1169 ¹ אמר משה יוֹג:

איסוּר הלנת-מתים מן התורה מניין? – שנאמר:“תצא רוחו – ישוב לאדמתו ביום ההוא.” ²

1170 ³ הוא היה אומר:

תיפח רוחם של המדקדקים? מדייקים הם לכתוב “הוא” לאיש ו“היא” לאשה, ואילו התורה הקדושה כתבה בפירוש: “אשה הוא לה';” ⁴ מדייקים הם לכתוב “זה” לזכר ו“זאת” לנקיבה, ואילו התורה הקדושה אמרה: “בזאת יבוא אהרן אל הקודש”, ⁵ כלום עם נקיבה, חלילה, נכנס אהרן לקדשי-קדשים…?

1171 אך הוא היה אומר:

שלושה משה הם: משה רבנו, אני – ויעקב אחי.

1172 משה יוֹג נכנס לביבר של חיות. כשהגיע לכלובו של הארי עמד וּבירך:

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו – על האריות…" ⁶

1173 משה יוֹג היה מדקדק במצוות ובמנהגים. פעם אחת נכנס לביתו ומצא משרתת חדשה. אמר לאשתו: מה שמה של ריבה חדשה זו?

מַגדלנה שמה, – השיבה האשה.

הירהר משה ואמר:

הווי זהירה, אשתי, שבשבת ויום-טוב תקראי לה – מִגדוֹלנה… ⁷

1174 משה יוֹג ויעקב אחיו עמדו בשוק וראו “פריץ” ו"פריצה " נוסעים בכרכרה יפה ומימינם ומשמאלם שלושה ילדים וארבע ילדות. אמר יעקב למשה:

תמה אני, למה זכה עשו, שיהיו לו כל-כך הרבה בנים ובנות?

החזיר לו משה:

יעקב אחי, שכחת מקרא מפורש: “עשו מזריע זרע…” ⁸

1175 באו למשה יוֹג ובישרוּהוּ בשורה רעה:

יעקב אחיך מת.

הניע משה ראשו ואמר:

אי-אפשר! אני הוא הבכור.

1176 שלוש קושיות חמורות ב“סידור” הקשה משה יוֹג לרבי חיים רומשישקר, ששימש מלמד בביתו:

“בּרח שׁמר” ⁹, אם שמר, כיצד ברח? –“ריבונו של-עולם אני” ¹⁰ היכי תמצי, שאני ריבונו של-עולם? – "עם-הארץ שלי "¹¹, מה טעם הוא שלי?

החזיר לו רבי חיים:

חילופי-גירסאות יש כאן. הגירסה הנכונה היא: “ריבונו של-עולם שלי” ו“עם-הארץ אני”, וממילא מתורץ גם “ברח שמר…”

1177 ועוד שאל משה יוֹג את רבי חיים רומשישקר:

נאמר ב“הלל”: “ראה הים – וינס הירדן” ¹², אם הים ראה, למה נס הירדן?"

החזיר לו רבי חיים:

משה, עליך אמר קרא: “תסֹב לאחור…” ¹³

1178 בחור עם-הארץ היקשה לאביו, עם-הארץ כמותו:

אבא, נאמר ב“הלל”: “ראה הים – וינס הירדן”, אם הים ראה, למה נס הירדן?

צהבו פניו של האב והחזיר לו:

מובטחני, בני, שתהיה גדול בישראל. כיוונת, ברוך השם, לקושייתו של בעל ה“הלל” עצמו: “מה לך הים, כי תנוס הירדן…?”

1179 מדרשות של עמי-הארצות "למדנים ":

“ויקח קורח בן-יצהר” ¹⁴, יצהר זה מה היה, זכר או נקבה? אם תמצי לומר זכר, מה ראה קורח ליקח זכר לאשה? ואם תמצי לומר נקבה, למה נאמר “בן”? אלא לעולם, יצהר נקבה היתה ו“בן” האמור כאן פירושו “זקן”, כמו “ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים” ¹⁵ כלומר: יצהר היתה נקבה זקנה. וזהו שהקשה רש"י: “קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו” ¹⁶ – ליקח זקנה ולא ילדה?…

1180 “ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ¹⁷” – ה' יתן לכם לחם, אבל אתם חייבים לחרוש… ¹⁸

1181 “בראשית ברא” ¹⁹ – ראשית כל, ²⁰ חייב אדם להיות בריא…

1182 מפּרוֹס הפסח ואילך קרא רבּם של החייטים לפני ציבורו בין מנחה למעריב הגדה של פסח אחד מקרא ואחד תרגום. כשהגיע ל“לבן ביקש לעקור את הכל” טעה וקרא: “לבן ביקש לעקור את הבל” שאל לו חייט אחד:

רבי, מה עניין הבל שבפרשה בראשית ללבן שבפרשה ויצא?

החזיר לו “הרב:”

"אין מוקדם ומאוחר בתורה "…

1183 שני עמי-הארצות “למדנים” התווכחו. זה אמר:

פורים דינו כ“בבט”ח" ²¹ וגומרים בו את ה"הלל ".

וזה אמר:

לא כי, פורים דינו כראש-חודש, ואין גומרים בו את ה"הלל ".

היה שם “למדן” שלישי, ליגלג עליהם ואמר:

בּוּרים אתם שניכם! אפילו דבר פשוט כזה אי אתם יודעים. פורים שחל להיות בראש-חודש, דינו כראש-חודש, ואין גומרים בו את ה“הלל”; פורים שחל להיות בחנוכה, דינו כחנוכה, וגומרים בו את ה"הלל "…

(עיין להלן סימן 1222 בדיחה זו בצורה אחרת).

1184 ערב שבת בא לעיירה אורח חשוב, נכד של קדושים. במוצאי-שבת הבדיל בציבור ובירך על הבשמים “שהכל”. תהה הצבור כּוּלוֹ: זרע-קודש יטעה בברכה, שכל אדם בקי בה!

לימד עליו זכות אחד ממקורביו:

אף הוא יש לו על מה שיסמוך. ב“פיטוּם הקטורת” נאמר בפירוש: “שהקול יפה לבשמים…”

1185 שאל עם-הארץ “למדן” לחברוֹ, עם-הארץ “למדן” כמותו: למה נקראת מיילדת "חכמה "?

החזיר לו חברוֹ:

הרי זה דבר מפורש: “איזהו חכם? הרואה את הנולד…” ²²

1186 שאלו לעם-הארץ "למדן ":

שמא אתה יודע פירושו של הנוטריקון ק"ק?

השיב הוא:

ודאי אני יודע. פירושו "קצת קשה ".

אמרו לו:

זו מנין לך? שמא פירושו "קשה קצת "?

ליגלג הוא:

זו שאלה של עמי-הארצות. אילמלי כך, היתה הקו"ף השנייה כתובה תחילה.

1187 בבית המדרש של החייטים דנו בחבורה על “הקבלת-שבת” של החזן החדש. אמר אחד מן החבורה:

אוי לו לחזן בּוּר כזה, שאינוֹ יודע פסוק כצורתו: מקדים את המאוּחר ומאחר את המוּקדם.

נענה שני ואמר:

אמת, אמת! כשהגיע ל“כי-בא, כי-בא לשפוט הארץ” טעה והקדים את ה“כי-בא” השני לפני הראשון.

1188 עם-הארץ “למדן” ישב ללמוד מסכתא “ביצה”, ומיד הטרידה אותו קושיה חמורה:

“ביצה שנולדה ביום-טוב, בית-שמאי אומרים: תאכל, ובית-הילל אומרים: לא תאכל”, –כיצד אפשר הדבר, שעל ביצה שווה פרוטה יחלקו עמודי-העולם?

והיתה הקושיה מטרידה אותו כל השבוע.

בשבת – אמר – אלך להתפלל בבית-הכנסת הגדול ואשאל את הרב.

אותה שבת היתה פרשת ויחי, וכשהשכים לשניים מקרא ואחד תרגום והגיע ל“שמעון ולוי אחים”, עיין ברש"י ומצא כתוב: “בעצה אחת”. ²³

טפח בידו על מצחו ונתמלא הנאה:

עכשיו ניחא. על הביצה זו נחלקו בית-שמאי ובית-הילל…

1189 אמר עם-הארץ “למדן” לחברו:

בוא וראה, כמה גדול כוחו של דיקדוק! “שמע” פירוּשוֹ – פתח אוזנך והקשיבה; “שמעני” פירושו – פתח אוזנך והקשיבה אלי; וכיוון שאתה אומר “ישמעאל”, מיד נעשה פירושו – גוי עם מצנפת אדומה ומכנסים רחבים…

1190 שאל עם-הארץ לחברו:

נאמר ב“סידור”: “ויגער ביצר הרע מן הנשואים” ²⁴, – מה איכפת לו ל“סידור”, אם היצר הרע ישא לו אשה?

התריס בו חברוֹ:

עם-הארץ! אם היצר הרע ישא אשה, חזקה שיעמיד ולדות ותימלא כל הארץ יצרי-הרע…

1191 שאלה שאל עם-הארץ “למדן” את חברו:

בחומש נאמר: “בּרע מלך סדום” ²⁵, משמע, שמלך סדום “בּרע” היה שמו, ואילו ב“סידור” נאמר: “עתיק מלך (=מלח) סדומית” ²⁶ הרי שמלך סדום היה שמו “עתיק” ולא "בּרע "?

השיב לו חברו:

לכך הטיל “הסידור” נקודה אחרי “עתיק”, להודיע לעמי-הארצות כמותך, שכאן צריך להפסיק ולקרוא: "חמר חיוורין עתיק, מלך ( –מלח) סדומית רבע ".

חזר ושאל הראשון:

תירצת “עתיק” ולא תירצת “רבע”: משמע ש“רבע” היה שמו של מלך סדום, ואילו בחומש נאמר: "ברע מלך סדום ".

נסתתמו תירוציו של השני. עמדו והלכו שניהם לחבר שלישי, “למדן מוּפלג”. ליגלג עליהם הלה:

עמי-הארצות אין להם מוֹח להבין דבר מאליהם. בואו ואסביר לכם. “ברע” ו“רבע” היינו הך. אלא מה, “ברע” הבית קודמת ו“רבע” הריש קודמת? הרי זה פשוט בתכלית הפשטות. מתחילה היה שמו של מלך סדום “ברע”, וכשהיא נהפכה נהפך גם המלך עמהּ ונעשה שמו – “רבע…”

1192 עם הארץ גסס. נסתכל בו בנו וראה, שפתאום צהבוּ פניו.

גחן אליו ואמר לו:

אבא, מה הנאה יש לך?

התחזק הגוסס והשיב:

כל ימי נקרה קושיה חמורה במוֹחי. בקיץ, כשהימים ארוכים, תיקן “הסידור” לאמר: “היום קצר והמלאכה מרובה” ²⁷, ודווקא בחורף כשהימים קצרים, תיקן לאמר: “זה היום ( –הים) גדול…” ²⁸ שאלתי את הרב ואת המגיד ואת כל הלומדים שבעיר, ולא ידעו לתרץ.

עכשיו אני הולך לשׁם ואשאל את “הסידור” עצמו …

1193 חייל ניקולייבי זקן ישב בבית-מדרש של החיילים ואמר תהילים. אמר ואמר והגיע לפרק נא: “למנצח מזמור לדויד. בבוא אליו נתן הנביא, כאשר בא אל בת-שבע.” הפסיק, ניגש לרבּם של החיילים ושאל:

רבי, מי הוא אותו דויד, שבא אל בת-שבע?

החזיר לו הרב:

הוא דויד, שחיבּר את התהילים.

טפוּ! – רקק החייל והשליך את התהילים מידו. – אפילו “האוּנטר” שלנו ידע להסתיר דבר…

1194 עם-הארץ שנתעשר ונעשה “למדן” עמד ליד ארון-הספרים בבית-המדרש ועיין ברמב“ם, ו”היארמולקה" שמוּטה לו עד לקרחתוֹ, כאדם שתקפה עליו משנתו. ניגש אליו חשוב אחד מחשובי בית המדרש וביקש מאתו נדבה לפדיון-שבויים. שאל “המעיין”:

מי זה נשבּה, לא עלינו?

החזיר לו החשוב:

הרמב"ם נשבּה, לא עלינו, בידי גוי…

1195 עם-הארץ שנתעשר קנה לו מקום בכותל מזרח, סמוך למקום הרב. שבת ראשונה, כשעלה למקומו ועמד להתפלל, כיסה ראשו בטלית, כמנהג לומדים ויראים. אמר לו הרב:

מכיוון שאתה מכסה ראשך בטלית, שמע-מינה למדן אתה, והרי אני תמה: כיצד למדן כמותך אינו יודע, שעם-הארץ אינו מכסה ראשו בטלית…?

1196 בּוּר עשיר קנה לו מקום בכותל מזרח, בין הרב ובין אחד מחשובי-הקהילה. כשעלה ראשונה למקומו הסתכל ברב וראה, שפניו רעים והוא נאנח. אמר לו:

רבי, על מה אתה נאנח?

החזיר לו הרב:

טחוֹרים, לא עליך.

חזר הבּוּר ונסתכל בחשוב שׁכנוֹ וראה, שפניו עטופים מטפחת, ואף הוא נאנח. אמר לו:

על מה מעלתו נאנח?

החזיר לו החשוב:

שׁיניים, לא עליך.

נמצא הבּוּר למד: סימניו של אדם, שמקומו במזרח – מיחוש ואנחה.

למחר עטף גם הוא פניו במטפחת, עלה למקומו בכותל מזרח ונאנח.

אמר לו שׁכנוֹ החשוב:

על מה אתה נאנח?

החזיר לו הבּוּר:

טחוֹרים, לא עליך…

1197 עם-הארץ נתעשר וקנה לו מקום בכותל-מזרח, סמוך למקומו של הרב. בליל-שבת, כשעלה ראשונה למקומו החדש, ביקש אמתלה להיכנס עם הרב בדברים, ולא מצא. למחר בבוקר ביקש שוב אמתלה לכך, ושוב לא מצא. לסוף, במנחה, מצא. פנה אל הרב ושאל:

רבי, ב“צדקתך” אנו אומרים “אדם ובהמה תושיע ה'”, ²⁹ – מה מקומה של בהמה אצל אדם?

החזיר לו הרב:

אני איני יודע. שמא תטרח ותשאל את הגבאים…?

1198 שמחת-תורה קנה עם-הארץ עשיר “חתן-תורה”, ולפי מנהג המקום עשו לו קודם “יעמוד” חופה, כדרך שעושים לחתן, ההולך לקראת כלה. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להרב:

רבי, בּוּר זה אתם מכניסים לחופה עם התורה?

החזיר לו הרב:

מנהג קדמונים הוא בישראל, שהחתן אינו יודע את הכלה…

1199 ראו למוכסן עם-הארץ, שהוא עומד ב“פטר-רחם” ועדיין לא הניח תפילין ונושק אותן. אמרו לו:

טעות היא בידך. את התפילין נושקים ב“וקשרתם”, ואחר-כך מברכים עליהן ומניחים אותן.

החזיר המוכסן:

אני אדם פשוט ואיני משׁנה ממנהג אבותי. מה אבא, עליו השלום, נשק כל ימיו ב“פטר רחם”, אף אני תמיד ב“פטר רחם…”

1200 כפרי בא לעיר ונכנס לבית-המדרש להתפלל שחרית.

מצא תפילין על השולחן והיניחן. אמר לו השׁמשׁ:

רבי יהודי, הללו של רבנו תם הן.

החזיר לו הכפרי:

אין בכל כלום. עד שיבוא אספיק להתפלל.

1201 עם-הארץ ביקש לצאת ידי כל הנוסחאות ואמר בשמונה-עשרה: “וחוֹננו מאתך דעה, בינה והשכל – חכמה בינה ודעת”. “והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו – ארוכה ומרפא לכל תחלואנוּ ולכל מכאובינו ולכל מכותינו”.³⁰ שמע ליצן אחד תפילתו ואמר לו:

חביבי, עליך אמר קרא:“ויוסיף דעת יוסיף מכאוב…” ³¹

1202 כפרי בא לעיר לשבת חול-המועד. הלך לבית-הכנסת והתפלל שחרית שמונה-עשרה של יום-טוב. בחזרת הש"ץ שמע, שהחזן מתפלל של שבת, ואמר:

עכשיו אני יודע: שבת חול-המועד מתפללים שמונה-עשרה של שבת.

במוסף התפלל של שבת. שמע בחזרת הש“ץ, שהחזן מתפלל של יום-טוב, הצטער ואמר:טעיתי; שבת חול-המועד מתפללים שמונה-עשרה של יום-טוב. במנחה התפלל של יום-טוב. שמע בחזרת הש”ץ, שהחזן מתפלל של שבת, כּעס כּעס גדול, היכה באגרופו על התיבה וצרח:

תיפח רוחכם, יושבי כרכים! כל ימיכם אתם מתכּוונים לבלבל מוחם של הכפריים…

1203 ערב-שבת באו כפרי וּבנוֹ לעיר, ולמחר הלכו שניהם לבית הכנסת להתפלל. קודם קריאת-התורה אמר האב לקוֹרא:

בני בר-מצוה.

נענה לו הקורא וקרא לבחור, שיעלה לתורה. עלה הבחור וּבירך:

"המוציא לחם מן הארץ "…

צחק כל הקהל. נתכרכמו פניו של האב ולימד זכות על בנו:

כפרי הוא ורגיל כל ימיו בתפוּחי-אדמה…

התחיל כל הקהל צוחק עוד יותר. רגז האב וצווח:

כּריסוֹת ריקות, מה אתם צוחקים? אנו, ברוך השם, איננו אוכלים תפוחי-אדמה אלא בחמאה ושמנת…"

1204 עשיר שׁידך בתו לדוקטור “בּוּר דאורייתא”. שבת ראשונה אחרי התנאים ביקש אבי-הכלה את החתן, שילך עמו לבית-הכנסת להתפלל. מתחילה סירב החתן, וכשראה שהכלה מצטערת, קם והלך. נכנסו לבית-הכנסת ואמר אבי-הכלה לקוֹרא:

עלייה לחתני!

שמע החתן ומצא רגע-כושר ללחוש לקורא:

איך צורך… שלושה רובלים תקבל…

נמלך הקורא בדעתו:

"אם לא אשמע לחתן, אקפח שלושה רובלים, ואם לא אשמע לנקמן זה אקפח עולמי ".

עמד וקרא את החתן לעלות לתורה. עלה החתן נבוך ומבוייש, הרכין ראשו כלפי התורה ולחש בטרוניה מרובה:

מה זאת עשית לי? בפירוש אמרתי, שתקבל שלושה רובלים…

א-מ-ן! – נענה מיד הקורא כלאחר ברכה, והתחיל קורא בתורה.

סיים הקורא והרכין החתן שוב ראשו כלפי התורה ולחש בהנאה מרובה:

חרוץ כמותך דינו שיקבל חמישה רובלים, ולא שלושה…

א-מ-ן! – חזר הקוֹרא ונענה אחריו…

1205 מוכסן זקן השיא בתו והוזמן לברך את החתן והכלה תחת החופה. עמד ובירך ובירך. לחש לו השׁמש:

נו, עד מתי?

רגז המברך: נו, “ובנה ירושלים”…

1206 שאלו לכוהן עם-הארץ:

מה פירושה של "ויחוּנך "?

השיב הכהן:הכל יודעים פירושה של “ויחוּנך” – הלואי ותיחנקוּ.

אמרו לו:

נמצא, שאתה עולה לדוכן ומקלל את ישראל.

נעלב הכוהן:אדרבה… ב“ויחוּנך” אני מתכּוון לגויים רשעים, שונאיהם של ישראל…

[נוסח אחר:

החזיר הכוהן:

חס ושלום…! ב“יחוּנך” איני מתכוון, חלילה, לכל ישראל, אלא לחמוֹתי בלבד…]

1207 לימים הנוראים סידרו להם המוכסנים “מניין” בכפר של הסביבה, ומשום שלא היה כוהן ביניהם, הביאו בחור כוהן מן העיר. וידוֹע ידעוּ הם וגם הזהר הזהירו לילדים, שאסור להסתכל בכוהן, כשהוא עולה לדוכן, שהשכינה שם. ³²

ובחדר שנתייחד ל“מניין” היתה מייבּשׁה תלויה ועליה שורות-שורות גבינות יפות, תאווה לעיניים. וכשעלה הבחור הכוהן לדוכן והמתפללים כיסוּ ראשיהם בטליתותיהם עד למטה מעיניהם, שלא יסתכלו בו, שלח הוא יד והבריח מעל המייבּשׁה גבינה יפה לתוך כיסו. אחת וּשתיים.

ילד אחד לא יכול לכבוש את יצרו, ובעין אחת הציץ אל הכוהן.

ראה מה שעשה, רהה כּוּלוֹ וטפח לאביו במרפקו:

אבא, השכינה גונבת את הגבינות…!

1208 ערב ראש-השנה בא כפרי לעיר, כדי להתפלל בציבור. למחר, כשהגיעו ל“כורעים”, כרע הכפרי ונפל על פניו לצד מערב.

טפחו לו הסמוכים אליו ולחשו לו:

רבי יהודי, איפכא!

מיד קפץ הכפרי – ונתהפך על גבוֹ וּבטנוֹ למעלה…

1209 כמה פעמים הציקה מוכסנית לבעלה וטענה לפניו:

עשיר אתה, ברוך השם, וכל חשובי-העיר זקוקים לך; אף-על-פי-כן אין דעתך נשמעת בענייני-הציבור.

לסוף פקעה סבלנותו של המוכסן ואמר לאשתו:

עתה תראי, אם דעתי נשמעת בענייני-הציבור, או לאו.

אותו יום ערב ראש-השנה היה. ולמחר, כּשׁסיימוּ להתפלל שחרית, קפץ המוכסן וירד אל התיבה, טפח בידו על המחזור והתחיל “הלל” בקול רם. מיד נתמלא בית-הכנסת צעקה:

בוּר! עם-הארץ! ראש השנה היום…

חזר המוכסן וטפח בידו על המחזור וצווח:

על אפכם ועל חמתכם! עשיר אני, ברוך השם, ורוצה אני, שתהיה דעתי נשמעת בענייני-הציבור…

1210 באחד מעשרת ימי-תשובה הלך מוכסן להשתטח על קבר אביו, ונתחלף לו “המענה-לשון” ב“ספר-הניקוּר”. הגיע לקבר אביו, פתח את הספר שבידו והתחיל אחד מקרא ואחד תרגום ³³:

"מניחים את האחוריים על הסדן, נוטלים את הסכין וחותכים בבשר עד שמגיעים לגיד-הנשה, מוצאים את הגיד כּוּלוֹ וקולפים את השומן "…

זלגו עיניו של המוכסן דמעות וקרא:

אבא, אבא! כמה קשים עליך יסוּרי גן-עדן…

1211 ערב יום-כיפור נשתהה בעל-עגלה בדרך, וכשנכנס לעיר מיהר לבית-הכנסת ומצא: סוף מנחה אחרונה. מיד עמד להתפלל שמונה-עשרה, הגיע ל“על-חטא” והתחיל מכה בשתי ידיו על לבו.

לאחר שגמר ופסע לאחוריו אמרו לו:

בשתי ידיך למה?

החזיר בעל-העגלה:

אלא מה, באחת? כיצד הייתי מספיק לסיים עם הציבור?…

1212 ערב יום כיפור אמר בּסרבּי לחברו:

חבל, שרבי חיים הליטאי מת. בזכותו נפטרתי אשתקד מן התענית. יחדיו סעדנו בין שחרית למוסף.

ליגלג עליו חברו:

היכי תמצי, שרבי חיים, עליו השלום, אכל והאכיל גם אחרים ביום-כיפור?

השיב הראשון:

חייך, שכך היה מעשה. ליטאי זה בקי גדול היה ב“לוח”, בדק ומצא שבליטא כבר עמדו אותו יום במוצאי יום-כיפור…

1213 אפרים גרדיגר בא לעיר והביא שעווה למכירה. ראה, שהעיר כּוּלהּ בּוּרים והדיוטות, עמד והכריז:

מחר יום-כיפור!

נבהלו אנשי העיר: שעווה לנרות אין להם וחזן לתפילה אין להם.

אמר להם אפרים:

אל תראו! שעווה לנרות יש לי, ולירד לפני התיבה אני יודע. שיבחו והודו לאפרים, קנו מאתו את השעווה והלכו ל“כל-נדרי” שמחים וטובי-לב על הנס שנעשה להם.

אותו יום בא אורח לעיר. יצא לרחוב ותמה: החנוּיוֹת סגורות, הרחובות ריקים ובית-הכנסת מלא. נמלך ונכנס לבית-הכנסת לראות, מה יום מימים. כיוון שנכנס ועלה למזרח, הכירו אפרים. מיד נשא את קולו ופתח בניגון של פיוט לימים נוראים:

"שלום עליכם, רבי חיים. עשיתי יום-כיפור ומכרתי שעווה בכפל-כפליים. היום כאן ומחר ויברח, חצי שלי וחצי שלך – קדוש! "…

1214 ³⁴ יום-כיפור התפללה אשה מתוך המחזור שלפניה והורידה כנחל דמעה. הסתכלה בה חברתהּ ואמרה לה:

מה טעם מונח המחזור לפנייך שלא כדרכו: ראשו למטה ורגליו למעלה?

התייפחה הבּכיינית והשיבה:

לא עלייך, איטרת-יד ימיני אני מילדותי…

1215 אמרו לה לאשה “למדנית”:

כל יום את אומרת בברכת-השחר: “תורה ציווה לנו משׁה מוֹרשׁה”, ואין אתּ משמיעה לאוזנייך מה שפיך דובר. כלום רשע, חלילה, היה משה?

השיבה “הלמדנית”:

פשיטא, רשע היה. קל וחומר מהמן: מה המן, שלא הביא על הנשים צרות ויסוּרים אלא ליום אחד בשנה, רשע היה, – משה, שהביא על הנשים צרות ויסורים מפורים ועד אחרי פסח, לא כל-שכן שרשע היה…

1216 בשבת הגדול דרש הרב דרשה יפה בהלכה ואגדה מעניינא דיומא, כנהוג, ובאו הלומדים של העיר והודיעו, שהדרשה לקוחה כוּלהּ משל בעל “דורש לציון”. בו-בלילה, אחרי הבדלה, נכנסו הפרנסים לדון דינו של הרב. ונחלקו הדעות. הללו

מרו: רב העושה כך, בושה הוא לעיר ומעבירים אותו מן הרבנות.

והללו אמרו:

מוטב, שנצרף מידת-הרחמים למידת-הדין ולא נרד עמו לחייו.

אחד מן הפרנסים שתק, ולא אמר כלום. תהו חבריו ואמרו לו:

מה דעתו של מעלתו?

נענה השתקן ואמר:

אני רואה זכות לרב. אף דויד המלך, עליו השלום, עשה כמותו: לקח כמה תפילות מתוך “הסידור” וקבע אותן בתהילים שלו אות באות ממש. למשל, כל ה“הללויות…”

1217 נפּח וסנדלר ישבו בכפר אחד ובתיהם סמוכים זה לזה. בלילה הראשון של פסח התקשה הנפּח בהלכת “סדר”. נמלך ויצא להציץ בחלונו של שׁכנוֹ הסנדלר:

כמה שנים ישב הסנדלר בעיר, וחזקה עליו, שהוא בקי בהלכה חמורה זו.

הציץ וראה: הסנדלר סוטר לאשתו ביד רחבה, והיא חוזרת ותולשת לו זקנו בשתי ידיה. מיד שב לביתו והתחיל גם הוא סוטר לאשתו. הרכינה זו ראשה ושׁפעה דמעות. חלשה דעתו של הנפח ואמר לאשתו:

בבקשה ממך, אל נא תפרי לי את “הסדר”. הרי זקני לפנייך…

1218 מוכסן נתבלבל ב“סדר” של פסח: טילטל את הקערה מימין לשמאל, טילטל אותה משמאל לימין, ולא יצאה לו הסיבה אלא כשפניו אל הקיר. כּעס ואמר לאשתו:

תיכף אחרי פסח אני הורס את הבית ובונה אחר במקומו, ולשנה הבאה, אם ירצה השם, אקיים מצות הסיבה ככל ישראל…

1219 מוכסן ומוכסנית ישבו ב“סדר” של פסח. הגיעו ל“מכות” ונזכרה המוכסנית, שלא גמרה מלאכתה במטבח. חסה על “מצות” טיפטוף מן הכוס, ואמר לה בעלה:

לכי לךְ, ואני אטפטף מכּוֹסךְ לשמך.

וכך היה מטפטף ואומר:

דם לי, דם לאשתי, צפרדע לי, צפרדע לאשתי, כּינים לי, כּינים לאשתי…

1220 מוכסן מסר שני ספרים לכריכה: הגדה וסליחה. בילבל הכורך ושירבב דפים מן הסליחה לתוך ההגדה. וכשישב המוכסן ב“סדר” של פסח, סיים בדף ההגדה: “אלו עשר המכות, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים בּמצרים, ואלו הן”, ופתח בדף שני – של הסליחה: “אשמנו, בגדנו, גזלנו” וגומר, וגומר. אמר לו בנו:

אבא, אשתקד לא היו “המכות” מרובות כל-כך.

גער בו האב:

עם-הארץ! שכחת שהשנה מעוברת?

[נוסח אחר:

…היה שם אורח אחד, צחק והסביר למוכסן את אשר עשה לו הכורך. נצטער צער גדול, הלך ביום ראשון של חול-המועד אל הכורך ורב עמו:

כיצד אדם מישראל אינו חס על חברו ומכניס לו סליחה של חמץ לתוך הגדה של פסח ומכשיל אותו ואת ביתו בעבירה, שאיסוּרהּ איסוּר כרת, רחמנא ליצלן…?"]

1221 מוכסן ובנו ישבו ב“סדר” של פסח והגיעו ל“כורך”. תמה הבן ושאל:

אבא, מה עניינו של קורח (–“כורך”) ל“סדר” של פסח?

הסביר לו האב:

זה בא ללמדנו, שלא יתגאה אדם אפילו בפסח. היום אנו יושבים ואומרים הגדה ואוכלים כּוּפתוֹת; מחר אולי יארע, חלילה, לנו מה שאירע לקורח בשעתו…

1222 מוכסן ערך “סדר” של פסח. פתח ב“כל חמירא” ושתה כוס ראשונה; קידשׁ ושתה שנייה; אמר “הא לחמא” ושתה שלישית; סיים ב“מה נשתנה” ושתה רביעית. כיוון שקיים ארבע כוסות, סילק את ההגדה מלפניו, ציווה להביא את הכּוּפתוֹת, אכל ושבע והלך לישון. עיכבו בנו ואמר לו:

אבא, עליך אני תמה, שאתה מקצר כל-כך בהגדה. אשתקד הייתי מיסב אצל זנוויל שכננו ב“סדר” של פסח, וכמה ארכה שם ההגדה; אמרו “הלל”, אמרו “נשמת”, אמרו “לשנה הבאה בירושלים”, ואילו אתה לא אמרת כלום.

החזיר לו האב:

בני, אין מביאים ראיה מן ההדיוטות. שמועה שמע זנוויל: פסח שחל להיות בשבת, אומרים “נשמת”. שוב שמע: פסח שחל להיות בראש-חדש, אומרים “הלל”. עוד שמע: פעם אחת ביובל חל פסח להיות ביום-כיפור ואומרים “לשנה הבאה בירושלים”, והרי הוא, ההדיוט, בילבל כל מה ששמע ואמר הכל בבת-אחת…

(עיין לעיל סימן 1183)

1223 חול-המועד פסח בא מוכסן לעיר ונכנס אצל הרב. ראה הרב, שפניו עצובות, ואמר לו:

שמא דבר רע אירע לך, חלילה?

נאנח המוכסן:

רבי, שׁדים כבשו ביתי.

שדים? – תמה הרב. – מה ראית?

הן, רבי שדים, – השיב המוכסן. – אשתי אשה כשירה היא, ברוך השם, וזהירה בענייני-פסח. ואילו גם אתמול וגם שלשום מצאנו שׂעוֹרים בּכּוּפתוֹת. מי הטיל את החמץ לתוך הכופתות, אם לא שדים?

הירהר הרב ושאל:

היכן נמצאת המצה בביתך?

רבי, – השיב המוכסן, – אני יודע, שמצה טעונה שמירה. חדר מיוחד לה בביתי.

והחמץ היכן הוא?

בחדר הסמוך, סגור ומסוגר.

ושעורים יש לך בחדר של החמץ?

הן רבי; יש.

ועכברים מצוּיים בביתך?

אוי, רבי! גדולים כחתולים.

אם כן, – אמר הרב, – לחינם אתה תולה בשדים. העכברים גוררים את השעורים מחדר-החמץ לחדר-המצה, ומכאן השעורים בכופתות.

התפלא המוכסן על חכמתו של הרב ושאל:

רבי, מה תקנה יש לדבר?

הירהר הרב ואמר:

שוב לביתך ותן לפני העכברים מקצת מן האפיקומן, השמור לך בארונך ³⁵, וכיוון שיאכלוהו לא יאכלו את השעורים, שהרי אחרי אפיקומן אכילה אסורה.

תמה המוכסן:

רבי, כלום בקיאים העכברים בדינים?

החזיר לו הרב:

תנוח דעתך, בקיאים הם בדינים. לפני שבועיים אכלו כל השולחן-ערוך שלי…

1224 ³⁶ בשבת הראשונה אחרי פסח, כשהכריז הקורא “יעמוד פלוני בן-פלוני מפטיר”, טפח עם-הארץ על העמוד שלפניו וקרא: “אין מפטירין אחר הפסח…!” ³⁷

1225 מוכסן קמצן סירב ולא נשתתף עם חבריו המוכסנים של הסביבה בארבעה מינים לסוּכוֹת. ביום ראשון של חג יצאה “שׁיקצה” להביא את האתרוג והלולב מכפר לכפר, וציווּ עליה המוכסנים, שתפסח על חברם הקמצן ולא תיכּנס אצלו.

מה עשה?

השכים ועמד על אם הדרך. וכשראה “השיקצה” באה והאתרוג והלולב בידה, מיד תפס אותה והגביהה למעלה, ניענע וּבירך “על נטילת לולב”, חזר והפכה, ניענע וּבירך “שהחיינו”, העמידה על הקרקע והלך לו.

נכנס לביתו ואמר לאשתו:

עתה ידעתי, כמה קשה מצות אתרוג לישראל…

1226 תשעה-באב בר כפרי לעיר, הלך לבית-הכנסת להתפלל שחרית, ותיק הטלית והתפילין בידו. פגעו בו יהודים ואמרו לו: מה לתיק הטלית והתפילין בידך היום?

נתבּיישׁ הכפרי והחזיר:

לא ידעתי, שנקרע העירוּב…

1227 מוכסן בא לעיר, הלך לבית הכנסת וירד לפני התיבה. אותו יום ראש-חודש היה, ובחזרת הש"ץ למוסף אמר המוכסן:

“למחילת-חטא ולסליחת-עוון ולכפרת-פשע”. ³⁸

התחיל הקהל משתיק אותו:

פשוּטה, פשוּטה!

לא קיבל המוכסן וגימגם:

אי… נוּ… שלי מעוּבּרת…

1228 עמי-הארצות כעסו על הלמדנים, המזלזלים בכבודם, עמדו ובנו להם בית-כנסת מיוחד. וגזירה גזרו:

למדן לא יבוא בקהל לנו!

בשבת פרשה קורח חנכו את בית-הכנסת, וכשעלה הכוהן ראשון לתורה נרתע לאחוריו:

רבותי! ספר-תורה פסול נתנו לנו הלמדנים. קורח כתוב בו בקו“ף וחי”ת, ואלו מפי ההגדה של פסח מקובלני, שכותבים אותו בשתי כ"פין (–“כורך”).

מיד עלה הגבאי לבימה, עיין בספר-תורה ואמר לכוהן: הדין עמך: ספר-תורה פסול הוא זה. אלא הואיל ולמדן אתה – היכּבד וצא…

1229 ערב יום-טוב, שחל להיות בחמישי ושישי בשבת, הכריז השׁמש על הנחת עירוב-תבשילין. שמע את הכרוז מוכסן עם-הארץ, שיצא לגור בעיר, שב לביתו ואמר לאישתו:

כך וכך הכריז השׁמשׁ. שמא אתּ יודעת, כיצד מניחים עירוב-תבשילין?

אמרה לו האשה:

איני יודעת. לך ושאל את הרב.

נכנס המוכסן אצל הרב ומצא: הרבנית מוּטלת במיטה והרב מטפל בה. אמרה לו הרבנית לרב: “הכינות עירוב-תבשילין”?, והוא נענה לה בראשו-ובשעת מעשה הניח לה על צידה אספּלנית של חרדל.

עכשיו ידע המוכסן, כיצד מניחים עירוב-תבשילין, שב לביתו – ועשה כך לאשתו. לא היו רגעים מרובים והתחילה האשה צועקת מחמת הכאב:

מהר ולך את הרב ושׁאל, עד מתי יהא מונח העירוב-תבשילין?

הלך המוכסן ושׁאל, חזר ואמר לאשתו:

הרב אמר: עד מוצאי יום-טוב.

ספקה האשה כפיה וזעקה:

מלאך המוות הוא העירוב-תבשילין…

1230 מוכסן ישב ודן לפני אשתו:

הרבה גויים באים לביתנו כל יום, ומעולם לא ביקש איש מהם “מזרח”, ואילו יהודי, כיון שהוא נכנס לבית, מיד הוא שואל: “מזרח”?… רוצה הייתי לדעת, מה טיבה של סחורה זו.

אמרה לו אשתו:

דומה, שסחורה יהודית היא זו. עצתּי, שתשאל את הרב.

נשמע הבעל לעצתהּ, הלך לעיר, נכנס אצל הרב ושאל:

רבי, היכן קונים “מזרח”?

השיב לו הרב:

מקום שקונים ציצית, תפילין ומזוזות קונים גם “מזרח”.

הלך המוכסן לשׁם, קנה “מזרח” ותלה אותו על הקיר, למען ידעוּ הכל, שכבר יש לו גם סחורה זו. ומכאן ואילך חדלו יהודים לשאול על “מזרח”. כעס המוכסן ואמר לאשתו:

יפה היה אמור אבא, עליו השלום: “אל יהא לך עסק בסחורה יהודית”… עד שלא היה לנו “מזרח”, היה שואל עליו כל יהודי, שנכנס לבית; עכשיו, שיש לנו “מזרח”, אין שום יהודי שואל עליו…

1231 מוכסנית רמזה לבעלה, שליל-טבילה לה היום. נאנח הבעל:

נסתחפה שׂדךְ… קולי צרוד.

הסמיקה האשה ותמהה:

מה עניינו של קול לכאן?

החזיר לה הבעל:

כך הוא דינה של תורה: “אין קול – ואין עונה”… ³⁹

1232 מוכסן הצטער: בנו כבר הגיע לפרקו ו“קידוּשׁ” עדיין איננו יודע. נמלך והזמין מלמד מן העיר ואמר לו:

אם תלמד את בני “קידוּשׁ”, אתן לך, חוץ משכרך, עז חולבת.

שמח המלמד והסכים. נטפל לתלמידו והתחיל משנן לו “קידוּש” מתוך “הסידוּר”. שׁינן ושׁינן, ולא הצליח: מוֹחוֹ של הבחור לא קלט. ראה המלמד, שלחינם הוא טורח, יצא עם תלמידו אל הכפר ואמר לו:

בבית הראשון הזה גר מיקיטה, - יהא סימן בידך ל“יום”, בבית השני גר איבן – סימן ל“השישי”, בבית השלישי גר אנדרי – סימן ל“ויכוּלוּ”, בבית הרביעי גר פטרוס – סימן ל“השמים”.

הצליחה תחבולתו של המלמד ועל-פי סימנים מובהקים אלו קלט מוחו של הבחור את ה“קידוש” כּוּלוֹ.

ערב-שבת אמר המלמד למוכסן:

הבה שכרי ועזי: בנך כבר למד “קידוש”.

נחיה ונראה, - השיב המוכסן.

בלילה, אחרי מעריב, הושיבו את הבחור בראש השולחן והגישו לו חלה יפה ל“קידוש”. פתח ואמר:

“יום שישי – השמים”…

חמור! – קפץ המלמד ממקומו. – “ויכוּלוּ” היכן?

נענה הבחור ואמר:

רבי, “ויכוּלו” איננו. אתמול מת…

1233 מוכסן נכנס לביתו ומצא: בנו יושב לפני המלמד ומשנן “קדיש”. כעס המוכסן: קצת בחיי, שאתה מלמד “קדיש” לבני?

החזיר לו המלמד:

תנוח דעתך. עד שבנך ילמד “קדיש” תקוץ בעצמך בחייך…

1234 מוכסן עשיר עשה משתה ל“בר-מצווה” של בנו והזמין אורחים מן העיר. הסתכלו האורחים בבחור וראו שחתימת-זקן לו, תהוּ ואמרו למלמד:

כלום רק בן שלוש-עשרה הוא בחור זה?

החזיר להם המלמד:

לא בן שלוש-עשרה, אלא בן שמונה-עשרה, אבל כל אותן השנים היה “המפטיר” מעכב…

1235 מוכסן עשיר הביא את בנו אל הרב. תהה הרב על קנקנו של הבן ושאל אותו:

במה אתה בקי, בני?

ב“סידור” אני בקי, - השיב הבן.

צבט לו הרב בּלחיוֹ ואמר:

הלואי ויהיוּ בני כמוֹתך.

נהרו פניו של המוכסן ושאל:

רבי, כלום למדן הוא בני כל-כך?

החזיר לו הרב:

על כל-פנים, למדן הוא יותר מאביו, והלואי, שגם בני יהיו למדנים יותר מאביהם…

1236 מוכסן נתעשר וטענה אשתו לפניו:

כל החשובים שבעיר, כשנקראים לתורה, אומרים להם: “יעמוד מוֹרנוּ!”, ואילו אתה, כשנקרא לתורה, אין אומרים לך “מוֹרנוּ”. “יעמוד” פשוט נאה לחוטב-עצים, לשואב-מים, ולא לעשיר כמוך. עצתי, שתלך אל הרב ותבקש מאתו “מורנו”.

עשה המוכסן כעצת אשתו: הלך אל הרב וביקש מאתו “מורנו”.

אמר לו הרב:

דע לך, שבגן-עדן עורכים שולחן לבעלי “מוֹרנוּ” לחוד ולסתם אנשים מישראל לחוד, אותו שולחן של בעלי “מורנו” אברהם, יצחק, ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה, הבעל-שם וכל תלמידיו מסוּבּים עליו ועוסקים בתורה. אם אתן “מורנו” לעם-הארץ כמותך, יושיבוך בקצה-השולחן, ונמצא אתה מקפח סעודתך בגן-עדן. בקצה-השולחן לא יגיעך מן הלויתן ומשור-הבר ומן היין המשומר ולא כלום.

נבהל המוכסן, חזר לביתו ואמר לאשתו:

אי אפשר ב“מורנו”; כך וכך אמר הרב.

אמרה לו אשתו:

שוטה שבעולם! כך אמר לך הרב, משום שבידיים ריקות באת אליו. חזור והבא לו זוג תרנגולי-הודוּ לפסח וימצא לך תקנה.

ושוב עשה המוכסן כעצת אשתו: הלך אל הרב והביא לו זוג תרנגולי-הודו לפסח. נהנה הרב ואמר לו:

אעשה רצונך, ומשבת הסמוכה ואילך ייקרא לך “מורנו”.

היסס המוכסן ושאל:

רבי, וסעודתי בגן-עדן מה תהא עליה?

החזיר לו הרב:

אל תירא!… בשכר תרנגולים יפים כאלה אתן “מורנו” עוד לכמה עמי-הארצות כמותך, ובגן-עדן יערכו לכוּלכם יחדיו שולחן מיוחד ואתה תשב בראש…

1237 מתה אשתו של מוכסן, וכשבא לקבור אותה התחייב לשלם דמי-קבורה אחרי מכירת היבול. עבר כמה זמן, מכר את היבול ולא שׁילם. לשנה בא להציב מצבה לאשתו והביא את מחצית חובו.

נתעקש “הנאמן” של חברה קדישא ולא קיבל:

או שתפרע כל החוב, או שלא נרשה לך להציב את המצבה.

נתעקש גם המוכסן ואמר:

רבי “נאמן”, או שתסכים לקבל מחצית, או שאלך ואציב את המצבה בבית-עלמין אחר…

1238 מוכסן שלח בידי בנו מכתב להרב ותרמיל מלא גבינות.

פתח הרב את המכתב ומצא כתוב:

“שולח לאה גבינה”

עמד הרב ותהה:

מה פירוש “לאה גבינה”?

נענה בנו של המוכסן ואמר:

עליך אני תמה, רבי, שאין אתה יודע חשבון האימהות. אם “שרה” – עשרה, הרי “רבקה” – אחד-עשר, “רחל” – שנים-עשר, ו“לאה” – שלושה-עשר.

1239 מוכסן קבל על חתנו לפני הרב:

רבי, זה עשר שנים הוא מזנה ⁴⁰ עם בתי על שולחני. יום-יום הוא קם כלחוך השור – עם קריאת התרנגול, וכל היום כּוּלוֹ הוא זועף כציפור דרור – ככלב קשור בשלשלת. חיים אין לבתי-עמו. אתמול קרע את ההינומה מעליה והציגה בגילוי-עריות

בראש פרוּע. ביקשתי להצילהּ מידוֹ ותלש לי זקני עד פרוטה אחרונה.

אמר לו הרב:

מה יש בידי לעשות לרשע וחצוף כזה?

נאנח המוכסן ואמר:

יפה אתה אומר, רבי. עליו נאמר היה עם פיפיות – דבר אל העצים ואל האבנים. רואה אני, שאין לי תקנה אלא לקלקל אותו. תיזל כטל אמרתוֹ – תצבה כהר בטנו, ואני כאשר אבדתי אבדתי – כשם שעזרני אלהים עד עתה, כך יעזור לי גם מכאן ולהבא…

1240 מוכסן בא לעיר ונכנס אצל הרב.

אמר לו הרב:

זה כמה לא באה “שאלה” מביתך לפני. שמא כל אותם הימים לא מצאה אשתך מחט בקוּרקבנהּ של תרנגולת?

השיב לו המוכסן:

רבי, אין רצוני להטריח אותך. שני פוסקים מומחים יש לי בביתי: כלב שחור וכלב צהוב. תרנגולת שנמצאה מחט בקורקבנה, אני משליכה לפניהם: אכלוּהּ בידוע שטריפה היא, לא אכלוּהּ, בידוע שכשירה היא… ויודע אתה, רבי? אותו השחור מחמיר גדול הוא – להבדיל, כמותך…

1241 מוכסן בא לעיר ונכנס אצל הרב, אמר לו הרב:

תמה אני; זה כמה לא ראיתי לא אותך ולא מי-שהוא אחר מבני-ביתך. כולם כל אותם הימים לא אירעה בבית שאלה באיסוּר והיתר?

התנצל המוכסן:

עכשיו, רבי, מרובה העבודה בכפר, ואין השעה פנויה ללכת לעיר. בדבר פשוט אני סומך על עצמי ופוסק, ובדבר קשה אני נוהג לחומרה.

אמר לו הרב:

מה דבר פשוט בא לידך וכיצד פסקת?

השיב המוכסן:

היה מעשה וגוֹיה שכנתנו טמנה קדירה בתנוּרנוּ, ובטעות נתחלפה לה קדירה בקדירה והטילה בשר משׁלהּ לתוך הקדירה שלנו, והרי זה דבר פשוט: “טעות גוֹי מוּתרת”.

חזר ושאל הרב:

ומה דבר קשה בא לידך?

השיב המוכסן:

אשתי תחיה תיקנה גרגרת של אווז לטיגוּן, ובאותה מחט שׁתפרה תחילה פי-הגרגרת חזרה ותפרה אחר-כך כר לשׁינה, ולא היה בידי, אם מותר לישון עליו בימים שבין ראש-חודש אב לתשעה-באב – ונהגתי לחומרה…

1242 בביתו של מוכסן אירעה תקלה: המוכסנית טעתה וטמנה את הפשטידה של שבת בקדירה של חלב. כשישבו לאכול והובררה הטעות, אמר המוכסן לחתנו “הלמדן”:

פשטידה זו מה דינה?

הביא החתן ספר “חיי-אדם”, דיפדף ודיפדף ופסק:

כשר!

למחר הלך “הלמדן” לעיר וסיפר דברים לפני הרב.

אמר לו הרב:

מה עילה מצאת להכשיר טריפה ודאית זו?

נעלב המכשיר והשיב:

תמה אני עליך, רבי, שאתה אומר כך. חזרתי “בחיי-אדם” על הלכות שבת, ולא מצאתי בכוּלן אפילו רמז לאיסוּר פשטידה. הרי, שכשירה היא לכל הדעות.

נאנח הרב והחזיר לו:

אין לך לא “חכמת-אדם” ולא “בינת-אדם”; הלואי ולא היו לך גם לא “חיי-אדם” ולא “נשמת-אדם” ⁴¹.

1243 רבי דוד סגל בעל “הטורי-זהב” (“הט”ז") בא לכפר ונכנס לפונדק של יהודי. הסתכל וראה: המלמד של בעל-הפונדק יושב ומגרד באולר שורה שלימה בט"ז. תהה רבי דוד ואמר לו:

רבי יהודי, למה אתה מגרד ומקלקל את הספר?

השיב המלמד:

כאן טעה המחבר וכתב דברים שאין בהם ממש.

הניח רבי דוד ידו על כתפו ואמר לו:

רבי יהודי, כיון שאין אתה יודע אותי, אל נא תגרדני…

1244 עם-הארץ “למדן” בא אל הרב וביקש, שישאיל לו מסכתא עירובין. אמר לו הרב:

שלושה אני מתנה עמך: שלא תלכלך את הספר, שלא תכתוב שום דבר על הגווילים ושלא תרשום בשום מקום שמך.

הסכים השואל, לקח את המסכתא והלך לביתו, פתחהּ ומצא:

“נתגלגל חוץ לתחום – אם ספק, רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: הרי זה חמר-גמל” ⁴².

תמה תמיהה גדולה:

ממה נפשך: אם חמר לא גמל, ואם גמל לא חמר? אלא ודאי טעות-הדפוס יש כאן. טבל עט בדיו והגיה על הגוויל: “הרי זה חמר גמוּר”.

לימים החזיר את המסכתא להרב. מצא הרב את “ההגהה” ואמר ל“מגיה”:

בוא וראה, שבהגהה אחת עברת על כל שלושת התנאים, שהתניתי עמך: את הספר ליכלכת, על הגוויל כתבת, וגם שמך רשמת…

[נוסח אחר:

…טבל עט בדיו והגיה על הגוויל: “הרי זה חמר בן-גמל”.

לימים החזיר את המסכתא להרב. מצא הרב את “ההגהה” ואמר למגיה.

בוא וראה, שבהגהה אחת עברת על כל שלושת התנאים, שהתניתי עמך: את הספר ליכלכת, על הגוויל כתבת, ולא די ששמך רשמת, אלא שגם שם אביך הוספת…]

1245 צדיק לן בביתו של מוכסן. בלילה הקיץ המוכסן ולאוזנוֹ הגיעה בכייה כבוּשה. ירד ממיטתו וראה: הצדיק יושב על הקרקע סמוך למפתן, חלוץ-נעליים כאבל, נר דולק לפניו ועיניו זולגות דמעות. נבהל המוכסן וכל הלילה נדדה שנתו. למחר ניגש באימה ופחד אל הצדיק ושאל:

רבי, מה דבר רע אירע לך, שישבת על הקרקע בלילה ובכית?

החזיר לו הצדיק:

על שריפת בית-המקדש בכיתי.

אוי לי! – נשתתף המוכסן בצערוֹ של אורחוֹ ושאל: - רבי, היכן היה בית-המקדש?

בירושלים עיר-הקודש.

ומתי נשרף?

לפני אלפיים שנה.

נעשוּ עיניו של המוכסן תמהות מאוד ואמר:

לפני אלפיים שנה? ואני חשבתי: מן השריפה אתה בא…

1246 צדיק לן בביתו של מוכסן. למחר קם הצדיק ללכת לדרכו, ואמר לו המוכסן:

רבי, לא אתנך ללכת, כי-אם בירכתני. שלשום לן בביתי צדיק אחר, וגם הוא בירכני.

אמר לו הצדיק:

כיון שכבר בירכך צדיק, למה לך ברכתי שלי?

החזיר לו המוכסן:

רבי, הגוי שלי, להבדיל, אומר תמיד: טובים שני סוסים מן האחד…

1247 ⁴³ הרבה דברי כיבוּשים אמר הרב למוכסן זקן על שאין לו בעולמו אלא אכילה ושתייה וממון. עמד המוכסן מבוּייש ונכלם ולא החזיר דבר. לסוף אמר לו הרב:

שמא אתה יודע לפחות, מי הוא בוראך?

לא, רבי, – הודה המוכסן, – איני יודע.

אותו רגע עבר עליהם ילד, פנה אליו הרב ואמר לו:

אמור נא לי, בני, מי הוא בוראך?

לא פיקפק הילד והשיב מיד:

אלהים הוא בוֹראי.

חזר הרב ואמר למוכסן הזקן:

בוא וראה, מה בינך לבין ילד זה!

החזיר לו המוכסן:

רבי, ילד זה לפני שנים מעטות נולד, ועדין הוא זוכר; אני זקן וכבר שכחתי…

1248 מוכסן נכנס אצל כורך וגמרא חרוּכה בידו. אמר לו הכורך:

מה בקשתך?

החזיר לו המוכסן:

דליקה נפלה בביתי וּפגעה האש גם בגמרא גדולה זו. רצוני, שתעשה לי הימנה “סליחה” קטנה…

1249 כפרי טעה בחשבון הימים ובשבת אחרי הצהריים נסע לעיר, כדי ללכת למרחץ: דומה היה, שערב-שבת היום.

משנכנס לעיר תהה:

החנוּיוֹת סגורות, והכל לובשים בגדי-שבת!

ראוּהוּ נוסע בעגלה והתמלאו עליו:

כיצד אדם מישראל מחלל שבת בפרהסיה?

נבהל הכפרי:

אם שבת היום, ודאי היה אתמול שישי בשבת. מובן.

אוי, אוי! – נאנח הכפרי. – אם כך, הרי איבן שלי בצרה גדולה. אתמול נתתי לו כוס יי"ש, שתה וקינח בנתח-בשר… ⁴⁴

1250 כפרי קיבל מכתב וּנתנוֹ לשוחט שיקרא אותו. קרא השוחט ואמר לו:

פלוני קרובך מודיעך, שאביך נפטר…

הפסיקוֹ הכפרי:

רבי שוחט, מה לי נפטר, מה לי פיפטר? דברים ברורים מבקש אני לדעת: יש לו לאבא פרנסה כדי חיוּנה, או לאו?…

1251 אייזיק בעל-עגלה היה אומר:

ברוך המקום, ברוך הוא, שנתן את השבת לישראל. אילמלא מתנה טובה זו, לא היה יכול זקן כמוני להתקיים, אלא מה, חבל, ששבת חלה תמיד בסוף השבוע, כשאין לי כבר כוח ליהנות הימנה כהלכה.

אילו אני הקדוש ברוך-הוא הייתי נותן את השבת תמיד באמצע השבוע…

1252 פעם אחת נתעלמה הלכה מחבורה של סייסים:

אימתי חל היריד הגדול של יארמלינץ?

הוציא אחד מן החבורה “לוּח” מכיסו, דיפדף ומצא:

ביום פלוני!

קם הזקן שבחבורה ואמר:

רבותי, בואו ונחזיק טובה למשה רבינו, עליו השלום, שטרח ונתן לנו את הלוּחוּת…

[נוסח אחר:

סייסים דקוּ וּמצאוּ ב“לוּח”, שיום-שמש יהיה היריד הגדול של יארמלינץ, ושמחו שמחה גדולה:

ביום-שמש ירבה העם לבוא, ועתידים המקחים להיות חריפים.

לסוף ירדו כל אותו היום גשמים, והיריד לא הצליח. קרע סייס אחד את ה“לוח” בחמתו ואמר:

יפה עשה משה ששיבר את הלוּחוּת: שקרנים הם…]

1253 ישבו פרנסים ודנו:

להוסיף שכירות להרב, או לאו?

כל הפרנסים הסכימו להוסיף. הזקן שבהם לא הסכים.

אמרו לו חבריו:

מה טעם מעלתו אינו מסכים?

הסביר הזקן:

מקחנו היה מקח-טעות. מינינו אותו רב משום שאמרו עליו שהוא בקי בכל התורה כוּלהּ, ואילו עד עכשיו עדין הוא יושב ולומד כל היום…

1254 עשיר הדיוט נטה למות וביקש, שיבוא הרב אליו. בא הרב ושאל את החולה:

מה בקשתך?

החזיר לו החולה:

רבי, זו לי פעם ראשונה אני הולך למות. בבקשה ממך, שתלמדני הלכות מיתה…

1255 ההוא שׁקרע כל מקום בספרים את השם “המן”. אמרו לו: תינח המן הרשע, כך נאה לו, שימח שמו. אבל מה חטא חטאו המלים הקדושות שכנגדו בעמוד השני?

החזיר הקרען:

כבר אמרו חכמים: “אוי לרשע, אוי לשכנו”… ⁴⁵

1256 עם-הארץ שיבח את בנו, שהוא בקי בחמשת אלפים דף גמרא. ליגלגו עליו ואמרו לו:

גוזמא קתני! בכל הש"ס כּוּלוֹ אין חמשת אלפים דף.

נעלב האב והחזיר:

טיפשים! כלום רק ש"ס אחד יש לנו בעירנו?…

1257 עם-הארץ נתעשר, ומיד הוּחזק למדן בעיני הבריות. לימים ירד מנכסיו. ומיד פקעה חזקת למדנוּתוֹ. תמה ואמר לאשתו:

בשלמא עשירותי בטלה: ממוני אבד לי, אבל למדנותי למה בטלה?…

1258 שלום וגימפל שותפים. גימפל – בר-אוּריין, שלום – עם-הארץ.

יום מימים נסע גימפל ליריד. בא לשׁם וכתב לשלום שוּתפוֹ על עסקיו ביריד וסיים על דרך המליצה:

“ואתה שלום וביתך שלום, וה' יברך את עמו ישראל בשלום”.

קרא שלום את המכתב והחזיר מכתב לגימפל, וסיים גם הוא:

“ואתה גימפל וביתך גימפל, וה' יברך את עמו ישראל בגימפל”…

1259 היו לו לחייט שני בנים: אחד הלך אחרי אביו ונעשה גם הוא חייט, השני גלה למקום-תורה, למד תורה הרבה ונעשה רב. לימים בא האח החייט לעירו של האח הרב. הלבישוֹ הלה רבנוּת ואמר לו:

אם יבקש מי-שהוא תורה מפיך תסרב ותאמר, שאין אתה “בקו הבריאות.”

וכך היה. שבת אחרי התפילה נכנסו חשובי העדה אל הרב להקביל פני אחיו וביקשו לשמוע דברי-תורה מפי האורח.

סירב האורח והשיב:

לא עליכם, אינני בקו הבריאות.

אחד מן החשוּבים עמד על בקשתו והפציר באורח, שיאמר לפחות דבר יפה בשם אביו המנוח. לא יכול עוד החייט לכבוש את יצרו, נענה ואמר:

אבא, עליו השלום, היה אומר: “בני, היזהר והיזהר שלא תעשה שוּם מלאכה ליהודי. לא די, שיקפח שכרך, אלא שגם ימרר חייך בכל מיני טענות ותביעות”.

1260 שני בחורים לומדי-תורה ישבו בבית-המדרש והתפללו בקושיה חמורה. זה ביקש לתרץ כך, וזה אמר לתרץ באופן אחר.

פתאום נפתחה הדלת ונכנס אדם בעל-צורה, לבוש כמנהג חשובים.

הרגישו בו הבחורים ואמרו:

אדם זה חזוּתוֹ מעידה עליו, שתלמיד-חכם הוא. נלך ונשאל את פיו.

ניגשו שניהם אל האורח וביקשו מאתו, שיזדקק לקושייתם. מיד נענה להם, הוציא משקפיו מכסיו, קינחם יפה-יפה הרכיבם על חוטמו, עיין בגמרא, שמע את הקושיה, חזר ועיין בגמרא ואמר לבחורים: עד שאתם מקשים כך, מקשׁה אני אחרת.

אמרו לו הבחורים:

ילמדנו מר, מה קושיה מקשה הוא?

השיב להם האורח:

לי קשה, כיצד אפשר לקרוא אותיות זעירות כאלה בלי נקודות?…

1261 “הגביר” המפורסם נבחר לפרנס-הקהילה וציווה, שיביאו לו רשימה של כל המוסדות והחברות שבקהילה. הביאו לו. קרא ומצא: “חברה שׂפה ברוּרה”, ולא ידע מה טיבה של זו. נמלך ושאל את הרב. החמיר הרב פניו ופלט:

אפיקורסים!

לא הסתפק “הגביר” בתשובה הקצרה של הרב והלך לאסיפה של החברה. נכנס וראה: בחורים ובתולות, הללו יושבים והללו עומדים, הללו מדברים בנחת והללו מתווכחים בהתלהבות. תחילה לא הבין: מה לשון בפיהם של אלו? אחר-כך הבין. מיד

רק את הדלת ברוב כעס וקרא:

צדק הרב: אפיקורסים! אומרים מחזור בגילוי-ראש…

[נוסח אחר:… תחילה לא הבין: מה לשון בפיהם של אלו? אחר-כך הבין. עמד ותהה:

למה אמר הרב אפיקורסים? אדרבה… אני מתקשה אפילו במחזור גופו, ואילו הם אומרים בעל-פה…

נוסח שלישי:… עמד “הגביר” ותהה:

זו לי פעם ראשונה אני רואה אומרים מחזור בלי טלית…]

1262 באסיפה של רבנים דוקטורים מתקני “הסידור” דנו:

מה לעשות ל“יקוּם פּוּרקן”: למחוק אחד ולקיים אחד או למחוק שניהם?

קם המופלא שברבנים הדוקטורים ואמר:

שניהם דינם למחיקה. ומקרא מלא הוא: “וימח את כל היקוּם…” ⁴⁶

1263 יהודי “מתוקן” נכנס בשבת אצל מוכר-ספרים לקנות “שיר המעלות” לאשתו היולדת. אמר לו מוכר-הספרים:

שבת היא מלמכור.

כעס “המתוקן”:

וכי בשביל שאתם האדוקים זהירים במצוות שבת תהא אשתי חסירה “שיר-המעלות” יום שלם?…

1264 שאלו ליהודי מערבי:

היכן אנו מוצאים “דוד” בתהילים?

הרהר המערבי והשיב:

מקרא מפורש הוא: “ודרך רשעים תאבד”… ⁴⁷

1265 בשבת קודם צהריים נכנס יהודי פראנקפורטי לרסטוֹרן כשר והזמין “טשוּלנט” (" Schalet "). אכל ואמר לדייל:

שׁנה!

תמהוּ כל המסוּבים:

שתי פעמים “טשולנט” בבת-אחת!

הסביר להם בעל-ה“טשולנט”:

לשׁם מצווה אני אוכל. היום יום פטירתו של אבא. אדם גדול וירא-שמים היה, וראוי הוא שׁאוֹכל לעילוּי נשמתו שתי פעמים “טשולנט”…

1266 ילדו של יהודי מערבי לקה באחוֹריו, והוזמן רופא. בא הרופא ואמר לילד:

הראה נא לי, בני, את הת-ת שלך.

לטש הילד עיניים תמהות ולא הבין. הסמיקה אם הילד ואמרה לרופא:

יסלח נא האדון הדוקטור. זוּטר זה לא הגיע עדין ללימודי-הדת…

1267 בחור כבן שמונה-עשרה נכנס אצל הרב-הדוקטור והשתחווה בנימוס.

מה בפיך? – שאל הרב הדוקטור.

אבא פוקד את האדון הדוקטור לשלום, השיב הבחור, – ומבקש לדעת, אם כבר הגעתי ל“בר-מצווה”?…

1268 בחבורה של סטודנטים ציונים נשאלה שאלה:

שמא זוכר מי-שהוא, מה אירע באותו זמן קדום, כשהיהודים התנקמו בגויים?

אין איש זוכר. לסוף קם אחד מן החבורה ואמר:

אני זוכר ואיני זוכר. זוכר אני, שנתלו אז עשרה, אבל איני זוכר, אם ניתלוּ עשרת השבטים, או שניתלו עשרת הדברות…

1269 ניו-יורק.

יהודי “בּיזנסמן” ממעלה-העיר היה רגיל לסעוד ברסטורן של ישראל במורד-העיר. יום מימים הסתכל בעל-הרסטורן בּאריסטוֹ זה וראה, שפניו עגומות. ניגש אליו ואמר לו:

מדוע פניך עגומות?

לחש לו הלה:

אשתי מקשה לילד זה מעת-לעת שלם.

המקום ירחם! – הרגיעו בעל-הרסטורן. – יש סגוּלה בדוּקה לכך:

עשרה יהודים בטלנים יאמרו תהילים.

הבהיקו פניו של האיש ושאל:

כיצד והיכן אפשר למצוא אותם?

אני אמצא אותם, – השיב בעל-הרסטורן. – למענך אעשה זאת תיכף. הודה האיש לבעל-הרסטורן, מסר לידו בעין יפה שכרם של אומרי-התהילים וּמיהר לשוב לביתו. לא שהה בביתו רגעים מועטים נכנסת המיילדת וּבישרה:

אשתו ילדה בן…

שמח האב על הסגוּלה הנפלאה של אמירת-תהילים וביקש לראות את אשתו, עיכּבה המיילדת וסיימה:

… – ועוד אחד לה בבטנהּ.

מיד קפץ הוא וצלצל לבעל-הרסטורן:

סטוֹפּ תהילים! אחד כבר בא ועוד אחד הולך…

1270 מלאו חמישים שנה ל“גביר” של העיירה. עשה סעודה גדולה והזמין אורחים הרבה; הוזמן גם המשכיל המפורסם של העיירה. הסעודה היתה כסעודת שלמה בשעתו. וּלקינוּח הביאו לפיתה מהבּילה. כל המסוּבּים מילאו פיהם ממנה והיללו מעשה-ידיה של בעלת-הבית. המשכיל המפורסם לא שעה אל הלפיתה ופניו החמיצו. נעלבה בעלת-הבית ואמרה לו:

במעשה-ידי אתה בועט?

חלילה! – התנצל המשכיל. – אלא כל ימי אנטיסמיט אני ללפיתה.

1271 שיחה במסיבה של יועצים למסחר ונשיהן:

יועצת ראשונה: אתמול לפנות-ערב נסעתי על-פי מקרה בחשמלית: שני האוטומובילים שלנו נתקלקלו בבת-אחת. החשמלית היתה נומר תשעה. הגענו למגרש פּוֹטסדם ונכנס אדון אחד. תחילה לא הכרתיו. אחר-כך ניגש אלי והסיר כובעו, ומיד הכרתיו: הצייר שלנו, האדון רמבראנדט, שצייר את התמונות בשביל אולמנו החדש.

יועצת שניה: אי-אפשר!

יועצת ראשונה: כיצד אי-אפשר?

יועצת שניה: ודאי אי-אפשר. החשמלית נומר תשעה אינה מגיעה למגרש פוטסדם…

[^46: לסי' 1224, עמ' 70: את הבדיחה שלפנינו כבר הכניס משה בן־גרשון לרשימותיו, שנכתבו במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה, ושם היא מסופרת בלשון זו: “פעם אחת אירע בשבת הראשון אחר הפסח בסיום קריאת התורה קרא החזן: מפטיר, ושהה לעלות המפטיר. וישאל מוהר”ר משקו מברונא ויאמר: מהו ששהה, וכי אין מפטירין אחר הפסח?" “Beiträge zur jüdischen Sagen־ und Spruchkunde im Mittelalter”, בכרך ט' של “Jahrbücher für jüdische Geschichte und Literatur” לנ' בריל, פרנקפורט־מאין 1889.