(לרגלי הֵראות החזיון על פני “הבמה העברית” בלודז).
בשנת 1833, זה לנו קרוב לשמונים שנה, יָצא באשכנז ספור קטן, אשר כמעט לא שָׂם איש אליו לב. שֵׁם הסיפור היה “הַצָּדוֹקי האמשטרדמי” (“דער זאַדוּקאֶער פאָן אמסטערדאם”), ומחבּרו היה איש סופר צעיר, ששמו קַרל גוּצקוֹב. נושא הספור הקטן הזה היה: מאורעותיו ומלחמותיו החיצוניות עם הפנימיות של איש מלֻמד צעיר, אשר נתפקר ויָצא לתרבות רעה וחרג ממסגרו הצר שמסביב ושלח ידו להפוךְ לא רק קערה אחת על פיה, כי אם כמה וכמה קערות כאלה ביחד עם השלחן ועם הַכֵּן ועם היסוד אשר עליהם עמדו; אלא שהסביבה, אשר בה חי, היתה אדוקה עדַין באמונתה עד למעלה ראש והיתה חזָקה למדי, עד כדי שתוכל להכריח אותו לעשות תשובה ולחזור מכפירתו, והוא, הכּופר, מאחרי שתנאי־החיים הכריחוהו לידי־כך, לא מצא לפניו מוצא אחר בלתי אם לעשות את כל אשר שָׁאלה הסביבה מעמו ולהיות לבעל־תשובה – ולסמל לצורה זו לקח לו גוצקוב את קלסתר פניו של אותו הסוקר הידוע גבריאל אקוסטא, שחי באמשטרדם במחצית הראשונה של המאה הי"ז, ולחֹמר לקח לו הרבה ממאורעות חייו של זה. ואולם מקץ ארבע עשרה שנה אחרי כתבו את הספור, בשנת 1847, כשֶׁיָּשׁב גוצקוב בפַּריז וראה שם על־פני במות התיאטראות את כל הגבורות והנפלאות של האקטוֹרים הגדולים, כמו אֵלּוּ של רַשֶׁל וליזשיע ובּוֹיוַליי ופֶרֶדריק לֵימֶטְר ודומיהם, וראה עד היכן האמָנות של הדקְלמַציה בסגנונה הגדול מגיעה, הכיר מיד בטיב ספורו וכי הרבה מן החֹמר שם נותן ידים לאמנים כאלה לרקְלמַציה גדולה ולאמנות של גֶ’פְטִים במדתה הרחבה, וישב וישנה את ספורו ויעש אותו לדרמה, הלא היא הדרמה “אוריאל אקוסטא”, שנתפרסמה אחרי־כן כל־כך.
מובן מאליו: אנחנו פה היום לא נוכל כלל לצַיֵּר לנו עוד אפילו במקצת מן המקצת את את הרֹשם אשר היה בכחו של חזיון ספרותי כזה לעשות בשעתו. אנחנו פה הן אפילו את מלחמת האמונה וההשכלה, אותה המלחמה שהיתה פעם במחנינו אָנוּ, הקרובה אלינו הרבה יותר, לא נוכל עוד לצַיֵּר לנו כמו שהיתה. מה לנו עתה עוד “משכילים”? מה לנו עתה “מאמינים”? שתי מלים ולא יותר. הן האמונה וההשכלה בעצמן היו לנו עתה רק למלים. מה יודע דורנו זה את אשר היתה לנו פעם, לפני ארבעים שנה, אותה התקופה של ה"תקונים בדת"? במה נחשבו לנו עתה עוד אותן המלחמות הגדולות והנוראות של איש כליליענבלום, אשר נלחם עם אויבנו היותר הגדול – עם ה"שלחן הערוך"? מה אנו יודעים עוד על־דבר י"ל גורדון, אותו הגבור, בלי עין־הרע, אשר נלחם כל ימיו עם הרבנים ואשר אם עָבר עליו יום והוא לא סרק את בשרו של איזה רב במסרקות של ברזל ולא רִסק קצת את אבריו ולא אכל אותו בכל פה בהנאה משֻׁנה, ראה את היום ההוא כאלו עָבר לבטלה? מי בנו זוכר עוד כיום הזה את ברודֶס ואת “הדת והחיים” שלו ומי יכול עוד בימינו, בקראו אותו, להצטער גם הוא בצערו של גבורו שמואל ולשמוח עמו בשמחתו? – דורות אחרים, צפרים אחרות. כמו חלום רחוק נראה לנו כל זה. מביטים אנו על כל זה כאשה זו, בשעה שהיא מביטה על מגבּעת־נשים, שזקנותינו היו מקשטות בה את רֹאשן לפני ארבעים שנה. נעשה לנו כל זה למין קרינולינה, אשר היו לובשות אִמּוֹת אִמּוֹתינוּ. ואם בדבר הקרוב לנו ולרוחנו כך הוא, על אחת כמה וכמה שלא נוכל לצַיר לנו עתה בשום אֹפן את הרֹשם שעשה פעם החזיון “אוריאל אקוסטא” על בני דורו. מה לנו עתה עוד מלחמת ההשכלה והאמונה אצל האשכנזים באשכנז וריבם עם הכנסיה ועם באי־כחה שלה? מין “שלחן ערוךְ” של גוים ומין “רבנים” של גוים ומין משכילים ופוקרים ואפיקורוסים שאינם בני־ברית! כי יותר משהיה “אוריאל אקוסטא” דבר שבאמנות, חזיון דרמטי הבא לפעול עלינו בכח שירתו, היה ספר פּוֹלֵימִי, שבא לערער את היסודות אשר עליהם עמדו המדינה, הכנסיה והחברה. רב לנו אם נדע, כי במשך זמן ידוע היה החזיון “אוריאל אקוֹסטא” באשכנז ובאוסטריה מין בַּרומטר לָמֹד בו את מצב הרוחות: אם התגברה בארץ הריאקציה, מיד באה הממשלה ואסרה את החיזיון הזה מהיותו מָרְאֶה על הבמה, וכשנשבה קצת איזו רוח חדשה, מיד נִתּן עליו ההתּר. פרסומו הרב של החזיון הזה לא בא לו מפאת שהוא מפעל אמנותי, אלא מפני שהיה ספר מלחמות. וגם האקטוֹרים הגדולים אשר על הבמה בחרו בו לא מפני טיבו האמנותי, אלא מפני שנתן להם ידים תמיד להראות בו את הלהטים של אמנות הדקְלמַציה והג’סטוס.
וכיצד בא גוצקוב לידי חמרו זה, דבר זה קל להבין. הימים היו ימי “תקופת סער והשתערות” חדשים. גוצקוב היה מנהיגה של אותה עדת הסופרים הצעירים והמתפרצים, הידועה בשם “אשכנז צעירה”. על־ידי ספורו “וואַלי”, שהוציא בשנת 1835, גרם לאותו האִסור הידוע, שאסרה הממשלה הפרוסית את כל ספרי אותם הסופרים הצעירים, מה שכתבו ומה שיכתבו, וביניהם גם את ספרי היינע ובאֶרנע, והמלחמה של הכחות הרעננים האלה עם הממשלה הריאקציונית היתה גדולה ועזה. כל־מה שכתבו בימים אלה עם הממשלה הריאקְציונית היתה גדולה ועזה. כל־מה שכתבו בימים ההם ופרסמו בסתר ובאִסור נשא עליו תו של מרד והתפרצות, אם התפרצות מתחת עֻלה של האמונה או של המדינה או של החברה. בימים ההם נתפרסם אגב־אורחא באשכנז גם תרגום אשכנזי של האוטוביוגרפיה של אוריאל אקוסטא, אשר כתב אותה לטינית בשם “Exemplar humanae vitae”, (“דוגמא של חיי־אדם”), והתרגום הזה עשה רֹשם בחוגים ידועים. אין ספק כי הספר הזה מָשך עליו גם את עיני גוצקוב, ומיד, כשמשמש בו, הרגיש בדבר, כי יש פה לפניו חֹמר אשר יוכל להיות לו למעין ברכה בריבותיו ובמלחמותיו עם הדת והארץ והסביבה. בעצם, כשכתב גוצקוב את “אוריאל אקוסטא” שלו (ואפילו בצורתו הראשונה בתור ספור), כתב רק את אשר קרה לו בעצמו ואת ריבותיו ואת מלחמותיו הוא ואת אשר חשב והרגיש הוא – ואת מאורעותיו של הצדוקי האמשטרדמי לקח לו רק בתור יריעה, אשר עליה רקם את רקמתו, מובן מאליו, כי את חיי היהודים באמשטרדם באותה תקופה, שחַי אקוסטא, לא יכול גוצקוב ללמוד מתוך אותו ספר האוטוביוגרפיה; גוצקוב בכלל יָדע את חיי היהודים ואת היהודים רק ידיעה של גוי. מאחרי שהיה יושב אז בהמבורג, יָצר לו את תמונת הסוחר העשיר מנשה וַנְדֶרסטרטֶן על־פי דמות דיוקנו של המיליוֹנר ההמבורגי שלמה היינע, דודו של המשורר היינע, ואפילו את בית־הקיץ של גבורו עשה לו על־פי תכניתו של בית־הקיץ המפֹאָר של המיליונר בהמבורג. את יתר הנפשות עשה מתוך דמיונו. את הרבנים צר על־פי הצורה שראה אצל הכהנים והחנפים והקנאים אשר בכנסיה הנוצרית: מין “גלחים” מיֻחָדִים. סֵנְטוֹס יהודי כמעט שאינו כלל מן האפשריות. בכלל אנו רואים, כי היהדות יצאה לו לגוצקוב בלבוש נַצְרוּת קצת יותר מדי. אין אף נפש אחת, אשר תדבּר אלינו כאשר ידבּר איש יהודי. אם ישמע את הדברים אחד משלנו, אדם שיודע את הגביר היהודי ואת הרב היהודי ואת הנערה היהודית ואת המלֻמד היהודי ואת בית־הכנסת היהודי ואת הסוחר היהודי ואפילו את ההרם היהודי וכו', והכיר כרגע כי תועה הוא פה בעולם זר לו – עולם אשר ברא אותו אחד שאינו משלנו. את הדבר הזה עלינו לזכור תמיד לכתחלה קודם שנכָּנס לאיזה תיאטרון שיהיה, לראות במחזה הזה, ואפילו בשעה שנראה על הבמה איש כפוֹפזורט, ואין צריך לומר בשעה שיבוא לראות בשחוק מתחילים על־פני במה עברית. כחו של החזיון הזה בעיקרו אינו אלא הפַּתּוֹס הגדול שלו קורא למלחמה.
האם לכל־הפחות אוריאל אקוסטא בעצמו הוא צורה היסטורית? – אם נחקור מעט את דברי הימים ואת הסביבה אשר בא חי אקוסטא ואת המאורעות אשר קדמו לו וגרמו להתפתחות נפש כזאת, נראה כי רק מעט לקח גוצקוב מן המציאות וכי אוריאל אקוסטא שלו שונה הרבה הרבה מאוד מאותו אוריאל דא קוסטא, שהיה פעם לעולמים.
*
הימים היו ימי תסיסה גדולה. היהדות בהולנדיה סביב לשנת 1600 כבר ידעה שתי קְצָוֹת. מעבר מזה יהודים אשר ידעו את המלאכה לעלות במנוחת נפש על מדורה של אש ולהשרף חיים ולקדש את השם על דתם ועל אמונתם, ומעבר מזה יהודים אשר כבר עברה עליהם רוח אחרת והתחילו לשאול שאלות ולעורר ספקות ולקצץ בנטיעות ולהפוך את הקערה כֻלה על פניה.
“אני בעצמי – כותב שפּינוזה בחֹדש אוקטובר בשנת 1675, כשתי שנים לפני מותו, אל רֵעוֹ בוּרג – אני בעצמי ידעתי פעם איש, ששמו יהודה, והיה נקרא החסיד, והוא, בהיותו נתון בתוך להבות האש אשר על המדורה, בשעה שֶׁכָּל העומדים מסביב כבר האמינו כי מת, פתח את פיו פתאם בפסוקי תהלים והתחיל לזַמר: בידך אפקיד רוחי, ולא חדל מלזמר עד יצאה נשמתו”. הקדוש הזה, שמת על קדיש השם ואשר שפינוזה עוד ידע אותו, הוא ר' יהודה החסיד, שרפו אותו בשנת 1644 ביוא’וא’דוליד1. שפינוזה היה אז בן שתים עשרה שנה, ארבע שנים לפני זה, בשנת 1640, אבּד את עצמו לדעת האיש אוריאל דא קוסטא. וגם את שמו בלי ספק עוד שמע שפינוזה, אף כי היה במותו רק בן שמונה שנים.
פה מעבר מזה מאבּד איש חפשי בדעות את עצמו לדעת, משום שהאנשים העומדים בראש האמונה היהודית רדפוהו ומררוהו והחרימוהו, ושם מעבר מזה יִשָּׂרף באש איש יהודי מאמין, משום שבני אמונה אחרת מאמינים באלהים אחרים ויש בכחם לשרוף. – העולם אשר מסביב התחיל להיות תוסס קצת. ומאחרי הפרגוד הזה כבר שלחה גם הקבלה את ראשה והתחילה לטשטש מוחות רבים ולברוא עולם של דמיונות והזיות…
אוריאל דא קוסטא (ששמו היה לפנים גבריאל אקוסטא ונולד בניסן בשנת 1590 ומת בשנת 1640) היה נפש זרה ונפלאה קצת, אשר תסיסתו הפנימית ומאורעות חייו החיצונים הביאוהו ביד חזקה לידי כך, להיות לסתירה חיה לַדָּת היהודית. מוצאו היה מעיר אופורטו מגזע אנוסים פּוֹרטוגיזים, אשר היו במשך השנים לקתולים נאמנים. אביו, אשר היה אחד מגדולי האצילים שבמדינה, כבר היה לקתולי אדוק. בנו גבריאל למד מאביו גם את מדותיו השתים: את הגדוּלה שבאצילות ואת האדיקות שבקתוליות; היה בתור אציל אחד הרוכבים בסוסים היותר טובים ובתור קתולי השכים והעריב בדיוק לתפלתם של הכהנים. השכלתו, כפי הנראה מתוך ספריו אשר הניח, היתה השכלה ממֻצעת, ובפרט שדעתו היתה קלושה והחקירה שלו שטחית. ואולם השכלתו הספיקה לו דֵיו, עד כדי שיוכל לעלות לדוכן גבוה מדוכנות של הממשלה או של הכנסיה. לבסוף נעשה לפקיד שהיה ממֻנה על הקֻפה של איזה בית־כנסיה. ואולם התסיסה שבלב האיש הצעיר, שהיה מעודו רוח נע ומרפרף, שאינו בא לעולם לידי מנוחה, החלה להציק לו, עד שעשתה אותו לאפיקורס קטן. על־ידי הקריאה, שהחל לקרוא בתורה ונביאים וכתובים, נטה לבו אחרי האמונה היהודית; נראתה לו האמונה הזאת צרופה מעט יותר מתורת הדוֹגמוֹת של הקתוליות היזוּאיטית. פעם אחת, אחרי מות אביו, נגש אל אמו ואל אֶחיו וגלה להם את סודו, כי חפץ הוא לעזוב את הארץ ולבוא להולנדיה ולהיות שם ליהודי. בשנת 1617 בערך בא לאמשטרדם, וגם אֶחיו באו עמו, ושם נִמֹּלו כלם כדת משה וישראל, וגבריאל בחר לו שֵׁם חדש – אוריאל. מובן מאליו, כי את היהדות לא ידע ואת רוחה לא תִכּן מעולם, ובהיותו בעל דמיון נלהב ועשה לו דמיונות ריקים על־דבר היהדות, מן המוכרח היה שתוחלתו מן היהדות תהיה לתוחלת נכזבה ושיכיר מעט מעט, כי לא זאת היא המנוחה אשר בקש לנשמתו. כל היהודים נראו לו פתאם לקנאים, למין “פרושים”, כפי שהם מצֻיָּרים בספר הברית החדשה, והוא התחיל להלעיב בהם ולנאץ אותם בפרהסיה. ואולם היהודים באמשטרדם, אותם האנשים הנלהבים, שהיו נכונים בכל רגע למסור את נפשם על קדוּש השם בגלל דתם, לא יכלו לראות את קדשם מחֻלל ביד איש, אשר לא יֵדע ולא ירגיש את הקֹדש הזה ואשר רק חפץ להיות למין “יחסן”, משום שעשה עמם את החסד להיות אחד משלהם. הרבנים – אפשר שהיו ביניהם ר' יצחק אבוהב או ר' יצחק עוזיאל או יוסף פארדו – התרו בו, כי אם לא ישוב מדרכו הרעה, אשר הוא עושה להכעיס, יהיו מוכרחים להטיל עליו עונש נִדוי. הנדוי או החרם היה בימים ההם עוד בעצם תקפו; האינקוִיזיציה הקתולית הולידה אינקוִיזיציה יהודית קטנה. ואולם אוריאל לעג להם ולהתראותיהם – והַנִּדוי בא. בשורה הראשונה של אלה, אשר נבדלו מעמו ולא חפצו שיהיה להם שום עסק עמו, היו – אֶחיו. אקוסטא, בעל העצבים הנרגשים, נגרש עוד יותר. אז כתב רופא יהודי, ששמו שמואל דא סילווא, ספר בלשון פורטוגיזית “על השארת הנפש” ועל שער הספר היה כתוב: “כדי להראות למתנגד ידוע את חֹסר דעתו ואת שגעונו ואת טעיותיו”. אקוסטא האמין, כי רק הרבנים השליחו בו את הרופא ההוא, ויכתוב גם הוא ספר בלשון פורטוגיזית בשם “בחינת המסורה של הפרושים בתור תשובה למלשין השקר שמואל דאַ סילווא”. ואחרי שחרף וגדף בספר הזה לא רק את האמונה היהודית, כי אם את האמונה בכלל, והדבר בא עד לאזני הממשלה, נתפש בעון זה למלכות והושב לאיזה זמן בבית הסֹהר והוטל עליו עונש ממון. ואולם דא קוסטא היה בטבעו רפה־רוח, ולכן עשה בפיו תשובה וחזר והיה ליהודי, ודוקא באותה שעה, שלבו היה רחוק מן היהודים באמת מרחק רב. רק בפיו דִבּר שלום, ושנאתו ליהודים היתה שנאה כבושה. אז החל שנית לעשות תועבות בפרהסיה, ויעש נאצות גדולות ונאצות קטנות כל היום, עד שהחלו לרדוף אותו באף – ורודפו היותר גדול היה בן־אָחיו. בימים ההם הובא שנית עד לפני הרבנים באמשטרדם והרבנים החרימוהו, אלא שהניחו לו פתח חרטה ופתח תשובה. חמש עשרה שנה, משנת 1618 ועד שנת 1633, היה מנֻדה ומוחרם, ואחרי כן בא והתרַפֵס לפני העדה. אחד הרבנים – כפי הנראה, הוא ר' שאול מורטיירה – באר לו, הוא חַיָּב ל"ט מלקות. מובן מאליו, כי לא מקנאה ולא משנאה ולא מאהבת נקמה הטילו עליו את העונש הזה ועוד עונשים כיוצא בזה, כי אם פשוט משום שכך הוא הדין. אוריאל אקוסטא קבל עליו גם את זה – ואולם שנאתו גדלה והתלקחה והתלהטה בלבו שבעָתים ולבסוף התפרצה החוצה. רק מחשבה אחת היתה לו: להִנָּקם מכל היהודים. ונקמה זו היתה זרה ונפלאה מעט: הלך וכתב על ספר את תולדות ימי חייו, אשר בו דִבּר על היהודים רעות, כאשר לא דִבּר עוד איש. כאשר גמר את סִפרו, הלך וטען שני פיסטוליטים; את הפיסטוליט דאחד הֵריק ויוֹר בו על אָחיו, אשר עבר על שער ביתו, וכאשר החטיא את המטרה, סגר את הדלת אחריו ויוֹר בפּיסטוֹליט השני אל לבו ויפול לארץ מת מתבּוסס בדמו – והוא אז בן חמשים שנה. אם היה נשוי או פנוי אין איש יודע. כאשר פתחו את דלת חדרו מצאו על שלחנו את כתב ־היד של ספרו “דוגמא של חיי אדם”, אשר בו נתן אות־קלון על כל איש ועל כל דבר אשר נמצא בו איזה ניצוץ יהודי.
הנה זאת תמונת אותו הצדוקי האמשטרדמי, אוריאל אקוסטא, כפי שהיא יוצאת לנו על־פי רשימות ותעודות היסטוריות.
ומאחרי הערפל הזה, מירכתי הפרגוד, כבר עולה אלינו, כציץ מארץ, תמונת האיש היותר גדול אשר נתנה היהדות לעולם כלו בעת החדשה – תמונת ברוך שפינוזה. כיונק מארץ עלה ויכס בזהרו את כל הערפל אשר הולידה אותו תקופה התּסיסה.
האם עֹצר הנוצרי קַרל גוצקוב כח לצַיֵּר לנו את כל אלה?
קַרל גוצקוב לא כתב לנו חזיון יהודי. את זאת עלינו לזכור בכל רגע ורגע, כשאנחנו נושאים עינינו אל הבמה ורואים ושומעים, את הקולות. רק פה ושם נראה בתמונת אקוסטא שלו איזו שרטוטים נאמנים, אשר על־פיהם נכיר את הפנים של אוריאל אקוסטא האמתּים. בכלל אין החזיון הזה ספר־שירה, אלא ספר מלחמות – מלחמות הרוח האנושי עם כל גבול ועם כל מֵצָר.
*
ואני בתוך פִּנה חבויה באחד התָּאִים בבית התיאטרון ישבתי לי, בשעה של פני הבמה נעשוּ ונדברו כל הדברים הגדולים והנפלאים, וכמעט שלא שראיתי ולא שמעתי. חלומות שונים והרהורים שונים הבהבו בי כמו עלטה. בן סוף־סוף לא מעט השחוק הזה שם על הבמה הוא העיקר; מתחילים הם, דיליטנטים הם, וכל מה שהם נותנים לנו, הם נותנים יותר מן השעוּר אשר קוינו. אם רפויה עוד המלאכה בידם – יבוא יום והיתה מלאכה זו מתֻקנה ומוצקה. כך הלא היו כל המלאכות בשעת התחלתן, לעגו להן, שחקו להן, ואחר־כך הלא נראה כי סוף־סוף נעשה איזה דבר. אני בעצמי הנני לועג ומשַׂחק כזה, ולא אני האודיטוריה הנכונה לדברים כאלה. אולם הדבר אשר העסיקני בשעת מעשה היה אחר לגמרי: אותו הפוליקום אשר בבית ואותן העינים הבוערות והלוחשות התלויות אל הבמה ואותן האזנים הנטויות והאורבות לכל הגה. לא השחוק ולא אוריאל אקוסטא ולא הבמה לקחו את לבם, כי אם “הענין כשהוא לעצמו”: משַׂחקים על הבמה בלשון הקֹדש…
ועוד רעיון אחד העסיקני: מרבים כל־כך לדַבֵּר בפריחתה של ספרותנו בימים האחרונים, ובכל זאת, אוי ואבוי, כשבאו אנשים לעשות פומבי ללשון העברית, אין להם שום ענין להֵראות בו לעיני אקהל2, והם מוכרחים לקחת להם דבר אשר יותר משהוא קרוב אל היהדות ואל רוחה הוא קרוב אל הצד שכנגד. אודה ולא אֵבוש: “אוריאל אקוסטא” של קַרל גוצקוב, לפי רוחי וטעמי, אינו חזיון יהודי יותר מידי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות