואות שניתנו ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ממשכונות ומן השכירות, מסים ממסחר בקרקעות, באריגים, בתבואה ובצרכי אוכל נפש, בכסף וזהב ומרגליות, מקנית בגדים, נעלים ותכשיטים, עצים, פחם וקש, עופות ודגים. ידוע הוא רבוי המסים, שהוטלו על קהלות פורטוגאל. שם היו היהודים משלמים כמס לגולגולת סכום של שלשים דינר לזכר של שלשים שקל, שבהם נמכר משיח הנוצרים. מלבד זאת חויבו יהודי פורטוגאל להספיק עוגן וחבל לכל אניה חדשה, שנבנתה על ידי הממשלה, ולשלם מס דרכים וכבישים, מס מכל גיגית ענבים, שבצרו בכרמיהם, ומן הבשר והדגים, שאכלו או מכרו, כעל יהודי פורטוגאל כבד לחץ המסים, שהוטלו על ידי המלך, גם על יהודי ספרד. והנה באה הכנסיה ודרשה גם היא מן היהודים מעשר מאת אחוזות הנוצרים ובתיהם, שנמכרו ליהודים, והטילה עליהם גם מס הביכורים, שאפילו הנוצרים לא היו משלמים אותו. בשנת 1175 פוטרו יהודי סרגוסה על ידי ההגמון מהבאת מעשר ובכורים תמורת סכום קבוע, שהיו פורעים לו מעכשיו בכל שנה. כנראה לא נתקיימה בית המסים להגמון במדת רחמים ר' אָשר בן יחיאל, שבא מגרמניה לספרד ונתמנה לרב בטודילה, פסק שהדין עם המתירים “לשנות אפילו מתלמוד תורה לצורך השלשים פשוטים, שנותנים להגמון בכל שנה, שאם לא יתפשרו, יש כמה עניים, שאין להם ליתן, ויכם ויפשיטם ערומים”. חוץ מן המסים, ששולמו לממשלה ולכנסיה, נגבו על ידי הקהלות גם המסים, שהיו נחוצים לשם קיומן הן. כן גבו הקהלות מס, שנקרא “עזר” או “אקציזא” והורם מן היין והבשר, הלחם וכל צרכי אוכל נפש ומכל ריוח בהלואה ובמסחר. בשעת הדחק הטילו הקהלות מס אפילו של שכר הדירה, משלח היד וחפצי מותרות. הקהלה בסרגוסה הטילה מס אפילו על הנדוניה, כלומר כל יהודי בסרגוסה, שנתן בתו או אחותו לאיש היושב מחוץ, היה מחוייב לשלם לקופת הקהלה מס מן הנדוניה, שנתן לבתו או לאחותו הכלה¹⁵¹.

היו בקהלות ספרד עשירים. כן שילמה בסוף המאה השלש עשרה משפחה אחת בטרצונה מחצית כל המסים, שהוטלו על הקהלה. על קהלת ברצלונה אמר המלך יואַן הראשון, שעשרה מפורסם. לעשיריה של קהלת מיורקה היו “בתים מלאים כל טוב”. לא חסרו בקהלות ספרד גם העניים. אירע, שמפני עניותן של הקהלות החליטה הממשלה להוריד את המסים ולהקל מעליהן את הסבל הרובץ עליהן. יש ובקופות חסר הכסף להוצאות דחופות, והקהלות הוכרחו ללוות כסף ברבית אצל העשירים שבין היהודים או אפילו שבין הנוצרים. בשנת 1372 בקשה קהלת ברצלונה בשעת הדחק תמיכה מאת יהודי צרפת, ובשנת 1376 הוכרחה קהלת הואסקה למשכן כתרי תורה. ברשימת המסים, ששילמה קהלת פרפיניאן בשנת 1413, נזכרו 235 משלמי מסים. לכל משפחה היה אז בחשבון ממוצע רכוש של 36– 37 לירות, ואף בשנים הקודמות לא היה רכושם של אנשי פרפיניאן גדול. בשנת 1306 התנגדו שם אנשי הקהלה לכניסת אחיהם המגורשם מצרפת מתוך החשש, שמא על ידי כניסתם תקופח פרנסתם הם¹⁵².

ג. בספרד המוסלימית וגם בספרד הנוצרית היו יהודים, שעלו לגדולה, וכשגדלו יצאו לאחיהם והיטיבו להם וגמלו חסד לעניים שביניהם. כן תמך הסדאי אבן שפרוט, שנתמנה בקורדובה לשר האוצר שבמדינה ואחר כך לשר החיצון, הנושא והנותן עם ראשי הממלכות האחרות, בחכמים ובמשוררים והושיט ידו לעזור לישיבות בבל, עד שהמשורר דונש בר לברט כינה אותו בשיר התהלה, אשר שר לכבודו, “ראש כלה”. בשנת 985 נתמנה בעל תעשית משי יעקב אבן גוא לנשיא ולשופט העליון על כל קהלות ישראל שבחליפות קורדובה ונקרא מפני נדיבותו אבי עניים ומכניס אורחים. הוא שהיה ממתנגדי הרב ר' חנוך, ואף על פי כן, כששמע הרב על מות מתנגדו, געה בבכיה ואמר: " אני מיצר ובוכה על כל העניים, שהיו רגילים לסמוך על שולחנו". שמואל הנגיד, שנבחר משנה למלך במלכות גרנדה, עמד שם בראש כל הקהלות “ועשה טובות גדולות לישראל בספרד ובארץ המערב ואפריקי ובארץ מצרים ובסיציליה ועד ישיבת בבל ועיר הקודש. כל בני תורה, שהיו בארצות האלו, היה מהנה מנכסיו, והיו לו סופרים, שהיו כותבים משנה ותלמוד, ונותן במתנה לתלמידים, שלא היו יכולים לקנות משלהם, ועוד היה מספיק שמן זית לבתי כנסיות שבירושלים בכל שנה ומת בשיבה טובה זקן לאחר שזכה לארבע כתרים: כתר תורה וכתר גדולה וכתר לויה וכתר שם טוב עולה על גביהם במעשים טובים על כל אלו”. ובצוואתו, שחבר בחרוזים סמוך לקרב מכריע, צוה לבנו: “ותן חלק לכל חסר בהונך”. מן הנדיבים, שעלו לגדולה ועשו טובות לאחיהם, היה גם הרופא אברהם אבן קמניאל מסרגוסה, שנתמנה לוזיר בחצר המלך והושיט ידו לעזרה לעניי ישראל ועשו טובות לאחיו בימי צרתם לא רק בארצו, אלא גם בבבל ובמצרים. בין נדיבי ספרד הנוצרית נמנה יהודה אבן עזרא, שהופקד על ידי אלפונסו השביעי על המבצר קלטרבה שעל גבול קשטיליה. בימיו עלו האלמוהדים על אנדלוסיה, ורבים מיהודי שיביליה, קורדובה ויתר ערי הדרום ברחו צפונה ונתכנסו במבצר קלטרבה, והוא קבל וכלכל אותם שם “והוציא אסירים בכושרות ושלח רצוצים חפשים ושבר עול ונתק מוסרות, ובביתו ועל שולחנו מצאו בני הגולה מנוחה והשביע רעבים והשקה צמאים והלביש ערומים”. את הנדיב ששת בנבנישתי בברצלונה, שהיה ציר המלך הארגוני בעסקיו עם המוסלמים שבספרד, כיבד יהודה אלחריזי בתואר “נשיא כל הנשיאים ויסוד החסידים כולם” ואמר עליו, ש"נדבתו לא בלתה" אפילו בזקנתו. מדור לדור עברה כירושה משפחתית נדיבותם של בני שושן במאה השתים עשרה והשלש עשרה, כגון ר' יוסף בן שלמה אבן שושן, שבנה בית כנסת נהדר בטודילה, אברהם אבן שושן, שהקים בתי אורחים לעניים נודדים, יהודה אבן שושן, שעזר ביד נדיבה לעניים, שמואל אבן שושן החסיד, שהיה נותן שמן לכל ישיבות מצרים וירושלים, ובראש המאה החמש־עשרה הרופא מאיר אבן־שושן, שהיה עוזר לדלים. היו אחדים, שהתרעמו על חוסר הנדיבות שבין עשירי ספרד. כן דן בסוף המאה הארבע־עשרה שלמה אלעמי את עשירי ספרד לגנות על שהוציאו כספים “לדברי ריבות ומדנים” וקפצו ידם מאחיהם האביונים ועשו צדקה “לפנים”, כלומר למראית העין ודחו את גובי הצדקה “עשרת מונים” וצוו להם לבוא “מחר”. אולם בדרך כלל אפשר לומר: בכל מקום שאתה מוצא את גדולתם של יהודי ספרד, שם אתה מוצא גם את נדיבותם. מנהג חשוב, שהיה נהוג בין גדולי ספרד, הוא שמעיד על נדיבותם: משולחנם שהאכילו עליו את העניים, היו עושים ארונם ונקברים בו, כדי לעורר את הלב, שהאדם, ההולך לבית עולמו, אינו נוטל כלום בעמלו, אלא צדקה ומעשים טובים בלבד¹⁵³.

ד. אל התרבות הספרדית נמשכו גם יהודי פרובינציאה , כלומר צרפת הדרומית, שהיו דומים בחייהם ובמנהגיהם ליהודי ספרד. הם עסקו בעבודת האדמה וגם במסחר העולם, שהביאם מערי הנמל שבארצם לספרד, איטליה, אנגליה, מצרים וארצות המזרח, ועלו לאמידות, והקהלות מרסיל, ארלי, נרבונה, טולוזה, בדרש ונימש, שנוסדו על ידם, זכו לתקופה של עליה ופריחה. על חוסר הזכויות של יהודי פרובינציאה מעיד מנהג מעליב, שהיה נהוג בטולוזה. בחג הנוצרים נהג שם כומר נוצרי להכות אחד מיהודי הקהלה על לחיו. על אף התאוננותם של יהודי טולוזה לפני המלך על עלבונם, לא ביטל ההגמון את המנהג, אלא הטיל על היהודי המוכה לאמר בשעת מעשה שלש פעמים: “טוב שהיהודים מוכרחים להטות את ערפם מתחת למכות מצרים, מפני שסרבו לכרוע על ברכיהם לפני משיח הנוצרים”. רק ברבות הימים הותר ליהודים לפדות את עצמם ממכת לחי זו על ידי תשלום מס מיוחד לטובת הכנסיה. אפילו בימי שעבודם לא נפלו יהודי פרובינציאה בנדיבותם מפני יהודי ספרד. כן מספר בנימין מטודילה על יהודי מונטפליר, שנמצאו ביניהם עשירים גדולים ובעלי צדקה, ועל אנשי הקהלה בלוניל, שכל הבאים לעירם ללמוד תורה, “מוצאים שם פרנסה ומלבוש אצל הקהל כל ימי היותם בבית המדרש”. בויכוח “בין המאמין והמין” לר' יוסף קמחי, שנולד בראש המאה השתים עשרה בספרד ובתישב בנרבונה, נאמר על היהודים, כנראה על פי המציאות, שהם “נוהגים עם אחיהם במדת רחמנות, ואם יראה אחיו שבוי, יפדהו וערום יכסהו ולא יניחהו לשאול על הפתחים, רק בצנעה ישלח לו מזונותיו”. כמו כן כתב בנו ר' דוד קמחי במכתבו לר' יהודה אלפכאר: “ביתנו פתוח לרוחה לכל עובר אורח מבקש מנוחה, יגעים בתורה בימים ובלילות, מפרנסי עניים בצנעה, עושי צדקה בכל עת ובכל שעה, גם יש בינינו מקדישי ספרים לבני עניים החסרים ונותני שכר הלימוד במקרא ובתלמוד”¹⁵⁴.

ה. בספרד ובפרוביניציאה באה היהדות במגע עם הפילוסופיה. קמו שם בין היהודים פילוסופים. האדם המושלם היה לדעת הפילוסופים החכם הנוטה לפילוסופיה ומגיע להכרה העליונה. כמטרת חייו של האדם נחשבה, לפי יוסף עקנין, השאיפה לחכמה ולא השאיפה לבצע ולהון, המסיחה את דעתו של האדם מן החכמה. בספרו “המבקש” תאר שם טוב פלקיירא צעיר אחד, שהגיע להכרה, כי כל קניני העולם הבל הם ורק החכמה היא קנין נצחי. הפילוסופיה הדתית בספרד ובפרובינציאה עסקה ביחוד בעקרי הדת כגון מציאות השם, ההשגחה האלהית, חידוש העולם, תורה מן השמים, ביאת המשיח, גמול ועונש, עולם הבא ותחיית המתים, והעמידה את עקרי הדת על מופתים שכליים, ורק מעט עסקה בשאלות המוסר בכלל ובעניני הצדקה בפרט. מן הפילוסופים היה ר' בחיי הספרדי. הוא שנתן אמנם בספרו “חובת הלבבות” יתרון לחיי הסתכלות על חיי פעילות, ושבח את הפרישות ואמר, שבדין הוא, שיהיו בעולם “פרושים גמורים נבדלים ונגזרים מעסקי העולם, ילמד מהם כל מין ממיני האדם כפי צרכו וכראוי למנהגו ומדותיו”. ואולם הוא גם הורה: מפני שאין תקנת העולם, שיהיו כל בני אדם נוהגים בפרישות, טוב לו לאדם, שיתבודד במחשבותיו ויפרוש רק בלבו ובסתר אהלו ויהיה מסור בנפשו לעבודת השם וימלא חובות האברים לזולתם, כגון לתת צדקה ומעשר ולהורות בני אדם טובות הבורא ולדבר עליהם טוב ולגמול עמו חסד ולרחם על העניים, ולא תמנע הפרישות את האדם מלעסוק “בצורך מזונו ומחיתו בעולמו” ומלהשתמש בידו לא רק בעבודה, אלא גם במצות הבורא כלומר במתן לעני ולרש. בספרו הפילוסופי “מורה נבוכים” רמז הרמב"ם על המוסר הנעלה הגנוז בחוקים הסוציאליים שבתורה, שניתנו, כדי לעורר חמלה על בני אדם כולם או חנינה בעבדים ועניים. ב"אגרת תימן" גינה הרמב"ם את משיח השקר, שצוה לבני סיעתו לפזר כל ממונם ולנדבו לעניים, וזה הפך התורה “הואיל ואין ראוי לתורתנו לעשות צדקה מכל ממונו אלא מקצתו”. ואילו בספרו “מורה נבוכים” הדגיש, שחוקי התורה באו ללמד את האדם “מדת נדיבות ושיבוז האדם לממון לכבוד השם ולא יקפוץ יד”. “וכן כל המצוות בהלכות עבדים”, לדעתו, “כולן חמלה, רחמנות וחנינה לאביונים ואמרו: “לא תסגיר עבד אל אדוני” עם היותו רחמנות יש בזאת המצוה תועלת גדולה, והוא שנעזור מי שיעזר בנו, ונשמרהו ולא נסגירהו ביד מי שברח מלפניו ולא די שתעזור מי שיעזור בך, אלא שאתה חייב לעיין בתקונו ותיטיב לו ולא תכאיב לבבו בדברים”. האידיאל של הרמב"ם היה החכם, שזכה ל"שכל הנקנה" ועלה למעלת ההכרה העליונה, בכל זאת לא נמנע מלרמוז בספרו הפילוסופי על חשיבות הצדקה והחסד ביהדות ולהסביר את ההבדל שביניהם. הצדקה היא, לדעתו, מה שאנו נותנים לעני, מפני שאנו חייבים לתת לו צדקה, והיא שמגיעה לו, ואילו החסד הוא מה שאנו נותנים לעני, אף על פי שלא ירד עדיין מטה מטה אבל אין בידו להתפרנס בעצמו, וגם מה שאנו עושים לו בגופנו ובמסירותנו ללא שום התחייבות. אברהם אבן דאוד, שחילק בספרו “אמונה רמה” את מצוות התורה לחמשה סוגים זה למעלה מזה, העמיד כראשונות במעלה את המצוות המזכירות, כי אלהים הוא יוצר העולם ומנהיגו, כגון שבת, מועדים ותפלה, וכשניות במעלה את המצוות, שבאו כ"פילוסופיה מעשית" לרכך את הלב ולזכך את המזג כגון “אהבת הרע כנפשו ועזיבת הרבית וביקור חולים וקבורת מתים ומתנות האדם בלקט הכרם והשדה והשכחה והפאה וצדקת המעשר ותת שכר שכיר ביומו ואהבת הגר והענקתו על הרע ובלתי התעלם ממנו וכדומים לאלה”¹⁵⁵.

הפילוסופיה הדתית, שנולדה בספרד, שאפה להצדיק את הדת לפני בית דינה של הפילוסופיה, ואילו הקבלה היתה מעין בריחת הלב לפני ספקות המוח, התרוממות הנפש מ"עמק עכור" אל העולם של ה"אין סוף". הפילוסופיה הדתית היא שהקימה במדה ידועה את “שלטון השכל”, ואילו הקבלה, שנפגשה בספרד עם הפילוסופיה האפלטונית החדשה והיתה שם בעיקרה לקבלה עיונית, השתדלה לרומם את האדם לקרבת אלהים ול"אין סוף" ורמזה על תעודתו בחיים לטהר את נשמתו מעוונותיה ולזקקה על ידי תשובה ומעשים טובים, כדי שתוכל לשוב זכה וטהורה למקורה. רק דוגמאות אחדות מתוך ספר הזוהר יעידו על התיחסותה של הקבלה לנתינת צדקה ולגמילות חסדים. חשובה היא, לדעת הזוהר, תפלת העני, מפני שיש לעני לב נשבר, ועל כן תפלתו עולה עד כסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, ואוי למי שהעני יצעק עליו לפני ד', מפני שהעני קרוב למלך יותר מכולם, ומי שמבייש את העני, מבייש את השכינה. לא ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו עשירים ועניים, אלא כדי לזכות את העשירים עם העניים, שהרי בשביל זה זוכה האדם לחיי עולם ונקשר בעץ החיים, ולא עוד אלא שהצדקה, שאדם עושה, קיימת לעולם. בשעה שהקדוש ברוך הוא אוהב לאיזה בן אדם, שולח לו מתנה, כלומר את העני, כדי שיזכה בו, וכיון שיזכה בו, ממשיך עליו חוט של חסד. בוא וראה, אומר הזוהר, מי שמרחם על העני ומשיב נפשו, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאלו הוא בראם, וכל מי שהוא וותרן לעניים, ראוי הוא, שיתקיים בעולם ושיתקיים העולם בזכותו וינתנו לו חיים ואריכות ימים לעולם הבא. אחד מעשרה דברים, שאדם צריך, לפי הזוהר, לעשותם, הוא להאריך על שולחנו, כדי שיבואו העניים ויאכלו, וכיון שאדם אוכל על שולחנו לפני ד', צריך גם לרחם על העניים ולתת להם לאכול, כמו שהקדוש ברוך הוא נותן גם לו לאכול, ואשרי האדם, שעסק בחייו במעשי צדקה, כי בשעה שהנשמה יוצאת מעולם הזה, צריכה היא לעבור בתוך נהר דינור ולטבול שם, ומי שעסק בצדקה בעולם הזה, עובר בתוך נהר דינור ואינו מתירא. גם הקבלה בספרד, שנשאה את נפשה ל"עולם העליון", לא העלימה את עיניה מיסוריהם של העניים ב"עולם התחתון" ודרשה חמלה וחסד והטיפה לצדקה ולגמילות חסדים¹⁵⁶.

ולא רק המקובלים, אלא גם חכמי המוסר שבספרד ובפרובינציאה הורו לתת צדקה ולגמול חסד עם הבריות, כן כתב במאה השלש־עשרה ר' יונה גירונדי: “והוי רגיל בצדקה כפי כחך, לתת כופר נפשך חוק קבוע בכל שבוע פרוטה או מחצה, וכשתתן לעני תן לו בסתר, ואל תקפוץ ידך מהלוות עני בשעת דחקו, כי גדול המלוה מן העושה צדקה. ובמעשרות אל תרפה ידיך מליתנם כראוי מכל דבר שמשתכר או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה או כל ענין שיבוא, מן הכל תפרוש מעשר”. במחיצתה הראשונה של המאה הארבע־עשרה דרש ר' בחיי בן אשר מסרגוסה: “פרוס לרעב לחמך”, אף על פי שאין לחמך אלא פרוסה אחת, תחלקנה עמו ותפרוס ידך לתת לו מחצה, “ועניים מרודים תביא בית”, ואם אינם באים אצלך, אתה חייב לחזור אחריהם, כמו כן הורה, שעל העשיר לעשות צדקה ולפזר מממונו במעלות ובמדות מפוארות, ואם אין עני הוא, יצדיק פעולותיו במצוה של גמילות חסדים, שאינה צריכה לממון. בסוף המאה הארבע־עשרה נהרג בטודילה ר' ישראל אלנקאוה על קדוש השם. הוא שהטיף בספרו “מנורת המאור” לצדקה ולמעשים טובים וכתב: “והמשובח שבצדקה היא הכנסת אורחים ושכרה גדל עד מאוד”, “ובשעה שיאכלו האורחים, יראה עצמו בעל הבית כמצטער מפני שאינן יכול לתת להם יותר, ואם ילינו האורחים בביתו, ישכיבם במיטב מטותיו ובצאתם לדרך, יתן להם פת צדה לדרך לאכול”, והוא שזרז גם את האשה בישראל, ש"תפריש לרעב לחמה ותתן לו מלחם חמודות וממיטב המטעמים ותנחמו בדבריה" ותהיה מתנת ידה “בסבר פנים יפות ודרך חסד ורחמים”, ודרש מן הנשים, שיעמידו להן אשה גבאית, כדי שתגבה מהן בכל שבוע הצדקה ותחלקה לעניים. ב"אגרת מוסר", אשר שלח שלמה אלעמי בסוף המאה הארבע־עשרה לתלמידו בפורטוגאל, הורה: “פקח עיניך על העני עמך וראה בצערו ומחסורו”, “פתוח תפתח את ידך לענייך ולאביונך בצנעה”, “בקר החולים והאסורים ואם דלים הם, ועיקר הביקור לראות בענים ולחמול עליהם”, “לוה את המת את בית עולמו בשובו, ולך אל בית אבל וראה במכאובו”, “הרגל עצמך בנדיבות, והעושר פקדון אצלך ולא תדע, אם תצברהו לאחרים ולא לך”. כספרי המוסר כן לא פסקו גם הצוואות מלהורות נתינת צדקה ועשות חסד. בצוואה “שערי המוסר”, שיוחסה לרמב"ם, צוה האב לבנו: “קרבו הרחוקים, השחו לקטנים, האירו פניכם לשפלים, רחמו על האביונים והעלובים, שמחום בשמחתכם והפקידום בחגיכם כיד ד' הטובה עליכם והזהירו, שלא יבושו ויחורו פניהם בסבת מתנותיכם”. בצוואתו לבנו יהודה, שהיה כאביו רופא, יעץ ר' שמואל אבן תבון לאמר: “בני האר פניך לבני אדם ובקר חוליהם ויהיה לשונך להם למרפא, ואם תקבל מעשירים, היה מרפא חנם לענייהם, והשם ישלם גמולך ויתן את שכרך”. ר' יעקב בן הרא"ש, שהועמד על ידי אביו לגבאי הצדקה בספרד, צוה לבנו: " והוי זהיר בצדקה ובגמילות חסדים ובהכנסת אורחים, וכשתעשה צדקה, הזהר, שלא תעשה אותה, אלא לכבוד השם ולא לכבודך ולא לקנות לך שם". בצוואתו מנה שלמה בן יצחק, יהודי מספרד או מפרובינציאה, את הגדרים, שגדר על עצמו בחייו, וצווה גם לבניו, שיגדרו על עצמם. הוא שגדר על עצמו, שלא יאכל בכל יום, עד שילמוד דף אחד מן התלמוד, ואם יעבור על זה מדעת, יפרע חצי זהוב, דוקאַט, לצדקה, ואם לא יקרא בכל שבוע את הפרשה, יפרע שני זהובים לצדקה. הוא גם שנטל על עצמו, שלא ישבע בשם ולא יקלל שום אדם בשם, ואם יעבור על זה, שיפרע חצי זהוב לצדקה. כמו כן קבל על עצמו לתת מכל גדי, שיקנה, שני פשוטים ופשוט אחד מכל עוף, שמחירו יהיה למעלה מזהוב, ופשוט אחד לכל עשרה זהובים מכל מלבוש, שיעשה לאנשי ביתו ולבניו. ולבניו צוה לתת לצדקה ביום חופתם מכל מה שיקחו עם נשותיהם, זהוב מכל מאה זהובים ויעשו בכל שנה בין ראש השנה ויום הכפורים חשבון ויתנו מעשר ממה שהרויחו בשנה זו יותר מבשנה שעברה¹⁵⁷.

מה שהורו חכמי המוסר בספריהם ובצוואותיהם, נקבע אצל חכמי ההלכה לחוק. כן קבע הרמב"ם בספרו “משנה תורה”, ש"חייבים אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה היא סימן לצדיק, זרע אברהם אבינו… ואין כסא של ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה". אין, לדעת הרמב"ם, שמחה גדולה ומפוארה, “אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח האלו דומה לשכינה”, ולחוק ולחובה קבע, “להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחם נמוכה, והיאך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהן אלא רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונן יותר מממון עצמו”. הרמב"ם הוא שהורה להתנהג גם עם עבדים במדת חסידות וכתב: “מדת חסידות ודרכי חכמה, שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, לעבדות מסרו הכתוב ולא לבושה, ואין האכזריות מצויה אלא בעובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו רחמנים הם”. אין לדעת הרמב"ם, מצוה גדולה כפדיון שבויים, הקודמת לפרנסת עניים ולכסותן, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר משום “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך” ועל “לא תעמוד על דם רעך” ועל “לא ירדנו בפרך לעיניך” ומבטל מצות “פתוח תפתח את ידך” ומצות “וחי אחיך עמך”, “ואהבת לרעך כמוך” “והצל לקוחים למות”. במאה הארבע־עשרה חיבר מנחם בן זרח, אחד מגולי צרפת, שהתישבו בנברה, את הספר “צדה לדרך” ביחוד “להולכים בחצר המלך”, שאין להם פנאי ללמוד תורה רק בדרך קיצור. בספרו מובאים דברי מוסר ורעיונות פילוסופיים וגם דינים והלכות. לדעתו של המחבר יועיל הממון לעולם הזה, כלומר לדברים נחוצים ממאכל, משתה ומלבוש, וגם לעולם הבא, כגון לקיום המצוות, להכנסת אורחים ולנתינת צדקה, “ואמרו מקצת חסידים, כי הממון והעושר נתון ביד האדם כפקדון, כי אמר המפקיד יתברך ויתרומם, שנקח ממנו כל צרכינו וממנו נקח לעבודתו”. ועל כן מחובתו של היהודי לתת צדקה לעני ולהחזיק בו, שלא יפול, להמציא לו עבודה או להלוותו כדי שיתפרנס בכבוד, וגם לתת צדקה “בפנים צהובות” ובסוד, שלא לבייש את מקבלה ולא להחזיק טוב, שהרי אינו נותן משלו". לפי הספר “צדה לדרך” יש שמונה מעלות בצדקה, והמעלה העליונה היא “לסמוך יד העני ולהחזיק בו, קודם שיבוא לעניות”. המחבר הוא שקובע, מי שיש לו סמי רפואה וחברו החולה צריך להם, אסור לעלות בדמיהם יותר מן הראוי, ואין לו אלא כדי דמיהם לפי ראות אומני הבשמים או הרופאים היודעים את הסם¹⁵⁸. מרעיונותיהם של הפילוסופים והמקובלים ומספריהם של מורי המוסר וחכמי ההלכה הושפעו קהלות ספרד בסדורם של עניני הצדקה.

ו. לא היו הקהלות הישראליות בימי הבינים גדולות כקהלות בעת החדשה, כי גם מספרם של יושבי הערים, שבהן נתקיימו הקהלות, היה מועט ממספרם עכשיו. לפי רשימת המסים משנת 1290 ישבו אז בקשטיליה מאתים ושלשים וארבעה אלפים יהודים. הקהלה הגדולה ביותר היתה בטודילה, ומספר משפחותיה היה מקודם חמש מאות וירד בשנת 1366 עד מאתים ושבעים, ומהן היו ששים ושבע עניות. מספר המשפחות בקהלת פמפלונה, השניה אחר קהלת טודילה, היו מאתים ועשרים. גדול היה מספר היהודים ביחס ליושבי הערים שבמדינת קטלוניה. יחסם המספרי לשכניהם הנוצרים היה בטריגה אחד לשלשה, במנריסה אחד לחמשה ובברצלונה אחד לשבעה וחצי. טרגונה נקראה מכבר “עיר יהודים”, מפני שבה עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים והמוסלמים, והקהלה שבה היתה אחת מן החשובות שבקטלוניה. קהלת ברצלונה, בירת קטלוניה, שבה נמצאו במאה הארבע־עשרה לכל הפחות אלף משפחות, נתקיימה כבר במאה התשיעית; לרבניה שלח רב עמרם גאון תשובות, ועליה אמרו, כי “אוירה מחכים בניה”. והיא, שהיתה במאה השלש‏־עשרה והארבע־עשרה מרכז לתרבות הישראלית, נחרבה כולה בשנת 1391. קהלת סרגוסה שבבירת ארגוניה גדלה בעיקר תחת שלטון הערביים וירדה במאה השלש־עשרה והארבע־עשרה במספר נפשותיה ונדחתה מפני קהלת ברצלונה, ורק אחרי חורבנה של ברצלונה תפשה מחדש מקומה בראש הקהלות. חוץ מן הקהלה הראשית בסרגוסה, נמצאו בארגוניה עוד קהלות חשובות, כגון קהלת קלעת־איוד, שנוסדה בראש המאה העשירית, וגדלה בסוף המאה הארבע־עשרה, עד שהוסיפו לשמונה בתי כנסיות שבה עוד בית כנסיות שבה עוד בית כנסת תשיעי למתפללים, שישבו במבואות רחוקים מבתי כנסיות הבנוים מכבר. בקהלת הואסקה שבה ישבו יהודים כבר בשנת 1087, השתתפו בסוף המאה השלש־עשרה בבחירת החזן, מאה ושלשים איש. ישובי הערביים, שחדלו במאה השלש־עשרה והארבע־עשרה להיות נושאי התרבות, לא משכו אליהם את היהודים, והקהלות שבמלכות וולנסיה ירדו במספרן ובחשיבותן¹⁵⁹.

יהודי ספרד ישבו ברובע מיוחד נבדלים משכניהם על ידי חומה, וקהלתם, אלג’מעה נחשבה כהסתדרות עומדת ברשות עצמה בעניני הדת, המשפט, ההנהלה והכלכלה. בסדור קהלותיהם גילו יהודי ספרד כשרונות מיוחדים במינם. הקהלה בספרד השגיחה על קיום מוסדותיה הדתיים. היא שענשה את העוברים על חוקי הדת והמוסר והטילה קנס על המשחקים בקוביה, והשגיחה גם על השוק שברובע היהודים, שבו קנו היהודים צרכי אוכל נפשם, ואסרה על הפקעת השערים. הנאמנים שעמדו בראש הקהלה שבפרפיניאן, היו מושיבים בית דין, ומתפקידו היה לפקח על חיי המוסר, אירע, שבית דין זה איים בכח חרם ונידוי על אב אחד, אשר נשבע לתת בתו לאיש, וכפה אותו להשיאה לזמן, שנקבע על ידי בית דין¹⁶⁰. אספות הקהלה, שבהן השתתפו כל ראשי בתי האבות, נתקיימו על פי רוב בבית הכנסת, בפרפיניאן בבית העם ובסרגוסה בארמון הישן, שבו נתאספו גם יועצי העיריה לישיבותיהם ונתאכסנה גם משפחת המלך בכל פעם שבאה לסרגוסה. בראש הקהלה עמדו הפרנסים, המוקדמים או הברורים, שנבחרו על ידי אנשי הקהלה לשנה אחת. מספר הפרנסים היה משתנה לפי גודל הקהלה. כן היו בוולנסיה שנים־עשר פרנסים, באיג’יאה שבעה, בסרגוסה שלשה, בלרידה חמשה. בקטלוניה המזרחית עמדו בראש הקהלה הנאמנים, ועל ידם היו כספי הקהלה מופקדים. בעלי משרות גבוהות שבקהלות ארגוניה ושאר מדינות בספרד לא היו מקבלים שום שכר בעד התעסקותם בצרכי צבור. לימין המוקדמים הועמדו בקהלות ארגוניה בסוף המאה השלש־עשרה “אנשי המעמד”, “היועצים” או “בעלי העצה” משלשה עד שלשים איש. “היועצים” הם שמינו בכל שנה את המזכירים, הדיינים, מנהלי החשבונות וגם גבאי הצדקה שבקהלה. במיורקא היו מזכירי הקהלה ממנים על דעת עצמם את יועציהם וביחוד מתוך מעמד העניים. והנה בשנות 1348 וגם 1374 פקד המלך על פי בקשת העשירים, שהיועצים יתמנו מתוך אנשיי הקהלה המשלמים את המסים הגבוהים ביותר. כמו כן הזכיר המלך, כי מן היושר הוא, שלנותני הנדבות תהיה הזכות להחליט, לשם מה הקהלה עתידה להוציא את נדבותיהם. בקהלות אחדות באו “בעלי העצה” בכחם של שלשה מעמדות, שלהם נחלק הצבור הישראלי. בקהלת קסטלון די אמפוריס נתמנו שנים עשרה יועצים, ומהם היו חמשה מבין העשירים, ארבעה מבין הבינונים ושלשה מבין העניים. בקהלת מורבידרו נתמנו היועצים בשוה מבין שלשה המעמדות¹⁶¹.

ז. כמו בארצות אחרות היו גם מנהיגי הקהלות שבמדינת ספרד מתאספים לועידות, כדי לחלק בין הקהלות את הסכום הכולל, שהוטל על ידי הממשלה על היהודים, וגם כדי לדון על השאלות הנוגעות אותם ולגדור את הפרצות בחיי הצבור. כן הקהיל אברהם בנבנישתי בשנת 1432 ועידת רבנים ופרנסים בוואלאדוליד. בה הטילו על כל אחד מבני הקהלה לעזור להרמת החינוך והלימוד ולנדב לטובת בתי הספר חמשה מראבידי מכל בהמה, שנשחטה, ושלשה דינרוס

מכל כד יין, שנמכר; מי שעשה משתה לברית מילה של בנו או לחתונת בנו ובתו, היה חייב לתרום לתלמוד תורה עשרה מראבידי; כמו כן הוטל על יורשיו של כל אחד מאנשי הקהלה לתת אחד מבגדיו או עשרה מראבידי להחזקת הלימוד שבבתי הספר. במדה יתרה נתגלה הרגש הצבורי שבקהלות ספרד בזמן הרדיפות. כשבאה בשנת 1320 גזרת הרועים על יהודי צרפת הדרומית, נברה וארגוניה ונחרבו שם הרבה קהלות ונהרגו כמה רבבות מישראל, התנדבו העשירים בקהלת טודילה “וקבצו באוצרות חטים ושמן לתת לעניים שלש שנים. וכאשר ראו היהודים החשובים, אשר בצרפת ואשכנז גמילות חסד אצל אחיהם, עשו גם הם כדרך רחמנים בני רחמנים, גומלים חסד עם אחיהם בעת צרה וצוקה”. לא התרחקו הרבה מן האמת שלוחי היהודים, שאמרו למלך ספרד, כי היהודים יכולים להתקיים בעולם רק על החסד, שגומלים זה עם זה: " מה נעשה ודתנו צותנו לגמול חסד, ואומה שפלה כמונו הלואי בהתחבר תתקיים"¹⁶².

ח. על עניני הצדקה היו ממונים גבאים, שהיו גובים מכל אנשי הקהלה בכל יום את תרומתם לקופה ומחלקים לעניים את התרומות הנגבות בערב שבת לצרכי ימי השבוע. כן מספר ר' משה מקוצי: “וכשהייתי בספרד, ראיתי, שגבאי הקופה מחזירים בכל יום ומחלקים בערבי שבתות”. בכל הקהלות היתה קופה לצדקה, ממנה קבלו הנצרכים תמיכת כסף. בקצת קהלות נמצא גם תמחוי, שממנו נתנו מזון לעניי הקהלה וגם לעניי העולם. כמו כן היו בני הקהלה חייבים לתרום לקופה, שממנה נקנו בגדים לעניים. מוסדות הצדקה האלה הוקמו, כדי שלא יהיו העניים מוכרחים לחזר על הפתחים ולבקש לחמם. והנה אירע באחת הקהלות שבספרד, שבה הציעו העשירים, כי העניים יחזרו על הפתחים ויקבצו נדבות ויתפרנסו מהן, ואחרים דרשו, שגבאי הצדקה יתנו לעניים את פרנסתם מן הקופה, כדי שלא יתביישו. ור' שלמה בן אדרת, שנשאל על הענין, פסק, שהקהלה חייבת לפרנס ענייה מן הקופה, ואם העניים, אחרי שקבלו פרנסתם מן הקופה, לא ימנעו מלחזר על הפתחים, יתנו להם אנשי הקהלה נדבות כטוב בעיניהם¹⁶³.

הקופה נתקיימה מן התרומות הנגבות בכל יום על ידי גבאי הצדקה וגם מן הנדבות, שאנשי הקהלה היו מנדבים בבתי כנסיות ביחוד ביום הכפורים או להזכרת הנשמות. כקרן קיימת לשם קיומם של מוסדות הצדקה שימשו הפירות מן הבתים והשדות, שהוקדשו לקהלה. בשנת 1278 נתבעה הקהלה בסרגוסה לדין בגלל בית אחד, שהוקדש לענייה. את הפירות ממעות ההקדש נהגו גבאי צדקה לחלק לעניים בחנוכה מהם היו גם משלמים שכר הלימוד למורים ומפרנסים תלמידים עניים. באשקלונה הקדיש איש אחד בצוואתו כרם וצוה לתת מפירותיו שכר למלמדי תינוקות ולקנות מהם ספרים לתלמידים. בשנת 1326 הקדיש ישראל אבינרז מטולידו את ההכנסה, שקבל מאטליז היהודים בלרידה, כדי שיחלקוה בין העניים לפני חג הפסח ויתנו ממנה גם שכר לרב המלמד ילדי עניים. יוסף כהן צוה לפני מותו בשנת 1328 ליסד בית ספר לצורך ילדים עניים והקדיש לשם זה את ביתו בשכונת היהודים שבעיר טורטוסה והרבה ספרים ואלף דינרים ברצלוניים להספקת בית הספר. בשנת 1332 נתן יוסף הלוי כל כרמיו באיסיג’ה וקצב גם מכספו חמשת אלפים זהובים, ומן הרווחים, שיכניס הכסף, ומשכר החכירה של הכרמים צוה לשלם שכר לימוד לחכם, היושב באיסיג’ה ומלמד תורה לילדים, ולתמוך בתלמידים, הבאים ללמוד בבית מדרשו. בשנת 1357 הקדיש אברהם בן מאיר מאיג’יאה לקהלה בתים על יד בית הכנסת וצוה, שבאחד הבתים ישב רב הקהלה וילמד בו לנערים תורה¹⁶⁴.

לדעתו של ר' בחיי בן אשר בא הדבור הראשון: “אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” לרמוז על חשיבות המצוה של פדיון שבויים וללמדנו, כי ההולך בדרכי ד' מצווה לקיים את המצוה של שחרור העבדים ופדיון השבויים, העומדת בראש עשרת הדברות. ואכן ליהודי ספרד נחשב פדיון השבויים כ"מצוה רבה". הן אמנם לא היתה בקהלות ספרד קופה מיוחדת לפדיון שבויים,

אבל בעת הצורך השתמשו ראשי הקהלות בעזבונות, שנקבעו לשם פדיון שבויים, או גבאי הצדקה גבו מאנשי הקהלה מעות לפדיון שבויים, ואם השבוי מת קודם שנפדה, נתנו הכסף הנגבה ליורשיו. באו רדיפות ומלחמות ונתנו ליהודי ספרד מקום לקיום המצוה של פדיון שבויים. כשנשבה ר' משה עם בנו חנוך בנסיעתם מבבל, פדוהו יהודי קורדובה ומינוהו לרבם וראש בית דינם. בשנת 1351 התרעמה קהלת פרפיניאן לפני המלך על בעלי האניות, שהציעו לה לפדות יהודים שבויים ולקחום מהם, כשלא שילמה הקהלה בעדם את הסכום הדרוש. והנה המלך פקד אז על בעלי האניות לשחרר את השבויים, אם הקהלה תשלם להם שלשים ליטרות בעד כל שבוי. המקרים של שביית יהודים חזרו בספרד לעתים קרובות. כן בא בשנת 1366 דון היינריך, מתחרו של המלך פידרו הרביעי, לבורגוס והטיל על הקהלה קנס, והיהודים, שלא היה בידם לשלם חלקם, נמכרו כעבדים. בן בריתו של המלך פידרו, החליף מגרנדה, נכנס לעיר גאין והוליך משם “שלש מאות בעלי בתים” שבויים לגרנדה. בשיביליה הלהיב בשנת 1391 הכומר מרטינץ את הנוצרים להתנפל על שכונת היהודים ולהבעירה באש, אז נהרגו כארבעת אלפים יהודים ורבים נשבו ונמכרו לעבדים, אבל בכל צרותיהם לא נעזבו השבויים על ידי אחיהם. כשנשבו בשנת 1471 בעיר ארזילה שבאפריקה הצפונית על ידי אלפונסו החמישי, מלך פורטוגאל, חמשים ומאתים נפשות והובאו לפורטוגאל “עטופים ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל”, קם יצחק אברבנאל עם יתר מנהיגי הקהלה בליסאבון והרימו מתוך העדה שנים עשר נשיאים, שיוציאו את האסירים משבים. אברבנאל נסע אז יחד עם אחד מן המנהיגים מעיר לעיר לאסוף “פדיון נפשם עשרת אלפים כפולות זהב”. כשנפלה בשנת 1487 העיר המוסלימית מלגה שבספרד ביד הנוצרים ונשבו בה מאות יהודים, יצאו מעיר מלגה עשרים יהודים לקבץ בקהלות ישראל בספרד נדבות לפדיון אחיהם השבויים¹⁶⁵.

ט. נתיסדו בקהלות ספרד כגון חרס די לה פרונטירה, בואיטרגו וטודילה חברות לבקור חולים וגם בתי חולים. יחד עם רכושה של קהלת טודילה הועברו בשנת 1494 לקופת הממשלה לא רק בית החולים שבקהלה זו, אלא גם בתי החולים של יהודי המדינה גואדאליירא. בקהלת סרגוסה נתמנה שלמה טריגון לרופא הקהלה, ומתפקידו היה להטפל בעניי הקהלה בזמן מחלתם, שלא על מנת לקבל פרס. בספר “מוסר הרופאים”, שחובר במאה השתים עשרה על ידי הרופא יצחק ישראלי בספרד, נמצאה ההזהרה: “השתדל בביקור חולי האביונים ועניי עם ובריפוים, כי אין לך צדקה גדולה מזו”. הרופא שאול אשטרוק כהן, מי שהיה ממעריציו של ר' יצחק בר ששת באלג’יר, היה מטפל שם בחולים ללא שכר ונותן מכספו לעניי היהודים והמוסלימים ללא הבדל. בשנת 1399 פקדה המלכה על הקהלה בסרגוסה לתת הנחה מן המסים לרופא היהודי יונעץ טריגון שהיה מרפא בביתו חנם ובמסירות הנפש את עניי העיר¹⁶⁶.

בקהלות גדולות כגון לרידה, סרגוסה, וולנסיה, ברצלונה, מונצין, בואיטרגו ופרפיניאן נתיסדו גם חברות לקבורת המתים. לרשותן היו אנשי הקהלה מוסרים עזבונות, כדי שיחלקו פירותיהם לעניים. כן הקדיש לכת הקברים “שכיב מרע מנה, והם יחלקו פירותיו מדי שנה בשנה”. מתוך התקנות לחברת קברנים בסרגוסה, שהותקנו בשנת 1323, אנו למדים, שחבריה היו מתעסקים בחפירת הקברים בשבע מחלקות מחליפות זו את זו. רק במחלתם היה מותר לחברים לסלק ידם מעבודה, שהטילה עליהם החברה. כשהיה מן הנמנע להביא את המת לקברו מיד ביום מותו, אז היתה המחלקה, המתעסקת בקבורתו, מחוייבת לשבת בלילה על יד המת לשמרו. בשבת שבשבוע האֵבל היו החברים מתפללים בבית הכנסת, שבו היו האבלים אומרים קדיש אחר החבר הנפטר. החבר שחלה, כל חבריו היו מבקרים אותו בשבת. שלש פעמים בשנה היה כל אחד מן החברים נותן שלשה דינרים לקופת החברה. כל חבר, שהשתתף במשחק כספים, הוחרם. בבוקר לפני צאתם לעבודתם היו החברים חייבים להתפלל בצבור בבית הכנסת. לא בכל אחת מקהלות ספרד היה בית הקברות. כן היו היהודים בעיירה צרברה שבקטלוניה מוליכים את מתיהם לבית הקברות, שהיה רחוק מעיירתם, והוצאות הקבורה שולמו על ידי הקהלה. בקהלות אחרות היו קוברים על הוצאות הקופה רק העניים.¹⁶⁷

בארצות קאתוליות נוסדו בימי הבינים חברות אחים, שנקראו על שם אחד מקדושי הכנסיה והיו בעלות אופי דתי. האחים בחברה היו עוזרים זה לזה ונותנים גם לעניים תרומות ומייסדים להם בתי חולים ומתעסקים גם בקבורת העניים המתים. חברות אחים כאלה, שנקראו בשם קונפרריה, נוסדו במספר רב לשם מעשי צדקה גם אצל יהודי ספרד. כן נתיסדה בסרגוסה בשנת 1370 החברה "לילי אשמורות“, שחבריה נטלו על עצמם להתפלל באשמורת הבוקר בצבור וגם לדאוג לחינוך הילדים העניים. בשנת 1382 נתקיימה בסרגוסה גם חברת “בקור חולים” לשם טיפול בחולים, והיא שבנתה “בית הכנסת” משלה בשכונת היהודים. בשנת 1425 הרשה המלך אלפונסו החמישי ליהודי סרגוסה ליסד מחדש חברת “עושי חסד”. לתמיכת עניים ולהכנסת יתומות לחופה ולהוציא לשם זה את הנדבות והעזבונות, שקבלה. לחברים נתן המלך רשות להתאסף ולבחור את ראשי החברה ולאסוף בינם לבין עצמם נדבות לצרכי הצדקה. בסוף המאה הארבע עשרה נמצאו בסרגוסה חברות “רודפי צדק” לתמיכת העניים, “מלבושי ערומים” להלבשת העניים ו”תלמוד תורה" להחזקת הלימוד של ילדים עניים. באחת מתשובותיו של ר' נסים גירונדי במאה הארבע־עשרה נזכרו בקהלת פרפיניאן “חמש חבורות רשומות ואלו הן: תלמוד תורה וחולים ומאור וצדקה וקברים”. בתעודה בשנת 1499 נזכרה החברה להלבשת עניים, שנתקיימה לפני גירוש היהודים מספרד במדינת גואַדאליירא. נמצאה רשימת הרווחים והפירות מן העזבונות, שהוקדשו למוסדות הצדקה ולחברות בקהלת ברצלונה, והיא מוכיחה, שנתקיימו שם לפני חורבן הקהלה בשנת 1391 חברות ל"תלמוד תורה" לקטנים ולגדולים וגם חברה לקבורת המתים¹⁶⁸.

חוץ מחברות אחים, שנוסדו לשם צדקה, היו בספרד גם אגודות אומנים לשם עזרה הדדית. כן נתקיימה במאה הארבע־עשרה בסרגוסה אגודת חרטים עם בית הכנסת משלה, וגם אגודת סנדלרים, שתקנותיה אושרו על ידי המלך בשנת 1336. מחובתם של החברים היה להשתתף בחתונת חברם וגם לבקר בכל שבת את החברים החולים. ואילו על ראשי האגודה הוטל לבקר כל אחד מן החברים בחליו ביום שני וחמישי ולתמכו בשני דינרים לכל יום יום, אם היה צריך להם. כל חברי האגודה היו מצווים לעמוד על יד מטתו של חברם הגוסס ולהתעסק בקבורתו ולהתפלל בבית הנפטר בשבעת ימי האבל. מי שהעליב אחד מחבריו, נידון לעונש ממון ונדחה לחודש שלם מן האגודה. בפרפיניאן נוסדה אגודה של חייטים, ולה היה בית חולים מיוחד. אגודה ממין זה נתקיימה אולי גם בקהלת קלעת־איוד, שבה נמצא במאה הארבע־עשרה בית הכנסת הנקרא “מדרש לאורגים”¹⁶⁹.

היו בין יהודי ספרד, שהושפעו מן הרדיפות שבשנת 1391 ומדרשותיו של הדומיניקני וויסנטה פרר וביחוד מן הויכוח בטורטוסה והתנצרו. והנה אף כשהיו לנוצרים או לאנוסים, לא התירו קשר היחסים ליהדותם ולא פסקו מלתת צדקה לקהלות ישראליות. כן התנצרו בשנת 1413 בני המשפחה קבלריה בסרגוסה בימי הויכוח שבטורטוסה, אבל אלמנתו של בנבנשתי די לה קבלריה השאירה אחריה לקהלת סרגוסה עזבון והעמידה לממונה על עזבונה אחד מבני המשפחה קבלריה, שנשאר נאמן ליהדותו, וצותה, אם תתפורר להבא קהלת סרגוסה, למסור עזבונה לקהלה הגדולה שבין קהלות ספרד. בשנת 1485 האשימה האינקוויזציה את האנוס אלפונוסו די לה קבלריה, על שנתן “צדקה” ונדב לבתי כנסיות, ובשנת 1486 העיד דוד אינפורנה לפני בית דינה של האינקוויזציה באשתו של טריסטן הזקן, שנתנה “צדקה”. אירע, שעזבונותיהם של יהודי ספרד נפלו בחלקה של הכנסיה. כן בקש בשנת 1414 המשומד יוהן סלבטור קונמל, שעלה בכנסיה לכהונה, את האפיפיור להפוך את בית הכנסת במונזון, אשר נבנה על ידי אביו, לבית יראה ולהעביר לכנסיה כל הבתים וגם הרווחים מהם, שהוקדשו מקודם לחברות הקברים ותלמוד תורה, והאפיפיור בנדיקט השלש־עשרה נעתר לו. כממונה על מוסד הצדקה, שנוסד על ידי וידאל אזדאי בגירונה, הועמד יחד עם מזכיר הקהלה הישראלית, נרציסוס פרר, שעזב את היהדות והתנצר. המוסד לא הוקדש מראש בפירוש רק ליהודים, אלא ממנו קבלו לפעמים גם נוצרים תמיכה. והנה כשהתנצרו רבים מאנשי הקהלה בגירונה ומספר היהודים הלך ופחת, החליט המלך אלפונסו החמישי בשנת 1436, שהמשומד פרר ישאר גם להבא כממונה על המוסד ומהכנסת המוסד יתפרנסו ביחוד הנוצרים¹⁷⁰.

י. אחרי גירוש היהודים מספרד הוחרם רכושם. הרבה בתי כנסיות נהפכו לבתי יראה של הנוצרים. בתי הקברות נהרסו ונשארו רק שבעים וחמש כתובות מן המצבות בטודילה וגם כתובות בודדות מן המצבות באליסנה, גרנדה ושיבילה. בערך אלף וחמש מאות שנה ישבו היהודים בספרד. חמשים דורות מאבותיהם נקברו באדמתה. והנה בתשעה באב, ביום שבו חרב הבית הראשון והשני, בשנת 1492 גורשו יהודי ספרד ממולדתם, שהעשירו את תרבותה וכלכלתה. גירושם, שהיה בעצם לא רק טרגדיה אחת אלא שלשלת ארוכה של טרגדיות, עורר בהרבה ארצות את רגש הרחמים כלפי המגורשים. מחצית הגולים בערך בקשו מקלט בפורטוגאל הסמוכה, ויהודי פורטוגאל שחששו מראש פן תגבר השנאה להם על ידי כניסת הגולים, והשתדלו אצל המלך, שלא יתן לגולים להכנס לארצו עזרו בסוף לאחיהם “בכל אופני העזר”. יהודי הקהלות שבקשטיליה ברחו לנברה ונאלצו שם להתנצר או לעזוב את הארץ. חמשים מהם, שעזבו את מדינת נברה ובאו לשיביליה, נאסרו שם ונמכרו באלג’יר לעבדים ונפדו על ידי קהלת אלג’יר בשבע מאות אדומים כלומר דוקאדו. ביחוד עשה חסד עם הגולים הרב באלג’יר, ר' שמעון דוראן, בהשתדלותו לפדות את הגולים השבויים מיד שודדי הים וסוחרי עבדים¹⁷¹.

כל הנמלים שבים התיכון המו אז מן האניות, שבהן נסעו גולי ספרד. היו גולים, שעלו בנמל פיסה ליבשה. לטובתם דאג ר' יצחק בפיסה והאגדה ספרה בשבחו, שבאו אליו ארבעה זקנים וחכמים מספרד, ובראותם כל מעשי חסדו, בישרו לו, שיולד לו בן, אשר יגדיל ויאדיר בחכמתו את כבוד משפחתו, ויקרא שמו בישראל “אברהם” לסימן, שאביו עשה חסד עם זרעו של אברהם. לגולים, שהגיעו לניאפול, נתנו היהודים מזונות ושלחו למדינות איטליה שליחים לקבץ מעות, כדי להחיות את המגורשים. האנוסים בניאפול הלוו לגולים כסף על משכונותיהם ללא רבית ואף הדומיניקנים עשו שם חסד עמהם. על גולי ספרד, שעלו מן הים בנמל גינובה, כתב ההיסטוריון ברתולומאו סרנגה, שהם היו דומים ל"מסכות בלי רוח חיים", כל כך חורו פניהם, ולולא היו מתהלכים הנה והנה, היו נחשבים כמתים. והנה הכומרים התהלכו שם בשווקים, בידם האחת הצלב ובידם השנית מעט לחם, ואמרו לבחורים הרעבים שבין הגולים: אם תשתחוו לצלב, תקבלו לחם. כדאי הוא להזכיר עוד שני מאורעות, שסופרו בספר “שבט יהודה”. באניה, שבה נסעו הגולים, פרצה המגפה, ובעל האניה השליך את הנוסעים אל היבשה. רובם מתו שם ברעב, והנשארים יצאו לחפש מקום נושב. אחד היה ביניהם, שהתאמץ גם הוא ללכת יחד עם אשתו ושני בניו, ואולם אשתו נתעלפה ומתה. והאיש, שנשא את בניו, נתעלף גם הוא עם בניו, וכשנעור מהתעלפותו, מצא שני בניו מתים. מרוב צערו קם על רגליו ונשא עיניו השמימה ואמר: רבון העולמים, הרבה אתה עושה, שאעזוב את דתי, ואף על פי כן הוי יודע, שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ואהיה יהודי ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי. ועל בעל אניה אחד מסופר, שהיה בדעתו להמית את הגולים, הנוסעים באניתו, אבל בסוף נתרצה להעלותם ליבשה סמוך לשן סלע, אחרי שהפשיטם ערומים. אחר חמישה ימים נשאו האומללים עיניהם וראו בים אניה ופנו אליה לעזרה. מצב הגולים נגע עד לבו של בעל אניה זו, עד שנתן לכל אחד מהם חתיכה מן המפרש שבאניה, כדי לכסות את גופם, והעלה אותם באניתו למקום, שבו ישבו יהודים. הגולים שלחו לאחיהם שבעיר ובקשו מהם לפדותם. נכבדי הקהלה ירדו באניה, כדי לפדות אחיהם, ואולם בעל האניה סרב לקבל דמי פדיון והסכים לקחת מידם רק את ההוצאות, שהוצאו לטובת הגולים. גם האפיפיור ברומא רחם על הגולים. כיהודי פורטוגאל חששו מראש גם יהודי רומא, שמא יקפחו המגורשים את פרנסתם, וקבצו אפילו אלף פרחים לתתם לאפיפיור. בכדי שלא יכניס את הגולים לארצו. כששמע האפיפיור על התנהגותם של יהודי רומא, צוה לגרשם. אז קבצו יהודי רומא עוד אלפיים פרחים ונתנו את הסכום לאפיפיור, כדי שיניח להם ויתן גם לאחיהם המגורשים להכנס שמה. גם אנשי הקהלות שבקורפו, בקנדיאה ובאיי יון רחמו על גולי ספרד, שהגיעו שמה כשבויים, ומכרו את כלי הקודש שבבתי כנסיות ופדו את אחיהם מיד שודדי הים והסוחרים בעבדים. לטובת הגולים דאג ביחוד ראש הקהלה בקנדיאה, אלקנה קפשאלי, שקבץ כספים לפדיון השבויים שביניהם ולתמיכתם. כששמע השולטן התורכי בייזיט השני על צרת המגורשים, העביר “קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר, לבלתי יהיה רשאי שום אדם ממושלי עיירותיו לדחוף את היהודים ולגרשם, רק כולם יקבלום בסבר פנים יפות. אז הגדילו לעשות קהלות תוגרמה צדקות לאין מספר ויתנו את הכסף לפדיון שבויים. בימים ההם הגדיל לעשות בקושטא משה קפשאלי, אשר היה הולך סביב הקהלות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חוקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה”. היו בין המגורשים, שהסבו פניהם לפאס ולטלמסן. והנה בטלמסן היה יהודי אחד, שמו אברהם, ש"הוציא ממון הרבה להיטיב למגורשים, והיהודים, אשר בארץ ערב, היטיבו עמהם מאוד וקבלום". גם מתוך הגולים עצמם נתגלה רגש הרחמים. בין המגורשים שהגיעו לפאס, נמצאו מאתים נשים, ביניהן זקוקות ליבום או עגונות, אשר גורל בעליהן לא נתברר. הן בנו להן בית בעיר סאלעה ונתפרנסו שם ממלאכת ידן, את לחמן אכלו מיגיע כפיהן ואת הכסף, הנשאר להן משכר עבודתן, הקדישו לתמיכת תלמידים עניים¹⁷².

 

ו. העת החדשה: תקופה ראשונה    🔗

1. הקהלות בגרמניה

א. העת החדשה ילדה וגידלה וטיפחה את הרעיון של הוצאת הצדקה מרשות הדת והכנסיה לרשות העיריה. כן קם מרתין לותר ודרש במכתבו “אל אצילי האומה הגרמנית” לבטל את החזרה על הפתחים, שהיתה נהוגה בכנסיה בימי הבינים, ולהוציא את עניני הצדקה מרשות הכנסיה והדת ולמסרם למועצות הערים, והוא שהציע לערים לדאוג משלהן לטובת ענייהן ולגרש את העניים הבאים מחוץ. הסדור החדש, שהוצע על ידי לותר, נתקבל במשך הזמן בהרבה ערים והועיל לסדר בהן עניני הצדקה, אבל גרם גם למיעוט דמותה וערכה של העדה הדתית בכנסיה. לא כן ביהדות, שבה עלתה דוקא אז הקהלה בחשיבותה כמוסד נחוץ לקיום האמונה הישראלית ולפיתוח הצדקה בישראל. אמנם תמכה בעת החדשה העיריה בענייה היא ושיתפה גם את היהודים בתשלום המסים, שהספיקו בידה לגשת אל פתרון השאלות הסוציאליות המתחדשות בתקופה זו, אך את עניי היהודים לא שיתפה במוסדותיה לצדקה, ועל כן נטלה הקהלה הישראלית על עצמה גם בעת החדשה לעזור לענייה משלה.

עם הופעתו של לותר התחילה העת החדשה, ואולם בתולדות ישראל נמשכו ימי הבינים עם כל הגבלותיהם, גזרותיהם ועלילותיהם עוד זמן רב. בדעותיו ותיקוניו הועיל אמנם לותר להעיר במקצת את המוחות, אבל לא לחמם את הלבבות וליצור משטר של סבלנות ואהבת הבריות. לבו של מתקן דתי זה, שהעמיד את הצדקה על יסוד חדש, לא דאג לגורל המעונים והנרדפים. כשפרצה בזמנו מלחמת האכרים נגד לוחציהם, נלחם לותר בדרשותיו באכרים ואמר עליהם, ש״לחמור יאה המספוא, המשא והשוט". וכשנשאל בדבר שחרור האכרים, הזהיר את השואל, שלא יבטל את עבדות הגוף, וכל שכן שלא רחם על היהודים. אמנם בספרו על "ישו הנוצרי נולד יהודי״, שחבר בשנת 1523, כינה לותר את היהודים בשם “קרובים, בני משפחתו ואחיו של משיח הנוצרים” ואמר, שלא בחר ד׳ רק בעם ישראל ולא הודיע לשום אומה את חבתו בה במדה כמו לעם סגולה. אבל את ספרו זה לא כתב לותר מתוך אהבתו לישראל, אלא מתוך תקותו לעשות בין היהודים נפשות לתורתו החדשה. וכשנכזבה תקותו. נהפך לקטיגור, ובספרו השני “על היהודים ושקריהם” הציע לאסור על הרבנים והמורים בישראל את ההוראה, לשרוף את בתי הכנסיות של היהודים ולהרוס בתיהם, למנוע מהם רשיונות נסיעה ואגרות בטחון ולהחרים את רכושם לשם הצדקה ולצרכי היהודים המוכנים להמרת דתם. מאות שנים לפני לותר השיב הרמב״ם לגר צדק בירושלים, שיש לגרים לאמר בתפלתם “אלהינו ואלהי אבותינו”, מפני שאברהם, שהכניס גרים תחת כנפי השכינה, אב הוא לא לזרעו בלבד, אלא גם לתלמידיו הגרים. כשנשאל ר׳ ישראל איסרלין בראש המאה החמש־עשרה על ידי תלמידו, מפני מה אומרים בתפלה “וזוכר חסדי אבות” ולא חסדי אבותינו, השיב: “באמרנו אבות סתם משמע שהם אבות של העולם כלו, ובזה נחלוק להם כבוד יותר מאשר נאמר אבותינו׳ כי הם שלנו בלבד”. כנגד זה הלך לותר אחרי איבנגליון על פי יוחנן וכפר במוצאם של היהודים מזרע אברהם וכינה אותם בשם “בני השטן”. ההומניסט יוהן רייכלין, כשנלחם בהסתתו הבזויה של המומר פפרקורן וסיעתו, הוא שכתב: “יהודי מומר זה טוען, כי מצות אלהים אוסרת עלינו להתקרב אל היהודים. אך שקר הדבר, הנוצרי חייב לאהוב את היהודי כמוהו, זאת היא המצוה.” ואילו לותר המתקן הדתי, הטיף לשנאת ישראל והעלים את עיניו מן הסתירה שבין שנאתו לישראל ובין אמונתו הנוצרית, הדורשת אהבה לבריות¹⁷³.

ב. לדעתו של לותר התישבו היהודים כבר מקדם בגרמניה ונתפשטו בכל פנותיה והוא שכתב כי “אין עיר או כפר, שלא נקראו המה או הרחובות בהם על שם היהודים, ויש אומרים, כי בריגינסבורג הקדימו היהודים לגור עוד לפני הולדתו של הגואל, והם היו גוי עצום ורב”¹⁷⁴ . ואולם לאמתו של דבר לא היו היהודים, שהתישבו כבר מקדם בגרמניה, “גוי עצום ורב”. מועטות היו הקהלות הגדולות וגם המשפחות, שישבו בהן. צר עד מאוד היה “רחוב היהודים” בערי גרמניה, אבל בו נמצאו לפעמים גדולי התורה וגם אנשי מעשה, רחבי דעת ובעלי צדקה, שפתחו ידם וביתם לעניים.

סימן לרוחן המוסרי של קהלות גרמניה בתקופה זו הם ספרי המוסר, שחוברו בה בלשון המדוברת או תורגמו מעברית ליהודית ונתחבבו גם על הגברים וגם על הנשים ונעשו ספרים עממיים ושימשו ספרי מקרא ולימוד ומקור תנחומים והתרוממות הנפש לעם. מחבריהם הם שנעשו מורי העם למוסר ולמדות טובות וגם מטיפים לצדקה ולמעשים טובים. הראשון בין הספרים היה הספר “ארחות צדיקים״, שתרגומו בלשון המדוברת נקרא ״זיטענבוך״ ויצא בשנת 1542 עוד לפני צאת המקור העברי. בספרו אומר המחבר, שמחובתו של האדם לעזור לבריות בנפשו ובממונו: “העזר בנפשו הוא, שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם, והעזר בממונו הוא שילוה לעשיר בעת הצטרכו למעות, וכן לעני ילוה בעת דחקו”. “הרחמים”, לדעתו של המחבר, “היא מדה משובחת מאוד, וכל מה שיוכל האדם להתנהג בה, יתנהג וישתדל, ואף המגדל יתום מצוה, להלקותו לישרו דרך ישרה, אף על פי כן צריך לנהל את היתומים ברחמים יותר משאר כל אדם, וגם על העניים ירחם”. בעל “ארחות צדיקים” חוזר על דרישת התלמוד ש״גם העני יתן צדקה מעט ואפילו הוא מתפרנס מן הצדקה ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה של העשיר”. “ותהא קל בידך ליתן צדקה ולעשות מלאכתך באמונה. ותהא קל ברגליך לרוץ לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וללכת לבקר חולים ולעשות לויה ולכל המצוות”. הנדיב השלם הוא, לפי הספר “ארחות צדיקים”, "הנותן תדיר מעט מעט או רב, קודם שישאלו ממנו, וטוב שיתן קודם שישאל, וטוב שיתן בסתר ספרים וישאילם למי שאין לו ויהיה ותרן בזה, שלא יחוש, אם יתקלקלו הספרים, ויהיה נדיב בגופו לטרוח עבור כל אדם, להצטער בצרתם ולשמוח בשמחתם ולבקר חולים ולעשות חסד עם המתים״. בשנת 1577 יצא לאור “סדר מצות הנשים”, שנקרא על דף השער “איין שוין פרואן ביכליין” והביא בלשון המדוברת דברי מוסר לנשים והטפה לצדקה כגון: “בתי, עני כי יבוא לביתך, קבלי אותו בסבר פנים יפות. לכל אדם חלקי כבוד כראוי לו וירבה כל אשר לך. את העניים אל תשכחי ותאכלי לחמך בשמחה, לכל סעודה ושמחה, אשר בביתך, צרפי עניים ותצליחי בכל מעשי ידיך ותשמרי מכל צרה”. בין ספרי המוסר שבתקופה

זו נמנה גם ספר ״חיי עולם״. שחובר בחרוזים ביהודית ונדפס בשנת 1583 בבריסגויא. המחבר, אשר שמו לא נודע, מטיף בספרו להכנסת אורחים ולנתינת צדקה ואומר: “קבל בחבה את האורח, שבא לביתך, האכילהו והשקהו בסבר פנים יפות ופייסהו בדבריך”. “הוי רגיל לתת צדקה כפי יכלתך, בכל שבוע תן פרוטה, אפילו אם אין לך רק מעט. צדקה תן בסתר והיא תאריך ימיך. על קרוביך העניים ירחם לבך. תן מעשר מכל מה שינתן לך, המעט הוא או הרבה, ודע כי נתינת מעשר אין לה שיעור”. במאה השש־עשרה או השבע־עשרה הופיע הספר “מראָה השורפת בלשון אשכנז בראנטשפיגל”, בה יראו בני אדם את עצמם עם כל חסרונותיהם. בפרק עשרים ושמונה של הספר רמז המחבר על נתינת הצדקה ועל אופן נתינתה ובפרק ארבעים ושלשה הזכיר את חינוך הבנות ודרש ללמד את הבת “שלא תתגאה בפני חברותיה והעשירה והעניה יהיו שוות לפניה, יתנו לה מעט כסף, למען תוכל ליתן לקופה של צדקה, ועל הנשים העניות הבאות אל הבית לא תצעק ולא תכלימן, וירגילוה לכל העבודות ואם גם תהא עשירה, הרי זה טוב. שתוכל לתת צדקה ממעשי ידיה”. במחציתה השניה של המאה השבע־עשרה ישב כנראה בפרנקפורט אלחנן קירכהאן, שהציע בספרו “שמחת הנפש” רפואות הנפש והוסיף עליהן חרוזים בלשון המדוברת, ובהם הורה לתת צדקה מן המובחר ולרחם על העניים ולהעניק להם מעשר וצדקה בערב ראש השנה, חנוכה ופורים. מעשי הצדקה, שהיו נהוגים אצל יהודי גרמניה בימי הבינים, לא פסקו גם בעת החדשה. כן מספרת האשה גליקל מהאמלן בזכרונותיה בשנת 1691 על אביה, שכל מי שהיה נכנס לביתו רעב, היה יוצא ממנו שבע, ועל חותן אחותה גימפל בקלבה, שמן הנמנע לתאר, איך שימח בחתונת בנו את העניים והאביונים בביתו¹⁷⁵.

ג. בו בזמן שהתחילו הפרוטסטנטים לפי דרישתו של לותר להפקיע עניני הצדקה מרשות ההקדש והעדה הדתית, עלתה הקהלה הישראלית בחשיבותה כמוסד הצדקה. בנמלים שבים התיכון הופיעו גולי ספרד, יהודים משוללי מולדת ומחפשים מקלט וזקוקים לעזרת אחיהם בקהלות הישראליות. באה אחרי כן מלחמת שלשים השנה והביאה ליהודי אירופה המערבית צרות רבות ורעות. בין יהודי אירופה המזרחית רבו חללי חרב בגזרות ת״ח ות״ט. שרידי חרב, שהצליחו לברוח על נפשם, נתפזרו לכל רוח ובקשו עזרת אחיהם בארצות הגולה. בזמנים אלה נתגלה במדה יתרה רגש הרחמים בקהלות הישראליות ונתגלה מחדש גם ערכן החשוב של מוסדות הצדקה שבהן. אחת הקהלות החשובות שבגרמניה היתה, קהלת פרנקפורט על נהר מיין, שנוסדה כבר באמצע המאה השתים עשרה. בספר “פליאות יהודיות”, שחבר שודט, יסמן בשם “מלחמת היהודים הראשונה” מאורע השמד, שאירע בפרנקפורט בשנת 1241. כשראו אז היהודים, שאין בכחם לעמוד בפני אויביהם הרבים, הציתו אש בבתיהם ושרפו את עצמם. ב״מלחמה הראשונה" נהרגו יותר ממאה נפשות וקצתן נרשמו בספר הזכרת נשמות. בשנת 1360 נתקבלו היהודים שנית על ידי העיריה וזכויותיהם ומסיהם סודרו בהסכם, שנקבע בינה ובין היהודים. משנת 1424 לא עשתה העיריה הסכם עם היחידים, אלא עם כל הקהלה, שבה היו אז לערך עשרים משפחות. בשנת 1440 היה מספר יושבי העיר פחות מתשעת אלפים נפש, וקל להבין, כי מעט מאוד היה בה גם מספר היהודים בעת ההיא, אף על פי שקהלת פרנקפורט עמדה אז כמעט בראש כל הקהלות שבגרמניה. כן ישבו בה בשנת 1473 רק שתים עשרה משפחות, שהיה בידם לשלם מסים לקהלה. החל משנת 1460 הופרש ליהודי פרנקפורט רובע מיוחד, והבתים משני צדי “הרחוב” הצר היו כמעט נוגעים אלו באלו. אנשי פרנקפורט קראו לרחוב היהודים “מצרים חדשה” והסופרת בטינא פון אַרנים כינתה אותו בשם “גיהנם”. לא ניתנה ליהודים הרשות, להרחיב את “הרחוב”, ולכן היו בונים על גגי בתיהם עליות נמוכות, ולא נתנו להם אפילו מקום למדי, כדי להקבר עליו, ועל כן העמיקו לחפור קבריהם וקברו מתיהם זה על גב זה. “משטר היהודים” משנת 1616 אסר על המשפחות בגיטו לעלות במספרן על חמש מאות, ואולם על אף כל הגזרות עלה יחד עם עליית העיר מספר היהודים שבה וביחוד מספר העניים שביניהם, עד שסוחרי הגיטו בפרנקפורט התרעמו בשנת 1636 לפני מועצת העיר וכתבו בבקשתם: "והעניים המרובים שבינינו נופלים עלינו למשא ולחץ המסים הולך ומעיק עלינו״. בשנת 1703 נמנו בשכונת היהודים 436 בתי אב עם 2364 נפשות וששים יהודי חוץ, אשר נסו שמה ממנהיים, ואילו בשנת 1817 היו בקהלת פרנקפורט 4309 נפשות¹⁷⁶.

תפארת הקהלה היו רבניה ומנהיגיה, שהטיפו לנתינת הצדקה. בה הורה במחציתה הראשונה של המאה השבע־עשרה, ר' שבתי הורוויץ: “כשנותן בעין יפה ונותן הצדקה בלב שלם, אז נקראת הצדקה עבודה”. והוא צוה לבניו לתת צדקות בעבורו כל שלשים יום אחרי מותו וכל ערב ראש חודש כפי מסת ידם ובכל ימים נוראים ולזכור, שההלואה הנתונה לעני על משכונות ללא רבית “עדיפה היא מכל הצדקות״, וכך כתב בצוואתו: “ואם בא עני לבתיכם, אל תביישו אותו חס ושלום, כי הקדוש ברוך הוא עומד לימין אביון וגם תרגילו טבעכם במדות הרחמים ולא במדות אכזריות. וכשתלכו בדרך, תתפללו מקודם ותנו צדקה מקודם, וגם באתי להזהיר אתכם על המעשר. כתוב “והעשירי יהיה קודש לד'”, למען השם האחזו במצוה זו לחשוב חשבונות שלכם, כדי שתתנו מעשר לעני”. מעוסקים בצרכי הצבור בקהלת פרנקפורט היה ר' יוסף האן, שכתב בספרו “יוסף אומץ”:,,ראשית כל אודיעך, שאין אדם יוצא ידי צדקה בתתו מעשרותיו כראוי, וטוב בעיני, שאל יצמצם לתת רק המעשר, שאותו קראוהו חז״ל עין רעה, רק יתן השמינית או התשיעית, ובזה יוצא ידי צדקה ומעשר”, ו״כשילך לביקור חולים ולהכנסת כלה והוצאת המת וכיוצא, יוליך את בנו עמו, כדי שירגילנו בעשיית המצוות". ר' יוסף האן הוא שגינה כל מי שדוחה את העני “בלך ושוב פעמים רבות, עד כי כסתה פניו כלימה”, ודרש מכל אחד לתת צדקה בביתו ו״יענג עצמו ובני ביתו עם עניים אם מעט ואם הרבה", “וכל ירא שמים לא יאכל בליל שבת, עד שיתן או שישלח לעני חלק אחד ממאכלו המובחר, ומי שיש לו בחור או יתום עני לומד בביתו על שולחנו. עולה על כולם”. וביום טוב, שבו קוראים “מתנת יד”, “יהיה לפחות עני או שני עניים כפי מסת ידו של שולחנו לאכול ולשתות ולשמוח עמו”¹⁷⁷.

בקהלת פרנקפורט, שנקראה “ארץ ישראל קטנה”. נוסדו חברות לגמילות חסדים ושוכללו מוסדות לצדקה. כן יסד ר' עקיבא פרנקפורטר חברות לגמילות חסדים. ואחרי מותו הנהיגו בני קהלתו מעשה צדקה מיוחד: הם היו נותנים צדקה לעניים המתביישים וקוראים אותה “צדקה לעקיבא פרנקפורטר”. תלמידו ויורש מקומו על כסא הרבנות היה ר' יוסף האן. שיסד בזמן הצרה חברה ללימוד מוסר ומדות וקבע, שביום החמישי לשבוע האחרון בכל חודש יתאספו החברים ויוכיחו זה את זה על מעשיהם הרעים, שעשו במשך החודש, והביא את בני עדתו ליראת חטא ולמעשי צדקה. הוא יסד גם חברת “גומל חסד” לשם קבורת המתים והיה בעצמו אחד מעסקני החברה. לפי ספורו נראתה על פני בית

הכנסת אשה והתאוננה על חרפת העניים, המוכרחים לסבב על הפתחים, ועל כן הנהיגו מאז גבאי הצדקה לגבות בכל חודש מבני הקהלה את תרומתם לקופה ולחלק את הכסף הנגבה לעניים בכל שבוע, כדי שלא יבושו העניים, בסבבם על הפתחים. סודרו עניני הצדקה בקהלת פרנקפורט. הגבאים הנהיגו לבדוק כל אחד מן העניים. אם הוא צריך לתמיכה ואיך אפשר לעזור לו, וגם להתכנס בכל יום ולתת דין וחשבון על פעולתם ולמנוע בכך, שהצריך לתמיכה לא יקבלה וכנגד זה ירויחו הרמאים. לרופא הקהלה נתמנה בשנת 1631 יוסף שלמה דילמדיגו. תעודת מינויו התחילה בפסוקי התנ״ך ומאמרי החכמים, הרומזים על חובת הקהלה לרחם על החולים ולמנות רופא משלה. במינויו קבל הרופא על עצמו להטפל בכל חולה, שפנה אליו לעזרה. אסור היה לרופא לקבל שכר מן העניים, אפילו אם נתנו לו מרצונם. מאנשי המעמד הבינוני היה רשאי לקבל שכר, אלא שאסור היה לו לתבעו, רק מן העשירים הותר לו לקבל שכר, בתנאי שלא יתבע שכר שלא כיושר. בשנת 1656 נתמנו בקהלה שני רופאים ונקבע שכר הרופא בעד טיפולו: בשלשה הימים הראשונים רבע זהוב לכל יום, בשמונה ימים, שאחריהם, רייכסטאליר אחד ועד ארבעה שבועות שני רייכסטאליר, ומאז והלאה, עד כי ילך לחולה על משענתו שלשה רייכסטאליר, כנגד זה לא יקחו מעניים אף פרוטה¹⁷⁸.

לא פסקה בקהלת פרנקפורט גם הצדקה הפרטית. על ר' נתן אדלר, שהיה במאה השמונה עשרה, כתבו, “שנהג בחסידות ופרישות, גם ביתו הפקיר כמדבר לכל הבא ללמוד או לחסות בצלו והציל כמה וכמה נפשות לקוחים ממות ועניים באו ביתו יום יום”. בספר הזכרון של הקהלה נאמר על ר' אברהם ליסא, שהיה “מתלמידיו של אברהם אבינו, גמל חסד עם כל אדם, הפריש חומש ממעותיו לצדקה ופדה כל יום, מה ששוה מאכילתו, היה נותן לעניים״, ועל מצבתו היה כתוב: “ורופא נפשות רבות חנם אין כסף ברפואותיו, וחימש אוצרותיו”. בספרי האזכרה של הקהלה נרשמו במספר רב אנשים ונשים, שקנו עולמם ב״דבר טוב”. שמואל בינג, שנפטר בשנת 1658, השאיר אחריו כמה אלפים רייכסטאליר לטובת קהלות אחדות ולקיום בתי המדרשות שבהן, ויורשיו שלחו לעניי הקהלה בפולדא מאתים וחמשים רייכסטאליר. בשנת 1772 הקדיש אליהו רייס את ביתו ואת הסכום של שבעים אלף זהובים לבנין בית המדרש ובית הכנסת ולשם קיומם. כתובות המצבות שעל בית הקברות בפרנקפורט מעידות על רבים מאנשי הקהלה, שנתנו לחמם לרעבים ופתחו את ביתם לרוחה לעניים, ועל הרבה נשים, שנתנו צדקה ופת לאורחים; על איש אחד מעידה המצבה, “שנתן לאביונים, לעניים וכושלים והיה סעד לאלפים”, ועל אשה אחת, ש״נתנה יין ושמן וקמח מדי שבת לעניים אין מספר". היה בין אנשי הקהלה מי “שגמל חסד וגדל יתומים” או “גמל חסד וטובו עם יתומים ואלמנות חנם”, והיתה בקהלה אשה “שתמיד היו עיניה פקוחות על היתומים לגדלם ולחנכם”, אשה “שכל ימיה היתה מגדלת יתומים קטנים בביתה ועוסקת עמהם לשם שמים” או אשה ש״לכל דבר מצוה היתה מזומנה בפרט להכניס יתומים במתנות¹⁷⁹". אחד מאנשי הקהלה היה “מחברי גומלי חסד”, אחד “מחבורת המהלכים לביקור חולים” ואחד “ממחלקי צדקה לעניים ואביונים”, אחד “גבאי נאמן במעות עניי ירושלים” ואחד “שלוחא דרחמנא אחר כסף קדשי דעניי ארץ ישראל”. יודמן רופא סג״ל “עסק בחכמת רפואות וגמל חסד לעניים ודלים”, וגדליה מעלפעלד “אביר הרופאים” הטפל בחולים עניים “בסיוע מכיס ובמתן דמים ומשולחנו שלח להם מעדני מאכלים טובים וקלים, ונתן מעשר מכל מה שהקרה לפניו השוכן מעונים”. על אשה אחת אומרת כתובת המצבה: “טובות רבות עשתה ברפואות לבוא בחנם כראוי, תמיד היתה לעזר ולסעד ליולדות כשפרה ופועה”, ועל איש אחד, שהיה “חונן דלים לתת להם סחורה בריוח מועט”. כתובת המצבה מעידה על איש אחד: “צדקה וגמילות חסדים, שעשה בסתר לעניים ואביונים, המה גלויים לפני שוכן מעונים”, ועל אשה אחת: “כדי שלא לבייש מי שאין לו, נתנה צדקה בצינעא”. היו, לפי עדות המצבות, שהשאירו אחריהם עזבונות “לתיקון ולתועלת נשמתם”, “להחזיק ידי עניים לומדי תורה בבית המדרש, להכנסת כלה ולהשאת יתומים” ¹⁸⁰.

כבר בשנת 1241 רמז ר' יצחק “אור זרוע” על קהלת פרנקפורט, שהיא נושאת עיניה למרחק וחשה לעזור לקהלות אחרות בכל פעם שהן שרויות בצרה. אכן יהודי פרנקפורט הביאו עזרה לאחיהם בכל מקום, שהם היו צפויים לסכנה. בשנת 1630 היה נחוץ להשתדל לטובת הקהלה והצבור בגרמניה ולהמציא 4000 טאליר, כדי לפייס בהם את הקורפירסט בקולוניה, 1500 טאליר לתשלום המס לגולגולת, 500 טאליר לתשלום המס לשחרור. אז העמידו בני הקהלה בפרנקפורט ובראשם ר' יוסף האן חמש קבוצות וחייבו כל אחת מהן להמציא לצורך הכלל עד בוא האביב בשנת 1632 אלף רייכסטאליר. כדי לבטל את הגזרה, שנגזרה בשנת 1644 בדבר המס לגולגולת, לוו בני הקהלה משכניהם הנוצרים את הסכום של 1500 רייכסטאליר ברבית גבוהה, וכדי לסלק את החוב החליטו לגבות תרומה מכל ראש לבית אב ואפילו מן העניים. כשנשרפה בשנת 1689 העיר ווארמז ובתוכה גם שכונת היהודים ובית הכנסת שלהם, אספו יהודי גרמניה כסף לבנין בית הכנסת ובראשם הצטיינה בנדיבותה קהלת פרנקפורט, שתרמה סכום של 1600 זהובים. כשנהרסה בשנת 1719 קהלת ניקולסבורג על ידי שרפה, נתנו אנשי פרנקפורט 1400 זהובים לבנין החרבות. כך הקיפו מעשי הצדקה של קהלת פרנקפורט את כל הקהלות בגרמניה והיו להן למופת¹⁸¹.

ד. כתולדות כל הקהלות המפוארות שבגולה כן גם תולדות הקהלה בווארמז מכוסות בערפל. על זמן יסודה לא נמצאה ידיעה ברורה בשום מקור היסטורי. רק האגדה מספרת, כי בני שבט בנימין נסעו אחר כיבוש הארץ בימי יהושע לגרמניה ויסדו שם את הקהלה בווארמז. לקהלת ווארמז היה ספר “מעשה נסים” מיוחד, בו נרשמו הנסים, שנעשו לה, והיסורים, שסבלה ושעליהן התגברה. “בירח אלול בתשצ״ד לחשבונות” נבנה בווארמז בית הכנסת על ידי “מר יעקב בר דוד איש תבונות, ולויתו מרת רחל חשובה בין שאננות”. בבית כנסת זה נשפכו הרבה דמעות ונשמעו הרבה סליחות וקינות. מאות נפשות נהרגו בקהלת ווארמז בזמן מסעי הצלב ולזכר ההרוגים נקבעו ימי אבל ותענית בעשרים ושלשה לאייר ובראש חודש סיון. מתוך רשימת הקדושים שבספר אזכרה למדים אנו, שבזמן המגפה השחורה נשרפו בווארמז יותר מארבע מאות נפשות חוץ מנשים וילדים, אשר שמותיהם לא נזכרו. במחציתה השניה של המאה השש עשרה היו שם ששים ושמונה בתים, מצויינים על ידי שמותיהם ושלטיהם כבתי יהודים. בראש המאה השבע־עשרה ישבו בקהלת ווארמז 1500 נפשות בערך, והנה קמו מסיתים וגרשו את היהודים משכונתם והחריבו את בית הכנסת והרסו הרבה מצבות בבית הקברות של היהודים. בסוף המאה השבע־עשרה באו הצרפתים וכבשו את העיר והפכו את בית הכנסת, שנבנה מחדש, לאורוה. לא פסקו בווארמז הצרות ולא מעשי הצדקה. על יד בית הכנסת ועזרת הנשים שבו הועמדו קופות לצדקה, וגבאי הצדקה היו מוריקים אותן בערב ראש השנה ויום הכפורים ובתענית אסתר.

מהכנסתה של הצדקה היו גם הנדבות, שניתנו בבית הקברות בשעת קבורת המת. מדי שנה בשנה עלו הנדבות בערך ממוצע לסך של 1300 זהוב, אבל רק לעתים רחוקות הספיקו הנדבות לצרכי הצדקה, ולכן היה ראש הקהלה רגיל להלוות לקופה את הגרעון. בשנת 1609 עלתה הכנסת הצדקה לסך של 1432 זהובים והוצאותיה עלו לסך של 1817 זהובים, ואולם כשבאו בשנת 1615 פרעות, ירדה הצדקה בהכנסתה והוצאותיה עד ליותר ממחציתן. אך סדרה הקהלה את מצבה הכספי, והנה פרצה המגפה והכנסת הקהלה נתמעטה בערך ממוצע לסך של 400 זהובים. בכל התלאות שמצאו את אנשי הקהלה בווארמז, לא פסקו נדבותיהם למוסדות הצדקה שבקהלתם וגם לעניי ארץ ישראל. ספר הזכרת נשמות בווארמז כולל שמותיהם של אנשי הקהלה ונשיהם, שעשו בשנים שכ״ג–תרכ״ו חסד ונתנו בעצמם צדקה לזכר נשמתם אחרי מותם או שניתנה צדקה לשם זה על ידי קרוביהם, כגון מר יעקב, שבנה בניני ההקדש, יואל בן אהרן, שהקים בית ועד לקהל, ליב זינצהיים בווינה, שבנה בית הכנסת של רש״י, ואשתו, ש״העמידה בנין זה על תלה". ספר האזכרה הוא שמעיד גם על איש אחד, שקיים תמיד מצות ביקור חולים “ביום ובלילה”, ועל איש אחר, שהשתדל ודאג לטובת החברה ל״הספקת אלמנות". על אשה אחת, אשר “עסקה בצדקה, גמילות חסדים ופרנסת עניים והשגיחה בהשגחה פרטית על חולי עניים של ישראל לתת להם צרכם בעת מחלתם”, ועל אשה אחרת, שהיתה “מילדת בנים כמה שנים בחנם בווארמז ובשאר מקומות”. בספר אזכרה לקהלת ווארמז נרשם שמו של ר' יודא בר שמואל, שנדב לקהלת ווארמז, פרנקפורט ופרידברג אלפיים זהובים “להספיק מן הריוח בחורים, כדי שיכולין ללמוד וגם להלביש הנערים, האוכלים בקופה, ולהשיא בתולות”, וגם שמו של ר' שלמה בר משה הנקרא זלמן צום האַס, שנדב לשלש הקהלות הנזכרות סכום של אלף זהובים וצוה לתת מפירותיו לבחורים ונערים הלומדים תורה. כמו כן נדבה אשה אחת, שעלתה מווארמז לארץ ישראל, סכום של מאה רייכסטאליר לקהלת ווארמז, “והריוח יבוא ללימוד נערים ולהלבישם ולהשיא בתולות עניות או לחלק לעניי עירנו”. בספר מנהגים מווארמז, שנערך על ידי שמש הקהלה יוזפא הלוי במאה השבע־עשרה, נזכר המנהג לבחור “קופה־גבאים”, שהיו קובעים לכל נער ונער, שבא ממקום אחר ללמוד בווארמז, בעל הבית לאכול בביתו שבת ויום טוב ועל בעל הבית, שנקבע, היה לתת לנער גם בימות החול לחם שחרית וגם לחם קודם מנחה. גם את הבחורים, הבאים ללמוד תורה בווארמז, היו מחלקים שם בין בעלי הבתים, ובעל הבית, אשר עלה עליו הגורל להכניס לתוך ביתו אחד מן הבחורים, היה נותן לו לאכול שבת ויום טוב, ואילו בחול היו הבחורים אוכלים אצל בעל בית אחר ונותנים לו שכר בישול, והם עצמם קונים בשר ולחם ולפת וכל צרכיהם ומביאים אליו, כדי לבשל בביתו את מאכליהם¹⁸². צר היה רחוב היהודים בווארמז, אבל גדול היה מספר החכמים והתלמידים, שלמדו שם תורה. קטן היה בית הכנסת שבקהלה, אבל בו עברו לפני התיבה הראשונים בין פייטני אשכנז, שמתוך פיוטיהם אנו שומעים אומה נרדפה שופכת את צער לבה לפני קונה ונוטלת עליה בסוף את יסוריה בחבה. מעטים היו אנשי הקהלה, והנה המעטים פתחו את ידם הנדיבה לרבים ועשו צדקה בכל עת.

ה. בעיר מיינץ, הסמוכה לווארמז, היו בסוף המאה השלש־עשרה חמשים וארבעה בתי יהודים. לפי פקודתו של השר יוהן פיליפ החכם משנת 1662 לא ניתנה במיינץ, כלומר ברחוב שבה, זכות הישיבה רק לעשרים יהודים, ובשנת 1671 הורד מספר היהודים, “הכשרים” להתישבות, עד עשרה, ואילו הנשארים שולחו לכפרים הסמוכים להתישב שם. אפילו בימי המושלים, שלא הכבידו את העול על היהודים, לא עלה מספר “הכשרים” להתישבות במיינץ על מאה ואחד, ורק בהתחלת המהפכה הצרפתית בוטלו כל הגזרות, המגבילות את התישבות היהודים. מתי מספר היו היהודים במיינץ, כנגד זה הוטלו עליהם הרבה מסים, כגון מס הקרבן וההכתרה, השומות בזמן המלחמה, התרומות למועצות הממשלה ולאספות הכומרים והקנסות. כעבדי האוצר היו היהודים משלמים גם “מס החסות”. לפי המנהג של ימי הבינים שילם כל מי שיצא בזמן המהומות לדרך ובקש מן הממשלה להעמידו תחת חסותם של חייליה, מס החסות, והנה ברבות הימים בטלה “החסות”, ואילו המס לא נתבטל, אלא נשאר אצל היהודים בצורה של “מכס הגוף” ונחשב בעיני היהודים כמס המבאיש והמחפיר ביותר. כל יהודי נוסע היה משלמו בבית המכס בארצו ובכל המדינות הפעוטות הסמוכות לה. ברשימת המכסים של קור־מיינץ הועמד “מכס הגוף”, המוטל על היהודים במדרגה אחת עם המכס, שהוטל על “הדבש, הכישות, העצים, הסיד, הגבינה והפחם”, וכל יהודי נוסע היה צריך לקנות לו פנקס עם פתקות־מכס ולשלם את “מכס הגוף” בעברו את הגבול של כל מדינה ומדינה. כן הראה יהודי עני, שעבר במאה השמונה־עשרה ממקום למקום יחד עם בנו לקבץ נדבות, בבית המכס פתקות, שקנה לנסיעה של ששה ימים בעד חמשה זהובים ומחצה. רק בשנת 1768 שחררה הממשלה את העניים הנודדים מתשלום המכס. חוץ ממכס הגוף הוטל על יהודי מיינץ לשלם במותו של השר המושל 52000 זהובים בעד התחדשותה של החסות. החל משנת 1431 היו יהודי מיינץ משלמים מסים גם לרגלי בחירתו של ראש העיריה ונותנים לו מתנות כל פעם שאישר את בחירתו של ראש הקהלה. ברובם היו יהודי מיינץ מתפרנסים מחנונות ותגרנות והיו אסורים במסחר ביין ובתבואה, במכירת האריגים והמאכלים ובקנית הקרקעות. קשה היתה פרנסתם, בכל זאת לא חסרו בתוכם מעשי הצדקה. בראש המאה החמש־עשרה ישב על כסא הרבנות במיינץ ר' יעקב הלוי מולין. שעל פסקיו בדבר מנהגי ישראל בגרמניה סמכו כל הפוסקים, והוא שהטיף גם למעשי הצדקה וכתב: “העשיר לא יתגאה על העני, במה שמרבה צדקות ומעשרות יותר מן העני. שמא פרוטת העני, שנותן לצדקה, מקובלת מכפל כפלים, שנותן העשיר”. בספר הזכרת נשמות לקהלת מיינץ נרשמו 1475 אנשים ונשים. שלהזכרת נשמותיהם ניתנו נדבות לטובת ההקדש והעניים וגם לתמיכת הקטנים והגדולים הלומדים תורה. נתיסדו בקהלת מיינץ חברות לשם צדקה וגמילות חסדים. הקדומה בין החברות היתה חברת קברנים. בפתיחה לתקנותיה, שנערכו מחדש בשנת 1662, נאמר: אנו מאמינים, שאין העולם מתקיים אלא על התורה, העבודה וגמילות חסדים וביחוד על “חסד של אמת” כלפי המתים, ועל כן גמרנו להתאחד לחברה ולמלא את חובתנו כדת וכדין. החברה, שהיו בה שמונה־עשר חברים, הרחיבה ברבות הזמנים את חוג פעולתה ועזרה לעניים ונתנה לאביונים נדבות לצרכי יום טוב וגם מתנות לבתולות עניות ביום חתונתן. בשנת 1699 הנהיגה החברה לימוד משניות בבית האבל, ובשנת 1751 יסדה בית הספר, שבו למדו ילדי העניים והעשירים. על חברות הקהלה נוספה בשנת 1693 עוד “החברה לביקור חולים”. במבוא לתקנותיה כתוב: “אשרי משכיל אל דל”, ואין דל אלא חולה, ועל כן החלטנו לשלוח רופא לביתו של כל אחד בחברינו¹⁸³, אשר חלה״. החברה ״הכנסת כלה״, שנתיסדה בשנת 1724, נתנה מפירות הקרן, אשר נמצאו בקופתה, נדוניה לכלות עניות. יתומי הקהלה גודלו בבתי הנדיבים. לעתים העמידה הקהלה את יתומיה תחת חסותו של “אבי היתומים”.

על פי תקנות היהודים במדינת הסן ממאה השבע־עשרה היה רב המדינה מקבל על עצמו בשבועה, להיות אב ליתומים ולדאוג לטובתם¹⁸⁴.

ו. כל אחת מן הקהלות היתה עולם בפני עצמו, ואולם בצרת הכלל היו ראשיהן ומנהיגיהן מתכנסים לאספות, כדי לתקן תקנות לכל הקהלות ולדון על עניני הכלל. כן נתכנסו בשנת 1603 הרבנים מקהלות הרהיין בפרנקפורט לועידה וגמרו ליסד קרן מיוחדת להוצאות השתדלנות. הוערך רכושם של חברי הקהלות ועל כל אחד מהם הוטל לתת בכל חודש פרוטה ממאה זהובים. הכסף הנגבה נמסר לועד המרכזי, כדי שיהיה מן המוכן להעביר את רוע הגזרות המתחדשות. כמו כן נכנסו בשנת 1642 פרנסי הקהלה בפרנקפורט לישיבה עם צירי קהלת מיינץ ומלאו את ידם להשתדל לפני השר המושל בעד יהודי ווירצבורג וקבלו על עצמם להמציא שלש רביעיות מן ההוצאות הנחוצות לשם זה. כמו כן שלחו קהלות ההגמוניה באַמברג בשנת 1678 את ציריהן לאספה, שנתקיימה בעיר באַמברג. באספה זו הוטל על כל יהודי היושב בהגמוניה לחזק את “עמוד התורה” ולתת לשם זה בכל ערב שבת נדבה לקופה מיוחדת. מקופה זו היו ההורים העניים שבמדינה מקבלים תמיכה, בכדי להושיב מורה וללמד את בניהם תורה. לפעמים אירע, שאורחים עניים חלו באחת הקהלות ונשלחו בזמן מחלתם ממקום למקום, ועל כן נקבע באספה לשם חיזוק “העמוד של גמילות חסדים”, כי “במקום אשר יפול העני על ערש דוי, שם ינוח. והחיוב על הישוב או על הקהל ההוא לטפל עמו עד שיבריא. והכל על הוצאות כל בני המדינה”. באספת באמברג גמרו, שכל מי שירד מנכסיו וימנעו ממנו קרוביו עזרתם להשאת בתו, יביא דברו עד פרנסי הקהלה, והם שיעריכו יחד עם שני קרוביו העשירים, כמה בני משפחתו חייבים לתת לו להכנסת בתו לחופה. כמו כן רמזו שם מחדש על המנהג הנהוג במדינה, שעל החתן לתת בכל קהלה, שהוא בא שמה כאורח, נדבה הגונה לטובת תלמוד תורה¹⁸⁵.

ז. לפי ספור האגדה נוסדה הקהלה בפראג על ידי היהודים שגלו אחרי חורבן הבית השני מארצם ומצאו מנוח בעיר פראג. ואולם לפי מקורות ההיסטוריה יש לשער, שבפראג נתקיימה במאה העשירית קהלה מורכבת מיהודי מזרח ומערב, ביצנץ וגרמניה. ההיסטוריה של הקהלה, הנמשכת זה אלף שנים, מספרת על גירוש ושיבה, הרס ובנין, עלילות שקר וסניגוריה. חורבן גדול בא על קהלת פראג בשנת 1096, כשחדרו לתוכה נוסעי הצלב. לרגלי עלילה בשנת 1389 היה שם ביום אחרון של פסח שמד נורא, שעליו קונן הפייטן אביגדור קרא את קינתו: “את כל התלאה”. המאה השש־עשרה היתה עשירה באנשים מצויינים כגון יהודה ליווא בן בצלאל, מרדכי מייזל ודוד גאנז, אשר הביאו לקהלתם תקופה של התפתחות, והיתה עשירה גם ביסורים וברדיפות. על פי הרשימה משנת 1546 היה בפראג מספר היהודים, בעלי אגרת חסות, תשע מאות ושבעים ושש נפשות, ואילו מספר היהודים, שהיו משוללי אגרת חסות, היה משמונים עד מאה נפש. בשנת 1680 עלה מספר היהודים בפראג עד 2500 משפחות עם עשרת אלפים נפשות, ולפי רשימה משנת 1729 ישבו שם 2335 משפחות עם 10,507 נפשות. בשנת 1709 היו בפראג, לפי עדותו של רושם דברי הימים, שנים־עשר אלף משפחות. מתוך רשימת המסים, שהכניסו יהודי פראג לאוצר הממשלה במאה השבע־עשרה והשמונה עשרה, ניכר, שהיהודים תפשו שם מקום חשוב בחיים הכלכליים. כשדרשה המשכתה של מלחמת שלשים השנה סכומים גדולים, נטלו יהודי פראג על עצמם לשלם מס שנתי של ארבעים אלף זהובים. חבורות האומנים הנוצרים, שנתיסדו במאה השתים־עשרה, מנעו מן יהודי אירופה המערבית והתיכונית את העבודה באומנות. בכל זאת לא חדלו יהודי פראג להתעסק באומנות, גם כי בצמצום. כשנתן להם הקיסר בשנת 1627 את הזכות לטיפול באומנות ואפילו למכירת תוצרתם לנוצרים, נתיסדו בפראג חבורות אומנים יהודים. לפי תקנותיהן נטל כל שוליא, שלמד מלאכה אצל אומן, על עצמו להתפלל בכל יום בבית הכנסת וקבל מתנה לחתונתו מקופת החברה. במחלתו היו קרוביו חייבים להטפל בו ולדאוג לריפויו. כמו כן היה כל אומן, שירד מנכסיו וחלה, מקבל זהוב אחד ושלשים צ״ל בכל חודש, כשנמשכה מחלתו. הרשימה של יהודי פראג משנת 1729 מעידה עליהם, שהיו עסוקים בכל מקצועות האומנות, עד שבמאה התשע־עשרה נדחתה נטיתם לאומנות מפני התעסקותם במסחר¹⁸⁶.

כנראה נסדרו עניני הצדקה בקהלת פראג כבר במאות הראשונות של קיומה. כן יסופר, שראשי הקהלה מסרו שם במאה השתים־עשרה למלך מספר מדוייק של עניי הקהלה, וכשנשאלו, מאין להם המספר, השיבו, שנהגו לחלק לחג הפסח מצות וצרכי אוכל נפש בכמות קבועה בין עניי הקהלה, ועל כן היה בידם למסור מספר מפורט של ענייה. בשנת 1564 נתיסדה בפראג “חברה קדישא גמילות חסד של אמת” לשם קבורת המתים על ידי היהודים, שחזרו שמה אחרי גירושם. תקנות החברה נוסחו על ידי ר' יהודה ליווא בן בצלאל, והן שהטילו על החברים, שלא יכנסו לפונדק ולא ישחקו בקלפים בבית אוכל כללי ולא יגישו טענותיהם ותביעותיהם רק למשפט השלום של החברה. לחברה קדישא היו סניפים כגון “חברה קדישא נשים צדקניות”, שגמלה “חסד של אמת” עם הנשים אחרי מותן, חברת “משכילים אל דל”. שעזרה לחבריה במחלתם, וחברת סנדקאות, שסייעה ליולדות עניות והעמידה סנדק, שהיה אוחז על ברכיו ילד עני בהכניסו בבריתו של אברהם אבינו ונותן תרומה לתמיכתו. בכתובות המצבות שבבית הקברות הישן בפראג נזכרו עוד חברות אחרות כגון מלביש ערומים, ביקור חולים, פדיון שבויים, מנחם אבלים וגם חברה קדישא נשים צדקניות “לביקור חולים ולגמילות חסד של אמת”. אינו מן הנמנע, שחברות אלה לא היו רק מחלקות שונות בחברה קדישא אחת. כן מדברת מצבה אחת בשבחה של אשה, שהיתה “מחברה קדישא של נשים צדקניות העוסקות בגמילות חסדים כשורה, בביקור חולים בטהרה, בהלבשה בקבורה, במצות הכנסת כלה כבחמורה”. המצבות שעל בית הקברות בפראג מעידות על אב בית דין ר' יצחק מעלינג, ש״בצדקה ובגמילות חסדים אין כמותו". על הרב שבבית הכנסת החדש, ר' אהרן יחיאל מיכל שפירא, שהוא “פיזר נתן לאביונים” והיה “אבי יתומים לתת להם די מחסורה, ידיו שטוחות לאל לתמוך דלים ונאנחים ויהי להם לעזרה, רבו רחמיו וגדלו חסדיו להשיא יתומים ולשמח נפש מרה, זן ומפרנס עניים, ועניים בני ביתו בתדירה”, ועל ר' דוד אופנהיים. אב בית דין וריש מתיבתא ו״ארי שבחבורה דגמילות חסדים חבורא קדישא", ש״נהג ברבנות חמשים שנה, ידו פתוחה ונהג רבי תרי עשורין, הפריז יותר מחמשים אלף ר״ט בחלק מעשר לעדת מי מנה". לפי המצבות היו בקהלת פראג שתדלנים ועוסקים בצרכי הצבור וגומלי חסדים כגון אהרן הלוי הורוויץ, אשר “בנה בית הכנסת מפוארה פנחס־שול והיו עניים בני ביתו יחידים”, מרדכי מייזל, שנפטר בשנת ש״י “ויבן היכלות בית מקדש מעט ובתי הקדשות ומרחצאות וריצף רחובות עיר היהודים ברצפת אבנים וקנה גן לבית הקברות, ועשה חסד לאלפים ללומדי תורה והפיל פור הוא הגורל להשיא בתולות עניות והתעסק בפדיון שבויים והלוה עשרים אלפים לשתי קהלות מפוארות”. המצבות מספרות על ראש הקהלה מנחם וואלף, שהיה “עניו ונדיב לב, ביתו פתוח לעניים”; יונה פוריא פפעפירקורן, שהיה אחד מראשי הקהלה ו״ליתומים ודלים קרא אכלו מפתי"; ראש המדינה יהודה ליבמן, אשר “ידיו היה פותח ליתן צדקה לעניים, עושה צדקה, מגדל בביתו יתומים, זך וישר היה בגמילות חסדים”; יצחק טויסק, שהיה “פרנס הדור ופאר הקהלה, תמיד מחשבתו לטובה על הכלל ועל הפרט, בראש השתדלות כל צרה ודוחק, יתומים גידל ועשה גמילות חסד לעשיר ולעני”. כתובת מצבה אחת מזכרת לשבח את הקצב דוד כ״ץ בן משה קרוב לאמר: “ויהי דוד עושה צדקה בכל עת, תמיד יתומים זן ומפרנס, בכל יום טוב שקל בניו ובנותיו ונתן בשבילם בשר לקופה ובתי הקדשות”, ועל הלל אוטיץ מעידה מצבתו, כי “היה מחברים, שהיו מתעסקים בצרכי הילדים, שאין להם מי שידריך אותם, להושיעם ולהשיגם לעסוק בתורת ד' וכל צרכיהם”. בבית הקברות הישן בפראג מצא מנוחתו הרופא זלמן עמריך מליפשטאדט “אחד מחברא קדישא דגמילות חסדים, הוא השליך נפשו מנגד ולא נסע מקהלתנו בעד הדבר כדי להציל נפשות”, ומשה מרגלית, אשר “רפא חולה בלי תמורת כסף”. לפי עדות המצבות היו בקהלת פראג נשים צדקניות, שעסקו בעניני הצדקה, כגון אשתו של פרנס יעקב בת שבע, אשר “כפיה פרשה לעני תדירה, בהכנסת אורחים היתה שגורה, הולכי ערומים הלבישה מהרה, חבילות כתונות עושה ותפרה, לעניים מדי שנה בשנה, גידלה יתומים רבא וזעירא”. כדאי הוא להזכיר, שלפי המצבות נתנו הנשים מלחמם לדל בסתר וריחמו “על עני ואביון בסתרה, ליתן צדקה במהרה”. ולא רק בבתיהם אלא גם בבית הקברות היו יהודי פראג נותנים צדקה בסתר. כן נהגו להניח נדבות כסף על מצבות הצדיקים והקדושים, והעניים באים ולוקחים מן הנדבות די מחסורם בחשאי. הנותנים לא היו רואים את המקבלים, והמקבלים לא היו יודעים, מי הם הנותנים, ולא היו מתביישים¹⁸⁷.

ח. לפי המסורת התישבו יהודים בווינא כבר בתקופת הרומים, ואולם מתוך המקורות ההיסטוריים למדים אנו לדעת, כי המושלים הבבנברגים וההבסבורגים הם שעוררו את היהודים מסבות כלכליות להשתקע בווינא. ברבות הימים הלך וגדל שם מספר היהודים. הכהן והנזיר קונרד פון מגנברג, שהיה חי בוינא באמצע המאה הארבע־עשרה, כתב, שבזמנו עלה שם מספר היהודים על מספרם בקהלות אחרות שבגרמניה, אלא שרבים מהם מתו במגפה השחורה, עד שהוכרחו לקנות עוד שתי חלקות אדמה, כדי להרחיב בית קברותיהם. היהודים מלאו במשך הזמן את הרובע היהודי בווינא וכעבדי האוצר מלאו גם את אוצר המושלים. הם נחשבו כמקור הכנסה למושלי אוסטריה, שהרבו להטיל על היהודים מסים וללוות מן העשירים שביניהם כסף לצרכי המלחמה. במחצית הראשונה של המאה החמש־עשרה היו יהודי אוסטריה משלמים חוץ מן “המס הקצוב” גם מסים בלתי רגילים “ועולים קטנים”, שנחשבו גם הם “כדינא דמלכותא”. לא חסרו אז בעלי צדקה. במדינת אוסטריה היו אז “אנשים מיוחדים והם חסידים”, שנהגו לתת “מעשר מיד, כשקבלו ריוח מכל דבר”. לפרנס בניישטט, “שעשה כמה טובות עם הקהלה”, מתו בניו, וכששאל את ר' ישראל איסרלין, מה לעשות, כדי למנוע את הצרה, השיב לו הרב: "אינני אוכל לתת עצה לזה, מכל מקום אם אתה מלביש עניים, זהו טוב, וכן עשה״¹⁸⁸. יחד עם מספר היהודים גדל גם מספר המסים השונים, שהוטלו עליהם. יהודי אוסטריה הוכרחו במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה לשלם מס החסות, ההכתרה והצבא, מכס הגוף, מס הקרבן ודמי החתונה. בכל מאה נוספו מסים חדשים, ובסוף הוטלו עליהם אפילו מסים משחיטת הבהמות והדלקת הנרות בשבתות וימים טובים וביום השנה. לריק טענו היהודים, שהבאר, אשר שואבים ממנה מים בלי הרף, סופה להסתם. על בקשתם להוריד את סכום המס ענתה ממשלה באיום, שהיא תחדש את הכתם הצהוב או תגרשם מן הארץ. התנהגותם של מושלי אוסטריה עם היהודים היתה במקצתה סבלנות ובמקצתה עריצות. כשגברו בזמן המגפה השחורה הרדיפות בגלילות הרהיין, יצאו משם הרבה יהודים ומצאו מקלט באוסטריה. ואולם גם רעות רבות וצרות מצאו את יהודי אוסטריה. כגון גזרת ווינא בשנת 1421, שבה מסרו רבים את נפשם על קדושת השם, וגירוש אוסטריה בשנת 1670. היהודים למדו להתגבר על הגזרות. רק שנים אחדות עברו מזמן הגירוש, והנה שני יהודים שמואל אופנהיימר מהיידלברג ושמשון וורטהיימר מווארמז התישבו בווינא והועילו כסוכני הקיסר וכמספיקי מזון לצבא אוסטריה הלוחמת, ועזרו גם למשפחות יהודיות מגרמניה להשיג זכות הישיבה בווינא ולהניח מחדש יסוד לבנין הקהלה. יהודי ווינא עסקו בעת החדשה בחנונות, בעסקי כסף ובהספקה לממשלה. ביחוד נשאו ונתנו בכלי זהב וכסף ובאבנים טובות, באריגים ובסריגים, בבד ובבגדים, בעור וביין. לפני הגירוש היו יהודי ווינא מלוים כסף ליחידים, וכשחזרו שמה אחרי הגירוש, עסקו כמעט כולם בהמצאת הלואות לאוצר המלכות. הם לא היו עשירים ולא היה בידם להלוות לאוצר המלכות מכספם הם, אלא סרסרו להלואות. דירותיהם הצטיינו בצניעות ובחסכנות. הלחץ, שכבד עליהם, וגם הפחד מפני הגירוש, שהיו צפויים לו, מנעו מדירותיהם כל פאר והידור. צנועים היו גם במלבושיהם, רק בהשאת בנותיהם ובניהם ובמעשי צדקה התנהגו כנדיבים. אבי הכלה היה נותן לבתו ולבעלה כסף ולכמה שנים גם מזונות. והוא שנטל על עצמו גם להשיג בשבילם זכות הישיבה. בכל תנאי הנשואין נרשמה ההתחייבות לתת לעניים מעשר מן הנדוניה, ובכל אחת מן הצוואות נקבע סכום חשוב לעניני הצדקה¹⁸⁹.

חוץ מן ההקדש, אשר שימש אכסניה לעניים נודדים, היה לקהלת ווינא בתקופה זו הקדש, שנוסד בשנת 1632 לדוויים, חלושי כח וחסרי כשרון למשלח יד. בשנת 1655, שבה פרצה מגפה, נבנה בית חולים מיוחד, נתמנה רופא הקהלה, שהיה מטפל בחולים עניים ללא שכר ומבקרם בהקדש וגם בבתיהם. בקבורת המתים עסקה “החבורה הקדושה של הקברנים”, שנזכרה בספר הזכרון של הקהלה, הכולל רשומים החל משנת 1633. על המצבות בבית הקברות בווינא משנת 1789–1540 נזכרו גבאי צדקה, “גבאי דגמילות חסדים”, כלומר בחברה קדישא וגם גזבר ירושלים. הקורא כתובות המצבות האלה מוצא, שהן לפעמים מפריזות על המדה. בכל זאת אפשר ללמוד מתוכן, מה שנחשב אז בעיני העם כמדה טובה וכמפעל החסד. לפי המצבות היה בקהלת ווינא איש, שגידל והשיא “יתומים משא נפשו”, או “דלים חנן, מוקיר רבנן. כסה ערומים, גדל יתומים”, או “יתומים גדל וכנס בהילולים”. היתה אשה, אשר “יתומים השיאה והאכילתם משולחנה”, ואיש, שנדב “סך מסויים לקרן קיימת ללומדי תורה מעוני, יתומים ועניים ואלמנה ולצרכי בנות ישראל לאנשים בלתי תעגנה”. על רבים מעידות המצבות, שפתחו ביתם לרוחה ללומדי תורה ולעניים עוברים ממקום למקום ונתנו מלחמם ומהונם לאביונים והלבישו ערומים וביקרו חולים ופדו שבויים ועשו צדקות בלב שמח ובסתר ולשם שמים. כגון: “לעניים המציא מזון וארוחה, בידו המלאה והפתוחה, בלב טוב ושמחה”, “צדקה ומנה, נתן בגילה ורנה”, “בסתר צדקות עשה”, “בעלת צדקה בסתר”. “ודהבא פריכא נתנה בסתרה”, “לדלים חננה, טרף ומזונה, מאודה נתנה. גמילות חסדים הצפינה. רק ענינה רצון קונה”, “מחשבתו המעולה לשם שמים עולה”¹⁹⁰.

ט. קהלת ברלין היא בעצם ישוב חדש. אמנם התישבו היהודים בברלין כבר במאה הארבע־עשרה, אלא שגורשו משם אחרי המגפה השחורה. אחרי שנים אחדות חזרו, והנה בשנת 1510 נאשמו בעלילה של “חילול לחם הקודש”. שלשים ושמנה נפשות נידונו אז בברלין לשרפה והנשארים גורשו, על מנת שלא ישובו לעולם. איש בריתו של לותר, מלנכטון, הוא שלימד אז זכות על יהודי ברלין וברר לפני המושל, כי כל המעשה לא היה אלא עוות הדין במזיד, והמושל ביטל את הגזרה והחזיר את היהודים לברלין ולמדינת ברנדנבורג, עד שהעלילו על היהודי ליפולד, שהרעיל את המושל. ליפולד נידון למיתה, והיהודים גורשו פעם שנית בשנת 1573 מברלין. והנה בשנת 1670 נתן הקורפירסט הגדול לחמשים משפחות מגולי ווינא את זכות הישיבה בברלין, וקהלת ברלין נבנתה מחדש מחורבנה של ווינא. שנתים אחרי כן קנו יהודי ברלין מקום לבית הקברות. ובשנת 1676 יסד שם משולם זלמן מירלס ניימרק, אחד מגולי ווינא, שנתישב עם בני משפחתו בברלין ועסק שם בצרכי הקהלה, חברה קדישא דקברנים ונבחר לראש החברה. המושלים לא נטו חסדם ליהודי ברלין ולא דאגו להתפתחות קהלתם, אלא הרבו להטיל עליהם מסים והגבלות וחוקים מעיקים. המפורסם בין המושלים, המלך פרידריך הגדול, שנקרא “הפילוסוף על כסא המלוכה”, סרב להכניס לארצו יהודים עניים, אבל “כיבד” את העשירים, שהיה בידם למלא את אוצר הממשלה במסיהם. הוא שנתן “חוק ליהודים” והוסיף בו הגבלות ומסים חדשים, כגון מסי החסות והצבא והנשואין, ושם על יהודי ארצו גם להספיק מתכת כסף לבית יציקת המטבעות במחיר ירוד מן המחיר הקצוב בשוק וחייבם לקנות סחורות בבתי החרושת של המלכות ולהוציאן אפילו בהפסד לחוץ לארץ וגם לקנות לנשואי בן או בת או בשעת רכישת בית בסכום קבוע כלי חרסינה מבית החרושת הממשלתי. ואולם כל ההגבלות לא יכלו לעצור בגידול הקהלה בברלין, שבה ישבו בשנת 1749 שלש מאות וחמשים משפחות. בשנת 1721 נוסדה בקהלת ברלין החברה להכנסת כלה, שתקנותיה נוסחו על ידי משה מנדלסזון. החברה לביקור חולים, שנוסדה בשנת 1729, בנתה יחד עם הקהלה בשנת 1759 את ההקדש לחולים ולעניים. בשנת 1745 נתיסדה החברה של נשים צדקניות ובמחציתה הראשונה של המאה השמונה־עשרה החברה “שומר לבוקר ומשען אבלים”. חברה אחת הלבישה ערומים, השנית הספיקה לעניים עצים לימות החורף, השלישית נתנה להם קמח למצות לחג הפסח והרביעית עזרה להם לשלם שכר הדירה¹⁹¹. במשך הזמו נעשתה קהלת ברלין מרכז חשוב לתרבות ולצדקה הישראלית.

2. המרכז באירופה המזרחית

א. יציאתם של יהודי גרמניה לפולניה התחילה אחר מסע הצלב הראשון ונמשכה במאות הבאות וגרמה להקמת מרכז אשכנזי בפולניה על יד המרכז הספרדי בתורכיה. עם כניסת היהודים לפולניה נוצר מעמד שלישי, שמילא שם את המקום הפנוי בין האצילים, בעלי האחוזות. ובין האכרים. כבר במאה הארבע־עשרה היו קהלות בקראקוי בפולניה הקטנה, בפוזנא וקאליש בפולניה הגדולה ובלבוב ברוסיה האדומה. בזמן שבפולניה העלילו על היהודים עלילות הדם וחילול לחם הקודש, ישבו יהודי ליטא בשלוה. בסוף המאה הארבע־עשרה נמצאו בנסיכות ליטא, שהגיעה עד ווהלין, קהלות בבריסק, גרודנה ולודמיר. יהודי רוסיה יצאו ברובם ממרכזי היהדות שבאירופה הדרומית־המזרחית, ואילו יהודי פולניה וליטא באו ביחוד מגרמניה. מספרם עלה במאה השש־עשרה על מאה אלפים. בעלי הרכוש שביניהם חכרו את מכסי המדינה ומסיה וגם את אחוזות המלכים והאצילים. וכחוכרי האחוזות היתה להם הזכות למכור משקאות ולנצל אוצרות היערות והאדמה. בין יהודי פולניה היו גם סוחרים. שהוציאו יבול ארצם לאירופה התיכונה ולארצות הבלקן וגם בעלי מלאכה כגון חרשי ברזל ואורגי אריגים. זהבים וכספים, פרואים. בורסקים וזגגים, שהתאחדו בראש המאה השבע־עשרה לחבורות דתיות־סוציאליות, לחבורות אומנים “פועלי צדק”, ובנו לעצמם בתי־כנסיות ותמכו בחבריהם בדחקם ובמחלתם ועשו עמהם “חסד של אמת” אחרי מותם.

כמו בגרמניה כן התנהגו גם מושלי פולניה וליטא ביהודים. כשם שמתנהג “בעל אכסניה באורחים מכניסי כסף”. ונטלו מהם “שכר דירה” רב בצורת מסים וארנוניות. חוץ ממס הגלגולת. שהיה נקצב מתחלה לכל נפש מישראל מן זהוב אחד עד שלשה זהובים. היו יהודי פולניה וליטא משלמים מס מכל ארובת עשן כלומר מכל בית או חצר, מס ממסחר היין וממכירת משקאות. מס מיוחד ממכירת משקאות בבתי המשתה ותשלומים לטובת אנשי הצבא. מלבד זה היו היהודים פורעים למלך מס ההכתרה והצבא ונותנים לו מתנות מיוחדות, ממציאים מספוא לאריות שבגן החיות של המלך ותורמים תרומות לכומרים ולמנהליהם של בתי הספר והאקדמיות, כדי להנצל ממעשי הוללות והתנפלות של התלמידים. כן היו יהודי לבוב נותנים למנהל בית הספר העירוני כמס החסות לשיעוריו בכל רבע שנה ארבע ליטרות פלפל וארבע משקוליות כרכום, לתלמידים שלשים זהובים בשנה ולמחנכם הדתי בכל שנה עשרים ושנים זהובים. במקרים שונים הוטלו על היהודים עוד מסים בלתי רגילים. כן נתן המלך בשנת 1603 לישועיים בלבוב במתנה את בית הכנסת של היהודים ואת בתיהם הסמוכים והטיל על היהודים לשלם כדמי פדיון ארבעת אלפים זהובים¹⁹².

הממשלה השתדלה לסדר גביית המסים אצל היהודים. ועל כן נתן המלך זיגמונד אוגוסט בשנת 1551 פקודה, בה פטר את היהודים ממשפט בתי דין של מועצות הערים והתיר להם להשתמש בדיני ישראל. ולא זאת בלבד אלא נתן להם גם את הזכות לבחור את “הקהל” כלומר את ועד הפרנסים, שהיו לא רק ממונים על עניני הקהלה אלא גם אחראים להערכת המסים ולגבייתם המדוייקת. כדוגמה למשטר הקהל בפולניה יכולות לשמש תקנות קראקוי משנת 1595, שקבעו את סדר הבחירות של פרנסי הקהלה וחובתם ואת הכללים לתיקון המדות המוסריות בחיי המשפחה וגם את שכר המלמדים וסדרו אפילו את עניני המדה והמשקל. משטר הקהלות היה דומה למשטר הערים שבפולניה. ארבעה “ראשי הקהלה” היו מתחלפים בפקידותם אחד אחד בכל חודש, וחמשה “טובים” השתתפו כדיינים במשפטים, שבהם היה צד אחד יהודי ושנידונו לפני שר הגליל בבתי הדין של המלכות. בתקנות קראקוי סודרו גם עניני הצדקה. לפיהן היה אסור על אנשים ונשים לסבב על הפתחים ללא מכתב המלצה מידו של “פרנס החודש”. בימי חנוכה היו גבאי הצדקה שולחים ארבעה רבנים לגבות נדבות, והם שחילקו גם את הכסף הנגבה כפי ראות עיניהם בין העניים. מחובתם של גבאי הצדקה היה לבחור גם בנשים הגונות, שיגבו ארבע פעמים בשבוע נדבות לעניים. לפי תקנות הקהלה הוטל על אנשי החברה קדישא לתלמוד תורה לשכור מלמד הגון וירא שמים, שילמד את בני העניים ואת היתומים, וגם ריש דוכנא לפי מכסת הילדים הבאים לבית הספר. בתקנות הקהלת בקראקוי, שנתקנו בשנת שנ״ה, סודרו אפילו היחסים שבין בעלי הבתים ומשרתיהם. אחת התקנות האלה חייבה את בעל הבית להשתתף בכלכלת פועליו ומשרתיו בימי מחלתם ולדאוג לרפואתם בשבועות הראשונים וקבעה: משרתת, שחלתה, חייב בעל הבית להחזיקה בהקדש ארבעה עשר יום מיום שהכניס אותה שמה. כלומר לתת למפרע ליד גבאי החודש טאליר אחד! ואם אין מחלתה נמשכת זמן ארוך כזה, יחזיר הגבאי את המותר, ואם יעלו ההוצאות ליתר מזה, תהיה ההוצאה לחצאין, כלומר חצי ההוצאה על בעל הבית וחצי על המשרתת עד ארבעה שבועות, וינהגו כך בכל הוצאות שבעולם. ואילו משרת, שחלה, מחוייב בעל הבית להחזיקו בהקדש על חשבונו חודש אחד ואחרי כן חייבת הצדקה להטפל בו¹⁹³. על יד “הקהל” היו קיימות אגודות וחברות, אשר חבריהן דאגו לחינוך הנוער ועסקו במעשים טובים, כגון חברות לבקור חולים, לפדיון שבויים, להכנסת כלה ולגמילות “חסד של אמת”, כלומר לקבורת המתים. מתוך תולדות הקהלה שבליסא יכולים אנו לדעת בערך את המקורות, שמהם שאבו קהלות פולניה פחות או יותר את הכנסתן. הכנסתה העיקרית של כל קהלה היה מס המסחר, שהוטל על כל הסחורות, הנמכרות על ידי בני הקהלה. כמס הרכוש גבו מכל בעל הון אחד למאה מרכושו. מכל בהמה שנשחטה נגבה מס שחיטה. לשם סיפוק צרכיהם של העניים לחג הפסח ובפרט לשם סיפוק הקמח למצות הוטל על בני הקהלה תשלום של “מעות חטים”. מי שבא להשתקע בקהלה, היה פורע מס הישוב, והמעתיק מושבו היה משלם מס היציאה. כמס אירוסין שולם מרכוש הכלה אחד וחצי ממאה, כמס הנשואין הסכום של שמונה טאליר, וכמס הנדוניה, שעלתה על אלף טאליר, חצי אחוז למאה. מבני הקהלה נגבה עוד מס הירושה, מס מרכישת הבית ומהאומנות, ובמותו של אחד מבני הקהלה מס מרכושו שהשאיר אחריו. כשנתרוקנה קופתה של חברה קדישא, הנהיגו מס החברה, כלומר: הכלה שילמה לחברה ביום חתונתה חצי זהוב, האב בהכנסת בנו בבריתו של אברהם אבינו שני פשיטים וכל איש אמיד שבקהלה חצי זהוב בכל חודש¹⁹⁴.

ב. בקהלות פולניה וליטא נתפשטו צוואות וספרי מוסר, שתורגמו גם ללשון העם ונעשו לספרים עממיים והורו את העם מעשי צדקה וחסד. בצוואתו “יש נוחלין” שנכתבה בסוף המאה השש־עשרה,צוה ר' אברהם הורוויץ, אביו של בעל השל״ה ותלמידו של הרמ״א, לבניו לאמר: “הוו רגילים בצדקה כפי כחכם ואל תעלו בלבבכם עצה לומר, איך נמסר מממוננו לעניים, כי יש לכם לדעת, שאין הממון שלכם הוא, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד ברוך הוא”. “וטוב שתתנו צדקה מה בכל יום במתן בסתר, כשתכנסו בבית הכנסת להתפלל, או אפילו אם אירע לפעמים, שאינכם מתפללים בבית הכנסת, כיס אחד יהיה לכם מיוחד לזה, בכל עת שתתפללו, תתנו צדקה מקודם אם רב או מעט”. “הוו זהירין גם בביקור חולים וכשתכנסו לחולה ואין לו, אל תכנסו בידים ריקניות אצלו, וכשיקום הקדימו לו המאכל”. “ותתנו מעשר מכל אשר יבוא לידכם הן כסף הן שוה כסף”. בראש המאה השבע־עשרה יצא לאור הספר “לב טוב”, בו מונה מחברו יצחק בן אליקים מפוזנא ארבעה מיני צדקה: הצדקה הראשונה היא פדיון השבויים, כלומר הכלואים שהם חפים מפשע, אלא שלא הצליחו בעסקיהם; השניה היא הכנסת בתולות עניות לחופה. ומי שמקיים מצוה זו יזכה לחיי עולם הבא; השלישית היא התרומה לבנין בית הכנסת או בית המדרש ובכללה גם המפרנס לומדי תורה או המלמד לעני מלאכה, כדי שיוכל להתפרנס ממנה; הרביעית היא תמיכת עניים חולים או זקנים, שאינם יכולים להתפרנס מיגיע כפיהם. לספר עממי היה גם ספרו של צבי קיידנובר “קב הישר”, בו דרש מנהיג ופרנס, “שהיה רחמן ולא אכזר ובפרט על מאנין תבירין עניים ואביונים, שהקב״ה חפץ ביקרם”, והורה, “שצריך אדם להזהר, כשיעשה סעודת מצוה כגון מילה או סעודת אירוסין או נשואין וסעודת בר מצוה, יהדר להיות בתוך הקרואים עניים ואביונים” והוסיף, כי ביום, אשר בו יביאו את התינוק למלמד בבית הספר, יתענו ההורים ויתפללו אל אלהים בשמים, שיהיה הילד מוצלח בתורה וביראה ובמעשים טובים לאריכות ימים, ולעת ערב אחר התענית יעשו סעודה לעניים ויתנו צדקה כפי מסת ידם ¹⁹⁵.

בתיהם של יהודי פולניה היו פתוחים “לכל עובר אורח מבקש מנוחה”. כמו בגרמניה היה העני הנודד מקבל פתקה, שבה כתוב שמו של בעל הבית, המוכן לתת לו לכל הפחות אכילה, שתיה ולינה לשלשה ימים. כל בעל הבית היה מחוייב לקבל את האורח, שבא אליו עם פתקה, והמסרב נקנס. בפנקס זולקווא נמצאה תקנה משנת תנ״א, שכל “מי שלא יקבל פתקה, מחוייב פרנס החודש לעשות לו כל כפיות ונגישות וליטול ממנו משכון, כדי שישלם לעני עבור הפתקה כפי ראות עיני הגבאי וזהוב אחד יותר בשביל הקנס. וגם דוקא בפעם הראשונה, אבל בפעם שניה יכריזו עליו בבית הכנסת קלונו יהיה מי שיהיה”. בקצת קהלות נמצאה בבית הכנסת טבלא ועליה נרשם שמו של המסרב לקבל את האורח העני לשבת. כשעמדו האורחים ללכת לעיר אחרת, נתנו להם צידה לדרך ושלחום בעגלה למחוז חפצם¹⁹⁶.

יחד עם גידול הקהלות שבפולניה נתרבו בהן גם מוסדות הצדקה. נפתחו בתי ספר ליתומים ולילדי העניים. בסוף המאה השש־עשרה שבח ר' אברהם הורוויץ את יהודי גליציה, שהיו מכניסים לביתם בחורי הישיבות ומאכילים אותם על שולחנם בשבתות ובימות החול במשך כל השנה. “הבחורים נחשבו כבני בית וטוב להם”. באמצע המאה השבע־עשרה מתאר סופר דברי הימים נתן נטע הנובר את הישיבות בפולניה וחיי הבחורים בהן ואומר: “וכל קהלה וקהלה היו מחזיקים בחורים ומספיקים להם ממון דבר קצוב בכל שבוע, ואם היתה קהלה של חמשים בעלי בתים, היו מחזיקים לא פחות משלשים בחורים ונערים”. בכל קהלה נתנו דעתם על חינוך הנוער, שלא ישאר ילד יהודי בלי תלמוד תורה. הקהלות החזיקו גם בתי חולים, שבהם טיפלו רופאי הקהלה בחולים ועניים ללא שכר. במאה השבע־עשרה מילאה הקהלה בפוזנא יד הרופא דוקטור משה לימא לבקר את החולים, הנמצאים בבית החולים של הקהלה, שלש פעמים בשבוע. עוד בימי חייו של ד״ר לימא נתמנה חתנו ד״ר יעקב ווינקלר לרופא הקהלה, והוא שקבל על עצמו לטפל בחולים שבבתי החולים ובבתי העניים ולהשיג בשבילם סמי רפואה בזול אצל הרוקחים. בשנת 1712 נבחר למנהלו של בית החולים ולרופא הקהלה במשך שנתים ד״ר וואלף ווינקלר והוטל עליו לטפל ללא שכר בכל החולים העניים שבקהלה. במאה השמונה־עשרה חבר הרופא משה מקאליש את הספר “ירושת משה” בלשון המדוברת, בו הציע רפואות לעניים, שאין בידם להוציא כסף, כדי לנסוע לעיר, שבה יושב רופא. בפנקס המדינה ובפנקסי הקהלות נזכרות גם נשים גבאיות, שדאגו בעיקר לנשים עניות. כל נערה, שלא עלה בידה להשיג מקום שירות, הטילו על האיש האמיד ביותר שבקהלה, שיקבלה לשרת בביתו. אחרי שעבדה כעוזרת בביתו שלש שנים והגיע פרקה להנשא, היתה זכאית לקבל סיוע מחברת ״הכנסת כלה״¹⁹⁷.

ג. דברי ימי הקהלות בלובלין ובווילנה יעידו, על כמה תחומי החיים נתפשטה הצדקה בקהלות פולניה וליטא. כבר במאה הארבע־עשרה ישבו יהודים בפרור העיר לובלין הנקרא על שם המלך, אשר נתן להם הזכות להתישב שם, כלומר קזימיר. בלובלין נתקיימו ירידים ושמה באו סוחרים מגרמניה, צרפת ואיטליה וגם מפרס, תורכיה וארמניה, כדי למכור ולקנות סחורות. המערב והמזרח נפגשו בעיר זו ועשוה למרכז המסחר. ומהתפתחות העיר נהנו גם היהודים. מצבם הכלכלי הלך והשתפר. הם קנו להם קרקע על “הר הארמון” והקימו להם בית חולים וספחו לו חברה של מבקרי חולים, שהביאו לחולים תרופות וסעד לב ובנו בית מחסה, שבו מצאו זקנים, אלמנות ויתומים דירה ומזונות ופתחו גם בית הספר, בו למדו נערים עניים תורה. לפי הפנקס של החברה קדישא בלובלין השתתפו שם היהודים בצרות אחיהם המפוזרים בכל קצוי תבל וקיימו בכל עת מצוא את המצוה של פדיון שבויים בגופם ובממונם ונתנו בשנת 1685 מתנה לאורח מווילנא ומליטא לכל אחד “לסיוע בתו הכלה” ונדבות לאורחים מווילנא, פראג, פוזנא, קראקוי ולבוב, לאשה ספרדית ולאורחים מגרמניה, מורביה, איטליה ותורכיה וכסף לפדיון אחיהם השבויים מבלגראד. בשנה זו באו ללובלין גם אורח מיאסי ברומניה וקבל כסף לפדיון אחיו השבוי וגם אחד מפליטי העיר אובין על יד פעסט, שבקש כסף לפדיון אשתו ובניו השבויים. לפעמים הוכרחה הקהלה ללוות ברבית גבוהה כסף אצל כומרי לובלין ולמשכן אצלם את כלי הקודש, ובכל זאת לא חדלה מלפתוח את ידה לעניים ולשבויים.

ד. לא רק “הקהל” והחברות עסקו במעשי צדקה אלא גם היחידים. כן בנה בסוף המאה השש־עשרה שאול וואהל בבריסק ישיבות וגם בית יתומים. ומרדכי ממשפחת הנחמנים בנה בלבוב בית הכנסת, בית החולים ו״הקדש" לעניים נודדים ויסד קופת מלוה וקופה להכנסת כלות עניות. בפנקס בית הכנסת, אשר בנה, נאמר עליו, ש״מסר נפשו להחזיר בית המקדש מעט עטרה ליושנה עם חצי הרחוב קריה נאמנה ועסק במצוה רבה פדיון שבויים וגמל חסד עם עניי ירושלים ומסר סכום רב להעלות פירותיו לעניים ולהכנסת כלות הגונות ולהלוות לעניים בשעת דחקם על משכונות ולהלביש ערומים ולהושיב מורים ללמוד תורה לעניים". במחציתה הראשונה של המאה השבע־עשרה הקים בקראקוי משה יעקילש בית למושב זקנים. על פתח ביתו של ר' שמואל אליעזר אידלש, מהרש״א, אב בית דין וראש ישיבה בלובלין, שהיה בעל לב טוב ורוח נדיבה ופתח ביתו ברוחה לעניים, היו חקוקות באותיות בולטות המלים: “בחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתח”. הרב נפתלי הירש הישלם,שנפטר בשנת 1682 בלובלין, צוה, שלא יחלקו לו שום כבוד אחרי מותו, אלא בני ביתו יתנו מיד אחרי יציאת נשמתו מאה זהובים לארבעים איש, כדי שיתפללו לעילוי נשמתו, חמש מאות זהובים לעניים, לכל אחד מהם חצי זהוב לכל שבוע, כדי שיתכנסו שנה תמימה ערב ובוקר להתפלל וללמוד אחר התפלה. מלבד זה צוה לבני ביתו לחלק סכום בין קרוביו ולשכור ממעות המעשר בתים לעניים ולקחת מן העניים רק מחציתו של שכר הדירה ולוותר לטובת העניים על המחצית השניה. ר' יהודה ספרא ודיינא בקהלת ווילנה דרש בצוואתו בשנת 1741 מבני ביתו “ליתן מעשר מהרווחים, שירויחו בשום ענין ואופן שבעולם, ולא ליתן יותר מהחומש מן הרווחים, כי חייך קודמים ולא יצטרכו ח״ו לבריות”¹⁹⁸.

ה. כשם שנתועדו ראשי הקהלות בארצות אחרות מזמן לזמן לאספות, כדי לדון על עניני הכלל, כך היו נבחרי הקהלות גם בפולניה מתכנסים לועד חמש ארצות ואחרי התבדלותה של ליטא בשנת 1623 לועד ארבע ארצות, בו היו דנים על עניני היהודים שבארצות פולניה גדולה וקטנה, וואהלין ורוסיה האדומה. “ביומא דשוקא רבא”, בחודש שבט ואדר, היו יהודים באים ללובלין לא רק כדי לעסוק במסחר שבירידים, אלא גם כדי לשאת ולתת בשאלות הנוגעות לכלל ישראל. בלובלין הוערכו סכומי המסים, שעל כל קהלה וקהלה לשלם לממשלה בעד כל ישוב יהודי. שם היו דייני הקהלות הראשיות “יושבים כסאות למשפט”, והפרנסים והרבנים היו מטילים על הקהלות לשקוד על חינוך הילדים ולהחזיק ישיבות ולפרנס תלמידיהן. בלובלין היו מתקינים תקנות, כדי לשמור על טהרת המוסר והמדות בעם ועל צניעותן של בנות ישראל, ודואגים גם לטובת העניים, הגולים והשבויים. כן התקין הועד, שנתכנס בשנת ת״י אחרי גזרות ת״ח ות״ט בלובלין, תקנות לשם החזרת הסדר והמשמעת בחיי הקהלות, לשם טהרת המשפחה והתרת כבלי העיגון לעגונות העזובות מבעליהן. האמהות, שנחטפו עם ילדיהן, נפדו. היהודים, שהתנצרו באונס, הוחזרו לאמונתם, והיהודיות, שנישאו באונס לנכרים, למשפחתן. חשובות הן התקנות, שהתקין ועד ליטא בעניני הצדקה.

בשנת 1623, בועד שפ״ג, הוטל על קהלות בריסק, גרודנא ופינסק להשיא בכל שנה ושנה שלשים בתולות עניות ולתת לכל אחת מהן שלשים זהובים במתנה. הועד תל״י שבשנת 1676 תיקן לתת מחצית הקנסות, המוטלים על בני הקהלות, לביקור חולים ומחציתם ללומדי תורה עניים. כדי לעצור בעד מכת הקבצנים, אנשים בלתי הגונים, שנתפשטו בליטא ורוסיה, נגמר בשנת 1623, בועד שפ״ג, בחרם, שלא יחזיקם שום אדם בביתו רק מעת לעת ולא יתן להם רק דמי העגלה, כדי לשלחם לקהלה אחרת. כמו כן הוחלט בשנת

1. בועד שצ״ט, שהמדינה ליטא תקבל שבעים וחמשה נערים מבין “נערי בני ישראל הבאים ממרחקים ערומים מבלי לבוש והולכי יחף” ותחלקם בין הקהלות, והן יאכילום וילבישום וימסרו את המוכשרים לבית הספר ואת המוכשרים למלאכה לאומנים ועל כולם ישגיחו, שלא יפנו לבם לבטלה. כשבאו פליטי הגזרות בשנות ת״ח ות״ט מארצם לליטא, גמר הועד בשנת 1650 לקבלם להתישבות במדינה ותיקן בדבר העניים שבין הפליטים וביחוד בדבר הנשים והבתולות והזקנים, שכל קהלה וישוב במדינת ליטא, שיש בהם מנין ביום טוב, חייבים להחזיק לכל הפחות עני אחד ואילו במקום, שנמצאו בו יותר מנינים, יחזיקו עוד עני אחד לכל שני מנינים, ובמקום, שבו יושבים יותר מעשרה מנינים, אינם צריכים להחזיק יותר מששה עניים. ועד ליטא הוא שטיפל גם בפדיון שבויים. בשנות ת״ח ות״ט נשבו הרבה יהודים על ידי הקוזאקים והטאטרים, וכדי שלא יאוחר פדיון השבויים, עד שיסכימו לו ראשי הקהלות ויקבעו דמי הפדיון, הרשה ועד ת״ט לכל המקומות, שבהם נמצא מנין יהודים, לפדות על דעת עצמם נפש בסכום עד עשרה זהובים, שיקובל על חשבון המדינה, “ויותר מעשרה זהובים על נפש אחת מישראל עד ששים זהובים יקחו רשות מהקהלה הסמוכה אליהם, שמחזיקים אב בית דין, ויותר מששים זהובים על נפש אחת צריכים ליקח רשות מאחד משלשה ראשי הקהלות או מראש הגליל”. בדבר פדיון השבויים, שנשבו בגזרות ת״ח ות״ט והובאו לתורכיה, כתבו חכמי קונסטנטינופול לליטא “והאריכו בכתב שלהם את גודל ההוצאות המרובות כמה רבבות, שהוציאו במצוה רבה זו, ובקשו לחזק ידיהם בסיוע, שיש בו ממש, כי עדיין הרבה לא נפדו ונתונים בצרה ובשביה”. ועל כן הסכים ועד ליטא בשנת תי״ב לקבץ בשנה זו עד ר״ח אדר בכל קהלה וישוב נדבות לשם פדיון שבויים ולשלחן לקונסטנטינופול. כמו כן גמר הועד בשנת תט״ו לפדות את השבויים, שנשבו במלחמת הרוסים עם פולניה בשנות תי״ד ותט״ו “ובאו בשבי אל ארץ נכריה” ולקבץ במשך שלש שנים רצופות החל מראש חודש ניסן שבשנת תט״ו לשם פדיון השבויים “נדבות בכל בתי כנסיות בשבת שלפני ראש חודש. גם לסבב מבית לבית פעם אחת בשבוע לגבות מאת כל איש, אשר ידבנו לבו”. תקופת המלחמות, שהתחילה עם מרד הקוזאקים בשנת ת״ח ונמשכה עשר שנים, הביאה צרות אין מספר על יהודי פולניה וליטא. הרבה קהלות נהרסו, כולן או מקצתן, ויהודים נהרגו לאלפים. עד אז גלו יהודים ממערב אירופה למזרחה ומאז נהרו הפליטים ממזרח אירופה למערבה. כן באו שלשת אלפים יהודים מליטא באניות להולנד ונתקבלו על ידי אחיהם בחבה. בכל המקומות, שבאו שמה פליטי הגזרות ת״ח ות״ט, עזרו להם אחיהם. אפילו הקהלות, שמצאה אותן בעצמן צרת הקוזאקים, כגון קהלות ליטא, עשו כל מה שביכלתן, כדי לשחרר את שבויי הגזרות והמלחמות מקהלות אחרות ולעזור לעניים וירודים, שיוכלו לחיות עמהם ולהחיות את נפשם. “הנמלטים מחרב האויב”, נאמר בספר “יון מצולה”, "בכל המדינות, אשר דרכה כף רגלם כגון במדינת מיהרן ומדינת אסטרייך ומדינת פיהם ומדינת אשכנז ואיטליה. היטיבו עמהם באכילה ושתיה ולינה ובמלבושים ובמתנות מרובות לכל אחד לפי חשיבותו ועושים להם שאר טובות, וביחוד בארץ אשכנז עשו יותר מכדי יכלתם והלכה לפניהם צדקתם להגן עליהם״¹⁹⁹.

3. הקהלות באיטליה

א. חלק מגולי ספרד נקלט באיטליה וקבל מן האפיפיור זכות הישיבה ברומא ובנה שם את בית הכנסת הרביעי, שבו החזיקו הגולים במנהגי מולדתם. והועילו לחדש את החיים הדתיים שבקהלה. בשנת 1720 העריכו הסופרים כגון שודט ובאסנאז, את מספר היהודים ברומא לסך שמונה עד חמשה עשר אלף, כמו כן מצא הנוסע אברהם לוי מאמשטרדם, אשר בא בשנת 1724 לרומא, שבשכונת היהודים ישבו אז צפופות כשלשת אלפים משפחות, שהן חמשה עשר אלף נפשות. ואילו בשנת 1732 היה מספר היהודים ברומא יותר משנים עשר אלף נפשות. לפי הרשימה, שנערכה בשנת 1726, היו אז בגיטו הרומי חייטים, צורפי זהב וכסף, רצענים, בורסקים, נגרים ודייגים וגם בעלי חנויות ביחוד למשי, לשטיחים ואריגים יקרים מארץ הקדם. בין יהודי רומא נתקיימה אז גם חבורה קטנה של בנקאים ומלוי כסף. בראש הקהלה שברומא עמדה מועצה של ששים חברים. מהם נבחרו שלשה ל״ממוני הגיטו", שהיו כועד הפועל ממונים על כל עניני הקהלה בין של קודש בין של חול. לשאר חברי המועצה מסרו תפקידים מיוחדים כגון את ההשגחה על העזבונות, על עניני הצדקה ועל קבוץ הנדבות לעניי ארץ ישראל. חברים מיוחדים עסקו במצוה של פדיון שבויים. לשם טיפול באלמנות עניות, ביתומות ובנשים חולות נבחרה אשה נכבדה, שקבלה את תואר הכבוד “פרנסיסה”. בלי רשיון הממונים אסור היה לאיש לקבץ נדבות לעניים ולאשה לגבות צדקה להכנסת כלות עניות. על העניים אסרו לפשוט יד בבתי כנסיות או ברחובות ועל הנדבנים למסור נדבותיהם לעניים בפני רבים, אבל התירו להם לשלחן לבתי העניים. בפורים ובתשעה באב נטלו שני גבאים על עצמם לגבות על פני בתי הכנסיות נדבות. גם בהלוית המת נגבו נדבות, שנמסרו לקופת הצדקה או לחברת תלמוד תורה. בערבי שבתות וימים טובים היו העניים נכנסים לבתי האמידים ומקבלים שם תמיכה, ולעניים המתביישים, לאלמנות ולחולים היו ראשי הקהלה מביאים נדבות לביתם. העולים לתורה בשבתות היו מנדבים לטובת העניים, להכנסת כלות עניות או לפדיון שבויים. בעיני היהודים ברומא נחשב למצוה לתמוך גם בעניים שבין הנוצרים²⁰⁰.

גדול היה ברומא מספר החברות, שנוסדו לצרכי הצדקה. כבר בשנת 1554 נתקיימה שם חברת גמילות חסדים, שעסקה בקבורת המתים והעמידה גם רופא לטיפול בחולים עניים שלא על מנת לקבל פרס. בפדיון השבויים וביחוד בפדיון האסורים, שנאסרו על שלא היה בידם לשלם חובותיהם, טיפלה חברת “מתיר אסורים״. החברה הוציאה בשנת 1618 לפדיון שבוי בניאפול 140 סקודים ובשנת 1651 פדתה בציביטה־בקציה חמשה אסורים. הפרנסת פירנה די קורי, שעסקה בהכנסת כלות עניות, התרעמה בשנת 1618 על העניים המבטיחים נדוניה מרובה ותובעים אחר כך עזרה מ״חברת בתולות”, כדי לקיים את הבטחתם. והנה ראשי הקהל גמרו אז, שכל מי שהבטיח לתת לבתו יותר ממאתים סקודים כנדוניה, אין לו זכות לתמיכה. כמו כן נקבע, שבכל שנה ושנה לא יקבלו תמיכה יותר משתים עשרה בתולות.

החברות שבקהלת רומא נחלקו לארבע מחלקות: “עוזר דלים” לתמיכת העניים, “גמילות חסדים” לקבורת המתים, “מושב זקנים” לסיפוק צרכיהם של הזקנים, “שומר אמונים” להרמת האמונה. שבע חברות היו מספקות בגדים, נעלים, לבנים, מזרנים ושמיכות חורף לעניים וביחוד לנשים עניות, לאלמנות ולאסורים. שתי חברות עסקו בהכנסת כלות עניות, חברה אחת בתמיכת חולים ואחרת בתמיכת משפחות, שאירע בתוכן פתאום מקרה מות. היו גם חברות, שמתפקידן היה לגמול “חסד של אמת” עם הגוססים, לטהר את המתים, להכין להם תכריכים ולהתעסק בקבורתם. חברת ארץ ישראל היתה גובה נדבות לעניי ארץ ישראל ושולחת אותן בכל שנה לירושלים. צפת, טבריא וחברון. גם לשליחי ארץ ישראל, הבאים לרומא, נתנו שם היהודים צדקה ביד נדיבה²⁰¹.

במדה יתרה נתגלה הרגש הצבורי בשעת המגפה, שפרצה בשנת 1656 בגיטו הרומי ונמשכה תשעה חדשים. הוקם אז בית חולים ובו שלש מחלקות. בראש כל אחת מהן עמד רופא יהודי ובראש כולן הועמד רופא ראשי מן הנוצרים. בין 4127 נפשות היו אז בגיטו 2624 עניים. חמשה עשר מורשים היו קונים לחם, יין ופירות, שחולקו על ידי שבעה עשר גבאים בין עניי הגיטו. הוצאות הקהלת לטובת העניים בזמן המגפה עלו לסך ארבעים אלף סקודים. מלבד זאת חוייבו היהודים להספיק בזמן המגפה מטות לבתי חולים של הנוצרים, אשר שעריהם היו נועלים בפני חולי היהודים. אחרי שעברה המגפה, נוסדה “חברת חיים וחסד”, שחגגה בשבת חנוכה בכל שנה חגיגה לזכר הצלתם של אנשי הקהלה מן המגפה. בשבת זו היו נודבים חמשים סקודים לקנית מטות, שחולקו בין העניים. על נדיבותם של בני הקהלה ברומא מעידה הצוואה של זכריה די פורטו, שהשאיר אחריו כמה עזבונות לעניים בארץ ישראל ובקהלות שונות שבאיטליה, 4000 סקודים פלורנטינים צוה לפדיון שבויים, 18000 להכנסת כלות עניות. גם יצחק די צרצנו פקד בצוואתו כלות עניות במתנות. במאה התשע־עשרה כתב ההיסטוריון גריגורוביוס, שהעניים בין יהודי רומא נדיבים היו בחמלתם זה על זה וגם האמידים עזרו בחפץ לב לעניים ובשום מקום לא נתגלה הרגש המשפחתי, שהיה ירושת הדורות בישראל, במלוא פנימיותו והתמסרותו כמו בגיטו הרומי. מה שכתב גרגורוביוס על הגיטו שבזמנו, הוא הדין גם לתקופה הקודמת. בלבם של המדוכאים גדלה החמלה, והם שהיו בעצמם זקוקים לעזרה. היו עוזרים לאחרים²⁰².

ב. גולי ספרד באו גם לויניציה. הקהלה הלכה וגדלה והיתה, לקהלה השניה אחרי רומא. בשנת 1516 הוקם בויניציה הגיטו. בסוף המאה השש עשרה ישבו שם כאלפיים נפש ובשנת 1638, לפי שמחה לוצאטו, כששת אלפים איש, שהעסיקו בבתי חרושת שלהם ארבעת אלפים פועלים נוצרים. בספרו האיטלקי “על מצב היהודים” מנה שמחה לוצאטו בין חסרונות היהודים את חסכנותם הגובלת לקמצנות ובין מדותיהם הטובות גמילות חסדים והכנסת אורחים כלפי אחיהם. יחד עם שמחה לוצאטו ישב על כסא הרבנות בויניציה יהודה אריה מודינה, אשר מכתביו מפיצים אור על עניני הצדקה שבקהלות איטליה. כן בקש במכתביו את נדיבי אחיו לחוס על האלמנות והיתומים של הקדושים, שנהרגו בשנת 1602 במנטובה על עלילת שקר; הוא דרש מאחד בין אנשי קהלתו לשלם לחברת הצדקה את התרומה, שהיה חייב לה זה שלש שנים, ועלתה לסך של יותר מעשרה דוקאטים; המליץ על עני, שיצא “לקבל עזר וסמך מאת נדיבי העם בכל עיר ועיר”, על בחור אחד “לסעדו ולתמכו”, על עניי ארץ ישראל ועל אלמנה “עזובה ועצובה”, אשר “עתה הגיעה עת דודים להכניס לחופה את בתה”, ועל כן פנתה בבקשתה אל קהלת פאדובה, שבה ישבה מראש, “לקבץ בעדה בכל אופן מועיל למוהר הבתולה”. במכתביו פנה יהודה אריה מודינה אל ראשי הקהלה בווינא “לחוס ולרחם על אחדים מבני הקהלה הליבנטינית בויניציה, שהיו שבויים בבית הכלא בווינא. “ולהשגיח על פרנסתם ועל חפשיותם”. במכתב אחד העמיד למופת את בני הקהלה בויניציה, אשר החליטו לתת לעניי ארץ ישראל חוץ מן התרומות הארעיות עוד מחצית השקל בכל שנה איש כופר נפשו ודרש מכל קהלות ישראל להתנהג כקהלת וניציה, ובאחת מאגרותיו בקש את מנהיגי הקהלות בפולניה לרחם על הקהל ברומא הזקוק לעזרה ולמסור לשליחו אליעזר ניצה את הנדבה, שהבטיחו לתת לקהלת רומא. כבד על יהודי ויניציה משא המסים, שבהם היו קונים להם זכות הישיבה. בכל זאת הלכו ונתרבו בה מוסדות הצדקה. בעניי העיר טיפלה “חברת עניי העיר”. לכל יהודי עני, שבא לויניציה, היו נותנים דירה ומזונות ב״הקדש” הקהלה. מן החברה “צדה לדרך” קבל העני בצאתו מן העיר צדה לדרכו ולפעמים גם מכתב המלצה מאת הרב לאחיו בני ישראל. החברה “מלביש ערומים” המציאה בגדים לילדים עניים שבבתי הספר, החברה “סומך נופלים” הספיקה ביד העניים לשלם שכר דירה, והחברה “מתיר אסורים” עזרה לכל הנמצאים במאסר על שלא שילמו את חובותיהם, והשתדלה ככל האפשר לשחררם. אחת החברות דאגה לטובת היולדות, השניה לטובת החולים, השלישית עסקה בקבורת המתים והרביעית בניחום אבלים. היו חברות בויניציה, שהיו דומות בטיבן לחברות תמיכה בעת החדשה כגון החברה להשאת יתומות. על כל אחד מחמשים חבריה היה להכניס חמשים דוקאטים כתשלום חבר. מחברי “החברה” היו לא רק בני הקהלה הספרדית שבויניציה, אלא גם היהודים הספרדים בפיזה וליאון והיהודים הפורטוגיזים בהמבורג ובאמשטרדם. זכותו של חבר נמשכה כל ימי חייו ועברה בירושה מן האב לבנו. החברה תמכה בכלות עניות שבקהלות הספרדים מצפת ועד בלגראד. בחלוקת התמיכה קדמו בנותיהם של חברים ירודים. אחדות מהן קבלו לנשואיהן סכום של שלש מאות דוקאטים זהב. בין אלה, שקבלו מן החברה סבלונות לנשואיהן, היתה בתו של אחד האנוסים, שנשרף על חזרתו לאמונה הישראלית, וגם גיורת, שמסרה אחרי כן את נפשה על קדושת השם. חברה דומה לזו שבקהלה הספרדית נוסדה בויניציה גם בקהלות האשכנזים והלבנטינים.²⁰³

על כל החברות שבקהלת ויניציה עלתה בחשיבותה החברה לפדיון שבויים. כשנשבו הרבה יהודים במזרח אירופה על ידי חמילניצקי וגדודיו ונמכרו כעבדים, יסדו האחים אבוהב בויניציה חברה, שהושיטה את עזרתה לשבויים. כבר מקודם השתתף אחד מן האחים אבוהב, שמואל, יחד עם אחיו בצרת עמו. כששמע על צרת היהודים בקרמזיר שבמורביה לרגלי כיבוש הארץ על ידי השוודים, חש לעזרתם ושלח לווינא מאתים טאליר, שקבל מהולנדיה, והוסיף עוד ארבעים, שהתנדב הוא ואחיו “עם שנים אחרים מן הצנועים”. שבויי הקוזאקים והטאטרים באירופה המזרחית, השבויים בפרס ובחוף אפריקה הצפונית, במלחמות הממושכות שבאיטליה, הונגריה ופולניה, העבדים, שהיו עסוקים באניות שיט בים האדיריטי וטירהני, ממרסיליה ועד קורפו וזנטי וגם בויניציה עצמה, הם כולם פנו בצרתם אל החברה בויניציה “פרנסי הקופה לפדיון שבויים”, שחשו לעזרת השרויים בצרה וגרמו לשחרורם. על פי רוב טיפלה החברה בשבויים, שנשבו על ידי אצילי האגודה על שם יוחנן הקדוש והובאו למלטה, כדי להמכר כעבדים. מנהג מחפיר זה היה נהוג באגודת האצילים עד המהפכה הצרפתית. הכנסתה הרגילה של החברה לפדיון

שבויים באה מתשלומי החברים מרווחיהם שבכל שנה. מלבד זה נגבה כמס מיוחד רבע אחוז למאה מכל הסחורות ששלחו הסוחרים היהודים בויניציה למקומות אחרים וגם שמינית אחוז מכל הסחורות, שלקחו עמהם הקונים. החברה קבלה נדבות גם מקהלות אחרות. סניף לחברה נוסד בהמבורג. בעת הדחק שלחו פרנסי הקופה לפדיון שבויים שבויניציה מכתבים לקהלות איטליה וביחוד לליוורנו, לקהלות קורפו, רגוסה, ספלטו, זנטי, אלכסנדריה וקהירה, סלוניקי, קונסטנטינופול ואזמיר, מרסיל, לונדון, אמשטרדם, המבורג וגם לקהלת קראקוי ומכולן קבלה תרומות לשם פדיון השבויים. משלוח מכתבים מויניציה למלטה נמשך אז לפעמים שלשה חדשים. ועל כן היה לחברה סוכן נוצרי במלטה, שהשגיח בפקודתה על צרכי השבויים ודאג לטובתם. לסוכן במלטה היתה הזכות לגבות שכר של חמשה גרוש בעד כל שבוי שנפדה, אבל פעמים רבות היה מוותר על זכותו. כן כתב אחד מפרנסי החברה בויניציה לסוכנה במלטה: “זכותו ושכרו לפני ד' יגדלו ומה גם שהוא משתדל לטובתם של בני האומה, שהיא שונה מאומתו”. כל פעם כשחזרו אניות האצילים לנמל במלטה, בא הסוכן למחנה השבויים, כדי לבדוק, אם נמצאו יהודים בין השבויים. ליהודים, שמצא במחנה, הושיט ידו ועזר להם לשעה והמציא להם בכל שבוע מחיתם. לרוב היו השבויים סוחרים, שהיו מסובבים בין נמלי הליבנטה, או עולי רגל, שנשבו בנסיעתם לארץ הקדושה. בבוקר היו השבויים יוצאים ממחניהם לעבודה ובערב היו חוזרים למקומם. בינתים היה הסוכן מודיע לחברה בויניציה את מספר השבויים, שהובאו מחדש למלטה, וגם את הסכום הדרוש לפדיונם. אם נשבו רק יחידים, היה הסוכן רשאי להוציא את הכסף לפדיונם על דעת עצמו. ואולם אם גדל מספר השבויים. היה נחוץ לקבץ את הסכום הדרוש לפדיונם. אצילי מלטה היו סומכים על רגש הרחמים של היהודים, ובידעם, שהיהודים לא יעזבו את אחיהם בצרתם, היו תובעים סכומים מופרזים ומתעללים בשבויים, כדי להעלות את נדיבותם של הפודים. משום זה נתעכבו לפעמים השבויים במחניהם זמן רב, עד שנפדו, ועל כן יסדו במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה במלטה עדה של שבויים, שהיו לה בית הכנסת ובית הקברות מיוחד, והכל נעשה על הוצאות החברה בויניציה ותחת ידו של הסוכן הנוצרי, שנחשב כבא כחה. הקהלה בויניציה ריחמה לא רק על השבויים, אלא גם על הפליטים ושרידי חרב, שהצליחו לברוח על נפשם למערב אירופה מפני טביחות חמילנצקי ובאו לאיטליה. דוד קרקשוני נסע מקהלה לקהלה, כדי לעורר רחמי אחיו ולקבץ תרומות לטובת הפליטים. הקהלה סיניגאליה מסרה אז ליד השליח קרקשוני שבעה דוקאטים והתחייבה לשלוח לויניציה עוד שמונה עשר דוקאטים. בני הקהלה שבאנקונה נדבו שלשים דוקאטים, הקהלה הליבנטינית בויניציה תרמה שלש מאות ועשרה והאשכנזית מאתים דוקאטים, והקהלה בליוורנו גמרה בשנת 1655 להוציא רבע אחוז מהכנסותיה לטובת הפליטים. באמצע המאה השמונה־עשרה ירדה קהלת ויניציה בחשיבותה, ובמדינת טוסקנה, המכונה ויניציה הקטנה, נעשתה אז העיר ליוורנו על ידי רבוי היהודים שבה למרכז מסחרי, ויחד עם העיר עלתה לגדולה גם הקהלה שבה. המפורסמת בהסתדרותה ובמוסדותיה, והיא שבאה למלא מקומה של קהלת ויניציה²⁰⁴.

כדאי הוא להזכיר שתי צוואות, שהן מעידות, כי חוץ מן הצדקה הצבורית נתקיימה בין יהודי איטליה שבעת החדשה גם הצדקה הפרטית. כן נהגה האשה רוסה גוואסטלה בוירונה לפרוש בכל יום מהכנסתה מעשר לעניים, והיא שצותה בשנת ת״ב בצוואתה לחלק מיד אחרי קבורתה עשרה סקודי לחמש קופות היינו תלמוד תורה, ארץ ישראל, עניי ירושלים, פדיון שבויים, שומרים לבוקר, לכל אחת מהן שני סקודי, ולשאר קופות של בית הכנסת סקודי אחד לכל אחת מהן, ואת היותר עד סך חמשה ועשרים סקודי יחלקו לעניי הקהלה הנצרכים ביותר. “ואלו המעות, כתבה בצוואתה, יוציאו אותם מקופה אחת, שיש לי בתיבה שנהגתי בעצמי לשים בה המעשרות מכל ההכנסות והגביות, שבאו לידי דבר יום ביומו”. בצוואתו משנת תקצ״ד הניח שמואל טראבוטי במנטובה חלק גדול מהונו לקרוביו בני אחיו, סכום לבית מחסה לאביונים, אשר לבני ישראל במנטובה, וחוץ מזה סכום לכל אחד מהכפרים, אשר היו לו שם שדות וכרמים, כדי לחלקו לעניים, אשר לא מבני ישראל המה. כמו כן השאיר אחריו קרן קיימת ושמורה לעולם של שמונים אלף שקל כסף, כדי ליסד ממנה “מכון חסד לטראבוטי”. וצוה לחלק פירות הקרן מדי שנה בשנה לעניי ישראל במנטובה ולתת גם סכומים מפירות הקרן, כדי להשיא ארבע בתולות ולכלכל ארבעה נערים, שילמדו חכמות או מלאכות או מסחר או הנהגת ספינות. ולשכור רופאים ולתת רפואות לחולים, אשר אין ידם משגת. ולתמוך בימין אנשים שירדו מנכסיהם ואין מושיע למו ובראש כולם היתומים והאלמנות, וחוץ מזה יחלק סכום מפירות הקרן לשנים או לשלשה חלקים. כדי לתת שכר טוב לבעלי מלאכה המשכילים באומנותם. והמותר, אשר ישאר, יהיה לגדל וללמד שלש בנות מתשע שנים עד שמונה עשרה, ואם עוד יותר מותר, יהיה לכל אשר ימצא לו מחסור לכל דבר, מבלי שימלא הקהל את מחסורו²⁰⁵.

4. המרכז בתורכיה. ארץ־ישראל ומצרים

א. חלק מגולי ספרד. שנקלט באיטליה, נתמזג שם עם היהודים תושבי הארץ, שלבשו רק גוון ספרדי למחצה. אבל החלק היותר גדול של הספרדים נכנס לתורכיה ולארצותיה באסיה, שעליה נמנתה גם ארץ ישראל. במסעותיו מצא בנימין מטודילה במחציתה השניה של המאה השתים עשרה בקונסטנטינופול רק “כמו אלפיים יהודים וביניהם אומנים של בגדי משי וסוחרים הרבה”, “עשירים ואנשים טובים. בעלי חסד ומצוות וסובלים על הגלות בעין יפה”. והנה התישבו שם כשלשים עד ארבעים אלף מיוצאי ספרד ופורטוגאל, והשולטן קבלם בסבר פנים יפות לפי תעודה אחת, “מפני שהיו בעלי מלאכה”. ואולם היהודים לא עסקו שם רק באומנות, אלא גם במסחר. הנוסע הצרפתי ניקוליי, אשר שהה בשנת 1551 בתורכיה, כתב, כי “אפשר להגיד, שהמסחר והחלפנות בכל חופי הליבנטה הם ברובם בידי היהודים. בקונסטנטינופול הם בעלי מחסנים וחנויות. נמצאים ביניהם גם הרבה אומנים מומחים ובעלי תעשיה, ביחוד בין האנוסים, שגורשו מספרד ופורטוגאל. והם מלמדים לתורכים את ההמצאות החדשות בצרכי המלחמה. כמו כן יסדו היהודים בתורכיה בתי דפוס ומדפיסים בהם ספרים ברומית, ביונית, באיטלקית, בספרדית ובעברית”. הנוסע הגרמני דרנשבם, שחבר גם הוא באמצע המאה השש־עשרה ספר זכרונות על מסעיו בקונסטנטינופול ובאסיה הקטנה, סיפר על יהודי קונסטנטינופול, שהם יושבים שם במספר עצום כנמלים. היהודים בעצמם מאשרים את מספרם הרב, ולפי רשימת המסים משנת 1553 עלו למספר של 15,035 אנשים, פרט לנשים ולילדים. ביניהם נמצאו אומנים שונים המתפרנסים מאומנותם כגון צורפים, מפתחים באבן, אורגים, רופאים, ספרים, עושי מראות, צבעים, רוקמי משי, כורכים חוטי זהב. כמו כן עוסקים הם במסחר ויש להם גם בית הדפוס, שבו מדפיסים ספרים תמוהים. בתורכיה נבנה גשר חדש בין תפוצות ישראל שבאירופה ובאסיה, ומגורשי ספרד ופרטוגאל הם שהתחילו להעיר את המזרח מתרדמתו.

על גולי ספרד ופורטוגאל נוספו בקונסטנטינופול גם יהודים אשכנזים, יונים ואיטלקים. וכך קמו ברבות הימים ארבעים וארבע קהלות מיוחדות עם בתי כנסיות משלהן. הקהלות נפרדו זו מזו, וכל אחת מהן גבתה בפני עצמה מחבריה מסי המדינה כגון מס לגולגולת, מס רבנים ומסים, שהיו נחוצים לקיום בית הכנסת ובית הספר ולתמיכת העניים. אחרי שפסקה הכניסה ההמונית לתורכיה, נתמעטה ההתפרדות בין הקהלות, וברבות הימים נתחברו לשם החזקתם של מוסדות התרבות והצדקה. על מוסדות הצדקה בקונסטנטינופול מספר בן זמנו של ר' יוסף קארו, ר' אליהו בן חיים, שישב שם על כסא הרבנות אחרי בואם של גולי ספרד לתורכיה, לאמר: “הנה נא העיר הזאת קושטנדינא יש בה הקדשות מיוחדות, הקדש לתלמוד תורה ללמד את בני העניים תורה, והקדש לעניים, להכנסת אורחים וביקור חולים. וגבאים מיוחדים לכל הקדש מחזרים תדיר באורח צדקה, ישוטטו לבקש מעות לצורך המצוה, בימים מיוחדים איש יומו. ולהקדש תלמוד תורה בתים מיוחדים לבית המדרש, שם ישבו המלמדים, ועוד להם בתים אחרים נשכרים לבעלי בתים והפירות מתפזרים לצורך תלמוד תורה. ויש בית הקדש אחד בעיר, שהיה בנוי תחתיים, שניים ושלישיים מימי עולם ושנים קדמוניות, והבית הנזכר במדור התחתון ממנו היה דר השמש המפקח על ענין הכנסת אורחים וביקור חולים, והמדור האמצעי היה מיוחד להכנסת אורחים, תמיד לא יסורו ממנו ארחים ופרחים, והבית העליון היה יושב שם מלמד לבני העניים מצד חברת תלמוד תורה”. היהודים בקונסטנטינופול, אומר הנוסע הגרמני דרנשבם, אינם נותנים לענייהם לחזר על הפתחים, אלא הגבאים מתהלכים מבית לבית וגובים מכל בני הקהלה את תרומתם לקופת הצדקה ומפרנסים מן התרומות הנגבות את העניים היושבים בבתיהם וגם את הנמצאים בהקדש. כששהה דרנשבם בתורכיה, נשבתה אניה תורכית והובאה למלטה, והיהודים השבויים, שנמצאו באניה, נפדו על ידי אחיהם בקונסטנטינופול. כמו כן נפדה בשנת 1554 יהודי אשכנזי מעיר אייזנשטט, שהובא בויניציה לתוך האניה ונמכר כעבד לתורכיה ונפדה והוחזר לויניציה²⁰⁶.

ב. השניה בגדלה אחרי קהלת קונסטנטינופול היתה בתורכיה קהלת סלוניקי. לקהלה, שנתקיימה כבר במאה הראשונה לספירת הנוצרים, נספחו רבים מן היונים, שנתיהדו ונקראו “יראי ד'”. בבית הכנסת בסלוניקי דרש פולוס בשלש שבתות. היהודים דחוהו ורק היונים ו״יראי ד'" שביניהם והנשים התפעלו מדרשותיו והתנצרו. הקהלה הישראלית בסלוניקי הלכה וגדלה במשך הזמן. במאה השתים־עשרה מצא בה בנימין מטודילה חמש מאות יהודים, ואילו כשבא שבתי צבי באמצע המאה השבע־עשרה לסלוניקי, היו בקהלה “עשרים אלף בעלי בתים”. ובעת החדשה הגיע מספר נפשותיה כמעט עד שמונים אלף. יהודי סלוניקי, שהיו נוחים להתפעלות ולהתרגשות, נמשכו אחרי תנועות משיחיות, והצטיינו גם בחריצות ובמרץ רב במסחר ובמלאכה. בזמנו של בנימין מטודילה היו יהודי סלוניקי “מתעסקים במלאכות”. באמצע המאה השש־עשרה מצא הנוסע הגרמני דרנשבם בין יהודי סלוניקי הרבה אורגים, שתוצרתם נמכרה בכל תורכיה, והנוסע הצרפתי פייר בילון ראה אז במכרות המתכת סמוך לסלוניקי יהודים ספרדים ואשכנזים, שעבדו שם ביחד עם הפועלים היונים והסלאוים, וגם המסחר היה אז ברובו בידי היהודים. כמו כן עבדו יהודי סלוניקי גם בעת החדשה בכל ענפי המסחר והמלאכה. יהודי סלוניקי, שהרגישו בבשרם את סבל הצרות והרדיפות תחת ממשלת הביזנטינים, ריחמו על אחיהם הנרדפים וקבלו בסוף המאה האחת־עשרה את אחיהם הנמלטים מטבח הצלבנים בגרמניה, במאה השלש־עשרה והארבע־עשרה את המגורשים מצרפת, איטליה, סיציליה ופולניה ובשנת 1492 את גולי ספרד ואחרי שנות ת״ח ות״ט גם את היהודים הבאים מאוקריינה החרבה, קצתם כפליטים וקצתם כשבויי הטאטרים, שנפדו על ידי יהודי תורכיה. כך היתה הקהלה למקלט הנרדפים והמגורשים. במאה השש־עשרה כתב עליה שמואל אושקי בספרו ״נחמה לצרות ישראל״ לאמר: “סלוניקי היא אם בישראל, קהלה קיימת על התורה. מלאה נטיעות משובחות ועצים עושים פירות, שאין כמותם בעולם; נחמדים הם פירותיה, המרווים משפעה של גמילות חסדים; נתכנס בה חלק חשוב מבני ישראל הנרדפים והמגורשים. והיא שקבלה אותם בחבה יתרה. כאלו היתה אמנו ירושלים הנכבדה”. כל בני מדינה ומדינה, שבאו לסלוניקי, יסדו להם קהלה מיוחדת עם בית הכנסת משלה וקראוה על שם מדינת מולדתו כגון קהלת אראגון, קשטיליה, קאמאלאן, פורטוגאל, ליסבון. ״כל לשון ולשון קבעו קהל בפני עצמן וכל קהל מפרנסים עניי לשונם״²⁰⁷. מראש היו בסלוניקי עשר קהלות, ואולם ברבות הימים עלה מספרן עד שלשים ושש. היו ביניהן סכסוכים, עד שרבני הקהלות וגבאיהן נתחברו בחברת “תלמוד תורה”. קהלת סלוניקי היתה במשך הזמן למרכז התורה. והיו בין יהודי אובין, שנמשכו אחרי המזרח ותרמו תרומות ללומדי תורה בירושלים וצפת וגם לישיבות בסלוניקי. עשירה היתה קהלת סלוניקי במוסדות הצדקה, שנוסדו בה לטובת העניים. כבד על יהודי סלוניקי לחץ המסים. הממשלה הטילה עליהם אפילו מס בעד הרשיון למנות להם רב ומנהיג. בכל זאת רבו בקהלה מוסדות הצדקה. כשנשבתה בשנת 1552 על ידי “אצילי ההיכל” ברודוס אניה עם יהודים מסלוניקי, נתנה הקהלה מקופתה כסף לפדיון בניה השבויים, והיא גם לא קפצה את ידה מן היהודים, שנשבו בארצות אחרות, וקיימה גם בהם את המצוה של פדיון שבויים. הושב בסלוניקי בית דין מיוחד המפקח על עסקי היתומים והאלמנות והוטל על החתנים והכלות מס הנשואין, שנקבע לפי סכום הנדוניה וניתן להכנסת כלות עניות.

ג. כשבא עובדיה ברטנורא בשנת 1488 מאיטליה לירושלים, מצא שם בין היהודים רק “שבעים בעלי בתים מדלת העם. אשר אין להם מחיה, וכמעט לא נשאר, שלא יחסר לחמו, ובתוכה אלמנות רבות וזקנות וגלמודות, אשכנזיות, ספרדיות ומשאר לשונות”. קהלת ירושלים לא היתה אז מסודרת, היו בה הרבה עניים וחסרו בה מוסדות לצדקה. “נעשיתי”, כן מספר עובדיה ברטנורה, “קובר מתים בירושלים, כי לא נמצאו בה נושאי מתים והולכים אחר המטה”. מיד אחרי בואו לארץ, נגש עובדיה ברטנורה לחידוש המרכז הירושלמי והצליח בזמן קצר לסדר את חיי הקהלה, עניני המסים ומוסדות הצדקה. בשנת 1495 מצא “חכם ויניציאני” בירושלים מאתים בעלי בתים “והם נשמרים מכל חטא ועון וזהירים במצוות. ובכל יום אחר התפלה ואחר הדרשה יעמדו אנשים בבית המדרש ללמוד במשנה ובתלמוד כמו שלש שעות ואחרי כן ילכו מחיל אל חיל לבקר חולים ולתת מתנות לעניים כל איש אשר ידבנו לבו ומרבים העם לתת צדקה אף כי מטה ידם, ויש עניים הרבה בזאת העיר ורוב הקהל מתפרנסים מן הצדקה”. באו לירושלים מגולי ספרד ופורטוגאל וגם אשכנזים מארצות שונות. והקהלה הלכה וגדלה במספרה וגם בחשיבותה ״חכם אלמוני״. שנסע בשנות 1521/2 מויניציה לארץ־ישראל, מנה בירושלים “כמו שש מאות בעלי בתים מלבד אלמנות, שהן יותר מחמש מאות ומתפרנסות בירושלים בשופי, שאינן פורעות שום מס ועול, והקהל ירויח מהן, כי הוא היורש אותן. ורוב צרכי הצבור נפרעים בהירושות האלה. מקבלי צדקה הם יותר ממאתים נפשות והם נזונים מנדבות, שיבואו ממצרים ותוגרמה וממקומות אחרים”. בכל שנה נשלחו מחוץ לארץ נדבות לעניי ירושלים וצפת, ולפעמים הביאו העשירים, הבאים כעולי רגל או להשתקע בארץ ישראל, את הנדבות עמהם. אירע, שחלק גדול מן הנדבות לקחו הפחות התורכים, עד שלעניי ארץ ישראל נשארו רק פרוטות. בשנים, שבהם סבלו הקהלות באירופה מפורעניות וגזרות, היו הנדבות מצומצמות, ולפעמים חזרו שליחי ציון, שהיו יוצאים מדי שנה בשנה מארץ ישראל לכל ארצות אירופה לשם קיבוץ נדבות, בידים ריקניות. על ידי גזרותיו של הפחה אבן פרוך נהרסה קהלת האשכנזים בירושלים ונבנתה מחדש בראש המאה השמונה־ עשרה, כשהגיעה לירושלים חבורה של אלף איש מפולניה, גרמניה, אוסטריה, אונגריה ואיטליה ובראשם יהודה החסיד וחיים מלאך. קהלה זו נפרדה בענין החלוקה מעדת הספרדים וקבלה תמיכה מקהלות אירופה וביחוד מגרמניה ואוסטריה²⁰⁸. לא נשכח בישראל, שעניי ארץ הקדושה קודמים לעניי חוץ לארץ. ומארצות הגולה נשלחו הקדשות, עזבונות ונדבות, ומהם נתפרנסו עניי ארץ ישראל וביניהם גם עניי ירושלים.

גולי ספרד, שנושבו בצפת, התפרנסו ברובם ממלאכתם. מתוך התשובות למדים אנו, שבצפת התפתחה במאה השש־עשרה והשבע־עשרה התעשיה בדבש, גבינה, סבון וצבעים. בצפת וסביבתה היו אז ליהודים שדות תבואה, כרמים, חורשות זיתים ופרדסי אתרוגים. היו שעסקו בשמן שומשמין ובצמר גפן וגידלו עצי תות. בשנות 1521/2 מצא “חכם אלמוני”, שנסע דרך ארץ ישראל, בצפת “יותר משלש מאות בעלי בתים ושלשה בתי כנסיות, אחת של ספרדים, אחת של מוריסקים, יושבי הארץ, ואחת של מערבים”. יהודי צפת עסקו אז במסחר ובהבאתה של זמרת הארץ מן הגליל העליון לדמשק וגם באומנות. והיו אז “ארבע מלאכות טובות בכל ארץ ישראל, האורגים והצורפים והאושכפנים והבורסקים וגם הבנאים. וגם החייט ירויח מזונותיו”. בספרו “סדר היום”, הכולל פירוש לתפלות, שנדפס בשנת שנ״ט בויניציה, הטיל משה מכיר מצפת על האב ללמד את בנו אומנות, “כדי שיעסוק בה להתפרנס ולראות חיים עם אשה, אשר אהב, כי מה תועלת להשיאו אשה, אם אינו יכול להתקיים בה מחוסר כל”. לפי המכתב, שנשלח על ידי ראשי הקהלה בצפת בשנת שס״ד לאוראן אשר באלג’יר, נתקיים בקהלת צפת “הקדש לפרנס החולים בטלים ממלאכה, בתוכן מאה ועשרים נפש זולת חמשים אחרים חוצה לו מתפרנסים ממנו, ואלף ומאתים נפש עניים אביונים כתובים בעט סופר. כעת תחולק להם איזו צדקה הבאה לחלק, זולת כמה צנועים וכמה תלמידי חכמים, שאין להם על מה לסמוך, כי אם על אביהם שבשמים”.

כבן ארבע שנים גלה ר' יוסף קארו מספרד ובא בשנת 1535 לצפת וחבר שם את הספר “שולחן ערוך” והכניס לתוכו גם “הלכות צדקה” והשוה בכך ערכו לכל החוקים והדינים, שהיהודי חייב לקיימם בכל יום ויום ולחיות בהם. כן הכניס לספרו את הדין: “כל עיר שיש בה ישראל, חייבים להעמיד בהם גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה ימים וזו היא הנקראת קופה, וכן מעמידים גבאים, שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ומחלקים את הגבוי לערב בין העניים ונותנים לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי”. מחברו של ה״שולחן ערוך" נכנס בסוף ימיו למחיצת המקובלים שבצפת. בני “הנבוכים”, שהלכו לפנים בספרד לאור הבהיר של “המורה”, הוא הרמב״ם, נמשכו אחרי התלאות, שמצאו את אבותיהם, אחרי אורה המסתורי של הקבלה ויסדו בצפת, בקרבת המקומות הקדושים לאומה, מרכז למקובלים. בראשם עמד ר' יצחק לוריא, שבא בשנת 1570 לצפת ומשך אליו לבות המקובלים, עד שרבים מהם נעשו תלמידיו. הוא שהורה לתלמידיו להנזר כל ימי השבוע מבשר ויין ולהתודות בערב שבת כל אחד מהם לפני חבריו את מעשיו, שעשה במשך ימי השבוע. “כי על ידי זה יתבייש האדם ויחדל מלחטוא”. והוא שהנהיג, שכל אדם יקבל עליו בכל יום קודם שיתפלל תפלת שחרית, לקיים מצות עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. ר' יצחק לוריא נזהר מלהתפלל תפלת מנחה עד שישלם שכר לשכירו. לפעמים היה אפילו שולח שליחו ללוות כסף לשם זה ואומר: “איך אתפלל לד' ובאה לידי מצוה כזו ולא קיימתיה ואיך אשא פני להתפלל”. הוא גם שנהג לתת צדקה, כשהיה מתפלל בבוקר “ואתה מושל בכל”. בעשרת ימי תשובה וביחוד בסעודת ערב יום הכפורים היו עניים בני תורה מאוכלי שולחנו, כדי שיהיה לו שולחנו למזבח כפרה. האגדה מספרת על ר' יצחק לוריא, ששמע מן השמים, כי יבוא ארבה בכל גבול צפת ויאכל כל עשב הארץ, מפני שאנשי צפת אינם מרחמים על שואב מים אחד, שנשברו חביותיו וקנקניו וקופחה פרנסתו. ולכן צוה לקבץ נדבות בין אנשי צפת ולתתן לעני והציל בכך את אנשי צפת ממכת הארבה. המקובלים שבצפת היו מקיימים את המצוה “עשר תעשר” ונותנים שני עישורים, כלומר חומש מכל ריוח הבא לידם, ומניחים אותו בארגז, כדי שיהיה מוכן תמיד למצוה הבאה לידם, והם שהיו גם מגדלים בבתיהם יתומים ויתומות ומשיאים אותם סמוך לפרקם. מן המקובלים בצפת היה אליהו די וידאש, שהורה “ובפרט בענין הצדקה צריך שיהיה שמח בנתינתה, כי הוא מתדבק עם השכינה”. וגם ר' משה קורדובירו, שדרש, כי רחמיו של האדם יהיו פרושים על כל הנבראים ויאהב בלבו אפילו את הרשעים ויתנהג בנחת אפילו עם החוטאים²⁰⁹­.

ד. הקשר שבין יהודי ארץ ישראל ובין יהודי מצרים לא נותק מעולם. כאחותה הצעירה, קהירה, לא חדלה גם אלכסנדריה של מצרים לשלוח תרומות ונדבות לישיבות ולעניים שבארץ ישראל. ההיסטוריה של קהלת אלכסנדריה היא מרובה שינויים, התחלפו בה תקופות עליה עם תקופות ירידה. בית הכנסת הישן, תפארתה של הקהלה העתיקה באלכסנדריה, נהרס. לפי האגדה, בשעת מלחמת טריינוס, ויהודי אלכסנדריה יצאו במספר רב למדינות הרומיות שבאפריקה הצפונית ויסדו שם קהלות בקרתגא, אוטיקא ונרו. ואולם בראש המאה החמישית עלתה הקהלה במספר אנשיה. בין יהודי אלכסנדריה היו אז סוחרים, בעלי אניות ומלחים ונוסדה ביניהם אפילו חברה לבעלי אניות יהודים. כשלכד החליף עומר בשנת 641 את העיר, היו בה לדברי הסופרים המוסלימים ארבעים אלף יהודים. אמנם המספר הוא קצת מוגזם, בכל זאת הוא מעיד על ריבוי היהודים באלכסנדריה. בסוף נסיעתו במחצית השניה של המאה השתים־עשרה. מצא בנימין מטודילה באלכסנדריה "כמו שלשת אלפים יהודים״, ומשולם מוואלטרה, שמצא שם בשנת 1481 רק "כמו ששים בעלי בתים יהודים״, כתב על קהלת אלכסנדריה: "יש יהודים שזוכרים, כי בימיהם היו שם ארבעת אלפים בעלי בתים ועתה נתמעטו כפרי החג, ויש להם שני בתי כנסיות״. בשנת 1488 ירד מספר היהודים באלכסנדריה. לפי עדותו של עובדיה ברטנורה, עד חמשה ועשרים בעלי בתים והיו להם אז "שתי כנסיות קדמוניות,

האחת גדולה מאוד וחרבה קצת והאחרת קטנה ממנה, ורוב הקהל מתפללים בקטנה, כי היא מיוחסת לאליהו הנביא". הקראי שמואל בן דוד, שעבר בנסיעתו לארץ ישראל בשנות 1641/2 דרך אלכסנדריה, ראה בה “שלשה בתי כנסיות לרבנים”. לנמל אלכסנדריה הביאו שודדי הים את היהודים, שצדו בנסעם באניות, ויהודי אלכסנדריה היו פודים את אחיהם ומקיימים בהם את המצוה של פדיון שבויים.²¹⁰

אחרי שנכבשה ארץ מצרים על ידי הערביים ונקבע מושבו של הנציב המוסלימי בקהירה הישנה, פוסטאט, עלתה שם הקהלה בחשיבותה על קהלת אלכסנדריה. רשימת העניים מהמאה האחת־עשרה, שנמצאה בגניזה, כוללת למעלה ממאה שמות וכינויים של עניים, יתומים, אלמנות ובעלי מום, והיא שמעידה על הנצרכים, שבאו למצרים מארץ ישראל, סוריה עיראק, ביזנץ ומלטה, שנתמכו אז כנראה על ידי קהלת קהירה־פוסטאַט. בין הנתמכים היו צבּע ירושלמי, עוזר לטבח, בעלי פרדות, חוכר משקאות. משרת ומשרתת, פותר חלומות, תוכן, כלומר אסטרולוג, אמו של חזן ואמו של אופה, אלמנת חייט ואלמנתו של עושה או מוכר נייר וספרים ואלמנתו של מוכר ירקות וכן של אורז סחורות. במאה השתים־ עשרה מצא בנימין מטודילה בקהירה אלפיים יהודים ושם שני בתי כנסיות, אחד לאנשי ארץ ישראל ואחד לאנשי ארץ בבל. משולם מוואלטרה, שבא בשנת 1481 לקהירה, ראה שם “כמו שמונה מאות בעלי בתים יהודים וסך כזה בעלי בתים קראים וחמשים בעלי בתים שומרונים, והמלך שם על היהודים ועל הקראים ועל השומרונים נגיד יהודי עשיר וטוב מדע ונכבד מאד, שמו ר' שלמה בר' יוסף, והוא יליד הארצות האלה ואביו היה גם כן נגיד”. בעברו דרך מצרים התבונן עובדיה ברטנורה באופיים וטיבם של יהודי קהירה וגינה את חוסר הנדיבות שביניהם וכתב: “בארץ מצרים היום כשבע מאות בעלי בתים יהודים, חמשים מהם שומרונים ומאה וחמשים קראים והשאר כולם רבנים. השומרונים הם יותר עשירים מכל היהודים במצרים, והקראים יותר עשירים מהרבנים, ויש בין הרבנים גם כן עשירים. אכן טבע היהודים בארץ ישמעאל להראות עצמם עניים ואינם בעלי צדקה ולא גומלי חסדים זה לזה ולא אוהבים זה לזה וכל אחד דורש טוב לעצמו. ובזה יפה כת הקראים מכת הרבנים, שהקראים גומלים חסד ומתערבים עם הרבנים ומקרבים אותם”. על מדותיהם הטובות ועל נדיבותם של הקראים בקהירה רמז גם הקראי שמואל בן דוד. הם, כתב, “נדיבי לב, שפלי רוח, אוהבי הבריות, טובים עם ד' ואנשים, מלאכת אחינו אנשי מצרים רובם צורפים בזהב ובכסף והם בינונים בהשגה, כלומר בהשגת הרכוש, כי לא ימצאו היום עשירים גדולים בתוכם. רק כי מדותיהם טובות. והיום יש במצרים חמשים בתי הקדשות לעניים, שהקדישו הקדמונים, ואומרים, שהיו מקודם שבעים ונשארו רק חמשים”. כשבאו גולי ספרד לקהירה, גדלה הקהלה. מגולי ספרד היה חוכר בית יציקת המטבעות, אברהם די קאשטרו, שהיה עוזר לאחיו ונותן בכל שנה שלשת אלפים זהובים לצדקה. מקהירה יצא לירושלים בראש המאה השש־עשרה הנגיד האחרון יצחק שולל, שזכה לכתר שם טוב ועשה צדקות לעניים וללומדי תורה. אחרי ביטול הנגידות נתמנה לרב הכולל בקהירה, ר' דוד בן זמרא. שישב שם על כסא הרבנות ארבעים שנה ועסק גם בעניני הצדקה ותיקן במצרים משמורת של מקברים, שהיתה מעין חברה קדישא לקבורת המתים. תשובותיו המרובות, שעשו לו בזמנו פרסום גדול, מפיצות אור על מנהגיהם של יהודי מצרים ומוסדותיהם לצדקה. מתוך תשובותיו של ר' דוד בן זמרא אנו למדים, שיהודי מצרים לא היו מקפידים במה שאמרו חכמים, שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם, אלא היו פודים אותם “יותר מכדי דמי שאר השבויים ומעשים בכל יום כן”. ור' דוד בן זמרא שנשאל בענין זה, פסק: “הנח להם לישראל ויחזיקו במדה. כיון שהם שמחים וששים בה ויש להם בזה שכר גדול, ועוד שאין אנו כופים אותם, אלא הם בעצמם מתנדבים”. וכשנשאל ר' דוד בן זמרא על העניים “ההולכים מקהל לקהל לבקש טרף לביתם, ולאחר שקבלו כדי צרכם ולפעמים יותר מאלף זוז, הולכים למקום אחר וממשיכים לקבץ נדבות”, אף על פי שקבעו החכמים, כי “מי שיש לו מאתים, לא יטול לקט, שכחה ופאה והוא הדין ממעות הצדקה”, השיב, שגבאי הצדקה לא יתנו לעניים האלה מקופה של צדקה ויגזלו בכך את שאר העניים, ואילו היחידים מותר להם לתת לעניים האלה נדבות בתורת מתנה ולא בתורת צדקה²¹¹.

5. הקהלות של האנוסים

א. כיהודים שגורשו מספרד ופורטוגאל, כן יסדו גם האנוסים, שברחו אחריהם מארצות האינקוויזיציה, מרכזים ליהדות בארצות, שבהן מצאו מקלט. בשנת 1583 באו אנוסי פורטוגל להמבורג. על ידי כניסתם המתמדת של אחיהם מחצי האי הפירינאי, מהולנד ומושבותיה, מתורכיה וממרוקו, הלכה וגדלה הקהלה החדשה. בין האנוסים, שהתישבו בהמבורג, היו צורפים בזהב, מפתחים באבן וביחוד סוחרים. הסחורות העיקריות, שהכניסו מן המושבות הספרדיות באמריקה. היו סוכר, טבק, בשמים וצמר גפן. היו בין האנוסים גם בוני אניות, שהועילו להתפתחות הנסיעות מאַלטונה לגרענלנד. האנוסים, שנכנסו להמבורג, הודו באמונה הישראלית. יסדו שם את הקהלה “בית ישראל” ונטלו על עצמם לשלם מס הקהלה לשם קיום מוסדותיה וגם מס מעסקי מסחרם. מלבד המסים היו האנוסים תורמים לקופת הצדקה. מקופת הצדקה שבקהלה קבלו בשנת 1652 עשרים ושנים עניים תמיכה ובשנת 1656 עשרים עניים. לעניי הקהלה היו נותנים מצות לפסח, ובחנוכה היו מחלקים ביניהם בגדים. לשמש בבית הכנסת שילמה הקהלה שכר בעד טיפולו בעניים כמקיז דם, והיא שהושיטה ידה לעזור גם לעניים הנודדים ממקום למקום. כן תמכה הקהלה בעניים, שבאו מהודו, הולנד, איטליה, מרטיניק וליבנטה ובשליחי מורביה, שבאו לקבץ כסף לפדיון אחיהם השבויים. בשנת 1653 קבלו שליחים מפולניה נדבות והוצאות הדרך. כשבאו בשנת 1656 הנמלטים מחרב הקוזאקים להמבורג, דרשו ראשי הקהלה בכרוז מיוחד מבני הקהלה לעזור לאחיהם שבאו ממזרח אירופה. “המלחמה והאכזריות”, כן כתבו, “הכריחו את אחינו האומללים לעזוב את מולדתם. נתונים הם בצרה ובמצוקה ומחובתנו לעזור להם. הוצאותיה הרגילות של הקהלה נתרבו, ואין ביכלתה לעזור לפליטים מקופתה. על כן הוחלט לעשות מגבית לטובת הנמלטים, שבאו לעירנו רצוצים ועיפים מנסיעתם, ערומים ורעבים ללחם. בני הקהלה נקראים להשתתף במעשה צדקה, שבו כלולות הרבה מצוות, ומוזמנים להכנס לבית הכנסת לתפלת מנחה ולנדב שם לטובת הפליטים”. הקהלה בהמבורג שלחה גם את תרומותיה ל״פרנסי הקופה לפדיון שבויים" בויניציה ונתנה משלה נדבות לטובת השבויים וגם הפדויים כגון בשנת 1654 ליהודי מקיראסאו, שהיה שם נתון בשביה אצל האנגלים, וליהודי שנשבה על ידי הספרדים, ובשנת 1665 ליהודי משה ישראל לפדיון אשתו השבויה בברבריה, למשה מרקדו לפדיון אשתו וילדיו, וליוסף מונרא, שבקש במכתבו לפדותו משביו. על הכספים לפדיון השבויים היה ממונה פקיד מיוחד. ונדיבי הקהלה כגון אברהם טייקסיירה השאירו אחריהם עזבונות לפדיון שבויים ולהכנסת כלות עניות. לתמיכת הבחורים הלומדים תורה נוסדה בשנת 1653 בהמבורג החברה "עץ חיים״ ולתמיכת היתומים בשנת 1771 החברה “אבי יתומים”. בפנקס הקהלה נרשמו כבר בשנת 1653 תמיכות, שניתנו לטובת היתומים; כמו כן נרשם בו, שגבאי הקהלה מסרו ילד עזוב לאשה להטפל בו ולחנכו על חשבון הקהלה²¹².

כמשרתי הפורטוגיזים וכעומדים תחת חסותם התישבו בהמבורג גם יהודים אשכנזים, שבאו מן הישובים הסמוכים ויסדו שם קהלה אשכנזית. גם בה עזרו לפליטי הפורעניות של שנות ת״ח ות״ט, שהגיעו שמה סחופים ומבוהלים, אימת מות על פניהם החוורות ומקל נודדים בידם. לא היו אז, כן מספרת בזכרונותיה האשה גליקל מהאמלן, בקהלה אשכנזית בתי חולים ולא בתים אחרים, כדי להכניס בהם את החולים. "ועל כן הכנסנו לתוך ביתנו מן הפליטים עשרה אנשים חולים, שלהם דאג אבי המנוח, ואמי זקנתי הצנועה היתה מבקרת שלש או ארבע פעמים ביום את בית החולים ושמה לבה להם, שלא יסבלו מחסור״²¹³.

ב. בשנת 1593 הגיעו אנוסי פורטוגאל ובראשם יעקב טיראדו לאמשטרדם. מאתים וארבעים ושמונה מהם הוכנסו לבריתו של אברהם, והם שבנו בשנת 1598 באמשטרדם בית הכנסת הראשון, שנקרא על שם מיסדו יעקב טיראדו “בית יעקב”. והנה ברבות הימים לא הספיק בית כנסת אחד לקהל המתפללים ועל כן הוקם בשנת 1608 בית כנסת שני “נוה שלום”. השתדלותם של המצויינים בין חבריה הועילה לקהלה להשיג מקום לבית הקברות סמוך לאמשטרדם באודירקרק, ואולם יהודי אמשטרדם היו זמן רב מוכרחים לשלם מס המתים לכל כנסיה, שעל פניה הועברה גופתו של יהודי. בתחלה נתקלו האנוסים בהרבה מכשולים ונחשדו אפילו על הריגול לטובת ארץ ספרד הקאתולית, אבל לאט לאט התגברו על כל המכשולים. כל פעם שתבעה האינקוויזיציה בספרד ופורטוגאל את האנוסים לדין, בא נחשול הנמלטים ממנה לאמשטרדם. מספר המשפחות שבקהלה עלה עד ארבע מאות, והן שהיו בעלות ארבע מאות בתים בעיר. מוגבלות היו מראש זכויותיהם האזרחיות של האנוסים, ורק אגודת הסרסורים היתה פתוחה לפניהם, אבל לא חבורת הסוחרים. בכל זאת הכירו הנמלטים תודה לארץ, שפתחה להם שעריה ונתנה להם חרות הדת. אמשטרדם היתה בעיניהם כ״ירושלים חדשה". הותר להם שם לעבוד במקצוע הרפואה, וקמו ביניהם מלומדים, סופרים וגם רופאים. הסוחרים שביניהם לא היו מלוים את כספם ברבית, אלא משקיעים אותו בחברות המסחר. גילוי אמריקה והפיתוח של מסעי הים להודו המזרחית גרמו לשינוי מכריע בעניניה הכלכליים של אירופה. ההגמוניה במסחר העולמי עברה לספרד ופורטוגאל, שמשלו אז בים האטלנטי, וברבות הימים להולנד ולאנגליה. לתוך תנועה כלכלית חדשה זו נכנסו האנוסים מספרד ופורטוגאל, והכסף, שהביאו עמהם להולנד, והקשרים עם אחיהם שבמושבות ההודיות של פורטוגאל הספיקו בידם להשתתף במסחר העולמי ולהועיל לשגשוגו. כשגדלה בראש המאה השבע־עשרה ההתרוששות בין יהודי אירופה, נמצאו בין יהודי ספרד ופורטוגאל בקהלות המבורג, אמשטרדם, ליוורנו, פלורנץ ולונדון, אמידים ואפילו עשירים.

בראש הקהלה שבאמשטרדם עמד לפי תקנותיה משנת 1639 “מעמד”, שהיה מורכב מן הפרנסים והחכמים והמורים בבית הספר “תלמוד תורה” ומשגיח על שמירת הדת בכל פרטיה ופרטי פרטיה. מספרם של חברי הקהלה עלה בשנת 1675 עד 2400 איש, ולפי אומדנה אחרת עד ארבעת אלפים. בני הקהלה הטילו על עצמם מסים לשם קיומה ונתנו כמס מכל הסחורות, ששלחו או קבלו, פרוטה מכל ליטרה. כן עלו מסי הקהלה לסכום של שנים עשר אלפים פרנקים או שלשים אלפים טאליר. יחד עם חיי הקהלה התפתחו גם עניני הצדקה. נוסדו בקהלות חברות למעשי צדקה כגון בשנת 1609 חברה “ביקור חולים”, שבנתה בית חולים משלה, בשנת 1639 נוסדה חברה להלבשת תלמידים עניים שבבית הספר. בשנת 1716 נוסדה ״חברה קדישא״ ובשנת 1749 נבנה ״מושב זקנים״.²¹⁴

ג. בשני לאוגוסט בשנת 1492 עזבו יהודי ספרד המגורשים את מולדתם ולמחרת היום בשלישי לאוגוסט עזבו אניותיו של קולומבוס את הנמל בספרד ופרשו בים וגילו חלק תבל חדש. רכוש היהודים. שגורשו מספרד הוחרם ובדמי ממכרו סייעה הממשלה למסעו השני של קולומבוס, שהועיל לפתוח שערי מקלט חדש וארץ חדשה לא רק לחלק מגולי ספרד ופורטוגאל, אלא גם ליהודים הנרדפים בארצות אחרות. אך חמש שנים אחרי מסעו של קולומבוס התישבו יהודים בארץ המגולה. יחד עם פושעים פליליים מארץ ספרד הגלו למושבות שבאמריקה הדרומית גם ילדי ישראל לחלק התבל החדש. שם גדלו בין הנוצרים ועבדו בתחלה כעבדים אצל בעלי המטעות, והיו אחרי כן בעצמם לבעלי מטעות. על הילדים נוספו אנוסים. שבאו כמהגרים מרצונם והיו נוצרים בחוץ ויהודים באהלם ובלבם. לא עבר זמן רב, והנה באה בעקבות האנוסים האינקוויזיציה והמשיכה בארץ החדשה את קנאותה הדתית ורדיפותיה. הרבה אנוסים נשרפו על מדורות האש בעיר מקסיקו וגם בעיר לימה. האנוסים, שהגיעו לברזיליה, למושבה הגדולה ביותר של פורטוגאל, חזרו שם ליהדותם, עד שהגיעה גם שמה האינקוויזיציה. כשנכבשה ברזיליה על ידי ההולנדים, חשבו אותם היהודים כגואלים. בברזיליה גדל מספר היהודים. הם נהנו בימי שלטונם של ההולנדים מחרות הדת ויסדו בברזיליה קהלות, והגדולה שביניהן היתה בפרנמבוקו. ואולם כשחזרה ברזיליה תחת שלטון הפורטוגיזים, שבו רבים מן האנוסים לאירופה ויתרם התישבו במושבות ההולנדיות שבאמריקה. קמו קהלות ישראל בקוראסאו ובסורינם. בשנת 1751 נוסדה בקהלת קוראסאו "החברה לצדקה הישראלית״, שהתנשאה במעשיה הטובים על גבולות הקהלה. היה בשנת 1654, בה עלו עשרים ושבעה פליטים יהודים, שנמלטו מברזיליה, ליבשה בנמל של אמשטרדם החדשה, היא ניו־יורק של עכשיו, וקבלו את הזכות להתישב שם ולסחור במימי הולנד החדשה בתנאי, שענייהם יקבלו תמיכה מאחיהם האמידים ולא יהיו למשא על הממשלה ולא על העדה הנוצרית. נוסדה אז באמשטרדם החדשה הקהלה “שארית ישראל”, שקבלה ביחד עם הקהלה “פזורי ישראל” בניופורט תמיכה מן “החברה לצדקה הישראלית” בקוראסאו לשם בנין בית הכנסת. כל אחד מחברי הקהלה באמשטרדם החדשה התחייב לתרום מדי שנה בשנה תרומה של שתי לירות ולתת מס קבוע מרכושו. הכנסותיה של הקהלה באו גם מהשכרת המקומות שבבית הכנסת, מן הנדבות וגם מן הקנסות, שהוטלו על כל מי שעבר על אחת מתקנות הקהלה. על קופת הצדקה היה ממונה ראש הקהלה. העניים וביחוד האלמנות שבה קבלו תמיכה מן הקופה, והוצאות הקהלה לעניני הצדקה עלו לסכומים הגונים. בשנת 1731 נוסדה החברה “כי מציון תצא תורה”, כדי להגן על הסדר הישן בבית התפלה. ובשנת 1785 חברת “גמילות חסדים” לשם קבורת המתים ופיקוח על שדה הקברות²¹⁵. בשעה שננעלו בפני הנרדפים שערי ספרד ופורטוגאל, פתחה להם ההשגחה את שערי אמריקה. בה נוסד מרכז יהודי חדש ובה חיפשה ומצאה הצדקה הישראלית דרכים חדשות ויצרה מוסדות, שפעולתם עלתה בכמותה ובאיכותה על כל מוסדות הצדקה, שנתקיימו לפנים בישראל.

 

ז. העת החדשה: תקופה שניה    🔗

1. המהפכה הצרפתית

א. הרעיון של שווי הזכויות האזרחיות, שזיכה גם את היהודים, מוצאו מארצות הברית, שם קבע העם בהצהרת החרות משנת 1776 את העיקר: אין לשלול מן האדם את זכויותיו האזרחיות על דעותיו הדתיות ואין לרדפו עליהן. אמנם לא הביאה הצהרה זו בשעתה חרות ושווי רק לישוב יהודי של חמשת אלפים נפש שבארצות הברית, אבל היא פעלה למרחוק והיתה למופת לאספה הלאומית בפאריז, שביטלה בחודש ספטמבר בשנת 1791 את כל החוקים המעיקים על היהודים. עד המהפכה הצרפתית לא נחשבו היהודים בארצות הגולה כבעלי זכויות אזרחיות. הוטלו עליהם מסים, שלא הוטלו על שכניהם הנוצרים. כן היו יהודי צרפת חייבים לשלם מס לגולגולת, שנקרא שם פעם דמי החסות, פעם כסף סבלנות או מס הישיבה, וכנגד זה היו מצומצמים במסחר פעוט ובעסק ההלואה, והדרך לשאר תחומי הכלכלה נחסמה להם. בפרוסיה נתן פרידריך הגדול, “הפילוסוף על כסא המלוכה”, “חוק ליהודים” והוסיף בו הגבלות חדשות על הגבלות המושלים, שקדמוהו. האציל הצרפתי מירבו, שבא בשנת 1786 לברלין ושמע שם על החוקים המעיקים על יהודי פרוסיה, אמר, שהחוקים האלה הם “ראויים לפראים”. היהודים היו אז גם משוללי חרות דתית. האמונה הישראלית נחשבה כאמונה טפלה. עזבונותיהם של יהודי אנגליה לשם לימוד תורה וחינוך דתי הושוו לעזבונות המוקדשים לאמונות טפלות ונחשבו כבטלים ומבוטלים. אירע, שהשאיר אז יהודי אחד באנגליה אחריו סכום לצרכי קהלתו, והממשלה פקדה לתת את הסכום לכומר שבבית אסופים נוצרים. בעיר האפיפיור אביניון נהגו הכומרים לחטוף ילדי ישראל ולהביאם לבית נזירים לשם המרת הדת. עוד בשנת 1781 התרעמו יהודי קאוואיון באזני ההגמון לאמר: “לא די בזה, שאנו נאנקים מסבל המסים הרובץ עלינו, אנו שרויים גם בסכנה יום יום לאבד את היקר לנו מכל”, כלומר את ילדינו הנחטפים מאתנו. כדי להעביר את היהודים על דעתם ודתם, הנהיגו האפיפיורים ויכוחים ודרשות בכנסיה. כשנוצחו היהודים בויכוח דתי, שנתקיים בשנת 1757 בקמיניץ פודולסקי, הוטל עליהם לשלם לארכיבישוף קנס של חמשת אלפים זהובים פולנים²¹⁶. בזו והשפילו גם את האדם שביהודי. כן נהגו עד המהפכה הצרפתית אצילי האגודה על שם יוחנן הקדוש לתפוש יהודים נוסעים באניות ולהביאם לאי מלטה, כדי למכרם כעבדים. על מנדלסזון, שנקרא בשעתו “סוקרטס הגרמני”, הוטל בהכנסו ללייפציג לשלם “מכס הגולגולת”, שהיה מוטל גם על כל שור, שהוכנס אז מפולניה לגרמניה. בשנת 1780 אסרו על צייר יהודי לסייר בית אוסף לתמונות בדרזדן וליהנות מיופים של מעשי ידי אמנים. שנים אחדות אחרי כן סרב המנהל של האקדמיה הברלינית לשירה ולמוסיקה לקבל תלמיד יהודי לאקדמיה באמרו, שמן הנמנע הוא, שיהודי ילמד להנעים. ברומא חודשה בשנת 1775 פקודתו של פיוס הששי ליהודים לסמן את מלבושיהם בכתם צהוב ולהתקרב אל המומרים, הנמצאים ב"מוסד לגרים", אחרת יענשו בעבודת פרך. לדעתו של סופר רומי היו אז ברומא רק הנוצרים קרויים אדם, ואילו היהודי לא נחשב שם כאדם.

והנה קבלה האספה הלאומית בפאריז בשנת 1791 את החוק, שאין לשום אדם לסבול על דתו ודעותיו, וביטלה כל הגבלות ונתנה ליהודי צרפת להכנס לכל תחומי הכלכלה. הקריאה לחרות ולשווי זכויות לא נתקבלה מיד בארצות אחרות. לא באה הגאולה אלא קימעא קימעא. כן עמד בתקפו החוק “על דבר היהדות”, שהיה נרשם על כל הגבלותיו בספר החוקים לאנגליה, עד שנת 1846 ומנע מן היהודים את הזכויות האזרחיות בלונדון ואסר עליהם עד שנת 1832 לפתוח חנויות במרכז העיר. באוסטריה העלו עוד בשנת 1802 את מס הסבלנות, שהוטל שם על היהודים, והמעיטו את מספרן של אגרות הסבלנות. היהודי, שרצה להמנות בין הנסבלים, עליו היה, לפי ההצהרה משנת 1807, להביא ראיה, שהוא בעל הון לכל הפחות של ששים אלף זהובים. גם בבוהמיה ובמורביה לא פסקו אפילו בהתחלת המאה התשע־עשרה ההגבלות המוטלות על הישוב היהודי. רק לבן הבכור במשפחה ניתן אז רשיון לנשואים, ואילו יתר הבנים היו מוכרחים להשאר פנויים או לעזוב את הארץ. אמנם הציע המשרד של בית המלך בשנת 1845 לבטל בשתי המדינות האלה את הגבלות הנשואים, “מפני שהן מביאות לחץ כבד ומכאיב ומתנגדות לחוקי המוסר ולעיקרי החוק והצדק”, אבל ההצעה לא נתקבלה ולא נתבטלו ההגבלות²¹⁷. בגליציה הטילה הממשלה האוסטרית מס על הנרות, שהודלקו בבתי היהודים ובבתי הכנסיות בלילי שבתות וימים טובים או בימי שמחה ואבל, וגבתה מן היהודים לא רק מס מן הבשר, אלא גם מס נשואים ומכס לחזקת הישוב ועקירת הדירה. בפולניה וליטא אסרו על היהודים להתישב בערים בעלות זכויות מיוחדות. לפי החוק, שניתן מטעם הקיסר אלכסנדר הראשון בדבר “סידור עניניהם של היהודים”, הותר ליהודי רוסיה לשבת רק בשלשה עשר פלכים. כמו על יהודי אוסטריה הוטל גם על היהודים ברוסיה מס הנרות לשם תיקון בתי הספר לילדים והפצת ההשכלה בין היהודים. בשנת 1844 מסרה הממשלה את מכס הבשר, הנגבה מן היהודים לשלטון הפלכים ולהנהגת הערים, ופקדה למלא מהכנסה זו את החסר בתשלום הקהלות למסי הממשלה ולשלם בה גם את ההוצאות לצורך הצדקה המקומית ובתי הספר מטעם הממשלה. תמוהה היתה לפעמים השתמשות השלטונות ברוסיה במכס, שהוטל על הבשר הכשר והעלה את מחירו, עד שעניי היהודים נמנעו כמעט מלאכלו. בקשתה של קהלת באלטה לתת לה לבנין בית יתומים את העודף מן המכס נדחתה על ידי שלטון הפלך, והעודף מן המכס, ששולם על ידי עניי היהודים, ניתן לריצוף הככר שלפני הכנסיה. השלטונות בקיוב ואודיסה השתמשו בעודף ממכס הבשר הכשר לשם הגברת המשטרה²¹⁸. עוד בתחלת המאה התשע־עשרה חידש האפיפיור ליאו השלש־עשרה את הגזרה, שהטילו על יהודי רומא לבוא חמש פעמים בשנה לכנסיה הסמוכה לשער הגיטו ולשמוע שם את הדרשות המכוונות להטות לב היהודים אחרי האמונה השלטת, ועוד בשנת 1847 הוטל על קהלת רומא לשלם מסים למוסד הגרים, שבו הוטבלו ילדי ישראל, אשר נחטפו מבית הוריהם לשם המרת הדת. רק בשנת 1848 כשישבו יהודי רומא בליל סדר פסח בבתיהם בגיטו וספרו על יציאת מצרים וענו בשיר: “מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה”, התחילו הפועלים, כדי שלא להרעיש את המון העם, על פי פקודתו של האפיפיור להרוס את חומת הגיטו בעשר בלילה. לא באה הגאולה בבת אחת. בכל זאת הקריאה לחרות ושיווי, שיצאה מן האספה הלאומית בצרפת, היא שהועילה להקל אף כי לאט לאט, מעל היהודים את הלחץ ולפתוח גם בארצות אחרות תחומים חדשים שבחיים הכלכליים ושערי בתי הספר והאוניברסיטאות. במאה התשע־עשרה נעשו היהודים ברובם ליושבי ערים ויכלו שם לקנות להם השכלה גבוהה ולפעול במקצועות רוחניים. אמנם קטן היה אז רכושם מהונם של שכניהם הנוצרים, אבל הוא נתקיים במטלטלים כגון בזהב, אבנים טובות וסחורות ונתן בידם לעבוד במקצועות, שהביאו לרגלי התיקונים הטכניים רווחים גדולים. נוסף על זה נמצאו בין היהודים רבים, שהיו מוכשרים למסחר וידעו להשתמש בכל האפשרויות החדשות, שנוצרו במסחר על ידי המצאת הרכבת ואנית הקטור. האמידות, שגדלה בכמה ארצות בין היהודים, הספיקה בידם לפתח את מוסדות הצדקה הקיימים וליצור גם חדשים. רעיון האנושיות, שנתעורר מחדש בתקופת ההשכלה, וגם הרעיון, שעל המדינה לדאוג לא רק לטובת אזרחיה אלא גם לצאת ידי חובתה המוסרית והסוציאלית, הם שהביאו את הצדקה החילונית, שהוצעה כבר על ידי לותר, לידי התגשמותה. היהודים, שנכנסו בארצות פזוריהם בין האזרחים ובני המדינה, הקדישו כחותיהם וכשרונותיהם לסידורם של מפעלי הצדקה הצבורית ושכללו בו בזמן גם את מוסדות הצדקה שבקהלותיהם בהתאם לרוח העת החדשה.

2. ההשכלה, החסידות, לוצאטו

א. באה תקופת ההשכלה והיא שעוררה בישראל את השאיפה לאַחד את הדת והחיים, את היהדות עם התרבות הכללית. במאה השמונה־עשרה קם אבי ההשכלה, משה מנדלסזון, ורמז על שווי הדעות בין הדת הישראלית ובין הדת השכלית. הוא האמין במציאות השם, בהשגחה האלהית, המקיפה את כל הבריות, בהשארת הנפש ובשכר ועונש, מפני שכל הדברים האלה מחוייבים לא רק על פי האמונה הישראלית, אלא גם על פי השכל. כמו כן היתה אהבתו לבריות מיוסדת על מצות התורה “ואהבת לרעך כמוך” וגם על רעיון האנושיות, שנתעורר בתקופת ההשכלה מחדש. במנדלסזון נתמזגו האמונה הישראלית ורוח ההשכלה, והאמונה במציאות השם ורעיון האנושיות היו בלבו לאחד. בלי אלהים והשגחה אלהית ועולם הבא, כן כתב, אהבת הבריות אינה אלא חולשה טבעית בלבו של אדם. ואולם על כל דעותיו עלתה התנהגותו המעידה על חסד לבו וענות צדקו, והיא שמשכה לב רבים אחריו. אחרי התודעו אל מנדלסזון כתב עליו הכומר לאוואטר: “בגופו המקופח בגידולו היתה נשמה יתרה, מנדלסזון הוא נדיב לב ונכון לעזרה, אח לאחיו ועושה חסד עמהם”. אישיותו האצילית של מנדלסזון היא שהשקיטה את רוחו של נזיר קאתולי, שענינים דתיים הרגיזוהו, והניחה גם את דעתו של כומר פרוטסטנטי, שרצה להפטר ממשרתו, מפני שנתעוררו בלבו ספקות באמתות דתו. היה בברלין איש אחד, שמאס בחיים והחליט למות ברעב, והנה מנדלסזון נכנס לביתו של המתיאש ונחמו ודבר על לבו ולא נח, עד שמשכו בדבריו לבחור בחיים ולחיות. אוהב הבריות היה מנדלסזון וגומל חסד לעניים ללא הבדל הדת, ואחרי שקנה לו שם טוב בעולם, יצא אל אחיו והיה להם למגן ולמורה. כן פנה בבקשתו אל לאוואטר לשקוד על זכויותיהם המקובלות של יהודי שווייץ, ומן אציל אחד בזאכסן בקש להציל מגזרת הגירוש את יהודי דרזדן, שלא היה בידם לשלם את מס הגלגולת המוטל עליהם. “אח לאחיו” היה מנדלסזון וכמורה עמו דאג להשכלתו, לתיקון נפשו ומדותיו ולשחרורו האזרחי. לא נעלמו מעיניו המדות המגונות, שדבקו באחיו על ידי הלחץ, אשר כבד עליהם, אבל הוא גם ידע, כי רחוקים הם על פי טבעם מרצח ושפיכות דמים וכתב עליהם: “הלא אנו רואים את רגש החמלה בעם ישראל במדה מרובה מאוד. מחזיקים הם בידי עניים ללא הבדל הדת. אמנם לפעמים הם מפריזים על המדה הראויה, ומדת חמלה עוברת אצלם כל גבול, אבל הלואי שיצאו כל בני אדם מגדרם רק באופן אשר כזה”.

כהשכלתו של מנדלסזון היתה גם השכלתו של נ. ה. ויזל בנויה על יראת אלהים ואהבת החכמה. גם לויזל היתה נטיה אל חינוך העם ולימוד המדות. ב"ספר המדות", שחבר, שבה כמדה גדולה את הנדיבות “בחכמה, בגבורה ובעושר”, שהיא חפצה לעזור לאחרים "מבלי פנות לתשלום גמול או למחיר או לקבל עבורו כבוד הבריות״: הנדיבות בחכמה היא לקרב אחרים לתורה וללמדם דעת וארחות יושר, הנדיבות בגבורה היא לעזור לזולתו בכחו ובגבורתו ולהלחם מלחמת ד' בעד עמו, ואילו הנדיבות בעושר היא לעזור לזולתו או לנדב למעשה טוב מעשרו ומנכסיו. כראש הנדיבים וכמופת לעמו העמיד ויזל את אברהם, שלימד את הבריות דעת אלהים והתנדב לשים נפשו בכפו בהצלת לוט מן השביה וסרב לקבל שכר “מחוט ועד שרוך נעל”, אלא “מאס בכל העושר והכבוד הזה בעבור עשות טוב”²¹⁹. ההשכלה היא שפתחה בעולם היהודי חלון לקראת המאור שבתרבות האירופית, עוררה את היהודים להתחדשות רוחנית ולימדה אותם גם לסדר בקהלותיהם את חינוך הנוער ומעשי החסד ולשכלל ולהרחיב, בהתאם לרוח העת החדשה, את מוסדותיהן לצדקה ולעזרה, עד שהקיפו את כל היהודים שבעולם.

ב. בו בזמן שאבי ההשכלה, משה מנדלסזון, העמיד את היהדות על יסוד השכל, העמיד אבי החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, את היהדות על יסוד הלב. גדול הוא ההבדל שביניהם, ואולם הצד השוה שבהם הוא, שגם לפי ההשכלה וגם לפי החסידות אהבת הבריות היא קשורה באהבת הבורא ושואבת את כחה ממקור האמונה והדבקות באלהים. הדבקות באלהים היא שדורשת, לדעתם של מנהיגי החסידות חמלה על יצוריו הסובלים צער. בדרכו לבית הכנסת שמע ר' משה ליב מסאסוב בערב יום הכפורים ילד בוכה, שאמו עזבה אותו והלכה לבית הכנסת להתפלל שם. נכנס הרבי לחדרו של הילד, וכדי להרגיעו שר לו שיר ערש. הקהל, שיצא מבית הכנסת לחפש את הרבי, מצאו על יד ערשו של הילד. כך התחיל הרבי את תפלתו ביום הכפורים בשיר ערש לילד בוכה ועזוב מאמו. לפעמים תכופות היה הרב מסאסוב מתחפש בחורף כאכר ונושא בחצות הלילה על שכמו עצים ליולדות עניות וחוטבם ומסיק את התנור ומבשל חמים ליולדות ואחרי כן חוזר לביתו ולומד תורה. לביתו של ר' הירש מרימנוב באה אלמנה בוכה והתרעמה על בית דין, שהטה את משפטה. הלך הרבי עם האלמנה אל הדיינים ודרש מהם לבדוק את המשפט. נתגלתה הטעות, והמעוות תוקן. כשנשאל הרבי, איך היה יכול לדעת, שבית דין טעה במשפטו, השיב: הרי נאמר, כי “תורת ד' היא משיבת נפש”, ואילו אלמנה זו בכתה על משפטו של בית דין. לר' חיים הלברשטם מסאנץ באה אלמנה עניה ובכתה ואמרה, שלתפוחים, אשר בחנותה, אין קונים ואין לה כסף להכין צרכי שבת. הלך עמה הרבי לחנותה ועזר לה למכור את התפוחים, וכשראו אנשי העיר את הרבי עוזר לאלמנה, קנו ממנה את התפוחים. החסידות היא שהטיפה גם לחמלה על בעלי חיים, הסובלים צער. ר' משה ליב מסאסוב נהג להשקות את הבהמות, העזובות בירידים מבעליהן, וכשרצו הבעלים לתת לו שכר טרחתו, אמר להם: לא את מצותכם אני מקיים, אלא מצות ד', אשר “רחמיו על כל מעשיו”. ר' זוסיא מהנופולי הלך אל איש אמיד, כדי לבקש ממנו נדבה לפדיון משפחה, שנאסרה בכלא על שלא שילמה את חובותיה. כשחיכה הרבי לבעל הבית, ראה בחדרו צפור חובטת את כנפיה בכלובה. אמר הרבי בלבו: בשעה שאני עומד לרחם על בני אדם, מחובתי לרחם גם על הצפור. פתח את הכלוב ושחרר את הצפור. כשחזר בעל הבית, סיפר לו הרבי, שסמך על הכתוב “טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו”, ושחרר את הצפור. הסכים בעל הבית לדברי הרבי ונתן לו תרומה לפדיון האסירים²²⁰.

מנהיגי החסידות הם שהורו, שהחסיד צריך לתת צדקה לא רק לפני תפלתו, כדי שיוכל להתפלל בלב טהור, אלא גם לפני סעודתו או לפני לימוד תורה או קיום איזו מצוה, “בכדי להנצל מן המקטרגים”. בכלל כל המצוות “טרם עשותן צריך לפדותן במעשה הצדקה”. עיקר גילוי שכינה, כן היה הרב מלאדי אומר, הוא אינו לא בתורה ולא בתפלה, אלא דוקא בצדקה. לדעתו של ר' נחמן מברצלב "יש תפלות שאינן מתקבלות למעלה אלא עד שנותנים מעות לצדקה כפי מספר האותיות של התפלה, השייכת לזה הדבר. למשל כשמתפלל אלו התיבות “תן לי בנים”, צריך ליתן צדקה כמספר האותיות “תן לי בנים”. והנה מנהיגי החסידות לא היו רק נאה דורשים. הם היו ברובם עניים והיו נותנים צדקה מן התרומות, שקבלו מבני סיעתם. האוהב את ד' בלבו, כתב המיסטיקון הגרמני עקארט, לא יחזיק במשך לילה אפילו פרוטה בכיסו. כן נהגו גם מנהיגי החסידות. על מיסדה של החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, ספרו, שמעולם לא לן אצלו כסף, אלא כשחזר מן הדרך, הוציא את כספו, שקבץ, לסילוק חובותיו ואת הנותר פיזר בו ביום לעניים. פעם התקנא בנו בעשיר אחד, שהיו לו הרבה כלי כסף. אמר לו ר' ישראל: אילו היה אביך עשיר, היה מוציא את הונו, כדי לפרנס בו עניים ואת הנותר היה נותן לצדקה. גם על ר' חיים הלברשטם ספרו, שלא החזיק בלילה כסף בכיסו, אלא נתן בעוד היום את התרומות, שקבל מן החסידים, לעניים. ויש שעני בא ור' חיים אין לו בכיסו אף פרוטה, אז נתן משלו את החנוכיה או את הכוס לקידוש בעבוט ואת הכסף, שקבל, מסר לעני. ר' נחום מטשרנוביל היה נותן חלק חשוב מן הכסף, שקבל מחסידיו, להכנסת כלות עניות, והורה גם לאחרים להחזיק במצוה זו. כמו כן היה עובר ממקום למקום ומקבץ נדבות לפדיון שבויים. ר' נחום מכר אפילו את חלקו לעולם הבא לאיש קשה לב בעד הנדבה, שקבל ממנו לטובת העניים, וכשנשאל על מעשהו שעשה, השיב: בכל יום אני מתפלל: ואהבת את ד'… ובכל מאודך כלומר בכל “ממונך”, ומהו רכושו של עני כמוני חוץ מחלקי לעולם הבא, ועל כן לא אוכל למנעו מן ד'. ר' יעקב יצחק מפרזיסוחא, שנקרא “היהודי”, נהג לתת לעניים כל מה שהיה לו, וכשהוזהר, שעובר על דברי חכמים, אשר אסרו לבזבז יותר מחומש נכסיו, השיב לו: הן אמנם יספיק החומש, כדי שיצא האדם ידי חובתו בנתינת צדקה, אבל מי שרוצה לפרוק חטאיו בצדקה, צריך לתת כל מה שבידו “וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו”. בתקופת התנאים נשאלה בבית המדרש השאלה: מה יעשו שנים, שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם, מתים, ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד במיתתו של חבירו, עד שבא ר' עקיבא ולימד: “וחי אחיך עמך”, חייך קודמין לחיי חברך. והנה בא הרב מלאדי והוסיף: “לא אמרו חייך קודמים אלא כשביד אחד קיתון של מים, שהוא דבר השוה בערכו לשניהם, כדי להשיב נפשם בצמא, אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות… כל דברים אלו קודמים לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה, ולא שייך בזה חייך קודמים, מאחר שאינם חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה ממש. והנה זהו על פי שורת הדין גמור, אבל באמת ראוי לכל אדם שלא לדקדק להעמיד על הדין, רק לדחות חייו”. בדברים נלהבים מתאר ר' יצחק לוי מברדיטשוב את הרושם, שהנותן צדקה עושה בשמים: “הוא גורם ששון ושמחה, לכל העולמות, שרפי הקודש והנשמות”, וכשנשמתו עולה למרום, “כל המלאכים וכל העולמות וכל הנשמות מחבקים מנשקים אותה וכל המלאכים מכריזים: תנו כבוד לדמותו של פלוני, שעשה רצונו של הקדוש ברוך הוא בנתינת מתנות לאביונים”²²¹.

ג. מנדלסזון האיר את המוחות, ואילו שמואל דוד לוצאטו, אשר חי במאה התשע־עשרה באיטליה, חימם גם את הלבבות. כמנדלסון רמז גם לוצאטו על רגש החמלה כעל אחד מסימניהם של בני ישראל, אלא שמנדלסזון ניסה להוכיח, שהיהדות מתאימה לפילוסופיה, ואילו לוצאטו מחה נגד אלה, אשר “בקשו לחבר יחדו התורה והפילוסופיה והפסידו וקלקלו זו וזו והועל לא הועילו”, והבדיל בין האמונה ובין הפילוסופיה, בין סיני ואָטיקה, היודאיסמוס והאטיציסמוס. המכוון בפילוסופיה הוא, לדעתו, האמת, בעוד שהמכוון באמונה הוא הטוב והישר. מנדלסזון היה מן המפשרים בין האמונה והפילוסופיה, כנגד זה היה לוצאטו מן המפרידים ביניהן והגיע לידי המסקנה, שיש לתרבות האנושית שני מקורות שונים: האטיציסמוס והיודאיסמוס. הפילוסופיה, האמנות, המדע, אהבת היופי ומוסר השכל יצאו מאתונה, כנגד זה יצאו מירושלים האמונה, מוסר הלב, אהבת הטוב ומסירות הנפש לטובת הכלל. כמקור לכל המדות הטובות והשלמות נחשבה בעיני לוצאטו החמלה, המביאה לידי מעשים טובים וחפצה בהם ולא בשכרם, ולכן נתכוונה התורה לנטוע באופיו של העם את החמלה ופנתה בהרבה ממצותיה אל רגש הרחמים כגון בתבעה החזרת השמלה החבולה עד בוא השמש ובאסרה לחיצת הגר והטית משפט הגר והיתום. כמו כן לא באו הרבה מצוות אלא להבליט את החמלה בביטוייה העדינים כגון שלא יבוא הנושה בעבוט עבוטו אל ביתו של הלווה, אלא בחוץ יעמוד, ואת בגד האלמנה לא יחבול כלל. בקצרו את תבואת שדהו ימסור האכר את הפאה, הלקט והשכחה לרשות העני והגר. גם בחוק התורה בדבר העבדים ניתנו במדה ידועה זכויות אדם אפילו לעבד כנעני. כך עוררה התורה בלב העם את החמלה כלפי החלשים והסובלים, המשועבדים והנענים, עד שהרחמנות היתה לאחד מסימניהם של בני ישראל וחכמי ישראל הורו, כל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. כנגד זה לא היתה החמלה ממדותיהם של היונים, וגם בתי תיאטראות, קרקסאות ואיצטדין שברומא, שבהם היה נהנה העם ממלחמת השבויים עם החיות, מעידים שהחמלה לא היתה גם מאופיים של הרומים. גם בימי הבינים נהגו בתי דינים של העמים לענות את הפושעים, מה שלא נעשה מעולם בישראל, שהיה עם “רחמנים בני רחמנים”. ואולם, לדעתו של לוצאטו, לא הספיקה החמלה לבדה להכניע את בני אדם תחת חוק המוסר, ועל כן נטעה התורה בלבה של האומה הישראלית גם את האמונה בהשגחה האלהית, ואמונה זו היא שהיתה לאחד מעיקרי היהדות ואישרה וקיימה גם את תורת המוסר ולא נתנה לשיטת היאוש להכנס לעם ישראל, כמו שחדרה לתוך העם היוני, עד שחתרה תחת קיומו²²².

3. גידול העבודה הסוציאלית וריכוזה

בשעה שהצדקה החילונית נתרחבה בפעולתה והרחיבה ושכללה את מוסדותיה, רמזו בישראל אנשי מדע וגם מנהיגי החסידות על חשיבות החמלה בתורתנו וערכה של אהבת הבריות, הקשורה באהבת הבורא, ושל הצדקה, הנובעת ממקור האמונה והדבקות באלהים. עם התפתחותה של הצדקה החילונית לא נפסקה ולא בטלה בקהלות הישראליות הצדקה הדתית, אלא גדלה והסתעפה. במאה התשע־עשרה עלה מספר בני אדם בעולם ועמהם גם מספר היהודים. בשנת 1800 היו בעולם בערך שני מיליונים וחמש מאות אלפים יהודים, ואילו מאז עד שנת 1930 עלה מספר היהודים עד ששה־עשר מיליונים. היהודים נעשו ליושבי ערים, ובכרכים גדולים, שקמו בעת החדשה, גדלו הקהלות הישראליות. הקהלה הקטנה של ימי הבינים היתה כביכול כמשפחה גדולה. אנשי הקהלה הקטנה היו ברובם קרובים זה לזה קרבת משפחה, ועסקי הצדקה שבקהלה היו כביכול לענין משפחתי ותמיכת העניים שבה לא היתה זקוקה להסתדרויות ולמוסדות גדולים. החברות לבקור חולים, לקבורת מתים, לגידול יתומים ולהכנסת כלות, שהיו מצויות אפילו בקהלות קטנות, עשו את עבודתן הסוציאלית מאות שנים. לא כן בקהלות הגדולות, שבהן עלה בעת החדשה מספר העניים, עד שהחברות לא הספיקו בצורתן הישנה למלא את תפקידיהן הסוציאליים ההולכים ומתרבים משנה לשנה. בעת החדשה הלכו ונתרבו גם צרכיהם של בני אדם וגם העניות והמחסור על כל מיניהם, ועל כן הגיעה השעה ליצור בקהלות, שהלכו וגדלו, הסתדרויות גדולות ומוסדות חדשים לעניני הצדקה.

בסוף המאה השמונה־עשרה ובראש המאה התשע־עשרה בא שינוי לא רק בגדלן של הקהלות, אלא גם במשטרן. בפרוסיה, אוסטריה, פולניה ורוסיה נתנה הממשלה לקהלות את הזכות להטיל על חבריהן מסים לשם קיום מוסדותיהן. צורה אחרת לבש משטר הקהלות בצרפת. שם פקדה הממשלה בחוק משנת 1808 ליסד בכל מחוז, שיש בו לכל הפחות אלפיים יהודים, קונסיסטוריה, כלומר ועד דתי מקומי לשמירת הפולחן הישראלי, ועל כל הועדים הועמדה קונסיסטוריה מרכזית, כלומר הועד הדתי הכללי בפאריז. צורה שלישית קבלו הקהלות בארצות, שבהן לא השגיחה הממשלה בחייהם הדתיים של אזרחיה בכלל, כגון בארצות הברית, או לא הכניסה לתוך ספר חוקיה את הדת הישראלית בפרט, כגון באנגליה. בארצות האלה נוסדו אגודות של בתי כנסיות ולתוך האגודות האלה נכנסו החברים מרצונם ועזרו בתרומותיהם לקיומן. בשבע²²³ ערים גדולות שבאמריקה, שבכל אחת מהן ישבו יותר מעשרים אלף יהודים, התאחדו הקונגרגציות עם מוסדותיהן לתרבות ולצדקה והתחברו לקהלות, והן שעסקו לא רק בשאלות הפולחן אלא גם בחינוך הנוער ובמעשי הצדקה ונטלו על עצמן את כל התפקידים שהוטלו בארצות אחרות מטעם החוק על הקהלות²²⁴. שונות היו במאה התשע־עשרה בצורתן הקהלות שבארצות העולם, אבל שוות היו בתפקידן ובהשתדלותן לא רק לקיומם של בתי הכנסיות, בתי הספר ובתי הקברות, אלא גם לטובתם של העניים, החולים והיתומים. גם בעת החדשה לא היתה קהלה בישראל, שבה בטלו עסקי הצדקה. אדרבה הם עלו בקהלות הגדולות של העת החדשה בחשיבותם ובפעולתם.

ריבוי התפקידים בעסקי הצדקה גרם ברבות הימים קודם כל לריכוז מוסדותיה שבקהלות. חוק הממשלה הפרוסית משנת 1812 “בדבר מצבם האזרחי של היהודים” ביטל את ההגבלות בזכות ישיבתם. ליהודי פרוסיה הותר להתישב בברלין ולא רבו הימים, והנה מספר העניים, הבאים לעיר הבירה, גדל פי שלשה. על כן החליטו שם ראשי הקהלה לאַחד את החברות לצדקה ולתת להן שיטה וצורה אחת. הממשלה, שהתנגדה מראש להחלטה זו, הסכימה לה בסוף, ובשנת 1838 הועמדה בקהלת ברלין “הועדה לעסקי הצדקה”, שהורכבה מראשי הקהלה ומבאי־כחם של מוסדות הצדקה הפרטיים. במשך השנים הלכו ונתרבו תפקידיה הסוציאליים של הקהלה, ועבודתה הסוציאלית רוכזה ב"משרד לצדקה ולנוער של הקהלה הישראלית בברלין", שתקציבו עלה בשנת 1926 עד למיליון וחמש מאות אלף מרק. החל משנת 1859 קיימת בלונדון הסתדרות מרכזית לעניני צדקה, ושמה “ועד הגבאים והממונים על תמיכתם של עניי ישראל”. כמו כן נתחברו בשנת 1885 כל מוסדות הצדקה שברומא ל"ועד העובד בעניני הצדקה". בראש המאה התשע־עשרה נתקיימו בניויורק חברה לחינוך יתומים. סוכנות לטיפול במחוסרי עבודה וגם חברה לחקלאות. והנה הסכום של שלש מאות דולאר, שהשאיר אחריו חייל יהודי, אשר השתתף במלחמת השחרור בארצות הברית, שימש לקרן היסוד “לחברה הישראלית לצדקה”, שנתיסדה בשנת 1822 בניויורק. יחד עם התפתחות הקהלה הלך וגדל בה גם מספר החברות לעניני הצדקה, שנתחברו לאגודה של “הצדקה הישראלית המאוחדת”, והיא כעת “ההסתדרות לעבודה הסוציאלית הישראלית בניויורק”, ההסתדרות הגדולה ביותר למעשי הצדקה בישראל²²⁵.

במאה התשע־עשרה הגיעה למוסדות הצדקה הישראלית תקופה של ריכוז ואיחוד ולא רק בכל קהלה גדולה, אלא גם בכל ארץ וארץ נתאחדו המוסדות לשם פעולה משותפת וסידור העבודה הסוציאלית. כן נוסדה בשנת 1869 בגרמניה “אגודת הקהלות הגרמנית־הישראלית”, שהועילה לקיים את החיים הדתיים ואת בתי הספר בקהלות קטנות והשגיחה גם על מוסדות החינוך לילדים הנכשלים ברוחם, לנערים הנשחתים במדותיהם ולבתולות הזקוקות לתיקון בחייהם המוסריים ועל המושבה בברלין, שהמציאה עבודה ליהודים מחוסרי עבודה ושמשה גם מקלט למהגרים העוברים דרך גרמניה. אחרי המלחמה העולמית נוסד בברלין “המשרד המרכזי לצדקה ליהודי גרמניה”, אשר מרכזו נתקיים בברלין וסניפיו נמצאו בכל מדינות גרמניה. למשרד זה נמסרה ההשגחה על הרבה מוסדות לצדקה כגון 47 בתים למושב זקנים, 12 בתים לחולים ותשושים, 7 מוסדות לעורים, לחרשים־אלמים וחולי רוח, 2 מוסדות לחולי ריאה, 29 בתי הבראה לילדים, 24 לגדולים, 16 בתי הכשרה לאחיות רחמניות, 3 בתי מחסה למחוסרי דירה, 4 בתים לאמהות ויונקים, 41 בתי יתומים, 24 בתים לשוליות ולבנות. כמו בגרמניה כן נתרכזו גם מוסדות הצדקה שבאנגליה ונוסד בה “חבר ההסתדרויות לצדקה הישראלית בבריטניה הגדולה”²²⁶.

ב. נוסדו בישראל בעת החדשה גם הסתדרויות בין־ארציות לצדקה ולעבודה סוציאלית. הראשונה שביניהן היתה “חברת כל ישראל חברים” או ה"אליאנס", שנוסדה בשנת 1860 בפאריז, כדי “להגן על כבודו של היהודי ולהצילו מדבת עם, להרגילו לעבודה ולמלאכת יד, להאיר בהשכלה עיני היהודים היושבים בחושך הבערות, להשתדל בעד חרות היהודים ולהשיג בעדם שיווי זכויות בכל מקום”. מפעלי החסד של החברה, שהוקדשו ברובם להקלת עניים של יהודי רוסיה ורומניה, תמכו גם ביהודי תורכיה בזמן האסונות כגון בשרפה, ברעב וברעש, ועזרו לנגועי אסונות. גם לכל מקומות מרוקו, שבהם פרצו מהומות מדיניות או באו עליהם בצורת, ארבה ורעב, הגיש הועד המרכזי של האליאנס עזרה חשובה. בניויורק נוסדה בשנת 1914 על ידי יהודי אמריקה חברה מקיפה בעזרתה, והיא “חברה מאוחדת אמריקאית לחלוקת המגביות”, ג’וינט. פעולתה של חברה זו היתה בזמן המלחמה העולמית ולאחריה בבחינת “צדקה” עד שנת 1925, שבה עברה לבנין ויצירה. את בנין החרבות שנגרמו על ידי המלחמה העולמית אצל יהודי אירופה, מסרה החברה ל"מוסד המאוחד האמריקאי לבנין החרבות", והוא שיסד באירופה המזרחית גם חברות האשראי והשתדל להעביר שם את היהודים לחקלאות ולקומם בתיהם ובתי המלאכה שלהם, שנהרסו בזמן המלחמה. פעולתו הסוציאלית של המוסד פרושה לא רק באירופה המזרחית, אלא גם בבולגריה, תורכיה וארץ־ישראל.

 

ח. תחומי הצדקה הישראלית    🔗

א. כדאי הוא לשים עין על כל תחומי החיים, שעליהם נתפשטה בעת החדשה הצדקה הישראלית, ולראות, באיזו מדה התפתחו והסתעפו מעשי הצדקה, במשך הזמנים. בראש המאה השמונה־עשרה חבר אליהו הכהן מאזמיר את הספר “מעיל צדקה”, “והוא חיבור מדבר בצדקה מכל אשר נמצא בתנ”ך ותלמוד ומדרשים ומפרשים ויש בו תשנ"ד סימנים". אליהו הכהן, שפיזר את הונו לעניים, היה ראוי לתואר שניתן לו, והוא “אבא לעניי ישראל”. ללבו היו קרובים העניים: “אהובים הם למקום, שבשבילם יש ישוב בעולמו”, והם שמתעסקים במלאכות פוריות “כגון לזרוע ולחרוש, לנטוע ולבנות, וכן בשאר הדברים המישבים את העולם”. אליהו הכהן דרש במעשי הצדקה “נדיבות הדבור”, הנותנת לעני ביד נדיבה וגם מנחמת את לבו בדברי פיוס, והוא שמספר על אדם אחד, שרצה לאבד את עצמו לדעת מתוך דוחקו “ויקר מקרה, שדבר עמי בצערו והרביתי עליו בדברי פיוסים ונחמות ואחר ימים גילה לי את לבו, שאלולי שפגע בי ונחמתיהו בדברים, היה בדעתו לאבד עצמו”. והנה מתוך הספר “מעיל צדקה” אפשר ללמוד, באיזו מדה הלכו וגדלו בעת החדשה יחד עם ריבוי בני אדם וצרכיהם גם המחסור והעניות בעולם והסתעפה הצדקה והעזרה הסוציאלית בישראל. בזמן התלמוד נחשבו לעושה צדקה: מאכיל רעבים, מלביש ערומים, מכניס אורחים עניים, מבקר חולים, קובר מתים, מנחם אבלים, מגדל יתומים, פודה שבויים, מכניס כלות עניות לחופה. ואילו אליהו הכהן מאזמיר מנה בספרו “מעיל צדקה” מאה ואחד עשר פרטים במעשי הצדקה. כמעשה צדקה נחשב לו להשכיר מינקת לתינוק, אשר מתה עליו אמו, להזמין רופא לחולים עניים ולתת להם צרכי רפואה. כמו כן הטיל אליהו הכהן על גבאי הצדקה לתת קמח לעניים לחג הפסח, מתנות לאביונים בפורים, יין בערב שבת לקידוש ולהבדלה ובכל ימות השבוע צדקה לעניים המתביישים וחייב את בעל הברית, את החתן ביום חתונתו, את המתרפא מחליו, את היוצא מבית האסורים וגם את הנוסע באניה בעת הסכנה להעניק מהונם לעניים²²⁷.

גדל בעת החדשה מספר בני אדם ורבו צרכיהם, ועל כן התפתחו והסתעפו בישראל גם מעשי הצדקה. ביותר משלשים מקומות הזהירו ספרי הקודש על אהבת היתום. גידול היתומים היה לחלק חשוב בין מעשי הצדקה בישראל, ומן היהדות למדה הנצרות להכניס גידול היתומים בין מפעלי החסד. בעדות הנוצריות לא היו מראש בתי יתומים, אלא היתומים גודלו בבתי יחידים. כן גודל הקדוש אוריגנס שנתיתם בילדותו, בבית אשה נוצרית. בימי הבינים מצאו היתומים והאסופים של הנוצרים מקלט בבתי חולים או גודלו במנזרים. בית אסופים נמצא בגרמניה במאה הארבע־עשרה בעיר פרייבורג ובמאה החמש־עשרה בעיר אוּלם. בעיר זו עלה מספר הילדים העזובים מהוריהם, עד שמועצת העיר הוכרחה להקים בית מיוחד לאסופים ולילדים עזובים, ואילו ברובם נמסרו גם האסופים וגם היתומים שבגרמניה לטיפול בתי יחידים. מראש גודלו גם בישראל היתומים ברובם בבתי קרוביהם או אצל ידידי הוריהם. אחרי מותו של אברהם ז"ק, בנו של מאיר ז"ק, שהיה אב בית דין בלבוב, התפשרו בשנת תי"ד אחי הנפטר עם אלמנתו ונתנו לה חמש מאות זהובים לטובת היתומה הקטנה, וכנגד זה התחייבה האלמנה להניק את בתה הילדה בחנם בלי שכר וגם לגדלה בביתה חמש שנים רצופות, והאחים נטלו על עצמם להביא את היתומה לביתם אחרי כלות חמש שנים ולגדלה עד שתנשא לאיש. בצוואתו משנת ת"א כתב ר' דוד וירלינגו, איש וירונה, לאמר: “ועוד אני מצוה, שאם חס ושלום תפטר אשתי ובני יהיו קטנים בלתי מורגלים להתפרנס מעצמם, מבקש אני מאהובי היקר כמה”ר יהודה קאנדיה, שבני היתומים יסמכו על שולחנו ויעמדו להוצאותיו ובשביל כן יפרע, כפי אשר יסדרו האפוטרופסים, ואם כמ"ר יהודא לא ירצה או לא יוכל להחזיק בני היתומים, להוצאותיו בביתו ובחומותיו, הרשות בידו להניחם ביד מי שירצה, ונא בלשון בקשה זה דודי וזה רעי ישגיח על בני לפקח על עסקיהם כיד ה' הטובה עליו, ומד' תהיה משכורתו שלמה". ולא רק קרובי היתומים וידידי הוריהם, אלא גם אחרים קיימו, מה שהורו חכמי ישראל: “עושה צדקה בכל עת, זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם”. המצבות שבבתי הקברות, ספרי הזכרונות, המכתבים והצוואות, שנשארו מימים שעברו, מעידים על האנשים והנשים, שריחמו על היתומים ומילאו אצלם מקום הורים. ר' ישעיה פיק, שהיה חי במאה השמונה־עשרה בברסלוי, גידל יחד עם תשעה ילדיו עוד יתום אחד בביתו. בסוף המאה התשע־עשרה, ובהתחלת המאה העשרים היו בקהלת בגדד משפחות, שגידלו יחד עם ילדיהן יתומים “לשם שמים”. לטובת היתומים דאגה בישראל גם הקהלה. הקהלה הישראלית נקראה “אם בישראל”, ואחד מתפקידיה היה לרחם על יתומיה כרחם אם על ילדיה. כן נבחרה בקהלת רומא במאה השש־עשרה “פרנסת” ומחובתה היה לדאוג לאלמנות הקהלה וליתומיה. במאה השבע־עשרה כתב בירושלים רפאל מרדכי מלכי בפירושו על התורה, שכל קהלה בישראל חייבת “למנות אפוטרופסים של יתומים. והראויים בחכמה יושיבו אותם על התורה ועל העבודה, מהם תלמידי חכמים, מהם סופרים, מהם חזני הקהל ומלמדי תינוקות, מהם יעמידו רופא ואומן ולבלר. ומי שאינו ראוי לחכמה, ידריכוהו באומנות ויחזיקו בידו עד שידע את האומנות. ולא שחייבות הקהלות בכך מן הדין, אלא שבכלל תקנות הקהל הן להשגיח על היתומים ולהשיא יתומות”. ר' ישראל בעל שם טוב, אבי החסידות, שנתיתם בשחר ילדותו, נתחנך על חשבון הקהלה. כן קבלו הקהלות בישראל על עצמן לדאוג לטובת היתומים, וכשגדל בהן בעת החדשה מספר היתומים, נוסדו בתוכן חברות לגידול יתומים ונבנו גם בתי יתומים. בשנת 1766 נתיסדה בקהלת אשכנזים בהמבורג “חברת מגדלי יתומים”, שנתקיימה בתרומות חבריה ובקבוץ נדבות לרגלי חגיגות משפחתיות. החברה השאירה את היתומים אצל אמותיהם האלמנות או מסרה אותם לגידול ולחינוך בבתי יחידים ושילמה בשבילם בכל חודש דמי מזונות. גבאי החברה היו מחוייבים להשגיח על היתומים ולהכניסם ללימוד לאותם בתי הספר, שבהם ביקרו גם ילדיהם הם. בבתי הספר נשארו היתומים, עד שהגיעו לגיל של שלש־עשרה שנה, ובעלי כשרונות שביניהם, עד שהגיעו לגיל של חמש־עשרה שנים. היתומים, שבדעתם היה להקדיש חייהם לתלמוד תורה, נשלחו על הוצאות החברה לבית המדרש לרבנים וקבלו שם תמיכתה של חברת מגדלי יתומים, עד שגמרו לימודיהם, והיתומים, אשר רצו ללמוד אומנות, נמסרו לאומן, וגבאי החברה שילמו בעדם דמי למוד עד מאה מרק בעד כל אחד מהם. בשנת 1781 נוסדה גם בקהלת הפורטוגיזים בהמבורג חברת “אבי יתומים” לשם גידול יתומים ובשנת 1738 בקהלת האשכנזים באמשטרדם חברת “מגדלי יתומים”, שעל גבאיה הוטלה החובה להשגיח על היתומים, "שיתחנכו יפה בין במילי דשמיא ובין במילי דעלמא²²⁸. בשנת 1647 הוקם על ידי קהלת הפורטוגיזים באמשטרדם בית יתומים, ובשנת 1734 הוסיפו עליו שם בית ליתומות. בשנת 1703 נבנה בית היתומות בקהלת הספרדים בלונדון, שנקרא “ישיבה שערי אורה ואבי יתומים”, בו הרצו לרגלי חגיגה שני בניו של הרב דוד ניטו שיחה על בית היתומים, אם מתפקידו להיות מפעל הצדקה או בית החינוך. בית היתומים היהודי הראשון שבגרמניה נוסד בשנת 1763 בפיורדא לשם חינוך היתומים, שנמצאו במדינת בייערן, ומתקנות החברה היה לפרנס את היתום עד מלאת לו שלש עשרה שנה. מאה שנים להולדתו של משה מנדלסזון נוסד בברלין על שמו מוסד ליתומים, שנפתח אחרי הרבה עיכובים בשנת

1. בינתים נפתח בברלין בשנת 1833 על ידי ברוך אויערבאָך בית יתומים, שנתקיים כמו המוסד לחינוך היתומים שבווסטפליה ובגלילות הרהיין, מנדבות ומעזבונות, שניתנו לשם הזכרת נשמות ואמירת קדיש על ידי היתומים ביום הזכרון השנתי של המקדישים. בשנת 1928 היו ליהודי גרמניה 41 בתי יתומים. בית היתומים היהודי הראשון שבאמריקה נוסד בשנת 1801 בטשרלסטון, ובשנת 1860 נפתח בית היתומים היהודי בניויורק לשלשים ילדים, וכעבור שמונה שנים עלה מספרם עד מאה וחמשים ובשנת 1909 עד 1224 יתומים. בשנת 1938 נתקיימו בין יהודי אמריקה כמאה הסתדרויות לשם טיפול ביתומים וילדים נצרכים, שהוכנסו למוסדות מיוחדים או אומצו במשפחות, ועל ידי מוסדות שונים גודלו וחונכו שם כעשרת אלפים ילדים עניים, אשר רק מיעוט מהם היו יתומים לגמרי או למחצה. במשך הזמן נתגלה, כי יהודי עיר אחת לא היה בידם לקיים בית יתומים, ועל כן היה הטיפול ביתומים לחלק הצדקה הארצית. כשגדל בזמן המלחמה העולמית ולאחריה מספר היתומים שבפולניה, נוסדו שם ועדות מיוחדות, שנתחברו ל"אגודת המרכזים לשם טיפול ביתומים בפולניה" ושכללו במדה ניכרת את הטיפול ביתומים. לפי המפקד הרשמי, שנערך שלש שנים אחרי המלחמה העולמית, היו בשנת 1921 בקהלות ישראל שבפולניה 133,929 יתומים. מאז ירד מספר היתומים הזקוקים לעזרה, עד שבשנת 1928 היו תחת ידה של “אגודת המרכזים” רק 12,779 יתומים. רבים מהם התכשרו למשלח יד ונתפרנסו מיגיע כפיהם. על כל פנים הצליחה אגודת החברות בעזרתה, שהביאה למספר גדול של יתומים נצרכים, יותר מחברה יחידה²²⁹.

ב. בישראל אמרו “לועג לרש חרף עושהו” וכמו כן חשבו, כי גם הלועג לבעל מום חרף ד' “אשר ישום אלם או חרש או פקח או עור”. לכל העמים יש משלי לעג לבעלי מומים, ואילו במשלי התנ"ך והתלמוד אין אפילו משל אחד המלגלג על בעלי מומים. העורים הנוצרים מצאו בימי הבינים מקלט במנזרים ובבתי חולים. בלונדון ובפאריז נתיסדו אפילו מוסדות מיוחדים לעורים. ואולם לא התכשרו שם לעבודה ולא נתפרנסו כל צרכם, אלא מצאו שם רק דירתם ומקצת מזונות. כמו למחזרים על הפתחים היו בימי הבינים גם לעורים חבורות מיוחדות לשם עזרה הדדית. בישראל הוקמו מעונות לחרשים־אלמים ולעורים רק בעת החדשה, כשעלה מספרם יחד עם מספר היהודים בעולם. כן נוסד בווינא בשנת 1884 “המוסד לחרשים־אלמים בין יהודי אוסטריה”, בו גודלו נערים ונערות שהיו חרשים־אלמים. ב"מוסד הישראלי הארצי לחרשים־אלמים", שנוסד בבודאפשט, חונכו בשנת 1909 שמונים ותשעה חניכים, ובו פעלו חוץ ממנהל המוסד חמשה מורים ומורות. בשנת 1884 נתיסדה בברלין החברה “ידידי אלמים”, שפתחה “מוסד לחרשים־אלמים בברלין־ווייסנזעע”, ועליה נוספה “חברת עזרה לחרשים־אלמים בין יהודי גרמניה”, שהמציאה לנצרכים שביניהם עבודה, מזונות ותרומות כסף, ולנודדים לינה וארוחת חנם. ב"בית למושב חרשים־אלמים זקנים בין יהודי גרמניה" מצאו הנצרכים בזקנתם דירה ואכילה, והמוכשרים שבהם גם עבודה. בשנת 1872 נבנה מכון לעורים בווינא, שבו נמצא אוסף של מכשירי הלימוד ואוסף של תוי זמרה ללימוד במוסיקה וספריה לתלמידים עורים, שספריה נדפסו בבית הדפוס של המכון. מוסדות לעורים נפתחו אחר כך גם בבודאפשט ובברלין²³⁰.

פחות מכל הנצרכים זכו אצל הנוצרים בימי הבינים לעזרה חולי הרוח, שהופקרו או הושמו במאסר, כשנעשו מסוכנים לצבור. רק בסוף ימי הבינים הכינו להם בתים מיוחדים, אבל בהם לא המציאו לחולי רוח ריפוי של רופא, אלא סגרו אותם שם, כדי שלא יזיקו לבני אדם ברחוב. גם אצל היהודים התחילו להטפל בחולי רוח רק במאות האחרונות. כן נמנה בין מוסדות הצדקה שבקהלת האשכנזים באמשטרדם בית משוגעים ומלבד זה סמוך לאפלדורן בית מרכזי לחולי רוח, שאין להם תרופה. ה"חברה קדישא לגמילות חסדים", שנוסדה בשנת 1725 בברסלוי, הוסיפה על תפקידיה את הטיפול בחולי רוח. גם “חברת עזרה לחולי העצבים והרוח בין היהודים בעיר עמס” עזרה לחולים, שיתקבלו במוסדות פרטיים ליהודים. במוסד הישראלי לחינוך ילדים נחשלי רוח בבעליץ למדו החניכים אומנות ועבודות קלות. חברת נשים צדקניות בשם “השגחה”, שנתיסד בווינא, בנתה בשנת 1904 מעון לילדים חלושי השכל, בו היו שוהים הילדים במשך כל היום ומתפרנסים ומקבלים לימוד מקצועי²³¹.

ג. בהתחלת המאה השלש־עשרה נוסדה על ידי הנוצרים בגרמניה “החברה לבעלות תשובה על שם מגדלנה הקדושה”. לחברה זו היו בגרמניה מנזרים אין מספר, שבהם מצאו נשים ובתולות חללות לא רק מקלט ועבודה, אלא גם מקום לחזור למוטב ולתקן את חטאיהם על ידי חיים בתשובה ובמוסר. היו בעלות תשובה, שנעשו אחרי חזרן למוטב לנזירות ונשארו במנזר. כנגד זה נוסדו במאה הארבע־עשרה בהרבה ערים בתים לאחיות בעלות תשובה. הבתים האלה לא שימשו כמנזרים אלא כמקלטים לתיקון המדות ולהחזרת החללות למוטב ולחיים כתיקונם. כתריס בפני החזרתן לסורן נחשבו בכנסיה הנשואין, ועל כן הוחזק בכנסיה כמצוה לקחת חללה שחזרה למוטב, לאשה. בקהלות ישראל שבימי הבינים לא נתקיימו בתים לתיקון מדותיהן של חללות. היהודים השגיחו על החינוך הדתי והמוסרי של בנותיהם ולימדו אותן למצוא את עולמן ואשרן בחיי המשפחה. רק בסוף המאה התשע־עשרה נולד ביחוד בכרכים הצורך לבתים לשם תיקון המדות גם אצל היהודים. כן יסדה אגודת הקהלות בגרמניה מוסדות לחינוך נערים נשחתים ברעפצין ובית לתיקון מדותיהן של בתולות בעלות תשובה בקעפעניק. החל משנת 1865 עסקה בפאריז ועדה ישראלית מיוחדת בהצלת הנוער הזנוח ובנתה שם “בית מחסה לנוער”, שבו הוכנסו מראש חמשה נערים, שהיו כלואים בבית הסוהר. פעוט היה אז בקהלת פאריז מספר הזקוקים לתיקון המדות, ועל כן שימש “בית מחסה לנוער” משנת 1883 כמקלט לילדי הפועלים, שהיו זקוקים להשגחה במשך היום. בשנת 1907 פתחה “החברה הישראלית למחסה” בניויורק בית ספר לנערים, שנמסרו לה על ידי בית דין לנוער שבניויורק לשם תיקון המדות והחזרה למוטב. הנערים נשארו תחת ידו של המוסד, עד שגדלו, והחברה היא שהמציאה עבודה לכל הגומרים את בית הספר והחוזרים למוטב. לכל אחד מן הנערים נקבע “אח גדול”, כלומר איש אחד, שישגיח על חינוכו של הנער העומד תחת חסותו²³².

ד. בתי חינוך לבתולות הזקוקות לתיקון המדות נפתחו בישראל רק בסוף המאה התשע־עשרה ובהתחלת המאה העשרים. כנגד זה היו בישראל מקיימים מצות הכנסת כלה כבר בימי קדם, וחברות לשם הכנסת כלות עניות לא הפסיקו את פעולתן גם בעת החדשה. לפי “הנהגות דחברה קדישא להכנסת כלה גדולה” באמשטרדם היו שם הגבאים נותנים כל שלש שנים בליל הושענא רבה, במעמד כל אנשי החברה, לכלה “שהיא מבנות אנשי החברה, אשר הם חיים עודנה”, ולכלה אחרת, “שהיא יתומה מאחד מאנשי הח”ק הנעדרים", מאה רייכסטאליר לכל אחת ומלבד זה גם הוצאות החתונה וחוקת הקהלה. מן הקרן, שעזב אחריו אנשיל מאיר רוטשילד בפרנקפורט להכנסת בתולות עניות ישראליות, קבלה כל שלש שנים כלה עניה אחת סכום של עשרת אלפים מרק כנדוניה. בשנת 1843 נתיסדה בפאריז חברה, שדאגה לבנות ישראליות, לימדה אותן משלח יד, השגיחה עליהן ונתנה להגונות שביניהן ביום חתונתן פרס של 1500 פרנק. בקהלות אחדות נוסדו חברות להכנסת כלה, שהיו מעין חברות ביטוח. כן נתיסדה באמצע המאה השמונה עשרה בהמבורג חברה להכנסת כלה, בה קבל כל אחד מחבריה, ששילם במשך עשר שנים ארבעה מרק בשנה, להשאת בתו מאה וחמשים מרק. כמו כן נתיסדה שם בשנת 1840 חברה, שחברותיה היו בנות המעמד הבינוני והוכנסו במקצתן כבר מלידתן. כל אחת מן החברות היתה מכניסה לקופת החברה בכל שבוע שילינג, וכשעלתה הכנסת החברה לסך של אלף מרק, הפילו גורל, והחברה, שזכתה בגורל, היא שקבלה את הסכום שלשה ימים אחרי נשואיה²³³.

ה. בעת החדשה נוסדו בקהלות חברות “בקור חולים”, שנטלו על עצמן תפקידים חדשים כמו למנות רופאים ואומנים, לספּק “כל צרכי החולה, עד כי רפוא ירפא, ולא יקבלו ממנו שכר אפילו שוה פרוטה”, ואילו מתפקידם של החברים היה “לעמוד ולשרת החולים המסוכנים ביום ובלילה” ו"ללוות נשמתם בשעת יציאתה מן העולם". מלבד החברות לביקור חולים נוסדו גם חברות, שהיו מעין קופות חולים. כן נתקיימה משנת 1791 בקהלת פראג החברה “דרך ישרה”. חבריה היו חייבים “ללכת בדרכי ד', לבקר את החולים ולגמול חסד”, וכל אחד מהם היה משלם תרומה שנתית ומקבל בימי מחלתו עזרת רופא, תרופה ותמיכת כסף “לא כצדקה אלא כזכות מותנה”. לחברה היה בית כנסת מיוחד והיא שהרחיבה בשעת החולירע בשנת 1831 את פעולתה ויסדה בית חולים מיוחד ומוסד למטפלים בחולים וחילקה יום ולילה לעניים ללא הבדל הדת חמרי הסקה והארה ותה. בשנת 1820 יסדו העובדים בבתי חרושת לסיגרות בהמבורג “חברה לעזרת חולים”. בכל שבוע היו החברים תורמים כל אחד שני שילינגים, ובזמן מחלתו של אחד מחבריה היתה החברה שולחת לו רופא וחובש וסמי רפואה וכדמי רפואה 3–6 מרקים בכל שבוע. מעין קופת חולים היתה גם “החברה לטיפול בחולים”, שנתיסדה בהמבורג בשנת 1830. חבריה היו אנשים בעלי שם טוב מבני שמונה עשרה עד בני ארבעים שנה. תשלום כל חבר בשנה היו ששה מרק, ודמי ריפוי לכל חבר חולה עלו לסך של שלשה עד ששה מרק ודמי מזונות עד שמונה מרק בשבוע. לכל חבר, שחלה והבריא, היו שולחים ליום אחד קופסת החברה, והוא היה רשאי לקחת מתוכה כסף, אם היה צריך לו, ומחוייב לשים לתוכה מכספו, אם היה מן האמידים. גם החברה “תפארת בחורים”, שנוסדה בשנת 1833 בהמבורג, היתה מעין קופת חולים, והיא שתמכה בחבריה בימי מחלתם ואבלם. כסף הכניסה עלה בה לסך של שני מרקים ותשלום החבר לסך של שני שילינגים ודמי הריפוי עלו לסך של ארבעה עד ששה מרק²³⁴.

נוסדו במאה השמונה־עשרה והתשע־עשרה בתי חולים, המתאימים לדרישות החדשות של תורת הבריאות. כן ניתן בשנת 1760 לחברה קדישא גמילות חסדים בברסלוי, שהכניסה מראש את החולים לדירה שכורה, הרשיון לקנות בית להקמת בית חולים. שבע שנים אחרי כן נתמנה על ידה רופא, שמתפקידו היה לבקר פעמיים ביום את השוכבים על ערש דוי בבית החולים ולטפל בחולים עניים הנמצאים בבתיהם ולתת להם חנם כל סמי רפואה. בפאריז טיפלה החברה קדישא בחולים ומינתה על הוצאותיה רופא ורוקח, ובשנת 1852 נוסד שם על ידי הברון מ. רוטשילד בית חולים. לרוב בתי החולים נספחו בעת החדשה מעונות לאחיות רחמניות, שלמדו אצל הרופאים טיפול בחולים ונכנסו אחרי כן לעבודה בבתי חולים. בשנת 1852 נוסד בקהלת ניויורק על ידי סאַמפסון שמשון בית החולים “הר סיני”, שהלך והתפתח יחד עם גידולה של קהלת ניויורק והתפתחותה לקהלה הגדולה ביותר שבעולם, לבית החולים הגדול ביותר שבעולם, בו מצאו בשנת 1935 כמעט ארבעה עשר אלפים חולים טיפול וריפוי. כעת תתקיים בו גם מחלקה לעזרה סוציאלית, הממציאה לחוזרים לבריאותם בגדים, סמי תרופה וישיבת כפרים ועורכת לאמהות שיעורים בטיפול בילדים ובתורת הבריאות. בקהלת ניויורק נמצאים עכשיו שמונה עשר בתי חולים ומרפאות ובהם כארבעת אלפים מטות, ולכלכלתם מוציאים בכל שנה תשעה מיליון דולאר, ואילו בארצות הברית בכלל נמצאו כשבעים בתי חולים ליהודים ובהם כתשעת אלפים מטות, וכלכלתם עולה בשנה בתשעה עשר מיליון דולאר בערך. לטיפול בבריאות הקדישו היהודים בארצות הברית ששים ושבעה מוסדות ולשם קיומם מוציאים ארבעים למאה מחמשים מיליון דולארים, שנגבים שם בכל שנה מן היהודים לצרכי הצבור²³⁵.

ו. המאה העשרים נקראה בשם “מאת הילד”, והנה לעם ישראל, שהוא קיים בעולם כמעט ארבעים מאות שנים, היתה כל אחת מהן “מאת הילד”. לא נשכח מלבנו הסיפור, שעמו מתחילה היסטוריה של האומה הישראלית: היה ילד עזוב ועם משועבד, ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ותציל את הילד. “ויגדל משה ויצא אל אחיו”, והילד העזוב היה לגואל עמו ולאדון הנביאים. בני ישראל דחו כבר בימי קדם את המנהג האכזר של העמים העתיקים, שנהגו להוציא את ילדיהם למדבר או ליער כדי שימותו שם, אלא היו מטפלים בילדיהם החלשים בחבה כפולה. גם בימי הבינים וגם בעת החדשה דאגו בישראל לטובת היולדות וילדיהן. אצל הנוצרים של ימי הבינים הוכנסו היולדות העניות לבתי חולים, ובנירנברג היה בשנת 1461 אפילו בית מיוחד ליולדות. לא חסרו אז אצל הנוצרים גם מוסדות לתמיכת יולדות עניות. גם אצל היהודים היו נותנים בימי הבינים צדקה ליולדות עניות ובעת החדשה יסדו חברות מיוחדות לתמיכתן. “החברה לתמיכת יולדות ישראליות”, שנתיסדה בשנת 1730 בפרנקפורט, נתנה ליולדות עניות תמיכת כסף ולילדים נתנה לבנים, וחבריה היו מקבלים על עצמם סנדקאות. בקהלת האשכנזים בהמבורג התחילה בשנת 1815 פעולתה של “חברת נשים לסיוע יולדות עניות”, והיא שהיתה שולחת ליולדות עניות מילדת, רופא, מטפלת, לבנים לאם ולילד, חומר להסקה ומתנות כסף ולפרקים גם מינקת והכל בהצנע, כדי לחוס על כבודן של היולדות. כסניף לחברה קדישא גמילות חסדים בברסלוי, נוספה חברת נשים לתמיכת יולדות. בקהלת האשכנזים שבאמשטרדם נתקיימה חברה, שהיתה מספקת ליולדות כסף, דלק, בגדים, חלב וחמרי תחבושת. חברה לתמיכת יולדות היתה גם בלונדון. הועדה לענייני הצדקה שבקהלת ברלין היתה שולחת ליולדות עניות אחות רחמניה וסמי רפואה, ועל ידי לשכת בני ברית הוקם בברלין מעון ליולדות וליונקים, בו מצאו היולדות יחד עם ילדיהן לכמה שבועות מקלט, ריפוי וטיפול. בשנת 1908 הוקם בניויורק בית החולים ליולדות ישראליות, בשנת 1909 נוסד בבודאפשט מעון ליולדות על ידי הנדיב מנפרד ווייס ובשנת 1910 מעון שני על ידי חברת נשים ישראליות. לא חדלו בישראל לדאוג לבריאותו של הילד העני. הרופא היהודי ד"ר אלקנה יצחק וואלף, שהושפע מרוח ההשכלה, רמז בספרו “על מחלות היהודים” שכתב בשנת 1777, על חשיבותה של בריאות הילד ודרש, שהאם בעצמה תניק את הילד והילדים לא יבלו ימיהם בלימודים, אלא “הילדות תבולה במשחק והנערות בשחוק ושמחה”. בקהלות גדולות הוקמו בתי חולים מיוחדים לילדים עניים כגון בפרנקפורט ובבודאפשט. כמו כן נוסדו במקומות מרפא ועל חוף הים בתי מרפא לילדים חלשים ולקויים במומים וזקוקים לחליפת כח, כגון המכון בנויהיים שבגרמניה, בלאאָ שבאוסטריה, בגראָדו שעל חוף הים האדריאָטי ועל חוף הים בהולנד ובאנגליה²³⁶.

ז. על העיר לוז שבארץ החתים ספרו, שהזקנים שבה היו מוציאים אותם לחוץ והם גועים ברעב. כמו החתים נהגו בימי קדם גם עמים אחרים. לא כן בישראל. בזמן הקציר היה האכר בארץ ישראל מחוייב להראות שלש פעמים בשדהו, כדי לחלק בין העניים את הפאה מתבואתו: בשחר בפני המניקות, בחצות היום מפני התינוקות הישנים בבוקר, ובמנחה מפני הנמושות, כלומר הזקנים הבאים מפני חולשתם בערב. כן היו בישראל כבר בימי קדם דואגים לשלשה סוגים שבין העניים: לאמות מיניקות, לתינוקות וגם לזקנים הזקוקים לעזרה. כיבוד זקנים נחשב בישראל כמצוה, ותמיכת זקנים עניים היתה מאז ממעשי הצדקה. בקהלת רומא הקיפה הצדקה במאה השבע־עשרה ארבע מחלקות ואחת מהן טיפלה בזקנים עניים. החברה “משענת זקנים”, שנתיסדה בהמבורג בשנת 1796, נתנה מפירות עזבונותיה ומתרומותיהם של אנשי הקהלה בכל שבוע תמיכה לזקנים העניים. בית למושב זקנים הוקם במחציתה הראשונה של המאה השבע־עשרה על ידי משה יעקילש בקראקוי, ובשנת 1749 בקהלת הפורטוגיזים באמשטרדם. בשנת 1829 נפתח בית למושב זקנים גם בקהלת ברלין, בהמבורג הוקם בקהלת האשכנזים בשנת 1839 בית למושב זקנים, בו קבלו זקנים וזקנות חדר לדור בו, לחם לאכול ובגד ללבוש, ובקהלת פרנקפורט נוסד בשנת 1844 בית למושב זקנים וזקנות, שעברו על גיל של ששים שנה והיו מחוסרי פרנסה. יש ובתים למושב זקנים הוקדשו על ידי נדיבים יחידים כגון בשנת 1844 על ידי זיגמונד ונאַנעטטע ממשפחת ווערטהיימשטיין בווינא, ויש והוקמו על ידי קהלות שונות, שנתאחדו להקים בית למושב הזקנים העניים והבודדים שבכל המדינה. כן גמרו הקהלות בווירטמברג בשנת 1845 לבנות בית למושב זקנים “ווילהלמסרוהע” בזונטהיים. בשנת 1928 היו בגרמניה 47 בתים למושב זקנים. מאז הלך ועלה בין יהודי גרמניה מספר הבתים למושב הזקנים, ואילו מספר הילדים והמזונות לילדים הלך וירד. בארצות הברית קיימים כיום כששים בתים למושב זקנים, בהם יושבים ומתפרנסים כששת אלפים איש ברובם מן הכסף הנאסף על ידי האגודות שבערים השונות²³⁷.

ח. סודרו בעת החדשה מחדש החברות למעשי הצדקה, שנתקיימו מקודם ונוספו עליהן מוסדות וחברות, שהספיקו לעניים מזונות, עצים להסקה, נדבות כסף ומלבושים והמציאו להם גם דירות. כן נתנה חברת “רודפי צדקה”, שנתיסדה בערך בשנת 1763 בפרנקפורט, לעניים בכל שבוע נדבות כסף ולחורף עצי הסקה. בקהלת פרנקפורט הוקמה בשנת 1844 מחדש קופה והונהג תמחוי, מהם קבלו העניים תמיכות כסף ותבשילים. בשנת 1826 סודרה בקהלת קופנהאגן מחדש החברה לחלוקת לחם בין העניים ונוסדה שם גם חברה לחלוקת חמאה וכבול בחדשי החורף ובשר לימים טובים. בין מוסדות הצדקה בקהלת לונדון נמנו: חברה, הנותנת במחיר פעני אחד ארוחה לעניים, חברה, המספיקה לעניים צרכי שבת, וחברות לחלוקת חומר להסקה בחורף, בשר לימים טובים ומצות לחג הפסח. בפאריז היה הועד לעניני הצדקה מחלק החל משנת 1809 פעם אחת בשבוע לחם, בשר ונדבות כסף לעניים, והוא שיסד בשנת 1855 תמחוי ונתן החל משנת 1866 לעניים גם עצים ופחמים להסקה. החל משנת 1851 הספיקה בקהלת המבורג החברה “רפואת הנפש” למשפחות עניות בשר וקמח לשבתות וימים טובים ו"החברה לצדקה משנת 1863" חילקה שלש רביעיות מהכנסתה בשיעורים של ארבעים מרק לעניים המתביישים. בשנת 1788 נוסדה בהמבורג “החברה לחלוקת חומר הסקה בין עניי ישראל”. היא שהיתה שולחת פעם אחת בכל שבוע כמות קטנה של כבול או פחמי אבן וכמויות גדולות בעגלות למשפחות מתביישות פעם אחת בהתחלת החורף. בשנת 1904 חולקו על ידי מוסדות הצדקה המאוחדים של היהודים בניויורק 58,514 בגדים ויותר משבעת אלפים טונות פחמי אבן. במוסדותיה של “החברה לצדקה הישראלית” בשיקאגו היו ארבע מחלקות: לתמיכות זמניות, לתמיכות קבע כגון לאלמנות, לאמהות עזובות ולילדיהן, לשכה להמצאת עבודה ומחלקה להלואות²³⁸.

בין מעשי הצדקה, שהנהיגו בקהלות ישראל, נמנתה כבר בימי קדם הלבשת ערומים. גם בעת החדשה הספיקו חברות מיוחדות לעניי הקהלות לא רק מזונות אלא גם בגדים. בקהלת הפורטוגיזים באמשטרדם נתקיימה החל משנת 1639 חברה להלבשת תינוקות של בית רבן. ברומא עסקו במאה השבע־עשרה לא פחות משבע חברות בהמצאת בגדים, נעלים, לבנים, מזרונים ושמיכות לחורף גם לקטנים וגם לגדולים בין העניים. בויניציה הספיקה החברה “מלביש ערומים” בגדים לילדים עניים בבית הספר. בקהלת אזמיר הנהיגו פעם אחת בשנה “שבת ההלבשה”. אור ליום הששי היו בני הקהלה מביאים לבית הכנסת בגדים לתלמידים עניים, ובשבת היו באים לבית הכנסת לשמוע דרשת הרב, שהיה מעורר את הקהל לקיים את המצוה של הלבשת ערומים, ובאחד מימי חנוכה, בראש חודש טבת, היו מחלקים לתלמידים עניים את הבגדים. עם בית הספר לבנים “תלמוד תורה”, שנוסד בשנת 1804 בהמבורג, וגם עם בית הספר לבנות, שנוסד שם בשנת 1818, היה קשור מוסד מיוחד להלבשת התלמידים והתלמידות. מלבד זה הספיקה שם גם חברת נשים ישראליות, שנוסדה בשנת 1819, בגדים לתלמידים עניים. החברה להלבשת נערים עניים, שנוסדה בשנת 1869 בפרנקפורט, המציאה בכל שנה ושנה בגדים לשלש מאות וחמשים נערים בערך. חברה “מלביש ערומים” נתקיימה החל משנת 1828 בקהלת פורטוגיזים בהמבורג. חברה להלבשת עניים בדרזדן ולחלוקת לבנים בקופנהאגן. בהמבורג חילקה “החברה לתמיכה משנת 1829” מעילי חורף לאנשים ונשים, ו"החברה לחלוקת בגדים" המציאה בגדים לעניים, ובפראג נתנה החברה “חנוכה”, שנוסדה בשנת 1869, בימי חנוכה לתלמידים ולתלמידות שבבתי הספר בגדי סתיו, נעלים ולבנים. אנשי החברה לתלמוד תורה במינסק קבלו על עצמם לתת מכל זהוב, שהוציא כל אחד מהם כדי לעשות לעצמו בגד חדש, שילינג לשם הלבשת ערומים. לפני עשרות שנים הוקמו בברלין, ברסלוי ומאנהיים מוסדות בשם “פאה”, שהיו מקבצים בבתי ישראל בגדים, לבנים, רהיטים וכלי שימוש ומוסרים אותם לתיקון לבעלי מלאכה ולמחוסרי עבודה ונותנים אותם אחרי כן לעניים במחיר מצער או חנם²³⁹.

החברות למעשי הצדקה עסקו בעת החדשה גם בהמצאת דירות לעניים. כבר במאה השבע עשרה נתקיימה בויניציה החברה “סומך נופלים”, שהיתה משלמת שכר דירה בעד העניים. בהמבורג נוסדה בשנת 1828 “החברה הישראלית לשכירות דירות”, שהספיקה ביד העניים לשלם שכר דירה. כל אחד מחבריה היה משלם בכל רבע שנה שלשה עשר שילינגים, וכשבא המועד לפרעון של דמי השכירות, היו מחלקים מתשלום החברים פרס של שלשים מרק לכל אחד מן הזוכים בהגרלה. והיו חברים, שסרבו לקחת את הפרס, אשר נפל בחלקם, אלא נתנוהו לעניים. לרגלי האמנציפציה נוסדה בשנת 1850 על ידי יהודי המבורג “חברה לדירות חנם”, שהקימה בנין ובו שש דירות למשפחות נוצריות ושש למשפחות יהודיות. מן הקרן, שהקדיש היהודי שמואל לוי בהמבורג, הוקמו עשרים וחמש דירות, בנות שני חדרים ומטבח, ועשרים וחמש דירות, בנות חדר אחד ומטבח. החברה לגמילות חסדים בברסלוי, אשר פעולתה הקיפה כל עניני הצדקה, עסקה גם בהמצאת דירות חנם וקנתה את ההקדש הישן וסידרה בו דירות לעניים²⁴⁰.

ט. יש ויסוד הקהלה בישראל התחיל עם יסודה של “חברה קדישא גמילות חסד של אמת”, כלומר לשם קבורת המתים, אלא שחברה זו פרשה ברבות הימים פעולתה כמעט על כל תחומי הצדקה. כן מעיד הפנקס של החברה קדישא בלובלין משנת תמ"ה, שהיא לא עסקה רק בגמילות חסד של אמת, אלא נתנה מקופתה תרומות לעניים נודדים, לפדיון שבויים ולהכנסת כלות. בשנת 1724 נתיסדה בברסלוי החברה בשם “מבקרי החולים ומטפלים בהם”. שמה הרשמי היה בשנת 1761 “חברה קדישא גמילות חסדים”, ולשמה נוספו אחרי כן המלים “וביקור חולים וטהרת מתים”. ואולם הטיפול בחולים וטהרת המתים והלויתם היו רק חלק קטן מפעולתה, אלא החברה תמכה גם בבעלי מלאכה, בתלמידי חכמים ובאנשים, שירדו מנכסיהם, דאגה ללימוד ולחינוך יתומים וילדים עזובים, הקימה בית חולים ועזרה לחולים עניים ושלחה לבתיהם רופא, סמי תרופה וכסף. על החברה נוסף בשנת 1817 כסניף “חברת נשים”, שהתעסקה ביולדות עניות וילדיהן. בשנים, שבהן פרצה המגפה חלירע, הגבירה החברה את עזרתה. היא שהוציאה אז לאור ספר, שחובר על ידי שני רופאים, כדי להורות לעם, איך יתנהג בזמן המגפה, וסיפקה לעניים בגדים ומאכלים חמים ודאגה לטובת היתומים. גם ה"חברה קדישא של בחורי חמד" בווינא, שנוסדה בשנת תקכ"ד, נטלה על עצמה לא רק לגמול “חסד של אמת” עם המתים, אלא היו לה חמשה תפקידים: “ראשית דבר לימוד תורה ביום שבת קודש, שנית לגמול חסד לעניי העיר ולעניי העולם, עמוד השלישי הכנסת כלה, עמוד הרביעי לכסות בגד ולהלביש ערומים ועמוד החמישי ביקור חולים”. מתקנות החברה היה להוציא בכל שנה מקופתה “ח”י ח"י רייכסטאליר, שתהיה הצדקה לשם שמים ולא לפרסום ותנתן לאביון המתנה ההגונה שלא לביישו, ואם יזדמן איזה דבר מצוה גדולה כגון בית הכנסת או לעניי ארץ או לפדיון שבויים", יתאספו הגבאים והמורשים ועוד ששה בחורים מחברה קדישא “וינתן לדבר מצוה ההוא כפי ראות עיניהם ויכתוב הגבאי הראשון הנדבה לתוך פנקס המשולחים בשם קופה של בחורי חמד בווינא. ואם יחלה אחד מן החברים, מחוייבים כל החברים להשתתף בצער החולה דהיינו להתפלל וליתן צדקה עבורו ויתאספו לאמר תהלים בצירוף עשרה לומדים דכאן גם עשרה בחורים מהחברה קדישא ולעשות עבור החולה פדיון נפש, ואם חס ושלום יעדר אחד מבני החברה קדישא, אזי יושכרו עשרה לומדים דכאן ללמוד עבור הנעדר כל שלושים יום תוך חדר משכב החולה הנ”ל וישכרו יתום אחד לאמר עליו קדיש יתום כל השנה וכל ההוצאות עבור החולה או הנעדר ינתנו הכל מהקופה דח"ק ובדבר זה לא יהיה הפרש בין עני ובין עשיר". גם החברה קדישא בבודאפשט לא התעסקה רק בקבורת מתים, אלא הקימה גם בית חולים ותמכה בבית חולים לילדים ובמוסד לאחיות רחמניות וקיימה בית מושב לזקנים ועזרה לזקנים מחוסרי פרנסה. החברה, שנתיסדה מראש בישראל רק לשם טיפול במתים, היא שפרשה פעולתה כמעט על כל תחומי הצדקה, ואינו מן הנמנע, שמשום זה נשאר בסוף לה לבדה התואר “קדישא”, שניתן מראש גם לחברות אחרות²⁴¹.

י. כשם שבתקופת הגאונים הנדיבים היו שולחים מכל ארצות הגולה נדבות ותרומות קבועות לישיבות בבל ומשאירים לקיומן עזבונות, שעלו לפעמים לחומש הונם, כן נמצאו גם בעת החדשה נדיבים, שיסדו בתי מדרשות והשאירו אחריהם עזבונות לשם קיומם. היהודי הראשון, שהתישב בווינא אחר גירוש היהודים משם, שמואל אופנהיימר, “בנה ונטע”, לפי עדות מצבתו, “בתי מדרשות”. דוד אופנהיים הקדיש בית המדרש לקהלת ניקולסבורג, שבה ישב על כסא הרבנות. בהאלברשאדט יסד יששכר בערמאן בית המדרש, בו לימדו שלשה תלמידי חכמים תורה לבחורים הבאים שמה מרחוק. לעמלע משה ריינגאנום הקדיש לקהלת מאנהיים בית הכנסת ובית המדרש, שנקרא על שמו. בשנת 1707 בערך בנה יששכר בער כהן על יד ביתו בהמבורג בית המדרש, שבו למדו ארבעה תלמידי חכמים תורה, ולשם קיומו הקדיש שני בתים וסכום של חמשת אלפים רייכסטאליר. שמשון וורטהיימר, שנפטר בשנת 1724 בווינא, יסד בחייו שלשה בתי מדרשות והשאיר אחריו סכום, כדי לפרנס מפירותיו חמשים משפחות של תלמידי חכמים. “המנהיג והמנהל” אברהם שפיץ, שנפטר בווינא בשנת 1741, “תיקן בית ועד לחכמים היושבים במותבתא רבא בק”ק אייזנשטט". בשנת 1764 בנה שמואל בן מרדכי שלזינגר בית לחברה קדישא בווינא וצוה בצוואתו, שהבית ישמש גם כבית המדרש לתלמוד תורה. שמעון בן יהודה ליב קוה בפראג, שהיה בן משק לחצר הקיסר ונפטר בשנת 1773, צוה לפני מותו “לחלק כמה צדקות ולהפריש גם כן סך מסויים מהונו וליתן לדורי דורות הפירות ללומדים ובנה בביתו בית המדרש, אשר שם יתבי וגרסי ביני עמודים”²⁴². וכשם שנחשב לדבר מצוה להקים בתי מדרשות ולתמוך בלומדי תורה, כך נחשב גם לדבר מצוה לדאוג לבני העניים, שלא ישארו בלי תלמוד תורה. כן בנה יהודה ליב זינצהיים, שנפטר בשנת 1744 בווינא, בית הכנסת של רש"י ובית המדרש הגדול בווארמז “וזהב מכיסו הזיל וקרן קיימת לעולם הבא להספיק שלשה רבנים ללמוד עם תלמידים בני עניים, אשר מהם תצא תורה”. על אהרן ארינשטיין, שנפטר בווינא בשנת 1744, מעידה מצבתו, שדאג ללימוד נערים “גדיים קטנים דבני בי רב ונתן מדי שנה בשנה נדבה לבית מדרשא דתינוקות של בית רבם”. בצוואתו משנת 1753 צוה יששכר בערוש אשכולות להקדיש בערך שמינית מרכושו, חמשים אלף זהובים, לקרן קיימת ולפרנס מפירותיהם לומדי תורה ומלמדים אותה לילדים עניים ולתת מהם בכל שנה מאה רייכסטאליר לחכנסת כלה יתומה. כשהוקמו בתקופת ההשכלה בתי ספר, שבהם למדו ילדי ישראל תורה עם דרך ארץ, תנ"ך, תלמוד וגם לשונות העמים, עריכת חשבונות וידיעת הארץ, השתדלו בישראל ליישר לילדי העניים גם את הדרך לאור ההשכלה והדעת. כן קבלו בבית הספר, שנוסד בברלין על ידי דוד פרידלנדר ודניאל איטציג ונתקיים כמעט כולו מתרומות נדיבים, בשנות 91–1781 חינוך ולימוד יותר מחמש מאות ילדים, וביניהם ילדי עניים. על יד בית ספר זה נתקיים בית ספר שני, שנוסד על ידי פייט היינע אפרים לילדי העובדים בבתי חרושת של המיסד. בשנת 1825 נפתח בברלין בית ספר עממי, בן ארבע כתות, שבו נתקבלו ילדי עניים ללא שכר לימוד. החל משנת 1805 נתקיים בקהלת קופנהאגן בית ספר לנערים, שבו למדו מאה תלמידים ללא שכר. בהמבורג נוסד בית ספר “תלמוד תורה” לבנים וגם “בית ספר לבנות הקהלה האשכנזית הישראלית”, ועל ידם בית ספר לבנות העניים בשנת 1798. החברה “אליאנס”, שנוסדה בשנת 1860 בפאריז, פתחה כמאה בתי ספר, שבהם למדו בשנת 1927 כארבעים אלף תלמידים וביניהם גם ילדי העניים ללא שכר לימוד. בשנת 1888 נדב הברון הירש שנים עשר מיליון פראנק לשם יסודם של בתי ספר בגאליציה. בבתי ספר אלה למדו על פי רוב ילדי ישראל עניים וקבלו חנם ארוחת צהרים ובגדים. בית הספר הגדול ביותר שבעולם נמצא במזרחה של העיר לונדון, בו מקבלים ילדים עניים לימוד, בגדים, נעלים, ארוחות הבוקר וצהרים²⁴³. כשם שעם ישראל נשא עמו במדבר את המשכן עם ארון הקודש, כך נשא עמו דרך כל המדברות שבעולם את בית המדרש. בימי החושך לא כבה בו האור ולא פסקו בו חכמי העם מללמוד וללמד, ולצדקה נחשב בישראל ליישר לבני העניים את הדרך לאור הדעת והחכמה ולעזרה, שמהם תצא תורה.

בעת החדשה נפתחו בקהלות ישראליות לא רק בתי ספר להשכלה, אלא גם בתי ספר מקצועיים ללימוד מלאכה. המהפכה הצרפתית, שביטלה בשנת 1791 כל החוקים המעיקים על היהודים, נתנה להם חרות ההתעסקות ועוררה את הנוער היהודי ללמוד מלאכה ואומנות. במשך המאה התשע עשרה נוסדו בתי ספר מקצועיים בפאריז, באיונה, שטראסבורג ומילהויזן, ובשנת 1830 פרט ציר בפרלמנט הצרפתי את האומניות, שבהם התעסקו יהודי צרפת והן: אומניות של חייטים, נפחים, מדפיסים, שענים וחרתים. בגרמניה ניתנה ליהודים חרות העסק רק אחרי המהפכה בשנת 1848, ואולם יהודי גרמניה עסקו כבר במחציתה הראשונה של המאה התשע עשרה במלאכות שונות. בספרו “על מחלות היהודים”, שחיבר הרופא ד"ר אלקן יצחק וואלף בשנת 1777, כדי להורות לאחיו בגרמניה שמירת הבריאות, נחשבו כסבות למחלות היהודים חוסר במזונות ובמלבושים מספיקים ובדירות מבריאות, התרחקות היהודים מחקלאות ואומנות, ריבוי המסים ודאגות הפרנסה, ועל כן דרש המחבר מאחיו בגרמניה ללמד את בניהם מלאכות ואמנות ולמנוע מהם בכך את העניות ולשמור גם על בריאותם. סבות כלכליות וגם רוחה של ההשכלה הן שהשפיעו על הנוער היהודי ללמוד מלאכות ועל הנדיבים בישראל לתמוך בחניכי האומנות. נפתחו בתי ספר ללימוד מלאכות בין יהודי גרמניה, והראשון שבהם נוסד בשנת 1802 בעיר קאַססל. בשנת 1867 עזרו אנשי חסד לקהלת רומא לפתוח בתי ספר ללימוד מלאכה, בו למדו נערי הקהלה אריגה, רצענות, נגרות וגם נגרות אמנותית. ברבות הימים נוסדו בתי ספר לאומנות גם בין יהודי ארצות אחרות, והנדיבים השאירו אחריהם עזבונות לא רק ללומדי תורה אלא גם ללומדי חכמת הרפואה, אמנות ומלאכה. כן עזב אחריו בשנת 1820 עמנואל וורטהיים בווינא את הסכום של עשרים אלף זהובים וצוה לתת מפירותיו בכל חודש תמיכה לבחורים בישראל, הלומדים מלאכה, וגם כשיגמרו את הלימוד ויכנסו לאומנותם. וואלף יצחק נאַסוי בווינא השאיר אחריו סכום וקבע, שמפירות עזבונו ינתנו במשך חמש שנים עד גמר הלימודים כתמיכה שנתית חמשים זהובים לתלמיד, הלומד באוניברסיטה חכמת הרפואה, וחמשים זהובים לתלמיד, הלומד באקדמיה חכמת הבניה, פסלות, ציור או פיתוח נחושת. את העזבונות, כן כתב המקדיש בצוואתו, אני משאיר אחרי מתוך אהבתי לבני בריתי וגם כדי למנוע את הנוער היהודי מן המסחר. גם בקהלות אחרות הוקדשו לשם זה עזבונות כגון בהמבורג העזבון של אליהו להמן משנת 1800, כדי ללמד אומנות לשני תלמידים, הגומרים בית הספר לתלמוד תורה, או העזבון של מתתיהו שלמה אלזס משנת 1817 ל"שני נערים, כדי שילמדו אומנות", העזבון של אברהם הלוי באמשטרדם שהוקדש לנער עני בקהלת האלברשטאדט, הלומד תורה או מלאכה, ובמנטובה העזבון של שמואל טראבוטי משנת 1834, כדי לכלכל ארבעה נערים, שילמדו חכמות או מלאכות או הנהגת ספינות. נוסדו בעת החדשה חברות להפצת האומנות בין היהודים ונבנו בתים. שבהם נתקבלו ונתפרנסו שוליות בזמן לימודיהם. כבר בשנת 1809 תמכו יהודי פאריז בחמשה עשר נערים, שלמדו אומנות, ובשנת 1825 נוסדה שם חברת “אוהבי העבודה”, ומתפקידה היה להספיק ביד נערים עניים ללמוד מלאכה או אמנות. החברה להפצת מלאכות מועילות בין בני ישראל, שנוסדה בשנת 1823 בהמבורג, נטלה על עצמה להכניס שוליות לבתי מלאכה. מילוי תפקידה היה קשור עד שנת 1885 בקשיים, מפני שאגודות האומנים בהמבורג סרבו אז לקבל נערי ישראל כשוליות ולא נתנו להם לעסוק באמנות. ולכן הוכרחה החברה בהמבורג למסור את הנערים לבעלי מלאכות, שלא היו תלויים באגודות כגון לרפדים, למדפיסים ולמכונאים ולשלם דמי לימוד מרובים. מלבד זה קבלה החברה על עצמה להלביש את השוליות ולפעמים תכופות גם לפרנסם ונתנה להם אחר גמר לימודם דמי נסיעה וכלי אומנות. גם בבודאפשט נוסדה בשנת 1903 חברה, כדי ללמד נערי ישראל אומנות, חקלאות וגננות²⁴⁴.

יא. ממוסדות הצדקה, שנוסדו בישראל בעת החדשה, היו גם קופות מלוה ולשכות להמצאת עבודה. התורה היא שחייבה את העשיר לעזור לאביון על ידי הלואה: “וכי ימוך אחיך והחזקת בו, אל תקח מאתו נשך ותרבית”, זאת אומרת ההלואה ללא רבית היא היא העזרה, שהיא לפי כבודו של העני ומועילה לו כש"מטה ידו". רעיון זה התבטא פעמים רבות בישראל. כן הורה ר' שמעון בן לקיש, שהמלוה גדול יותר מן העושה צדקה, והמטיל בכיס, כלומר המשתף בעסקו את העני להשתכר בו, גדול מכולם. המעלה הגדולה, שאין למעלה ממנה בצדקה היא, לפי הרמב"ם, “זה המחזיק ביד ישראל, שמך, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ולכן הורה הרמב”ם, שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים. כמו כן כתב ר' משה מקוצי: “ומצות הלואה היא העליונה מן הכל”. בכנסיה הנוצרית של ימי הבינים החשיבו נתינת צדקה, ואילו בישראל נחשבה כמעלה הגדולה ביותר, לסייע לעני על ידי הלואה או המצאת עבודה. כבר בסוף המאה השש־עשרה נתן מרדכי בן יצחק ממשפחת הנחמנים בלבוב סכום גדול לשם הלואה לעניים על משכונות ללא רבית. ואצל היהודים באירופה המזרחית נתפשט מזמן המנהג, שכל אחד מן הסוחרים היה מלוה מן הכסף המזומן שבידו לחברו, שהיה צריך לפרוע חובותיו. הלואה זו ניתנה ללא רבית ונקראה בשם “גמילות חסד”. המלוה היה נוטל על עצמו לעזור לחברו ללא גמול והלווה היה מחזיר את הסכום בדיוק ליום הפרעון שנקבע. הרעיון, שההלואה לעני עולה על נתינת הצדקה, הוצא בשלימותו אל הפועל רק במאה התשע עשרה. כן נתן “המוסד הישראלי לעניים” בווינא לסוחרים זעירים כסף למקח הסחורות ומלבד זה הלואות ללא רבית. תעודתו של המוסד, שנוסד בהמבורג על ידי שלמה היינע לזכר בנו הרמן, היתה לעזור לבני הקהלה במשלוח ידם על ידי הלואות ברבית נמוכה של שנים למאה. בקהלת פראג נתיסדה באמצע המאה התשע־עשרה קופת מלוה, שנתנה לסוחרים הלואות ללא רבית. כמו כן נתנה שם החברה “פועלי טוב” לחבריה הלואות, תמיכה בימי מחלתם ועצי הסקה בחורף. הועדה לצדקה בפאריז פתחה בשנת 1850 קופת מלוה, וגם בועדת הגבאים שבלונדון נפתחה מחלקה להלואה ולהמצאת עבודה. למחלקה זו מסר בשנת 1861 איש אחד בלונדון בעילום שמו עשר מכונות תפירה, שניתנו לנצרכים בתשלומים לשיעורים של שני שילינגים בשבוע, וכששולם מחירן, נעשו בסוף לקנין המשתמשים בהם. בשנת 1866 קבלה המחלקה תרומה חשובה וקבעה אותה לקרן הלואה, והיא שעסקה גם בהשאלת כלי מלאכה לאומנים. קופות מלוה לסוחרים זעירים, רוכלים ובעלי מלאכה נתקיימו גם בהרבה קהלות שבאירופה המזרחית. בשנת תר"ל נתיסדה בעיר העתיקה שבירושלים “חברת שערי חסד ג”ח", שהיתה מלוה כסף ללא רבית למקבלי חלוקה על שטרי הכוללים הבטוחים ומשכונות זהב וכסף. גם החברה הישראלית להתישבות, יק"א, שנוסדה בשנת 1890 על ידי הברון הירש פתחה בירושלים קופת מלוה, שנתנה סכומים הגונים לשלמם בתשלומים חדשיים ברבית של שנים למאה נגד ערבות בטוחה. כדי לעזור ליהודי אירופה המזרחית פתחה החברה יק"א יחד עם הג’וינט האמריקאי קופות מלוה לבעלי עסקים זעירים והושיטה עזרה על ידי הלואות לחקלאות בין יהודי רוסיה ובסרביה. שתי החברות האלה הוציאו עד שנת 1929 יותר מארבעה מיליונים דולארים לשם יסוד הקופות, ובשנת 1930 נתקיימו 747 קופות מלוה עם 323 אלף חברים. כל החברים שבחברה היו ערבים זה בזה ומשלמים בעד ההלואות, שקבלו, רבית ירודה מן הרבית הרגילה בארצות אלה. ליהודים, שלא היה ביכולתם להביא ערבון בעד ההלואה, הוקמו בהרבה מקומות “חברות להלואה ללא רבית”, שלא דרשו מחבריהם ערבות הדדית ונתנו הלואות ללא רבית. ואילו הנצרכים, שלא היו ראוים לאשראי אפילו בחברות אלו, קבלו צדקה. עזרתם של יהודי אמריקה לאחיהם שבאירופה המזרחית נסדרה עם פרוץ המלחמה העולמית כביכול על רגל אחת ועלתה בכמותה על כל מעשי צדקה, שנעשו לפנים בישראל²⁴⁵.

בעת החדשה הוצא בשלימותו לפועל גם הרעיון של הרמב"ם, שהממציא מלאכה לעני, גדול הוא מן הנותן לו צדקה. מלבד קופות מלוה נוסדו גם לשכות להמצאת עבודה. כן נפתחה לשכה להמצאת עבודה בקהלת פרנקפורט. בשנת 1893 הוקם בקהלת קעלן בית מלאכה למחוסרי עבודה, בשנת 1890 נוסדה בברלין לשכה להמצאת עבודה ובשנת 1899 מושבה למחוסרי עבודה. חברה להלואות ולהמצאת עבודה נתקיימה גם בקהלת אשכנזים באמשטרדם. החברה “הצדקה הישראלית המאוחדת” בניויורק, שכל נצרך היה מראש בא למשרדה ועומד “בתור” ומקבל נדבה פעוטה, שינתה במשך הזמן את צורת פעולתה ועזרה למשפחות הנצרכות להתפרנס משלהן על ידי אימון מקצועי או ביסוסן במסחר או על ידי חינוך ילדיהן במשלוח יד. מפעל לשם המצאת עבודה הוקם גם על ידי החברות יק"א וג’וינט, ומתפקידו היה להעביר את יהודי אירופה המערבית לחקלאות ולהמציא להם מקורות חדשים לפרנסה על ידי המצאת עבודה²⁴⁶.

יב. המהפכה הצרפתית היא שביטלה את המנהג המחפיר של שבית היהודים הנוסעים באניות ואת המסחר בשבויים. בכל זאת נתקיימה קרן לפדיון שבויים בקהלת הפורטוגיזים בלונדון עד שנת 1882. מקרן זו ניתנה עוד בשנת 1840 תרומה של ארבע מאות לירות למשה מונטיפיורי כשנסע לשם הצלת יהודי דמשק, שנאסרו בגלל עלילת הדם, אשר העלילו עליהם. חסרה בעת החדשה ההזדמנות לקיום המצוה של פדיון שבויים, והנה במקומה הוטל על הצדקה הישראלית תפקיד חדש, כשגברה הגירת היהודים. “שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר”. במלים האלה תאר הנביא את הניגוד שבין מואב וישראל, והן שכוללות כביכול גם את הקינה על “אלה מסעי בני ישראל”, שהיו אחר כך מנת חלקו של עם ישראל יותר מאלפיים שנה. אחרי חורבן הבית הראשון גלו בני ישראל לבבל, הם התישבו באלכסנדריה, רומא ומקומות אחרים ונתגלגלו במסעיהם כמעט לכל ארצות העולם. הרדיפות שמזמן מסעי הצלב והמגפה השחורה הניסו רבים מיהודי גרמניה לפולניה השקטה, והגירתם, שהתחילה במאה השתים־עשרה והשלש־עשרה, הועילה לקומם מרכז יהודי חדש במזרח אירופה. אחרי גירושם בסוף המאה החמש־עשרה נתפזרו יהודי ספרד לארצות הים התיכון. אנוסי ספרד ופורטוגאל נתגלגלו לאמריקה הדרומית ולארצות הברית, להולנד ולגרמניה. אחרי המלחמה, שהתחילה עם מרד הקוזאקים בשנות ת"ח ות"ט ונמשכה עשר שנים, נמלטו אלפי יהודים ממזרח אירופה וחזרו למערבה. אצל עמים אחרים היו המהגרים חוזרים למולדתם או נבלעים בסביבתם החדשה, ואילו עם ישראל הוא העם היחיד, שנתקיים בגולה כעם בלי ארץ ושמר על אופיו ונשמתו. והנה במאה התשע־עשרה התחילה בישראל הגירה, שלא תוכל להדמות בכמותה למסעי בני ישראל בימי קדם, והיא שנמשכת אפילו בימינו עכשיו. מסלות הברזל וגידול הקפיטליזם גרמו לירידת העיירות בחשיבותן כמרכזי המסחר. היהודים, שקיפחו את פרנסתם, עברו בעל כרחם לערים הגדולות שבמדינתם או למערב אירופה. אחרי המהפכה שבשנת 1848 באה בגרמניה תקופה של נסיגה, שגרמה להגירת היהודים מגרמניה לאמריקה, ועל היהודים הספרדים, שהתישבו כבר במאה השבע־עשרה בארצות הברית, נתוספו מעכשיו יהודים מגרמניה. הפרעות, שהתחילו ברוסיה בשנת 1881, לחץ הממשלה שברוסיה ורומניה וחוסר ההתקדמות בכלכלה שבארצות האלה הם שהגבירו הגירת היהודים לארצות הברית, עד שמספר היהודים בהן עלה בראש המאה העשרים למיליון. יותר ממאת אלף יהודים מרוסיה וגאליציה נכנסו בשנות 27–1901 לקנדה. בארגנטיניה, שבה נמצאו בשנת 1890 רק אלף יהודים בערך, עלה מספרם לרגלי יסוד המושבות החקלאיות והגירת היהודים לערי המדינה עד מאתים אלף. גברה הגירת היהודים גם לבראזיליה ולאפריקה הדרומית. בשנת 1800 נמצאו בארץ ישראל רק עשרת אלפים יהודים וברבות השנים עלה מספרם עד חצי מיליון ויותר. בשנות 1929–1880 הגרו מארצות מולדתם בערך שלשים וחמשה למאה מכל יהודי הגולה. בשנים האלה נטל החלק השלישי מעם ישראל מקל נודדים לידו, כמו בזמן, שבו המו ערי הנמל בים התיכון מגולי ספרד, וכמו בשנים, שבהן נמצאו אלפי יהודים נמלטים מחרב הקוזאקים נודדים בכבישי אירופה, כן נתגלה רגש הרחמים מחדש גם בסוף המאה התשע־עשרה ובראש המאה העשרים, כשהתחילו מחדש “אלה מסעי בני ישראל”. האומללים שבין האומללים הם בני אדם בלי ארץ ומולדת. כדי לעזור למהגרים האומללים, היה נחוץ ליצור חברות והסתדרויות גדולות גם בארצות, שמהן יצאו המהגרים, וגם בארצות, שלהן עמדו להכנס. ועל כן נפתחו בערך בשנת 1880 ברוסיה, פולניה וגרמניה לשכות המודיעין, שמטרתן היתה ללמד למהגרים דרכי הנסיעה ואפשרויות הפרנסה בארצות אחרות. כמו כן היה נחוץ להושיט עזרה למהגרים בבואם לארץ החדשה. לשם זה נוסדה בשנת 1888 בניויורק “החברה הישראלית לבית מחסה”, שנתאחדה עם “החברה הישראלית לעזרת המהגרים היאַס”. חברה זו העמידה סוכן באלליס־איילענד, כדי לעזור למהגרים בעלותם ליבשה, והמציאה להם בשבועות הראשונים אחרי בואם מחסה ומזונות וסייעה להם להסתגל לחיים חדשים ולעבור מערי הנמל ומן הכרכים הצפופים לערי השדה. גם בכל שאר מדינות הים נוסדו חברות מיוחדות לעזרת המהגרים כגון חברת “סופרוטימיס” בבואינוס אייריס וחברת “גמילות חסדים” בריו די זאניירו. מלבד ההסתדרויות האלה. שצימצמו את עבודתן רק באחת מארצות ההגירה עסקה גם חברת יק"א בהקלת ההגירה מאירופה המזרחית לאמריקה. הוקמה על ידי הג’וינט ועדה מיוחדת, שדאגה למהגרים, אשר נתעכבו בדרך. “חברת עזרה של יהודי גרמניה” פתחה משרד מרכזי לענייני הגירה וסייעה ליהודי אירופה המזרחית בעברם דרך גרמניה לנמלי הגירה והושיטה בשנות 31–1921 בערך את עזרתה לשלש מאות ושלשים אלף מהגרים. במשך הזמן היה מן הצורך לאחד את כל ההסתדרויות, כדי לסדר שרות קבוע לקבלת ידיעות מכל הארצות ולהוציא תועלת מכל הזדמנויות להגירה. לשם זה נתכנסו בשנת 1921 באי כחן של ההסתדרויות היהודיות שבאירופה ואמריקה בפראג ויסדו את “הועד המאוחד להגירת היהודים”, אמיגדירקט, שקבע מושבו בברלין. בשנת 1927 נוצרה על ידי החברות היאַס, יק"א ואמיגדירקט הסתדרות חדשה היצם, שקבעה מושבה בברלין ופאריז ונטלה על עצמה כל עבודת הסיוע למהגרים. תעודתה היתה לדאוג למהגרים ולהכשירם לחיים בארץ החדשה על ידי לימוד שפתה ואומניות, שמהן יוכלו המהגרים להתפרנס אחרי הגירתם. כן נוסדה לעזרת המהגרים ההסתדרות, שהקיפה את העולם, וכל ההסתדרויות המקומיות והארציות ניתנו תחת ידה. חוץ מן הקהלה הישראלית היו גם ההסתדרויות הבין־ארציות והעולמיות, שנוסדו בעת החדשה, למרכזי הצדקה הישראלית, ואפשר לומר, שההסתדרויות קבלו גם הן מרוחה של האמונה ותורת המוסר הישראלית. כשם שקופת המלוה והלשכה להמצאת העבודה היו רק קיום המצוה: “וכי ימוך אחיך והחזקת בו, אל תקח מאתו נשך ותרבית… וחי אחיך עמך”, כן היו ההסתדרויות לעזרת המהגרים רק ביצוע הרעיון: “ועניים מרודים תביא בית”²⁴⁷.

 

ט. הצדקה לארץ ישראל    🔗

א. בני ישראל נתפזרו בין אומות העולם וישבו על נהרות בבל, מצרים, איטליה, ספרד, גרמניה ורוסיה והגרו לארצות הברית, לארגנטינה, בראזיליה ואוסטריה, אבל מלבם לא נשכחה ירושלים. כמעשה צדקה נחשבה העזרה לנודדים המהגרים לארצות החדשות, וכמו כן גם העזרה למתיישבים בארץ הקדושה ולענייה. כמצוה רבה נחשב בימי קדם לשלוח תרומות לבית־המקדש. כן היו יהודי בבל בימי הבית השני שולחים מתנות ונדבות “לבית אלהיהם אשר בירושלים”. לפי עדותו של יוסיפוס ישבו בנהרדעא ובנציבין הגזברים, ששלחו לירושלים את שקליהם של יהודי בבל ואת תרומותיהם לקרבנות הציבור וצרכי עיר הקודש. כמעט בכל עיר שבגולה היתה, לפי פילון, קופה, שאליה הוכנסו כל המתנות לבית המקדש. גם בקהלות אסיה הקטנה ובקיריני ובלוב נאספו כספי ההקדש בקופות, וכשהוחרמו על ידי היונים, אישר הקיסר אוגוסטוס ליהודים את הרשות לאסוף את הנדבות הנתונות לבית המקדש ולשלחן לירושלים ואת גוזלן צוה לדון למיתה כמחלל את הקודש. גם בארץ ישראל עצמה היו מקדישים בזמן הבית הקדשות לבית המקדש. כן מסופר, שליוסף בן יועזר היה לו בן, אשר לא היה נוהג כשורה, ועל כן עמד והקדיש כד דינרים לבית המקדש²⁴⁸.

ב. אחרי חורבן הבית היו יהודי הגולה שולחים את נדבותיהם לעניי הארץ. אז הורו חכמי ישראל: “כי יהיה בך אביון בארצך, יושבי הארץ קודמין ליושבי חוץ לארץ”, וקבעו, שעניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ. אירע, שחכמי ארץ ישראל יצאו בשעת הדחק לגבות צדקה בחוץ לארץ, כגון באנטיוכיה. ר' שמעון בן לקיש הלך לבצרה לעשות שם פיסקה, כלומר לאסוף נדבות. היו אז “שליחי ציון”, שעל ידם שלחו יהודי הגולה את שאלותיהם לחכמי ארץ ישראל, ואינו מן הנמנע, שעל ידם שלחו גם נדבות לתמיכת החכמים ותלמידיהם. גם בימי הגאונים היו שהקדישו עזבונות ושלחו נדבות ל"בית המקדש", כלומר לעניי ירושלים ולישיבות ארץ ישראל. כן כתב בזמנו של ר' משה גאון איש אחד נכסיו במתנה לאשתו והתנה, אם אשתו תנשא אחר מיתתו לאיש אחר, יהיו כל נכסיו ממטלטלין “לבית המקדש”, כלומר לעניי ירושלים ולישיבות ארץ ישראל. בימי רב שרירא ורב האי גאון היתה התחרות בין ישיבות ארץ ישראל ובבל בענין הנדבות. אז חדלו כמה קהלות וכמה יחידים לתמוך בישיבות בבל ושלחו נדבותיהם לישיבות ארץ ישראל, ורב האי גאון כתב באחת מאגרותיו: “המחברת האחת כתב לפנינו, כי הגיעה אליו, והשנית, אחרי אשר שלחנוה, חדלו אגרותיו, כי נספח על חבורת ארץ הצבי”. אחרי התמנותו לנגיד על יהודי מצרים בשנת 973 עלה פלטיאל בן חסדיה ממשפחת אחימעץ ביום הכיפורים לתורה בבית הכנסת שבקהירה ונדב אלף דינרים “לאבלי בית העולמים”, כלומר לעניי ירושלים. בארצות אירופה לא שכחו יהודי הגולה את עניי ירושלים. מתוך אחת התשובות של ר' יוסף קולון ממחצית השניה של המאה החמש־עשרה ניכר, שבזמנו נדבו יהודים, כנראה באיטליה, לעניי ירושלים סכום, שנמסר ליד הגזברים. גם יהודי גרמניה היו שולחים כספים לקרוביהם או לעניים שבארץ ישראל. כן כותב בעל “יוסף אומץ”, כי בהרבה מקומות נהגו לשלוח מחצית השקל לעניי ארץ ישראל, “ומנהג יפה הוא, אחרי שבזמן הבית היו כל ישראל שולחים שקליהם לירושלים”. כשבא עובדיה מברטנורא בשנת 1488 מאיטליה לירושלים, מצא שם את “תקנת העזבונות”, שלפיה האיש המת בירושלים ובנים אין לו שם, נפלו כל נכסיו הנמצאים בעיר לקופת הקהלה. לפעמים תכופות נפלו “ירושות כאלה אם מעט ואם הרבה להקדש ירושלים מזקנים וזקנות”, שמתו שם. כשבאו גולי ספרד וגם יהודים אשכנזים מארצות שונות לירושלים, גדלה שם הקהלה ומחוץ לארץ נשלחו נדבות לענייה וגם אירע, שהעשירים הבאים כעולי רגל או להשתקע בארץ ישראל, הביאו עמהם נדבותיהם²⁴⁹.

ג. כשגבר הרעב או כשכבדה עליהם יד המושלים במסים, שלחו יהודי ארץ ישראל מכתבים לקהלות הגולה ובקשו עזרתן. במכתב מירושלים, שנכתב בין המאה האחת־עשרה והשלש־עשרה, פנו אנשי ירושלים במצוקתם לאחיהם בארצות הקרובות לעזור להם. בשנת 1517 עלה מקהירה לירושלים הנגיד האחרון ר' יצחק שולל והוא לא רק נדב לעניי ירושלים מכיסו אלף פרחים לשנה, אלא שלח גם מכתבים לתורכיה, איטליה ורומא וקרא את היהודים לתמוך בידי הלומדים בישיבות, שיסד, והיו אז רבים שנעתרו לקריאתו. בשנת 1559 שלח ר' משה אלשיך מצפת מכתב “חזות קשה” לקהלת ויניציה, שבה ישב מקודם על כסא הרבנות, ובקשם לרחם על עניי ארץ ישראל ולעזור להם. מיד נתאספו אנשי ויניציה והחליטו לקבוע קופות לתמיכת העניים בארץ ישראל ותקנו, כי כל איש מבן עשרים שנה ומעלה, שהוא פורע מס לפחות שלשה דוקאטים לשנה, עליו לתת לא פחות ממחצית השקל, שהוא רבע דוקאט זהב לשנה להחזקת עניי ארץ ישראל, והרשות נתונה לגובים לכוף ולנגוש למסרב גם בערכאות הגוים. אנשי ויניציה התנו אז תנאי, שהפרנסים בארץ ישראל יחלקו את התרומות “כפי ערך נפשות מכל הלשונות לאשכנזים, ספרדים, פורטוגיזים ואיטליאנים וזולתם”. גם ר' ישעיה הורוויץ, בעל השל"ה, שלח, אחרי שעלה בשנת 1623 לירושלים, מכתבים לקהלת פראג, שבה ישב מקודם על כסא הרבנות, ובהם תאר את מצבם הגרוע של יהודי ארץ ישראל ובקש מאנשי פראג ושכנותיה לעזור לעניי ארץ ישראל. כחכמי ישראל, שישבו בארץ הקדושה, השתדלו גם חכמי הגולה לטובת העניים בארץ ישראל. באחת מאגרותיו המליץ יהודה אריה מודינה, הרב בויניציה על “שליח ציון”, שהלך לגבות כספים לטובתם של עניי ארץ ישראל, ובאחת מהן העמיד למופת את אנשי קהלתו, שהיו נותנים לעניי ארץ ישראל חוץ מן התרומות עוד מחצית השקל בכל שנה איש כופר נפשו, והציע לכל קהלות ישראל להתנהג כאנשי הקהלה בויניציה. בספרו “מעיל צדקה” דרש אליהו הכהן מאזמיר לגבות צדקה לעניי ירושלים בכל סעודה, שעושים בשבעת ימי המשתה אחרי הנשואין, ובהקדמה לספרו “שפת אמת” הורה משה חאגיז, שלפי הדין מחוייבים היהודים בחוץ לארץ לתמוך בעניי ארץ ישראל. כן עוררו חכמי ארץ ישראל במכתביהם וחכמי הגולה בספריהם את יהודי הגולה לחזק מוסדות החלוקה בארץ הקדושה²⁵⁰.

ד. בראש המאה השבע־עשרה קבע ר' ישעיה הורוויץ בקהלות הגולה קופות לעניי ארץ ישראל והעמיד בגרמניה ובפולניה גבאים לשם אוסף הנדבות. בלבוב אספו בני משפחת הנחמנים את התרומות, שניתנו בקהלות פולניה לעניי ארץ ישראל והוכתרו בתואר “נשיא הארץ הקדושה”, ועל מצבתו של מרדכי ממשפחת הנחמנים, שנפטר בראש המאה השבע־עשרה, כתוב, ש"שלח מעותיו לעניי א"י תמידין כסדרן". הקופה המרכזית של קהלות פולניה היתה בלבוב ושל קהלות אוסטריה בווינה. אחת המצבות בבית הקברות הישן שבווינה מעידה על איש, שהיה שם “גזבר ירושלים”. במאה השבע־עשרה נתקיימה ברומא “חברת א”י", שגבאיה היו אוספים בכל שנה נדבות ושולחים אותן לעניי א"י. בפראג הוכתר ר' דוד אופנהיים בתואר “נשיא ארץ ישראל”. מראש המאה התשע עשרה נהגו האמהות בישראל לתת לפני הדלקת הנרות לשבת לתוך הקופסה של “רבי מאיר בעל הנס” נדבות, שנשלחו לעניי הארץ²⁵¹.

ה. מדי שנה בשנה היו שליחי ציון יוצאים לארצות אירופה לקבץ נדבות. כשסרב הרב בקונסטנטינופול מטעמים מדיניים להרשות לשליח ציון, משה עשרים וארבע, קיבוץ נדבות, שלח ר' יוסף קולון ממנטובה אגרת לקהלות קונסטנטינופול, “שלא לשאול שום הוראה ודין לאיש הזה משה קפסאלי, כי הוא מחטיא את הרבים ומחלל שם שמים”. בפנקס ווארמז נרשם בשנת ש"ס: “לקחנו ממעות של עניי א”י ונתנו למהר"ר אברהם עקרון מצפת". בפרנקפורט נקבר בשנת 1686 “שלוחא דרחמנא אחר כסף קדשי דעניי א”י". במאה השבע עשרה היו שלוחי ציון באים גם לרומא, כדי לקבץ שם נדבות. בשנת 1689 יצא מירושלים כשליח הספרדים לאירופה ר' חזקיה די סילוה בעל “פרי חדש”. כשליח ציון יצא שלש פעמים לאיטליה, צרפת וגרמניה חיים דוד אזולאי ובסוף התישב בליוורנו והשגיח משם על עסקי השליחות. מנהיג החסידים, שהתישבו בצפת, ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שלח בימי המצוקה את שליחיו לקונסטנטינופול ורוסיה וחיבר תפלה “מי שברך” לנותני צדקה לקופות א"י. בצפת נוסדה גם קהלת פרושים על ידי ר' ישראל שקלאוו, תלמיד הגאון מווילנה, וכשהורע מצבה יצא מיסדה כשליח לגולה “ליסד יסודות קבועים לישוב ארצנו בכל גלילות ליטא ורייסן”²⁵².

ו. במאה התשע עשרה קם ר' צבי קאלישר ודרש בספרו “דרישת ציון” מאחיו, שלא ישלחו רק נדבות לעניי א"י, אלא “בזאת נמציא מזור להם בתת להם פלחי אדמה לרווח ארץ שוקקה ויהיו נהנים מיגיע כפם”. מן הנדיבים, שהשתדלו להמציא לעניי א"י עבודה, היה משה מונטיפורי, שנסע שבע פעמים לא"י וקנה שם אדמה ונתן אותה לאחיו, כדי להרגילם לעבודת האדמה. ובשובו ממסעו האחרון כתב: “הנה כל העמים מיסדים בארץ הקדושה מוסדות חסד, האמנם אנו היהודים נעמוד מרחוק, אלא בנו בתים בירושלים, קנו אדמה בסביבתה, הקימו בתים מתוקנים, לפני כל בית יהיה ככר לנטיעת זיתים וגפנים ולגידול ירקות, כדי להרגיל את יושבי הבית לעבודת האדמה. משכר הבתים הנמוך תוסד קופה של גמילות חסדים להלוות כסף לאומנים, סוחרים ועניים הגונים”. חובב ציון כמונטיפיורי היה גם הנדיב בנימין רוטשילד בפאריז, שהושיב בא"י יהודים ושלח להם מדריכים בחקלאות ובנה יקבים והועיל לפתח מטע הכרמים ולהמעיט את הקדחת על ידי ייבוש הביצות. התנועה הציונית נתעוררה ו"הצדקה לא"י" לבשה צורה חדשה ונטלה על עצמה תפקיד כפול: לגאול את הארץ על ידי עבודה ואת העם על ידי חזרתו לארץ, להשיב את העם למולדתו ואת המולדת לעמה²⁵³.

 

י. רוחה ואופיה של הצדקה הישראלית    🔗

א. הצדקה הישראלית יש לה סימנים מיוחדים. מקורה העיקרי היא האמונה באלהי הצדק והחסד, הדורש מן האדם, שיעשה גם הוא צדק וחסד. אברהם, שצוה לבניו ולבני ביתו: “ושמרו דרך ד' לעשות משפט וצדקה”; התורה, שצותה: “ואהבת לרעך כמוך אני ד' “; הנביא שדבר על לב עמו: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד”; פילון, שכתב: יראת ד' ואהבת הבריות שתיהן הן קרובים ואפילו כתאומים”; החכם, שהורה: “מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון”; הרא”ש, שצוה בצוואתו: “ותקיים בהצנע לכת מעשיך הטובים, כי היא עבודת ד' הנבחרת והרצויה לפניו”; מנדלסזון, שלדעתו “אהבת הבריות ללא אמונה באלהים אינה אלא חולשה טבעית בלב האדם”, הם כולם מעידים, שנתינת צדקה וגמילות חסדים נעשו כביכול לאחד מעיקרי האמונה הישראלית. כל הכופר בגמילות חסדים, אמרו חכמי ישראל, כאילו כופר בעיקר. הרמב"ם הורה, שבני ישראל חייבים להזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה, וגם לדעת המקובלים “הצדקה סליק על כולא” והיא “עיקר המצוות המעשיות ועולה על כולנה”²⁵⁴. לכלל גדול היה מאז בישראל: הצדקה היא מצות ד' ואין אף אחד רשאי לסלק ידו ממנה.

יש והצדקה הישראלית נבעה מן הרגש המשפחתי, הנטוע בלב עמנו. ראשי הקהלה הם שהשגיחו על האמידים, שירחמו על קרוביהם העניים. כן נקבע בתקנות הקהלה האשכנזית בהמבורג, שפרנסי הקהלה ורבה רשאים להטיל על האמידים, שיפרנסו כמסת רכושם את קרוביהם העניים וישיאו את בנותיהם. ולא רק בהמבורג, אלא גם בקהלות אחרות היו הנדיבים פוקדים גם מדעת עצמם בצוואותיהם את קרוביהם העניים. כן צותה האשה רוסה גואסטאלה בוירונה בצוואתה משנת 1642 לתת אחרי מותה מהונה סכום לבת אחותה ביום חופתה. אני דורש מיורשי, כתב שמשון וורטהיימר בווינה בצוואתו משנת 1717, להשקיע מרכושי חמשים אלף זהובים לטובת קרובי העניים וביחוד להשאת בניהם ובנותיהם ולתת להם מפירות הקרן בכל שנה 1000–500 זהובים, והיה אם יגדל מספר הקרובים, יגעו בקרן ויוציאוה לטובתם. יהודה ליב זינצהיים, שנפטר בווינא בשנת 1744, נטל על עצמו להשיג לבת אחיו ולבעלה זכות ישיבה בווינא לשלש שנים ולתת להם בשנים האלה מזונות “ולהדריך את החתן בישובו של עולם ולהרגילו בעבודתו בענייני משא ומתן”, ואת הונו עזב בירושה לאחיו אברהם ולבן אחיו השני שלמה ולבני משפחתו²⁵⁵. הרגש המשפחתי, שלא פג בעמנו, הוא שהביא רבים לידי תמיכת קרוביהם העניים והרבה מעשי צדקה בתוכנו. יש ובעלי צדקה בישראל דבקו בקהלה, שבה נולדו או ישבו, ומתוך הדבקות בקהלתם העניקו לענייה ומוסדותיה. הקהלה הישראלית נקראה “אם בישראל”, ובין בניה היו, שלא שכחו את “האם”, אפילו אם העתיקו את מושבם לארצות רחוקות. כן השאיר אחריו יששכר בערוש אשכולות, שנפטר בשנת 1753 בווינא, סכום וצוה לחלקו בין החכמים והעניים בקהלת ניקולסבורג, שבה ישב על כסא הרבנות, ובקהלות אחרות במורביה ובהונגריה, שעמהן עמד בקשר. גם מיכאל לזר בידרמן, שנפטר בווינא, עזב אחריו סכום לקהלת פרעשבורג, שבה נולד, וצוה לחלק בכל שנה ביום פטירתו פירות העזבון בין עשרה עניים שבעיר מולדתו²⁵⁶. מקור חשוב לצדקה הישראלית היה גם הרגש הציבורי. כשהתחילו במאה התשע־עשרה רדיפות היהודים ברוסיה יסד הברון משה הירש קופות של צדקה, כדי לעזור לגולי רוסיה העוברים לארצות הברית. כונתו היתה לחנך את היהודים לחקלאים ולאומנים ולהיטיב את מצבם בהעבירם לארצות, שבהן לא ישבו עדיין יהודים או לא התישבו במספר רב, ועל כן יסד את “החברה הישראלית להתישבות”, יק"א, ומסר לה לשם יסוד מושבות בארגנטינה חמשים מיליון פרנקים. התלאות שמצאו את אחיהם בעולם, הן שעוררו את הרגש הציבורי בלב הנדיבים, ואפילו העניים, שמצאו מפלט בארץ חדשה, ריחמו על אחיהם המעונים והנרדפים בארץ מולדתם וחשו לעזרתם. גם הרגש המשפחתי וגם הציבורי הועילו להעשיר את הצדקה הישראלית, ואולם את רוחה וכחה העיקרי שאבה מן האמונה. נוסדו בישראל בעת החדשה הסתדרויות בין־ארציות, שלהן נמסר חלק חשוב של העבודה הסוציאלית, והיו שטענו, כי ההסתדרויות האלה נעשו אמנם למכונה אדירה עם מנגנון רחב ומסובך ומוכשר להמציא עזרה לעניים, ואילו בעבודתן הסוציאלית נשתתק רגש הרחמים ופחתה השתתפות הלב בצערו של כל אחד מן העניים והאהבה לזקוקים לעזרה. והנה יוכל היות, שלפעמים נעשתה העבודה הסוציאלית של פקידי ההסתדרויות לדבר הרגל ולמצות אנשים מלומדה, בכל זאת לא צדקו הטוענים ברוב השגותיהם. מי שהתבונן בגורלו של עם ישראל וראה, עד היכן צרכי הציבור הישראלי נעשו בעת החדשה מרובים, יודה, כי הצורך הוא שהוליד את ההסתדרויות וגידלן וטיפחן, והן שבאו למלא תפקיד חשוב והכרחי בעת הצורך. על כל פנים מעידה ההיסטוריה, שהצדקה הנובעת ממקור האמונה, עלתה על אחותה הצעירה, הצדקה החילונית, בפנימיותה ובחום לבה, ועל יד ההסתדרויות העולמיות עם עבודתן הסוציאלית הרחבה נתקיימה הקהלה הישראלית כמרכז הצדקה הדתית ועל יד מוסדות הצדקה שבקהלה נתקיימה גם הצדקה שניתנה על ידי יחידים. אפילו בעת החדשה לא בטלה המצוה של נתינת מעשר. ר' שבתי הורוויץ שבח את יהודי גרמניה “המעשרים מעותיהם ונזהרים במצוה זו במאוד מאוד”. על אשר בן שלמה, שמת בווינא בשנת 1638, אומרת כתובת מצבתו: “מכל נתן מעשר”. שמואל אופנהיימר, היהודי הראשון, שהתישב בווינא אחרי גירוש היהודים משם בשנת 1670, נתן מעשר מכל עסקיו ורשם, מה שהיה חייב לתת, ב"פנקס צדקה ומעשר". הרב אפרים פישל, שישב באמצע המאה התשע־עשרה על כסא הרבנות בעיירה גרמנית מויסלינג, היה נותן מעשר ממשכורתו, שעלתה בשבוע לסך של שלשה טאליר. הכתובות, שכתבו הבעלים לנשיהם, מעידות, שניתן מעשר לעניים גם מן הנדוניה. בכתובה, שכתב בשנת 1730 שמואל וורטהיימר לאשתו, התחייב אבי החתן לתת לבנו בנדוניה 25,000 זהובים מלבד 2500 זהובים מעשר לעניים, ואילו אבי הכלה קבל על עצמו לתת לכלה 30,000 זהובים בנדוניה חוץ מן 3,000 זהובים מעשר לעניים. הרגש הדתי הביא גם לנתינת צדקה בימי שמחה ואבל. ב"חברה קדישא של בחורי חמד בווינא" היה כל אחד מחבריה נותן כשנתארס וכמו כן ביום החתונה “ח”י רביעיות זהוב" לקופה של חיוב. כשנתאספו החברים לסעודת נשואים של אחד מהם, נהגו לקנוס את החתן כבעל השמחה, ויחד עמו את כל החתנים, הסמוכים על השולחן, שישלמו “כסף ציחוק” לתוך קופת החברה. גם בשלש רגלים היה כל אחד מבחורי החברה נותן בתורת חיוב מתנת יד לכל הפחות ח"י צ"ל. בזמן המגפה בשנת 1831 פנו יחד עם הרבנים גבאי חברה קדישא בברסלוי אל אנשי הקהלה ובקשו לזכור את הכתוב: “צדקה תציל ממות” ולתת כופר לנפשם ח"י רייכסטאליר, פשיטים או פרוטות. מתוך הרגש הדתי היו בישראל נותנים צדקה לחיי הבנים. כבר בימי קדם נהגו לשקול את הילד ולנדב משקלו זהב, כסף או צורך אוכל נפש לעניים. מעשה בדואג בן יוסף, שמת והניח בן קטן לאמו, והיא שהיתה נותנת בכל שנה ושנה משקלו זהב לשמים. על הקצב דוד כ"ץ בפראג מעידה המצבה, שבכל יום טוב שקל בניו ובנותיו ונתן בשבילם בשר לקופה. בצוואתו כתב ר' מרדכי עפשטיין לבנו אריה, בעל “הפרדס” והרב בקעניגסברג, בשנת תצ"ג: “ושקלתיך בכל ערב חודש בבשר ולחם ומעות”, שנתחלקו לעניים. יהודי פולניה נהגו לתת בכל שנה ביום הולדת של ילדיהם לחם משקלם לעניים. מנהג הוא אצל יהודי הודו לשמוח ביום, שמגלחים בו פעם ראשונה שערות בניהם, ולנדב משקלן זהב וכסף לבית הכנסת או לעניים, בשביל שיחיו בניהם. כמו כן נהגו בישראל לתת צדקה גם להזכרת נשמתם של ההורים והקרובים. המשורר היינה, שבגד בדתו ובעמו, התאונן לפני מותו, שלא יעשו לו אזכרה ולא יאמרו קדיש לנשמתו, והנה אחד מאבות אבותיו, מיכאל שמעון פרעשבורג בווינא, כתב בצוואתו משנת 1719 לאמר: “לבי יחיל בקרבי ואימת מות נפלה עלי נשמתי, על כן אמרתי ליטול קודם כל חלק בראש לגבוה ולתתו במתנה כקרן קיימת לבתי מדרשות בפרעשבורג, ברודא ופיורדא, ואחרי מותי ילמדו בשלשה בתי מדרשות כל יום ויום במנין פרק במשניות לזכות נשמתי.ומסרה למך בראש צוואתו כתב יששכר בערוש אשכולות: ראשית חכמה יראת ד', תיכף אחר פרידת נשמתי יוקחו מעזבוני כמנין שמי “יששכר בערוש” אלף וארבע מאות ושמונה זהובים. מזה יחולקו כאן תיכף ללומדים ועניים סך שלש מאות, גם ילמדו כל שנה ראשונה למיתתי עשרה אנשים ויאמרו יה”ר כנהוג וקדיש אחריו"²⁵⁷. כן נבעה הצדקה הישראלית ממקור הדת, וממנו שאבה פנימיות וקביעות במשך אלפי שנים.

ב. האמורא הבבלי מר זוטרא הורה, שאפילו העני בישראל חייב לתת צדקה, ועל פיו נקבע בישראל הדין: כל אדם חייב ליתן צדקה, ואפילו העני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו. היו ששאלו, כיצד היו העניים בישראל יכולים לקיים את המצוה של נתינת צדקה. והנה ההסטוריוון גרץ מספר על יהודי עני אחד, שהיה עומד ברחובות העיר המבורג בראש המאה התשע־עשרה, משונה התואר ולבוש בגדים בלויים ונלעג על ידי העוברים ופושט ידו ומקבל נדבות מיד העוברים והשבים. ורק אחרי מותו נודע לגבאי צדקה, שבנדבות, אשר קיבל, היה מפרנס משפחות עניות, שנחשבו בקהלה כאמידות. הוא סבל רעב ולעג, כדי שלא יהיו עניים אחרים מוכרחים לפשוט ידם ולהשפיל כבודם ולהתבייש. עני זה, מוסיף ההיסטוריון, נחשב בעיני כאדם מושלם תכלית שלימות וכיהודי מופתי כדת משה. בספרו “ציונים בדרך החיים” מספר הרב שיינפלד על יהודי אחד, שמעון קאַפטאן, שעבד בווילנא בבית חרושת ואכל כל ימי חייו לחם צר ובשעות הפנויות מעבודה הלך מבית לבית, כדי לקבץ נדבות, שמהן פרנס אלפי עניים, זקנים וחולים, עד שמעשיו הטובים העלוהו בעיני אחיו למעלת קדוש וטהור. זאב הבדחן מלאדי, שהיה מבדח בכל חתונה את המסובים, נהג, לפי סיפורו של הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ללכת בכל יום שני וחמישי מבית לבית שק על שכמו, כדי לבקש “לחם אביונים” בשביל עניי העיר. הוא לא היה פוסח אפילו על בית אחד, אלא שבבית זה לקח ובבית אחר נתן, ובערבי שבתות וימים טובים היה נושא חוץ מן השק שעל שכמו, שבו היה שם את החלות, גם סל עם מאכלים נחוצים לעניים לכבוד שבת ויום טוב. כך היה מנהגו כל ימיו, והכל היה עושה בפשטות גמורה ואינו מתפאר ומתהדר במעשיו ואינו מבקש כבוד ותהלה. כשבא משה מונטיפיורי בשנת תרכ"ה לירושלים, ביקרו אותו בחדרו שני יתומים צעירים, שגדלו וחונכו בביתו של סייד אחד, יעקב אהרן קאַלישר, אשר מלאכתו הביאה לו לחם צר. מונטיפיורי הזמין לביתו את העני הנדיב הזה, והוא בא ופניו עליזים וצוהלים וסיפר, שהוא אב לשבעה בנים, וכשמתו שכניו הקרובים וילדיהם נשארו בלי אב ואם, הכניסם לתוך ביתו וגידלם יחד עם ילדיו הוא. והאיש הזה הוסיף מונטיפיורי בספר זכרונותיו, אינו יחיד, כי באו אלי עוד אנשים, אשר למרות עניותם הנוראה מגדלים בביתם יתומים. מכספי התמיכה, ששלחו קרוביהם מאמריקה, נתפרנסו באירופה המזרחית ובארצות אחרות אלפי יהודים עניים וגידלו את בניהם והשיאו את בנותיהם ונתנו מהם אפילו למוסדות הצדקה שבקהלותיהם. העניים שבין יהודי אמריקה היו שולחים את פרוטותיהם האחרונות לקרוביהם מעבר לים והיו נוטלים אפילו על עצמם חובות, כדי לעזור לקרובים, שהיו עניים יותר מהם²⁵⁸.

ג. האמונה הישראלית היא שהעמידה את העני בקרבת אלהים, ה"שומע אל אביונים" ו"יעמוד לימין אביון". מורי העם השוו את העניים לבנים, שהם חביבים על אביהם שבשמים, ואמרו, שלא מצא ד' לבני ישראל מדה טובה אלא עניות ואין עושי צדקות וחסד ויראי שמים באים אלא מתוך עניות. העני הוא, לפי הזוהר, קרוב למלך יותר מכולם. ור' אליהו הכהן מאזמיר כתב, שהעניים הם אהובים למקום “ובשבילם יש ישוב בעולמו”, מפני שהם מתעסקים במלאכות פוריות “כגון לזרוע ולחרוש, לנטוע ולבנות וכן בשאר הדברים המישבים את העולם”. כנגד זה נחשב אצל מורי המוסר בישראל העושר כפקדון מיד ד', שאינו נותן לבעליו זכות יתרה, אלא מטיל עליו את החובה לתת ממנו צדקה. “וידע האדם”, נאמר בספר “חובת הלבבות”, “כי הממון אצלו כמו הפקדון, ישאר כל עוד שירצה הבורא בידו ואחר כך יפקידנו אצל אחר בעת שירצה, ויקל בעיניו להשתמש בו ולהוציאו בעבודת האל יתברך ולהחזיר הפקדון, שהפקיד בידו ד' “. כזאת הורה גם ר' מאיר אלדאבי בספרו “שבילי אמונה”: “ויתן בכל שבוע דבר ידוע לצדקה, כי הממון הוא פקדון אצלו ומה שלוקח ממנו להנאתו הוא כמו מופסד, אבל מה שנותן צדקה ממנו, הוא מחזיר הפקדון למי שנתנו לו”. ב”אגרת המוסר” כתב שלמה אלעמי לתלמידו: “הרגל עצמך בנדיבות, והעושר פקדון אצלך ולא תדע, אם תצברהו לאחרים ולא לך”. “יש לכם לדעת”, כן צוה אביו של השל"ה, ר' אברהם הורוויץ, בצוואתו לבניו, “שאין הממון שלכם הוא אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד ברוך הוא”. קמו טוענים ואמרו, שהאמונה הישראלית העמידה כמטרה היחידה לחיי האדם עשות עושר והרבות הון ונטעה בלב העם תאות הבצע וחמדת הממון, אלא שהם טעו בטענותיהם. לדעת הרמב"ם לא באו חוקי התורה, אלא “ללמד מדת נדיבות ושיבוז האדם לממון לכבוד השם ולא יקפוץ יד”. “אל תיגע להעשיר”, הורה בעל “רוקח”, “ואל תשים זהב כסלך, כי זאת תחלת עבודת אלילים”. כן צוה הרא"ש בצוואתו. “כל עבודה זרה היא ממון, והצורה של המטבע היא שתכבה אור נשמת האדם”, אמרו מנהיגי החסידות. יתרון העושר הוא איפוא בזה, שהוא מספיק ביד האדם לתת צדקה, ורכושו האמתי של האדם הם מעשיו הטובים והנדבות, שנתן מהונו לעניים. על ראש הקהלה בטודילה, שקבל משרה בחצר המלכות, פקד המלך להביא רשימת נכסיו, והנה הוא הביא רשימת הנדבות, שנתן לעניים, ומסרה למלך ואמר: מה שנרשם בספר זה, שלי הוא ואין ביד האדם לקחתו ממני, הלא הן הנדבות, שנתתי לעניים²⁵⁹.

לא את העושר לימדה האמונה הישראלית להעריך אלא קניני הרוח. ועל כן נחשב כמעשה צדקה בישראל להשאיל ספרים ללומדים. בתקנות של קהלת קראקוי משנת 1595 הוטל על אנשי “חברה קדישא דתלמוד תורה” לשכור מלמד הגון וירא שמים, שילמד בני עניים ויתומים תורה. אחת משי"א תקנות של מדינת מורביה היתה: “היתומים, שאין להם אב, מחוייבים גבאי הצדקה להשגיח עליהם, שלא יוציאום מבית הספר רק עד לאחרי י”ג שנים". בפנקס החברה לתלמוד תורה בשדה לבן משנת 1765 נרשמה התקנה: הגבאים מחוייבים להשתדל ולהעמיד מלמד הגון לכל בני העניים. תפקידה של “חברה קדישא תלמוד תורה” באמסטרדם משנת תקפ"ב היתה “ללמד את ילדי בני עניי עירנו את תורתנו הקדושה”. כשנתעוררה בעת החדשה השאיפה להשכלה, נתרחב המושג “תורה” והקיף מאז לא רק את תחומי האמונה והמוסר, אלא כל תחומי החכמה והדעת. מאז נחשב כמעשה צדקה בישראל ליישר לבני עניים גם את הדרך להשכלה והדעת. ברחוב היהודים בפרנקפורט אסף מאיר אנשיל רוטשילד נער עזוב ומסר אותו לפקידו, שגמר בלבו לגמול חסד לנער העזוב בחנכו חינוך טוב, ועל כן פתח בשנת 1806 בית ספר בן שתי כתות, שממנו התפתח בשנת 1812 בית הספר המופתי “פילנטרופין” לנוער היהודי בגרמניה, השואף להשכלה. בשנת 1856 הקדישה האשה עליזה הערץ ממשפחת למל קרן קיימת, כדי ליסד ולהחזיק על שם אביה בית ספר לילדי ירושלים. היא שלחה את מזכירה של קהלת ווינא לודוויג אוגוסט פרנקל לעיר הקודש והוא שפתח שם את בית הספר, ובחוזה, שעשה עם הספרדים בירושלים, התנה בשם האשה המקדשת, שיזכירו את נשמת אביה בהשכבה בימים טובים ויום הכיפורים בכל ארבעה בתי כנסיות “ולמעבד נייחא לנפשו, שתהא נפש מר אביה נ”ע צרורה בצרור החיים". בשנת 1863 היה ל. א. פרנקל צפוי לסכנה להתעוור מתוך מחוש ראשו. כשהבריא גמר בלבו לעזור לעורים ו"לפקוח עינים עורות". אחרי שאסף את החומר הסטטיסטי, שהוכיח שבין יהודי אוסטריה נמצאים 28,000 עורים, בנה בשנת 1872 בווינא את המוסד היהודי לעורים, ובו יישר לעורים את הדרך לאור ההשכלה²⁶⁰. בתקופת הגאונים היו הנדיבים בישראל שולחים תרומות, פסיקות וחומשים לישיבות בבל. בימי הבינים היו בעלי צדקה בספרד משאירים עזבונות, כדי לפרנס מפירותיהם מלמדי תורה לילדים עניים. ובעת החדשה היו נדיבי ישראל באירופה ובאמריקה משאירים לבני עניים עזבונות, כדי שיוכלו לקנות להם דעת בבתי ספר ואוניברסיטאות. כן יש לה לצדקה הישראלית סימן מיוחד, שהיא נותנת לעניים לא רק לחם, אלא גם מזון רוחני.

ד. מיום שמצאו במאמר האיבנגיליון: “בעשותך צדקה אל תריע לפניך בשופר כמעשה החנפים בבתי הכנסיות וברחובות, למען יהללו אותם בני אדם”, רמז לבעלי צדקה בישראל, התחילו לומר על הצדקה הישראלית, שלא ניתנה בסתר ולשם שמים, אלא שהייתה מתריעה על מעשיה ורדפה אחר הכבוד. והנה אופיה של הצדקה הישראלית יוכיח, עד היכן החשיבו בישראל את הצדקה הנתונה בסתר, לשם שמים ולטובת העני ולא לכבודו של הנותן. לא חדלו חכמי ישראל בימי קדם להורות, שהצדקה תנתן בסתר, ומה שהיו דורשים, היו גם מקיימים. הם נתנו צדקה בצנעה ונהגו לפזר או להפקיר את נדבותיהם, כדי לזכות בהן את העניים בכבוד מבלי לביישם, ויש שקיבלו נדבות, כדי לתתן לאחרים, ומסרו את עצמם לבושה, כדי שלא יתביישו העניים. גם בעת החדשה עמד בעינו הכלל: חשובה היא הצדקה, שניתנה בסתר. בשנת תקס"ב הלווה משה ליפשיץ בקראקוי לראשי הקהל תר"ס זהובים כמנין “סתר” בתנאי, שישלמו מן הרווחים שכר למלמד נערים. שום אדם לא ידע, מי הוא המנדב, ושמו לא נתגלה רק אחרי מותו. על ליב גומפרץ בנימבגן מסופר, שהיה מניח כסף של צדקה בחשאי בבית הכנסת על המקומות, ששם היו עומדים העניים להתפלל, והיה כן נותן צדקה בסתר. אליהו בן סאנג’י, שנפטר בסלוניקי בערך בשנת תר"ם, היה נוהג לחזר אחרי עניים בני טובים, המתביישים לבקש צדקה ממי שהוא ולהמציא להם עזרה בסתר, מבלי אשר ידעו בעצמם, מאין באה להם. כשגילה אנשים שהיו ראויים לעזרה, היה משכים לפתחם של נדיבי לב ודורש מהם, מבלי להזכיר את שמות הנעזרים, נדבות ביד רחבה ומוסרן לנצרכים על ידי שלוחים, שידעו להופיע ולהעלם ברגע הדרוש. וכשרבו מקבלי המתנות של “סיניור דה אליהו” ומעשיו הטובים נתגלו בעיר, היה ר' אליהו משתמט ובורח בכל פעם, שהנעזרים רצו להביע לו את תודתם. כתובות המצבות הן שמעידות על אנשים ונשים אין מספר, שנתנו בחייהם צדקה בסתר ובהצנע. הונהגו בישראל מנהגים, כדי לחוס על רגש הכבוד של העני. בספר אבודרהם נקבע, שבעל הבית יזמין בליל סדר פסח את העניים לביתו “ואחרי כן ידבר על לבם ויאמר להם: לא תבושו, אם אתם סומכים על שולחן אחרים, השנה אתם כאן, לשנה הבאה תהיו לשלום בארץ ישראל”. בימי האבל היו הספרדים מברכים את האבלים העניים וגם את העשירים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו לזון את עצמו בשבעת ימי אבלו. מפני כבודן של היולדות העניות, המקבלות צדקה, נהגו יהודי צרפת לתת מתנות גם ליולדות העשירות. “חברת נשים לסיוע יולדות עניות” בהמבורג הייתה שולחת ליולדות עניות מילדת, רופא ומטפלת, לבנים לאם ולילד, חומר להסקה וכסף ולפרקים גם מינקת והכל בהצנע, כדי לחוס על כבודן של היולדות. כדי להמעיט הוצאות הנשואים, היו העניים בגרמניה נושאים נשים בערב שבת ועושים סעודת נשואים בליל שבת, וכדי שלא יתביישו העניים, נהגו גם העשירים לשאת נשים בערב שבת. כשלא היה לאל ידה של קהלת ווילנה לספק מזונות לחיילי המלך, נתנו דייני העיר פקודה, שבשבוע אחד יעשו הכל שבתם חול וכל אחת מן המשפחות תתן את הכסף, שמוציאה למאכלי שבת לקופת הקהלה, ואפילו העשירים, שבידם היה לשלם את הכופר וגם לסדר שבת כהלכה, היו חייבים לעשות שבתם חול, כדי שלא יתביישו העניים. בווילנא נוסדה החברה “מענגי שבת”, שנטלה על עצמה להמציא ל"יורדים", המתביישים לפשוט יד, כאלפיים סעודות שבת בסתר. על יד הצדקה “הגלויה”, שניתנה ברבים, נתקיימה בקהלות ישראל הצדקה הצנועה והחשאית. כן נקבע בתקנותיה של החברה קדישא בווינא, “שתהיה הצדקה לשם שמים ולא לפרסום ותנתן לאביון במתנה ההוגנה, שלא לביישו”. במאה השמונה עשרה נתייסדה בקהלת ברלין החברה “שומר לבוקר ומשען אבלים”. מתפקידה היה לתמוך במשפחות, שבאו בצרה על ידי מקרה מות, אשר אירע בתוכן. והנה כדי שלא יתבייש המקבל את התמיכה הנהיגו לשלוח לבתי האבלים, בין עניים בין עשירים, שתי קופסות סגורות. לתוך אחת הקופסות הניחו סכום, שהיה מיועד לנצרך, ואת המפתח לקופסה שלחו חתום ביחד עם מכתב לווי. בו נתבקש המקבל לפתוח על כל פנים את הקופסה ולהריקה ולקחת לפי צרכו מן הסכום המונח בקופסה, כולו או מקצתו. והאבל, שלא היה זקוק לתמיכה, נתבקש להניח את הסכום לתוך הקופסה השניה ולהוסיף עליו עוד משלו. בדרכה מבית לבית נשארה הקופסה השניה סגורה, עד שאפילו גבאי החברה לא ידעו, מי מן האבלים, שלידם הגיעו הקופות, נתן ומי לקח. המנהג של שתי קופסות, שהונהג מפני כבודם של העניים, היה נהוג גם בקהלות דרזדן, קניגסברג וקופנהאגן. בקהלות פולניה ורוסיה נהגו להעמיד בבית, שבו התפללו בשבעת ימי האבל, קופסה מיוחדת, שנקראה “צדקה”, והמתפללים נתנו לתוכה את נדבותיהם. הקופסה נשארה פתוחה. האבל העני נטל מתוכה לפי צרכו ואין רואה, והעשיר נתן נדבה משלו לתוך הקופה. מעשי הצדקה שבהסתדרויות, שנוסדו בעת החדשה, נעשו בעל כרחם ברבים ובגלוי, ואולם לא פסקה בישראל גם הצדקה, שניתנה בסתר, מבלי לבייש את העני ולצפות לתשלום גמול, לפרסום ולשבח. החברה “היאס”, שנטלה על עצמה לשלוח תמיכותיהם של יהודי אמריקה לקרוביהם מעבר לים, העבירה מראשון ליולי 1927 עד שלשים ליוני בשנת 1928 מיליון ושש מאות דולארים לאירופה, אבל תמיכות יותר גדולות שלחו יהודי אמריקה על ידי הדואר איש לקרובו ועזרו לקרוביהם בסתר ובהצנע²⁶¹.

ה. המלה “צדקה” היא שנטעה בלב העם את הרעיון, שנתינתה היא דבר צדק ומחובתו של העשיר הוא לעזור לעני וקבלת העזרה על ידי העני היא זכותו. הצדקה הייתה בישראל לחובה ולחוק ונסדרה על פי פרטי דינים, ואולם במעשה התנהגה פעמים רבות לפנים משורת הדין. מן הדין הוא, שחיי עצמו קודמים ואין אדם חייב לתת צדקה, עד שתהיה לו לעצמו פרנסתו. והנה ר' אליהו הכהן מאזמיר הורה, שטוב לאדם להתענות ולתת סעודתו לעניים, ודרש, שכח הצדקה, יגיע אפילו לידי כך, עד “שימכור אדם עצמו לעבד לתת לעני אם אין לו” ויתנהג כאליהו הנביא, שאמר לעני: מכור אותי לעבד וטול לך המעות. כן הורה גם אחד ממנהיגי החסידות, שהכלל “חייך קודמים” הוא על פי שורת הדין, אבל באמת ראוי לכל אדם, שלא ידקדק ויעמוד על הדין, רק ידחה חייו. חכמי המשנה קבעו, שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, והנה כשנשבו הנשים מן השבט העברי בני קוריטה על ידי מוחמד, באו היהודים מחיבר ומתמא וממקומות אחרים בארץ ערב ופדו את הנשים השבויות יותר מכדי דמיהן. בזמנו של ר' דוד בן זמרא היו היהודים פודים את שבוייהם יותר מכדי דמיהם של שאר השבויים “ומעשים בכל יום כן”. אמנם היתה הצדקה הישראלית מסוייגת בפרטי דינים, אבל היא לא יבשה ולא נבלה, אלא הלכה והתפתחה. המצוה של נתינת מעשר תוכיח. התורה צותה לתת מעשר עני מתבואת השדה בשנה השלישית והששית. והנה באו החכמים וחייבו לתת מעשר עני גם מן הכסף בכל שנה ושנה. באושא התקינו, שלא יבזבז אדם יותר מחומש. הפוסקים קבעו את הדין, כי רק מי שאין ידו משגת, יתן חומש נכסיו, אבל מי שידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואילו המחבר של הספר “חיי עולם” הורה: “ודע, כי נתינת מעשר אין לה שיעור”. בישראל היו בעלי צדקה, שנהגו לתת מעשר גם מן הנדוניה, ובעל השל"ה הורה, שגם מן הירושה, שירש מאביו, צריך לתת מעשר, אפילו אם אביו כל ימיו נזהר היה במעשרות²⁶².

ו. מוסד חשוב לצדקה הנוצרית היה המנזר וכנגד זה לצדקה הישראלית הבית. על בית הוריה כתבה האשה גליקל מהאמלן, שכל מי שנכנס לתוכו רעב, יצא ממנו שבע. מה שאירע בבית הוריה, אירע בהרבה בתים בישראל. האשה הישראלית היא שפתחה את ביתה לעניים ויצרה בה מרכז לצדקה. בין מדותיה הטובות של “אשת חיל” נזכרה בספר “משלי” המדה: “כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון”. אחת התקנות, שייחסו לעזרא, היא, שתהיה אשה משכמת ואופה, כדי שתהיה בביתה פת מצוייה לעניים. אשתו של אבא חלקיה הייתה נותנת בביתה פת לעניים, והנה כשהתפללה לגשמים נשמעה תפלתה, אפילו טרם שנשמעה תפלת בעלה. כשאמו של תנחום בר חייא היתה לוקחת לבנה ליטרא אחת של בשר מן השוק, היתה לוקחת גם ליטרא לעניים. על נשי ארץ ישראל מעיד הירונימוס, שהיו תומכות מהונן בידי תלמידי חכמים, וגם בגולה לא חדלו נשי ישראל לתת צדקה. כן אמרה אשתו של אבא יודן באנטיוכיה לבעלה, שירד מנכסיו ולא ידע, במה יוכל להשתתף במגבת חכמים: נשתיירה לנו שדה אחת, לך מכור חציה ותן להם, ואשתו של יוסף הגנן מאשקלון הציעה לבעלה להוציאה בשוק ולמכרה ולתת דמיה צדקה לעניים. רבינא, שנדמן למחוזא לגבות צדקה, הביאו לו נשי העיר שרשרות זהב וצמדים. ברומא, בווינזא, בסטיפיס שבמוריטניה ובקהלות אחרות שבגולה כבדו את הנשים העסקניות בתואר “אם הכנסת”, מפני שטיפלו באלמנות וביתומים ועסקו בהכנסת כלות עניות ובקבורת הנשים, שמתו. בספרו “מנורת המאור” הורה ישראל אלנאקוה, שהאשה בישראל “תפריש לרעב לחמה ותתן לו מלחם חמודות וממיטב המטעמים”, ודרש, שהנשים יעמידו לעצמן גבאית, שתגבה מהן בכל שבוע צדקה ותחלקה לעניים, והמצבות וספרי האזכרה מעידים על נשי ישראל, שנתנו מלחמם לעניים וגידלו בביתם יתומים ועשו צדקה בסתר. בפנקסאות קהלות פולניה נזכרות נשים גבאיות, שדאגו לאלמנות, ליתומים, לחולים ולכלות עניות. בקהלת פראג ולא בה בלבד נתקיימה “חברה קדישא של נשים צדקניות העוסקות בגמילות חסדים כשורה, בביקור חולים בטהרה, בהלבשה בקבורה, במצות הכנסת כלה כבחמורה”. כשגדלו בעת החדשה הקהלות וגם תפקידיהן הסוציאליים הלכו ונתרבו, הוכיחו נשי ישראל, אשר נתבקשו להשתתף במדה מרחבת בעבודה הסוציאלית, שירשו מכשרונות אמותיהן לעזור ולהיטיב לנצרכים. בין מיטיבי הנוער היהודי בווינא זכורה לטוב האשה תיריזיה מאיר, שקבצה בשנת 1847/8 תרומות לתמיכת ילדים עניים וחייבה את התורמים לתרום למפעלה בכל יום צ"ל אחד. “חברת צ”ל של תיריזיה", שנוסדה בווינא בשנת 1852, הקימה מעון, שבו הכניסו בימי החורף בחדרים מוחמים ילדים עניים והשגיחו עליהם במשך היום ופרנסו אותם. בשנת 1908 תמכה החברה בעשרים וששה אלפים ילדים עניים והוציאה סכומים גדולים לשם לימודם והלבשתם. חברת נשים “הדסה” באמריקה, שמספר חברותיה עלה בשנת 1927 לארבעים אלף, ערכה בשנת 1918 משלחת רופאים ושלחה אותם לארץ ישראל, כדי להמתיק שם את התוצאות המחריבות של המלחמה העולמית. המשלחת סדרה עזרה רפואית והשתדלה למנוע מחלות מן היהודים וגם מן הערבים בארץ ישראל. בזה התחילה התפתחות המסדר, שנקרא בשם “הדסה” ויסד במשך הזמן בירושלים, תל אביב, חיפה, צפת וטבריה בתי חולים ופתח בהרבה מקומות מרפאות לחולים ונטל על עצמו להשגיח גם על בריאות הילדים שבבתי הספר. מפעלי חסד של חברת “הדסה”, שנתקיימו ביחוד בתרומותיהן של נשי ישראל באמריקה, הועילו להשביח בארץ ישראל את מצב הבריאות של יושביה. האשה גליקל מהאמלן, שהיתה, לפי דבריה היא, רק “אחת מרבים”, כתבה, כי על זה בלבד יצטער האדם, שעבר יום אחד בחייו ללא קיום מצוות ובלי מעשים טובים²⁶³. כמותה חשבו והתנהגו בעניני צדקה הרבה אמהות בישראל, וביניהן היו, שפתחו את בתיהן לעניים וכמעט שלא עבר אף יום אחד בחייהן בלי מעשים טובים.

ז. אחת היצירות רבות הערך של עם ישראל היתה הקהלה עם מוסדותיה לצדקה. באו חוקרים וייחסו יצירת הקהלה לכנסיה הנוצרית ואמרו, שבה השפיעה הכנסיה על התפתחותם הדתית והמוסרית של עמי התרבות וקנתה לו בכך זכות גדולה. ואולם ההיסטוריה מעידה, כי היהדות היא שקנתה לה זכות הבכורה ביצירת הקהלה. הן אמנם אינו מן הנמנע, שהעדה הנוצרית שאלה כמה פרטים בצורתה החיצונית מן המועצות הרומיות, ואולם נשמתה, רעיונותיה על אהבת החסד ומוסדותיה הסוציאליים, באו לנצרות מן היהדות. מן התורה הישראלית קבלו הנוצרים את יום השבת והעבירוהו ליום הראשון, והנה יום השבת בא בכל שבוע למיליונים בין הנוצרים ומביא לגופם מנוחה והחלפת כח והתרוממות לנפשם. יצר החיים שבלבם מתחדש, מתחדשים חיי המשפחה שבבתיהם, וגם נשמתם ורוחם של העובדים בזעת אפם בימות החול. שום חוק בעולם, כתב סופר אחד, אינו יכול להדמות אל השבת, שניתנה בסיני. אין אף חוק אחד בעולם, שהצליח להקל מעל העובדים והפועלים את משא החיים ולהשפיע על המוסר האנושי במדה, שהשפיע עליו עם ישראל על ידי חוק השבת. חוק השבת הוא שנפח נשמת חיים בעדה הנוצרית כבר בהוסדה והועיל גם לשכלולה ולקיומה. מיד עם ישראל קבלה הכנסיה גם את “ספר הספרים” ויחד עמו חוקים סוציאליים ומושגים ורעיונות חדשים בעניני הצדקה. הקופה לצדקה נקראה בעדה הנוצרית בשם העברי “קרבן”. לדבריהם על נתינת הצדקה הביאו אבות הכנסיה סמך מן התנ"ך הישראלי. עלינו, כתב אוריגנס, לעזור ולתמוך לכל אחד כראוי לו ולזכור מה שכתוב בספר תהלים: “אשרי משכיל אל דל”. כשהתחילה הכנסיה לסדר עניני הצדקה בין הנוצרים ולהקים בתוכם המוסדות לצדקה, רמז אוריגנס על מצוות התורה המחייבות לדעתו גם את הנוצרים. התורה, כתב, צותה לתת לכהנים בכורי הפירות וכל בכור בבהמה, ומחובתנו לקיים מצוה זו ככתבה כמו כמה מצוות אחרות שבתורה, מפני שנמצאו בתנ"ך מצוות, אשר גם מאמיני הברית החדשה חייבים לקיימן. גם את האיסור לקחת רבית, שהטילו על הנוצרים, למדו אבות הכנסיה מן התורה. כדי לעורר את הנוצרים בקורינתוס להכנסת אורחים עניים, הביאה הכנסיה דוגמאות מן התנ"ך הישראלי כגון: בזכות האמונה וקיום המצוה של הכנסת אורחים נולד לאברהם בזקנתו בן ונמלט לוט מסדום, ובזכות אמונתה ומפני שהכניסה אורחים ניצלה רחב. כמופת לכומרים העוזרים בעסקי הצדקה הועמדו בכנסיה הלוים בעבודתם במקדש, וכמופת לעוזרות העובדות לטובת העניים הועמדו בה נשי ישראל חנה וחולדה. לדרישה שהכמרים יביאו אל ההגמון רק כל דבר גדול בעסקי הצדקה, ואילו כל דבר קטן ישפטו הם ויקלו מעל ההגמון וישאו אתו, הביא “ספר החוקים לשלוחי הנצרות” סמך מעצת יתרו למשה: “והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם”. כלומר האנשים, שיבחר משה מן העם. לבית האורחים הראשון, שנוסד לנוצרים ברומא, קרא אב הכנסיה הירונימוס בשם “נצר מאשל אברהם”, כלומר בית בנוי בתבניתו של בית אורחים, שבנה אברהם לעוברים ממקום למקום. יוחנן כריסוסטומוס, המטיף באנטיוכיה, נלחם ביהדות, אבל בדרשותיו השתמש בספורים מן התנ"ך הישראלי. בהטיפו לנתינת צדקה ולאהבת הבריות העמיד למופת את אברהם ודרש, שהנוצרים לא יחשדו בעניים, הבאים לבקש מהם לחם, אלא יתנהגו כאברהם, אשר פתח למלאכים את אהלו לרווחה ולא חשד בהם. גם את המצוה לעזור ליתום ולאלמנה לקחו הנוצרים מן התורה, והיהדות היא שלימדה אותם לרחם על היתומים והאלמנות, שהם חביבים על “אבי היתומים ודיין האלמנות”. הכנסיה הנוצרית היתה מראש בעצמה בעלת עבדים, ובמאות הראשונות להוסדה נמנו ברשימת נכסיה קרקעות, בתים, כלים וגם עבדים ועל כן אסרה על ההגמון לשחרר את עבדיו, כדי שלא יביא את הכנסיה לידי המעטת נכסיה. הרעיון של ביטול העבדות ושחרור העבדים לא יצא מן הכנסיה הנוצרית אלא מן התורה הישראלית. על הפעמון, שהכריז בארצות הברית את ביטול העבדות ושחרור העבדים היה חרות חוק התורה: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”. התורה שיצאה מציון, היא היא שהשרתה מרוחה הסוציאלי על עמי התרבות והיא שהועילה להקים ביניהם מוסדות צדקה ומפעלי חסד²⁶⁴.

הקהלה הישראלית נוסדה בגולה ומתפקידה היה מראש לאחד את המפוזרים בין האומות ולקיים את האמונה הישראלית בגולה. בית המדרש, בית הכנסת ומוסדות הצדקה הם שהיו לעמודי הקהלה הישראלית. מן הנמנע היה למצוא בעולם קהלה ישראלית בלי מפעלי חסד. מעולם, כתב הרמב"ם, לא שמענו בקהל בישראל, שאין להם קופה של צדקה. הצבור שאין להם בית הכנסת ואין בית לעניים, כן הורה בעל “ספר חסידים”, יבנו תחלה בית לעניים. הצדקה שבקהלות הישראליות הקיפה כמו בעדות הנוצריות גם את עניי המקום וגם את עניי העולם. רק הבדל אחד היה ביניהן. לקהלות הישראליות לא נתנו השלטונות אותן הזכויות, שנתנו לעדות הנוצריות, אלא הטילו עליהן אפילו בעת החדשה הגבלות וחוקים, שהיו עלולים לעכב את התפתחותן. כן נהגו מועצות הערים לתת זכות הישיבה רק ליהודים אמידים, שהיה לאל ידם לשלם מסים גבוהים ולא היו למשא על מקום מושבם. כשנמלטו פליטים יהודים מבראזיליה לאמשטרדם החדשה, היא ניויורק של עכשיו, ניתנה להם הזכות להתיישב שם רק בתנאי, שהעניים הנמצאים ביניהם יקבלו תמיכה מאחיהם האמידים ולא יהיו למשא על הממשלה ולא על העדה הנוצרית. אפילו במאה התשע־עשרה, כשגדל זרם העניים הנודדים בקהלות הגדולות, חששו פרנסיהן לתלונות השלטונות והשתמשו בעל כרחן בתחבולות נגד “צרת האורחים העניים” הבאים ממקומות אחרים ומחזרים על הפתחים. לחץ השלטונות הוא שהשתיק לעתים בקהלה את רגש האחוה, עד שהיהודים נעשו במצר בעל כרחם צרי עין כלפי אחיהם. ואולם מקרים כאלה היו מעטים. על פי רוב פתחה הקהלה הישראלית את שעריה לעניים הבאים ממקומות אחרים. כבר בימי קדם היה בכל קהלה תמחוי, שממנו נתפרנסו העניים העוברים ממקום למקום. בתקופת התלמוד הוכנסו העניים, הבאים ממקומות אחרים, בבית האורחים, שנבנה על פי רוב סמוך לבית הכנסת, ובימי הביניים הוכנסו בהקדש. במשך הזמנים הנהיגו, שכל אורח עני היה מקבל מתוך הקופסה שבבית הכנסת או מיד הפרנס פתקה, שבה היה כתוב שמו של בעל הבית המזמין את העני לביתו. קהלת המבורג הטילה על כל בעל הבית להזמין לשבת לביתו לכל הפחות שני אורחים עניים. וכשאירע, שאחדים לא יכלו להזמין את האורחים לביתם, נוסדה שם החברה לכלכלת אורחים עניים בשבת²⁶⁵.

מפעלי החסד שבקהלות הישראליות הקיפו מאז את העניים הבאים ממקומות אחרים והגיעו אפילו עד קהלות אחרות, שבאו למצוקה. פליטי הפורעניות משנת ת"ח ות"ט, שהגיעו להמבורג, נתמכו שם על ידי היהודים הפורטוגיזים, ואלה שבאו לאמשטרדם, קבלו גם שם עזרה מקהלות הספרדים והאשכנזים. חברת פרנסי השבויים בויניציה הושיטה עזרתה ליהודים בכל הארצות, שנשבו ונמכרו בהן כעבדים, והיא שקבלה בשעת הדחק תרומות לשם פדיון השבויים מן הקהלות באיטליה, במזרח, בלונדון, באמשטרדם ובקראקוי. בפנקס של חברה קדישא בלובלין נרשמו הנדבות, שניתנו לאורחים מגרמניה, איטליה, רומניה ותורכיה ולשם פדיון השבויים מבלגראד. ל"חברה קדישא גמילות חסדים" בברסלוי פנו לעזרה נצרכים מהרבה קהלות באירופה. בעזרתן ליהודי חוץ, ל"עניי העולם", שימשו הקהלות והחברות מופת להסתדרויות הבין־ארציות והעולמיות, שנוסדו בעת החדשה בפאריז, ברלין, ניויורק ולונדון והושיטו את עזרתן ליהודים נצרכים באיזו ארץ שהיא. באו חוקרים וחכמים ושאלו, מדוע לא אבד עם ישראל מן העולם. והנה ההיסטוריה של הצדקה הישראלית מלמדת אותנו, כי אחד ממוסדות חייו של עם ישראל ויסודות קיומו היה רגש האחוה, שאיחד את המפוזרים בעולם ועורר את חלקי העם בגולה לעזור זה לזה בזמן הצרה. הרמב"ם, שראה עין בעין צרת עמו ועזב בעודנו נער את ארץ מולדתו מפני השמד, כתב: “וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם, ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו ולמי עניי ישראל נושאים עיניהם”. מה שדרש הרמב"ם בשעתו, נתקיים פעמים רבות בחיי האומה הישראלית. קהלות ישראל, שנהרסו, נבנו מחדש, מפני ש"האח ריחם על האח", וחלקי האומה, החיים בארצות החרות בשלוה, לא עזבו את החלקים השרויים בארצות השעבוד בצרה²⁶⁶.

ח. בשעת הסכסוכים הדתיים, שנתקיימו בכנסיה הנוצרית לא היו בני כת אחת נותנים צדקה לעניים מבני כת אחרת, וההמוני הכנסיה האחת היו חושכים מאכל ומטה מעניי הכנסיה המתנגדת להם. כנגד זה הורה הרמב"ם, שהקראים ראויים הם לחלקם כבוד ולהתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במדת ענוה ובדרך האמת והשלום ולכבדם ולשאול בשלומם ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם. בימי קדם לא היו בישראל נוטלים צדקה מעובדי כוכבים ובמקום שנטלוה מפני דרכי שלום, נתנוה בסתר לעניי נכרים. כנגד זה לא היו אז בארץ ישראל מוחים ביד עניי נכרים בלקט, שכחה ופאה והיו מפרנסים עניי נכרים, מבקרים חוליהם, קוברים מתיהם ומנחמים אבליהם. למופת הועמד אברהם, שהיה מכניס עובדי עבודה זרה לביתו ומאכילם ומשקם ואוהבם ומקרבם לתורה. מעובדי עבודה זרה בימי קדם, ומה גם משכניהם בני דתות אחרות, שבאו במצוקה, לא אמצו בני ישראל את לבם ולא קפצו את ידם. אפילו בזמן ההגבלות עברו מעשי הצדקה שבקהלות הישראליות על גבולן והקיפו גם את שכניהם של היהודים. כן היה תלמידו של ר' סעדיה גאון, סהל בן נטירא מבגדאד, גומל חסד עם היהודים וגם עם המוסלימים. ר' יאיר חיים בכרך מספר על יהודי שבזמנו, שהיה גומל חסד עם יהודים ונוצרים ללא הבדל. פקיד נוצרי מרעדעלהיים בקש במכתבו את הרב בפרנקפורט לקבץ לטובת כומר פרוטסטנטי נדבות אצל יהודי פרנקפורט, “שביניהם נמצאים הרבה אנשים, אשר עוזרים ביד נדיבה לכל השרויים בצרה בין לנוצרים בין ליהודים”. בכל פעם שחסרו להן מזונות, היו הנזירות, שישבו במנזר במיינץ סמוך לרחוב היהודים, רגילות להודיע זאת לשכניהן על ידי צלצול הפעמון, והשכנים וביניהם גם היהודים היו מביאים להן את צרכיהן. בספרו “ההיסטוריה השלמה של הגירת הלותרנים מזאַלצבורג” מספר הכומר געקינג על הפרוטסטנטים, המגורשים מזאלצבורג, שבכל המקומות, אשר באו שמה, היו היהודים עוזרים להם. וכשנשאל אז יהודי אחד, מפני מה נותנים אחיו בעין יפה נדבות לנוצרים, השיב: הרי הגולים הם בני אדם, שנבראו בצלם אלהים, ואלהינו צונו לאהוב גם את הגרים ולרחם על כל מעשיו, ואנו זוכרים גם את אבותינו בצאתם ממצרים, שאף הם היו אז שמחים, אם בני עמים אחרים היו מרחמים עליהם. בראש המאה השמונה־עשרה השאיר אחריו דוד פינטו באמשטרדם עזבונות לקת אמשטרדם ולבתי כנסיות שבה ועזב בירושה סכומים לכל אחת מן העדות הנוצריות ולבתי היתומים של הנוצרים באמשטרדם ובהאַג וצוה בצוואתו למסור סכום לכל אחד מן היתומים הנוצרים ביום עזבו את בית היתומים²⁶⁷.

הצדקה הישראלית היא שהושיטה את עזרתה לקרובים ולרחוקים בתקופות המצר, וכל שכן בתקופות המרחב. כשניתן להם שווי זכויות, נכנסו היהודים כנתינים לתוך חיי המדינות, שבהן ישבו, והשתתפו בעבודתן הסוציאלית של העיריות והממשלות והועילו ליצור ולהשביח מפעלי הצדקה הצבורית, אבל גם מוסדות הצדקה, שיסדו משלהם, לא מנעו את עזרתם מן הנצרכים בני דתות אחרות. כשהגיעה בשנת 1811 מפני ההכנות למלחמה עת יוקר בהמבורג, קנו גבאי הצדקה הישראלית מזונות בעד 7000 פראנקים ונתנו אותם במתנה למטבח, שנפתח על ידי העיריה לעניים, ואספו מלבד זה נדבות לטובת בית החולים לנוצרים. החברה “אהבת הרע”, שנוסדה בשנת 1834 בקהלת פראג, עזרה גם לעניי היהודים וגם הנוצרים. “החברה הכללית לסיוע” סייעה שם לחולים עניים ללא הבדל דת ביחוד בימי שיבתם לבריאות. לזכר האמנציפציה יסדו יהודי המבורג בשנת 1850 את החברה לדירות חנם ובנו בית בן שש דירות למשפחות נוצריות ושש למשפחות יהודיות. “חברת אחים”, שנוסדה בקניגסברג בשנת 1842 על ידי יהודים, שמה לה למטרה לתמוך בחבריה ללא הבדל הדת ולעזור להם במחלתם. מעשה החסד הראשון, שעשתה “האליאנס” בפאריז, היה מכוון למרוניטים הנוצרים, שהותקפו על ידי הדרוזים, וכך כתב נשיא החברה אדולף כרמיה בקול קורא: “יהודים צרפתים, נהיה נא הראשונים לצאת לישע אחינו הנוצרים ונפתח היום בפאריז רשימת הנדבות, ואל נא נמתין לתוצאותיה האיטיות של המדינאות, העומדת לסדר מצדה את העתיד”²⁶⁸.

קמו בעת החדשה נדיבים בישראל, שהקדישו מוסדות צדקה גם ליהודים וגם לנוצרים. כן בנה הרמן טדסקו בבאַדען על יד ווינא בית מושב לעניים, חציו לנוצרים וחציו ליהודים. בבית, שהוקדש לעניים על ידי האציל למל בפראג, סודרו דירות למשפחות יהודיות ונוצריות. חברת נשים, שנוסדה בשנת 1866 בקהלת בודאפשט, פתחה מטבח לעניים ללא הבדל הדת. בתי החולים, שנוסדו על ידי “חברה קדישא גמילות חסדים” בברסלוי ועל ידי קהלת ברלין, היו פתוחים גם לחולים נוצרים. בבית החולים לקהלת המבורג מצאו בשנת 1896 אלף וששים וששה חולים ריפוי, ומהם היו שבעים ושמונה למאה נוצרים. בבית החולים לקהלת בודאפשט טיפלו בשנת 1909 כמעט בשמונה מאות חולים נוצרים. במוסד יהודי לעורים, שנוסד בשנת 1909 בבודאפשט, חונכו אחד ושלשים ילדים ומהם 23 נוצרים. בבית החולים לילדים, שנבנה בבודאפשט על ידי זיגמונד ואדעלע ברודי, מצאו ילדים חולים ריפוי, ומהם היו שבעים למאה ילדים נוצרים. מעל פתחו של בית החולים היהודי בפילדלפיה נמצא הכתובת: “הוקם מנדבות היהודים בפילדלפיה והוקדש לחולים ופצועים ללא הבדל הדת, הגזע והאומה”. בבית החולים היהודי לחולי שחפת בדנבר, הגדול ביותר בארצות הברית, מטפלים רק בחולים עניים וללא הבדל הדת²⁶⁹.

על הצדקה הישראלית, שהושיטה עזרתה ללא הבדל הדת, מעידים עזבונותיהם ותרומותיהם של היהודים. בשבחו של נפתלי הירץ קוא, שנפטר בשנת 1771 בווינא, מספרת כתובת מצבתו, ש"הרבה לשלוח תבואה בשנות הרעב מווינא לפראג ולחלקה במתנה לעניי ישראל ולעניים אשר לא מבני עמנו". יששכר בערוש אשכולות השאיר אחריו בשנת 1753 בווינא סכום לבית העניים של הנוצרים, וכמוהו התנהגו רבים בין אמידי הקהלה בווינא, שציוו בצוואותיהם לחלק ביום קבורתם צדקה בין העניים בלי הבדל הדת ולתת אחרי מותם ביום הזכרון השנתי מתנות לבתי החולים ולמוסדות החסד של הנוצרים. חיים פאָפר בפראג, שהורם למעלת האציל, צוה בצוואתו משנת 1793 לחלק ביום קבורתו סכום בין העניים ללא הבדל הדת והשאיר אחריו סכומים לבית היתומים הנוצרי בפראג, לילדי החיילים ולמעון הנחשלים והביע בצוואתו את התקוה, שהשנאה בין בני דתות שונות תכלה. יהודי קניגסברג וברלין השאירו אחריהם עזבונות לתלמידי האוניברסיטה מן היהודים ומן הנוצרים, כדי ליישר בכך לבני העניים את הדרך לאור הדעת וההשכלה. כאחת מהדוגמאות הרבות יזכר עוד עזבון דודו של המשורר היינה, שלמה היינה בהמבורג, שהשאיר אחריו בשנת 1837 סכום של מאת אלפים מרק לתמיכת יושבי המבורג במשלח ידם על ידי הלואה. וכך כתב בצוואתו: “ההגבלות המוטלות על בני בריתי הכריחוני לצוות, שמעזבוני יקבלו לעת עתה הלואות רק בני הקהלה הישראלית, ואולם ביום שיתנו ליהודי המבורג שויון וחירות להתעסקות בכל תחומי החיים הכלכליים וההגבלות יבוטלו, ינתנו מעזבוני הלואות לכל אזרחים ללא הבדל הדת”. והנה כשניתן בשנת 1849 שיווי זכויות ליהודי המבורג, הודיעה סוכנות העזבון שמעכשיו יקבלו גם אזרחים נוצרים מן העזבון, שעליו הוסיף בנו של המקדיש עוד מאת אלפים מרק. היהודים שבארצות הברית נדבו בשנת 1928 למוסדות הצדקה היהודיים וגם הכלליים 236 מיליונים דולארים. ברובם לא דחו בעלי הצדקה בישראל את נתינת נדבותיהם ותמיכותיהם עד היום, שבו ינתנו החרות והשוויון לאחיהם, אלא נתנו כבר לפני בוא “אביב העמים” מלחמם ומהונם במדה שהיה לנצרכים ללא הבדל הדת. חמשים שנה לפני בוא היום של הכרזת החרות והשוויון ליהודים כתב סופר גרמני: “כבוד הוא ליהודי המבורג, שהם תורמים לכל מוסדות החסד של הנוצרים, אף על פי שהנוצרים אינם נותנים לעניי היהודים”²⁷⁰.

מעם ישראל יצאו קדושים, שמסרו את נפשם על אמונתם הישראלית, וגם אנשי חסד ומעשה, שעזרו בלבם ובמאודם לעניים ולנענים ללא הבדל הדת והגזע. הרבה שנים בטרם שלוחמי החרות והשוויון נתנו קולם לטובת היהודים, אשר נשאו עול שעבודם בדממה, קם יעקב רודריגס פיריירה, אחד מאנוסי ספרד, ושם פה לאלמים והמציא שפת רמזים ולימד חרשים־אלמים להביע בה את מחשבותיהם ורגשותיהם. הוא עזב בשנת 1741 את מולדתו ויסד בבורדו בית ספר לחרשים־אלמים ולימדם לקרוא ואפילו לבטא מאמרים קצרים והכשירם בכך לקנות להם דעת והשכלה. יוסף וורטהיימר, שנולד בשנת 1800 בווינא, ראה באנגליה את המעונות לילדים קטנים ותרגם בשנת 1828 מאנגלית לגרמנית את ספרו של שמואל ווילדרספין “על חינוך הילדים בעתו ועל בתי הספר לילדים קטנים באנגליה” והציע בתזכירו, שמסר לממשלה, לייסד בדמותם בתי ספר גם לילדים קטנים באוסטריה. כומרי ווינא, שלהם שלחה הממשלה את התזכיר, כדי שיחוו דעתם עליו, דחו את הצעתו של וורטהיימר כמסוכנת, מפני שמפיצה השכלה בין קטני העם, ואולם וורטהיימר לא נח ולא שקט, עד שהצעתו הוצאה לפועל. נתן שטרויס פתח בניויורק, פילדלפיה ושיקאגו בתים להצלת הילדים ממחלת השחפת. היו ימים, שבהם הוציא לשם צדקה סכומים, שעלו בהרבה על הכנסתו. אז מכר שטרויס את אנית־השעשועים שלו ואשתו מכרה את תכשיטיה ושניהם הקדישו את הפדיון לקיום המוסדות, שיסדו להצלת הילדים. במוסדותיו נתן נ. שטרויס במחיר מצער או בחנם חלב, שנתבשל במכונות מיוחדות, עד שמתו בו מתגי השחפת המזיקים לילדים, השותים חלב בלתי מבושל. כך הועיל להציל הרבה ילדים ללא הבדל הדת ממחלת השחפת. יוליוס רוזנוואלד בשיקאגו הוציא להפצת התרבות בין הכושים 62 עשרות מיליונים של דולארים ופתח 3,433 בתי ספר בכפרים, שבהם התישבו הכושים. היו לו מומחים, שמהם שאל עצתם והם שהשגיחו על מפעליו ודאגו להוצאת נדבותיו כפי התכלית. רק אחת דרש רוזנוואלד, שמוסדותיו לא יקראו על שמו²⁷¹. מעם ישראל, שהיה עם עני, יצאו נדבנים, שפתחו את ידם לעניים ולמעונים, ומעם המעונה, שנשא וסבל מן העוול והרשע, יצאו חולמים על שלטון הצדק הסוציאלי ולוחמים לנצחונו בעולם. בלילות החושך, שבהם העלילו על היהודים עלילות דם והרעלת הבארות, העמידו רופאים יהודים את חכמת הרפואה על ידיעותיהם בטבע המחלות והסירו ממנה כל אמונות תפלות ודעות נפסדות, סגולות ולחשים וריפאו את החולים בין השרים ובין העם. עם ישראל התבונן במלחמות העמים וראה את החורבן והאבדון, שהביאו עמהן, ולמד לדעת, שאין כלי מחזיק ברכה לעולם כמו השלום, והעמיד לוחמים לשלום וחולמים חלום של אחדות העמים. היהודי י’אן בלוך, שדעתו היתה, כי עם השתלמות הטכניקה עתידה המלחמה להביא את העמים לידי איבוד עצמם לדעת, הטיף לביטול המלחמות ולקיום השלום בעולם. אדולף כרמיה היה מן הראשונים, שהשתדלו לבטל את עונש המיתה; יוסף זוננפלס, שמוצאו היה מגזע ישראל, ביטל באוסטריה את עונש העינויים, ואוריה פיליפס לוי ביטל אחרי עלותו לדרגה גבוהה בימיה האמריקאית את עונש המלקות, שהיה אז נהוג לגבי המלחים. המהנדס היהודי מפראג, יוסף פופר־לינקיאוס, המציא המצאות, שבכחן היה לעורר מהפכה בטכניקה, וחבר גם ספר על “חובת ההזנה הכללית כפתרון השאלה הסוציאלית”, בו דרש, שכל מדינה תקים מרכז להזנה, הממציא צרכי אזרחיה ומחלקם ביניהם שוה בשוה ומקטין בכך את התחום²⁷² המפרידה בין העשיר והעני. רוחה של האומה, שנקראה “רחמנים בני רחמנים”, מדברת מתוך דבריו: “אם באמת יקרה לנו נפש האדם, שבה משתקף צלם אלהים, למה זה מביטים אנו בקרירות הלב להתנוונות של מיליוני צלמי אלהים?” פופר־לינקיאוס חשב מחשבות על “השמוש בכוחות הטבע” וגם על “הסדר החדש” בחברה האנושית²⁷³. “כל דכפין ייתי וייכול”, קריאה זו של היהודים בבתיהם בליל חג החרות הורחבה והורמה על ידי פופר־לינקיאוס לסיסמה סוציאלית המחייבת את המדינות לעזור למיליונים של העניים והנענים שבתוכן ולהמציא להם עבודה ומחיה. האמונה באל רחום וחנון היא שנטעה בלב היהודים את רגש החמלה, וגורלם כעם נרדף הוא שלימדם לחלום על הצדק הסוציאלי וללחום לנצחונו ולשאוף לתיקון העולם במעשי צדקה ובמפעלי חסד.

ט. כאילן המשלח את שרשיו לתוך כנסת ישראל, ואילו ענפיו מטילים צל על כל הנצרכים ללא הבדל הדת והגזע, כך היא הצדקה הישראלית, שיצאה מלבו של עם ישראל והתנשאה ברוחה וברעיונותיה על גבולות העם והקיפה במעשיה כל בני אדם. יש שאפילו מתנגדי היהדות נתפעלו ממעשיה וממוסדותיה של הצדקה הישראלית. כן לא נמנע ההיסטוריון הרומי טציטוס, בכתבו דברי משטמה על היהודים, מלהזכיר, שהיהודים מוכנים ומזומנים לעזור איש לרעהו. אב הכנסיה אריסטידס העיד על היהודים, שהם הולכים בדרכי ד' ואוהבים את הבריות ומרחמים על העניים, פודים את השבויים, קוברים את המתים ועושים דברים כאלה. במכתבו אל הכהן העליון ארסקיוס הציג הקיסר יוליאנוס את היהודים למופת הראוי להתחרות בו, מפני “שביניהם אין אף אחד, שהוא מחזר על הפתחים”. בראש המאה השמונה־עשרה תאר המטיל²⁷⁴ הפרוטסטנטי, י’אַק סורין, בהרצאתו בהאַג לבני עדתו את מעשי הצדקה, שהיו נהוגים בישראל בימי קדם, ואת החוקים, שנתנה התורה לטובת העניים, הגרים, היתומים והאלמנות, וסיפר שאפילו בקהלות הקטנות שבישראל נמצאה קופה של צדקה וכל יהודי תורם את תרומתו לקופה זו. והנה הרצאתו פעלה כל כך על שומעיו, עד שבצאתם מן הכנסיה נדבו כל מחמדיהם לטובת העניים. הפילוסוף אדוארד הרטמן לא היה ממעריצי היהדות, בכל זאת הודה, שבמרכז המוסר הישראלי עומדת החמלה, המשתתפת בצער אחרים ומוכנת לעזור להם ולחבבם. כל עוד, כן כתב הפרופיסור לספרות התנ"כית קאַרל קורניל, שלא יביאו לי מתוך הספרות של אחד העמים מימי קדם, מאמרים ממין זה ובמספר זה, שהבאתי מתוך הספרות הקדושה של עם ישראל, לא אחדל לומר, שעם ישראל הביא לעולם את האנושיות האמתית, כמו שהביא לעולם חכמי אומות העולם על הצדקה הישראלית יבוא בסוף מאמר, שיצא מפי אחד מחכמי ישראל וכולל לא רק דרשה ודרישה, אלא גם הכרה חודרת לתוך לבה של תורת המוסר והצדקה הישראלית: התורה, כן הורה ר' שמלאי, תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים²⁷⁵.

²⁷⁶: הכנסיה והעבדות Uhlhorn i 362, Harnack Mission 1⁴ 195. התיחסות אל העבדים ב"מ צט ע"א, ספרא בהר כה לט, מכיל' עה ע"א, קיד' כ ע"א, ר' יוחנן ירוש' ב"ק ו ע"ג, יוסי ב"ר מח.

²⁷⁷: Augustin. civ. del 19, 16 השוה Uhlhorn i 367 עבד כנעני ירוש' ב"ק ו ע"ג, שחרור גיט' מ ע"א, לח ע"ב, לט ע"ב, הנזירים הנוצרים Uhlhorn i 370, האיסיים קדמ' יח כא.