בחוצות עיר אונגרוד רב הדחק והשאון. בני־אדם אצים, מהלכים, נוסעים, משוחחים, דוחקים ומקימים רעש, כל אחד בשלו. באם־הדרכים נגררות העגלות, הממלאות את החלל בשאונן; לצדי הדרכים על המדרכות הקצרות, בני־אדם רבים עוברים ושבים בחפזה, כל אחד מהם נחפז אי־שם ולמה־שהוא…

ובתוך המון סואן זה התראו את האשה הזקנה, הנגררת לאטה לצדי־הדרכים, ליד כתלי הבתים, אשר בהם יתחכך תכופות מלבוש־הטלאים שלה ואשר יש ועליהם תסמוך את גבה הכפוף עם עמדה לנוח קצת, תוך כדי נשמה כבדות כשטפות־זיעה יורדות ומכסות את מצחה רב־הקמטים? נראה הדבר, כי עיפה היא, אך לא נדודי־היום הם שהתישו את כוחותיה. ימים רבים, ירחים שלמים, שנים תמימות – כל חייה עברו עליה בנדודים כאלה, בתוך ההמון הסואן, הדוחף־דוחק אותה לצדי הדרכים הבלתי־נוחים ביותר, בין אבני־המרצפת החדות ואל כתלי הבתים הקרים ביותר בימות־כפור והלוהטים ביותר בימות־שרב. הסתכלו נא בה וראו מה נפלה קומתה, אשר בדמות־קשת התכופפה; כמה קטנו ורזו פניה, העוטים עור נקרש, ומה צהבו; שפתיה בין עצמות הלחיים הבולטות – כמה צרו; עיניה, השחורות משחור לפנים, כמה עמומות הן עתה וריסים צהבהבים מרפרפים עליהן; והמצח הקטן, מה רבו הקמטים עליו! מראה המצח כמראה גליון־ניר, אשר התגולל זמן רב במקום שרוי טחב וערפל, ואשר יד אכזרית, לא־תדע־רחם, היתה בו למעכו ולשחקו. שערותיה אינן נראות, כי ראשה עטוף מטפחת, אשר למרות זקנתה נשתמר עוד צבעה הצהוב. כנפי המטפחת הקשורות מעבר הראש נופלות על כתפי האשה, אשר תכסם מתניה רחבת־ידים, בעלת טלאים גוניים בשרווליה, חזיתה וחזה. רגלי האשה, הפוסעות על האבנים החדות, נתונות בנעלים קלות ובפוזמקאות כחלחלים, המתגלים לפרקים מתחת לשמלתה, העדויה מלמלטה במקום סלסלות בסחבות בעלות מדה שונה, מכל שהזדמן לידה, והכבדה מהאבק והרפש, שדבקו בה משנים.

לא תכירו אשה זו?

אני מכירה אותה לדעת. חיה – שמה, ואם למשלח־ידה תשאלו – סוחרת היא בסחבות.

ה, אלי! אתכם, רבותי הסליחה, על כי אני באה להציג לפניכם בן־אדם נחות־דרגה כל־כך בחיי החברה. האם לא תאמרו בלבכם, כי ללא־טעם וצורך הוא הדבר? הן מה לכם ולסוחרת בסחבות הלזו?

סלחו נא לי!

אוהבת אני את חיה הזקנה, וכל פעם שאני רואה אותה נדמה לי, כי ביני ובינה קים קשר, אשר אינו נתן להנתק. אני והיא שנינו נמנות על משפחה גדולה ואומללה זו, אשר אנושיות תקרא! קרובתי היא, – ואתכת הסליחה – גם קרובתכם היא.

ואשר למעמדה דל־הערך; – לו היו קובעים מעמדי בני־האדם לפי מדת הסבל והעוני, הריני מבטיחה לכם, כי חיה הסוחרת בסחבות היתה נצבת באחרית ימיה על דרגת־מעמד גבוהה, ה, גבוהה מאד!…

והיא, אף היא, לא סוחרת בסחבות היתה מעודה. עברה… חולשה יתרה נודעת ממני לחקור ולעמוד על ימי־עברם של יצורים כאלה, בעלי מצחים רבי־קמטים וריסי־עין צהבהבים־רועדים, העוטים על האישונים האדומים מרוב שפיכת דמעות והדהים, כי הזמן הרבה להציץ בהם ומצץ מתוכם את ברקם וצבעם. זכורתני, פעם ראיתי פנים כאלה באחת התערוכות של תמונות בחוץ־לארץ. פסחתי על תמונות על תמונות־הנוף הנהדרות ועל הפורטריטים המרהיבים של גבירות לבושות שמלות־משי ונשארתי עומדת זמן רב מול הפנים הזקנים הללו, המעונים; עומדת ומסתכלת באישונים החורים, המצטחקים לעבר השפתים העלובות, הנובלות והנופלות, ומהרהרת בלבי: ומה דמותך בימי נעוריך? היכן היית? האהבת מי? ומה הם הענויים, הצהלות, האכזבות והמפעלים, אשר ציינו את דרכך הארוכה טרם הביאה אותך אל פי־קבר, אשר עוד מעט ואת עומדת להבלע בתוכו אכולת־כאב וידועת־יגע?

האמינו נא לי: אין דבר בעולם, אשר אני שואפת אליו במדה כזו, כמו לעמוד על ספורי־המעשה – מהחל ועד תומם – מחיי כל השפלים, העניים, המדוכאים ביד הגורל והזמן, הכפופים והמקומטים, העיפים וצמאי־המנוחה. ואל יאָמר, וכי מה צורך בדבר, דבר ידיעת הרבה ספורי־מעשה כאלה הוא לבן־האדם עושר מרהיב הלב, ולסופר – מקור־חכמה ויצירה חי.

רחמי נכמרים על כל סופר, אשר אינו מוצא ענין בספורי־מעשה שכאלה ואינו עומד על ערכם. דל־נימות הוא נבל־שירתו – וחורים הם צבעי לוח־מכחולו…

חיה לא היתה מעודה סוחרת בסחבות. בימי בתוליה – התאמינו לי? – היתה בחורה גמישה ומלאת חיים. פניה השחומים עוטה אדמומית, מחלפות־שער עבותות לה ועיניה שחורות, אשר עם הציצך בגושי־השלהבת שלהן היה דמיונך נשא מיד לברקם של שמי המזרח וחומם.

היא נולדה בכפר, באחד הפונדקים, פונדק קטן, שרוי בערפל וצר, בעל כתלים מטים לנפול וגג, אשר הרקבון אכלו. אך מסביב לפונדק השתרעו כרים רעננים, המלבינים בימות החורף במכסה הפוך של השלג הלבנבן, ובימות־הקיץ הם שטופים זרמי־זהב של גבעולים מרפרפים. סמוך לפונדק, בתוך אדמת־הפקר, פכה זרם־מים, המשמיע צלילי־כסף בין ביום ובין בלילה. ובמרחק־מה ממנו – חורשת אלונים, המסתתרים בערבים תחת מעטה ערפלים לבנבנים, ובבקרים – בולטים ומצטחקים מול מאורות השחר… במרחק כמה מאות צעדים מהפונדק נמצא גן עתיר־ימים גדול, גן הדור במראהו ובהיקפו. גנו של בעל־האחוזה הוא. והוא גם היה בעליו של הפונדק הקטן והעלוב, אשר בתורת־חכירה קבלהו אבי חיה.

עלוב היה הפונדק ועלוב היה גם חוכרו. ילדים רבים היו לו, והוא היה לוקח נשים לבניו ומשיא את בנותיו, כיד יכלתו, ודאי לא בהצלחה יתרה. במלאות לחיה שנתה הט"ו הובאה עירה אונגרוד ותארש לליב, בן־אדם עני, אשר כל רכושו היו סוס ועגלה.

בסוסו ועגלתו היה ליב מוביל מהטחנה שקים כבדים, מלאי בר וקמח. בשל כך היה מראה־פניו כל ימיו כמראה ה"אַלבינוֹס". פניו ובגדיו מקומחים וגם שערותיו וגבותיו מעטה־לובן עליהן. ככל אשר נע וזע – היה קמח משיר ונופל ממנו, כנפול השלג מעל בן־אדם, אשר שעות רבות עשה את דרכו בסופת־שלג.

עם עבור חיה את סף־העיר נפרדה לנצח מעל האידיליה של ימי־ילדותה: מעל הכרים המריקים, שבתוך עשביהם הגבוהים ישנה היתה לפרקים כששמש־מאַי שופעת עליה מאורה וחומה ומשיבים את רוחה ענפי העזרדים; מעל הנחל, אשר בהמית גליו היו הלבנים הקודרים מטביעים את זרועותיהם השחות והיא, נשאת על אחת הזרועות הללו, התנדנדת לאטה מעל הגלים, השוטפים בלי־הפסק, שוטפים וממלאים את חלל־העולם בצלצולי־הכסף שלהם וככוכבים שחורים מבריקים מתוך בבואת עיני הנערה, הנתונות בהם. היא נפרדה מעל השדמה, אשר בינות גבעוליה הנשאים היתה מסתתרת בצהלה מעיני אחיה המשתעשעים אתה; ומעל גן־האחוזה עתיר־הימים, אשר רק לעתים נתנה לה הרשות לבוא בו ולקול רשרוש עציו הזקנים התהלכה רצינית, נתונה לרעיונותיה. היא נפרדה מעל הפונדק העלוב של אביה, אשר בדירו פועות היו עזים אחדות, רעותיה האהובות, ובתאיו הצרים הסתובבה האם רבת־הפעלים, בעלת פנים נובלים ואשר לפני ספו היה לפרקים, בשעות־הערב, יושב אחיה הבכור ובתוך דממת־הלילה משמיע בכנורו נימות, אשר לא למד להשמיען מפי אחר, והן נוגות כל־כך ומתרפקות כל־כך. נוהגת היתה לשבת ליד אחיה הצעיר, היושב על ספסל קטן, זרועה נתונה על שכמו וכלה קשב לנגינה כשמבטה תקוע בערפל הלבן, המתאבך בינות הכרים בדמות גלי־מים שהרוח מנועע אותם. ויש ודמעות היו נוצצות בעיני אחיה עם נגנו. שואלת היתה מפני מה הוא בוכה עם נגנו? אך מעודו לא השיב לה על שאלתה. ידוע לא ידעו שניהם מפני מה כה נוגים הם. נתונים בחיי־חשכה וללא כל ידיעות חיו. אפס, בכל זאת הם ערגו לדבר־מה, למשהו צפו וחרדו… עם נגן אחיה בהתרפקות ובעצבות ההולכת וגדולה, היו בני המשפחה מתכנסים מסביב ויושבים לידו בפנים מרוכזים, כולם אוזן־הקשבה. בפרוזדור שרוי־הערפל היתה האם נאנקת בקול והאב בעל הזקן הצהוב והעינים הקודרות עומד אז בחדר, משתפך בתפלה כשפניו לעבר החלון ומשמיע את קולו לרגעים, ותוך כדי האנחו והאנקו תכופות מתפלל בדביקות ההולכת ומוסיפה…

מיד עם צעדה את צעדה הראשון על גבי מדרכת־העיר נפרדה חיה מעל כל זה, ואפשר מעל עוד משהו…

יש ולפעמים, עם שרב יום־קיץ, היו גלי הכסף של הנחל, אשר היא מתנדנדת עליהם עם הנשאה על ענף־הלבנה, מעבירים לפני עיני־האש שלה עלם יפה־תואר בעל יד רכה, ומצח קורן־נאצל, כאחד הגאונים הגדולים והנכבדים בישראל, אשר עליהם שמעה אביה מספר לפרקים לאחיה… יתכן הדבר… הן לא רק בנות מלכים ורוזנים יודעות להזות על האושר…

– האושר! – Quel animal est־c’a?“” – היתה חיה יכולה לשאול לו ידעה צרפתית. אפס, היא לא ידעה צרפתית ובשפת־ז’רגון המכורית והמכוערה שלה היתה מדי יום ביומו, עם בוקר, כשהיא עומדת ליד חלון דירתה, פותחת את תפלתה הקבועה במלים:

– אדון עולם, אני מודה לך, כי בראת אותי כרצונך!

העיר טרפה אותה – כאותו אטום קטן, הנופל לתוך בליל של אלפי אטומים אחרים. היא נמשכה לתוך המערבולת, בה עקבות האחד מקנאות בעקבות השני בשל כל רגב־אדמה, כל חזה יתאמץ לזכות במנת־אויר הגדולה ביותר, כל פה ישולח לעבר כל שיר־אוכל, המצחים יוקדים אגב עיפות, הלבבות מתאבנים ומתקשים למראה אבני־כובד ופנים נובלים, אליהם לא יגיע לעולם כל רשרוש־בשורה וצפיה של הדר הטבע וקסמיו…

וכי מה תעש ותחיה? התסייע בידי בעלה, אשר תמונתו אמנם לא הראו לה גלי־הכסף של הנחל; התפרנס את הילדים, אשר משנה לשנה גדל מספרם, ותחנכם. היא שלחה את ידה בפעולות רבות. היתה סוחרת בעיר בדברי־חפץ קטנים, המצויים בעשרות תבות קטנות, אשר בהן כסתה את גופה עד כי מרחוק היתה דמותה – דמות אשה, שגבנון לה גם מלפניה וגם מאחוריה. אחר כך היתה נושאת פירות בסלים גדולים, אשר הכבידו על גופה עד אשר הלוכה הזכיר את הלוכה של פסחת מלידה. אחר עוד הוסיפה…

אך לא אוסיף עוד ספר מה שמשה ומה פעלה חיה בימי חייה הרבים. אחת עוד אוסיף: תכופות היתה באה אל בית־הקברות, הנמצא במרחק מיל מהעירה והבולט באבניו האדומות ובאדמת החול, המוקפת גדר. היא היתה באה לכאן כשעגלה בעלת תבת־עץ שטוחה נגררת־נמשכת לפניה. מהלכת היא מאחורי העגלה וממררת בבכי. וכאשר לאחר שעה קלה שבה מטיולה זה לביתה, בלטה מתוך גבעת־החול עוד אבן־אודם נוספת. על גבי אבנים אלה היו חקוקים שמות שונים: שם בעלה של חיה; אחיה, אשר לבו היה טוב עליה; אמה, אשר ישבה בביתה לעת זקנתה; בנה, אשר כמרגלית היה לעיניה היבשות; ושם גם בתה, אשר כשושנה פרחה בזר־החוחים של חייה.

וכפי שיקרה אנשים באים־בימים רבים, אבדה חיה את כל קרוביה. אחדים נפלו בידי המות, אחרים הרחיקו נדוד, ויתרם חדלו מהתענין בה…

ערירית היא עתה בעולם. קונה בגדים בלים; לעתים גם מוציאה סחבות מתוך אשפתות, בסל קלוע־זמורות גדול תשום סחורתה ותשא אותו על שכמה. את הסחורה המיוחדת במינה תמכור לבני־אדם מיוחדים במינם – וחיה תחיה…

האם חייה הם עתה ללא כל נחת־רוח והנאה; האין דבר בעולם, אשר יצית שביב־אור בעיניה הכהות ויעלה על שפתיה הנובלות בת־צחוק מתרפקת, צוהלת? הסתכלו נא בה עתה, כשהיא נגררת כפופה תחת משא הסל ומחככת במתניה הקרועה בכתלי־הבתים. הנה נשאה את ראשה הנתונה במטפחת צהובה, עינה ירתה זיק־אש – חייכה ובקול רועד קראה:

– חיימ’ל, נו, חיימ’ל!

הילד הקטן, בן־השש, אשר רץ ברחוב, שמע את קולה נגש אליה, נלחץ בזרועותיו אל צוארה המושח, הפריש נשיקה קולנית על מצחה המקומט, ומיד הסב את פניו והחל רץ אחרי חבורת הנערים, הנאצים אל מקום השלט בעל הציור של ענק לבוש תחתונים ורדיים וחולצה ירוקה הכניסה אל האולם, בו מראים את הענק – עולה בכסף, חיימ’ל וחבריו עומדים על כן שעות רבות בחוץ ומסתכלים חנם אין־כסף בענק המצויר.

חיה לא היתה ערירה בעולם. חיימ’ל הוא נכדה, בנה של בתה הצעירה, אותה הבת, אשר רק זמן קצר פרחה בזר־החוחים של חייה. המות שלל מאת הסוחרת בסחבות את שושנתה, אבל בבואתה הותיר לה בדמות ילדה הרך. היו לו לחיימ’ל, אותן שערות־הערמון המתלתלות אשר לאמו ועיניו, כעיני שבתו לפנים, שחורות גדולות, פקוחות לרוחה והבולטות ביותר בתוך הפנים הצרים והחורים.

ילד יפה הוא חיימ’ל. מלבושו יש לעמוד על משלח־ידה של שבתו: בליל צבעים וארגים. גם כובעו ישן־נושן הוא אבל לעתים רחוקות יראה בו בחוץ. לרוב יהלך בחוצות כשכפתו הצהובה מכסה רק את צצית־ראשו בלבד.

בגדי חיימ’ל תפר תתפור חיה בעצם ידיה. אמנם אמת הדבר, כי לעתים רחוקות תשלח ידה במלאכה זו, אבל מיוחד במינו הוא מראה אשה זקנה זו, עת היא שמה על אפה את המשקפים הגדולים, אשר קצותיהם תגענה עד המצח המקומט ובמטפחת צהובה, המכסה את ראשה, תשב על דרגש ולאור עששית מעלה־פיח תגזור, תתפור, ותאחה בידיה הכהות את סחבות־הארג הדהות. עוסקת היא במלאכתה מתוך רכוז מחשבה וראיה, ומדי רגעים תנהום בחצי־קול. לדבר אל נפשה למדה מכבר. “מי יגור שם עתה” – יש ותלחש אל נפשה. באותה שעה תהרהר בפונדק הקטן, המלוכלך, בו נולדה וגדלה.

– ה, ה! מה יפים הם היו!…

היא מעלה עתה על זכרונה את עצי גן־הדוכס, אשר בצלם היתה חוסה לפנים, עם היותה ילדה קטנה.

לפרקים תצטחק ובראשה תניע במין איום של התול. לפני עיניה שטו־עברו בצלצולם הכספי גלי־הנחל והבריקו בעיני־השחור של הנערה, אשר נתקעו בהם.

ויש כי תאנח קשות.

– עם מותו – תאומר¹ – היה לבן יותר מהקמח, אותו נושא היה בחייו על שכמו! בעודו צעיר מת. במשך כל ימי חייו נשא שקים כבדים… והנה עיף ביותר והלך לעולמו…

אחר היא מוסיפה ואומרת:

– רבונו של עולם! ינוח על משכבו בשלום ויחסה בצלם של אברהם, יצחק, יעקב וכל קדושיך!

ויש כי תאמר:

– האדם משול לנשימה! ימי־חייו כצל יחלפו!

אותה שעה היא מהרהרת בבתה הצעירה, אם חיימ’ל, בשושנה, אשר המות הניסה מעל פני אדמות…

וברגעים כאלה יש ומידי חיה תפול המחט, ידה תקומץ לאגרוף בקצפה הרב ומבעד למשקפים עיניה יורות זיקי־רוגז.

– אָ, אָ! אשה רעה. גנבת, מרשעת שכמותה! הוליכתני שולל! הונתה אותי! שני זהובים לקחה מידי בעד סמרטוט שכזה! וכי מי יתן לי מחיר כזה? מה אומללה אני. אבד אבדתי!

היא משתקעת בהרהורים, נרגעת ואחר כך מוסיפה ואומרת:

– נו, מי ישלם לי מחירו? הנערה אשר בבית־העשירים! אינה מבינה בדבר ורק צחוק ורקוד תדע. תפור אתפור כפתורים נוצצים והיו עדי למתניה. אראה אותה לה לא מהעבר, אשר החורים בולטים בו, אך מעברו השני, אשר הכפתורים הנוצצים ימצאו בו. שמא גם תתן לי במחירה שלשה זהובים!

ריוח של זהוב – הרי זה אושר!…

עם הזותה על הריוח הגדול בן־הזהוב, הצפוי לה ובהצטחקה צחוק־רצון על המצאה בדבר הכפתורים הנוצצים, אשר בה תקסים למחרת היום את המשרתת הצעירה, הנתונה תדיר בצחוק וברקודים, חשה פתאום חיה, כי היא מתחילה מנמנמת. רגליה תכאבנה מהליכת יום כולו על גבי האבנים, וברצון היתה מטילה את עצמה במטה. היא קמה ממקומה והנה תחוש, כי גוף־מי מוטל לרגליה. ביד רועדת היא אוחזת בעששית ומטה אותה לעבר הרצפה. חיימ’ל, אשר ישב קודם לברכיה, יושב משוחח ומסתכל במלבוש הנתקן למענו – הוא המוטל עתה לרגליה, מכווץ, אחוז־שינה ובידו הקפוצה יחזיק בעוז שיר של כעך, אשר עם אכילתו נרדם.

שפתיה הצומקות של חיה נפערות בבת־צחוק רחבה. היא מחזירה את העששית על השולחן, מחבקת את נכדה ואגב הפרישה נשיקות קולניות על פניו אדומי־שינה היא אומרת:

– אוהב־שינה הקטן שלי! כמעט שנפלתי בגללך!

עם פלטה את המלים האחרונות בת־צחוקה הופכת לנחשול צחוק מתפרץ. חיימ’ל מתעורר, פוקח את עיניו האחוזות בקורי־שינה וחש לשום לתוך פיו את שיר־הכעך. השבה משכיבה אותו תחת השמיכה.

– סבתא? – קורא הילד.

– נו? – שואלת השבה כשהיא עוסקת בהפשטת המתניה מעל גופו.

– והיכן הוא המטבע, אשר קבלתי היום מידי ה"פריץ"?

שאלה זו השפעתה רעה על חיה.

– היכן המטבע! – היא קוראה – השלכתיו החוצה. בתורת נדבה קבלת אותו! וכי לא אמרתי לך, כי לא תפשט יד! אם עוד פעם לא תשמע בקולי – יסר איסרך בשוטים!

לאזני חיימ’ל כבר לא הגיעו דברי המוסר והאיום של שבתו. הוא נרדם שנית כשהכעך נתון בפיו. ריסי־עיניו השחורים מפזרים צללים על לחייו הורדיות ושפתיו הקטנות מצטחקות ברכות. השבה עודה נתונה רגע בכעסה, אך אחר היא מוציאה מתוך כיסה את המטבע בן־העשר ובודקת אותו מכל עבריו, כאלו התכונה להוכיח לעצמה, כי לא נתנה ידה לדבר נואל כדבר השלכתו החוצה. אגב מעשה היא נאנחת כבדות ומנועעת בעצבות בראשה וכשהיא מתכסה בשמיכה אומרת לנפשה:

– נו, וכי מה עשות?! – ומוסיפה מיד – העניות!

לפרקים משתעשעים שניהם בצהלה רבה, השבה והנכד גם יחד. דבר כזה יזדמן עם שוב חיה לביתה בשעה מאוחרת כשעל כתפה נתון שק מלא סחבות, מאלה שקנתה ומאלה שהוציאה מאשפתות. דירתה של חיה נמצאת בתוך מעמקי הרובע היהודי של העיר אונגרוד, על בתיו וסמטאותיו. הדירה היא בת חדר אחד ונמוך כל־כך, עד כי על נקלה תגע היד בקירות־הספון המשחרים וצר כל־כך, עד כי תנור־החומר תופס למעלה ממחציתו. בעד חלון־החדר היחיד, המרכב משמשות קטנות, כמעט שלא יראה כל רחוב; ברם, הבית מצוי בתוך שורת חצרות. כה רב מספר החצרות, עד כי כל שאינו מכיר את המקום, לא היה מוצא דרך ביניהם. בין החצרות מבדילים בתים קטנים וגדרות רקובים, השחים לארץ ואשר דמות שונה להם: מהם צרים וארוכים־מעקלים, כפרוזדרים; ומהם מרובעים או עגולים, ורפתות ומחסנים חוצים אותם. אך את כולם עוטרים תלי־אשפה, נחשולי־מים, אשר אבנים חדות בולטות מהם אי־כאן ואי־שם, ועל אם־הדרך מוטלים קרשים ישנים, אשר בימים ישמשו נדנדות לילדים, ובלילות – יחרקו וינקשו עם נשוב בהם הרוח.

יש וחיימ’ל יקדים בוא הביתה מטיוליו על פני העיר. ילד נבון הוא. בערפל החשכה, העוטה את החדר ימצא את הגפרורים, יצית אש בעששית הקטנה ויעמידנה על גבי החלון, על מנת שתאיר את הדרך לשבה כשתעבור את החצר, אשר דמות פרוזדור ארוך מסועף לו. מעשהו זה יעשה בהבעת־חשיבות ולאט, בזהירות יתרה. אחר יתן את ידו לבדיקות גיאוגרפיות על פני החדר. ראשית מעשהו לחדור אל מאחורי־התנור והרשרוש, המגיע משם, מעיד, כי הוא מחטט בתוך הנירות העתיקים, שנאספו שם. אחר הוא מציץ מאחורי השלחן, מתחת שמיכת השבה וכרה, וגם מתחת לשמיכה, בה יכסה בלילה את גופו והמונחת עתה בקרן־זוית, ישום את עינו. יש וחפושים אלה יהיו לשוא, אך תכופות מאחורי התנור או מתחת לשמיכה ימצא חיימ’ל עוגת־נקודים או פת־לחם וגבינה. אז ישב בפנת החדר, שללו בידו והוא אוכל התאבון רב ומצפה לבוא השבה.

כעבור זמן־מה ישמע בעד החלון קול נקישת נעליה הבלות של חיה באבני־החצר. הדלת הקטנה נפתחת לרוחה ומופיעים בה: תחלה מטפחת צהובה, העוטה את ראש האשה הזקנה, אחר גבה הכפוף ולבסוף שק גדול הבולט בסמרטוטיו רבי־הגונים, הממלאים אותו מקצה אל קצה והנוצץ אי־כאן ואי־שם בכפתור־בדיל של מלבוש מיושן. חיימ’ל קופץ אז מעל הרצפה, נגש אל שבתו, מסייע בידה להסיר את המשא ואחר מושיט לקראתה את היד עם שיר־הכעך או הגבינה וקורא: “אכלי, שבה!” לפעמים נוטלת חיה את האוכל הנגש לה ואוכלת, אך לרוב היא יגעה כל־כך, עד כי תוך כדי האנקה בקול תשב על הרצפה ליד השק וידיה נופלות אין־אונים. חיימ’ל לוקח את העששית מעל החלון ומניחה על הרצפה. הוא עצמו יושב למול השבה ושתי ידיו יטביע בלהיטות השק המלא. מה רבה השמחה! כמה קריאות־התפעלות ישמיע! כמה דברים נפלאים יראו לעיניו, האחד אחרי השני! יש וידי חיימ’ל מוציאות בקושי מתוך הסל שמלה גדולה מצבע הסגל, אשר סלסלות־עדי מקצותיה. השמלה מלאה כתמים וחורים, אך חיימ’ל אינו מבחין בכך. הוא רק צבע־הסגל ההדור לפני עיניו ובפה פעור יתקע את מבטיו בקשוטי־העדי. לאחר השמלה מופיעה מתוך השק מגבעת־קש, מלולה כולה, אך עדויה שושנה גדולה וסרט ורדי. למראה השושנה תופס חיימ’ל את ראשו בשתי ידיו אחר, כנראה למען עמוד יפה על החפץ הנהדר, הוא שם את המגבעת על ראש שבתו. חיה אינה מונעתו מעשות זאת, אדרבא, עיניה נוצצות ומצטחקות וחיימ’ל מנועע בראשו לשני העברים וקורא מלא־אושר: “שבה יפה! ה, שבה יפה!” לאחר המגבעת באות נעלים, נעלי־נערה קטנות, קרועות, מרופשות אך יפות, כי על כן מעור־שני הן. חיה לא קנתה את הנעלים, אלא מצאה אותן באחד החצרות, ליד חלונו של בית הדור אחד. כהרף־עין נמצאות נעלי־השני על רגלי חיימ’ל, הוא מנתר בהן על פני החדר. עומד מדי רגעים, שח את ראשו ומביט עליהן בהדרת־כבוד יתרה. חיה מסתכלת בילד המאושר ונחה מעמל היום.

– חיימ’ל, לא קבלת היום מאומה בעיר? – עם בטאה את הדברים האלה פיה רועד קצת והריסים יורדים ומכסים את האישונים, אשר אש אי־מנוחה נצתה בהם. נכר, כי היא בושה בשאלתה.

כשחיימ’ל משיב, כי לא קבל מאומה, אין חיה אומרת דבר רק תנהום נהם־לחש בלתי־ברור לנפשה, מנועעת בראשה ונאנקת. אך אם ישום את ידו בכיסו ויוציא ממנו מטבע־כסף או נחושת, תחטוף הזקנה את המטבע מתוך ידו, תשליכנו על הארץ והיא תמלא חימה.

– הנה שוב פשטת יד! – היא קוראה בקומה מעל הרצפה ואגב שלחה את זרועותיה הפרושות בתנועת־איום לעבר הילד, אשר נרתע אחור – ומה אמרתי לך?! וכי לא אמרתי לך, כי בושה וחטא הוא לפשוט יד; בשוטים איסרך על מעשיך.

ועם דברה עיניה מביעות רוגז, ראשה וידיה רועדים. ואף כי מחזות כאלה יחזרו תכופות – בכל זאת חש חיימ’ל כל פעם את עצמו מלא־פחד והוא מסתתר כולו מתחת שמיכתו. רק רגליו הקטנות, הנתונות בנעלי־השני, נראות מתוך השמיכה, ומעבר אחר מציצה בערמה עין שחורה אחת על השבה. חיה עומדת ליד נעלי־השני ונושאת משא ארוך על הבושה והחטא שבפשיטת־יד.

בסוף דבריה היא קוראה נרגזת:

– פשוט את הנעלים! וכי בשבילך הבאתי אותן?

– שבה! – נשמע קול־תחנונים מתחת לשמיכה.

– פשוט מיד את הנעלים, נו!

– שבה, הרשי נא לישון בהן במשך לילה אחד!

הקול הוא עתה רווי נעימת־תחנונים מכניעה כל־כך, עד כי חיה מנועעת תנועת־בטול בידה ופונה לעבר מטתה. משם היא מפנה את מבטה לעבר נכדה ובראותה את ראש־הילד הבולט בתלתלי־הערמון מתוך השמיכה היא מצטחקת ולוחשת: – דגי שלי!

למחרת היום, בפקוח חיימ’ל את עיניו, כבר מאיר היום מעבר החלון. אור־בוקר כחלחל ממלא עד־מהרה גם את החדר הצר ואז בולטת ביותר דמותה הגבנה של חיה, הלבושה מתנית־ספיר בלא שרוולים, והמתפללת בדביקות כשפניה פונים לעבר החלון. בקידות מהירות, קצרות ובקול חשאי היא פולטת:

– ברוך אתה… הזוקף כפופים!

– ברוך אתה… הנותן ליעף כח!

– ברוך אתה… המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי!

חיימ’ל יוצא מתחת לשמיכה כשכתונת אפורה לגופו ונעלי־השני לרגליו. הוא עומד מאחורי שבתו ומתחיל קד ומתפלל אף הוא:

– ברוך אתה… שלא עשני עבד!

– ברוך אתה… שלא עשני אשה!

והוא מוסיף וממשיך בתפלת־השחרית, אשר מחמלתו על הילד העני והעזוב לנפשו, למד אותו שמש’ל, אביו של רעו מנדל.

השבה הזקנה לא יכלה ללמדהו דבר, כל הימים אין היא מצויה בבית, וחוץ לזה, אף היא עצמה ידיעותיה קטנות בתורה.

לאחר הסתכלו די שבעו בענק שעל השלט, הפנה חיימ’ל את צעדיו לעבר ככר־העיר, המוקפת גדרה נמוכה ועצי־סרק ובאונגרוד זכתה בכל זאת לשם־הכבוד “שדרה”. גם ילדים אחרים פנו אז למקום זה, והבכורים שבהם מהרו רוץ והקדימו בוא. חיימ’ל ביחד עם רעו הטוב מנדלי, הצעיר ממנו בשנה, הלכו לאטם כשיד האחד נתונה ביד השני. בדרך עצרו בהליכתם ועמדו ליד כמה חלונות־ראוה, בתקעם כאן את עיניהם בכלי־הזהב הנוצצים של הצורף, ובהצטחקם שם בהנאה למול מראה העוגות והכעכים, הממלאים את חלון חנות האופה. מנדלי אף הושיט את ידו למול מעשי־המאפה. אך חיימ’ל, הקשיש ממנו בשנה, הסביר לו, כי מן הנמנע לקחת לתוך היד את העוגות והכעכים האלה, ובכלל אין כל חפץ בהם, כי דברי־טריפה הם. מנדלי טרם עמד כל־צרכו על ענין הטריפה. חיימ’ל ידע על עצם קיומם של דברי־טריפה, אבל להסביר לרעו את הענין לא ידע אף הוא. אמר לו על כן כי כאשר ימצאו את חנוך, אחיו בן־התשע של מנדלי, הלומד כבר חמש שנים תורה, ישאלו אותו לפשר הדבר.

אגב שוחחם הגיעו אל השדרה ומצאו שם פרחח יושב על ספסל, לבוש בגדים ארוכים ולראשו חבוש כובע היורד על מצחו. זה היה חנוך, בנו של שמש’ל החכם ואחיו של מנדלי. מסביביו נתאספו ילדים אחדים בני־גילו. אשר עם דברם הפנו אליו את פניהם, כפנות אל שופט או מורה. כנראה, חנוך הקטן, אשר יצא לו שם עלוי, תפס בין בני־גילו אותה העמדה, אשר אביו תפס בין היהודים הבאים בימים. עמדה זו ודאי נבאה לו עתיד מזהיר, אך לעת־עתה פני החכם הקטן היו רזים חורים, ועיניו השחורות הגדולות התעמקו בחוריהן והביטו על העולם בהבעת מלאת־כאב ורצינות מתמיהה…

חיימ’ל עמד למול חנוך, את שתי זרועותיו סמך על ברכו ובנשאו את פניו העגולים, מלאי־התנועה, אשר תלתלי־ערמון עוטרים אותם לעבר פני רעו הקשיש ממנו, שאל:

– חנוך! הסבירה נא לנו, לי ולמנדלי, מה ענינם של כשר וטריפה? מפני מה אסור לנו לאכול מהעוגות הרבות המצויות בחלון של חנות־האופה…

לשמע השאלה אורו קצת פני חנוך והיה מוכן לפתוח את פיו ולהשיב לשני הפעוטות, העומדים למולו, על שאלתם. אך שאר הנערים, שישבו על הספסל ועמדו מסביביו קראו פה־אחד, כי להם נהיר זה כבר הדבר הזה ואין הם רוצים לשמוע דבריו; הם מפצירים ודורשים לעומת זאת מחנוך, כי מוטב ויספר להם אגדה יפה. חנוך ידע הרבה אגדות, הוא למד אותן בחדר. (הוא כבר עבר על כל חמשת חמשי־תורה ועמד בלמוד גמרא עם רש"י).

הסתפק איפוא חנוך בהסברה קצרה בענין כשר וטריפה ואחר החל מספר בהבעה מלאת־רצינות על מכות־מצרים, שקדמו ליציאת ישראל. זה היה ספור־המעשה הנורא ביותר בין ספורי חנוך. מכה באה אחר מכה והאחת נוראה מחברתה. לדבר אפלת־המות, שאפפה את מצרים – הקשיבו הילדים בהשתוממות־קפאון. רושם קטן יותר עשו עליהם מחנות־הארבה, שירדו על מצרים, אך לעומת זאת רכש ענין רב המעשה במטהו של משה, שהפך והיה לנחש. אך מה נפלא היה הדבר – לו כל אחד מהם היה יודע להפוך דברים שונים לדברים, שנפשו חושקת בהם! מנדלי הקטן, למשל, היה מיד הופך את האבן, המוטלת לרגליו לחלה גדולה וטעימה, וחיימ’ל היה פוקד על הענף היבש שבידו, כי יהפוך ויהיה שושנת־פאר, כאותה השושנה, העוטרת את המגבעת הבלה, שמצאה פעם בתוך שקה של שבתו.

ואף כי את השומעים הקטנים יענינו ביותר ספוריו של חנוך, אך בכל זאת יפסיקוהו מדי רגעים בדברים של מה־בכך. כן, למשל, רוצה מרדכי בעל־הגוף להמצא בקרבת מקום למספר והוא דוחף את מנדלי בכח כה רב, עד כי הלה מעדה רגלו ונפל. לחיימ’ל חרה דבר העול, שנעשה לידידו. בעינים נוצצות הוא מכבד פעמים אחדות באגרוף מקומץ את גבו של מרדכי, אחר שח לארץ ומרים את מנדלי, נשקו במצח המלוכלך בעפר מחליק לחיו רטובת־הדמעות ומתחיל לוחצו ומחבקו בחום־ידידות. מנדלי מפסיק את בכיתו, אבל לרגלי המקרה קם שאון בתוך החבורה. חנוך אינו שם לב לנעשה מסביביו וממשיך לספר.

אורך־אפו ומנוחתו היתרים של חנוך מביאים כרגיל, תוצאות טובות, כי הנה בהגיע ספור־המעשה לנקודת־הענין הרבה ביותר, כלומר עת ספרו על מות הבכורים שבמצרים – שוב היו אזני הכל קשובות לדברי המספר. מות בכורי־מצרים עשה רושם רב על השומעים הקטנים. הם ישבו בפיות פעורים לרוחה, וכשעיניהם מביעות פחד וצער גם יחד. כנראה, ילדים אלה טרם עמדו על ההבדל שבין עם לעם מעמי תבל ולא ידעו, כי עם אחד יוכל לשנוא את משנהו ולשמוח על אסונו. חכמת הילדים טרם הגיעה למדרגה זו, בה מצויה הדעת בדבר נקמה ושנאה. הם הצטערו על כן על מות בכורי־מצרים, כאלו הם היו בני ישראל. אך חנוך – הוא כבר התקרב למדרגת־החכמה הנזכרת, והוא לא חש בלבו כל צער על בכורי מצרים.

בעינים נוצצות ובתנועות מלאות רחבות־הלב פתח לספר על היללה וההתיפחות במצרים באותו ליל־המאורע, ופתאום…

– ראה־נא! ראה! – קראו כל השומעים פה אחד והצביעו בידיהם לעבר אחד, וחיימ’ל רעד־שמחה עברו למראה עיניו.

לעבר הילדים התקרבה אשה לבושת שמלה לבנה ושקופה, כשמחלפות־שער שחורות יורדות על מצחה ובידה האחת, הנתונה בכסיה, אחזה צרור פרחי־הדר. זאת היתה גברת יפת־תואר ולבושת־הדר אשר משני עבריה לוו אותה גברים יפי־תואר ולבושי־הדר.

חנוך נשאר יושב לבדו על הספסל, אבל מבלי שום לב לדבר עזוב אותו קהל שומעיו, המשיך לספר בהתלהבות את ספור לשני העצים אשר ענפיהם הרזים נוטים לעבר הספסל. הגברת יפת־התואר שעברה באותה שעה בשדרה, ופרחי־ההדר שבידיה – לא היו בהם לעורר את ענינו. ברם זה כבר חדל חנוך מחמוד בהבלי־עולם וקשוטיו. כל מעיניו נתונים היו בסוגיות חמורות.

אך לעומת זאת רעיו קלי־הדעת ואהבי־החיים של חנוך רדפו אחרי המחזה, שעורר את התפעלותם. בחבורה הם רצו אחרי האשה בשמלה הלבנה, אדי־אבק התאבכו מתחת לרגליהם ומלאו את החלל בקריאותיהם. בעיקר לא יכול חיימ’ל לגרוע עין מצרור־הפרחים הנהדר. עד כה ראה רק פרחים מצוירים על גבי שמלות בלות, מהמצויות בשקה של חיה, או כאלה, שעטרו את המגבעות הקרועות למחצה, אשר שבתו מצאתן באשפתות. מעודו לא ראה פרחים חיים. הפעם ראה אותם בפעם הראשונה ורעד־התרגשות מלא את לבבו. בהתרגשותו היתרה הסיח את דעתו גם ממנדלי הקטן, אשר מבלי יכולת להשיג את חבריו במרוצתם, ישב בשביל־השדרה ובכה והתיפח מרה. נערים אחרים, נועזים פחות ממנו או בלתי נלהבים כל־כך למראה דברי־יופי, רצו אחרי האשה לבושת השמלה הלבנה במרחק ידוע, בהצביעם באצבעותיהם עליה ועל צרור פרחיה. לא כן חיימ’ל. הוא היה עובר תכופות על פני האשה ואגב הושיטו את ידיו לעבר הפרחים תקע בה עיני בקשה. מתחלה לא הרגישה האשה בילד ובתנועותיו מלאות־ההתרגשות, אבל פתאום נגע חיימ’ל בשמלתה ומשכה אותה בתנועה קלה אליו. האשה עמדה מלכת ובבת־צחוק הביטה על הילד. אישוניה נפגשו בעיני הילד המבריקות כמרגליות שחורות. תוך כדי הטותה את גופה לעברו שאלה:

– מה רצונך, ילדי?

חיימ’ל נגע בתנועה רפה בקצות אצבעותיו בפרחיה. היא פרצה בצחוק והניחה את כף־ידה על תלתלי־היד.

– בקש יפה – אמרה.

חיימ’ל עמד ללא־תנועה והביט בעיניה במבט פוחד ושפתיו החלו פתאום רועדות, כאלו עמד לפתוח בבכי. ולא יפלא הדבר: הוא לא הבין לשפת האשה.

– אמור ילדי: תני לי פרח!

חיימ’ל הבין, כי האשה מלמדתו לבטא בטויים זרים. הבנתו ושימת־לבו הביעו עיניו הנפקחות לרוחה.

מתחלה החל מגמגם משהו בלתי־ברור, אך כעבור רגע פרץ בהבעת־שמחה, כאורח־ילדים לכשיעלה בידם להתגבר ולבטא מבטא קשה. הוא קרא בקול ברור ומדויק:

– תני לי פרח!

האשה לבושת השמלה הלבנה פנתה אז אליו במבט־שמחה, הוציאה מתוך הצרור פרחים מספר ונתנה אותם לילד.

חיימ’ל נתלה בידה והפריש עליה נשיקות מלאות התרגשות.

כעבור רגע רץ לאורך הרחוב, הפונה אל הרובע היהודי. ביד מורמה אחז בפרחים ורץ בכל אונו מבלי שמוע לקריאותיהם של חבריו, הרודפים אחריו, ומאלה שהשיגוהו – היה מגין על עצמו בידיו וברגליו. באופן כזה עבר במרוצה סמטאות צרות אחדות, עשרות חצרות עד בואו אל בית שבתו.

באותה שעה כבר באה השמש. קו־שמש יחיד נפל על השמשות הקטנות ועל מסגרות־החלון הרקובות. ה! ברוכב היי, השמש, אשר תזהיב לפרקים את הכתלים השחורים של דירות צרות כאלה, ברצי־פז תאהילי על תנורי־חומר ללא צורה ומראה ונשיקה חמה תפרישי על מצחה מלא־הקמטים של הסוחרת בסחבות הזקנה והיגעה!

לאור הורדי של השמש העומדת בשקיעתה עמד חיימ’ל לפני שבתו, כשהוא נושא בידו המורמה את הפרחים ונושם רוח במהירות. הזקנה ישבה באותה שעה על דרגש וידיה עסקו במלבושים הבלים. ריח־הפרחים מלא את החדר, למן ספונו השחור עד רצפת־החומר שלו. חיה מחאה בכפותיה תוך כדי פערה לרוחה את עיניה ופיה מתמהון רב:

– חיימ’ל! – קראה – ה, חיימ’ל – ומנין לך דברי־הדר אלה? וכי איפה מצאת מרגליות שכאלה? הגישה נא אותם לי ואסתכל בהם! ה, מה נעים ריחם!

הבעת נחת ורצון השתפכה על פני חיה עם קחתה את הפרחים מידי נכדה והסתכלה בהם מקרוב ומרחוק, את אפה המרכב משקפים גדולים תקעה בתוך גביע החבצלת ואת העשבים הרחבים בעלי קצות־כסף החליקה בכפותיה, כהחלק ילדים אהובים וקראה:

– ה, כמה יפים הם! כמה נעים ריחם! ומה רב ברקם!…

קשה היה להבחין באותה שעה מי מהם הילד או השבה, צוהלים יותר למראה יצורי־פלא אלה של הטבע, אשר האירו פתאום את בית־מאסרם העירוני הצר ושרוי־האפלה באותו ברק־האושר, אשר באונו לפזר את ערפל־העניות. שניהם צהלו בכל לבם ובתמימות. אך צהלת הילד ארכה יותר. כעבור רבע־שעה החלה חיה נעה בראשה בעצבות יתרה ונאנחה מדי רגעים.

– עת הייתי בחורה צעירה – לחשה. ועוד הרבתה להגות בקול־לחש על משהו. חיימ’ל ישב על שמיכתו בקרן־זוית, ספר לשבתו על הגברת יפת־התואר, אשר מידיה קבל את הפרחים ומדי רגעים הפריש נשיקות לשושנים והחבצלות שבידו. אך השבה הוסיפה להתעצב אל לבה וגם עם לילה התעוררה משנתה, נאנחה ונאנקה והטתה אוזן לקול הילדותי הרך, הפונה מתוך שינה בנעימת־בקשה: “תני לי פרח!”

חיימ’ל ראה בשנתו את האשה לבושת השמלה הלבנה וגם הפרחים הופיעו בחלומו. ולא יפלא הדבר כי על כן היה נושם לתוכו מריחם, מוקף היה כולו הדרם. באותו לילה, כהליוגבל שני, ישן היה על גבי פרחים. בפחדו שמא יאבדו – הניחם מתחת לכר שלמראשותיו, תחת הכר העלוב, אשר מכסה־בד אפור עוטה אותו.

מה רב היה כאבו עם התעוררו משינה! למחרת הבוקר בהתפלל חיה, כדרכה, תפלת־שחרית, שמעה פתאום מאחוריה קול יללה מרה. היא הסבה את פניה והנה המחזה, אשר נגלה לעיניה.

על מצע־התבן, המכוסה בשמיכה קלה. ישב חיימ’ל כששערותיו פרועות־שינה ועל ברכיו, אשר כתונת בלה תכסן ועל עקבות־רגליו היחפות, פזורים חללי־הפרחים. בפקחו את עיניו משינה ראשית מעשהו היה לשלוח יד מתחת לכר ולהוציא משם את אוצרו. אך באיזה מצב מצאו! עלי־המשי של החבצלות קרועות היו וצהובות, השושנים נשארו ערומות מעדי־נזרן והן בלטו בקניהם הנובלים, העשבים הירוקים הרחבים שונתה צורתם עד לבלי הכיר אותם… אלה לא היו עוד פרחים, כי אם זכרונות קלים על מציאותם. בידים פרושות אין־אונים הביט עליהם חיימ’ל בכה והליל מרה. חנם נחמה אותו השבה, לשוא גם היו דברי־איומה, כי תכבדהו בשוטים אם לא ירגע… חיימ’ל לא ראה ולא שמע דבר! דמעות גדולות שוטפות, נגרו האחת אחרי חברתה מעיניו ובנפלן על הפרחים הרטיבו אותם בשפעת־טל. רק ענף אחד של זכרינים נשאר, אשר עדיין נשתמר בו מרעננותו וצבעו. הכוכבים הכחולים בעלי עיני־הזהב דמו להביט בהשתתפות על הילד המשתפך בדמעות…

היה אותו ערב ערב־סתיו נוגה. מבעד חלון דירתה של חיה דרך החצר הקצר עברו סערות בשריקת־צער וכאשר נדמו לרגע, נשמע קול שקשוק הגשם, היורד על אבני המדרכה. חיה שכבה במטה ונאנחה ונאנקה חליפות. שביב האור הקטן של העששית רפרף על פני חיימ’ל, השוכב לידה. היא הטביעה את עיניה בפני הילד וכהרגלה החלה מדברת אל נפשה בקול לחש:

– ה, ילדי העלוב והאומלל, על מי אעזבך עם בוא שעתי להפרד מהעולם? מי ידאג לך עת השוכן־נצח יקרא אליו את נשמתי, כי תבוא להלוות על זיון של נשמות אמי־הורתי, אבי, בעלי לייב ואחי אברהם, שני בני ובתי האהובה מלכה? ומה אומר למלכה עת תפנה אלי בעולם האמת בשאלה: אמא אהובה, על מי הנחת את בני אהובי, את חיימ’ל? וכי השארת מישהו על־ידו, כי ישום אוכל בפיו וחכמה בראשו? אם כה תשאלני, אני לא אוכל נשוא עיני אל בתי־חמדתי, מלכה שלי, אשתפך כולי בדמעות כי את בנה־מחמדה, את חיימ’ל אניח גלמוד בעולם… הוא כה קטן הנהו ואנה יפנה לבדו… ידיו קטנות ולא יוכל להתפרנס בהן, וראשו כה נואל הוא, עד כי יביאהו לידי מעשים רעים ומסוכנים! ה, כמה עלוב ואומלל הוא ראשי שלי!…

כה התלוננה חיה באותו ערב. היא הרהרה במות, כי רבות היו התוגה והאפלה בעולם־יה. סערות־עוז הלילו וכאבו לה עצמותיה וראשה הנתון במטפחת צהובה. וגם בקרבת לבבה החלה חשה כאב, עד כי נוטה היתה להאמין, כי עם כל אנחה ואנחה היוצאת מלבה, חלק מנשמתה פורח מגופה. חוץ מזה הצטערה צער רב באותם הימים. זה שבוע ימים שלא הרויחה כמעט ולא כלום, על כי תששו כוחותיה או בשל התחרותה של ינטה, הצעירה ובריאה ממנה. מצב הדברים הגיע לידי כך, כי פעמים אחדות פנתה בפירוש אל חיימ’ל: נו, בקש אצל הפריצים פרוטות אחדות.

היתה שעה מאוחרת בלילה וזה כבר הגיע זמן שינה. אך השבה הזקנה מוטלת היתה במטה כשמלתה עליה וזמן רב נהמה בלחש מבלי גרוע עין מפני נכדה הישן. אחר התרוממה בכבדות, שמה על ראשה וגבה את המטפחת בעלת־החורים ומבלי שום לב לאפלת הלילה ולגשם הסערה, יצאה מהחדר כפופת־קומה, בידים מושטות קדימה וכשגלי הגשם מצליפים בפניה וחודרים לגופה דרך מלבושיה הבלים, עשתה את דרכה בתוך החצרות המתפתלים והסמטאות הצרות. עקבות רגליה נפגעו מדי רגעים בחלוקי־אבנים או טבעו בשלוליות־מים. לאט ובקושי עשתה הזקנה את דרכה. לבסוף הגיעה אל מחוז־חפצה.

באה לתוך פרוזדור של בית־קטן, דפקה בדלת, אשר מצאה אותה אגב משוש בחשכה.

– מי שם? – הגיע מהבית קול־גבר.

חיה השמיעה בקול־לחש את שמה.

– בואי!

החדר, אליו באה חיה, היה די גדול אך עני. על ספסל שליד השלחן, עליו מונח ספר פתוח, ישב בן־אדם לבוש קפוטה המגיעה עד הרצפה, בעל פנים כהים, אשר שערות שחורות עוטות אותם. כנראה, כל מעיניו של בן־האדם היו בספר שלפניו, כי בנשאו את עיניו לעבר האשה הבאה, היו אישוניו כנתונים בערפל, כפי שיזדמן לאנשים, אשר בקושי יפרדו מעל הענינים, הלוקחים שבי את לבם. אפס, הוא לא התרגז על כי הפריעו לו ושאל בקול רך:

– מה הביאך אלי בשעה מאוחרת שכזו? וכי אסון, חס־ושלום?

– למיום עזבי את בית אבותי, האסון מלוני כל הימים – השיבה חיה

– נראה, רצונו של הקדוש־ברוך־הוא בכך – קרא הגבר בקול נמרץ, ואחר שאל: – מה רצונך, אשה?

חיה שחה את ראשה ובתפשה את ידו הגישה אותה לפיה.

– רבי! – קראה – באתי לבקש על נכדי, על ילד קטן ורך, אשר אומלל יהיה ביותר אם רחמיך לא יכמרו עליו!

כאן החלה מספרת על דאגותיה בדבר גורלו ועתידו של הילד.

– רבי! – קראה בסוף דבריה – אני אגלה לפניך את חדרי לבבי. חטא קשה חטאתי. אני עצמי למדתי את הילד לפשוט יד… רבי! אל נא תפנה אלי בזעפך… קשים החיים ואני פוחדת לגורל הילד. הוא למד לפשוט יד, ואין תקנה להולכים בדרך זה… הדבר עומד להביא אותו, חלילה, לידי מעשי־גניבה! ה רבי, איני רוצה בכך, אני מפחדת מזה!

ותוך כדי דברה החל גופה רועד כאלו אחזתה הקדחת.

– רבי! רבים הם חטאי! יש והייתי מוכרת מלבוש בלה כמתוקן, וקניתי מתוקן ושלמתי מחיר מלבוש בלה. יש והייתי מראה לבני־אדם את סחורתי מהעבר שנראתה מתוקנה. והייתי מסתירה את עברה השני, מלאת החורים והכתמים! ויש בלבי היה מקנן רגש של נקם ושנאה לינטה, זו הסוחרת אף היא במלבושים בלים, והייתי מתקוטטת ורבה אתה על דברים של מה־בכך. הנה רואה אתה, רבי, כי אני מגלה לפניך את חדרי לבבי, אך אל נא תביט עלי בעין זועמת ועונשת בשל מעשי הרעים… כה קשים הם החיים עלי!… אבל אתה, רבי, חשוב נא בדבר כי אין רצוני, שחיימ’ל יחטא כמוני! אני מפחדת מזה! חמול נא על ילד קטן ורך! ילד יפה ונבון הוא! קח נא, רבי, את נכדי והשגיחה עליו, כהליכותיך עם בני־עניים! למדהו נא תורה ובינה, וכי עת תבוא שעתי לעזוב את העולם לא יחסר לו לחם למאכל! הן חנון ורחום אתה, רבי, ורחמיך נכמרים על בני־אדם עניים! רחמיך כחכמתך יצאו להם שם בעולם כולו! אמצא נא גם אני חן בעיניך ורחמים בלבך!

הרבי הקשיב בדומיה ובכובד־ראש לדברי האשה. רגע הרהר בדבר ואמר:

– הרגעי נא, האשה! מלא אמלא את בקשתך ואשגיח על נכדך! אקחנו אל ביתי, אאסוף כסף למענו, אשלחהו ל"תלמוד־תורה" וגם אני עצמי אלמדהו תורה!

פני חיה מביעי־כאב ובקשה מלפני רגע – אורו משמחה והכרת־טובה. היא פרצה בבכיה קולנית.

– למה תבכי? – שאל הרבי.

– ה, רבי, שא נא לדמעותי! דמעות נואלות הן, הנדחקות מלבי לעיני ואני לא אוכל עצור בהן, אם תקח את חיימ’ל לביתך – אשאר גלמודה… יחיד הוא לי בעולם… אני והוא – חיינו עד כה יחדיו כאותן טפות־המים, אשר ישליך הרוח על העפר ואשר אינן גורעות עין האחת מעל חברתה. אם אתה, רבי, תקח את חיימ’ל אל ביתך אשאר בלעדיו כעין בלי אישון, כגוף בלא הנשמה. הרשה נא לי, רבי, לכל־הפחות לבקר תכופות בביתך, למען אשום בו עין ואצהיל את עיני הזקנות…

למחרת היום בא רבי נחום אל דירת חיה, ובאחזו ביד חיימ’ל המשתפך בדמעות והמלא פחד, הביאהו אל ביתו.

מי הוא רבי נחום? רבי נחום שמו נודע בקרב קהל ישראל על חכמתו, אדיקותו וטוב־לבו. ידיעותיו בתלמוד עצומות הן, וגם בקבלה יהגה יומם ולילה. יש אומרים, כי אין נסתר מנגד עיניו בשמים ממעל ובאדמה מתחת, אך אני לא אוכל לקבוע אל־נכון את הדבר הזה. לעומת זאת אדע גם אני על טוב־לבו, כי בעצם עיני ראיתי את מעשיו הטובים ומלאי־הרחמים. ראיתיו כשהוא מאסף אל ביתו ילדי־ישראל רעבים, לבושי־קרעים, עניים. ראיתיו בהושיטו יד־עזרה לזקנים כפופים ותשושי־כוח… אך לא עת־דברים עליו עתה… דבר אחד רק אזכיר, כי הוא עלול להשפיע על חנוכו של חיימ’ל. רבי נחום מלבד שפת־עבר והשפה המדוברת לא ידע כל שפה אחרת, אינו מבין אף מלה בשפת־המדינה ומעודו לא השמיע מלה בשפה זו. כל ימיו עסק בלמוד התורה וחקירות־הקבלה ובודאי לא הספיקה לו השעה ללמוד את שפת המדינה, בה ישבו גם אבות־אבותיו. אך משערת אני, כי מלבד חוסר־זמן גרמו לכך גם סבות אחרות…

אך שמא בכל זאת החבצלות הלבנות, אשר בקרבתן ישן חיימ’ל לילה אחד, שמא אותם הזכרינים, אשר דומה במבטם הכחול הביעו לו: “זכור!”?…

… חיימ’ל יושב בבית רבי נחום ולומד ב"תלמוד־תורה". בערבים מלמדו תורה רבי נחום עצמו. הוא נכנס בשיחות ארוכות עם הילד, מספר לו ספורי־מעשיות שמקורם בספרי ישראל הקדושים. שיחות אלו שוללות מרבי נחום זמן רב, אך מה לא יעשה למען הנזקק לעזרתו או בהוכחו לראות, כי יש לאל ידו להצית בלב רך אש־אהבה לישראל ולתורתו.

באותו לילה למד רבי נחום את חיימ’ל פרק בתורה. הם ישבו שניהם בחדר הצר, האחד מול השני, האיש בעל הפנים הכהים והשעירים סמך את ראשו בזרועו ואת ידו השניה נשא למעלה; והילד בעל הפנים העגולים והנבונים, הניח את ידיו פרושות על גבי השלחן ושתי עיניו הגדולות תקע בפני רבו.

רבי נחום מקובל הנהו. הוא מאמין במציאותם של יצורים שונים, אשר עליהם מסופר בספרים, אבל חבה יתרה ירחש לבו למלאכים אחדים. באהבה זו הוא רוצה לשתף גם את תלמידו. הוא מספר לו על המלאך סנדלפון, אשר יעמוד לפני שערי־התכלת ויקבל את התפלות, המגיעות השמימה, הופך אותן לפרחי־הוד ושוזר מהם זרים, אשר יניחם לרגלי מלך־המלכים.

חיימ’ל הקשיב לספור על המלאך הממונה על התפלות בקשב רב, וכאלו התכון לראותו נשא את עיניו למעלה. באותה שעה עמדה פתאום לפני עיני־רוחו האשה לבושת השמלה הלבנה, שראה אותה פעם בשדרת־העיר; הוא ראה את פניה הרכים הנוטים אליו, וכשעינו, הנוצצת בברק־כסף, מביטה אל־על קרא בקול ובבת־צחוק מאירה:

– תני לי פרח!

רבי נחום תמה תמיהה רבה לשמע המלים הזרות מפי הילד…