זיבנבירגן, היא ארדלי במדיארית (ארץ־היערים), היא טרנסילוניה ברומית החדשה. בימי טרינוס מלך רומא ישבו כאן הדקים, ולאחר שטרינוס כבש את הארץ, הפך אותה למושבה רומאית בשם דקיה. למן המאה השלש־עשרה לספה"נ יושבים כאן מדיארים, גרמנים המכונים פה זכסים, וכן שבט הסקלים. שלשת העמים האלה היו שוי־זכויות, וכל עם ועם היה לו מנהיג צבאי משלו. בתקופת הספר הזה אנו מוצאים את הארץ מתנערת לחיי עצמאות, אחרי מלחמות ופירודים ולאחר שנקרע החבל הזה מעל הונגריה אמו. אמנם עצמאות זו אינה עצמאות גמורה. זיבנבירגן נמצאת בחסותו של השולטן התורכי, והוא המעלה כאן לשלטון נסיכים מאצילי הארץ, אשר יהיו נשמעים לו. אף־על־פי־כן שליט פה חופש הדת והענינים הפנימיים נחתכים על פי מועצת נבחרים ממעמד־האצילים. התקופה היא עדיין תקופת הפיאודלים. העם הפשוט משועבד לאצילים, החיים איש איש במצודתו.

ובהונגריה הארץ־האם שלה הכנסיה הרומאית. שם נרדפים אצילי הונגריה על דתם, על שאיפתם לחרות. אצילי הונגריה מבקשים להם מקלט בזיבנבירגן החפשית ומבקשים לעשותה לקן־המרד על רקע זה נרקמים מאורעות הרומן הזה.

המתרגם

 

פרק ראשון: יום ציד בשנת 1666    🔗

הארץ בה אנו נמצאים היא בקעת נהר דרוה, אחד החבלים ההם, אשר אין קץ להם ואשר גם חיות־הבר תתעינה שם מני דרך. נאות־יער, עצי דולב ומילה, בני אלף שנים, ששרשהם נחים במים; אגם נהדר, אשר תחת גומא וחבצלות־מים יציצו מתוכו אילנות־ענקים. פה מצא הברבור קן לו, פה תנוח האנפה, העורבית, תרנגולת־הבר וכל אותם מיני בעלי־חיים יראי־אדם, אשר רק לעתים רחוקות יתעה מי מהם למקומות־ישוב.

וברדת־הערב יעורו החיים בממשלת המים; עופות־המים, המוני־המונים, יתעופפו באויר, ובין קרקורם המכוער, החדגוני, ישמע קול־הנהי של המרדה, קול שריקת הצבים הירוקים, והברבור ישא את שירו בן ארבעת־הצלילים. זה השיר שעודנו קיים רק בארץ־האגדה, באשר בני־אדם לא יגורו שם, והממלכה הזאת עוד לאלהים היא.

יש אשר ימצאו ציידים אחדים אמיצי־לב, אשר ירהיבו עוז לחדור לתוך מבוך זה חסר־דרך, בין סבכי עצים ודשא, אבל עד מהרה נאלצים הם לחתור בין העצים בסירות, אשר תפולנה לעתים בשבי־השרשים המשלחים זרועותיהם במים למרחוק. ודוקא במקומות אלה המים הם עמוקים. עד כי יכסו גם על האדם הגבוה ביותר.

במקומות אחרים יסגור הסובך בעד הסירה. עצים אשר טרם נגעה יד אדם בהם מרקיבים פה זה אלפי שנים ונערמים זה על גבי זה להררים ממש. הגזעים ששקעו לארץ הקפיאו את עין־המים. והגומא, החלפה וקיסוס־היער שגשגו והתפשטו מעל לגזעים ויצרו כעין קרום חזק מעל לפני המים, אשר ישקע ויתנודד אמנם בדרוך איש עליו אבל לא ישבר. סבך זה נדמה כמשתרע למרחקים, אבל לאמתו של דבר אין הוא נותן מעמד רב לכף־הרגל. פסיעה אחת משם והלאה – פסיעה בינך ובין המות. משום־כך מעטים מאד הבאים לבקר בחבל נסתר ונדח זה.

לצד צפון משתרע היער עד לצ’קטורן – ובמקום שם נגמרת הבצה, מתנשאים עצי אלה ואלון גבוהים ונאדרים, מאין כמותם בכל הונגריה. השממה הרחבה הזאת מיושבת תמיד כל מיני חיות־בר. חזק ונאה כאן ביותר חזיר־הבר המתפלש יומם בקרקע־הבוץ; אבל גם הצבי מצא פה נוה לו, ובעת ההיא היו נראים פה גם שורי־הבר, שהיו נוהגים לצאת לסיור־לילה לשדות־האורז אשר בקרבת־מקום. עם הנסיון הראשון לצוד אותם, היו פורצים אל לב הבצה, ואיש לא יכול לרדוף אחריהם.

בקצה היער עמד בעת ההיא ארמון־ציד, אשר לפי סגנוני־הבניה השונים שלו, אפשר היה להכיר כי מימים מלפנים היה פה משכנו החביב של איזה שליט חשוב, הונגרי או קרואטי. כמה מחלקי הבנין נראו כקדומים במאה שנים מן השאר. החלק הנושן ביותר לא היה אלא צריף־עצים, בנוי גזעי־אלונים, שגגו הצמיח אזוב וקירותיו הצדדיים עטופים קיסוס ודשא־בראשית.

לפי שבעלי־הבנין הבאים לא הרסו את בית־העצים הקטן הזה, יש ללמוד, כי הגו יראת־כבוד לבונהו. במרחק־מה מפה, לעבר היער, בצבץ צריף־קרשים ארוך, בדמות אסם, וחדרו היחיד שמש לקבלת סיעות־הציידים המרובות שהיו מזדמנות לכאן ברבות הימים; אשונים וסיסים סוסי־רכב וכלבי־ציד ישבו כאן באחווה ורעות, בפגוע בהם מזג־האויר הרע. מסביב לאלון זקן אחד, ששלח את בדיו למרחוק, היה נטוי משכן־מתבודד מופלא, שעמוד־משענו האחד היה העץ העומד בטבורו. כל הבקתה הזאת היתה בנויה מגולגלות של חזירי־בר שנצודו בשעת מערכת־ציד אחת.

לבסוף, על גבי גבעה מורמה מעט, התנשא הבנין החדש ביותר במחשוף־יער נחמד לעין, אשר נוצר במקום העצים המשורשים. כאן היתה טירת־שעשוע קטנה ונחמדה, שחזית־עמודים לה, גג־רעפים אדום, גזוזטרת־שיש, שמשות מגוונות וכל שאר הסימנים המיוחדים לבנית ימי־הבינים. הצריחים שכוננו בקרבת מקום ואשר בניתם לא שלמה, התעלות העמוקות והחומות הרחבות שלא בהתאם לארמון־השעשועים, העידו כי האיש שהחל כאן בבניה נתכון להקים פה מצודה, אולי כנגד התורכים, אבל הזמנים והרוחות נשתנו והיורשים הבאים בנו נוה־שעשועים על גבי מסד של מצודה.

באחד הימים הבהירים ביותר של השנה ההיא, בה מתחיל ספורנו, נתכנס המון־ציידים רב בחצר־הארמון.

השמש זה אך שלחה את קרניה הראשונות בין העצים העבותים, והסייסים ומשמשי הכלבים הוציאו מן האורוות את הסוסים, ומן המאורות את כלבי־הציד, ואלה האחרונים, בנחשם את השמחה הבאה עליהם, קפצו בגיל ובהתלהבות על כתפי נוהגיהם. עגלות ארוכות, רתומות לששה, ועד לעשרה תואים יצאו עוד לפני כן למקומות מיועדים, אשר לשם יובא הציד. אוכלוסי־הכפר, שגויסו לרדיפת־החיות, מזוינים בגרזנים וקלשונות, ואחדים מהם גם ברובים, חולקו על ידי הציידים לקבוצות־קבוצות. אחדים מן האכרים, שהעמדו לאורך היער, נשאו בשנים־שנים, או בשלשה־שלשה, סירה עשויה מגזע־עץ חלול. תפקידם היה לרדוף את החיות מן הבצה ולאחור, באם תנסינה להמלט שמה.

לבסוף השמיעה קול קרן־הציידים אות לצאת לדרך. בני־הלויה קפצו בצהלה על סוסיהם הנוערים, סיעת הכלבים הנרגשת חשפה שן ומשכה את הנהגים לכאן ולכאן, הציידים פתחו את מנעולי־רוביהם. הכל היו מוכנים לדרך וחכו רק לצאת האדונים.

עוד מעט ונראתה קבוצת־פרשים יורדת מן הגבעה. בראש רכב אש גבה־קומה וחסון־שרירים – בעל האחוזה בכבודו ובעצמו. כתפיו הרחבות וחזהו הגדול המקומר העידו על כוח כביר. תוי פניו השזופים בשמש נשתמרו יפה ולא הראו כל סימן זקנה. אף־הנשרים הכפוף וגבות־העינים העבותות, השחורות כפחם, שיוו לפניו ארשת של אדנות, בעוד שחתוך־שפתיו העגום, והדמות הביצית של עיניו הכחולות הענוגות אצלו זוהר פיוטי לקלסתר־האבירים שלו. שערו הגזוז מכוסה כובע עגול חסר־מצחה, שנוצת נשר בולטת מתוכה. היה לבוש מעיל שעיר ופשוט, שמבעד לקשוריו הפתוחים נראה האפוד התורכי הלבן, העשוי עור־צבאים והמקושט בכסף. לצדו חרב עקומה בתער־שן, ומתוך החגורה האדומה הרחבה ככף־איש והעדויה אבני־חן מבצבצת קת־הצדף של פגיון תורכי עקום.

במרחק מה מאחוריו רוכב זוג: פרש צעיר ואמאזונה¹ עולת־ימים.

הפרש לא הגיע ודאי לעשרים ושתים שנה, ובת־לויתו נראית צעירה גם ממנו. תוי פני העלם חוורים, רכּים, נסוכי חיוך. ושפע קווצות־תלתלים כעין הערמון יורדו לו כשפע על כתפיו; שפם דק וזעיר מכסה את שפתו העליונה; עיניו הכחולות מפיקות אור־צחוק תמיד, שאננות, וגם קלות־דעת, ולולא העידו בו זרועותיו החסונות ומבנהו כי גבר הנהו ואיש־חיל, אפשר היה לחשוב אותו לילד שקוע בחלומותיו. לראשו מצנפת עור־נימיה ענודה נוצות־אנפה, לבושו עשוי אטון־משי כבד; מעל כתפיו יורד עור־חיה נהדר, שמלתעותיה מסביב לצוארו של העלם משמשים אבזם, המתחבר על ידי רכס־ספּיר מפואר. הוא רוכב על גבי סוס תורכי שחור כעורב, שבמכסה אוכפו, הרקום חוטי־זהב ופרפרים, אפשר להכיר רקמת יד אשה ענוגה.

קלסתר־פניה של העלמה מפיק רצינות, עוז וכוח־חיים; עיניה נוצצות כגרגרי־הרמון. דרכה לשרבּב מעט את שפתיה ולהשפיל את גבות־עיניה הנאות והעבותות, ואז יהיה מראה־גאות לפניה. אבל הנה מתלקח שוב הניצוץ בעיניה, ושפתי־האלמוגים נפתחות לבת־צחוק נלהבת, מיוחדת במינה, ואתם רואים לפניכם גבּוֹרה, אשר זרועותיה, לבה וראשה חזקים כשל גבר. צמותיה השחורות כזפת צונחות למחצה על כתפיה, וקצותן מוסתרות מתחת למצנפת עור־חולד, אשר בראשו מתנפנפת אגודת נוצות נהדרות של צפרי־כּרוּם. קומתה החטובה והגבוהה עטופה מעיל־אמזונות, עשוי משי סגול־בהיר, הלופת את מתניה הגמישים, משתלשל בקמטים כבדים ודבק בירכתי הסוס הערבי. המעיל פתוח מפנים, וחזה האמזונות, המכוסה סלסלות עד לצואר, חפשי הנהו בתנועותיו.

על תוי הפנים הללו לא תנוח בת־צחוק, עיניה הגדולות, האפלות, העמוקות כים שוהות לרגעים על פני העלם המתכופף אליה, ואז נובע מתוכן איזה קסם נפלא, שפע של אהבה, אבל גם אז לא תשחק בת־הצחוק על לחייה; פניה יביעו אז געגועים נעלים ונאצלים, המעידים על רגש נשגב מאהבה, יקר משאיפת־כבוד, אולי זו הי הכרת נשמות גדולות בערך עצמן, בעבור אותן לפתע פתאום הרגשה מעורפלת, כי שמותיהן נועדו להחרת בזכרון לעד.

מאחרי הצמד הנאה הזה רכבו שני אנשים, שמלבושיהם העידו בהם, כי נחשבים הם על מעמד האצילים. האחד, כבן־שלשים, בעל זקן שחור ונוצץ, רכוב על גבי סוס זיבּנבּירגי מיוחש, נקוד כתמים לבנים במצחו; השני איש חוור, בא בימים, שבשמו הארוך הצהוב זרקה השיבה כבר; מצנפת אסטרחנית מכסה על מצחו הגבוה, הגבּח, המקומט. זקנו מגולח למשעי, ולבושו פּשוט בתכלית. אין כל קשוט במעילו או בנעליו, ואף ציצית קלה לא תפאר את סוסו.

כדאי לשים לב אל פני האיש, כי הוא יזדמן לנו עוד לעתים קרובות. הבעה קרה, יבשה לפּנים; סנטרו חד ושסוע; שפתיו חוורות, מפיקות לגלוג; עיניו חיות, כחולות כעין המים, שזר מאדם סביב להן. אל נא נשכח את הפּנים האלה. כל השאר: הפּרש האדיר, העלם המחייך, האמזונה הנאה, יעברו על פנינו רק כדמויות־חלוף – הבאות על מנת להסתלק ורק זה האחרון ילוה אותנו בכל מהלך המאורעות, ובכל מקום יופיע כדי להרוס או לקומם הריסות ויקבע גורל עמים וארצות.

קרח זה התקרב אל הפּרש הרוכב לצדו ואמר אליו בנהימה וכמי ממשיך בשיחה שהתחילה לפני כן:

– “אתם בני זיבּּנבּירגן אינכם מתערבים איפוא בענין זה?”

“הניחה לי היום ולעסקי־מדינה”, – השיב השני בקוצר־רוח. – “אף יום אחד אין אתם יכולים להתקיים מבלי לחרוש מזמות, אבל היום הזה מבקש למנוע זאת ממני; אין אני רוצה היום אלא לצוד ציד, ואתה יודע מה אהוב הציד עלי”.

ובדברו זאת דרבן את סוסו, דהר לפנים והצטרף אל הפרש האביר.

הנזוּף נשך את שפתיו במרירות, אבל מיד אחרי זה פּנה בבת־צחוק אל הפרש הצעיר הרוכב לפניו:

– “בוקר נהדר, אדוני הנעלה; מי יתן והיו שמינו מאירים תמיד מכל צד!”

– “אמנם כן”, השיב העלם, מבלי לדעת כלל כלפי מה באה תשובתו. ויעלת־החן התכופפה אליו ולחשה קדורנית.

– "אינני יודעת את פשר הדבר, אבל קשה לי לתת אמון באיש הזה. תמיד הוא בא בשאלות, והוא עצמו לעולם אינו עונה.

ברגע זה הגיע הפרש ההדור אל להקת הציידים, השיב על ברכותהם הרמות ונתעכב על ידם.

– “דויד!” קרא אל צייד זקן אחד, בעל זקן־שיבה; האיש התיצב לפניו, בהסירו את כובעו מעל ראשו.

– “חבוש את הכובע. האם תפסו כבר הרודפים את מקומותיהם?”

– “איש איש במקומו, אדוני הנעלה! כמו כן שלחתי סירות אל הבצות, לשם הברחת הציד”.

– “אתה דויד ממלא את מלאכתך באמונה. עכשו שים פעמיך יחד עם הציידים והכלבים בדרך זו שאנו רגילים בה ללכת כרגיל. אשר לנו, עלה על לבי רעיון, כי נלך הפעם בלעדיכם. אנחנו נבקיע ליער במגמה ישרה”.

בין הציידים עלה רחש של תמיהה ופקפוק.

– “סלח לי, אדוני הנעלה”, – קרא הצייד הזקן, בהסירו שוב את הכובע מעל ראשו. "אני מכיר את הדרך הזאת, כל ירא אלהים ישמר מפניה. הסבך שאין לחדור בו, המים עמוקים, יון־הבצה, אלפי סכנות אורבות מתוך כל אלה; מלבד זה נמשך לרוחב־היער נקיק־השדים הרחב, שכל אדם לא עבר עליו על סוסו מעולם.

– עבור נעבור, סבא חביב, התגברנו על מקמות קשים מזה. כל ההולך אחרי לא יכשל הן יודעים כי המזל משחק לי".

הצייד חבש שנית את כובעו ופנה ללכת לפנים יחד עם חבריו.

עתה קרב הקרח אל הפרש האמיץ ורכב בצדו.

– “אדוני הנעלה”, – העיר האיש בשקט ובשמץ־לעג, – "לדעתי, אמנם, אסון גודל הוא, אם אדם מסכן נפשו לשוא, אבל יודע אני את תכונתך, אדוני, אם החלטת דבר, ודאי שיקום ויהי מה; אך הן תואיל בחסדך להעיף עין סביב ולראות כי לא כולנו פה גברים הננו, כי גם נפש רכה בתוכנו, ואין בזה משום רגש עדינות לסכן את חייה במעפלינו הנועזים.

הגבור שלנו לא הביט בפני האיש המדבר אליו, כי אם התבונן בלי הרף אל האמזונה, ואש־הגאוה הלכה והתלקחה בפניו, בראותו את העלמה ההדורה בוחנת בעיניה בשלות־רוח את המליץ עליה, אשר נדרש ללא שאלוהו. בגאון הכרת ערכה שלחה ידה אל החניתות המקושטות נוצות־יענה, שנשא הפּז' אחריה, בחרה באחת מהן ובסמכה את הנצב אל כפתור־האוכף שיותה לגופה חזות של מטדורים² ממש.

– “הביטה נא וראה!” – קרא הגבור. “לנערה הזאת חרדת, לבת אחי?”

האמזונה נתנה לפרש שקרא לה בת אחיו, לחבק את גזרתה הנאה, היא נתנה לו גם לנשק את לחייה שנתלהטו כעין הורד; בעת ההיא היתה האשה ההונגרית מתאדמת גם כשבאה הנשיקה משפתי קרוב.

– “האם לא על כן דם אבותי זורם בעורקיה, כי לא תפול באומץ לבה מכל גבר אמיץ? אל נא לחשוש לה, עוד עמוד תעמוד בפני סכנות גדולות מזו”.

אחרי דברי הנבואה הללו, תקע הגבור את דרבונותיו בירכי סוסו; הסוס הנפגע שעט ברגליו והתקומם, אבל לחץ ברכו של האיש החזק כברזל הכניעהו שנית.

– "אחרי! – קרא האיש, וכל החבורה המפוארת נעלמה בעקבותיו בסבך־היער.

*

נלכה נא לפניהם. נשימה את פעמינו למקום שם ינוחו הצבאים את מנוחת־הצהרים בחורש המצל, למקום שם הצבים יתחממו באור־השמש והאנפות יוצאות אל הרחצה.

מה הם המשכנים המתגלים לפני עינינו? בקתות, חמש, שש יחד, קבוצה שלמה, מבדילות בין המים והשממה, קורותיהן תקועות באדמה, גגותיהן עגולים קלועים נצרים טוחים בטיט; מי בנה את הסכר הזה ולשם מה? כאן ינוו הביברים החרוצים, החביבים, שהטבע לימד אותם את הבניה. זהו מושבם. את הקורות העבות האלה הקציעו בעצמם בשניהם, בעצמם סחבו אותן הנה, תקעו אותן באדמה, כדי לבנות סכר לעצמם, וכל הימים הם דואגים לתקנתו. ראו נא! הנה הגיח האחד מתוך הקומה התחתונה של מעונו השקוע מתחת למים, בעינים עדינות הוא צופה סביבו עוד טרם ראה פני איש מימיו

בצל עץ זקן ונבוב נחה משפחת צבאים: הצבי, הצביה ושני עפרים קטנים.

הצבי יצא אל אור־השמש, דומה הדבר, שמבנהו הנאה מוצא חן בעיניו, הוא מלקק ומלקק את עורו המבהיק, מחכך את גבו בקרניו הענפות ופוסע פסיעות יהירות ומתונות, כשהוא מרים ומוריד את רגליו הקלות בחן.

הצביה רובצת בעצלתים בלום העשב הנרפש, לרגעים תשא את ראשה היפה, וכמו ברגש רב תביט בעיניה הגדולות והשחורות אל בן־זוגה או אל העפרים המשתעשעים, ובראותה כי אלה התרחקו יותר מדי תשמיע קול בכי, אנקת־חרדה ומיד יחושו הולדות העליזים אליה, יכרכרו וירקדו, יתגוללו ויקפצו מסביב לעם וכל תנועה מתנועותיהם נחמדה כל־כך, נעימה ועליזה.

פתאום עומד הצבי במקומו לבלי־נוע. הוא פולט זעקה מקרבו. הוא חש בסכנה וזוקף את אפו, נחיריו מתרחבים – הוא בולש באויר סביב, מגרד ברגליו מחמת חרדה, מנענע בזעם בקרניו. שוב הוא עומד דומם – עיניו הפקוחות לרוחה מפיקות פחד. הוא רץ אל רעיתו. בחיבה ענוגה למאד יתלחשו יחד וישאו קול זעקה; גם להם שפה משלהם, אשר בהה יסיחו. שני העפרים הרכים אצים מהר בחרדה אל אמם. הצבי צועד בצעד מתון וזהיר לתוך היער. רעיתו נשארת במקומה, מלקקת את עפריה המרעידים, ואף הם משיבים לטיפה לה בלשונותיהם הקטנות, האדומות.

פתאום היא קופצת למעלה. היא קלטה איזה קול, כמעט בלתי־נשמע לאוזן אדם. הרחק, הרחק מאוד, מתחיל קול צלצול ביער. הרדיפה התחילה. הצביעה מעיפה מבטים חרדים סביבה, אבל שוב תצנח ותרבץ במנוחה. היא יודעת כי בן־זוגה ישוב ועליה להמתין לו.

הציד הולך וקרב; הנה שב הצבי ברעש ופונה בגעיה משונה אל רעיתו, ומיד היא נתרת ממקומה ובורחת עם עפריה לרוחב קו־הרדיפה. הצבי שוהה עוד רגע במקומו, נובר בקרניו בקרקע, מתוך חמה או מתוך זהירות, כדי להעלים עקבות רבצה של בת־זוגו. אחרי כן הוא קופץ ממקומו ורץ בעקבות רעיתו.

קול הרודפים הולך וקרב. לתוך נביחת־הכלבים מתערבת אושת השיחים הנדרסים וצויחת האנשים המזוינים, הארנבות והשועלים המבוהלים מתרוצצים עדרים עדרים בין האילנות, בין הארנבות הנסות ישעט מדי פעם בפעם זאב אפור־פסים יעמוד רגע, מסיח דעתו מתשוקת־דמים, יתבונן סביב יבקש מפלט ויוסיף לרוץ ביללה, נרדף מאימת הקולות.

אבל לא על בעלי־חיים אלה ערוך הציד, הרודפים מתכוונים עתה לחיה נאצלת ויקרה, לצבי בעל קרנים אדירות. הרודפים מתקרבים זה אל זה, הכלבים הריחו כבר עקבות הציד. קול קרן הציידים משמיע אות כי מאחרי הצבי הם.

"הידד! הידד! נשמע קול מרחוק. הרודפים הבאים מן הצד שכנגד חוסמים את הדרך בפני הצבי. קול שאון הרודפים הולך וקרב במהירות.

מיד נשמעת אושה מוזרה שני הצבאים ועפריהם מבקיעים בעד השיחים ונעלמים. ביניהם לבין הרודפים מפרידה תעלה רחבה. הצבי מדלג על פני גזעי העצים המוטלים על דרכו ומגיע למיד לתעלה. החיות מורדפות מפנים ומאחור, אבל הרדיפה מאחור היא קשה יותר, שם רודפים הפרש הגבור, האמזונה אמיצת־הלב והצייד הנלהב מזיבנבירגן. הצבי מדלג על פני הנקיק הרחב בלי כל התאמצות, גם הצביה מכונת רגליה לקפיצה, אבל העפרים נרתעים בפחד ובורחים משפת־התעלה. והנה צונחת הצביה במקומה, ברכיה שוקעות, והיא נשארת ליד עפריה. הצייד מזיבנבירגן מטיל חנית שננעצת בגוף החיה. היא פולטת תאניית־כאב, כקול נהי אדם, וגם נורא מזה. אפילו רוצחה מתמלא צער ואינו מעז להתקרב אל הצביה עד שתוציא נשמתה; שני העפרים עומדים נעצבים ליד אימם המתה ונצודים חיים.

בינתיים רץ הצבי הבורח, בעיניים לוהטות מדם, לקראת הרודפים הבאים כנגדו, החוסמים בפניו את הדרך בזעם רב הוא מנענע את קרניו הכבדות. הרודפים המכירים באומץ־הלב הנואש המתעורר בשעה כזו בלב בעל־חי זה, הפחדן כרגיל, נופלים בבת אחת ארצה כדי לתת מעבר חפשי לו. רק כלבים אחדים משתערים עליו, אבל הצבי המשתולל מזעם, נועץ בהם את קרניו ומשליכם אחר כך ארצה והם שותתים דם ומתגלגלים על פני הקרקע מחמת כאב, והצבי פונה במרוצתו לעבר הביצה, – “אחריו” – נוהם הפרש בקולו הרועם ודוהר על סוסו אל הנקיק הרחב.

"אל אלוהים!: – קראו בחרדה האנשים הנמצאים מעבר מזה, אבל בעוד רגע סר הפחד והיה לתרועת־גיל, כי הסוס עם רוכבו האמיץ עבר את התעלה.

רק שני אנשים מכל החבורה הרהיבו עוז לעשות כמוהו. האמזונה ההדורה והעלם הרך. שני הסוסים נישאו ודלגו כהרף עין על פני התהום.

הצייד מזיבנברגן פנה אף הוא לרוץ אחריהם, אם כי סוסו נפגע ברגלו עוד בחיק היער. לאשרו נתקה חגורת האוכף מחמת הקפיצה עד כי צנח מעל הסוס סמוך לשפת התעלה. עתה רדפו השלשה, אחרי הצבי הנמלט. הגבור נסע בראש, והאמזונה והאביר שלה רכבו מן הצד, כי בגלל העצים הצפופים לא יכלו להתקדם בקו ישר.

לבסוף הבקיע הצבי לתוך הביצה המגודלת סוף וגומא צפוף, והפרש בעקבותיו. בשעה ששני הרוכבים הצעירים חדרו אף הם לתוך סבך־הסוף, הגיחו לפניהם פתאום בנהם־פרא שתי חיות־טרף איומות. הם נתקלו במרבץ חזירי־בר. שתי החיות המזוהמות רבצו בתוך הסוף והרפש, ולא שמעו דבר מכל אשר התרחש סביבן, עד שעבר על פניהן סוסו ש העלם ודרס גורים רכים אחדים שהתחככו ליד הורתן. כל שאר הולדות חמקו לתוך הסוף, ושני החזירים הגדולים השתערו בנחרה מאיימת על תוקפיהם. החזירה קפצה ממקומה והתנפלה בזעם עור על העלם; החזיר שהה זמן־מה במנוחה, אבל זיפיו סמרו, אזניו נזדקפו, פתאום היכה מלתעותיו זו בזו, ובעינים מוצפות דם קפץ למעלה והשתער בנחרה עמומה על האמזונה.

העלם הטיל ממרחק בטוח את חניתו אל החזירה. החנית נתקעה בצליל עמום בגלגלתה הקשה של החיה אבל חודה פגע במוחה. החזירה רצה עוד מעט לפנים, דומה במקצת לקרנף, בשל החנית הנעוצה בגלגלתה, אבל כוח הראיה נס מעיניה, וכך עברה על פני הפרש ובמרחק מה ממנו נפלה לארץ.

והעלמה ארבה במנוחה לחזיר־הבר המעלה קצף בזעמו. אז נטלה ביד הפוכה את חניתה כיונה את חודו למטה ומתחה יותר את רסן הסוס. הסוס הנאצל חכה בלי נוע לאויבו המשתולל, רק זקף את אזניו, ובנטיית־צואר העיף עין אל חזיר הבר, שהגיע ברגע זה אל תחת בטנו של הסוס על מנת לרטש אותו בחטיו, אבל הסוס המאומן הזדקף כהרף עין ודילג אל פני תוקפהו; בו ברגע התכופפה האמזונה בזריזות והטילה את חניתה בחזיר בהעמיקה לפגוע בו בין שתי עצמות־השכם. החיה הפצועה למות צונחת בנהם ארצה, עוד פעם – ניסתה להשתער על העלמה, אבל כחץ מקשת מיהר העלם לקפוץ מעל סוסו ופגע בה בחרבו פגיעת־מות.

והנה נשמע מרחוק קול הקרן המכנס את הציידים. הציידים אשר נשארו במקום קבלו את פני גבורי־היום, את האביר, את האמזונה ואת העלם בתרועת־גיל.

כשראה האביר את החיה המומתה, בידי בת אחיו, נדהם לרגע אחד למראה גדלה, וכאילו הרגיש את כל עצמת הסכנה שנשקפה למחמל־נפשו, קרא בחרדה:

“הלנכן שלי!” אך מיד הושיט לה יד בבת־צחוק והעיף מבט־נצחון על העומדים מסביב.

“האם לא אמרתי לכם כי דם אבותי נוזל בעורקיה?”, כל איש מן הנוכחים מיהר להשמיע איזה דבר־שבח מתאים באזני הגבורה אמיצת־הלב, ולה נעמו הדברים מאוד כאשר ינעמו דברי־תהילה לכל צייד מצליח. האיש פנה אל הצייד מזיבנבירגן, “ניקולאוס, חביבי, האם יגדלו חזירי־בר הגונים כאלה אף בזיבנבירגן?”.

הצייד בן זיבנבירגן שרוחו היתה זועפת קצת בגלל כשלונו היום וכן לא יכול כבן טרנסילוניה לשמוע, שבהונגריה יש דבר־מה העולה בטיבו על אוצו מין בזיברבירגן השיב במורת־רוח. “ודאי. יש גם אדירים מאלה.”

שום דבר לא היה עלול לעורר את כעסו של השואל כתשובה זו.

"טוב, בני, טוב, נהם האביר בריטון אל עצמו. “ימים יבואו ויוכיחו”

בארשת של זעף גלוי הסב את פניו מעם מתנגדו ונתן פקודה לאנשיו לשוב עם החיות הקטולות אל בית־הציד. מעתה לא דיבר עוד עם איש, מלבד הנערה החביבה עליו, אשר לה האיר פניו ורומם את תהילתה עד לשמים.

*

היתה כבר שעה מאוחרת אחרי הצהרים, כשישבו הציידים לסעודה. על גבי ככר־דשא ישרה וגדולה בתוך היער נערכה ארוחת־הצהרים הפשוטה והטעימה; היין והעליצות עוררו שוב את הרוחות; השיחה נסבה על זה ועל זה, על המלחמה ועל הציד, על נשים יפות ועל חכמת־השירה, שהיתה מטופחת בעת ההיא בחוגים רמי המעלה.

והנה בא דויד, אותו הצייד הזקן, קרב אל האביר במבט נוצץ משמחה ולחש מה באזנו. מיד האירו פני האביר, והוא קפץ ממושבו וקרא “תנו לי רובה”. וכשאחז את נשקו המחופה בכסף פנה אל אורחיו בלשון זו: “היו נא שקטים, חזיר־בר ענקי נמצא כאן בקרבת מקום. ואתה חביבי, תראהו בעיניך,,,, אמר בחבטו על כתפו של ניקולאוס. פעמים ערכתי כבר ציד עליו ולא עלה בידי לתפשו, הפעם תשיגהו ידי!”

ובזה שם את פעמיו לעבר היער, שהראה לו דויד עתה ציוה גם עליו לשוב איש אינו רשאי ללוותו.

– “איני יודעת מה היה לי”, לחשה הלנה אל העלם שבצידה, “אני חוששת משום־מה לסכנה הנשקפת לדודי. הייתי שמחה כל כך, לו היית אתה על ידו”.

העלם קם בלא אומר ממקומו ואחז ברובהו.

– “אל נא תלך אחריו”, – קרא אליו האיש מזיבנבירגן כשראה את הכנותיו. “רק תעורר את חמתו. לבדו יבצע את מעשהו. מי שהשמיד צבאות רבים של טטרים, ודאי שיתגבר על נקלה על איזו חיה נבערת”.

וכך נעצר העלם, שהתכונן כבר ללכת. הגברים הוסיפו לשתות יין, והגברת שקעה בהרהוריה, ואך מזמן לזמן היתה מעיפה מבט נטרד אל שפת־היער.

פתאום עלה קול יריה בתוך החורש. הכל הורידו כוסותיהם והיטו בלב חרד לעבר הקול.

מקץ רגעים מועטים נשמעה נהמת כאב של חזיר־בר; לא היתה זו הנהמה המיוחדת לחזירי־הבר, בפגוע בו חץ־מות, היתה זו דומה יותר לאותה הנשימה הכבדה הבאה אגב התאבקות מופסקת. מה הדבר תמהו האנשים המסובים כאן. הלא קרא יקרא אם יהיה נתון בסכנה? והנה צרצרה יריה שניה. – ”מה הדבר המתרחש שם" – קראו כולם וקפצו ממקומותיהם.

“קומו, קומו!” מלמלה הנערה, אשר יצורי גוה רעדו. וכל החבורה שמה פעמיה אל העבר אשר משם נשמע קול היריה.

*

גיבורנו עשה אך כארבע, חמש מאות צעדים בתוך היער, והנה על יד גזע־אילן אדיר, ראה את החיה המבוקשת. זו היתה חיית־אימים אדירה, שזיפים שחורים ונוצצים על גבה ובראשה. העור הקשה כברזל היה מתקפל על הצואר העבה, כפות החיה היו ארוכות ומגוידות. בחרטומה הנוחר בלי הרף נברה לה מרבץ בתוך השיחים, במחי אחד של חטיה עקרה משורש שיחי־עצים עבים רחבי־ידים.

כשהרגישה המפלצת הזאת בצעדי האיש המתקרב, זקפה בזעף את ראשה, פערה את לועה והביטה מן הצד על אויבה.

כדי להיטיב לקלוע התישב הפרש על ברך אחת וירה בחית־הפרא ברגע שזו נשאה פתאום את ראשה למעלה. תחת לפגוע בגולגולת החיה ננעץ הכדור לתוך צוארה, פצע אותה, אבל לא התיש את כוחותיה.

החיה הפצועה, קפצה מרבצה ובהשתערה על אויבה היכו חטיה העקומות זו בזו, עד כי התיזו ניצוצות. מן הראוי היה להשתמט מהתנפלות־זעם כזאת ולקפוץ הצידה, אבל גיבורנו לא היה מסוג האנשים הנרתעים מפני אויב. הוא השליך את רובהו הצידה, שלף את חרבו מתערה, עמד מול החיה פנים אל פנים והניף את החרב בתנופה מכוונת אל ראש־החיה, שהיה עלול להבקע על ידי כך עד לסנטר.

אבל מכה מסוכנת זו פגעה רק בחט אחת של המפלצת, ומפני העצם הקשה כאבן נשברה החרב ליד הניצב לשנים.

המום מן המכה העצומה הזאת, לא יכול חזיר־הבר לפצוע את האביר אלא פצע קל בשוקו. הפרש תפס בשתי ידיו אזני החיה, והתאבקות איומה התחילה. בלי נשק נלחם הגבור במפלצת. זו נענעה בראשה, נוחרת ונאנקת, אבל אגרופי־הפלד של האיש החזיקו באזניה הרחבות בכוח מתגבר. וכשרצתה החיה להפיל את אויבה ונזדקפה על רגליה האחוריות, היכה בה פתאום האביר מכה אדירה והפיל אותה על גבה. מתך כך נפל גם הוא עצמו עליה, אך מיד הזדקף, דיכא לארץ את החיה הנאבקת וישב כמנצח על כרסה.

דומה היה שחזיר־הבר נוצר לגמרי, עיניו הקופאות שקעו, דם פרץ מלועו ואפו חדל לנהום, רק עוד נחר נחירות־הגסיסה, רגליו נתעקמו, עוד רגעים מספר ויוציא ודאי את נשמתו. עתה צריך היה הפרש לקרוא לבני חבורתו, או לחכות במנוחה עד שתתם החיה לגווע, אבל קצרה רוחו לחכות.

הוא נזכר כי פגיון תורכי תקוע לו בחגורתו ועלה על לבו לשים קץ מהיר למלחמה זו. וכך הכפיש רק בברך אחת את ראש החיה, כדי שיוכל לקפוץ הצידה בשעה שיוציא את הפגיון ושלח יד אחת לחגורתו.

אותו רגע נשמע קול־יריה ביער. חזיר־הבר שהרגיש כנראה כי לחץ ידי אויבו וברכיו רפו, הפיל במאמץ־כוחות אחרון את האביר מעליו והשתער עליו בחטו. פגיעה זו היתה פגיעת מות.

הקרובים והאורחים שמיהרו הנה מצאו את הגבור גווע ליד חזיר־הבר המומת. בקול תאניה התרוצצו האנשים מסביב לו ונסו לחבוש במטפחות את הפצעים האנושים.

“אין דבר, ילדי, אין דבר”, הספיק עוד האיש לפלוט ונסתלק.

– “גבור אומלל”, נאנחו העומדים סביב.

“מולדתי האומללה”, מלמלה הלנה בבכי תמרורים, ועיניה הטעונות דמעות כבדות נשאו לשמים.

כך נהפך חג־השמחה ליום־אבל.

בעצב רב ליוו האורחים את ידידם היקר ביותר לצ’קטוּרן.

ורק הקרח שם פעמיו לעבר אחר. “הן אמנם טעיתי, כי אין לסכן את החיים לשוא”, דובב אל עצמו. “אבל מה לי ולזה! אנשים חיים ימצאו גם במקום אחר! אלכה לי אל הארץ השכנה”.

*

ככה מת ניקלש וסריניי הצעיר, המשורר הגדול ביותר והלוחם האמיץ ביותר במולדתו.

המפקד ואיש־המדינה היו לנחלת־השיכחה, רק חלק מעט נשאר ממנו חי וקיים לעד: המשורר.

 

פרק שני: הבית באבספלוה    🔗

אנו פונים עכשיו לארץ אחרת, אנו חוזרים ארבע שנים לאחור.

נמצאם אנו בזיבנבירגן, והשנה היא שנת 1662. לפנינו חות־אצילים פשוטה בקצה אבספלוה, הבית האחרון כמעט במקום.

ערב. העבדים שבו כבר מן השדה, השורים פותחו מתוך העגלות הכבדות, הטעונות תירס; עדר־הצאן בא בקול־מצילה, מן המרעה; החזירים הנוחרים נחפזים בשער הפתוח, כל אחד אל דירו; במרחק נשמע קול המית פעמון־הערב, והרחק מזה עולה שירת בנות־הכפר הנאות ליד הבאר. העבדים מטפלים בבהמה. זה מביא אלומת חציר רענן, וזה נושא בדלי גדול את החלב הצהבהב, המקציף ומעלה ריח ערב. מתוך המטבח נשקף נוגה האש המתלקחת, ונערה בעלת לחיים מלאות אדמוניות מחזיקה מחבת גדולה על האש. – עוד מעט והמשפחה יושבת מסביב לאבן־הריחים, המשמש לה שולחן, ואוכלת בתיאבון רב. אחרי כן מוצאים הכלים וקלחי־התירס נשפכים מעל העגלה אל תחת לסככה.

והנה באות נערות האכרים השכנים לעזור בפריכה³; איזה בחור חמד לצו לו, נבב⁴ דלעת בשלה, חתך בה עינים ופה, תקע בה נר דולק והרי היא משמשת לו כפנס, להפחיד בה את הנערות. הבחורים המוכשרים ביותר קולעים בשלות נפש את הקלחים נטולי הגרעינים לזרים ארוכים, וכך נעשית כאן העבודה, בלוית שירים עליזים, בלוית ספורי־מעשיות על בנות־מלכים זהובות־שער ועל ילדים־יתומים. וכך יושבים האנשים, מספרים ומזמרים וצוחקים לכל דבר קל, עד שהם מסיימים לפרוק את כל גל־התירס שישבו עליו. אז יפרדו מתוך קול־דברים ולהג רב וישובו לבתיהם. לאורך כל הרחוב ישירו החוזרים לבתיהם, מהם שרים מחמת פחד, מהם – מתוך רוח טובה.

והנה בא כל איש לביתו, נועל את הדלתות ומכבה את האור. כלבי־הרועים פותחים בשיחת־ריב בכפר, הירח עולה. רק באחד החלונות של חצר־האצילים נראה אור. כאן יש עוד מישהו ער, אשר טרם עלה על משכבו.

הערות הן אמה באה בימים שהגיעה לשיבת־כבוד ושפחה צעירה. הזקנה קוראת בעמל מתוך ספר־תהילים דברים הידועים לה זה כבר בעל־פה; הנערה ישבה לעבוד בפלך, היא מושכת חוטים ארוכים מתוך הפשתה הרכה כמשי.

– “לכי לישון, קלרכן”, – אומרת הזקנה בטוב־לב. אני לבדי אחכה. בין כה ובין כה הן מחר תשכימי קום".

“לא אוכל להרדם עד שוב גברתנו הנעלה”, משיבה הנערה. “גם בזמן שהגברים כולם בבית יראה אני תמיד כל עוד היא איננה. רק בשעה שהיא כאן, אני בוטחת, כחוסה בצל מצודה” – “אמנם כן, בתי. עולה היא בהרבה על רבים מן הגברים. המסכנה! זה שנים רבות תשא עמל ודאגה, כיאה לגבר ממש. ואם אשה נאלצה ימים רבים לכלכל בעצמה את משק־הבית, להגן בכוח ידה על עצמה ועל משפחתה, היא מתרגלת לבסוף להרגיש עצמה בכל כגבר. על כן גם מבט קפדני לגברתנו, כמו לא היתה נערה מימיה”.

אבל אמרי נא, הדודה מגדלינה, האם לעולם לא נשב לראות פני אדוננו הנעלה.

הזקנה נאנחה ותאמר: “אלהים היודע, מתי ישוב המסכן משביו. אכן לבי ניחש לי אז את הרעה, גם הבעתי את חששותי, אבל לא היה שומע לי. בימים שהנסיך גיאורג המנוח יצא עם נבחרי אצלי הונגריה לרשת את ממלכת פולין נלוה אליו גם מיכאל אדוננו. כמה ניסיתי אז למנוע אותו מזה, וכן נסתה גם הגברת הנעלה, כי הדבר היה זמן־מועט אחרי חתונתם, ואף האדון הטוב בעצמו לא נכסף ביותר לצאת למערכה, הוא נטה דוקא לשבת בית, לקרוא בספרים, לבנות טחנות ולהרכיב נטיעות, אבל משום הכבוד אנוס היה להילוות אל היוצאים. בקשתי אז ממנו, כי יקח עמו לפחות את בני, את בנדי. אכן תיכן אלהים בחכמה את הדבר, וטוב היה שהלך בנדי עמו, כי אלמלא כן לא היינו יודעים עד היום דבר על אדוננו הנעלה. כי בראות הנסיך את המוני הטטרים העצומים, מיהר בעצמו לשוב הביתה, אולם כל מחנות האצילים נשבו על ידי הטטרים עובדי האלילים והוגלו לארץ קדר לעבדים. בני, בנדי, שחלה בירכיו, ולא היה מסוגל עוד לעבודה שוחרר לאחר הפצרות מרובות והגיע הביתה. הוא הביא עמו את הבשורה כי האדון מיכאל מתענה שם בשבי הקשה, וכי למראה הכבוד שרחשו לו יתר השבויים, חשבוהו הטטרים לדוכס והעריכו את הכופר בעדו במכסה עצומה כל כך שכל רכושו, אם ימכר בכסף, לא יספיק לכך. ובכל זאת רבה היתה שמחת גברתנו הנעלה, בשמעה כי עוד בעלה בחיים, היא טרחה ויגעה להשיג מקור לכסף. אבל איש מידידיה וקרוביה לא בא לעזרתה. הימים היו ימי מלחמה ואיש לא הלוה כסף אף בערובה אפותיקאית. בכן מכרה את כל הכלים היקרים שהביאה מבית אימה; את קערות הכסף היפות, את גביעי־הזהב, את האוצרות היקרות המשובצות אבני־חן, את הטבעות, הסיכות, האבזמים והפריפות העדויות באבני אדום, מרגליות אמיתיות, נזמים מתנוצצים באבני ברקת, כל דבר ערך. אבל בכל אלה לא היה אף כדי מחצית המכסה שדרשו הטטרים. אז חכרה גברתנו את אחוזות אחיותיה, ציותה לחרוש את אדמת־הבור, לברא יערות ולהכשיר קרקעות לזריעה. היא עשתה לילות כימים ועבדה בלי חשך. את יינה שלחה עד לפולין המדינה, תבואתה הגיעה עד להרמנשטאדט. דבש ודונג ופירות מיובשים – לקרונשטאדט, ועם זה אכלה לחם במסכנות. אמנם, ממשרתיה לא גרעה דבר מן המגיע להם, אבל היא עצמה חסכה את בילעה מפיה. בימי הקציר והאסיף, בהיות כל היום בשדה, היתה כל סעודתה רק פרוסת־לחם קטנה וכוס מים זכים ועם זה, האמיני לי, כי רוחה היתה טובה עליה, ומעולם לא נפלה טיפה מה על הפיתה היבשה, שבה הסתפקה מתוך נאמנות לבעלה”.

– “מה פשר דבריך אלה?”

– "כן, בתי. באשר כל הכסף הזה, שנחסך בעמל רב ובמחסור מדי שנה בשנה הובא תמיד בתקופת־שנה זו בידי בנדי אל הטטרים, כדי להשלים את מיכסת־הפדיון.

האומנת הזקנה מחתה את דמעותיה מעיניה.

– “ומה סכום הפדיון הנדרש?”

– “איני יודעת זאת אל־נכון. בנדי הביא עמו תמיד קלף. ועליו היה רשום ביד הטטרים הסכום שקיבל והשארית הנדרשת. הקלף שמור ודאי בידי הגברת הנעלה. אני לא חקרתי, כמובן, בדבר”.

– הנערה עסקה במלאכתה שקועה בהרהוריה.

“עכשיו הלך שוב בנדי בני למסע כזה. וכל שעה אחכה לשובו. מפיו נשמע ודאי דבר”?

ברגע זה חרקה הדלת מבחוץ ועגלה קלה נכנסה ברעש לחצר, נביחת־הכלבים השמחה העידה כי בן־בית הוא הבא.

– “גבירתנו היא”, – קראו שתי השפחות קול אחד, ובעוד הן קמות ממקומן, נפתחה כבר הדלת, ואַנה בורנמיסה, אשת=בריתו של מיכאל אפפי נכנסה לחדר.

אשה יפת־תואר, שקומתה כקומת איש כמעט; בת שלשים ושש היא, אבל קלסתר פניה הוא מאותו סוג, אשר הזמן לא יתן בו אוותיו עד לזקנה. השמש שזף מאוד את תוי הפנים, אבל פלוּמת־הקטיפה של הנעורים והאדמימות הבריאה, הטבעית תשוינה לה יופי מיוחד במינו. מצחה מקומר וחלק, אף קמט קל לא יעיב אותו. חתוך העינים מלבב, הריצים הארוכים מצילים במקצת על העינים הגדולות, החמות כעין האגוז. השפתים הן רכות וענוגות, בשעה שהפה סגור אבל מדי פתחה את פיה תהיה לו ארשת־נגידים, מפיקה גאון.

– “עוד אתן ערות?” – שאלה את אמהותיה. צליל נעים היה לקולה, אם כי הצער החליש אותו משהו:

– "רצינו לחכות לכבוד מעלתה, שלא תהיה נאלצה לשהות בגללנו בחוץ, השיבה האומנת הזקנה, בטופפה מסביב לגברתה ובהסירה את המעיל הכבד מעל כתפיה.

– “האם לא שב עוד בנדי מדרכו?” – שאלה הגברת אפפי בנעימה עגומה.

“טרם שב. אבל כל רגע אחכה לבואו”.

אנחה פרצה מלב הגברת. כמה צער עצור, כמה תקוות נגוזות, כמה ותור מסותר באנחה זו. שוב עברה בחייה שנה רבת־מאמצים, שנת שקידה וחריצות וחסכון וקרבנות לשם אותה המטרה האחת והיחידה. מי יודע כמה שנים עוד תעבורנה עד שיעלה בידה להגיע אליה. ועד העת ההיא – רק עמל וסבל וחיים ללא שמחה נכונו לה.

הגברת אפּפי אצלה שוב לפניה את ארשת־הקרירות הרגילה, ברכה בליל־מנוחה את אַמהותיה ותאמר ללכת אל חדרה; קלרכן נשקה ביד גברתה, שהעיפה עליה מבט תמה. הגברת הרגישה דמעה חמה על ידה.

– “מה חסרת?” – שאלה אותה הגברת בתמיהה.

– “לא חסרתי דבר”, – התיפּחה הנערה. “אבל לבי יהמה אליך, גברת נעלה. זה כבר עלה רעיון על לבי, אבל לא הרהבתי עוז לגלותו לפני איש. לעיתים קרובות היינו מדברות, אני וחברותי בכפר, על אדוננו הנתון בשבי ועל הכּופר הרב הנדרש בעדו. והנה נדברנו: כולנו יש לנו מחרזות של מטבעות זהב וכסף מרובות, ומה בצע לנו בכסף הזה, נמסרהו איפוא לידיך, גברתי הנעלה, וישמש לפדיון נפש אדוננו. אם גם לא יספּיק כולו, הן יצטרף בכל זאת לאיזה סכום”. הגברת אפפי לחצה את ידה הרועדת של הנערה ודמעה התגנבה שלא מדעת אל עינה.

– “תודתי לך, נערה חביבה”, אמרה בהמית רגשותיה. לו מסרה לי אחותי בנפי, עשרת אלפים מחרוזות־זהב לא הוקרתי אותן כאשר אוקיר נדבת־לבך זו. אבל אלהים ודאי ישלח גם הוא את עזרתו".

ברגע זה נשמע קול שעטת־סוסים בחצר, והכלבים פרצו בנביחה מרעישה.

“מי יכול לבוא בשעה זו? ואלי שודדים הם? שמא בריוני החולצות האדומות”, – מלמלה האומנת, ואף אחת משתי המשרתות לא ההינה לקרב אל הדלת.

הגברת אפפי לקחה את הנר מעל השולחן, ותצעד בעוז אל הדלת, ותפתח אותה. – “מי כאן?” – שאלה בקול אמיץ, ללא רעדה.

–"אנחנו, רציתי לאמור – אני – השיב מישהו בקול מבוכה. וכל שלש הנשים הכירו את קולו של בנדי.

"אתה? חושה, בוא מהר! " קראה הגברת אפּפי בשמחה והכניסה אותו בעד הפתח, העבד היה מבולבל משום־מה. הוא מעך את כובעו בידו ולא ידע במה יפתח.

– הראית אותו, הדברת עמו? השלום לו? שאלה מהר הגברת.

– “אמנם כן. שלום לו”, – השיב העבד, “והוא שולח ברכות ונשיקות לראש הגברת הנעלה”.

– “המסרת למורזה את צרור הכסף?”

במקום תשובה מחטט בנדי בכיס העמוק מאד שבאדרת־השאר שלו, וכל צבעי־הקשת מתחלפים בפניו עד שהוא מוציא את הקלף ומוסר אותו ברעדה לידי גבירתו.

– “האם עוד חסר הרבה למכסה? מה אמר מוּרזה?” – שאלה הגברת בקול חרד.

– “לא עוד הרבה. יתכן לומר, כי אך מעט מאוד”, השיב בנדי בעינים מושפלות, במעכו במבוכה את כובעו.

– “כמה, כמה חסר עוד?” – קראו כל השלש.

– פני בנדי האדימו.

– “בכן, ´לא חסר עוד מאומה!” נפלטה קריאה מקרב לבו, הוא נתן קולו בצחוק אדיר, ומיד אחרי זה פרץ בבכי.

בבת אחת הבינה האשה לפשר־הדברים.

“בן אדם!” – קראה בסערת־רוח, באחזה בכתפו של העבד,

– “הם הבאת עמך את בעלי?”

בנדי רמז באגרופו לאחור ונענע דומם בראשו; הוא בכה וצחק בבת אחת, אבל כל הגה לא יכול להעלות על שפתיו.

בקריאת שמחה עצומה מיהרה הגברת אפפי אל הדלת, שהיתה פתוחה כבר למחצה, והאיש שעמד כאן והקשיב היה –מיכאל אפפי, זה אשר לו חכתה ימים רבים כל כך ועליו הורידה דמעות.

– “מיכאל! בעלי האהוב!” – קראה האשה המרעידה בהמון רגשותיה, ומבלי דעת נפשה נפלה על צוארי האיש.

–"שלי אתה – שלי", מלמלה לבסוף חרש, בשוב רוחה אליה.

“שלך אני”, – אמר אפפי, ולך נשבעתי, כי כל ארץ, כל מדינה בעולם לא תוכל עוד לנתק אותי מעליך".

הזוג הנרגש באשרו נעזב לבדו.

עד לשעה מאוחרת בלב הלילה דלק האור בחדרם. מה רבים, רבים הדברים אשר היה בפיהם לספר איש לרעותו!

 

פרק שלישי: הנסיך בעל־כרחו⁵

עברה שנה מאז שב אפפי לביתו. בחצר האחוזה באבספלוה רבה התרוצצות. סוסים באים וסוסים יוצאים, משרתים נישלחים לכל צד ועבר. מבוכה רבה מורגשת בבית, אבל אין איש מתעצב אל לבו. האנשים הנאמנים ביותר, שיש בידם לשאול, מקבלים תשובה בלחש, כי רעיתו של מיכאל אפפי קרבה שעתה ללדת. והאדון מיכאל בעצמו אינו יוצא אף לרגע אחד מחדר אשתו, אשר חבלי־לידה אחזוה.

ופתאום קול רעם ורעש בחצר, עשרים וארבעה ארנאוטים⁶ (רכובים על סוסיהם), ובראשם אגא⁷ תורכי, מגיעים לשער לחרדת המשרתים. אנשי־הצבא חמושים רמחים ופגיונים.

– “האם אדונך בבית?” פנה האגא בקול זוף אל בנדי, קפא במקומו מרוב פחד. – "ובכן, אם כאן הוא, תאמר לו כי יצא מיד אלי, כי עלי לדבר אליו! בנדי החריש כבראשונה, והתורכי הוסיף: “אם ימאן לצאת, אכנס אני אליו, אל הבית.”

ובדברו זאת קפץ מעל סוסו ודרך על סף המבוא. בו ברגע יצא אפפי מחדר רעיתו, לשמע צלצול החרבות. פניו הביעו חרדה למראה האורח הבלתי צפוי.

– “האם אתה מיכאל אפפי?” – שאל הקצין בזעם.

“אני הוא הנכון לשרתך, אדוני רב־החסד”.

– “טוב. אדוני ומפקדי, כבוד מעלתו, עלי פחה המהולל, הואיל למסור לך, כי עליך לעלות תיכף, ובלי שהיות, במרכבה ולבוא אל אדוני למחנהו אשר בסליך הקטנה, ובלא כל בני־לויה”.

– “סלח נא, קצין נכבד”, – ענה אפפי, דוקא עכשו אי־אפשר לי למלא את המשאלה הזאת. חבלי־לידה אחזו את אשתי וצפויה היא בכל רגע לסכנת־נפש. לעת כזאת לא אוכל לעזה לבדה.

“אם חולה אשתך, צוה להביא רופא, ושים אל לב, כי אם תעורר את חמת הפחה עליך, לא תיטיב בזה לבריאותה”.

“הניחה נא לי יום אחד, אחר אעשה כמצותך, אם גם בנפשי יהיה הדבר”.

“לא יהיה הדבר בנפשך כלל, אם רק תשמע, אכן אם תסרב, עלולה צרה לבוא על ראשך. היה נבון, איפוא!”

אַנה ששמעה קול דברים מבחוץ קראה בדאגה לבעלה. אפפי עזב את הקצין וימהר אל אשתו.

– “מה קרה?” – שאל היולדת. חיורת מאד היתה ברגע זה.

– “אין דבר, חמדת נפשי נקרא אני לבא אל מקום אחד. אבל אין אני הולך.”

מבעד לחרכי הוילאות ראתה האשה את חודי הרמחים של התורכים ותקרא במר־יאושה: “מיכאל, רוצים הם להוליך אותך שבי”, אחרי כן לחצה אותו בעוית ידים אל לבה – “לא אתן לך ללכת מכאן, מיכאל, נוח לי שיהרגוני מאשר ישבו אותך לעדות, מאשר תאבד את הלי שנית”.

– הרגעי נא, מחמל נפשי", ניחם אותה אפפי.:איני יודע כלל מה שואלים האנשים ממני. לא חטאתי להם במאומה. לכל היותר הם מבקשים ודאי איזה מס, שאאסוף להם ודאי על נקלה".

– “הוי לבי מנבא לי רעות” – מלמלה האשה החולה ותפרוץ בבכי.

– "מיכאל, לבי אומר לי כי לא אוסיף לראות את פניך!:

בינתים עיף האגא לחכות. הוא ניגש אל הדלת, דפק עליה וקרא: “אפפי, הו, אפפי! צא מיד. אני לא אכנס לחדר רעיתך, כי לא יאה לי הדבר. אבל אם אין אתה יוצא, הרי אני מבעיר את הבית עליך”.

– “בכן אלך”, – אמר אפפי, בנשקו לאשתו ובהרגיעו אותה “סירובי עלול להביא עלינו רק פורענות יתרה. רק אפטר מהמם, ומיד אני שב אליך”.

– “לא אוסיף עוד לראות פניך”, – פלטה החולה בחרדה. קרובה היתה להתעלפות. אחרי כן נתנה קולה שנית בבכי מר. “מיכאל, אם אמות, אל תשכחני נא!”

– “אה! קרא אפפי בנהמת לבו, ברגש מר נשמט מזרועות רעיתו ובלבו המטיר קללות נמרצות לראש כל התורכים באשר הם שם, לחיים ולאשר לא נולדו עדנה”.

לאחר שהרחיק עם החבורה כמרחק שעה מאבספלוה, הרגישו התורכים ברוכב אחד הדוהר על סוסו, וחותר כנראה להשיג אותם. הם העירו את תשומת־לבו של אפפי לזה. מתחילה לא השגיח בדבריהם, אבל כשאמרו לו, כי הרוכב בא מצד אבסלוה עצר בעד העגלה וחיכה לשליח.

בנדי היה זה, שנפנף במטפחתו ואץ בדהרה בלתי מרוסנת.

– “מה קרה?” – שאל אפפי בלב הולם את העבד, עוד בהיות מרחוק.

“בשורה טובה, אדוני!” קרא בנדי. “גברתנו הנעלה ילדה בן, והיא עצמה, תהילה לאל, מחוץ לכל סכנה”.

– “יהי שם ה' מבורך!”, – קרא אפפי באנחת רוחה ושלח את עבדו חזרה. כל דאגותיו סרו מעל לבו. הוא חשב על בנו, ולאור המחשבה הזאת נראו לו התורכים בני לויתו כאנשים טובים וישרים ובני־תרבות מעין כמוהם.

בשעה מאוחרת בלילה הגיעו למחנה עלי פחה. השומרים היו שקועים בשנת מרמיטה. אפפי היה אנוס לחכות לפני אוהל הפחה, עד שלבש השליט את בגדיו והזמינהו לבוא פנימה. עלי ישב בגלים משולבות על גבי מרבד בירכתי האוהל, ומאחריו עמדו שני כושים לבושים פאר, וחרבותיהם שלופות לפנים.

אחרי הברכות המקובלות פנה ליו הפחה בשאלה: “האם אתה מיכאל לבית אפפי שהיה שנים רבות בשבי מוּרזה הטטרי?”

– “אמנם כן, פחה נדיב. מתוך רחמים ויתר על שארית דמי־הכופר”.

“טעות היא בידך. מורזה ויתר על שארית דמי־הכופר בפקודת אדוני השולטן הנעלה, והוד רוממותו יעשה מעמך עוד חסד רב מזה”.

“בהתשוממות ובתודה אני שומע את דבריך, כי אכן, איני יודע במה זכיתי לחסד הזה”.

“נודע לשולטן המפואר על התנהגותך הישרה, הנבונה והאמיצה בימי השבי העגומים ואשר ידעת לרכוש לבות יתר השבויים לאהבה ולכבוד, והנה, לשמע הדברים האלה, ובשים לב לזה שהנסיך הנוכחי כבוד מעלתו האדון, יוחנן לבית קמני, אומר לפרוש בגלוי מעל השער העליון⁸, החליט השליט הנעלה לנשא אותך מיד על כיסא־הנסיכות של זיבנבירגן ולקיים את השלטון בידיך”.

– “בידי? אין זאת כי אך צחוק עושה לי אדוני, רב־החסד”, – הפליט אפפי בגמגום. דומה היה בעיניו כאילו העולם כולו הולך ונהפך עליו. “כן, אותך, ואל יהא הדבר הזה כפלא בעיניך, כי אם יעלה הרצון מלפני הוד רוממותו, והיו נסיכים ופחות במעוף עין אחת לעבדים, לפושטי־יד או לחללים, ואנשי־צבא, אצילים או עבדים יבואו במקומם. מאושר אתה שנשאת חן וחסד מלפניו”.

– “אבל אדוני רב החסד! מה זה עלה על דעתך, כי אוכל להגיע לנסיכות?”

–, “עלי הדבר הזה! אני אגיעך לכך!”

“אבל הלא נסיך אחר לזיבנבירגן, יוחנן לבית קמני”.

– “גם הענין הזה נוגע אך לי. מזה עוד איפרע”.

אפפי משך בכתפיו. הוא הרגיש כי מימיו לא היה מסובך בעסק ביש שכזה. הפחה שב לדבר: כתוב איפוא מיד ובלי שהיות פקודה לכנס את אספת־האצילים למען תתקיים כל פרשת טכס המינוי במהירות האפשרית.

– אבל מי יענה לקריאתי? אדוני, אני אחד הנמוכים בין אצילי הארץ, אך ללעג ישימוני האנשים ויאמרו כי נטרפה דעתי עלי".

– “ובכן יוכחו כי לא כן הוא”.

“גם לא אוכל להמציא את כתב־הכינוס, באשר מחוץ למחוז־הסקלים⁹ הכל נתון לשלטונו של קמני”.

– בכן תשלח את הכתבים למחוז־הסקלים, ומשם ודאי שיבואו האצילים".

“גם בין הסקלים אין אני מכיר את החשובים ביותר, כי לא משם אני. לכל היותר אני מכיר שם רק אנשים כסטיםן לבית רוּן, יוחנן לבית רצ’ו וסטיפן לבית נלצ’י.”

“תכנס איפוא את האדונים לבית רון, דצ’ו ונלצ’י, אם אנשים ישרים הם בעיניך”.

אפפי התחיל להתגרד בראשו.

– “אבל אם גם נניח שיבואו, היכן נכנס את האספה! אין בידינו כל מקום הראוי לכך. בקלזנבורג יושב גיסי דיוניסיוס לבית בנפי, אויבי העז, והוא ראש העיר; ואילו בהרמאנשטאדט שולט יוחנן בלית מני בעצמו ובכבודו”.

– “הנה כאן סליך הקטנה לפניך, והיא בידינו, כאן תוכל גם האספה להתכנס”.

אף שלב אפפי היה מר עליו, בכל זאת נתן קולו בצחוק.

– “הן אין כאן אף בית אחד, אשר יוכלו בו לשבת שלושים איש זה על יד זה”.

– “בבית הכניסה!” – השיב הפחה. אם גדול ונאה הבית למדי לכבוד שמים, הרי ודאי שיהיה טוב למדי גם לכבוד בני־אדם".

אפפי לא מצא עוד כל מוצא להשתמט.

– “היודע אתה לכתוב?” – שאל הפחה.

– “ודאי שאני יודע”, – השיב אפפי באנחה.

– “טוב. כי אני אינני ידוע זאת שב איפוא וכתוב את אגרת־הכינוס”.

אחד המשרתים הביא שולחן, קלף ודיו אדומה.

אפפי ישב כקרבן תמים והעלה לשם התחלה אות אחת על הקלף, גדולה כל כך, שהתורכי קפץ בחרדה ושאל מה פירושה.

– “זוהי אות הא”, – השיב אפפי.

– “הלא תשאיר מקום גם לשאר האותיות”.

– “אות מתחילה היא, ושאר האותיות תהיינה יותר קטנות”.

– “תקרא בקול את אשר תכתוב”.

ביד רועדת כתב אפפי וקרא: “הואיל”… הפחה חטף בכעס את הקלף מידו וגער בו:

“מה כאן “הואיל” ו”היות" למה כל הנפתולים האלה. כתוב כמינהג: “אנחנו, מיכאל לבית אפפי, נסיך בזיבנבירגן, מצוים עליך, עבד שפל, שמיד עם קבלת הכתב הזה תמהר לבוא לפנינו בסליך הקטנה ולא, דמך יהיה בראשך. וסוף פסוק”.

בעמל רב עלה בידי אפפי להסביר לפחה כי לא מן הנוהג הוא לדבר בלשון כזאת אל אצילים הונגרים. על כל פנים דרש הפחה שתוכן הדברים יהא חתך ונמרץ.

לבסוף נכתבו האגרות. עלי פחה ציוה מיד על אחד מאנשי־צבאו לעלות על הסוס ולטוס “כחץ מקשת” כדי למסור את האגרות.

– “ועד שתתכנס האספה, פנה הפחה אל אפפי, תהיה עמי במחנה”.

“האין אני רשאי ללכת לביתי אל אשתי וילדי?” שאל אפפי בלב הולם.

– “לא, לעזאזל! יראתי פן תתחמק מפנינו! הלא כך דרכם של כל האדונים ההונגרים האלה; מי שאינו רצוי לנו, מתרפס לפנינו כל הימים ומתחנן על מגבעת־הנסיכות, ואותם שאנו רוצים לנשא, חשים להם מפלט”.

ובזה הראה הפחה לאפפי את האהל הנועד לו ונפרד מעליו; המשמרת שהועמדה לכבודו בפתח, קבלה גם פקודה למנוע בעדו מלהתחמק.

“אך זהו סבך”, נאנח אפפי בלב נדכה מאד. רק עוד תקוה אחת אימצה את לבו, שהאדונים הנקראים לאספה לא יבואו.

*

מקץ ימים אחדים, לעת־בוקר, ומיכאל אפפי עודנו רוגע במיטתו הארעית, והנה הוא רואה את סטפן לבית רון, את יוחנן לבית דצ’ו ואת סטיפן לבית נלצ’י עם כל שאר הסקלים האצילים, שדבר האגרת הגיע אליהם, נכנסים אליו, אל האוהל.

– “אבל בשם אלהים”, קרא אפפי, “למה זה באתם הנה?”

– “כבוד מעלתך קרא לנו ונבוא”, – השיב נלצ’י.

– “אמנם כן, אבל אתם. רבותי, צריכים הייתם להבין דבר ולא לבוא. ועתה, מה נעשה?”

– “לנשא ברוב פאר את כבוד מעלתך, וגם להגן עליך כדרך אנשים סקלים, אם רק יהיה צורך בזה!” – השים סטיפן לבית רון.

– “לשם זה אתם מעטים מדי ידידי”, ענה אפפי לעומתם.

– “הואילה נא להעיף עין אל מחוץ לאוהל”, נשא נלצ’י את דברו. הוא סילק את המסך הצידה והראה על המון סקלים מזוינים בחרבות ורמחים, שנשארו לעמוד מבחוץ. באנו להוכיח לכבוד חסדך, כי לא צחוק עשינו לנו, בנשאנו אותך לנסיך עלינו".

אפפי משך בכתפיו, קם לנעול נעליו ושקע בהרהורים. עברה שעה כמעט עד שכילה ללבוש את בגדיו. כה נבוך ומבולבל היה.

אצילים למאות נענו לקריאתו, והוא לא שער, גם לא ביקש זאת בלבו.

כשיצא עלי פחה מאהלו, עבר בין האצילים הקרואים, אחז לעיניהם בידו של אפפי, עטפו מעטה־קטיפה חדש ונוצץ, שם בראשו מצנפת עטורה פרות־חולד והכריז והודיע לפני האצילים הנאספים, כי מהיום הזה והלאה יראו באיש הזה את נסיכם האחד האמיתי. הסקלים ענו בקריאת הידד, נשאו את אפפי על כתפיהם והושיבוהו על הבימה המרופדה קטיפה, שכונן עלי פחה למענו.

"ועתה תואילו נא רבותי לשים פעמיכם לבית הכניסה, ושם תשבעו שבועת־אמונים לנסיך כמשפטכם ותקבלו עליהם את עול הברית הזאת.

נלצ’י וכל יתר הסקלים מצאו לנכון לקבל את פניו בטכס גדול וחלקו לו כבוד נסיכים. האדון פרנץ מגיארי נשא נאום מפואר בלשון נמלצת ואמר, כי אלהי ישראל אשר לקח את דוד מאחר הצאן להיות נגיד על־עמו וינשאהו על כל אויביו ודאי יכרות גם עתה ברית לבחירו, אם גם יהיו אויביו כעשב השדה וכחול אשר על שפת־הים.

איש לא שיער מעולם כי בית־אלהים דל זה יהא מקום מועד לאספת אצילי־עם ולמנוי נסיך. ואפפי לא ראה מימיו אף בחלום הלילה כי יקרהו כדבר הזה.

הוא אל שם לבו לכל פרשת־הטכס והנאום. מחשבותיו נשאוהו אל אשתו וילדו. האומללים, אפה ימצאו להם מקלט, אם הוא יפול ביד קמני, אשר יגרשם מביתם ונחלתם? והנה עלה על לבו זכר אחיו סטיפן לבית אפפי, היושב אף הוא במחוז הסקלים. אולי הוא אשר יעמוד לימינם בבוא השואה.

ההרהורים האלה השכיחו לבו את כל הנעשה סביבו, ולאחר הנאום, כשקמו הנאספים ממקומם ופתחו בשיר, “יודוך ה' כל מלכי ארץ” קם אף הוא ממקומו מבלי שים לב כלל כי כל זה בא לכבודו.

אך הנה הוא מרגיש כי מישהו שם מאחור שתי ידים על כתפיו, מצמידהו למקומו ומלחש לו בקול מוכר, כי עליו לשבת.

אפפי מעיף מבט סביבו וצונח נדהם למקומו. האיש שעמד מאחרי גבו הוא – אחיו סטיפן. הוא ולא אחר.

– “גם אתה כאן?” – מדבר אליו אפפי בעגמת־נפש.

– אני אחרתי מעט, – השיב סטיפן. “אבל הספקתי לבוא בעוד מועד ואוסיף להיות כאן, כל אשר תצוני”.

“גם אתה רוצה איפוא להמיט שואה על ראשך?” – “אדוני אחי! גורלנו נתון בידי שמים. אבל גם בידנו ניתן לדבר־מה להגן עלינו, אמר סטיפן ושם ידו על חרבו. סר לב העם מעל קמני, ויכול תוכל לו”.

– “ומה אם לא כן יהיה? מה יהיה בסופה של אשתי? הראית פניה?” “אני בא עכשיו ממנה – וגם אמנם בגלל זה אחרתי”.

– “הדברת עמה? – מה אמרה למאורע הזה? האם שרויה היא בצער רב”. – “חלילה. שמחה היא וסבורה, כי אין כמוך נסיך טוב לזיבנבירגן. כי ראוי אתה לכבוד הזה יותר מכל האצילים המיוחשים. היודעים רק לנהוג בעריצות ולשתות לשכרה; היא מצטערת מאוד על חולשתה המונעת ממנה לבוא לחזק אותך ולעודד את רוחך”.

“ובכן, מה אומר לך, – נוח היה לי אילו נבחרה היא לנסיך” – השיב אפפי ספק במרירות, ספק בצחוק.

“שים אל לב”, התגרה בו סטיפן. “האשה הצעירה רגילה כל כך להיות השוררת בבית שאולי נזכה לראות אותה גם שמה את מצנפת הנסיכות לראשה, אם לא תיטיב לאמצנה אל ראשך אתה. כמובן שאני מעיר לך זאת רק בדרך הלצה”.

אבל כדרך כל הלצה היתה בזה מידת־אמת.

 

פרק רביעי: משתה בבית הנסיך ההונגרי    🔗

אותה שעה היה כבוד רוממותו הנסיך יוחנן לבית קמני מתעלס רוב חדוה בביתו אשר בהרמאנשטאדט. שליט זה היה מפורסם ביצרו הגדול לאכילה. האיש הזה לא היה מסוגל להפסיק סעודה גם בשעת סכנה גדולה ביותר למדינתו. הטבח עמד אצלו במעלה חשובה יותר מכל שאר יועציו.

והנה הוא מסב גם עתה אל שולחנו. דומה הדבר כאילו חכמת־הבישול הצרפתית זימנה לכרת־נסיכים זה את כל פלאותיה. בדליים־מקרות של כסף נתונים כל מיני יינות של הארץ ושל חוץ־לארץ בתוך בקבוקי בדולח ונציאני מחוטב להפליא ומגוון; על גבי קערות כסף ערוכים כל מיני בשר של חיות וצפרים יקרות במינן, מתובלים בכל מיני תבלינים מופלאים; פירות־הודו רקוחים בסוכר־חצב. דגי־ים יקרים, פשטידות ענקיות עשויות מכבד של זאב־המים. בתוך סלים גדולים מוגשות ביצי־ברבורים צבועים כעין הורד, וכל אורח יכול לשם שעשועים לבשל לו אותן בתוך כלי מיוחד העומד לפניו על גבי אש של כוהל. ועוד המון מטעמי־פלא לאין שעור, שבני אדם רגילים לא היו ידועים לשם מה הם ובכמות שהיתה מספקת בשביל מספר אורחים רב פי ששה מן הנוכחים במשתה.

המשתאות בזיבנבירגן היו מסתיימים על הרוב בזה שהאדונים היו באים לידי תחרות בשתיה. גם עכשיו קרא הנסיך את האמיצים ביותר לתחרות כזו. רוב הנאספים נמנעו מזה. נמצאו רק שלשה יוצאים מן הכלל: הראשון היה ונציגר, מפקד הגדודים הגרמנים, איש גבה־קומה בעל פנים גרמיים ועינים בהירות־כחולות; השני היה פול איש בלדי, המצביא של הסקלים ושופט עליון בהרומשק, אדם יפה־תואר ומאיר פנים, בעל מצח גבוה, נסוך שלוה, ולמולו ישב המתחרה השלישי דיוניסיוס לבית בנפי, שר העיר קלוזנבורג ומצביא הפלך. פניו היו עגולים, אדמונים והאדימו עוד יותר מחמת היין הרב שתה. בזקנו הגדול, העבה לא נגעה עוד תער, עיניו רבו ברקים, ובדברו אל אדם היה מטיל צוארו הצידה ומשוה לפניו הבעת יהירות.

יוחנן איש קמני בעצמו ובכבודו יושב בראש השולחן, והגברת בלדי והגברת בנפי משני עבריו.

אף שהיה קמני בא במגע ומשא מרובה עם ארצות־המערב, בכל זאת היה לובש עדיין בגדים מזרחיים. שערו היה גזוז קצרות. זקנו היה גדול, וכל צורתו הפיקה הדרת־כבוד. בתוי־פניו הורגש יחס של זלזול גלוי לכל המתרחש סביב, אותו היחס שעתיד היה ברבות הימים להמיט אסון על ראשו.

– אחת הגברות היושבות על ידו, רעיתו של בנפי, היתה אשה ענוגה ורכה, עצבנית, כבת עשרים שנה, שהיתה נתונה משנת השש־עשרה להשפעתו התקיפה והשלטת של בעלה. צנועה היא כילדה ממש. כמעט שלא תרהיב עז לשאת עיניה, ובנשאה אותן תסב אותן אך אל בעלה האהוב עליה, אהבת־הערצה. היא לובשת שמלת משי כבד הנירכּס בשורת כפתורי־יהלומים. לצוארה היא עונדת שרשרת זהב, רחבת־חוליות ובתוך כל חוליה וחליה מהבהב אזמרגד נהדר. את ראשה מפאר שביס־משי משובץ פנינים המגיע עד למצחה ומסתיר בצניעות את הקווצות הזהובות של האשה היפה. מעברו השני של הנסיך יושבת רעיתו של בלדי ועל ידה בעלה. גם יפיה מזהיר ומצודד־לבבות. צבע פניה הצח כעין שושנה לבנה מתלהט באור המשתה. עיניה השחורות, הנוצצות, המפיקות קלות־דעת, משוטטות הנה והנה. לרגעים תוריד את ריסיה על העינים הלוהטות ואז יהיה למבט כח מושך וקוסם. קווצותיה השחורות מחושרות על ידי פנינים רתוקות במעשה־אמנות והמהודקות מאחור בנזר־יהלומים קטן, אשר ממנו יורד לארץ צעיף ארוך רקום זהב. היא לבושה שמלת־קטיפה הונגרית רבת־גונים וקצרת שרוולים, הנרכּסים באמצע ברכס של אבן־לשם גדולה. שושנה אדמדמת לנה בחיקה.

בני בית בתלן היושבים בקצה השני של השולחן מדברים בגנות האשה הזאת המתיפיפת בגלוי, בעוד שהיא כבר אם לבת שהגיעה לפרקה. אבל הנסיך מתענג למראה, וכן גם בנפי התקיף, ואף בעלה הנלהב המעריץ מאד את אשתו.

תחרות־השתיה הלהיבה יפה את רוח האדונים, והנה בא לאולם גבריאל לבית הלר, נרגש מאד ברוחו, ממהר ישר אל הנסיך ומחש באזנו מלים אחדות בפנים מפיקים דאגה. קמני נועץ בו עינים תמהות אחרי כן הוא מריק במנוחה אל גרונו את הכוס אשר בידו, ונותן קולו בצחוק עליז. – ספר נא את החדשה באזני האורחים למען ידעו גם הם, קורא הוא בקול אל הלר.

זה מהסס.

– “פתח פיך. הרי זה מעשה מבדח מאין כמוהו. הוי, הפסיקו שם למעלה את נגינת התזמורת. אכן, זו היא מהתלה”.

כל הנאספים מאיצים בהלר כי יספר להם את ההלצה.

“הענין לא חשוב”, משך האיש במשיכת כתפים. הגיעה שמועה שעלי פחה נשא את מיכאל אפפי למעלת נסיך".

“חה! חה! חה!” – ענו כל המסובים קול אחד בצחוק, הנסיך פנה בהתלהבות מבדחת אל אורחיו: “הידעתם את האיש הזה? הם שמע מי מכם על אודותיו דבר?”

הגברת בנפי החוירה ונאחזה בזרוע בעלה. זה סמך מרפקו על השלחן וענה ברוח קודרת: – “קשרי משפחה רחוקים ביותר מקשרים אותי אל העלוב הזה אחת משארותיה של אשתי, נשואה לו לאשה. רבות היה בשבית־הטטרים, והתורכים. הזועפים עכשו עלינו, קראו לו כנראה, דרור, רק בתנאי שיסכים לעלות על כסא הנסיכות. אין זאת כי יצא האיש מדעתו”.

הנאספים נתנו שוב קולם בצחוק.

– “בכן נערוך לו טכס כדת וכדין”, העיר קמני בלגלוג.

– “הטכס נערך כבר”, – קרא הלר.

– “איפה? על ידי מי?” – שאל הנסיך המתעלס.

“בסליך הקטנה על יד אספת האצילים”.

קמני עשה תנועה בידו והגביה את גבות עיניו, לרמוז שתשובה זו אינה ברורה לו כל צרכה.

– “מי היה נוכח בשעת מעשה, מ הם האצילים? כל אנשי הארץ הנכבדים הלא נמצאם אתנו פה”.

– “היו שם סטיפן אפפי, נלצ’י, דצ’ו ועוד אחרים, מאות אחדות מאצילי הסקלים”.

– “מילא, עוד נשוב למנות אותם לאחר שנפנה משאר ענינינו החשובים”, – אמר הנסיך בזלזול. “יתן נא כסא לאדון הלר!”

– “אבל הללו אינם מחכים עד שנובא אליהם והם יוצאים לקראתנו, וכבר עד שסבורג הגיעו”.

– “בכן לגרשנו הם אומרים, האדון מיכאל אפפי ומאתים הסקלים אשר עמו?” – קרא קמני בצחוק.

עתה קם ונציגר מצביא הגדודים הגרמנים, ממקומו וישא את דברו:

– “האם יצוה כבוד רוממותו כי אזעיק את הצבא? אתנו שמונת אלפים איש נושא נשק; אם על הנסיך טוב, נעשה כלה באספסוף הזה, עד כי לא ישארו בהם שנים יחד”.

– “אל נא תחרד”, – השיב קמני, שלא החשיב אף במעט את כל הענין, “שב נא במקומך ושתה להנאתך אדרבא, ויקרבו האנשים אלינו. וכי למד זה לנו לטרוח ולצאת לקראתם? מוטב שנקח אותם שבי כמו שהם. – צר לי מאד, אדוני דיוניסיוס בנפי כי קרוב לך האיש ההוא; מתוך משוא פנים אליך לא תפוצחה עצמותיו בגלגל, ורק אצוה למלאות את בטנו קש”.

המצאתו זו של קמני עוררה קול צחוק אדיר.

– “תוגש נא כוס לאדון הלר. אנו מקימים את התחרות. כבראשונה. המנגנים, הוסיפו לנגן!”

שוב נשמע קול התזמורת. המנגנים הצוענים פתחו במנגינת מחול־צ’רדס, והאדונים השיקו כוס אל כוס ופתחו בשיר. הסייסים מבחוץ נלוו אף הם לשירה. הכוסות המורקות הועפו אל הקיר ונתפוצצו לאלפי רסיסים. רק גבריאל לבית הלר שבא האחרון ואדי היין לא השכירוהו עוד התביש וחס על הבדולח הונציאני היקר.

– הכה בכוס אל השלחן כי יתעופפו שבריו לכל רוח – הרעים הנסיך את קולו עליו. והלר עשה את רצון הנסיך והשתחוה בהכנעה לפני הוד רוממותו.

הגברת בנפי נאנחה בלבה בזכרה את בני משפחתה. בעלה, שרצה למנוע מלב איש כל הרהור, כי המאורע נוגע אף במעט אל לבו, קפץ ממקומו והזמין למחול את הגברת בלדי. לקול נגינת הצ’רדס.

האשה הנחמדה נענתה לבקשתו. בקלות טסה בזרועות בן־לויתה, וכל תנועות גוה עוררו התלהבות. גם יתר הגברים נמשכו אחריהם, קפצו ממקומותיהם ונישאו עם שכנותיהן בסערת הריקוד, עוד מעט והבית מלא ערבובית־רוקדים, מחיאות־כפים ותרועות.

בנפי היה קל דעת, לבו נטה בכלל אחרי נשים יפות, וגם היין הלהיבהו. כשבאה הרקדנית היפה שנית לידו, הרגיש פתאום בקרבת לחיה האדומה, הלוהטת, ופתאום לא ידע את נפשו, חבק את האשה היפה והמקסימה אל להו וינשק על לחיה.

הגברת בלדי פלטה קריאת־חרדה רמה מלבה ודחפה מעליה את האיש החצוף. בנפי בעצמו נדהם והעיף מבט סביב. כל איש ואיש באולם נתון היה כלו לעליצותו הוא ונאה היה כי איש לא הרגיש בנשיקה ואף לא בזעקה.

אבל הגברת בלדי עזבה בזעם את הרקדן, ובמרירות העירה לבנפי, המבקש בגמגום, על הסליחה, כי ירחק ממנה:

“יום יבוא וישולם לך עוון הנשיקה הזאת”.

איש לא הרגיש בו. מלבד האחד שנפגע ביותר – בעלה של האשה. עיני בלדי ראו, בנשק בנפי לאשתו, אם כי העמיד פנים כאינו מרגיש במבוכת רעיתו, שבקשה את בעלה בסערת־רוח; הוא אחז בידה והוציאה מן האולם; כשיצאו החוצה, צוה עליה ללכת למעונם ולהכין עצמה לדרך.

– “לאן אנחנו נוסעים?” – שאלה האשה הרועדת מרוב התרגשות.

– “הביתה אל בודולה!”

מכל האורחים היה בנפי האחד שהרגיש בהעדרם.

 

פרק חמישי: מצודת בודולה    🔗

אם תעבור את מצר־ההרים בחלק אחד מפלך וויסנבורג העליונה¹⁰ וראית לפניך את בקעת טטרנג.

הרים, הרים מסביב, נסוכים ערפל סגול, בירכתיהם עולה ומעפיל לשמים שיא־ההר קפרי, המתנוצץ בברק השלג שהקדים לרדת, ובעמק עטוף־הערפל תראינה עיניך, ארבעה, חמשה כפרים על בתיהם המסויידים לבן, המעלים עשן מארובותיהם בינות לגני־הפרי. למטה, בשפולי־העמק מפוזרים בתי כפר קטן. שם הכפר בודולה. מנגד לכפר נראית מצודת־אבירים קטנה; אשר מגדלים רחבים לה, צריחים שחורים ושמשות־יורים¹¹ הבולטות למרחוק.

אכן רק מרחוק תראה המצודה קודרת כל כך. האיש המתבונן בה מקרוב יראה אותה כזר של גני פרחים, אשר מרחוק יחשבו לשיחים כהים־ירוקים העוטרים את הצריחים. החלונות הגותיים הגדולים מקושטים פסלים נחמדים וציורי־זכוכית. המגדלים הקטנים השנונים מצובעים אדום ועטורים נסי־רוח מופלאים.

הדרך ההולכת על פני מצר־ההרים לקרונשטאדט עוברת במרחק של מהלך שעות אחדות מן המצודה הקטנה הזאת. בשעה זו, בעוד יוחנן קמני בהרמאשטאדט מתמסר כולו לחדותו, אנו רואים שורת פרשים ארוכה יורדת בדרך. כאלפים פרשים תורכים הם ועמם מאות של תותחנים איטלקים. הדרך היא צרה, והרוכבים יכולים לעבור בה רק שנים שנים. בראש עובר המפקד, איש שזוף־שמש בעל קומה ממוצעת, שעיניו מפיקות עוז, כעיני הנשר. על פני מצחו חרותה צלקת גדולה.

מחוץ לכפר הוא עוצר בעד המחנה ומחכה עד בוא האחרון. מאחרי הפלוגה, בסופה מתגלגלות שתי עגלות משא ומרכבה כבדה בדמות אבטיח, על המאסף ממונה נער, אשר במבט עיניו הרציני וחרבו העמוקה המתנוצצת מפליאים מאוד למראה פניו העגולים, המלאים. רק כבן שתים־עשרה הנער. בפנים בתוך המרכבה, אנו רואים גברת צעירה, כבת שלשים ושתים בבגדים תורכיים למחצה; כי לבושה היא מכנסי משי רחבים ואפודה תורכית כחולה וקצרה, אבל את הצעיף הסירה. שלא כמנהג התורכי אין הצעיף מכסה פניה. במנוחת נפש גמורה היא מביטה בעד חלון המרכבה.

סמוך לכפר עורך המפקד התורכי את צבאו, הרגיל כנראה למשמעת חמורה. בקצה האגף השמאלי אנו רואים את הנער הרך. בראש האגף הימני עומד איש גבוה חסון. האיטלקים מוצבים מאחור.

– “אנשי אמיצי־הלב!” – מדבר הפחה בלשון חותכת ונמרצה “כאן תקבעו לכם מחנה, איש איש ישאר במקומו, ליד סוסו החבוש ולא יניח מידו את הנשק. פרהד הקצין בלוית שנים־עשר איש ישים פעמיו לכפר. ויאמר לשופט בלשון־נימוס כי ימציא הנה במשקל ארבעים – קנטר לחם, ובשר כמכסה הזאת, ושחת ושעורה בשעור כפול מזה. תמורת אלה יקבל ארבע אגורות בערך כל ליטרה, לא פחות ולא יותר מזה!”

אחרי כן בחר ארבעה פרשים מתוך הפלוגה.

– “אתם תלוו אותי. השאר ינוחו, עוד הלילה נמשיך את דרכנו. בהעדרי נתונים אתם לפקודתו של פריץ בג”.

פריץ בג, הוא הנער הרך, משתחוה לעומתו.

– “לאחר שפריץ בג יקבל ממני פקודה לעזוב אתכם, עליכם להשמע עד שובי לפרהד הקצין”.

הפחה הכה ברכובותיו בירכי הסוס וידהר בלוית ארבעת האנשים אל בודולה.

אדון־המצודה, פול בלדי, הגיע הנה עם רעיתו רק יום לפני כן, לאחר שעזב את חצר קמני, מבלי לקחת ברכת־פרידה, הוא עמד עכשו במבוא הבית וראה את הפרשים התורכים פורצים אל חצרו. היחסים בעת ההיא בין זיבנבירגן לבין התורכים נתנו מקום לבקור כזה גם בלי הודעה מקודמת.

אך ראה הפחה את הבלדי, מיד קפץ מהר מעל הסוס, עלה במרוצה במדרגות־הבית והתיצב לפניו בלשון זו: “אני קוצ’וק פחה. לפי שדרכי הביאתני על פני הסביבה הזאת, סרתי אליך לדבר עמך בענין אחד, אם רק שעתך פנויה למעני”.

“אנא”, השיב בלדי, בהצביעו אל אולם המצודה ובתתו לאורחו לעבור על פניו.

לפנינו חדר מרובע, שקירותיו מצוירים תמונות־נוף מזרחיות, בין החלונות, לאורך הקיר, קבועות מראות גדולות מלוטשות במסגרות־פלדה. רצפת־השיש רבודה שטיחים גדולים מנומרים. על פני הקירות תלויות תמונות אבות־אבות, וביניהן כלי נשק נושנים ומופלאים בצורתם, אותות נצחון. כנגד פתח־הכניסה יוצאת דלת אל המרפסת, וממנה נשקף מראה רחב־ידים על הררי־השלג. בעד השמשות המצוירות הטיל אור השקיעה נוגה סגול על פני הנכנסים.

– “במה אוכל לשרתך?” – שאל בלדי את הפחה.

– “אתה יודע ודאי”, – השיב קוצוק “כי בשעה זו ריב גודל שורר בארץ בגלל כסא הנסיכות בזיבנבירגן…”

– “אין לבי לזה ואין אני נוטה לתמוך בשום צד במריבה הזאת” – השיב בלדי בזהירות.

– “אבל לא באת הנה לבקש ממך עצה או תושיה בענין זה”;

– “החרב תפתור את השאלה הזאת. הענין אשר הביאני אליך הוא ענין ־משפחה בלבד ואינו נוגע אלא לי לבדי”.

בלדי בקש מאת האורח לשבת על ידו ואמר: “דבר איפוא!”

– “אולי שמעת על המקרה שקרה פעם אחת פה בזיבנבירגן, אשר עלמה אחת לבית לקי נתנה לבה לאסיר תורכי צעיר, וגם היתה לו לאשה, כמובן בלי דעת הוריה ובלי הסכמתם”?

– “ידעת זאת ספרו ל כי התורכים הצעיר הזה ידע לכבוש לבות־נשים על נקלה, כאשר ידע לנצח את אויבו בשדה־הקרב”.

– “יתכן הדבר! האיש אשר נשא לו את העלמה ההיא לאשה, הנהו עומד לפניך”.

בלדי התבונן בפני הפחה בתמהון רב.

– “אני אהבתי את האשה הזאת והערצתי בלי הרף כל הימים” – הוסיף הפחה לדבר. “אתה ודאי תתפלא לשמוע דברים כאלה מפי איש תורכי; אבל אמנם כן הוא! לא לקחתי לי כל אשה אחרת אף לא פילגש על פניה. והיא ילדה לי בן, אשר בו אתגאה. והנה עכשו נתון אני במסבות מכריעו כל כך: יתכן כי בעזרת־השם אראה נפלאות בשדה הקרב, ויתכן כי אפול במלחמה. דתנו, כידוע לך, דת מוחמד, משבחת מאד את המות בשדה־הקרב, ואין אני דואג לי, אבל חושב אני על רעיתי, אשר אם תתאלמן ותשכול גם את בנה לא תמצא מקלט לה. בתורכיה ירדפוה, כי עדיין נוצרית הנה, ובזיבנבירגן – כי נשאה לאיש מושלמי. על כן אני פונה בבקשה אליך. שמעתי עליך כי איש ישר אתה וגם אשה כבודה לך. קח נא את רעיתי אל חוג־משפחתך. יש בידי להנחיל לה רכוש רב כל כך עד כי בנידון זה לא תפול למשא עליך. רק לחסותך היא זקוקה. אם תעשה את החסד הזה עמדי, והייתי לך לידיד אסיר־תודה כל הימים, ותוכל לצוות על כבודי ורכושי וגם על חי, אם רק אותר בחיים”.

בלדי לחץ את יד הפחה.

– “הבא את רעיתך!” אמר אליו בקול מעודד. אני ואשתי נשמח לראות אותה בביתנו". אמר בלדי ונתן פקודה לסיסו לחזור עם בני לויתו של הפחה למקום המחנה ולהביא משם את מרכבתה לאור לפידים.

קוצ’וק פקד למסור, כי גם על פריץ בג לבוא.

בינתים הציג בלדי את קוצ’וק פחה לפני אשתו, ומה רבה היתה שמחתו בשמעו מפיה כי אשת־הפחה היתה ידידת־נעוריה וכי היא שמחה נכספת לראות פניה.

כעבור שעות מעטות הגיעה המרכבה לחצר המצודה המרוצפת אבני־גזית.

אשת בלדי מהרה לקראת אשת־הפחה למטה, עד לקצה המדרגות, ובעוד האורחת יורדת מן המרכבה קדמה א פניה בקריאת שמחה: “קטרינה! העוד תכיריני?” עד מהרה נפלו שתי הנשים אשה על צוארי רעותה, ותשקנה זו לזו ותדברנה זו לזו דברי חבה ונועם: “הו, כמה יפית!” “ואת היית לאשה נחמדה כל כך!” ועוד דברים כאלה.

– “רואה אתה זה בני”, – אמרה קטרינה בהראותה על בנה, שקפץ מעל הסוס וימהר אל אמו לעזור לה ברדתה מעל המרכבה –

– “נער חמוד כל כך” – קרה הגברת בלדי ותלחץ את הילד ורוד־הלחי, אל לבה ותעתר עליו מנשיקות פיה.

אילו ידעה כי הילד אינו ילד כבר, כי אם שר־צבא!

– “וגם לי ילדים”, – קראה הגברת בלדי מתוך רגש התחרות של קנאת אם. “ראה תראי אתם. האם מדבר בנך הונגרית?”

“הונגרית?” – שאלה קטרינה מתוך עלבון כמעט. “אם בנה של אשה הונגרית יודע לדבר הונגרית? היכול להעלות אחרת על דעתך?”

“בכן טוב ויפה. כי עתה יוכלו הילדים להתרועע על נקלה, הלא מן היום הזה והלאה תחשבו על משפחתנו. אישינו נדברו כבר בענין זה ואנחנו נשמח ודאי על הדבר”.

ועקרת הבית העליזה והנלבבת חבקה עוד פעם את ידידתה. אחזה בידו של פריץ בג והוליכה את שניהם לתוך הבית, ושתי הנשים מפטפטות בלי הרף ומחליפות זו עם זו המון שאלות ותשובות.

בחדר הנשים הקטן יקדה אש עליזה באח המבוערת. לפני האח היפה, מעשה־שיש לבן, עמדו ילדי בלדי, שתי בנות: האחת הבכירה סופיה נערה בת ארבע־עשרה, גבוהת־קומה, בנויה בחן, הביטה בביישנות והיטיבה את האש. שערה היה עשוי עדיין כשער ילדות רכות קלוע לשתי צמות עבות, היורדות לאחור ומגיעות עד לעקבות־רגליה כמעט.

השניה, ילדה בת ארבע שנים, כרעה לרגלי חותה הבכירה ומפזרה לתוך האש פרחי־קטורת. שמה ארנקה, ופירושו בהונגרית בת־הזהב. ואף אמנם קצוות תלתליה יורדות כגלי־זהב על פני כתפיה העגולות. תוי־פניה ערים, עיניה וידיה נעות תמיד ומתונות לגרום טרדה וטורח לאחותה הבכירה, בצחוק תמים תענה בהרעים אחותה את פניה לכעוס, אכן הכעס ממנה והלאה.

– “והנה ילדי”. אמרה הגברת בלדי בנחת־רוח.

קטרינה חבקה את הבת הבכירה, שהגישה לה בצניעות את מצחה לנשיקה.

“ואת חברך את פריץ הטן? הלא תנשקי גם לו”, – קראה הגברת בלדי וקרבה יחד את שני הילדים המהססים, שכמעט לא הרהיבו עוז להביא במגע את קצות־שפתיהם. סופיה האדימה כולה ותברח מן החדר, וכל הערב אי־אפשר היה להחזיר אותה למסבת־הבית.

– “מימוזה¹² ביישנית שכמוה”. – קראה הגברת בלדי בצחוק אחריה. “ארנקה היא בודאי אמיצת־לב ממך. האם לא כן פעוטה שלי? הלא תנשקי פריץ?”

הקטנה הביטה אל פריץ ותיסוג לאחור בהאחזה בשמלת אמה. אבל פריץ בג כרע על ברכיו, לחץ את הקטנה אליו וינשק בחום לבו את לחייה הפורחות העגולות.

ומיד היו לידידים. היא בקשה מאת ידידה התורכי לשבת על גבי הדום ליד האח המבוערת, את ראשה הטילה אל חיקו ותפתח בשאלות. היא חקרה ודרשה על כל אשר עמו, למן נצב־החרב ועד לנוצת־הצניף.

– “ישחקו להם הילדים”, קראה הגברת בלדי בעליצות ותולך את רעותה בחבה אל הגזוזטרה, מכאן נשקף מראה על העמק הנסוך אור־ירח.

ובעוד הגברים דנים יחד בענינים חשובים והילדים עסוקים במשחקם, שקעו שתי הנשים בשיחת־רעות, הנעימה כל כך ללב נשים צעירות, וביחוד כשרבים הדברים לפניהן לשאלות ותשובות לאין קץ.

רעיתו של קוצ’וק־פחה היתה אשה בעלת קומה ממוצעת, שמבנה גוה חסון. ואפודת־המשי, שהיתה קשורה במתניה בחגורה צהובה, שזורה חוטי־זהב, היתה ארוכה שלא כמנהג אצל הנשים התורכיות, ולא נראו בעדה אלא קצות אברקי המשי האדום היורדים אל סנדליה הצהובים הנחמדים.

הגברת בלדי הושיבה אותה על ידה, אחזה בחבה בידה ותשאל אותה, כמתלוצצת מעט: “האין כל אשה לבלעך מלבדך?”

קטרינה ענתה בצחוק, שהורגשה בו מורת־רוח מעטה, ותאמר: “האם תדמי בלבך, כי אשה הונגרית תלך אחרי תורכי להיות לו לשפחה, הו, בעלי אוהב אותי לאין קץ!”

– “אני מאמינה לך, קטרינה, אבל הלא כך נהוג אצלכם”.

– “אצלנו! הן לא תורכית הנני! ומלבד זה הלא בעלי איש טוב־לב עד מאוד, וגם משכיל ונאור יותר מרוב התורכים”.

“ולמה זה לא עלה בידך להביא אותו בברית הדת הנוצרים?”

– “לשם מה? גם אין הוא היש אשר יש לקוות ממנו כי ישנה אף במעט את השקפותיו, הן בנוגע לאדם והן בנוגע לה'. ושימי אל לבך לו היה מסוגל לבגוד באמונתו, כי אז לא יכולתי עוד להאמין באהבתו אותי, יען כי בזה היה חדל להיות אותו האיש שהכרתי, שאהבתי, האיש, אשר אם אמר דבר, לא יחלל אותו ולא יסור ממנו, וגם אימת־המות, גם דמעות־אנשים לא יזיזוהו ממנו”.

הגברת בלדי חבקה את רעותה ותנשק על לחייה הלוהטות.

– "צדקת, קטרינה יקירתי. גם האהבה יש בה משום אמונה, משום דת. ומה בדבר המולדת? האם על מולדתך לא חשבת כלל?

– “בזה לך אות לאהבתי את מולדתי, כי את חיי בעלי ובני אני מביאה לקרבן. על מזבחה, ומי יודע אם לא בפעם האחרונה אני רואה אותם כעת”.

הבעת פני הגברת בלדי העידה בה, כי לא הבינה ברור לפשר דברי חברתה, ובעוד קטרינה אומרת להסביר לה את הענין בא המשרת והודיע כי האדונים יושבים זה כבר באולם־האוכל ומחכים לגברות.

ליד השלחן ישב כל אחד לפי הוראות עקרת־הבית. בראש השלחן, תפסה מקום קטרינה, לימינה הפחה ולשמאלה עקרת־הבית בעצמה. בקצה השלחן ישב אדון־הבית. פריץ וארנקה ישבו זה על יד זה. ממול פריץ נשאר מקום אחד פנוי, מקומה של סופיה. לב הנערה בת הארבע־עשרה נבא לה, כי עלולה היא כאן להתאדם.

כשראתה קטרינה כי כד גדול מלא יין העמד לפני בעלה, תפסה אותו מהר והחליפה אותו, בצלוחית של זכוכית מלוטשת, שעמה על השולחן, מתנוצצת במי מעין זכים.

– “אין הוא נוהג לשתות יין” – אמר קטרינה כמצטדקת; “עלול היין להזיק לו, כי גם בלא זה הוא איש בעל מזג חם”.

קוצ’וק הצטחק והגיע את ידה של קטרינה אל שפתיו.

– “למה לא תודי, כי אין אני שותה יין מימי, כי אסר עלי הקוראן, כי תורכי הנני?”

בלדי הביט אל רעיתו בהניעו תנועה קלה בראשו וכדי להסב את השיחה לענין אחר, הראה על הילדים היושבים יחד.

– “רואה אני, קוצ’וק פחה, שבנך מרגיש עצמו יפה בביתנו. עתה ראה תראה לאיזה איש הונגרי יהיה עד שתשוב אלינו”.

קוצ’וק העיף פתאום מבט מהיר, מפיק גאון, על בנו, ושניהם הסבו עיניהם אל בלדי. בבת אחת נשתנו לגמרי תוי פני הילד, וברגע זה דמה כולו לאביו עד כדי להפליא. אותו המבט הנמרץ, אותה הבעה נועזה בהפשילו את ראשו לאחור, אותה ארשת־הגאות בזקפו את מצחו.

– “רואה אני מדבריך, בדלי” –, אמר קוצ’וק, “כי סבור אתה שהבאתי עמי את בני כדי להשאיר אותו בביתך!?”

– מובן מאליו כי לא תקח עמך את הילד לתוך הקרב?"

– הילד הזה? הרי הוא מפקד על ארבע מאות אנשי־צבא פרשים, וכבר השתתף בשלש תגרות. שני סוסים הומתו תחתיו, ובמלחמה שאנו יוצאים אלה יפקד על האגף השמאלי של צבאי".

בלדי ורעיתו הביטו בתמהון אל הילד, וזה, בראותו כי כל העינים¹³ מכוּונות אליו, שאף לשוות לפניו הבעה גאה ככל האפשר. – “אבל ודאי שבקרב תהיה על ידו, לפחות” – שאלה הגברת בלדי בפנים מפיקות דאגה.

“לא, בשום פנים. אני אעמוד בראש המרכז, והוא יוליך לקרב את פלוגתו הוא. בגילו נתכבדתי כבר באות־ההצטיינות נישן, ותקותי היא כי גם הוא לא ישוב הפעם הביתה מבלי שיזכה באות־כבוד זה”.

– “הה! אבל כה רך עדיין הנער, כי יעצור כוח לעמוד בקרב אנשים” –, העירה הגברת בלדי בצער.

– “פריץ!” – קרא קוצ’וק אל בנו –, קח מעל הקיר אחת החרבות והראה לידידנו כי יכול תוכל להניף אותה כגבר ממש".

הנער קפץ ממקומו ובחר מכלי הנשק התלויים על גבי הקיר חרב־כבדה, אחז בה בקצה הנצב והניף אותה בידו השלוחה לכל צד בקלות רבה כל־כך, שכל גבר היה יכול להתהלל בה. קריאת השתוממות פרצה מפי בעלת־הבית למראה זה.

– “מכושף הוא!” – קרא בלדי הנפתע “לא לחנם גנבת את לב אמו. שמעני נא, קוצ’וק, תנה לי את הנער”.

– “בחפץ לב. ואת בתך תתן לי?” “איזו מהן? לך הבחירה!”

"את זו היושבת על ידו! לכשתגדל תהיה ראויה לו, ואז יהיו לשנינו גם בן וגם בת.

בלדי צחק ברוח טובה, גם שתיה נשים הצטחקו אשה לרעותה, וקוצ’וק פחה הביט ברצון אל בנו; אולם הנער הוציא את נוצת־האנפה מצניפו, קרע מעליה את הסכּה המשובצת אבני־חן, שלקחה ביותר את לב ארנקה והושיט באדיבות־פנים ונדיבות־לב לידי הנערה. הילדה החזיקה בבישנות במתנה היקרה, שאת ערכה הגשמי ומוסרי לא שערה כלל. אבל לאחר שהתכשיט היה בידיה לא היתה מסתלקת ממנו בשום אופן ואופן.

הוריה החרישו פתאום. עוד על שפתיהם רחפה בת הצחוק, אבל רצינות עצובה נחה בעיניהם.

 

פרק שִשי: הקרב ליד נגי־סלס    🔗

ובינתים הגיע מיכאל אפפי לשרבורג, לאחר שעלי־פחה עודדהו והבטיח לו כי ישלח לו חיל־עזרה בקרוב. שם במצודת שרבורג חכה לתמורות־הגורל.

יוחנן קמני יצא לקראתו בחיל רב, מורכב מגדודים רבים הונגריים וגרמנים. אכן, חסר היה לחיל הרב הזה מצביא נבון, רב־פעלים.

והעם אשר עם מ יכאל אפפי מעט מאד. מאות־מספר פרשים סקלים עקשנים חסרי־משמעת, ועוד פלוגת יניצ’רים כחולי־מדים, שומרי ראשו. כל אלה יחד לא הגיעו לחלק עשירי מצבאו של קמני.

על כן הליט הנסיך בעצתו של סטיפן אפפי להעצר בשסבורג במצב־הגנה עד שיבואו גדודי־הצבא התורכים לעזרה.

ביני אזרחי המקום מצאה חן ההחלטה הזאת, כי מאחרי חומות עריהם ידוע ידעו להגן על עצמם, אבל לבם לא נשאם לקרב בשדה הגלוי.

לא כן הסקלים. נלצי הטיל על עצמו את החובה להפיח בהם את רוח המלחמה. ערב אחד בהיותם בבית־היין, הלהיב את רוחם כל כך, עד כי עם הנץ החמה הופיעו תחת חלונות מעון־הנסיך בלות וחרמות, כי יפתחו לפניהם את השער, כי ברצונם להשׂתער על קמני ולהלחם בו לחיים ולמות.

הנסיך ויועציו מהרו בחרדה אליהם ויגעו להוכיח להם כי אפילו אנשי חצרו של קמני מרובים ממספרם, ומלבד זה מחצית מאנשי צבאו ה ם קלעים, ואילו אצלם רק מתי־מספר יודעים להשתמש בנשק חם. אם הם יתפרצו בעד השער האחד, יחדור האויב בעד השער השני, ואז לא יהיה עוד כל יתרון ליושבים מבפנים. אבל מי שמדמה בלבו כי יעלה בידו להעביר איש סקלי על דעתו, אינו אלא טועה.

– “הוליכו אותנו לקראת האויב, שאם לא כן נלך לביתנו”, – קראו האנשים. אין אנו מסכימים כלל להיות עצורים כאן עשר שנים כאנשי טרויה בשעתם. גם לבתינו נדרשים אנו. אין אנו רוצים להיות כאן מסוגרים ומרעבים ביד האויב, עד כי נהיה אנוסים לאכול בשר כלבים ועכברים!"

– “אם אין אתם מסכימים, יקירי, להיות אתנו, הרשות בידכם ללכת”, הודיע אפּפי את משפטו. – “אבל שטות היא לאלצני עכשיו לקרב”.

והסקלים לא ענו דבר עוד, לקחו את כליהם, הטילו רמחיהם על שכמיהם ויצאו את שסבורג לבתיהם. מן הרגע ההוא הפכו הסקלים לאויבים לאפפי ומאיבתם לא הרפו עד שעת מותו.

ביום הבא עמדו כבר גדודי קמני סמוך לחומות העיר. המצור הוטל על ונצינגר, הבקי יותר מכל אנשי קמני בטכסיסי מלחמה.

מצביא זה היה נאמן לעיקרי האסכולה הצבאית שלמד בה. על כן שם דעתו תחילה למצב המקום. תפס כל נקודה ונקודה שראה בה איזו חשיבות, דאג לחיל־המצור שיהיה מוגן מכל צד, וכה האריך בהכנות עד שבאה בינתים הידיעה כי צבאות־העזר של התורכים הולכים ומתקרבים.

אז אסף ונצינגר, שוב לפי שיטתו, את הפלוגות המפוזרות יחד ושלח אותן עם כל אשר להן לקראת התורכים הבאים, אולם יוחנן קמני התנגד לכך. חושש היה פן ירבה מספר התורכים ואשיו ינוסו מפניהם ואז יהיו נתונים בין אש לאש, כי התורכים מפּנים ואנשי שסבורג מאחור. משום כך מצא לטוב לו לחכות עד שישתער האויב עליו, ובכן סר מעל העיר וקבע עמדת צבאו בנגי־סלס, היא אֵליש הגדולה.

ולב אפפי מלא צער וחרדה בגלל מצבו הקשה, שהגיע אליו לא באשמתו כלל, וזה שלושה ימים שלא נתן אוכל לפיו. והנה באה אליו הידיעה על צבא העזרה שהגיע. היתה שעת ערב מאוחרת כשנכס קוצ’וק־פחה לעיר אחרי הדרך הקשה המיגעת. אפפי, שראה בתורכי את מלאכו המושיע, יצא לקראתו, רכוב על הסוס, לקדם פניו בברכה. ומה רב היה תמהונו עברו על פני שורות־הצבא ובראותו כי אין בהם אלא כשעור חלק חמישי מצבא האויב.

– “מה יש בדעת כבודו לעשות בחיל המעט הזה?” – שאל בדאגה את הפחה.

– “האלהים הקובע במרומים את גורל האדם, הוא היודע זאת!” – השיב התרכי המאמין ביעוד ולא הביא אף את הנסיך בסוד תכנית־המלחמה אשר תכן.

בללה ההוא קבעו התורכים את מחנם על ככר בית־המועצה, ממול מעון הנסיך.

אחרי כמה לילות־נדודים יכול היה הנסיך לתת הפעם שנה לעיניו, נעמה לו צהלת־הסוסים מאחורי חלונותיו, וצלצול חרבות וזקיפים הרגיע את רוחו, עד כי נרדם בלב קל לרעיון, שבעזרת צבא זה יוכל לפחות להחזיק מעמד במשך זמן רב – עד שיבואו רוח והצלה ממקום שהוא.

שעה רבה לפני הנץ־החמה נעור משנתו בגלל קול משק־הקרשים הקורא את הפרשים התורכים לתת מספוא לסוסים. – “בשעה קדומה כל כך!” – מהרהר הנסיך, מתהפך אל צדו השני ונרדם שוב. אך הנה החרד הנסיך שנית משנתו לקול תרועות חצוצרות: – “לכל הרוחות! – מה הם אומרים לעשות שם בחשכת הלילה?” הוא קורא בזעף, קם ממטתו, צופה בעד החלון ורואה שהפרשים התורכים עלו על סוסיהם ולקול תרועה שניה יוצא כל הצבא לדרך, שעטת פרסות הסוסים ופקודות המפקדים רועמות ובוקעות בלב הלילה. אכן, טרדן הוא פחה זה! מהרהר אפפי בלבו. גם בלילה אחרי דרך קשה כל כך, לא יתן מנוחה לאנשיו. ובהרהורים אלה הוא שב אל מטתו ושוקע בשנה מתוקה. רק בשעה מאוחרת בבוקר הוא מקיץ.

השמש עמדה כבר במרומי השמים בשעה שצלצל אפפי וקרא ליוחנן איש טרשי שר־הטבחים שלו וגם מנהל כל עניניו.

ראשית כל שאל אותו – “מה עושה הפחה?”

– “עוד הלילה יצא את העיר וגם שלח בשורות על ידי שליח המחכה מהנץ השחר לכבוד מעלתך”.

– “יבוא”, אמר אפפי וקם ללבוש מהר את בגדיו.

יחד עם שליחו של קוצ’וק נכנסו אל הנסיך סטיפן אפפי, נלצ’י וצצ’ו. גם הם חכו זה שעות אחדות לנסיך וגם תאבים היו לדעת מה הבשורה הבאה מאת הפחה.

– “מה בפיך?” – קרא אפפי אל השליח.

האיש עמד לפני הנסיך בידים משולבות על לבו, התכופף לארץ ויאמר, – "נסיך נעלה! אדוני, קוצ’וק־פחה, שלח בפי אליך את הדברים האלה: שב במנוחה בשסבורג ותאמצך התקוה הטובה. בעזרת הצבא אשר ברשותך תשמור על החומות והשערים. ואדוני, קוצ’וק־פחה, יוצא בינתים לקראת יוחנן קמני, לערוך מלחמה עליו, בכל מקום אשר תמצאהו ידו. “יהיה זה לחיים ולמוות”.

לשמע הבשורה הזאת נבוך הנסיך עד מאד, עד כי אל מצא מענה בפיו. הצבא אשר ברשותו של קוצ’וק־פּחה עולה לפי כמותו רק במשהו על צבאו של קמני. מלבד זה הלא אנשי הפּחה עיפים־מאד מתלאות הדרך. כל המקוה לנצחון, אינו אלא סומך על הנס.

“עלינו להיות מוכנים לכל רע”, הביע סטיפן אפפי את דעתו, “ועל האלהים נשליך יהבנו”.

דברים נבונים מאלה אי אפשר היה להשמיע במצב כזה.

ומיכאל אפפי נואש מכל וכל ולא הקפיד גם על שמירת החומות. מפקדי הצבא עזבו את החיילים לנפשם, ואלה לא דאגו ביותר לסוללות. גורל הארץ היה נתון בפועל ממש בידי האלהים לבדו, כי אנשים משכו ידיהם מכל פעולה שהיא.

רק את טשרי הזקן העמיד הנסיך על מגדל בית הכניסה כי יעמוד שם על המצפה וכשיראה חיילות מקרבים ובאים יודיע מיד לשרים.

*

בינתים חנה יוחנן קמני בסלס הגדולה, במהלך שעות אחדות משסבורג. בבית־הכהן הפשוט קבעה לו מקום לשכת מטהו העליון. עד היום הזה מראים דרי המקום ההוא את הבית הקטן, שבו נח קמני בפעם האחרונה, ואת הגבעה העגולה בגן, עם ביתן־העץ, שעמד שם אז ואשר בו ישב הנסיך לסעודתו האחרונה, אשר לא הגיעה אל קצה.

השרים ההונגרים התיעצו שעה ארוכה עם ונצינגר ועם הנסיך על תכנית המלחמה. אלה יעצו לכבוש את העיר בסערה, אחרים מצאו לטוב לצור עליה, להבעיר את האנשים עד כי יהיו נאלצים להכנע.

ונצינגר נענע בראשו לשלילה.

– “הרשו נא, רבותי” – אמר הגרמני המנסה, “ואביע גם אני את דעתי. איש צבא אנכי מנעורי ובכל מיני קרבות השתתפתי, יודע אני בערך הכמות המכרעת של אנשי־הצבא במלחמה וכן בערך העמדה הנוחה של האויב, ומבין אני לשקול את זה לעומת זה. יש אשר במסבות נוחות יהיו מאה אנשים שקולים כנגד אלף. כמו כן התלהבותם של הלוחמים או אדישותם עלולה להכפיל או להפחית פי כמה את כוחם. עמנו עשרת אלפים איש וכנגדנו לא יותר משלשת אלפים. אבל עלינו לזכור, כי צבאותינו הונגריים הם ברובם פרשים ואי־אפשר להשתער בצבא־פרשים על סוללות־מצודה. כמו הן מן הראוי היה שנשתלט קודם כל על החומות, אבל לשם כך חסרים אנו תותחים. ועד שיגיעו תותחי־מצור אלינו בדרכים הבלתי סלולות, יוכל עלי־פחה לשוב בכוחות חדשים, בעוד שאנחנו נבלה אותו זמן לשוא. על כן עצתי היא כי לא נשהה פה עוד. לפי שעה אין בכוחנו לנצח את האויב הסגור במצודתו; כמו כן לא נוכל למשוך אותו לקרב לשדה הגלוי. נשכיל איפוא לעשות, אם מיד, בלי כל שהיות, נצא להונגריה, נוסיף שם צבא חדש על צבאנו, נזדיין בתותחים ואז נבקש דרך להכריח את האויב כי יצא אתנו למלחמה בשדה”.

קמני, שלא היה רגיל להקשיב שעה ארוכה לשיחה נבונה שמח להפסקה הראשונה שבאה בדברי ונצינגר וקרא בקוצר־רוח, כמו שתכנית־המערכה הטרידה אותו ביותר: “כבוד המצביא, נדחה נא את הדבר עד לאחר הצהרים. אחרי הסעודה יראו פני כל הדברים באור אחר לגמרי”.

– “לא, לא. לא אחרי הסעודה!” קרא המצביא הגרמני. “חלילה לנו, מאבד זמן; עת מלחמה היא לנו וכל שעה יקרה אל באספת־האצילים הננו, שאפשר לדחות שם כל ענין שנים על שנים”.

השרים ההונגריים ענו בצחוק לבדיחה זו, תפסו את ונצינגר בזרועו ומשכו אותו אל השלחן ברוב מהתלות, בקראם מדי פעם בפעם: “לכך עוד תספיק השעה גם לאחר הסעודה!”

– “ובכן, אוי ואבוי היה לי, לו היו לי חיילים רבים כמוכם, שאין לפקד עליהם”, – ענה ונצינגר ספק בצחוק, ספק בזעף. ושוב לא דבר כל עת הסעודה, על כן שתה הרבה מאד.

באמצע הסעודה העליזה נכנס יוחנן אוזדי, שר צב המערכה בפנים מפיקים חרדה לתוך אולם־האוכל הארעי; מרוב בהלה נעתק הדבור מפיו.

– “כבוד רוממותך! ראיתי ענן אבק גדול עולה משסבורג ובא לקראתנו!”

הנסיך פנה באדישות מהולה בהתול אל המבשר ואמר:

– “אם נעים לך מראה־האבק הזה, יכול אתה להוסיף להביט בו”.

אבל ונצינגר קפץ ממקומו.

– “גם אני רוצה להתבונן בזה” – אמר ויצו להביא לפניו את סוסו. “אין זאת כי יצא האויב לקראתנו”.

השאר הוסיפו לשבת במנוחה ולהתעלס כקודם.

מקץ רגעים מספר שב ונצינגר בדהרה למקום; הכרת פניו ענתה בו כי שמח הוא בלבו על תכניתו העתידה בקרוב להתגשם ולהצליח.

– “נצחון, רבותי” – קרא בהכנסו, האויב בכל כבודתו בא ומתקרב. אם אין הוא עושה זאת למראית עין בלבד ולא ימנע מקרב, כי אז יהיה כל הנצחון בידנו!"

לשמע הידיעה הזאת התרוממו אחדים משרי הצבא ממקומם. רק הנסיך בעצמו לא נע ולא זע.

– “העוד רחוקים הם?” שאל את המצביא במנוחה.

– “מרחק חצי שעה ולא יותר מזה”, – השיב ונצינגר ומבט עיניו מזהיר.

– “תן להם להתקרב עוד ובינתים תשב פה אתנו”.

– “מי אני, לכל הרוחות, כי אשב עכשיו!” – קרא המצביא בזעף – “רק בדוחק יספיק לי הזמן הקצר לקבוע לצבא את עמדתיו השונות” – “לשם מה העמדות הללו? יצא הצבא כולו בהמוניו, כדי שמראהו בלבד יביא פחד־מות בלב האויב”.

– "אמנם כן; אבל אין אני רוצה להניס אותו כי אם להקיפהו. את מחצית הצבא אציב לעומתו; והשאר לערך בסדר זה: חלק יעבור בסתר דרך שדות התירס ויחסם לאויב כל דרך־נסיגה אל העיר, חלק ישתער עליו מן האגף והחלק השלישי ישאר במאסף.

“מה” – קרא קמני בזעף. האני אהיה במאסף? מדרך נסיך הונגרי לעמוד תמיד בראש הקרב".

“אמנם טוב היה המנהג הזה בימים מקדם, אבל בימינו, כשהקרב הוא מורכב יותר, תעמוד אישיות יקרת־ערך כמוך רק למכשול למצביא, מתוך דאגה לחייך ותמנע בעד התנועות הנכונות של הצבא. אבל אם זה חפצך הנמרץ, אני נכון למסור את הפקוד לידיך, ואני בעצמי אעמוד כאחד מאנשי הצבא בשורות הלוחמים. כי רק בידי איש אחד לפקד!” “עמוד על משמרתך ותן הוראות ככל הטוב בעיניך אבל תן גם לי לבחור לי מקום כרוחי. ואתה אל תתן לב אלי”.

ונצינגר נתן את הפקודות הנחוצות ועוד מעט והובאה הידיעה לנסיך כי הצבא ערוך לקרב.

במנוחה גמור קם קמני ממקומו, חגר את חרבו, אבל סרב לעטות את השריון.

והנה הובא לפניו סוסו ההדור, שהיה מטיל ראשו בערנות הנה והנה עד כי שני סייסים היו נאלצים להחזיק ברסנו. הסוס השחר, הנלהב התקומם, עשן תמר מנחיריו, קצף לבן עלה בחזהו, הזנב הארוך המתפתל הגיע לארץ כמעט.

קמני קפץ אל האוכף, שלף את החרב ונישא בדהרה לעמוד בראש הצבא. מראה הפרש המפואר עורר תמהון בלב כל איש. כשהגיעה הבהמה היפה מול פני הצבא, התחילה להאט את פסיעותיה. התה בפרסותיה הטופפות לארץ זו מאחר זו, ונדמה היה כאילו היא מברכת את הצבא בנענועי־ראש; קריאות־צהלה אדירות פרצו בבת אחת מפי האנשים; בו ברגע נכשל הסוס ונפל בשתי רגליו הקדמיות לפנים, ומתג הכסף בפיו פקע לשנים. רק זריזותו וערות־רוחו של הנסיך הצילו את הנסיך, כי עלול היה להיות משלך ארצה מעל לראש הסוס.

בני לויתו מהרו מיד אליו.

– “סמן רע הוא כבוד רוממותך!” גמגם אלכסיוס איש בתלן.

– “יעלה נא כבוד רממותך על סוס אחר.”

– “אין בזה כל סמן רע”, – השיב קמני, “כי לא הוסחתי מעל האוכף!”

– “אף על פי כן טוב תעשה אם תמנע מלרכב עתה על הסוס הזה. עלול הוא להכשל עוד פעם, כי נפחד הוא עתה”.

– “ואני ארכב עליו דוקא, כדי להוכיח שאין אני מאמין בנבואות אלו ואין אני חושש להן”, – השיב קמני בעקשנות וצוה להסיר את הרסן עם המתג השבור ולתת אחר במקומו.

ברגע זה נשמע קול תרועת החצוצרה של קוצ’וק, התוקע להשתערות.

*

פרשי התורכים היו ערוכים בצורת חצי־סהר, שקצותיו מוסבים לאחור, באמצעיתו רכב קוצ’וק פחה בראש.

המצביא התורכי היה לבוש מדים מפוארים מיוחדים במינם. הכפתן שלו היה עשוי אריג־משי כבד, שזור פרחי זהב. אזור מזרחי יקר־ערך היה חגור למתניו. החרב הפונה לאחור הבהיקה באבני־חן. בצניפו התנוסס כנף־פרס שלמה מחוברת בסכת־יהלומים. הוא רכב על סוס ברברי נלהב, ארך־הצואר, רעמתו קלועה וזנבו השחור מתנפנף, כעין רשת זהב אפפה את גופו, ומקשריה השתלשלו למטה חצאי־סהר מעשה זהב, שהיו משתקשקים יחד.

משנגלו לעיני קוצ’וק פחה צבאותיו של קמני ירד מעל הסוס, נפל אפים ארצה, נשק שלש פעמים את עפר־האדמה, ובהזדקפו כל פעם על ברכיו, נשא ידיו ופניו לשמים וקרא: “אלה, אלה!” אחר כן עלה שנית על סוסו וקרא אליו את בנו, מרט נוצת־פרס אחת מצניפו, הושיט אותה לנער יפה־התואר ואמר:

– “אתה תעמוד בראש האגף השמאלי של הצבא. באומץ לב תלחם. כי טוב לי שתפול ביד אויב ואראה אותך מת לפני, מאשר תמלט על נפשך ותפול לשלל לחרבי אני”.

פריץ פג הרכין ראשו לפני אביו באותות הערצה וידהר בגאון למקום אשר נועד לו. ידוע ידע כי עכשו תהיינה כל העינים נשואות אל נוצת־הפרס שנע. לו אביו צניפו.

והפחה עבר ברכבו על פני כל מערכת צבאו וישא דברו אל אנשיו: “אתם גבורי היקרים! הנה אתם רואים את האויב בעיניכם. לא אומר לכם כי רב מספרו או כי מצער הוא, בעצמכם תוכלו להוכח בדבר הזה. רבים הם במספרם ממנו. אבל אתם בטחו באלה והלחמו כאנשי־חיל; נאה לנו לנפול כאן חללים והחרב בידינו, מאשר ננוס לחרפתנו. כי בלב זיבנבירגן אנחנו. כל הנס מן המערכה יפול בידי הרודפים בטרם יגיע לגבולות הארץ. ואם גם יעלה בידי איש להמלט, הלא יצוה השלטן להמיתו בחנק. אין כל בררה אחרת בידינו, בלתי אם לנצח, או למות!”

והפחה עמד בראש הצבא וינף את חרבו למחצצרים, לאות כי יתקעו תקיעה. כשהעיף עוד־פעם את מבטו על פני הצבא, ראה שהכושים אשר קובעי־פחים בדמות דלעת לראשיהם, תוספים ברוביהם הארכים ומכינים עצמם ליריה.

– “הניחו לרובים!” נזף בהם הפחה – רבים הם אצל האויב מאשר אצלנו. החרב היא אשר תכריע. איש איש ירכב בעוז־נפש לקראת האויב, ובתתי אות, יתכופף על סוסו וידהר בלי להסס קדימה…"

אנשי הצבא עשו כמצווה עליהם. גדודי קמני עמד לפניהם כחומת־ברזל, במרכז עמד ונצינגר, ובאגף הימני – יוחנן קמני. הפלוגות הצדדיות עשו דרכן בסתר כדי להקיף את האויב ולהגיעהו מאחור. כשקרבו הגדודים התוכים במרחק של ירידה אל צבאו של קמני הפך קוצ’וק את פניו לאחור, העיף מבטים זועפים לימין ולשמאל, ומיד כפפו החיילים ראשיהם אל צוארי הסוסים, הניפו חרבותיהם לפנים וישתערו מהר על שורות האויב.

– “אלה! אלה! אלה!” – בקע קול קריאה משולשת מפי המשתערים. קלעי קמני ענו בירית—רבים, עד כי שורות־התורכים נתעטפו לרגע קל בענני־עשן.

בעת ההיא לא היה רב הנזק הבא מנשק־רובים במלחמה, והשפעתו היתה בעיקר בהמולת הרעש שנגרם על ידי היריות. גם הפעם נשמטו רק תורכים אחדים מן המערכה. השאר דהרו בהמולת זעף קדימה.

ונצינגר הרגיש כי קלעיו לא יספיקו לטעון עוד פעם את רוביהם ויצו מיד לחיל־הרגלים צאת קדימה, כי יעצרו בעד הפרשים התורכים, עד שרובי־הקלעים יהיו טעונים, אבל עם ההשתערות הראשונה הבקעו שורות החיילים האלה, ואחרי התגוננות נואשת נפלו ברובם מיד התורכים, הקלעים פנו עורף ובזעקת־יאושם עוררו מבוכה נוראה בלב הצבא.

ונצינגר נסה להקים את הסדר על ידי שפקד להסוג אחור לאורך כל מערכה. אבל חיל־הפרשים, שבראשו עמד הנסיך הוסיף לעמוד במקומו, לפי פקודתו הגאה של קמני, והוסיף להלחם לבדו בפלוגה האויבת הערוכה כנגדו.

והנה חדל הפחה פתאום מלרדוף אחרי הקלעים הבורחים והשתער בכל כוחו על קמני. והנסיך בראותו שהוא נתקף גם מבפנים וגם מן הצד, היה אובד עצות ופנה לנוס מנוסת־בהלה. מתוך כך לא הרגיש כי הוא דורס את חיל הרגלי של צבאו שנסוג אחור לפני כן. כשרון המצביא וגם מסירות נפשם של מעטים לא עמדו להם להקים את הסדר במערכות הצבא הנס. המבוסה היתה שלמה.

בתוך בהלת המנוסה שתקפה את הצבא נסה הנסיך בעצמו להמלט על נפשו. הא נמצא עתה בשורות האחרונות וקשה הי לו להתחמק מיד הרודפים. נער תורכי רדף בעקבותיו. על פי נוצת־הפרס המתנפנפת בצניפו, אנו מכירים בו את פריץ בג בנו של קוצ’וק פּחה.

פני הפרש הצעיר היו נלהבים המתעוררות, ואולם פניה הנסיך היו קודרים מזעם ובושה. “חרפה היא לברוח מפני ילד כזה!” – היה חוזר לעצמו כמה וכמה פעמים, אבל הסוס המשתולל משך אותו עמו לפנים.

– “אל תקרב אלי, בן־בליעל!” – קרא קמני אליו בחמתו. “כי הנה אני הופך פני ובסטירת־לחי אחת אפיל כל שני־החלב מתוך פיך!”

אולם פריץ הגיע בקפיצה אחת לצדו של הנסיך, ובעוד קמני מניף את חרבו לאחור, שלח הנער את חרבו הדמשקאית הנוצצת אל צואר הנסיך. בו ברגע ששתי החרבות הונפו בבת אחת באויר מעדו שוב רגלי סוסו של קמני, שנפל ארצה ברגל שבורה. החרב השלוחה אל פריץ פגעה בראש הסוס הנופל ובקע אותו כולו מלמעלה למטה, וחרבו של פריץ הצעיר נחת במצחו של קמני.

הנסיך נסה עוד פעם להמריץ את סוסו לבריחה, אבל הבהמה המשותקת הזדקפה על רגליה האחוריות ונפלה לאחור עם רוכבה יחד והיו שניהם למרמס לרודפים.

*

וקוצ’וק־פחה הזעיק בתרועת־חצוצרות את אנשי צבאו והשיב אותם מרדוף אחרי האויב המנוצח והם באו בסדר איש איש במקומו באשר למדם קוצ’וק למשמעת.

בלא אומר ובלא הגה יחבק קוצ’וק את בנו, ינשקהו על מצחו, יצמיד את חזהו את אות־הכבוד שלו, אות נישן, ויחלף את חרבו בחרב פריץ. בעת ההיא נחשב הדבר אצל התורכים לכבוד גדול, שאין למעלה ממנו.

 

פרק שביעי: הנסיכה    🔗

אחרי יום הקרב בסלס ברחו נאמני יוחנן קמני להונגריה. את מסירותם לנסיך המת העבירו על בנו, שמעון קמני. אבל לא רבים הם ידידי הכושל, וככל שסיעת קמני הצעיר הלכה ופחתה, כן הלכו ורבו תומכי אפפי. הוא רכש את לב כל טובי־הארץ אליו. השופטים העליונים שבערים, האצילים נשואי־הפנים, מפקדי המצודות, כל אלה מהרו אליו להביע לו את אמוניהם.

רק עוד התנגדו לו מקומות מבוצרים אחדים, שקמני השאיר בהם חיל־מצב גרמני. גם קלוזנבורג היתה בין אלה.

קוצ’וק־פחה, בלוית כוחות צבא נוספים הביא את אפפי עד לחומות העיר. הוא פקד להקים לו אוהל לנוכח “העיר הישנה” במקום שעמדו בעת ההיא רק סוכות־תבן. שם קבל הנסיך החדש את פני המשלחות הבאות לברכו.

הבוקר בא והמוני בקרים ומברכים ומפילי־תחינות, הגיעו אל הנסיך אפפי, שלבו עלץ בו עם החדוש והקסם שבמצבו המופלא. שאף למלא משאלות לב כל איש ובקושי יכול היה לדחות איזו מן הבקשות.

בין הבאים אנו רואים קודם כל את השר לדיסלאוס טשקי הוא בא להציע את בנו לפז לנסיך, אותו הבן, שעוד לפני שבועו מספר היה משרת את הנסיך קמני. אפּפי לא מצא בטוי לשמחתו בגלל הצעה זו. אחרי כן בא האדון גבריאל לבית הלר שהשתחוה עמים אין ספורות ונשא משא נאה בשם עשרה מחבריו. בקושי עלה בידי אפּי להסתיר את שמחתו לתואר ה"רוממות" שבו כנוהו. מיד הזמין את האצל גבריאל הלר להסב אל שולחנו…

האדון מרסין פוק, שר בית הסוהר במצודת פוגורש בא לבקש בהכנעה למנות אותו לשר־המצודה, במקום השר הקודם שברח יחד עם שמעון קמני. אפפי הבטיח לשים לב לבקשתו. בירכתי האוהל הוקם מושב כבוד גבוה, אבל הנסיך המתבייש סרב לתפוס אותו, עד שאלצהו לכך. אחיו סטיפן הנסיך היה מברך בעמידה פני כל איש הבא בבקשה, ובצאת האיש מעם פניו היה מלווהו עד הפתח.

בין האחרונים בא לפני הנסיך איש סקלי שליח אולפלו, מקום הידוע בזרותו ובערותו שר על כן נקראים אנשיו בשם “ראשי־חמורים”. “חכם”־אלפלו זה, בחור חסון ובריא־בשר בא לבוש מעיל אכרים קצר ופרות שער מעליו והביא לפי דבריו ברכה בשם עדתו ושתי משאלות מוזרות מאד. אחת: כי תהא אולפלו רשאית להיות רחוקה רק שתי מילין מקלוזנבורג (כידוע מגיע המרחק בין שני המקומות האלה ליותר מעשרים מילין); והשנית: כי ינתן מאמר־פקודה מאת הנסיך, אשר לפיו יתחייב כל אדם שאין לו סוס ללכת ברגל.

במגילה הזאת מצא הנסיך על גבי אילן ירוק־עלים את כל תולדות־היחס של משפחתו. שרשי אילן־היחס הזה הגיעו עד לנמרוד המלך הראשון על פני האדמה.

חנופה זו היתה למורת רוח לאפּפי, אבל הוא לא מצא עוז בלבו כי יושלך החנף מתוך האוהל. על כן צנף את המגלה ושם אותה מאחריו וחשב בלבו לסלק את המשורר החנף הזה מתנת זהובים אחדים.

אבל מקרה זה לא עכר את רוח הנסיך נדמה היה לו, כי עליו להודות ולהראות את חסדו לכל איש המתקרב אליו; לבסוף פנה אל נלצ’י ואל צצו בשאלה:

“האם אין בידי להיטיב גם עמכם? מה השכר שתשאלו ממני בעבור נאמנותכם אשר למן הרגע הראשון הייתם עמי ותמכתם בי?”

נלצ’י וצצו הוגיעו זה כבר את מוחם בענין זה. הם שאפו לבקש דבר־מה אשר לא ימעט מדי.

– “אני סומך על נדיבות לב רוממותך כי תמצא את השכר המתאים לפעולתי הדלה”, – השיב נלצ’י, בחשבו כי מן הרואי היה שהסקלים יקבלו מצביא חדש במקומו של בלדי.

– “מעט הוא ערך הדבר שעשיתי למען כבוד רוממותך ובמה נחשב הוא”, ענה אף צצו; ועם זה עלה על דעתו, כי לאחר מנוסתו של בנפי הלא פנויה משמרת שר העיר בקלוזנבורג, וזו הולמת אותו מאוד.

אפפי נטה חסד רב לשנים אלה שהיו אומנם אנשים ישרים, אם כי בלתי נחשבים בערכם. אולי היה ממנה אותם ליועצי־סתרים, אבל למזלם הרע, קם פתאום ברגע זה איזה דוחק בפתח האוהל. שומרי הראש סילקו את מסך־הפתח הצדה, וקוצ’וק פחה עמד לפני אפפי.

הנסיך קפץ ממושבו, באמרו למהר ולקדם את פני הפחה, אבל אחיו סטיפן משך אותו במעילו ולחש באזנו: “הלא תשמור על מראה־כבודך בפני התורכי הזה; הן הוא אינו אלא אחד הפחות הסרים למשמעת אדוניהם, ואילו אתה נסיך זיבנבירגן הנך”.

מבלי שים לב להערה זו, לא נחה דעת של אפּפי עד שרמז לו קוצ’וק, כי יכול הוא לשבת במקומו; ואם כי התורכי היה עומד לפני הנסיך, בכל זאת היה רואה כל אדם, כי אפפי הוא אסיר־התודה ומאיר־הפנים וקוצ’וק – הגאה, המדגיש את חשיבותו.

– “במה אוכל להודות לך על הטורח אשר טרחת למעני?” – שאל אפפי את הפחה ברגשנות אמתית.

“לא לי כי אם למלכי אתה חייב תודה” – השיב הפּחה ברוח קרה. רק את רצונו עשיתי בהושיבי אותך על כסא הנסיכות של זיבנבירגן. בעזרת השם הכיתי את אויבך, ועתה עוד בידיהם רק מצודות אחדות, ולאחר שתכבשנה תשלם תעודתי. מחר אני יוצא לשים מצור על קלוזנבורג, ולא אשקוט ולא אנוח עד שתכבש העיר הזאת, בכל מחיר שהוא. לאחר שיפול המעוז הזה, יפלו כל השאר מאליהם".

אפפי רצה להודות לפחה על נדיבות־לבו, והנה הרגיש פתאום שכל העינים מוסבות לפתח צדדי של האוהל, שמישהו נכנס בו, מבלי להודיע תחילה.

הנסיך הסב גם הוא את מבטו לצד זה ומיד שכח את מציאותו של קוצ’וק־פחה, את קלוזנבורג ואת זיבנבירן כולה. לפניו עמדה רעיתו, היא אנה בורגמיסה היפה, הכבודה. הפנים האלה שעוררו הערצה בלב כל רואיהם, האירו באדיבות ועם זה הפיקו גאון! כל ברק לא הורגש בלבושה; אבל מה תוספנה כל אבני־חן, אם עינים דובבות כאלה מתנוצצות בפניה? אפּי ראה אותה עכשו בפעם הראשונה מאז נסיעתו, לאחר שקמה היולדת ממטת־הדוי, יפתה מבראשונה. האושר והשמחה נסכו אור שקוף על תוי־פניה; העינים שלא זלגו זה כבר דמעות־צער, הזהירו באור בהיר, כאשר לא הזהירו מימיה. בת־הצחוק על שפתיה היתה מתוקה שבעתים. למראה רעיתו שכח אפפי את כל רום מעלתו, וערכו, קפץ ממושבו, מהר אליה, אחז בידה, לחץ אותה אל לבו ונישק לה על פיה ולחייה, כאשר נהג בימים כשהיה עדיין אחד האצילים הפשוטים, וקול נשיקות המצלצלות הגיע עד לאזני האצילים הנאספים מסביב.

אנה התרפקה על בעלה, הושיטה שפתיה לנשיקותיו, אבל בו בזמן נשאה עיניה מעבר לכתפי בעלה ובחנה ברצינות את פני הנוכחים באוהל. פעם בפעם השהתה מבטה על אחד הנוכחים.

לבסוף חמקה אנה בבת־צחוק מתוך זרועות בעלה וקראה אליו בלצון: “אתה מוצא את כל השתפכויות־נפשך עלי לבדי; אבל יש כאן עוד אחד שדורש את חלקו המגיע לו”. היא רמזה אל האשה שרה, שנכנסה אחרי גברתה אל האוהל וגלתה לעיני אפפי תינוק יפה וישן, שעד עכשיו היה מתנדנד בזרועות אומנתו הטובה, מכוסה מטפחת־משי.

אפּפי לקח את הילד בזרועותיו וברוב שמחה העתיר עליו נשיקות. הילד הקיץ, אבל לא פרץ בכי, כי אם נתן עצמו לחבוקים ולנשיקות ומשך בידו הזעירה בזקן אביו, לאשרו הרב של האב.

בינתים רמזה אנה לסטיפן אפפי כי יגש אליה ולחשה באזנו:

– הן לא ירע בעיני האדונים אם שמחות המשפחה ודאגותיה יסיחו לרגעים מועטים את תשומת לב הנסיך מעניני המדינה".

"כבוד רוממותך הקדימה בזה את חפצי, השיב סטיפן, “זה אך עתה היה בדעתי לדבר בענין זה אל האדונים”.

האורחים מצאו כי ישרה המשאלה הזאת ועזבו את האולם, בתתם לקוצ’וק־פחה לעבור לפניהם.

עתה הוציאה אנה מידי בעלה התינוק ומסרה אותו לשרה וגם את זו שלחה מן האוהל.

כשנשארו לבדם, התקרב אפפי אל רעיתו שנית באותות חבה ורצון. אבל היא אחזה ביד בעלה, הביטה אל עיניו במבט־מפיק רצינות ותאמר: “אני באתי אל הנסיך”.

מבט נמרץ זה הקדיר מעט את רוחו של אפפי. אנה הרגישה בדבר, התרפקה עליו שנית ואמרה:

– “עלתה מחשבה על לבי, כי הנסיך זקוק לעזרי יותר מן הבעל”. ובבת־צחוק מלאת קסם הוסיפה: “אני מקוה כי תבין יפה את כונתי הטובה”.

אפפי חבק אותה והושיבה על ידו. – “צדקת” – אמר אליה. “היטבת לעשות בבואך אלי. חסר לי תמיד משהו, באין את עמדי. גם מודה אני בחפץ־לב כי ברוחך שקולה את כנגד כל־גבר שהוא”. – “מי הם כל האדונים האלה?” –– שאלה אנה.

– "לפי שמותיהם לא תכירי אותם, האיש הגבוה, יפה־הקומה, הוא לדיסלאוס איש טשקי שבא להציע לי את בנו בתורת פז'.

– “נמהר האיש ביותר, עוד לפני זמן קצר שמש העלם בתורת פ' אצל קמני”.

פני אפּפי קדרו מעט.

“האיש בעל השפם הגדול הוא גבריאל לבית הלר”.

אנה ספקה יד אל יד ברוב תמהונה. “גם זה בא?”

“וכי מה בלבך עליו?”

“הן הוא אשר שימש מרגל לאויביך. הוא אשר הביא את הבשורה הראשונה לקמני על אודות עלותך על כסא הנסיכות; והוא אשר הודיע לו גם על בואו של קוצ’וק־פחה”.

עננה כסתה את פני אפפי: “ובכל זאת הזמנתי אותו להסב אל שולחני” –, הפליט בנהימה מבין שניו.

– “ומה מבקשים האדונים נלצ’י וצצו, שהם קרובים אליך כל כך?”

– “הם תומכי הנאמנים שעמדו לימיני למן הרגע הראשון”.

“אף על פי כן אל נא יהיו ראשונים במעלה בארץ. אנשים פשוטים ונבערים יזיקו לפעמים לארץ יותר מאויב נבון. הראה להם את חסדך, אבל במדה המתאימה להם”.

– “אף אמנם כך היה בדעתי” – השיב הבלע המעונה ובמקש ככל האפשר להדגיש מעתה הדגשה יתרה את ערכו כבעל; אבל אנה לא הרפתה ממנו. – "ומה מטרת בואו של הסקלי הישר, לבוש־הבלואים? – שאלה אותו שוב. “פניו נראים לי כמפיקים ערמה רבה; כי זאת עליך לדעת, שאין רמאי ואיש מסוכן כסקלי המיתמם”.

לשמע השאלה האחרונה בא הנסיך לידי עליצות. בקול חנוק מצחוק העיר: “זה שליחם של בני אולפלו”.

לזכר השם הזה עלתה בת־צחוק גם על שפתי אנה.

מסכנים אלה שטופלים עליהם כל מיני בדיות. אמנם אורח מחשבתם משונה הנהו".

“אבל הלא אמת היא מה שמספּרים עליהם כי נשאו דרך היער סולם ברחבו”.

– “אמת היא. שר המשטרה אסר עליהם לעשות שמות ביער ולעומת זה פקד עליהם לאסוף משם קני־עורבים בכן לקחו עמם את הסולם לטפס בו על הקנים ונשאוהו לרחבו, וגדעו כל עץ שחסם את הדרך לפניהם”? “את יודעת להסביר כל דבר; בארי לי איפוא את פשר ההבטחה שהוציא הסקלי הזה מפי. שתי משאלות היו לו: האחת היא, כי מעתה יהא אך מרחק של שתי מילין בין אולפלו לקלוזנבורג”.

– “תם ערום שכמוהו! – קראה אנה. כידו לך רשאים הם להציע למכירה את קרשיהם במרחק שתי מילין ממקומם, בכן מבקשים הם דרך לפתוח שוק לסחורתם גם בקלוזנבורג”.

– “נראה שצדקת” – השיב אפפי. “אבל עכשו אני חושד גם בכונת המשאלה השניה, אם כי דומה שאין זו נוגעת כלל בעניני עדתם. הם מבקשים כי יקבע חוק, אשר כל מי שאין לו סוס חייב ללכת ברגל”.

רעיתו של אפפי הרהרה מעט ואמרה: “בנתי. זה ימים לא רבים שאולפלו היתה לתחנת־דואר, ועל סמך זה דורשים שליחי הממשלה העוברים בעיר כי ינתנו להם סוסים. דבר היה למורת רוחם של תושבי העיר והרי הם מתפללים לחוק שיחייב את רצי־השלטונות להלך ברגל”.

אפּפי רקע ברגלו בזעם. “רמאי ארור שכמוהו! היאך מרשה לו להתלוצץ בי כך! בכן שלם אשלם לו כגמולו”. אבל עת היא, רעיתי, לכנס שוב את האורחים האוהלה".

– עוד דבר אחד בפי, מיכאל" – אמרה אנה, בהתרפקה שוב על בעלה, במבט מפיק חבה. – “ראיתי גם את קוצ’וק־פּחה בין אורחיך; אל נכון בא לקחת ממך את ברכת־הפרידה?”

אפפי הרתיע במבוכה את ראשו אחורנית.

– "לא לשם ברכת־הפרידה כלל. ודאי יודעת את כי אנו חונים פה, באשר רוצים אנו לכבוש את קלוזנבורג. עבודה זו תוטל על קוצ’וק־פחה.

– "מיכאל! " – קרא הנסיכה אל בעלה, וארשת רעדה ותחנה בקולה. היא שמה את ידיה על כתפיו ואמרה: “האם רוצה לתת את קלוזנבורג לתורכים לכיבוש? האם שכחת כי העותמנים לא החזירו מימיהם ברצון טוב כל מקום הונגרי מבוצר שנכבש על ידם? הם לא נתת אל לבך, כי קלוזנבורג היא עיר הראשה של ארצך, והעם היושב מאחרי חומותיה עמך הוא, בני ארצך, בני אמונתך? והאם תאמר לתתם טרף לחמת המשתערים? אם גם בני בריתך הם התורכים, הלא, בכל זאת, עובדי אלילים הם ונכרים, ואין אתה רשאי לתת להם כי יחטטו בקרבי עמך אתה. האם תוכל להביט אל החומות האלה, מבלי להעביר לפני עיניך את האמהות המבוהלות עם עולליהן המפרכסים בזרועותיהן, והאם תבוא בשער בירת ארצך, בפסחך על גופות הנשים והילדים האלה, אר יפלו חללים?”

מצחו של אפּפי היה שטוף זעה. הוא קם ממקומו, בפניו הנבוכים שהביעו אותות חרטה.

– “לא, אנה, אין אני רוצה בזה. אין אני רוצה בזה, בשום פנים. אל תחשביני כחסר־לב. האם אני אשר מעי המו תמיד לקול אנקת אשה, אאטום אזני משמוע לענות עם שלם? אבל מה אוכל ואעשה? היה בדעתי להזעיק את כל פלוגות־הרוכבים של אצילי הארץ להקיף את העיר ולאלץ את חיל המצב להכנע. אבל מה כוחי לעומת קוצ’וק־פחה? רוצה הוא באחת לכבוד את העיר בסערה, ואין אני מוצא כל פתחון פה למנוע זאת ממנו”.

"יהי לבך שקט. כל מפקדי פלוגות—הצבא החונות בזינבנבירגן קבלו צו מאת השולטן להספח במהירות האפשרית אל חיל המצביא העליון אשר בנויהויזל (ארשקוואר). אגרת כזו קבל אל נכון גם קוצ’וק.

– “לא ידעתי זאת. משום כן, ודאי, הוא אץ כל כך בדבר הכיבוש?!”

– “גם אליך יגיע ודאי צו כזה. באמתלא שכבר הגיעה לידך הפקודה הזאת, יקל לך להניא בדך שלום את הפּחה מלשים מצור על קלוזנבורג”.

– “אני אנסה זאת, עשה אעשה זאת, אנה” – קרא אפפי בהתהלכו על פני האוהל הנה והנה. חובתי לעמי היא. מטוב לי שאסור מעל החומות האלה מאשר אסול לי דרך לתוכם באש ובחרב"?

– “גם להסתלק אין אתה צריך”, השיבה האשה הנבונה. – “יש אמצעים אחרים ודרכים אחרות לכבוש המצודה, גם מלבי להבקיע לתוך בסערה”.

אפפי עמד במקומו והתבונן ברעיתו בפנים מפיקות שאלה; היא משכה אותו אליה¹⁴ ולחשה באזנו כדברים האלה!

– “בטרם הגעתם עד לפני חומות קלוזנבורג, מלאתי את ידי בלדי ושאר אנשים נאמנים לנו, כי ישתדלו לעורר את חיל המצב בקלוזנבורג ולהטות את לבו אלינו. – הבוקר הביאו מרגלים את הבשורה כי על־ידי ברית־אחים, על ידי הבטחות וכן גם מפני חומר השעה עלה בידי אנשינו לרכוש את לב חיל־הרגלי, עד כי נכון הוא, לקול התוף הראשון אשר ישמע כאן במחוץ לפתוח את השערים ולנפול אלינו המה וכל אשר להם. חיל־הפרשים לבדו לא יוכל אז לעמוד בפנינו”.

אפפי הביט אליה אחוז תמהון וקרא: – אשה! אכן את אשר נועדת לכסא־נסיכים".

אנה אחזה בחבה בזרוע בעלה, הוליכה אותו אל כסא־הכבוד והושיבה אותו שם.

– “שרביט־השלטו, מיכאל אינו כלי־צעצועים”, אמרה בכוד־ראש. אל נא תשכח, שכל פעלי הנסיכים יובאו למשפט לפני הדורות הבאים. כל מעשה, אשר יעשה השליט, כל דבור אשר יוציא מפיו ונשאים חיים או מות לרבבות. זאת תתן אל לבך בכל אשר תדבר ותעשה. עכשו אלך לי ואתה חזק ואמץ"?

אנה נשקה בארשת נעלה על מצח הנסיך, והנה נפל מבטה על מגלת־הקלף של הסטודנט הנוסע.

– "האם תכנית־מלחמה היא? – שאלה ותקח את המגלה בידיה.

בעגמת־נפש ראה זאת אפּפי ורצה להוציא את הקלף מידיה. אבל כבר גוללה אנה את הכתב, וכשראתה את אילן־היחש המרבה חנופה, נתנה מבט מבייש, מפיק תרעומת, בנסיך שעמד בעיני משפלות לפניה.

– “האם צוית לחבר דבר כזה?” – שאלה אותו חרש.

– “בשום פנים!” – השיב אפּפי מהר. – “איזה כתבן חסר־בושה ביא אלי את המגילה”.

– “השליכנה לתוך האש!” – העירה רעיתו במנוחה.

– “ואמנם חפצתי לעשות כן, במתנת זהובים אחדים אפּטר אז מעל מחברה”.

– “ראוי הוא לשוט ולא לזהב!” – קרה אנה בזעם, אבל מיד נתרככו שנית תוי פניה; היא נתנה מבט מעמיק בעיני בעלה ותאמר במאור־פנים: “היה חזק ברוחך! היה נסיך שכבודו הולם אותו! היה מגן לנאמנים, – נדיב־לב לחוזרים בתשובה – אך את החנף תבזה!”

כה אמרה אנה ותשתחו לפני בעלה ותשק בידו, ובטרם הספּיק להשיב נשיקה אל ידה, נעלמה מן האוהל.

ואפפי קרא אל טשרי ומסר לו כי יכניס אל האוהל את האנשים המחכים. בפני הנכנסים נראה היה ברור, כי מקוים הם לבקש מאת הנסיך ולקבל ממנו – את כל הטוב אשר הם שואלים לנפשם. כי נעימות מחזה־המפחה שראו עינים עוררה את לבם להאמין כי רוחו תהיה עכשו טובה עליו מאד ולבו לא יתן לו לסרב לבקשת איש. רק סטיפן אפּפי לבדו היתה דעתו צלולה עליו עד כדי להרגיש מה נשתנו בינתים תוי פּני אחיו. נדמה היה לו, כי חוסן־נסיכים אמתי, רגש הכבוד יחד עם מרץ ואומץ היו נסוכים עכשו על פּניו.

– “אנשי הנאמנים, היקרים!” – דיבר אליהם אפּפי בקול אמיץ. ותקיף, מבלי לחכות עד שיפנה מישהו בדברים אליו. – “שמתי לב לבקשותיכם אשר ערכתם לפני ויש עם לבי להפּרד במענה ישר מעליכם. ברכותיכם היו לי לרצון, ומקוה אני כי תוסיפו כל הימים לשמור על אמוניכם. לך, לדיסלאוס לבית טשקי, אני מרשה בזה לשוב לביתך, כדי לרוות את נועם המנוחה בחוג משפּחתך אשר לבנך, אני מקבל עלי לחנכו ימים רבים בחוץ־לארץ עד שאמצא אותו ראוי ומוכשר לשרתני”.

האדון לדיסלאוס טשקי הודה בפנים מכורכּמים על החסד, אשר נתנה לו רשות לשוב למנוחת חיי הבית, בעוד שהוא נכסף מאד מאד לשבת יחד עם משפּחתו בחצר־הנסיך.

על גבריאל איש הלר פסח הנסיך לגמרי, כאילו אל ראהו כלל. אז פנה אל נלצי ואל צד’ו, שהתאמצו בכל כוחם להעמיד פני ענוה.

– “איש הנאמן, סטיפן לבית נלצי! אותך ראיתי כאיש מסור לי בכל דרכיו, על כן אני מעלה אותך הזה למעלת קמרדינר ראשון בחצר־הנסיכות; יוחנן לבית דצ’ו מתמנה בזה לשר־המשקים בצ’יקסרדה”.

פני שני האדונים אלה לבשו הבעה, כפני אדם אשר קוה לשכר טוב ולא קבל אלא מעט מאד. בקושי התאמצו להביע את ברכת תודתם על החסד, כה רבה היתה עגמת נפשם.

בינתים מצא מרטין פוק לטוב לו לצאת לפנים, כדי להסב את תשומת לב הנסיך אליו, ואף אמנם נדחק בראש והסתיר בגופו את טשרי הישר שעמד בענוה מאחרי השאר.

– “מדוע זה אתה נחבא אל הכלים?” – שאך אפּפי, ברמזו אליו.

פוק חשב כי הרמיזה הזאת מכוונת אליו וצעד עוד צעד לפנים.

– “אליך טשרי ערכתי את דברי” – הוסיף הנסיך – “האם תחשוב כי לא אבין למצוא את האנשים הנאמנים לי, ואשר הוכיחו נאמנותם בעליל? ידעתי את מסירותך וחכמת לבך, על כן מצאתי לטוב ולישר למנות אותך למשרת שר העיר במצודתנו פוגורש”.

אדון מרטין פוק נבהל כל־כך, עד כי נשא איניו לתקר. נדמה היה לו כי זו מתמוטטת.

“ואולם את האדון מרטין פוק”, הוסיף הנסיך לדבר, “אנו מקיימים במשרתו הראשונה. הוא יוסיף להיות שר בית־הסוהר במצודה הזאת”.

האדון מרטין פוק חכחך בגרונו. טשרי רצה להעיר איזו הערה כנגד. אבל הנסיך רמז לו בידו כי יואיל לשתוק.

– והנה באה שעתו של שליח בני אולפלו “בכן”, קרא הנסיך בפנותו אליו ובהעלימו בקושי את בדיחות־רוחו המסותרת, "מה שהבטחתי לכם עומד בתקפו. אולפלו תהיה רחוקה רק מרחק שתי מילין מקלוזנבורג, אם רק יש בזה משום רוחה לכם; וכן יהא חייב כל איש חסר סוס ללכת ברגל, אם כך חפצכם; אבל רק שני תנאים אלה אני מתנה עמכם, שגם להבא לא תהיו רשאים להביא את קרשיכם למכירה בשוקה של קלוזנבורג, וכן תהיו חייבים לתת את חליפץ־הסוסים הדרושה לשליחי־הדואר.

הסקלי נענע את ראשו בהעוית־צחוק על שפתיו, התגרד בערפּו ונשא עיניו אל הנסיך כשואל, כיצד יכול היה אפּפי לעמוד על מזמת ערמתו.

הנסיך לא יכול להמנע מלתת קולו בצחוק למראה המבוכה בפני הסקלי, וכך נתנו גם כל הנאספים את קולם בצחוק פרוע; והסקלי שעד כה חייך בושת־פנים, הקדיר פתאום את פניו, הפשיל ראשו בזעם לאחור, העיף מבט פרא על פני האדונים ושלח בהם דברים קשים ונמרצים:

– “שמעוני נא, רבותי! מניח אני לנסיך להתבדח על חשבוני, אבל לכם לא ארשה להתלוצץ בי”.

הנסיך רמז על השקט, וכדי להסיח את הדעת לענין אחר, קרא אל הסטודנט הנוסע קלמנס, שהתקרב ברגליו הארוכות הצנומות כמי שנכון כל רגע לכרוע ברך.

– “צויתי לשר האוצר” –, אמר אליו הנסיך, “כי מקופתי הפרטית ישלם לך שכר החבור שהמצאת לי – שלש פרוטות נחושת”.

– “מה הואיל כבודך לאמור?” – שאל המחבר בגמגום.

– “הטבת לשמוע. שלש פרוטות נחושת אמרתי זה שויו של חומר־הכתיבה שבזבזת לשם כך; בפעם אחרת תבלה זמנך בדרך יותר מעילה”.

ובזה נתן הנסיך אות כי סוף לקבלת־הפנים.

כל האנשים עזבו את האוהל בקידות נמוכות. נשאר רק קוצ’וק פחה לבדו.

במשך כל השעה האחרונה היה הפחה מנענע בראשו מרוב תמהון, כאלו לא קוה כלל לשמוע דברים מחוכמים כאלה מפּי אפּפי.

אפּפי הראה לו פּנים שוחקות, אבל עתה הורגש במאור־פנים זה משהו מחסד־נסיכים.

– “בצער קבלתי את הידיעה” –, פתח לדבר אל הפחה, – “שאהיה אנוס בקרוב להפרד מעליך, ואתה יודע מה הרביתי להוקיר את אומץ לבך ומה יקרה לי ידידותך”.

– הפחה הזדקף, נפתע עד מאד.

– מה פשר דברי “כבוד רוממותך?”

– “בסבת אגרות־השולטן המחייבות את כל מפקדי הצבא בזיבנבירגן להתכנס אל מחנה הוזיר הגדול, לא אוסיף עוד לצערי לראות פניך אלא זמן מועט בלבד”.

קוצ’וק נשך את שפתיו בזעם.

– “כיצד יכלו הדברים להגיע לאזניו?” –, הרהר הפחה.

– “בחפץ לב הייתי מעכב אותך אצלי, כי יקרת בעיני מכל איש. אבל ידוע ידעתי, כי פקודות “השער הגבוה” מחייבות משמעת נמרצת ותכופה, ומשום כך, כדי שלא יאבד חנך בעיני “השער הגבוה”, טכסתי את דבר כבוש קלוזנבורג באופן שתכבש לא בסער כי אם בדרך הכנעה, מעכשו פטור אתה מן החובה הקשה להחזיק פה את צבאותיך. אשר לאישור במעלת־הנסיכות, עוד נבוא בדברים בענין זה פנים אל פנים עם הוזיר הגדול, באשר גם אני נקראתי לבוא אל נוי נויזל”.

כל עת דבר הנסיך, עמד קוצ’וק והביט אל הנסיך בזרועות משולבות במבט תמה קשה. וגם לאחר שכלה הנסיך את דבריו הוסיף הפחה לעמוֹד עמידה זו, מבלי להשיב דבר.

ואפּפי פתח שוב במנוחה:

– “אולם כדי להביע לך אף במעט מן המעט את כל רגשי תודתי אל אישיותך המכובדת אני מבקש ממך לקבל ממני מזכרת קטנה זו, לא כשכר לפעלך, כי אם כאות להוקרתי הרבה”.

והנסיך הסיר מעל צוארו ענק זהב נהדר משובץ אבני־חן ותלה אותו על צואר הפּחה

קוצ’וק הוסיף לעמוד במקומו לבלי־נוע. הוא בחן את פני הנסיך וקמט קדורנית את מצחו. והנה התחיל פתאום להצטחק ואמר בנענעו בראשו:

– “טוב הדבר, אפפי, הכלטוב ונאה. אבל כפי שאני רואה נוהג אתה למסור את חכמתך לפקדון בידי אשתך. סלאם עליכום. (שלום עליך)”.

ובזה יצא הפּחה את האוהל בנענעו בראשו.

בלב קל מהר אפּפי אל אשתו. גבריאל לבית הלר חכה עוד זמן־מה ליד הפתח, עד שהודיעהו אחד המשרתים, כי הנסיך יסעד היום בחוג משפחתו.

חרש עזב גם הוא את האוהל.

ימים מועטים לאחר זה נכנס אפּפי לקלוזנבורג בלוית קול תרועה ונגינה.

 

פרק שמיני: עזראלה    🔗

שוב אנו נמצאים בהונגריה בין הררי הומולקה, באחד מחלקי האר. הנשמים. במרחק של עשרה מילין סביב אין כל כפר נראה; על פני כל שרשרת ההרים אין כל דרך מוליכה וגם המשעולים להולכי רגל נפסקים פתאום בין נפתולי הסלעים כשהם מגיעים לאיזה מפּל־מים מכוסה עלים או לאיזו מאורת־פחמי, בתוך כברת־ארץ חרוכה מפוחמה ומפויחת, אשר ימים רבים לא יצמח כל עשב בה.

רק שם, במקום שהפלג המתגלגל מן ההרים בוקע לו דרך בתוך העמק, יראה דשא. רק כאן בתוך העשב הרוה ירבצו יחמרים. דבורי־בר בנו להן קן בתוך חלל־עץ הנוטה אל המים והן חגות בזמזום מסביב לפרחי האלפּים המתנודדים בתוך המים.

שם הפלג הזה: רימה.

הרחק־הרחק מתרוממים הרים גבוהים מן הראשונים, ומאותם ההרים נשא כנראה, הפּלג הזה. אנו עולים ועולים מתנשאים על גבי הרים; אתה שואף להעפיל גם אליהם, לדעת אם הגעת כבר אל ראש הפּסגה. גם הפלג כבר מאחורינו עמוק למטה. נראית לפנינו ברכה קטנה ועגולה, כחולה כהה, שכפים תלולים מקיפים אותה כחגורה. ברבורים לבנים שטים על פני המים בצל עצי האורן הנוטים אל המים. שוב מזדקרת לפנינו שרשרת־הרים מכוסה יערות עצי אורן, אבל בחוד הרים האלה פוסקים כל חיי צמח. רק סלעים נערמים שם על גבי סלעים, וכל פּסת־דשא לא תיראה עוד לעין. אנו מגיעים למעלה וסבורים אנו, כי כבר הגענו אל ראש־הפסגה; והנה מתגלה לפנינו ענק לבן מעל ליערות־הארנים האפלים. ועינינו רואות את פסגת הכסף של האלפים; רחוקה וגבוהה, טורים גבוהים ולבנים המתנשאים באויר כדמויות־פלא.

כאן אנו מתעכבים, מעל לרכס ההרים כולו עינינו רואות משעול המתפתל בעקלקלות הרחק, הרחק, נעלם בתוך היערות ומופיע שוב, ומעיד כי השממה הזאת היא מיושבת. הדבר מפליא אותנו מאד, יען כי כל המקום עד כה נראה לנו שומם מאדם, ומעבר לנקודה האת מתנוססים הררי שלג חשופים עוד יותר.

מראש ההר הזה אנו משקיפים על מאות הרים ועמקים, הדומים בכל זה אל זה עד כי העין תיעף מלהביט בהם. אך הנה אנו מבחינים לאט־לאט נקרה רחבה, המטה אליה את תשומת־לבנו. פסגות־ההרים הכחולות־האפורות נוטות כאלו לנפול מכל צד על הנקרה הזאת, ובתוך הנקרה באמצעיתה מזדקר למעלה כף מובדל מכל צד, עד כי נדמה לך, שרק זה עתה נפל משמים ארצה. מבט חטוף יחלוף על פני הסלעים וינשא הלאה, אבל האיש אשר ייטיב להתבונן, יגלה גשר־עץ צר, מיוסד על קורות־אורן ארוכות, הנראה כמקשר את זר פסגות האלה אל אחד הקירות התלולים הסמוכים.

לאט לאט נרגיש כי גובה בנין הסלעים הזה איננו בדרך הטבע. אותן האבנים המגובבות זו על גבי זו וערוכות כחומה סביב, הן פועל ידי־אדם. זוהי מצודת־סלעים אדירה.

עין שהביטה מראש הנקודה הזאת על פני החומות החשופות למטה, יכלה אז להבחין פנימה בנינים מגוּּונים, אגדיים. קוּרסר בג, מורא הסביבה, שכן במצודה הזאת, ולפי פקודתו הצמיחו הצריחים שיחי־שושנים וחצר המצודה היה מוקף חורשה שלמה של עצי תפוחי זהב ורמונים. מכל צד אפשר היה לראות כל מיני בנינים קלים ונהדרים שאהבת־הפאר המזרחית הקימה לתענוגות־חלוף. אכסדראות מרווחות וכפות, מגדלים מצוירים, גזוזטראות מקושטות בפסלים ובאגרטלי חרסינה לפרחים. מינרטים לבנים וענוגים, שפרחי־הכוכבת התפתלו והשתרגו עליהם למעלה; סוכות מסורגות, שעמודים קדים להן, מצופים זהב. הכל היה עשוי מחומר קל, כמו לבנין־קלפים. רק עץ מוזהב, וזכוכית מצוירית, רעפים מזוגגים ומרבדים מגוּונים. מעל גגות הנחושת המחודדים התנפנפו דגלים מגוּונים; כל סוכה, כל אכסדרה, כל מינרט היו מקושטים בדגלים ובחצאי־סהר נוצצים בזהב.

כטירת קוסמות העשויה להתעופף.

אולם החומות שהקיפו טירת־קדמים זו לא ניתנו להכבש.

מכל צד התרוממו סלעים תלולים מבוצרים אשר מאחריהם יכול היה הנרדף להגן על עצמו בפני כוח העולה פי מאה מכוחו הוא.

יומם ולילה עמדו אנשים עם פתילה בוערת ליד התותחים שקורסר בג יצק אותם במקום, באשר לא היתה דרך שאפשר היה להעביר בה תותחים הנה. שנים ממקלעי־אש אלה היו מכוּונים כנגד הגשר, כדי להרוס אותו ביריה אחת, במקרה של השתערות.

מנקודה זו היה פושט קורסר בג על הארץ, חומס והורג נפשות נקיות. אם פגע בגדוד־צבא שרדף אחריו, מיד היה מצוה על חייליו ועל הבדוים אשר עמו לפנות עורף, ובעוד שהיה חומק בשבילי ההרים עם חמוריו טעוני־השלל בדרך למצודתו, היו קלעים מיוּחדים מתחבאים במארב והיו רוגמים באבנים את הרודפים אשר בעמקים, יש אשר היה נותן לרודפים להגיע עד מצודתו, ובעוד שהללו היו ממטירים יריות על חומות המצודה בתותחים הקלים, שהעלו בעמל רב עד הלום, והיו מדמים בלבם כי יכניעוהו ברעב, היה הוא חומד לו לצון, ובאיזו דרך־סתרים – אולי דרך מערה – היה פורץ, שודד ומבעיר בערפם. כל נסיון לתפוס אותו, להדהים אותו או להקיפו היה לשוא. תושבי הכפרים אשר מסביב התחילו לנדוד למקומות מרוחקים ביותר, כדי להיפטר משכנות־אימים זו.

*

באחד מימי הקיץ החמים בשׁעת בין־השמשות, בעוד רב היה החום המחניק בין הסלעים האלה, אנו רואים שתי דמויות נחפזות מעברים שונים לנקודה אחת. הדמות האחת דמות גבר בלבוש הונגרי, מצחו נמוך, עיניו חדות ופוזלות, המתכונות כאילו להביא במבוכה את האיש אשר לפניו; הדמות השניה היא של אשה תורכית זקנה, בסנטרה שומות אחדות ושערות מסולסלות צצות מתוכן.

נקודת־הפגישה שאליה מתקרבות שתי הדמויות, בסקרן סביבן בזהירות, היא מערה מכוסה שיח, אשר אפשר לראות מתוכה, את המצודה הפרושה למטה.

שני האנשים חומקים לתוך המערה אשר בנטיותיה האפלות אפשר להם להציץ אל המצודה, רואים ואינם נראים. הזקנה לוחשת דבר־מה באוזן־האיש, וחיוך מכוער על שפתיה.

– “האם בטוחה את בזה, וטל?” – שואל המפזל אותה במבט אורב.

– “בטוחה כל כך, עד כי יכולה הייתי לקבל בלב שלם את מחצית השכר המובטח”.

– “בזה אני מאמין”, – העיר האיש בבת־צחוק של זלזול; “אבל לבי אינו נוטה לשלם את השכר מראש, עשה אעשה כדרכי ואשלם מעט־מעט, וחלף כל סוד וסוד לחוד”.

– “שאל איפוא”, – האיצה בו האשה.

– “מתי יבוא הבג? חמשה אדומים אני נוקב לך בשכר התשובה הזאת”.

– “מחיר התשובה עשר מטבעות זהב. אני נוקבת את המחיר”.

– “הנה הכסף. דברי!”

האשה ספרה את מטבעות־הזהב, טמנה אותן בחיקה ותאמר:

– “הלילה יבוא הבג לביתו”.

– “היכן היא הדרך התחתית אשר בה יבוא?”

– “מאה מטבעות זהב בשכר התשובה”.

– “הנה הכסף ואל תספריהו, עד אם תעני לי”.

האשה לקחה את הכסף, הראתה על הניקרה הפעורה מתחת להם ואמרה: ־ “כאן. אנו במקום”.

השואל הנפתע הביט סביב, ובקול צלצול הקריב לאזני האשה את צרור הזהב אשר עמו, אשר מתוכו היה מוציא מדי פעם בפעם את הכסף לאשה, ואמר: “כל אשר בצרור הזה לך יהיה, אם תכניתנו תצליח. אבל אם תבגדי בנו, תמצאי בפגיון הזה את מותך. כי מצוא אמצאך גם בשאול”.

הזקנה חשפה שיניה בצחוק.

– “אל תאיים עלי. ידעתי לתכן את הדבר באופן שהזהב הזה, אשר צלצל עתה באזני, יהיה לי עוד ברגע הזה וברוב שמחתך הנואלת תעתיר עלי גם מנשיקות פיך. יש בידי מכתב, אשר בגללו היה אדונך מלביש אותי זהב מראש ועד רגל, לו אך יכול היה לקרוא בו”.

– “מאת מי המכתב?”

– “הוי, השאלה הזאת תיקר מאד! אם תרצה לקבל תשובה עליה לא נשאר לך עוד כסף לדרכך הביתה”.

– “אמרי לי, מאת מי המכתב? אי אפשר לי לקנות יין הסמוי מן העין”.

– “בכן, היה שלום. בשכר אשר שילמת קיבלת ידיעות למדי”, ־ אמרה האשה ותפן ללכת.

– “אל תזוזי! הבי את המכתב, ואם לא – אני מביא עליך מות!”

– “כזאת לא תעשה, כי אם רק אפלוט צעקה אחת מפי אבוד תאבד”.

– “היכן הוא המכתב?”

– “אין אני פתיה כל כך, כי אגלה לך את הדבר”.

– במרירות השליך אליה האיש את כל צרור זהבו, והאש טופפה עד לפתח המערה, לקחה משם את מטה־משענתה, פתחה את הגולה המבורגת והוציאה מתוך חלל המטה מגילת־משי מקומטת, האיש גלל את המגילה וקרא בה, ופניו רעדו משמחה והפתעה רבה.

– “אם כל זה יהא ככתוב פה, כי אז יחשב כל מה שקבלת עד עכשו רק לדמי קדימה מעטים”.

– “וכי לא אמרתי לך”, – השיבה האשה הזקנה בגיחוך, – “כי יכול אתה לשלם מראש את מחצית השכר המדובר!?”

– “ועתה שימי לב כי לא ירגישו בנו”.

– “הס…ס…ס! תלך בדרך עקיפין לעבר הפלג. בשביל הרגיל עלול אתה לפגוש היום פלוגות מרגלים”.

אחרי השיחה הזאת חמקו שתי הדמויות מהר מתוך המערה ונעלמו במגמות שונות בתוך סבך היער.

עתה נסב־נא עינינו מן המראה הקודר אשר מבחוץ, נציצה־נא פנימה אל החדרים האגדיים האלה, אשר בתוך גן־עדן זה הבנוי על פני הארץ! נעיפה־נא מבט אחד לתוך משכן־העדנים, מקום־סתר לנשיקות חנוקות, לאנחות לוהטות. כאן תשכון האהבה לבדה וכל אשר יפאר את האהבה.

קירות האולם העגול מצופות מראות, המשקפות תמיד את כלי החדר ומשוות עליהם אור־נפלא הכפה הכחולה נשענת על עמודים ענוגי־גזר, מעשה שיש אדום־כהה, העטופים למחצה פרחים מופלאים הנערמים בתוך אגרטלי חרסינה ורודים. והמפזרים את אבקת זהב־ניצניהם על פני הרצפה. מרבדי משי מכסים את הרצפה, ורק פה ושם תחשף מלאכת המשכית הנאה. בטבורו של האולם מפכה מעין־מים את מימי־הבדולח שלו בתוך אגן שיש ורוד, ובמרכז נתז למעלה סילון המבהיק בכל צבעי הקשת. ליד הקירות סביב נמשכות ספות־קטיפה ועליהן כרי־כשמיר מארכים ומגוונים. ובכל מקום בכל צד ופנה תראינה בנות־קסם, נערות צעירות צוחקות, אל רוקדות על פני המרבדים, ואלה מתגוללות על הספות ואחרות רוחצות במי־המזרקה.

בקצה האחד של האולם, הבנוי כעגול מארך, על גבי בימה קלה שמדרגות אחדות מוליכות אליה, עומדת ספה תורכית מצבע הארגמן; וילאות של משי דמשקאי ורוד מהוות עליה אפריון ויורדות ציציות הזהב הכבדות על שיחי יסמין עבים כזרוע איש. מעל טרפי הכסף של היסמין מרחפים פרפרי מזרח מבהיקים – ולמראשותי הספה מלהגים שני תוכיים קטנים “נאהבים ונעימים”, הדבקים זה אל זה תמיד בנוצותיהם המבהיקות כאזמרגדים ומנשקים זה לזה בלי הרף בראשי־הכרמיל הזעירים.

על גבי משכב זה נחה עזראלה, אהובת לבו של קורסר בג.

מתחת למרפקה, הנתון בשרוול־תחרים רחב, רוגע פנתר חי, מלקק את כף־רגלו החלקה ומשחק, כחתלתול רק, בתלתל־השער הצונח על ראשו, משער־גברתו השחור המבריק כאבן־ישפה.

אכן בחרה הגברת לה רע כערכה. כמוהו היא ענוגת־גזרה, ואברי גופה גמישים וערים כאבריו, ובעיניה בוערות להבות עזות מסותרות כאשר בעיני חית־טרף מאולפת זו.

הגברת שרועה לארכה על הספה בידה תחזיק בקלות בקצה אבן־הענבר אשר לנרגילה הריחנית; השרבט המתובל מעלה אדים בסף המוזהב העומד על גבי שולחן־שן קטן; על גבי טס יפני נערמו פירות טרופיים, אשר במראיהם בלבד הם מעוררים חשק ליהנות מהם. אבטיחים זהובים פרי הקושט, שזיפי־דקל אדומים, ענבים ריחנים; בתוך צלחת כסף קטנה מונחת חלת־דבש ומתוכה מטפטף דבש לבן כשלג שאספו הדבורים בימי פריחת השיטה.

עזראלה לא תחון אף במבט־עין אחד את הפירות העסיסיים האלה. את תפקח מדי פעם בפעם לרוחה את עיניה המכוסות למחצה בריסי המשי, תעורר מבוכה כמעט בלב רואיה; קרנים לוהטות כאלה מוצאן אך משמש־הדרום, מן הארץ אשר שם הקיץ חם, לאה ומלא ערגון כעיני הנשים שם.

געגועים נצחיים בוערים בתוך העיניים האלה, געגועים לאין ניב, ללא ספוק, אשר התענוגות לא יפחיתו כי אם יגבירו אותם. עולם שלם אם תתן לה, ורצתה בעולם שני. כי שבעה היא שעשועים ועונג, ולבה ריק ומתגעגע אל אשר לא נתן להשיגו. אם תאהב ושנאה, ואשר ישנא אותה אהוב עליה; אם תמות למענה, ולעגה לך; אם תשלח יד בה, והעריצה אותך.

קלסתר־פניה המארך נסוך חורון, כמו לחכו קרני עיניה הלוהטות כל ורד־חכליל מפניה. ועת תעצום לרגעים את העינים, ולבה יהלום ביתר שאת לטוי הרהוריה הנסתרים, יתלקחו פתאום הפנים באודם יוקד, כמו פרץ דם יגיח מתוכם.

ומה תרעדנה שפתיה! היא מכונסה בתוך עצמה ואינה מדברת עם איש. נשי ההרמון סבוה בקול זמרה ומחול, ילד שחור מילדי העבדים כורע ברך ומחזיק ראי־כסף לפניה, שפחות ממטירות עליה עלי־שושנים ומשיבות רוח עליה במניפות של נוצות־טוסים.

ועזראלה לא תראה אותן, אף לא תשמע את זמרתן. אל הראי תביט ותדבר אל נפשה שפתיה רועדות, או מחייכות, או משתרבבות במורת־רוח. הנה צף איזה רעיון על לבה, איזו מחשבה שטנית. את שפתה העליונה זקרה למעלה ושניה ההדוקות נחשפו; גבותיה המצופפות מותחות חריץ מרעיד על פני המצח הלבן; הקוים הנאים העולים מזוית־פיה מתעוים ומשוים הבעת־רשע לפנים הנפלאים; צמותיה המסולסלות נופלות אל צדיה כשני נחשים הנאבקים ומתפתלים זה בזה. שלא מדעת נוברות אצבעותיה המרטטות בחלקת צוארו של הפנתר; החיה פורצת בנהימה מחמת הכאב.

אבל הנה היא נפחדת בעצמה למראה־פניה, היא דוחפת מעליה את הנער הכושי עם הראי, מתעטפת בצעיפה הזרוע כוכבים, שוכבת על צדה לפנים וסוקרת סביב במבט־אימים וכל אשר עינה תנוח עליו, מתכווץ כולו, לרבות החיה.

השעמום מענה אותה. ואיש לא יעז לשאול אל מה תכסף בלבה. כי יש אשר ימצא השואל חן בעיניה, ואז תדרוש ממנו כי יקפוץ לעיניה מן הטור הגבוה ביותר של המצודה למטה. סכנה היא לאדם לשאוף כי ימצא חן בעיני עזראלה.

אך הנה נפתחת דלת צדדית הנעולה בסורג־זהב, ובראות עזראלה את פני הבאה, מהבהבת בעיניה קרן אור־שמחה.

זו היא אותה אשה זקנה עם הסנטר בעל השומות אשר פגשנוה קודם לפני המערה.

מכשפה מכוערת, מעוררת זועה עומדת לפנינו; הנשים התורכיות מזדקנות מהר; לפני עשר שנים היתה בביה פילגשו הראשונה של קורסר בג, האהובה עליו ביותר. עכשו היא אמתה החביבה של עזראלה.

“אין זאת אלא שהשעמום מציק לנו?” – שאלה האשה בנעימת ידידות את הפלגש היפה. “אין שום דבר מרנין את לבנו? האם לא יצאו הבידרות במחול־מעגל מסביב לנרות בוערים? האם דהה צבען של אריגי־המשי הפרסיים? האם תפל טעם הדבש, האם פג ריח הקושט? ופניני ציילון האם אבד זהרם? מדוע כה זועפים פני שמש השמשות? מדוע סר רוחה מעליה? האם אספר לך אגדה להרנין את רוחך? האספר את המעשה באריה השבוי?”

עזראלה נתנה את הסכמתה, בעצמה את עפעפי־עיניה העייפים והזקנה פתחה לספר:

ביערות־הדקלים אשר בארץ־המזרח נלכד ארי במלכודת. מושל אחד, עשיר ותקיף, קנה אותו באלף מטבעות זהב. הוא צוה להקים בשביל הארי כלום גדול, אשר ימצאו שם מקום עצי־דקלים שלמים. את ספון הקלוב ריפד באבן־תכלת ואת רצפתם רפד במרבד־ארגמן. ובתוך הכלוב הכניס באר מים חיים ומזרקה, אשר מימיה נבעו הנה מן ההרים הרחוקים. אבל האריה היה אבל ועצוב. כל היום היה מוטל זועף בפנתו. אבל בשקוע השמש היה קופץ בנהמת חמה, דופק דלת הקלוב ומחריד את דממת־הלילה בשאגתו. וישאל המושל את האריה: “מה לך מחמדי, מה חסרת? ביתך בנוי זהב, מצלחתי תאכל ומימך תשתה ממעין־בדולח! מה עוד חסרת? האם רוצה את לרחוץ בבשמי־ענבר? – האם תחפוץ להשתעשע בשפחותי האהובות? ויען האריה בקול נהימה: אם גם עשוי הכלוב זהב, הלא צר הוא; ועצי־הדקלים האלה לא בחורשות נוביה הן, והאגן הזה אינו מעין במדבר. לא ארצה את ריח בשמיך ואת חבת אמהותיך לא חפצתי; השיבה לי את המדבר עם רוחות־הדרור שלו, וגם רוחי הטובה תשוב אלי כבראשונה”.

בביה החרישה. עזראלה, הפלגש הלבנה, קפצה מעל הספר ותאחז בכתף הזקנה. לבה פרפר מכאב ולחייה להטו. כל אברי גופה רעדו בעצבנות.

– “בואי אל חדר־הרחצה שלך”, ־ אמרה בביה אל הפילגש הנסערת ברוחה. “באגן האכטיס עולים ריחות ענבר ונרד; שם תהיי לבדך, ואני אשעשע אותך בספורי. ידעתי אגדות יפות מזו, אשר תמצאי בהן חפץ”.

עזראלה נתעטפה בצעיפה ותרמוז לשפחות להסתלק, והן נעלמו בחפזון ובפחד בעד הפתחים הצדדיים. ומיד אפשר היה לעמוד על סבת הפחד הזה. כי עם צאת עזראלה, נזדקף פתאום הפנתר המשוחרר מקירבתה המכניעה של גברתו, התמתח למלא ארכו, שרבב את לשונו האדומה החוצה, חשף את מלתעותיו החדות והוריד את ראשו בנהמה מאיימת. ומדי קפץ בקפיהצ אחת לטבור האולם והתרוצץ ביללה פראים מסביב לקירות־החדר, בהריחו כל דלת, שבעדה נעלמו השפחות, מלא־חמה וצמא־דם גרד בספי־הפתחים והתענה מאד על כי אין הוא יכול לפרוץ אליהן. אחרי כן עמד ליד מקוה־המים ושתה זמן רב בלשונות האדומה ממי הבדולח. לבסוף התקפל על המרבד הרך, תפס את זנבו המנומר לבין כפותיו הקדמיות וישחק בו, כשחק החתול בזנבו.

בדרך העמוקה המתפתלת בין העמקים ומוליכה למצודת קורסר, נשמע קול שעטת סוסים. שאון פרשים ברכבם מגיע מן העיר. עוד מעט והם מגיעים למעלה, במקום שהדרך נמשכת עם רכס ההר. קורסר בג הוא הבא עם להקת השודדים.

הבג הוא איש במיטב שנותיו. עצמות לחייו הבולטות וסנטרו הרחב מפיקים אומץ לב ואכזריות. כתפיו רחבות ושריריו נאדרים. לבושו מקושט בלא טעם בהמון עדיים. מחרוזת פנינים מסביב לצניפו; באזניו מתנוצצים עגילי־זהב גדולים; ואפודתו רקומה פרחים באבנים טובות, כל רתמת סוסו, למן פרסותיו ועד לרכובות עשויה זהב טהור.

להקתו הולכת דומם בעקבותיו. יש אשר אחד הפרשים קשר אל סוסו מאחריו נערה נוצרית מתעלפת למחצה, והשודד גם לא יעיף עין אליה. בגדי כל אחד מן האנשים מכתמים בדם. הקלעים הרגלים הולכים מאחור ורבים זה עם זה בגלל השלל. איש אינו רודף אחריהם.

האולם הגדול הוא ריק. נשי הארמון נסתלקו לחדריהן הסמוכים. עזראלה לבדה באולם.

לאחר שיצאה את האמבטי הספוג ריח ענבר, צותה לתלות ערסל מעל למזרקה, שכבה בערסל, ובנחת רוח שטפה בסילון המים את אברי גופה המחוממים.

עם דמדומי הערב הורדו הוילאות האדומים, להסך בעד קרני השקיעה, ואור ורוד נפל בחדר ושוה דמות אגדית לכליו.

מבחוץ נשמע קול קרן־שופר ידוע לה. שעטת הסוסים הנכנסים לחצר המצודה מחרידה את הדממה. מבעד לצלצול כלי־הנשק בוקע קול פקודה, קול ידוע לה. בבת־צחוק מתנענעת עזראלה בתוך הנדנדה.

קץ רגע אנו שומעים קול צעדים נחפזים. קורסר בג הוא הנחפז. אהבתו מאיצה בו למהר אל גן־העדן אשר הקים לו על פני האדמה.

עתה עולה קול מפתח מסתובב בתוך מנעול הדלת המזהבת. עזראלה מתנדנדת בצחוק בתוך הערסל המגוון.

צללי לילה ירדו על הארץ. כל החי ישן שינה עמוקה, ערה רק האהבה לבדה.

– “הוי, יראה אני”, גונחת הפּלגש ברעדה ונצמדת אל לבו של האביר הפרא.

– “למה זה תרעדי? הלא אני פה על ידך” –, אומר האוהב בחבקו אותה.

– “מלאך השינה הביא עלי חלומות רעים”, – השיבה האמה ברעדה. בחלומי ראיתי כי הכופרים כבשו את מצודתי ורצחו את נפשך. רציתי לברוח ולהפיל עצמי מעל לחומה, אבל לא יכולתי להגיע שמה, כי נשביתי. נוצרי החזיק אותי בזרועותיו. אל אלהים! מה נורא הדבר!"

– “אל נא תיראי” –, המה הקורסר. – “כתוב בקוראַן, כי רק הצפרים ידעו לעוף; ולתוך המצודה הזאת לא יוכל איש להגיע, בלתי אם ידע לעוף. אבל לו גם קרה כדבר הזה והאויב היה מבקיע אלינו פתאום, גם אז אל תיראי פן תפּלי בידי הכופרים. פה, מתחת לספה, קבועה פתילה המגיעה עד למחסני אבק־השרפה; לו קרה האסון, אין את צריכה אלא לקרב את מנורת הלילה אל הפתילה, להדליק אותה, וכל המצודה עלינו ועל אויבינו יחד תעלה באש!” –

– “הרעיון הזה מנחמני”, ־ פלטה עזראלה חרש, הגיעה את שפתיה ללחיי הקורסר, וכנראה נרדמה שוב.

מנורת הלילה להטה באור עמום על גבי החצובה והטילה צללים; לפני הדלתות נחרו השומרים.

פתאום קפצה עזראלה שנית בקול צעק ממשכבה ותמשך את בג עמה.

לא אַלה, איל אַלה! האם אין אתה שומע את קול המית הרוחות הרעות, שאלה, רועדת כולה.

הבג הביט סביבו בבהלה. מבחוץ המה סער משתולל; נסי־הרוח חרקו ברעש. מראשי המינרטים טלטל הרוח לבנים על כפות הביתנים; הברק הבריק והרעם עורר גם סלעים לחרדה.

– “האם תשמע את יבבת הרוחות הנעלמים המתדפקים ביד תקיפה על החלונות המוגפים?”

– “בצל אַלה! אכן שומע אנכי”, נהם האיש הרועד, תמה ונפחד ועיניו לטושות נכחו.

– “רחמים רחמים! סורו נא, רוחות רעות מעל הבית הזה”, קראה עזראלה, בצנחה למרבד ובשלחה לפני את זרועותיה. “תרדפוכן קרני אור־השמש, תבלע אתכן החשכה. אל הנוצרים לכנה ובהם תשלחנה את זעמכן. הה מה מבריקות עיניהן. צל אלה, הסתירני נא, שלא תפגענה בנו בעיניהן אש!”

האיש הגדול והחסון נפל על פניו ליד עזראלה והתעטף בגלימת הלילה שלה ובקצוות שערה. פחד־ההבל גזל את כל אומץ־הגבר מלבו; הוא רעד כילד.

– “התשמע, התשמע את מלמולן? שא מהר את תפילת נעמה על שפתיך ואטום את אזניך לבל תשמע את שיחן”.

ברגע זה קרע הסער האיום שמשת־חלון אחת, והרוח שפרץ לחדר התחיל להניע את וילאות וללבות את אש המנורה.

– “הה! התראהו?” – צעקה – עזראלה. “הס, אל תבט שמה אל תפקח עיניך. הסתר את פניך התכסה בגלימתי. עזאזל הוא הבא. האם תרגיש את נשמת רוחות הקרה נחה על אבריך? הס! התכסה, אולי לא ירגיש בך”.

קורסר בג דבק ברעדה בשמלת עזראלה וכסה פניו בידיו.

– “מה חפצך, – צל שחור?” קראה עזראלה, כמו דברה עם הרוח פנים אל פנים. “את מי באת לקחת מפה? את מי באת לשרוף באש הכחולה של עיניך הלוהטות? מלבדי אין איש פה. קורסר לא שב הביתה. אחרי כן תבוא. בעוד שעה תבוא. סורה, סורה מפה, יצור שחור! ידכא אַלה לעפר את ראשך. בעוד שעה תבוא, וארור תהיה לנצח!”

ברגע זה הכה הברק באחד הצריחים והרעם החריד את ראש ההר עד היסוד.

– “אהה!” – צעקה עזראלה בחרדה ותנצח אל קורסר ותלפות את גופו בזרועותיה וכך דבקה בו עד שנדמו קולות הרעם; גשם סוחף אך חרישי התחיל להתדרדר על פני גג הנחושת של הבית, המית הסער הלכה ורחקה, רק עוד רנן הרוח בקול עמום בתוך סדקי החלונות ויבב בקינה חדלת־רוח בין היערות הרחוקים.

עזראלה התרוממה חרש ממקומה.

–"הלך לו!" – לחשה בקול בלתי־נשמע כמעט. “הוא אמר כי ישוב בעוד שעה. קורסר! רק עוד שעת־חיים אחת נכונה לך”.

“עוד שעה אחת?” – חזר קורסר בטמטום על דבריה. “הוי, עזראלה, איפה תוכלי להסתירני?”

– “לא בידי הדבר! אין מלאך־המות שומע לקול תחנה. מקץ שעה אחת יקח אותך מעלי!”

– “דברי על לבו. אם במתים ירצה, אצוה לערוף ראשיהם של מאה עבדים. הבטיחי לו דם, אוצרות ותפלות, כפרים בוערים באש; את הכל אתן לו; רק יותיר לי את החיים למתנה”.

– “אך לשוא כל אלה. בחלומי ראיתי את להב חרבך נשבר לשנים. ימיך ספורים. עוד רק מקור־ישע אחד נותר לך, רק דרך אחת לבטל את מזמת המלאך שואף־הדמים; כי ימצא בין המתים איש, אשר יאבה להמיר שמו בשמך, וכשיבוא המלאך יקח אותו עמו תחתיך”.

– “טוב הדבר, הוי, טוב ונכון!” – גמגם האיש החסון המבולבל מפחד. “בקשי למעני את המת אשר יעבה להמיר את שמו בשמי. את יודעת את ניבי הקסם, לכי העלי אחד המתים מקברו; הבטיחי לו הרבה, כל אשר ישאף לקחת. לכי נא, מהרי נא!”

– “אתה בעצמך חייב ללכת שמה; חגור מהר את האזור לכפתן שלך. את הנשק תשאיר כאן; הרוחות יראים מפני הברזל החד. אנו נעלה לבית־הקברות אשר מתחת לחומת המצודה, נדליק ענבר וחומצת־בור בתוך קלחת בעלת שלש רגלים, נשים את מטה־הקסמים בתוך הקבר הרענן ביותר וכך נעלה את המת לפניך וכשיופיע הרוח, יעמוד במקומו, ואתה תפסע שלש פסיעות לקראתו ותקרא אליו בקול אמיץ שלש פעמים: תמות בעדי! אז יעלם הרוח ומלאך המות לא ישלח ידו אליך”.

– “אבל את, הלא תהיי בקרבתי?” – גמגם הקורסר במורא, ואחז את הפילגש בידה, כאילו ירא היה פן יטרפהו המות בו ברגע שירפה ממנה.

– “אני אהיה על ידך. אבל חושה נא. רק עוד שעה מעטה ברשותנו”.

קורסר התעטף מהר בבגדו העליון, קרא בקול רם פסוקים מקוטעים של ראשית תפלה, שאת סופה לא יכול להעלות בזכרונו.

– “אל תעיר איש מן השומרים” –, העירה לו עזראלה בדאגה. – “אם איזו נפש אדם תרגיש בנו במקרה, ואזל כוח הקסם. בעצמנו נחבוש את הסוסים ונשים פעמינו לדרכנו הסודית עד שנבוא. אסור לנו לדבר דבר; אתה לא תדבר אלי ואני לא אדבר אליך ואל תפן לאחוריך!”

הבג היה מוכן כבר. והפילגש פנתה אל הפנתר הנח על המרבד ותקרא לו: “אוגלן, אתה תלונו ותשמור עלינו. אם תקרה לנו חיה רעה בדרך, הגן תגן עלינו”.

והפנתר, כמו הבין את דברי גברתו, הזדקף על כפותיו האחוריות ונשם את הכפות הקדמיות על זרועותיה, בעוד הגבר הנרעד נאחז בה מן הצד השני.

חבורה משונה. אשה חורת, עטופה בקפלו מטפחת לבנה, ובצדה שתי מפלצות מפוארות; גבר עז־פנים, מלומד־מלחמה ופנתר מנומר, ושניהם נכנעים למבט עיניה.

בית הקברות התורכי, אשר מתחת למצודה, נטוע עצי ברושים. מבין אלוני־בכות מאפילים בולטות המצבות הלבנות עם הצניפים כדמויות־צל מופלאות.

לקול הצעדים המתקרבים, יוצא זאב אפור במרוצה מאחרי הקברים. מלבד זה שומם המקום לגמרי. אחרי הגשם נפלגו העננים, ופה ושם הציצו שמים כחולים־כהים בכוכבי־יהלומים; מעלי־העצים נשרו נטפי־גשם.

שני האנשים כדמויות־לילה מגיעים בדרך התחתית אל בית הקברות הגדור ויורדים בתוך התעלה מעל סוסיהם. עזראלה מוסרת את מושכות שני הסוסים אל לועו של אוגלן. החיה הנבונה נחה דומם על כפותיה האחוריות, מחזיקה את שני הסוסים המעלים עשן מנחיריהם ועוצרת בהם בכוח כאשר לא יעצור כל כלונס חזק.

הפרש ופילגשו מגיעים אל תל־קבר גבוה אשר אבן־מצבתו מלבינה אך מעט מבעד לענפים הנסרחים של אלון־בכות.

עזראלה מעמידה את קלחת הקסמים על גבי לוח־האבן, מדליקה בחדור קטן של פוספור את אבק הענבר והבור, המתלקחים ומעלים מיד את קיטורם הלבן המתפשט מסביב לקבר הרחק.

במרחק עולה אושה חרישים, סוסו של קורסר צונף בחרדה.

– “מה זה?” – שואל הפרש.

– “הגינים –, משיבה עזראלה. אל תפן לאחוריך”.

והיא מרימה את מטה־הקסמים שלה בהשמיעה את פסוקי־ההשבעה מעל לקבר, בצירוף כמה דברי־לחשים ידועים.

–"אתה רוח חסר־מנוחה, הופיעה־נא לקול דברי! בכל אשר הנך שם: מתחת לעץ האפל בגיהנום או בנאות־העדן, שמעה נא לקול־קריאתי. עופה על כנפי־רוח, בקע את החושך והופיעה לפני כדמותך בחיים. הופע־נא, הופיעה־נא!"

אחרי הדברים האלה הכתה במטה על פני לוח האבן; ולאות הזה נזדקפה מאחרי הקבר דמות גבוהה, עטופה סדין לבן.

– “עכשיו פסע שלש פסיעות לקראתו”, אמרה עזראלה לפרש הנדהם. – “ודבר אליו”.

בצעדים כושלים קרב קורסר בג אל הדמות העומדת לפניו וקרא אליך בקול צרוד ומרטט: ־ “שמי קורסר בג, ואתה, רוח ארור מי אתה?”

– “אני בלסה!” – קראה הדמות בקול צלול, הסדין הלבן נפל מעליה, והנה נראה איש חזק ובהיר־פְנים וחרב שלופה בידו.

– “קורסר בג, שבוי אתה בידי!” – קרא אל התורכי שעמד נדהם כפסל־אבן.

אבל בעוד רגע נתעשת, שלח ידו אל צדו ולאחר שהחרב לא היתה עמו, מהר בצוחת־זעם אל הסוס, במהירות החץ הטיל עצמו אל האוכף והכה ברכובות חדות בירכתי הסוס.

אבל אוגלן החזיק בשניו במושכות־הסוס ולא נתן לו לזוז ממקומו.

– “רדי לאבדון, מפלצת ארורה”, נהם קורסר בשצף־קצף והכה ברגליו לעבר הפנתר; אבל החיה משכה בפרומביה לימין ולשמאל, עצרה בעד מרוצת הסוס, החרידה אותו בקפיצותיה והכריחה אותו להסתובב במעגל.

– “הלא תדברי אל הפנתר, עזראלה!” צעק הבג בפנותו לאחור ויתר בעיניו אחרי האהובה, והנה ראה אותה דבקה בשכרון־אהבה אל לב בלסה וזרועותיה חובקות את צואר ההונגרי הצעיר.

ברגע זה קמה תנועה ערה בבית־הקברות; החיילים ההונגריים שנתחבאו שם סחבו את קורסר מעל הסוס; אך גם בצנחו ארצה נסה עוד לתפוס אבנים ולהגן בהם על נפשו.

– “ארורים תהיו!” קרא השודד המנוצח בשאפו רוח בכבדות. הפלוגה המשתערת נכנסה לעיניו דרך מבוא הסתרים אל מצודתו, ומקץ שעה כבר יכול היה לראות את ארמונו עולה בלהבות ולנוגה האש הזאת ראה את פילגשו החמודה עולה על סוס מאחרי בלסה, מבלי שתחון את קורסר אף במבט־עין אחד.

 

פרק תשיעי: הנסיך ושריו    🔗

עברו כבר שנים אחדות מעל על אפפי על כסא הנסיכות. אנו עומדים עכשיו באותה תקופה שלאחר מותו הפתאומי של ניקולאוש זריני, עת אשר סיעת המתאוננים בהונגריה אבדה משענתם, ורובם נדדו לזיבנבירגן. בגלל התחרות בין הקיסר הגרמני ובין השולטן התורכי זכתה הארץ הזאת לשלטון עצמי.

אמנם עוד הוסיפה לשאת מס ל"שער הגבוה", אבל באספות נבחריה יכלה לדון ולפעול כרצונה; יש אשר הטטרים בערו בכפרים, אבל גם עובדה זו העידה כי אין הם רואים את הארץ הזאת כנחלתם. כל המצודות היו בידי הנסיך; יכול היה לקיים צבא ככל אשר היה בידו לכלכל; יכול היה לצאת למלחמה על כל אויב אשר לא עלה עליו בכוחותיו. ולמבד זה יכולה היה גם לגנוב את דעת־התורכים. אם רק מצא בזה קורת־רוח.

באָבּשפליה חלו שנויים עצומים. נוה־הנסיך לא היה עוד חצר־אצילים בודד; במרחק רב מזה, במקום מורם ביותר שבסביבה, הקים הנסיך מצודה עם מגדל גבוה מרובע, אשר בזויותיו התנשאו מגדלים קטנים מחודדים. שני אריות של אבן, הזוקפים ראשיהם בגאון, שמרו את מבוא־הבית. על פני העמודים המחוטבים, הקבועים לאורך כל צד הפנים נמשך אולם־הסטו שהיה מקשר אגף אחד של הארמון עם האגף השני והיה מוקף שבכה נאה מוזהבת.

תחת העגלות והמחרשות נתקלת עיננו בחצר זו במקלעי־מצודות ותותחי־שדה ארוכים. במקום העבדים שהיו מסתובבים כאן לפנים, אורבים עכשיו בשערים שומרי־הראש באפודות צהובות ומכנסים אדומים. כדי להגיע לחדר־העבודה של הנסיך יש לעבור דרך מסדרונים ארוכים וחדרים מהדדים, ונערי־חצר ומשרתים ושרי־משרתים מודיעים מפתח לפתח על הבא. וגם כשיגיע האיש לאולם המיועד לקבלת־האורחים, הרי עדיין אינו עומד לפני הנסיך, כי אם לפני מיכאל איש טלקי תחילה, הוא היועץ הראשון לנסיך. זהו אותו אדם קרח, שנפגשנו עמו באותו יום־זכרון בו חל מותו של ניקולאש זריני.

אמו היתה אחותה של הנסיכה; בהמלצת דודתו הגיע להיות מקורב לנסיך; משהגיע טלקי לידי התקרבות זאת, שוב לא היה זקוק עוד לתמיכה מן הצד.

רוחו המקיפה, ידיעותיו הרחבות, זריזותו כאיש מדיני סללו לפניו את הדרך ושוב אי־אפשר היה לנסיך להתקיים בלעדיו. כי הנסיך היה שוקע בראשו ורובו בספריו ובדברי־העתיקות שהיה חובב, ולטרדה היה לו כל דבר אשר יצא מחוץ לתחום משפחתו והמדעים שעסק בהם.

גם היום היה האולם לקבל־אורחים מלא עד למחנק אנשים שרצו לדבר עם הוד מעלתו. אלה היו פליטים הונגריים, שהעירו בלב הנסיך רגש־זועה מיוחד. האנשים האלה חסרי־המנוחה, זעומי־המבט, המבקשים תמיד איש אחים למלחמה, היו לא לפי רוחו של הנסיך, רוח שקטה, שקועה בהתבוננות. גם עתה נסגר בפניהם ולא נתן לבוא לפניו אלא לאיש אחד, ליוחנן פסו, הפרופיסור המלומד, שהיה חביב על הנסיך בגלל חכמתו.

חדר־העבודה של אפּפי היה דומה יותר לזה של איש מלומד מאשר לחדר מושל. אל הקירות סביב עמדו כונניות מלאות ספרים בכריכות מוזהבות; בפנות נערמו תילי מפות. בשטח הפנוי הנותר בלטו זיזי־קיר ועליהן שעונים מוצבים, שהנסיך היה רגיל לכונם בעצמו, והכסאות והדרגשים היו עמוסים ספרים לשימוש תכוף, עד כי לעתים לא ידע הנסיך היכן יושיב את אורחו; לעתים היתה גם הרצפה זרועה מפות פרושות, תעודות מאובקות וכרכים פתוחים, וטלקי, אם נכנס אליו בשעה כזו, היה מבקש לו מעבר בין אלה בזהירות, כדרך איש המבקש לו שביל־חרבה לעבור בו בתוך בּצה.

ברגע זה עמדו שני האדונים, הנסיך והמלומד פסי לפני השולחן, שמטבעות עתיקות שונות היו פזורות עליו. אפּפי התבונן היטב במטבע של זהב, סובב אותה בין אצבעותיו והחזיק אותה כלפי האור. פסי עמד כבול־עץ לפני הנסיך, החזיק את מגבעתו בידו וקמט את מצחו. אפפי הפך את המטבע לכל צד, ופניו הפיקו רוגזה.

– “אין אלה אותיות רומיות”, רטן במורת־רוח, גם אין הן אותיות יוניות, או קיריליות¹⁵, ופחות מכל דומות הן לאותיות הוניות. מימי לא ראיתי עוד אותיות כאלה. היכן נמצאו המטבעות?" שאל, בפנותו אל פסי.

– “בורהלי, כבוד רוממותך. בזמן שהולכים הסירו את הריסות המקדש העתיק”.

– “ולמה זה הסירו אותן?”

– “רצו תושבי־הכפר לשרוף את הפסלים לסיד”.

– "אין כל יראת־אלהים בלב האנשים האלה! קרא אפפי. “יש בדעתי להוציא פקודה, אשר מהיום והלכה לא יעז איש לנגוע בדברים העתיקים”.

– “חושש אני, כבוד רוממותך, שאחרת בפקודתך, כי בשעה שנודע לאנשים כי קונה אני את האבנים האלה, נפוצה ביניהם האמונה, כי מבקש אני בתוך הפסלים יהלומים וברקות, קמו ונתצו את כל החומר לרסיסים”.

ברגע זה נכנס טלקי בפנים מביעים כובד־ראש, הוציא אגרת מתוך נרתיק של משי, גלל אותה ונתנה בידו של אפפי.

הנסיך העמיד פנים כקורא באגרת בתשומת־לב וגם קמט את מצחו. פתאום קרא בשמחת לבו: “אותיות דקיות¹⁶ הן”.

– “מה?” – קרא טלקי בתמהון ובעינים קרועות לרוחה; בשום פנים לא יכול להשיג, כיצד יכול היה הנסיך למצוא אותיות דקיות באגרת שנתן בידו.

– “כן, ודאי. נזכר אינ כי קראתי במקום שהוא בנידון זה”, – הוסיף הנסיך, כי לאחר מפלתו של דקיבּלוס¹⁷ יצקו הרומאים מטבעות בכתובת דקית, ודמות של אדם ערוף־גולגולת מעברה השני. והנה, הנה הסמל הזה".

– “אבל, כבוד רוממותך!” – קרא טלקי בינתיים במורת־רוח – "התעודה שמסרתי בידיך – "

רק עתה שם אפפי את לבו וראה מגילת־קלף בידו והשיב אותה בריטון לידי טלקי.

– “כבר אמרתי לך, שאין אני נוטה לדבר היום עם איש. מקץ ירח ימים תיפתח אספת־הנבחרים, ואז יוכלו האצילים ההונגרים לדבר בעניניהם ככל אשר יעלה ברוחם”.

– “אבל, במחילה מכבוד רוממותך” –, השיב טלקי, – “האגרת הזאת אינה באה כלל מאת האדונים ההונגריים, כי אם מכבוד מעלתו החן הטטרי”.

– “ומה חפצו?” קרא אפפי והעיף מבט על הקלף. כיון שראה כי ארוכה מאוד האגרת סילק אותה הצדה.

–"מי הביא את האגרת?"

–"אמיר¹⁸".

אפפי לבש את מעיל הנסיכים, חגר את חרבו ונכנס לאולם ההמתנה.

– “שלום, שלום!” – קרא מהר אל הנאספים; רצה בזה לשים קץ מהיר לברכות הממושכות. אז נתן עין בוחנת בפני הנאספים.

– “ואיפה הוא האמיר?”

השליח הטטרי התיצב לפניו. היה זה בר־נש שחור, שעיניו הקטנות והנוצצות הפיקו יהירות. בצניפו הגדול התנפנפה נוצת־פּרס, ארוכה כתורן. מעילו האדום היה עשוי נאה מעשה־משזר, ובחגורתו הרחבה הבהיקו בצפּוי־זהב נצבים של כלי משחית. בפנים אמיצים עמד לפני הנסיך וישתחוּ לפניו.

– “שלום עליך”.

– “מה בפיך?” – שאלה אפפי קצרות.

האמיר מדד פעמים־שלש במבטו הנוקב את הנסיך, הפשיל ראשו לאחור ויאמר: “אדוני קובו־חן רב החסדים מסר בפי להודיע לך נסיך הכופרים, כדברים האלה: איש־כזבים אתה, מפר דברך, ואין יראת אלהים בלבך. נשבעת באמונתך, כי היה נהיה שכנים טובים, ומדוע זה אין אתה מקיים את הבטחותיך? לפני שנה קרה הדבר, שבעברנו בארץ הזכּסים¹⁹, סרנו לאותן הערים שהיו נוהגות לשאת מס אלינו. והנה נמצאו אחדות מהן שלא מהרו להביא את מס, על כן נענשו בפקודת קובּן־חן רב החסדים לשים אותן לאפר. והאם תאמין כי היטיבו הערים האלה דרכן? לא ולא. כי הנה השנה הזאת שבנו לבקר בהן ומצאנו את החומות השוממות, כאשר עזבנו אותן לפני שנה. כלבים כופרים אלה ברחו על נפשם מפנינו והשאירו לנו מפח־נפש בלבד. על כן צוני אדוני קובן־חן הנערץ לאמור לך, כי כנסיך אתה נוהג בארצך, אם אתה נותן לכלבים כופרים אלה לעזוב את עריהם ולשימנו לקלס! לפנים, כשהיינו באים, מיד הובאה השחת, התבואה הנדושה, הבקר המפוטם – והפעם לא מצאנו אלא עשב־בר וארנבות ושאר חיות טמאות שאתם הכופרים נוהגים לאכול מבשרם. ולמען לא נוכל להנקם את נקמתנו, לא הוקמה העיר על תילה כלל. בכן, אם אין אתה רוצה לעורר את חמת החַן האדיר על ראשך, שים לב וצוה לעם הבורח לשוב אל עירו, ועד העת ההיא בה נקום את נקמתנו, תצוה לשאר הערים הזכּסיות שהקיפו את בתיהם בחומות מבוצרות, כי תפתחנה לפנינו את שעריהם, כי אם לא תעשה כדבר הזה ובאנו אליך לקלוזנבורג באש ובחרב, ואבן על אבן לא נותיר בה”.

מדי ברו שלח אפּפי פעמים אחדות את ידו אל חרבו, אבל אחרי כן התישב בדעתו וענה במנוחה גמורה: “שובה לביתך, דרוש בשלום אדוניך, ואמור לו כי עוד נפצה אותו”.

ובזה הסב ערפו אל הציר ואמר לפנות אל חדרו. אבל טלקי עמד לו בדרכו ואמר:

– “אין זה די, כבוד רוממותך, יש לשים קץ לדבר פעם אחת, כי לא יעז כל כלב טטרי לדבר בלשון כזאת לפני כס־הנסיכות הזיבנברגי”.

– “תדבר איפוא אתה אליו”.

וטלקי נגש בארשת רצינות וחשיבות אל האמיר, נעץ בו עיניו ואמר בקול נמרץ: "הנה אדוניך הוא מושל ארץ־הטטרים ואדוני הוא נסיכה של זיבנבירגן! ובצל השולטן הנעלה נחסה כולנו! על כן שים לב לדברי: “לא שם השולטן הנעלה את אדוניך לחן בארץ הטטרים, כי ישים מושבו בווינה; וגם לא הושיב את מיכל לבית אפפי על כסא־הנסיכות בזיבנבירגן, כי יכלכל את אדוניך. שובו איפוא לארצכם ואל תוסיפו לבוא הנה ולא תתפלאו עוד על כי העיר אשר אתם מעלים באש אינה מוסיפה להבנות שוב מדי שנה בשנה. אמנם דאג נדאג, כי תבנינו ההריסות, אבל כמו כן נשים לבנו להקים מצודות גבוהות למען נוכל לעצור בעדכם. ולפי שנכספים אתם לבוא ולבקרנו פה בקולזנבורג, על כן נדאג שלא תטרחו לשוא ונדע לקדם פניכם בברכה מרחוק בקול־ענות תותחינו הנאמנים”.

כל אלה אמר טלקי את האמיר בארשת כנה מאד.

האמיר נשם ונשף מחמה; הדם עלה בעיניו; את ידו העביר מסביב לחרבו ובשפתיו החורות גמגם: “אילו דבר אחד העבדים בנוכחות אדוני כדברים האלה, היה מצוה להתיז ראשו בו ברגע!”

ואַפפי החליק בשפמו, חבט לו לטלקי בכתפו והגה: – “יפה דיברת, טלקי, כאיש, כגבר דברת!”

האמיר הסתובב על עקבותיו בזעם ובאגרופים קפוצים וימהר לצאת את האולם.

הכרת פני אפפי העידה בו עכשו, כי לבו טוב על טלקי; ובזה השתמש השר על נקלה, בתפסו ביד אחד האדונים העומדים מסביב ובהציגו אותו לפני אפפי, לאמור:

– “הנה, כבוד רוממותך, זה יהיה חתני”.

המוצג היה עלם גבה־קומה ויפה־תואר, שלחייו האדמוניות פורחות וכל חתימת זקן לא נראתה בהן. בתוי החן הרך שבפניו הורגש גאון־הלב של הגבר. העלם מצא חן בעיני אפפי.

– “מה שם חתנך?” – שאל את טלקי.

וטלקי ענה בבת־צחוק חשאית: “אמריך לבית טקלי, בנו של סטיפן לבית טקלי לפניך”.

לשמע השם הזה לבשו פני אפפי רצינות: – “אביך היה ידידי הטוב”, – אמר, אך את ידו לא הושיט לאורח.

– “ידעתי זאת”, השיב העלם, “על כן אמנם באתי לפני הוד רוממותך”.

“אילו לא היה רק אוהב־ריב כל כך. טוב שאין אתה כמוהו. זכורני את דברי המלחמות שהיו לו עם דוד זוליומי המטורף למחצה. שניהם נשאו נשים מבית בתלן, וקבלו בנדוניה כל אחד את מחצית המצודה וידה־הוניאַד, וכשהיו באים השנים לידי ריב, היו אוספים את משרתיהם ועורכים קרבות ממש, כשהם יורים זה בזה מתוך החלונות הפונים אלה מול אלה. שניהם אהבו מאוד את מלאכת־המלחמה. עוד לפני מותו זכה להיות בקרב. זקוק היה לשמוע את רעש כלי המלחמה ורעם התותחים גם בעצם שעת־הגסיסה. טוב שאין אתה כמוהו. אתה נראה ענוג כל כך!”

–"הוי, אנין אני ראוי לשבח זה" – קרא טקלי בגאון. – “גם אני נמצאתי בעיר הנצורה והגינותי עליה עד שנפל אבי חלל”.

אפפי שמע את קריאת־הביניים הזאת באי־רצון. אף־על־פי־כן שאל: – “ואיך עלה בידך להמלט?”

פני אמריך האדימו והוא לא מהר להשיב. טקלי, שבקש לכפר על קריאתו הנלהבת של העלם, אמר את האמת:

– “צעיר הוא למדי ויכול היה לחמוק מעין הצרים בהתחפשו בבגדי נשים”.

המצאה זו בדחה את דעת הנסיך, הוא החליק את לחיי העלם המאדימות כדם ורמז לטלקי כי יציג לפניו גם את שאר האורחים. כל אלה היו פליטים מהונגריה. הנסיך השתדל להאיר להם פנים. בינתים נכנס אחד מפקידי החצר והודיע בקול רם:

– “מעלת־זיוו, ציר ארץ צרפת, מבקש להראות”.

אפפי בא מיד במבוכה. הוא משך את טלקי אליו ולחש באזנו: “איני רוצה, איני יכול לקבל פניו; צא אליו ודבר עמו והסבר לו את הענין”.

ואפפי חמק מאולם ההמתנה, שמח בלבו על שהעמיס את המשא הכבד הזה על שכמו של טלקי. אף־על־פי־כן עמד והטה אוזן מאחרי הדלת, אולי תתרחש מאחרי גבו איזו סערה בלתי צפויה. ואף אמנם קרה דבר־מה, אבל לא דבר מחריד ביותר.

הנסיך שמע קול צחוק אדיר פורץ מפי יועצו הראשי, וגם כל האדונים הנמצאים באולם נתנו מיד קולם בצחוק, כמו לפי פקודה.

– ודאי שדבר מיוחד במינו גרם לצחוק העליז כל כך בפי האדונים הנעצבים האלה; הרהר הנסיך ויפתח את הדלת למחצה, אבל הדלת לא נפתחה, כי עוית־צחוק תקפה את מר פסי החכם, המהולל בכובד־ראשו, והוא נפל בגבו אל דלת חדר הנסיך.

– “תנה לי להכנס, מר פסי,” – קרא הנסיך ברוב סקרנותו, וכשעלה בידו אחרי כן לפתוח את הדלת, נתבררה לו מיד סבת העליצות הרבה הזאת.

הציר הצרפתי עמד באמצע האולם לבוש תלבושת הונגרית.

אכן היה זה מחזה מבדח מאין כמוהו.

הצרפתי רם־המעלה לא מצא אל ידיו ורגליו בתלבושת זו שלא היה רגיל בה. כמחוסר־ישע התנועע בחליפה זו, כמי שירא כל רגע פן יפול הלבוש מעליו. ואפפי אף הוא לא מצא סבה להמנע מצחוק.

באותה הקלות המיוחדת לצרפתים, שבה ימזגו את העליצות עם כובד־הראש, טפף הציר וקרב אליו, באמרו: "כבוד רוממותך, זה כמה פעמים ביקשתי להראות את פניך, ולפי שסרבת לי עלה על דעתי הרעיון, שמא לא באתי לפניך בלבוש המתאים, עתה רואה כבוד רוממותך, כי המצאתי הצליחה את דרכי; כי אך קרבתי לפניך בלבוש הונגרי, זכיתי לאושר לראות פניך²⁰. השיב אפפי בהתגברו בקושי על הצחוק: “תמיד אראה ברצון את פניך, אך בתנאי אחד, שהענינים המדיניים לא יהיו נושאים לשיחתנו. אבל מה פשר הדבר הזה? מי הורה אותך, אדוני, לשים את הממחטה במפתח־המכנסיים. כן יעשו רק ההידוּקים²¹. האציל שם את הממחטה במצנפתו כך – מה נאה הממחטה הזאת!”

– “האם לא כן, נחמדה היא?”

–"אמנם כן. לויות רקומות משי, ורקמת־זהב וכסף בקצוות. אכן רק פאריס עלולה ליצר כגון זאת".

– “ובכל זאת עשויה המלאכה כאן בזיבנירגן”.

– “לא ישוער כדבר הזה!”

– “ולא עוד, אלא שבאבשפאלוה נעשתה”.

אפפי העיף מבט תמה על הציר.

– “והיתכן הדבר, שלא אדע אני ידי מי מפליאות לעשות במלאכת־מחשבת כזאת?”

– “אף אמנם יודע כבוד רוממותך, ידי מי הן. שם העובדת רקום באותיות גותיות נהדרות באחד מקצות המטפחת”.

אפפי בדק את כל קצות המטפחת. בכל אחד היה מעשה רקמה מיוחד לו: פה זר עלי־אלון, ושם איזה אות־נצחון, בקצה השלישי רוקמו חרב תורכית, הונגרית וצרפתית קשורות באגד אחד; לבסוף שם לבו לקצה הרביעי וראה כתר־נסיכים ומתחת לו השם אפפי.

הנסיך קרא את השם בקול רם. האדונים העומדים מסביב הביטו אל הנסיך במתיחות־אימה, כמו התכוננו לפרץ־חמה מצדו. לתמהונם ראו בת־צחוק מרחפת על שפתי הנסיך. הוא שם את המטפחת לתוך מצנפת־הציר ואמר בטוב־לב:

– “ובכן, עלה בידיך להוליך שולל את לב רעיתי?”

הציר צחק לדברי־בדיחה אלה המשתמעים לשתי פנים.

– “אף־על־פי־כן”, – הוסיף הנסיך בבת צחוק, “אותי לא תדיח”.

הציר עשה קידה עמוקה ומיד זקף את ראשו ואמר באדיבות:

– “כוחות תקיפים ממני יבצעו את הדבר”.

ברגע זה נפתחה הדלת ואחד המשרתים הודיע: “כבוד רוממותה הגברת אנה לבית בורנמיסה, רעיתו של אפפי, מבקשת להראות את פני הנסיך”

אפפי הביט אל טלקי: – “האתה אשר זממת את הדבר הזה?” טלקי ענה במנוחה:

– “לשרתך באתי, כבוד רוממותך!”

– “האם אתה אשר הבאת את כבוד הציר לפני הנסיכה?”

– “כן הדבר, כבוד רוממותך”.

– “ואתה אשר יעצת לו להתחפש בלבוש זה, כדי למשכני אחריכם על נקלה?”

– “גם זאת עשיתי, כבוד רוממותך”.

– “מעשים נואלים מאד עשית, אדון מיכאל, איש טלקי!”

– “כבוד רוממותך: טרם הוכח הדבר שכן הוא!” – העיר השר בהכרת ערך יתרונו הרוחני.

בינתיים נכנסה הגברת אפפי לאולם; הכרת־פניה כלבושה ענתה בה כי אשת־המעלה היא. האדונים הנוכחים מהרו כולם לקדם פניה בברכה; אפפי צעד מהר לקראתה, שלב זרועו בזרועה, ובחבה רבה נסה להוליכה אל חדר־עבודתו.

– “נשאר־נא כאן”, אמרה הנסיכה “עוד תמצא לנו שעה אחר־כך להתבונן בשעונים ההולנדיים שלך. אני עומדת עכשיו בפני ענינים חשובים מזה. האדונים מהונגריה מחכים לך כי תשמע לדבריהם”.

אפפי קרא לעומתה: “ידעתי כבר את משאלתם וגם הודעתי כבר את החלטתי, כי אין אני רוצה עוד לשמוע דבר מזה!”

– "אם כן, הטה איפוא אזנך לדברי אני. גם אני הונגרית הנני, והנה אני מתחננת בזה אל נסיכה של זיבניבירגן להושיע את מולדתי. ולמען לא יראה הדבר כאילו מטה אני את רצונך בדרכי־סתר, באתי לעמוד בלב גלוי ולפני כסא־נסיכותך ולחלות את פניך כי תקום לעזרה ולמגן להונגריה, אשר בניה נחשבים כזרים בזיבנבירגן, הלא גם אני בתה הנני.

פני אפפי העידו בו, כי נוח היה לו לשמוע את אשר בפי האדונים מאשר יהא אנוס לשמוע אל דברי רעיתו עכשו. אבל עכשו נתון היה בין המצרים. היא עמדה כמעתירה לפניו ולא היה לו כל מוצא עוד. טלקי קרא לפז' העומד מבחוץ כי לא יתן עוד לשום איש להכנס אל האולם; אפפי ישב בסערת־רוח אל כורסה וחכה לדברי רעיתו.

טרם הספיקה אנה לפתוח בנאומה, וקול מרכבה מרקדה עלה בחצר. עד מהרה נשמעו צעדים אמיצים במסדרון, וקול קשה, קול־נגידים, שאל, אם הנסיך בבית.

כשמנע הפז' ממנו מלהכנס, קרא הבא בקול תקיף ונמרץ מבראשונה: – “פנה דרך, הנער!”

בו ברגע נפתחה הדלת בכוח ודיוניסיוס איש בנפי התפרץ אל האולם.

הוא לא התקין את לבושו, כאשר יצא מן המרכבה, כן נכנס, לחייו האדימו יותר מן הרגיל ועיניו התנוצצו. בלי כל הקדמות נגש אל הנסיך וידבר אליו:

– “כבוד רוממותך, אל תשמע אל דבר האדונים האלה. אַל תטה אוזן למו!”

הנסיך הצטחק וענה בברכה: “שלום לך גיסי!”

– “סלח נא לי, כבוד רוממותך, שברוב חפזי שכחתי לברכך; אבל שמעתי כי האדונים ההונגרים באו להראות את פניך, ולבי נתר בקרבי”.

– “מה אתם מבקשים?” – קרא בנפי אל האצילים ההונגריים. “לא די להם כי בהליכותיהם המרדניות המיטו שואה על מולדתם, והרי הם שואפים לגרוף עמם גם את ארצנו לתוך המפולת”.

– “אתה מדבר בנו,” – אמר טלקי בלגלוג קר, “כאילו בני טטרים היינו ומארץ זרה ורחוקה נקלענו לכאן”.

– “להפך, אני מדבר עליכם, רבותי כעל אנשים לא ידעו שלו כל הימים, שסופם להביא כליה על זיבנבירגן. מטומטמים הם ההונגרים כולם!”

– “אנא לשים לב כי גם אני”, – אמרה הנסיכה.

– “אף אמנם רואה אני לא בשמחה, כי רצון כבוד רוממותך, היא השליט כאן”.

בפני הגברת אפפי נכר היה כי נפגעה בכבודה, היא פנתה אל גיסה ותאמר:

– “אף־על־פי־כן לא אחדל מהיות שארתך המיטיבה עמך”, – ובדברה את הדברים האלה יצאה את האולם.

– “מן הראוי היה שתדבר אל הנסיך ביתר נימוס”, – העיר טלקי בחריפות קלה לאדון החשוב.

– “וכי פניתי במלה אחת אל הנסיך?” – שאל בנפי במשיכת־כתפים. – “הן בגללך, העומד לי כשטן על דרכי, איני יכול גם להגיע עדיו. דברתי וגם אוסיף לדבר סרה רק באנשים שאין להם כל זכות לעמוד על המדרגות המוליכות אל כסאו. אי מתכון בזה גם אליך, מיכאל איש טלקי. יודע אני היטב מפני מה החלטת בלבך לצאת למלחמת־הונגריה. לא די לך להיות ראש השרים בהונגריה; אתה שואף להיות גם שר־הפלטין בהונגריה. הנה כך היא סחרחורת־השגעון שבה אתם מסתחררים: הצרפתים מבטיחים עזרתם להונגרים, ההונגרים מבטיחים תאר שר־הפלטין לטלקי, טלקי מבטיח לאפפי את כתר־המלוכה, וכולכם כוזבים, כולכם תרמו זה את זה לבסוף!”

– “אדוני”, – השיב טלקי במרירות, “האם נאה לדבר כך אל אורחים, אל אחים־לגזע אומללים אשר שולחו בגולה?”

– “איש לא יורני לקח בנדיבות־לב” – השיב בנפי בגאון. – “האורח, הנרדף, מצא תמיד אצלנו מקלט; ואם האדונים הפליטים מבקשים לחסות בצל קורתנו, להיות שותפים אתנו למולדתנו, הנה ידי שלוחה לקראתם; אבל כשם שאאסור על אורחי להבעיר באש את ביתי עלי, כן אתקומם כנגד הרצון להעלות באש את מולדתי! ואם לא תחדלו להשבית את השלום המתחדש לברכה בארץ, עשה אעשה כל אשר בידי, כי תגורשו מכאן!”

– “אל נא נתפלא לסגנון הדברים האלה, ידידי”, – אמר טלקי בלגלוג מרירי, בפנותו אל האצילים ההונגרים – “האדון רב־החסד זכה בשנים האחרונות לחנינת־הנסיך, כי עד אז נלחם כנגדנו”.

אפפי ישב נטרד כמו על גחלים לוהטות.

– “הלא סוף יהיה לדברי הקנטור. עכשיו אתם חפשים לנפשכם. כפי שאתם רואים, טוענים האדונים היועצים כנגד הענין. ובלעדיהם לא אוכל לעשות דבר”.

– “אנו נערער לפני הלנדטאג” (אספת־הנבחרים), אמר טלקי בהטעמה רבת־ערך.

הנסיך שב בזעף רב לחדר עבודתו. האדונים יצאו ברוגז בפתח אחר.

במבט גאה בחן אותם בנפי בצאתו והיטיב את מגבעתו לראשו.

– “הנה סוף לשמי הטוב”, – אמר בלגלוג.

טלקי לוהו במבט קר־רוח.

לאחר שלא היה עוד איש באולם, לחש טלקי דברים אחדים לאחד הפז’ים. הנער נעלם, ומיד שב ועמו עלם בהיר־פנים בעל קצוות־תלתלים זהובות.

נדמה לנו, כי כבר ראינו פעם אחת העלם במקום שהוא, אכן ראינוהו זמן מועט כל כך עד כי קשה לנו להזכר בו בבת אחת, מעל ללבוש המשומש מאוד של האיש תלוי תרמיל של קבצן; בידו החזיק מקל מסוקס.

– “סוף סוף אתה מאפשר לי לבוא לפני הנסיך”, – אמר הצעיר אל טלקי בנעימה קפדנית במקצת.

– “שב נא כאן ליד הדלת” – השיב השר; עוד מעט ילך הנסיך לסעוד ויעבור כאן, אז תוכל לדבר אליו".

האיש הצעיר עם תרמיל הקבצנים ישב זמן רב ליד הדלת עד שהרגיש בו אפפי בלכתו לסעודה. מיד עמד לו הקבצן בדרכו.

– “מי אתה?” – שאל הנסיך הנפתע.

– “אני הנני האביר המהולל אמריך לבית בלסה, אשר נחשב לפנים בין יקירי הונגריה, ועכשו הוא עומד בתרמיל־עניים לפני כבוד רוממותך”.

– “גם אתה ודאי הסתבכת באותו קשר שקשרו אצילי הונגריה?” – שאל אפפי.

– "לא כן הוא, כבוד רוממותך! אם תרשני ואספר לך את כל הקורות עמי – "

– “ספר ואשמע!”

“היה היה בהונגריה אביר־שודד תורכי מפורסם, בשם קורסר בג, אשר ימים רבים פשט בחבלים העליונים של הארץ ועשה אותה לשמה, גם בידי כוחות הצבא המאוחדים של כל הנפה כולה לא עלה הדבר לכבוש את מצודתו בנוית הסלעים. והנה על ידי מזימת־ערמה עלה בידי לקחת שבי את האיש הזה, כי הטיתי בכל מיני פתויים את לב פילגשו האהובה אלי. לשם איזה מעשה כישוף משכה האשה את השודד אל מחוץ למצודה, ואני שנתבשרתי בענין זה על ידה מראש, התנפלתי עליו באנשי שישבו במארב ואקח שבי אותו ואת אמתו האשה היפה והזידונה ביותר מכל הנשים שבעולם”.

– “שמעתי על המאורע הזה, מר בלסה, מעשה ראוי לתהלה עשית”.

“עתה שמע את אשר קרה אחרי כן. אך נתפשטה הבשורה על השביה ששביתי, והנה דרש ממני שר־הפלטין בכל תוקף, כי אמסור את השבועיים לידו. ששה־עשר אלף אדומים הציעו לי התורכים כופר פדיונם, אבל אני סרבתי להוציאם מתחת ידי בכל מחיר שהוא. על כן הודעתי גם לשר הפלטין, כי אם יש את נפשו לזכות באחד הבגים יואל־נא לצודד לב רעיתו כאשר עשיתי אני”.

אפפי נתן קולו בצחוק.

– “אכן תשובה נאה השיבות לו”.

"אבל שר הפלטין נתמלא חמה עלי ושלח בפקודת הקיסר אנשי צבא עלי – אשר יוציאו מידי את שבויי בכוח. בעת ההיא היה גיסו של כבוד רוממותך, דיוניסיוס בנפי, בורח מפניך ומצא לו מקלט בבית. בידו הפקדתי את האמה שלקחה את לבי כליל – שומה היתה עליו למהר אתה אל מצודתי אצ’ד. ולפי שראיתי כי שר־הפלטין נטל ממני כל אפשרות למסור את קורסר בג בידי התורכים תמורת דמי־הכופר, כי שר־הפלטין אינו שואף אלא להתיז ראשו, כדרך שהוא עושה לכל השודדים, על כן נתתי ארס לתורכי, והוא קיבל אותו בתודה, כדי שיהיה פטור מלעמוד בככר־הגרדום. כשבאו צבאותיו של שר־הפלטין, מצאו רק גויה קרה. אחרי כן קבלוה התורכים מידי באלף אדומים.

– “ודאי ששר־הפלטין בא לידי כעס?” – שאל אפּפי.

“לי היתה סבה לכעוס עליו, בעבור חמשה־עשר אלף האדומים שהפסדתי. ובכל זאת עלה בידו להוציא בהסכמת המיניסטרים פקודת מאסר כנגדי. העשן הזה עלה באפי במוקדם, על כן אספתי את כל דברי־הערך שלי ואומר להמלט לזיבנבירגן ולהתמהמה שם עד שוך הסערה. קודם כל מהרתי למצודתי אצ’ד אשר כפי שספרתי שלחתי את בנפי עם האשה התורכית שמה. עוד בדרך נודע לי כי זכה בנפי לחנינה מאת כבוד רוממותך והושב אל כנו. שמחתי מאד לבשורה, כי קויתי למצוא בו תומך אדיר בארצך. ומה גדלה השתוממותי, כשהגעתי למצודתי ונוכחתי מהר כי נעלמה הנערה ואיננה. מפי פקיד המצודה נודע לי כי בנפי לקח אותה עמו והניח מכתב בשבילי. במכתב הזה מצאתי כתוב: ידידי! ישמש הדבר לקח לך כי לעולם אל יפקיד אדם את סוסו, את שעונו ואהובתו בידי אחר!”

– “מה?” – קרא אפפי בקול זעם – “האמנם אמת בפיך?”

“יוכח נא כבוד רוממותך. הנה כתב־ידו”, השיב בלסה והוציא מארנק־עור את המכתב. “את הנערה החביא כנראה ביערו”.

– “הרי זה מעשה־זועה!” – קרא אפפי, לוהט מחמה. “אשה יפה ויקרת־לב לאיש הזה – אחות רעיתי היא! – והנה יכול היה בכל זאת להפר אמוניו לה? בדבר הזה לא אסלח לו”.

“אתך הסליחה, כבוד רוממותך אין אני נוטר עוד לבנפי. אבל אנוס אני להתאונן לפניך על קפּי!” – “וכי מה עשה לך?”

קפי הוא היה אוכל־פירות נכסי אשר בזינבנבירגן. לא רציתי עוד לדעת דבר על אודות בנפי וקבעתי לי מעון אצל קפי במצודתו ארניוס. מימי לא ראיתי כפּאר אשר הנהיג בו האיש הזה בביתו, אף שבקרתי בחיי פעמים רבות בחצרות שרי־פלטינים ונסיכים. אשתו לא היתה פוסעת אף פסיעה ברגל, אף עד השער היו נושאים אותה בכורסה מזהבת; שמלה שעלתה פעם אחת על גופה, שוב לא לבשה אותה פעם שניה".

– “אבל מה לי ולקשוטי־השיא של הגברת קפי?” –

– “בזה הגעתי לשורש הדבר; כי בגלל אהבת־הפאר הזאת היה בעלה אנוס לעשות מעשי רמאות כדי למלא את משאלות גברתו. אכן הדבר נוגע גם לכבוד רוממותך, כי אורח־מותרות מופרז כזה מבליט את הנגוד בין הפשטות הנהוגה בחצר כבוד רוממותך ובין הברק אשר בבתיהם של אנשים כאלה הנוהגים כמלכים קטנים. זה לא כבר, למשל, השמיע הציר הבורי באזני הגברת קפי דברי מחמאות וחונף, באמרו אליה בקול רם, למען אשמע גם אני: כי היא, בעצם, הנה הנסיכה של זיבנבירגן”.

– “כך אמר?” – שאל הנסיך, שרק עכשו התחיל הענין לקחת את תשומת־לבו.

– “ובכל זאת, הן ליופי והן להנהגה, אינה ראויה אפילו להתיר את שרוך נעלה של כבוד רוממותה הנסיכה אפפי, אם רק יסירו מעל גברת קפי זו את הפנינים היקרות, אשר תענוד אותן לרוב, עד כי קשה לה לזוז ממקומה”.

– “ובכן, הוסיפה לספר”.

– “בבוקר לא עבות אחד, העיר קפּי זה את אזני, כי כבוד רוממותך קבל פקודה מאת שר־הפלטין ההונגרי לאסור אותי ולהסגירני לידיו”.

– “אני… קבלתי פקודה?… אין אני יודע אף שמץ־דבר מזה?”

– “לאסוני נתתי אמון בדבריו וכדי שנכסי לא יחרמו לא ראיתי כל מוצא אלא לרשום אותם בתורת קנין על שמו של קפי; תמורת זה מסר לי תעודה, אשר בכוחה אשוב להיות לנכסי בבוא שעת־הכושר ואני החלטתי לנוס לפולין עד יעבור זעם. קפי נתן עמדי שני מורי־דרך אשר יביאוני בשבילי־ההרים עד הגבול. אולם בו בזמן הודיע בסתר לשומרי־הגבול, כי מרגל אני אשר נשלח לזיבנבירגן מטעם הקיסר הרומאי. וכך עצרו אותי השומרים, גזלו את כל כספי ותעודותי ויוליכוני לקרלסבורג. שם יצא צדקי כאור, אבל כספי ותעודותי הלכו לאבוד, והנה עכשו טוען קפי זה, כי אמנם מכרתי לו את כל נכסי – ולי לא נותר אלא תרמיל־עור זה שתליתי על צוארי, למען אלך ואחזר בו על הפתחים”.

– “התאושש, אני אניח את דעתך. יהא זה גמול למופת” השיב הנסיך שבא לידי כעס.

– “גם לכבודך יהיה הדבר” –, העיר בלסה. “כי האדונים הנכבדים האלה נוהגים בארץ בשרירות־רוח רבה, כאילו אין כל עליון עליהם”.

– “הרגע. אני אוכיח להם מי הוא הנסיך האמתי בזיבנבירגן”. בסערת רוח עזב אפפי את אולם־הראיונות.

 

פרק עשירי: קצין־הבקורת    🔗

קלמנס נעץ את עטו מאחרי אזנו וקרא בפני עצמו את החרוזים הנאים שחרז.

כך היתה דרכו של אפּפי כל הימים: אם גרם איזה צער לאדם מיד היה מתחרט ושואף לפייס את הנעלב. וגם הפעם לא נח ולא שקט עד שהטיב לקלמנס הסטודנט על החרפה שהסב לו ולא עוד אלא שהעלה את הפיטן העלוב למעלת קצין־הבקורת שלו.

משרה זו הטילה בעת ההיא כמה וכמה תפקידים, אולם קלמנס הפקיד את התפקידים האלה בידי עצמם, והוא התמכר לתאות־נפשו לכתיבת דברי־עלילות ושירי־גבורים עד בלי די.

את כל אוצר מחשבתו השקיע קלמנס בדגירה פיטנית זו. וכך קרה הדבר, שמשרתו ברח מפניו ולקח עמו את נעלי אדונו ובמשך שבוע תמים לא מצא רוחו של קצין המשמרות לרדוף אחרי המשרת. נתון היה במעגל־קסמים: אם בקש את הנעלים וזכר כי המשרת גנב אותן; ואם רצה לחקור ולדרוש על אודות משרתו, והרגיש כי לכך חסרים לו מנעליו. לא נותרה לו כל ברירה, בלתי אם לשבת במנוחה ולחרוז חרוזים רבים לאין קץ.

זה שבועות תמימים שחדרו לא כובד. וכמובן, רב היה האבק, ורבים היו קורי־העכביש. הרצפה מסביב לשולחן האחד אשר בחדר היתה זרועה כתמי־דיו.

הפיטן ישב וכתב, כתב ומחק וקוסס בלי הרף בעטו. על אדן־החלון היתה מונחת פרוסת לחם ונתח־גבינה קטן; רגע אחד עלה על דעת משוררנו כי צרכי־אוכל אלה נועדו לאכלו; אבל תחלה רצה לסיים איזה פסוק. עד שגמר את הפסוק עלה על לבו רעיון שני ושלישי ורביעי נאחזים וקשורים בפסוק הראשון. ובינתים באו שלשה עכברים מבעד לחרך החלון, כרכרו מסביב לכרה הערבה, התנפלו על הלחם והגבינה, כרסמו בהם לאט לאט ולא הותירו אלא פרורים, וחמקו שוב לחוריהם.

כשנתעורר הפיטן מהרהוריו, לבקשׁ את הלחם והגבינה וראה לפניו רק פרורים מעטים – “אין זאת כי אכלתי כבר” –, הרהר בלבו והשלה את נפשו כי אמנם שבע הוא. בכן שב לפייט.

ובעוד הוא מסלף את נפשו לשם הדורות הבאים, שמע קול חריקה בדלת. הרעש הזה הרגיז את קלמנס והסיר מעליו את רוח־השירה. לשוא קרא פעמים אחדות בקול רם ובזעף כי הדלת אינה נעולה. אנוס היה לקום ממושבו ולפתוח את הדלת לזר כדי שלא יגרום איש נזק לדלת.

לפניו עמד איש ולכי ומכתב חתום בידו.

– “מה בפיך?” השתער עליו קלמנס, מלא חמה על האכר שאינו פותח פיו.

הולכי זקף את גבות עיניו, והתבונן במשורר בעינים קרועות לרוחה ופנה אליו בשאלת שכזו:

– “האם אתה האיש, שדרכו לשקר בשכר?”

– “ושורו של מי אתה?” – הרעים קלמנס קולו בחמת־אפו על האכר.

– “של האדון רב־החסד השולח את המכתב הזה”, – השיב האכר בפשטות תמימה.

– “מה שם אדונך?” – שאל אותו קלמנס והוציא בזעם את האגרת מידו.

– “אדון רב־חסד שמו”.

קלמנס פתח את המכתב וקרא בו כדברים האלה: “בוא אלי בענין אחד למקום שמוסר האגרת יוליכך”.

גם בלא זה היה קלמנס שרוי בכעס; אבל לרעיון שהוא נקרא למקום־שהוא ואין לו נעלים ללכת, בערה בו חמתו להשחית.

– “לך!” צרח אל הולכי. “אמור לאדונך כי המרחק ממנו אלי הוא בדיוק המרחק ממני אליו. אם יש ברצונו לדבר אלי, יטרח ויבוא הנה”.

הוַלכי נבהל וחמק מן החדר, וקלמנס ישב בכאסו לאחר שהעמיד לפניו על הרצפה שני ספרים ענקיים, לבל ירגיש האורח כי יחף הוא.

בקרוב נשמע קול צעדים כבדים בחוץ לפני הבית, וכשהציץ קלמנס בעד החלון, ראה לחרדתו כי האיש הבא לבקרו הוא אחד מרמי המעלה, הגרף לדיסלאוס לבית צ’קי, בכבודו ובעצמו, ועמו שני אנשי־צבא, שמדינם משונצים פתילי־זהב.

"עתה, קלמנס, שמור על כבודך, הרהר הפיטן בלבו. “אמנם רוזן הוא ואיש רם המעלה, אף־על־פי־כן הרי זה אחד האנשים שסר חנם בעיני הנסיך; ואולם לך האיר הנסיך את פניו וגם נושא משמרת אתה”. הוא הסתיר את רגליו מאחרי הספרים, לקח את עטו בין שפתותיו, ובצורה זו ישב וקרא עד שנכנס צ’קי החדרה. גם לא קם עם כניסתו.

– “אתה שומר, כנראה מאד על כבוד משרתך”, אמר הגרף אל קלמנס.

– “למה שהגעתי, רק בחסדו של הנסיך הגעתי”, השיב קלמנס ביהירות ושלב את זרועותיו על לבו.

– "וגם אני בפקודת הנסיך באתי אליך. כבוד רוממותו הטיל עלי זה עכשו ענין דק מן הדק, הדורש עזרתך; אבל מכיון שהענין צריך להעשות בסתר, בקשתי ממך שתצא אלי.

לשמע הביאור הזה סרה כל ארשת־השליט מעל פני קלמנס.

– “שא לי בטובך” – גמגם בראש מורד ובהכנעה, “לא ידעתי… אנא לשבת”. לפי שבחדר היה אך כסא אחד, הכסא אשר ישב הוא עליו, קפץ ממקומו כדי לפנות מקום לרוזן, ובינתים נתגלה הדבר כי יחף הוא. קול צחוק אדיר ונלבב פרץ מפי צ’קי.

– “לעזאזל, אדוני הקצין! – האם כמוך כתורכים, שהם חולצים את הנעלים מתוך יראת־הכבוד?”

– “לא, אדוני, אני לא חלצתי אותן, אבל בשעה שישנתי גנב אותן משרתי ויעלם. וזוהי גם סבת תשובתי הבלתי־אדיבה. אבל מקוה אני כי כבודך סלח לי זה כבר”.

לשמע הדברים האלה גברה עליצות רוחו של צ’קי.

– “את הדבר הזה אפשר לתקן על נקלה” – אמר אל קלמנס וצוה לאנשי־הצבא, המחכים בחוץ, כי יוציאו את נעלי־החג שלו מתוך תבת־המרכבה ויכניסו אותן בשביל כבוד הקצין.

מתחלה פתח קלמנס בסרובים. אבל כשהעיף מבט אל הנעלים, מצאו חן רב מאד בעיניו, כי היו תפורות מעור סוחתין ירוק ויקר, רקומות בחוטי־זהב, מקושטות מכל צד בפסים רחבים זהובים מעשה משזר ועטורות דרבונות מזוגגים.

– “נעל אותן מהר” –, קרא צ’קי אל הקצין, “כי עליך לצאת מיד לדרך, בלי שהיות”.

אכן לא מלאכה קלה היתה זו. כי מנעליו של צ’קי היו צרות לרגלי הקצין הגדולות. אבל אחרי שעמל ויגע בעבודה קשה וכפה את רגליו לתפוס את המקום הצר אשר יעד להן, הביט באודם־פנים אל ברק מנעליו ושבע־רצון.

– “מתי עשית את סיבובך האחרון?” שאל אותו צ’קי.

– “איני יודע”.

– "אבל חייב אתה לדעת זאת. למה זה אין אתה רושם את הדבר? הנסיך מבקש כי תצא מיד לדרך ותחל תיכף בסבוב במקומות השוכנים בין טרוקו, בנפי־הוניארד ובונצידה. עליך לבדוק בדיקה חמורה ביותר. על השאלות הרגילות שנהוג לפנות בהן אל העם עליך להוסיף עוד אחת: “האם ראה מי מהם, חיות־נכר ביערות הסמוכים?”

– “חיות־נכר?”

“ואם תקבל במקום שהוא תשובה חיובית, תצוה להוביל אותך לסביבת־המקום עד שתגלה עקבות החיות”.

– “אמור נא לי בטובך, מה הן החיות האלה?” שאל הסטודנט הנוסע בהיסוס.

– “רק אל יקנן מורך בלבך! אין זה הדרקון בעל שבעת הראשים אף לא המינוטאוּרוּס, לכל היותר הרי זה פנתר צעיר”.

– “פנתר?” – מלמל קלמנס בחרדה.

– “לא יוטל עליך לתפשו” –, אמר צ’קי בהרגיעו אותו. עליך רק לחקור על מקום־המצאו ולהודיעני".

– “ומה אם חיית הטרף ההיא עברה לאדמתו של דיוניסיוס לבית בנפי?” – שאל קלמנס – “ללכת בעקבותיה”.

“אחוזת אצילים היא, שאינה נכנסת לתחומי השפעתי”.

– “אל נא תהיה תמים כל כך, קלמנס”, הוסיף צ’קי לדבר. “לא אמרתי לך כי תשים פניך שמה בלוית אנשים מזוינים; כל דבר המשלחת הזאת צריך להשמר בסוד; אתה ומורה־הדרך שלך תבקשו עקבות החיה. יש לי ידיעות בטוחות כי שם היא נמצאת. עליך לחקור רק את מקומה המדויק. השאר יוטל על אנשים נועזים יותר”.

בעיני קלמנס נפלאה מאד התעודה הזאת שהוטלה עליו, אבל הוא לא מצא עוז בלבו לסרב והרכין ראשו בקידה ובאנחה עמוקה.

– “זריזות, מהירות ושמירת־סוד; שלשה דברים אלה יהיו לך לקו בראש וראשונה”, – אמר צ’קי.

– “כהרף־עין אני מכין עצמי לדרך. אבל עוד עלי לשאול לי סוס, כי חבל לקרוע את הנעלים הנאות האלה בהליכה”.

– “גם יארך הדבר אם ברגל תלך; אחד מפרשי ישאיר לך את סוסו; ואתה אל תשכח לכלכלהו, שלא תחזיר בשובך רק עור ועצמות בלבד”.

החסד הרב הזה מלא את לב קלמנס על גדותיו; מיד טען את שק־הדרך וקשר לחגורו את חרבו החלודה, ולאחר ששם בשק מגלת־קלף, קנה־כתיבה וקסת של עץ, הודיע כי מוכן הוא לדרך.

קודם, כשהיה לו משרת, היה משמש לו זה כבן־לויה; עכשיו היה אנוס להתקדם מכפר לכפר בעזרתו של שופט־המקום ולעשות דרכו יחידי.

כשעבר בקצה דרך עמוקה על גבי גשר ישן ורעוע הנטוי על פני פלג־הרים, ראה בעבי־החורש חבורת אנשים מזוהמים מסובים למדורה גדולה. תחלה חשב אותם למשפחת־צוענים, אבל כשקרב אליהם ראה לחרדתו כי טטרים הם, היושבים בעגול מסביב לשור טבוח הנצלה באש.

קלמנס מצא כי לא מחכמה יעשה אם יחזור בו. הוא העמיד פנים כאיש שאין כל פחד בלבו ורכב במנוחה על פני החבורה המתבוננת בו. כשקרב אליהם הסיר כובעו לברכה, אמר להם בקצור “שלום עליכם” ועשה דרכו הלאה מבלי להביט לאחור.

הכל עבר איפוא בשלום, הרהר קלמנס; אבל ברגע זה קפצו שני טטרים מעם האש וקראו בקול אל הרוכב כי יעצור בסוסו. קלמנס ראה ששני האנשים רצים אליו מחוסרי־נשק וחשב בלבו כי אין הם מתכונים להרע לו, על כן חכה לבואם.

אבל, משהגיעו השנים עדיו תפסו את הרוכב משני עבריו ברגליו והראו ברור את כונתם למשוך מעל רגליו את הנעלים הנאות.

– “בריות ארורות שכמוכם!” קרא קלמנס בחמת אפו ואחז ביד חרבו לשלוף אותה מתער העור.

אבל החרב, שלא יצאה מתערה זה עשר שנים, מאנה לצאת, כי החלודה הדביקה אותה אל העור. אולם אף בידי הטטרים לא עלה למשוך את הנעלים הצרות מעל רגלי קלמנס. הטטרים המטירו גידופים על ראשו והוא השיב להם את הגדופים שבעתים אל ראשם הם.

לקול הרעש הזה בא האַגה, הוא קצין־הטטרים, בעל פני קוף עטורים זקן לבן – ושאל בקול צרוד, מה נהיה כאן.

וקלמנס, שברוב זעמו נעתק הדבור מפיו, הוציא מכיסו את הגויל המקיים את דבר־שליחותו והראה אותו בלא אומר לאַגה. ושני הטטרים דברו אל הזקן בתנועות מפיקות כעס, בהראותם על הנעלים הירוקות.

– “מי אתה, כופר בן כופר” –, שאל אותו הזקן הטטרי –, “שאתה מעז לנעול נעלים בצבע הקדוש של הנביא, הצבע הירוק הבהיר, אשר רק בכפות המסגדים ובצניף הפדישח ישאו המאמינים עין למראהו? ואתה תדרוך בו ברפש? הלא ראוי אתה להשרף חיים באש, כופר ורשע, אשר אין יראת אלהים בלבך!”

– “אני הנני קצין הבקורת, נושא משמרת כבוד רוממותו הנסיך מיכאל לבית אפּפי”, – קרא הסטודנט לשעבר בלשון ממללת רמות. – אסור ואסור לפגוע בי. אני האיש הדואג לכלכלת צבאותיו של השולטן הנעלה, אני הגוֹבה את המסים ואני המכריז עליהם; תנו לי איפוא ללכת, באשר אישיות חשובה מאד הנני".

דרך זו של הצטדקות מצאה חן בעיני הטטרים. הזקן רמז לטטרים בעיני רמיזה שאמרה, כי אכן זה האיש הדרוש להם. מיד פתח לדבר אל קלמנס בלשון נוחה יותר.

– “אמרת כי אתה האיש המכריז על המסים; והנה שלח אותי אדוני עלי פחה להודיע לעם על המס החדש. אתה באת איפוא בשעה הנכונה. מחכמה תעשה אם בסבובך תכריז על המס הזה”.

– “זאת אעשה בעונג”, אמר קלמנס ששאף להנשא מפה והלאה.

– “המתן מעט!” – קרא אליו הזקן. עדיין אינך יודע מה שעור המס הזה. מצער הוא. וגם הוטל רק כדי שתכירו בזה את שליטתנו. המס חל רק בשעור פרוטה לגולגולת. הן לא רב הוא?"

– “ודאי” –, הסכים קלמנס ובלבד שיפטר ממנו.

– אל נא בחפזה!" – עצר בידו הזקן – “לא טוב יהיה בעיני אם לא תמלא אחר פקודתי. אבל לפי שרגילים את לא לקיים את ההבטחות שאתם מבטיחים לנו ואין אתם רואים זאת כהפרת ברית, אני אתן על ידך את עבדי הנאמן אשר ילוה אותך מכפר אל כפר וישגיח כי תכריז בכל מקום על המס”.

– “טוב הדבר, אדוני רב־החסד!” – הסכים קלמנס בתקוה, כי בכפר הראשון יעלה בידו להפטר מבן־לויתו.

– “עלה על הסוס, זילפיקר!” – קרא הזקן אל אחד מעבדיו.

העבד הזה היה צנום בגופו, בעל עינים פוזלות ומבט זעום. מזוהם היה כחבריו, אבל תוי פניו העידו עליו כי בן לגזע אחר הוא. אם נתבונן באיש בלתי נחשב זה, נזכור אולי כי כבר ראינו אותו באיזה מקום.

קלמנס שמח כי נפטר סוף־סוף מן הזקן ופנה בדרכו לשלטן הגדולה. בן־לויתו הטטרי רכב בצדו. פעם בפעם העיף קצין־הבקורת מבט על בן־לויתו ומיד סילק את מבטו הצדה. אותה שעה הרהר קלמנס כיצד יפטר מן הטטרי הזה ולעיון זה חייך אל לבו ומצמץ בעיניו בקורת־רוח.

– “אתה לא תוליכני שולל, אדוני קצין הבקורת!” – קרא פתאום הטטרי בלשון הונגרית.

קלמנס כמעט נטה לנפול מעל סוסו מרוב חרדתו, בראותו שהאיש בפניו, רואה את מחשבות־לבו ומדבר הונגרית, אם כי טטרי הנהו.

– “אל תתפלא עלי ביותר” –, הוסיף הטטרי לדבר. – “בוגד הונגרי הנני והייתי לפנים משרתו של אמריק בלסה; אני אשר עזרתי על ידו לקחת את קורסר בג בשבי, ולפי שההונגרים התחילו לרדוף אותי בגלל זה, הייתי לתורכי. אם יהיה הנביא בעזרי, עוד אעלה למעלת פחה. על כן אך לשוא תאמץ את מחשבתך להערים לי. שועל זקן הנני”.

בעגמת־רוח התגרד קלמנס בערפו, ובכל מקום שבא שמה בלוית הבוגד, אחרי שהיה מסיים את שאלות־הבקורת, היה מכריז בלא רצון גם על מס הפרוטה, והעם נענה לו בעין טובה, עד כי רובם היו מעלים אותו מיד לידי הטטרי.

אבל בדבר הפנתר לא הרגיש איש מהם דבר. אלמלא הדרת הנעלים שעוררה יראת־כבוד בלב האנשים, היו ודאי עונים בצחוק לשמע השאלה הזאת. עוד רק כפר אחד נותר לו לקלמנס לבקורת, כפר וַלכי בשם מרישל, הרחק בהרים. מעבר לכפר הוא השתרעה אדמת האזור הנתון להשגחת האציל לבית בנפי שהיתה מחוץ לחוג השפעתו של קצין־הבקורת. גם הבוגד הלך אחריו.

 

פרק אחד־עשר: אפס־דמים    🔗

אחרי דרך ארוכה־ארוכה הגיע סוף־סוף קצין הבקורת עם מלוהו למרישל.

כפר וַלכי ארוך. בית אחד דומה למשנהו. סוכות־חומר, שגגותיהן גבוהים, הדלתות נמוכות עד כי אנוס אתה לכוף קומתך כדי להכנס. כל בית הכיל רק חדר אחד, בו ישבה כל המשפחה, זקן וטף, עזים ותרנגולות יחד. במבוא הכפר בולטים שערי־קשתות אדירים, מיוסדים על בסיסי־שיש, ומעל לשער הראשי פסל האלה מינרווה. מחזה־מלחמה מחוקה מעשה־חושב על גבי השער, ומתחת לזה כתובת רומאית, לאמר: ״את העיר הזאת צוה טרינוס הנאדר לבנות, לזכר נצחונותיו. ומאחרי השער הזה נצבות סוכות־החומר העלובות.

על גבי תל מדשיא מתנוסס בית־אבנים עגול; אל נכון היה הבית הזה לפנים היכל שנבנה לזכר אחד הגבורים הרומאים; עכשיו הפכו אותו התושבים הוַלכים לבית־תפלתם, אחרי שהעלו עליו גג מחודד ולכלכו את קירותיו מבפנים בציורים נוראים.

באין כל מקום צבורי אחר כנס קצין הבקורת את התושבים אל בית־התפלה. שם התקהלה העדה סביבו. אחרי שערך את שאלותיו הרגילות על מציאות מכשפים וקוסמים במקום, או אנשים המעיזים לעשן טבק האסור בהנאה ועוד שאלות כהנא, אמר:

– ״עתה עוד שאלה לי אליכם: האם ראה מי מכם בסביבה הזאת חיות־נכר, חיות טרף נכריות?״

– ״ודאי אדוני, רבות גם רבות ראינו?״

ומה הן החיות האלה?״ – שאל קלמנס בסקרנות מהולה בשמחה?״

– ״ברור – טטרים שראשי כלבים להם״.

– ״שוטה. על אודות אלה לא שאלתי. רוצה אני לדעת אם לא נזדמן לכם לראות בעיניכם ביער, שעברתם אותו לכל רוחותיו, חיה שעורה מנומר. הלא שבילי כל מערה נהירים לכם, כי עדיין אתם מבקשים עד היום את אוצרותיו של דקיבלוס המלך״.

השופט נענע בראשו, העיף מבט על תושבי הכפר וענה במשיכת־כתפיים. לא נזדמן לנו לראות חיה מופלאה כזאת. אולי רק ״אפס דמים״ ראה אותה. כי האיש הנואָל הזה עובר בלי־הרף בכל היערות והמערות״.

– ״והיכן הוא ״אפס דמים״ זה? עליכם לקרוא לו״

– ״הוי, אדוני, קשה לתפסו, רק לעתים רחוקות הוא בא לכפר, אבל אולי אמו נמצאת כאן״.

– ״הנה היא, הנה היא!״ – קראו אכרים רבים בבת אחת, בדחפם לפניהם קדימה את האשה הזקנה.

– ״מה השם הטפשי הזה שנתת לבנך?״ קרא אליה קצין־הבקורת. – מי שמע כזאת כי יקרא אדם בשם ״אפס דמים?״

– ״לא אני אדוני, נתתי לו את השם הזה״. אמרה הוַלכית הזקנה בקול נשבר. כך קוראים לו בני הכפר. יען כי מעולם לא ראוהו צוחק, ומעולם לא דבר אל אדם וגם אינו משיב כשפונה מי אליו. גם לא בכה לאביו בשעה שנפטר, ומימיו לא סר אל הנערות הטוות בחדר־הטויה. רק ביערות הוא משוטט כל ימיו״.

– טוב הדבר זקנה; – לכך איני חושש״.

״ידעתי, אדוני, כי אין הדבר הזה נוגע אל לבך, אבל עוד עלי לספר לך על אודות הנערה פלוריזה, היפה בבנות הכפר שאהבה את בני. אין בכל הסביבה הזאת נערה צעירה יפה ממנה. עינים־שחורות כל כך, צמות המגיעות עד עקבות־הרגליים, לחיים פורחות כאלה, קומה זקופה כל כך קשה למצוא. היו לה באמתחתה שש־עשרה כתנות רקומות, שבעצם ידיה טותה וארגה את בדן. לצוארה היתה מחרוזת רצופה ממאתים מטבעות־כסף ועשרים מטבעות זהב. – אפס־דמים לא שם לב לנערה. לשוא קלעה פלוריזה זרי פרחים למענו, הוא לא ענד אותם למצנפתו. לשוא נתנה לו מטפחות, הוא לא קשר אותן לאבקת־מעילו. אם עבר אפס־דמים על פני ביתה ופתחה הנערה לשיר שירים יפים, אך הוא לא דרך על סף ביתה; ובכל אלה אהבה אותו הנערה מאד. יש אשר אמרה לו:

– לעולם אין אתה ניגש אלי, אולי לא תעיף עינך עלי גם כשאמות – ואפס־דמים היה משיב: אז אביט אל פניך. – בכן אמות בקרוב, אמרה הנערה בעצב – אז אבוא גם לבקר אותך, – אמר אפס־דמים וילך לו.

האם משתעמם אתה, אדוני הטוב, לדברי הספור? – עוד מעט ויכלו. פלוריזה היפה מתה. נשבר לבה מעצב. הנה היא מוטלת שם על ה״מטה״. ענפי־האבל על יד הבית. אם יראה אפס־דמים את האות מרחוק, יבין כי מתה פלוריזה ויבוא לראות את פני אוהבתו המתה, כאשר הבטיח, כי מקיים הוא את דבריו. אז תוכל לדבר אליו״.

– ״טוב דברת זקנה״, אמר קלמנס, שרוח רצינות נסכה עליו ויחד עם זה זעף בלבו, על אשר יש למצוא רוח פיוט גם בין האכרים, אם כי ודאי לא קראו את ״חכמת השיר״ של הורציוס. עליך להודע על בואו של הנער ולהודיעני״.

– ״מוטב שתלך בעצמך שמה״, העירה הזקנה: כי מסופקה אני אם יענה לאדם אחר על איזו שאלה שהיא״

– ״טוב איפוא, הוליכוני לשם״ –, אמר קצין הבקורת; וכל הקהל הנאסף שם פעמיו אל בית המתה אש בקצה־הכפר השני.

קצה זה היה רחוק מאד מבית הכניסה ועד שבאו לבית, ירד הערב.

הירח עלה מאחרי ההרים; לפני הבתים עמדו עצי אורן ובעד מחטיהם הכהות הבהבו כוכבי־הלילה; – הרחק יבב חליל־רועים בעגמה; לפני הבית ספדה המקוננת אשר קבלה שכרה; – ענפי האבל נעו למגע הרוח; בבית הקטן נחה הנערה הצעירה היפה וחכתה לאהובה המשוטט ללא מנוחה; – אור הירח נפל על קלסתר פניה החור.

הקהל הקיף את הבית; האנשים התגנבו לחדר, הציצו בעד החלון פנימה ולחשו: ״כאן הוא, כאן הוא!״

הקצין, הכומר, השופט ואמו של אפס־דמים נכנסו לבית.

לרוחב הסף היה מוטל אבי הנערה שכור כלוט; מרוב צער השתכר כל כך עד כי ודאי שלא יתעורר מתרדמתו עד למחר. באמצע החדר עמד ארון־המתה ועליו מצויירים שושנים אדומות במכחול של אמני המקום. בארון נחה הנערה בת השש־עשרה; זר־מתים היה ענוד למצחה היפה, בידה האחת ניתן נר שעוה, ובשניה מטבע קטנה. למראשותיה דלקו שני נרות־שעוה מקושטים. למרגלות הארון ישב על כסא איש, שלא הסיר את עיניו מפני הנערה – הוא אפס־דמים.

קלמנס נגש אל הבחור, העיף עליו מבט ואמר.

– ״הי איש צעיר! האם אתה האיש שאינו עונה לבני אדם הפונים אליו?״

הנשאל הצדיק את השאלה יען כי לא ענה דבר.

– ״עתה שים לב לאשר אשאל אותך וענני. אני הנני קצין הבקורת, השומע אתה?״

אפס־דמים הביט דומם אל פלוריזה. שקוע בעצבות רוחו, קופא בלא נוע כמתה עצמה. אמו, הזקנה טובת־הלב, אחזה באהבה בידו וקראה לו בשמו הנכון.

– ״איוב, בני! ענה לאדון הזה, הביטה נא אלי, אני אמך, אוהבתך״.

– ״בשם אדוני הנסיך: אני דורש תשובה!״ – קרא אליו קצין הבקורת בקול גדול.

הוַלכי החשה כבראשונה.

– ״אני שואל אותך, אם בנדודיך ביער נתקלת באיזו חית־נכר? בחית־טרף נקודה כתמים צהובים, שהחכמים רגילים לכנות אותה בשם פּנתר״.

דומה היה שאפס־דמים מתכוץ כלו – כמי שהעירו אותו משינה; פתאום נעץ מבטו בפני השואל, ועיניו הקפואות תמיד, התנוצצו. אודם קדחתני עלה בפניו וכמרטט גמגם: ״כן ראיתיה. ראה ראיתיה. ראה ראיתיה! ובו ברגע כסה על עיניו שלא יהיה אנוס לראות פני המתה.

– ״איפה ראית אותה?״ – שאל קצין הבקורת.

– ״הרחק מכאן, הרחק מכאן!״ – לחש הולכי; ושוב נדם וכבש את מצחו בידיו.

– ״קרא לי בשם המקום; איפה הוא?״

הולכי הביט ביראה סביב לו, התכווץ כולו, כמו מחמת צמרמורת ולחש: ״בקרבת ׳גנו של השטן׳ ״.

– ״רואה אני את פניך כפני בחור אמיץ לב, אם הרהבת עוז להתקרב אל גנו של השטן״, אמר הקצין. ״האם תאות ללוותני שמה?״

הולכי הראה על ידי הבעת פני שמחה, כי מסכים הוא להוליכו שמה.

״בשם כל המלאכים והקדושים״, קרא הכומר בחרדה, ״אני מתחנן לפניך אדוני, כי לא תלך שמה. עוד לא היה אדם אשר נתעה למקום ההוא ושב; רק חטאיו של אדם זה מוליכים אותו לשם״.

״וגם אני לא ברצוני הטוב אני הולך״, אמר קלמנס והתגרד בראשו. אבלך מחובת משרתי היא ואנוס אני לעשותה״.

״הלא תקח לפחות קמיע לסגולה אתך״, דבר הכומר על לב קלמנס, או את תמונתו של מיכאל הקדוש, לבל יפגע בך השטן״.

– ״תודה לכם אנשים טובים; אבל תיטיבו לעשות, אם תמציאו לי זוג סנדלים; כי במגפים מדורבנים אלה לא אוכל לטפס בהרים. ושלחו אלי את התורכי״.

– ״ידידי זילפיקר״, – קרא קלמנס אל הנכנס, בקשרו לרגליו את הסנדלים שהובאו לו, – ״עכשיו יכול את ללכת לכל אשר ישאך רוחך. כי עלי לעשות קפיצה הצדה אל ההרים.

– ״אם אתה קופץ, אקפוץ גם אני״ – השיב הבוגד החשדן – לכל אשר תלך אלך גם אני״.

״במקום שאני הולך אליו לא תמצא דבר לשים בצרורך, בלתי אם תצרור את השטן בעצמו, כי עוד רגל איש לא דרכה שם״.

– ״וכי יודע אני היכן פזורים בני־אדם בארצכם הנידחת? – קבלתי פקודה ללכת עמך עד שובי למקומי״

–,אדרבא, טובים השלשה מן השנים; אבל אולי תעזור לי להוציא את חרבי מתערה, למען אוכל להגן על עצמי בשעת הצורך״.

– ״אתה נושא איפוא חרב, הזקוקה לשני אנשים כי יוציאוה? הבה ונראה מה לה?״ – שני האנשים לחצו רגלים אל רגלים, לפתו בשתי ידיהם את החרב ומשכו אותה זמן רב. לבסוף נשלפה מתוך התער, וקלמנס נוטה היה לנפול בשעת מעשה. קלמנס לקח כד של דבש, מח ממנו על הלהב החלוד והשיב אותו אל התער.

– ״נצא איפוא לדרך, נערי״ – אמר אל הולכי. הבחור לקח בחפזה את כובעו ואת גרזנו מעל הרצפה, והלך לפניהם מבלי לחונן את המתה אף במבט־עין אחד.

אמו אחזה בידו: ״הלא תנשק תחלה לאהובה המתה?״

אפס־דמים לא השיב דבר, הוציא ידו מיד אמו וילך עם שני האנשים הזרים לתוך היער העטוף אפלה.

כל הלילה נדדו האנשים בתוך בקעה ארוכה ועמוקה ולא ראו מסביב להם דבר בלתי אם את שיאי־ההרים הענקיים האופפים אותם. רק למעלה־למעלה הבהיק פס־שמים משובץ־כוכבים.

לעת בוקר נמצאו בתוך האלפים.

נהדר היה המראה! הרחק מתאומם שיא־הבדולח שחודיו מתנוצצים כיהלומים ובין חוד לחוד נמשכת רצועה של יער־ארנים כהה ירוק; מן הצד מתנשא כףֲ־בזלת אדיר ורם, ולפני נוסעת עננה לבנה הסוככת בעדו ואינה מסתירה בכל זאת את בסיסיו וחודיו. פעם בפעם מבריק הברק מתוך העננה; והד הרעם מתגלגל הרחק־הרחק. שם מתגלה נקיק־סלעים רחב־ידיים ולתוכו נתעית זרוע של הנהר סמוס הקר, עד שהוא נעלם שוב בין טורי האלונים המכסים את חופיו.

במקום אחר מהוים הסלעים כעין טור־מדרגות, שאינן מכוונות, אמנם, לרגל איש. כי כל מדרגה ומדרגה היא גבוהה כמגדל. כל המראה מסביב מעיד, כי פה הארץ אשר שמה גבול לממשלת האדם; מעל השיאים הגבוהים, המסחררים את הראש, אין אף סוכה אחת נראית לעין; מכל צד מבצבצים סלעים קרחים, תהומות פעורות, נקרות עמוקות אשר דרכן מפלס לו פלג ההרים את שבילו ברעש; רק היעל יראה לפעמים, בטפסו מסלע אל סלע.

– ״לאן אנחנו הולכים?״ – שאל קלמנס את מורה־הדרך והעיף מבט מפיק־דאגה על הסביבה, שאפשר היה להתעות על נקלה בתוכה.

– ״סמכו עלי״ – השיב אפס־דמים והוליך את האנשים הלאה בתוך הארץ הבלתי נושבת. הוא ידע יפה את המקום הזה. גם במקומות, שלמראית עין אי־אפשר היה לעבור בהם, על פני חודי־הסלעים המפורצים, ידע האיש למצוא שביל ומעבר. הוא ידע מקומו של כל שורש ושיח המשמשים סולם ליורדי־סלעים, מקומם של גזעי העצים המגשרים על פני התהומות, הוא התנועע בתוך סבך זה בבטחון גמור.

– ״אנו קרובים למטרתנו״ אמר פתאום, לאחר שטפס ועלה בקיר סלעים תלול והשקיף על הסביבה; אז הושיט ידו לחותרים בעקבותיו ומשך אותם למעלה.

והנה מחזה אחר לפניהם. מעבר לרכס ההרים שעלו בו היה המדרון חלק והקיף את הסביבה כחצי גורן עגולה, ויצר מכתש עמוק שבתחתיתו הבהיקו מים שחורים־ירקרקים של ים־הרים. אם כי כל רוח לא נעה מסביב, געש הים והעלה קצף.

בצד השני של מכתש זה התרוממו טורים ענקיים של הרי־האלפים, העטורים ארנים רק למטה, ובמקום שגבלו שני גושי ההרים, זרם לתוך הים פלג קטן, ומעליו רגבי־הקרח היורדים לבקעה. נתקמרו ככפת בדלח.

– ״לאן עלינו ללכת?״ – שאל קלמנס בחרדת־אימה.

– ״אל מקור הפלג ההוא!״ – השיב אפס־דמים. ״הוא פרץ לו דרך בתוך הקרח, ואם נלך בעקבותיו נגיע למקום הדרוש״.

– ״אבל כיצד נוכל להגיע שמה? קיר הסלעים הזה חלק כראי; אם תמעד הרגל שוב אין כל מעצור לה עד המים״.

– ״עליכם לשים לב. טוב לשכב על הגב ולהתקדם הצדה. פה ושם תמצאו שיח שושני־אלפים שבו תוכלו להאחז. אבל ברגל יחפה אין לחשוש; עשו כמוני״.

אכן צפויים היו האנשים לתענוג מחריד. הם חלצו את מנעליהם, ונאחזו היטב בידיהם ורגליהם בקיר־הסלע החלק. וכבר היתה מחצית הדרך מאחוריהם, והנה עלתה לאזניהם המולה סודית מן ההר אשר למולם. הם הרגישו כי הסלע מרעיד מתחת להם.

– ״הוי! תעצרו במקומכם״, קרא אפס־דמים לנוהרים אחריו. מפל־שלג בא מעבר להר״.

ומקץ רגע אפשר היה כבר להבחין בגוש הלבן שבא לידי תנועה במרומים רחוקים מאד, והתגלגל במהירות עצומה על פני המדרון התלול, בגרפו עמו על דרכו סלעים שלמים וארנים עקורים משורש, תופח וגדל עם כל רגע עד לאימה. קופץ קפיצות רחבות, בשיעור חמישים אַמה הקפיצה האחת ומחריד בהן את יסודות ההר כולו.

– ״אל־אלהים!״ – קרא קלמנס, שברב פחדו החזיק בידו אחת במורה־הדרך וביד השניה נאחז בסלע. – ״הנה זה בא והורג את כולנו״.

– ״השארו במקומכם במנוחה!״ – קרא אליהם אפס־דמים. – ״מפל־השלג יפנה אל גוש־הסלעים העומד על דרכו ושם יתפורר, או יעצר״.

ואמנם אפשר היה לראות כי גוש־השלג הענקי מתגלגל לקראת חוד־סלע מזדקר, הנראה כננס לגבו. קול הגלישה היה כקול רעם אדיר, שהחריש בהמיתו כל קול אחר. הנה הוא מגיע אל הסלע אשר לפניו, פוגע בקפיצה נוראה בחוד־הסלע וכל ההר מזדעזע לקול הפגיעה.

לרגע אחד היתה כל הסביבה מכוסה עננת־שלג טסה. קול הרעם חדל לרגע, אבל מיד עלה שוב קול נפץ מרעיד. גוש־הסלע עקר בכבדו את הסלע מבסיסו, פרץ יחד עמו בעקלקלות למטה ונפל לתוך הים אשר מלמטה. הים שהוחרד בגוש זה גאה משני עבריו, וגליו הכו למעלה לעבר המעפילים הנועזים הנאחזים בסלעים העירומים. אז חזרו הגלים לאחור, התמזגו באמצע הים בדמות עמוד ענקי ירוק ושקוף, שבא מיד לידי תנודה ושקע, ועל הים השתררה לאט־לאט הדממה.

– ״עכשיו נמשיך את דרכנו״ –, אמר אפס־דמים, – הסלע נרטב, ועתה יקל לנו להחליק בו למטה לעבר הפלג.

מקץ חצי שעה הגיעו האנשים אל מוצא הפלג. מעבר נפלא נפתח לפניהם. הפלג יצא מתוך מעין חם שזרם בחריצי העמקים וכוסה מדי שנה בשנה בהררי קרח ומפלי שלג. אבל הבים בחמים חתרו להם מעבר מקוֹרה בתוך הקרח, כי הקיטור החם העולה מן המעין המס בלי הרף את שכבות הקרח מסביב, באופן שרק השכבה העליונה לא נפגעה. בהשפעת האתמוספירה גדלה השכבה העליונה, ומבפנים נמסה בחום המעין, וכך נתקמר מעל לפלג מעבר בדולח מקוֹרה אשר גלידי־קרח ארוכים מתנוצצים נתלו ממנו למטה.

בתוך מעבר זה הוליך אפס־דמים את בני־לויתו.

האנשים הפשילו מכנסיהם עד לברכיים ועברו בפלג החם. המים הלכו וחמו, עד שהבחינו האנשים המיה מפעפעת, ומבעד למפרץ־הסלע, הפותח את המעבר לפלג, ראו שוב את אור היום. במקום זה נאחזו ההולכים בשיחים אחדים כדי להמלט מקצף המעין הרותח, ואחרי מאמץ קל הגיעו לעבר השני של ההר, לתוך בקעה עמוקה כעין מכתש.

כאן אני נמצאים ב״גן השטן״.

זהו עמק עגול המוקף מכל צד הרים גבוהים מאונכים כחומות. בקרקע העמק הזה עומדים הפרחים בלבלובם הנצחי. בה בשעה שמסביב עטוף הכל בשלג וגושי קרח מתנוצצים משתערים זה על זה, בתוך קור החורף העז ביותר, אפשר לראות פה אותם הפרחים הירוקים הכהים עם הטרפים הרחבים השנונים, אותם העצים הקטנים עגולי־העלים אשר בשום מקום בסביבה הזאת לא יראו. קיץ וחורף מוריק פה הדשא הרענן ודפנת־הבר מטפסת למעלה בתוך סדקי־הסלעים ומשליכה את גרגריה האדומים אל העמק למטה, בו בזמן שמסביב מושל הטבע הקר והמת. כל החורף מכוסה העמק פרחים מופלאים. על כן יקרא הולכי למקום הזה ״גן השטן״ וירא הוא לגשת אליו מקרוב.

אכן טבעי הוא הפלא הזה.

בעמקי הבקעה, בתוך מערה, מפכּה מעין מינרלי חם, אשר אינו מתגלה לעולם חוצה, אולם הוא מחמם את שכבת־הארץ הפרושה עליו. על כן יצמחו ויוריקו בקרבתו השיחים והפרחים המופלאים המיוחדים לאזור המים החמים. כל המקום נראה כחממה פתוחה העולה ופורחת בינות לסערות והררי־קרח.

אפס־דמים רמז לבני חבורתו כי ילכו בעקבותיו. בכל חזותו הורגשה חרדה קדחתנית. וכשצעד צעדים אחדים לתוך המערה הראה ביד רועדת על משקע אפל ודלת ברזל בתוכו.

– ״מה הדבר!״ – קרא קלמנס ושלח ידו אל חרבו. – ״ האם המערה הזאת מיושבת מאדם?״

– ״כן״, – השיב אפס־דמים, ועכשיו נראה היה בו כי דמיו התלקחו בו ועורקי צדעיו תופחים מהתרגשות.,שם, בברכת המים ההיא היא רוחצת, יום יום ראיתי אותה הולכת שמה אל הרחצה, אבל לא הרהבתי עוז לקרב אליה״ – כך מלמל הוַלכי בקול סוער ולוהט, בלתי־נשמע כמעט.

– ״מי?״ – שאל הקצין בתמיהה.

״הוי הקוסמת״, מלמל הולכי בשפתיים רועדות, וכבש את ראשו בידיו.

– ״מי הקוסמת?״ – שאל קלמנס את זילפיקר. אני מבקש אחרי פנתר״.

״הס…ס, מפתח חורק בדלת״ – הגה זילפיקר. ״נשובה מיד לתוך המערה!״

שני האנשים אנוסים היו למשוך את אפס־דמים בחזקה מעל הדלת. הדלת נפתחה חרש, ובפתח נראתה דמות אשה המוליכה בשרשרת זהב דוקרנית.

אכן צדק אפס־דמים בקראו לה קוסמת. אשה יפת־תואר עמדה כאן בלבוש מזרחי קל. תנועות גופה הזקוף היו גמישות כל כך ולוקחות לב.

שלשה האנשים עצרו את נשימתם בעבור על פניהם האשה, מבלי שהרגישה שהם בחשכה.

– ״הו, הנה היא!״ לחש זילפיקר הנפתע.

– ״מי היא? אתה מכיר אותה?״ – שאל קלמנס.

״הלא היא עזראֵלה, מי שהיתה אהובתו של קורסר בּג״.

– ״ומה המקום הזה שבו אנו נמצאים?״

– ״הס, שתוק! שלא תרגיש בנו״.

בינתיים הגיעה האשה את הברכה, במקום שנאספו בו המים התחתונים, ישבה שם על ספסל־אבן והסירה את צניפה מעל ראשה. קווצות־שערה הנוצצות כאבן־ישפה נפלו על כתפיה.

נשימתו הלוהטת של אפס־דמים פלחה את לב האפלה.

הפנתר רבץ דומם לרגלי גברתו, הראש עם הפנים הנבונים נחו על כפותיו הקדמיות. עזראלה הסירה את הסודר הפרסי מעל גופה, אחרי כן שמה את פעמיה אל קיר־הסלע ונעלמה מעין הגברים.

אפס־דמים אמר לרוץ אחריה.

״וכי יצאת מדעתך!״ – נהם זילפיקר לתוך אזנו. הלא תסגירנו״.

– ״הנער התאהב בה״, לחש קלמנס.

ברגע זה נשמע קול שכשוך מים. אפס־דמים התפרץ כחסר־דעה מידי אנשי לויתו וירץ בצעקת שגעון לקראת הברכה.

לשמע הצעקה הזאת קפצה עזראלה מתוך המים, הביטה בעינים מבריקות אל האיש הנועז ותקרא בשפתיים מרטטות אל הפנתר: ״אוגלן! פגע בו!״

עד כה רבץ הפנתר במנוחה; אבל עם קריאתה הראשונה של גברתו, קפץ בנהימה, תפס את העלם הולכי והטיל אותו בתנועה אחת לארץ.

ועדיין לא קם אפס־דמים להגן על עצמו, כי אם שלח ידיו בתחנה אל עבר האשה החמודה, ובבכי ואנקה נסחב אל רגליה, ועזראלה עמדה עטופה במעילה והתבוננה בו במבט־פרא, וראתה את הפנתר האהוב עליה מרטש את בשר העלם, שלא הגה מימיו חבה לשום אדם מלבדה.

״אני אחוש לעזרתו!״ – קרא קלמנס ברוב חמתו ואחז בחרבו.

– ״עצור ברוחך, ואל תעשה אולת״, – אמר זילפיקר אליו.

״מעשה נבון מזה עומד לפנינו. דלת הברזל נשארה פתוחה. נכנס איפוא פנימה, בעוד הגברת עסוקה שם ונראה אולי נמצא כאן דבר־מה אשר יעניין את אדונינו״.

ושני האנשים חדרו בעד הפתח, גששו לאורך המעבר הצר, שנחצב כנראה בתוך הסלע, ובקצהו ראו, לאור מנורה התלויה בתקרה, דלתות רבות לימין ולשמאל. הם פתחו דלת אחר דלת ולא מצאו אלא חדרים ריקים שאין להם כל מוצא אחר; לבסוף הגיע אליהם אור החוץ בעד אחד החלונות, הם מהרו ללכת קדימה במגמה זו ונתקלו בשער־ברזל שני, עברו בו וראו עצמם בתוך חצר רחבת־ידים מוקפת חומות גבוהות. הם טיפסו ועלו בחומה וראו את בקעת נהר סמוס משתרעת לרגליהם, מיד גלו גם משעול המוליך מן החומה לתוך החורש המאפיל מתחת. בנשימה עצורה רצו עד שהגיעו לשם.

רק עכשיו העזו השנים להציץ איש בעיני חברו. ״טוב עשינו שהלכנו במגמה זאת״, אמר זילפיקר; ״כי בדרך שבאנו בה לא היינו יודעים לשוב בלי מורה דרך״.

ואמנם פגשו בקרוב שנים־שלשה חוטבי עצים שהדקו את רפסודותיהם אל החוף.

– ״מה היא המצודה אשר כאן?״ – שאל אותם קלמנס.

הם הביטו אליו משתאים:

– ״היכן? איזו מצודה?״

קלמנס הביט לאחרויו, כדי להראות להם את המצודה והנה – לא נראה אף שמץ־דבר שיהא דומה מרחוק למצודה; סלע אחד דומה למשנהו. האכרים צחקו לעומתו.

״מוטב לנו שלא נספר להם דבר״. העיר זילפיקר; – ״כנראה אין הם יודעים בעצמם מאומה על הנמצא בשכנותם. מבחוץ, אמנם, אין רואים דבר; השיחים מכסים את הפתח שבו יצאנו למרחב״.

ושני המשוטטים חזרו למרישל ולא התעכבו שם, לבל ישאל איש מהם על אודות אפס־דמים. רק עלו בסוסיהם ורכבו הלאה בדרכם.

זילפיקר רצה אמנם כי קלמנס ילוהו לאדמת אחוזותיו של בנפי. אבל לפי שזה הודיעהו כי המקום יוצא מתחום־השפעתו, שם פניו לבדו לגביית־המס, אן כי קצין־הבקורת העיר לו מראש כי כאן יש לו לקוות למהלומות יותר מאשר למס.

קלמנס סיפר ללדיִסלָאוֹס אִשצ׳קי על כל המוצאות אותו, וקבל בשכרו מאה שקלי זהב, מלבד המנעלים הירוקים.

וזילפיקר, בא אל עלי־פחה ומסר בידו את המס אשר גבה והודיעהו גם על אודות עזראלה.

כי בהיות האשה הזאת בת שלש־עשרה גזל אותה קורסר בג מידי עלי פחה. עלי פחה היה אדונה הראשון, וקבע פרס של מאתיים שקלי־זהב לאיש אשר יודיע לו דבר על מקום מציאותה של הנערה.

כשיצא זילפיקר מעם הפחה נשא או בצרור מאתים שקלי זהב. הדבר נודע לקצין הרודה בזילפיקר, וזה המצא סיבה להתאנות אליו ודן אותו למאה צליפות־מטה בכפות־הרגלים אם לא ישית שקל־זהב כופר על כל צליפה.

– ״זאת לא אעשה״ –, השיב זילפיקר –, ״אבל הנה בזה האשכּר ששלח האדון דיוניסיוס לבית בנפי לעלי פחה, כשאמרתי לדרוש ממנו את המס בשם הפחה. קח את התבה הזאת ותן אותה לפחה, כי הוא ישלם לך ברוב חסדו, עד כי תתענג כל ימיך על רוב טובה״.

האגה לקח את התבה החתומה נשא אותה אל הפחה ואמר: יראה נא הפחה רב־החסדים את המתנה היקרה אשר הבאתי לך מאד דיוניסיוס בנפי חלף המס״.

עלי פחה לקח את את התבה, פתח את החותמות וכשהסיר את המכסה נפל על מעילו זנב־חזיר מכווץ ומקומט, שמראהו עורר זועה: היה זה העלבון הגדול ביותר שעלול להגרם לשר התורכי.

הפחה קפץ ממקומו כנשוך עקרב. ברוב חמתו צוה לתלות מיד את האַגה על העץ אשר לפני השער.

וזילפיקר הלך לו עם מאתים השקלים שמח וטוב־לב.

 

פרק שנים עשר: אדון גדול במאה השבע־עשרה    🔗

רבה היתה התכונה וההתרוצצות בארמון בונצידה. האדון דיוניסיוס לבית בנפי עומד היה לשוב מאֶבּשפאלוה״.

שער הארמון, באמצעיתו שהתנוצץ בשלט־היחש האחוז בין צפרני אריות מוזהבים, היה מקושט ענפים ירוקים ודגלים מגוונים; ברחוב עמדו בשורה ארוכה תלמידי בתי הספר בבגדי־חג ומוריהם בראשם. לפני הגבעה נראו סיעות אצילי נפת קלוזנבורג, כשמונה מאות איש רוכבים מזוינים בחרבות ורמחים. הם באו לקדם בברכה את פני נשיאם, את מצביא האצילים. על־גבי החומות נראו אנשי חילו הפרטי של בנפי, כשש מאות איש נושאי שריון וקובע ומזוינים קני־רובה תורכיים. על הצריחים הפונים אל נהר סמוס הועמדו שמונה תותחים.

בכל שער ופתח עמדו שני פז׳ים, לבושי אפוד אדום כעין הכּרמיל ומכנסים כחולים מצבע הדגניות, מהודקים יפה לגוף. כל לבושם היה משובץ פתילים וקשורים משזרים בכסף. ליד חלון המגדל הגבוה ביותר עמד הצופה, כדי להודיע על ידי תרועת־שופר את בואו של השליט. בכל מקום הציצו מבעד החלונות מאנשי־החצר סקרניים, גברות ואדונים. רק שלשה חלונות היו פנויים מאנשים מהודרים. כאן עמדו פרחי יסמין ריחניים ומימוזות חרדות בתוך אגרטלי־חרסינה, ומאחוריהם אפשר היה להבחין בקושי פני אשה רכים וחורים, שנסמכה בעצבות של הזיה על כרי־החלון הרקומים. אלה פני רעיתו של בנפי.

קרוב לעשר שעות בבוקר הרגיש הצופה על פי ענני־האבק המתמרים בדרך־המלך, כי מושל הנפה מתקרב ובא ותקע בשופרו. מיד מהר כל אחד מן התותחנים למקומו. הכּמרים והמורים מהרו אל חניכיהם. הקצינים השיבו את הסדר לפלוגות־צבאם, והמחצצרים התחילו לנגן את שירי־התהלוכה המקובלים בעת ההיא.

עד מהרה באו אמנם מושל־הנפה, בלוית פלוגות־הצבא של שאר הנפות. מלפנים ומאחור באו המונים מזוינים מתנוצצים בשלל צבעי־מדיהם ותחמשתם.

בראש מחנות־הצבא רכב הקפיטן של האצילים גיאורג לבית ויאר, איש כבן ארבעים חסון ובעל שרירים, פניו שזופים משמש ובזקנו זרקה השיבה. מעל מצנפתו העטורה פרות עור־נמיה מתנפנפת נוצת־אנפה נאה מחוברת בסכת־לשם. מעטה עור־דובים לבשרו המשונץ בשרשרת זהב רחבה משובצת אבני־חן.

המצביא העליון בעצמו ובכבודו ישב במרכבה פתוחה, רתומה לחמשה סוסים שחורים שכלי־רתמתם מוזהבים וכעין הורד. לשתי דלתות המרכבה היה מחובר שלט־היחש של בית בנפי מעשה מזהב נהדר. מאחוריה עמדו שני אנשי־צבא מחיל ההוסרים, מעטיהם משתלשלים מעל צוארם ובמצנפתם נוצות־אנפה לבנות.

דיוניסיוס בנפי ישב על כר־הקטיפה של מרכבתו, כולו אומר גאון וחשיבות. כל הפאר וההדר אשר הקיפו אותו הלמו יפה את תארו. תלתליו המבהיקים המסורקים לאחור לא האפילו על מצחו הגבוה שהתקמר מעל לזוג עינים יפות מפיקות עושר וטוב־לב. אבל קו הגבות המדובללות וחתוך־השפתים נשא חותם של הרגשות נסערות, של סערות־יצרים. ארשת הפנים כולה היתה משתנה חליפות בהשפעת הרגשות האלה, הנה האירו פנים בידידות, והנה נצתו באודם לוהט. תנועות של התלהבות נאצלה ושל חמת־פתאום באו תואמות ובזו אחר זו.

פלוגות צבא הערוכות בטורים הורידו את חרבותיהם לכבודו, הילדים פתחו בשיר, המשרתים הניעו בכובעיהם, מראשי־החומות ענה קול נגינה, הכמרים נשאו משאם, מן החלונות נפנפו מטפחות ומצנפות. בנפי קבל כל אותות הכבוד האלה בחשיבות של אדם הרגיל בכך, המרגיש כי ראוי הוא לכך; בינתים תעו עיניו על פני אותם שלשה החלונות, שהיו מכוסים כמעט כולם ביסמין פורח ומימוזות רועדות, ופניו נתכסו עננה קלה כשלא ראה איש מאחרי החלונות האלה.

מאחד החלונות מציץ איש זקן, גבה־קומה במעיל ארוך כמעיל כהן. הכרת פניו עונה בו כי אין הוא מתלהב לבא כיתר הקהל. על ידו נשענת אשה בבגדי־אבל, ואותות זעם ובוז גלוי רשומים בפניה. סמוך לשנים האלה עומד סטיפן נלצי בזרועות שלובות ומתבונן בלגלוג לכל פרשת־התהלוכה.

— ״הראה כבוד מעלתך״ —, אמרה האשה אל קונץ הזקן, ״הראה מימיו אף אצל אחד הנסיכים כפאר הזה שבו מופיע ברון פשוט זה? אני הייתי בשעת הכתרת מלך, בשעת מנוי נסיכים, בתהלוכות־נצחון ולא ראיתי עוד כי ירבו תשואות כאלו לכבוד אחד האנשים הפשוטים. אלו, לפחות, עשו כזאת לנסיך, אבל מי הוא בנפי זה? אחד האצילים כמונו. רק בזה הוא נבדל, שהוא מרבה בשחצנות ובתביעות ודרישות. לא בצדק הוא מרבה בכל תפארת־נסיכים זו״.

— ״תתן נא הגברת סנטפלי לאנשים לפארו״ — אמר נלצי. ״אני בכבודי אמציא את המלח והפלפלת הדרושים למסבה. בטוחני כי גאונו יושפל במקצת״.

בינתים עלה בנפי במדרגות־הבית. ההמון הזורם אחריו פרץ אף הוא פנימה ונשא את האציל על הכתפים עד למושב־הנשיאים, שהוקם בקצה־האולם. מן האצילים נכנסו עם רב לאולם ככל אשר יכול להכיל, השאר מלאו את המסדרונים. המשועבדים נשארו בחצר, ואם כי מכל הנעשה באולם לא שמעו בלתי אם רעש בלבד, אף־על־פי־כן רבה היתה שמחתם.

— ״רעי וידידי הנעלים!״ פתח בנפי לדבר, לאחר שנדם במקצת הרעש באולם. — ״לא מקרה הוא הדבר, שרציתי לראותכם מזוינים בביתי. מדברי ימי מולדתנו המסכנה אנו יודעים יפה, כמה סבלה אומתנו כאשר נסיכינו היו תמיד קוראים לצבא זר לבוא אל ארצנו, אם משום שלא היו שמחים בחלקם, ואם משום שלא יכלו להחזיק בחלק זה. סופרי הקורות רשמו מימי המלחמות רק את אשר בא לתהלת הנסיך: את הנצחונות ואת הכבושים. אבל שכוח שכחו להזכיר, כי בשנת 1617, בבוא שואת־המלחמה על פני כל זיבנבירגן, לא נולד אף ילד אחד, כי בעקב הרעב והמנוסה מתו כולם במעי אמותיהם. אבל אנחנו יודעים זאת כי הרגשנו בזה יחד עם כל העם כולו. עכשו, הנה אנו, תהלה לאל, במולדתנו. על ידי ברית־השלום של סט. גוטהרד הוסכם בין הקיסר הרומי לבין הקיסר התורכי, שאין צבאותיהם רשאים להכנס לזיבנבירגן, ועל ידי התחום הזה שתחם איש לחברו זכתה זיבנבירגן למנוחה. ומאז אין אנו כפויים יותר להחלץ לאיזה צד שהוא, ויכולים אנו רק לדאוג לחבוש את הפצעים הנושנים, פצעי דורות רבים. הנה תור־זהב בוקע ועולה למעננו. כל העולם כולו נלחם ושותת דם, ורק אנחנו לבדנו מתענגים על המנוחה. רק בארצנו בלבד זכה ההונגרי להיות אדון שורר בביתו. אמנם לא גדולה הארץ, ואנשים קטנים אנחנו, אבל אין כל שליט גדול עלינו. — והנה נמצאים אנשים הרוצים לקצר את ימי־הטובה, אנשים שאינם שמים על לב מה רב המחיר שתשלם הארץ אם תצא למלחמה לא־נבונה, ובלבד שימלאו את תאות־כבודם ושאיפות־בצעם. והיה אם ינצח הצד השני, לא ילכו לאבדון יחד עם המולדת, כי אם יהפכו עורם, יעמדו לימין המנצח ויחלקו עמו את שללו.

— ״דבה היא״, נשמע מירכתי הבית קול שבנפי הכיר בו מיד את קולו של נלצי.

הקהל הסב פניו בנהימה לעבר הקול הזה.

״הניחו לו, רבותי״, קרא בנפי. ״אין זה כי אם אחד מחבורתו של מיכאל טלקי — יהנה גם הוא מחופש הדבור. — אבל יודע אני את אורח מחשבתם הישר של נבחרי־הארץ, ויכול אני לאמור לכם במנוחה כי צעד בלתי מחושב זה לא יעשה לעולם בדרך חוקית. אבל אם ינסה מי להגיע לידי כך על ידי נכל־סתר ותככים או על ידי עריצות, מצוא ימצאוני נכון למערכה. אם יהא הכרח בדבר אקום להגן על ארצי ולוּ גם בפני הנסיך בעצמו ובכבודו! — ועתה שמעו מה שהמציאו חובלי־התחבולות, כדי לסבך אותנו שוב על כרחנו בתוך אותם המוקשים שנמלטנו מהם. בנגוד לשלום פורצים פעם בפעם תורכים וטטרים לתוך גבולותינו, שמים מס על העם, מעלים באש את הערים, עושים בכל כבשלהם. לפני שמונה ימים השמו את שרבורג, עוד לפני כן פשטו פעמים אחדות בחבל צ׳יק. אבל כל זה יוצא מגדר עניני, כל זה נתון לתשומת לבם של השופטים הסכסיים ושל מצביא הסקלים. אל השטח הנתון בידי לוטש עלי פחה זה כבר את עיניו, אלא שעד עכשו אל מצא עוד את הדרך להתגרות בי. והנה בימים אלה תפס על ידי להקות הטטרים שלו את קצין הבקורת של הנסיך על מנת להכריז בפיו לכל הסביבה על מס חדש, פרוטה לגולגולת. האכרים העניים שמחו להפטר במס קל כזה וגם מהרו לשלם אותו מבלי לשאול אותי תחלה, אם בצדק נגבה המס הזה. על ידי כך השיג התורכי הערום מטרה כפולה: ראשית כפה את העם להודות בצדקת המס ושנית נודע לו בדרך זו מה מספר משלמי־המס בסביבה. ומיד הטיל עליהם מס נורא של שני זהובים הונגריים לגולגולת.

הקהל זעף והתמרמר.

״וגם אמנם צויתי מיד לחדול מלפרוע את המס. במקום תשובה לשר התורכי שלחתי זנב־חזיר ארוז לכבוד מעלתו, ואם יבוא בעצמו לגבות את המס, הריני נשבע באל חי כי אערוך לו קבלת פנים אשר תקבע בזכרונו לכל ימי חייו״.

— ״נכהו על פניו!״ — קמו ההמונים בנופפם את חרבותיהם. ״ועכשו, יקירי, לכו לאהליכם״, סיים בנפי את דבריו, ״ורב־הטבחים ידאג לכלכלתכם״. לב האצילים נכמר מנאומו של בנפי. בקריאות־רצון ובצלצול־נשק יצאו את האולם. רק מעטים נשארו, לשם בקשות מיוחדות.

אחרי אשר דחה בנפי את בקשתו של האדון הזקן מרטין קונץ, שהתאונן על מועצת העיר קלוזנבורג, נשמע קול מירכתי האולם.

״גם לו כאשר לי נעשה איפוא עול!״

בנפי הציץ לעבר ההוא וראה את הגברת סנטפלי מתקרבת אליו. בנפי התבונן בה בלא אומר, מחייך וזועף כאחד.

״כבוד מעלתו שכח אולי את שמי?״ — אמרה האשה בנעימה חותכת, ובספקה על לבה, קראה: ״אני הנני האשה האצילה, בת־הטובים״ —

״והיחס״ — הוסיף בנפי בצחוק.

״אשתו האלמנה של גיאורג סנטפלי״ הטעימה האשה. ״ובני משפחתי הם אצילים מיוחסים כנסיך בעצמו, ישן מדור דור. ומימי לא שכחתי את שמי כשנשאלתי וכבר עמדתי לפני גנרלים ונסיכים, לפני אנשים רמי־ערך מכבוד מעלתך״.

— ״טוב, טוב, גברתי״ רבת־החסד. כל זה ידוע לי היטב, כל זה שמעתי פעמים רבות. תאמר נא איפוא בקצור מה הבשורות הטובות אשר בפיה?״

״בקצור? כבוד מעלתך סבור כי אפשר לתאר במלים מעטות ענין, אשר זה ששים ושלש שנים שהוא משמש נושא לדין ודברים בין העיר לבין משפּחתי?״

— ״כדי לקצר בדבר, אספר אני לגברת את פרשת הענין. הגברת רבת־החסד תוכל אחר כך להוסיף נופך משלה; הגברת רבת־החסד יש לה קן רעוע ומט לנפול באמצע ככר־השוק של קלוזנבורג.

— ״במחילה אדוני. חצר־אצילים היא! כמוה כמצודת כבוד מעלתך״.

— ״צריף זה משחית זה כבר את מראה ככר השוק; לשוא באה מועצת העיר במשא־ומתן עם משפחתך, גם באה בדרישה לפני בית־הדין, בשאלה לקנות את המפולת כדי לפנות את הככר״.

— ״ואנחנו לא נתנו. ובצדק. אציל לא ימכור את אחוזת ביתו שרכש לו בדמו. לי היא ובין ארבעת כתלי אין שלטון לארץ ולנסיך, אף לא לך, אדוני המצביא!״

— ״לא בקשתי ממך, גברת נכבדה, את המפולת הזאת חנם אין כסף. עשרת אלפים זהובים הצעתי לך בעבורה! בכסף זה יכולתי לקנות את כל רובע הצוענים, אם כי ברובע זה לא ימצא אף בית אחד מט לנפול כשלך״.

— "יחזיק אדוני בכספו, ואני לא אתן את הבית! לפני שבעים ושבעה דורות הקים אותו אבי אבות־אבותי. בו נולדתי אני, אבי ואמי פלטו שם את נשמתם. חוש היופי של כבוד מעלתך נפגע בראותך מארמונך המפואר את גג ביתי העלוב, היה טוב לי להוציא את ימי בבית בו נסתלק לעולמו בעלי המנוח, ואני לא אמיר אותו בשום ארמון מפואר״.

לזכר בעלה המנוח התחילה האשה להתיפח. וכך נתנה אפשרות לאדון בנפי להשמיע דברו, והוא ענה בקול תקיף:

— ״כאשר אמרתי כן יהיה. כבר הלכו הגודרים להפיל את הבית. את עשרת האלפים תוכלי לקבל בקופת המועצה״.

— ״איני רוצה בהם. לפני כלביך השלך את הכסף הזה!״ — קראה האשה בחמת־אפה. — ״איני מיעצת לשום איש לבוא לחצרי, אם אין הוא רוצה כי יגורש משם ככלב במטאטא! הייתי אצל הנסיך ולפני מועצת הארץ, והנה הכתב האוסר לשום איש שהוא לדרוך על אדמתי. אני אקבע את הכתב על גבי השער. כתב נאה הוא ונוח לקריאה; או אז ראה נראה מי יעז לפרוץ אל נחלתי!״

— ״ואני אומר לך שוב, כי מחר תוסר מפולת ביתך מעל הככר, ואם גם תקיפי אותה באנשי צבא. אם רק ייטב הדבר בעיניה. ואז תוכל המדינה לבנות אותו שוב.

ובדברים אלה פנה בנפי בזעם ואמר לצאת והנה קרב נלצי ועמד בדרכו.

שני האנשים ברכו זה את זה באדיבות מאונסת. ובצאת הגברת סנטפלי בקללות על שפתיה, פתח נלצ׳י בלשון־חלקות לאמור:

— ״כבוד רוממותו הנסיך מבקש להעיר את תשומת־לב כבוד מעלתך לענין בלתי נעים מאד״.

— ״שומע אנכי״.

״זה שלוש פעמים בשנה זו שהתורכי כפה אותנו להעניק לו מתנות״.

— ״אין אנו צריכים להכּוף בפניו״.

״אם נמנע את ההענקות מידו, הרי הוא מאיים עלינו להביא הנה את ניקולאוּש זוליומי הבורח, השוכן בקושטא ולשים אותו לנסיך עלינו״.

— ״אדרבא יביאהו נא, ואנחנו נגרשהו שוב בחרפה, אותו ואת מגניו יחד״.

— ״נכונים דבריך; אבל הנסיך שבע שנאה כבר, על כן החליט, מתוך יראה במקצת, לחונן את זוליומי ולתת לו לשוב לארצו״.

— ״יעשה זאת בשם אלהים״.

״אמנם כן. אבל כבוד מעלתך יודע שאחוזותיו של זוליומי נמצאות כעת בידי כבוד מעלתך. על כן רואה הנסיך עצמו נאלץ לבקש מאת כבוד מעלתך כי לא תרע עינך להשיב את האחוזות לזוליומי״.

— ״מה?״ — קרא בנפי, בהרתעו צעד לפנים. — ״ואתה סבור בלב תמים, כי השב אשיב את הנכסים האלה? המדינה מסרה אותם בידי בהטילה עלי את החובה לזיין על חשבוני שני גדודי צבא להגנת הארץ; אני נעניתי לחובה זו, ועתה סבור אתה, כי אסתלק מן הנכסים, לבעבור ימצא לכם עוד טפש במדינה הזאת?״

— ״אבל רצון הנסיך הוא?״

— ״ואם גם רצונו הוא, אין אני משיב את הנכסים!״

— ״וזו התשובה אשר עלי להביא?״

— ״כן. את הדברים הברורים האלה״, אמר בנפי, בהטעימו כל הברה והברה. ״אין אני משיב אותם!״

נלצ׳י השתחוָה ויצא. בנפי לוהו — בפנים מפיקים בוז; אחרי כן הציץ אל המסדרון ורואה אחדים מאריסיו מחכים שם, וכובעם בידיהם. הוא קרא אליהם:

— ״הכנסו, מה רצונכם?״

ראו האנשים הפשוטים כי אדונם שרוי ברוגז והיו מהססים להכנס, עד שדחף אותם בן־המשק פנימה.

— "היה עלינו להביא מעשר״, — פתח האכר הזקן שבחבורה בקול בכיני; ״אבל לא יכולנו להביאו — לא בידנו הוא״.

— ״מדוע אין אתם יכולים?״ — הרים בנפי קול עליהם.

״כי אין לנו מאומה, אדוננו הנעלה; שנת בצורת היתה — הזרעים הלכו לאבוד, לא קצרנו אף כדי זריעה. בכפר מכלכלים האנשים את נפשם בשרשים ופטריות, כל עוד יש להשיגם; ואחר כך — האלהים יודע את אשר יהא בסופם״.

— ״הנה מכּת־טבע חדשה — ואנחנו שואפים עוד למלחמה! בן־המשק! מיד תפתח את אוצרות הבר ונתת להם דגן לזריעה, מלבד זה תמציא לאנשים המסכנים מחיה מספקת לימי החורף״.

האכר רצה לנשק בידו של בנפי. אך זה סרב; דמעה התנוצצה בעינו ובזה יצא לחדר הסמוך.

*

בלב הולם שמעה אשתו של בנפי קול צעדים מתקרבים, צעדים מוּכרים לה.

היא ישבה שם מתחת לפרחי היסמין הריחנים ולמימוזות הרועדות חורת גם היא כראשונים ורועדת כאחרונות.

לקול הצעדים הנהירים לה פרץ ועלה כל דמה בפניה. רצתה לקפוץ ממקומה, ללכת לקראתו, אבל הנה נפתחה הדלת, ושוב החוירה האשה הענוגה ולא עצרה כוח לקום ממושבה.

בנפי מיהר אל רעיתו המרעידה, אשר לשונה נעתקה מפיה, ברוב מצוקת־לבה, תפס את שתי ידיה הענוגות כאגלי־טל והביט במאור פנים אל עיניה החולמות.

— ״מה יפה את, אך מה עצובה״.

הגברת נסתה להעלות בת־צחוק על שפתיה.

״גם בת־צחוק זו עגומה כל כך״, — העיר בנפי בלשון רכה וחבק את אשתו העדינה בזרועותיו. היא הסבה פניה להסתיר את דמעותיה.

— ״מה חסרת?״ — שאל בנפי את את רעיתו והחליק את מצחה הענוג. ״מה נהיה לך? מדוע כה חיורת את, מה חסרת?״

— ״מה חסרתי?״ — השיבה הרעיה, בנשאה את עינה הדומעת אל בעלה באנחה עמוקה. היא מחתה את עיניה, שלבה את זרועה בזרוע בעלה, וכמו רצתה להטות את השיחה לענין אחר, הוליכה אותו אל פרחיה.

— ״ראה נא את הפרח המסכן הזה כמה כמוש הוא, אם כי שתול בעציץ של חרסינה ויום־יום השקיתי אותו במי מעין מזוקקים, אבל יום אחד שכחתי להרים את הוילון לפניו ועל כן הוא נובל. לא חסר לו דבר — בלתי אם אור־השמש״.

— ״נראה לי״, לחש בנפי בקול עצור, ״כי בשפת פרחים אנו מדברים״.

— ״מה חסרתי?״ הגתה בנפי בקול בכי כבוש בדבקה אל צואר בעלה, את אור שמשי חסרתי לי, את אהבתך!״

— בלב בנפי פגעו הדברים קשה. הוא ישב במקום רעיתו משך אותה אליו ושאל בקול ידידותי, שלרגעים נבע מתוכו הרוגז: — ״וכי הרגשת היום באהבתי פחות מאשר לפני כן?״

״אך לא. אבל רק לעתים רחוקות אני רואה פניך. הנה זה ששה שבועות שנעדרת מפה, וממני נמנע להילוות אליך״.

— ״אשה! וכי שואפת־כבוד את, וכי רוצה את להבריק בחצר הנסיך? האמיני לי, מפוארת חצרך משלו ואינה מסוּכנת כמוה!״

״הוי, מי כמוך לדעת שאין אני מבקשת את הברק ואיני יראה את הסכנה. כשהיית מנודה, כשהיינו מוצאים לנו מחסה בסוכת־חומר דלה, ולעתים באוהל־בד מכוסה בשלג הייתי שמה את ראשי על לבך ומכסה אותי במעילך, ואני הייתי מאושרה כל כך, כל כך מאושרת — שאון מלחמה, רעם תותחים, מנעו לעתים את השינה מעינינו, ובכל זאת מאושרה הייתי!״

— ״יתן האלהים כי ישרה עליך האושר גם להבא, יש אושר הנעלה על חיי־משפחה; יש מסבות אשר מראך בלבד יפריעני, וחוסם לי את דרכי —״

— ״הוי, הוי, ידעתי: מאורעות נעימים, נשים יפות, האם לא כן? — השיבה הגברת בהטעמת־לצון, ואולי מתוך הרהורי־סתר רציניים.

— ״אמנם כן״ —, קרא בנפי וקפץ בתנועה נמרצת מעל הכסא. ״חשבתי על המולדת״.

ובזה מדד המבט זועם את האולם למלוא ארכו.

אם בעל בא לידי כעס בגלל הלצות כאלה, הרי זה אות כי נפגע. במצח מיושר הוסיף בנפי לעמוד לפני אשתו הרועדת, אשר במשך הרגעים המעטים האלה, מאז נכנס בעלה אל חדרה, היתה שלל לרגשות מהרגשות שונות; — שמחה ועצב, יראה וזעף, אהבה וקנאה נפתלו בלבה.

— ״מרגריטה״, פתח בנפי לדבר בקול עמום.

— ״קנאה מקננת בלבך, והקנאה היא ראשית צעד אל השנאה״

״טוב לי יקירי כי תשנאני, ובלבד שלא תשכחני!״ — קראה האשה בעים רוחה, אבל בו ברגע התחרטה על דבריה.

— ״מה תשאלי איפוא ממני? האם יש לך סבה לחשוד בי?

הן לא תדרשי ממני דין וחשבון על כל הדרכים שהלכתי בהן, על כל האנשים שדברתי עמם? וגם אני הן לא סגרתי אותך מאחרי מנעול ובריח, כאותו אברהם איש טורוצקי, אשר בצאתו לדרך ישים מנעול על חדר אשתו, ובשובו ישביע את כל אנשי הכפר לספר לו, אם דברה אשתו עם איזה אדם שהוא״.

הגברת בנפי ענתה בצחוק. אחרי כן נאנחה ותאמר:

אתה דוחה אותי, בדברי בדיחה; אין אני מאשימה אותך, אין אני אורבת לך. אבל דע לך: יש בלב האשה דבר־מה, איזה רגש מציק, המכאיב מבלי שתדע למה; רגש זה יודע להעיד, אם אהבת האיש היקר לה בעולם עולה או יורדת, מבלי שתוכל להסתמך על איזה יסוד שהוא. איני יודעת ואיני רוצה לדעת על כל המקומות שאתה הולך שמה, אבל זאת אדע, כי נעדר אתה זמן רב ואינך נחפז לשוב הביתה. בנפי! רבים יסורי וגדולים מאשר תוכל לשער בנפשך״.

— ״גברתי״, — אמר בנפי בגשתו אל אשתו במבט עינים קר כקרח. — ״בארץ הזאת אין סדור־הגט נמשך זמן רב״.

הגברת בנפי צנחה לאחור, אל הכורסה, בחרדה נאחזה בלבה, מתלבטת ומבקשת לשאוף רוח; זעקת־רתת פרצה בעד שפתיה אשר לא נסגרו עוד.

דומה היה הדבר כאילו חתך מי בחרבו מיתרי נבל.

נטולת־אונים כמעט נעצה האשה את עיניה בפני בעלה, כמסופקת בדבר, אם היתה כונה אמיתית במה שאמר, או אולי אך הלצה אכזרית היתה זאת.

— ״אמללה את״, — הוסיף בנפי לדבר, ולא בידי להושיע לך;

״את אוהבת לשקוע בהזיות, ואני אינני מבין דבר בזה. יתכן כי נפשי מכאיבה לנפשך. אבל שלא מדעת נעשה הדבר; אבל רוחך פוגע ברוחי מדעת, ולא אוכל לכלכל זאת! לא אסבול עריצות, אף לא באהבה; לא אתן לרדוף אותי, ולו גם בעזרת דמעות. מוטב שנפריד בין לבותינו. מוטב שנעשה זאת עכשו, בעוד יהיו הלבבות שותתים דם לקרע זה, מאשר נחכה כי יפרדו ברצון. — מוטב שנפרד עכשו, בעוד אנו אוהבים זה את זו, מאשר נחכה עד בוא השנאה״.

במשך כל המשא האכזרי הזה, פרפרה האשה, בחסור לה אויר לנשימה. כמו דמות־בלהות החרידה את לבה. ונטלה את הדבור מפיה, עד שלבסוף התפרצה סערת־נפשה בקול זעקה:

״בנפי, הלא הרג תהרגני!״

לשמע הקול הזה, למראה הבעת־הפנים הזאת רעד כנראה גם בנפי בעצמו, ובעוד שהתכון כבר לצאת את החדר, נעצר בחצי הדרך והסב עוד מבט־עין לעבר אשתו.

ברגע זה לא הרגיש כי נפתחה הדלת ומישהו נכנס. הוא ראה רק כי על פני האשה חרושי־היאוש נמתחה פתאום בת־צחוק מפיקה צער לאין־שיעור. בת־צחוק זאת, שהועלתה באונס על תוי־הפנים חדורי־הכאב הכילה בתוכה איזו הבעה מצרידה. סבור היה בנפי כי אשתו יצאה מדעתה.

אך הנה קמה הגברת בנפי בעים־רוחה מכסאה, ובקראה: אנה, אחותי היקרה!״ השתערה אל הדלת.

רק עתה הפך בנפי פניו וראה לפניו את אַנה בורנמיסה, רעיתו של אפפי.

מעיניה הבוחנות של אַנה לא נעלם מצב־הרוחות של האשה והבעל, אם גם אלה ידעו לחפּות כהרף־עין על רגשותיהם.

היא משכה את מרגריטה אל לבה והושיטה ידה במאור־פנים אל בנפי.

— ״מה המקרה, אשר לו אנו חייבים תודה על האושר הגדול לראות פניך פה אצלנו?״

— ״לפי שאין אתה מביא את אחותי אלי״, — השיבה הגברת אפפי בתוכחה מהולה בחיוך, — ״באתי לבקר בעצמי את אחותי המסכנה, אשר נדונה כנראה לגלות הונגריה״.

— בנפי הרגיש כנראה בעוקץ שבדבריה האחרונים, החליק את זקנו ואמר:

״כאן יכולה גיסתי לעשות בי כרצונה, יכולה היא לעשותני מטרה לחצי־לצונה ולדכאני לעפר ברמזי התוליה. לפני כסא הנסיך באולם המועצה אנו עומדים כאויבים זה מול זו. אבל כאן אני עבדך הנאמן, המעריץ את חנך ומאושר לראותך מתארחת בביתי״. ובזה יצא בנפי את החדר והשאיר את האחיות לבדן.

אַנה שמה את ידה ברצינות עדינה על יד אחותה, שהביטה אליה בבת־צחוק רכה, כהבט ילד תמים אל מלאכו הטוב.

— ״את בכית!״ — פתחה הגברת אפפי לדבר, ״לשוא את מלבישה פניך קורת־רוח״.

— ״לא בכיתי״ —, השיבה מרגריטה ברכזה את כל כוחות נפשה לשמור על שלות־רוחה.

״טוב איפוא! — אני מרוצה שאת מסתירה את צערך; סימן הוא כי תאהבי אותו. כי לא היתה עוד לך כשעה הזאת הדורשת ממך לאהוב את בעלך, לשמור ולהגן עליו —״

— ״דבריך יפחידוני. אין זאת כי יש בפיך לספר לי משהו בלתי שכיח. דברי איפוא, — אמרה הגברת בנפי, רועדת כולה, ומשכה את אחותה אליה אל הספה אשר בפנת־החדר.

״רוח איבה שררה בין בעלינו כל הימים; תמיד החזיקו השנים בהשקפות שונות, תמכו במפלגות שונות והתרגלו לראות איש באיש את אויבו. אוי לנו אם איבה זו תהפך למלחמה גלויה ועינינו תראינה את יקרי־לבנו מתנפלים זה על זה״.

— ״יכולה אני להעיד בלב שלם שאין בנפי מטפח בלבו כל מזמות איבה אל בעלך״.

— ״אין אני חוששת למפלתו של אפּפי כי אם לבעלך. כסא הנסיכות שאפּפי הושב עליו על כרחו חולל תמורה עצומה בנפשו. אני נוכחת לתמהוני כי מתחיל הוא לקנא את קנאת שלטונו. עוד בנוי־הויזל הביעו בדאגה לפני הוזיר הגדול את החשש שגבריאל הלר לוטש עיניו אל מגבעת הנסיכות, ובסבת הדברים האלה צוה הוזיר הגדול, מבלי ידיעת בעלי, להסיר את ראשו של הלר המסכן מעליו; אבל עד היום מזכיר אפּפי את דברי השליח ששלח בעלך אז לאמור לו, כי מקץ ימים לא רבים יקרע מעל כתפיו את אדרת־הקטיפה הירוקה״.

״אל אלהי, למה הוא צפוי?״

״לשום דבר, כל עוד לא אבד חני בעיני בעלי. אכן יש אשר הוא מגיע לידי מצב־רוח אשר אז נטל כל קסם השפעתי, הוא פורץ מגדרו, עיניו העלולות להזיל דמעות על מות אחד המשרתים, מוצפות דם ונראות כשואפות רצח. הוא, הזהיר כל כך, נמהר אז מאד במעשיו. בבושת פנים עלי לספר לך, כי מצב־רוח זה בא בשעת שכרות. אין אני מתאוננת עליו; האיש האהוב עלינו נקי בעינינו מדופי, ואנו סולחות לו הכל״.

— ״מלבד דבר אחד: בגידה;״ — העירה מרגריטה.

״גם זאת נסלח! גם זאת!״ מהרה הנסיכה להוסיף. ״בשעה שחייו תלויים לו מנגד עלינו לסלוח לו גם זאת״.

״הוי, אַנה, את מעלה על לבי נחושי סודות, אשר אין את רוצה לגלותם לפני״.

״מה שעליך לדעת, יודע לך. עוד לפני זמן מועט התיצב בעלך כצר לסיעה תקיפה המתקשרת עם מלכים כנגד מלכים. יש להודות, כי בעלך רוצה לעצור בעד הגורל ממש. גאה הוא למדי ואינו שם לב כלל לסכנה שהוא מרחיף בזה על ראשו. או שמא סבור הוא, שאנשים המרהיבים עוז לצאת למלחמה על מלך מושל, יחששו אף כהרף־עין, אם מישהו מהם יתקומם להם? והנה בנפי פגע בכבוד האנשים האלה, עשה אותם ללעג ולקלס, איים עליהם, גם גדף את הנסיך פנים אל פנים לעיני האנשים האלה״.

הגברת בנפי פרשה רתת בידיה.

— ״אני רואה את הסערה המתחוללת על ראשו של בנפי״.

בשעת שכרות הפליט אפפי רמזים לפני שמלאו אימים את נפשי, ואין אני רוצה שאפּפי ישמש יד נוקמת לאחרים. אני שואפת לעצור בעד הרעה. עלינו, על שתינו, להחזיק בכל כוח באהבת בעלינו כדי שנוכל בכל עוז לבנו להטיל עצמנו בין השנים אם ישתערו איש על אחיו. כי נורא יהיה הדבר אם איש מהם יפול ביד חברו, ואחת ממנו תגרום לאבל אחותה״.

מרגריטה לחצה באימה את יד אַנה.

״מה עלי לעשות? רבונו של עולם, מה אעשה? ומה כוחי בזה?״

— ״כוחך? באהבה, בערות, במסירות־הנפש״ — השיבה אשת אפּפי, ואור נעלה נדלק בעיניה.

גורלם של שני אנשים ניתן ברגע זה בידיהן של שתי נשים נאצלות, וגורל שני האנשים האלה היה יחד עם זה גם גורלה של זיבנבירגן כולה.

 

פרק שלשה־עשר: ליל־הקרב    🔗

כשיצא דיוניסיוס בנפי מחדר רעיתו וירד במדרגות הנפתלות אל הסטו ראה פרש צעיר נכנס בדהרה לחצר.

הרוכב היה מכוסה אבק וזעה. הוא קפץ מעל הסוס ומיד רבצה הבהמה העיפה לנוח, והרוכב שאל בחפזה לבנפי. בנפי הכיר את האיש הצעיר — גבריאל בנקיאה שמו — ונגש אליו בשאלה: ״מה בפיך?״

״אדוני״, פתח הרוכב התשוש לדבר, בשאפו רוח, ״עלי פּחה השתער על מצודת בנפי הוניארד״.

״טוב הדבר״, אמר בנפי, שהיה שמח כנראה, שהגורל המציא לנפשו הנרגשת דבר־מה לעקור ולשבר. — ״קראו לגיאורג ווייר קרא אל פקידי. ואתה תנוח מעט ואחר תספר לי את כל פרטי המאורע״.

״עלי למהר, אדוני. אני בא מן המלחמה. אתמול הופיע פלוגת חיל־קורדים לפני בנפי הוניאד; המפקד הממונה מטעם כבוד מעלתך, גריגור לבית סאֶטר, שיער כי הם באו לשדוד, יצא לקראתם עם פרשיו מתוך המצודה, השתער עליהם וגרשם מעל הסוללות. ולא הסתפק בזה, כי אם תקע בשופר להשתערות ורדף אחרי הנגפים. אבל בעוד הקורדים נמלטים מפנינו, ראינו פתאום כי האויב משתער עלינו מן הצד. כהרף עין נתכסה כל השטח הפנוי בפרשים תורכים, שהשתערו כעדת־נמלים עלינו. יש סימנים לכך שגם עלי־פחה בעצמו נמצא בקרב. סאֶטר לא יכול היה עוד לסגת אחור ולשוב אל הוניאד.

— "לעזאזל!״ —הפליט בנפי בזעף.

— ״כל איש מאתנו עמד בפני שנים שלשה מן האויב; סאטר בעצמו לקח בידו אחת את החרב וביד השניה את הפגיון וקרא אלי: בני, עזוב את שדה־הקרב, פרוץ לך דרך מהר אל בונצידה להודיע על הנעשה. ההמונים הנלחמים הפרידו בעדנו ולא שמעתי עוד את אשר הוסיף לאמור. ואני הטלתי את המגן על גבי, כפפתי את ראשי את צואר הסוס, תקעתי דרבנותי בירכתי הסוס ואדהר מתוך הקרב. כמאה רוכבים נחפזו אחרי לתפשני, החצים נפלו כברד על מגיני, אבל סוסי הנבון, חש בסכנה וכפל את מהירותו וכך נעלמתי מעיני הרודפים״.

— ״האם בא אתה ישר משם הנה?״

— ״לא יכולתי, אדוני הנעלה, למנוע עצמי מלסור הצדה אל ״בנפי הוניאד״, כדי להודיע לאוכלוסי המקום על הסכנה, למען יספיקו להמלט בעוד מועד בין הרי־השלג״.

— ״מחכמה עשית כך. והתושבים ברחו על נפשם?״

״לא רבים. הייתי לפני שער בית־הגברת ויזקנאי כשהודעתי לעם את הבשורה הנוראה. הפנים החוירו, והנה יצאה פתאום אשה את הבית, וחרב שלופה בידה, עמדה בעינים נוצצות בתוך העם, כאלו נשמותיהם של מאה גברים ירדו לשכון בתוכה, ותדבר אליהם כדברים האלה:

״הלב גברים לכם? אם כן, תאחזו איפוא בנשק. צאו אל מחוץ לשער, אל הסוללות וידעתם להגן על המקום שילדיכם חיים בו, ובו קבורים אבותיכם; אבל אם מוגי־לב אתם, לכו והמלטו על נפשכם; אכן הנשים תשארנה פה עמדי, והראה נראה לאויב המשתולל, כי בבוא השעה להלחם על קורת־ביתנו, לא ימצא חלש בתוכנו!״

בנפי קרא בקול נחר לעבדיו להביא לו את השריון, את החנית והקובע ורמז לשליח היגע להמשיך בספורו.

— לשמע הדברים האלה עלתה שאגת זעם בתוך העם. הנשים התרוצצו כמכשפות, הביאו נשק ויחד עם בעליהן, שלבשו רוח גבורה, עלו בסוללות; הם הזדיינו בכל הבא ביד; חרמשים, מגלים, מוריגים. והאשה ויזקנאי פנתה לכל עבר, נתנה פקודות, עודדה את הלוחמים, צותה לגדור בעד בית התפלה, להרתיח שמן וגפרית ולפרוץ את הגשרים, עד כי בשעה שעזבתי את העיר, היתה זו מוכנה בהחלט להגנה״.

בסוף הספור נראה היה בנפי כיוצא מגדריו. הוא לא חכה לנשק אף לא לקובע, עלה על הסוס, ובראותו את ויאר הבא, קרא אליו: ״אחרי לעבר בנפי הוניאד! תלכו יומם ולילה, והחיל הרגלי ילך בצורת קשת על פני הררי השלג. הפרשים יכולים להתקדם אחרי עד קלוזנבורג. כשתהיו קרובים, תדליקו משואות בהרים, למען אוכל להשתער בחלוץ־הרכב על האויב.

״אולי ייטיב כבוד מעלתך לעשות אם ישאר עם הצבא הראשי?״ העיר ויאר בפנים מפיקות דאגה.

״עשה כאשר דברתי״ — קרא בנפי וידהר מן המקום. כעשרים פרשים מבני לויתו נצטרפו אליו.

— ״מה קרהו״ —, שאל ויאר, ״שאינו מחכה לנו, וגם לא הודיע את הבשורה לאשתו ולנסיכה שבאה להתארח הנה?״

— ״כיון שספרתי לו שאשה ויזקנאי מגנה על בנפי הוניאד, נסערה מאד רוחו״, הסביר האיש הצעיר. ״אהובת נעוריו היא, וברבות הימים שכח אותה, ועתה לשמע רוח גבורתה — נראה היה כי התפעמה בו רוחו״.

גיאורג ויאר הסתפק בהסברה זו. מיד צוה לפרשיו לעלות על הסוסים, ולאחר שהודיע לגברת בנפי במלים מועטות על תמרון קטן שהם עורכים, יצא עם פרשיו בדרך העולה לקלוזנבורג, ואת חיל הרגלי מסר לפקודו של שר־הצבא מיכאל אַנדיאַל.

*

כשהגיע גיאורג ויאר לקלוזנבורג, לא מצא כבר את בנפי שם. במאתים פרשים יצא לפני שעה קדימה.

היתה כבר שעת לילה מאוחרת כשהגיע בנפי עם פרשיו למקום שנהר קרש עובר בעמק המיוער. על פני הגשר הנטוי על פני המים קבע התורכי את מחנהו. בדואים היו מוטלים כאן על בטניהם במארב, רוביהם הארוכים לפניהם, אי־אפשר היה להתנפל עליהם כחתף. ממול בנפי־הוניאד הופיע בשמים אודם שעלה ושקע חליפות!

בנפי השאיר את פרשיו במחבוא מעבר מזה לחוף המיוער; והוא עצמו וארבעה אנשים עמו, ירדו לנהר למצוא מקום נוח לעבור בו. לאָשרם שקע הנהר בחרבוני הקיץ ומיד מצא מקום, שהמים זרמו בו במנוחה, ועבר עם בני לויתו בשלום. אחרי כן שלח איש מבני־הלויה חזרה להעביר גם את יתר הצבא.

וכך עבר המחנה הקטן חרש על פני שדות ושיחים, קדימה. עד מהרה עלה זמזום רחוק באזניהם, וכשהגיעו אל רמה אחת שהיתה על דרכם, עלתה העיר בנפי הוניאד לפני עיניהם.

המצביא שאף רוח לרוחה. לא העיר היא אשר בערה, כי אם גדישי־השחת שנמצאו בגנים. את גגות הבתים הורידו התושבים בעצמם, לבל יוכל האויב להבעיר אותם.

גם מעל בית התפלה ומעל המגדל הורדו קשוטי־הגג, ולאור הלהבות אפשר היה לראות אותם כשהם מוצפים צבאות תורכיים משתערים, ומטפחות המגדל נתכו זפת וגפרית בצירוף קורות כבדות והיו כמטר־אש על ראשי המשתערים והבריחום מעם החומות.

למראה הזה עבר איזה רחש לוהט בפני בנפי. נדמה היה לו כי במרומי־המגדל עומדת דמות־אשה לבנה, ומיד המריץ את סוסו ונשא כרוח סער קדימה, בקראו אל פרשיו: ״אל נא נספור עכשו את אנשי צבא האויב; מלאכה זו תעשה בשעתה אחרי אשר נכרית אותו!״ ומקץ רבע שעה הגיע הקומץ הקטן אל המחנה אשר לפני העיר.

כאן ישנו הכל. בעוד שחלק מן הצבא יצא להשתערות, ניתן לחלק השני להחליף כוח; אף העומדים על המשמר הורידו את ראשיהם בנמנום. הבארון ששאף למהר לעזרה אל הנתקפים, עבר כהרף־עין על פני החיילים הנדהמים, שהחרדו משנתם ואחזו בסוסיהם ובכידוניהם, ובחשבם איש את אחיו לאויב נצנפו לצנפה אחת המחבלת את עצמה.

ובנפי התפרץ בינתים מלא עוז לבין הצבא התורכי הצר על בית־התפלה. השורות הראשונות נסוגו בבהלה מפני התקפת־פתאום זו. אותה שעה פרץ העם המגן על בית־התפלה בעד החיץ שהקים והשתער על התוקפים. והאשה ויזקנאי קפצה לקראת דיוניסיוס בנפי ותאחז ברסן סוסו,

— ״גדולה הסכנה, אדוני הנעלה. רבים התורכים מאתנו פי עשרים. בוא נא אל אחורי הסוללה״.

— ״אני לא אזוז מכאן אף כדי פסיעה אחת״, — השיב בנפי ברוח קרה. ״המלטי שוב לאחורי החיץ״.

— ״גם אני לא אזוז״ —, השיבה ויזקנאי.

— ״אני יכול להגן על נפשי״ —, השיב בנפי נמרצות.

— ״גם אני״ — ענתה האשה בגאון.

ברגע זה זרמו המוני־צבא חדשים מכל עבר, כאילו נישאו לכאן בעננים, או עלו מתוך האדמה; חיל רגלי ופרשים, מזוינים ברובים ארוכים, בקשתות וחניתות פשטו מכל צד והמו בקול בוקע שמים. — ״עלי! עלי! אַלה אכבר״.

והצבא ההונגרי עמד בגבו אל בית־התפלה וחכה להשתערות. מקצה הרחוב באה פלוגת־פרשים נהדרה, ערבים יפי־קומה, שאוכפיהם הזרועים איזמרגדים התנוצצו באור להבות. בתוך רכב עלי בעצמו על סוס ברברי נאה, לבן כשלג, בידו פגיון שנצבו משובץ יהלומים, ולראשו קובע בדמות צניף. זקנו הארוך ירד לו על פי שריון־הכסף. כשראה את בנפי כמטחוי קשת ממנו, צוה לעצור בעד הסוסים וערץ את מחנותיו.

עד אז לא נגע עדיין בנפי באקדוחיו, שהציצו מתוך אוכפו בנצבי־השן המחוטבים להפליא. עכשו הוציא אותם והושיטם לגברת ויזקנאי.

— ״קחי נא״ —, אמר, למען יהיה בידך להגן על נפשך״.

ועלי פחה שלח כרוז לפניו שבא אל ההונגרים ומסר להם את הבשורה לאמור: ״אדוני, עלי־פּחה, דורש מכם עם־כופרים, כי תכנעו לו; כל מוצא למנוס ולמפלט חסום בפניכם. אך לשוא הם מאמציכם, הפילו את נשקכם לרגלי אדוני וסמכו על חסדו״.

אך כלה המבשר את דברו האחרון, ושני כדורים פגעו בו והפילו אותו מת ארצה.

ויזקנאי היא אשר ירתה בו משני אקדחיה, תחת להשיב לו דבר.

אז התלקח חרונו של עלי פחה, רמז לצבאותיו, ומכל צד המטרו כדורים וחצים על קומץ ההונגרים.

ברגע זה דרכה ויזקנאי על רכובת בנפי, ובהשענה בידה אחת בכתפיו, נופפה ביד השניה את חרבה וקראה: ״אל תיראו דבר, ידידי!״ מטר חצים נתך מסביב. ויזקנאי כסתה בגופה על בנפי. אך הנה רפתה אש־היריות, ובנפי הרגיש כי לחץ האשה בזרועה נחלש.

חץ פגע באשה, מעל לבה.

״לך היה מיועד החץ הזה״, — הגתה ויזקנאי בקול חלוש ושקעה לארץ והוציאה נשמתה.

— ״אשה מסכנה״ —, קרא בנפי בשלחו מבט עיניו למטה אליה, — ״כל הימים אהבתני ולא גלתה זאת לעולם״.

מחנות־מחנות של תורכים סערו וגעשו מסביב להונגרים, אבל לא עלה בידיהם לפרוץ את צבא־ההגנה. בנפי נלחם כבר עם הפרש השמיני, שנפל אף הוא תחת ידו. חמת עלי פחה בערה כאש.

— ״האם אין אתם יכולים להכות פעם אחת את הכלב המשוקץ הזה״, נהם וידהר בעצמו לקראת בנפי.

״החזק־נא בתואר זה לעצמך״, קרא בנפי והכה מכה כבדה כל כך בקובעו, שנתפוצץ יחד עם חרבו של בנפי. ושני היריבים נרתעו לאחור נדהמים. עלי קבל מאת נושא־כליו מגן עגול, ובידי בנפי נתנה חרב־פלדה חדת־חרטום, המכונה צ׳קני. הוא הכה בחרב על פני מגנו של הפחה ונקב חור בתוכו. עלי פחה הניף את פגיונו, ורק על ידי רתיעה זריזה הצדה נצל בנפי ממות.

— ״שד ארור שכמותך״, קרא בנפי בחרקו שן, תפס את חרבו, ובנופפו בה בזריזות מפליאה מעל לראשו, קרב אל עלי. הפחה ניסה להרתע, אבל שני סוסי־היריבים התנפלו זה על זה כשהם נושכים זה בזה, כאומרים להשתתף במלחמת אדוניהם, עד כי אי־אפשר היה לפרד ביניהם.

פרשי עלי הטילו עצמם באמצע והניסו מעל בנפי את ההוסרים המקיפים אותו. כשראה בנפי, כי כל אנשיו נמלטים לבית־התפלה, שלח מכה אחרונה במגנו של עלי ופרץ אותו כולו, אבל לפגוע שנית בו לא הספיק, כי כבר היה מוקף מכל צד. והנה ברגע זה נשמע בעורף הנלחמים קול תרועת־חצוצרות, וקריאת־קרב חדשה התערבה בתוך הרעש.

״יהיה שם ה׳ מבורך! מיכאל אנדיאַל.״

אבל גיאורג ויאר הוא אשר הגיע עם גדודיו, צבא הפרשים־האצילים, השתער מכל צד והביא מורך בלב חיל התורכים בכל מקום, עד כי גדוד אחד לא יכול לבוא לעזרה לחברו. ועלי פּחה נפצע קשה בזרועו במכה האחרונה שהכהו בנפי, על כן נפל גם הוא ברוחו. הוא נתן אות לסגת אחור.

צבא התורכים נמלט כל עוד נפשו בו אל מחוץ לעיר. אבל שם נמשך הקרב בתוך הערבוביה שקמה. רק על פי קריאות־המלחמה הכירו ההונגרים איש את חברו בחשכת הלילה.

האויב הוכה מכה קשה. גיאורג ויאר הזעיק את הצבא, אולם בנפי נסה עוד לרדוף אחרי הנמלטים. אבל שוא היו מאמציו. הדרכים נחסמו במהירות בעצים מגודעים.

״אנוסים אנו לתת להם להמלט״, — אמר ויאר בהשיבו את חרבו לנדנה.

— ״ואולי לא כן הוא, ואולי לא כן הוא״, קרא בנפי נרגז ועלה באחת הגבעות, שכנראה הבחין שם בדבר־מה. פתאום קרא בקול ענות־שמחה: ״הביטה נא שמה! משואות האש נדלקים בהרים״.

ואכן אפשר היה לראות אותות־אש מתלקחים בהרים בשורה ארוכה.

״אנשינו הם, — קרא בנפי בהתלהבות. ״התורכי נתון במלכודת. לצאת עליהם, קדימה!״

כשראה עלי־פּחה כי הוא עם כל צבאו נתונים כמעט בשבי, תלש את זקנו ברוב עברתו, על כי אנוס היה להכנע בפני צבא הנופל גם עכשו במספרו מצבאו.

— ״אין עוד לנו ישע וסעד מבלעדי אלהי מרום!״ — קרא, וברוב יאושו שבר את חרבו לשנים, הוציא אקדח וכונן אותו אל לבו, ברגע זה נשלחה אליו יד ונטלה את חרבו ממנו, ועלי פּחה ראה את זילפיקר לפניו.

— ״מה חפצך, מטורף?״ — גער בו הפחה. ״הן לא תבקש כי אפול חיים בידי הכופרים?״

״אני אציל אותך ואת צבאך״, הגה זילפיקר.

״חי אַלה, דבר גדול אמרת, ואם יעלה בידך לבצע אותו, הנני להעלותך למשרת מפקד ראשן״.

— ״אין אני מתאוה לכך, הבטיחה לי אלף אדומים ושלחני אל בנפי״.

״כי תספר לו על מצבי ותסגירני בידו, כלב שכמוך?״

״הלא אין אני צריך לספר לו, יכול הוא בעצמו להשקיף עליך מראש ההר. הלא בין כה ובין כה אין כל ברירה בידך. במשך יומים עלול אתה כמונו וכמו כל פּרשיך הגבורים לגווע ברעב״.

— ״ומה יש בדעתך לעשות, עבד נקלה?״

— ״להניע את לב בנפי כי ימשיך את גדודיו מן הדרכים העולים לקלוטה ולפנות לנו על ידי כך מעבר למפלט״.

— ״וסבור אתה כי הדבר בגדר האפשרות?״

— ״אולי כן ואולי לא. במקום שהמות מובטח לאדם, שם לא נותר עוד כל דבר לסכן. אם יעלה בידי לדבר הערב עם בנפי, תוכל לעת־ערב לחשוב על מנוסה. אם יצליח הדבר, הרי טוב, ואם לא יצליח תוכל לשוב עוד פעם הנה״.

— ״נכונה בפי הנער. טוב איפוא, עשה כפי רוח מבינתך. אלהים הוא רואה נסתרות. לך!״

זילפיקר התפרק את נשקו ושם פעמיו בדרך העמוקה העולה לקלוטה. כשהגיע למשמרות החלוץ ההונגריים נגש באומץ־לב אליהם, וכשנעצר על ידם, פנה אליהם במנוחה בלשון הונגרית:

— ״הביאוני לפני דיוניסיוס לבית בנפי, כי מרגלו הנני״.

— ״מכזב אתה״ — קראו האנשים אליו.

״יכול אני להוכיח את אמיתת דבריו״, השיב זילפיקר בקול תקיף והוציא אגרת מקופלת מתוך קפלי־צניפו והושיט אותה לידי המפקד.

באגרת היה כתוב לאמור: ״אני גריגור סאטר מודיע בזה למפקדי הגדודים, כי האיש המוציא כתב־זה, המכונה זילפיקר, הוא מרגל־המלחמה הנאמן שלי, ויש לתת לו מעבר חפשי בכל מקום״.

ובנפי הכיר בו מיד את פונגראץ, — מי שהיה משרתו של בלסה, ורמז לעבדיו להניחו לבדו עם האיש הזה.

— נהיית איפוא לתורכי?״ — שאל אותו בנפי.

— ״אל נא תשאלני, אדוני. כי רבים הדברים בפי להגיד לך. תנני איפוא לדבר במנוחה, ואקצר. אמריק בלסה גרש אותי מביתו משנודע לו כי סייעתי בידך בחטיפת עזראלה״.

— ״טוב״, אמר בנפי, בצמצמו את גבות עיניו. ״הנערה ברחה גם מפני ואינני יודע אנה הלכה״.

״ואני יודע, אדוני; הרע הוא, שגם אחרים יודעים זאת. בקרבת ״גן־השטן״ יש בנין סלעים מסותר, והוא נחלתה!״

״הס!״ קרא בנפי בחרדה. ״מנין לך זאת?״

״בלסה בא בקובלנה לפני הנסיך על גזלת אשה זו. והדבר אינו קל־חשיבות כפי שהוא נראה לך: עזראלה היא בת השולטן המוארשה לעלי, קורסר גנב אותה ושתה כוס רעל מידי בלסה, ובלסה נעשה מחוסר בית בגללה! — רק פורענות המיטה הנערה על ראש כל שואפיה. והנה עתה הגיע תורך. אחרי שהבטיח הנסיך ללדיסלאוס צ׳קי כל טוב וחסד, אם רק יגלה את המקום בו החבאת את הנערה, מלא לדיסלאוס בחכמה את ידי קצין הבקורת כי יחקור וידרוש בעם אם ראה מי פנתר ביער. וכך עלה בידי להגיע למקום סתרה של הנערה״.

״חזיז ורעם!״ — קרא בנפי מחויר,

ועתה שמע עוד. צ׳קי הודיע את תכניתו לעלי פחה; שאף הוא בין המעונינים, ובהתאם לתכנית זו הוסכם אצלם שבו בזמן שעלי יתנפל על בנפי הוניאד, יצא צ׳קי באמתלא של ציד וישתער בעזרת אלפים ולכים על ״גן השטן״.

״נבלה שלא נשמעה כמוה!״ — קרא בנפי.

— ״יתכן, אדוני, שעוד תספיק לבוא לשם בעוד מועד — הוסיף הבוגד בערמה, — ״אם רק לא תתמהמה ביותר כאן״.

— ״מיד אנו יוצאים לדרך״ —, קרא בנפי מחויר מחמה. ״אני אלמד לקח למלחכי־פנכה אלה. אני אורה אותם, אם יאה הדבר להתנפל על אחוזת איש אציל, בו בזמן שהוא נלחם באויבי המולדת. די במאות מספר אנשים לארוב מצד זה לעלי־פחה, עם השאר אני יוצא למרוט באזני לדיסלאוס איש צ׳קי, אם יעבור את גבולות אדמתי״.

ומיד נתן בנפי פקודה לצאת חרש לעבר מרישל. לפלוגות המעטות הנותרות צוה להעלות מדורות־אש רבות ביער, כי יאמין האויב שעוד כל הצבא כאן. ולזילפיקר שלם חמש מאות מטבעות־זהב חלף הידיעה.

אולם לפי המדובר עם זילפיקר יצא עלי פחה עם כל צבאו לעת־ערב והשתער על שרשרת המשמר של בנפי, וגם הניס אותה ופנה לורדין הגדולה, מקום מושבו, לאחר שאבד בקרב עם בנפי אלפים נפש וכל מטענו.

 

פרק ארבעה־עשר: בית־הדין באולם־האכל    🔗

קול קרני ציידים נשמע בהרים; קבוצת רוכבים לבושים בכבוד בלטה בין עדת־הציידים; בראש הקבוצה רכב לדיסלאוס צ’קי.

– “קדימה! קדימה!” עלה קול מכל צד, והנה בשעה שקבוצת הרוכבים הגיעה מתוך מקום־סבך ביער אל מערה, נתקלה בפלוגה הבאה מצד אחר ובראשה דיוניסיוס בנפי.

בנפי קרב אל פלוגת־הציידים בבת צחוק של לגלוג.

– ”ברוך בואכם, אדוני, לתחומי אחוזתי! מה שמח אני לאושר הזה, כנראה שתעיתם בדרך; על כל פנים, אורחי אתם, אורחים רצויים. – אבל למה זה את מבטים בי בתמיהה כזאת. הרי אתם מעלים בזכרוני אותו פתגם הודי האומר: “היוצא לציד יעלים ביער, פוגש לעתים א הארי”.

– “אין אנו חושבים אותך ליעל אף לא לאריה”, השיב צ’קי שפניו האדימו מאד – עד למעלה מאזניו. אבל סבורים היינו כי נמצאים אנו במקום המתאים".

– “אמנם כן” –, השיב בנפי בצחוק עוקץ. – “אתם נמצאים על אדמתי, וקרקע מתאים הוא: איני יודע כלל במה אביע את שמחתי לכבוד הרב שחלקתם לי. אתם עייפים ודאי; בכן אני מבקש אתכם לבוא אלי לבונצהידה לכרת־רעים מצערה”.

“אנו מודים”, השיב צ’קי בזעף, “אבל ברגע זה אין אנו יכולים להענות לבקשתך”

– “עלי הדבר הזה. אין דרכי לתת לאורחי ללכת מעמי כשהם רעבים וצמאים. הן אני יכול לחשוב אתכם לגנבי־ציד; אני אנוס איפוא לראות אתכם כאורחי”.

– יש גם אפשרות שלישית".

“איני יודע כזאת”.

– “כבוד מעלתך ישמע אותה מפי”,

– "טוב הדבר, אבל לכך יהא זמן בשעת הסעודה. הואילו נא, רבותי, להטות את סוסיכם לעבר בונצהידה.

– “אמרתי כבר כי אין אנו נענים להזמנה”.

– "מה אתה סח? אין אתם יודעים כלל את מדת הכנסת אורחים שלי, אם סבורים אתם, שאתן לכם ללכת! בכוח אכריח אתכם לבוא עמי לבונצהידה.

– “נחדל נא, בנפי, מדברי לצון, לא כאן המקום לכך”.

– “אני סבור כי אתה המתלוצץ. על כל פנים בלב תמים, באמרי כי על כרחכם תלכו עמי”.

– “עוד אני מסופק בדבר”.

– “הוכח איפוא”, – אמר בנפי ותקע בשופרו ומכל צד הופיעו פלוגות צבא. אנשי צ’קי היו מוקפים.

– “הה, בגידה היא!” – קרא צ’קי בחמת פרא.

– “לא, רק בדיחת־שעשועים קלה בלבד!” השיב בנפי בצחוק. "זו הפעם האחת שהציד צד את הצייד. קדימה, חברי! אחוז נא ברסני סוסיהם של האדונים הללו ובואו עמם אחרי לבונצהידה. אשר יסרב לבוא ברצונו הטוב, קשרו את רגליו היטב אל רכובותיו.

– “אני מוחא כנגד מעשה־החמס הזה!”

– “רק שעשועים הם בלבד! הכנסת־אורחים הונגרית”.

– “עוד תתחרט על הדבר הזה!” חרק צ’קי את שניו.

כשעברו דרך כפר אחד, חמק איש אחד מאנשי צ’קי, אציל צעיר בשם סנטו, ובטרם הספיקו אנשי בנפי לרדוף אחריו נעלם מן העין.

– “ילך לעזאזל” – העיר בנפי –. "אנו נתבדח יפה גם בלעדיו, האם לא כן, אדוני, לדיסלאוס צ’קי?

לאט לאט שבה מנוחת נפשו של צ’קי אליו. כשהגיעו לבונצהידה היו פניו מחייכים כבר, כי ראה שיהיה לצחוק לעיני הגברות אם יעמיד פנים זועפות. על כן נתן בלי מורת־רוח להציגהו לפני הגברות בנפי ואנפפי, כאורח שנאסף הנה על דרכו.

ובנפי הוסיף להסתולל בצ’קי, בהושיבו אותו בראש השולחן במושב הכבוד ליד אשת בעל הבית, ועם זה הבליט את שחוק־הזדון על פניו. וצ’קי נמנע מלהביע לעין זר כי מרגיש הא בכל ההתעללות הזאת.

ככל שגברה עליצות הרוח של הנאספים, עם הגיע הסעודה אל קצה, כן רבתה סערת־רוחו של צ’קי. כעל גחלים לוחשות ישב ואנוס היה לחייך. לבסוף המציא בנפי ענוי חדש, הוא נשא את כוסו ושתה לחיי צ’קי. וצ’קי אנוס היה לשתות לחייו, להגיע את כוסו בכוס בנפי ולראות בשעת־מעשה את צחוקו. כל טיפה וטיפה מן היין היתה כרעל בעצמותיו.

ועינויים אלה היו מוסתרים כל כך עד כי לא הרגישו הנשים בהם כלל.

והנה, כשהגיע שמחת האורחים לעצם תקפה, נפתחה פתאום הדלת האמצעית, ובלא כל הודעה מראש נכנס מיכאל אפפי, הנסיך, שקבל מפי סנטו את הידיעה כי צ’קי נשבה בידי בנפי.

שתי הגברות הנפתעות קמו בקריאות שמחה לקדם את פני האורח הבלתי צפוי, ואולם הגברים הרגישו בפני הנסיך את השואה המתלקחת, ופניהם לבשו רצינות.

רק בנפי לבד ידע לקיים את עליצותו הנימוסית ואת דרכו להביע את כעסו בפה צוחק. הוא קפץ בהתעוררות ממושבו ונגש בארשת־שמחה אל הנסיך".

– “באלוהים, כבוד רוממותך בא בו ברגע שהריקונו את הכוס לחייך. אני קורא לזה הופעה בלתי צפויה, שבאה בשעתה”.

אפפי קבל את הברכה בקידה קלה, ובהחזירו את הגברות למקומן, תפס מקום בכסאו של בנפי. רבים מן האורחים מהרו להציע את מקומם לבנפי. אבל הנסיך רמז לו ואמר:,הואילה נא לעמוד, בנפי. יש בדעתנו לערוך משפט־ידידות קטן עליך," אם כי אין אני יודע מי אדון כאן בבונצהידה, אני או דיוניסוס בנפי".

– “חוק הארץ הוא השליט על שנינו, כבוד רוממותך”, – השיב בנפי.

– “טוב דברת. רצונך לרמוז בזה, כי לא מן הראוי שאציל הונגרי ישפט בביתו הוא. אבל הענין אשר לפנינו אינו אלא בדיחת־שעשועים קלה בלבד. אתה התחלת ואנחנו נמשיך”.

מתיחות רבת צפיה הובעה בפני האנשים. ואפפי פתח: “אתה אסרת את שליחנו האדון לדיסלאוס צ’קי בכח והבאת אותו אליך”.

– “אה”, – קרא בנפי בתמהון לעג. “כך הדבר?” ומדוע לא אמר לי הרוזן מיד, כי כבוד רוממותך שלח אותו לצוד ציד באחוזותי. ולמה זה לא הודיעני כבוד רוממותך מראש, כי נכסף אתה למאכל־ציד מיערי, כי אז הייתי יורה בתישים מצוינים יותר, מאשר האדון לדיסלאוס לבית צ’קי".

“לא בתישים אנו עוסקים, אדוני הבארון. אתה יודע יפה, מהו הענין. אל תכריחני לדבר דברים ברורים יותר באזני הנשים”.

לשמע ההערה הזאת, אמרה הגברת בנפי קום ממקומה; אבל הנסיכה עצרה בעדה.

– “עליך להשאר כאן”, – לחשה באזנה.

– “אינני מבין דבר מזה” –, העיר בנפי בנעימת־עלבון.

– “לא? בכן נעלה פרטים אחדים בזכרונך. – האכרים ראו פנתר ביערותיך חית־טרף זו טרפה איש ולכי לעיני כמה אנשים, על כן שלחתי את האדון לדיסלאוס לבית צ’קי לארוב לחיה ולהרוג אותה; וגם ראה כבר צ’קי את חית־האימים הזאת וערך ציד עליה בשעה שנכנסת ליער”.

“האדון לדילסלאוס לבית צ’קי חשב ודאי את עור־הנמרים שלו כפנתר”.

– “אַל נא בעקיצות, מערת החיה נתגלתה! מבין אתה? באשר יודע אנכי גם אותה סבת־סתר שהניע אותך לחצוב בסתר את המערה הזאת”.

עתה התחיל צבע פני בנפי להשתנות; בנעימה מושפלת השיב, כדרך אדם שקשה לו לאמור דבר־לא־אמת.

– “גם את מעין בורפלדי גליתי ומשנתפרסם הדבר בין הקהל היה המעין לרשות־הרבים והנה מצאתי מעין מנרלי חדש ב”גן השטן", ולפי שלא רציתי כי יהא זה מקום רחצה לכל־אדם, צויתי לחצוב בסתר נוה קטן בתוך הסלעים לשם רעיתי בלבד". במלים אלה רצה בנפי לרמוז לנסיך, כי יחוס על רעיתו, אבל תוצאת הרמז היתה הפוכה.

– “שפלות היא, אדוני!” – קרא הנסיך בחמתו, בהכותו על השלחן. “אמרת לעשות את רעיתך כסות לפשעך, בעוד שמחזיק אתה שם נערה תורכית, אשר בגללה אומר השולטן לצאת למלחמה על הארץ!”

זעקה נוקבת נפלה מפי הגברת בנפי; אבל אחותה לחשה באזנה: “חזקי, עתה הראי את אומץ־רוחך!”

בנפי עמד כנטול רוח חיים, כאילו נתקעו רגליו בתוך הרצפה.

בינתיים קמה אשתו ממקומה, את כל כחותיה אספה יחד, נגשה אל הנסיך ואמרה:

– “אדוני! – שא לבעלי. – אין הוא יודע דבר – אשמתי היא – האשה אשר אתם מבקשים היתה נרדפת ופנתה לקש ממני חסות – ואני החבאתי אותה במקום ההוא – בלי ידיעת בעלי”.

במאמץ־לא־אנוש הביעה האשה החלשה, החורת כל מלה ומלה שהוציאה מפיה. בנפי האדים והשפיל עיניו לפניה. והגברת אפפי הביטה בארשת נצחון אל אחותה ולחצה את ידה.

“טוב כך, מעשה נדיבות הוא, התחזקת!”

והנסיכה חבקה את מרגריטה, אשר בו ברגע עזבוה כל כחותיה הגופניים והרוחניים, והיא צנחה אי־אונים בזרועות אחותה.

בנפי רצה לחוש אל רעיתו, אבל הנסיכה מנעה בעדו. “לכה נא”, – אמרה. “דאג אדאג לה”.

והנסיך לא היה מרוצה מתוצאות הענין. הוא הרגיש כי פגע בבנפי במקום כואב, אבל פגיעתו לא היתה פגיעת מות. האדון המתרברב הוכח על פניו, אבל רוחו לא השפלה. בכן, אוי לו שבעתים.

“אשר אינו נוטה להכוף, סופו להשבר!”

 

פּרק חמשה־עשר: אספת הנבחרים בקרלסבורג    🔗

נבחרי הארץ נתאספו כבר; איש איש יושב כבר במקומו, רק מושב הנסיך הוא ריק עדיין.

הנה שם יושבים בשורה אנשי־היחש של זבנבירגן, ראשי האצילות ההונגרית, הנעלים ברוחם ומאודם ובאומץ־לבם: כאן בני בית בתלן, בית קורני, בית צ’קי, בית לזר, בית קמני, בית בנפי. אלה הם בתי אבות נכבדים מדורות, המבטאים את רצון האומה. אבותיהם ואבות אבותיהם נפלו בשדות־קרב בהגנם על נסיכם, או שמרדו בו ועלו לגרדום. והנה גם בניהם אינם נמנעים מלעשות כמעשיהם. נסיך חדש עלה לשלטון, והנה הם אוחזים בחרב אבותיהם – להלחם לו או כנגדו, כרצון הגורל.

כנגוד מפליא לאצילים ההונגרים המפוארים יראו נבחרי הסקלים במלבושיהם הפשוטים הזכסיים, בהבעת־פניהם התמימה ובלבושם הגרמני הנושן.

לבסוף משמיעה תרועת החצוצרה על בוא הנסיך. זקני שומרי הסף פותחים את הדלתות לרוחה, הקהל קורא “יחי!” והנסיך מוקף אנשי לויתו. בראשו הולך דיוניסיוס בנפי, באשר הוא המצביא העליון של הארץ, והוא נושא עתה את דגל הארץ בימינו; בצדו בא פול בלדי, המצביא של הסקלים. אחריהם צועד המיניסטר העליון מיכאל לבית טלקי – כולם במדי פאר. ובתוך הולך הנסיך בעצמו במגבעתו העטורה עור־חולד ומטה־הנסיכות בידו. מאחריו נגררים צירי מלכי נכר. בשורה ראשונה בא ציר השולטן התורכי בלבוש משובץ יהלומים, ואחרי שליחו של לואי הארבעה־עשר, פורואל, איש מצוחצח, אומר אדיבות כולו, ואחריהם כל שאר שליחי חוץ.

הצירים יושבים מאחרי הנסיך; כמה מהם פותחים בשיחה עם האצילים ההונגריים, בזמן שנקראים הדברים המשעממים של פרטי־כל האספה הקודמת.

בין ההונגרים אנו מכירים את ניקולאוש בתלן, הידוע לנו עוד ממאורע הציד של זריני. זהו איש־צעיר, ער ונבון, שעבר בימי עלומיו בכל ארצות־התרבות של אירופה והכיר את אנשיהן החשובים ביותר, ועם זה לא פג אפיו הלאומי.

כשראה בתלן את הורואל, מודעו מצרפת, מהר אליו ויברך אותו בחבה.

ופורואל ראה כי כבר קוראים דבר־מה, וישאל את האציל הצעיר: “הלא תסיח דעתך ממהלך המועצה?”

– "מה שנעשה עכשיו, יכול להעשות גם בלעדי, – ענה בתלן. "החוקים המובאים עכשיו לדיון הם, בערך, בדבר מספר מנות־המזון שיש לקבוע בשביל המשרתים, ולכל היותר יטכסו עכשו עצה, כיצד להכריח אנשים מרוששים כי יתעשרו, למען יוכלו לשלם מסים. כשיגיע תור הענינים החשובים, אשוב למקומי.

– “בכן, בוא ואמור־לי בינתים, מי הם האנשים המוכשרים כאן באספה, ומי הם הבלתי מוכשרים”.

“חלוקה זאת אינה קלה ביותר”, השיב בתלן. "כל עוד לא יצאתי את זיבנגירגן הייתי בטוח שכל אנשי מפלגתי הם אנשים ישרים, ואילו כל מתנגדי יחד לא יצלחו למאומה. אבל לאחר שישבתי בחוץ־לארץ והייתי מרוחק מחכוכי־המפלגות, אני מתחיל לראות כי בכל מפלגה ומפלגה יכול אדם להיות נאמן למולדת, לוחם אמיץ ואיש ישר; וכן גם להפך. אבל אם רוצה אתה לשמוע את חות־דעתי אמסור לך, את השקפתי המפלגתית ואתה יכול אחרי כן לקבו עלך דעה שלך. – זה האיש הגאה אשר לימינו של הנסיך, הוא דיוניסיוס לבית בנפי, ואשר מעבר מזה הוא פול לבית בלדי. שניהם נחשבים על האצילים המכובדים ביותר בארץ, ושניהם מתנגדים נמרצים לענין המלחמה. הם עוינים גם איש את חברו, אבל בענין יחיד זה הם בדעה אחת. בנפי עומד כנראה בקשרים עם הקיסר הרומאי, והשני – עם התורכים. לדעתם חזקה זיבנבירגן למדי כדי להניס כל אויב שיתפרץ בכוח אל הארץ, אבל כמו כן עליה להשכיל ולהבין שלא לת עיניה בנכסי אחרים. ועתה העיפה נא מבטך על האיש דל־השער אשר לשמאלו של הנסיך. זהו מיכאל לבית טלקי. הוא שאר־בשרה הקרוב של הנסיכה. הוא שואף לפתוח מחדש במערכה לאחר שמפלגת־האומה ההונגרית הוכרעה. וההתאבקות בין שלשת אנשים האלה, בהשפעה וברוח, תהיה מחזה מרהיב עין.

“האם מקוה אתה כי מפלגת־המלחמה תצא מנצחת מכאן?”

– “מסופקני. אין אני רואה את האיש אשר יוכל להביא לידי כך. טלקי מבין כיצד להפיל מפלגות. אבל אין הוא יודע ליצור אותן. וגם אין הוא איש־צבא, ובמקום כזה דרוש איש־מלחמה. הוא הנהו איש השכל קר, וכאן נחוצה רוח נלהבת”.

בינתים באה הקריאה המשעממת אל קצה ובתלן ישב במקומו.

הנסיך מודיע, למגנת לבם הרבה של הנאספים, כי הענין אשר בגללו נתבקשו לבוא יורצה לפניהם על ידי טלקי, והוא עצמו התעטף היטב בגלימתו והתכנס אל ירכתי הכסא.

טלקי קם, חיכה עד שוך החש המהלך באולם אחרי כן העיף מבט שלו על בנפי ופתח לדבר: “אתם יודעים את המאורעות שנתרחשו לפני זמן מועט בהונגריה, ואילו ידעתם אותם, די היה לכם להעיף מבט סביב לכם וראיתם את הפנים האבלים, אכולי־היאוש, שנוספו על אספתנו; לפנים היו אלה פאר אומתנו, נטעיה הנאמנים, עכשו אין הם אלא עליה הנובלים שפזר הסער. אתם לא התעלמתם מאחיכם, את צל קורתכם, את לחמכם חלקתם עמם, את דמעתכם בדמעותיהם ערבתם. אבל הן לא בעבור לחם החסד, לא בעבור דמעות הרחמים פנו אליכם! המגורשים מבקשים מכם את ביתם! כי תצאו למערכה ותשיבו למחוסרי־המולדת את מולדתם!…”

כאן עצר טלקי בדברו, כמחכה לקריאת מחאה, אבל הכל היה שקוע בדממה.

“אתם מחרישים לדברי. פירוש הדבר כאן הוא: שתיקה לא כהודאה. אבל אין אני מאמין כי קר לבכם ועל כן לא יתלהב. מהססים אתם באשר אין אתם בטוחים בכוחותיכם. אבל לא לבדנו נצא למערכה. ראו, הנה מלך צרפת, המושל התקיף ביותר באירופה כיום הזה. מגייס לא רק בארצו כי אם גם בפולין צבא לעניננו, ובשעת הדחק לא יחשוש גם השולטן להפר את השלום שהוטל עליו בעל־כרחו, ואם גם לא יאבה, הרי על נקלה נוכח להבטיח לנו בשכר את עזרת צבאות־הגבולין שלו. ועתה, כששאון־הקרב הומה באזנינו מסביב, האם נאמר אנחנו לבדנו להחזיק את החרב בתערה, בעוד שעלינו רובצת החובה הגדולה ביותר כלפי אחינו, וגם כלפי עצמנו? מה שמצא אותם אתמול עלול למצוא היום אותנו. איה הארץ אשר בה נמצא אז מקלט?”

ובזה סיים טלקי את דבריו. הוא השרה את מבטו על דיוניסיוס בנפי, כאילו ידע מראש שזה יקום הראשון להתנגד לו.

בנפי קם ממקומו. הכרת פניו ענתה בו, כי שואף הוא להתגבר על סערת־נפשו, ויהי מה, ולדבר בקרירות רוח גמורה.

– “חברים נעלים” – פתח בקול שקט להפליא – “ההשתתפות בצער האומללים והשנאה אל האויב הנושן. כזו גם זו, הן הרגשות היאות לגברים. אבל חיי המדינות מחייבים את החשבון הקר. כי ההחלטה אשר תחליטו תקבע את גורל כל הארץ כולה. השאלה העומדת לפנינו היא: האם עלינו לסכן את שלומה של זיבנבירגן בעבור הונגריה, לעמן תקום לתחיה בדמינו אנו? – אל נא נשמע בקול הלב – ישלוט בנו המוח בלבד. עכשיו חיה זיבנבירגן בשלום. העם מתחיל לחוש באשרו, הערים הולכות ונבנות; כיום הזה בזיבנבירגן שורר ההונגרי בביתו, כל זר אינו נוגש בו להעלות מסים; אין לו אויב ואין לו פטרון. כל זר אינו רשאי לחוות דעה במועצותיו. המדינות השכנות חייבות להגן עלינו ואנו פטורים מכל חובה כנגדם. תנו איפוא אל לב אל כל הדברים האלה שאתם אומרים לסכן. האם תאמרו לשים עוד פעם את זיבנבירגן כשדה־מלחמה רחב־ידים ואת נתיניכם כולם לאנשי צבא? ועדיין בגדר שאלה הוא, אם הצבא הזה יזכה לנצחון. אם ננצח בעזרתו של השולטן, תהפך זיבנבירגן לנפה תורכית; ואם ננוצח, הלא נרד למדרגה של מושבה אוסטרית. בעוד שעכשו הננו, בחסדי־שמים, ארץ העומדת ברשות עצמה.”

– “בכן, רואה אתה את הונגריה כארץ נכר?” – נשמע קול מלגלגל מבין הקהל.

קריאת־בינים זו עוררה את חמתו של בנפי. הוא הסב את פניו לעבר הקול הזה, וכשנתקל במבטיהם הקרים של ההונגרים המכונסים יחד, נגרף בזעמו. ראשו הלך סחרחר, הוא השליך את מצנפתו ארצה וקרא בעים רוחו:

– “אמנם כן, כאשר דברתם! תמיד זרים הייתם לנו, בנים חורגים! תמיד חטאתם ואנחנו נשאנו עוונכם! אנחנו נלחמנו ואתם בזבזתם את פרות נצחונותינו! אנחנו נתנו לכם את הגבורים ואתם נתתם לנו בוגדים תמורתם!…”

באולם קם רעש וקול דברים. האצילים ההונגרים קפצו ממקומותיהם ושקעו בדברי זעם על בנפי. גם כבדי־הראש מכת־השלום נענעו ראשיהם בפקפוק, באשר ראו עצמם אחראים לבטויים בלתי שקולים אלה שפרצו מפי בנפי.

עתה קם בלדי לדבר, וכל אשר רצו להשיב את השקט לאולם קראו: “נשמע נא את דברי בלדי!”

והנה פרץ איש צעיר אחד בעד השכבה ועמד בפנים משולהבים לפני בנפי.

זה היה אמריך. איש טקלי.

– “גם אני מבקש רשות־הדבור!” – קרא בקול רועם. “אם אתם מתעלמים מאמותיכם אשר בהונגריה תנו לי ואדבר גם אני!”

בלדי רצה לגשת אל טקלי ולמנוע אותו מלדבר, והנה תפס אותו מישהו מאחור בידו, והוא ראה את חתנו פול וסלני, שבקש ממנו לצאת עמו אל אולם הסטו “לענין קל”.

באולם הסטו חכתה לבלדי גברת עטופת־צעיף; כשגלתה את פניה הכיר בקושי את בתו סופיה, אשתו של פול. כה שנה הצער את תארה. עיניה היפות היו כבויות מבכי.

– “פליטי־מולדתנו אנחנו”, – התיפחה סופיה, בצנחה על לב אביה. “נכסינו אשר בהונגריה לוקחו מאתנו. בעלי גורש ממצודתו והוא נרדף עתה למות”.

פני בלדי נתעננו. בשורת־איוב זו פגעה בכאב בנפשו.

– “שבו עמי”, – אמר בפנים עגומים, “וחיו בשלום. עד בוא שנוי בגורל הארץ”.

– “מאוחר הדבר!” השיב וסלני. “התנדבתי כחייל פשוט בצבאו של המצביא הרפי, הגנרל בוהאם”.

– “ומה יהא בסופה של בתי?”

– “היא תשב עמכם באלמנותה עד שתכבש הונגריה שוב!”– והבעל הצעיר הטיל את סופיה לזרועות בלדי, נשק לה על מצחה וילך לו בעינים יבשות מדמעה.

מבפנים המה העם. בלדי ראה את בתו בוכה, ורגש מר התחיל לצרוב בלבו. עתה נעם לו שבפנים קוראים אנשים למלחמה. הוא, ראש סיעת־השלום, רצה לשלוף את החרב מנדנה, להשתער אל העולם ולקרוא בקול גדול: “מלחמה, מלחמה, ושלומים!”

ברגע זה הכניסו הפז’ים לסטו איש זקן, חור חורון־מות, אשר הכיר מיד את בלדי וימהר אליו ויאמר לו בקול רועד:

– אדוני! הלא אתה הנך המצביא של האומה הסקלית, פול בלדי?"

– “אני. ומה חפצך?”

– “אני” – גמגם הזקן התשוש, “הנני התושב האחרון מכפר בנפלוה. כל תושביה נפלו במלחמה, ברעב ובדבר, ואיותר רק אני לבדי. – ועתה הנה יצאתי את הכפר, והוא שומם כולו מאין יושב על כן באתי למסור לידך את חותמת־המקום, וגם את פעמון־הכפר הבאתי אתי. – ואתה הואילה נא למסור את אלה למשמרת למדינה ולכתבם בספר הארכיון לאמור: הפעמון הזה והחותמת הזאת הם לכפר בנפלוה, אשר שמם במות כל תושביו”.

ידו של בלדי האוחזת בחרב, נשמטה. הוא השתחרר מזרועות בתו המחבקת אותו ואמר:

“לכי אל אמך, לבודולה ולמדי לשאת בגודל־לב את גורלך”.

אז לקח מידי הזקן את החותמת וימהר לשוב אל האולם. שם כלה טקלי את נאומו שעשה רושם עצום על הנאספים. צירי צרפת לחצו את ידו.

והנה נגש בלדי אל שלחן הנשיאות והניח את החותמת עליו.

– “ראו נא”, אמר בקול נרגש. “כפר ששמם מיושביו שולח בזה למועצה את חותמת־המקום על ידי תושבו האחרון, הנוטה גם הוא למות… רבים הכפרים האלה בזיבנבירגן. רעב ומלחמה השמו כל חלקה טובה בארצנו… אל נא תשכחו, רבותי, לצרף את החותמת הזאת אל שלל נצחונותיכם”. צמרמורת עברה את פני הנאספים.

– “שם מבחוץ עולה אלי קול בכי”, הוסיף בלדי לדבר בשפתים רועדות. – בתי היא, עצמי ובשרי, שגורשה מארצה, ואשר נפלה לרגלי ותתחנן לפני כי בגלל אקום לנקמה – – – והנה זה דברי אליכם: אם גם תבכה בתי! אם גם תלך לאבדון, אם גם אני עם כל משפחתי נדונים לכליה – אל יסבול איש בזיבנבירגן בגלל צערי. אם גם כולכם תסכימו למלחמה – אני מתנגד לה – – – אל נא רבותי – אל נא תשכחו את החותמת הזאת" – – –

דממת מות שררה באולם. וטלקי שחשב את הדממה הזאת לסימן התנגדות קם ויבקש מאת הנבחרים להצביע. אכן טעה בחשבון.

מרבית הנבחרים נתנו קולם לשלום. עוד רבה היתה בעת ההיא השפעת בלדי ובנפי בארץ.

 

פרק ששה־עשר: הקשר    🔗

לפי מנהג קדמונים נאה מקובל לסיים כל טכס במשתה. וגם אחרי אספת הנבחרים הרועשת נערכה כרה רועשת ממנה, וגם נשיאה היה מיכאל אפפי, וזאת הפעם בצדק, כי לפי שכתוב בדברי־הימים לא היה מסתפק בנאד־יין אחד לברכה אחת.

אחרי הסעודה המשיכו את השתיה בעמידה כמנהג זיבנבירגן. הגברים באו לידי מצב־רוח עליז, ומתוך קורת־רוח היו מתגרים איש בחברו וגם מתפייסים מיד; רק איש אחד, מיכאל טלקי, שלא היה שותה מימיו, נשאר בפכחותו.

– שמרו נפשכם מן האיש הנשאר פכח במקום שהכל משתכרים.

טלקי התהלך בין האנשים השותים בהתחרות ומתלוצצים וארב כל העת לבנפי.

כיון שראה זה, שלקי אורב לו, פנה אלי לקנטר אותו:

– “הוי, מה אבל אתה” – אמר בנפי בצחוק מעליב. “דומה אתה לאדם שתואר־הפלטינוס שלו נפל לתוך הרפש”.

הערה זו היתה רצויה לטלקי; הוא העלה על שפתיו בת־צחוק שפגיון־מות הציץ מתוכה וענה: “לא זכותך היא. אלמלא נוכחותו של פול בלדי, היית נשאר בודד במערכה. אכן כן הוא: לפני אדם נכבד כפול לבית־בלדי אנו מוכרחים לכוף את ראשנו. דבריו הם קודש לכל הארץ”.

טלקי עשה קידה של הערצה עמוקה כביכול, לאחר שנעץ את חצו הארסי בלבו של בנפי. כי שום דבר לא היה עלול לפגוע בו כהדגשה שאחר נחשב לגדול ממנו.

וטלקי פנה אל בלדי, משך אותו אל משקע־החלון ועורר אותו באדיבות רבה לשיחה.

– “גם עד עכשו חשבתיך לאיש נדיב־לב. היום למדתי, להפסדי אמנם, להוקירך כפלים. אספת הנבחרים יודעת רק כי התעלמת מאהבתך אל בתך למען השלום. אבל אני יודע כי גם משנאתך אל בנפי התעלמת”.

– “אני. מימי לא שנאתי את בנפי”.

– “יודע אני מדוע אתה מעלים שנאה זו. אבל, ידידי, הן גברים אנחנו ויודעים אנו היטב כי אפשר לסלוח מכת־חרב, אבל לא נשיקה!”

בלדי נתכוץ ולא ידע מה ישיב לאדם זה, אשר תקע בלבו את עוקץ־הקנאה המכאיב, ואחרי כן סר מעליו בבת־צחוק על שפתיו.

בינתים נגש בנפי בארשת יהירות על פניו. הוא בקש לו תואנה להתגאות על בלדי, להתגרות בו.

בלדי לא הרגיש בו תחלה. אותו זמן התקרב אליהם הנסיך, ובהושיטו לעומתו את הגביע הנהדר המשובץ אבני־תרשיש, אמר במאור־פנים: “הלא תשתה!” – בלדי שהיה סבור כי אליו לבדו מוסבה הקריאה הזאת ולא שער כי עוד מי שולח ידו לקחת את הגביע, לקח אותו מייד הנסיך ושתה לחייו.

פני בנפי נתאדמו כתולע מזעם. ובפנותו בגאוה אל בלדי, דבר אליו בזלזול: “לאט לך, הסקלי! אני המצביא של הארץ כולה ויכול היית לכבדני ולהמנע מלחטוף את הגביע מתחת לחטמי. היה בטוח, כי אם תוסיף ללכת בשחצנות כזאת עמדי, עלולים אנו להתנפל איש על רעהו”.

אילו היה מצב רוחו של בלדי כרגיל, היה ודאי כדרכו המתונה, מבקש סליחה על המשגה ששגה. אבל עתה דבקה גם בו רוח המדנים. בפנים שלוים הביט אל בנפי מלמעלה למטה ואמר בזעם עצור: “האמינה לי, דיוניסיוס, סקלי כבד־משקל אני; אוי לך אם בשעת נפילה אהיה אני מלמעלה”.

“מה רוח השטות הזאת שנכנסה בכם”, קרא הנסיך. “מתפלא אני עליכם. עת לשתות היא. גדולה לגימה שהיא מקרבת”.

והנסיך אלץ את השנים להתקרב זה אל זה ושם את יד האחד ביד חברו. בזה סר הנסיך מעליהם, בדמותו בלבו, כי היה זה ריב־שותים רגיל.

וטלקי הרגיש בינתים כי לאחר התגרה הזאת עזבו השנים את האולם ועד מהרה נודע לו, כי יצאו גם את קרלסבורג פתאום.

טלקי ומרעיו נשארו לבדם ליד הנסיך השתוי.

– “שתו רבותי! עלזו נא!” – קרא אפפי. “אל תברחו נא מפני אחד אחד. מי נעלם שוב?”

– “בלדי”, 'קראו רבים.

" זה יכול ללכת. המסכן לא ראה זה כבר את אשתו. ומי עוד איננו?"

“בנפי!”

“גם זה?” – מה טעם?"

“אין הוא יכול להמצא במקום שיש מי העולה עליו”.

“אף־על־פי כן לא אסתלק ממגבעת הנסיכות כדי למצוא חן בעיני כבוד־מעלתו”.

– “גם אין הוא זקוק למגבעת”, שלב טלקי את דברו. “גם בלא זו יודע הוא לשלוט בזיבנבירגן. אם יצוה דבר, אנוסה המדינה להשמע לו, ואשר תצוה המדינה הוא דוחה מעליו בשאט־נפש”.

“מילא, לכך לא יגיע”, נהם אפפי בזעף.

– “והלא כן הוא. אנו רוצים במלחמה, והוא אינו רוצה בה, ואנו אנוסים להכנע; ואם אנו רוצים בשלום, עולה על דעתו לצאת על דעת עצמו למלחמה עם אנשי בריתנו. כסא־המלכות לנו, והארץ נתנה בידו”.

–"אל נא תדבר, טלקי, כדברים האלה!"

“אדרבא, נלצי, דבר אתה בעדי. מה התשובה שהשיב בנפי בענין זוליומי?”

“הוא בקש למסור, כי אם המדינה דורשת ממנו חזרה את נכסי זוליומי, הרי הוא מבקש את אחוזת סמוס תמורתם”.

– “מה?” – קרא הנסיך. “הוא נושא נפשו לאחוזה שהמדינה קבעה לכלכלתי? את אחוזת־המלכות?”

“על עלבון־הנסיך”, העיר טלקי, “יכול כבוד רוממותך לסלוח כטוב בעיניך. אבל מה שבנפי מתעלל באוכלוסים, באצילים, לא נוכל למחול לו. זה לא כבר עשה מעשה־עול לאצילה סטי פלי. בית האלמנה מנקר את עיניו, באשר הוא סוגד על המראה מארמונו. שלטון המדינה נתן בידה אגרת־חסות, אבל כבוד המצביא קרע את האגרת וצוה לפרק את בית האלמנה, קנינה האחד. תקום המדינה ותבנה אותו מחדש, אם רצונה בכך, כך אמר לה. בימים כתקונם היו דנים על מעשה כזה דין־מות”.

אפפי החריש. עגולי־אש נתלקחו מסביב לעיניו.

“וכל זה אך מעט מהרבה”, הוסיף טלקי לדבר. “הלא את שלום הארץ כולה הוא מעמיד בסכנה. אדון רב־מעלה זה מיטיב כל כך לדבר על ברכת השלום והוא עצמו מגייס צבא ומעורר את התורכים למלחמה בארץ. והנה הגיעונו שלשה מכתבים בבת אחת: האחד מאת עלי־פחה, השני מאת המצביא התורכי אשר באופן²², והשלישי מהשולטן בעצמו, ובכולם דרישת פצויים על המפלה שהנחיל בנפי לפחה. ולפי שאי אפשר לקוות כלל לקבל פצויים אלה מידי בנפי, יואיל איפוא כבוד רוממותך לבקש מוצא לכסף הרב הנדרש”.

– “אני אוכיח”! – קרא אנפי, בשברו בחמתו את הכוס אל השלחן. – “אני אוכיח כי יש לאל ידי לדרוש פצויים מאת מי שלא יהיה, ולו גם מאת אדם תקיף כבנפי”.

– “הייתי רוצה, שכבוד רוממותך ילמדנו כיצד יעלה הדבר בידו. יודעים אנו שבנפי גם לא יענה לדרישתנו, ואם נאמר להכריחו הנה הוכיח כי הוא לבדו חזק מכל הארץ כולה. וחוששני כי יקרני כמקרה אשר קרה את האדון לדיסליוס צ’קי, כי יאסור את האנשים אשר יבואו לאסרו ויעשנו ללעג ולקלס”.

– “הלא על כן אתה יועצי”, השיב אפפי נרגז, “כי תבין לכלכל אותי בעצה במקרים כאלה”.

– “אני יודע רק תרופה אחת לרפא את הנגע הזה”.

– “מהו?”

– “קשר חשאי”.

אם כי אפפי היה נסוך שכרון, בכל זאת נרתע בפני הרעיון הזה, הטיל עצמו לתוך כורסתו ונעץ מבט קופא בטלקי.

– “האם לא תבוש”, נהם במשפטים מקוטעים, לקשור בסתר על אחד מנכבדי האצילים בניגוד לכל חוקי־היסוד של הארץ?"

– “לא לי החרפה הזאת”, – השיב טלקי במנוחה. מקורה בזה שאין הארץ תקיפה כל כך כדי לקרוא למשפט את המרדן: בזה שאדם אחד בארץ מפר בגלוי את חוקיה ושם לצחוק את החלטות הנסיך".

אפפי קם בזעף ממקומו ומדד בצעדים ארוכים את האולם. שררה דומיה עמוקה.

לבסוף עמד לפני טלקי ושאל אותו, בהשענו על גב הכורסא:

– “באיזו דרך אתה אומר לבצע את דב הקשר הזה?”

נלצי וסקלי חייכו איש אחיו. כנראה שהרעיון לקח את לב הנסיך. טלקי רמז להביא קלף וכלי־כתיבה, ובשימו את כל זה לפניו, השיב לנסיך: “אנו נכתיב את סעיפי האשמה, כבוד רוממותך יחתום עליהם, ואנחנו נרכוש בסתר את לב רבי־המדינה שיסכימו למאסרו של בנפי. יודע אני את האיש, אשר לפי כבודו ותקפו יכול הוא להרהיב עוז לצאת כנגד בנפי, ולאחר שזה יחתום, יעשו גם כל שאר האצילים כמעשהו”.

ברגע זה נפתחה הדלת, ותמהון כל הנאספים נכנסה הנסיכה לאולם.

לא במקרה הופיעה הפעם. לפי סערת־רוחה הרשומה בפניה, אפשר היה להכיר כי יודעת היא על הנעשה. האדונים נבוכו, ואפפי בעצמו נפתע כל כך, עד כי גמגם אל טקלי בלחש: “סלק הצדה את האגרת ההיא”.

טלקי לבדו היה שלו ברוחו, תחת לסלק את הכתב, גלל והבליט אותו עוד יותר.

“מה מעשי האדונים?” ־ שאלה הנסיכה. חורת היתה ולבה נע.

– “אנו יושבים למועצה”, – השיב טלקי בקפדה.

– “אתם יושבים למועצה?” – שאלה אנה בקרבה אל השלחן.

– “אתם דנים על גורל הארץ לכוס יין, בשעה שראש הארץ מעורפל מאדי־השכרון, למען תוכלו לעשות ככל העולה על רוחכם?”

טלקי קפץ ממושבו ופנה אל הנסיך: “הואילה נא כבוד רוממותך לשלחנו מפה, כפי שאנו רואים – מחזה ביתי יערך פה”.

“אנא!” שאג אפפי, אדום מבושה ומיין.

– “עזבי תיכף ומיד את האולם. זו פקודתי, ובמשך השבוע מן היום הזה לא תראי לעיני”.

– “טוב, אפפי, לך אין בפי להגיד דבר עוד, כי בינתך נסתלקה מעליך – אבל אליך כבוד היועץ העליון, הפכח תמיד, יש עמי דבר; אני אשר הרימותיך מאשפות, אשר תמכתי בך להגיע עד הלום. כאות תודה על זה קמת לשטן ביני ובין לבו של הנסיך. אתה אשר הוצאת את שרביט השלטון מידי הנסיך ונתת חרב נוקמת בידו. בכן, להוי ידוע לך, כי אם גם לא תתנוני להתקרב אל לבו של הנסיך, עמוד אעמוד בפני החרב הזאת, תמיד תמצאוני בינה לבין הקרבן! הבוז לכם כולכם המשקים את הנסיך יין למען לדרוש דם ממנו. ועתה, כבוד רוממותך, – הוסיפה נא עוד שני שבועות לתקופת־נדויי”.

ובדברה את הדברים האלה עזבה הנסיכה מהר את האולם. האדונים החרישו ולא העזו לשאת פנים איש אל אחיו. וטלקי קם, סגר את הדלת, העלה את הנוצה ואמר: נמשיך באשר התחלנו".

 

פרק שבעה־עשר: מות תחת נשיקה    🔗

כשהגיע בלדי אל בּוֹדוֹלה, ראה עוד מרחוק את בני ביתו הצופים לדרך, ומשהכירו את מרכבתו, מהרו לקראתו. כשהגיע לרגלי המצודה מצא את אשתו ובניו מחכים לו בפרדס, כולם נפלו בשמחה על צוארו והוא נשק לכל אחד מהם פעמים אין־מספר, וביחוד לאשתו האהובה, שחיכה לקראתו במאור פנים ועיניה קרנו יותר מן הרגיל.

שקוע ברוב שמחתו, לא הרגיש כי עוד זר נמצא כאן בחוג המשפחה, תורכי צעיר יפה קומה ותואר שפניו גלויים ומפיקים נדיבות.

– “בי אין אתה מרגיש כלל ואולי גם אינך מכירני עוד”, – אמר העלם בגשתו אל בלדי.

בלדי התבונן בו, פני העלם נראו לו מוכרים, ועם זה לא ידע לקרוא בשמו. אבל בתו הצעירה ארנקה, שנתלתה בזרוע אביה והתחטאה לפניו, קראה בצחוק ילדותי: “האם אין אתה מכיר את פריץ בּג? ואילו אני הכרתי אותו מיד”.

בלדי הושיט בברכה נלבבה את ידו אל העלם.

– “אבי שלחני אליך בשליחות דחופה”, – אמר העלם – לאחר שתפנה קצת משמחת־המשפחה, תואיל לקרוא לי".

בלדי הושפע מנעימת דבריו המפיקים כובד־ראש, ומיד ביקש ממנו להכנס עמו אל חדר צדדי. והבג הצעיר מסר בידו מגילה, חתומה בחותם צהוב, בלדי פתח אותה וקרא בה כדברים האלה:

– “ברכת השמים וחסותם עליך ועל בני משפחתך – הסכנה מרחפת על זיבנבירגן. השליט הגדול מתמרמר על המלחמה שעורך בנפי על הפחה שבורדין הגדולה. השמועה אומרת כי אציל רם־מעלה זה, בא בקשרי מכתבים עם הקיסר הרומאי. עליך לדאוג שהמדינה תבלום את בנפי. השולטן נשבע, כי אם לא יוכל הנסיך לבנפי ולא ידע לצוות עליו, גרש יגרש את שניהם מן הארץ וימסור את השלטון בזיבנבירגן לאחד הפחות. שימו רסן בפי אותו האציל הגדול, כי כפשע ביניכם ובין המות”.

ידידך הנאמן קוּצ’וּק פחה.

פני בלדי קדרו למקרא הטורים האלה. לשוא איפוא הסיח דעתו מבנפי. האגרת הזאת העלתה את דמותו שנית לפניו, בצורה שנאה ביותר.

הוא קיפל את האגרת ומסר לעלם הרציני את תשובתו במלים מועטות: “אמור לאביך, כי עשו יעשו צעדים בפני הפורענות המתרגשת לבוא. ותודה על הרמז”.

ובזה עזב פריץ בג את בּודולה. בלדי נשאר לבדו בחדר, הוא שקע במחשבות והוגיע את מוחו למצוא דבר. לקדם את פני הסכנה הוא לא מצא דבר. גאותו של בנפי לא תתנהו לסגת אחור בפני הפחה, ביחוד לאחר הנצחון, וביחוד כשעמו הצדק. אבל לטובת הארץ יש לוַתר בכל זאת.

ובהיות בלדי שקוע בהרהורים אלה, לא הרגיש כי מישהו דופק על הדלת. אחרי כן נפתחה זו פתאום, ובלדי ראה את מיכאל טלקי עומד לפניו.

– “רואה אני שאתה תמה מאוד לבואי”, אמר טלקי. “תמה אתה שעשיתי דרך ארוכה כל כך לאחר שראיתיך לפני זמן מועט. אכן תמורות גדולות נתרחשו במשך הזמן הזה. הסכנה מרחפת על זיבנבירגן ויש לקדם את פניה במהירות”.

– “יודע אני”, – השיב בלדי וקרא לפני טלקי את מכתבו של קוצ’וק פחה, מבלי שהזכיר בשם הכותב.

– “באלהים”, – השיב המיניסטר, מרבה אתה לדעת ממני. אבל מה שיש לי להגיד לך בענין זה הוא דבר־סתר, אשר לא יאמר גם באזני הכתלים".

– “מבין אני”, – וצוה מיד לעבדיו לא לתת לשום איש להכנס אף לחדר־ההמתנה גם הוריד את וילאות החלונות. רק מבוא אחד לא ניתן לשמירה, זה המוליך דרך מסדרון צר אל חדר־השינה של אשת בלדי, לשם זהירות סגר בלדי גם את הדלת ההיא.

אז הוציא טלקי את גליון הקלף המקופל, גלל אוו ושם לפני עיני בלדי, מבלי להוציא מתוך ידיו.

ככל אשר הוסיף בלדי לקרוא בתעודה הזאת, כך הלכו פניו וקדו; לבסוף פנה אל טלקי ודחה מעליו את הכתב בשאט־נפש.

– “אדוני, מעשה לא טהר הוא..”

טלקי היה מוכן לתשובה כזאת.

– “בלדי!” קרא אליו. “לא עת עתה לנקרנות ולדקדוקים. לא האמצעים חשובים עכשו, כי אם המטרה. בשעה שאדם פוגע בי והחוק אין בכוחו לתת לי פצוי, אני משתמש בנשקי אני להגן עלי. אם הארץ נפגעת על ידי איש שמשתמט מכל עונש, אנוסה המדינה לקשור עליו בסתר. טובת־הכלל דורשת זאת. סכנת הכלל כופה אותנו לכך”.

– “יד אלהים שלטת בנו”, – השיב בלדי כנגדו. “אם יש ברצונו להביא כליה על ארצנו, נכוף את ראשינו ונמות בלב טהור, במלחמת־מגן על חופשתנו, חלילה לנו משלוח את ידינו אנו לפגוע במשפטנו. נוח לנו שיפרוץ האויב בגבולותינו, מאשר נקשור בעצמנו קשר על חוקי־הארץ. האחד שופך את דמי האומה, השני רוצח את נפשה. אני מתנגד לקשר וגם אלחם בו”.

לשמע הדברים הלה קם מיכאל טלקי ממקומו כּרע לפני בלדי על ברכיו, נשא את ידיו למרום ואמר:

“אני נשבע לך באל חי: כה ישלח לי את ישעו, כה יגן על חיי, כה יברך את אשתי ובני, כאשר ידידך הנאמן הנני, ובאשר יודע אני כי כל שאיפת לב בנפי היא להביא חורבן עליך ועל ביתך, – על כן באתי אליך באגרת זו, כי אם יקרים לך חייך, חיי אשתך ובניך, תקדם את פני הסכנה ותתן ידך לקשר! הנה אמרתי כל אשר היה בפי לישועתך ולישועת המולדת. – אני רוחץ בנקיון את כפי”.

בלדי פנה אליו בהדרת־פנים מפיקה שלוה ואמר בלשון תקיפה מלאת בטחון:

(עשה צדק, אם גם יחרב העולם בגלל זה).

רגעים מועטים אחרי בואו של טלקי לבודולה נכנס עבד רכוב לחצר־המצודה; זה היה אנדריאש עבדה הזקן והנאמן של אנה אפפי, ששאל לגברת בלדי ומסר לה מכתב מאת הנסיכה.

הגברת בלדי פתחה את מהכתב וקראה בו: “ידידתי היקרה! מיכאל טלקי נסע אל בעלך, מטרתו היא למגר את בנפי בסתר בידו של בלדי. השרים הגדולים קשרו קשר להפר חוק. אבל לאשרנו, יש לכל אחד מהם אשה, ובלב הנשים טרם כבו הרגשות הנעלים. אני פניתי אל כולן לשמור על בעליהן, מערמתו של טלקי. אני מקוה כי את תזכיני בהצלחה הגדולה ביותר בלדי הוא המכובד שבהם, אם הוא יאות לדבר ישמש מופת לאחרים אבל הוא הנהו גם הישר בהם והבעל הטוב ביותר. אני סומכת על עוז־רוחך. ידידתך אנה לבית בוּרנמיסה”.

למקרא המכתב הזה חרדה האשה כולה. זה כמחצית השעה שטלקי משוחח עם בעלה. אולי אחרה כבר את המועד? מה עליה לעשות? מהר עברה במעבר־הסתר המוליך מחדר־השינה שלה אל חדר בעלה, עמדה ליד הדלת והקשיבה. פתאום צלל השם בנפי באזנה. פלצות אחזה אותה, וברגע שבלדי אמר: “עשה צדק, גם אם העולם כולו יחרב בגלל זה”, סבורה היתה שבעלה הסכים להפצרותיו של טלקי, באשר לא הבינה לשון רומית. בלב נואש לחצה בידית־ הדלת וקראה בסערת־רוחה:

– “בעלי! אישי היקר! אל תתן לבך לדברי טלקי, אומר הוא להמיט שואה עליך”.

שני האנשים חרדו רגע, ובלדי קם ממקומו, ניגש לדלת, פתח אותה וגער בזעף באשתו: “לכי למעשיך אשה!”

והגברת בלדי לא העלתה על דעתה, כי גם הבעל הטוב ביותר מתבייש להכנע לעין רבים לרצון אשתו, ונוח לו לעתים לעשות שלא ברוחו ובלבד שיוכיח כי אדון הוא לעצמו. בכל סערת־עוזה פרצה אל החדר, נפלה אפים ארצה לרגלי בלדי לפתה את ברכיו וזעקה בקול נרגש: “נעים לבי, נגידי ומצוי! אני משביעה אותך באל שדי, אל תתן אמונך באיש הזה. צדיק היית כל ימיך, לא תוכל היות עתה לתלין!”

“אשה, רוח שטות נכנסה בך”.

“הו, יודעת אני את אשר אני מדברת. הוא רוצה לשים רשת לבנפי על ידך; אויה לנו! אם הוא יפול ראשון, תבוא גם אתה אחריו”.

כשראה טלק כי סודו נתגלה בא לידי זעם.

“אילו עשתה לי אשתי כדבר הזה”, קרא בחמת רוח, “את עיניה הייתי מנקר. בא אלי אדם לעשות דבר לישועתי, הייתי אסיר תודה לו ולא הייתי נותן את אשתי להמטיר עליו גדופים”.

“לא אצא מפה, גם אם הרג תהרגני, שאלת חיים ומות היא. שלום משפחתך נתון בסכנה, וגם לי הזכות לחוות בזה את דעתי. אני מתחננת לפניך אני משביעה אותך אל תשלח ידך אל בנפי”.

מעיני טלקי לא נעלם הרשם שהעיר שם זה בלב לדי. על כן אר בדרך לעג:

– “אין זאת, כי הנשים נוטות לסלוח כמה דברים בקלות יתרה מן הגברים –”

הרמז העוקץ הזה עבר כחף בלב בלדי. הוא זכר את הנשיקה שנשק בנפי לאשתו במשתה ההוא. אותה נשיקה!

בפנים חורים אחז ביד אשתו, הוציאה אל מחוץ לחדר וסגר את הדלת בעדה.

ובלדי שב בשנים הדוקות אל השלחן וקרא אל טלקי בגניחה:

– “איה התעודה?”

טלקי גלל את מגילת־הקלף על השולחן לפניו.

בלא אומר אחז בלדי בעט וחתם את שמו מתחת לחתימת מיכאל אפפי.

בת־צחוק אומרת נצחון שחקה על שפתי טלקי.

אבל לאחר שהמעשה נעשה, התחיל לבו של בלדי נוקף. הוא שם ידו על הכתב ופנה בפנים קודרים אל טלקי:

אדוני, עליך להבטיח לי כי לא תספו את בנפי בסתר, אם תתפשו אותו, כי אם תביאו אותו באורח הנהוג לפני בית־דין ערוך כמקובל. אם אין אתה מבטיח לי זאת, אני קורע את הכתב הזה לשנים ומשליך אותו יחד עם חתימת הנסיך וחתימתי אני לתוך האש".

– “על דברתי”, – אמר יועץ הנסיך בלגלגו בסתר על האיש הזה שכל עוד עמד זקוף הראה עצמו ברפיונו ורק לאחר שנפל הוא אומר להבליט את תקפו.

עם האגרת החתומה ביד פנה טלקי עוד ביום ההוא אל לדיסלאוס צ’קי, אל הלר ואל בתלן. הללו, בראותם את שמו של בלדי חתום, לא נמנעו גם הם מלחתום, כי שנוא היה שנוא היה בנפי על כולם.

בכל בית נפלה מריבה בין הבעלים לבין נשיהם. בשום מקום לא נמלט טלקי מסערת־התנפלות עליו, אבל דבר הקשר בוצע.

כך כרתה זיבנבירגן לעצמה קבר.

 

פרק שמונה־עשר: הרעיה והפלגש    🔗

מאותו יום הפגישה הקשה עם בנפי לא ראתה האשה את בעלה. רצה הגורל כי יוסיף להעדר מן הבית. רק שב מן האספה בקרלסבורג, והנה נקרא לסומליו, מקום עמדו צבאותיו כנגד גדודי התורכים. במשך השעות המעטות שנמצא בבית נסגרה הרעיה בחדרה, גם איש מאנשי הבית לא ראה את פניה. היא לא קבלה פני איש.

ויום אחד נקראו שניהם, הבעל לחוד והאשה לחוד, לכרת משפחה אל גבריאל לבית ויטז אשר ברופּנד, כי בן נולד לו והזוג נתכבד בסנדקות.

אי אפשר היה להשיב ריקם את ההזמנה הזאת. ביום הקבוע באה איפוא האשה מבונצהידה והבעל מסומליו, וכך נזדמנו יחד בבית־המשתה.

ברגע הראשון נרתעו שניהם איש מפני רעותו. בלבם שאפו אמנם זה כבר לפגישה זו, אבל הגאוה עצרה בעדם. הם השתדלו להעלים מעיני זרים כי פגישה זו אינה בשבילם דבר רגיל ושכיח.

כשהגיע המשתה לקצו, בשעה מאוחרת בנשף, דאג ויטז ללינה נוחה בשביל כל אורחיו. לבנפי ולאשתו הותקן ביתן־הגנה, המקום השקט ביותר בכל החצר. בחביבות יתרה לוה אותם בעל הבית בעצמו למקום־לינתם.

הביתן הכיל שני חדרים נוחים, נבדלים זה מזה. באחד מהם בערה אש עליזה באח, ושעון־הקיר הארוך שעמד באחת הפנות תקתק בנעימות. מאחרי וילאות־אפריון מעשה־משזר עמדו שתי מטות לבנות כשלג ומרמזות למנוחה.

בחדר השני, שהיה מואר משהו באור האח המבוערת, עמדה ספה מכוסה בעור־דובים, ורק כר עור־צבאים למראשותיה. כנראה לא חשבו בעלי־הבית כי כאן עתיד מישהו לישון.

בנפי הביט בעצב אל רעיתו. רק עתה ראה את כל חין ערך הדמות הנאה והנאצלה הזאת. ענוגה, עגומה עמדה האשה לפניו, ועיניה משפלות. גם בלבה המו רגשות שונים אל בעלה. הגאוה, רגש־העלבון על כבוד־האשה שנפגע, התחיל לפוג. בלב נעלה מפנה האהבה מקום לא לשנאה, כי אם לכאב.

בנפי קרב אל אשתו, אחז בידה ולחץ אותה. הוא הרגיש כי היד רועדת, אבל לחיצתו לא נענתה. אילו נשאה עיניה אל בעלה. היתה רואה שתי דמעות־חרטה מתנוצצות כפנינים בעיניו.

בנפי ישב בלא אומר, נאנח, וידו מחזיקה עוד בידה. אילו שמע רק מלת־חבה אחת מפי רעיתו מיד היה נופל לרגליה ובוכה לפניה כילד החוזר בתשובה.

אבל במקום זה פנתה האשה ותשאל בקול מתגבר כשהיא מתכחשת לעצמה: – “אולי שואל אתה להשאר בחדר הזה, כי אז אלך אני לשני?”

הנעימה הקרה של דבריה פגעו בלב בנפי וגרמו לו כאב. חזהו הרחב התרומם באנחה רועדת. אבל קם מכסאו, הגיע את יד הרעיה אל שפתיו, לחש בקול בלתי־נשמע כמעט “ליל מנוחה”, ויפן בצעדים כושלים אל החדר הסמוך ויסגור את הדלת בעדו.

והגברת בנפי פנתה לעלות אל משכבה. פתאום עבר רגש צורב את לבה; בבכי נפלה על הכר, ושוב קמה, כאילו הדריך הסער שבלבה את מנוחתה. הליטה פניה בידיה ושקעה במצב זה עגומה, חולמת, הוזה.

ובחלומה תראה עצמה מדברת אל בעלה. “הלא אתה אשר אמרת, כי מוטב שנפרד עכשו, בעוד אנו אוהבים זה את זו, בעוד יהיו הלבבות שותתים דם, למה איפוא לא תהיה נאמן לדבריך? למה תאנח למראי? למה זה תנשק לי? אנחה זו, נשיקה זאת מכאיבות לי, פוצעות את לבי, נפרד איפוא, הלא כן חפצת!”

האש באח שקעה, רק עוד לשון־אש קלה, חורת וגוססת הבהבה פה ושם מעל לגחלים האדומות. החדר עטה אפלולית, רק דמות האשה העגומה עם הראש הכבוש בידים הוארה עוד בלהט הגחלים. דומה היתה למצבת־שיש על פני קבר.

פתאום דמתה לשמוע בתוך דממת־הלילה קול לחישות ורחש צעדים מתקרבים אליה.

ואמנם שמוע שמעה זאת, אבל כבר נתקשרו עיניה בחבלי שנה, כשאדם שומע ואינו שם לב, כשאדם יודע מה שנעשה ואינו יכול להשגיח בכך.

גם לפני החלון נשמע לחש־דברים ונדמה היה לה כי גם צלצול חרבות קל הצטרף אל הלחש. בהיותה נמה־ולא נמה נדמה היה לה כי קמה וסגרה את הדלת על בריחה, אבל רק בחלומה עשתה זאת והדלת נשארה בלתי־נעולה.

מי שהוא לחץ בידית־הדלת – בחלומה יצא אליה בעלה ודבר אליה דבר־פיוסים. – “נפרד נא” בנפי". רצתה לאמור, אך המלה גועה על שפתיה והנה קראה אליה הדמות אשר בחלום:

– לא בנפי אני, כי אם תלינו, – והדמות אחזה בידה. למגע קר זה נפלטה זעקת־חרדה מפי הגברת בנפי והיא הקיצה.

שני גברים עמדו בחרבות שלובות לפניה. האשה הביטה אל פניהם בארשת־זועה.

את שניהם הכירה. האחד היה שר־הצבא קספר לבית קורניש, השני היה שר־צבא יוהן דצו. הם עמדו לפניה ואיימו עליה בכונם את חודי חרבותיהם אל לבה.

– “אל הגה, הגברת”, – אמר דצו בפנים קודרים. “איה בנפי?”

האשה שהוחרדה משנתה לא ידעה עדיין להבחין כראוי בכלים אשר סביב לה, פלצות בעתה אותה ונטלה ממנה את כוח־הדבור.

פתאום ראתה בעד הפתח כי הפרוזדור מלא אנשים מזוינים, והכרתה שבה אליה בן־רגע. מיד השיגה ברוחה את סכנת הרגע, וכששאל אותה דצו שני בחרוק שנים, איה בנפי, קפצה בבת אחת ממקומה, מהרה אל הדלת המבדילה בין חדרה לחדר בעלה, סגרה אותה במפתח וקראה בכל כוחות נפשה: “בנפי, המלט על נפשך, כי באו לקחתה”?

דצו מהר אליה כדי לסתום את פי האשה ולהוציא מידה את המפתח.

אבל בערות רוח נפלאה השליכה האשה בינתים את המפתח לתוך האש ותוסף לקרוא: “נוסה בנפי, אויביך באו לתפסך!”

דצו אמר להוציא את המפתח מתוך האש וכווה את ידו. בחמתו רץ אל האשה בחרבו השלופה, כדי להכותה נפש, אבל קורניש עצר בעדו.

– “הבליגה אדוני, אין לנו פקודה להרוג את האשה, וגם לא יאה לנו הדבר. מוטב שנפרוץ את הדלת”.

שני האנשים הטו את כתפיהם אל הדלת, והאשה כרעה על ברכיה בתחנה לאלהים, כי ימלט את בעלה מן האסון.

– – – – – – – – – – –

בנפי נרדם אף הוא בעת אחת עם אשתו ואף הוא ראה חלום קשה. בחלומו הוא נתון בכלא, ובו ברגע שנשמעה זעקתה של מרגריטה, קפץ בחרדה ממשכבו, פתח חלון ובקפיצה אחת ירד לגן והתבונן מהר סביבו. הבית היה מוקף סקלים מזוינים ומאחורי הגן היתה תעלה מלאה מי־גשם ירקרקים. בין המוני חיל הרגלים נמצאו גם סיסים אחדים. הם עמדו ליד הסוסים שזה אך ירדו המפקדים מעליהם.

לא היתה כל שהות לשיקולי־דעת. בחסות האפלה מהר בנפי אל אחד הסיסים, הדהים אותו במכת־אגרוף, קפץ על הסוס שהחזיק בו הסיס וידהר. לקול צריחת המוכה מהרו הסקלים לעזרתו, אבל בנפי מצא אקדחים בתוכי האוכף, ירה מאחריו ונעלם. הוא הגיע אל התעלה ועבר אותה בדהרה נועזה. רודפיו לא יכלו לרוץ אחריו בדרך הזאת והיו אנוסים לעבור בעקיפין אל השער, ובינתים הרחיק בנפי מהם מרחק כמה מאות פסיעות. הסוס נבהל מקול הרעש והרדיפה ונישא כמשתולל על פני הדורים ומעקשים, על פני הרים וגבעות, ללא מטרה ומגמה.

– – – – – – – – – – – –

– אשה ארורה שכמותך! – נהם דצו והניף אגרוף קמוצה על הגברת בנפי. “אשמתך היא, שבנפי נמלט מידינו”.

– “ברוך תהיה, אל שדי בעבור זה”. מלמלה מרגריטה ותשא ידיה למרום.

והסקלים, שזעמו על המלט בנפי מידם, מהרו בכלי זינם אל האשה, לרצחה נפש.

– “מות תמותי!” – קראו בחמת־עברתם.

– “הרגוני! ברצון אמות!” קראה מרגריטה בכרעה לפניהם. “רק זאת היתהה משאלתי כי ינתן לי למות למען בעלי. בידך אלהים אפקיד רוחי”.

– הסתלקו מיד מפה!" קרא קורניש פתאום אל הסקלים וחצה ביניהם ובין האשה הכורעת. – “האם בוש לא תבושו, אספסוף שכמותכם, גרועים אתם מן הטטרים! אם בנפי נמלט מידיכם, רדפו אחריו”.

הדברים האלה לא הרכו עוד את לב הסקלים. לבסוף אמר אחד מהם: “נלכה נא לבונצהידה!”

השאר החרו־החזיקו אַחריו: “לבונצהידה!” וקספר קורניש הושיב את הגברת בנפי לתוך מרכבה ושלח אותה למצודת בתלן, שהיתה בעת ההיא קנינו של בלדי. הוא עשה זאת מתוך תקוה, כי בנפי יתנהג בשקט אם ידע שרעיתו נתונה במאסר.

*

לאחר שנדם קול הרודפים מאחרי בנפי, התחיל לבקש דרך לאור כוכבי־הלילה וגם עלה הדבר בידו, הוא חתר על פני יערות ושדות־קש עד שראה עם דמדומי־חמה את מגדלי קלוזנבורג נשקפים מרחוק.

על פני המישור אשר לפני העיר עסקו גדודי־בנפי בשעת־בוקר זו בתרגילי־צבא, והנה קרב אליהם מצביאם, חור, בגילוי־ראש. בלא מעיל עליו ובלי־נשק. שרי־הצבא מהרו אליו בחרדה.

– “נמלטתי זה עתה מהתקפת־חמס”, אמר בנפי בנשימה כבדה ובקול חנוק; “אויבי התנפלו עלי בזדון, אני נצלתי מפניהם, אבל אשתי נשארה בידיהם. לפי קולות רודפי הכרתי בהם את קורניש ואת דצו”.

– “אמנם כן, הנה אני רואה ברפידת־האוכף רקום שמו של דצו”. – אמר מיכאל אנדיאל.

פני בנפי היו נבוכים מאד.

– "איני יכול להשיג את הענין בשום פנים, – אמר אל שרי־הצבא. “אם ההתנפלות באה בפקודת הנסיך, הן צריך הייתי קודם להקרא למשפט, או לפחות, לקבל פסק־דין. אולם אם זה ענין פרטי, הן אאסוף בידי אחת את שני הסקלים הללו. על כל פנים היו נכונים כאן, מחוץ לעיר, לצאת לדרך, ואני אשים פעמי אל מצודתי, בעוד שעות מספר ידוע אדע באיזו מגמה עלינו לפנות”.

ובנפי יצא בלוית מיכאל אנדיאל את העיר. כשהטה את סוסו על פני ארמונו, אנוס היה לעבור סמוך לחלקת־האדמה שעליה עמד לפנים ביתה של סנט־פלי. רק אבן־פנה אחת נשארה מן הבית, וכשהשקיף בנפי למקום מקרוב, ראה את גברת הבית יושבת על האבן הזאת, מחכה לו בפנים שמחים־לאיד. הוא נפגע למראה והסב מהר את פניו, אך היא פנתה אליו בברכת־לגלוג:

“בוקר טוב, אדוני הנדיב”.

בנפי דהר במורת־רוח משם והלאה. בשער ארמונו חכה לו כבר בן־המשק של בונצהידא, שנמלט מעין הסקלים, אחרי שהשתערו על המצודה. בקצור ובלחש מסר לאדוניו על כל ההרס והשמה שעוללו הסקלים בביתו.

בנפי לא ענה דבר, הוא ביקש את כלי־זינו ואת סוס־מלחמתו והתכונן במנוחה לדרך.

– "האדון הנעלה ייטיב לעשות, אם ימהר לשם, האיץ בו בן־המשק. “הסקלים פרצו גם לחדרים”.

– “טוב הדבר”, השיב בנפי, בהתהלכו הנה והנה בידים שלובות.

– “לא, אדוני הנעלה, לא טוב הדבר. האנשים שברו את כל כלי החדרים, חתכו את המרבדים לרצועות, לקחו להם את כל העדיים, סבאו את היין שבמרתף וגם חמסו את הסוסים”.

– “אין דבר”, – השיב השליט. – מה לו עכשו, ברגע זה, ולעדיים, וליין ולסוסי־הרכיבה?

“ויותר מזה עשו, אדוני. הם התפרצו לחדר־השנה של רעיתך, שמו את תמונתה מטרה לרוביהם והשחיתו אותה לקול צחוק פרוע”.

– “מה, את תמונת אשתי?” – שאג בנפי ואחז בחרבו “את תמונת אשתי אמרת?” קרא שוב, ברקים נתזו מעיניו. הוא שלף את חרבו מתערה, ופניו לא היו לו. דומה היה ברגע זה לנמר מוּסת. הוא אץ לעלות על סוסו וירכב לשדה אל צבאו.

– “ידידי!” קרא, בהתקרבו אל שורותיהם. "עדת חמס התנפלה על טירתי ושמה אותה לבז. הם נפצו כל הכלים בחדרים, הם שדדו את ארוותי, גזלו את אוצרות־משפחתי. אבל לכל זה אינני נותן לבי. יאכלו הרעבים כדי שבעם, יהיה להם מה שלא היה להם מימיהם, יגנבו כל אשר לי. אבל הם הרעו לעשות, הם התעללו בתמונת אשתי! את נקמת כבוד אשתי נקום אנקום מהם! נקמה נוראה תהיה זאת! בואו אחרי!

קריאת התרועה הכללית של הצבא העידה כי נכון הוא ללכת בעקבות בנפי. שרי הצבא ערכו את המחנות בסדר, וכבר נשמע קול החצוצרות בפעם השניה, והנה הופיעה פלוגת פרשים, שנים־עשר איש, לנוכח הצבא של בנפי.

הפרש האמצעי היה כּרוז של הנסיך. איש מידות ורחב־כתפים ושבפנים נועזים רכב עד שקרב אל בנפי ואל שרי־הצבא וקרא אלים.

– “עמדו!”

– “גם כך אנו עומדים, אם עינים לך לראות”, – השיב לו מיכאל אנדיאַל.

“בשם כבוד רוממותו הנסיך אני דורש ממך, דיוניסיוס לבית בנפי, להתיצב במשך שלשה ימים, מן היום הזה, בקרלסבורג לפני בית־הדין של המדינה ולגול בדרך־חוקית מעליך את האשמות שאתה נאשם בהן; עד אותה העת תשאר אשתך עצורה כבת־תערוּבות”.

– “בוא נבוא”, השיב מיכאל אנדיאל, הן עיניכם הרואות כי נכונים היינו לצאת לדרך, רק לא ידענו עד עכשו לאן נשימה פעמינו".

“החרישה נא, המפקד”, קרא אליו בנפי. “אין להתל בשליחו של הנסיך”.

המבשר פנה אל שרי־הצבא. “הזמנה זאת אינה מכוּונת אליכם. אליכם יש בפי דבר אחר לגמרי בשם הנשיא”.

– “מוטב לך שתעצור דבריך, או שאפתח בשיחה עמך, אשר תצלינה אזניך לשמעה”. הוסיף המפקד להתל ויכון את אקדחו אל המבשר.

“סלק את הנשק! – קרא בנפי בקול עליו. יואיל למסור את בשורת הנסיך, פנו לו מקום וידבר!”

המבשר הזדקף על אוכפו, העביר את עיניו על פני החיילים, וקרא בקול פועם למרחוק:

– “הנסיך אוסר עליכם להשמע מעתה אל בנפי; כל מי שיצא להלחם לו, בוגד הוא במולדת!”

“אתה הבוגד!” המה מיכאל אנדיאַל.

עוד רגע והגדודים הנרגשים פנו מכל צד בחמת זעם ובאיומי־מות אל המבשר. מאה להבי חרב צלצלו בבת אחת מעל לראשו.

– “עצרו!” – קרא בנפי בקול רועם, בכסותו בגופו על השליח. קדושים חיי האיש מלפגוע בו! עמדו במקומותיכם. איש אל ישא ידו אל נשקו. אני מצוה עליכם! אני – מצביאכם!"

– “יחי! יחי!” קראו הגדודים ועמדו לקול הפקודה בשורותיהם בחומה.

" הן לא תתרעם עלי", – אמר בנפי אל השליח המחויר, אם עוד זו הפעם ישמעו לי. שובה אל הנסיך ואמור לו, כי במשך שלושה ימים אתיצב לפניו".

– “אבל גם אנו נהיה שם”, – קראו המפקדים אחריו.

המבשר ובני לויתו נסתלקו להם. בנפי הוריד ראשו תפוש מחשבות.

כבר נשמעה בשלישית תרועת החצוצרות ונפרשו הדגלים, אבל בנפי קפא עוד כקודם במקומו בלא־הגה, כבד־רוח וקודר. “אדוני, שלוף חרבך”, – קרא אליו אנדיאַל, “עמוד בראשינו ונצא לדרך. תחילה לבונצהידה ומשם לקרלסבורג”.

– “מה אמרת? מה אתה מבקש?” הגה בנפי.

“אם החוק מתבטא על ידי החרב, תלמד החרב גם זכות עלינו”.

– “לזה יקרא מלחמת אזרחים”.

– “לא אנו המתחילים בה”.

“ואנו גם לא נלבה אותה – אין זו עוד מלחמה באויבים אישיים, כי אם בנסיך עצמו, והוא ראש ארצנו”.

“ואתה יד ימינו. אם הללו מדליקים את לפיד המלחמה בארץ, אל יכוּבה בדמך”.

"ומה הרעותי להם? האם חטאתי חטא־מות? האם ישימני איש בזה?

– “תקיף אתה, והרי הם מבקשים תואנה להמיתך”.

– “אחת היא. אני הולך להתיצב, ולבדי אלך. אשתי נתונה בידיהם, חובת־אבירים היא עלי לשחררה”.

– “בנשק בידך יקל לך לשחרר אותה וגם את עצמך”.

"איני חושש לשום דבר. לא עשיתי כל רע, אשר אתביש בגללו בפני משפט־צדק; אך אם תחרשנה מזמות עלי, הרי עוד אתם לי, או אז קראו גם לגדודי אשר בסומליו וסכלו כל תחבולת־רשע.

– “אדוני, לא רב כוחו של הצבא, אשר מצביאו הסגיר עצמו מרצון בידי אויביו. עוד היום ילך באש למענך ויהיה נכון להכריז אותך לנסיך. אבל מחר, אם יוָדע לו כי נענית לקריאת בית־הדין, יתפורר הצבא ויתנכר לך”.

“אל תאמר איפוא דבר לאיש. מיד אעלה במרכבה ואסע לקרלסבורג, ואתה תאמר בינתים לגדודים כי נסעתי לסומליו, לאסוף את יתר צבאי. שמור על הסדר הטוב עד שתגענה שמועות על אודותי”.

בנפי נסע ומיכאל אנדאַל השיב בריטון את חרבו לנדנה והודיע לאנשי הצבא, כי יכולים הם לנוח, אם עיפים הם.

מקץ שעה אנו רואים את בנפי במרכבה רתומה לחמשה סוסים ועל ידו משרת רכוב, נוהג בסוס שני מאוכף.

ככל שהתרחק בנפי ממרכז שלטונו כן הלכה ורבתה־המועקה בלבו. הכל נראה בעיניו עכשו בדמות אחרת. מתוך תוי פני האנשים שפגש על דרכו, ביקש להכיר את מחשבותיהם עליו. אם מישהו ברך אותו במאור־פנים, וחשב בנפי כי מתוך השתתפות בצער נעשה זאת. ואם הברכה היתה חטופה, ראה בזה אותות־שנאה. הוא עצר את כל האנשים שידע אותם ידיעה כלשהי, מהם אנשים שקודם לא חונן אותם אף במבט, ופנה אליהם בשאלות. ברדת שמשו של אדם, יעלו בזכרונו כל פני אנשים שהכיר, גם לאויבו יושיט אז ידו מרחוק.

פתאום ראה עגלה באה לקראתו. איש עטוף מעיל דרך אפור ישב בתוכה, ובנפי הכיר בו את הכהן מרטין קונץ, שעוד לפני זמן מועט בא לפניו בתלונה ובקשה והוא השיב את פניו ריקם. קרא לו לעצור רגע בסוסו.

הכהן שלא שמע את הקריאה, מחמת רעש הגלגלים, הסיר כובעו לברכה ויסע הלאה. בנפי ראה בזה רצון להשתמט מפניו וסימן רע. הוא ציוה לעצור במרכבתו הוא, ישב על סוס־הרכיבה וציוה לרכבו לנסוע לטורדה ולחכות לו שם. אז רכב לעבר עגלתו של הכוהן. והדביק אותה. עוד מרחוק קרא אליו בנשימה כבדה:

“האם נמנע אתה מבוא עמי בדברים?”

– “צוה עלי אדוני, לא ידעתי כי בחפצך לדבר אלי”.

“ודאי יודע אתה מה שזוממים עלי, האם לא כן? מה תאמר לכך, מה עלי לעשות?”

– “במקרים כאלה קשה לאדם לתת עצה – וכן גם לקבל אותה”.

– “החלטתי להענות ולהתיצב”.

– “כחפצך, אדוני”.

“אין לחשוש. איני סבור כי יעיזו לעשות לי עול, בידעם כי בסומליו וקלוזנבורג עומדים צבאותי ערוכים למלחמה”.

– “הו, אדוני, קשה לאסיר לפקד על צבא. חזק הכלב החי מן האריה המת”.

הדברים האלה הטו את בנפי מהחלטתו הראשונה, זמן־מה הרהר עוד על עגלתו של קונץ, אחרי כן אמר בקול עמום: “צדקת”. הוא דרבן את סוסו ושב לקלוזנבורג מתוך כוָנה להיות עם צבאותיו.

כשהגיע למקום בו עמדו עוד לפני פחות משש שעות הגדודים שהריעו לקראתו, מצא שם עדת צוענים, שנראו מלקטים דבר־מה מעל הארץ.

“מה אתם עושים כאן”, – קרא בנפי אליהם.

המנהיג שלהם הכיר את בנפי, הסיר את כובעו בענוה ואמר:

"אדוני הנעלה! הצוענים באו ללקט את הכדורים שפזרו כאן האדנים האצילים?

“והיכן הם עכשו, האדונים האצילים?”

– “הלכו באשר הלכו, אדוני, אלה לכאן, ואלה לכאן”.

– “לאן הלכו?”

“כשראו את כבוד מעלתך מתרחק מקלוזנברג, מיד קמו ונפזרו לכל רוח”.

פני בנפי החוירו.

“ומיכאל אנדיאַל?”

בנפי הרגיש כי ראשו הולך סחרחר. דמעות עלו בעיניו. הנה עתה עזוב הוא מכל, מגורל ומאיש. מה נותר לו עוד מכל גדולתו? לאן יפנה עכשו, לאן ישים פעמיו, כל דרך גדורה בעדו.

הוא נתן לסוס כי ישאהו הלאה. בשמים ובארץ וגם בלבו שררה השממה. אין מפלט בשום מקום. הוא רכב ורכב, לפניו השתרעו יערות אדירים, והוא חשב: מה מעבר להרים האלה? הרים גבוהים; ומעבר להם? פסגות גבוהות מאלה; ומה עוד? הררי שלג; ואין כל בית עוד מסביב אשר בו ימצא מקלט. האם האיש אשר עוד לפני יום אחד משל על מחצית זיבנבירגן לא ימצא עוד סוכה למלון־לילה, האם יפול כחיה מורדפת לפני אויביו? הן אם נגזר עליו למות, אל יהא, לפחות, ללעג ולקלס אחרי מותו.

לאט לאט התחיל רעיון אחד להכות שורש בלבו. לרעיון זה שבה אדמימות לשחק בפניו, לאט זקף את ראשו וקרא בעים־רוחו: “כן לשם, לשם!” רעיון־סתר זה הדליק ברקים בעיניו. הוא היטה את רסן סוסו לעבר היער המשתרע לפניו ונעלם בתוך סבך־עליו.

*

רוח־סגריר הומה, הסער כופף אילנות, הגשם מצליף בכוח והפלגים העולים על גדותיהם רועשים בזעף.

פעם בפעם יתלקח הברק ויאיר את הנוף; לאור האש הזאת יראו פתאום הררי השלג כעטופים כסות שחורה, והשמים מתבהרים. אז ינוחו שוב צללים שחורים על פני הרקיע והאלפים מבהיקים בנגהם הלבן, הרגיל.

האופק סגור מסביב כפות הרים גבוהים לאין שעור ותלולים להחריד, ולרגליהם, בעמק ללא־דרך, מדדה רוכב, שנראה ממרום כנמלה צולעת.

ירחמהו אלהים בסער זה, בלילה זה, במקום זה.

“גן השטן” הוא.

*

אולם מזרחי מפואר נגלה לעינינו. נרות־שעוָה למאות בוערים סביב־סביב. הסיפון גבוה כל כך, עד כי אור הנרות אינו מגיע אליו. שתי שורות של עמודים תומכים בקורת־הספון, הקירות מקושטים בציורי ערבסקות, בכלי זהב ומלשת מבהיקים, באמצע האולם מתרומם ערסל של קטיפה אדומה ומחזיקים בו ארבעה כרובי־זהב, שאבני־אחלמה משמשות להם עינים; לפני הערסל עומד שלחן־שן קטן, שכרעיו נחשי־כסף מפותלים בהבנה, ועל יד השולחן מזבח־קטורת עשוי זהב, שריח ענבר ואהלה מתמר ועולה ממנו. על הערסל אשת חן יפת־קומה, שפניה חורים ועיניה מתנוצצות. שערה השחור מחובר אל מצחה בקשור־זהב דק, שנצמד באבזם־זהב משובץ יהלום גדול אחד, השולח אלפי קרנים מבריקות בין תלתליה השחורים ונראות כאור הקשת באפלת־הלילה.

לבדה היא הגברת. הכל קופא סביב לה, לבלי נוע. כמו בארמון מכושף. אין כל דבר, אין כל הגה מגיע לכאן.

מי יכול להעלות בדעתו, כי חדר־קסמים זה חצוב בעמקי האדמה, בתוך אותם הסלעים שהסער מרעיד עכשו את שיחיהם הבודדים.

זהו המעון המסותר שבגן השטן; ובעלת המעון, – אשה, קוסמת, או שטן – היא עזראלה.

אבל איך תוכל הנערה החמודה הזאת לחיות פה לבדה, הרחק משיחו ושיגו של העולם?

ולמה לא תוכל? הן היה העולם כולו כתפתה בלבה. כאן בין הקירות מזוגי־הטעם תרגיש עצמה לבדה, כאן תתרועע עם דמיונות רוחה, כאן תתכּון עתידה, תחלום על אהבה, על שלטון, על ארצות חדשות שהיא תמשול בהן כמלכה.

פתאום נשמע קול פסיעות. עזראלה מזדקפת ומטה אוזן. הנה מתקרבים הצעדים והיא שומעת קול דפיקה מוכרה על הדלת.

– “הוא!” היא קוראת בלחש, קופצת ממושבה נחפזת אל הדלת, מסלקת את הבריחים הכבדים ופותחת את הדלת לפני הבא.

– “סוף־סוף באת!” – היא מגמגמת ושולבת זרועותיה מסביב לצוָארו.

האיש הזה הוא דיוניסיוס בנפי.

אבל, בלא אומר ואומץ־רוח הוא עומד כאן. צמרמורת עוברת בכל אברי גופו. אמנם עוטה הוא עור נמרים מעל לבגדיו, אבל הגשם השוטף חדר גם בעד העור הזה.

– “רטוב אתה כלך”, – אומרת הנאוָה. התחמם מהר. מרחוק אתה בא. תנעם לך המנוחה". והיא מוליכה את בנפי אל הספה, מסירה מעליו את אפודתו ומכסה אותו במעילה המרופד עור־נמיה ונותנת תחת רגליו כר־קטיפה שחממה קודם באש מתחת־הקטורת. היא לוחצת את ידיו אל לבה, כי יחם לו.

אבל בנפי הוא קר ואילם. אסונו נראה כרשום במצחו. גם עין בוחנת פחות מעינה של עזראלה יכלה להבחין כי בתוי פני בנפי לא יוכר עוד השליט הגדול, הגאה; דמותו עכשו היא דמות מלך שהורד משאתו, והוא בא הלום, לא משום שרצה לעזוב את כל היקר לו, כי אם באשר נעזב מאיש.

עזראלה לא רצתה בשום פנים, כי ירגיש בנפי שהיא רואה את השנוי שחל בפניו. היא קרבה שרפרף קטן ועגול אל הספה, לקחה את המנדולינה בידה ותשיר לפניו, אחד השירים שהעלה הדמיון המזרחי על שפתיה: “אם שמחה בלבך, ספר עליך לאהובתך, ורבתה השמחה כפלים. ואם נוגה אתה, השיח את יגונך לפני יקרת־לבך וסר חציו מעליך”.

בנפי הביט אל הפילגש. וצל האפיל על גבות־עיניו. והנערה הוסיפה לפרוט על המנדולינה, ותשר שיר אחר:

“בוגד באדם כל אשר בחיים. השמש מתעלמת כל ערב מעין השמים. הים בורח מחופיו; הדרור עוזב מדי שנה בשנה לעת חורף את קנו. רק הנערה האוהבת לא תעזוב את מקור אהבתה”.

בנפי הוסיף להחריש. ראשו סמוך על מרפקו, עיניו מוצפות דם וכולו דומה לאריה שנפצע פצע אנוש.

עזראלה ליטפה את ראשו ואמרה: “מה הקמט הזה במצחך היפה, אשר לא היה כאן קודם. לשוא אני מחליקה ומישרת אותו, הקמט שב למקומו. הבה איפוא ואכסנו בנזר זה – מה יפה מצחך זה, מה הולם אותו כתר־מלכות!”

זעקה בלתי טבעית פרצה מפי בנפי, הוא שלף את הנזר מעל ראשו והשליך אותו בזעף ממנו והלאה. כל תו בפניו העיד על הסערה הגועשת בלבו. הפילגש הנזופה ידעה לקרוא בתוים אלה את כל אשר נתרחש.

זעקה פראית זו הוציאה את בנפי מתוך הרוח הנכאה שהיתה שרויה עליו. הוא קפץ מעל הספה, שיוה שנית לפניו אותה ההבעה השכיחה, הגאה, המפיקה קלות־דעת וקרא:

– “הביאי לי יין, היום רוצה אני לשמוח כאשר לא שמחתי מימי. הסופה מיללת מעל ראשינו. תילל! אך צחוק נצחק לזעמה. האם לא כן ילדה נאוָה? עוד היום הזה לנו הוא. נשמח ונגיל בכל אשר בידנו יין ואהבה ונגינה, ומלבד זה ילך הכל לעזאזל”.

הנערה הלכה טופפת, גמישה כיעלה, ושבת עד מהרה במצעדה הנאוה, נושאת מגש־כסף גדול ועליו ערוכים גביעי־זהב.

“אל גביעי־זהב”, – קרא בנפי; אלה אינם נשברים אם יושלכו אל הקיר; מזגי את היין בכלי בדולח ונציאני!"

הפילגש נשמעה לו והביאה כוסות ונציאניות מבהיקות בשלל גוָנים ובקשוטי־זהב יקרים והעמידה אותן על גבי שלחן נמוך שהזיזה סמוך לספה.

– “בואי”, – אמר בנפי וימשוך את הנערה אליו, בהתבוננו עמוק, עמוק לתוך עיניה השחורות.

– “ים־אין־קץ היא אהבתי”, לחשה הנערה בהשענה בידה על כתפו של בנפי.

הוא משך את הנערה אל לבו, תפס בהתעוררות את הכוס הראשונה וקרא בלגלוג מר:

“כוס זו לחיי ידידי!”

הוא גמע את היין והשליך את הכוס בשאט־נפש אל הקיר, עד כי נשברה לרסיסי־רסיסים, מיד תפס את הכוס השניה: “הכוס השניה לשלום אויבי!”

הוא הערה אות אל קרבו וזרק אותה בצחוק פרוע באויר; כמעט עד לתקרה הועפה, ובשקעה ארצה נפלה על הערסל ולא נשברה.

– “הרי זו מסתוללת בי ונשארת בשלמותה!” – קרא בנפי בעינים לוהטות.

עזראלה קפצה ממקומה, תפסה את הכוס ורמסה אותה ברגליה.

בלב בנפי התלקחו שלש הרגשות בבת אחת: חמה, שכרון ואהבה פראית.

הוא נשא את הכוס השלישית, ובעוד הנערה חובקת בשתי ידיה את צוארו, קרא בקול רועם: “הכוס הזאת לחיי זיבנבירגן!”

והוא גמע את היין. אולם ברגע שסילק את הכוס מעל שפתיו, מתה בת־הצחוק על שפתיו ותחת להשליך את הכוס אל הקיר, העמיד אותה על השלחן. צמרמורת קרה הרעידה את כל בשרו בהגותו בתוכן דבריו: “הכוס הזאת לחיי זיבנבירגן!”

הוא לא משך ידו מן הכוס, ביראה רצה להסיר אותה מעל השלחן, והנה, בלי כל סיבה נראית לעין, התפוצצה הכוס בידו לרסיסי־רסיסים.

טבעת־היהלום באצבעו שרטה את הכוס והבדולח שכנראה לא צונן כראוי בבית־החרושת נתפקע והיה לאבק רסיסים מתנוצצים.

חרדה תקפה את בנפי למראה הזה, כאילו ראה בזה אות מבשר רע.

הנערה תפסה נלהבת את כוסו בידה וקראה בשפתים רועדות: “הכוס הזאת לחיי האהבה!”

קריאה זו הוציאה את בנפי ממצב־רוחו המפוכח, מחרדת־הצמרמורת ונסכה עליו שנית רוח שכרון.

– “איני יודע”, גמגם בנפי, במה השקית אותי. ראשי כבד עלי מאד, ולבי הומה אליך ברוב אהבה".

“בכן שים לב, שלא תרדם כי בימים הרבים ההם שעזבתני לבדי, נשבעתי להרוג אותך בשנתך”.

– “עשי, עשי זאת!” לחש בנפי אליה, שלף את השלח מתוך חגורתו והושיט אותו לידי הנערה.

עזראלה תפסה את השלח, ובאש־שטנים בעיניה, ובנהימה על שפתיה קפצה אליו, בשלחה את חוד־השלח לעומתו. אך הנה נפל הכלי מידי הפילגש, ובעינים סרה החמה, ובת־צחוק של כליון־נפש שחקה שוב על שפתיה.

– “הרגני נא אתה, בטרם תעזבני”. – גמגמה הנערה בחבקה את צוארו.

– “אותך וגם אותי יחד? האם לא כן?”

– “כן, כן!”

“אל נא תשתעשעי, עזראלה בדבורים כאלה כי עוד מעט ואני מוכן לכך”.

“ואני על אחת כמה וכמה”. הגתה הנערה. “בוא ואראה לך דבר־מה”.

היא הרימה את המרבד שעל הרצפה, פתחה דלת בתוכה, ומתחת לה נראה בתוך האפלה אולם עמוק ונמוך שנשען על גבי עמודים מקומרים עבים וקצרים, ועל יד העמודים עמדו הרבה עריבות גדולות.

– “כן”, – אמר בנפי. – “כאן החבאתי את אבק־השריפה שהצלתי אחרי מפלתו של יוחנן קמני”.

– “ראה נא את הפתילה הארוכה הזאת”, אמרה עזראלה, בהוציאה חבל־צמר עבה מתוך שקערורית. החבל הזה מקושר אל העריבות. לעתים קרובות, בבקרך אצלי כאן, היה קצה הפתילה הזאת שמור אצלי מתחת לכר, ויש אשר החזקתי כבר את הלפיד בידי כדי להדליק את הפתילה ולהעיף אותי ואותך בקול רעם השמימה או – שאולה!"

“ולא היה בך אומץ־הרוח לכך?”

– “היה היה – בשבילי. אבל חשבתי בלבי, כי שייך אתה לא רק לי כי אם גם לארצך”.

– “איני שייך עוד לשום איש”.

– “לבך היה מלא מחשבות נשגבות. הגורל יעד אותך להיות שליט של ארץ ואולי גם לגבור של מחצית־תבל, אשר שמו ירשום דף חדש בדברי־הימים!”

“כל זה חלף לבלי שוב!” – קרא בנפי. “כאין וכאפס הייתי. החלל אשר מתחת לרצפה הזאת – זו כל הארץ השייכת לי. אך בורח אני”.

– “הה!” קראה עזראלה. – “האם נצחוך אויביך?”

– “קללה לראשם!” רחמתי עליהם, על כן בא סופי.

“והאם גם צ’קי עימם, זה שאמר לאסור אותך זה לא כבר?”

– “כן. הוא הקשה ברודפי”.

“האם עזבו אותך כל ידידיך הנאמנים?”

– “אין ידיד נאמן לנופל”.

“יכול אתה לשכור אנשי־צבא ולהחל במלחמה, עשיר אתה למדי”.

– “כל עשרי הלך לטמיון”.

– יכול אתה לבקש עזרה בארץ־נכר".

–"תהיה זאת בגידה במולדתי. נפל נפלתי, ויודע אני מה צפו לי – עלי למות. אבל אויבי לא יזכו לשים מותי כחג להם, לתת קולם בצחוק, כשאלך חור למות. בעצמי ולבדי אמות".

– “ביוּלה! לא לבדך תמות, ונרימה כוסותינו. עמך אני. בעוד ראשך ינוח על לבי בשנתך, יבער קצה הפתילה הזאת. ירעם הרעם אשר יחריד ארץ, יפרק סלעים, אשר יודיע לשמים ולשאול, כי לשוא יבקשו אויביך אחריך!”

– “בת־שטנים את, עזראלה ואהבתיך!” קרא בנפי והרים את הנערה בידו למעלה, כהרם ילדה קלה.

מקץ שעה שררה אפלה באולם. האבוקות כבו. רק עשן מלא את האולם הגדול ומבין לעשן נראתה כמין מפלצת שעיני־אש לה, נחש־אש הזוחל לאט ומתקדם – קצה הפתילה.

בנפי ישן זמן רב. ופתאום הקיץ. בדממה העמוקה נשמעו אלא אנחות הנאהבים והלמות לבותיהם. חושך היה סביבו. מוחו ההמום היה זקוק לחשב זמן־מה עד שזכר כיצד הגיע לכאן.

רוח קרה הלכה באולם. רק לאחר שהות רבה, מצא כי הדלת פתוחה והרוח מבחוץ זורם בעד הפתח.

לאט־לאט זכר את מאורעות הלילה שעבר ואת שבועת־המות שנשבע והנה הרגיש כי חי הוא. אין זאת כי נחמה הנערה ואינה רוצה במות. הוא התחיל לחפש אותה. הערסל היה ריק.

– “עזראלה, עזראלה!” – קרא אליה.

איש לא ענה.

לבסוף התאושש, הוציא מתוך האח גחלים אחדות והדליק נר־שעוָה. עזראלה לא נמצאה.

והנה ראה את פתילה שנקצצה במספרים.

– “נשמה פחדנית!” – מלמל לעצמו. הקור חדר בעצמותיו, הוא אמר להתעטף היטב במעילו, והנה נפל קלף מקופל לרגליו. הוא הכיר את כתב־ידה של עזראלה.

הוא קרא נדהם את דברי־המכתב: “אדוני! אינך מיטיב לראות ללבב אשה. אנו נותנים אהבה למעננו. אבל אין אנו מוסרות את נפשנו למען האהבה. אתה אבדת את תקפך, ולאחר שנעזבת מכל, חשבת כי אני לבדי נשארתי נאמנה לך, אני אשר אהבתיך בגלל שלטונך, והנה עתה, אני שייכת לאיש אשר נחל את השלטון. אני מעריצה את העולה לגדולה, אני שונאת את היורד… כדאי היה לך לזכור את סופו של קוּרסר־בג”…"

בנפי לא יכול לקרוא את הדברים עד תומם. פניו קדרו מחמת בושה. עד כה הושפל!"

“שפחה נקלה זאת חשבה על בגידה, בשעה שחבקה אותי, ואני אמרתי לבלות את שעותי האחרונות בזרועותיה! בושה וחרפה היא לאדם כמוני לבקש לו מות שכזה. הבוז לי, אשר יכולתי לשכוח את האשה אשר מסרה את נפשה עלי כדי למלטני מידי אויבי, ונפלתי בידי פילגש זו האומרת עתה להסגירני בידי אויבי. – אכן, לא אחרתי את המועד. לא את חיי כי את כבודי אוכל עוד להציל. אל יאמרו אויבי כי נסתרתי מפניהם והם מצאוני. באומץ־לב אתיצב לעיניהם, וכך הייתי צריך לעשות מראש”.

הוא יצא לחצר הפנימית, במקום שהשאיר את סוסו, הסוס לא נמצא. הפילגש לקחה אותו לה.

הוא שב אל האולם, הדליק שנית את הפתילה, יצא, סגר את דלת־הברזל וישם פעמיו לאורך נהר סמוּס.

לעת־הצהרים ישב על שפת הנהר להינפש בשבתו כך כרבע־שעה, שמע קול שעטת־סוס מתקרבת. הוא הסתתר מאחרי שיח וראה פלוגת אנשים מזוינת ובראשה רוכבים צ’קי ועזראלה.

לאחר שנתרחקה הפלוגה, הוסיף בנפי ללכת בדרכו. עד מהרה פגש ביער אכר עני שחטב עצים.

– “שמא יודע אתה, לאן הלכו האנשים המזוינים האלה?” – שאל בנפי את האכר.

“יודע אני, אדוני! הם הלכו לתפוס את דיוניס בנפי, פרס גבוה הוקצב תמורת גלגלתו”.

“לכמה עולה הפרס?”

“אם אציל יהיה האיש התופס אותו ויקבל אחוזה. ואם אכר הוא וקיבל מאתים אדומים”.

“אמנם לא רב הכסף, אבל סבורני כי לך יספיק. אני הנני דיוניס בנפי”.

האכר הסיר את כובעו.

– “האם שואל אתה, אדוני, כי אוליך אותך למקום שהוא”.

– “הוליכני למקום שישלמו לך בעבורי את מאתים האדומים”.

מקץ רבע שעה ענה הד נורא בהרים, שזעזע את הארץ במרחק של מחצית המיל סביב. מערת־הכשפים של “גן־השטן” נהרסה כליל.

צ’קי אחר לאשרו, כי אלמלא כן היה הולך לאבדון, הוא ובני־לויתו עמו.

כששב, היה בנפי אסור כבר, וכך לא זכה לתהילת מנצח שלקח את אויבו שבי. הוא מיהר להיפגש עמו, ולשם נקמה הוליך אתו גם את עזראלה. זו הביטה אל בנפי במבט קר, כאילו לא ראתה אותו מימיה.

– “בלבך אין חסד, ואני אינני זקוק לו. רק דרישה אחת לי. היות ובאתי, וגם נאסרתי – מבלי שאדע מדוע – אני דורש לשחרר את אשתי”.

– “עתה חשקה סוף־סוף נפשך באשתך?”

“לא לזה נתכוַנתי. אני שואל רק, כי בו ברגע שאובא לבית־הסוהר, תשוחרר אשתי משם”.

– “כאשר בקשת, כן יהי, אדוני רב־החסדים”, השיב צ’קי בסבר ידידות מהול בלעג.

בנפי העיף עליו מבט מפיק בוז, הוא פנה אל אחד משליחי בית־הדין ונכנס עמו בשיחו, ואל צ’קי לא שם לב.

*

כשנודע לטלקי על מאסר בנפי, ציוה להובילו מיד למצודת־בתלן.

כשהגיעו למצודה, קיבל את פניו סטיפן פטקי, שוטר־בית־הדין של קלוזנברג, שהוריד דמעות למראה אדונו, בעוד שבנפי חמד לו לצון.

השוטר הוליך את בנפי ביראת כבוד על פני המדרגות.

על הסף עמד נרעד כולו. בחדר היתה אשה עטופה אבל. כשראתה אותו, החוירה כמת, נשענה אל השולחן ולא יכלה לזוז ממקומה.

בנפי הרגיש כי כל דמו עולה אל לבו. ברגע הבא השתער בסערת־רוח אליה וקרא: “אשתי – מרגריטה!”

האשה נפלה באין אומר על לב בעלה ותבך בקול.

– “האם לא שוחררת?” – שאל בנפי והחויר.

“אני בעצמי לא רציתי ללכת מפה”. – השיבה מרגריטה. “לא יכולתי להשאירך לבדך בבית האסורים”.

דמעות קמו בעיני בנפי. בלא קול צנח לרגליה והעתיר נשיקות חמות על ידיה.

“כל עוד נראינו מאושרים בעיני העולם, יכולנו להשתמט זה מזו”, אמרה מרגריטה בקול חנוק, האסון ליכד אותנו שנית"…

 

פרק תשעה עשר: פסק־הדין    🔗

אספת־האצילים שכונסה בקרלסבורג הביעה את התנגדותה לקשר החשאי על בנפי. פול בלדי היה הראשון, שדרש כי פסק־הדין יחתך רק על ידי מועצה זו ולא על ידי שום בית־דין חשאי.

וטלקי שראה כי לא יוכל למועצה, הסית את הנסיך לפזר אותה, בדברו על לבו, שאם יובא בנפי לפני אספת־האצילים עלול הוא להימלט בדרך, או לכון את החרב המתהפכת לצד הנסיך.

בישיבת בית־הדין נקראו שלשים ושבע אשמות שנאשם בהן בנפי. הוא ענה באומץ־לב על כל סעיף וסעיף. לשוא.

האנשים ידעו כי מאד פגעו בכבודו ויראו להשאירו בחיים.

הוא נדון למות.

לעת ערב עלה בידי הקושרים להניע את אפפי הלום־היין לאשר את פסק־הדין. לדיסלאוס צ’קי יצא בצעדים מהירים את האולם, – כשהוא מחביא בכיסו את הכתב. הוא קרא להביא לפניו את סוסו, החוה קידה אילמת לאדונים ההולכים אחריו, עלה על הסוס וינשא בדהרה.

גם שאר האדונים נחפזו לצאת, כאילו אצה להם שעתם. בלחישה נפרדו איש מעל אחיו ויסעו איש לעברו. מקץ רגעים אחדים נשאר אפפי לבדו.

קשה היה לו בחדר. אנוס היה לצאת ולשאוף רוח צח. האויר בחדר החניק אותו, או אולי, חש את המחנק בנשמתו? הוא יצא אל המרפסת. רוח הלילה נעם לראשו ההמום. הוא נשען אל המסעד ונעץ עיניו בשמי הלילה החרישים כמצפה שיפול משמים כוכב גדול משאר הכוכבים, או כי ישמע איזה קול מרחוק.

ופתאום עלה קול זעקה באזניו. ברעדה הביט סביבו וקפא במקומו בלא אומר.

לפניו עמדה רעיתו, שיועציו הרחיקו אותה מעליו במשך שבועות, בהפרידם בין הבעל ההמום לבין אשתו נדיבת־הלב.

לאחר שנתרחקו כל השרים, הודיעוה האנשים הנאמנים לה, כי הנסיך חתם על פסק־המות, והאשה אחוזת־זועה הבקיעה בעד המשמר אל בעלה, וכשמצאה אותו במרפסת מיהרה אליו וקראה בסערת רוחה הרבה: “איש ארור ומקולל שכמוך! אל תשפוך את הדם הנקי!”

אפפי סר מפני אשתו ביראה הצידה.

– “מה את מבקשת ממני?” – שאל כמטומטם. “מה את מדברת?”

– “אתה חתמת על גזר המות לבנפי?”

“אני?” שאל אפפי מטומטם ואחז בידי רעיתו.

“אל תיגע בי ביד הזאת! – דם שארי דבק בה”?

"אין זה ישר בעיניך? מה? אני לא רציתי בזה – ", מלמל אפפי. “האדונים הכריחו אותי”.

הנסיכה ספקה כפים ותבט ביאוש אל בעלה.

“אתה הבאת מות על משפחתנו, קללה על הארץ וקללה עלי על שלא נתתיך למות בידי הטטרים, – גם המעשה הטוב נהפך על ידי זה לפשע”.

“אני לא רציתי להמיתו”, גמגם. “גם עתה איני רוצה בזה. אם שאלתך היא, אני נכון לחננו. קחי את טבעתי, שלחי רץ אחרי צ’קי, חנני את גיסך והניחי לי”.

“אנשים!” קראה הנסיכה בהמון לבה, “מי נמצא במקום”?

בין אנשי החצר שמיהרו אליה, עמד נושא־המזונות הראשון.

“קח ארבעה סוסים מאורות הנסיך”, אמרה אנה לאחר שכתבה בעצמה את כתב־החנינה ומסרה לאישור הנסיך וחתמה בטבעתו; “הנה לך המכתב הזה, ואתה חושה אל מצודת בתלן אל תעצר אף לרגע אחד בדרך. חיי אדם נתונים בידיך”.

כמעט בה בשעה, ואולי בו ברגע קרא פול בלדי לסיסו וציוה עליו לעלות על הסוס המהיר ביותר, לרכב אל בתלן ולמסור שם למנהל המצודה, דמו בראשו אם תיפול שערה משערות ראשו של בנפי ארצה.

כל זיבנבירגן היתה אחוזה בהלה אותו הלילה. והאם לא קרה דבר גם בשמים מלמעלה? לעת חצות התחוללה סופת־סער, כאשר לא זכר אף איש מזקני הדור. הברק הדליק אש ביערות ומגדלים, נהרי נחלי מים פרצו בעד בקעי־העננים. אלהים קרא למשפט את הארץ כולה. אולי נדדה שנתו של העם כולו.

רק שנים ישנו במנוחה, הבעל והאשה המפויסים. האושר שחמק מהם בארמון, שב אליהם לבית־הסוהר.

בליל־אימים זה דהרו ארבעה רוכבים בודדים לעבר מצודת בתלן, כל אחד מובדל מחבירו. במרחק אלף צעדים אולי. לאור־הברקים ראו לרגעים זה את זה, וכל אחד מהם הוסיף להאיץ בסוסו.

הרוכב הראשון בא, תוקע בשופר ונותן אות, הגשר המתפרק נמתח והרוכב קופץ לתוך החצר ומוסר למנהל המצודה מכתב משליחו של פול בלדי. הרוכב השני הבא מצוה בשם הנסיך לפתוח את השער. הוא מוסר איגרת שניה לידי המנהל. לדיסלאוס צ’קי הוא הבא.

המנהל מחויר בקראו את הכתב הזה.

“אדוני”, גמגם המנהל, “זה אך קבלתי פקודה מאת פול בלדי, המאיים עלי במות אם יעשה דבר־מה לאסיר”.

“בידך הברירה”, – השיב צ’קי. “אם תשמע לי יתכן כי יכרות מחר את ראשך מעליך, ואם לא תשמע, אני הורג אותך היום”.

המנהל עשה קידה, רועד כולו.

“צוה להסיר את הגשר”, – פקד צ’קי.

“איש אל יכנס בלי רשות למצודה. כל אשר יסרב לפקודתי, בן־מות הנהו”.

בנפי ואשתו ישנו במנוחה.

מקץ רגע נפתחה הדלת בחריקה קלה ובפנים נבהלים נכנס סטיפן פטקי, להעיר חרש את בנפי. אבל גם מרגריטה פקחה בו ברגע את עיניה. פטקי רצה למנוע ממנה את בשורת־החרדה על כן אמר בשפה הרומית:

(קומה אדוני, פסק־המות הגיעה)".

הגברת בנפי נחרדה לשמע הדברים בשפה הזרה, שפני פטקי לא ידעו להסתיר את תכנם. היא שאלה, מה הדבר.

– “אין מאומה!” – אמר בנפי בחיוך מפיק רוך, ידיעה תכופה שעלי לענות עליה מיד. תיכף אשוב, ואת שכבי וישני במנוחה".

ובדברו את הדברים האלה השיב את ראש אשתו אל כרה, נשק לה בחיבה פעמים רבות, באמרו אליה בבת־צחוק עם כל נשיקה ונשיקה: “נשמתי! אשרי! מלכות־שמים שלי!”

הגברת בנפי לא שערה כלל, כי אלו הן נשיקות־פרידה מאת אדם ההולך למות. הן כה חייך אליה והעמיד פני שמחה, בעמדו על סף המות.

ברגע זה נשמע קול קרן־שופר בשער המצודה. שליחי הנסיכה הגיעו ודרשו בשם זיו־רוממותה להיכנס.

בנפי הספיק זה עתה להרגיע למחצה את רעיתו בדבר לכתו מעמה. והנה עלה צ’קי מהר במעלות, פתח פתאום את הדלת וקרא: “מה פשר הפרידה הארוכה הזאת? התכונן! יש להוציא את פסק־הדין אל הפועל”.

לשמע הדברים האלה נישאה הגברת בנפי בזעקת פלצות ממשכבה, ובהושיטה את שתי זרועותיה לקראת בעלה, הביטה בו רגע אחד בלא הגה, אחרי כן שלחה ידה אל לבה, ופניה החוירו חורון־מות בצנחה אין־אונים בעינים פקוחות אל כרה.

במרירות איומה כמות הביטו עיני בנפי אל אויבו.

“רשע עלוב ונקלה!” הרעים עליו בקולו. “מי צוך להמית גם את רעיתי עמי?”

צ’קי הסב ראשו הצידה וקרא בקול גס: “מהר, אין שעתי פנויה”.

“הניחני לבדי, אני רוצה להתפלל, ולא אוכל לדבר אל אלהי בחדר שאתה נמצא בו”.

צ’קי הלך, מזועזע על כרחו. בנפי שם ידו על מצחו ויתפלל.

בשמים נשמע קול רעם אדיר.

“אלהי, אתה הרועם שם בזעף בשמיך, קח את דמי ויכופרו בו עוונותי. אל יפול אף נטף ממנו על ראש האנשים השופכים אותו. אל נא תתן כי תתחרט מולדתי באחד הימים על מותי. תשמור על הארץ העניה הזאת מכל צרה ואסון והסר כל פורענות מראש העם הזה והיה לו לצור מעוז בעת סער”.

בשמים הלכו רעמי־אימים! אלהים מאן לשמוע לתפלה הזאת.

בנפי ניגש בפעם האחרונה אל רעיתו נטולת־האונים ונשק בפעם האחרונה את פניה החורים הקרים, אחרי כן ניגש במנוחה אל צ’קי. “הנני מוכן”.

מקץ רבע שעה נתן צ’קי את רשות־הכניסה לשליח־הנסיכה.

“מה הבאת?” שאל צ’קי את הבא.

“את חנינת הנסיך לאסיר”.

“אחרת לבוא”.

הראש המורם ביותר שבין אצילי זיבנבירגן נפל כבר לארץ

סוף