בחוצות עיר אונגרוד רב הדחק והשאון. בני־אדם אצים, מהלכים, נוסעים, משוחחים, דוחקים ומקימים רעש, כל אחד בשלו. באם־הדרכים נגררות העגלות, הממלאות את החלל בשאונן; לצדי הדרכים על המדרכות הקצרות, בני־אדם רבים עוברים ושבים בחפזה, כל אחד מהם נחפז אי־שם ולמה־שהוא…

ובתוך המון סואן זה התראו את האשה הזקנה, הנגררת לאטה לצדי־הדרכים, ליד כתלי הבתים, אשר בהם יתחכך תכופות מלבוש־הטלאים שלה ואשר יש ועליהם תסמוך את גבה הכפוף עם עמדה לנוח קצת, תוך כדי נשמה כבדות כשטפות־זיעה יורדות ומכסות את מצחה רב־הקמטים? נראה הדבר, כי עיפה היא, אך לא נדודי־היום הם שהתישו את כוחותיה. ימים רבים, ירחים שלמים, שנים תמימות – כל חייה עברו עליה בנדודים כאלה, בתוך ההמון הסואן, הדוחף־דוחק אותה לצדי הדרכים הבלתי־נוחים ביותר, בין אבני־המרצפת החדות ואל כתלי הבתים הקרים ביותר בימות־כפור והלוהטים ביותר בימות־שרב. הסתכלו נא בה וראו מה נפלה קומתה, אשר בדמות־קשת התכופפה; כמה קטנו ורזו פניה, העוטים עור נקרש, ומה צהבו; שפתיה בין עצמות הלחיים הבולטות – כמה צרו; עיניה, השחורות משחור לפנים, כמה עמומות הן עתה וריסים צהבהבים מרפרפים עליהן; והמצח הקטן, מה רבו הקמטים עליו! מראה המצח כמראה גליון־ניר, אשר התגולל זמן רב במקום שרוי טחב וערפל, ואשר יד אכזרית, לא־תדע־רחם, היתה בו למעכו ולשחקו. שערותיה אינן נראות, כי ראשה עטוף מטפחת, אשר למרות זקנתה נשתמר עוד צבעה הצהוב. כנפי המטפחת הקשורות מעבר הראש נופלות על כתפי האשה, אשר תכסם מתניה רחבת־ידים, בעלת טלאים גוניים בשרווליה, חזיתה וחזה. רגלי האשה, הפוסעות על האבנים החדות, נתונות בנעלים קלות ובפוזמקאות כחלחלים, המתגלים לפרקים מתחת לשמלתה, העדויה מלמלטה במקום סלסלות בסחבות בעלות מדה שונה, מכל שהזדמן לידה, והכבדה מהאבק והרפש, שדבקו בה משנים.

לא תכירו אשה זו?

אני מכירה אותה לדעת. חיה – שמה, ואם למשלח־ידה תשאלו – סוחרת היא בסחבות.

ה, אלי! אתכם, רבותי הסליחה, על כי אני באה להציג לפניכם בן־אדם נחות־דרגה כל־כך בחיי החברה. האם לא תאמרו בלבכם, כי ללא־טעם וצורך הוא הדבר? הן מה לכם ולסוחרת בסחבות הלזו?

סלחו נא לי!

אוהבת אני את חיה הזקנה, וכל פעם שאני רואה אותה נדמה לי, כי ביני ובינה קים קשר, אשר אינו נתן להנתק. אני והיא שנינו נמנות על משפחה גדולה ואומללה זו, אשר אנושיות תקרא! קרובתי היא, – ואתכת הסליחה – גם קרובתכם היא.

ואשר למעמדה דל־הערך; – לו היו קובעים מעמדי בני־האדם לפי מדת הסבל והעוני, הריני מבטיחה לכם, כי חיה הסוחרת בסחבות היתה נצבת באחרית ימיה על דרגת־מעמד גבוהה, ה, גבוהה מאד!…

והיא, אף היא, לא סוחרת בסחבות היתה מעודה. עברה… חולשה יתרה נודעת ממני לחקור ולעמוד על ימי־עברם של יצורים כאלה, בעלי מצחים רבי־קמטים וריסי־עין צהבהבים־רועדים, העוטים על האישונים האדומים מרוב שפיכת דמעות והדהים, כי הזמן הרבה להציץ בהם ומצץ מתוכם את ברקם וצבעם. זכורתני, פעם ראיתי פנים כאלה באחת התערוכות של תמונות בחוץ־לארץ. פסחתי על תמונות על תמונות־הנוף הנהדרות ועל הפורטריטים המרהיבים של גבירות לבושות שמלות־משי ונשארתי עומדת זמן רב מול הפנים הזקנים הללו, המעונים; עומדת ומסתכלת באישונים החורים, המצטחקים לעבר השפתים העלובות, הנובלות והנופלות, ומהרהרת בלבי: ומה דמותך בימי נעוריך? היכן היית? האהבת מי? ומה הם הענויים, הצהלות, האכזבות והמפעלים, אשר ציינו את דרכך הארוכה טרם הביאה אותך אל פי־קבר, אשר עוד מעט ואת עומדת להבלע בתוכו אכולת־כאב וידועת־יגע?

האמינו נא לי: אין דבר בעולם, אשר אני שואפת אליו במדה כזו, כמו לעמוד על ספורי־המעשה – מהחל ועד תומם – מחיי כל השפלים, העניים, המדוכאים ביד הגורל והזמן, הכפופים והמקומטים, העיפים וצמאי־המנוחה. ואל יאָמר, וכי מה צורך בדבר, דבר ידיעת הרבה ספורי־מעשה כאלה הוא לבן־האדם עושר מרהיב הלב, ולסופר – מקור־חכמה ויצירה חי.

רחמי נכמרים על כל סופר, אשר אינו מוצא ענין בספורי־מעשה שכאלה ואינו עומד על ערכם. דל־נימות הוא נבל־שירתו – וחורים הם צבעי לוח־מכחולו…

חיה לא היתה מעודה סוחרת בסחבות. בימי בתוליה – התאמינו לי? – היתה בחורה גמישה ומלאת חיים. פניה השחומים עוטה אדמומית, מחלפות־שער עבותות לה ועיניה שחורות, אשר עם הציצך בגושי־השלהבת שלהן היה דמיונך נשא מיד לברקם של שמי המזרח וחומם.

היא נולדה בכפר, באחד הפונדקים, פונדק קטן, שרוי בערפל וצר, בעל כתלים מטים לנפול וגג, אשר הרקבון אכלו. אך מסביב לפונדק השתרעו כרים רעננים, המלבינים בימות החורף במכסה הפוך של השלג הלבנבן, ובימות־הקיץ הם שטופים זרמי־זהב של גבעולים מרפרפים. סמוך לפונדק, בתוך אדמת־הפקר, פכה זרם־מים, המשמיע צלילי־כסף בין ביום ובין בלילה. ובמרחק־מה ממנו – חורשת אלונים, המסתתרים בערבים תחת מעטה ערפלים לבנבנים, ובבקרים – בולטים ומצטחקים מול מאורות השחר… במרחק כמה מאות צעדים מהפונדק נמצא גן עתיר־ימים גדול, גן הדור במראהו ובהיקפו. גנו של בעל־האחוזה הוא. והוא גם היה בעליו של הפונדק הקטן והעלוב, אשר בתורת־חכירה קבלהו אבי חיה.

עלוב היה הפונדק ועלוב היה גם חוכרו. ילדים רבים היו לו, והוא היה לוקח נשים לבניו ומשיא את בנותיו, כיד יכלתו, ודאי לא בהצלחה יתרה. במלאות לחיה שנתה הט"ו הובאה עירה אונגרוד ותארש לליב, בן־אדם עני, אשר כל רכושו היו סוס ועגלה.

בסוסו ועגלתו היה ליב מוביל מהטחנה שקים כבדים, מלאי בר וקמח. בשל כך היה מראה־פניו כל ימיו כמראה ה"אַלבינוֹס". פניו ובגדיו מקומחים וגם שערותיו וגבותיו מעטה־לובן עליהן. ככל אשר נע וזע – היה קמח משיר ונופל ממנו, כנפול השלג מעל בן־אדם, אשר שעות רבות עשה את דרכו בסופת־שלג.

עם עבור חיה את סף־העיר נפרדה לנצח מעל האידיליה של ימי־ילדותה: מעל הכרים המריקים, שבתוך עשביהם הגבוהים ישנה היתה לפרקים כששמש־מאַי שופעת עליה מאורה וחומה ומשיבים את רוחה ענפי העזרדים; מעל הנחל, אשר בהמית גליו היו הלבנים הקודרים מטביעים את זרועותיהם השחות והיא, נשאת על אחת הזרועות הללו, התנדנדת לאטה מעל הגלים, השוטפים בלי־הפסק, שוטפים וממלאים את חלל־העולם בצלצולי־הכסף שלהם וככוכבים שחורים מבריקים מתוך בבואת עיני הנערה, הנתונות בהם. היא נפרדה מעל השדמה, אשר בינות גבעוליה הנשאים היתה מסתתרת בצהלה מעיני אחיה המשתעשעים אתה; ומעל גן־האחוזה עתיר־הימים, אשר רק לעתים נתנה לה הרשות לבוא בו ולקול רשרוש עציו הזקנים התהלכה רצינית, נתונה לרעיונותיה. היא נפרדה מעל הפונדק העלוב של אביה, אשר בדירו פועות היו עזים אחדות, רעותיה האהובות, ובתאיו הצרים הסתובבה האם רבת־הפעלים, בעלת פנים נובלים ואשר לפני ספו היה לפרקים, בשעות־הערב, יושב אחיה הבכור ובתוך דממת־הלילה משמיע בכנורו נימות, אשר לא למד להשמיען מפי אחר, והן נוגות כל־כך ומתרפקות כל־כך. נוהגת היתה לשבת ליד אחיה הצעיר, היושב על ספסל קטן, זרועה נתונה על שכמו וכלה קשב לנגינה כשמבטה תקוע בערפל הלבן, המתאבך בינות הכרים בדמות גלי־מים שהרוח מנועע אותם. ויש ודמעות היו נוצצות בעיני אחיה עם נגנו. שואלת היתה מפני מה הוא בוכה עם נגנו? אך מעודו לא השיב לה על שאלתה. ידוע לא ידעו שניהם מפני מה כה נוגים הם. נתונים בחיי־חשכה וללא כל ידיעות חיו. אפס, בכל זאת הם ערגו לדבר־מה, למשהו צפו וחרדו… עם נגן אחיה בהתרפקות ובעצבות ההולכת וגדולה, היו בני המשפחה מתכנסים מסביב ויושבים לידו בפנים מרוכזים, כולם אוזן־הקשבה. בפרוזדור שרוי־הערפל היתה האם נאנקת בקול והאב בעל הזקן הצהוב והעינים הקודרות עומד אז בחדר, משתפך בתפלה כשפניו לעבר החלון ומשמיע את קולו לרגעים, ותוך כדי האנחו והאנקו תכופות מתפלל בדביקות ההולכת ומוסיפה…

מיד עם צעדה את צעדה הראשון על גבי מדרכת־העיר נפרדה חיה מעל כל זה, ואפשר מעל עוד משהו…

יש ולפעמים, עם שרב יום־קיץ, היו גלי הכסף של הנחל, אשר היא מתנדנדת עליהם עם הנשאה על ענף־הלבנה, מעבירים לפני עיני־האש שלה עלם יפה־תואר בעל יד רכה, ומצח קורן־נאצל, כאחד הגאונים הגדולים והנכבדים בישראל, אשר עליהם שמעה אביה מספר לפרקים לאחיה… יתכן הדבר… הן לא רק בנות מלכים ורוזנים יודעות להזות על האושר…

– האושר! – Quel animal est־c’a?“” – היתה חיה יכולה לשאול לו ידעה צרפתית. אפס, היא לא ידעה צרפתית ובשפת־ז’רגון המכורית והמכוערה שלה היתה מדי יום ביומו, עם בוקר, כשהיא עומדת ליד חלון דירתה, פותחת את תפלתה הקבועה במלים:

– אדון עולם, אני מודה לך, כי בראת אותי כרצונך!

העיר טרפה אותה – כאותו אטום קטן, הנופל לתוך בליל של אלפי אטומים אחרים. היא נמשכה לתוך המערבולת, בה עקבות האחד מקנאות בעקבות השני בשל כל רגב־אדמה, כל חזה יתאמץ לזכות במנת־אויר הגדולה ביותר, כל פה ישולח לעבר כל שיר־אוכל, המצחים יוקדים אגב עיפות, הלבבות מתאבנים ומתקשים למראה אבני־כובד ופנים נובלים, אליהם לא יגיע לעולם כל רשרוש־בשורה וצפיה של הדר הטבע וקסמיו…

וכי מה תעש ותחיה? התסייע בידי בעלה, אשר תמונתו אמנם לא הראו לה גלי־הכסף של הנחל; התפרנס את הילדים, אשר משנה לשנה גדל מספרם, ותחנכם. היא שלחה את ידה בפעולות רבות. היתה סוחרת בעיר בדברי־חפץ קטנים, המצויים בעשרות תבות קטנות, אשר בהן כסתה את גופה עד כי מרחוק היתה דמותה – דמות אשה, שגבנון לה גם מלפניה וגם מאחוריה. אחר כך היתה נושאת פירות בסלים גדולים, אשר הכבידו על גופה עד אשר הלוכה הזכיר את הלוכה של פסחת מלידה. אחר עוד הוסיפה…

אך לא אוסיף עוד ספר מה שמשה ומה פעלה חיה בימי חייה הרבים. אחת עוד אוסיף: תכופות היתה באה אל בית־הקברות, הנמצא במרחק מיל מהעירה והבולט באבניו האדומות ובאדמת החול, המוקפת גדר. היא היתה באה לכאן כשעגלה בעלת תבת־עץ שטוחה נגררת־נמשכת לפניה. מהלכת היא מאחורי העגלה וממררת בבכי. וכאשר לאחר שעה קלה שבה מטיולה זה לביתה, בלטה מתוך גבעת־החול עוד אבן־אודם נוספת. על גבי אבנים אלה היו חקוקים שמות שונים: שם בעלה של חיה; אחיה, אשר לבו היה טוב עליה; אמה, אשר ישבה בביתה לעת זקנתה; בנה, אשר כמרגלית היה לעיניה היבשות; ושם גם בתה, אשר כשושנה פרחה בזר־החוחים של חייה.

וכפי שיקרה אנשים באים־בימים רבים, אבדה חיה את כל קרוביה. אחדים נפלו בידי המות, אחרים הרחיקו נדוד, ויתרם חדלו מהתענין בה…

ערירית היא עתה בעולם. קונה בגדים בלים; לעתים גם מוציאה סחבות מתוך אשפתות, בסל קלוע־זמורות גדול תשום סחורתה ותשא אותו על שכמה. את הסחורה המיוחדת במינה תמכור לבני־אדם מיוחדים במינם – וחיה תחיה…

האם חייה הם עתה ללא כל נחת־רוח והנאה; האין דבר בעולם, אשר יצית שביב־אור בעיניה הכהות ויעלה על שפתיה הנובלות בת־צחוק מתרפקת, צוהלת? הסתכלו נא בה עתה, כשהיא נגררת כפופה תחת משא הסל ומחככת במתניה הקרועה בכתלי־הבתים. הנה נשאה את ראשה הנתונה במטפחת צהובה, עינה ירתה זיק־אש – חייכה ובקול רועד קראה:

– חיימ’ל, נו, חיימ’ל!

הילד הקטן, בן־השש, אשר רץ ברחוב, שמע את קולה נגש אליה, נלחץ בזרועותיו אל צוארה המושח, הפריש נשיקה קולנית על מצחה המקומט, ומיד הסב את פניו והחל רץ אחרי חבורת הנערים, הנאצים אל מקום השלט בעל הציור של ענק לבוש תחתונים ורדיים וחולצה ירוקה הכניסה אל האולם, בו מראים את הענק – עולה בכסף, חיימ’ל וחבריו עומדים על כן שעות רבות בחוץ ומסתכלים חנם אין־כסף בענק המצויר.

חיה לא היתה ערירה בעולם. חיימ’ל הוא נכדה, בנה של בתה הצעירה, אותה הבת, אשר רק זמן קצר פרחה בזר־החוחים של חייה. המות שלל מאת הסוחרת בסחבות את שושנתה, אבל בבואתה הותיר לה בדמות ילדה הרך. היו לו לחיימ’ל, אותן שערות־הערמון המתלתלות אשר לאמו ועיניו, כעיני שבתו לפנים, שחורות גדולות, פקוחות לרוחה והבולטות ביותר בתוך הפנים הצרים והחורים.

ילד יפה הוא חיימ’ל. מלבושו יש לעמוד על משלח־ידה של שבתו: בליל צבעים וארגים. גם כובעו ישן־נושן הוא אבל לעתים רחוקות יראה בו בחוץ. לרוב יהלך בחוצות כשכפתו הצהובה מכסה רק את צצית־ראשו בלבד.

בגדי חיימ’ל תפר תתפור חיה בעצם ידיה. אמנם אמת הדבר, כי לעתים רחוקות תשלח ידה במלאכה זו, אבל מיוחד במינו הוא מראה אשה זקנה זו, עת היא שמה על אפה את המשקפים הגדולים, אשר קצותיהם תגענה עד המצח המקומט ובמטפחת צהובה, המכסה את ראשה, תשב על דרגש ולאור עששית מעלה־פיח תגזור, תתפור, ותאחה בידיה הכהות את סחבות־הארג הדהות. עוסקת היא במלאכתה מתוך רכוז מחשבה וראיה, ומדי רגעים תנהום בחצי־קול. לדבר אל נפשה למדה מכבר. “מי יגור שם עתה” – יש ותלחש אל נפשה. באותה שעה תהרהר בפונדק הקטן, המלוכלך, בו נולדה וגדלה.

– ה, ה! מה יפים הם היו!…

היא מעלה עתה על זכרונה את עצי גן־הדוכס, אשר בצלם היתה חוסה לפנים, עם היותה ילדה קטנה.

לפרקים תצטחק ובראשה תניע במין איום של התול. לפני עיניה שטו־עברו בצלצולם הכספי גלי־הנחל והבריקו בעיני־השחור של הנערה, אשר נתקעו בהם.

ויש כי תאנח קשות.

– עם מותו – תאומר¹ – היה לבן יותר מהקמח, אותו נושא היה בחייו על שכמו! בעודו צעיר מת. במשך כל ימי חייו נשא שקים כבדים… והנה עיף ביותר והלך לעולמו…

אחר היא מוסיפה ואומרת:

– רבונו של עולם! ינוח על משכבו בשלום ויחסה בצלם של אברהם, יצחק, יעקב וכל קדושיך!

ויש כי תאמר:

– האדם משול לנשימה! ימי־חייו כצל יחלפו!

אותה שעה היא מהרהרת בבתה הצעירה, אם חיימ’ל, בשושנה, אשר המות הניסה מעל פני אדמות…

וברגעים כאלה יש ומידי חיה תפול המחט, ידה תקומץ לאגרוף בקצפה הרב ומבעד למשקפים עיניה יורות זיקי־רוגז.

– אָ, אָ! אשה רעה. גנבת, מרשעת שכמותה! הוליכתני שולל! הונתה אותי! שני זהובים לקחה מידי בעד סמרטוט שכזה! וכי מי יתן לי מחיר כזה? מה אומללה אני. אבד אבדתי!

היא משתקעת בהרהורים, נרגעת ואחר כך מוסיפה ואומרת:

– נו, מי ישלם לי מחירו? הנערה אשר בבית־העשירים! אינה מבינה בדבר ורק צחוק ורקוד תדע. תפור אתפור כפתורים נוצצים והיו עדי למתניה. אראה אותה לה לא מהעבר, אשר החורים בולטים בו, אך מעברו השני, אשר הכפתורים הנוצצים ימצאו בו. שמא גם תתן לי במחירה שלשה זהובים!

ריוח של זהוב – הרי זה אושר!…

עם הזותה על הריוח הגדול בן־הזהוב, הצפוי לה ובהצטחקה צחוק־רצון על המצאה בדבר הכפתורים הנוצצים, אשר בה תקסים למחרת היום את המשרתת הצעירה, הנתונה תדיר בצחוק וברקודים, חשה פתאום חיה, כי היא מתחילה מנמנמת. רגליה תכאבנה מהליכת יום כולו על גבי האבנים, וברצון היתה מטילה את עצמה במטה. היא קמה ממקומה והנה תחוש, כי גוף־מי מוטל לרגליה. ביד רועדת היא אוחזת בעששית ומטה אותה לעבר הרצפה. חיימ’ל, אשר ישב קודם לברכיה, יושב משוחח ומסתכל במלבוש הנתקן למענו – הוא המוטל עתה לרגליה, מכווץ, אחוז־שינה ובידו הקפוצה יחזיק בעוז שיר של כעך, אשר עם אכילתו נרדם.

שפתיה הצומקות של חיה נפערות בבת־צחוק רחבה. היא מחזירה את העששית על השולחן, מחבקת את נכדה ואגב הפרישה נשיקות קולניות על פניו אדומי־שינה היא אומרת:

– אוהב־שינה הקטן שלי! כמעט שנפלתי בגללך!

עם פלטה את המלים האחרונות בת־צחוקה הופכת לנחשול צחוק מתפרץ. חיימ’ל מתעורר, פוקח את עיניו האחוזות בקורי־שינה וחש לשום לתוך פיו את שיר־הכעך. השבה משכיבה אותו תחת השמיכה.

– סבתא? – קורא הילד.

– נו? – שואלת השבה כשהיא עוסקת בהפשטת המתניה מעל גופו.

– והיכן הוא המטבע, אשר קבלתי היום מידי ה"פריץ"?

שאלה זו השפעתה רעה על חיה.

– היכן המטבע! – היא קוראה – השלכתיו החוצה. בתורת נדבה קבלת אותו! וכי לא אמרתי לך, כי לא תפשט יד! אם עוד פעם לא תשמע בקולי – יסר איסרך בשוטים!

לאזני חיימ’ל כבר לא הגיעו דברי המוסר והאיום של שבתו. הוא נרדם שנית כשהכעך נתון בפיו. ריסי־עיניו השחורים מפזרים צללים על לחייו הורדיות ושפתיו הקטנות מצטחקות ברכות. השבה עודה נתונה רגע בכעסה, אך אחר היא מוציאה מתוך כיסה את המטבע בן־העשר ובודקת אותו מכל עבריו, כאלו התכונה להוכיח לעצמה, כי לא נתנה ידה לדבר נואל כדבר השלכתו החוצה. אגב מעשה היא נאנחת כבדות ומנועעת בעצבות בראשה וכשהיא מתכסה בשמיכה אומרת לנפשה:

– נו, וכי מה עשות?! – ומוסיפה מיד – העניות!

לפרקים משתעשעים שניהם בצהלה רבה, השבה והנכד גם יחד. דבר כזה יזדמן עם שוב חיה לביתה בשעה מאוחרת כשעל כתפה נתון שק מלא סחבות, מאלה שקנתה ומאלה שהוציאה מאשפתות. דירתה של חיה נמצאת בתוך מעמקי הרובע היהודי של העיר אונגרוד, על בתיו וסמטאותיו. הדירה היא בת חדר אחד ונמוך כל־כך, עד כי על נקלה תגע היד בקירות־הספון המשחרים וצר כל־כך, עד כי תנור־החומר תופס למעלה ממחציתו. בעד חלון־החדר היחיד, המרכב משמשות קטנות, כמעט שלא יראה כל רחוב; ברם, הבית מצוי בתוך שורת חצרות. כה רב מספר החצרות, עד כי כל שאינו מכיר את המקום, לא היה מוצא דרך ביניהם. בין החצרות מבדילים בתים קטנים וגדרות רקובים, השחים לארץ ואשר דמות שונה להם: מהם צרים וארוכים־מעקלים, כפרוזדרים; ומהם מרובעים או עגולים, ורפתות ומחסנים חוצים אותם. אך את כולם עוטרים תלי־אשפה, נחשולי־מים, אשר אבנים חדות בולטות מהם אי־כאן ואי־שם, ועל אם־הדרך מוטלים קרשים ישנים, אשר בימים ישמשו נדנדות לילדים, ובלילות – יחרקו וינקשו עם נשוב בהם הרוח.

יש וחיימ’ל יקדים בוא הביתה מטיוליו על פני העיר. ילד נבון הוא. בערפל החשכה, העוטה את החדר ימצא את הגפרורים, יצית אש בעששית הקטנה ויעמידנה על גבי החלון, על מנת שתאיר את הדרך לשבה כשתעבור את החצר, אשר דמות פרוזדור ארוך מסועף לו. מעשהו זה יעשה בהבעת־חשיבות ולאט, בזהירות יתרה. אחר יתן את ידו לבדיקות גיאוגרפיות על פני החדר. ראשית מעשהו לחדור אל מאחורי־התנור והרשרוש, המגיע משם, מעיד, כי הוא מחטט בתוך הנירות העתיקים, שנאספו שם. אחר הוא מציץ מאחורי השלחן, מתחת שמיכת השבה וכרה, וגם מתחת לשמיכה, בה יכסה בלילה את גופו והמונחת עתה בקרן־זוית, ישום את עינו. יש וחפושים אלה יהיו לשוא, אך תכופות מאחורי התנור או מתחת לשמיכה ימצא חיימ’ל עוגת־נקודים או פת־לחם וגבינה. אז ישב בפנת החדר, שללו בידו והוא אוכל התאבון רב ומצפה לבוא השבה.

כעבור זמן־מה ישמע בעד החלון קול נקישת נעליה הבלות של חיה באבני־החצר. הדלת הקטנה נפתחת לרוחה ומופיעים בה: תחלה מטפחת צהובה, העוטה את ראש האשה הזקנה, אחר גבה הכפוף ולבסוף שק גדול הבולט בסמרטוטיו רבי־הגונים, הממלאים אותו מקצה אל קצה והנוצץ אי־כאן ואי־שם בכפתור־בדיל של מלבוש מיושן. חיימ’ל קופץ אז מעל הרצפה, נגש אל שבתו, מסייע בידה להסיר את המשא ואחר מושיט לקראתה את היד עם שיר־הכעך או הגבינה וקורא: “אכלי, שבה!” לפעמים נוטלת חיה את האוכל הנגש לה ואוכלת, אך לרוב היא יגעה כל־כך, עד כי תוך כדי האנקה בקול תשב על הרצפה ליד השק וידיה נופלות אין־אונים. חיימ’ל לוקח את העששית מעל החלון ומניחה על הרצפה. הוא עצמו יושב למול השבה ושתי ידיו יטביע בלהיטות השק המלא. מה רבה השמחה! כמה קריאות־התפעלות ישמיע! כמה דברים נפלאים יראו לעיניו, האחד אחרי השני! יש וידי חיימ’ל מוציאות בקושי מתוך הסל שמלה גדולה מצבע הסגל, אשר סלסלות־עדי מקצותיה. השמלה מלאה כתמים וחורים, אך חיימ’ל אינו מבחין בכך. הוא רק צבע־הסגל ההדור לפני עיניו ובפה פעור יתקע את מבטיו בקשוטי־העדי. לאחר השמלה מופיעה מתוך השק מגבעת־קש, מלולה כולה, אך עדויה שושנה גדולה וסרט ורדי. למראה השושנה תופס חיימ’ל את ראשו בשתי ידיו אחר, כנראה למען עמוד יפה על החפץ הנהדר, הוא שם את המגבעת על ראש שבתו. חיה אינה מונעתו מעשות זאת, אדרבא, עיניה נוצצות ומצטחקות וחיימ’ל מנועע בראשו לשני העברים וקורא מלא־אושר: “שבה יפה! ה, שבה יפה!” לאחר המגבעת באות נעלים, נעלי־נערה קטנות, קרועות, מרופשות אך יפות, כי על כן מעור־שני הן. חיה לא קנתה את הנעלים, אלא מצאה אותן באחד החצרות, ליד חלונו של בית הדור אחד. כהרף־עין נמצאות נעלי־השני על רגלי חיימ’ל, הוא מנתר בהן על פני החדר. עומד מדי רגעים, שח את ראשו ומביט עליהן בהדרת־כבוד יתרה. חיה מסתכלת בילד המאושר ונחה מעמל היום.

– חיימ’ל, לא קבלת היום מאומה בעיר? – עם בטאה את הדברים האלה פיה רועד קצת והריסים יורדים ומכסים את האישונים, אשר אש אי־מנוחה נצתה בהם. נכר, כי היא בושה בשאלתה.

כשחיימ’ל משיב, כי לא קבל מאומה, אין חיה אומרת דבר רק תנהום נהם־לחש בלתי־ברור לנפשה, מנועעת בראשה ונאנקת. אך אם ישום את ידו בכיסו ויוציא ממנו מטבע־כסף או נחושת, תחטוף הזקנה את המטבע מתוך ידו, תשליכנו על הארץ והיא תמלא חימה.

– הנה שוב פשטת יד! – היא קוראה בקומה מעל הרצפה ואגב שלחה את זרועותיה הפרושות בתנועת־איום לעבר הילד, אשר נרתע אחור – ומה אמרתי לך?! וכי לא אמרתי לך, כי בושה וחטא הוא לפשוט יד; בשוטים איסרך על מעשיך.

ועם דברה עיניה מביעות רוגז, ראשה וידיה רועדים. ואף כי מחזות כאלה יחזרו תכופות – בכל זאת חש חיימ’ל כל פעם את עצמו מלא־פחד והוא מסתתר כולו מתחת שמיכתו. רק רגליו הקטנות, הנתונות בנעלי־השני, נראות מתוך השמיכה, ומעבר אחר מציצה בערמה עין שחורה אחת על השבה. חיה עומדת ליד נעלי־השני ונושאת משא ארוך על הבושה והחטא שבפשיטת־יד.

בסוף דבריה היא קוראה נרגזת:

– פשוט את הנעלים! וכי בשבילך הבאתי אותן?

– שבה! – נשמע קול־תחנונים מתחת לשמיכה.

– פשוט מיד את הנעלים, נו!

– שבה, הרשי נא לישון בהן במשך לילה אחד!

הקול הוא עתה רווי נעימת־תחנונים מכניעה כל־כך, עד כי חיה מנועעת תנועת־בטול בידה ופונה לעבר מטתה. משם היא מפנה את מבטה לעבר נכדה ובראותה את ראש־הילד הבולט בתלתלי־הערמון מתוך השמיכה היא מצטחקת ולוחשת: – דגי שלי!

למחרת היום, בפקוח חיימ’ל את עיניו, כבר מאיר היום מעבר החלון. אור־בוקר כחלחל ממלא עד־מהרה גם את החדר הצר ואז בולטת ביותר דמותה הגבנה של חיה, הלבושה מתנית־ספיר בלא שרוולים, והמתפללת בדביקות כשפניה פונים לעבר החלון. בקידות מהירות, קצרות ובקול חשאי היא פולטת:

– ברוך אתה… הזוקף כפופים!

– ברוך אתה… הנותן ליעף כח!

– ברוך אתה… המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי!

חיימ’ל יוצא מתחת לשמיכה כשכתונת אפורה לגופו ונעלי־השני לרגליו. הוא עומד מאחורי שבתו ומתחיל קד ומתפלל אף הוא:

– ברוך אתה… שלא עשני עבד!

– ברוך אתה… שלא עשני אשה!

והוא מוסיף וממשיך בתפלת־השחרית, אשר מחמלתו על הילד העני והעזוב לנפשו, למד אותו שמש’ל, אביו של רעו מנדל.

השבה הזקנה לא יכלה ללמדהו דבר, כל הימים אין היא מצויה בבית, וחוץ לזה, אף היא עצמה ידיעותיה קטנות בתורה.

לאחר הסתכלו די שבעו בענק שעל השלט, הפנה חיימ’ל את צעדיו לעבר ככר־העיר, המוקפת גדרה נמוכה ועצי־סרק ובאונגרוד זכתה בכל זאת לשם־הכבוד “שדרה”. גם ילדים אחרים פנו אז למקום זה, והבכורים שבהם מהרו רוץ והקדימו בוא. חיימ’ל ביחד עם רעו הטוב מנדלי, הצעיר ממנו בשנה, הלכו לאטם כשיד האחד נתונה ביד השני. בדרך עצרו בהליכתם ועמדו ליד כמה חלונות־ראוה, בתקעם כאן את עיניהם בכלי־הזהב הנוצצים של הצורף, ובהצטחקם שם בהנאה למול מראה העוגות והכעכים, הממלאים את חלון חנות האופה. מנדלי אף הושיט את ידו למול מעשי־המאפה. אך חיימ’ל, הקשיש ממנו בשנה, הסביר לו, כי מן הנמנע לקחת לתוך היד את העוגות והכעכים האלה, ובכלל אין כל חפץ בהם, כי דברי־טריפה הם. מנדלי טרם עמד כל־צרכו על ענין הטריפה. חיימ’ל ידע על עצם קיומם של דברי־טריפה, אבל להסביר לרעו את הענין לא ידע אף הוא. אמר לו על כן כי כאשר ימצאו את חנוך, אחיו בן־התשע של מנדלי, הלומד כבר חמש שנים תורה, ישאלו אותו לפשר הדבר.

אגב שוחחם הגיעו אל השדרה ומצאו שם פרחח יושב על ספסל, לבוש בגדים ארוכים ולראשו חבוש כובע היורד על מצחו. זה היה חנוך, בנו של שמש’ל החכם ואחיו של מנדלי. מסביביו נתאספו ילדים אחדים בני־גילו. אשר עם דברם הפנו אליו את פניהם, כפנות אל שופט או מורה. כנראה, חנוך הקטן, אשר יצא לו שם עלוי, תפס בין בני־גילו אותה העמדה, אשר אביו תפס בין היהודים הבאים בימים. עמדה זו ודאי נבאה לו עתיד מזהיר, אך לעת־עתה פני החכם הקטן היו רזים חורים, ועיניו השחורות הגדולות התעמקו בחוריהן והביטו על העולם בהבעת מלאת־כאב ורצינות מתמיהה…

חיימ’ל עמד למול חנוך, את שתי זרועותיו סמך על ברכו ובנשאו את פניו העגולים, מלאי־התנועה, אשר תלתלי־ערמון עוטרים אותם לעבר פני רעו הקשיש ממנו, שאל:

– חנוך! הסבירה נא לנו, לי ולמנדלי, מה ענינם של כשר וטריפה? מפני מה אסור לנו לאכול מהעוגות הרבות המצויות בחלון של חנות־האופה…

לשמע השאלה אורו קצת פני חנוך והיה מוכן לפתוח את פיו ולהשיב לשני הפעוטות, העומדים למולו, על שאלתם. אך שאר הנערים, שישבו על הספסל ועמדו מסביביו קראו פה־אחד, כי להם נהיר זה כבר הדבר הזה ואין הם רוצים לשמוע דבריו; הם מפצירים ודורשים לעומת זאת מחנוך, כי מוטב ויספר להם אגדה יפה. חנוך ידע הרבה אגדות, הוא למד אותן בחדר. (הוא כבר עבר על כל חמשת חמשי־תורה ועמד בלמוד גמרא עם רש"י).

הסתפק איפוא חנוך בהסברה קצרה בענין כשר וטריפה ואחר החל מספר בהבעה מלאת־רצינות על מכות־מצרים, שקדמו ליציאת ישראל. זה היה ספור־המעשה הנורא ביותר בין ספורי חנוך. מכה באה אחר מכה והאחת נוראה מחברתה. לדבר אפלת־המות, שאפפה את מצרים – הקשיבו הילדים בהשתוממות־קפאון. רושם קטן יותר עשו עליהם מחנות־הארבה, שירדו על מצרים, אך לעומת זאת רכש ענין רב המעשה במטהו של משה, שהפך והיה לנחש. אך מה נפלא היה הדבר – לו כל אחד מהם היה יודע להפוך דברים שונים לדברים, שנפשו חושקת בהם! מנדלי הקטן, למשל, היה מיד הופך את האבן, המוטלת לרגליו לחלה גדולה וטעימה, וחיימ’ל היה פוקד על הענף היבש שבידו, כי יהפוך ויהיה שושנת־פאר, כאותה השושנה, העוטרת את המגבעת הבלה, שמצאה פעם בתוך שקה של שבתו.

ואף כי את השומעים הקטנים יענינו ביותר ספוריו של חנוך, אך בכל זאת יפסיקוהו מדי רגעים בדברים של מה־בכך. כן, למשל, רוצה מרדכי בעל־הגוף להמצא בקרבת מקום למספר והוא דוחף את מנדלי בכח כה רב, עד כי הלה מעדה רגלו ונפל. לחיימ’ל חרה דבר העול, שנעשה לידידו. בעינים נוצצות הוא מכבד פעמים אחדות באגרוף מקומץ את גבו של מרדכי, אחר שח לארץ ומרים את מנדלי, נשקו במצח המלוכלך בעפר מחליק לחיו רטובת־הדמעות ומתחיל לוחצו ומחבקו בחום־ידידות. מנדלי מפסיק את בכיתו, אבל לרגלי המקרה קם שאון בתוך החבורה. חנוך אינו שם לב לנעשה מסביביו וממשיך לספר.

אורך־אפו ומנוחתו היתרים של חנוך מביאים כרגיל, תוצאות טובות, כי הנה בהגיע ספור־המעשה לנקודת־הענין הרבה ביותר, כלומר עת ספרו על מות הבכורים שבמצרים – שוב היו אזני הכל קשובות לדברי המספר. מות בכורי־מצרים עשה רושם רב על השומעים הקטנים. הם ישבו בפיות פעורים לרוחה, וכשעיניהם מביעות פחד וצער גם יחד. כנראה, ילדים אלה טרם עמדו על ההבדל שבין עם לעם מעמי תבל ולא ידעו, כי עם אחד יוכל לשנוא את משנהו ולשמוח על אסונו. חכמת הילדים טרם הגיעה למדרגה זו, בה מצויה הדעת בדבר נקמה ושנאה. הם הצטערו על כן על מות בכורי־מצרים, כאלו הם היו בני ישראל. אך חנוך – הוא כבר התקרב למדרגת־החכמה הנזכרת, והוא לא חש בלבו כל צער על בכורי מצרים.

בעינים נוצצות ובתנועות מלאות רחבות־הלב פתח לספר על היללה וההתיפחות במצרים באותו ליל־המאורע, ופתאום…

– ראה־נא! ראה! – קראו כל השומעים פה אחד והצביעו בידיהם לעבר אחד, וחיימ’ל רעד־שמחה עברו למראה עיניו.

לעבר הילדים התקרבה אשה לבושת שמלה לבנה ושקופה, כשמחלפות־שער שחורות יורדות על מצחה ובידה האחת, הנתונה בכסיה, אחזה צרור פרחי־הדר. זאת היתה גברת יפת־תואר ולבושת־הדר אשר משני עבריה לוו אותה גברים יפי־תואר ולבושי־הדר.

חנוך נשאר יושב לבדו על הספסל, אבל מבלי שום לב לדבר עזוב אותו קהל שומעיו, המשיך לספר בהתלהבות את ספור לשני העצים אשר ענפיהם הרזים נוטים לעבר הספסל. הגברת יפת־התואר שעברה באותה שעה בשדרה, ופרחי־ההדר שבידיה – לא היו בהם לעורר את ענינו. ברם זה כבר חדל חנוך מחמוד בהבלי־עולם וקשוטיו. כל מעיניו נתונים היו בסוגיות חמורות.

אך לעומת זאת רעיו קלי־הדעת ואהבי־החיים של חנוך רדפו אחרי המחזה, שעורר את התפעלותם. בחבורה הם רצו אחרי האשה בשמלה הלבנה, אדי־אבק התאבכו מתחת לרגליהם ומלאו את החלל בקריאותיהם. בעיקר לא יכול חיימ’ל לגרוע עין מצרור־הפרחים הנהדר. עד כה ראה רק פרחים מצוירים על גבי שמלות בלות, מהמצויות בשקה של חיה, או כאלה, שעטרו את המגבעות הקרועות למחצה, אשר שבתו מצאתן באשפתות. מעודו לא ראה פרחים חיים. הפעם ראה אותם בפעם הראשונה ורעד־התרגשות מלא את לבבו. בהתרגשותו היתרה הסיח את דעתו גם ממנדלי הקטן, אשר מבלי יכולת להשיג את חבריו במרוצתם, ישב בשביל־השדרה ובכה והתיפח מרה. נערים אחרים, נועזים פחות ממנו או בלתי נלהבים כל־כך למראה דברי־יופי, רצו אחרי האשה לבושת השמלה הלבנה במרחק ידוע, בהצביעם באצבעותיהם עליה ועל צרור פרחיה. לא כן חיימ’ל. הוא היה עובר תכופות על פני האשה ואגב הושיטו את ידיו לעבר הפרחים תקע בה עיני בקשה. מתחלה לא הרגישה האשה בילד ובתנועותיו מלאות־ההתרגשות, אבל פתאום נגע חיימ’ל בשמלתה ומשכה אותה בתנועה קלה אליו. האשה עמדה מלכת ובבת־צחוק הביטה על הילד. אישוניה נפגשו בעיני הילד המבריקות כמרגליות שחורות. תוך כדי הטותה את גופה לעברו שאלה:

– מה רצונך, ילדי?

חיימ’ל נגע בתנועה רפה בקצות אצבעותיו בפרחיה. היא פרצה בצחוק והניחה את כף־ידה על תלתלי־היד.

– בקש יפה – אמרה.

חיימ’ל עמד ללא־תנועה והביט בעיניה במבט פוחד ושפתיו החלו פתאום רועדות, כאלו עמד לפתוח בבכי. ולא יפלא הדבר: הוא לא הבין לשפת האשה.

– אמור ילדי: תני לי פרח!

חיימ’ל הבין, כי האשה מלמדתו לבטא בטויים זרים. הבנתו ושימת־לבו הביעו עיניו הנפקחות לרוחה.

מתחלה החל מגמגם משהו בלתי־ברור, אך כעבור רגע פרץ בהבעת־שמחה, כאורח־ילדים לכשיעלה בידם להתגבר ולבטא מבטא קשה. הוא קרא בקול ברור ומדויק:

– תני לי פרח!

האשה לבושת השמלה הלבנה פנתה אז אליו במבט־שמחה, הוציאה מתוך הצרור פרחים מספר ונתנה אותם לילד.

חיימ’ל נתלה בידה והפריש עליה נשיקות מלאות התרגשות.

כעבור רגע רץ לאורך הרחוב, הפונה אל הרובע היהודי. ביד מורמה אחז בפרחים ורץ בכל אונו מבלי שמוע לקריאותיהם של חבריו, הרודפים אחריו, ומאלה שהשיגוהו – היה מגין על עצמו בידיו וברגליו. באופן כזה עבר במרוצה סמטאות צרות אחדות, עשרות חצרות עד בואו אל בית שבתו.

באותה שעה כבר באה השמש. קו־שמש יחיד נפל על השמשות הקטנות ועל מסגרות־החלון הרקובות. ה! ברוכב היי, השמש, אשר תזהיב לפרקים את הכתלים השחורים של דירות צרות כאלה, ברצי־פז תאהילי על תנורי־חומר ללא צורה ומראה ונשיקה חמה תפרישי על מצחה מלא־הקמטים של הסוחרת בסחבות הזקנה והיגעה!

לאור הורדי של השמש העומדת בשקיעתה עמד חיימ’ל לפני שבתו, כשהוא נושא בידו המורמה את הפרחים ונושם רוח במהירות. הזקנה ישבה באותה שעה על דרגש וידיה עסקו במלבושים הבלים. ריח־הפרחים מלא את החדר, למן ספונו השחור עד רצפת־החומר שלו. חיה מחאה בכפותיה תוך כדי פערה לרוחה את עיניה ופיה מתמהון רב:

– חיימ’ל! – קראה – ה, חיימ’ל – ומנין לך דברי־הדר אלה? וכי איפה מצאת מרגליות שכאלה? הגישה נא אותם לי ואסתכל בהם! ה, מה נעים ריחם!

הבעת נחת ורצון השתפכה על פני חיה עם קחתה את הפרחים מידי נכדה והסתכלה בהם מקרוב ומרחוק, את אפה המרכב משקפים גדולים תקעה בתוך גביע החבצלת ואת העשבים הרחבים בעלי קצות־כסף החליקה בכפותיה, כהחלק ילדים אהובים וקראה:

– ה, כמה יפים הם! כמה נעים ריחם! ומה רב ברקם!…

קשה היה להבחין באותה שעה מי מהם הילד או השבה, צוהלים יותר למראה יצורי־פלא אלה של הטבע, אשר האירו פתאום את בית־מאסרם העירוני הצר ושרוי־האפלה באותו ברק־האושר, אשר באונו לפזר את ערפל־העניות. שניהם צהלו בכל לבם ובתמימות. אך צהלת הילד ארכה יותר. כעבור רבע־שעה החלה חיה נעה בראשה בעצבות יתרה ונאנחה מדי רגעים.

– עת הייתי בחורה צעירה – לחשה. ועוד הרבתה להגות בקול־לחש על משהו. חיימ’ל ישב על שמיכתו בקרן־זוית, ספר לשבתו על הגברת יפת־התואר, אשר מידיה קבל את הפרחים ומדי רגעים הפריש נשיקות לשושנים והחבצלות שבידו. אך השבה הוסיפה להתעצב אל לבה וגם עם לילה התעוררה משנתה, נאנחה ונאנקה והטתה אוזן לקול הילדותי הרך, הפונה מתוך שינה בנעימת־בקשה: “תני לי פרח!”

חיימ’ל ראה בשנתו את האשה לבושת השמלה הלבנה וגם הפרחים הופיעו בחלומו. ולא יפלא הדבר כי על כן היה נושם לתוכו מריחם, מוקף היה כולו הדרם. באותו לילה, כהליוגבל שני, ישן היה על גבי פרחים. בפחדו שמא יאבדו – הניחם מתחת לכר שלמראשותיו, תחת הכר העלוב, אשר מכסה־בד אפור עוטה אותו.

מה רב היה כאבו עם התעוררו משינה! למחרת הבוקר בהתפלל חיה, כדרכה, תפלת־שחרית, שמעה פתאום מאחוריה קול יללה מרה. היא הסבה את פניה והנה המחזה, אשר נגלה לעיניה.

על מצע־התבן, המכוסה בשמיכה קלה. ישב חיימ’ל כששערותיו פרועות־שינה ועל ברכיו, אשר כתונת בלה תכסן ועל עקבות־רגליו היחפות, פזורים חללי־הפרחים. בפקחו את עיניו משינה ראשית מעשהו היה לשלוח יד מתחת לכר ולהוציא משם את אוצרו. אך באיזה מצב מצאו! עלי־המשי של החבצלות קרועות היו וצהובות, השושנים נשארו ערומות מעדי־נזרן והן בלטו בקניהם הנובלים, העשבים הירוקים הרחבים שונתה צורתם עד לבלי הכיר אותם… אלה לא היו עוד פרחים, כי אם זכרונות קלים על מציאותם. בידים פרושות אין־אונים הביט עליהם חיימ’ל בכה והליל מרה. חנם נחמה אותו השבה, לשוא גם היו דברי־איומה, כי תכבדהו בשוטים אם לא ירגע… חיימ’ל לא ראה ולא שמע דבר! דמעות גדולות שוטפות, נגרו האחת אחרי חברתה מעיניו ובנפלן על הפרחים הרטיבו אותם בשפעת־טל. רק ענף אחד של זכרינים נשאר, אשר עדיין נשתמר בו מרעננותו וצבעו. הכוכבים הכחולים בעלי עיני־הזהב דמו להביט בהשתתפות על הילד המשתפך בדמעות…

היה אותו ערב ערב־סתיו נוגה. מבעד חלון דירתה של חיה דרך החצר הקצר עברו סערות בשריקת־צער וכאשר נדמו לרגע, נשמע קול שקשוק הגשם, היורד על אבני המדרכה. חיה שכבה במטה ונאנחה ונאנקה חליפות. שביב האור הקטן של העששית רפרף על פני חיימ’ל, השוכב לידה. היא הטביעה את עיניה בפני הילד וכהרגלה החלה מדברת אל נפשה בקול לחש:

– ה, ילדי העלוב והאומלל, על מי אעזבך עם בוא שעתי להפרד מהעולם? מי ידאג לך עת השוכן־נצח יקרא אליו את נשמתי, כי תבוא להלוות על זיון של נשמות אמי־הורתי, אבי, בעלי לייב ואחי אברהם, שני בני ובתי האהובה מלכה? ומה אומר למלכה עת תפנה אלי בעולם האמת בשאלה: אמא אהובה, על מי הנחת את בני אהובי, את חיימ’ל? וכי השארת מישהו על־ידו, כי ישום אוכל בפיו וחכמה בראשו? אם כה תשאלני, אני לא אוכל נשוא עיני אל בתי־חמדתי, מלכה שלי, אשתפך כולי בדמעות כי את בנה־מחמדה, את חיימ’ל אניח גלמוד בעולם… הוא כה קטן הנהו ואנה יפנה לבדו… ידיו קטנות ולא יוכל להתפרנס בהן, וראשו כה נואל הוא, עד כי יביאהו לידי מעשים רעים ומסוכנים! ה, כמה עלוב ואומלל הוא ראשי שלי!…

כה התלוננה חיה באותו ערב. היא הרהרה במות, כי רבות היו התוגה והאפלה בעולם־יה. סערות־עוז הלילו וכאבו לה עצמותיה וראשה הנתון במטפחת צהובה. וגם בקרבת לבבה החלה חשה כאב, עד כי נוטה היתה להאמין, כי עם כל אנחה ואנחה היוצאת מלבה, חלק מנשמתה פורח מגופה. חוץ מזה הצטערה צער רב באותם הימים. זה שבוע ימים שלא הרויחה כמעט ולא כלום, על כי תששו כוחותיה או בשל התחרותה של ינטה, הצעירה ובריאה ממנה. מצב הדברים הגיע לידי כך, כי פעמים אחדות פנתה בפירוש אל חיימ’ל: נו, בקש אצל הפריצים פרוטות אחדות.

היתה שעה מאוחרת בלילה וזה כבר הגיע זמן שינה. אך השבה הזקנה מוטלת היתה במטה כשמלתה עליה וזמן רב נהמה בלחש מבלי גרוע עין מפני נכדה הישן. אחר התרוממה בכבדות, שמה על ראשה וגבה את המטפחת בעלת־החורים ומבלי שום לב לאפלת הלילה ולגשם הסערה, יצאה מהחדר כפופת־קומה, בידים מושטות קדימה וכשגלי הגשם מצליפים בפניה וחודרים לגופה דרך מלבושיה הבלים, עשתה את דרכה בתוך החצרות המתפתלים והסמטאות הצרות. עקבות רגליה נפגעו מדי רגעים בחלוקי־אבנים או טבעו בשלוליות־מים. לאט ובקושי עשתה הזקנה את דרכה. לבסוף הגיעה אל מחוז־חפצה.

באה לתוך פרוזדור של בית־קטן, דפקה בדלת, אשר מצאה אותה אגב משוש בחשכה.

– מי שם? – הגיע מהבית קול־גבר.

חיה השמיעה בקול־לחש את שמה.

– בואי!

החדר, אליו באה חיה, היה די גדול אך עני. על ספסל שליד השלחן, עליו מונח ספר פתוח, ישב בן־אדם לבוש קפוטה המגיעה עד הרצפה, בעל פנים כהים, אשר שערות שחורות עוטות אותם. כנראה, כל מעיניו של בן־האדם היו בספר שלפניו, כי בנשאו את עיניו לעבר האשה הבאה, היו אישוניו כנתונים בערפל, כפי שיזדמן לאנשים, אשר בקושי יפרדו מעל הענינים, הלוקחים שבי את לבם. אפס, הוא לא התרגז על כי הפריעו לו ושאל בקול רך:

– מה הביאך אלי בשעה מאוחרת שכזו? וכי אסון, חס־ושלום?

– למיום עזבי את בית אבותי, האסון מלוני כל הימים – השיבה חיה

– נראה, רצונו של הקדוש־ברוך־הוא בכך – קרא הגבר בקול נמרץ, ואחר שאל: – מה רצונך, אשה?

חיה שחה את ראשה ובתפשה את ידו הגישה אותה לפיה.

– רבי! – קראה – באתי לבקש על נכדי, על ילד קטן ורך, אשר אומלל יהיה ביותר אם רחמיך לא יכמרו עליו!

כאן החלה מספרת על דאגותיה בדבר גורלו ועתידו של הילד.

– רבי! – קראה בסוף דבריה – אני אגלה לפניך את חדרי לבבי. חטא קשה חטאתי. אני עצמי למדתי את הילד לפשוט יד… רבי! אל נא תפנה אלי בזעפך… קשים החיים ואני פוחדת לגורל הילד. הוא למד לפשוט יד, ואין תקנה להולכים בדרך זה… הדבר עומד להביא אותו, חלילה, לידי מעשי־גניבה! ה רבי, איני רוצה בכך, אני מפחדת מזה!

ותוך כדי דברה החל גופה רועד כאלו אחזתה הקדחת.

– רבי! רבים הם חטאי! יש והייתי מוכרת מלבוש בלה כמתוקן, וקניתי מתוקן ושלמתי מחיר מלבוש בלה. יש והייתי מראה לבני־אדם את סחורתי מהעבר שנראתה מתוקנה. והייתי מסתירה את עברה השני, מלאת החורים והכתמים! ויש בלבי היה מקנן רגש של נקם ושנאה לינטה, זו הסוחרת אף היא במלבושים בלים, והייתי מתקוטטת ורבה אתה על דברים של מה־בכך. הנה רואה אתה, רבי, כי אני מגלה לפניך את חדרי לבבי, אך אל נא תביט עלי בעין זועמת ועונשת בשל מעשי הרעים… כה קשים הם החיים עלי!… אבל אתה, רבי, חשוב נא בדבר כי אין רצוני, שחיימ’ל יחטא כמוני! אני מפחדת מזה! חמול נא על ילד קטן ורך! ילד יפה ונבון הוא! קח נא, רבי, את נכדי והשגיחה עליו, כהליכותיך עם בני־עניים! למדהו נא תורה ובינה, וכי עת תבוא שעתי לעזוב את העולם לא יחסר לו לחם למאכל! הן חנון ורחום אתה, רבי, ורחמיך נכמרים על בני־אדם עניים! רחמיך כחכמתך יצאו להם שם בעולם כולו! אמצא נא גם אני חן בעיניך ורחמים בלבך!

הרבי הקשיב בדומיה ובכובד־ראש לדברי האשה. רגע הרהר בדבר ואמר:

– הרגעי נא, האשה! מלא אמלא את בקשתך ואשגיח על נכדך! אקחנו אל ביתי, אאסוף כסף למענו, אשלחהו ל"תלמוד־תורה" וגם אני עצמי אלמדהו תורה!

פני חיה מביעי־כאב ובקשה מלפני רגע – אורו משמחה והכרת־טובה. היא פרצה בבכיה קולנית.

– למה תבכי? – שאל הרבי.

– ה, רבי, שא נא לדמעותי! דמעות נואלות הן, הנדחקות מלבי לעיני ואני לא אוכל עצור בהן, אם תקח את חיימ’ל לביתך – אשאר גלמודה… יחיד הוא לי בעולם… אני והוא – חיינו עד כה יחדיו כאותן טפות־המים, אשר ישליך הרוח על העפר ואשר אינן גורעות עין האחת מעל חברתה. אם אתה, רבי, תקח את חיימ’ל אל ביתך אשאר בלעדיו כעין בלי אישון, כגוף בלא הנשמה. הרשה נא לי, רבי, לכל־הפחות לבקר תכופות בביתך, למען אשום בו עין ואצהיל את עיני הזקנות…

למחרת היום בא רבי נחום אל דירת חיה, ובאחזו ביד חיימ’ל המשתפך בדמעות והמלא פחד, הביאהו אל ביתו.

מי הוא רבי נחום? רבי נחום שמו נודע בקרב קהל ישראל על חכמתו, אדיקותו וטוב־לבו. ידיעותיו בתלמוד עצומות הן, וגם בקבלה יהגה יומם ולילה. יש אומרים, כי אין נסתר מנגד עיניו בשמים ממעל ובאדמה מתחת, אך אני לא אוכל לקבוע אל־נכון את הדבר הזה. לעומת זאת אדע גם אני על טוב־לבו, כי בעצם עיני ראיתי את מעשיו הטובים ומלאי־הרחמים. ראיתיו כשהוא מאסף אל ביתו ילדי־ישראל רעבים, לבושי־קרעים, עניים. ראיתיו בהושיטו יד־עזרה לזקנים כפופים ותשושי־כוח… אך לא עת־דברים עליו עתה… דבר אחד רק אזכיר, כי הוא עלול להשפיע על חנוכו של חיימ’ל. רבי נחום מלבד שפת־עבר והשפה המדוברת לא ידע כל שפה אחרת, אינו מבין אף מלה בשפת־המדינה ומעודו לא השמיע מלה בשפה זו. כל ימיו עסק בלמוד התורה וחקירות־הקבלה ובודאי לא הספיקה לו השעה ללמוד את שפת המדינה, בה ישבו גם אבות־אבותיו. אך משערת אני, כי מלבד חוסר־זמן גרמו לכך גם סבות אחרות…

אך שמא בכל זאת החבצלות הלבנות, אשר בקרבתן ישן חיימ’ל לילה אחד, שמא אותם הזכרינים, אשר דומה במבטם הכחול הביעו לו: “זכור!”?…

… חיימ’ל יושב בבית רבי נחום ולומד ב"תלמוד־תורה". בערבים מלמדו תורה רבי נחום עצמו. הוא נכנס בשיחות ארוכות עם הילד, מספר לו ספורי־מעשיות שמקורם בספרי ישראל הקדושים. שיחות אלו שוללות מרבי נחום זמן רב, אך מה לא יעשה למען הנזקק לעזרתו או בהוכחו לראות, כי יש לאל ידו להצית בלב רך אש־אהבה לישראל ולתורתו.

באותו לילה למד רבי נחום את חיימ’ל פרק בתורה. הם ישבו שניהם בחדר הצר, האחד מול השני, האיש בעל הפנים הכהים והשעירים סמך את ראשו בזרועו ואת ידו השניה נשא למעלה; והילד בעל הפנים העגולים והנבונים, הניח את ידיו פרושות על גבי השלחן ושתי עיניו הגדולות תקע בפני רבו.

רבי נחום מקובל הנהו. הוא מאמין במציאותם של יצורים שונים, אשר עליהם מסופר בספרים, אבל חבה יתרה ירחש לבו למלאכים אחדים. באהבה זו הוא רוצה לשתף גם את תלמידו. הוא מספר לו על המלאך סנדלפון, אשר יעמוד לפני שערי־התכלת ויקבל את התפלות, המגיעות השמימה, הופך אותן לפרחי־הוד ושוזר מהם זרים, אשר יניחם לרגלי מלך־המלכים.

חיימ’ל הקשיב לספור על המלאך הממונה על התפלות בקשב רב, וכאלו התכון לראותו נשא את עיניו למעלה. באותה שעה עמדה פתאום לפני עיני־רוחו האשה לבושת השמלה הלבנה, שראה אותה פעם בשדרת־העיר; הוא ראה את פניה הרכים הנוטים אליו, וכשעינו, הנוצצת בברק־כסף, מביטה אל־על קרא בקול ובבת־צחוק מאירה:

– תני לי פרח!

רבי נחום תמה תמיהה רבה לשמע המלים הזרות מפי הילד…

באחת הערים הגדולות שבמדינה עברה יואנה ליפסקה מדי יום ביומו על הבנין, אשר בבדיקת חזיתו עסקו באותה שעה, מבלי שום לב לו. גדולה היתה המדינה וגדול היה בית־המשפט שהקימה וכי מה ענין לה וליצירות־פאר שכאלה? היא ידעה, כי בתוך הכתלים הרחבים, אשר שורת חלונות מוארים חוצה אותם, נחתך גזר־דינם של בני־אדם, שסכסוכים להם בעניני ממונות או אשר נתנו את ידם למעשי פשע ועול. סכסוכים בעניני ממונות – מן הנמנע היה שיהיו לה, כי על כן לא בין בעלי־ממונות מקומה. ולו היה מוחה נתקל פעם ברעיון כי יש ויאשימוה במעשה־פשע – היתה פורצת בצחוק לקראת רעיון־המושבה. ברעיון כזה לא נתקל מוחה מעודה ובנין בית־המשפט לא עורר על כן את תשומת־לבה.

לבושה היתה תמיד שמלת־צמר שחורה ומגבעת שחורה לראשה, ללא כל קישוטים ועדי. מתחת למגבעת נראו שערות יפות, בהירות־מבריקות כפשתן, היורדות־נופלות על מצחה והקלועות מאחוריה בצמה עבה. פניה חורים היו ותכופות נכרו בהם סמני עיפות, שפתיה חכליליות ועיניה לה חומות כבדולח שקוף, אשר הזכירו לפרקים עיני־תינוק. צעירה היתה וגם טובת־מראה, אבל כל אשר עין בוחנת לו, היה מיד מכיר בה אחת מאותן הנערות, המצויות לרוב כל עיר ועיר, אשר אינן נתנות לשעשועים ולקשוטים, אוכלות בצמצום ונושמות לקרבן את האויר של רחובות צרים וחדרים צרים וחדרים צפופים. אורח־חיים שכזה אינו משפיע לטובה על עלמות צעירות. הרי הן כאותם הפרחים אשר נבלו בצל האופף אותם, כי יד מפקחת ומנוסה לא היתה בהם ויש כי צמח־צנון הנתון בברק־השמש יאהיל עליהם ויכסם מעין רואה. חורה ונובלת, מעורה בתוך המון־החוצות, לבושה תדיר שמלת־השחור שלה, היתה יואנה עושה את דרכה במהירות, מתנה פונה קדימה, מצחה מושח קצת ורגליה הקטנות והנאות פסעו על גבי האבנים הבלתי־ישרות של המדרכה. בימים אלה נאלצה יואנה לרדת מעל המדרכה ולפסוח על פגומי־הבנאים, העומדים ליד כתלי בית־המשפט. פעם נשאה את ראשה, הסתכלה בפועלים הנתונים בעבודתם על הפגומים והמשיכה את דרכה. וכי מה לה ולבנין הנשא הזה, אשר חללו ימלאו צלילי ריב וסכסוכים והדי מעשי־פשע?

איש לא הרגיש בזה, כי מזמן־מה הביעו פני יואנה תוגה ודאגה רבה וכי את שמלת־השחור שלה ענד למטה פס לבן. היא התאבלה על מות אביה ונתונה היתה תמיד במחשבה, כי עליה להחיות את נפשה ולא ליפול למשא על אחיה, מחשבה פשוטה היתה, אך תכופות היתה חורתת קמט על גבי מצח־העלומים שלה. באותם הימים הרבתה סבול ומרבה היתה מחשבות לא רק עליה עצמה, אלא לפרקים גם על העולם כולו ועל סדריו השונים. יש ונדמה כי היא בושה בפני משהו ואז נדמו עיניה פונות בהבעת־הכנעה אל בני־האדם:

–אנא שאו לי, כי חיה אני!

מהלכת היתה בעולם ומחשבה אחת מטרידה ואינה מרפה ממנה:

–וכי יש למי צורך בי?

עתים היתה רעבה ונעליה קרועות, אך תוך כדי חשבה על פת־לחם ועוגה, או על נעלים מתוקנות עברתה מחשבה:

–והן מיצ’ק העלוב, אף הוא עצמו איין לו חתיכת־בשר למאכל וכתונותיו נפרמות יותר מיום ליום… נוסף לזה אני אפול עליו למשא!

היו לה חברות בנות־גילה, אשר אף הן שרויות היו במצב כמצבה ואף־על־פי־כן הן חיו חיי־מנוחה, ולעתים גם חיי־צהלה. ביד זריזה וחמדנית משכו מתענוגי־החיים הקטנים, הזינו עצמן בהם וצפו לעתיד מזהיר יותר. הן לא היו מעמיקות מחשבה על עולם ומלואו, ונוח להן היה בכך.

אך לא כן דרכה בחיים, משום מה? יתכן, כי הטבע עצמו יצרה אחרת, שונה מחברותיה, ואפשר גרמו לכך הספרים שקראה בהם, ידיעתה אי־אלה אנשים, קצת המדע, אותו קנתה מפי אביה, אשר זמן־מה לפני הורחקו מתוך העולם הורחק מכהונתו בתור מורה בבית־הספר לנערים. ה, אלמלי נשאר מכהן בכהונתו… ודאי לא זה היה גורל שני ילדיו, אבל דבר זה לא יתכן היה. משום מה? בעתיד ודאי יתמהו לשמע הדבר: כי פולני היה. הוא האיש הבא־בימים, שמע פתאום, כי אין לו הזכות לעבוד כפי יכלתו ורצונו, ואף לא ליהנות מפרי עבודתו. לא עוד יראו ראשו של הפדגוג, אשר שיבה נזרקה בו בלא־עת, עיניו האדומות מיגיעה יתרה וענן־הקמטים, העוטה את מצחו ואשר לא פרי שנים הוא כי אם פרי רגע אחד, אותו הרגע, בו הוגד לו בבית־הספר: “כלך לך מכאן! נולדת פה – על כן פסול אתה ובמקומך יבוא אדם, אשר לא ידע אדמה זו ואת ילדיה, ואף לא ראה אותם עד כה”. הפדגוג אשר העבודה החלישה את גופו, ציית לגזר־דינו של הגורל והלך לו לעולמו.

ימים רבים היתה יואנה שוקלת בדעתה ועומדת על רעיונות ותכניות שונים. לבסוף באה יום אחד מלאת־התלהבות אל המטבח הקטן, בידה סל־הלבנים, אשר הביאו מהזירָה. כבד היה הסל שבידה אך יואנה עשתה את דרכה במהירות על גבי המדרגות הצרות והמשופעות ובתנועה קלה שמה אותו על גבי השלחן. אף כי צנומה וחורה היתה אך כוחה במתניה. לאחר העמידה את הסל על השולחן נשארה רגע עומדת ללא־תנועה כשהיא שוקעת בהרהורים. עמדה על רצפת הקרשים, אשר ראשי־המסמרים השחורים בלטו מהם, על ראשה פרוש ספון נמוך, שחור מהאבק והפיח שדבקו בו; בין ארבעת הכתלים המצופים טפיטות זולות, עמדו שלחנות וספסלי־עץ אחדים, ארון עם כלי־מטבח, מטה רפודה במצע־לבן קצר. במטה זו היא היתה ישנה. החדר הסמוך שמש חדר־שינה וחדר־עבודה גם יחד לאחיה, זו היתה דירתם כולה, אשר נמצאה בעלית בית, שנראה לסוקרו כאלו נבנה בידי אדריכל בן־חמש, המקום בית מקלפים… בבתי־עיר אלה מצויות הדירות הזולות ביותר ועל כן בחרו בו גם בני ליפסיק לאחר מות עליהם אביהם. מלמטה נמצאה מסבאה בעלת חנות הפונה החוצה ואת חלל־החצר היו ממלאים בשאונם דירי הבית, בני גילים ומינים שונים.

קרן בודדת של השמש העומדת בשקיעתה חדרה בעד החלון הקטן ושפכה אור־זהב על ראש הנערה ועל גבי שמלת־השחור שלה, אגב גלותה את קרעיה שאוחו. ידי הנערה השלובות נפלו־ירדו על שמלתה, ריסי־עיניה שחו מול שפתיה, אשר חיוך־הזיה שפוך עליהן. על מה הוזה היתה הנערה בהנאה יתרה שכזו?

היא התאוששה מסבך־ההרהורים, נשאה את ראשה והחלה מוחאת בכפותיה. הכל העיד בה, כי היא שרויה בשמחה. בצהלת־ילדות קפצה ממקומה ופתחה לאטה את דלתו של החדר הסמוך. אפס היא נשארה עומדת על ספו, הניחה אצבע על פיה והזהירה את עצמה!

–שקט!

אחר שאלה את נפשה בקול-לחש:

–הישן הוא אם ער?

בחדר המלא על גדותיו רהיטים בלים מזוקן ועלובים שכב על גבי ספה גבר בעל קומה ממוצעת. גופו בלט ברזותו ופני־יופי צרים לו מביעי־חלי, לבנים, כלובן־הניר כמעט, ואשר לבנם בלט יותר בשל שערותיו השחורות והמשקפים הכהים, המכסים את עיניו. לפנים היה מיצ’יסלב ליפסקי נער בריא, אף כי תמיד היו הליכותיו אטיות ומהססות. אך דבר זה לא ארך זמן רב. במלאות לו ט"ז שנים סיים את חוק־לימודיו במחלקה החמישית של הגימנסיה ופניו כבר החלו מקבלים גון־הלובן של הניר, המסב עליו את תשומת־לב הרואה, ידיו נעשו צנומות ותנועותיו רפות. את עיניו החולניות כסו בפקודת הרופא, כעיני זקן, המשקפים הכהים, אשר מני אז לא הסירם עוד מעל עיניו. הוא עזב את בית־הספר, באומנות לא שלח את ידו מפאת מצב בריאותו הרופף, והחל איפוא עובד באחד המשרדים של הרשות.

–התישן מיצ’ק? מיצ’ק, הישן אתה?

הוא לא ישן עוד. הפקיד העלוב של משרד־הכספים טרם הספיק לנוח מעמל היום אגב התמתחו על גבי הספה. שאלת־הלחש של אחותו הגיעה אל אזניו והוא פלט מגרונו שאלת־תום ללא־ענין:

–הַ?

אחר התנשא ממשכבו, פשט את שתי זרועותיו וכשפתח את פיו בפהוק – עצמו מבול של נשיקות. תוך כדי צחקה בקול ובנשקה בחום־לבה את אחיה בשפתיו, לחייו, מצחו, קראה יואנה:

–מצאתי, מיצ’ו, מצאתי! מצאתי את אשר בקשתי! יש לי!

בתנועה בת אדישות ורפיון השתחרר מחבוקי אחותו ובקול עמום קצת שאלה:

–נו, מה זאת כי אדע? מה מצאת? המצאת כסף או משהו?

בן־רגע הפכו פני יואנה וקבלו הבעתם הרצינית ומהרה להשיב:

–עבודה!

הפקיד התמתח על הספה, הסיר את המשקפים ושפשפם במטפחת שבידו, הרכיבם על אפו וכשעיניו המאדמות נראות מבעד לזגוגיות שאלה:

–ומהי העבודה? והתקבלי שכר?

יואנה עמדה למולו, במרחק צעדים מספר ממנו, וזו לה הפעם הראשונה, שהחלה מספרת באזניו את כל פרשת דאגותיה וסבלותיה, אשר עד כה לא רצתה להדאיב את לבו בה. זה־כבר גמרה אומר בנפשה לצאת אי־שם ולשמש מורה־מתחילה, אומנת או מפקחת בבית־אחוזה… לאן־שהוא תלך ובמשהו תשלח את ידה – ובלבד שתעסוק באיזו מלאכה שהיא… אבל מהססת היתה. היא עצמה לא ידעה למה תוכשר ותסכון. את אשר למדה לדעת – תדע יפה, כי על כן מפי אבא עצמו למדה… אך מועטות הן ידיעותיה. נוסף לכך – כה יצר ללב להפרד מעל אחיה! רק שניהם נשארו בעולם, והוא הן נופל תכופות למשכב וזקוק לטפוחה…

במקום זה צצו דמעות בעיניה האפורות של המספרת, אך מיד נעלמו כלעומת שבאו. היום נזדמן לה מקרה־אושר. רוז’נובסקה, בעלת הזירה, אשה אמידה בדרך כלל, שאלה אותה אם לא תאות ללמד את נכדותיה, פעוטות שתיהן, אשר אין להן צורך במורה משכילה. מובן מאליו, כי בהכרת־טובה קבלה את ההצעה. אבל זו אינה אלא התחלה. רוז’נובסקה הבטיחה לה לבוא בדברים עם אחת ממכירותיה בעלת שני בתים ברחוב מגורנו ואשר נער לה, אשר הגיע הזמן להכשירו לבית־הספר. ילד זה מתרועע עם נכדותיה, וביחד אתן יבוא ללמוד מפיה. אבל כל זה – אינה אלא פתיחה. העיקר הוא להתחיל בדבר. הנה, למשל, קוסטוש הנער, בנו של אותו נגר, העוסק תמיד בשתיה ואשר אמו מתפרנסת מכביסת לבנים. בן י"ב הוא וצורת אות טרם ידע, ולעתים גם יגרר אחרי אביו המסבאה. אמו סופקת כפיה לגורל בנה, ולכשימצא מי שילמדהו ויטהו מהדרך הרע – ודאי תביאהו אמו על שכרו כיד-יכלתה, אף כי עניה מרודה היא. ואותה נערת הטיח, אשר תקן השנה את תנור־דירתם והביאה אתו; ומנ’קה הזעירה, בתו של שומר־הבית, אשר גם פרקה כבר הגיע ללמודים. ילדים אלה היא מכירה יפה. את קוסטוש היתה מביאה לפרקים אל המטבח, מטבילה את ראשו פרוע־השער במים ומשפשפתו בבורית. היא עסקה ברחיצת הילד באותה התמדה, אשר אמו עוסקת בכביסת לבנים. כמה מצחיק הוא קוסטוש זה! נער גבה־קומה, רחב־גב ובעל ראש גדול. הוא מהלך תמיד כפוף ויצעד כבדות, עד כי דומה הרצפה תרעד עם מגע־רגליו. נער פוחז הוא; סובב בטל בחוצות, עיניו יתן בי"ש. אך עם עמדו לפניה רך ותמים הוא ככבש; היא רוחצתו, סורקת את שערותיו ואגב מעשה משמיעה באזניו דברי מוסר ואזהרה. סמוכה ובטוחה היא, כי יעלה בידה להציל את הנער ממוקשי החוץ והמסבאה. ואשר למנ’קה הפעוטה – הרי זה מכבר נפש האחת נמשכת אל חברתה…

–ואתה, מיצ’ו, הן תדע, כי בכלל יש לי חולשה לילדים… לא אדע מנין ומשום מה – אך כך הוא הדבר… אפשר בא לי הדבר בירושה מאבי… ה, כמה הרביתי חפש והנה מצאתי. גברת רוז’נובסקה אף היא סייעה בידי… אפס כל זה אינה אלא התחלה. גרגיר לגרגיר והסאה תמלא, ואחר־כך… אחר־ כך…

יואנה השמיעה את הדברים בהתלהבות גדולה והולכת. אל החדר שרוי־האפלה, אשר חלונו היחיד פונה צפונה, לא חדרה באותה שעה קרן־שמש, שתאיר את פני הדוברת. אף־על־פי־כן חלפו־עברו שביבי־אור את מצחה של יואנה ופניה קרנו באודם התלהבות ותשוקת־החיים.

מיצ’יסלב ישב דומם בהביטו בה ללא־תנועה מבעד למשקפים. מחוסרות־תנועה היו גם העויות פניו הרזים. קשה היה להבחין ממראה פניו, אם הדברים, אשר השמיעה באזניו אחותו, עשו עליו רושם, או כי עברו ללא כל רושם. את עיניו לא גרע מעל פניה המשולהבים ואצבעותיו הרזות־הארוכות החלו מתופפות בעירנות ההולכת ומתגברת על גבי לבושו השחוק. עם הפסק יואנה את דבריה חזר אחריה לאט בקולו הנחר:

–אחר־כך!… אחר־כך!…

התאושש תוך כדי עשותו תנועה מיוחדת במינה, שהעידה על מבוכת־דאגה או על הרגשת־התולים, ותוך כדי פשטו את צוארו מהצוארון המקשה של כותנתו, שאלה בקול מהסס:

–נו…. מה? תכניות לימים רחוקים תכיני, והאין בדעתך להנשא לאיש?

היא הניעה בכתפותיה.

–מסופקתני, אם יפול דבר כזה ביום מן הימים… הן אין אנו מכירים איש ואין אנו באים בחברת בני אדם… איך יפול איפוא הדבר והיה? ואפשר… אך הן לא אוכל לסמוך על הדבר הזה…

כל אותו הזמן לא גרע האח עין מעל פני אחותו, ולשמע הדברים האחרונים חלפה בת־צחוק של התול את שפתיו הקצרות, אשר שפם קל עטר אותן.

–נו… – פצח שוב – ואותו הרופא?

הפעם אדמו פני יואנה והיא תקעה באחיה עיני תמהון. האיך זה! איך עמד על הנסתר בלבה ואשר לא גלתה אותו מעודה?! אחיה, אשר דומה אדיש הוא מטבעו וצמא־שינה תדיר, ודאי התחקה על עקבותיה אם עלה בידו לעמוד מהבעת עיניה או פניה על החבוי בלבה… אגב, הן לא היו כל סמנים לדבר. לא היה כל מעשה־אהבים ואף פתיחה אליו. רק הלב, פשוט, הולם היה הלומות חזקות יותר. והן נאלץ היה הלב להגביר פעם את הלומותיו, כי על כן עול־ימים היה. בדרך כלל היה לבה שרוי בדומיה, כי כל תקוה לא שכנה בו.

חלף האודם מעל פני יואנה ושבה אליהם הבעתם הרצינית. לאחר שתיקת-רגע פתחה את פיה והשיבה בקול־לחש:

–מיצ’ו שלי! יודע אתה, כי דבר זה הוא חזות־אושר לי… הרופא אַדם התהלך עמנו בידידות בימי מחלת אבינו. אומר לך בגלוי־לב: בעיני הוא האידיאל של בן־אדם. אבל דוקא משום כך יודעת ומבינה אני, כי אין הוא מהרהר בי ולעולם לא יהרהר בי…

שחה את ראשה והוסיפה:

–באחת רצוני… עירנו קטנה היא… בני־האדם במקומנו יודעים האחד את משנהו ופוגשים תכופות איש את רעהו… רצוני כי ידע, שאני… יודעת אני, כי בינינו לא יפול דבר לעולם, אך רצוני – ידע נא לכל־הפחות, כי ראויה אני ליחס־כבוד…

היא נשאה את ראשה ובעד שמשות־החלון הסבה את עיניה אל־על, כאלו אי־שם במרחקים נגלתה לפניה קשת־קסמים, אשר התנשאה על גבי חייה האפורים. מיצ’יסלב שלח את צוארו מתוך הצוארון המקשה והשח את ראשו. אצבעותיו תופפו בלי הפסק על ברכיו בעלי העצמות הבולטות ופיו נפער במקצת. קשה היה לדון על פי מראהו אם עצב היה, שרוי בשעמום או כי עודו צמא שינה. פתאום פנה אליה בשאלה:

–נו, וכמה ישלמו לך?

השאלה עוררה את יואנה מסבך הרהוריה או הזיותיה. בקול רווי־שמחה הודיעה לאחיה, כי שכרה לא יהיה רב, אבל בחייהם המשותפים יהיה בן־ערך. אגב, הרי אין זו אלא התחלה… גרעין לגרעין – והסאה תמלא. ואחר־כך, אחר כך…

מיצ’סלב עמד ממקומו. בגוף מתוח פסע פסיעות אחדות, אחר חבק בזרעותיו הנתונות בשרוולים שחוקים את אחותו והפריח נשיקות מספר על מצחה. היא קפצה ונלחצה אל צוארו.

באותו ערב עם התגבר ערפלי־הליל, החלו מגיעם אל אזניה מלמטה קולות שאון, צעקה והמולה. אורו של היום שקע והמסבאה החלה מתעוררת לחיים. יואנה נתרה מעל הספסל וירדה החצרה, כאלו הדי חיי־ליל אלה הדפוה ממקומה. היא רצה אל בית המסגר־השכור ואשתו הכובסת. בדרך נאחזה בשמלתה ילדה קטנה, יחפת־רגלים, אדומת־פנים ובעלת תנועות־אוז. היא נלותה אליה ויחדיו נעלמו מאחרי הדלת של הפרוזדור האפל. בצאתן לאחר זמן החצרה בא לקראתן המסגר, גבר רחב־גב ופנים צבים משתיה רבה, עינים דומעות ובלורית־שער פרועה על גבי מצח קצר. לבושו והליכותיו העידו על אי-סדר שבהרגל. אפס באותו יום לא היה מבוסם, רק צוהל ושמח על שום־מה. באותה שעה צץ והופיע גם קוסטוש הנער, לבוש מעיל־ארג עבה וברגליו היחפות, הפוגעות באבנים, פסע לעבר המדרגות המובילות אל בית־ליפסקי כשהוא נושא כד מלא מים. זה מזמן נוהג היה לסייע בידי יואנה בעבודות־בית שונות. ומה נפלא הדבר! ילד בן י"ב זה כבר היה בעל מצח רב־קמטים, ומביט היה על בני־אדם בעיני אי־אמונה, ולפרקים גם שולח לעומתם מבטים אורבים ורוגזים. האם, עמוסת־עבודה והזועפת מעודה, היתה מיסרה אותו תכופות וגם מכתהו; האב, אשר אהבהו אהבה רבה, היה נוהג להביא לו מהמסבאה שירי־פפירוסות וכעכים, אשר ריח־י"ש נודף מהם. המסבאה שמשה לו מקור השעשועים, התענוגים וידיעת החיים. זה לא־כבר החל מקנן בלבו רגש חדש, שונה מרגשותיו עד כה. מעודו לא ראה קוסטוש עלמה יפה כל־כך, כפי שדמתה בעיניו היות יואנה, ומעודו לא שמע קול נעים כל־כך ואגדות־חמד, כאותן אשר היא מספרת באזניו עם עסקה בבשול הארוחה או בתיקון הלבנים. הוא היה מסייע בידה ככל אשר יכול, או יושב על הרצפה סמוך לקיר־המטבח בתקעו בה מבטים נועזים ונבונים. מיום שהעירה את אזנו בל ישלח את ידו לרעה במנ’קה הקטנה – לא נגע בה לרעה, לא צבטה ואף לא היה מפחידה. תכופות גם אפשר היה לפגשם יחדיו, כשידי האחד אוחזות בידי השניה, והם עוברים על פני החצר בהבעה מלאת רצינות.ויש שהיו אגב הליכת־יחד שכזו עולים על המדרגות ובאים אל מטבחו של בית ליפסקי.

השאון היה מתגבר באותה שעה בחדר־המטבח הצר. מתוך החדר בעל הכתלים הדקים היה נשאים החוצה קולות ילדים רכים, הקוראים:

–אלף… בית… אלף… בית…

וקולות של נערים היו קוראים:

–הדבורה הקטנה היא אך רבה תועלתה. ארבע כנפים לה, שש רגלים, שני זיזים ועוקץ…

או:

–חמש פעמים שש – שלשים… עשר חסר ארבע – שש… וכן הלאה.

קוסטוש הנער חבה יתרה נודעת היתה ממנו ללמוד הכתיבה היפה. דבר לא לקח את לבו כדבר העברת העט על גבי הניר, וכאשר אך למד לכתוב אותיות היתה נפשו חושקת ביצירות ידיו. יואנה עצמה היתה כותבת לו את האותיות לדוגמה. כונה ידועה היתה לה בדבר. הנער עם סיימו בכתיבת עמוד, אחז בניר בשתי ידיו כשגבו הרחב שח לשלחן ובקול רם, רווי־נצחון ומלא־עונג, היה קורא את הכתוב בו:

אל תעש לחברך את אשר לא ירצה לך… גם העני יכל לשמור על הנקיון… אין דבר מביא ברכה כהמלאכה…

בשעות אלו לא היתה עוד יואנה מתעצבת אל לבה. פניה מאוששים, בריאים ומלאי־רצון, לפורחת דמתה. אמנם נצחונותיה קטנים היו, אך הן דבר ידוע הוא, כי המושגים בדבר קטן וגדול הם יחסיים מאד בעולמנו. ליואנה שמשו זוטות אלו מקור גאולה ושמחה. מאחדים היתה מקבלת סכומי־כסף קטנים. אחרים היו מביאים אותה על שכרה באופן אחר, כיד יכלתם. הכובסת היתה כובסת ללא־שכר את הלבנים; הטיח שהיה בעל גן גדול – היה מביא לה פירות וירקות; שומר־הבית היה בוקע לה עצים להסקה. אך מה רב היה תמהונה בראותה פעם, כי גם המסגר־השכור רוצה להביאה על שכרה בצורה שונה אמנם מאחרים, אך גם ערכה רב היה בעיניה. כל פעם עם שובה הביתה מהעיר, כשאך באה החצרה, צץ והופיע לפניה האיש הזה. לא ידעה אם בראותו אותה בעד החלון מהר לצאת מהמסבאה או בא מפנת־ביתו, בה מוטל היה בטל שעות רבות או בימי־עבודה היה מפסיק עבודתו. אפס, עובדה היא, כי תמיד היה בא לקדם את פניה בדיקנות־השעון, בלוריתו ומצחו הצר מופנים לקראתה ושפתיו הצהובות והצבות נדבקות בידיה בנשיקה. אמנם בעיקרו של דבר היתה זו נשיקת־גועל של שכור, אשר את עקבותיה מהרה יואנה למחוק מעל ידה, ובכל זאת כמרגלית נפלה ונתקעה בלבה. כמרגליות נוצצות משמחה יתרה עיניה, עת הביאה והראותה לאחיה תריסר כתנות חדשות לבנות כשלג, הבאות למלא את מקומן של הקרועות, אשר אין להן כל תקנה עוד. במשך הימים גם החל מפאר את מגבעתה השחורה ענף של פרחים מלאכותיים והחלה מביטה על בני־האדם בעינים שקטות ובטוחות. ובעיר נמצא איש אחד, אשר שואפת היתה בכל לבה לפגוש אותו ולשלוח בו את מבטה, אף כי השתדלה לבלי הרהר בדבר.

אותו האיש התהלך בטוב־לב עם אביה בשעת מחלתו הארוכה והיתה רואה אז אותו תכופות ושומעת את שיחותיו עם הפדגוג המשכיל. אחר בא אל ההלויה ועם פסעה כושלת אחרי הארון תמך את ידה בזרועו. כל דבר יותר לא נפל ביניהם, אך היא לא שכחה אותו וזכרתהו. עכשיו רואה היתה אותו לעיתים ברחוב, מרחוק, עת עברו לבקר בבתי חוליו כשהוא יושב במרכבתו בעלת סוס אחד. כל פעם עם התקל מבטו במבטה – היה דורש בשלומה בנמוס רב, ומאומה יותר. אבל בלבה רעדה נימה לקראת כל פגישה אתו והיתה חוזה בה בשעות־דומיה. אומרת היתה לנפשה: לא יתכן הדבר! אבל כל איש אחר לא עשה עליה רושם ועתים, בלילות־סהר, עת נוחה לאחר עבודת־היום וטרם הנתנה לשינה – היתה בעד זגוגיות החלון הקטן תוקעת מבטיה למעלה, אי־שם רחוק… אושר רב זה אשר על רכישתו לא היתה אפילו מרהיבה להזות, דמה אז בעיניה לקשת־קסמים, הנשאת במרחקים מעל לכדור־האדמה האפור…

ויש ובשעות־לילה מאוחרות, זמירות־הוללות, רעמי צחוק־הפקר וקולות רעש והמולה נשאים מהמסבאה וחודרים לתוך חדר־המטבח שרוי־האפלה או המצוף אור־סהר. אך המולת־פרא זו עברה מבלי געת במשכבה, ברעיונותיה, הזיותיה ושנתה שרוית־השלוה והזכה, כשנת־ילד, של יואנה.

* * *

אף כי עסקה בלמוד ילדים לא הניחה את ידה ממשק הבית. פעם או פעמים ביום יצאה העירה לקנות את צרכי־הבית. היא היתה עוברת אז על פני בנין בית־המשפט הגדול, אך מעודה לא שמה לו לב. הוא היה גדול ונשא כל־כך – והיא קטנה שכזו! את חללו של הבנין היו ממלאים הדי ווכוחים על מעשי־פשע ועול – ומה ענין לה להם? ואף־על־פי־כן הנה נפל והיה הדבר – יום אחד היא באה אל אחד האולמים של הבנין ונתן לה מקום לשבת בו. מקומה היה על ספסל־הנאשמים. מעודה לא עלה אחר בידה לעמוד על הדבר, איך עשתה לה דרך בתוך המון־הנאספים והגיעה למקומה. דמה נדמה לה, כל דמה עלה בפניה והוא רותח־סואן, מליל, מצית הלחיים והמצח, אשר היו כברזל־לוהט. על עיניה עטה הערפל והיא לא הבחינה בין הכתלים, כלי־הבית וראתה לפניה רק המון בעל מאות עיני בני־אדם, התקועות בה בסקרנות יתרה. כשעמדה על הדבר הזה חשה את עצמה, כאלו העמידו אותה ערומה בשוק העיר לראוה לעין כל. תקפה אותה תשוקה עזה לקום ממקומה ולברוח על נפשה, אבל ביחד עם זה חשה, כי דבר זה מן הנמנע הוא. כל המביט עליה באותה שעה ראה לפניו נערה דקת־בשר, רכה, לבושה בגדים פשוטים, רועדת ופוחדת, אשר שלהבות־אודם עוטות את פניה ומגיעות עד צצית שערותיה הבהירות.

אותו אולם היה הגדול שבאולמי הבנין הנשא. גבוה כאולם בית־כנסיה מה שהשוה לו הדרת־כבוד. הבעת חגיגיות נשאה גם מעל השטיחים והמפות שעל השולחן הארוך, אליו מסובים השופטים. בני־אדם ממעמדות שונים ישבו על הספסלים, העומדים לירכתי האולם. בצדי האולם בלטו ארבעה חלונות ענקיים, אשר הציפו באור לבן, מיגע את העין, את הכתלים הגבוהים, הלבנים, את דמותם המביעה חשיבות של השופטים ואת ההמון מלא־התנועה, המקים שאון בשיחותיו הבלתי־פוסקות. אי־פה ואי־שם זע פרח בהיר על ראש אשה, נשמע הד מלה בודדת, שבוטאה בקול. שומר־הסף השמיע דברים נמרצים אחדים, מסביב השלך הס ואחר נשמע קולו של היושב־ראש במשפט:

–משפטה של יואַנה ליפסקה, הנאשמת בעוון הנהלת בית־ספר בלא רשות…

דברים אלה פכחו את יואנה. היא קמה ממקומה ובקול־לחש אך ברור כל־צרכו השיבה על שאלותיו של היושב־ראש. אחר חזרה וישבה על מקומה. בהרות־האודם נעלמו מעל פניה, אשר נראו עתה בחורונם הקבוע. ביחד עם זה מרגש היה, כי מחשבות מטרידות, מיגעות, תוקפות אותה ומפנות את מבטה ושמיעתה מעל המחזה אשר לנגד עיניה והנוגע לה כל־כך. עיניה הפקוחות לרוחה הביעו תמהון. היא נשאה אותן אל-על, לעבר קשוטי־היופי של הכותל שממולה, ויש שהיתה אגב כך מנועעת בראשה בהבעה כזו, כאלו בנבכי לבה התאמצה לעמוד על פשרו של דבר־מה תמוה עד מאד – והדבר לא עלה בידה. קשה היה להבחין אם היא שמה תשומת־לב שהיא לדברי־עדותם של העדים. אף־על־פי־כן נמשך דבר גבית העדות שעה ארוכה, הגברת רוז’נובסקה הבשרית ובעלת שערות־שיבה לבושה היתה באדרת ישנה ופרח אדום ענד את מגבעתה. אגב נגבה במטפחת את פניה הגדולים־המזיעים, המביעים טוב־לב, חזרה כמה פעמים על הודעתה, כי בעיקר היא אשמה בכל. מוסר־כליותיה לא יתן לה לאמור אחרת. היא נשבעה, כי תגיד את האמת – והרי היא מגידה. היא היתה הראשונה לדבר בענין זה על לב העלמה ליפסקה. העלמה יתומה עניה, נזקקה לפרנסה, והיא – נכדות לה. אלמלי ידעה, כי דבר רע צפון בזה, ודאי שלא היתה מדברת על לבה. בישו היא נשבעת, כי לא עלה ברעיונה, שהיא מסיתה אותה למעשה רע. בשערותיה נזרקה השיבה וכל ימי חייה עברו עליה בעיר זו והכל יכולים להעיד בה, כי מעודה לא הסיתה איש למעשה־פשע ועול. היא פרצה בבכיה, עוד פעם פתחה לחזור על דבריה, כי היא הראשונה שדברה על לבה… אך נתן לה אות כי תאלם דום, היא ציתה וישב דומם במקומה.

רעותה של בעלת הזירה, בעלת שני בתים, אשה קטנה ויבשת־גוף, אשר בולטת היתה בשמלתה הצבעונית ובתנועות מלאות תרבות ונמוס, הודיעה בקול־לחש ובבת־צחוק, כי הספרים, אשר בתורת “קורפוס דיליקטי” מונחים לפני חבר־השופטים, היא קנתה ונתנה אותם במתנה לעלמה ליפסקה, אשר הכשירה את בנה למחלקת השלישית בהצלחה יתרה כל־כך, עד כי אלמלא היה קטן, יתכן שהיו מכניסים אותו למחלקה הרביעית. בשקידה יתרה היא עסקה בהוראה, בהתמדה רבה… והיא חשה את עצמה חייבת להביאה על שכרה. לוּ ידעה, כי דבר רע צפון בזה – ודאי שלא היתה נותנת את ידה לכך. אבל בהן צדקה, כי היא לא ידעה מאומה. וכי מה? כל אשר ילד לו – דואג לחנכו, וכאן לידך מחנכת מסורה, משכילה וזולה מאחרות, כי יתומה עניה היא… בהגיעה לידי כך קדתה קידה מלאת־חן לעבר חבר־השופטים תוך כדי המשיכה להצטחק בנעימות, וכשרעד קל עובר את שפתיה ועפעפיה ישבה ליד הגברת רוז’נובסקה.

לעומת זאת קשה היה לעמוד על דבריה של הכובסת, אשת המסגר־השכור. היא היתה אשה גבוהה ורזה, בעלת פנים מלאי חריצי כאב ודאגה, לבושה שמלה קצרה ומטפחת ארוכה עליה. היא היתה רוגזת ופוחדת כל־כך, עד כי חוץ מדברים בלתי־ברורים אחדים הנשמעים בקושי – לא יכלה להוציא הגה מפיה. זרועותיה רעדו מתחת למטפחת הגדולה ומעיניה, אשר אד־הרותחים ולהט־המגהצים היו בהן, נגרו דמעות גדולות כעדשים ונפלו על ידיה העבות, הכוויות. מכל דבריה אפשר היה לעמוד על זה, כי יש לה בן בן י"ב, אביו שכור, מסבאה באותו הבית, למד הבן אצל העלמה טובת־הלב… לא האריכו בפרשת עדותה ואת מקומה תפש הטיח.

הוא דבר גם חלף הקודמת לו. דבורו היה מהיר, רב וכה קולני, עד כי פעמים אחדות העירו לו, כי ישפיל את קולו. הוא צית מיד, אך לא עברו רגעים מועטים וכשהוא מדבר אגב מששו בידו השרירית והחזקה בשרשרת־הנחושת של שעונו או אגב הטביעו את ידו בתוך עבי שערותיו הקשות – שוב החל מתלהב ונשא את קולו מכפי הראוי. הוא הוכיח, כי אם הביא לעלמה בשכר למוד בתו תפוחי־אדמה וירקות, משמע הדבר, כי הוא רצה, שבתו תלמד משהו. לשלוח אל בית־הספר – דבר זה היה למעלה מיכלתו. ובכן מה יעשה? ובכלל, וכי מה עשה? ואף עלמה זו: וכי מה עשתה?… לאחר השמיעו את השאלה האחרונה פרש את ידיו בתנועה כזו ותקע מבטי־עין כאלה, כאלו כל העולם כולו הפך לפני עיניו על ראשו והוא אינו יכול לעמוד על הדבר ולהבין, מפני מה היה הדבר?

לאחר הטיח הגיע תורם של אנשים אחרים: האופה, שומר־הבית, הרכב ואלמנת פקיד אחד. לבסוף העיד ארוכות אותו האיש, אשר גלה את מעשה־הפשע, כי בעלית־הבית שליד כניסתו נמצאה מסבאה, לומדת חבורת ילדים דברים כגון, כי הדבורה ארבע כנפים לה, שש רגלים, שני זיזים ועוקץ; כי עשר חסר ארבע – שש; כי “אל תעשה לחברך את אשר לא ירָצה לך” וכו' ודברים אלה – מה רבה השואה! – למדו הילדים בשפת אבותיהם!…

עם השתלט הדומיה לאחר האלם קולו של אחרון העדים הוסב מבט יואנה לעבר ההמון, הממלא את אולם בית־המשפט. הכל ישבו דומם על הספסלים בהתחקם בעירנות יתרה אחרי מהלך המשפט. מתוך ההמון רב הגוונים והשקט בלט באותה שעה איש אחד, אשר לא ישב אם עמד כל אותו הזמן. למען תבחין עינו בכל הנעשה, עמד מאחורי שורת־הספסלים שהוא נלחץ בגבו אל הכותל, כאלו דבק בו. עיני יואנה נתקעו בפניו והן קבלו הבעת־פחד.

אחיה היה האיש, אך מה שונה היה עתה מראהו! את זרועותיו הרזות הנתונות בשרוולי־בגד שחוקים לחץ בעוז אל לבו; על לחייו הלבנות כניר צצו כתמי־אודם, אשר פשטו והגיעו עד קצה משקפיו הכהים. הוא נשם במהירות ופיו היה פעור קצת. הוא הטה אוזן־קשבת לנאום־האשמה הקצר ומלא־המרץ של הקטיגור ולנאום־ההגנה הרפה של עורך־הדין. אחר פנה היושב־ראש במשפט אל יואנה בהודעה, כי הזכות בידה לטול את רשות־הדבור באחרונה ושאלה, אם יש לה מה להוסיף ולהגיד לשם הגנתה, והאם היא רוצה להשתמש בזכות זו?

מעל ספסל־הנאשמים הגבוה עמדה נערה רזה, בהירת־שער ולבושת שחורים, ריסי־עיניה היו מושפלים, הבעת-פניה שקטה אך קולה רועד קצת.

–למדתי ילדים, סבורה הייתי, כי מעשה טוב אני עושה…

ופתאום, כהרף־עין, חל שינוי בהבעת־פניה, כאלו תחת רושם של תסיסה פנימית היא נשאה את ראשה, עיניה נוצצו, שפתיה רעדו, נזדרזה לשנות את משפטה האחרון, פלטה בקול ברור ובטוח:

–וגם עכשיו סבורה אני, כי מעשה טוב עשיתי.

ודאי שהיתה אשמה. אבל תמוה נראה הדבר מפני מה לא קם היושב־ראש וחבריו ויצאו אל חדר־המועצות – כי אם נשאר יושב במשך רגעים מספר כשראשו ועיניו תקועות כבקשת בפני הנאשמת. ומה משונה הבעת־עיניו! איש מהקהל לא הרגיש מרחוק בדבר הזה. גם שאר השופטים הביטו עליה ואחד מהם ישב עצום־עינים כמעט. הדבר ארך שעה קלה, אחר קמו השופטים ממקומם ויצאו. שעה ארוכה התמהמהו. הענין היה פשוט וברור כל־צרכו ומפני־מה נמשכה המועצה כל־כך?

בקול רם הודיע שומר־הסף, כי חבר השופטים הולך ובא.

ברשרוש של עצים נעים עמדו הכל ממקומותיהם. מאחורי השלחן, אשר מפית־ארג עוטה אותו, עמד היושב־ראש ביחד עם רעיו והחל קורא את פסק־הדין. יש שהבחינו, כי הוא קרא אותו בקול שפל יותר מקולו קודם. יואנה ליפסקה נדונה לעונש־כספים בסכום של מאתים רובל או לישיבת־מאסר במשך שלשה ירחים.

ישיבת־המשפט ננעלה. הנאספים עזבו אחד־אחד את האולם. אי־כאן ואי־שם דנו עורכי־הדין בינם לבין עצמם במשפט וקבעו, כי הנערה מאושרת היא; כי לעונש קטן נדונה…

אך הגדול והקטן מושגים יחסיים הם. ככה ודאי הרהר בלבו מיצ’יסלב ליפסקי, אשר לאחר שמעו את פסק־הדין לא זז ממקומו ונשאר עומד כמקודם, ליד הכותל, תוך כדי לחצו את זרועותיו אל לבו. פקיד בעל חולצה, אשר צוארונה משזר שזורי־זהב עבר על ידו באותה שעה ובראותו אותו עצר בהליכתו. כנראה הוא הכיר אותו והוא פתח בבת־צחוק מלאת טוב־לב:

–נו, מה, מיצ’יסלב אנטונוביץ! הכל נסתיים בכי טוב! אבל במה תבחר, בעיקרו של דבר? כסף־עונשים או ישיבת־מאסר? מחר עם בוקר אבוא אליכם. מוטב כי תשלמו… מאתים רובל לא מן הגדולות הוא, וחבל על העלמה…

והלך לדרכו. באותו רגע נתר מיצי’סלב ממקום עמדו ופנה לצאת מהאולם. כמה מחבריו הפקידים רצו לעצור בו, להגיד לו מה ואפשר להשיא לו עצה… אך עיניו להטו כל־כך עד כי מבעד למשקפים הכהים נראו שביבי אשן הוא פנה לו דרך בזרועותיו החסונות. הוא הסתכל מסביביו וליד אחד החלונות מצא את יואנה, אשר עמדה שם בחכותה לו, או מבלי היות לה כוח והעזה להפנות לה דרך בתוך ההמון. יואנה תקעה את עיניה בחברת אנשים, שנמצאה מעבר השני לדרך־היציאה, בשתי נשים וגבר אחד, אשר מפורסם היה בין תושבי העיר, הלא הוא הרופא אַדם הנאה והחביב בעיקר על הנשים. כפי הרבה אנשים אחרים, אף הוא בא על מנת להיות נוכח בשעת ברור המשפט המענין ופניו העידו בו, כי הוא עוזב את בית־המשפט נוגה ורציני. אך הנה פנתה אליו בבת־צחוק על שפתיה אחת מבנות־לויתו, עלמה גבוהת־קומה ולבושת־הדר. השיב לה אף הוא בבת־צחוק ומיד עם הגיעם למדרגות נזדרז לתמכה בזרועו. יואנה חשה פתאום, כי מישהו אוחזה בידה. היא ראתה לפניה את מיצ’יסלב, אשר החל מדבר בקול מהיר אך שקט:

–לכי עצמך הביתה. איני יכול ללוותך עתה הביתה. ענינים חשובים לי בעיר. כעבור שעות אחדות אשוב הביתה. לכי עצמך הביתה.

הוא הביט בה כל עת דברו בעינים לוהטות אגב לחצו את ידה והוסיף:

–אל פחד!… בלא מורך־הלב… אל פחד!

* * *

כעבור שעות אחדות עלה מיצ’יסלב ליפסקי ברגלים לאות על המדרגות המובילות אל ביתו. לאט עבר את המטבח, בא אל החדר הסמוך וישב על הספה הישנה. עייף היה ביותר ועל כך העידו פניו, שקבלו את צורתם הלבנה. בשבתו שקוע בהרהורים העביר את ידו הלבנה והאורכה על מצחו חרוש־הקמטים. לא התמיהו כלל הדבר, כי לא ראה את יואנה במטבח; ודאי יצאה החצרה או כי לקחה אליה רוז’נובסקה טובת־הלב – הרהר בלבו.

אפס, יואנה נמצאה באותה שעה במטבח, אך יושבת היתה בפנתה שרוית־האפלה, כשמשענת־המטה מכסה אותה. בראותה את אחיה בא – לא קפצה ממקומה, כדרכה תמיד, למען קדם את פניו בברכה ולשאול אם אין הוא נזקק למשהו. יתכן, שלא נתנה לבה להפסיק מיד את סבך־הרהוריה ויתכן, כי כעסה עליו על אחרו בוא. לאחר רגעי מספר היא קמה ממקומה ובשקט נכנסה אל החדר הסמוך.

–את מצויה? היכן היית?… – שאל מיצ’יסלב.

–הייתי בבית, אך אתה לא ראית אותי. רוז’נובסקה שלחה לקרוא לי והזמינתני לבוא ולבלות בביתה את היום, אך לא רציתי בזה… סבורה הייתי, כי תשוב מיד… ואתה כה התמהמהת…

–אַהַ! אחרתי בוא! – נהם הפקיד.

הכאיב את לב הנערה יחסו האדיש של אחיה לגורלה. היא עמדה במרחק צעדים מספר ממנו, כשידיה שלובות־יורדות על שמלתה ועיניה נוצצות בברק־נוגה ובולטות מתוך פניה הנענים.

–סבורה הייתי, כי תרצה לשוחח אתי ביום האחרון… לפני הפרדנו…

–וכי איזה יום אחרון? ופרידה זו מה פירושה? – נהם שוב האח.

–וכי כבר הסחת את דעתך מענין לכתי לבית־האסורים למחרת?

על פניה חלף־עבר רעד־התרגזות. כעבור רגע התאוששה והוסיפה דבר:

–שלשה ירחים זמן רב הוא למדי… וגם אחר־כך ודאי לא עוד אשוב אל ביתך… אלך לעבוד לאן־שהוא… צריך איפוא לחשוב בענין משקך. היום בערב אכין לך רשימה מפורטת של מלבושיך, למען תדע לשמור עליהם. את אמו של קוסטוש אבקש, כי תבוא מדי בוקר ותנקה את החדר ותעמיד את המיחם. בבית לא עוד תאוכל, כי מי יבשל לך? אבל אלך מיד אל הגברת רוז’נובסקה ואשאלנה, אם לא תאות לתת לך ארוחות בשכר. בביתה תמצא ארוחות טובות לקיבה מאשר במסעדות… וגם זאת זכור נא: עם שבתך בערב לעבודתך הזהר בהדלקת העששית, כי דרכך לבלי הזהר בדבר ואתה ממלא את החדר עשן, אשר כסם הוא לעיניך…

בעת דברה הסתכל בה מיצ’יסלב בהבעת־עינים משונה. בעינים יגעות וחולניות אלו לנו צהלה וצער גם יחד, עד כי קשה היה לנחש אם עומד הוא להתפרץ ברעם־צחוק או בגעית־בכי. עם גמור יואנה את דבריה פנה אליה בשאלה:

–הגמרת את דבריך?

–הן – השיבה – אגב, במשך הלילה ולמחר בבוקר אפשר עוד אעלה משהו על זכרוני ואוסיף על דברי…

מבלי גרוע עין ממנה נשאר יושב רגעי־מספר כשהוא מנועע בראשו, כאלו התמיה אותו משהו או כאלו הצטער על משהו. אחר החל מדבר בקולו הנחר:

–ואת חשבת בתומך, כי אני ארשה שתלך לבית־האסורים ותשבי שם שלשה ירחים בחברת גנבים ונשי־הפקר –, בבוץ וברפש שכאלה?…

עתה תמהה יואנה תמיהה רבה.

–והרי אין לשנות דבר? פסק־דינו של המשפט… הדבר מחייב…

–וכי לא שמעת? מאתים רובל כסף־עונשים או בית־המאסר… מאתים רובל… בפירוש: מא–תים! וכי לא שמעת?

היא הצטחקה תוך כדי הניעה בכתפותיה:

אמנם הן, שמעתי, אבל הרי דבר זה הינו הך. בשבילי דבר השגת סכום שכזה הוא כהשגת כוכב משמי־רום, אני אפילו לא הרהרתני בדבר זה.

–אַה, לא הרהרת – קרא הפקיד ותוך כדי קומו מעל הספה התמתח לכל אורך גופו ופרש את זרועותיו לרוחה, וכל דמותו קבלה את צורת טחנת־רוח. עמד מבלי חדול לנועע בזרועותיו, כבכנפי הטחנה, החל קורא:

–שומרי בית־האסורים יראוך כראות את אזניהם ללא ראי! אני יורק על הכסף בשעה שהדברים נוגעים לכבודה ואפילו לחייה של אחותי! וכִי דבר קל הוא – שלשת ירחים בין כתלי־טחב, ברפש, בחברת גנבים ונשי־הפקר! הרי את בתו של מורה, עלמה מחונכת… וכי בשביל שעניים אנו – עלינו להתגולל ברפש בית־אסורים עם גנבים ושכורים! חה, חה, חה! הה, חה, חה!

הוא לא היה מהלך אלא רץ על פני החדר בנשמו אויר במהירות, בצחקי נרויזית אגב נועעו בידיו.

יואנה פקחה לרוחה את עיניה מוכות־התמהון.

–בשם אלוהים, מיצ’ו, מה אתה דובר! וכי מאין לקחת כספים שכאלה? הן לא יאומן הדבר!

הוא עמד מרוץ על פני החדר והכה באגרופו על גבי השלחן:

–ואני לקחתי! אני קבלתי! הנה תוכחי לראות, כי איני בטלן וכי אין את גלמודה בעולם!

היא קפצה ובתפשה את ידיו בידיה החלה לוחצת אותן בעוז. רגשות שונים ורבים מלאו את לבה: אותה תקות־פתאום להשתחרר ממשהו, שהיה מעורר פחד מות בנבכי לבה; השמחה למשמע דברי־האהבה של האח, אך בעיקר חזק בלבה רגש־הפחד…

–מנין לקחת את הכסף, מיצ’ו? איך השגת את הסכום ומידי מי? יקירי, וכי מה עשית?

הוא התאמץ להוציא את ידיו מתוך ידיה, אבל היא היתה לוחצתן ביתר עוז.

–מנין לקחתי את הכסף? הן לא גנבתיו. הן תדעי יפה, כי לא גנבתיו. השגתי את הכסף בהלואה – וחסל.

רעד עבר את גופה של יואנה, מעקבותיה עד צצית ראשה.

–בהלואה קבלת – קראה – אבל הן אבד תאבד! וכי כיצד יעלה בידך להשיב סכום שכזה? אין זאת אלא כי בלחם יבש תתפרנס! ומי הוא, שהלוה לך? אנשי־הון הן לא נכיר. רוז’נובסקה ודאי היתה הראשונה להלוות, אבל הן אין לה. ואף אחד מבני־עניים אלה אין לו סכום שכזה! ובכן מי הוא, שמידיו השגת את ההלואה, מי? מי? מי?

וכה המשיכה לרדפו בשאלת־עקשנות זו עם הטביעה את עיניה הפוחדות בעיניו, עד אשר בהבעת אי־רצון ורוגז כמעט פרש בשמו של אחד מהמלוים ברבית המפורסמים ביותר בעיר.

יואנה ספקה כפיה, אחר כסתה בהן את פניה.

–ה, אלי! – קראה – אלי, אלי!

במשך רגעי־מספר לא יכלה מלבד מלה יחידה זו להוציא הגה מפיה. אחיה העלוב מסר את עצמו בגללה לידי מלוה־ברבית, הטיל על עצמו עול של חובות, שיביאהו לסבל ועוני… היא הסירה את ידיה מהעינים ובחבקה אותו בזרועותיה החלה מתחננת לפניו, כי יתן לה ללכת אל בית־האסורים. אמרה לו, כי בריאה היא, חזקה וצעירה ותעמוד בנסיון; כי מן היושר הוא, שהיא תשא באחריות הדבר שעשתה על דעת עצמה; כי ההלואה שהשיג ממלאת את לבבה יותר כאב ופחד מאשר אותם שלושת הירחים… שם!… וכאשר הוא לא חדל מנועע בראשו לאות־שלילה ובקול נרגש אך נמרץ חזר: “לא, יואַנה, לא! איני יכול להסכים לדבר!” – נפלה לפניו כורעת, תוך כדי חבקה את ברכיו, מפילה עליו מבול של דברי־תחנונים ובקשה, שהפכו אט־אט לקריאות מלאות התרגשות.

–מיצ’קו יקירי, תנה נא, תנה נא לי ללכת שמה, ואת הכסף החזירה לאשר נתנו לך… לך מיד והחזיר לו, תנה נא לי, אח אהובי, ללכת שמה!

היא השתפכה בדמעות, צמת שערותיה הבהירות נפזרה והשערות עברו כנחשולי־זהב על נעליו הכבדות של הפקיד. אגב שחו לארץ הזדרז להקימה ולחצה בכל עוז אל לבו בזרועותיו הארוכות והחסונות.

–אין לשנות דבר, יקירה שלי. לא אוכל עוד להחזיר את הכסף. הכסף מצוי כבר אצל הפקיד, שעתיד היה מחר בבוקר לבוא לכאן ולהובילך אל בית־האסורים… עכשיו כבר לא יכבדנו בבקורו! חה – חה – חה!

הוא צחק צחוק נירויזי קצת ונואל קצת, וקשה היה להבחין יסוד־מה גובר בו, יסוד־הנצחון או המרירות. היא עמדה נלחצת אל חזו ובכתה בחשאי. הדבר קם והיה. על כן אחר בוא הביתה, כי השתדל להשיג כסף ולמסרו לידים היעודות. הכרת טובה ללא גבול, שמחת הפדות, הצער על אחיה והדאגה לגורלו – כל הרגשות האלה הסעירו את לבבה באותו יום. לא יכלה להוציא הגה מפיה אך בכל עוז וחום־לבה נלחצה אל חזה הנער, אשר דמות מעונה ויגע לו, שנראה אדיש תמיד ועתה…

היא לחצה את שפתיה אל ידו וקראה בלחש:

–נו אם כך הוא הדבר – יהיה נא כרצונך!

מיצ’יסלב עיף ביותר ושכב על הספה, העומדת מאחורי השלחן המלא נירות־המשרד על גדותיו. יואנה חזרה אל המטבח והחלה מטפלת בהכנת המיחם. היא שפכה מים לתוך המיחם וכשהכד בידה נשארה רגע עומדת ללא־תנועה. אחר הוציאה גחלים לוחשות מתוך התנור, השליכתן לתוך המיחם, ושוב נשארה עומדת כשידיה השלובות נופלות על שמלתה ותוקעת מבטי־זכוכית על הארון שליד הכותל. הרהיט הזה הזכיר לה כנראה משהו, כי הנה נגשה אליו והחלה מוציאה מתוכו כוסות וכפיות. הכפיות נפלו מידיה על הרצפה והיא, במקום להרים אותן, אחזה בסכין ובעוגת־לחם. תנועותיה היו מהירות ובלתי־ישרות, וכל רגע נסתבכה בסבך־הרהורים. לבסוף הניחה את הסכין והלחם על השלחן ואגב כסותה את פניה בידיה ועם לחצה את מצחה אל הארון פרצה בבכיה חרישית, וכי מה תעש עתה? מה יהיה עתידה? הָ, ריקניות מבהילה בחייה – והנורא ממנה, דאגותיו, סבלותיו ועניה של אחיה! הפסיקה את התיפחותה וחדלה מבכי. היא פחדה פן יגיע קול בכיתה אל החדר הסמוך – והפסיקה בו. אבל לא יכלה לעסוק במשהו, לתת את ידה לעבודה שהיא. היא רק התמסרה להרהורים, להרהורים, הנתקעים בלבה. היא ישבה על הספסל שליד החלון והשתקעה במחשבות. מבטה מכה־התמהון תעה על גבי השמשות, מבלי ראות אלא גגי־שחור ללא־תואר אחדים; חלק־רקיע, אשר ענני־עשן עבותים, היוצאים מהארובות, עוטים אותו. לא היה במראה זה לענין את לבבה ולהרנינו ופני יואנה נעשו נוגים יותר ויותר, דמעותיה יבשו, אך את לובן־פניה עטה צל צהבהב ועל פני שפתיה היבשות, בפעם הראשונה בחייה, החל מתפתל חיוך־רוגז מלא מרירות.

פתאום נשמע קול חריקת דלת־המטבח ושתי דמויות־ילדים הופיעו בה. בא קוסטוש הלבוש בבגדו מהארג הכבד, יחף־רגל, כבד־גוף, כשהוא אוחז ביד מנ’קה הקטנה והפורחת, אשר פסעה במהירות, אף היא יחפת־רגלים, הבולטות מתוך שמלתה הבלה. לא עברו רגעים מועטים והנער כרע לפני יואנה תוך כדי הציצו בה בפחד ובהתרגשות, והילדה, אגב טופפה ברגליה ובידיה הקטנות, קפצה על ברכיה, תוך כדי השמיעה צחוק־שמחה חשאי. לרגלי יואנה מוטל היה צרור פרחי־עזרד, אשר שעת־לבלובם הגיעה באותו זמן ואשר קטפם בן־המסגר ביד רחבה בגן מישהו והניחם על הרצפה ללא־דברים. ריחם העז של פרחי־אביב לבנים אלה מלא את חלל המטבח. באותו מבט של חיה מסורה ופוחדת, בו היה מסתכל בה, הוציא קוסטוש מתחת לחולצתו מחברת גדולה ובפתחו אותה, החל קורא לאטו:

–הב—ט—לה אם כל הח—ט—אים היא. כל ה—מש—כים קום – שכ—רו בצ—דו.

ומנ’קה הקטנה הוציאה אף היא מתחת לשמלתה את האלפון המלוכלך, השחוק, ועם פתחה אותו החלה קוראה:

–אלף… בית…

יואנה החלה צוחקת בחשאי ונשקה במצח רב הקמטים של הנער ובלחיה הפורחת של הילדה. הם שמחו את נפשה במעשיהם. שאון קל קם במטבח. מהחדר הסמוך הגיע קול נחר, קול שינה:

–מי שם, יואנה? עם מי את דוברת?

פני יואנה אדמו ועם הסבה פניה לעבר החלון השיבה:

–הילדים…

–הילדים! – קרא מיצ’יסלב ומיד צץ והופיע על סף־המטבח. בלחיי־פניו צצו בהרות־אודם ועיניו יקדו באש־רוגז. לאמתו של דבר, רוגזתו באה משום פחדו, אשר קבע את בבואתו בפניו, בעמידתו ובכל תנועותיו של הפקיד.

–שוב הילדים! – חזק בקול רם – וכי עלי לרדת תהומה בשל בני־אספסוף אלה? וכי לא דיה היא עניותנו? התביאני לידי אבדן משרתי ופת־לחמנו האחרונה?

תנועותיו היו מהירות, קולו – קול עז ונמרץ. הוא החל צועק:

–לכו מזה, פעוטות! אל תדרוך עוד כף־רגלכם פה מהיום והלאה, פן אמצאכם ואעשה בכם שמות! הלאה! הלאה!

כהרף עין נעלמו הנער והילדה…

יואנה הדליקה את העששית, הכינה תה וביחד עם עוגה הנתונה בצלחת, הביאה אותם לאחיה, אשר ישב עוסק בכתיבתו לאור העששית. מדי יום ביומו היה עוסק שעות רבות בכתיבה, גם במשרד וגם בביתו. היא העמידה את כוס־הטה והצלחת על השולחן, שחה ונשקה את ראש אחיה, השקוע בנירות. כל טינה לא היתה לה בלבה אליו. הרשות היתה בידו לעשות כמעשהו. היא רק חשה, כי עליה להחליט משהו בנוגע להליכותיה ולמעשיה בעתיד, עליה להחיש בקבלת החלטה זו!

בינתים ישבה במטבח ועסקה ברקימת האות “מ” על מטפחתו החדשה של אחיה.

פרחי העזרד, שהביאם קוסטוש, מלאו את המטבח בריחם המשכר; המיחם, העומד ליד התנור, סאן תוך כדי מהבילו, ומלמטה, מתחת לרצפה, נשאו קולות־שאון גסים, אשר מהם בלט מדי רגעים קול הפיכת החפצים או קטטה ומריבה. המסבאה התעוררה לחיי־הלילה השואנים שלה.

אפס מהו הרשרוש, המגיע מעבר משענת המטה? בתוך ערפלי־החדר החל משהו זע ומתקרב. חיה קטנה? ילד? שתי כפות קטנות נתמכו ברצפה… שערות בהירות של מישהו פזרו צל־זהב על גבי הכותל המלוכלך, עינים האירו באור־תכלת… במשך רגעי־מספר זע היצור על ארבעתיו בחשאי, ופתאום תוך כדי צחקו, קפץ על ברכי הנערה מוכת העצב והתמהון.

קוסטוש הנער ברח על נפשו, אבל מנק’ה הקטנה הסתתרה מתחת למטה וחכתה עד אשר יחדל “האדון” להתרגז וצעוק. היא תשאר ללון פה הלילה, כדרכה תכופות; ועתה רצונה לקרוא קצת מתוך האלפון, להוכיח כמה ידיעותיה מגיעות… מא' עד כ' כבר תדע… מכ' והלאה אין היא יודעת עוד, אבל “אתמול” תלמד לדעת גם את שאר האותיות…

ודאי התכונה להגיד “מחר” ואמרה “אתמול”, אבל אין בכך כלום! יואנה שוב נשקה אותה ושאלה אם הוריה יודעים, כי היא באה ללון אל ביתה.

מהחדר הסמוך הגיע קול־שאלה:

–מי שם שוב? עם מי את דוברת, יואנה?

במבוכתה היתרה הזדרזה יואנה להשיב בקול חשאי:

–מנ’קה היא… האגיד לה, כי לך מפה?

בחדר הסמוך השתררה דומיה במשך שעה קלה, אחר נשמע הקול הגברי, הנחר:

–תני לה תה לשתות.

מלמטה, מתחת לרצפה, הגיע שוב קול־נפץ ושאון רב קם שם והיה. שכור ודאי נפל כשראשו נפץ לספסל. ואפשר הרים איש את אגרופו העז על רעהו, עד כי הפילהו לארץ, המלאה רפש ורטובת־המשקאות? ושמא קול־שאון זה אינו בא אלא משום אות, כי שעת־שעשועים התחילה?

ובמטבח המואר בעששית קטנה והמלא ריח פרחי־עזרד ישבה נערה חורה, בעלת פנים מעונים ועינים רטובות־בכי, כשהיא מחזיקה על ברכיה ילדה יחפה פורחת־צוחקת. הפעוטה שלחה שוב את ידה האדומה מתחת לשמלתה הבלה והוציאה משם אלפון קטן, מלוכלך ושחוק וקול־הכסף שלה החל נשא בצלילי־שמחה וצחוק.

מהחדר הסמוך הגיע קול־לחש מזהיר:

–ב—ח—ש—אי!

–ב—ח—ש—אי! – חזרה יואנה, השחה על הפעוטה.

הפעוטה בלמה את צלילי־הכסף של קולה, ותוך כדי הצביעה באצבעה הקטן על כל אות ואות החלה קוראה בחשאי, בקול־לחש כמעט:

–אלף… בית…

כל פעם עת הציצה בעד חלון חדרה הצר, ראה ראתה את העשן, כשהוא מתפרץ ומתמר בעמוד אפור מתוך ארובת בית־החרושת הגדולה. עתים היתה במתכון מפנה את עיניה הזקנות מעל העבודה, בה היא עוסקת, למען השלך מבט על עמוד־העשן. מבט זה היה רווי הרגשת־רצון מיוחדת במינה ומעין לטוף־תפנוקים היה בו. בני־אדם היו עוברים ושבים תוך כדי החפזם לעברים שונים ולעתים רחוקות היה מישהו מהם מפנה את מבטו למעלה, לעבר הארובה, ולעתים רחוקות עוד יותר היה מישהו שם לב לרצועת־העשן האפורה. אפס, חשיבות מיוחדת היה לו, לעשן זה, בשבילה: הוא היה פונה אליה בדברים והיא הבינה את שפתו, בעיניה כמעט שדמה היות יצור חי.

עם השכמה, עת על כפת־השמים, אשר לאור השחר לובשת ומחליפה צבעים, החל העשן מתאבך מסביב לארובה בדמות יתדות שחורים, עגולים, בפזרו מסביב ריח חריף ומגרה של פיח – ידוע ידעה, כי מרצ’יש שלה מצוי שם ליד המוקד בחדר־הדוד, מצית את האש – משגיח ומכונה; הוא, הגבוה הזקוף והגמיש, הלבוש חולצת־בד כחולה ורצועת־עור, כובע־חילים קל מכסה את שערותיו הבהירות וצוארונו פרוש לרוחה.

–אוֹהוֹ! – היתה לוחשת תוך כדי הצטחקה – מרצ’יש מראה את כוחו… ואמנם הוא היה מראה אז את כוח־עבודתו. בשקדנות של מתחיל מוסיף היה פחמים למוקד, סל אחד אחרי השני, בעשותו את המוטל עליו וגם חלף המסיק, גאה מכהונתו החדשה בתורת דוד, וביחד עם שלהבות־האש הגדולות היו מתפרצים מלבו צלילי־שירה, אשר מלאו את חלל החדר למן־השכמה עד הלילה.

כעבור זמן־מה החלו תמרות־העשן מתבהרות, נעשו דקות וקלות יותר, עד אשר לבסוף היה העשן מתפרץ למעלה, לעבר תכלת־השמים שרוית־השלוה, בתבנית עמוד ישר וקל.

מחזה זה ממלא היה את לב האלמנה שמחה ומנוחת־הנפש.

–הכל כשורה… – היתה לוחשת – הכל כשורה, הודות לרבונו של עולם!

והיתה סובבת על פני חדר־העוני, עושה את מטתה ומטת־הקרשים של בנה, מטאטאה את החדר במטאטא־לבנה ישן, ומבעירה אש באח למען הכן את ארוחת־הצהרים.

באותה שעה התנשאה למול ארובת בית־החרושת הגדולה על עשנה המתאבך כלפי תכלת־השמים, רצועת־עשן קלה, אפורה, הבאה מעבר גג העליה, מקום בה גרה האלמנה.

אפס, הדוד הצעיר עינו היתה תמיד מבחינה ברצועת־עשן זו, ולא עוד אלא אף היה מצטחק לעומתה. הוא ידע יפה, כי שם, ליד האח, עומדת אמו הזקנה כשכפיס לבן נתן לראשה, על שמלתה החמה סנור־ורד, והיא הקטנה, הנובלת והכפופה מכינה לו חמיצה מובחרת או מרק־גריסים משובח, ויש כי גם נדמה לו, כי ריחם הטעים של מאכלי־מעדנים אלה מגיע אל אפו.

בחריצות כפולה ומכופלת היה אז מוסיף מגרפת־פחם חדשה למוקד ובה־בשעה שהמסיק היה מגרד בראשו היה הוא, זריז וגמיש, ממלא באמונה את עבודת שניהם.

וכך היו פונות ועולות השמימה שתי רצועות־העשן זו למול זו: של בית-החרושת ושל חדר־העליה ונעלמות בתכלת השמים השקופים, אפשר כשהן מתערבות ומתחברות זו בזו.

עם הגיע שעת־צהרים נעשה עשן בית־החרושת קל יותר; הריאות הגדולות של המכונות החלו עושות לאט את עבודתן; אדי־העשן המתפרצים היו בוקעים פעם ושתים את חלל האויר בשריקה חדה, אי־נעימה והנער היה מתפרץ אל חדר־ביתו כסערת־פתאום.

–אמא, לאכול – קרא עוד עם עמדו על סף־החדר, כשהוא משליך את כובעו על השלחן. במרוצה נגש אל כלוב־הקכלי שעל החלון. בראות הצפור את הנער היתה פורצת בשריקה ממושכה, דומה לצפירת בית־החרושת, ואחר פצחה את פיה בזמירות, אשר למדה אותן מפי מרצ’יש. הנער עמד ליד הכלוב, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו והוא מלוהּ את זמירת הצפור בשריקה, הממלאה את חלל החדר. בינתים פרשה האם על השלחן את המפה הצהובה, ההדורה, אשר אילות כחולים בקצותּיה והעמידה את קערת־החרסינה הגדולה, המלאה חמיצה ושירי־בשר או מרק־גריסים ובשר מעושן, או מאכל אחר, מכל אשר השיגה ידה. על השולחן הופיעה גם ככר־לחם, היסוד העיקרי של מזון־הארוחה.

מחצית הככר היתה נעלמת כהרף־עין, כשאך הספיק הנער לגעת בה, פת אחרי פת בצע, טבלה בצלחת־המלח אגב העירו:

–לחם טוב, אמא!

–טוב הוא בני – היתה האלמנה משיבה כל פעם – אכול בשם ד', אכול! יבורכו ישו והקדושה שבאמהות…

הנער לא סרב להזמנה ועסק באכילה בשקידה יתרה וביחד עם העלם הלחם נתרוקנה גם הצלחת.

–חמיצה משובחה, אמא! – נוהג היה לאמור אותה שעה.

והאם זה רגעי־מספר עסקה באכילה באטיות יתרה. היא בחשה בכך ונשבה על פני הקערה. אך החמיצה לא פתחה. ועת הריק הנער את צלחתו תוך כדי נגבו בכף־ידו את ספיחי־שפמו נזדרזה הזקנה לנות בשאלה:

–ואפשר, בני עוד מעט… לחכי היום – לא ביותר…

היא התכוונה באופן זה להעמידו על הדבר, כי לחכה לא תטעם היום החמיצה, אבל פחדה להעליב את האלהים בדברי שקר מפורשים, כי משובחה היתה החמיצה.

–נו – אומר היה הנער – אם אַתּ אינך אוכלת…

היא מהרה להגיש לו את צלחתה אגב אמרה:

–אכול, ילדי, אכול! בּשם ישו אכול…

ושוב אחז הנער בכף, וכדרכו עסק באכילה בשקידה יתרה.

–וכי מה טענה לך, לחמיצה שכזו? – היה שואל – הן חמיצת מלכים היא!

ויש שלא היה מסיים באכילה.

אז היתה לוקחת הזקנה ושופכת את אשר הותיר לתוך כוס־חומר, מניחה על האח בהסתר ולאט, למען לא ירגיש בנה בכך…

את שירי־המזון האלה חשבה לקנינה הפרטי ובצאת הנער מן הבית היתה שוברת בהם את רעבונה.

כל זה נעשה במהירות יתרה. הדַוָר הצעיר נאלץ היה להחפז לעבודתו, כי רק לשעה קלה מלאו שם את מקומו. אך סיים באכילה הודה בתנועת־צלב, נשק את יד אמו הכחושה ולמודת־העבודה, נטל את כובעו לתוך ידו ועם שרקו לעבר הקכלי לאות פרידה קפץ בשלש קפיצות מעל מדרגות עלית־הבית. האלמנה עומדת היתה אותה שעה בתוך החדר כשהיא מחזיקה בידה את המפה, שהסירה מעל השלחן, ומקשיבה לטפיפות הרעשניות של רגלי בנה בחיוך רצון ופחד גם יחד.

–אנטוני הקדוש! – קראה אגב הניעה בראשה – ריצה שכזו! רגליו, חלילה בסכנה… את המדרגות ינפץ…

וכך היתה עומדת ומקשיבה עד כי הגיע אל אזנה קול־משק דלת־המסתורין ונאלם הד המרוצה המטורפה של הרגלים הצעירות והחסונות. זה אז עמדה לקפל את המפה, שפשפה את הכלים, פזרה את האפר על האש וישבה ליד החלון לתקן את מלבושי בנה ולבניו.

בימות הקיץ היתה עוד רואה שעה ארוכה את העשן כשהוא מגיח ומתפרץ מתוך ארובת בית־החרושת. לפרקים היתה מטביעה את מבטיה בתמרות העשן עד לבלי הרגיש, כי כלי־מלאכתה נפלו מידיה…

דמויות וגונים שונים היו לובשות תמרות העשן.

יש ומראה העשן כנחש־ברזל המתפתל־מתמתח מעמיק ומגביה עוף, ויש והוא מנשב בחלל האויר כמעטה קל תוך כדי פזרו לפניו ענני־ורד; הנה הוא מתנשא ישר למעלה, עולה כקטורת, תוך כדי הכותו גלים מכל העברים – והנה הוא כאָניץ גדול, היוקד לאור השמש והרודף אחרי הרוח מתוך הארובה כמתוך קובע־גבורים; ויש והוא מאריך בשמים תוך כדי קבלו דמויות מלאות־רהב ויפעה, חזיונות־דמיון נשאים…

יש והרוח מנשב בעשן ומראהו אז כמראה מפרשי אניה גדולה; יש וקרעהו כקלעות־פשתן ויש והוא רודף־אץ כענן־שחור. ועת קדרו פני השמים היה נאחז העשן בארובה בדמות ענן כבד, פורש על גבי הגגים כמטלית, תלוי ועומד על פני האדמה מבלי דעת אנה פנות ובוא.

בימות החורף היתה האלמנה מבעירה את העששית ומעמידה ליד האח, יושבת וידיה עושות בפוזמקאות עבים לשם מכירה.

וגם עת רוח עזה היתה מנשבת מעבר החלון והקור חדר לתוך החדר הצר דרך מסגרות־החלון אכולות־הרקבון, לא היתה הזקנה נמנעת מלגשת אל החלון למען הציץ על בית־החרושת.

בית־החרושת שלח את אורו לעבר דירת־העליה בשורה הארוכה של חלונותיו המוארים, כשהוא רועש בעבודתן הבלתי־פוסקת של ריאות־הברזל הגדולות, מכה בברזלו, מצלצל בהלומות הפטישים, חורק בשני המשורים, שורק בעוקץ המתכות הנמסות. העשן, הפורץ אותה שעה מתוך הארובה למול שמי־השחם העמוקים היה מלווה שלהבות, יורה אש ומפזר סביביו אלומות־שביבים כזיקוקים.

ויש, ששלהבות־אש היו מוסבות מתוך העשן ופונות אל־על, השמימה, ומקבלות מרחוק בבואת עמודי־השחר…

האלמנה היתה מסתכלת במראות אלה כשהיא נתונה להרהוריה.

מסבך הרהוריה היתה מעוררה שריקת הקכלי, אשר האור המגיח החלונה מתוך בית־החרושת העירו והחל פוצח את פיו בזמירותיו. הדירה הצרה שרויה היתה אז ברוח של שמחה, אש־האח היה משמיע קול נפץ והקכלי היה נושא את קולו עד אין־סוף. אך עם הופע הירח המלא על פני השמים, היו כל אותם מראות־האש הולכים וטובעים בברק הירח ובזהרו.

בשעה מאוחרת בערב היה הבן שב הביתה ובעודו עומד על סף־הדלת קורא היה שוב:

–אמא, לאכול!…

וביחד עם הדמות הצעירה והחסונה הזאת היו מופיעים על סף־הדלת השמחה, הצחוק והחופש. לאטו עוסק היה עתה הנער באכילתו, ורגעים מספר על דא ועל הא לאמו החוקרת מפיו על קורות היום. אחר החל מפהק במלוא פיו, מתמתח לכל ארכו ואף הקכלי לא עוד היה בו לשעשע את נפשו באותה שעה.

–שכב, בני, שכב! – אומרת היתה האם תוך כדי שלחה יד מחליקה על ראשו – הן מן הצורך להחליף כוח ליום־מחר…

–אשכב, אמא – היה משיב בקול צמא־שינה – אמא, מה עיפתי!

–אך קודם פתח פיך בתפלה – הזכירתהו האם.

–כן אתפלל, אמא.

הוא נשק בידה, כרע לפני מטת־הקרשים שלו ואגב שחו את ראשו על זרועותיו הפרושות פתח הנער בתפלה, בהפסיקו אותה לרגעים בפהוק ממושך. אחר היה מכה על לבו בכונה יתרה, מצטלב, מסיר את בגדיו בחפזה ונופל על משכבו הכבד.

מיד גם נרדם הנער ובחלל החדר היה נשמע שעה ארוכה הד נשימותיו הישרות והעמוקות. אותה שעה היתה אמו עומדת בתפלת־לחש לפני איקונין־הזהב, המשחיר מרוב ימים.

לבסוף נאסף אור העששית, הקכלי חדל מטפוף בתוך כלובו, בחדר נדם הכל למען התעורר למחרת היום עם השכמה.

ההתעוררות היתה תמיד מלווה הרגשת אי־רצון. את האלמנה היתה פוקדת שנת־הזקנה הקצרה, הקלה, אשר כאלו היתה באה משום חסכון בחיים, טרם בוא שנת־הקבר הרבה.

היא היתה מתעוררת משנתה זו עם קריאת־התרנגול השניה, שעה ארוכה טרם השמע צפירת בית־החרושת הראשונה, יורדת מעל משכבה, מתהלכת על פני החדר וכששפתיה נתונות בתפלת־לחש עוסקת בהכנת מאכל לבנה. בחלון עמד אותה שעה כוכב־שחר גדול, אשר הפיץ את אורו על פני הנער הנתון בתרדמה. האם היתה מפנה תכופות את עיניה לעבר הפנים האלה. היה עם רצונה לעורר את בנה־יחידה, אולם שנת הערבה מנעה מעשות זאת.

–יישן לו – חשבה – יישן עוד מעט…

אך בהשמע צפירת בית־החרושת היתה פונה לעבר הנער וקוראה:

–מרצ’יש! קומה בני!… הצפירה כבר נשמעת…

הנער הסב את ראשו לעבר הקיר.

–הקכלי הוא, אמא… – השיב ללא־הכרה.

–לא הוא; מבית־החרושת השריקה באה, בני, לא שריקת הקיכלי היא!

התמתח, כסה את ראשו, נהם, אך האם עמדה על דעתה. משמרת הלילה כבר נגמרה ועל הדור לבוא הראשון אל בית־החרושת, עוד לפני בוא הפועלים. כך חזר ונשנה הדבר בכל ימות השבוע, מבלי הוצא מן הכלל גם את יום א' בשבוע.

פעם, שעה קדומה עדיין היתה אותה שעה, נעור הנער בצעקה משנתו וישב על משכבו.

האם מצויה היתה לידו.

–מה זה? מה לך, בני, מה? – שאלה בקול־דאגה.

הנער לא השיב על שאלתה. הוא הביט עליה בעינים פקוחות לרוחה, פיו רעד ומצחו מכוסה היה זיעה קרה. הכתונת הפרומה התנשאה מעבר החזה משום הלומות־הלב העזות, הקולניות כמעט…

האם חבקה אותו בזרועותיה.

–מה לך, בני, מה לך? – שאלה תוך כדי חבקה את הנער כחבק האם את עוללה.

שעה ארוכה לא יכול הנער להרגע.

–לא־כלום, אמא – קרא לבסוף בהתאמצות – לא־כלום… חלום רק חלמתי… כי… הרעם פגע בי.

נזדעזעה האלמנה, אך העמידה פני־שלוה למען לא יכיר בנה בהזדעזעותה. רצתה לפתוח את פיה, אך לשונה דבק לחכה.

הנער ישב על מטת־הקרשים, מתוח־גוף והביט לפניו במבטים רוויי־פחד.

–רעם, אמא – קרא בקול שקט ואטי – אדום ואיום כדרקון, בחזי פגע, אמא… כה איום… אדום…

נאלם דום ונשב רוח בכבדות.

האלמנה התגברה על מבוכתה.

–מעשה שטות הוא, בני! – אמרה תוך כדי החליקה את לחייו היוקדות – מעשה־שטות! החלום – חזיון־שוא הוא, חזיון־אמת – באלהים הוא. מעשה־שטות הוא, בני!

וכאשר שני הנער החלו נוקשות זו לזו, ישבה לידו, לחצה את ראשו אל שדיה הנובלים והחלה מנועעת אותו כמלפנים, עם היותו תינוק.

הנער נרגע, רוחו שבה אליו והוא נפל על גבי הכר.

–לכי אמא – אמר – שובי אל מיטתך, אמא… אני ארדם לי…

אפס, הוא לא נרדם. שכב על ירכו, עיניו פקוחות לרוחה והוא מסתכל בכוכבים הכבים ונעלמים בפאתי־מזרח.

האם הציצה בו פעם ושתים.

–ומפני מה לא תישן, בני? – שאלה.

–לא אוכל, אמא… – השיב בלחש בקול־תלונה.

היא נגשה וישבה לידו.

–אל פחד, בני – פנתה אליו ואמרה – אל פחד! וכי לשם כך הסתיר אלהים את הרעמים בשמיו, כי ישלח אותם בבנה יחידה של אלמנה? ישו והאם הקדושה ישמרוך ויצילוך מכל רעה… ואני אף זאת אגיד לך: בחור או בתולה, הרואים רעם בחלומם – אות הוא, כי חג־חתונתם מתקרב ומגיע… הנה זאת יבשר לך הרעם… ספר־חלומות יש לי – ועל כן אדע את הדבר.

היא בטאה את דבריה בבת־צחוק, בשמחה כמעט,

תוך כדי הניחה את ידה הרזה על מצח הנער ובהחליקה את שערותיו, עד כי גם הנער נרגע לגמרי ואף החל מצטחק.

–ובכן תאמרי, אמא, כי חג־חתונה יבשר? – שאל.

–הנה כי כן! חג־חתונה צוהל ושמח…

רגע נשתקע הנער בהרהורים ואחר אמר:

–אם כן אקום כבר, אמא…

–קומה בני, קומה… אכין לך את סעודת־הבוקר ולאחר אכלך יעזבוך חזיונות־הבלהות.

וכן גם היה. שמחה יתרה שרויה היתה אותו בוקר בחדר הצר, כי בהיות הנער חפשי עוד לנפשו פצח את פיו והחל מתחרה בשירה עם הקכלי. שיר אחרי שיר שרו עד כי קול־הצפור נחר ובהגיע תור השיר על זושה, אשר נפשה חשקה בגרגרים, שרה הצפור בקול רפה וגס, כמי שאין לו כל ידיעה בשירה. פתח מרצ’יש את פיו בצחוק, והאם אף היא צחקה, וכשהם שניהם שרויים בשמחה נפרדו. עם צאתו מן הבית עמדה האלמנה ליד הדלת והטתה אוזן־קשבת להד צעדיו המתרחקים. קלים היו צעדיו, מאוששים, חפשים, כצעדי צעיר… המדרגות העקלקלות והרקובות לא השמיעו הפעם, כמדי יום ביומו, קול־חריקה עם מגע רגליו. בסגור הנער אחריו את דלת־הפרוזדור ברעש, תקף פחד־פתאום את הזקנה לשמע ההד האטום, כמגיע ממרחקים, אשר נתקע בחלל. היא נגשה במרוצה אל החלון למען הציץ בנה.

הוא פסע קלות, מהירות כשראשו מפנה אל־על, וכאשר עמד לבוא לתוך פשפש בית־החרושת, הסב את פניו למעלה, לעבר עלית־ביתו או בבלי־משים מבלי התכון לדבר…

כעבור רגע החל עשן עבה, שחור, מגיח־ומתפרץ מתוך ארובת בית־החרושת.

שעות חלפו־עברו. בחדר־העליה השתררה דומיה. השעון העתיק בעל השושנה על מגנו הצהוב טקטק ברשלנות מעבר הכותל, הקכלי נסה את פיו בזמירות צוהלות עם התגברו על קולו הנחר והאלמנה, אפשר אגב הרהרה בחלום הנער, המבשר חתונה – עסקה בבדיקת בגדי־החג שלה.

פתאום פלח את חלל־האויר קול־רעש איום. כתלי־הבית רעדו ושברי־לבנים החלו מתפוררים ונופלים מעל האח. בקול שאון נפל החלון על הרצפה, עמוד־עשן גדול ומשולהב פרץ לעבר השמים ביחד עם מפל לבנים ושברי־חומר של הארובה ההרוסה ומלא את חלל־החדר בשלהבת־אור אומרת אימה. מרוב התרגשות הפכה והיתה האלמנה לעמוד־אבן, אף צעקה אחת לא הוציאו שפתיה, רק שערות־השיבה שלה עמדו מעל מצחה, אישוניה המתרחבים הלבינו, כאישוני בר־מינן, והביעו חלחלת־מות…

שמא אף לא הגיעה אל אזניה צעקת־הפרא, אשר פרצה מעבר הרחוב:

–הדוָר!… הדור נהרג!

.…………………………………………………...…………………………………………………...……………………………..

שנים רבות לאחר זה עוד נוהגת היתה הזקנה לשבת ליד אותו החלון, כשהיא תוקעת את מבטיה הנוגים, מבטי־ינשוף בארובת בית־החרושת, אשר עמודי־עשן אפורים מגיחים־פורצים ממנה אל־על.

עשן זה לא עוד נראה בעיניה בדמויות שונות כמלפנים, אלא תמיד נראה לה בדמות־ערפל של בנה יקירה. היא היתה קופצת אותה שעה מעל הספסל ושולחת לעברה ידים רזות, רועדות. אפס, הרוח נשא את דמות־הערפל ופזרה אי־שם בכפת־התכלת של שמי-רום…

הדבר החל במטה הישנה, בה שוכבים היינו שלשתנו.

אותו יום שב האב הביתה מחוף־הנהר סר וזעף, ישב על הספסל וסמך את ראשו בידו, האם שאלתהו פעם ושתים מה אנה לו אך לכשנשאל בשלישית השיב כי העבודה ליד החצץ כבר נסתיימה וכי מכאן ואילך תוביל הסוסה רק את העפר, בשמוע פלק את הדברים האלה חבטני מיד בגבי והאם נאנחה בחשאי.

עומד היה אבא ללכת לפנות ערב אל הרופא ולהזמינו לבוא אל ביתנו. אפס, השעה לא היתה מוכשרה לכך, הוא סבב על פני החדר תוך כדי שקלו בדעתו, הציץ בכל פינות החדר, לבסוף עמד לפני האם ופנה אליה:

– וכי מה צורך במטה לנערים, אנולקה? אני ישן על גבי הרצפה– יוכלו אף הם לשכב עליה.

הצצנו איש על אחיו, שני שביבי־זהב הבריקו בעיני פלק האפורות, הנה כי כן, וכי למה לנו המטה? אנו רק נאלצים להשגיח על פיוטרוש לבל יפול מעליה.

– הלאה! ויוֹ!– קרא פלק וטרם הספיקה האם להשיב על שאלת האב, כבר משכנו שלשתנו את מצע־הקש מעל המטה, הנחנו אותו על הרצפה ופלק החל מראה את כוחו בקפיצות עתוד עליו.

לאחר הרידונו את מצע־הקש נתברר הדבר כי שני קרשים חסרים במטה ושלישי מעברו האחד מתפורר כולו, סרב על כן איש ה"נדל" אשר האב צוה לקרוא לו ולהביאו אל ביתנו, אפילו לדבר על המטה. את כספו אשר מנה ושקל במטבעות נחושת אסף בחזרה, קשר במטפחת ושם לחזו מתחת למעיל. האב הפחית עשר פרוטות מהמחיר שקבע אחר – עשרים, ולבסוף – גם זהוב שלם, אך היהודי עמד במרדו, עם המצאו בפרוזדור שב ותקע את זקנו לתוך החדר והציע לתת בּמחיר המטה חצי רובל פחות שבע פרוטות, אם יאות אבא למכור לו גם את הכר.

האב היה מהסס רגע, הפנה את מבטו אלינו, הציץ על האם, בסך הכל עלה הקנין בסכום של י"א זהובים.

– מה דעתכם נערים?– שאל לבסוף בפנותו אלינו—התותרו לעת־עתה על הכר, כל עוד חולה האם?

– הי!– פער את פיו פלק בקריאה אטומה, הוא עמד אותה שעה על ראשו ותוך כדי כך השליך את הכר לתוך החדר, פיוטרוש תפס את הכר בידו והשליכו על פלק. פלק חזר והשליך אותו עלי, וכך ודאי היה חוזר הדבר ונשנה לולא נזדרז איש ה"נדל" להוציאו מידי בחששו פן יקרע הכר.

– אך בלא הצפּה!– קראה האם בקול רפה.

מיד קמנו והוצאנו מידי איש ה"הנדל" את הכר אשר החזיקו מתחת לזרועו והחלונו פושטים את הצפה.

לאחר הפשטת הצפה נתברר הדבר, כי הכר פרום בעברו האחד והנוצות נושרות ממנו, איש ה"הנדל" חזר על כן מדעתו ולא רצה לתת במחירו אלא עשרה זהובים פחות ט"ו פרוטה.

שוב החלו עומדים על המקח לבסוף בא לידי הסכם עם האב, כי יתן לו במחירו שני רובלים אך יוסיף לו את שמיכתנו.

האב הציץ בפני האם, היא היתה חלשה וחורה כל־כך עד כי פניה כפני המת, שכבה על גבה ועיניה שקועות עמוק עמוק בחוריהן.

– אנולקה?…– לחש האב בשאלה.

אפס שעול תקף את האם ולא יכלה איפוא להשיב על שאלתו.

– אין לנו כל צורך, אבא, בשמיכה! – קרא פלק – בגללה אנו נצים ורבים מדי לילה בלילה, אדרבא יעיד וויצק ויגיד!

– אמת נכון הדבר, אבא! – נשמע קול־התלהבות – בשלה אנו מכים האחד את השני מידי לילה, היא נופלת…

איש ה"הנדל" כבר חתל את השמיכה ותקעה מתחת לזרועו, רצנו אחריו החצרה והבעת־נצחון על פנינו.

– התדעו?– קרא פלק אל הנערים אשר שחקו אותה שעה ב"קליפה"– איש ה"הנדל" קנה את מיטתנו, שמיכתנו וכרנו! מעתה נשכב על הרצפה על גבי מצע־הקש!…

– לא מהגדולות הוא!– קרא יוז’יק החור, העובד אצל החיט שבאגף־הבית השמאלי – אני זה שנתיים שוכב בבית מפרנסי על הרצפה, בלא מצע־קש כלשהו אפילו.

דבריו עשו רושם רב עלינו, הנה מתברר הדבר כי שינה שכזו אינה פרי המצאתנו.

אותו יום בקר הרופא בביתנו ושתי פעמים רצופות רצנו אל בית־המרקחת, מצבה של האם הורע. עם בוא הערב כשאך גמרנו באכילת הבולבוסים, מהרנו אל מצע־הקש אשר הטלנו אותו בפנה מאחורי הכירים. פלק כרע והתפלל ערבית בעודו מחזיק את הלחם בידו, מדי רגעים היה משליך מבט לעבר מצע־הקש, במהירות עבר בלחישה על “אבינו אתה” וכו' וטרם פתחי ב"קרבנות" כבר הוא החל להכות על לבו עד כי נשמע הד בחלל החדר, לבסוף השליך מעל עצמו את המתניה ומיד שכב ליד התנור. נתנה האמת להאמר כי אף אני בדעתי היה לשכב ליד התנור אך לא רציתי לפתוח במריבה עם פלק והסתפּקתי בסטירת־אוזן ושכבתי מעבר הכותל. את פיוטרוש השכבנו באמצע, בינינו, מתחלה דמה נדמה לי כי ראשי נושר ונופל מעל צוארי כי רגיל הייתי כל ימי בכר, אך אחר־כך שמתי את ירכי למראשותי וחשתי את עצמי בטוב.

– במה אכסה את מערומיכם, תולעות שלי? – קרא האב בראותו כשאנו נלחצים האחד אל השני.

הסתכל סביביו, הסיר את המעיל מעל היתד והשליכו עלינו.

השמענו צעקת־רצון ומיד תקענו את ידינו בתוך שרוולי המעיל, פיוטרוש בלבד הֵליל כי אין הוא מוצא שרוול, כסינו את ראשו בכתפיה והוא נאלם דום, טרם שכבו על משכבו נגש האב אלינו שנית.

– נו, מה? היחם לכם, פרפרים שלי? – שאל.

– יחם לי! – השיבותי מתוך מעמקי המעיל.

– ולי מה יחם! – קרא פלק – הו כמה יחם לי, אבא! – והוציא את רגליו הארוכות והרזות למען הוכיח לאבא עד כמה הוא מסיח את דעתו מהמכסה שעלינו.

ואמנם חום נעים חדר אל גופנו מעבר התנור כי אבא הביא פחמים לפנות ערב, הבעיר אש והכין טה למען האם. מיד גם נרדמנו, אך עם בוקר החלונו מרגישים בקור. משכתי את המעיל לעברי. מתחלה התכוץ פלק אגב שינה, אך אחר החל אף הוא מושך בו, וכאשר לא הרפיתי ממנו; הן לו יחם יותר כי על כן סמוך לתנור הנהו – התאמץ לגררו אליו ולהתכסות בו כולו.

בשעת גררו את המעיל ודאי לחץ את פיוטרוש, כי פתאום פתח הקטן ביללה ואחר פרץ בבכי־תמרורים.

האם נאנחה בחשאי פעם ושתים.

– פיליפ! פיליפ! – קראה בקול חלש – שלח נא מבט לעבר הנערים, פיוטרוש בוכה משום־מה…

אפס, אבא נתון היה בשנת־מנוחות.

– נערים! – קראה האם שנית – מפני מה בוכה פיוטרוש?

– פלק הוא האשם בדבר, אמא! – השיבותי.

– לא נכון הדבר, אמא, וויצק הוא האשם! – התקומם אחי לדברי וקולו – קול־תנומה.

האם נאנחה בחשאי וכאשר לא הפסיק הקטן בבכיתו, נגררה מעל מיטתה, לקחה את פיוטרוש על זרועותיה והביאתהו אל מטתה. מיד היתה לנו הרוחה ופלק נזדרז וכבדני בחביטה בגבי, אף אני לא נשארתי לו חיב, אחר הסבונו את פנינו האחד מעל רעהו וישנו בנחת עד הבוקר.

כעבור ימים אחדים שוב בא אל ביתנו איש ה"הנדל", איש לא קרא אותו הפעם אך הוא בא, לפי דבריו משום דרכי נמוס, למען דרוש בשלום האם. אחר החל מהלך סובב על פני החדר, תוקע את עינו בכל, סוקר את הארון, הספסלים. האב היה נרגז משום־מה באותה שעה ולא רצה להאריך בדברים אתו.

למחרת היום חזר ובא איש ה"הנדל" אל ביתנו. אותו יום כל מזון ארוחת־הצהרים שלנו היו תפוחי־אדמה ומלח, שומן לא היה, גם הלחם אפס וכלה מן הבית ופיוטרוש הלך אל בית־התמחוי ללא אוכל. האב פקד עלי להכין שק לפחמים. פלק חבטני בגבי לאות־רצון על שיחם לנו בקרוב כי הרוח החל מנשב בחלל החדר, ושנינו פרצו בצחוק. רגע עמדתי מוכן ומזומן, אך האב כנראה שכח את דבר הפחמים, ועם שבתו על מטת האם נשתקע בהרהורים, אגב גרדו בשפמו, כעכעתי פעם, הוא לא הסב אפילו את פניו לעברי, כעכעתי שנית, הוא הציץ בי כאלו לא חש כלל במציאותי. פתאום בא איש ה"הנדל" אל ביתנו ופתח בקנית הארון.

תוך כדי החליפי רגל ברגל נשארתי עומד ומחכה רגע קט אף כי בהולה היתה עלי שעתי: המים ליד המשאבה קפאו ופלק יעץ להתחיל בחליקה. נסיתי את כוחי וכעכעתי בשלישית. האב הפך את פניו והכה באגרופו על גבי השלחן. קפצתי לתוך הפרוזדור בכל כוחי וכמעט שנתקלתי בסף ונפלתי. גם איש ה"הנדל" יצא אחרי, ומבלי אבד זמן לבטלה החל מצביע מרחוק באצבעו על היהודי העומד מעבר החצר השני. בינתים קרא לי האב וכשידיו רועדות משום־מה, תקע לידי ט"ז פרוטות וצוני לרוץ ולהביא פחמים.

עם שובי מצאתי את איש ה"הנדל" ואת היהודי השני כשהם מוציאים את הארון מתוך הבית. האב עמד ליד הדלת ומהר לסגרה לבל יחדור הקור הביתה, האם הפנתה את ראשה לעבר הקיר ונאנחה בחשאי. דבר הרחקת הארון מתוך הפנה בה עמד כל ימַי גלה לפני עינינו מראות חדשים. מיד כרענו ליד דברי־האשפה שנצטברו שם ופרשת החפושים החלה. פלק מצא כפתור־פחמים ומיד קם ותפרו בשרוול־בגדו. בכפיס עץ חתרתי והוצאתי מתוך סדק מחט גדולה שהחלודה עלתה בה וכך גם עלה בידי להוציא חפושית־זהב, אשר רגליה נתונות מתחתה וכנפה רצוצה ושחוקה, מיד החלונו נושבים עליה למען החיותה אך שוא היה כל עמלנו: החפושית מתה היתה.

לקראת כל דבר־מציאה פערנו את פינו בקריאת־צהלה. האב לא עלה בידו לכנס אותנו לאכילת־הדיסא אשר בשל אותו היום לארוחת־הצהרים ואשר האם בלבד לא רצתה לטעום ממנה. לאחר בדקנו הכל והוכחנו לדעת כי אין כל אוצרות עוד בפנת־החדר, טאטאנו את פליטת־האשפה לתוך הפרוזדור.

זה עתה הרגשתי בדבר, כי במקום עמוד הארון היה חלק־הקיר לבן משאר קירות החדר ומיד מסרתי את הידיעה לפלק, גם האם הסתכלה בפנה זו ומבטיה נוגים. לבסוף עמד האב מעל מאכל הדיסא, חפש בתבה ומצא שני מסמרים, תקע אותם בחלק־הקיר הבהיר ביותר ואחר שם עליהם את שמלת־האָרד של האם, זו המיועדה לימי חג ומועד ואת השניה הכחולה, המיועדה לימות־החול, וכסה אותן יפה במטפחת ההדוקה בשני קצוותיה, הדבר ישר בעינינו ופלק החל מיד להשתעשע שם עם פיוטרוש במשחק המחבואים.

באותם הימים הורע מצב האם יותר ויותר. הרופא פקד עליה לשתות מרק טוב ולאכול בשר טרי. האם היתה מתיפחת בדמעות על הפסד־הכסף שהיא גורמת לו וככל שיכלה הניאה את האב ממלא את פקודות הרופא, אבל, בעיקרו של דבר הייתי רץ בכל ימות־השבוע עם משהו אל הטבח ולפרקים גם הייתי קונה מחצית הליטרה בשר בבת אחת.

ואיש ה"הנדל" נוהג היה להציץ מדי יום ביומו לכל הפחות דרך דלת־ביתנו אם נקרא לבוא ואם לא, אפילו “הולטי”, כלבו של שומר־הבית כבר הכיר בו ולא עוד נובח היה לקראתו. אחר הארון קנה איש ה"הנדל" ארבעה כסאות בעלי צבע אגוז אשר יושבים היינו עליהם כשאנו מסובים לארוחת־הצהרים. בשעת ממכר הכסאות הללו גדלה צהלתנו ביותר כי איש ה"הנדל" עצמו לא עלה בידו לשאת יותר משני כסאות ושנים הנותרים – נשאנו אנו לרחוב אורדינצקה גופא.

כשהכסאות נתונים על ראשינו היינו מהלכים ברחוב, ופלק כה היה מרעים בקולו: “פנו דרך! פנו דרך! – עד כי המרכבות היו נעצרות ועומדות. איש ה”הנדל" נשאר מאחורינו ואנו הוספנו מהר אף כי היהודי רץ וצעק כי לסטים אנו, מחבלים, ובטויים יהודיים כיוצאים בהם. בהגיענו לרחוב אורדינצקה עמדנו והחלנו מתופפים על גבי הכסאות, אנשים נתאספו סביבנו, ודאי סבורים היו כי “מעשי נפלאות” יראו לעינם, לבסוף נגש אלינו במרוצה איש ה"הנדל" כשהוא אוחז בזקנו, בראותו את האספסוף ליד הכסאות מהר ותקע לידינו מטבע בן שלש פרוטות למען נלך ונעזבהו לנפשו.

כה נעם לנו כל אותו הענין, עד כי תכופות היינו שואלים אם אין צורך להוציא משהו מתוך הבית, ביחוד היה פלק חוזר על שאלה זו וכל פעם והצעות חדשות לו. מיד עם שובו מהאולפנה שלשל את ידיו מאחוריו, החל מהלך על פני החדר ומציץ לכל הפנות והחרכים כמעריך לפי משלח ידו.

– ואפשר, אבא את סיר־הברזל? והגגית או את השעון, אפשר?

– סורה מכאן!– היה האב גוער בו, משום מה נרגז ושרוי בעצב היה כל אותם הימים.

– פלק! מה אתה סח? – השמיעה את קולה, קול חלש, האם – אתה היית מוכן למכור גם את נשמתך?

אני ופיוטרוש החלונו גם אנו מוחים בכל תוקף.

– ה! את הסיר!… וכי מה עוד?.. וכי במה נבשל דיסא או תפוחי־אדמה?

– או את השעון! – הוסיף פיוטרוש ברוגזה – והאיך זה תדע ללא־שעון אימתי שעת־אכילה אימתי לשכב לישון?…

– אוהו!– קרא פלק ועל פניו שפוכה הבעת אפיקורס – הנה מצאת סבה!… ואתה הן בין כך היית יושב תמיד על האכילה!…

– ואתה רץ ומביא עוגות לחנונית בשכר כרכשה הנתנת לך.

– איני רץ! – השיב פלק ופניו אדמו.

– הרי אתה רץ!

– איני!

– שקר אתה דובר! בעיני ראיתיך אוכל כרכשה…

– אני כרכשה? בשם האלוהים, לא אכלתי!…

ותוך כדי אמרו הכה על לבּו בעוז כה רב, עד כי נשמע הד בחלל החדר.

– נו, נשוב נא בפיך!

עמד פלק ופער את פיו בנשיבה עד כי אד קל יצא ממנו, מנסיון זה יצא וידו על העליונה, דבר לא העיד על אכלו כרכשה, הכרס הנופלת היתה שרויה בריקניות יתרה.

רוחו של פלק לא נפלה עליו. יום אחד בהתהלכו על פּני החדר ובהציצו על הקירות, קרא פתאום:

– והמרחשת, אבא! והמכתש! והמגהץ!…

פחד נפל עלינו למשמע הדברים האלה, המרחשת, המכתש והמגהץ – הם שמשו מעין אוצרות משפחתנו, הם עמדו על מדף־עץ שלמול הדלת כשהם מבריקים־נוצצים עד כי דומה פני זהב להם. באמצע מצויה היתה המרחשת. מעודי לא ראיתי – כל כמה שאזכור – כי יבשלו משהו במרחשת זו, ודאי היה בדבר שכזה משום חלול־כבודה. אפס, מדי שבת בשבת היתה האם משפשפת את המרחשת בלבנה או באפר וכה היתה עומדת תמיד נוצצת, כשאזנה לעבר החדר וכל העובר את סף־הבית היה מיד עינו נתקעת בה. ליד המרחשת מצויים היו המכתש והמדוך מהעבר האחר, והמגהץ מעברה השני, המכתש בן־גילי היה, אבי קנה אותו עם הופיעי בעולם, למען שמח בו את לבב אמי, ולאות הכרת־תודה על הבן שילדה לו ואני אף לאחד מבני־גילי בחדר, ואפילו הרחוב כולו לא הייתי מתיחס בהדרת־כבוד שכזו כמו אל המכתש הלזה. האם היתה מסירה אותו מעל המדף רק אחת בשנה ב"יום הששי הגדול" למען כתש בו את הקנמון לאפית רקיקי חג־הפסחא, שעה היתה חוזרת על ספור־המעשה אשר אני והמכתש היינו גבוריו. לאמתו של דבר נבדלנו רק בזה כי אותי הביאה החסידה חנם אין־כסף, ואילו המכתש נקנה בכסף. לא יפלא איפוא הדבר כי דבר קיומו של המכתש נראה בעיני חשוב פי כמה מאשר קיומי אני, ביחוד מאחר שראיתי כי הכל מתיחסים אליו בכבוד ואילו היחס אלי שונה היה גם אז וגם אחרי־כן…

המגהץ אף הוא לא היה יורד מעל גובה המדף אל בקעת חיינו היום יומיים אלא לעתים רחוקות בלבד. האם נוהגת היתה לגהץ בו רק את בתי־החזה של אבי, המיועדים ליום א' ואת שביסי התחרים שלה. כל שאר הלבנים היו מוצאים את תקונם בזירה. פעם אפילו הגיע לידי רוגז בין האם ושומרת־הבית אשר באה לשאול את המגהץ.

– גברתי היקרה! – פנתה ואמרה לה האם בקול מחלט – “דבר הגון” שכזה אינו מיועד להשאלה, לא בשביל ידי בני־אדם הוא!… הוא עולה בכסף רב!… זהו קנין־עד לכל ימי חיינו!…

זכורים אנו כלנו באיזה רעש סגרה שומרת־הבית את הדלת אחריה למשמע הדברים האלה, והאיך פערה את פיה והחלה מקשקשת בלשונה עם עמדה בפרוזדור־הבית. ידי האם החלו רועדות מכעס ורוגז עם עמדה כעבור רגע לבצע פרוסות לחם לארוחת בקרנו. למן אותה שעה עלה ערך המגהץ בעיני, ראיתיו ברוחי כאחד מאותם הדברים אשר רק אחת יאתיו ויהיו בימי חיינו כהטבילה למשל, כברכת בר־המצוה וכמעיל הכחול אשר אבא נוהג היה לאמור כי רק פעם בימי־חייו זוכה בן אדם לו ועתה – הסכיתו נא ושמעו! – פלק מדבר על המגהץ כאלו לא היה אלא בחשה או מטאטא ישן־נושן.

תקעתי את מבטי באבי. סמוך ובטוח הייתי כי יסטור את פלק באזניו, אפס, האב עמד שמבטו תקוע ברצפה ומגרד בשפמו, מה טוב כי האם נתונה היתה בשינה אותה שעה.

אותו יום לא הלכתי לקנות בשר בשביל האם, רק עצמות־בשר צוה עלי האב לקנות במחיר שלש פרוטות ואחר עמד ובשל מרק־גריסים.

למחרת היום חזר האב הביתה אחוז־קור ואגב שפשפו את ידיו הקפואות קרא מעל סף הדלת:

– שמחי, אנולקה! נהר־הוויסלה עוד מעט ויחודש זרם־מימיו כי הרוח כבר פנה לפאתי־מערב.

והאם בהביטה אל האב ספקה את ידיה ונפלה על משכבה.

– פיליפּ! – קראה – ואדרת־השער שלך?

זה עתה הרגשתי בדבר, כי האב שב בּלא אדרת־השער.

אפס, לא הספיקה לי השעה לעמוד על הדבר ולהרהר בו, כי האב תפס את פיוטרוש בידו ו"טחנת־טרוף" עשה בו. – אחר פרץ בצחוק רם, עזב את פיוטרוש לנפשו ובשבתו על מיטת־האם הוסיף לצחוק כשדמעות נגרות על פניו המשחרים. הוא הזדרז לנגב את עקבות־הדמעות בשרוול בגדו הישן.

נו מה, אנולקה? כיצד את חשה את עצמך?… – שאל.

אפס ראשה של האם נפל באין־אונים על גבי הכר והיא מוטלת היתה ללא־תנועה.

– פיליפ! – לחשבה לבסוף בנעימת־קובלנה – וכי מה עשית?… אדרת־השער מכרת?…

– אדרת־השער! אדרת־השער! – חזר האב – וכי מה היא אדרת־השער? וכי דבר גדול הוא! דייני סחבתי אותה במשך זמן רב כל־כך, וקשה היא – לכל הרוחות – כמצפונו של טוחן… קל ונוח יותר נעשה לבן־האדם לאחר השליכו אותה מעליו.

האם נאנחה בחשאי, אז העביר האב יד מחליקה על שערותיה והוסיף:

– ואת, אנולקה, דמית לאותו עץ מעוקל ובשל דבר כלשהו גונחת ונאנחת את… היתה אדרת־שער ואיננה – והרי לך מעשה נורא! וכי מה? התתן לי אדרת־השער לאכול או התשלם בעבורי שכר־דירה, או משהו? האביב מגיע ובא, עוד מעט והנהר ישוב ויפכה בזרם־מימיו ואני אצטיד באדרת־שער… הנה עוד מעט וגם בבגדי יחם לי כשתתחיל העבודה…

אותו יום בקר שוב הרופא בביתנו ואני רצתי אל בית־המרקחת.

– קר פה – אמר הרופא עם עמדו לצאת מתוך הבית – ואף הטחב נותן את סמניו, יש להחמיר בהסקת הדירה…

גופו זע קלות עם התעטפו בפרותו הקצרה. האב הקשיב לדברי הרופא כשראשו שח לארץ. כל אותו יום שרוי היה האב בשמחה, אך ביחד עם זה ודאי היה דבר מה בו כי בהסב האם את מבטה ממנו, מיד נשתנו פניו תכלית שינוי, את ראשו הרכין למטה ועיניו הפכו והיו שחורות ואבדו את צבען האפור הרגיל ומה רבה היתה הבעת־הצער הלנה בהן!

מחצית הפוד פחם קָנינו לפנות ערב והעלינו אש עד כי רעש התנור. האב העמיד את הספסל ליד מצע־הקש שלנו וישב עליו, גם האם הפנתה את פניה לעבר התנור למען הבט על האש וכה ישבנו והתחממנו כלנו עד בלי קץ.

שוב עברו חלפו שבועים ימים. מועט היה השכר שהכניס האב וגם בבית רבתה עליו העבודה; הנה יש לכבס את הסחבות והנה יש לבשל אוכל. נתנה האמת להאמר, כי לא תמיד נוהג היה לבשל, אך תמיד נמצאה עבודה שהיא, ובנו יכול היה להשתמש רק לשם שליחות בלבד. במצבה של האם לא חל כל שנוי, לא לטובה ולא לרעה, רק גופה יבש ופניה לבנו כמטפחת, אף שעול קשה היה תוקפה לעתים תכופות יותר ויותר, בפרט עם השכמה.

השכנות היו מציצות מדי פעם בפעם לתוך ביתנו, מסתכלות באם ותוהות על כי כה צמקה במשך הימים.

– אך לו היה “פן יזוס” מרחם וגוזר את משפטה לכאן או להתם – פנתה הסוחרת־במסמרים אל האב.

– טפו! – ירק האב – דברי־הבלים בפיך גבּרתי… וכי מה, וכי קצרה רוחי, או מה? וכי נשבענו לנו שבועת־אמונים רק לימי בריאותנו, ולא לימי־חלי? וכי לא בשלי ובשל ילדי אבדה את בריאותה?…

ובזה נסתיימה השיחה.

והקור נשאר בתקפו, הרוח אמנם כבר החל פונה לפאתי־מערב אך החדר היה שרוי בקור כה רב עד כי אד קל נראה בּחללו. עם ערב הרפה קצת הקור ואז ירדה על הארץ סופת שלג וכיסתה את פני־העולם. פיוטרוש לא הלך אל בית־התמחוי, יושב היה ליד התנור או לרגלי מטת־האם, מפונק שכמותו! אני ופלק נוהגים היינו להכין לעצמנו כדורי־שלג ויורים האחד בשני בכל כוחנו, למען יחם לנו.

יום אחד לא הסיקו את התנור, האב כסה את האם בשמיכה ואותי שלח אל אחת השכנות להביא חתיכת סוכר לעלי־הרפואה. אפס גם לה לשכנה לא היה סוכר, עמד האב ופתח את הארגז והחל בודק אם לא ימצא בו משהו כי האם היתה משתעלת בעוז כה רב, עד כי כל השומע חש כאב בלבו. מיד הקיפונו שלשתנו את האב, כי בארגז מצויים היו דברי־חפץ שונים אשר רק לעיתים רחוקות היינו רואים אותה. באחת התבות נמצאו תערי האב, בשניה – אלמוגיה של האם, נמצאה שם גם מטפחת־המשי אשר אבא נוהג היה לקשור אותה לצוארו בימי חג ומועד; אדרת־השער של האם בעלת הבטנה האדומה; מפת־השולחן הצהובה, עדויות רקמת פרחים, ונמצא שם צפוי־השמיכה מארג־פּרס ירוק.

אך הפעם נחלנו אכזבה: ריק היה הארגז, בפנה רק מוטלת היתה המפוחית של האב מימי בחרותו כשהיא עטופה במטפחת אדומה. האב נגע בה פעם ושתים אגב חפשו שיורי־סוכר, כאלו מפחד היה להרימה ולהזיזה על מקומה. המפוחית השמיעה צליל־נהם ונאלמה דום. אפס פלק כבר שלח את ידו לתוך הארגז.

– והמפוחית, אבא! – קרא עם ערטלו אותה מעל המטפחת האדומה – וכי אי אפשר את המפוחית?…

– פלק!– קראה האם בקול רפה מעל מטתה.

פני האב אדמו. הוציא מיד פלק את המטפחת והמפוחית, החזירן למקומן ואחר סגר את הארגז במפתח.

אותו יום לא סעדנו את ארוחת־הבוקר וגם ארוחת־הצהרים לא היתה מוכנה. סבור הייתי, כי האב ישלחני לכל הפחות להביא לחם, אבל גם דבר זה לא היה, לפיוטרוש בלבד נתנה פרוסת־לחם משיורי יום־אתמול. יצאנו עם פלק למען שחק שם ב"מחלקות", כי היום ארך ביותר בעינינו, היתה השעה השניה או השלישית עת קראה אותי האם אל מטתה ובקול לאה, מפסק, פנתה אלי:

– רוצה נא, וויצוש, אל בעלת הזירה שברחוב שצ’יגלה – הלא תדע?

– אוהו… וכי למה לא אדע?… בבית מספר שלש…

– בבית מספר שלש – חזרה האם – אשה הגונה היא ואפשר תאות לקנות את המגהץ…

– המגהץ? – חזרתי מבלי היותי בטוח אם יפה אזני שומעות.

– אך כי תבוא עם חשכת־ערב, למען לא תראה שומרת־הבית… נו לכה לך…

נטלתי את כובעי והנה קראה אותי האם שנית:

– וויצוש!

אך עם גשתי אליה, הציצה בי ואמרה:

– לא כלום, לא כלום! לך…

כבר עומד הייתי על סף־הדלת כשהיא קוראת אותי בשלישית.

האם התנשאה על מטתה, עיניה השקועות בחוריהן נפקחו לרוחה.

– ואת המכתש… – לאטה בלחש עד כי בקושי הגיעו הדברים אל אזני.

הייתי לאבן, חשבתי את עצמי כאלו גם אותי גופא עמדו למכור.

– את המכתש? – חזרתי בלחש בשחי לעבר פני אמי.

היא שאפה רוח בכבדות, בהפסקות וחזה השמיע מעין שריקה חדה. לא השיבה דבר רק אחזה בידי, כף ידה היתה קרה טחובה, פעמים או שלוש פעמים פערה את פיה אך לא הוציאה כל הגה, מצחה הצהבהב כוסה זיעה.

החלה שואפת רוח בנשימה עמוקה, הדומה לאנחה.

– ואת המרחשת… – לחשה בהתאמצות.

– את המרחשת?… – קראתי אף אני בקול לחש.

היא הניעה בידה, ראשה נפל על גבי הכר, עיניה נעצמו.

כנכוה יצאתי במרוצה מן הבית בהחזיקי את הכובע בידי, בפרוזדור פגשתי את פלק.

– הסכת ושמע – תקעתי לתוך אזנו – את המרחשת, אף את המכתש וגם את המגהץ; הכל אנו מוכרים!

– חזיז ורעם! – קרא פלק, החל צוחק ובשמחתו היתרה קפץ קפיצה אחת למעלה וחבט בידיו את שוקיו, קפיצה שכזו תפסה את המקום בראש במחזור מעשי־הפלאים שלו, מעודי לא עלה בידי להגיע במקצוע זה למדרגתו. הוא היה מטיל את עצמו בתנועה קלה כל־כך, כדג במים. מיד קמנו ורצנו שנינו אל רחוב שצ’יגלה, כי פלק יהיר היה ולבו לא נתנו, כי אני אקדים אותו במשהו.

אפס, בעלת־הזירה לא רצתה להרבות בדברים עמדי, אמרה כי אין לה כל צורך במרחשת, וכי מכתש ומגהץ ישנם לה משלה, נרגזים וסוערים יצאו את ביתה.

—אשה שכמותה! – קרא פלק – אין לה צורך במרחשת! במרחשת כמרחשתנו אין לה צורך.

בעינים נוצצות חכתה האם לבואי, וכאשר מסרתי לה בדבר תוצאות שליחותי, נאנחה כאלו חשה בלבה הקלה שהיא.

עם בוא הערב חזרה וקראה אותי האם אליה וצותה עלי לקרוא לאיש ה"הנדל". אני ופלק רצנו יחד מלאי־אושר כי כל הענין טרם נגמר בלא כלום. איש ה"הנדל" בא, בדק את המגהץ, בדק את המכתש, בדק את המרחשת, ובעקמו בתנועת־בטול את שפתיו אמר, כי כל הכלים לא יסכנו אלא להתכה. המגהץ אכול־אש הוא, המכתש קטן מהמדה הנהו, והמרחשת דקה ורתוכה היא מעברה האחד… בעד כל שלשת הכלים נתן עשרה זהובים.

האם נתרה ממשכבה וישבה על המטה.

– מה?.. עשרה זהובים?… המכתש בלבד – מחירו עלה לחמשה זהובים וי"ג פרוטות, והמגהץ!… והמרחשת!

– נו, להתכה יסכונו…– פתח איש ה"הנדל".

אפס, האם לא נתנה לו להמשיך את דבריו וביד רועדת הצביעה על הדלת.

– לך!… לך!… אל עוד תראינה אותך עיני!… אין אתה יחיד בעולם. מיד גם שלחה אותנו לקרוא לאיש ה"הנדל" השני, אותו הצהוב אשר קנה מידינו את שלחננו האחרון.

אנחנו אהבנו את היהודי הזה כי היה חומד לו לצון בעת קנותו את השלחן הנזכר, ובשכר טרחתנו להביא את השלחן לרחוב אחר נתן לנו לי ולפלק אגוזים, אגוז לכל אחד מאתנו, אמנם נכון הדבר כי אגוזו של פלק נקוב היה אך במשך כל היום כולו היה שורק בו לאות וסימן כי הרכבת כביכול מתחילה זזה ממקומה.

ובכן קמנו ורצנו אל הסוחר הצהוב. מצאנו אותו עומד בקצה־הרחוב ליד החנות ומשוחה עם איש ה"הנדל" הראשון אשר זה עתה יצא מביתנו, הוא שם את השק עם הבקבוקים על שכמו והלך אחרינו.

לאחר בדקו ובחנו את המכתש, המרחשת והמגהץ, נתן במחירם תשעה זהובים וט"ז פרוטות אף הוסיף ואמר, כי אשר למכתש – גם לשם התכה לא יסכון, האם החלה רועדת כולה כתקופת־קדחת ואף כי לא יכלה לזוז במטתה חטפה מידי הסוחר את המרחשת והטילה אותה על הרצפה, הכלי נאנק כפעמון שבּור…

רגש נפלא מלא את לבי לשמע קול־אנקה זה. דמה נדמה לי, כי יסודות ביתנו נאנקו.

האם כסתה את עיניה בידיה ופתחה בבכיה.

טרם פנה היום לערוב בקרו בביתנו עוד כחמשה אנשי ה"הנדל", אך ככל שהוסיפו לבוא, כן מעטו לתת במחיר הכלים. אמנם ההבדל במחיר היה בשתי פרוטות או שלש אך תמיד היו מפחיתים במחיר ולא מעלים בו, הם היו מקשקשים בלשונותיהם, רבים האחד עם רעהו, האחד חוטף מידי השני את מכתשנו, את מגהצנו, והקימו שאון רב.

ופלק לא היה פוסק מלצבוט בי מרוב צהלה.

– הנה מחזה לפניך! – קרא ובחושו, כי הצחוק העצור שם מחנק לנפשו, הקיל לעצמו על־ידי קפיצת־תיש מיוחדת במינה.

לבסוף יצאו היהודים והמרחשת, המגהץ והמכתש נשארו עומדים בשורה אחת על הספסל שליד האם, היא הסתכלה בי במבט נוגה, עיף, במבט־קפאון כמעט. אך בהתגבר הקור עם בוא הלילה ופיוטרוש החל מילל כי קר לו, צותה עלי האם לרוץ אל שומרת־הבית ולשאלה אם לא תקנה את המגהץ.

אפס, שומרת־הבית כנראה לא שכחה את דבר סרובה של אמי בשעתה, התנפה והשיבה בקול־גאה:

– אם אבוא לקנות מגהץ – חדש אקנה לי! וכי מה צורך לי בכלי בלה?!

עת חזרתי על דבריה באזני האם התלקחו פניה ושלהבות־אודם כסו אותם.

– לא, ובכן לא! – קראה בקול רועד מרוב רוגז – הנשמע כדבר! כלי בלה!… גברת זו! אם לשאול – טוב ונאה הוא, ואם לקנות – הריהו כלי בלה! חכי נא, אשה סוררה שכמותך, מרשעת…

השתעלה, שמה את ידה על חזה אך לה היה לנו כל משקה שהוא לתת לה כי מי־הירקות אזלו זה כבר.

– הרי לך תיאטרון!… – לחש פלק אגב צבטו בי עד כדי כאב.

– וויצוש! – קראה האם בקול חלש – רוצה נא אל איש ה"הנדל" הראשון, אשר נאות לתת עשרה זהובים במחיר הכלים אל השחור, התדע? יבוא נא – ובעצמה את עיניה היגעות לחשה:

– בעד פרוטות עלובות אמכור, ללא־מחיר, אך את, מרשעת שכמותך אשר רכושו של זולתך תקרא כלים בלים, לא תהני מהם… לא תגיעי לידי כך! לא תגיעי!

נאלמה דום כשהיא נופלת אין אונים.

בכל כוחנו רצנו אל היהודי. סבורים היינו כי ד' היודע איפה נמצא אותו, והנה מצאנו אותו עומד למול שער־ביתנו, ידיו תקע בחגורת בגדו הארוך וירק לצדדים, ממש כאלו חכה לבואנו. כאשר הדפו פלק בירכו עם גשתו אליו, החלו נוצצות עיניו השקועות בהרהורים, כעיני החתול ושאף אויר בחטמו, הוא הלך אחרינו בצעדים מהירים, זריזים. אפס, אף הוא לא נאות לתת עתה במחיר הכלים יותר מ"תשעה זהובים שלמים". את המלה “שלמים” בטא בנעימה כזו, כאלו לאותם תשעת הזהובים היה מוסיף חצי־רובל לכל־הפחות.

פני האם חזרו והתלקחו.

– בן־אדם! – קראה – והן מאומה לא נגרע מהכלים! הן אתה עצמך נתת קודם במחירם עשרה זהובים! והרי כל שנוי לא חל בהם!

– נו, ומה בכך, כי הכלים לא נשתנו?! – השיב איש ה"הנדל" ברוח קרה – אני נמלכתי בדעתי…

– תנה במחירם עשרה זהובים, כדבריך קודם… היה נא בעל־מצפון!…

– נו, מצפון יש לי! אלמלא היה לי מצפון, הייתי נותן במחירם שמונה זהובים, אך משום מצפוני אני נותן תשעה זהובים שלמים.

– יענשך אלהים על עולתי! – נאנחה האם.

– וכי מה ענין העונש? – החל איש ה"הנדל" מתקומם – וכי בשלמה יענשני? וכי חנם אין־כסף אקח את הכלים?! וכי מוץ אני נותן במחירים? נו, הן נותן אני במחירם כסף במזומנים.

האם לא השיבה עוד מאומה ופניה לבנו ביותר. עם ספור היהודי את הכסף היו עיני פלק ממש חושבות לצאת מחוריהן למראה כל מטבעת־עשר, אם רק נזדמן מטבע מחוק, מיד קם והוציא מבין המטבעות בקראו כי מזויף הוא. היהודי נהם תחלה נהימת־רוגז, אחר אדמו פניו כל־כך כאלו תקפתהו פלצות־מות, ופעם בעלות חמתו לשיא־גבהה, אף שלח את ידו לעבר פלק. פתאום החל היהודי מצטחק, הוציא מתוך כיס־חזיתו פרוטה מושחרה כלה נתנה לפלק ואמר:

– נו, ילד פקח אתה! פקיד תהיה! הא וקנה לך רקיק!

אפס פלק לא לקח את הפרוטה מידו.

– וכאן, ראה־נא, שכחת להוסיף מטבע בן שלש פרוטות אמר תוך כדי תופפו באצבעו על תל־המטבעות בסכום זהוב – הוסיפה נא את המטבע ואת ראשי אל תבלבל ברקיקים.

היהודי פשק את שפתיו מהתפעלותו ההולכת ומוסיפה:

– ילד פקח! – לחש לנפשו.

סוף־סוף הגיע החשבון לידי גמר. היהודי הטיל את המגהץ, המכתש והמרחשת לתוך שקו המלוכלך ואותי שלחה האם להביא פחם ולחם.

בבוא האב הביתה כבר בער האש בתנור ואנחנו שתינו האחד אחרי השני, מאכל־מים מקדרת־הברזל הקטנה.

האב נשאר רגע עומד על סף־החדר, הציץ על האש,,עלינו, אחר הסתכל מסביביו וכאשר נתקל מבטו במדף הריק, השפיל את עיניו ונגש על בהונות רגליו אל מטת האם.

כעבור זמן־מה החל הנהר שב לזרמתו. קול־השאון של גלידי־הקרח הבוקעים בנהר וויסלה נשמע היה כל הלילות. אפס עוד המשכנו לקנות פחם כי הטחב מורגש היה בחדר במדה כזו, עד כי הכתלים רטובים היו לגמרי.

מלונתנו נתרוקנה כולה.

– מבריקה בריקניותה! – כפי שנוהג היה פלק לאמור.

עזבו את הבית שמלת־האם השניה במעלה, השעון, הגגית, וכאשר גם הגיע תורו של מעיל־האב הכחול לעזוב את הבית, כבר אבדה אמונתי בדברים אלה, אשר רק “פעם בחיים זוכים להם” בפרט לאחר הנסיון עם המגהץ.

מהלכים היינו עתה על פני החדר הריק כבבית הכנסיה ופלק רעש, תוך כדי שומו את כפות־ידיו על זויות־שפתיו וצפה להד קול רעשו. הרופא נוהג היה לבוא אל אמי ואני הייתי רץ אל בית־המרקחת. קדרת־הבשול אמנם עוד נשארה בבית, אפס לעיתים רחוקות מבשלים היינו בה ארוחה, לרוב היו מבשלים בה תפוחי־אדמה לאכילת בוקר וערב גם יחד, ועם שעת־צהרים רודפים היינו אחרי חתולי בעל־הבית, המיללים איומות על גבי הגגים.

יום אחד ישב האב על הרצפה ליד הארגז, פתחו ושעה ארוכה התמהמה על־ידו.

אותו יום פשרו השלגים, מעל גגי הבתים נגרו מים, האנקורים פצחו את פיהם בשירה והשמש הציצה בפעם הראשונה באותו חורף לתוך ביתנו הדל, אפס מצבה של האם הלך הלוך ורע, כל הלילה כולו ענה אותה השעול ולמעלה מחמש פעמים בקשה כי יותן לה לשתות. סמי־הרפואה לא עוד נמצאו, פלק עמד על אצבעות רגליו ומבעד לזרועותיו הביט לעבר האב. סבור היה, כי אלהים היודע מה יראה שם אך הוא לא ראה מאומה. האב רק היה מנועע בראשו, תולש את שערות שפמו וללא־הגה תוקע את מבטו בחבילה האדומה המונחה על קרקעיתו של הארגז. לבסוף שלח האב את ידו אל החפץ, הוציא את המפוחית ובשבתו על מטת־האם החל מנגן בה.

האם התאוששה קצת, ותוך כדי הקשיבה לנגינה בקשה כי יביאו את פיוטרוש אל מטתה. אף אנו עמדנו בקרבת מקום והטינו אוזן.

תחלה נגן האב נגוני־צהלה ועם נגנו היה פונה אל האם ואומר:

– התזכרי, אַנולקה עת היינו בּבּיֶלני? התזכרי את דבר התודעותנו, האיך הייתי מלווה אותך בנגינה עם לכתי?

– זכור אזכור, לבי שלי – אמרה האם בקול־חלש.

– ונגינה זו תזכור? – הדבר היה בימי חג ה"השלשיה", בימי התענית בסולץ…

– זוכרת אני – לחשה האם.

– נגינת־שטיר חזקה! – נהם פלק לעברי, אגב חבטו בי מתחת לירכי.

– לבושה היית אותה שעה בשמלת־הורד בעלת המשבצות, ואחר־כך, כשלשה ימים חשבתי את עצמי גלמוד בלא חברתך – אמר האב בקול רך – ונגינה זו, אלונקה?

– אותה לא אדע…

– האיך זה לא תדעי? הן אותה נגנתי בווֹליה, בלכתנו שם עם גיסנו ועת השליכי את הכוז בגרמני, אשר ישב לידך…

– הנה כי כן! – לחשה האם.

האב לא פסק מלנגן. המפוחית נחה על ברכיו, פשטה לכל רחבה, וחזרה ואספה, את אצבעותיו היה מעביר על גבי המנענעים.

מעודי לא שמעתי נגינה יפה מאותה הנגינה.

– אנולקה! ובנגינה זו?… האיך זה?…

– זוכרת אני, פיליפ שלי! – אומרת היתה האם – נגנת אותה ביום א' עת הכרזת על יום־כלולותינו. בצ’רניקובש היינו אז ואמנו המנוחה בחברתנו…

– לאחר חודש ימים שבנו – הוסיף האב – ושחקנו אז בירק…

– ומה עז היה באותה שעה ריחו של הלילך… וכמה זמירים שרו…

– ומה יפה היית אז… כשושנה בלבלובה…

פלק חבטני בירכי.

– ומה יפה היתה נגינתך, לבי שלי… מה מקסימים היו נגוֹניך…

חייכה, נאנחה ודמתה להתמסר לחבלי שינה.

גם עתה היתה נגינתו של האב יפה עד מאד. תחילה נגן בצהלה, אחר בנעימת התעודדות, כמתכון ללוות במנגינתו את היוצאים במחול. רגלינו נתרו ממקומן ואחר החל דבר מה מתערב ובולט מתוך נגינת־הצהלה, הנגינה נעשתה נוגה יותר ויותר, כאלו עמדה לעורר בכי עד כי פלק העביר פעם ושתים את אגרופו על עיניו ונגר אותן. לבסוף פשט האב את המפוחית משני עבריה והיא השמיעה אז נעימת־קובלנה כנעימת העוגב עת מנגנים לכבוד המת.

האם נתונה היתה בשינה. לעתים נפלה עליה באותם הימים תרדמת־פתאום שכזו, כאלו כסה מישהו את עיניה בפרג, אחר היתה מתעוררת מתרדמה והיא חלשה, חורה וזיעה קרה מכסה את פניה הרזים.

האב ישב, פניו שחו לרצפה, נאנח וקם ממקומו, עטף את המפוחית במטפחת־שחור, שם אותה תחת בית־שחיו ובחבשו את כובעו לראשו יצא את הבית על אצבעות־רגליו.

עם המצאנו שלשתנו על מצע־התבן ומטפחת־האם תכסנו חבט פלק בירכי וקרא בשקט:

– וויצק.

– וכי מה?

־התדע?… הזקן בכה עם נגנו!

– אֶ– א– א.

– חי נפשי!– נשבע פלק אגב הכותו על חזו בעוז עד כי נשמע הד – הן עור אינני, ראיתי… הדמעו נגרו ונפלו על שערות שפמו…

– ואין כל פלא! – הוסיף לאחר רגע – כשהאדם מעביר על זכרונו זכרונות ימים עברו…

הוא נאנח אנחה עמוקה, רגע שכב במנוחה והסב את פניו לעבר המטה. מיד גם הגיע אל אוזני קול נחרתו, האב אחר לשוב באותו ערב, אך עם בואו הביא סמי־הרפואה, הבעיר אש והכין טה. שעה ארוכה לא יכלתי הרדם באותו לילה, כשאני שומע נגוני עצב וצהלה לסרוגין, אף חלומות שונים באוני עד אור הבוקר. בחלומי האחד והנה גן נמצא בתוך חדרנו, בחלום השני ראיתי את עצמי על גבי הכותל, במקום שלפנים נמצא השעון ועכשיו תלוי ועומד שם הירח במלואו…

עם התעוררי משנתי כבר עמד פלק על מצע־התבן והדק את החגורה על מכנסיו הנופלים. מבעד לכתנתו המלאה טלאים בלטו צלעותיו הרזות, מתוך הצוארון הגיח צואר כצואר האנקור ורגליו הרזות ביותר הוסיפו לו דמות גבה־קומה.

– פלק! – קראתי – הרי כאותו המטה גבהת במשך החודש…

– בער שכמותך! – פרץ פלק בצחוק – אני רק מותח ככה את גופי, למען תקטן בטני.

והוא מתּח לעיני את גופו כמיתר.

– ומה? – שאל

– מראך כמראה דג־מלוח.

– יפה! – קרא פלק – אני מתעתד להיות “מוקיון”.

וכאשר פרצתי בצחוק הוסיף:

– וכי מה? – פרנסה רעה היא, תחשוב? ובחבטו בידיו בשוקיו, קפץ למעלה, ערך קפיצת “תיש” בחלל־החדר, אחר נפל במנוחה על כפות ידיו כחתול.

– התדע – אמר עוד – בשל יקטן זה כה נמתח גופי – והצביע בראשו לעבר פיוטרוש אשר היה תמיד נעור הראשון משנתו והולך להציץ בקדרה, אם לא נשאר בה מה מיום־אתמול.

– בלכתנו אל בית־התמחוי – המשיך ואמר פלק – הריהו מילל כל הדרך כי רעב הנהו, אנוס אני מדי יום ביומו לפרוס לו את החצי מלחמי, למען יאלם דום.

– א– א– א? – שאלתי באי־אמון תוך כדי הרגישי כי למעשה־גבורה שכזה לא הייתי מגיע.

– חי אלהים! – נשבע מיד פלק אגב חבטו באגרופו בחזו היבש ככפיס־עץ.

־בהביטנו על פיוטרוש כשהוא סובב על פני החדר ברגליו הקצרות והמעקמות עם הבטן הגדולה והנפוחה בתפוחי־אדמה – פרצנו שנינו בצחוק אדיר ובלתי־פוסק.

– למה תצחקו, הנערים? – שאלה האם בקול־חלש.

– פיוטרוש – השיב פלק – כי כה עבה הוא…

– וכי היכן עבה הוא העלוב! וכי מנין? – קראה האם – פיוטרוש! – הוסיפה – גשה נא אל האם, יתומי.

הצטחקה אליו האם, תוך כדי החליקה את שערות ראשו ואותה שעה אנו חושבים להחנק מרוב צחוק.

אפס, שמחתנו לא ארכה ביותר, היא נעכרה פתאום.

– התדעי, אנולקה; – אמר האב באותו יום עם שבתו על מטת האם – מן ההכרח יהיה להביא את הסוסה בין בני־אדם.

– הסוסה?… – קראה האם והתנשאה על משכבה – בשם האלהים, פיליפ! והן היא המפרנסת והזנה אותנו!…

האב סמך את ראשו הכבד על זרועו וללא־הגנה החל תולש משערות שפמו.

– מפרנסת או אינה מפרנסת! – קרא לאחר רגע – בכברת־ברזל אין לבוא אל הנהר, כי המים מושכים בעוז, מסביב לחצץ אין כל עבודה וגם העפר לכל הרוחות גם הוא נעלם ואת הנותר יכול יוכל בן־האדם לשאת, וכאן – עליך לקנות מדי יום ביומו קש ולכל הפחות גם קומץ סובים כי אחרת לא תציץ באבוס, ומקום־לינה ומצעי־קש – והכל ביוקר הוא.

האם השמיעה אנחה.

נבעתנו לשמע הדברים האלה, פיוטרוש לטש את עיניו ופער את פיו, אני נשארתי עומד במקומי והפכתי לאבן.

לבסוף כבדני פלק בחביטה עזה כל־כך, עד כי כהו עיני.

– התשמע, וויצק?! – הריע לתוך אזני.

– וכי חרש אני! – תקעתי בקול רם עוד יותר לתוך אזנו, ומיד קמנו ויצאנו אל הפרוזדור. צער כה רב תקף את לבנו עד כי חשבנו להתנפל האחד על חברו.

מאד־מאד אהבנו את הסוסה, זכרונותי הראשונים על המצוי בעולם הם: האב, האם והסוסה, את פלק הביאו אחרי־כן החסידות וכמוהו כן גם את פיוטרוש. אפס הסוסה נמנתה על אותם בעלי־החיים המצויים תמיד, הם מצויים – כי על כן ישנם. אני פשוט לא יכולתי לתאר לעצמי לא את ראשיתה ולא את אחריתה. הסוסה שייכת לנו, ואנחנו – אליה, ואין אנחנו יכולים להפרד מעליה ואין היא יכולה להפרד מעלינו, זה היה דבר טבעי כל־כך בשבילי עד כי לא השגתי כל־עיקר סדר־ענינים אחר. יכול להיות חסר בחברתנו, אפס, לא היא הסוסה, הן היא היתה כל שמחתנו וצהלת־לבנו.

עם חזור האב הביתה מעבודתו ליד הנהר, היינו רצים לקראתו עד כדי חצי־הדרך היינו רצים, ובלבד להקדים ולראות את פני הסוסה. כל אשר היה לאחד מאתנו, היה מביא לה ותוקע לתוך פיה: פת־לחם, תפּוח־אדמה, קלפת־למון שנמצאה בחצר…

והסוסה אף היא אהבה אותנו. בראותה אותנו מרחוק היתה צוהלת לקראתנו, מחישה את צעדיה בזקפה זקיפת־שמחה את אזניה, וכאשר אנו מטפחים על גבי צוארה, על גבי צלעותיה, היא עומדת על פשר פנוקי־אהבה אלה ובהרכינה את ראשה כבד־המשקל – מטילה אותו על שערות ראשנו, על בגדינו, פיוטרוש היה חביב עליה ביותר והיא היתה פשוט צוהלת צהלת־בקשה אל האב כי יקח אותו אתו.

בהתר אותה האב מתוך רתמת־העגלה. זה אז החלה צהלתנו. מיד קם פלק וקפץ על גבה בעל העצמות הבולטות ובעת תקוע הסוסה את ראשה הגדול בשק־המזון הקשור לערפה, היה הוא כורע על ברכו האחת או עומד על רגל אחת מנופף בכובעו ומכריז:

– בן־המרתף הרוכב המפורסם לפניכם, עז־רוח הוא ובגבורות יפליא עיניכם! שמו פלק מוסטוביאַק ובן־חיל הוא, רזה גוף הוא אבל בחור כהלכה! מי המרבה לתת?

לשמע הכרוז “מי המרבה לתת” פרצנו בצוחה קולנית כל־כך עד כי בני־האדם היו יוצאים מבתיהם.

לאחר פלק היה פיוטרוש מתרפק על הסוסה. בקושי עלה בידנו להושיבו על הסוסה כי הכבידה עליו בטנו הנפוחה. היינו מעבירים בתרועת־נצחון את הסוסה עם פיוטרוש דרך החצר מבלי תת לה לאכול במנוחה את מזונה. פלק שוב החל מנופף בכובעו ופותח בצוחה:

– וזה פיוטרוש בן עכברים חיים, שמונה חורים לו וטלאים שנים! שתי שנים חסרות לו בפה, ועל הסוסה רכוב יאובה!… מי המרבה לתת?…

מנין ולמה הוסיף לכרוזיו את “מי המרבה לתת” – לא עלה בידי לנחש, פלק עצמו היה קובע כי כך יאות הדבר, ושוב חזרנו ופרצנו בצוחת־שטן כאלו לא שלשה כי אם שלשים היינו.

– הביטו נא וראו, בני־האדם – אומרת היתה החנונית השמנה עם עמדה בפתח־ביתה – וכי מה לא יעללו נערים פוחזים אלה לסוסה! הרי הם כקופים מגן־החיות!

והיתה אוחזת בצלעותיה כשהיא רועדת כולה מרוב צחוק, ועיניה לא עוד נראות מתוך פניה השמנים.

– הָ בשוטים, בשוטים! – היתה מזרזת את האב, יש ונוהגת היתה לאיים: “אספר לאמכם”, או: “אספר לסוסה”, באיום האחרון לא היינו מקילים ולעתים היה פיוטרוש מקבל איזו מנה יפה מידי פלק ובלבד שלא “יספר לסוסה”.

לא היינו יכולים עמוד בפני מראה הסוסה עת היא מציצה בנו בעינה האחת, ואותה שעה עינה השניה העורה והלבנבנה עם הריס בעל עפעף־השיבה מתנשאת ויורדת לאטה ומביעה קובלנה אלמת…

– שמע נא, וויצק – נוהג היה פלק לפנות אלי – וכי מה יש לה לסוסה, בעינה העורת, כי כה תנוע בה?… הייתי בוחר כי האב יכבדני ברצועת־העור מאשר ראותה מציצה בי במבט שכזה, הצצה שכזו חודרת ופוגעת בכבודו של בן־האדם…

מדי יום ביומו היינו עוסקים בנקיון הסוסה, אפס, אף פעם לא היה הדבר עובר ללא מלחמת־ידים בדבר המברשת והמגרדת וכמה משערותיה נתלשו באותה שעה! וכמה סבכנו את רעמתה! אך הסוסה עומדת היתה במנוחה כשהיא עוצמת למחצה את עינה הבריאה ורק מדי רגעים היתה מניעה בזנבה כמבריחה מעליה את הפרפרים.

מיד לאחר חג־הפסח היינו פותחים בטבילת הסוסה. המים עודם קרים היו כקרח אך אנחנו הפשלנו את מכנסינו ונכנסנו לתוך מי הנהר, וכמה נהדרה היתה תהלוכת־נצחון זו! נערי־הרחוב חפצו לרוץ אחרינו, אך אנחנו הרחקנו אותם בעל־כרחם באיימנו עליהם בהצלפת שוט.

טבלנו את הסוסה במים, נגבנו את צלעותיה ורגליה ואחר שרקנו שריקה עזה לפי המסורת שקבלנו מפי אבא. רוחנו נפלה עלינו רק בשעה שהסוסה שנשתחררה מאתנו ומחסותנו החלה פתאום פוסעת פסיעות נוספות במים.

– היא תטבע! תטבע! – החל פיוטרוש צווח, פניו נעשו כחלחלים מרוב פחד וישב לארץ כשהוא מחזיק בבטנו בשתי ידיו, רדפנו אחרי הסוסה ובזנבה משכנו אותה אל חוף הנהר. מזיעים ועיפים שבנו לבסוף הביתה, הסוסה לפנינו ואנחנו אחריה, רטובים כלנו והמים נגרים מאתנו בלא־הפסק.

והנה סוסה אהובה זו עומד האב למכור?

דבר זה נראה לעינינו כסופו של עולם.

מיד עם צאתנו הפרוזדורה סטרתי לפלק על אזנו והוא השיב לי בערפי ואני שוב הכיתיו מכה נאמנה בגבו, והוא שלח את אגרופו בירכי עד כי דמעות עמדו בעיני. אחר אחזנו האחד בבלוריתו של השני, נסתבכנו כאותה הפקעת וכה התגוללנו עד סף־הבית, וכה רבים היו הצער והרוגז שלנו בלבנו, עד כי אף אחד מאנו לא פתח את פיו ואף הגה לא הוציא.

ועם תום ההתאבקות חשנו הקלה בלבנו.

שבנו הביתה כי בחוץ שרר הקור ומצאנו את האב כשהוא מוסיף לבאר ולהסביר לאם:

– כיום עוד יעלה להשיג סכום־מה במחירה; אך אם תדל כי הן גם את מזון התבן אני מונע ממנה יותר ויותר, וכי מי יתן משהו במחירה? נו מה, אנולקה! מה סבורה את, לבי שלי?

האם נאנחה קשות.

– מה מחשבה לי, פיליפ שלי? סבורה אני כי במחלתי זה פגע בנו האלהים קשה כי הייתי כאבן על צוארך ומושכת אותך יותר ויותר אל פי־תהום… על היתומים הללו רבה דאגתי…

היא כסתה את עיניה בידה ופתחה ביללה קולנית, האב החל מנשק אותה בראשה:

– אנולקה!… לבי שלי!… אנולקה!…– חזר פעמים אחדות, ולבסוף געה אף הוא עצמו בבכיה.

– מחזה בעל־רושם!… – נהם פלק מאחורי, אגב נגבו את עיניו באגרופו.

ימים אחדים עברו ולא שמענו דבר על מכירת הסוסה.

מצבה של האם הלך הלוך ורע, שעולה הכבד, הנחר היה מעורר אותנו בלילות משנת־ילדותנו הערבה, כפעם בפעם היתה האם נרדמת ביום ואף כי רוחות חמות כבר החלו מנשבות בחלל־העולם היתה לרגעים רועדת תקופת־קדחת עד כי שניה נוקשות זו לזו. האב מהלך היה על פני החדר כפוף־גב, צהבהב, כאלו זקן בעשר שנים, ידו קשתה עלינו ועל דבר כלשהו היה תופס בבלורית. אפס, לרוב לא נתנו לו הזדמנות לכך כי היינו מבלים א ימינו באורווה.

למן העת שסכנה היתה מרחפת, כי אבוד תאובד לנו הסוסה, היא יקרה בעינינו פי־שתים. היתה מאוששת אותנו עתה כל בעיטה שלה, כל תנועת זנב שלה.

– ה! – קורא היה פיוטרוש כשהוא תוקע בבה מבטי־התפעלות עת תקעה את ראשה הגדול בתוך האבוס ובהוציאה אותו, לעסה תבן תוך כדי קרצה בעינה הבריאה.

– ה, הנה היא שותה! – קורא היה כשהיא תוקעת את ראשה בתוך הדלי הישן כדי ליהנות מהמים שהבאנו אותם בעצם ידינו.

אני ופלק יושבים היינו על האבוס משני עבריה, תוך כדי הניפונו ברגלינו ושעה ארוכה היינו סוקרים כל תנועה ותנועה שלה.

אף את תפוחי־האדמה שהיו מזוננו היחיד באותם הימים, היינו מביאים לכאן למען אכול את ארוחת־הצהרים בחברת הסוסה, אף כי לה היה לנו מה לתת לה כי גם מנתנו פחתה מיום ליום.

האורוה שרויה היתה ברוח־שמחה יותר מאשר החדר. השמש היתה מציצה דרך הדלת הפתוחה לרוחה והאירה ישר מול עינינו, ואילו אל פנת־מרתפנו לא הציצה אף פעם במשך כל השנה.

– קר מאד בביתכם! – נוהג היה לאמור הרופא עם בואו לבקר את האם – וגם טחב נורא! עליך להשתדל בדבר חדר יבש וחם בשביל אשתך – הוסיף כאשר לווהו האב אל הפרוזדור עם צאתו – אין אשתך רשאית לשכב בחדר שכזה.

האויר משחת, רקוב, ללא כל שנוי־אויר, ללא כל אור, הרי עליך שומה לדאוג לאשה בשעת מחלתה, מצבה הולך ורע מן הנמנע הוא כי יוטב לה בתנאים שכאלה.

האב נושך היה את שפמו ועומד שותק כשראשו שח לארץ.

– גם לחלב טרי היא נזקקת, ובשר ואף כוס יין לפרקים… סמי־הרפואה בלבד לא יועילו כאן ולא כלום, הזנה נאותה היא העיקר…

הרופא כבר יצא, כבר פנה לרחוב הסמוך כי התחקיתי על עקבותיו, והאב עודו הוסיף לעמוד בפרוזדור, עיניו תקועות באדמה והוא נושך את שפמו.

פתאום התאושש האב, שלח את ידו לכתנתו, קרע את השקיק המצוי שם תוך כדי הוציאו ממנו מטבע־כסף בעל תמונת “האם הקדושה”, שלחני להביא פחם וחלב בפקדו עלי לבלי אמור לאם איך ומנין לקח את הכסף.

למחרת־היום עם צהרים עת התכונני למחזה כמדי יום ביומו ופלק כבר החל מטפס על הסוסה, נכנס פתאום האב אל האורוה ואתו האדון לוקש סמוליק הסנדקאי של פיוטרוש שלנו, רכב מפרגה, מיד חשתי לחץ בלבי, הדפתי את פלק ושנינו נשארנו עומדים כשני גלמים.

עם עבור האדון לוקש את סף־האורוה, הטיל בפנה את שוטו, בכנף־גלימתו נגב את חטמו הגדול בעל־העצמות ובפשטו את צוארו הרזה והארוך החל מריח טבק. הוא כבר היה איש בא־בימים, גבוה ובעל גב כפוף למדי, ועינים קטנות לו שחורות ומצמצות בעלות גבות עבותות, וסנטר רזה לו המפנה קצת למטה. מתחת לחטמו בעל־העצמות בלט שפם־חילים צהוב אשר היה זע עם הריחו מהטבק שבידו כסנאי. מתחת לכובעו הכחול הגדול נראו אזנים כחלחלות אשר ספיח־שיער בצבץ ועלה עליהן, והימנית שבהן עדויה היתה עגיל־כסף. לעתים רחוקות היה אדון לקוש מציץ לתוך ביתנו אף כי היה עומד אתנו ביחסי־ידידות, האם נוהגת היתה לאמור עליו כי כלי הוא ורובץ על ממונו; ויש שהיתה מנבאה שאת כל רכושו ינחיל לפיוטרוש כי על כן אלמן חשוך בנים הוא.

כששבה רוחנו אל קרבנו סקרנו את האדון לוקש. האב – כאלו לא חש כלל במציאותנו – נגש ישר אל האבוס, התיר את הסוסה תוך כדי הכותו אותה על עכוזה.

– נו, זקנה!– קרא בהסבו את פניה לעבר האור. הסוסה עצמה את עינה הבריאה היחידה ובעינה הסמואה, המאובנה, הפקוחה לרוחּה דמתה להציץ אי־שם רחוק רחוק.

האדון לוקש החל מצטחק במתיקות תוך כדי הגישו קומץ־טבק לאפו ובנועו בראשו הסתכל בסוסה, פעם מעברה השמאלי ופעם מעברה הימני.

– ה!… ה!… ה!… וכי מה ידידי, רצונך למכור לי? את העור או את העצמות?…

האב השח את מבטו הנוגה ומיד סמרו שערות־שפמו, הסתפק בבליעת הרוק ואמר:

– עור ועצמות אלה ידידי, יביאו לביתך גם בשר אם רק תתן לה שעורה– ומיד תקבל צורה עגולה כאטריה.

– יפה דרשת!– פרץ בצחוק האדון לוקש – משבח אתה אותי! משבח! אך השעורה יקרה בימינו ידידי, חמשה זהובים הרביעית, ידידי! והתבן אף הוא יקר!…

– יקר– חזר האב בקול אדיש, אך ראיתי, כי בעיניו הוצת אש.

– פסע! הרגל! אנו־ו!… – קרא בהכותו את הסוסה אשר פסחה ועברה על החבלים הנגררים אחריה.

– ה!… ה!… ה!…– החל האדון לוקש צוחק במתיקות גדולה יותר – וגם ספחת עיני רואות…

– הן! – השיב האב קצרות בקול יבש.

משכתי אחרי את פלק בשרוולו, כי נדמה לי, שרצוי לנו להמצא בקרבת הדלת. אך הוא הדפני בזרועו ובעינים פקוחות לרוחה היה מביט לסורגים, פעם על האב ופעם על האורח.

– או– או– או… ספחת כהלכה… חזר האדון לוקש תוך כדי פשטו את סנטרו מתוך מטפחת־הצמר הצהובה – או – או – או – ספחת!… והחל מוצץ בשפתיו, כבר לא תנקה ממנה, לא! – הוסיף אגב הריחו טבק ובנועעו בראשו.

שערות שפמו של האב סמרו יותר ויותר עד כי הטן למטה בידו.

– והן איני תוחב אותה לידך בעל־כרחך! – אמר בתקעו את עיניו באדמה – לי טובה היתה גם עם הספחת! לולא מחלת האשה, לא הייתי מוליכה בין בני־אדם! הן היא המפרנסת אותנו.

האדון לוקש נשתתק, השח את ראשו תוך כדי סמכו את ידיו על ברכו והחל בודק את רגלי הסוסה.

– ושמא ספחת לה גם ברגלה?… ה!… ה!… ה!… פער את פיו בצחוק־שאלה.

– מה? וכי סוסה זו מוכת־ספחת! – קרא האב וכולו אש – יענישני אלהים, אם ספחת לה ברגלה! הראה אדרבא ידידי?… וכי היכן?…

– נו… נו!– הצטחק במתיקות האדון לוקש – אני רק שאול שאלתי כי בשעת קנין־סוס כבשעת לקחך אשה: שלם תשלם בכיסך על כל אשר נעלם מעינך…

– אני איני נוכל! – קרא האב ברוגזה, עד כי ידיו החלו נעות – אין אני רוצה להונות איש! את אשר אמת הוא – אגיד, וכל שאינו אמת – לא.

– וכי מה היא?… עוֹרה?… – פנה פתאום בשאלה האדון לוקש תוך כדי הישירו את גופו ובפקחו באצבעות ידו את הריס הפגום של הסוסה והציץ מקרוב בעינה.

פלק זע ממקומו, צבטני בירכי בעוז כה רב עד כי עוד־מעט והייתי פורץ בצוחה.

– עורה היא– השיב האב בקול שקט עד להפליא, אף כי שערות־שפמו חזרו וסמרו – עורה היא בעינה השמאלית, כזו קניתיה וכזו נשארה עד היום, אצלי לא הוכתה בעורון.

– ה!… ה!… ה!…– החל צוחק במתיקות לוקש ושוב שלח את ידו אל הטבק – וככה תגיד נא לי, ידידי! עורה!… או– או– או… עורה כהלכה!… או– או– או!…

נגב את אצבעותיו והסתיר את תבת־הטבק.

– אם עורה היא – אמר אגב האריכו באפו– הרי זה עסק אחר, ענין אחר…

על פני האב עברה פתאום שלהבת־אש.

– וכי מה זה עסק אחר? – אמר בקול נרגז קצת – עורה כי עורה היא! והן, ידידי לא תלמדנה קרוא בספר ולא תשלחנה אל בית־ספר. הנה את אשר אומר לך, ידידי: סוסת־דרכים טובה ומשובחת היא, מעודי לא ראיתי טובה ממנה.

– אך!… אך!… – צחק במתיקות האדון לוקש – לעזאזל, ידידי, עם דברים שכאלה. וכי היית רוצה, ידידי, לדבר על לבי כי סוסה עורה הטובה שבסוסות היא.

– הטובה בסוסות – או לא! אבל סוסת־דרכים כמוה לא ראיתי מעודי, ואשר לדבר על לבך ולפתותך – הן אין לי כל כונה בכך; הרי קתולי אני ולא יהודי.

האב דבר לאטו בהתאפקות, אך קולו רותח היה.

ופתאום, כאלו זה עתה נתקל מבטו בנו, אחז את פלק בערפו ובהדפו אותו לעבר הדלת קרא:

– וכי לא תלכו מכאן, “רגלי־כלבים” שכמותכם?…

התחמקנו כהרף־עין מתוך האורוה ופרצנו הביתה.

כעבור רגעים מספר בא האב הביתה כשהוא נרגע במקצת, ולידו האדון לוקש, כי לא יאה הוא לבוא בדין ודברים על קנין בהמה אלא בבית, תחת הגג; רק הצוענים אינם מחמירים בכלל זה.

– אלוהים עדי – אמר האב – כי לזר, ועל אחת כמה וכמה ליהודי, לא הייתי מוכר את הבהמה בעד כל הון שבעולם. כך לכל־הפחות אדע כי לידים אמונות מסרתיה.

– ה… ה… ה!… – צחק האדון לוקש – מנהג ידידים! מנהג ידידים! כל עול לא יאונה לה…

– ואם, אל אפתח פה לשטן, האלהים – וכאן הצביע בראשו על האם אשר מוטלת היתה בעינים עצומות, כמתה – נו, הן בן־אדם אינו אבן, אנהג בך מנהג־ידיד ואוציאה חנם אין־כסף…

האב לא השיב מאומה, רק את עיניו השפיל, מרט בשערות שפמו והאם התעוררה באנקה, אפשר היא לא היתה ישנה כלל אותה שעה.

בעמוד האדון לוקש כשהוא כפוף כולו, לעזוב את הבית פרצנו אל הדלת למען מהר אל הסוסה.

אך האב הסב פתאום את פניו אלינו:

– אל תתקעו את חטמכם מעבר לדלת! – קרא בקול חמור – בבית תשבו…– וסגר אחריו את הדלת ברעש.

כהלומי־רעם היינו. הצצתי בפלק והוא הציץ בי, עיניו התרחבו מרגע לרגע ונעשו שקופות יותר ויותר, פיו וסנטרו נעו כנתונים בקדחת ולבסוף תקע את שני אגרופיו בשערות־ראשו: – חזיז ורעם! – קרא וגעה בבכיה מרה.

ימים טובים התחילו ובאו, בחדר שורר היה חום והפטריות לא צצו עוד על גבי הכתלים ומאת החנונית שאלנו קדרה לבשל בה דיסה.

אלא שבלא הסוסה חשנו את עצמנו עלובי־נפש וכל פעם שמבט אחד מאתנו נתקל באורוה מיד היו דמעות מופיעות בעיניו, ואף במצבה של האם לא חל כל שנוי נכר לטובה.

– אני כבר הולכת למות, פיליפ! – היתה אומרת בקול לחש הדומה לנשיבת רוח־קיץ – ואל נא תוציא עוד כסף עלי.

ויש כי לפתע פתאום חשה הטבה במצבה. קראה כי יגישו לה שכר חם או כי יתנו לה חלב וחמאה ואת פיוטרוש היתה רוחצת וסורקת בעצמה. אותה שעה היתה אומרת לנו כי עם החלימה תלך לצ’נסטוכוב ואותנו תקח אתה ונראה שם את המגדלים ובית־הכנסיה ונשמע נגינת־עוגבים, ועם דברה – על פניה שלהבות־אש ועיניה נוצצות. לרוב קם והיה הדבר בשעת־ערב.

אפס עם בוקר מוטלת היתה כנעדרת נפש, מיום ליום לָבנו פניה יותר ויותר והיא נעשתה שקופה כאותו הערפל הקל. שוכבת היתה ללא כל הגה, ללא כל נשימה וללא כל רצון. האב היה קופץ ממטתו, מטה את אזנו אל שפתיה בצוותו עלינו להיות שרויים בשתיקה – ומקשיב קשב רב, לבסוף יאנח בקול כאלו הוא עצמו חזר לתחיה ואת עיניו ישא לעבר הצלב השחור שעל גבי המטה.

ופעם לא הגיעה כל אושה לאזנו.

האם מתה בלילה בדומיה יתרה עד כי איש מאתנו לא שמע.

פיוטרוש ישן באותו לילה לידה ואף הוא לא שמע מאומה. כאד קל יצאה נשמתה מבלי רשרש אף רשרוש כלשהו, כאותו האנקור עם עמדו לעוף.

האב נשא את ראשו מעל שדיה הצומקים וקרא, כי האם אינה חיה עוד, אנחנו עמדנו ליד המטה מוכי־תמהון בהביטנו על שפתי האם היבשות ועל פיוטרוש אשר מוטל היה לרגליה הקרות, המתוחות והוא חמים, אדמדם וזיעה קלה מכסה את מצחו… יקטן שכמותו! המות הדפו בזרועו והוא אף לא חש בכך.

מיד קם והיה רעש רב בבית, התכנסו כל השכנות כשהן משיאות עצה, מנועעות בראשיהן ונאנחות. באותו יום לא בשל האב דיסה למעננו ופיוטרוש לא חדל מבכות כי רעב הוא, לקחה אותו החנונית אל ביתה וגם לנו נתנה עוגה לאיש.

– הנה מה הרך לבה של האשה! – לחש לי פלק, אך מיד קם ונשקה בידה ויחף־רגלים קד קידת ברכה.

כל אותו היום חשתי את עצמי כאלו מישהו היה עומד על גבי ולוחש על אזני: “האם איננה עוד!… כבר מתה האם!”… ותכופות הייתי מנגב את עיני באגרופי ידי כי תשוקה רבה אחזתני להשתפך בדמעות.

אף־על־פי־כן השתעשענו יפה באותו יום, כי כה רבים היו הצפיפות והדחק בביתנו כבשוק שברחוב אורדינצקה. מעודי לא ראיתי אנשים רבים כל־כך בחדרנו וכל אחד מהם עובר לידנו, מחליק אותנו בראשינו, מטביע בנו מבטי־חמלה או מאריך באפו.

עוד ביום אתמול לא נמצא איש בבית־מגורנו, אשר לא ייקרא אותנו שובבים או בריונים, והיום, כאלו משח מישהו את לשונותיהם בדבש: “יתומים! יתומים חביבים רחימאים!”

פלק עמד היה מתוח־גוף, מצמץ בעיניו ועם עבור אדם עליו מיד יכבדני בחביטה.

– הרי לך קומדיה! הרי לך תיאטרון!… – היה לוחש ובאגרופיו הקפוצים מראה שתי אצבעות משולשות ולשונו בולט מבין שניו, דק וחד כעוקץ.

באותה שעה היה האב מהלך אובד הכרה על פני החדר, נוטל לידו כל אשר ימצא וחוזר ומניחו במקומו, אפס, לא רבים היו הדברים שיטלם בידו.

והנשים החלו סוקרות ושמות עין בעניותנו, האחת לוחשת על אוזן חברתה והנה הן מתחילות נעות בכתפותיהן, מנועעות את ראשן ונאנחות… סבור הייתי כי לעולם לא יגיע קץ לדבר זה, אך לבסוף הן התפזרו לביתן כי שעת ארוחת־הצהרים כבר הגיעה ובאה.

וללא רחמי בני־האדם לא היינו חשים כל־כך בדבר מות האם. לכחצי שנה לא קמה האם ממטת חליה ובעת האחרונה שוכבת היתה על יצועה שקטה כל־כך כמו עתה ועכשיו עם הביטי עליה, דמה נדמה לי כי מתחת לריסים היא מסבה את עיניה לעבר פיוטרוש ומחייכת קלות ועוד רגע ותפתח את פיה ותאומר: “וכי היכן הוא עבה, עלובי!” – ממש כדבריה אז אלא שהנרות לא היו דולקים אז ליד מטתה…

הנרות הללו פזרו עליה אור צהבהב שקוף אשר הבעית אותי; אף חשתי כי ידיה קרות, עת האב פקד עלינו לנשקן. אבל האב היה ודאי שרוי בחום, כי כל אותו היום רץ אל הלשכה, אל הנגרים בדבר מרכבה וכאשר נפזרו האנשים ישב לרגלי המטה, סמך את ראשו בידו והביט לסורגים, פעם על הצלב השחור הקבוע על גבי האם, ופעם על הצללים העמוקים, העוטים את עיניה העצומות. אני נרדמתי והאב עודו הוסיף לשבת על המטה, אך בלילה עוררתני משנתי התיפחות חשאית.

פלק הוא אשר במשך כל היום כולו רעש והשתובב לעג לאנשים ואותי היה חובט בצלעי – ישב עתה על מצע־התבן כשכותנתו אשר עליו גלויה, בידיו אחז בברכים, הביט על החדר הריק והשתפך בדמעות.

ביום השלישי בעודנו ישנים בפרוזדור, כי האב צוה עלינו להוציא שמה את מצע־התבן והנה אני שומע בשנתי צהלת־סוס ידועה.

קפצתי מעל המטה; לבי הלם כהלומות הפטיש.

צהלת־הסוס נשמעה בשנית.

– פלק! הסוסה צוהלת! – קראתי באחזי בזרועו.

הוא נחלץ מידי, התהפך על גבו השני, אפס, כאשר נשמעה הצהלה בשלישית, קפץ אף הוא, ישב על מצע־התבן ובפקחו את עיניו לרוחה הטה אוזן קשבת…

צהלה חשאית וממושכת נשמעה עוד פעם.

– הסוסה! – קרא פלק, השליך על עצמו את החולצה והחל רץ לעבר המדרגות.

החלותי לובש את בגדי במהירות וידי רעדו כל־כך עד כי לא יכולתי מצוא את חורי־הכפתורים.

– קומה, פיוטרוש! – קראתי – קומה! הסוסה באה!

נועעתי בו כבעם אלומת־קש, כי בקושי היה מתעורר משנתו.

ואמנם לפני השער עמדה סוסתנו כשהיא רתומה לעגלה פשוטה, מכוסה שטיח עבה. פלק כבר נתלה בערפה תוך כדי חבקו אותה בשתי ידיו; ליד העגלה עמד האדון לוקש סמוליק וכבד את שומר־הבית באבקת־טבק.

מיד הקימונו רעש כה רב שאינו נתן לתאר.

– הסוסה! סוסתנו! סוסתנו האהובה, היקרה! – קראנו חליפות בהחליקנו אותה, בטפחנו, בהתרפקנו עליה ככל שיד יכלתנו מגעת, ופיוטרוש התעקש ורצה לשבת עליה.

– הסוסה התגעגעה עלינו, מה?… הנה באה אלינו הסוסה?… באה?… סוסתנו הנאמנה והטובה, סוסתנו הזקנה.

החלונו מציצים לתוך שניה, ממשמשים את רגליה, סורקים באצבעותינו את רעמותה, לא עלה כלל על דעתנו לשם מה באה אלינו הסוסה ולמה מחכה העגלה.

אפס, אף היא הכירה אותנו ושמחה בנו; ברגלה הקדמונית אשר בשל הספחת שעליה דמתה להיות עבה יותר, היתה מכה במרצפת בשמחה, בצהלה, כאלו התכונה לחצוב למעננו שביבי שמחה, את ראשה נשאה וחזרה והטתה מטה לסרוגים, נחירי־אפה נעו בתנועה רבה והנה זקפה את אזניה לשמע קולותינו וצחוקינו, פשטה את צוארה וצהלתה הקולנית חדרה בעצמותינו כתענוג־עדן.

צהלת הסוסה התערבה בצליל הפעמון אשר החל באותה שעה מצלצל נוגות, ביחד עם זה הגיע מתוך המרתף הד עמום של נקישת פטיש, טרם עמדנו על הדבר כבר היה מוטל הארון על העגלה.

– וויו! – קרא האדון לוקש. הסוסה זזה ממקומה ואנחנו נגררים אחריה.

בקרן־הרחוב הסבותי את ראשי אחורנית: קבוצת השכנות והעוברים והשבים כבר התפזרה ואחר העגלה אשר אדון לוקש היושב על הדוכן נוהג בה, הלך האב בהחזיקו את כובעו בידו וכשראשו מושח.

אשר לנו – שמחים, צוהלים רצנו ליד הסוסה, מבלי להפסיק אף לרגע את שיחותינו ואת התרפקותנו עליה. בוקר מאי היה אז, קרני־השמש הפיצו באורן את חוצות־העיר, הגשר, נהר וויסלה; מכל כרכוב־בית הגיע ציוץ האנקורים, אפס בקול רם יותר מאשר האנקורים היתה מציצת חבורתנו.

– ראה נא, וויצק – קרא פלק – מה עבתה! מה בולטות הן צלעותיה עתה!… ורתמתה החדשה?… ומתגה?…

ואנחנו חוזרים שוב בקול אחד.

– הסוסה! סוסתנו! סוסתנו היקרה־הזקנה!

בני־האדם היו מסתכלים בנו, תמוהה נראה בעיניהם הלויה זו עם שלשת הילדים הצוהלים בראשה. בפרט עשתה תהלוכת האבל שלנו רושם מיוחד במינו על פני הגשר, כי בשל הצפיפות היתרה שם, צריכים היינו לעשות את דרכנו אט־אט.

העוברים והשבים עמדו ונעו בכפותיהם, פעמים אחדות גער בנו האדון לוקש וצוה ללכת אחר העגלה, אבל אנו סרבנו להתרחק אף כמלא השעל מעל הסוסה.

השמש חממה יותר ויותר, הדרך נעשתה דרך־עפר קשה; הסוסה משכה את משאה בהתאמצות ידועה. עינה הבריאה מצמצה לעבר אור־השמש ועל גבי העין הסמואה, המאובנה, קבעו להם מושב הזבובים אשר החום הציק להם ביותר. מיד קמנו וקטפנו ענפי־ערבה אחדים והחלונו מבריחים בהם בהתמדה יתרה את הזבובים. אנו עצמנו לא חשנו עיפות כל שהיא, יחפי־רגל, בבגדים בלים ומטולאים עשינו את דרכנו ליד הסוסה צוהלים ושמחים, וצלבי בית־הקברות רבו מרגע לרגע לפני עינינו…

לא היה מי שישא את הארון, על כן נשארנו עם העגלה מלפני שער בית־הקברות, נאלצים היינו לחכות כי הקברן טרם סיים בחפירת הקבר, וזה עתה החל משליך מתוכו בחפזון עפר צהוב. מיד קמנו והחלונו קוטפים בשביל הסוסה מהחמיצים ומהפוליות שנמצאו בשפע על אם־הדרך, בינתים לקחו האב והאדון לוקש את הארון והעמידו אותו ליד הבור. ודאי לא היה קשה המשא כי לוקש הזקן היה מהלך ישר־גוף עם נשאו אותו, ואילו את האב דכא המשא עד לעפר ודמותו באותה שעה כדמות ישו, הנופל תחת משא הצלב.

מיד גם נשמע קול־צלצול קל של הפעמון וכעבור רגע בא הכומר לבוש כתונת כוהנים ואחריו – שמש בית־הכנסיה ובידו הצלב ומי־הטבילה. האב הביט עלינו בעין זועמת, מהרנו על כן אני ופלק לכרוע על ברכינו כשאנו מחזיקים בידנו עשב טרי. האדון לוקש ואבא אף הם כרעו על ברכיהם והקברן סיים בעבודתו, במהירות ערך הכומר את התפלה הלטינית, קרא בשמה ובשם משפחתה של האם וצוה להתפלל “אבינו אתה” בפתחו הראשון בתפלה.

האב נשא את פניו ושתי ידיו לעבר השמים; עיניו החלו יורדות דמעות גדולות, קשות, פלק כשהוא כורע לידי אמר את התפלה כשמבטו תקוע כל הזמן בסוסה.

מסביב השתלטה דומיה יתרה כל־כך, עד כי נשמע רשרוש הערבה וצרצורו של הצרצר.

– אוי! אוי! – הפסיק פתאום את הדומיה קולו הרך של פיוטרוש השולח אל פי הסוסה את ידיו המלאות עשב ופרחי־אביב, ומפזר סביבו פרחי “אמנון ותמר” ומרגניות לבנות. הסוסה לקחה מידי הילד את העשב ולעסה אותו בנועה בראשה ובהסבה את עינה העורת, הלבנה לעבר השמש, הכומר הסתכל בנו האב העיף עין זועמת, וכיוון שאני כרעתי בקרבת מקום לו כבדני בצביטת־אוזן.

פלק החל מכה על לבו בכונה יתרה לאות כי התפילה נסתיימה וכל המוטל עליו – מלא באמונה, ואחר, אגב העיפו עין על האב, חמק רץ אל הסוסה תוך כדי רמזו לי. הכומר שפך ממי־הטבילה על הארון, הטיפות נגעו גם בנו ואחר הלך לנפשו בלוית שמש בית־הכנסיה.

האב נשאר עומד והמשיך בתפילתו. נראה, שרוחו של האדון לוקש קצרה עליו כי מדי פעם בפעם הריח מהטבק, הסב את מבטיו לעבר העגלה והיה מגרד בראשו. לבסוף לחצו שני הידידים את ידיהם והאדון לוקש נגש אל הסוסה.

אנחנו הספקנו בינתים לקשט את הסוסה ככלה, ענפי שטה רעננים ומלבלבים בלטו מתחת לאזניה מתוך רתמתה, מתוך מתגה, מכל מקום אשר נתן לתחוב לתוכו. מעל רעמתה נראו ברקני־שדה. גם בידינו נמצא ירק אשר השתמשנו בו למען הבריח את התולעים מעל הסוסה.

זה עתה התחילה תהלוכת־הנצחון הראויה לשמה.

בראש התהלוכה פוסע היה פיוטורש, מבלי הסתכלו לפניו, כשהוא רומס אגב הליכה, כשפניו מוסבים לעבר העגלה, את קברות־הילדים הקטנים, הרעננים, בעלי העפר הצהוב. אחרי פיוטרוש פסעה הסוסה – כשהיא נעה לאטה בראשה ענוד הפרחים והירק, ואני ופלק כנושאי־כלים פסענו משני עבריה. העגלה נגררה אט אט בהתנשאה ובנפלה על גבי הקברים המטים ומאחורינו נשמע הד שליכת העפר על גבי ארון־האם, שנעשה עמום יותר ויותר.

העבודה על יד מסילת-הברזל תמה. הקבלן פרע לכל אחד את נשיו, הונה את מי שעלה בידו להונות והאנשים החלו להתפזר חבורות חבורות איש איש אל כפר־מולדתו. על יד הפונדק, שעמד סמוך למסלה, רבו עד הצהרים השאון וההמולה. אחד מלא את סלסלתו כעכים, השני הזדיין בי"ש, השלישי שתה לאלתר לשכרה, אחרי כן צררו את צרורותיהם במטליות עבות, קשרום ברצועות אל שכמם והתרחקו בקראם:

שלום לך, “מיכלקו פתי”!…

והוא נשאר עומד על מקומו.

נשאר עומד בשדה האפור מבלי הביט אפילו אל בני חבורתו, כי אם אל פסי־הברזל הנוצצים, הנמשכים אי אנה למרחק לא נודע, הרוח פזר את שערותיו הכהות, בִּדֵר לעברים את חולצתו והביא בכנפיו את ה"בית" האחרון של שירת המרחקים.

עד מהרה נעלמו מאחורי שיחי הערער המטליות, החולצות והכובעים העגולים. לבסוף נדמה גם השירה והוא עדיין נשאר עומד על מקומו בידים משולבות, לא ידע אנה יפנה, כארנבת שעברה באותו רגע את פסי־הברזל כן גם הוא בן־האכרים היתום. שם – בשדה, קנו, ואסמו – בידי אל.

מאחורי גבעות החול הגיעה שריקה, ענן-עשן התאבך, נשמע קול רעש גלגלים. עד מהרה הופיעה רכבת-פועלים ועמדה על יד התחנה החדשה אשר טרם נתקנה כראוי, המכונאי איש בעל־בשר ועוזרו הצעיר ירדו בקפיצה מעל הקטר ונכנסו בריצה אל הפונדק, כזאת עשו גם המבלמים, נשאר רק המהנדס, אשר סקר טרוד־מחשבות את הסביבה ההולכת ומתרוקנת והאזין ברב קשב להמית הקיטור בדוד.

מיכלקו הכיר את המהנדס, על־כן נזדרז והשתחוה לפניו אפים ארצה.

–ה, אתה, “מיכלקו פתי”! וכי מה מעשיך כאן? – שאל המהנדס.

–לא כלום, אדון! – השיב בן־האכרים.

–ומדוע לא תשוב לכפר־מולדתך?

–אין לי שם מאומה, אדון רב חסד.

המהנדס רטן דבר־מה דרך שפתיו ואחר קרא:

–תסע לורשה, שם תמיד תמצא עבודה.

–הן לא אדע איפה היא.

–עלה על הקרון ותדע.

“מיכלקו פתי” עלה בקפיצת חתול אל הקרון וישב על תל אבנים.

–ומעט כסף נמצא ברשותך? – הוסיף לשאול המהנדס.

–יש לי, אדון, רובל וארבעים פרוטות וזהוב במטבעות בני עשר…

המהנדס רטן שוב דבר־מה דרך שפתיו והחל סוקר את הסביבה. לבסוף יצאו מהפונדק פועלי הרכבת כשהם עמוסים בקבוקים וצרורות. המכונאי ועוזרו קבעו את מושבם על־יד הקטר והרכבת זזה.

כשעברו דרך מיל אחד, נגלה והופיע לפניהם בעשן כפר עני בנוי בין ביצות. למראה זה התאושש מיכלקו ונתמלא תנועת־חיים. החל צוחק, קורא בקול (אף על פי שקולו לא היה מגיע לשם ממרחק כה רב), מנופף בכובעו… עד כי מבלם אחד אחז בידו:

–ואתה, למה תפנה לכל עבר ולא תשב במנוחה? סופך כי תפול…

–הן זהו כפרנו שלנו, אדון, ה, שם ה!…

–נו, ואם כפרכם הוא – שב במנוחה-השיב.

מיכלקו נרגע וישב במנוחה כאשר צוּוה. אולם מפני שאחזהו שעמום נורא, התחיל למלל תפלה חרישית מאותן התפלות שהיו שגורות על פיו. אח! מה השתוקקה נפשו לשוב אל כפר־המולדת הבנוי מטיט ומתבן, לשם – לבין הביצות… אולם למה ובשביל מה? אף כי הכל הכתירו אותו בשם “פתי”, הנה בכל זה השיג כי בעולם הרחב נקל יותר למצא לחם לאכול ומקום ללון, מאשר בכפר מולדתו. ה! בעולם הרחב הלחם לבן יותר, ובשר אפשר לכל הפחות לראות, יש הרבה בתים והאנשים אינם דלי־בשר כל־כך, כאלה הדרים בכפר־מולדתו.

תחנה אחרי תחנה נשארה מאחוריהם, לפעמים היתה הרכבת מתעכבת לשעה ארוכה בערך, לפעמים היתה יוצאת ידי חובת עמידה ברגעי־מספר. כשעמדה כבר השמש לשקוע נזכר המהנדס בבן־האכרים וצוה להגיש לו אוכל, והלה החוה רוב קידות והודה בעד טוב־לבו של האדון רב החסד.

הם באו לסביבה חדשה לגמרי, כאן לא נמצאו עוד אגמים עוברים על גדותיהם כי אם שדות רחבים זרועים גבעות לאין־מספר, נהרים מעוקלים השוטפים במהירות את דרכם התמידית. נעלמו הבקתות והגרנות קלועי־הזרדים ובמקומם הופיעו חצרות מפוארים ובתוכם בניני אבן העולים ביפים אפילו על בתי המנזר והפונדק שבכפר־מולדתו…

בלילה נעצרו ליד עיר בנויה על גבי הר, דמה נדמה כאלו הבתים עולים האחד על גבי כתפי השני וכל אחד מהם מפיץ אורות רבים ככוכבים הזרועים על פני כפת השמים. במאה “הלויות” בכפר־מולדתו לא היה רואה כל־כך הרבה נרות כבעיר שלפניו.

מעבר העיר הגיע קול נגינה יפה, האנשים התהלכו בהמוניהם מצחקים ומקרקרים בקול אף כי היתה כבר שעה מאוחרת בנשף, ובכפרו היה שומע בשעה זו רק את קול נביחותיהם של כלבים מוחרדים מרבצם ומשק כנפי הרוחות־הרעות.

מיכלקו לא נרדם, המהנדס צוה כי יותן לו פונט נקניקים וככר לחם ואחר הבהילוהו לקרון אחר, שהיה עמוס עפר.

הקרון החדש היה רך ונוח לישיבה כאלו בתוך מוך. אולם בן־האכרים לא שכב, מכווץ ישב במנוחה על מקומו ולעס בתענוג את הלחם והנקניקים, שנתנו לו, עד כי עיניו חשבו לצאת מחוריהן מגיל שמחה וחשב:

–אל תירא ואל תחת, מה רבים הנפלאות בעולם־יה…

אחרי עמידה, שארכה שעות אחדות, זזה הרכבת לפנות בוקר בקול רעש ממקומה, ליד תחנה אחת בתוך היער, נעצר לשעה רבה והמבלם ספר לבן־האכרים כי המהנדס ישוב בודאי על עקבותיו מאחר שהגיעה טלגרמה המאיצה בו לשוב מיד.

ואמנם כעבור רגעים אחדים קרא אליו המהנדס את בן־האכרים.

–אני נאלץ לשוב – אמר – התסע לבדך לורשה?

–הידעתי?! – לחש בן־האכרים.

–נו, הן לא תאבד בין אנשים?

–וכי למי אובד, אדון, אין לי לא גואל ולא קרוב?…

ואמנם כך; וכי מי היה מרגיש בחסרונו?!

–ובכן סע לורשה – אמר המהנדס – שם, סמוך לתחנה עוסקים כעת בבנין בתים חדשים, תגיש לבנים ולא תגוע ברעב, אולם השמר לך מהוציא דמי משכורתך על י"ש. כעבור זמן־מה אפשר גם יוטב לך. על כל צרה שלא תבוא–הא לך רובל.

מיכלקו לקח את הרובל המושט לו, חבק את ברכי המהנדס וישב על קרון־העפר.

בדרך שאל את שכנו:

–האם עוד רבה הדרך, אדון, אל תחנתנו?

–ודאי כארבעים מילים וכי אדע אל נכון?

–וברגל, אדון, כמה תארך הדרך?…

–אפשר שלשה שבועות, אפשר גם יותר, לא אדע.

פחד אין־מצרים תקף את בן־האכרים. למה שם את פעמיו, האומלל, למקום כה רחוק, עד כי שלושה שבועות תארך הדרך ה"ביתה"!…

בכפר מולדתו היו מספרים על אודות עבד, שסערת־בלהות חטפתהו ובמהירות יותר גדולה מאשר יספיק מי־שהוא להצטלב, חביאתהו וזרקתהו במרחק של שני מילים וכרגע – נפחה נפשו. האם לא אירע אותו גם כן מאורע מעין זה? האם מכונה זו, הנושמת אש, ואשר זקני הכפר יחתו ממנה וירבו לספר את מוראותיה אינה רעה מהסערה?… והיכן תשליך אותו?

פחד אין־מוצא תקפהו למחשבה זו, אחז בקצה הקרון ועצם את עיניו, זה עתה הרגיש, איך מכונה זו תשא אותו ברעשה בקול־פחדים, ואיך יכה הרוח בפניו ויפער את פיו בצחוק: הו! הו! הו!… הי! הי!הי!…

טרפתהו סערה, טרפתהו!… אך לא מזרועות אמו, מחברת אביו גם לא מבקתתו שלו, כי אם מתוך השדה האפור. אותו את היתום הערירי.

הבין, כי רעה אנתה לו וכי מה עצה ישית בנפשו! רע, ובודאי עוד יהיה גרוע יותר, הרבה יותר. על כן פקח את עיניו והתמסר לרצון הרכבת ולשרירותה. כך גזר רבון העולמים. על־כן בן־אכרים עני הנהו, כי ישא על שכמו את סבל הדלות, ובלבו–פחד ויגון…

הקטר שרק בקול־פחדים, מיכלקו הסתכל מסביבו בעין בוחנת וראה כעין יער של בתים רבים לאין מספר, ועליהם–מעטפת־עשן רחבה.

–וכי בערה פרצה?–שאל את שכנו הבלם.

–זאת היא ורשה!…

דבר־מה לחץ את לבו בקרבו. איך יעיז להכנס לתוך עשן הכבשן הזה?

התחנה. מיכלקו ירד מעל הקרון. נשק את ידי שכנו ואחרי סקרו את הסביבה נגש לאטו אל החנות הקרובה, אשר על־גבי שלטיה היו מצוירים כוסות מלאות שכר אדום ובקבוקי י"ש ירוק. לא לשתות לשכרה היה רצונו, דבר־מה אחר משך אותו לשם.

מאחורי המסעדה נראה בית בהבנותו, ולפני החנות עמדו בנאים. מיכלקו זכר את עצת המהנדס ונגש על כן לשאול בדבר עבודה.

הבנאים, אכרים חסונים, מלוכלכים בטיט ואבק־לבנים, עצרוהו טרם הספיק לפנות אליהם:

–מי אתה?–ומאין תבוא?–ומה שם אמך… ומי הוא, שתפר לך כובע שכזה?…

אחד סחב אותו בשרוולו, השני שמט את כובעו עד שכוסו עיניו, פעמים מספר הקיפו אותו בעגול עד שנתבלבלו חושיו ובעצמו שכח מאין הוא בא.

–מאין אתה, נער?…

–מוילצ’ליקוב, אדון!–השיב מיכלקו.

מנגינת מדברו והבעת פניו, המלאים דאגה, בּדחו את הבנאים, שפצחו פה אחד בקול־צחוק ממושך.

הוא עמד כנדהם ביניהם ואף כי טלטלוהו מיד אל יד וממקום למקום, צחק בכל זאת אף הוא.

–הנה זהו “עם” עליז, אל תחת ואל תפחד – הרהר בלבו.

צחוקו המיוחד והבעת פניו הרצינית, קרבוהו אל האנשים. לבסוף הרפו ממנו והקיפוהו בשאלות. וכשנודע להם מטרת גשתו אליהם, צווהו ללכת אחריהם.

–יצור פותה, אולם, דומה כי בחור טוב הוא – אמר אחד האמנים.

–צריך לקחת אותו – הוסיף שני.

–האם תתן “כּבּוּד”? – שאל את מיכלקו אחד השוליות.

–כלומר? – תמה מיכלקו.

–תעמיד איפת י"ש–הוסיף שני.

- או תקבל “משכנתא”–נכנס בדברים שלישי תוך כדי מלאו את פיו צחוק.

- הנה בוחר אני לקבל מאשר לתת…– השיב בן־האכרים טרם הבינו ברור ולעומקה של השיחה.

גם דבריו אלה ישרו בעיני הבנאים. עוד פעם שמטו את

כובעו וכסו בו את עיניו, אולם לא הזכירו יותר את דבר הי"ש וגם את ענין “המשכנתא”.

אגב שיחת-שעשועים זו באו אל מקום-העבודה. האמנים עלו על הפגוּמים הגבוהים והבחורים והבחורות נשאו לבנים והגישו להם. על מיכלקו, בתור חדש, הוטל לערבב במגרפה שבידו את הטיט בחול.

וככה פצח מיכלקו לעסוק בעבודת-הבנאות.

למחרת היום העמידו ליד מיכלקו נערה אחת לעוזרת. הנערה היתה עניה כמוהו, מלבושיה־ – מטפחת ישנה ובלויה, שמלה קרועה ומנוקבה, והכתונות – השם ירחם! היא לא היתה יפה לגמרי: פנים כחושים ושחרחרים, אַף קצר ומופנה למעלה ומצח צר. אפס, מיכלקו לא היה בררן מטבעו. כשרק עמדה לפניו עם המגרפה ביד, נתעוררה בו מיד, כדרך בחור בבתולה, רגש של סקרנות ועינין. וכאשר הסתכלה בו בגנבה מתחת למטפחתה הבלה, הרגיש חמימות בקרבו, גם לבש גבורה ויפנה אליה:

–מאין היא? – הרחוק מורשה? הזמן רב תעבוד כאן?

בראשונה היה פונה אליה בגוף שלישי, אולם מאחר שהיא השיבה בלשון “אתה” התחיל אף הוא ב"את".

–אַל תתעני ביותר – אמר – אני אעבוד גם בעדי וגם בעדך.

ואמנם באמונה היה עובד, עד כי הזיעה כסתה את פניו ונגרה מהם. והנערה היתה רק מעבירה הנה ושוב את המגרפה על פני הטיט.

מאותה שעה התהלכו יחד כל הימים, תדיר היו יחד ובודדים לנפשם. לפעמים היה מתחבר אל חבורתם אחד השוליות. אל הנערה היה רגיל לפנות בדברים כבושים ולו, למיכלקו, לעג. בלילה נשאר מיכלקו לישון בבית, ההולך ונבנה, מאחר שלא היה לו מקום-לינה אחר, וחברתו הלכה העירה יחד עם יתר הבנאים ועם אותו השוליא, אשר היה בא תדיר בטרוניות אליה ולעתים תכופות לא היה גם מקמץ במהלומות על גבי ערפה.

–מדוע לא יאוהב את הנערה? – שאל מיכלקו את נפשו – אולם אין עצה ותחבולה! הן לכך שוליא הוא, כי ישרור בנו…

לעומת זאת השתדל הוא בכל מאמצי-כוחו להטיב לה עד כמה שיכל. היה עובד בעדה ובארוחת-הבוקר היה מחלק אתה חלק כחלק את לחמו, לארוחת הצהרים היה קונה בשבילה חמיצה בעד חמש פרוטות, כי מעולם לא נמצאה פרוטה אצל הנערה.

כאשר הוטל עליהם, כעבור זמן-מה, לשאת לבנים לא יכול כבר בן-האכרים לעבוד בעד חברתו, כי עין האומנים היתה פקוחה עליהם.

אולם על גבי הפגומים המעוקמים היה נגרר אחריה עקב בצד אגודל, ומה הכה בו לבו מפחד, פן תכשל בלכתה והלבנים יפילוה!

בראות השוליא התמסרות כזו מצד מיכלקו לגבי הנערה, לעג לו בלבו וגם שם אותו לשנינה בפי כל הפועלים: גם הם צחקו וקראו מלמעלה אל מיכלקו:

–הא, פתי, הא!…

פעם בעת אכילת ארוחת-הצהרים קרא השוליא אליו את הנערה ודרש ממנה במפגיע דבר-מה, וגם איים עליה באופן יוצא מן הכלל. אחרי שיחה קצרה זו נגשה בעינים דומעות אל מיכלקו ושאלה, אם אין לו עשרים פרוטות להשאיל לה.

וכי ימנע ממנה דבר? עד מהרה פתח את צרור כספו, שהביא אתו מהתחנה והגיש לה את הסכום הדרוש.

הנערה מהרה ומסרה עשרים הפרוטות לידי השוליא, ומאותו זמן היתה יום־יום נגשת אל מיכלקו בבקשה, כי ילוה לה סכום שהוא, אם כי סמוך ובטוח היה, כי לא תחזיר לו עולמית. וכאשר שאל פעם מהסס:

–וכי למה מוסרת אַתּ את הכסף לאותו שוליא?

–כך – השיבה באי-רצון.

פעם פרצה מריבה בין הלבלר והשוליא. השוליא עזב את העבודה אך הוא לא הסתפק בזה בלבד, כי אם צוה גם על הנערה, שתעשה כמעשו, תעזוב את העבודה ותלך אחריו, כאלו היתה שפחתו קנוית-כספו.

הנערה פסחה ראשונה על שתי הסעיפים. אפס, באיים עליה הלבלר, כי אם לא תשאר עד הערב, לא ישלם את המגיע לה בעד כל השבוע, התחילה לעבוד. האיש הפשוט – כל פרוטה יקרה לו, וביחוד יקרה הפרוטה לזה, שהשתכר אותה בלשד-עצמותיו.

השוליא קצף:

–התלכי, בת אמונת-כלבים, – קרא – או לא?

–איכה אלך, הן אין רוצים לשלם לי? טוב היה לקנות לפחות שמלה בעד הרובל!…

–אם כן – הרים את קולו השוליא – אל תדרוכנה רגליך על סף־ביתי, כי אמיתך נפש!…

וישם פעמיו העירה.

בשעת שקיעת השמש, כפי מנהגם מדי ערב בערבו, התפזרו הבנאים. בבית הנבנה נשארו הפעם ללון מיכלקו והנערה.

–אינך הולכת הביתה? – שאל אותה בן־האיכרים בתמיהה.

–לאן אלך, הן אמר, כי יגרשני!…

זה עתה הבין מיכלקו דבר-מה.

–את גרת אתו? – שאל, וקולו היה ספוג יגון עמוק.

–הנה כי כן – לחשה מבוישה.

–ולו היית מוסרת את דמי-משכורתך, אף כי היה מכה אותך?…

–אכן…

–וכי למה נואלת לעשות ככה?…

–כי אהבתיו – ענתה במנוחה הנערה, בחפשה לה סתר בינות עמודי הפגומים.

בן־האכרים הרגיש, כאלו מי שהוא דקרהו בלבו: לא לחנם לעגו לו האנשים!…

מיכלקו התקרב לאטו אל הנערה.

–אפס, מהיום והלאה לא תאהבי אותו יותר? – שאל.

–לא! – השיבה והחלה להתיפח בקול.

–רק אותי תאהב?

–כן.

–אני לא אכך, גם כספך לא אקח ממך.

–אמנם נכון!

–אתי ייטב לך…

הנערה לא ענתה דבר רק בכתה בלי-הפוגות כשכל גופה רועד.

היה ליל קר ורטוב.

–הקר לך? – שאל בן־האכרים.

–קר.

הוא הושיב אותה על גבי גל לבנים כשהיא מתיפחת בבכי, פשט את חולצת האכרים שלו ועטף בה את הנערה, ובעצמו נשאר יושב כשהכתונת הדקה מכסה את מערומי גוו.

–אל תבכי!… אל תבכי! – אמר – רק לילה אחד תסבלי. הן יש לך רובל. מחר נשכור לנו מקום-לינה אחר, ושמלה אקנה לך בעד כספי שלי, רק אל תבכי…

אפס, הנערה לא שמה לב לדברי בן-האכרים, זקפה ראשה והקשיבה רב קשב; דמה נדמה לה, כי מעבר הרחוב מגיע לאזניה הד פסיעות ידועות.

קול הפסיעות הלך וחזוק, עד מהרה התחיל מי-שהוא לשרוק ולקרוא בקול:

–בואי הביתה!… את!… איפה אתּ?

–הנני כאן!… השיבה.

היא רצה החוצה, מקום שם עמד השוליא.

–הנני – חזרה ואמרה.

–וכסף יש לך? – שאל השוליא.

–יש לי! הנה. הא לך. – אמרה לו הנערה בהושיטה לו רובל.

השוליא שלשל את הרובל לתוך כיס-מכנסיו, אחר אחז בשערות הנערה והחל להכותה תוך כדי קראו:

–ובפעם הבאה שמעי בקולי, כי לא אתן לך לעבור על מפתן-ביתי, גם רובל לא יועיל לך כבר במאומה… שמעי… שמעי! – חזר פעמים אין-ספורות על המלה האחרונה אגב תופפו באגרופו על כתפותיה.

–ה, רבון-העולמים!… קראה הנערה.

–שמעי!… שמעי בקולי לכל אשר אצוך.

פתאום הרפה ממנה, בהרגישו, כי יד אמיצה אחזה בערפו. בקושי הסב את ראשו וראה לפניו את עיניו הנוצצות של מיכלקו.

השוליא היה בחור חסון וזריז, מהר ותקע אגרוף קמוצה במצחו של מיכלקו, עד כי צלצלו שתי אזניו. אולם בן-האכרים לא הרפה מערפו. אדרבא, הוא לחצהו ביתר עוז.

–החניקני, פרצוף-גנב, אז תראה… – קרא בקול נחר השוליא.

–אל תכה אותה! – קרא בן־האכרים.

–לא אכה – נהם האכר בפשיטת לשון.

מיכלקו הסיר ממנו את ידו והשוליא כמעט שנפל, נשם פעמים אחדות רוח אל קרבו ואחר קרא:

–אם אינה רוצה כי אכנה, אל תלך אחרי… – היא אוהבת אותי, נו, יפה, אבל אני מכה, זה טבעי מאז ומעולם!… וכי למה לי נערה אם אי אפשר להכותה?… תלך לה מעבר להרי-חושך.

–תלך… – השיב בן-האכרים.

אולם הנערה תפשתהו בידיו.

–תן כבר מנוח – פנתה אל מיכלקו כשהיא רועדת ומחבקת אותו – אל תתערב בינינו…

בן-האכרים נשאר עומד כהלום-רעם.

–ואתה, בוא הביתה – קראה אל השוליא בשלבה את ידה לתוך זרועו – למה נתגולל ברחוב.

השוליא התרחק ממנה צעדים אחדים ואמר בצחוק:

–לכי אליו! הוא לא יכך… הן גם כסף נתן לך…

–אי… תנה לי מנוחה!… – פלטה הנערה וצעדה קדימה.

–הנה נוכחת לראות; עם אשה צריך להתנהג כמו עם כלב – קרא השוליא בהצביעו בידו על הנערה – הכה אותה והיא תרדוף אחריך…

ויעלם. ובדומית הלילה נשא צחוקו, צחוק רשע.

בן-האכרים עמד בלי־נוע, הביט אחריהם, והאזין רב קשב. אחר שב בינות הפגומים ולא גרע עין מהמקום, בו ישבה זה לא כבר הנערה.

הוא חש ערבוביה במוחו, חזו לא יכול לשאוף רוח. זה עכשיו הספיקה להבטיחהו נאמנה, כי רק אותו תאהב – והנה עזבתהו ותלך לנפשה. זה לא כבר – היה כל-כך מאושר, כל-כך נעים וטוב היה לו בחברת היצור החי, הנערה! ועכשיו – מה רבים הריקנויוּת והעצב.

מפני מה הלכה ממנו? ודאי היה רצונה בכך, כך ישר בעיניה? וכי מה יעשה ויפעל, אם גם טוב וחסון הנהו?… באופן אינסטינקטיבי היה רוחש כבוד לנערה בעד התקשרותה אל השוליא, לא התרגז על כי לא עמדה בהבטחתה, לא חשב להטיל עליה את רגשותיו בעל־כרחה. אפס, למרות כל זאת כל-כך הצטער על העדרה, כל-כך!…

בידיו אכולות־הטיט חכך את עיניו והרים את חולצתו, שהטילה על גבי תל לבנים ואשר עדיין כאלו נשתמר בה חום-בשרה של הנערה. חזר ויצא בחזרה החוצה ועמד שם.

מסביב לא נראה דבר. רק אש־הפנסים הקטנות והאדומות הבקיעו להן דרך בערפל, הוולך ומתגבר.

הוא שב לבינות הכתלים הקרים ושכב על האדמה. אולם לא ישן אלא נאנח קשה, בודד, מלא געגועים על נערתו.

התגעגע על נערה זו שלו, כי הן ברור הבטיחה לו, שרק אותו בלבד תאהב.

למחרת-היום שב בן-האכרים בחשק, כפי מנהגו יום-יום, לעבודתו הקבועה.

אפס, לא שחקה לו השעה. הוא חש את עצמו עיף וגם הבנין הזה נמאס בעיניו. כל מקום שדרך בו, כל מה שנתקל בו, כל מה שהיה מביט עליו, הכל הזכיר לו את הנערה ואת האכזבה המרה. בני-האדם אף הם לעגו לו וקראו:

–ומה, מיכלקו פתי, אמת הדבר, כי יקרות הן הנערות בוורשה?

יקרות, אמנם יקרות! בן־האכרים הוציא על זו שלו את כל חסכונו. היה סובל רעב, לא היה מתקין לעצמו כל בגד, והיא לא השביעתהו כל עונג, ובאופן כה מגונה עזבתהו לנפשו.

הרגיש את עצמו רע כאן, מבויש, וכאשר הגיעה לאזניו השמועה, כי בורשה מרבים לשלם לפועלי בנין, שם את פעמיו שמה בפעם הראשונה.

הוא הלך בעקבות אחר העוזרים, אשר הבטיח להביאו לרחוב שבו מרבים לבנות בתים חדשים.

בשעה קדומה בבוקר שמו את פעמיהם לדרך וזמן רב נגררו לעבר נהר וויסלה. כשראו עיני בן-האכרים את הגשר, פער את פיו מתמהון, בו ברגע שכח גם על אודות הנערה.

על יד סוכת המשמר עמד מפקפק.

–מה לך? – שאלהו העוזר.

–איני יודע, אדון, אם יתנו לי לעבור דרך כאן? – השיב מיכלקו.

–פתי הנך! – קרא העוזר ברוגזה – אם יעצרך מי־שהוא, תאמר, כי הנך הולך אתי.

–הנה כי כן – הרהר מיכלקו, ותמה על כי מענה כזה לא עלה תחלה על דעתו.

אחר התפלא על כי בתי-המרחץ וסירות-המשא, הנמצאים בנהר אינם טובעים במים הרבים, אם כי גדולים הם, ואחר לא יכל לתת אמון בלבו, כי הגשר כלו עשוי הוא ברזל טהור.

–ודאי דבר-סתר צפון בזה! – אמר לנפשו – הן כל-כך הרבה ברזל ודאי אין בעולם כולו!…

ככה הלכו, העוזר ומיכלקו, האחד בעקבות השני, דרך הגשר דרך רחוב “נובי זיאַזד” ורחובות אחרים. ליד הארמון הסיר בן-האכרים את הכובע והצטלב, כי סבור היה בית-כנסיה לפני עיניו. על-יד רחוב ה"ברנרדינים" כמעט שעבר עליו אָמניבּוס. לפני תמונת ה"אם הקדושה", על-יד רחוב דוברוציננושץ', רצה לכרוע על ברכיו ולפתוח בתפלה, ובקושי עלה בידי העוזר להניע אותו מדבר זה.

ברחובות רב היה השאון, שורות מרכבות, המוני אדם, מיכלקו היה מפנה את הדרך לאחדים מן העוברים ושבים, נופל ונתקל באחרים, עד כי חורו פניו מפחד, פן ישברו את עצמותיו. לבסוף התבלבלו חושיו – והעוזר אבד לו.

–אדון!… אדון!…–התחיל צועק נואש ורץ חיש-מהר על פני הרחוב.

מי-שהוא עצרהו באמרו:

–דום, בן-כלבים!… כאן אסור לצעוק!

–הן אבד לי האדון שלי!

–איזה אדון?

–עוזר הבנאים.

–הנך לך “אדון”!… ולאן משאת-נפשך?

–למקום שם בונים בית…

–איזה בית?

–כזה… מלבנים – השיב בן-האכרים.

–הנה פתי!… נו, הנה גם כאן בונים… ושם! וכאן!

–איני רואה…

לקחהו תחת בית-שחיו והחלו מראים לו:

–אָ ראה! כאן בונים בית אחד… כאן שני…

–אַה! ה!–קרא מיכלקו ונגש אל הבית השני, יען כי בשביל להגיע אליו לא היה צורך לעבור אל עבר הרחוב השני.

בבואו אל מקום-הבית שאל לעוזר. לא מצאהו שם, והראו לו בית אחר, אפס, גם שם לא שמע איש על דבר נסטז’י העוזר; נאלץ על כן בן-האכרים להמשיך את דרכו.

כה הסתובב מיכלקו ברחובות אחדים וסקר למעלה מעשרה בתים, שהחלו בבנינם ואת נפשו הטרידה שאלה אחת: איפה גרים עתה האנשים, אשר למענם בונים את הבתים האלה?

אט-אט התרחק ממרכז-העיר. שאון-העיר הלך הלוך וקטן, נתמעטו העוברים-והשבים, ומרכבות כמעט שלא נראו כל-עיקר, אולם במקום זה רב היה מספר הפגומים, תלי הלבנים והחומותּ האדומות.

בן-האכרים נואש כבר ממצוא את העוזר והחל לחשוב על דבר חפוש עבודה.

נכנס אל בית-החרושת הראשון, שפגש בדרך, עמד בין הפועלים והביט. לפעמים היה נכנס לשיחותיהם, או סייע להם במשהו, לאחד היה עוזר בסדור הלבנים, לשני הגיש את האַגן, ולאלה אשר עסקו בערבוב הטיט, העיר את אזנם, כי אין הם עושים כשורה את מלאכתם. עמד על-ידם והראה להם איך צריך לעבוד, ואגב לכלך את האומן מכף רגליו ועד קדקדו.

–מה תסתובב כאן, כלב שכמותך?–שאל אותו הלבלר.

–עבודה אחפש, אדון.

–כאן אין כל עבודה בשבילך.

–אין עכשיו, שמא תמצא אחר-כך. והן לאדוני לא יגרע דבר, אם אסייע למי-שהוא.

הלבלר הערום השיג בהבנתו, כי הנער רחוק מבצע. הוא הוציא את פנקסו ועפרון, החל רושם בו משהו – לבסוף קבל את מיכלקו לעבודה.

בני-האדם היו אומרים, כי הוא הרויח על מיכלקו בלבד עשרים פרוטות ליום.

בבית-החרושת הזה עבד מיכלקו עד בוא הסתיו. ברעב לא גוע, שכן שכר לינה לא שלם, אולם נעלים בכל זאת לא רכש לו. רק פעמים ספורות בימות א' בשבוע שתה לשכרה כחזיר. גם היה בדעתו לעורר שערוריה במסבאה, אולם לא הספיקה לו השעה, כי בעודו עושה כה וכה וכבר מצא את עצמו עומד מאחורי הדלת.

הבית צמח ועלה כעדָל, טרם סיימו בבנין האגף האחורי וכבר היתה חזיתו מכוסה גג, מסוידת, נקבעו השמשות בחלונותיו, והאנשים כבר החלו לקבוע בו את מושבם.

בסוף חודש תשרי התחילו לרדת גשמים תכופים. העבודה נפסקה ואת העוזרים פטרו, בין המפוטרים היה גם מיכלקו.

הלבלר עכב בידו בכל שבוע מקצת ממשכורתו באמרו, כי יחזירנו לו בבת אחת, אולם כשהגיע יום החשבון האחרון השיג בן-האכרים, אם כי לא היה בקי בתורת-החשבון, כי הלבלר הונה אותו, נתן לו שלשה רובלים והיה חיב לו בודאי חמשה או ששה רובלים.

מיכלקו לקח את שלשת הרובלים, הסיר את הכובע והחל להתגרד בראשו כשהוא מחליף רגל ברגל. הלבלר היה עסוק בפנקסו, ורק אחרי עבור זמן-מה הרגיש בנער העומד ושאלהו בקול נרגז:

–נו, מה אתה רוצה עוד?

–בטח, אדון, מגיע לי יותר–אמר בן-האכרים בהכנעה.

פני הלבלר אדמו. התנפל על מיכלקו, הדפהו בחזו ואמר:

–ותעודת אזרח יש לך?… מי אתה?

נאלם מיכלקו דום, הלבלר הוסיף לצעוק:

–אפשר סבור אתה, חמור גרם, כי הוניתיך?…

–כי אם…

–בוא אתי אל המשטרה ואני אוכיח שם על-פי תעודות כי פוחז וגנב הנך…

התעודה והמשטרה הפחידו את מיכלקו. השיב על כן:

–תהא עולתי, אדון הלבלר, לך לחיים ולשלום!

ועזב את בית-החורשת.

וכנראה גם לבו של הלבלר לא נמשך ביותר אחרי המשטרה, אף כי הכירוהו שם, וכל הענין נגמר על כן בפחדו של מיכלקו בלבד…

מיכלקו הרגיש את עצמו כמו בתוך מרחב אין גבול, עבר את הרחוב ונכנס לרחוב שני ושלישי, בגשתו לכל מקום אשר ראו עיניו שם חומות אדומות ועמודים מספר תקועים באדמה. אולם העבודות כבר נגמרו או עמדו בגמירתן ועל שאלתו: אם לא יקבלוהו?–לא קבל אפילו מענה.

באופן כזה נגרר מיכלקו על פני חוצות העיר יום אחד ושני, בהחפזו לעבור על יד השוטרים, למען לא יעצרוהו וישאלו לתעודת-אזרחים. בתי-אוכל ומאכל חם לא יכול למצוא, לכן התפרנס בכרוכות ממולאות דם ופימה, לחם, דג מלוח, ושתה י"ש.

כבר הוציא רובל, אף כי לא טעם דבר-מה טעים ומזין, היה ישן תחת אחד הגדרות מלא געגועים לחברת אנשים, כי לא היה לו לפני מי לפצות פה ולדבר.

נצנץ רעיון במוחו, אפשר מוטב לשוב הביתה? שאל את העוברים והשבים לדרך, המובילה אל תחנת מסלת-הברזל. ובלכתו על פי הוראותיהם הגיע אמנם לתחנת מסלת הברזל, אולם לא לזו שנזקק לה.

הוא ראה לפניו תחנה גדולה, מלאה אנשים, והמוני בתים מסביב לה, אך אין זכר לפסי-ברזל.

נתבלבל וחרדה תקפתהו, בלי-דעתו מה קרה. נמצאה לו נפש רחמנית, בארה לו, כי יש עוד תחנות, אולם הן נמצאות מעבר השני של נהר וויסלה.

עכשיו זכר, כי הגיע לכן דרך הגשר. לן בבור שמצא בדרכו. למחרת-היום שאל לדרך המובילה אל הגשר. בארו לו באר היטב: להישיר לכת, להשמאיל, ללכת ימינה ובאלכסון. באופן כזה אמנם הגיע אל נהר הויסלה, אולם את הגשר לא ראה.

שב על כן לעבר העיר. לאסונו התחיל לרדת גשם. האנשים הסתתרו תחת מטריותיהם; וכל מי שמטריה לא נמצאה בידו, היה בורח על נפשו. מיכלקו לא העיז לעצור בשעת דלף זו את העוברים והשבים ולשאלם לדרכו.

בעת השטף הכי גדול עמד מאחורי איזו חומה, כפוף-גב, כשהוא קופא בחולצתו הרטובה והתנחם, כי לכל הפחות הגשם ירחץ את רגליו היחפות.

ובעמדו כך חור־פנים, כשהמים נגרים משערותיו הארוכות ונופלים על כותונתו, עמד לפניו איזה אדון.

–ומי זה, עני?–שאל האדון.

–לא.

האדון פסע פסיעות אחדות קדימה ואחר שב על עקבותיו בשאלה:

–אולם התרצה לאכול?

–לא.

–וגם לא קר לך?

–לא.

–חמור-גרם – רטן האדון.

ואחר הוסיף:

–אולם מטבע בן עשר היית לוקח?

–אם תתן לי, האדון, אקח.

האדון הושיט לו זהוב והתרחק ממנו, כשהוא נוהם דבר מה לנפשו.

אחרי התרחקו במקצת עצר בדרכו, הביט אל הנער כאלו היה פוסח על שתי הסעיפים, ושוב המשיך את דרכו.

מיכלקו אחז בקמצו את הזהוב והיה סח את נפשו בתמיהה:

–אל תירא ואל תחת, מה טובים הם האדונים כאן!…

פתאום עלה במחשבתו, כי האדון הטוב היה אולי מראה לו את הדרך המובילה אל הגשר?… אבל כבר היה לאחר זמן.

הגיע הלילה, הודלקו הפנסים וגם הגשם גבר, מיכלקו חפש את הרחובות בהם רבה האפלה, נכנס באלכסון פעם ושנית. ראה בנינים חדשים ופתאום הכיר את הרחוב בו עבד לפני ימים מספר.

הנה כאן נגמרת המרצפת, כאן גדר, שם מחסן פחמים, ושם “ביתו”. חלונות אחדים מוארים ודרך השער הפתוח נראה אגף-הבית, אשר טרם נגמר בנינו.

בן-האכרים נכנס החצרה. הן כאן ודאי רשאי היה ללון. הן הוא היה בין בוני הבית.

–הי! הי! אנה זה? – קרא אחריו מעבר המדרגות איש לבוש אדרת עבה.

כנראה, גדול היה הקור בחוץ.

ומיכלקו הסב את ראשו:

–זה אני – אמר – אני הולך המרתפה, לישון.

בעל-האדרת רגז:

–וכי “מלון זקנים” כאן, כי תבוא ללון?

–הן “עשיתי” כאן קיץ שלם – מלמל בן-האכרים מלא-דאגה.

במסדרון הופיעה אשת השומר, דואגת לגורל אישה.

–מה כאן?… מי זה… שמא גנב? – שאלה.

–אי, לא! רק הנה זה אומר, כי עבד בבנין הבית ועל-כן הרשות בידו ללון כאן… פתי!…

עיני מיכלקו אורו. פח את פיו בצהלה ונגש במרוצה אל השומר:

–מכפרנו “אתם”? – שאל תפוש-שמחה.

–וכי מה? – תמה שומר-הבית.

–כי תקרא לי, כפי שקוראים לי בכפרנו… הן אני “מיכלקו פתי”.

אשת־השומר פרצה בצחוק ואישה הניע בכתפיו.

–כי פתי אתה, רואים – אמר – אולם אני לא בן כפר הנני, עירוני אני… מִלפו! – הוסיף בנעימה כזו, אשר הוציאה אנחה מלבו של בן-האכרים הנבוך.

–או! או! ודאי זאת עיר גדולה, כוורשה?

–אמנם לא כמוה – השיב שומר-הבית – אולם בכל אופן עיר הגונה.

אחר דומית-רגע אמר:

–ואתה לך לך לדרכך, כי כאן אסור ללון.

ידי בן-האכרים נפלו, בתוגה הביט על שומר-הבית ושאל:

–אנה זה אלך, בשעת שטף שכזו?

ההערה הנכונה נגעה אל לב שומר-הבית, הנה כי כן: אנה ילך בשטף כעין זה?

–ה! השיב – נו השאר, השטף גדול, אולם אל תחשק בלילה לקנות דבר מה במשיכה… ולמחרת, בהאיר היום, המלט מהר-חיש על נפשך, פן ירגיש בך בעל-הבית והוא זריז במעשיו.

מיכלקו הודה לו, נגש אל אגף־הבית וכשהוא מגשש באפלה נכנס אל המרתף הידוע לו.

חכך את ידיו הקפואות מקור, סחט את החולצה הרטובה וישכב על גזרי הלבנים וקסמי-העץ, אשר לפני זמן הכניסם לכאן.

ברם, לא היה חם ביותר, להיפך, הוא חש קור ורטיבות, אולם מילדותו התרגל לעוני, ועל כן לא שם לב ביותר לאי-הנוחיות שבמצבו. יותר מזה הציקה לו המחשבה: מה לעשות? לחפש עבודה בוורשה או לשוב הביתה? אם לחפש עבודה, הרי איפה ואיזו? ואם לשוב הביתה, הרי באיזה דרך ולשם מה?

את הרעב לא ירא. הן שני רובלים נמצאים תחת ידו ובעיקר – וכי דבר חדש היה לו הרעב?…

–הה! – הכל בידי שמים – לחש לנפשו.

הוא חדל לדאוג ליום יבוא ושמח בחלקו היום. בחוץ שטף גשם. מה רע היה ללון היום בתעלה, ומה טוב כאן!

נרדם, כאשר ירדם כל בן-אכרים עיף ויגע, אשר בחלמו חלום יאמר, כי נפשות מתים אפפוהו.

ומחר… בידי אלהים!

בבוקר הוטב מזג-האויר, גם השמש הציצה. מיכלקו הודה עוד פעם לשומר-הבית על הרשותו לו ללון ויצא. היה כולו מלא עזוז-חיים, אם כי מגשם אתמול נדבקו שערות ראשו והחולצה כבדה עליו, כאלו היתה עשויה עור.

רגע נשאר עומד לפני השער, בשקלו בדעתו אנה להפנות את צעדיו: השמאלה או הימינה? בקרן הרחוב ראה מסבאה פתוחה, על כן נכנס לסעוד שם פת-שחרית. הוריק לתוכו כוס י"ש גדולה, וצוהל נגרר למקום, אשר משם נראו לעיניו פגומים.

–לחפש עבודה? לשוב הביתה?–חשב.

פתאום נשמע אי-מזה מקרוב קול-נפץ דומה לקול רעם קל; ואחריו – שני, יותר חזק.

בן-האכרים סקר מסביב לו.

במרחק מאות פסיעות ממנו, מצד ימין, נראו ראשי הפגומים, ועליהם התנשא כעין עשן אדום…

קרה דבר-מה יוצא מן הכלל, סקרנות תקפה את מיכלקו. הוא מהר לעבר ההוא בהחליקו ובבוססו בשלוליות.

ברחוב בלתי-מרוצף, שמספר בתיו היה מעט סבבו אנשים נבוכים הנה והנה. האנשים צעקו, הצביעו בידיהם על בית שטרם נשלם בנינו, ליד אותו הבנין היו מונחים קרשים, קורות שבורות וערמות חמרי בנין, מעל כל אלה התנשא באויר אבק-לבנים אדום.

במרוצה נגש בן-האכרים. עם קרבו הבחין והבין מה קרה. הנה – הבית החדש נהרס ונפל.

כותל אחד נהרס עד היסוד, מהשני נשאר רק חלק קטן.

בחומות המובקעות תלויים היו לוחות החלונות והקורות הגדולות המיועדות לשאת את הספונים, נפלו, נתעקמו ונשתברו כנסרי-עץ.

בחלונות הבתים הסמוכים נראו פני נשים מבוהלות, אולם ברחוב נמצאו זולת הפועלים, רק מתי-מספר. הידיעה על-דבר האסון טרם הספיקה להתפשט בעיר.

הראשון נעור ממבוכתו מנהל העבודה.

–האם לא אבד איש? – שאל בקול רועד.

–כמדומה, שאין חסר איש. כלם סעדו באותו זמן פת שחרית.

המנהל התחיל למנות את הפועלים, אולם בכל פעם טעה בחשבון והחל למנות מחדש.

–השוליות, ישנם?…

–הננו!…

–והעוזרים?…

–גם אנו!…

–אנדרי איננו!…־ ־ נשמע קול.

קפאון תקף את כלם.

–כן, אמנם הוא היה שם, בתוך הבנין…

–צריך לחפשו! – קרא המנהל בקול נחר ופסע לצד הבית הנהרס, ואחריו – עזי-לב מספר.

מיכלקו התקרב מבלי-חשוב אל ההולכים ונגרר אחריהם.

–אנדרי!… אנדרי!…–קרא המנהל.

יסוג לאחור! – הזהירו בו – הרי הכותל עומד ותלוי על חוט-השערה.

–אנדרי!… אנדרי!…

מתוך משואות הבית הנהרס הגיע קול יבבה.

במקום אחד נמצא בכותל ההרוס בקיע גדול כרוחב דלת. המנהל נגש מהעבר השני למקום הזה, ובהציצו תפש בראשו בשתי ידיו, אחר אץ, כמטורף העירה.

מעבר לכותל הליל איש מעצמת מכאוביו. קורה העיקה על רגליו הפצועות ולחצה אותן לאדמה. ממעל לו – קטע כותל, שנשאר עומד ותלוי באויר, אשר התפרק יותר ויותר ובכל רגע עמד לנפול.

אחד הנגרים התחיל להתבונן במקום, והפועלים המאובנים מפחד הסתכלו בעיניו, מוכנים ללכת לכל אשר יוליכם, אם רק אפשרית עוד העזרה.

הנפצע התהפך במכאוביו על צדו ועמד על שתי ידיו. זה היה אכר. פיו שחור מגודל הכאב, פנים אמיצים ועיניים שקועות בחוריהן. הסתכל באנשים העומדים ברחוק עשרות צעדים ממנו, נאנח, אולם לקרוא לעזרה לא העיז. הוא אך לחש:

–אלי!… הה, אל רחום!…

–אי-אפשר להכנס לכאן! – קרא הנגר בקול יבש.

החבורה נסוגה לאחור.

ביניהם עמד מיכלקו, מלא פחד, אפשר יותר מהאחרים.

מה פחד וסער בו לבו!… הוא הרגיש במכאובי הנפצע, בפחדו הגדול, ביאוש המר, אולם באותה שעה חש כי איזה כוח נסתר דוחף אותו קדימה, קדימה…

דמה נדמה לו, כי בין ההמון הזה, אין איש זולתו, שמוטלת עליו החובה ושיכול להציל את האיש אשר בא לכאן מן הכפר למצוא פרנסה. ובאותו רגע שאחרים היו אומרים לנפשם: “אלך!” הרהר הוא בלבו:

–לא אלך! אי-אפשי!

הסתכל בפחד מסביביו. יחידי עמד לפני החבורה, קרוב מהם לבנין הנהרס.

–לא אלך!… לחש, והרים מוט שהיה מוטל סמוך לרגליו.

האנשים התלחשו:

–הביטו נא וראו!… מה הוא עושה?…

–הסו!

–אל רחום, אנא חוסה!–יבב הנפצע.

–הריני הולך! הריני!… – אמר מיכלקו ונכנס לתוך המפולת.

–אבד תאבדו גם שניכם! – קרא הנגר.

מיכלקו כבר נמצא על יד האומלל, ראה את רגליו המעוכות, קלוח הדם ששטף מהן, ועיניו כאלו כוסו במכסה שחור.

–אחי שלי! – אחא! – לחש הנפצע וחבק את ברכי מיכלקו, בן-האכרים תחב את המוט שבידו תחת הקורה, ובתנועה נואשה הגביה אותה. נשמע קול נפץ, ומעל הדיוטא העליונה נפלו גזרי לבנים אחדים.

–נהרס ונופל!…–קראו הפועלים בהתפזרם לעברים שונים.

אפס, מיכלקו לא שמע מאומה, לא חשב, לא חש. בכתף חזקה הרים שנית את המוט והסיר לגמרי את הקורה מרגליו המעוכות של השוכב.

מלמעלה נפוצו והתפזרו המשואות. אבק אדום התאבך התעבה, ומלא את חלל הבנין. מעבר הכותל נשמע רשרוש. הנפצע השמיע קול אנחה כבדה,–ונאלם דומיה.

בפרצת הקיר נגלה מיכלקו, כפוף-גב בגררו אחריו בכבדות את הנפצע. אט עבר אתו את גבול הסכנה, ובעמדו לפני ההמון קרא בשמחה.,

– הנהו!… הנה הוא “נוסע”! רק מגפו האחד נשאר שמה!…

הפועלים תפשו את הנפצע המתעלף, ואט-ואט ובזהירות הובילוהו לשער הבית הסמוך.

–מים, הבו מים!…-קראו.

–חומץ!…

–הבהילו רופא!…

מיכלקו נגרר אחריהם בחשבו:

–"עם" טוב הם – בני ורשה זו! אל תירא ואל תחת!

הוא ראה, כי ידיו זבות דם ושטפן במי השלולית, אחר נגש ועמד על-יד שער הבית, מקום שם שכב הנפצע. לא נדחק לתוך השער, וכי רופא הוא? וכי יעזור לו במה־שהוא?

בינתים נקהלו המוני אנשים ומלאו את הרחוב. רצו סקרנים, אצו מרכבות, ומרחוק נשמע גם קול־תרועה של מכבי-האש, שהובהלו על-ידי מי-שהוא.

המון הסקרנים צבא על-יד השער, וכמה מהם פרצו דרך לעצמם בעזרת אגרופיהם בכדי לחזות במאורע הדמים.

אחד מהם נתקל במיכלקו.

–סורה מן הדרך, ריקא!–גער בו הלז, בראותו, כי הבחור יחף הרגלים אינו נסוג אחור מאגרופו.

–וכי מה?–שאל מיכלקו, כלו תמה לבהילותו של בן-שיחו.

–מי אתה, מחוצף? – גער בו הסקרן – מה זה, איה המשטרה, ומדוע אין היא מפזרת הולכי-בטל שכאלה?

–אי! לא טוב הדבר!… –הרהר מיכלקו ופחד, פן ישימו אותו במאסר על פשע כזה.

ומכיוון שרצה להמנע מכל צרה, נסוג לאחור לבין האספסוף.

כעבור רגעים אחדים קראו מן השער לזה, שהוציא את האומלל מבין המשואות.

אין קול ואין עונה.

–מה מראהו?–שאלו.

–בן-אכרים לבוש חולצה לבנה, ראשו חבוש כובע עגול ויחף רגלים…

–האין כזה ברחוב?

התחילו לחפש ולבקש.

–היה כאן כזה – קרא מי-שהוא – אולם הוא הלך לו!

נפוצו השוטרים לחפש את מצילו של האומלל, נתפזרו גם הפועלים, בקשו וחפשו, אך את מיכלקו לא מצאו.

יש בני-אדם שחולשה נודעת מהם לאסוף דברים בלתי-שכיחים, בעלי ערך רב ונחותי-דרגה, איש איש כפי מדת יכלתו, אף אני אוסף יש לי; אפס, צנוע הוא, כנהוג עם התחלה.

נמצאת בו, באוסף שלי, הדרמה אשר כתבתיה בעודי תלמיד הגימנסיה בשעת שעורי השפה הלטינית… נמצאים בו פרחים מיובשים אחדים, אשר מן הצורך יהיה למלא את מקומם בחדשים, נמצא עוד…

דומה, כל דבר לא עוד ימצא בו זולת חזיה אחת, ישנה ושחוקה ביותר.

הנה היא. מעברה האחד רקובה היא, ומהשני–שחוקה, כתמים רבים עליה, הכפתורים יחסרו, בקצה האחד חור קטן ודאי סמן חריכת-פפירוסה הוא, אפס המענינים ביותר הם ההדקים. אותו ההדק, אשר עליו נמצא האבזם מקוצר הנהו ותפור אל החזיה ללא ידיעה במלאכת התפירה. ואילו השני כמעט בגודל הנכון, נאכל בשני האבזם.

עם הסתכלך בחפץ זה תכיר מיד, כי בעליו נעשה רזה מיום ליום עד הגיעו לידי מדרגה זו, ששוב לא עוד צורך לו בחזיה, כי אם הוא מתחיל מזדקק לגלימה בעלת צוארון סגור מאלה שיש להשיגם במחסנים לממכר צרכי-קבורה.

אני מודה ומתודה, כי בחפץ לב הייתי מוסר היום למישהו את חתיכת-הארג, המסבה לי קצת דאגה. ארון למען אוסף חפצים אין לי, ולא הייתי רוצה להחזיק חזיה חולנית זו בין חפצי שלי. אפס, היה זמן, עם קנותי אותה ושילמתי בעדה ביד רחבה פי-כמה משויה, והייתי מוסיף על מחירה אילו יודע היה המוכר לעמוד על המקח כל צרכו. יש לו, לבן האדם, בימי חייו רגעים, אשר בהם הוא אוהב לאופף את עצמו בחפצים מעוררי-יגון.

יגון זה לא לן בחדרי, כי אם בביתם של שכנים, בעד חלוני יכול הייתי מדי יום ביומו לסקור את הנעשה בחדרם פנימה.

עוד באפריל שלשתם היו: הבעל, אשתו ומשרתת, אשר ישנה היתה, עד כמה שידיעותי מגיעות, על ארגז שמאחורי הארון, אשר צבעו כצבע שזיף-כהה. ביולי – אם לא יטעני זכרוני – נשארו רק שניים: היא והוא, כי המשרתת עברה לשרת בבתים אשר בהם משלמים שלשה רובלים לשנה ומבשלים ארוחת-הצהרים מדי יום ביומו.

באוקטובר נשארה רק האשה היא בלבד. אם לדיק ביותר הן לא נשארה בדד, כי בחדר נמצאו עוד חפצים רבים; שתי מטות, שלחן, ארון… אולם עם ראשית נובמבר נמכרו במכירה פומבית חפציה ומכל חפצי-הזכרון אחרי בעלה נשארה לאשה רק חזיה זו בלבד, אשר לי היא שייכת עתה.

אפס ביום אחד בשלהי אוקטובר, קראה האשה אל דירתה הריקה סוחר בישנות ומכרה לו את מטרייתה בעד שני זהובים ואת חזית בעלה בעד ארבעים פרוטות, אחר סגרה את דלת דירתה במפתח, בחשאי עברה את המסדרון. בהמצאתה בשער מסרה את המפתח לשומר־הבית, רגע הציצה בחלון-דירתה, אשר פתי־שלג קטנות נפלו עליו – ונעלמה מעבר השער.

במסדרון נשאר עומד הסוחר בישנות. הוא הרים למעלה את הצוארון הגדול של מעילו הארוך, תחב תחת בית-שחיו את המטריה, אשר זה עתה רכשה ובעטפו בחזיה את ידיו האדומות מקור, נהם:

–"הנדל", “הנדל”, “הנדל”!…

קראתי לו.

–אדוני רב-החסד, היש לך מה למכור? – שאל עם בואו אל חדרי.

–לא, רצוני לקנות מה מידך.

–ודאי למטריה מתכון אדוני רב-החסד?–השיב היהודי.

הוא השליך את החזיה על הרצפה, נער את השלג מצווארונו ובהתאמצות יתרה החל פותח את המטריה.

–חפץ מצוין! – אמר – אין טוב בימי-שלג אלה ממטריה שכזאת… ברי לי, כי אדוני רב-החסד יכול לרכוש לו מטרית-משי, גם שתי מטריות, אפס, אין אלו נאות אלא לימי הקיץ!…

–מה תרצה במחיר החזיה? – שאלתי.

–איזו חזיה? – קרא היהודי מכה-תמהון, בהרהרו בחזיתו הוא.

אך עד-מהרה התאושש וביד מהירה־זריזה הרים את החזיה מעל הרצפה.

–חזיה זו?… אדוני רב-החסד, לחזיה זו מתכון?…

ואחר, כאלו איזה חשד התעורר בלבו, פנה אלי בשאלה:

–למה לך, אדוני הנכבד, חזיה שכזו?!…

–מה תבקש במחירה?

עיניו הירוקות של היהודי החלו מאירות וקצה-אפו המארך אדם עוד יותר.

–אדוני הנכבד יתן… רובל!–השיב תוך כדי פרשו לפני עיני את סחורתו באופן שיש בו להעמידני רק על סגולותיה בלבד.

–אתן לך מחצית הרובל.

–מחצית הרובל?!… מלבוש שכזה?… זה לא יתכן! קרא הסוחר.

–אף פרוטה לא אוסיף.

–יהתל לו, אדוני הנכבד, כדי שבעו!–אמר אגב טפחו על כתפי–אדוני עצמו יודע מה ערך החפץ הזה, הרי אין זה מלבוש-ילדים, כי אם מלבוש אנשים בוגרים.

–נו, אם אינך יכול למכור בעד מחצית הרובל – לך לך. אני לא אוסיף ולא אתן יותר.

–אך לא בחמתך, אדוני! – הפסיקני שהוא נעשה רך – בישרי, במחצית הרובל לא אוכל, אפס, אני סומך על אדוני… יגיד נא עצמו, מה שוה הוא החפץ הזה ואסכים למוצא-פיך!… אני בוחר להפסיד מה ובלבד לקיים את רצונך, אדוני רב-החסד!

–החזיה שוה חמשים פרוטות ואני נותן לך מחצית הרובל.

–מחצית הרובל?… מילא, לו יהיה מחצית הרובל!…–נאנח תוך כדי תקעו את החזיה לתוך ידי – לו גם אפסיד ואני לא אשלח מוצא-פי…לאותו הרוח!…

והצביע בידו על החלון, אשר מאחוריו התאבכה סופת-שלג.

עם שלחי את ידי להוציא כסף, נזכר כנראה הסוחר במשהו, הוציא בחטיפה מידי את החזיה והחל בודק במהירות את כיסיה.

–מה תחפש שם?

–שמא השארתי משהו בכיס, איני זוכר! – השיב בקול שקט, ובהחזירו לי את החזיה הוסיף – יוסיף נא אדוני רב-החסד עשר פרוטות לכל-הפחות!…

–נו, שלום לך! – קראתי תוך כדי פתחי את הדלת.

–"לרגליך אפול", אדוני רב-החסד!… יש לי בבית גם פרוה הגונה…

ובעמדו מאחורי הדלת עוד תקע את ראשו והוסיף שאול:

–ואפשר יצוה, אדוני הנכבד, להביא לו גבינות-כבשים?…

כעבור רגעי מספר שוב נשמע בחצר קולו הקורא: "הנדל! הנדל!,…–וכשעמדתי ליד החלון קד לעומתי בבת-צחוק ידידותית.

שלג עז החל נופל ובחוץ שרר הערפל. הנחתי את החזיה על השלחן והחלותי הוזה באשה, שיצאה את שער-הבית מבלי שוב עוד; בדירה, שהתרוקנה מול דירתי אני, ואף בבעל־החזיה אשר שכבת שלג עבה תכסה אותו עתה…

עוד מלפני שלשה ירחים שמעתי אותם ביום־ספטמבר הדור משוחחים זה את זו. ביום מאי אחד אף פצחה האשה את פיה בזמר והוא צחק כשהוא מעיין “בעתון-החג”, והיום…

הם באו לדור אל ביתנו עם ראשית אפריל. הם היו נוהגים לקום עם השכמה, שותים טה ממיחם-הפחים ויחדיו יוצאים העירה, היא אל שעוריה, והוא–אל המשרד.

פקיד נחות־דרגה היה, מאותם הנוהגים להביט על נשיאי־המשרדים בהתפעלות, אשר בה תוקע את עיניו תיר בהרי-הטטרים. אבל העבודה רבתה עליו, ימים תמימים היה נתון בעבודתו. ויש והייתי רואה אותו אף בחצות-הלילה כשהוא יושב לשלחן ועוסק בעבודתו לאור העששית.

אשתו יושבת היתה לימינו ועוסקת בתפירה. לפרקים עם הסתכלה בו היתה מפסיקה בעבודתה וקוראה בנעימת-הערה:

–נו, כבר יספיק, שכב לישון.

–ואת, מתי את תשכבי לישון?…

–אני… אף תַכִּים אחדים ולא אוסיף…

–נו, אף אני אכתוב עוד שורות אחדות…

שוב שחו שניהם את ראשיהם ועסקו בעבודתם. כעבור זמן-מה חזרה וקראה האשה:

–שכב לישון!… שכב לישון!…

יש ועל דבריה היה משיב צלצול שעוני, המכריז על השעה הראשונה בלילה.

אנשים צעירים הם היו, לא יפים ולא מכוערים, ושלוי-רוח בדרך כלל. עד כמה שזכרוני מגיע היתה האשה רזת-בשר יותר מאשר הבעל, שהיה בעל גוף, ובכל אופן לא היה גופו מתאים לפקיד נחות־דרגה כל-כך.

כל יום א' בשבוע עם שעת-צהרים יצאו לטיל שלובי-זרוע ושבו הביתה בשעה מאוחרת בלילה. את ארוחת-הצהרים ודאי סעדו בעיר. פעם פגשתי אותם ליד השער, המבדיל בין הגן הבוטני ו"לזינקי". קנו להם שתי כוסות מים ושני רקיקים גדולים ומראה פניהם אותה שעה כמראה פניהם של בעלי-בתים הנוהגים אגב גמיאת טה לסעוד את לבם בנקניק חם טבול בחזרת…

בדרך כלל אין בני-אדם עניים נזקקים להרבה בכדי שיוכלו לעמוד בשיווי-משקל רוחני, מעט אוכל, הרבה עבודה, בריאות בלתי פוחתת, השאר ימצא ויבוא מאליו.

שכני, דומה, לא היו חסרים אוכל, בכל אופן לא חסרה להם עבודה אבל אשר לבריאותם – לא תמיד היא נשארה עומדת בעינה.

הנה אירע, כי ביולי התקרר האיש, מקרה-קרירות רגיל. אפס, משום מה דוקא אז פרץ שפך-דם כה עז, עד כי אבדה הכרתו.

בלילה היה הדבר. האשה עטפה אותו יפה־יפה, הביאה אל ביתם את אשת שומר-הבית ובעצמה רצה להבהיל את הרופא. דרשה בחּמשת רופאים, ומצוא מצאה רק רופא אחד, ואף אותו באורח-מקרה בשעת לכתו בחוץ.

בהסתכל בה הרופא לאור מנורת-הרחוב המהבהבת מצא לנכון ראשית כל להרגיע את רוחה. ומכיוון שהיתה נכשלת בלכתה לרגעים, ודאי בעיפותה היתרה, ומרכבה לא נמצאה בחוץ, הושיט הרופא לקראתה יד-תומכת ואגב הליכה באר לה, כי מקרה של שפך-דם אינו מעיד ולא כלום.

–שפך דם יכול לבוא מהגרון, מהקיבה, מהאף ולעתים נדירות יותר מהריאה. בכלל, אם האדם היה תמיד בריא, מעודו לא השתעל.

–אוֹ, רק לפרקים! – לחשה האשה בעצרה לרגע בדרכה למען שאוף רוח.

–לפרקים – אין בזה משום סכנה. יתכן, כי דלקת-סמפון קלה היא.

–הן!… דלקת היא! – חזרה האשה בקול.

–ודלקת הריאה לא היתה לו מעודו?…

-היתה!… – השיבה האשה ושוב עצרה בדרכה.

רגליה כושלות היו קצת.

–כן, אבל ודאי בשכבר הימים?… – הוסיף בחפזה הרופא.

–ה, זה כבר, זה זמן רב!… – אשרה בחפזון – עוד בימי החורף שעבר.

–לפני שנה וחצי.

–לא… עוד לפני ראש־השנה… ה, זה-כבר!

–ה… מה רבה האפלה ברחוב, ונוסף לכך השמים מעוננים קצת… – אמר הרופא.

הם באו אל הבית. האשה שאלה בפחד את שומר-הבית מה נשמע, ונודע לה, כי לא-כלום. אף בחדר קבלה אותה התשובה על שאלתה מפי אשת שומר-הבית, והחולה מנמנם היה.

הרופא עורר אותו בזהירות, בדקהו ואף הוא אמר, כי לא-כלום הוא.

–אני אמרתי מיד, כי לא-כלום הוא! – השמיע החולה את קולו.

-או, לא-כלום! – חזרה האשה תוך כדי לחצה את ידיו המזיעות – הרי יודעת אני, כי שפך-דם יכול לבוא מהקיבה או מהאף. ודאי מהאף הוא בא לך… בעל־גוף אתה ונזקק לתנועה, ואתה נוהג להרבות בישיבה… הוא נזקק לתנועה, וכי לא כן, אדוני הרופא?…

–הן! הן!… בדרך־כלל הוא נזקק לתנועה, אך עתה על בעלך לשכב ימים אחדים במטה. האם יכול לנסוע הכפרה?

–לא יוכל…–לחשה האשה בתוגה.

–נו, אין בכך כלום! ובכן ישאר בורשה. אני אבקרו עוד ולעת־עתה ישכב נא במטה וינוח. במקרה אם יחזור שפך-הדם… – הוסיף הרופא.

–וכי מה, אדוני? – שאלה האשה תוך כדי החוירה כשעוה.

–נו, זה לא־כלום. בעלך ינוח ושם ישוב הכל לסדרו…

–שם… באף? – אמרה האשה תוך כדי פשטה את ידיה לעבר הרופא.

–שם… באף! כמובן. הרגעי נא, הגברת, ושומי באלהים יהבך. ליל מנוחה!

דברי הרופא הרגיעו את האשה ולאחר הרגשת־הפחד, שלא הרפתה ממנה זה שעות אחדות, חשה את עצמה עתה שרויה בשמחה יתרה.

–נו, וכי דבר חשוב הוא! – קראה בצחוק קצת ובבכותה מעט.

היא כרעה על ברכיה ליד מטת החולה והחלה מנשקת את ידיו.

–וכי דבר חשוב הוא! – חשב האיש בלחש והצטחק – וכמה דם שפך בן-האדם במלחמה, ובכל זאת הוסיף עוד להיות בריא!

–אך אל נא תדבר כל-עיקר! – התחננה לפניו האשה.

בחוץ ההל מאיר היום. בקיץ, כידוע, קצרים הלילות עד מאד.

המחלה ארכה הרבה יותר מכפי שסבורים היו. האיש לא עוד הלך אל המשרד. דבר זה לא הסב לו דאגה רבה, כי בתור פקיד-אריס, לא הוטל עליו לקבל חופשה ויכול היה לשוב לעבודתו כל אימת שירצה, כמובן, אם מקום עבודתו ישאר פנוי. עם שבתו בבית שבו אליו כוחותיו אט-אט, האשה השתדלה בדבר עוד שעורים נוספים אחדים ובעזרתם חשבה לספק את צרכי־הבית.

האשה יוצאת היתה מן הבית בשעה השמינית בבוקר, לפני הראשונה שבה הביתה לשעות אחדות, מכינה את הארוחה בשביל בעלה ואחר שוב יוצאת במרוצה.

חלף זה היו מבלים יחדיו את הערבים. ובכדי שלא לשבת בידים ריקות עסקה האשה בעבודת-תפירה.

באחד הימים, שלהי אוגוסט היה אז, פגשה האשה בחוץ את הרופא. זמן רב הלכו יחדיו, לבסוף תפשה האשה ביד הרופא וקראה בקול-תחנונים:

–אפס, בכל זאת תבוא נא, אדוני אלינו, שמא אף יתן אלהים! הוא כה נרגע לאחר כל בקור ובקור שלך…

הרופא הבטיח לה, והאשה שבה הביתה ועל פניה ארשת בכי. האיש אף הוא נעשה תקוף-יאוש ורוגז מישיבת־הכרח בבית. הוא החל קובל באזני אשתו על כי כה תרבה לדאוג לו, כי הן למרות הכל מות ימות, ולבסוף שאל:

–וכי לא אמר לך הרופא, כי לא אאריך ימים יותר מאשר ירחים אחדים לכל-היותר?

האשה הפכה לאבן.

–מה תאומר?–קראה–מנין לך מחשבות כאלה?

החולה התמלא חימה.

-ה, גשי נא אלי, הנה!… – קרא בקול קשה תוך כדי החזיקו בידיה – הסתכלי נא בעיני והשיבי: לא אמר לך הרופא?

הוא הטביע בה מבט קורח, הוא דמה, כי בפני מבט שכזה אף חומה היתה לוחשת את סודה, אם היא מסתירה.

פני האישה הביעו מנוחה נפלאה, היא הצטחקה לבבית בעמדה בפני מבט-פרא זה, רק עיניה כאילו מעטה זכוכית עטה אותן.

–הרופא אמר – השיבה – כי זה לא־כלום, עליך רק לנוח מעט…

בתנועת פתאום הניח הבעל את ידה, החל רועד, השמיע קול צחוק ואחר אמר תוך כדי הניעו בידו:

–נו, רואה את עד כמה מזועזע-עצבים אני!… נתקעה בי דוקא המחשבה, כי הרופא נואש ממני… אך… הוכחת אותי לדעת… עכשיו שלו אני ברוחי!…

ובמשנה-שמחה לעג להזיות-רוחו…

פלצות-חשד שכזו לא עוד חזרה ונשנתה, מנוחתה היתרה של אשתו שמשה לו ההוכחה המעולה ביותר, כי אכן מצבו אינו ברע.

וכי מפני מה יהיה מצבו ברע?

אמנם הוסיף להשתעל, אפס השעול הן בא מדלקת־הסמפון. לפרקים, מפאת ישיבה ארוכה, החל אפו מזיל דם – והוא אף היה חש מעין חום, אבל בעיקרו של דבר לא היה זה חום אלא מצב-רוגז שכזה.

בכלל הוא החל חש את עצמו טוב יותר מיום ליום. אחזה אותו תשוקה עזה לתת את ידו לנסיעות רחוקות, אך חסר לו כח. אף הגיע ובא הזמן בו לא רצה עוד לשכב במטה, רק היה יושב על הכסא כשהוא לבוש, נכון לצאת החוצה, באם רק תעזוב אותו תחושת-החולשה.

אפס, פרט אחד שלל את מנוחתו.

יום אחד, בלבשו את החזיה חש, כי היא רחבה ממדתו.

–וכי עד כדי כך כחש גופי?… – לחש.

–נו, כמובן, גופך נפל אמנם – השיבה האשה-אך אין להגזים בזה…

הבעל הסתכל באשתו, היא לא גרעה את עיניה מעבודת-ידה, לא, אין היא רק מעמידה פנים של מונחת-נפש!… האשה שמעה מפי הרופא, כי הוא אינו חולה אנוש, ועל כן אין לה כל סבה להתעצב אל נפשה.

עם ראשית ספטמבר חזרו ונשנו בקביעות המצבים של זעזוע-עצבים, הדומים למצב-חום, יש שארכו יום תמים וככל שרבו כן החמירו.

–דבר-הבל הוא! – היה אומר החולה – בתקופת-המעבר בין הקיץ והסתיו אף אדם בריא חש בעצביו, אין אדם חש את עצמו בקו הבריאות… רק זאת יפלא בעיני, מפני מה חזיתי תרחב יותר מיום ליום… ודאי מאוד כחשתי, וכמובן כל עוד לא אהיה בריא לא אטיב את גופי, חנם הוא הדבר!…

האשה הקשיבה בתשומת-לב לדברים אלה ונאלצה להודות, כי אמנם צדקו דברי בעלה.

החולה קם בכל יום מן המטה ולבש את בגדיו, אף כי בלי עזרת האשה לא יכול היה ללבוש מה. בידי האשה רק עלה להשפיע עליו, כי לא ילבש את המעיל כי אם את האדרת.

–פלא הוא – היה אומר לא פעם בהסתכלו בראי – פלא הוא, כי חסר לי כח והן מראה-פני!…

–נו, הפנים משתנים על־נקלה – העירה האשה.

-הנה כי כן, אלא שאני אף בקרבי פנימה הולך הלוך וכחוש…

–וכי לא ידמה לך רק הדבר? – שאלה האשה בקול רווי ספק.

הוא השתקע בהרהורים.

–ה! ושמא הצדק אתך… כי הנה אף… זה ימים אחדים, ואני חש, כי החזיה שלי… היא…

–הנח כבר! – הפסיקה האשה – הן לא עבית…

–ומי יודע? אם לדון לפי החזיה, אזי…

–אם כן, גם כחותייך צריכים לשוב אליך.

–אוהו! היית רוצה הכל בבת-אחת… מתחלה עלי קצת להגביר את משקל גופי. עוד אוסיף ואגיד לך, כי אף אז לא בבת-אחת ישובו אלי כחותי…

–ומה את עושה שם מאחורי הארון?…–שאל פתאום.

-לא כלום. מחפשת אני מגבת בארגז, ולא אדע… – אם נקיה היא.

–מה את כה מתאמצת, עד כי קולך נשתנה… הן זה ארגז קשה…

ואמנם הארגז כבד-משקל היה, כי פני האשה אדומים היו. אפס, שרוית-שלוה היתה.

למן אותו הזמן החל החולה להפנות תשומת-לב יתרה לחזיתו. בכל ימים מספר קרא אליו את אשתו ואמר:

–נו… ראי נא. הוכחי לראות בעצמך: אתמול עוד יכלתי לתקוע כאן את אצבעי; או–לכאן… והיום לא עוד אוכל, הנה אמנם אני הולך הלך ועבה…

יום אחד לא היה כל גבול לשמחת החולה. עם שוב האשה משעוריה קדם אותה בעינים מבריקות וקרא נרגש ביותר:

–שמעי לקולי, אגלה לך סוד אחד… בחזיה זו הולכתיך שולל. כדי להרגיע אותך הייתי מהדק בכל יום את ההדק ועל כן היתה החזיה קצרה יותר… באופן כזה הדקתי אתמול את ההדק עד לסופו. כבר התעצבתי אל לבי עם חשבי, כי הנה יתגלה סודי, והנה היום… התדעי מה אגיד לך?… היום אני נשבע לך באמונתי, כי במקום להדק את ההדק, נאלצתי לשחרר אותו… צרה בהחלט היתה לי היום החזיה, אף כי אתמול היתה לי רחבה קצת מדי… נו, עכשיו אף אני מאמין כי אבריא… אני בעצמי!… יחשוב לו הרופא כאות נפשו.

הנאום הארוך כה התיש אותו, עד כי הוכרח לשכב במטה. אך כיאות לאדם, אשר בלי הדוק ההדק מתחיל עבה – לא שכב עוד במטה, כי אם כמי שיושב בכורסא, נשען בזרועות אשתו, המחבקות אותו.

–נו, נו… – לחש–מי מלל מי פלל?… שבועים ימים הולכתי שולל את אשתי, כי החזיה קצרה, וכיום היא קצרה באמת!… נו… נו!…

וכה ישבו חבוקים זה אל זהו לילה כולו.

החולה היה נרגש ביותר, כפי שלא היה עוד מעודו.

–אלי!–לחש בנשקו את כפות-אשתו – ואני חשבתי, כי כה אלך הלוך וכחוש, עד… גמירא. מזמן שני ירחים היום בפעם הראשונה אני מאמין, כי אמנם יעלה בידי להחלים, כי לחולה הכל משקרים, והאשה – פי-כמה מהכל. אפס, החזיה – היא לא תכזב!…

- – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

היום, עם הסתכלי בחזיה הישנה, אני רואה, כי בהדקיה טפלו שני אנשים. האיש – הסב מדי יום את האבזם למען הרגיע את אשתו, והאשה – קצרה מדי יום את ההדק למען עודד את בעלה.

“האם יפגשו שניהם בזמן מן הזמנים למען גלות את כל הסוד בדבר החזיה?” – הרהרתי עם תקעי את מבטי בשמים.

השמים כמעט שלא נראו מעל האדמה. רק שלג הוסיף לפול, כה עבה וקר, עד כי אף בקברים קפאו עצמות בני-אדם.

אפס, מי הוא שיאומר, כי מתחת לעבים אלה אינה מצויה השמש?…

הוא הופיע בעולם דל־גוף וחלש. הנשים, אשר היו מסובות ליד מטת־הקרשים של היולדת, הניעו בראשיהן לגורל האם ובנה גם יחד. אשת הנפח שמעון, אשר נחשבה לפקחית בנשים, החלה מנחמת את החולה:

– תני אמרה – ואדליק את נר־התמיד לזכר נשמתך. כבר לא תהא לך תקומה, רעיתי; הגיעה שעתך להטריח ולעבור לעולם־הבא, יש לשלוח לקרוא את הכומר, כי יכפר לך את פשעיך.

שניה הגידה:

– אשר לנער יש להטבילו מיד במים הקדושים. הוא לא יאריך חיים אף עד בוא הכומר – אל נא תשלום בו איפוא רוח־רעה.

לאחר שנאמרו דברים אלה הדליקה אשת־הנפח את נר התמיד, אחר לקחה את התינוק, הזרתה עליו מים, עד כי החל ממצמץ בעיניו והוסיפה ואמרה:

– אני מטבילך בשם האב, הבן ורוח־הקודש וקוראת לך בשם יאַן. עכשיו שובי נפש נוצרית כלעומת שבאת, אמן סלה!

אולם הנפש הנוצרית לא היתה כלל בדעתה לשוב כלעומת שבאה ולעזוב את הגוף הרזה. אדרבא, היא החלה מניעה ברגל אותו הגוף עד כמה שיכלתה הגיעה. אחר השתפכה בבכי בקול חלש ונוגה כל־כך, עד כי הנשים נתנו בטוי להרהורי־הערתם: “השומע חושב היה, כי חתלתולה מיללת, חתלתולה או משהו אחר!”

שלחו לקרוא לכומר. הוא בא, עשה את המוטל עליו וחזר לביתו. לחולה הוטב במעט. כעבור שבוע ימים יצאה האשה לעבודתה, הילד נשם אמנם בכבדות אבל נשאר בין החיים. עם הכנסו לשנת־חייו הרביעית בשרה הקוקיאה בראשית האביב דבר בוא מחלה. אך לא עבר זמן רב והוא החלים, ובריא פחות או יותר הגיע אל שנת־העשר לימי חייו.

כל ימיו היה רזה־גוף ושזוף־פנים, בעל בטן נפוחה ולחיים צומקות. בלוריתו מראה הפשתן לה, לבנה כמעט ויורדת היא על עיניו הבהירות והלטושות, אשר הביטו על העולם כעל מרחק ללא־סוף. בימות־החורף יושב היה ליד התנור ומשתפך בחשאי בדמעות מרוב קור, ולפעמים גם מתוך רעב, כאשר לא היה לה, לאמו, לשום דבר־מה לא בתנור ולא בתוך הקדרה. בימות הקיץ היה לבוש כתונת בעלת חגורה וכובע־קש חבוש לראשו. מבעד כנף־הכובע השחוקה היה מסתכל מסביביו, בנשאו את ראשו למעלה כצפור. אמו, אשה דלה ועניה, הנזונה מאשר יזדמן לידה יום־יום, כסנונית הנתונה תחת גג־זרים, אפשר גם היתה מחבבת אותו לפי דרכה, אבל לעתים תכופות ביותר היתה מכה אותו ותמיד היתה קוראת לו “ממזר”. במלאות לו שמונה שנים כבר היה הולך לרעות את הבהמות כעוזר לרועה, וכשאפס המזון בבית הלך היערה ואסף פטריות. יד־אלהים הטובה היתה אתו ולא היה טרף לשני הזאב.

הוא היה ילד תמים, וככל שאר ילדי־כפר נוהג היה בשעת שיחה עם בני־אדם לתקוע אצבע לתוך פיו. איש לא האמין ולא פלל, כי יגדל הנער ויתפתח ופחות מכל צפתה האם לרוות נחת מבנה במשך הימים, כי גם לעבודה לא הצליח. לא ידוע הדבר איך ומאימתי היה הדבר, אבל לדבר אחד נמשכה נפשו, לנגינה. בכל מקום גם היה שומע קול נגינה. כאשר אך גדל מעט, כבר לא היתה דעתו נתונה לשום דבר זולת הנגינה. יש כי הלך אחרי הבקר היערה או על מנת לאסוף גרגרים, והיה שב בלא גרגרים ומצטדק אגב גמגום:

– אמא! ביער קול־נגינה מהלך. הו! הו!

והאם קוראה בתורת תשובה:

– אנגן לך, אנגן! אל תירא ואל תחת!

לפעמים היתה עומדת בהבטחתה ומשמיעה באזניו קול־נגינה בלתי־נעים כלל. הנער היה צועק, מבטיח, כי לא יוסיף עשות כדבר הזה, אך גם אותה שעה כל מעיניו היו נתונים באותו קול הנגינה, המהלך ביער. “וכי מאין יגיע ויבוא קול־הנגינה? וכי יש יודע? דומה, האורן, התאשור. הלבנה הערבה – הכל, הכל פצחו בנגינה. כל היער משתפך בנגינה!”

וההר אף הוא!… בשדה נגנו באזניו הצמחים, ובגן שמאחורי ביתם צוצו האנקורים, עד כי עצי־הדבדבן היו רועדים לשמעם! בערבים הוא היה שומע את כל הקולות, הבוקעים ועולים מתוך הכפר, ובודאי – הרהר בלבו – כל הכפר כולו משתפך בנגינה. עם השלחו לעבודה, לפזר את הזבל, דמה נדמה לו, כי גם הרוח ינגן על גבי הקלשונות.

פעם מצא האכר אותו כשהוא עומד, בלוריתו פרועה והוא מקשיב כלו אוזן למשק הרוח בקלשונות־העץ… ראה זאת ולא הרבה מחשבות. חיש־מהר הסיר את הרצועה וכבדהו בה למען יזכור. אפס, ללא הועיל היה גם הדבר הזה!

בני הכפר קראו לו “ינקו המנגן”… בימי האביב היה בורח מן הבית אל הנחל, יושב שם שעה ארוכה ועוסק בעשית חלילים. בלילות, עת הצפרדעים החלו מקרקרות, העופות השמיעו את צריחתם, הרמשים זמזמו והתרנגולים קראו את קריאותיהם מאחורי הגדרות – לא יכול היה ינק לתת תנומה לעפעפיו. כלו היה אוזן־קשבת לקולות, הנשמעים מסביב. ואלהים הוא היודע מה טעם־הנגינה, שטעם בערב רב זה של קולות וצריחות… אל בית־הכנסיה לא יכלה האם לקחתו אִתּה, כי בהשמע קול העוגב או קול־השירה הערב, היו עיני הנער נתונות בערפל והוא מציץ בהן במבטים שלא מהעולם־הזה…

שומר־הכפר, אשר דרכו היה להלך בלילות על פני הכפר וכדי שלא ירדם, היה הולך ומונה את הכוכבים ברקיע, או היה משוחח בלחש עם הכלבים, – ראה לא פעם את כתנתו הלבנה של ינק, המתחמקת בתוך האפלה ומתקרבת לעבר הפונדק. אך הנער לא בא אל הפונדק. הוא נשאר עומד מאחוריו. מתחבט היה ליד החומה ומטה אוזן־קשבת. בני אדם יצאו במחולות־צהלה, אריס היה קורא בצהלתו: “או–האַ!” נשמע היה קול רקיעת־רגלים ושוב קולות הבחורות השואלות: “נו, מה?” הכנורות נגגו: “נאכול ונשתה לרויה, כל עוד בנו נשמה חיה”. הבחורים השיבו במקהלה ברצינות יתרה בקולות גסים: “אלהים נתן לנו חיים, נתן לנו חיים!” החלונות היו מוצפים אורה ודומה היה, כל קורה וקורה בפונדק רועדת, שרה ומנגנת. ינק עומד ומקשיב לכל זאת בצמאון רב!…

מה היה נותן אלו נזדמן לו כנור, המנגן דקות: “נאכול ונשתה לרויה, כל עוד בנו נשמה חיה!?” גשמי־נגינה נפלאים! אך איפה וכיצד ימצאם? היכן עושים כנורות: לו הרשו לו לכל־הפחות לקחת פעם לתוך ידו דבר־מה שכזה!… אפס, כיצד?! הרשות היתה בידו רק להקשיב, והוא השתמש ברשותו זאת. עמד מקשיב כל הזמן, עד כי נשמע פתאום מאחוריו באפלה קולו של שומר־הכפר:

– לא תלך הביתה, פגע רע?

אז היה בורח הביתה ברגליו היחפות ואחריו רודף באפלה קול־הכנור: “נאכול ונשתה לרויה, כל עוד בנו נשמה חיה”. והקול המלוה אותו: “אלהים נתן לנו חיים, נתן לנו חיים!”

כל יום, שיכול היה בו לשמוע נגינת־כנור במשתה־קוצרים או בחגיגת־חתונה – יום חג היה לו. אחר היה עולה על התנור ואף הגה לא היה מוציא מתוך פיו ימים שלמים, ורק מביט כחתול בעיניו הנוצצות מתוך האפלה.

באחד הימים תקן לו ינק בעצמו כנור. מרעפי־עץ ומשערות של זנב־סוס עשה אותו, אך הוא לא רצה נגן כה יפה, כאותו הכנור שבבית־הפונדק. הוא רק היה נוהם בחשאי, בקול לחש, כצפרים או יתושים. מנגן היה למן הבוקר ועד בוא הערב. אף הרבה לקבל מהלומות בשל עסקו בו, עד כי בקרוב היה מראהו כתפוח־בוסר חבוט. אפס זה היה טבעו של הנער: הוא הלך הלוך וכחוש, רק בטנו גדולה היתה תמיד, בלורית לו עבותה ועינים פקוחות לרוחה, אף כי תכופות מלאות־דמע. אבל הלחיים והחזה היו צומקים יותר ויותר…

ינקו לא היה דומה כל־עיקר לשאר בני־הכפר. דומה היה לאותו כנור־הרעפים, מעשה ידיו, אשר בקושי ישמיע קול־נהימה. בימים שלפני הקציר היה הרעב מציק לו עד מאוד. לרוב היה כל מזונו של הנער גזר. אך תמיד גדולה היתה תשוקתו לרכוש לו כנור.

אפס, טובות לא הביאה לו תשוקתו זאת.

כנור היה לשומר־הסף שבארמון הדוכס ולפרקים, בשעת דמדומי ערב, היה מנגן בו, כדי למצוא חן בעיני המשרתת. ינקו היה לפרקים נגרר בינות השיחים עד בואו אל פתח אולם־הארמון, למען הציץ בכנור. הכנור תלוי היה על הקיר למול הפתח. את כל נפשו שולח היה הנער שמה, אשר ראהו כראותו דבר קדוש, אליו לא יגיע ולא זכאי הוא לנגוע בו. בכל זאת חמד אותו בלבו. לו רק לאחוז אותו פעם ביד, להתבונן אליו מקרוב… לב הנער העלוב רעד־אושר עברו למחשבה הזאת.

לילה אחד, איש לא נמצא אז בארמון. בעלי הארמון מזמן יצאו חוצה לארץ. הבית עמד שומם ושומר־הסף הרשה לעצמו לשבת בעבר־הארמון השני, בחדר המשרתת. ינק הסתתר בין השיחים ושעה ארוכה הסתכל בעד דלת־הארמון הפתוחה לרוחה בדבר, שהוא מחוז כל תשוקותיו ומאוייו. על פני הרקיע טיל הירח במלואו והציץ אלכסונית בעד החלון לתוך החדר פנימה. הירח שלח בבואת־אור בצורת רבוע גדול ומואר על גבי הכותל שמנגד. אפס, רבוע זה התקרב לאטו אל הכנור, ולבסוף הציף את כולו אורה. דומה היה אז בתוך החשכה שמסביב, כי אור־כסף יפך ממנו. בעיקר היו הכפיפות הבולטות מוצפות אור כל־כך, עד כי בקושי יכלו עיני ינק נשוא אותו. לברק־אור זה יתכן היה להכיר הכל אל־נכון: הגבים הכפופים, הנימות והיד. הגלגלים של יד־הכנור נוצצו כגחלת־הלילה, וקשת־הכנור דמותה כעמוד־כסף…

ה, הכל היה באותה שעה מלא יופי וקסם! ינק הביט בחמדה, ההולכת וגדולה. הוא ישב כפוף בין השיחים, זרועותיו סומכות בברכיו הרזות, פיו פעור והוא צופה ומביט. רגע היה פחדו עוצרהו במקום, ומשנהו – היתה דוחפת אותו קדימה תשוקה, שאין להתגבר עליה. וכי מעשה־קסמים הוא או דבר־מה אחר?… אפס, דמה נדמה לו, כי הכנור מוצף האור מתקרב ונגש אליו בכל רגע, כשט לעברו. לרגעים גז־חלף האור ולא עוד נראה, על מנת להראות כעבור רגע ביתר עוז ואֱיָל. קסמים, מעשה־כשפים! בינתים נשב הרוח בחוץ, העצים רשרשו קלות, התלחשו השיחים בינם לבין עצמם, ואיזה קול כאלו קרא באזני ינק:

– לכה ינק!… אין איש באולם־הארמון… לכה, ינק!…

ליל־אורה בהיר היה. בגן הארמון, ליד האגם, החל הזמיר מסלסל סלסולי־נגינה ולסרוגים, פעם בחשאי ופעם בקול, קרא־הכריז: “לכה! בואה! קחה!” עורב־ליל עבר בטיסה על ראש הנער וקרא: “ינק, לא! לא! לא!” אך עורב־הליל נעלם כלעומת שבא, והזמיר נשאר ועמד בשלו, וגם השיחים רשרשו בקול הולך הלך וחזוק: “אין איש בבית!” ושוב הוצף הכנור כולו אורה…

דמות־הילד העלובה, הקטנה והכפופה, זזה לאטה ובזהירות קדימה. הזמיר לוה אותו בלכתו בצפצוף חשאי: “לכה! בואה! קחה!”

הכתונת הלבנה הבריקה ליד פתח־הארמון. השיחים השחורים לא עוד יכסו אותה. על סף אולם הארמון נשמעו נשימותיו המהירות של חזה־הנער החולה. כעבור רגע והכתונת הלבנה נעלמה כליל ורק עוד רגל יחפה אחת נראתה מעבר הסף. לשוא יעבור עורב־הלילה בטיסה עוד פעם ויקרא: “לא! לא!”. ינק כבר מצוי הוא באולם־הארמון פנימה.

החלו מקרקרות הצפרדעים בתוך מי האגם שבגן, כאלו נשללה פתאום מנוחתן, ועד מהרה נאלמו דום. הזמיר פסק את סלסוליו והשיחים חדלו לרשרש. ינק נגרר בינתים בחשאי ובזהירות אך הוא מלא חיל ופחד. בתוך השיחים חש את עצמו שלו־נפש, כחית־פרא בתוך סבכי־יער, ועכשיו חש את עצמו כחית פרא, הנתונה בכלוב־שביה. תנועותיו נעשו מהירות, נשימתו קצרה ומצפצפת, ונוסף לכל – חשכה יתרה אפפתהו. ברק־קיץ שקט עבר מפאתי־מזרח לפאתי־מערב. הוא האיר שוב את אולם הארמון ואת ינק, הנגרר על אצבעותיו לעבר הכנור כשראשו מפנה למעלה. אפס ברק־האור עבר־חמק, עב האהיל על הירח וכל דבר לא עוד נראה ולא עוד נשמע.

כעבור רגע בקעה מתוך האפלה נעימה חשאית ובכינית, כאלו מישהו נגע בצדיה בנימות הכנור – ופתאום…

קול גס, כקולו של מתעורר מתנומה, מגיע מפנת אולם־הארמון, כשהוא שואל ברוגז:

– מי שם?

אור־גפרור החל מרפרף על גבי הקיר, עלה אור בחדר, ואחר, הוי, אלהים! נשמעו קללות, מהלומות, בכית הנער וקריאות־תחנוניו: – “אנא… למען השם!” נביחת כלבים, אורות בחלונות ושאון קם והיה בחצר־הארמון כולה.

למחרת היום כבר עמד ינק למשפט בביתו של נשיא־הכפר.

וכי להוציא עליו משפט כדין גנב?… כמובן. הסתכלו בו נשיא־הכפר ועדת בריתו כשהוא עומד לפניהם, אצבעו נתונה בתוך פיו, בעינים לטושות, מפחדות, קטן, רזה, מלוכלך, מלא־חיל, מבלי דעת היכן הוא נמצא ומה רוצים ממנו… וכי כיצד להוציא משפט על עלוב זה, אשר אך עשר שנים מלאו לו ובקושי יחזיק מעמד? לסגרו בבית־האסורים או מה?… והן קצת רחמים ידרש בדין ילדים. ימסר נא בידי שומר־הכפר, אשר יחבוט בו מנה הגונה של חביטות, למען יזכור ולא עוד יחשוק לשלוח יד בחפצי זרים.

– הנה כי כן!

קראו לסטך, זה שמו של שומר־הכפר:

– קחהו וכבדהו למען יזכור!

סטך נע בראשו הבער, ראש־בהמה, אחז את ינק בזרועו, כהחזק בן־אדם חתלתול והוציאהו הגורנה. הנער לא הוציא הגה מפיו, מבלי הבינו למה מתכונים או מרוב פחד. הוא הסתכל סביביו במבטים דוממים כצפור. וכי ידוע ידע את אשר יעשה בו? רק כאשר תפסהו סטך בגורן ביד חזקה, פשט אותו על האדמה, ובנשאו את הכתונת חבט באזנו, זה אז החל ינק צועק בכל קולו: “אמא!” וכך קרא “אמא! אמא!” אחרי כל חביטה וחביטה, אבל קולו הלך הלוך ורפה, עד כי לבסוף נאלם דום ולא עוד הוסיף קרוא לאמו…

הכנור העלוב, הרצוץ…

– הוי, סטך בער ורשע! וכי מי זה מכה באכזריות כזו ילדים? והן ילד קטן וחלש לפניך, אשר כל ימיו היו חייו תלויים בשערה.

באה האם, נטלה את הנער והוכרחה לשאת אותו על זרועותיה הביתה… למחרת היום לא קם ינק ממטתו ובערב יום־השלישי שכב מנוחות על מטת־הקרשים, מכוסה במחצלת־פשתן כשאור־חייו דעך אט־אט.

הסנוניות צוצו על עץ־הדבדבנים, שגדל לנוכח הבית. קרן־שמש חדרה בעד השמשה והוצף אורה ראש־הזהב הפרוע של הילד ופניו, אשר לא נותרה בהם אף טפת־דם. אותה הקרן שמשה פרוזדור, אשר דרכו עתידה היתה נפש־הנער לעזוב ולצאת את העולם. טוב, כי לכל הפחות ברגעי מותו עברה בדרך רחבה, מוצפת אור־שמש, כי בחייה היו כל דרכיה דרכי אבלות ואפלה.

בינתים עוד זע החזה הרזה בנשימות קצובות, ופני הילד כאלו היו נתונים־מקשיבים להדי קולות הכפר, החודרים בעד החלון הפתוח. ערב היה, הנערות השבות מעבודת השדה, פצחו את פיהן בשירה. “הוי, על גבי ירק, על פני העשב”. ומעבר הנחל הגיע ובא קול־חליל. ינק הקשיב בפעם האחרונה לנגינת הכפר… על גבי המחצלת המכסה אותו מונח היה כנור עשוי רעפי־עץ.

פתאום אורו פני הילד הגוסס ומתוך שפתיו החורות נשמע קול־לחש:

– אמא?

– מה לך, בני? – השמיעה את קולה האם, אשר הדמעות שמו מחנק לגרונה.

– אמא? הלא יתן לי אלהים בשמיו כנור אמתי?

– יתן לך, בני, יתן! – השיבה האם. אך היא לא יכלה עוד להוסיף דבר, כי פתאום התפרץ מלבה הכואב נחשול־יגון רב ורק נאנקה: “ה, ישו! ישו!” – נפלה בפניה על גבי הארגז והחלה מיללת כאלו אבדה בינתה, או כאיש, הנוכח לראות, כי לא יעלה בידו להוציא את הנפש האהובה מידי־המות הטורפות.

לא הוציאתהו. עם קומה מעל הרצפה נשאה שוב את עיניה אל הילד וראתה: הנה עיני המנגן הקטן פקוחות לרוחה, אך כל תנועה אין בהן, פניו רציניים מאוד, כעטויי־ערפל וקרושים. קרן־השמש אף היא חלפה ונעלמה…

שלום לך, ינקו!

*

למחרת היום שבו בעלי הארמון לביתם מאיטליה, ביחד עם בתם וחתנה, אשר השתדל לקחת שבי את לבה. החתן אמר:

Quel beau pays que l’Italie! (כמה יפה היא ארץ איטליה!)

– ומה רבים בעלי הכשרונות בקרב העם הזה! On est hereux de chercher lá־bas des talents

et de les protéger… (אושר הוא לחפש שם בעלי־כשרון ולתמוך בהם.)

על גבי קברו של ינק רשרשו הלבנות…

I

פעם אירע, כי שומר מגדל־האור באספינוול, הסמוכה לפנמה, אבד ללא כל ידיעה על אודותיו. מכיון שהדבר קם והיה עם שעת סערה, משערים היו הכל, כי האומלל הגיע עד קצה אי־הסלעים הקטן, עליו עומד מגדל־האור, והוא נסחף במשבר־הים. ההשערה נתקבלה על הדעת, כי למחרת היום לא נראתה סירתו, אשר תקועה היתה למפרץ הצור. נתפנתה איפה משרתו של שומר מגדל־האור ומן הצורך היה להזדרז ולמצוא ממלא־מקום, כי על כן גדולה חשיבותו של מגדל־אור בשביל תנועת האניות המקומיות ובשביל האניות הבאות מניו־יורק לפנמה. המפרץ מוסקיטו יש בו שכבות־חול ושרטונות למכביר, וגם ביום קשה הדרך ביניהם, ועל אחת כמה וכמה בלילות, בפרט בתוך אדי־הערפל, המתנשאים תכופות מעל המים האלה, אשר אשה של השמש הטרופית תחמם אותם. אור המגדל שמש בשעות אלו מורה הדרך היחידי לאניות המרובות. הדאגה בדבר מציאת שומר־מגדל חדש הוטלה על צירן של ארצות־הברית, אשר קבע את מקום־מושבו בפנמה. ולא היתה זו דאגה קלה כל־עיקר, כי ראשית־כל צריך היה למצוא את ממלא־המקום במשך י"ב שעה; שנית – הוא צריך להיות אדם ישר ונאמן, ולא כל אחד יוכל למלא תפקיד שכזה; ולבסוף, כי בכלל חסרים היו מועמדים למשרה. החיים במגדל הם קשים עד מאוד, ואין בהם למשוך אחריהם את לב אנשי הדרום, הנוהים אחרי חיי־נדודים ובטלה. שומר־המגדל אין בינו ובין האסיר ולא כלום. כל ימות השבוע, חוץ מיום א', אסור לו לעזוב את אי־הסלעים. סירה מאספינוול מביאה לו פעם ביום צרכי מזונו ומים חיים, ומיד תשוב הסירה כלעומת שבאה ועל פני כל שטח האי אין עוד כל נפש חיה. השומר גר במגדל־האור ושומר בו על הסדר; בימים הוא נותן את אותותיו באמצעות דגלים בעלי גונים שונים, לפי הוראותיו של הברומטר, ולעת ערב יעלה אור בפנסים.

עבודה זו לא היתה קשה כל־כך, אלמלא העובדה, כי למען הגיע מלמטה אל הפנסים שבראש המגדל, יש לעבור דרך שלמעלה מארבע מאות מדרגות גבוהות ומעוקלות, ועל שומר־המגדל לעשות את דרכו זו לפרקים גם פעמים אחדות ביום. בכלל החיים במגדל הם כחיי בית־מנזר, כי חיי־התבודדות הם. לא יפלא איפוא, כי מר איזק פקונברידז' שרוי היה בדאגה רבה ולא ידע איפא ימצא ממלא־מקום קבוע למשרת המנוח, ונקל להבין מה גדולה היתה שמחתו, בהופיע לפניו פתאום ממלא־המקום עוד באותו יום. הוא היה אדם בא־בימים, כבן שבעים ומעלה, אפס זקוף־קומה ורענן ותנועותיו ועמידתו כדרך חיל. שערות־ראשו לבנות הן, פניו שזופים כפני קריאולים, אך עיניו הכחולות העידו בו, כי לא ימנה על אנשי־הדרום. פניו הביעו דכדוך־הנפש ועצבות, וגם ישרת־לב. מתוך סקירת־עין ראשונה מצא חן בעיני פקונברידז'. לא היה שוב צורך אלא לבחנו ולעמוד על טיבו, ולשם כך נפתחה שיחה זו:

– מאין אתה?

– פולני אני.

– מה מעשיך עד כה?

– נע ונד הייתי.

– שומר־המגדל, עליו לאהוב ישיבת־קבע.

– נפשי צמאה למנוחה.

– האם עבדת בצבא? וכי יש לך איזו תעודות בדבר עבודה נאמנה ברשות?

הזקן הוציא מחיקו מטלית־משי דהה, הדומה לסחבת דגל בלה, פרש אותה ואמר:

– הנה הן התעודות. צלב זה קבלתי בשנת השלושים, השני – צלב ספרדי, במלחמת הקרליסטים קבלתיו; השלישי – אות־הכבוד של הלגיון הצרפתי הוא; הרביעי – נתן לי בהונגריה. אחר עוד השתתפתי במלחמת ארצות־הברית עם בני־הדרום, אבל שם אין נוהגים לתת צלבים – הנה לפניך תעודת־הניר שקבלתי.

פקונברידז' לקח את תעודת־הניר מידו והחל קורא בה.

– הם! סקוינסקי? זה שם־משפחתך?… הם!… שני דגלים שביתָ בעצם ידך בשעת קרב־פגיונות… איש־צבא בן־חיל היית!

– וגם היות שומר־המגדל נאמן יעלה בידי.

– יש לעלות מדי יום ביומו פעמים אחדות אל ראש המגדל. רגלים בריאות לך?

– עברתי רגלי את ה"פּלינס".

– “אול רַיט!”. היש לך ידיעה בשרות־הים?

– שלש שנים עבדתי בספינה לציד לויתנים.

– שלחת את ידך בעבודות שונות?

– אפס מנוחה לא מצאתי בכל.

– וכי למה?

הזקן נע בכתפיו.

– מנת גורלי הוא…

– ובכל־זאת אתה נראה לי זקן למשרת שומר־המגדל.

– סֵר! – קרא פתאום המעומד בקול מלא־התרגשות – עיפתי מרוב טלטולים ונדודים ורצוץ־גוף הנני. הנה נוכחת לראות, כי רבות עברו עלי. משרה זו היא מהמשרות, אשר אליהן נשאתי את נפשי. זקנתי, צמא־מנוחה אני! הגיעה השעה שאומר לנפשי: פה תשב, פה הגעת עד חופך. אח, סר! ואין הדבר תלוי אלא בך. לא עוד תקרה לפני משרה שכזאת. מה רב אשרי, כי הייתי בפנמה… אנא אדוני… חי אלהים, כי אני כאותה האניה, אשר אם לא תבוא אל החוף, טבע תטבע… אם יש את נפשך לעשות חסד עם בן־אדם זקן… נשבעתי, כי איש ישר אני, אבל… כבר קצתי בחיי־נדודים…

עיניו הכחולות של הזקן הביעו תחנונים רבים כל־כך, עד כי פקונברידז', שהיה מטבעו בעל לב טוב וישר, חש את עצמו שרוי בהתרגשות.

– “וֶל” – אמר – אני מקבל אותך. היית לשומר־המגדל.

פני הזקן אורו באור־גיל.

– תודה.

– התוכל עוד היום לבוא אל המגדל?

– כן.

– ובכן “גוּד בּי!”… ועוד דבר: עם מקרה התרשלות בעבודתך – סופך לקבל פטורים.

– “אול ריט!”

עוד באותו ערב, עת השמש נטתה וירדה לעברו השני של המצר ולאחר יום מזהיר הגיע ובא לילה ללא ערפלי־שקיעה, שומר המגדל החדש כבר מצוי היה כנראה על משמרתו, כי המגדל פזר, כהרגלו, את אלומות אורו הרב על פני המים. הלילה היה שרוי־דומיה, מלא מנוחה ושקט, ליל טרופי, רווי ערפל בהיר, אשר יצר מסביב לירח עגול בעל צבעי הקשת ושוליו רכים ובלתי־נתפסים. רק הים בלבד סער, כי מימיו גאו. סקוינסקי עמד על המעקה, בקרוב מקום לפנסי־הענק, ומלמטה נראתה דמותו כנקודת־שחור זעירה. הוא נסה לרכז את מחשבותיו ולעמוד על מצב חייו החדש, אפס, מחשבותיו נמצאו תחת לחץ הקורות אותו, מכדי שתוכלנה להתרקם כסדרן. הוא חש את אשר תחוש החיה, הנמלטת על נפשה, אשר סוף־סוף עלתה בידה להסתר מרודפיה בסתר־סלע או במחִלה. הגיעה ובאה לו שעת־מנוחה. הרגשת־הבטחון מלאה את נפשו עונג אין גבול. הנה יכול הוא עם המצאו על סלע זה ללעוג לחיי נדודיו הקודמים ואסונותיו וכשלונותיו מלפני ימים. הוא דמה באמת לאותה הספינה, אשר הסערה נפצה את תרניה, קרעה את חבליה ומפרשיה, אשר העלתה אותה עדי עבים והשליכה אותה אל מצולות־ים; הצליפה בה בגליה והזתה עליה בקצפה – ועל אף כל אלה הגיעה אל החוף. מראות סערה כזו עברו עתה לפני עיני־רוחו בנגוד לעתיר רווי־המנוחה, אשר נפתח לפניו. בדבר חלק מהרפתקאותיו הנפלאות ספר בעצמו לפקונברידז', אפס בדבר אלפי הרפתקאותיו האחרות לא הזכיר. לא שחק לו מזלו וכל פעם, אשר תקע אי־שם את אהלו והעלה מדורת־אש, בהיות עם נפשו לשבת ישיבת־קבע, באה רוח־פתאום ועקרה את יתדות־אהלו, פזרה את אש־המדורה ואותו עצמו נשאה לדרכי־אבדון. בהביטו עתה מעל מעקה המגדל על הגלים המוארים, העלה בזכרונו את כל אשר עבר עליו. בארבעת חלקי תבל לחום נלחם – ובחיי נדודיו נסה את ידו בכל משלח־יד. בהיותו מטבעו איש ישר ואוהב־עבודה היה אוסף מזמן לזמן הון, אך תמיד אבד הונו למרות זהירותו היתרה וסכוייו הטובים. הוא היה כורה־זהב באוסטרליה, מחפש יהלומים באפריקה, ציד מטעם הממשלה בהודו המזרחית. בשעתו גם היה בעל משק בקליפורניה. אפס החורב היה בעוכריו; הוא נסה את ידו במסחר עם שבטי הפראים, היושבים בלב ברזיליה: רפסדתו נפצה על נהר אמזונה והוא עצמו ערום כמעט וללא כל נשק־מגן היה תועה ביערות במשך שבועות אחדים, כשהוא מכלכל את נפשו בפרי־פרא וצפוי בכל רגע להיות מאכל לחיות־היער הטורפות. בהלנה, בארקנזס, כונן לו בית־נפחים – והוא עלה על המוקד בשעת הבערה הגדולה, שפרצה בעיר. אחרי־כן בהמצאו ב"הרי־הסלעים" נפל לידי בני־הודו ובאורח־נס נחלץ מידיהם בעזרת צידים מקנדה. הוא שמש מלח באניה, שעשתה את דרכה בין בַּהִיָה לבוֹרדוֹ, ואחר בתור ציד־לויתנים בספינת־ציד: שתי הספינות נטרפו. היה לו בית־חרושת לסיגרות בהונה – הוליכו שולל ולסטמו השותף, בשעה שהיה מוטל חולה במחלת ה"וומיטו". לבסוף הגיע ובא לאספינוול – וכאן הושם קץ לתלאותיו. וכי מה עוד יגיענו על פני אי־סלעים זה? לא המים, לא האש ולא בני־אדם יוכלו עוד הרע לו. ובכלל, בני־האדם לא הרבו להרע לסקוינסקי. בדרך חייו פגש לעתים תכופות יותר בני־אדם טובים מאשר רעים.

לעומת זאת נתקבל הרושם, כי כל ארבעת איתני הטבע עוינים אותו. כל המכיר אותו היה אומר, ביש־מזל הוא, ובזה בארו את כל המוצאות אותו. לבסוף נעשה אף הוא עצמו בעל מרה־שחורה. הוא האמין, כי יד־נקם חזקה רודפת אותו, על פני כל היבשות והימים. אפס, הוא לא אהב לדבר בענין הזה; ורק לפרקים, כששאלו יד זו של מי היא, היה מצביע בהבעה סודית לעבר הכוכב הצפוני ומשיב, כי משם נפתחת הרעה… ואמנם תבוסותיו היו נשנות וחוזרות בקביעות יתרה עד להפליא ועל נקלה יכלו להביא את האדם לידי טרוף־הדעת, ובפרט את האדם, אשר פגעו בו לרעה. הוא היה איש ארך־רוח כבן־הודו ובעל כוח־התנגדות רב ושקט, הבא מיושר לבו. בשעתו דקרוהו תריסר־דקירות פגיון בהונגריה, משום שמאן להאחז במשוֶרת, בה היה מוצא הצלתו, ולקרוא: פּרדון. וכן גם לא היה נופל ברוחו בשעות־אסון. הוא היה מטפס על גבי ההרים בחריצות הנמלה. גם לכשנדחף למטה מאה פעמים, פתח מחדש את דרכו בפעם המאה ואחת. הוא היה איש מוזר בהליכותיו. חיל זקן זה, אשר כמה להבות־אש שזפוהו והתלאות שעברו עליו הקשו את ערפו, עשוהו מוצק ומחושל, היה בעל לב־ילד. בשעת המגפה בקובה נפגע בה גם הוא, כי נתן לחולים את כל מנת־החינין הגדולה אשר לו, מבלי הותר לעצמו אף גרַן־חינין אחד.

ועוד דבר מוזר זה היה בו, כי לאחר כל האכזבות הרבות היה תמיד שרוי באמונה ולא אבדה תוחלתו, כי הכל עוד יסודר בכי־טוב. בימות החורף היה מתאושש וחוזה מאורעות גדולים. הוא צפה להם בכליון־עינים ובהגותו בהם עברו עליו שנים תמימות… אבל החרפים עברו האחד אחרי השני וכל תמורה לא באה, רק שערותיו של סקוינסקי הלבינו. לבסוף זקן ומרצו החל מתרופף. אורך־רוחו הפך וקבל דמות יאוש. מנוחתו מאז הפכה לנטיה לרגשנות, והחיל העשוי ללא־חת הזה היה לבכין, הנכון להשתפך בדמעות על דבר כלשהו. זולת זאת תקפו אותו לפרקים געגועים עזים על מולדתו, אשר ענו אותו מאד ואשר כל מראה־שהוא היה מעורר אותם מחדש: מראה הסנוניות, מראה הצפרים האפורות, הדומות לאנקורים, השלגים על גבי ההרים, או לשֵמע נעימת־זמרה, המזכירה נעימה שמָעה לפנים… לבסוף השרתה אותו מחשבה אחת: המחשבה בדבר מנוחה. היא כבשה את לבו של הזקן, מבלי הותיר בו מקום לתשוקות ותקוות אחרות. הנודד הנצחי לא עוד היה הוזה בדבר נשא ויקר מפנה שרוית־שלוה, שבה ינפש ויחכה בשקט לבוא קצו. אפשר דוקא מפני שמשחק־הגורל טלטלהו על פני כל הימים והארצות, עד בלי יכולת לשאוף רוח במנוחה, שוה לו בדמיונו, כי אשרו הגדול ביותר של בן־האדם הוא – לבלי נדוד. נתנה האמת להאמר, היתה לו הזכות לאושר צנוע שכזה, אך הוא לומד־אכזבות היה עד כי נוהג היה להרהר בדבר כפי שיהרהרו בני־האדם בדברים, אשר ידם תקצר לרכשם. הוא לא הרהיב עוז בנפשו לצפּות לאושר שכזה. ובינתים, באופן בלתי צפוי כל־עיקר, קבל במשך י"ב שעה משרה, אשר כאלו נבחרה למענו מכל המשרות שבעולם. לא יפלא איפוא, כי עם ערב בהעלותו אור בפנסו, היה כאיש שכור והיה שואל את נפשו, אם אמנם אמת הדבר, ולא הרהיב עוז בנפשו להשיב: הן. אפס המציאות מצאה מסלות ללבבו באותות ובהוכחות, ובמהירות עברו עליו שעות שהותו על מעקה־המגדל. הוא הביט סביבו, רוה את עיניו ונוכח להאמין. דומה היה כאלו בפעם הראשונה הוא רואה בחייו את הים, כי שעוני אספינוול כבר הכריזו על חצות־הלילה והוא עודו נשאר עומד במקומו מבלי גרוע עין. מלמטה, מתחת לכפות רגליו, נח הים. עדשת־הפנס השליכה לתוך האפלה קונוס־אור ענקי, ומאחוריו אבדה עין הזקן במרחקי־השחור הסודיים והאיומים. אבל מרחקים אלה נראו כרצים לעבר האור. גלים בני־מילים, ארוכים, בלטו מתוך החשכה, ובנהימה הגיעו עד רגלי האי, ואז נראו גבותם המעלים קצף, המבריקים בברק ורדי לאור המגדל. המים גאו יותר ויותר ושטפו גם את שוניות־החול. שפת־הרזים של האוקינוס הגיע מן המרחב בקול חזק וקולני, הדומה עתים לרעם תותחים, עתים – לרעש יערות־בראשית, ועתים – לשאון בלול של קולות בני־האדם, הבא ממרחקים. לרגעים נדם הכל, ואחר הגיעו אל אזני הזקן אנחות עמוקות אחדות, אחר מעין קול נהי – ושוב התפרצויות איומות. לבסוף פזר הרוח את הערפל, ואסף והסיע עננים שחורים, אשר כסו את הירח. מפאתי מערב החלה מנשבת רוח חזקה יותר ויותר. המשברים קפצו בחמת־זעף על צור המגדל ולקקו בקצפם את אָשיָתוֹ. מרחוק הגיעה נהימת הסערה. במרחב האפל והסואן הבהיקו פנסים ירוקים אחדים, תלוים על תרני האניות. הנקודות הירוקות הללו התנשאו למעלה ושוב חזרו וירדו, ויש שנעו ימינה ושמאלה. סקוינסקי ירד אל חדרו. הסערה פתחה בשאגתה. שם, בחוץ, נלחמו בני־האדם שבאניות, עם הלילה, עם האפלה, עם הגלים הגאים; אך החדר היה שרוי במנוחה ושקט. הדי הסערה אף הם חדרו בקושי בעד חומות הבית העבות ורק נקישות טיק־טק המדודות של השעון הניעו את הזקן והשרו על לבו רוח־שינה.

II

עברו שעות, ימים, שבועות… המלחים קובעים, כי לפרקים, בהיות מי הים סוערים מאד, יקרא להם מתוך אפלת־הלילה ויפרש בשמם. ואם אין־סוף זה של הים יקרא ככה, הרי יתכן, כי עת יזקן האדם ויבוא בימים, קרוא יקרא לו אין־סוף אחר, אפל וסודי יותר, וככל אשר ייעף יותר מן החיים תנעמנה לו יותר הקריאות הללו. אפס למען שמוע את הקולות דרוש שקט גמור. חוץ מזה אוהבת הזקנה להתבודד, כאלו חשה את פתח־הקבר הקרוב. המגדל שמש לסקוינסקי מעין קבר למחצה. אין חיים חד־גווניים יותר כחיים במגדל. אנשים צעירים כשנאותו לעבוד במשרה זו, כעבור זמן־מה היו עוזבים אותה אחרי גום. על כן גם שומר־המגדל הוא לרוב איש בא־בימים, עגום־נפש ומסוגר בתוך עצמו, אדם כזה אם באורח־מקרה יעזוב את מגדלו ויבוא בין אנשים, הרי הוא מהלך ביניהם כאדם, שהקיץ פתאום משנת־תרדמה עמוקה. במגדל משולל האדם כל אותם הרשמים הקטנים, אשר בחיים על פני האדמה יתקל בהם. כל דבר, אשר אתו יבוא שומר־המגדל במגע־ומשא, מדת ענק לו ונעדר צורה קבועה וברורה. השמים – אין־סוף אחד, המים – אין־סוף שני, ובתוכם – נפש־אדם בודדת! בחיים כאלה אין המחשבה אלא הזיה בלתי־פוסקת, ואין דבר שיעורר את שומר־המגדל מהזיתו, ואף לא עניני עבודתו. יום אחד דומה למשנהו כאלמוגים במחרוזת ורק שנויי־המזג הם השנויים היחידים. אפס, סקוינסקי חש את עצמו מאושר במדה, שלא חש את עצמו מעודו. עם שחר היה קם, סועד את לבו, מנקה את עדשות־הפנסים ואחר־כך ישב על מעקה־המגדל, תקע את מבטו במרחקי הים ועיניו לא שבעו המראות אשר לפניו. על רקע־התרשיש הענקי נראים היו תמיד עדרי מפרשים מתוחים, שהבריקו באור קרני־השמש בעוז כה רב, עד כי העינים היו ממצמצות משפע הברק. פעמים הפליגו אניות, שהשתמשו ברוחות הנקראות פּטסים, בשורה ארוכה באו, האחת אחר חברתה, כשורת שחפים או אלבטרוסים. החביות האדומות, המורות את הדרך, התנודדו על פני הגלים בתנועות קלות ורכות; ובינות המפרשים התאבך מדי יום ביומו עם שעת־צהרים עמוד־עשן ענקי וצבעו כצבע האפר. אנית־קיטור גדולה היא זאת, העושה את דרכה מניו־יורק לאספינוול, טעונה בני־אדם וסחורות ורצועת־כסף מבעבעת ארוכה נגררת אחריה. מהעבר השני של מעקה־המגדל רואה היה סקוינסקי, כעל כף־ידו, את אספינוול על נמלה רב־התנועה ובו יער של ארנים, אָרבות וסירות; ובמרחק־מה נראו בתיה הלבנים של העיר ומגדליה. מגובה המגדל נראו הבתים כקני שחפים, הסירות – כחפושיות ובני־האדם התנועעו כנקודות זעירות על הסוללה הלבנה, מרוצפת־האבנים. עם בוקר היתה נשיבת רוח־מזרח קלה מביאה בכנפיה את השאון הבלול של חיי בני־האדם, ועליו עלה קול שריקת אניות־הקיטור. עם צהרים הגיעה ובאה שעת־מנוחה. התנועה בנמל נפסקה, השחפים הסתתרו בנקיקי הסלעים, גלי הים שקטו ועצלות נכרת היתה בהם. ואז היתה קמה ביבשה, בים ובמגדל שעת־דומיה בלתי־מפרעה. החולות הצהובים, אשר הגלים נסוגו מהם לאחור, נוצצו ככתמי זהב על פני מרחבי המים; ועמוד־המגדל בולט היה ביותר מתוך התכלת. פלגים של קרני השמש זלפו מן השמים על המים, על החולות ועל צוקי־הסלעים. אותה שעה היתה תוקפת גם את הזקן הרגשת־רפיון ערבה. הוא חש, כי המנוחה, אשר זכה בה, מנוחת־עונג היא, ובהעלותו על דעתו, כי הוא יזכה לה תמיד, שוב לא היה חסר מאומה. סקוינסקי היה כשכור מאשרו הרב, ומכיון שבן־האדם מסתגל מטבעו לתנאי־חייו הטובים, שבה גם אליו אט־אט רוח־האמונה והאמון והיה מהרהר, כי כשם שבני־האדם מקימים בתי־אוסף לנגועי־החיים, האם לא הגיעה השעה, כי האלהים יאסוף אליו את נגוע־החיים שלו, אותו? ימים חלפו־עברו וחזקו בו את אמונתו. הזקן הסכין אל המגדל, אל הפנס, אל סלעי האי, אל שוניות־החול ואל בדידותו הרבה. הוא גם התודע אל השחפים, המתנשאים מעל לנקיקי הסלעים ובערבים היו עורכים אספות על גג המגדל. סקוינסקי נוהג היה להשליך להם את שירי מאכלו, ולא עברו ימים רבים והם הסתגלו אליו כל־כך, עד כי היתה אופפת אותו בשעת־מעשה סופת כנפים לבנות, והזקן היה מהלך בין הצפרים כרועה בתוך צאן מרעיתו. עם ירידת מי־הים היה עולה על שוניות החול הנמוכות ואוסף בהן שבלולים נעימים לחך וצפדי־פנינים, אשר הגלים השוטפים ועוברים פלטו אותם על גבי החול. לבסוף נתחבבו עליו סלעו ואיוֹ הקטן, שלא נמצאו בו אלא צמחי־שומן זעירים נוטפי שרף. ברם, דלות האי נכפרה במראות־המרחקים. בשעות הצהרים, כשהאויר נעשה שקוף ביותר, נראה לעין כל מצר־הארץ עד לאוקינוס השקט מכוסה בשפעת צמחים. לסקוינסקי נדמה באותה שעה, כי גן גדול אחד משתרע לפניו. פקעות עצי קוקוס ומוז ענקיים כאלו התחברו והיו מעין זרים עבותים ומלאי־יפעה, הנחים לרגלי בתי אספינוול. במרחק־מקום, בין אספינוול ופנמה, נראה היה יער עצום, אשר עם כל שעת בוקר וערב היו מתנשאים עליו אדי קטור אדמדמים –יער טרופי לכל פרטיו, אשר המים ישטפוהו מתחתיו, אפוף סבכי ליאַנות ומרשרש בגל שחלבי־ענק, תמרים, עצי חלב, ברזל וגומי.

במשמרת־השומרים שלו יכול היה הזקן לראות לא רק את העצים בלבד, ולא רק את עלי־הבננות הרחבים, אלא אף את חבורות הקופים, המרבוטים הגדולים ועדרי התוכים, המתנשאים לפרקים מעל ליער כענן־הקשת. סקוינסקי הכיר מקרוב יערות כגון אלה, כי לאחר נפוץ רפסדתו בנהר האמזונה, תעה במשך שבועות תמימים בין כפי־פרא וסבכי־יער כאלה. הוא נוכח לראות כמה סכנות־מות אורבות לו, לבן־האדם, מתחת לשטחם הנאה והשוחק. בלילות, שהוא בלה בתוכם, הגיעו אל אזניו קולות־האוב של הקופים השורקים ושאגות היגואַרים, ראה נחשים עצומים, המתנודדים על העצים כליאנות; הכיר לדעת את אגמי־היערות הנמים, השורצים דגי־חשמל והמלאים תנינים, הוא ידע מה רבה המועקה על לב האדם, החי בתוך ערבות אין־סוף אלו, אשר עלים בודדים יש ויעלו פי־עשרה על גודל גופו, ואשר ישרצו בהן לרוב יתושים מוצצי־דם, עלוקות־עץ ועכבישי־ארס ענקיים. את הכל הכיר לדעת בעצמו, בכל נתנסה, בכל התענה; ועל כן גדלה עתה הנאתו להביט מגבוה על אותם ה"מטוֹס", לעמוד ולהתפעל מיפים מבלי היות עליו מורא מארב־סתר. המגדל הוא ששמש לו מגן מכל רע. והוא לא היה עוזב אותו אלא לפרקים בשעות בוקר של יום ראשון. הוא לבש אז את גלימת־השומר הכחלחלה בעלת כפתורי־הכסף, ענד את חזהו בצלבי־הכבוד שלו וראשו השָׂב התרומם בהבעת־גאות בשמעו עם צאתו מבית־הכנסיה את הקריאולים אומרים בינם לבין עצמם: “שומר־מגדל הגון לנו, ואינו כופר אף כי “ינקי” הוא!” אפס מיד לאחר התפלה היה שב אל האי כשהוא שרוי באושר, כי אימת־היבשה עוד היתה מקננת בלבו. ביום הראשון היה קורא בעתון ספרדי, אשר קנה אותו בעיר, או את ה"הרולד" הניו־יורקי, ששאלו מידי פקונברידז' – והיה מחפש בהם בזריזות ידיעות מאירופה. לב־הזקן העלוב! על פני מגדל־השמירה הזה, בחצי כדור־האדמה השני, עוד פועם היה לזכר מולדתו… ויש לפרקים כשהגיעה אל האי הסירה, המביאה לו יום־יום מזון ומים, היה יורד מעל המגדל ונכנס בשיחה עם השוטר ג’ונס. אבל עבר זמן מה והוא הפך לפרא, נמנע מבוא העירה, מקרוא בעתונים ומהכנס בשיחות מדיניות עם ג’ונס. שבועות תמימים חולפים ככה, איש אינו רואה אותו והוא אינו רואה פני איש. האות היחיד, כי הזקן עודו חי, היה דבר העלם המזון שהונה על שפת האי ואור־המגדל, אשר הודלק בכל ערב באותה הדיקנות, שהשמש עולה בבוקר מתוך המים. אין זאת אלא כי את לב הזקן השרה שויון־רוח לגבי העולם, לא געגועיו על מולדתו הם שהביאוהו לכך, אלא העובדה, שאף געגועים אלה עברו והפכו להרגשת יאוש. כל עולמו של הזקן הצטמצם עתה באיו הקטן. הוא כבר השלים עם הרעיון, כי לא יעזוב את המגדל עד מותו והוא הסיח פשוט את דעתו, כי מצוי עוד משהו מחוצה לו. הוא גם נעשה מיסתיקון. עיניו, עיני־התכלת הרכות, הפכו והיו כעיני תינוק, נתונות תדיר להסתכלות ונעוצות במרחקים. בהתבודדותו המתמדת בתוך סביבתו הפשוטה והגדולה גם יחד, החל הזקן מאבד את הרגשת עצמותו, חדל מהתקיים כגוף מיוחד והלך הלוך והתמזג עם כל האופף אותו. הוא לא העמיק מחשבה בדבר, ורק חש, כי השמים, המים, סלעי־המגדל ושוניות חול־הזהב, המפרשים המתוחים והשחפים, גאות המים וירידתם – כל אלה אין הם אלא אחדות גדולה אחת, נשמה סודית כבירה; והוא עצמו משתקע בתוך סוד זה וחש במציאות של אותה הנשמה החיה והנרגעת, הוא צלל, נעשה שלו, כח־זכרונו תש – ובצמצום זה של הויתו העצמית, במצב זה של נים־ולא־נים, מצא את המנוחה הגדולה הזאת, שיש בה משהו מן המות־למחצה.

III

אפס, שעת־התעורה הגיעה ובאה.

פעם אחת, בהביא הסירה מים ומזון, ראה סקוינסקי לאחר רדתו כעבור שעה מן המגדל, כי מלבד המטען הרגיל נמצאת עוד חבילה נוספת. על גבי החבילה נמצאו תוי־דואר של ארצות־הברית וכתובת ברורה: “לאדון סקוינסקי”, הכתובה על בד־מפרשים עבה. מלא סקרנות גזר הזקן את הבד ולפני עיניו נגלו ספרים. נטל אחד מהם לידו, הסתכל בו והניחו בחזרה ואגב מעשה החלו ידיו רועדות מאד. הוא האהיל על עיניו כאינו מאמין למראן; דמה נדמה לו, כי חלום חלם – הספר פולני היה. מה פירוש הדבר?! וכי מי הוא, ששלח לו את הספר? כנראה הוא שכח מתחלה, כי עוד בראשית ימי עבודתו במגדל קרא פעם ב"הרולד", ששאלו מאת הקונסול, על יסוד חברה פולנית בניו־יורק וכי מיד קם ושלח לחברה הזאת מחצית משכורתו החדשית אשר, אגב, לא ידע מה לעשות בה במגדל. לאות הכרת־תודה שלחה לו החברה הזאת את הספרים. הם הגיעו אליו בדרך הטבע, אלא שברגע הראשון נבצר מהזקן להשיג את הדבר במוחו. ספרים פולניים באספינוול, במגדלו, בתוך סביבת־התבודדותו – זה נראה בעיניו כדבר שלא בגדר־הטבע, בשורת ימים עברו: פלא ונס! דמה נדמה לו עתה, כלאותם המלחים באפלת הלילה, כי מישהו קרא בשמו בקול רווי־אהבה, שנשכח כמעט מעל לבו. בעינים עצומות ישב רגע, וכמעט שהיה סמוך ובטוח בקרבו, כי עם פקחן אותן יחלוף־יגוז החלום כלא היה. לא! החבילה מונחת היתה לפניו כשהיא פתוחה, מוארה בזוהר שמש של אחר הצהרים ועליה ספר פתוח. כששלח הזקן את ידו לקחת את הספר הגיעו אל אזניו בתוך הדומיה שמסביב הלומות לבו. הוא שם עין בספר: קובץ שירים הוא היה. על שער הספר שמו באותיות גדולות, ותחתיו – שם מחברו. השם לא היה זר לסקוינסקי; הוא ידע, כי שמו של משורר גדול הוא, אשר את יצירותיו קרא בפריז לאחר שנת השלשים. אחר־כך, בהלחמו באלג’יר ובספרד, שמע מפי בני־ארצו על פרסומו, ההולך ורב של החוזה הגדול. אפס, הוא כה הסכין לרובה, עד כי לא היה לוקח ספר לידו. בשנת הארבעים ותשע הלך לאמריקה ובחייו מלאי־ההרפתקאות כמעט שלא היה פוגש פולנים, ומעודו לא נזדמן לו למצוא ספרים פולניים. בזריזות יתרה ובלב הולם בחזקה הפך את דף השער. דמה נדמה לו עתה, כי על פני סלע־הבדידות שלו מתחיל להתחולל דבר־מה נהדר. אכן היתה זו שעת מנוחה ודומיה יתרה. שעוני אספינוול הכריזו על השעה החמישית לפנות ערב. את פני השמים המזהירים לא העיב כל ענן ורק שחפים אחדים טבלו בתכלתם. האוקינוס שרוי היה בשקט. הגלים שעל שפת האי המו בחשאי אגב שטפם רכות על גבי החלונות. מרחוק צחקו בתיה הלבנים של אספינוול וקבוצות־הדקלים ההדורות. רוח חג רציני ושקט נסוך היה על פני כל. פתאום, בתוך דומית־טבע זו, נשא קולו הרועד של הזקן, אשר קרא לעצמו למען ייטיב להבין.

"ליטא מולדתי! אותך לבריאות אדמה!

רק איש, אבדת לו, יוכל לדעת כמה

יש להוקירך. עתה תפארתך המלאה

אראה ואצירה, כי נפשי לך כמהה"…

קולו של סקוינסקי נאלם דום, האותיות החלו מרקדות למול עיניו; בתוך חזו כאלו נפסק דבר־מה ועלה בדמות גל מעל לבו מעלה מעלה, סתם את קולו, שם מחנק לגרונו… עוד רגע. הוא התגבר על רפיונו והמשיך קרוא:

"עלמה קדושה אשר בצ’נסטוכוב מאירה

(באוסטרו־ברם תהלי! את, אשר על גאון־הבירה

ואמוני־עמה בנובוגרוד תגני!

וכאשר לאיתני, בעודי רך, בנס השיבותיני

מחיק אם בוכה אל חיקך עת נשאו אותי

ועפעפי־גוסס אליך הרימותי,

ומיד אל סף מקדשך פעמי אחישה

להגות תודה על חיי לפני זיו־הקדושה),

כן תשיבינו בנס אל חיק מולדת אהובה!"…

גלי־המים הגאים עשו לאל את רצונו של הזקן. הוא שאג והתנפל לארץ; שערו השב התערב בחול של שפת־הים. הנה ארבעים שנה עברו עליו מאז ראותו את ארצו ואלהים היודע, כמה שנים לא שמע את שפת מולדתו, והנה באה פתאום שפה זו עצמה אליו – עברה את האוקינוס ומצאה אותו, את המתבודד, על חצי כדור־העולם השני, והיא כל־כך אהובה, כל־כך יקרה וכה נהדרה! הוא געה בבכי, אפס בבכיתו לא היה כל כאב אלא אהבת אין גבול, שנתעוררה פתאום ואשר בפניה דמה הכל לאין ואפס… הוא פשוט נתכון בבכיתו הרבה הזאת לבקש את סליחתה של האהובה והמרחקה, על אשר כה הזקין ועל אשר כה הסכין לבדידות אי־הסלעים ומצא שכחה בו, עד אשר גם געגועיו החלו מטשטשים והולכים. והנה “תשובת־פלא” היתה בו – על כן דמה לבו להשבר בקרבו. הרגעים חלפו־עברו: הוא הוסיף לשכב. השחפים באו בטיסה מעל המגדל אגב צרחם כאלו משוללי־מנוחה לגורל ידידם הזקן. הגיעה ובאה השעה, בה נוהג היה להזין אותם בשיירי מזונו, ואחדים מהם עפו וירדו אליו מעל ראש המגדל. אחר הוסיפו להתקרב גם האחרים והחלו מנקרים בו קלות ומרפרפים בכנפיהם מעל לראשו. משק־הכנפים העירו. עתה, לאחר בכותו, השתפכה על פניו ארשת מנוחה ונהרה, ועיניו – זוהר־השראה קרן מהן. מבלי עמוד על הדבר מסר את כל מזונו לצפרים, אשר התנפלו עליו בצריחה והוא עצמו חזר ולקח את הספר בידו. השמש כבר עברה מעל לגני פנמה ויער־בראשית שלו והחלה יורדת לאטה מעבר למצר, למול האוקינוס השני, אבל גם הים האטלנטי עודו היה שטוף־זוהר. האור היה דיו מסביב והוא הוסיף איפוא קרוא:

"בין כה על כנפך שאי־נא נפשי העצובה

אל אותם שדות ירוקים, גבעות־יערים…"

……………………… .

………………………

רק דמדומי־השקיעה טשטשו את האותיות שעל הדף הלבן; שקיעה קצרה כהרף־עין. הזקן סמך את ראשו אל סלע ועצם את עיניו למחצה. ואז “זו, המגינה על צ’נסטוכוב שטופת־האור” עטפה את נפשו והעבירה אותה “אל שדמת־תנובה מלאה, שטופת הוד ויפעה”. על פני השמים עוד להטו פסי־אודם ופז ארוכים ובתוך נגוהות אלה נשאה נפשו לעבר סביבות־המולדת האהובות. באזניו החלו רועשים יערות הארנים, והמים – נהרות־המכורה. הנה יראה הכל, כפי שהיה. הכל פונה אליו בשאלה: “התזכור?” זוכר הוא! והנה גם עיניו רואות: שדות נרחבים משתרעים, משעולי־קמה, כרים, יערות וכפרים. הלילה בא. בשעה זו היה מגדלו מפזר כרגיל את אורו על פני עלטת־האפלה של הים – אבל עתה הוא מצוי בכפר מולדתו. הראש הזקן שח על חזהו והוזה. המראות עוברים לפני עיניו במהירות וללא־סדר קצת. אין הוא רואה את בית־אבותיו, כי המלחמה מחתה אותו, אינו רואה את אביו ואת אמו, כי הם מתו עליו בעודו ילד; אבל הכפר כולו הריהו נצב לפניו, כאלו רק תמול־שלשום עזבו; שורת בקתות עם האורות בחלונותיהן, הסכר, הטחנה, שתי הברכות, אשר האחת פונה לעבר חברתה, ההומות כל הלילה מקול מקהלות הצפרדעים. פעם עמד על המשמרת כל הלילה בכפר־מולדתו, עתה ימי־עבר אלה נראים לפני עיניו בשורת מראות. הנה שוב “אוּלן” הנהו ועומד על המשמרת: מרחוק משקיף בית־המרזח בעיניו היוקדות והומה ושר וסואן בתוך דממת־הליל ברקיעת רגלים, בקולות כנור ובטנון. “אוּ–ה! אוּ–ה!” אולנים הם הרוקדים עד כי שביבי־אש יתיזו דרבנותיהם, והוא יחידי על סוסו – ומה רב השעמום בלבו! השעות נגררות בעצלתים, לבסוף דועכים האורות; עתה, לכל אשר תחדור העין, ערפל, ערפל אין־גבול. אד כנראה מתנשא ועולה מן הכרים ועוטה את כל העולם כולו בצעיף לבנבן. כל הרואה היה אומר: ממש כאוקינוס. אך אלה כרים הם. עוד מעט והשליו ישמיע את קולו באפלה והפרפרות תזמזמנה בתוך הסוף. הלילה שקט וצונן, ליל־פּולין לכל פרטיו! מרחוק הומה יער־הארנים ללא רוח… כגל הים. בקרוב ילבין השחר את פאתי המזרח והתרנגולים יקראו בין המשפתים. האחד ישלח את קולו אל רעהו מתוך הבקתות; והנה גם העגורים כבר קוראים אי־שם מלמעלה. והאולן, רענן ובריא הוא חש את עצמו. הנה דובר על הקרב שלמחרת היום. הוי! אף הוא ילך לקרב עם האחרים, בתרועה ובנפנוף דגלים ילך. הדם הצעיר מריע כחצוצרה, אף כי נשיבת הליל מצננת אותו. והנה עלה השחר, השחר! הלילה מחויר: מתוך הצללים מגיחים היערות, השיחים, שורת הבקתות, הטחנה, הצפצפות. משאבות־המים חורקות כדגל־הפחים בראש המגדל. הוי, מה אהובה אדמה זו, מה יפה היא בזהרורי־הורד של השחר! הוי, את היחידה, היחידה!

שקט! הצופה הער שומע, כי מישהו מתקרב ובא. ודאי באים להחליף את המשמרות.

פתאום וקול נסר מעל לסקוינסקי:

– הי, זקן! קומה. מה לך?

הזקן פוקח את עיניו והוא מביט בתמהון על האיש, העומד לפניו. שירי מראות ההזיה והמחזות נאבקים בנפשו עם מראה המציאות. לבסוף מחוירים המחזות וגזים. לפניו עומד ג’ונס, שוטר הנמל.

– מה זה? – שואל ג’ונס – החולה אתה?

– לא.

– לא העלית את אור־המגדל. ירחיקוך מן המשרה, הספינה מסן־גרומו נפצה אל השרטון, באורח־אושר לא טבע איש, כי אחרת היית נמסר לדין. שב אתי, ואת השאר יאמרו לך במשרד הקונסול.

פני הזקן החוירו: אמנם הוא לא העלה אור במגדל באותו הלילה…

כעבור ימים אחרים ראו את סקוינסקי על ספונה של אניה, העושה את דרכה מאספינוול לניו־יורק. המסכן אבד את משרתו. שוב השתרעו לפניו דרכי־נדודים חדשים; הרוח חזרה וחטפה את העלה, למען טלטלהו על פני יבשות וימים, למען ענותו והשביעו תמרורים, ככל אשר עם חפצה. במשך ימים מועטים אלה תש כחו של הזקן וקומתו שחה לעפר, ורק עיניו בלבד היו נוצצות. אל דרכי חייו החדשים שם את פעמיו כשספרו נתון בתוך חיקו, אשר היה לוחצו לרגעים בידו כאלו מתוך חשש, פן יאובד לו אף הוא…

– בשם האב, הבן ורוח הקודש! – קרא האכר חגיגית – ובהצטלבו בדבקות אחז במחרשה: – ויו! לאט ובעוז. מתוך הרגל הצליף בשוט. המחרשה הרתומה לפרה ושלשה אנשים נתקעה באדמה וגללה מעליה רגבי־אדמה שחורים, מבריקים. הקרקע קשה היתה, התלתן הישן נשחק עד היסוד ואף כי המחרשה התנהלה שטוחות, נחו רגבי־אדמה חדים כמלאי־פחד.

הזקנה, אשר בדמותה בקושי אפשר היה להכיר דמות בן־אדם, נפצה במכוש את הרגבים הקשים. עורבים אחדים נתרו מאחוריה בבחרם לעצמם גלמי־חפושיות מתוך החריצים.

החרישה ההנהלה בכבדות ובאטיות יתרה. המחרשה ישנה היתה, מה שנראה מתוך גלגליה המפגרים, ונוסף לכך גם הרתמה גרועה היתה. בתורת צמד־הרתמה הראשון משכו האשה והפרה, אשר עול־עץ מאחדם, ולפניהם משכו נערה עולת־ימים ונער. פרה זו רק שלד היא, אשר עליו מתוח קרום־עור, ובני־ האדם נראו בדמות צללים. רעב רב־ימים ועקשני הציץ מתוך עיניהם, לבושי־סחבות, מעונים, יחפים, אך בכל זאת משכו את המחרשה בשלוה וללא־תלונה, תוך כדי שחם לעפר מרוב התאזרות הכוחות, עד כי מוסרות־העץ והחבלים השמיעו תכופות קול נפץ.

– לו עלה בידינו לעבד שלשה או ארבעה מורג! – הזה בקול האכר, אשר בשארית אונו נגרר אחרי המחרשה. ראשו של האכר כסה כובע־כבשים, סחבות־פרוה מכסות את כתפותיו ורגליו החולות מחותלות בחתולי־טלאי. – החטה עלתה קצת – הסתכל בתלמים, המשתרעים לעברי השדה – תפוחי־האדמה יזרעו לאחר המכוש, השעורה תזריע כרביעית קטנית, ובעזרת השם עלה יעלה להתפרנס בדוחק! – ויו! ויוֹ! קרא בקול־התאוששות תוך כדי דחפו בעוז את המחרשה.

– ותלמים אחדים פשתה. וכן גם על הכרוב אין לשכוח! – הזכירה בקול־לחש הנערה.

– וכי לא לסטמו את גרעיני־הזריעה? – התערבה בשיחה האשה – שמרתי עליהם ועל מעט־השמן לימי־הזריעה. והנה נדחקו ונמשכו אליהם כאל הדבש! כל עמלי עלה בתוהו!

– גשם עומד לרדת! אמרתי לך, מגדוש, הסירי את המים מעל החטה, והנה נרקבה ליד החריצים. לא, אין עוד כל ספק, כי גשם ממשמש ויורד! – הזהיר את אשתו בקול.

בוקר־אפריל היה. ואף כי לכאורה הופיע בהיר ויפה, החל מחשיך אט־אט ונעשה קודר, השמש החורה הציצה מבעד האדים. אפורים, כנתונים באדי־ערפל, נחו מסביב השדות לכל אשר הגיעה העין, ורק אי־כאן ואי־שם בלטו מתוכם שטפי־המים וערמות־העצים. האביב זה אך נגע באדמה: הערבות כבר החלו מכות שרשים, על פני הכרים נוצצו החלמניות בצבען הירוק וליד החריצים החלו פוקחות את עיניהן המרגניות, האפילות קבלו גון ירוק והעפרונים פצחו בשירה למן אור־השחר עד שעה מאוחרת בנשף. אפס פני השדות עוד אפורים והם היו שרויים בריקניות ובתוגה נפלאה. לא עוד היתה השמחה מקננת בלבות בני האדם ודממת בית־הקברות התנשאה על פני עולם־יה.

– כל אשר רוח באפו יוצא לעבודה! – העיר האכר עם הגיעו לגבול שדהו והפנה את פּניו לעבר הכפר. איש לא השיב על דבריו, הם שאפו רוח בכבדות בכרעם תכופות תחת עול־העבודה.

– וגם על אדמת הדוכס מתנהלת העבודה! ארבעה צמדי רתמה, והנה כל התהלוכה! – לחש בנעימת־חמלה.

– אל לך דאוג לעור הדוכס, הוא כבר ימצא עצה ותושיה! – נהמה האשה – סופו לפקוד על האכרים לסייע לו בחרישה. וכי האיך היה מצב הענינים בקציר?! – רוגז תקף אותה.

– הנה כי כן, אבל הן לא חנם עבדנו, שלמו.

– כראות עיניהם! והם אנסו לעזור לבעלי־האחוזות כבימי שלטון ה"אדונים" – הזכירה.

– חבל על הזמן! טומק כבר ישדד את השעורה! – העיר האכר אגב תקעו עין שמאלה.

– הוא חרש לימות־החורף ועתה הוא אדון לעצמו, וגם בפרה הסתייע. וכי לא התחננתי לפניך בדברי־קודש: “וויטק חרוש!” סוס היה לנו וזמן די והותר. אפס אתה בחרת לנסוע לשוקים, ולהסתובב עם ריקים על פני בתי־המרזח. עתה תחרוש עמדי ועם הילדים, כעם בהמות!

– הנה צדקו דבריך, האשה, צדקו – הודה בהכנעה – הייתי מאמין יותר בבוא קצי מאשר בדבר זה, כי לימות־האביב לא יהיה לי הסוס! בחיי! – ונאנח בכאב.

הם פנו לעבר הכפר. הכפר השתרע לאורך השדות, מן הצד התפרקדו על אור קרני השמש גנים אחדים, אשר מתוכם בלטו אי־פה ואי־שם ארובות־עירום, קורות של בקתות, אשר עלו על המוקד, וחרבות בנינים. כמחצית הכפר מצויה היתה בין המשואות. בית־הדוכס, הנמצא בעבר הכפר הימני, מאחורי האגם הגרול, השחיר בתל הכתלים ההרוסים, בלבניו ובגגיו הרעועים. בגנת הדוכס הגדולה נשארו אך שברי־עץ, כי נבקעו ונפנעו העצים בכדורי־היריה והם נראו עתה כשולחים אגרופים מאיימים למול הרקיע. המלחמה לא פסחה על הכפר ובכל מקום נכרו עקבות צפרניה, שלא ידעו רחם. המלחמה פגעה בכפרים, עקרה יערות, דרסה שדות ועל פני האדמה הפוריה הותירה טורי שוחות צהובות ומגואלות ושורות אין־סוף של קברים קטנים, אשר עליהם יתנוססו צלבי־עץ לבנים.

– ווז’ון חורש בשתי פרות! – קרא הנער בעמדו לרגע עם הזדמנות זו.

– עסוק בעבודתך ואל תפן לזנבות זרים! – שמע קול־תשובה מלווה בצליפת השוט.

בדומיה הם הוסיפו משוך את המחרשה ללא כל מרגוע ונוכחו לראות, כי מיד אחריהם יצאו כל בני־הכפר לעבודה ועל כל חלקת־שדה כבר זע מישהו. באויר האפור, רווי־הערפל, הם התנהלו כאותן הנמלים, בחשאי, לאט ובדיקנות, מי בסוס, מי בפרה ומי ברתמת בני־אדם בלבד. כל אחד מהם חרש, זרע או שדד את שדהו. ונמצאו בהם, אשר המעדר רק בידם, וכבעצם אצבעות ידיהם בקעו את האדמה הקדושה בקנאות קודרת.

– ה אלי, בשנים כתקונן כמאה סוסים יצאו לעבודה! – נאנח האכר.

– והיו מנסרים בחלל־העולם קולות שירה ושיחה! הי! – הזכירה הנערה בקול לחש.

– ישו יודע את אשר עולל! – נהמה הזקנה תוך כדי שבתה על קססה, בהעצרם לרגע לשאוף רוח ולהחליף כוח – כה רבו הרעות בעולם והעונש לא יכול עוד להתמהמה ולא לבוא! תכנענה, הנבלות, תכנענה! האחד התנשא על פני השני ולבש גאות! רק בשטחי־אדמה ובכיסים מלאים החלו בני־אדם מאמינים! לאפס דמה בעיניהם העני, ללא־כלום – הישר באדם. התהולל בתבל כל אשר רובלים רבים לו! הנה יכל יוכל לכם ישו אדוננו!

– והן גם הישרים, המעטה עולתם?! – התערבה בשיחה הנערה וקולה קודר.

הם חזרו והוסיפו לחרוש בשתיקה עמוקה, האכר שקל בדעתו את דברי הזקנה והחל מחטט ומחפש בחריצות יתרה בזכרונו דבר־מה, אשר עלול היה להמיט עליו עונש־יה ולבסוף קרא קשות:

– האדונים נלחמים בינם לבין עצמם והאכר סופג את מהלומותיהם – הוא ירק והכה בפרה בעוז, עד כי זו געתה מעוצם־הכאב.

– בן־אדם – והן בהמה זו האחרונה היא לנו! – נסתה להשפיע עליו האשה.

– האלמי דום! ויוֹ, נבלות, פן ארסק את עצמותיכן! – רעם קול האכר הנרגז.

– אבא, החסידות באו – קרא פתאום הנער אגב הצביעו בידו – החסידות, חי אלהים!

הם עמדו לרגע בתקעם עין בחסידות, אשר עגו על בית־הדוכס והגנה השוממים.

– וכי היכן קניהן תשימנה, היכן – נאנחה האשה בהבעת־השתתפות – יתומות עלובות!

– אף את הצפצפה היבשה לא הותירו, הכל עמד כמכשול בדרכם! – הלם בקול חרש.

החסידות ירדו בטיסה על פני הכרים שטופי־המים, כלב ארעי רץ לעומתן בנביחה מלאת שמחה. שמחה השרתה לב הכל, כאלו עם שוב החסידות החלה התקוה גומלת בלב.

– משכו בני־אדם! יוז’ק אל תסב את פניך, פן תחוש על גבך את טעם השוט – הזהיר האכר, אפס עודו מאיים והנה הרוגז עזבו והיא עצמו היה נושא את עיניו מדי רגעים לעבר הכרים ומשוחח את נפשו.

– חזקה היא: החסידות שבות לקניהן – המלחמה פוסקת! – פלט בהבעת הכרה מלאה.

שוב ציתו לעול־העבודה, הגבות נתכופפו, הרגלים נתקעו באדמה והוסיפו משוך את המחרשה בדומיה. פתאום קדרו פני השמים וגשם דולף, טורד, החל יורד. הטפות נפלו כמתוך כברה, בכסותו את הלל העולם בקרום־זכוכית, החודר אל העצמות בקור ובטחב. גשם־האביב התגבר והחרישה נעשתה קשה ומענה יותר מרגע לרגע, הרגלים מעדו פעם כפעם, מישהו חטמו נגע באדמה, כבר אפסו הכוחות. עול־העץ הכאיב עד מאד והמוסרות נתקעו בזרועות הבנים וחזם עד כדי הקזת דם, אך הם הוסיפו משוך במחרשה ללא כל תרעומות ואנחה. בהכשלם תכופות ומדי החליפם לרגעים את מקומם ברתמה. האכר מלא את מקומו של כל אחד מהמושכים לסרוגים, ובהובלת המחרשה עסקה האשה, אחריה – הבת, ולבסוף הנער. הדבר לא הועיל בהרבה. העבודה התנהלה בכבדות יתרה וכל תלם נחרש דומה היה רטוב יותר מאשר בטפות הגשם בטפות הזיעה והדם של בעלי המאמצים הנוראים. ורגעים, עם חסר הנשימה באפם, הם נפלו על האדמה ונשארו מוטלים אובדי־הכרה כבהמות שחוטות, כמתים, כבולי־העץ.

הם לא נפשו זמן רב, ההכרח שלא ידע רחם חזר ורתם אותם בעול־העץ והביאם לידי ענויי־דם חדשים. מחזה הרעב הנורא מרחף היה תמיד לפני עיניהם כשהוא מצליף עליהם בשוט היאוש.

– בלבן שלנו זה כבר היתה נחרשת האדמה! – נפלט מפי האכר.

בלבבות החל זע כאב־פתאום, הסוחט מהעינים דמעות־מרירות.

– אמרתי להם דברים כהויתם: מכוסה־פקעים הוא וספחת לו. לא האמינו! הנה כי כן, למראית עין יפה־תואר היה הסוס, גבה־קומה והליכתו הליכת סוס־רכיבה. בחצרות דוכסים מצוי היה ולא יפלא איפוא הדבר. כרעתי לרגליהם. אל תאבדוני, אני אומר, הוא המכלכל אותנו. עשרה מורגים שדה, שש נפשות והאביב עומד ומציץ מבין החרכים, אני אומר. כיצר נקים דבר, היתומים, באין הסוס אתנו; כיצד, אני אומר. הם מלמלו בינם לבין עצמם ולקחוהו. – על דברים אלה חזר האכר אפשר בפעם האלף. דבר אבדן הסוס עמד תמיד כחי בזכרונו; זה היה פצע בלתי מגלד, אשר דרכו החלו חייו הולכים ונמוגים. – סוס שכזה! יֵצֶק מוכן היה לתת תמורתו צמד ערמונים, ואני לא נאותי לכך בלי הוספת כסף.

– וכמה נמשכה נפשו למעשי־הוללות! התזכרו האיך אשתקד משך את השמיכה מעל הגדר ובהחזיקו אותה בחזקה, מבלי תת לאדם להוציאה, רץ על פני הגן – התאוששה הנערה.

– ולקול שריקה היה בא במרוצה ככלב – הזכיר הנער.

– היה, היה, ועתה אף הצואה לא נשארה אחריו. נו נבלות! ויוֹ! ויוֹ!

פתאום נפלה הפרה והנשים געו בבכיה. הם נבהלו לעזרתה. באורח־אושר לא אונתה לה כל רעה והיא עמדה על רגליה.

– גרנולה, בשם אלהים, גרנולה! – הלילה האשה תוך כדי נקותה מהרפש, שדבק בה ובהחליקה את עורה כהחלק האשה את ילדה־מחמדה. – עוד עלולה היא, חלילה, לאבד את טפת־החלב האחרונה.

– גם בלא זה מאכלנו – גם חזירים לא היו טועמים ממנו!

– אם לא יטעם הגזר לחיך ההדיוט, יפן וילך לו אל החזרת!

– חכה ואגיש לך מאכל טעים יותר! – הרעים האכר והלקה את בנו בשוט שבידו.

– אל תכני פן אשליך הכל אחרי גוי ואשים את פעמי לעולם־יה – איים הנער בקול־בכי.

– ויופחת פה אחד. נו, כלך לך, בן־יקיר, אל נדודיך. האם תעש לך אמתחת, ואל תחת, תרבה לאסוף, המון מקלות על שכמך תאסוף! ושמא תתן את ידך לחילים? הנה משלח־יד נאות לך: הרוג, גנוב והבער. לך לך, בן־יקיר! – נהם האכר בקול רווי־כאב.

– אני רק סתם אמרתי, ואתה, אבא, עומד על נפשי כעל אותו כלב־שוטה! התדעו – פתח פתאום הנער בנושא אחר – כמה הרבה הלבן שלנו לפחד מפני החילים.

– בער שכמותך! וכי סוס שכזה יחת מפני־מה! – חש את עצמו נעלב האכר.

– אמת הוא הדבר! בימות הקיץ רכבתי פעם בליל אחד דרך התעלות בשדמות התלתן של הדוכס. גם נערים אחרים היו. אחזנו ברתמות הסוסים מוכנים לשום את פעמינו בחזרה בכל רגע ורגע, עם אור־השחר דבק בנו שומר השדה. אפס הוא לא הלקה אותנו ואף בסוסים לא נגע לרעה. הוא אך קרא: “המוסקלים מתקרבים ובאים דרך היער!” והמשיך לרכב לפניו ואנחנו כלנו אחריו, עמדנו בחורשה, על אם־הדרך. הָ, ישו! מה רב היה מספרם, עד כי הכידונים זעו כחטה בערוגות ואין לראות היכן ראשיתם ואי סופם. אך הספקתי להציץ עין בהם והנה החצוצרות החלו להריע. לבננו זקף את זנבו ופתח בדהירה בכל אונו! השליכני על פני אחת השוחות והוא עצמו חמק־טס אל ביתנו.

– הנה כי כן, ידך היא שהיתה במעשה זה. עתה נתברר לי מפני מה לא רצה הסוס כל השבוע לשום אוכל אל פיו ורק היה שותה ונאנח, ואני ראשי נתבלבל עלי! חכה נא, אני אביאך על שכרך על מעשה־התעלולים הזה!…

– הנה בער – עמדה האם להגין על בנה – תבע לדין את שלג אשתקד!

– לשם הסדר. למען ידע לנהוג כבוד בסוס לא ימנע ממלקות – הבטיח האב.

אפס בזה נגמר כל הענין, כי הזכרונות על הסוס האובד חזרו והתעוררו בלבם והם נעשו שרויים בעצבות יתרה. כפעם בפעם הזכיר מישהו מהם מאורעות שונים, שיש בהם להעיד על סגולותיו של הסוס, על יפי תארו ועל נאמנותו היתרה לביתם. הם הזכירו כל זה בכמיהה יוקדת, כהזכר איש יקר, קרוב, אשר אבד לנצח…

– התדעו – פתחה את פיה הנערה בשעת נופש – פעמים נדמה לי בלילות, כי לבננו צוהל מאחורי הבקתה. סבורה הייתי, כי אך בחזיון־לילה נדמה לי הדבר. והנה שלשום בלילה, עם התאוששי, אני שומעת אל־ברור: מישהו צוהל! אני יוצאת החצרה ורואה: סוסנו או לא הוא? הצטלבתי והחלותי מחככת את עיני: דבר־מה לבן זע מאחורי האורוה. מחשבה עוברת את מוחי: הוא התחמק וברח מעל גנבים אלה וחזר הביתה. קפצתי לעברו והנה האויר כאלו נשב בתמרת־ערפל והכל אבד אי־שם. על אם־הדרך רק נשמע קול שעטות סוס וכלבו של ווז’ן פתח ברדיפה ונביחה, אני כמעט שנפלתי מתעלפת מרוב פחד. שמא מת הסוס ועתה הוא נע ונד ללא־מנוחה בלילות ואת הנפשות הקרובות לו יחפש…

– וכי גם הסוסים ינועו לאחר מותם כאותן הנשמות הערטילאיות? – שסעה האם.

– איני אומרת כדברים האלה! אפס, בי הייתי נשבעת, כי ראה ראיתיו. בבית־הכנסיה הייתי נשבעת!

– וכי נעשה לו עול בביתנו! כל צרכיו הספקנו לו וגם עבודה רבה מדי לא הטלנו עליו.

– כה טוב וישר היה לפניך, ואתה בכל זאת היית מלקו במוסרות ושולח בו את כל המארות – העיר הנער בקול־נקם.

– אם הלקיתיו ודאי ראוי היה לכך, ולך מה ולכל הענין הזה!

– ראוי היה, על הביאך מבוסם מבית־הפונדק – הוסיפה האשה משלה.

הם נדמו. הגשם גבר, על גבי התלמים החלו נוצצות טפות־המים והרגלים טבעו בבוץ, וכל תלם נחרש עלה בהתאמצות כוחות הולכת וגדולה. הם המשיכו על אף כל את עבודת־החרישה ללא כל הפסקת־נופש. עיניהם דמו לצאת מחוריהן. הדם שתת תחת לחץ עול־העץ והחבלים. באורח פלא לא רוסקו לגמרי עצמותיהם. ראשם נתבלבל עליהם. אפס האכר הוסיף להאיץ בהם ללא חמלה.

– המיתוני ואני לא עוד אוכל עמוד בעבודה! – נאנחה פתאום הנערה, כשהיא נופלת על האדמה. הם ישבו לידה, האם נגבה את פניה והאכר החל מתנצל:

– אין כל עצה ותושיה! הנפשי מעט, בת־יקירה! ההכרח מאיץ בנו. לו רק את חצי המורג של תפוּחי־האדמה נעבור בחרישה. כל אשר אינו זורע – אינו אוגר. וכי מה, ברעב נתם לגווע או נתרחק מעל אדמתנו ונסובב פושטי־יד על פני העולם? – לא תזכו לכך, נבלות! לא תזכו! – קרא בקולו בקמצו את אגרופיו והחל משליך סביביו מבטי איום.

הם הוסיפו לחרוש בקנאות בלתי־פוסקת.

התותחים נדמו ומתוך מעמקי החדר השרוי באפלה נשמע קול רווי־פחד, רועד.

– בעיני ראיתי בברוח אבא.

– כבר ספרתי את הדבר לאם.

– ולא ירו בו?

– חשכה שרויה היתה מסביב וגם צפיפות רבה והם השתמשו רק ברוביהם – השיב מישהו באי־רצון.

– איפוא הבערה? האש, דומה, הולכת ומתפשטת.

– בשוק. הגרמנים סובבים מבית לבית, שופכים עליו נפט ומציתים אותו.

– הָ ישו! העיר כולה תעלה על המוקד! – הליל קול מתוך החשכה – ואנו כולנו נגוע!

וכאלו לאות־תשובה חזרו והחלו הולמים התותחים.

אי־שם למעלה, בתוך החשכה, הלילו טורי־כדורים, העוברים בטיסה.

רעדה עברה בבנין כולו עד ליסודו, הדלת השמיעה קול־נפץ, כאלו נגעה בה יד בלתי־נראית, התנור נהרס, התמונות נפלו בשאון מעל הכתלים, החפצים הפכו על פניהם ושיירי־השמשות פוזרו לרוח. האויר נעשה מחניק בחדר בשל אבק־הסיד, שהחל נופל מהתקרה ואפלה שרויה היתה בו ובעד תריסי החלונות המוגפים רק חדרו ברקי־הדם של אורות הבערות שבסביבה. באחת הפנות, לפני תמונת־הזהב של הקדושה מצ’נסטוכוב, העומדת על הרצפה, מתוך התל של מצעי־תבן הגיעו יבבות־ילדים בלתי פוסקות, ובהפסקות שבין הרעמים ויללת הכדורים, התפרצו בכיות־תחנונים נואשות.

– אני יראה! אמא, יראה אני!

אפס הלומות התותחים חזרו והחרישו את התיפחותם של האפרוחים העזובים, הבית התמוטט, זע לעברים שונים תוך כדי השמיעו קול־נפץ מבשר רעות ודמותו אז כדמות אניה, שהיתה טרף לסערות־עוז; לספינה, שמשפט־כליון נחרץ עליה.

האם הרגיעה את הילדים ככל אשר יד־יכלתה הגיעה. אפס כל עמלה היה לשוא, הם הוסיפו לבכות ביתר שאת.

– הרגעו ילדים וישנו, עוד מעט וידמו הרעמים, לא אסור מכם, רמשים אהובים, אל תחתו ואל תפחדו. עם שוב אבא נלך כולנו אל הדודה, אשר תכבדנו באגסים. יוז’יו, הצץ נא החוצה וראה אם אבא אינו חוזר!

הנער פסע ללא־הגה וכמבוסם נפל על גבי הכותל, הוא ידע, כי האב אינו יכול לחזור. לפני שעות אחדות, בשעת דמדומי־ערב, ירו בו הגרמנים. בעצם עיניו ראה במותו. ידיו מגואלות היו בדמו. החילים הרחיקו אותו בפגיוניהם ורוביהם מעל גופת המת. הוא חזר במרוצה הביתה למען מסור את ידיעת־האבל אך איזה כוחות־סתר, שהיו מעל להבנתו ורצונו, הביאוהו לשקר בפני האם. הוא בא ועל פיו צעקה איומה, אך בראותו את פני האם המעונה ללא כל מרגוע, נסתתמה צעקתו והוא לא הרהיב עוז להודות על האמת בפניה. בוחר היה למות בעצמו מאשר לתת את ידו לדבר, שימלא את לב־האם בנחשול כאב חדש ונורא. רכז את מחשבותיו וישב שרוי בשתיקה. בן י"ד היה הנער, אפס ימי־המלחמה ומות האב הפכו את נפשו לנפש זקנה, כעולם, ככאב, כאנושיות. הוא הביט על הכל כעל תהום ההולכת ומעמיקה ולא חש עוד כל חיל ופחד. נפשו הפכה אבן והיתה מעין גוש של דמעות נקרשות.

זמן־מה ישב סמוך לכותל, כשהוא תוקע ללא־הרהורים את עיניו באודי־הבערות ובתמרות העשן. העיר גוועת היתה לפני עיניו. מקורים מגואלים, מקורי־טרף, חטטו ללא־הפסק בחשכה ודרסוה לסחבות. הכנפים הקודרות של תמרות־העשן כסו את פני המלחמה ומדורות האש. הבית עמד מאחורי גדרות־הגבול, כשראשו פונה אל גבעת בית־הקברות, אשר עליה רעשו ברעש־פרא העצים החסונים והלבינו אלפי צלבים. ברחוב רחב־ידים היו באים אל העיר, המונחת בשפלה: בדרך זו עברו בטיסה אוטומובילים, הלכו בסך החילות, נדחקו התותחים, עברו בדהירה הפרשים ולפרקים היו חבורות אנשים בורחים על נפשם בשאון־שגעון לעבר השדות ומסתתרים בחשכה מאחורי הגדרות והשוחות וכה הם נמלטים מברד הכדורים, הבאים בשריקה מעברים שונים.

הנער התמהמה בחוץ שעה ארוכה ואחר שב הביתה.

– נו מה, אין רואים? ושמא עצר בדרכו ונכנס לבית מכרים? – שאלה האם.

– עליו היה להציץ לתוך בית הדוד – הזכיר הנער – ודאי ישאר שם ללון הלילה.

– וכי אותנו היה משאיר לבדך בליל־בלהות שכזה? – ודאי עוד מעט ויחזור. בין הכרים עשה ודאי את דרכו, הדרך רחוקה קצת יותר אפס לעומת זאת בטוחה יותר. הן שם אין נלחמים, וכי לא כן?

יוז’יו השתמש בהזדמנות שהגיעה לידו והתחמק וברח מן הבית. חושש היה פן אגב שיחה יודה ויספר את האמת.

התותחים הלמו מזמן לזמן והפצצות ככפי־אש עברו באפלה. אי־שם במרחק קרקרו בתוך חשכת הלילה בהדם הנבזה כלי־התותחים בעקשנות מונוטונית ופלחו את חלל האויר יריות הרובים. נשמע היה משק הכדורים בפגעם בעצי בית הקברות ובגגי־הרעפים, המלחמה דמתה להרגע, אפס הבערות פשטו והתגברו מרגע לרגע. העיר כולה דמתה לתל אפוף־אש, מוקף תמרות־עשן שחורות, ולפרקים, כאשר נגלו לעין רחובות־העיר, ודמותם כדמות פצעים שותתי־דם ומראה איום להם על בתיהם הנהרסים, הגגים המטים לנפול ומפולות־הלבנים. מתוך התופת הזאת, מתוך רעש־האש והנפץ, מתוך הלומת התותחים ושריקת הכדורים – בקעה צעקת־האדם האיומה! היבבה והבכי, דומה היה, מתפרצים ממעמקי האדמה עצמה. פתאום פלח את האויר רעם איום בקרוב מקום כל כך, עד כי יוז’יו נלחץ אל הכותל, נתר ממנו ונתגלגל לתוך בור ארעי.

עם אור־השחר התאושש ובהתאמצות כל כוחותיו קם על רגליו.

מהבית כולו נשאר אך תל כתלים וגגים הרוסים, ומתחת למשואות חדרו והגיעו קולות־אנחה של הגוססים.

הוא הטיל את עצמו לעבודת־העזרה. אפס ללא הועיל היו כל התאמצויותיו הנואשות. לשוא שתת דם מידיו. הוא נפל אובד־כוחות ולא עלה בידו לחזור אל המצויים מתחת למשואות.

הוא החל רץ כדי להבהיל את השכנים כי יעמדו לידו, אפס הבתים עמדו ריקים ושוממים.

התחנן בפני כל עובר־ושב, נפל רגליו והליל. קולות־האנחה רפו יותר ויותר, דומה היה, כי מרגע לרגע הם הולכים ומתרחקים עד אשר נדמו לגמרי. הוא הבין, כי כבר הגיע הקץ לכל, נפל אין־אונים ואובד־הכרה.

בוקר־שמש הגיע ובא, רק ריח־העשן נשא באויר, אשר רווי היה ריח־שרפה.

העיר עוד מוקפת היתה שלהבות־אש, אך המלחמה כבר פסקה.

זמן־מה לאחר עלות השמש בקע את חלל האויר קול־תזמורת ובתמרות־האבק המתאבכות החלו מתגלים טורי חילים פוסעים בסך. הנגינה הלמה בכל עוז ובנעימת־נצחון, עד כי רעדה האדמה תחת צעדי הפוסעים. באור השמש נוצץ היה יער־כידונים עבות, הבריקו קובעי־הפז, פרחו הפנים המלאים והאירו העינים הפראיות, האיומות. על גבי סוס־ערמוני נאה רכב האופיצר ובהמצאו מעבר לגדרות־הגבול נתן אות ומקהלת־קולות עצומה פלחה את חלל האויר.

הם נסחפו קדימה לעבר רחובות העיר המוצתת אש, הם זרמו כנהר גדול, מלא און מאיים, ההורס כל אשר יפגוש בדרכו.

יוז’יו קם פתאום על רגליו, פניו מלאו דם ואת לבו עטתה איבה נוראה ופראית כל־כך, עד כי חטף בידו גזר־לבנה וקלע אותו בפני האופיצר.

– הרי לך על הכל, כלב־שוטה! – קרא אובד־הכרה.

האופיצר אבד את שווי־משקלו על גבי האוכף, אך באותו רגע מאה כידונים, מאה רובים ומאה עקבות חילים הוטו כסערה לעבר הנער אמיץ־הלב.

הם המשיכו את דרכם בשירה הרת־נצחון ובנגיגה, ורק בצדי־דרך נשאר תל אברי בן־אדם ללא דמות, אשר מהם בלט ונראה אגרוף קפוץ בתנועת איום.

סטפן ז'רומסקי

עם רדת הגברת חוה מעל קרון־המסע עברה חיש־מהר את בית הנתיבות ומצאה את עצמה עומדת בחצרו המרופש. עמדה שם כרכרה רעועה, רתומה לצמד סוסים זקנים וכחושים. בהתקל מבט עינו של הרכב באשה, העיר בהצלפת־עוז את הסוסים השקועים בתרדמה, ובקול שאון הסיע את הכרכרה סמוך לה.

– התוכל להובילני אל בית־החולים? – פנתה אליו הגברת חוה בשאלה.

– וכי למה לא אוכל להוביל? לשם כך הן אני עומד כאן יום־יום. הגברת בדעתה להביא לשם חולה?

– לא, אני עצמי נוסעת שמה…לבקר חולה.

– נו, אם כן בבקשה, גברת נכבדה, לשבת בכרכרה.

– וכי כמה תדרוש בשכר הנסיעה?

– אי…הבלים! חצי־רובל בסך־הכל תתני לי, גברת נכבדה…

הגברת חוה ישבה בכרכרה והעגלה רבת־הימים החלה מנתרת ומקשקשת בחצר המלא סלעים ופרצים. עם עבור הסוסים דרך כל העירה כולה והכרכרה עזבה מאחוריה את הבתים האחרונים ומצויה היתה בשדה־יה. נראתה מרחוק שורת הבנינים של בית־החולים. באויר־האביב הזך וספוג־האורה ועל פני שטח הירק המבושם של השדות והכרים, אשר זה־עתה עברה עליו התעורה – בלטו בתי־הלובן הגדולים בדמות גושים עכורים. הגברת חוה הסתכלה בהם ובסביבה בהבעת־תמהון ידועה. עם נסעה באותה הדרך בפעם הראשונה בלוית אישה החולה בימי שלהי פברואר, בעצם תקופת־השואה, כמעט לא הרגישה כלל ולא עמדה על הנוף. רק אי־אלה דברים נתקעו בזכרונה: עץ־ערער קטן וחולה בעל כנף מרוסק בין בימות הקיץ ובין בימות החורף, מעורר תוגה כמראה איש נעדר־יד; עמוד הציון המט, נטית־הדרך הפתאומית… למראה רוך השדות נתקעו הזכרונות באכזריות יתרה ועמדו לפני עיני הנוסעת בדמות כלים לא ידעו רחם, כלי אכזריות, אשר היא חשה אותם לשעבר בגופה. ככל שהלכה וקרבה אל בית־החולים כן תקפו עליה ורבו הזכרונות. לבסוף עמדה הכרכרה למול אגף־החזית של בית־החולים. הגברת חוה ירדה מעל הכרכרה, שלמה לרכב את המגיע לו, בקושי פתחה את דלת־הכניסה כבדת־המשקל והפנתה את צעדיה אל מדרגות־האבן הרחבות, המובילות אל הקומה. בלשכה מצאה רופא צעיר, המפקח על מחלקת החולים הבלתי־אנושים, אשר עליהם נמנה גם בעלה. הרופא הצעיר שחח אתה באדיבות יתרה ולא גרע עין מפניה החורים וההדורים. הוא הרגיע את רוחה במשפטים מספר בעלי נעימות מדעית, אשר ודאי היה פונה בהם תמיד אל כל הנשים, האחיות והאמהות, המבקרות ובאות לשאול לשלום חוליו. אחר הביא אותה למטה והובילה דרך חצר רחב־ידים לעבר בנין בודד, המצוי בתוך גן השרוי במנוחת־עד.

– איני מרשה לגברת לשבת אתו שעה ארוכה – אמר עם בואו אל הפרוזדור, שחצה את הבנין לכל ארכו.

– טוב, אדוני הרופא.

הם עברו דרך דלתות סגורות אחדות ועמדו למול הדלת הששית מימין. הרופא פתח בחשאי את הדלת במפתחו ובא אל החדר, המשמש חדר־השיחות. הגברת חוה נשארה עומדת ליד הדלת ורק בעזוב הרופא את החדר ישבה על הספה הקטנה. היגון, הפחד, הצער ואי־המנוחה, אשר תקפו לסרוגים עד אותו רגע את כל ישותה – החלו מתחמקים ועוזבים אותה אחד־אחד. לעומתם החלה גומלת ובולטת הרגשת־מנוחה עזה וגברית, בא לידי ביטוי ההרואִיזם הבלתי־מאוכזב המיועד לנפשות הכואבות ביותר. עד־מהרה נפתחה הדלת ואל החדר בא איש צעיר, דל־גוף, בעל שערות פרועות וכשלבושו נתון עליו ללא־סדר, עיניו הכחולות־כהות, הבולטות והבלתי־נעות נוצצו בברק מנבא רעה, שפתיו חרוכות־החום זעו בתנועות־כאב ואת הלשון המיובש חנם התאמץ להרטיב מדי רגע. המטורף, דומה היה, לא יחד תשומת־לב כלשהי לא לאשה, שבאה לבקרו, ולא לרופא – הוא השתמט מהם בהבעת אי־רצון וצעק בקולו הנחר:

– וויצ' ק יסטשמבורסקי עסק באגרונומיה, ואני, הנריק דומברובסקי, אעמוד מתוך בסיס רחב יותר, סוציולוגי, על חידק האלטרואיזם…

פתאום תקע מבט־עין מסביביו וכאלו זה עתה הבחין בנוכחותה של חוה. מיד נגש אליה ובהגישו למול עיניה קרום יבש של גבינת־שויצריה פנה ואמר:

– הנה ראי והסתכלי, אשת נשואי, הואילי נא וראי מה אני נושך, מה אני מלקק, מה אני אוכל אכילת־תאבון תאותנית…

– אדון דומברובסקי – קרא הרופא – וכי נאה הוא לבלי ברך בשלום את האשה? היא באה לבקרך, אדוני, לשוחח אתך, ואתה – לא־כלום? נשקה נא, אדוני, אותה תיכף בידה!

החולה הציץ בו בעיני מרד, התהלך על פני החדר וקרא:

"והיות שומר הקברים, דמעה

ואהבה יבקשו…כצל דמה,

אותו כנף הכרובים תרים

בין תוהו והזית־קברים"…

הרופא נגש בחשאי אל הדלת, פתחה ובמהירות־זריזות התחמק מתוך החדר. הגברת חוה הוציאה אותה שעה מתוך סלה קופסת סוכריות, פתחה והגישה אותה לבעלה. הוא התנפל מיד על הסוכריות, חטף מלא חפניו ומלא בהן את פיו. בבלעו את מנת־הסוכריות הראשונה, חטף מנה שניה, שלישית, ולבסוף הוציא מידיה בחטיפה את הקופסה והחל מלקק את שיירי־הממתקים. כשלא נשאר עוד מה ללקק, הציץ באשתו וחזר שוב לשיחתו. מבלי הפסק את הליכתו על פני החדר, השמיע פעמים אחדות בתוך שטף של מבטאים שונים:

– חוה’לי…חוה’לי…

היא התאמצה לאחוז בידו ולהושיבו לידה, אך הוא היה מתחמק ומשתחרר ממנה בכל כחו. לבסוף ישבה היא עצמה על המטה וסמכה את ראשה על ידיה. עם נגעה בגופה בכפות ידיה הרוטטות עם הגידים התפוחים, שוב חשה בלבה את להב־השלח, אשר חצה את חייה… בהרהורי־פצצה מהירים הדומים לברקים העלתה על זכרה לילות־החשכה, אשר עברו עליה בבית זה משום בעלה האומלל, לילות דומים למרחבי־עולם סודיים, שטופי מים מתים, אשר בהם תשלט אפלת־עד. במשך רגעים מספר התאמצה בעצבים בריאים לחוש ולעמוד על מכאוביו הנוראים, יסוריו האיומים. ברכזה רכוז בן־מאמצים את כל ישותה הרהיבה לחדור לתוך מחילת־אימה זו, להבחין בסודותיו של ענין מאוס זה, ולהלחם! אח, להלחם! והן לשם זה היא באה. לאסוף את כל גבורות נפשה, אשר בן־האדם רק זוכה להן, ולקום על האויב האלמוני. אם רוח־רעה היא – תתחמק, אם פצע הוא – יגלד, ואם רק פחד הוא – יורחק, ואם כאב בלתי־מובן, בלתי־נתפש – אחת דתו להאסף!…

המטורף נעצר לרגע לידה, ואחר ישב על המטה והחל מפהק או משוחח שיחת־לחש עם נפשו, לסרוגים. היא חבקה אותו בהרגשת־אהבה נאמנה, אמצה את ראשו אל חזה והחלה דוברת בקול שקט ונלהב:

– הנריק, שמע נא לקולי בתשומת־לב, הנריק שלי… אמור נא לי, מה לך ומה נראה לך…ספר לי כל זה אל־ברור, למען אוכל להסביר לך את הדבר. עיין בדבר ותוכח לראות, כי אני אחלימך ללא כל אמצעים. וכי עודך שרוי בפחד?

החולה שתק, את עיניו תקע ברצפה כשהוא נע בתנועות־פלא שונות.

– וכי עודך שרוי בפחד – לחשה הגברת חוה עם התרפקה עליו בכל חום־גופה. קולה צליל כה מוזר היה לו, עד כי זר נראה לה, ולא היתה מכירה, כי קולה הוא.

– אה, אה… – לחש דומברובסקי.

היא נאלמה דום וכולה שקועה בסערת־העוז של נפשה. היה עם רצונה באותה שעה להעביר בהתאמצות־רצון לתוך גוף החולה את בריאותה היא. בידים בלתי־נתפשות חפשה בתוך האפלה את פצעי נפשו. היא התאמצה לחדור דרך שלבים בלתי־מושגים לתוך מכאוביו, למען עמוד עליהם ולהכירם…

– חשוב בדבר זה עתה – אמרה – חשוב בדבר עתה ותמיד, חשוב בדבר כל פעם אשר יתקפך הפחד…

– הוא נמצא מתחת לכל הדברים, מתחת לכל הדברים…

– אל תיחת! אנא רק הגידה לי, לחוה’לה שלך. אני אסביר לך מיד הכל!

הוא נשא את ראשו והסתכל בה במבט־אהבה, במבט מימים עברו. פניו הביעו כאב לא־יבוטא. התעטף על אשתו ופלט לתוך אזנה בקול רווי־סוד:

– יקחוני…

– אני אסביר לך מיד! אחוז נא בידי, אָ, כאן. אחוז בידי בעוז! וכי לא אוהב אותך?…

– שוב יקחוני…– החל מדבר כשהוא מסתכל בה בעינים פקוחות לרוחה. פתאום התאושש והחל מהלך על פני החדר כשהוא נע בראשו ומשמיע את כרוזו:

– וויצ' ק יסטשמבורסקי עסק באגרונומיה…

הידים, בהן החזיקה חוה לרגע את ראש בעלה, נפלו אין־אונים משני העברים. היא החלה בוכה. דמעות בלתי־פוסקות החלו נגרות על פניה, דמעות, אשר אין בהן להוציא את הכאב מתוך הלב, אלא מוציאות מתוכו חיים; דמעות, הבוקעות ויוצאות מגופו של בן־האדם כצאת הדם מגידים מבותקים…הדמעות ערטלו איזה פצע בלב, גלו שרטון בנפש וחדרו עד לשרשי הכאב…

לא יכלה לו, לרע. מאומה לא תתן ולא תוסיף האהבה, אשר, דומה, בהרים תבקיע לה דרך, אין מועיל ברצון, המתגבר על כל קושיים שהם, ולשוא הן הצפיה המתמידה והאמונה העורה בעזרת היושר. היא ישבה מבלי שאת את ראשה. החולה חזר וישב לידה ושחח עם נפשו. מבעד הדמעות ראתה את עיניה הפראיות, הראש הרועד, תנועות הידים נעדרות־המנוחה, את הגולגולת, אשר לא עוד נמצא בה משהו, את ענויי־הגוף ללא הועיל…

– וכי היכן היא נפשך האלמותית? – הרהרה תוך כדי הרגישה כויצת־צער נוראה. הרהור זה, כשלח, נתקע בלבה, וכפעם בפעם היתה שולחת אותו בה, עד כדי אכזריות־פרא!

פתאום נגע החולה בזרועה. היא הציצה בו ופניה עטה חורון־מות. על פניו שפוכה היתה הבעת־אגואיזם מאוסה, הוא הצטחק תוך כדי עשותו תנועת־בקשה נמבזה. בקפיצת־חטף קמה ממקומה והתנפלה לעבר הדלת. המטורף עצר בה בחצי הדרך. באותה שעה נפתחה הדלת והרופא דחק את המטורף לפנת־החדר אגב אחזו ביד חזקב בכנפי מעילו. הגברת חוה יצאה במרוצה הפרוזדורה, מצאה את הדרך אל המבוא וכעבור רגע כבר מצאה את עצמה עומדת בחצר מרוצף־האבנים. עם פסעה על האבנים פתחה בהתיפחות עמוקה וקולנית, אשר דמתה לצעקה, מבלי הזיל אף דמעה יחידה. היא כמעט שבטוחה היתה, כי נעליה עם נגען באבנים הן רומסות ודורסות בעלי חיים אומללים שהם. מבלי הבחין אנה היא הולכת מצאה פתאום את עצמה בשער, המביא לדרך צדדית. היא הלכה בדרך זו מבלי שאת את ראשה, מבלי יכולת להסב את עיניה מעל האדמה, מבלי עצור בדרכה ומבלי אף הלאט את צעדה. תנועה מיכנית ונעדרת־שלטון, תנועת דבר הנדחף מאיליו, עצרה בה מהמשמיע קול צעקה עזה. על אם־הדרך נמצאו אי־אלו שלוליות בלתי־עמוקות בעלות מים אפורים. אי־כאן ואי־שם בלט ברפש עקב רגל יחפה. לפני ההולכת עבר משלולית אחת לשניה נחליאלי קטן. הצפור עברה בטיסה ממקומה כשהתקרבה אליה הגברת חוה, עפה לעבר בצה שניה, באה לתוך המים, התהלכה הנה ושוב, עקמה את ראשה ושלחה למולה מבטים בוחנים־זהירים. מזמן לזמן השמיע הנחליאלי שריקה, אשר נעימת־רוגז נשמעה בה… עיני הגברת חוה, אשר מרגע צאתה מבית־החולים לא ראתה אלא חללי־דברים בלבד – נתקעו עתה בבעל־כנף הקטן, כנקודת חיי־עד.

– מה מאושר אתה, מה מאושר אתה!… – לחשו שפתיה הרועדות לעבר הנחליאלי.

אט־אט עבר מבטה של האומללה ונתקע באפר שבצדי הדרכים. גבעולים מבריקים לאין־ספור התאמצו להבקיע אל הכביש, לחדור לתוך שכבת שברי־הלבנים. הגברת חוה הרהרה רגע, רגע קצר, כהרף־עין, בשרשים הרכים של צמחים אלה, אשר שם, במעמקי האדמה, ממששים־נוגעים בזויותיהם החדות של האבנים המנופצות, שקבעו להן מושב בתוך הקרקע, מתכוצים מתחת לעקבות ההולכים תוך כדי חפשם להם דרך ועסיס. מאחורי הבור השתרעו כרים שרויי־ליחות. גשמות־האביב הותירו בהם אגמים שטוחים של מים כחלחלים, שעברו על גדותיהם אי־כאן ואי־שם. ברצועות מים אלה נשטפו תלמים ארוכים, צהובים־בהירים של פרחי־התיאה, ובמקומות־יבשת, מתחת לצלם של עצי־לוז, נראו פרחי־תלתן כחולים־כהים. מסביב נוצצו לאור השמש עשבי־המשיבה הצעירים. עיניה הכואבות של הגברת חוה תעו ללא־מעצור על פני התלמים הרכים של הירק – והוציאו מתוכם והביאו לתוך הנפש פנימה סם־מרפא מחלים ומרפא.

– מה מאושרים אתם, מה מאושרים אתם!… – לחשו שפתיה.

הירק הצח וערב־הרב של הדמויות, קפלי העלים הרחבים, העסיסיים, הטיותיהם הריטמיות של העמודים הגבוהים בשל הרוח המנשב בהם – כל זה השפיע על נפש הגברת חוה כעסיס עשבים ידועים, אשר פעולתו כפעולת סמי־רעל.

קודם לכל נראה מרחם עליה רוח השדה החם והריחני, היא נתפתתה להשליה, כי נודד מלא־חיים זה לכבודה הוא מטה את העשבים הזקופים, שט על פני הפרחים הריחניים ביותר למען שוב והתרפק עליה, למען ימחה את הזיעה מעל מצחה, יחדור לתוך ריאתה, יגע בעצביה ובסתרי נפשה, ויקרא בקולו המתוק על נחשולי־היאוש המשתוללים בקרבה: – אני פוקד עליך, השקט והרגע – הסער!…

מימין לחצר השתרע למול הכרים שביל־דרך צר. בדרך עקובת־האופנים התנשא עשב קצר ומתולתל. לעבר זה בא הנחליאלי בטיסה וגם גברת חוה עשתה את דרכה בעקבות הצפור, אף כי נתחור לה כמתוך שינה, כי אין עקבותיה מכוונים אל תחנת מסלת־הברזל. כמה זמן הלכה בדרך־זו – לא יכלה לקבוע אל־נכון. היא עצרה בדרכה כשפתאום מצאה את עצמה עומדת ליד ברכה רחבת־ידים ביותר. היא עלתה על הסכר, אשר עשבים גבוהים עלו עליו ולפני עיניה נגלה גג־טחנה שחור ורחב, החבוי מאחורי הסכר ותלי הצמחים. בקרבת מקום נמצאו טורי אגמונים מאשתקד, בעלי צבע צהוב־חור ואשר עם כל נשיבת־רוח קלה היו משמיעים קול רשרוש נוגה. סמוך לגבעולים, אשר הרגיזו את רוחה של הגברת חוה כזכרונות בית־הקברות, נתן את סמניו הראשונים בית־החרושת לנסירת עצים שבסביבה. במים השטוחים התגוששו הדגים לאור השמש, ומדי רגעים הם זעו ונעו בין גדולי האגמונים היבשים כסוף הצעיר, כאלו עברם רעד־אהבה. מרחוק, בגומא, נשמעו קריאותיהם הערבות של בעלי־הכנף הקטנים, אשר עברו בטיסה ממקום למקום, התרוממו מעלה־מעלה וחזרו וירדו בינות השיחים. על משטח־המים התרוצצו בין הגלים שביבי־שמש הפוזזים, דומה היה אף הם רועדים רעד־התלהבות. הגברת חוה ישבה על האדמה והיא חשה עתה את עצמה עיפה כל־כך, כאלו מהלכת היתה בדרך של עשרות מילים ללא כל הפסקת־מרגוע. דרך גופה היתה עוברת לרגעים אנקה מזעזעת, אפס הרהוריה והרגשותיה שקטו ורחקו כבר מאסונה. היא ראתה את עצמה נתונה בפנה צדדית, מוקפת שיחים ומים. אפס הרחק מזה, מעבר לכל הדברים האלה, חשה בתופעה אחרת, נפלאה. דמה נדמה לה, כי היא ולא אחרת יודעת אל־נכון מפני מה קם והיה כל זה, כי היא חודרת לתוך תוכו של כל דבר, כי מבטה עובר על הכל, עד אחרון־הגבולים.

– מה משולל־רחמים הכל, כמה קר הכל, כמה לא־ידע רחם…לחשה תוך כדי הסתכלה במרחב זרוע השיחים, אשר נראו בעיניה מרחוק בדמות ענני־ערפל ירקרקים. – לו הייתי מתה עכשיו כאן, לו הייתי נגררת אל המים וטובעת בהם, בשרי היה למזון לסרטנים ולרמשים והמים היו משתעשעים בו להנאתם, הדגים היו מתרחצים באותם העונג וההנאה, המרחפים בחלל האדמה המלבלבת, אשר היו ממשיכים לרחף להנאתם של אחרים…

כעבור רגע תוך כדי האנחה במרירות חזרה ושחה עם נפשה:

– כל הנופל אחת דתו למות. המות אינו בא אלינו בכלי־זיין מפואר, אף לא בשלח־בוגדים, כי אם בגרון־טבחים אכזרי. בחיוך־רוצח, בהתאם לזכויותיו, לחשבונו… אין כל רחמים בדבר…אח, מפני מה ולמה אנו חשים בו, למה ומדוע?…

ואחר רגע בהתיפחה חרישית נפלה בפניה על האדמה. שעה ארוכה שכבה כושלת ושכולה בתוך־תוכה כנעדרת־חיים. שריקת המסע, אשר עבר במישור הרחוק, עורר אותה ופכחה. היא קמה במהירות, נקתה את שמלתה ובחפזה שמה את פעמיה לעבר בית־הנתיבות, אשר גגו האדום בלט באופק. תוך כדי שאפה רוח תכופות מהליכה מהירה באה אל בית־הנתיבות, עברה אותו במרוצה ומצאה את עצמה עומדת על רחבת־התחנה למען חקור לדעת מתי יוצא המסע הקרוב, והנה ראתה “אותו האיש”. הוא עמד נשען לסריגי הברזל וכתמיד השפיל עיניו, הרואות בכל זאת כל פרט ופרט, וחייך באותו חיוך המיוחד לו. עם הופיעה על פני רחבת־התחנה נשא רק פעם את עיניו לעברה, אפס היא הבינה מיד ועמדה על הבעתן. הן הביעו באזניה ברור יותר מאשר כל דברים שהם: – “אם רצונך כי אתרחק ממך – כהרף־עין אעלם”…

“אותו האיש” רשם היה במשרד טכני אחד. הגברת חוה פוגשת היתה אותו בדרכה זה מכבר, עוד לפני מחלת בעלה, אפס היא לא הכירה אותו לדעת. עם צאתה לעתות־הערבים מבית־החרושת היתה עינה נתקלת בו כשהוא יושב בסתר על ספסל צדדי, בינות שיחי הככר או כשהוא נגרר ליד חומת הרחוב הסמוך. מפי רעותה נודע לה, כי עלם ישר הנהו, “חברתי”. כן ידעה – לא מפי רעותה כי אם חושה הוא שהגיד לה זאת – כי חייה ידועים לו, ומשביבי־מבטיו אגב עברו על ידה היתה לפרקים עומדת על הדבר, כי הוא חומל עליה בכל חום־לבו או גם שמא אהב יאהבנה בכל נפשו. היא הבינה, כי על כן לא התאמץ להכירה לדעת, למען לא עשותה מטעמים בפי הולכי־רכיל ועמדה על ערך הדבר. הוא היה מסתפק לשלוח בה מבטי־סקירה קצרים מרחוק פעם ליום ופעם לשני ימים, שלשה…

כל זה נשכח מלבה עם בוא השואה הגדולה, מזמן שנטרפה עליו דעתו של בעלה הנריק דומברובסקי. היא שרויה היתה באותו זמן במצב־רוח כה ירוד, עד כי כל הרהור־שמחה היה ממלא אותה פחד־הבל והיתה סובלת מוסר הכליות. יש והיתה פוגשת איש נכרי, אבל לא היתה יודעת להשיב אל־נכון, האם היה הדבר בחזיון־שינה ואם בהקיץ.

היא ידעה רק, כי הוא חביב עליה, שמש לה כזכרון ימי־הנהרה של חייה, עת גם למענה זורחת היתה השמש.

עם ראותה אותו בבית־הנתיבות נרתעה מיד אחור אל אולם־ההמתנה של התחנה, קנתה כרטיס־נסיעה וישבה על ספסל־עץ. בעד החלון רואה היתה את האיש הצעיר. הוא עמד, כמקודם, כשהוא מחזיק בידו צרור פרחי־התלתן כחולים־כהים ועיניו תקועות בפרחים. אחר הלך משם וטיל לאורך רחבת־התחנה בבלי־משים תקעה את מבטה בכובעו הרך, אשר אור־השמש הציפו, מה שהתאים מאד לשערותיו הבהירות, סקרה את אדרת־הקיץ ההדורה, צרור־הפרחים, את תנועותיו האטיות ומלאות־החן ולא גרעה עין מכל צעד וצעד שלו. התפרצויות־הסבל אכלו את לשד נפשה במלאותן אותה במשואות ואפר, עשן אופף היה את מוחה ולבה לא היה בו לחוש תחושה כלשהי.

המסע הגיע ובא. הגברת חוה עלתה בחפזון לתוך קרון ועד מהרה מצאה את עצמה יושבת בתוך תא קטן וריק. כעבור רגע נכנס לתוך אותו התא מוקירה. הוא ישב בפנה וכמקודם תקע את עיניו בפרחים. המסע זז לדרכו. הגברת דומברובסקה עודה שרויה היתה במצב של אין־רגש כשהיא יושבת ואינה גורעת עין מהנוף, המתגלה לפני עיניה בעד שמשת החלון. מרוצתו המהירה של המסע, דומה היה, מעלה אותה מעלה, מעלה… כעבור זמן־מה חשה, כי מבט חברה לנסיעה תקוע בה. ידעה איך הוא מביט באותו רגע, חשה באיזה כליון־עינים הוא מצפה למבט אחד שלה, השיגה יפה את כמיהתו על פגישה כזו, לה חכה חדשים, ואפשר גם שנים…

ופתאום לבה זע בקרבה. היא השתוקקה מאד להציץ באיש, לראות את פניו, את חיוכו ואת עיניו, עיניו.

– שלמה אסבול, וכי מה אני אשמה? – שאלה את נפשה שאלת־התקוממות.

היא חשה בקרבה אי־רצון כה רב אל כל סבל עד כי לו רק קם, חבק אותה בזרועותיו, היתה סומכת את ראשה על חזו, מבכה את כל אסונה והולכת אתו, לכל אשר ירצה. לו רק לעקור מלבה את נגע־הכאב, התוסס בלבה…הרגשת־אנוכיות יתרה נעורה בקרבה – שלמה סבול, שלמה הלחם בהכרח, אשר אין דבר יוכל לו על פני אדמות?

ראשה, הנשען לקרש שמעל הספסל, נע אובד־אונים לטקט של מרוצת המסע, על פניה צצה שלהבת־אודם, צורבת כאש…

למען הסתיר את אודם־פניה קמה ממקומה ועמדה ליד החלון. שדות הירק והאפרים התחמקו במרחקי אין־גבול. באופק כבר נראתה רק ארובת־האודם הגבוהה של בית החולים לחולי־רוח. מתוך ארובה זו הגיחה מדי פעם בפעם תמרת־עשן אפורה. הגברת חוה סקרה בתשומת־לב את העשן ובתוך משק הגלגלים בפסי־הברזל, שוב חזרו והגיעו אל אזניה הדברים המקוללים:

– “והיות שומר הקברים, דמעה ואהבה יבקשו, כצל דמה”…

בלב דואב עמדה על תוכן הדברים האלה ואף שמעה את צלצול־הכאב שלהם. אפס זה לא היה קול בעלה. זה היה קול אלמוני, ללא־איש. היא חזרה וישבה על מקומה בשפתים קפוצות, עם סמכה את ידה השמאלית לספסל נגעה בבלי־משים בצרור פרחי־התלתן. חברה לנסיעה הניח את הפרחים ליד המקום, בו ישבה מלפני רגע. הגברת חוה לקחה לתוך ידיה את צרור־הפרחים, הניחה אותו על ברכיה, ומבלי ראותה מאומה זולת הצבע הכחול של פרחי־החמד, היתה לוחשת בדמיונה אל נפשה: – לאחר־זמן, לאחר־זמן…שעה ארוכה היא ישבה ככה תחת מועקת הרהוריה. כאשר לבסוף נשאה את עיניה – הן היו נוגות עד מאד. לאטה פתחה את צרור־הפרחים כשבת־צחוק, כשביב ־אור, מאירה את פניה, ופזרה את הפרחים על האדמה, עד האחרון שבהם. אז הציצה בחברה לנסיעה וקראה בלחש, כמתכונת להצטדק ולבקש סליחה:

– בעלי חולה הוא, חולה מאד…

האיש הצעיר נשאר יושב ללא־תנועה עד תחנת־הסחורות הסמוכה אשר לפני העיר. כשנעצר המסע עזב בחפזה את התא, ירד אל המרחבה ובצעדים מהירים פנה לעבר העיר. הגברת חוה ראתה עוד שעה ארוכה את שערותיו הבהירות ואל אזניה הגיע הד צעדיו והוא חרש, חרש…

אהבתי באותה תקופת־האביב את העלמה זופיה, ואהבתי כה חזקה היתה, עד כי לפעמים הייתי מתעלף מחום־אהבתי. ימי־השרב של יוני שמשו בשבילי בבחינת מנות גדולות של יגון־התעלפות, צפית אין־סוף ומלנכוליה, האוכלת את לשד־הנפש, כחומץ יוקד. הייתי גר באותם הימים בפנה שכזו של פלך ס. אשר לא רק שלא צוינה במפות המפורטות ביותר, אלא שממנה לא עוד היו נוסעים לכל מקום־שהוא, כי מכאן ואילך נמשכו החולות וקמות־כוסמת עד אין סוף, המגיעים ודאי עד שפת הים הבלטי. שלש פעמים בשבוע היתה מגיעה אל בירת־סביבתי עגלת־הדואר, המביאה לי מכתביה של העלמה זופיה. שלש פעמים הלך להביאם השליח מהיר־הרגלים – זולת זאת לא הייתי קים אלא כיצור ההולך ויבש מרוב כמיהה וערגון… עגלת־הדואר באה אל תחנת הדואר לאחר עברה על בצות בנות ארבעה מילים, בשעה הי"א – השליח כבר היה עומד אז על סף בית־הדואר כשהוא מגרד בגבו בדלת; אפס עד שובו הביתה בפסחו על כל בתי־המרזח שבדרך, כבר היתה השעה השניה ולפרקים אף השעה השלישית אחרי הצהרים.

אותה שעת־הצפיה היתה מתישה את כוחי ביותר. סבבתי מחלון אחד למשנהו כשאני נותן את ידי לתרגילי־רוח שונים. העלתי על זכרוני והחלותי מפרש שמות תמוהים שונים, כגון: צ’וקיזדה, טיטיקכה, דבלגירי, וכה הייתי עוסק בתרגילים בלשניים אלה ואחר הולך ומונה את השעות והרגעים, הרגעים והדקים, ויש כי בתנועה סודית הייתי מסב קדימה את חוג־השעון הגדול…

ופעם עם שעת־צפיה כזו לבואו של השליח מהיר־הרגלים נצנץ במוחי רעיון גאוני ממש: – החלטתי בנפשי, כדי להמנע מאבוד זמן, לנסוע בעצמי אל תחנת־הדואר.

הייתי רוכב על סוס, בדהירה שקטה, ערה ונוגה, תוך כדי הזותי בריסי־עין משפלים בבטוייה הערבים של בעלת עיני־הינשוף, אשר לרגע ירגיעו את נפשי מזועזעת־העצבים, הנמשכת תדיר למקומות־אושר שרויי־ערפל.

הייתי נצב לפני בית־הדואר בשעה העשירית, נכנס אל המשרד, מברך בשלום האדון איגנצי ומצפה. האדון איגנצי היה השליט היחידי במשרד. איש צעיר עודו היה, אך הזמן נתן בו את סמניו בלא־עת. הוא היה יושב תמיד ליד המכתבה לבוש מעיל, המזכיר את המדים בימי מלחמת אונגריה, המָכתם בשש מאות מקומות, בעל שכבת־רפש עבה מלמטה. צווארון־גומי – יושב ומסדר את המכתבים, מחתים אותם וכותב אגב קרצו בגבותיו האדומות.

שערותיו הרכות, הבהירות־דהות כבר הקרחת נתנה את סמניה בהן מעל למצחו – ודאי לא בשל שפע־מחשבותיו, אף לא לאות, כי הוא מרבה לזכות מהחיים, אלא פשוט – מתוך הפקרות שבעניות החלו מתחמקות ונעלמות, קצה־אפו בדמות עקב האדים לא משתית י"ש־צמחים אפילו, אלא ללא כל סבה – אפשר מתוך בכי כשאין איש רואה, מתוך דמעות…איש־הרגש היה האדון איגנצי והוא היה נוח להתלהב כאומנת.

את משרד־הדואר הקטן חצתה לשנים מחיצת־עץ שאינה מגיעה עד התקרה ואשר מאחוריה נמצא רכושו הפרטי של נשיא־המשרד, מעבר המחיצה הגיעה תמיד בכית־ילדים כבושה, קול־חצוצרה, שריקה, רקיעה, הדי מלחמות־יד, צויצה, מהלומות – ולפרקים היו מגיעים משם צלילים וריחות כאלה, אשר העט נרתע מהעלותם על הניר. האדון איגנצי היה אב לתשעת ילדים.

– תשעה מספרים, אדוני הנכבד, כפרג, ח־ח־ח… – היה אומר עם הציגו לפני את סטש ואת יש, את וצ’יה, קז’יה, מניה, יוז’יה וכו'.

ויש עם בואי בשעה קדומה ולא מצאתי את נשיא־המשרד, העוסק באותה שעה בשוק בקנית חמאה, חלב, תפוחי־אדמה, גריסים וכו', היתה מופיעה בדלת הצרה של מחיצת־העץ אשתו, המשתדלת לשעשעני בשיחה.

די לעצום את העינים למען העלות על הזכרון בבליטות מתמיהה את קרבן זה של שלטון־הגברים.

איני סבור, כי היתה מסירה או מחליפה לפרקים את חזיתה, המבריקה בשכבה העבה של הנוזלים, אשר נשפכו עליה בעבר הרחוק, נוזלים בעלי הרכבה חימית שונה, או את שמלתה מלאת־הטלאים. היא לא היתה אלא בת שלשים ולפנים ודאי בין יפות־התואר מקומה – אבל באותה שעה לא היתה אלא שלד יבש ומעונה עד כדי כך, כי נראה כדבר מעוך. כתפותיה המחודדות, עצם־הבריח הבולטת, שדיה הנופלים, כפותיה המרוסקות, הפנים הצהובים עם זויות־השפתים הנוגות, הנוטות למטה כעומדות לפתוח בבכיה – הזכירו, לבלי דעת מדוע, סיח, אשר זו שנתו הראשונה להרתמו למחרשה. איני יודע אם היתה לפרקים סורקת את שערותיה ורוחצת את פניה – כי תל שערותיה האסופות בולט היה תמיד על קדקדה, אך לעתים תכופות ודאי רחצו את עיניה דמעות מרות. בעינים אלה מצוי היה משהו, אשר היה פוגע בה, הביא לידי כאב כמעט, פחד־עד לן בהן, משהו, אשר הנהו דמעה למחצה וקפאון למחצה.

ולמען הביא את העניות לידי שלמות מצויה היתה שוב גברת פוריה זו שרויה במצב, אשר לו מטיפים הסוציולוגים והסטטיסטיקים הצרפתים בחוגי המין היפה של מולדתם הצרפתית.

מחשבותיה של אשת איגנצי לא היו עוברות על גבול־דירתה – היא לא ידעה לדבר על משהו, שאינו נוגע באופן ישר לילדיה. יֵש חלה במחלת־האבעבועות בימות החורף. יוז’יה מחלת הטיפוס עברה עליה, ווצ’יו – מחלת־האדמת, הלה בעל הברכים החודרות מבעד החורים של מכנסי־הקטיפה הכחולים – מוכה־קרמת, ואותו התינוק חש בקיבתו, דלקת־הריאה, הקדחת, השעול, המלריה, איזו “שלהבת־אש”, מחלות אנגליות, יינות, שמנות־קיק, שמנים, אבקות־רפואה, תחבשות, כוסות־מציצה… – ה, אל אלהים!

בחדר הצר, שרוי־הטחב, הדומה לתבה, מוטלים בכל אשר תציץ העין מזרונים גדולים וקטנים, על הספה הבלויה והקרועה, על הארגזים והכסאות הסמוכים האחד לשני, ועליהם – שמיכות עם מוך יוצא־דופן, כרים, מוטלים אי־כאן ואי־שם בגדי־ילדים בעלי צורה ודמות שונות, על גבי החבלים מתיבשים לבנים לחים – ומסביב נשא ריח משפחתי ושל בית־חולים גם יחד.

הייתי נכנס שם לפרקים, יושב על הארגז ומקשיב לספוריה של אשת איגנצי, בסָפרי, לפי דרכי, את הרגעים והדקים. היא ספרה לי, כי בנה הבכור בן־התשע סטש הוכשר כראוי אל הבחינות על־ידי המורה המקומי וכי ודאי יעמוד בבחינות אל המחלקה הראשונה; כי ברוך קויַט גופא לקח על עצמו לאחר משא־ומתן ממושך לתקן ממעיל־הכחול הישן בגד־תלמידים; כי אזרח נדיב־לב אחד, נגר, מכין חנם אין־כסף מטה, בה ישכב סטש בעיר – אך…האכסניה…

מה נורא היה צלצול המלה הזאת בפיה, ומה התעלפו באותה שעה רוויות כאב עיני הזכוכית שלה, העינים השקועות תדיר בהרהורים קהים!…

אותו סטש התהלך בתוך עדר הילדים בנעליו העקומות עד להפליא ולבוש מתניה בעלת זרועות שחוקות. הוא נהם דבר־מה ללא־הפסק בהחחזיקו בידו ספר־הדקדוק, ולשם שעשועים היה באין־רואה מזכה את פלוני ואלמוני בסטירת־אוזן או עומד ובהבעת שויון־רוח מחטט באפו.

– סטש, למוד! סטש, למוד! סטש, למוד! – היתה חוזרת מיכנית האשה עם שמעה, כי הנהימה נאלמה דום.

עודי זוכר אותו הקול החד, הצעקני, המשמש הבעה לתקות־עוני עלובה…

…תמהתי רב תמיהה עם בואי פעם אל המשרד וכל קול לא הגיע לאזני מעבר המחיצה. האדון אגנצי ישב ליד השולחן וראשו נתון ללא־איל על ידיו. דברי־ברכתי לא הגיעו מתחלה אל אזניו וכאשר לבסוף נשא את ראשו והציץ בי –הכרתי מיד כי דבר־אסון קם והיה.

– אדוני, מה לך? – קראתי כשאני נוטה אליו.

– לא־כלום…– השיב בשויון־רוח.

– והיכן האשה?

– השד יודע, היכן היא…ברחה.

– האיך זה ברחה?

– נו, ברחה וחסל…עזבני נא לנפשי!

– עם גבר ברחה?

– לא, יד גבר לא היתה בדבר.

– והילדים, היכן הילדים?

לאחר שמעו שאלה זו קם בעצלות ממקומו, נגש אל החלון ורגע עמד שם. זרועותיו נמשכו למעלה, כאלו התכון למתוח את גופו. אחר הסב את פניו לעברי, הציץ בי במבט קפוא, כהבט שועל נרדף, בעל רגלים פצועות, כשהדביקו בו כלבי־הציד – התקרב והחל מספר בלחש תוך כדי גרדו בצפרנו את טפות־החלב מעל השלחן.

– דע לך אדוני, אני…

ונאלם דום בחייכו חיוך־שטות. הצצתי בעיניו.

– אַ! – השמעתי קול־לחש בעמדי על הדבר.

שעה רבה היינו מהלכים האחד ליד חברו, שרויים בשתיקה. פעמים אחדות הסתכל בי ביגון רב, בקנאה יתרה, אשר אותה יחוש ודאי אדם חף־מפשע הנדון למות, עת לכתו בין ההמונים העוינים אותו ואף על פני אחד מהם לא יראה הבעת־השתתפות. ראיתי כמה הוא נושא את נפשו למות, כי במוחו אין כל הרהור ואם פועלים הרהורים שהם הרי הם כאותם חפני זכוכית־נפץ.

– הנער עומד היה לבקר בבית־הספר – החל מספר בקול נחר וכבוש – לא יכולתי… לא מצאתי בי עוז לשלוח יד בגנבה; מעודי לא נקפתי באצבע לרעת מישהו, איש ישר הנני… ולבסוף; למה אלך הלוך והתפורר, מי שם עין בי? בעניי הרב…

ופתאום החל מדבר במהירות בקול הולך וגובר, בצעדו סחור־סחור לאטו.

– באתי לפנות בוקר, קראתי לאשה ואמרתי מיד – ככה הוא הענין…היא עמדה במקום, שאתה עומד עכשיו בו – והיא, הכלבה, אף הגה לא הוציאה מפיה, רק בידה נגעה בירכי, הציצה, נעה בראשה ונכנסה לתוך החדר. אני מציץ בעד סדק־המחיצה ורואה – היא עומדת ליד החלון כאָניץ ובוכה בחשאי, כדרכה דמעה רודפת דמעה, אך כל הגה לא תוציא! מיד הבינותי, כי רע הוא הדבר. ישבתי כאן, על הארגז, וכה נשארתי יושב עד אור־הבוקר.

בבוקר יצאתי לאויר־העולם, כי השקט השורר בבית החל ממש שם מחנק לנפשי: פסעתי בדרך המלך כמהלך שתי פרסאות. האויר היה רווי־טל, קריר. שכבתי סמוך ליער: שוכב אני וראשי הולם כהלומות קורנס הנפח על סדנו. ויש ודבר־מה היה לוחץ בלבי בעוז כה רב, כאלו איש שאג בקרבי. כארבע או חמש שעות שכבתי שמה; שבתי על עקבותי, כי שעת־העבודה כבר הגיעה ובאה. אני מטה אוזן: בדירה שקט. הצצתי מעבר הדלת ואני מתחיל רועד: אין איש. הכל הניחה, אף סמרטוט לא לקחה אתה, אספה את הילדים והלכה לנפשה.

– אנה?

– יצאתי במרוצה ללא־כובע, אני רץ, חוקר את מי בני־האדם. – בכביש, הם אומרים, ראו אותה מהלכת. כחצי מיל רצתי: אין! והנה אני מסתכל מן הצד, ורואה אותם מרחוק, מהלכים בדרך צדדית, מחנה שלם. את קז’יה היא נושאת על שכמה, את הפעוטה על זרועותיה, ואת השאר מניסה, מניסה…

לא יכולתי קרוא, כי משהו שם מחנק לגרוני וכוחותי עזבוני. עם ראותה אותי הרימה מעל אם־הדרך אבן כככר לחם, והתקרבה לעברי. התגוללתי לרגליה, החילותי מנשק נעליה, מטיל את עצמי על אם־הדרך – לשוא! לא תשפיע עליה ולא־כלום; גם אם בסכינים תבקיע את גופה – לא ולא! ובינתים הילדים החלו גועים בבכיה…

פתאם הדפני מעליו, קפץ דרך הדלת אל חדרו ונפל על המטה. בבואי אחריו מעבר המחיצה ראיתי, כי תקע את ראשו בתוך הכר והחל מורט אותו בשיניו ככלב. נשא קול־בכי פראי, איום, כבכי־חיה…

יצאתי. עם מצאי את מכתבה של העלמה זופיה לקחתיו ומבלי דעת איככה קם הדבר מצאתי את עצמי יושב על האוכף. לא העזתי ולא יכלתי לפתוח את המעטפה. – ואף־על־פי־כן – כמה מאושר חשתי את עצמי במנת־ההתחסדות הקטנה, אשר בלבי. אפס רשרוש האויר בעשות הסוס את דרכו בדהירת־חפזון, ואף המכתב, אשר לחצתי אל לבי – לא היה בהם להרחיק מעל עיני את מראה אשת־עוני זו, הפוסעת בתוך עולם אין סוף לו…