[א]

2084 משה-אהרון ארוך וצנום כלולב, ושרה-רבקה אשתו גוצה ועגולה כאתרוג. הוא יושב כל היום בבית-המדרש ולומד תורה לשמה, והיא יושבת כל היום בחנות ומוכרת מיני סדקית לשם פרנסת הבית. הוא מוליד, והיא יולדת ומינקת ומגדלת. ופעמיים בכל-יום תמיד בא משה-אהרון מבית-המדרש לביתו: לסעודת צהריים ושינת-צהריים, לסעודת-לילה ושינת-לילה. ומימיו לא לבש משה-אהרן מעילוֹ העליון כדרך שהבריות לובשים, שהם מכניסים ידיהם לתוך שרוולי המעיל, והוא משרה את המעיל על שכמו, ושני השרוולים תלויים לו מימינו ומשמאלו כשני בר-מיננים. כך מנהגו כל הימים.

ברם, כבר אמרו חכמים: “מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל”. פעם אחת הוצרך גם משה-אהרן לשנות ממנהגו. ומעשה שהיה כך היה: בנים היו להם למשה-אהרון ושרה-רבקה – ארבעה, ובת – רק אחת. ולא נחה ולא שקטה שרה-רבקה עד שמצאה לבתה היחידה חתן כלבבה: בחור למדן ומושלם בכל המעלות וכשהגיע יום-החתונה, הוליכו שניהם, משה-אהרן ושרה-רבקה, את בתם הכלה לחופה כמנהג ישראל: הוא ידו שלובה אל תחת זרועה של הכלה מימין, והיא ידה שלובה אל תחת זרועה של הכלה משמאל.

עד שהם הולכים וקרבים לחצר בית-הכנסת, למקום החופה, ומזמוטי חתן וכלה מלפניהם ומאחריהם, העיפה שרה-רבקה עין במשה-אהרן בעלה ורעדה אחזתה: מעילו העליון צונח מעל שכמו, תיכף יפרח באוויר וישתטח על הקרקע. רתחה שרה-רבקה ולחשה לו לחישת שרף:

משה-אהרן, שמא עכשיו תלבש מעילך כדרך שהבריות לובשים? תחילה היתה דעתו של משה-אהרן לסרב: “מה לו ולטירחה יתירה זו, שלא טרח מימיו?”, אלא שבו-ברגע העיף גם הוא עין בשרה-רבקה אשתו – ופרחה נשמתו. מיד עשה רצונה, טרח והכניס שתי ידיו לתוך שני שרוולי מעילו, ואנחה כבידה נעקרה מלבו: ריבונו של-עולם, כמה קשה צער גידול בנים!…

2085 “בשולחן” של ליל-שבת הגיד הרבי עניין עמוק על “ביטוּל הישׁ”, והדברים ניטעוּ כמסמרות בלבו של חסיד בטלן.

בשעה מאוחרת שב החסיד הבטלן לביתו. הנרות של-שבת תם אורם וכבו, והחסיד מתהלך בחשיכה מכותל לכותל ומסיח עם לבו:

“הכל בטל ומבוטל; אין כלום. הכל בטל ומבוטל; אין כלום”. פתאוֹם הטיח בתנור הגדול וניצוצות ניתזו לו מעיניו. תפס ראשו בשתי ידיו מחמת כאב ונאנח:

משמע, שתנור ישנו…

2086 שמעיה בטלן התחבט תמיד בכל דבר, שבא לידו, ומעולם לא היתה דעתו תקיפה להכריע, הן או לאו. פעם אחת אמרה לו אשתו:

בתנו בגרה. רוצה אני, שתנשא לבנו של פלוני בן פלוני.

שתק שמעיה, ולא אמר כלום. רגזה אשתו:

בטלן, למה אתה שותק?

גרד שמעיה סנטרו מתחת לזקנוֹ והחזיר:

מה אומר ומה אדבר? כל ימי איני רוצה מה שאני רוצה; עכשיו את תובעת אותי שארצה מה שאת רוצה…

2087 שמעיה בטלן ישב יחידי בלילה וגרס. פתאום הגיע רישרוש של חריקה לאוזנו. עקר עיניו מתוך הספר שלפניו, זקף אגודלו וקרא:

ממה נפשך: אם חתול הוא זה – פסיק!"¹; אם שד הוא זה – “שמע ישראל!”; ואם גנב הוא זה – "ג-ווא-אלד! ²*

2088 ראה שמעיה בטלן, שחג-הפסח ממשמש ובא ובידו אין כלום לצורכי החג, נמלך וכתב מכתב לקדוש ברוך-הוא:

“אבינו מלכנו, רחם נא ותן לעבדך שמעיה בן-פייבוש הלוי ממון לצורכי הפסח”.

כתב את המכתב, חתם עליו בסלסולים, “שמעיה במוהר”ר פייבוש סגל" וזרקו לשמים. עשה הרוח שליחותו והביא את המכתב – לידי רוטשילד. קרא רוטשילד את המכתב, שלח אחרי שמעיה ואמר לו:

שמע אלהים תפילתך ושלח לך על ידי חמישים זהובים.

נטל שמעיה את הזהובים והביאם לאשתו. נסתכלה בו אשתו וראתה, שפניו עצובות. אמרה לו:

שמעיה: על מה אתה נעצב עכשיו?

החזיר לה שמעיה:

מי יודע, כמה הותיר רוטשילד זה בידו שכר-טרחה!… °

2089 שמעיה בטלן היה אומר:

שלוש קושיות אני מקשה, ואפילו הרב, יחיה, אינו יודע לתרץ אותן.

ואלו הן:

ראשית, למה נותן הקדוש ברוך-הוא את הקור ואת השלג דווקא בימות-החורף, שימים קשים הם לבריות גם בלאו הכי, ואין הוא נותן את הקור ואת השלג בימות-הקיץ היפים, כשאין צורך לא בגדים חמים ולא בעצים להסקה?

שנית, למה נותן הקדוש ברוך-הוא את הממון דווקא לעשירים, שגם בלאו הכי הם רואים עולמם בחייהם, ואין הוא נותן את הממון לעניים, שכל ימיהם רעים?

ושלישית, למה נותן הקדוש ברוך-הוא לרבת-בנים שניים בכרס אחת, ולעקרה אין הוא נותן אפילו “קדיש” אחד?…

2090 אשתו של שמעיה בטלן היתה מושלת בו. אמרו לו:

רבי שמעיה, “והוא ימשול בך”³ לא מקרא מפורש הוא בתורה?

החזיר שמעיה:

משה אמת ותורתו אמת. אבל כבר אמרו: “אשה כלי-זינה עליה”⁴ ואני בטלן וכל ימי מתיירא אני מפני כלי-זין…

2091 וכשמתה עליו אשתו, הלך שמעיה לחברא קדישא לקבור מתו מלפניו. אמר לו “הנאמן”:

חמישה זהובים תשלם דמי-קבורה.

השׁח שמעיה ראשו, נענה ואמר:

אני בטלן, ומימי לא ידעתי מוצא לכסף. היא, עליה השלום, היתה חרוצה כל ימיה, ובוודאי היתה יודעת מוצא לכסף – ומשלמת…

2092 תוך שנים-עשר חודש בא שדכן לשמעיה ושידך לו אשה חדשה. סירב שמעיה. אמר לו השדכן:

שמא אשה זו לא לרצון לך, אציע לך אחרת, נאה הימנה.

עמד שמעיה בסירובו ואמר:

שידוך יש בו פנים לכאן ופנים לכאן, ואני בטלן ואיני יודע לבחוֹר. היא, עליה השלום ודאי היתה יודעת לבחור לי…

2093 ערב שבת אחרי חצות השאירה חנוונית את בעלה בחנות,

והיא עצמה מסתלקת לביתה להכין צורכי-שבת. כיוון שגמרה מלאכתה, שבה לחנות ומצאה: שני קוזאקים עומדים בפתח החנות וממלאים כיסיהם מכל הבא לידם, ובעלה הבטלן אינו רואה ואינו שומע ועיניו שקועות בספר שלפניו. התחילה צווחת:

בטלן! הלא הקוזאקים גונבים.

התיק הוא עיניו מן הספר והחזיר:

מאי קא משמע לן? אילו רבנים גנבו, היתה תימה בדבר; קוזאקים גונבים – דרכם בכך…

[נוסח אחר:

התיק הוא עיניו מן הספר, תמה ואמר:

אלא מה יעשו קוזאקים? ישבו וילמדו ש"ס ופוסקים?…]

2094 אמר “פריץ” ל“יהודי שלו”:

הרי לפניך ארבעה שטרות-ממון, עשרים וחמישה רובל השטר. קח אותם, והם כּוּלם שלך על-מנת שתוציאם בשבוע אחד. תקיים את התנאי – אוסיף לך עוד מאה רובל ותעשה בהם מה שלבך חפץ, לא תקיים את התנאי – תלקה.

שמע היהודי וצחק בקרבו:

“מטורף! מה רבותה היא זה להוציא מאה רובל בשבוע אחד?”

אותו יום ראשון בשבת היה, נטל היהודי את הממון והלך תיכף להוציאו. קודם-כל שילם חובות: לחנווני על פנקסו, לסנדלר – שכר “ראשים” חדשים לנעליים, למלמד – שיירי שכר-לימוד. תחילה נהנה הנאה מרובה: הרי הוא כקטן שנולד, ואין לשום אדם חוב עליו. אחר כך עשה חשבון וראה: כבר עבר עליו יום תמים ולא הוציא אלא עשרה רובלים ושישים ושתיים קופיקות, - והתחיל לבו נוקפו:

“אנא יכנס כל הממון הרב שבידו?”

נמלך והירבּה מכאן ואילך בהוצאה, כמנהג עשירים פזרנים: קנה עטרה יפה לטלית, תפילין מעור אחד ומשניות עם ל“ב פירושים, סוּדר “תּוּרכּי” לאשתו וחליפות חדשות לילדים, נדב ח”י “גּריבנוֹת”⁵ לכל חברה שבעיר – לביקור-חולים, לתלמוד-תורה, להכנסת-כלה, להכנסת-אורחים, לחברה-ש“ס ולחברה-מקרא, ולתיקון בדקי בית-הכנסת נתן ח”י חצאי-רובלים בבת-אחת. וכשהגיע יום החמישי, ציווה את אשתו, שתכין שבת וגם “מלוה מלכה” כיד המלך, וכסף נתן לה – מה שלא ראו עיניה מימיה: רובלים שלמים.

על משכבו בלילה עשה שוב חשבון, בדק ומצא: חוץ ממעות קטנות נשאר לו בכיסו עוד שטר שלם של עשרים וחמישה רובלים.

התחילו אחוריו רוגשים מטעמן של מלקות, העתידות לבוא עליהם, ומיד קפץ מעל המיטה והלך אל הרב ליטוֹל עצה הימנו:

רבי, מה תקנה יש לשטר זה? אנה ייכנס?

עיין הרב בדבר ואמר:

עצתי, שאשתך תצניע אותו בחלה מן החלוֹת, שתאפה מחר לכבוד שבת, ואגב החלה ייאכל גם הוא. תקנה אחרת איני יודע לו…

2095 מלמדים ישבו בחבורה וסיפרו על הוויוֹת העולם. אמר אחד מן החבורה:

גלוי וידוע, שאין בכל העולם כולו אלא דינר-זהב אחד; עיתים הוא בידו של זה, ועיתים – בידו של אחר.

התקיף לו שני מן החבורה:

בעיני ראיתי שני דינרי-זהב בידי שני בני-אדם בזמן אחד.

הירהר הראשון והחזיר:

זה מעשה אחיזת עיניים, ואין לנו עסק בו..

(עיין כרך ראשון, עמוד 173, סימן 552)

2096 אמר מלמד לחברו:

הכל תלוי במזל, ואפילו דיבור קל שבקלים… אילו עמד לי מזלי אתמוֹל ונאמרו שתי מילים קצרות, מיד הייתי נעשה “גביר” אדיר.

תמה חברו:

היכן תמצי?

הסביר הראשון:

יצאתי מביתי ושלא מדעתי הוליכוני רגלי עד לבנק של המלכות. ראיתי רבים נכנסים, נמלכתי ונכנסתי גם אני. והייתי מהלך משולחן לשולחן, והיושבים לפני השולחנות היו מסתכלים בי ולא אמרו לי ולא כלום. לסוף הגעתי לשולחנו של אדם אחד, שהיו ממונות של כסף ושטרות מונחים לו ערימוֹת-ערימוֹת מלפניו ומאחוריו, מימינו ומשמאלו. ממון-קורח היה ברשותו של אותו אדם, ואילו הוציא מפיו רק שתי מלים קצרות והיה אומר לי: “חיים, קח!” – מיד הייתי נעשה אדיר שבאדירים. אלא שלא נתמזל מזלי, וגם אותו אדם הסתכל בי ולא אמר ולא כלום…

2097 בת בוגרת ומכוערת היתה לו לרבי ברוך בטלן, ראש הישיבה. ביקש להשיאה לאחד ממופלגי-התורה שבישיבה ועשה את השמשׁ שליח לכך. ניסה השמש דבר אל הבחור, וחזר ובא לרבי ברוך ואמר לו:

רבי, הבחור מסרב

תמה רבי ברוך:

שמא פּסוּל מצא בי, חלילה.

השיב השמש:

חס ושלום, רבי. אלא לבו נוקפו לגבי המדוברת.

תמה רבי ברוך עוד יותר ואמר:

מעיד אני עליה, שבת-ישראל כשירה היא.

גימגם השמש ואמר:

ודאי, רבי… אבל לא מהודרת.

שחק רבי ברוך, נענה ואמר:

שטות! כלום אתרוג היא כלה וצריכה הידוּר?…

2098 בחורה נכשלה, לכשהתחילה תופחת, מיהרו אביה ואמה והשיאוה לבחור בטלן, שלא ידע להבחין.

עברו ארבעה חדשים אחרי החתונה ואשתו ילדה לו בן. תהה הבטלן מעולם לא שמע, שאשה יולדת לארבעה חדשים.

נמלך והלך אצל רופא ושאל: אדוני דוקטור, לכמה אשה יולדת אחרי נישואיה?

נתן בו הרופא עין והכיר, שבטלן מופלג הוא, והחזיר לו:

אשה יולדת לתשעה חדשים, פעמים לשבעה חדשים. במה דברים אמורים? בדרך הרגיל, אבל זריזוּת אין לה שיעור.

נהרו פניו של הבעל, נענה ואמר:

אדוני דוקטור, יחולו ברכות על ראשך. חברי מונים אותי תדיר, שבטלן אני; עכשיו יכירו וידעו, כמה אני זריז…

2099 משיחתם של “יושבים”⁶.

שמעתי, - אמר “יושב” אחד לחברו, - שנייר עושים מסמרטוטים, ואין מוחי תופס: מה עניין נייר אצל סמרטוטים?

החזיר לו חברו:

בוא ואסביר לך. תחילה מאספים סמרטוטים ומטילים אותם לתוך מים רותחים, ושלושה מעת-לעת רצופים, בלי שום הפסק, משהים אותם במים הרותחים. לסוף לוקחים שני “גדולים” והולכים לחנות – וקונים נייר…

2100 הקשה בטלן לחברו ואמר לו:

כל אימת שאני נכנס לפוסטה תמה אני, מה לה למלכות לטפל בעסק, שאין לה שום טוֹבת-הנאה הימנו? אני נותן לה עשר פרוטות והיא מחזירה לי בול של עשר פרוטות. אם-כן מה רווח יש לה?

החזיר לו חברו:

עד שאתה תמה על המלכות, תמה אני עליך, שאין לך מוח בקודקודך להבין דבר פשוט זה. בול של עשר פרוטות כוחו יפה למכתב שמשקלו כך וכך, ואילו רוב המכתבים משקלם פחות מכדי כך. והרי פחת-המשקל כולו רווח…

2101 בימי מלחמת-העולם, כשהוצרכה המלכות למתכת הרבה בשביל צורכי זיון, נמלכה וביטלה כל המטבעות הקטנות העשויות מתכת ותיקנה במקומן סימני מטבעות של נייר מעין בולי הפוסטה. תמה שמעיה בטלן ואמר:

עכשיו איני יודע, מהיכן הפוסטה מתפרנסת. לשעבר הייתי נכנס לפוסטה, נוטל הימנה בול ונותן לה מטבע כנגדו; אבל עכשיו, שהיא נותנת לי בול, ואני מחזיר לה בול כנגדו, - מה פרנסה יש לה?

2102 באישון-לילה נפלה דליקה בעיר. מיד קפצו הכל ממיטותיהם ורצו למקום הדליקה. רץ גם שמעיה בטלן. וכשהגיע לשם, עמד עמידה מרושלת, כדרכו, ופניו מהורהרים:

אמרו לו:

שמעיה, מה לך?

השיב שמעיה:

נס מן השמים, שנפלה דליקה. אילמלא כך, מי היה יודע בחשיכה, היכן צריך לכבות…

[ב]

2103 חקרן גדול הוא רבי תנחום. ויותר משהוא חקרן הוא תייר. הרבה ארצות והרבה כרכים גדולים תר, ועל כולם הוא יודע לספר נפלאות: רבות עד אין חקר ראו עיניו מנעוריו ועד זיקנה.

פעם אחת ישבו תלמידיו לפניו ואזניהם עשויות כאפרכסות לקבל דברי רבם הגדול. פתח ואמר:

ברוך המקום, ברוך הוא, שחלק מחכמתו לבני-אדם בשר-ודם, והם עמדו ובנו כרך גדול, שאין שני לו בעולם, וסטמבול שמו. בירתו של התוגר היא, אוכלוסיה כפליים כיוצאי-מצרים, ועל המים היא יושבת מסופהּ ועד סופהּ.

תמה אחד מן התלמידים והיקשה:

"ילמדנו רבינו, אם על המים היא יושבת מסופה ועד סופה, כיצד אינה טובעת? שמא בנס היא תלויה?

נגהו פניו של רבי תנחום והחזיר:

זהו שאמרתי: ברוך המקום, ברוך הוא, שחלק מחכמתו לבני-אדם בשר-ודם. אדריכלים חכמים עשו לה סגולה לסטמבול: קשרו לה שתי שלחופיות גדולות, אחת מלפניה ואחת מאחוריה, והרי היא יושבת על המים מסופה ועד סופה ואינה טובעת.

חזר והיקשה אותו תלמיד:

מי לא חיישינן, שמא יטול אדם שאינו מהוגן מחט של פוזמקנים ויקוֹב את השלחופיות וייפקעוּ?

ליגלג עליו רבי תנחום והשיב:

אטו בשופטני עסקינן, שיביאו כלייה על עצמם ועל הכרך כולו?

לא קיבל המקשן ושוב היקשה:

תינח גדולים ופיקחים, שיש בהם דעה, אבל חרש, שוטה וקטן, שאין בהם דעה, שמא יטול אחד מהם מחט של פוזמקנים ויקוב את השלחופיות, ונמצא הכרך כולו טובע?

סילסל רבי תנחום זקנו והחזיר:

על-כורחך אתה אומר, שבכרך גדול זה אסורות מחטים של פוזמקנים בבל יראה ובבל ימצא, דוגמת חמץ בפסח.

לא נחה דעתו של המקשן ושאל:

אלא כיצד מטליאים פוזמקאות בכרך גדול זה? כלום הכל עשירים מופלגים שם, ופוזמקאות שנתחררו משליכים אותם לאשפה?

השיב רבי תנחום:

כמנהגו של עולם בכל מקום, כך מנהגו של עולם גם בסטמבול: פוזמקאות שנתחררו אין משליכים אותם לאשפה אלא מטליאים אותם. מביאים מסמר של ברזל, מתקינים לו חוד יפה מצד אחד וקוף מצד שני, משחילים חוט לתוך הקוף ומטליאים. קפץ התלמיד המקשן וצווח:

אם כן, הדרא קושיא לדוּכתא: שמא יטול חרש, שוטה או קטן אותו קיסם ויקוב את השלחופיות, ונמצא הכרך כולו טובע?

החליק רבי תנחום זקנו והשיב:

הרי זה ספק-ספיקה, ולספק-ספיקא לא חיישינן…

2104 חקרנים ישבו ודנו:

נעליו של קיסר מה הן עשויות?

אמר אחד מן החבורה:

נעליו של קיסר עשויות זהב טהור.

היקשה שני מן החבורה:

חיישינן לטינופת!

תירץ הראשון:

לא קושיה: מתקינים לו גם נעליים של עור, והוא נועלם על-גבי הנעליים של זהב.

חזר והקשה השני:

אם-כן, אין שום ברייה יכולה לראות את הנעליים של זהב.

חזר ותירץ הראשון:

לא קושיה: אותן הנעליים של עור עשויות נקבים-נקבים שיהיו הנעליים של זהב נראות לחוץ.

שוב היקשה השני:

הדרא קושיא לדוּכתא: חיישינן לטינופת! תירץ שוב הראשון:

לא קושיה: אותם הנקבים פקוקים קש.

קימט מצחו שלישי מן החבורה, נענה ואמר:

נמצאנו למדים: מבנאי הבּלּן, שנעליו נקובות ופקוקות – קיסר הוא…

2105 כתריאליבקה, אף-על-פי שקהילה קדושה היא, לא היתה בקיאה במנהגים דייה. עמדה ושלחה שני שליחים מיוחדים לחקרן מפורסם ושאלה:

ילמדנו רבינו, כמה דברים משמשת מטפחת-אף?

קיבל החקרן המפורסם את השליחים בסבר פנים יפות, הושיבם לפניו ואמר להם:

מנהג ישראל, שמטפחת-אף משמשת חמישה-עשר דברים; ואלו הם: אבנט לתפילה כל-יום; סודר לצוואר בשבת; ספוג לרחיצה ערב-שבת; מסננת ליין של קידוש לשבת ויום-טוב ושל הבדלה למוצאי-שבת; סוכך בימות-הגשמים; מניפה בימות-החמה; חגורה למכנסיים; מפה לשולחן; אלונטית לנטילת-ידיים; כר לבית-המדרש; סודר לקניין; חציצה בין זכר לנקבה ב“מחול של מצוה”; קלפי לשליפת קשרים; “במקום-רצועה” לחינוך ילדים…

דיקדקו השליחים ומנו סדר התשמישים לפי אצבעותיהם ושאלו: הרי ארבעה-עשר, ואילו אתה אמרת חמישה-עשר?

החזיר להם החקרן המפורסם:

פעמים, בשעת הדחק, היא משמשת גם מטפחת לאף…

2106 ישבו חקרנים ודנו:

מה טעם נהגו ישראל, שלא לאכול לפיתה בימות-החול אלא בשלישי בשבת?

נענה החריף שבהם והסביר:

מנהג זה נהגוּ ישראל על-פי חשבון. אין אוכלים לפיתה בראשון בשבת, משום שאכלו לפיתה אתמול, בשבת, ואין אוכלים לפיתה בשני בשבת, משום שיאכלו לפיתה מחר, בשלישי בשבת; אין אוכלים לפיתה ברביעי בשבת, משום שאכלו לפיתה אתמול, בשלישי בשבת, ואין אוכלים לפיתה בחמישי בשבת, משום שיאכלו לפיתה מחר, בליל-שבת, ולמחרת, בשבת. נמצא, שכל ימות החול אין לאכילת לפיתה אלא יום אחד – שלישי בשבת…

2107 שאל שמעיה בטלן את רבי תנחום חקרן ואמר לו:

תמיהה גדולה אני תמה על מעשי-בראשית. כשיצר הקדוש ברוך-הוא את האדם, למה התקין לו נחיריים מפולשות כלפי מטה, וכל אימת שמריחים טבּק כמה וכמה גרגרים נושרים לקרקע ויוצאים לבטלה? אילו נתקנו לו לאדם נחיריים מפולשות כלפי מעלה, לא היה מאבד אפילו גרגר אחד.

החזיר לו רבי תנחום:

יפה עשה הקדוש ברוך-הוא, שלא נטל עצה מבטלן שכמותך. אילו התקין, חלילה, את הנחיריים מפולשות כלפי מעלה, היה הגשם יורד לתוכן ומפסיד כל הטבק כולו…

2108 שני חקרנים מישראל טיילו מחוץ לתחומה של עיר ועסקו במעשה-בראשית, כאותם חכמי-יוון, להבדיל, שהיו מטיילים ועוסקים בפילוסופיה. אחד שיבח ואמר:

כמה יפים מעשי אלהינו!

השני השיאו יצרו להטיל ספק, הראה בידו על ציפורים פורחות באוויר, חזר והראה בידו על פרות רועות באחו ואמר:

כמה תמוהים מעשי אלוהים! פרה, שברייה גדולה היא וצרכיהּ מרובים, לא נתן לה אלא את הארץ בלבד, וציפור, שברייה קטנה היא וצרכיה מועטים, גם את הארץ וגם את השמים נתן לה.

תוך כדי דיבור טסה ציפור מעל לראשו של החקרן, ואגב טיסה חלקה לו על חוטמו “מתנה” משלה. נענה חברו ואמר לו:

עכשיו בוא וראה, כמה יפה עשה הקדוש ברוך-הוא, שלא נתן לפרה את השמים…

2109 מעשה בחקרן הגדול של חלם, שישב שלושה ימים ושלושה לילות רצופים וחקר, וחקר. לחם לא אכל, מים לא שתה – וחקר וחקר. נכנסו אצלו חבריו ואמרו לו:

קצת בחייך?

השיב להם:

הניחו לי, מחשבה גדולה מנקרת במוחי.

פרשו הימנו והניחו לו.

למחר שוב באו אצלו ומצאו, שפניו מהורהרות וחמורות משהיו. אמרו לו:

רצונך, שתגלה לנו, על מה אתה חוקר? שמא ממנו תסתייע מחשבתך הגדולה?

נענה להם ואמר: עשו אוזניכם כאפרכסות ואגלה לכם מחשבתי הגדולה. אילו נעשה כל האדם אשר על-פני האדמה איש אחד… אילו נעשו כל העצים אשר ביער עץ אחד… אילו נעשו כל הימים אשר בעולם ים אחד… אילו נעשו כל הקרדומות אשר בידי כל האדם קרדום אחד… וקם אותו ענק, שנעשה איש אחד מכל האדם אשר על-פני האדמה, ונטל את הקרדום, שנעשה קרדום אחד מכל הקרדומות אשר בידי כל האדם, וכרת את העץ, שנעשה עץ אחד מכל העצים אשר ביער והפילו לתוך הים, שנעשה ים אחד מכל הימים אשר בעולם…

עצרו חבריו של החקרן הגדול נשימתם מרוב עיון ושאלו פה אחד:

מה היה אז?

תחילה חלש החקרן הגדול מרוב עמקות, ולסוף שבה אליו רוחו והחזיר:

הרי כאן אני עומד וחוקר וחוקר: אילו כך, כמה גדולה היתה החבטה…

2110 מצאו לחקרן הגדול של חלם, שהוא פוסע בבית-המדרש הגדול מכותל לכותל ופניו מבהיקות. אמרו לו:

שמא חקירה חדשה העלית בחכמתך, שפניך מבהיקות? הבהיקו פניו של החקרן מבתחילה והחזיר:

הן; הוברר לי בעזר השם, למה קרא אדם הראשון לאווז אווז ולתרנגולת תרנגולת. אילו הפך הסדר וקרה לאווז תרנגולת ולתרנגולת אווז, היה מטיל מהומה בעולם. אשה היתה באה לשוק ליקח אווז, פירוש תרנגולת, ומחמת טירדה של מקח וממכר היתה התגרנית שבשוק טועה ונותנת לה תרנגולת, פירוש אווז, ומתוך כך היו מגיעות שתיהן לידי קטטה ומריבה. עכשיו שאווז קרוא אווז ותרנגולת קרויה תרנגולת – שלום ושלווה בעולם…

[נוסח אחר:

הבהיקו פניו של החקרן מבתחילה והחזיר:

הן; דבר גדול נתגלה לי, בעזר השם, ומכאן ואילך יאכלו עניים שמנת, ודווקא עשירים יאכלו קוּם.

אמרו לו:

מי יעשה סגולה לאלו, ומי יכריח את אלו?

השיב החקרן:

אין הדבר תלוי אלא בנו. בואו ונגזור גזירה בחרם חמור, שמכאן ואילך יהא קוּם קרוי שׁמנת, ושמנת תהא קרויה קוּם…]

2111 יום מימים, בשלהי חורף קשה, מצאו את החקרן הגדול של חלם יושב דומם בביתו, ברכיו בין ידיו ופניו זועמים מאוד. תמהו עליו חבריו:

כלום יש כעס לפני פילוסוף כמותך?

הזעים החקרן הגדול פניו עוד יותר והחזיר:

הן; כעס גדול אני כועס על הקדמונים, שתיקנו לעבּר את השנים באדר. אילו עמהם הייתי, לא הייתי מניח להם ואומר: “דייכם, שתעבּרוּ את השנים בתמוז, כשאין צורך לא בעצים יפים לתנור ולא בנעליים שלימות לשלג”…

2112 יום מימים באו משוחות של המלכות לחלם, מיצו מידתה ממזרח למערב, העמידו כלונסאות גבוהים ומתחו מזה לזה חוטים של-ברזל מסוף העיר ועד סופה. תהו החלמאים:

מה צורך יש בכך?

נענה זקן אחד ואמר:

מכאן, שאין כבר מקום באוצרותיה של המלכות, ובכוונה היא מוציאה ממון לבטלה.

ליגלג החקרן הגדול של חלם ואמר:

חלמאים בני-חלמאים, טלגרף הוא זה.

שמעו החלמאים ושאלו:

טלגרף מה פירושו?

החזיר החקרן הגדול:

טלגרף שלוחה של המלכות הוא. רוצה המלכות שבעיר-הבירה לדעת, שמא, חס ושלום, ניצנץ מרד כנגדה בעירנו, מיד היא שואלת בטלגרף שם, והוא משיב לה תיכף כאן.

רגנו החלמאים ואמרו לו:

עד מתי אתה מתמה עלינו! כמה בין עיר-הבירה לעירנו? לא פחות מת"ק פרסה, ואתה אומר, שהיא שואלת באותו חוט של-ברזל שם, ומיד הוא משיב לה כאן!

גער בהם החקרן הגדול:

חלמאים טיפשים, לא ראיתם מימיכם כלב גדול? לוחצים זנבו מלמטה, ומיד נובח ראשו מלמעלה… °

2113 חקרנים ישבו ושנו:

מה צורך יש לו לקיסר להטיל מיסים וארנוניות על הציבור? שמא לא כל הממון ה ו א עושה, ומי מעכב בידו לעשות כמה שלבו חפץ?

נענה הזקן שבחבורה והסביר:

מלמד, שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, קיימא לן: העושה מצוה, בורא מלאך⁷. וקשה: מה צורך יש לו לקדוש ברוך-הוא במלאכים אלו? שמא לא ה ו א עושה מלאכים מן העולם ועד העולם ומי מעכב בידו לעשות כמה שלבו, כביכול, חפץ. אלא לאו, שהקדוש ברוך-הוא מתאווה דווקא למלאכים שלך; אף הקיסר, להבדיל, כך: מתאווה דווקא לממון שלך…

2114 שאלה נשאלה בחבורה של חקרנים:

מי שלקה באחד מחושיו, חושו השני משתלם כנגדו, או שאינו משתלם כנגדו?

החליט הזקן שבחבורה ואמר:

חושו השני משתלם כנגדו. תדע שכך, שהרי מי שרגלו האחת קצרה, רגלו השנייה ארוכה יותר…

[נוסח אחר:

…החליט הזקן שבחבורה ואמר:

חושו השני משתלם כנגדו. תדע שכך, שהרי מי שחכמתו מועטת, טיפשותו מרובה…]

2115 שאלו תלמידים לרבם, שהיה חקרן גדול:

ילמדנו רבנו, מהיכן גשמים באים?

השיב להם הרב:

עננים דומים לספוג, והם יורדים לאוקיינוס וסופגים מים. וכשהם חוזרים ועולים מן האוקיינוס, בא רוח ומטיחם זה בזה, ומחמת הטחה שותתים ויורדים המים מתוכם. וזהו הגשם.

לא נתקררה דעתם של התלמידים ושאלו:

ומה אות, שכך הוא.

תמה הרב החקרן:

טיפשים, מה שאלה היא זו? הרי עיניכם רואות, שגשם יורד…

2116 שוב שאלו התלמידים לרבם, החקרן הגדול:

ילמדנו רבנו, קריאה וכתיבה איזו מהן עדיפה?

החזיר להם הרב החקרן:

הסברה מחייבת שכתיבה עדיפה, שהרי כיוון שיודע מי-שהוא לכתוב אפשר למצוא כל-שעה מי-שהוא, שיודע לקרוא…

2117 על הכל דיברו בקרון הרכבת, ולסוף הגיעו ל“תורת היחסיות” של איינשטין. אמר אחד מן החבורה:

מחקר זה, שקורין לו תורתו של איינשטין, רבים יגעים בו, ואינם מוצאים. ומודה אני: אף אני כך; יגעתי ולא מצאתי.

אמר שני מן החבורה:

ואני יגעתי וברוך-השם מצאתי. כלל גדול אמר איינשטיין: שני דברים, אף-על-פי שהם דומים זה לזה, מכל-מקום אין הם דומים זה לזה.

תמה הראשון:

הרי מה שאין אני מבין, ואין איש מבין. ממה נפשך: אם שני דברים דומים זה לזה, כיצד אין הם דומים זה לזה, ואם אין הם דומים זה לזה, כיצד הם דומים זה לזה?

אמר השני:

הטה אוזנך ואסביר לך. הרי שאתה יושב לפני בחורה זקנה, והיא מחטטת לך בשיניך – כל רגע דומה עליך כשעה שלימה; ואילו כשאתה יושב לפני בחורה צעירה, והיא מסלסלת לך בשערך – כל שעה דומה עליך כרגע אחד.

קפץ שלישי מן החבורה, נענה ואמר:

וזהו שהמציא איינשטין בחכמתו? הפלא ופלא…

2118 ישבו חקרנים ודנו:

רכבת סוסים אין לה, שימשכוה מפנים, סבּלים אין לה, שידחפוּהּ מאחור, – ואף-על-פי-כן היא רצה. במה כוחה גדול?

נענה הזקן שבחבורה והסביר:

שעה ארוכה עמדתי שם, נסתכלתי וראיתי: גוי יוצא לרחוב שלפני רכבת, מצלצל בפעמון ומטיל מהומה, כאילו נפלה דליקה. שוב יוצא גוי, כובע של גזלן בראשו וסינר של נשים בידו, וכיון שפורש את הסינר, מיד מתחילה בהלה גדולה. גויים בהוּלים ורצים, יהודים, להבדיל, בהוּלים ורצים. ומרוב מהומה ובהילות אף היא נבהלת ורצה…

2119 רבי ירוחם חקרן ישב בקרון הרכבת, ההולכת מבריסק לווארשה. נכנס הקונדוקטור, ושאל לו רבי ירוחם:

כמה מילים מבריסק לווארשה?

השיב הקונדוקטור:

מבריסק לווארשה מאתיים מיל.

חזר ושאל רבי ירוחם:

וכמה מווארשה לבריסק?

גחך הקונדוקטור:

מה שאלה היא זו? אם מבריסק לווארשה מאתיים מיל, גם מווארשה לבריסק מאתיים מיל.

הסיע רבי ירוחם מקטרתו בפיו ממזרח למערב ואמר:

פלא נפלא!

תמה הגוי הקונדוקטור:

מה פלא יש כאן?

החזיר לו רבי ירוחם:

נראים הדברים, שאתם יש לכם חשבונות מיוחדים שלכם. החשבונות שלנו לא כך הם: מפורים עד פסח חודש אחד, ואילו מפסח עד פורים – אחד-עשר חודש…

2120 אמר רבי ירוחם חקרן לחברו, רבי נפתלי חקרן:

נפתלי חביבי, מודה ומתוודה אני לפניך, שמצאתי פגם במעשה-בראשית. אילו אני במקומו של הקדוש ברוך-הוא הייתי עושה לאשה מה שהוא עשה לתרנגולת.

שאל רבי נפתלי:

דהיינו?

השיב רבי ירוחם:

גוזר הייתי על האשה, שבמקום ילדים תטיל ביצים.

תמה רבי נפתלי:

זו למה?

החזיר רבי ירוחם:

מפני תיקון-העולם הייתי גוזר עליה כך.

שאל רבי נפתלי:

פירוש?

הסביר רבי ירוחם:

יש לך אדם, שרוצה להוליד בנים ובנות, והיה אומר לאשתו:“זגתא, איספי ביצייך ודגרי”. ויש לך אדם, שרוצה לפטם כריסו, והיה אומר לאשתו: “זוגתי, טלי ביצייך – ועשי לי חביתה”…

2121 שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:

מפני-מה דרכּוֹ של כלב לכשכש בזנבו?

החזיר לו החקרן הזקן:

משום שיפה כוחו של כלב מכוחו של זנב. אילו להפך, היה הזנב מכשכש בכלב.

2122 אף זו שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:

מפני-מה שערות-הראש מלבינות קודם, ואחר-כך מלבינות שערות הזקן?

החזיר לו החקרן הזקן:

משום ששערות-הראש גדולות עשרים שנה משערות-הזקן…

2123 ועוד שאל חקרן צעיר לחקרן זקן:

מפני-מה מי-הים מלוחים?

החזיר לו החקרן הזקן:

הרי זה דבר פשוט: משום שמי-הים דגים מלוחים מצויים בהם…

2124 חקרן ישב בחבורה של יהודים וסיפר:

טחו עיניהם של הבריות מראות נכוחות. נדמה להם לבריות, שהשמש מהלכת והארץ לעולם עומדת, ואילו למעשה השמש עומדת והארץ לעולם מהלכת.

גער בו אחד מן החבורה: הללו דברי-מינות הם. אילו השמש עומדת, מה צורך היה לו ליהושע לגזור עליה: “שמש בגבעון דום”? ⁸

החזיר החקרן:

אדרבה, מכאן ראיה: כיוון שגזר עליה יהושע, שוב לא בּטלה גזירה, ומאותה שעה ואילך היא עומדת…

2125 מגיד-חקרן דרש ברבים ואמר:

הרבה דברים, שהיו סמויים מעיני הבריות, נתגלו להם למחקרים הגדולים. אפילו דבר זה נתגלה להם, שהלבנה יש לה רבבי-רבבות תושבים.

הקשיב זקן אחד לדבריו של המגיד-החקרן ונאנח.

אמרו לו:

סבא, על מה אתה נאנח?

החזיר הזקן:

אוי, כמה גדול וקשה שם הדחק כשהלבנה במיעוטה!…

2126 היתה שעת-חירוּם. שלח בחור חקרן מכתב לרבו החקרן הגדול וקבל לפניו:

אימת המלחמה עליו.

החזיר לו רבו מכתב וכתב:

“תמה אני, שבעל-היגיון אתה ובקי במחקר ואימת מלחמה עליך. תאמר, שמא יגיע, חלילה, הגיוּס עד למקומך? שתי תשובות בדבר: אפשר, שגילך לא יהיה בכלל, ואפשר, שגילך יהיה בכלל. אם גילך לא יהיה בכלל – טוב ויפה, ואם גילך יהיה, חלילה, בכלל, שתי תשובות בדבר: אפשר שלא תמצא ראוי לצבא, ואפשר, שתמצא ראוי לצבא. אם לא תמצא ראוי לצבא – טוב ויפה, ואם תמצא, חלילה, ראוי לצבא, שתי תשובות בדבר: אפשר שלא תלקח לחזית, ואפשר, שתלקח לחזית. אם לא תלקח לחזית – טוב ויפה, ואם תלקח, חלילה, לחזית, שתי תשובות בדבר: אפשר, שיפצעו אותך, ואפשר, שלא יפצעו אותך. אם לא יפצעו אותך – טוב ויפה, ואם יפצעו אותך, חלילה, שתי תשובות בדבר: אפשר שתחיה מפצעיך, ואפשר שלא תחיה מפצעיך. אם תחיה מפצעיך – טוב ויפה, ואם לא תחיה, חלילה, מפצעיך, שתי תשובות בדבר: אפשר, שתבוא לקבר-ישראל ואפשר שלא תבוא לקבר-ישראל ויחד עם הגויים יקברוך. אם תבוא לקבר-ישראל – טוב ויפה, ואם לא תבוא, חלילה, לקבר-ישראל ויחד עם הגויים יקברוך, שתי תשובות בדבר: אפשר, שיניחו אותך למטה, על גוף הקרקע, ואפשר שלא יניחו אותך למטה על גוף הקרקע. אם יניחו אותך למטה, על גוף הקרקע – טוב ויפה, ואם לא יניחו אותך, חלילה, למטה, על גוף הקרקע – כלום בשביל-כך אימת מלחמה עליך?”…

[א]

2127 נסיך-הבדחנים היה ליב’לה פיורדה בשעתו, ועד יומו האחרון לא פסקה חוכה מפיו. ימים מועטים קודם שהלך לעולמו חלה ונפל למשכב. בו בזמן חלתה ומתה אשה אחת, ששימשה הרבה שנים טבחה בסעודות-מצוה של ישראל בפיורדה. וכשהגיע הדבר לאוזני ליב’לה החולה, אמר:

ודאי מכינים עתה חתונה גדולה בשמים.

אמרו לו:

מנין לך?

החזיר ליב’לה:

זה לכם אות: תחילה הביאו את הטבחה לשם; עכשיו שלחו להביא גם את הבדחן…

(ווירפל, “Historische Nachricht von der Judengemeinde in dem Hof-Markt Fürth” פראנקפורט ופראג 1754, עמד 141).

2128 הירש-ליב בדחן היה אומר:

מניין שושבינים מדברי-סופרים?

שאמרו: “בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו”¹)…

2129 הוא היה אומר:

קיץ של ישראל שבעה שבועות סופרים ונאנחים²), שלושה שבועות מתאבלים ונאנחים³), ארבעה שבועות תוקעים ונאנחים⁴), וכל השאר – מזיעים ונאנחים…

2130 אף הוא היה אומר:

קשים מלוים בריבית מבני-נח, שבני-נח נצטוו על אבר מן החי, ואילו מלוים בריבית אין אכילתם אלא אבר מן החי…

2131 רבי ברוך המזיבוזי, נכדו של הבעש"ט, היה מטבעו עתים חלים ועתים בעל מרה שחורה. נמלכו חסידיו והעמידו לו את הירשל אוסטרופולר לשמשו ולשמרו מן העצבות, ומכאן ואילך היה הירשל מצוי בביתו של רבי ברוך תדיר.

פעם אחת, בשעת סעודה, ראה רבי ברוך את הירשל מיסב אל השולחן ואינו אוכל. אמר לו:

הירשל, לא חולה אתה?

השיב הירשל:

חס ושלום! אלא ששכחו ליתן לי כף.

ליגלג עליו רבי ברוך:

שוטה אתה, הירשל. בנוהג שבעולם, אדם שלא נתנו לו כף משתעל, ומיד נזכר המחלק ומביא לו כף.

נענה הירשל ואמר:

יישר כוחך, רבי. דבר זה שלימדתני יהא שמור בזכרוני.

ולמחר עבר הירשל על בית-הסתרים, שאדם נכנס לשם יחידי, ושמע: רבי ברוך משתעל. קישקש לו על הדלת ושאל:

רבי, לכף אתה צריך?…

2132 רבי ברוך היה נוהג לטבול פעמיים בכל יום: בבוקר קודם תפילה ובלילה קודם קריאת שמע שעל המיטה. פעם אחת היה ליל-חורף קשה, וחשש לו הירשל מצינה. נכנס אצלו ואמר לו: רבי, להזהירך באתי. מעשה באשתי, שטבלה בליל-חורף כזה ונענשה לא עליך: ביטנה צבתה כחבית…

2133 רבי ברוך נתפס למרה שחורה, וכמנהגו בימי-עצבות הסתיר פניו מן הבריות והסתלק מחדרו. מיד לבש הירשל בגדיו של רבי ברוך, עלה וישב על כיסאו של רבי ברוך ועשה עצמו רבי. לא היתה שעה מועטת ונכנסה אשה לבקש רחמים על בתה, שאינה משלימה ימי הריונה ומפילה באמצע.

אמר לה הירשל:

לכי וקחי מאת הרבנית זוג תחתונים שלי ותני לבתך, שתריח אותם כל ימי הריונה.

עשתה האשה כך, ותשועה היתה לבתה. לימים נודע הדבר לרבי ברוך ואמר להירשל:

סגולה זו מנין לך?

החזיר לו הירשל:

רבי, משנה מפורשת היא: “לא הפילה אשה מריח בשר-הקודש”⁵)…

2134 חסיד נכשל בעבירה ובא לרבי ברוך לבקש תשובה. ומשום שאותה שעה היתה לו לרבי ברוך שעת-עצבות ושבירת-הכלים, שימש הירשל במקומו, כשהוא לבוש בגדיו של רבי ברוך ויושב על כיסאו של רבי ברוך. אמר הירשל לאותו חסיד:

מה עבירה, רחמנא ליצלן, באה לידך ונכשלת?

בכה החסיד ושפך כל לבו לפניו:

אמש, במוצאי-שבת, לאחר “שולחן” וריקודים עד שעה מאוחרת, שב למלונו עייף ומבושם, כהלכה. לא הבחין בין מיטה למיטה ונפל על המיטה של “השיקצה” המשרתת ועימה ישן במיטה אחת כל הלילה, עד אור הבוקר.

וגומר? – שאל הירשל והזעים קולו כמחמת רוגזה.

חלילה, רבי! – נזדעזע החסיד. – חלילה…

הירך הירשל קולו ואמר לו:

שוב לביתך ושלושים יום רצופים לא תהא אכילתך אלא תבן וכרשינה.

עשה החסיד כמצווה עליו. וכשנודע הדבר לרבי ברוך אמר להירשל:

מה ראית להטיל על אותו חסיד תשובה זו?

החזיר לו הירשל:

רבי, פיו ענה בו, שבהמה הוא… 0

2135 אשה ענייה פרצה לחדרו של רבי ברוך:

רבי, הושיעה נא! בתי היחידה מקשה לילד זה שלשה ימים, וכבר כלו כל הקיצים.

אותה שעה שימש הירשל במקומו של רבי ברוך, ואמר לה:

לכי לביתך והניחי לה לבתך פרוטה של נחושת על טבורה.

למחר חזרה ובאה האשה ומצאה את רבי ברוך בכבודו ובעצמו. לא הבחינה בינו לבין הירשל, התנפלה לרגליו והתחילה מנשקת סנדליו:

רבי, קדושי, ינוחו לך ברכות על ראשך! עשיתי כדבריך, הנחתי לה לבתי היולדת פרוטה של נחושת על טבורה ומיד ילדה בן-זכר למזל-טוב.

הבין רבי ברוך, שמפי הירשל קיבלה את הסגולה, ואמר לו:

הירשל, מה טעם יש לסגולה זו?

החזיר לו הירשל:

רבי, העמדתי קבצן על חזקתו: כיוון שיריח ריח פרוטה, מיד יצא לקראתה…

[נוסח אחר:

… אותה שעה שימש הירשל במקומו של רבי ברוך ואמר לה:

שובי לביתך ואיספי מניין עשרה, שיאמרו “יזכור” לפני מיטתה של היולדת.

למחר באה האשה להודות לרבי ברוך. נתן רבי ברוך עין בהירשל ואמר לו:

הירשל, מה טעם יש לסגולה זו?

רבי, מנהג-ישראל הוא: כיוון שמתחילים לאמר “יזכור”, מיד יוצאים כל התינוקות…] 0

2136 הירשל וגבאו של רבי ברוך היו דבובים זה לזה. פעם אחת רב עמו הירשל ברבים ואמר לו:

קיימא לן: ברווז ביטנו שמינה, שהוא שט במים, ואין עליו מורא שלמטה הימנו; גבו כחוש, שיש עליו מורא שלמעלה הימנו. נשר גבו שמן, שהוא עף עד לשמים, ואין עליו מורא שלמעלה הימנו; בטנו כחושה, שיש עליו מורא שלמטה הימנו. אתה, שאין עליך לא מורא שלמעלה ממך ולא מורא שלמטה ממך, שמן אתה מצידי-צדדים כחזיר…

2137 שאלו הירשל:

מה גרם לחסיד מובהק כמותך, שנעשית ליצן?

מנה הירשל בינו לבין עצמו אצבע אחת של ידו הימנית, חזר ומנה כל חמש האצבעות של ידו השמאלית, נענה ואמר:

שישה דברים גרמו לכך: חשובה אשה וגם בנים חמישה…

2138 ראה הירשל, שערב פסח ממשמש ובא, ובידו אין פרוטה לפורטה, נמלך והלך אל “הנאמן” של “חברא קדישא” ואמר לו: אשתי מתה ואין בידי לקוברה.

השתתף “הנאמן” בצערו ונתן לו ממון לתכריכים לצורכי קבורה. נטל הירשל את הממון, יצא לשוק, קנה מצה ויין ושאר צורכי פסח ושב לביתו. פתח את הדלת ומצא: שמשי החברה באו לקבור את המתה, וזו – מגריפה בידה, ואלה וקללה פיה. כיון שראו השמשים את הירשל, התחילו צועקים ומחרפים אותו:

לץ! רמאי!

היסה אותם הירשל ואמר להם:

יהודים, צעקה של-חינם אתם צועקים. שלכם היא. יבוא יומה, ולאחרים לא אתננה…

2139 הירשל היה אומר:

מלך בכיפה היה אחשוורוש, שמלך מהודו ועד כוש. אף על-פי-כן אני גדול ממנו. אחשוורוש ביקש, שאשתו תבוא ערומה לפניו פעם אחת ולא באה; ואילו אני – אשתי באה ערומה לפני כל יום ויום…

2140 מריבה היתה מצויה בביתו של הירשל בינו לבין אשתו. פעם אחת אמרה לו:

אילמלא רצונו של אבא עליו השלום, לא הייתי נישאת למכוער כמותך.

החזיר לה הירשל:

חייך, שבילדותי הייתי יפה-תואר ומלא חן, אלא יום מן הימים לא נזהרה אמא, עליה השלום, והניחו אותי יחידי בבית, נכנסה מכשפה זקנה והחליפה אותי באחר…

(עיין כרך שני, סימן 1062).

2141 הירשל השיא את בתו, ולחתונה עשה לו בגד חדש: משי מפנים ובד מאחור. ליגלגו עליו ואמרו לו:

שמא אתה חצייך עבד וחצייך בן-חורין?

הסביר הירשל:

מפנים, מקום שאני רואה בגדי, עשיתיו משי; מאחור, מקום שאחרים רואים אותו, עשיתיו בד. אלא מה, שמא גם הם משי יפה בעיניהם מבד? יטרחו ויעשוהו משי גם מאחור…

2142 הירשל שתה יותר מכפי שהיה רגיל והרים יד בבתו הנשואה. בכתה העלובה:

מנוחה אין לה בעולם: בביתה מכה אותה בעלה, וכאן מכה אותה אביה.

נענה הירשל ואמר:

שטיא, כלום לך אני מתכוון? לו אני מתכוון: בשביל שהוא מכה את בתי, מכה אני את אשתו…

2143 הירשל היה אומר:

אין לך יפה לגשם כמטריה. כל-אימת שאני יוצא מביתי ומטרייה בידי – אין גשם יורד…

2144 הוא היה אומר:

תמה אני, למה טרח המקום וברא את השמש? בשלמא לבנה, הואיל והיא משמשת בלילה, הכל זקוקים לאורה, אבל שמש, שהיא משמשת ביום, מה צורך יש בה?…

2145 לא היה לו להירשל כר להניח ראשו, והיה ישן על ספסל של-עץ ואגרופו תחת לראשו. אמרו לו:

מוטב, שהיית מדיר עצמך מן היין מתקין לך בממון זה מיטה וכר לשינה.

החזיר הירשל:

חס וחלילה! פעם אחת לא נזהרתי והנחתי בלילה ראשי על נוצה אחת של אווז, ולמחר חשתי בכל אברי. אותה שעה דנתי קל-וחומר: מה נוצה אחת מביאה לידי כך, כר מלא נוצה לא כל-שכן… 0

2146 אמר הירשל:

הלוואי והיה לי בית מלא כל טוב, ויום אחד היתה אש נופלת מן השמים ואוכלת הכל עד בלי השאיר לי אלא חלוק לעורי.

אמרו לו:

שמא אין דעתך שפויה עליך, שקללה אתה מבקש לך.

החזיר הירשל:

דעתי שפויה עלי, וברכה אני מבקש לי. חלוק לעורי…

2147 הירשל הקיץ פתאום משנתו בלילה: גנב פרץ לביתו. קפץ לתפוס את הגנב, וביקש הגנב להתחמק מפניו ולברוח. אמר לו הירשל:

שוטה, למה אתה מבקש לברוח? אדרבה, בוא ונחפש יחדיו. שמא בר-מזל אתה ובזכותך נמצא מה-שהוא… 0

2148 מצאו להירשל כשהוא מכין עצמו לדרך. אמרו לו:

הרגליים להיכן?

השיב הירשל:

למדינתו קיר"ה⁶) אני הולך.

אמרו לו:

כלום אתה יודע לשונו של קיר"ה?

החזיר הירשל:

ואם איני יודע, מה בכך? עד שאלמד – אשתוק ולא אדבר…

2149 בא הירשל למדינתו של קיר"ה, ולא מצא לו פרנסה אלא מגידות. נטל שכר-דרשה, עלה על הבימה, פתח ואמר:

מורי ורבותי, שמא אתם יודעים, מה דרשה אדרוש לפניכם?

ענה כל הקהל ואמר פה אחד:

לא; אין אנו יודעים.

אמר הירשל:

הואיל ואין אתם יודעים, מוטב שגם לא תדעו.

פשט טליתו וירד מן הבימה.

למחר נטל שוב שכר-דרשה, עלה על הבימה, פתח ואמר:

מורי ורבותי, שמא אתם יודעים, מה דרשה אדרוש לפניכם היום?

ענה כל הקהל ואמר פה אחד:

הן: אנו יודעים.

אמר הירשל:

הואיל ואתם יודעים, למה אחזור על מה שאתם יודעים? פשט טליתו וירד מן הבימה.

למחרתיים נטל שלישית שכר-דרשה, עלה על הבימה, פתח ואמר:

מורי ורבותי, שמא אתם יודעים, מה דרשה אדרוש לפניכם עתה?

נחלק הקהל. הללו ענו ואמרו:

לא; אין אנו יודעים.

והללו ענו ואמרו:

הן; אנו יודעים.

אמר הירשל:

הואיל וכך, יטרחו היודעים ויודיעו ללא יודעים.

פשט טליתו וירד מן הבימה…

2150 אמר שמריל שניטקבר:

חמישה ניסים נעשו לישראל:

נס ראשון, שניתן אגודל ליד. אילמלא כך, היה אדם מישראל נותן שלום לחברו ומגיע לו עד מרפקו.

נס שני, שניתנה קרקרת לקופסה של טבק. אילמלא כך, היה אדם מישראל תוקע אצבעותיו לתוך קופסתו של חברו ויורד עד התהום. נס שלישי, שניתן כותל-מזרח לבית הכנסת. אילמלא כך, היה עם-הארץ שנתעשר נכנס לבית הכנסת ועולה עד להרי-חושך.
נס רביעי, שהיו לו להמן עשרה בנים, ולא עשרים. אילו עשרים בנים היו לו, היה הקורא את המגילה נחנק⁷). ונס חמישי, ששמונה-עשר בגימטריה “חי”, וארבע מאות וארבעים בגימטריה “מת”. אילו להפך, היו חסידים זקוקים ליתן לצדיקיהם “פדיונות” בשיעור ארבע מאות וארבעים, והיו יוצאים נקיים מנכסיהם…

2151 הוא היה אומר:

סח לי לצניאל השר הגדול: בהיכל לפנים מהיכל עומדים תרפ"ט אלפים כיסאות של-זהב כחצי-גורן עגולה. צדיקים יושבים עליהם ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו-השכינה. וכנגדם כיסא אחד כולו כתם-פז, ועליו חופה של ארגמן משובצת כל מיני תכשיטים ואבנים טובות ומרגליות. זה הכיסא מוכן מששת ימי-בראשית לנערה המאורשה, שצעקה בשדה ואין מושיע לה. לעתיד לבוא תעלה הצדקת ותשב עליו עד סוף כל הדורות, וכל הצדיקים ישרתו לפניה ויהנו מאורה. עד עכשיו לא זכתה עדיין ילודת-אשה לעלות לשבת עליו…

2152 במסיבה של “מלווה-מלכה” וכוס “חורפי”⁸) משובח, נתגלגלה השיחה על מקומות יפים לקבורה לאחר מאה ועשרים שנה. אחד רצה לזכות לכך, שתהא מנוחתו ליד “המגיד הגדול”. השני בחר לו את רבי לוי-יצחק. השלישי – את רבי זוסי מהאניאפולי.

היה גם שמריל באותה מסיבה, שתק ולא אמר כלום. דובבו אותו חבריו ואמרו לו:

ואתה, שמריל?

החזיר הוא;

אני הייתי מבקש לנוח על משכבי ליד הצדקת, אשתו של הרבי שלנו יחיה.

רקקה כל החבורה:

עפר לפיך, שמריל! היא חיה וקיימה, ברוך-השם.

ענה שמריל ואמר:

ואנכי מה? כלום חס ושלום מתּי?…

2153 שאלו לשמריל:

חכמים אמרו, שמתחילה מבטיח התרנגול לתרנגולת שמלה יפה, ולבסוף מרמה אותה ואינו עומד בדיבורו⁹). אם-כן, למה היא חוזרת ונשמעת לו?

החזיר שמריל:

מכאן אתם נמצאים למדים, שהתרנגולת אומרת בלבה: “מילא… יחזור וירמה”…

2154 אף זו שאלו את שמריל:

אדם מישראל אל “הברית” מביאים אותו, אל “החדר” מוליכין אותו, ל“בר-מצוה” מעלים אותו, אל החופה מכניסים אותו, ב“שיקצה” הוא נותן עין, באשתו הוא שולח יד, לבית-המדרש אין הוא הולך, עם התורה אין הוא מרקד, ואל בית-הקברות נושאים אותו,– אם כן מה צורך יש לו ברגליים?

עיין שמריל בדבר והחזיר:

יש לו לאדם מישראל צורך ברגלים, שאם לא-כן, כיצד יפשוט את הרגל?…

2155 סיפרו במעמדו של שמריל, שגויים שיכורים ציירו צלב על קיר בית-הכנסת. רגז שמריל ואמר:

אילו אני שם, הייתי מודד להם מידה כנגד מידה: מיד הייתי הולך לשם ומצייר שם הויה, להבדיל, על קיר בית-היראה שלהם…

2156 שמריל היה אומר:

הכתוב משבח את שלמה, עליו השלום, שברוב חכמתו ידע למצוא אמו של הילד¹⁰). הרבה יותר הייתי אני משבחו, אילו ברוב חכמתו ידע למצוא אביו של הילד…

2157 הוא היה אומר:

התורה העידה על יעקב, ש“איש-תם” היה;¹¹) אף אני מעיד עליו כך: נתנו לו את לאה – לקח, חזרו ונתנו לו את רחל – לקח; נתנו לו את בלהה – לקח, חזרו ונתנו לו את זלפה – ושוב לקח…

2158 מרדכי ראקובר היה אומר:

חביב עלי הילקוט מכל הספרים שבעולם. הגמרא אומרת, רש"י מפרש, הרמב "ם פוסק, רבנו בחיי כותב, ואילו הילקוט – הוא מביא…

2159 הוא היה אומר:

גלב חצוף מכל אדם: כל פרנסתו תלויה לו בשערה – והוא קופץ בראש…

2160 אף הוא היה אומר:

כל ישראל יש להם מצה לפסח ותכריכים לקבורה. ומשבח אני את התכריכים יותר מן המצה. מצה אני חייב לדאוג לה. ואילו תכריכים – אני שוכב פרקדן, מעשה שררה, ודאגת התכריכים על אחרים…

2161 אמר כלב לץ:

יכולני לפטור עצמי מן הדין. יכניסוני בית-דין של מעלה והמלאך הממונה על החקירה והדרישה ישאלני: “מה שמך?”, אחזיר לו: “יש לי, ברוך-השם, פאספורט, והכל מפורש בו כדת וכהלכה”. ישאלני: “נשאת ונתת באמונה?”, אחזיר לו: “יש לי, ברוך-השם, עסק יפה, ואיני זקוק לך, שתהיה שותף לי”. ישאלני: “קבעת עתים לתורה?”, אחזיר לו: “יש לי, ברוך השם, אשה, ואיני מבקש שידוך”. אף-על-פי-כן מוטב, שלא אבוא לידו של אותו מלאך חוקר-דין. חזקה עליו, שזקן מופלג הוא, אולי מששת ימי-בראשית, או מחטא אדם הראשון, ואוזניו כבדות: אני מדבר והוא חובט…

2162 ערב יום-כיפור אחרי מנחה השתטח כלב לפני השמש על הקרקע וספג ארבעים, כנהוג. קם וביקש להסתלק, פשט השמש ידו לקבל שכר-טירחה. סירב כלב ואמר לו:

עליך אני תמה. לא מצינו בכל התורה כולה לוקה ומשלם…

2163 בחורים קלי-עולם נטפלו לכלב ואמרו לו:

כיצד פיקח שכמותך מאמין בכל מה שכתוב בתורה? הנה מעשה יונה. ידוע, שאפילו שלשול קטן נחנק בבית-הבליעה של תנין גדול שבים, כל-שכן אדם מגודל כיונה, וכיצד יכול יונה להגיע חיים למעיו של הדג?

החזיר להם כלב:

אף-על-פי-כן אני מאמין. מקום שנחנק שלשול קטן, נכנס בשלום יהודי מגודל…

2164 כלב ישב במסיבה של בחורים ואמר להם:

אתם אין מורא שמים עליכם. אפילו הקללות שבתוכחה אין מוראן עליכם. ואני – מעיד אני, שרבי אייזיק שמש, עליו השלום, עלה לשתי התוכחות בבית-הכנסת הגדול שלנו שבעים וחמש שנים רצופות, והן קירקרו את גופו משנה לשנה. לבסוף התחילו ידיו ורגליו מרתתות מחמת חולשה, נאבק עם מלאך-המוות כמה וכמה זמן – ומת…

2165 מתה זקנה בת תשעים, והלכו הנשים אחרי מיטתה וצרחו ובכו כדרכן. נטפל אליהן כלב ואמר להן:

חייכן, שלחינם אתם צורחות ומייבבות ומחרישות את האוזניים. כלום אפשר לקבור על הנשים כולן בבת-אחת? יקברו זו תחילה, אחר-כך ישלחו אחריכן…

2166 כלב היה אומר:

לכתחילה מתפלל אדם מישראל על תרפ"ט אלפיים דינרים, ובדיעבד – די לו, שימות בניסן…

2167 מנדיל בעל גימטריה נכנס לבית אחד ומצא חבורה של מסובים אוכלים ושותים בגילוי-ראש. פתח ואמר:

שלום, ברליניים!

נענה אחד מן המסובים והשיב:

שלום קרליני!

החזיר לו מנדיל:

יפה אמרת: אין בין ברליני לקרליני אלא כובע…

(לשעבר היה הכינוי “ברליני” בפי החרדים כינוי של לגלוג למשכילים אפיקורסים, וכנגד זה היה הכינוי “קרליני” בפי המשכילים כינוי של לגלוג לחסידים מאמינים בהבלים.

“כובע” בגימטריה תשעים ושמונה – כהבדל המספרי שבין “ברליני” ל“קרליני”.)

2168 קם “ברליני” אחד מן החבורה ואמר:

ודאי מנדיל בעל-גימטריה אתה.

השיב מנדיל:

אני הוא.

אמר ה“ברליני”:

היכבד ושב עמנו ואקרא לפניך שמו של כל איש ואיש מחבורתנו זו, ותאמר לנו גימטריה אחת לכולנו. הסכים מנדיל ופסק להם פסוק אחד, שהיתה בו גימטריה של ליגלוג לכולם. דקו ומצאו חמישים ושניים יתירים. ליגלגו הם עליו ואמרו לו:

נכשלת מנדיל.

טפח מנדיל ברגלו כלב, ששכב תחת השולחן, והחזיר:

שמא הלה אינו ברליני?…

(“כלב” בגימטריה – חמישים ושנים).

2169 מנדיל היה אומר:

עיינתי ב“מחזור” לימים נוראים וראיתי: על-גבי “ותשובה ותפילה וצדקה” שב“ונתנה תוקף” כתוב: “צום, קול, ממון”. דיקדקתי ומצאתי: – “צום” בגימטריה מאה ושלושים ושישה, “קול” בגימטריה מאה ושלושים ושישה, “ממון” בגימטריה מאה ושלושים ושישה. נמצאתי למד: הכל – ממון…

2170 מדכי חבד נתקל באדם, ששערות ראשו וזקנו אדומות. נתן לו מדכי שלום, והחזיר לו האדמוני שלום. אמר לו מדכי:

מה שמו של יהודי?

החזיר לו האדמוני:

מנדיל בן-הנדיל שמי.

חזר מדכי ושאל:

ומהיכן יהודי?

חזר האדמוני והשיב:

מחנדריקיבה אני.

הוציא מדכי פנקס ועיפרון מכיסו ורשם. תמה האדמוני:

רבי יהודי, למה זה אתה?

הסביר לו מדכי:

קבלה יש בידי מאבות-אבותי: חייב אדם להיזהר באדמונים, שכולם רמאים… עכשו אני מסתכל בך ורואה, שאדמוני אתה, ואני זהיר. וכשתזקין ותלבין, כיצד אדע, שאדמוני היית? לפיכך רשמתי בפנקסי: “לידע, להודיע ולהיוודע, שרבי מנדיל בן-הנדיל מחנדריקיבה אדמוני הוא. והכל חייבים להיזהר בו”…

2171 במוצאי שבת, תיכף אחרי הבדלה, נכנס מדכי אצל יודל אופאטוב ואמר לו:

רבי יהודה, בעניין של פיקוח-נפש באתי אליך, ולא בפיקוח-נפש שלי או של אחרים, אלא בפיקוח-נפש שלך ממש.

מיד הושיבו אופאטוב לפניו, אף ציווה להגיש משקה מן המובחר ואמר:

פתח פיך, מרדכי.

שתה מדכי וקינח, פתח ואמר:

התפללתי היום מנחה בבית-הכנסת הגדול ושמעתי דרשתו של רבי וולוולי מגיד. לעתים לבוא, אמר, יגשור הקדוש ברוך-הוא שני גשרים על פני הים הגדול, אחד של ברזל ואחד של נייר. אומות העולם ילכו בזה של ברזל ויפלו לתוך הים, וישראל ילכו בזה נייר ויעברו בשלום. כך אמר רבי וולוולי. ואני אומר: ברזל ונייר – ברזל עדיף. ובאתי להזהירך, רבי יהודה: אל תסמוך על הנס; מוטב שאתה תלך בשל ברזל.

2172 מדכי ירד לפני התיבה, שחייב-קדיש היה אחרי אביו, וצחק כל הקהל על קולו המרוסק. נענה מדכי ואמר:

שוטים, למה אתם צוחקים? כוח נתן הקדוש ברוך-הוא באדם לעשות את בנו יתום, ולא נתן בו כוח לעשות את בנו חזן…

2173 ביש-גדא היה מדכי, ומימיו לא ראה ברכה במעשה-ידיו. נמלך והלך אל הפרנס ואמר לו:

אם אתה מפרנסני מקופת-הקהל – מוטב, אם לאו, – אני נעשה כבען.

שחק הפרנס ואמר:

מה איכפת לי, אם אתה תיעשה כבען?

החזיר לו מדכי:

אם אני עושה כך, מובטח לך, שמכאן ואילך לא תלד אשה בווילנה ולד שיש לו ראש…

2174 יום אחד קודם ערב-פסח שאלו את מדכי:

מה הכינות מצורכי-פסח?

השיב מדכי:

לעת-עתה הכינותי רק מחצית ראשונה.

אמרו לו:

מה פירוש מחצית ראשונה?

פירש מדכי ואמר:

את החמץ כבר ביערתי עד פירור אחרון; מצה עדיין אין לי…

2175 בית קטן היה לו למדכי. נפלה בו דליקה ונשרף. עמד מדכי ושחק. אמרו לו:

מה הנאה יש לך, שביתך נשרף?

החזיר מדכי:

על מפלתם של הפישפשים אני שמח…

2176 גנבים פרצו בלילה לדירתו של מדכי. הקיצה אשתו והתחילה טורדת אותו:

מדכי!… גנבים!…

היסה אותה מדכי:

שתקי מרשעת!… אני כובש פני מבושה, שלא ימצאו כלום, ואת צורחת…

2177 מדכי עמד בשוק וסיפר:

אילו היה רצונו של מקום, יכולתי להרוויח אתמול מאה זהובים בבת-אחת.

אמרו לו:

כיצד היה מעשה?

השיב מדכי:

מטרונית עשירה ביקשה ליתן לי מאה זהובים בשביל שתסתכל בי.

אמרו לו:

מדכי טיפש, למה סירבת?

החזיר מדכי:

אני לא סירבתי, אלא – היא היתה סומית בשתי עיניה…

2178 מדכי עמד בשוק וראה קיטע שתי רגליו יוצא בקביו. אמר מדכי לחבורה של יהודים:

כמה אני מתקנא באדם זה!

תמהה החבורה:

בעלוב זה אתה מתקנא?

החזיר מדכי:

הן; אני מתקנא בו, שאין לצינה שליטה על רגליו…

2179 אף הוא ראה סומא באחת מעיניו ואמר לו:

עתיד אתה למות מיתה קלה.

אמר לו הסומא:

מניין לך?

החזיר מדכי:

לא תצטרך לעצום אלא עין אחת…

[נוסח אחר:

אף הוא ראה קטוע-רגל ואמר לו:

עתיד אתה למות מיתה קלה.

אמר לו הקיטע:

מנין לך?

החזיר לו מדכי:

לא תצטרך לפשוט אלא רגל אחת…]

2180 שאלו לישעיה’קה פייפר:

רבי ישעיה, מתי נולדת?

החזיר ישעיה’קה:

משזקנתי שכחתי. אבל סימן יש בידי: כיוון שנכנס הצרפתי, מיד יצאתי אני…

2181 בחור בן-ישיבה היה יוצא ונכנס בביתו של ישעיה’קה. אמר לו ישעיה’קה:

רחימאי, בקשה גדולה בפי אליך.

שאל הבחור:

מה בקשתך, רבי ישעיה!

החזיר לו ישעיה’קה:

הואיל ומ“אוכלי-ימים”¹²) אתה, שמא תעשה צדקה עמי ועם כל ישראל ודרך-אגב תאכל גם את התעניות של כל השנה?…

2182 כשהזקין ישעיה’קה כהו עיניו. אף-על-פי-כן היה מן הראשונים ל“ותיקין”. אמרו לו:

רבי ישעיה, בהשכמת הבוקר, כשאין איש ברחוב, כיצד אתה מוצא יחידי את הדרך לבית הכנסת?

החזיר ישעיה’קה:

עיני לקו, חוטמי לא לקה… אחרי הריח אני הולך…

2183 שבועות נכנס אצל יהודה-ליב בן-זאב אחד ממכריו ומצא את הבית מקושט ירק פרחים כמנהג ישראל. לשנה נכנס שוב אותו מכר אצל בן-זאב בשבועות, ולא מצא בביתו שום זכר לחג. תמה ושאל את בן-זאב:

מאי-שנא אשתקד ומאי-שנא השנה?

החזיר לו בן זאב:

אשתקד הייתי עדיין מודה במקצת וחייב הייתי בשבועות¹³); עכשיו אני כופר כבר בכל ופטור משבועות…

2184 בן-זאב היה לומד כל-יום מישנה, וכשהגיע למה שאמרו בסוף עוקצים: “עתיד הקדוש ברוך-הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשר עולמות”, שחק ובכה.

אמרו לו חבריו:

מפני מה אתה משחק?

אמר להם:

על שכרם של צדיקים אני משחק ושמח.

חזרו ואמרו לו:

ומפני מה את בוכה?

אמר להם:

על צערם של צדיקים אני בוכה ומצטער. אם נרתיקים של תפילין “**בתים”** הם, ומקומות לתפילה בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות “ערים” הם¹⁴), הרי אני יודע מה עולמות יהיו עולמותיהם של צדיקים…

2185 ישבו יהודים ודנו בחבורה:

איזה עם הוא המאושר שבעמים?

הללו אמרו:

עם, שנתן לו אלהים ארץ טובה ורחבה.

והללו אמרו:

עם, שנתן לו אלהים תרבות טובה ורחבה.

היה שם אייזיק-מאיר דיק, נענה ואמר:

לא זה ולא זה, אלא מאושר שבעמים הוא עם, שבקי בתקיעת-שופר.

אמרו לו:

רבי אייזיק-מאיר, שטות זו מניין לך?

החזיר אייזיק-מאיר:

לא שטות היא זו, אלא מקרא מפורש הוא: “אשרי העם יודעי תרועה”¹⁵)…

2186 שאלו לאייזיק-מאיר דיק:

דויד מלך-ישראל משבח לקדוש ברוך-הוא ואומר: “לא ינום ולא יישן שומר-ישראל”¹⁶). אלא מה עושה הקדוש ברוך-הוא כל הלילה?

החזיר אייזיק-מאיר:

כל הלילה עושה הקדוש ברוך-הוא חבילות של צרות וייסורים, ולמחר הוא מחלקן לבניו…

[ב]

2187 אייזיק מאיר דיק היה אומר:

רצונכם שתדעו, כמה מועיל “אל מלא רחמים” למתים, – צאו ובידקו, כמה מועיל “מי-שבירך” לחיים…

2188 הוא היה אומר:

בשביל אות אחת קילקלו מסדרי התפילות את “הסידור” כולו:

סידרו “חברים כל ישראל”, והיה להם לסדר: "חזירים כל-ישראל…

2189 אגדה של ליצנים:

ראש חודש ניסן כבה אורה של גיהנום ויצאו הרשעים לטיול. פגש המן את פרעה ואמר לו:

אדוני מלך, טענה ותביעה יש לי עליך, שהקדחת תבשילך. בשלמא אני, תלוי הייתי בדעתו של מלך טיפש, ולא נתקיימה מחשבתי שחשבתי על היהודים. אבל אתה, שמלכת על שבע ועשרים ומאה מדינה, כיצד הגעת לידי מכשלה זו, שלא עלה בידך לעשות ליהודים כאשר זממת לעשות להם? ולא עוד, אלא שבעטייך זכו גם לחג גדול כל שנה ושנה.

החזיר לו פרעה:

אישי המן, היפך הדברים. אתה הוא, שבעטייך הם זוכים לעשות כל שנה ושנה חג יפה של משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו. ואילו אני, מה חג הם חוגגים בעטיי? דואבים ומכלים כוחם וממונם קודם פסח, משברים שיניהם ורעבים בפסח, וחולים וכואבים אחרי פסח…

2190 מדרש ליצים:

ארבעה מינים של סוכות מה הם באים ללמדנו?

רידפו ולווּ מפּנים ומאחור, ריגזו וחיטפו מימינכם ומשמאלכם, – אחד למאה מכם אולי יעלה מעלה-מעלה, ותשעים ותשעה למאה מכם ודאי ירדו מטה-מטה…

2191 משיחותיו של ליצן:

כשהוא אומר: “לי הכסף ולי הזהב”¹⁷) – איני מאמין. מעשה וביקש לקיים “ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול”¹⁸) – ולא היה בידו, הוצרך לפתות את ישראל, שינצלו את מצרים¹⁹. וכשהוא אומר: “אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני הוא ולא אחר”²⁰) – אני מאמין באמונה שלימה: צרות וייסורים ומכות יש לו באוצרו עד בלי די…

2192 יש מדרש-פליאה: “בשעה שהלך אברהם לשחוט את יצחק, בא מלאך וטינף לו סכינו”. והרי שלוש פליאות בדבר: ראשית, כלום לא במצוותו של מקום הלך אברהם לשחוט את יצחק, ומה רשות היתה לו למלאך לטנף סכינו? שנית, שמא לא די ב“אל תשלח ידך אל הנער”²¹), שהוצרך המלאך לטנף את הסכין? ושלישית, חזרתי על כל המדרשים שבעולם ולא מצאתי מימרה זו, ואין לך פליאה גדולה הימנה, שמימרה של-שטות כמותה לא נאמרה בשום מדרש מן המדרשים…

2193 סיפרו על חסיד סגפן, שהוא יושב בתענית משבת לשבת. היה שם ליצן אחד, נענה ואמר:

הרי זה כלב שבכלבים.

רגשה על החבורה:

כיצד אדם מישראל מנבל את פיו כנגד צדיק וחסיד?

החזיר הליצן:

מה תצעקו עלי? גמרא מפורשת היא: “יודע הקדוש ברוך-הוא בכלב, שמזונותיו מועטים, לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים”²²). ומכאן, שאותו חסיד, שאכילתו שוהה במעיו ו' ימים, כלב שבכלבים הוא…

2194 שאלו לליצן:

מפני-מה “כעסנים הם הכוהנים?”²³

החזיר הליצן:

מפני שאומרים להם: “רחצו ידיכם”²⁴), ולאכול אין נותנים להם…

2195 ראשון של פסח עמד משה יו­ֹג בתוך חבורה של יהודים בבית המדרש והיקשה קושיה עצומה:

רבי יהודה, שהיו בידו סימנים יפים כאלה שאמר בהגדה, מה טעם לא נתן אותם לתמר?

היה שם ליצן אחד ותירץ:

אילו נתן הוא לתמר דצ“ך, עד”ש, באח"ב, היתה היא נותנת לו – מכות…

[א]

2196 חריף מובהק ישב וגרס. הפסיק ממשנתו וניפנה למקום שניפנה. שב וביקש לחזור למשנתו – ולא יכול: לא מצא משקפיו על הגמרא שלפניו. זקף אגודלו והתחיל דן בינו לבין עצמו:

המשקפים שלי היכן הם? תאמר: בא אדם ונטל אותם? ממה-נפשך קשה: אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים; אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? תאמר: בא גנב וגנב אותם? הדרא קושיה לדוכתא: מה הנאה תהא לו מהם ולמי ימכרם? אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים; אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? – על-כורחך אתה אומר: נטל אותם אדם, שזקוק למשקפיים ובאמת יש לו משקפיים, אלא שנאנס לצאת ועקרם מעל-גבי חוטמו והניחם על-גבי מצחו ויצא ושכח, ומחמת שיכחה נטל את המשקפיים שלי.

טפח החריף בידו על הגמרא:

הואיל וכך, נאמר עדיפה מזו: שמא אני גופי נאנסתי לצאת ועקרתי משקפי מעל גבי חוטמי והנחתים על-גבי מצחי ויצאתי ושכחתי? משמש מצחו בידו, מצא משקפיו ונחה דעתו:

השתא אתי שפיר…

2197 אור לשישי בשבת ישבו תלמידי-חכמים בבית המדרש וחזרו על “השיעורים” של השבוע. אחד מהם חטפתו שינה. וכשהקיץ, הרגיש, שהיארמולקה נשמטה לו מראשו ואיננה. מיד הוציא מטפחתו מכיסו וכיסה ראשו, אף נסתכל לצדדים וראה: בסוף השולחן, מקום שישב חברו תחילה, מונחת יארמולקה יתומה, שאין לה בעלים. עמד ודן עם נפשו:

אם תאמר: יארמולקה זו שלי היא, היכן יארמולקה שלו? ואם תאמר, שלו היא, היכן יארמולקה שלי?

נמלך והשיב:

לעולם שלי היא, אלא מה, היכן יארמולקה שלו – מאי חזית, שאני חייב לחשוש ליארמולקה שלו, שמא להיפך, והוא חייב לחשוש ליארמולקה שלי?

נטל את היארמולקה, חבשה לראשו ונחה דעתו…

2198 מלמד גילגל עם בניו של מוכסן בכפר. שלח מכתב לאשתו וכתב לה:

“… ועוד אני מבקש, שתשלחי לי על-ידי הערל המוכ”ז סנדליך שלך. ובכוונה תחילה כותב אני ‘סנדליך שלך’, שאם אכתוב ‘סנדלי שלי’, תקראי את ‘סנדלי שלי’ ותשלחי לי סנדליך שלך, ומה צורך יש לי בסנדליך שלך? לפיכך מדייק אני וכותב ‘סנדליך שלך’, כדי שתקראי ‘סנדליך שלך’ ותשלחי לי סנדלי שלי…"

2199 שבוע ימים עשה בנימין-בינוש הצמר בבודאפשט למכור צמרו. עכשיו הוא שב למארמורוש: שם ביתו. לבו טוב עליו, וכרטיס קנה של המחלקה השנייה.

אחת בשנה, אחרי מכירה טובה ומוצלחת, רשאי גם הוא לטעום טעם של מחלקה שנייה, שמפונקים נוסעים בה.

ממולו יושב אדם הדור בלבושו, סיגרה יפה בפיו, עיתון של גויים בידו, והכרת פניו עונה בו, שמזרעו של אברהם הוא.

נכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים וראה בנימין-בינוש, שגם אותו הדור נוסע למארמורוש, תהה והתחיל דן עם נפשו:

שכנו זה מי הוא, ומה לו ולמארמורוש? תאמר: לחתונתו של הדוקטור הוא נוסע? אי אפשר. מעכשיו ועד חתונתו של הדוקטור יותר משבועיים, ומה יעשה כל אותם הימים והלילות? ישב וילמד משניות עם תפארת-ישראל או מסכתא נדרים עם הר"ן? – תאמר: לשם שידוך הוא נוסע למארמורוש? שטות! שמא כלה ראויה לו ימצא במארמורוש? מי? אסתרק’ה, בתו של משה-גרשון המוכסן – בתולה, שהיא למעלה משלושים? או אולי לאה’קה, בתו של חיים-יוסל המלוה? חס ושלום! משכיל הדור כמותו לא יתחתן בנשך מוצץ-דם?… אם-כן, מי הוא שכנו, היושב ממולו ומה לו ולמארמורוש? סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, לעס זקנו –ופניו אורו:

ברוך השם! יגע ומצא… מאיר כוהן הקבלן פשט את הרגל, אלפים ורבבות שמט, ולעניין שמיטה גדולה זו נוסע הלה למארמורוש… בתורת בעל-חוב לגבות את חובו? לא; אי אפשר. הרי הוא יושב וקורא את העיתון-במנוחה שלימה ופניו שקטים ונוחים כאדם, שאין לו שום דאגה בלבו. אלא מה עניינו אצל השמיטה של מאיר? עורך-דין הוא ומאיר מביאו אליו מבודאפשט הבירה, כי יעמוד לימינו וילמדהו דרך, שלא יצטרך להקיא חיל-זרים שבלע. השתא ניחא… ברם, גנב זה, מאיר, שרימה וזייף ועשה כל דבר אסור, כיצד אינו מתיירא לסכן נפשו ולגלות חטאיו ופשעיו לאדם זר?

שוב סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, שוב לעס זקנו ושוב אורו פניו: מניין אתה אומר, שאדם זר הוא? שמא ממשפחתו של מאיר הוא, בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר, ובבודאפשט הוא יושב ועורך-דין הוא?… לא; אי אפשר. כלום הוא, בנימין-בינוש, את החופה של שפרינצה אינו זוכר? לפני עשרים ושש שנים היתה החופה, בזי"ן אדר, בחצר בית-המדרש הירוק. ואילו הלה קרוב לבן שלושים וחמש הוא. לא פחות…

הרף-עין – וחיוך קל ריפרף לו לבנימין-בינוש על שפתיו:

בנימין-בינוש טיפש, מנא לך שהוא בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר? שמא הוא בנו של מיכ’קה, אחיו של מאיר? פשיטא!… חתונתו של מיכ’קה היתה בחמישה-עשר בשבט, לפני שלושים ושבע שנים, החופה היתה בחצר בית-המדרש של הכנסת-אורחים, והלה בנו הוא, עורך-דין ויושב בבודאפשט. דוקטור כוהן, עורך-דין בבודאפשט… לא; אי אפשר. דוקטור, עורך-דין בבודאפשט יקרא לעצמו כוהן ולא ישנה שמו? כלום שוטה הוא, הרוצה בליגלוגם של הבריות? על-כורחך אתה אומר, ששינה שמו. עכשיו מסתמא קוֹבאטש שמו. אמור מעתה: דוקטור קובאטש, עורך-דין בבודאפשט, ולעניין השמיטה הגדולה של מאיר דודו הוא נוסע למארמורוש. ברור כשמש!…

מיד קם בנימין-בינוש ואמר לשכנו, היושב ממולו:

מר דוקטור קובאטש, שמא מותר לפתוח קצת את החלון?

השיב הלה:

ודאי מותר לפתוח את החלון. אבל מהיכן יודע מר, שדוקטור קובאטש אני?

נהנה בנימין-בינוש והחזיר:

מהיכן אני יודע? דבר זה העליתי מפלפולי…

2200 מעשה ונכנסו ראובן שמעון ולוי לבית, שלושתם מפוחמים, ובבת-אחת פרץ צחוק מפיהם. שכך צחוקו של לוי, והוא התחיל דן בינו לבין עצמו:

אני צוחק, משום שראובן ושמעון מפוחמים. ראובן צוחק, משום ששמעון מפוחם, ושמעון צוחק משום שראובן מפוחם. כיוצא בזה ברור ומובן, מפני-מה ראובן ושמעון אינם תמהים עלי, שאני צוחק: ראובן סבור, שאני צוחק לשמעון, ושמעון סבור, שאני צוחק לראובן. אבל לא ברור ולא מובן, מפני-מה אין ראובן תמה, ששמעון צוחק, ואין שמעון תמה, שראובן צוחק?

שעה מועטת תמה על ראובן ושמעון, שאינם תמהים זה על זה, ולסוף החזיר תשובה לעצמו:

על-כורחך אתה אומר, שגם אני מפוחם, וראובן סבור, ששמעון צוחק לי, וכנגדו סבור שמעון, שראובן צוחק לי…

2201 חריפי הישיבה ישבו ודנו:

אדם מהיכן הוא גדל, – מלמטה או מלמעלה, מרגליו או מראשו? נענה אחד ואמר:

לפני שנתיים קנה לי אבא מכנסיים. אותה שעה, כשהייתי לובשם, היו נגררים לי על הקרקע, ואילו עכשיו כשאני לובשם, אין הם מגיעים לי לקרסולי. שמע-מינה: אדם מרגליו הוא גדל.

נענה שני ואמר:

היפך הדברים. אתמול יצאתי לשוק ונתקלתי בגונדה של חיילים. נסתכלתי בהם וראיתי: מלמטה רגליהם שוות, ומלמעלה – זה נמוך וזה גבוה. נמצאת למד: אדם מראשו הוא גדל…

2202 שוב ישבו חריפי הישיבה ודנו:

שבר מה דינו – משא או נוי? אם תמצי לומר משא, – למה התירו לטלטלו בשבת, ואם תמצי לומר נוי, – למה אין תולים אותו בצוואר? פשט לה אחד מן החבורה:

שבר משא הוא. למה התירו לטלטלו בשבת? מפני תיקון העולם – שרבים צריכים לו.

נענה שני ואמר:

לא כי, שבר נוי הוא. ולמה אין תולים אותו בצוואר? מפני כבוד-הבריות – שלא לבייש מי שאין לו…

2203 מפילפוליהם של חריפי הישיבה:

חריף ראשון: כשאתה מפלה כליך ומוצא פרעוש, כיצד אתה מבחין בין זכר לנקבה?

חריף שני: סימן מובהק יש לכך: אם הוא קופץ ונעלם, בידוע שזכר הוא, ואם היא קופצת ונעלמת, בידוע שנקבה היא…

2204 חריף ראשון: פרעוש מותר להורגו בשבת, או אסור להורגו בשבת?

חריף שני: פרעוש מותר להורגו בשבת.

חריף ראשון: וכינה מותר להורגה בשבת, או אסור להורגה בשבת?

חריף שני: כינה אסור להורגה בשבת.

חריף ראשון: מאי-שנא פרעוש ומאי-שנא כינה?

חריף שני: פרעוש קפצן הוא וחיישינן, שמא יקפוץ ויברח; כינה זחלנית היא, ויש שהות להורגה במוצאי-שבת…

2205 חריף ראשון: מפני-מה פרעושים לובשים שחורים?

חריף שני: מפני שהם שרויים באבלוּת.

חריף ראשון: על מי הם שרויים באבלות?

חריף שני: על אבותיהם שנהרגו הם שרויים באבלוּת.

חריף ראשון: אם-כן, למה הם קופצים ואין הם יושבים על הקרקע כדינם של אבלים?

חריף שני: מחמת סכנה הם קופצים, שמא יהרגו גם אותם, וסכנה דוחה אבלות.

חריף ראשון: תינח חול, אבל שבת ויום-טוב, שהריגת בעל-חי אסורה, למה הם קופצים?

חריף שני: עם-הארץ! כלום אבלות נוהגת בשבת ויום-טוב?…

2206 חריף ראשון: מהיכן למד שלמה תיקון-עירובין?¹

חריף שני: שנינו: “לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא”². ומכאן דן שלמה קל-וחומר: אם מחט משא היא, אינו דין שיהא חוט מחיצה?…

2207 חריף ראשון: שני “יקום פורקן” למה?

חריף שני: גזירה, שמא יקפוץ אחד מהם ויברח.

חריף ראשון: אם-כן, מה טעם יש רק “מי שבירך” אחד?

חריף שני: אף “מי שבירך” היו שניים, ואחד קפץ וברח…

2208 חריף ראשון: הא ב“קורח” למה?

חריף שני: שאלה של הדיוט אתה שואל. שמא ראית מימיך הא ב“קורח”?

חריף ראשון: לא כך אני שואל, אלא כך אני שואל: אילמלי ניתנה הא ב“קורח”?

חריף שני: אף זו שאלה של הדיוט: הא ב“קורח” למה?

חריף ראשון: חכם! קושיה זו שלי היא: הא ב“קורח” למה?…

2209 חריף ראשון: למה דווקא המן נקרא רשע? אי משום “להשמיד ולהרוג” – הרבה היו כמותו.

חריף שני: כשביקש המן להשמיד ולהרוג, היה לו לעשות כך בתשעה-באב, המוכן לפורענות, ולא בפורים, המוכן למשתה ושמחה. אלא לאו רשע היה והתכוון לבלבל שמחתם של ישראל…

2210 חריף ראשון: מניין אתה אומר, שכל אדם ראוי לו שישתה יי"ש כל-יוֹם?

חריף שני: קל-וחומר משלמה, עליו השלום. מה שלמה, שהיה חכם מכל אדם, שתה יי"ש כל-יום, סתם אדם לא כל-שכן.

חריף ראשון: היכן מצינו, ששלמה שתה יי"ש כל-יום?

חריף שני: אלא מה, שלמה אכל יי"ש כל-יום?

2211 חריף ראשון: יארמולקה מן התורה מניין?

חריף שני: ממקרא שכתוב: “ויאמר ה' אל אברהם: לך לך!”³ – כלום הלך אותו צדיק בגילוי-ראש בלי ירמולקה?…

2212 ישבו בחורי הישיבה ודנו:

תרנגול כשהוא קופץ על השולחן וקורא, למה הוא עוצם עיניו?

הסביר המחודד שבהם:

אילו לא היה הדיוט, לא היה קופץ ולא היה קורא; עכשיו, שהדיוט הוא, בידוע, שגם בעל-גאווה הוא, ומחמת כך הוא קופץ וקורא ועוצם עיניו, למען יראו וידעו הכל, שבקי הוא בקריאה בעל-פה…

2213 שוב ישבו בחורי-הישיבה ודנו:

כמה גובהו של עוג מלך הבשן?

נענה המחודד שבהם ואמר:

גובהו של עוג מלך הבשן – “זמן” שלם⁴.

תהו חבריו ואמרו לו:

פרש דבריך.

הסביר המחודד:

ראש-השנה הלך עוג מלך הבשן לתשליך ונעליו קרועות. אחזה צינה את רגליו, ולא הגיעה הנזלת לחוטמו עד ערב-פסח…

2214 ז’ורנאל לדברי מוֹדה נפל לידיהם של בחורי-הישיבה, עיינוּ בו ומצאו: אדם אחד צילינדר לו בראשו וכסיות לו בידיו. תהו ואמרו זה לזה:

ממה נפשך: אם חורף היום – צילינדר למה, ואם קיץ היום – כסיות למה?

קם החריף שבהם ותירץ:

לעולם קיץ היום, ובדין הוא חובש צילינדר. אלא מה, כסיות למה לו? – ערב תשעה-באב היום, ולקטוף ברקנים לקינות הוא הולך…⁵

2215 כשהמליכו בישיבה של וולוז’ין את “הרב לפורים”⁶, פתח ואמר:

הריני כבן-עזאי בשוקי טבריה ומוכן ומזומן להשיב על כל דבר קשה, שיביאו אלי.

קם תלמיד אחד ושאל:

הכתוב אומר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם-כן, למה זה אנכי? ותלך לדרוש את ה' "⁷. וקשה: מה ראתה רבקה, שהלכה לדרוש את ה', ולא הלכה לדרוש את המיילדת?

תירץ “הרב”:

התורה מעידה על רבקה, “כי עקרה היא”, ובזכות “ויעתר יצחק” בטלה גזירה מעליה ונתעברה. כיוון שהתחילו הבנים מתרוצצים בקירבה, התחילה היא מטיחה דברים כלפי מעלה: “הואיל והכל בזכותו של יצחק, ולא בזכותי, היה לו ליצחק להתעבר, ולמה זה אנוכי, – מה לי ולייסורי העיבור? שמא אין שעתו של יצחק פנויה לכך, בשביל שהוא צריך ללכת לבית-המדרש? ישא הוא במקומי יסורי העיבור, ואני אלך במקומו לבית-המדרש”. מיד – "ותלך לדרוש את ה' "…

קם תלמיד שני ושאל:

אסתר ציוותה למרדכי ואמרה לו: “לך כנוס את כל היהודים”⁸, – מפני-מה נתחייבוּ ישראל שבאותו דור קנס?

תירץ “הרב”:

המן הרשע מכר את ישראל⁹, ומשנה מפורשת היא: כל מקום שיש קנס, אין מכר¹⁰; לפיכך נתחייבו ישראל קנס – לבטל את המכר…

קם תלמיד שלישי ואמר:

שמענו על מורנו ורבנו, שכוחו גדול לתרץ קושיות ובעיות לא רק בו במקום, אלא גם ממקום אחר. והרי קושיה עצומה בפי, ויטרח נא מר לתרץ ממקום אחר.

השיב “הרב”:

נעניתי לך, בני. פתח פיך ויאירו דבריך.

היקשה אותו תלמיד:

אמר הכתוב: “ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו; ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו”.¹¹ בשלמא “כבוד עושרו” – ניחא: אין אשה בקיאה בעסקי בעלה. אבל “רוב בניו” – היא ידעה כמותו, ומה הוצרך לספר לה?

השיב “הרב” ואמר:

הרי אני מתרץ – ממקום אחר…

2216 איבעיא להו לתלמידי ישיבת וולוזין:

מזל מאדים מהו – מדבר-שממה, או ארץ נושבת?

פשט לה אחד מחריפי הישיבה ואמר:

מסתבר, שמזל מאדים מדבר-שממה הוא. תדע שכך, שהרי הישיבה אינה משגרת שד"ר לשם…

2217 שאלה שאל מפולפל את חברו:

טה שאנו שותים, מהיכן הוא נמתק: מחמת הסוכר, שמטילים לתוכו, או מחמת הכפית, שבוחשת בו?

החזיר לו חברו:

הסברה מחייבת: טה נמתק מחמת הכפית, שבוחשת בו. ראיה לכך כל-זמן שאין הכפית בוחשת בו, אין הוא נמתק.

חזר ושאל מפולפל ראשון:

אם-כן הסוכר למה?

הסביר לו חברו:

הסוכר סימן הוא לכפית – עד מתי תהא בוחשת…

[נוסח אחר:

שאלו למפולפל:

מה הנאה יש לך מן העישון?

השיב המפולפל:

לא לשם הנאה אני מעשן; לשם “מוחין” אני מעשן.

אמרו לו:

אם לשם “מוחין” בלבד אתה מעשן, טבק למה לך? דייך במקטרת ריקה, בלי טבק.

החזיר המפולפל:

אם תהא המקטרת ריקה, בלי טבק, כיצד אדע, אימתי להפסיק את העישון?…]

2218 שוב שאל מפולפל לחברו:

בשלמא אנו זקוקים לכתיפות, שלא יישמטו המכנסיים מעלינו. אבל תושבי אמריקה, שראשיהם למטה ורגליהם למעלה, כתיפות למה להם?

החזיר לו חברו:

אף תושבי אמריקה זקוקים לכתיפות – שהם לא יישמטו מתוך המכנסיים…

2219 ועוד שאל מפולפל לחברו:

מי שראשו מרתת, כיצד מגלחים אותו ואין התער פוצע אותו?

הסביר לו חברו:

מי שראשו מרתת, מגלחו גלב שידיו מרתתות…

2220 קל-וחומר של מפולפלים:

מה חומץ, שאינו מתוק, חמיץ הוא, – דבש, שהוא מתוק, אינו דין שחמיץ הוא…

2221 בחבורה של מפולפלים נשאלה שאלה:

מה ראה אברהם אבינו להטריח את אליעזר עבדו, שילך לחרן ויקח משם אשה ליצחק? היה לו ליצחק לישא את “בּכֹּל” אחותו¹², כדרך שאברהם עצמו נשא את שרה אחותו¹³.

החזיר הגדול שבחבורה:

בן כמה היה יצחק בקחתו את רבקה לאשה? בן ארבעים היה¹⁴. הווה אומר: הרבה שנים לאחר שכבר הגיע לפרקו. וחס לו לאותו צדיק, שיהא שרוי בלי אשה, עד שגמרא בבא-בתרא תזמין לו אחות לאשה, וכל אותם הדורות יבוא, חלילה, לידי הירהורי עבירה…

[נוסח אחר:

… החזיר הגדול שבחבורה:

יצחק, עליו השלום, עמד על רצונו, שאשתו תהא אשה אליבא דכולא עלמא, ולא אליבא דאחרים בלבד…

נוסח שלישי:

החזיר הגדול שבחבורה:

יצחק, עליו השלום, ביקש שאשתו תהא אשה על-דרך הפשט, ולא על דרך הדרש…]

2222 שאלו למחודד:

מפני-מה דרכה של הגמרא לשאול “מאי טעמא דתנא קמא”, ואין דרכה לשאול “מאי טעמא דתנא בתרא”? שמא משוא-פנים יש בדבר? הסביר המחודד:

יפה שואלת הגמרא. בשלמא תנא בתרא כבר שמע דעתו של תנא קמא ודין הוא שיאמר ההיפך; מה שאין כן תנא קמא, שלא שמע עדיין דעתו של תנא בתרא, מניין הוא יודע לאמר ההיפך?…

[ב]

2223 כשתיקנה המלכות ספרי-פקודים וגזרה, שמכאן ואילך ייתמו “נעלמים”¹⁵ מישראל, בא יהודי ליטול עצה מחברו:

כיצד ירשום את בנו בספר-הפקודים? יגרע ממספר שנותיו, כדי להרחיק זמנו לצבא ודיה לצרה בשעתה, – כל אותן השנים לא יהא ראוי לנישואין ויסתאב. – יוסיף על מספר שנותיו, כדי שיקדים וייפטר, – מה לו למהר? שמא בינתיים יבוא, אם ירצה השם, משיח וייבטל שיעבּוּד מלכיות?

עיין חברו ואמר לו:

עצתי, שלא תוסיף ולא תגרע, אלא תרשום שנותיו כהוויתן.

נעשו פניו של האב תמהים וענה ואמר:

מודה אני, חכמה מחוכמה כזו לא עלתה על דעתי כלל…

2224 אסון קרה לחשוב אחד מחשובי הקהילה: בתו הבתולה נתפתתה. נמלך והלך אל הרב, כי ירשום בפנקס-הקהילה, שמוכת-עץ היא. עשה הרב בקשתו, כתב וחתם והוסיף:

"היום יום א' לסדר כי האדם עץ השדה "¹⁶…

2225 ההוא שחש במעיו. עשו לו ניתוח ומצאו שתי אבנים בכיסו.

קראו עליו:

“לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן”¹⁷ …

2226 שאלו למחודד:

מה טעם אנו עושין בסדר של פסח זכר לטיט ולמרור של ישראל במצרים, ואין אנו עושים זכר ל“רכוש גדול”, שהוציאו ישראל ממצרים?

השיב המחודד:

טעמו של דבר, שהטיט והמרור עדיין לא פסקו, ואילו הרכוש הגדול לא נשתייר ממנו אפילו זכר…

2227 מחודד אחד היה אומר:

זה כלל גדול: פרוסת לחם ממורחת חמאה, כשהיא נופלת לקרקע, הרי היא נופלת כשהחמאה למטה.

תאמר: בעיניך ראית פרוסה ממורחת חמאה שנפלה לקרקע, והחמאה למעלה? פירכה של-חינם היא: אותה פרוסה נמרחה לא מצידה הראוי…

2228 שאלו למחודד:

סוס למה נבהל, כשהוא רואה אבטומוביל הולך?

החזיר המחודד:

שמא לא היית אתה נבהל, אילו ראית מכנסיים הולכים מאליהם?…

2229 אורח בא מפולניה לקהילה חשובה באשכנז ומצא, שהקהילה אין לה אלא בית-כנסת אחד, קטן וצר. פנה לשמש ואמר לו:

תמה אני, כיצד נכנסים כל בני-הקהילה לבית-כנסת קטן כזה שלכם?

הסביר לו השמש:

אילו נכנסו כל בני-הקהילה לבית-הכנסת, לא היו נכנסים כולם; עכשיו, שלא כולם נכנסים לבית-הכנסת הרי הם נכנסים כולם… (עיין כרך שני, סימן, 1867)

2230 אורח בא לכפר ומצא עדה קטנה של עשרה מישראל, ולעדה בית לתפילה ומקום לבית-עלמין. אמר להם:

ממה נפשכם: אם אין אימת מלאך-המוות עליכם, שיפחית מספרכם ולפיכך ייחדתם לכם בית למניין-עשרה, – מקום לבית-עלמין למה לכם? ואם אימת מלאך-המוות עליכם, שמא יפחית מספרכם, ולפיכך ייחדתם לכם מקום לבית-עלמין, – בית למניין-עשרה למה לכם?

החזיר לו אחד מהם:

בית למניין-עשרה יש לנו – בשבילנו, מקום לבית-עלמין – בשביל אורחים…

2231 שניים ביקשו להתפלל מנחה בעשרה, ולא היו אלא הם. אמר אחד לשני:

צא וחשוב: אני ואתה – שניים; אתה ואני – שוב שניים; אני לחוד ואתה לחוד – עוד שניים. הרי שישה. עשה גם אתה חשבון כזה – ונהיה יחדיו שנים-עשר.

נענה השני ואמר:

אם-כך, נמצאים שניים מיותרים, ואני ואתה יכולים להסתלק…

2232 שפּוֹרטוֹ ובטיטוֹ טיילו יחדיו ברחוב. נתקל שפּוֹרטוֹ באבן ונפל. נסתכל בו בטיטו ומילא צחוק פיו. רגז שפּוֹרטוֹ ושאל:

לשמחה מה זו עושה?

החזיר לו בטיטו:

“בנפול אויבך אל תשמח” אמר הכתוב¹⁸, ואילו אתה – אוהבי, ולא אויבי…

2233 אמר שפורטו לבטיטו:

מה זה ועל מה זה אתה שמח היום?

החזיר לו בטיטו:

אלא מה, אבכה היום? “בכה תבכה בלילה” כתיב¹⁹ …

2234 שפורטו פיקח בשתי עיניו, ובטיטו סומא בעין אחת. אמר בטיטו לשפורטו:

אף-על-פי שאני איני שולט אלא בעין אחת, ואתה שולט בשתי עיניך, מכל-מקום רואה אני בעיני האחת כפליים כמה שאתה רואה בשתי עיניך.

תמה שפורטו:

היכי תמצי?

החזיר לו בטיטו:

אתה מסתכל בי ורואה רק עין אחת, ואילו אני מסתכל בך ורואה – שתי עיניים…

2235 שפורטו ובטיטו ישבו לשחק בקלפים ונפלה תיגרה ביניהם.

אמר בטיטו לשפורטו:

עלי אני תמה, שישבתי לשׂחק עם איש כמוך, היושב לשׂחק עם איש, שאינו מסרב לשחק עם איש כמוך…

2236 שניים באו לדין וטען התובע:

קדירה בריאה השאלתיך, ואתה החזרת לי שבורה.

השיב הנתבע:

לא היו דברים מעולם! ראשית, מימי לא שאלתי קדירה ממך; שנית, כששאלתיה ממך היתה שבורה; ושלישית, כשהחזרתיה לך – היתה בריאה…

2237 ההוא שאמר לחברו:

לא לחינם אמר שלמה “אין כל חדש תחת השמש”²⁰, ומצרים תוכיח. חוקר אחד חפר שם מתחת לקרקע ומצא חוטי ברזל דומים לאלו של טלגרף, ומכאן ראיה, שבימי פרעה מלך מצרים כבר ידעו חכמת הטלגרף.

החזיר לו חברו:

גדולה מזו אני יודע. חוקר חפר בבבל מתחת לקרקע, ולא מצא חוטי-ברזל של טלגרף, ומכאן ראיה, שבימי נבוכדנאצר מלך בבל כבר ידעו חכמת הטלגרף האלחוטי…

2238 במחסנו של סוחר לפוזמקאות אבדו הרבה פוזמקאות של-משי. נמלך הסוחר ופירסם מודעה בעיתונים: אבדו לו פוזמקאות של-צמר, ומשיב האבידה יקבל פרס. קרא אחד ממכריו את המודעה ושאל לו:

לא פוזמקאות של משי אבדו לך?

הן, – השיב בעל האבידה. – פוזמקאות של משי.

אם-כן, – תמה מכרו, – למה אתה כותב במודעה פוזמקאות של-צמר?

שיננא! – החזיר לו בעל האבידה. – אם אני כותב פוזמקאות של-משי, מי פּתי יחזירן לי?…

2239 שאלו למחודד:

מה בין אופטימיסטון לפסימיסטון?

החזיר המחודד:

הנה כעך: אופטימיסטון מסתכל בו ורואה כל מה שמסביב לחור;

פסימיסטון מסתכל בו ואינו רואה אלא את החור בלבד…

2240 ההוא ששאל את חברו:

מה בין רכוש לעבודה?

החזיר לו חברו:

מנה יש לי בידי, ואני מלוה אותו לך – הרי זה רכוש; למחר אני בא לגבות את המנה מאתך – הרי זו עבודה…

2241 ההוא שכעס על חברו ואמר לו:

ידידי, חמור אתה.

החזיר לו חברו:

עכשיו אני תוהה ואיני יודע, אם ידידך אני בשביל שאני חמור, או שאני חמור בשביל שידידך אני…

2242 ההוא שאמר לפקידו:

טול קורה מבין הקורות שלנו וחתוך אותה לשלושה. אמר והלך לו.

עמד הפקיד ודן עם נפשו:

הכוונה מהי: שלשה חיתוכים בשביל שיהיו ארבעה גזרים, או שני חיתוכים בשביל שיהיו שלושה גזרים?

הלך ושאל את הרב. פשט לו הרב:

מסתבר, שהכוונה היא שלשה חיתוכים וארבעה גזרים, שאילמלי התכוון לשני חיתוכים ושלושה גזרים, היה לו לאמר: “חתוך אותה שניים”. ואם תאמר: אפשר היה לפרש חיתוך אחד ושני גזרים? אילמלי כך, היה לו לאמר: “חתוֹך אחד”, ושוב לא היה שום מקום לספיקות…

2243 אפרים כוהן, המנהל של בית-הספר למל בירושלים, ואחיו האגרונום חיים כוהן היו דומים בקלסתרי פניהם זה לזה. פעם אחת נזדמנו שניהם יחדיו למוסד ציבורי יהודי באנגליה, ואמר המנהל לאפרים:

מתחילה, כשראיתיך מרחוק, סבור הייתי, שאתה אחיך; אחר-כך, כשנשאת רגלך לגשת אלי, סבור הייתי, שאתה הוא ולא אחיך; ועכשיו, כשאתה עומד לפני, מסתכל אני בך ורואה, שאתה לא אתה ולא אחיך…

(א' כהן-ריס, “מזכרונות איש-ירושלים” א', תל-אביב תרצ"ד, עמוד 218)

2244 משיחותיהם של בני-ברית:

ראשון: מה שלומך?

שני: מה שלום יש ליהודי?

ראשון: מה פרנסתך?

שני: מה פרנסה יש ליהודי?

ראשון: מצאת לך דירה?

שני: שמא אין דירות בעיר?

ראשון: הגידה נא, מפני-מה דרכו של יהודי להחזיר שאלה לשאלה?

שני: אדרבה, הגידה נא אתה, מפני-מה לא תהא דרכו של יהודי להחזיר שאלה לשאלה?…

---

---

(במידת האפשרות ניתן בפרק זה סדר אישים כרונולוגי. יוצאת מן הכלל “החבורה הוולוז’ינית”. הבאתי את כולה כחטיבה מיוחדת לעצמה תיכף אחרי הגר“א וזקן מקורביו, רבי יעקב דובנה, ועם סיומה חזרתי לדורו של הגר”א. –

מודגשת “במידת האפשרות” להודיעך, שלגבי אישים מעטים לא עלה בידי למצוא תאריכים מדוייקים, והם מסודרים בסוף. )

[א]

2245 תיכף אחרי מות ענן נשיא הקראים ירש את כסאו – כפי שמספרת המסורת – שאול בנו. קראו עליהם הרבנים:

“כלה ענן וילך, כן ירד שאוּל, לא יעלה” ¹…

2246 כשנדונו מלשיני הרמב"ם במוֹנפּליה, שתיקצץ לשונם (ד' אלפים תתקצ"ד), המליץ עליהם כפי הנראה רבי אברהם בן-חסדאי:

“שתו בשמים פיהם­ ולשונם תהלך בארץ” ²…º

(גרץ, ספרו הגדול, 2 VI I, עמוד 62).

2247 רבי אהרן בן-יוסף הקראי שלח את ספרו “המבחר” לרבי משה בן-נחמן (הרמב"ן). שרף רבי משה את הספר וכתב למחברו:

“וישרוף משה את העגל, אשר עשה אהרן” ³… º

2248 רבי יצחק אבוהב הספרדי, בעל “מנורת המאור”, היה סומא באחת מעיניו. פעם אחת יצא לטייל, הוא ושלושה מתלמידיו עמו, וכשעייפו ישבו כולם יחדיו על אבן גדולה לנוח. אחד מן התלמידים הציקתו רוח בדיחה, פתח ואמר:

נתקיים בנו מקרא שכתוב: “על אבן אחת שבעה עיניים” ⁴…

(עיין שאלות תשובות מהר"י טרוני, יורה דעה סימן, טז; ספרו הגדול, 2 VIII, עמוד 225, הערה 3).

2249 כשמת רבי יום-טוב דון ודיאל די טולושה, בעל “מגיד משנה”, שלח רבי יום-טוב אשבילי (הריטב"א) לדבר באשתו. שלחה לו:

“יום-טוב שני לגבי ראשון – כחול שוויהו רבנן”…

[נוסח אחר:

… שלחה לו:

יום-טוב שני לגבי מת ­ כחול שויוּהוּ רבנן ⁵… ]

(חידוד זה מביא “סדר הדורות” בשם “שלשלת הקבלה”; עיין הוצאת משכיל-לאיתן. ווארשה תרס“ה, חלק א, עמוד, 230–229. גרץ מביא בשם מהר”ם מפאדבה; עיין ספרו הגדול 2 VII, עמוד 332, הערה 1).

2250 פרצה מחלוקת בעיר, והסכימו הצדדים למסור דינם לבית דין של בוררים, אלא שלא נשתוו, אם להושיב אותו בית-דין בעירם, או בעיר אחרת. שלחו הצדדים לשאול את רבי הילל מארפורט, והחזיר להם תשובה קצרה:

“טענו בעירכם” ⁶…

(רשימותיו של רבי משה בן-גרשון ב“יאהרביכר” של נ' בריל, כרך ט', פראנקפורט ענ"מ 1889).

2251 רבי מרדכי יפה, בעל “הלבושים”, פסק הלכה שלא כדעת ר' אריה ליווא הגדול (המהר"ל מפראג). שלחו לו:

“אריה שאג, מי לא יירא?”⁷

החזיר רבי מרדכי:

“אריה שאג – מי⁸ לא יירא”…

2252 בבחרותו היה רבי דוד סגל, בעל “הטורי-זהב”, תלמידו של רבי יואל סירקיס, בעל “הבית חדש”, ואת בתו של רבו זה ארס לו לכלה.

פעם אחת ראה רבי דוד לרבי יואל כשהוא מלטף את בתו ואומר לה:

בתי, יפה את כלבנה.

נענה רבי דוד ואמר:

רבי, הגיעה השעה לקדש את הלבנה…

2253 כשהגיע רבי-רבי השל לפירקו, בא אב מפורסם לתהות על קנקנו ולקחתו חתן לבתו. אמר לו הרב:

שמעתי עליך, שכל מקום בש"ס אתה יודע להקשות ולתרץ בלי הכנה תחילה.

השיב רבי-רבי השל:

שמועת-אמת שמעת.

הערים הרב ופתח גמרא בדף החלק שלפני השער, ואמר לרבי-רבי השל:

מה אתה יודע להקשות ולתרץ כאן?

הערים אחריו רבי-רבי השל והתחיל מוליך ומביא אגודלו כבשעת פלפול, ולא אמר דבר. אמר לו הרב:

איני שומע כלום.

החזיר לו רבי-רבי השל:

איני רואה כלום…

2254 רבי שאול, בנו של רבי-רבי השל, שימש ברבנות בקראקוי. יום מימים בא ללבוב ודרש ברבים. היה שם דיין אחד ורבי ברוך שמו. שאלוּ לו, מה דעתו על דרושו של רבי שאול, והשיב:

דרוש טוב.

למחר דרש רב אחר, ושוב שאלו לרבי ברוך, מה דעתו על דרושו של זה. השיב רבי ברוך:

תורת-אמת.

הגיעו הדברים לרבי שאול, נענה ואמר:

כדין עשה רבי ברוך, שהשיב כך. משנה מפורשת היא: “על בשורות טובות אומר ברוך: הטוב; על שמועות רעות אומר ברוך דיין: אמת” ⁹

2255 אשתו של רבי שאול אסתר היה שמה, ועל שם שהיתה למדנית קראו לה “אסתר מן התורה”.

פעם אחת נכנסו אורחים הגונים אצל רבי שאול, ומיד קמה הרבנית וביקשה לצאת. אמר לה אחד מן האורחים:

לא נתכוונוּ ש“אסתר מן התורה” תקיים בעצמה “ואנכי הסתר אסתיר פני” ¹⁰.

החזירה היא לו:

אף אני לא נתכוונתי אלא ל“והסתרתי פני מהם-והיה לאכול” ¹¹…

2256 רבי משה חפץ (ג’נטילי) שלח לאחד מראשי האדוקים את ספרו “מלאכת מחשבת” על התורה, שיש בו גם קצת מחקר ופילוסופיה. החזיר הלה את הספר וכתב:

“מלאכת מחשבת אסרה תורה” ¹²…

2257 רבי יהודה רוזאנס, בעל“פרשת דרכים” ו“משנה למלך”, בא לאדריאנופולי רכוב על סוס ומזויין כפרש. נכנס לבית-המדרש ומיד נטפל לחכמים, שישבו ועסקו בתורה. אמר לו אחד מהם:

“אי סיפא לא ספרא” ¹³.

החזיר לו רבי יהודה:

“הסייף והספר ניתנו מכורכין” ¹⁴…

2258 ראה החכם-באשי, שיפה כוחו של האורח בתורה, והזמינו ­ ולכבודו הזמין גם שאר החכמים ­ לסעודה של שבת. ביקש רבי יהודה לקדש על היין, ואמר לו אחד מן החכמים:

מסופקני, אם כבר החשיך היום.

החזיר לו רבי יהודה:

לנו ודאי כבר החשיך היום, שכולנו מצפים לשולחן אחרים ¹⁵…

2259 בן-שבעים חלה רבי יהודה את חוליו, אשר ימות בו, ואמר לבני-ביתו:

“קרבה שנת השבע, שנת השמיטה” ¹⁶…

2260 רבי זלמן קרוב עמד לפני מושלה של פראג ודיבר אליו על מצוקתו של היישוב היהודי שם. אמר לו המושל:

למה תצעק? דברי חכמים בנחת נשמעים.

החזיר לו רבי זלמן:

אדוני המושל, אתה טועה. אין אני צועק, אלא מתוך גרוני בוקעים מאות קולות של אחי…

2261 רבי יונתן אייבשיץ כתב מכתב בשבעה-עשר בתמוז ורשם בראשו: “טו”ב תמוז". נפל המכתב על-פי מקרה בידי רבי יעקב אמדן, שחשד את רבי יונתן בשבתאות, ורגז רבי יעקב רוגזה גדולה. טבל עטו בדיו והוסיף במכתב מן הצד:

“אוי לו למי שטוב לו בשבעה-עשר בתמוז” ¹⁷.

2262 בשבת הגדול דרש רבי יונתן אייבשיץ בסוגיה בסוגיה “טמאים נידחים לפסח שני”. עמדו עליו עוררין, מסיעתו של רבי יעקב אמדן, לקפחו בהלכות, וגדלה המהוּמה בבית-המדרש. ראו הקנתרנים, כי מרה נפש העם עליהם, והתחילו נשמטים דרך הפתח השני שבקצה הבית. הרים רבי יונתן את ידו, רמז אליהם ואמר:

“טמאים נדחים לפתח שני”…

2263 רבי יונתן יצא מביתו לרחוב. פגשו המלך ואמר לו:

הרגליים להיכן?

השיב לו רבי יונתן:

אדוני המלך, איני יודע.

כעס המלך וציווה לאוסרו.

לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו:

מפני-מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?

אמר לו רבי יונתן:

אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו ¹⁸. ועיניך הרואות שכך. יצאתי מביתי על-מנת לילך לבית-המדרש, ורגלי הובילו אותי – לבית-האסורים…

2264 פעם אחת רצה המלך לנסות את רבי יונתן ולראות, עד היכן חכמתו מגיעה. מה עשה? שלח אחריו ואמר לו:

מחר אני יוצא לצוד צייד, ואני מבקש שתאמר לי, באיזה שער עתיד אני לצאת מן העיר ובאיזה שער עתיד אני לשוב אל העיר?

אמר לו רבי יונתן:

אדוני המלך, הריני ואכתוב את התשובה על גליון לעיניך ולעיני השרים, ואתה תחתום אותו בטבעת המלך וכשתשוב תפתחו ותקרא את הכתוב בו.

הסכים המלך. נטל רבי יונתן קולמוס וכתב על גליון מה שכתב, והמלך חתם את הגליון בטבעתו ומסרו לשומר-האוצרות לשם שמירה מעולה.

בלילה ציווה המלך לפרוץ פירצה גדולה בחומת העיר, ודרך שם יצא מן העיר ושב אל העיר. שלח לקרוא את רבי יונתן אליו, ובמעמדו ובמעמד כל השרים פתח את הגליון החתום ומצא כתוב:

“מלך פורץ לעשות לו דרך” ¹⁹…

2265 רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, היה יורד לפני התיבה במוספים של “ימים נוראים”, ובחזרת הש"ץ היה שר “מכלכּל חיים” בניגון מיוחד.

פעם אחת נזדמן תלמיד אחד של רבי יחזקאל לחתונה ושמע: הבדחן מבדח את המסובים ב“מכלכּל חיים” של הרב. גער בו אותו תלמיד. וכשהגיעו הדברים לרבי יחזקאל, שלח אחרי הבדחן ואמר לו:

מה שמך?

חיים, – השיב הבדחן ברתת ובזיע.

שירטט רבי יחזקאל וכתב לו:

“אני החתום מטה נותן רשות למוכ”ז רבי חיים לכלכּל חיים שלו במכלכּל חיים שלי"…

2266 רבי שמשון וורטהיימר בווינה היתה לו בת סומית בעין אחת. השיא אותה לרבי יששכר-בּרוּש ²⁰ ופסק לו שבעים אלף ר"ט נדוניה. קראו עליו:

“עי”ן תחת עין…"

2267 באמשטרדם היתה אשה עשירה וגאוותנית וחסא שמה. ערב-פסח שלחה להרב רבי אלעזר רוקח הברודי לשאול:

אשה חשובה כמותה צריכה הסיבה, או לאו?

שלח לה רבי אלעזר:

“חזרת אין צריכה הסיבה”. .

(להסברת החידוד החריף שלפנינו: “מרור אין צריך הסיבה… אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, אם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה”, פסחים קח, א. –“חזרת [==מרור] – חסא”, שם לט, א. )

2268 פרנסי העדה באו לרבי אלעזר ושאלה בפינם:

כלתה שנת שימושו של “נאמן” העדה, ונחלקו הדעות, אם לבחור בו גם לשנה הבאה, או לאו. והרי הם שואלים, מה דעתו של הרב? אותו יום לא ירד רבי אלעזר ממיטתו מחמת חולי, ונכנסה הרבנית אצלו להרצות לפניו שאלתם של הפרנסים. לאחר שעה מועטת חזרה אליהם ותשובה בפיה:

“אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו ²¹”…

2269 יותר משנהג רבי אליהו ווילנה (הגר“א”) כבוד ברבותיו שלימדוהו ש"ס ופוסקים, נהג כבוד במלמד דרדקי, שלימדו אלף-בית. אומה היה רבי אליהו:

הללו, שלימדוני ש"ס ופוסקים, אפשר שטעו בפשטם של דברים, ולא תורת אמת קיבלתי מפיהם. מלמדי זה, שלימדני אלף-בית, תורת אמת קיבלתי מפיו… O

2270 רבי יעקב קראנץ המגיד מדובנה חביב היה על הגר“א. פעם אחת בא רבי יעקב לווילנה, ועד שהספיק לנוח מטילטול הדרך נכנס אצל הגר”א. נתן לו הגר"א שלום ואמר לו:

רצונך, רבי יעקב, שתאמר לי משל יפה?

אמר לו רבי יעקב:

משל לעני, שהלך לכפר וקנה עז והביאהּ לביתו. מיד התחילה אשתו חולבת את העז, ולא מצאה בעטינה כלום. ליגלגה על בעלה ואמרה לו: “ברייה זו דומה לעז ואינה עז: חלב אין לה”. החזיק לה בעלה: “ברייה זו עז ממש היא, ויש לה חלק, אלא זה עתה באה מן הדרך עייפה ורעבה וצמאה. האכילי והשקי אותה תחילה, תני לה גם מנוחה לילה אחד ותראי, כמה יהיו עטיניה מלאים חלב”…

(“אהל יעקב” על חמישה חומשי תורה לרבי יעקב דובנה, ווארשה תרל"ד, פתיחה לספר ויקרא, עמוד 11).

2271 אמר לו הגר"א לרבי יעקב:

פלא הוא בעיני, כיצד מוצא מר תמיד משל יפה לבאר מקרא קשה?

החזיר לו רבי יעקב:

מורי ורבי, אמשול לך משל. קלע שמלאכתו בכך נכנס לכפר וראה ליד ביתו של איכר כמה וכמה מטרות, ובכולן פגע הכדור בעצם הנקודה המרכזית ולא החטיא אפילו כחוט-השערה לא ימינה ולא שמאלה. תמה ואמר לאיכר" “אני קלע מומחה ומנוסה וזו מלאכתי. אף-על-פי-כן פעמים אני קולע ואיני מחטיא, ופעמים אני קולע ומחטיא. ואילו אתה, איכר פשוט, המטרות הללו מעידות עליך, שאין אתה מחטיא אפילו פעם אחת. כיצד נעשתה ידך אמונה כל-כך?” השיב לו האיכר: “אתה נוקב נקודה מרכזית תחילה, מקיף אותה עיגולים על-גבי עיגולים ולבסוף אתה קולע, ונמצא פעמים אין אתה מחטיא, ופעמים אתה מחטיא. ואילו אני עושה להפך: תחילה אני קולע ונוקב את הנקודה המרכזית, ולסוף אני מקיפהּ עיגולים על-גבי עיגולים, ונמצא שאין אני מחטיא אפילו פעם אחת”. אף אני, רבי, כך: תחילה אני מבאר לי את המקרא הקשה, ולסוף אני מקיפו משל על גבי-משל…

(יהושע-השל הלוי לוין, “עליות אליהו”, ווילנה תרמ"ה, עמוד 72, הערה קטז)

2272 מעשה ונזדמן רבי יעקב לביתו של הגר“א בלילה הראשון של שבועות. ישב הגר”א וקרא “תיקון-שבועות”, ורבי יעקב ישב ולמד גמרא. אמר לו הגר"א:

מה טעם אין מר קורא “תיקון-שבועות”?

החזיר לו רבי יעקב:

משל למה הדבר דומה? לצורב שכּלוּ לו מזונותיו בבית חותנו. נמלך ופתח לו חנות, קנה סחורה בנדוניה המועטת שבידו וסידר את הסחורה כולה בחלון-הראווה. אמר לו חותנו: “לא כך היא המידה, אלא מסדרים את הסחורה גופה באיצטבאות, ומניחים ממנה דוגמאות מועטות לחלון”. החזיר לו הצורב: “במה דברים אמורים? חנווני שסחורתו מרובה, והדוגמאות דיין לעצמן. אבל חנווני, שסחורתו מועטת, מי יתן עין בדוגמאות, שיניח בשביל החלון? הווה אומר: הלה אין לו תקנה, אלא שיעשה סחורתו גופה דוגמה”. אף אני ואתה כך. אתה, רבי שסחורתך מרובה, דייך בדוגמאות שב“תיקון-שבועות”; אני, שסחורתי מועטת, מוטב, שהיא גופה תיעשה דוגמה…

2273 רבי יעקב נסע בעגלה ופגע בהר. קם וירד מן העגלה. אמר לו העגלון:

רבי, למה ירדת? אדם גדול כמותך חייב סוסי להסיע גם להר.

החזיר לו רבי יעקב:

יודע אני, שאם יתבעני סוסך לדין, יהא הדין עמי, אלא שאין רצוני לדון עם סוס…

2274 כשייסד רבי חיים, תלמידו של הגר"א, את הישיבה “עץ-חים” בוולוז’ין ושלח משולחיו הראשונים לפרסמהּ בעולם, אמר להם:

ראשית-כל תשאו מפי ברכה לאלו, שאין בית להם.

לא הבינו המשולחים כוונתו של רבי חיים, וביאר להם:

הכתוב אומר: “בית ישראל ברכו את ה‘, בית אהרן ברכו את ה’, בית הלוי ברכו את ה‘, יראי ה’ ברכו את ה'” ²², הרי, שיראי ה' אין בית להם…

2275 לאחר שייסד רבי חיים את הישיבה ונקבצו ובאו אליו כמה “פרושים”, התחילו מרננים אחריהם בוולוז’ין, ש“הפרישות” מביאה אותם לידי מקרי-לילה.

פעם אחת באה כובסת לרבי חיים ופרשה לפניו כותנות, שניתנוּ לה לכביסה, ואמרה:

בוא וראה, רבי; הכותנות הללו של תלמידיך הן…

החזיר לה רבי חיים:

תנוח דעתך. כותונת מגיעה עד הצוואר, תורה מגיעה עד לשמים…

2276 רבי חיים מצא לתלמידיו כשהם מבלים שעתם בשיחה בטילה בשבת. אמר להם:

עד שאתם עוסקים בשיחה בטילה, מוטב, שהייתם ישנים ומקיימים את הנוטריקון: “שבת – שינה בשבת תענוג”.

אמר לו תלמיד אחד:

רבי, אני דורש נוטריקון אחר: “שיחה בשבת תענוג”.

החזיר לו רבי חיים:

עליך אמר קרא: “לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו” ²³…

2277 שאל אפיקורס אחד את רבי חיים:

מה צורך יש לו לאדם בזקן? שמא סנטר מגולח אינו נאה יותר?

החזיר לו רבי חיים:

מה צורך יש לו לגן בגדר? שמא מקום מרווח ומפולש אינו נאה יותר? הווה אומר: יש צורך בגדר, שלא ייכנס חזיר לתוך הגן. אף בזקן יש צורך, שלא ייכנס טמא לתוך הפה…

2278 הגר“א ותלמידו המובהק רבי זלמן מוולוז’ין, אחיו של רבי חיים, ישבו וגרסו יחדיו בלילה. תקפה שינה את רבי זלמן, וראשו מט לשולחן. הפסיק הגר”א משנתו, קם ממקומו ותמך בידיו את ראשו של רבי זלמן, שלא יישמט מעל השולחן. אותה שעה נפתחה הדלת ונכנס אחד ממקורביו של הגר“א. הקדימו הגר”א ולחש לו:

הס! כל התורה כולה מונחת עתה בידי…

2279 ערב-שבת שב רבי זלמן מן המרחץ וכותונת אין בידו.

אמרה לו אשתו:

כֻּתנתך היכן?

השיב רבי זלמן:

היה שם, במרחץ, עני אחד והחליף כותנתי שלי בכותנתו שלו.

תמהה האשה ושאלה:

וכותנתו שלו היכן היא?

החזיר רבי זלמן:

אותו עני שכח ולא הניח כותנתו שלו…

ָ2280 רבי יצחק, בנו וממלא מקומו של רבי חיים, בא מוולוז’ין למינסק להשמיע ברבים על צורכי הישיבה. למחר דרש בבית-המדרש הגדול, ונתמלא הבית אדם רב, וגדול היה הדחק. פתח רבי יצחק ואמר:

כתוב בתורה: “כי תשא את ראש בני-ישראל, ונתנו איש כופר נפשו… ולא יהיה בהם נגף” ²⁴. וקשה: למה הוצרך המקום לעשות מחצית השקל תריס בפני הנגף? יגער בו, ולא יהיה. אלא עניינו של הכתוב כך הוא: אמר הקדוש ברוך-הוא למשה: “כי תשא את ראש בני-ישראל”, ובוודאי גדול יהיה הדחק וישראל יגפו זה את זה, שזריזים הם למצוות, – “ויתנו איש כופר נפשו”, יהא קיומה של המצוה תלוי בממון, וממילא “לא יהיה בהם נגף”, אלא אדרבה, איש-איש מישראל יאמר בלבו: עדיין יש שהות בידי, ואין למהר… כשאני רואה – הוסיף רבי יצחק, – כמה גדול הדחק עכשיו בבית-המדרש, אף אני אומר לכם: ידוֹע תדעוּ, שלא לשם דרשה, אלא לשם “מחצית-השקל” באתי לכאן…

2281 “הרב לפורים” של ישיבת וולוז’ין ²⁵ היה נוהג לחקות בשעת חדווה דרכי לימודו, מנהגיו ותנועותיו של ראש-הישיבה. והיה מעשה והגדיש את הסאה והעליב בחיקוייו את רבי יצחק. ולמחר, כשפג יינו של “הרב”, בא אצל רבי יצחק והתחטא לפניו, שאין אדם נתפס על יינו. אמר לו רבי יצחק:

משל הדיוט אומר: “כל מה שיש לפיכח בריאתו, יש כנגדו לשיכוֹר בלשונו”. וקשה: טבח הלוקח שור לשחיטה וחושש, שמא תמצא לו סירכה בריאתו, יקדים וישקה אותו יין, ויסתכל בלשונו ויראה מה שיש לו בריאתו? אלא – אין מביאים ראיה מן השור…

2282 רבי יצחק היה מתיירא מן הרעמים. פעם אחת, בשעת זוועה אמר לתלמידיו:

כמה אני נהנה מן הרעמים!

תמהו התלמידים, ואחד מהם שאל:

רבי, כיצד אתה נהנה, ואנו כולנו יודעים, שאתה מתיירא?

החזיר לו רבי יצחק:

שוטה שבעולם, וכי בשביל שלא אהנה, לא יהיו רעמים? ובכן, מוטב שאהנה…

2283 בזמן נשיאותו של רבי אליעזר-יצחק פריד, חתנו של רבי יצחק, שימש בישיבה של וולוז’ין משגיח פיקח, ורבי אליקום שמו. פעם אחת בא אצלו בחור מגודל זקן וביקש להיות מתלמידי הישיבה. אמר לו רבי אליקום:

בן כמה אתה?

השיב הבחור:

בן שבע-עשרה אני.

נסתכל רב אליקום בזקן המגודל של הבחור ואמר לו:

כמה נשתנו הדורות! בשעתי, כשהייתי בן-גילך כבר מלאו לי עשרים…

2284 רבי אליקום היה אומר:

אותו תבשיל של גריסים, שהליטאים כרוכים אחריו, דומה לפרה אדומה. מה פרה אדומה אין לה טעם, אף תבשיל זה אין לו טעם; מה פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, אף תבשיל זה כך: מרפא חולים ומחליא בריאים…

2285 רבי נפתלי-צבי=יהודה ברלין (“הנצ”יב") ורבי יוסי-בּר סולובייציג שימשו בזמן אחד ראשי-ישיבה בוולוז’ין, ודבוּבים היו זה לזה, וגם מובדלים היו זה מזה בדרכי לימודם. גדולתו של הנצ"יב היתה בשקידה ובבקיאות, ושל רבי יוסי-בּר –בעיון ובסברה.

פעם אחת שבחו לו לרבי יוסי-בּר בהנצי"ב, שהוא עוסק בתורה יומם ולילה ויודע כל התורה כולה. נענה רבי יוסי-בר ואמר:

עוסק בתורה יומם ולילה – אמת, יודע את התורה – מסופקני. הואיל והוא לומד תמיד, אימתי יש לו שהות לדעת?…

2286 לסוף נדחה רבי יוסי-בר מפני הנצ“יב מן הישיבה, והטינה שהיתה בלבו על הנצ”יב גדלה עוד יותר. וכשנדפסו “השאילתות” של רב אחאי גאון עם פירושו המפורסם של הנצ“יב “עמק שאלה”, פגע בו רבי יוסי-בּר בנצ”יב פגיעה קשה ואמר:

גרסינן במסכתא כתובות: “מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת בשישים ריבוא, והני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא”. פירש רשי“י: “וממילא שמעינן, דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין”. אף הוסיף רש”י: “בשאילתות דרב אחאי מצאתי כן” ²⁶. וקשה: הואיל וּברי לו לרש“י, שדבר זה מובן מאליו, למה הוצרך להוסיף, שכך מצא ב”שאילתות“? אלא רש”י חשש, שמא יתמה מי-שהוא וישאל: היכן בכלל מצינו אדם מישראל, שלא קרא ולא שנה? הקדים והוסיף: “בשאילתות דרב אחאי מצא כן”…

2287 לימים נתפייס רבי יוסי-בּר לנצ“יב, וגם השיא לרבי חיים בנו את נכדתו של הנצ”יב – את בתו של רבי רפאל שפירא, שהיה חתנו של הנצ"יב.

אל היתונה באו כמה מגדולי הרבנות, ובשעת הסעודה ישבו והתפלפלו בהלכה. אמר להם רבי יוסי-בּר:

רבותי, עד שאתם מתפלפלים בדברי תורה, בואו ונקיים דברי תורה ונשמח חתן וכלה. ואני ראשון. יטרח נ מחותני הנצ"יב ויניח ארבעה רובלים בארבע רוחות השולחן, ויעמיד כוס ריקה באמצע השלחן, ואני לא אגע לא ברובלים, לא בשולחן ולא בכוס, אומר רק מילים מעטות, ומיד ימצאו הרובלים בתוך הכוס, ובשכר חריפות זו לי יהיו.

הסכים הנצ"יב והניח את הרובלים והעמיד את הכוס. אמר רבי יוסי-בּר לחתן:

חיים בני, קח את הרובלים ושים אותם בתוך הכוס.

קיים רבי חיים מצות כיבוד-אב ועשה כדברי רבי יוסי-בּר. מיחה הנצ"יב ואמר:

אין זו חריפות אלא אונאה.

והתחילו שניהם דנים לפני הרבנים, שהיו שם. לסוף פסקו הרבנים, שהדין עם רבי יוסי-בּר, משום שגם אונאה זקוקה לחריפות.

הנצ"יב קיבל את הדין; רבי יוסי-בּר לא קיבל, נענה ואמר:

מחותני הנצ"יב יכול לטעון טענה יפה ולפטור עצמו מן הדין: בשביל לרמות אותו אין צורך בשום חריפות שבעולם…

2288 רב קבל על בני-עירו לפני הנצ“יב, שהם אינם נוהגים בו כבוד מחמת שהוא עוסק גם בפרקמטיה, ולהסתלק מן הפרקמטיה אינו רוצה ואינו יכול משום שהוא צריך לה ורואה ברכה בה. אמר לו הנצ”יב"

הכל צריכים למחט. סתם-אדם משתמש בה ומצניעה, אבל מי שיוצא במחטו לשוק, מעיד על עצמו שחייט הוא…

2289 באחוזה סמוכה לוולוז’ין ישבה אשה עשירה ומרים שרלת היה שמה ²⁷. פעם אחת, בחורף קשה, שלחה להנצ“יב כמה עגלות טעונות עצים – מתנה לעניים. החזיר לה הנצי”ב מכתב-תודה, וגראש המכתב כתב: “להאשה החשובה וכו' מרת מרים שרלד” (בד“לת ולא בת”יו). תמהו הכל:

הנצ"יב הדייקן כיצד בא לידי טעות זו!

נענה אחד מחריפי הישיבה ואמר:

הנצ"יב לא טעה. אדרבה, הוא דייק וכתב כך, בשביל שהתכוון לנוטריקון אחר: “שבחו רבנן לדציבי” ²⁸.

2290 מצאו בישיבה של וולוז’ין חבורה של תלמידים בטלים מדברי תורה ושוקדים על “הבוקר אור” של גוטלובר. הגיע הדבר להנצ"יב, פסק דינם ואמר:

להם תחילת הכתוב עיקר: “הבוקר אור”, ואני אקיים בהם המשכו: “והאנשים שֻׁלחוּ ²⁹”…

2291 רבי רפאל הכהן שפירא, חתנו של הנצ“יב, שימש זמן-מה בוולוז’ין משנה ראש-ישיבה להנצ”יב. ושתקן מופלא היה רבי רפאל כל ימיו. אמר לו אחד ממקורביו:

רבי, כיצד אין אתה עייף מן השתיקה?

החזיר לו רבי רפאל:

מודה אני: השתיקה מעייפת אותי מאד, וכדי לנוח הימנה אני חוזר ושותק…

2292 כמה שנים קודם מותו של הנצ“יב שימש נכדו רבי חיים סולוביציג משנה ראש-ישיבה לו. ונוהג היה רבי חיים לטייל ארוכות וקצרות עם מופלגי הישיבה כשידו רכובה על שכמם דרך חיבה. ועל תלמידים שנודעה להם חיבה כזו מאת רבי חיים, היה הזקן הנצ”יב אומר:

ר' חיים בצווארו – ויעסוק בתורה? ³⁰…

2293 כשנדפסו “שאלות ותשובות בית-הלוי” של רבי יוסי בר, אמר לו אחד ממקורביו:

רבי, תמה אני, שכמה מחידושיו של מר מצאתי בספריהם של אחרים. החזיר לו רבי יוסי-בר:

מה תימה יש כאן? המהלך בדרך ישרה פוגש רבים אחרים מהלכים בדרך עמו; המהלך בדרך עקלתון מהלך יחידי… O

2294 היה לו לרבי יוסי-בר סיכסוך עם אדם אחד, וכשעמדו שניהם לדין, נכשל רבי יוסי-בר בטענותיו. עקצו בעל-דינו ואמר לו:

תמה אני על פיקח כמותו, שנשמעה מפיו טענה של-שטות.

החזיר לו רבי יוסי-בּר:

ולטעמך, כשהקדוש ברוך-הוא מבקש לקיים “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל” ³¹, במי יקיים – שמא בטיפש כמוך?…

2295 אחד מבניו של רבי יוסי-בּר נשתדך ופסק לו אבי-הכלה נדוניה שלושה אלפים. זחה עליו דעתו והתחיל מתייהר כלפי חבריו.

אמר לו רבי יוסי-בּר:

טועה אתה, בני, ולחינם אתה מתייהר. לי ולא לך פסקו את הנדוניה.

נעלב הבן ואמר לו:

אבא, שמא מכאן ראיה, שאין אתה ראוי אלא לשלושה אלפים?

הקפיד רבי יוסי-בּר והחזיר לו:

שוב אתה טועה, בני. אני ראוי להרבה יותר. ולמה לקיתי? משום שידך באמצע…

2296 רבי יוסי-בּר נסדמן לחתונה עשירה, וכמה גדולי-תורה היו שם בין המסובים. היה שם גם בדחן מפורסם, וביקש אף הוא להראות כוחו בדברי-תורה: צירף הרבה מקראות ומאמרי חז"ל ועשה אותם מחרוזת של חרוזים לכבוד החתן והכלה והמחותנים, כדרך הבדחנים. לאחר שסיים, אמר לו רבי יוסי-בּר:

יישר כוחך! ובתורת שכר-טירחה אספר לך מעשה שהיה. כפרי אחד היתה לו בביתו איצטבה מלאה ספרים. פעם אחת נכנס אצלו אורח וראה: הכפרי מוציא מתוך האיצטבה שורה שלימה של ספרים ומניחם זה על-גבי זה. עמד האורח ותמה: “כמה גדול בתורה אדם זה, שזקוק הוא לכל הספרים הללו בבת-אחת!” – לסוף עלה הכפרי על-גבי ערימת הספרים, הגיע בידו עד לראש האיצטבה והוריד מעליה גבינה נוקשה…

2297 שאל מחבר אחד את רבי אריה-ליב הלר, בעל “קצות החושן”, ואמר לו:

ילמדני מר, מה טעם חידושי-תורה שלו מקובלים על הלומדים, וחידושי-תורה שלי אינם מקובלים על הלומדים?

אמר לו רבי אריה-ליב:

אימתי כותב מר חידושי-תורה שלו?

השיב הלה:

מובן מאליו שאני כותב אותם בשעה שדעתי צלולה עלי.

החזיר לו רבי אריה-ליב:

אני איני נוהג כך. חידושי שלי אני כותב תיכף כשהם עולים במחשבה לפני, ולאחר זמן, כשדעתי צלולה עלי, אני מוחק…

2298 רבי יעקב משולם אורנשטיין, בעל “ישועות יעקב”, היה עשיר מופלג. פעם אחת בא מלבוב לסטרי והלך להקביל פניו של רבי אריה-ליב הלר, ששימש שם ברבנות והיה עני מדוכא. לאחר שרבי יעקב משולם יצא, אמרו לו לרבי אריה-ליב:

כמה גדול כבוד התורה בימינו! רב מפורסם ועשיר מופלג כרבי יעקב-משולם לא חס על טרחתו וירד לסימטה רחוקה וסרוחה בשביל להקביל פניו של מר.

החזיר רבי אריה-ליב:

הפך הדברים: כמה ירוד כבוד התורה בימינו! אילו רבי יעקב-משולם רק גדול בעושר, כלום היה טורח ויורד אלי? עכשיו, שנענש והוא גם גדול בתורה, הגיע לידי כך, שירד אלי…

2299 כשישב רבי מאיר וייל על כיסא הרבנות בברלין, שימש שם חזן בבית-הכנסת הגדול אדם אחד ושמו רבי אשר ליאון. פעם אחת אמר לו רבי מאיר:

כל מה שאמרו בחזן חילופו במר. סתם חזן – שוטה; מר – פיקח. סתם חזן עם הארץ; מר – בר אוּריין. סתם חזן – עני; מר – בעל-נכסים. סתם חזן יודע שיר ונגינה; מר – אינו יודע…

2300 אמרו עליו על רבי אברהם דאנציג:

כל מה שייצר היה שמו "אדם: “חיי-אדם”, “נשמת-אדם”, “חכמת-אדם”, “בינת-אדם”. אף בן יחיד היה לו, וקראו לו – פרא-אדם…

2301 דייגי ווילנה הפקיעו שכר הדגים, ורוב הציבור לא יכול לעמוד ביוקר זה, והעניים לא היה בידם לקנות דגים לכבוד שבת ויום-טוב. שלח המגיד רבי יחזקאל-פייבל לקרוא את הדייגים והתרה בהם:

אם יחזרו בהם ויורידו את השער – מוטב, ואם לאו יכריז איסור על אכילת דגים.

לא נשמעו לו הדייגים, והכריז איסור על אכילת דגים בין בחול ובין בשבת ויום-טוב. עברו שבוע, שבועיים – אין קונה דגים. ראו הדייגים שכלתה אליהם הרעה, ובאו אל רבי יחזקאל-פייבל והתחננו לפניו שיבטל את האיסור. לא נשמע הוא להם ושלחם מעל פניו. עד שיצאו מביתו עצובים ומדוכאים, פנה אליהם ואמר להם:

רבותי, דעו לכם, שהאיסור חל גם עליכם, והוו זהירים, שלא תאכלו דגים גם אתם…

2302 רבי יחזקאל-פייבל היה אומר:

אדם מישראל, כשהוא גומר שמונה-עשרה ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו, חובה על שכניו, שיתנו לו שלום ויברכוהו בברכת מזל-טוב.

אמרו לו:

רבי, מה טעם?

הסביר רבי יחזקאל-פיבל:

חזקה, שבשעת שמונה-עשרה היה בכמה ערים ועשה כמה עסקים טובים, ומרוב שפע של פרנסה השיא כל בניו ובנותיו…

2303 רבי שלום-הלוי, המגיד מרייצה, בא מעיירתו הקטנה לפרסבורג הגדולה והוזמן לדרוש בבית-המדרש, שהיה מלא חכמים ולומדי-תורה. פתח ואמר:

קודם-כל רואה אני צורך לצוות לביתי במקום הזה; ואני מבקש אתכם, שתציבו לי מציבה על קברי.

שאל אחד מן הקהל:

רבי, מה זה ועל מה זה?

החזיר רבי שלום:

מתיירא אני מפני החכמים ולומדי-התורה שלפני, שמא ישרפוני בהבל-פיהם ויקברוני קבורת-עולמים. ואני רוצה הייתי, שאשתי ובני יידעו, לפחות, את קבורתי…

2304 רבי שלום בא לעיר אחת לדרוש ברבים, והזמינו ראש הקהל לסעודה. לאחר הסעודה כיבד בעל-הבית את אורחו וזימון. פתח רבי שלום ואמר:

“ברשות בעל-הבית וכו'”.

הקפיד בעל-הבית, וכשעמדו מלפני השולחן, אמר לרבי שלום: הכל נוהגים בי כבוד ואומרים: “ברשות מורנו הרב בעל-הבית”. מיד יצא רבי שלום לחצר וחזר, נטל ידיו, בירך ואמר:

“ברשות מורנו הרב בעל-הבית – נטל אשר יצר את האדם”…

2305 רבי שלום נזדמן לחתונה של חסידים, והיה שם גם צדיק אחד, שלא אכל מימיו דבר מן החי. כשעמדו להתפלל מנחה, האריך הצדיק בתפילתו, והש“ץ חיכה לו עד שיגמור. ראה רבי שלום, שהחתן והכלה עייפים מאוד מצום היום, טפח בידו על השולחן וקרא לש”ץ:

חלב די לו ברבע שעה…

2306 במנחה של שבת שאל אדם אחד את רבי שלום:

מה ראה דוד, שאמר: “אדם ובהמה תושיע ה'” ³², – מה עניין אדם אצל בהמה?

החזיר לו רבי שלום:

יפה אמר דוד: אדם-בהמה – אלהים יושיע לו…

2307 רבי שלום נסע ברכבת וביקש לכנס מנין-עשרה למנחה. שניים מן הנוסעים סירבו להצטרף ויצאו לקרון אחר. אמר רבי שלום:

כל ימי, כשהגעתי לפרשת “וישלח”, הייתי תמה: דרכם של כלבים, שהם מצטרפים לעדרים של כל מיני מיקנה, ומה טעם לא נצטרפו לעדרים, ששלח יעקב מנחה לעשו? עכשיו אני יודע: כלבים אינם מצטרפים למנחה…

3208 שאלו לרבי שלום:

מה שאמרו “בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים” ³³?

החזיר רבי שלום:

כידוע, עתידים היו ישראל להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, ולא נשתעבדו אלא מאתיים ועשר שנים. משום מה? משום שאמרו נשים צדקניות לקדוש ברוך-הוא: “יהמו נא רחמיך עלינו ושחרר בעלינו, שאין לנו קיום בלעדיהם”. אמר להם: “עדיין לא הגיעה השעה, שנאמר לאברהם בברית בין-הבתרים, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה” ³⁴. אמרו לו: “עלינו ועל צווארינו. מסורים יהיו בעלינו בידינו, ונשלים להם השיעבוד כפל-כפליים”. מיד נשמע להן הקדוש ברוך-הוא ועשה רצונן. וזהו שאמרו:

“בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים”…

2309 בחור פיתה בחורה לעבירה ונתפתתה לו. שתה בעציצו, וילדה בן. וכשהובא הילד לברית-מילה נעלם האב מחמת בושה, ולא ידע המוהל, מה שם יקרא לרך הנימול. היה שם רבים שלום הלוי, המגיד מרייצה, ושאל:

מה שם אבי הילד?

החזירו לו:

שמעיה שמו.

אמר המגיד:

קיראו לו לילד “יקום פורקן”.

תמהו הכל:

מה שם הוא זה?

השיב המגיד:

בפירוש נאמר: “יקום פורקן מן שמעיה” (= שמיא)…

2310 רבי עקיבא איגר בא לווארשה והלך לראות בית-המדרש לרבנים, שנוסד שם בשנת תקפ“ו. תהה על קנקנם של התלמידים ולא מצא אותם לא בש”ס ולא בפוסקים. תמה ושאל למנהל:

היכן תורתם של אלו?

השיב המנהל:

בית-המדרש זה אינו אלא מעין פרוזדור להתקין את התלמידים, שייכנסו ללימודי הרבנות.

נענה רבי עקיבא ואמר:

משמע, שתלמיד הלומד כאן הוא בכלל “ערב רב”, ולא בכלל רב…

(זאב יעבץ, “מגדל המאה”, “כנסת ישראל” לשפ“ר כרך א', ווארשה תרמ”ו).

2311 שמשו של רבי משה סופר היה נוהג סילסול בעצמו ומתייהר, שהוא שמשו של הרב ובן-אחיו של עשיר ידוע בפרסבורג. גער בו רבי משה ואמר לו:

אילו היית למדן כמותי ועשיר כדודך – ניחא. עכשיו, שלמדן אתה כדודך ועשיר כמותי, – יהירות זו מניין לך?…

2312 רבי משה היה אומר:

לא מן התימה היא כלל, שמשה רבינו זכה למה שזכה. אילמלי היה לי רב כרבו, הייתי גם אני משה רבינו. תאמרו: מפני-מה אין לי רב כרבו? הרי זה דבר פשוט: משום שאינני משה רבינו…

2313 פרנסי-הקהילה של ברודי באו לרבי אפרים-זלמן מרגלית ליטול הימנו עצה בעניין אחד מענייני הציבור, וביטלו אותו מלימודו. הקפיד רבי אפרים-זלמן ואמר להם:

רבותי, אל תבואו לבלבל מוחו של למדן, שראשו כבד עליו מחמת דברי-תורה. אל תבואו לבלבל מוחו של סוחר, שראשו כבד עליו מחמת דברי עסק ומסחר. לכו לכם לצדיק של חסידים, שראשו בטל מכל דבר, והוא יתקנכם בעצה טובה…

2314 כשמת רבי זלמן בעל “חמדת שלמה”, רבה של ווארשה, גזר הנציב פאסקביטש, שמכאן ואילך לא ישמש רב בווארשה אלא יליד פולניה, ובמקומו של המנוח העמיד את רבי חיים דוידסון, שהיה חכם, עשיר ולמדן מופלג, אף-על-פי שלא היתה תורתו אומנותו. היה שם פיקח אחד ואמר:

עכשיו אבדה לנו אבידה לאבידה: אבד לנו רב הגון ואבד לנו גם “בעל-בית” הגון… O

2315 אשה מפוחמת נכנסה אצל רבי אבּלי פוסבילר, רבה של ווילנה, ושאלה בפיה:

רבי, מה צריכה אני להכין היום לסעודה?

החזיר לה רבי אבּלי:

לכי לביתך ועשי אטריות.

לאחר שיצאה, אמר רבי אבּלי לתלמידיו:

מפחמוּת ידיה ניכּרת תמימה, זו, שמשרתת היא. כששאלה את בעלת הבית, מה יש להכין היום לסעודה, גערה בה זו ואמרה לה: “לכי ושאלי את הרב!” – והרי היא באה אלי…

2316 ההוא שנכנס אצל רבי אבּלי, מגלב מתחת לבית-שחיו וכנפי גלימתו מכונסות לו אל תחת חגורו, – נכנס ושאל:

רבי, אני כוהן. רשאי אני ליקח גרושה?

השיב רבי אבלי:

הן, רשאי אתה.

תמהו תלמידיו:

כיצד מתיר הרב לאו מפורש שבתורה?

ראה רבי אבּלי לתמיהה שבלבם, והסביר להם:

אדם זה ודאי עגלון הוא, וכוהן עם-הארץ הוא. שמועה שמע, שכוהן אסור ליקח גרושה. עכשיו באה אשה אליו, שיקח אותה לעגלתו, וזהו שבא אלי לשאול, אם רשאי הוא בכך…

2317 מחבר בא לרבי אבּלי לקבל הסכמה. עיין רבי אבלי בכתב-היד ואמר למחבר:

חבל, שלא הגר"א חיברו.

נבהל המחבר לשמוע שבח כזה מפיו של רבי אבּלי ואמר:

להגר"א מדמה אותי מר?

השיב רבי אבּלי:

חלילה! לא היתה כוונתי אלא לאמור: אילו הגר"א חיבר ספרו של מר, היה בו ממש…

2318 מחבר הביא לרבי מנשה מאיליה ספרו, שהיה כולו פלפולים חריפים על דרך קל-וחומר. נהג בו רבי מנשה כבוד והזמינו לסעוד בשבת.

הגיעו למרק ומצא האורח על השולחן לפניו מזלג, ולא מצא כף. נבוך ולא אכל.

אמר לו רבי מנשה:

מה טעם מסרב מר לאכול?

רמז לו האורח על מה שלפניו. נענה רבי מנשה ואמר לו:

אף-על-פי-כן יאכל מר. מקל-וחומר יאכל. מה דגים הנאכלים במזלג, נאכלים גם בכף, מרק, הנאכל בכף, אינו דין שיהא נאכל גם במזלג…

2319 רבי מנשה ראה דיין שדן יחידי. אמר לו:

ליחוש מר לרבי ישמעאל בנו של רבי יוסי הגלילי, שהיה אומר:

“אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד” ³⁵.

התייהר הרב והחזיר לו:

אני והגמרא והשולחן-ערוך שלושה אנחנו.

נענה רבי מנשה ואמר:

וליחוש מר לנקיי-הדעת שבירושלים, שלא היו יושבים בדין אלא אם-כן ידעו מי שיושב עמהם ³⁶. .

2320 רבי דוד מנובוהרודוק, בעל “גליא מסכתא”, היה אומר: מפני-מה אין לו לאדם מה שהוא רוצה? – משום שאינו רוצה מה שיש לו. אילו רצה מה שיש לו, הרי היה לו מה שרוצה… .

2321 כשנדפס ספר “ישועות יעקב” של רבי יעקב-משולם אורנשטיין, רבה של לבוב, ריננו אחריו, שכמה מחידושיו גנובים מספריהם של אחרים שקדמוהו. הגיע הרינון לאזניו של רבי יעקב-משולם, נענה ואמר:

אין בכך כלום. יכולני, ברוך-השם, לשלם תשלומי-כפל וגם תשלומי-ארבעה וחמישה…

2322 בא לידו של רבי יעקב-משולם ספר חדש. שבחו ואמר:

ראוי ספר זה שייקרא: “פלאי-פלאים”.

תמהו התלמידים ושאלו:

מה ראה רבי לשבח ספר קלוש זה?

החזיר להם הרב:

עד עכשיו ידעתי, שמסמרטוטים עושים גליונות-נייר, וזה מעשה-פלאים; עכשיו אני רואה, שאפשר גם להחזיר גליונות-נייר לקדמותם ולעשותם סמרטוטים, וזה מעשה של פלאי-פלאים…

2323 כמה מחשובי פראג התנגדו לרבי שלמה-יהודה רפפורט (שי"ר) ולא הסכימה דעתם, שהוא יתמנה רב שם. לבסוף ניצחו מצדדיו ונשלח לו כתב-רבנות. וכשהגיע רבי שלמה-יהודה לשערי העיר יצאו להקביל פניו גם שניים מראשי העדה, שהיו מן המהססים תחילה, רבי משה לנדא ורבי אהרן פלקלש. נהרו פניו של הרב ואמר: הואיל ומשה ואהרן באו לכבדני, מובטחני, שכל ישראל יכבדוני… .

2324 רבי שלמה-יהודה היה חרד תמיד על כבוד רבנותו. פעם אחת הביא ידידו יהודה מיזש דבר-תורה משמו של “המשכיל שי”ר“. נפגע רב שלמה-יהודה, שלא קרא לו מיזש “הרב שי”ר” ואמר:אני אינני “משכיל” שי“ר”, ומעתה אינני גם “שי”ר ידידות" ³⁷…

2325 רבי שמואל הולדהיים, ראש “המתקנים” בגרמניה, חכך להתיר במקום של צורך גדול הפקעת קידושי-אשה בלי גט, מטעם “כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש” ³⁸, והואיל ו“הפקר בית-דין הפקר” ³⁹, רשות גם בידי בית-דין של המלכות להפקיר כסף-הקידושין, כתב עליו שי"ר: “כבר שלח בן-הדד מלך ארם אל אחאב מלך ישראל:' כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם'” ⁴⁰…

2326 נבואתו של שי“ר נתקיימה: הוא נתחבב על כל בני עדתו, וכשמלאו לו בסיוון תר”ך שבעים שנה, עשתה לו העדה כבוד גדול, ורבים מחשובי העדה סיפרו בשבחו ובשבח מעשיו הטובים. נענה הוא ואמר: רבותי שומע אני את דבריכם ותמה. נולדתי בשנת תק"ן, ומה תקנתי?… .

2327 כשניצחו הרפורמיים בברסלוי והזמינו לרב ודרשן את רבי אברהם גייגר מוויסבאדן, דרש עליו רבי שלמה-זלמן טיקטין, ראש רבניה של ברסלוי: “ישא ה' עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ” ⁴¹… . .

2328 יהודי אונגריא תושבי ווינה בנו להם בית-כנסת ונעשו עדה לעצמם. אמר המטיף רבי יצחק-נח מאנהיימר לרבי אלעזר הלוי איש-הורביץ, רבה של ווינה:

שמח אני על המעשה, שעשו האונגרים.

תמה רבי אלעזר ושאל:

לשמחה זו מה עושה?

הסביר לו מאנהיימר:

עכשיו נדע מי מיהודי ווינה גרמנים הם, ומי מהם – אונגרים.

אמר לו רבי אלעזר:

לפני ימים מועטים בא אלי אדם אחד ושאלה קשה בפיו. לוריה שם משפחתו, ומכאן, שהוא ממלכות בית-דוד. החשבון פשוט וברור: שם-משפחתו מעיד עליו, שהוא מצאצאיו של המהרש“ל (=רבי שלמה לוריה); המהרש”ל היה מבני-בניו של רש“י, רש”י – מבני-בניו של יוחנן הסנדלר, ורבי יוחנן הסנדלר – חוטר מגזע ישי. – ולמה בא אלי? אינו יודע, על איזה לאום הוא מתייחס. המהרש“ל נולד באשכנז, שימש ברבנות תחילה באוסטריה, ואחר-כך בפולניה; רש”י – צרפתי, רבי יוחנן הסנדלר – בבלי, ודוד בן ישי – מואבי. – ראיתי, שאדם זה עתידה דעתו שתיטרף עליו ואמרתי לו: “שמא דייך, שאתה מבני-בניהם של אברהם, יצחק ויעקב”?…

2329 רבי שמואל פריינד, רבה של פראג, קבל לפני המושל על החלטה, שהחליטה העיריה שלא כדין ולרעתם של ישראל. אמר לו המושל:

אדוני הרב, עם כל הכבוד שבלבי אליך, הלא תודה, שראשך היחיד אינו יכול להכריע עשרת הראשים שבעיריה.

החזיר לו רבי שמואל:

אדוני המושל, אם במספרים הדבר תלוי, למה אתה אומר עשרה ראשים ואין אתה אומר עשרים רגליים?…

2330 “גביר-תקיף” פגע בכבודו של רבי מרדכי מלצר, רבה של לידה. אמר לו רבי מרדכי: גס אתה ככיכר-לחם.

רתח “הגביר-התקיף”:

מה דמיון הוא זה?

החזיר לו רבי מרדכי:

מודה אני: אין דומה לך…

2331 אמרו לו לרבי יעקב-יוקב אטלינגר, בעל “ערוך לנר”: אף על פי שפלוני בן פלוני אין רוח המקום נוחה הימנו, שהוא אוכל טריפות, מכל-מקום רוח הבריות נוחה הימנו, שבעל-צדקה הוא.

החזיר רבי-יעקב-יוקב:

תמה אני כיצד יכולים לדור בכפיפה אחת לב כשר וקיבה טריפה?

2332 שד“ר ירושלמי בא לביחוב ונכנס אצל רבי דוד לוריה. גר אני כאן, – אמר הירושלמי, – וב”אתרא דלא ידעי שרא למימר צורבא מרבנן אנא".

תהה רבי דוד על קנקנו וראה, שאין בו לא תורה ולא חכמה. אמר לו:

לחינם אתה טורח ומתפאר לפני כבר ראיתיך…

אמר הירושלמי: טועה מר. זו הפעם הראשונה שאני בא לחוץ-לארץ. קיפחו רבי דוד והחזיר לו:

ואף-על-פי-כן… כבר אמרו: “דאה וראה ואייה אחת היא – עומדת בבבל ורואה נבילה ישראל” ⁴²…

2333 פטפטן ישב לפני נתן אדלר, ראש הרבנים של בריטניה, והלאה אותו שעה ארוכה בפטפוטו. לבסוף אמר לרבי נתן: עכשיו אומר למעלתו מה ששמעתי מפיו של רבי יצחק-אלחנן, רבה של קובנה.

הפסיקו רבי נתן:

אי אפשר, ששמעת מפיו של רבי יצחק-אלחנן

תמה הלה:

מה פירוש אי-אפשר? עדיין לא אמרתי למר מה ששמעתי

החזיר לו רבי נתן:

כיצד יכולת לשמוע דבר מפיו של רבי יצחק-אלחנן, ואתה מימיך לא נתת לשום בן אדם לפתוח פה ולאמר מלה?…

2334 סיפרו לו לרבי צבי-הירש חיות, רבה של זאלקווא שמצאו לפלוני בן-פלוני אוכל תרנגולת פטומה בתשעה באב. לימד עליו רבי צבי-הירש זכות ואמר "מעלה אני עליו כאילו התענה. קמצן הוא וממונו חביב עליו מגופו, ואכילתו היא עינויו.

אמרו לו לרבי צבי-הירש: אם כן, יהיה מותר לו גם לשתות יין ישן?

החזיר רבי צבי-הירש:

כלום חייב אדם בעינוי עד כדי דיכדוכה של נפש?…

2335 בן שתים-עשרה היה רבי אייזל חריף רבה של סלונים בנושאו אשה, את בתו של יצחק פיין ממינסק, וכל יום היתה חותנתו טורדתו מן הבית ואומרת לו:

לא כאן מקומך; בבית המדרש מקומך.

ולאחר זמן, כשנתפרסם שמו הגדול, היה רבי אייזל אומר:

תבוא עליהם ברכה, על חותני ועל חותנתי: הוא עשני חריף ⁴³, והיא עשתה אותי בקי…

2336 רבי אייזל היה קנתרן מטבעו, ובעירו, בסלונים, אייבו אותו רבים בלבם, אלא שהכל יראו מפני לשונו השנונה, וגם אוייביו הראו לו פנים כאוהבים.

פעם אחת אמר רבי אייזל לפרנס הקהילה, שהיה חשוד בעיניו גם הוא על אחד בפה ואחד בלב:

מזלי גרם, שכיוון שאני קונה לי אוהב, מיד קם לי אויב כנגדו. על זה איני מצטער: שקול האוהב כנגד האויב. על מה אני מצטער? על אויב הנראה כאוהב, שעל ידו שניהם אויבים אותי: הוא גופו, והאויב שקם לי כנגדו…

2337 אמר רבי אייזל:

תמה אני, שהבריות קוראים לי “הרב מסלונים”, ואין הם קוראים לי “הרב מווילנה”. לו יהי, שווילנה אינה רוצה בי, אבל אני רוצה בה ואילו סלונים – היא אינה רוצה בי, ואני איני רוצה בה…

2338 רבי אייזל נולד בבית חסידים. כשגדל פרש ונעשה מתנגד, מכאן ואילך היה מקנתר כל ימיו את החסידים. ביום ראשון של ראש השנה יצא מביתו וראה: חסידי סלונים נושאים על כפיים את רבי אברהם רבם ומביאים אותו ל“תשליך”. נענה רבי אייזל ואמר: כדין הם עושים: “שקר אין לו רגליים”…

2339 רבי אייזל בא מסלונים לעיר הסמוכה לה, שבת שם, ולא הוא אלא אחד מעשירי העיר נקרא שלישי לתורה. הקפיד רבי אייזל ואמר לגבאי:

עד כדי כך מכבדים אתם את העשירים?

התנצל הגבאי והחזיר:

• רבי, כבוד אין כאן; יראה יש כאן. אדם זה חשוב לרשות. זכות בתו עומדת לו…

לאחר שגמרו להתפלל, ניגש גם אותו עשיר לרבי אייזל ליתן לו שלום ולברכו בברכת שבת. אמר לו רבי אייזל:

• שמעתי שמעך ורואה אני, שרש"י קדמך.

תמה הלה ושאל:

• רבי מה לי ולרש"י?

הסביר לו רבי אייזל:

• כבר פירש רש"י ואמר: “צור היה חשוב מכל מלכי מדיין, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו-מנאו שלישי” ⁴⁴…

2340 רבי אייזל לא היה נוהג כבוד בעשירים. אומר היה רבי אייזל הרבה עשירים ראיתי בימי הבלי, וכולם ביקשו כבוד להם בגלל חכמתם. ומה לי עדות מהימנת מהודאת בעל-דין, שהעשירות אינה ראויה לכבוד? אלא מה, חכמתם? לכשתחדל עשירותם תיבחן חכמתם אם היא ראויה לכבוד…

2341 מחבר שלח ספרו לרבי אייזל לשם הסכמה, וכדי לקנות לבו של רבי אייזל כתב לו, שכבר יש בידו הסכמות מאת כמה מגדולי הדור, ואין הוא חסר אלא את הסכמתו של רבי אייזל, שהוא הגדול שבגדולי הדור.

לא שלח לו רבי אייזל הסכמה, והחזיר לו מכתב קצר:" אני מסכים, והם מסכימים; אני מסכים לדברי תורה, והם מסכימים לדברים בטלים" ⁴⁵…

2342 מחבר בא אצל רבי אייזל לבקש הסכמה לספרו. עיין רבי אייזל בספר ואמר למחבר

עצתי, שימהר מר ויברח מביתי, פן תמצאהו אשתי הרבנית ותשחטהו, חלילה.

לטש המחבר עיניים תמהות ושאל:

מה פירוש הדברים?

החזיר לו רבי אייזל:

לפני ימים מועטים אירע מעשה בביתי: תרנגול עלה על דף האטריות והוסיף נופך משלו.

רגזה אשתי הרבנית ומיד שחטה אותו. והרי דברים קל-וחומר: מה תרנגול, שלא הוסיף נופך משלו אלא לדף אחד של אטריות, עלתה לו כך, מר, שהוסיף נפכים משלו לכמה וכמה דפים של הש"ס, לא כל-שכן…

2343 מחבר הביא חיבורו לרבי אייזל לשם הסכמה. דיפדף אייזל בכתב-היד ואמר למחבר:

ישמור מר את כתב-היד, שלא יאבד חלילה…

עד שהמחבר נהנה לשמוע אזהרה יפה זו מפיו של אדם קשה כרבי אייזל שהיה זורק מרה במחברים, סיים רבי אייזל ואמר:… גזירה, שמא ימצא גוי את כתב-היד וידפיסו על שמו…

2344 מחבר אורח בא לסלונים, הביא ספרו לרבי אייזל, ואגב שיחה בדברי תורה שאל:

אל מי מאנשי העיר יפנה, כי יקנו את ספרו?

אמר לו רבי אייזל:

עצתי, שיפנה לפלוני בן פלוני.

הלך המחבר לשם. קיבלו האיש בפנים זעומות ואמר לו:

מה לי ולספרים? אני איני יודע לקרוא ספר.

נעלב המחבר וחזר אל רבי אייזל ושאל בתרעומת:

מה ראה מר לשטות בי ולגרום לי עלבון?

החזיר לו רבי אייזל:

לא היתה לי, חלילה, שום כוונה רעה לשטות במר. אדרבה, לטובתו נתכוונתי. אותו איש אין לו עסק כל ימיו אלא בדברים גנובים,

אמרתי: הלה ודאי יקנה ספרו של מר…

2345 ההוא ששאל את רבי אייזל:

מה טעם ספריהם של כמה גדולים אין דורש להם, ואילו ה“עין-יעקב” עם “עין-אברהם” ⁴⁶

מלמטה לפנים רבים קופצים עליו?

השיב רבי אייזל ואמר:

ברייתא מפורשת היא: “עין תחת עין-ממון” ⁴⁷…

2346 רבי אייזל בא לווילנה ושלח פיתקה למשכיל ידוע, שהיה נוהג להקדים לפתחן של נקיבות, שיבוא אליו. סירב המשכיל ואמר לשליח:

אם יש להרב צורך בי, יטרח ויבוא אלי.

חזר רבי אייזל ושלח לו פיתקה שנייה:

" בשביל שאני זכר הפסדתי"? ⁴⁸…

2347 בין פסח לשבועות היה מעשה:

משכיל מפורסם ישב לפני רבי אייזל וקבל על החרדים, שאין הם נותנים דעתם ללמוד וללמד לבניהם מ“חכמות חיצוניות” אפילו דברים, שהכל צריכים להם כגון הלכות חשבון.

אמר לו רבי אייזל:

ואתה בקי בחשבון?

השיב המשכיל:

ודאי, רבי. מי שאינו בקי בחשבון, אינו בכלל אדם מן היישוב.

אמר לו רבי אייזל:

אף-על-פי-כן אשאלך חשבון פשוט, שהכל צריכים לו ולא תדע להחזיר תשובה.

תמה המשכיל ואמר:

ישאל נא רבי ואשמע.

החזיר לו רבי אייזל:

הגידה נא, כמה הוא היום לספירת העומר?…

2348 רבי אייזל בא לווילנה ונכנס אצל שמואל-יוסף פין עורכו של עיתון הכרמל: ספר ביקש להדפיס בדפוסו של פין.

עד שישבו שניהם ונשאו ונתנו בדבר, נכנסה אשתו של פין, ואף היא נצטרפה לשיחה.

הקפיד רבי אייזל נענה ואמר:

בנוהג שבעולם, סנדלר – אשתו סנדלרית, בלן – אשתו בלנית, ומכאן שאשתו של בעל “הכרמל” דינה שתהא “כרמלית”, ואילו זו – “רשות-הרבים”…

(ברוך הלוי אפשטין, “מקור ברוך” ד‘, עמ’ 1839. – לפי דבריו סיפר לו פין עצמו חידוד חריף וקשה זה של רבי אייזל).

2349 פין היתה לו מלבינה בווילנה. אמר עליו רבי אייזל: שיבחו של לבן, שלבניו קשות; שיבחו של סופר, שלשונו רכה. וחילופיהם בפין: לביניו רכות ולשונו קשה.

2350 ההוא שקבל לפני רבי אייזל:

סופו של העולם, שייחרב. כולו שקר, ו“שיקרא לא קאי” ⁴⁹

נחמו רבי אייזל ואמר לו:

תנוח דעתך. העולם יתקיים. בזכותו של החלבן, המביא חלב לביתי יתקיים. אותו חלבן הוא אמת וחלבו אמת – מים אמיתיים…

2351 חבורה של תלמידי-חכמים החליטה להוציא קובץ לדברי תורה ובאו שניים מן החבורה אל רבי אייזל, שיתן גם הוא דבריו לקובץ. סירב רבי אייזל. אמרו לו השליחים:

כמה מגדולי הרבנים נענו לנו, ולמה אתה, רבי, מסרב לנו?

החזיר להם רבי אייזל:

רקדנים “לא-יוצלחים” נעשים חבורה אחת ורוקדים יחדיו; רקדן מומחה רוקד יחידי…

2352 שאל אחד מזקני חכמיה של סלונים את רבי אייזל ואמר לו: רבי מפני מה ספריך הראשונים חריפים מספריך האחרונים? הלא אמרו:" תלמידי –חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם" ⁵⁰

נפגע רבי אייזל והחזיר לו:

שפיל לסופה של מימרה: עמי-הארץ כל-זמן שמזקינים טיפשות נתוספת בהם", ומשום-כך אתה שזקנת אי אתה יכול לעמוד על חריפותם של ספרי האחרונים…

2353 שנים מועטות קודם מותו הדפיס רבי אייזל את ספרו הקטן “מרבה עצה” – פירושים לסיפורים התמוהים של רבה בר-בר חנא. אמר לו אחד ממקורביו:

רבי כל ימיך הדפסת ספרים גדולים, המחזיקים את המרובה, ומה ראית להדפיס עכשיו, לעת זקנתך, ספר קטן המחזיק את המועט?

החזיר לו רבי אייזל:

שמא מישהו יש לו צורך בספרים, שאנו כותבים ומדפיסים? אלא מס הוא, שאנו מטילים על הציבור, דוגמת המיסים והארנוניות, שהרשות מטילה על הציבור ושולחת קסדורים לגבות אותם. והואיל וכך, למאי נפקא מינה, אם הקסדורים גדולים או קטנים? קסדור הוא קסדור, בין גדול ובין קטן…

2354 כשהתחילה הזיקנה קופצת על רבי אייזל שאלו לו:

בן כמה הוא?

השיב רבי אייזל:

אדם שעומד בפני פשיטת רגל, אין שואלים אותו על הבילנצה ⁵¹…

2355 רבי שמואל הולדהיים, ראש רבני הרפורמה בגרמניה, נולד בקמפן של דוכסות פוזנה ובבית מדרש גדל וחונך, יהודית היתה לשון ילדותו ובחרותו, ועד יומו האחרון לא למד לבטא את הגרמנית כהלכה. אמר עליו מיכאל זקש:

הולדהיים אין לו שיור מן היהדות, אלא – לשונו הגרמנית.

2356 כמה זמן קודם מותו חלה הולדהיים את רגליו ומחמת מחלה היה יושב תחתיו. פעם אחת נכנסו אצלו עסקני הרפורמה לבקרו. ראו, כמה קשה לו להניע רגל, ותמהו, מהיכן באה לו חולשה זו.

נענה החולה ואמר:

חוששני, שחולשת רגלי באה לי, משום שהרחקתי ללכת…

2357 כשמת הולדהיים, ביקשו בני עדתו לקבור אותו במעלה הקברים, בשורה של רבנים. מיד נכנסו עסקני החרדים לישיבה, שניים מהם הלכו לשאול דעתו של הרב רבי יעקב-יוסף אטינגר.

אמר להם הרב:

אל תבואו בריב עם העדה הרעה הזאת. יקברוהו במקום שיקברוהו ובלבד שיקברוהו…

2358 רבי שמשון-רפאל הירש, מנהיגם של החרדים בגרמניה, היה פרקו נאה, נימוסו יפה וקולו נעים; גדול בתורה לא היה. תחילה שימש ברבנות באולדנברג, אחר-כך נבחר לרב הגליל של ניקולשבורג, ומפניו נדחה ולא נבחר רבי שלמה-זלמן קווטש, רבה של ליפניק, שהיה יליד ניקולשבורג, וגם גדול בתורה היה. נפגע רבי שלמה-זלמן וגבה הר בינו ובין רבי שמשון-רפאל.

לימים נזדמן רבי שלמה-זלמן לניקולשבורג ודרש ברבים. נמנע רבי שמשון-רפאל ולא בא אל הדרשה מחמת אמתלה, שהוא חש בגרונו שמע רבי שלמה-זלמן ואמר:

טבע הדברים מחייב כך: למדן חש בראשו; זמר חש בגרונו…

2359 רבי יוסף-שאול הלוי נתנסון נתמנה לרב בלבוב ולא בזכות גדולתו בתורה בלבד: סייעה אותו גם זכות עושרו. קרא עליו רבי שלמה קלוגר “המגיד” מברודי:

“היכה שאול באלפיו” ⁵²…

2360 רבי יוסף-שאול נבחר ל“סים” הפולני בקראקוי, וכשהלך לשם נזדמן על-פי מקרה לפונדק אחד עם רבי שלמה קלוגר, וישבו שניהם ועסקו בשיחה של תורה. דרך אגב סיפר רבי יוסף-שאול לרבי שלמה, למה בא לקראקוי, ואמר:

קודם שיצא מלבוב הכין לו תעודה מאת רופא, שהוא חולה.

שאל רבי שלמה:

תעודה זו למה?

השיב רבי יוסף שאול:

מי יודע, מה ילד יום? שמא אצטרך לה. הרהר רבי שלמה ואמר:

עצתי, שיכין לו מר עוד תעודה אחת מאת רופא, שהוא בריא…

תמה רבי יוסף-שאול ושאל:

תעודה זו למה?

החזיר לו רבי שלמה:

מי יודע, מה ילד יום? שמא יצטרך לה…

2361 הרב מלבי"ם סירב לצרף למניין-עשרה אחד מבני-עירו, שיצא עליו רינון. אמרו לו להרב:

רבי: רבי, חלבנה שריחה רע נמנתה גם היא עם סממני-קטורת.

החזיר הרב:

מכאן ראיה: אחד-עשר, ולא עשרה סממנים היו בקטורת…

2362 עבריין ביקש לקנתר את הרב מלבי"ם ואמר לו:

שמא יודע רבי למצוא היתר לסיגרה בשבת על-ידי שינוי?

החזיר לו הרב:

אמנם יודע אני היתר לכך. כשתעשן סיגרה בשבת, תשנה ותשים את הצד הבוער לתוך פיך…

2363 אמר רבי ברוך-מרדכי ליפשיץ:

טיפשים הם הבריות. כל אדם ואדם דואג דאגת-מחר לעצמו ומתיש כוחו על-ידי כך. מוטב, שהיתה כל קהילה מעמידה לה בעל-דאגה, שליח ציבור, שיוציא חובת דאגה את הקהילה כולה.

אמרו לו:

רבי, הואיל ואותו בעל-דאגה יקבל שכר ופרנסתו תהא מזומנת לו, – על מה ידאג?

החזיר רבי ברוך-מרדכי:

אף לזה יודע אני עצה טובה. יהא שכרו מושלש בידי, ומובטח לכם, שידאג כל היום…

2364 הוא היה אומר:

כמה אין הבריות נוצרים לשונם משקר! עני קבצן נכנס אצל בעל-בית ומבקש נדבה. הלה פוטרו ואומר ואומר: “אין לו עכשיו בכיסו מעות קטנות”. ואין הוא משמיע לאוזניו מה שפיו דובר. עכשיו אין לו, – וקודם היו לו? בכיסו אין לו, – ובמקומות אחרים יש לו? מעות קטנות אין לו – ומעות גדולות יש לו? הרי שפלט פיו שלושה שקרים בהעלם אחד…

2365 באו לרבי ברוך-מרדכי וסיפרו לו:

פלוני בן-פלוני מת ברעב.

תמה רבי ברוך-מרדכי:

היכי תמצי מת ברעב? כיצד לא בא אלי, או לאדם אחר ולא ביקש לחם? לחם ומים אפשר לבקש מאת כל אדם, ואפילו מגוי.

אמרו לו:

בשעתו היה אדם זה בעל-בית חשוב, וכשהגיע עד כיכר לחם, גנאי היה לו לפשוט יד לאחרים.

נענה רבי ברוך-מרדכי ואמר:

אם-כן למה אתם אומרים, שהוא מת מרעב? מגאווה מת, ולא מרעב…

2366 טינה היתה בלבו של אחד מבני-העיר על רבי ברוך-מרדכי. ויהי היום ורבי ברוך-מרדכי הלך בהשכמת הבוקר להתפלל עם הוותיקים, ופגשו אותו אדם והעז- פנים כנגדו. אמר לו רבי ברוך-מרדכי:

כל ימי, כשהייתי מגיע בברכות השחר ל“יהי רצון, שתצילנו היום ובכל יום מעזי-פנים”, – הייתי תמה: כלום לא יום-יום אנו מתפללים ולמה תיקנו להוסיף ולאמר “ובכל יום”? עכשיו אני יודע, למה תיקנו לאמר כך. ידעו מסדרי-התפילה, שעזי-פנים יכולים לצער גם בהשכמת הבוקר, קודם תפילה, ולפיכך תיקנו להוסיף “ובכל יום” – להתפלל היום על מחר…

2367 רבי ברוך-מרדכי שיבח לרב אחד בן דורו, שאדם גדול הוא. אמרו לו:

רבי, אתה משבחו, ואילו הוא מגנה אותך.

החזיר רבי מרדכי ברוך:

מה בכך? אפשר, שנינו טועים…

2368 שאלו לרבי ברוך-מרדכי:

לשעבר היו רבים עוסקים בתורה וספרים היו מעטים; עכשיו עוסקים בתורה מתמעטים והולכים, וספרים מתרבים והולכים. מהי סיבה יש לכך?

החזיר רבי ברוך-מרדכי:

לשעבר היו ישראל זהירים בזקניהם והיו ספרים מעטים מספיקים להצניע בהם את השערות, שנושרות מן הזקנים מאליהן; עכשיו, שאין ישראל זהירים בזקניהם, הרי הם זקוקים לספרים מרובים להצניע בהם את השערות…

2369 בשבת בראשית, קודם קריאת התורה, הוציא הגבאי רשימה מכוסו ולחש לשמש שמות החשובים, שיעלו היום לתורה. אמר לו רבי ברוך מרדכי:

אנו עומדים עדיין בבראשית, ואתה קורא כבר שמות…

2370 באישון-לילה יצא רבי ישראל סלנטר מביתו וראה אור קטן מהבהב מתוך חלונו של סנדלר. נכנס אצלו ומצא אותו יושב ומתקן נעל. אמר לו רבי ישראל:

למה אתה מאחר כל-כך לשבת?

השיב לו הסנדלר:

רב, כל זמן שהנר דולק, חייב אני לעבוד ולתקן.

מיד מיהר רבי ישראל לבית מדרשו וקרא ללומדים בלילות:

אחי ורעי! תורה גדולה קיבלתי עתה מפי סנדלר: כל-זמן שהנר דולק, חייב אדם לעבוד ולתקן…

2371 רבי ישראל סירב לקבל עליו רבנות והתפרנס בדוחק מן הקיצבה, שקצב לו אחד מעשירי קובנה. פעם בא אורח לביתו, הזמינו רבי ישראל לסעודה ואמר לו:

אתה מותר לך לאכול הכל בביתי. לך הכל כשר כאן.

לא הבין, האורח ושאל:

מה פירושם של דברים?

החזיר לו רבי ישראל:

לי כל העולה על שולחני גזל גמור הוא, שהרי משל אחרים אני מתפרנס; לך הכל כשר, שכבר קניתי הכל בשינוי-מעשה…

2372 רבי ישראל נכנס לבית-המדרש להתפלל ולאמר קדיש על אביו. ביקש לירד לפני התיבה ומצא, שכבר קדמו אחר, שבא לאמר קדיש על בתו. ויתר לו רבי ישראל, והתחילו המתפללים מתלחשים זה אל זה:

רבי ישראל מזלזל באמירת קדיש! ⁵³.

הגיעו הדברים לאוזני רבי ישראל, נענה ואמר:

חס ושלום! חשובה עלי אמירת קדיש, אלא לזכותו של אבא אני מבקש לגמול בקדישו שלו גמילות-חסד של אמת…

2373 רבי ישראל שיבח את תלמידו רבי שמחה-זיסל מגרובין, שהוא עוסק הרבה בדברי מוסר. אמרו לו:

אילו לא ביזבז רבי שמחה-זיסל כל זמנו לדברי-מוסר, היה נעשה גדול בתורה.

החזיר להם רבי ישראל:

שנינו מי שיש לפניו גלוסקאות, אחת קטנה ושלימה ואחת גדולה ובצועה, מברך על הקטנה השלימה, ולא על הגדולה הבצועה ⁵⁴.

מכאן, שהשלם חשוב מן הגדול…

2374 רבי צבי-הירש אורנשטיין, רבה של לבוב, נכנס לבית חסידי סאדאגורה רוקדים וצוהלים ברחוב.

אמרו לו:

על מה הם רוקדים וצוהלים?

השיב רבי צבי-הירש:

שמחים הם, שרבי אברהם-יעקב רבם נשתחרר מן התפיסה.

אמרו לו: על מה נתפס רבי אברהם-יעקב רבם?

השיב רבי צבי-הירש: על שטרי-ממון מזוייפים נתפס.

אמרו לו:

ובשל מה נשתחרר?

השיב רבי צבי-הירש:

בשל שטרי-ממון אמיתים נשתחרר ⁵⁵…

2375 מעשה ברבי נחום שמש מגרודנה, שבא אצל עשיר אחד לבקש צדקה לעניים. והעשיר אדם גס ורע-לב, הרים יד ברבי נחום וסטרו. מחה רבי נחום לחיו ואמר לו: סטירה זו לי היא. ומה אתה נותן בשביל העניים?…

2376 רבי נחום נכנס לאכסניה ו“ילקוט העניים” בידו כמנהגו.

נסתכל וראה: סוחרים יושבים בחבורה ומשחקים בקלפים, והם דנים אלו עם אלו.

הללו אומרים:

אנחנו זכינו. והללו אומרים:

לא כי, אנחנו זכינו.

פשט רבי נחום את ידו, אסף את הכסף מעל השולחן הטילו לתוך “ילקוט-העניים” ואמר:

רבותי, כולכם טועים. אני זכיתי…

2377 ההוא שבא לרבי יצחק-אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, ליטול עצה הימנו: אם יניח מקומו כאן וייצא לאמריקה, או לאו?

אמר לו רבי יצחק אלחנן:

עד שאחזיר לך תשובה, הגידה נא לי תחילה, למה אתה אומר לצאת לאמריקה- אם משום שכאן כלתה פרנסתך לגמרי, או משום שכאן קשים מזונותיך?

השיב האיש:

רבי קשים ומרים מזונות.

החזיר לו רבי יצחק אלחנן:

אם-כן, שב ואל תצא. ומנהג ישראל יוכיח. בסוכות מנענעים ב“אנא ה', הושיעה-נא”, ואין מנענעים ב“אנה ה' הצליחה נא”. מה טעם? אדם, שכבר הגיע למדרגה של “הושיעה-נא”, על-כורחו הוא עושה כל מיני “נענועים” ומבקש את הישועה בכל ארבע רוחות השמים. תבוא ממקום שתבוא, ובלבד שתבוא. אדם, שלא הגיע אלא עד המדריגה של “הצליחה נא”, אל ינוע ומקומו אל ינח…

2378 רבי יצחק אלחנן היה משבח את בני קובנה עירו, שהם נשמעים לו. אמרו לו:

רבי, במה הם נשמעים לך?

החזיר רבי יצחק-אלחנן:

מה אני מצווה אותם?…

2379 רבי אלעזר-משה הורביץ, רבה של פינסק, היה מקניט את החסידים ואומר להם:

כיצד אתם נותנים כבוד צדיקים לרבותיכם, והם אינם עוסקים בתורה ואינם יודעים את התורה?

אמר לו חסיד אחד:

אף-על-פי-כן צדיקים גמורים הם. והא ראיה: בעלי מופת הם, הם גוזרים והקדוש ברוך-הוא מקיים.

השיבו רבי אלעזר משה, לדידי לא לזה מופת ייקרא, אלא זהו מופת, שהקדוש ברוך-הוא גוזר, והצדיק מקיים…

2380 בזמן אחד שימש רבי אלעזר-משה רב בפינסק, ורבי אהרן ברבי אשר ⁵⁶– אדמ"ור של חסידים בקרלין. אמר רבי אהרן לרבי אלעזר-משה:

מודה אני, שזכות תורה שלך גדולה משלי, אבל זכות-אבות שלי גדולה משלך, שמגזע צדיקים אני.

החזיר לו רבי אלעזר-משה:

אבל אבותיך כבר לא היו גם הם אלא זכות-אבות בלבד…

2381 אברהם-חיים רוזנברג, בעל “אוצר-השמות”, פתח בית-ספר במינסק. באו קנאים מבין החרדים וקבלו לפני רבי אלעזר-משה:

רוזנברג שוחט תלמידיו “בסכין חדה וחריפה” ⁵⁷.

אמר להם רבי אלעזר-משה:

מה טענה יש לכם עליו? השוחט בסכין חדה וחריפה – שחיטתו כשירה…

(א' ח' רוזנברג, “אוצר השמות” א', ניו-יורק תרפ"ג, עמוד 3).

2382 אפיקורס ביקש לקנתר את רבי אלעזר-משה ושאל לו:

שמא מצא היתר לעישון בשבת?

החזיר לו רבי אלעזר-משה:

הן; ביקשתי ומצאתי: מותר לעשן בשבת – על-ידי גוי…

2383 רבי עזריאל הילדסהיימר, רבם של החרדים בברלין, היה אומר:

על שלושה דברים אני מתקנא בקלי-עולם: אין הם נושאים שם-שמים לשווא, אין הם באים לידי ספק-ברכה, ובמקומות מטונפים אין הם באים לידי הירהור בדברי-תורה…

2384 רבי שמעון-אריה שוואבּכר, “הרב מטעם” הראשון של אודיסה, היה לובש גלחוּת: איצטלה שחורה, מצנפת גבוהה, צווארון לבן ועניבה לבנה על חזהו.

לימים דרש מאת פרנסי העדה, שיקנו לו כירכרה וסוסים, כדי שיהא יוצא כדרך שראשי הגלחים יוצאים. אמר לו אחד מן הפרנסים:

רצונך, רבנו, שתהיה גלח לכל דבר, תוציא אשתך. ומעכשיו הברירה בידך: או אשה, או סוסים…

2385 קודם שנתמנה רבי אהרן יילינק מטיף בווינה שימש מטיף בלייפציג. פעם אחת דרש שם על פרק קיג שבתהילים, וכשהגיע עד “להושיבי עם נדיבים, עם נדיבי-עמו” אמר:

נדיבי-עמו שבלייפציג מתרשלים בצורכי בית-הכנסת ולא התקינו “נר-תמיד”.

לא היו ימים מועטים ושניים מן הקהילה אספו כסף והתקינו “נר-תמיד” בבית-הכנסת, וגם שלחו ליילינק חשבון ההוצאות, שעלוּ מאה ושמונים ושניים שקלים. עיין יילינק בחשבון ואמר לאלכסנדר צדרבוים, שהיה אורחו באותה שעה:

טוב ויפה הדבר, ש“נדיבי-עמו” קיימו “נעשה ונשמע”. אף-על-פי-כן אין לבי שלם עמהם.

אמר לו צדרבוים:

מה טעם?

החזיר לו יילינק:

בשביל חסר “יוד” אין לבי שלם עמהם ⁵⁸…

(“המליץ” נומר 11 לשנת 1885, עמוד 172)

2386 אחד משמשי “ההיכל” המפואר, שבו שימש יילינק מטיף בווינה, היה זקן תלמיד-חכם מיוצאי גליציה. והיה אותו זקן משמש יילינק ופושט מעליו את האיצטלה אחרי הדרשה. אמר לו יילינק פעם אחת:

חס אני לכבודו של זקן תלמיד-חכם כמותך, שתשמשני.

החזיר לו הזקן:

אדוני הדוקטור, כבר אמרו חכמים: “פשוט נבילה, ואל תצטרך לבריות” ⁵⁹

2387 רבי אליהו-חיים מייזל רבה של לודז, טרח ונכנס ביום סגריר אצל עשיר אחד לבקש ממנו נדבה לדבר, שהיה בו צורך הציבור. לא פתח אותו עשיר את ידו דיו, אף הגיס לבו בהרב ואמר לו:

רבי, שמא הרבנים הקודמים נהגו גם הם סלסול בעצמם ונעלו ערדליים יפים כמותך?

החזיר לו רבי אליהו-חיים:

הרבנים הקודמים לא היו זקוקים לכך, שבימיהם לא היה הרפש מצוי כבימינו…

2388 רבי שמואל מוהיליבר בא לקובנה וביקש מאת רבי יצחק-אלחנן, שיקרא לביתו אסיפה של טובי העיר לשם חיבת ציון, תחילה, הסכים רבי יצחק-אלחנן. ואחר-כך חזר בו- בהשפעתו של יעקב ליפשיץ, מתנגדה של חיבת-ציון- והודיע לרבי שמואל, שמחמת כמה סיבות אין האסיפה יכולה להיות בביתו.

למחר בא רבי יצחק-אלחנן לבקר את רבי שמואל במלונו, ומשום שאותו יום ששי בשבת היה, הזמין רבי יצחק-אלחנן את רבי שמואל לסעודה של שבת.

סירב רבי שמואל ואמר לו:

מוטב, שתהא סעודה מזומנת לי במלוני.

תהה רבי יצחק-אלחנן:

למה מסרב מר?

החזיר לו רבי שמואל:

כאן, במלון אבטח ולא אפחד, שתהא שבתי חסרה סעודה.

מה שאין כן אם אסמוך על מר, חוששני, שמא יצטרך להודיעני, שמחמת כמה סיבות אין הסעודה יכולה להתקיים בביתו…

(י' ניסנבוים, “הדת והתחיה הלאומית”, ווארשה תר"פ, עמוד קב)

2389 וועידה של חובבי-ציון, שהיתה בווילנה בקיץ תרמ"ט, היה רבי שמואל ראש

המדברים. השתתף באותה ועידה גם רבי דוד טבלי כצנלבוגן, רבי של ווירבאלן בעת ההיא ומחמת סיכסוך שנפל בינו לבין רבי שמואל, פרש מן הועידה וגם לא בא לרבי שמואל לקחת ממנו ברכת-פרידה.

לימים הוזמן רבי דוד-טבלי לרבנות בסובאלק וכשנסע לשם עבר דרך ביאלוסטוק, עירו של רבי שמואל, ונכנס אצלו. כיוון שהרגיש בו רבי שמואל, נתן לו שלום ואמר לו:

ודאי בא מר לקחת מאתי ברכת-פרידה. צאתו לשלום!…

2390 רבי חנוך-זונדל מכבי, הנגיד מקאמניץ, לא נשא פנים לרבנים, שהתנגדו לחיבת-ציון, ועליהם היה אומר:

הללו דומים עלי כדגים מלוחים, הבאים מהולנדיה. כריסם רחבה וראשם קטן…

2391 רבי משה-יצחק דרשן, המגיד מקלם, נזדמן לחתונה של בני-עשירים. החתן לא נשא דרשה והכלה יצאה בשמלה קצרה.

נענה רבי משה-יצחק ואמר:

מצא מין את מינו. החתן אין לו תורה, והכלה אין לה סחורה…

2392 רבי יוסף-זכריה שטרן, רבה של שאוול, אדם קשה היה, ועל-פי-רוב זרק מרה במי שבא לידו. ספרו “זכר יהוסף” מלא בקיאות מופלגת בנוסח הערות קצרות: “עיין פה, עיין שם”, ואמרו עליו:

“מלא עיניים כמלאך המוות” ⁶⁰…

2393 רבי ירוחם יהודה-ליב פרלמן, “הגדול” ממינסק, הוזמן לחתונה עשירה. כשהביאו את הכלה לחופה, הושיט לה החתן את ידו ונשק לה. מיד פרש “הגדול” מן החופה והלך לו. מיהרו אליו המחותנים לפייס את דעתו ואמרו לו:

רבי מה עבירה יש כאן? הוא בעלה, והיא “כשרה”…

החזיר להם “הגדול”:

הכל טוב ויפה, אלא ש“לעיני כל ישראל” הוא קץ כל התורה…

2394 ההוא שבא לרבי אליעזר גורדון, ראש-הישיבה של טלז, וקבל לפניו:

בעיניו ראה בחורים מן הישיבה מטיילים עם בחורות בשדות שמחוץ לעיר. אמר לו רבי אליעזר:

וסתם בחורים אינם מטיילים עם בחורות בשדות שמחוץ לעיר.

החזיר אותו האיש:

רבי, אין הנדון דומה לראיה. סתם בחורים אין עסקם בתורה.

נענה רבי אליעזר ואמר:

אם-כן, כל חטאם של אלו הוא, שעסקם בתורה. הלוואי והיה זה חטאם של כל ישראל…

2395 כשהוציא הדוקטור קאנטור את “היום”, בא לריגה לבקש חותמים לעתונו. בשבת התפלל בבית הכנסת הגדול, ואחרי התפילה, כשיצא מבית-הכנסת, נתלווה עמו החזן רבי ברוך-ליב רוזובסקי. אמר לו קאנטור:

רואה אני, שאין פרנסתך אלא בשבת, שכן רק פעם אחת בשבוע אתה עובר לפני התיבה, בשבת.

החזיר לו רוזובסקי:

רואה אני, שגם אתה, אדוני הדוקטור, אין פרנסתך אלא בשבת.

לא הבין קאנטור ושאל:

הא כיצד?

השיב רוזובסקי:

הן רק פעם אחת בשבוע אין עתונך יוצא, בשבת…

2396 אמרו לו לרוזובסקי:

ראוי אתה, שבשכר תפילתך יבנו לך הגבאים בית של שלוש קומות.

החזיר רוזובסקי:

אם הגבאים יבנו לי בית של שלוש קומות, כיצד אעבור לפני התיבה בימים נוראים ואשקר למקום ואוֹמר: “הנני העני”?…

2397 בימות החול היה אופה אחד, “חובב עמוד”, עובר לפני התיבה בבית­-הכנסת של ריגה, והיה מרים קולו עד לשמים. אמר לו רוזובסקי:

רבי פלוני בן-פלוני, מוטב, שיהיו צעקותיך פחותות יותר, וכיכרותיך גדולות יותר…

2398 רבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של החסידים במוסקבה, גמגמן היה. חוץ מרבנות עסק גם בפרקמטיה, ונסתבך בעסק ביש של שותפות. העז שותפו פניו כנגדו וקרא לו רמאי. השיב לו רבי חיים-יעקב:

א-ני ר-מאי, וא-תה גמ-גמן.

רגז הלה וצעק בחמתו:

אני גמגמן, או אתה גמגמן?

החזיר לו רבי חיים-יעקב:

הואיל ואתה פוסל אותי במום שבך, פוסל אני אותך במום שבי…

2399 רבי משה-יצחק סגל, רבה של פוניביז, עסק גם הוא בפרקמטיה, ולצורכי עסקיו היה יוצא מן העיר לשבועות ולירחים. אמרו לו:

כלום אין להם לבני-העיר טענה עליו, שהוא פורש מן הרבנות לזמנים מרובים?

החזיר רבי משה-יצחק:

זה כמה כבר נתנו פרנסי קהילתי עינם בי לסלקני מן הרבנות, אלא כל אימת שהם באים אלי לשם כך – אין הם מוצאים אותי בביתי…

2400 הוא היה אומר:

מימי לא ניצחני אלא עגלון אחד. ומעשה שהיה כך היה: יצאנו לדרך, אני ועגלוני, וכשהגענו לפונדק עמדנו להתפלל, והשלים הוא תפילתו לפני. אמרתי לו: “שמא אתה בקי בתפילה יותר ממני?”

אמר לי: “רבי, כמה זמן למדת תפילה?” אמרתי לו: “שלשה חדשים למדתי תפילה; אחר-כך התחלתי לומד חומש ורש”י.

החזיר הוא לי: “ואני ארבע שנים רצופות למדתי תפילה, ומה תימה היא זו, שבקי אני בתפילה יותר ממך?”…

2401 ההוא שבא לרבי מאיר-שמחה כהנא, רבה של דווינסק, וביקש מאתו ברכה. סירב רבי מאיר-שמחה ואמר לו:

ברכתי אין בה ממש.

לא קיבל הלה ואמר:

אם אמרו: “אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך” ⁶¹, קל-וחומר ברכת אדם גדול כמוך.

החזיר לו רבי מאיר-שמחה:

לדבריך, מה צורך יש לך בברכתי שלי עם קל-וחומר? דייך בברכתך שלך בלי קל-וחומר. .

2402 שאלו לו לרבי חיים-יוסף זוננפלד:

למה הוא נוטה תמיד לקיצוניות?

החזיר רבי חיים-יוסף:

צאו עמי לחוץ ואראכם: בצידי-דרכים הולכים בני-אדם; באמצע-דרכים הולכים סוסים וחמורים… .

2403 רבי זלמן-סנדר כהנא-שפירא, רבה של קרינקי, היה בנערותו חברו של רבי חיים סולובייציג; יחדיו קיבלו תורה מפי רבי יוסי-בר סולובייציג. פעם אחת שאל רבי יוסי-בר את רבי חיים ואמר לו:

חיים’קה בני, מי משניכם כוחו גדול יותר, בתורה, לפי דעתך, – אתה או זלמן-סנדר?

השיב רבי חיים:

זוהי שאלה, שאין עליה תשובה. אם אומר, שאני כוחי גדול יותר, אמצא יהיר, ואם אומר, שהוא כוחו גדול יותר, אמצא בדאי.

נענה אחריו רבי זלמן-סנדר ואמר:

ועכשיו נמצאת גם יהיר וגם בדאי…

2404 מחבר הביא ספרו לרבי יוסף רוזן הרוגטשובי, רבה של דווינסק. פתח רבי יוסף את השער תחילה ומצא, שהספר נדפס בגראייבה, אמר-כך דיפדף בגוף הספר ואמר למחבר:

טובה גדולה אני מחזיק למר על דבר חדש, שמצאתי בספרו.

נהנה המחבר ושאל:

דבר חדש זה מהו?

החזיר לו רבי יוסף:

עד עכשיו לא שמעתי ולא ידעתי, דפוס בגראייבה…

2405 דינה, אשת רבי שאול הלוי, רבה של אמדן, היתה למדנית וכתבה שירים ומליצות. פעם אחת נכשלה וכתבה כ“ף במקום ח”ית.

העירוהּ על כך, נענתה ואמרה:

מקרא מלא הוא: “וקוי ה' יחליפו כח” ⁶²…

2406 רבי משה חפץ, רבה של טשאווס שברוסיה הלבנה, קנתרן היה וביקשו בני-עירו לסלקו מן הרבנות. לימים הגיעה שמועה, שמת רבה של פינסק. שמע רבי משה ואמר:

עכשיו אני עולה לרבנות בפינסק. והדברים קל-וחומר: מה טשאווס שאינה רוצה בי, רוצה היא שפינסק תרצה בי, פינסק הרוצה, שטשאווס תרצה בי, אינו דין, שהיא גופה רוצה בי…

2407 רבי משה היה מקנתר תמיד את הדיין שבעירו, ולכשזקנוּ שניהם, לקו עיניו של רבי משה ולא לקו עיניו של הדיין. שלח לו רבי משה:

אל תדמה בנפשך, שאני עברתי, חלילה, על “לא תקח שוחד”, ולפיכך לקו עיני, אלא ש“השוחד יעוור עיני חכמים” ⁶³ ולפיכך לא לקו עיניך…

2408 רבי ישראל לונשיץ, רבה של דרוהוביטש, היה מן המקילים בטריפות. ויהי היום ואשה ענייה באה אליו ובידה תרנגולת שחוטה, שלא נמצאה בה מרה. טעם רבי ישראל בקצה לשונו את הכבד ואמר לאשה:

אני איני מרגיש טעם מר. שמא תטעמי אתּ?

נאנחה הענייה ואמרה:

רבי, לי מר גם בלא זה.

נאנח רבי ישראל ואמר:

בתי, אם מר לך – כשירה…

2409 המגיד המפורסם רבי חיים צדק מרומשישקי בא לעיר, דרש ברבים ודיבר דברים קשים כלפי מלווים נשכים. למחר אמרו לו לרבי חיים:

“הגביר” שלנו אין כמותו מלווה נשך, והוא חושד בך, שאליו נתכוונת.

החזיר רבי חיים:

אני איני אלא כבען. כבען עושה כובעים לא לפי הזמנה תחילה, אלא הוא עושה אותם כרצונו ומוציאם לשוק. ובדיעבד, מי שנוטל כובע ומוצא אותו לפי מידתו, הרי לו הוא עשוי מלכתחילה…

[ב]

2410 אמרו לו לרבי פנחס מקורץ:

לדעתו של שפינוזה, טבע האדם וטבע הבהמה – טבע אחד להם, ומותר האדם מן הבהמה אין.

נענה רבי פנחס ואמר:

חבל, שלא שאלו את שפינוזה, שמא ראה מימיו בהמות, שהעמידו שפינוזה אחד?…

2411 רבי פנחס היה מתפלל ואומר:

הלוואי ויבוא משיח, ולא יהיה לנו צורך בצדיקים וב“יהודים טובים”…

2412 רבי לוי-יצחק הברדיצ’בי היה אומר:

אילו כוחי יפה, הייתי מבטל כל הצומות, חוץ מתשעה-באב ויום-כיפור: תשעה-באב מי יכול לאכול, ויום-כיפור מי רוצה לאכול?…

2413 יום-כיפור עלה רבי לוי-יצחק לבימה וקרא:

אבינו שבשמים, אם דעתך לכתוב ולחתום לנו ולכל ישראל שנה טובה ומתוקה – כתוב וחתום: פיקוח-נפש דוחה הכל. ואם דעתך לכתוב ולחתום לנו, חלילה, שנה של יסורים וגזרות רעות, – מה רשות יש לך לחלל יום-כיפור?…

2414 ערב תשעה-באב נכנס רבי לוי-יצחק אצל עשיר אחד ומצא אותו יושב בסעודה ומפטם כריסו בצלי-עוף שמן. אמר לו רבי לוי-יצחק:

אם אתה אוכלו לזה בערב תשעה-באב, מהיכן תקח לך כפרה בערב יום-כיפור?…

2415 רבי לוי-יצחק היה אומר:

הבריות קובלים שאין להם במה לחיות, ואני תמה, אם יש להם במה למוּת…

2416 אמר לו רבי לוי-יצחק למחותנו רבי שניאור-זלמן בעל “התניא”:

כשישראל אומרים “ושמרו” בהתלהבות ודביקות, נעשה “יריד” בשמים, ומה ראיתם אתם בעלי החב"ד למחוק שני כתובים אלו מערבית לשבת?

החזיר לו רבי שניאור-זלמן:

כלום חייבים ישראל להיות בכל “הירידים” שבעולם?…

2417 בראשית ימי מלכותו של ניקולי הראשון ניתנה הדת ברוסיה, שישראל חייבים בעבודת הצבא. באו אל רבי דוב-בּר, “האדמו”ר האמצעי", בחורים שעליהם עלה הגורל לצאת בצבא וביקשו ברכה מפיו. בירך אותם רבי דוב-בּר ואמר להם:

יהי רצון, שתכנסו בשלום ותצאו בשלום.

אמרו לו הבחורים:

רבי, מה דיננו לגבי בשר טריפה?

נאנח רבי דוב-בּר והחזיר להם:

“אונס רחמנא פטריה” ⁶⁴, אין עבירה זו בגדר “יהרג ולא יעבור”. ⁶⁵

שתק רגע והוסיף:

ברם, היזהרו והיזהרו, בני, שלא תלקקו את העצמות…

(הלל זלאטופולסקי, “העולם” גליון 31 לשנת 1926)

2418 רבי יעקב-יצחק “החוזה” מלובלין הוכיח את רבי נפתלי מרופשיץ תלמידו ואמר לו:

נפתלי, חכם אתה יותר מדי. התורה אמרה: “תמים תהיה עם ה' אלהיך” ⁶⁶. הרי, שגדולה תמימות מחכמה.

החזיר לו רבי נפתלי:

כדבריך, רבי, אלא שאדם זקוק לחכמה מרובה בשביל שיהיה תמים עם ה'…

2419 אחרי מותו של רבי יעקב-יצחק, היסס אחד מחסידיו כמה זמן לנסוע לרבי נפתלי תלמידו. לסוף החליט ונסע. כשנכנס, נתן לו רבי נפתלי שלום ואמר לשמשוֹ:

תן לו כיסא וישב וינוח. עייף הוא. ארוכה היתה דרכו לרופשיץ…

2420 רבי נפתלי היה אומר:

בילדותי, כשהגעתי לתחילת קריאה, לימדני רבי ואמר לי: “נפתלי בני, כל מקום שתראה שני יודי”ם סמוכים זה לזה תקרא – אדֹני".

ראיתי שני יודי"ם קטנים זה על גבי זה (שווא) ומיד קראתי “אדֹני”.

אמר לי רבי: “נפתלי בני, טעית. יודים זה ליד זה – אדֹני הם; יודים זה על-גבי זה – שווא הם”…

(עיין כרך שני, סימן 1883)

2421 חסיד של רבי יעקב-יצחק “החוזה” נזדמן לפונדק אחד עם רבי מרדכי מצ’רנובל. אמר לו רבי מרדכי:

ברכתי שלי גדולה משל רבך…

חלשה דעתו של אותו חסיד. נאנח רבי מרדכי וסיים:

אני והוא נזדמנו לפני כמה שנים למקום אחד וברכנו זה לזה ביראת-שמים. ברכתי שלי נתקיימה בו, וברכתו שלו לא נתקיימה בי…

2422 פעם אחת, בשעת “שולחן”, פתח רבי אורי מסטרליסק (“השרף”) ואמר:

שנינו: “כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזיקנה עד שהוא נעשה חיגר או סומא” ⁶⁷. כיון שכך, כל מי שאינו רבי ועושה עצמו רבי, אינו מת מן הזיקנה עד שהוא נעשה רבי. ותימה: מה עונש הוא זה? אדרבה, נמצא חוטא נשכר.

אלא, – חזר רבי אוּרי ותירץ, – העניין הוא כך. לשעבר, היו הרביים נוטלים “פדיונות” מועטים, ועכשיו הם נוטלים “פדיונות” מרובים.

מה טעם? לשעבר היו הרביים רביים ממש, ועכשיו אינם רביים ממש, אלא עושים עצמם רביים. וזה עונשם: אינם מתים מן הזיקנה עד שהם נעשים רביים ממש, וממילא נעשים “פדיונותיהם” מועטים…

2423 רבי הירש מזידיטשב לא היה מקפיד, שהסכין לשחיטה תהא דווקא מלוטשה ⁶⁸. אומר היה רבי הירש:

מובטח לנו, שלעתיד לבוא ישחוט הקדוש ברוך-הוא לשור-הבּר בזנבו של לוויתן. וכלום ראה מי-שהוא מימיו זנב מלוטש? ⁶⁹…

2424 שאלו לרבי מאיר מפרמישלן:

מה טעם נהגו לשתות בערב יום-כיפור יי"שׂ חריף תיכף אחרי שחרית?

החזיר רבי מאיר:

אמרי אינשי: שתוי לא דן ולא דנין אותו…

2425 רבי ישראל מריזין יצא לדרך בכירכרה עשירה רתומה לארבעה סוסים אבירים, כמנהגו, ופגש את רבי מאיר מפרמישלן נוסע בעגלה ענייה רתומה לסוס דל וכחוש כמנהגו. אמר רבי מאיר לרבי ישראל:

ארבעה סוסים אבירים למה?

החזיר לו רבי ישראל:

בשביל שיוציאוך מתוך ביצה.

נענה רבי מאיר ואמר:

מר לשיטתו, ואני לשיטתי: סוס אחד, דל וכחוש, אינו מכניסך לתוך ביצה…

2426 שאל משכיל אחד לרבי מחם-מנדל מליבאביץ, בעל “צמח צדק”:

אמרו באגדה: “אלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם” ⁷⁰.

ותימה: עד שלא נברא העולם ולא ניתלו המאורות – סדר-זמנים מהיכן?

החזיר לו רבי מנחם-מנדל:

הא לא קושיה: אם לא היה עדיין סדר-זמנים לנבראים, כבר היה סדר-זמנים לבורא. אלא קושיה אחרת בפי אליך: מה טעם אנו מבקשים תמיד תירוצים, ואתם מבקשים תמיד קושיות?…

2427 שמואל מוּנקס היה מגדולי מקורביו של רבי מנחם-מנדל.

פעם אחת מצאוהו חסידים עומד ליד גבעה וכולו תפוש מחשבות.

אמרו לו:

שמואל, על מה אתה חושב?

השיב להם:

חשבתי חשבונה של הגבעה ומצאתי כמה עריבוֹת עפר יש בה. בשכר “תיקון” אגלה גם לכם רז זה.

הביאו “תיקון” מן המשובח, שתה שמואל, שנה ושילש, פתח ואמר: לא כל העריבוֹת שוות. זו גדולה וזו קטנה. לפיכך צריך למדוד את העריבה תחילה. אם מידתה שליש גבעה, יש בה בגבעה שלוש עריבות, ואם מידתה חמישית הגבעה, יש בה בגבעה לא פחות מחמש עריבות…

2428 בפרוס ימים נוראים בא שמואל מעיירתו לליבאביץ ושהה שם עד אחרי סוכות, כמנהגו שנה-שנה.

יום שעמד לשוב לביתו אמרה לו הרבנית, אשתו של רבי מנחם-מנדל:

רצונך, שתלך ותקח לי יין מן היינני?

הסכים שמואל, ונתנה לו הרבנית בקבוק וכסף. קנה שמואל יי"שׂ יפה, קצתו שתה וקצתו הצניע לצורך הדרך – ונסע לביתו.

לשנה חזר ובא לליבאביץ בפרוס ימים נוראים. הביא עמו בקבוק ונכנס לביתו של רבי מנחם-מנדל, נתקל ונפל לקרקע ושבר את הבקבוק. יצאה אליו הרבנית ואמרה לו:

מה לך, שמואל שנתקלת?

החזיר לה שמואל:

לא לחינם אומרים הבריות: “מן הפזיזות לא תצאנה הטובות” ⁷¹…

2429

חסיד, שהיה שרוי תמיד בעצבות ובאנינות־הדעת, בא לפרשיסחה במוצאי־שבת. נכנס מיד אצל רבי שמחה־בונם וקבל לפניו:

כל ימיו שטן כרוך אחריו ומכשילו. אף היום כך. מביתו יצא במחשבה תחילה לבוא לפרשיסחה ערב־שבת; אירעה לו תקלה והוצרך לשבות בדרך, ולא בא אלא עכשיו, במוצאי־שבת.

אמר לו רבי שמחה־בונם:

שבת עינה יפה באורחים. חל ראש־חודש בשבת, היא מוותרת לו מפטיר ומוסף משלה. חל יום־טוב בשבת, היא מוותרת לו תפילות ופרשת־השבוע משלה. חל יום־כיפור בשבת, היא מוותרת לו שלוש סעודותיה ויושבת עמו בתענית. מה שאין־כן תשעה־באב, שחל להיות בשבת: אין היא מוותרת לו כלום ודוחה אותו למחר. מה טעם? – אורח השרוי בעצבות, עינה של שבת צרה בו: ייכּבד נא ויבוא במוצאי־שבת…

​

2430

רבי מנחם־מנדל מקוצק היה אומר:

שתיקה – גדולה ויפה שבקולות…

​

2431

רבי חיים האלברשטם, אבי האדמו"רות הסאנדזית, נתאלמן מאשתו השלישית, ואף־על־פי שכבר היה זקן מופלג, עמד לישא רביעית. ביקש רבי אהרן בנו לעכּב ואמר לו:

דבר יפה שמעתי משמו של רבי הירש מזידיטשב. לפני כמה זמן מתה עליו אשתו והוא מסרב לישא אחרת. התורה הוא אומר, אשתו. הבין רבי חיים את הרמז של רבי אהרן, נענה ואמר:

הרי, שהתורה אשת־איש היא ואסורה לאחר…

2432

רבי אברהם מסלונים היה תחילה ספק מלמד ספק מגיד, באו חסידים והמליכוהו עליהם ועשו אותו רבי. אמר עליו רבי אהרן ברבי אשר מקרלין:

“מלמד שקיפל לארץ תחתיו”¹…

2433

כשבאו החסידים לרבי אברהם לעשותו רבי, אמרו לו: רבי, אנו מבקשים לעשות אותך “יהודי טוב”².

החזיר להם רבי אברהם:

מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מבקש להיות יהודי טוב, אבל מסופקני, אם אתם תעשוני יהודי טוב…​

2434

לרבי יהודה־צבי מסטרטנה בא חסיד, שהיה ידוע לבעל־תאווה ונהנתן. נסתכל בו רבי יהודה־צבי וראה, שאבנטו רחב מאבנטם של אחרים, ואמר לו:

יודע אתה עניינו של אבנט?

הודה החסיד ואמר:

לא, רבי, איני יודע.

אמר לו רבי יהודה־צבי:

אבנט עושה מחיצה בין מחציתו העליונה של אדם, שרוּבה רוחניות, ובין מחציתו התחתונה, שכּוּלהּ גשמיות. לפיכך, מי שלבו לשמים, מוריד אבנטו ככל האפשר למטה, כדי להגדיל מחציתו העליונה. ולהיפך, מי שלבו לעולם הזה, מרים אבנטו ככל האפשר למעלה, כדי להגדיל מחציתו התחתונה. תדע שכך: הישמעאלים, שסירבו לקבל את התורה משום שנאמר בה “לא תנאף”, מעלים אבנט עד למצנפת שבראשם…

​2435

רבי ברוך משטוצין בא לרבו ליום־טוב. אמר לו רבו:

לא צר לך המקום באכסניה שלך?

החזיר לו רבי ברוך:

לא, רבי. מי שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום…

2436

רבי נחום־בּר מסאדאגורה היה קורא לרבי אברהם־יעקב אבי־אשתו “חותני”, ולא היה קורא לו “דודי”, אף־על־פי שרבי אברהם־יעקב היה אחי־אביו. אמרו לו לרבי נחום־בּר:

מה טעם יש בדבר?

הסביר רבי נחום־בּר:

“ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת־קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני”³. הווה אומר: רבי אברהם־יעקב נעשה חותני קודם שנעשה דודי…

2437

בן ארבע־עשרה עזב משה בן־מנחם את בית אביו בדסוי וברגליו עלה לברלין. בדרך נתלווה עמו איכר, ושניהם הלכו יחדיו. כבדה על הנער אדרתו, אשר לקח עמו מביתו, נמלך ומישכן אותה לאיכר בשקל אחד. והיה האיכר הולך כל אותה הדרך והמשכון בידו. וכשהגיעו לשערה של ברלין, הוציא הנער שקל מכיסו ואמר לאיכר:

הא שקל והחזירה לי אדרתי…

2438

בן־מנחם גיבן היה ולבו נשבה לאהוב את פרומט גוגנהיים, עלמה מבורכת חן ובת סוחר חשוב בהאמבורג. ויהי היום ופרומט שאלה אותו:

האמנם אמת הדבר, שמלאך מכריז בשמים על זיווגו של אדם?

החזיר לה בן־מנחם:

אני עד לכך. כשהגיעה שעתי לבוא לעולם, הכריז המלאך גם עלי. אמרתי לו: “רוצה אני לראות בת־זוגי”. נענה לי המלאך ואמר: “הנה היא לפניך”. נסתכלתי בה וראיתי: גיבנת ניצבה עמי. רגע אחד נבהלתי, ומיד אמרתי למלאך: “תהיה נפשי כופר נפשה, שאין אשה אלא ליופי, ואני גיבּן אהיה תחתיה”, ושוב נענה לי המלאך ועשה כרצוני: היא זקופה כתמר, ואני נושא עלי מה שנגזר תחילה עליה…

שמעה פרומט, נענתה ואמרה:

כאשר הכריז המלאך כן יקום…

(עיין ס' הנזל, “דיע פאמיליע מענדעלסזאהן”, מהדורה יז, ברלין ולייפציג 1921, חלק ראשון, עמוד 33־31; אוטו צארק, “מאזעס מענדעלסזאהן”, אמשטרדם 1936, עמוד 234־233).

2439

בן־מנחם הניח מחברת־כתבים על אדן של חלון פתוח ושכח. אותה שעה ניגש אל החלון יואל בר"יל, תלמידו וחברו, לקח מחברת־הכתבים והלך לו. לאחר שעה נזכר בן־מנחם את המחברת ביקשה ולא מצאה. אמרו לו:

היה כאן בר"יל ולקחה.

הקפיד בן־מנחם וכתב לבר"יל.

“בעד החלונים יבֹאו כגנב יואל ב'”…

(חידוד נפלא, יסודו – מדרש משמעות: הכתוב הוא ביואל ב‘. "יואל ב’" פירושו “יואל בר”יל". ועיין “ציונים” לסימן זה).

2440

בן־מנחם ונפתלי־הרץ וויזל. נזדמנו יחדיו לבית־הקברות בברלין ומצאו כתוב על מצבה של אשה אחת: “נתנה מלחמה לדל”⁴, והמלה “מלחמהּ” מנוקדת. אמר וויזל לבן־מנחם:

טרח המחוקק וניקד, כדי שעמי־ארצות כמונו לא יטעו ולא יקראו “נתנה מלחמה לדל”.

החזיר לו בן־מנחם:

ואולי טרח וניקד משום שידע באותה אשה, שלחם ניקוּדים נתנה לדל…

2441

בן־מנחם דרש בחבורה של אנשי־שם בברלין, פתח ואמר:

את הכל עשה אלהים יפה…

היה שם בארון אחד, אדם גס ממשפחת היונקרים. ביקש לבייש את בן־מנחם הגיבן, הפסיקו ושאל:

וגם אתה עשוי יפה?

לא נבוך בן־מנחם והחזיר לו:

הן, אדוני הבארון; כגיבן אני עשוי יפה מאד…

2442

יום אחד טייל בן־מנחם תפוש־מחשבות והגיע לשדירה שקיטה של גן־החיות. פגשו ליטננט פרוסי ושאל לו בדרך ליגלוג: איציק, מה סחורה יש לך במרכולתך?

החזיר לו בן־מנחם:

אין לי במרכולתי אלא סחורה אחת, שלא לפי צורכך.

ומהי? שאל הליטננט.

תבונה, – השיב לו בן־מנחם…

[נוסח אחר:

…פגשו ליטננט פרוסי ושאל לו בדרך ליגלוג:

יהודי, במה אתה עושה סחורה?

החזיר לו בן־מנחם:

אני עושה סחורה בדבר, שיכולת להשתמש בו.

ומהו? שאל הליטננט.

תבונה, – השיב לו בן־מנחם…]

(הנזל, ספרו הנ“ל, עמוד 39; צארק, ספרו הנ”ל, עמוד 260).

2443

פרידריך השני כעס על בן־מנחם, שביקר שיריו ומצא בהם פגם. עמד וכתב לו:

“משה מנדלסון – הדיוט ראשון בפרוסיה”.

נטל בן־מנחם רשות להתייצב לפני פרידריך ואמר לו:

אדוני המלך, כל דיבור ודיבור שלך חביב עלי. חביב עלי גם דיבור זה, שיצא מפי עטך, ויגדל נא חסדך לחתום שמך עליו.

נענה לו המלך וחתם:

“פרידריך השני”.

אמר לו בן־מנחם:

אדוני המלך, יגדל נא חסדך לשוב ולקרוא דבריך. לקח פרידריך את הכתוב וקרא:

“משה מנדלסון – הדיוט ראשון בפרוסיה, פרידריך – השני”…

2444

שתי פעמים בחרה האקדמיה הברלינית בבן־מנחם להיות חבר לה, ופרידריך השני לא קיים את הבחירה. שמע בן־מנחם ואמר:

נוח לי יותר, שהאקדמיה בחרה בי והמלך בעט בי, משהיה המלך בוחר בי והאקדמיה היתה בועטת בי…

2445

בכירכרה המפוארה של הרופא־הפילוסוף מרכוס הרץ היו חרותות האותיות “מ.ה.” (“M. H”).

אמר לו אחד ממקורביו:

"מה פירושו של נוטריקון זה – “מלאך המוות”?

טועה אתה, ידידי, פירושו של נוטריקון זה – “מחיה המתים”…

2446

שלמה מיימון היה עילוי מופלא. נתן בו עינו עשיר אחד וביקש לקחתו לחתן לבתו היחידה. הסכים אבי־הנער וכתב לאותו עשיר:

“האלף – לך שלמה, ומאתיים לנוטרים את פריו”⁵.

פירוש: אלף זהובים נדוניה לשלמה, ומאתיים זהובים מתנה לו, לאביו של שלמה.

הסכים אבי־הכלה והירצה לידי האב מאתיים זהובים בעין. סירב הלה לקבל ותבע עוד מאתיים. אמר לו אבי־הכלה:

בפירוש כתבת: “ומאתיים לנוטרים את פריו”.

החזיר הוא:

כתבתי כך, שלא לקלקל לשון הכתוב. למעשה היתה כוונתי – ארבע מאות…

(שלמה מימון, “לעבענסגעשיכטע”, הוצאת פרומר, מינכן 1911 עמוד 124).

2447

שאלו ליהודה־ליב בן־זאב:

מה בין מתים מתים למתים חיים?

החזיר המדקדק החכם:

מתים מתים שוכבים במנוחה זה בצד זה⁶; מתים חיים (= מְתים) מנוחה אין להם ורוכבים זה על גבי זה⁷…

2448

אברהם, בנו של משה בן־מנחם ואביו של פליכס מנדלסון־ברתולדי, היה קובל ואומר:

לשעבר לא הייתי אלא בנו של אבי, ועכשיו אינני אלא אביו של בני…

(הנזל, ספרו הנ"ל, א', עמוד 85).

2449

הבארונים לבית מוֹנמורנסי היו קוראים לעצמם: “בארונים ראשונים של צרפת”, וכשהציגו לפני אחד מהם את נתן־מאיר רוטשילד, העמיד מונמורנסי פנים כאילו תמה, שגם הלה בארון הוא.

הרגיש נתן־מאיר בדבר ואמר לו:

אני גדול ממך. אתה ממשפחת הבארונים הראשונים של הנצרות, ואני ממשפחת הבארונים הראשונים של היהדות…

2450

הציגו לפני נתן־מאיר רוטשילד את הצייר הדני המפורסם טוֹרוואלדסן. תלה בו נתן־מאיר עיניו ואמר לו:

מה יפה אתה, אדוני! אפשר להאמין, שאתה בעצמך יצרת את עצמך…

2451

תלמיד של בית־המדרש לרבנים בז’יטומיר כתב “גו” במקום “גוי”. ליגלג עליו יעקב אייכנבוים ואמר לו:

גוי שכמותך, כיצד אין אתה יודע, שאי־אפשר לגוי בלי יוד?…

2452

יעקב־אהרן לוריא היה אומר:

חולק אני על רבי אליעזר, שאמר: “שמא גרים”⁸, ושני בני יוכיחו: אחד – דויד שמו, והוא אפיקורס; השני – שמחה שמו, והוא בעל מרה שחורה…

(שאול גינזבורג, “היסטארישע ווערק”, ניו־יורק“, תרצ”ז, כרך ב' עמוד 34).

2453

אייזיק־מאיר דיק היה אומר:

ישראל זהירים במנהגים, ואילו מצא אדם סגולה בדוקה כנגד המוות, היה בית־דין הגדול שבווילנה מחרים אותו, משום – “ונוהגין למות”…

2454

הוא היה אומר:

אדם מישראל אי־אפשר לו בלי דאגה אפילו יום אחד בשנה. סיים סדר פסח כהילכתו, אכל לשובע ושתה לרוויה, הוא – מלך, אשתו – מלכה, בניו – בני־מלכים, וטוב ויפה לו בעולמו. אף־על־פי־כן הומה ותוססת לו דאגה קשה בלבו:

“מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה”⁹…

[נוסח אחר:

…אדם מישראל בעל־דאגה הוא מטבעו: אינו מסתפק בדאגות שהן שלו, ומבקש לו גם דאגות שאינן שלו. אשתו חולה – ואין בידו לרפאותה, בנותיו הגיעו לפירקן – ואין בידו להשיאן, בניו קרואים לצבא – ואין בידו לפדותם. והוא רוקד כנגד השמים ודואג ומתפלל: “יהי רצון, שתמלא פגימת הלבנה”¹⁰…]

2455

אף הוא היה אומר:

כמה קפדנית היא דת ישראל לגבות חובותיה: חל תשעה־באב במוצאי־שבת – מבדילים למחר. אין מניחין תפילין בתשעה־באב שחרית – חייבים בהן למנחה. מת לאדם מת בחול־המועד – נוהג “שבעה” לאחר המועד. יצא לדרך קודם פסח ולא בדק – בודק אחרי פסח. שכח ולא התפלל מנחה – מתפלל שתי “שמונה־עשרות” במעריב…

2456

במסיבה של משכילי ווילנה נשאלה שאלה:

נאמר במשה “ולא ידע איש את קבורתו”¹¹. ומה היה, אילו ידעו ישראל את קבורתו?

אמר אחד מן המסיבה:

היו ישראל עושים אותו אלהות.

אמר שני:

היו ישראל עוברים על רצונו של מקום ומכניסים עצמותיו לארץ.

היה שם אייזיק־מאיר, נענה ואמר:

לא זו ולא זו, אלא קברו היה נשאר בלי מצבה עד היום הזה…

2457

אייזיק־מאיר היה אומר:

אם אמרו חכמים, שיש גנבים לישראל, אין אני מתבייש: אף אומות העולם יש להם גנבים. במי אני מתבייש? בצדיקים ובחסידים ובתמימים של ישראל…

2458

אייזיק־מאיר היה לו חלט עשוי מעשה תשבץ, ובכל משבצה אות מאותיות האלף־בית. אמרו לו:

בשלמא משבצות – לשם נוי, אבל אותיות לשם מה? החזיר אייזיק־מאיר:

אותיות לשם מנוחה בעולם הזה. אחרי סעודה של צהריים יורדת עלי עצלות עד כדי שלא להזיז אבר. פתאום מקיצים מזעזעי ויש לי צורך לגרד, למשל, את גבי מלמעלה למטה. מיד אני קורא לאשתי ואומר לה: “חיה־שרה, גשי אלי וגרדי לי את המ”ם הסתומה ואת הנו“ן הכפופה”…

2459

ראו לאייזיק־מאיר, שהוא מהלך ברחוב ומדבר בינו לבין עצמו. אמרו לו:

רבי אייזיק־מאיר, שמא יצאת, חלילה, מדעתך?

רגז אייזיק־מאיר והחזיר:

זו לי פעם ראשונה בימי חיי אני מדבר עם אדם שיש בו דעה ואתם באים ומבלבלים אותי…

2460

כשהזקין אייזיק־מאיר ותש כוחו אמר:

לפי האמת כבר הגיעה שעתי לכרסם את האדמה, אלא שבטלו הטוחנות…

(מ' ווינריך, “בילדער פון דער יידישער ליטעראטור־געשיכטע”, ווילנה 1928, עמוד 293).

2461

בשנות השבעים למאה הקודמת שימשו באוניברסיטה של ווינה שני פרופיסורים מפורסמים לאנטומיה: יוסף הירטל היהודי וקארל לאנגר הגרמני. הירטל היה רואה את מדעו בהיקפו הגדול, ולא הקפיד על דברים קטנים, – וחילופיו בלאנגר.

פעם אחת ישבו שניהם לבחון את תלמידיהם. הביא לאנגר עצם של שוֹק, גילה אותה עד מחציתה לסטודנט, שעמד לפניו, ושאל לו: עצם זו של גבר היא או של אשה, של השוק הימני או של השוק השמאלי?

לא נכשל הסטודנט והשיב כהלכה.

נטל הירטל את העצם מידו של לאנגר, גילה גם מחציתה השנייה ואמר לאותו סטודנט:

יפה דרשת! ועכשיו, שהעצם כולה לפניך, שמא תאמר לי, מה היה שם בעליה ובאיזו קומה היתה דירתו?…

(וו. אהרנס, “געלעהרטען־אנעקדאטען”, ברלין 1911, עמוד197־196).

2462

בימי עלומיו היה חיים־זליג סלונימסקי יושב כל היום וחושב בתקופות ומזלות, ונדמה היה לו, שמצא כוכב חדש.

אמרה לו אשתו:

חיים־זליג, שמא יש בידך רובל לפרנסת הבית?

רגז החוקר ואמר לה:

אני חושב חשבונו של הכוכב שמצאתי, ואת מבלבלת מוחי בדברים של מה בכך!

נאנחה האשה ואמרה:

ואני, חיים־זליג, נוח לי יותר שתמצא רובל אחד בארץ, משתמצא עשרה כוכבים בשמים…

2463

אברהם־בּר הכוהן גוּטלובר שימש מורה בבית־ספר בקונסטנטין ישן. בא אליו נער ובידו מכתב:

“הגביר מבקש, שיכניסו את הנער לבית־הספר ושכר־לימודו עליו, על הגביר”.

ובעיר ריננו, שאותו נער בנו של “הגביר” הוא: המשרתת ילדה לו. עשה גוטלובר רצונו של בעל־המכתב וכתב לו:

“וגם את בן־האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא”¹²…

2464

גוטלובר בא לאודיסה. הלך אלימלך איש־נעמי לבקרו במלונו ולא מצא אותו. למחר החזיר לו גוטלובר ביקור, ולא מצא אותו בביתו. הניח לו גוטלובר כרטיס וכתב:

“אין תחת אין”¹³…

2465

שאלו ליהושע־השיל שור (“יה”ש"):

מה בין ספר משלי לספר איוב?

החזיר הוא:

ספר משלי אין בו קשר בין פסוק לפסוק; ספר איוב אין בו קשר בין תיבה לתיבה…

2466

שאלו למרדכי פלונגיאן:

נאמר ביוסף: “ויתן לו (פרעה) את אסנת בת פוטיפרע לאשה”¹⁴, ומפרש רש"י, שפוטיפר ופוטיפרע היינו הך, ולפי שסריס היה קראו הכתוב פוטיפרע. וקשה: כלום סריס מוליד?

עיין פלונגיאן בדבר והחזיר:

על־כורחך אתה אומר, שפוטיפר למד חומש בלי פירוש רש"י…

2467

אחד מתלמידיו של אליעזר־צבי הכוהן צווייפל בבית־המדרש לרבנים בז’יטומיר היה שלמה מאנדלקרן. ותלמידו זה כשרונותיו גדולים, ידיעותיו מרובות, ומידותיו – מגונות.

פעם אחת נכנס התלמיד אצל הרב נרעש ונרגש:

אתמול היתה סעודת־נישואים בביתו של פלוני העשיר. מי־שהוא העלים כפות־כסף מעל השולחן, והיום פשטה שמועה בעיר, שהוא, מאנדלקרן, ידו היתה בהן…

ניחמו צווייפל ואמר לו:

“יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו”¹⁵.

קם מאנדלקרן לצאת, ועינו החדה של צווייפל תפסה חיוך קל־שבקלים, שריפרף לו לתלמידו על שפתיו. החזירו ואמר לו:

שלמה, שאלה יש לי לשאול. באתה סעודה היית?

הן, הייתי, – השיב מאנדלקרן.

וכפות־כסף היו שם? – שאל צווייפל עוד.

הן, היו – השיב שוב מאנדלקרן.

סיים צווייפל ואמר:

וידיים גנבניות יש לך, וכפות־הכסף מן השולחן העלמת ובכיסך שמת אותן, ומה תצעק אלי?…

2468

צווייפל היה אומר:

הכל תלוי בפלפול לישראל, אפילו דברי־מאכל, וכיסניות (“כּרפּלך” בלעז) יוכיחו. מיום שחרב בית־המקדש אין אכילת בשר אלא בשבת ויום־טוב¹⁶; לפיכך נהגו ישראל לאכול כיסניות בפורים, בערב יום־כיפור ובהושענה רבה, ששלושתם ספק יום־טוב ספק חול. מה נפשך: אם יום־טוב – הרי בשר מבפנים. ואם חול – הרי אין בשר מבחוץ…

2469

הוא היה אומר:

הרבה יש בעולם מגולחים, שזקנם מחפּה על תגלחתם, ואין הבריות מכירים בהם, שמגולחים הם…

2470

מאכס ליליינטל, מבשר ההשכלה ליהודי רוסיה, ובצלאל שטרן, ראש משכילי אודיסה בשעתו, היו צהובים זה לזה.

בוועידת הרבנים הראשונה, שהיתה בפטרבורג בשנת תר"ג, השתתפו שניהם, וכשהשמיע ליליינטל דעתו בשאלה, שעמדה על הפרק, קפץ שטרן הרגזן וקרא:

אין אתה יודע כלום.

כבש ליליינטל את עלבונו והשיב במנוחה:

דבר אחד אני יודע יותר ממך.

רגז שטרן שוב וקרא:

מה אתה יודע יותר ממני?

חזר ליליינטל והשיב לו במנוחה:

לשתוק אני יודע יותר ממך…

(מנשה מרגלית, “Boпpocы Eʙрейской җизни”, פט"ב 1899, עמוד 55 בהערה).

2471

אייזיק־הירש וייס וצבי־הירש גרץ נזדמנו למקום אחד.

אמר וייס לגרץ:

תמה אני: מניין לך כל המקורות המרובים מן התלמוד ומן המדרשים מן המפרשים ומן הפוסקים, שאתה מביא בספריך?

אמר לו גרץ:

ואתה מניין לך? אלא כשם שאתה מבקש ומוצא, כך גם אני מבקש ומוצא.

החזיר לו וייס:

מה דימיון הוא זה? אני מחזר אחרי אבידה, ואילו אתה מחזר אחרי מציאה…

2472

משה רוזנסון, עשיר מופלג בווילנה, התקין לו מצבה בחייו והירבה בדברי שבח על עצמו. ובווילנה שנאו אותו, שהוציא כמה ספרים להטות לבם של ישראל לנצרות, וחשש רוזנסון, שהגבאים של “צדקה גדולה”¹⁷ לא יתנו להציב את המצבה אחרי מותו. הקדים והלך לשמואל־יוסף פין לקנות מקום קבר. נתכוון פין לדחותו ואמר לו:

חמישה אלפים רובל תשלם.

נרתע רוזנסון לאחוריו ואמר:

הרשות אסרה עליכם לקחת במחיר מקום לקבר יותר מארבע מאות רובל.

החזיר לו פין:

אין איסור זה חל אלא על מקום קבר למי שכבר מת. רצונך, שלא תשלם יותר מארבע מאות, – אין לך תקנה אלא שתמהר ותהיה גם אתה בכלל אלו, שהאיסור חל על קבריהם…

(יהודה־ליב אפל, “בתוך ראשית התחיה”, תל־אביב תרצ"ו, עמוד 561־560).

2473

רש"י פין היה אומר:

ארבע פעמים ביום אני מתפלל מנחה. מ“צדקה גדולה” אין אנו נפטרים בלי מנחה גדולה. משם אני עובר על “הפּלוּשׁ” של בית־הכנסת הגדול, שמתפללים בו כל היום, ואני נכנס להתפלל מנחה, שלא יאמרו הבריות: “שמואל־יוסל מזלזל בתפילת־מנחה”. כשאני יוצא משם לרחוב, נטפל אלי מי־שהוא, שאכנס לבית־אבל, כדי להשלים מניין־עשרה למנחה, ואני נכנס ומתפלל, ובלבד שלא יחשדוני, שאני מסרב להתפלל מנחה. לסוף אני מגיע לביתי ומבקש לנוח, בא שמש בית־המדרש של השכונה ומודיעני, שהציבור ממתין לי למנחה, ומיד אני הולך ומתפלל רביעית, שלא ליתן פתחון פה למלעיזים לאמר, שאיני מתפלל מנחה. וסוף כל סוף מרננים אחרי הבריות ואומרים: “שמואל־יוסל קל שבקלים היה ומימיו לא התפלל מנחה”…

((יהודה־ליב אפל, “בתוך ראשית התחיה”, תל־אביב תרצ"ו, עמוד 73–74).

2174

ליאון פינסקר חלה את חוליו, אשר ימות בו, וציווה שישהו קבורתו שלושה ימים. אמרו לו:

שהייה זו, שלא כמנהג ישראל, למה לך?

החזיר פינסקר:

בחיי לא נתנו לי ישראל מנוחה. אחרי קבורתי ודאי לא יתנו לי בשמים מנוחה. והרי אני מבקש, שיהיו לי לכל־הפחות שלושה ימי מנוחה…

2475

מוסיקאי מבעלי “האסכולה הגרמנית החדשה” ניגן ברבים יצירתו האחרונה. היה שם גם הינריך אהרליך, הקשיב ואמר:

אם זו היא “שירת העתיד”, מתקנא אני בי, שאינני נכדי.

2476

אחרי המרידות של 1848 באוסטריה דנה הרשות כמה מן המורדים והממרידים למיתה. בכללם גם הרמן יילינק, אחיו של רבי אהרן יילינק. שמע הנדון פסק־דינו ואמר לשופטיו:

רבותי, אם לעצתי תשמעו, לא תטרחו טירחה של־חינם. את מחשבתי לא תמיתו…

2477

פרדיננד לסל חיבר ספר כנגד שולצה־דליטש, מתנגדו הפוליטי, ואמר לו:

בו ברגע שאני מוסר חיבורי לדפוס, אתה יכול לראות עצמך כאילו כבר מת, ובה בשעה שחיבורי ימצא לו אלפי קוראים, תוכל לראות עצמך כאילו גם לאחר קבורה אתה…

2478

לסל היה אומר:

שני סוגי אנשים אינם מקובלים עלי: סופרים ויהודים, ואני – אוי לי! – גם סופר וגם יהודי…

2479

יעקב ספיר בעל־המסעות ופרץ סמולנסקין נזדמנו לפונדק אחד. אמר ספיר לסמולנסקין:

בוא וראה, מה ביני לבינך! לאחר מותי יראו על קברי ויאמרו: הנה ה“אבן ספיר”¹⁸, ואילו אתה, לאחר מותך יראו על קברך ויאמרו: הנה ה“קבורת חמור”…¹⁹

2480

ביסמרק ביקש לקנות את לבו של אדוארד לאסקר, ואמר לו:

סופנו, שנשב שנינו במיניסטריון אחד.

החזיר לו לאסקר:

אדוני הנסיך, אחרית טובה זו נכרתה לי שמונה ימים אחרי הולדתי…

[נוסח אחר:

ביסמרק ביקש לקנות את לבו של אדוארד לאסקר, ואמר לו:

אני מקווה, שיבוא יום ושנינו נעבוד יחדיו.

החזיר לו לאסקר:

לא עלה על דעתי, שאדוני הנסיך אומר לשוב ולהיות עורך־דין… ²⁰]

(שני הנוסחאות מסופרים בספרו של אוטו יאהלינגר, “ביסמארק אונד דיע יודען”, ברלין 1921, עמוד 72).

2481

בראשון של “פסחא” שלהם, שחל באחרון של פסח שלנו, כתב יהודה־ליב גורדון (יל"ג) מכתב למשורר העברי המומר קונסטנטין שפירא, ורשם בראש המכתב:

“מאחד המאמינים באחד לאחד המאמינים בשלושה, שהם אחד; בשמיני של פסח, שהוא אחרון לראשון וראשון לאחרון”…

2482

בשנת גירוש מוסקבה (תרנ"ב) שלח יל“ג לרבי יעקב מזא”ה שיר קטן, ורשם בסופו:

י“ב טבת בשנת 'יעקב בן־ישעיה מזא”ה' (לאחר גרוש היו"דין), ממוסקבה"²¹…

(“לוח אחיאסף” לשנת תרנ"ד, עמוד 164).

2483

יל"ג היה אומר:

מקובלני: לעתיד לבוא, כשיבוא, אם ירצה השם, משיח ותהא יד ישראל תקיפה, ייעצרו הרכבות של מסילות הברזל לפי חשבון שקיעת־החמה: ערב־שבת לסדר “ויצא” – בסמורגון, וערב־שבת לסדר “וישלח” – בז’וסלי שלפני סמורגון… ²²

2484

אמרו לו ליהושע שטיינברג:

רוב עיתוני חוץ־לארץ מישראל הם.

נענה שטיינברג ואמר:

ולפיכך רובם נימולים…²³

2485

הילל־נח מגיד־שטיינשניידר כתב ספר על גדולי ווילנה ושמו “עיר־ווילנה”²⁴. ולמה נקרא שמו כך, ולא נקרא שמו “גדולי־ווילנה” כפי שהיה ראוי לו? משום מעשה שהיה. מעשה והביא המחבר את כתב־היד לשטיינברג לשם צנזורה. עיין שטיינברג בכתב־היד וראה, שהמחבר קרא לספרו “גדולי־ווילנה”, כעס ואמר:

כלום רבי אליה’צ’קה ורבי ברל’ה ורבי יענק’לה וכל שאר הבטלנים גדולי ווילנה הם? גדולי ווילנה הם אלבּדינסקי וטרוצקי ונאזימוֹב²⁵ ודומיהם.

טבל עטו בדיו אדומה, מחק “גדולי־ווילנה” וכתב “עיר־ווילנה”…

(דוד מגיד, “משכילים מיט 65־60 יאר צוריק”, “פון נאענטן עבר” א' (העורך: מ' שליט), ווארשה 1937, עמוד 10).

2486

ישראל פוזננסקי, העשיר הלודזאי הידוע, נתוודע לבארון משה הירש. שאל לו הירש:

מה מעשיו?

השיב פוזננסקי:

בתי־חרושת גדולים לאריג יש לי, ובהם שנים־עשר אלף פועלים.

שאל הירש:

ומה מספר היהודים בכל אלה?

השיב פוזננסקי: כולם פולנים ויהודים אין בהם.

חזר ושאל הירש:

ומה אתה עושה בשביל היהודים?

השיב פוזננסקי:

בית־חולים מהודר בניתי להם.

אמר לו הירש:

מוטב שהיית בונה בית־חרושת ליהודים, ובתי־חולים – לפולנים…

2487

הירש היה אומר:

יודע אני נפש העני ויודע אני נפש העשיר. עני חושב: כסף וזהב קונים הכל; עשיר יודע: כסף וזהב אין קונים הכל…

2488

שלום־יעקב אברמוביץ' (“מנדלי מוכר־ספרים”) ויהושע מזח נזדמנו למקום אחד. אמר אברמוביץ' למזח:

פסוק יפה בתנ"ך מוכן ומזומן להספדך: “אין מזח עוד”²⁶.

החזיר לו מזח:

אף אתה פסוק יפה בתנ"ך מוכן ומזומן להספדך: “שלום, שלום – ואין שלום”²⁷.

2489

דעתו של אברמוביץ' לא היתה נוחה מ“מגילת־האש” של ביאליק. כנגד זה היתה דעתו נוחה מן “הברכה” של ביאליק. ועל שתי הפואימות הללו היה אומר:

“ואתא מיא וכבא לנורא”…²⁸

(נחמן מיזל, “אידישע ווארטפיהרער”, “היינט” נומר 92 לשנת 1933).

2490

רבי יחזקאל ראטנר, מתלמידי־חכמיה של מוהילב, הדפיס ספר וקרא לו “יבשר טוב”, “יבשר” – נוטריקון: “יחזקאל בן שרה־רבקה”, על שם אמו שגידלתו לתורה. אמר פרץ סמולנסקין, שהיה אז מבחורי־הישיבה של מוהילב:

אם גם אין ספק, שרבי יחזקאל הוא בנה של שרה־רבקה, אין מכאן ראיה, שספרו יבשר טוב…

(יעקב בן־ישעיה מזא“ה, “זכרונות” ג', תל־אביב תרצ”ו, עמוד קח).

2491

כשהוציא סמולנסקין את “השחר” פרץ פולמוס קשה בינו לבין גוטלובר, וגינה אותו גוטלובר, ששינה שמו ובווינה קרא לעצמו “פטר” במקום “פרץ”. אמר סמולנסקין:

ואני דווקא מרוב חיבה לאותו זקן בחרתי לי שם חדש זה, שבתורה הוא סמוך לשמו שלו²⁹…

2492

מי־שהוא ביקש להוכיח, ששכספיר היה יהודי, ושאלו להרמן כהן:

מה דעתו על השערה זו?

החזיר כהן:

אני דיי, שישעיה הנביא היה יהודי…

2493

במסיבת יובלו של המשורר היהודי־האונגרי יוסף קיש סיפר מי־שהוא מן המסובים:

לפני זמן מועט חל יובלו של משורר חשוב משלהם, ומכבדיו גאלו נחלת אבותיו, שנמצאה בידי זרים, והביאוה מתנה לו.

נענה קיש ואמר: ברוך־השם, אני איני זקוק לכך. נחלת־אבותי – מטה־נודדים, ועדיין הוא בידי…

2494

שלמה מאנדלקרן מצא בקונקורדנציה של בוקסטורף בערך אחד הכתובים: “תהו והבל נסכיהם”, “שקר החן והבל היופי” וגם הכתוב “והבל הביא גם הוא”. עמד ורשם מן הצד:

“והבל הביא גם הוא”…

(ש' מאנדלקרן, “היכל הקדש”, ליפסיאה 1896, עמוד XII).

2495

צייר ביקר בבית־מלאכתו של מאכס ליברמן והסתכל הרבה בכל ציור וציור. לסוף אמר לליברמן:

ילמדני מר, במה הוא צר ציוריו: בעיפרון קשה או בעיפרון רך?

החזיר לו ליברמן:

אני צר ציורי – בכישרון…

2496

ליברמן צר צורתו של פרופיסור מפורסם לרפואה והצריכו לשבת לפניו כמה פעמים. עייף הפרופיסור־הרופא ואמר לו:

אדוני האמן, שמא לא תטריחני עוד לבוא אליך? אני איני מצריך חולה לבוא אלי אלא שתיים־שלוש פעמים ודיי, ואילו אתה כבר הצרכתני לשבת לפניך שבע פעמים.

החזיר לו ליברמן:

אדוני הפרופיסור, מה דמיון הוא זה? אתה כי תטעה באמנותך שלך, תעבור הטעות מן העולם וזכר לא יהיה לה עוד. ואילו אני כי אטעה באמנותי שלי, תהא טעותי לנגד רואיה מאות בשנים…

2497

גברת צעירה סחה צערה לליברמן:

זמן רב היתה תמונה מעשה ידי וואן־גוג תלויה לה על מיטתהּ; עכשיו הוברר, שתמונה זו לא משל מכחולו של וואן־גוג היא.

החזיר לה ליברמן:

גברתי, כשאני הייתי בגילך, דאגתי למה שבתוך מיטתי, ולא למה שממעל לה…

2498

לסר אוּרי ומאכס ליברמן היו תחילה ידידים, ואחר־כך נתפרדה חבילתם ונעשו דבובים זה לזה. אמרו לו לליברמן:

אורי מלעיז עליך, שכמה מציוריך צייר הוא בימי ידידותכם. רצונך, שתתבעהו לדין של חברים?

החזיר ליברמן:

אם אמר שהוא צייר ציורי שלי, אין לי עליו ולא כלום. אימתי הייתי תובעו לדין? אילמלי אמר, שאני ציירתי ציוריו שלו…

2499

דראמטורגן בדליני ידוע נכשל במעשה שאינו מהוגן: השתמש במחזה של אחר והדפיסו על שמו שלו. כשנודע הדבר ברבים, נעלם אותו דראמטורגן מברלין. עברו כמה שבועות – ואיננו. פעם אחת סיפרוּ עליו במסיבה של סופרים ואמנים. אמר אחד מן המסובים:

חקרתי ודרשתי עליו ואין איש יודע, היכן הוא.

היה שם אוסקר בלומנטל, נענה ואמר:

אני יודע, היכן הוא. בלונדון הוא יושב – וכותב את האמלט…

2500

יוסף־שמואל בלוך, שזכה בשעתו לפירסום מרובה, לא נהג סילסול בבגדיו. אמרו לו:

מנהגו של עולם הוא, שהבריות דנים את האדם לפי מלבושו. אפילו רבי יוחנן “קרא למאניה מכבדותי”³⁰.

החזיר בלוך:

ואני אין רצוני לתלות את הכבוד הראוי לי בחסדו של חייטי…

2501

כשישב נפתלי־הרץ אימבר בעל “התקוה” בארץ־ישראל, כתב והדפיס כמה מאמרים ושירים כנגד המיסיון. אף־על־פי־כן לא הוקיר רגליו מביתו של פרידלנדר, ראש המיסיון בארץ, ויש אשר גם נתלווה עמו במסעיו.

פעם אחת באו שניהם יחדיו לראשון־לציון. התחיל פרידלנדר מתווכח עם האיכרים ומספר על המשיח, שכבר בא. ליגלג עליו אימבר ואמר:

יחיו כן הנוצרים כאשר המשיח כבר בא. ויחיו כן היהודים כאשר הוא עתיד לבוא!…

(פ' כהנוב, “מן השמור בזכרוני”, “מימים ראשונים” כרך ב', עמוד 96).

2502

אהרן־דויד גורדון נזדמן לקרון של הרכבת עם אחד מותיקי העסקנים של הציונות. אגב שיחה אמר לו גורדון:

לפני כמה שנים ראיתיך ראשונה, ולא ידעת עברית. אף עכשיו אין אתה יודע.

הראש, הראש! – התנצל העסקן הותיק ורמז כלפי ראשו, כאדם האומר לחברו: “אין ראשי פנוי ומסוגל לכך”.

רמז גורדון כלפי לבו והחזיר:

הלב, הלב!…

2503

מומר חזר בתשובה ונעשה ישראל. לא הוציא שנתו ומת.

אמר עליו פרוג:

יש קונה שני עולמות: בחייו גוי בין הגויים וקונה עולם הזה; במיתתו יהודי בין היהודים וקונה עולם הבא…

2504

נחום סוקולוב בא לאמריקה. מיד פשטו עליו עיתונאים והקיפוהו שאלות כעכנא זו. אחד מהם שאל:

מה דעתו על מפורסמי אמריקה?

החזיר סוקולוב:

אם איני טועה, קולומבוס הוא המפורסם היחידי של אמריקה, שלא התחיל דרכו לא מציחצוח נעליים ולא ממכירת עיתונים…

2505

גרשון רוזנצוויג, בעל הפיתגמים, חלה מחלה, שלא היתה לה תקנה: סרטן עלה לו בלשונו, והיה החולה משתמש כל היום בעיפרון, כי ניטל הדיבר ממנו. יום אחד נכנס אצלו מכּרוֹ, מוהל ידוע, לבקרו. כתב לו החולה:

למה באת אלי, ו“אין מלה בלשוני?”³¹…

2506

ארתור שניצלר בא ממסיבה של סופרים ושאלו לו:

מה היה טיבה של המסיבה?

השיב שניצלר:

אילו לא אני, שהייתי שם, הייתי משתעמם מאוד…

2507

טריסטאן ברנאר הלך לראות גבורותיו של ידידו, אגרופן מפורסם, מעשה־שטן בדקו משקלו של זה ונמצא משהו יתר על המידה – ופסלוהו. קינתרוֹ ברנאר ואמר לו:

היה לך להסתפר קודם שיצאת לשקילה.

מיד הסיר הלה כובע מעל ראשו: – קרחת לפצח עליה אגוזים.

חזר ברנאר ואמר לו:

צריך היית לדקדק ולטול ציפורניך.

פשט הלה את ידיו: – בשר חופה את הציפורניים.

נאנח ברנאר ואמר לו:

אם כן, איני רואה לך תקנה, אלא שתקבל עליך דת ישראל…

2508

במסיבה אחת דיברו על שכר ועונש, על גן־עדן וגיהנום היה גם ברנאר באותה מסיבה ושאלו לו:

מה דעתך?

החזיר ברנאר:

איני יודע להכריע. בגן־עדן ודאי האקלים נעים יותר. אבל ברי לי, שבגיהנום החברה נעימה יותר…

2509

סיפרו לו לברנאר על מטרונית אחת, שהיא עוסקת במעשה כשפים של ספיריטיסמוס ומדובבת את שולחנה כל לילה ולילה.

נענה ברנאר ואמר:

הרבה יותר עניין הייתי מוצא במעשה־כשפיה, אילו היתה מדובבת את מיטתהּ כל לילה ולילה…

2510

בשנת הרבולוציה הראשונה של רוסיה (1905) הוציא הסופר צ’וּקוֹבסקי שבועון לסאטירה. לא היו ימים מועטים ונמסר צ’וקובסקי לדין: הפרוקורור מצא עלבון לרוממות בציור סאטירי, שהיה בו קצת דימיון לקיסר. הגן על החוטא הפרקליט הידוע אוסקר גרוזנברג, ובנאומו אמר:

אין אדם נדון על סמך השערות בעלמא, אלא על סמך ראיות ברורות ומפורשות. הגיעו בעצמכם, רבותי, מי־שהוא יצייר חמור, ויבוא חברו ויגער בו: “כיצד אתה מעז להעליב את האדון הפרוקורור?”…

(В. Боцяновскій и Э. Голлербахъ, “Русская сатира первой peволюцiи”, פט"ב 1925, עמוד 35).

2511

חיים־נחמן ביאליק היה אומר:

המתחיל במצוה אומרים לו: “חמור”!…³²

2512

חיים וויצמן ואלברט איינשטין הפליגו יחדיו באנייה לאמריקה. כשבאו לשם, פשטו עליהם עיתונאים, ושאל אחד מהם לוויצמן:

במה עסקתם שניכם בזמן הנסיעה?

השיב וויצמן:

הוא הסביר לי תורתו.

חזר ושאל העיתונאי:

ומה נתחוור לך מתוך הסברתו?

החזיר וויצמן:

מתוך הסברתו נתחוור לי היטב, שהוא מבין תורתו…

2513

אמרו לו לרוטשילד הווינאי:

הביטה וראה, אדוננו, כמה רודפים את היהודים, ואתה שותק!

החזיר רוטשילד:

מאמינים אתם, שאני שותק? חלילה! אלא שאיני מדבר…

2514

בוועידה של בנקאים, שהיתה בקלן בשנת 1928, הרצה הבנקאי המפורסם יעקב גולדסמיט הרצאה מפורטת בהילכות ממונות. הרצאתו עשתה רושם, והוא הוזמן לכמה מקומות להרצות גם שם. סירב ואמר:

גולדסמיט אינו מרצה אלא אחת לשלושים שנה. חכו לו עד 1958…

(ה' סווט, “הארץ” גליון 3663).

2515

בברלין הציגו אופירה של ריכרד שטרויס, והמנצח ליאו בּלך תיקן על דעת עצמו את המוסיקה בכמה מקומות. נפגע שטרויס ואמר לו:

שאלה יש לי לשאול, מר בלך: מי חיבר את האופירה, אני או אתה?

החזיר לו בלך:

ברוך־השם – אתה…

[ד]

2516

בחבורה של עסקנים התווכחו על הפוליטיקה של המלכות. היה שם גם לודביג בּרנה הצעיר, ואף הוא נצטרף לוויכוח, וחריפים היו דבריו בגנותה של המלכות. כּעס אחד מן החבורה, בארון זקן, ואמר לו:

בגילך, אדוני, הייתי עדיין חמור גמור לגבי עניינים אלו.

החזיר לו ברנה:

אשריך, אדוני הבארון, שזקנותך לא ביישה את עלומיך.

2517

היינריך היינה שלח ביכורי שירתו לעורכו של ירחון מפורסם בשעתו וכתב לו:

“אין אני ידוע לך לגמרי, אבל על־ידך רוצה אני להתוודע לכל העולם כולו”…

2518

קודם שהתנצר בא היינה לברלין, ומחמת יהדותו לא היתה לו רשות לשבת בעיר־הבירה של פרוסיה. נמלך והלך למושל העיר ליטול ממנו רשות. אמר לו המושל:

מתקשה אני לעשות רצונך: דעותיך חשודות בעיני המלכות.

תלה בו היינה עיניים תמהות והחזיר:

שמא טועה אתה, אדוני המושל? מעיד אני עלי, שאין בין דעותי שלי ודעותיה של המלכות ולא כלום. ואני – האמינה לי – מימי לא היתה בי דעה כלל…

2519

פעם אחת, לאחר שהיינה כבר נתפרסם ויצא לו שם של משורר גאון, דיברו עליו בשעת סעודה בחצר המלך של בווריה. אמרה בת־המלך:

רוצה הייתי מאוד לדעת אותו.

נענתה חברתה ואמרה:

על נקלה יכולה את לקיים רצונך. היינה יושב עתה במינכן. שלחי אחריו והזמיני אותו אליך.

עשתה הנסיכה כך ועם גמר הסעודה שלחה אחד מחדרני החצר להזמין את המשורר לטה. סירב המשורר לבוא, ואמר לחדרן: בבקשה ממך, ידידי, אמור נא להוד מלכותה בשמי, שאין אני רגיל לשתות טה אלא במקום שאני סועד תחילה…

2520

טינה היתה בין היינריך היינה לבין דודו, אחי־אביו, הבנקאי המפורסם שלמה־זלמן היינה בהאמבורג. פעם אחת סיפר המשורר עם אחד ממקורביו על דודו זה ואמר:

אמי היתה שקודה לקרוא ספרי־שירה יפים, ונולד לה בן משורר; אמו של דודי היתה רדופה אחרי סיפורי מעשיות של גזלנים וחמסנים ונולד לה – בן בנקאי.

2521

היינה נכנס לחדר־עבודתו של דודו, ולא מצא איש בחדר, ואת ספר־הזכרונות של דודו מצא פתוח על השולחן. עמד ורשם בו:

"דודי היקר,

"אנא, הלווני נא שלוש מאות אלף דולר ושכח עד העולם את בן־אחיך, האוהב אותך,

היינריך היינה".

2522

היינה היה מקבל מאת דודו קיצבה ידועה להוצאותיו. פעם אחת היה מעשה והוא הוציא לא על דעת דודו סכום הגון יתר על הקיצבה, והלה הוצרך לשלם גם סכום זה. רגז הזקן והוכיח את המשורר בדברים קשים, שהיה בהם משום זילזול בכבודו. לאחר שסיים הזקן תוכחתו, נענה המשורר ואמר לו במנוחה:

אתה טרחת עכשיו למצוא בי הרבה דברים רעים, ואילו אני טורח וטורח זה כמה ואיני מוצא בך אלא דבר אחד טוב.

חוור הזקן מכעס ומעלבון והרים קולו:

שמא תאמר לי, מה הדבר הטוב היחידי, שאתה מוצא בי?

חזר המשורר והשיב במנוחה:

הדבר הטוב היחידי, שיש בך, הוא – שאתה דודי ושמי נקרא עליך…

2523

לא הרבה הבין הזקן שלמה־זלמן היינה את ערך יצירותיו של בן־אחיו המשורר. רק “הראטקליף” מצא חן בעיניו, ומשבח היה את יוצרו. פעם אחת הרגיש המשורר, שלבו של הזקן טוב עליו, ואמר לו:

רוצה אני לנסוע ללונדון ולראות בעיני את ארצו של ראטקליף ובקשה בפי אליך: תנה־נא לי מכתב־אמנה יפה לרוטשילד.

תמה הזקן;

לא זה עתה קיבלת קיצבתך?

הסביר לו המשורר:

לא כדי לקבל כסף מאת רוטשילד, אלא כדי להתוודע אליו בדרך כבוד אני מבקש את מכתב־האמנה.

עשה הזקן את בקשתו, – ובו ביום שבא המשורר ללונדון ונתוודע לרוטשילד גבה מאתו סכום הכסף, שנאמר במכתב.

לאחר ימים מועטים קיבל הזקן מכתב מאת רוטשילד, וידע את אשר עשה לו בן־אחיו. כעס מאוד וקבל לפני אמו של המשורר, שבנה רימה אותו. מיד כתבה היא לבנה וסנטה בו, שעשה כך. החזיר הוא לה:

“אמא יקרה, זקני בנקאים כל־זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם. הן שלהם לא הן, ולאו שלהם לא לאו. ברגע של לב טוב כתב הזקן את מכתב־האמנה, ולמחר ברגע של לב רע, יכול היה לבטלו. לפיכך הקדמתיו וגדרתי בפניו, שלא יוכל לחזור בו”…

2524

פעם אחת אמר שלמה־זלמן להיינריך: צער גדול מצטער אני עליך. אילו למדת דבר שיש בו ממש, לא היית זקוק לחבר ספרים, ויכולת להיות בנקאי כמוני.

החזיר לו היינריך:

אף אני מצטער צער גדול עליך. אילו למדת אתה דבר שיש בו ממש, לא היית זקוק לעסוק בעסקי בנקאות, ויכולת לחבר ספרים כמוני…

2525

מאימת המלכות האשכנזית נדד היינה לצרפת, ישב עד יום מותו בפאריס ושם כתב מאמריו החריפים כנגד אשכנז ושלטונותיה. פעם אחת אמר לו אחד ממקורביו:

כלום אין אתה מתגעגע על אשכנז, ואין אתה מבקש לשוב לשם.

החזיר לו היינה:

ודאי אני מתגעגע על אשכנז מולדתי, ובלב שלם אני מבקש לשוב לשם. אבל בתנאי אחד: תחילה יימסרו נא לרשותי כל בתי־כלאיה…

2526

היה מעשה והיינה הוצרך להסכים למלחמת־שניים, ולא מרצון הסכים.

אותו יום היה יום סגריר קשה. ובלכתו למקום המיועד טבעו רגליו בבוץ. פנה לעדיו, אשר הלכו עמו, ואמר להם:

זכרו, ידידים, את אשר אוֹמר לכם, אל תשכחו: דרכי הכבוד רובן רפש חתולתן…

2527

בפאריס היה היינה יוצא ונכנס בביתו של הבארון ג’מס רוטשילד. פעם אחת נתגלגלה השיחה ביניהם על נהר הסינה, שמימיו דלוחים. אמר רוטשילד:

תמה אני. ראיתי את הנהר במקום המבּוּע ושם מימיו צלולים.

נענה היינה ואמר:

אף אני שמעתי, אדוני הבארון, שאביך היה אדם הגון מאוד…

2528

רוטשילד ביקש לעקוץ את היינה ואמר לו:

הגידה נא, בכמה יכול אני לקנות כל המשוררים והסופרים?

החזיר לו היינה:

עד שאתה שואלני, בכמה אתה יכול לקנות אותם, אני שואלך, בכמה אתה רוצה למכור אותם?…

2529

היינה ישב במסיבת־ערב של חכמים וסופרים ואנשי־מעשה. נכנס ג’מס רוטשילד, ומיד קמו המסובים והשתחוו לפני גאון הממון. רואה אתה? – לחש אחד מהם להיינה. – המאה התשע־עשרה משתחווה לעגל הזהב.

עגל? – החזיר היינה. – טועה אתה בדבר גילו של הבארון…

2530

שאל היינה את רוטשילד:

מדוע פניך רעים, אדוני הבארון?

השיב רוטשילד:

דעתי מטורפת עלי.

אמר לו היינה:

איני מאמין כל־זמן שלא אראך משליך ממון לחוץ.

החזיר לו רוטשילד:

הרי זה טירופי, שפעמים אני משליך ממון לחוץ.

נענה היינה ואמר:

אף בזה איני מאמין. אלא ודאי חלום חלמת, שנתת מאה אלף פראנק צדקה לעניים, ומחמת צער חלית…

2531

שלושה הוזמנו לסעודה בביתו של אחד מגדולי השררה בפאריס: הארכיהגמון של צרפת, הבארון ג’מס רוטשילד והיינריך היינה. וכשעמדו שלושתם להיכנס מאולם האורחים לחדר האוכל, נהג הארכיהגמון מנהג של כבוד ברוטשילד וצידד קצת את עצמו, כאילו הוא מבקש, שרוטשילד ייכנס ראשון. קיבל רוטשילד ועבר את הארכיהגמון – ונכנס ראשון.

נסתכל היינה בפני הארכיהגמון ומעקימת שפתיו ראה, שהוא נעלב. אמר לו היינה:

דומה, שכבוד קדושתו רואה בו ברוטשילד מחוסר דרך־ארץ. ולא היא. הברית הישנה קודמת לברית החדשה…

2532

בפאריס היה היינה מנסה לפרקים את מזלו במשחק. פעם אחת אמר לידידו, שישב עמו ליד השולחן הירוק:

היום זכיתי בתורה גדולה, ואף־על־פי שעלתה לי בממון מרובה, אגלה אותה לך חינם: המשחק חטאת הוא – כשמפסידים…

2533

היינה היה מתרגז אם הפריעוהו בשעת קריאה. פעם אחת ישב באולם־קריאה וקרא עיתונים. היו שם גם שתי נשים פטפטניות והפריעוהו. קם והשתחווה לפניהן ואמר להן:

שמא קריאתי את העיתונים מפריעה את הגבירות הנכבדות, אפסיק ואצא…

2534

ושוב היה מעשה.

היינה ישב באולם־קריאה וקרא ספר. נזדמן לשם גם זקן אחד, והיה אותו זקן מכעכע ומכעכע, ועל כל כּיעה וכיעה ענה היינה: “הש, הש”. לסוף נעלב הזקן, ניגש אל היינה וסנט בו סניטה של כעס. היתמם היינה, כמבקש להתנצל, ואמר לו:

אדוני, אתה הוא? ואני סבור הייתי, שכלב הוא זה…

2535

מאכס היינה, אחיו הצעיר של היינריך היינה, ניסה גם הוא לכתוב שירים, ופעם אחת קרא אותם לפני היינריך. לאחר שגמר לקרוא, אמר לו היינריך:

מאכט, מוטב שתכתוב פרוזה. אל נא תקח משפחתנו מיד אלהים כפליים בכל חטאותיה: די לה במשורר אחד…

2536

היינה שיבח בחבורה של מכריו את הדראמה “פּאריה”, שחיבר המשורר מיכאל בּר, אחיו של הקומפוזיטור מאיר־בּר. אמר לו אחד מן החבורה:

שבחיך תמוהים בעיני. קראתי את הדראמה ומצאתי אותה קלושה מאוד.

החזיר לו היינה:

דראמה זו יכול אני לשבח בלי שום פיקפוק: איש לא יאמין לי…

2537

את מאיר־בּר שׂנא היינה תכלית שינאה. אמרו לו:

כיצד אתה שונא לאדם זה, שבן־אלמוות הוא?

החזיר היינה:

אף־על־פי שאני שונא אותו, מכל־מקום מעיד גם אני עליו, שבן־אלמוות הוא – כל־זמן שהוא חי…

2538

במסיבה של סופרים סיפר היינה בשיבחו של משורר חדש, וסיים:

חבל, שמטורף הוא קצת. לולא כן, היה מגיע למדריגה גבוהה בשיר. אבל רק עיתים הוא מטורף; עיתים הוא חלים. וכשהוא חלים – אינו אלא סתם שוטה…

2539

אמר לו להיינה אחד מידידיו:

מה רעה עשה לך הגרמניסטון מאסמן, שאין אתה מניח לו ושולח בו חיציך תמיד?

החזיר לו היינה:

מה רעה עשה לי? חס ושלום! אדרבה, הוא מפרנסני זה כמה. הוא הרינטה שלי. ואני זקן וחולה, וכבר אין בי כוח להעמיד לי שוטים חדשים…

2540

למודה היתה לשונו החריפה של היינה לפגוע לא רק בשונאיו ושנוּאיו אלא גם בידידיו ואוהביו. אחד מהם היה יעקב וונדי (Venedey). הלה חיבר כמה ספרים כרסנים, ולבסוף כתב גם ספר קטן בגנות חצרו של לודביג הראשון, מלך בווריה. שאלו את היינה, מה דעתו על אותו ספר, והחזיר:

לא קראתי, ולא אקראהו. איני קורא אלא ספריו הגדולים של ידידנו. מים מרובים, – יאור, ים, אוקיינוס, – יפים הם; מים בתוך כּפּית לא הם ולא מראיהם…

2541

פעם אחת נכנס אצל היינה לבקרו ידידו המשורר מוריץ הארטמן, חביבן של הנשים בשעתו. אמר לו היינה:

הבוקר ביקרה אותי אשה אחת.

נאנח הארטמן: הוי עליהן, על הנשים! אין מנוחה לנו מהן… ומי היא הטרחנית, שכבר הספיקה להטריד אותך הבוקר?

השיב היינה:

יקירי, טרחנית זו היא האשה היחידה, שלא הטרידה אותך מימיך.

תמה הארטמן ושאל:

מה שמה כי אדע?

החזיר לו היינה:

מוזה שמה…

2542

אחד ממקורביו של היינה נכנס אצלו ומצא פניו עגומים ושיחתו מרושלת. הרגיש בו היינה, שהוא תמה עליו, ואמר לו:

רואה אני, שטיפש מופלג אני בעיניך היום. אל תתמה. זה עתה הלך מעמי ידידי המשורר, פלוני בן־פלוני, שעה ארוכה היו חילופי דברים ביני לבינו…

2543

במעמדו של היינה סיפרו על הבלשן ליאון הלוי, אחיו של הקומפוזיטור יעקב פרומנטל־הלוי. נענה היינה ואמר:

הוא משעמם עד כדי כך, שחשוד הוא בעיני, שמא חיבורו של אחיו הוא…

2544

פעם אחת ביקש ליאון הלוי מאת היינה, שיציגהו לפני עשירי היהודים בפאריס. אמר לו היינה:

חדל־לך! מובטחני, שאתה מבקש לדעת אותם, משום שאין אתה יודע אותם…

2545

מחבר דני קרא בחבורה של סופרים דראמה שכתב אשכנזית ולא עלתה הקריאה יפה, משום שהאשכנזית לא היתה שגורה בפיו כהלכה. היה שם גם היינה וישב כל אותו הזמן ופניו תמוהים. אמרו לו:

על מה אתה תמהּ?

החזיר היינה:

מימי לא עלה על דעתי, שבמידה כזו אני שומע דנית…

2546

היינה שב לביתו ואמרה לו מתילדה אשתו:

היה כאן זקן אחד. חבל, שלא מצא אותך בבית. עד לקומה הרביעית טיפס הזקן ועלה אלינו. הנה כרטיסו.

קרא היינה את הכרטיס וראה, שכרטיסו של אלכסנדר פון הומבולדט הוא. צהבו פניו ואמר לאשתו:

תנוח דעתך, מתילדה. זקן זה רגיל לטפס ולעלות עוד יותר…

2547

גוסטב היינה, אחיו של היינריך היינה, בא לפאריס ואשתו עמו. והיא אשה קטנה בקומה וגדולה ביופי.

ראה אותה המשורר, נתן בה עיניים בוחנות, חזר והסתכל במתילדה אשתו שלו, שהיתה בריאת־בשר ובעלת־קומה, ואמר לגוסטב:

גוסטב יקירי, משבח אני אותך, שחכמת ומשתיים רעות בחרת לך את הקטנה שבהן…

2548

אחרי בת ראשונה נולדה לו לגוסטב היינה בת שנייה. כתב לו היינריך “אני מברך אותך להולדת בתך. אבל גוסטב יקירי, ילדות יכולתי גם אני להוליד, אלא שהיה הדבר למטה מערכי, כלום אין אתה יודע ליצור גם ילדים?!”…

(מכתב לגוסטב היינה מד' מאי 1847, “היינע רעליקוויען”, ברלין 1911, עמוד 45).

2549

אשה צעירה אנגלית, מכּרתוֹ של היינה, באה מלונדון לפאריס ונכנסה אצלו לבקרו. בשיחתה עמו סיפרה לו, שהיא רואה חיים טובים ומאושרים עם בעלה, שנישׂאה לו. נענה היינה ואמר:

שמחה רבה היא לראות אשה צעירה יפה, שאינה נושאת לב פצוע בחזה ואינה זקוקה למסור אותו לתיקון לידי גברים שונים, כמנהגן של הנשים כאן. הללו באות סוף כל סוף לידי בירור, שלחינם הן טורחות ואין שום תקנה לליבן, משום שמטבע ברייתן אין להן לב כלל…

2550

סיפרו לו להיינה על מטרונית מפורסמת בפאריס, גדולה ביופי ולא גדולה בצניעות, שהיא רדופה לבקר את הפנתיאון לעיתים קרובות. תמה היינה ושאל:

זה למה לה? היא גופה פנתיאון יפה לגדולי־עולם…

2551

בכלל מקורביו של היינה בפאריס היה גם בארון אשכנזי, בעל־גוף ובעל־שרירים. פעם אחת אמר לו היינה:

אדוני הבארון, שמא תשאיל לי את גופך לירח ימים? לא אשהה אותו עמי אפילו יום אחד יותר – ולא תכירהו עוד…

2552

משתקפה על היינה מחלתו לא שלט אלא בעין אחת. לסוף נפגעה גם זו, ואמר לאחד ממקורביו:

נראים הדברים, שאני מסתמא לגמרי. ואין בכך כלום. אימתי מגיע הזמיר לפסגת שירתו? כשמעוורים שתי עיניו…

2553

ראה היינה, שאין עוד שום תקנה למחלתו, ואמר לאחד מידידיו:

עכשיו אין כבר מוראה של מלכות עלי, ורוצה הייתי לשוב לאשכנז ולראות את מולדתי ראייה אחרונה. אלא שאין הרהיט השבור שווה בהוצאות ההובלה…

2554

בשנות מחלתו המרובות נעשה היינה גל של עצמות, והאחות שטיפלה בו היתה מרימה אותו על ידיה מתוך “קבר־מזרנו”, מניחתו לשעה קלה בכיסא וחוזרת ומשיבה אותו ל“קברו”.

פעם אחת עשתה לו כך במעמדו של אחד מידידיו הקרובים אליו, וכשתפס המשורר ריפרוף של צער בפני ידידו זה, אמר לו:

ידידי, צער של־חינם אתה מצטער. אתה עדי, שעדיין נשים צעירות נושאות אותי על כפיים…

2555

יום מימים אמר היינה לגוסטב אחיו, כי הפך לבו להאמין באלהים. אמר לו גוסטב:

חייב אתה להתוודות על זה ברבים.

החזיר לו היינה:

גוסטב יקירי, שוטה אתה. מה עניין יש לו לפיל הלבן הגדול של מלך סיאם, אם עכבר קטן ברחוב אמשטרדם של פאריס מאמין בחכמתו וגדולתו, או לאו?…

2556

קודם מותו אמר היינה לאחד מידידיו, שנכנס אצלו לבקרו:

אני הולך למות, ובצוואתי כתבתי, שמתילדה אשתי היא יורשתי היחידה. ותנאי התניתי, שאחרי מותי תנשא לאחר.

תמה ידידו:

תנאי זה למה?

החזיר לו הגווע:

רוצה אני, שלכל־הפחות איש אחד זכוֹר יזכרני ויתאבל על מותי באמת ובתמים…

2557

ראתה מתילדה, אשתו של היינה, שהוא גוסס, כרעה לפני מיטתו והתחילה מתפללת עליו לאלהים. הרגיש בה הגוסס, התחזק ואמר לה:

הרגעי, חביבה. אלהים יסלח לי; הסליחה היא אומנוּתוֹ…

2558

אמרו עליו, על מוריץ־גוטליב ספיר:

ליצן זה מהנה את האוזניים, ואין הוא מהנה את העיניים, שחריפותו גדולה הרבה יותר מיופיו.

נתגלגלו הדברים והגיעו לאוזניו של ספיר. נענה ואמר:

תיתי לו. כיעוּרי – רובו משל אבא ואמא, חריפותי – כולה משלי.

2559

ספיר נזדמן למסיבה, שהיו בה כמה נשים מכוערות וגם זקן אחד לא גדול ביופי. אמר לו ספיר לאותו זקן:

ראוי יום זה, שיהיה זכרו קדוש לשנינו.

תמה הזקן:

על שום מה?

החזיר לו ספיר:

על שום שהיום אני ואתה – המין היפה…

2560

במסיבה של חכמים וסופרים נשאלה שאלה:

מפני מה נוצר האיש תחילה ואחר־כך האשה, ולא להיפך?

היה שם ספיר, נענה ואמר:

רבותי, מה שאלה היא זו? אם יצירה שנייה כך, מה היה גורלנו אילו חס ושלום היתה האשה יצירה ראשונה?…

2561

אשה אחת קינתרה את ספיר ואמרה לו:

כל ימיך אתה חורץ לשונך לנשים, וכל לילותיך אתה רודף אחריהן.

החזיר לה ספיר: דבר זה מן הבראמינים למדתי: ביום הם סופגים מלקות מאת שבטם, ובלילה הם נושקים לו ומעלים אותו ליצועם…

2562

מטרונית אחת קבלה לפני ספיר, שמחמת פסול־משפחה לא נמצאה ראויה ל“חצר”. ניחמה ספיר ואמר לה:

אל תצטערי. יודע אני חצר אחת, שאינה מבדילה בין כשרים לפסולים.

שאלה המטרונית:

מה שמה של אותה חצר טובה?

החזיר לה ספיר:

חצר־מוות שמה…

2563

ספיר יצא מביתו לרחוב ולא הרגיש, ששרוולו קרוע והביטנה בולטת לחוץ. פגע בו אדם אחד ואמר לו בדרך ליגלוג:

מסתכל אני בשרוולך ורואה, שהחכמה מציצה מתוכו.

נסתכל ספיר בשרוול הקרוע והחזיר:

אף אני מסתכל בשרוולי ורואה, שהטיפשות מציצה לתוכו…

2564

במעמדו של ספיר סיפרו על עלם אחד, שמת עליו אביו, ושיבחוהו, שאיננו טיפש כאביו. נענה ספיר ואמר:

אל תדאגו לו. יתבגר ויידע להשתמש בירושת אביו כהלכה…

2565

ספיר עמד והסתכל במלאכתם של פועלים, שחפרו בקרקע בשביל להציב מצבה יפה לעשיר אחד. נטפל אליו אחד ממכריו. ושאל אותו:

שמא אתה יודע, למה הם טורחים ומעמיקים כל־כך לחפור?

החזיר לו ספיר:

הן, אני יודע. מעמיקים הם לחפור, משום שאינם מוצאים יסוד למצבה זו…

2566

כוהן קתולי קבל במעמדו של ספיר על קילקול המידות ואמר:

תמה אני, שאלהים אינו מביא שנית מבול על הארץ.

נענה ספיר, ואמר:

אישי הכוהן, שמא אתה יודע, מה תיקן המבול הראשון?…

2567

סופר אחד, בעל דבבו של ספיר, קינתרו ואמר לו:

כל ימיך אתה כותב לשם ממון.

ואתה? – שאל ספיר.

אני כותב, – השיב הלה, – לשם האמת.

החזיר לו ספיר:

כך נאה לי וכך נאה לך: אין אדם טורח וכותב אלא כדי למלא חסרונו שלו…

2568

עשיר גאוותן התפאר במעמדו של ספיר ואמר:

לגבי משקלו של אלכסנדר פון הומבולדט אין הוא חסר אלא שתי ליטרות.

ליגלג עליו ספיר ואמר:

חוששני, ששתי ליטרות אלו חסרות לך במוח…

2569

ספיר היה אומר:

שלושה אני יודע, ששנתם שנת־מנוחה בלילות: ילדים, מתים ושומרי העיר…

2570

הוא היה אומר:

איני יודע אלא הבדל אחד בין עשיר לעני: עשיר שמח על רעבונו, עני מתעצב על רעבונו…

[ה]

2571

יאן ד’אקוסטה מבני־בניהם של אנוסי פורטוגל, ידע כמה לשונות וגם קרא ושנה הרבה. אחרי טילטולים וגילגולים שונים בא לרוסיה באמצע שנות העשר למאה השמונה־עשרה, ומכאן ואילך שימש ליצן בחצר־המלכות – מתחילה בחצרו של פטר הגדול, ואחר־כך בחצרה של אנה יוֹאנוֹבנה.

בפטרבורג המיר ד’אקוסטה דתו הקאתולית בדת הפראבוסלבית, ולא היה זהיר במצוותיה של דתו החדשה. נטפל אליו הכוהן הפראבוסלבי שהטבילו ואמר לו דברי כיבושים. לאחר שגמר, שאל לו ד’אקוסטה:

אבא, לא כך אמרת לי לפני חצי־שנה, כשהכנסתני תחת כנפי דתך, שדיני כדין קטן שנולד?

אמר הכוהן:

הן; כך אמרתי.

נענה ד’אקוסטה והחזיר לו:

הואיל וכך, מה טענה יש לך על תינוק בן־חצי־שנה?…

2572

הלצתו החריפה של ד’אקוסטה פגעה באחד מגדולי החצר, שהיה מפורסם לגברתן אמיץ־כוח, והלה קבל לפני הקיסר:

ד’אקוסטה העליבו. אמר לו ד’אקוסטה:

עליך אני תמה. לא אחת שמעתי אותך משתבח, שניתן לך כוח לישא משאות כבדים שעות שלימות; עכשיו, שירד עליך דיבוּר כבד, לא עצרת כוח אפילו רגע אחד ומיד עייפת…

2573

בא לפטרבורג מחוץ־לארץ אדם מפורסם, ומגודל חשיבותו הוזמן לשולחנו של הקיסר. ישב האורח לימינו של הקיסר וסיפר: רוב ימיו – מסעות. ונדר נדר: לא ישקוט ולא ינוח עד אם ימצא מדינה, שמלכה צדיק וישר ושריה למשפט ולחכמה ישורו.

עוד הדיבור בפי האורח ומקצה השולחן נשמע קול אנחה. היפנוּ כל המסובים, והקיסר בראשם, עיניהם לשם וראו: ד’אקוסטה הישׁח ראשו והוא הנאנח. אמר לו הקיסר:

ד’אקוסטה, מה לך?

הרים ד’אקוסטה ראשו, נאנח שנית ואמר:

על אדם חשוב זה לבי דווי: סופו שימות בדרך…

2574

אחד מגדולי החצר אמר לו לד’אקוסטה:

אתה משים עצמך לץ־שוטה, משום שכולנוּ מוחזקים טיפשים בעיניך. ואני אומר לך: עד שאתה תמכור אותי פעם אחת, אמכור אני אותך מאה פעמים ואחת.

החזיר לו ד’אקוסטה:

ודאי כך. מי פתי יקנה אותך?…

2575

אחד מן היושבים ראשונה במלכות אמר לד’אקוסטה:

ד’אקוסטה טיפש, מתי תמות?

השיב לו ד’אקוסטה:

רז זה לא נתגלה לי. אבל אחת אני יודע: לא לפניך, אלא אחריך אמות.

אמר לו אותו שר:

זו מניין לך?

החזיר לו ד’אקוסטה:

ראיתי ספר־הטיפשים, ואני רשום בו לא לפניך, אלא אחריך…

2576

אביו ואבי־אביו של ד’אקוסטה היו מיורדי־ים באניות, ושניהם אבדו בים.

פעם אחת עמד גם ד’אקוסטה להפליג באניה לים. אמר לו אחד ממכריו:

תמה אני, שאין אתה מתיירא לירד לים. שמא שכחת, כיצד מתו אביך ואבי־אביך?

שמע ד’אקוסטה ושאל:

ואביך ואבי־אביך שלך כיצד מתו?

השיב הלה:

אבי ואבי־אבי מתו כדרך כל הארץ – במיטותיהם.

החזיר לו ד’אקוסטה:

אם כך, תמה אני, שאין אתה מתיירא לעלות למיטה…

2577

בזמנו של ד’אקוסטה נפלה מהומה בין הפועלים בפטרבורג, ובהמון רב נסבו את ביתו של דיבייר ראש־המשטרה. נבהל דיבייר ובקש מאת ד’אקוסטה ידידו ובן־ארצו³³, שנמצא אותה שעה בביתו, כי יצא הוא אל ההמון הסוער. עשה ד’אקוסטה רצונו, וכשראה ההמון כריסו הרחבה והחיוך הנעים על שפתיו, פגה חמתו, ורבים מבין ההמון התחילו גם הם מחייכים אליו. פתח ד’אקוסטה פיו ואמר:

ידידי הטובים, רואה אני, שאתם שמחים על כריסי הרחבה. אילו היתה אשתי לנגדכם, הייתם מניחים כריסי שלי ושמחים על כריסה שלה. וחייב אני להודיעכם: כל־זמן ששלום ושלווה ביני ובינה, דייה מיטה אחת לשנינו; כיון שאנו באים לידי מחלוקת וקטטה – כל הבית כולו לא די לנו³⁴.

צחק ההמון והתחיל נמוג והולך, עד כי לא נשאר ממנו איש…

2578

ד’אקוסטה קרא לאחד משרי־החצר “שקרן”. נעלב הלה ומסר דינו לקיסר. דן הקיסר את הדין ופסק, שד’אקוסטה חייב לפייס את הנעלב ולבקש מאתו סליחה בפני כל הציבור של החצר. קיבל עליו ד’אקוסטה את הדין, וכשנתאסף הציבור לשמוע בקשת הסליחה, קם ד’אקוסטה על רגליו ואמר לבעל־דינו:

בפני כל הנמצאים כאן מבקש אני סליחה מאתך. אתה איש־אמת – ואני שקרן…

2579

בחור אחד מבחורי החצר היתה לו טינה בלבו על ד’אקוסטה, וביקש שעת־כושר להכשילו. פעם אחת ראה אותו מרבה שיחה עם אשה צעירה ויפה, ניגש אליו ושאל לו:

ד’אקוסטה סבא, בן כמה אתה?

החזיר לו ד’אקוסטה:

דבר זה כבר שכחתי. אבל זוכר אני עדיין, שחמור בן עשרים גדול בשנים מאדם בן שישים…

2580

יום מימים פגעה שנינה של ד’אקוסטה בממונה על הטכסים של החצר, רגז הלה וסנט בו:

מה הכרח יש לך לעשות עצמך לץ־שוטה?

החזיר לו ד’אקוסטה: אותו הכרח, שיש לך לעשות עצמך מוקיון־שוטה. אלא שהכרחי שלי – עוני בכסף, והכרחך שלך – עוני בדעת…

2581

צבאות רוסיה יצאו למלחמה וניגפו לפני האוייב. תמהו גדולי החצר:

שמא לא הכּינו עדר זה כמה פעמים?

נענה ד’אקוסטה ואמר:

אל תתמהו. העדר – עדר, אבל הרועה אחר…

2582

היתה מסיבה בחצר ונשאלה שאלה:

שרי־המדינה ושרי־הצבא מי מהם עדיפים?

היה שם פּטר קיסר, פנה לד’אקוסטה ושאל:

אדוני מלך הסאמוֹידים³⁵, אתה מה דעתך?

החזיר לו ד’אקוסטה:

אדוני מלך הרוסים, אילו עשו שרי־המדינה שליחותם כהלכה, לא היה צורך בשרי־צבא.

2583

אחד מרבּי החצר התפאר ברבים, שיש לו מגילת־יוחסין עד לאדם הראשון. שמע ד’אקוסטה ואמר לו:

מדעתי אותך, תמה אני, שאין לך מגילת־יוחסין עד למעלה מזו.

שאל הלה:

מה פירוש מגילת־יוחסין עד למעלה מאדם הראשון?

החזיר לו ד’אקוסטה:

שמא לא קראת מימיך פרשה ראשונה של ספר בראשית ואי אתה יודע, שהחיה וכל בהמה קדמו לאדם הראשון?…

2584

שאלה וויקטוריה המלכה את ביקונספילד:

מה בין תאונה לאסון?

החזיר לה ביקונספילד:

גלאדסטון כי יפליג לים באנייה, והאנייה תשבר ותטבע – הרי זו תאונה; כי ימשוהו מן המים ויצילוהו – הרי זה אסון…

2585

ארמין וואמבּרי, בּעל־המסעות המפורסם, היה חיגר. פעם אחת בא לאנגליה והוזמן לארמונה של המלכה וויקטוריה. סיפר לה וואמברי על מסעותיו, והיא נהנתה הנאה מרובה. לסוף אמרה לו:

תמהה אני, כיצד היה הוא מסוגל לעבור אורחות קשים כאלה? הבין וואמברי את הרמז, שרמזה כלפי רגלו החיגרת, והחזיר:

הוד מלכות, אורחות אלו אדם עובר בראשו, ולא ברגליו…

2586

אנטון רובינשטיין, הפסנתרן הגדול, ניגן בארמונו של הקיסר. פתאום הגיע לאוזנו קול צחוק. הפך ראשו וראה: הקיסר מתלחש עם שניים מרבּי החצר ומצחק. מיד חדל הוא לנגן. הרגיש הקיסר בדבר ושלח שלישו לשאול את הפסנתרן:

למה הפסיק באמצע?

קם רובינשטיין ממקומו, השתחווה לקיסר ואמר:

בשעה שמלכי מדבר, אני חייב לשתוק…

2587

בחורה ניגנה לפני רובינשטין בשביל לשמוע דעתו על כישרונה. הירבתה הבחורה לנגן והוא לא הפסיקה. שמחה שמחה רבה:

סימן שנגינתה נראית לו.

לאחר שסיימה אמרה לו:

אדוני הפרופיסור, רוצה הייתי לשמוע מפיך, מה יש לי לעשות עכשיו?

החזיר לה רובינשטין:

להינשא לאדם הגון ולהעמיד ולדות הרבה…

2588

המומר ישראל־איסר לנדא, צנזור לעברית בפטרבורג, לא התיר לדפוס רשימה של נדבות לחיבת־ציון, ששלח קלמן־זאב וויסוצקי ל“המליץ”. נמלך וויסוצקי ושלח ללנדא מנחה ארבעים רובל וביקש, שלא ימחוק את הרשימה ויתירה לדפוס. הסכים לנדא והחזיר לו:

“לא אשחית בעבור הארבעים”³⁶…

2589

קארל פירשטנברג בא למיניסטר־הכספים של גרמניה לשם שיחה בעניין חשוב. נתכּוון המיניסטר לדחותו, פתח את “האגנדה” שלפניו, דיפדף בה ואמר:

היום אני עסוק ואין שעתי פנויה. אהיה פנוי לשיחה כעבור חודש, ביום פלוני, בעשר בבוקר. יפה לך שעה זו, מר פירשטנברג?

הוציא פירשטנברג את “האגנדה” שלו מתוך כיסו, דיפדף בה והחזיר:

לא, אדוני הבארון; כעבור חודש, ביום פלוני, בעשר בבוקר אהיה עסוק – בהלוויתו של מיניסטר…

[א]

2590 עם בוקר הקיצו חסידי בלז ולאוזניהם הגיעו שלוש תקיעות גדולות זו אחרי זו:

שופרו של־משיח!

מיד קפצו ממיטותיהם ורצו – למקווה.

שמעו גם האפיקורסים שופרו של־משיח. מיד שכחו, שאפיקורסים הם, ורצו – אליו, למשיח. הקיפו אותו מימינו ומשמאלו והלכו עמו לארץ־ישראל. עד שהרחיקו ללכת ומשיח בראשם, נשמע קולם של החסידים, שעלו מן המקווה:

המתינו, הנה גם אנו!

הפנה משיח ראשו ושאל:

אלה מי המה?

ענו האפיקורסים ואמרו:

גם אלה יהודים הם…

2591 בנצי החייט – ציוני, הינדה בתו – קומוניסטה.

ערב יום־כיפור בא בנצי לבית־המדרש של החסידים להעמיד “קערה” ליישוב ארץ־ישראל, ולא נתנו לו הגבאים להעמיד את הקערה:

הציונים – אפיקורסים, “הקערה” שלהם – טריפה.

רתח בנצי, שב לביתו מלא חימה, היכה באגרופו על השולחן וקרא לבתו:

הינדה, כשאתם תעלו לשלטון – תהרסו קודם־כל בית־המדרש של החסידים…

2592 מת הדוקטור יחיאל צ’לנוב, והספידוֹ סטודנט בבית־מדרש של חסידים. זעף זקן אחד:

המספיד – סטודנט, אפיקורס; הנספד – דוקטור, חזקה עליו, שגם הוא אפיקורס.

לבש אדרתו ויצא. פגשו זקן שני ושאל לו:

הקהל שבבית־המדרש מהיכן? לא חודש ולא שבת היום.

השיב הראשון:

מת איזה צ’לנוב וסטודנט מספיד אותו, אלא שלא הוברר עדיין הדבר.

תמה השני:

מה פירוש לא הוברר עדיין הדבר?

החזיר הראשון:

לא הוברר עדיין, אם אותו צ’לנוב מת, או לא מת. תחילה פתח הסטודנט ואמר בפירוש: “צ’לנוב מת”. ומיד חזר בו ואמר: “צ’לנוב לא מת, הוא חי ובתוכנו יחיה”…

2593 שלושה שישבו על ספסל אחד והיו ביניהם דברי־ויכוח על הציונות: אחד שיבח, השני גינה, השלישי שתק. אמרו לו שניים הראשונים לשלישי:

אתה מה דעתך?

נענה הוא ואמר:

לדעתי טובה ויפה הציונות, אלא בשלושה דברים אני חולק על המחזיקים בה. הם אומרים: ארץ־ישראל, ואני אומר: למה דווקא ארץ־ישראל, ארץ אבנים וחול? יש בעולמו של הקדוש ברוך־הוא הרבה ארצות אחרות, טובות ונוחות הימנה. הם אומרים: עברית, ואני אומר: למה דווקא עברית, לשון שכבר עברה ובטלה מן העולם? יש בעולמו של הקדוש ברוך־הוא הרבה לשונות אחרות, טובות ונוחות הימנה. הם אומרים: יהודים, ואני אומר: למה דווקא יהודים, אומה של טרחנים וסרבנים? יש בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא הרבה אומות אחרות, טובות ונוחות הימנה…

2594 עסקן ציוני נכנס אצל עשיר לבקש מאתו תרומה לציונות.

דחה אותו העשיר ואמר לו:

עד שאתם הציונים טורחים כל ימיכם להושיב יהודים בפלשתינה הקטנה והענייה, מוטב, שהייתם טורחים לפני הרשות, שתפתח לפני ישראל שעריה של מדינה טובה ורחבה. למשל, סיביריה.

החזיר לו העסקן:

לוויכוחים אין שעתי פנויה. אסתפק בברכה בלבד. יהי רצון ולשנה הבאה כולנו בירושלים, ואתה – בסיביריה…

2595 שאלה נשאלה בחבורה של בקיאים בהוויות־העולם:

מה טיבו של ציוני?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

ציוני הוא יהודי, המבקש ממון מאת יהודי שני, בשביל להעלות לארץ־ישראל יהודי שלישי…

2596 אמרו לו לבארון אדמונד רוטשילד:

כל מה שאתה בונה בארץ־ישראל, אתה בונה על החול.

החזיר רוטשילד:

על קרקע מוצקה יכול כל אדם לבנות. לשם כך אני רוטשילד: לבנות על החול ולעשות מה שאין ביכולתם של אחרים לעשות…

(י' יערי־פולסקין, “דאר־היום” גליון 44 לשנת תרצ"ו).

2597 רבי שמואל מוהיליבר היה אומר:

אתם תמהים שלעתיד לבוא יהרגו ישראל למשיח בן־יוסף¹, ואני תמה, שלא יהרגו למשיח בן־דוד…

2598 נתכנסו היהודים ונימנו וגמרו לחדש את המלוכה שלהם. מיד הלכו לעשיר שבהם ואמרו לו:

מלכה עלינו!

סירב הלה והחזיר להם:

נוח לי יותר, שאהיה יהודי למלכים משאהיה מלך ליהודים…

2599 הרצל שלח את מחברתו “מדינת היהודים” לגיאורג בראנדס על־מנת לשמוע דעתו עליה. השיב לו בראנדס, שאין הוא מאמין בדבר. אף הוסיף וכתב להרצל:

“פרידריך־ווילהלם, מלך פרוסיה, שאל פעם אחת את הבנקאי מנדלסון, מה דעתו על שיבת ישראל לארץ־ישראל? החזיר לו מנדלסון: ‘אדוני המלך, אני הייתי רוצה לשרת לממלכה חדשה זו – ציר בברלין’”…

(“העולם” גליון 4 לשנת 1924).

2600 דויד וולפסון ביקש לרמז להרצל, שהשפעתו האישית על הציונות גדולה יותר מדי, ואמר לו:

תיאודור, אם תגולח זקנך היפה, וסר כּוחה של הציונות.

הבין הרצל את הרמז והחזיר לו:

אל תדאג לה, דויד: בו ברגע תתחיל שוב לצמוח…

2601 כשנוסדה הסוכנות היהודית לפי החלוקה של מחצה ציונים ומחצה לא־ציונים (“פיפטי־פיפטי” בלעז), שאל ציוני את חברו:

מה עניינה של חלוקה זו?

החזיר לו חברו:

בוא ואסביר לך. שאלו לנקניקן, מה בשר הוא נותן לתוך נקניקיו?

השיב ואמר: מחצה תרנגולת ומחצה סוס. אמרו לו: כיצד אתה מכוון את החלוקה? חזר והשיב: פשוט; תרנגולת וסוס, תרנגולת וסוס…

2602 שאלו לחכם:

מה טעם ניצל הכותל המערבי מן החורבן, ולא ניצל הכותל המזרחי, שחשיבותו גדולה יותר?

החזיר החכם:

מקובלני: עד שלא חרב הבית כבר חרב המזרח…

2603 ההוא שקרא “מעשה־כשפים” של שלום־עליכם, קרא וקרא, ולא ידע להכריע:

חיה זו, שטרח בה החלמאי, מה היא: עז וחייבת בחלב, או תיש היא ופטורה מחלב?²

נמלך והלך לשאול שאלת־חכם. אמר לו החכם:

כבר יש לנו גם חיה אחרת, שטרחו בה גדולי־עולם והצהרת באלפור שמה, ואף זו לא הכריעו בה חכמים, אם עז היא וחייבת בחלב, או תיש היא ופטורה מחלב…

2604 מודעה באותיות של “קידוש־לבנה”:

"אל תישנו על צידכם השמאלי: שינה זו מזיקה לבריאות; אל תישנו על צידכם הימני: שינה זו אין בה מנוחה שלימה. אל תישנו על בטנכם: קשה לעיכול; אל תישנו אפרקדן: יבהלוכם חלומות רעים. אל תישנו במעומד – פן תיפלו; אל תישנו במיושב – פן תיגעו. אל תישנו במרפסת – פן תאחזכם צינה; אל תישנו ליד חלונות פתוחים – פן יתקפוכם גנבים.

בואו לוועידת הציונים הכללים – ותישנו כהלכה"…

2605 לקונגרס הציוני השמונה־עשר, שהיה בפראג, באו צירים למאות ואורחים לאלפים, וכדי שלא יגפו הנכנסים את היוצאים, עמדו סדרנים בחוץ והיטו את הנכנסים, כי יעלו במדריגות האולם רק ימינה.

אחד ממנהיגי השמאל נחפז להיכנס, והסדרן עיכבו:

רק ימינה, רק ימינה!

רגז המנהיג והחזיר:

חדל! אין עוד ימין בקונגרס…

(י' ל' ווהלמן, “דאר היום” גליון 280 לשנת תרצ"ג).

[ב]

2606 שמריה לוריה, מחשובי מוהילב מעל־נהר דנפר, עלה לירושלים בתחילת שנות ת"ר וקבע ביתו שם. עברו שתים־שלוש שנים ונעשו עסקיו רעים, הפסיד ממונו ונמלך לחזור למוהילב. נטפל אליו רבי יהודה נבון, ראש רבני ירושלים, ואמר לו:

עליך, רבי שמריה, אמרו חכמים: “יש לך אדם, שממונו חביב עליו מגופו”³.

אמר לו לוריה:

רבי, מה ראית?

החזיר לו רבי יהודה:

ראיתי יהודים, שגופם חביב עליהם, והם עולים לארץ, כדי לקברו כאן. ואילו אתה, כיוון שקברת ממונך בארץ, שוב אין אתה דואג לגופך, ואתה הולך לקברו בחוץ־לארץ…

2607 יהודים מסיחים בציבור על ארץ־ישראל. אחד מן החבורה מכריז ומודיע:

תם ונשלם! אני מוכר “שארית־הפליטה” שלי כאן ועלה לארץ.

אמרו לו חבריו:

ומה תעשה שם?

הציץ עליהם הלה והחזיר:

שום עבודה, שום מלאכה לא תכבד עלי בארץ. אהיה חנווני, אהיה סרסור, אקנה לי תיק ואהיה מתווך לבתים, לקרקעות ולכל מה שהפה יכול לדבר. אתהלך בשווקים וברחובות ומקלי יגיד לי, מה יש לעשות בארץ…

2608 ההוא שעלה מפולניה לארץ־ישראל. עשה שלושה חדשים בתל־אביב ושב לפולניה. עברה שנה, חזר ועלה לארץ, ישב חצי־שנה בירושלים ושב לפולניה. שלישית עלה לארץ, שהה בחיפה כמה ששהה ועמד לשוב לפולניה. אמרו לו:

קצת בממונך? ממה נפשך: או פולניה, או ארץ־ישראל.

החזיר הוא:

שוטים אתם! בכל העולם כּולו אין לי מקום מנוחה אלא אחד – בין פולניה לארץ־ישראל…

2609 שליח של הקרן הקיימת דרש לפני תלמידים של בית־ספר בפולניה על שיבחה של ארץ־ישראל וסיפּר להם על תל־אביב, שכולה יהודים. שאל אחד מן התלמידים:

והמורים?

השיב השליח:

אף המורים יהודים.

שאל תלמיד שני:

והשוטרים?

השיב השליח:

גם השוטרים יהודים.

שאל תלמיד שלישי:

אבל ה“בורמיסטר”?

השיב השליח:

גם ה“בורמיסטר” יהודי.

זקפו כל התלמידים עיניהם בשליח ושאלו:

וגם הגויים שם יהודים?…

2610 קטע ממכתבו של יהודי גרמני, שעלה לארץ וכותב לביתו בברלין:

“… ארץ מוזרה. הכל מיוחד כאן. אפילו הגויים כולם נימולים”…

2611 קטע ממכתבו של יהודי גרמני, העומד לעלות לארץ וכותב לידידו בתל־אביב:

“… בבקשה ממך, שתטרח ותכין לי דירה, אבל היזהר והיזהר – לא בשכונה יהודית”…

2612 חבורה של עולים חדשים, יוצאי גרמניה. אחד מן החבורה מספר לחבריו:

נכנסתי אצלו והתחלתי מדבר אליו. מיד הפסיקני ואמר לי: “יהודי, דבר עברית”… רבותי, אדם זה, אומר אני לכם, אנטישמי גמור הוא…

2613 בימים הראשונים ליישוב ארץ־ישראל נחלקו הדעות: החרדים שבעסקני חובבי־ציון ביקשו לעשות ירושלים מרכז למפעלי היישוב החדש; החופשים יראו מפני רבני ירושלים והשפעתם, ועמדו על דעתם, שיפו צריכה להיות המרכז. אותה שעה אמרו:

הדין עם החופשים. מימות יונה הנביא ואילך כל הבורח מלפני ה' – יורד יפו…

2614 כשהזקין רבי מרדכי־גימפל יפה וכבדו אוזניו, הסתלק מרבנותו ברוז’ינוי ועלה בקיץ תרמ"ה לארץ־ישראל. סיפרו לו קנאי החרדים, שראשון־לציון פרוצה בדברים שבין אדם למקום, והזהירוהו שלא ילך לראותה. נכנס למושבה וראה בנייניה החדשים, צהבו פניו ואמר:

אלמנה חצופה במיקצת, אף־על־פי־כן – “ברוך מציב גבול אלמנה”⁴…

2615 תיכף אחרי הצהרת באלפור התחיל טריסטן בּרנר מכין עצמו לדרך. אמרו לו חבריו:

הרגליים להיכן?

השיב בּרנר:

לארץ ישראל אני עולה.

תמהו חבריו:

שמא ראית מימיך אדם מניח פרנסה טובה ויפה בצרפת והולך לנוע על קב חרובים בארץ נידחה ושוממה?

החזיר להם בּרנר:

תנוח דעתכם, חברים! אפתח לי שם חנות לטריפות, ומובטחני, שבמלכות ישראל החדשה ישכימו הכל לפתחי…

2616 ההוא שעלה מפולניה לארץ־ישראל. ערב שבת הגיע לחופה של יפו ושבת באכסניה בתל־אביב. אחרי הסעודה של ליל־שבת יצא לטייל וראה: בחורים ובחורות מתהלכים ברחובות ועשן עולה מפיהם. נבהל הפולני, ניגש לאדם אחד ברחוב ושאל: הלאו של “לא תבערו” היכן הוא?

השיב לו אותו אדם:

מצוה ולא עבירה היא. “וקראת לשבת עונג” כתיב⁵ ואין לך עונג גדול מסיגריה אחרי סעודה שמינה של שבת.

שמע הפולני והלך לו.

למחר יצא לרחוב אלנבי וראה: הרחוב הומה מרוב אוטומובילים וטקסיות, וכולם מלאים יהודים. ניגש שוב לאדם אחד ושאל:

הכתוב “אם תשיב משבת רגלך”⁶ היכן הוא?

החזיר לו הלה:

אדרבה, מכאן ראיה, שמצוה היא זו, ולא עבירה. בימות־החול אדם אץ ברגליו לפעלו ולעבודתו, ובשבת הוא יושב במנוחה באבטומוביל ובטקסי ונהנה.

שמע הפולני וחזר לאכסניה שלו. ישב לאכול, טעם מן הארק, שמצא ערוך על השולחן, ואמר לדייל:

טרח נא והבא מים למזג את הארק: חריף הוא יותר מדי.

סירב הדייל ואמר:

עבירה היא לקלקל ארק יפה זה.

נענה הפולני ואמר:

ברוך־השם, סוף־סוף יודע אני, עבירה בתל־אביב מה היא…

2617 זקנים וצעירים ישבו ברחבה שלפני בית־הכנסת הגדול בתל־אביב ודנו:

כדור־רגל בשבת עבירה או מצוה?

אמר זקן אחד:

אבותינו לא שיחקו בכדור־רגל אפילו בחול.

נענה בחור אחד ואמר:

והרי אתה רואה: כּולם נענשו ומתו…

2618 יהודי כוהן עלה לארץ־ישראל, התיישב בתל־אביב וקבע לו מקום לתפילתו בבית־כנסת, שנוהגת בו נשיאת־כפיים כל יום. עלה לדוכן ביום חורף, עמד חלוץ־נעליים על ריצפת האבן והתחיל רועד מקור. גנח ואמר:

תיפח עצמותיו של ישמעאל ומנהגיו היפים! אם לא ברכת־כוהנים כל יום, לא הנייא לו…

2619 מימרה תל־אביבית:

אדם שבא לארץ־ישראל חשוב כמת: תחילה מטהרים אותו כהלכה ומלבישים אותו תכריכים⁷, אחר־כך מכסים עיניו בחרסים⁸, ולסוף – קולטתו האדמה…

2620 עוד מימרה תל־אביבית:

על שלושה דברים תל־אביב עומדת: על הסינמה ועל הראדיו ועל הפרנסה. סינמה –הכל רואים, ואין איש שומע⁹; ראדיו – הכל שומעים, ואין איש רואה; פרנסה – אין איש רואה, ואין איש שומע…

2621 ואף זו מימרה תל־אביבית:

בראשית היה הטלגרף; המצאה יפה, אלא שהטלגרף לא ראה ולא שמע כלום. טרחו החוקרים והמציאו את הטלפון; המצאה יפה מזו של הטלגרף, אלא שהטלפון שמוֹע שמע, וראֹה לא ראה כלום. נמלכו היהודים והמציאו את תל־אביב; המצאה שאין למעלה הימנה: זו שומעת הכל, רואה הכל, יודעת הכל – ומספרת הכל…

2622 חיים־ברוך¹⁰ ישב לפני פתח ביתו, הסתכל בבניינו של “פלטין”¹¹ ופניו תמוהים. עבר עליו אדם אחד ואמר לו: רבי חיים־ברוך, על מה אתה תמה?

סילק חיים־ברוך מקטרתו הכבויה מפיו והחזיר:

בשלמא מלוני שלי – ניחא. אבל הללו, שבונים קומה על־גבי קומה עד לשמים, ובכל קומה וקומה חדרים, השד יודע כמה, – מהיכן יקחו פישפשים לכולם?…

2623 תל־אביב. נחלת־בנימין.

קונה נכנס לחנות, בוחר לו כתפות יפות ושואל למחירן.

עשרים גרוש, – משיב החנווני.

מנער הקונה כפיו מן הכתפות ואומר לחנווני:

חביבי, בעשרים גרוש אעמיד לי שני תימנים, והם יחזיקו לי מכנסי מראשית־השנה ועד אחרית־השנה…

2624 שוטר יהודי עוצר נהג יהודי ברחוב הרצל בתל־אביב:

מיהרת לנסוע יותר מכפי המותר. רבע לירה קנס תשלם.

צוחק הנהג:

לא הוא ולא מקצתו.

השוטר עומד על דעתו:

אתה חייב לשלם.

הנהג עומד על סירובו:

פסולת של דברים בטלים!

השוטר זועף:

לך עמי למשטרה.

הנהג מעז פנים:

שטות!

אין השוטר פורש הימנו:

חייך וחיי ראשם של אשתך ובניך, שתלך.

צל עובר על פניו של הנהג, והוא נענה ואומר:

הואיל והר כגיגית אתה כופה עלי, אני הולך מיד…

2625 כשפרצו המאורעות של תרפ"ט בתל־אביב, אסרה הרשות להתהלך ברחובות העיר משבע בערב עד חמש בבוקר.

אותו יום לא היה ברל כצנלסון בעיר, ולזלמן רובאשוב¹² נתנה המשטרה רשיון ללכת למערכת ולשוב משם גם אחרי שבע בערב.

למחר שב ברל לתל־אביב. לא הספיק לקחת בו ביום רשיון לעצמו, והניח בכיסו רשיונו של רובאשוב. פגע בו אחר שבע שוטר יהודי, עיכּבו ואמר לו:

בשעה זו אסור להתהלך ברחוב.

אמר ברל:

הנה רשיון בידי.

הדליק השוטר פנסו וקרא: “רשיון זה ניתן מאת המשטרה – לזלמן רובאשוב”… טפח לו לברל על שכמו ואמר:

“ברוך משנה הבריות”… לך לך…

2626 ההוא שעלה מווארשה לתל־אביב ומצא אדם, שלווה מאתו שם אלף זהובים ולא שילם. נתן בעל־החוב שלום ללווה, והחזיר לו הלווה שלום. אמר לו בעל־החוב:

ודאי אתה זוכר את החוב, שיש לי בידך. מתי תשלם? אמר לו הלווה:

כיצד אתה רוצה לקבל חובך, בזהובים או בגרושים? שמח בעל־החוב לשמוע שאלה זו מפי הלווה, ואמר לו:

למאי נפקא־מינה? יפים זהובים ויפים גרושים.

החזיר לו הלווה:

יש נפקא־מינה. אם זהובים – לא תקבל אפילו זהוב אחד, ואם גרושים – לא תקבל אפילו גרוש אחד…

2627 שמטן נמלט מפולניה לתל־אביב. ביקש לישב בשלווה, וקפץ עליו רוגזו של הקונסול הפולני: הלה מסרו לדין, והחזירוהו למקום שבא משם. נאנח השמטן ואמר:

מי יגלה עפר מעיניך, הרצל? לחינם טרחת ויצרת את התוכנית הבזילאית: אין מקלט בטוח בארץ־ישראל…

2628 למחרת יום־כיפור תרצ"ב, כשבאה הידיעה על ביטול חליפי־זהב באנגליה וירידת הלירה האנגלית, נתמלאו שדרות־רוטשילד בתל־אביב, – הוא “הפרלמנט” התל־אביבי, – הולכי בטל ונואמי־נאומים. אחד מהם דיבר דברים קשים כנגד המלכות האנגלית:

הלירה תרד מיום ליום, העולם כּולו ייעני, ומה איכפת לה למלכות שלנו? היא תישן במנוחה.

הניח שני מן “הפרלמנט” ידו על שכמו של הדברן ואמר:

אל תירא, ידידי! אני מוכן ומזומן לקבל לירות ירודות…

2629 משהגיע היטלר לשלטון, התחילה העלייה הגרמנית לארץ־ישראל. עלו משם הרבה רופאים, הרבה מהנדסים, הרבה עורכי־דין וכדומה מבעלי “הפרופסיות החופשיות”. רובּם קבעו להם דירה בתל־אביב, ומיום ליום גדלה הבנייה בעיר, ועלה שכרם של פועלי־בניין, בפרט של פועלים לגמר בניין, כגון טייחים, צבעים ודומיהם.

יום מימים נכנס שדכן אצל בעל־בית בתל־אביב, ומעניין לעניין שאל אותו:

כמה אתה פוסק נדוניה לבתך?

אמר אבי־הבת:

אלפיים לירה במזומנים אני פוסק לה.

אמר השדכן:

שידוך יפה יש לי בשבילה: רופא צעיר מגרמניה.

עיווה אבי־הבת חוטמו וסירב:

מרובים הרופאים מן החולים.

זעף השדכן:

שמא בנדוניה של שה“י פה”י, של אלפּיים לירה, אתה אומר למצוא לבתך חתן טייח?…

2630 שדכן נכנס אצל חשוב אחד מחשובי תל־אביב והציע לו שידוך בשביל בתו. תמה אותו חשוב:

בת יחידה היא לי, צעירה, יפה ומשכּלת, ואתה מציע לי בחור פשוט, שאין בו לא תורה ולא חכמה!

החזיר לו השדכן:

אף־על־פי־כן אין לך שידוך יפה מזה: בחורה צעירה – ופרדס זקן…

2631 אחרי המאורעות הקשים של תרצ"ו התחיל משבר בארץ, כנהוג, וראשונה למשבר – תל־אביב. בתים ניבנו הרבה, והעלייה פסקה ונתרבו הדירות הפנויות מאין דיירים. והדיירים שמקודם לכן פרנסתם לקתה וקצתם מאונס, קצתם מרצון התחילו מפגרים בתשלום שכר־דירה.

ומעשה באחד, ששני בתים לו בתל־אביב, בית קטן של שתי דירות, ובית גדול של כמה דירות. בבית הראשון הוא גר בדירה שלמעלה ודייר בדירה שלמטה; בבית השני גר קרובו, והלה גם מנהל את הבית.

והדייר של הבית הראשון חדל לשלם שכר־דירה: אין לו. נכנס אצלו בעל־הבית ואמר לו:

שכר־דירה, שאתה חייב לי, מחול לך. עוד אוסיף לך מכיסי שלוש לירות, ובלבד שתפנה את הדירה.

הסכים הדייר ופינה את הדירה.

ולמחר בא לבעל־הבית אותו קרוב, המנהל את הבית השני, ובשורה בפיו:

דירה פנויה השכיר, ושוכר הגון נזדמן לו: שלוש לירות במזומנים נתן לו דמי־קדימה.

שאל בעל־הבית:

השוכר מי הוא?

השיב המנהל:

פלוני בן־פלוני הוא השוכר.

נאנח בית־הבית וצחק כאחת. תמה המנהל ושאל:

על מה אתה נאנח ועל מה אתה צוחק?

החזיר לו בעל־הבית:

לכך אני נאנח – משלי נתן לך, ולכך אני צוחק – שלוש הלירות, שיצאו מכיסי, שבו לכיסי…

2632 בעל־בית ודייר עמדו בדין לפני שופט בתל־אביב. טען בעל־הבית ואמר:

אדוני השופט, בעל דיני זה יושב בביתי, בשדרות רוטשילד, בדירה של ארבעה חדרים, ויותר מחצי־שנה אין הוא מעלה לי שכר־דירה. התנצל הדייר ואמר:

אף קודם לכן ישבתי בדירה של ארבעה חדרים בשדרות, ולא שילמתי. ראה בעל־הבית, שאיני משלם, פסק לי “פיצויים”, שאפנה את הדירה ואלך לי. לקחתי את “הפיצויים”, שכרתי את הדירה בביתו של בעל־הבית העומד לפניך, אדוני השופט, וקיוויתי, שאלהים יזמין לי פרנסה ויהיה בידי לשלם שכר־דירה. ואלהים לא הזמין לי פרנסה ואין בידי לשלם.

שמע התובע ואמר לו:

גם אני מוותר על שכר־דירה שיש לי בידך, אוסיף לך גם חמש לירות “פיצויים” ופנה את הדירה שלי כשם שפינית את הדירה ההיא.

רגז הדייר ואמר:

אדוני השופט, שמא שמעת מימיך חוצפה כזו? בשכר חמש לירות אפנה לו דירה של ארבעה חדרים בשדרות רוטשילד!…

2633 בעל־בית בתל־אביב אמר לדיירו:

שכר־דירה אין אתה משלם לי. הכל מחול לך, ובלבד שתפנה את הדירה.

השיב הדייר:

בוא ונלך אל הרב לדין.

תמה בעל־הבית:

מה טענה יש לך עלי?

החזיר הדייר:

נלך אל הרב ותדע.

הסכים בעל־הבית והלכו שניהם אל הרב. טען תחילה בעל־הבית, כדינו של תובע, ולאחר שהוא גמר אמר הרב לדייר:

ואתה מה בפיך?

נענה הדייר ואמר:

כל דבריו של בעל־דיני אמת וצדק. אף־על־פי־כן תובע אני מאתו, שישליש בידך לזכותי שכר־דירה של שנה.

לא הבין הרב ושאל:

מה טעם?

החזיר הדייר:

גלוי וידוע לפניך, רבי, שהוא ישכיר דירתו לאחר, וגם הלה לא ישלם לו שכר־דירה. דיירים המשלמים שכר־דירה אין עכשיו בתל־אביב. ואם־כן, הרי אני בּר־מצר…

2634 לא היה בידו של דייר לשלם שכר־דירה לבעל־בית בתל־אביב. בא אליו ואמר לו:

החוב שיש לך בידי איני יכול לשלם, אבל את הדירה אני מפנה.

אמר לו בעל־הבית:

בבקשה ממך, אל תפנה את הדירה. שכר־דירה לא אתבע ממך, ועוד אוסיף לך מכיסי שלוש לירות במזומנים.

תמה הדייר:

זו למה לך?

הסביר לו בעל־הבית:

עומד אני למכור את הבית, ונוח לי, שלא ימצא הקונה דירות פנויות.

הסכים הדייר ונטל שלוש הלירות. ולמחר חזר ובא אל בעל־הבית:

הוא חוזר בו ומפנה את הדירה. אין התנאים יפים לו.

הציץ עליו בעל־הבית ושאל:

מה פירוש אין התנאים יפים לך? שכר־דירה אין אתה צריך לשלם, שלוש לירות מכיסי נתתי לך, ומה לך עוד?

החזיר לו הדייר:

בתנאים אלו יכול אני למצוא דירה טובה מזו שלך – עם הסקה מרכזית ועם מים חמים כל־היום…

2635 שאל ילד תל־אביבי את אביו, בעל־בית בתל־אביב:

אבא, מה זאת “פּרוספּריטי”, ומה זה “משבּר”?

החזיר לו אביו:

בוא ואסביר לך בקצרה. “פרוספריטי”: אוטומוביל, יין־שמפניה ונשים זרות; “משבר”: “המעביר”¹³, גזוז ואמך…

2636 תל־אביב. רחוב הרצל.

ילדים וילדות שופעים מן הגימנסיה “הרצליה” אחרי הלימודים. אותה שעה נזדמנו לשם שניים ממפורסמי היודישיסטים, שבאו לראות את הארץ. אמר הגדול שבהם לחברו:

הציונים משתבחים ואומרים, שהעברית נעשתה טבע לילדי ארץ־ישראל. עכשיו תראה, שדבריהם שקר וכזב. אצרום לילד באוזנו ומובטחני, שלא יקרא עברית: “אמא”! אלא יקרא יודית: “מאמע”!

אמר ועשה: ניגש לילד מאחוריו וצרם לו באוזנו. מיד הפך הילד פניו אליו וקרא:

חמור!…

החזיר היודישיסט המפורסם ואמר לחברו:

חוששני, שהדין עמהם…

2637 בחורים ובחורות, חניכי הכיתות הגבוהות של גימנסיה בתל־אביב, טיילו על שפת־הים ומורה ממורי הגימנסיה ליווה אותם. פנה המורה כה וכה וראה: בחור אחד ובחורה אחת מחבורת המטיילים נתעלמו מן העין. עברו חמישה, עשרה רגעים: הבחור והבחורה אינם. התחיל המורה דואג להם וקרא:

שמואל, יהודית, איכם? אבדתם?

נענה תלמיד אחד מן החבורה ואמר:

אדוני מורה, הם איבּדו עצמם לדעת…

2638 ההוא שנכנס לבית־חרושת בתל־אביב שלא ברשות. עיכּבו השוער ואמר לו:

לא ראית את הכתוב באותיות גדולות על השער: “הכניסה לזרים אסורה”. החזיר לו הנכנס:

ראיתי וקראתי. אבל – אני כוהן…

2639 עולה חדש מספר לחברו בתל־אביב:

אתמול קראתי ב“דבר לעולה”¹⁴ פתגם יפה של סופר עברי. אבל איני זוכר שמו של הסופר: אחד־העם או נחלת־בנימין¹⁵…

2640 עולה חדש הלך כל־יום לשיעורי־הערב של עברית בתל־אביב. יום אחד תקפתו עטישה שאינה פוסקת, ושאל את המורה:

מה שמה של מחלה זו בעברית?

אמר לו המורה:

נזלת שמה.

נזלת… נזלת, – חזר העולה החדש על המלה החדשה ששמע. – מלה קשה.

אמר לו המורה:

תהא עירו של ישו סימן בידך: נצרת.

עברו יום־יומיים, – המנוזל לא בא אל השיעורים. וכשחזר ובא, שאל אותו המורה:

למה לא באת אל השיעורים גם תמול, גם שלשום?

התלבט המנוזל בלשונו והחזיר:

היתה לי… היתה לי… איני זוכר – נצרת או בית־לחם…

2641 אחרי ניציוֹן קשה של פועלים בבניין חדש בתל־אביב הודיע שוטר יהודי לראש־המשטרה האנגלי:

תפסתי שניים מן הצה“ר, שניים ממפא”י, שניים מפועלי־ציון, שניים מן המזרחים ושניים מן הכלליים.

היכן הם? – שאל הראש האנגלי.

כאן, בחוץ הם עומדים, ליד בית־המשטרה, – השיב השוטר היהודי.

ומי שומר עליהם, שלא יברחו? – שאל הראש האנגלי.

אין צורך, אדוני הראש, – השיב השוטר היהודי. – שינאת־מוות הם שונאים אלו את אלו, ומאליהם ישמרו אלו על אלו…

2642 מורה סיפר לילדים בבית־ספר עממי של תל־אביב על נס חנוכה:

“הגדול שבגיבורי־ישראל בעת ההיא היה יהודה המכבי”…

הפסיקו ילד אחד וקרא:

לא, אדוני המורה, לא יהודה המכבי, אלא – יהודה הפועל¹⁶…

2643 היה יום “חמסין” קשה. לפנות ערב רפה החום, ויצאו זקנים לנוח בשדרות רוטשילד של תל־אביב. אמר זקן אחד לחברו: כּלה כוחי. שלושים ושבע בּצל!

החזיר לו חברו:

חכם! למה ישבת בּצל?…

2644 פריקה ראשונה בנמל תל־אביב היה מלט, שבא מצ’כוסלובקיה, ושק־המלט הראשון הניחו למשמרת במוזיאון תל־אביב. אותה שעה אמרו:

כשתגיע השעה והשלטונות יתירו להוריד עולים בנמל תל־אביב, יירא איש־איש מן העולים הראשונים לרדת, פן יניחו גם אותו למשמרת במוזיאון תל־אביב…

2645 אורח בא לתל אביב והלך לראות את הנמל. נהנה הנראה מרובה, שהעיר העברית זכתה סוף־סוף לנמל שלה, בירך “מציב גבול אלמנה”, הוסיף ואמר:

והלוואי, ריבונו של־עולם, ולשנה הבאה יזכו בּרמן והאמבורג לנמל כזה!…

2646 אגדה ירושלמית:

רפש־התמיד של “מאה שערים” בירושלים מהיכן?

בשעה שברא הקדוש ברוך־הוא את אדם הראשון הראהו מסוף העולם ועד סופו וכל מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות. כיון שהגיע למקומה של ירושלים, אמר לו הקדוש ברוך־הוא!

כאן, במקום זה, עתידה שתיבּנה בירתם של ישראל.

קרנו פניו של אדם הראשון, – ומכאן אור־התמיד על הרי־ירושלים.

כשהגיע למקום־המקדש, אמר לו הקדוש ברוך־הוא:

כאן, במקום זה, עתידים בּני שיבכּו את השריפה, ששרפתי את ביתי ואת היכלי.

קדרו פניו של אדם הראשון, – ומכאן צל־התמיד על הכותל המערבי בירושלים.

וכשהגיע למקומה של “מאה־שערים”, אמר לו הקדוש ברוך־הוא:

כאן, במקום זה, וכך, בצורה זו, עתידים בּני שיבנו חורבותיהם.

חוורו פניו של אדם הראשון ורקק רקיקה גדולה:

טפו!

ומכאן רפש־התמיד של “מאה שערים” בירושלים…

2647 בוכרי נכנס לאיטליז בירושלים ועמד והסתכל בכל ארבע רוחות האיטליז. אמר לו הטבּח:

מה אתה מבקש?

החזיר לו הבוכרי:

חביבי, שמא יש לך שכל בהמה?¹⁷ …

2648 חשוב אחד מחשובי ירושלים נכנס אצל רופא־עיניים ואמר לו:

אדוני דוקטור, בבקשה ממך, שתבדוק לי עיני ותאמר לי, מה צבע יש להן.

גחך הרופא ואמר לו:

גש אל המראה ותראה.

אמר הלה:

ניסיתי ולא עלתה בידי: איני בקי בצבעים.

ראה הרופא, שאדם זה מדבר בלב תמים, ואמר לו:

מה צורך יש לך בכך?

החזיר לו אותו חשוב:

חמישה פספורטים יש לי, ובכל אחד מהם צבע עיני שונה משל חברו. עכשיו אני נעשה, בעזר השם, שד“ר ל”חלוקה" ונוסע למדינות־הים, ואיני יודע, באיזה מן הפאספורטים לנסוע…

2649 ברחוב יפו של ירושלים עמד בוכרי ומכר “בּרד”¹⁸. חצי־גרוש הכוס. עבר עליו אדם אחד, ביקש לשתות, ומיד נרתע לאחוריו:

הכוס לא נקייה.

זעף הבוכרי:

לא נקייה? הרי הכל שותים מתוכה…

2650 אחרי המאורעות של תרפ"ט בירושלים.

אשה הסיחה את לבה לפני חברותיה במאה שערים:

מה נאמר ומה נדבר? כל האומות שבעולם שונאות את היהודים.

הערבים, האנגלים, הרוסים, הגרמנים, – כּולם צוררי־ישראל.

רק החלוצים אינם צוררי־ישראל.

עבר עליה בחור אחד וליגלג:

דודה טיפשה! כלום לא יהודים הם החלוצים?

רקקה האשה שלוש פעמים, נענתה ואמרה:

באמת? גם החלוצים יהודים? תיפח רוחם של השקרנים האומרים עליהם, שהם חלוצים…

2651 בימי המאורעות הגדולים של תרצ"ו.

אבטובוס של “אגד” נוסע מירושלים לתל־אביב. מרחוק יורים בו.

הנהג ממהיר את האבטובוס, וחברו היושב לידו מזרזו:

עוד גז, עוד, עוד.

אשה ירושלמית סמוכה אליהם סופקת כפיה ופותחת פיה ביודית מאה־שערימית:

אוי ואבוי לי! כאן יורים, והם – מדברים עברית…

2652 במסיבה ירושלמית ישבו ודנו:

מה טיבה של האוניברסיטה העברית שבהר־הצופים?

נענה אחד מן המסיבה ואמר:

האוניברסיטה העברית שבהר־הצופים מרכז גשמי היא לבעלי המרכז הרוחני…

2653 קטע מספר־ההחלטות של משפּרי הלשון העברית:

“שם יפה אף נעים לקֵרֵחַ – יער הרצל”…

2654 מה בין ירושלים לתל־אביב?

ירושלים אומרת: “יש ארץ־ישראל, ומרכזה – ירושלים”;

תל־אביב אומרת: “יש תל־אביב, ולידה – ארץ־ישראל”…

2655 ציוני מפורסם בא לארץ־ישראל. הלך לראות את העמק, ובין סעודה של צהריים לאבטומוביל שהה בחיפה. אמרו לו:

חיפה מהי בעיניך?

החמיצו פניו של המפורסם והחזיר:

עיר יפה, אילמלא הכרמל…

תמהו הכל:

מה פגם מצאת בכרמל?

השיב המפורסם:

מוטב, שהיה עומד מצד זה, ולא מצד זה…

2656 עד זיקנה ועד שיבה ישב הרבי בעירו שעל נהר הוויסלה, וכל ערב־שבת היה שמשו ניגש אל הנהר ואומר:

מפי עיר וקדיש, אדוננו מורנו ורבנו, גוזרני עליך, נהר וויסלה, שתוציא דגים לכבוד שבת!

ומיד היו אלף־אלפי־דגים צפים ועולים, וכל ישראל שולים אותם מן המים בידיהם וביארמולקותיהם.

כשהזקין הרבי פרש מעירו, עלה לארץ־ישראל וקבע לו דירה בטבריה עיר־הקודש, שיהא סמוך לקברו של רבי מאיר בעל־הנס ויתפלל על כל ישראל, כי ייעשו להם ניסים כל־יום, ערב ובוקר וצהריים. וכשהגיע ערב־שבת והשמש ניגש אל הכינרת וגזר עליה, שתוציא דגים, צחקו מימי־זהבה ולא נענו לו.

נרעש ונפחד השמש:

שמא נסתלקה, חלילה שכינה מן הרבי, אין גזירתו גזירה?

בא השמש ברתת ובזיע אל הרבי ואמר לו:

רבי, אין היא מקבלת את הגזירה.

החזיר לו הרבי:

אין לך מוח בקודקודך. לא כוויסלה, להבדיל, הכינרת. הוויסלה כולה חול וחייבת לקבל את הגזירה; הכינרת היא גופה קודש ואינה חייבת לקבל את הגזירה. שוב לשם ותחנונים תדבר אליה, – אולי תֵענה…

2657 בחורה עלתה מן הגולה לארץ־ישראל ונצטרפה לקבוצה חדשה, שישבה עדיין בדירת ארעי. ראתה הבחורה, שאין בדירה מקום מיוחד לרחיצה, ושאלה:

איך רוחצים כאן?

החזירו לה:

פושטים את החולצה ורוחצים.

תמהה הבחורה:

כיצד אפשר?

החזירו לה:

פושטים עד כמה שאפשר.

שוב שאלה הבחורה:

איך רוחצים כאן את הרגלים?

החזירו לה:

מפשילים הכל למעלה ורוחצים.

שוב תמהה הבחורה:

כיצד אפשר?

החזירו לה:

מפשילים עד כמה שאפשר.

הירהרה הבחורה ושאלה:

ואיך רוחצים את “העד כמה שאפשר”?…

2658 בחורה בת־כרך עלתה מן הגולה לארץ ונצטרפה לעבודה בקבוצה. אמרו לה:

לכי לרפת ותחלבי את הפרות.

הלכה לשם ומיד חזרה ואמרה:

עד שאלמד לחלוב את הפרות הגדולות, שמא תתנו לי קודם לחלוב עגלה קטנה?…

2659 חימאי עלה מגרמניה לארץ־ישראל, התיישב בבני־ברק ונעשה חקלאי. ראוהו, שהוא מאכיל פרתו אשכוליות, ואמרו לו:

למה אתה עושה כך?

החזיר החימאי:

רוצה אני, שיתמלאו עטיניה קום…

2660 רצה עולה בן־כרך להתאכּר והתיישב בכפר, כדי ללמוד חקלאות. יום ראשון הלך לרפת להסתכל בחליבת־הפרות. השתאה לראות פועל ידיה של החולבת, ואמר לה:

ואיך את סוגרת?…

2661 בתחילת שנות התשעים למאה הקודמת קנתה “אגודת האלף” של מינסק את עין־זיתים שבגליל העליון, ולשם הקיצור היו החברים קוראים לנחלתם “נע”ז" (ראשי־תיבות: “נחלת עין־זיתים”).

לאחר זמן הוברר, שהמקח מקח טעות, וכל הכסף שמשקיעים בנחלה יוצא לבטלה. הזהיר אחד מן האגודה את חבריו וכתב להם: “עם! נעז לא תראה”¹⁹…

(מאיר היילפרין, “ספר הנוטריקון”, ווילנה תרמ"ב, עמוד 182).

2662 עם עלייה חדשה התחילה ספסרות קשה של קרקעות בארץ־ישראל. ספסרים רמאים עשו סחורה באדמת־חול, שאינה ראויה לשום דבר, וגרמו הפסד מרובה לעולים חדשים, שהשקיעו ממונם בקרקע זיבורית זו. אותה שעה אמרו:

לשעבר הרג משה למצרי ויטמנהו בחול; עכשיו הורגים יהודים ליהודים וטומנים אותם בחול…

2663 היה מי שאמר:

טובה אשה ארצישראלית מכל הנשים שבעולם, שכל הנשים מדברות ואינן מבינות, ואילו אשה ארצישראלית מבינה ואינה מדברת²⁰

2664 קטע מנאומו של עסקן ציוני:

“… אי אתם יודעים, רבותי, כמה טוב ונוח אקלימה של ארץ־ישראל. בקיץ, כשהחמה מטרידה, עולים ללבנון, ובחורף, כשהגשמים מטרידים, יורדים למצרים”…

2665 משה־ליב ליליינבלום היה אומר:

נמשלה ארץ־ישראל לפרה אדומה. מה פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אף ארץ־ישראל כך: עושה לא־ציונים לציונים, וציונים – ללא־ציונים…

2666 סיפרו לו לאלפרד מונד (= לורד מלצ’ט) על חוסר־מים בארץ. נענה ואמר:

אי־אפשר. מים יש להם לבני ארץ־ישראל דיים; חסירה להם – אש…

[ג]

2667 כשנתמנה זאב טיומקין מטעם חובבי־ציון (בשנת תר"ן) לראש הוועד ביפו, לא ידע צורת אות עברית. ביפו התחיל לומד אלף־בית, הגיע עד וי“ו וזי”ן ועמד: התקשה להבחין בין אחת לחברתה. ומכאן ואילך, כשבא לידו דבר, שהתקשה להכריע בו, היה אומר:

הרי זה ממש וי“ו וזי”ן…

(אליהו־זאב הלוי לוין־אפשטיין, “זכרונותי”, תל־אביב תרצ"ב, עמוד 98).

2668 בירושלים מספרים:

אחרי כיבוש הארץ אסרו השלטונות שחיטת הבּקר, משום שנתמעט בשנות המלחמה. נמלך ראש “ועד־הצירים” והלך לגנרל בּוֹלס, ראש השלטון הצבאי בעת ההיא, ודרש מאתו היתר שחיטה, לכל הפחות, בשביל שבת. לא היתה שעה מרובה והוא שב מאת בּולס שמח וטוב־לב:

הגנרל התיר לשחוט כל ערב־שבת – עשרה סוסים…

2669 עוד מספרים בירושלים:

אחרי הכיבוש באה אשה ירושלמית לראש “ועד־הצירים” והפילה תחינה לפניו. הבין הוא מכלל דבריה, שיש בבקשתה עניין התלוי בדת, ואמר לה:

מוטב, שתפני למזרחי.

העמידה בו האשה עיניים תמהות ושאלה:

מה זה מזרחי?

גימגם הוא והחזיר:

מזרחי… צורכי רליגיה…

לא הבינה האשה הירושלמית כלום ושאלה:

מה זאת רליגיה?

נגע הוא לה בידה והסביר:

תפילין את מניחה?…

2670 בחבורה של נוער ציוני, העוסק בתרבות ציונית, נשאלה שאלה:

מי יודע לספר על ליליינבלום?

קם אחד מן החבורה ואמר:

אני יודע לספר. הייתי בתל־אביב יום־יום התהלכתי שם ברחוב ליליינבלום…

2671 שניים שישבו על ספסל אחד בשדרות רוטשילד של תל־אביב: עולה פולני ועולה גרמני. קינתר הפולני את הגרמני ואמר לו: אותך הביא היטלר לכאן.

נעלב הגרמני והשיב:

חס ושלום! אותי הביאה קרן היסוד לכאן.

תמה הפולני ושאל:

הא כיצד?

פירש הגרמני ואמר:

עשר שנים רצופות בא לעירי שליח של קרן־היסוד, וכל שנה ושנה נאם אותו הנאום. לסוף נמאס עלי, קמתי וברחתי לכאן.

החזיר לו הפולני:

מה תיקנת? מחר יחזור משם ואותו הנאום ינאם גם כאן…

2672 חידה ארצישראלית:

אחד הולך על ארבע ועושה: “מיאו – מיאו – מיאו”, – מי יודע?

אני יודע: חתול.

אחד הולך על ארבע ועושה: “מה – מה – מה”, – מי יודע?

אני יודע: אייל.

שנים הולכים על ארבע ואינם עושים כלום, – מי יודע?

אני יודע: שני שליחים של קרן־היסוד…

2673 שלושה ששיחקו בשחמט בבית־הקהווה “ווינה” שבירושלים, וסיפר אחד מהם לחבריו:

פלוני בן־פלוני, חבר ההנהלה של הסוכנות היהודית, נולד לו בן.

אמר השני:

ילד מסכן! עד העולם לא יזכה להיות נשיא ארצות הברית של אמריקה.

שאל הראשון:

מה טעם?

החזיר השני:

משום שלא נולד באמריקה.

נענה השלישי ואמר:

ועד העולם לא יזכה להיות גם חבר ההנהלה של הסוכנות היהודית בירושלים.

שאלו שניים הראשונים:

מה טעם?

החזיר השלישי:

משום שנולד בארץ־ישראל…

2674 בחורף תר"ץ ירה ערבי במי שהיה יועץ המשפטים של ממשלת ארץ־ישראל בעת ההיא, והכדור פגע במקום, שממנו הרגליים יוצאות. תפסו את היורה והעמידהו לדין. נהג בו הנפצע מידת חסידות וסלח לו, לקיים מה שנאמר: “יתן למכהו לחי”²¹.

אמרו עליו:

אשרי סלחן זה, שנתחלפה לו לחי עליונה בלחי תחתונה…

2675 כשישבה בחורף תר"ץ בירושלים ועדת החקירה של שאוּ נשאלה שאלה:

מה אירע לו לעד הראשי, מר לוּק, שהוא שוכח הכל ואינו יודע להחזיר תשובה על מה ששואלים אותו באי־כוחם של היהודים, וזוכר הכל ויודע להחזיר תשובה על כל מה ששואלים אותו באי־כוחם של הערבים?

הסביר חריף אחד:

אף דרכו של תינוק כך: בוחן אותו אביו בפרשת־השבוע – הוא שוכח ואינו יודע כלום; חוזר ובוחן אותו מלמדו – מיד הוא זוכר הכל ויודע הכל…

2676 בו בחורף נשתגרה מימרה בארץ־ישראל:

העדויות בוועדת־החקירה של שאו יפות הן בשביל היהודים; מסקנות החקירה עתידות להיות יפות בשביל הערבים; תוצאות החקירה תהיינה יפות בשביל האנגלים…

2677 שופטים ושוטרים שומרים על שעריה של ארץ־ישראל וסוגרים אותם בפני בניה היהודים. והיהודים דוויים וסחופים בכל תפוצות הגולה, ועיניהם תרות כל־היום למצוא פשפש־שהוא – להיכּנס בו לארצם ולמולדתם. וכל הנכנס דרך פשפש – “בלתי־חוקי” קוֹרא לו. אמר השליט להרב קוק:

אדוני הרב, שמא תשפיע אתה, כי יחדלו ה“בלתי חוקיים” לעלות?

החזיר לו הרב:

אדוני השליט, “בלתי־חוקי” הוא כל אדם מישראל שאינו עולה לארץ־ישראל…

2678 בחורות ישראל מצאו פתח פתוח כחודה של מחט בשערי הארץ הסגורים:

נישואים לשעה.

נמלך בחור, שעלה לארץ, ושלח טלגרמה לאביו, שהורשה לעלות, וכתב לו: “אבא, שא ארוסתי ועלה”…

2679 בימי המאורעות הגדולים של תרצ"ו באו מנהיגי הערבים אל השליט ואמרו לו:

רצונך, שאנחנו נשכין מנוחה בארץ? שלח צבאותיך מכאן לחמישה ימים.

החזיר להם השליט:

חכמים! בתנאי כזה מבקשים להם מנהיגי היהודים זמן של חמש שעות…

2680 ראו הציפורים בימי המאורעות של תרצ"ו, שהצבאות יורים באוויר ומביאים עליהן כלייה, נתכנסו ושלחו פטיציה לנציב העליון:

“השמים שמים לה', הארץ נתן לבני־אדם והאוויר נתן לנו, ומה ראה הוד־מעלתו לצוות על צבאותיו, שיירו לתוך רשות שלנו”?…

2681 בעצם ימי המאורעות של תרצ"ו, ישבו גבוה וגבוה מעל גבוה ודנו:

מה לעשות לארץ ותשקוט?

אמר הגבוה:

תן לי רשות להגלות שניים, ומיד תשקוט הארץ מדן ועד באר־שבע.

שאל הגבוה מעל הגבוה:

שניים אלה מי הם?

החזיר לו הגבוה:

השני הוא המופתי…

2682 באביב תרצ“ו נוסד הראדיו הארצישראלי, ומנהיגי הערבים מיחו בפני השלטונות על הקריינים העברים, שקראו “ארץ־ישראל” ולא קראו “פלשתינה א”י”. אותה שעה נשאלה שאלה:

“א”י" מה פירושו?

נענה פיקח אחד ואמר:

שלושה פירושים הם. היהודים מפרשים: “ארץ־ישראל”; הערבים מפרשים: ,ארץ־ישמעאל"; והאנגלים מפרשים: “אנחנו יודעים”.

2683 במסיבה של עסקנים ציונים קבל מי־שהוא:

האנגלים אינם עומדים בדיבורם: הבטיחו לנו גדולות, ואין הם מקיימים.

נענה אחד מן המסיבה ואמר:

קובלנה של־חינם אתה קובל. כך דרכם של האנגלים, שאין הם עומדים בדיבורם. פעם אחת מלך עליהם מי שביקש לעמוד בדיבורו – ומיד סילקוהו…

(י' קלינוב, “הארץ” מיום 7.5.37).

2684 ההוא שעמד בתפילה. גמר והפסיע פסיעה אחת אחריו.

אמרו לו:

גמרא מפורשת היא: “המתפלל צריך שיפסיע שלוש פסיעות אחריו”²².

החזיר ההוא:

פאספורט אין לי בכיסי, וחוששני, שמא אכּנס לקאנטון אחר…

[נוסח אחר:

בוועידה האחרונה של המזרחי הוחלטה פה אחד התנגדות גמורה לחלוקת הארץ.

שאלו לראש הוועידה:

מה טעם החלטתם כך?

החזיר הוא:

החלטנו כך מחמת חשש שמא לא יספיק שטח המדינה לשלוש פסיעות שאחרי שמונה־עשרה…

נוסח שלישי:

צייר מציירי ארץ־ישראל צר צורת חותם למדינת־היהודים, שמציעה אנגליה מפיה של הוועדה המלכותית: דוד מלך־ישראל רכוב על סוס, והסוס שתי רגליו עומדות על הקרקע, ושתיים – תלויות לו באוויר.

אמרו לו לצייר:

מה ראית לעשות ככה לסוסו של דויד מלך־ישראל?

החזיר הצייר:

צאו ומידדו שיטחה של מדינת־היהודים מיסודה של אנגליה, אם תמצאו בה מקום לכל ארבע רגליו של הסוס…]

2685 במושבה של עולי אשכנז היתה אסיפה כללית ודנו על חלוקת הארץ. הללו שיבחו, והללו גינו. נענה אחד מן האסיפה ואמר:

מה לי מדינה עברית, מה לי מדינה ערבית? המושבה שלנו תהיה לעולם ועד – אשכנזית…

2686 שביעי לחודש השביעי, שנת השלושים ושבע.

עיני כל ישראל אל צוהר הראדיו ואוזניהם קשובות לשמוע דבר הגזירה שגזרה הוועדה הממלכתית:

“ארץ־ישראל קרעים תהיה; ירושלים ושבע ידות של הארץ כּולה ייקרעו מעל מלכות ישראל; לא יהיו לה למלכות ישראל בלתי אם שלוש ידות בארצה ובמולדתה, ועליה תהיה שומה לפרנס מלכות ישמעאל”…

הישח זקן אחד ראשו, נאנח ואמר:

אף גם זאת? “אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו”. פעם אחת קילקל אברהם אבינו עם הגר שפחתו, והרי אנו חייבים במזונות בניה ובני־בניה עד העולם…

2687 חרדים קנאים ישבו בחבורה וליגלגו על הציונות ועל המחזיקים בה. נכנס רבי יוסף־זכריה שטרן, רבה של שאוול, שמע דבריהם של המלגלגים ואמר:

מעשה ונטרפה ספינה בים. מיד קפצו הנוסעים לתוך הים, תלו עיניהם בשברי קרשים, שצפו על פני המים, ובשארית כוחם שטו אחרי הקרשים והתחילו מקרבים קרש אל קרש לעשותם אסדה ולהציל נפשותיהם מטביעה. אותה שעה עמדו אנשים על החוף, וכשראו מעשיהם של הטובעים ליגלגו עליהם. היה שם בעל נפש אחד, נענה ואמר: “לא דייכם, שאין אתם בוכים, אלא שאתם מלגלגים. כל המלגלג – מופקר”…

2688 – רוח שטות נכנסה במלך וגזר, שהיהודים והקראים יתווכחו במעמדם ויוכיחו, דתם של מי קודמת. הקראים שלחו את הגדול שבהם; היהודים שלחו את הפחוּת שבהם. שלוחם של הקראים בא לבוש בגדי יום־טוב; שלוחם של היהודים בא לבוש בגדי חול. וכשנכנס שלוחם של היהודים, חלץ נעליו, שם אותן תחת זרועו וניגש יחף אל המלך. כעס המלך וקרא לו: דע, לפני מי אתה עומד! השיב שלוחם של היהודים: אדוני המלך, כבוד זה אנו נותנים גם למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך־ הוא, כמו שנאמר: “של נעליך מעל רגליך”..¹ נחה דעתו של המלך ושאל: ולמה שמת נעליך תחת זרועך? השיב שלוחם של היהודים: אדוני המלך, עשיתי כך משום שפעם אחת אירעה לנו תקלה: כשהלכנו להר־סיני לקבל את התורה, חלצנו נעלינו לכבוד המקום ולכבוד התורה. וכשחזרנו מן ההר, לא מצאנו את הנעליים: הקראים גנבו אותן… קפץ שלוחם של הקראים והפסיקו: שקרן! בעת מתן־תורה לא היו עדיין קראים בעולם. נענה שלוחם של היהודים ואמר: אדוני המלך, הרי הוא עצמו מודה, שדתם של היהודים קדמה לדתם של הקראים…

2689 מדרש לצים. “ויתרוצצו הבנים בקירבה: עוברת על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב רץ ומפרכס לצאת; עוברת על פתח עבודה זרה – עשו מפרכס לצאת”.² נבהלה רבקה ואמרה: “שמא עתידה, חלילה לילד ליטאי, שהוא מצוי גם בבתי־מדרשות של שם ועבר וגם בבתי־עבודה־זרה”? “ותלך לדרוש את ה‘. ויאמר ה’ לה: שני גויים בבטנך”. ומיד נחה דעתה. מכאן אמרו טובים שני גויים מליטאי אחד…

2690.שאל בנו של יהודי פולני לאביו, אבא מה טעם אנו קוראים לליטאי “ראש־צלב”? השיב לו אביו: שם זה נאה לליטאי. פּצח ראשו ותמצא בו צלב. היסס הבּן ושאל: אבא, שמא לא אמצא? החזיר לו אביו: מה בכך? על כל־פנים תיפּטר מליטאי אחד…

2691 ליטאי ופולני רבו זה עם זה. אמר הפולני לליטאי: אתם הליטאים ארורים כּולכם, שכּן התורה אמרה: “ארורה האדמה”, ותרגם אונקלוס:" ליטא ארעא".³החזיר לו הליטאי: ואתם הפולנים חשכים כּלכם, שכּך שנינו: “אין פולין לאור הנר”⁴

2692 מרגלא בפיהם של יהודי פולין: שניים חייבים לברך על הנס: תרנגול, שעבר עליו ערב יום־כיפור ולא נשחט, וליטאי, שעברו עליו רוב שנותיו ולא נשתמד…

2693 יהודי פולניה מספרים: מעשה בליטאי שנשתמד ונשא גויה עשירה, שיהא בידו ללמוד תורה לשמה…

2694 ההוא שסיפּר לפני חבורה של יהודים פולנים: הליטאים נימנו וגמרו וקיבלו עליהם באלה ובשבועה ובחרם חמוּר, שלא יצא איש מהם מליטא ולחוץ. שאל אחד מן החבורה: מה טעם? השיב המספר: כך החליטו, לבל יוודע בעולם, שיש בהם טיפשים. שאל שני מן החבורה: הרי ליטאי בתוכנו? החזיר המספר: חזקה עליו שהתגנב ועבר את הגבול…

2695 פולני וליטאי רבו זה עם זה, הפולני חירף וגידף, הליטאי נצר את לשונו ולא השיב אלא שתי מלים: " ילד אתה " תמהו הכל על סבלנותו של הליטאי, שהוא שומע את חרפתו ואינו משיב. נענה הוא והסביר: ילד מכה אביו ואמו, ילד אוכל טריפות ומחלל שבתות, ילד ישן במיטה אחת עם הגויה, ילד עושה כל דבר אסור…

2696 פולני רב עם ליטאי. הפולני צעק; הליטאי שתק. יצא הפולני “מכליו” וצווח: ליטאי־חזיר, למה אתה שותק? כּולך טריפה, צלב לך בראשך. החזיר לו הליטאי" ובכן, אל תישק בראשי…

2697 יהודי מת ועלה לשמים. הלך לבקש שערי־גן־עדן, והתחיל סילון החוזר מצערו. עבר עליו מלאך ונתן לו שלום, והחזיר המת שלום. אמר לו המלאך: מדוע כה פניך עגומים? גילה לו המת סודו. אמר לו המלאך: בוא ואראך מקום המיוחד לכך. הביאוֹ לשולי הרקיע, הראה לו פּינה אחת ואמר לו: זה המקום. עד שהמת התקין עצמו לעשות מעשה, ראה יהודים עומדים בחבורה ומספרים זה עם זה. נתמלא בושה ואמר למלאך: מתבּייש אני. ליגלג עליו המלאך והחזיר לו: אל תתבּייש. הללו גליצאים הם…

2698 מת אחד מגדולי ווארשה. בדקו בפנקסיו ומצאו כתוב: "זה כלל גדול: אדם שבא מגליציה, אין אומרים לו: היכּבד ושב! "מה טעם? “אילו הסכים לשבת, לא היה יוצא משם”…

2699 אמר שמריל: חמישה פגיעתם רעה, ושומר נפשו ירחק מהם: שור שחור בחודש ניסן⁵ משוגע בחודש תמוז, ליטאי ב“תשעת הימים” ⁶יראי שמים בחודש אלול, ויהודי אונגרי כל ימות השנה.

2700 שאלה שאל יהודי רוסי ליהודי גרמני? כמה ביצים יכול לאכול על לב ריק? השיב הגרמני: ארבע. ליגלג עליו הרוסי ואמר לו: היכי תמצי? כיון שאכלת ביצה ראשונה, שוב אין לבך ריק. נהנה הגרמני מחכמה זו, הלך מיד לגרמני אחר ואמר לו: שאלה יש לי לשאול. כמה ביצים אתה יכול לאכול על ריק לב ריק? השיב הנשאל: שלוש. החמיצו פניו של הראשון, נענה ואמר: חבל, שאמרת שלוש. אילו אמרת ארבע, הייתי יודע להקשות קושיה גדולה…

2701 אמר יהודי פולני ליהודי גרמני מכּרו: היהודים שלכם כּולם טיפשים. נעלב הגרמני ושאל: זה מניין לך? אמר לו הפולני: בוא ואראך. הלכו שניהם יחדיו ונכנסו אצל חנווני גרמני. ביקש הפולני קופסת גפרורים, ונתן לו החנווני הגרמני. סירב הפולני ואמר לו: אני מבקש גפרורים, שגפריתם מצד שני. אמר החנווני הגרמני: גפרורים כאלה אין לי. יצאו הפולני והגרמני ואמר הראשון לשני: הנה אתה רואה, כמה טיפשים הם היהודים שלכם. תמה הגרמני ואמר: למה טיפש הוא בעיניך? שמא באמת אין לו? צחק הפולני והסביר לגרמני, שגם הוא טיפש, לבסוף הבין הגרמני ואמר לפולני: בוא ונלך לחנווני משלכם ותראה, שגם הוא יחזיר אותה תשובה. הסכים הפולני והלכו שניהם יחדיו אצל חנווני פולני. ושוב אותו מעשה: תחילה ביקש הפולני גפרורים, אחר־כך סירב לגפרורים, שנתן לו החנווני, וביקש גפרורים אחרים, שגופריתם מצד שני. אמר לו החנווני הפולני: יש לי גם כאלה, שאתה מבקש, אלא – מחירם כפול…

2702 יהודי ליטאי ויהודי גרמני נסעו בקרון אחד של הרכבת, וסיפּר הליטאי לגרמני: מעשה ונכנס מורה לכיתה ואמר לתלמידיו: " ילדים, שתי שאלות אשאלכם, ומי שיחזיר תשובה כהלכה על הראשונה פטור מתשובה על השנייה“. עשו התלמידים אוזניהם כאפרכסות והקשיבו. אמר להם המורה: “שאלה ראשונה אני שואל: מה מספר הכוכבים בשמים?” קם תלמיד אחד ואמר: “אני יודע: מיליון שלוש מאות וחמישים ושנים אלפים וארבע מאות ועשרים ושישה”. אמר לו המורה: “מניין לך?” החזיר לו התלמיד:”אדוני המורה, זוהי כבר שאלה שנייה, והואיל והחזרתי תשובה כהלכה על הראשונה, אני פטור מתשובה על השנייה". מצא הסיפור חן בעיני הגרמני ואמר למספר הליטאי: סיפור יפה…ברם הגידה נא שנית, מה מספר הכוכבים… עד עכשיו לא ידעתי..

2703 היה מי שאמר: הרוצה, שייהנה בעולם הזה – ידור בבסרביה; ⁷ הרוצה, שייהנה בעולם הבא – ידור בארץ –ישראל; הרוצה, שלא ייהנה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – ידור ברוסיה…

2704 קטע ממכתבו של יהודי ליטאי, שיצא לגור באמריקה; “…אמריקה למה היא דומה? – למרחץ. מרחץ אין אדם יודע בושה בפני חברו, מרחץ אין בו מזרח, מרחץ אין מזכירים בו שם שמים”…

2705 בימי מלחמת העולם נאספו הרבה פליטים יהודים בבאראנוביץ'⁸, ובא לשם שליח של הדז’ואינט מאמריקה לסדר להם עזרה. התנהג השליח בגסות מרובה וקבלו עליו הפליטים לפני הנהלת הדז’וינט החזירה להם ההנהלה: בואו וראו, מה בינינו לביניכם. ארבעים שנה אתם שולחים לנו כל החייטים והסנדלרים שלכם, ואנו שותקים. פעם אחת החזרנו אנחנו לכם חייט אחד, ומיד אתם מרעישים עולמות….

2706 תימני עשה כמה שנים באמריקה ושב לארץ־ישראל. נתלווה עמו תימני אחר והיו מחזירים יחדיו על הפתחים בתל־אביב. הגיעו ל“פלטין”, ואמר השני לראשון: שמא ראית בית גדול כזה באמריקה? גחך הראשון והחזיר: שטות!…שנה ומחצה הייתי מחזיר שם על הפתחים בבית אחד, ולא הגעתי לסופו…

2707 שאלו לתימני: מה שלומך? החזיר התימני: ברוך השם, מקבל צדקה…

2708 שיחה בין אשכנזי לתימני נוטע טבּק בגליל העליון: אשכנזי: מפני מה נגזרה שריפה על צמח זה? תימני מקרא שכתוב הוא: “ותשלך את הילד תחת אחד השיחים”⁹ואין שיח אלא טבק, ובשביל שהסתיר על אותו רשע נגזרה עליו שריפה. אשכנזי: ומפני מה מחבבים אותו הבריות? תימני: מפני שיש בו מריחו של יצר־הרע…

2709 כשנטרפה דעתו של אוטו מלך בּווריה, הוסיפו כל הקהילות ב“הנותן תשועה” פסוק מיוחד לרפואתו. פיורדה סירבה לשנות מן הנוסח המקובל ולא הוסיפה. אמרו עליה: כדין עשתה פיורדה: בקהילה זו אין הטירוף בכלל מחלה…

2710 כלל אמרו בשידוכים: הרוצה שלא ייפגם כתב־יוחסין שלו, אל יתחתן בשום אדם מסבּיז‘…¹⁰שכל י/שראל הדרים בעיר הזאת או שאתם משומדים או שהם אפיקורסים. ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בא לסבּיז’ דרשן מפורסם ודרש ברבים, שבעקבות המשיח יהיה שמד גדול. למחר נתכנסו כל היהודים שבעיר לבית־המדרש הגדול וקיבּלו עליהם בּאלה ובשבועה, שישתמדו כולם בשביל לקרב את הקץ. לא היו ימים מועטים ונתפרדה החבילה: כל מי שנגעה יראת אלה ושבועה בלבו, קיים מה שקיבּל ונשתמד, וכל מי שהוא אפיקורס גמור עד כדי כך, שאפילו אלה ושבועה משחק הן לו, לא קיים מה שקיבּל ונשאר ישראל…

2711 בחורים נטפלו לכלב לץ ואמרו לו:

רבי כלב, משום שזקן ובעל-מקרא אתה, שמא תפרש לנו מקרא תמוה שבשיר-השירים? “הנה מיטתו של שלמה שישים גיבורים סביב לה”¹. כולי האי למה? וכי לא די בפחות משישים?

החזיר להם כּלב:

בּני, שפילו לסופו של קרא: כּולם – מגיבורי-ישראל"…

2712 “מי שיש לו שבר, הרי זה מום קבוע, ופסול לעבודת הצבא”, – דין מפורש הוא בסימן השישים ושישה מדיני עבודת הצבא של רוסיה הקיסרית. ומכאן אמרו:

מתנה טובה ניתנה לישראל ושבר שמו, ועליו הכתוב אומר: כל הנפש הבאה ליעקב – שישים ושש"²…

2713 אף זו אמרו:

כמה מעלות טובות לשבר: תכשיט הוא, נוי הוא ויקר הוא מזהב. תכשיט, שיוצאים בו בשבת; נוי, שמכניסים אותו לסוכה; ויקר מזהב שזהב בחינתו חמישים ושישה, ואילו שבר בחינתו – שישים ושישה…

2714 הגיע פירקו של בחור לעבודת הצבא ועשה עצמו מטורף. בדקוהו הרופאים ואמרו:

ספק מטורף, ספק שפוי. ילך לעזאזל! נמצא במקומו ודאי שפוי. ופטרוהו.

אמר לו הרב של העיירה:

הגיע גם פירקו של בני לעבודת הצבא. רצונך, שתלמדו להיות מטורף. ואשלם לך שכר-לימוד חמישה רובלים.

הסכים הבחור ולימד לבן-הרב טירוף, – ולא הצליח: הלה לוּקח לצבא. אמר לו הרב:

עשית מלאכתך רמייה."

החזיר לו הבחור:

חס ושלום, שאעשה מלאכתי-רמייה. אלא מה? אין אדם עושה עצמו מטורף, אלא אם כן הוא קצת מטורף באמת…

2715 בן יחיד היה לה לאלמנה ענייה, ולקחוהו לעבודת הצבא במלחמת רוסיה ותורכיה. נפלה האם על צווארו ובכתה:

עין יחידה אתה לי, ואף אותה נוטלים הימני. לית דין ולית דיין… שבועה אני מטילה עליך, בני, שתחוס עלי ותשמור נפשך במלחמה. אמר לה הבן:

אמא, שמא תלמדיני כיצד?

החזירה האם:

כיצד? הרגת תורכי – דייך, שב והינפש.

אמר לה הבן:

ועד שאשב ואפוש יבוא עלי תורכי שני ויהרוג אותי.

רחפו עצמותיה של האלמנה ואמרה:

בני ובר-בטני, מה טענה יש לו, חלילה, עליך?

2716 היה גיוס למלחמה וראו לזקן בן-שבעים, שהוא מבקש מקום מוצנע להיטמן.

אמרו לו:

זקן כמותך למה אתה מיטמן?

שמועה שמעתי, שהם זקוקים גם לגנרלים…

2717 טירונים עמדו בשורה. ניגש אופיצר לטירון יהודי, ראשון בשורה, ושאל:

אברמוביץ', מה צורך יש לו לחייל ברובה?

השיב הנשאל:

מה צורך יש לו לחייל ברובה? כדי לירות, רחמנא יצילנו…

2718 בהשכמת הבוקר ישבו טירונים בקסרקטין ולמדו הילכות מלחמה מפי אונטראופיצר. שאל האונטר:

מי מכם יודע, מה טיבו של תותח?

קם טירון יהודי ואמר:

אני יודע: לוקחים חלל, מקיפים אותו ברזל, מניחים לתוכו כדורים – ויורים…

2719 פלדפבּל לימד לשורה של טירונים הלכות עמידה ופסיעה: כל-זמן שאני שותק, חייבים אתם כּולכם לעמוד בשורה עמידה ישרה. וכשאני מונה ואומר: “אחת, שתיים, שלוש” – מיד אתם נושאים כּולכם בבת-אחת את רגלכם השמאלית ופוסעים. זיכרו, כשאני מסיים ואומר: “שלוש”. הבינותם?

כדבריך! – ענתה השורה ואמרה פה אחד.

ובכן, – אמר הפלדפבל, – אני מונה: אחת, שתיים…

עד שה“שתיים” בפיו של הפלדפבל נשא טירון יהודי את רגלו השמאלית ופסע.

צעק הפלדפבל:

ראש-חמור! רק “שתיים” מניתי.

גחך הטירון היהודי, רמז כלפי השורה ואמר:

הדיוטות אלו אינם מבינים כלום. אני יודע מראש, שאתה עתיד למנות גם “שלוש”…

2720 העמידו חייל יהודי לשמור על תותח, וכשהגיעה שעת חילוף-משמרות נמצא התותח בלי שמירה והחייל ישן בקסרקטין. טפח לו הממונה טפיחה יפה עד כדי שצללו שיניו של הישן וקרא: חמור! למה הינחת מקומך שלא ברשות?

התנער החייל, קם כהלכה לפני הממונה והחזיר:

כבוד מעלתך, לחינם אתה כועס. ניסיתי להזיז את התותח ממקומו ומצאתי, שאין זה לפי כוחו של אדם אחד. נמלכתי בדעתי ואמרתי: הואיל וכך, מה לי לשמור עליו? ממה נפשך: יבוא אדם אחד לגנוב אותו – לא יוכל להסיעו; יבואו רבים לגנוב אותו – מה כוחי, כּוח יחיד, בפני רבים?…°

2721 קפּרל עמד על המשמר בלילה. ראה, ששינה חוטפתו ואין בכוחו לנצחה, קרא לחייל יהודי ואמר לו:

עמוד פה, וכשתראה הליטננט בא, תעירני מיד.

אמר והתפרקד בּפינה. לא נח לבו בו, וכמה פעמים קפץ מתוך תנומה ושאל:

הליטננט בא?

החזיר היהודי מדי פעם בפעם:

לא, לא בא.

לסוף בא הליטננט. לחש לו היהודי:

חוששני, כבוד מעלתך, שתקבל מאת הקפּרל שכרך משלם. כמה פעמים כבר שאל עליך…

2722 עם חלוקת המשמרות בחצר הקסרקטין העמידו חייל יהודי על המשמר במקום סמוך לבתי-הכיסא. עבר עליו אופיצר, ולא זע היהודי ולא חלק לו את הכבוד הראוי לו. רגז האופיצר:

יהודי, למה אין אתה חולק לי כבוד?

תמה היהודי ושאל:

אף כאן, במקום הזה?…

2723 אופיצר לימד לטירונים אמנות הרכיבה. הרכיבו טירון יהודי על הסוס והדהירו אותו. זיזה אחרי זיזה נשמט הטירון מאמצע גבו של הסוס לאחוריו, ולסוף הגיע עד לבין-הפרשות. תקפה אותו אימה גדולה וצווח:

כבוד מעלתך, מהר והבא סוס אחר, הלה נסתיים…

2724 אופיצר נתקל בפרש יהודי בשוק. נסתכל בו וראה, שאין לו דרבן אלא ברגל אחת. גער בו:

גולם! היכן דרבנך השני?

נענה היהודי ואמר:

אתכבד להודיע לכבוד מעלתך: אני די לי באחד.

רגז האופיצר:

מה פירוש אתה די לך באחד?

החזיר היהודי:

אתכבד להודיע לכבוד מעלתך, כמה פעמים בדקתי ומצאתי: כיוון שאני מדרבּן סוסי מימינו, מיד רץ מאליו גם שמאלו…°

2725 ההוא שראה אופיצר נופל מסוסו ומטיח בקרקע. אמר לו לאופיצר:

אותי לא היה קורה דבר זה.

תמה הלה ואמר לו:

יהודי, שמא אתה מומחה כל-כך לרכיבה?

החזיר לו היהודי:

חלילה, אלא שלא הייתי עולה על הסוס מלכתחילה…

2726 אופיצר נכנס לקסרקטין וביקש לדעת, אם הטירונים קלטו דיים את התורה שבעל-פה, שמלמדים אותם דבר יום ביומו. עמד וקרא:

כוהן, למה חייב החייל לסכּן נפשו לשמה של המולדת?

החזיר כוהן:

כבוד מעלתך, גם אני שואל שאלה זו…

2727 האופיצר, הממונה על למד הטירונים, היה מרוגז מאוד: משדה-המלחמה באו בשורות רעות; החזית מתקרבת והולכת, כי גבר אוייב.

יצא לחצר הקסרקטין ונזדמן לו טירון יהודי, שחסר לו כפתור מחולצתו, בטש ברגלו מחמת כעס וצעק:

הכפתור היכן?

החזיר לו הטירון היהודי:

כבוד מעלתך, דאגות אחרות אין לך?…

2728 נשלחה גונדה של חיילים יהודים לתור את הדרך לפני המחנה. לאחר שעה שבה והודיעה:

ארטילריה תוכל לעבור, פרשים יוכלו אף הם לעבור, חיל-רגלים לא יוכל לעבור. תמה המפקד:

מאי-שנא אלו ומאי-שנא אלו?

החזיר ראש הגונדה:

כלב שחור מתהלך שם…גדול כעגל…°

2729 נשלחה גונדה של חיילים יהודים לכבוש כפר. לאחר שעה מועטת שבו כולם. יצא אליהם המפקד ושאל:

למה שבתם?

החזיר ראש הגונדה:

אדוני המפקד, שם יער עבות, וממנו סכנה צפויה. ילכו נא שני ג’נדרמים עמנו; אין אנו אלא בשר ודם…

2730 אופיצר הכין את חייליו לקראת הקרב של מחר:

חזקו ידיכם ואמצו לבבכם! הרגע הגדול בא. מחר ייראה איש-איש מכם את פני אויבו, הבא עליו להורגו…

נענה חייל יהודי מתוך השורה ואמר:

יגדל נא חסדך, כבוד מעלתך, ותאמר לי, מי האיש, שיבוא עלי להורגני. שמא אשלים עמו בּן לילה…

2731 מפקדה של גונדה ביקש לנסות את החיילים ערב קרב, אם אמיץ לבם דיים. סידר את הגונדה במקום המזומן לכך, ופתאום ניתכו יריות מאחוריה. מיד קפצו כל החיילים וברחו. חייל אחד יהודי נשאר עומד במקומו ולא ברח. טפח לו המפקד בשכמו ואמר לו:

מה מתנה אתה מבקש לקבל מאתי בשכר אומץ-לבך?

החזיר היהודי:

כבוד מעלתך, רוצה הייתי לקבל – מכנסיים אחרים…

2732 שלחו חייל יהודי לחזית. ירד לחפירה ושאל ליושבים בה: חברים, היכן כאן השבי?…

2733 חיילים גרמנים הקיפו גונדה רוסית ושבו את כולה. בדק האופיצר הגרמני את השבויים אחד-אחד, ומצא גם שבוי יהודי. אמר לו האופיצר:

אתה פטור; הרשות בידך לשוב למקומך.

החזיר לו היהודי:

דינא דמלכותא דינא: נשביתי – שביי שבי…

2734 חייל יהודי נשלח לחזית. ירד לתוך החפירות, ורימון פקע לעיניו. לבש כעס גדול וצווח:

הפקרות! עיניים להם ולא יראו, שבני-אדם מתהלכים כאן…

2735 נרעש ונפחד פרץ חייל יהודי לתוך החפירה של פלוגתו ושאל:

חברים, מה ציבעו של דם, אדום או צהוב?

צחקו תושבי החפירה:

טומטום, אי אתה יודע, שאדום הוא הדם?

אורו פניו של השומר ואמר:

ברוך השם! נבהלתי וחשבתי, שפגע בי הכדור…

2736 שני חברים חיילים ישבו בחפירה אחת ודנו:

כיצד להיפטר ממקום-סכנה זה?

אחד אמר:

בוא ונלך אל הרופא ונתחלה, שמא ישלחנו לבית-החולים?

השני היסס:

לא יאמין לנו, ויטיל עלינו עונש.

קם הראשון והלך יחידי לרופא, והלה שלח אותו לבית-החולים. למחר בא מי-שהוא לבקר את “החולה” ושאל לו על חברו. החזיר “החולה”:

אין כמותו פחדן. אפילו פחד הרופא עליו – והרי הוא יושב בחפירה…

2737 מעשה וציווה קורופאטקין³ על לגיונותיו לנוס. ודרכו של “פוניה”⁴: כשמצווים עליו לנוס, אין הוא מסרב.

נסו חילותיו של קורופאטקין, וחילותיו של קוּרוֹקי⁵ רודפים אחריהם. לסוף עייפו היאפונים לרדוף וישבו לנוח. ראו הרוסים, שאין רודף, וישבו גם הם לנוח. נסתכל אופיצר רוסי בחייליו וראה: כוּלם לבושים שריונותיהם על חזיהם כהלכה, חוץ מחייל אחד יהודי, ששריונו לבוש לו על גבו. תמה האופיצר ואמר לו:

מה ראית ללבוש שריונך על גבך?

החזיר לו היהודי:

כבוד מעלתך, לא משל קורופאטקין אנו כולנו? מראש ידעתי, שעתידים אנו לנוס…°

2738 היה קרב קשה. הרגיש חייל יהודי, שהסכנה הולכת וגדולה, נשא רגליו וברח. ראתה הגונדה אחד בורח, נשאה רגליה וברחה כולה.

למחר בא הבורח היהודי אל השטאבּ ודרש פּרס. אמרו לו:

פּרס על שום מה?

החזיר היהודי:

אני הוא שהיצלתי גונדה שלימה מן הסכנה…

2739 חייל יהודי לא עמד בניסיון, נשא רגליו וברח משדה-הקרב. תפסו אותו והביאוהו לראש-הגדוד. סנט בו ראש הגדוד ואמר לו:

הלא תיבוש ותיכּלם. מחר יידעו הכל חרפת מנוסתך ולמשל ולשנינה תהיה בפי כל חבריך.

החזיר לו הבורח היהודי:

מודה אני לפני כבוד מעלתך: נוח לי יותר, שאהיה למשל ולשנינה יום אחד משאהיה בר-מינן כל ימי…

2740 חייל יהודי חזר מן המלחמה ושאלו לו:

באיזו חזית נלחמת?

השיב הוא:

בחזית הגרמנית נלחמתי.

אמרו לו:

מה דמות יש להם לגרמנים?

החזיר הוא:

השד יודע אותם. לא היתה לי שעת-כושר להפוך פני אליהם…

2741 חייל יהודי עשה גבורות בחזית ושאל לו המפקד:

במה נפשך, בצלב גיאורגי או במאה רובל?

החזיר לו היהודי שאלה במקום תשובה:

בכמה עולה למלכות צלב גיאורגי?

השיב המפקד:

ברובל אחד.

נענה היהודי ואמר:

אם כן, יצווה נא כבוד מעלתו ליתן לי – תשעים ותשעה רובלים וצלב אחד…

2742 בראשית מלחמת-העולם, כשהרוסים כבשו את גליציה, הכריזו על מתן פרסים לחיילים, שיצליחו לקחת דגלים מידי האוסטרים. למחר הביא חייל יהודי דגל אוסטרי. שיבּחו המפקד בפני כל הגדוד ונתן לו פרס. עבר שבוע ואותו חייל הביא שנית דגל אוסטרי ושוב נטל פרס. עוד שבוע והביא דגל שלישי. תמהו חבריו ואמרו לו:

במה כוחך גדול?

הסביר להם היהודי:

אף במחנה האוסטרים הכריזו על מתן פרסים… ביקשתי ומצאתי שם חייל יהודי, ואחת בשבוע אני והוא מחליפים דגל בדגל…

2743 חייל יהודי נתפרסם בשעת המלחמה: יום-יום היה יוצא מתוך החפירות ושב עם תשעה שבויים משל האויב. שיבּחו המפקד ושאל:

כיצד אתה מגיע לידי כך?

השיב היהודי:

אין לך, כבוד מעלתך, דבר פשוט מזה. אני ניגש לחפירות שלהם ומכריז: חייב “יאהרצייט” אני ולמניין-עשרה אני זקוק לאמר קדיש. מיד מתכנסים ויוצאים אלי תשעה יהודים, ואני שובה אותם. אני נהנה, והם נהנים…

2744 ניקולי קיסר הלך בכבודו ובעצמו לחזק לב צבאותיו במלחמה. ניגש לחייל ראשון בשורה ושאל:

אם יצווה עליך ראש-גדודך לירות בי, – התירה?

אירה, הוד מלכות, – ענה החייל.

ואתה תירה? – שאל לשני.

אירה, הוד מלכות, – השיב גם השני.

ואתה תירה? – שאל לחייל יהודי, שעמד שלישי בשורה.

לא אירה, הוד מלכות, – השיב הלה.

נהנה הקיסר לשמוע את התשובה ושאל:

מדוע לא תירה?

החזיר לו היהודי:

תפּף אני, הוד מלכות…

[נוסח אחר:

…נהנה הקיסר לשמוע את התשובה ושאל:

מדוע לא תירה?

החזיר היהודי:

כדורים אין, הוד מלכות…]

2745 הקיסר בא אל המחנה. ניגש לחייל גוי, שעמד ראשון בשורה, ושאל:

למה אתה עובד בצבא?

השיב הגוי:

את מלכי אני אוהב, הוד-מלכות.

ניגש הקיסר לחייל שני, אף הוא גוי, ושאל:

אתה למה עובד בצבא?

השיב השני:

את מולדתי אני אוהב, הוד-מלכות.

ניגש לחייל שלישי, יהודי, ושאל:

ואתה למה עובד בצבא?

השיב היהודי:

הוד-מלכות, עלי הלשינו…

2746 בחורים של חבורה להגנה באו לזקן אחד ואמרו לו:

שמענו עליך, ש“ברונינג” לך. תנה-נא אותו לנו. פרעות מתרגשות לבוא, ויש לנו צורך בנשק. סירב הזקן ואמר:

אף אני יש לי צורך בנשק, שמא יתנפלו הפורעים על ביתי.

היתרו בו הבחורים ואמרו לו:

הבולשת בודקת כל הבתים בעיר, ואשר ימצא אתו נשק, ענוש ייענש.

החזיר הזקן:

יהי כן אלהים עמהם כאשר ימצאו את ה“ברונינג” שלי. קברתיו בקרקע, ושום ברייה שבעולם לא תמצא אותו…

2747 ההוא שהלך יחידי ביער ומקלו עמו. פתאום זנק אליו זאב. נבהל ההלך והרים את המקל כנגד הזאב. אותה שעה נזדמן לשם צייד, ירה בזאב והמיתו. תלה ההלך עיניו לשמים ואמר:

השגחת הבורא! זה שלוש שנים מקלי בידי ולא ידעתי, שניתן לו כוח לירות…

2748 יהודי וגוי היתה להם מלחמת-שניים בנוסח אמריקה:

מי שיפול עליו הגורל, יכּנס יחידי לחדר, ירה בראשו וייהרג. נפל הגורל על היהודי, ומיד נכנס לחדר וירה. נכנסו העדים להוציא את ההרוג לקבורה, ומצאו: – הוא יושב ומעשן סיגרה. רגנו העדים ואמרו לו:

כך אדם עושה את המוטל עליו?

החזיר להם הירוּי:

מה פשעי ומה חטאתי, כי יריתי והחטאתי?…

2749 ההוא שסיפר עם חברו ואמר לו:

אין לך דבר חשוב בעולם מן הפאספורט… אמש היה מעשה. באתי מן הדרך ונכנסתי לביתי. נסתכלתי וראיתי: – חרב מונחת על השולחן. מה לחרב בביתי?… סחה לי המשרתת: לפני שעה בא הפריסטאב, פשט אדרתו, התיר חרבו, הניחה על השולחן ונכנס אחרי אשתי חדר לפנים מחדר… התחיל דמי רותח: היישמע, הייראה?.. פתאום נפתח אותו חדר והיא יצאה מיוחמה, במחילת כבודך, כּלפיתה… הרגישה בי ופרחה נשמתה… אחריה יצא גם הוא. ראה אותי ואשו של עשו נישקה בו. ואני עומד ומחכה ומהרהר בלבי: נס מן השמים, שיש לי פאספורט בכיסי. אילמלא כך, מה אני עושה אם יגש אלי ויצעק, כדרכו של עשו: “יהודי, מהיכן?”…

2750 אמר יהודי לחברו:

שמועה שמעתי, שאתה מגרש את אשתך. השיב חברו: שמועת-אמת היא זו. שאל הראשון: שמא דבר ערווה, חלילה, מצאת בה? השיב השני: הן; בחיקו של אופיצר מצאתי אותה. נרעש הראשון ושאל: ומה עשית לו? החזיר השני: מה יכולתי לעשות לו? לוּ אותו רגע אקדח בידי, כי עתה – סטרתיו.

2751 צעיר קרתני בא לכרך לבקש עבודה. ביקש ולא מצא. נמלך והשכיר עצמו להיות שוור בקרקס. הגיעה שעתו להראות לקהל אומנותו, עלה בסולם עד למיתלה, כדרך שהשוורים עולים, וסילקו את הסולם מתחתיו. והיה יושב במיתלה עד שהשתעמם הקהל והתחילו הכל צועקים אליו:

קפוץ!

נענה הוא מלמעלה ואמר:

רבותי, אם על אשתי הצעירה ובתי הקטנה אין אתם חסים – הריני מוכן ומזומן…

[א]

2752 יום שהתחילה מלחמת-העולם, באו שליחי הקהילות שבגרמניה לווילהלם קיסר ואמרו לו:

אדוננו המלך, כל ישראל שבמדינות מלכותך גזרו תענית-ציבור ויתפללו עליך, שתנצח.

החזיר להם ווילהלם:

שקילא טיבותייכו ושדיא אחיזרי¹! עכשיו יבואו כל ישראל שבמדינות מלכותו של ניקולי, ואף הם יגזרו תענית-ציבור ויתפללו עליו, שהוא ינצח, והואיל והם המרובים ייענו תחילה.

נסתכל ווילהלם בפניהם של שליחי הקהילות וראה, שהם מצטערים, הוסיף ואמר להם:

אם לתפילה, התפללו לאלהיכם, שלא יתערב בדבר כלל. וכשיהיה לי עסק עם ניקולי לבדו–מובטחני, שתהיה ידי על העליונה…

2753 אותו יום שפרצה מלחמת-העולם אמרו:

שלושה נשתתפו לבשל בקדירה אחת: מלך אנגליה, מלך גרמניה ומלך רוסיה. מלך אנגליה יביא מים, מלך גרמניה יביא אש, ומלך רוסיה יביא בשר…

[עיין להלן סימן 2781]

2754 עוד אמרו אותו יום:

מלחמה זו מלחמת גוג ומגוג היא. מצד אחד –“גוג”: גנב וגזלן, ומצד שני: “מגוג”: ממזר, גנב וגזלן.

2755 יהודי וגוי ישבו בקרון אחד של הרכבת והתווכחו על המלחמה. אמר הגוי:

היהודים אשמים בכל. הם הביאו את המלחמה לעולם.

השיב היהודי:

טועה אתה. האופניים אשמים בכל. הם הביאו את המלחמה לעולם.

תמה הגוי:

האופניים כיצד?

החזיר לו היהודי:

היהודים כיצד?…

2756 הינדנבורג שלח מכתב לניקולי ניקולייביץ'² וכתב לו:

“חברי היקר, בבקשה ממך להזהיר צבאותיך, שלא ימהרו כל כך לנוס: אני זקן וברגלי אני חש, ואין כּוחי להדביק אותם”…

[עיין להלן סימן 2781]

2757 בחורים וזקנים ישבו יחדיו ועסקו בתכסיסי- מלחמה. שאל בחור אחד:

מה ראה ניקולי קיסר לשטות זו, שעשה “לא-יוצלח” כניקולי ניקולייביץ' משוח-מלחמה?

החזיר לו הזקן שבחבורה.

כּוונה עמוקה יש לו בדבר. לעשות נקמה בווילהלם קיסר הוא מבקש: ישמע ותיפקע כריסו מצחוק…

2758 ישבו בחבורה יהודי ברדיצ’ב וסיפרו על המלחמה. אמר אחד מן החבורה:

בואו וראו, מה בין ניקולי ניקולייביץ' לבין הינדנבורג. שניקולי ניקולייביץ' הכריז פרס של תרפ"ט אלפים בשכר ראשו של הינדנבורג, ואילו הינדנבורג הכריז, שכל הפוגע בניקולי ניקולייביץ' דמו בראשו.

שאל שני מן החבורה:

מה ראה הינדנבורג למידת חסידות זו?

הסביר הראשון:

יודע הינדנבורג טיבו של ניקולי ניקולייביץ', ורוצה, שהוא ולא אחר, יהיה מצביאם של הרוסים…

2759 ווילהלם נכנס אצל פרנץ-יוסף ומצא אותו מצטער. אמר לו: על מה אתה מצטער סבא?

אמר לו הזקן:

פּרמישל אני מצטער שלכדוה הרוסים.

החזיר לו ווילהלם:

תנוח דעתך, סבא. לא הרוסים לכדו את פּרמישל, אלא פרמישל לכדה את הרוסים…

2760 ניקולי קיסר שלח מכתב לווילהלם קיסר וכתב לו:

"אנשים אחים אנחנו. למה נריב ולמה נלחם איש בחברו? בוא ונשלים זה עם זה. אני מוותר לך על פולניה כולה, ואתה תן לי לצאת מגליציה…

2761 בימי מלחמת-העולם בדקו חכמי ברדיצ’ב ומצאו:

ניקולי קיסר אין כמותו איש-אמונים; ווילהלם קיסר–אין כמותו איש- אין- אמונים. ניקולי, כשהוא לוקח, מיד הוא מחזיר; ווילהלם כשהוא לוקח, אינו מחזיר עולמית…

2762 חכמי ברדיצ’ב היו אומרים:

הגרמני למה הוא דומה? – לשעון. מה שעון מכּה והולך, מכּה והולך, אף הגרמני כך…

2763 יהודים ישבו בחבורה ודנו בתכסיסי-מלחמה. אמר אחד מן החבורה:

זה כמה מתקשה אני בשאלה חמורה, ואיני מוצא תשובה לה. אווירון הטס בשמי-שמים, כיצד אפשר להבחין בו, אם משלנו או משלהם הוא?

נענה שני מן החבורה ואמר:

שיננא! כיוון שהוא טס, בידוע, שמשלהם הוא…

2764 אמרו להם לחיילים הגרמנים:

זה כמה אתם עומדים ליד תחומה של ווארשה, ועדיין אתם מהססים לכבשה. לא בושה היא לכם?

החזירו החיילים הגרמנים:

כסבורים אתם, יונה צלויה הביאו לנו לסעודה? חזיר מקולס הניחו לפנינו לבלוע אותו…

2765 ערב כּיבּושה של ווארשה ישבו שם יהודים ודנו בחבורה על תכסיסי-מלחמה. שאל אחד מן החבורה:

מה טעם עברו צבאות הרוסים מווארשה לפראגה?³

נענה פיקח אחד ואמר:

גזירה נגזרה על הרוסים, שלא תהא להם דריסת-רגל בווארשה…

2766 בבית-המדרש נפלה הברה:

“פוניה”⁴ כבש שלש פוזיציות.

תמהו הכל:

שלש פוזיציות בבת-אחת! איזו הן?

נענה אחד מחובשי בית-המדרש ופירש:

“הצפירה”, “היינט” ו“מומנט”⁵…

2767 אווירון גרמני טס מעל לחפירות הרוסים בחזית ווארשה והשליך לקרקע צרור ארוך, צר מכאן ורחב מכאן ומעוטף מסופו ועד סופו, תחילה יראו הכל לגשת; אחר- כך סיכן חייל אחד נפשו, הרים את הצרור והביאו לשטאבּ. הסירו ברוב זהירות את העיטוף מעליו ומצאו – מטאטא ובתוכו מכתב:

"אל כבוד הנציב הרוסי בווארשה.

“את הפוסטה פּינית, את הבנק הממלכתי פּינית, את הקסרקטין פּינית–הכל פּינית; עכשיו הואילה נא בטובך לטאטא כל-מקום יפה-יפה: אורחים באים”…

2768 בבית- המדרש אמרו:

יוון⁶ נעשה ירא וחרד ומרבה ב“אשר יצר”. שאל מי-שהוא:

“אשר יצר” על שום מה?

החזירו לו:

על שום שכּל-מקום הוא יוצא…

2769 היה יום קיץ.

תלמידיו של מנדיל מלמד הלכו לבתיהם לסעודה של צהריים.

אכל מנדיל סעודתו גם הוא ושכב לנוח. פתאום הקיץ ושמע: כּרוז מכריז על ניצחון של הרוסים, מבשר ואומר:

“שמונה אלפים גרמנים נפלו בידינו”…

גרד מנדיל ראשו בשתי ידיו מחמת צער וגער באשתו:

כמה פעמים אמרתי לך, שלא תתני לי לישון ביום יותר משיתין נישמין. הנה השיאני יצר-הרע לישון שעה שלמה ואבדו לי שמונה אלפים גרמנים…

2770 נפלה הברה בעיר:

הוכּו האשכנזים.

ובין מנחה למעריב ישבו יהודים בבית-המדרש ודנו:

מה גרם לו לאשכנזי, שידו על התחתונה?

הסביר ראש המדברים בתכסיסי-מלחמה:

מה תימה יש בדבר? יוון ממלא כריסו כחזיר פת-קיבּר, קישואים ודייסה, לוגם כסוס לוג יי"ש בבת-אחת, והרי הוא גיבור כארי. ואילו האשכנזי מה? אוכל סולת, שותה קהווה ומתפנק “כשררה”, והסברה מחייבת, שתש כוחו וידו על התחתונה.

למחר נפלה הברה חדשה בעיר:

הוכּו הרוסים.

ובין מנחה למעריב ישבו יהודים בבית-המדרש ודנו:

מה גרם לו ליוון שידו על התחתונה?

חזר והסביר ראש המדברים בתכסיסי-מלחמה:

מה תימה יש בדבר? האשכנזי אוכל סולת, שותה קהווה ומתפנק“כשררה”, והרי הוא קל כנשר ורץ כצבי. ואילו יוון מה? ממלא כריסו כחזיר פת-קיבּר, קישואים ודייסה, לוגם כסוס לוג יי"ש בבת-אחת, והסברה מחייבת, שהוא כבד כעופרת וידו על התחתונה…

2771 ההוא שאמר לחברו:

שמעת? “פוניה” כבש מאה ושמונים מקומות בבת-אחת.

זקף בו הלה עיניים תמהות:

היכי תמצי? כלום “שׁם” של קפיצת-הדרך נתגלה לו ל“פוניה”?

החזיר הראשון:

קפיצת הדרך למה? “פוניה” כבש בית-מדרש ובו מאה ושמונים מקומות…

2772 במחנה-ריכּוז של שבויים גרמנים ברוסיה סיפר שבוי אחד על גדולתו של ווילהלם קיסר:

פעמיים בכל שבוע הוא הולך בכבודו ובעצמו לכל חזית שם נטושה המלחמה.

החזיר לו חייל יהודי, מן השומרים על המחנה:

שלנו גדול משלכם. הוא אינו מש ממקומו, וכל חזית בכבודה ובעצמה באה אליו…

2773 יהודים סיפרו זה עם זה על סוחומלינוב⁷, שלא הכין תותחים וצורכי-ירייה לצבאותיה של רוסיה. אמר אחד מן החבורה:

עכשיו נמלך “פוניה” וקנה מטאטים הרבה.

תמה שני מן החבורה ושאל:

מטאטאים למה?

הסביר הראשון:

לקיים מה שאומרים הבריות: “כשהקדוש ברוך-הוא חפץ, אף מטאטא יורה”⁸…

2774 שאלו לחכם:

מה טעם גזר יאנושקביץ'⁹ גירוש על היהודים במקומות, הסמוכים לחזית?

החזיר החכם:

לפי שנאמר בישראל: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים”¹⁰, ואסור להם לכוהנים שיהיו סמוכים לגוסס.

2776 ההוא שבא מפטרבורג וסיפר:

אף-על-פי שיוון דומה לחמור, מכל-מקום סגולה יפה מצא לפטרבורג שלו, שלא יכבוש אותה שום שונא שבעולם.

אמרו לו למספר:

מה סגולה יפה מצא לה?

החזיר המספר:

שינה שמה וקרא לה פטרוגראד…

2777 שאלה נשאלה בבית-המדרש:

מה ראה יוון לשנות שמה של פטרבורג ולקרוא לה פטרוגראד?

היה שם מחודד אחד והשיב:

מקובלנו: שינוי-שם סגולה בדוקה לחולה, שיש בו סכנה…

2778 קטע מפנקסו של אלכסי, בנו יחידו של ניקולי:

…"כל שעה דמעות מצויות בביתנו: מוכּים הרוסים – אבא בוכה, מוכּים הגרמנים – אמא בוכה, מוכּים הרוסים בחזית זו והגרמנים בחזית אחרת – שניהם בוכים…

2779 שורה של יהודים עמדה לבדיקה בערכאה של גיוס. אמר יהודי אחד:

אני שחוף.

החזיר המגייס:

אין בכך כלום. הגנרל ברוסילוב שחוף גם הוא, והלוואי וירבו חיילים כמותו.

אמר יהודי שני:

אני עיוור עין אחת.

החזיר המגייס:

אין בכך כלום. הגנרל איבנוב גם הוא עיוור עין אחת, ומפקד מחנה שלמה.

אמר יהודי שלישי:

אני עיתים שוטה.

החזיר המגייס:

אין בכך כלום, לנו יש אחד שוטה כל ימיו, והוא עליון על כל המחנות…

2780 בולשת נכנסה לבית-מדרש ומצאה יהודים יושבים בחבורה, ואחד מהם מספר בגנותו של מלך מן הנלחמים שהוא מלך טיפש.

תפסו ראש-הבולשת ואמר לו:

תקבל שכרך משלם, שסיפּרת בגנות מלכנו.

התנצל היהודי ואמר:

חס ושלום, שאספר בגנותו של מלכנו ירום הודו. למלך אשכנז נתכוונתי.

החזיר לו ראש-הבולשת:

ז’יד, אותי לא תרמה. אם טיפש אמרת – לשלנו נתכוונת…

2781 תחילה גייסו למלחמה בני עשרים וחמש, אחר-כך גייסו בני שלושים וחמש, לסוף התחילו מגייסים בני ארבעים וחמש ויותר. ראה ניקולי, שאין לדבר סוף, וחשש, שמא יגייסו גם אותו. נמלך ונעשה קבלן – להשביר בשר לחזית¹¹…

[עיין לעיל סימן 2753].

2782 שלוש שנים נלחמו הגרמנים עד שכבשו את אוקרינה. כיוון שכבשוה, התחילו מוציאים לחמה לגרמניה הרעבה. אותה שעה אמרו חכמי ישראל:

הרואה גרמני, מה הוא מברך? –“המוציא לחם מן הארץ”…

2783 בפמליה של-מעלה ישבו ודנו:

מי ירד וישכין שלום בארץ? אמר הקדוש ברוך-הוא:

משה נביאי ירד.

סירב משה:

מה לו ולצרה זו? היהודים שלו כבשו להם משרות במשרדים של הממשלה ובמוסדות של הציבור ופטורים מן המלחמה.

אמר הקדוש ברוך-הוא:

ישו בני ירד.

נבהל ישו:

בחור צעיר הוא, וכיוון שירגישו בו, מיד יגייסוהו למלחמה.

ראה הקדוש ברוך-הוא, ששניהם מסרבים, קם ואמר:

אני ארד, בכבודי ובעצמי.

עמד רגע אחד וחזר וישב. אמרה לו הפמליה:

ריבונו של-עולם, למה חזרת וישבת?

החזיר הקדוש ברוך-הוא:

חוששני לאותו חצוף, לווילהלם, שמא יקפוץ ויתפוס מקומי…

2784 מורה של בית-ספר עממי בגרמניה נכנס לכיתה ושאל:

שוּלצה, מי אשם בדבר, שנוצחנו במלחמה?

השיב התלמיד שוּלצה:

היהודים אשמים בדבר. הם היו מרגלים.

חזר המורה ושאל לתלמיד יהודי:

ואתה מה דעתך, מנדלסון?

השיב התלמיד מנדלסון:

היהודים אשמים בדבר. הם היו גנרלים.

רגז המורה:

יהודים גנרלים בצבאותינו?!

החזיר התלמיד מנדלסון:

לא, אדוני המורה; הם היו גנרלים בצבאותיהם של הצרפתים…

2785 כיוון שלא היה קץ למלחמה והחזית אכלה הכל, התחילו מחיריהם של כל מיני סחורות קופצים ועולים, ומחיריהם של כל מיני ממונות קופצים ויורדים.

אותה שעה שלח סוחר טלגרמה ללקוחו וכתב לו:

" הסחורה נשלחה בפוסטה אחרונה; בבקשה להטעין את הממון באניה ראשונה"…

2786 ימים ולילות התווכחו צירי הממלכות בוועידת-השלום של וורסיל. לסוף נגמרו הוויכוחים ונכתבו ונחתמו החוזים.

הוועידה נסתיימה והצירים התחילו יוצאים אחד-אחד.

ראשון יצא לויד ג’ורג', צירה של אנגליה, ונתן למשרת, שומר הסף, חמש לירות שכר-טרחה.

שני יצא צירה של צרפת, ונתן למשרת חמש מאות פראנק.

שלישי יצא צירה של אוסטריה, ובידו מזוודה. בקש המשרת להכניס את המזוודה לתוך האובטומוביל של הציר, ואמר לו הציר: אל תטרח, הכתרים שבמזוודה לך הם – שכר-טירחה.

רביעי יצא צירה של גרמניה, מסר למשרת קונוסמנט ואמר לו: מטען זה של מארקים לך הוא – שכר-טירחה. דמי הובלה ופריקה תשלם מכיסך.

אחרון יצא צירה של רוסיה, נתן למשרת מכונת-יד להדפסת שטרי- המלכות ואמר לו:

קח והדפס כרצונך…

2787 בסתיו 1917 פרצה המהפכה של הבולשביקים ברוסיה, והתנבאו לה רבים, שימיה לא יימשכו.

מבלי-עולם הם הללו, לא יצטרפו אליהם אלא פתאים ועבריינים, ומחר-מחרתיים יבוא קיצם.

נענה הילל זלאטופולסקי ואמר:

טועים אתם רבותי. כשם שהדבר-אחר יכול לשכב על צידו הימני¹², כך הוא יכול לשכב שלוש מאות שנה גם על צידו השמאלי…

2788 מנהיג בונדאי עמד לפני חבורה משלו והכריז:

מחר אנו יוצאים כולנו להפגנה גדולה. איש אל ייפקד מכם, חברים!

נענה אחד מן החבורה ואמר:

מחר? אי-אפשר. מחר פסח… לצעוק “לחם לעובדים!” – אסור;

לצעוק “מצה לעובדים!” – מה לשון בונדאית היא זו?…

2789 בו ביום שעלו הבולשביקים לשלטון נעשה גם בּני סנדלר בולשביק. למחר נכנס לבית-המדרש להתפלל ומצא: “הגביר” ירד לפני התיבה לאמר קדיש על אביו. דחה אותו בּני ואמר לו:

עכשיו אנחנו המיוחסים. אני ארד לפני התיבה.

נסתלק “הגביר” ובני ירד לפני התיבה. סיים תפילתו, חלץ תפיליו, פשט טליתו ואמר ל“גביר”:

בוא וסדר לי טלית ותפילין שלי. עכשיו אני המיוחס…

2790 הבולשביקים סידרו בטיפליס ועידה לעמי המזרח. ראש המסדרים היה קרל ראדק. אמרו לו חבריו:

היכן הוא ציר של הכּושים?

החזיר ראדק:

חברים, ימים ושבועות ביקשתי יהודי, שישחיר פניו ויתלה לו נזם באפו, ולא מצאתי…

2791 בחבורה של גויים סיפרו:

הבולשביקים כבשו כל הארצות שבעולם, ובכל מקום העמידו מושלים משלהם.

נענה גוי אחד מן החבורה ואמר:

אי-אפשר! לא יספיקו יהודים לכך…

2792 שאלו ליהודי:

אם מאה בולשביקים בעירכם, כמה בני-ישראל יש בהם?

השיב היהודי:

בערך שישים.

חזרו ושאלו אותו:

והשאר?

החזיר הוא:

השאר – בנות-ישראל…

2793 תשעה יהודים וגוי אחד – מה הם?

“איספולקום”¹³.

תשעים ותשעה יהודים וגוי אחד – מה הם?

מועצה.

תשע מאות תשעים ותשעה יהודים וגוי אחד – מה הם?

כינוס המועצות.

אלף תשע מאות תשעים ותשעה יהודים וגוי אחד – מה הם?

ליגיון בין-לאומי…

2794 ההוא שאמר לחבירו:

שמעת, מה שאירע בּ“סמולני”¹⁴?

שאל חברו:

מה אירע שם?

השיב הראשון:

חולירה פרצה שם.

תמה השני:

חולירה?

החזיר הראשון:

הן, חולירע… כל גדולי “סמולני” קילקלו קיבותיהם במאכלי עכו"ם…

2795 מעשה ונתכנסו פרנסי הבולשביקים לישיבה ב“סמולני”, וקם טרוצקי להרצות. לחש לו קאמנב:

ליב’ל, אל תאריך בדרוש. חייב יאהרצייט אני וחוששני, שמא לא אמצא מניין-עשרה לקדיש.

חזר ולחש לו טרוצקי:

אל תהיה נבהל ללכת. יסתלק הגוי¹⁵ מבינינו ונתפלל כאן תפילה בציבור…

2796 בליל “פסחה” שלהם ישבה בקרמלין של מוסקבה חבורה של קומיסרים בולשביקים ושיחקה בקלפים. פתאום התחילו פעמונים מצלצלים. נבהל אחד מן החבורה וקפץ ממקומו:

מה קול-הפעמונים הזה?

דחפו חברו וגער בו:

שב, פחדן! הקיבּוּץ של הרוסים חג לו היום…

2797 שאלו למחודד:

למה תיקנו פרנסי הבולשביקים לקרוא לברית- המועצות “ר.ס.פ.ס.ר.” – רי“ש וסמ”ך בראש, רי“ש וסמ”ך בסוף ופא באמצע?¹⁶

הסביר המחודד:

יפה תיקנו: כדי שיהא לנין קורא כדרכו – משמאל לימין, וטרוצקי יהא קורא כדרכו שלו – מימין לשמאל…

2798 אורח בא לכרך גדול ברוסיה הבולשבית. ראה רחוב יפה ושאל:

רחוב זה מה שמו?

אמרו לו:

עכשיו – רחוב לנין, לשעבר – רחוב ניקולי.

ראה בית גדול באותו רחוב ושאל:

בית זה מה הוא?

אמרו לו:

עכשיו – בית “הרבקום”¹⁷; לשעבר – בית הגנרל–גוברנטור.

ראה חבורה גדולה יוצאת מאותו בית ושאל:

חבורה זו מי היא?

אמרו לו:

עכשיו – יהודים, לשעבר – "ז’ידים…

2799 קרון של הרכבת המה כולו מרוב שיחה. התווכחו על לנין ועל טרוצקי, על קאמנב ועל זינובייב ועוד ועוד.

בקצה הספסל האחרון נימנם יהודי ולא נצטרף לשיחה. נטפל אליו אחד מן הווכּחנים ושאל:

יהודי להיכן?

השיב הזקן:

למוסקבה אני נוסע.

חזר ושאל הראשון:

ודאי לשם מסחר?

השיב הזקן:

מעולם לא עסקתי במסחר. מלמד הייתי כל ימי.

אם-כן לשם מלמדות?

אף זו לא, – השיב הזקן. – כבר תש כוחי.

אלא לשם מה אתה נוסע למוסקבה? – לא חדל הלה שאלותיו.

החזיר לו הזקן:

זקן וחלש אני. מי אדם יודע קיצו ומידת ימיו, ובתוך עמי הייתי רוצה למות…

2800 שאלו לגדול אחד מגדולי הבולשביקים:

הוצאתם לשוק שטרי-ממון, כתובים בכל מיני לשונות, לרבות אפילו סינית וטטרית. מה טעם לא הוספתם גם יודית?

החזיר אותו גדול:

זוהי ענוותנות של מחברים…

2801 בּתא מיוחד של המחלקה הראשונה ישב בעל-חוטם ועישן.

נכנס הקונדוקטור ושאל לו על כרטיסו. לא הפך הלה פניו אליו ופלט:

אין צורך. אני יהודי אחראי…

תחילה נרתע הקונדוקטור לאחוריו:

מי יקשה לאחראי וישלם?

אחר-כך התחיל מפקפק:

תינח קומיסר אחראי, עובד אחראי¹⁸, אבל יהודי אחראי – מה פירושו?

נמלך ואמר לבעל-החוטם:

בבקשה, חבר, הראה-נא את התעודה.

חזר ופלט הלה:

אין צורך. חטמי מעיד עלי, שיהודי אני.

לא קיבּל הקונדוקטור ועמד על דעתו:

יהודי – הן, אבל אחראי – מניין?

קיפחו בעל-החוטם:

שטות!… אלא מי יהיה סוף-כל-סוף אחראי לכל מעשיהם של אלו, אם לא היהודי?…

2802 כשפרצה המהפכה הגדולה ברוסיה אמרו ליצני הדור: על שלושה דברים התפללו תמיד יהודי רוסיה: שיהיה להם ממון הרבה, שיהיו בניהם אופיצרים בצבא ושיהיו רשאים לדוּר בכל רחבי המדינה.

עשה הקדוש ברוך-הוא תפילתם ונענה להם על-פי דרכו: הרוויחו במלחמה ממון הרבה–והממון נעשה כולו מטבע של-חרס; בניהם נעשו אופיצרים בצבא–והצבא יצא כולו לתרבות רעה; הותרו לדוּר בכל רחבי המדינה–והמדינה חרבה ועברה מן העולם…

2803 רופא, מהנדס וקומוניסטון נתווכחו זה עם זה:

מי משלשתם חשוב ראשון בעולם?

אמר הרופא:

אני ראשון, שאילמלא אני, לא היתה נבנית הצלע, שנעשתה אשה לאדם.

אמר המהנדס:

אני ראשון, שאילמלא אני, לא היה נבנה העולם מתוך התוהו ובוהו.

אמר הקומוניסטון:

אני ראשון, שאילמלא אני, לא היה התוהו ובוהו…

2804 המהפכה המיטה על רוסיה שנות רעב קשה. רעבו בני-אדם, רעבו חיה, בהמה ועוף. נמלכו סוס ופרה וחמור ובאו אל לנין לבקש מזונות. ראשון נכנס הסוס ואמר:

לנין, פרנסני.

אמר לנין:

מה זכות יש לך?

החזיר הסוס:

זכותי גדולה. מן הבוקר עד הערב אני עובד לך ולחבריך. אילמלא הסוס, לא הייתם מספיקים כל היום ממקום למקום כמנהגכם.

נענה לו לנין ופסק לו מזונות. יצא הסוס ונכנסה הפרה:

לנין, פרנסני.

אמר לנין:

מה זכות יש לך?

החזירה הפרה:

זכותי גדולה. כל יום ויום אני נותנת לכם חלבי. אילמלא הפרה, הייתם כולכם פגרים-מתים.

נענה לה לנין ופסק לה מזונות.

יצאה הפרה ונכנס החמור:

לנין, פרנסני.

אמר לנין:

אתה מה זכות יש לך?

החזיר החמור:

זכותי שלי גדולה גם משל הסוס וגם משל הפרה. אילמלא החמור, לא הייתם מתקיימים כּולכם אפילו שעה אחת…

2805 מת לנין ונתכנסה אסיפה רבתי וסערו הרוחות:

מי יהיה במקומו?

הללו אמרו:

טרוצקי, שהוא חצוף מובהק.

הללו אמרו:

זינובייב, שהוא שופך דמים מובהק.

והללו אמרו:

קאמנב, שהוא שקרן מובהק.

יהודי זקן אחד ישב ושתק ולא אמר כלום. אמרו לו:

ואתה, סבא, מי היית רוצה לראות במקומו של לנין?

החזיר הזקן:

אני איני יודע להכריע… את כּולכם הייתי רוצה לראות במקומו של לנין…

2806 “נאפּמן”¹⁹ נכנס לחנות מוכרת צורכי-כתיבה, וביקש לקנות כרטיסים מצויירים. הביאה החנוונית אלבום של דוגמאות ופתחה אותו לפניו:

הנה קבוצה יפה: טרוצקי וגנרליו ואופיצריו.

סירב ה“נאפמן”:

לא איש-מלחמה הוא.

הפכה החנוונית את הדף:

הנה קבוצה יפה אחרת: לונצ’רסקי וחכמיו וסופריו.

לא נחה דעתו של ה“נאפמן”:

מה לו לחכמים ולסופרים?

הפכה החנוונית עוד דף אחד:

הנה לנין בקברו.

הזין ה“נאפמן” עינו בכרטיס, נענה ואמר:

יפה, יפה מאד!… שמא יש לך גם קבוצה שלימה?…

2807 לנין עמד ליד שערי גן-עדן, ואין פותחים לו. עבר עליו יהודי זקן וביקש לנין עצה מפיו:

מה יעשה ויכּנס לגן-עדן?

אמר לו הזקן:

אל תדאג. אעשה לך סגולה, ומיד תיכּנס.

חבשו בשק, הטילו על שכמו ודפק:

פיתחו שערים!

נשקף מלאך בעד האשנב ושאל:

מה לך?

השיב הזקן:

את מורנו ורבנו רבי קארל מארכס אני מבקש.

אמר המלאך:

כאן הוא, במדור העליון, מקום שכל גדולי הצדיקים והחסידים שרויים שם.

אמר הזקן:

יטרח נא אותו צדיק ויגש הנה; דבר נחוץ לי אליו.

הלך המלאך ועשה שליחותו. מיד ניגש אל האשנב אדם מיוער פּנים וראש, ואמר לו הזקן היהודי:

האתה הוא מורנו ורבנו רבי קארל מארכס?

הן, – השיב המיוער. – אני הוא.

“הרכוש” לך הוא, רבי? – חזר ושאל הזקן היהודי

הן, – חזר והשיב המיוער. – “הרכוש” לי הוא.

הוריד היהודי הזקן את השק מעל שכמו וזרקו בפני המיוער:

הרי, רבי, הריבית שלך לפניך?…

2808 מת קראסין וסידרו לו הלוויה ברוב עם ובטכסים גדולים.

היה שם יהודי פיקח ושאל לאחד מפרנסי הבולשביקים:

בכמה, לדעתך, תעלה קבורה זו?

השיב הפרנס:

אני משער, שהיא תעלה בחמישים אלף.

נתכעס היהודי ואמר:

ולבזבזנות כזו אתם קוראים “משטר-של-חיסכון”? יבוא עלי, אם לא כל הוועד הפועל הייתי קובר בעשרים וחמישה אלפים, ובשמחה רבה…

2809 זנובייב נהג נשיאותו בפטרבורג בעריצות, ודם רב שפך.

אמרו עליו:

זינובייב–גילגולו של מרט, ואת שרלוֹטה קוֹרדה אין הוא ירא שמימיו לא רחץ באמבטי…

2810 טרוצקי ישב בקרון של הרכבת. על הספסל ממולו ישב בחור וסיגרה בפיו.

אמר לו טרוצקי:

קרון זה מיוחד לשאינם מעשנים.

לא נפנה אליו הבחור – ועישן כבתחילה. הוציא טרוצקי כרטיס מכיסו ונתן לבחור, למען ידע, לפני מי הוא יושב. טמן הבחור את הכרטיס בכיסו–והוסיף לעשן.

רגז טרוצקי וקרא את הקונדוקטור. בא הקונדוקטור ואמר לבחור:

אם אין אתה פוסק מלעשן, תשלם קנס.

החזיר לו הבחור:

אתה ואלף כמוך לא תטילו עלי קנס.

הוציא מכיסו ונתן לקונדוקטור – את הכרטיס של טרוצקי. קרא הקונדוקטור את הכרטיס, נבהל מאד ואמר לטרוצקי:

מוטב, שלא יהיה לך עסק ברשע זה. טרוצקי הוא…

2811 טרוצקי עייף מרוב עבודה ופרש מן העיר לשם מנוחה.

ישב על שפת נהר ושינן לעצמו:

בּעירה תהיה! בּעירה בכל העולם כּולו…

היה שם רועה, שרעה את העדר של הכפר, וראה: אדם יושב על שפת הנהר, מדבר בקול רם ואין איש עמו, – ניגש אליו ושאל:

חבר, אל מי אתה מדבר?

החזיר לו טרוצקי:

אל העדר אני מדבר…

2812 בולשביקים מפורסמים, שירדו מגדולתם וגלו, ישבו בחבורה וסיפרו זה עם זה. אמר אחד מהם:

אני גליתי על שום שהיה לי עסק בסוכּר. אמר השני:

ואני – על שום שהיה לי עסק בעורות.

טרוצקי ישב ושתק. אמרו לו:

ואתה על שום מה גלית?

נאנח טרוצקי והחזיר:

אני – על שום שהיה לי עסק בבהמות…

2813 לאחר שקם טרוצקי מתוך החבורה וביקש ללכת, נשרה לו מטפחת-אף מכיסו. רכן אחד מן החבורה, הרים את המטפחת מעל הקרקע והחזירה לו. הודה לו טרוצקי ואמר:

טובה כפולה ומכופלת עשית עמדי:

תמה הלה:

טובה כפולה ומכופלת בגלל מטפחת-אף?

החזיר לו טרוצקי:

הן; זה הדבר היחידי, שהניחו לי לנעוץ חוטמי בו…

2814 שאלו לטרוצקי:

מה יצווה לעשות במוחו לאחר בדיקה?²⁰

החזיר טרוצקי:

את הכּוהל, שבו יהא מוחי שמור עד לבדיקה, אצווה לריקוֹב, ואת המוח גופו – לסטאלין…

2815 ההוא שירד לרחוץ בנהר-מוסקבה וחישב להיטבע. מיד קפץ אחריו בחור יהודי לתוך המים והצילו. אמר לו המוצל:

שאל מה אתן לך? אני סטאלין.

החזיר לו הבחור:

אחת אבקש: אל תספר לאיש, שאני הוא שהצלתיך…

2816 ההוא שירד לנהר-מוסקבה לרחוץ ושטפו גל. התחיל מרמז בידיו לעומדים על שפת הנהר, שהוא טובע, ולא שעה איש אליו.

ראה האומלל, שאין לו תקנה, חגר שארית כּוחו וצעק:

הלאה סטאלין! מוות לסטאלין!

מיד קפצו הכל לתוך הנהר, משו את הטובע מן המים – ומסרוהו ל“צ’קה”²¹…

2817 נידלדל אוצרה של ממשלת הבולשביקים והוטל על ה“צ’קה” לאסור כל אדם, החשוד על וואלוטה, ולהוציאה מידו בשידולים, באיומים ובכל מיני יסורים קשים שבעולם. “סחיטת דולרים” קראו לו לתפקיד מיוחד זה.

עמד יהודי לפני חוקר-דין ב“צ’קה”, והלה שידלו בדברים:

בוא וראה, כמה בתי-חרושת אנו בונים, כמה מסילות-ברזל אנו סוללים, כמה גשרים אנו גושרים. והכל לטובת המדינה. וכבר תם הכסף מידינו, וכל אזרח חייב לעוזרנו. עשה נא גם אתה חובתך והוצא אלינו ברצון ולא באונס את הוואלוטה שבידך.

כפר היהודי וטען:

אין לי.

כּעס החוקר ומסרו לעינויים ב“צ’קה”. לא היו ימים מועטים, והיהודי ביקש כי יבוא החוקר אליו. בא החוקר ואמר לו:

יפה עשית, כי קראת לי. ודאי ניחמת על כפירתך, ואתה אומר להוציא אלינו את הוואלוטה שלך.

החזיר לו היהודי:

טועה אתה. וואלוטה אין לי ולא היתה לי. ולמה קראתי לך? להודיעך: מי שאין לו ממון, אל יבנה בתי-חרושת ואל יסול מסילות ואל יגשור גשרים…

2818 ההוא שעמד ונסתכל בשער ה“צ’קה”. גער בו השוער: שמא אין אתה רואה את הכתוב כאן באותיות גדולות “הכּניסה אסורה”.

החזיר לו המסתכל:

ואילו היה כתוב כאן: “התכבדו מכובדים” – כלום הייתי נכנס?…

2819 קוקזי בא למוסקבה וסיפר:

תיאטרון אמנותי יש בטיפליס. המשחקים–גרוזינים, וכיוון שהם עולים על הבימה ופותחים פיהם, מיד בוכה התיאטרון כּולו.

שמע יהודי סיפורו של הקוקזי, נענה ואמר:

מה רבותה היא זו? כאן, במוסקבה, יש לנו רק משחק אחד גרוזיני, וכיוון שהוא עולה על הבימה ופותח פיו, מיד בוכה רוסיה כולה…

2820 אמרו עליו על קארל ראדק, שההלצות החריפות ביותר, המתהלכות במלכות הבולשביקים, הוא אביהן.

קרא לו סטאלין ואמר לו:

חבר ראדק, הגיעה השעה שתסתום מעיינך. לשונך העקצנית עושה אותנו חוכה וטלולה לבריות.

קיבל ראדק את הגזירה וביקש לצאת מלפני השליט. אמר לו סטאלין:

חבר ראדק, בינינו לבין עצמנו, באין איש אתנו, רוצה הייתי לשמוע מפיך עוד הלצה אחת.

פתח ראדק ואמר:

חבר מורשי העם הרוסי–ריקוֹב השיכּור; ראש ההשכלה הרוסית – בּובּנוב ההדיוט; ראש הפוליטיקה החיצונית של רוסיה – ליטווינוב היהודי; מנהיגה של רוסיה כולה – דז’וגאשבילי²² הגרוזיני…

כּעס סטאלין כּעס גדול והפסיקו:

חבר ראדק, אני הוא מנהיגה של רוסיה!

הניע ראדק ראשו ואמר:

חייך, חבר סטאלין, הלצה זו לא אני אביה…

2821 כשעלו הבולשביקים לשלטון ברוסיה וניתקו כל הקשרים בינה לבין מלכות השמים, נתכנסה פמליה של-מעלה ודנה:

את מי תשלח ומי ילך לה לידע ולהודיע על הנעשה שם, במלכות רוסיה הגדולה?

קם השליח לוּקה ואמר:

אני אלך.

עברו יומיים ובאה מאתו טלגרמה:

"אני אסור בצ’קה.

השליח לוקה".

חזרה ונתכנסה פמליה של-מעלה ועשתה את ישו שליח למלכות הבולשביקים. עברו יומיים ובאה מאתו טלגרמה:

"אף אני שם.

ישו בן-מרים".

נתכנסה פמליה של-מעלה שלישית ושלחה את משה. עבר שבוע ובאה מאתו טלגרמה:

"נסתדרתי בקומיסריון טוב;

החבר פטרוב"…

2822 כלל אמרו חכמי ישראל ברוסיה הבולשבית:

כל זמן וכל מקום, שנאמר בהם “כּל”, הרי זה סימן לחוסר-לחם:

“כּל-נדרי” – חוסר-לחם ליום אחד; “כּל-דכפין” – חוסר-לחם לשבוע אחד; “כּל-חוז”²³ – חוסר לחם מראשית השנה ועד אחרית השנה…

2823 ההוא שבא ממוסקבה וסיפר:

חנות “כּל-בּו” יש לה לממשלה הבולשבית במוסקבה, גדולה מזו של וורטהים בברלין, ואף-על-פי-כן די לה בפקיד אחד בלבד.

תמהו השומעים:

היכי תמצי?

הסביר המספר:

כל היום עומד אותו פקיד בחוץ, וכיוון שהוא רואה אדם מבקש להיכנס, מיד הוא מקדים ואומר לו:

“אל תטרח. אין לנו כלום”…

2824 ההוא שבא ממוסקבה וסיפר:

אין אתם יודעים, כמה שקודה ממשלתנו הבולשבית על תקנת הציבור. חנות “כּל-בּו” יש לה במוסקבה. ראתה, שרבים נכנסים לשם וטורחים טרחה של-חינם, נמלכה והעמידה פקיד מיוחד בפתח החנות, וכיוון שהוא רואה אדם מבקש להיכנס, הוא מקדים ואומר לו:

“אל תטרח. אין לנו כלום”…

שתק המספר רגע והוסיף:

ולסוף נענש אותו פקיד על משוא-פנים. תמהו השומעים:

אם בחנות אין כלום, מה משוא-פנים יש כאן?

הסביר המספר:

מעשה ובאו כמה וכמה אנשים בהשכמת הבוקר ועמדו בשורה וחיכו עד שתפתח החנות דלתיה. יצא אותו פקיד מיוחד וראה: בן-אחותו עומד בסוף השורה, ואף הוא מחכה לפתיחת הדלתות. ניגש אליו ראשון ולחש לו:

“אל תטרח. אין לנו כלום”…

2825 ההוא שנכנס לחנות “כּל-בּו” של הממשלה במוסקבה ועמד וצפה בכל האיצטבאות. אמר לו הממונה על המכירה:

מה אתה מבקש?

השיב הנכנס:

חקלאי אני וטראקטור אני מבקש.

אמר לו הממונה:

שמא דעתך מטורפת עליך? טראקטור אתה מבקש באיצטבאות?

החזיר לו הנכנס:

ואם חצי ליטרה חמאה אני מבקש כאן באיצטבאות, אין דעתי מטורפת עלי?…

2826 שני תלמידים של בית-ספר עממי ברוסיה הבולשבית ישבו וקראו במשלי קרילוב:

“אלהים זימן באשר זימן פּתית גבינה לעורב”…

הפסיק אחד מן התלמידים ואמר:

מה הבל יפצה פיו של הזקן? כלום יש אלהים בעולם?

החזיר לו חברו:

וכלום פּתית גבינה יש בעולם? אלא משל הוא, אף אלהים משל…

(“אורח”, “מתוך גישה קצת יותר אינטימית”, “בוסתנאי” גליון 9 לשנה ט')

2827 שני אחים: אחד בפאריס הבורגנית, והשני במוסקבה הבולשבית. כתב הראשון לשני ושיבּח מידת-החיסכון של האדם הצרפתי. החזיר לו השני, המוסקבאי:

"אתם הבורגנים לא תדעו עד העולם סוד החיסכון. סוד זה נתגלה רק לנו, תלמידיהם של לנין וסטאלין. אתמול היתה ישיבה לוועד הפועל המרכזי ולשם חיסכון-נייר הוחלט פה אחד:

להדפיס מכאן ולהבא עיתון של שחרית ועיתון של ערבית יחדיו, בגליון אחד"…

2828 ההוא שישב וסיפר על גדולתה של רוסיה הבולשבית לגבי אמריקה הבורגנית:

מחשבי חשבונות דקו ומצאו, שלאחר חמש שנים יהיה לכל אדם שלישי באמריקה אבטומוביל שלו, ואילו ברוסיה יהיה לאחר חמש שנים לכל אדם אווירון שלו.

אמרו לו למספר:

מה צורך יש לו לכל אדם באווירון?

החזיר הוא:

יש ויש צורך. היום אני שומע, שבקיוב עומדים בשורה לשם לחם, – ומיד אני טס לשם; מחר באה שמועה, שבאודיסה נותנים קופסת גפרורים לכל נפש, – ותיכף אני עף לשם…

2829 באגודה של חכמים וסופרים סיפרו על נפלאותיה של מוסקבה הבולשבית.

בכל העולם הבורגני נהוג שבוע של שבעה ימים. בא לנין, המאור הגדול, בא אחריו גם סטאלין, אב המון-גויים, ותיקנו, שלא יהא נהוג אלא שבוע של חמישה ימים.

שאל אחד מן החכמים והסופרים:

מה הועילו בתקנתם?

גער בו ראש האגודה ואמר:

שוטה שבעולם! תקנה גדולה תיקנו. נוח להם לבריות יותר, שירעבו חמישה ימים בשבוע משירעבו שבעה ימים בשבוע…

2830 ההוא שקפץ לתוך אבטובוס ציבורי ערום בלי מכנסיים.

נבהלו הנוסעים:

משוגע! מטורף!

היסה אותם הערום:

לא משוגע אנוכי ולא מטורף אנוכי, אלא ממינסק אני בא.

שאלו הנוסעים פה אחד:

ואם ממינסק אתה בא, מה בכך?

החזיר הערום:

במינסק כבר נגמרו שנות “החומש”²⁴…

2831 ראו זקן, שהוא נחפז לנהר-מוסקבה. אמרו לו:

סבא הרגליים להיכן?

השיב הזקן: לחם אין, חלב אין, בשר אין. קצתי בחיים כאלה, ואני הולך להטביעם בנהר.

אמרו לו:

שוב ואל תלך. מקץ שנות “החומש” ישוב הכל לקדמותו, ולא יחסר דבר במדינה.

החזיר הזקן:

אל נא תעצרוני. אם אשב ואחכה עד סוף שנות “החומש” – לא יהיו גם מים בנהר…

2832 שאלו לפרנס אחד מפרנסי הבולשביקים:

בשלמא חלב וחמאה וגבינה ברוסיה אי ן– משום שגם הבהמות עייפו מחמת רבולוציה. אבל מפני מה אין נעליים ברוסיה?

נענה הפרנס ותירץ:

נעליים יש בהן של ימין ויש בהן של שמאל, ואילו ברוסיה ימין ושמאל אסורים…

(בדיחה זו נאמרה בימי סטאלין, שגזר גם על “הסטייה לימין” וגם על “הסטייה לשמאל”).

2833 בחור “קומסומול”²⁵ בא מעיירתו הקטנה למוסקבה ובזכות “כרטיס-המפלגה” שלו ניתנה לו דירה של דל“ת על דל”ת ב“הקדש” של המפלגה. למחר בבוקר נסתכלו בו חבריו וראו: הוא פותח ציקלונו ומוציא מתוכו מברשת לשיניים. התחילו מלגלגים עליו:

בּוּרז’וּי! איסטניס!…

אמר להם הבחור:

ראשית, לא שלי היא המברשת, – של דודי היא, ומאתו גנבתיה; ושנית, איני משתמש בה אלא כדי להגיס את הטה…

2834 יהודי בורגני עמד לפני ראש ה“צ’קה”, והלה חקרו:

היכן היית בשנת 1914, כשפרצה המלחמה הגדולה ברוסיה?

השיב היהודי:

בברדיצ’ב הייתי אז.

חזר ושאל ראש ה“צ’קה”:

והיכן היית בשנת 1917, כשפרצה המהפכה הגדולה ברוסיה?

השיב היהודי:

בז’יטומיר הייתי אז.

עיין ראש ה“צ’קה” בניירות שלפניו, מצא תשובותיו של היהודי מדוייקות ואמר לו:

על-פי טעות תפסו אותך, שוב לביתך בשלום.

אמר לו היהודי:

הרשני נא ואשאל גם אני אותך שאלה אחת.

הירשה לו. שאל היהודי:

והיכן הייתם אתם כּולכם בשנת 1894?…

הפסיקו ראש ה“צ’קה”:

מה יש?

סיים היהודי ואמר:

…כשפרצה החולירה הגדולה ברוסיה…

2835 יהודי חשוד בעסקי וואלוטה עמד לפני חוקר-הדין של ה“צ’קה” והלה שידלו, שיודה על חטאתו ותכופר לו, כביכול.

לא נשמע לו היהודי וכפר בכל:

להד"ם! מימיו לא היתה לו וואלוטה, ולא עסק בה.

אמר לו החוקר:

אלא כיצד אתה מתפרנס?

השיב הנחקר:

דרכו של יהודי, שהוא סובב לכאן, סובב לכאן ומתפרנס.

קם החוקר ממקומו ואמר:

מה תשובה היא זו? הנה אני אסובב לכן ואסובב לכאן, מה יתן ומה יוסיף לי הסיבּוב?

החזיר לו היהודי:

אדוני החוקר, אתה שב במקומך והנח לי לסובב לכאן ולכאן, מלפניך ומאחריך – ושנינו נתפרנס כהלכה…

2836 ההוא שביקש להתמנות פקיד בממשלת הבולשביקים וחקרוהו ב“ועדת-הביעור”²⁶. אמר לו החוקר:

אילו היה לך רק רובל אחד בכיסך וביקשה הממשלה לטלו מאתך, מה היית עושה?

השיב הנחקר:

הייתי נותן לה את הרובל בעין יפה.

חזר ושאל החוקר:

ואילו היתה לך רק כותונת אחת לעורך וביקשה הממשלה לטלה מאתך, מה היית עושה?

השיב הנחקר:

הייתי צועק בכל כוחי, ולא הייתי נותן.

אמר לו החוקר:

מאי-שנא רובל ומאי-שנא כותונת?

החזיר לו הנחקר:

רובל אין לי, וכותונת אחת לעורי יש לי…

2837 חקרו ליהודי ב“ועדת-הביעור” ושאלו אותו:

מה אתה לגבי ממשלת המועצות?

השיב היהודי:

דומה עלי ממשלת המועצות כאשתי ממש.

אמר לו ראש הוועדה:

כולי האי?

הסביר היהודי:

עם אשתי אני דר בכפיפה אחת, ובאחרת אני מהרהר…

2838 משלחת איכרים באה מכפר נידח למוסקבה. קיבּלו אותם הפרנסים בסבר פנים יפות והראו להם פלאי עיר-הבירה. הראו להם גם את הראדיו, ואחד מן הפרנסים הסביר:

בצוהר זעיר זה אתם יכולים לדבּר אל כל בעולם כּולו.

אמר איכּר אחד מן המשלחת:

יתנו נא לו לאמר רק מלה אחת, למען ישמע כל העולם כּולו וידע עד היכן הגיעה מוסקבה.

נהנה הפרנס לשמוע בקשה זו ואמר לו:

הרי הצוהר פנוח לפניך. פתח פיך ואמור מלה.

ניגש האיכּר אל הצוהר הפתוח, פתח פיו וצעק בכל כוחו:

הצילו!…

2839 שני אחים החליטו:

יעבור עליהם מה, הם יברחו מרוסיה הבולשבית.

נמלכו ושחטו פרה, הפשיטו עורה, העלוה על גבם והתחילו מהלכים אל הגבול, זה מהלך מפּנים וזה מהלך מאחור.

עד שהם פוסעים והולכים, קרא פתאום השני אל הראשון:

חיים, מהר וסור מן הדרך ונטה אל היער!

רגז הראשון:

מה לך, כי נזעקת? אני רואה מה שלפני. הנה הגבול.

אתה רואה מה שלפניך, אבל גם אני רואה מה שלפני: שור-פר רודף אחרינו…

2840 ליליינטל ביקש להטות לבם של ישראל להשכלה ולבתי-ספר של הרשות. אמרו לו: כל-זמן שווילנה לא תסכים, לא יעלה בידך ולא כלום. שמע ליליינטל והלך לווילנה. עשה שם כמה ימים, התהלך ברחו-בותיה הצרים, בסימטאותיה העקלקלות ובחצרותיה המרופשות, ורשם בפינקסו: “ווילנה ניצחה אותי. כאן, בזוהמה הגדולה, נשתמרה היהדות הטהורה”…

2841 קוחאנוב, נציבה של ווילנה, הודיע לגבאים של “צדקה גדולה”, שהוא מבקש לראות את בית- הכנסת הגדול, ומיד ציוו הגבאים לנקות ולטהר את הבית ואת החצר, שלא ליתן פיתחון-פה לאותו רשע לקטרג. בא קוחאנוב וראה, והכל עבר בשלום. ולמחר ישב אייזיק-מאיר דיק ב“צדקה-גדולה” וסיפר: אמש, אחרי סעודה של ערבית, יצאתי לרחוב של האשכנזים¹ וראיתי: יהודים מהלכים בצידי-דרכים ומה-שהוא חבוי להם מתחת לכנפי בגדיהם. אמרתי להם: “יהודים, מה זה בידיכם?” והשיבו לי: “הסכנה כבר עברה ובטלה, ברוך השם, והרי אנו מחזירים את הרפש לשם”…

(מ' ווינריך, “בילדער פון דער יידישער ליטעראטור-געשיכטע”, עמוד 293).

2842 משכילי ווילנה ישבו ודנו: למה הצריך הקדוש ברוך-הוא את ישראל בשעת מכת-בכורות, שיתנו סימנים של דם בבתיהם? כלום אין בתי-ישראל מצויינים בקופות האשפה שלפניהם? היה שם הזקן אד"ם הכוהן ותירץ: קודם מתן-תורה היה מעשה…

2843 שני יהודים נסעו בקרון אחד של הרכבת, אחד מהם אכל אכילה גסה, השתטח על ספסל והתחיל מקלקל את האוויר… נמלך השני והוציא מקטרת מכיסו והדליקה. קפץ הראשון מעל הספסל וקרא אליו ברוגזה: רבי יהודי, קרון זה מיוחד לשאינם מעשנים…

2844 שבת קודם שחרית נחפזו שני יהודים לאותה “יד-הציבור”, שדוגמתה היתה להם לישראל במדבר מחוץ למחנה. אחד נכנס לימין, ואחד נכנס לשמאל. לא היו רגעים מועטים וזה שנכנס לימין שמע: חברו שנכנס לשמאל מפפּף, כאדם המעשן מקטרת. נבהל מאד והקיש על המחיצה שביניהם: שבת היום! נענה הלה מעבר למחיצה והחזיר: הס! את אחורי אני מרמה…

2845 ההוא שבנה לו בית בעיירתו ולא ייחד מקום לפוּניה. תבעו הרופא הסניטארי לדין, ועמד הנדון וטען לפני השופט: אדוני השופט, מה תביעה יש לו לרופא עלי? פּוניה למה לי? בתוך עמי אני יושב, ברוך-השם…

2846 אמרו עליה על בּלז: מגרש פנוי יש לה בטבּור השוק, ולשם נפנים כל ישראל לעשות צורכיהם.

בא אדם מן החוץ נסתכל בשורה, שראו עיניו, נהנה ואמר: ממש ימות-המשיח…

2847 מעשה בשניים, שישבו וסיפרו זה עם זה ונאנס אחד מהם ואירע לו דבר, שגנאי הוא לתפילין… מיד קם והתחיל מרתיע כיסאו, שישמיע קול… אמר לו חברו: תירצת קול ריח מה תירצת?…

2848 מצאו לחקרן מפורסם, שהוא יושב תפוש מחשבות עמוקות. אמרו לו: רצונך שתגלה לנו על מה אתה דן עם נפשך בשעה זו? החזיר החקרן המפורסם: שאלה גדולה מנקרת במוחי. פעמים אדם רוחץ פניו. פעמים רוחץ ידיו. מפני מה אין אדם רוחץ לעולם רגליו?…

2849 שניים נכנסו יחדיו למרחץ: אב ובנו הקטן. פשטו בגדיהם ונסתכל האב בבן וגער בו: כמה מזוהמות רגליך! נסתכל הבן באב והשיב: אבא שלך מזוהמות יותר משלי. החזיר לו האב: חמור! אני גדול ממך שלושים שנה…

2850 שניים הלכו בדרך ופגעו בבית-קברות. ירדה מרה שחורה על אחד מהם ואמר לחברו: זה כל האדם: אוכל, שותה, נותן להבל כוחו, מת ומעלה סירחון. נענה חברו והחזיר לו: מודה אני לפניך: אילו לא פיך מדבר אלי, הייתי אומר, שאתה כבר מת…

2851 אנגלי צרפתי ויהודי הימרו זה את זה: מי מהם כוחו גדול יותר לעמוד מפני ריחו של דיר לעזים? ראשון נכנס האנגלי לדיר, שהה חמישה רגעים וברח. שני נכנס הצרפתי, שהה עשרה רגעים וברח. שלישי נכנס היהודי, שהה שני רגעים – וברחו העזים…

2852 ההוא שקנה עז ואמרו לו: עז למה לך? השיב הוא: אשתי גונחת מלבּה וציווה הרופא, שתשתה חלב עז. חזרו ושאלו לו: דיר יש לך? השיב הוא: דיר אין לי; עמנו תהיה בבית. אמרו לו: והסירחון? החזיר הוא: על-כורחה תצטרך העז להתרגל…

2853 מעשה באחד, שראה בחלומו תרקב מלא דינרים. חשש, שמא ישכח את המקום ועשה עליו צרכיו לשם סימן. למחר, כשהקיץ משנתו, מצא את הסימן ולא מצא את הדינרים. גירד ראשו ואמר: זהו שאמרו חכמים: “אי-אפשר לחלום בלא דברים בטלים”²…

2854 בחור בן-ישיבה קנה רבע חמאה והתפאר לפני חבריו: ראשית, אכלתי סעודה שמינה; שנית, מרחתי נעלי בשיירי החמאה; שלישית, קראתי את הכתב, שבו היתה החמאה עטופה; ורביעית – נשאר לי בידי אותו כתב ל“אשר יצר”…

2855 ההוא שהוכיח את חברו ואמר לו: כיצד תלמיד-חכם שכמותך לובש צווארון מלוכלך כל-כך? שכחת מה שאמרו על תלמיד-חכם, שנמצא רבב על בגדו?³ השיב הלה: מה אעשה וצווארון אחר אין לי? אמר לו הראשון: אם אחר אין לך, למה לא הפכת לכל-הפחות את זה לצידו הנקי? תמה השני והחזיר למוכיחו: שמא ראית מימך צווארון, שיש לו שלושה צדדים?…

2856 אשה סיפרה עם חברתה ואמרה לה: אי את יודעת, כמה מקפיד בני על הניקיון. כל יום-שבת אני נותנת לו אלונטית נקייה, ולשבת הבאה היא נקייה כשהיתה…

2857 גברת הבית נסתכלה וראתה: האומנת עשתה חיתול של הילד מסננת לחלב. צרחה הגברת:

לכלכנית! טנפנית! התנצלה האומנת ואמרה: הפכתי את החיתול תחילה. נח רוגזה של הגברת ואמרה: יפה עשית. חביב עלי ניקיון…

2858 ההוא שיצא מביתו לרחוב. פגשו חברו ואמר לו: שמא ערב תשעה באב היום, שאכלת אטריות של חלב? תהה הלה: מניין לך? השיב לו חברו: עיניים לי, ברוך השם, ורואה אני מה שבּזקנך. ליגלג עליו הראשון ואמר: נכשלת… הללו משל אתמול הן…

2859 אשה הגישה לסעודה של-צהריים קערה מלאה תבשיל. תקע הבעל כף בקערה, רקק וקרא:

טפו!… קפלוט!… צהלה האשה: קפלוט? ברוך-השם! שעה שלימה ביקשתיו ולא מצאתיו… [נוסח אחר:…צהלה האשה: ברוך-השם! בביתנו אין שום דבר אובד…]

2860 שניים טיילו יחדיו בשוק, וגהק אחד מהם על השובע. גמע השני אוויר מלוא חוטמו, נהנה ושאל:

היכן אתה קונה צנון משובח זה?…

2861 שניים ישבו יחדיו על ספסל בגן-העיר. פשט אחד מהם את ידו והתחיל מתגרד ברוב חשק. ליגלג עליו חברו ואמר לו: מה אירע לך? פרעושים כבשוך? נעלב הלה והחזיר: וכי כלב אני בעיניך, שאתה חושד אותי בפרעושים? כינים יש לי!…

2862 גמרא של ליצנים: תנו רבנן: בכניסתו למרחץ של רבים מהו אומר? “יהי רצון מלפניך, שלא תעלה כּינת אדם עלי ולא כּינתי על אחרים”⁴… [בנוסחאות יש כאן הוספה: “כיוצא בזה: הישן בבית-המדרש”…]

2863 ההוא שלקח מכנסיים מן הסמרטוטר. למחר החזיר את המכנסיים ואמר לסמרטוטר: ראתה אשתי את הקנייה וביקשה לגרשני מן הבית… המכנסיים מלאים פישפשים. קיפחו הסמרטוטר: ואתה מה רצונך, שיהיו המכנסיים מלאים צפיחיות בדבש?…

2864 ההוא שהביא לאנטיקווריון מכנסיים ישנים למכור. אמר לו האנטיקווריון:

אנטיקווריון אני, ולא סמרטוטר. אמר לו המוכר: המכנסיים הללו של פרעה מלך מצרים הם. תמה האנטיקווריון ואמר לו: מניין לך? החזיר לו הלה: סימן מובהק יש לכך. שלח נא ידך וגע במכנסיים, אם לא מיד תמצא את המכּה השלישית של פרעה…

2865 ההוא שנכנס לאפותיקה: אבקה לפישפשים הוא מבקש. שאל האפותיקר: כמה? החזיר הלה: השד יודע אותם ככוכבי השמים לרוב…

2866 ההוא שנכנס לאפותיקה וביקש אבקה לפרעושים. שאל האפותיקר: בקופסה או בתיקית? פתח הלה צווארון חלוקו ואמר: למה לי קופסה, למה לי תיקית? לכאן!…

2867 ההוא שהיה מהלך בשוק ושואל: רבותי, שמא אתם יודעים מקום לקנות פישפשים? תמהו הכל ושאלו: סחורה יפה זו למה לך? החזיר הוא: דירתי אני מפנה, ולפי החוזה שביני ובין בעל-הבית חייב אני להחזירה לו כשהיתה…

2868 שניים טיילו יחדיו ברחוב, והיה אחד מהם מהלך ומגרד ראשו וכל גופו. נזף בו חברו ואמר לו:

כיצד אין אתה בוש להתגרד לעיני כל ישראל? החזיר לו הלה: בבקשה ממך, הנח לי התענוג היחידי שיש לי בעולם…

2869 חובשי בית-המדרש ישבו ודנו: מה טעם נהגו ישראל ליטול את הציפורניים דווקא ערב-שבת? הסביר החריף שבהם: למה ניתנו ציפורניים לאדם? להתגרד בהן. ואילו ערב-שבת נכנס כל אדם למרחץ, רוחץ כל גופו ולובש חלוק נקי, – ומה צורך יש בציפורניים?…

[א]

2870 ילד קטן היה רבי־רבי השל וכבר נודעה חריפותו המרובה.

אמר לו אביו:

בוא וראה, מה ביני לבינך. אני ­– שנה שלימה עברה על נעלי עד שנקרעו, ואילו אתה – רק חצי־שנה עברה על נעליך וכבר נתמהו ונקרעו.

החזיר לו הילד:

אבא, מה תימה יש כאן? מקום שאתה פוסע ברגליך הגדולות שתי פסיעות, אני צריך לפסוע ברגלי הקטנות שתי פסיעות…

2871 פעם אחת, במוצאי־שבת, כשהיה עדיין רבי־רבי השל ילד קטן, אמר לו אביו:

הש’ילי בני, צא הבא יין להבדלה.

שאל הילד:

ממון היכן?

החזיר לו אביו:

מה רבותה היא להביא יין בממון? צא והבא בלי ממון.

יצא הילד וחזר והביא בקבוק־ריק. תמה אביו:

בקבוק ריק למה לי?

החזיר לו הילד:

מה רבותא היא למלא את הכוס מבקבוק מלא? קום ומלא אותה מבקבוק ריק…*

2872 בילדותו לא היה רבי־רבי השל זריז לתפילה בציבור. פעם אחת אמר לו אביו:

כל המשכּים לבית־הכנסת לתפילה, הקדוש ברוך־הוא מזמין לו מציאה. הנה זהוב, שמצאתי היום בחצר בית־הכנסת.

החזיר לו הילד:

אדרבה, כל המשכּים לבית־הכנסת לתפילה הקדוש ברוך־הוא מזמין לו הפסד, שכּן מי־שהוא אבד לו בחצר בית־הכנסת זהוב זה שמצאת…

2873 רבי־רבי השל שב מן “החדר” רעב, ושמו לפניו על השולחן ראש וזנב של דג מלוח. אכל ולא אמר כלום.

למחר, כשעמד לתפילה של שחרית, הסמיך “מה טובו” ל“עלינו” רקק ונפטר מן “הסידור”, נזף בו אביו:

הש’לי, מה תפילה היא זו?

החזיר הילד:

אם ראש וזנב משמשים דג שלם, דין הוא ש“מה טובו” ו“עלינו” ישמשו תפילה שלמה…

2874 רבי־רבי השל נכנס למטבח ומצא ברווז צלוי מוכן על הכירה לסעודה. מיד טרף רגל אחת ואכל. נודע הדבר, וכשישבו לאכול והוגש הצלי לשולחן, אמר לו אביו לרבי־רבי השל:

השל’י, שמא אתה יודע, היכן היא רגלו השנייה של הבּרווז?

השיב הילד:

שמא לא היתה לו לברווז אלא רגל אחת?

למחר יצאו שניהם, האב והילד, לטייל. הגיעו לשפת יאור וראו ברווז עומד על רגל אחת, ורגלו השנייה מכונסת לו אל תחת כּנפו.

אמר הילד לאביו:

אבא, הנה עוד ברווז, שאין לו אלא רגל אחת.

הרים האב חצץ וזקרו בברווז, ומיד הוציא העוף רגלו השנייה מתחת כנפו וברח בשתי רגליו. אמר האב לילד:

עכשיו אתה רואה, ששתי רגליים לו, ולא אחת.

החזיר לו הילד:

אילו כך עשית לבּרווז של אתמול, ודאי היתה נמצאת גם לו רגל שנייה…

2875 רבו של רבי־רבי השל הוכיחו ואמר לו:

גרוע אתה מן היצר הרע. יצר הרע עושה מה שמוטל עליו ומביא את האדם לידי עבירה, ואילו אתה מסתלק מן המוטל עליך ואין אתה עוסק בתורה.

החזיר הילד:

רבי, מה דימיון הוא זה? יצר הרע אין לו יצר הרע,

2876 ילד ישב לפני רבו לסדר פרקו כהלכה. כעס הרב ואמר לו:

בגילך כבר היה מקומו של רבי־רבי השל בישיבה של גדולי־התורה.

החזיר לו התלמיד־הילד:

ובגילך, רבי, כבר היה מקומו של רבי־רבי השל בישיבה של מעלה…

2877 קונדס חריף היה אפרים גרדינר בילדותו. שאלו לו:

ילד, מה שמך?

השיב אפרים:

שמי כשם אבי.

חזרו ושאלו לו:

ומה שם אבי־אביך?

השיב אפרים:

שמו כשמי.

שאלו לו שוב\ף

מה שם קוראת לך אמך, כשמזמינה אותך לסעודה?

החזיר אפרים:

מימי לא חיכיתי עד שתקראני אמי לסעודה: תמיד אני מקדים והולך…

2878 בילדותו לא היה רבי חיים סולוביציג זהיר בנקיות ידיים. הוכיחה אותו אמו ואמרה לו:

שמא ראית לאמר ידיים מזוהמות כידיך?

החזיר לה הילד:

אני לא ראיתי; אמא שלך ראתה…

2879 כשהיה רבי חיים ילד בן שמונה אמר לו רבי יוסי־בר אביו:

קיימא לן: “מחשבה טובה מצרפה (הקדוש ברוך־הוא) למעשה” ¹. נמצא, שאם עלתה במחשבה לפני קושיה טובה הרי זה כאילו הקשיתי. וכיון שכּך, תרץ נא לי אותה.

החזיר לו הילד:

תירוץ טוב עולה במחשבה לפני, והרי זה כאילו תירצתי…

2880 בימי “הבהלה” ² בא אורח לעיירה וראה: ילד וילדה מישראל מצחקים בעצם היום ברחוב. ניגש האורח אל הילד ושאל לו:

מה לך, בני, שבשעה זו, בעצם היום, אין אתה יושב ב“חדר” ואתה מתבטל מתלמוד תורה?

השיב הילד:

אתמול נשאתי את זו לאשה, ואני פטור מן “החדר”.

חזר ושאל האורח:

אם בעל לאשה אתה, מפני מה אין אתה לובש מכנסיים על בשרך?

החזיר הילד:

אתמול נכנסתי אני לחופה ולבשתי מכנסיים; היום נכנס אחי הקטן לחופה, והוא לבש המכנסיים שלי…

2881 מלמד־דרדקי שונה לתמידיו את הכתוב “לזאת יקרא אשה”³ ומבקש, שהתלמיד היושב ראשון לידו יתרגם ליודית מלה במלה. התלמיד מתקשה בפירוש המלה “אשה” והמלמד מרמז לו ואומר:

משיש כבר לאביך, מה שיש גם לי, ועדיין אין לך…

עיניו של הילד עגולות כעיני עגל, ואין הוא מבין את הרמז. דוחפו חברו ולוחש לו:

חמור!… שבר…

2882 ערב־שבת לסדר “שמות” בחן המלמד את תלמידיו בפרשת השבוע ושאל:

ילדים, מי היתה אמו של משה?

השיב תלמיד אחד:

בת־פרעה היתה אמו.

אמר לו המלמד:

שכחת שבת־פרעה ירדה לרחוץ על היאור ומצאה את משה בתיבה בתוך הסוף?

החזיר הילד:

הן, רבי: כך היא אמרה…

2883 לשעבר היו נוהגים לבחון את הבנים הקטנים במה שלמדו במשך השבוע. הבחינה היתה נהוגה אחרי “ברכה” שלפני סעודה שנייה של שבת, ולשעה זו היה המלמד בא לבית האב.

שאל האב את בנו הקטן:

במה היכּה שמשון את הפלשתים?

לא ידע הילד להשיב: שכח. התחיל המלמד לגרד לחיו וזקנו, כדי שמתוך רמז זה יזכור הילד את המעשה של שמשון, והרמז הצליח:

הילד נזכר מיד מה ששכח תחילה, התרגש וקרא:

אבר, עכשיו אני יודע, – בלחי החמור…

2884 מלמד מקריא לתלמידיו:

“והסיר את מוּראתו­ בנוצתה”⁴…

התלמידים מתרגמים אחריו מלה במלה כנהוג:

ויבדיל את הזפק ב… ב…

אין איש יודע פירושה של “בנוצותיה”.

המלמד מבקש להעמיד את הילדים על פירושה של המלה והוא שואל את הגדול שבהם:

מיטה יש לך?

הן, השיב הילד.

וכר יש לך במיטה?

הן.

ומה יש בכר?

בכר? – משיב התלמיד בפשטות. – בכר יש פישפשים…

2885 מלמד מחדד את תלמידיו:

ילדים, מה צורך יש בחתולים?

אין התלמידים יודעים להשיב.

מסביר המלמד:

דרכו של חתול לבער את העכברים. הואיל וכך, עכבר שנפל לתוך קדירה, משליכים אחריו לתוך הקדירה חתול, שיבער את העכבר.

התלמידים שומעים ונהנים.

חוזר המלמד ושואל:

ילדים, מה צורך יש בכבשים?

אין איש יודע.

כדי להעמידם על הדבר, שואל המלמד לאחד מן התלמידים:

הגידה נא, מה גז יש להם לכבשים?

גז־צמר, – משיב הילד.

יפה אמרת, – משבח אותו המלמד. – ומה עושים מן הצמר?

תשובותיו של הילד מסתתמות.

גולם! נוזף בו המלד. – ממה נעשה הכובע שלך?

הכובע שלי? – מתנער הילד. – ממכנסיו הישנים של אבא…

2886 מלמד גער בתלמידו;

מה לך, שאתה מניע ראשך משמאל לימין ומימין לשמאל? שמא בצווארך אתה חש?

התנצל התלמיד:

אמא התקינה לי חזייה ממכנסיו הישנים של אבא ואיני יכול לעמוד מפני ריחה…

2887 ילד בּישר לחברו:

הרבי מת!

לא נגהו פניו של השני, והא השיב:

מה בכך? יקום רבי אחר במקומו. הלוואי וימות “החומש”…

2888 תלמידיו של מלמד הגיעו לפרקה של גמרה, וכנהוג התחילו מ“ביצה”. הקטן שבהם לא תפס כל אותו המעשה של מחלוקת בית־שמאי ובית־הלל, – וחבטו המלמד. התחמק הילד מן “החדר” ושב לביתו בוכה ומתייפח. הרגיש בו אביו ואמר לו:

למה תבכה?

געה הילד בבכי והשיב:

בביתו של רבי הטילה תרנגולת ביצה… בציציותי אני נשבע לך, אבא, שלא ראיתי לא את התרנגולת ולא את הביצה, והרבי מתאנה לי, חובט ומכה…

2889 נולד בן־זכר ובאו ילדים מן “החדר” ל“קריאת־שמע”⁵. גמרו לקרוא וחלקו להם סוכּריות, קליות ואגוזים, כנהוג. אחד מן הילדים הצניע בכיסו כל מה שקיבּל, וחזר ופשט יד. אמרו לו: יד זו על שום מה? כבר קיבלת חלקך משלם.

החזיר הילד:

שמעתי, שתאומים נולדו כאן…

2890 ילדים ישבו ודנו בחבורה:

מהיכן ילדים באים לעולם?

אמר ילד אחד מן החבורה:

אבא יש לו בית־חרושת, ושם עושים אותם.

אמר ילד שני:

אבא יש לו חנות, ושם קונים אותם.

נענה ילד שלישי ואמר:

אבא שלי אין לו לא בית־חרושת ולא חנות, בעצמו הוא עושה אותם…

2891 מורה של בית־ספר עממי הוליך את תלמידיו למוזיאון. למחר ביקש לבדוק את התלמידים, מה קלטו מתוך התמונות והפסילים שראו, ושאל לאחד מהם:

איבאנוב, מה דבר יפה מצאת בּוונוס, שראינו אתמול במוזיאון?

השיב איבאנוב:

אדוני המורה, ברכיים יפות מצאתי בה.

גער בו המורה:

מנוול!.. מחר תבוא אלי עם אביך… ואתה, גינצבורג, מה דבר יפה מצאת בה?

החזיר גינצבורג:

אדוני המורה, מחר אבוא עם אבא ועם אמא ועם כל המשפחה…

2892 בבית־ספר עממי, בשעת שיעור של אריתמטיקה.

המורה קורא לתלמיד אחד ושואל:

חייב הייתי לאביך מאה רובל ושילמתי לו שלושים – כמה אני חייב לו עתה?

חוזר התלמיד ושואל שאלה במקום להשיב תשובה:

אדוני המורה, שובר לשלושים הרובל קבלת?

משיב המורה:

לא, לא קיבלתי.

פושט התלמיד:

הרי אתה חייב לו מאה רובל.

כועס המורה:

הדיוט! אפילו חשבון פשוט כזה אין אתה יודע.

מחזיר התלמיד:

אדוני המורה, אני יודע את החשבון, אבל אינך יודע את אבא…

2893 המורה שואל לתלמידיו:

ילדים, מדוע אילמים הם הדגים? איבאנוב!

איבאנוב אינו יודע להחזיר תשובה.

ווסילייב! – קורא המורה.

ווסילייב אינו יודע להחזיר תשובה.

ואתה, אפשטיין? – שואל המורה.

מחזיר אפשטיין:

אדוני המורה, אתה יכול לדבר טבוּל־ראש?…

2894 ילד שב לביתו מבית־הספר ומצחו פצוע ושותת דם. ראהו אביו וגער בו:

מזיק, עם מי נאבקת שוב, כי פצעוך?

כּיחש הילד והשיב:

איש לא פצעני… בּשיני נשכתי מצחי.

גיחך האב:

כיצד הגעת בּשיניך למצחך?

השיב הילד:

על כיסא עליתי…

2895 דוֹד חרוּמף עתיד לבוא מחר. אמרה האשה לבעלה: חוששני, שהילדים יסיחו על חוטמו של הדוד ויכעיסוהו.

התחכם האב והזהיר את הילדים:

מחר יבוא אלינו דוד. על חוטמו אסור לדבר!

למחר בא הדוד, וכשהגיעה שעת הסעודה ניגש יחד עם כל בני הבית אל השולחן. נעץ בו קטון הילדים עיניו ואמר:

אבא, למה אמרת, שאסור לדבר על חוטמו של הדוד? אין לו חוטם כלל…

2896 ילד לקח מן החנווני קופסת גפרורים. לאחר שעה קלה חזר ובא:

אמא מחזירה את הגפורים. אין הם נדלקים.

נטל החנווני אחד מתוך הקופסה, שיפשפו במכנסיו – ומיד נדלק. לקח הילד את הגפרורים והלך.

לא היו רגעים מעטים ושוב בא: אמא אומרת, שאין לה פנאי לבוא כל שעה אליך להדליך גפרור במכנסיך…

[ב]

2897 ילדי תל־אביב ישבו ודנו בחבורה:

מה זה שלג?

אמר אחד מן החבורה: שלג הוא סוכּר.

קיפּחו ילד שני: חמור! שמא שמעת מימיך על אדם שותה טה בשלג?

שאל הראשון:“אלא מה זה שלג?”

אמר השני: שלג הוא קרח.

קיפּחו הראשון:

טומטום! קרח יש רק בקיץ ומוכרים אותו בכסף…

2898 ילד תל־אביבי קורא לחבריו:

בוא ונלך לראינוע!

הלה מסרב ומחזיר:

אין לי פנאי. אני צריך לעזור לאבא להכין את השיעורים שלי…

2899 בכיתה הראשונה של בית־הספר בתל־אביב קורא המורה: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”…

מפסיקו ילד אחד ושואל:

ומי ברא את חוץ לארץ…

2900 ציפורה כץ (בת שלוש וחצי) מטיילת עם מרים ברוכוב בשבת בנחלת בנימין. ראתה את המכבש הגדול של תל־אביב עומד בּפּינה, מכוסה רדד ופרוּש מעבודה, ושאלה:

מדוע הוא עומד כך?

הסבירה לה מרים:

שבת היום.

הירהרה ציפורה ושאלה:

מרים, אם יעבוד היום – יהיה גוי?

2901 דינה (בת חמש ומקצת) אינה יודעת אלא עברית. בבית הוריה מדברים עברית, וליודית קוראים שם ז’רגון".

מי־שהוא פונה אליה ומדבר יודית. דינה מקפידה ואומרת:

אני לא ז’רגוניה, אני עבריה…

2902 לשון־דיבורים של האב והאם־עברית. בר־כוכבא בנם (כבן חמש) אינו יודע אלא עברית. לפני זמן מועט עלו סבא וסבתא מפולניה לתל־אביב, לשונם יודית.

בר־כוכבא מקשיב ומקשיב לשיחתם של הזקנים; אין הוא מבין כלום ואומר לאביו:

אבא, כשתהיה זקן, לא אבין מה שתדבר.

תמה האב:

מדוע?

מסביר לו בר־כוכבא:

כשתהיה זקן תדבר יודית…

2903 ילד תל־אביבי כבן חמש מספר לחברו בן־גילו:

אתמול היתה בשכונת הצפון שלנו שריפה. הכל רצו וצעקו: שריפה, שריפה!" רצה גם הזקנה שלנו וצעקה: “פּוֹדזר! פּוֹדזר”! ⁶

ואיני יודע מה זה…

2904 שאל ילד תל־אביבי כבן חמש את חברו בן־גילו:

אתה יודע מה זה מוות?

החזיר לו חברו:

ודאי אני יודע. תחילה נולדים, אחר־כך הולכים לגן־ילדים ולגימנסיה. אחר־כך מתחתנים ונעשים אבא ואמר, סבא וסבתא. ואחר־כך מתחילים לדבר יודית – ומתים…

2905 למחרת “העדלידע” של פורים בתל־אביב סיפּרה עליזה משנזון (בת שש):

אתמול ראתה בתהלוכת הילדים מרקיז ומרקיזה.

אני שואל אותה:

את יודעת, מה פירוש מרקיז ומרקיזה?

היא משיבה לי בנעימה של ביטחון גמור:

ודאי אני יודעת: הוא מרגיז אותה, והיא מרגיזה אותו…

2906 עליזה ישבה על הקרקע ישיבת ישמעאלים – כשרגליה מכונסות אל תחתה. קהתה עליה רגל אחת, כשהיא קמה וברגל הקהה התחילה מרוצת הסם, קפצה על רגלה השנייה ואמרה לאומנתה:

אוי, הדסה יש לא גאזוז ברגל…

2907 בליל ראשון של חנוכה הסתכלה יהודית אינהורן (בת שש וחצי; תל־אביב), כיצד מדליק אביה את הנרות. למחרת כשהיטיב האב את הנרות להדלקה, קפצה ואמרה:

אבא, היום אני אדליק. אני יודעת גם לברך.

לקחה את השמש, הדליקה ובירכה בשם ומלכות:

אשר ציוונו⁷ להדליק שני נרות של חנוכה"…

2908 אני מטייל ברחוב עבודה בתל־אביב ומקשיב לשיחתן של ילדות בנות שבע־שמונה. הגדולה שבהן, ילדה תימניה כבת עשר, מספרת:

היא לומדת גם רש"י.

ילדה אחרת מן החבורה שואלת:

מה זה רש"י?

מסבירה התימניה:

“לשון כזו”. דומה מאד לעברית…

[ג] ⁸

2909 עמוס (בן אחת וחצי; דגניה) עומד בחצר. תרנגול פורש כנפיו וקורא:

קו – קו – ריקו!

נענה אחריו עמוס:

עוד!…

2910 יעל (בת שלוש; קבוצת חפצי־בה) רוצה, שילבישוה גם היום את השמלה, שלבשה בשבת. מסבירים לה:

כאן, בקבוצה, נוהגת שותפות בכל דבר. אותה שמלה, שהיתה שלה בשבת, של ילדה אחרת היא היום ולהיפך.

תמהה יעל ושואלת:

והראש שלי, של מי הוא היום?

2911 ראשון במאי רחצו הילדים ראשונה בבריכה.

עם ערב שאלו להם:

מה חג הוא היום?

החזירה לאה (בת שלוש; קבוצת בית־אלפא):

ראשון למים…

2912 ילדה תל־אביבית (בת שלוש וחצי) הקיצה עם הנץ החמה וקראה לאמה:

אמא, קומי! כבר הדליקו את השמש…

2913 תייר גיבּח בא לעין־חרוד. נשא אליו ילד מילדי הקיבוץ (בן שלוש וחצי) ראשו וקרא:

איש, איש, איפה אתה נגמר?…

2914 אדם נכנס לגן־הילדים בקבוצת בית־אלפא. שאלה אותו רינה (בת שלוש וחצי):

אבא של מי אתה?

השיב האיש:

אני אין לי ילדים.

ליגלגה עליו רינה:

הה, עצלן…

2915 מוטק (בן שלוש וחצי; קבוצת דגניה) השתובב יותר מכפי הרגיל.

אמרו לו: בּלול יושיבוך.

השיב מוטק:

טוב. אשב בלול. אבל ביצים לא אוכל להטיל…

2916 לגן־ילדים בתל־אביב הודיעו על מות ביאליק. נענתה שושנה _(בת ארבע) ואמרה:

כל־כך צעיר וכבר מת. רק לפני שנה היה יום־הולדת שלו…

2917 צחיק (בן ארבע; תל־אביב, שכונת ברוכוב) עשה דבר שאינו הגון. אמר לו אביו:

אם תעשה שוב כך, לא אהיה אבא שלך.

החזיר צחיק:

קיבלת עליך להיות אבא שלי – תהיה…

2918 ילדה חיפנית (בת ארבע) מספרת ואומרת:

אני יודעת, אימתי יום כיפור: כשאוכלים בבית ולא בגזוזטרה…

2919 שלמה (בן ארבע; ג’ורג’י; ירושלים) ראה בחלון ראוה ביוסט של גבר. נענה ואמר:

זה אבא טוב… אין לו ידים… אינו יכול להכות…

2920 שאל יואב (בן ארבע; קבוצת כפר גלעדי) את אביו:

אבא, אם ירד גשם וגשם – ישארו עוד שמים?…

2921 כחום היום מתחנן יצחק’לי (בן ארבע; קבוצת גשר) אל המטפלת בפעוטות:

תקררי לי את השמש…

2922 ילד (בן ארבע; נתניה) רואה בשדה חמור בן־יומו ותמה תמיהה גדולה:

קטן כזה – וכבר חמור!…

2923 לפנות ערב, אחרי העבודה, נכנסים האבות לבית התינוקות של הקבוצה לראות את הילדים. הפעוטות שמחים ורוקדים כנגדם ושואלים לאיש ואיש:

“אבא של מי אתה? אתה אבא של מי?”

פעם אחת נכנס רווק. התחילו הפעוטות רוקדים כנגדו ושואלים, אבא של מי הוא. נענה אחד מהם ואמר:

לא, לא; הוא אבא של לא־כלום…

(כך רשומים הדברים בפנקסי. הגברת מיזל רשמה בקיצור: “ילדים בני ארבע־חמש בקבוצת השרון קוראים לרווקות: ‘אמא של אף אחד’ לרווקים: ‘אבא של לא־כלום’”.

2924 דניאל (בן ארבע וחצי; קבוצת גן־שמואל) השתובב והפריע את העובדים מעבודתם. אמר לו אחד מהם בלשון של איום:

ומה יהיה, אם אתיר חגורתי?

החזיר דניאל:

יפלו לך מכנסיך…

2925 גבריאל (בן ארבע וחצי; קבוצת בית־אלפא) ראה ראשונה את הים כּנרת. השתאה מאד ואמר לאמו:

אמא מה זה? השמים ירדו פה לארץ?…

2925 שאלו ליונתן (בן ארבע וחצי; שם):

מאין אתה?

החזיר יותנן:

אמא מרוסיה, אבא מפולניה, ואני – מן הבטן…

2927 בגן הילדים של כפר־חסידים סיפרה הגננת על הכותל המערבי. הקשיב יונתן (בן ארבע וחצי), שמח ואמר:

עכשיו, כשיבנו בית־המקדש, צריך יהיה לבנות רק שלושה קירות…

2928 שאל יצחר (בן־חמש; תל־אביב ) לאביו:

אבא, מי זה מלך המשיח?

אמר לו אביו:

כשיהיו כל האנשים טובים וישרים, יבוא מלך המשיח…

לא קיבּל יצחק ואמר:

חכם! אם כל האנשים יהיו טובים וישרים – למה לו לבוא?…

2929 ילדי עין־חרוד הסתכלו בלול וראו: הרבה עופות נצטפפו בפינה אחת…

הנמיכה עמליה (בת חמש) קולה ואמרה בנעימה של כבוד:

ש… ש… ש… אצלם עכשיו אסיפה…

2930 כשהגיעה הידיעה על מות ביאליק, סיפרו עליו שניים מילדי דגניה (בני חמש), ושאל אחד לחברו:

אתה יודע, למה היה שמו ביאליק?

אמר השני:

איני יודע.

הסביר הראשון:

משום שהוא כתב שירים…

2931 ברוך ונחום, מילדי הגליל, דומים זה לזה. פגשה אשה מבנות המקום אחד מהם ואמרה לו:

שלום, ברוך!

החזיר הלה (בן חמש):

אני לא ברוך, אני נחום. ברוך יש לו כיס במכנסיים…

2932 גבּי (בן חמש; קבוצת גן־יבנה) מנסה לכתוב אותיות וגם צירופים של הברות.

אמרה לו אמו:

גבּי, כתוב “אמא”.

סירב גבּי והחזיר:

הנייר קטן כל־כך, ואת גדולה כל־כך…

2933 משה – בן שש, מילדי חיפה. סבו לימדו לברך על הפת: “המוציא לחם מן הארץ”. למחר נתנו לא ביצים לאכול. פתח ובירך בקול רם ובמורא־שמים:

“ברוך אתה, ה' אלהינו מלך העולם, המוציא ביצים מן העוף”…

2934 שניים מילדי דגניה (בני שש) עמדו והסתכלו בטראקטור כשהוא עובד. אמר אחד לחברו:

הטראקטור יש לו הגה.

החזיר השני:

אף אני יש לי הגה.

שאל הראשון:

איפה? הראה!

פתח השני פיו, חזר וסגר ואמר:

פה, בפי, יש לי הגה. המורה אומרת לי תמיד: “יואב, אל תוציא מפיך הגה!”…

2935 אורחת באה למושב כפר־יהושע. ראה אותה חסי (בן שש) מתפדרת ואמר לה:

תשימי זבל יותר, ויהיה לך יבול…

2936 ערב חנוכה באה לעין חרוד בחורה תל־אביבית, כולה כחל ושרק.

זקף בה ילד עין־חרודי (כבן שבע) עיניו, ואמר לאמו:

אצלנו חנוכה היום, ובתל־אביב עושים כבר פורים…

2837 משיחתם של שני ילדים בני שבע וחצי (תל־אביב):

ילד ראשון: היום כ"ף תמוז של הרצל.

ילד שני: כ"ף תמוז של אחד־העם – בחורף.

2938 סעדיה – בן־שבע וחצי, תימני (תל־אביב). אחיו הקטן חולה מחלה מסוכנת. פגשה אותו “האחות” ושאלה:

סעדיה, מה שלום אחיך? הוא חי?

ככה… קצת חי…

2939 אריה (בן שבע וחצי; עין־חרוד) חולה. הביאוהו לבית החולים ו“האחות” שואלת לו:

מה שמך?

אריה, משיב החולה.

ומה שם המשפחה של אבא? – שואלת “האחות”.

אריה מסרב להשיב ואומר:

תרשמי אותי על שם אמא.

“האחות” תמהה:

אבא אין לך?

נענה אריה:

יש לי גם אבא. אבל זה לא שייך לו: הוא לא ילד אותי…

2940 בבית־ספר בחיפה. המורה מקריא מתוך “פרקי־אבות”:

“אם אין קמח”⁹…

מפסיקו דניאל (בן תשע) ומסיים אחריו:

… אין לחם…

(כמה וכמה בדיחות, המסודרות בפרק זה ושלאחריו, מקומן אם בכרך ראשון ושני ואם בפרקים הקודמים של כרכנו. ולמה נסדרו כאן? – מיעוטן נשמטו על־פי מקרה ממקומן הראוי להן, ורובן באו לידי לאחר שכבר נדפסו כרך ראשון ושני וגם הפרקים הקודמים של הכרך שלפנינו).

[א]

2941 חקרן מפורסם מחקרני ישראל היה אומר: איזהו גיבור? מי שידיו קשורות, והוא מדבר… [נוסח אחר: …– איזהו גיבור? מי שידיו קשורות, ואף־על־פי־כן הוא מדבר בהן…]

2942
ספינה נטרפה בים, ולא ניצלו אלא שני יהודים. כשהגיעו למקום־ישוב ועלו מן המים, תמהו הכל ואמרו: הרי שחיינים, שאין דוגמתם בעולם! הניע אחד משני היהודים הללו ראשו ואמר: שחיינים? חלילה! אמרו לו: אלא כיצד ניצלתם? החזיר הוא: כל אותו הזמן היינו מספּרים והולכים…

2943
אבטומוביל ציפצף לחברו, שהלך לפניו. פירוש: אני מבקש לעבור אותך. מיד נזדקרה יד מתוך האבטומוביל הראשון, מצד ימין. פירוש: הימינה! עד שנשמע לו השני והיטה ימינה, נזדקרה שוב יד מתוך האבטומוביל הראשון – מצד שמאל. פּירוש: השמאילה! קפץ הנהג של האבטומוביל השני מדוכנו וירד לראות, למה סותרים הרמזים זה לזה. נסתכל וראה: שני יהודים יושבים באבטומוביל הראשון, אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל ומספרים זה עם זה…

2944 ההוא שאמר לחברו: משום שאומרים עליך, שאתה בקי בחכמת המכאניקה מה זה טלפון! הסביר לו חברו: טלפון הוא ארון קטן מצומד לקיר. רצונך לדבר, אתה ניגש לארון קטן זה, ביד אחת אתה מגלגל קפיץ העשוי לכך, בשנייה אתה מרים שפופרת התלויה מבחוץ, מגיע אותה לאוזנך – ומדבר… הפסיקו הראשון: לא נהיר לי. כיוון ששתי ידי עסוקות – במה אני מדבר?…

2945 שניים התהלכו יחדיו בשוק ביום־חורף. אמר אחד לשני: תמה אני עליך: בבית לא פסקה שיחה מפיך וכיוון שיצאנו לשוק, מיד נסתתמו דבריך. החזיר לו חברו: חוששני לידי מן הקור…

2946 שאלו לגמגמן: חולשה זו של גימגום מהיכן באה לך? השיב הגמגמן: כשנקראתי לעבודת־המלך וביקשתי להיפטר ממנה, נמלכתי וקצצתי שתי אצבעות מידי הימנית. אמרו לו: מה עניין קיצוץ האצבעות לגימגום? הסביר הגמגמן: אילו קצצתי את היד כּולה, לא הייתי יודע לדבר כלל; עכשיו, שקצצתי רק שתי אצבעות, – אני מגמגם…

2947 קרתני בא לחברו שבכרך. ביקש חברו להנות אותו ואמר לו: בוא ונלך לקירקס. הרבה דברים יפים תראה שם. תראה גם פּנטומימה גדולה. לא הבין הקרתני ושאל: מה זאת פּנטומימה? הסביר לו חברו: פּנטומימה… פּירוש: מדברים כנהוג, אלא שאין אומרים כלום…

2948 מסיפורו של חרד, שאינו מדבר דברי־חול בשבת: הלכתי בדרך ופגע בי איש חזק, ושמו קוזאק. נאהאיקה¹ בידו וחרב בצידו, ואמר לי: “דנגי דאואי!”² – אמרתי לו: “דל אני”³. אמר לי: “קוֹמוּ טי דל?⁴” והיכה אותי עד שיצא דם. צעקתי: “אי, אי, דם, דם”⁵ – אמר לי: “טאק אי גוֹבוֹרי”⁶…

2949 מרשימותיו של בעל־לשון: אדם שדעתו תקיפה כיצד? היום כך ומחר כך. אדם שדעתו קלה כיצד? היום כך ומחר כך"…

2950 ההוא, שהתפאר על בנו בכורו שבעיר אחרת, ואמר: הנאה גדולה יש לי, ברוך השם ממכתביו. אמרו לו: מה חדשות הוא כותב? השיב האב: חדשות לא טובות הוא כותב. אשתקד מתה עליו אשתו והניחה שני ילדים קטנים. עכשיו, הוא כותב, חלה אחד מהם, ואין בידו לרפאותו. לפני שנתיים נשרף ביתו. עכשיו, הוא כותב, הריקו גנבים כל חנותו. אמרו לו לאב: אם כן, מה הנאה יש לך ממכתביו? נשק האב קצות אצבעותיו והחזיר: מה הנאה יש לי? לשון קודש הוא כותב – מתוקה מדבש…

2951 גליצאי עמד ונאם לפני הקהל פולנית. ניגש אליו ראובן־אשר ברודס ולחש לו: נכבדי, למה אתה נואם פולנית ומתוך כך יודעים הכל, שאתה יהודי? מוטב, שתנאם יודית וידעו הכל שאתה גוי…

2952 מבכּירה מבנות עשירים כרעה ללדת והוזמן אליה רופא־מיילד מפורסם. נכנס הרופא לחדר מיוחד, ביקש שיביאו לו טה, הוציא עיתון מכיסו וישב לקרוא ולשתות. עד שישב וקרא נשמעה גניחה מחדרה הסמוך של היולדת: “Oh, mon Dieu!” פתח הבעל דלתו של הרופא: דוקטור!… פטרו הרופא: עדיין לא הגיעה השעה. ושב לכוסו ולעיתונו. שוב עלתה גניחה מחדרה של היולדת: “Oй, Бoженька” התחנן הבעל אל הרופא: דוקטור!… ושוב פטרו הרופא: עדיין לא הגיעה השעה. והזמין כוס שנייה. לא הספיק לגמור כוסו ונשמעה זעקה גדולה מחדרה של היולדת: “אוי, ריבונו של עולם!” וכשחרד הבעל אל הרופא, מצא אותו מוכן ומזומן: עכשיו – אמר, – הגיעה השעה…

2953 אדם נכנס לבית וסיפר: הלכתי בשוק וראיתי מי־שהוא מוטל על הקרקע ורבים מכּים אותו מכות אכזריות. אמרו לו: על מה היכּוהו? השיב המספר: על מה היכּוהו? על ראשו ועל אחוריו, על ידיו ורגליו ועל כל גופו. גערו בו: טיפש!… מה עשה המוכּה? החזיר להם: מה עשה? צעק בקולי־קולות…

2954 הרופא של העיירה היה יהודי, ולשונו – רוסית. אפילו עם זקנים ולידים לא דיבר אלא רוסית. כאילו גנאי הוא לאדם לדבר יודית. לימים בא לשם רופא יהודי חדש, ולשונו – יודית. מיד התחילו החולים פורשים מן הרופא הקודם ודורשים אל הרופא החדש. ראה הלא, שהחולים פורשים הימנו, נמלך והתחיל גם הוא מדבר יודית. אמרו לו לרופא החדש: מעשה ניסים! הרופא הקודם מדבר יודית. נענה הרופא החדש ואמר: חכּו נא מעט ואדובב אותו גם לשון קודש…

2955 גליצאי קרתני בא אל הפוליטיקון הלבובי הידוע הד“ר בּיק, וקרא לו “ד”ר אוכּס”. אמר לו הד"ר בּיק: לא אוכּס שמי, אלא בּיק שמי. החזיר לו הקרתני: ידעתי שאתה מין בהמה, אבל לא ידעתי באיזו לשון…⁷

(עיין כרך ראשון, סימן 1000).

2956 במעמדו של מנדלי מוכר־ספרים התווכּחו על ריב־הלשונות שלנו. תחילה נצטרף גם הוא לוויכּוח. אחר־כך הפסיק דבריו ואמר: למה נתווכּח? שמא אנו יודעים אפילו מה־שהוא על עניינה של הלשון? כלב יודע; אנו אין אנו יודעים כלום. מעשה והלכתי לשוויץ וכלבי עמי. מעבר הגבול פגשתי כמה וכמה יהודים, ולא היתה לי ולהם שפה אחת ודברים אחדים. אני לא הבינותי להם, והם לא הבינו לי. וכיון שכּלבּי פתח פיו והתחיל נובח, מיד החזיר לו תשובה אחיו השוויצי…

2957 כתום ימי הפגרה שב הקאנצלר מקרלסבד, ושאל לו הקיסר: אימתי הוא אומר לפתוח את בית־הנבחרים? השיב הקאנצלר: אם ירצה השם, בין ימים נוראים לסוכּות. נעץ בו הקיסר עינים ושאל: מה לשון היא זו? החזיר לו הקאנצלר: אילו עשה הוד־מלכותו ירח ימים בקארלסבד, היה גם הוא רגיל בלשון זו…

2958 קרתני בן עיירה סמוכה לספר קיבל טלגרמה מחוץ־לארץ: “אומר לנתח לנתח”. ומיד החזיר טלגרמה לחוץ־לארץ: “אומר לנתח לנתח”. בו־ביום אסרו אותו, שמו עליו משמר והביאוהו לג’נדרמיה שבעיר־הפלך. הושיבו ראש הז’נדרמים לפניו ואמר לו: תן תודה, מה כתב־סתרים יש בינך ובין חוץ־לארץ? נבהל הקרתני ושאל: אני? כתב־סתרים? הוציא ראש הג’נדרמים שתי הטלגרמות, הניחן על השולחן ואמר: לחינם אתה מיתמם. אין נסתר מנגד עינינו. הטלגרמות הללו מעידות עליך. לא יכול הקרתני להתאפק וצחוק פרץ מפיו: אדוני הראש, אין אתה יודע, במחילת כבודך, לקרוא טלגרמה כהלכה. אשתי חולה, לא עליך, ונסעה לחוץ־לארץ לשאול ברופא מומחה. עכשיו היא מטלגרפת לי, שהרופא “אומר לנתח”, ושואלת: “לנתח?” מיד החזרתי לה טלגרמה: הרופא “אומר לנתח?” – עצתי “לנתח”…

2959 בוועידת השלום של רוסיה וליטה, בשנת 1920, עמדו משני הצדדים יהודים: אדולף יפה מצד רוסיה ושמשון רוזנבוים מצד ליטה. אמר יפה לרוזנבוים: רוצה הייתי לשמוע, מה הם, לפי דעתך, גבולותיה של מדינתכם החדשה. החזיר רוזנבוים ליפה: גבולותיה של מדינתנו קבועים מאליהם. כל מקום שאומרים “שבת שלום” בשי"ן שמאלית – הרי זו ליטה…⁸

2960 ליטאי עלה לארץ־ישראל ונטע פרדס בפתח־תקוה. הגיעה עת הזימור, עמד והשגיח על הפועלים והפועלות. נסתכל וראה: בחורה מן הפועלות נתנה עין בענף אחד ושוקלת בדעתה אם לזמור אותה או לאו. אמר לה: ענף זה צריך להסיר⁹. הינף אחד, והמזמרה עשתה שליחותה, והענף צנח לקרקע. כעס בעל־הפרדס ורגן: בחורה כמותך צריך לאנוס…¹⁰

2961 שני ליטאים עלו יחדיו לארץ, ושניהם מקפידים על הדיבּור העברי. בלילה יצאו לטייל ברחובה של תל־אביב ושמעו: בחורים אומרים זה לזה: חברה, בואו ונעשה סרנדה לכבודה של פלונית. אמר אחד מן הליטאים לחברו: מה זאת שרנדה? החזיר לו חברו: שרנדה פירושה – סיר לילה…¹¹

2962 ההוא שקבל לפני חברו ואמר לו: כל ימי הייתי בקי בלשון־הקודש; עכשיו – הנה עיתון מארץ הקודש, ואיני מבין בו כלום. החזיר לו חברו: אין תימה. אנו רגילים בהברה האשכנזית, ואילו שם נהוגה ההברה הספרדית…

[ב]

2963 מדרש וולוז’יני:

“בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא: ‘לי הכסף ולי הזהב’¹², מיד פתחו כל ישראל פיהם ואמרו שירה: ‘לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד' ¹³”…

2964 אמר בנקאי עשיר לחברו: שמעת מה שעשה לי גזברי המנוול? גנב מן הקופה חמישים אלף וברח. הקפיד חברו והחזיר לו: ידידי, אדם שיש לו חמישים אלף אין קוראים לו מנוול…

2965 שאלו לאייזיק־מאיר דיק: מפני מה עשו ישראל עגל־הזהב במדבר? החזיר אייזיק־מאיר: משום שלא הספיק זהבם עד כדי לעשות שור…

2966 עשיר קמצן הלך למות, קרא לבנו ואמר לו: בטרם אלך ואינני רוצה אני למסור לך כלל גדול, למען ייטב לך כל הימים… דע לך, בני, שבכל העולם כּולו אין דבר חשוב ויקר אלא ממון. והואיל וכך, כל פרוטה שתבוא לידך, כאישון עין תנצרנה, שלא תצא מעמך ולא תהיה לאיש אחר. שמע הבן ושאל: אבא, מה דינה של צדקה לעניים? החזיר החולה: היזהר והיזהר, בני, שלא תפתח ידך לשום עני שבעולם… משולים העניים לעכברים. תתן פרוטה לאחד מהם, ומחר יבואו עליך מחנות מחנות, ותקומה לא תהיה לך מאתם. חזר הבן ושאל: ו“מעות־חיטים” פעם אחת בשנה? החזיר החולה: חלילה וחלילה! עבירה גוררת עבירה. היום “מעות חיטים”, מחר “לחם־אביונים”. מחרתיים “ביקור־חולים” – ואין לדבר סוף. שאל הבן שוב: וחנווני על פנקסו מה דינו? צריך לשלם לו או לאו? החזיר החולה: לא, בני; לא צריך לשלם לו. אל תהי שוטה כמותו ואל תתן ממונך לו. תמה הבן: אבא, תינח צדקה, רשות היא ואין לה תובעים. אבל חנווני על פנקסו יתבעני לדין, ובית־הדין ישלח עושי־דבריו, והם יוציאו רהיטי־ביתי למכירה, ועל־כורחי יגבו את החוב מאתי. התרגש החולה והשיב: פּירוש, גזלנים יבואו עליך ויגזלו ממונך מידך? לנגד גזלנים אין עצה ואין תבונה…

2967 כשמלאו מאה שנה למונטיפיורי (תרמ"ה) הדפיסו חובבי־ציון תמונתו ועשוה הכנסה ליישוב ארץ־ישראל. נמלכו שניים מצעירי העסקנים של חיבת־ציון בפולטאבה והביאו את התמונה לעשיר מופלג וגם “דבר־אחר” מופלג, שמימיו לא נתן פרוטה ליישוב ארץ־ישראל שמא יראה את התמונה, – אמרו שני הצעירים־העסקנים, – וייחם לבו ויקח אף הוא. נסתכל אותו עשיר בתמונה, נענה ואמר: יודעים אתם, רבותי? לדבר חשוב כזה הייתי גם אני נותן – תמונתי…

2968 עיר ואם בישראל נשפטה באש ביום של רוח־סערה. הנשרפים לא הספיקו להציל קטנה או גדולה מן הדליקה, ומאות משפחות הגיעו עד כיכר לחם. מיד קראו הרב והפרנסים של העיר הסמוכה אסיפה, כדי להחיש עזרה לשכנתם האומללה. באו רבים אל האסיפה, והכל תמהו: הגביר “רבי קורח” קופסתו המלאה סגורה ומסוגרת תמיד בפני כל דבר שבצדקה; עכשיו בא גם הוא לאסיפה! ישבו הרב והפרנסים וסידרו רשימה של מנדבים, וכשהגישו את הרשימה ל“רבי קורח”, שייקוב נדבתו שלו, קם על רגליו, התוודה בפני הציבור ואמר: מורי ורבותי, גלוי וידוע לפניכם, שידי קפוצה ואיני נותן לשום דבר שבעולם. הפעם, כשנודע האסון הנורא, אשר קרה את שכנתנו, הקיץ פתאום יצרי הטוב והקדיש עלי מלחמה קשה, ומנוחה לא ידעתי כל היום: אני איני רוצה ליתן, והוא תובע: “תן, תן!” עד שלסוף כבשתיו, ברוך השם, והחלטתי – לא ליתן…

2969 היה מי שאמר: זה כלל גדול: אדם מישראל כיוון שמגיע לשישים שנה, מיד מוסיפים לו שנים; כיוון שמגיע לאלף שקלים, מיד מוסיפים לו אלפים…

2970 ראה אורי העני, שהכל נוהגים כבוד בעשיר והכל רצים אחריו לעשות רצונו, הירהר ואמר: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, אפילו כותנתו האחרונה, ובלבד שיהיה עשיר…

2971 עני ביקש לקיים מצות גמילות־חסדים, מילא קופסתו טבּק ונתן לכל אדם להריח. נעלבה מצוה זו, עלתה ונשתטחה לפני המקום וקבלה: על שלושה דברים העמדת עולמך: על התורה ועל העבודה ועל גמילות־חסדים. תורה מקיימים הרב ותלמידיו, עבודה מקיימים הצדיק וחסידיו, ואילו אותי פוטר פלוני העני בציבחר טבּק. ניחם אותה המקום ואמר לה: תנוח דעתך, בתי. שובי ורדי לשם ותראי, שהתורה של הרב ותלמידיו והעבודה של הצדיק וחסידיו אינן שוות ציבחר הטבּק של אותו עני…

2972 ערב־שבת סמוך לחשיכה ישבו כפרי ואשתו על התיתורה שלפני ביתם ופניהם עגומים: לא זימן להם הקדוש ברוך־הוא אורח לשבת. עד שהם יושבים ומצטערים, נשאו עיניהם וראו: הלך זקן בא. מיד רצו לקראתו והפצירו בו: אל נא תעבור מעלינו. אלהים שלחך אלינו. אתנו בביתנו תשבות. נענה להם ההלך הזקן ושבת בביתם. כל אותו היום לא זזו מלחבבו, האכילוהו, השקוהו וגם מיטה הציעו לו כיד המלך. לאחר ההבדלה ביקשו לעצור אותו, כי ילון גם הלילה בביתם, ולא נענה להם: לדרכו הוא אץ. קודם שנפטר מהם אמר לבעל־הבית: בשכר מצוה גדולה זו של הכנסת אורחים, החביבה עליך, יתברך בידיך המעשה הראשון, אשר תעשה אחרי לכתי מעימכם, ושיפעו לא יחדל ימים ושנים. לאחר שיצא הזקן, אמר הכפרי לאשתו: יודעת את, מי היה זקן זה? אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, ומובטחני, שברכתו תתקיים. שמעה האשה ואמרה: אם כן, שב תיכף למנות מעות. החזיר לה הבעל: עתה ידעתי, כי אשה חכמה את. אצא לקטנים, ומיד אשוב לעשות כאשר אמרת. אמר ועשה: יצא לחצרו ועמד לקטנים – ועדיין הוא עומד…

2973 ההוא שאמר למשכיל המפורסם שבעירו: בשביל שמשכיל אתה ובקי בכל שבע החכמות, מה תקנתו של ברזל, שייעשה זהב? נענה לו המשכיל ואמר: אמנם, גם חכמה זו אני יודע. לך לביתך ושים גרוטאות של ברזל לתוך קדירה רותחת, תוסיף סמנים אלו ואלו ולבשל הכל יחד כך וכך זמן – ויהיו הגרוטאות לזהב טהור. שמח הלה, שנתגלה לו רז גדול, ופנה ללכת לביתו. החזירו המשכיל ואמר לו: אבל היזהר והיזהר, שבשעת בּישול לא תהרהר בּדובּים לבנים. הירהור זה פוגם. רקק האיש ואמר: דובּים לבנים? מה לי ולהם? ומיד מיהר לביתו, גירש אשתו מן המטבח, שפת קדירה על הכירה, הטיל לתוכה גרוטאות של ברזל, הוסיף את הסמנים שאמר המשכיל – ובישל ובישל… שעה, שתיים, שלוש בחש בקדירה הרותחת עד ששטפתו זיעה… לסוף הפך את הקדירה על פיה וקרא: ימח שמו של אותו אפיקורס! מימי לא ראיתי דובּים לבנים אפילו בחלום; עכשיו – גם על הכירה הם מרקדים לפני…

2974 אורח בא לעיר וקבע לו מקום באכסניה. נתוודע אליו בעל־האכסניה, כמנהג בעלי־אכסניה בישראל, ושאל לו: במה הוא עוסק? השיב האורח: חוטמים אני קונה. זה עסקי וזו פרנסתי כל הימים. תמה בעל־האכסניה: מי פתי יסכים, שיטילו בו מום, ואפילו אם יתנו לו מלא ביתו כסף וזהב? החזיר האורח: חס ושלום, שאטיל מום באדם בחייו. חוטם שאני קונה איני נוטלו אלא לאחר מות בעליו. שאל בעל־האכסניה: מה מחר אתה משלם? השיב האורח: מחיר יפה אני משלם. מאה שקל החוטם. נפל בעל־האכסניה על המציאה ומכר לאורח גם חוטמו שלו וגם חוטמה של אשתו. “מה איכפת לו, אם הוא ואשתו יבואו לעולם הבא נטולי חוטם? אין שם לא אכילה ולא שתייה ולא ריחה. ובינתיים יהיו לו בעולם הזה מאתיים שקלים כסף צרוף”. כתב האורח שטר־מכר וחתמו עליו בעל־האכסניה ואשתו. קם האורח והוציא ממזוודתו חותמת של מתכת וליבּנה באש יפה־יפה. אמר לו בעל־האכסניה: למה לך? החזיר האורח: בה אני מחתים מיקחי לשם סימן, שחוטמים אלו ואלו לי הם. נבהלו בעל־האכסניה ואשתו: אוי ואבוי! חתומי חוטם יתהלכו בעולם עד יום מותם. כל רואיהם יכירום ויאמרו: הללו עשו סחורה בחוטמיהם. התחילו מתחננים לאורח ומפייסים אותו, שיבטל את המכירה ויחזיר להם שטר־המכר, ולא נתפּייס להם עד שהשיבו לו כספו והוסיפו עליו גם הקנס, שהותנה בשטר…

2975 קרתני הביא לכרך דגן למכור, וכל היום עסק במכירתו. עם לילה נכנס לאכסניה ללון, ולא מצא מיטה פנויה. אמר לו בעל־האכסניה: בּמיטה מרווחה זו ישן אורח כחוש, לך שכב בה גם אתה. הלך ושכב. והוא עייף ועצביו טרופים, ואין השינה כובשתו. התחיל מגרד אחוריו ומחשב חשבונותיו בעל־פה: הדגן עלה לו בכך וכך; מכרו בכך וכך; נמצא, שהרוויח כך וכך. פתאום נשמע קולו של שכנו למיטה: רבי יהודי, טועה אתה. תמה בעל הדגן, חזר וחישב חשבונו: הדגן עלה לו בכך וכך; מכרו בכך וכך; נמצא, שאינו טועה, והוא הרוויח כך וכך. ומרוב דביקות בחשבון הוסיף לגרד בשתי ידיו מקום שגירד. חזר ונענה שכנו: אף־על־פי־כן טועה אתה, רבי יהודי. דומה אתה, שאחוריך שלך אתה מגרד, ולמעשה אחורי שלי אתה מגרד…

2976 בחור נשא בחורה והפקיד את הנדוניה בבנק. לא היו ימים מרובים והתחיל מוציא פקדונו מן הבנק קימעה־קמעה ומפסידו. לסוף בא ונטל שיור אחרון, וכשנפטר ויצא, נסתכל בּחייל, השומר על הפתח, ואמר לו: יודע אתה? לדידי יכול אתה ללכת הביתה…

2977 בקרון הרכּבת פרץ ויכּוח עצום. הללו שיבּחו את הציונות וגינו את “הבּוּנד”, והללו שיבחו את ה“בּוּנד” וגינו את הציונות. אחד שתק ונענה בראשו גם לאלו וגם לאלו. אמרו לו: ואתה מה, רבי קרוב? ציוני? השיב הוא: לא; אינני ציוני. בונדאי? לא; אינני בונדאי. אלא מה אתה? השתעל היהודי השתקן, נענה ואמר: אני – לווה ואיני משלם…

2978 סוחר סיטוני חינך את בנו בעסקי מסחר ואמר לו: שלח טלגרמה ללקוחנו פלוני בן־פלוני, שעבר זמן־הפרעון של שטרו. נטל הבן טופס של טלגרמה וכתב: “זמן־הפרעון של שטרו עבר. בבקשה לשלם”. קרא האב את הכתוב ואמר לו לבנו: אתה מבזבז ממון לחינם. “זמן־הפרעון של השטר עבר” – למה? מאליו הוא יודע. “בבקשה לשלם” – למה? אלא לשם מה אני שולח לו טלגרמה? שלח לו טלגרמה קצרה: “נו?” עשה הבן כן ושלח את הטלגרמה הקצרה, ולמחר באה מאת הלקוח תשובה קצרה: “שא!”…

2979 ההוא שהתפלל בראש־השנה בדביקות עצומה וצעק בקולי קולות: “אלו ואלו בפצח מפצחים”… היטה אותו אחד מן הציבור ואמר לו: למה תצעק? כלום אתה יודע פּירוש המלים הקשות האלה? החזיר הצעקן: מה לי מלים קשות, מה לי מלים קלות? כל המלים הקדושות משמעות אחת להן: “רבונו־של־עולם, פרנסה אני צריך”…

2980 יהודי חלה והוזקק לניתוח. עלה לשולחן הניתוחים, הרעיפו עליו סם מיישן וציוו עליו למנות. שכב ומנה: אחת, שתיים, שלוש… עשר, עשרים, שלושים… שמונים, תשעים… תשעים ושמונה, תשעים ותשע – רובל…

2981 קירקס בא לעיר ופירסם מודעה רבה בכל השווקים והרחובות: “מחזה נורא, עין לא ראתה! אדם לבוש עור של נמר יכּנס לכלוב הארי ויתגרה בו”. אותו גיבור, שעמד להתגרות במלך היער, יהודי עני היה: חייו מכר לבעל־הקירקס בשכר פרנסה לאשתו וילדיו. הגיעה השעה והאומלל קיבּל עליו את הדין: לבש עור של נמר, פתח כלובו של הארי בידיים מרתתות ונכנס לתוכו ברגליים כושלות. כיוון שהרגיש בו הארי, מיד נזדקף לכל קומתו וזנק אליו. נרתע האומלל לאחוריו וזעק בכל כוחו: “שמע ישראל”!… בו ברגע פירכס הארי בכל גופו ונענה אחריו: “ה' אחד”!…

2982 אמר ראובן לשמעון: זה כלל גדול: אין לך אדם מישראל, שאין לו חבילה של צרות וייסורים משלו. תהה שמעון: כולי האי? עמד ראובן על דעתו ואמר: בוא ואראך. נשמע לו שמעון ושניהם יחדיו יצאו לשוק. פגשו ליהודי ואמרו לו: חבילתך מה? החזיר הלה: אל תשאלו. מר לי מר. אשתי חולה, בתי צמילה, בני בטלים מעבודה, ואני עני ואביון ועלי הם כולם! פגשו ליהודי שני ואמרו לו: חבילתך מה? זעם אותם הלה: הנושים רודפים אחרי ביום, השטרות מנדדים שנתי בלילה, והנה גם אתם באתם עלי! פגשו ליהודי שלישי ואמרו לו: חבילתך מה? תמה הלה: איזו חבילה? נענה ראובן ואמר לשמעון: הרואה אתה? יהודי זה יש לו כמה חבילות…

2983 שאל אדם את חברו: מדוע פניך עגומים? השיב לו חברו: נעלי צרות ולוחצות את רגלי. תמה הראשון ואמר לו: לך וקנה אחרות במקומן. החזיר לו הראשון: אשתי רעה, ילדי חולים, עסקי לקויים, ואין לי הנאה בעולם אלא רגע אחד ביום, כשאני שב לביתי וחולץ נעלי הלוחצות את רגלי. והנה אתה בא ומשיא לי עצה: “לך וקנה אחרות במקומן”!…

2984
יום קיץ. קרון הרכבת מלא אנשים ונשים. האויר מעובּה ומחניק. אשה מתעלפת וגונחת: לא טוב לי! נענה אחריה שכנה, היושב לידה: מי טוב לו בימינו?…

2985 מדוכא בעניות ובצרות היה אורי, ומימיו לא ראה בטובה. הוא היה אומר: שנה־שנה מבקש אני ליטול את נפשי. אלא אני אומר אל לבי: “אורי, למה תמהר? בשנה הבאה יהיה הדבר כדאי עוד יותר”…

2986 פּינסק, מולדת הבּיצות. אחרי הגשם הפך הרחוב כּולו ביצה אחת גדולה, וסבּלים עומדים בשני עברי הרחוב, מעבירים על גביהם את העוברים ושבים ומקבלים חצי־זהוב שכר־טרחה. אשה עשירה, שמינה וכבידה, מיתגרת ומציעה רבע־זהוב. הסבּלים מסרבים. אחד מן החבורה מסכים. נטל רבע־זהוב, הטיל על גבו את האשה, והרי הוא טופח שתי רגליו זו אחרי זו בבּיצה. ליגלגו עליו חבריו הסבּלים: רבע־זהוב שכר־נבילה! פשט הוא את ידו, גילה אחוריה של האשה ופסק להם בקול רם ובשלשלת פסוק שני שבשיר־השירים. נתחלחלה האשה, המוטלת על גבו, וצרחה צריחה חנוקה: מה אתה עושה? החזיר לה הסבּל: למה את חזירה שמינה כל־כך? לאחורי שלי איני יכול להגיע…

2987 ימים ושנים היה גר מחזיר על הפתחים, והכל נתנו לו נדבות בעין יפה. לסוף הוברר, שהוא בנו של ישראל כשר, ומעולם לא היה גוי. הביאוהו אל הרב ונזף בו הרב: רמאי אתה ומלסטם את הבריות. אמר לו “הגר”: חייך רבי, איני יודע על מה אתה נוזף בי ומחרפני. אילו אני ישראל ואבי גוי, יפה הייתי בעיניך. עכשיו, שגם אבי ישראל, הפסדתי?…

2988 עיירה נדונה באש, ושלחו העיירות הסמוכות בגדים וכסף בשביל הנשרפים. בא אחד, שביתו לא נשרף, וביקש שיחלקו גם לו מן הבגדים ומן הכסף. אמרו לו המחלקים: אתה מה עניינך לכאן? ביתך לא נשרף. החזיר הוא: אמת, ביתי לא נשרף. אבל אי אתם יודעים, כמה פחד פחדתי בשעת השריפה…

2989 קבצן עמד ברחוב ופשט את ידו לכל עובר. נענה לו איש אחד, נתן לו “גריבניק”¹⁴ ודרש תשע קופיקות עודף. השיב הקבצן: תיכף ומיד. נטל את ה“גריבניק”, רץ והביא עוד תשעה קבצנים ואמר למנדב: הנה העודף…

2990 עני־קבצן עמד ברחוב ופשט ידו. עבר עליו אדם אחד ואמר לו: כיצד לא תיבוש ולא תיכּלם? אדם בריא שכמותך פושט יד ומבקש נדבות! החזיר לו הקבצן: ואתה מה רצונך? שבשכר פרוטה שלך אעשה בעל־מום?…

2991 עני־קבצן חינך את בנו לעבודת הקבצנות ואמר לו: בני, נקוט כלל זה בידך: די לו לעולמך ב“הן” ו“לאו” בלבד. ישאלוך, אם כבר התפללת, תאמר: “הן”; ישאלוך, אם כבר אכלת תאמר: “לאו”…

2992 עני הידיר עצמו מן האוכל יום תמים, כדי שייכּנס בבטן רעבה לסעודת מצוה בביתו של קרוב עשיר. עם ערב ראה, שאין קורא לו, כי יבוא לסעודה, נמלך ומילא כריסו צנון וחזרת ועלה על משכבו. עד שחטפתו שינה בא משרת של העשיר והזמינו לסעודה. קם והלך לשם. ישבו כל הקרואים ואכלו ושיבּחו: כמה הנאה יש להם מן הבשר והדגים, כמה טובים ויפים המאכלים! ישב ואכל גם העני. על בטן מלאה צנון וחזרת אכל ותמה: כמה משקרים הבריות, כדי לעשות נחת־רוח לעשיר! כמה לא־טובים ולא־יפים המאכלים! כמה אין לאדם הנאה מהם!… (המגיד מדובנה, “אהל יעקב” לפרשת פקודי, עמודים 152־151 דרוש על הכתוב: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע).

2993 ערב־שבת נכנס עני־קבצן לבית־הכנסת להתפלל ערבית, ולא הזמינו איש לסעודת אחרי התפילה. למחר בבוקר נכנס שוב לאותו בית־כנסת, וניגש אליו השמש ושאל, שמא כוהן או לוי הוא, בשביל לחלוק לו עלייה. החזיר לו העני: לא כוהן אנוכי ולא לוי אנוכי; ישראל רעב אנוכי…

2994 ליב’לה גוֹטסווּנדר היה אומר: כמה וכמה דברים נתן הקדוש ברוך־הוא לעשיר בשביל פסח: מצה ושומן וביצים שופרי שבשופרי, בשר ודגים מובחרים שבמובחרים, יין משומר שבמשומר. שלושה דברים נתן הקדוש ברוך־הוא גם לעני בשביל פסח. ואלו הם: פה לאכול, אצבע לעשר מכות וצד שמאל להסיבּה…

2995 אמרו עליה על אניקשט:¹⁵ אניקשט כולה דלים־גאים. דלים על שום שאניקשטאי מפרנס כריסו בגריסין “ולא כלום”; גאים על שום שאחרי גריסין “ולא כלום” מחטט אניקשטאי שיניו ברבים, למען יאמרו עליו, שמילא כריסו בשר…

2996 אמר יהודי לחברו: בדקתי ומצאתי, שאין אנו אלא אומה שלימה של פאקירים. תמה הלה: כלום הודים אנחנו? הסביר לו הראשון: לא הודים, אלא יהודים אנחנו והיא הנותנת: כּולנו קבורים באדמה, ומוּת לא מתנו…

2997 ההוא שכּלתה לו פרנסתו, נמלך וקנה חלף, יצא ליער ונעשה גזלן. ראה הלך בא, העמיד חלפוֹ כנגדו וצעק: ממון או דמים! אמר לו ההלך: שמא רוטשילד אני, שמא ברודסקי אני? עני־קבצן אני, משאיל על הפתחים מעיר לעיר, ומה ממון יש לי? נח רוגזו של הגזלן ואמר: ממון מרובה לאו דווקא. דיי ב“גריבניק”. אמר ההלך: מילתא זוטרתא! על עשרים פתחים אני צריך להחזיר עד שאני מכניס “גריבניק”. אמר הגזלן: אם לא “גריבניק” – תן סיגריה. מן הבוקר עד עכשיו לא טעמתי טעם עישון. אמר ההלך: איני מעשן. אמר הגזלן: אם־כן, תן ציבחר טבּק להריח. אבא, עליו השלום, היה אומר: אין לך תרופה יפה לחלישות הלב מציבחר־טבק. הוציא ההלך קופסתו מכיסו, פתחה והגישה לגזלן. הריח הגזלן אחת ושתיים והתעטש אחת ושתיים ושלוש. נענה ההלך ואמר: לרפואה שלימה ולאריכות ימים! החזיר הגזלן: לחיים ולשלום! ונסתלקו זה מזה באחווה ורעות…

[ג]

2998 חול־המועד סוכות תפסו לאחד, שנכשל באשת־איש, והביאוהו אל הרב. צעק הרב: פוקר, מופקר! בעוונך ילדים קטנים מתים. רוצה אתה בעבירה – לך ואכול חוץ לסוכה. אבל – אשת־איש!…

2999 בעל־עגלה נתן עינו באשת־איש, ומכאן ואילך לא הירפּה יצרו הימנו. ראה, שהוא יורד לבאר־שחת, הלך אל הרב ושאל עצה מפיו: רבי, מה אעשה ויצרי מתגבר עלי? כּעס הרב כעס גדול וצעק: בּור! עם־הארץ! מה לך וליצר הרע? יצר הרע שליחו של מקום הוא לתלמידי־חכמים, לחשובים ואנשי־מעשה, ולא להדיוטות כמותך. אתה פשוט בעל־תאווה, ולא יותר…

3000 אשה באה אל הרב ושאלה של בשר בחלב בפיה: הבחורה שבביתה נכשלה ונפלה לתוך חבית של חלב, – מה דינה? עיין הרב בדבר ופסק לחומרא ולקולא: החבית – טריפה, הבחורה – כשירה…

3001 שניים באו לרב לדין. מצא אחד מבעלי־הדינין רגע־כושר והניח לו לרב שקל־כסף לתוך ידו. נסתכל הרב במה שבידו ושאל: מה זה? הסביר לו בעל השקל ואמר: רבי, מחר, אם ירצה השם, כשהרבנית תחיה תלך לשוק ותביא צעצוע זה לשם, מיד יתנו לה בשר ודגים וכל טוב. נהרו פניו של הרב ושאל: באמת? החזיר לו הלה: הן, רבי. באמת. פשט הרב את ידו ואמר: אם־כן, תן עוד, תן עוד…

3002 מוכר שטרי־גורלות פגע בכבודו של הרב. זעם הרב וקללו: “יפול מצדך אלף ורבבה מימינך – ואליך לא יגש”…¹⁶

3003 סוחר עשה כמה זמן במדינות־הים ושב לעיירתו. נכנס אל הרב להקביל פניו, ואמר לו הרב: הרבה ניסים ונפלאות סיפרו לי על הנעשה שם, בעולם הגדול, ואני חושש לגוזמאות. לפיכך הייתי רוצה לשמוע דברים מפיך, שאתה איש מהימן. אמר לו הסוחר: אמת, רבי; הרבה ניסים ונפלאות נעשים שם. לספר הכל אי־אפשר. דייך, רבי, שאספר לך קצת מן המקצת. עגלות גדולות מתהלכות שם בכל עיר ועיר ביום ובלילה. סוסים אין להן, בכוח החשמל הן מהלכות. ורגע כמימרה הן מביאות אותך מרחוב אחד לשני. רכבות רצות שם מסוף המדינה ועד סופה ביום ובלילה. אתה עולה לרכבת בגינשפרינג, לאחר שעה אתה נמצא כבר בעיר הבירה, בברלין. טלגרפים עובדים שם ביום ובלילה. אדם כותב כאן מה שלבו חפץ, וכהרף־עין בא הכתוב לעיר אחרת. טלפונים עושים שם שליחותם ביום ובלילה. אדם עומד כאן ומדבר, מהלך ת"ק פרסה מכאן עומד חברו ומקשיב, ובו ברגע מגיע הדיבור מפיו של זה לאוזנו של זה… שמע הרב, נענה ואמר: באמת נסים ונפלאות. ברם, הגידה נא לי, מה אסון קרה אותם שם, בעולם הגדול, שהם אצים, רצים כמטורפים ביום ובלילה?…

3004 ערב יום־כיפור כּרע הרב לפני השמש בשביל לספוק מלקות, כנהוג. נבהל השמש ואמר לו: רבי, כלום אני ההדיוט ראוי לכך? רק אלהים יגדל ממך והוא יכּך…

3005 בשעת בין־השמשות עמד הרב ליד החלון בביתו והוציא ראשו לרחוב. ניגש אליו תלמיד אחד וטפח לו באחוריו. נבהל הרב והיפנה ראשו לראות, מי העז לעשות לו כך. נבהל גם התלמיד והתחילה לשונו מתלבטת: חייך, רבי, שטעיתי… סבור הייתי, שהרבנית היא זו…

3006 הרב הזקן מת. נמלכו הפרנסים והזמינו לדרשה של בחינה רב מן החדשים, וארבעה תנאים היתנו עמו עובר לדרשה: שיהיו דבריו קצרים, שיהיו דבריו מענייני היום, שיהיה חידוש גדול בדבריו ושיהיו דבריו דברי־אמת. שבּת קודם מוסף עלה הרב החדש לבימה, פתח ואמר: מורי ורבותי, אין אני יודע את הפרשה של היום… מיד עלה אחריו לבימה ראש־הפרנסים והכריז: תנו כבוד למורנו ורבנו! בבת־אחת קיים כל ארבעת התנאים, שהתנינו עמו. דבריו קצרים; דבריו מענייני היום הם; חידוש גדול יש בדבריו: רב שאינו יודע את הפרשה של היום; ודברי־אמת בפיו: באמת אין הוא יודע…

3007 מגיד בא לעיר, ולא הניחוהו הגבאים לדרוש בבית־הכנסת הגדול. חלש מחמת צער ועלבון, והזמין אליו רופא ישראל לרפאותו. בדקו הרופא, שמע מפיו מה שעשו לו הגבאים, ואמר לו: חזקה עליך, רבי מגיד, שהכינות דרשה יפה עם הרבה דברי־צחות. ואני להוט אחרי דרשות יפות ודברי־צחות. פתח־נא אפוא פיך והשמיעני דרשתך. שמח המגיד לעשות רצונו של הרופא. התחזק ודרש לפניו דרשתו מתחילתה ועד סופה – והוטב לו. אמר לו הרופא: הנה אתה רואה, רבי מגיד, פּלטת כל הזוהמה שהיתה בך – ומיד הבראת…

3008 מגיד נווד בא לעיר וביקש לדרוש בבית־המדרש הגדול. פּסק לו הגבאי שכר מועט – זהוב וחצי, – והסכים המגיד. עלה לבימה, עטף טליתו, הניח ראשו על ידיו – ונרדם. תמה כל הקהל: מה אירע לו? לסוף התנער המגיד, הרים ראשו, פתח פיו ואמר: מורי ורבותי, חלום חלמתי. עליתי לשמים ונכנסתי לבית־דין של מעלה לראות בדינם של חוטאים. הביאו השמשים חוטא אחד, ולימד עליו הקטיגור חובה: עבר על הלאו של “לא תשקרו”¹⁷. שקלו וטרו הדיינים – ונתחייב החוטא מלקות ארבעים. הוציאוהו השמשים על־מנת לקיים בו דינו, והביאו חוטא שני. קם הקטיגור ולימד עליו חובה: עבר על הלאו של “לא תגנבו”¹⁸. שוב שקלו וטרו הדיינים – ונתחייב החוטא מלקות ארבעים כפולות שתיים. הוציאוהו השמשים על־מנת לקיים בו דינו, והביאו חוטא שלישי – מגיד נווד. קפץ הקטיגור והתחיל מרעיש עולמות: הלה עבר על הלאו של “לא תחללו”¹⁹, את דבר ה' בּזה, דרשתו מכר בזהוב וחצי, – ומיד נתרגשו כל הדיינים ופה אחד הטילו עליו מלקות ארבעים כפולות שמונה… נבהלתי מאד – והקיצותי. והרי אני מתחנן אליכם, מורי ורבותי, חוסו עלי והוסיפו לי שכר דרשה עוד זהוב וחצי, שלא אתחייב, חלילה, גם אנוכי מלקות כפולה שמונה…

(מ' גרינוואלד, “מיטטיילונגען צור יידישען פאלקסקונדע” 1909, עמודים 94־91).

3009 מגיד עמד על הבימה ודרש. פתאום נשמע נחרו של אחד מן הציבור. פנה המגיד לשמש, שעמד לידו, ואמר לו, שיירד ויעיר את הישן. סירב השמש והחזיר לו: רבי מגיד, מה ענייני לכאן? כלום אני יִשנתי אותו? אתה יִשנת אותו, רדה אתה והעירה אותו…

3010 מגיד דרש בגנותם של מחללי שבתות בפרהסיה והיתרה בהם, שבגלל עבירה זו “תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה”. למחר חזר על פתחי נדיבים לקבל שכר דרשה, כנהוג, ולא פסח גם על פתחו של עבריין מפורסם, שהיתה חנותו פתוחה שבעה ימים בשבוע. קיבלו העבריין בסבר פנים יפות, העניק לו נדבה הגונה והחזיק לו טובה על הדרשה, שדרש אתמול. נהנה המגיד, שהחזירו למוטב, וכדי להנות גם אותו אמר לו: אשריך, שאתה חוזר בתשובה. עכשיו זדונות נעשות לך כזכויות²⁰. נענה העבריין ואמר: חס ושלום רבי מגיד. אין דעתי כלל לחזור בתשובה. אלא מחמת דרשתך היפה ודאי יחזרו בתשובה חנוונים אחרים, ונמצא אני נשכר: לפחות יום אחד בשבוע לא יתחרו בי…

3011 מגיד דרש בשבת בגנות הממון. סיים ואמר: ממון אינו אלא אשפּה. למחר בא לאחד מעשירי העדה לבקש מאתו נדבה. אמר לו העשיר: איה פיך? אתמול אמרת, שממון אינו אלא אשפה. החזיר לו המגיד: אמרתי ואומר. אבל אשרי הגבר, אשר מילא כיסו אשפה זו…

3012 מלמד הלך לכפר, קנה פרה והביאה לביתו. נכנס אצלו חברו, ראה את הפרה ואמר לו: מקחך מקח יפה: בהמה כשירה. תמה המלמד: סלקא דעתך, שאכניס, חלילה, בהמה טמאה לביתי? החזיר לו חברו: חס ושלום! אלא מסתכל אני בפרתך ורואה: זו כשירה למהדרין מן המהדרין שאינה לא בשר ולא חלב…

[ד]

3013 מוכסן שב לביתו מן העיר עגום וזעף. ראתה אשתו, שלבו רע עליו, ואמרה לו: מה דבר רע אירע לך? נאנח המוכסן ואמר: שמועה רעה שמעתי בעיר: משיח עתיד לבוא… מה נעשה לשדותינו ולכל הרכוש, אשר עשינו פה? ניחמה אותו אשתו ואמרה לו: צער של־חינם אתה מצטער. צדיקים יעמדו בפרץ, ולא יתנו לו למשיח לבוא… [נוסח אחר: … ניחמה אותו האשה ואמרה לו: צער של־חינם אתה מצטער. צדיקים יבטלו את הגזירה מעלינו ומעל כל ישראל, ואת הגויים יעלו לארץ־ישראל… נוסח שלישי: … ניחמה אותו האשה ואמרה לו: זוכר אתה אחריתו של “הפריץ”, שביקש לעשות רעה עמנו? הצדיק התפלל עליו שימות, והוא מת. קום ועלה לצדיק והעלה לו “פדיון”, ויעשה, אם ירצה השם, גם למשיח מה שעשה לאותו רשע…]

(עיין כרך ראשון, סימן 957; ועיין גם “ציונים” לסימן שלפנינו).

3014 בשעת “שולחן” של שבת פרשת עקב אמר הרבי: נאמר בפרשת השבוע: “ונתתי מטר ארצכם בעתו”²¹, וזה רמז, שבשנת תר“מ יבוא, אם ירצה השם, משיח: “מטר” בגימטריה תר”מ. היה שם משכיל אחד, נענה ואמר: רבי, “מטר” כותבים בטי“ת ולא בתי”ו. הקפיד הרבי והחזיר: שמא בדיקדוק אתה אומר לקפח דברי קבלה?…

3015 ישבו חסידי בּלז והטיבו לבם ושרו “ברוך אלהינו, שבּראנו לכבודו”. קם אחד מן המסובּים, מזג כוסו ואמר: אילו, חלילה, בּראנו לכבודו ליטאים, מה היינו עושים? עכשיו, שבּראנו לכבודו פולנים, בואו ונשבּח ונהלל ונשתה ונשמח. ענו ואמרו כל המסובּים: “ברוך אלהינו, שבּראנו לכבודו פולנים”. ושתו ושמחו. חזר אותו דרשן ומזג כוסו ואמר: אילו חלילה, בּראנו לכבודו מתנגדים, מה היינו עושים? עכשיו, שבּראנו לכבודו חסידים, בואו ונשבח ונהלל ונשתה ונשבח כפליים. ענו ואמרו כל המסובּים: “ברוך אלהינו, שבּראנו לכבודו חסידים”. ושתו ושמחו כפליים. מזג הדרשן כוסו שלישית וחזר ואמר: אילו, חלילה, בּראנו לכבודו טשורטקובים, סאדאגורים, הוסייאטינים, מה היינו עושים? עכשיו, שבּראנו לכבודו בּלזאים, בואו ונשבח ונהלל ונשתה ונשמח כפלי־כפליים. מיד קפצו כל המסובּים על רגליהם, רקדו ושרו: “ברוך אלהינו, שבּראנו לכבודו בּלזאים, בּלזאים, בּלזאים”. ושתו, ושתו, ושתו…

3016 גויים רשעים פרעו בישראל, ואמר חסיד לחברו: איה רבּך? שופכים דמם של אחינו בני־ישראל כמים, והוא שותק! השיב לו חברו: ואיה רבּך שלך? למה הוא שותק? החזיר הראשון: חס ושלום! רבי שלי אינו שותק. הוא הזמין לבית־דין של מעלה את שרה של המלכות הרשעה וניצחו בדין. תמה השני: אם־כן, למה אין הפרעות פוסקות? הסביר הראשון: רשע זה במירדו עומד ואינו מקיים פסק־הדין…

3017 סוחר מפורסם בא אצל צדיק ליטול עצה הימנו: הבריות אומדים אותו עדיין בעשירות מופלגת. אבל הוא עצמו כבר יודע, שאין לו כלום. מה תקנתו? שאל הצדיק: מי גילה לך רז זה, שאין לך כלום? אמר הסוחר: רבי, פנקסי גילו לי רז זה. החזיר לו הצדיק: תקנתך, שתשרוף פנקסיך…

3018 בנו של צדיק יצא לתרבות רעה והיה מצער את אביו. פעם אחת יצא הצדיק מביתו לשוק וראה: גוי ובנו, בחור צעיר, מטפלים יחדיו בסוסם. הטיח הצדיק דברים כלפי מעלה וקבל: רבונו של־עולם, למה זכה הגוי בעיניך, שיהיה לו בן כמותו, ולמה לא זכיתי אני בעיניך, שיהיה לי בן כמותי?…

[ה]

3019 מתפילתו של בחור: “אלהי ואלהי אבותי, תבוא לפניך תפילתי, ואל תתעלם מתחינתי. בראת בעולמך עגלות בלי סוסים, טלגרפים בלי חוטים, שמלות בלי אריג, צדיקים בלי לב ועשירים בלי ממון. עשה נא עמדי חסד ורחמים וברא לי נדוניה בלי אשה”…

3020 אמר שדכן לבחור בּררן: התפאר נא עלי. הפעם יש לי שידוך – כפתור ופרח: מיוחסת, מלומדת, ונדוניה – עשרת אלפים. נהנה הבחור ואמר: מודה אני: אלה הם דברים, המתקבלים על הדעת… יש לך בידך גם צילומה של הבחורה? החזיר לו השדכן: יקירי, לנדוניה של עשרת אלפים אין מצרפים צילומים…

3021 בחור חובש בית־המדרש הלך לראות כּלה, שייעד לו השדכן. אמר לו אביו: אף אני אלך עמך. עליך אין לסמוך. תורתך אומנותך ועיניך נשואות לשמים. הסכים הבחור והלכו שניהם יחדיו. נכנסה המדוברת: בחורה רבת־בשר ובעלת ידיים ורגליים. נתלהב הבחור ולחש לאביו: אבא, כּולה שלי?…

3022 בחור, בנו של סייס, הוזמן לביתה של בחורה לשם שידוך, ומחמת מורא, שמא יכּשל בלשונו, ישב ושתק ולא נשתתף עם המחותנים בשיחה. והשיחה של המחותנים קפצה מעניין לעניין ופגעה בפרשת סוסים. לא שלט הבחור ברוחו, פתח פיו ואמר: סוסים? הניחו לי. כל ימי גדלתי בין הסוסים. לחש אחד מן המחותנים ואמר לשכניו: ראו, מה נס נעשה לבחורנו. כל־זמן שדיברנו על בני־אדם, שתק כסוס; כיוון שהגענו לסוסים, מיד התחיל מדבר כבן־אדם…

3023 ההוא שהיתה לו בת גיבּנת וחיגרת ובא אצלו שדכן והציע לו חתן בשבילה. סירב האב: הבחור אינו נראה לו. תמה השדכן: שמא ראית אותו בחור מימיך? החזיר האב: מה צורך יש לי לראות אותו? דיי, שהוא מבקש לישא את בתי…

3024 בחור “אוכל־ימים”²² נעשה “מקורב” לבתו של בעל־הבית. אמר לה: בבקשה ממך, שתתני לי לא־כלום. לא הבינה הבחורה ושאלה: לא־כלום למה לך? החזיר לה הבחור: חבל, שלא למדת תורה כמוני. אילו למדת תורה כמוני, היית יודעת, שאמרו: “נשיקה ולא־כלום היא”…²³

3025 בחור ארס לו בחורה, ולאחר זמן נתבטלו הארוסין. אמר הבחור לאביו: אבא, אני חייב חמישים רובל מחיר הטבעת, שקניתי לה לזו, שהיתה ארוסתי, ואין בידי לשלם. שלם נא אתה. תמה האב: חמישים רובל? בזבזן אתה, בני. החזיר הבן: אבא, לא פחות ממאתיים נשישקות נשקתי לה כשהיתה ארוסתי, והרי זה רבע רובל הנשיקה. נענה האב ואמר לו: רבע רובל הנשיקה – מחיר לא גדול יותר מדי. אף־על־פי־כן בזבזן אתה, בני: הנשיקות מרובות יותר מדי…

3026 שאלו לבעל־לשון: מה שם קוראים ל“אהבה חופשית”? החזיר בעל־הלשון: שם איני יודע; הסבּר אני יודע: “ונותנים רשות זה לזה”²⁴

3027 חתן כתב לכלתו מכתבי־אהבה מתוך איגרון. אף היא עשתה כמותו, ומתוך אותו איגרון החזירה לו מכתבי־אהבה. ערב־פסח קיבלה מאתו מכתב ארוך לכבוד יום־טוב. החזירה היא לו בו־ביום: “ערב־פסח היום, ואני טרודה בהכנות ליום־טוב. עיין תשובתך מעבר־לדף”…

3028 אמרה כלה לחתנה: אני מסתפקת בלחם ומים, ובלבד שאהבתך לא תסור ממני לעולמים. אם גם אתה כך – היינו יכולים להיכנס לחופה מיד. החזיר לה החתן: אני מסכים, אבל בתנאי אחד: עליך תהא דאגת לחם, ועלי – דאגת מים…

3029 בחורה צמלה עד שהלבין ראשה – והינומה לא עלתה עליו. פתאום קרה אותה אסון: הסטודנט הדייר שבבית אביה שב פעם אחת ממסיבת חברים “מלא וגדוש”. וכשנזדמנה היא לידו ואין איש עמה בבית, לא פיטפט ביצרו – ואנסה. למחר־למחרתיים דנו אותו חבריו וגזרו: ישתה בעציצו. הישח הנדון ראשו והסכים. מיד הסכימה גם היא. קראו עליה: “אודך כי עניתיני, ותהי לי לישועה”…²⁵

3030 בחור נשא בחורה בחזקת בתולה, הוברר, שמקחו היה מקח־טעות… הציק לה כל הלילה, והגידה לו את כל לבה: פלוני חברך וידידך… השכים הבעל הצעיר בבוקר וכתב לאותו חבר וידיד: “להווי ידוע לך, מנוול שבמנוולים, שהיא סיפּרה לי הכל, ואני אוסר עליך לדרוך על מפתן ביתי מעתה ועד עולם”. בו ביום באה תשובה מאותו האיש: “קיבלתי את החוזר שלך. בכבוד רב, פלוני בן־פלוני”…

3031 ההוא שגילגל הרבה זמן עם אשתו הזקנה, והיא – לא חיה ולא מתה. שילדה מתהלכת בבית. יום מימים פגש בעל־השילדה את יקותיאל שדכן ברחוב. נטפל אליו ואמר לו: מסתכל אני בך ורואה, שעיניך מושפלות לקרקע כאדם המבקש דבר ואינו מוצא. הגידה נא לי, מה אתה מבקש? השיב יקותיאל: פרנסה אני מבקש, ואיני מוצא. אמר לו בעל־השילדה: אם פרנסה אתה מבקש, עשה עמדי טובה, ואשלם שכרך בעין יפה. החליפה לי את הזקנה שלי בשתיים צעירות…

3032 היתה מסיבה של חשובים ואנשי־מעשה, וישב זקן אחד לפני אשה צעירה והאיר פנים אליה. רמז אחד מן המסיבה לחברו ושאל: מה לו לזקן זה ולצעירה זו? השיב הלה: של רבנו תם היא. לא הבין הראשון ושאל: פירוש? החזיר לו השני: שמא אין אתה יודע, שתחילה מניחים תפילין ראשונות – של רש"י, ואחר־כך מניחים תפילין שניות – של רבנו תם? אף זו שנייה היא לו.

3033 אשה קבלה לפני הרב: חיים אין לה עם בעלה: אלה וקללה פיו כל היום. אמר לה הרב: אם לעצתי תשמעי, אל תשימי לב. הוא יקלל, ואת תשתקי, ומאליו יחדל, כי ייעף וייגע. הסכימה האשה, נענתה ואמרה: רבי, חכם אתה חכמת מלאך האלהים, וכדבריך אעשה. ימח שמו וזכרו, ינבח ככלב, תיפּקע מרירתו, יצעק וייחנק, יבואו עליו כל מדווי מצרים, תדבק לשונו לחיכו, תטלטלהו הקדחת יומם ולילה, תרדפהו קללת אלהים בכל אשר יפנה – ואני אשתוק, ולא אפצה פי…

3034 אמרו עליה על אשתו של אלימלך איש־נעמי, שהיתה אשה רעה, והיה הוא מוסר דינו לשמים וקובל: ריבונו של־עולם, בנוהג שבעולם פרחים גדלים על ראשיהן של נשים, ובעליהן נהנים. ואילו אני לא זכיתי אפילו לכך, שיהא עשב גדל על ראשה של אשתי…

3035 היה מי שאמר: שטר טוב ואשה רעה שניהם אינם אובדים עד העולם. שמע ליצן אחד, נענה ואמר: אף־על־פי־כן יש הבדל בין זה לזו: שטר אתה יודע, מי מניח ידו עליו; אשה אי אתה יודע, מי מניח ידו עליה…

3036 שאלו לחכם: כשהיה אדם הראשון יוצא לטייל יחידי ומאחר לשוב, מה היתה חוה עושה לו? החזיר החכם: ראשית־כל היתה מונה צלעותיו, שמא שוב ניטלה אחת מהן…

3037 תלמיד־חכם אחד נעשתה לו שעתו דחוקה, נמלך והלך לאפריקי שבדרום. עשה שם שנה־שנתיים ויצא עליו רינון, שמצויה לו אשה מבנות הזוּלוּ. אמרו לו: כיצד תלמיד־חכם שכמותך אינו חושש למה שדרשו על “ארור שוכב עם כל בהמה”?²⁶ החזיר הוא: מתלמידיו של נחום אני ואומר: “גם זולו טובה”…²⁷

3038 בחור בטלן נשא בחורה, בתו של מוזג, שהיה ביתו סמוך לקסרקטין. למחרת החתונה פגש אופיצר לחתן ושאל לו: מצאת? צהל החתן הבטלן והשיב: ודאי מצאתי. החזיר לו האופיצר: תמה אני, כמה מוצלח אתה! אני וחברי האופיצרים טרחנו שלוש שנים רצופות, ביקשנו ולא מצאנו, ואילו אתה מצאת מיד…

3039 אברך בא אל הרב יום אחד קודם ערב יום־כיפור ושאלה בפיו: רבי, נחש כשר לכפרות? אמר לו הרב: למאי נפקא מינה? כלום נחש יש לך בביתך? השיב האברך: אוי, רבי, יש לי… חותנתי יושבת עמי בביתי…

3040 תלמיד־חכם נכשל באשת־איש, ונודע הדבר. שלח הרב אחריו ואמר לו: כיצד תלמיד־חכם שכמותך נשמע ליצרו ועובר עבירה חמורה כזו? החזיר לו העבריין: רבי, תמה אני, אם עבירה היא בידי. קל־וחומר אני דן: מה אשתי, שחברי אסור בה, אני מותר בה, אשת־חברי, שהוא מותר בה, אינו דין, שאני מותר בה… (עיין כרך שני, סימן 1329).

3041 יצא רינון בעיר: פלונית, אשתו של פלוני, נתנה עיניה בשכן גוי. שמע שמריל את הרינון וקרא בחמתו: היישמע, הייראה? שמא אין, חלילה, יהודים בעירנו?…

3042 לגיון של צרפתים נכנס לעיירה וכבשה. את החיילים שיכנו בכל מקום, ואת האופיצרים – בבתיהם של חשובי העדה. אחד מן האופיצרים נשתכן בביתו של הרב. בשבת שב הרב מבית־הכנסת ומצא לאשתו הצעירה, שהיא סמוכה יותר מדי אל האופיצר שכינו. נבהל הרב ושאל: רבנית, מה לו לערל זה ולך? החזירה לו הרבנית: אדרבה, אם צרפתית שגורה בפיך, שאל אותו…

[ו]

3043 בתחילת ה“זמן” נכנס מורה לכּיתה ושאל לתלמיד, שישב ראשון לפניו: מה שמך? חיימוביץ' – השיב התלמיד. ואתה מה שמך? – שאל המורה לשני. חיימוביץ‘. ואתה? – שאל לשלישי. חיימוביץ’. השתאה המורה: כיתה שכולה חיימוביץ'. נענה אחד מהם ואמר: אחים אנחנו. שאל המורה: ויש לכם עוד אחים? הן, – השיב התלמיד. – עוד שלושה אחים וארבע אחיות. חזר ושאל המורה: ואביכם מה מלאכתו? מלאכתו אופה, – השיב התלמיד. תמה המורה: מתי הוא אופה?…

3044 בית מלא ילדים היה לה לאשה חכמה. והיתה אומרת: ברוך השם, “כולם אהובים, כולם גיבורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם”, אלא מה? “כולם פותחים את פיהם”²⁸ ומבקשים לחם לאכול, בגד ללבוש ונעליים לנעול…

3045 יהודי עלה לאמריקה ושמונה־עשר ילדים עמו. שאל לו הממונה על העליה: משתי נשים, או משלוש? כעס העולה והחזיר: טיפש! אילו, חלילה, משתי נשים, היו שלושים ושישה…

3046 שאלו ליהודי, אב לשמונה בנות: כמה בנות יש לו? החזיר הוא: קצתי בחיי מפני בנות חי"ת…²⁹ [נוסח אחר: … החזיר הוא: יש לי ברוך השם, בת אחת ושבע בתולות…]

3047 בימי עלומיהם היו שמעון ולוי חברים. תקפו עליהם גלגולי החיים וטילטלו את שמעון למזרח ואת לוי למערב. ימים רבים לא ראו איש את חברו, ובינתיים הלבינו שניהם. עכשיו נזדמנו על־פי מקרה לקרון אחד של הרכבת, ואמר שמעון ללוי: לוי יקירי, מסתכל אני בראשך ובזקנך, שהפכו לבן, ושואל: ריבונו של־עולם, להיכן נעלמים הימים והשנים? טפח לו לוי על שכמו והחזיר: שמעון יקירי, הטה אוזנך ואגלה לך רז זה: את הימים אוכלים הבּנקים, ואת השנים מכחידות הבּנות הבּגרות…

3048 ההוא שהיו לו שלוש בנות בוגרות בבתוליהן, והיו הוא ואשתו מצטערים ודואגים: מה נעשה לבנותינו ויימצאו גואלים להן? יום מימים בא הבעל לביתו ואמר לאשתו: מהרי עשי ארוחה טובה. עמנו יאכל היום בחור הגון… מיהרה האשה לעשות את מאמר בעלה, ובינתיים שאלה: מה משלח ידו של הבחור? השיב הבעל: ייני הוא. שמחה האשה ואמרה: משבחת אני את היינים: כל המרובה יותר בשנים, משובח יותר בעיניהם…

3049 אחרי החופה והסעודה והריקודים, כשעמדו החתן והכלה להסתלק, רמז האב לבתו הכּלה ואמר לה: בתי, יהיה הלילה מה שיהיה, את חייבת לצעוק…

[ז]

3050 מרדכי בּכר נתעשר וביקש גדולה לעצמו. לא נח ולא שקט עד שבחרוהו לעיריה. ושוב לא נח ולא שקט עד שבחרוהו לוועדה, הצופה הליכות הפוליציה. למחר בא אצלו משה בּוּזוּק הסבּל ואמר לו: עכשיו, שקרוב למלכות אתה, צווה נא ויעשוני שוטר. כשל כוחי לעת זיקנה להיות סבּל. נענה לו מרדכי, השתדל והצליח: עשו את משה בּוּזוּק שוטר. ומכאן ואילך, כל אימת שראה מרדכי את משה לבוש בגדי השרד וחגור חרב, היה חולק לו כבוד ועומד לפניו בדחילו ורחימו. אמרו לו: רבי מרדכי, לא משה בּוּזוּק הוא זה? רהה מרדכי והחזיר: הס! שררה היא…

3051 שני יהודים נסעו בעגלה אחת, ופתאום ראו: שתי אבנים גדולות חוסמות את הדרך. והיו יושבים בעגלתם ודנים: מה יעשו, ולא תהא הדרך חסומה? עד שישבו ודנו, הגיעה עגלה אחרת ובה שני גויים. מיד ירדו הגויים, הפשילו שרווליהם, סיקלו את האבנים ופתחו את הדרך. ליגלג עליהם אחד מן היהודים ואמר לחברו: חכמה של דבר אחר! ביד חזקה…

3052 בעל־בית ביקש לפנות סוור ליד ביתו, והעמיד לו שני פועלים אחד גוי ואחד יהודי. נסתכל במעשיהם של שניהם, ואמר לפועל היהודי: בוא וראה מה בינך ובין הגוי. הוא נוטל שלושה־ארבעה עצים בבת־אחת, ואילו אתה אין אתה נוטל אלא עץ עץ אחד, עץ אחד. החזיר לו היהודי: אף אני אומר כך: בוא וראה, מה ביני לבין הגוי. הוא עצלן מטבעו וחס על כל הליכה יתירה. לפיכך הוא נוטל שלושה־ארבעה עצים בבת־אחת. ואילו אני עצלנות לא היתה בי מימי, על הליכה יתירה איני חס, ולפיכך איני נוטל אלא עץ אחד, עץ אחד…

3053 מעשה בבן־בנו של עשו, שעלה לשמים הוא ואשתו ושני ילדיו עמו, וכולם שטופים מים כעולים מן הרחצה. הביאוהו לפני פמליה של מעלה; עמד וסיפּר על מה שאירע לו: נפתחו ארובות השמים ועשרה ימים רצופים היה הגשם על הארץ. והמים כיסו את השדה ואת הגן, ועד מפתן הבית הגיעו… הפסיקו אחד מן הפמליה, יהודי זקן, ושאל: וזה הכל? לא שעה אליו המספר והוסיף לספּר: עם לילה גברו המים מאוד ופרצו לתוך הבית. מיד הושבתי את אשתי ושני ילדי בסירה, מיהרתי וקפצתי גם אני אחריהם לתוך הסירה, ומחמת אותה קפיצה נהפכה הסירה – וכולנו טבענו… הפסיקו שוב היהודי הזקן ושאל: וזה הכל? נתמלא המספר חימה ונהם: ז’יד זה מי הוא? גער בו האדון, ראש הפמליה, והיסה אותו: שאלה של בעל־ניסיון שואל זקן זה. נח בן־למך הוא…

3054 יהודי חלה ובא רופא ובדקו ואמר: אין לו תקנה אלא זיעה. כיסוהו בשמיכות – ולא הזיע; כיסוהו בכרים ובכסתות – ולא הזיע. הלכו את הרב לשאול עצה מפיו, ואמר הרב: לכו וכסו אותו בטלית מצוייצת. עשו כך – ומיד הזיע. למחר נכנס אצלו הרב לבקרו, ואמר לו החולה: אשריך, רבי שקיימת נפש מישראל. ברכו הרב ברפואה שלימה ועמד לצאת. עיכבו החולה ואמר לו: רבי, שאלה יש לי לשאול… מה תקנה יש לו לגוי, כשהוא צריך להזיע?…

3055 מצאו לאחד, שהוא יושב ושותה קהווה במסעדה של גוי, אמרו לו: שמא אין אתה יודע, שחלב של גוי אסור, אלא אם־כן ישראל עומד על גבו? השיב השותה: טועים אתם. מסעדה זו לא של גוי היא, אלא של גויה. אמרו לו: ואם של גויה מה בכך? החזיר הוא: בימינו חזקה על גויה, שישראל עומד על גבה…

3056 בחור ישראל נשא גויה. אמרו לו: שמא אין בנות יפות בישראל, שעברת על “לא תתחתן בם” ונשאת גויה? השיב הבחור: באמת היתה דעתי תחילה לישא ישראלית. אחר־כך נמלכתי ואמרתי: שמא תחלה ועלי תהיה לרפאותה? אמרו לו: מה תיקנת? שמא תחלה הגויה ועליך תהיה לרפאותה? החזיר הבחור: שמא תחלה הגויה? מה איכפת לי? תחלה…

3057 שליאכטיטש³⁰ הפסיד כל רכושו בקלפים. בצר לו נכנס לבית־היראה שלהם, התנפל לפני האיקונין של ישו והתחנן אליו, כי יחלצהו ממצוקתו. שמע השמש תחנוניו של השליאכטיטש, נסתתר מאחורי האיקונין ונשמע קולו מדבּר משם: ריקא, אבותיך גנזו והוסיפו על שם אבותיהם, ואתה מבזבז! איני נשמע לך. קפץ השליאכטיטש מכרוע על ברכיו, הרים אגרוף אל פני האיקונין וקרא: בלום פיך, ז’יד! אני שליאכטיטש בן־של־שליאכטיטש, ואילו אתה ז’יד בן־ז’יד. כסף אין אתה נותן, – כך דרכו של ז’יד אבל בכבודי אל תהין לפגוע…

3058 היה מי שאמר: רבים מן הגויים סבורים, שישו הנוצרי לא היה ולא נברא, אלא משל היה. אף־על־פי־כן, גם הללו תולים בנו חטאת, שצלבנו אותו…

3059 יהודי נכנס אצל גוי לשכור דירה בביתו. קיפחו הגוי ואמר לו: אין אני משכיר דירה ליהודי. הירהר היהודי רגע אחד ואמר: עכשיו אני מבין. רגז הגוי: מה אתה מבין? השיב היהודי: עכשיו אני מבין, מפני מה נולד ישו באורווה…

3060 ההוא שעמד בחדר־עבודתו של פקיד גבוה, הרכין ראשו. הניח כלאחר־יד מעטפה על השולחן ולחש: חמש מאות… איש לא ידע… נהם הפקיד: ז’יד! לא פחות מאלף, וצא וספר לכל הז’ידים – למען ידעו…

3061 שניים מישראל ישבו על ספסל צהוב³¹ בגן מגני־העיר בברלין וקראו עיתונים: אחד קרא “יידישע רונדשוי”, והשני קרא – “פאלקישער בעאבאכטער”. אמר הראשון לשני: תמה אני, כיצד אדם מישראל קורא “פאלקישער בערבאכטעכר”? השיב השני: לשם מנוחת־הלב אני קורא אותו. התפלא הראשון ושאל: חמת מלא ארס הוא זה, ואותו אתה קורא לשם מנוחת־לב? החזיר לו השני: שמע ואסביר לך. כשאני קורא “יידישע רונדשוי”, מוראים גדולים תוקפים אותי: בפולניה פוגרומים, ברומניה אנטישמיות מתגברת והולכת, באוסטריה נגישות וצרות, באונגריה רשעות, בארץ־ישראל טירור, – וכל לבי חרד בי. ואלו כשאני קורא “פאלקישער בעאבאכטער”, בשורות טובות ונחמות יורדות עלי: היהודים הם בעלי־הממון, הם המתווים דרך לפוליטיקה, הם המשפיעים על הכל, הם השליטים בכל מקום, – ולבי נח בי…

3062 אדולף היטלר וצ’ארלי צ’אפלין נזדמנו למקום אחד, אמר היטלר לצ’אפלין: רוצה הייתי לדעת, מה אני בעיני אמן כמוך? החזיר לו צ’אפלין: אדוני קאנצלר, אם אתה רודף את היהודים וממרר את חייהם – מחול לך. אם אתה מציק לקתולים ונלחם בהם – אף הוא מחול לך. אפילו לשפמך, שאתה עושה אותו כשפמי, אני סולח. אבל לדבר זה, שאתה משים עצמך מגוחך יותר ממני – איני יכול לסלוח…

3063 שאלו ליהודי גרמני: על מה אתם מתפללים תמיד? השיב הוא: אנו מתפללים תמיד, שייעשה היטלר מנורה מאירה. אמרו לו: מה ראיתם? הסביר הוא: מנורה תלויה ביום, בוערת בלילה וכבה עם בוקר…

3064 במסיבה של חשובי גויים ויהודים שיבחו את המוסיקאים היהודים ואמרו: אופירה שאין בה זמר ישראל, וקונצרט, שאין בו נגן ישראל, אינם שווים כלום. נכווה גוי אחד משבח זה ואמר: נעליים, שעשה אותן סנדלר ישראל, אינן שוות כלום. נענה יהודי אחד מן המסיבה ואמר: מקרא מפורש הוא: “הקול – קול יעקב, והידיים – ידי עשו”…³²

3065 יהודים ישבו בחבורה ודנו על תורת היחסיות של איינשטיין. אמר אחד מן החבורה: תורה עמוקה היא, ואין איש יודע אותה. נענה שני מן החבורה ואמר: אף אני איני יודע אותה. ברם, אחת אני יודע. אילו הוברר, שתורתו של איינשטין תורת־אמת היא, היו הגרמנים אומרים עליו, שהוא גרמני, וכדי להכעיסם היו הצרפתים אומרים עליו, שהוא יהודי. ואילו הוברר, שתורת־שווא תורתו, היו הגרמנים אומרים עליו, שהוא יהודי, וכדי להכעיסם היו הצרפתים אומרים עליו, שהוא גרמני…

3066 יהודי קרתני בא לכרך ונכנס לגן של חיות ועופות. התהלך מכלוב לכלוב, הגיע לכלובם של התוכּים וראה: תוכּי עומד על כלונסו ומשנן: יהודי רמאי! יהודי חצוף! כעס הקרתני, רקק וקרא: טפו! בעל חוטם נוטף כמוך?!…

3067 בנקאי וורשאי וברנשטיין שמו שלח את בנו לאוניברסיטה לקראקוי. השתמד שם הבן, וכדי למחות עוון יהדותו מעליו, שינה שמו וקרא לעצמו “זאבּנסקי”. מרוב חדווה, שהצליח לשרוף גשרו האחרון מאחריו, לא זז כל היום מקלפים והפסיד הרבה ממון. ראה, שנתרוקן כיסו, ושלח טלגרמה לאביו: “אבא, מצבי דחוק; לכסף אני זקוק”. החזיר לו אביו טלגרמה: “ישלח לך זאבנסקי אביך”…

3068 שני אופיצרים, יהודים מומרים, אחד קתולי ואחד לותרי, ישבו וסיפרו על חברם, שעלה לגדולה, ואף שהוא יהודי מומר. שאל אחד לשני: משל איזו דת הוא, משלי או משלך? החזיר לו השני: משלנו…

3069 שאלו למומר זקן: מה שיור יש לו עדיין מן היהדות? השיב הזקן: כשאני עומד בבית־היראה שלנו בתפילת ערבית שלפני חג, ותנומה חוטפתני, ומי־שהוא טורדני מן התנומה, מיד אני פותח פי וצועק: “ויעבור ה' על פניו ויקרא בשם ה'”…

(עיין, כרך שני, סימן 1407).

3070 גוי טייס נכנס למחלקה ראשונה של קרון הרכבת ומצא: יהודי יושב וקורא עיתון מיוחד לטיוס. אמר הגוי: משמע, שגם הלה טייס הוא. ביקש להיכנס בדברים עם חברו למקצוע, ואמר לו: הנה־כן, בקרוב נטוס שנינו? החזיר לו היהודי: הנה־כן, אף אתה אין לך כרטיס אלא למחלקה השלישית?…

3071 שאלו למחודד: מה בין דיבורו ואכילתו של גוי לבין דיבורו ואכילתו של ישראל? החזיר המחודד: גוי שומעים אותו כשהוא מדבר ורואים אותו כשהוא אוכל; ישראל רואים אותו כשהוא מדבר ושומעים אותו כשהוא אוכל…

3072 שיחה בין יהודי לחברו: ראשון: שמועה שמעתי, שאתה עולה לארץ־ישראל. שני: אמת… אחרי השבת, אם ירצה השם. ראשון: אם־כן, בקשה בפי אליך. שני: דהיינו? ראשון: כשתבוא לשם בשעה טובה ומוצלחת, תשתטח על קברו של עשו ותתחנן אליו, שיתפלל לקדוש ברוך־הוא על בניו של יעקב לתקנם לכל־הפחות במה־שהוא. שני: תמה אני, מה עניינו של עשו לבניו של יעקב? ראשון: מה איכפת לו? מהיות טוב, אל תקרי רע. בניו שלו כבר התקנו, ברוך השם, בכל טוב…

3073 כל ימיה נהגה הדודה הזקנה ללכת לבית־הקברות בחודש אלול. עכשיו, שבאה מעיירתה הקטנה לניו־יורק, לבה תובעה, שלא תשנה ממנהגה גם כאן. אבל מי יסע עמה לברוקלין? מי יכול להיפּנות מן העבודה ליום תמים? עם ערב שבו כל בני הבית מן העבודה. נסתכלו בדודה הזקנה וראו: פניה מבהיקות. אמרו לה: דודה, מה לך, שפנייך מבהיקות? השיבה הזקנה: אדם שוהה שעה אחת במקום הטהור³³ ושב משם כאלו פרקו מעליו משא של מאה פוד³⁴. תמהו הכל: בברוקלין היית? השיבה הזקנה: כיצד יכולה אני להגיע לבדי לברוקלין? שאלו אותה: אלא באיזה בית־קברות היית? השיבה הזקנה: כאן, בסמוך אלינו, מקום שהרכבת מתעכבת. לא יכלו בני־הבית להתאפק, צחקו ואמרו: דודה, בית־קברות זה של גויים הוא. החזירה הזקנה: מה בכך? כלום מתים של גויים אינם קרויים מתים?…

3074 מפנקסו של בעל חשבון־הנפש: “אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר. אף־על־פי־כן בוא וראה, מה בין גוי לישראל. גוי, כיוון שקורע עיניו, מיד קופץ לתוך מכנסיו, מציף על ראשו ועל גבו מים כחזיר, נופל על הקרקע, פושט טלפיו ומפטפט תפילות כבהמה. אחר־כך מגרגר חצי־לוג יי”ש, ממלא כריסו טמא והולך לשוק, קונה וחומס, מוכר וחומס. בא מן השוק, זולל וסובא יחד עם הכלבתא והממזרים שלו, וחוזר לשוק לחמוס את הבריות. בערב הולך לתרפּוּת, מצטלב כחמור, שוב זולל וסובא, ונוחר כל הלילה כסוס, לבסוף מתפגר ומשליכים אותו לתוך הבּור כנבילה. ואילו ישראל, עם בוקר, כיוון שנשמתו חוזרת לגופו, אומר מיד ‘מודה אני’, לובש טלית קטן ומלבוש, נוטל ידיו ומברך ברכות־השחר, מתעטף בטלית ומניח תפילין ומתפלל. גמר תפילתו, מברך וטועם טעם משקה. נוטל ידיו ומבראך כורך פיתו ומברך, והולך לשוק לעסוק ביישובו של עולם. בא מן השוק, אשתו כגפן פוריה, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו. נוטל ידיו ומברך, אוכל כדי לקיים ‘ואכלת ושבעת’, מברך ושב לשוק לעסוק ביישובו של עולם. בערב הולך למנחה ומעריב, בא לביתו, שותה כוס טה בשובה ונחת, נוטל ידיו ומברך, סועד לבו ומברך, קורא קריאת־שמע שעל המיטה ומפקיד רוחו בידי אל־אמת. כך הוא חי ברצונו של מקום וכשמגיעה שעתו להיפטר מן העולם מלווים אותו כדת וכדין ומביאים אותו לקבר־ישראל"…

[ח]

3075 מעשה באחד שירד לנהר לרחוץ, ולא מצא מעמד לרגליו. ראה, שהוא טובע, פרש ידיו למעלה וצעק: הצילו! לשחות איני יודע. עבר עליו חלמאי, כּעס ואמר לו: למה חינם תצעק? צא מן המים ולמד לשחות…

3076 עגלון חלמאי רכב על סוסו וידו אוחזת בשק מלא. שאלו לו: מה יש לך בשק? לחש העגלון והשיב: שיבולת־שועל יש לי בשק. אמרו לו: לחש על שום מה? החזיר החלמאי: חוששני, שמא ישמע הסוס. רעב הוא, לא עליכם…

3077 ראו לחלמאי, שהוא עומד ערום במקווה ובולע אבקה. אמרו לו: האי מאי? הסביר החלמאי: חולה אני ונתן לי הרופא אבקה זו לשתותה במים…

3078 אמר חלמאי לחברו: עלי אני תמה, שדלדקן אני. סבא, עליו השלום, היה לו זקן גדול, ממש יער. החזיר לו חברו, חלמאי כמותו: מי יודע? שמא לא לסבא שלך אלא לסבתא שלך אתה דומה? הירהר הראשון נענה ואמר: מסתבר, שכך. סבתא, עליה השלום, לא היה לה זקן כלל…

3079 ווארשאי וחלמאי הלכו יחדיו, ובידי החלמאי מטרייה. התחיל גשם יורד, ואמר הווארשאי לחלמאי: פתח מטרייתך. אמר החלמאי: אין תועלת: כּולה קרעים… שאל הווארשאי: אם כן, למה יצאת בה? הסביר החלמאי: סבור הייתי שלא ירד גשם…

3080 אמרו לו לחלמאי: אשתך נתאלמנה. מיד קרע החלמאי, חלץ נעליו וישב על הקרקע…

3081 באו לה חבלי יולדת לאשתו של חזן, ושלחו אותו לקרוא למיילדת. עברה שעה שלימה: החזן איננו והמיילדת איננה. הלכו לבקשו ומצאוהו עומד ליד ביתה ומקיש בקולן שבידו בקיר הבית. אמרו לו: אשתך זועקת עד לשמים, ואתה משחק! החזיר החזן: חס ושלום!… המיילדת ישינה ואני מבקש להעירה, אלא שעדיין לא מצאתי את הטון הנכון…

3082 חזן נסע בעגלה. היטה אוזן ושמע: הסוסים משמיעים קול… מיד הוציא את הקולן מכיסו, הקיש על דופן העגלה, הקשיב ואמר: רבע…

3083 ראש־השנה הירבּה החזן בסלסולים והרעיב את הציבור. לאחר שסיים תפילתו ניגש אל הגבאי, ברכו בברכת יום־טוב ושאל: מה דעתך עלי? “מנגן” אני? החזיר לו הגבאי: מעשה באדם אחד, שראה כּנר מפורסם מוליך ומביא את להקשת שבידו האחת על פני הכינור שבידו השנייה וקולות בוקעים, עולים ויורדים מתחת הקשת. לא שלט ברוחו ושאל: “קשת זו מה היא עשויה?” – אמרו לו: “זנב־סוסים היא עשויה”. – תפס ראשו בשתי ידיו וקרא: “מעשה אלהינו, זנב מנגן”!…

[ט]

3084 שמועה שמע מוכסן: ראש־חודש אומרים חצי־הלל. הביא חוט, מדד בּ“סידור” מחציתו של הלל – ואותה מחצית אמר…

3085 ערב תשעה־באב, שחל להיות בשבת, הכריז השמש: “דברים שבצינעא נוהג”… שמע המוכסן את הכרוז ולא ידע פירושו, פנה לאחד מן הציבור ושאל: מה הכריז השמש? בקש הלה לשחק בו ופירש לו: תשעה־באב שלמחרת השבת אסור למכור יי"ש לנוכרי. נחה דעתו של המוכסן, נענה ואמר: לא איכפת לי. בשביל אותו דבר, שעליו הכריז השמש, יש לי גויה מיוחדת…

3086 שמע עם־הארץ־למדן על ההכנות, שעושים למלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב“ם, ואמר לידידו: תמה אני מה כל הרעש הגדול הזה? וכי בשביל שהרמב”ם חיבר את הכוזרי כבודו מלא עולם? אמר לו ידידו: עם־הארץ אתה, יקירי. לא הרמב"ם, אלא רבי יהודה הלוי חיבר את הכוזרי. נענה אותו עם־הארץ־למדן ואמר: אפילו את הכוזרי לא חיבר? אם־כן, ודאי קשה, מה כל הרעש הגדול הזה?…

3087 חלבן ביקש להודיע לציבור, שחלבו כשר לפסח, עמד ותלה שלט בחנותו: “כלב קשור לפתח”…³⁵

3088 דלתו של גלב הוזקקה לתיקונים מצד החזית, ותלה פתקה בדלתו: “לרגלי התיקונים אני מגלח דורשי מאחור”…

3089 ביאליק בא לקהילה גדולה באמריקה, והלכו המורים העברים לקבל תורה מפיו. אותה שעה נכנס “הפרזידנט” של ה“תלמוד־תורה” לראות צאן־מרעיתו, ולא מצא איש. תמה ושאל: מה יום מימים? אמרו לו: ביאליק בא. חזר ושאל: מי הוא ביאליק? אמרו לו: משורר מפורסם. רתח “הפרזידנט”: ולכבודו של זה מבטלים תלמוד־תורה? תינח חזן, אבל משורר?!…

3090 לימים פּקד ביאליק אותה “תלמוד־תורה”, מצא שם גם את “הפרזידנט” ונכנס עמו בדברים. אמר לו ביאליק: חזקה עליך, מיסטר פרזידנט, שגם ללימודי־הדת אתה שם לב כהלכה. הניח “הפרזידנט” ידו על כריסו, השתבח ואמר: ודאי, ודאי, מיסטר ביאליק. לדידי קודמים ענייני הדת לכל דבר. הרי אני אדם טרוד, בעל “ביזנס”. אף־על־פי־כן, יהיה מה שיהיה, שבת ויום־טוב אני מניח תפילין…

3091 שמע “הפרזידנט” שביאליק משבח את השיטה של עברית בעברית, קפץ ושאל: שמא נלמד אנחנו גם אנגלית עברית בעברית?…

3092 בשנת העשרים לבית־היתומים של הקהילה סידרה ההנהלה חגיגה. פתחה “הפרזידנט” בנאום לכבוד היום וסיפר, כמה קטן היה המוסד בתחילתו וכמה עמלו מייסדיו ומנהליו בו עד שגידלו וביצרו אותו. ועכשיו, – סיים הנואם, – כבר יש לנו, ברוך השם, במוסדנו יותר משלוש מאות יתומים – כן ירבו!…

3093 מלאו לו לבן־זקוניו של “הפרזודנט” שלוש־עשרה שנה, ובאו אותה שבת לבית־הכנסת הרבה אורחים לשׂישׂ את בעל־השמחה משוש “הבר־מצוה”. קודם הוצאת ספר־התורה קרא “הפרזידנט” לשמש וציווה להוציא את “הספר הגדול”. היום, – אמר, – יש הרבה קרואים לתורה…

3094 רבי אמריקני הירצה לפני קהל עדתו על נביאי תרי־עשר והאריך דברים על כל אחד ואחד מהם. לסוף הגיע לעובדיה ואמר: עכשיו נתבונן ונראה, מה מקום יש לנו לפנות לנביא מופלא זה, שלא הנחילנו אלא פרשה אחת קצרה. התנער “הפרזידנט” מנימנומו, הפסיק את הנואם ואמר: אל נא יטרח מר. אני אפנה לו לנביא זה מקומי שלי – ואלך הביתה…

3095 ה“פרזידנט” הלך לראות את השדה, שקנתה הקהילה לבית־קברות. נתלווה עמו השומר והתהלכו שניהם יחדיו לאורכו ולרוחבו של השדה עד שהגיעו לבריכה יפה בקצה השדה. אמר השומר ל“פרזידנט”: זוהי החלקה היפה ביותר… אם לעצתי תשמע, תקנה לך מקום כאן לאחר מאה ועשרים שנה. נרתע ה“פרזידנט” וקרא: אני כאן? עם השגרונה שלי?…

3096 עסקן ציוני אמריקני בא לראות את הארץ. נכנס לחנות של לתקשיטים בירושלים וביקש לקנות מתנות בשביל אשתו ובתו. התחיל בעל־החנות מסדר לפניו על השולחן תקשיטים שונים ומשבח אותם. קיפחו העסקן ואמר: ראשית־כל, אל תציע לי סמרטוטים ארצישראליים; תוצרת הארץ אני מבקש…

3097
כשחזר העסקן לאמריקה, ערכו לו חבריו קבלת־פנים יפה, והוא סיפר על מה שראו עיניו בארץ, דיבר הרבה בשיבחה, ולבסוף אמר: בנוגע לכותל המערבי לא ארבה דברים. מה יש לספר עליו? כמוהו ככל כותל מערבי שבעולם…

3098 כלל אמרו ליצנים: אדם בא לאמריקה, הרי הוא מוצא בתי־כנסיות ככוכבי השמים לרוב: בית־כנסת ליטאי, בית־כנסת פולני, בית־כנסת רוסי, בית־כנסת אשכנזי, בית־כנסת רומני, בית־כנסת אונגרי, ועוד ועוד. בית־כנסת יהודי – אין הוא מוצא…

3099 אמרו עליו על החינוך היהודי באמריקה: בתחילת “הזמן”, כשבא המלמד ללמד לתלמידו “סידור” – מתחבא התלמיד; באמצע “הזמן”, כשבא המלמד לבקש שכר־לימוד – מתחבא האב; ובסוף “הזמן”, כשבא האב לבחון את התלמיד – מתחבא המלמד…

3100 קרתני עלה מפולני לאמריקה. עברו עליו כמה ימים, ולא מצא עבודה. ראה כושי ונבהל מאד: לא לחינם סיפּרו הבריות בּעיירתו הקטנה בפולניה, שאמריקה משחירה פניו של אדם…

3101 שני “ירוקים” בני עיירה אחת נפגשו בניו־יורק. שאל אחד בשלום חברו, והחזיר לו חברו: ברוך השם! נאנח הראשון. אמר לו חברו: על מה אתה נאנח? החזיר הראשון: אם אלהים עדיין בפיך, הרי אני יודע כבר הכל…

[י]

3102 כשיצא רבי שמואל מוהיליבר מסובאלק לראדום, לא הודו בו החסידים שם. אף־על־פי־כן בא אחד מן החשובים שבהם לקבלת־פנים, שנערכה לרבי שמואל. עלה לראש השולחן, על־מנת לישב לידו של הרב, ואמר לו: יזוז נא רבי שמואל. נפגע רבי שמואל ואמר לו: לעולם יספר אדם בלשון קצרה, והיה לו לאמר: “יזוז נא רבי”. החזיר לו אותו חסיד: “עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו”…³⁶

3103 אדם נכנס לוועד של “חובבי־ציון” באודיסה, התוודע לליליינבלום ואמר לו: כך וכך ממון יש לו, ודעתו לעלות לארץ־ישראל על־מנת להיעשות שם חקלאי. אמר לו ליליינבלום: תמיהני, אם ממון מועט זה יספיק אפילו לקניית קרקע כל־שכן שלא יספיק לצורכי עבודה. החזיר הלה: לא אירא ולא אפחד… בחוטמי אחרוש אדמתי. נענה ליליינבלום ושאל: כמה קרקע, לפי דעתך, אפשר לחרוש בחוטם?…

3104 צעיר דן לפני מכּס ליברמן: כשרונות גדולים הוא נושא בנפשו – של משורר ושל צייר, והרי הוא שואל עצה, במה יבחר – בשירה או בציור? השיב ליברמן: עצתי, שתבחר בשירה. חזר ושאל הצעיר: אדוני הפרופיסור, שמא ראית שירי? החזיר לו ליברמן: שיריך לא ראיתי, אבל ציוריך ראיתי…

3105 שאלו למכּס ליברמן: מה טעם נוהגים הציירים לרשום בציוריהם שמם למטה? הסביר ליברמן: לתקנת המצנטים ידעני האמנות הם עושים כך – שלא יתלו את הציורים ראשיהם למטה ורגליהם למעלה…

3106 בפרוס הפסח מצאו את מדכּי חבד יושב בביתו של חייט שכינו ומנמנם. אמרו לו: עד שאתה מנמנם כאן מיושב, מוטב, שהיית הולך לביתך וישן כהלכה. החזיר מדכּי: אי־אפשר. קודם יום־טוב עמוס שכני זה עבודה רבה, ואין לו שעה פנויה לנוח. אני יש לי הרבה שעות פנויות ובאתי אליו לנוח תחתיו…

3107 תיאודור הרצל לא החשיב מלחמת־ההגנה כלפי האנטישמיות. הוא היה אומר: יותר שתרבה אנטישמיות בעולם, יותר יפנו ישראל לבם לציונות. כתב לו יוסף־שמואל בלוך: “אדוני דוקטור, משיח, השם צרותיהם של ישראל רכובו, אלהים לא ירצהו”…

(ש' ר' לאנדוי “Sturm und Drang im Zionismus”, ווינה 1937, עמוד 261).

3108 מחבר צעיר בא אל מרדכי ספקטור: סיפור כּתב, והוא מבקש לקרוא אותו לפני ספקטור ולשמוע דעתו, אם יש לו כישרון, או לאו. תחילה סירב ספקטור ואמר למחבר: טירחה של־חינם אתה אומר להטיל גם עלי וגם עליך. מה נפשך: אם יש לך כישרון, הרי יש לך, ואם אין לך – מה תתן ומה תוסיף לך הקריאה לפני? וכשראה ספקטור, שאין הלה פורש הימנו ומעתיר עליו דברים, שיעשה בקשתו, נענה לו וישב לשמוע. ישב גם המחבר וקרא בהתלהבות עצומה עמוד אחד, עמוד שני, עמוד שלישי, ופתאום נסתכל וראה – ספקטור ישן. חלשה דעתו של המחבר, הפסיק קריאתו ואמר בלשון של טרוניה: הסכמת, מר ספקטור, לשמוע סיפורי ולהביע לי דעתך, ואילו אני קורא, ואתה – ישן. התנער ספקטור משנתו והחזיר לו: חביבי, שינה – דעה היא…

**3109 ** המשורר שמעון־שמואל פרוג בא ממושבת־מולדתו לגור בפטרבורג, ומחמת יהדותו לא היתה לו זכות ישיבה בה. מה עשה? הערים והוכתב חדרן לפרקליט ידוע, ועל־ידי כך הותרה לו הישיבה בעיר־הבירה.³⁷ פעם אחת הוזמן למשטרה, ושם אמרו לו: לדבריך, חדרנו של פרקליט פלוני אתה, ואילו לפי הידיעות שבידינו, אתה כותב שירים. לא נבוך פרוג והחזיר: בבוקר אני הולך לאדוני, נותן לחמי, ומסדר לו חדר־עבודתו. אחר־כך אני מוביל אחריו את התיקים והניירות לבית־המשפט. ובערב, לאחר שאני נפטר מן העבודה, אני יושב וכותב שירים… (ש' דובנוב, " җизни Қнига " א‘, ריגה 1934, עמ’ 157).

3110 אורח בא מחוץ־לארץ לירושלים והלך לראות את בית־הספר לאמנות “בצלאל”. הראה לו הפרופיסור שץ כל בית־נכאתו, וגם קולקציה של איזמלים למילה הראה לו. האיזמלים הללו, – אמר שץ, – עתיקים הם, ובהם השתמשו בארצות שונות. נסתכל האורח באיזמלים ומצא ביניהם קרדום קטן. תמה ושאל: קרדום זה מה עניינו לכאן? החזיר לו שץ: בו השתמשו לגרים…

3111 אמרו לו להרב קוק: מורנו ורבנו, החלוצים בארץ־ישראל רובּם עבריינים, אינם נזהרים בחמורות, כל־שכן בקלות, ואתה מסביר להם פנים. כיצד ראויים הללו בעיניך להיכנס אל הקודש? החזיר הרב קוק: צאו ודונו מקודש־הקדשים. לאחר שנגמר בניינו לא נכנס לשם אלא כוהן גדול בקדושה ובטהרה; בשעת עצם בניינו, כלום רק כוהנים גדולים בנו אותו?…

3112

נחבי בן־ופסי, נשיא החקרנים, היה מלמד לתלמידיו ונותן להם סימנים, כיצד לנבּא היום על מזג־האוויר של מחר. וכך היה אומר:

צאו וקישרו אלונטית בראשו של כלונס גבוה, השהו אותה שעה־שעתיים בראש הכלונס והסתכלו בה: יבישה ­­– סימן למזג־אוויר טוב, רטובה – סימן לגשם; קרה וקשה – סימן לכפור, רכּה ומבריקה – סימן לשלג; תלויה בראש הכלונס ואינה נעה לכאן ולכאן – סימן לשקט, תלויה בראש הכלונס ונעה לכאן ולכאן – סימן לרוח סערה; אינה תלויה כלל בראש הכלונס – סימן שגנבוה…

3113

שאלו לנחבי בן־ופסי, נשיא החקרנים: מפני מה סתם “בהמה” – פרה?

השיב הוא:

משום שאין כמותה “בהמה”: לה נותנים מים, והיא מחזירה חלב…

3114

שאלו למחודד: מה בין יעל, החלבנית שבימי סיסרא, לחלבניות שבימינו?

השיב המחודד:

יעל, החלבנית שבימי סיסרא, מים שאלו הימנה, חלב נתנה;¹

החלבניות שבימינו חלב שואלים מהן, מים הן נותנות…

3115

עם הפשרת הקרח נסע חלבן על פני הנהר, והוא ועגלתו וסוסיו נפלו לתוך המים. טבעה העגלה טבעו הסוסים, ולא משו מן המים אלא אותו בלבד.

בכה וקבל: כל ימיו עבד עבודת־פרך עד שהגיע לקצת ממון; עכשיו אבד לו הכל בבת־אחת.

היה שם פיקח אחד ואמר לו:

ידידי, בכייה של חינם אתה בוכה. ממקום שבא ממונך, לשם שב: מן המים בא ואל המים שב…

3116

שלושה שישבו והתווכחו:

מי מהם ראוי יותר לשם קשה־עורף, שקרא משה לישראל?

פתח אחד ואמר:

אני הוא, שיש לו זכות יתירה לכך. אשתקד היה מעשה. באחד מלילי־טבת הארוכים שבתי לביתי ומצאתי את הדלת סגורה. דפקתי. הקיצה אשתי ושאלה: “מי שם?” – ולא עניתי לה. אשה חייבת להכיר את בעלה על־פי דפיקה בדלת בלבד. – חזרתי ודפקתי, וחזרה היא ושאלה: “מי שם?” – ושוב לא עניתי לה. שהיתי בחוץ כל הלילה עד שהאיר הבוקר, ומצאו אותי יושב על מפתן הדלת וקופא מקור. קשה־עורף אני ומדעתי איני זז…

נענה השני ואמר:

זכותי שלי גדולה משלך. אלהים נתן לי עושר, וגם בת יחידה נתן לי. בגרה והתחילו משדכים לה חתנים. אמרתי להם: – “לא אתן את בתי אלא לאיש שישא אותה כמו שהיא, בלי מוהר ומתן מצדי. רוצה אני, שישא אותה לשם עצמה, ולא לשם ממונה”.

בכתה אשתי לפני, בכתה בתי לפני, ולא נעניתי להן, וכבר הלבין ראשה, ועדיין בבתוליה היא יושבת. קשה־עורף אני, ומדעתי איני זז…

התריס השלישי ואמר:

שניכם אין אתם מגיעים לקרסולי. לפני ימים מעטים חשתי בשיני, והלכתי לרופא־שינייים. אמר לי: – “באיזו שן אתה חש”? – החזרתי לו: “אם רופא־שיניים אתה, דע מאליך”. פתח פי ועקר לי שן. אמרתי לו: – “טעית. לא זו היא”. חזר ועקר לי שן שנייה. אמרתי לו: – “אף לא זו היא”. שמונה שניים עקר לי זו אחרי זו, ואני לא אמרתי לו, באיזו אני חש. קשה־עורף אני, ומדעתי איני זז, אפילו אם כל שיני יעקרו לי…

3117

שניים רבו בבית־הכנסת, ואמר אחד לשני:

על כבודו של מקום אני חס. בוא ונצא מכאן, ומיד אני מסטרך שתיים. החזיר לו השני:

איני נשמע לך ואיני יוצא מכאן, ואפילו אם אתה מסטרני שתים־עשרה… °

3118

שניים ישבו בבית־אוכל זה כנגד זה. אחד טרח בסעודה, והשני כבר סיים ועישן מקטרתו. יצא גץ מתוך המקטרת וירד על מכנסיו של השני, ולא הרגיש בעל־המכנסיים. קם בעל־המקטרת ושאל לו:

מה שמך?

הקפיד בעל־המכנסיים, שמטרידים אותו מסעודתו, ועשה עצמו כאילו אינו שומע. חזר בעל־המקטרת ואמר לו:

הגידה נא לי, מה שמך? לטובתך אני שואל.

ראה בעל המכנסיים, שהלה אינו מסתלק, ויתר ואמר:

גמליאל בן־פדהצור שמי.

אמר לו בעל־המקטרת:

להווי ידוע למעלתך, רבי גמליאל בן פדהצור, שירד לך גץ על מכנסיך והם נחרכים והולכים.

מיד הפסיק בעל־המכנסיים אכילתו, עיין במכנסיו ומצא, שעדות־אמת העיד בהם בעל־המקטרת. נתכעס ושאל:

למה לא אמרת לי קודם?

החזיר לו בעל־המקטרת:

כיצד יכולתי לאמר לך, ואני שמך לא ידעתי?…

3119

אחד נכנס לבית־הכנסת וביקש מאת הגבאי, שיקראוהו לתורה:

נס נעשה לו, והוא חייב לברך ברכת הגומל.

עשה הגבאי רצונו; עלה בעל־הנס ובירך, והקהל ענה אחריו “מי שגמלך”, כנהוג.

לאחר שירד, אמרו לו:

מה נס נעשה לך?

השיב בעל־הנס:

לפני כמה שנים, כשהייתי רווק, שידכו לי פלונית בת־פלוני. סירב אבא, עליו השלום, והיא נישאה לאחר.

תמה הציבור:

והנס, שבירכת עליו, היכן הוא?

החזיר בעל־הנס:

נס גדול הוא, שלא נשאתיה… אתמול נתאלמנה…

3120

בעל נכנס מבוהל לביתו ואמר לאשתו:

זה עתה נעשה לי נס גדול… בשוק ניגש אלי אדם אחד ושאל: “מה השעה עכשיו?” – הוצאתי שעוני מכיסי נסתכלתי ואמרתי: “בדיוק שעה אחת”. מיד סטר לי סטירה אחת גדולה בפני, גזל את השעון מידי וברח.

תמהה אשתו:

ומה נס נעשה לך?

החזיר לה הבעל:

כלום לא נס גדול הוא, שאותו בר־נש לא פגע בי בשתים־עשרה?…

3121

אורח בא לעיר, הוא ואשתו עמו. למחר קרה אותו אסון: אשתו חלתה. יצא לשאול, אל מי מן הרופאים יפנה, וראה: אדם בעל הדרת־פנים הולך עקב בצד אגודל כמנהג חשובים. ניגש אליו ואמר לו:

גר אני כאן ויש לי צורך ברופא. יטרח נא מר ויאמר לי, מי הוא רופא מומחה בעירכם?

הסביר לו הלה פנים והחזיר:

טוב שברופאים בעירנו – הרופא הפולני. רופא מצויין. ריפּא את הרב רבי יוזיפל עליו השלום, ריפא את ראש הישיבה רבי יהושע־פסח עליו השלום, ריפא את המגיד רבי אברהם־צדוק עליו השלום. ריפא גם את הקצין רבי יחזקאל’ה עליו השלום. כּולם, עליהם השלום, מגדולי החשובים של עירנו…

3122

שאל חולה לרופא:

אם המעי העיוור אין לו, לפי דבריך, תפקיד בגופו של אדם ואין שום צורך בו – למה חינם טרח בו יוצר האדם ויצרו?

החזיר לו הרופא:

אל תתמה: רופאים יש להם צורך בו…

3123

זקן שתיין נכנס אצל רופא:

בעיניו הוא חש.

בדקו הרופא ואמר לו:

סבא, או שתחדל לשתות, או שיינטל, חלילה, מאור עיניך.

הניח הזקן שכר־בדיקה על השולחן ואמר:

אדוני דוקטור, הגעתי, ברוך השם, כמעט לגבורות וחושבני, שכבר ראיתי הכל…

3124

אכסנאי קבל לפני בעל־האכסניה ואמר לו:

נסתכלתי בחדר, שהקצית לי, וראיתי, שהסדינים של המיטה מלוכלכים.

החזיר לו בעל־האכסניה:

מה בכך? ביום אתה טרוד בעסקיך, ואי אתה רואה את הסדינים; בלילה אתה ישן שוב ואי אתה רואה את הסדינים…

3125

אמר אכסנאי לבעל־האכסניה:

בבוקר נכנסתי לחדר־האמבטי ואכלוני הזבובים בכל פה.

החזיר לו בעל־האכסניה:

איעצך, שמכאן ואילך אל תכּנס לחדר־האמבטי אלא בצהריים.

אותה שעה נמצאים הזבובים בחדר־האוכל…

3126

אורח נכנס לבית־אוכל לסעוד, והביא לו הדייל צלי.

גער בו האורח:

למה אתה מניח ידך על הצלי?

החזיר לו הדייל:

אין בכך כלום. אין הצלי חם ביותר…

3127

בין מנחה למעריב סיפרו ב“מניין” של העגלונים:

בתחילת השבוע הבא ייגלה וייראה כוכב־שבט.

נבהל אחד מן החבורה ושאל:

שמא יחריב, חלילה, את העולם?

נענה הזקן שבחבורה ואמר:

אל תדאג לכך. מה אנו, בשר ודם, יודעים להפריד בין שתי עגלות, כשנכנס יצולה של אחת מהן לתוך חברתה, – הקדוש ברוך־הוא, עגלונו של העולם כּולו מששת ימי־בראשית ואילך, לא כל־שכן…

3128

עגלון התפאר לפני חבריו, שהוא בקי בדרך שבין מאזפּבקה לכתריאליבקה יותר משבקי אדם מישראל ב“אשרי”.

אמרו לו:

היכי תמצי? אדם מישראל אומר “אשרי” שלוש פעמים ביום, ואילו אתה נוסע ממאזפבקה לכתריאליבקה לא יותר משלוש פעמים לשבוע.

החזיר העגלון:

אף־על־פי־כן אדם מישראל בקי ב“אשרי” רק מראשו לסופו, ואילו אני בקי, ברוך השם, בדרך שבין מאזפבקה לכתריאליבקה מראשה לסופה ומסופה לראשה…

3129

רבי יוזיפל, רבה של כתריאליבקה, הוזמן לדון דין־תורה במאזפבקה. לימדו העגלון “הלכות נסיעה” ואמר לו:

כשהסוסים יעלו בהר – יטרח רבי ויעלה אחריהם ברגל: משום צער בעלי־חיים; כשהסוסים ירדו מן ההר – יטרח רבי וירד אחריהם ברגל: משום סכנה; וכשהסוסים ילכו במישור – יטרח רבי ויהלך אחריהם ברגל: משום שמישור יפה לטיול.

נשמע לו רבי יוזיפל ועשה כמצוותו. וכשהגיעו לשם, שילם לו רבי יוזיפל שכרו ואמר לו:

בשלמא אני טרחתי ונסעתי לכאן, שהוזמנתי לדון דין־תורה; אתה טרחת ונסעת לכאן, שזקוק אתה לפרנסה; אבל תמה אני, למה טרחו הסוסים ונסעו לכאן?…

(עיין כרך ראשון, סימן 134).

3130

נגמרה מלאכתה של מסילת־הברזל, והבריות סיפּרו:

מחר יסעו עגלות גדולות בלי סוסים. ליגלג אייזיק בעל־עגלה:

הבל־הבלים! אם אין סוסים, אין נסיעה.

ולמחר הלך גם אייזיק עם כל הקהל לראות את הרכבת הראשונה.

צילצול ראשון, שני ושלישי, ציפצוף ראשון ושני – והרכבת במקומה עומדת. נהרו פניו של אייזיק:

אמרתי: אם אין סוסים, אין נסיעה.

ציפצוף שלישי – והרכבת זזה ממקומה והלכה ונתעלמה מן העין.

נפלו פניו של אייזיק ואמר לעומדים עליו:

לו יהי כך… לעצור אותה לא יוכלו עד העולם…

3131

בלילה נשמע קול דופק בדלתו של ייני. הקיץ הייני ושאל:

מי שם?

נשמע קול מאחורי הדלת:

אני, בּרל שכנך. חבית יין אני רוצה.

נתעטף הייני, הכניס את בּרל וירד עמו למרתף. שאל בּרל על טיבה ומחירה של כל חבית וחבית, ולבסוף אמר:

מזוג לי כוס מחבית זו.

מזג לו הייני. שתה בּרל, שיבּח את היין, מחה פיו, שילם מחיר הכוס ופנה ללכת. אמר לו הייני:

אמרת, חבית אתה רוצה?

החזיר לו ברל:

באמת, רוצה אני, אבל אין לי…

3132

מרגלא בפיהם של סוחרי הרחוב גנשה בווארשה:

אריג סחורה יפה היא: מספיקה לשתי סעודות של יום ולשלוש סעודות בשבת, מספיקה לשילוחיה של בת ולגימנסיה ואוניברסיטה של בן, מספיקה גם לאשה בחורף בּזאקוֹפּנה ובקיץ בקארלסבד ובמאריינבד, – אבל לתשלום שטר אינה מספיקה…

3133

עורך־דין של בעל־בית־חרושת בלודז בא לווארשה לתבוע חוב מאת חנווני לאריג ברחוב גנשה, שלקח סחורה הרבה והעביר זמן שטרותיו ולא

פרע. אמר לו החנווני לעורך־הדין:

הרשאה נוטריונית יש בידך?

תמה עורך־הדין:

שמא אין אתה יודע, שאני עורך־דינו של בעל־חובך מימים ימימה?

החזיר לו החנווני:

מה שהיה כבר היה. עכשיו נשתנו הזמנים, וכל־זמן שאין הרשאה נוטריונית בידך לא אפתח פי לדבר עמך.

שב עורך־הדין למלונו, טילגרף ללודז, ולאחר יומיים חזר ובא אל החנווני ובידו הרשאה נוטריונית כתובה וחתומה כהלכה.

ציחצח החנווני משקפיו יפה־יפה, הרכיבם על חוטמו, קרא את ההרשאה מראשה עד סופה קיפּל אותה החזירה לעורך־הדין ואמר לו:

ישקני!…

נתכרכמו פניו של עורך־הדין ואמר לו:

לשם כך הטרחתני לשבת כאן יומיים והצרכתני להביא לך הרשאה נוטריונית?

החזיר לו החנווני:

ואתה מה כסבור, שאחורי הפקר ומותר לכל אדם?…

3134

שאלה שאל בחור לאביו:

שתי משרות מציעים לו: של פקיד בפוסטה ושל מכרן בחנות. באיזו מהם יבחר?

החזיר לו אביו:

בשנייה תבחר, בני. חנות, – אפשר שתהיה שלך לאחר־זמן; פוסטה, –כלום תהיה שלך אפילו לאחר־זמן?…

3135

אמר שותף לחברו:

נמאסו עלי העסקים, שתחילתם רמאות וסופם אונאה… שמא נסתלק מהם, ומעתה כנים וישרים יהיו עסקינו?

החזיר לו שותפו:

חדל לך! כל ימי מתיירא אני מפני עסקים, שיש בהם משום סכנה…

3136

קונה נכנס לחנות מטעמים וביקש לקנות בשר בּרווז. אמר לו בעל־החנות:

בשר ברווז אין לנו היום.

אם כן, – אמר הקונה, – תן לי בשר אווז.

החזיר לו בעל־החנות:

בטלן אתה, אדוני. אילו היה לנו בשר אווז, כלום לא הייתי נותן לך בשר בּרווז?…

3137

המניות של בית־חרושת לאריג התחילו מתנוונות ויורדות – ממאתיים למאה ושמונים, ממאה ושמונים למאה וחמישים. לסוף עמדו על מאה ועשרים.

בו ביום נכנס סרסור יהודי אל תחת שער בית־החרושת וביקש להיסתר מן הגשם. גער בו השוער:

ברח, דודי!

רקק הלה:

חצוף! אפילו בשעת מאה ועשרים?…

3138

ההוא שעשה סחורה בּשורי־מרבּק, ובא אצלו טבּח לקנות שור. אותה שעה ישב בעל־השוורים בביתו בסעודה. נכנס אליו משרתו ואמר לו:

שמא תטרח ותצא? פלוני הטבח בא לראות שור…

3139

ערב־שבת הלך מדכּי למרחץ. פגשו אדם אחד ונתן לו שלום. לא החזיר לו מדכי שלום והיפנה ראשו לצדדים. תמה הלה ואמר לו:

מה כעס יש לך עלי?

החזיר לו מדכי:

אין לי עסק בך. אשתקד כבר איחרתי למים הרותחים במרחץ בשביל שהרביתי שיחה עמך…

3140

מתוך מהומה והבל של מרחץ נתקל יהודי בחברו וחבטו באחוריו חבטה יפה באגודת־הזרדים שבידו. היפנה הנחבט ראשו, וראה החובט שטעה: לא אליו התכּוון. התנצל ואמר לו:

סלח נא, רבי גד; טעיתי. מחמת הבל נדמית לי מאחוריך כשמואל בני.

רגז הנחבט:

ואת שמואל בנך אתה צריך לחבוט?

רגז גם החובט:

כשאני חובט את שמואל בני, אתה, רבי גד, מה עניינך לכך?…

3141

חנווני לאריג הוזמן למשפט בתורת עד. קרא לו השופט ואמר:

גש הנה, אל השולחן אשר לפני, ואשביעך, שתעיד עדות־אמת. ניגש החנווני אל השולחן, מישמש באצבעותיו את האריג הירוק, העוטף את השולחן, הניע ידו לסימן ביטול ופלט:

טינופת!…

3142

מעשה באחד שהוזמן בתורת עד למשפט. שאל לו השופט:

מה אתה יודע לספר על העניין שלפנינו?

השיב העד:

שמעתי כך וכך.

אמר השופט:

שמיעה אינה משמשת כלום. מה ראית?

השיב העד:

ראה לא ראיתי כלום.

דחה השופט אותו ואמר לו:

לךְ לךָ!

פּנה העד ללכת, ובדרך הילוכו נאנס והפליט מה־שהוא שלא מן הנימוס. קפץ השופט ממקומו:

חילול בית־המשפט!

היפנה הלה ראשו אליו ושאל:

אדוני השופט, שמעת או ראית?…

3143

אשה נכנסה לחנות מוכרת דגים. נתנה עין בדג ליטול אותו, ומיד סילקה ידה הימנו. אמר לה החנווני:

מה פגם מצאת בדג יפה זה?

עיקמה האשה חוטמה ואמרה:

מסריח.

נעלב החנווני והחזיר:

חס ושלום, שיהיו דגים מסריחים בחנותי!… לא הדג מסריח, אני הוא המסריח…

3144

אדם ישב באולם הגדול של בית־הנתיבות ושתה טה. ניגשה אליו אשה וילד קטן כרוך אחריה ושאלה:

רצונך, שתאמר לי, כמה היא השעה?

אותו איש גמגמן היה ובקושי רב הוציא מתוך גרונו:

ש–בע וח–צי.

לא היו רגעים מועטים, והאשה חזרה ובאה:

בבקשה ממך, כמה היא השעה?

נתמלאו פניו של הגמגמן דם ואמר:

כ–בר א–מרתי לך: ש–בע וח–צי.

החזירה האשה:

אני יודעת; אבל ילדי זה נהנה הרבה לשמוע דיבורך…

3145

מרגלא בפיו של ראובן־אשר ברודס:

שלושה שותפין הן ביהודי: חמישה למאה סוכּר, ארבעים וחמישה – פחד, וחמישים חוצפה.

אמרו לו:

אנו עדים, שפלוני בן־פלוני העסקן אין בו לא סוכּר ולא פחד?

החזיר ברודס:

הרי הוא באמת כולו – חוצפה…

3146

הוא היה אומר:

כלב בביתו של יהודי, הרי זה סימן, שהיהודי אינו יהודי, או – שהכלב אינו כלב…

3147

תפסו לאחד, שעלה לתורה בשלושה בתי־מדרשות כוהן ולוי וישראל. הביאוהו אל הרב, ואמר לו הרב:

כוהן אתה?

השיב הוא:

הן, רבי; כוהן אני.

שאל הרב:

ולמה עלית לתורה לוי?

חזר והשיב:

אף לוי אני.

וישראל?

הן, רבי; גם ישראל אני.

כּעס הרב ואמר לו:

שמא מנוול אתה?

לא נסתתמו תשובותיו של אותו איש והחזיר:

מודה אני, רבי: גם מנוול אני…

3148

בחבורה של משכילים סיפּרו על אדם אחד, שהוא “איש־האשכולות”: חסיד בין החסידים, מתנגד בין המתנגדים ומשכיל בין המשכילים.

היה שם אליעזר־צבי הכוהן צוויפל, נענה ואמר:

אף אני יודע אותו, ומעיד אני עליו, שמימיו לא היה אלא מה שהינם האחרים. ברם, כל ימיו הוא – זכר בין הנקבות…

3149

עקרה באה אל צדיק, שיברכנה… נענה לה הצדיק, שם ידיו על עיניו ובירכה.

לאחר שיצאה מלפניו, שאלה את הגבאי:

מה טעם שם הרבי יחיה ידיו על עיניו, ולא שם אותן על ראשי כדרך המברכים?

נסתכל בה הגבאי, ראה שאשה יפה היא ואמר לה:

בשעה שאת מברכת על הנרות, מה טעם את שמה ידייך על עינייך, ולא על הנרות?

אמרה האשה:

מה שאלה היא זו? חוששת אני לידי, שלא תאחז בהן האש.

החזיר לה הגבאי:

אף הרבי, יחיה, חושש לידיו, שלא תאחז בהן האש…

3150

שד“ר ארצישראלי בא לווארשה לשם סידור מגבית לארץ־ישראל. נכנס אצל חשוב אחד וביקש מאתו, שלא יפרוש מן המגבית. מיד נענה לו אותו חשוב ונתן לו חמישים זהובים. הודה לו השד”ר וקם ללכת. עיכבו הנדיב, הוציא מכיסו עוד שני זהובים והוסיף על הקודמים. תמה השד"ר ושאל:

מה ראה מר להוסיף הוספה זו?

החזיר לו הלה:

רוצה אני, שלפחות שני זהובים משלי יגיעו לארץ־ישראל…

3151

לפנות ערב של יום קיץ ישבו מפונקי תל־אביב בּקאזינו שעל שפת־הים וקבלו על חום היום:

אין אוויר לנשימה לא ביום ולא בלילה, ומי שאינו יוצא לחוץ־לארץ, הרי זה מתחייב בנפשו.

היה שם אורח אחד מאפריקי, נענה ואמר:

אף זה נקרא חום? לכו לאפריקי שלנו ותדעו פירושו של חום. בקיץ אנו מאכילים שם את התרנגולות גלידה, שלא יטילו ביצים מבושלות…

3152

אדם דפק על דלתו של בית בתל־אביב ופתחה לו ילדה כבת ארבע. שמח האיש על עיניה היפות של הילדה ואמר לה:

אני אקנה אותך.

החזירה לו הילדה:

אותי לא תקנה, שאינני תוצרת הארץ. אחות לי קטנה אותה תקנה, שתוצרת הארץ היא…

3153

היתה חגיגה בגן־הילדים בתל־אביב ובאו גם כמה מן האימהות אל החגיגה. כל הילדים שמחו ורקדו; ילדה אחת כבת חמש, מבנות העולים החדשים הגרמנים, עמדה עגומה מן הצד, ולא נצטרפה לילדים הרוקדים. אמרה לה אשה אחת:

בואי ונרקוד יחדיו.

סירבה הילדה והחזירה:

איני יכולה. את מרקדת עברית, ואני יודעת רק גרמנית…

3154

בתיאטרון ארצישראלי הציגו דראמה חדשה, וכמנהג הארץ נשלחו להצגה ראשונה כרטיסי כבוד לסופרים, למבקרים ולכל המכובדים, שדרכם לשבת חינם אין־כסף במעלה הכיסאות.

באמצע האקט הראשון אמר אחד מן המכובדים לחברו:

שיעמום נורא. בוא ונלך הביתה.

הניא אותו חברו ואמר לו:

אין זה מן הנימוס. כבוד עשו לנו ושלחו לנו כרטיסים חינם, ואנחנו נקום ונלך באמצע!

נשמע לו הראשון, ולא קם ולא זע.

באמצע האקט השני נשתעמם המכובד הראשון עוד יותר ואמר לחברו:

כשל כוח סבלנותי… בוא ונקנה שני כרטיסים – ונלך הביתה…

3155

הירש־ליב בדחן הטיח דברים כלפי שמים ואמר:

עם זה יצרת – לשחק בו. רוצה ישראל לשמוח בחג־הפסח – אין אתה מאכילו מה שהוא רוצה; רוצה ליהנות בחג־הסוכות – אין אתה מושיבו במקום שהוא רוצה; רוצה לנוח בחג־השבועות – אין אתה מניח לו כמה שהוא רוצה…

3156

סוכות יצא יהודי פולני מבית־הכנסת הגדול של ברלין והאתרוג והלולב בידו. עיכבו השמש ואמר לו:

מוטב, שתניח אותם כאן. למה יכירו בך הכל, שיהודי אתה?

החזיר לו הפולני:

יודע אתה? אף אתה מוטב, שתניח חוטמך כאן. למה יכירו בך הכל, שיהודי אתה?…

3157

בשעתה היתה שקלוב עיר מלאה יראים ושלמים – ומבריחי־מכס. לימים נתמעטו בה מבריחי־המכס ונתרבו העוברים על דת. אמרו עליה:

מתחילה היתה הסחורה טריפה, והעיר היתה כשירה; משנשתנו הזמנים נעשתה הסחורה כשירה, והעיר – טריפה…

3158

קבלו על “הנאמן” של “חברא קדישא”, שהוא עושה הכל כרצונו. הגיעו הדברים לאוזניו, רגז ואמר:

בבית־הקברות אני השליט: קובר במקום שאני רוצה, בזמן שאני רוצה ומי שאני רוצה…

3159

כמה שנים עבד ה“נאמן” את הציבור ולסוף מרד:

סתם גבאי נוהגים בו כבוד כל השנה, ומורטים לחייו אחת בשנה – בשמחת־תורה, אף “הנאמן” כך; סתם גבאי קוראים אותו לתורה “מורנו”, אף “הנאמן” כך; סתם גבאי פוסע על ראש הציבור, ובסעודה של ט“ו כסלו ממלא פינכתו שלו קודם לציבור, אף “הנאמן” כך. ומה יתרון ל”נאמן" בכל עמלו שיעמול?

ראו ראשי העדה, שה“נאמן” עומד במרדו ואינו מתפייס, נמלכו וקראו אסיפה רבתי. באו אל האסיפה כל טובי הקהילה והרב והדיינים והשוחטים בראשם, שקלו וטרו הרבה והחליטו:

מעכשיו נתונה זכות מיוחדת ל“נאמן”: פינכתו שלו ימלא הוא ראשון, ואכל יאכל מקערת הציבור. ומכאן ואילך חוק לישראל הוא: “נאמן” ממלא פינכתו שלו ראשון, ואוכל – מקערת הציבור…

3160

תשעה־באב התהלך ילד עם אביו בבית־הקברות וקרא את המצבות:

“פ”נ הרב החסיד“… “פ”נ הרב הצדיק”… “פ”נ איש תם וישר“… “פ”נ איש ירא אלהים מרבּים”… “פ”נ נדיב ועושה צדקה בכל עת".

סילק הילד עיניו מן המצבות ואמר לאביו:

אבא, גנבים אינם מתים לעולם?…

3161

ההוא שקבל לפני חברו:

פּסו אמונים מבני־אדם, תמו אמת וצדק מן הארץ.

החזיר לו חברו:

אין תימה. צא לבית־הקברות, קרא את המצבות ותראה, שהטובים והמשובחים בבני־אדם נאספו ובאו לשם, ומה שיור יש להם בין החיים?…

3162

שניים נכנסו לבית־הקברות וראו: מצבה יפה של שיש, כתובה פנים ואחור מליצות ושבחים. אמר אחד לחברו:

לא ידעתי ולא שמעתי בלתי עתה, שהיה אדם מופלא כזה בעולמנו.

החזיר לו חברו:

אני ידעתי את הנפטר… אילו קרא את המליצות והשבחים, היה חושב שטעה ונכנס לקבר שאינו שלו…

3163

אורח בא לעיירה ונתקל בּלוויה גדולה: אחד מבני־העיירה מת ויצאה העיירה כולה ללוותו. אמר האורח למי־שהוא מן המלווים:

ודאי הרב שלכם?

השיב הנשאל:

לא; לא רב ולא דיין.

חזר ושאל האורח:

סתם מופלג בתורה?

השיב הנשאל:

לא; לאו בר־אוריין כלל.

שאל האורח שוב:

מופלג בעשירות?

השיב הנשאל:

לא; אף לא אמיד כלל.

תמה האורח:

אם־כן, מה גדולתו של הנפטר?

השיב הנשאל:

מופלג בייסורים היה…

3164

דרשן בונדאי עמד ודרש ברבים:

מיליונים אוכלים איש בשר זרועו, והקפיטליסטים העלוקות אוכלים כל יום פּטל בשמנת. אם אתם, פרוליטרים, בקולנו תשמעו ואחרינו תלכו, פּטל בשמנת תאכלו גם אתם כל יום…

הפסיק אחד מן הקהל את הדרשן ואמר:

איני אוהב פטל בשמנת. הרעים הדרשן קולו:

על כורחכם תאכלו פּטל בּשמנת, אם תאבו ואם תמאנו…

3165

בסתיו 1931 התחילו זעזועים גדולים של הלירה האנגלית, ובין מנחה למעריב ישב הפוליטיקן הגדול של בית־המדרש הגדול בתוך חבורה של מקשיבים לדבריו, ואמר להם:

עכשיו הוברר לי דבר חשוב: בקשה לשמים שוהה בדרכה שבע־עשרה שנה.

שאלו לו:

זו מניין לך?

השיב הפוליטיקן הגדול ואמר:

צאו וראו: לפני שבע־עשרה שנה שלחה גרמניה בקשה לשמים, שיענשו את אנגליה ², ולא הגיעה הבקשה לשם אלא עתה…

3166

בחורים יצאו לטייל בחבורה והגיעו לבית קופת־מילווה.

ראה אחד מהם את השומר של הקופה והשתחווה לו. אמרו לו חבריו:

מי הוא האיש, שאתה חולק לו כבוד?

החזיר הוא:

מי כמוני חייב בכבודו? כל היום וכל הלילה הוא שומר על שעוני ועל מעילי…

3167

הכל תמהו:

גשם בחוץ – גדליה יוצא במקל; שמש בחוץ – הוא יוצא במטריה.

הסביר גדליה:

המקל והמטריה לא שלי הם, אלא של שכני. גשם בחוץ, יוצא הוא במטרייה, ואני – במקל; שמש בחוץ, יוצא הוא במקל, ואני – במטרייה…

3168

אברהם יצחק ויעקב, שלושה שותפים מלואיסוויל, באו לניו־יורק לצורכי עסק, וכדי למעט בהוצאות סרו למלון בן שישים קומות, ויחדיו שכרו להם חדר אחד בקומה העליונה, ששכרו מועט. כל היום היו טרודים בעיסקם. בשעה מאוחרת בלילה שבו למלונם, ואמר להם המשרת:

אסון קרה אותנו. נתקלקלה המעלית, ועד הבוקר אין לתקנה. רצונכם, שאסדר לכם לינת־לילה באולם?

סירבו השותפים ואמרו:

באולם לא תערב עלינו שנתנו. מוטב, שנעלה ברגל לחדרנו.

תמה המשרת:

שישים קומות ברגל?

עמדו השותפים על רצונם ואמרו:

עלה נעלה!

עד שהתחילו עולים אמר אברהם ליצחק וליעקב:

עצה טובה אני יודע להמתיק לנו את הדרך הארוכה. עשרים הקומות הראשונות אמלא אני פי שירה, שקול־נגינה יפה נתן לי אלהים. עשרים הקומות האמצעיות תספּר אתה, יצחק, דברים המבדחים את הדעת, שבקי אתה בבדיחות. ועשרים הקומות האחרונות תספּר אתה, יעקב, דברים המעציבים את הלב, שבעל מרה שחורה אתה כל ימיך.

הסכימו חבריו.

עשה אברהם את שלו ושר כל אותו הזמן שטיפסו ועלו עשרים הקומות הראשונות. עשה גם יצחק את שלו וסיפר דברי־בדיחה כשטיפסו ועלו עשרים הקומות האמצעיות. וכשהגיעו לעשרים הקומות העליונות, רמז אברהם ליעקב, שיעשה הוא את שלו ויתחיל לספר דברי־עצב. פתח יעקב ואמר:

חברים, אספר לכם דבר־עצב ראשון: שם למטה שכחתי את המפתח של חדרנו…

3169

מת ווּדרוֹ ווילסון, עלה לשמים, ומיד נפתחו לו שערי גן־עדן: חסיד מחסידי אומות העולם היה כל ימיו.

עייף מטירדת הדרך, נח יום ראשון מנוחה שלימה. למחר יצא לטייל בשדרות היפות של גן־עדן ונתוודע לחבורה של צדיקים וחסידים. נתוודע גם למשה בן־עמרם, ואמר לו משה:

שמא יודע אתה, מה שעשו הבריות שם, בעולם התחתון, לארבעה־עשר התנאים שלך?

החזיר לו ווילסון:

שמא יודע אתה, מה שעשו הבריות שם, בעולם התחתון, לעשרת הדברות שלך?…

3170

שני יהודים ישבו בקרון הרכבת זה מול זה. אחד מהם הרים כל רגע ורגע את ידו והעבירה על פניו, כאילו זבוב הוא מבריח מעליו. אמר לו השני:

מה לך? שמא חולה אתה, חלילה?

החזיר השני:

חס ושלום!… מחמת שיעמום הדרך נמלכתי לספּר בדיחות לעצמי, והרי כל בדיחה, שעולה בזכרוני, כבר אני יודע אותה מלכתחילה ומיד אני מבריחה…

רשימה ראשונה: האנשים אשר נקבו בשמות שלשת הכרכים –מקומם, מהותם וזמנם.

יורשה נא לי לאמר, כי לא עבודה קלה היה חבור הרשימה הזאת. ולולא חברים וידידים שעזרוני, הייתי מוכרח להסתלק הימנה.

לגבי כמה מן האנשים הנקובים ברשימה קשה היה למצוא תאריכים, ואמנם צריך הייתי להסתפק גם במה שאינו אלא תאריך בקֵרוב, קשה עוד הרבה יותר היה למצוא שמות אבותיהם של חכמי ישראל. האנציקלופדיות שלנו אינן מקפידות על כך ועל־פי רוב אין הן מביאות שמות האבות כלל. ואף כאן לא נקתה רשימתי מלקויים.

הערכים המעטים, שלא עלה בידי למצוא ידיעות עליהם, או, שהידיעות עליהם אינן מספיקות – תליתי להם כוכב (*) בראשם.

מקורות רגילים, כגון אנציקלופדיות ולכסיקונים, לא הבאתי; מקורות אחרים. שנסתייעתי בהם. הבאתי.

ואלה הם החברים והידידים, שעזרוני בחבור הרשימה:

איינהורן, שמעון – תל־אביב; בין אלכס, – ירושלים; גליקסון משה – תל־אביב; גרייבסקי. פי. חס – ירושלים; הורודצקי, שמואל־אבא; הילדסהימר, עזריאל, – ברלין; הלר, דוב – בודאפשט; וואהל, י. י. – ניו־יורק; טארטקובר, חיים, – ווינה; כהנוב, פיבל, – רחבות; לונסקי, חיים־חיקל, – ווילנה; פוגרבינסקי יוחנן; פרובסט, מנחם מנדל – תל־אביב; קולמן, א. ד. – ניו־ יורק; קלוזנר, יוסף – ירושלים; קַלְווַרִי, משה, חיפה; רבינוביץ מיכל ; רדלר־פלדמן, יהושע, – ירושלים; רוזנבלום, מיכל; ריבקינד, יצחק – ניו־יורק; שבאדרון, אברהם; שוחטמן ברוך – ירושלים; שפירא, ישעיה, – תל־אביב.

תבוא עליהם ברכה!

אבוהב, יצחק, הספרדי (הראשון; בעל מנורת המאור, סוף המאה הי“ד והמחצית הראשונה של המאה הט”ו) – ג. 2248.

אבֶּלָי בן אברהם־שלמה פּוֹסְבוֹלֶר (על שם העיירה פוסבול, פלך ווילנה; ראב"ד בווילנה; 1765 – 1836) – א. 568; ג. 2315 – 2317

אברהם מסלונים (“הרבי הסלונימי”; צדיק¹; 1802 – 1883 ) – א. 636. 681; ג, 2482, 2433.

אברהם־יעקב בן ישראל פרידמן (סאדאגורה; צדיק: בנו וממלא מקומו של “הרוז’ני”; מת 1883) – ג. 2374, 2436.

אברמוביץ, שלום־יעקב, עי' מנדלי מוכר־ספרים.

אַדְלמן, מרדכי (ירושלים וכו'; סופר עברי ועסקן ארצישראלי; 1847 – 1922

– ב 1832, 1883.

אדלר, נתן בן מרדכי (לונדון; רב הכולל של בריטניה; 1803 – 1890 – ג, 2333.

אד"ם הכהן (שמו הספרותי של אברהם־דוב מיכיילישקר בן חיים הכהן לְבּנסון; ווילנה; המשורר והמדקדק הידוע; נולד בערך 1794 – מת 1879) – ב. 1759, 1765, 1804, 1821 – 1827; ג. 2842.

אהרליך, הנריך ( ברלין; לפסנתרן החצר; 1822 – 1899 – ג. 2475.

אהרן בן אשר הקארליני (“רבי אהרן השני”: קארלין; צדיק; מת 1872) – ג, 2880 2482.

אהרן בן יוסף הקראי (קושטה וכו'; בעל המבחר, בערך 1250 – בערך 1320) – ג. 2247.

אהרנקרַנץ, בנימין זאב, עי' וולוולי הזבארזי.

אוסטרופולר, הירשל (מזיבוז; הליצן המפורסם; המחצית השניה של המאה היn" ²) – א, 180, 254, 278, 334, 647. 648, 779 879. 880; ב. 1608; ג. 2131 – 2149

אופאטוב, יהודה בן צבי־הירש (“יודקה אופאטוב”; ווילנה; קבלן עשיר; טפוס של “תקיף”; נולד בערך 1797 – מת 1868) – א. 229, 363 – 366; ב. 1506; ג. 2171.

אורי, לֶסֶר (ברלין; צַיָּר וגרפיקן; בעל דְבָבוֹ של מַכְּס ליברמן; 1862 – 1931) – ג. 2498.

אורי בן פנחס מסטרליסק (“השרף”; צדיק; מת 1862) – ג. 2421.

אורנשטיין, יעקב־מְשֻׁלָּם בן מרדכי־זאב (רבה של לבוב וכו'.היה גם עשיר ידוע; בעל “ישועות יעקב”, נולד בערך 1775 – מת 1839) – א. 428; ג. 2298, 2321 2322.

אורנשטין, מרדכי־זאב בן יעקב־מְשֻׁלָּם (לבוב; בנו של הקודם; מקנאי החרדים: 1790 – 1836) א. 428.

אורנשטין, צבי־הירש בן מרדכי־זאב (רבה של לבוב וכו'; בנו של הקודם; 1815 – 1888) – ג. 2374.

אטינגר, יעקב־יוסף (ברלין; ראב"ד, 1780 – 1850) – ג. 2357.

אטלינגר, יעקב־יוקב בן אהרן (רבה של אלטונה; בעל “ערוך לנר” וכו'; 1798–1871) – ג. 2331.

אֵיבשיץ. דוד שלמה בן אביגדור³ (רבה של סורוקי, בסרביה, וכו') בעל “ערבי נחל” וכו'; מת בצפת 1809) – א. 377.

אֵיבשיץ, יונתן בן נתן־נטע (“רבי יונתן פראֶגֶר”, “הרבי רבי יונתן”; רבה המפורסם של פראג וכו' וכו‘; “בעל אורים ותומים” וכו’ וכו'; רבי יעקב אמון חשדו בשבתאות; נולד בערך 1690 – מת 1761) – ב 1893, 2019; ג. – 2261 – 2264.

איגנטייב, ניקולי פאבלוביץ' (גרף; מיניסטר לעניני הפנים ברוסיה; שונא ישראל; 1832 – 1908) – ב 1937.

אִיגר (גינז), עקיבא בן משה (רבה המפורסם של פוזנה וכו‘; בעל “ההגהות” וה“חדושים” וכו’ וכו': 1761 – 1837) – ג. 2310.

אַיְזיק־מאיר דיק, עי' דיק: איזיק־מאיר.

איזל חריף עי' חריף, איזל

איזל שפירא עי' חריף, איזל.

אַיְכל, יצחק־אברהם (ברלין; מחבורתו של בן־מנחם, עורך “המאספים”;

1756 – 1804). – א, 577.

איכנבוים (גלְבֶּר) יעקב בן משה (ז’יטומיר; פדגוג. מתימטיקן ומשורר עברי; משגיח על בית המדרש לרבנים; 1796 – 1861) ג. 2451.

אימבֶּר, נפתלי הרץ בן שמואל־יעקב (ארץ־ישראל, אמריקה וכו'; משורר עברי; בעל “התקוה”; 1856 – 1909) – א. 882; ג' 2501.

אינשטיין אלברט (ברלין וכו'; הפיסיקן המפורסם; בעל “תורת היחסיות”, נולד 1879) – ג, 2117, 2512, 3065.

איש הורביץ, אלעזר בן דוד יהושע־הֶשל (רבה של ווינה; 1803 –1888) – ג. 2328.

איש־נעמי, אלימלך (שמו הספרותי של אלימלך בן יצחק־ליב ווֶכְּסלֶר־בֶּזְרֶדְקָה; אודיסה וכו'; מורה וסופר עברי מדור המליצים; 1843 – 1920) – ג. 2464, 3034

אלטנברג, פטר (שמו הספרותי של ריכארד אנגלנדר; ווינה; סופר בגרמנית; 1859 – 1919) – א, 945.

אלימלך בן־אליעזר־ליפא מליזנסק (צדיק; תלמידו של המגיד הגדול"; בעל “נועם אלימלך”; אחיו של ר' זוסי מהנופולה; מת 1787) ⁴ – א. 205.

אליקים (שפירא?) מוולוז’ין (משגיח של הישיבה; אמצע המאה – הי"ט) – ג, 2283 2284.

אַלֶכְּסֵי ניקולייביץ' (יורש עצר של מלכות רוסיה; בנו יחידו של ניקולי השני, 1904 – 1918) – ג. 2778.

אלכסנדר אלכסנדרוביץ (אלכסנדר השלישי; קיסר רוסיה; שונא ישראל; 1845 – 1894) – ג, 1930.

אלעזר רוקח מִבְּרוֹדִי (רבה של עדת האשכנזים באמשטרדם 1665 – 1741) – ג. 2267, 2268.

אָמְדֶן (יעב"ץ) יעקב־ישראל בן צבי־הירש אשכנזי (אלטונה וכו‘; איש מצותו של רבי יונתן אייבשיץ; בעל “שאילת יעבץ” וכו’ וכו'; 1697 – 1777) – ג' 2261.

אֶנגלנדר, ריכארד, ע' אלטנברג, פטר.

“אסתר מן התורה” (שמה המקובל של אסתר בת ר' זכריה. מנדל; קראקוי; רבנית למדנית; אשתו של רבי שאול ברבי רבי הָשל; המחצית השניה של המאה הי"ז) – ג. 2255

אפרים גרידיגר (ליצן גליצאי; אמצע המאה הי"ט⁵ ) – א. 787 815. 927; ב. 1213: גי 2877

אשבילי, יום־טוב עי' ריטב"א.

אשכלות יששכר ברוש⁶ בן גבריאל (ווינה; רב הכולל של מורביה וכו'; חתנו של רבי שמשון וורטהימו; 1691 – 1753) – ג: 2266.

בַּאנֶט יחזקאל בן גרשון וולף (“רבי יחזקאל באגט השני” רבה של סייני, רומניה; 1862 – 1913) – א. 374.

בובנוב, אנדרי סֶרגייביץ' (מוסקבה; מי שהיה קומיסר לתרבות ולהשכלת העם ברוסיה הבולשבית; נולד 1883 – ) ג. 2820 “הב”ח" (“בית חדש”) עי' טירקיס, יואל.

ביאליק, חיים־נחמן בן יצחק־יוסף (אודיסה וכו'; המשורר העברי הגדול; 1872 – 1934) – א. 587; ג. 2511 3089 – 3091.

ביסמרק. אוטו (“קאנצלר הברזל” של גרמניה. 1815 – 1898 ) – ג. 2480.

בִּיק, אמיל (לבוב; פוליטיקן; ציר בית הנבחרים האוסטרי. 1845 – 1906 – ג. 2955.

ביקונספילד, לורד, ע"י ד’ישראלי בנימין.

בלוך, יוסף־שמואל בן ישראל אריה ליב (ווינה וכו'; סופר ופוליטיקן; ציר בית הנבחרים האוסטרי; בעל "האֶסטער. וואכענשריפט (1923 – 1850 "– ב. 1443; ג. 2500. 3107.

בלומנטל, אוסקר ( ברלין; דרמטורגן: 1852 – 1917) – ג. 2499.

בלומנטל, ניסן ( אודיסה וכו'; החזן המפורסם; 1805 – 1902) – א. 526; ב. 1830.

בְּלֶך, ליאו (ברלין; מוסיקאי־מנצח; נולד 1871) – ג. 2515.

בן־זאב, יהודה־ליב בן זאב (ברלין וכו'; המדקדק והלכסיקוגרף הידוע; 1764 – 1811) – ג. 2183, 2184, 2447.

בן מנחם (מנדלסון), משה בן מנחם־מנדל (ברלין, הפילוסוף ומתרגם התורה המפורסם; 1729 – 1786) – א. 159, 835; ב. 2003 ג. 2437 – 2444.

בן־פורת, מנשה בן יוסף מאִילְיָה (חוקר התלמוד; בעל “אלפי מנשה” וכו'; 1767 – 1834) – א. 589; ג, 2318, 2319.

בן־ציון, ש. (שמו הספרותי של שמחה־בן־ציון־אלתר בן חיים גוטמן; אודיסה וכו'; הסופר העברי הידוע: 1870 – 1932) – א. 486.

בצלאל שולזינגר (“בצלאל האודיסאי”; החזן המפורסם; 1779 – 1873)⁷ – א. 528 524.

בֶּר, מיכאל בן מאיר (פאריס; משורר בגרמנית, אחיו של הקומפוזיטור מאיר־בֶּר; 1800 – 1833) – ג. 2535.

בראנדס (כהן), גיאורג־מוריס (קופנהאגן; הסופר המפורסם 1842 – 1927) – ג. 2599.

בראפמן, יעקב בן אלכסנדר (ווילנה וכו'; מומר להכעיס ומלשין⁸; בעל “ספר הקהל” ברוסית; נולד בערך 1825 – מת 1877) – ב. 1432.

ברודס, ראובן־אשר בן יוסף (ווילנה וכו‘, וכו’; “ראובן אבייב” הסופר העברי־היודי הידוע; 1851 – 1902) – א. 791. 833 – 886; ב. 1156, 1749, 1762. 1763; ג. 2951, 3145, 3146.

ברודסקי (שור), ישראל בן מאיר (קיוב; בעל־תעשיה מפורסם במקצוע הַסֻכָּר; 1823 – 1888) – ב 1956; ג. 2920 (עי' “ציונים” לסי' זה)

ברוך בן יחיאל מיכל ממזיבוז (צדיק; בן בתו של הבעש"ט; 1757 – 1888) – א. 647. 648, 880; ג. 2131 – 2135.

ברוך שפירא משטוצין (רב וצדיק; מת 1877)⁹ – ג. 2435.

ברי"ל, יואל, עי' לָוָה, יואל.

ברלין, נפתלי צבי־יהודה בן יעקב (וולוז’ין; “הנצי”ב"; ראש ישיבת “עץ חיים”; 1817 – 1893) – א. 432. 441, 513; ב. 1429; ג. 2285 – 2290, 2292.

בָּרְנַר, טריסטאן־פאול (סופר ודרמטורגן בצרפתית; נולד 1866) – א. 581; ג. 2507 – 2509.

בֶּרְנָה, לודביג ליב־ברוך בן יעקב (פאריס וכו'; הסופר המפורסם; 1786 – 1837) – ג. 2516.

הגאון מווילנה (אליהו בן שלמה־זלמן קרמר; ה“גר”א" 1720 – 1797) א. 369; ג. 2269 – 2272.

הגדול ממינסק (ירוחם יהודה ליב בן שלמה זלמן פרלמן; רבה המפורסם של מינסק, נולד בערך 1835 – מת 1896) ג. 2393.

גוגנהֵים. פרומט בת אברהם (ברלין; אשתו של בן־מנחם נִשְׁאָה לו 1762; נולדה בערך 1787 – מתה 1812) ג. 2438.

גוטלובר, אברהם דוב־בֶּר בן חיים הכהן (קונסטנטין ישן' ווהלין' וכו‘, וכו’; “אב”ג"; “מהללאל”; פדגוג, סופר ומשורר: בעל “הבוקר אור”; 1811 – 1899 א. – 500; ב 1441, 1663 ג. 2463, 2464, 2491.

גוטליב צבי־הירש־ליב (סיגט־מארמורוש, רומניה; סופר עברי־יודי; עסק גם בבדחנות, במקצת גם בשדכנות; נולד 1844 – מת אחרי 1913) – א. 658, 878; ב. 1154, 1155, 1485, 1880; ג. 2128 – 3091,2130 3155.

גוטמן, שמחה בן־ציון – אלתר. עי' בן־ציון, ש.

גוטסונדר, ליב’לה, עי' ליבלי גוטסווגדר.

גולדה’ס יוסי ( וויטנסק; חזן; כפי הנראה, אמצע המאה הי"ט) –

א. 503, 504. 511; ב. 1618, 1619.

גולדשמידט, יעקב (ברלין; פיננסיטטון; גולד 1882) – ג 2514.

גולדציהֶר, יצחק־יהודה־איגנֵץ בן יום־טוב (בודאפשט; האוריינטליסטון הידוע 1850 – 1921) – א. 487; ב־ 1435.

גורדון, אהרן־דוד בן אורי (דגניה, ארץ־ישראל, וכו'; סופר עברי, בעל “דת העבודה”; 1856 – 1922) – ג. 2502.

גורדון, אליעזר בן אברהם־שמואל (טָלז, ליטה וכו, ראש־הישיבה; 1840 –1910) – ג. 2394.

גורדון, יהודה־ליב עי' יל"ג.

גיגר, אברהם בן יחיאל־מיכל־אליעזר (ברסלוי וכו; חוקר וּגְדָל רבני הרפורמה; בעל “האור שריפט” וכו'; 1810 – 1874) – ב. 2327.

גימפלי בן מאיר־יוזי, עי' מאיר־יוזי גנב.

גינצבורג, נפתלי־הרץ בן יוסף־יוזיל, בארון (פטרבורג; בנקאי ועסקן ידוע; 1833 – 1909) – ב. 1937.

גלאדסטון, וויליאם־אָגרט (ראש ממשלת הוויגים באנגליה; מתנגדו של ד’ישראלי; 1809 – 1898) – ג. 2583.

גרודנה, דוד בן צבי־הירש (רבה של וִוידְזִ’י, ליטה; “רבי דוד השירווינדטי”; מתלמידיו המובהקים של בני ישראל סלנטר; מתנגד קנאי; מת כבן שמונים באמצע שנות השמונים למאה הי"ט) – א 628, 645, 682.

גרוזנברג, ישראל־אוסקַר בן יוסף (פטרבורג וכו'; ראש הסניגוריה במשפט בֵּילִיס; נולד 1866) – ג. 2510.

גרֵטץ, צבי־הינריך בן יעקב (ברסלוי; ההיסטוריון המפורסם; 1817 – 1891) – ג. 2471.

גרידיגר, אפרים, עי' אפרים גרידיגר.

גרינוואלד, אֲבֶּלֶי (דינאבורג־דווינסק. עכשיו: דַאוּגוֹב־פִּילְס, לטביה; ליצן; כפי הנראה, אמצע המאה הי"ט)¹⁰ – ג, 1808, 1848.

*גרשון בן בנימין מפומפייאן (רב)¹¹ – א. 586.

גרשון בן קלונימוס מ"ץ־ישראלית¹² (רבה של שקלוב, פלך מוהילב; מגדולי ההוראה בזמנו; מת 1847) – א. 569.

דאנציג, אברהם בן יחיאל־מיכל (מגדולי ההוראה בווילנה בעל “חיי־אדם” וכו'; 1748 – 1820) ג. 230.

ד’אקוסטה, יאן (פטרבורג; “הַזִ’יד לאקוסטה”; מצאציהם של אנוסי פורטוגל; ליצן חצרם של פֶּטֶר הראשון ואַנָּה יואנובנה; בא לרוסיה בערך 1714)¹³ – ג. 2570 – 2582.

דוב־בר בן אברהם (מזריטש של ווהלין; “המגיד הגדול”; גדל תלמידו וממלא מקומו של הבעש"ט; בעל “מגיד דבריו ליעקב”; נולד בערך 1704 – מת 1772)¹⁴ – א. 675.

דוב־בר בן שניאור־זלמן שניאורסון מִלְיוּבַּאבִיטש (צדיק; בנו וממלא מקומו של מייסד החסידות החבוית בעל “התניא”; “הרבי האמצעי”; 1773 – 1827) – ג. 2417.

דוד בן מרדכי טברסקי מטַלְנה (“רבי דוד’יל הטלנאי”; צדיק 1808 – 1882)¹⁵ – א. 220; ב־ 1654.

דוד בן משה מנובוהרודק (רבה של עֲיָרָה זו, פולניה; בעל “גליא מסכת”; 1769 – 1836) – א. 410; ג. 2320.

דודסון, חיים בן דוד טֶביל (מגדולי העסקנים ולעת זקנתו גם רבה של וארשה; 1760 – 1854)¹⁶ – ג. 2314.

דז’יגאשבילי, יוסף, עי' סטאלין יוסף.

דינה אשת שאול הלוי (האג; רבנית; מתה 1788)¹⁷ – ג. 2400.

דיק איזיק־מאיר בן נח (ווילנה; הסופר העברי־היודי הידוע נולד בערך 1807¹⁸ – מת 1893) – א. 361, 362 . 541 . 584 ב. 1345, 1361, 1590, 1632, 1671, 1827, 1828, 1835; ג. 2185 –.2965.2841,2460 – 2453,2188

ד’ישראלי, בנימין בן יצחק, לורן ביקונספילד (ראש ממשלת – הטוֹרִים באנגליה; מתנגדו של גלאדסטון; 1804 – 1881) – ג. 2583.

דֶּרְבַּארֶמְדִיקֶר, לוי יצחק. עי' לוי יצחק בן מאיר מברדיצ’ב.

דרשן משה־יצחק. עי' המניד מִקְלם.

האלברשטם, חיים עי' חיים הַאלברשטם, מסֵאנדז.

האלפרין, יצחק־צבי. (חרסון וכו'; חזן ידוע: מתלמידיו של זולצר נולד 1854) ¹⁹– א. 527.

הארטמן, מוריץ (פאריס וכו'; משורר בגרמנית; ממקורביו של הֵינה; 1821 – 1872) ג. 2540

הולדהים, שמואל בן חיים²⁰ (ברלין וכו'; ראש רבני הרפורמה בגרמניה; 1806 – 1860) – ג. 2325 – 2355, 2357.

הומברג, נפתלי־הרץ (ווינה וכו'; פדגוג ופרשן; מבעלי “הבאור” של בן־מנחם; 1749 – 1841) – ג; 1532.

הורביץ אלעזר־משה הלוי (רבה של פינסק, מיריביהם של החסידים; 1817 – 1890)²¹ – ג. 2379 – 2382.

הורביץ יעקב־יצחק. עי' יעקב יצחק הורביץ “החוזה”

הורביץ, נפתלי־צבי, עי' נפתלי צבי מרופשיץ.

הורוביץ, שלום הלוי, עי' המגיד מרייצה.

היטלר, אדולף (הדיקטטור של גרמניה; צורר ישראל; נולד 1889) א. 269; ב. 1985–1991, 1993 – 1995; ג. 3022 – 3028; 3062, 3063.

הילדסהימר (גְלַי)²² עזריאל בן יהודה ליב (רבה של “עדת ישראל” בברלין; מנהיג החרדים בגרמניה; 1820 – 1899) – ג. 2383.

הינדנבורג, פאול (ראש מצביאי גרמניה במלחמת־העולם; נשיא הרפובליקה הגרמנית; 1847 – 1934) – ב. 1985; ג. 2756, 2758.

הֵינה, גוסטאב בן שמשון (ווינה; אחיו של המשורר; נתבארון באוסטריה ונקרא “פון גָלֶדֶרן הֵינה”; 1812 – 1886) – ג. 2546.2554 ,2547

הֵינה, הארי־הנריך בן שמשון (פאריס וכו'; המשורר הגדול 1797 – 1856) – ג. 2517 – 2556.

הינה, מאכס בן שמשון (פטרבורג; אחיו של המשורר; רופא ממלכתי ברוסיה; 1805 – 1879) – ג. 2534.

הינה, מתילדה (פאריס; אשתו של המשורר, מתה 1883) – ג. 2545, 2556.

הינה, שלמה־זלמן בן הֵימַן (האמבורג; אחי אביו של המשורר; בנקאי ידוע; ־1767 – 1844 ) ־־ ג. 2520 – 2524.

הירטל, יוסף ( ווינה; פרופסור לאנטומיה; 1810 – 1894) – ג 2461.

הירש־ליג בדחן, עי' גוטליב, הירש־ליב.

הירש, משה מוריץ בן יוסף. בארון (פאריס; הנדיב המפורסם; מְיַסד הישוב היהודי החקלאי בארגנטינה: 1831 – 1896) – א. 227; ג. 2486, 2487.

הירש, שמשון בן רפאל (“שמשון רפאל”; רבה של עדת החרדים בפרנקפורט וכו‘, המנהיג והאידיאולוגון של חרדי גרמניה; בעל “אגרות צפון” וכו’; 1808 – 1888) – א. 459 ג. 2358.

הלוי ( פרומנטל), ליאון בן אליהו (פאריס: סופר ומלומון אחיו של הקומפוזיטור יעקב פרומנטל־הלוי; 1802 – 1883) – ג. 2542, 2543.

הלל מֵאָרְפורט (פוסק; סוף המאה הי“ד ותחלת המאה הט”ו) – ג. 2250.

הֶלֶר, אריה־ליב בן יוסף הכהן (רבה של סְטְרִי, גליציה; בעל “קצות החושן” וכו'; חותנו של שי"ר; מִקנָאֵי המתנגדים; 1745 – 1813) – א. 680; ג. 2297. 2298.

הֶרץ, מרדכי־מרקוס (ברלין: רופא ופילוסוף; מחבורתו של בן־מנחם; 1747 – 1803) – א. 908; ג. 2445.

הרצל, בנימין־זאב־תיאודור בן יעקב (ווינה; יוצר הציונות המדינית; 1860–1904) – ג. 2599, 2600, 3107

השל אברהם־יהושע־הֱשל בן יעקב (“רבי־רבי-השל” רבה המפורסם של קראקוי וכו'; מת 1663) – א. 210; ב. 1517, 1714; ג. 2253. 2870 – 2875.

וואמברי ( באמברגר), אַרמין־הֶרמן (בודאפשט; בעל המסעות הידוע; 1882 – 1913) – ג. 2584.

ווידאל די טולושה, יום־טוב (“הרב המגיד”, על שם פרושו “מגיד משנה” ל“יד החזקה” של של הרמב“ם; המחצית הראשונה של המאה הי”ד) – ג. 2249.

ווידרֶביץ, חיים־יעקב (רבם של חסידי חב“ד במוסקבה; הרבע האחרון של המאה הי”ט: מחמת גרוש מוסקבה – 1891/92 – יצא לאמריקה. ושם מת) – א: 412; ב־ 1525, 1622, 1648; ג: 2405.

וויזל נפתלי־הֶרץ בן יששכר־בֶּר (ברלין וכו'; חברו וידידו א של בן־מנחם; סופר, פרשן ומשורר עברי; 1725 – 1805) ג. 2440.

וַוְיל, מאיר בן שמחה (רבה של בולין; 1744 – 1826) – ג. 2299. ווילהלם השני (קיסר גרמניה; נולד 1859) – ג. 2752. 2757, 2759– 2761.

ווילסון, טומאש־וֻודְרוֹ (נשיא ארצות הברית של אמריקה; בעל ארבע־עשרה הַדִּבְּרות לתכנית־השלום אחרי מלחמת העולם; 1856 – 1924) – ג. 3162.

וַיְס, איזיק־הירש בן מאיר (ווינה; חוקר התלמוד, בעל “דור דור ויורשיו”; 1815– 1905) – ג. 2471.

וַויצמן, חיים בן עוזר (לונדון וכו'; נשיא ההסתדרות הציונות; נולד 1873) – ג. 2512.

וויקטוריה ( מלכת בריטניה; 1819 – 1901) – ג, 2583, 2584.

ווכטלר־בֶּזְרֶדקה, אלימלך, עי' איש־נעמי. אלימלך.

“(רבי) וולוולי מגיד”, עי' שלמה־זלמן זאב־וולף בן יחזקאל־פיבל.

וול’ולי הזבארזי, בנימין־זאב בן מרדכי אֶהרָנקרנץ (ווינה וכו', וכו, משורר וזַמָּר עממי עברי־יודי; 1826 – ²³ – 1888) א. 810 ב. 1758.

וולפסון, דון בן יצחק־אֵיזיק (קלן; נשיא ההסתדרות הציונית 1856 – 1914) – ג. 2600.

וָורטהֵימר, שמעון בן יוסף־יוזלן (ראש יהודי וויגה ורב המדינה; סוכן חצר המלכות; 1658 – 1724) – ג 2266.

זולצר, שלמה בן יוסף הלוי (ווינה; החזן המפורסם: 1804 – 1890) – א. 526

זונדל (יוסף) בן בנימין־בינוש מְסלַנְט (גדול ביראת־שמים ובמדות; 1785 – 1865) ²⁴ – א, 986

זוננפלד, חיים יוסף בן שלמה (רבם של החרדים הקנאים בירושלים; 1849 – 1932) – ג. 2399.

זוסי ( מְשֻׁלָם) בן אליעזר־לפא מהאנוֹפוֹליָה (צדיק; מתלמידיו של “המגיד הגדול”; אחיו של רבי אלימלך מליזנטק; מת בערך 1800) – א. 205.

זוסמָן, ניקאנדר וואסילייביץ (פטרבורג וכוי, צנזור לעברית; מומר; מת בסוף המאה הי"ט)²⁵ – נ. 1437.

זינובייב ( ראַדומיסלסקי) גרשון־גריגורי (פטרבורג וכו'; רבולוציונר; מגדולי הבולשביקים תהלה, מושלה של פטרבורג וראש האינטרנציונל השלישי; לסוף – אחד מהרוגי המלכות הבולשבית; 1883 – 1936) – ג. 2799, 2805, 2809.

זלאטופילסקי, הלל בן חיים שלמה־זלמן (קיוב וכו'; פיננסיסטון; עסקן ציוני; 1887 – 1933) – ג. 2787.

זלמן ( שלמה) בן יצחק מוולוז’ין (“רבי זֶלְמלֶה; תלמיד מובהק של הגר”א; אחיו של רבי חיים מוולוז’ין; 1756 – 1788)²⁶ ג. 2278. 2279.

זלמן ( שלמה) מפוזנה (עשיר למדן; בקש לגדל באחוזתו בפולניה דור של יהודים חקלאים; מקנְאַי המתנגדים; המחצית הראשונה של המאה הי"ט)²⁷ – א. 779; ב. 2045,

זקש. יחיאל מיכל בן נפתלי־יהודה (ברלין וכו'; מטיף ומתרגם השירה העברית של תקופת ספרד; 1808 – 1864) – ג. 2355.

חאגיז, משה בן יעקב (אמשטרדם וכו‘; “הרב המניח” על שם ראשי־התיבות: "המלקט משה ן’ יעקב חאגיז"; רודף השבתאים; 1672 – מת בערך 1744) – ב. 1545.

חבד, מרדכי (ווילנה; “מָדְכֶּי חבר; ליצן מפורסם; אמצע המאה הי”ט)²⁸ – א. 4. 112, 150, 203, 204, 229, 363 – 365, 375. 837; ב. 1370, 1425, 1506, 1548,

1609 – 1615, 1892; ג. 2170 – 2179,. 3139,3106

חבולסון, דניאל (יוסף) אברמוביץ' (פטרבורג; האוריינטליסטון הידוע; מומר; 1819–1911)²⁹ – ב. 1427 – 1429

חורין, אהרן בן קלמן (רבה של אראד, אונגריה; מראשוני ובניה של הרפורמה; בעל “עמק השוה”, שנדון לשרפה מטעם החרדים; 1766 – 1844) – א. 429.

חיות, צבי הירש בן מאיר (רבה של ולקווא; בעל “אלה המצוות” וכו‘. וכו’; 1805 – 1855) – א. 428: ג. 2334.

חיים בן אריה־ליבוש הַאלברשטם מִסָאנדז (רב וצדיק; אבי האדמורות הסאנדזית; בעל “דברי חיים”; תלמידו המובהק של רבי נפתלי מרופשיץ; חתנו של רבי ברוך תאומים־פרנקל, רבה של לֵיפניק; 1798 – 1876) – א. 678; ב. 1889; ג. 2431.

חיים בן יצחק מוולוז’ין (תלמידו של הגר"א; מיסד הישיבה “עץ חיים” הוולוזיינית; 1749 – 1821)³⁰ – ג. 2274 – 2277.

חפץ חיים, עי' כהן, ישראל־מאיר.

חפץ (גֶ’נטילי), משה בן גרשון (וויניציאה; חוקר ומתמטיקון; בעל “מלאכת מחשבת” על התורה וכו'; 1663 – 1711) – ג. 2256.

*חַפץ, משה (רבה של טשאוֻוס. פלך מוהילב)³¹ – ג. 2401. 2402.

חריף. אַיְזל, יהושע־איזיק בן יחיאל שפירא (רבו; של סלונים וכו‘; גאון תלמודי מפורסם; בעל “עמק יהושע” וכו’ וכו'; נולד בערך 1865 – מת 1872) – א. 146, 215 218 321 – 323, 435. 562, 570 –573, 636, 681. 876, 916 – 918; ג. 1149. 1641; ג. 2335 – 2354.

טברסקי, דוד, עי' דוד בן מרדכי טברסקי מטלְנָה.

טברסקי, מרדכי, עי' מרדכי בן נחום מצ’רנובל.

טברסקי, משה מרדכי, עי' משה מרדכי ממֵאקארוב.

טוגנדהולך, זאב וולף בן ישעיהו (ווילנה: צנזור לעברית; מחלוצי ההשכלה; 1796 – 1864) – ב. 1436.

טויוואלז סן, בֶּרְטל (פסל דֶני; 1770 – 1849) – ג. 2416.

ט"ז (“טורי־זהב”), עי' סגל, דוד בן שמואל הלוי.

טיומקין, זאב־וולאדימיר בן יונה (ייליסנטגון וכו'; עסקן ציוני; הראשון שנתמנה מטעם חובבי־ציון ראש הועד הפועל ביפו; 1861 – 1927) – ג. 2668.

טיקטין, שלמה זלמן בן אברהם (רבה של ברסלוין מקיצוני יריביה של הרפורמה; מתנגדו של גיגר; 1791 – 1843) – ג. 2327.

טלר, ווילהלם־אברהם (ברלין. כהן פרוטסטנטי; מאנשי וִכּוחו של בן־מנחם; 1734 – 1804) – ג, 2003.

טרוצקי (ברונשטין), לֶב דודוביץ' (מוסקבה וכו', הרבולוציונר הידוע; תחלה – יד ימינו של לנין וראש הצבא האדום ברוסיה הבולשבית; עכשיו – נָפיל בולשבי, יריבו של סטאלין ואמיגרנט פוליטי; נולד 1879) – ג. 2795. 2797, 2805, 2810 – 2814.

* טרקהים, יצחק (האג; דרשן)³² – א. 586.

* יאנושקביץ (מְפַקֵד השְׁטַבּ הראשי של צבאות רוסיה במלחמת העולם; שונא ישראל) – ג, 2774.

יהודה צבי־הירש בן־שמואל־זניויל מִסְטְרָטֶנָה (צדיק; תלמידיו של רבי אורי משמרליסק “השרף”; מת 1844) – ג. 2434.

יהל"ל, יהודה־ליב בן ברוך־חיים לוין (קיוב וכו'; סופר ומשורר עברי־יודי; 1845 – 1926) – א. 526.

יוֹג, יעקב בן יוסף (מעשירי ווילנה; מת 1848)³³. – ג. 1171, 1175,1174

יוג, משה בן יוסף (אחיו של הקודם; למדן עם־הארץ מופלג)³⁴ – ב. 1169 – 1177, 1643; ג. 2195.

יחזקאל־פיבל בן זאב־וולף (ווילנה; מגיד דמתא; בעל “תולדת אדם” וכו'; 1755 –1833) – א. 567; ג. 2301, 2802.

ייֶלינק אהרן־אדולף בן יצחק־ליב (ווינה וכו'; הדרשן המפורסם ומאסף המדרשים הקטנים; 1820 – 1893) – ג. 2385 2386

יילינק, הֶרְמן בן יצחק־ליב (ווינה: אחיו של הקודם; רבולוציונר,מהרוגי המלכות בשנת 1848; נולד 1822) ־– ג, 2476.

יל"ג, יהודה ליב בן אשר גורדון (פטרבורג וכו'; המשורר העברי הגדול; 1830 – 1892) – א. ³⁵588; ב. 1442, 1891; ג..2483 2481

יעב"ץ, עי' אמדן. יעקב־ישראל בן צבי־הירש.

יעקב־יצחק בן אברהם־אליעזר הלוי הורביץ (לובלין; “רבי איציק מלאנצוט”; “החוזה” “רבי הלובליני”; צדיק; תלמדם של “המגיד הגדול” ורבי אלימלך מליזנסק; בעל “דברי אמת”; מת 1815)³⁶ – ג. 2418. 2423.

יעקבסון, יוליוס (קגיגסרג; רופא עינים ידוע; 1828 – 1889) – ב. 1702.

יפה אדולף (מוסקבה וכו'; רבולוציונר ומדינאי בולשבי; 1883 – 1927) – ג. 2959.

יפה, מרדכי בן אברהם (רבה המפורסם של פראג וכו‘, וכו’; מגדולי הפוסקים; תלמידם של המהרש“ל והרמ”א; בעל “הלבושים”; מת 1612) – ג. 2251.

יפה, מרדכי גימפל בן דוג־בֶּר (רבה של רוז’ינוי פולניה; מת בארץ־ישראל 1891)³⁷ – ג. 2614.

יצחק מווארקי (צדיק; תלמידו של רבי דוד מִכִּילוב: ממלא מקומו של רבי אברהם משה מפרשיסחה: מת 1848) – א. 351.

יצחק בן חיים מוולוז’ין (“רבי איצ’לה הוולוזיני”; ממלא מקום אביו בישיבת “עץ חיים”; מת 1849) – ג. 2280 – 2882.

ישעיה (“ישעיה’קה”) פיפר (ווילנה; זַמָּר וליצן מפורסם; אמצע המאה הי"ט)³⁸ ב. 1433, 1616, 1617; ג. 2180 – 2182.

ישראל ליפקין, עי' ליפקין, ישראל.

ישראל סלנטר עי' ליפקין, ישראל.

ישראל בן שלום־שכנא פרידמן מרוז’ין (“רבי ישראל’צה” “הרוז’יני”; צדיק; בן נכדו של הבעש"ט; מְיַסֵּד השושלת הסאדאגורית; בעל “עירין קדישין”); נולד בערך 1796 – מת 1849) א. 650; ג. 2425.

כהן (רַיְס), אפרים בן אריה־ליב (פדגוג בירושלים; נולד 1863) ג. 2243.

כהן, יחזקאל־הֶרמן בן גרשון (מארבורג וכו'; הפילוסוף המפורסם; 1842 – 1918) – ג. 2492.

כהן, ישראל מאיר בן אריה זאב (ראדין. פולניה; “החפץ חיים”. – על שם ספרו הידוע; 1839 – 1933) – ב. 2054.

כהנא שפירא, שלמה זלמן־סנדר בן יעקב (רבה של קרינקי פולניה, וכו'; 1851 – 1923) – ג. 2408.

כָּלֶב לֵץ (ליצן ליטאי; כפי הנראה, המחצית הראשונה של המאה הי"ט)³⁹ – א. 699. 700, 780, 807, 919; ב. 1449 1451 1493 1535, 1546, 1547, 1620, 1621, 1730, 1779; ג. 2161 – 2166, 2711.

כ"ץ, שבתי בן מאיר אשכנזי הכהן (ווילנה וכו'; “הש”ך", – על שם חבורו המפורסם “שפתי־כהן” ליורה דעה; 1622 –1663) – א. 522.

כצנלנבוגן, דוד־טבלי בן נפתלי־הרץ (רבה של סובאלק וכו'; בעל “מעין מי־־נפתוח”; 1849 – 1930) – ג. 2389.

כצנלסון, דוב־בָּר (“ברל”) בן משה (תל־אביב; עורך “דבר”; עסקן ציוני; ממנהיגי הסתדרות העובדים, נולד 1887) – ג. 2625.

לאסקר, אדוארד (ברלין; מדינאי, בר־פלוגתו של ביסמרק: מְיַסַר המפלגה הלאומית הליברלית; 1829 – 1884) – ג. 2480, 2481.

לֶבֶּנְסוֹן, אברהם דוב הכהן, עי' אד"ם הכהן.

לודביג השמונה־עשר (מלך צרפת; מָלַך 1815 – 1824) – ב, 1997.

לֶוֶה, יואל בן יהודה ליב (ברלין; “יואל ברי”ל“; מחבורתו של בן־מנחם ומחשובי בעלי ה”באור"; 1750 – 1802) – ג. 2439.

לויד ג’ורג', דוד (ראש הממשלה האנגלית בזמן מלחמת העולם; נולד 1863) – ג. 2786.

לוי יצחק בן מאיר דֶרְבּארֶמְדִיקָר (ברדיציב וכו'; “הרב־הברדיציבי”; הרב־ הצדיק המפורסם, תלמידו של “המגיד הגדול”; בעל “קדושת לוי”; נולד בערך 1740 – מת 1810) – ב 1431 2049, 2050; ג. 2412 – 2416.

לוין, צבי הירש בן אריה ליב (רבה של ברלין; “רבי הירשל לֶוִין”; 1721 – 1800) – ב. 1505.

לֶוִין, יהודה ליב, עי' יהל"ל.

לונצ’רְסְקִי אַנְטוֹלִי וואסילייביץ, (מוסקבה וכו'; סופר רוסי ורבולוציונר בולשבי; הקומיסר הראשון לתרבות והשכלת העם בממשלת הבולשביקים; 1875 – 1933) – ג. 2806.

*לונשיץ ישראל (רבה של דרוהוביץ') – ג, 2403.

לוק ה, טש. (ממלא מקום הנציב העליון בירושלים בימי המאורעות של 1929) – ג. 2677.

לוריה, דוד בן יהודה (ביחוב ישן, רוסיה הלבנה; “הר”דל"; סוחר עסקן וגדול בתורה, בעל “ההגהות” וכו' וכו'; 1793 – 1855) – ג. ג233.

לוריה, יעקב־אהרן (מינסק, סוחר, עסקן ונדיב; מת 1864) ⁴⁰ ג. 2452.

לוריה, שמריה (מוהילב עין דניפר; עשיר ועסקן; מת 1865)⁴¹ ג. 2606.

ליבליה ( אריה) גוטסוֻונדר (ספק חזן, ספק בדחן ווהליני; כפי הנראה אמצע המאה הי"ט)⁴² – ג. 2994.

ליבל’לה פיורדה, ירמיה־אריה בן שמואל פּאַפּיטש (בדחן וליצן מפורסם בדרום־גרמניה; המחצית הראשונה של המאה הי"ח)⁴³ – ג. 2127.

ליברמן, מַכָּס (ברלין, פרופסור לציור;1847 – 1935)– ג. 2495 –,2498 3104, 3105.

ליבשיץ, ברוך־מרדכי בן יעקב (רבה של שדליץ וכו' וכו';1800 – 1885)⁴⁴ – א. 186, 219, 230, 505. 627, 877; ב. 1452 ג. 2863 – 2869.

ליזר בּוּנְקֶס (“מנהל” [שַׁמָּשׁ] בישיבת וולוז’ין: המחצית השניה של המאה הי"ט) – א. 839. 840.

ליטווינוב (וָולַך) מַכְּסִים מכסימוביץ' (מוסקבה וכו'; רבולוציונר ומדינאי בולשבי; קומיסר לעניני החוץ במלכות הבולשבית; נולד 1876) – ג. 2820.

ליליינבלום, משה־יהודה־ליב בן צבי־הירש (אודיסה וכו'; הסופר והחובב־ציון המפורסם; 1813 – 1910) – ג. 2666, 3103.

לילייגטל, מנחם־מכס בן יהודה⁴⁵ (ריגה וכו; עסקן ההקבלה והחנוך בקרב יהודי רוסיה; 1815 – 1882) – ג, 2470, 2840.

*ליפמאנס, שמחה (וויטגסק; מתנגד קנאי, מיריביו של בעל “התניא”; סוף המאה הי"ח) – א. 672.

ליפקין, ישראל בן זאב־וולף (קובנה וכו‘, וכו’; “רבי ישראל סלגטר”; בעל תורת המוסר המפורסם; 1810 – 1833) – א. 417 418; ב. 1684; ג. 2370 – 2373.

ליפקין, ליפמאן בן ישראל (קניגסברג; בנו של הקודם; מתימטיקן; 1845 – 1875) – ב 1684.

ליפשיץ, שלמה־זלמן, עי' שלמה זלמן בן יצחק ליפשיץ.

לנדא. יחזקאל בן יהודה הלוי (רבה המפורסם של פראג; בעל “נודע ביהודה” וכו; 1713 – 1793) – א. 65, 442, 674; ג. 2265.

לנדא, ישראל איסר (פטרבורג; צנזור לעברית; מומר; מת 1906 כבן שבעים)⁴⁶ – ב. 1488, 1439; ג. 2588.

לנדא, משה (פראג; נכדו של בעל “נודע ביהודה”; עסקן, פובליציסטן ולכסיקוגרף; 1788 – 1852) – ג. 2323.

לֶנין ( אולינוב), וולאדימיר אִילְאִיץ' (הדיקטטור הבולשבי הראשון של רוסיה; (1870 – 1924) – ג. 2795, 2797, 2799, 2804 – 2807 2829.

לָסֵל, פרדיננד (ברלין וכו'; המדינאי והאגיטטור המפורסם; 1825 –1864) – ג. 2477, 2478.

מאיר בן אריה מִפְרָמישלן (“רבי מאיר הפרמישלני” [השני]: צדיק; מת 1850) – ג. 2424, 2425.

מֵאִירְבֶּר גִ’יאקימו (יעקב בן מאיר בֶּר; פאריס; הקומפוזיטור הידוע 1864 – 1791) – ב 2065; ג. 2536.

מאיר־יוזי ובנו גימפלי (ווידזי, ליטה; גנבים מפורסמים⁴⁷; כפי הנראה המחצית הראשונה של המאה הי"ט) – ב. 1328 – 1337, 1377 – 1379.

מאנדלקֶרן, שלמה בן שמחה דוד (לייפציג וכו'; משורר ולכסיקוגרף עברי: בעל “היכל הקודש”; 1846 –1902) – ג. 2494.

מאנהימר, יצחק בן נח (“יצחק־נח”; וִוינה; רב ומטיף ממתוני הרפורמה; 1793 – 1865) – ג, 2328.

מאסמָן. הַאגס פרדיננד (סופר וספורטסמֶן גרמני; 1797 – 1874) –ג. 2538.

מאפו, אברהם בן יקותיאל (קובנה; הרומניסטון העברי הגדול; 1808 – 1867) – ב. 1829.

מאקוב (“מכבי”). חנוך־זונדל, עי' המגיד מקאמניץ.

מארכס, קארל (לונדון וכו'; נותן התורה של מלחמת המעמדות; מומר; 1818 – 1883) – ג. 2807.

מגיד (שטינשנידר), הלל־נח בן שלום ישראל (ווילנה; פָּתח למצבות וביבליוגרף; בעל “עיר־ווילנה”; 1829 –1903) ⁴⁸ – ג. 2485,

המגיד מדובנה, יעקב בן זאב קראנץ (דובנה רבתי וכו‘; בעל “אהל יעקב” וכו’ וכו'; 1741 – 1804 ) – א. 235, 348, 465 675 – 677; ג. 2270 – 2273.

המגיד מווידיסלב, צבי הירש בן יהודה־ליב (בעל “עשרה למאה⁴⁹”; המחצית השניה של המאה הי"ח) – א. 480, 482, 483.

המגיד מִקַאמֶנִיץ, חנוך־זוגדל בן שמחה מאקוב “מכבי” (קאמניץ הליטאית; מראשוני המטיפים לחבת־ציון בשנות השמונים למאה הי"ט)⁵⁰ –ג. 2390.

המגיד מִקֶּלְם, משה־יצחק בן נח דרשן (מִקְנְאֵי החרדים; 1828 – 1899) – א. 481 484 485; ב. 1309; ג. 2391.

המגיד מרומשישקי, עי' צדק. חיים־אלחנן בן יהודה־ליב.

המגיד מֵרֵיצה, הונגריה, שלום בן צבי הלוי הורוביץ (רב ומגיד; נולד בערך 1760 – מת 1830)⁵¹ – א. 330 331, 454, 455, 463; ב. 1729; ג. 2303 – 2309.

מדכי חבד, עי' חבר, מדכי.

מודינה, יהודה אריה בן יצחק (רבה של וויניציאה; מתנגדה של הקבלה; בעל “ארי נוהם” וכו'; 1571 – 1648) – א. 881.

מוהיליבר, שמואל בן יהודה־ליב (רבה של ביאלוסטוק וכו'; העסקן המפורסם של חבת־ציון; 1824 – 1898) – ג. 2388, 2889,.3102 ,2597

מוהר, אברהם־מנדל (לבוב; סופר עברי, מחלוצי ההשכלה בגליציה 1815 – 1868) – א.738.

מונד, אלפרד, לורד מֶלְצ’ט (לונדון: בעל־תעשיה ומדינאי באנגליה; עסקן ציוני; 1868 – 1980) – ג. 2667.

מונטיפיורי, משה בן יוסף אליהו (ראמסגט, הפילנטרופ המפורסם: 1784 –1885) – א. 264, ג. 2967.

מוסוליני, בֶּנִיטו (הדיקטטור האיטלקי, “הדוצ’ה”; נולד 1883) – ב 1986.

מושקאט, ישעיה (רבה של פרגה הסמוכה לווארשה. בעל “הרי בשמים”; מת 1868) – ב. 1560.

מושקובסקי, אלכסנדר (ברלין; בעל “הפליעגנדע בלאטטער” וכו'; 1851 –1931) – ב. 2081.

מושקובסקי, מוריץ (ברלין; אחיו של הקודם, פסנתרן. 1854 – 1925) – ב. 1444.

מזא"ה, יעקב בן ישעיהו הכהן (מוסקבה, רב וסופר עברי; מראשוני חובבי־ציון; 1860 – 1924) – ג. 2482.

מזח ( סגל), יהושע בן חיים הלוי (ווילנה וכו‘, וכו’; סופר עברי־יודי; “שר של ים” וכו‘, וכו’: בעל “גן פרחים” וכו‘, וכו’; נולד בערך 1834 – מת 1917)⁵² – ג. 2488.

מיזל, אליהו חיים בן משה (רבה של לודז; 1821 –1912)⁵³ – ג, 2387.

מיזש, יהודה־ליב (לבוב; מחלוצי ההשכלה בגליציה; בעל “קנאה האמת”; נולד בערך 1792 – מת 1831)⁵⁴ – ג. 2324.

מימון, שלמה בן יהושע (ברלין וכו‘; הפילוסוף הידוע: בעל “גבעת המורה” וכו’; 1754 – 1800) – ג. 2446

מינקובסקי, פנחס בן מרדכי (אודיסה וכו', וכו, הסופר והחזן המפורסם: 1859 – 1924) – א. 527.

מכסימיליאן הראשון (“האביר האחרון”; האימפרטור הנבחר הראשון של “מלכות רומי הקדושה”; 1459 – 1519) – א. 1911.

מלבי"ם, מאיר־ליבוש בן יחיאל־מיכל (קמְפֶּן וכו‘, וכו’; “המגיד הקמפני”; הרב והפרשן המפורסם; בעל “מקרא קודש” לתנ"ך וכו‘, וכו’; 1809 – 1879) – א. 456, 575; ג. 2861. 2262.

מלצר־קאצקי, מרדכי בן אשר (רבה של לִידָה; מגדולי התלמודיים; בעל

“תכלת מרדכי”; 1787 – 1883) – א. 574

מנדל בעל־גימטריה (וויטבסק? בעל גימטריאות מופלא, אמצע המאה הי"ט)⁵⁵ – ג. 2167 – 2169.

מנדלי מוכר־ספרים, שלום־יעקב בן משה־חיים אברמוביץ’־ברוידה (אודיסה וכו'; הסופר העברי־יודי הגדול; 1836 – 1917) א. ⁵⁶588; ג. 2488, 2954.

מנדלסון, אברהם בן משה (ברלין; בנו השני של בן־מנחם; אביו של פליקס מנדלסון־ברתולדי; מיסד הבנק מנדלסון; 1776 – 1835) – ג. 2448

מנדלסון, משה בן מנחם מנדל, עי' בן־מנחם, משה.

מנחם מנדל בן יעקב ראבין מִלִיסְקָה⁵⁷ (רב וצדיק: תלמידו של רבי אלימלך מליזנסק; אביו של רבי נפתלי מרופשיץ; המחצית השניה של המאה הי“ח וראשית המאה הי”ט) – ב. 1631.

מנחם מנדל בן ליבוש מורגנשטרן (קוצק; צדיק; תלמידו של רבי שמחה־בונים מפרשיסחה; אבי החסידות הקוצקית; 1788 – 1859) ג. 2430.

מנחם־מנדל בן שלום־שכנא שניאורסון מליובאביטש (צדיק ומגדולי ההוראה בזמנו; נכדו של בעל “התניא” וחתנו של “האמצעי”; בעל “צמח צדק” וכו'; 1789 – 1866) – ב. 1430 ג. 2426.

מנשה מֵאִילְיָה, עי' בן־פורת, מנשה.

מרגלית, אפרים־זלמן בן מנחם־מן (ברודי; עשיר מופלג ומגדולי התורה בגליציה; 1762 – 1828) – א. 350; ג. 2813.

מרדכי בן נחום טבֶּרסקי מצֶ’רנובל (צדיק; “רבי מוֹטֶלֶה המגיד הצָ’רנובלי”; ננו וממלא־מקומו של רבי נחום, מְיַסד השושלת הציונובלית, בעל “לקוט־תורה”;

1770 – 1837 ) – ג. 2421.

מַרְשָׁל, לואיס (ניו־יורק; היוריסטון והעסקן הידוע, ממיסדי הסוכנות היהודית; 1856 – 1929) – ג. 1984.

משה מרדכי בן יעקב־יצחק טברסקי מִמַּאקרוב (צדיק. מן השושלת הצ’רנובלית: מת בערך תרע"ז ⁵⁸ ) – א. 644.

נבון, יהודה בן רפאל (ראש הרבנים בירושלים; מת 1844)⁵⁹ – ג, 2606.

נחום דוב־בֶּר בן שלום־יוסף פרידמן (סאדאגורה; “רבי נחום בָּרוּניוּ”; נכדו של “הרוזיני” לחתנו של רבי אברהם־יעקב הסאידאגורי; מת 1883) – ג, 2436.

נחום בן עוזיאל קפלן (שמש) מגרודנה (“רבי נחומיקה הגרודנאי”; עסקן מופלא נמצוות ובדברים שבצדקה; 1812 – 1879)⁶⁰ – ג. 2375, 2376.

נחום בן צבי הירש מצ’רנובל (“רבי נחום הראשון”; “רבי נחום הגדול”; “רבי נחום המגיד הצ’רנובלי”); צדיק; תלמידם של הבעש“ט ו”המגיד הגדול"; מְיַסד השושלת הצ’רנובלית; בעל “מאור־עינים”; מת 1797)⁶¹ – ב. 1463.

*נַיְבֶּר, קארולינה (שחקנית גרמנית) – א. 75.

ניסי הַבֶּלזאי, עי' ספיבאק, ניסן.

ניקולַי אלכסנדרוביץ' (“ניקולי השני”; קיסר רוסיה; שונא ישראל; 1868 – 1918) – ג, 2744, 2760, 2701.

ניקולי ניקולייביץ' (דודו של הקודם; המצביא הראשי לצבאות הרוסים במלחמת העולם; שונא ישראל; 1856 – 1929) – ג. 2756 –.2758

ניקולַי פאבלוביץ' (ניקולי הראשון, קיסר רוסיה; עריץ; צורר ישראל; 1796 – 1855) – ב. 1923,

נפתלי צבי בן מנחם־מנדל הורביץ' הורביץ⁶² (“רבי נפתלי הרופשיצי”); צדיק: תלמידו של רבי מנחם מנדל מרימאנוב ורבי יעקב־יצחק “החוזה”; מת 1807); – ב. 1152, 1831, ג. 2419, 2420.

הנצי"ב, עי' ברלין, נפתלי צבי־יהודה.

נתנסון, יוסף־שאול בן אריה־לייבוש הלוי (רבה של לבוב; מגדולי ההוראה בזמנו; בעל “שואל ומשיב” וכו‘, וכו’; 1808 – 1875) – א. 426; ג. 2359, 2860.

סגל, דוב בן שמואל הלוי (רבה של אוסטרהא וכו'; מגדולי ההוראה: נקרא “הט”ז" – על שם ספורו טורי־הזהב" לטורים; תלמידו של רבי יואל סירקיט־ «הב“ח”; 1590 – 1657) – ב. 1243: ג. 2252.

סולוביציק, חיים בן יוסי־[דוב]־בֶּר הלוי (משנה ראש הישיבה בוולוז’ין; רבה של בריסק־דליטה אחרי מות אביו; מגאוני התלמודיים בדור האחרון; בעל “חדושי רבנו חיים הלוי”; 1853 – 1919); ג. 2287, 2292, 2408, 2878, 2879.

סולוגיציג, יוסי־[דוב]־בר בן יצחק־זאב הלוי (אביו של הקודם: ראש־ישיבה בוולוז’ין; רבה של בריסק־דליטה וכו'; בעל “תשובות בית הלוי”; 1820 – 1892) – א. 354, 443; ג. 2285 –. 2408,2236 – 2993 ,2287

סופר (שרַיְבר), משה בן שמואל (רבה המפורסם של פרסבורג; מגדולי הקיצונים של היהדות החרדית; בעל “חתם סופר”; 1639 – 1762 ); – א. 217; ג.2811, 2812.

סוקולוב, נחום בן יוסף־שמואל (ווארשה וכו‘; “נס”; עורך “הצפירה” וכו’; נשיא ההסתדרות הציונית: 1859 – 1936) – ב 1408; ג. 2504.

סטאלין (דז’יגאשבילי), יוסף וויסאריונוביץ' (הדיקטאטור של רוסיה הבולשבית אחרי לֶנין; גולד 1879) – ב. 2814 – 2816,.2829 ,2820,2819

סירקין, יהושע בן יעקב (מינסק וכו'; סופר עברי ועסקן; מראשוני חובבי ציון: 1835 – 1923) – ב. 1441.

סירקיס (יפה),, יואל בן שמואל (רבה של קראקוי וכו'; מגדולי ההוראה, נקרא “הב”ח" – על שם ספרו “בית חדש” לטורים; 1561 – 1640) – ג. 2252.

סלונימסקי, חיים זליג בן יעקב (ווארשה וכו'; “חז”ם"; סופר עברי ומתימטיקן, מיסד “הצפירה”, 1810 – 1904) – ג. 2462.

סלנטר, ישראל. עי' ליפקין ישראל.

סמולנסקין. פרץ בן משה (ווינה; בעל “השחר”, 1840 – 1885) – ג. 2479, 2490. 2491.

סְנַאטור הָרמן ( ברלין; פרופיסור למדיצינה; 1834 – 1911) – א. 907.

ספיבאק. ניסן ( בֶּלז וכו; “ניסי הבלזאי”; החזן המפורסם; 1824 – 1906) – ב. 525.

ספיר, יעקב בן נתן הלוי (ירושלים וכו', סופר עברי אורתודוכסי ותַיָּר; 1822 – 1885) – ג. 2479.

ספיר. מוריץ־גוטליב (ווינה; ההומוריסטן הידוע: מומר; 1795 – 1858) – ב. 2065; ג. 2557־ 2459.

ספקטור ( רבינוביץ), יצחק־אלחנן בן ישראל־איסר (רבה המפורסם של קובנה וכו‘, “הרב הקובנאי”; גְדָל הרבנים בדורו; בעל “באר יצחק” וכו’; 1817 –1896) – ג. 2377, 2378, 2388.

ספקטור, מרדכי בן יעקב (ווארשה וכו'; הסופר היודי הידוע; 1858 – 1925) – ג 3108.

סוגי אלכסנדרוביץ' (אחיו של אלכסנדר השלישי; דודו של ניקולי השני; נציבה של מוסקבה; צורר ישראל; 1857 – 1905) – ג. 1386.

ענן בן דוד (בָּצְרָה; נשיאם הראשון של הקראים; המאה השמינית) – ג. 2245.

פאדרבסקי, איגנץ־יוזף (ווארשה וכו', הפסנתרן המפורסם; נשיאה הראשון של פולניה המשוחררת; נולד 1860) – ב, 1984

פוזננסקי, ישראל (לודז; בעל־תעשיה ידוע במקצוע האריג; 1833 – 1900) – ג. 2486.

פּוֹסְבוֹלֶר, אבלי, עי' אבלי פוסבולר.

*פּוֹרְט, אלכסנדר־סנדר הכהן (קובנה וכו'; סופר עברי)⁶³ – ב. 1829.

פֶּטר אלכסייביץ' (“פטר הראשון”; “פטר הגדול”; האימפרטור הראשון של רוסיה; 1672 – 1725) – ג. 2581.

פין, שמואל־יוסף בן יצחק־אַיְזיק (ווילנה; “רש”י פין", הסופר והמלומד העברי הידוע; בעל “הכרמל”; מראשוני חובבי ציון; 1818 – 1890) – ב. 1826; ג. 2348, 2349, 2472, 2473.

פינחס בן אברהם אבא שפירא מְקוֹרֶץ (ידידו־מקורבו של הבע"שט, בעל “מדרש פינחס”; מת 1791)⁶⁴ – ג. 2410, 2411.

פינסקר (אלמוגן), יהודה ליב־ליאון בן שמחה הלוי (אודיסה; בעל ה“אבטואמנציפציה”; 1821 – 1891) – ג. 2474.

פיפר, ישעיה’קה, עי' ישעיה פַיְפֶר.

פירסטנברג, קארל (ברלין; פיננסיסטון; יָצא מכלל העדה הישראלית; ־1850 –

1933) – ב 1445; ג. 2589.

פישלס ( מרגלית), מאיר (פראג; רב וראש־ישיבה; בן דורו של בעל “נודע ביהודה”) – א. 214.

פלונגיאן ( פלונגיאנסקי־יפה), מרדכי בן שלמה (ווילנה; סופר וחוקר, מחשובי המשכילים הראשונים; 1814 – 1883) – ב. 1766, 1831; ג. 2466.

* פלֶקלש, אהרן (מחשובי פראג; בן דורו של שי"ר) – ג 2323.

פְרוּג, שמעון־שמואל בן צבי (פטרבורג וכו'; המשורר הידוע; 1880 – 1916) – ג. 2503. 3109.

פּרוֹזֶר, משה בן שלמה זלמן הכהן (קובנה; סופר עבריו; 1840 –1895)⁶⁵ – ב. 1829.

פרידלנדר, דוד (ברלין; ידידו ותלמידו של בן־מנחם; ראש הרפורמה הקיצונית; 1750 – 1834) – א. 480; ב. 1764.

פרידמן, אברהם־יעקב בן ישראל, עי' אברהם־יעקב בן ישראל מסאראגורה.

פרידמן, דוב בן שמואל (רבה של קארלין; חתנו של שמריה לוריה; בעל “פסקי הלכות”; 1828– 1917)⁶⁶ – נ 1094.

פרידמן, ישראל בן שלום־שכנא, עי' ישראל בן שלום שכנא מרוזין

פרידמן, משה־יוסף בן חָנָא (בודאפשט; חזן ידוע; תלמידו של זולצר; 1826 – 1891) – א. 528, 529.

פרידמן, נחום־בָּר, עי' נחום־בָּר פרידמן מסאדאגורה.

פרידריך השני (“פרידריך הגדול”; “פְריץ הזקן”; מלך פרוסיה; – 1712 – 1786) – ג. 2443. 2444.

פְרַיְנד, שמואל (רבה של פראג; 1794 – 1881) – ג. 2329.

פְרישמן, דוד בן שאול (ווארשה וכו'; הסופר הידוע; 1859 – 1922) – א. 486; ב. 1934.

פֶרֶל, יוסף בן טודרוס טארנופול; עסקן וסופר, מחלוצי ההשכלה בגליציה; בעל “מגלה טמירין” 1773 – 1839)⁶⁷ – ג. 1915.

פרלמן, ירוחם־יהודה־ליב, עי' הגדול ממינסק.

פרנס, חיים־נחמן בן משה־פרץ (מיקירי ווילנה, מת 1854) – ג. 1506.

פרנץ־יוסף (הראשון, קיסר אוסטריה־אונגריה, 1830 – 1916) – ג. 2759.

פרנקל־תאומים, ברוך (רבה של ליפניק; בעל “ברוך טעם” וכו'; רבו וחותנו של רבי חיים האלברשטם כסאנדז, מת 1828) – א. 415. 678.

צ’אפלין, צ’ארלי (הוליבוד; השחקן המפורסם של הסינמָה: נולד 1889) – ב. 1987; ג. 3028; 3662.

צבי הירש מוָוידיסלב. עי' המגיד מווידיסלב.

צבי הירש בן יצחק־איזיק מזידיטשב (רב וצדיק; תלמידו של רבי יעקב־יצחק “החוזה” ורבו של המלבי"ם; יריבה של החסידות “החב”דית; בעל “סור מרע ועשה טוב”⁶⁸; מת 1836) – ב. 2422.

צדק ( צדיקוב), חיים־אלחנן בן יהודה־ליב (רומשישקי, ליטה; “רבי חיים הרומשישקי”; מגיד־חקרן. מפורסם בדורו; בעל “מורה חיים” לספר איוב; 1813 – 1888)⁶⁹ – ב. 1176, 1177, 1183; ג. 2404.

צוויפל. אליעזר־צבי בן דוד הכהן (הלוכוב, פלך צ’רניגוב; סופר וחוקר; בעל “שלום על ישראל” וכו'; מורה בבית־המדרש לרבנים בז’יטומיר; 1815 – 1833) – ג. 2467 – 2469, 3086, 3148.

צונץ. יום־טוב ליפמן בן מנחם־עמנואל (ברלין וכו'. אבי “חכמת ישראל”; 1794 – 1886) א 586.

צ’לנוב, יחיאל בן זאב (מוסקבה; העסקן הציוני הידוע: 1863 – 1918) – ג. 2592.

קאלישר, צבי הירש בן שלמה (רבה של טהורן; מתלמידיו של רבי עקיבא איגר; קוֹדְמָהּ של חבת־ציון; מעל “דרישת ציון” וכו'; 1795 – 1874) – א. 455.

קאַמְנְב (רוזנפלד), לֶב בוריסוביץ' (מוסקבה וכו'; רבולוציונר בולשבי; תחלה – מגדולי המלכות הבולשבית, ולסוף – מהרוגי המלכות הבולשבית; 1883 – 1936) – ג. 2795, 2805.

קאנטור (רֶכֶס), יהודה־ליב בן יוסף (ווילנה; “מ. בלשן”, “מנחם־אב”; “סנפיר”; “עוקץ” וכו‘, וכו’; רב וסופר; מיסד העתון העברי היומי הראשון – “היום”; (1819 – 1916) – ג, 2395.

קאסטרול, חיים ברוך (תל־אביב; בעל מלון עממי ידוע בשעתו: מת 1929); ג. 2622.

* קווטש, רחל (לֵיפּניק; רבנית; אשתו של רבי שלמה־זלמן קווטש; עי' הערך הסמוך) – א. 353.

קווטש, שלמה־זלמן (רבה של ליפניק; בעלה של הקודמת; 1798 – 1856); – א. 353; ג. 2858.

קופר, ישראל (ווילנה וכו'; חזן ידוע; נולד 1813 ־־ מת בשנות העשר למֵאתנו)⁷⁰ – א. 530.

קופרניק, אברהם בן אהרן (קיוב; סוחר עשיר; מחלוצי ההשכלה ברוסיה; 1892 –1821) – ב. 1440.

קופרניק, לֶב אברמוביץ' (פטרבורג; בנו של הקודם; פרקליט מפורסם; מומר; 1845 – 1906)⁷¹ – ג. 1440.

קוּק, אברהם יצחק בן שלמה־זלמן הכהן (ראש הרבנים בירושלים; בעל “אגרות ראיה” וכו' וכו', 1865 – 1935); – ג..3111,2679

קושֶׁלֶבסקי, שמואל (נָטוויז, פלך מינסק, רופא ידוע בשעתו, סוף המאה הי“ח והמחצית הראשונה של המאה הי”ט)⁷² – א 828.

קיש ( קלֵין). יוסף (בודאפשט; משורר במאדיארית; 1843 – 1921) – ג. 2493.

קלוגר, שלמה בן יהודה אהרן (ברודי; רב ודרשן; “המגיד הברודאי”; מגדולי המחברים התלמודיים בדורו; 1783 – 1869)⁷³ – ג. 2359, 2360.

קפלן, נחום, עי' נחום בן עוזיאל מגרודנה.

קרַאנץ, יעקב, עי' המגיד מדובנה.

קראסין, ליאוניד בוריסוביץ' (מוסקבה וכו'; רבולוציונר ומדינאי בולשבי; 1870–1926) – ג. 2808.

קרוב, זלמן ( פראג; ראש ישיבה ועסקן; 1700 – 1774) – א. 442; ג. 2260.

רָאדֶק ( סוֹבֶּלסון), קארל (מוסקבה וכו'; זורנליסטון ומדינאי בולשבי; עכשיו – נָפִיל בולשבי מְנוּדֶה; נולד בגליציה 1885) – ג. 2790. 2820.

* רַאטְנר, יחזקאל (מוהילב ע"נ דניפר; מחבר תלמודי עשיר)⁷⁴ ־ 443; ג. 2490.

רַאקוֹבֶר, מרדכי (פולניה; ליצן תלמיד־חכם; לפי המסורת – תלמידו ומקורבו של רבי יעקב־יצחק “החוזה”; כפי הנראה השליש האחרון של המאה הי“ח והשליש הראשון של המאה הי”ט)⁷⁵ ג, 2959, 2060; ג. 2160 –2158.

רבי־רבי הֶשל' עי' השל אברהם־יהושע.

רבינוביץ', אליעזר בן יהודה (רבה של מינסק וכו'; חתנו וממלא מקומו של “הגדול ממינסק” 1859[?] – 1924) – א. 261.

רבינוביץ‘, שלום בן נחום עי’ שלום עליכם.

רבקה’ש, משה בן נפתלי־הירש (ווילנה וכו'; “החסיד רבי משה רבקה’ש”; בעל “באר הגולה” לשלחן ערוך; מת 1672) – א. 522. ⁷⁶

רובאשוב, זלמן בן אריה־ליב (תל־אביב; מעורכי ה“דבר” ועסקן של הסתדרות העובדים; נולד 1889) – ג. 2625.

רובינשטיין, אנטון גריגורייביץ' (פטרבורג; הפסנתרן הגדול; מומר; 1830 –1894). – ב. 2585–2588.

רוֹזָאנֶס, יהודה (אדריאנופולי וכו‘; מגדולי הפלפול התלמודי; בעל “משנה למלך” וכו’: 1657 – 1727) – ג. 2257–2259.

רוזובסקי, ברוך־יהודה־ליב בן צבי־הירש (ריגה; חזן ידוע: 1841 – 1919) – ג. 2395 – 2397.

רוֹזֶן. יוסף בן אפרים־פישל (דווינסק; רבם של החסידים; “הרב הרוֹגַאטשובי”; 1858 – 1936) – ג. 2490.

רוזנבוים, שמשון בן יעקב (קובנה וכו'; העסקן הציוני הידוע; מדינאי ומיניסטר לעניני היהודים בממשלת ליטה; 1859 –1935) – ג. 2959.

רוזנברג, אברהם־חיים בן עוזיאל (פינסק וכו'; פדגוג. סופר ולכסיקוגרף; – 1837 – 1935) ⁷⁷ – ג. 2381.

רוזנסון. משה בן יוסף (ווילנה: מזקני המשכילים. נטה לנצרות ובקש להשכין שלום בין שלש הדתות הגדולות השמיות; 1820 – 1896) – ג. 2472⁷⁸

רוזנצוויג גרשון (ניו־יורק וכו‘, בעל “שירים ומשלים” וכו’; 1861 – 1904) – ג. 2505.

רוטשילד אלברט בן אנשיל־אַנְסלָם. בארון (ווינה, 1844 –1911) – ג. 2513.

רוטשילד, בנימין אדמונד בן יעקב־גֶ’מס. בארון (פאריס; “הנדיב הידוע”; 1845 – 1934) – ג. 2596.

רוטשילד, גדולה־גיטלה בת שלמה (פרנקפורט ענ"מ; אם המשפחה; 1754 – 1849) – א. 935.

רוטשילד, נתן מאיר, בארון (נתן בן מאיר־אנשיל; לונדון; הגאון הפיננסי של המשפחה; 1777 – 1836) – ג. 2449, 2450. ⁷⁹

רומשישקר, חיים. עי' צדק, חיים־אלחנן בן יהודה־ליב.

רוקח, אלעזר, עי' אלעזר רוקח מברודי.

ריבל, משה־יצחק סג"ל (רגה של פוניבז‘, ליטה, וכו’; מת בערך 1880) – ג. 2406, 2407.

ריטב"א, יום טוב בן אברהם אשבילי (משיביליה; פוסק המחצית הראשונה של המאה הי"ד) – ג. 2249.

ריקוב, אלכסי איבאנוביץ' מוסקבה וכו'; רבולוציונר בולשבי; בשנות מחלתו של לֶנין שִׁמֵש במקומו; עכשיו – נָפִיל בולשבי; נולד 1881) – ג. 2814, 2820.

רפפורט, שלמה־יהודה בן אהרן חיים (פראג וכו', “ש”ר"; הרב־החוקר הידוע, מאבותיה של “חכמת ישראל”; 1790 – 1867 ) – ב. 1426, ג. 2326–2828.

שאול בן אברהם־יהושע־הֶשל (רבה של קראקוי וכו', בנו של “רבי־רבי השל”, מת 1707) – ג. 2254.

שאול בן ענן (גשיא הקראים “ראש הגולה” – אחרי מות ענן אביו; מת בערך 780)⁸⁰ – ג, 2245

שאכט. היאלְמָר (ברלין; פיננסיטטין: נשיא הבנק הממלכתי של גרמניה ההיטלראית; נולד 1877) – ב. 1935

שוואבֶּכֶר, שמעון־אריה (“הרב מטעם” הראשון של אודיסה; 1819 – 1888) – ג. 2284.

שולזינגר, בצלאל, עי' בצלאל שולזינגו.

שור יהושע־השל בן שלום־שכנא (ברודי; מן הקיצונים של חלוצי ההשכלה בגליציה; בעל “החלוץ”; 1814 –1895) – ג. 2465.

שטינברג, יהושע בן מנחם (ווילנה; המדקדק והלכסיקוגרן הידוע; צנזור לעברית; חתנו של אד"ם הכהן; 1830 –1908) – ג. 2484, 2485.

שטינטל, חיים־הֵימן (ברלין; הפילוסוף וחוקר הלשון הידוע 1823 – 1899) – ב. 1434.

שטקר, אדולף (ברלין; כהן החצר; אבי התנועה האנטישמית בגרמניה; 1835 ־־ 1963) – ב. 1944.

שטרויס, ריכארד (ברלין; קומפוזיטור; נולד 1864) – ג. 2515.

שטרן, בצלאל (אודיסה; פדגוג: הלוץ החנוך היהודי החדש 1798 – 1853) – ג. 2470.

שטרן יוסף־זכריה בן נתן (רבה של שאוול, ליטה; בעל “זכר יהוסף” וכו; ⁸¹

1884 –1934) – ג. 2392. 2687.

שיק, אברהם בן יהודה־ליב (רבה של זאגר, ליטה; בעל “עין אברהם” ל“עין יעקב”; 1810 – 1870) – ג. 2345.

"שיר, עי' רפפורט, שלמה יהודה.

“ש”ך", עי' כץ. שבתי.

שלום עליכם, שלום בן נחום רבינוביץ' (קיוב וכו'; הסופר המפורסם; – 1859 1916) – א. 585.

שלמה־זלמן־זאב־וולף בן יחזקאל־פיבל (“מגיד דמתא” בווילנה אחרי מות אביו; “רבי וולוולי מגין”; 1789־ 1866) – ג. 2171.

שלמה־זלמן בן יצחק ליפשיץ (רבה של ווארשה; בעל “חמדת שלמה”; מת 1839)⁸² – ג. 2014.

* שמואל מונקס (מ“בעלי המוחין” שבחסידי חב"ד, מקורבו של רבי מנחם־מנדל בעל “הצמח צדק”) – ג. 2427. 2428.

שמחה־בונם בן צבי⁸³ מפרשיסחה (צדיק; תלמידו וממלאי מקומו של רבי יעקב יצחק עהיהודי הקדוש מפרשיסחה; בעל "קול שמחה»; מת 1827) – ג. 2429.

שמחה־זיסל בן ישראל מגְרוֹבִּין, לטביה (תלמידו המובהק וראש עוזריו של רבי ישראל סלנטר בלמוד המוסר; המחצית האחרונה של המאה הי"ט)⁸⁴ – ג. 2373.

שמריל שניטקבֶר, עיי שניטקבר, שמריל.

שניאור זלמן בן ברוך מִלְיַאדַי, פלך וויטבסק (“הרב הזקן”; “בעל התניא”; צדיק; תלמיד מובהק של המגיד הגדול; אבי החסידות החב"דית; 1747–1812) – ג. 2416.

שניאורסון, דוב־בָּר, עי' דוב־בֶּר בן שניאור־זלמן שניאורסון.

שניאורסון, מנחם־מנדל, עי' מנחם מנדל בן שלום שכנא

שניאורסון.

שניטקבר, שמריל (אוּמַן, פלך קיוב; חלוץ ההשכלה וליצן חריף מפורסם; המחצית הראשונה של המאה הי"ט)⁸⁵ – א. 189,,190 777, 860, 928; ג. 1588, 1661, 1741, 1745, 1746 1752 1790– 1797, 1810, 1833, 1834; ג. 2150 –2157; 2699. 3041.

שניצלר, ארתור (ווינה; הסופר הידוע; 1862 – 1931) – ג, 2506.

שפירא, איזל, עי' חריף, איזל.

שפירא, אריה־ליב בן מנחם־מנדל (רבה של קובנה וכו'; “רבי ליבה’לה הקובנאי”; תלמידו של רבי מנשה מֵאִילְיָה; מת 1852⁸⁶) – נ. 1507.

שפירא, ברוך, עי' ברוך שפירא משטוצין.

שפירא, פינחס. עי' פינחס בן אברהם אבא מְקוֹרֶץ.

שפירא, קונסטנטין אלכסנדרוביץ' (פטרבורג; “אבא” [אשר בן אליהו]; המשורר העברי; מומר; 1840– 1900) – נ. 1442 ג. 2481.

שפירא, רפאל בן אריה־ליב (משנה ראש ישיבה בוולוזי’ן; רבה של בוברויסק; חתנו של הנציב; 1837 – 1921) – א. 452; ג 2287. 2291.

ש"ץ. דוב־בֶּר־בוריס בן אליהו (פּסל; יוצר בית הספר לאמנות “בצלאל” בירושלים; 1866 – 1932)⁸⁷ – 3110.

רשימה שניה: האנשים, שהמציאו לי בדיחות - בכתב או בעל־פה.

אברונין, אברהם; אהרונוביץ, יוסף (ז"ל); אהרונסון, מאיר (ז"ל). – תל־אביב; אוורבוך, חיים־ליב; אוסישקין, מנחם. – ירושלים; אורלאגס, אברהם־שלום.–ניו-יורק; אזרחי-קרישבסקי, מרדכי; אחד-העם (ז"ל): אטינגון, אליעזר; איטיגין, שפרה – תל־אביב; אינשטין אברהם, – ווארשה; אמתי. גדליה; אֶנגל משה; אנכי, זלמן־יצחק, – תל־אביב; אסף, שמחה – ירושלים; אסתרין, חיים משה; אסתרמן, א. ל., אַפּל, יהודה ליב (ז"ל) – תל־אביב; אפשטין, זלמן (ז"ל). - חולמי פלך צ’רניגוב; ארנסט. שמעון - תל־אביב.

באנקוב, אריה - תל־אביב; באס, נח –גרודנה; בֵּהַם, יהודה; ביאליק חיים נחמן (ז"ל), – תל־אביב; בִּיגִ’רנו. חיים. רב־הכולל (ז"ל). – קושטא; בֵּילין, שלום – מוסקבה; בֵּירָק, מתתיהו; בלום, שמואל; בן-אליעזר, משה, – תל־אביב; בן־שבת. שמואל, –חיפה; בן-ששון. זלמן (הי"ד), – יבנאל⁸⁸; בראוור, אברהם־יעקב, – ירושלים; ברוּדֶצקי, י.צ, – אירקוטסק; ברוך, הילני; ברוך, י. ל; ברוכוב, מרים, – תל־אביב; ברכיהו (ברוכוב), אהרן-מיכל הכהן, – ירושלים; ברנשטין, אשר, – ווארשה; בְּרֶסְלֶר, זאב – לודז; ברקוביץ ארנסטינה; ברקוביץ, יצחק־דוב; בַּרַש, אשר - תל־אביב.

גוזמן, שמואל; גוטסמן, חַנה; גוּטֶר, יוסף (חתני); גוּטֶר תהלה (בתי);גולדברג, אסף; גולדברג, שמעון יחיאל; גולדשטין אלכסנדר – תל־אביב; גורדון, יהושע – נהרים; גורדון, משה; גורדון, שמואל-ליב ( ז"ל), – תל־אביב; גְלֶזָר, אהרן, – אודיסה; גליקסון, מאַשה; גליקסון משה – תל־אביב; גֶצוב, נחמן־צבי (ז"ל). – נובוהרודוק, פלך מינסק; גרְטֶל, שלמה – תל־אביב; גראייבסקי, פיגחס, – ירושלים; גרושֶׁבסקי משה - תל־אביב.

דוּכן, משה – ירושלם; דחטיאר אברהם; דיזנגוף. מאיר (ז"ל), – תל־אביב; דֵיכֶס, אליהו; דינאבורג, בן־ציון – ירושלים; דרויאן, זיגמונד – באזל; דרויאנוב, אליקים (בני); דרויאנוב, אליקום־גצל (נכד אחי); – דרויה. פלך ווילנה; דרויאנוב, אסתר-הדסה (בתי); דרויאנוב, יונתן (בני);; דרויאנוב, לְיַאלָה (כלתי); דרויאנוב, רות (כלתי), – תל־אביב.

הָאמֶר, ראובן – חיפה; הָאנדלזַלץ, י. א. – ווארשה; הורביץ, יוסף־ דוד (ז"ל); הללסון, שלמה (ז”ל), – תל־אביב.

וַוכסמאן, עקיבא – לוצק, ווהלין; ווידרוביץ, אפרים – תל־אביב; ווילנסקי מיכאל, – אודיסה.

זַיִדמן, י. א. – ירושלים (מקור־חיים); זילברג, משה; זכאי, דוד; זלאטופולסקי, ישראל – תל־אביב; זלוטניק, יהודה ליב – מונטריאל, קנדה; זלוציסטי, תיאודור; זלצמן שלמה – תל־אביב; זלקינד, אביגדור; זלקינד אלכסנדר (ז"ל); זלקינד רוזה – ירושלים; זקש. מרדכי – תל־אביב.

חנון, חיים שלמה – תל־אביב; חפץ, ש. ז. - סבויאַטיטש. פלך מינסק.

טַאבַּקבלֵט, ישראל – זָאוֶורצה, פולניה; טארטקובר, חיים. – ווינה; טֶלֶר, ישראל הלוי (ז"ל) – רחבות.

יוגוביץ', יהודה – ירושלים; ימיני. ח. ש., – פתח-תקוה; יפה שמעון­־דוד – תל־אביב.

כהן־אהרני יהודה, – קראקוי; כהן, יעקב, מרדכי בן הלל הכהן (ז"ל). –ירושלים; כהנא, אברהם (אבר"ך) – תל־אביב; כהנוב, פיבל – רחבות; כהני, י. – בית אלפא, קבוץ השומר הצעיר; כצנלסון, חיים; כצנלסון ראובן, –ירושלים, כרמל, מנשה; כרמל, צבי-הנריך – קראקוי.

לַאבונסקי, שלום – תל־אביב; לֶב, צבי – ביאלוסטוק, פולניה; לוין,

דוד; לוין, שמריהו הלוי (ז"ל). – תל־אביב; לוין-אפשטין, שמואל – ירושלים; ליבוביץ', נחמיה־שמואל, – ברוקלין, נ. י., ליוֶון. שלמה, –ווילנה; ליפסון. מ., – תל־אביב: ליפשיץ, אלעזר מאיר – ירושלים.

מאכט, אלכסנדר־זיסקינד; מַאכט. אסתר, – תל־אביב; מושקאט ח.ח.,

מזריטש,. פולניה; מזרחי, יצחק מאיר, – ירושלים; מינור, יוסף – תל־אביב; “מנשה” - ניו־אַרק. נ. דז.; מרגלית, מרדכי. – תל־אביב.

נַיְגר, דוד, – ווילנה; ניסנבוים יצחק, – ווארשה.

סובודסקי, נחמן; סוסקין, אברהם; – תל־אביב; סלונים, אליעזר־דן (הי"ד), – חברון; סליצאן. יהודה־ליב (ז"ל), – חיפה; סָמיאטיצקי אריה; ספיבאק. ברוך (ז"ל), – תל־אביב; סֶקְלֶר, הארי, – ניו-יורק.

פבזנר, ישעיהו – תל־אביג; פֶּבזנר, שמואל (ז"ל) – חיפה; פולונסקי משה־יוסף – ירושלים; פוליבה אברהם; פוליבה אהרן, – תל־אביב; פישמן, זכריה (ז"ל), – ניו־יורק; פּאפֶר, אליעזר (ז"ל); פלֶר יצחק, – תל־אביב, פראנקפֶלד, צבי־זאב (ז"ל), – אודיסה; פריד מאיר-יעקב, – תל־אביב; פרידמן, מרדכי –הוראזדוביטש. ביהם; פרלמן, שמואל – תל־אביב.

צדיקוב, יעקב־פֶּטֶרסון, נ. דז.; צימחֶס, יוסף – מגדל; צמח, שלמה – תל־אביב; צֶ’מֶרינסקי, חיים (“רבי מרדכי’לה ז”ל), – ייקטרינוסלב, צֶ’צִ’יק יצחק; צֶ’צְ’קָה, פ.; צֶריקובר, אליעזר (ז"ל), – תל־אביב.

קנטור, יהודה ליב (ז"ל), – ווילנה; קאנטורוביץ' יהושע – (קושטא); קָאסֶל, ישראל (ז"ל), – חיפה; קוטליאר זלמן; קויפמן, יהודה; קוסובר, מרדכי – ירושלים; קוק, שאול-חנן, – תל־אביב; קליבאנוב, יעקב – חיפה; קלינוב, ישעיהו; קלינשטין, זלמן־נח; קרוגליאקוב, הלל; קרני, יהודה – תל־אביב.

רבינוביץ‘, אלחנן – ירושלים; רבינוביץ’, אלכסנדר־זיסקינד (אז"ר);

רבינוביץ‘, יחיאל; רבינוביץ’, יעקב; – תל־אביב; רבינוביץ'. מיכל, – ירושלים; רבינוביץ, מ. פ. (ז"ל), – קריצבורג, לאטביה; רוזנבוים, שמשון (ז"ל), –תל־אביב; רוזנטל, אברהם – ירושלים; רוזנטל, זלמן. – קישינב. בסרביה; רוזנטל, יצחק, – תל־אביב; רוזנפלד, ישראל; רוטנברג, פינחס – חיפה; רוסינוב, יצחק־צבי – לודז, פולניה; רופין, ארתור, – ירושלים; רושצ’וק, יצחק, – תל אביב; רזניצֵ’נקה, יהודה, – חיפה; ריבקינד, יצחק, – ניו־יורק;

רפפורט, בן ציון, – קראקוי.

שבאדרון, אברהם, – ירושלים; שור, י. מ.; – אודיסה; שִׁילֶר, שלמה (ז"ל), – ירושלים; שיף, ח., – ליבוי, לאטביה; שלונסקי, אברהם ; שמשוני, משה; “שנהב”; שִׁנְקֶר, אריה, – תל־אביב; שפירא י.ל. - פלוטיל, ליטה; שְׁפָּרבֶּר, אלכסנדר – ניו-יורק; שקולניק א. ח, – פלוטיל, ליטה; שרמן, משה, תל־אביב.

יחדיו – מאה ותשעים ושלשה אנשים.

החיים - לתודה ולתשואות־חן: המתים - לזכרון טוב.

רשימה שלישית: המקורות שהיו לנגד עיני

( ברֻבם הסתייעתי: מצאתי בהם בדיחות, או לפחות, נוסחאות, שלא ידעתי קודם לכן; בקצתם לא הסתייעתי: לא מצאתי בהם שום חדוש).

⁸⁹

אבן־שושן, א. אמתי, ג. “ספר הבדיחה לילדים”, מבחר הבדיחות מחיי הילדים וכו'. כֻּנְסוּ וְסֻדְּרוּ בידי… הציורים מאת נחום גוטמן תל-אביב.

איזביצקי, י. “ספר אמרים משמחי לב”, כולל מילי דבדיחותא מהכמים בעלי אסְפות. גאוני ארץ וכו' וכו'. ממני המלקט בין האמרים… לידס. בשנת “כי און מלים תבחן” [תרמ"ח].

איפנגל, א., “ספר האהבה”, יכלכל פתגמים. הלצות והתולים וכו', תל-אביב תרפ"ו.

איש-הורוויץ. פנחס הלוי, “צחוק מהול בדמעות”, חדודי יהודי רוסיה ופולין, נאספים ומסודרים על-ידי… ירושלים תרצ"א.

אלמליח, אברהם, “ספורי כלילה ודמנה” מאת בידבה הפלוסוף ההודי, תרגמו מערבית בידי… עם מבוא מאת המתרגם. תל-אביב תרפ"ז.

אמתי, ג. עי' אבן־שושן. א.

א.מ. ר. “בדיחות לעם”, חוב' א. תל-אביב (תרצ"ד).

אפשטין, ברוך הלוי, מפינסק. “ספר מקור ברוך”, עם זכרונות מחיי הדור הקודם. ארבעה חלקים. מאת.. ווילגה תרפ"ח.

ארנסט, ש., “מאוצר הבדיחה”, לקט בדיחות ממכמני ההלצה היהודית העממית. תל-אביב תרצ"ג.

– – – “סופרי ישראל בסנדלים”, לקט מעשיות, שיחות, אנקדוטות. בדיחות וכו'. תל-אביב 1936.

בלומנטל אהרן-שמחה, “ספר שיחת חכמים”, משליהם ופתגמיהם ומכתביהם וכו'. מלוקטים על-ידי… ירושלים התרס"ג.

בלומנטל, מאיר, “שיחת חולין של תלמידי חכמים”, יו“ל על-ידי… (נדפסו ב”החבצלת" של פרומקין לשנת תר"ס בנומרים:.(47,41 ,39 - 86,83- 28,21

בנדסטון, מנחם מאנוש, “ספר אלוף נעורים”, יכיל דברי חפץ מדע והשכל, לתת לנערים בינה וכו'. מאת… ווילנה תר"מ.(בסוף הספר - בדיחות בשם ספורים נעימים. עמ' 90 - 96)

בָּרשטִין, הָניך, “אוצר פתגמים מחוכמים”, ושיחתן של תלמידי חכמים. מאת… לונדון תרס"ד.

גולדברג, בנימין, זכרון לאחרונים, זכרונות על דבר ישיבת וולוז’ין בימי הנציב וכו‘. גם בדיחות יפות וכו’ מאת… גראייבה .1924

דוד ב“ר יכניה (= דוד כהנא), ספר חכמת יהודה, והוא וכוחים בין יהודים ונוצרים בעניני האמונה וכו'. נאספו יחד מאת… ניו-יורק תרמ”ט.

האַבָּרמן, א. מ..“עוללות”, דברי מליצה, הלצה. נוטריקון. ועוד אשר אסף… ליפסיה תרפ"ו (חוברת ליטוגרפית).

הַיְלפרן, פ. “חכמי חלם”, בדיחות והלצות עממיות, מעובד לבני הנעורים. על־ידי… ווארשה (חש"ד).

וויגורד, מאיר־יואל, “דברי חכמים”, דברי חכמה ומדע. אוצר פתגמים טובים וכו'. מאת… ירושלים (תרע"ט?)

– – – “לשון חכמים”, מאת… ירושלים (תרפ"ב?).

ז[מור]ה, י., “אנשי שם מתלוצצים”, סודר ולוקט על-ידי… ספרית “לצון”. חוב' א, תל-אביב תרצ"ג.

יהודה, יצחק ח“ר בנימין ח”ר שלמה-יחזקאל, “משלי ערב”, אסופת מבחר משלי בני־קדם, אשר אגר מספרים ומפיות העם ותרגם ובאר.. חלק ראשון (אות א' - ה') ירושלים תרצ“ב; חלק שני (אות ו‘-ע’) ירושלים התרצ”ד.

ייטלש, יהודה בן־יונה לבית… “שיחות חכמי ישראל בדורות חדשות” (?). מאת.. בכורי העתים לשנות תקפ“ט – תק”ץ.

כהן־רֵיס, אפרים, “מזכרונות איש־ירושלים”, חלק ראשון ירושלים תרצ"ה.

כהנא, אברהם (אבר"ך), “ספר הבדיחות וההלצות” וכו'. פשמישל תרצ"ה.

ליבוביץ, נחמיה־שמואל, “שמע יצחק”, כולל מבחר החדוד וההתול בספרת התלמוד ובספרי בעלי האסופות הקדמונים והאחרונים, מסודרים לפי סדר הכתובים ופרשיותיהם עם הערות. מאת… ניו-יורק ( נדפס במאה אכס'); מהדורה שניה מתוקנת ניו-יורק תרצ"ד ( חמש מאות אכס').

– – – “ספר שעשועים”, כולל מבחר החדוד וההתול בספרת התלמוד, הזהר ובספרת בעלי האסופות הקדמונים והאחרונים. מסודרים לפי ספר הכתובים ופרשיותיהם, גם מבוא ע“ד דור דור וליצניו. הלצות ודברי בקורת שונים, עם הערות. מאת…ניו-יורק תרפ”ח.

ליפסון, מ., “מדור דור”, מעשיות ושיחות, אמנות ובדיחות,המצאות וחידות, הנהגות ומדות. מן העם על אישי ישראל מדור דור מלוקט מפי אנשים ומפי סופרים ומתוקן לדפוס בידי… כרך ראשון תל-אביב – ניו-יורק [תרפ“ט]; כרך שני תל־ אביב – ניו־יורק [תרצ”ז]

ליפסקי, ישראל, “ספורי שעשועים”, יכלכל ספורים שונים, ערבים ונעימים, חידות ושאלות שונות וכו'. ווארשה תרנ"ג.

– – – “מכתמים וחדודים”, שיחות נאות, עקיצות וחדודים עברים. מאת.. ווארשה תרס"ב.

מו“ח (= מרדכי וויסמן־חיות), “מילי דבדיחותא”, מאת… חב' א'. ווינה תרמ”ד.

– – – “אֹסֶם בֹּשֶׂם”, אוצר בלום מגיד שיחות דברים נכוחים דאמרי אינשי ומלין דרבנן וכו‘, וכו’. ונספחו אליו עוד מלין מלתי דבדיחותא ושיחות חולין וכו'. מאת… ווינה תרע"ג.

מיוחס, יוסף בר“ן, “שיחות ישמעאל”, חלק ראשון, ירושלים אלף ותתכ”ו לגלותנו.

– – – “ילדי ערב”, בדיחות ושיחות. מאת… (מאה ושמונים ושמונה ספורי־בדיחה של ערבים, בכללם גם חמשים ושנים הספורים ש“בשיחות ישמעאל”, כתב־יד, כמה מהם נדפסו בעתון “הארץ”)

מיזל, גיטל, הילד בארץ-ישראל, צרור יצירות של ילדיםקטנים מבני שנה וחצי עד בני שלש-עשרה וחצי, בעל־פה. בכתב בציור ובנגינה וכו', לוקטו וסודרו על-ידי… תל-אביב תרצ"ה.

“ספורי כלילה ודמנה”, עי' אלמליח, אברהם.

קוקילשטין, משה ב"ר אברהם־ישראל, “דברי ספר”, יכלכל חמשה ושבעים מכתבים וכו' ומאה ועשרים ספורים וכו'. מאת… ווילנה תרניט.

קלאצקין, יעקב, “זוטות”, (הפרק אב ובנו), עמ' קמה - קעג). ברלין תרפ"ה.

קראנץ, יעקב ברבי זאב [המגיד מדובנה], “אהל יעקב” על חמשה חומשי תורה, מאת גאון האגדה וארי המושלים בקש“ת… זצ”ל ועם הערות יקרות וכו, מאת כליל הדרשנים וכו' כקש“ת אברהם ברוש פלאהם זצו”קל. ווארשה שנת “מעין גנים באר מים חיים” [תרל"ד]

– – – “ספר כוכב מיעקב”, באורים ופרושים על סדר ההפטרות. מאת… ומאת כבוד תלמידו וכו' אברהם ברוש פלאהם מ“מ דק”ק לובלין, ווארשה תר"מ.

– – – “ספר המדות”, מאת רבנו… עם "שיורי המדות». גם “ברורי המדות» מאת תלמידו אברם ברוש פלאדם. ווארשה תרל”ה.

– – – “קול יעקב”, על חמש המגלות. מאת… ווארשה תרל"ד.

רשֻמות, מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל ששה כרכים (הכרכים א' - ד' ערוכים על-ידי א. דרויאנוב בהשתתפות י. ח. רבניצקי וח. נ. ביאליק; הכרכים ה' - ו' ערוכים על-ידי ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי).

שארפשטין, צבי, “ספר הצחוק”, הלצות ובדיחות עממיות וכו'.. מאת… פילאדלפיה תר"ץ.

שְׁלָז, צבי ב“ר בן־ציון מקארסון, “מאמר שיחת חולין של תלמידי־חכמים”, מאת… ווארשה תר”מ.

שרמן, אליעזר, “עהירשלה אוסטרופולר”, אמצאותיו ותעלוליו בדיחותיו והלצותיו וכו' (תרגם מ. חויומן). תל־אביב תרצ"א.

א. ב., עהערשעלע אסטראפאלערא, פון… ברוקלין 1901.

איזביץ, ישראל, “דער לוסטיגער הויזפריינד”, אזאמלונג פון 450 פעשיעדענע וויטצען וכו'. פון… ס“ט לואיס תרע”ט.

איזנשטט" בן־ציון, “רבי אייזל חריף אין זיינע גאונישע וויטצען” ניו-יורק תרס"ד.

א. מ. ד. ( = איזיק-מאיר דיק), “וויטצען און שפיטצען” אדער אנעקדאטען. מאת… ווילנה תרל"ד [1873].

– – – “וויטצע איבער וויטצע”, אדער אנעקדאטען. פערפאסט פון… ווילנה תרמ"ח.

אמעריקאנישער וויטצלינג, דער, 116 שעהנע ווייטצען, ניו-יורק 1926 (היברו פאבלישינג קאמפאני).

א. מ. ש. “דאס פרייליכע הערשעלע אסטראפאליער”, פערפאסט פון הצעיר… ווארשה תר"ן.

אנ-סקי, ש., “געזאמעלטע שריפטען”, פופצעהנטער באנד ווילנה – ווארשה – ניו-יורק תרפ"ו.

אָסיפאוו, מ. (= מ. קרינסקי), “דער הומאריסט”, יידישע וויטצען און אנעקדאטען, געזאמעלט און רעדאגירט דורך…ווארשה תרס"ט.

אשכנזי, יצחק. רבי, “אוצרות פון אידישען הומאר”, חכמות. וויצען, גלייכווערטלאך פון רבנים און פונ’ם פאלק' געזאמעלט און בעארבייט פון… ערשטער חלק. הוצ' “טל־אביב” (אמריקה; המושה"ד; 1929?).

באַדֶר. גרשם, “דברי חן ושכל”, גלייכווערטלעך און אנעקדאטען וכו‘. וכו’ פון… ניו-יורק תרצ"ה.

באטושנסקי יעקב, “הערשעלע אסטראפאליער”, טראגיקאמעדיע אין 4 אקטען מיט אן עפילאג, בואינוס־אַיְרֶס 1927.

בוכבינדר, א. י., “דער בעריהמטער הערשיל אסטראפאליער”, צוויי טהייל. ארויסגעגעבען פון… (חשומה"ד)⁹⁰

ביילין, שלום, אנעקדאטען, רעדענסארטען, גלייכווערטלעך וכו‘. “צייטשריפט” ב’-ג'. מינסק 1928.

– – – “לומדישע און משכילישע וויצן”. “פילאלאגישע שריפטען”, הוצ' ייוו“א, ג'. ווילנה תרפ”ט (1929), עמ' 493 - 514.

בע“ז, (”שייקע פייפער“, אדער דער בעריהמטער וויצלינג, הערויסגעגעבען פון… ווארשה תרנ”ד.

ברלין, מאיר, הרב, פון וואַלזין בין ירושלים. ערשטער, און צווייטער באנד, ניו-יורק תרצ"ג (1933).

גורדון, פסח, “דער טשיקאווער שארפזיניגער הומוריסט” - הומאריסטישע מעשיות אין שארפזיניגע וויצען. תל-אביב תרצ"ו.

– – – “צו קיכען פאר געלעכטער”, הומאריסטישע מעשיות, שארפזיניגע וויצען, אפאריזמען און גלייכווערטלעך. באנד I תל-אביב תרצ"ו.

דער דזָאוקר, ניו-יורק 1912 (היברו פאבלישינג קאמפאני).

דיק איזיק־מאיר, עי' א. מ. ד.

הערשעלע עסטערפאלער, רבי, זעהר שיינע וויטצען. ערשטער און צווייטער טהייל. ווארשה עת"ר.

הערשעלע אסטראפאלער, דער וועלט בעריהמטער וויטצלינג. אין דריי טהייל, ניו-יורק 1924 (היברו פאבלישינג קאמפאני).

הרצמן חיים, עדער אידישער הומאריסטא, שאוול 1924.

הָרשֶׁ’לה, “אנעקדאטען, שמועסן און מעשיות”, זאמעלבון “ביי אונז יורען” (העורך: מ. וואנווילד). ווארשה תרפ"ג ( עמ' 110–106).

וויזן, מ. א. “חכמה און חריפות”, מעשיות, אנעקדאטען וכו'. פון… ווינה תרפ"ז.

“וויטצען־אלבום”, א זאמלונג פון ווייטצען. אנעקדאטען און הומאריסטישע מעשה’לאך. ניו־יורק (תש"ד; היברו פאבלישינג קאמפאני)

“וויצלינג, דער”, געזאמעלטע וויצען פון פערשיעדענע פערפאסער און פון א. גאלדפאדען. ווארשה תרס"ה. (מִשֶׁל גולדפאדן אין כאן כלום. ולא נקרא שמו בשער אלא לשם רקלמה).

זלוטניק, ישעיה. הרב, “לעקסיקאָן פון יודישע חכמות”, געזאמעלט און סטיליזירט. ערשטער טייל. ווארשה 1929.

“חייקעל און מייקעלא”, שיינע סאטירישע וויצען, ווארשה (חש"ד; הוצ' י. לידסקי)

יהל“ם ( = יהודה ליב מורגנשטרן), “חכמות און גלייכע ווערטליך”, וכו', צוזאמענגעשטעלט דורך… ווארשה תרס”ה.

“יעהרליכער לץ. דער”, א סאטיריש הומאריסטיש זאמעלבוך אויף ימים טובים און א גאנץ יאהר, ווארשה תרע"א (הוצ' ב. שימין).

“כעלעמער נאראנים”, "נח פרילוצקי’ס זאמעלביכער פאר יידישען פאלקלאר וכו'. באנד II. ווארשה 1917 (עמ' 210–187).

כראפקובסקי ז.. “מילכאָמע(!) וויץ”, געזאמעלט און סיסטעמאטיזירט דורך… וויטעבסק 1922.

כת־ליצנים, צוויי, “קורץ און שארף”, הונדערט פופצעהן נייע אינטערעסאנטע אנעקדאטען וכו', צונויפגעזשעברעוועט דורך… ווילנה תרנ"ו.

לָהמַן, שמואל, “די אייראפעישע מלחמה”, א זאמלונג פון יידישע פאלקסווערטלאך. אנעקדאטען, רמזים וכו', וואס זיינען געשאפן געווארן אין דער צייט פון קריג, געזאמעלט און דערקלערט פון.. “לעבע” I (העורך: משה שליט). ווילנה תרפ"ב (עמי 3 – 28).

– – – “גנבים און גנבה”, זאמעלבוך “ביי אונז יודען” (עמ'.91–48

לֶוִיטַן, מ. י. “מאָטקע חבד פון ווילנא”, הערויס גיגעבן פאן… ווילנה תרס"ב.

לֶוִיסוֹן ( לעווי’ס זאהן), מרדכי אפרים, “דער וויטץ קאפף” אדער אנעקדאטען שאַטץ. פּשט (חש"ד). פערלאג פאן… (הקובץ כתוב כמעט גרמנית ובכתב של “ווייבער־טייטש”).

לונסקי, חיים־חייקל בר' אשר, “גאונים און גדולים פון נאענטן עבר”, ספורים און אגדות מוין זייער לעבן און שאפן. ווילנה תרצ"ה.

לידֶר, שלמה, “קהלת שלמה”, וויטצען און גוטע ווערטער פון גדולים, געקליבן און צוזאמענגעשטעלט פון… בוסטון 1926.

ליפסון, מ., “די וועלט דערציילט”, מעשיות. ווערטלעך וכו‘, פון אנשי־שם וכו’… געקליבן און איבערדערציילט פון… [ערשטער כרך] ניו־יורק תרפ“ח; צווייטער כין ניו-יורק תרפ”ט.

“מאזינ’ס לוסטיגער און פרייליכער טאשענבוך”. לונדון (חש"ד).

מאטליס, ליב, “רבי יוסף לאקש”, מעשה מהרב הגדול והחכם מוהר"ר יוסף לאקש מדראשענע און פון זיין גנאי עקיבא בלאז. ווילנה 1911.

מאטקע חבד, אדער וויטצע איבער וויטצע. ניו-יורק 1911 (היברו פאבלישינג קאמפאני)

מורגנשטרן, יהודה־ליב, “מרדכי ראקאווער”, דער עלטסטער תלמוד (!) פון ר' הערשעלע עסטערפאליער וכו' וכו', פאן.. ווארשה תרס“א לפ”ק.

– – – “מסכת פורים”, אדער דער צווייטער טהייל פון הערשעלע עסטערפאליער ווי אזוי אין הערשעלע משמח דעם עולם אום פורים, פאן… ווארשה תרס"ג.

– – – “שלמה ליגנער, אוועק פון פענסטער”, פאן…, ווארשה תרס"ח.

מזח י., “דער וועלט וויצלינג”, פערפאסט פון… ווילנה תרנ"ח.

– – – “דער אמעריקאנער חכם”, פערפאסט פון… ווילנה תר"ס.

מילר, שלום, פונ’ם אידישן קוואל". אידישע וויצן. אנעקראטען אין גלייכווערטלאך. געזאמעלט וכו' פון… וויניפעג 1937.

“נייער בוך” פון וועלטבעריהמטען וויטצלער הערשעלי אסטראפאלער. צוויי חלקים. בהוצ' בית מסחר הספרים של אמיקויט עט א פריינד מפשמיסל (חשומה"ד)

“סעם לעווענווירטס וויצען פון אידישען טעאטער”, (חש"ד; ס. אטלאס ברוקלין).

פ“א. “ר' הערשעלע עסטערפאלערא”, צוזאמען גישטעלט על־ידי… ווארשה תרמ”ד.

“פאיאץ, דער” נייע הומוריסטישע ווייטצען. ווארשה (חש"ד; י. לידסקי)

פטאשקין, ד. י. “יודישע וויצען און אנעקדאטען, ווארשה תרפ”ח; צווייטער טהייל, ווארשה תר"ץ.

– – – “יודישע שפאס־פראגען מיט ענטפערס וכו' " בעארגייט און גרופירט דורך… ווארשה תרפ”ז.

"פיפיפאקס, שבועון יודי, לונדון וניו-יורק. (בידי היו הנומרים 43 – 52 לשנה א' [1899] והנומרים 1 – 32 לשנה ב' [1900].

פרנס, ב. ( = מרדכי מישקין), “פון דער רבנישער וועלט”, מעשיות, אנעקדאטען וכו',

קוקילשטיין, מ. “אנעקדאטען בוך”, ערשטער טהייל, ווילנה תרס“ב; צווייטער טהייל, ווילנה תרס”ג; דריטער טהייל, ווילנה תרס"ד.

קונקילשטין (!), מ., “אנעקדאטען בוך”, 220 שעהנע ווייטצען פון… ניו-יורק ( חש"ד; היברו פאבלישינג קאמפאני).

קֶסטין, ל., “יודישע פאלקס וויצען”, געזאמעלט דורך. לודז.1918

קרין, מ., “חייקעל דער לץ”, אדער דער בעריהמטער וויצלינג פון… ניו-יורק (חש"ד; היברו פאבלישינג קאמפאני).

רבניצקי, י. ח., “יודישע וויצען”, געזאמעלט און בעארבייט, פון… ברלין תרפ"ב.

רַיְצֶסון, מ., ( = משה זאבלוצקי), “פון רבי אייזעל’ט מויל”, אלע זיינע שארפזיניגע שיחות חולין אין חכמות, מיט זיין גענויע ביאגראפיע. סלונים [תרצ"א].

“שייק פייפער”, אדער דער וועלט בעריהמטער וויצלינג, גאנץ נייע אנעקראטען וכו'. ניו-יורק (חש"ד; היברו פאבלישינג קאמפאני).

שארקנסקי, א. מ.. “אשפיטצעל פון א פורים שפילער”, אויך פיעלע אידישע ווייטצען וכו'. פון… ניו-יורק (חש"ד; היברו פאבלישינג קאמפאני).

תשר“ק (= ישראל י. זְאבין), “אלע משלים פון דובנער מגיד”, געזאמעלט אין איבערזעצט. פון… צוויי טייל. ניו-יורק תרפ”ה.

Ahrens, W “Gelehrten-Anekdoten”, gesam. u. hrsg, von… Berlin 1911.

Aichele, W., “Zigeunermärchen”. Sammlung “Mär chen der Weltliteratur”. Jena 1926.

Anderson W., “Der Schwank von Kaiser u. Abt bei den Minsker Juden”. Dorpat 1921.

“Anecdoten-Encyclopedie”, Lpz. 1789 (Bey Joh. Sam, Heinsins).

“Anekdoten-Freund, Der”, Berlin (חש"ד).

“Anekdotenjäger, Der”, Berlin (חש"ד).

Arlotto, “Die Schwänke u. Schnurren des Pfarrers”… gesam. u. hrsg. von Albert Wesselski. 2 Bde. Berlin 1910.

Ascher Judas, “Der Judenfreund”, oder “Auserlesene Anekdoten, Schwänke u. Einfälle von den Kindern Israels”. Lpz. (חש"ד; 1815?)

“An waib geschrien!” Frischwaschene Juden, kirschen, ( השומ"ד)

Bebel, Heinrich, “Schwänke”. Zum ersten Male in vollständiger Übersetzung hrsg. von Albert Wesselski. 2 Bde, 3 Bücher. München u. Lpg. 1907.

Benfey, Theodor, “Kleinere Schriften”, ausgew. u. hrsg. von Adalbert Bezzenberger. 2 Bde. I. Bd. Berlin 1890, II. Bd. Berlin 1892.

Berend, A. L., “Der jüdische Spassvogel”, oder: “Jacobus Hebricosus”. München (חש"ד).

Bernhard, W. (=Wachstein, Bernhard), “Folkloristisches Allerlei”. Menorah-Bücherei No. 1. Wien 1925.

Bienstock, J.-W., “Le livre de chevet”. Paris 1927.

– – – “Le magazin de frivolites”. Paris 1928.

– – – “Petites histoires”. Paris 1926.

Bloch, Chajim, “Hersch Ostropoler”, seine Geschichten u. Streichen. Wien 1921.

– – – Das jüdische Volk in seiner Anekdote", Berlin 1931.

– – – “Ostjüdischer Humor”. Berlin 1920.

Blümel, E. K., “Schnurren u. Schwänke des französischen Bauernvolkes”. Lpz. 1906.

Bobertag, Felix, “Narrenbuch”. Berlin u. Stuttgart. (חש"ד 1884?)

Bodens, Wilhelm, “Sage, Märchen, Schwank am Niederrhein”. Bonn a/Rh. 1937.

Böhm, Max, “Lettische Schwänke u. verwandte Volksüberlieferungen”. Revall 1911.

Bolte, Johannes, und Polivka, Georg, “Anmerkungen zu den Kinder- und Hausmärchen der Brüder Grimm”. Bd. I-III. -Lpz. 1913–1918; IV-V. Lpz. 1930–1932.

Bronner, F. I., Bayerisches Schelmenbüchlein". Diessen b/München 1911.

Clauert, Hans, “Der Märkische Eulenspiegel”. Nach dem Volksbuch des Bartholomäus Kruger, bearbeitet von Karl Paonier. Reclam-Bibliothek No.

1. “Conversations-Lexicon” für Geist, Witz u. Humor, hrsg. von M. G. Saphir u. Ad. Glassbrenner. 4 Bde. Wien 1859.

Curnowsky & J.-W. Bienstock, “Le Wagon des Fumeurs”. Paris 1925.

Dänbardt, Oskar, “Schwänke aus aller Welt”, für Jung u. Alt. Lpz. u. Berlin 1922.

Debre, S, Grand Rabbin, “L’humor Judéo-Alsacien”. Paris 1933.

Dessauer, Julius, “Der Jüdische Humorist”, revidirt von Prof. August Wünsche. II. Auflage. Budapest (1899).

D[essaue]r Natha]n, “Rajezer Rabbi”, oder: “Der Welt beruhnite Witzkopf”. Auswahl von mehr als soo Anekdo en für das jüdische Publikum. Pest 1865.

Ebeling, Friedrich W., “Zur Geschichte der Hofnarren”: a) “Friedrich Taubman”, Lpz. 1884; b) “Die Kahlenberger”, Berlin 1890.

Edel, Edmund, “Der Witz der Juden”. Berlin 1909. Eisenbach, Heinrich, “Anekdoten”. Wien (חש"ד)

(כעשרים חוברות של מלקט זה היו בידי, כמה חוברות הוציא בכלל - לא הוברר לי)

Eulenspiegel, Till, “Das Volksbuch”. Nach der ältestev Ausgabe vop 1519 erneuert, mit Einleitung u. Apmerkungen versehen, von Karl Pannier. Reclam No.1687–88.

“Fliegende Blätter”, Die besten Witze aus den… Bd. 1–70. Hrsg. von Ch. Jost. Lpz. (חש"ד).

Flögel, Karl Friedrich, “Geschichte der Hofnarren”, Liegoitz u. Lpz. 1789.

Fränkel, Josef, “Palästina lacht!” gesam. u. übersetztvon… Wien (חש"ד).

Frischlin, Leonhardt, “Deutsche Schwänke”. 97 kurzeweylig Schwenck und Fatzbossen. Lpz. 1906.

“Gedichte und Scherze” in jüdischer Mundart. Verlag Eduard Bloch. Berlin. לפי ה“יידישעס לכסיקון” ערך “הומאר אונד וויטץ” נדפסו החוברות הללו בערך בשנת 1870. ב“אנטיק וואריאטסקאטאלאג” של בית המסחר לספרים מאכס הורביץ, ברלין" נומר 112 עמ' 10, נאמר, שבכלל יצאו בסריה זו עשרים ושלש חוברות. ראיתי את כולם, חוץ מחוברת 14)

Geiger, Raymond, “Histoires Juives”. Paris 1925.

“Gesta Romanorum”, Das älteste Märchen- und Legende. Buch des christlichen Mittelalters. Zum ersten Male rollständig aus dem Lateinischen übertragen etc., von Dr. Johann Georg Theodor Grösse. 2. Teile. 3. Auflage. Uoveränderter Neudruck der Original-Ausgabe von 1842. Lpz. 1905.

“Gewaltsachen”. Eine Auswahl der besten jüdischen Auekdoten. 2 Hefte. Berlin (חש"ד).

Goedeke, Karl, “Schwänke des sechzehnten Jahrhunderts”. Lpz. 1879.

Graf, Kurt, “Jüdisches und anderer Schmonzes”. Lpz. (חש"ד).

“Graziöses, Pikantes, Derbes, Galantes”. Wiedergabe des alten Druckes “Amor u. Komus”, erschienen im Jahre1790. Lpz. 1925.

Grimm, Brüder, “Kinder- und Hausmärchen”, hrsg. von Friedrich von der Leyn. Sammlung “Märchen der Weltliteratur”. 2 Bde. Jena 1912.

Gronemann, Sammy, “Hawdalah und Zapfenstreich”. Erinnerungen an die ostjüdische Etappe 1916–18. Berlin 1924.

– – – “Schalet”. Beiträge zur Philosophie des “Wennschon”. Berlin 1927.

Hallgarten, Paul, “Rhodos”. Die Märchen und Schwänke der Insel. Frankf a/M. 1929.

Hebel, Johann Peter, Erzählungen des Rheinländischen Hausfreundes". Sammlung “Wiesbadener Volksbücher”No. 144 Kaiserslautern 1884.

– – – “Die Schwänke des Rheinländischen Haus, freundes”. Mit 32 Original-Lytographien von Dambacher. Berlin 1922.

Henniger, Karl, “Deutsche Schwänke des XVI. Jahrhunderts”. Verlag H. Schaffstein. Köln a/Rh. (חש"ד).

Hertel, Johannes, “Indische Märchen”. Sammlung Märchen d. Weltliteratur". Jena 1925.

– – – “Zwei indische Narrenbücher”, vollständig verdeutscht. Sammlung “Indische Erzähler”. Lpz. 1920.

– – – “Zweiundzwanzig Anekdoten und Schwänke aus dem modernen Indien”, aus dem Persischen über setzt. Sammlung “Indische Erzähler”. Lpz. 1922.

Hessen, Robert, “Mutterwitz” im Alltagsleben u. Weltgeschichte". München 1909.

Hilarius, Julius, “Frische Judenkirschen”, eipe Sammlung belustigender Anekdoten, Einfälle etc. von Juden u. Judengonossen. 1827 (חש"ד).

Hirsz, Willy, “Jüdische Witze”, Koschere Scherze. Berlin (חש"ד).

Höller, Quido, “Von losen u. einfältigen Leuten”, kurzweilige Geschichten aus deutscher Vergangenheit. Nach alten Quellen erzählt. Verlag Schaffstein, Köln a/Rh. (חש"ד)

Houben, H. H., Gespräche mit Heine. Frankf.a/M 1926.

“Illustrirter Anekdoten-Freund”, v. " Anekdoten-Freund“. “Illustrirter jüdischer Volkskalender”, v. Volkskalender,illustrirter, jüdischer”. “Jugend-Witze”, Auswahl 300 Witze. München 1920.

Kalisch, Ludwig, “Das Buch der Narrheit”. 1845.

Keller, Albrecht, Handwerker im Volkshumor".

Ipz. 1912.

– – – “Die Schwaben” in der Geschichte des Volkshumors. Freiburg (Baden) 1907.

Köhler, Rheinhold, “Kleinere Schriften”, hrsg. von Johannes Bolte. 2 Bde. Berlin 1900.

Kohn, P. I., “Rabbinischer Humor aus alter u. neuer Zeit”. I. Auflage Berlin 1915; II. vermehrte Auflage Frankf. a/M. 1930.

Kreppel, I., “Wie der Jude lacht”, Wien 1933.

Krauss, Friedrich S., “Zigeunerhumor”, 250 Schnurren, Schwänke u. Märchen. Sammlung " Volksmund". Lpz. 1907.

Langer, Georg, “Witz u. Humor im Judenthum”. “Jüd. Almanach” auf d. Jahr

1. Prag.

Lebus, Emerich, “Altfranzösische Schwänke”. 120 Fabliaux, Novellen u. Schwänke. Lpz. 1907.

Levin, Calman, “Stammtisch-Witze”. Dresden (חש"ד).

Loewe, Heinrich, “Schelme u. Narren mit jüdischen Kappen”. Berlin 5680–1920.

– – – “Was sich das jüdische Volk erzählt” “Bloch’s Österr. Wochenschrift” 1912, No. 44, 46–52; 1913 No. I.

"Meises und Schnohkes, rituelle Scherze u. koschere Schmonzes fürs auserwählte Volk. Budapest (חש"ד). I. Emerich Gero’s Verlag. Meitlis, Jakob, “Das Ma’assebuch”, seine Enstehung und Quellengeschichte. Berlin 1933.

Mendelsohn, S, Felix, “The Jew laughs”, humorous stories and anecdotes, compiled and retold by… Chicago, 1935.

Merkens, Heinrich, “Was sich das Volk erzählt”. Deutscher Volkshumor. 3 Bdc. I. Bd. Jena 1892; II. Bd. ibid. 1895; III. Bd. ibid. 1900.

Milburn, George, “The Best Jewish Yokes”. Girard 1926.

Montanus, Martin, “Der Wegkürzer”, hrsgb. u. bearb. von E. K. Blümel u. Josef Latzenhofer. Sammlung “Volksmund”. Lpz. 1906.

Moreck, Curt, “Der Silberelefant”, Indische Märchen, Sagen, Schwänke etc. München 1922.

Morgan, Paul, v. Robitschek & Morgar.

Müller-Lisowski, Käte, “Irische Volksmärchen”. Samml. “Märchen d. Weltliteratur”. Jena 1923.

Moszkowski, Alexander, “Das Buch der 1000 Witze”, Berlin 1927.

– – – “Die jüdische Kiste”. Berlin 1911.

– – – “Die unsterbliche Kiste”. Berlin 1908.

“Nasreddin, der Hodscha”, Türkische, arabische, berbenrische etc. Márlein u. Schwänke, gesam. u. hrsg. Von Albert Wesselski. 2 Bde. Weimar 1911.

“Nasr-eddins Schwänke” etc. Aus dem Türkischen Urtext wortgetreu übersetzt von Wilhelm von Camerlohr und resp. Dr. W. Prelag. Tries. 1857.

Neches, S. M., Rabbi, “As Twas told to me”, a hundert⁹¹ little stories of the old Rabbis. Los Angeles 1926.

Nik, Fr., “Die Hof- und Volks-Narren”, Aus Flögels Schriften und andere Quellen. 2 Bde. Stuttgart 1861.

Nikolaus, Paul, “Jüdische Miniaturen, Schnurren u. Schwänke”. Hannover u. Lpz. 1924.

Nuėl, M., “Das Buch der jüdischen Witze”. 2 Bde. Berlin (חש"ד).

– – – – “Rabbi Lach und seine Geschichten”. Berlin (חש"ד).

Olsvanger, Immanuel, “Rejte Pomeranzen”, ostjüdische Berlin 1935.

– – – “Rosinkes mit Mandlen”, aus der Volksliteratur der Ostjuden. Schwäoke, Erzählungen, Sprichwörter u. Räthsel. Verlag der schweizerischen Gesellschaft für Volkskunde. Basel 1920. - 11. völlig veränderte und vermehrte Auflage ibid 1931.

“Pantschatantra”, füut Bücher indischer Fabeln, Märchen und Erzählungen. Aus dem Sanskrit übersetzt mit Einleitung u. Anmerkungen von Theodor Benfey. 2 Bde. Lpz. 1859.

Pauli, Johannes, “Schimpf und Ernst”, hrsg. von Johannes Bolte. 2 Bde. Berlin 1924.

– – – “Schimpf und Ernst” nach Johannes Pauli vop K. Simrock. Heilborn 1876.

Poggio, “Die Schwänke und Schnurren des Florentiners Gian-Francesco Poggio Bracciolini”. Übersetzung, Einleitung und Anmerkungen von Alfred Semerau. Lpz. (חש"ד).

Prager, Max & Schmitz, Siegfried, “Jüdische Schwänke”. Wien u. Lpz. 1928 קובץ זה אינו בעקרו אלא תרגום מתוך קובצו של אלסבנגר “ראזינקעס מיט מאנדלען”).

Queri, Georg, “Die Schnurren des Rochus Mang”. Dem Volksmund nacherzählt. München 1912.

Reik, Theodor, “Lust und Leid im Witz”. Wien 1929.

(ביחוד הפרק “Zur Psychoanalyse des jüdischen Witzes”).

Rejzes, Abram, “Gut Schabbes”, Eine Sammlung von Loizelech, Schmoozes etc. Presburg (חש"ד)

Rella, D. (פסבדונים), “Judendeutsche Erzählungen aus Südrussland”. “Antropophyteia” Bd. IX, Lpz. 1912 (417–421 עמ').

Richman, Jakob, “Laughs from Jewish lore”. New-York and London 1926.

Robitschek, Kurt & Morgan, Paul, “Die einsame Träne”. Das Buch der guteu Witze. erlin 1924.

Robitschek, Kurt, “Könige in Unterhosen”. Das Buch der Anekdoten. Berlin 1925.

Roda-Roda, “500 Schwänke”. Lpz. (חש"ד).

– – – “Der Pascha lacht”. Morgenländische Schwänke. Berlin 1922.

Rohatin, B., “Gestalten des jüdischen Volkshumors”. “Ost und West” Februar-März 1911.

Rosen, Erwin, “Der grosse Krieg”. Ein Anekdotenbuch. Stuttgart 1914.

Rudelsberger, Hans“, Chinesische Schwänke”. Wien 1920.

Rullmann, Wilhelm, “Witz und Humor”. Berlin 1910.

Sachs, Hans, “Ausgewählte poetische Werke”, sprachlich erneuert und mit Einleitung u. Anmerkungen versehen von Karl Pannier. Schwänke. Reclam No. 4004–06.

– – – “Schwänke und Fastnachtspiele”. Verlag H. Schaffstein Köln a/Rh. (חש"ד)

Salter, Siegbert, "Anekdoten aus dem Leben berühmter Männer: a) Bd. I, “Heinrich Heine”; b) Bd. II, “Die Rothschilds”; c) Bd. IV, “Ferdinand Lassale”. Berlin (חש"ד. 1906?).

“Sammlung gediegener jüd. Witze” für Schnorer und Kzinin. Berlin 1889.

“Saphiriana”, Anekdoten, Witze und Charakterzüge aus dem Leben M. G. Saphirs (חשומה"ד).

“Schildbürgerbuch”, v. “Volksbuch von den Lalenbürger”. “Schlemil”, illustrirtes jüdisches Witzblatt, hrsg. von Dr. Max Jungmann. Sammlung aller erschieneneo Numern. Verlag Louis Lamm, Berlin 1906.

“Schmitz, Siegfried”, v. “Prager u. Scnmitz”. Schnitzer, Armin, “Jüdische Kulturbilder”. “Bloch’s Österr. Wochenschrift” Wien 1904.

Schwab, Gustaw, “Die Schifdbürger”, für Jung u. Alt wiedererzählt. Verlag Schaffstein Köln a/Rh. (חש"ד).

Semper Lustig, “Das schnurrige Sextet”, oder: “Lachen erregender Wettstreit nationaler Witzfunken etc.” Verlag von Netter und Rostosky. Lpz. (חש“ד כפי הנראה נדפס בשנות השלשים למאה הי”ט;).

Simon Ernst, “Zum Problem des jüdischen Witzes”.Berlin 1929.

“Der Stricker”, Die Streiche des Pfaffen Aneis. Aus dem Mittelhochdeutschen übersetzt von Karl Pannier. Reclam No. 638.

Szyk, Arthur, “Le Juif qui rit”. Paris (חש"ד).

Tendlan, Sprichwörter und Redensarten deutsch-jüdischer Vorzeit". Frankt. a/M. 1860 (כמה בדיחות נאות בקובץ חשוב זה יש גם).

Tewfik, Mehmed, “Schwänke des Nassr-eddin und Buadem”. Aus dem Türkischen übersetzt und stellenweise erläutert von Dr. E. Mühlendorf. Reclam No. 2735. Treich, Léon, “L’esprit de Tristan Bernard”. Paris 1925.

“Ur-Quell, Am”, Monatsschrift für Volkskunde, hrsg. Von Friedrich S. Krauss. Bd. I-VI.

“Volksbuch von den Lallenbürger (Schildbürgerbuch)”. Nach der ältesten Ausgabe von 1597 erneuert, mit Einleitung u. Anmerkungen verschen von Karl Pannier. Reclam No. 6642–43.

“Volkskalender”, illustrirter jüdischer, hrsg. von Wolf Pascheles, Prag, 1852, 1862, 1863,: היו בידי הכרכים לשנות) 1865–1867, 1869, 1874, 1876, 1877, 1879, 1881–1884, 1887–1895.

Warlitz, Ernst, Blühender Blödsinn". Berlin 1925.

– – – “Gesalzenes und Gepfeffertes”. Berlin 1926.

– – – “Lacht euch Laune”. Berlin 1925.

– – – “Saftige Früchte aus aller Herren Gärten”. Berlin 1927. (בכל כרך מארבעת הכרכים הללו – אלף בדיחות )

Wehman Bros, “Hebrew Yokes” No. 1. New-York (חש"ד).

– – – “Yokes and stories”. Hebrew Yarus. New-York (חש"ד).

Wesselski, Albert, “Märchen des Mittelalters”. Berlin 1925.

Wickram Järg, “Das Rollwagenbüchlein”, ausgewählt u. sprachlich erneuert von Karl Pannier. Reclam No. 1346 – 46 a.

Wolf, Albert, “Fahrende Leute bei den Juden”. “Mit teilungen zur jüdischen Volkskunde”, hrsg. von Dr. Max Grunwald. Lpz. 1908–1909.

Wolzogen, Ernst, “Das gut alt deutsch Schwankbuch”, aus dem Mittelhochdeutschen sinngetreu, gereint und ungereimt, in unserer Zeiten Sprache übertragen. Wolfenbüttel 1922.

Wortelmann, Fritz, “Alte Landsknechtschwänke”, ausgewählt und sprachlich erneuert. Jena 1925.

Zoff, Otto, “Das Anekdotenbuch”. München 1920.

Андерсонъ, Вальтер, “Императоръ и аббатъ”, исторiя одного народнаго анекдота. Том I (Отдѣльный оттискъ изъ ученыхъ записокъ Императорскаго Казанскаго Университета за 1915 и 1916 годы). Казань 1916.

“Анекдоты” китайскiе, японскiе etc. Переводъ съ французскаго, 2 тома. Москва 1791.

“Анекдоты рускiе” (!), или великiя достопамятныя дѣянiя и добродѣтельныя (!) примѣры славныхъ мужей Россiи. 2 части. Птб. 1809.

Анонимъ, “Совѣтскiе анекдоты”, “Воля Россiи” 1925, кн. 2. Прага.

Афанасьевъ, “Народныя русскiя сказки и легенды”. Том II., изд. И. П. Ладыжникова, Берлинъ 1922. (Народные анекдоты", (עי' ביחוד העמודים 438 – 396

Бейлинъ, С. Х. " Анекдоты о Еврейскомъ безправiи", “Евр. Старина” (העורך: ש. דובנוב) 1909.

Березайскiй, В., “Анекдоты”, или похожденiя древнихъ пошехонцевъ. Второе исправленное изданiе. Птб. 1821.

Карачевцевъ, С., “Для некурящихъ”. Анекдоты. Рига.(חש"ד)

– – – “Дамскiе анекдоты”. Рига 1932.

– – – “1200 анекдотов”. Рига.(חש"ד)

– – – “Еще 500 анекдотовъ”. Рига.(חש"ד)

– – – “2007 анекдотовъ”. Рига.(חש"ד)

(לקובץ זה נכנס גם קובץ בדיחות, שיצא ברוסיה בשנת 1869

על הליצנים הרוסים הידועים: בַּאלאַקִרָב, ד’אקוסטה, פָּרִלָה וקולקובסקי).

Кузьмичевскiй, П., “Турецкiе анекдоты въ украинской народной словесности”. “Кiевская Старина” 1886 кн. 2 и 3. (בידי היתה רק החוברת ב‘; חוברת ג’ לא הצלחתי למצוא).

“Меландръ, веселый и шутливый”. Перев. съ латинскаго студента Андрея Урусова. 2 части въ одномъ томѣ. Москва 1789.

Ончуковъ, Н. Е., “Сѣверныя сказки”. Птб. 1909.

Пельтцеръ А., “Происхожденiя анекдота въ русской словесности”. Харьковъ 1898.

“Русская сказка” Избранные мастера. Редакция и комментарии Марка Азадовскаго Изд. “Академия”. 2 тома, Ленинград 1931.

“Собранiе анекдотовъ”, повѣстей и разных приключенiй etc. 4 выпуска въ 2хъ томахъ. Москва, 1843.

“Совѣтскiе анекдоты”, Берлинъ (חש"ד).

לקובץ זה נכנס גם כל מה שאסף ה“אנונים” הרשׁום לעיל)

Сумцовъ, Н. О., “Разысканiя въ области анекдотической литературы.” Анекдоты о глупцахъ. Харковъ 1898.

Фаминцынъ, Ал. С., “Скоморохи на Руси”. Птб. 1889.

К. Чуковский, “Маленкие дети”. Детские слова и разговоры. Ленинград 1929.

Шанкар, Шиама, “Сон Раджи”. Забавные и юмористические разсказы Индии. Перев. с Английскаго А. В. Кривицковой. Ленинград 1920.

Шейнъ П. В., “Матерiалы для изученiя быта и языка русскаго населенiя сѣверозапднаго края” Томъ второй, Птб 1893. (693 – 692, 340, 308 (עי' ביחוד עמ'

“Юмористический Музей”. Москва 1915.