א

1022     מעשה וישבו החלמאים ארבעים יום וארבעים לילה ודנו:

היכן יבנו עירם?

לסוף נתנו עינם בהר, נימנוּ וגמרוּ:

כאן, ברגלי-ההר, יבנו עירם.

היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תבנו עירכם בראש ההר?

כעסו החלמאים וגערו בו:

טיפש שבטיפשים! שמא אתה יודע נהר ל“תשליך” בראש ההר?

1023     ¹ למחר טיפסו החלמאים ועלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים הרבה ועשו אותם קורות לבניין. וכשנתמלא כל השטח קורות, העמיסו אותן על שכמיהם, טיפסו וירדו עמהן והניחון לרגלי ההר. עבר עליהם ליטאי אחד וראה כמה הם מזיעים, ואמר להם:

חלמאים בני חלמאים, למה אתם מזיעים זיעה של חינם?

אמר – ודחף קורה ברגליו, והיא התחילה מתגלגלת ומתגלגלת למטה והגיעה מאליה לרגלי-ההר.

תמהו החלמאים:

מהיכן זכה ליטאי לחכמה גדולה כזו?

ומיד חזרו והעלו כל הקורות לראש ההר ודחפוּן ברגליהם וגילגלו אותן למטה…

1024     ² קודם כל החליטו החלמאים לבנות להם בית-מדרש גדול. אדם בונה לו בית, – אמרו החלמאים, – יש לו מקום לאכילה ולשתייה ביום וללינה בלילה, ואין לו מקום לתפילה לא ביום ולא בלילה. בית מדרש יפה לאכילה ולשתייה ביום, יפה ללינה בלילה, ויפה לתפילה בין ביום ובין בלילה.

וכהתחילו חופרים בקרקע, כדי להניח אבני-היסוד, עיכב אחד מבני העיר:

אנה תיכנס כל האדמה הזאת, שיוציאו החופרים מן החפירה?

אמר לו ראש-הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור ונכניס לשם כל האדמה, שיוציאו החופרים מן החפירה.

חזר ושאל אותו מקשן:

ואנה תיכנס כל האדמה, שיוציאו החופרים מן הבור?

החזיר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. נכרה בור שני, גדול מן הראשון, ונכניס לתוכו גם האדמה שלו וגם האדמה של הבור הראשון.

ומיד נחה דעתו של המקשן.

[נוסח אחר:

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

היכן נכרה בור? אם תמצי לומר ברחוב-העיר, חיישינן, שמא

בינתיים יפול הנופל לתוכו, והרי אנו עוברים על "לפני עור לא

תתן מכשול"; ואם תמצי לומר לרגלי-ההר, חיישינן, שמא מחמת

כרייה יפול ההר ויהיו בתינו קברינו?

אמר לו ראש הפרנסים:

תנוח דעתך. לא נכרה בור לא ברחוב-העיר ולא לרגלי-ההר,

אלא נכרה בור בראש ההר.

ומיד נחה דעתו של המקשן.]

1025     לאחר שנגמר בניין בית-המדרש עשו לו החלמאים ארון-קודש יפה. וכשהגיעה השעה להתקין פרוכת לארון-הקודש, עצם הצעיר שבפרנסים עין אחת מחמת עמקות ושאל:

שמא יגדל ארון-הקודש בהמשך הימים ותקצר לו הפרוכת?

הבריקו עיניו של הזקן שבפרנסים והחזיר:

שאלה גדולה שאלת, אלא שאני יודע עצה טובה: נעשה את הפרוכת קפולה מלמטה…

1026     לא היו ימים מרובים והתחילו החלמאים פרים ורבים ואוכלוסיהם מתרבים והולכים. ראו שכך, נמלכו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ותישא העיר את כולם?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיב שטחה של העיר.

יצאו להרחיב ומצאו: ההר מעכב. ראו שכּך, חזרו ואספו אסיפה רבתי לטכס עצה:

מה יעשו ולא יעכב ההר?

שקלו וטרו, נימנו וגמרו:

להרחיק את ההר.

בו ביום יצא השמש והכריז:

יהודים, אל ההר!

מיד סגרו החלמאים בתיהם וחנויותיהם והלכו לשם. פשטו קאפוטותיהם, היניחוּן לרגלי-ההר והתחילו דוחפים את ההר. עבר עליהם אדם שאינו מהוגן וראה אותם טרודים בדחיפה ופניהם אל ההר – נטל קאפוטותיהם והלך לו.

וּכשעייפוּ הדוחפים ועמדו לפוּש והפכו את פניהם אל העיר, נסתכלו וראו: הקאפוטות נתעלמו מן העין. שמחו שמחה גדולה ואמרו:

ברוך השם! לא חינם טרחנו. הואיל והקאפוטות נתעלמו מן העין, שמע-מינה מרחק רב הרחקנו את ההר…

1027     ³ משרבוּ אוכלוסיהּ של חלם דקוּ הפרנסים ומצאו, שבית-הקברות שטחו צר ואינו מספיק. יצאו להרחיב – ולא ידעו כמה להרחיב. נמלכו והלכו ליטול עצה מאת הרב, שחכם גדול היה. עיין הרב בדבר ואמר לפרנסים:

הרי זו ביעתא בכותח…נצא כוּלנוּ לשם, כל בני-העיר מקטן ועד גדול, ונשתטח על הקרקע זה בצד זה – ויימצא השטח מכוּון מאליו.

1028     ⁴ הרבה רחובות ומבואות היו לה לחלם, ובתי כנסיות ובתי-מדרשות בכוּלם, חוץ ממבוי אחד, שלא היה לו לא בית-כנסת ולא בית-מדרש. רגנו תושבי המבוי וטענו לפני פרנסי העיר:

למה נפלינו?

נענו להם הפרנסים והחליטו למלא חסרונם. עלו ליער שבראש-ההר, כרתו עצים ועשו אותם קורות לבניין. וכשעמדו להכניס את הקורות לאותו מבוי, לא עלה בידם: הקורות נמצאו ארוכות מכפי מידת רוחבו של המבוי. שקלו וטרו הפרנסים, יגעו ומצאו עצה טובה:

להרוס את המבוי ולהכניס את הקורות…

1029     ראו החלמאים, שימות החורף ממשמשים ובאים, נמלכו והלכו אל החקרן הגדול, פארהּ של חלם, ליטול עצה מפיו:

מה יעשו ולא ימותו מקור?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו וּבנוּ לכם תנורים!

בירכו החלמאים בשם ומלכות “שנתן מחכמתו לבשר-ודם”, ומיד יצאו לבנות להם תנורים. פישפשו ולא מצאו לא טיט ללבנים ולא סיד לטיח. חזרו והלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, מה נעשה וטיט אין וסיד אין?

נמלך החקרן הגדול בדעתו ואמר להם:

צאו ובנוּ תנוריכם חמאה!

שוב בירכו החלמאים בשם ומלכות “שנתן מחכמתו לבשר-ודם”, ומיד יצאו לצבור חמאה לשם בניין תנורים. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם:

חלמאים, שמא תימס החמאה?

נבהלו החלמאים ושוב הלכו אל החקרן הגדול ושאלו:

מורנו ופארנו, שמא תימס החמאה?

הירהר והירהר החקרן הגדול והחזיר:

לא שמא, אלא ברי, שהחמאה תימס. טיבעה כך. אף-על-פי-כן, הואיל וטיט אין וסיד אין, והקור הולך וחזק, אין עצה ואין תבונה אלא שתבנו תנוריכם – חמאה…

1030     ⁵ היה שם, בחלם, עוד חקרן גדול ונתקנא בכבודו של חברו, יצא ואמר לבני-עירו:

מה-לכם תנורים של לבנים ומה-לכם תנורים של חמאה? אלו ואלו אין חוּמם אלא לשעה. מוטב, שתקיפו כל העיר גדר של חוטי-ברזל, ולא ייכּנס הקור אליכם.

הודו החלמאים, ענו ואמרו:

ברוך אלהינו, שהקים לנו גואל ומושיע!

בו-ביום הקיפו את העיר כּוּלהּ גדר של חוטי-ברזל ושבו לבתיהם ששים ושמחים, כי נושעו תשועת עולמים. ולמחר השכים ראש-הפרנסים, יצא מביתו ופשט ידו אל מחוץ לגדר, ומיד נרתע לאחוריו:

אוי כמה קר שם, בחוץ…

1031     ⁶ תחילה לא היו להם לחלמאים אלא בתים לדירה ולתורה ולתפילה, ולהבדיל דירים לבהמה גסה ולבהמה דקה. לאחר-זמן דקוּ ומצאו, שאין העולם מתקיים בלי מקח-וממכר, עמדו ותיקנו להם גם חנוּיות. ומפחד גניבה בלילות העמידו שומר לשמור על החנוּיות. ואדם מהימן היה השומר ועשה שליחותו באמונה:

כל הלילה היה מהלך מחנות לחנות ומסתכל, שמא באו גנבים. פעם אחת נסתכל וראה: באו שלושה גנבים, פתחו דלתהּ של חנות והתחילו טומנים את הסחורה בשקים. צחק השומר בקירבו – ולא השמיע קול. ולאחר שכּילוּ הגנבים מלאכתם אשר עשו והעמיסו את השקים על שכמיהם והלכו להם, פרץ צחוק גדול מפיו:

טיפשים שכמותם! דקדקו לבוא דווקא בלילה, שלא יראה אותם אדם, – ואילו אני ראיתי אותם וכל אשר עשוּ…

1032     ⁷ משהגיעו לילי-חורף הקרים, בא שומר-החנויות של חלם וקבל:

צינה אוחזתו בלילה. נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

ילבש השומר פּרווה בלילה וייחם לו.

קיים השומר וקיבל: לבש פרווה בלילה וחם לו. ולמחר בא השוטר, שרהּ של חלם, וקבל:

פרווה סימן-שררה היא, וסתם-אדם אינו רשאי ללבוש מה שהשררה לובשת.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא ילבש השומר פרווה שלא כדרכה – כשצידה הפנימי לחוץ, כדי להבדיל בינו ובין השררה.

קיים השומר וקיבל: לבש פרווה שלא כדרכהּ – כשצידה הפנימי לחוץ. ולמחר בא וקבל:

בלילה נכנס זאב לעיר וביקש לטרפו, משום שהוא, השומר, נדמה לו כשה, ובדרך נס ניצל מן הסכנה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יצא השומר רכוב על סוס, ולא יגע בו הזאב לרעה.

קיים השומר וקיבל: יצא רוכב על סוס. ולמחר בר וקבל:

עם אור-הבוקר לא מצא מקום להכניס את הסוס.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

עם אור-הבוקר יכניס השומר את הסוס לעזרת-הנשים של בית-המדרש הגדול.

קיים השומר וקיבל: עם אור-הבוקר הכניס את הסוס לעזרת-הנשים. ולמחר בא חשוב אחד מחשובי העיר וקבל:

אשתו מעוברת היתה, וכשנכנסה לעזרת-הנשים של בית המדרש הגדול להתפלל עם “ותיקין” ונתקלה בסוס – נבהלה והפילה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יכניס השומר עם אור-הבוקר את הסוס לעזרת-האנשים, שהללו אין טבעם לא להתעבר ולא להפיל.

קיים השומר וקיבל: עם אור-הבוקר הכניס את הסוס לעזרת-האנשים. ולמחר בא וקבל:

כשבאו האנשים להתפלל ומצאו את הסוס, לא פּינה איש מהם מקומו, התחילו דוחפים אותו, ומיד נבהל הסוס וברח.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יעמידו הגבאים את הסוס לפני התיבה, שמקום פנוי הוא זה.

קיימו הגבאים וקיבלו: העמידו את הסוס לפני התיבה. ולמחר בא החזן וקבל:

מעכשיו אין לו מקום לפני התיבה.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא יהא החזן רכוב על גבי הסוס לפני התיבה.

קיים החזן וקיבל: עלה ורכב על הסוס לפני התיבה. ולמחר בא וקבל:

כשהגיע ל“עושה שלום” לא נשמע לו הסוס ולא פסע שלוש פסיעות לאחוריו.

נתכנסו כל אנשי-העיר, והרב והפרנסים בראשם, והחליטו פה אחד:

מכאן ולהבא כשיגיע החזן ל“עושה שלום” יהיו הגבאים דוחפים את הסוס בראשו, והשמש יהא מושכו בזנבו, שיפסע שלוש פסיעות לאחוריו.

וכך הוא מנהג חלם עד היום הזה…

1033     בית המדרש הגדול, שבּנוּ החלמאים, בניין מפואר היה, ולחיזוק התקרה החליטו להוסיף לה אמלתרה. עלו ליער שבראש-ההר, נתנו עיניהם באילן גדול, כרתוּהוּ ועשוהו אמלתרה. וכשעמדו

להכניסהּ לבניין נחלקו הדעות. הללו אמרו:

אמלתרה אוחזים בה מצד ימין.

והללו אמרו:

לא כי, אמלתרה אוחזים בה מצד שמאל.

והיו בעלי-הימין ובעלי-השמאל עומדים ומתנצחים כל היום כוּלו, ולא באו לכלל הכרעה. היה שם פיקח אחד, קם ואמר:

אין עצה, אלא לגזור את האמלתרה לשתיים: מחצית אחת יאחזו בה הללו מצד ימין, ומחצית אחת יאחזו בה הללו מצד שמאל.

הסכימו המתנצחים וגזרו את האמלתרה לשתיים – ולא הועילו בתקנתם: הוברר, שמחצית אף היא יש לה שני צדדים: צד ימין וצד שמאל. ושוב נחלקו הדעות. הללו אמרו:

מחצית של אמלתרה אוחזים בה מצד ימין.

והללו אמרו:

לא כי, מחצית של אמלתרה אוחזים בה מצד שמאל.

קם אותו פיקח ואמר:

הואיל וכך, אין עצה, אלא לגזור את המחצית לשתיים: מחצית אחת של המחצית יאחזו בה הללו מצד ימין, ומחצית אחת של המחצית יאחזו בה הללו מצד שמאל.

הסכימו המתנצחים וגזרו את המחצית לשתיים – ושוב לא הועילו בתקנתם: הוברר, שמחצית של מחצית אף היא יש לה שני צדדים:

צד ימין וצד שמאל. ושוב נחלקו הדעות…

בו ביום תיקן סופר-הקהל נוצה חדשה הכנף אווז, ועל דעת הרב ועל דעת שבעה טובי-העיר כתב וחתם בפנקס-הקהל:

“להודיע קושט אמרי-אמת מה שבעינינו ראינו ולא זר. אמלתרה לחיזוק התקרה של בית-מדרש יש לה תמיד שני צדדים, צד ימין וצד שמאל, בין שהיא שלימה, בין שהיא מחצית ובין שהיא מחצית של מחצית. והלכה חמורה זו, אם אוחזין בה מצד ימין או מצד שמאל, לא הכריעו בה חכמים, ובמחלוקת היא שנוּיה עד שיבוא אליהו”.

1034     פרנסיה של חלם החליטו לבנות מרחץ בשביל הציבור, ונתקשוּ בדבר אחד:

להקציע קרשי האיצטבה שבמרחץ או לא להקציע? אם תמצי לומר להקציע – חיישינן, שמא יחליקו המתרחצים ויינזקו? ואם תמצי לומר שלא להקציע, חיישינן, שמא ישרטו המתרחצים שרטת בבשרם?

לסוף נימנו וגמרוּ:

להקציע את הקרשים מצד אחד ולא להקציע אותם מצד שני, ולהניח את הצד החלק למטה…

1035     יום מן הימים באו החלמאים לתפילת “ותיקין” ומצאו:

הקופסה של צדקה, שהיתה תלויה מששת ימי-בראשית ליד פתחו של בית-המדרש הגדול – איננה. גנבוּהּ.

כל אותו היום לא שקטה העיר:

נבלה נעשתה בחלם!

בערב נכנסו הרב והפרנסים לישיבה, שקלו וטרו הרבה ולסוף החליטו:

להתקין קופסה חדשה ולתלותה בתקרה של בית-המדרש, שלא תהא ידם של גנבים מגעת אליה.

למחר הוכרז על כך ברבים, והעיר חלם צהלה ושמחה:

לא תיעשה עוד הנבלה הזאת בחלם!

עבר יום, עברו יומיים, בא השמש והודיע להרב:

ברוך השם! ידם של הגנבים אינה מגעת אל הקופסה, אלא שגם ידם של המבקשים להטיל לתוכה פרוטה לצדקה אינה מגעת אליה.

חזרו הרב והפרנסים לישיבה. שקלו וטרו הרבה ולסוף החליטו:

להציב סוּלם, שיהא מגיע מן הקרקע עד לקופסה התלויה בתקרה…

1036     בו ביום תיקנו הרב והפרנסים עוד תקנה אחת גדולה, ומכאן ואילך היא נהוגה בחלם עד היום הזה:

גנב שנמצא בגניבתו מכניסים אותו לחדר-הקהל, והוא פושט ידיו לחוץ דרך שני חורים, העשויים לכך בקיר, ונותנים לתוכן שתי מעגילות ארוכות, שלא יוכל להשיב ידיו ולברוח…

1037     ⁸ פרנסי חלם, שכל ימיהם שקודים הם על תקנת עירם, חשבו ודנו:

מה נעשה לעירנו ויהי אור לה גם בלילות האפלים?

עמד הזקן שבהם על רגליו ואמר:

מורי ורבותי, עצה טובה אני יודע. נצא לרחוב-העיר ונתפוס את הלבנה כשהיא במילוּאהּ ונגנוז אותה ללילות האפלים.

עמדו אחריו הרב וכל הפרנסים על רגליהם, שיבחו ואמרו:

אמן, כן יהי רצון!

מיד יצאו והעמידו ברחוב-העיר פיטוס מלא מים וקלטו את הלבנה לתוכו, פרשו על הפיטוס סדינים על-גבי סדינים ומחצלות על-גבי מחצלות וקשרו את הסדינים ואת המחצלות בחבלים יפה-יפה. ליתר ביטחון חתמו את הקשרים בחותמות של כל בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות והכניסו את הפיטוס לבית-הכנסת הגדול.

וכשהגיע סוף-החודש וחשכוּ הלילות, נתאספו ובאו כל אנשי-העיר להוציא את הלבנה מן הפיטוס ולתלותה בשמים. שברו את החותמות, התירו את החבלים, הסירו את המחצלות ואת הסדינים וחרדה גדולה נפלה על כל העם, אשר בבית הכנסת:

הלבנה איננה!

הורידו הפרנסים ראשיהם כאבלים, נאנחו ואמרו:

נגנבה הלבנה!…חבל, שלא העמדנו שומרים לשמור עליה…

[נוסח אחר:

…זקף הזקן שבפרנסים אגוּדלו כלפי חוטמו ואמר:

לילות אפלים יפים לגנבים. באו גנבים וגנבו את הלבנה…]

1038     ⁹ ערב-שבת סמוך לחשיכה ירד בחלם שלג ראשון, והעיר נבוכה:

מה נעשה לשלג הלבן והיפה, שלא יטנפוֹ השמש כשייצא להכריז על נעילת החנויות לכבוד שבת?

מיד נכנסו הפרנסים לישיבה והתקינו:

לא יצא השמש ברגליו, אלא יעמוד על שולחן וארבעה אנשים ישאו אותו…

1039     משזקן שמשהּ של חלם התחיל קובל:

תש כוחו ורגליו כושלות, ואין הוא מספיק להלך מבית לבית ולהקיש על כל תריס ותריס ולעורר ישנים, שיקומו ל“סליחות”.

נענו לו ראשי-העדה ותיקנו:

מכאן ואילך יכנסוּ כל התריסים לחצר בית-הכנסת הגדול והשמש יקיש על כוּלם בבת-אחת…

1040     ¹⁰ מעשה נורא שאירע בחלם:

פעם אחת נראתה חיה משונה מהלכת ברחובות העיר. סיכנוּ הפרנסים נפשם לשם תקנת-הציבור, צדו את החיה, חקרו ודרשו עליה מפי מומחים ונודע להם:

מין נמר היא חיה זו ושמה “חתול”.

בו-ביום נכנסו הפרנסים לישיבה, דנו כיצד להשבית את החיה הרעה מן העיר והחליטו פה אחד:

השמש הזקן של בית-המדרש הגדול יקדש שם שמים ברבים: יעלה עם החיה לראש הגג של בית-המדרש ויפיל עצמו לארץ, והחיה תיהרג עמו.

קיבל השמש את הדין עליו, נטל את החיה, עלה לראש הגג וקפץ עמהּ למטה.

לא היו רגעים מועטים והוברר:

השמש נהרג – והחתול חי וקיים.

ראו הפרנסים, שעצתם לא הצליחה, נכנסו שוב לישיבה והחליטו פה אחד:

לסגור את החיה בבית-המדרש הגדול ולשלוח בו אש, והחיה תישרף עמו.

אמרו ועשו: הכניסו את החיה לבית-המדרש הגדול, סגרו את החלונות ונעלו את הדלתות והציתו אותו באש.

לא היתה שעה קלה והוברר:

בית-המדרש הגדול נשרף – והחתול חי וקיים.

נכנעו הפרנסים, כתבו את המעשה הנורא בפנקס הישן זיכרון לדורות וסיימוּ:

“זהו שאמר הכתוב: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'¹¹…”

1041     רבי צדוק, הפרנס הגדול של חלם, התפלל כל ימיו עם הוותיקין. פעם אחת, בערב-שבת, יצא תיכף אחרי התפילה לשוק וקנה דג גדול לכבוד שבת. ומחמת שבאחת ידו נשען על מקלו ואחת החזיקה תיק הטלית והתפילין, הכניס את הדג לתוך הכיס הפנימי של מעילו כשראשו למטה וזנבו למעלה, – והלך לביתו. ואותו דג כעסן גדול וחצוף גדול היה, כישכש פתאום בזנבוֹ וסטר לו לרבי סטירה יפה על פניו.

ותגעש ותרעש העיר:

חוצפה כזו – לסטור לרבי צדוק על פניו!

מיד נתכנסו כל טובי-העיר, ופה אחד החליטו:

לדון את החצוף בדיני-נפשות ולהטביעו בנהר…

1042     ¹² שמעו החלמאים, שבכרכים הגדולים נוהגים לכבות דליקות במזרקות, העשויות לכך. נמלכו וקנו גם הם מזרקה ומסרוּהּ לשמש.

נסתכל השמש וראה, שאין כמותה יפה להטמין בה כל מיני דברים, הטעונים שמירה, כגון טיט לסתימת פי-התנור, חזרת לפסח, שוּם למגיפה וכיוצא באלו, – עמד והטמין.

ויהי היום ובחלם נפלה דליקה. מיד הביאו את המזרקה לשם, שתעשה שליחותהּ. מרדה המזרקה ולא פתחה פיהּ. בדקו אחריה ומצאו: כריסהּ מלאה כל טוּב…

ותיהום העיר.

למחר נתאספו החלמאים לדון, כדת מה לעשות במזרקה.

מיד קפצו הבחורים החצופים בראש ואמרו:

מהיום והלאה אל תהיה לשׁמשׁ שליטה על המזרקה.

רבּוּ עליהם הזקנים המיושבים ואמרו:

חזקה יש לו לשמש על המזרקה.

חזרו הבחוּרים החצופים ואמרו:

ישבע השמש בנקיטת-חפץ, שמכאן ואילך לא יטמין במזרקה לא טיט לסתימת פי-התנור, לא חזרת לפסח, לא שוּם למגיפה ולא כל דבר אחר.

חזרו הזקנים המיושבים ואמרו:

אלא היכן יטמין השמש כל מיני דברים, הטעונים שמירה?

התנצחו אלו עם אלו כל היום כוּלוֹ, ולבסוף באו לידי פשרה:

חזקתו של השמש על המזרקה במקומה עומדת, רשותו להטמין בה כל מיני דברים הטעונים שמירה אף היא במקומה עומדת, אלא ישבע בנקיטת-חפץ, שמכאן ולהבא ינקה את המזרקה ערב-דליקה.

1043     על שלושה דברים רגזה חלם והגיעה לידי מחלוקת עצומה:

שהעשירים נוטלים לעצמם כל החזה והשוק של השור, והשאר מניחים לאחרים; שהחשובים כובשים לעצמם את המזרח כּוּלוֹ של בית-המדרש, והשאר מניחים לאחרים; ושהיחסנים חולקים לעצמם כל העליות השמנות, שלישי ושישי, והשאר מניחים לאחרים.

והמחלוקת גדלה ועצמה מיום ליום ומשבת לשבת. וכשראו החלמאים שעתידה עירם שתיחרב, חלילה, נמלכו והביאו מן החוץ שלושה דיינים מומחים, שידונו ויכריעו. שמעו הדיינים טענותיהם ותביעותיהם של הצדדים. נשאו ונתנו בינם לבין עצמם כל היום וכל הלילה, ולמחר הכריזוּ בכל בתי-הכנסיות ובכל בתי-המדרשות שבעיר כרוז בזו הלשון:

“על דעת המקום ועל דעת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים אני מודיעים לכל ישראל הדרים בעיר הזאת, שמכאן ולהבא השור כּוּלוֹ חזה ושוק, בית-כנסת כּוּלוֹ מזרח והתורה כוּלהּ שלישי ושישי”.

ומיד שקטה העיר.

1044     מעשה והביאו לחלם עגלה מלאה גדשים של שחת. עמדו החלמאים ותהו:

כיצד נוריד את הגדשים של מעלה?

היה שם פיקח אחד ואמר:

נביא כלונסאות ארוכים ונוריד.

עיכב הפרנס ואמר:

חס ושלום! חוששני לשמים, שמא יקבוּ אותם הכלונסאות…

1045     חלמאי קנה חלת-לחם ולא ידע, מאיזה צד לבצוֹע אותה.

עד שעמד והירהר בדבר, ניגשה עז, פשטה צווארה למעלה והתחילה אוכלת את החלה. צהבו פניו של החלמאי ואמר:

הדא הוא דכתיב: “מלפנוּ מבהמות-ארץ”¹³. עכשיו אני יודע, מאיזה צד לבצוע.

1046     בחלם נתקלקלו השעונים, ומכאן ואילך לא ידעו החלמאים לדייק בזמנים כהלכה. נמלכו ושלחו שליח מיוחד שיצא ויכוון את השעות לפי מהלך החמה. עם חשיכה יצא השליח והיה מהלך כל הלילה, וכשהגיע לתחומהּ של זאמושץ זרחה לה השמש. נתן שבח והודיה למקום, שהצליח את דרכו והראה לו שעת-זריחה, ומיד פנה לחזור לחלם. היה מהלך כל היום ועם חשיכה הגיע לשערה של חלם ומצא: טובי-העיר עומדים ומצפים לו. שמח שמחה גדולה וקרא אליהם:

התבשרוּ רבותי: בזאמושץ האיר עתה היום…

1047     בתחומהּ של חלם נמצא הרוּג והכריז הרב שיבואו בני-העיר לראות, שמא יכיר מי שהוא מהם את המת. באו אנשים ונשים וטף. עד שעמדו כוּלם והסתכלו במת, ספקה אשה אחת כפיה וצרחה:

אויה לי, רעם הממני! בעלי הוא זה…

אמר לה הרב:

בתי, שמא סימן מובהק יש לך בו?

התייפחה האשה ואמרה:

ודאי, רבי, יש לי סימן מובהק בו: גמגמן היה.

הניע הרב ראשו כאדם שאינו מסכים לדברי חברוֹ ואמר:

טועה את, בתי; אין זה סימן מובהק: הרבה גמגמנים יש בעולם…

1048     הגדול של חלם הוזמן לסדר קידושין לחתן וכלה. בא לחצר בית-הכנסת ומצא: החתן והכלה עומדים תחת החוּפה ופניהם כלפי מערב. מיחה הרב ואמר:

מנהג ישראל, שיהיו חתן וכלה עומדים תחת החוּפה ופניהם כלפי מזרח.

עמדו השמשים והפכו את החופה ממערב למזרח – ולא הועילו.

נמלכו הבחורים, שהחזיקו כלונסאותיה של החופה, ושינוּ הם מקומם: שעמדו במזרח עמדו במערב, ושעמדו במערב עמדו במזרח – ואף הם לא הועילו. היה שם אורח אחד מן החוץ, ניגש אל החתן והכלה והיטה אותם ממערב למזרח – ומיד הועיל. תמה הרב ושאל לו:

זו מניין לך?

השיב האורח:

כך נוהגים בעירנו, בווארשה.

נענה הרב ואמר:

עכשיו ניחא. חזקה על ווארשאי, שאין כמותו מסוּגל לחכמה כזו ולחוצפה כזו.

1049     שניים באו לרבהּ של חלם לדין: עגלון וסייס. פתח העגלון וטען:

רבי, הסייס שלפניך רמאי הוא. קניתי מאתו סוס ולאחר ששילמתי לו הוברר, שהסוס נושך את האבוּס ומכלה בו את שיניו, והרי זה מקח-טעוּת.

נענה הסייס ואמר:

מזלך גרם. כל-זמן שהסוס היה ברשותי לא נשך את האבוס.

אמר הרב לבעלי הדינין:

לכו ושובו מחר; הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון מרובה.

ולמחר, כשחזרו בעלי הדינין ובאו, אמר הרב לעגלון:

כל הלילה עיינתי בדבר ומצאתי, שאין הדין עמך. מי מכריח אותך, שתעמיד את האבוּס דווקא כנגד ראשו של הסוס? צא והעמידוֹ כנגד זנבו של הסוס…

1050     ערב ראש-השנה בא בעל-אכסניה לרבהּ של חלם וקבל לפניו:

זה כמה ימים דרים שני ווארשאים באכסניה שלו, ועכשיו הוברר, ששניהם מופקרים: כיוונו את השעה, כשהכל השכימו ל“זכור-ברית”, וקילקלו עם השפחה שבבית.

סלסל הרב פיאותיו וּזקנוֹ נענה ואמר:

לאו כל כמינם. קיימא לן: “איתתא לבי תרי לא חזיא”…¹⁴

1051     מעשה ברבהּ הגדול של חלם, שפרתו המליטה עגל, והיה עומד ומסתכל בברייה החדשה, שבאה לעולם, ולומד מעשה-בראשית:

השגחת הבורא! אדם ניתנוּ לו שתי רגליים, ואינו יודע להשתמש בהן אלא כמה וכמה זמן לאחר לידה; בהמה, להבדיל, ניתנוּ לה ארבע רגליים, וכיוון שנולדה מיד היא יודעת להשתמש בהן ועומדת ומהלכת.

פעם אחת יצא הרב לחצר ומצא את העגל רובץ על הקרקע ומנמנם. הסתכל והסתכל בו, ולסוף השיאו יצרו לבדוק, עד היכן מגיע כוחה של בהמה דקה. פשט שתי ידיו, תפס לעגל בזנבו והתחיל מושכו אליו. נבהל העגל ופרץ מתוך החצר לרחוב, והרב תפוּס לו בזנבוֹ בשתי ידיו ונגרר אחריו. ראה הרב, שאין לו תקנה, וצעק צעקה גדולה:

יהודים, מהרו וקצצו זנבוֹ, שאם לא כן הוא הורגני…

1052     ¹⁵ מעשה ונעלם רבהּ הגדול של חלם. מיד יצאו כל בני-העיר לבקשוֹ בבורות, שיחין ומערות. ביקשו ומצאו: אדם בלי ראש. ולא ידעו החלמאים, אם היה לרבם ראש, או שלא היה לו ראש. הלכו

ושאלו את השמש, שהיה משמש את הרב כל יום בבית-המדרש.

אמר להם השמש:

איני יודע. הוא, עליו השלום, היה תמיד עטוף טלית ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מטליתו.

הלכו ושאלו את הבּלן, שהיה משמש את הרב כל ערב-שבת וערב יום-טוב במרחץ. אמר להם הבלן:

איני יודע. הוא, עליו השלום, היה תמיד עולה לאיצטבה העליונה, המכוסה הבל, ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מארכובותיו.

הלכו ושאלו את הרבנית. אמר להם הרבנית:

איני יודעת. הוא, עליו השלום, היה תמיד כאילו כפאו שד, ומימי לא זכיתי לראותו אלא למטה מאבנטו…

ולא הוברר לחלמאים עד היום הזה, אם היה לרבם ראש, או שלא היה לו ראש…

[נוסח אחר:

הלכו ושאלו את השמש. אמר להם השמש:

בּרי לי, שהיה לו זקן, שכּן כל שערה ושערה, שנשרה לו מזקנו, היה טוֹמנהּ בגמרא. אבל אם היה לו ראש – איני יודע.

הלכו ושאלו את הבלן. אמר להם הבלן:

בּרי לי, שהי לו פיאות, שכּן כל ערב-שבת וכל ערב יום-טוב היה חופפן בחמין. אבל אם היה לו ראש – איני יודע.

הלכו ושאלו את הרבנית. אמרה להם הרבנית:

בּרי לי, שהיה לו חוטם, שכּן כל ערב-שבת וכל ערב יום-טוב הייתי מכינה לו טבּק להריח. אבל אם היה לו ראש – איני יודעת.

ולא הוברר להם לחלמאים עד היום הזה, אם היה לו לרבם הגדול ראש, או שלא היה לו ראש…]

1053     חזנהּ המפורסם של חלם נסע לעיירה סמוכה להתפלל לפני הציבור בשבת מברכים. ומשום שאותה עיירה בראש-הר היתה בנויה, הטריחוֹ העגלון, שיירד מן העגלה וילך אחרי הסוסים ברגל.

התפלל החזן בשבת לפני הציבור, והוא נהנה והציבור נהנה. למחר שב לחלם, ולא הטריחו העגלון אפילו פעם אחת, שיירד מן העגלה וילך אחרי הסוסים ברגל. תמה החזן תמיהה גדולה ואמר לעגלון:

מעשה אלהינו! ביום אחד נעלם כל ההר כּוּלוֹ…

1054     שלושה טיפשים הם: חלמאי, חזן ותרנגול-הוֹדוּ.

עכשיו צא ולמד: כמה טיפש הוא תרנגול-הודו של החזן החלמאי!

(עיין איגנץ ברנשטיין “יידישע שפריכווערטער און רעדענסארטען”, ערך “חעלעם”,

סימן 2).

1055     אורח בא לחלם, נכנס לבית-המדרש הגדול ומצא כתוב על כותל התנוּר: “זה התנור שייך לבית המדרש הגדול של ק”ק חלם". תמה האורח ושאל את השמש:

כתובת זו למה?

הסביר לו השמש:

חיישינן לגנבים.

1056     מצאוּ לסופר-הקהל של חלם, שהוא יושב וכותב מכתב באותיות של “קידוש לבנה”. אמרו לו:

אותיות גדולות אלו למה?

הסביר הסופר:

לדודי אני כותב, וחרש הוא, לא עליכם…

1057     מלמד זקן היה בחלם, ולו אשה זקנה פוּזמקנית, ועל ידם נתגלגלה זכות לעירם, שתהא מתקנת תקנות גדולות לשעה ולדורות.

ומעשה שהיה כך היה:

פעם אחת אמר המלמד לאשתו הפוּזמקנית:

הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שאוֹכל סוּפגניות של שבועות ממלאות גבינה ומטוגנות בחמאה.

בלעה הפוּזמקנית רוּקהּ, נענתה ואמרה:

אף אני כך!

לעס המלמד זקנוֹ שעה ארוכה ואמר:

עצה טובה אני יודע. ארגז גדול יש לנו, סגור ומסוגר, – זה שהכנסת לי בנדוּנייתך. נסדוק בכיסויו מלמעלה שני סדקים אחד מימין ואחד משמאל, וכל יום ויום אטיל אני לתוך הסדק שמימין פרוטה אחת משכר-המלמדוּת שלי, ואת תטילי כל יום ויום לתוך הסדק שמשמאל פרוטה אחת משכר-הפוּזמקנות שלך. וערב-שבועות נפתח, אם ירצה השם, את הארגז ונוציא את הכסף ונקח קמח וביצים וחמאה וגבינה ונעשה סוּפגניות כמנהג עשירים.

נענתה לו אשתו הפוּזמקנית בראשהּ ואמרה:

אמן, כן יהי רצון!

וכשעמד המלמד מלפני השולחן הערים והירהר בלבו:

תטיל היא פרוטותיה שלה, ואני, שמלאכתי מלאכת-שמים, פטור.

וכשעמדה הפוזמקנית מלפני השולחן העריה והירהרה בלבהּ:

יטיל הוא פרוטותיו שלו, ואני, שמעשה-ידי לפרנסת-הבית, פטורה.

ויהי החורף, ויהי אביב – ערב שבועות. הביאו המלמד ואשתו הפוזמקנית את המפתח הגדול של הארגז, פתחוּ וסילקוּ את המנעול, הרימו את הכיסוּי – והארגז ריק, אין בו פרוטה!

רתחה הפוזמקנית, תפסה לבעלה המלמד בזקנו וצרחה:

רמאי היכן פרוטותיך?

רתח המלמד, חזר ותפס לה בקפלוטה וצרח:

מכשפה, הכין פרוטותיך?

והיו מתנגחים והולכים עד שהיטיחו בארגז ונפלו לתוכו והכיסוי סגר עליהם.

וביתו של המלמד – ברחוב בית-הכנסת, ופתחוֹ של הבית פתוח, כמנהג חלם בימות-הקיץ, ומפתן אין לו לפתח. והארגז הגדול מתחילת ברייתו ארבעה אופנים קטנים לו מארבע רוחותיו להזיזו ממקומו לעת הצורך. ומחמת שהמלמד ואשתו הפוזמקנית היו מתכתשים והולכים בתוֹכוֹ, ניתק הארגז ממקומו והתחיל נוסע והולך מן הקיר עד לפתח הפתוח, משם לחצר, מן החצר לאורך הרחוב עד בית-הכנסת, ולסוף נכנס לבית-הכנסת.

ראו החלמאים ארגז גדול נוסע והולך מאליו, נבהלו מאד ויראו לנגוע בו ביד או ברגל, פן יפרוץ בהם פרץ. וכשנכנס הארגז לבית-הכנסת והוא כוּלוֹ זיע וזיזה, ניעה ונידה – נפלה עליהם אימה ופחד.

באו הרב והדיין וכל שאר שרי-התורה שבחלם והשביעו את השמש,

שימסור נפשו על קידוש-השם ויפתח את הארגז. קיבּל עליו השמש, ירד וטבל במקווה כשירה, עלה ולבש תכריכים ונתעטף טלית וקידש שׁם שמים ברבים ופתח את הארגז:

המלמד ואשתו הפוּזמקנית, זה תפוס בקפלוטהּ של זו, וזו תפוסה בזקנו של זה…

ואף-על-פי שערב שבועות היה אותו היום, והכל היו טרודים בהכנה ליום-טוב, מכל –מקום נכנסו הפרנסים לישיבה מיד, צירפו אליהם את הרב ואת הדיין וכל שאר שרי-התורה שבעיר ותיקנו:

אלף, ארגז של נדוניה אל יעשו לו אופנים;

בית, פתח טעוּן מפתן;

גימל, מלמד אל ידור ברחוב בית-הכנסת;

דלת, מלמד זקן, שיש לו אשה זקנה פוּזמקנית, אל יהא להוּט אחרי סופגניות של שבועות.

ולזיכרון כתבו את התקנות בפנקס לשעה ולדורות עד בּיאת הגואל במהרה בימינו, אמן!

1058     ¹⁶ מעשה במלמד חלמאי, שנתנסה ניסיון גדול, ומן השמים נלחמו בו.

בסוף “הזמן” כשנתפנה ממלאכתו עד תחילת “הזמן” הבא, ובכיסו היו לו עשרה זהובים בעין, ישב ודן לפני אשתו:

מה דבר של קיימא יעשה בממונו?

אמרה לו אשתו:

לך למקום פלוני, שעזיו משובחות, וּקנה והבא עז. יפה אומרים הבריות: עז בבית – פרנסה בבית.

נשמע לה המלמד, הלך וקנה.

בחזירתו החשיך לו היום באמצע הדרך, ומחמת פחד לילך יחידי בלילה נכנס לפונדק ללון, ואת עזוֹ הכניס לדיר שבחצר. סח עמו הפונדקאי שיחה קלה והכיר בו, שחלמאי הוא, יצא לדיר שבחצר

והחליף את העז בּתישׁ.

למחר השכים המלמד, לקח בהמתו והלך לו. הגיע לביתו בשלום, ושמח וטוב-לב קרא לאשתו:

מזל-טוב! הבאתי עז. צאי לחצר וחלבי.

מיד יצאה האשה לחלוב את העז ומצאה – תיש. התחילה מקללת את התיש ואת המלמד, ואת כל העולם כּוּלוֹ, ולא נתקררה דעתה עד שקיללה גם יוֹלדיו של המלמד בפניו. ראה המלמד שכלתה אליו הרעה, קפץ ונשבע, שתיכף הוא חוזר למקומו של המוכר וייפרע מן הרמאי, שמכר לו תיש במקום עז.

עלי ועל צווארי! – צעק המלמד, תפס לתיש בחבל שבין קרניו והלך.

בדרך נכנס לאותו פונדק לנוח ולספר עם הפונדקאי על מה שאירע לו, ומצא לו הפונדקאי שעת-כושר יצא לדיר שבחצר והחליף את התיש בעז.

לאחר שהמלמד נח קצת, חזר ולקח את הבהמה והלך. בא אל המוכר והתחיל צועק אליו:

כיצד אדם מוכר תיש במקום עז?

ליגלג עליו המוכר:

מלמד שוטה! עז היא זו, ולא תיש, תיכף תראה.

קרא לאשתו והביאה ספל וחלבה את העז ונתמלא הספל חלב.

חלשה דעתו של המלמד: לחינם חשד בכשר, לקח את העז והלך לביתו. בדרך נכנס לאותו פונדק לנוח, – וכשבא לביתו הביא לאשתו תיש. קיללה אשתו שוב את יולדיו בפניו עד עשרה דורות, וחזר המלמד וקפץ ונשבע, שעכשיו נקה לא ינקה את המוכר הרמאי, תפס לתיש בחבל שבין קרניו והלך לשם. בדרך נכנס לאותו פונדק, – וכשבא אל המוכר הביא – עז. ליגלג עליו המוכר שוּב, שמלמד שוטה הוא ואינו מבחין בין עז לתיש, ושוב קרא לאשתו, שתביא ספל ותחלוב את העז לעיניו. נתעקש המלמד וצעק:

אי אפשי! בטלה חזקתה! איני מאמינך, אלא אם-כן יכתבו הרב ובית-דינו, שעז היא זו, ולא תיש.

הלכו אל הרב וּבדקוּ הרב וּבית-דינו את הבהמה בכל מיני בדיקות וכתבו וחתמו וקיימו בעדים ובגוּשפנקה של הרב, שעז היא לכל דבריה.

עכשיו אין לי עליך ולא כלום – התפייס המלמד למוכר לקח את העז ואת הכתב והלך לביתו.

בדרך נכנס לאותו פונדק, – וכשבא לביתו הביא לאשתו – תיש.

ספקה האשה כפיה ובכתה:

אוי לי ואבוי לי, למה לי תיש?

כעס המלמד והתריס:

לאו כל כמינך! כתב יש לי, כתוב וחתום בידי הרב ובית-דינו.

לא היתה שעה מרובה וכל השכונה נתמלאה קולות וּצווחות. הללו צווחים:

צדקה האשה. תיש הוא זה. סימניו מעידים עליו.

והללו צווחים:

צדק המלמד. כתב מפורש יש בידו.

לסוף עמדו המלמד ואשתו וכל הקהל והוליכו את הבהמה לרבּהּ הגדול של חלם, שיבדוק אותה ויפסוק דינהּ. הרכיב הרב משקפיו על חוטמו, בדק וחזר ובדק את הבהמה, קרא וחזר וקרא את הכתב, ולסוף פסק:

הדין עם המלמד: עז היא זו מעצם ברייתה, וכתב בית-דין מעיד עליה. אלא גזירה נגזרה מן השמים: עז כשהיא נכנסת לחלם מיד היא נעשית תיש…

1059     חקרן גדול היה בחלם: גימפל בן-טודרוס. והיה יושב וחוקר כל היום במה שלמעלה ובמה שלמטה, עד שלסוף תקפוּהוּ, לא עלינו, ספיקות בדברים, שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל יהא לו בהם אפילו ספק כל-שהוא. לא אכל ולא שתה ביום, לא שקט ולא ישׁן בלילה – והירהר והירהר.

ראה, שבאו מים עד נפש, עמד והודיע לאשתו, שהוא נוסע למרחקים – לחקרנים המפורסמים שבמדינות הים, ולפניהם ידון על ספיקותיו. בכתה האשה – וקיבלה את הגזירה.

ומשום ש“נעלם”¹⁷ היה החקרן הגדול של חלם, ופאספורט לא היה לו, לקח את הפאספורט של שכנו – טודרוס בן-גימפל. בכתה אשתו ואמרה לו:

זכור ושמור! מכאן ואילך לא גימפל בן-טודרוס אתה; טודרוס בן-גימפל אתה.

פשיטא! – השיב החקרן, נשק את המזוזה ויצא מביתו.

והיה מהלך כל אותו יום בדרך לספר ומצמצם מחשבתו לדבר אחד:

לא גימפל בן-טודרוס, לא גימפל בן-טודרוס…

וכשהגיע אל הספר נטל הגוי, הממונה על כך, את הפאספורט בידו ושאל ברוּגזה, כדרכו של עשׂו:

מה שמך?

פרחה נשמתו של החקרן הגדול, רתת בכל גופו והשיב:

מה שמי?…גימפל בן-טודרוס – ודאי לא…

1060     עיר מלאה חקרנים היא חלם: פעם אחת ישבו כולם בחבורה ודנו:

חוּמוֹ של קיץ מהיכן?

קם הגדול שבהם ואמר:

הרי זה דבר פשוט. חומו של קיץ – מן התנורים המרובים שמסיקים בחורף. תדע שכך: בקיץ אין מסיקים את התנורים, לפיכך קר בחורף.

1061     ¹⁸ ערב-שבת נצנצה מחשבה טרדנית בּמוֹחוֹ של אחד מחריפי חלם:

בשלמא בשוק, מכירים כל אדם לפי בגדיו, אבל במרחץ, שהכל ערומים שם, שמא יקרנו אסון ויחליפוהו באחר?

והיה דואג כל אותו היום כּוּלוֹ:

ללכת למרחץ אינו יכול – שמא יחליפוהו באחר; לא ללכת למרחץ אינו יכול, – כיצד אדם מישראל מונע עצמו מן המרחץ ערב-שבת?

לסוף תיקן אותו הקדוש ברוך-הוא בעצה טובה: ביקש ומצא שָׁנִי וקשרו על רגלו הימנית, והלך למרחץ בלב-מנוחה:

עכשיו סימן מובהק יש לו, ולא יחליפוהו באחר.

ישב במרחץ ורחץ כל גופו יפה-יפה ולא הרגיש, שאבד לו השני וּשכנוֹ מצא אותו וקשרו על רגלו הימנית שלו – גם כן לשם סימן.

וכשסיים בעל-האבידה לרחוץ וביקש לקום, נסתכל וראה:

ברגלו אין סימן, וברגל שכנו יש סימן.

הפך פניו כלפי שכנוֹ ואמר לו:

מסתכל אני ברגלך ויודע, מי אתה: החליפו אותך בי, ואתה – אני.

אבל שמא אתה יודע מי אני?…

1062     בחור חלמאי בא אצל בחורה, ששידכו לו. ראה אותה מסתכלת בו ותמהה, שמכוער הוא ביותר, ואמר לה:

אל תראיני, שאני מכוער. באמת נולדתי יפה-תואר, אלא שאומנת רשלנית היתה לי בילדותי, והחליפה אותי באחר…

1063     חלמאי נכנס אצל שׁען ומטוּטלת בידו. אמר לו השען:

מה לך?

החזיר החלמאי:

שעון יש לי בביתי. שעון טוב ויפה. אלא שהמטוטלת אינה מהלכת, והבאתיה לך לשם תיקון…

1064     ערב יום-טוב נכנס חשוב אחד מחשובי-חלם אצל כּבען וידיו מפשפשות בכיסיו. אמר לו הכבען:

רבי ליבּקי, מה אבידה אבדה לך?

החזיר לו רבי ליבּקי:

חבל! כובע חדש מבקש אני לקנות לכבוד יום-טוב ומחמת טירדה אבדה לי המידה…

1065     ¹⁹ מלווה בריבית היה רבי ליבּקי, וכל ימיו נהג לכתוב את השטר שתי פעמים: פעם אחת מצד של הגיליון, ופעם שנייה מצד שני של הגיליון. אמרו לו:

רבי ליבּקי, למה אתה טורח טירחה של חינם וכותב את השטר שתי פעמים?

החזיר רבי-ליבקי:

“אשרי אדם מפחד תמיד”, אמר שלמה המלך²⁰. שמא יאבד לי השטר שמצד זה!…

1066     שאלו לחלמאי:

אילו מצאת תרפ"ט אלפים בשוק, היית עומד בניסיון ומשיב את האבידה לבעליה, או לאו?

הירהר החלמאי והחזיר:

אילו ידעתי, שהאבידה של רוטשילד היא, חוששני, שלא הייתי עומד בניסיון. אבל אילו ידעתי, שהשמש שלנו הוא בעל האבידה, מיד הייתי משיב לו הכל, עד הפרוטה האחרונה.

1067     ראו לחלמאי, שהוא פוסע פסיעות גסות אל מחוץ לעיר.

אמרו לו:

הרגליים להיכן?

השיב החלמאי:

לבית-הנתיבות אני ממהר, להקביל פני אבא. מחר יבוא.

אמרו לו:

אם מחר יבוא, למה אתה הולך להקביל פניו היום?

החזיר החלמאי:

מחר יריד, וטרוד אהיה כל היום…

1068     חלמאי קיבל מכתב, שאביו מת. קרא את המכתב ואמר:

איני מאמין.

אמרה לו אשתו:

הרי כתוב בפירוש, שהוא מת!

עמד החלמאי על דעתו והחזיר:

אף-על-פי-כן איני מאמין. אין זה כתב-ידו של אבא…

1069     יהודים ישבו ודנו בחבורה:

יש ממש, או אין ממש בדבריהם של הרופאים, שהעישון מזיק לבריאות?

אמר אחד מן החבורה:

הרופאים שווא ידברו. עישון אינו מעלה ואינו מוריד. והוא ראיה:

אבא, עליו השלום, היה מעשן כל היום. אף-על-פי-כן הגיע לגבורות.

היה שם חלמאי אחד, נענה אף הוא ואמר:

הדין עמך. עישוּן אינו מעלה ואינו מוריד. אח קטן היה לי, ולא עישן מימיו. אף-על-פי-כן מת לתשעה חדשים.

1070     אורח בא לחלם ונכנס לפונדק לסעוד. לאחר שאכל, שאל את הפונדקית:

כמה אני חייב לשלם?

חשבה הפונדקית ואמרה:

לחם, מרק ולביבות – שבע קופיקות, בשר ודגים שוב שבע קופיקות, סך הכל – אחת-עשרה קופיקות.

אמר לה האורח:

טועה את בדבר-החשבון; שתי פעמים שבע – ארבע-עשרה.

הירהרה האשה ואמרה:

לא כי, שתי פעמים שבע – אחת-עשרה. תדע, שכך: אני יש לי מבעלי הראשון ארבעה ילדים, בעלי יש גם לו מאשתו הראשונה ארבעה ילדים, ולאחר שנישׂאתי לו נולדו לנו עוד שלושה ילדים.

הרי, שאני יש לי שבעה וגם הוא יש לו שבעה. אף-על-פי-כן, אין עמנו בבית אלא אחד-עשר ילדים…

1071     ²¹ שעה ארוכה התהלך אורח ברחובותיה של חלם, ולא מצא את האיש, אשר ביקש. לסוף פגש לזקן אחד ושאל אותו:

סבא, שמא אתה יודע, היכן דירתו של פלוני בן-פלוני?

החליק הזקן בגאווה מרובה את זקנוֹ והשיב:

אני חלמאי ואבותי חלמאים ואבות-אבותי עד עשרה דורות חלמאים. כּוּלנוּ חלמאים, ברוך-השם, וכל החלמאים אני יודע, אותם ודירותיהם וחדרי-חדריהם אני יודע…רואה אתה אותו בית שבקצה-הרחוב, בית גדול של שתי דיוטות? לך לשם ותעלה לדיוטה העליונה, ולא תמצא את האיש, אשר אתה מבקש. בדיוטה העליונה לא היתה דירתו מעולם. תרד ותכנס לדיוטה התחתונה. אפשר, ותמצא אותו, ואפשר, לא תמצא אותו, אפשר היתה דירתו שם, ואפשר גם שם לא היתה דירתו מעולם…

1072     שני יהודים, אחד ווארשאי ואחד חלמאי:

ווארשאי: שלום-עליכם!

חלמאי: עליכם-שלום!

ווארשאי: כמדומה, שחלמאי אתה?

חלמאי: הן, חלמאי אני…בחלם נולדתי ובחלם אני גר כל ימי.

ווארשאי: אם-כן, הגידה נא לי, מ שלומו של רבי הירשל

החלמאי? סימנו – קיטע הוא.

חלמאי: רבי הירשל החלמאי? קיטע?…איני יודע אותו.

ווארשאי: היכי תמצי, שאין אתה יודע אותו? בחלם הכל יודעים אותו. זבלגן הוא.

חלמאי: רבי הירשל החלמאי? קיטע וזבלגן?…לא, איני יודע אותו.

ווארשאי: הא כיצד? חלם כּוּלהּ יודעת אותו…שׁבר לו מימין ומשמאל, וחטוטרת לו מפנים ומאחור! ודאי אני יודע אותו. אפילו תינוקות שבחלם יודעים אותו. יהודי יפה…

1073     ²² שני חלמאים נסעו יחדיו לווארשה, וכדי לקמץ בהוצאות קנו יחדיו כרטיס אחד לרכבת, והיתנו זה עם זה:

מחלם ועד מחצית הדרך ישׁב אחד מהם בקרון כמנהג כל אדם, והשני יהא מוטל למטה, בשק מתחת לספסל; ממחצית הדרך ועד ווארשה יעלה תחתון למעלה וירד עליון למטה.

כשזזה הרכבת ממקומהּ ונכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים, דרך ובא לו עד לחלמאים, והושיט לו העליון את הכרטיס שבידו, נסתכל הקונדוקטור בשק שמתחת לספסל ושאל:

ומה יש לך כאן, בשק?

השיב החלמאי:

כלי-נחושת יש לי כאן. לשם מכירה בווארשה.

פיקפק הקונדוקטור ובעט בעיטה יפה בשק. מיד נענה החלמאי מתוך השק והשמיע קול:

דזין! דזין!…

1074     אורח בא לחלם ונכנס אצל נחתום לקנות כיכר-לחם.

ראה, שהכיכרות קטנות ושאל את הנחתום:

מפני מה הכיכרות שבעירנו גדולות משלכם?

הירהר והירהר הנחתום החלמאי, ולסוף החזיר:

אולי משום שהנחתומים שבעירכם נוטלים מן העיסה לכל כיכר יותר משאנו נוטלים…

1075     אורח בא לחלם ונכנס לאכסניה ללון. אמר לו בעל-האכסניה:

מזוודותיך היכן הן?

השיב האורח:

בבית-הנתיבות הנחתי אותן, שאין דעתי אלא ללון לילה אחד.

אמר לו בעל-האכסניה:

תן פאספורט.

השיב האורח:

אין לי. במזוודתי הנחתיו.

פיקפקה אשתו של בעל-האכסניה ולחשה לבעלה:

שמא גנב הוא?

חייך בעל-האכסניה וחזר ולחש לה:

אני יודע שמירה מעוּלה לוֹ. לא אכין לו מים לנטילת-ידיים סמוך למיטתו, וכיון שלא יוכל להתהלך יותר מד' אמות, כיצד יגנוב?

1076     חלמאי בא לכרך, נכנס לבית-מחיה לסעוד וראה: באמצע הבית עומד שולחן ארוך, ומימינו ומשמאלו שני לצים מזויינים עצים וּמכּים בביצים²³. תמה החלמאי בינו לבין עצמו; בשלמא לצים מכים בביצים – מובטח להם, שישלמו נזק שלם.

אבל שולחן זה, שאורכו הרבה יותר מרוחבו של הפתח, כיצד הכניסוהו לכאן?

סילסל פיאותיו ולעס זקנוֹ ולסוף תירץ:

מניין לי, שתחילה בנוּ את הבית ואחר-כך הכניסו את השולחן, – שמא תחילה העמידו את השולחן ואחר-כך בנו את הבית?…

1077     חנווני חלמאי ושמו ליזר בא לווארשה ורץ מחנות לחנות לקנות סחורה לחנותו. עיכבו אדם אחד ואמר לו:

חיים טיפש, למה אתה רץ? שמא אין היום גדול?

נענה החלמאי ואמר:

רואה אני, שאתה מכיר אותי. אבל תמה אני, מה ראית לשנות שמי?

[נוסח אחר:

הסתכל בו החלמאי והשיב:

ראשית, מהיכן אתה יודע אותי? ושנית, לא חיים אני, אלא ליזר אני.]

1078     בוא וראה. – סח חלמאי עם חברו, – מה בין עשיר לעני?

סתם עשיר – כפרן, סתם עני – מודה ועוזב. שלשום הייתי בווארשה, וכל היום חזרתי על המחסנים הגדולים לקנות סחורה לחנותי. עם ערב שבתי לאכסניה שלי, ומקלי אין בידי. ישבתי ותהיתי שעה שלימה: היכן מקלי? למחר חזרתי שוב על המחסנים הגדולים של אתמול, בכל מקום שאלתי על מקלי, וכולם כפרו. לסוף נכנסתי למרתף הקטן, שסעדתי בו אתמול, ושאלתי גם שם, ומיד הודה בעל-המרתף ואמר: “מקלך? הרי הוא לפניך”…

1079     חלמאי התהלך בשוק ולבינה בידו. אמרו לו:

לבינה זו בידך מה היא?

החזיר החלמאי:

ביתי אני מבקש למכור, להביא כל הבית לכאן, שיראוהו הבריות, איני יכול. נמלכתי והבאתי לבינה לשם דוגמה…

1080     חלמאי חלש. שלחוּהוּ הרופאים למקום-רפואה סמוך

לשפת-הים ואמרו לו:

רפואתך אמבטות של מי-הים.

בא לשם ונכנס למרחץ, שהראו לו. ראה, שפותחים ברז והאמבטי מתמלאה מים, תהה ושאל:

מי-הים היכן הם?

הסבירו לו:

המים הללו מי-הים הם, ובצינורות הם באים משם עד לכאן.

שמח החלמאי על חכמתם הגדולה של יושבי-כרכים וכתב לאשתו, שתספר לכל החלמאים ויבואו לרחוץ כולם בים שבבית.

למחר יצא לטייל על שפת-הים, ואותו יום יום-שפל היה, וכשראה זוּטו של הים נבהל מאוד, מיהר וכתב לאשתו:

“אל תספרי כלום. חוששני, שמא יבואו ולא יספיקו המים בים”.

1081     בחור חלמאי בא לכרך, נכנס אצל משכיל מפורסם והתוודע אליו:

אני רבּם של האפיקורסים בחלם.

אמר לו המשכיל המפורסם:

במה כוחך גדול?

הסביר לו החלמאי:

בתשעה-באב אני נוטל נר של חלב, טובלו בחָלב ומברך עליו בשם ומלכות ואוכלו, ודווקא בגילוי הראש…

1082     אורח בא לחלם וסיפר:

אסון קרה את עירו. הנהר עבר על גדותיו ושטף מחצית העיר.

שמעו החלמאים, נענוּ ואמרו:

ברוך השם, בעירנו לא היו שטפונות מעולם ולא יהיו עד עולם.

שאל האורח:

זו מנין לכם?

הסבירו לו החלמאים:

נהר אין לנו. אגם יש לנו. ומרובים בו הדגים, הם שותים תמיד עודף המים.

1083     מעשה ופרצה מריבה גדולה בין חלם וזאמושץ שכנתהּ. כעסו הזאמושציים ועלו על החלמאים למלחמה. הרגישו בהם החלמאים, מיהרו ונעלו שער העיר בפניהם, אלא שמחמת חיפזון לא מצאו סין-הברזל של הבריח וחסמו חור-הבריח בקלח של כרוב. באה עז והריחה ריחו הטוב של הקלח היפה, קפצה ונתנה שיניה בו והתיקה אותו מתוך חור-הבריח. מיד נפתח השער ונכנסו הזאמושציים ועשו שפטים בחלמאים.

אמר גבריאל למיכאל השר הגדול:

כל הימים אתה עומד ומלמד זכות על הבריות, עכשיו בוא וראה מה שהללו עושים לאלו.

החזיר לו מיכאל השר הגדול:

מה אעשה וכבר אמר שלמה: “שוט לסוס, מתג לחמור ושבט לגו-כסילים”…²⁴

1084     ²⁵ מפני מה זכתה חלם ונעשתה מטרופולין לפתאים?

משום שנאמר: “שומר פתאים ה'”²⁶, וגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך-הוא, שהפתאים מרובים בעולם, וטירחה יתירה היא לשמור אותם בכל מקום ומקום. לפיכך כינס כולם למקום אחד, ושם הוא שומרם.

ולמה כינס כולם דווקא לחלם, ולא למקום אחר?

משום שאין כמותה עיר של פתאים…

1085     שלושה טיפשים הם: חלמאי, שיקלוֹבי²⁷ ודרוּיי²⁸ , ומה בין שלושתם?

דרוּיי בביתו – אדם ככל האדם; דרוּיי בציבור – טיפש מופלג.

חילופו בשׁקלוֹבי; בציבור – אדם ככל האדם, בביתו – טיפש מופלג. חלמאי, בין בביתו ובין בציבור – טיפש שבטיפשים.

1086     אמרו עליהם על הדרוּיים שטיפשים הם, על הקרסלביים²⁹ שכלבים הם, ועל הדינאבורגיים³⁰ שגנבים הם.

ולמה ניתנה קרסלבה בין דרויה לדינאבורג?

משום שחשש הקדוש ברוך הוא, שמא יבואו גנבי-דינאבורג ויגנבו טיפשי-דרויה, לפיכך הטיל קרסלבה ביניהם, שיהיו הכלבים שומרים את הטיפשים.

ב

1087     שתי שנים ומחצה למד חוזק³¹ שחיטה ובדיקה, ולבסוף, כשהלך ליטוֹל “קבלה” והגיע לביתו של הרב, ניצנץ לו פתאום ספק בלבו:

מה קודם למה – שחיטה קודמת לבדיקה, או בדיקה קודמת לשחיטה?

עד שעמד וחשב, שמע אשה מספרת עם חברתה:

בלילה פרצו גנבים לביתה “ושחטוה בלי חלף”³².

נטפל אליה ואמר לה:

שאלה גדולה יש לי לשאול אותך: כיצד נהגו בך הגנבים, – תחילה שחטוּ ואחר-כך בדקוּ, או להיפך, תחילה בדקוּ ואחר-כך שחטו?

ליגלגה עליו האשה:

חוזק טיפש! אילו לא בדקוּ תחילה, כיצד ידעו לשחוט אחר-כך?³³

שמע חוזק ודן קל-וחומר:

ומה שוחט בלי חלף בודק תחילה, השוחט בחלף לא כל-שכן שהוא

בודק תחילה.

ומיד נשא רגליו והלך אל הרב ליטוֹל “קבלה”…

1088     לא עמדה לו לחוזק בקיאותו בהלכות שחיטה ובדיקה, והרב לא נתן לו “קבלה”. נמלך והרכיב אסל על שכמו ונעשה שואב-מים, ומכאן ואילך קראו לו: “חוזק-שר המשקים”.

לימים נתעשר חוזק שר-המשקים: מת לוֹ דוֹד חשוּך-בנים והוריש לו כל הונו: חמישים זהובים בעין. בו ביום הביא חוזק את ממונו אל “הגביר” ואמר לו:

רצוני, שיהא ממוני מילוה בידך, ותמורת ריבית – אביא אביא לך מים כל השנה חינם…

1089     ³⁴ חוזק שר-המשקים ירד אל הנהר למלא דלייו מים. נסתכל וראה: אשתו מכבסת תחתוניו וחובטת אותם בּמזוֹר שבידהּ. נתמלא חוזק שמחה רבה ואמר:

ברוך המקום, שנתן בי בינה לצאת מן התחתונים האלה תחילה…

1090     בלילה נפלה דליקה בעיר. התחילו הפעמונים מצלצלים, והכל רצו אל הדליקה. קפץ חוזק שר-המשקים ממיטתו וראה: הבית הסמוך לדירתו דולק. נהנה הנאה מרובה ואמר לאשתו:

כל היום את משימה עצמך חכמה ומרננת אחרי, שאני טיפש; עכשיו בואי וראי: את ולא אני שׂכרת דירה בסמוך לדליקה…

1091     ³⁵ מצאו ליקה-טיפש, שהוא מהלך בלילה במעלה-העיר, פנס בידו וגוחן כל-שעה אל הקרקע ומחפש. אמרו לו:

יקה, מה אירע לך?

השיב יקה: רובל כסף היה לי ואבד.

היכן אבד?

שן אבד, במורד-העיר.

ליגלגו עליו:

אוי לך, יקה! טיפש מופלג אתה. אם הרובל אבד לך שם, למה אתה מבקשו כאן?

ליגלג גם יקה:

חכמים! שם הרחוב כוּלוֹ רפש, וכאן הרחוב נקי…

1092     יקה הדליק שלושה נרות לנשמת-אביו. אמרו לו:

יקה טיפש, שלושה נרות בבת-אחת למה?

החזיר יקה:

אני רוצה שיספיקו לכל הלילה, ואילו נר אחד מספיק רק לשליש הלילה…

1093     היו לו ליקה מאתיים זוז והלוה אותם בריבית של עשרים וארבעה למאה. ליגלגו עליו קרוביו:

הלך ממונך, יקה! לווה “בטוּח” אינו משלם ריבית יותר מעשרה למאה.

מיהר יקה אל הלווה ואמר לו:

רצוני שיהא ממוני בידי לווה “בטוּח”, ואיני נוטל אלא עשרה למאה…

1094     שמש טיפש היה לו לרבי דויד פרידמן הקרליני והיו הבריות מתקלסים בו וקוראים לו “מטנה”. פעם אחת אמרו לו:

מטנה, על חייך אי אתה חס? סגרו אותך בבית-האסורים ואתה יושב ושותק.

שאל מטנה:

שמא אתם משטים בי?

החזירו לו המשטים: אן עיניך? הרי בבית-האסורים אתה סגור.

נענה מטנה ואמר:

אם-כן, אני הולך מיד לבעלי-הבתים ואבקש מלפניהם רחמים עלי, שישחררוני…

1095     שלחו את בּני לקנות תרנגולת. הלך והביא – כד מלא מים.

אמרו לו:

בּני טיפש, מה ראית להביא מים במקום תרנגולת?

הסביר בּני:

יצאתי לשוק לקנות תרנגולת. שיבחה לי המוכרת את תרנגולותיה, שכּולן שׁוּמן. אמרתי: שמע-מינה, שומן יפה מתרנגולת. מוטב שאביא שׁוּמן.הלכתי לאיטליז לקנות שומן. שיבח לי הטבח את שׁוּמנוֹ שׁבּהיר הוא כשׁמן. אמרתי: שמע-מינה, שׁמן יפה משׁוּמן. מוטב שאביא שמן. הלכתי לחנות לקנות שמן. שיבח לי החנווני את שמנוֹ, שצלוּל הוא כמים. אמרתי: שמע-מינה, מים יפים משמן. מוטב, שאביא מים. והרי – כד מלא מים…

1096     ³⁶ אמר לו בעליו לבני:

בּני, לך והבא סנדלי מחדר המיטות.

הלך בּני והביא – סנדל אחד ונעל אחת.

גער בו בעליו:

גולם, כלום זוּג הוא זה, סנדל ונעל?

החזיר בּני:

לחינם אתה כועס. זוג אין לך כלל. אף שם לא נשארו אלא סנדל אחד ונעל אחת…

1097     אמר לו בעליו לבני:

בּני, הרי מכתב. לך והטילהו אל תיבת-הדואר ואל תשכח לקנות ולהדביק בּוּל תחילה. כסף לבוּל אני נותן לך.

עשה בני שליחותו וחזר, והכסף הביא בידו. תמה בעליו:

בּני, הכסף מהיכן?

צהבוּ פניו של בּני ואמר:

אף אני חכם להערים. ראיתי, כי אין איש, ומיד הטלתי את המכתב אל התיבה בלי בוּל…

1098     ³⁷ בלילה קודם שינה, אמר בעליו לבני:

בּני, זכור ואל תשכח להעירני בחמש, כדי שלא אאחר אל הרכבת.

שמע בּני ואמר:

לא אשכח.

בשלוש ניגש למיטתו של בעליו והתחיל טורדו משנתו. הציץ הלה בשעון שלפניו וכעס.

בּני טיפש, עד מתי אתה מצערני? בחמש אמרתי, ולא בשלוש.

החזיר בּני:

איני יודע, למה אתה כועס…בכוונה עוררתיך. להודיעך שיכול אתה עוד לישון שעתיים…

[נוסח אחר:

איני יודע למה אתה כועס…בכוונה עוררתיך. להזהירך, שתמהר

לישון, משום שלא נשארו לך אלא עוד שעתיים…]

1099     אמרה הגברת לבני:

בּני, צא לחנות וטול גפרורים. אבל תן דעתך לבחון אותם תחילה

ולראות, אם הם ניצתים.

הלך בּני והביא גפרורים. ביקשה הגברת להצית אחד מהם – ולא ניצת. שני, שלישי, רביעי – ולא ניצתו. כעסה הגברת:

בּני טיפש, לא כך אמרתי לך, שתבחן את הגפרורים תחילה?

החזיר בּני:

וכך עשיתי, כוּלם בחנתי – וכולם ניצתו…

1100     הגברת נכנסה למטבח ומצאה: כלב-הבית מלקק חלק מתוך קיתוֹן וּבני יושב ומסתכל. רגזה וצעקה:

גולם! למה אין אתה מבריח את הכלב? נענה בני ואמר:

טינה יש לי בלבי עליו. שלשום קרע לי מכנסי, ומכאן ואילך איני מדבר עמו…

1101     עם ערב יצא בני מן הבית ואמר למשרתת:

כשאשוב תפתחי לי?

הן – השיבה המשרתת. – אפתח לך.

לאחר שעה נשמע קול דופק בדלת. שאלה המשרתת:

האתה זה, בני?

אין קול.

בּני?

אין עונה.

נסתלקה המשרתת ולא פתחה. ולמחר בבוקר מצאה את בּני יושב על המפתן מבחוץ ומנמנם. צחקה ואמרה לו:

בּני טיפש, מדוע קראתיך ולא ענית?

התרעם בּני והשיב:

חמתי עלייך, שלא פתחת לי…הלא נעניתי לך בראשי…

1102     הגברת אמרה למבשׁלתהּ:

צאי לאיטליז וראי, אם יש לטבּח כף-רגל-עגל.

יצאה המבשלת, חזרה ואמרה:

אי-אפשר לראות; הטבּח נעוּל מגפיים עד לארכּוּבּוֹתיו…

1103     ³⁸ הגברת הביאה שלוש ליטרות בשר מן האיטליז, הניחה על השולחן במטבח והלכה לה. לאחר שעה חזרה אל המטבח: הבשר איננו.

היכן הבשר? – שאלה את המבשלת.

החתול אכלוֹ, – השיבה המבשלת.

שקר! – צרחה הגברת. – אין חתול אוכל שלוש ליטרות בשר בבת-אחת.

עתה תראי, – עמדה המבשלת, תפסה לחתול, הניחה אותו בכף המאזניים, ונמצא משקלוֹ שלוש ליטרות.

נענתה הגברת ואמרה:

הרי הבשר. אבל היכן הוא החתול?…

1104     מלמד הלך בגזירת אשתו לקנות עז. קודם שיצא מביתו אמרה לו אשתו:

נקוט כלל זה בידך. עז שחלבהּ מרובה יש לה סימנים מוּבהקים:

דדים לה רכים, זנבהּ ארוך, קרניהּ מגוּדלוֹת, ולא פחות משני טפחים שטח בין קרן לחברתהּ. עז שאין לה סימנים אלוּ אל תקנה.

שאל המלמד:

ומה דינהּ של עז, שחסר לה סימן אחד מן הסימנים?

השיבה האשה:

סימן אחד אינו מעכב.

הלך המלמד, קנה והביא לביתו – תיש. ראתה אשתו את מקחו וספקה כפיה: מה צורך יש לי בתיש?

תמה המלמד:

מניין לך, שתיש הוא זה, ולא עז?

צרחה האשה:

מלמד שוטה! הלא דדים אין לה.

חזר ותמה המלמד:

מה בכך? וכי לא בפירוש אמרת, שסימן אחד אינו מעכב?

1105     ³⁹ מלמד היה חוסך משכר-המלמדוּת שלו ומצניע כל “זמן” עשרה רובלים. פעם אחת שמע מפליגים בעושרו של “הגביר” ומספרים עליו, שיש לו במזוּמנים לא פחות מעשרת אלפים.

נענה המלמד ואמר:

מה רבותה היא זו? בסוף אלף “זמנים” יהיו גם לי עשרת אלפים…

1106     ראש-דוכנא נשא אשה ונעשה מלמד. פעם אחת, כשישבו הוא ואשתו לאכול סעודה של צהריים, רמזה היא לו, שמחר ליל-טבילה לה.

מחר – אמרה – תפטור את התלמידים בתחילת הערב, ותשוב מן “החדר” לשמור על הבית.

נבוך המלמד ושאל:

מה אמתלה אוֹמר להם?

השיאה לו האשה עצה:

תאמר להם, שחש אתה בראשך.

שמח המלמד על חכמתהּ של אשתו, שב ל“חדרו” ואמר לתלמידיו:

התבשרוּ ילדים! מחר יכאב עלי ראשי…

1107     ערב-שבת אחרי חצות הניחה חנוונית את בעלה המלמד לשמור על החנות, והיא פרשה לביתה להכין צורכי-שבת. כשחזרה שאלה לבעלה:

היו קונים?

הן, – השיב המלמד – מכרתי בוּל של הדואר, והרי תשעה-עשר גדולים.

נאנחה האשה:

אוי, בטלן! הלא אני עצמי משלמת לדואר עשרים גדולים.

ליגלג עליה המלמד:

יפה אמרוּ: “אין חכמה לאשה אלא בפלך”⁴⁰. אם עשרים, את למה לו? כלום הדואר נעוּל בפניו?…

1108     ⁴¹ ערב-שבת ירד מלמד אל הנהר לרחוץ וּשטפוֹ גל. מיד קפץ אחריו שחיין לתוך הנהר, תפס לו בזקנוֹ ומשׁה אותו מן המים.

למחר בּירך המלמד ברכת-הגומל ונדר נדר:

מכאן ולהבא לא ירחץ בנהר אלא אם-כן ילמד לשׂחוֹת תחילה…

1109     ⁴² בסוף “הזמן” גבה מלמד שיירי שכר-הלימוד וישב ודן עם אשתו:

מה סגוּלה יעשו לממונם, שלא יתבזבז?

נקנה עז, – חרצה האשה.

יפה אמרת, – הסכים המלמד.

למחר השכים ויצא לבקש עז. הגיע לכפר וחזר על בתי-הכפר:

אין עז. פרש מכפר זה ויצא, כדי ללכת לכפר שני. שהה שהייה קלה לצורך קטן, ומחמת טירדה נתחלף לו מזרח במערב ושב בדרך, אשר בהּ בא. והיה מהלך ותמה:

הנה האילן, הנה השלולית, שפגעתי בלכתי לכאן…

לסוף הגיע עד סמוך לביתו. נשא עיניו לשמים ואמר:

כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: “סדנא דארעא חד הוא”⁴³.

אילו לא ידעתי בבירור שאני הולך לכפר, הייתי חושש שמא לביתי אני שב…

1110     אסון קרה למלמד: אשתו מתה עליו מיתה חטופה. נכנסו אצלו תלמידיו לנחמו, קיבּל תנחומיהם ואמר להם:

נחמתוּני, בני, כדרך שבני-אדם מנחמים…יפה אמרתם: הכל בידי שמים. בלילה אדם עולה על מיטתו חי וקיים, ולמחר הוא קם מת…

1111     ⁴⁴ מלמדים טיילוּ בחבורה על שפת-הנהר וראו: פועלים גושרים גשר על-פני הנהר. נענה אחד מן החבורה ואמר:

יפה עושים הללוּ, שהם גושרים את הגשר לרוחב -הנהר. אילמלי גשרוּהוּ לאורך -הנהר, חוששני, שלא היו מספיקים…

1112     כל “זמן” ו“זמן” חשׂך מלמד קימעה משכר-המלמדוּת, עד שלסוף השיגה ידו לבנות לו בית קטן. לימים נכנס אצלו גוי, עוג מלך הבשן, הוציא מתוך ילקוּטוֹ גליון-נייר, פתח וקרא בקול אדיר וחזק, כמנהגוֹ של גוי:

בפקודת הוד-מלכותו אתה, משה-יענקל, חייב לשלם רובל מס-הבית.

נבהל המלמד, פישפש ומצא רובל מוצנע במקום-סמוּי מן העין – ושילם. שילשל הגוי את הרובל לתוך כיסו והלך לו. מיד יצא אחריו גם המלמד והלך לחברו בן-אוּמנוּתוֹ, חריף ועמקן מפורסם, ודן

לפניו על מה שאירע לו:

מילא, רובל – דינא דמלכותא דינא. אבל שלוש שאלות בדבר:

ראשית, מהיכן יודע הקיסר שמי? שנית, הקיסר שלנו, שמלך בכיפּה הוא וכוּלוֹ ממן, מה צורך יש לו ברובל שלי? ושלישית, הקיסר, שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו – לשלוח מעיר-הבירה גוי מיוחד לגבות רובל אחד ולהפסיד להוצאות-הנסיעה משם לכאן ומכאן לשם כמה וכמה רובלים?

החזיר לו חברו העמקן המפורסם:

שלוש שאלות שאלת, ושלוש תשובות בדבר, ששאלת, מהיכן יודע הקיסר שמך? אין כאן מן התימה כל-עיקר. אשתקד, כשבא הקיסר לעיירתנו, ויצאנו, אני ואתה, לראותו ולברך “ברוך שחלק”, נפנית לקרן-זווית מחמת צורך. אותו רגע עברה עלינו פתאום מרכבתו של הקיסר. מיד טפחתי לך במרפקי וקראתי: “משה יענקל, הקיסר נוסע!” – שמע הוא את שמך ורשם בפנקס שלפניו. – ששאלת, מה צורך יש לו לקיסר ברובל שלך? אף זה דבר פשוט. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. מה הקדוש ברוך-הוא, שׁכּוּלוֹ קדוּשה, יושב ומצפה ל“קדוֹש קדוֹש” שלך, אף הקיסר, להבדיל, שׁכּוּלוֹ ממוֹן, יושב ומצפה לרוּבל שלך. – וששאלת, כלום כדאי לו לקיסר לשלוח גוי מיוחד מעיר-הבירה, כדי לגבות רובל אחד, ולהפסיד כמה וכמה רובלים להוצאות הנסיעה? הרי זה סימן, שאין אתה בקי בתכסיסי-מלוכה. בוא ואסביר לך. אותו גוי לאו שליח מיוחד הוא, אלא שׁימש חייל בעיר הבירה, וּכשׁכּלוּ לו חמש שנות שימושוֹ נכנס אצל הקיסר ליטוֹל הימנו ברכה לדרך. שמע הקיסר מפיו, שלעיירתנו הוא נוסע, ואמר לו: "עשה עמדי טובה.

באותה עיירה יש מלמד אחד ומשה-יענקל שמו, והוא חייב לי רובל. בבקשה ממך, כשתבוא לשׁם תלך אליו ותגבה את הרובל ותשלחהו לי". והרי עשה הגוי שליחותו.

שמע משה-יענקל המלמד דברי חברו, העמקן המפורסם, נענה ואמר:

תנוח דעתך, שהנחת דעתי. עכשיו הכל מחוּור…

1113     מלמד שמע, שהבריות מרננים אחריו ואומרים עליו, שטיפש הוא. נתן שתי אצבעות לתוך חוטמו ואמר:

אעלה לגג ואקפוץ למטה. לא אינזק, משמע שבאמת טיפש אני ונתקיים בי “שומר פתאים ה'”⁴⁵ ; אינזק – סימן, ששקר בפי הבריות.

אמר ועשה…וכששבה רוחו אליו והוברר, שהגיע לכלל ריסוּק-אברים, בּיקשׁ שיתנו לו מים ליטוֹל ידיו. נטל וּבירך:

“ברוך שעשני חכם!”

[נוסח אחר:

אמר ועשה…וכשפקח עיניו וראה, שנשברו לו יד ורגל, נהנה ואמר:

כל ימי ידעתי, שהבריות שווא ידברו, ואני חכם. אבל לא ידעתי,

שחכם מחוּכּם אני עד כדי כך…]

1114     ⁴⁶ עבדקן ישב ולמד בלילה מסכתא סנהדרין לאור הנר. למד ולמד והגיע למה שאמרו:

“עבדקן – סכסן”.

עיין ברש"י ומצא:

מי שזקנו עבה שוטה הוא⁴⁷.

חלשה דעתו: מה תקנה יש לו? לגזוז את הזקן – אסור, להניחו כמו שהוא – הרי הוא מעיד עליו…

נמלך ומדד שני טפחים זקן, והשאר הגיש לנר הדולק. מיד נשתלהבה האש, שרפה כל זקנו וגם חרכה פניו. עמד “הנשרף” וכתב בגמרא מן הצד:

“בדוּק וּמנוּסה”…

1115     ⁴⁸ חסיד עני הסיח צערו לפני צדיקו:

רבי, אסון קרני. פלוני קרובי נתן לי חמישים זוז להכנסת בתי הכלה, ועד שהגעתי לביתי אבד לי הכסף. עכשיו אוי לי מצרת בתי העלובה, ואוי לי מקללת אשתי הארורה.

אמר לו הצדיק:

לך והקף חצרך שבע פעמים, ועל כל הקפה והקפה תאמר “איזהוּ”.

למחר חזר החסיד ובא אל הצדיק:

רבי, עשיתי כדבריך, וכסף איננו.

אמר לו הצדיק:

איזה “איזהו” אמרת?

תמה החסיד:

רבי, כלום יש “איזהו” אחר חוץ מ“איזהו מקומן של זבחים”?

החזיר לו הצדיק:

הן, יש “איזהוּ” אחר: “איזהו שוטה? המאבד כל מה שנותנים לו”⁴⁹.

1116     ב“שבת שירה” אירע בּטלנא דבר גדול: הרבי שר “ישמח משה” בניגון חדש. כל אותו היום ועד שעה מאוחרת בלילה חזרו וחזרו החסידים על הניגון החדש עד להתלהבות שבהתלהבות.

וּכשׁעייף הרבי, והחסידים התחילו נפטרים הימנו, ראו לחסיד אחד, שהוא עומד וקושר קשרים במטפחתו. אמרו לו:

הקשרים על שום מה?

השיב החסיד:

סימנים אני עושה לניגון החדש…

1117     חסיד מופלג ביראה בא לכרך ונתארח בבית אחיו הסוחר.

ראה, שבני אחיו רווקים כּוּלם, ואמר לו:

מסתכל אני בבניך ותמה עליך. שכחת, אחי, מה שאמרוּ חכמים:

“בן שמונה-עשרה לחופה”?⁵⁰

החזיר לו אחיו:

מסתכל אני בזקנך ותמה עליך. שכחת, אחי, מה שאמרו חכמים:

“בן ארבעים לבינה”?… (ראה הערה 21)

1118     בין שחרית ל“חוֹק-ישראל” ישבו בטלנים בבית-המדרש וסיפרו נפלאות על עניים, ששיחקה להם השעה ונעשו עשירים. פתחו במאיר-אנשיל רוטשילד וסיימו ב“גביר” שלהם.

לפני שלושים שנה בא לכאן והיה לו זוג מכנסיים בּלים. עכשיו יש לו מיליון.

מיליון?! – השתאה אחד מן החבורה. – מה צוֹרך יש לו במיליון זוּג מכנסיים בּלים?…

1119     יהודי מן “המעיינים” מצא כתוב בספר: מים, כשהם מגיעים למאה מעלות חום, מרתיחים. תמה “המעיין”:

השגחת הבורא: מהיכן יודעים המים, שהם הגיעו למאה מעלות?…

1120     ⁵¹ בחור משכיל קרא ספר-לימוד לפיסיקה ומצא כתוב:

“חום מרחיב את הגופים; קור מקצר את הגופים”.

לקח עט, טבלוֹ בדיו והוסיף הערה מן הצד:

“ראיה לדבר: בקיץ הימים ארוכים, בחורף – קצרים”…

1121     בחור משכיל טייל בשבת במקומות רחוקים מן העיר. ראה, כי אין איש, הוציא סיגריה מכיסו והציתהּ. והיה מעשׁן והולך עד שהגיע למחסני הצבא. הרגיש בו חייל מן המשמר וקרא:

בחור, אסור לעשׁן!

אה! – התריס הבחור. – אין אני נזקק כבר לשטויות אלו…

1122     ⁵² היה לו למלך בן-יחיד טיפש, והיה המלך מיצר ודואג תמיד:

כיצד יצלח זה למלוכה?

אמרו לו שריו:

בעיר פלונית במדינת-הים יש אוניברסיטה מפורסמת, מלאה מורים חכמים ונבונים. אם על המלך טוב, ישלח את בנו לשם ויקבל תורה מפיהם ויחכם גם הוא.

וייטב הדבר בעיני המלך, ויעש כדבר השרים.

מקץ כמה שנים שב בן-המלך לבית-אביו מלא וגדוש חכמה. שמח עליו המלך שמחה גדולה, ולכבודו עשה משתה לכל הפרתמים ושרי-המדינות, הנמצאים בעיר-הבירה. וכטוב לב המסוּבים ביין,

שאל אחד מהם את בן-המלך החכם:

רצונך, שתאמר לנו, במה כוחך גדול?

השיב בן-המלך:

כל שבע החכמות למדתי, אבל בייחוד גדול כוחי בחכמת-המדידה.

שאלו המסוּבים:

מה אות?

החזיר בן המלך:

יניח איש מכם שלא בפני מה שהוא לתוך ידו ויקפוץ אותה, ועל-פי מדידת-היד מבחוץ אדע, מה יש לה בפנים.

עשה כך אחד מן המסובים, הניח טבעת לתוך ידו, ואמר לבן-המלך: עכשיו תואיל נא לקום ולמדוד.

קם בן-המלך ומדד את היד מכל רוחותיה ואמר:

חכמתי מגידה לי, שיש לך בידך דבר עגול וחור לו באמצע.

התפלא השר על חכמתו הגדולה של בן-המלך ואמר:

רואה אני, שכל רז לא אנס לך, ויהי רצון מלפניך, שתאמר לנו גם מה הוא אותו דבר עגול שבידי ואשר חור לו באמצע?

החזיר בן-המלך:

לפי החכמה, שלמדתי מרבותי, לא נתגלה לי יותר ממה שאמרתי.

אבל מסברה דנפשי יודע אני ומבין, שאותו דבר עגול שבידך ואשר חור לו באמצע הוא – אבן-ריחיים…

1123     בחור שהגיע פירקוֹ לעבודת-מלך עמד לבדיקה. טפח לו הרופא על גבו וקרא:

בחור כארזים! חילך לצבא.

לא נהנה הבחור ואמר:

אדוני הדוקטור, ראייתי קצרה.

פיקפק הרופא:

שמא אתה משקר?

חס ושלום! – החזיר הבחור, – איני משקר.

נשא עיניו לתקרה, זקף אצבע ואמר:

הרואה אתה, אדוני הדוקטור, את הזבוב, המהלך על-פני התקרה?

הן, – השיב הרופא, – אני רואה.

ואני, – אמר הבחור, – איני רואה…

1124     בחור טיפש הוזמן לביתהּ של בחורה לשם שידוך, והלך גם השדכן עמו. כשהגיעו לשם הקדים השדכן ואמר לו:

זכור מה שאמר שלמה: “גם אויל מחריש חכם יחשב”⁵³. עצתי, שתמעט בשיחה ותעמיד פנים כאדם שרבות מחשבות עמוּקוֹת בלבו.

נשמע לו הבחור, שתק ולא רע שיחה, התחילו המחותנים דנים עליו בחשאי:

בחור שתקן זה מה טיבו?

אמר אחד מן המחותנים:

חזותו מוכיחה עליו, שפילוסוף גדול הוא וכוּלוֹ מחשבה.

נענה מחותן שני ואמר:

לא כי, משורר גדול הוא וכוּלוֹ רוח-הקודש.

פיהק מחותן שלישי ואמר:

לא זה ולא זה, אלא פשוט טיפש מופלג הוא.

מיד קפץ הבחור ואמר לשדכן:

רבי ליזר, הבה ונלך. כבר הכירו אותנו…

1125 שאלו לבחורה כלה:

מאימתי את כלה?

החזירה הבחורה:

מלפני הפסח עד מאה ועשרים שנה…

1126     חתן עמד לנסוע לחתוּנתוֹ ואיחר אל הרכבת. מיהר ושלח

טלגרמה לכּלה:

“איחרתי אל הרכבת. אבוא מחר. בבקשה לדחות את החופה”.

1127     ⁵⁴ מילדותו התנכר פּסח, שטיפש הוא, והיו אביו ואמו מצטערים ונאנחים:

מה יהיה סופו של ילד זה, שבינת-אדם אין לו?

פעם אחת עמד על הגזוּזטרה למעלה והטיל מים אל תוך הרחוב למטה. פתאום ראה בני-אדם עוברים ברחוב, ומיד הפסיק וברח.

הרגיש אביו בדבר ונהנה:

דומה, שמחמת בושה ברח, והרי סימן, שבינת-אדם מתחילה מנצנצת לו במוחו.

קרא לו האב ושאל אותו:

פסח, למה הפסקת וברחת כשראית בני-אדם עוברים ברחוב?

החזיר פסח:

יראתי, שמא יתפסו לי בקילוח ויפילוני מן הגזוזטרה למטה…

1128 כשגדל פסח השיאוּ לו אביו ואמו אשה מחנדריקיבה. אמרו לו מכריו:

פסח, אשתך מה היא בעיניך?

החזיר פסח:

יפה היא בעיני. כל ימי לא אשא אשה אלא מחנדריקיבה…

1129     איש ואשה באו אל הרב.

רבי, – אמרה האשה, – לפני חמש שנים נישׂאתי לו. עכשיו אני מבקשת להתגרש ממנו.

שאל הרב:

מה דבר רע מצאת בו?

השיבה האשה:

מצאתי, שטיפש הוא.

תמה הרב:

חמש שנים את דרה עמו בכפיפה אחת, ורק עכשיו נודע לך שטיפש הוא?

קפץ הבעל הבעל, נענה ואמר:

רבי, שקרנית היא…חייך, שהיא ידעה גם קודם…

1130     אשה באה אל הרב וקבלה:

רבי, חיים אין לי עם בעלי ומוכרחת אני להתגרש ממנו.

מה טעם? – שאל הרב.

רבי, – השיבה האשה, – מושלם הוא, לא עלינו, בכל המעלות:

למדן מופלג, ספרא רבה, יודע נגן…

תמה הרב:

בשביל מעלותיו את מבקשת להתגרש ממנו?

החזירה האשה:

מעלותיו, רבי, הן אסונותיו, משום שגם טיפש הוא. אילו לא היה למדן, לא היו הלמדנים יודעים, שטיפש הוא; אילו לא היה סופר, לא היו הסופרים יודעים, ואילו לא היה יודע נגן, הכל יודעים, שטיפש הוא.

[נוסח אחר:

מה טעם? – שאל הרב.

רבי, – השיבה האשה, – כוהן הוא.

תמה הרב:

מה בכך?

החזירה האשה:

רבי, אילו לא היה כהן, לא היו יודעים לכל-הפחות הכוהנים שטיפש הוא: עכשיו, שהוא כוהן ועולה לדוכן, גם הכוהנים יודעים שטיפש הוא.]

1131     שמעון סנדלר היה אומר:

בנערוּתי התקוטטו אבא ואמא עלי. אבא ביקש לעשות אותי סנדלר, ואמא ביקשה לעשות אותי חייט. ברוך המקום, שניצח אבא. אילו ניצחה, חלילה, אמא, הייתי גווע ברעב אני וביתי. זה לי שלושים

שנה אני עוסק במלאכתי ועדיין לא אירע לי, שיהא אדם בא אצלי להזמין בגד. הכל מזמינים נעליים…

1132     עמד אדם ליד באר וטרח למשׁוֹת חבל שנפל לתוך הבאר.

משה וּמשה ולא הגיע עד הקצה. רגז ורקק:

טפו! ודאי כרת מי-שהוא את הקצה של החבל…

1133     אשה השתטחה על קבר אביה, וכשפתח השׁמשׁ והתחיל אומר “אל מלא רחמים” משכה לו בשרווּלוֹ:

רבי שׁמשׁ, הרם קולך; אבא, עליו השלום, היה כבד-אוזן…

1134     ⁵⁵ ערב תשעה-באב באו שלושה אל הרב: חולה, זקן וסומא. נכנס החולה ראשון ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני חולה.

החזיר לו הרב:

חולה פטור מתענית, אבל אינו פטור ממידת דרך-ארץ. חולה המספר על מחלתו עם חברו נוהג להוסיף: “לא עליך”.

שמע הזקן מה שאמר הרב, נכנס הוא שני ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני זקן, לא עליך.

החזיר לו הרב:

זקן פטור מתענית, אבל אינו פטור ממידת דרך-ארץ. זקן המספר על זקנתו עם חברו נוהג להוסיף: “עליך ועל בניך”.

שמע הסומא מה שאמר הרב, נכנס הוא שלישי ואמר:

רבי, באתי להישאל על התענית של מחר, משום שאני סומא, עליך ועל בניך…

1135     יהודים ישבו וסיפרו בחבורה על גדולים, שנולדו בעיירותיהם. אחד מן החבורה שתק ולא סיפר כלום. אמרו לו:

רבי יהודי, בעיירתך לא נולדו גדולים כלל?

הירהר השותק והשיב:

לא; בעיירתי נולדו רק קטנים…

1136     ⁵⁶ שניים סיפרוּ זה עם זה בפסח:

כמה כוּפתוֹת יכול אדם לאכול בבת-אחת?

אחד אמר:

יותר מעשר אין קיבתוֹ קולטת.

נענה השני ואמר:

הוא יכול לאכול שלושים בבת-אחת.

פיקפק הראשון והימרוּ זה את זה. נכנסו לבית-מחייה כשר וישבו לאכול. הלה הזמין עשר כוּפתוֹת, והלה הזמין שלושים. עשרים אכל כדרכו, חמש בּלע על השובע בעל-כורחו, וחמש נותרו. נעץ בהן האכלן עיניים תרעומניות ואמר:

אילו ידעתי שכּךְ אתן, הייתי אוכל אתכן תחילה…

1137     ⁵⁷ ההוא שהסיח דאגה שבלבו לחברו:

הפרנסה פוֹחתת והולכת, הבנות בגרו ואין בידי להשיאן, הבנים נקראו לעבודת-המלך ואין בידי להושיעם…

נאנח חברו:

לא לחינם נימנוּ וגמרוּ: “נוח לו לאדם, שלא נברא”⁵⁸.

נאנח אחריו גם הראשון:

אבל מי זוכה לכך? אולי אחד מני אלף…

1138     ⁵⁹ עגלה מלאה אדם, וּכשזזה ממקומה הרגיש אחד מן הנוסעים, שרגל זרה דוֹחקתוֹ. נתכעס וצעק:

רגל זו למי?

נענה קול מאחוריו:

אם מפוּזמקת פוּזמק כּחוֹל – שלי היא…

1139     ⁶⁰ יהודי וגלח נזדמנו ללינת-לילה בחדר אחד של פונדק.

קודם שינה אמר היהודי למשרת:

בבקשה ממך, שתעירני בטרם בוקר, לרכבת הראשונה.

עשה המשרת כאשר צוּוה והיהודי קם, לא העלה נר, כדי שלא לנדר שנתו של הגלח, לבש את הבגדים שבאו לידו בחשיכה וּמיהר אל הרכבת. וכשנכנס לבית-התחנה וּמבטוֹ נתקל בּמראה אשר על הקיר קפא במקומו: אדם לבוש גלחוּת נשקף אליו מתוך המראה.

חיטט בראשו ונהם:

תיפח רוחו של אותו משרת שוטה! אמרתי לו, שיעיר אותי והוא העיר את הגלח…

1140     כּלוּ כל השׂיחות בקרונהּ של הרכבת, והחבורה התחילה משתעממת ומפהקת. קם אחד מן החבורה ואמר:

שמעו, רבותי, אחודה נא לכם חידה.

בבקשה, – השיבה כל החבורה כּוּלהּ.

פתח הלה ושאל:

שניים, פעמים שחורים ופעמים צהובים ומצויים אצל כל אדם, מי יודע?

אין איש יודע. ליגלג בעל-החידה:

התבּיישׁוּ יהודים. הרי זה דבר פשוט, – זוג נעליים.

גז שיעמומה של החבורה ואמרה:

חודה נא עוד!

מסכּים… ארבעה, פעמים שחורים ופעמים צהובים ואינם מצויים אצל כל אדם, מי יודע?

אין איש יודע. גיחך בעל-החידות:

אן חכמתכם, יהודים! שני זוגות נעליים.

צחקה כל החבורה וחזרה ואמרה:

חודה נא עוד!

מסכים…תשעה, לא שחורים ולא צהובים ומצויים אצל הרבנית ואינם מצויים אצל הרב, מי יודע?

קפץ אחד מן החבורה:

אני יודע! שלושה זוגות נעליים!…

1141    הרכבת קרבה אל התחנה ועמדה. נסתכלו הנוסעים וראו:

אדם פוסע פסיעות גסות, מציץ אל תוך כל חלון וחלון של הקרונות וצועק:

“רובינשטיין! רובינשטיין!”

אחד מן הנוסעים פתח חלונוֹ והוציא ראשו לחוץ. מיד קפץ עליו אותו אדם וסטר לו אחת ושתיים. צחק כל הקרון וצחק גם הנסטר.

אמרו לו:

בשלמא אנו צוחקים, שסטרו לך ולא לנו, אתה למה צוחק?

חילחל הנסטר:

חה-חה-חה! כלום רובינשטיין אני?…

1142     ההוא שניגש לחברו מאחוריו, טפח לו בשכמו וקרא:

אפשטין!

היפנה הלה ראשו אל הטופח ואמר:

לא אפשטין אני, אלא גינזבורג אני.

הסתכל בו הטופח יפה-יפה ואמר:

שׁומוּ שמים, כמה נשתנית! אפילו שמך נשתנה…

1143     זקן ישב בקרונהּ של רכבת ונימנם. נטפל אליו אחד מן הנוסעים והתחיל מספר לפניו דברי-הבאי והטרידוֹ מן הנימנום.

קיפחוֹ הזקן ואמר לו:

לא נאה לאדם בן ארבעים, שימלא פיו דברי-שטות.

נעלב הפטפטן ואמר:

שמא בנבואה נתגלה לך, שבן ארבעים אני?

החזיר לו הזקן:

נבואה למה? חשבון הוא זה. יודע אני בחור אידיוט למחצה והוא בן עשרים…

1144     ההוא שהביא מכתב לדואר וביקש לשלחוֹ באחריות. שקל הפקיד את המכתב ואמר למשׁלח:

עוד בּוּל אתה צריך להוסיף: יש בו במכתב יותר מכפי המשקל הקצוּב.

תמה המשׁלח:

כלום על-ידי זה שאוסיף עוד בּוּל ייקל המכתב?…

1145     סיטוני ווילנאי קרא לסוכנוֹ החדש ושלח אותו לעיירה הסמוכה, לבולטרימנץ, לגבות חוב מלקוח, שהעביר זמן השטר ולא פרע.

קודם שיצא הסוכן לשם אמר לו בעליו:

תן דעתך, שלא תהיה בהול יותר מדי. כשתבוא לבולטרימנץ תשתה קהווה תחילה, כאדם שדעתו זחה עליו. אחר-כך תצא לשוק,

תחקור ותדרוש כמסיח לפי תומו על לקוחנו זה שמא אפשר להיפּרע ממנו בעל-כורחו. לסוף תסור אליו ותשתדל להוציא מפיו מה שטמון לו בלבו. וכשיתברר לך כמה הוא אומר לשלם, תשלח לי טלגרמה.

נסע הסוכן, ולמחר באה טלגרמה מאתו:

“בבולטרימנץ אין קהווה. מה לעשות?”

1146     בחבורה של יהודים נשאלה שאלה:

מה ראה שמשון לקשור את השועלים דווקא זנב אל זנב ולשים לפיד בּתווך? מוטב שהיה קושר אותם גב אל גב והיה מקום מרווח יותר בשביל הלפיד בתווך.

קם אחד מן החבורה ואמר:

חכם גדול היה שמשון ויפה עשה. זנב כשמתלקח הוא מחריב עולם מלא…

1147     בשעת סעודה של צהריים סיפר סוחר לאשתו:

שתי טלגרמות נתקבלו היום: אחת מפטרבורג, כי אבוא לשׁם, ואחת מווארשה, כי אבוא תיכף לשם…

הפסיקה אותו אשתו ושאלה:

שמא ציפור אתה, שתוכל להיות בשני מקומות בזמן אחד?…

1148     רב מפורסם בא לעיר. בשבת דרש ברבים דרוּש של הלכה ואגדה והסיק, ששוטה, היודע בעצמו שהוא שוטה, איננו בגדר שוטה.

תוך כדי דיבור קפץ אדם אחד על הבימה והפסיק את הדורש:

רבי, הרי אני יודע בעצמי, ששוטה אני. אם-כן, למה אני שוטה?

השיב לו הרב:

אתה טועה. הואיל ואתה יודע, ששוטה אתה, אין אתה שוטה.

התלהב אותו אדם וקרא:

לדבריך, רבי, תובע אני לדין כל בני עירי, בשביל שחינם הם דנים אותי כשוטה.

חזר הרב והשיב לו:

תנוח דעתך, בני. עכשיו אני רואה, שאני טעיתי ובאמת שוטה אתה…

1149     שאלו לרבי אייזל חריף:

ילמדנו רבנו, מה טעם סידר רבי במשנה “חרשׁ, שוטה וקטן”, ולא סידר את השוטה בתחילה או בסוף?

השיב רבי אייזל:

ללמדנו, שכל מקום שמצויים שניים, נכנס השוטה באמצע…

1150     ראו לאדם, שפניו מיוגעים ונשימתו קצרה. אמרו לו:

מה אירע לך, שעייפת כל-כך?

החזיר העייף:

נתווכּחתי עם שוטה…

1151     כשהגיעו בהגדה של פסח ל“ארבעה בנים: אחד חכם ואחד רשע”, היקשה מי-שהוא מן המסוּבים:

מה עניין רשע לחכם? ודאי נוּסח משוּבש הוא זה וצריך להיות:

“אחד חכם ואחד שוטה”.

היה שם זקן אחד והחזיר לו:

טועה אתה. נוסח זה עיקר. אמר החכם לקדוש ברוך-הוא: “ריבונו של עולם, מוטב שתעמידני כנגד רשע ואל תעמידני כנגד שוטה”.

1152     רבי נפתלי מרופשיץ היה אומר:

מדינהּ של גיהנום איני מתיירא. אלא מה אני ירא? שמא יושיבוני בגן-עדן במדור אחד עם שוטה…

1153     שד"ר בא לעיר. אחרי מעריב אמר דברי חסידות לפני הציבור, ואחרי חסידות – שיחוֹת של צדיקים, ובין שיחה לשיחה – “תיקון”.

עייף וּצמא-שינה שב השד"ר לאכסניה שלו בשעה מאוחרת בלילה.

ביקש ליתן שינה לעיניו, ולא יכול: בעל-האכסניה, שהיה ישׁן מתחילת הלילה ועד עתה, קם ואמר תהילים בקול רם עד אור-הבוקר.

אמר לו השד"ר:

כל ימי הייתי תוהה על מה שאומרים הבריות: “קשה שוטה מרשע”⁶¹.

הרי זה הפך ממה שאמר עקביא בן מהללאל: “מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע”⁶². עכשיו אני רואה, שבאמת הדין עם הבריות. כלום ישב רשע ויאמר תהלים ולא יניח לעייף לישון?…

1154     הירש-ליב בדחן היה אומר:

שני טיפשים הם: טיפש-קיץ וטיפש-חורף. טיפש-קיץ כיצד? – אדם נכנס לביתך, פותח את הדלת – וטיפש לפניך. טיפש-חורף כיצד? – אדם נכנס לביתך, פותח את הדלת, מנער את השלג, מקנח את הכפור מעל שפמוֹ, פושט אדרתוֹ, חולץ ערדליו, משיל סוּדרוֹ, מצחצח משקפיו – וטיפש לפניך…

1155     הוא היה אומר:

שני טיפשים הם: טיפש על-תנאי וטיפש שלא על תנאי. טיפש על-תנאי כיצד? – כשמגיעה שעתו לצאת לאוויר-העולם ומשביעים אותו “תהי טיפש, ואל תהי חכם”, הוא מסרב וטוען: “אי-אפשי; הבריות ילגלגו עלי”. בא מלאך ומשדלו: "אל תסרב; בשכר זה עתיד אתה להיות עשיר, והכל יודוּך והכל ישבחוּך והכל יאמרו:

“אין חכם מחוכם כמוך”, ועל-תנאי זה הוא יורד טיפש לעולם. – טיפש שלא על-תנאי כיצד? – בשעה שהלה מגיעה שעתו לצאת לאוויר-העולם, מגיעה גם שעתו של אחר לצאת לאוויר-העולם,

וכיון שרואה עשירות מלווה את הטיפש, מיד הוא קופץ ונשבע מאליו “אהיה טיפש, ולא אהיה חכם”. והרי זה טיפש שלא על-תנאי…

1156     ראובן אשר ברוידס היה אומר:

מה בין חכם לשוטה? – חכם, לכשירצה ידע להיות שוטה; שוטה, אם גם אלף פעמים ירצה, לא ידע להיות חכם…

1157     שאלו לחכם:

לדברי רבי אליעזר, ש“שערי דמעות לא ננעלו”⁶³, למה התקינוּם?

שערים שאינם ננעלים, מה צורך יש בהם?

השיב החכם:

אף שערי דמעות יש בהם צוֹרך כיון שבא שוטה ומוריד דמעות, מיד הם ננעלים…

ג

1158     פוּרים, אחרי קריאת המילה, עלה המשוגע של העיר לבימה, טפח בידו על השוּלחן והכריז:

רבותי, הרוצה שׁימוּת בניסן שעתו שיחלה…

1159     היתה שנת בצורת. גזרו תענית, אמרו סליחות – והשמים ברזל. פתאום מת השׁמש הזקן של הקהילה ובא כל הקהל ללווֹתו.

העמידו ארונו על “הגבול”⁶⁴ והפרנסים הכריזו, שכל הקהל הקדוש עושה אותו שליח לבקש גשמים מאת המקום. ניגש המשוגע של העיר אל הארון והכריז אף הוא:

ריבונו של עולם! אנו עושים את השׁמש שליח אליך. תיענה לנו –

מוטב, ואם לאו – נשלח אליך גם את הפרנסים…

[נוסח אחר:

למחרת התענית מת תינוק, שלא טעם טעם חטא. באו הפרנסים

והניחו לו פיתקה לבין אצבעותיו, שהם עושים אותו שליח לבקש

גשמים מאת המקום. ניגש המשוגע של העיר, הוציא את הפיתקה מבין

אצבעותיו של התינוק המת ואמר לפרנסים:

פראים! תינוק קטן הם עושים שליח למעשה גדול כזה, מוטב,

שתטרחו ותיעשוּ שליחים בעצמכם…]

1160     משוגע נכנס לביתו של צדיק, פנה כה וכה ושאל:

בן-זוגי היכן הוא?

צחקו החסידים:

בן-זוגך מי הוא?

הרבי יחיה, – השיב המשוגע.

רתחו החסידים ובקשו להיפּרע ממנו. אמר להם המשוגע:

אל תגעו בי; אני והוא – זוג מן השמים: אחרי רצים השפוּיים, ואחריו רצים המשוגעים, ונמצא כל העולם כּוּלוֹ רץ אחרינו…

1161     הקצבים של העיר נעשו אגודה אחת וּבנוּ להם בית-כנסת.

ראה המשוגע של העיר את הבניין החדש וקרא עליו:

“וכל בני-בשר יקראו בשמך”…⁶⁵

1162     אמר העשיר של העיר למשוגע של העיר:

רואה אני שאתם, המשוגעים, מתרבים והולכים. והואיל וכך, דין הוא, שתבנו לכם בית-כנסת מיוחד למשוגעים.

החזיר לו המשוגע:

הדין עמך, אלא שעדיין אנו חסרים עשירים בשביל המזרח…

1163     פעם אחת אמר העשיר של העיר למשוגע של העיר:

דומני, שאין כמותך מאושר. הכל מותר לך, הכל מחול לך, והכל מאכילים ומשקים אותך.

החזיר לו המשוגע:

יפה אמרת, אלא שילדי-הרחוב מצערים אותי. אם לעצתי תשמע, תמלא אתה מקומי. אותך לא יטרידוּ הילדים, – מפני הכבוד.

1164     בנוהג שבעולם, – שיסה זגג את המשוגע של העיר, – משוגעים מנפצים את החלונות, ומתוך כך יש רווח לזגגים. ואילו אתה ידיך חבוקות כל היום, וניהום-כריסך אין אתה שווה.

נסתלק המשוגע והלך וניפץ את החלונות – בביתו של הזג. רדף אחריו הזגג וביקש להכותו:

לתיקוני אמרתי מה שאמרתי ולא לעוותתי.

החזיר לו המשוגע:

אף אני לתיקונך עשיתי מה שעשיתי. אילו בביתו של אחר ניפצתי את החלונות, שמא לא אותך היו מזמינים לחזור ולזגג אותם. עכשיו, שבביתך ניפצתי את החלונות ודאי אתה ולא זגג אחר תזגג אותם.

1165     שאלו למשוגע:

מה גרם לך להיות מובדל מן העולם ונתון בבית-המשוגעים?

החזיר המשוגע:

מחמת חילוקי-דעות הגעתי לכך. אני הייתי אומר לבני-עירי, שהם משוגעים ואני שׁפוּי; חלקו הם עלי ואמרו, שהם שפויים ואני משוגע.

ולפי שהם המרובים ואני היחיד נפסקה הלכה כמותם.

1166     ההוא שיצא מדעתו והכניסוהו לבית-משוגעים. כל ימות-השבוע אכל מה שנתנו לו, וכשהגיעה שבת נתעקש, שלא יאכל אלא מאכלי-שבת.

יהודי אני ככל היהודים שבעולם, – טען המשוגע.

נענה לו הרופא וציווה, שיביאו לו חמין של שבת. אכל המשוגע וּבירך, ואחר-כך הוציא סיגריה מחפיסתו והציתה.

אמר לו הרופא:

וכי כך עושים כל היהודים שבעולם?

לא הניח המשוגע ידו מן הסיגריה, נענה ואמר:

וכי לחינם משוגע אני?

1167     הרב של העיר ישב בחדרו וגרס. פתאום פרץ אליו קצב שיצא מדעתו וקופיץ בידו.

רבי, – צעק המטורף וכיוון את הקופיץ כלפי הרב, – אם חפץ חיים אתה, עלה תיכף לאדן-החלון וּקפוֹץ לחוץ.

היסה אותו הרב:

מטורף! מה רבותה היא זו לקפוץ מלמעלה למטה? הנח לי לצאת תחילה לחוץ, ואקפוץ מלמטה למעלה.

יפה אתה אומר, רבי, – הסכים המשוגע והניח לו לצאת.

1168     משוגע טיפס ועלה לראש גג והתחיל הורס ארובת-העשן וזורק את הלבנים לרחוב.

את הבית כּוּלוֹ אהרוס! – צעק המשוגע מעל ראש-הגג וזרק את הלבנים אחת-אחת.

נטל בעל-הבית משׂור, יצא לחוץ וקרא אל המשוגע:

מהר ורד, ואם לאו – מיד אני גוזר את הבית לשניים.

נתחלחל המשוגע וירד.

ומוצא אני גם נוסח מיוחד, הודי: בּקן של מעשני אופיון בעיר כּלכּותה מצאה המשטרה גופת־אדם נטולת־ראש. חקרה המשטרה והוברר לה, שבלילה שלפני אותו יום ערכו המעשנים “קאליפודזה” (סדר־עבודה לכבוד האלה קאלי, שלפי המקובל היא מתוארת כשרגליה עומדות על חזו של האל שיבה). אשה אחת מילאה תפקידה של קאלי ועמדה על חזו של האיש, שמילא תפקידו של שיבה. איש שני הוכרח על־ידי עורכי “הקאליפודזה” למלא תפקידו של תיש, ואותו הביאו קורבן לקאלי. לאחר שנגמר סדר־העבודה הושלכו למימי הגאנגס גם האיש והאשה וגם ראשו של הקרבן. (בכוח טקס זה, הנקר “בּיסרדז’ן”, מסתלקים קאלי ושיבה מעל האיש והאשה, המשמשים דמויות להם). למחרת נתפסה כל החבורה והובאה למשטרה. שם שאלו את האשה: “היכן ראשו של האיש, שהעלוהו לקרבן לקאלי?” ־ הירהרה האשה והחזירה: “יודעת אני, שאדם זה בא לעתים קרובות לעשן אופיון, אבל איני זוכרת, אם היה לו ראש” (שיאמה שנקר, " Сонъ Раджи ", עמ' 100). ועיין עוד קארל גדקה, “Schwänke”, סי' 228, עמ' 277־276; פאול שין, " Матеріалы для изученія съверо־западнаго края“, כרך שני, (ספר שלישי), פט”ב 1893, סי' 145־144, עמ' 312־310.

1169 ¹ אמר משה יוֹג:

איסוּר הלנת-מתים מן התורה מניין? – שנאמר:“תצא רוחו – ישוב לאדמתו ביום ההוא.” ²

1170 ³ הוא היה אומר:

תיפח רוחם של המדקדקים? מדייקים הם לכתוב “הוא” לאיש ו“היא” לאשה, ואילו התורה הקדושה כתבה בפירוש: “אשה הוא לה';” ⁴ מדייקים הם לכתוב “זה” לזכר ו“זאת” לנקיבה, ואילו התורה הקדושה אמרה: “בזאת יבוא אהרן אל הקודש”, ⁵ כלום עם נקיבה, חלילה, נכנס אהרן לקדשי-קדשים…?

1171 אך הוא היה אומר:

שלושה משה הם: משה רבנו, אני – ויעקב אחי.

1172 משה יוֹג נכנס לביבר של חיות. כשהגיע לכלובו של הארי עמד וּבירך:

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו – על האריות…" ⁶

1173 משה יוֹג היה מדקדק במצוות ובמנהגים. פעם אחת נכנס לביתו ומצא משרתת חדשה. אמר לאשתו: מה שמה של ריבה חדשה זו?

מַגדלנה שמה, – השיבה האשה.

הירהר משה ואמר:

הווי זהירה, אשתי, שבשבת ויום-טוב תקראי לה – מִגדוֹלנה… ⁷

1174 משה יוֹג ויעקב אחיו עמדו בשוק וראו “פריץ” ו"פריצה " נוסעים בכרכרה יפה ומימינם ומשמאלם שלושה ילדים וארבע ילדות. אמר יעקב למשה:

תמה אני, למה זכה עשו, שיהיו לו כל-כך הרבה בנים ובנות?

החזיר לו משה:

יעקב אחי, שכחת מקרא מפורש: “עשו מזריע זרע…” ⁸

1175 באו למשה יוֹג ובישרוּהוּ בשורה רעה:

יעקב אחיך מת.

הניע משה ראשו ואמר:

אי-אפשר! אני הוא הבכור.

1176 שלוש קושיות חמורות ב“סידור” הקשה משה יוֹג לרבי חיים רומשישקר, ששימש מלמד בביתו:

“בּרח שׁמר” ⁹, אם שמר, כיצד ברח? –“ריבונו של-עולם אני” ¹⁰ היכי תמצי, שאני ריבונו של-עולם? – "עם-הארץ שלי "¹¹, מה טעם הוא שלי?

החזיר לו רבי חיים:

חילופי-גירסאות יש כאן. הגירסה הנכונה היא: “ריבונו של-עולם שלי” ו“עם-הארץ אני”, וממילא מתורץ גם “ברח שמר…”

1177 ועוד שאל משה יוֹג את רבי חיים רומשישקר:

נאמר ב“הלל”: “ראה הים – וינס הירדן” ¹², אם הים ראה, למה נס הירדן?"

החזיר לו רבי חיים:

משה, עליך אמר קרא: “תסֹב לאחור…” ¹³

1178 בחור עם-הארץ היקשה לאביו, עם-הארץ כמותו:

אבא, נאמר ב“הלל”: “ראה הים – וינס הירדן”, אם הים ראה, למה נס הירדן?

צהבו פניו של האב והחזיר לו:

מובטחני, בני, שתהיה גדול בישראל. כיוונת, ברוך השם, לקושייתו של בעל ה“הלל” עצמו: “מה לך הים, כי תנוס הירדן…?”

1179 מדרשות של עמי-הארצות "למדנים ":

“ויקח קורח בן-יצהר” ¹⁴, יצהר זה מה היה, זכר או נקבה? אם תמצי לומר זכר, מה ראה קורח ליקח זכר לאשה? ואם תמצי לומר נקבה, למה נאמר “בן”? אלא לעולם, יצהר נקבה היתה ו“בן” האמור כאן פירושו “זקן”, כמו “ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים” ¹⁵ כלומר: יצהר היתה נקבה זקנה. וזהו שהקשה רש"י: “קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו” ¹⁶ – ליקח זקנה ולא ילדה?…

1180 “ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ¹⁷” – ה' יתן לכם לחם, אבל אתם חייבים לחרוש… ¹⁸

1181 “בראשית ברא” ¹⁹ – ראשית כל, ²⁰ חייב אדם להיות בריא…

1182 מפּרוֹס הפסח ואילך קרא רבּם של החייטים לפני ציבורו בין מנחה למעריב הגדה של פסח אחד מקרא ואחד תרגום. כשהגיע ל“לבן ביקש לעקור את הכל” טעה וקרא: “לבן ביקש לעקור את הבל” שאל לו חייט אחד:

רבי, מה עניין הבל שבפרשה בראשית ללבן שבפרשה ויצא?

החזיר לו “הרב:”

"אין מוקדם ומאוחר בתורה "…

1183 שני עמי-הארצות “למדנים” התווכחו. זה אמר:

פורים דינו כ“בבט”ח" ²¹ וגומרים בו את ה"הלל ".

וזה אמר:

לא כי, פורים דינו כראש-חודש, ואין גומרים בו את ה"הלל ".

היה שם “למדן” שלישי, ליגלג עליהם ואמר:

בּוּרים אתם שניכם! אפילו דבר פשוט כזה אי אתם יודעים. פורים שחל להיות בראש-חודש, דינו כראש-חודש, ואין גומרים בו את ה“הלל”; פורים שחל להיות בחנוכה, דינו כחנוכה, וגומרים בו את ה"הלל "…

(עיין להלן סימן 1222 בדיחה זו בצורה אחרת).

1184 ערב שבת בא לעיירה אורח חשוב, נכד של קדושים. במוצאי-שבת הבדיל בציבור ובירך על הבשמים “שהכל”. תהה הצבור כּוּלוֹ: זרע-קודש יטעה בברכה, שכל אדם בקי בה!

לימד עליו זכות אחד ממקורביו:

אף הוא יש לו על מה שיסמוך. ב“פיטוּם הקטורת” נאמר בפירוש: “שהקול יפה לבשמים…”

1185 שאל עם-הארץ “למדן” לחברוֹ, עם-הארץ “למדן” כמותו: למה נקראת מיילדת "חכמה "?

החזיר לו חברוֹ:

הרי זה דבר מפורש: “איזהו חכם? הרואה את הנולד…” ²²

1186 שאלו לעם-הארץ "למדן ":

שמא אתה יודע פירושו של הנוטריקון ק"ק?

השיב הוא:

ודאי אני יודע. פירושו "קצת קשה ".

אמרו לו:

זו מנין לך? שמא פירושו "קשה קצת "?

ליגלג הוא:

זו שאלה של עמי-הארצות. אילמלי כך, היתה הקו"ף השנייה כתובה תחילה.

1187 בבית המדרש של החייטים דנו בחבורה על “הקבלת-שבת” של החזן החדש. אמר אחד מן החבורה:

אוי לו לחזן בּוּר כזה, שאינוֹ יודע פסוק כצורתו: מקדים את המאוּחר ומאחר את המוּקדם.

נענה שני ואמר:

אמת, אמת! כשהגיע ל“כי-בא, כי-בא לשפוט הארץ” טעה והקדים את ה“כי-בא” השני לפני הראשון.

1188 עם-הארץ “למדן” ישב ללמוד מסכתא “ביצה”, ומיד הטרידה אותו קושיה חמורה:

“ביצה שנולדה ביום-טוב, בית-שמאי אומרים: תאכל, ובית-הילל אומרים: לא תאכל”, –כיצד אפשר הדבר, שעל ביצה שווה פרוטה יחלקו עמודי-העולם?

והיתה הקושיה מטרידה אותו כל השבוע.

בשבת – אמר – אלך להתפלל בבית-הכנסת הגדול ואשאל את הרב.

אותה שבת היתה פרשת ויחי, וכשהשכים לשניים מקרא ואחד תרגום והגיע ל“שמעון ולוי אחים”, עיין ברש"י ומצא כתוב: “בעצה אחת”. ²³

טפח בידו על מצחו ונתמלא הנאה:

עכשיו ניחא. על הביצה זו נחלקו בית-שמאי ובית-הילל…

1189 אמר עם-הארץ “למדן” לחברו:

בוא וראה, כמה גדול כוחו של דיקדוק! “שמע” פירוּשוֹ – פתח אוזנך והקשיבה; “שמעני” פירושו – פתח אוזנך והקשיבה אלי; וכיוון שאתה אומר “ישמעאל”, מיד נעשה פירושו – גוי עם מצנפת אדומה ומכנסים רחבים…

1190 שאל עם-הארץ לחברו:

נאמר ב“סידור”: “ויגער ביצר הרע מן הנשואים” ²⁴, – מה איכפת לו ל“סידור”, אם היצר הרע ישא לו אשה?

התריס בו חברוֹ:

עם-הארץ! אם היצר הרע ישא אשה, חזקה שיעמיד ולדות ותימלא כל הארץ יצרי-הרע…

1191 שאלה שאל עם-הארץ “למדן” את חברו:

בחומש נאמר: “בּרע מלך סדום” ²⁵, משמע, שמלך סדום “בּרע” היה שמו, ואילו ב“סידור” נאמר: “עתיק מלך (=מלח) סדומית” ²⁶ הרי שמלך סדום היה שמו “עתיק” ולא "בּרע "?

השיב לו חברו:

לכך הטיל “הסידור” נקודה אחרי “עתיק”, להודיע לעמי-הארצות כמותך, שכאן צריך להפסיק ולקרוא: "חמר חיוורין עתיק, מלך ( –מלח) סדומית רבע ".

חזר ושאל הראשון:

תירצת “עתיק” ולא תירצת “רבע”: משמע ש“רבע” היה שמו של מלך סדום, ואילו בחומש נאמר: "ברע מלך סדום ".

נסתתמו תירוציו של השני. עמדו והלכו שניהם לחבר שלישי, “למדן מוּפלג”. ליגלג עליהם הלה:

עמי-הארצות אין להם מוֹח להבין דבר מאליהם. בואו ואסביר לכם. “ברע” ו“רבע” היינו הך. אלא מה, “ברע” הבית קודמת ו“רבע” הריש קודמת? הרי זה פשוט בתכלית הפשטות. מתחילה היה שמו של מלך סדום “ברע”, וכשהיא נהפכה נהפך גם המלך עמהּ ונעשה שמו – “רבע…”

1192 עם הארץ גסס. נסתכל בו בנו וראה, שפתאום צהבוּ פניו.

גחן אליו ואמר לו:

אבא, מה הנאה יש לך?

התחזק הגוסס והשיב:

כל ימי נקרה קושיה חמורה במוֹחי. בקיץ, כשהימים ארוכים, תיקן “הסידור” לאמר: “היום קצר והמלאכה מרובה” ²⁷, ודווקא בחורף כשהימים קצרים, תיקן לאמר: “זה היום ( –הים) גדול…” ²⁸ שאלתי את הרב ואת המגיד ואת כל הלומדים שבעיר, ולא ידעו לתרץ.

עכשיו אני הולך לשׁם ואשאל את “הסידור” עצמו …

1193 חייל ניקולייבי זקן ישב בבית-מדרש של החיילים ואמר תהילים. אמר ואמר והגיע לפרק נא: “למנצח מזמור לדויד. בבוא אליו נתן הנביא, כאשר בא אל בת-שבע.” הפסיק, ניגש לרבּם של החיילים ושאל:

רבי, מי הוא אותו דויד, שבא אל בת-שבע?

החזיר לו הרב:

הוא דויד, שחיבּר את התהילים.

טפוּ! – רקק החייל והשליך את התהילים מידו. – אפילו “האוּנטר” שלנו ידע להסתיר דבר…

1194 עם-הארץ שנתעשר ונעשה “למדן” עמד ליד ארון-הספרים בבית-המדרש ועיין ברמב“ם, ו”היארמולקה" שמוּטה לו עד לקרחתוֹ, כאדם שתקפה עליו משנתו. ניגש אליו חשוב אחד מחשובי בית המדרש וביקש מאתו נדבה לפדיון-שבויים. שאל “המעיין”:

מי זה נשבּה, לא עלינו?

החזיר לו החשוב:

הרמב"ם נשבּה, לא עלינו, בידי גוי…

1195 עם-הארץ שנתעשר קנה לו מקום בכותל מזרח, סמוך למקום הרב. שבת ראשונה, כשעלה למקומו ועמד להתפלל, כיסה ראשו בטלית, כמנהג לומדים ויראים. אמר לו הרב:

מכיוון שאתה מכסה ראשך בטלית, שמע-מינה למדן אתה, והרי אני תמה: כיצד למדן כמותך אינו יודע, שעם-הארץ אינו מכסה ראשו בטלית…?

1196 בּוּר עשיר קנה לו מקום בכותל מזרח, בין הרב ובין אחד מחשובי-הקהילה. כשעלה ראשונה למקומו הסתכל ברב וראה, שפניו רעים והוא נאנח. אמר לו:

רבי, על מה אתה נאנח?

החזיר לו הרב:

טחוֹרים, לא עליך.

חזר הבּוּר ונסתכל בחשוב שׁכנוֹ וראה, שפניו עטופים מטפחת, ואף הוא נאנח. אמר לו:

על מה מעלתו נאנח?

החזיר לו החשוב:

שׁיניים, לא עליך.

נמצא הבּוּר למד: סימניו של אדם, שמקומו במזרח – מיחוש ואנחה.

למחר עטף גם הוא פניו במטפחת, עלה למקומו בכותל מזרח ונאנח.

אמר לו שׁכנוֹ החשוב:

על מה אתה נאנח?

החזיר לו הבּוּר:

טחוֹרים, לא עליך…

1197 עם-הארץ נתעשר וקנה לו מקום בכותל-מזרח, סמוך למקומו של הרב. בליל-שבת, כשעלה ראשונה למקומו החדש, ביקש אמתלה להיכנס עם הרב בדברים, ולא מצא. למחר בבוקר ביקש שוב אמתלה לכך, ושוב לא מצא. לסוף, במנחה, מצא. פנה אל הרב ושאל:

רבי, ב“צדקתך” אנו אומרים “אדם ובהמה תושיע ה'”, ²⁹ – מה מקומה של בהמה אצל אדם?

החזיר לו הרב:

אני איני יודע. שמא תטרח ותשאל את הגבאים…?

1198 שמחת-תורה קנה עם-הארץ עשיר “חתן-תורה”, ולפי מנהג המקום עשו לו קודם “יעמוד” חופה, כדרך שעושים לחתן, ההולך לקראת כלה. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להרב:

רבי, בּוּר זה אתם מכניסים לחופה עם התורה?

החזיר לו הרב:

מנהג קדמונים הוא בישראל, שהחתן אינו יודע את הכלה…

1199 ראו למוכסן עם-הארץ, שהוא עומד ב“פטר-רחם” ועדיין לא הניח תפילין ונושק אותן. אמרו לו:

טעות היא בידך. את התפילין נושקים ב“וקשרתם”, ואחר-כך מברכים עליהן ומניחים אותן.

החזיר המוכסן:

אני אדם פשוט ואיני משׁנה ממנהג אבותי. מה אבא, עליו השלום, נשק כל ימיו ב“פטר רחם”, אף אני תמיד ב“פטר רחם…”

1200 כפרי בא לעיר ונכנס לבית-המדרש להתפלל שחרית.

מצא תפילין על השולחן והיניחן. אמר לו השׁמשׁ:

רבי יהודי, הללו של רבנו תם הן.

החזיר לו הכפרי:

אין בכל כלום. עד שיבוא אספיק להתפלל.

1201 עם-הארץ ביקש לצאת ידי כל הנוסחאות ואמר בשמונה-עשרה: “וחוֹננו מאתך דעה, בינה והשכל – חכמה בינה ודעת”. “והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו – ארוכה ומרפא לכל תחלואנוּ ולכל מכאובינו ולכל מכותינו”.³⁰ שמע ליצן אחד תפילתו ואמר לו:

חביבי, עליך אמר קרא:“ויוסיף דעת יוסיף מכאוב…” ³¹

1202 כפרי בא לעיר לשבת חול-המועד. הלך לבית-הכנסת והתפלל שחרית שמונה-עשרה של יום-טוב. בחזרת הש"ץ שמע, שהחזן מתפלל של שבת, ואמר:

עכשיו אני יודע: שבת חול-המועד מתפללים שמונה-עשרה של שבת.

במוסף התפלל של שבת. שמע בחזרת הש“ץ, שהחזן מתפלל של יום-טוב, הצטער ואמר:טעיתי; שבת חול-המועד מתפללים שמונה-עשרה של יום-טוב. במנחה התפלל של יום-טוב. שמע בחזרת הש”ץ, שהחזן מתפלל של שבת, כּעס כּעס גדול, היכה באגרופו על התיבה וצרח:

תיפח רוחכם, יושבי כרכים! כל ימיכם אתם מתכּוונים לבלבל מוחם של הכפריים…

1203 ערב-שבת באו כפרי וּבנוֹ לעיר, ולמחר הלכו שניהם לבית הכנסת להתפלל. קודם קריאת-התורה אמר האב לקוֹרא:

בני בר-מצוה.

נענה לו הקורא וקרא לבחור, שיעלה לתורה. עלה הבחור וּבירך:

"המוציא לחם מן הארץ "…

צחק כל הקהל. נתכרכמו פניו של האב ולימד זכות על בנו:

כפרי הוא ורגיל כל ימיו בתפוּחי-אדמה…

התחיל כל הקהל צוחק עוד יותר. רגז האב וצווח:

כּריסוֹת ריקות, מה אתם צוחקים? אנו, ברוך השם, איננו אוכלים תפוחי-אדמה אלא בחמאה ושמנת…"

1204 עשיר שׁידך בתו לדוקטור “בּוּר דאורייתא”. שבת ראשונה אחרי התנאים ביקש אבי-הכלה את החתן, שילך עמו לבית-הכנסת להתפלל. מתחילה סירב החתן, וכשראה שהכלה מצטערת, קם והלך. נכנסו לבית-הכנסת ואמר אבי-הכלה לקוֹרא:

עלייה לחתני!

שמע החתן ומצא רגע-כושר ללחוש לקורא:

איך צורך… שלושה רובלים תקבל…

נמלך הקורא בדעתו:

"אם לא אשמע לחתן, אקפח שלושה רובלים, ואם לא אשמע לנקמן זה אקפח עולמי ".

עמד וקרא את החתן לעלות לתורה. עלה החתן נבוך ומבוייש, הרכין ראשו כלפי התורה ולחש בטרוניה מרובה:

מה זאת עשית לי? בפירוש אמרתי, שתקבל שלושה רובלים…

א-מ-ן! – נענה מיד הקורא כלאחר ברכה, והתחיל קורא בתורה.

סיים הקורא והרכין החתן שוב ראשו כלפי התורה ולחש בהנאה מרובה:

חרוץ כמותך דינו שיקבל חמישה רובלים, ולא שלושה…

א-מ-ן! – חזר הקוֹרא ונענה אחריו…

1205 מוכסן זקן השיא בתו והוזמן לברך את החתן והכלה תחת החופה. עמד ובירך ובירך. לחש לו השׁמש:

נו, עד מתי?

רגז המברך: נו, “ובנה ירושלים”…

1206 שאלו לכוהן עם-הארץ:

מה פירושה של "ויחוּנך "?

השיב הכהן:הכל יודעים פירושה של “ויחוּנך” – הלואי ותיחנקוּ.

אמרו לו:

נמצא, שאתה עולה לדוכן ומקלל את ישראל.

נעלב הכוהן:אדרבה… ב“ויחוּנך” אני מתכּוון לגויים רשעים, שונאיהם של ישראל…

[נוסח אחר:

החזיר הכוהן:

חס ושלום…! ב“יחוּנך” איני מתכוון, חלילה, לכל ישראל, אלא לחמוֹתי בלבד…]

1207 לימים הנוראים סידרו להם המוכסנים “מניין” בכפר של הסביבה, ומשום שלא היה כוהן ביניהם, הביאו בחור כוהן מן העיר. וידוֹע ידעוּ הם וגם הזהר הזהירו לילדים, שאסור להסתכל בכוהן, כשהוא עולה לדוכן, שהשכינה שם. ³²

ובחדר שנתייחד ל“מניין” היתה מייבּשׁה תלויה ועליה שורות-שורות גבינות יפות, תאווה לעיניים. וכשעלה הבחור הכוהן לדוכן והמתפללים כיסוּ ראשיהם בטליתותיהם עד למטה מעיניהם, שלא יסתכלו בו, שלח הוא יד והבריח מעל המייבּשׁה גבינה יפה לתוך כיסו. אחת וּשתיים.

ילד אחד לא יכול לכבוש את יצרו, ובעין אחת הציץ אל הכוהן.

ראה מה שעשה, רהה כּוּלוֹ וטפח לאביו במרפקו:

אבא, השכינה גונבת את הגבינות…!

1208 ערב ראש-השנה בא כפרי לעיר, כדי להתפלל בציבור. למחר, כשהגיעו ל“כורעים”, כרע הכפרי ונפל על פניו לצד מערב.

טפחו לו הסמוכים אליו ולחשו לו:

רבי יהודי, איפכא!

מיד קפץ הכפרי – ונתהפך על גבוֹ וּבטנוֹ למעלה…

1209 כמה פעמים הציקה מוכסנית לבעלה וטענה לפניו:

עשיר אתה, ברוך השם, וכל חשובי-העיר זקוקים לך; אף-על-פי-כן אין דעתך נשמעת בענייני-הציבור.

לסוף פקעה סבלנותו של המוכסן ואמר לאשתו:

עתה תראי, אם דעתי נשמעת בענייני-הציבור, או לאו.

אותו יום ערב ראש-השנה היה. ולמחר, כּשׁסיימוּ להתפלל שחרית, קפץ המוכסן וירד אל התיבה, טפח בידו על המחזור והתחיל “הלל” בקול רם. מיד נתמלא בית-הכנסת צעקה:

בוּר! עם-הארץ! ראש השנה היום…

חזר המוכסן וטפח בידו על המחזור וצווח:

על אפכם ועל חמתכם! עשיר אני, ברוך השם, ורוצה אני, שתהיה דעתי נשמעת בענייני-הציבור…

1210 באחד מעשרת ימי-תשובה הלך מוכסן להשתטח על קבר אביו, ונתחלף לו “המענה-לשון” ב“ספר-הניקוּר”. הגיע לקבר אביו, פתח את הספר שבידו והתחיל אחד מקרא ואחד תרגום ³³:

"מניחים את האחוריים על הסדן, נוטלים את הסכין וחותכים בבשר עד שמגיעים לגיד-הנשה, מוצאים את הגיד כּוּלוֹ וקולפים את השומן "…

זלגו עיניו של המוכסן דמעות וקרא:

אבא, אבא! כמה קשים עליך יסוּרי גן-עדן…

1211 ערב יום-כיפור נשתהה בעל-עגלה בדרך, וכשנכנס לעיר מיהר לבית-הכנסת ומצא: סוף מנחה אחרונה. מיד עמד להתפלל שמונה-עשרה, הגיע ל“על-חטא” והתחיל מכה בשתי ידיו על לבו.

לאחר שגמר ופסע לאחוריו אמרו לו:

בשתי ידיך למה?

החזיר בעל-העגלה:

אלא מה, באחת? כיצד הייתי מספיק לסיים עם הציבור?…

1212 ערב יום כיפור אמר בּסרבּי לחברו:

חבל, שרבי חיים הליטאי מת. בזכותו נפטרתי אשתקד מן התענית. יחדיו סעדנו בין שחרית למוסף.

ליגלג עליו חברו:

היכי תמצי, שרבי חיים, עליו השלום, אכל והאכיל גם אחרים ביום-כיפור?

השיב הראשון:

חייך, שכך היה מעשה. ליטאי זה בקי גדול היה ב“לוח”, בדק ומצא שבליטא כבר עמדו אותו יום במוצאי יום-כיפור…

1213 אפרים גרדיגר בא לעיר והביא שעווה למכירה. ראה, שהעיר כּוּלהּ בּוּרים והדיוטות, עמד והכריז:

מחר יום-כיפור!

נבהלו אנשי העיר: שעווה לנרות אין להם וחזן לתפילה אין להם.

אמר להם אפרים:

אל תראו! שעווה לנרות יש לי, ולירד לפני התיבה אני יודע. שיבחו והודו לאפרים, קנו מאתו את השעווה והלכו ל“כל-נדרי” שמחים וטובי-לב על הנס שנעשה להם.

אותו יום בא אורח לעיר. יצא לרחוב ותמה: החנוּיוֹת סגורות, הרחובות ריקים ובית-הכנסת מלא. נמלך ונכנס לבית-הכנסת לראות, מה יום מימים. כיוון שנכנס ועלה למזרח, הכירו אפרים. מיד נשא את קולו ופתח בניגון של פיוט לימים נוראים:

"שלום עליכם, רבי חיים. עשיתי יום-כיפור ומכרתי שעווה בכפל-כפליים. היום כאן ומחר ויברח, חצי שלי וחצי שלך – קדוש! "…

1214 ³⁴ יום-כיפור התפללה אשה מתוך המחזור שלפניה והורידה כנחל דמעה. הסתכלה בה חברתהּ ואמרה לה:

מה טעם מונח המחזור לפנייך שלא כדרכו: ראשו למטה ורגליו למעלה?

התייפחה הבּכיינית והשיבה:

לא עלייך, איטרת-יד ימיני אני מילדותי…

1215 אמרו לה לאשה “למדנית”:

כל יום את אומרת בברכת-השחר: “תורה ציווה לנו משׁה מוֹרשׁה”, ואין אתּ משמיעה לאוזנייך מה שפיך דובר. כלום רשע, חלילה, היה משה?

השיבה “הלמדנית”:

פשיטא, רשע היה. קל וחומר מהמן: מה המן, שלא הביא על הנשים צרות ויסוּרים אלא ליום אחד בשנה, רשע היה, – משה, שהביא על הנשים צרות ויסורים מפורים ועד אחרי פסח, לא כל-שכן שרשע היה…

1216 בשבת הגדול דרש הרב דרשה יפה בהלכה ואגדה מעניינא דיומא, כנהוג, ובאו הלומדים של העיר והודיעו, שהדרשה לקוחה כוּלהּ משל בעל “דורש לציון”. בו-בלילה, אחרי הבדלה, נכנסו הפרנסים לדון דינו של הרב. ונחלקו הדעות. הללו

מרו: רב העושה כך, בושה הוא לעיר ומעבירים אותו מן הרבנות.

והללו אמרו:

מוטב, שנצרף מידת-הרחמים למידת-הדין ולא נרד עמו לחייו.

אחד מן הפרנסים שתק, ולא אמר כלום. תהו חבריו ואמרו לו:

מה דעתו של מעלתו?

נענה השתקן ואמר:

אני רואה זכות לרב. אף דויד המלך, עליו השלום, עשה כמותו: לקח כמה תפילות מתוך “הסידור” וקבע אותן בתהילים שלו אות באות ממש. למשל, כל ה“הללויות…”

1217 נפּח וסנדלר ישבו בכפר אחד ובתיהם סמוכים זה לזה. בלילה הראשון של פסח התקשה הנפּח בהלכת “סדר”. נמלך ויצא להציץ בחלונו של שׁכנוֹ הסנדלר:

כמה שנים ישב הסנדלר בעיר, וחזקה עליו, שהוא בקי בהלכה חמורה זו.

הציץ וראה: הסנדלר סוטר לאשתו ביד רחבה, והיא חוזרת ותולשת לו זקנו בשתי ידיה. מיד שב לביתו והתחיל גם הוא סוטר לאשתו. הרכינה זו ראשה ושׁפעה דמעות. חלשה דעתו של הנפח ואמר לאשתו:

בבקשה ממך, אל נא תפרי לי את “הסדר”. הרי זקני לפנייך…

1218 מוכסן נתבלבל ב“סדר” של פסח: טילטל את הקערה מימין לשמאל, טילטל אותה משמאל לימין, ולא יצאה לו הסיבה אלא כשפניו אל הקיר. כּעס ואמר לאשתו:

תיכף אחרי פסח אני הורס את הבית ובונה אחר במקומו, ולשנה הבאה, אם ירצה השם, אקיים מצות הסיבה ככל ישראל…

1219 מוכסן ומוכסנית ישבו ב“סדר” של פסח. הגיעו ל“מכות” ונזכרה המוכסנית, שלא גמרה מלאכתה במטבח. חסה על “מצות” טיפטוף מן הכוס, ואמר לה בעלה:

לכי לךְ, ואני אטפטף מכּוֹסךְ לשמך.

וכך היה מטפטף ואומר:

דם לי, דם לאשתי, צפרדע לי, צפרדע לאשתי, כּינים לי, כּינים לאשתי…

1220 מוכסן מסר שני ספרים לכריכה: הגדה וסליחה. בילבל הכורך ושירבב דפים מן הסליחה לתוך ההגדה. וכשישב המוכסן ב“סדר” של פסח, סיים בדף ההגדה: “אלו עשר המכות, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים בּמצרים, ואלו הן”, ופתח בדף שני – של הסליחה: “אשמנו, בגדנו, גזלנו” וגומר, וגומר. אמר לו בנו:

אבא, אשתקד לא היו “המכות” מרובות כל-כך.

גער בו האב:

עם-הארץ! שכחת שהשנה מעוברת?

[נוסח אחר:

…היה שם אורח אחד, צחק והסביר למוכסן את אשר עשה לו הכורך. נצטער צער גדול, הלך ביום ראשון של חול-המועד אל הכורך ורב עמו:

כיצד אדם מישראל אינו חס על חברו ומכניס לו סליחה של חמץ לתוך הגדה של פסח ומכשיל אותו ואת ביתו בעבירה, שאיסוּרהּ איסוּר כרת, רחמנא ליצלן…?"]

1221 מוכסן ובנו ישבו ב“סדר” של פסח והגיעו ל“כורך”. תמה הבן ושאל:

אבא, מה עניינו של קורח (–“כורך”) ל“סדר” של פסח?

הסביר לו האב:

זה בא ללמדנו, שלא יתגאה אדם אפילו בפסח. היום אנו יושבים ואומרים הגדה ואוכלים כּוּפתוֹת; מחר אולי יארע, חלילה, לנו מה שאירע לקורח בשעתו…

1222 מוכסן ערך “סדר” של פסח. פתח ב“כל חמירא” ושתה כוס ראשונה; קידשׁ ושתה שנייה; אמר “הא לחמא” ושתה שלישית; סיים ב“מה נשתנה” ושתה רביעית. כיוון שקיים ארבע כוסות, סילק את ההגדה מלפניו, ציווה להביא את הכּוּפתוֹת, אכל ושבע והלך לישון. עיכבו בנו ואמר לו:

אבא, עליך אני תמה, שאתה מקצר כל-כך בהגדה. אשתקד הייתי מיסב אצל זנוויל שכננו ב“סדר” של פסח, וכמה ארכה שם ההגדה; אמרו “הלל”, אמרו “נשמת”, אמרו “לשנה הבאה בירושלים”, ואילו אתה לא אמרת כלום.

החזיר לו האב:

בני, אין מביאים ראיה מן ההדיוטות. שמועה שמע זנוויל: פסח שחל להיות בשבת, אומרים “נשמת”. שוב שמע: פסח שחל להיות בראש-חדש, אומרים “הלל”. עוד שמע: פעם אחת ביובל חל פסח להיות ביום-כיפור ואומרים “לשנה הבאה בירושלים”, והרי הוא, ההדיוט, בילבל כל מה ששמע ואמר הכל בבת-אחת…

(עיין לעיל סימן 1183)

1223 חול-המועד פסח בא מוכסן לעיר ונכנס אצל הרב. ראה הרב, שפניו עצובות, ואמר לו:

שמא דבר רע אירע לך, חלילה?

נאנח המוכסן:

רבי, שׁדים כבשו ביתי.

שדים? – תמה הרב. – מה ראית?

הן, רבי שדים, – השיב המוכסן. – אשתי אשה כשירה היא, ברוך השם, וזהירה בענייני-פסח. ואילו גם אתמול וגם שלשום מצאנו שׂעוֹרים בּכּוּפתוֹת. מי הטיל את החמץ לתוך הכופתות, אם לא שדים?

הירהר הרב ושאל:

היכן נמצאת המצה בביתך?

רבי, – השיב המוכסן, – אני יודע, שמצה טעונה שמירה. חדר מיוחד לה בביתי.

והחמץ היכן הוא?

בחדר הסמוך, סגור ומסוגר.

ושעורים יש לך בחדר של החמץ?

הן רבי; יש.

ועכברים מצוּיים בביתך?

אוי, רבי! גדולים כחתולים.

אם כן, – אמר הרב, – לחינם אתה תולה בשדים. העכברים גוררים את השעורים מחדר-החמץ לחדר-המצה, ומכאן השעורים בכופתות.

התפלא המוכסן על חכמתו של הרב ושאל:

רבי, מה תקנה יש לדבר?

הירהר הרב ואמר:

שוב לביתך ותן לפני העכברים מקצת מן האפיקומן, השמור לך בארונך ³⁵, וכיוון שיאכלוהו לא יאכלו את השעורים, שהרי אחרי אפיקומן אכילה אסורה.

תמה המוכסן:

רבי, כלום בקיאים העכברים בדינים?

החזיר לו הרב:

תנוח דעתך, בקיאים הם בדינים. לפני שבועיים אכלו כל השולחן-ערוך שלי…

1224 ³⁶ בשבת הראשונה אחרי פסח, כשהכריז הקורא “יעמוד פלוני בן-פלוני מפטיר”, טפח עם-הארץ על העמוד שלפניו וקרא: “אין מפטירין אחר הפסח…!” ³⁷

1225 מוכסן קמצן סירב ולא נשתתף עם חבריו המוכסנים של הסביבה בארבעה מינים לסוּכוֹת. ביום ראשון של חג יצאה “שׁיקצה” להביא את האתרוג והלולב מכפר לכפר, וציווּ עליה המוכסנים, שתפסח על חברם הקמצן ולא תיכּנס אצלו.

מה עשה?

השכים ועמד על אם הדרך. וכשראה “השיקצה” באה והאתרוג והלולב בידה, מיד תפס אותה והגביהה למעלה, ניענע וּבירך “על נטילת לולב”, חזר והפכה, ניענע וּבירך “שהחיינו”, העמידה על הקרקע והלך לו.

נכנס לביתו ואמר לאשתו:

עתה ידעתי, כמה קשה מצות אתרוג לישראל…

1226 תשעה-באב בר כפרי לעיר, הלך לבית-הכנסת להתפלל שחרית, ותיק הטלית והתפילין בידו. פגעו בו יהודים ואמרו לו: מה לתיק הטלית והתפילין בידך היום?

נתבּיישׁ הכפרי והחזיר:

לא ידעתי, שנקרע העירוּב…

1227 מוכסן בא לעיר, הלך לבית הכנסת וירד לפני התיבה. אותו יום ראש-חודש היה, ובחזרת הש"ץ למוסף אמר המוכסן:

“למחילת-חטא ולסליחת-עוון ולכפרת-פשע”. ³⁸

התחיל הקהל משתיק אותו:

פשוּטה, פשוּטה!

לא קיבל המוכסן וגימגם:

אי… נוּ… שלי מעוּבּרת…

1228 עמי-הארצות כעסו על הלמדנים, המזלזלים בכבודם, עמדו ובנו להם בית-כנסת מיוחד. וגזירה גזרו:

למדן לא יבוא בקהל לנו!

בשבת פרשה קורח חנכו את בית-הכנסת, וכשעלה הכוהן ראשון לתורה נרתע לאחוריו:

רבותי! ספר-תורה פסול נתנו לנו הלמדנים. קורח כתוב בו בקו“ף וחי”ת, ואלו מפי ההגדה של פסח מקובלני, שכותבים אותו בשתי כ"פין (–“כורך”).

מיד עלה הגבאי לבימה, עיין בספר-תורה ואמר לכוהן: הדין עמך: ספר-תורה פסול הוא זה. אלא הואיל ולמדן אתה – היכּבד וצא…

1229 ערב יום-טוב, שחל להיות בחמישי ושישי בשבת, הכריז השׁמש על הנחת עירוב-תבשילין. שמע את הכרוז מוכסן עם-הארץ, שיצא לגור בעיר, שב לביתו ואמר לאישתו:

כך וכך הכריז השׁמשׁ. שמא אתּ יודעת, כיצד מניחים עירוב-תבשילין?

אמרה לו האשה:

איני יודעת. לך ושאל את הרב.

נכנס המוכסן אצל הרב ומצא: הרבנית מוּטלת במיטה והרב מטפל בה. אמרה לו הרבנית לרב: “הכינות עירוב-תבשילין”?, והוא נענה לה בראשו-ובשעת מעשה הניח לה על צידה אספּלנית של חרדל.

עכשיו ידע המוכסן, כיצד מניחים עירוב-תבשילין, שב לביתו – ועשה כך לאשתו. לא היו רגעים מרובים והתחילה האשה צועקת מחמת הכאב:

מהר ולך את הרב ושׁאל, עד מתי יהא מונח העירוב-תבשילין?

הלך המוכסן ושׁאל, חזר ואמר לאשתו:

הרב אמר: עד מוצאי יום-טוב.

ספקה האשה כפיה וזעקה:

מלאך המוות הוא העירוב-תבשילין…

1230 מוכסן ישב ודן לפני אשתו:

הרבה גויים באים לביתנו כל יום, ומעולם לא ביקש איש מהם “מזרח”, ואילו יהודי, כיון שהוא נכנס לבית, מיד הוא שואל: “מזרח”?… רוצה הייתי לדעת, מה טיבה של סחורה זו.

אמרה לו אשתו:

דומה, שסחורה יהודית היא זו. עצתּי, שתשאל את הרב.

נשמע הבעל לעצתהּ, הלך לעיר, נכנס אצל הרב ושאל:

רבי, היכן קונים “מזרח”?

השיב לו הרב:

מקום שקונים ציצית, תפילין ומזוזות קונים גם “מזרח”.

הלך המוכסן לשׁם, קנה “מזרח” ותלה אותו על הקיר, למען ידעוּ הכל, שכבר יש לו גם סחורה זו. ומכאן ואילך חדלו יהודים לשאול על “מזרח”. כעס המוכסן ואמר לאשתו:

יפה היה אמור אבא, עליו השלום: “אל יהא לך עסק בסחורה יהודית”… עד שלא היה לנו “מזרח”, היה שואל עליו כל יהודי, שנכנס לבית; עכשיו, שיש לנו “מזרח”, אין שום יהודי שואל עליו…

1231 מוכסנית רמזה לבעלה, שליל-טבילה לה היום. נאנח הבעל:

נסתחפה שׂדךְ… קולי צרוד.

הסמיקה האשה ותמהה:

מה עניינו של קול לכאן?

החזיר לה הבעל:

כך הוא דינה של תורה: “אין קול – ואין עונה”… ³⁹

1232 מוכסן הצטער: בנו כבר הגיע לפרקו ו“קידוּשׁ” עדיין איננו יודע. נמלך והזמין מלמד מן העיר ואמר לו:

אם תלמד את בני “קידוּשׁ”, אתן לך, חוץ משכרך, עז חולבת.

שמח המלמד והסכים. נטפל לתלמידו והתחיל משנן לו “קידוּש” מתוך “הסידוּר”. שׁינן ושׁינן, ולא הצליח: מוֹחוֹ של הבחור לא קלט. ראה המלמד, שלחינם הוא טורח, יצא עם תלמידו אל הכפר ואמר לו:

בבית הראשון הזה גר מיקיטה, - יהא סימן בידך ל“יום”, בבית השני גר איבן – סימן ל“השישי”, בבית השלישי גר אנדרי – סימן ל“ויכוּלוּ”, בבית הרביעי גר פטרוס – סימן ל“השמים”.

הצליחה תחבולתו של המלמד ועל-פי סימנים מובהקים אלו קלט מוחו של הבחור את ה“קידוש” כּוּלוֹ.

ערב-שבת אמר המלמד למוכסן:

הבה שכרי ועזי: בנך כבר למד “קידוש”.

נחיה ונראה, - השיב המוכסן.

בלילה, אחרי מעריב, הושיבו את הבחור בראש השולחן והגישו לו חלה יפה ל“קידוש”. פתח ואמר:

“יום שישי – השמים”…

חמור! – קפץ המלמד ממקומו. – “ויכוּלוּ” היכן?

נענה הבחור ואמר:

רבי, “ויכוּלו” איננו. אתמול מת…

1233 מוכסן נכנס לביתו ומצא: בנו יושב לפני המלמד ומשנן “קדיש”. כעס המוכסן: קצת בחיי, שאתה מלמד “קדיש” לבני?

החזיר לו המלמד:

תנוח דעתך. עד שבנך ילמד “קדיש” תקוץ בעצמך בחייך…

1234 מוכסן עשיר עשה משתה ל“בר-מצווה” של בנו והזמין אורחים מן העיר. הסתכלו האורחים בבחור וראו שחתימת-זקן לו, תהוּ ואמרו למלמד:

כלום רק בן שלוש-עשרה הוא בחור זה?

החזיר להם המלמד:

לא בן שלוש-עשרה, אלא בן שמונה-עשרה, אבל כל אותן השנים היה “המפטיר” מעכב…

1235 מוכסן עשיר הביא את בנו אל הרב. תהה הרב על קנקנו של הבן ושאל אותו:

במה אתה בקי, בני?

ב“סידור” אני בקי, - השיב הבן.

צבט לו הרב בּלחיוֹ ואמר:

הלואי ויהיוּ בני כמוֹתך.

נהרו פניו של המוכסן ושאל:

רבי, כלום למדן הוא בני כל-כך?

החזיר לו הרב:

על כל-פנים, למדן הוא יותר מאביו, והלואי, שגם בני יהיו למדנים יותר מאביהם…

1236 מוכסן נתעשר וטענה אשתו לפניו:

כל החשובים שבעיר, כשנקראים לתורה, אומרים להם: “יעמוד מוֹרנוּ!”, ואילו אתה, כשנקרא לתורה, אין אומרים לך “מוֹרנוּ”. “יעמוד” פשוט נאה לחוטב-עצים, לשואב-מים, ולא לעשיר כמוך. עצתי, שתלך אל הרב ותבקש מאתו “מורנו”.

עשה המוכסן כעצת אשתו: הלך אל הרב וביקש מאתו “מורנו”.

אמר לו הרב:

דע לך, שבגן-עדן עורכים שולחן לבעלי “מוֹרנוּ” לחוד ולסתם אנשים מישראל לחוד, אותו שולחן של בעלי “מורנו” אברהם, יצחק, ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה, הבעל-שם וכל תלמידיו מסוּבּים עליו ועוסקים בתורה. אם אתן “מורנו” לעם-הארץ כמותך, יושיבוך בקצה-השולחן, ונמצא אתה מקפח סעודתך בגן-עדן. בקצה-השולחן לא יגיעך מן הלויתן ומשור-הבר ומן היין המשומר ולא כלום.

נבהל המוכסן, חזר לביתו ואמר לאשתו:

אי אפשר ב“מורנו”; כך וכך אמר הרב.

אמרה לו אשתו:

שוטה שבעולם! כך אמר לך הרב, משום שבידיים ריקות באת אליו. חזור והבא לו זוג תרנגולי-הודוּ לפסח וימצא לך תקנה.

ושוב עשה המוכסן כעצת אשתו: הלך אל הרב והביא לו זוג תרנגולי-הודו לפסח. נהנה הרב ואמר לו:

אעשה רצונך, ומשבת הסמוכה ואילך ייקרא לך “מורנו”.

היסס המוכסן ושאל:

רבי, וסעודתי בגן-עדן מה תהא עליה?

החזיר לו הרב:

אל תירא!… בשכר תרנגולים יפים כאלה אתן “מורנו” עוד לכמה עמי-הארצות כמותך, ובגן-עדן יערכו לכוּלכם יחדיו שולחן מיוחד ואתה תשב בראש…

1237 מתה אשתו של מוכסן, וכשבא לקבור אותה התחייב לשלם דמי-קבורה אחרי מכירת היבול. עבר כמה זמן, מכר את היבול ולא שׁילם. לשנה בא להציב מצבה לאשתו והביא את מחצית חובו.

נתעקש “הנאמן” של חברה קדישא ולא קיבל:

או שתפרע כל החוב, או שלא נרשה לך להציב את המצבה.

נתעקש גם המוכסן ואמר:

רבי “נאמן”, או שתסכים לקבל מחצית, או שאלך ואציב את המצבה בבית-עלמין אחר…

1238 מוכסן שלח בידי בנו מכתב להרב ותרמיל מלא גבינות.

פתח הרב את המכתב ומצא כתוב:

“שולח לאה גבינה”

עמד הרב ותהה:

מה פירוש “לאה גבינה”?

נענה בנו של המוכסן ואמר:

עליך אני תמה, רבי, שאין אתה יודע חשבון האימהות. אם “שרה” – עשרה, הרי “רבקה” – אחד-עשר, “רחל” – שנים-עשר, ו“לאה” – שלושה-עשר.

1239 מוכסן קבל על חתנו לפני הרב:

רבי, זה עשר שנים הוא מזנה ⁴⁰ עם בתי על שולחני. יום-יום הוא קם כלחוך השור – עם קריאת התרנגול, וכל היום כּוּלוֹ הוא זועף כציפור דרור – ככלב קשור בשלשלת. חיים אין לבתי-עמו. אתמול קרע את ההינומה מעליה והציגה בגילוי-עריות

בראש פרוּע. ביקשתי להצילהּ מידוֹ ותלש לי זקני עד פרוטה אחרונה.

אמר לו הרב:

מה יש בידי לעשות לרשע וחצוף כזה?

נאנח המוכסן ואמר:

יפה אתה אומר, רבי. עליו נאמר היה עם פיפיות – דבר אל העצים ואל האבנים. רואה אני, שאין לי תקנה אלא לקלקל אותו. תיזל כטל אמרתוֹ – תצבה כהר בטנו, ואני כאשר אבדתי אבדתי – כשם שעזרני אלהים עד עתה, כך יעזור לי גם מכאן ולהבא…

1240 מוכסן בא לעיר ונכנס אצל הרב.

אמר לו הרב:

זה כמה לא באה “שאלה” מביתך לפני. שמא כל אותם הימים לא מצאה אשתך מחט בקוּרקבנהּ של תרנגולת?

השיב לו המוכסן:

רבי, אין רצוני להטריח אותך. שני פוסקים מומחים יש לי בביתי: כלב שחור וכלב צהוב. תרנגולת שנמצאה מחט בקורקבנה, אני משליכה לפניהם: אכלוּהּ בידוע שטריפה היא, לא אכלוּהּ, בידוע שכשירה היא… ויודע אתה, רבי? אותו השחור מחמיר גדול הוא – להבדיל, כמותך…

1241 מוכסן בא לעיר ונכנס אצל הרב, אמר לו הרב:

תמה אני; זה כמה לא ראיתי לא אותך ולא מי-שהוא אחר מבני-ביתך. כולם כל אותם הימים לא אירעה בבית שאלה באיסוּר והיתר?

התנצל המוכסן:

עכשיו, רבי, מרובה העבודה בכפר, ואין השעה פנויה ללכת לעיר. בדבר פשוט אני סומך על עצמי ופוסק, ובדבר קשה אני נוהג לחומרה.

אמר לו הרב:

מה דבר פשוט בא לידך וכיצד פסקת?

השיב המוכסן:

היה מעשה וגוֹיה שכנתנו טמנה קדירה בתנוּרנוּ, ובטעות נתחלפה לה קדירה בקדירה והטילה בשר משׁלהּ לתוך הקדירה שלנו, והרי זה דבר פשוט: “טעות גוֹי מוּתרת”.

חזר ושאל הרב:

ומה דבר קשה בא לידך?

השיב המוכסן:

אשתי תחיה תיקנה גרגרת של אווז לטיגוּן, ובאותה מחט שׁתפרה תחילה פי-הגרגרת חזרה ותפרה אחר-כך כר לשׁינה, ולא היה בידי, אם מותר לישון עליו בימים שבין ראש-חודש אב לתשעה-באב – ונהגתי לחומרה…

1242 בביתו של מוכסן אירעה תקלה: המוכסנית טעתה וטמנה את הפשטידה של שבת בקדירה של חלב. כשישבו לאכול והובררה הטעות, אמר המוכסן לחתנו “הלמדן”:

פשטידה זו מה דינה?

הביא החתן ספר “חיי-אדם”, דיפדף ודיפדף ופסק:

כשר!

למחר הלך “הלמדן” לעיר וסיפר דברים לפני הרב.

אמר לו הרב:

מה עילה מצאת להכשיר טריפה ודאית זו?

נעלב המכשיר והשיב:

תמה אני עליך, רבי, שאתה אומר כך. חזרתי “בחיי-אדם” על הלכות שבת, ולא מצאתי בכוּלן אפילו רמז לאיסוּר פשטידה. הרי, שכשירה היא לכל הדעות.

נאנח הרב והחזיר לו:

אין לך לא “חכמת-אדם” ולא “בינת-אדם”; הלואי ולא היו לך גם לא “חיי-אדם” ולא “נשמת-אדם” ⁴¹.

1243 רבי דוד סגל בעל “הטורי-זהב” (“הט”ז") בא לכפר ונכנס לפונדק של יהודי. הסתכל וראה: המלמד של בעל-הפונדק יושב ומגרד באולר שורה שלימה בט"ז. תהה רבי דוד ואמר לו:

רבי יהודי, למה אתה מגרד ומקלקל את הספר?

השיב המלמד:

כאן טעה המחבר וכתב דברים שאין בהם ממש.

הניח רבי דוד ידו על כתפו ואמר לו:

רבי יהודי, כיון שאין אתה יודע אותי, אל נא תגרדני…

1244 עם-הארץ “למדן” בא אל הרב וביקש, שישאיל לו מסכתא עירובין. אמר לו הרב:

שלושה אני מתנה עמך: שלא תלכלך את הספר, שלא תכתוב שום דבר על הגווילים ושלא תרשום בשום מקום שמך.

הסכים השואל, לקח את המסכתא והלך לביתו, פתחהּ ומצא:

“נתגלגל חוץ לתחום – אם ספק, רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: הרי זה חמר-גמל” ⁴².

תמה תמיהה גדולה:

ממה נפשך: אם חמר לא גמל, ואם גמל לא חמר? אלא ודאי טעות-הדפוס יש כאן. טבל עט בדיו והגיה על הגוויל: “הרי זה חמר גמוּר”.

לימים החזיר את המסכתא להרב. מצא הרב את “ההגהה” ואמר ל“מגיה”:

בוא וראה, שבהגהה אחת עברת על כל שלושת התנאים, שהתניתי עמך: את הספר ליכלכת, על הגוויל כתבת, וגם שמך רשמת…

[נוסח אחר:

…טבל עט בדיו והגיה על הגוויל: “הרי זה חמר בן-גמל”.

לימים החזיר את המסכתא להרב. מצא הרב את “ההגהה” ואמר למגיה.

בוא וראה, שבהגהה אחת עברת על כל שלושת התנאים, שהתניתי עמך: את הספר ליכלכת, על הגוויל כתבת, ולא די ששמך רשמת, אלא שגם שם אביך הוספת…]

1245 צדיק לן בביתו של מוכסן. בלילה הקיץ המוכסן ולאוזנוֹ הגיעה בכייה כבוּשה. ירד ממיטתו וראה: הצדיק יושב על הקרקע סמוך למפתן, חלוץ-נעליים כאבל, נר דולק לפניו ועיניו זולגות דמעות. נבהל המוכסן וכל הלילה נדדה שנתו. למחר ניגש באימה ופחד אל הצדיק ושאל:

רבי, מה דבר רע אירע לך, שישבת על הקרקע בלילה ובכית?

החזיר לו הצדיק:

על שריפת בית-המקדש בכיתי.

אוי לי! – נשתתף המוכסן בצערוֹ של אורחוֹ ושאל: - רבי, היכן היה בית-המקדש?

בירושלים עיר-הקודש.

ומתי נשרף?

לפני אלפיים שנה.

נעשוּ עיניו של המוכסן תמהות מאוד ואמר:

לפני אלפיים שנה? ואני חשבתי: מן השריפה אתה בא…

1246 צדיק לן בביתו של מוכסן. למחר קם הצדיק ללכת לדרכו, ואמר לו המוכסן:

רבי, לא אתנך ללכת, כי-אם בירכתני. שלשום לן בביתי צדיק אחר, וגם הוא בירכני.

אמר לו הצדיק:

כיון שכבר בירכך צדיק, למה לך ברכתי שלי?

החזיר לו המוכסן:

רבי, הגוי שלי, להבדיל, אומר תמיד: טובים שני סוסים מן האחד…

1247 ⁴³ הרבה דברי כיבוּשים אמר הרב למוכסן זקן על שאין לו בעולמו אלא אכילה ושתייה וממון. עמד המוכסן מבוּייש ונכלם ולא החזיר דבר. לסוף אמר לו הרב:

שמא אתה יודע לפחות, מי הוא בוראך?

לא, רבי, – הודה המוכסן, – איני יודע.

אותו רגע עבר עליהם ילד, פנה אליו הרב ואמר לו:

אמור נא לי, בני, מי הוא בוראך?

לא פיקפק הילד והשיב מיד:

אלהים הוא בוֹראי.

חזר הרב ואמר למוכסן הזקן:

בוא וראה, מה בינך לבין ילד זה!

החזיר לו המוכסן:

רבי, ילד זה לפני שנים מעטות נולד, ועדין הוא זוכר; אני זקן וכבר שכחתי…

1248 מוכסן נכנס אצל כורך וגמרא חרוּכה בידו. אמר לו הכורך:

מה בקשתך?

החזיר לו המוכסן:

דליקה נפלה בביתי וּפגעה האש גם בגמרא גדולה זו. רצוני, שתעשה לי הימנה “סליחה” קטנה…

1249 כפרי טעה בחשבון הימים ובשבת אחרי הצהריים נסע לעיר, כדי ללכת למרחץ: דומה היה, שערב-שבת היום.

משנכנס לעיר תהה:

החנוּיוֹת סגורות, והכל לובשים בגדי-שבת!

ראוּהוּ נוסע בעגלה והתמלאו עליו:

כיצד אדם מישראל מחלל שבת בפרהסיה?

נבהל הכפרי:

אם שבת היום, ודאי היה אתמול שישי בשבת. מובן.

אוי, אוי! – נאנח הכפרי. – אם כך, הרי איבן שלי בצרה גדולה. אתמול נתתי לו כוס יי"ש, שתה וקינח בנתח-בשר… ⁴⁴

1250 כפרי קיבל מכתב וּנתנוֹ לשוחט שיקרא אותו. קרא השוחט ואמר לו:

פלוני קרובך מודיעך, שאביך נפטר…

הפסיקוֹ הכפרי:

רבי שוחט, מה לי נפטר, מה לי פיפטר? דברים ברורים מבקש אני לדעת: יש לו לאבא פרנסה כדי חיוּנה, או לאו?…

1251 אייזיק בעל-עגלה היה אומר:

ברוך המקום, ברוך הוא, שנתן את השבת לישראל. אילמלא מתנה טובה זו, לא היה יכול זקן כמוני להתקיים, אלא מה, חבל, ששבת חלה תמיד בסוף השבוע, כשאין לי כבר כוח ליהנות הימנה כהלכה.

אילו אני הקדוש ברוך-הוא הייתי נותן את השבת תמיד באמצע השבוע…

1252 פעם אחת נתעלמה הלכה מחבורה של סייסים:

אימתי חל היריד הגדול של יארמלינץ?

הוציא אחד מן החבורה “לוּח” מכיסו, דיפדף ומצא:

ביום פלוני!

קם הזקן שבחבורה ואמר:

רבותי, בואו ונחזיק טובה למשה רבינו, עליו השלום, שטרח ונתן לנו את הלוּחוּת…

[נוסח אחר:

סייסים דקוּ וּמצאוּ ב“לוּח”, שיום-שמש יהיה היריד הגדול של יארמלינץ, ושמחו שמחה גדולה:

ביום-שמש ירבה העם לבוא, ועתידים המקחים להיות חריפים.

לסוף ירדו כל אותו היום גשמים, והיריד לא הצליח. קרע סייס אחד את ה“לוח” בחמתו ואמר:

יפה עשה משה ששיבר את הלוּחוּת: שקרנים הם…]

1253 ישבו פרנסים ודנו:

להוסיף שכירות להרב, או לאו?

כל הפרנסים הסכימו להוסיף. הזקן שבהם לא הסכים.

אמרו לו חבריו:

מה טעם מעלתו אינו מסכים?

הסביר הזקן:

מקחנו היה מקח-טעות. מינינו אותו רב משום שאמרו עליו שהוא בקי בכל התורה כוּלהּ, ואילו עד עכשיו עדין הוא יושב ולומד כל היום…

1254 עשיר הדיוט נטה למות וביקש, שיבוא הרב אליו. בא הרב ושאל את החולה:

מה בקשתך?

החזיר לו החולה:

רבי, זו לי פעם ראשונה אני הולך למות. בבקשה ממך, שתלמדני הלכות מיתה…

1255 ההוא שׁקרע כל מקום בספרים את השם “המן”. אמרו לו: תינח המן הרשע, כך נאה לו, שימח שמו. אבל מה חטא חטאו המלים הקדושות שכנגדו בעמוד השני?

החזיר הקרען:

כבר אמרו חכמים: “אוי לרשע, אוי לשכנו”… ⁴⁵

1256 עם-הארץ שיבח את בנו, שהוא בקי בחמשת אלפים דף גמרא. ליגלגו עליו ואמרו לו:

גוזמא קתני! בכל הש"ס כּוּלוֹ אין חמשת אלפים דף.

נעלב האב והחזיר:

טיפשים! כלום רק ש"ס אחד יש לנו בעירנו?…

1257 עם-הארץ נתעשר, ומיד הוּחזק למדן בעיני הבריות. לימים ירד מנכסיו. ומיד פקעה חזקת למדנוּתוֹ. תמה ואמר לאשתו:

בשלמא עשירותי בטלה: ממוני אבד לי, אבל למדנותי למה בטלה?…

1258 שלום וגימפל שותפים. גימפל – בר-אוּריין, שלום – עם-הארץ.

יום מימים נסע גימפל ליריד. בא לשׁם וכתב לשלום שוּתפוֹ על עסקיו ביריד וסיים על דרך המליצה:

“ואתה שלום וביתך שלום, וה' יברך את עמו ישראל בשלום”.

קרא שלום את המכתב והחזיר מכתב לגימפל, וסיים גם הוא:

“ואתה גימפל וביתך גימפל, וה' יברך את עמו ישראל בגימפל”…

1259 היו לו לחייט שני בנים: אחד הלך אחרי אביו ונעשה גם הוא חייט, השני גלה למקום-תורה, למד תורה הרבה ונעשה רב. לימים בא האח החייט לעירו של האח הרב. הלבישוֹ הלה רבנוּת ואמר לו:

אם יבקש מי-שהוא תורה מפיך תסרב ותאמר, שאין אתה “בקו הבריאות.”

וכך היה. שבת אחרי התפילה נכנסו חשובי העדה אל הרב להקביל פני אחיו וביקשו לשמוע דברי-תורה מפי האורח.

סירב האורח והשיב:

לא עליכם, אינני בקו הבריאות.

אחד מן החשוּבים עמד על בקשתו והפציר באורח, שיאמר לפחות דבר יפה בשם אביו המנוח. לא יכול עוד החייט לכבוש את יצרו, נענה ואמר:

אבא, עליו השלום, היה אומר: “בני, היזהר והיזהר שלא תעשה שוּם מלאכה ליהודי. לא די, שיקפח שכרך, אלא שגם ימרר חייך בכל מיני טענות ותביעות”.

1260 שני בחורים לומדי-תורה ישבו בבית-המדרש והתפללו בקושיה חמורה. זה ביקש לתרץ כך, וזה אמר לתרץ באופן אחר.

פתאום נפתחה הדלת ונכנס אדם בעל-צורה, לבוש כמנהג חשובים.

הרגישו בו הבחורים ואמרו:

אדם זה חזוּתוֹ מעידה עליו, שתלמיד-חכם הוא. נלך ונשאל את פיו.

ניגשו שניהם אל האורח וביקשו מאתו, שיזדקק לקושייתם. מיד נענה להם, הוציא משקפיו מכסיו, קינחם יפה-יפה הרכיבם על חוטמו, עיין בגמרא, שמע את הקושיה, חזר ועיין בגמרא ואמר לבחורים: עד שאתם מקשים כך, מקשׁה אני אחרת.

אמרו לו הבחורים:

ילמדנו מר, מה קושיה מקשה הוא?

השיב להם האורח:

לי קשה, כיצד אפשר לקרוא אותיות זעירות כאלה בלי נקודות?…

1261 “הגביר” המפורסם נבחר לפרנס-הקהילה וציווה, שיביאו לו רשימה של כל המוסדות והחברות שבקהילה. הביאו לו. קרא ומצא: “חברה שׂפה ברוּרה”, ולא ידע מה טיבה של זו. נמלך ושאל את הרב. החמיר הרב פניו ופלט:

אפיקורסים!

לא הסתפק “הגביר” בתשובה הקצרה של הרב והלך לאסיפה של החברה. נכנס וראה: בחורים ובתולות, הללו יושבים והללו עומדים, הללו מדברים בנחת והללו מתווכחים בהתלהבות. תחילה לא הבין: מה לשון בפיהם של אלו? אחר-כך הבין. מיד

רק את הדלת ברוב כעס וקרא:

צדק הרב: אפיקורסים! אומרים מחזור בגילוי-ראש…

[נוסח אחר:… תחילה לא הבין: מה לשון בפיהם של אלו? אחר-כך הבין. עמד ותהה:

למה אמר הרב אפיקורסים? אדרבה… אני מתקשה אפילו במחזור גופו, ואילו הם אומרים בעל-פה…

נוסח שלישי:… עמד “הגביר” ותהה:

זו לי פעם ראשונה אני רואה אומרים מחזור בלי טלית…]

1262 באסיפה של רבנים דוקטורים מתקני “הסידור” דנו:

מה לעשות ל“יקוּם פּוּרקן”: למחוק אחד ולקיים אחד או למחוק שניהם?

קם המופלא שברבנים הדוקטורים ואמר:

שניהם דינם למחיקה. ומקרא מלא הוא: “וימח את כל היקוּם…” ⁴⁶

1263 יהודי “מתוקן” נכנס בשבת אצל מוכר-ספרים לקנות “שיר המעלות” לאשתו היולדת. אמר לו מוכר-הספרים:

שבת היא מלמכור.

כעס “המתוקן”:

וכי בשביל שאתם האדוקים זהירים במצוות שבת תהא אשתי חסירה “שיר-המעלות” יום שלם?…

1264 שאלו ליהודי מערבי:

היכן אנו מוצאים “דוד” בתהילים?

הרהר המערבי והשיב:

מקרא מפורש הוא: “ודרך רשעים תאבד”… ⁴⁷

1265 בשבת קודם צהריים נכנס יהודי פראנקפורטי לרסטוֹרן כשר והזמין “טשוּלנט” (" Schalet "). אכל ואמר לדייל:

שׁנה!

תמהוּ כל המסוּבים:

שתי פעמים “טשולנט” בבת-אחת!

הסביר להם בעל-ה“טשולנט”:

לשׁם מצווה אני אוכל. היום יום פטירתו של אבא. אדם גדול וירא-שמים היה, וראוי הוא שׁאוֹכל לעילוּי נשמתו שתי פעמים “טשולנט”…

1266 ילדו של יהודי מערבי לקה באחוֹריו, והוזמן רופא. בא הרופא ואמר לילד:

הראה נא לי, בני, את הת-ת שלך.

לטש הילד עיניים תמהות ולא הבין. הסמיקה אם הילד ואמרה לרופא:

יסלח נא האדון הדוקטור. זוּטר זה לא הגיע עדין ללימודי-הדת…

1267 בחור כבן שמונה-עשרה נכנס אצל הרב-הדוקטור והשתחווה בנימוס.

מה בפיך? – שאל הרב הדוקטור.

אבא פוקד את האדון הדוקטור לשלום, השיב הבחור, – ומבקש לדעת, אם כבר הגעתי ל“בר-מצווה”?…

1268 בחבורה של סטודנטים ציונים נשאלה שאלה:

שמא זוכר מי-שהוא, מה אירע באותו זמן קדום, כשהיהודים התנקמו בגויים?

אין איש זוכר. לסוף קם אחד מן החבורה ואמר:

אני זוכר ואיני זוכר. זוכר אני, שנתלו אז עשרה, אבל איני זוכר, אם ניתלוּ עשרת השבטים, או שניתלו עשרת הדברות…

1269 ניו-יורק.

יהודי “בּיזנסמן” ממעלה-העיר היה רגיל לסעוד ברסטורן של ישראל במורד-העיר. יום מימים הסתכל בעל-הרסטורן בּאריסטוֹ זה וראה, שפניו עגומות. ניגש אליו ואמר לו:

מדוע פניך עגומות?

לחש לו הלה:

אשתי מקשה לילד זה מעת-לעת שלם.

המקום ירחם! – הרגיעו בעל-הרסטורן. – יש סגוּלה בדוּקה לכך:

עשרה יהודים בטלנים יאמרו תהילים.

הבהיקו פניו של האיש ושאל:

כיצד והיכן אפשר למצוא אותם?

אני אמצא אותם, – השיב בעל-הרסטורן. – למענך אעשה זאת תיכף. הודה האיש לבעל-הרסטורן, מסר לידו בעין יפה שכרם של אומרי-התהילים וּמיהר לשוב לביתו. לא שהה בביתו רגעים מועטים נכנסת המיילדת וּבישרה:

אשתו ילדה בן…

שמח האב על הסגוּלה הנפלאה של אמירת-תהילים וביקש לראות את אשתו, עיכּבה המיילדת וסיימה:

… – ועוד אחד לה בבטנהּ.

מיד קפץ הוא וצלצל לבעל-הרסטורן:

סטוֹפּ תהילים! אחד כבר בא ועוד אחד הולך…

1270 מלאו חמישים שנה ל“גביר” של העיירה. עשה סעודה גדולה והזמין אורחים הרבה; הוזמן גם המשכיל המפורסם של העיירה. הסעודה היתה כסעודת שלמה בשעתו. וּלקינוּח הביאו לפיתה מהבּילה. כל המסוּבּים מילאו פיהם ממנה והיללו מעשה-ידיה של בעלת-הבית. המשכיל המפורסם לא שעה אל הלפיתה ופניו החמיצו. נעלבה בעלת-הבית ואמרה לו:

במעשה-ידי אתה בועט?

חלילה! – התנצל המשכיל. – אלא כל ימי אנטיסמיט אני ללפיתה.

1271 שיחה במסיבה של יועצים למסחר ונשיהן:

יועצת ראשונה: אתמול לפנות-ערב נסעתי על-פי מקרה בחשמלית: שני האוטומובילים שלנו נתקלקלו בבת-אחת. החשמלית היתה נומר תשעה. הגענו למגרש פּוֹטסדם ונכנס אדון אחד. תחילה לא הכרתיו. אחר-כך ניגש אלי והסיר כובעו, ומיד הכרתיו: הצייר שלנו, האדון רמבראנדט, שצייר את התמונות בשביל אולמנו החדש.

יועצת שניה: אי-אפשר!

יועצת ראשונה: כיצד אי-אפשר?

יועצת שניה: ודאי אי-אפשר. החשמלית נומר תשעה אינה מגיעה למגרש פוטסדם…

[^46: לסי' 1224, עמ' 70: את הבדיחה שלפנינו כבר הכניס משה בן־גרשון לרשימותיו, שנכתבו במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה, ושם היא מסופרת בלשון זו: “פעם אחת אירע בשבת הראשון אחר הפסח בסיום קריאת התורה קרא החזן: מפטיר, ושהה לעלות המפטיר. וישאל מוהר”ר משקו מברונא ויאמר: מהו ששהה, וכי אין מפטירין אחר הפסח?" “Beiträge zur jüdischen Sagen־ und Spruchkunde im Mittelalter”, בכרך ט' של “Jahrbücher für jüdische Geschichte und Literatur” לנ' בריל, פרנקפורט־מאין 1889.

[א]

1272 שמעיה שקרן היה אומר:

שקרנים קרוּיים אדם, ואין אנשי-אמת קרוּיים אדם, שנאמר: “כל האדם כוזב”…¹

1273 הוא היה אומר:

שקר אין לו רגליים. ברם, פה ולשון יש לו, ופה אחד ולשון אחת ממהרים לרוץ יותר מתרפ"ט זוגות רגליים.

אמרו לו:

שמעיה שקרן, עד מתי אתה מתמה עלינו דבריך?

החזיר שמעיה:

מקרא מלא הוא: “איילה שלוחה – הנותן אימרי-שקר”…²

1274 משנה של ליצנים:

הרואה שקרן, אומר: “שהכל נהיה בדברו”…³

1275 מסיפוריו של מגזם:

פעם אחת קנה אבא, עליו השלום, תרנגולת-הודוּ לפסח. תרנגולת-הודו כזו – עין לא ראתה. פיל ולא תרנגולת. ערב-פסח שחטוּה. מחצית תּיקנה אמא, עליה השלום “לסדרים”, ומחצית הותירה, והיתה אותה מחצית מטילה ביצים ומעמידה ולדוֹת כל ימי אבא…

1276 פעם אחת הלכתי בדרך והגעתי לעצי-תפוחים גבוהים עד לשמים. טיפסתי ועליתי לצמרתו של אחד מהם. כל תפוח – הֹר-ההר. קטפתי שלושה ונתתי אותם אל כיסי. שלוש שנים רצופות, יום ולילה, אכלתים, ולא גמרתי. והיה מעשה: לא נזהרתי וגרעין אחד פלטתי מפי על גגו של בית – ומיד נהרס הבית…

1277 לפני כמה שנים קניתי מקטרת בקרונות של יארמלינץ, ומכאן ואילך לא זזה מפי. פעם אחת, ביום חורף, עברתי את הנהר על-פני הקרח. פתאום נשמטה המקטרת מפי ונפלה לתוך הקרח. אותה שעה חששתי לידי מפני הקור, ולא חיטטתי בקרח אחריה. אמרתי: “וי לחסרון-כיס!”, והלכתי וקניתי מקטרת חדשה. שנה שלימה, מאותו חורף ועד חורף שלאחריו, עישׁנתי מתוך המקטרת החדשה, ולבסוף הוברר, שמקחי היה מקח טעות: הקנה שלה לא היה חלוּל כלל. מה עשיתי? הלכתי לבקש את המקטרת הקודמת, שנפלה אשתקד לתוך הקרח שעל-פני הנהר. עכשיו הפקרתי ידי לקור וחיטטתי – ומצאתיה מוטלת בו-במקום ועשן עדיין בוקע ויוצא מתוכה…

1278 אין אתם מאמינים במעשי-ניסים? שימעו ואספרה לכם מעשה שהיה בי. פעם אחת, ביום חורף, הלכתי על-פני הקרח הגדול של הנהר והגעתי לכפר. ביקשתי לעלות אל הכפר, ופתאום נשבר הקרח מתחת לרגלי ונפלתי לתוך המים. צעקתי בכל כוחי וּבאוּ גויים וּמשוּ אותי מן המים. כשעמדתי על רגלי הייתי נציב-קרח, וגם זקני היה כּוּלוֹ גליד-קרח. לקחוני הגויים והכניסוני לביתו של יהודי. נסתכלתי וראיתי: הבית מלא אורחים. לסעודת-מצווה של ברית מילה באו. ובעל-הבית פניו עגוּמוֹת: לא מצא דגים לסעודה. בינתיים התחלנו אני וּזקני פושרים. הביאו חבית גדולה והעמידוני עליה, והיינו אני וזקני פושרים והולכים, והמים יורדים לתוך החבית. עברו רגעים מועטים – שמחה וששון: שני דגים גדולים, שיבוטה ואברומה, פרצו מתוך זקני לתוך החבית, ומיד התחילו מפרכסים ושטים במים…

1279 היה ערב-פסח ובביתי אין עדיין רמז לפסח: מצה אין, יין לארבע כוסות אין, תפוחי אדמה, שומן, ביצים אין, – אין כלום. “היא” בוכה, הילדים עצובים, ואנוכי – מה? יצאתי לשוּק, עמדתי ליד החנות הגדולה שבאמצע המגרש ותהיתי: מאין יבוא עזרי? והנה כּירכּרה. בלבי התחיל קורנס מקיש… ירדה “פריצה” מן הכרכרה, התקינה שמלתה, הוציאה מטפחת-אף מכיסהּ – וצרור נפל לרגלי… “ריבונו של-עולם, הושיעה-נא!” – והושיע… הרימותי את הצרור: שלושים רובל מעות-נחושת – ושעון-קיר…

1280 לשעבר היו תכשיטים בעולם!… אמא, עליה השלום, היו לה עגילי-זהב באוזניה ומשקלם – כיכר.

תמהו השומעים:

היכי תמצי, שלא נקרעו אוזניה?

הסביר המספר:

לא קושיה, נבוּבים היו…

1281 ⁴ בשעה שדעתו של שקרן זחוחה עליו הוא פותח חלונו לרחוב וּמשׁקר לבריות:

יהודים, שם, בּמבוֹי, פרה פורחת מעל לגג…

והבריות נשמעים לו. אחד נושא רגליו ורץ אל המבוֹי, אחריו – שני, שלישי, רביעי, גדולים וקטנים רצים לראות את הפרה הפורחת מעל לגג.

אז יקום השקרן ממקומו, יסגור חלונו, ילבש מעילו וירוץ גם הוא אל המבוֹי: שמא באמת פרה פורחת מעל לגג…

1282 ההוא שישב בבית-המדרש בין מנחה למעריב וסיפר: פעם אחת הלכתי יחידי ביער, ופתאום זינקו עלי תשעים ותשעה זאבים…

הפסיקוֹ אחד מן השומעים:

תשעים ותשעה בדיוק? שמא מאה?

החזיר המספר:

אפשר מאה, אלא שחושש הייתי: אם אומר מאה, תחשדו בי שאני מגזים…

1283 ⁵הֵלֶך סיפר:

יחידי הלכתי בדרך, ואין עמי אלא מקלי בלבד. הגעתי לסבכי-יער, ופתאום זינקוּ עלי מאה זאבים…

הפסיקו אחד מן השומעים:

מאה בדיוק? כלום היה סיפּק בידך למנותם?

הגיה המספר:

מאה לאו דווקא. אבל חמישים – ודאי…

הפסיקוֹ שני מן השומעים:

שמא עשרים?

נעלב המספר:

למה אתה מיתגר עמי? אפילו זאב אחד גם-כן יש בו סכנה.

ואתה בעיניך ממש ראית אותו, את הזאב? – לא הניח לו שלישי מן השומעים…

חלשה דעתו של המספר והחזיר:

אלא מי רישׁרשׁ שׁם בתוך הסבך?…

1284 ⁶ אחרי שׁינה של שבת ישבו יהודים בחבורה וסיפרו ניסים ונפלאות. גמר אחד לספר, פתח שני וסיפר:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופתאום זינק עלי מתוך חצרו של גוי כלב שחור, ממש ארי. אילו לא היתה אותה שעה דעתי מיושבת עלי, היה קורע אותי כדג. מה עשיתי? כיוון שפער פיו, מיד תפסתי לו בלשונו והייתי מושך והולך עד שהפכתי את הכלב כּולוֹ מתוֹכוֹ לברוֹ.

תמהו השומעים ושאלו:

ומה היה סופו של דבר?

לא-כלום, – החזיר המספר. – מכאן ואילך נבח מן הצד האחר…

1285 ⁷ ההוא שבא אל הרב:

רבי, שאלה יש לי לשאול: חייב אני לברך ברכת-הגומל, או לאו?

שאל הרבה:

מה נס נעשה לך?

השיב השואל:

אתמול היה מעשה. הלכתי יחידי ביער. איש לא היה עמי. אני ומקלי. פתאום – תּוּף, תּוּף, תּוּף: שנים-עשר גזלנים לקראתי, מבני-הענק, וכוּלם עלי…

תמה הרב:

וכיצד ניצלת?

החזיר השואל:

אל רחום וחנון ה'. עשה נס – וכל אותו מעשה שקר וכזב… רבי, חייב אני לברך, או לאו?…

1286 משיחתו של חייל זקן:

אתם, פרחחים, כמה היא עבודתכם לקיסר? מתענית-אסתר עד פורים. אנחנו – עשרים וחמש שנים שלימות עבדנו לניקוֹלי פּבלוֹביץ', עליו השלום. מלך קשה היה, אבל ידע להוקיר וּלכבּד חייליו הנאמנים. שׁמע על מעשי גבורתי בּסיבסטוֹפּוֹל וציווה שאבוא אליו. באתי. רהיתי ובאתי. וּלחינם רהיתי. שעה שלימה סיפר עמי, ובידו ממש תלה לי צלב גיאורגי זה על חזי. מכאן ואילך הייתי יוצא ונכנס אצלו. וכשהייתי נכנס, מיד היה רומז לה, לקיסרית, ואומר:

“סאשׁה, שׁיפתי את המיחם; פנחס בא לשתות טה”…

1287 שנה שלימה עשה קרתני במוסקבה, וכששב לביתו ישב בחבורה וסיפר:

הקור במוסקבה – ה' ירחם. פעם אחת, ביום חורף, יצאתי לרחוב וירקתי. מיד קפא הרוֹק וכגליד-קרח נפל על הקרקע.

נענה שני מן החבורה ואמר:

הקור של מוסקבה לגבי זה סיביריה אינו ולא כלום. פעם אחת נסעתי לשם עסק לאירקוּטסק של סיביריה. בחורף היה מעשה, וכשהייתי מספר שם עם אדם בשוק, מיד נעשו דברינו גלידי-קרח, והיינו חוזרים וקוראים אותם באוויר…

1288 מסיפוריו של בעל-מסעות:

ארבעים יום וארבעים לילה הלכנו במדבריות והגענו לגבולו של עולם. אילו פסענו עוד פסיעה אחת – היינו עומדים מחוץ לעולם…

1289 ⁸ על ההרים הגבוהים שבגיאוגרפיה אתם מספרים? גיאוגראפיה למה לי? מוטב, שאספר לכם על מה שראו עיני. אתם יודעים, שכל ימי אני עושה סחורה באווזים. אני קונה אווזים כאן ומוליכם למרחקים, ושם אני מוכרם. פעם אחת באנו, אני והאווזים שלי, להר-ההר. התחילו הם מטפסים ועולים ואני מטפס וּמאווז אחריהם. וכך היינו מטפסים ועולים שתי שנים ומחצה. לסוף הגענו לראש ההר ועמדנו לפוש. אלא שהאווזים רעבים היו. מה עשו? עמדו על ראשי אצבעותיהם, פשטו מקוריהם וליקטו כוכבים מן השמים…

1290 ארצו של קולומבוס מתחת לקרקע היא, וכולהּ עולם הפוך. אפילו האתרוגים שלה גדלים להיפך: פטמותיהם למטה…

1291 רצונכם שתדעו, כמה גבוהים הבתים באמריקה? אספר לכם מעשה שהיה. פעם אחת, כשהייתי בניו-יורק, טיפסתי ועליתי לבית רם ונישא. וכשהגעתי לקומה העליונה, הוצרכתי לילך על גחוני, כדי ליתן רווח ללבנה שתעבור על גבי…

1292 ושוב מעשה שהיה. באתי לניו-יורק והזמינני דודי אליו לסעודה של פורים. עד שטיפסתי ועליתי והגעתי לדירתוֹ ופתחתי את הדלת, כבר מצאתי אותו וכל בני-ביתו מסוּבּים ב“סדר” של פסח…

1293 אף זה מעשה שהיה. נפלה דליקה בבית ענק בניו-יורק. באו הכּבּאים וקשרו אלף-אלפי-אלפים סוּלמוֹת זה בזה להציל את הדיירים מן הדליקה, ועד לדיוטה העליונה לא הגיעו. ובאותה דיוטה עליונה היה מחסן מפורסם לערדלי-גומי. מה עשה בעל- המחסן? נעל ערדליים על-גבי ערדליים, ושוב ערדליים על-גבי ערדליים וקפץ לקרקע. והיו הערדליים מרוּבים וגמישים עד כדי כך, שנעשו רגליו כמין כדורים של גומי, וכיון שהיטיח בקרקע, חזרה ההטחה והקפּיצה אותו עד למעלה. וכך היה טס באויר, עולה ויורד, יורד ועולה, וקימה לא היתה לו. היה שם פיקח אחד הטיל בו חכּה והעמידוֹ על הקרקע…

1294 ⁹ אי אתם יודעים, כמה קשים ימי-ערפל בלונדון. פעם אחת הייתי מהלך בכרך גדול זה, אני וחברי עמי. פתאום קפץ זבוב לתוך חוטמי ונתעטשתי. מיד הוצאתי מטפחתי מכיסי וביקשתי לקנח חוטמי. אלא שבו-ברגע ירד ערפל על העיר, ומחמת חושך טעיתי וקינחתי חוטמו של חברי…

1295 בעל-מסעות השתבח לפני חבורה של יהודים, שהוא עבר כל הארצות שבעולם. אמר לו אחד מן החבורה:

ובארצו של התוֹגר היית?

פשיטא! – השיב בעל המסעות.

ואת הדרדנלים ראית?

מה שאלה היא זו? – החזיר בעל-המסעות. – באכסניה אחת עמהם לנתי…

1296 שוטה שבעולם! – קינטר יהודי דרומי ליהודי ליטאי. – אודיסה שלנו הוא מדמה לווילנה שלו. אתם הווילנאים כל מאכלכם גריסים וציר של קישואים, ומשקה אין לכם אלא מים מן הנהר. ואילו אנחנו באודיסה אוכלים מן המובחר ושותים מן המשומר, והכל בזול-הזול. דג של חמש ליטרות – קופיקה, לגין-יין – פרוטה.

כּפר הליטאי:

שקר וכזב!

נענה הדרומי:

שקר וכזב אתה אומר? נניח. אבל כלום בשביל-כך אין זה זול-הזול: דג של חמש ליטרות – קופיקה, לגין-יין – פרוטה?…

1297 “הגביר” של העיירה חנך ביתו החדש וכל המסוּבּים תמהו על גוֹדלוֹ של האוּלם. ליגלג אחד מן המסוּבּים:

קרתנים בני קרתנים, לוּל זה אולם הוא בעיניהם!… לפני שבועיים הוזמנתי לחתונה בווארשה, ושם ראיתי אולם “כמה שנאמר”, – שלוש פרסאות אורכו.

גיצץ¹⁰ חיוך בעיניו של מי-שהוא, והוא שאל:

וכמה רוֹחבו?

בו ברגע נזדרז בנו של המספר וטפח לו ברגלו מתחת לשוּלחן.

הנמיך המספר קולו והחזיר:

רוחבו? שלוש אמות…

נתמלא כל הבית צחוק:

שלוש פרסאות אורכו ושלוש אמות רוחבו!

זקף המספר עינים זעוּמוֹת בבנו וגעשׁ:

תיפח רוחו של בן סורר ומורה זה! הוא שגרם צרה לאותו אולם…

1298 בחור הוזמן לשם ראיון לביתה של משוּדכת. ידע בו השדכן, שמגזם הוא, ונתלווה עמו, כדי לטפוח לו ברגלו מתחת לשוּלחן כשיגזם יותר מדי.

באו שניהם לביתה של המשודכת, ומעניין לעניין סיפר הבחור:

פעם אחת קנה אבא והביא דג, שׁנימשה חי מן המים, והיה משקלו מאתיים קילו…

טפח לו השדכן ברגלו מתחת לשוּלחן. השתעל הבחור וּפירש:

כלומר: הראש.

כבשה הבחורה פניה – והשידוך לא נתקיים. רגז אביו של הבחור וגער בו:

שקרן! לא יכולת להמעיט את הגוזמה?

נבוך הבחור והחזיר:

כלום לא המעטתי? לולא אותה טפיחה הייתי אומר: הכבד…

1299 ההוא שסיפר לחברו:

אתמול הייתי במוזיאון וראיתי את הגרזן, שבו הרג קין את הבל.

החזיר לו חברו:

ואני הייתי שלשום במוזיאון וראיתי את הסוּלם, שראה יעקב בחלום.

1300 שניים נכנסו למוזיאון. הראה אחד לחברו חרב עתיקה תלויה על הקיר ואמר לו:

חרב זו של בלעם היא ובה הרג את אתונו.

תמה חברו:

הא כיצד? הלא בלעם אמר לאתונו: “לוּ יש חרב בידי, כי עתה הרגתיך”.¹¹ משמע, שלא היתה לו חרב ולא הרג את האתון.

החזיר לו הלה:

זהו שאמר בלעם לאתונו: “לוּ יש לי חרב זו בידי, כי עתה הרגתיך”.

1301 בקרון של הרכבת עישׁנוּ הרבה סיגריות וסיפרו הרבה סיפורים. אחד מן החבורה סיפר כך:

פעם אחת נכנסתי למוזיאון. ובתקרה של אותו מוזיאון קבועה אבן שואבת, שאין דוגמתה בעולם: את הכל היא שואבת ומוזכת אליה. לא נזהרתי ועמדתי תחתיה, ומיד התחילה מושכת את כובעי, והכובע מושך אותי אחריו. וכך נמשכנו ונתלינו שנינו באוויר: הכובע דבר באבן, ואני בתוך הכובע.

תמהו השומעים:

כיצד לא נפלת מתוך הכובע?

החזיר המספר:

לא קושיה; אותה שעה היה הפתיל של הכובע פּתוּל לי מתחת לסנטרי…

1302 שניים שישבו על סיפון האנייה, ואחד השתבח לפני השני:

בורך השם, גדוֹלי הפוליטיקה יודעים ומכירים אותי. ביקוֹנספילד ידיד ורע לי. כיוצא בזה ביסמארק, אף-על-פי שבדרך כלל אין הוא מוקיר יהודים. הרבה ידידים יש לי מבּין גדולי-הממון. כגון רוטשילד הפראנק פורטי. כל-אימת שאני בא לשׁם אני גר בביתו, ויחדיו אנו מטיילים יום-יום…

הפסיקוֹ השני ואמר לו:

במחילה מכבודך, שקרן אתה, אדוני. אין אתה יודע לא את ביקונספילד, לא את ביסמארק ולא את רוטשילד.

כעס המספר ושאל ברוגזה:

אדוני, זו מניין לך?

החזיר הלה:

הלוא אני הוא רוטשילד הפראנק פורטי, וּמימי לא ראיתיך.

החמיר הראשון פניו, נענה ואמר:

אדוני הבארון, נאמן אתה להעיד על רוטשילד, אבל אי אתה נאמן להעיד על ביקונספילד וביסמארק…

1303 בקרונה של רכבת. יהודים שותים טה בציבור ומסיחים על כל “אשר יעלה המזלג”. קפצה השיחה מעניין לעניין ופגעה באודיסה.

אי אתם יודעים את האודסאים, – קיטרג אחד מן החבורה. – לדבר-מצוה, לדבר שיש בו ממש כל-שהוא לא תוציאו מהם פרוטה אפילו בצבת, ולדברים בטלים הם מפזרים אלפים ורבבות. חזן יש להם וראזומני שמו. האודסאים אומרים עליו, שכינור יש לו בגרונו, והרי הוא מקבל שכר עשרת אלפים רובל לשנה.

עשרת אלפים? – תמה שני מן החבורה. – צא וספּר לתינוקות.

אל תהא נבהל להכחיש, – נענה ואמר שלישי. – במקצת גם ידי באמצע, ויכול אני להעיד. לא באודיסה הדברים אמורים, אלא בייקטרינוסלב, ולא בראזומני החזן אלא בהוֹלוֹדץ סוחר-העצים, ולא עשרת אלפים, אלא עשרים אלף, ולא שהוא מקבל שכר לשנה, אלא שהוא מפסיד בשנה… השאר – אמת ויציב…

1304 ניו-יורק. מזרח בּרוֹדבי. חנות לעתיקות. בעל החנות מניח לפני קונה שעון-כיס ומספר:

שעון זה אין כמותו יקר-המציאות בעולם. של הרמב“ם הוא. על-פיו היה הרמב”ם מונה את הדופק של חולים. וכשיצא ממצרים ובא לאמריקה הביא את השעון עמו.

תהה הקונה:

הא כיצד? הזמנו של הרמב"ם לא היו עדיין שעונים של כיס, אף לא ידעו עדיין את אמריקה.

נענה בעל-החנות:

הרי זה פלא בתוך פלא. ובאמת משום-כך אין כשעון שלפניך יקר-המציאות בעולם…

1305 אמרו לו לשקרן מפורסם:

הרי שקל לפניך בתנאי שתאמר דבר-שקר מיד.

החזיר השקרן:

את השקל אקח, אבל את התנאי איני יכול לקיים: מימי לא אמרתי דבר-שקר…

1306 משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון: עכשיו ברי לי שספר-תהילים כּולוֹ שקר וכזב.

שני: או שיצאת מדעתך, או שאתה קרוב לשמד.

ראשון: לא זה ולא זה, אלא בעיני ראיתי: נחבּי השקרן ישב שעה שלימה ואמר תהילים…

1307 שני שותפים, אחד זקן ואחד צעיר, נכנסו אצל עורך-דין לשאול עצה על סיכסוך, שנפל בינם לבין שלישי. קפץ הצעיר בראש והתחיל מספר לעורך-הדין על הסיכסוך.

הפסיקו הזקן ואמר לו:

עצתי, חביבי, שתספר דברים כהוויתם. את השקרים כבר יוסיף האדון העורך-דין מדעתו…

1308 ההוא שסיפר מעשה מוזגם מאד. תהו השומעים והטילוּ ספק בדבריו. אמר המספר:

לכו ושאלו את הרב. הוא היה עד-ראייה.

שאלו את הרבה, נענה ואמר:

תמה אני על כוח-זכרונו של האיש. יש לך אדם, הזוכר מה שהיה לפני עשרים שנה. יש גם מי שזוכר מה שהיה לפני חמישים שנה. ואילו זכרן זה זוכר אפילו דברים שלא היו מעולם…

1309 רבי משה-יצחק דרשן, המגיד מקלם, היה אומר: קשה שקרן מגנב וגזלן. גנב גונב בלילה ולא ביום.

גזלן גוזל מן היחיד, ולא מן רבים. ואילו שקרן משׁקר בין בלילה בין ביום, בין ליחיד ובין לרבים.

1310 הבאי של בדחנים:

לפני אלך דור ושלושה שבועות ושלושים יום ויומיים, בראשון בשבת מחרתיים, בין השמשות של צהריים, בחמה של בין-ערביים, גרו עקר ועקרה באוהל על-פני המים. לא היו להם אלא עשרים ושלוש בנות, ונולדה להם בת יחידה. עמדו לנסוע לברית-מילה, רתמו בעגלה תיישים שניים ועיזים מאתיים, ונסעו שלושה מילין באנייה ברגליים. רכבו על הים ונכנסו ליער עבות, מהלך שלושה מילין בין אילן ואילן. בראש אילן רקדה אברומה חצויה ארבעתיים, וממנה יצא זקן בן שנתיים. אמרו לו:

“מה אתה עושה כאן?”

השיב הוא ואמר:

“היה מעשה בפסח, ביום שלישי של שבועות: ישבתי בסוכה, ובאו שחקני-פורים של תשעה-באב, פרשו כנפיהם ובשופרות שבידיהם כּיבוּ נרות-חנוכה של יום כיפור”.

חזרו ואמרו לו:

“אף-על-פי-כן, מה אתה עושה כאן?”

חזר הוא ואמר:

“גץ יצא מארובת-העשן והצית את הנהר, ביקשנו מים ואין, ושלחוני להוריד יתרים לחים מן השמים, לאסור את האש ולהטמינה בתנור וכיריים”.

אמרו לו:

“מי אתה ומה מעשיך?”

השיב הוא ואמר:

“הטוב שבסנדלרים מכּל החייטים הוא חיים-יענקל הנפּח: כשהוא מתקין שימשה למצחייה, אין שום דייג שבּטבּחים יכול לעשות הימנה לא בצק לתשעה-באב ולא עיסה ליום-כיפור”.

[ב]

1311 מניין לאדמוני, שרמאי הוא?

ושׁט יוכיח, שאדום הוא מבחוץ ו“לבן” מבפנים¹².

אייזיק בעל-עגלה היה אומר:

גמרא למה לי? מקרא מפורשׁ הוא בתהילים של דוד המלך: “כל האדם כוזב¹³” – כל האדמונים כוזבים…

1312 משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון: הווה זהיר באדמונים, שסתם אדמוני רמאי.

שני: שמא ראית מימיך צועני אדמוני?…

1313 סייס צועני מכר לסייס יהודי סוס בפחות משׁוויוֹ, ונתן היהודי את הממון ולקח את הסוס. התחילה החבורה מלגלגת עליו:

צועני קיפחך! סוס של שלוש רגליים מכר לך.

החזיר הסייס היהודי:

תנוח דעתכם! בדקתי לו לסוס ומצאתי מסמר ברגלו החיגרת;

אוציא את המסמר, ויהיו לו ארבע רגליים.

חזרה החבורה וליגלגה על הצועני:

צועני אתה, ואין לך בעולמך אלא סוסים. עכשיו קיפחך יהודי.

החזיר הצועני:

תנוח דעתכם! שמא בסוסי איני בקי? בכוונה תקעתי לו מסמר ברגלו, כדי להטעות את הקונה וּלסמּא עיניו.

חזר שוב החבורה ללגלג על היהודי:

יהודי מט לפני צועני!

גחך היהודי והחזיר:

סלקא דעתכם, שמרמים את הרמאי? כדי לצאת ידי ספק, נתתי לו שטר-כסף מזוייף…

1314 ההוא שמכר סוס לחברו והוברר, שהסוס סומא באחת מעיניו. באו שניהם לדין, ואמר הרב למוכר:

מקח-טעות הוא זה. חייב היית לאמר לקונה, שסומא אתה מוכר לו.

החזיר המוכר:

רבי, אסור היה לי לעשות כך. מי שמכר לי את הסוס לא אמר גם לי כלום. משום-כך חושש הייתי, שסוד הוא זה, וכבר אמר שלמה:

“וסוד אחר אל תגל”…¹⁴

1315 שאל בן את אביו:

אבא, מלחמת-היצר מה פירושה?

החזיר לו האב:

פּירוש מספיק איני יודע, דוגמה אני יודע. כשנכנס מי-שהוא לחנותי וקונה סחורה ברובל וטועה ונותן לי שלושה רובלים, מיד מתחילה מלחמת-היצר בלבי – לספּר לשותפי, או לאו?…

1316 ההוא שהוריש נכסיו לשלושה ידידים: לרב, לסוחר ולבנקאי. ותנאי היתנה עמהם, שאיש-איש מהם יניח לו מנה בקברו. כשמת, באו שלושתם ללוותו, וקיימוּ דברי המת: הרב הניח לתוך הקבר מנה כסף, הסוחר הניח לתוך הקבר מנה נייר, והבנקאי הניח לתוך הקבר שטר-חוֹב לשלושה מנים ונטל את העודף – את המאתיים שהניחוּ חבריו…

1317 ערבי קנה מאת רוכל יהודי בגד-צבעונין לאשתו. לימים תבע הערבי את היהודי לדין אל הקאדי:

הבגד חוור כּולוֹ.

פרש הקאדי את הבגד, מצא אותו חיוור כדברי הערבי ואמר ליהודי:

רמאי אתה. חפן היהודי זקנוֹ והחזיר:

רמאי לא היה עבדך מעולם. מאת אלהים היתה זאת, שחוור הבגד. וּזקני יוכיח: שחוֹר נתן לי אותו אלהים, והוא הפך כּולוֹ לבן…

1318 איכר הביא מן הכפר לעיר דוּד שׁבוּר ונכנס אצל חנווני להחליפו בדוד חדש. הניח החנווני את השבוּר בכף-מאזניים ונמצא משקלו פחות עשר ליטראות לגבי מה שהיה בביתו של האיכּר.

תמה האיכר:

פּחת זה מהיכן?

הסביר לו החנווני:

הדוּד שלך יבש בדרך מחמת חום-היום, ומכאן הפּחת. תדע, שכך: כשתבוא לביתך יימצא גם הדוד החדש שאני מוכר לך חסר ערך עשר ליטרות לגבי משקלו עכשיו. אף הוא ייבש בדרך…

וכך היה. צהבוּ פניו של האיכר ואמר לאשתו:

עכשיו אני יודע, שאותו חנווני אדם מהימן הוא…

1319 שמעון ולוי אחים, ונדונים הם בערכאות על ירושת אביהם.

ערב יום-הדין, אמר שמעון לפרקליטו:

שמא אשלח דוֹרוֹן לדיין?

החזיר לו הפרקליט:

חלילה לך מעשות כך! נקי-כפיים הוא, ואם דורון תשלח לו יכעס ויצדד בזכות בעל-דינך.

למחר עמדו האחים לדין וזכה שמעון. כשיצאו הוא ופרקליטו מבית-הדין אמר לו הפרקליט:

יפה עשית, שנשמעת לי. אילו שלחת לו דורון, לא היית אתה זוכה בדין.

צחק שמעון והחזיר:

יפה עשיתי, שלא נשמעתי לך. שלחתי לו דורון – משמו של לוי…

1320 שניים שנעשו שותפים לעסק, עשיר ועני. תמהה אשתו של השני ואמרה לבעלה:

קצרה בינתי מהבין, מה צורך יש לו בעני כמותך?

החזיר לה בעלה:

אל תעמיקי שאלה. גלגל הוא שחוזר בעולם. עכשיו הוא בעל-הממון, ואני – בעל-הנסיון. לשנה או לשנתיים, אם ירצה השם, אהיה אני בעל-הממון, והוא – בעל-הנסיון…

1321 מוכסן עשיר שׁידך את בתו לבנו של רב, ובא אליו הרב לקבוע זמן-החתונה. שמח המוכסן על אורחו והראה לו כל טוב-ביתו. לסוף יצא לטייל עמו בשדות, שעמדו בקמתם, ואמר לו:

גם התבואה של כל השדות הללו לי היא.

אמר לו הרב:

“אשרי אדם מפחד תמיד”. מחר אש יוצאת, חלילה, ואוכלת ביתך, או ברד יורד, חס ושלום, ומכה קמתך… עצתי, שלא תחוס על ההוצאות ותבטיח כל אשר לך מסכנת אש וברד.

הירהר המוכסן ושאל:

מחותן, שמא אתה יוֹדע כיצד עושים ברד?…

1322 בולשת נכנסה למקום פומבי, שהמשחקים אסורים שם, ומצאה רוסי ופולני ויהודי יושבים לשולחן אחד וסידרה של קלפים לפניהם. תפס ראש-הבולשת את שלושתם וביקש למסור אותם לדין.

כפרו התפוסים וטענו:

לא היו דברים מעולם! לא שיחקנו ולא עלה על דעתנו לשחק כאן במקום האסור. אלא מה, הקלפים? הכינונו אותם בשביל לשׂחק בבית.

אמר להם ראש-הבולשת:

הישבעוּ, שלא שיחקתם, ותיפטרוּ.

נשבע הרוסי ונפטר, נשבע גם הפולני ונפטר. היהודי לא רצה להישׁבע ואמר לראש-הבולשת:

כיוון שהללו לא שיחקו, סלקא דעתך, ששיחקתי יחידי?…

1323 קוּביוּסטוּס אחד היה זוכה תמיד ל“מלכים” ונוטל את הממון. בדקו אחריו ומצאו: “מלכים” מזומנים לו בחיקו מלכתחילה. היה שם פיקח אחד וקרא עליו:

“וּמלכים מחלציך יצאו”…¹⁵

1324 רבּהּ הישיש של ניטרה¹⁶ הגיע לגבורות. ביקשו ראשי-הקהילה להנוֹתוֹ, קראו אסיפה והחליטו:

להעמיד במרתפו של הרב חבית, ואיש-איש מכל חמישים בעלי-הבתים שבקהילה יביא שני בקבוקים יין ישׁן, שדעת זקנים נוחה הימנו, וייצק לתוך החבית.

אמרו ועשו: העמידו חבית במרתפו של הרב. איש-איש הביא ויצק שני בקבוקים לתוכה, ונתמלאה החבית. שמח הזקן על המתנה היפה, וכשנפטר העם מלפניו אמר לאשתו:

רבנית, רדי וּמזגי נא לי כוס מן החבית.

מיד ירדה הרבנית לעשות רצון בעלה, וכשעלתה מן המרתף ונסתכלה בכוס שבידה חשכו עיניה:

מים!

נסתכל גם הרב הזקן בכוס ונהם מתוך שפמו:

רמאים בני-רמאים! איש-איש סמך על חבריו, שיביאו יין, והוא עצמו הביא מים, ונתמלאה כל החבית – מים.

התחילה הרבנית מחרפת ומגדפת, היסה אותה הזקן ואמר:

רבנית, אל תשמיעי קולך. יודע אני להתהלך עם הבריות שבעדתי: כפליים ישיבו לנו יין.

בשבת עלה הרב הזקן על הבימה לדרוש, פתח במימרה של רבי ברכיה: “הרוצה לנסךְ יין על-גבי המזבח, ימלא גרונן של תלמידי-חכמים יין”¹⁷, נתן שבח והודייה לקהילה על המתנה היפה וסיים:

אבל חבל, שאחד מכם קילקל יינכם המשובח ויצק לתוכו מים… יודע אני, מי הוא המקלקל, אלא שאין רצוני לביישׁוֹ ולפרש שמו ברבים. מוטב, שהוא עצמו יתקן מה שקילקל: יביא הלילה, אחרי הבדלה, ארבעה בקבוקים יין לכפר על שני הבקבוקים מים ויניחם בחצרי, – ונסלח לו.

תיכף אחרי הבדלה נשמע בחצרו של הרב קול צעדים חרישים.

חרדה הרבנית לראות מי בחצר ועיכּבהּ הרב:

שׁבי במקומך ואל תיראי! יין יהיה לנו.

והצעדים פוסקים וחוזרים, פוסקים וחוזרים. ולאחר שפסקו ולא חזרו עוד, אמר הרב לאשתו:

עכשיו,רבנית, צאי וּמני את הבקבוקים שתמצאי בחצר.

יצאה ומנתה, חזרה ואמרה:

מאתיים… ¹⁸

1325 יהודי עמד לדין על זיוּף סממנים. שאל לו אב בית-הדין אם הוא מודה על עווֹנו, כּפר ולא הודה. תמה אב בית-הדין:

הרי הסממנים שנמצאו בביתך מעידים עליך.

אמר לו הנדון:

שאלה קטנה יש לי לשאול אותך, אדוני אב בית-הדין.

נענה לו הראש ואמר:

שאל.

שאל הנדון:

שמא אתה בקי בענייני חימיה, אדוני אב בית-הדין?

לא, – החזיר הלה. – יוריסטון אני ולא חימאי. הנה המומחה שלפנינו האדון הפרופסור, הוא בקיא בענייני חימיה.

אם-כן, – אמר הנדון, – יש לי בפי שאלה קטנה לאדון הפרופסור.

נענה לו שוב אב בית-הדין ואמר:

שאל.

שאל הנדון את המומחה:

שמא אתה בקי בענייני-משפטים, אדוני הפרופיסור?

לא, – החזיר הלה. – חימאי אני ולא יוריסטון. הנה האדון אב בית-הדין הוא בקי בענייני משפטים.

עכשיו, – חזר הנדון ואמר לאב בית-הדין, – דון מאליך: שניכם חכמים מפורסמים. אף-על-פי-כן, אין אתה בקי בענייני-חימיה, ואין האדון הפרופסור בקי בענייני-משפטים. ועלי, על יהודי פשוט כמוני, שלא ראה מאורות-חכמה מימיו, אתה מטיל חובה שאהיה בקי גם בענייני-חימיה וגם בענייני-משפטים…

---

[א]

1326 יוסי חייט קיבל תורת החייטות מאביו וּמסרהּ לזוּסי בנו. וכך היה אומר:

שמע, זוסי בני, מוסר אביך ואל תטוש תורת אבי-אביך. כי תביא למי-שהוא חליפה חדשה וראית על השולחן ובכל-מקום אשר תגיע עינך חפץ יפה, ואין רואה ואין שומע, וּנתתוֹ מיד אל כיסך והבאתוֹ אל תוך ביתך.

אמר לו זוסי בנו:

אבא, “לא תגנוב” עומדת עלינו מצוה מפורשת מן התורה.

החזיר לו יוסי:

זוסי בני, מה שעומד – יעמוד ומה שמונח – קח…

1327 משנה של ליצנים:

הרואה גנב, אומר: “בחכמה פותח שערים”…¹

1328 מאיר-יוזי גנב הלך בשוּק וראה ארנק נושר מתוך כיסו של אדם. הרים את הארנק והשיבו לבעליו. עד שבעל-האבידה החזיק לו טובה, חזר מאיר-יוזי ותקע ידו לתוך כיסו של אותו אדם וביקש להבריח את הארנק ממנו. הרגיש הלה ותפס לו בידו. תמה ושאל: ממה נפשך: אם אין אתה זהיר בשל אחרים, למה השבות לי אבידתי, ואם אתה זהיר בשל אחרים, מה לידך בכיסי?

החזיר לו מאיר-יוזי:

השׁבת-אבידה מצוה היא, ואני חייב בה ככל אדם מישראל, ואילו גניבה – מלאכתי בכך…

1329 תפסו למאיר-יוזי כשהוא תוקע ידו לכיס זר. אמרו לו: מה לידך בכיסו של אחר?

החזיר מאיר-יוזי:

קל-וחומר אני דן: מה כיסי, שאסור לאחר, מותר לי, כיסו של אחר, שמותר לו, אינו דין, שהוא מותר לי…

1330 תפסו למאיר-יוזי כשהוא רכוב על סוס שאינו שלו.

אמרו לו: מה לך ולסוס שאינו שלך? הסביר מאיר-יוזי: מעשה שהיה כך היה: אמש לנתי בביתו של גוי, והיום השכמתי ללכת לדרכי ומצאתי את החצר סגורה. לא רציתי להטריח את בעל-הבית, שיקום ויפתח לי את השער, נמלכתי ועליתי לגדר וקפצתי למטה. מעשה שטן, נפלתי על סוס זה, שהיה רוֹעה בחוץ, סמוך לגדר. נבהל הסוס והתחיל רץ בכל כוחו, והרי אתם עדים: עדיין הוא רץ…

1331 ² מאיר-יוזי הביא לטחנה חיטים לטחון. עד שהגיע תורו, התחיל נוטל מתוך שקיהם של אחרים ונותן לתוך שׂקיו שלו. תפסוֹ הטחן וצעק:

מה לך ולשקים שאינם שלך?

השיב מאיר-יוזי:

אני שוטה ואיני מבחין בין שלי ושאינו שלי.

צחק הטחן ושאל:

אם שוטה אתה, טוּל מתוך שקים שלך ותן לתוך שקיהם של אחרים.

החזיר מאיר-יוזי:

אני שוטה פשוט, ככל השוטים שבעולם, ואילו עשיתי כדבריך, הייתי שוטה שבשוטים…

1332 מאיר-יוזי נתפס בגניבה ונמסר לדין. אמר לו הדיין:

מסתכל אני בך ובמעשיך ורואה, שאין לך תקנה. כמה פעמים כבר באת לידי והזהרתיך שלא תיגע במה ששיך לאחרים.

החזיר לו מאיר-יוזי:

מה אעשה, אדוני הדיין, וכל מה שאני מוצא בעולם כבר שייך לאחרים…

1333 אמר מאיר-יוזי:

עכשיו, שזקנתי ותש כוחי, אני נוסע במחלקה השלישית, פעמים גם בשנייה וראשונה. לשעבר, כשהייתי נער, לא נסעתי אלא במחלקה השמינית.

אמרו לו:

רבי מאיר-יוזי, מחלקה שמינית היכי תמצי?

הסביר מאיר-יוזי:

ראשונה, שנייה ושלישית – כל אדם. רביעית – חיילים. חמישית – מי שאין לו כרטיס ונותן מה-שהוא לקונדוקטור. שישית – מי שמבטיח מה-שהוא לקונדקטור, ומשתמט הימנו ואינו נותן לו כלום.

שביעית – מי ששוכב בלי כרטיס מתחת לספסל כּעוּבּר במעי-אמו. ושמינית – מי ששוכב בלי כרטיס מתחת לספסל ומבריח משם מזוודה של אחרים…

1334 מאיר-יוזי חלה. בא הרופא, כתב רצפּט וציווה לקחת כף אחת כל שעה. שמע מאיר-יוזי, נענה מתוך מיטתוֹ ואמר:

אדוני דוקטור, לחינם אתה טורח. כבר לקחתי תריסר כפות בבת-אחת ורפואה לא היתה לי…

1335 מאיר-יוזי היה אומר:

יפה אמרו חכמים: “תורה מחזרת על אכסניה שלה”³ מימי לא לימדתי לגימפלי בני הלכות גניבה, והוא בקי בהן מאליו יותר ממני…

1336 פעם אחת שאל גימפלי גנב את מאיר-יוזי אביו:

בשלמא כל ימות-השנה כדין אתה עושה: מכניס ידך לכיסו של נוכרי ומוציא כל מה שיש בתוכו. אבל בפסח הוא איכא משום “בּל ייראה וּבל יימצא”?

החזיר לו מאיר-יוזי:

שאלה גדולה שאלת, בני. מיהו כבר הורו חכמים: “חוּר שבין יהודי לנוכרי – זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת”….⁴

1337 מאיר-יוזי וגימפלי טיילוּ בשוק. אמר מאיר-יוזי לגימפלי:

גימפלי בני, רעב אני. רצונך שנרד למרתף לסעוד?

החזיר לו גימפלי:

לא ירד בנך עמך. לרסטורן החדש שבמעלה-העיר נעלה.

נאנח מאיר-יוזי:

גימפלי, גימפלי! לא כך לימדתיך: המבזבז אל יבזבז שלא לצורך?

נענה גימפלי ואמר:

אין אדם יודע במה משתכר.

הסכים מאיר-יוזי והלך אחרי בנו. אכלו מן המובחר ושתו מן המובחר שבמובחר. גמרו סעודתם ושילם גימפלי ככל אשר אמר הדייל, וגם דוֹרוֹן הוסיף לו בעיין יפה – כל מה שהעלתה ידו מן הכיס בלי מניין ובלי מספר. ראה השׁמשׁ אשר ליד הפתח, כמה עשיר ורחב-יד אורח זה, ונזדרז להלבישו את האדרת, שהושיט ידו לה.

לאחר שיצאו, זקף מאיר-יוזי עין זעומה בגימפלי ואמר לו:

שמא רוטשילד אתה שידך פתוחה כל-כך?

החזיר לו גימפלי:

אבא, אדרת זו שעלי מה היא בעיניך?…

1338 ⁵ בּניטרה עמדו להתפלל “כל-נדרי”. הוציאו הרב והפרנס ספרי-תורה מן ההיכל וירדו אל התיבה. פתאום הסתכל הרב בפרנס וראה, שחוורוּ פניו. הקריב ראשוֹ אליו ולחש לו:

מה לך?

לחש לו הפרנס:

נזכרתי, שיצאתי מן הבית ושכחתי לנעול את הדלת.

חזר הרב ולחש לו:

מה-בכך? כל העדה כאן…

1339 ושוב מעשה שהיה בניטרה:

שבת אחרי חזרת-הש"ץ של שחרית בּיקשׁ החזן לעלות ולהוציא ספר-תורה מן ההיכל, ואמר לו השׁמשׁ:

אבד המפתח של ארון-הקודש.

נבוך החזן, ניגש אל הרב הישיש ושאל:

רבי, אולי יש צד היתר לקרוא את הסדרה מתוך “חומש”?

השיב הרב הישיש:

אין צורך.

היפנה ראשו אל הקהל ושאל:

שמא יש בידי מי-שהוא מן החשובים הפּוֹתחת שלו?…

1340 חלה הפרנס של ניטרה ונסתכן. הסכנה גדלה מיום ליום, ולסוף אמר הרופא:

בי אין לו תשועה; קיראוּ אל אלהים.

מיד קרא הרב הישיש לרבּם של גנבי ניטרה ואמר לו:

עליך אני נוטל, שתאסוף אנשיך ותאמרו תהילים לרפואת הפרנס.

עשה הלה רצונו של הרב, אסף אנשיו ואמרו תהילים, – ולמחר היתה תשועה לחולה.

אמרו לו לרב הישיש:

רבי, מה ראית לקרוא דווקא לאלוּ, שיתפללו על החולה?

החזיר הרב:

ראיתי, שננעלו שערי-רחמים, וקראתי לאלו, שבקיאים הם בשבירת מנעולים…

1341 שאלו לדינאבּוּרגי:

מה טעם יצא שם רע לעירך, שׁרוּבּהּ גנבים?

החזיר הדינאבורגי:

באמת, אין בין עירי לעיר אחרת ולא כלום. מה כל עיר שליש גנבים, שליש נגנבים ושליש סוחרי-גניבות, אף עירי כך. אלא שבעירי מתחלפים אלו באלו כל שנה ושנה…

(עיין לעיל סימן 1086)

1342 רב הזמין עגלה בשביל לנסוע לעיירה סמוכה. בדרך סמוּך לפונדק, פקע אופן של העגלה ואמר העגלון לרב:

רבי, היכּבד והיכּנס לפונדק עד שאתקן את האופן.

ירד הרב מן העגלה ונכנס לפונדק. עד שהספיק להוציא מקטרתו מכיסו ולהציתהּ קרבה עגלה אחרת לפונדק, ועגלונהּ שלה נכנס גם הוא לתוך הבית. לא היו רגעים מועטים ונשמע מבחוץ קול עגלונו של הרב:

רבי, היכּבד וצא; הכל מתוקן לנסיעה.

מיד יצא הרב, עלה לעגלה והיא זזה ממקומה. אמר הרב לעגלונו:

מה זה מיהרת לתקן?

החזיר העגלון:

כי הקרה ה' לפני לייבּם ⁶ אופן של אותו עגלון, והכל עלה יפה.

לא הבין הרב ושאל:

מה פירוש לייבּם?

השיב העגלון:

פּירוּשׁ: לטחתי אופן של אותו עגלון, והרי אנו נוסעים.

שוב לא הבין הרב וחזר ושאל:

מה פירוש לטחת?

תמה העגלון:

רבי, כל היום וכל הלילה אתה עוסק בתורה, ולשון פשוטה של בני-אדם אין אתה יודע. כיון שאותו עגלון נכנס לפונדק, מיד גררתי אופן אחד שלו – וברוך-השם, נתמלא חסרוני.

נשא הרב עיניו לשמים, נענה ואמר:

ישראל קדושים הם. יש מייבּם, יש לוֹטח ויש גוֹרר, אבל חס וחלילה, אין איש ישראל גונב…

1343 ההוא שנכנס אצל רבּם של הגנבים. פתח ואמר:

מורנו ורבנו, מחר יריד ובאתי להישׁאל, אם יש צד היתר לעקור בשעת מהומה של יריד ארנק מתוך כיסו של אחר ולהניחו בתוך כיסי שלי?

אמר לו “הרב”:

עד שאתה שואלני, אם מותר, שאלני אם אפשר?

תמה השואל:

מה לתלמיד-חכם כמותך ולשאלה של הדיוט? ודאי אפשר, שהיריד גדול והדחק מרוּבה.

החזיר לו “הרב”:

אם-כך, חוכך אני להתיר, שקיימא לן: בשעת הדחק מוּתר…

1344 מספרים על רב מפורסם:

כל-זמן שבעלי-דין עמדו לפניו ותבעו ממון זה מזה, היה הוא עוצם עיניו ומנמנם. כיוון שבאו בעלי-הדין לכלל כעס והתחילו קוראים זה לזה גנב, מיד היה פוקח עיניו ומקשיב.

אמרו לו מקורביו:

ילמדנו רבנו, מה טעם אתה עושה כך?

החזיר להם הרב:

כדין אני עושה. כל זמן שיהודים תובעים ממון זה מזה, מעמיד אני שניהם בחזקת שקרנים: מהיכן יש להם ליהודים ממון? והואיל והתורה אמרה “מדבר-שקר תרחק”⁷ אני עוצם עיני ומנמנם. כיוון שהם באים לכלל כעס וקוראים זה לזה גנב, אני חוזר ומעמיד שניהם בחזקת מהימנים, שאמרו חכמים: “רובא גנבי – ישראל נינהו”⁸, ומיד אני פוקח עיני ומטה אוזן, כדי שתהא רגילה לשמוע דברי-אמת…

1345 שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה ראו חכמים, שאמרו: “רובא גנבי – ישראל נינהו”? כלום למוּדים ישראל לעבור על לאו מפורש שבתורה?

החזיר אייזיק-מאיר:

הן, למודים ישראל לעבור על לאו מפורש שבתורה, והם עוברים גם על “לא תגנוב”. מה שאין כן, אילוּ היה כתוב בשולחן-ערוך “נוהגין שלא לגנוב”, היו זהירים גם במנהג זה…

1346 ⁹ איכר בא לעיר, נכנס לפונדק לשתות כוס יי"ש והניח עגלתו וסוּסוֹ ברחבה שלפני הפונדק. אותה שעה עברו שם שני גנבים. נסתכל אחד מהם בסוסו של האיכר ואמר לחברו:

סוס יפה, וראוי הוא שתהא ידנו בו.

אמר לו חברו:

האיכר ידלוק אחרינו וידביקנו.

נענה הראשון ואמר:

יודע אני עצה לכך. בוא וארתום אותך במקומו של הסוס, וּכשׁיצא האיכר מן הפונדק יבּהל ויטפל בך, ולא ירדוף אחרי.

וכך היה: כשיצא האיכר מן הפונדק ומצא אדם רתום בעגלתו והסוס איננו, נבהל מאד ושאל:

מה לך פה, וסוסי היכן?

החזיר לו הלה:

אני סוסך… לפני כמה שנים נכשלתי בעבירה חמורה, ולכפרת עוון נגזרה עלי גזירה מן השמים, שאיעשה סוּס ואעבוד עבודות-סוּס. עכשיו, ברגע זה, נסתיימה הגזירה ושבתי להיות אדם כבתחילה.

נצטער האיכּר שהשתמש הרבה שנים באדם שנעשה סוס, ביקש מאתו סליחה על המכות שהכהו כל אותן השנים, התירו ושלח אותו לחופשי.

למחר-מחרתיים חזר ובא האיכר לעיר והלך ליריד של הסוסים לקנות סוס חדש. ראה סוס עומד למכירה בפינה ומיד הכירו: סוסו שלו הוא זה. ניגש אליו, הניח לו יד על צווארו ואמר לו:

אוי לך, שוטה: כבר נענשת פעם אחת ונעשית סוס, כיצד לא נזהרת ונכשלת שוב בעבירה?…

1347 בליל “זכור ברית” עבר סוחר דרך עיירה קטנה, והוא עייף וסוסיו עייפים. נמלך וירד לפונדק לפוש ולהאכיל את הסוסים.

עד שישב בפונדק ושתה כּוֹסוֹ, וסוסים בּחוץ לעסו מתוך תרמיליהם, נשמע קול קורא של השׁמשׁ:

“ישראל עם-קדושים קוּמוּ לסליחות”!

מיד יצא הסוחר אל השמש, הניח לתוך ידו מטבע של כסף ואמר לו:

בבקשה ממך, הנח להם לקדושים שישנו עוד חצי-שעה.

שילשל השמש את המטבע לכיסו ואמר:

רצונך אעשה. אבל תמוה אתה בעיני, שאתה דואג כל-כך לקדושים. מה איכפת לך, אם יקומו חצי-שעה קודם?

החזיר לו הסוחר:

לא להם אני דואג, לסוסי אני דואג: כל זמן שהקדושים ישׁנים, סוסי אינם בחזקת סכנה…

1348 ¹⁰ ראו ליהודי, שהוא תפוס בידי שוטרים ונהלך אחריהם לבית-האסורים. אמרו לו:

מה פשעך ומה חטאתך?

השיב התפוס:

חבל מצאתי בשוק והרימותיו…

תמהו השומעים:

ועל זה מוליכים ואתך לבית-האסורים?

סיים התפוס:

ולא מדעתי היה סוס נמשך והולך אחרי החבל…

1349 הלך בא לביתו של מוכסן וביקש מקום ללון. אמר לו המוכסן:

אין מקום פנוי אלא בארוווה, ליד הסוסים.

הסכים ההלך וקנה לו מקום-לינה בּאוּרווה. למחר נכנס המוכסן ומצא: ההלך נעלם והסוסים נעלמו. דלקו אחריו ותפסוּהוּ. אמרו לו:

כיצד אדם מישראל עובר על לאו מפורש שבתורה?

החזיר ההלך:

לא מרצון, אלא מאונס עברתי על לאו זה. ומעשה שהיה כך היה. כיוון שנכנסתי לאוּרווה וראיתי את הסוסים היפים, מיד התחיל לבי חומדם, וכל הלילה עברתי על “לא תחמוד”. ראיתי, שאין בי כוח לכבוש את יצרי והוא תקיף ממני, נמלכתי והחלפתי את הלאו של “לא תחמוד” בלאו של “לא תגנוב” ולקחתי את הסוסים שכר-חליפים…

1350 ¹¹ ההוא שנכנס לגן-ירקות שלא ברשות וּמילא שקו מלפפונים. תפסוהו והביאוהו לגוי בעל הגן. אמר לו הגוי בעל-הגן:

מה לך ולגן שלי ולמלפפונים שלי?

החזיר התפוס:

הלכתי בדרך והדביקה אותי רוח-סערה. ראיתי גן וקפצתי לתוכו בשביל להיסתר מן הסערה. ראיתי קלחי מלפפונים ונאחזתי בהם, שלא תפילני הסערה. ומשום שנאחזתי בהם בכל כּוֹחי נעקרו מן הערוגה שלא מדעתי. אמר לו הגוי בעל-הגן:

תירצת עקירת המלפפונים, ולא תירצת כיצד הם באו לתוך שׂקך?

נענה התפוס ואמר:

אף זו שאלה של גוי…

1351 שניים הלכו בדרך והגיעוּ לגן של פּירוֹת. נכנס אחד לגן והתחיל קוטף תפוחים. עד שהספיק למלא כיסיו קרא אליו חברו:

הנח את התפוחים וּברח… רואים!…

קפץ הלה וברח מתוך הגן. פנה כה וכה וראה, כי אין איש, תמה ושאל:

מי רואה?

החזיר לו חברו:

אלהים רואה.

טפוּ! –רגז הוא ורקק. – ואני נבהלתי… אמרתי, שהגוי, להבדיל, רואה…

1352 שניים פרצו לגן וגנבו ירקות. תפסם השומר והביאם לבעל-הגן. בדקוּ לראשון וּמצאוּ כיסיו מלאים פולים. דן בעל-הגן דינו ואמר:

בפוֹלים חטא, בפולים ילקה. יבליעו לו את הפולים מלמטה למעלה…

שמע הנדון פסק-דינו והתחיל צוחק. אמר לו בעל-הגן:

לשמחה מה זו עושה? שמא על ההנאה שתהיה לך אתה שמח?

החזיר הנדון:

לא עלי אני שמח, על חברי אני שמח: הוא גנב קישואים…

1353 יהודי לבוש קאפוטה נכנס אצל דייג לקנות דגים לכבוד שבת, ונתן עין בדג יפה. ראה שהדייג עסוק, שלח ידו והעלים את הדג היפה מעל האיצטבה והצניעו מתחת לקאפוטה. וארוך היה הדג וזנבו בקע מתחת לקאפוטה.

הרגיש הדייג בדבר ואמר לבעל-הקאפּוטה:

רבי יהודי, כשתכנס אצלי, אם ירצה השם, בערב שבת הבא, תעשה נא אחת משתי אלה: או שתטרח ותלבש קאפוטה ארוכה יותר, או שתשלח ידך ותגנוב דג קצר יותר…

1354 מעשה בחנווני ירא-שמים, שהיו ציציותיו של טלית-קטנו ארוכות ובוקעות לחוץ. ומרננים היו אחריו שהוא גם קצת גנב ואבני-המאזניים שבחנותו אבני-מרמה הן.

פעם אחת נכנס אצלו לחנותו המגיד של העיר ומצא אותו שוקל ומוכר סחורה לקונים, וציציותיו מתבדרות מבין כנפות בגדו אילך ואילך, ואבני-מאזניו מרמות וגונבות. אמר לו המגיד:

ידידי, אם לדברי תשמע, תפחית מקצת מן הציציות ותוסיף מקצת על אבני-המאזניים…

1355 תפסו לגנב שׁגנב תרנגולת של אלמנה ענייה. חירפו אותו ואמרו לו:

רשע מרושע, אין אלהים בלבך. לא חששת לגנוב תרנגולת אחרונה של ענייה עלובה.

החזיר הוא:

אדרבה, חששתי… ראיתי תרנגולתה של ענייה עלובה זו תועה ברחוב, ואין דואג לה. חששתי, שמא ירגיש בה אדם שאינו מהוגן ויגנוב אותה. נמלכתי ואספתיה אלי, כדי לעשות לה שמירה…

1356 מבית-המדרש נגנבה הקופסה של צדקה. ביקשו את הגנב ומצאו אותו. פתחו את הקופסה ומצאו בה חצי-רובל. הוכיחו את הגנב ואמרו לו:

כיצד לא התביישת מפני המקום וגנבת חצי-רובל מעות-עניים?

החזיר הגנב:

מה טענה יש לכם עלי? הרי אתם רואים, שלא היה בקופסה יותר…

1357 נגר היה נכנס ויוצא בביתו של עשיר לתקן את הרהיטים. יום מימים נעלמו שתי כפות של כסף משוּלחנו של העשיר. בדקו לכל מי שהיה אותה שעה בבית, ונמצאו הכפות תחובות במגפיו של הנגר. הוֹכיחוֹ העשיר ואמר לו:

עשר שנים אתה יוצא ונכנס בביתי. כל אותן השנים היית מוחזק אדם ישר לסוף נמצאת גנב. החזיר לו הגנב:

אל תתמה. שעות רעות באו לעולם, וכל מי שמבקש באמת ובתמים להיות אדם ישר אין לו תקנה, אלא שייעשׂה גנב…

1358 היתה גניבה בביתו של עשיר, והכל תמהו: דברים פחותי-ערך לקח הגנב, תכשיטי-זהב ואבנים יקרות לא לקח. לימים נמצא הגנב ונמסר לדין. אמר לו הדיין:

הסבירה נא לי, מה ראית להיות להוּט אחרי חפצים של מה-בכך, ומחפצים יקרים הנחת ידך?

עננוּ פניו של הגנב והחזיר:

בבקשה ממך אדוני הדיין, הנח לי, דיי במה שכבר קיבלתי מאת אשתי…

1359 חנווני קרתני בא לכרך ולקח סחורה מן הסיטוני. בינתיים התחיל היום מחשיך ועמד הקרתני בפינה להתפלל מנחה. עד שׁגמר שמונה-עשרה ננעצה עינו באיצטבה זרועה מטפחות-משי נאות, מהודרות, שופרי דשופרי… כּרע ב“מודים” – ותריסר מטפחות נבלעוּ בכיסו.

למחר בא אל הסיטוני לגמור את החשבונות, נסתכל ב“רשימה” ומצא: תוספת סכום מתחת לשורה האחרונה. תהה ואמר לסיטוני:

תוספת זו על שום מה?

גימגם הסיטוני ואמר:

זוכר אתה?… אתמול לפנות ערב… בשעת מנחה…

זקף הקרתני אצבע כלפי חוטמו של הסיטוני, נענה ואמר:

אוי, גנב אתה!…

1360 שאלוּ לכוֹהן:

כשאתה עולה לדוכן, על מה אתה חושב?

השיב הכוהן:

כשאני עולה לדוכן, אין בלבי אלא מחשבה אחת. ישראל קדושים הם. מי יודע, מה יארע לנעלי שחלצתי והנחתי שם למטה?…

1361 שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

בשלמא תשעה-באב אסור בנעילת-הסנדל משום אבילוּת, אבל יום-כיפור למה?

החזיר אייזיק-מאיר:

יום-כיפור אסור בנעילת-הסנדל משום שיש בו ברכת-כוהנים.

אמרו לו:

רבי אייזיק-מאיר, פרש דבריך.

פירש אייזיק-מאיר והסביר:

כוהנים, כשעולים לדוכן, חולצים נעליהם ומניחים אותן למטה. והיה מקום לחשש, שמא דווקא ביום-הדין יתגלה למקום ברוך-הוא הסוד הגדול והנורא, ש“רובא גנבי – ישראל נינהו”. לפיכך הקדימוּ חכמים ואסרוּ נעילת הסנדל…

1362 בישיבה קרה מקרה לא-טהור: נגנבו כליו של תלמיד. בשבת דרש ראש-הישיבה דרוש גדול, כמה שנוּאה גניבה לפני המקום, ולמחר נכנס אצלו תלמיד אחד ואמר לו:

רבי הרי הכלים שנגנבו… בּוּשה היא לגנב שיחזירם בעצמו, ועשה אותי שליח לכך.

נתן בו ראש-הישיבה עין בוחנת והחזיר לו:

יישר כּוחך, בני, שנעשית שליח לדבר-מצוה. ברם, אותו תלמיד טיפּש הוא: מה היה חסר, אילו בעצמו היה משיב את הגניבה ואומר, ששליחוּתוֹ של אחר הוא עושה?…

1363 תפסוּ לבן-ישיבה, שנכשל וגנב מעל שולחן של בעל-בית שתי כפות של כסף. סטרוֹ ראש-הישיבה וצעק:

אין רצוני לגדל גנבים בישיבתי!

העיז הנסטר פניו ואמר:

רבי, אף הפילפולים שלך גניבה הם: משל “המרה”ם שיף" וה“פני-יהושע” הם.

החזיר לו ראש-הישיבה:

לא דייךָ שגנב אתה, אלא שגם הדיוט אתה. כשאני גונב, בדין אני עושה: אני נהנה ו“המהר”ם שיף" ו“הפני-יהושע” אינם חסרים כלום, ואילו אתה שגנבת – בעל-הבית חסר שתי כפות של כסף…

1364 תפסוּ ליהודי, שגנב בבית-יראה שלהם אבנים טובות מעל האיקונין של מרים. מסרוּהוּ לדין, וטען הגנב:

לא גנב אנוכי ולא בן-גנב אנוכי. לא גנבתי, אלא מתנה ניתּנה לי. ומעשה שהיה כך היה: חלו אשתי וילדי, ולא היתה פרוטה בידי לרפאותם. הלכתי לבית-הכנסת שלנו, פתחתי את ארון-הקודש ובכיתי והתחננתי אל אלהינו, כי יחלצני מעוניי. ולחינם בכיתי והתחננתי, – לא נעניתי. באוּ מים עד נפש והלכתי לבית-הכנסת שלכם, התנפלתי לפני האם הקדושה והתחננתי אליה, כי תחוס עלי ועל אשתי וילדי ותחלצני מעוניי, – ומיד נעניתי: הרימה ידה הימנית, רמזה לי כלפי אבניהּ הטובות ואמרה: “קח ולך” – ונשמעתי לה.

שמע השופט ולא ידע לדון דינוֹ של היהודי: לחייב אותו –הרי זו כפירה במעשה-ניסים, לזכּוֹת אותו – יימּצא חוטא נשכר. נמלך ושאל את רומי. לא היו ימים מרובים ובאה תשובה משם:

“חזרנו על ספרי-הזכרונות של הכנסיה הקדושה ומצאנו שכבר אירע נס כזה לפני חמש מאות שנה”.

מיד שיחרר השופט את היהודי ואמר לו:

הישמר לך, פן יארע לך שוב נס זה, שאין הוא מתארע אלא אחת לחמש מאות שנה…

1365 שלוש בחינות בוחן גוי את המגל קודם שהוא לוקחוֹ מן החנווני היהודי:

חותך בו את הקש: אם נחתך הקש – מוטב, ואם לאו – לאו; מטיחוֹ באבן: אם ניצוצות ניתזים הימנוּ – מוטב, ואם לאו – לאו; גוֹנבוֹ ומסתירוֹ מתחת לבגדו: אם החנוני עסוק ואין הוא רואה – מוטב, ואם לאו – לאו…

1366 איכּר הביא למשרפת-יי"ש של יהודי הרבה שׂקים תפוחי-אדמה למכירה, ודרש בדמיהם דינר לכל שׂק. הסכים היהודי ואמר לו:

הרי פי-המרתף וּלשׁם תשפוך את תפוחי-האדמה. כנגד כל שׂק אניח על השולחן פרוטה אחת, ולפי מספר הפרוטות נדע מספר השׂקים.

הסכים האיכר. התחיל שופך את תפוחי-האדמה לתוך פי-המרתף, והיהודי מניח כנגד כל שׂק ושׂק פרוטה על השוּלחן. נמלך היהודי והיפנה בּכוונה ראשו לצדדים, ומייד פשט האיכר ידו, גּנב כמה פרוטות מעל השולחן והצניען בכיסו…

1367 סיטוני שלח את פקידו להביא קמח מן הטחנה. יצא הפקיד, שכר עגלות ופסק לבעליהן שתי קופּקות לשק, שב אל בעליו ואמר לו, שפסק לבעלי-העגלות שלוש קופיקות לכל שק. למחר נודע הדבר לסיטוני, ואמר לו:

הוברר לי, שגנב אתה. כך וכך עשית אתמול.

החזיר לו הפקיד:

אדוני, מה לשון היא זו? שמא הוברר לך, ששקרן אני, אבל גנב מניין לך?…

1368 קרתני בא לאחיו שבכרך. למחר יצאו שניהם יחדיו לטייל ברחובות העיר והגיעו לבית גדול, שדוגמתו לא ראה הקרתני מימיו. תמה הקרתני על גודלו של הבית ושאל:

בית גדול זה מה הוא?

השיב לו אחיו:

בית גדול זה הוא הבּנק של המלכות, ויש בו אלפי-אלפים ורבו-רבבות ממונות.

שאל הקרתני:

ומה לו פה לחייל המזויין, העומד ליד הבית?

השיב לו אחיו:

לשם שמירה על אלפי-האלפים ורבו-הרבבות ממונות הוא עומד כאן.

תמה הקרתני:

ממונות מרובים כאלה מוסרים לידי חייל, ואין חוששים, שמא הוא עצמו יגנוב אותם?

השיב לו אחיו:

הממונות שמורים בפנים הבית בארונות של ברזל סגורים ומסוגרים באלפי מנעולים ובריחים, ואין שום אדם יכול לגנוב אותם.

שאל הקרתני:

אם-כן, מה צוֹרך יש שׁהחייל יעמוד פה וישמור עליהם?

כּעס אחיו והשיב לו:

אחי יקירי, לא לחינם אמרו: טיפש אחד יודע לשאול יותר משעשרה חכמים יודעים להשיב. חייל מזויין זה יותר משהוא שומר על הבית, שומר הבית עליו, שלא ילך למקום אחר ולא יגנוב שם מה שיבוא לידו…

1369 אמרו לו לגנב:

על חייך אין אתה חס? כל פעם שאתה נמצא בגניבתך מכים אותך מכות אכזריות ולמחר אתה חוזר לסוּרךָ.

החזיר הגנב:

יישר כוחם של הנגנבים, שהם מכים את הגנבים. לולא כן היה כל העולם כולו גנבים ונמצאת פרנסתנו מקופחת…

1370 מדכּי חבד היה אומר:

שׁבּח אני את הגנבים, שאילמלא הם לא היתה משטרה בעולם, ואילו לא היתה משטרה – היה כל העולם כולו גנבים.

1371 גנב נמצא בגניבתו ונמסר לדין. ערב יום-הדין דרש מאת אב בית-הדין, שיעמיד לו סניגור משל המלכות. תמה הלה:

הלוא נמצאת בגניבתך, ומה זכות יכול הסניגור ללמד עליך?

החזיר לו הגנב:

חייך, אדוני אב בית-הדין, אף אני מבקש לדעת, מה זכות יכול ללמד עלי?…

1372 ההוא שנתפס בגניבה ודן אותו השופט שילקה ארבעים. לקה עשרים וכל בשרו נעשה דם. ריחמו השופט וּויתר על החצי השני. בכה הלוקה מרוב שמחה ואמר לשופט:

אדוני השופט, כשם שריחמת עלי, כך ירחמו עליך מן השמים וישלמו לך כפל-כפליים…

1373 גנב יהודי נמצא בגניבתו, ואיימוּ עליו, שימסרוהו לדין.

שמע הגנב וצחק. אמרו לו:

למה אתה צוחק?

החזיר הגנב:

מובטחני, שלא תמסרוני לדין. “נעלם”¹² אני ופאספורט אין לי, ועדיין לא שמענו ולא ראינו יהודים רחמנים בני-רחמנים מוסרים “נעלם” לידי הרשות…

1374 שאל יהודי לחברו:

זה כמה לא ראיתי את בנך. היכן הוא?

החזיר לו חברו:

בני נתחבב, ברוך-השם, על השררה. לפני כמה זמן הוזמן לגדולי-השררה. כשנכנס אמרו לו: “היכּבד ושׁב”, – ועדיין הוא יושב…

1375 ערב-פסח שלחה הקהילה מצה ויין וכל צורכי פסח לאסירים היהודים. למחר הלך השׁמש לשׁם ושאל את האסירים, אם קיבלו הכל ועשו את “הסדר” כהלכתו? קם הזקן שבהם ונתן שבח והודיה לקהילה ואמר:

ברוך השם, עשינו את “הסדר” ככל ישראל, לא חסרנו אלא דבר אחד.

שאל השמשׁ

מה חסרתם?

השיב הזקן:

כשהגענו ל“שפוך חמתך” ביקשנו לפתוח הדלת – ולא עלה בידינו…

1376 גנב נדון לשבת בבית-האסורים שנה שלימה. כשכלתה לו שנתו ושב לביתו, מצא אשתו מיניקה תינוק בן חודש. לא הירהר אחריה ולא אמר כלום. לימים חלה הילד ומת. חלץ “האב” נעליו, ישב על הקרקע וקיבל עליו אבילוּת-שבעה. בוֹ-ביום נכנסו אצלו חבריו לנחמו, שמע תנחומיהם, נשא עיניו לשמים ואמר:

סהדי בּמרומים! זו לי פעם ראשוֹנה אני יושב ישיבה של חינם…

1377 מאיר-יוּזי גנב ובנו גימפלי גנב הוזמנו לחתונה, והיה שם כּנר מפליא לעשות. אמר מאיר-יוזי לגימפלי:

גימפלי בני, בחור זה מה הוא בעיניך?

החזיר לו גימפלי:

אבא, בחור זה טיפש מופלג הוא בעיני. אצבעות זריזות כל-כך ניתנוּ לו מן השמים. וּמוח אין לו בקדקדו להתלוֹת עמנו למלאכה.

1378 שאלה שאל מי-שהוא למאיר-יוזי:

מה תפילה אתה מתפלל בים-כיפור?

השיב מאיר-יוזי:

תפילה קצרה אני מתפלל ביום-כיפור: “יהי הרצון מלפניך, אלהינו ואלהי-אבותינו, שתזכּני להיות עושה-רצונך לכל מי שתחתום עליו גזר-דין של גניבה”.

שמע גמפלי ושאל:

אבא, תינח קודם חתימה. לאחר חתימה מה תפילה אתה מתפלל?

שתק מאיר-יוזי ולא השיב כלום. אמר גימפלי:

לאחר חתימה אני מתפלל: “פתח לנו שער אחרי נעילת-שער, כי פנה יום”¹³.

נענה מאיר-יוזי ואמר:

אשריך, בני. עליך אמרו חכמים: “יפה כוח הבן מכוח האב”¹⁴.

1379 ¹⁵ בקצת מקומות נהוג מנהג יפה: אין קוברים את המת, יהיה מי שיהיה, אפילו חומץ בן-חומץ, עד שייאמר לו שׁבח לפני מיטתוֹ, כדי שתהא לו זכות בבית-דין שלמעלה.

כשמת מאיר-יוזי גנב היתה מיטתו מוטלת שעה מרובה על הקרקע: איש לא ידע למצוא שבח לו. לסוף קם הזקן שבקברנים ואמר:

קיברוּ את המת! אני יודע שבח לו: גימפלי בנו גנב גדול ממנו…

[נוסח אחר:

…לסוף קם הזקן שבקברנים ואמר:

קיברו את המת! אני יודע שבח לו: מימיו לא הלך ד' אמות בלי נטילת-ידיים…]

[ב]

1380 ¹⁶ הלך יהודי נכנס ליער ונתקל בגזלן יהודי. תפס לו הגזלן בדשׁ בגדו וצעק:

ממון או דמים!

החזיר ההלך:

תן לי את הנפש, ואת הממון קח לך.

אמר הגזלן:

מהר ותן את הממון.

אמר ההלך:

יהודים אנחנו, ודין הוא שתעשה עמי חסד. לא שלי הוא הממון, אלא של שולחי. בבקשה ממך, שלח אקדוחך וירה אחת ושתיים בכובעי, ויראה שולחי את הכובע ויאמין שנאנסתי.

נענה לו הגזלן וירה לו בכוֹבעוֹ אחת ושתיים.

עכשיו, – אמר ההלך, – ירה נא גם במעילי לשׁם סימן שנאבקתי.

שוב נענה לו הגזלן וירה אחת ושתיים גם במעיל.

חזר ואמר ההלך:

עשה עמי עוד חסד אחד וירה גם באפודתי, והיה לי לאות שנאבקתי בכל כוחי.

סירב הגזלן ואמר:

איני יכול.

היתמה ההלך ושאל:

מה פירוש אין אתה יכול? מה הבדל יש בין אפודה לכובע ומעיל?

השיב הגזלן:

אין לי כדורים יותר.

אה! – נשא ההלך את רגליו והלך לו. – אם אתה אין לך כדורים, אני אין לי ממון…

1381 יהודי שנסתתמו לו מעיינות הפרנסה נמלך להתפרנס מן הגזלנות. אמר ועשה: נטל סכין במטבח ויצא ליער. עמד להתפלל מנחה, והנה הלך בא. הרים ידו ורמז להלך, שיחכה עד שיגמור שמונה-עשרה. נסתכל בו ההלך והכּירוֹ: בּרל שכנו בבית-המדרש, – ועמד וחיכה לו. גמר הגזלן להתפלל שמונה-עשרה, פסע שלש פסיעות לאחוריו, אמר “עלינו” ורקק כנהוג, ומיד תפס להלך המחכה לו בדש בגדו וצעק:

ממון או דמים!

תמה הלה: בּרל ידידי, שמא דעתך נטרפה עליך חלילה?

שלף הגזלן סכינו ונהם ברוב רוזגה:

לא ברל ולא ידיד, אלא גזלן דורש דמים.

ותוך כדי דיבור רפתה ידו, וגנח:

אין מזל לישראל… דווקא הסכין של חלב נזדמנה לי…

1382 היה יום-פגרה ויצאו מלמדים לטייל ביער הסמוך לעיירה. פתאום קפץ עליהם גזלן יהודי, פתח פיו וצעק:

הידיים למעלה!

מיד הרימה כל החבורה ידיה למעלה. אחד מן החבורה לא הרים ידיו. חזר הגזלן וצעק צעקה גדולה:

הידיים למעלה!

החזיר הלה ברב אימה ופחד ואמר:

לא עליך, רבי גזלן, השיגדוֹן אינו מניח לי.

נאנח הגזלן:

השיגדוֹן אינו מניח לך? אוֹי לי!… עצתי, שמכאן ואילך לא תאכל לא בצל ולא שום ולא פילפל, שׁקשׁים דברים חריפים לשיגדון…

1383 יהודי אזרח-סיביריה¹⁷ חלה ונטה למות. בא השמשׁ והתחיל מקריא לו וידוּי:

“אשמנו”…

חגר החולה שארית כוחו. היכה בידו על לבו ונענה אחרי השמש:

אשמנו.

“בגדנו”…

בגדנו.

“גזלנו”…

נשתתק החולה ולא נענה אחרי המקריא. הרים השמש קולו וחזר:

“גזלנו”…

שתק החולה ולא נענה אחריו. אמר לו השמש:

מה לך, כי נשתתקת?

התחזק החולה, נשם נשימה כבידה והחזיר:

אפילו אם פה תהא קבורתי – איני מודה…

1384 תפסו לגזלן יהודי ודנוהו למיתה. ערב אותו יום, שנגזר עליו לעלות לגרדום, נכנס אצלו הממונה על בית-הסוהר ואמר לו: מנהג קדמונים הוא למלא רצונם האחרון של הלקוחים למוות. מה רצונך אתה?

השיב היהודי:

רוצה הייתי לאכול פּטל חי בטרם אמות.

אמר לו המונה:

חורף היום, וּפטל חי מהיכן?

החזיר לו היהודי:

מה בכך שחורף היום? אני יש לי פנאי לחכות…

ספר הבדיחה והחידוד: מומרים ומוסרים / אלתר דרויאנוב

1385      נציב רשע היה לה למוסקבה – סרגי אלכסנדרוביץ דוֹדוֹ של הקיסר. הרבה גזירות גזר על היהודים והרבה קיצץ בזכוּתם לדוּר במוסקבה עיר-הקודש. מהם התחכמו ומצאו תחבולות שונות, שלא תשיגם ידו של אותו רשע, מהם לא עמדו בניסיון וקיבלו עלהם נצרוּת, ונפטרו בבת-אחת מכל עוּנוֹתם, ומהם – והם הרוב- גלוּ.

פעם אחת ישבו יהודים מוסקבאים בחבורה וסיפרו זה עם זה על צרת-הישיבה בעיר שלטונו של סרגי הרשע. פתח אחד ואמר: הרבה עמלתי והרבה יסורים שבעתי, אבל סוף-סוף כּבר יש לי, ברוך-השם, זכות ישיבה כאן.

אמרו לו חבריו:

זכותך מה היא?

החזיר הנשאל:

מיום אתמול ואילך מוכתב אני לסוחר ממדריגה ראשונה. ¹

נענה שני ואמר:

ברוך השם, אף אני כבר יש לי זכות-ישיבה.

אמרו לו:

זכותך שלך מה היא?

החזיר הלה:

אני מוכתב לדוקטור.

קם שלישי ואמר:

זכיותיכם שלכם קליפת-השום לגבי זכותי שלי.

שאלה כל החבורה פה אחד:

אתה מה זכותך?

הוציא הוא מכיסו צלב קטן, הניח לפניהם ואמר:

הרי!… אני מוכתב לישו המשיח…

1386      ימים רבים נאבק יהודי מוסקבאי עם המשטרה: עיתים ניצח מתן בסתר, עיתים הצליחה הערמה. לסוף כּלו כל הקיצים. בשכונתו נתמנה קצין-שוטרים חדש רשע-מרושע: לא ידע רחם וארב לכל אדם מישראל. לא עמד היהודי בנסיון ועשה מעשה: הלך לכומר – ושב לביתו “גוי”.

ויהי בחצות הלילה והמשטרה באה. לא קם ולא זע המומר החדש והעמיד פנים כאילו הוא ישׁן. ניגש קצין-השוטרים למיטתו, הסתכל בו יפה-יפה, הכירוֹ וקרא:

אהא, ז’יד! באת בכפי. עכשיו לא תימלט עוד…

פּיהק המוּמר החדש לכל רוחב פיו, התמתח לכל אורך המיטה, פישפש ומצא צלבוֹ מתחת לכר, הגיעוֹ עד לחוטמו של הקצין הרשע, נענה ואמר:

והלה מי הוא בעיניך – כּלב?…

1387      כמה זמן ישב יהודי במוסקבה שלא ברשות והתפרנס בקושי. אף קפץ עליו רוגזה של המשטרה. ולילה-לילה הוצרך לבקש לו מקום-לינה חדש. וכשבאו לו מים עד נפש, הלך אל הכומר וטבל.

עברו שבועות וירחים. מצד המשטרה מנוחה ושׁלווה, אבל פרנסה אין. לימים פגש אותו יהודי מכּרוֹ ושאל:

מה כוחו וגבורתו של אלהיך החדש?

החזיר לו המומר:

כוחו וגבורתו לגבי מה? אם לגבי זכות-ישיבה – הפלא ופלא, ואם לגבי פרנסה - הבל הבלים…

1388      כשגזרה המלכות הרוסית גירוש על יהודי מוסקבה, קיבלו עליהם את הגזירה גם כמה יהודים, שכל ימיהם הוחזקו גויים בעיני הבריות, ואף הם יצאו עם הגולים. אמרו לאחד מהם:

אתה, שכל ימיך פּרוּשׁ היית מן היהודים, מה לך ולצרתם עכשיו?

לך והשתמד.

החזיר הוא:

תיפּח עצמותיו של אבי-אבי, שהוא לא השתמד בשעתו ולא הביאני גוי לעולם. אבל אל יזכּוּ נכדי לכך, שאני אשתמד בגללם ואביא אותם גויים לעולם…

1389      יהודי הלך לכומר שיטבילוֹ. אמר לו הכומר:

עד שאני עושה רצונך, הגידה נא לי, למה אתה מבקש להמיר?

החזיר לו היהודי:

משפחתי שׂנוּאה עלי ומבקש אני להביא חרפה עליה…

1390      יוֹמיים קודם פסח בא יהודי למסית וגילה לו, שרצונו לטבול. שמח עליו המסית וביקש למסור אותו לכומר, שילמדוֹ עיקרי הדת. סירב היהודי ודרש טבילה מיד. אמר לו המסית:

למה אתה אץ כל-כך?

השיב היהודי:

אני אץ, משום שמחרתיים פסח.

תמה המסית:

ואם מחרתיים פסח, מה בכך?

החזיר לו היהודי:

אלא לשׁם מה אני מבקש לטבול, אם לא כדי שיהא בידי לקנות צורכי-פסח?…

1391      שני אחים נדברו והלכו יחדיו להשתמד. נכנסו אל הכומר ולא מצאוּהוּ בבית. עד שישבו וחיכו לו התחילה השמשׁ שוקעת. קם אחד מן העתידים להיות מומרים ואמר לאחיו:

מי יודע, כמה יתמהמה עוד? בוא ונלך בינתיים להתפלל מנחה בציבור…

1392      לשעבר נהגו רבים מן הכמרים ליתן דינר זהב לכל אדם מישראל, שבא אליהם להמיר. ונמצאו יהודים, שהיו מערימים ומחליפים שמותיהם ונוטלים דינרים כמה פעמים, ומשתמטים ואינם ממירים. ראו הכמרים שׁכּך, נמלכו וביטלו מנהגם, שלא יהיו מערימים נשׂכרים.

בינתיים נכנס יהודי זקן אצל כומר ואמר לו:

אדוני כומר, להמיר באתי.

נסתכל בו הכומר והכירוֹ: זקן זה כבר הוציא מידו כמה דינרים.

אמר לו:

לחינם טרחת ובאת אלי. אותו מנהג כבר נתבטל.

יצא הזקן מביתו של הכומר וזעף:

תיפּח רוחם של הרשעים! פרנסה נקייה וקלה היתה לנו, ואף אותה ביטלו מאיתנו…

1393      יהודי בא אצל כומר להשתמד. אמר לו הכומר:

קודם כל חייב אתה לכפּר פניהם של קדושינו, כדי שיסכימו להכניס אותך בבריתה של כּנסייתנוּ.

שאל היהודי:

במה אכפר פניהם?

אמר לו הכומר:

תספוג מלקות על קידוש שמו של כל אחד ואחד מהם.

תחילה חכך היהודי לסרב, וכשראה שהכומר עומד על דעתו הסכים. מיד באו שני סגניו של הכומר, מתחוהו על העמוד והתחילו מצליפים ומפרשים:

עשר על קידוש שמו של פאולוס…עשר על קידוש שמו של פטרוס…עשר על קידוש שמו של לוקס…

קפץ היהודי מעל העמוד וזעק:

הניחו לי…אי אפשר במשפחה גדולה כזו…

1394      ² מרקוס לוי בא לכוהן פרוטסטנטי, כי יכניסהו אל תחת כנפי דתו. הראה לו הכוהן פנים שוחקות ואמר:

אם בלב תמים אתה עושה זאת, כאילו אדם חדש אתה נולד.

אמר מרקוס לוי:

אדוני הכוהן, כיוון שאני נולד אדם חדש, הייתי רוצה שגם שׁם חדש ייקרא לי.

הסכים הכוהן ושאל:

מה שׁם חדש היית בוחר לך?

הירהר מרקוס לוי רגע והשיב:

הייתי בוחר לי את השם מרטין לוּטר.

השתאה הכוהן ואמר:

אי-אפשר! אחד היה מרטין לוטר ואין שני לו.

מיד קם מרקוס לוי ללכת ואמר:

אם כך, כל החליפים הללו אינם כּדאים לי.

לא הבין הכוהן ושאל:

מה פירוּש אינם כדאים לך? כלום בּשם הדבר תלוי?

החזיר מרקוס לוי:

הן, אדוני הכוהן, בשם הדבר תלוי; אם לא מרטין לוטר, אצטרך להחליף את המונוגרמות בלבנים שלי… ³

1395      ינטלס הזקן נתבּארון,קרא לבניו ואמר להם:

בּני, הואיל והגענו, ברוך-השם, לידי כך ונעשינו בּארונים, מוטב, שגם נסיר מעלינו חרפת היהדות ונתנצר.

שיבחו והודו הבנים, והבן הבכור הוסיף ואמר:

לא זו בלבד, אלא גם נשׁנה שמנו.

סירב הזקן ואמר:

ארבעים שנה עבדתי ועמלתי עד שהפירמה ינטלס נתפרסמה בעולם. עכשיו אתה אומר להרוס כל מה שבניתי.

ניסה הבן הבכור לעמוד על דעתו:

השם ינטלס יהודי הוא עד כדי תיעוּב.

נעלב הזקן והחזיר:

שטות! הרי – אריסטוטלס…

1396       אמר יהודי לנוצרי מכּרוֹ:

משום ששמעתי עליך, שאתה בקי במנהגי הכנסייה, - מה לובשים לטבילת-הקודש?

החזיר לו מכּרוֹ הנוצרי:

לפי הידוע לי לובשים לטבילת- הקודש – חיתוּלים…

1397      בחבורה של מומחים לענייני תיאטרון התווכּחוּ על גילה של שׂחקנית מפורסמת. אחד גרס: בת שלושים, השני גרס: בת עשרים וחמש, והשלישי העיד, שעדיין לא הגיעה לעשרים: בעיניו ראה תעודת-הטבילה שלה. נענה הראשון ואמר:

מכאן אין ראיה. אם בתעודת-טבילה אנו משגיחים, הרי אני עבדכם – תינוק בן יומו…

1398      שאל מכּס הקטן את אביו:

אבא, בן כמה אדם נעשה יהודי?

גער בו אביו:

שטות זו מניין לך? אין אדם נעשה כלום; כל אדם הוא מה שהוא.

לא קיבּל מכּס הקטן והחזיר:

אבא, לא כך. הנה אני בן עשר, ונוצרי אני. אתה בן ארבעים, ועדיין גם אתה נוצרי. ואילו סבא, יהודי הוא כבר…

1399       נפלה שמועה בעיר:

פלוני הזקן אומר להשתמד.

נתכנסו אליו מכריו והתחילו רבים עמו:

זקן אתה, מחר יהא עפר לחמך, והיום אתה הולך לשמד!

החזיר הזקן:

דווקא מחמת זיקנה עושה אני כך. בכמה מן הספרים הקדושים שלנו מצאתי כתוב, שקודם ביאת משיח יהיה שמד גדול, שלא היה כמותו מעולם. בשמד כזה ודאי גדול יהיה הדחק, וזקן וחלש כמוני ברגליים יירמס. לפיכך מוּטב שאקדים ואשתמד עכשיו, בשעת רווחה…

1400      ⁴ אחד מחשובי הקהילה בווינה המיר לעת זיקנה ונעשה קתולי. התבּיישוּ בו חבריו ואמרו לו:

רגלך האחת כבר עומדת בקבר, ויצאת לשמד!

החזיר הזקן:

אל תתמהו. לפני ימים מועטים הייתי ברומי, ובעיני ראיתי את ההגמונים הגדולים ואת הליכותיהם ומעשיהם. מתחילה נזדעזעתי. אחר-כך נתיישבה עלי דעתי ואמרתי: דת שיכולה לישא ולסבול את אלו, ועדיין היא קיימת, אין כמותה לכוח וגבורה…

1401      פייטל וּפייבל הלכו יחדיו אל הכומר להמיר. ראשון נכנס פייטל, טבל ויצא גוי. אמר לו פייבל:

פייטל, נו?…

זעם פייטל והחזיר:

ראשית, לא פייטל, אלא פיליפ, ושנית – עם יהודי ארור כמותך אין אני סח: אתם צלבתם את אלהינו…

משיחתו של מומר בן-מומר:

אותו ערב היתה לנו מסיבּה גדולה ויפה. היינו חמישים איש, וכוּלנוּ אריים טהורים, חוץ מאבא…

1403      בנקאי השתמד. למחר בא לבנק, וכרגיל נכנס לחדרוֹ מזכירוֹ היהודי, העובד עמו זה שלושים שנה. הסתכל המומר החדש בפני מזכירוֹ הזקן ונדמה לו, שחיוך דק מן הדק מרפרף בפתחי-פיו. החמיר הוא פניו ואמר לו:

אין זו ממידת דרך-ארץ!… כלום ליגלגתי אני מימי על דתך שלך?…

1404      מזכירוֹ של בנקאי השתמד. למחר בא כדרכו אל הבנק לעשות מלאכתו, כתב כמה מכתבים והביאם לבעליו לחתימה. קרא הלה את המכתבים ומצא בהם שגיאות. קרע בחמתו את כל המכתבים ונהם:

עשרים וארבע שעות גוי, וכבר חמור!…

1405      ארבעה מומרים נכנסו לפונדק. שתו כוס ראשונה, שנייה ושלישית, וכשהתחיל היין תוסס התחילה הלשון מקשקשת. פתח הזקן שבחבורה ואמר:

מודה אני: התאווה לממון, לחיים טובים, היא שגרמה לי…

נענה השני ואמר:

אני פילוסוף גדול הייתי. כפרתי בכל. אמרתי: הואיל והכל הבל לית דין ולית דיין, למה אשא ואסבול חינם?…

כפף השלישי ראשו והתוודה:

אותי הביאה אשה אל הכומר…היה מעשה…

הרביעי שתק. אמר לו הזקן:

ואתה?

זקף הוא קומתו והחזיר:

לא מהמונכם אני; הכרה שבלב…

קיפחו הזקן:

חביבי, צא וספּר לגויים…

1406      השמש הביא טה ופת-שחרית. כל הפקידים אכלו ושתו. הגזבר הזקן לא נגע במה שהביא השמש, לא אכל ולא שתה – ונאנח.

אמר לו חברו:

מה לך? חולה אתה?

החזיר הזקן:

יום-כיפור היום…

ליגלג עליו חברו:

לעבוד מותר ולשתות כוס טה אסור?

גימגם הזקן ואמר:

באמת איני חייב כלל לצום… עוד לפני שלושים שנה המירותי…

התפלא חברו:

אם כן, למה זה אתה?

החזיר הזקן:

יודע אתה? קשה לזקן כמוני לזוּר מרגילוּת ישׁנה…

1407      בּמסיבּה של מומרים התפאר הזקן שבהם ואמר:

זה שלושים שנה יצאתי מכלל ישראל, וכבר ניצחתי בי כל סימני היהדות, חוץ מאחד.

אמרו לו:

אותו שיוּר יהודי מהו?

החזיר הזקן:

את הכלבים עדיין אני ירא…

[נוסח אחר:

…אמרו לו:

אותו שיוּר יהודי מהו?

החזיר הזקן:

לעבור על-פני בית-יראה שלהם ולא לאמר: “שׁקץ תשׁקצנוּ” – איני יכול…]

1408      היתה לו לנחום סוקולוב שיחה עם כומר זקן בן-שמונים, צנזור לספרי-ישראל בפטרבורג; התוודה לפניו הזקן ואמר לו: עשרים שנות עמל מינוּ לי עד שלימדתי לשוני להתיז את הרי“ש הרוסית כהלכה, עוד עשרים שנה יגעתי עד שלימדתי פי וקיבתי ליהנות מבשר חזיר, ועוד עשרים שנה הוגעתי את נשמתי עד שלמדתי לשבת במנוחה בבית-יראה שלהם. ואף-על-פי-כן יודע ומכיר אני, ש”שקץ" קטן משלהם גוי גדול הוא הרבה יותר ממני…

(“הארץ” גליון מס' 3981, ברשימתו של ב' א' [בן-אליעזר] “דיאלוגים ספרותיים”).

1409      שני חברים לישיבה ולהשׂכלה בסתר פרשו לדרכים רחוקות זו מזו: אחד נעשה סופר עברי מפורסם, והשני השתמד ועלה לגדולה בּרשוּת. לימים נזדמנו שניהם למקום אחד. ביקש המומר לפייס את דעתו של מי-שהיה חברו לפנים, ואמר לו:

נאמן עלי הדיין: אף-על-פי שהמירותי ונעשיתי גוי, יהודי גמור אני מבפנים.

נעץ הסופר עינים בודקות בחוטמו הגיבן של המומר והחזיר לו: מה שמבפנים איני רואה ואיני יודע, אבל אני רואה ויודע מה שמבחוץ…

1410      מומר רחץ בים, ועל כל כריעה וכריעה שכּרע ניטלטל הצלב שבצווארו. היה שם יהודי אחד מכּרו, ניגש אליו ואמר לו: עצתי, שמכאן ולהבא, כשתבוא לרחוץ, תעשה אחת משתי אלה: או שתלבש מכנסי-רחיצה על בשרך, או שתפרוק את הצלב מעל צווארך…

1411      בחור יהודי המיר. אמרו לו:

על עצמות אביך אין אתה חס; בקברו יתהפך מבּוּשׁה שהניח בן כמותך.

החזיר הכומר:

אין בכך כלום. מחר ימיר אחי, וישוב אבא ויתהפך, וינוח על מקומו בשלום כבתחילה…

1412      יוריסטון יהודי המיר. לא היו ימים מועטים והמיר גם אחיו, חנווני לפוזמקאות. אמרו לו לזה:

תינח אחיך: יוריסטון הוא ובפני יהודי נעולים כל השערים. אבל אתה הפוזמקאי, מה תועלת יש לך מן השמד?

החזיר הפוזמקאי:

חס ושלום! לא לתועלתי, אלא לתולעתו של אחי נתכּוונתי: יוריסטון הוא ולסביבה נוצרית הוא צריך…

1413      בנקאי יהודי השׂיא את בתו למומר. אמרו לו:

כלום תמו בחורים יהודים, שנתת את בתך למומר?

החזיר אבי-הבת:

רבותי, דורנו דור-מדע הוא, ואל תהא השיטה של תערובת הגזעים קלה בעיניכם…

1414      בחור מומר, מבני-בניו של רב מפורסם, ארס לו בחורה עשירה, בתו של יהודי שנתבארון. וגדול ויפה היה נשף-האירוסין בביתהּ של הכלה, וגדולה היתה השמחה של “הבארונית” הזקנה, אמהּ של הכלה. עיניה נוצצו מהנאה, ורגע-רגע ליטפה את החתן ולחשה לו:

כל ימי התפללתי לחתן כמותך בשביל בתי…

חייך החתן ואמר לה:

כלום אחד מאלף אני?

החזירה לו הזקנה:

הן, יקירי, אחד מאלף… גוי הגון ממשפחה מיוחסת בישראל…

1415      בחור מומר, בנו של מומר עשיר, חשקה נפשו בבת-ישראל ענייה ובקש לישא אותה. עיכּב אביו ואמר לו:

בני זיווג זה לא נאה לך מצדי-צדדים. ראשית, לא נאה לך שתישא בת-ישראל, כי גוי אתה, ושנית, לא נאה לך שתישא בת-עניים, כי יהודי אתה…

[נוסח אחר:

סטודנט יהודי עני היה מחזר אחרי בתו של מומר עשיר. אמר לו המומר, אבי-הבת:

ידידי, לחינם אתה טורח. גוי אינו משיא בתו ליהודי, ויהודי עשיר אינו משיא בתו לסטודנט עני…]

1416      מומר שעלה לגדולה ונעשה יועץ-המדינה ישב ודן לפני יהודי מכּרוֹ על צרת-הבת:

בת-יחידה יש לו, ואין זיווג מזדמן לה: גוי הגון אינו רוצה להתחתן בו, ובמי-שהוא מארחי-פרחי של הגויים אין הוא רוצה.

אמר לו מכּרו היהודי:

עצתי, שתשיא בתך לבנו של פלוני. אף פלוני זה משלנו הוא, ולאחר שעשה אותו מעשה נתעלה ונעשה ראש-העיר.

נעלב המומר יועץ-המדינה:

וכי כך אני בעיניך שבתי, בת-בנו של הש"ץ דמתא במאזפּבקה, אשיא לבן-בנו של חייט בבאלבירישוק?…

1417      יהודי זקן נחשד בעוון פלילי, ונמסר לידי חוקר-דין מומר, שהמיר לפני זמן מועט ובזכות זו נתמנה חוקר-דין. טען לפניו הזקן והוכיח לו באותות ובמופתים, שחושדים אותו במה שאין בו. סיים ואמר:

והרי אני עומד לפניך ועם נפשי אני דן: אם יכול אני עדיין למסור דיני למידת-הרחמים שבלבך היהודי, או מוטב שאתלה כבר גורלי במידת-האהבה שבלבך הנוצרי?…

1418      ⁵ גלח קתולי הכניס יהודי בבריתו, ולמחר מצא אותו יושב ואוכל צלי-אווז. ואותו יום היה שישי בשבת, שתענית-בשר הוא לקתולים. נסתכל המומר בגלח וראה, שפניו זועפים ואמר לו:

תנוח דעתך, אישי הכוהן, דג הוא זה.

רגז הגלח:

לא דייך, שאתה עבריין, אלא שגם שקרן אתה.

החזיר לו המומר:

חלילה, אישי הכוהן! אינני לא עבריין ולא שקרן. ממך ראיתי ועשיתי. מה אתה זרקת עלי מים טהורים ואמרת לי: “עד עכשיו היית יהודי, מכאן ואילך קתולי אתה”, אף אני זרקתי על האווז מים טהורים ואמרתי לו: “עד עכשיו היית אווז, מכאן ואילך דג אתה”…

1419      יהודי עני השתמד, וכשם שהיה עני קודם שמד, כך נשאר עני גם לאחר שמד. אמרו לו:

בשלמא עשירים משתמדים: להוטים הם אחרי תענוגות העולם הזה; אתה, הקבצן, למה השתמדת?

החזיר המשומד:

קצתי בחיי מפני אשתי, שכל יום שישי היתה מטרידה אותי ותובעת כסף לצורכי-שבת.

אמרו לו:

מה תיקנת? עכשיו היא מטרידה אותך כל יום שבת ותובעת כסף לצורכי-יום ראשון?

השיב המשומד:

אף חיי-שעה קרויים חיים…

1420      ⁶ יהודי המיר ונעשה קתולי. לא הוציא שנה בקתוליות והמיר שוב ונעשה פרוטסטנט. אמרו לו:

סחורה אתה עושה בדתות?

החזיר המומר הכפול שׁניים:

לא הוא ולא מקצתו, אלא אלהים כלבבי ביקשתי. אלהינו שלנו, של היהודים, מידה טובה יש בו: אין אני רואה אותו, אבל כנגדה יש בו מידה רעה: תמיד, בכל עת ובכלשעה, הוא רואה אותי. עמדתי והמירותיו באלהיהם של הקתולים. תחילה הנאני במידה טובה שיש בו: אין הוא רואה אותי, אבל אחר-כך התחיל מצערני במידה רעה שיש בו: תמיד, בכל עת ובכל שעה אני רואה אותו. נמלכתי והמירותיו באלהיהם של הפרוטסטנטים, שכּולוּ מידה טובה: אין הוא רואה אותי, ואין אני רואה אותו…

1421      מומר ציווה לבניו קודם מותו, שיקברוהו בקברות-ישראל. כשמת, באו הבנים אל “הנאמן” של חברה קדישא וביקשו מאתו מקום-קבורה לאביהם בבית-העלמין היהודי. לא רצה “הנאמן” לדחות אותם משום, שהם היו תקיפים אצל הרשות, אף לעשות רצונם לא רצה, ואמר להם:

תצטרכו לשלם הרבה דמי-קבורה, סכום כזה וכזה. תמהו הבנים: סכום זה שאתה אומר שקול כנגד בית-העלמין כּוּלוֹ!

החזיר להם “הנאמן”:

היא הנותנת. קיימא לן, שלעתיד לבוא יחיו כל המתים, חוץ מן המומרים. נמצא, שבית-העלמין יהיה גם מופנה כוּלוֹ לאביכם בלבד…

1422      מומר שלח מכתב לאביו וכתב לו:

“אבא, המעשה הרע שעשיתי בחופזי גוזל מנוחתי ביום ובלילה. רוצה אני לשוב לדת ישראל ולעשות תשובה”.

החזיר לו אביו מכתב וכתב לו:

“בני, מי שעשה שטות והבריות מלגלגות עליו, יחזור ויעשה שטות אחרת, כדי שיהיו הבריות מלגלגות עליו?”…

1423      יהודי חייב ראשו למלכות. ערב אותו יום שעלה לגרדום קרא לממונה על בית-הסוהר ואמר לו:

יבוא נא הכומר אלי. להמיר אני רוצה.

אמר לו הממונה:

אם על-ידי כך אתה אומר להציל חייך, טועה אתה. כבר נגמר דינך.

עמד הנדון על רצונו ואמר:

יודע אני. אף-על-פי-כן יבוא הכומר.

בא הכומר והכניסו בבריתו. ולמחר כשהוליכו את המומר החדש לגרדום והכומר בקש ללוותו, בעט בו והבריחו מעל פניו. תמה הממונה:

אם-כן, למה המירות אתמול?

החזיר הלקוּח למוות:

הואיל וכבר נגזרה גזירה, מוטב שׁייתלה גוי ואל ייתלה יהודי…

1424      שאלו למחודד:

מפני מה רוב מומרים עשירים ורוב גרים עניים?

החזיר המחודד:

טבעם של דברים גורם. מומר – מוחו מוח יהודי ומזלו מזל גוי, ואילו גר – מוחו מוח גוי ומזלו מזל יהודי…

1425      שאלו למדכּי חבד:

מה צורך יש במומרים?

השיב מדכי:

אם אין צורך בהם בחייהם, יש צורך בהם לאחר מותם.

אשה פרועת-ראש כשהיא באה לפתחו של גן-עדן, אין המלאך מיכאל יודע, אם היא גויה אשת-איש, או שהיא בתולה ישראלית. מיד מעמידים לה מומר, הבּקי גם בריח פשטידה של שבת וגם בריח של קותלי-חזיר, והוא נותן חוטמו בה, במקום הראוי לכך, ומריח: אם ריח קותלי-חזיר עולה באפו, בידוע שגויה היא, ואם ריח פשטידה עולה הימנה, שמע-מינה בת ישראל היא…

1426      בשכונתו של הרב רבי שלמה-יהודה רפופורט (שי"ר) בטארנופול גר משכיל אחד, שיצא לתרבות רעה והמיר. פעם אחת נכנס אותו מומר אצל הרב בשבת, ובו בזמן נכנס גם האיזגד והניח מכתבים על השולחן. אמר הרב למומר:

לך פתח את המכתבים.

נעלב המומר ואמר:

רבי, כלום גוי לשבת אני בעיניך?

החזיר לו הרב:

“לך, לכך נוצרת”… ⁷

1427      הפרופיסור המומר דניאל חוולסון חיבּר, כידוע, ספר כנגד עלילת-הדם, והרבה טובה החזיק לעצמו כלפי היהודים, וגם שכר רב דרש מאת עסקני ישראל בפטרבורג. שלח לו אחד מגדולי הרבנות:

“אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת” ⁸

החזיר לו חוולסון:

“רבי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי”… ⁹

1428      …פעם אחת העליב בו בחוולסון חבר נעוריו ואמר לו:

כיצד אין אתה מתבּייש מפני זכרו של רבנו רבי ישראל אזרצר, שקיבלנו תורה מפיו, וגם אתה היית תלמיד מובהק לו?

החזיר לו חוולסון:

ידידי, אין אדם נתפס על אמונה שבלב.

רגז הלה:

צא וספר לתינוקות. כלום באמת אתה מאמין?…

הפסיקו חוולסון:

הן, ידידי; אני מאמין באמונה שלימה, שנוח לו לאדם שיהיה פרופיסור בפטרבורג משיהיה מלמד בשניפישוק…

1429      במסיבה של חשובי ווילנה התווכחו על חוולסון: הללו דרשו אותו לגנאי, שמומר הוא, והללו דרשו אותו לשבח, שהוא מהפך בזכותם של ישראל. היה שם באותה מסיבה רבי נפתלי-צבי-יהודה ברלין (“הנצי”ב") מוולוזין ושאלו לו מה דעתו?

החזיר הנציב:

מעשה באדם אחד שחלה ונסתכן. נתכנסו אצלו גדולי הרופאים שבעירו ולא מצאו לו רפואה אלא בשר בהמה טמאה. מתחילה סירב החולה, ולאחר שגזר עליו הרב לקיים דברי הרופאים מדינו של פיקוח-נפש, אמר:

“רבי, כיוון שאתה גוזר עלי, אני נשמע לך, אבל בתנאי שלא יערפו את הטמאה כמנהג עכו”ם, אלא ישחטוה ויבדקוה כמנהג ישראל".

עשה הרב רצונו וציווה על השוחט, שישחוט ויבדוק. שחט השוחט ובדק ומצא סירכה בריאה, והביאוה אל הרב לשאול עליה. רקק הרב ואמר:

“שוטים שבעולם! למה אתם שואלים על זו? כלום יש כשר בטמא?”…

1430      סיפרו לו לרבי מנחם-מנדיל שניאורסון, בעל ה“צמח צדק” שיהודי המיר. נענה רבי מנחם-מנדיל ואמר:

שקר הדבר! יהודי אינו ממיר… ¹⁰

1431      סיפרו לו לרבי לוי-יצחק מברדיצ’ב, שזקן בן שבעים המיר. נענה רבי לוי-יצחק ואמר:

ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, כמה גדול כוחו של אדם מישראל לעובדך באמת. שבעים שנה עמד זקן זה ביהדות!…

1432      סנדלר נפתה ליעקב בּראפמן המומר-המלשין והשתמד. מיד פירשו הימנו כל לקוחותיו היהודים והוא הגיע עד כיכר-לחם. עמד והלך לבראפמן מורו ורבו ותבע מאתו, שיפרנסהו.

עד שנשתמדתי, - טען לפניו הסנדלר, - היה לפחות לחם בביתי; עכשיו, לאחר שנשתמדתי, אני וביתי רעבים.

ליגלג עליו בראפמן והחזיר לו:

מה טענה יש לך עלי? דייך, שהנחלתיך עולם הבא, ואין אני חייב להנחילך גם עולם הזה…

1433      סוחר יהודי מיוצאי גרמניה היה בווילנה ושמו הימן. ורע היה האיש לבריות ורע למקום. לסוף המיר. פעם אחת פגש אותו ישעיה’קה פייפר בשוק ואמר לו:

שלום, רבי המן.

כעס המומר החדש:

הימן שמי ולא המן!

החזיר לו ישעיה’קה:

טועה אתה. הימן חסר יוד נקרא המן…

1434      בזמנו של חיים שטינטל הירצה באוניברסיטה הברלינית תורת-ההגיון הפרופיסור לצרוּסוֹן, פילוסוף יהודי שהמיר ושינה שמו ללאסוֹן. פעם אחת דן תלמיד אחד לפני שטינטל בפילוסופיה של היגיון והביא ראיה לדבריו מתורתו של לאסון.

נענה שטינטל ואמר:

הנח לו ללאסון! היגיון פירושו – יושר מחשבה ומעשה, ואלו בר-נש זה הוא גופו נעשה “ערל” ואת שמו “מל”…

1435      יצחק-יהודה גולדציהר נזדמן למסיבה אחת בבודאפשט עם מומר מלומד, שׁיצא מכלל ישראל בגלל קתדרה של פרופיסור מן המניין, והתחיל אותו מוּמר נואם לפני המסוּבּים המאדיארים ומקלס בכל לשון של קילוּס את הרוח המאדיארית הטהורה.

אמר לו גולדציהר:

חבל, שאיחרת לבוא לעולם ולא היית בדורו של ישעיה הנביא. הרגיש הלה, שלא לשבחו מתכּוון גולדציהר, אף-על-פי-כן אמר לו:

שמא תפרש דבריך?

נענה גולדציהר ופירש:

ישעיה גינה את ישראל שבדורו, קבל ואמר: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע” ¹¹ ##. אילו אתה בן-דורו, היה רואה שגם בישראל יודע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ולא היה צריך לקבול וּלגנוֹת…

(א' ש' יהודה, “גולדציהר האיש והיהודי”, “העולם” מס' 28 לשנת 1924).

1436      היה לו לצנזור וולף טוּגנדהולד בן סטודנט וכתב לאביו: "רבות מחשבות בלבי: מה יתנו ומה יוסיפו לי לימודי? כל השערים נעולים בפני יהודי. רק דרך אחת לפני – לטבול. אבל ירא אני, פן יירע בעיניך הדבר הזה.

החזיר לו אביו:

“בעבורי אל תמנע מים”… ¹²

1437      היה בפטרבורג מומר צנזור לספרי ישראל ושמו ניקנדר זוסמן, ושטוף היה בשתייה. פעם אחת נכנס יחד עם סופר יהודי למסבּאה והזמין יי“ש. כשהביאו לו, מזג כוס גדולה, הצטלב ושתה כוסו בבת-אחת. ראה שנתכרכמו פניו של בן-לוייתו, ואמר לו: אל נא ירע לבבך, שהצטלבתי קודם שתייה. לשם שמים נתכּוונתי. למה יאמרו הגויים, שהם ראו יהודי גרגרן, השותה יי”ש כמים?…

(זכרונותיו של א' קויפמן ב“ייבר, סטארינא” של דובנוב, חוברת ג' לשנת 1913, עמוד 339).

1438      עוד צנזור מומר היה בפטרבורג ושמו ישראל-איסר לנדא. הוא היה אומר:

זקני-ישראל כועסים עלי, ששיניתי את “הנוסח” ואני מתפלל מתוך “סידור” חדש, וצעירי-ישראל כועסים עלי, שיש לי “סידור” בכלל…

1439      ישראל-איסר לנדא חיבּב את הלשון העברית, ועוד יותר חיבב את הלשון-העברית-הארמית. בלשון זו כתב רוב מכתביו לסופרים עברים, ופעמים היה חותם:

“ישראל, אף-על-גב דליכא איסר בהדיה”.

1440      הפרקליט המוסקבאי המפורסם לב קוּפרניק חשק בבתו של שצפּקין, השחקן הרוסי המפורסם. המיר ונשא אותה לאשה. לפייס את דעתו של אברהם אביו, שהיה מן המשכילים העברים בקיוב, כתב לו מכתב עברי וביקש מאתו סליחה על המעשה אשר עשה. החזיר לו אביו:

יכול אני לסלוח לך על החטא, שחטאת לאלהי העברים, אבל איני יכול לסלוח לך על החטא, שחטאת לדקדוק הלשון העברית וכתבת אל“פין במקום עי”נין…

(זכרונותיו של א' קויפמן, שם עמוד 339).

1441      בשנות המלחמה של רוסיה ותורכיה (1877–1876) היו הקבלנים גרגר, כוהן והוֹרביץ המשבירים לחזית הרוסית ונתעשרו עושר רב. הורביץ היה מומר. אף-על-פי-כן חיבּב את הספרות העברית, וכשהביא לו הזקן גוטלובר ספריו קיבלו בסבר פנים יפות וגם נדבה נתן לו בעין יפה. סיפּר גוטלובר את הדבר ליהושע בן-יעקב סירקין וסיים:

מי יתן כל עם ה' משומדים ¹³

(זכרונותיו של ג' נ' – הוא סירקין – שם חוברת ג' לשנת 1914, עמוד 435).

1442      יהודה-ליב גורדון (יל"ג) הזמין את המשורר העברי המומר ק' א' שפירא לסדר של פסח. חזר שפירא והזמין את יל“ג ל”סדר" של פסחא. וכשבא אליו יל“ג בתחילת הלילה מצא, שהכל כבר תם ונשלם. אמר לו יל”ג:

בוא וראה, מה בין “סדר” שלנו ל“סדר” שלכם. אנו פינו מלא עד חצות-לילה, ואתם תיכף עם ערב כריסכם מלאה.

החזיר לו שפירא:

מה תימה יש בדבר? אתם שוהים הרבה ב“מה נשתנה” וב“עבדים היינו”, ואילו אנחנו מתחילים ב“דבר אחר”…

1443      בזמנו של לואיגר הזכיר מי-שהוא בפרלמנט האוסטרי את בּרנה והיינה לשבח, והטעים ששניהם מישראל. קם אחד מן הקתולים ואמר:

בחפץ-לב אנו מוותרים על המומרים הללו ומסכימים להחזירם לישראל.

מיד נענה אחריו יוסף-שמואל בּלוֹך ואמר:

ואנו מסכימים לקבלם בתנאי, שתחזירו לנו עוד מומרים אחדים משלנו, כגון ישו מנצרת ושליחיו…

1444      שאלו למוריץ מושקובסקי, הפסנתרן הידוע:

מה טעם לא הלך בדרך בני-משפחתו, שהם כּוּלם המירו, והוא נשאר יהודי?

החזיר מושקובסקי:

להמיר? לא; יותר מדי מנהג יהודי הוא זה…

1445      למומר עשיר מעשירי ברלין באו אורחים לראות ביתו החדש, אשר בנה לו. הכניסם לטרקלין ואמר להם:

כאן, רבותי, הכל לפי נוסח המאה השמונה-עשרה.

אחרי הטרקלין הכניסם לחדר-העבודה ואמר:

כאן תקופת התחייה הגרמנית של המאה השש-עשרה.

לסוף הגיעו האורחים לחדר בקצה-המסדרון, ולא הכניסם בעל-הבית לאותו חדר. שאל אחד מן החבורה:

חדר זה מה טיבו?

פלט בעל-הבית בדרך בּיטוּל:

סתם ישׁנוֹת של אבא.

היה שם הזקן קרל פירשטנברג, נענה ואמר:

פּירוּש, התקופה שלפני הנצרות…

1446       מוֹסר חטא לרשוּת וגזרה עליו מלקות בפרהסיה. לקה ובכה, קם על רגליו וצחק.

אמרו לו:

מה הנאה יש לך?

השיב המוסר:

אני צוחק מחמת הנאה, שיהודי לוקה.

חזרו ואמרו לו:

אם-כן, למה בכית תחילה?

החזיר המוסר:

בכיתי מחמת צער, שיהודי נהנה…

1447      יהודים קינתרו את המוסר שבעירם ואמרו לו:

שמועה שמענו, שבפינסק הרביצו בך כהלכה.

התריס המוסר והחזיר:

גם זו לכם עיר?…

1448      מוסר חלה ונסתכן. ראה, שהגיע קיצו, קרא לבנו ואמר לו:

בני, עשה אוזנך כאפרכסת ואגלה לך סודות, שפירנסו אותי, ואם בדרכי תלך יפרנסו הסודות הללו גם אותך. פלוני הסוחר לאריג עושה סחורה באריג הבא ממדינות-הים, ומכס למלכות אינו משלם. והרי הוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה. פלוני המוזג מוכר משקאות שתוּקים, וגם הוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה. פלוני הקבלן מלסטם את המלכות, כל-שכן שהוא חייב לשלם לך שכר-שתיקה…

אמר לו הבן:

אבא, אתה זקן ורגיל ונשאו פניך, אני, כשאבוא אליהם לדרוש שכר-שתיקה, יתלו בי עלילה וימסרוני לרשות כדי להיפטר ממני.

נענה החולה ואמר;

חס ושלום, בני, שתוציא לעז על אנשים מישראל. “נעלם” אתה, ואין ישראל חשודים, חלילה, שימסרו “נעלמים” לרשות…

(עיין לעיל סימן 1373 וגם הערה לסימן 1059).

1449      מת מוסר והניח אחריו בן מוסר. הלך כּלב לץ אחרי מיטתו ובכה.

אמרו לו;

רבי כלב, על מוסר זה שמת אתה בוכה?

החזיר כלב;

ש"ס מפורש הוא; “בכו בכו להולך, ואמר רב יהודה אמר רב; להולך בלא בן-זכר” ¹⁴, שהלך יחידי לעולמו, ולא נתלוה בנו עמו…

[א]

1450 קובל אני עליכם, שדכנים, – אמר בחור לשדכנו; – שקרנים בני-שקרנים אתם, ומעשרה קבים שקר שירדו לעולם תשעה נטלתם אתם.

אף אני קובל עליכם, בחורים, – החזיר לו שדכנו; – כפוּיי-טובה בּני כפויי-טובה אתם, שאילמלא השקר של השדכנים היה בחור כמותך יושב בבחרוּתוֹ עולמית, ולא היה זוכה לאשה עד זיקנה ועד שיבה…

1451 כּלב לץ היה אומר:

תמה אני. הרי זיווּג מן השמים: “הבחור הזעצער” ו“הבתולה” של חודש אלול, והשדכנים לא שידכו עדיין זו לזה…

1452 שאלו לרבי ברוך-מרדכי ליבשיץ:

מה טעם שדכנים מותרים לעסוק באומנותם בשבת? החזיר רבי ברוך-מרדכי:

משום שרוב שדכנים אינם קושרים קשר של קיימא¹…

1453 שדכן קבל לפני חברו:

זה כמה אני מטפל בפלוני הבחור המהנדס לשדכוֹ, וכל עמלי יוצא לבטלה. אתמול נכנסתי אצלו לשדך לו בתו הבכירה של ה“גביר”, ואילמלי זקני השב היה מגרשני מביתו.

תמה חברו ושאל:

“מה חרי”?

החזיר הראשון:

“האף הגדול הזה”²

נענה חברו ואמר:

אל תתייאשֹ, ידידי, חכם גדול היה שלמה, ומפיו שמענו: “מתן בסתר יכפה אף”…³

1454 ⁴ אגדה של שדכנים.

האריה שלח את השועל למצוא חתן לבתו. הלך השועל אל הדוב ולא מצא, הלך אל הזאב ולא מצא. עמד באמצע הדרך ודאג:

כיצד יפייס את דעתו של האריה?

עבר עליו כלב וראה, שפניו מעוננות, ואמר לו:

על מה אתה דואג?

סיפר לו השועל מה שאירע לו. אמר לו הכלב:

למה לא באת אלי? לי יש בן יפה, שהגיע לפרקו.

כּישכּש השועל בזנבוֹ והשיב:

אבי-הכלה הוא מורנו רבי אריה, והלכתי לשדך לו בן של רבי דוב, של רבי זאב. שמא רבי כּלב אתה?

כּישׁכּשׁ הכלב בזנבוֹ והחזיר לו:

אתה הוא, שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה. לשעבר היה הרבי החשוב, עכשיו – האדון הוא החשוב, ואדון יכול להיות גם כלב…

1455 שדכן נכנס אצל חשוב מחשובי-העיר לשדך את בתו. אמר לו החשוב:

מה פרצת עליך פרץ? בתי ילדה עדיין, ועוד לא מלאו ימיה לחופה.

החזיר לו השדכן:

היא הנותנת. אימתי הכל רצים לקדשׁ את הלבנה? כשהיא ילדה ואינה עדיין בּמילוּאה…

1456 שדכן נכנס אצל עשיר לשדך את בתו. אמר לו העשיר:

פזיז אתה יותר מדי; בתי לא הגיעה עדיין לפירקהּ.

החזיר לו השדכן:

יודע אני; אבל בתי שלי הגיע זה כבר לפירקהּ…

1457 שדכן בא לעשיר לשדך כלה לבנוֹ. אמר לו העשיר: אם בּרי לך, שהמשודכת יפת-תואר היא, מקובל, ואם לאו – אל תטרח.

השיב השדכן:

מעיד אני עליה, שיפת-תואר היא; בעיני ראיתיה.

כתב העשיר למכּרוֹ, בן-עירה של המשודכת, ושאל את פיו עליה.

השיב מכּרוֹ:

אותהּ בתולה לא היתה יפת-תואר מימיה, כל-שכן עכשיו, כשהיא כבר לאחר שלושים.

רגז העשיר ואמר לשדכן:

שקרן אתה, במחילה מכבודך, ככל בני-אוּמנוּתך. אמרת, שבעיניך ראית אותה.

החזיר השדכן:

יהיה כן ה' עמדי כאשר בעיני ראיתיה, ומדעתי איני זז, שיפת-תואר היא. שמא אין אתה מאמינני? צא והסתכל באשתי שלי…

1458 שדכן בא ליהודי אמיד לשדך חתן לבתו, והוברר שהמשודך שולט רק בעין אחת. אמר לו אבי-הבת:

תמה אני עליך, שבחור סתוּם-עין אתה מציע חתן לבתי.

השיב השדכן:

ומה בכך? גם בעל “מנוֹרת-המאוֹר” היה סתוּם-עין.

אמר אבי-הבת:

ולא עוד, אלא שבחור עני הוא.

היתמה השׁדכן:

מי לנו גדול מן האבן-עזרא, וגם הוא היה עני שבעניים.

התרגז אבי-הבת וקפץ ממקומו:

אבל בחור זה עם-הארץ הוא!

החליק השדכן זקנו בנחת, נענה ואמר:

שמא רוטשילד הוא גדול בתורה?…

1459 שדכן שׁיבּח לעשיר את החתן, שהציע לו בשביל בתו: בשני סדרים גמרא הוא בּקי.

שאל אבי-הבת:

באיזו סדרים?

השיב השדכן:

באיזו סדרים איני יודע. אפשר, הוא יודע…

1460 שדכן שיבח לאביה של המשודכת את הבחור המשודך; מושלם הוא בכל המעלות. ספרא רבה הוא, אין כמוהו.

שאל האב:

מה פירוש אין כמוהו?

הסביר השדכן:

כשהוא כותב אדריסה, מיד הולך המכתב מכאן עד אמריקה…

1461 יחסן עני היה מפסיל⁵ בחתנים שהציעו לו בשביל בתו. אמר לו שדכן אחד:

חייך, שאיני יודע על מה אתה סומך. בתך – בינינו לבין עצמנו – לא רכה בשנים ולא גדולה לא ביופי ולא בממון, ואתה מבקש לך גדולות!

נעלב היחסן והחזיר:

אבל בנם של קדושים אני, מבני-בניו של המהר"ל מפראג אני.

אמר לו השדכן:

אם-כן אשדך לבתך בחור, שלכמותו לא זכה גם המהר"ל עצמו.

תמה היחסן:

אדם גדול כזה ישנו בדורנו?!

החזיר לו השדכן:

אדם גדול לאו דווקא, אלא שהגולם של המהר"ל היה קיים רק יום אחד, ואילו אותו בחור כבר חי וקיים, ברוך-השם קרוב לשלושים שנה…

1462 ברח, דודי, אם על עצמותיך אתה חס! – גער חייט שנתעשר בשדכן, שבא אליו לשדך לבתו את בנו של סנדלר שנתעשר.

למחר חזר ובא השדכן ושידוך אחר בפיו:

בנו-יחידו של הרב.

קיבלו החייט בסבר פנים יפות ואמר לו:

עכשיו דברים של טעם דבריך… ואת פי הרב שאלת? אמר השדכן:

מובן, ששאלתי. מביתו אני בא.

נהנה החייט, וליתר ביטחון שאל:

מה תשובה השיב הרב?

החזיר לו השדכן:

אותה תשובה ממש, שאתה השיבות לי אתמול…

1463 רבי נחום, המגיד מטשרנוביל, נתן את בתו לבנו של אחד מעשירי ברדיצ’ב. שמח אותו עשיר, שזכה להתחתן ברבי נחום, ושילם לשדכן שכר-שדכנות ביד רחבה. לאחר כתיבת “התנאים” ניגש אליו אחד ממקורביו של רבי נחום, ואף הוא תבע שכר-שדכנות. סירב העשיר ואמר לו:

אתה מה עניינך לכאן? לא ידך היתה באמצע.

שמע רבי נחום, נענה ואמר:

מחותן, טועה אתה. דינו, שהוא יטול שכר-שדכנות פי שניים.

שאל העשיר:

רבי, על שם מה?

הסביר לו רבי נחום:

אותו שדכן נטל שכר בשביל שטרח וּפיתה אותך להתחתן בי, ואילו מקורבי זה הוצרך לפתוֹת אותי, שאתחתן בך…

1464 ההוא ששידך את בתו, ולמחרת “התנאים” בא אליו אדם זר ותבע מאתו שכר-שדכנות:

שדכן הוא לפי אוּמנוּתוֹ.

תמהּ אבי-הכלה:

ואם שדכן אתה מה בכך? לא על ידך נשתדכה בתי. החזיר לו השדכן:

מודה אני: לא על ידי נשתדכה בתך. אבל דווקא בשביל כך אתה חייב לשלם לי שכר. שידוך שאני מטפל בו אין סופו להתקיים…

1465 שדכן פיתה בחור להשתדך ולא נפתה לו הבחור.

מצא אשה מצא רעה, – אמר הבחור, – וכבר נדר נדרתי, שלא להכניס צווארי לקולר זה.

החזיר לו השדכן:

טעות גדולה אתה טועה, ידידי. מי האיש החפץ אושר, ישא אשה. ממה נפשך: אם ימצא אשה טובה – אשריהו וטוב לו, ואם אשה רעה ימצא – יגרשנהּ, וּודאי וּודאי אשריהו וטוב לו…

1466 שדכן נכנס אצל בחור לשדכוֹ. החמיצוּ פניו של הבחור ואמר לו:

למה שוב באת אלי? מאה פעמים ואחת כבר אמרתי לך, שלא מפי שדכן אשא אשה. לאהוב אני רוצה.

החזיר לו השדכן:

ומשום-כך באתי אליך. הסכת ושמע: חמישה אלפים בעין. האב בן שבעים וממון קורח לו, והיא בת יחידה, לא אח ולא אחות. יש גם דוֹד עשיר זקן, חשוך-בנים, וגם הוא יורש אין לו אלא היא… היכי תמצי, שלא תאהוב בחורה נפלאה כזו?…

1467 כמה שידוכים הציע שדכן לבחור, והוא באחת:

ריחיים על צווארי למה לי? מה אני חסר עכשיו, כשאני רווק וחופשי כציפור-שמים?

חם לבו של השדכן והחל משדלו:

אי, חביבי, כלום חיי רווק קרואים חיים? כל היום אתה רדוף אחרי עסקיך. עם ערב אתה שב לביתך עייף ויגע ומה אתה מוצא לפניך? ארבעה קירות דוממים, אילמים. מה טעם יש לחיים כאלה? מה שאין-כן אם אשה לך בביתך, ואתה שב עייף ויגע, היא מצפה לך ומניחה ידה על שכמך, מסלסלת בשערך, פותחת את פיה ומדברת… ומדברת… ומדברת… אוי, חביבי, היא מדברת – הלוואי ותדבק לשונהּ לחיכּה…

ֹ(דומה, שמרוב התלהבות שכח השדכן את מקומו ושלא מדעתו נזכר את האשה אשר עמו בבית).

1468 שדכן ישב ודן לפני בחור על שידוּך, שהציע לו:

לטעמי כל הנשים שוות ואין בין אחת לחברתהּ אלא שינוי-שם בלבד. אבל גם לטעמך, שאדם חייב לישא דווקא יפת-תואר, תמה אני, מה טעם אתה בועט בזו, שאני משדך לך? תישא אותה למזל-טוב בחופה וקידושין ופניה יהיו מכוסים צעיף כדת משה וישראל, והרי תהא הרשות בידך לחשוב אותה יפת-תואר ככל אשר תאווה נפשך. אחרי שבעת ימי-המשתה אתה נפנה לעסקיך בסימן טוב ובשעה מוצלחת. בבוקר אתה יוצא מביתך, אשתך ישׁינה עדיין, אי אתה רואה אותה, ומי מעכב בך לחשוב כל היום, שהיא יפת-תואר? בלילה אתה שב לביתך, אשתך ישינה כבר, שוב אי אתה רואה אותה, ושוב אין מי שיעכב בך לחשוב כל הלילה, שהיא יפת-תואר. נמצא, שלכל הדעות אתה יוצא ידי חובה זו לישא דווקא יפת-תואר.

לא קיבל הבחור והחזיר לו:

השבתני על ימות-החול. מה אתה משיבני על שבת ויום-טוב?…

1469 רבי יודל שדכן היה אומר:

תמה אני על הבחורים של עכשיו, שהם מדייקים לישא דווקא נשים יפות. למאי נפקא-מינה אם יפת-תואר היא האשה, או שמכוערת היא? בשעת שׁינה אין אדם רואה את אשתו; בשעת אכילה אדם מסתכל בקערה, ולא באשתו; בבית-המדרש אין דעתו של אדם לאשה, ובחנות ודאי וּודאי אין דעתו של אדם פנויה לאשה. אלא מה, לא בשעת שינה ולא בשעת אכילה, לא בבית-המדרש ולא בחנות? לשעה קלה זו אדם יוצא מן הבית, ומה איכפת לו, אם מכוערת היא אשתו שבבית?…

1470 לפנים בישראל לא ראו חתן וכלה זה את זו עד שעת קידושין, וּלקיים מה שגזרו חכמים: “אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה”⁶, היה החתן רואה את הכלה רגע אחד קודם חופה. ומעשה בחתן, שהסתכל בכלה קודם חופה ונרתע לאחוריו וצעק:

אוי, אבא! חוטם אין לה…

נבהל אבי-הכלה ונתבלבל אבי-החתן. מיד קפץ השדכן ונתן עין זעומה בחתן וגער בו:

בחור שוטה! היכן כתוב בתורה שאשה חייבת בחוטם?…

1471 שדכן שידך לבחוּר בתו של מוזג. אמר לו הבחור: בוא מחרתיים ואשיבך דבר, הן או לאו. אחקור ואדרוש תחילה על טיבה של הבחורה.

למחרתיים חזר ובא השדכן ומצא את הבחור שרוי בכעס גדול.

שאל השדכן:

מה חרי-האף הגדול הזה?

זעם הבחור: לא מצאת כלה נאה לי, אלא חרשית?

התריס השדכן:

ומכאן כל הכעס? כּובד-אוזן אף הוא חסרון באשה? נניח, שאתה מסכים ונושא אותה. אתה שב לעסקיך שלך, והיא שבה לעסקי המזיגה שלה. נכנס איבן ומבקש רביעית משקה. היא איננה מהירה לשמוע. כועס איבן ומרים קולו: צמא הוא; רביעית משקה הוא דורש. אין היא שומעת. רותח איבן וצועק: יתנו לו רביעית משקה, ואם לאו, ישבור את החבית. עכשיו היא שומעת ומוזגת לו. איבן שותה, משלם והולך לו. ובכן, מה איכפת לך? על איבן אתה חס, שמא יצטרך, חלילה, לצעוק צעקה יתירה?…

1472 שדכן יושב לפני משודך ומונה את עוֹשרה של המשודכת: חמישה אלפים במזומנים, תכשיטים ואבנים טובות, בגדים כמנהג עשירים מופלגים.

אבל, – מסרב המשודך, – היא צולעת על יריכה…

מה-בכך? – מפסיקו השדכן. – שמא כסף יחסר לך לצאת עמהּ בכרכרה?

עיניה רכות…

אשריך! לא תראה את חסרונותיך.

כבידת-פּה היא…

אדרבה, שבח הוא לאשה, שלא תהא דברנית.

וגם חטוטרת לה על גבּהּ…

זועף השדכן:

ואתה מה רצונך? שתהא בתולה דומה לאתרוגו של הרב, בלי חזזית כלשהי?…

1473 תם אני ולא אדע, – טוען שדכן לפני משודך, – מה חסרון אתה מוצא באותה בתולה?

חוטמה חרוּם.

חייך – משדלו השדכן, – שלא לרצונהּ נפלה בילדותה מעל השולחן ומחצה חטמה.

פניהּ חרושים כשדה.

לא פשעהּ ולא חטאתהּ, – מתרץ השדכן, – שקרה אותה אסון וחלתה באבעבועות. דייה שניצלה ממוות.

פיהּ מלא שיניים תותבות.

שמא אתה חושד בה, – מתרץ השדכן, – שמחמת תענוג עקרה שיניהֹּ שלה?

ומכף-רגלהּ ועד קדקדהּ מאוסה היא עלי.

עכשיו מתקררת דעתו של השדכן:

אם-כך אתה אומר, אין לי שום טענה עליך…

1474 ימים ושבועות טרח שדכן וּפיתה בחור לשידוך, שהציע לו. ולסוף, כשׁניפתה לו הבחור וכבר נתיישרו כל ההדורים בענייני נדוניה ומתנות, הוברר שהמשודכת חיגרת באחת מרגלה, מיד דחה הבחור את השדכן ופנה אליו עורף:

אין הוא רוצה בחיגרת, ואפילו אם ממון קרח לה.

לא הירפה השדכן ממנו וטען לפניו:

נניח, שאתה נושא אשה כרצונך ושתי רגליים בריאות לה, כלום יש לך הבטחה מאת המקום, שלא תיכּשׁל בזמן מן הזמנים ולא תשבור אחת מהן בביתך? והרי מחלתהּ מכלה כוחך ורפואתהּ מדלדלת ממונך, ושבועות ואולי גם ירחים אין אתה מאמין בחייה, כל-שכן ברגלהּ. ואילו בחורה זו – כבר שברה רגלה ולא בביתך, וכבר נרפאה ולא בממונך, והכל כבר תם ונשלם…

1475 ⁷ בּיקש ללמד את בנו אומנותו ואמר לו:

בוא, בני, ונלך לפלוני בן-פלוני לשדך כלה לבנו; אני אשׁדך, ואתה תסייעני.

אמר לו הבן:

אבא, למדני תחילה, כיצד לסייע אותך.

החזיר לו האב:

אני אשׁבּח, ואתה תפליג.

באו שניהם לשם והתחיל השדכן משבח את אבי-הבתולה:

יחסן הוא…

מיד מילא אחריו הבן והפליג:

מה פירוש יחסן? מר בר רב אשי!

וגם עשׁיר, – הוסיף השדכן לשבח את אבי-הבתולה.

נענה אחריו הבן והפליג:

מה פּירושׁ עשיר? אדיר שבאדירים!

והבתולה גופה, – אמר השדכן, – יפת-תואר…

נתלהב הבן והפליג:

מה פירוש יפת-תואר? בת מלכה!

ומלומדת, – סיים השדכן שׁבחיה של המשודכת.

הוסיף הבן והפליג:

מה פירוש מלומדת? בּרוּריה!

פיקפק אבי הבחור ושאל:

בתולה שׁכוּלהּ מעלות וחיסרון אין בה?

גימגם השדכן והחזיר:

באמת יש גם לה קצת חיסרון… חטוטרת…

קפץ הבן והפליג:

מה פירוש חטוטרת? הֹר ההר!…

1476 שדכן נכנס אצל בחור:

בתולה עם כל המעלות יש לי בשבילך.

אין צורך! – התריס הבחור. – בקי אני בבתולות של עכשיו…

הפסיקוֹ השדכן:

טועה אתה, ידידי. לא בתולה של עכשיו היא זו, משׁל לפני שלושים שנה היא…

1477 שדכן הציע שידוך לבחור והפליג בשבחיה של המשודכת. יפת-תואר, מיוחסת, עשירה, צנועה, – שרה בת-טובים.

אמר הבחור:

הכל טוב ויפה. אבל רוצה אני לדעת גם מה פגם יש בה. אין אדם בלי פגם.

שׁיבּחוֹ השדכן ואמר:

כאחד החכמים תדבר. באמת בחורה זו קצת פגם יש גם בה, אבל רק פגם עובר.

אמר הבחור:

אף-על-פי-כן רוצה אני לדעת, מה הוא הפגם.

כּח השדכן כּיחה קטנה לתוך שרווּלוֹ, נענה ואמר:

שמעתי, שפעמים היא מקשה לילד…

1478 שדכן הציע לחשוב אחד מחשובי ווילנה כלה מק"ק מאזפּבקה בשביל בנו והפליג בשבחיה שׁל הבתולה. לא סמך אותו חשוב על עדותו של השדכן ונסע לשם, כדי לחקור ולדרוש על טיבה של המשודכת. חקר ודרש, ואמר לו אחד מטובי הקהילה: ישמרך אלוהים! רשות-הרבים היא, רחמנא ליצלן, לכל הקצינים והרופאים שבעיר…

מיד שב הווילנאי לביתו, וכשנכנס אצלו השדכן קיבלו ברותחי-רותחים:

חוצפּה וגסות היא להציע בשביל בני בחורה, שכך וכך מעידים עליה.

הוציא השדכן קופסת-הטבק מכיסו, הריח אחת ושתיים והחזיר:

שמא מאזפבקה אתה מקיש לווילנה? כמה יש בה במאזפבקה קצינים ורופאים?…

1479 שדכן נכנס אצל בחור ובשורה בפיו:

יגעתי – ומצאתי. אשה שלא היתה כמותה לשלמה המלך.

עיווה הבחור חוטמו:

לחינם יגעת. בתולה אני רוצה ולא אשה.

החזיר השדכן:

אין חלקי עם בני-אומנותי השקרנים. אני מציע לך אשה, ואם תמצא בתולה – מן השמים זיכוּ לך…

1480 בחור היה מפסיל⁸ בּכלוֹת: זו פגה וזו צמלה, זו נדוניתה קלה וזו יחוּסהּ מפוקפק. פעם אחת בא אצלו שדכן לשדך לו בחורה, שהכל בה: יופי, בוֹשׁל במידה נכונה, עושר, יחוּס-משפחה.

נהנה הבחור ואמר לשדכן:

לא לחינם אומרים הבריות: יגעת – ומצאת… עכשיו אני מסכים, ואין אתה חסר אלא שתסכים גם היא.

אמר לו השדכן:

עדיין אין השעה מוכשרת לכך.

תמה הבחור:

מאי משמע?

החזיר השדכן:

חייב אני לגלות לך סוד כמוס. אותה בחורה היא גם פגומה במקצת: פעם בשנה היא משׁתטה לשעה אחת…

אה, – הפסיקו הבחור, – שעה אחת בשנה אינה ולא כלום.

נענה השדכן ואמר:

אף אני דעתי כך… ולאותה שעה אני מחכה – לכשתשטה…

1481 כמה כלות הציע שדכן לבחור, והוא הפסיל בכולן. אמר לו השדכן:

שמא תבאר לי, סוף-סוף, מה אתה מבקש בבחורה?

השיב לו הבחור:

אני מסתפק במועט: נעוּרים, יופי, טוּב לב, השכלה, עושר וייחוּס-משפחה. לא יותר…

נענה השדכן ואמר לו:

אם כך, נודרני, שמכאן ולהבא לא יהיה לי עסק בך. לי מספיק מועט זה לשישה שידוכים…

1482 ⁹ בחור בן-ישיבה נטפל לשדכן, שימצא לו זיווּג. אמר לו השדכן:

ממני לא יבּצר. אבל… במחילה מכבודך, מכּת-מצרים שבראשך מעכבת. איני רואה לך תקנה, אלא אם-כן תיפּטר הימנה תחילה. הירהר הבחור ושאל:

תינח, אם מה' יצא הדבר והזיווג יקום והיה. אבל אם, חלילה, לא?

החזיר לו השדכן:

שאלה חמורה שאלת. אבל אין עצה… אותה מכה אתה מוכרח לסכּן…

1483 בחור הלעיב בשדכן ואמר לו:

כל השדכנים בּדאים, ואף אתה כמותם. אמרת, שהבחורה יתומה מאביה; עכשיו נודע לי, שאביה אסור בבית-אסורים זה שלוש שנים.

החזיר לו השדכן:

ובכן, מה טענה יש לך עליי? כלום חיים כאלה קרואים חיים?…

1484 משודך הוזמן לביתה של משודכת לשם ראיוֹן ונתלוה השדכן עמו. באו לשם ומצאו שוּלחן ערוך כיד המלך. טפח לו השדכן לבחור בשכמו ולחש לו:

בחור, שא נא עיניך וראה, כמה כסף וזהב, כמה בדולח וחרסינה!

פיקפק הבחור:

מי יודע, אם שלהם כל הכלים הללו? שמא שׁאוּלים הם? דחה השדכן את הבחור בשתי ידיו והחזיר:

שטות! מי ישאיל להם כלים יקרים כאלה?…

1485 עיתים היה הירש-ליב בדחן מצוּי גם אצל שדכנות. פעם אחת נכנס אצל עשיר לשדך את בתו, שׁיצא עליה רינון, ומצא אותו במצב-רוח של קפידה. לא קיבלוֹ העשיר בסבר פנים יפות ואמר לו:

בוא וראה, מה בין השדכנים אנשי-אמנה וּמזווגים זיווגים של קיימא, ולא היו “תנאים” בטלים בישראל אלא במקרה אחד מני אלף. ואילו עכשיו, שקילקלו השדכנים והם מטיחים כותל בכותל, מעשים בכל יום ש“תנאים” בטלים.

החזיר לו הירש-ליב:

חוששני, שטועה אתה. לא השדכנים קילקלו, אלא המשודכים קילקלו. שׁנינוּ: “תנאי קודם למעשה, הרי זה תנאי; מעשה קודם לתנאי – אינו תנאי”¹⁰. לשעבר היו "תנאים קודמים ונתקיימוּ: עכשיו, שמעשה קודם, “תנאים” בטלים…

1486 לאחר שגמרו לכתוב את ה“תנאים” ושברו את הקדירות והתחילו הברכות והנשיקות ניגש השדכן אל הכלה ואמר לה:

מזל-טוב, כלה!

נגהו פניה והחזירה:

מזל-טוב!

אמר השדכן:

בּקשׁתי, שתזכרי שמי. גימפּל שמי. זכרי ואל תשכחי: גימפּל.

חייכה הכלה ואמרה:

שמך, רבי גימפּל, יהיה זכור לי עד העולם, אבל תמהה אני, למה אתה מבקש על כך?

החזיר לה השדכן:

רוצה אני, שלא תשׁני שמי ולא תאמרי בזמן מן הזמנים, שאשמדאי הביאך לידי השעה של עכשיו…

1487 בנו של חוטב-עצים ובתו של שואב-מים נשתדכו זה לזו. ובפירוש הוּתנה: את הנדוניה, עשרה זהובים, חייב אבי-הכלה לסלק במזומנים קודם חופה. הגיעה שעת החופה, והתחילה תגרה: אין לי אלא מחצה, – טען אבי-הכלה.

אם אין נדוניה, אין חופה, – עמד על דעתו אבי-החתן.

ראו הקרובים בצערם של החתן והכלה, נמלכו והביאו את השדכן, שיפשר בין אביו של זה לאביה של זו. בא השדכן, תפס לו לחוטב-העצים בכפתורו ואמר לו:

מנהג קדמונים הוא בישראל להפחית מן הנדוניה מאות ואלפים, ואין פרץ ואין צווחה. ואתה – על קליפת השום, על חמישה זהובים אתה מרעיש עולמות!…

1488 ¹¹ בחור נשא בתולה. למחר בא השדכן אצלו ותבע שכר-שדכנות. אמר לו החתן:

המתן לי חודש עד שאעמוד על טיבה של האשה, אשר נתת עמדי. המתין לו. לאחר חודש חזר ובא. ראהו בעל-האשה, והתחיל צועק:

גזלן, שחטתני!

נענה השדכן ואמר:

יפה אתה אומר; שכר-שחיטה יש לי בידך.

חזר הבעל וצעק:

רצחן, קברתני!

נענה השדכן ואמר:

מה אתה אומר; דמי-קבורה חייב אתה לשלם.

גנח הבעל ואמר:

אלהים עדי, שאין אשה זו יפה אלא לכּפּרות.

נענה השדכן ואמר:

יפה אתה אומר. פּדיון-כּפּרה יש לי עליך…

1489 ההוא שנתאלמן ותוך י"ב חודש בא אליו שדכן לשדך לו אחרת. אנן האבל ואמר:

הניחה לי, לא הגלידה עדיין המכה בליבי.

נסתלק השדכן והלך לו. לא היה חודש אחד והתנחם האבל ונשא אשה חדשה. רגז השדכן ואמר:

חבל, שנואלתי והניחותי לו.

לימים מתה גם האשה החדשה, אשר לקח אותו איש, ותוך שלושים בא אליו השדכן לשדך לו אחרת. קדר האבל ואמר לשדכן:

הניחה לי, לבי שותת עדיין דם.

נסתלק השדכן והלך לו. לא היה שבוע אחד ונפלה הברה, שהאבל התנחם והוא נושא שוב אשה חדשה. רגז השדכן ואמר:

פעמיים נואלתי והניחותי לו. עכשיו לא אוואל ולא אניח לו עוד. עמד והלך לחתונתו של האבל-החתן. כיון שראה אותו הלה אמר לו:

למה באת אלי?

החזיר לו השדכן:

עכשיו ודאי לבך טוב עליך, ובאתי לשדך לך אחרת…

[ב]

1490 היתה לו לאב בת בוגרת, שהגיעה לפירקהּ, ובא שדכן לשדך להּ חתן. פתח השדכן בתהילות ותשבחות לבחור וסיים בשאלה:

כמה נדוניה אתה נותן לבתך?

החזיר לו האב:

שאלו לשור: “כמה אתה נותן חלב לטבחים?”, והשיב השור: “אני איני רוצה ואיני יכול ליתן כלום, אלא שוחטים אותי, פושטים עורי מעלי, מפרקים כל גופי אברים-אברים ולוקחים מאתי כך וכך חלב וקיחה זו נתינה היא בעיניהם”. אף אני כך. כלום אני נותן, או שמא אני יכול ורוצה ליתן? אלא מבקש אני לדעת, כמה יקחו מאתי לאחר שיפשיטו עורי מעלי ויפרקוני אברים-אברים?…

1491 יהודי עשיר, שהיתה לו בּת בּוֹגרת, דן לפני שדכן, שבּא לשדך להּ חתן:

בפחות מחמישה אלפים, אתה אומר, לא אמצא חתן לבתי. חוששני, שכדבריך כן הוא. ואני שואל אותך: מהיכן באה עלינו היהודים צרה גדולה זו? לפני שבועיים השיא שכני הגוי את בתו לאשה, ולא פסק לה אפילו אלפּיים, ומה שיש לו לגוי זה באחת מאחוזותיו אין לי בכל גבולי…

החזיר לו השדכן:

אין הנדון דומה לראיה. גוי המשיא בתו אומר לחתן: “כל מה שעיניך רואות, לך הוא לאחר מותי”. ואילו יהודי המשיא בתו אומר לחתן: “כל מה שעיניך רואות, לך הוא לאחר מאה ועשרים שנה”. מי פתי יתרצה לחכות זמן רב כל-כך?…

1492 במושב שלושה: אב, אם ושדכן. שאל השדכן את האב ואמר:

זהו דיבורך האחרון? אלפּיים ולא יותר?

השיב האב:

אף לא פרוטה אחת יותר. סוחר אני ובדיבורי אני עומד.

קם שדכן ממקומו ואמר:

אם-כן, הכל בטל ומבוטל. פחות משלושה אלפים לא יקח. אף הוא סוחר ועומד בדיבורו.

נענתה האם ואמרה לבעלה:

אם בקולי תשמע, אל תתעקש. השׁליכה לו לכּלב עוד חמש מאות – ויחנק…

1493 כּלב לץ היה אומר:

נמשלו שילוּחי-בת לקור-חורף: העיניים דומעות – והרגליים רוקדות…

1494 שאלו למחודד:

למה נהגו שלא לקבוע זמנה של חתונה אלא לאחר “ספירה”?

השיב המחודד:

משום שאין חתן עוקר רגליו ללכת לחופה אלא אם-כן גומרים לספור תחילה…

1495 בחור ישב ודן לפני חכם:

שתי בחורות משדכים לו: אחת קטנה ביופי ובמידות אבל דגולה בממון, ואחת קטנה בממון, אבל גדולה ביופי ובמידות, והרי הוא שואל עצה, כיצד להכריע?

השיב לו החכם:

למה בעצתי תשאל? מי שנושא אשה לשם ממון כבר הכריעה עליו תורה ואמרה: “כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו”¹²…

1496 שני בחורים טיילוּ בגן-העיר. אמר אחד לשני:

רואה אתה ריבה אדמונית זו, הבאה לקראתנו? יחידה היא בעולם: אין לה לא אב ולא אם, לא אח ולא אחות, לא דוֹד ולא דוֹדה.

שאל השני:

וממון יש לה?

השיב הראשון:

עשרת אלפים במזומנים הניח לה אביה, חוץ מתכשיטים ואבנים טובות. ברם, הסתכל בה ותראה, שעיניה עגלים ואפּהּ כמגדל-דוד…

הפסיקו חברו:

שוטה אתה, ידידי. אם אמרו: “אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו”¹³ – בבחורה ממשפחה חשובה כזו אמרו…

1497 אמר השדכן לבחור:

לפלוני העשיר שתי בנות: בת אחת יפת-תואר ונדונייתה עשרת אלפים, ובת אחת חטוטרת נתן לה אלהים ונדונייתה עשרים אלף.

אמר הבחור:

שמא אתה יודע עשיר, ששתי חטוטרות נתן אלהים לבתו?…

1498 בחורה עשירה קבלה לפני בחור מכּרהּ:

הכל רצים אחר ממונה, והיא גופה טפילה לממון… כמה היתה נותנת, שׁידבּק אדם בה ולא בממונהּ?

מיד נענה הבחור ושאל:

כמה?…

1499 ההוא ששאל את חברו:

שמא אתה יודע את בנו הבחור של פלוני בן-פלוני?

השיב לו חברו:

הן; אני יודע אותו. מה לך ולו?

אמר הראשון:

משדכים אותו לבתי, ומבקש אני לדעת, מה הוא בעיניך.

השיב לו חברו:

לדעתי, חתן הגון הוא וראוי לממון מרובה.

החזיר לו חברו:

לשעבר היה סוס ניקח בחמישים סלעים, בימינו הוא ניקח במאה; חזיר היה הולך בעשרים וחמישה, בימינו הוא הולך בחמישים; לחתן היו פוסקים מאתיים, בימינו אין פוחתים לו מאלף. עכשיו צא וחשוב: כמה עכשיו שוֹויוֹ של בחור, שהכל בו: סוס וחזיר וחתן כאחד?…

1500 ממכתבו של אב לבנו:

“… רצונך, בני, שתשא אשה הגונה הראויה לך? שׂא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בכלה, אלא אם כן גדולה היא ביופי עד כדי כך, שהיית נושא אותה גם בלי ממון, וגדולה היא בממון עד כדי כך, שהיית נושא אותה גם בלי יופי”…

1501 ההוא שׁקבל לפני חברו:

כמה יגיעות יגעתי עד שמצאתי חתן הגון לבתי, ועכשיו שמצאתי כאילו לא מצאתי: הגיע זמן-החתונה והחתן מסרב.

שאל חברו:

מה טעם הוא מסרב?

השיב הראשון:

פסקתי לו נדוניה אלף, ויש בידי רק חצי.

תמה הלה:

כיצד יהודי פיקח כמותך אינו יודע לרמוֹת בחור-אפרוח לגבי חצי-נדן?

החזיר הראשון:

שיננא! אותו החצי המרומה הוא שיש בידי…

1502 אמר יהודי לחברו:

בחור יפה משדכים לבתי. הכל כבר מוכן ומתוקן ל“תנאים”, אלא שהוא דורש נדוניה דווקא אלפּיים, ואני אין ידי משגת יותר מאלף. כיצד לחלץ נפשי מן המיצר איני יודע.

שאל חברו:

ואלף יש לך?

השיב הוא:

חס ושלום! אבל אלף אבטיח, ולא אשׁלם.

אם-כן, – אמר לו חברו, – יכל אתה להבטיח אלפּיים ולא לשלם. החזיר הראשון:

כלום בת-יחידה היא לי זו? חוץ ממנה יש לי, ברוך-השם, עוד שתיים…

1503 רב מפורסם אירס את בתו לבן-עשירים ופסק לה נדוניה עשירה, ולא עמד בדיבּוּרוֹ. אמר לו אבי-החתן:

על אדם גדול כמותך אני תמה. “מוצא-שפתיך תשמור ועשית”¹⁴ כתיב. מוטב, שהיית אומר מעט ועושה, משאמרת הרבה ואין אתה עושה כלום.

החזיר לו הרב:

עד שאתה מקשה עלי, מוטב, שהיית מקשה על מסדרי-התפילות: למה תיקנו לפרט כל הקרבנות בתפילת-שחרית והחסירו מנחת-עני? אלא לאמר לך: הואיל וקרבנות ממש אין אנו מביאים ופוטרים את עצמנו באמירה בלבד, דין הוא שיהיה קרבננו קרבן-עשירים ולא קרבן-עניים…

1504 מוכסן עלה לעשירות מופלגת וביקש ליקח חתן לבתו את בנו של הרב ראש-המדינה.

אמר לו הרב:

אני מסכים בתנאי, שתפסוק נדוניה לבני מאה אלף ריינש.

אמר לו המוכסן:

רבי, אתה שכל ימיך היית מתנהג בעניווּת, מה אתה רואה עכשיו להחשיב כבודך במידה מרובה כזו?

החזיר לו הרב:

טועה אתה. אני יודע, שכבודי הבל-הבלים, אבל אני יודע, שגם ממונך הבל-הבלים, ונראה לי להחליף הבל-הבלים שלי בהבל-הבלים שלך…

1505 אחד מבניו של רבי הירש לוין, רבה של ברלין, היה סוחר ונסתבך בעסק ביש עד כדי כך, שהוצרך להשיא את בתו לבנו של עשיר פחות-דרגה.

אמר לו רבי הירשל:

עליך אין אני כועס: השעה דחוקה לך וזקוק אתה לכסף. על מי אני כועס? על המלאך, המכריז “בת פלוני לפלוני”. הוא, שאיננו זקוק לכסף ואין השעה דחוקה לו, כיצד עלה על דעתו לזווג זיווג זה?…

1506 יודל אופאטוב שידך את בתו לנכדו של רבי חיים-נחמן פרנס. כשהגיע יום-החתונה הלך מדכּי חבד לאופאטוב ואמר לו:

לחתונת נכדו של רבי חיים-נחמן פרנס ודאי יבואו כל הרבנים וגדולי-התורה שבווילנה, ומן הראוי הוא, שלכבודם ולכבוד אבי-החתן לא תצא היום בנעליים כדרך סוחרים, אלא תצא בסנדלים כדרך תלמידי-חכמים.

נשמע לו אופאטוב ועשה כעצתו.

חזר מדכי והלך לפרנס ואמר לו:

לחתונת בתו של אופאטוב ודאי יבואו כל הקבלנים וגדולי-הסוחרים שבווילנה, ומן הראוי הוא, שלכבודם ולכבוד אבי-הכלה לא תצא היום בסנדלים כדרך תלמידי-חכמים, אלא תצא בנעליים כדרך סוחרים.

נשמע לו גם פרנס ועשה כעצתו.

וכשבאו האורחים לקבלת-פנים נסתכלו בפרנס ובאופאטוב ותמהו תמיהה גדולה:

פרנס התלמיד-חכם יוצא בנעליים של סוחרים, ואופאטוב הסוחר יוצא בסנדלים של תלמידי-חכמים.

קם מדכי והסביר:

אופאטוב, שעולה ויוצא מתוך הבוץ, כדין עשה שלקח סנדלים לרגליו, ופרנס, שיורד ונכנס לתוך הבוץ, אף הוא כדין עשה שלקח נעליים לרגליו…

1507 לרבי אריה-ליב שפירא, רבה של קובנה, בא שדכן לשדך לו בשביל בתו את בנו של עשיר מפורסם. אמר לו רבי אריה ליב:

יודע אני באב, שעם-הארץ הוא, וחוששני, שמא גם בנו כמותו. שוב ובוא לאחר שבוע, ובינתיים אחקור ואדרוש, מה טיבו של הבחור. לאחר שבוע חזר ובא השדכן. אמר לו רבי אריה ליב:

לחינם טרחת ובאת. חוששני לצוואתוֹ של רבי יהודה חסיד, שלא יהא שמו של החתן כשמו של החותן…

אמר לו השדכן:

רבי, טועה אתה: לא אריה שמו של הבחור.

החזיר לו רבי אריה-ליב:

איני טועה. גמרא מפורשת היא: “המשיא בתו לעם-הארץ, כאילו כופתה ונותנה לפני הארי”…¹⁵

1508 בחור עמד לנסוע לעיירה של בחורה, ששידכו לו. קודם פרידה אמר לו אביו:

בני, שמועה שמעתי שהנערה יפת-תואר היא, ולפיכך רואה אני להזכיר לך מקרא שכתוב בתורה: “ולא תתורו אחר לבבכם ואחרי עיניכם”.¹⁶ לא את אשתו בלבד חייב אדם לדעת, אלא גם את משפחתה… אם המשפחה הגונה – דייך בכך וכך, ואם יש פסול במשפחה – אל תפחית מכך וכך.

נסע הבחור, ולמחרתיים באה טלגרמה מאתו:

“האב גלה לסיביריה, – כמה?”…

1509 גנב שנתעשר ביקש להשכיח עברוֹ מלבם של הבריות, והתחיל מחזר אחרי שידוכים הגונים לבנותיו. נזדמן לו חתן יחסן בשביל בתו הבכירה, הושיבו לפניו ואמר לו:

עתיד אתה להיות בן לי, ואין רצוני שיהא דבר חוצץ ביני ובינך. מוטב, שנדה זה את זה מלכתחילה… דע לך יקירי: עני באתי לעולם, וכשעמדתי על דעתי וחפץ חיים הייתי, אי-אפשר היה לי לנהוג זהירות במה שאחרים נטלו לעצמם שלא בטובתי. ובני-אדם צרי-עין הם, נוקמים ונוטרים מטבעם… שלוש שנים… כנגדן פוסק אני לבתי שלושת אלפים… והמלחמה הקשה שביני ובין הבריות לא חדלה. לא יכולתי להודות, שרק הם בלבד יש להם חלק בנכסי-העולם. והם, הנקמנים, רדפוני כבתחילה ושוב השיגוני… שנתיים… עוד אלפּיים אני פוסק לבתי… אמרתי: הכל תם ונשלם. אבל נחש כרוך על עקיבו של אדם, והוא השיאני, וגם את אויבי השיא בי… שוב שלוש שנים… לבתי אני מוסיף עוד שלושת אלפים… הנה הכל גלוי וידוע לפניך. עכשיו ספּר נא אתה למען אדע גם אני אותך.

החזיר לו הבחור:

מה אומר ומה אספּר? את בתך אשא, – והרי גם אתה יודע הכל…

[נוסח אחר:

… הנה הכל גלוי וידוע לפניך…

הפסיקו הבחור:

לא הכל… שמועה שמעתי, שבתך תהא פטורה מפדיון-הבן אם תלד זכר…

נענה האב ואמר:

אין בכך כלום… עוד שלושת אלפים אני פוסק לבתי… עכשיו ספר נא אתה, למען אדע גם אני אותך.

החזיר לו הבחור:

מה אומר ומה אספּר? את בתך אשא אפילו בשלושת אלפים, – והרי גם אתה יודע הכל…]

1510 שדכן ישב לפני בחור, שעסקוֹ בתורה, ושיבח את הבחורה ששידך לו.

בחורה עסקנית היא, ומובטח לך, שהיא תדע לפרנס את בעלה. סירב הבחור והחזיר:

אי-אפשי! כבר היה מעשה ואשה אחת פירנסה את בעלה, ועד היום מתהלך בשביל-כך מלאך-המוות בעולם…

1511 רצה הקדוש-ברוך-הוא לענוֹת יהודי חנווני, הקים עליו רעה בתוך ביתו – את בת-זקוניו. כמה שידוכים נאים שידכו לה, והיא באחת:

אין רצונה אלא דוקטור.

יופיהּ נובל, הבחורים הכרוכים אחריה התחילו נשמטים אחד-אחד, והיא בשלה:

דוקטור!

יום מימים בא האב לביתו ופניו מבהיקות:

נמצא חתן כרצונה.

דוקטור? – שאלה העקשנית.

הן, – השיב האב. – לא דוקטור ממש, אלא מעין דוקטור: חובש. לא קיבלה הבת והשיבה:

אבא, לחינם אתה טורח. או דוקטור, או לא-כלום.

חינן האב קולו ואמר לה:

בתי, שמא ראית מימיך אדם עולה בקפיצה אחת לראשו של סוּלם? הכל נעשה בהדרגה… מתחילה בתולה נישאת לחובש, ואחר-כך לדוקטור…

1512 בחור בן-ישיבה ישב לפני שדכן ושׁידלוֹ, שישדך לו בחורה פלונית. סירב השדכן ואמר לו:

כלוּם בן-זוג אתה לה? פסנתרנית היא, מצויינת במעשי-ידיה, בקיאה בצרפתית. ואתה מה? בטלן.

החזיר לו הבחור:

ואני אומר, שאין כמותי בן-זוג נאה לה. היא פסנתרנית, ואני – בעל-תקיעה; היא מצויינת במעשי-ידיה, ואני – מפליא לעשות ציצית; היא בקיאה בצרפתית, ואני – מי ידמה לי בתרגום אונקלוס?…

1513 שיחה בין אב של שתי בנות ובין בחור, המבקש לישא את הצעירה:

האב: את רחל בתי הקטנה אתה מבקש לישא?

הבחור: לשם כך אני בא אליך.

האב: שׁכני אתה, וכלום אין אתה יודע, שׁלאה בתי היא הבכירה?

הבחור: אני יודע, אף יודע אני כל מידותיה המשובחות. אבל – איני יכול…

האב: כמוני כמוך, יקירי. בחור, שאינו יכול לישא את לאה בתי הבכירה, אני איני יכול ליתן לו את רחל בתי הצעירה…

1514 רבי, – גילה חסיד נגעי-לבבו לפני צדיקו, – עיניהן של הבריות סמויות: אומדים אותי באלפים, ואילו אני ולבי יודעים, שכּלה השמן מן הפך… ובתי הגיעה לפירקה ולהשיאה אין בידי… עכשיו הקרה ה' לפני בחור בר-אוּריין וּבר-אבהן וגם בר-ממון, ואת בתי הוא מבקש לישא כמו שהיא, בלי מוהר ומתן… מה דעתך, רבי?

תמה הצדיק:

למה זה תשאל? תן לו את בתך בשעה טובה ומוצלחת.

גימגם החסיד:

אבל, רבי, חוששני לאותו בחור, שיש לו קצת חיסרון.

דהיינוּ? – שאל הצדיק.

חוששני, רבי, – השיב החסיד, – שהוא קצת אפיקורס.

מיד החמירו פניו של הצדיק והוא אמר:

ישמרך ה' משידוך כזה! מוטב, שתתן את בתך לסנדלר, לחייט, משתכבוש אותה לפני אפיקורס. “כל באיה לא ישובון – זוהי מינוּת”.

אבל, רבי, – חזר וגימגם החסיד, – חוששני לבתי, שגם היא יש לה קצת חיסרון.

דהיינו? – שאל הצדיק.

חוששני, רבי, – השיב החסיד, – שהיא קצת מעוברת…

1515 בתו של תגרן נתארסה לבנו של חנווני, ולפי הנוסח השגור נכתב ב“תנאים” שאבי-הכלה מתחייב להלביש אותה “כמנהג בעב”ח"¹⁷. לסוף הוברר, שהתגרן אין בידו לקיים את התנאי, והחזיר החנווני את התנאים¹⁸. תבע אותו התגרן לדין וטען לפני הרב:

רבי, היישמע, הייראה שבגלל סמרטוטים יפר אדם מישראל “תנאים” ויגרום שפיכת-דמים לבת-ישראל כשירה?

נענה החנווני ואמר:

רבי, עד שאדם זה בא עלי בטענה של שפיכת-דמים, אני בא עליו בטענה של גילוי-עריות…

1516 ¹⁹ בחורה היתה מפסילה בחתנים. אמרה לה אמה:

בתי, מניין לך גדלנות זו, שכל החתנים את פוסלת? חייך, שבשעתי לא הייתי פחותה ממך לא ביופי ולא בהשלמה וגם לא בממון, וכשבאו ושידכו לי את אביך יחיה, מיד נעניתי ואמרתי הן.

השפילה הבת עיניה לקרקע והחזירה:

אמא, מה דמיון הוא זה? לך שידכו את אבא, ולי הם משדכים תמיד אנשים זרים…

1517 רבי-רבי השיל נתאלמן, וכמה שנים היה שרוי בלי אשה. פעם אחת באה אליו אלמנה עשירה ושידכה לו אלמנה גדולה בממון כמותה, אשת-חייל ובת-טובים כמותה. הרגיש בה רבי-רבי השיל, שלעצמה היא מתכּוונת, וסירב.

אמרה לו:

רבי, מה טעם משודכת כזו אינה נראית לך?

החזיר לה רבי-רבי השיל:

מודה אני, שמשודכת כזו נראית לי, אלא שאין השדכנית נראית לי…

1518 שדכן נכנס אצל בחור ואמר לו:

כלה נאה וחשובה אני מציע לך: מלומדת, מושלמת בת-עשירים ויחסנים.

נענה לו הבחור:

הוא מסכים.

הוסיף השדכן ואמר:

אבל לא דרך שדכנים לי, וחייב אני לגלות לך גם את חסרונה: פוזלת היא באחת מעיניה.

לא איכפת לי, – השיב הבחור.

ראה השדכן, שהבחור אינו מן הקפדנים, הוסיף ואמר:

וגם שקוּטה היא קצת.

לא איכפת לי – חזר והשיב הבחור.

ולא אכחד, – גילה השדכן שארית קלפיו, – שגם מתלבטת היא קצת בלשונה.

לא איכפת לי, – השיב הבחור שוב.

שמע אביו של הבחור את השיחה ואמר לו:

הבחורה כּוּלה מום, ואתה לא איכפת לך?

החזיר לו הבחור:

אבא למה יהא איכפת לי? יהא איכפת לו, לזה שישא אותה…

1519 בת יחידה היתה לו לעשיר ליטאי וביקש להשיאה ליחסן שביחסנים. טרח ונסע ל“פולין גדול” והביא משם חתן לה: בחור חיוור ועקום-גב, בנו של ראש-מדינה ונכדו של “רשכבה”ג"²⁰. בדרך משם לביתו עצר העגלון פתאום סוסיו, קפץ מעל דוכנו ונעלם. עברה שעה ארוכה והעגלון איננו. לסוף בא וחוטר בידו.

אמר לו העשיר:

להיכן נעלמת שעה ארוכה כזו?

השיב העגלון:

חוטר ביקשתי לעשותו מגלב לסוסים, ומהלך שני מילין הלכתי עד שמצאתי.

ליגלג עליו העשיר:

שני מילין הלכת, כדי למצוא חוטר עקום זה?

הסתכל העגלון בחתן, שנימנם בפינת-העגלה, והחזיר:

ואתה כמה מילין הלכת, כדי למצוא חוטר עקום זה?…

1520 ²¹ הבחור והבתולה כבר טיילו אחת ושתיים, המחותנים מצד זה ומצד זה כבר השתוו בדבר “הנתינות”, המחותנות כבר נשקו זו לזו, – הכל מוכן ומתוקן ל“תנאים”, ופתאום נכנסה רוח-שטות בבחור: הוא חושש למום שבצינעה.

גערו בו אביו ואמו, נזפו בו השדכנים משני הצדדים והוא בשלו: חוששני…

אחרי השתדלות מרובה של השדכנים ופיוסים גדולים מצד אביו ואמו של הבחור התרצו אביה ואמה של הבתולה להמציא לו לאותו עקשן את האפשרות לראות את בתם “כמות שהיא”…

סוף-סוף, – פייסו האב והאם זה את זו. – הלא עתיד הוא להיות בעלה…

והדבר עלה יפה: הבתולה רחצה כדרכה, ולא ידעה כלום.

וכשחזר הבחור, פסק ואמר:

אי-אפשר!…

נבהלו השדכנים, נבהלו אביו ואמו ואמרו לו:

מה מום מצאת?

החזיר הבחור:

חוטמה אינו נראה לי…

1521 כל השדכנים כרוכים אחרי הרופא הצעיר, שיצאו לו מוניטין של רופא מומחה, והוא תשובה אחת בפיו לכולם:

לישא בתולה אני חושש: שמא תמצא אשה רעה; לישא גרושה איני רוצה: כבר נמצאה אשה רעה; לישא אלמנה אני מתיירא: שמא קטלנית היא. רצונכם, שאשא אשה? רצונכם רצוני. אבל תנאי אחד אני מתנה: לא בתולה, לא גרושה ולא אלמנה, אלא אשת-איש: כיוון שהיא יפה לבעלה, חזקה שתהא יפה גם לי…

[א]

1522 ההוא קרתני, שבא לאחיו שבכרך. למחר יצאו שניהם לטייל יחדיו בשווקים וברחובות, וכל שעה שבאה אשה יפה לקראתם רקק הקרתני. גער בו אחיו:

מה נימוס הוא זה?

התנצל הקרתני:

כלום להן אני מתכּוון?

אם-כן, – שאל אחיו, – למה זה אתה?

החזיר הקרתני:

אחי יקירי, כל-אימת שאני רואה אלו שבכאן, מיד אני נזכר את זו שבביתי שם…

1523 ¹ סוחר קרתני התנהג בביתו בחסידות מרובה, וכשבא לכרך עשה מעשה זמרי. אמר לו מכּרוֹ שבכרך:

בשלמא פרוץ כמוני, – ניחא, אבל חסיד כמוך?

החמיצו פניו של הקרתני ואמר:

את אשתי אתה יודע?

לאו.

אם-כן, למד לשונך לשתוק.

לימים נזדמן אותו בן-כרך לעיירתו של החסיד ונכנס לביתו ושאל עליו. יצאה אליו אשה שיננית ולסתנית ואמרה לו:

אין האיש בביתו.

ואשתו? – שאל האורח.

אני אשתו, – השיבה האשה.

העמיד בה האורח עיניו ואמר לה:

שמי כך וכך, ובקשה יש אליך: כשישוב בעלך תספרי לו, שהייתי כאן ואמרתי, שהדין עמו…

1524 ההוא שנשא אשה ואמרו לו:

״מצא״ או ״מוצא״? ²

נעשו פניו מעוננים והחזיר:

לא ״מצא״ ולא ״מוׂצא״, אלא – ״מצה״: צנומה, שחורה ונקודה…

1525 חשוב אחד בא לרבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של הח­סידים במוסקבה, ושהה עמו בחדרו שעה ארוכה. בינתיים נכנסה אשה מפוחמה ומכוערת והגישה טה לרב ולאורחו. לאחר שיצאה, אמר האורח לרב:

תמיהני, רבי, שעלה בידך למצוא במוסקבה משרתת ישראלית. העמיד הרב פני נעלב ואמר:

וכי כך אני בעיניך, שמשרתת מכוערת כזו תשרת בביתי? אשתי היא…

1526 בן היה לו לרבי חיים-יעקב ווידרביץ, ולא חלק לו אלהים מחריפותו של אביו. פעם אחת שב הבן מן העיר זעף מאוד ואמר לרבי חיים-יעקב:

אבא, פלוני בן פלוני חצוף הוא, ואילמלי יד ישראל תקיפה היה ראוי שינדוהו.

שאל רבי חיים-יעקב:

על שום מה הוא ראוי לכך?

השיב הבן:

סיכסוך היה לי היום עמו וקרא לי ממזר.

נענה רבי חיים-יעקב ואמר:

אי משום כך, מה צורך יש בנידוּי? דיוֹ, שתביאו לכאן ותראה לו את אמך…

1527 ההוא שבא אל הרב שבעירו:

את אשתו הוא מבקש לגרש.

אמר לו הרב:

מה דבר רע מצאת בה?

השיב הלה:

רבי, אשה כּשירה היא, אבל מכוערת.

קרא הרב לרבנית שתבוא, וכשנכנסה אמר לאותו איש:

הסתכל בזו, ועמה אני יושב יותר משלושים שנה ואיני מגרשה.

החזיר לו האיש:

רבי, עליך כבר אמרו חכמים: ״כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו״ ³, ואילו אני אינני לא רב ולא גדול, אלא אדם פשוט…

1528 אשה באה אל הרב הישיש שבעירה וקבלה:

בעלה מבקש לגרשה.

אמר לה הרב:

בתי, שמא ערוות-דבר מצא בך, חלילה?

חרדה האשה והחזירה:

חס ושלום, רבי! – אבל… הוא אומר, שמכוערת אני…

פתח הרב ספר גדול והתחיל מדפדף בו. ראתה האשה שמפיו של ספר קדוש זה יצא גזר-דינה וכבשה נשימתה… לסוף מצא הזקן מה שביקש – את משקפיו, הרכיבם על חוטמו יפה-יפה, נסתכל באשה העומדת לפניו ואמר:

בתי, אמת בפיו… מכוערת את…

1529 עגונה באה לצדיק לבקש תשועה ממנו. כתב לה הגבאי ״פדיון״ והיא נכנסה אל הצדיק. לאחר שעה קלה יצאה ופניה מבהיקות. מיד הקיפוה חסידים ושאלו:

מה אמר?

השיבה האשה בשמחה רבה:

הוא אמר, שבעלי ישוב אלי, אם ירצה השם, בקרוב.

ואני אומר, – נענה אחריה הגבאי, – שלא ישוב עד העולם.

רגזו החסידים:

אם הרבי יחיה אמר שישוב, כיצד אתה מתחצף ואומר שלא ישוב?

החזיר להם הגבאי:

שוטים שבעולם! הרבי יחיה לא נסתכל בה ולא ראה אותה, ואילו אני מסתכל בה ורואה אותה…

1530 אמר קלמן לזלמן:

אשתך ודאי יש בה כל המידות המשובחות, שמנוּ חכמים באשה. אבל בינינו לבין עצמנו, יפת-תואר איננה…

החזיר זלמן לקלמן:

בינינו לבין עצמנו, זהו הדבר הטוב היחידי שיש בה:

כיון שאדם רואה מכוערת זו לימיני, מיד אני נעשה בעיניו מהימן לאשראי…

1531 ההוא שנסע מעירו לעיר אחרת ואשתו עמו. ראה אותו חברו ואמר לו:

שמא מחמת ״פת בסל״ אתה זהיר, שלא תצא לשום מקום אלא אם-כן אשתך עמך?

החזיר הוא:

טועה אתה. לא מחמת ״פת בסל״ אני זהיר בכך, אלא כדי שלא אצטרך לנשוק למכוערת זו בשעת פרידה…

1532 אשתו של הרץ הומברג לא נטלה כלום מעשרת קבים יופי, שירדו לעולם. פעם אחת הפצירה בבעלה שיקנה וילאות לחלונות ביתם, וטעם נתנה לדבר:

דייר חדש בא לגור בבית שממול ביתם, וכל שעה שהיא רוחצת ומתלבשת הוא מתכוון להציץ אל תוך חלונותיהם.

אמר לה הרץ:

שטיא! הניחי לו שיסתכל פעם אחת כראוי, ומיד יקנה הוא וילאות לחלונותיו שלו…

1533 ההוא שאמר לחברו:

תמה אני שאין אשתך מקובלת עליך. וכי לא אשה יפה היא?

השיב לו חברו:

הסתכל נא בנעלי. וכי לא נעל יפה היא?

כן, נעל יפה, – אמר הראשון.

נאנח השני ואמר:

אף-על-פי-כן, אני ולבי יודעים, כמה היא לוחצת ומכאיבה אותי.

1534 ממדרשו של מחודד:

״… שלושה דברים מחריבין דעתו של אדם. אלו הן:

דירה נאה, כלים נאים ואשה נאה, וסימנך: ״תשב אנוש עד דכא״… ⁴

1535 כלב לץ היה אומר:

החוקרים יודעים ארבע מדריגות בטבע, ואני יודע, חמש. הלואי ולא ידעתי. הם יודעים דומם, צומח, חי ומדבר, ואני יודע גם מדברת…

1536 מעשה באדם אחד, שהיתה לו אשה דברנית, והטיח דברים כלפי מעלה:

בראת נשים דברניות, אמאי לא בראת תבלין להן שישתקו לפחות שעה קלה ביום?

פעם אחת חלתה אשתו הדברנית. בא רופא והציג לה מדחום תחת לשונה, ושתקה כל אותו הזמן עד שהוציא הרופא את המדחום מתוך פיה. ראה בעלה שכּך, ניחם ואמר:

״לחינם הטחתי דברים כלפי מעלה״.

ואל הרופא פנה ושאל:

אדוני דוקטור, מה מחירו של כלי נפלא זה?…

1537 ההוא שקבל לפני חברו:

חיים אין לו עם אשתו; שלושים ושישה קבים שיחה יש לה.

אמר לו חברו:

הא כיצד? בפירוש אמרו: ״תשעה קבים שיחה נטלו נשים״ ⁵

החזיר לו הבעל:

אוי לי שקיפחתי עולמי ונשאתי מלומדת. אשתי יודעת ארבע לשונות…

1538 ממכתבו של אב לבן, שנשא אילמת:

״…נדוניה חמישה אלפים – יפה דרשת; דירה ומזונות – לעולם תקח. אלא מה, אילמת? – שאל אביך ויגדך: אשריך בעולם הזה״…

1539 ⁶ אנייה שטה בים. ויהי סער גדול והאנייה חישבה להישבר. ויצוה רב-החובל על כל האנשים אשר באנייה, כי יקלו מעליה ויטילו אל הים כל דבר כבד אשר אתם. וייראו האנשים וימהרו לעשות מצות רב-החובל. והיהודי אשר נסע באנייה הוא ואשתו עמו לא קם ולא זע ולא הטיל מאומה אל הים. ויקרב אליו רב-החובל ויגער בו:

מה לך, כי את מצותי אין אתה עושה?

ויענה ויאמר היהודי:

אין אתי דבר כבד בלתי אם לשון אשתי, ואיככה אוכל והטילותי אותה אל הים?…

(בדיחה זו קיבלתי מאת המנוח אלימלך איש-נעמי, ובסגנונו שלו אני מביא אותה.)

1540 אדם נכנס אצל רופא לשאול על ריאתו החולה. אמר לו הרופא:

אני איני רופא אלא למחלות-נשים.

החזיר לו החולה:

ומשום כך באתי אליך. מחלת-נשים היא גם מחלתי: מלשונה של אשתי באה לי…

1541 ⁷ מעשה באחד, שהיה רגיל לבוא כל יום לבי-אישקוקי ועד אחרי חצות-לילה היה יושב ליד המשחקים ומסתכל. פעם אחת אמר לו מי-שהוא מהם:

בוא ומדוד עצמך עמי במשחק.

לא קיבל האיש ואמר:

כיצד אמדוד עצמי עמך, ואני איני יודע כלל לשחק?

תמה הלה:

אם-כן למה אתה יושב עמנו לילה-לילה ומשתעמם?

החזיר הוא:

מכאן אתה נמצא למד, כמה חביבה עלי אשתי…

1542 אמר אדם לחברו:

מסתכל אני בך ורואה, הזיקנה קופצת עליך: ראשך מלבין.

השיב לו חברו:

לובן זה לא מן הזיקנה הוא בא, אלא מן היין הוא בא.

תמה הראשון:

עד כדי כך אתה שטוף ביין?

החזיר השני:

חם ושלום! רק פעם אחת טעמתי – מן הכוס של ברכה, ודיי…

1543 שאל אדם לחברו:

הרואה זוועה מהו אומר?

החזיר לו חברו:

על הזוועה שלי אמרתי: ״הרי את מקודשת״…

1544 בחור נשא בתולה, לא שהה עמה שנה ופירש הימנה. שלח הרב אחריו ואמר לו דברי-כיבּושים. נאנח האברך והחזיר:

רבי, מרת-נפשי אין אתה יודע… משעה שנשאתי אותה לא היה לי עמה אפילו רגע אחד של קורת-רוח.

אמר לו הרב:

ומעיקרא מה היית סבור, שאדם נושא אשה לשם קורת-רוח?…

1545 שאלו לרבי משה בן-יעקב חאגיז (=״הרב המני״ח״):

מפני מה אין מברכים ״שהחיינו״ על נישואי-אשה?

השיב הרב:

עד שאתם שואלים אותי, מפני מה אין מברכים ״שהחיינו״, שאלוני, מפני מה אין מברכים ״ברוך דיין האמת״?…

(ספר חסידיה הוצאה יהודה הכהן וויסטינצקי — פראנקפורט ענ״מ תרפ״ד – הערה א' לסימן תתשכ״ז, עמ' 285 ).

1546 שאלו לכלב לץ:

מה טעם לקח אלהים מאת איוב הכל ולא לקח מאתו גם את אשתו?

השיב כלב:

ידע הקדוש ברוך-הוא, שהוא עתיד להחזיר לו הכל כפליים, וחס עליו….

1547 ועוד שאלה שאלו לכלב לץ:

מה טעם יצר אלהים את אדם תחילה, ולא את חוה תחילה?

השיב כּלב:

קבלה היא בידינו: מתחילין בנזיקין ואין מתחילין בנשים…

1548 מדכּי חבד היה אומר:

מעשרה קבים יסורים שירדו לעולם תשעה נטלו נשים. אף-על-פי-כן מתקנא אני בהן: נשים אין להן…

1549 אדם סיפר לחברו, שבנו יחידו נשתדך. בירכו חברו בברכת מזל-טוב ושאל:

מהיכן היא הכלה?

השיב הנשאל:

מעיר פלונית.

ספק חברו כפיו וצעק:

גזלן! על בנך יחידך אין אתה חס?

נבהל אבי-החתן ושאל:

מה יש?

החזיר לו חברו: אוי, ידידי, אף אשתי משם…

1550 אשתי חולה, – הסיח אדם צערו לחברו. – חוששני שנרעלה.

היכי תמצי נרעלה? – תמה חברו.

אתמול אירעה לה תקלה, – הסביר הבעל: – לא נזהרה ונשכה לשונה…

1551 ההוא שפרץ מביתו לרחוב וצווח:

יהודים, שמא ראיתם כלב גדול, שחור?

חרדו אליו האנשים שברחוב:

מה אירע?

השיב הצוֹוח:

אותו כלב נשך לאשתי, וחוששני – שמא ישתטה…

1552 אמר אדם לידידו:

לחינם אתה מגנה את אשתי, שקמצנית היא. מעיד אני עליה, שאין כמותה בזבזנית.

גיחך ידידו:

אשתך בזבזנית? צא וספר למי שאינו מכירה. אני מכיר אותה.

החזיר הבעל:

אבל אני מכיר אותה עוד יותר. ונאמן אני להעיד עליה, שאין כמותה בזבזנית: כל הקללות שאשה אחרת היתה מסתפקת בהן לשנה שלימה, מבזבזת היא לי ביום אחד…

1553 היתה לו לאדם מישראל אשה טובה, ושמה היה חיה. מתה ונשא אחרת, ושמה ברכה, ומשנכנסה לביתו נפתחה לו גיהנום. בכה והטיח דברים כלפי מעלה:

ריבונו של-עולם, מה היגיון יש במעשיך? תחילה נתת חיה עמדי, והנחת ברכה אל ביתי; עכשיו נתת ברכה עמדי, ושלחת חיה בביתי…

1554 מדרש-לצים:

אמר רבי חנילאי: כל יהודי שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה; במערבא אמרי: בלא צרה, בלא קללה… ⁸

1555 מניין לבלק, שהיה רווק?

שהוצרך לטרוח ולשלוח מלאכים ולהביא את בלעם שיקלל…

1556 הלכה של לצים:

אין ממנים חזן על הציבור אלא נשוי.

מאי טעמא?

רב ורבי חייא. חד אמר: שיהא רגיל באימה; וחד אמר: שיהא לו לב נשבר לתפילה…

(דומה, שההלצה בחרה לשים דבריה בפיהם של רב ורבי חייא, משום ששניהם נשיהם ציערו אותם.)

1557 גוצה היתה הרבנית, ואש וגופרית תחת לשונה, והיה הרב קורא לה ׳׳בחוּקוֹתי״. אמרו לו:

רבי, ״בחוקותי״ על שום מה?

הסביר הרב:

אף זו פרשה קטנה ורובּה קללות…

1558 למדנית וקללנית היתה הרבנית. פעם אחת אמרה לבעלה:

אבא עליו השלום אמר, שאילמלי נולדתי זכר, הייתי גדול בישראל, ומצטער היה אבא צער גדול, שנולדתי נקבה ולא זכר.

נאנח הרב ואמר:

ועוד הרבה יותר מצטער אני על זה…

1559 שאלו לליצן:

למה נהגו הנשים לקלל את המערוך ערב-שבת בשעת אפיית ״חלה״? מה הנאה יש להן לקלל דבר שאין בו רוח-חיים?

החזיר הליצן:

לא לשם הנאה אלא לשם תרגיל הן נהגו כך: שלא תחליד לשונן ותהיה מוכנת ומזומנת לקלל את הבעל כל יום-השבת כולו.

1560 אשתו של רבי ישעיה מושקאט, רבּה של פראג, היתה קללנית. פעם אחת, אחרי הסעודה של יום, נזרק מפיו ואמר, שהקדיחה את התבשילים. מיד פתחה פיה והתחילה מקללת. אמר לה רבי ישעיה:

משתבחת את תמיד, שזהירה את במצוות; עכשיו מעיד עליך פיך את ההיפך.

נעשה הקללנית וצרחה:

מה עבירה עברתי?

החזיר לה רבי ישעיה:

אדם שאכל ושבע חייב לברך, ואילו את אכלת ושבעת – ומקללת…

1561 רב ורבנית. הוא בן-פחותים, והיא בת-גדולים, הוא בעל-קומה ובעל-צורה, והיא גיבנת וחיגרת, הוא כוחו יפה בש״ס ופוסקים והיא כוחה יפה בקללות וחרפות.

פעם אחת, כשפתחה פיה לקלל כדרכה, אמר לה הרב:

אם תקניטיני, אלך ואגרשך בעל-כורחך. הוברר לי, שיחוסך פגום וקידושי-טעות קידשתיך.

קפצה ״הארורה״ כאילו נשכה נחש והתחילה מפרטת לקללה חייטיו וסנדלריו שלו, וחוזרת ומפרטת לברכה צדיקיה ורבניה שלה. נענה הרב ואמר:

אף-על-פי-כן, מוטב שתזהרי ותשתקי… בשעה שיצאה בת-קול והכריזה עלי ועליך: ״בת פלוני לפלוני, ״בא אביך הצדיק וקיטרג: ״גנאי הוא לו, שבתו תינשא לבנו של סנדלר״. חזרה ויצתה בת-קול ואמרה: ״קבל את הגזירה; עתידה בתך שתהא גיבנת״. נסתלקה נשמת אביך הצדיק והלכה לה. בא אבי-אביך הצדיק ועיכב: ״אין הוא רוצה, שנכדתו תינשא לנכדו של חייט״. שוב יצתה בת-קול ואמרה: ״אל תעכב; עתידה נכדתך שתהי חיגרת״. נסתלקה נשמת אבי-אביך והלכה לה. הרי שיחוסך פגום: אילמלי היה במשפחתך עוד צדיק אחד, ודאי היית גם אילמת…

1562 בעל נכנס לביתו ושאל את אשתו:

מה הכינות היום לסעודה?

אותה שעה היתה לה לאשה שעת-זעם והחזירה:

קדחת מלוא-הקדירה הכינותי.

נענה הבעל ואמר:

מהרי והביאי. חלק כחלק נחלק…

1563 ⁹ חוששני, – אמר ליצן אחד, – שלא צלולה היתה דעתו של שלמה כשגינה את הנשים ואמר: ״ואשה בכל אלה לא מצאתי״… ¹⁰

אף אני בקי בנשים, ואיני יודע אלא שתי נשים רעות.

אמרו לו:

איזו הן?

השיב הליצן:

אחת – בביתי, ואחת – כל מקום שאני בא…

[נוסח אחר:

… – אף אני בקי בנשים, ואיני יודע אלא אשה רעה אחת.

אמרו לו: איזו היא?

השיב הליצן: כל אדם אומר: שלי היא…]

1564 ¹¹ שאלו לליצן:

מי שהיו לו בחייו שתי נשים, או יותר, איזו מהן תהיה אשתו לאחר תחיית-המתים?

השיב הליצן:

שאלה של הבל שאלתוני, מי שהיו לו בחייו שתי נשים, כל-שכן יותר, מובטח לו, שלא יזכה לתחיית-המתים…

1565 אדם נכנס אצל חברו בשבת ומצא: הוא – סיגרה עשינה לו בפיו, ואשתו עומדת עליו ומקללת אותו. אמר לו:

בשלמא אשתך מקללת אותך, מנהגו של עולם כך, אבל אתה למה מחלל שבת?

החזיר לו הלה:

הואיל והגיהנום פתוחה, שמע-מינה חול עכשיו, ולא שבת…

(כידוע, שובתת הגיהנום בשבת.)

1566 בעל פרש מאשתו והלך לעיר אחרת. ראתה האשה, שאין דעתו לחזור, נמלכה והלכה לשם. כשנכנסה אצלו, נטל ״הבדלה״, הדליקה והתחיל מברך עליה. תמהה האשה:

שמא אין דעתך שפויה עליך, שאתה מבדיל ביום-חול?

החזיר לה הבעל:

אימתי מבדילים ומברכים? הווה אומר: במוצאי מנוחה…

1567 בעל שלח את אשתו לסנטוריון, שתנוח חודש. עבר שבוע אחד והאשה שבה לביתה. תמה הבעל ואמר לה:

מה זה מיהרת לשוב?

השיבה האשה:

כבר נחתי.

נאנח הבעל ואמר:

אבל אני עדיין לא נחתי…

1568 אמרה אשה לבעלה:

שאלה בפי אליך, ובבקשה ממך, שתחזיר לי תשובה מה שבלבך באמת.

אמר הבעל:

שאלי שאלתך ואשמעה.

אמרה האשה:

בעלי היקר, אם נכונה בפי האומרים, שיש חיים אחרי המוות, תבקש להיות עמי גם שם?

אמר הבעל:

אשתי היקרה, את אשר בלבי באמת אומר לך. הואיל וכבר מתי, הייתי רוצה שתהיה לי מנוחה לכל-הפחות בקבר…

1569 ¹² ההוא שהתפאר לפני חברו:

תמיהני, אם יש בעירנו בית מלא שמחה והנאה כביתי.

התפלא חברו:

ואני שמעתי…

הפסיקו הראשון:

דווקא בשביל כך. היא זורקת בי את העלי ומחטיאה – אני שמח ונהנה; אני זורק בה את המכתש ומחטיא – היא שמחה ונהנית…

1570 אמרו עליו על יוחנן הסנדלר, שצדיק גמור הוא: עיתים הוא זורק את האימום שבידו ומתכּוון לפגוע בשוליה היושב לפניו, ואם אותה שעה נפתחת הדלת ונכנסת אשתו והאימום פוגע בה, מיד הוא קם ונותן שבח והודיה למקום ואומר:

״גם זו לטובה״!…

1571 יהודי גינה את חברו בן-חצרו בפניו:

כיצד אין אתה ואשתך מתבּיישים מפני הבריות? כל היום תוהה החצר עליכם: או שאתה רודף אחרי אשתך ומגריפה בידך, או שאשתך רודפת אחריך ומערוך בידה…

הפסיקו הלה:

לאו דווקא!

פעמים אנחנו מהפכים את הסדר…

1572 איש ואשתו באו אל הרב לדין. פתחה האשה וטענה:

רבי, חיים אין לי עם רשע זה. מכות אכזריות הוא מכה אותי כגוי.

נענה הבעל וטען:

רבי, חרפה בביתי היא מרשעת זו. יי״ש היא שותה כגוי.

שמע הרב והטיל איסור על האשה לשתות ועל הבעל להכות. לימים חזרו ובאו שניהם אל הרב. פתחה האשה וטענה:

רבי, הטלת עליו איסור להכות, והוא מכה אותי עשר פעמים ביום.

נענה הבעל וטען:

רבי, הטלת עליה איסור לשתות, והיא שותה עשר פעמים ביום.

חזרה וטענה האשה:

רבי, איני שותה, אלא מטבילה.

חזר וטען הבעל:

רבי, איני מכה, אלא צובט.

שמע הרב ופסק:

אם טבילה אינה בכלל שתייה, דין הוא שצביטה אינה בכלל הכאה.

1573 איש ואשתו באו אל הרב לדין. אמר להם הרב:

מה טענה יש לכם זה על זו?

פתח הבעל וטען:

רבי, מרדנית היא. אתמול נכנסתי לביתי, נטלה עץ והיכתה אותי.

נענתה האשה וטענה:

רבי, בטלן הוא. אתמול הינחתיו בחנות, וכשחזרתי מצאתי הפתח פתוח וחזיר נובר בשק קמח.

גיחך הרב ואמר:

עולם הפוך אני רואה: האשה טוענת: ״פתח פתוח מצאתי״, והבעל טוען: ״מוכה-עץ אני״…

1574 ההוא ששיבח את אשתו לחברו ואמר לו:

אשה כשירה היא האשה, אשר הוכיח לי אלהים. הלואי ותחיה מאה ותשע-עשרה שנים.

אמר לו חברו:

למה מאה ותשע-עשרה, ולא מאה ועשרים?

החזיר המברך:

שנה אחת אף אני מבקש לחיות…

1575 בחור נשא בתולה, ואחרי החתונה הוברר, שמקחו היה מקח-טעות.

אמר לאשתו:

אם אמרת, שיש לך אלפיים רובל, ובאמת אין לך אפילו אלף – מוחלני לך: כלום היה לך לגנוב משל אחרים ולהכניס לי? ואם אמרת, שבת עשרים וחמש את, ובאמת כבר מנו לך יותר משלושים – גם זה מחול לך: אין אדם נולד בשעה שהוא רוצה. אבל בקשה אחת יש לי אליך: מעכשיו אל תזקיני עוד…

1576 בחבורה של גברים נשאלה שאלה:

מה טעם מסלקים את הנשים לצדדים בהלוויה של מת?

נענה הזקן שבחבורה ואמר:

את הנשים מסלקים לצדדים משום שמלאך-המוות מרקד לפניהן. ¹³

שאל מי-שהוא מן החבורה:

למה הוא מרקד לפניהן?

חזר והשיב אותו זקן:

מחמת שמחה הוא מרקד, שיש מלאכי-מוות קשים ממנו…

1577 אמרו עליו על הרב הזקן, שהוא יודע עתידות. פעם אחת קינתרה אותו אשתו ואמרה לו:

אם אתה יודע עתידות, הגידה-נא, מתי אמות?

השיב לה הרב:

ערב יום-טוב תמותי.

חזרה ושאלה הקנתרנית:

איזה ערב יום-טוב?

החזיר הרב:

ערב יום-טוב שלי.

לא נתקררה דעתה של הקנתרנית ושאלה:

מתי יחול יום-טוב שלך?

הסביר הרב:

יום-טוב שלי יחול למחרת מותך…

1578 היה מי שאמר:

נמשלה מיתת אשה לאכילת חזרת: העיניים מדמיעות והלב נהנה…

1579 אמר בעל לאשתו:

בואי וראי, מה ביני לבינך. את כל היום פיך מלא אלה וקללה, ואני – שום טינה אין לי בלבי עליך. אדרבה, כשמקללים אותך, מיד אני מתפלל שאהיה כפרתך. שמעתי שכנתנו מקללת אותך שתתאלמני. לא זזתי משם עד שרחצתי ידי ואמרתי: “ריבונו של-עולם, מוטב שתתקיים הקללה בי ואני אתאלמן תחתיה”…

1580 כשמתה אשתו של הרב וקברוה, נחפז הרב לצאת מבית-הקברות תיכף אחרי הקבורה.

אמרו לו מקורביו:

רבי, אין מנהגו של עולם כך.

החזיר להם הרב:

ארורה נתתי למקום, וחוששני, שמא יתחרט…

1581 קללנית היתה אשתו של הרב וציערה אותו כל ימיה. כשמתה נשא אחרת, וציערה אותו גם זו. נשא עיניו לשמים ואמר:

ריבונו של-עולם! בשלמא אני, חרם דרבינו גרשום רבוץ עלי, שלא ליקח שתיים, אבל אתה, שאין חרם דרבינו גרשום עליך, – לקחת אחת, שמא תיקח גם את השניה?…

1582 “חכם” ספרדי היתה לו אשה קולנית וקללנית ושרה היה שמה. חלתה ומתה. נכנסו אצלו כל חבריו “החכמים”, ישבו ושתו קהווה ועישנו סיגריות והירבו בניחומים. וכשעמדו לצאת, פנה הגדול שבהם ל“חכם” האלמן ואמר:

הלואי ולא תקום פעמיים שרה… ¹⁴

1583 ¹⁵ זקן אחד היה ירא מפני הגשמים. אמרו לו:

גשמים מתנת-אלהים הם!

החזיר הזקן:

לכם ולא לי. שלוש נשים קברתי, ומתירא אני, שמא יחזירו, חלילה, הגשמים מה שטמון בקרקע…

1584 הרבה שנים ישבה אשה תחת בעלה ומררה את חייו באלות ובקללות, שלא פסקו מפיה. יום מן הימים חלתה ומתה. וכשהוציאוה מן הבית לקבורה והוצרכו נושאי-המיטה לעבור דרך גשר צר, נשמטה המיטה מידיהם והטיחה בקרקע, ומחמת זעזוע פקחה המתה עיניה – ותחי. מיד השיבוה לביתה, ומששבה לאיתנה שבה לקללותיה ואלותיה כבתחילה.

לימים חלתה ומתה שנית. באו הקברנים והוציאוה מן הבית לקבורה. וכשהגיעו נושאי-המיטה לאותו גשר צר, בכה האלמן ואמר להם: הוו זהירים, שתלכו כאן עקב בצד אגודל…

1585 שניים סיפרו זה עם זה על עסקיהם ומעמד בתיהם. אמר אחד לחברו:

בביתי ובעסקי הכל טוב ויפה, ברוך-השם. אלא קצת סיכסוך פרץ ביני ובין אשתי בשאלה האגררית.

תמה חברו:

אתה ואשתך שחנוונים בני-חנוונים אתם, מה לכם ולשאלה האגררית?

השיב הלה:

בוא ואסביר לך. אני אומר, שכבר הגיעה שעתה שלה שתיקבר באדמה; חולקת היא עלי ואומרת, שכבר הגיעה שעתי שלי שאקבר באדמה…

1586 ההוא ששב מקבורת אשתו ״הארורה״ ועבר על-פני בית גבוה. פתאום נקרע רעף מעל הגג ופגע בראשו. תמה האלמן: זה עתה קברוה, וכבר עלתה למעלה!…

1587 תלמיד-חכם קטלן נשא אשה ומתה, נשא שנייה ומתה, נשא שלישית ומתה. לסוף מת גם הוא. פתח לו מיכאל שערי גן-עדן ואמר שלוש נשים היו לך שם; עכשיו הרשות בידך לבחור באחת מהן, וזו תהיה אשתך כאן.

אמר התלמיד-החכם:

באשתי הראשונה אני בוחר.

תמה מיכאל:

מה ראית לבחור באשתך הראשונה, שזקנה היא, ולא באשתך הא­חרונה, שצעירה היא? שמא תחזור בך ותבחר באחרונה?

החזיר לו התלמיד-החכם:

אף-על-פי שמיכאל שר הגדול אתה, מכל-מקום אין אתה בקי בהוויות העולם. בוא ואלמדך: אשה יותר שהיא קבורה באדמה, יותר היא משביחה…

1588 אשתו הראשונה של שמריל שניטקבר היתה אשה רעה – וגירשה. נשא אחרת, ולא נמצאה אשה רעה כמותה – וגירשה. נשא שלישית, ונמצאה אשה טובה – וגירשה. אמרו לו:

רבי שמריה, מה ראית לגרש את זו, שאשה טובה היא?

החזיר שמריל:

״ומוצא אני מר ממוות את האשה״ ¹⁶- באשה רעה קוהלת מדבר. נמצאת למד, שסתם-אשה מר כמוות, אבל גם אשה טובה יש בה מקצת סכנת מוות, וטוב לפני האלהים ימלט מכּולן…

1589 ממשנתם של לצים:

שלושה פגיעתם רעה: אדם חשוב, שוטה ומי שיש לו אשה רעה. אדם חשוב – שהכל תוהים ואומרים: ״מה ראה חשוב כמותו לפגוע ב­חברו? אלא ודאי טעמו ונימוקו עמו״; שוטה – שטותו מגינה עליו; ומי שיש לו אשה רעה – הבריות מלמדים עליו זכות ואומרים: ״אשתו אנסתו״…

1590 שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם אמרה תורה: ״כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא?״ ¹⁷

השיב אייזיק-מאיר:

כיוון שנשא אדם אשה, שוב אין צורך שיצא בצבא: מלחמה יש לו בביתו…

1591 קטע מתוך הגדה של פסח:

״…מרור זה שאנו אוכלים – אוחז בידו המרור ומראה אותו למ­סובּים״.

הגהה: ״יש מנהג בעולם, שהאיש מורה על האשה, שנאמר: אשה רעה מר ממוות״… ¹⁸

(ההגהה היא מתוך ההגדה המצוירת, שנדפסה ראשונה בפראג ה׳ רפ״ז, בדפוס ״המחוקק גרשום בן שלמה הכהן בשיתוף אחיו גרונם כ״ץ״. מהדורה חדשה פוטוגראפית, הוצאת יוסף אלטמן ברלין, דפוס פ׳ א׳ ברוקהויז, ליפסיאה 1925 ).

[ב]

1592 היה מי שאמר:

אשה משעה שהיא יוצאת לחופה חייה אינם חיים.

אמרו לו:

זו מניין לך?

החזיר הוא:

נאמר ברבקה: ״ותקח הצעיף ותתכס״ ¹⁹, ומפרש רש״י:

כמו ״ותקבר ותשבר״…

1593 שאלו לחכם:

למה ניתנו למיטת-מתים שני כלונסאות ולחופת-חתנים ארבעה:

החזיר החכם:

מה שאלה היא זו? במיטת-מתים מוציאים לקבורה אחד ובחופת-חתנים מוציאים לקבורה שניים…

1594 שמעו נא רבותי! – הכריז ליצן אחד בחבורה של יהודים. – מצאתי סגולה בדוקה ומנוסה לאריכות ימים.

אמרו לו:

שמא תגלה גם לנו סגולה זו?

נענה להם הליצן ואמר:

הרוצה שיאריך ימים, אל ישא אשה אלא אם-כן הגיע לזיקנה תחילה.

צחקה החבורה:

זו מניין לך?

השיב הליצן:

מתושלח עליו השלום יוכיח. בן קפ״ו היה כשנשא אשה ²⁰וזכה לאריכות ימים מופלגת…

1595 כּלה לא בכתה ביום-חופתה. הוכיחה אותה אמה על-כך ואמרה לה:

דמעות סימן יפה לכלה.

החזירה הכלה:

למה אבכה אנוכי? יבכה הוא, שאני נישאת לו…

1596 יהודים ישבו בחבורה ועסקו בש׳׳ס קטן ²¹. פתאום אחזה עווית לאחד מהם והוא צנח לקרקע ומת. דאגה כל החבורה:

מי ילך ויבשר בשורה רעה זו לאשתו של המת, ויכין לבּה תחילה?

אמר הגדול שבחבורה:

אני אלך.

הלך אצלה ואמר לה:

בעלך שלחני אליך. הוא עצמו מתיירא לבוא, משום ששיחק בקלפים והפסיד ממון הרבה.

התחילה האשה מקללת:

ימח שמו של מופקר זה! הלואי ותבוא עליו מיתה חטופה.

מיד נענה השליח ואמר:

שמע אלהים את תפילתך. זה עתה באה עליו מיתה חטופה…

1597 זקן נשא אלמנה צעירה, ומשהוברר שעליו אמר קוהלת מה שאמר על הזיקנה, התחילה מקנתרת אותו ונוהגת בו זילזול. אמרו לה חברותיה:

מה תביעות יש לך עליו? שמא לא ידעת, שזקן את נושאת?

החזירה הקנתרנית:

אין לי עליו אלא תביעה אחת: הכניסני אלמנה, אל ישהה ויוציאני אלמנה…

1598 אשתו של הרב הציקה לו עד כדי כך, שהיה אומר:

"מובטחני, שלא אראה פני גיהנום״ ²². לימים מת ונישאה אשתו לאדם מן השוק, והתנהגה עמו כשורה. אמרו לה:

כמה תמוהה את! את הרב שהיה גדול בישראל שנאת, ואת בעלך זה, שאלפים כמותו בשוק, את אוהבת.

החזירה היא:

היפך הדברים. את הרב אהבתי, ולפיכך נעשיתי לו גיהנום בעולם הזה, כדי שיהא פטור מיסורי גיהנום בעולם הבא; את בעלי זה אני שונאה, ולפיכך זהירה אני שלא להיעשות לו גיהנום בעולם הזה, כדי שלא יהא פטור מיסורי גיהנום בעולם הבא…

1599 חמת-עכשוב היתה תחת לשונה של הרבנית, ומקללת היתה את הרב ערב ובוקר וצהריים. אמרו לה טובי העיר:

רבנית, ולא יהא הרב יחיה, המאיר לכולנו תדיר, כנר של שבת, המאיר פעם אחת בשבוע. ואילו נר של שבת את מברכת עליו, ואת הרב יחיה את מקללת.

החזירה להם הקללנית:

בפניכם, רבותי, אני נודרת: אם יהא הוא דולק כנר של שבת – אברך גם עליו…

1600 ²³ אשה קבלה לפני הרב:

ערב-ערב שב בעלה לביתו מלא זעם, רב עמה וממרר את חייה. הביא הרב בקבוק מים, לחש עליו ואמר לאשה:

הא לך, בתי, סגולה בדוקה ומנוסה. כל-אימת שמבקש בעלך לריב עמך, תגמאי מיד מן המים הקדושים הללו, ולא תפלטי אותם מפיך עד יעבור זעמו. ובזכות זו שלום יהיה לך, אם ירצה השם…

1601 אשה באה לבעל-שם וקבלה לפניו:

בעלה מטורף, ואין לה חיים עמו.

אמר לה הבעל-שם מה שאמר, והיא הלכה לה. למחר בא בעלה אל הבעל-שם, וגם הוא קבל לפניו:

אשתו מטורפת, ואין לו חיים עמה.

אמר לו הבעל-שם מה שאמר, והוא הלך לו. לאחר שיצא שלח הבעל-שם אחרי האשה ואמר לה:

שעת-רחמים היום בשמים; תני ״פדיון״ כך וכך ואתפלל עליך.

בכתה האשה ואמרה:

היה לי כסף ובא בעלי המטורף ולקח הכל.

נענה הבעל-שם ואמר לה:

עכשיו אני רואה, שהדין עם בעלך: את מטורפת והוא שפוי…

1602 אור לארבעה-עשר אמרה אשה לבעלה:

לך ובדוק; כבר ביערתי כל החמץ מן הבית.

נהם הבעל:

הרי את בבית…

ליגלגה האשה ואמרה:

חמץ זה אינו מעכב: עוד לפני עשרים שנה מכרו אבא לגוי…

1603 בחור נשא בתולה. לא הוציא עמה שנה, חלה ומת. באו הקברנים להוציא את המת לקבורה ואמר הזקן שבהם לאלמנה הצעירה:

לקרוע את צריכה.

צנחה האלמנה לקרקע וזעקה:

הניחו לי! עמו אני רוצה להיקבר…

רכן אליה הזקן ולחש לה:

אם מימין את קורעת – תהא מותרת לכל אדם, ואם משמאל – תהא אסורה לכל אדם.

חזרה וזעקה האלמנה:

הניחו לי! עמו אני רוצה להיקבר… מימין…

1604 ²⁴ אלמנה צעירה נשתטחה על קבר בעלה, שמת קודם זמנו. עד ששכבה על הקבר ושפכה את לבה הכאוב לפני המת, נכנס לה רמש אל תחת חולצתה והתחיל מדגדג אותה. הרימה ראשה מעל הקבר ונאנחה:

מנדיל, מנדיל! זה שנתיים אתה יושב בישיבה של מעלה, ועדיין לא הנחת ידך ממעשי-נערות שלך…

1605 אשה באה אל הרב:

להתגרש מבעלה היא מבקשת.

אמר לה הרב:

בתי, מה דבר רע מצאת בו?

החזירה לו האשה:

רבי, בעלי, הוא, ואיני רשאית לספר בגנותו.

לאחר שנתגרשה אמר לה הרב:

עכשיו הגידי נא, בתי, מה דבר רע מצאת בו?

החזירה לו הגרושה:

רבי, עכשיו אדם זר הוא לי, ואיני רשאית לספר בגנותו…

1606 שניים נכשלו בעבירה חמורה ובאו יחדיו אל הרב לבקש תשובה. שאל הרב לאחד מהם:

מה חביב עליך ביותר?

החזיר החוטא:

סיגרה טובה.

שמע הרב וגזר עליו, שיהא פרוש שנה שלימה מסיגרה.

חזר ושאל הרב לשני:

ומה חביב עליך ביותר?

החזיר הלה:

אשתי.

שמע הרב וגזר עליו, שיהא פרוש שנה שלימה מאשתו.

הלכו שניהם לבתיהם וקיימו וקיבּלו.

עבר חודש, עברו חדשיים, עברו שלושה חדשים. פעם אחת ישב החוטא השני בחדרו בלילה ועיין בספר. פתאום שמע: יד מתדפקת על חלונו. קם ושאל:

מי שם?

אני, - נשמע קולה של אשתו מאחורי החלון.

קפץ ואמר:

לכי לך; אסור!

אני יודעת, – נענה הקול מאחורי החלון. – לא באתי אלא להודיעך:

פלוני חברך מעשן כבר…

1607 שאלו למחודד:

עזין שבחיות מי הן?

השיב המחודד:

נשים של ישראל הן הן עזין שבחיות. כבר שרו עם כל הצבאים והאריות והדובים והזאבים - ויכלו להם…

[ג]

1608 אמר הירשל אסטרופולר:

פחותה אשה מכל הפסולים שבעולם… אשתקד היה מעשה: נזדמנתי לפונדקי עשיר והשיאני יצרי לישב עמו ימים אחדים ול­התפרנס משלו בהרחבה… ראיתי, שבּת בוגרת לו ואין עליה קופ­צים, ואמרתי לו: ״רצונך, שתתן לי בתך לאשה?״ – לא סירב ונענה לי בשמחה רבה… כל אותם הימים סמוך הייתי על שולחנו ונהניתי מכל טוב. וכשהגיע יום-החופה, אמרתי לו: ״דע לך, שגנבים וגזלנים יש לי במשפחתי״. אמר: ״אין בכך כלום״. חזרתי ואמרתי לו: ״דע לך, שגם מוסרים ומשומדים יש לי במשפחתי״. חזר ואמר: ״אין בכך כלום״. וכשאמרתי לו: ״דע לך, שאשה יש לי בביתי״ – התחיל מקלל ומגדף ומיד גירשני מביתו…

1609 מדכּי חבד היה אומר:

שלושה דברים יפים ירדו לעולם. הקדימונו הגויים ונטלו את כּולם, ומכאן ואילך הם אסורים עלינו מפני ״דרכי האמורי״. ואלו הם: פּרווה של כבשים, שינה על-גבי התנור ומתנת-יד לאשה…

1610 הוא היה אומר:

בוא וראה, עד היכן מגיעה רשעותה של אשה! שלושה רובלים לשבוע אני מבקש לפסוק לינטה אשתי, ובלבד שתמות, ומחמת רש­עות היא מסרבת…

1611 מדכּי הזמין אורח עני לסעודה. נכנם לביתו ושאל:

ינטה אשתי, במה אנו סועדים היום?

השיבה ינטה:

בצרות ויסורים וחליים רעים.

השמעת? – אמר מדכי לאורחו. – ואתה חששת, שמא לא תהא הס­עודה מספקת…

[נוסח אחר: אמר לה מדכּי:

תבשיל ראשון בשביל האורח, תבשיל שני בשבילך היום, ותבשיל שלישי תצניעי בשבילך לשבת…]

1612 בשעת זעם היתה אשתו של מדכּי מקללת לא אותו בלבד, אלא גם את בנו-יחידו, שילדה לו.

אמר לו מדכּי:

בני, כמה טוב ויפה היה לשנינו. אילו לא ידעתי אנוכי את אמך…

1613 אמרה לו אשתו למדכּי:

עכשיו ״ארורה״ אני בעיניך, וכשאמות – תנקר את האדמה בציפורניך, בשביל לחזור ולהוציאני מתוכה.

נאנח מדכי:

אוי, מתי יבוא לידי ואנקר…

1614 וכשמתה ינטה ישב מדכּי על הקרקע ובכה ולא קיבל תנחומים.

אמרו לו:

מרדכי, שמא אין אתה מאמין, חלילה, בתחיית-המתים?

החזיר מדכי:

אני מאמין באמונה שלימה, ומשום-כך אני בוכה…

1615 משכלתה לו אבילות למדכּי התחילו השדכנים משדכים לו אשה אחרת. סירב ואמר:

אילו הייתי נשמע לכם ונושא שנייה, לא הייתי כדאי לפני המקום, שתמות הראשונה…

1616 כשמתה אשתו הראשונה של ישעיה׳קה פיפר נשא אחותה; מתה גם זו ונשא אחות שלישית. אמרו לו:

מה ראית, רבי ישעיה, לישא אחיות?

החזיר ישעיה׳קה:

מאוסה עלי משפחה זו, ואני מבקש להביא עליה כלייה…

1617 וכשמתה אשתו השלישית של ישעיה׳קה ביקש מאת הקברנים, שלא ישאו את המיטה דרך הרחוב, אלא דרך חצרות וקרפיפות.

תמהו המלווים:

זה למה?

החזיר ישעיה׳קה:

חוששני לעין הרע…

1618 יוסי גולדה׳ס חלה ונסתכן. פקח עיניו ושלח לקרוא את השדכן, ששידך לו את אשתו. תמהו קרוביו ואמרו לו:

זה למה לך?

נענה יוסי ואמר:

מקובלני: קודם מיתה חייב אדם להשלים עם שונאיו…

1619 ²⁵ ראה יוסי, שמלאך-המוות עומד מראשותיו, וביקש מאת אשתו, שתתקשט ותלבש בגדי יום-טוב ותבוא לפניו. מתחילה סבורה היתה, שנטרפה עליו דעתו מחמת חולי, ולא עשתה בקשתו. לאחר שחזר וביקש, עשתה רצונו ובאה לפניו לבושה בגדי יום-טוב וכל תכשיטיה עליה. התחזק יוסי, הרים ראשו מעל הכר ואמר: מלאך-המוות, אתה הוא שאומרים עליך מלא-עיניים? תן עיניך בזו. כלום אין אתה מוצא אותה נאה הימני?…

1620 כּלב לץ היה אומר:

אם נגזרה גזירה על אדם שתמות אשתו, מוטב, שתמות השנייה תחילה…

1621 וכשמתה אשתו של כלב ובאו אליו שדכנים לשדך לו אחרת, אמר להם:

לא הן ולא שכרן. אשה בבית – טירדה בבית. עד שאתה מספיק להתרגל בחלוקך כראוי, היא באה ומניחה לפניך חלוק חדש…

1622 רבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של החסידים במוסקבה, ו״הרב מטעם״ שם ישבו בבית אחד, דלת מול דלת. בדלתו של ״הרב מטעם״ היתה קבועה טבלית רוסית, ובדלתו של רבי חיים-יעקב – טבלית עברית. לימים חלתה אשתו של ״הרב מטעם״ ומתה. מיד ציווה רבי חיים-יעקב לשמשו, שיחליף גם הטבלית שלו בטבלית רוסית. אמר לו השמש:

רבי, מה טעם יש בדבר?

הסביר לו רבי חיים-יעקב:

דומה, שמלאך-המוות נזקק רק ללשון הרוסית, ומבקש אני להודיע לו, שגם כאן יושב רב…

1623 מתה אשתו השנייה של אדם חשוב ובא בימים, וביקש לישא שלישית ודווקא בתולה. אמרו לו:

וכי דרכו של אדם חשוב בא בימים לחזור על בתולה?

החזיר הוא:

אשתי השנייה, עליה השלום, אלמנה היתה. קודם שנשאתי אותה אמרתי לה: ״בתי, שמא בנים יש לך מבעלך הראשון?״ בכתה ואמרה: ״היו ומתו״. ולאחר שנשאתי אותה נעשה נס והמתים קמו מקבריהם ובאו לביתי. לפיכך מבקש אני עכשיו לישא דווקא בתולה! אפילו אם בנים חיים יש לה – מובטחני, שלא יבואו לביתי…

1624 מעשה באדם אחד, שקרו אותו שני אסונות זה אחרי זה: היו לו שלוש מאות רובל והפסידם, היתה לו אשה ומתה. ישב על הקרקע והטיח דברים כלפי מעלה:

״האל יעות משפט, ואם שדי יעות צדק?״ ²⁶. שנינו: זה נהנה וזה לא חסר, כופין אותו על מידת סדום, ואילו אתה עברת על דין מפורש זה. ביקשת ליטול ממוני ואשתי? היה לך ליטול אשה תחילה, ומיד הייתי אני נושא אחרת במקומה עם שלוש מאות רובל נדוניה. אחר כך היית חוזר ונוטל שלוש מאות רובל שלי. אילו כך עשית, היו לך אשה ושלוש מאות רובל, והיו גם לי אשה ושלוש מאות רובל. אתה לא היית חסר ואני הייתי נהנה. עכשיו, שהפכת את הסדר ונטלת ממוני תחילה ואחר-כך את אשתי, מי פתייה תלך אחרי עני כמותי, שאין לו כלום? נמצא, אני חסר ואתה לא נהנית. יותר מאשה ושלוש מאות רובל אין לך גם עכשיו. ולי אין כלום – לא אשה ולא שלוש מאות רובל…

1625 נפלה הברה בעיר, שפרעות מתרגשות לבוא, ובחצות-לילה יצאו ״הגביר״ ובנו לחפור בור בחצר ולגנוז כסף וזהב ואבנים טובות.

עד שהם מזיעים וחופרים נשמע פתאום מאחורי הגדר קולו של מעדר, שפגע באבן. תמהו האב והבן:

הגם שמעון מלמד בחופרים? מה הוא מבקש לגנוז? הקיש ״הגביר״ על הגדר ושאל חרש:

שמעון, בּוֹר שאתה חופר למה לך?

נענה הלה מאחורי הגדר ואמר:

רבי יעקב, יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו, ויש לך אדם, שאשתו חביבה עליו מגופו…

1626 יהודי חלה ונסתכן. ראה, שהוא הולך למות והזמין את הרב, שיכתוב לו צוואה. בא הרב, והתחיל החולה מחלק נכסיו:

את הבית הוא מוריש לבנו הבכור…

מיד נכנסה אשתו לתוך דבריו:

בננו הבכור כבר יש לו בית; שני בתים למה לו? מוטב, שיפול הבית בחלקו של בננו הקטן.

הסכים הבעל ושב לחלוקת נכסיו:

את החנות הוא מוריש לבתו…

חזרה אשתו ונכנסה לתוך דבריו:

בתנו בחורה היא עדין, ולממון בעין היא זקוקה.

כעס החולה ונהם:

הגידי, נא, מי מאתנו הולך למות – אני או את?…

1627 אשה התייפחה ויבבה ליד מיטת בעלה הגוסס:

על מי אתה נוטש אותי? מי אני ומה אני בלעדיך?…

התחזק הגוסס, נענה ואמר:

שטיא, למה את מיבּבת? אבוא למקומי ואסתדר כהלכה, ומיד אקח גם אותך לשם, אם ירצה השם…

1628 כשיצא הרופא מן הבית ואמר, שאפסה כל תקווה, התחילה אשתו של החולה מתייפחת:

סנדר! סנדר! כיצד אתה עוזב שבעת בניך?

שמע החולה, גנח ונענה:

אדרבה, שמא תלכי את לשם ואני אשאר כאן עם שבעת בני?…

1629 אשה גססה, וכשניגש אליה בעלה נתחזקה ואמרה לו:

משביעה אני אותך, שתשלים עם אמי ויחדיו תלכו ללוויה. מנוחה לא תהיה לי בקבר, אם יחרצו הבריות לשונן.

הוריד הבעל ראשו לקרקע, נאנח ממעמקים ואמר:

רצונך קדוש לי ואקיימנו, אבל אלהים עדי: טרופה תהיה לי הלוויה…

1630 מתה אשתו של יהודי אמריקני ובאו קרוביה וקרוביו ללוות אותה. דחה אותם האלמן ואמר:

מחר תהיה הלוויה; היום תכפו עליו עסקיו ואין שעתו פנויה.

תמהו הקרובים והתחילו מלינים עליו, שאדם גס הוא.

החזיר להם האלמן:

אנו האמריקנים יש לנו כלל גדול: ” Business before pleasure "

1631 אשתו הלמדנית של רבי מנחם-מנדיל רוּבּין, רבה של ליסקה, שמעה את המשרת שבביתה מברך ברכות-השחר בקול רם ואומר: ״ברוך שלא עשני אשה״. נעלבה וגערה בו. הגיעו הדברים לרבי מנחם-מנדיל, הקפיד ואמר לה:

דעי לך: פחוּת שבזכרים יפה ממעולה שבנקבות.

נעלבה הרבנית עוד יותר ושמרה את עלבונה בלבה.

ורבי מנחם-מנדיל, שהיה מרבה בצומות כל ימות-השבוע, רגיל היה במרק של תרנגולת שמנה לסעודה של שבת. אותה שבת התכוונה הרבנית להקניטו והכינה לו מרק של תרנגול כחוש, ולא של תרנגולת שמנה. טעם הרב את המרק ולא נעם לו, נמנע ולא אכל.

שאלה הרבנית:

לא אמרת, פחות שבגברים יפה ממעולה שבנקבות?

החזיר לה הרב:

במה דברים אמורים? קודם מיתה, אבל לאחר מיתה נקבה יפה…

1632 שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם נוהגים חשיבות בבר-מינן ונושאים אותו? יקום על רגליו וילך.

השיב אייזיק-מאיר:

כיצד יקום וילך וציציותיו פסולות? ²⁷

אמרו לו:

תינח איש, החייב בציצית, אשה שפטורה מציצית מאי איכא למימר?

החזיר אייזיק מאיר:

אשה אם לא ישאו אותה בעל-כורחה, לא תצא מן הבית עד העולם.

1633 זקן וזקנה השיאו בת-זקוניהם, ולמחר ישבו וסיפרו זה עם זה על חייהם מכאן ולהבא. אמר הבעל לאשתו:

זקנים כמונו חייבים כבר לזכור יום-המיתה… אם מי-שהוא משנינו ימות חלילה, – מיד אעלה אני לארץ-ישראל…

1634 מעשה באשה רעה שחלתה ונסתכנה. נאבקה עם מלאך-המוות כמה זמן ולסוף הבריאה. היה שם פיקח אחד וקרא על בעלה:

״רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ – היא תקום״… ²⁸

1635 צדיק חלה מחלה מסוכנת, והיו שניים ממקורביו מחזירים על חסידיו שינדבו לו מחייהם יום, חצי-יום, שעה. נכנסו אצל חשוב אחד ושאלו אותו:

כמה אתה מנדב?

השיב החשוב:

עשרים שנה אני מנדב.

נזדעזעו המעשים ואמרו לו:

אם בממון אמרו: ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״ ²⁹בשנים לא כל-שכן?

רמז המנדב כלפי אשתו ואמר:

לא משלי, משלה אני מנדב…

(בדיחה זו בצורה אחרת עיין סימן 690 בכרך ראשון).

1636 חלתה אשתו של אדם ומתה. נכנסו אצלו ידידיו וחבריו לנחמו, ולא קיבל תנחומים. בכה ואמר:

תנחומים של-הבל אתם מנחמים אותי. אשה כמותה לא אמצא…

1637 אשה הביאה בשבת מתנורו של האופה את החמין שטמנה ³⁰, וכשהתחילה מערה מתוך הקדירה לתוך הקערה צהבו פניה ואמרה לבעלה:

מציאה מצאנו! חמין של אחרים, טובים ושמנים משלנו.

כשנתמלאה הקערה הגישה הבעל לאשתו, שהיא תטעם ראשונה.

תמהה האשה:

מאימתי נתחבבתי עליך כל-כך?

החזיר לה הבעל:

ודאי יושב עתה בעל-החמין ומקלל ואומר: ״הלואי וייחנקו בלגימה ראשונה״…

1638 ההוא שישב בסוכה ונכנסה אשתו והביאה את הלפיתה של יום-טוב, נכשלה ונפלה ושברה רגלה.

תמה הבעל:

ומה אני מקיים: ״שלוחי-מצוה אינן ניזוקין״? ³¹

הירהר רגע ותירץ:

ראויה היתה זו שתשבור ראשה, ומחמת ״שלוחי-מצוה אינן ניזוקין״ לא שברה אלא רגלה…

1639 אשתקד, – סיפר אדם לחברו, – חלתה אשתי. רופא מומחה אמר, שהיא שמנה יותר מדי, ושלח אותה למקום אחד, ששמו מאריינבד. מי-רפואה, אמר, יש שם, וכל השותה מהם מכחיש. וכך היה. ישבה שם כל הקיץ, שתתה מאותם המים, כחשה עשרים ליטרה וברוך-השם הבריאה.

נענה חברו ואמר:

תבוא עליו ברכה, על אותו רופא מומחה… עכשיו אשלח, אם ירצה השם, את אשתי לשם חמש שנים רצופות…

1640 אשה חלתה ונסעה למקום-רפואה. עברו ירחים ולא שבה לביתה. וכל חודש היה בעלה שולח לה כסף לצורכי רפואה. לסוף פקעה סבלנותו וכתב לה:

״זוגתי הצנועה, אחת משתי אלה אני מבקש: או בואי בשלום, או לכי לשלום״…

1641 שאלו לרבי אייזל חריף:

מה ראו מסדרי המשנה לסדר מסכתא גיטין קודם מסכתא קידושין?

החזיר רבי אייזל:

ללמדך, שהקדוש ברוך-הוא מקדים רפואה למכה…

1642 יהודי בא אל הרב:

אשתו הוא מבקש לגרש.

נסתכל בו הרב ותהה: זקן עמד לפניו.

אמר לו הרב:

אימתי נשאת אשתך?

השיב הזקן:

לפני ארבעים שנה נשאתיה.

ובנים יש לך הימנה?

הן, רבי; שני בנים ושלוש בנות.

היכן הם?

יצאוני כולם: הללו נשאו להם נשים, והללו נישאו לאנשים.

ועכשיו, – התפלא הרב, – לעת זיקנה, אתה אומר לגרש את אשתך?

החזיר הזקן:

הן, רבי, אני מבקש לגרשה… קודם חתונתי לא ראיתי-אותה. אבא נתנה לי. לאחר שראיתיה ביקשתי לגרשה. מיחה אבא. ״מעוברת היא״ אמר. ושוב מעוברת ושוב מינקת… עמדה מלדת וביקשתי לגרשה. מחה אבא. ״שני בנים ושלוש בנות לך, אמר, ואי-אפשר שיגדלו ילדים בלי אם״… בגרו הבנים והבנות וביקשתי לגרשה. מחה אבא. ״בניך ובנותיך, אמר אתה מקפח לגבי שידוכים״… עכשיו אין לי כבר, ברוך השם, לא בנים ולא בנות בביתי, ואם לא עכשיו, רבי, אימתי?…

1643 משה יוֹג ביקש לגרש את אשתו ועיכּבוּ טובי העיר, עיכּב גם הרב. נאנח משה ואמר:

ריבּונו של-עולם, ״צדקתך כהררי-אל״, הלואי וצדיקיך יצבּו כהרים, ״משפטיך תהום רבה״, שופטיך ירדו תהומות, ואם לא ישארו אלא ״אדם ובהמה״, אני ואשתי, ודאי ״תושיע ה׳״ ³²

1644 חשוב אחד מחשובי ווילנה היתה אשתו מצערת אותו. ביקש ליתן לה גט וסירבה לקבל. פעם אחת פשטה שמועת-שווא, שסוף- סוף נפטר מאשתו הרעה וגירשה. שמחו חבריו ושדכן אחד נזדרז ובא לשדך לו אשה חדשה. החזיר לו אותו חשוב:

״אני לצלע³³ נכון״, אבל מה אעשה – ״ומכאובי נגדי תמיד״ ³⁴.

1645 ההוא שבא אל הרב:

אשתו מצערת אותו, והוא מבקש לגרשה.

אמר לו הרב:

״כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות״ ³⁵.

החזיר לו הבעל:

רבי, מוטב, שיבכה מזבח משאבכה אני…

1646 איש ואשה באו אל הרב:

זיווגם אינו עולה יפה, ושניהם מסכימים לגט, אבל רק ילד אחד להם ואין הם יכולים להתפשר: מי יגדל את הילד, הוא או היא.

אמר להם הרב:

שובו ובואו לאחר שנה; יהיו לכם שני ילדים ותחלקו אותם ביניכם; זה יגדל אחד וזו תגדל אחד.

נשמעו להרב והלכו להם. עברה שנה וחזרו ובאו ושניהם עגומים:

נולדו להם תאומים…

[נוסח אחר:

…אמר להם הרב:

שובו ובואו לאחר שנה; יהיו לכם שני ילדים ותחלקו אותם ביניכם: זה יגדל אחד וזו תגדל אחד. שאל הבעל:

רבי, מה נעשה, אם יוולדו לנו תאומים?

ליגלגה האשה, נענתה ואמרה:

רבי, הסתכל נא בבעל-תאומים זה! אילו עליו סמכתי לא היה לנו גם ילדנו היחידי…!]

1647 אשה באה אל הרב:

להתגרש מבעלה היא מבקשת.

אמר לה הרב:

שמא דבר רע מצאת בו, בתי?

הן, רבי, – החזירה האשה: – חשד קשה יש לי עליו, שילדנו האחרון לא שלו הוא…

1648 ההוא שבא לרבי חיים-יעקב ווידרביץ:

גט לאשתו הוא מבקש לסדר.

נענה לו רבי חיים-יעקב ואמר:

שכר סידור הגט תשלם חמישים רובל.

תמה הלה:

רבי, כל-כך הרבה למה?

החזיר לו רבי חיים-יעקב:

ידידי, סדר נא אתה לי גט לאשתי, ומיד אשלם לך מאה וחמישים…

1649 בטלן שהתפרנס כל ימיו ממעשה-ידיה של אשתו נתאלמן. רעב יום אחד, רעב שני ימים, ובשלישי יצא ופשט יד לבריות. אמר לו חברו:

עד שאתה פושט יד לבריות ומשחיר פניך, מוטב, שהיית נותן דעתך לישא שנית אשה עסקנית ולהתפרנס ממעשה-ידיה.

נעלב הבטלן והחזיר לו:

אשה עסקנית שתנשא לי ודאי מטורפת היא, וכלום כך אני בעיניך, שאשא מטורפת?…

1650 זוג מן השמים. הוא יושב כל-היום בבית-המדרש ועוסק בתורה ובתפילה, והיא יושבת כל-היום בשוק ומוכרת כּעכים לגדולים ולקטנים. וערב-ערב היא שבה מן השוק ומניחה שני כּעכים על השולחן לפניו:

״יאכל, יהנה וישוב לתורה ולתפילה״…

פעם אחת ניגש לשולחן ולא מצא כעכים. תמה ושאל:

מה ראית לשנות ממנהגך?

הניסה היא דמעה מעיניה וסיפרה:

אסון קרה אותה. גונדה של חיילים עברה בשוק, פשטו ידיהם בטרסקל שלה, חטפו את הכעכים והלכו להם.

ראה הוא, שצערה גדול, ניחמה ואמר לה:

אל תצטערי, המקום ימלא חסרונך.

הירהר רגע אחד והוסיף:

שטיא! אם הם חטפו אמאי לא חטפת גם את זוג כעכים בשבילי?…

1651 אדם מישראל כּלו לו עסקיו בעיירתו הקטנה והלך לכרך גדול לבקש פרנסה. עשה בכרך חצי-שנה, שנה, ושב בידיים ריקות. והיה לבו עגום עליו מאוד:

כיצד ישוב לאשתו ובידו אין כלום?

נמלך ועטף פניו במטפחת עד למעלה מעיניו, וכך נכנס לביתו. ראתה אותו אשתו וזעקה:

אוי לי, מה אסון קרה אותך?

גנח הבעל והחזיר:

גזלנים התנפלו עליו בדרך. וכשהתחיל בוכה ומתחנן אליהם, שיחוסו עליו ועל אשתו וילדיו, אמר הגדול שבהם:

״או שתתן לנו ממונך, או שנכרות לך חוטמך״…

ספקה האשה כפיה וחזרה וזעקה:

רוצח! מוטב שהיית מפקיר את הממון ושב שלם בגופך.

הסיר הוא את המטפחת מעל פניו, נענה ואמר:

ידעתי, שאשה כשירה את… וכרצונך עשיתי…

1652 ³⁶ אשה הניחה את בעלה בבית וציוותה עליו, שינענע את ה­עריסה בשביל שיישן התינוק, וישמור על החלב השפות על הכירה, שלא יגלוש. אגב נזכרה, שבעלה לקקן, הוסיפה ואמרה:

המגדנת שבארון – סם-המוות וסכנה גדולה לנגוע בה.

אמרה והלכה לה.

מצא הבעל חבל וקשרו ברגלו ובעריסה, בשביל שיוכל לנענע אותה, כמצוּוה עליו, והוא עצמו התייצב ליד הכירה לשמור על החלב. פתאום נפתחה הדלת ונכנס כלב, נבהלה התרנגולת שבבית ופרחה למעלה והפכה את הקדירה ונשפך החלב. בּיקש להציל את הקדירה שלא תישבר ועקר רגלו הקשירה בחבל, ומיד נהפכה ה­עריסה ונפל התינוק לקרקע. ידע שתכלה אליו הרעה מאת אשתו, הלך ומצא את המגדנת בארון, אכל אותה ועלה על המיטה, ושכב בפישוט ידיים ורגליים.

וכשחזרה האשה וראתה את הנעשה, התחילה מקללת את הבעל וצווחה:

רשע, מופקר, למה במיטה תשכב?

נאנח הבעל והחזיר:

ראיתי, שאין לי תקנה אלא סם-המוות, ואכלתי את המגדנת, והרי אני שוכב ומסתכל בשעון, אימתי יבוא קצי?…

1653 מעשה באדם אחד, שהיתה אשתו מושלת בו וגם מטעימה אותו כוח-ידיה. יום מימים ברח מפניה ונסתר מחמתה תחת המיטה. עד ששכב שם נפחד ונרעש נשמע קול דופק בדלת. אמרה לו האשה:

צא ופתח.

סירב ולא יצא ממחבואו. בטשה האשה ברגלה וצרחה:

צא ופתח!

נענה הבעל מתחת למיטה והחזיר:

איני נשמע לך. יראו וידעו הכל, שאני שורר בביתי…

[נוסח אחר:

…יום מימים נחתה ידה על לחיו אחת שתיים ושלוש. מחה הוא את הלחי ואמר לאשתו:

אשה, אם גם כל היום תהיינה ידייך שלוחות ללחיי, מה יתנו ומה יוסיפו לך? ״והוא ימשול בך״ כתוב מפורש בתורה… ³⁷]

1654 בעל ואשתו באו לרבי דוד׳ל מטלנא.

רבי, – טען הבעל, – זוללה היא זו, וכל מה שאני מכניס היא מוציאה לכריסה.

רבי,– החזירה האשה, –סובא הוא זה, וכל מה שאני חוסכת הוא מוציא לגרונו.

נענה רבי דוד׳ל ואמר:

לכו לכם לרבם של המתנגדים, שבּקי הוא בברכות-הנהנין, ויפסוק לכם, אם ״מזונות״ עדיף או ״שהכל״ עדיף…

1655 אמרה אשה למדנית לבעלה:

בוא וראה כמה יהירים אתם הגברים! אפילו פחות שבכם נוהג סילסול בעצמו ומברך "שלא עשני אשה״. החזיר לה הבעל:

אין מכאן ראיה. שום גבר אינו מברך אלא כלפי אשתו שלו…

1656 אמר אדם לחברו:

כמה אתה נותן לי במחיר אשתי?

החזיר חברו:

לא-כלום.

נענה הבעל ואמר:

לך זכה במקחך…

1657 שאלו לליצן:

על שום מה נקרא חג-הסוכות ״זמן שמחתנו״?

החזיר הליצן:

על שום שהנשים פטורות מסוכה…

1658 אימתי נהנה בעל מסעודתו?

כשהוא יושב בסוכה ואין אשתו עמו.

אימתי נהנית אשה מסעודתה?

כשהיא מוטלת במיטה אחרי לידה והכל מטפלים בה.

אימתי נהנים שניהם מסעודתם?

כשהם מוזמנים לסעודת-מצוה בביתם של אחרים.

אימתי שניהם אינם נהנים מסעודתם?

כשהם מזמינים אחרים לסעודת-מצוה בביתם…

1659 ³⁸ אשה טורדת לבעלה משנתו בלילה:

קום ונענע קצת את הילד. שלך הוא לא פחות משהוא שלי.

שיכור-שינה מגרד הבעל ראשו ומחזיר:

ישני את את המחצית שלך תחילה, אחר-כך איישן אני את המחצית שלי…

1660 אלמן, אב לילדים קטנים, נשא אלמנה, אם לילדים קטנים, ולא היו שנים מרובות ובבית נתוספו עוד ילדים קטנים.

פעם אחת נכנס הבעל לבית ולאוזנו הגיעה בכיית ילדים.

אמר לאשתו:

מה קול הבכייה הזאת?

החזירה לו האשה:

אני, היושבת בבית, רגילה כבר בכך. ילדיך שלך וילדי שלי מכים את ילדינו שלנו…

1661 כשמת שמריל שניטקבר מצאו כתוב בפנקסו:

לדברי ריש-לקיש חייב אדם לפרוש מאשתו בשנות רעבון ³⁹ואני הקטן בא למלא אחריו ולהורות, שבשנות-שובע חייב אדם להיות מצוי אצל אשתו, שנאמר: ״מעת דגנם ותירושם רבו – בשלום יחדו אשכבה ואישן״… ⁴⁰

1662 ההוא שהתפאר לפני חברו:

זה לי עשרים שנה אני פרוש מן האשה.

תמה חברו:

והיא מה אומרת?

החזיר הראשון:

היא אינה יודעת…

[נוסח אחר:

… – והיא מה אומרת:

החזיר הראשון:

כלום חייב אדם לספר הכל לאשתו?…]

1663 אברהם-בּר גוטלובר הביא ספריו לאברך משכיל ועשיר, ולא מצא אותו בביתו. בא בשנית, בא בשלישית, ולא מצא אותו. ישב וחיכה לו שעה ארוכה, ולא בא האיש. ניגש הזקן לאשתו של המשכיל ואמר לה:

בבקשה ממך, הגידי נא לי, היכן מיטתך?

הסמיקה האשה הצעירה ושאלה:

למה לך?

החזיר הזקן:

רוצה אני לחכות לבעלך. כלום גם לשם לא יבוא?…

1664 בתו של רב נישאה לבנו של צדיק. ניגש אבי-החתן לברכם ראשון תחת החופה. הניח ידו על ראשם ובירך ובירך. אחריו ניגש אבי-הכלה לברכם. הניח ידו על ראשם ובירכם ברכה קצרה:

יהי רצון, שזיווגכם יעלה יפה!

בירך ונסתלק. אמר לו הצדיק, אבי-החתן:

מה טעם לא הוסיף מר לפחות אותה ברכה, שבירך הקדוש ברוך-הוא לאדם וחוה? ⁴¹

החזיר לו הרב:

אין צורך. מובטחני שיקיימוה מסברה…

1665 בתחילת הקיץ מכר פשתני את פשתנו והרוויח כהוגן. סיפר לידידו ואמר:

הרבה עמלתי ויגעתי כל החורף. עכשיו דעתי לנסוע לחוץ-לארץ ולנוח כל הקיץ. אמר לו ידידו:

וגם אשתך תסע עמך?

החזיר לו הפשתני:

שטות! תבן אני מכנים לעופריים?…

1666 פּרוש גלה למקום-תורה ועשה שם שנתיים. שב לביתו ומצא: אשתו כריסה בין שיניה. היה שם ליצן אחד, ליגלג עליו ואמר לו:

אין לך, ידידי, על אשתך ולא כלום. כבר אמרו חכמים: ״בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים״… ⁴²

1667 רינון יצא בעיר על אשתו היפה של סוחר. הלך אליו אחיו ואמר לו:

אחי, אשתך חשודה בעיני הבריות על שתי פתילות בנר אחד…

נאנח הבעל:

אף בעיני היא חשודה.

אמר לו אחיו:

חייב אתה ליתן לה גט.

החזיר לו הסוחר:

מלמד אתה, אחי, ואין לך ידיעה בטיב משא-ומתן. נוח לו לארם, שיהא לו מחצה בעסק יפה משיהא עסק ביש כּולו שלו…

1668 סוחר הסיח צערו לחברו:

אתמול נכנס לביתו ומצא את אשתו ושותפו על הדרגש…

רגז חברו ופסק:

חייב אתה ליתן לה גט.

החזיר הבעל:

אי-אפשר… בנים ובנות יש לי הימנה. מה יאמרו הבריות?

אמר לו חברו:

אם-כן, גרש אותו מביתך.

החזיר הבעל:

אי-אפשר… הוא בעל-הממון.

תהה חברו:

אלא אתה מה דעתך לעשות?

הירהר הבעל והחזיר: אני דעתי – למכור את הדרגש…

1669 נשים ישבו בחבורה ודיברו בשכנתן:

פקעת של עצבים היא. כל היום תגרה בביתה. עם הבעל היא רבה, עם המשרתת היא רבה, ומנוחה אין לה בעולמה.

הגיעה השיחה לאוזני בעלה של האשה, נענה ואמר:

לחינם אתן מגלגלות רחמיכן עליה. הלואי והיתה נפשי תחת נפשה.

כל יום ויום יש לה ״שיקצה״ חדשה…

1670 ⁴³ תלמיד-חכם נשא אשה, ולא נתחבבה עליו. ראתה היא אותו מחבב הרבה את ספריו ואמרה לו:

הלואי והייתי אני ספר.

החזיר הוא לה:

על זאת יתפלל כל אדם – שתהיה אשתו ״לוח״…

(״לוח״ מחליפים כל שנה).

1671 שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

מה טעם ציווה אלהים את משה, שיפרשו ישראל מנשיהם שלושה ימים קודם מתן-תורה?

החזיר אייזיק-מאיר:

כך ציווה אלהים, כדי שיקבלו ישראל את התורה בדעה צלולה…

1672 אמרו לו לרווק בעל-עבירה:

עד שאתה טובע בחטא כל-ימיך ומסתפק בכל מה שבא לידך, מוטב, שהיית נושא אשה כדרך כל אדם.

החזיר הרווק:

סלקא דעתכם, שאם יש לי צורך בכוס חלב, עלי לפרנס בהמה ולהיות תלוי בדעתה?…

1673 ⁴⁴ היה מי שאמר:

נמשלו נישואים לעיר נצורה: הללו שמבפנים מבקשים לצאת, והללו שמבחוץ מבקשים להיכנס…

1674 שיחה:

בחור: אשקך מנשיקות-פי.

בחורה: למה?

בחור: הנאה תהיה לי.

בחורה: הנאה גדולה?

בחור: גדולה מאד.

בחורה: על הנאה קטנה חייב אדם לברך תחילה ברכה אחת, על הנאה גדולה חייב אדם לברך תחילה שבע ברכות…

1675       אב טעה בהגדה של פסח וקרא:

“דם צפרדע, בּנים”…

הפסיקו בנו:

אבא, “כּנים” כתוב.

החזיר לו האב:

אין בכך כלום; אף בנים מכּה יפה הם…

1676       אב ובנו נכנסו לבית-מחיה לסעוד. הגישו להם מרק רותח, ולא היה הבלוֹ עולה מרוב שומן. תקע הבן ראשון כף לתוך הפּינכּה שלפניו, לגם לגימה יפה וניכווה פיו עד כדי כך, שהתחילו עיניו מדמיעות.

אמר לו אביו:

בני, על מה אתה בוכה?

השיב הבן:

נזכרתי, שאמא מתה.

תקע האב כף לתוך הפּינכּה, לגם לגימה יפה ונתמלאו עיניו גם הוא דמעות.

אמר לו הבן:

אבא, על מה אתה בוכה:

השיב לו האב:

אני בוכה, שלא קברתיך עם אמא בקבר אחד…

(בדיחה זו בצורה אחרת עיין כרך ראשון, סימן 284, וב“ציונים” לאותה בדיחה.)

1677       שאלו לחכם:

על שום מה שמח אדם שמחה יתירה כשהוא רואה בנים לבניו?

החזיר החכם:

דין הוא, שיהא אדם שמח שמחה יתירה כשהוא רואה שונאים לשונאיו.

1678       כמה שנים עשה בנו של מלמד זקן בכרך גדול, ולבסוף שב לעיירתו הקטנה, לבית אביו. נסתכל המלמד בסנטרו של הבחור ואנחה שברה לבּו:

מי יאמר לו מה תעשה?

למחרת קם הבן משנתו, מזג כוס חמים, הוציא מילקוטו מברשת קטנה, שיקע אותה בקופסה לבנה וחזר ונתן לתוך פיו. נבהל האב ותפס לו בידו:

מה אתה עושה?

חייך הבן:

שיני אני מבקש לנקות.

רפתה ידו של המלמד הזקן ואמר:

הגידה נא לי, בני, הל הכּירכּורים הללו למה הם? לך והשתמד…

1679       שבועות וירחים נאבק בן עם אביו הזקן: העיירה הקטנה נמאסה עליו ואל הכרך הגדול תשוקתו. לסוף ניצח הבן: אמו סייעתו ובחשאי נתנה לו להוצאות הדרך.

עכשיו ציפור-דרור הוא, – נאנח האב. – הלואי ואתבדה…

עברו שנתיים והבן שב מן הכרך “גוי” גמור: פיאות אין, זקן אין… בלילה פשפש האב בחפציו של הבחור ולא מצא: טלית-קטן אין, תפילין אין…

הרי גידולים שגידלת! – נהם האב הזקן כלפי אשתו.

ולמחר כשהקיץ הבן משנתו ופיהק בהרחבה, ניגשה אליו האם, דימעה נטפה לה על לחיה וקולה רעד:

בני, פיאות וזקן אין לך, ארבע כנפות ותפילין אין לך, – שמא, חלילה, גם מהוּל אין אתה עוד?…

1680       יהודי זקן שב מבית-המדרש לביתו תיכף אחרי “ותיקין” ומצא את בנו הבחור יושב ואוכל. תמה ושאלו?

כבר התפללת?

השיב הבן:

פשיטא! זה עתה גמרתי.

ראה הבן, שהאב אינו מאמין, הוסיף ואמר:

אבא, הנה גם סימניה של הרקיקה שרקקתי ב“עלינו” ניכּרים עדיין על הרצפה…

1681       אמר אב לבנו הבחור:

בני, ראש-חודש אב היום. מעכשיו ועד תשעה-באב מרבים באבילות על חורבן בית-המקדש. אתה, שמא לכל-הפחות תניח תפילין ותתפלל ככל ישראל?

החזיר הבן:

אבא, כיצד אין אתה חושש ל“לפני עיוור לא תתן מכשול” ומזקיקני ל“שהחיינו” בימי האבלות?…

1682       תמה אני, – אמר אב לבנו. – כל ערב קודם שינה אתה מבקש שאעיר אותך ל“סליחות”, ואפילו פעם אחת לא קמת. מה צורך יש לך, שאטרידך כל יום משנתך חינם?

אבא, – החזיר הבן, – אי אתה יודע, כמה גדולה ההנאה כשאתה רואה לפניך אנשים שכוּרי-שינה ורעוּדי-קור, ואתה טובע אותה שעה בכסת הרחבה מתחת לשמיכה הרכּה וחם לך וטוב לך…

1683       עשיר מופלג אירס את בתו לבחור סוחר ופסק לו עשרת אלפים נדוניה. קודם חופה חיבק הזקן את חתנו ואמר לו:

בני, אף-על-פי שאינני מן החרדים, מכל מקום אוסיף לך עוד חמישה אלפים, אם תבטיח לי, שמכאן ואילך יהא בית מסחרך סגור בשבת ויום-טוב. נהנה החתן והחזיר לו:

אבא, שמא תוסיף לי עשרת אלפים ואבטיח לך, שמכאן ואילך יהיה בית-מסחרי סגור גם בימות החול…

1684       ¹ רבי ישראל סלנטר כתב לבנו הד"ר ליפקין:

“בני, אחת אני מבקש מאתך: הווה זהיר בצלם-אלהים ושמור על זקנך”. גילח הד"ר ליפקין זקנו, שלחו לרבי ישראל וכתב לו:

“אבא, אני איני יכול לשמור, שמא תשמור אתה?…”

1685       שאלו למחודד:

מפני מה היו אבותינו שוהים הרבה בתפילה, ובנינו תפילתם מהירה כברק?

השיב המחודד:

אבותינו היו גדלי-זקן וטירחה יתירה טרחו בפתיחת פיהם ובסתימתו; בנינו סנטרם מגולח, ואין הם טורחים טירחה יתירה לא בפתיחת פיהם ולא בסתימתו…

1686       שאלו ליהודי:

מה בין אביך לבנך?

החזיר הוא:

אבא, עליו השלום, נזהר כל ימיו אפילו מפת-עכו“ם, ואילו בני יחיה לא נזהר מימיו אפילו מבת-עכו”ם…

1687       אב בא-בימים הוכיח את בן-זקוניו, שהוא מאחר לשוב לביתו כל לילה ולילה. התנצל הבן והשיב:

אבא, חדוות עלומים בי וחפץ חיים אני.

זקף בו האב עיניים תמיהות ושאל:

מה רבותה היא זו? כל אדם חפץ חיים. אף אני חפץ חיים. אבל כלום אדם חי בלילה? אדם חי ביום, ובלילה הוא ישן…

1688       שפך אדם את נפשו לפני חברו:

הלבבות מתמעטים והולכים, וכל ישראל יוצאים לתרבות רעה. מי באונס ומי ברצון… אילמלא אבא ואמא שמתו, ואני צריך לאמר קדיש כל שנה ביום פטירתם ולהזכיר נשמתם ברגלים, – ודאי הייתי שוכח, שיש תפילה ויש בית-כנסת בעולם. החזיר לו חברו:

זהו שאמרו חכמים: “תפילות אבות תיקנום”…²

1689 ההוא שמת לו אביו ואמר עליו קדיש אחד-עשר חודש, כנהוג. לימים מתה גם אמו, ולא אמר עליה קדיש אפילו יום אחד.

אמרו לו:

כשם שאדם חייב בכבוד אביו, כך הוא חייב גם בכבוד אמו.

החזיר הוא:

על עמלי אני חס. אחד-עשר חודש טרחתי ועמלתי עד שהעליתי את אבא לגן-עדן; עכשיו, שאעלה גם את אמא לשם, מיד יימצא הוא בגיהנום…

1690       אמרו לו לאפיקורס:

אפילו במצוה יפה של כּיבּוד-אב אתה מזלזל כקל שבקלים. אדם גדול היה אביך, ומצבה לא היצבת לו על קברו.

החזיר האפיקורס:

היא הנותנת: משום שאדם גדול היה אבא, מובטחני שעלה תיכף לשמים וכבר איננו בקברו…

1691       ³ מוכסן ומוכסנית קיבלו מכתב מבנם, שלמד בישיבה. מיד נסעו לעיר והלכו אל השוחט הזקן, שיקרא להם את המכתב. הרכיב השוחט משקפיו על חוטמו וקרא בנהימה:

“אבא, המכנסיים שלי נתמהו; שלח לי ממון לקנות חדשים”.

הקשיב המוכסן וכעס:

שמעתם חוצפה כזו? גזירות הוא גוזר עלי. פרוטה לא אשלח לו…

נאנחה המוכסנית ואמרה לבעלה:

מי יאמין לרוצח זקן זה? מוטב, שנלך אל החזן.

עמדו והלכו אל החזן. הרכיב משקפיו על חוטמו וקרא בנעימה:

“אבא, המכנסיים שלי נתמהו; שלח לי ממון לקנות חדשים”.

הקשיב המוכסן, נענה ואמר:

כך, כך… תחנונים הוא מדבר… ודאי אשלח לו…

1692       ממכתבו של אב לבנו:

“…עליך אמרו חכמים: ‘איזהו שוטה? המקרע את כסותו’⁴… מעיל נתתי לך – שופרא דשופרא. עשר שני לבש אותו אבא, עליו השלום; חמש שנים לבשתיו אני, – וכיון שבא לידך נעשה סמרטוט”.

1693       ממכתבו של סוחר לאחיו:

“…וששאלתני על בני, הלומד באקדמיה לאמנות: מה יהיה בסופו? – איני יודע החזיר לך תשובה. אחת אני יודע: עד שהוא צר ציפור הוא אוכל שור”…

1694       ההוא ששיבח את בניו לחבורה של יהודים:

חמישה בנים נתן לי אלהים, וכולם כאחד טובים. הבכור – רופא, השני – עורך-דין, השלישי – חימאי, הרביעי – צייר והחמישי – סופר.

שאל אחד מן החבורה:

ואתה מה?

החזיר האב:

אני – חנווני עני ומפרנס את כּולם…

1695       בחור נשא בתולה, ומקץ שנה ילדה לו בן. מיד כתב טלגרמה לאביו ולאמו:

“אשתי ילדה בן. גימפל.”

ראה חותנו את הטלגרמה ואמר לו:

בוא ואלמדך הלכות טלגרמה. כלל זה יהא בידך: אין כותבים בטלגרמה אפילו תיבה אחת שלא לצורך, ואילו הטלגרמה שלך כמה תיבות שלא לצורך יש בה. ראשית, "גימפל, למה? אביך ואמך יבינו מאליהם, שלא סתם אדם מן השוק מודיע אותם, כי נולד לו בן. שנית “אשתי” למה? הדבר מובן מאליו, שלא אשה אחרת ילדה לך בן. שלישית “ילדה” למה? כלום מן השמים נפל לך בן? ורביעית, "בן, למה? שמא ראית מימיך אדם מבשר, שנולדה לו בת?…

1696       שנה ראשונה אחרי החתונה נולדה בת. שמח האב ואמר: “בת תחילה – סימן יפה לבנים”⁵.

שנה שנייה שוב נולדה בת. חזר האב ואמר:

אם סימן אחד יפה, שניים לא כל-שכן.

וכשנולדה הבת השלישית, שח ראשו ואמר:

חוששני, שירבו הסימנים כּסימניו של רבי יהודה…

1697       שאלו לפיקח:

הרי שני אחים: אחד יש לו חמישה אלפים דינרי-זהב, והשני יש לו חמש בנות; עושרו של מי גדול יותר, של בעל-הדינרים או של בעל-הבנות?

החזיר הפיקח:

עושרו של בעל-הבנות גדול יותר. תדע שכך: בעל הדינרים מבקש אלף שישי, ואילו בעל-הבנות אינו מבקש בת שישית…

1698       מעשה באדם אחד, שהיתה אשתו יולדת כל שנה בת. אמרו לו:

כמה ילדות יש לך?

החזיר הוא:

אדרבה, עשו אתם חשבון. אף אני רוצה לדעת, כמה ילדות יש לי. אחת ישינה עמי במיטה, ואחת ישינה עם אשתי במיטה. אחת ישינה עם שנייה במיטה, ועוד אחת ישינה עם שנייה במיטה. חוץ מן התאומות, שאין להן מיטה וישנות על הקרקע, וחוץ מן הפעוטות: אחת בעריסה, ואחת – איני זוכר, אם כבר נולדה שלשום, או שעתידה להיוולד מחרתיים…

1699       שניים, שהיו חברים בימי-עלומיהם, נפגשו לאחר שנים מרובות. נסתכלו זה בזה ואמר אחד לשני:

יובל שלם לא ראיתיך, זקנת, ידידי. ודאי כבר נתת בת זקוניך לאיש.

השיב השני בשפה רפה:

לא ידידי. חוששני שבּת-זקוני תשב עד שתסתאב.

שאל הראשון:

והבת הבכירה?

החזיר השני:

זו כבר נסתאבה…

1700       בתו של עשיר נתגרשה מבעלה ושבה לבית אביה. פעם אחת נכנסה אצלו וביקשה כסף מאתו. ראתה, שאין דעתו נוחה, ואמרה לו:

אבא, שמא ממונך חביב עליך יותר ממני?

החזיר לה האב:

בתי, הבדל גדול יש בינך ובין ממוני. כשאני מוציא אותך את חוזרת אלי, ואילו ממוני, כשאני מוציא אותו, שוב אינו חוזר אלי.

1701       יהודי עני סיפר לחברו:

מצאתי, ברוך השם חתן יפה לבתי: כירורג.

תהה חברו:

כירורג?!

החזיר הראשון:

כירורג נפלא… במחת אחת סילק חטוטרת קשה מעל גבי…

1702       ⁶ יוליוס יעקבסון, רופא-העיניים המפורסם, היה גדול בחכמה, ולא גדול ביופי. וחילופו באשתו: היא היתה גדולה ביופי, ולא גדולה בחכמה. וכשבגרה בתם היחידה והגיעה לפירקה, נאנח האב ואמר:

סבור הייתי, שבּתי תהיה כמותי לחכמה וכאשתי ליופי. טעה אלהים והפך את הסדר: העניק לה מיופיי שלי ומחכמתה של אשתי…

1703       בן בזבזן היה לו לעשיר. פעם אחת הגדיש את הסאה וקפץ האב ונשבע, שמכאן ואילך לא יתן לו אפילו פרוטה.

אמר לו הבן:

אבא, חזור בך, ואם לאו, אעשה מעשה, אשר לא עשה מעולם לא יהודי ולא גוי.

נבהל האב, עבר על שבועתו וחזר ופתח לו ארנקו. לאחר שנטל הבן כמה שנטל, אמר לו האב:

עכשיו תגלה לי, מה מעשה היה בדעתך לעשות.

החזיר לו הבן:

תפילין הייתי מניח בשבת…

1704       אמר בנו של עשיר לאביו:

אבא, לכסף אני זקוק; תן לי אלף רובל.

השיב האב:

בזבזן אתה, בני, וכל ממוני לא ימצא לך. דייך בחמש מאות.

הסכים הבן, לקח חמש מאות ואמר:

אבא, עכשיו יש לי בידך חמש מאות, ואתה יש לך בידי חמש מאות; הרי, שאין לנו לאיש על חברו ולא כלום…

1705       אמר אב לבנו הבחור:

בא אלי היום יקותיאל שדכן והציע לי שידוך הגון בשבילך…

הפסיקו הבן:

אבא, לחינם אתה טורח ומטריח את השדכנים. אתה יודע את הנערה שאני כרוך אחריה, ורק עמה אהיה מאושר.

זעף האב:

טיפש! ואם מאושר תהיה עמה – מה בכך?…

1706       זקן עשיר חלש. הלכו בניו אל הרב וביקשו מאתו, שיבוא לבקר את החולה ואגב שיחה ירמוז לו על צוואה. עשה הרב רצונם, הירבה שיחה עם הזקן וסיים:

וכי לא כך אנו אומרים כל יום: “מה אנחנו, מה חיינו?”

הבין הזקן, מפי מי מדבר אליו הרב, נענה אחריו ואמר:

ובני יהיו מוסיפים ואמרים: “אשרינו, מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו”⁷…

1707       כּעס גדול כּעס אב על בנו ואמר לו:

משעה שבאת לעולם אין לי אפילו שעה אחת של הנאה וקורת-רוח.

היתמה הבן ושאל:

אבא, וקודם לכן?…

1708       אב ובנו הקטן טיילו יחדיו והגיעו לשכונה של גויים. הקדים האב ואמר לבנו:

נקוט כלל זה בידך: כלב נבחן אינו נושך.

בו ברגע זינק כלב נובח מתוך חצרו של גוי. מיד קפץ האב וברח. קפץ הבן אחריו וגם הוא ברח. וכשניצלו מן הסכנה ועמדו לפוש, אמר הבן לאביו:

אבא, למה ברחת? לא כך אמרת: כלב נבחן אינו נושך?

החזיר לו האב:

דבר זה אני יודע. עכשיו גם אתה יודע. אבל מי יודע, אם הכלב יודע?…

1709       יהודי תושב מאזפּבקה בא לבנו, שישב בווארשה, ולהנות אותו יצא הבן עמו להראות לו את הכרך הגדול. הגיעו לבניין מפואר והתחיל האב מתחכך בשתי ידיו מרוב התפעלות. כּיהה בו הבן ואמר לו:

אבא, אינה דומה ווארשה למאזפבקה; בווארשה אין אדם עומד בחוץ ומתחכך.

התריס האב:

שטות! אם עקצני מה-שהוא בווארשה, אלך להתחכך במאזפבקה?…

1710       אב ובנו יצאו יחדיו לטייל והגיעו לגבעה. טיפס הבן ועלה לראש הגבעה. טיפס אחריו גם האב, וכשהגיע לראש הגבעה עייף מאוד וישב לנוח. אמר לו הבן:

אבא, הביטה וראה, כמה נפלא המראה שם מלמטה!

זעף האב העייף והחזיר:

לכך הטרחתני לטפס ולעלות עד למעלה, כדי שאראה מה שמלמטה?…

1711       מדרש-לצים:

לשעבר היינו קוראים: “אומרים לעץ אבי אתה”⁸; עכשיו אנו קוראים: "אומרים לאבי עצי אתה:…

1712       אב רב עם בנו. אמר לו הבן:

אבא, מה זכות יש לך להתפאר עלי? שמא משום שאביך היה אדם חשוב יותר מאבי? אבל כנגד זה יש לי זכות להתפאר עליך, שאבי יש לו בן הגון יותר מבנו של אביך…

1713       שאלו לחכם:

מה טעם החסיר משה רבינו בתוכחה אם חורגת, השקולה כנגד כל הקללות של התוכחה?

השיב החכם:

יפה עשה משה רבינו, שהחסיר אם חורגת. התוכחה מארה היא לגדולים, ואילו אם חורגת מארה היא לקטנים…

1714       עד שלא מלאו לרבי-רבי השיל שלוש-עשרה שנה השיא לו אביו אשה על דעת עצמו, כמנהג הימים ההם. עד יום החתונה לא ראה החתן את הכלה, ואת אביה לא הכיר. וכשהגיע יום-החתונה ובאו המחותנים לקבלת-פנים, ניסה אביב של רבי-רבי השיל את בנו ואמר לו:

השלי בני, תן עיניך במחותנים, שמא תבחין, מי מהם עתיד להיות חותנך?

אני יודע, – השיב רבי-רבי השיל, הצביע על אחד מן המחותנים, ולא טעה.

אמר לו אביו:

השלי בני, מה סימן יש לך בו?

נענה רבי-רבי השיל ואמר:

תיכף מראייה ראשונה שנאתיו…

1715       עשרה ימים אחרי החתונה אמר חותן לחתנו:

בני, הגיעה שעתך שתצא מביתי ותבקש לך מזונות ממקום אחר.

תהה החתן:

הא כיצד? עשר שנים מזונות פסקת לי.

הסביר לו החותן:

על דעת כך פסקתי לך מזונות עשר שנים, שתהא שהייתך עמי חשובה יום לשנה.

החזיר לו החתן:

אף אני על דעת כך נשאתי בתך, שתהא שהייתי עמה חשובה יום לשנה, והואיל ולא ילדה עדיין, דין הוא שאגרשנה…⁹

1716       חתן וחותן באו אל הרב לדין. פתח החתן וטען:

רבי, כשנשאתי בתו של זה פסק לי שלוש שנים מזונות. שהיתי עמו שנתיים, ולפני שנה פרשתי הימנו ויצאתי מביתו, והרי אני תובע שתי שנים מזונות.

שמע הרב ואמר:

לא נהיר לי. אם שהית עמו שנתיים ולפני שנה פרשת הימנו ויצאת מביתו, יש לך עליו תביעה של שנה אחת מזונות, ולא של שתי שנים.

החזיר החתן:

רבי, שנה זו שלא שהיתי עמו והיו לי מזונות, מה תביעה יש לי עליו? אבל שתי השנים, ששהיתי עמו ולא היו לי מזונות – אותן אני תובע…

1717       חותן פסק מזונות לחתנו כל-זמן שלא יצמח לו זקן. עברה שנה, עברו שנתיים, שלוש שנים – החתן יושב ואוכל וחתימת-זקן אין לו. התחיל החותן בודק אחריו ומצא: יום-יום הוא מגלח זקנו. תפסו והביאו אל הרב. גער הרב בעבריין:

כיצד אדם מישראל עובר על לאו שבתורה?

התנצל הגלוח:

רבי, דין מפורש הוא: “כל שמעכב את האכילה – מותר”¹⁰…

1718       עשיר השיא את בתו היחידה לבחור תלמיד-חכם ופסק לו נדוניה יפה וגם מזונות לשנים מרובות. לימים נסתבך אותו עשיר בעסק ביש והפסיד כל ממונו. עמד והודיע לחתנו, שמכאן ואילך אין בידו לפרנסו. אמר לו החתן:

הבה את הנדוניה שלי ואצא מביתך.

נאנח החותן והשיב:

אין לי… נקי יצאתי מכל מה שהיה לי.

רתח החתן התלמיד-החכם ותפס לו בזקנו. מדד לו הלה מידה כנגד מידה ותפס לו בבלוריתו, ומעדו שניהם, והיו מתגלגלים על הקרקע שעה שלימה וצועקים. זה מוחזק בזקנו של זה וצועק: “תן את ממוני!”, וזה מוחזק בבלוריתו של זה וצועק: “אין לי!” – לסוף עייף החותן ואמר לחתנו:

שמא נתפשר?

אהה! – צהל החתן. – ראית שידך על התחתונה, וכבר נמצא לך ממון בכיסך ואתה מבקש להתפשר.

גנח החותן מחמת עייפות והחזיר:

ממון? חלילה!… אין לי. אלא מה? – הניחה אתה לזקני ואניח אני לבלוריתך…

1719       כמה שנים היה חתן סמוך על שולחן חותנו, ולא נתן את דעתו להסתלק.

עמר לו חותנו:

עד מתי?

העיז החתן פניו והשיב:

עד שאחפץ.

פעם אחת, כשישבו לאכול, הסתכל החתן בחותנו וראה, שפניו עטופות.

אמר לו:

מה לך? בשיניך אתה חש?

נאנח החותן ואמר:

לא בּשיני שלי, בּשיניך שלך אני חש…

1720       ¹¹ חותן היה בא תמיד בטרוניה עם חתנו: כל מה שעשה החתן לא היה רצוי בעיניו. פעם אחת הכינה החותנת איטריות לשבת, הניחה אותן על המייבּשה ויצאה. פּרח התרנגול של הבית ועלה עליהן והוסיף להן נופך משלו… צחק החתן ואמר:

עכשיו אני נהנה. אילו אני עושה כך, כמה היה חותני מרעיש עולמות!…

1721       היה מי שאמר:

שלושה אני שונאם: חותן, מצנפת שעירה ואיטריות של חלב. עכשיו צא ולמד: כמה שונא אני את חותני, כשהוא חובש מצנפתו השעירה ויושב ואוכל איטריות של חלב…

1722       רבי, – קבל יהודי לפני הרב שבעירו, – נכשלתי והשאתי את בתי לאדם שאינו מהוגן. איני רואה תקנה לה אלא שיוציאה ויתן כתובה.

שאל הרב:

מה דבר רע מצאת בו?

נאנח היהודי והשיב:

אין הוא יודע לשחק בקלפים.

תמה הרב:

כל כהאי ריתחא! הלואי ולא ידע שום אדם מישראל לשחק בקלפים.

החזיר היהודי:

ודאי, רבי, הדין עמך, ובאמת חתני אינו יודע. אבל – הוא משחק…

1723       זקן חלה. בא הרופא ובדקו, יצא ופניו חמורים.

מחלה זו זיקנה קשה לה, – אמר הרופא.

נאנחו בניו של הזקן, נאנח גם חתנו ולחש כמקבל גזירה מן השמים: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה… “רבים שתו, רבים ישתו”¹²…

הגיע הלחש לאוזניו של החולה, נענה מתוך מיטתו ואמר:

ליזר, שמא תשתה אתה ואני אברך?…

1724       משיחתם של יושבי-קרנות:

ראשון: לצעקן, למבוהל זה אתה נותן את בתך לאשה?

שני: תנוח דעתך, מעכשיו ישקוט. לא רק את בתי אני נותן לו לאשה, אלא…

ראשון: אלא?

שני: אלא גם את אשתי אני נותן לו לחותנת…

1725       ¹³ ראו לאחד, שהוא נושא שני אבטיחים גדולים ומזיע מרוב כובד.

אמרו לו:

זולל וסובא! לא דייך באחד?

החזיר המזיע:

שמעתי חותנתי אומרת, שמחצית חייה היתה נותנת באבטיח יפה. מיד רצתי וקניתי לה שניים…

1726       אברך פרץ מביתו לרחוב וצעק:

יהודים, רחמו-נא, הושיעו-נא!

חרדו אליו האנשים שברחוב:

מה אירע לך?

חותנתי תלתה את עצמה.

מיד הוציא מי-שהוא סכין מכיסו ורץ אל הבית לכרות את החבל.

תפס לו האברך בידו:

חכה רגע! עדיין היא מפרפרת…

1727       ישבו יהודים בחבורה והתפלפלו:

מה בחינה בוחנים גשר חדש, שנגמרה מלאכתו?

זה אמר כך וזה אמר כך. נענה שלישי ואמר:

אני ידוע בחינה, שאין לכם יפה הימנה. מביאים כל החותנות שבאותה עיר ומעמידים אותן על הגשר: אם בריא הוא עד כדי כך לישא את כולן ואינו נשבר – טוב, ואם לאו – לא כל-שכן…

1728       מת מקובל מפורסם. בדקו כתביו שהניח אחריו ומצאו מעטפה, שהיה כתוב עליה: “סוד גדול”. טבלו משמשיו שלוש טבילות, נטלו את המעטפה והעלוה לרב. הזמין אליו הרב שבעת טובי-העיר, פתח במעמדם את המעטפה, ומצא בה קלף כתוב: “פעם אחת עשיתי שאלת-חלום ושאלתי: מפני מה זכה אדם הראשון לאריכות-ימים מופלגת? והחזירו לי: מפני שלא היתה לו חותנת”…

[א]

1729 אוי ואבוי לכם, קלקלנים, – אמר המגיד מרייצה לחבורה של אפיקורסים: – אתם ושכמותכם הורדתם את היצר הרע מגדולתו וביטלתם כל מלאכתו.

תמהה החבורה:

רבי מגיד, מה אתה סח? היצר הרע הוא אדוננו ואנחנו עבדיו עושי־רצונו, ואתה אומר, שהורדנו אותו מגדולתו וביטלנו כל מלאכתו.

החזיר להם המגיד:

אספר לכם חלום שחלמתי. ראיתי את היצר הרע והדלוּת מספרים זה עם זה. שאל היצר הרע לדלות: “מה חדש יש בעולמך?” השיבה הדלות: “ברוך השם, חדשות טובות יש בעולמי. עליתי למעלה עליונה. לשעבר הייתי דרה בצריפים ובמרתפים; עכשיו – טירות וארמונות פתוחים לפני”… חזרה ושאלה הדלות ליצר הרע: “ומה חדש יש בעולמך?” נאנח היצר הרע והשיב: “לא עלייך, חדשות רעות בעולמי. ירדתי מגדולתי ובטלה כל מלאכתי. לשעבר הייתי עובד ימים ושבועות עד שעלה בידי לפתות אדם לעבירה; עכשיו – עד שאני בא אליו, כבר עבר ושנה. אין עוד לעולם שום צורך בי”.

1730 אמר כּלב לץ:

משתתף אני בצערו של כביכול, שפשט את הרגל.

אמרו לו:

רבי כלב, פרש דבריך.

החזיר כּלב:

מה הן הכנסותיו של כביכול? תורה, תפילה ומעשים טובים של הבריות. ומה הן הוצאותיו? עצים להסיק את הגיהנום. לשעבר היו הכנסותיו מרובות והוצאותיו מועטות; עכשיו – להיפך…

1731 ראו לאחד, שהוא פורס מן הפת ואוכל בלי נטילת־ידיים.

אמרו לו:

כיצד אדם מישראל מזלזל בנטילת־ידיים?

השיב האוכל:

פת זו אינה טעונה נטילה. לשם כּעכים התקינה אשתי את העיסה תחילה, ועל־פי טעות עשתה אותה כּיכּרות.

אמרו לו:

וכעכים מי התיר לך בלי נטילה?

החזיר הוא:

כעכים אני אוכל כל ימי בלי נטילה…

1732 ההוא שישב לאכול ולא בירך “המוציא” תחילה. נזפו בו ואמרו לו:

“כל הנהנה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא”¹.

החזיר העבריין:

אין בכך כלום. אף־על־פי שלא בירכתי “המוציא”, מכל־מקום נתמלא חסרתו של הקדוש ברוך־הוא. בעיני ראיתי לקוזאק, שאכל פת הבאה בכיסנין² והצטלב תחילה…

1733 בלילה הראשון של סוכות מצאו לאחד, שהוא יושב ואוכל חוץ לסוכה.

אמרו לו:

שכחת, ש“אכילה בסוכה בליל יום־טוב הראשון חובה”?³

השיב האוכל:

אני לא שכחתי, אבל אשתי שכחה והכניסה קדירה לסוכה⁴.

אמרו לו:

היה לך לשאול את הרב.

השיב להם:

שאלתי.

אמרו לו:

ומה פסק?

השיב להם:

פסק להיתר.

אמרו לו:

אם־כן, למה אתה אוכל חוץ לסוכה?

החזיר העבריין:

מחמיר אני על עצמי, שלא ליהנות משאלת־חכם…

1734 אורח בא לכפר ונכנס לפונדק של יהודי לסעוד.

אמר לו הפונדקי:

מה רצונך?

השיב האורח:

קודם־כל – כוס יי"ש מן המובחר לפתוח את המעיים. הביא הפונדקי בקבוק מלא והעמיד על השולחן. שתה האורח אחת ושתיים ואמר:

עכשיו – תרנגולת מטוגנת בחמאה.

נבהל הפונדקי ושאל:

כיצד יהודי אוכל טריפות כגוי?

החזיר האורח:

כיצד יהודי מוכר יי"ש כגוי?⁵

1735 מצאו ליהודי, שהוא אוכל בשר בחלב. הביאוהו אל הרב, ואמר לו הרב הרבה דברי־כיבּושים.

שמע העבריין ושאל:

רבי, עכשיו מה אני בעיניך?

תמה הרב:

מה שאלה היא זו? אוכל־טריפות אתה בעיני.

החזיר העבריין:

רבי, לא זו אני שואל, אחרת אני שואל. עכשיו מה אני בעיניך – של־בשר, או של־חלב?…

1736 ראו לאחד, שהוא אוכל מאכלות אסורות, ואמרו לו:

כיצד אדם מישראל מפטם כריסו איסור?

החזיר העבריין:

חס ושלום, שלהנאתי אני אוכל. לעשות נקמה בגויים אני מתכּוון, משום שבעיני ראיתי גוי שאכל פשטידה של שבת…

1737 ההוא שישב במסעדה של גוי ואכל טריפה. ראוהו קנאים והתחילו מחרפים ומגדפים אותו.

נענה העבריין ואמר:

אל תרעישו עלי עולמות, אל תטיפו לי דברי־מוסר ואל אהיה בעיניכם הדיוט, שאינו מבחין בין האסור והמותר. יודע אני, שעבירה היא בידי, אף יודע אני היטב, מה אני עתיד לשלם כנגד עבירה חמורה זו – שקל וחצי…

1738 ⁶ יהודי ישב במסעדה של גוי ואכל טריפה. התמלאו עליו קנאים וצעקו:

כיצד אדם מישראל אוכל טריפה?

נענה העבריין:

כיצד? – ומיד חזר ונגס מן הטריפה, לעס ובלע ואמר: – כך אוכל אדם מישראל טריפה…°

1739 קרתני בא לכרך גדול ונכנס לרסטורן “כשר” לסעוד. הגישו לו דגים ואכל, הגישו לו בשר ואכל, לקינוח הביא הדייל לביבות יפות. נגס הקרתני וקפץ ממקומו:

אפיקורסים, מופקרים! לביבות ממולאות גבינה אחרי סעודה של בשר!…

היסה אותו הדייל ואמר:

רבי, אורח, לחינם אתה צועק. טרח ונגוס נגיסה שנייה ותמצא גם בשר…

1740 ראו לעבריין, שהוחזק אוכל־טריפות, יוצא מבית־מחיה של ישראל ומוחה פיו לאחר סעודה.

אמרו לו:

אתה מה עניינך לבית־מחיה זה, שאינו מאכיל אלא כשירות?

החזיר העבריין:

תנוח דעתכם, כאן לא אכלתי אלא ביצים וחמאה בלבד…

1741 אמר שמריל:

משה ציווה את ישראל: “לא תבשל גדי בחלב־אמו”⁷, ומיד חשש: “מפולפלים בני מפולפלים הם ישראל, ועלולים לגלות בדברי כוונה, שלא עלתה על לבי מעולם”. נמלך ואמר להם שנית: “אל תתפלפלו ואל תבקשו בלא־תעשה זו מה שאין בה, אלא דברים כהוויתם: לא תבשל גדי בחלב־אמו”⁸, ועדיין לא נתקררה דעתו של משה, וכשהגיע למשנה־תורה חזר ופירש שלישית: “דברים שאמרתי כפשוטם אמרתי: לא תבשל גדי בחלב אמו”⁹.

מה עשו ישראל? התפלפלו ימים ולילות, תלו הררים בשערה וקבעו הלכה: “לא תבשל גדי בחלב־אמו שלוש פעמים – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול”¹⁰.

1742 ההוא ששיבח את אולרו ואמר:

כמה מעלות טובות יש לה לסכיני זו! כשירה וטריפה, של־בשר ושל־חלב, של־חמץ ושל־פסח, ועל הכל – גם גנובה היא…

1743 שעה מועטת קודם מותו ביקש רבם של האפיקורסים, שיאכילוהו תאנה מתולעת.

אמרו לו תלמידיו:

ילמדנו רבנו, זו למה?

החזיר החולה:

סימן יהיה בידי: כשיגיעו שם בסדר הפּוּלסים לתאנה זו אדע, שהללו הם הפולסים האחרונים…

[יש מוסיפים:

לחינם התחכם אותו אפיקורס: כשבא לשם ונמסר לשמש בית־הדין, שיקיים בו דינו, התנקם בו השמש והתחיל מונה את הפולסים מן הסוף…]

1744 ¹¹ מצאו לאחד, שהוא יושב ואוכל בצום־גדליה.

אמרו לו:

כיצד הגעת לידי קלות־ראש כזו?

השיב ואמר:

שלושה טעמים יש לי בדבר: ראשית, אילו לא נהרג גדליה בן־אחיקם בשעתו, כלום היה חי וקיים עד עכשיו? שנית, אילו הרגו אותי, כלום היה גדליה בן־אחיקם צם עלי? ושלישית, ביום־כיפור אני אוכל ושותה, בצום־גדליה לא כל־שכן?…°

1745 כשחלה שמריל שניטקבר את חוליו, אשר ימות בו, נכנס אצלו הרב ואמר לו:

רבי שמריה, הגיעה השעה שתתוודה לפני המקום ותחזור בתשובה.

השיב שמריל:

רבי, ינוחו לך ברכות על ראשך, שעוררתני לכך.

שיפשף מצחו בידו, כאדם הזוכר ראשונות, ואמר:

מודה ומתוודה אני: פעם אחת אכלתי ושבעתי ולא בירכתי.

ביקש הרב להניח דעתו של החולה ואמר:

הרבה בהילות עושה.

לא, רבי, לא מחמת בהילות היתה זאת, אלא הואיל ולא בירכתי קודם אכילה, לא בירכתי גם לאחריה.

נאנח הרב:

שכחת, רבי שמריה, שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כמועל בקודשים?¹²

נאנח גם שמריל אחריו:

רבי, כיצד יכולתי לברך על טריפה?

חרד הרב חרדה גדולה וצעק:

אוי לאוזניים שכך שומעות! יהודי תלמיד־חכם ממלא כריסו טריפות!

צעק גם שמריל אחריו:

רבי, שמא אתה יודע, היכן יש למצוא כשירות ביום־כיפור?…

1746 בעצם יום־הכיפורים, כשעמד כל הקהל בתפילה בלחש של מוסף, נכנס שמריל לביתו, פישפש ומצא שיירי “כפרה” של אתמול וישב לפטם כריסו. נבהלה המשרתת ורצה לבית־הכנסת, לעזרת־נשים, וסיפרה לאשתו של שמריל. בינתיים גמר שמריל לאכול ומחה פיו, וכשנכנסה אשתו והתחילה ממטירה עליו אש וגופרית, העמיד פני תם ושאל:

מה אירע?

צרחה אשתו:

אפיקורס, מופקר, גרגרת טריפה! “כפרה” אתה זולל ביום־כיפור.

עמד שמריל בתמימותו וחזר ושאל:

שקר זה מניין לך?

נענתה המשרתת ואמרה:

בעיני ראיתי…

מיד קפץ שמריל על השולחן, הוריד גבינה שלימה מעל המייבּשה, נגס ממנה כזית של עשו וצווח:

עכשיו את רואה, ששקרנית היא… אילו אכלתי “כפרה”, כיצד הייתי אוכל גבינה אחריה?…

1747 חבורה של אפיקורסים להכעיס ערכו ביום־כיפור סעודה בציבור. קם אחד מן החבורה ושאל:

חברים מה עושה הקדוש ברוך־הוא בשעה זו?

קם שני מן החבורה והחזיר:

“קא חייך ואומר: נצחוני בּני, נצחוני בּני”…¹³

1748 ראו לאחד, שישב ואכל ביום־כיפור טריפות בבית־מחיה של גוי, וגעשו עליו קנאים. אמר להם:

מה תצעקו אלי? חוששים אתם, שמא אכלתי בלי נטילת־ידיים?

כבר אמר שלמה: “אין אדם אשר לא יחטא”¹⁴…

1749 ערב יום־כיפור חלה ראובן־אשר ברודס ונסתכן. התחיל בוכה, ואמרו לו ידידיו:

שמא אימת יום־הדין עליך?

החזיר ברודס:

חס ושלום, שתהא אימת יום־הדין עלי, אלא מתיירא אני, שמא אמות היום, ונמצא שאצום ביום־כיפור…

1750 אדם אחד מקלי־עולם אכל בתענית־אסתר אכילה גסה בפרהסיה. סנטו בו ואמרו לו:

אפילו זקנים וחלשים אינם אוכלים בתענית קצרה כשל היום אלא משהו ובצינעה.

החזיר הוא:

תענית זו איני מודה בה כל־עיקר, שאני אומר: לא היה כדאי להעמיד כלל־ישראל בסכנה בגלל כריעה קלה, שביקש אותו רשע. “תעלה בעידניה סגיד ליה”.

למחר ראו אותו עורך סעודת־פורים כיד המלך. אמרו לו:

אם תענית־אסתר אין, סעודת־פורים מניין?

השיב הוא ואמר:

משבּח אני סעודת־פורים מכל סעודות־מצווה אחרות, שאני אומר: אם בגלל כריעה קלה שנתאווה לה אותו רשע ביקש להרוג ולאבּד, דין הוא שנהיה ששים ושמחים על קברו…

1751 שאלו לאחד:

תענית שבעה־עשר בתמוז ותענית עשרה־בטבת איזו מהן היא הקלה ביותר?

החזיר הנשאל:

תענית שבעה־עשר בתמוז היא הקלה ביותר, שאני מספיק לאכול בה שלוש פעמים, ואילו בעשרה בטבת איני מספיק לאכול אלא פעם אחת…

1752 תשעה־באב אחרי קינות נכנס שמריל לבית־מחיה ושאל:

מה דבר יפה יש היום לאכול?

נבהלה בעלת־הבית ואמר:

רבי שמריה, שמא יצאת מדעתך, חלילה? תשעה־באב היום.

נענה שמריל ואמר:

כלום איני יודע? ואף־על־פי־כן חייב אני לאכול היום, כדי להוסיף אלף רובל נדוניה לבת־ישראל יתומה.

ראה שמריל, שבעלת הבית מסתכלת בו כאילו באמת אין דעתו שפויה עליו, והסביר לה:

תיכף כשגמרו לאמר קינות יצאתי מבית־המדרש ושמעתי שתי נשים מספרות זו עם זו. “הלואי, אמרה אחת לחברתה, ואזכה ליתן לבתי היתומה אלף רובל נדוניה כנגד כל יהודי, שיאכל היום”. מיד נדרתי: הרי גם עלי אכילה היום, כדי שיתוספו עוד אלף רובל לאותה יתומה…

1753 אדם נכנס אצל חברו בתשעה־באב ומצאוֹ אוכל תרנגולת פטומה. הוכיחו ואמר לו:

כיצד אדם מישראל מפטם כריסו בתענית חמורה כזו? אני זקן וחלש, ובכל־זאת מחמיר אני על עצמי ופורש היום אפילו ממקטרת.

החזיר לו הלה:

אף־על־פי־כן אין ביני לבינך ולא כלום, ושנינו לא נירש גן־עדן, אני, משום שאיני צם בתשעה־באב, ואתה – משום שאין גן־עדן בכלל…

1754 תשעה־באב נכנס אורח לבית־מחיה של יהודי והזמין סעודה. אמר לו בעל־הבית:

שכחת, שתשעה־באב היום?

כּפר האורח:

טעות היא בידך. לפני שבוע כבר היה תשעה־באב.

תמה בעל־הבית:

הרי “לוח”!

החזיר האורח:

אין משגיחים ב“לוח”. שקרן הוא. שמא אין אתה מאמינני? בוא וקרא. הוא ניבּא לחמימות גדולה היום, ועיניך רואות שיורד גשם…

1755 תשעה־באב נכנס מוכס־יי"ש¹⁵ אצל מוזג יהודי וציווה, שיכינו לו סעודה. מחמת מורא עשה המוזג רצונו של המוכס, ומשום מה יאמרו הבריות הלך מיד וסיפר להרב. שלח הרב אחרי המוכס ואמר לו:

כיצד מעיז אדם מישראל לחלל תענית זו, שנאמרו בה כל חמשת העינויים של יום־כיפור?

השיב המוכס:

רבי, אילו אני חולה שיש בו סכנה, מה דיני, – חייב אני בתענית, או לאו?

אמר הרב:

חולה שיש בו סכנה שאני: פיקוח נפש דוחה הכל. אבל מרשמי פניך ניכּר, שהלואי וירבו חולים כמוך בישראל.

ובכן, – נענה המוכס ואמר: – בעצם מותרת לי האכילה היום, אלא אתה בא בטענה עלי, שאיני חולה, והרי אני תמה עליך, רבי: כיצד צרה עינו של רב בבריאות גופו של אדם מישראל?…

1756 מצאו ליהודי יושב ומפטם את כריסו בתשעה־באב, והביאוהו אל הרב. התנצל העבריין לפני הרב ואמר:

רבי, לא לשם הנאה אכלתי, אלא לשם רפואה.

הסתכל בו הרב וראה, שהוא איש בריא מאוד, ואמר לו:

יפה הדבר בעיני, שאתה מהלך אחרי מידותיו של הקדוש ברוך־הוא: מה הוא מקדים רפואה למכה¹⁶, אף אתה מקדים רפואה למכה. אלא הואיל וכבר יש לך רפואה, דין הוא שתבואך עכשיו גם המכה…

1757 תשעה־באב סמוך לחצות־היום אמר בעל לאשתו:

עצתי, שתפסיקי תעניתך מיד ותאכלי. אין את יכולה אף אין עלייך חובה לצום כל היום.

לא נשמעה לו האשה ולא הפסיקה תעניתה. לאחר שעה־שעתיים התחיל הרעב מציק לה מאוד. חלשה דעתה וקראה לבעלה: ליזר, מה אמרת קודם?…

1758 וולוולי הזבארזי יצא לתרבות רעה והביאוהו אל הרב.

אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שנסתרת עם אשה זרה.

החזיר וולוולי:

חס ושלום, רבי! אותה אשה לא זרה היא; כאן בעירנו, נולדה.

אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שהדלקת נר בשבת.

החזיר וולוולי:

אמת, רבי; שכחתי, ששבת היה אותו יום והדלקתי אבל כיוון שנזכרתי מיד כיביתי.

אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שאתה מעשן מקטרת בשבת.

החזיר וולוולי:

רבי, מעיד אני עלי, שאיני מעשן אלא סיגרה.

אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שאתה מצחצח נעליך בשבת; אב־מלאכה היא זו.

החזיר וולוולי:

רבי, טועה אתה. אבא אינו מצחצח נעליו אפילו בחול…

(א' ליטווין, “וועלוועל זבארזער”, “צוקונפט” חוברת ג לשנת 1915)

1759 אד“ם הכהן הוזמן לבית אחד לסעודה ראשונה של שבת. קידש על פת וכשהגיע ל”המוציא" עשה חריץ בחלה, כנהוג¹⁷.

וכשגמר לקדש נטל נר דולק מעל השולחן והתחיל בודק את הפת.

נבהל בעל־הבית ושאל:

רבי אברהם־בּר, כיצד אתה מטלטל נר דולק בשבת?

החזיר המשורר הזקן:

לא עליך, ידידי, עיני כהות מחמת זיקנה, ובלי אור הנר איני יכול למצוא את החריץ בפת…

1760 אפיקורס להכעיס היה מעשן בשבת שתי סיגרות בבת־אחת. אמרו לו:

לא דייך באחת?

החזיר האפיקורס:

אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור…¹⁸

1761 אדם נכנס אצל חברו בשבת ומצא אותו סיגרה בפיו ועשנה עולה. ראה המעשן, שאורחו נבהל מאוד, התנצל לפניו ואמר:

חייך, ששכחתי.

תמה האורח ושאל:

שכחת, ששבת היום?

היתמה המעשן והשיב:

כיצד יכול אדם מישראל לשכוח את השבת?

חזר ושאל האורח:

שכחת, שאסור לעשן בשבת?

נעלב המעשן והשיב:

שמא ילד קטן אני בעיניך?

רגז האורח ושאל:

אלא מה שכחת?

החזיר המעשן ואמר:

שכחתי, שיהודי אני…

1762 שלושה שעישנו בחבורה בשבת, ואחד מהם ראובן־אשר ברודס. עברו עליהם חרדים והתחילו דופקים על חלונם ומחרפים.

קם אחד מן המעשנים, התנצל ואמר:

רבותי, לחינם אתם ממלאים חרפות פיכם; שכחתי ששבת היום.

התנצל גם השני ואמר:

רבותי, אל תדינוני לכף־חובה; שכחתי, שאסור לעשן בשבת.

נענה ברודס ואמר:

רבותי, אני מקבל עלי את הדין, משום שגם אני שכחתי…

רגזו החרדים ואמרו לו:

אתה מה שכחת?

החזיר להם ברודס:

אני שכחתי להגיף את התריס…

1763 ראובן־אשר ברודס ישב במסעדה יהודית בליל־שבת, שתה כוסו ועישן מקטרתו. נכנס השמש והתחיל מתקן את הנרות.

גער בו ברודס:

שבת היום!

תמה השמש ושאל:

ולעשן בשבת מותר?

החזיר לו ברודס:

ריקא! אני איני יכול לעשות גוי שליח שיעשן במקומי, ואילו אתה יכול לעשות גוי שליח, שיתקן את הנרות במקומך…

1764 אחרי הסעודה של ליל־שבת קם דוד פרידלנדר וכיבּה את הנרות. ראה שנזעמו פניה של אשתו האדוקה, ואמר לה:

פראדה זוגתי, בואי וראי, מה זיווג יפה הזמין לך הקדוש ברוך־הוא. משנישאת לי אין את זקוקה לגוי של שבת…

1765 ראו לאד"ם הכהן, שהוא יוצא בשבת לרחוב ומטפחתו בכיסו. קפץ אחד מן הרחוב ואמר לו:

רבי אברהם־בּר מי התיר לך לשאת מטפחת בכיסך בשבת?

החזיר לו המשורר:

דבר זה התר בידי מאותו רב, שהתיר לך לשאת ראש־חמר על שכמך בשבת…

[נוסח אחר:

… קפץ אחד מן הרחוב וצעק:

כיצד יהודי מתיר לו לשאת מטפחת בכיסו בשבת?

השיב לו המשורר:

כיצד יהודי מתיר לו לשאת ראש־חמור על שכמו גם בשבת וגם בחול?…]

1766 אמר מרדכי פלונגיאן:

הרוצה שישמור שבת כהלכתה יעלה לתנור ערב־שבת עם חשיכה, יקשור ידיו ורגליו ולא ירד מן התנור עד מוצאי־שבת, וכל אותו היום לא תהא אכילתו אלא אבנים רותחות.

אמרו לו:

רבי מרדכי, בשלמא עלייה לתנור – שלא יצא חוץ לתחום, קשירת ידיים ורגליים – שלא יגע בדבר האסור מחמת מוקצה, אכילת אבנים – לשם עונג־שבת, אבל דווקא רותחות למה?

החזיר פלונגיאן:

חומרה יפה זו אם אינה עניין לאיסורי שבת, תנוה עניין לאיסורי מאכלות: בצוננות חיישינן לנמלים…

1767 מצאו לאחד, שהוא מטייל בשבת ועשן יוצא מפיו.

אמרו לו:

והלאו של “לא תבערו” היכן הוא?

אין בכך כלום, – השיב המעשן, – שאלתי את הרב.

תמהו הכל ושאלו:

והרב מה אמר?

החזיר העבריין:

הרב אמר, שאסור…

1768 היה מי שהורה הלכה ברבים:

שבת פרשת לך־לך מותר לעשן.

אמרו לו:

מה טעם?

החזיר הוא:

למה תיגרע זהותה של שבת זו מכל שבתות־השנה?…

1769 ראו לאחד, שהוא נוטל בשבת סיגרה מאת חברו ומציתה.

אמרו לו:

קיימת “עשה שבתך חול”, ולא קיימת “ואל תצטרך לבריות”¹⁹…

1770 הרב פגש לאחד מבני־העיר כשהוא מטייל ברחוב ועשן עולה מפיו.

אמר לו הרב:

שכחת, ששבת היום?

השיב המעשן:

מה לי לשקר, רבי? יודע אני, ששבת היום, ויודע אני, שהתורה אמרה: “לא תבערו”, ואף־על־פי־כן אני מעשן.

אמר לו הרב:

איש־אמת כמוך מקומו בעולם־האמת, ותמה אני, למה אתה מתהלך כאן, בעולם־השקר?…

1771 עשיר אחד מעשירי העיר היה מחלל שבת בפרהסיה.

הוכיחו הרב ואמר לו:

איזהו ישראל מומר? “זה המחלל שבתות בפרהסיה”.²⁰

ענה העשיר עזות:

רבי, לא מפיך אני חי.

לימים ראה הרב לאותו עשיר מטייל בשבת ברחוב וסיגרה בפיו וכלב רץ לפניו. רמז הרב כלפי הכלב ואמר לו לעבריין:

רואה אני, שאתה תזכה ל“קדיש” חשוב יותר מ“קדישו” של אביך…

1772 שבת קודם חשיכה מצאו ליהודי, שהוא יושב בתיתורה שלפני ביתו ומעשן.

אמרו לו:

עדיין לא יצאה שבת.

החזיר המעשן:

גוי מסיח לפי תומו נאמן עליכם? והרי עוד לפני רבע שעה עבר עלי מבגאי ואמר לי: “ערבא טבא”…

1773 שאלו לליצן:

בשלמא שבת נאמר בה “שבת־שבתון”²¹, שחמורה היא ואיסורה איסור סקילה, אבל יום־כיפור הקל שאין איסורו אלא איסור כּרת, למה נאמר בו “שבת־שבתון”?²²

השיב הליצן:

אדם האוכל בתשעה־באב וחושש, שמא יהא ריח אכילתו נודף, מה תקנתו? יעשן מיד ויעביר ריח האכילה. אדם המעשן בשבת וחושש, שמא יהא ריח עשנו נודף, מה תקנתו?יאכל מיד ויעביר ריח־העשן. יום־כיפור, האסור גם באכילה וגם בּעישון, מה תקנה יש לו? הווה אומר, שיום־כיפור אין לו תקנה אלא שיאכל אדם ויעשן, יעשן ויאכל וחוזר חלילה. לפיכך נאמר בו שבת־שבתון…

1774 ערב־שבת נכנס עגלון לעיר בעגלתו לאחר שכבר החשיך היום. התחילו צועקים אליו:

גוי, כבר שקעה החמה!

נענה העגלון ואמר:

למה נבהלתם כל־כך? תיכף תעלה הלבנה…

1775 עגלון השיא בתו לבחור בּר־אוריין. לא היו ימים מועטים ובא העגלון אל הרב וקבל לפניו:

אין הוא רואה את חתנו לא מקדש בליל־שבת ולא מבדיל במוצאי־שבת.

שלח הרב לקרוא את האברך ואמר לו:

כך וכך קובל חותנך.

החזיר האברך:

רבי, מודה אני לפניך: אמת בפי חותני; אין הוא רואה אותי לא מקדש בליל־שבת ולא מבדיל במוצאי־שבת. אבל מה אעשה והוא מאחר להיכנס בליל־שבת ומקדים במוצאי־שבת…

1776 שאלו לאחד מקלי־עולם:

מה דברים יפים ביותר ניתנו לעולם?

החזיר הלה:

אני יודע רק שלושה דברים יפים ביותר שניתנו לעולם, ואלו הם:

כוס טה אחרי “כל נדרי” של יום־כיפור, כוס בּירה אחרי כּופתות של פסח וסיגרה אחרי פשטידה של שבת…

1777 אשתו של מוכס־יי"ש מצאה שעורה בלפיתה של פסח.

מיד הלכה אל הרב ופסק הרב לאיסור.

עד שישב המוכס והצטער, שניטל ממנו טעם לפיתה יפה של פסח, נכנסו אצלו חבריו, מוכסים גויים, לברכו בברכת יום־טוב, פתחו במצה ויין וסיימו באותה לפיתה. אמר להם בעל־הבית:

רבותי, לפיתה זו מהי בעיניכם?

לקקו הם אצבעותיהם ואמרו:

נופת־צופים!

נאנח בעל־הבית ואמר:

אתם שאכלתם, אומרים “נופת־צופים”, ואילו הרב שלנו, שלא אכל וגם טעום לא טעם, עומד וטוען, שחמוצה היא…

1778 כשהגיעו ב“סדר” של פסח ל“חד־גדיא”, קם אחד מן המסובים וסילק כל “ההגדות” מעל השולחן. אמרו לו:

האי מאי?

החזיר הוא:

עניין זה של “חד־גדיא” כולו מוקשה בעיני. גדי שנמכר בחצי־הלילה ובזיל־הזול, בשני זוזים, – חוששני, שיש כאן מעשה־גניבה…

1779 אמר כלב לץ:

אף־על־פי שדורנו דור פרוץ, מכל־מקום מעיד אני על בני־התשחורת שבימינו, שהם זהירים בשלושה דברים ומקיימים אותם כהלכה. אמרו לו:

רבי כלב, שלושה דברים אלו מה הם?

השיב להם:

הם אוכלים ושותים בערב יום הכיפורים²³, אין הם קוראים שמע בשני הלילות הראשונים של פסח²⁴ ואין הם מניחים תפילין בתשעה־באב שחרית.²⁵

אמרו לו:

רבי כלב, בעינינו ראינו בני־תשחורת, שאינם מניחים תפילין גם במנחה לתשעה־באב.

החזיר כלב:

הללו מחמירים על עצמם ודנים כל היום כמקצתו…

1780 ²⁶ ליצנים ישבו ועסקו בפרושי מקראות. פתח אחד ושאל:

“כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני חכמים”²⁷, מה פירושו של מקרא סתום זה?

נענה הזקן שבחבורה ופירש:

אתה מוצא: כל מה שתקנו חכמי האומות אין בו ממש. תקנו גשרים, – למחר נחשול עומד עליהם ועוקרם; תקנו דרכים, – למחר גשם יורד ומחריבן. וכנגד זה אתה מוצא: כל מה שתקנו חכמי ישראל קיים לעולם ולעולמי־עולמים. בקשו, למשל, שלא יאכל אדם בתשעה־באב, עמדו ותקנו שלא להניח תפילין אותו יום, ושכאין אדם מניח תפילין כיצד יאכל?…

1781 אשה באה אל הרב וקבלה לפניו על בעלה:

אין הוא מניח תפילין.

שלח הרב אחריו ואמר לו:

כיצד אדם מישראל חוטא בגופו עד כדי קרקפתא דלא מנח תפילין?

החזיר הלה:

רבי, מי אני, שאכניס ראשי בין שני הרים גדולים כרש"י ורבנו תם? מוטב, שאניח מצווה זו עד שהם ישלימו זה עם זה…

1782 שאלו לליצן:

מה טעם ירא־שמים אינו יוצא מביתו בלי טלית ותפילין?

השיב הליצן:

גזרה, שמא יארע לו מעשה יהודה ותמר…

1783 ביום של יריד נזדמן בחור לסמטה של בית־מדרש. עכבו אדם אחד וביקש, שיכנס לבית־המדרש, כדי להצטרף למניין־עשרה למנחה. סירב הבחור ואמר:

אסור לי!

תמה הלה:

מה פירוש אסור לך?

הסביר הבחור ואמר:

בדקתי ומצאתי: יום של יריד שאיני מתפלל אני מצליח.

חזר ושאל הלה:

וכשאתה מתפלל?

השיב הבחור:

כשאני מתפלל? איני יודע. לא ניסיתי…

1784 אשה חשדה בבעלה, שהוא מזלזל בתפילה. פעם אחת נסע מעירו לעיר אחרת לשם עסקי־מסחר והניחה לו האשה מטפחות־האף בתיק של הטלית והתפילין. לא היו ימים מועטים ובא מכתב מאתו, ובסוף המכתב שאל:

“להיכן הנחת מטפחות־האף? איני יודע למצוא אותן”.

החזירה לו האשה מכתב וכתבה:

“התפלל לאלהים ותמצא”…

1785 שאל בחור לרב:

רבי, מי ששכח ולא אמר “יעלה ויבוא” בתפילה של ראש־חודש מה דינו?

השיב הרב:

דינו, שיחזור ויתפלל שנית, אלא שאיני יודע, למי משנינו יש צורך בדין זה: אני לא אשכח לאמר “יעלה ויבוא” גם בתפילה ראשונה, ואתה תשכח ולא תאמר גם בשנייה…

1786 בתחילת שנות הארבעים למאה הקודמת נוסדה בברלין “חבורת הרפורמה”; עמדה ובטלה תפילה בשבת ותקנה במקומה תפילה בראשון בשבת. לא היו ימים מרובים ושאל ראש “החבורה” לאחד מחשוביה:

מה טעם אין אתה בא להתפלל?

החזיר לו הלה:

ידידי, גלוי וידוע לפניך, שבשבת אני עסוק מאד ואין לי מנוחה. כלום רצונך, שלא תהא לי מנוחה גם בראשון בשבת?…

(א.ה. הימאן, " Lebenserinnerungen ", ברלין 1909, עמ' 281).

1787 יהודי נאמן, אבל גלוח, חלה ונפל למשכב. עבר יום, עברו יומיים, התחיל זקנו צומח וביקש שיבוא גלב לגלחו:

אמרו לו:

שמא תגדל עכשיו זקנך? אם, חלילה, הגיעה שעתך, הרי ישאלוך בבית־הדין של מעלה: “יהודי, היכן זקנך?”

החזיר החולה:

אני איני דואג ליום־הדין. ידאגו הללו, שישאלו אותם בבית־הדין שלמעלה: “זקנים, היכן יהודיכם?”…

[ב]

1788 תפסו בעל־עבירה והביאוהו אל הרב. רתח הרב וצעק:

רשע! בעוונך ילדים מתים…

וכשיצא החוטא מביתו של הרב, התקלסו בו ילדים ברחוב, רצו אחריו וקראו:

מופקר! מופקר!

נתן החוטא עיניו בהם ואמר:

ילדים, אם אתם מניחים לי – מוטב, ואם לאו – מיד אני חוזר לשם, ומחר כּולכם פגרים־מתים…

1789 ההוא שנתפס בעבירה והביאוהו אל הרב.

אמר לו הרב:

חייב אתה לצום “הפסקות”²⁸.

סירב החוטא ואמר:

רבי, איני יכול; בעל־מיחושים אני.

אמר הרב:

אם־כן, הווה מרבה בתפילה ובתחנונים; שמא יסלח לך המקום.

סירב החוטא ואמר:

רבי, איני יכול; טפלי תלויים בי ואין שעתי פנויה.

אמר הרב:

הווה מרבה בצדקה; גדולה צדקה שממרקת עוון.

סירב החוטא ואמר:

רבי, איני יכול; מרובים צורכי ביתי ורווחי מועטים.

כּעס הרב:

אלא מה אתה יכול?

החזיר החוטא:

רבי, אני יכול שלא לעלות לתורה אפילו שנתיים…

[נוסח אחר:

כּעס הרב:

אלא במה אתה רוצה?

נענה החוטא ואמר:

רבי, בה אני רוצה…]

1790 היתה שנה שחונה. כל התפילות והצומות לא הועילו: ארובות השמים לא נפתחו. נכנסו הרב וטובי־העיר לישיבה, נימנו וגמרו:

חטאים גרמו.

למחר יצאו שליחי בית־הדין לבקש, ביקשו ומצאו: איש ואשה במסתרים… תפסו אותם והוליכום אל הרב. ואחריהם המון רב נמשך, והכל מקללים אותם ומיידים בהם אבנים. פתאום הבקיע שמריל שניטקבר את ההמון, פרש ידיו וקרא:

יהודים, אל תעשו עמהם רעה, שמא נצטרך להם…

געש ההמון כּולו:

יצא שמריל מדעתו. למופקרים הללו נצטרך?

היסה שמריל את ההמון ואמר:

יהודים, שמא תהיה, חלילה, השנה הבאה שיכורה, – מי יעמוד לנו לעצור את הגשמים?…

1791 אשתו של שמריל באה אל הרב וקבלה:

בעלה מתייחד עם השפחה שבביתה.

שלח הרב אחריו ואמר לו:

במחילה מכבודך, רבי שמריה, מרננים עליך, שאתה עושה מעשה זמרי. עם השפחה שבביתך…

נעלב שמריל והשיב:

רבי, בכשר אתה חושד.

אמר הרב:

רבי שמריה, אשתך מעידה.

החזיר שמריל:

תיכף תראה, שאין אשה נאמנת להעיד… יש לך, רבי, שפחה בביתך???

הן, – השיב הרב בשפה רפה.

אם־כן, – אמר שמריל, – טרח נא, רבי, וצווה שתכּנס לכאן ערומה, במחילה מכבודך, ובעיניך תראה, אם יהא איכפת לי. אד־ר-בּה…

1792 חשדו לשמריל באשת־איש. הזמינו הרב אליו ואמר לו דברי־מוסר קשים. שמע שמריל והחזיר:

רבי, לחינם אתה מתרגז, חזרתי על כל התורה כולה, ולא מצאתי אשה חשובה לפני נותן התורה אלא אשת־איש, וכך הוא אומר:

“לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת”²⁹…

[נוסח אחר:

… שמע שמריל והחזיר:

רבי, מקרא אני דורש: "על־כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו³⁰, – באשתו אמרו, קל־וחומר באשת חברו…³¹]

1793 בליל־חנוכה נכנס שמריל אצל מכּרו ומצא בחורות יושבות ומשחקות בקלפים. הסתכל בהן ונאנח. אמר לו בעל־הבית:

רבי שמריה, על מה נאנח?

השיב שמריל:

לבי יודע מרת נפשי… הנערות הללו אין אנו רשאים להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד³²…

1794 שאלו לשמריל:

למה גזרו על הייחוד עם פנויה, שמן הדין מותרת היא לכל אדם?

החזיר שמריל:

משום “לפני עיוור לא תתן מכשול” גזרו, – שלא להביא את הבריות לידי קנאה…

1795 שמריל היה אומר:

על זאת יתפלל כל חסיד: על טעותו של יהודה, על נסיונו של יוסף, על פחדו של בועז ועל פרוותו של דויד…

1796 ועוד היה שמריל אומר:

נאמר בדויד: “ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו”³³, ומפרש רש“י, ש”כל המבזה את הבגדים, לסוף אינו נהנה מהם", וזה היה גם עונשו של דויד “לפי שכרת את כנף המעיל אשר לשאול”. הא למדת, שסוכנת לא ביזה מימיו…

1797 שמריל חלה ונסתכן. הזמין לביתו מניין יהודים, התוודה לפניהם ואמר:

מורי ורבותי, כמה עבירות חמורות יש בידי. ערב־שבת הייתי נוטל את הציפורניים כסידרן ולא בסירוגין; בליל־שבת כשהייתי מקדש על הפת ובוצע, לא הייתי מכוון לבצוע דווקא במקום החריץ; ביום־טוב הייתי עומד כנגד הכּוהנים בדוכנם ומסתכל באצבעותיהם; וכל ימות־השנה לא הייתי זורק קומץ־עפר אחרי גלח שעבר עלי. מצוה אחת יש בידי, ואף־על־פי שיחידה היא, מובטחני, שתכריע את כל העבירות כּולן. פעם אחת הלכתי בדרך והגעתי לפונדק של ישראל. נכנסתי ללון ומצאתי את המשרתת מתענה תחת ידי גבירתה, אוכלת פת־קיבּר ושותה מי־באר, לבושה קרעים ורועדת מקור. נסתכלתי בפניה – ומיד נתמלאתי רחמים רבים עליה… עכשיו מינקת היא בכרך הגדול, בביתו של עשיר מופלג, אוכלת מן המובחר ושותה מן המשובח, וחם לה וטוב לה. ואלהים עדי, ואף היא גופה תעיד עלי, שמרחמי הרבים באה לה כל הטובה הזאת…

1798 נפל רינון בעיר:

פלוני הפרנס הוא היודע סודה של המשרתת שבביתו, מהיכן כריסה בין שיניה…

אותה שבת קראו בתורה פרשה “ראה”, וכשעלה הפרנס לתורה שישי, “טעה” הקורא וסיים:

“ואף לאמתך תעשה בּן”³⁴…

1799 מדרש־לצים:

שלוש מידות בּלידה: מוקדמת, מאוחרת, ושלא כדרך־הטבע.

מוקדמת כיצד? – שלושה חודשים אחרי החתונה.

מאוחרת כיצד? – שנים־עשר חודש לאחר מיתת־הבעל.

ושלא כדרך־הטבע כיצד? – האשה אינה יולדת והמשרתת יולדת…

1800 מ“טעמי־המנהגים” של לצים:

מנהג־ישראל, שהחתן שובר כוס ברגלו תחת החופה – זכר לחורבּן.

בבודאפשט ביטלו מנהג זה.

מה טעם?

מפני מעשה שהיה. פעם אחת התיז החתן את הכוס בכל כּוחו ונבהלה הכלה – והפילה… באותה שעה אמרו:

“אין מנהג במקום סכנת־נפשות”, נימנו עליו וביטלוהו…

1801 מפירושיהם של לצים:

“ואל תרבה שחה עם האשה, – באשתו אמרו, קל־וחומר באשת חברו”³⁵. וקשה: אם קל, למה חומר, ואם חומר, למה קל? – אלא פירושם של דברים כך הוא: “באשתו אמרו: קל” מאוד שלא להרבות שיחה עמה, “וחומר” – חמור מאד שלא להרבּות שיחה “באשת חברו”…

1802 היתה אסיפה של חכמים וסופרים, ובקרן־זווית של האולם ישבו בחור ובחורה וצחקו זה לזה. הציץ עליהם סופר זקן ואמר לחבריו:

רבותי, הביטו וראו: הקדמה יפה לחיבּור…

1803 בקרן של הרכבת ישבו בחבורה שלוש בחורות ובחור אחד, ובשלושתן קיים הבחור מצוות מיזמוז³⁶ כהלכה. היה שם זקן פיקח אחד, קם ואמר לבחור:

מסתכל אני בך ורואה, שאתה מזומן לחיי עולם־הבא.

תמה הבחור ושאל:

סבא, זו מניין לך?

החזיר לו הזקן:

אמרו בגמרא: “נער[ה], נערה, הנערה, – חד לגופה וחד לאתויי חייבי־לאווין וחד לאתויי חייבי־כריתות”³⁷. ואילו אתה שלושתן אצטריכו לך לגופיה, ואינך לא בכלל חייבי־לאווין ולא בכלל חייבי־כריתות. ומכאן, שמזומן אתה, ברוך השם, לחיי עולם הבא…

1804 אד"ם הכהן הוזמן לנשף־ריקודים. בא אל הנשף, ישב והסתכל באשה יפה, חשופה חזה ושוק, ונאנח.

אמרו לו:

רבי אברהם־בּר, על מה אתה נאנח?

נאנח הוא שנית והשיב:

על חורבן בית־המקדש אני נאנח.

אמרו לו:

רבי אברהם־בּר, מה עניינו של חורבן בית־המקדש לנשף זה?

החזיר המשורר הכוהן:

אילו בית־המקדש קיים, הייתי אני זוכה בחזה ושוק…

1805 באו אל הרב וסיפרו לו, שראו את פלוני החשוב רוקד עם “שיקצה” ואוכל חזיר.

שלח הרב אחריו ואמר לו:

תמה אני מאוד, כיצד הגעת אתה לידי כיעור כזה?

החזיר לו אותו חשוב:

רבי, אילו אכלתי “שיקצה” ורקדתי עם חזיר, היתה תמיהתך תמיהה.

עכשיו, שאכלתי חזיר ורקדתי עם “שיקצה”, מה תמיהה יש כאן?…

1806 מעשה בבחור, שהיה מצוי אצל בחורה שלא בחופה וקידושין. לימים נמלך וקידשה כדת משה וישראל, ועשה סעודה והזמין אורחים, ושמחו ורקדו האורחים ובירכו שבע ברכות.

קם אחד מן המסובים ושאל:

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

קם שני ותירץ:

דומיא דקידוש לבנה. לכאורה, מה חידוש יש בה בלבנה? כך הייתה לפני חודש וכך תהיה לאחר חודש. אלא הואיל ושוב נהנים הימנה, מקדשים אותה, מברכים עליה, מרקדים לפניה וששים ושמחים עמה…

1807 בליל תשעה־באב שחל להיות בשבת, יצא השמש להקיש על תריסי־החלונות ולהודיע, ש“דברים שבצינעה נוהג”. והיה הולך מבית לבית, מקיש ומדוע, עד שלבסוף הגיע לבית האחרון שבקצה העיירה. הקיש והודיע. מיד נענה מבפנים קול צרוד של בעל־הבית:

“והוא רחום יכפר עוון”…

תהה השמש ושאל מבחוץ:

כלום חול היום, שאתה אומר “והוא רחום”?

חזר ונענה מבפנים קולו הצרוד של בעל־הבית:

רבי אייזיק, איחרת…

1808 ביום ראשון של ראש־השנה ראו לאבּלי גרינוואלד, שהוא הולך ל“תשליך” וגויה עמו.

אמרו לו:

אבּלי מה עניינה של גוֹיה ל“תשליך”?

החזיר אבלי:

עבירה אחת יש בידי, שאני והיא שותפים בה…

1809 ההוא שלא היה הולך ל“תשליך” ביום ראשון של ראש־השנה. סנטו בו ואמרו לו:

למה אתה פורש מן הציבור?

החזיר הוא:

עבירותי עלו לי בממון הרבה, ואין הדעת סובלת שאשליך אותן במצולות נהר…

1810 תנא דבי שמריל:

“לא תבשל גדי בחלב אמו, ג' פעמים – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בּישול”³⁸; לא תנאף ב' פעמים – לבשל אסור, לאכול גם־כן אסור, אבל ליהנות מותר…

1811 תפסו לאחד באשת־איש והביאוהו אל הרב.

רתח הרב וצעק:

אוי לנו מן הרשעים, המחריבים את העולם! “לא תחמוד אשת־רעך” לאו של עשרת הדברות.

נענה בעל־העבירה ואמר:

רבי לחינם אתה מתרגז וצועק. חיי וחיי־ראשי שמימי לא ראיתי בעלה של אשה זו, ומעולם לא היה רעי…

1812 בעלה של אשה צעירה עמד לנסוע למרחקים. אמרה לו האשה:

בקשה יש לי אליך: קודם נסיעתך תאמר לפלוני ידידך, שעד שובך, אם ירצה השם, בשלום לא יבוא לביתנו.

אמר לה הבעל:

רצונך רצוני, וכבר אמרתי לו, שלא יבוא לבקר אותך אלא ביום.

החזירה לו האשה:

מה תיקנת? ידידך זה הוא מן היודעים ללון גם ביום…

1813 שניים באו אל הרב לדין – תגרן ותגרנית. פתח התגרן וטען:

רבי, אני ואשה זו שותפים לעסק, וכך וכך יש לי בידה. עכשיו היא כופרת.

נתלהבה התגרנית ותפסה לבעל־דינה בידו והחזירה:

היפך הדברים; כך וכך יש לי בידך, ואתה כופר.

כיוון שהרגיש התגרן במגע ידה של האשה נרתע לאחוריו וגער בה:

שכחת, שנקיבה את?

חייכה האשה והחזירה:

שמא תשכח אתה רגע אחד, שזכר אתה?…

1814 בשבת פרשה קדושים נאם הרב־דוקטור, נאום גדול על קילקול־המידות וגינה הרבה את הנותנים חילם וממונם לבתים ידועים…

כיוון שיצא הדיבור מפיו של הרב־הדוקטור, מיד טפח אחד מן המתפללים בידו על המצח וקרא:

עכשיו אני יודע!

אמר לו שכנו הקרוב אליו:

מה אתה יודע?

החזיר לו הלה:

עכשיו אני יודע הסוכך שלי היכן הוא…

1815 ³⁹ בחור נשא בתולה, ולמחר בא אל הרב וטען:

פתח פתוח מצאתי.

קם הרב ואמר לשמשו:

מהר וגרש קבצן זה מביתי. רואה אני, שהוא רגיל לחזור על הפתחים… °

1816 שאלו למחודד:

מה בין בעל־מופת למשכיל?

השיב המחודד:

בעל־מופת – אשה באה אליו, והוא מבטיח לה שתלד, ואין היא יולדת; משכיל – הוא בא אליה ומבטיח לה שלא תלד, והיא יולדת…

1817 שני סוכנים של שתי פירמות באו לעיר אחת ושניהם נזדמנו ללינת־לילה במלון אחד. לאחר זמן נתבשרו, שהחדרנית של אותו מלון קרבו ימיה ללדת. מיד נסע אחד מן “השותפים” לשם, כדי להתפשר עם היולדת. עברו יום־יומיים וקיבל “שותפו” מאתו טלגרמה דחופה:

“ילדה תאומים. שלי מת. בשביל שלך שלח תיכף מאה”…

1818 במוצאי־שבת הלך אדם לראות את הסרט החדש. למחר הלך שנית, ולמחרתיים הלך שלישית. אמרו לו:

עדיין לא שבעה עינך מראות אותו סרט?

החזיר הוא:

ריבה אחת יש שם בסרט. שולמית של שיר־השירים. בת־שבע של דויד המלך. אף היא יורדת לרחוץ ופושטת מעליה בזה אחרי זה את הכל, וכיון שהיא מגיעה לחלוק אחרון, מזנקת פתאום – השד יודע מהיכן! – רכבת ומסתירה…

ליגלגו עליו:

ולשם אותה רכבת אתה כולך לראות את הסרט יום־יום?

נזעם האיש והחזיר:

ימח שמה של הרכבת! אבל פעם אחת הלוא תאחר…

1819 מת יהודי ועלה לעולם־האמת. ראה בניין מפואר ונכנס.

פסע פסיעות מעטות ונתקל בזקן מפורסם. שמח ואמר:

שמע־מינה לגן־עדן נכנסתי.

שוב פסע פסיעות מעטות ונתקל בפורנה מפורסמת. נפל עליו לבו ואמר:

חוששני, שלגהינום נכנסתי.

עד שעמד ותהה: אם לגן עדן או לגיהנום הביאוהו רגליו, נשא עיניו וראה: הזקן המפורסם והפורנה המפורסמת חבוקים זה בזה ומרקדים יחדיו. נתבלבל עליו מוחו ואמר למלאך, השומר על הפתח:

רבי מלאך, בניין מפואר זה מה הוא: גן־עדן או גיהנום? אם גן־עדן – מה לפורנה זו כאן, ואם גיהנום – מה לזקן זה כאן?

החזיר לו המלאך:

אל תתמה: גן־עדן הוא לו וגיהנום לה…

1820 ערב שבת סמוך לחשיכה מת צדיק מפורסם, עלה לשמים ומצא: סנהדרי בית־דין שלמעלה כבר הלכו כולם לקבלת־שבת ומלאך־שמש עומד ונועל את הדלתות. ניגש אליו הצדיק ואמר לו:

הראני נא את הדרך לגן־עדן; אני – פלוני בן־פלוני.

פרש המלאך כנפו ואמר:

ילך נא מר ימינה.

עקר הצדיק רגליו ללכת, ופתאום – פישפש מעכב וגודר את הדרך.

מה יש?

לפני כמה זמן השכים הצדיק בשבת לשניים מקרא ואחד תרגום, סילסל בשעת קריאה את הפּיאה ואגב סילסול הרג לאותו פישפש.

נבוך המלאך־השמש ואמר:

אני איני רשאי לפסוק דין חמור זה. הנה חדר מיוחד לשניכם. שם תשבתו יחדיו, ומחר אחרי הבדלה יכּנס בית־דין לישיבה וידון דינכם.

נסתלקו הצדיק ובעל דינו לחדר המיוחד והדלת ננעלה אחריהם.

עד שנפטרו אלה צץ ועלה בחור גלוח־זקן וקצוץ־פיאה, ניגש את המלאך ושאל:

שמא אתה יודע את הדרך לגיהנום? שם מקומי.

החמיר המלאך פניו, פרש כנף ופלט:

שמאלה!

עקר הבחור רגליו ללכת, ופתאום – בחורה צעירה ויפה מעכבת וגודרת את הדרך.

מה יש:

לפני כמה זמן נמאסו עליה החיים, משום מעשה שהיה; עלתה לגשר וקפצה לתוך הנהר. אותה שעה נזדמן לשם גם בחור זה, וקפץ אחריה לנהר והצילה.

שוב נבוך המלאך־השמש וחזר ואמר:

אני איני רשאי לפסוק דין חמור זה. הנה חדר מיוחד לשניכם. שם תשבתו יחדיו, ומחר אחרי הבדלה יכּנס בין־דין לישיבה וידון דינכם.

נסתלקו הבחור ובעלת־דינו לחדר המיוחד, והדלת ננעלה אחריהם.

מיד יצתה בת־קול ושאלה:

שבת של מי היום, – של הצדיק המפורסם, או של הבחור הגלוח?

[ג]

1821 אד“ם הכהן שימש בשעתו ראש בית־המדרש לרבנים בווילנה. פעם אחת נודע לו, שתלמיד אחד מכר לחברו חלקו לעולם־הבא בשני כעכים. שלח אחריו וגינה הרבה את המעשה אשר עשה. ולבסוף אמר לו אד”ם הכהן:

מי שמגיע לידי רמאות עד כדי כך, שהוא מוציא מחבירו שני כעכים בלא־כלום, אינו ראוי להיות רב בישראל…

1822 אד“ם הכוהן הנהיג בווילנה מנהג משובח, שהמשכילים יקבעו כל יום עתים למקרא. יום ראשון פתחו המשכילים בבראשית, ומיד נתחבטו בפירושו של פסוק ראשון: אם לפרשו כרש”י או לפרשו כמפרשים אחרים. הלכו ושאלו את רבם, את אד"ם הכוהן.

אמר להם:

יפה פירש רש"י פסוק זה: “אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה”, – הלואי ולא היה מתחיל את התורה כל עיקר…

1823 ראו לאד"ם הכוהן, שהוא יוצא במקל בשבת. אמרו לו:

רבי אברהם־בּר, את אלהים אין אתה ירא?

החזיר הזקן ואמר:

אדרבה, משום שאת אלהים אני ירא…

1824 אפיקורס קרתני בא לווילנה, נכנס אצל אד"ם הכוהן ושפך לבו לפניו:

על כל העבירות שבתורה עבר, ולא נהנה. מה תקנה יש לו?

החזיר לו אד"ם הכוהן:

עבירות אין בהן ממש. עיקרו של דבר הוא – שתשנא את אלהיך בלבבך…

1825 ירא־שמים נכנס אצל אד"ם הכוהן ומצא על שולחנו מדרש מכורך כריכה אדומה.

תמה האיש ושאל:

מה לו למדרש ולצבעו של עשו?

החזיר לו המשורר הזקן:

לבן היה קודם, ותפסו אותו בשקרים מרובּים כל־כך, שהאדים מחמת בושה…

(אב. כהן, “בלעטער פון לעבען”, כרך א‘, ניו יורק 1926, עמ’ 87).

1826 החרדים בני דורו של אד"ם הכוהן היו אומרים:

בּריל מיכיילישוֹקר⁴⁰ חסר יוד. תדע שכך: בעשרים ושלוש אותיות חותם הוא את שמו: “אברהם דובער הכוהן לעבענזאהן”, –, ואף יו"ד אחת אין בהן…

כיוצא בזה היו אומרים על שמואל־יוסף פין:

שמואל־יוסיל חסר יוד, שאלמלי היה מלא יו"ד, היה שם משפחתו פיין ולא פין…

1827 אד"ם הכוהן חלה ונכנסו אצלו משכילי ווילנה לבקרו.

מצאו אותו כשעיניו עצומות ושפתותיו לוחשות, ואמרו לו:

ילמדנו רבנו, מה שפתותיו לוחשות?

אמר להם הזקן החולה:

עם נפשי אני דן. את המת קוברים פניו למעלה ואחוריו למטה, ואם־כן, כיצד יכול המלאך דוּמה להלקותו? תחילה אמרתי: שמא הופכו המלאך דוּמה ומניחו פניו למטה ואחוריו למעלה? אחר־כך ניחמתי ואמרתי: אי־אפשר; אין נותנים לקבר אלא ד' אמות, וצר המקום להפוך את המת. אלא ודאי כל אותם הסיפורים על אימת יום־הדין והפוּלסים של המלאך דוּמה סיפורים של הבל הם. אין מלאך דוּמה ואין פוּלסים…

היה שם אייזיק־מאיר דיק, נענה ואמר:

רבי אברהם־בּר, כבר אמר שלמה: “ואל בינתך אל תשען!”…⁴¹

יש מלאך דוּמה ויש פוּלסים. אלא מה, כיצד הוא מלקה? מלמטה, מצד אמריקה, הוא מלקה…

1828 אייזיק־מאיר דיק היה אומר:

יהודי ירא־שמים שומר על קיבתו בעולם הזה, ועל אחוריו בעולם הבא…

1829 שלושה אפיקורסים היו לה לקובנה: אברהם מאפו, אלכסנדר־סנדר פורט ומשה הכהן פּרוֹזר. יום מימים יצאו שלושתם לטייל יחדיו והימרו זה את זה:

מי מהם יגדיל לשקר יותר מחבריו?

פתח מאפו ואמר:

המתים עתידים לחיות.

נענה פרוזר ואמר:

משיח עתיד לבוא.

היסה אותם פורט ואמר:

חידלו להם, אלהים שומע.

שתקו רגע, נימנוּ וגמרו:

פורט הגדיל…

1830 ראש־השנה ירד ניסן בלומנטל לפני התיבה בבית־הכנסת של הבּרודיים באודיסה והתפלל בהתלהבות גדולה עד כדי בכיות.

אחרי התפילה ניגש אליו אחד מחשובי הברודיים ואמר לו:

מר בלומנטל, מאימתי נעשית ירא־שמים עד כדי בכיות?

החזיר לו בלומנטל:

ידידי, בוא ואגלה לך סוד. אם יש אלהים, הרי צריך לבכות, ואם, חלילה, אין אלהים, –ודאי וודאי צריך לבכות…

1831 מצאו למרדכי פלונגיאן שוכב בשבת על הקרקע מחוץ לעיר ותולש עשבים מן המחובר ומשליכם.

אמרו לו:

רבי מרדכי, עבירה זו, שאין לך הנאה הימנה, למה לך?

החזיר פלונגיאן ואמר:

מלפני הרבה דורות קבורים כל ישראל מתחת לגל גדול של לאווים ואיסורים ואזהרות. עכשיו, שאנו מבקשים לפקח בּגל, כל עבירה שבאה לידינו, בין שיש לנו הנאה הימנה ובין שאין לנו הנאה הימנה, אל נחמיצנה. היא גופה הנאה…

1832 צעירים ישבו לפני מרדכי אדלמן והוא הוכיחם, שעברינים הם.

אמרו לו הצעירים:

ואתה, רבי מרדכי, אינך עובר עבירה לפעמים?

השיב להם אדלמן:

אתם הצעירים יכולים שלא לעבור עבירה, ואין אנו הזקנים יכולים שלא לעבור עבירה…

אמרו לו הצעירים:

רבי מרדכי, היפך הדברים.

החזיר להם אדלמן:

לא היפך הדברים, אלא כך הם הדברים. כיוון שהזקין אדם – תש כוחו לכבוש את יצרו…

1833 שמריל שניטקבר היה אומר:

ריבונו של עולם, חמישה “על־כורחך” נתת לי.⁴² השפעת עלי רוב טובה, ואיני יכול לקבל. אני דיי בארבעה, ואת החמישי קח לך…

1834 חסיד אחד היה בעירו של שמריל ונתעצם במקוואות ובסיגופים ובהשבעות, בשביל שיגלו לו מן השמים את הקץ. נודע הדבר לשמריל והזמין אותו לביתו ואמר לו:

עד שאתה מכלה כל גופך במקוואות ובסיגופים, בוא ואני אגלה לך רז זה מיד.

הכניס את החסיד חדר לפנים מחדר ונעל את הדלת. ביקש החסיד לשבת ואמר לו שמריל:

קום ועמוד על רגליך!

קם החסיד ועמד על רגליו ברתת ובזיע. קם גם שמריל ועמד על רגליו ואמר לו:

אתה מבקש לדעת מתי יבוא המשיח?

הן, – השיב החסיד וכל עצמותיו רחפו מאימה.

פשוט ידך והכּף למעלה! – ציווה שמריל.

פשט החסיד ידו והכף למעלה. הרים שמריל אצבע ואמר:

משיח יבוא כשתצמחנה לך שערות כאן, בכף־ידך…

1835 ב“צדקה גדולה”⁴³ בווילנה דנו על בניין בית־מרחץ ציבורי, שיעמוד לדורות. שניים מזקני הגבאים התנגדו וטענו:

שמא מחר יבוא משיח, מה רשות יש לנו להוציא כסף־הציבור חינם?

היה שם אייזיק־מאיר דיק, נענה ואמר:

אני מקבל עלי בתקיעת־כף, שחמישים שנה מהיום ואילך לא יבוא משיח.

נזדעזעו כל אלו, שהיו באותו מעמד, ואחד מהם שאל:

רבי אייזיק־מאיר, ולאחר חמישים שנה?

החזיר איזייק־מאיר ואמר:

לאחר חמישים שנה יקבל עליו נכדי עוד לחמישים שנה…

1836 צורב בא לעשיר מפורסם לבקש מאתו מישרה. נענה לו העשיר ואמר:

באגדה אמרו: “שלושה ימים קודם שיבוא משיח יבוא אליהו, וביום השלישי יעמוד על הרי־ישראל ויכריז: באה ישועה לעולם!”⁴⁴ – והרי זו תהיה מישרתך: תעמוד בצידי ההרים, וכיוון שתראה אליהו בא, מיד תמהר ותבשר את עירנו.

הסכים הצורב ושאל:

מה יהיה שכרי?

פסק לו העשיר עשרה זהובים לשבוע. אמר הצורב:

כלום יש בשכר מועט זה כדי פרנסה לי ולביתי?

השיב לו העשיר:

מודה אני, שהשכר מועט, אבל הוא מובטח לך ולבניך ולבני־בניך אחריך עד העולם…

1837 ⁴⁵ יהודים ישבו בחבורה ודיברו על ביאת משיח. אחד מן החבורה ליגלג. נענה שני מן החבורה ואמר למלגלג:

הסכת ושמע סיפור יפה, שמספרים זקנים. הלוך הלך השועל ביער וראה תרנגול־בּר יושב בראש אילן. הנעים השועל את קולו ואמר לתרנגול: “אחי ורעי, רד ונטייל יחדיו ביער.” נשא התרנגול את קולו וקרא: “קוקוריקי! אין שועל נעשה אח ורע לתרנגול”. חסר השועל ואמר לו: “אחי ורעי, כלום לא שמעת, שמשיח בא? מכאן ואילך יגור זאב עם כבש ושועל עם תרנגול ירבץ”… עוד הדיבור בפיו, נשמעה פתאום נביחת כלבים, ומיד נשא השועל את רגליו לברוח.

ליגלג עליו התרנגול ושאל: “לא אמרת, שמשיח בא?” החזיר לו השועל: “מה אעשה וכלבים אינם מאמינים במשיח?”…°

1838 תשעה־באב נכנס משכיל לבית־הכנסת ומצא: יהודים יושבים על הקרקע, אומרים קינות ובוכים. ניגש המשכיל לזקן אחד ושאל:

על מה אתם בוכים?

רגז הזקן ואמר:

שמא גוי אתה ואין אתה יודע, שתשעה־באב היום ובית־המקדש נשרף?

ליגלג המשכיל ואמר:

אף־על־פי־כן איני יודע, בכייה זו למה. דייכם בשוויו של המגרש…

1839 שאלו לאפיקורס:

כיצד אין אתה בא לבית־המדרש אפילו ב“ימים נוראים”?

החזיר האפיקורס:

משעה שתנוּ דבי רבי ישמעאל: “אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית־המדרש”⁴⁶, נתמלאו בתי־מדרשות מנוולים, ואני, אלהים עדי, את המנוולים אני ירא…

1840 בן־כרך בא לעיירה קטנה ונכנס לאכסניה ללון. עד ששבע שינה די־צורכו נשמע קול דופק על דלתו:

רבי אורח, קום!

נבהל האורח, קפץ מעל מיטתו ופתח את הדלת. נכנס בעל־האכסניה ואמר לו:

רואה אני, שמחמת עינוי־הדרך עייפת ושכחת שסליחות ראשונות היום.

היתמם האורח ושאל:

סליחות? מה זאת?

תמה בעל־האכסניה:

מימיו לא ראה יהודי משונה כזה.

פתח פיו והסביר לאורח:

שבוע של ראש־השנה ושבוע שבין ראש־השנה ליום־כיפור קמים בעוד לילה והולכים לבתי־כנסיות ולבתי־מדרשות ואומרים סליחות.

שמע האורח ואמר:

מנהג יפה. אבל שמא תבאר לי, הסליחות גופן מה הן?

חזר בעל־האכסניה והסביר לו:

הסליחות הן בקשה על כפרת עוונות, על שנה טובה חדשה, על לחם לאכול ובגד ללבוש.

טפו! – רקק האורח וחזר למיטתו. – יהודי זקן אינו מתבייש לעשות מעשה ילדים קטנים – לקום בלילות ולבקש לחם…

1841 מדרש־לצים:

שלושה ניסים נעשו בראש־השנה: אחד לקדוש ברוך־הוא אחד לשטן ואחד לישראל.

נס נעשה לקדוש ברוך־הוא בראש־השנה, שאברהם לא שחט את יצחק, ומה אם אברהם לא עשה מעשה, אין ישראל מניחים לקדוש ברוך־הוא כל אותו היום כוּלוֹ ובאים עליו בטענה של עקידת־יצחק מן הבוקר עד הערב, כמה היו מרעישים עליו שמים וארץ אילו עשה אברהם מעשה ושחט ליצחק.

נס נעשה לשטן בראש־השנה, שתוקעים עליו מצידו הצר של השופר לצידו הרחב; אילו תקעו עליו להיפך – מצידו הרחב של השופר לצידו הצר, מיד היה נחנק.

ונס נעשה לישראל בראש־השנה, שתיקנו מסדרי התפילות לאמר קודם תקיעות שבע פעמים “למנצח”, ולא תיקנו לאמר שבע פעמים “אשרי תמימי־דרך”…

1842 שני משכילים נזדמנו לבית־כנסת אחד במנחה של ערב יום־כיפור. לאחר שגמרו סדר “על חטא” אמר אחד לשני:

מה דבר יפה הכינות בשביל מחר בין שחרית למוסף?

התפאר לפניו חברו ואמר:

עוד מלפני שלושה ימים דאגתי לכך והכינותי נקניק של עכו"ם.

ליגלג עליו הראשון:

נקניק של עכו"ם דבר יפה הוא בעיניך? צא וקנה.

נתבייש השני ושאל:

ואתה מה דבר יפה הכינות?

נהרו פניו של הראשון והחזיר:

אני עוד מלפני שישה חודשים דאגתי לכך והכינותי – כעך שעבר עליו הפסח…

1843 אמרו לו להמשכיל:

פלוני החסיד עומד ביום־כיפור בבית־הכנסת על־גבי קטניות לשם סיגוף.

החזיר המשכיל:

סיגופי שלי גדול משלו; אני עומד ביום־כיפור בבית־הכנסת כעל גבי גחלים…

1844 יום־כיפור ראו לאפיקורס מפורסם, שהוא עומד ומתפלל בכוונה עצומה, מכה על לבו ומוריד דמעות לפני המקום.

אמרו לו:

היכן אמונתך, שאין דין ואין דיין והכל הבל?

החזיר האפיקורס:

אף עכשיו אני מאמין בכך באמונה שלימה, אבל מי יודע, אם יש ממש גם באמונה זו?…

1845 מוצאי יום־כיפור, כשיצא הקהל מבית־הכנסת, נטפל הרב לאפיקורס של העיירה, שהתפלל כל היום ככל אדם מישראל, ואמר לו:

מתקנא אני בך, שכן כל הזדונות שלך נעשו לך היום זכיות⁴⁷.

החזיר לו האפיקורס:

מוטב, רבי, שתמתין עד יום־כיפור הבא ותתקנא בי עוד יותר…

1846 סיפרו על אפיקורס, שהוא חזר בתשובה ומרבה בתפילות ובסיגופים קשים. שמע גלוח אחד, נאנח ואמר:

כמה אני מתקנא בו!

אמרו לו:

אם אתה מתקנא בו, עשה כמותו.

החזיר הגלוח:

לא בשביל תפילותיו וסיגופיו אני מתקנא בו, אלא מתוכם אני נמצא למד, כמה מרובות וכמה יפות היו עבירותיו…

1847 היה מי שאמר:

שלוש מידות ביהודי: יהודי שלם, יהודי לשליש ולרביע וכמעט־יהודי.

יהודי שלם מביא לבו למקום שלוש פעמים ביום – שחרית ערבית ומנחה; יהודי לשליש ולרביע מביא תחינתו למקום שלוש פעמים בשנה – ראש־השנה ויום הכיפורים; כמעט־יהודי מביא נבלתו למקום פעם אחת לשבעים שנה – אחרי מותו…

1848 פורים, בשעת קריאת המגילה, כשהתחיל הקהל “מכה” את המן, קם אבּלי גרינוואלד ובירך לאותו רשע ב“ברכה המשולשת” הרוסית… נתמלא כל הבית זעקה:

חוצפה! עזות! במקום קדוש!

נענה אבּלי ואמר:

רבותי, מקרא אני דורש: “תחת נערה מהכּות מאה”⁴⁸…

1849 ההוא שבא אל הרב לשאול שאלה בהלכות בשר וחלב.

עיין הרב בדבר והתחיל דן בינו לבין עצמו:

מחלוקת הפוסקים יש כאן. הט“ז מכשיר והש”ך מטריף…

שמע השואל וקם לצאת. תמה הרב ושאל:

להיכן הרגליים?

רבי, – השיב השואל, – הלא אמרת, שהט"ז מכשיר.

אבל, – אמר הרב, – הש"ך מטריף.

אין בכך כלום, רבי – החזיר הלה. – הלואי ויהיה בני למדן וירא־שמים כט"ז…

1850 חלבן זקן שיבּח חלבו ללקוחו ואמר:

דורנו דור של מופקרים. חלבם של החלבנים הצעירים השד יודע אותו, אם הוא מותר באכילה. אני זקן וחלבי שלי כשר גם למהדרים מן המהדרים. אפילו המים שאני יוצק לתוכו איני דולה אלא ממקווה כשירה…

1851 יהודי נכנס אצל גוי שכנו ומצא אותו מיסב בסעודה ולפניו כרכשאות וקדלי־חזיר. התחיל ריחם היפה מגרה את יצרו של היהודי, ולא עמד בניסיון: פרס פרוסה קטנה ונתנה לתוך פיו. בו ברגע הרעים רעם. נתחלחל היהודי, פלט מיד כל מה שבפיו ופנה כלפי מעלה:

אי! בשל פחות מכזית אתה מרעיש עולמות…

1852 כשהגיעו ב“סדר” של פסח ל“כן עשה הילל”, קם בעל־הבית ובירך בקול רם:

“ברוך שעשה לנו נס במקום הזה”.

תמהו כל המסובּים ושאלו:

מה נס נעשה כאן לישראל?

החזיר המברך:

נס מן השמים, שהילל היה כורך מצה ומרור; מה היינו עושים, אילו היה כורך מצה וגחלי־רתמים ואוכלם יחד?…

1853 שאלו ל“קוצץ בנטיעות”:

מה טעם נקראו הקדמונים “חכמינו”? כלום באמת היו כולם חכמים?

החזיר “הקוצץ”:

לא על שום שהם כולם חכמים נקראו כך, אלא על שום שאנו כולנו טיפשים: הם אמרו ואנו עושים…

1854 מ“טעמי־המנהגים” של לצים:

מה טעם נהגו לאכול בשבועות מאכלי־חלב?

משום שבמתן־תורה הלכו כל הבהמות להר־סיני, ולא היה בשר לעם…

[נוסח אחר:

…– משום שכיוון שניתנה תורה לישראל והם קיבלו עליהם דיני שחיטה ובדיקה ומליחה ובשר בחלב, מיד נטרפו כל הכלים, שבישלו בהם קודם, ולא יכלו לאכול אלא מאכלי־חלב…]

1855 חקרנים ישבו ודנו:

יש בורא ומנהיג לעולם, או אין בורא ומנהיג לעולם? דנו ודנו, ולבסוף נימנו וגמרו:

העולם קדמון, ואין כלום!

נטל אחד מן החבורה כוס שעמדה לפניו על השולחן וביקש לשתותה. כּיהה בו חברו ושאל:

ברכה היכן היא?

תמה הלה:

אם אין בורא ומנהיג, אין דין ואין דיין, ברכה מניין?

החזיר לו חברו:

מה שאלה היא זו? יש דין ודיין, או אין דין ואין דיין – גוי שותה מכוסו בלא ברכה, ואין יהודי שותו כוסו בלא ברכה…

1856 יהודים ישבו בחבורה וסיפרו על חוצפתם של אפיקורסים.

אחד מן החבורה סיפר:

פלוני בן־פלוני אומר בפה מלא, שהעולם קדמון, עפרא לפומיה!

שאל שני מן החבורה:

מה איכפת לך, אם הוא אומר, שהעולם קדמון?

התלהב הלה והחזיר:

בהמה! היום הוא אומר, שהעולם קדמון, ומחר יאמר, שכבייכול בכבודו ובעצמו, חלילה, קדמון…

1857 אפיקורס קבל לפני חברו:

הרבה חכמים אבדו לו בבת־אחת.

אמר לו חברו:

פרש דבריך.

פירש הראשון:

הייתי בווילנה, נתוודעתי לחכמיה וראיתי שכּולם טיפשים. הלואי ולא ראיתי אותם!

נענה חברו ואמר:

זהו שאמר שלמה: “ה' אמר לשכון בערפל”⁴⁹, ולפיכך – אין חכם כחוכמתו…

1858 מגיד עמד על הבימה ודרש בשיבחם של ישראל:

“מלמד שהחזיר הקדוש ברוך־הוא את התורה על כל אומה ולשון, ולא קיבלוה, עד שבא אצל ישראל וקיבלוה”⁵⁰, וישראל שקיבלו את התורה הם שנטעו אמונת הייחוד בעולם.

היה שם אפיקורס אחד, קפץ ושאל:

רבי מגיד, מה איכפת לך, אילו היו אלהיות הרבה? שמא פרנסתם עליך?…

1859 שאלה נשאלה בבית־מדרשם של צעירים:

מי היה הראשון, שהפיר שביתה?

קם אחד מן החבורה והחזיר:

מושה רבינו היה הראשון, שהפיר שביתה. כל האומות שבתו ולא קיבּלו את התורה, הפיר הוא את השביתה וקיבּל…

1860 הירש־ליב בדחן היה אומר:

אשרינו, שכבד־פה היה משה רבינו. אילו לא היה כבד־פה, ודאי היה מוסיף עוד תרי"ג מצוות…

1861 ועוד היה הירש־ליב אומר:

אשרינו, שלא נצטווינו על פעמון לבתי־כנסיות ולבתי־מדרשות.

אילו ניתנה לנו גם מצווה זו, היתה מיתוספת עוד מסכתא בש"ס:

“מסכתא פעמון”…

1862 חוקרי־המקרא נכנסו לישיבה ודנו:

משה רבינו היה בעולם, או לא היה בעולם?

שקלו וטרו הרבה, עד שקם החריף שבהם והכריע:

משה רבינו לא היה בעולם, ולא הוא נתן את התורה.

אמרו לו:

אלא מי נתן את התורה?

החזיר החריף ואמר:

בן־דודו של משה נתן את התורה, ואף הוא משה היה שמו…

1863 כשהגיעו “מתקני־הסידור” ל“דיינו” שבהגדה של פסח, טבל הזקן שבהם עטו בדיו ומחק הכל. אמרו לו תלמידיו:

מורנו ורבינו, שמא נשאיר זכר?

הסכים הזקן, חזר וטבל עטו בדיו והשאיר זכר:

“אילו נתן לנו את ממונם, ולא נתן לנו את התורה – דיינו”…

1864 אפיקורס מפורסם היה מתיירא מפני הרעמים. אמרו לו:

את אלהים אין אתה ירא, וקולות וברקים אתה ירא?

החזיר האפיקורס:

לא אותם אני ירא, אלא אני ירא, שמא גם הם פתיחה למתן תורה…

1865 שד"ר ירושלמי בא לאודיסה ונכנס אצל עשיר אחד לבקש נדבה לעניי ירושלים. נתן לו העשיר נדבה ביד רחבה ושאל:

אימתי אומר מר לשוב לארץ־ישראל?

החזיר השד"ר:

באנייה הראשונה המפליגה מכאן.

אמר לו העשיר:

שמא יטרח מר ויקח חבילה קטנה לשם?

הסכים השד“ר. יצא העשיר וחזר וספר־תורה בידו, הניחו לפני השד”ר ואמר:

יטרח נא מר ויחזיר מתנה טובה זו להר־סיני. דיינו!…

1866 רב שלח לקרוא את פרנסי־הקהילה ואמר להם:

דעו לכם, רבותי, שאני עוזב עירכם ויוצא לעיר אחרת.

אמרו לו הפרנסים:

רבי, למה מאסת בנו? קהילה גדולה וחשובה היא קהילתנו, אף מטרופולין היא לכל הקהילות הסמוכות ומצויים בה עוברים ושבים, הזקוקים לך ולבית־דינך.

החזיר להם הרב:

אתם רואים שתי ראיות, ואני רואה ראייה אחת. אתם רואים כאן עוברים ושבים, ואני – “עוברים” אני רואה, “שבים” איני רואה…

1867 כשנגמר בניין היכלם של בעלי הריפורמה בפראנקפורט אמרו ליצני־הדור:

הרב והפרנסים של עדה זו נימנו וגמרו למסור לדין את האדריכל, שבנה את ההיכל: תנאי היתנו עמו, שיכּנסו להיכל לא פחות מאלף איש, ואין נכנסים אפילו מאה…

1868 ועוד אמרו ליצני־הדור על בעלי־הריפורמה שבפראנקפורט:

שני האריות שבפרוכת הם היחידים בעדה זו, המחזיקים בעשרת הדברות…⁵¹

1869 חלה רבם של האפיקורסים וביקש, שיבוא הרב אליו:

לחזור בתשובה ולהתוודות הוא רוצה.

נזדעזעו תלמידיו ואמרו לו:

מורנו ורבינו, תורתך אתה עושה פלסתר!

החזיר להם החולה:

אדרבה, בני; מכאן ראיה, שגם מאמרם: “רשעים אפילו על פתחה של גיהנום אינם חוזרים בתשובה”⁵² אין בו ממש.

1870 שורה של פגעים היו שנותיו האחרונות של זקן אחד, ועל כל צרה שבאה עליו היה הרב מנחמו ואומר לו:

צרות ויסורים ממרקים עוונותיו של אדם, כדי שיזכה לחיי העולם הבא.

עכשיו חלה הזקן והגיע לשערי־מוות. נכנס אצלו הרב ושוב דיבר אליו הרבה דברי־תנחומים וסיפר לו על כל הטוב והיפה, שצפן אלהים ליראיו שם, בעולם הבא. הקשיב והקשיב החולה ונהנה… ופתאום ירד לו חיוך על שפתיו החיוורות. תמה הרב ואמר לו:

על מה אתה מחייך?

החזיר לו החולה הזקן:

רבי, כמה אלגלג עליך שם, אם יתברר חלילה, שאותו “שם” לא היה ולא נברא, אלא משל הוא…

1871 כשהגיעו בלימוד הישיבה למה שמסופר הגמרא: "מעשה באחד, שמתה עליו אשתו והניחה בן לינק ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין כשני דדי־אשה והניק את בנו⁵³ – שאל תלמיד אחד: רבי עד שהקדוש ברוך־הוא עשה נס גדול כזה, מוטב, שהיה נותן ממון לאותו איש, שיעמיד מינקת לבנו?

גער בו ראש־הישיבה:

שוטה שבעולם! אם הקדוש ברוך־הוא יכול לעשות נס, למה יוציא ממון חינם?…

1872 חמישה־עשר בשבט יצאו הרב והתלמידים לשוח. הגיעו לנהר מכוסה קרח ואמר הרב לתלמידים:

כמה סמויות עיני הבריות ואין הן רואות מעשי ה' על כל פסיעה ופסיעה! מי נטה את הקרח הגדול על־פני המים? הווה אומר: יד אלהים עשתה זאת.

נענה תלמיד אחד ואמר:

יודע אתה, רבי? מוטב, שהיתה יד אלהים עושה זאת בחודש תמוז…

1873 אמרו לו לבעל־מסעות:

הרבה כרכים ומדינות ראית, וירושלים עיר־הקודש לא ראית?

התנצל בעל־המסעות ואמר:

כשם שאני מחבב את המסעות ביבשה, כך אני מתרחק מן המסעות בים.

אמרו לו:

מה טעם?

החזיר בעל־המסעות:

בדקתי ומצאתי, שיורדי־הים באניות מסורים יותר מדי בידי שמים…

1874 יהודים ישבו ודנו:

בינוני שדינו להיות תלוי ועומד⁵⁴ היכי דמי?

הסביר אחד מן החבורה:

כגון זה, שהרמב"ם משבחו בשביל שהוא מהלך באמצע ואינו נוטה לקצוות.

נענה שני מן החבורה ואמר:

כגון אני, שאיני, ברוך־השם, לא “סור מרע” ולא “עושה טוב”…

1875 ההוא ששיבח את חתנו לחברו:

אין הוא מדבר דברי־חול בשבת.

החזיר לו חברו:

סוסי גדול הימנו: אין הוא מדבר דברי־חול אפילו בחול…

1876 חוטא שעבר על כל התורה כולה התחיל לבו נוקפו. בא אל הרב ואמר:

רבי, רוצה אני לחזור למוטב, וסדר־תשובה אני מבקש מאתך.

השיב לו הרב:

אם באמת ובתמים אתה רוצה לחזור למוטב, – לך והשתמד.

נעלב החוטא ואמר:

רבי, משטה אתה בי?

החזיר לו הרב:

איני משטה בך כל עיקר, אלא זו תהיה תחילת חזירתך למוטב, שהרי עד עכשיו היית גרוע ממשומד…

1877 בחור קרתני נתפס למינות. נמלך והלך לאפיקורס מפורסם בכרך גדול וביקש, שילמדו אפיקורסות.

אמר לו האפיקורס המפורסם:

כפור באלהים!

נבהל הקרתני והחזיר:

מתיירא אני.

אמר לו האפיקורס המפורסם:

אכול מאכלות אסורים!

סירב הקרתני ואמר:

קיבתי אינה מעכּלת.

אמר לו האפיקורס המפורסם:

עשן בשבת!

לא קיבל הקרתני והחזיר:

איני מעשן אפילו בחול.

נענה האפיקורס המפורסם ואמר לו:

אם־כן, איני רואה לך תקנה, אלא שבשבת הבאה תעמוד ברשות היחיד ותטיל מים לרשות־הרבים…

1878 אפיקורס להכעיס קינתר חבורה של חרדים והשתבח, שכבר עבר על כל העבירות שבתורה, חוץ מאחת.

איזוהי? – שאל הזקן שבחבורה.

לא שלחתי יד בנפשי, – השיב האפיקורס.

החזיר לו הזקן:

עבירה זו אי אתה יכול לעבור, שעל־ידה תקיים מצוה גדולה: “וביערת הרע מקרבך”…⁵⁵

1879 אפיקורס נטפל לחבורה של חרדים וקינתר אותם:

כמה מגוחכים דיני עירוב! חוט באמצע כלונס נעשה צורת־הפתח, חוט בצידו של כלונס אינו נעשה צורת־הפתח.

החזיר לו אחד מן החבורה:

דוק ותשכח, שיש הבדל בין מה שהוא מן הצד לבין מה שהוא באמצע. אדם הפושט לך ידו כשאגודלו מן הצד, שלום הוא נותן לך, ואילו אדם הפושט לך ידו כשאגודלו באמצע, בין אצבע לאצבע, מה הוא נותן לך?…

1880 אמר אפיקורס לחרד:

מאוסים עלי מנהגיהם של ישראל, וזה כמה איני נזקק להם.

אמר לו החרד:

וכשתמות, לא יזדקק איש אליך לקבור אותך ותהיה מוטל כנבילה.

ליגלג עליו האפיקורס והחזיר:

איני חושש לכך, על העיפוש אני סומך…

1881 שאלו לרבי נפתלי מרופשיץ:

מה צורך יש להדפיס כל שנה הגדות חדשות של פסח?

השיב רבי נפתלי:

יש צורך בדבר, משום שהרשע של אשתקד צדיק גמור הוא השנה…