קִדּוּשִׁים / אלתר דרויאנוב

   “בשעת שלום קוברים הבנים את אבותיהם, ובשעת מלחמה קוברים האבות את בניהם”. –

הרודוט I, א', 87.

   “…דמותו הביעה שמחה וחדות-הנאה של חיל, הכובש את כל העולם כלו, כשידו האחת תופסת אשה יפה והשניה – בקבוק יין יפה” –

אמיל זולה, “חורבן”, II, VII.

I

שלש שנים עקובה האדמה מדם, המות קוצר את קצירו על ימין ועל שמאל, דורשי-מספרים חשבו ומצאו, שחללי המלחמה מצטרפים כבר לשורה ארוכה, שיש בה כדי לגדור גדר של פגרים-מתים מפאריז ועד וולאדיבוסטוק. כל המחנה הנורא הזה מכוון אלינו את חורי-עיניו המגורמים, שקפאה בהם קללת-עולמים על הדם הנבחר, דם נוער ועלומים, אשר שפכו ידינו. ובבוקר-בבוקר, כשאנו משכימים לעתון ולטלגרמה, עדיין אנו שומעים מתוכם את המימרא הידועה הקרה והיבשה: “המלחמה הולכת ונמשכת”. ולבנו לא יסער בקרבנו על הזקן האשמאי, גבור-הדיפלומטיה, נבוב-הלב, הזריז לבשר ראשון זו, למען דעת, שהוא האיש שעצביו בריאים ומתוחים כעבותים חדשים כשהיו. וגועל-נפש לא יתקפנו למראה הנער העתונאי, נבוב-המח, החרד להכריז בשורה זו בעולם שעה אחת לפני חבריו, למען דעת, שהוא ועתונו המה מן הראשונים לשמוע סוד-שיח חולשים על גויים וממלכות. אף לא יתמה הלב גם על נווּלנו שלנו, אלא אנו שומעים את הבשורה הטובה הזאת וממהרים בדחילו ורחימו לעסקינו, כבדי-הרווחים, שגיא-ההרגה מכין לנו בחסדו יום-יום.

וכמה תמוה הדבר. אלמלי היה בידינו לבער את המות בכלל מן העולם, כלום אפשר להעלות על הדעת, שהיה נמצא אף אדם אחד, יהיה מי שיהיה, שלבו היה מפתה אותו, מצד איזה נימוק ופניה, לאחר את הבעור הזה אפילו יום אחד? ואלמלי נמצא אדם משונה וקשה-לב כזה, כלום לא היה הוא עצמו הקרבן האחרון, שהיו בני-דורו מעלים בחמת-אפם על מזבח-המות? ואלו אנחנו, הרי זה שלש שנים הקדשנו בעצמנו מות על הארץ, זה שלש שנים עומד איש-איש מאתנו. – זה בדבוריו וזה במעשיו, זה בהסכמתו הגלויה וזה בהודאתו השתוקה, – ומסקל את הדרך בפני מלאך-המות, – וכל המרבה לסקל, כל המעמיד על דעתו לאחר את שעת-השלום, הוא המשובח, הוא המכובד בעיני הבריות. ומי יודע, אם לא עתידה ההיסטוריה, – חנפה ערומה זו, הנזהרת תמיד שלא לפסוק דינם של מעשים לפי ערכם המוחלט כשהם לעצמם, אלא רק לפי מדת הצלחתם המקרית, – אם לא עתידה היא לשים נזר-גבורים וגדולי-עולם דוקא על ראש הדז’ורדז’ים, הרוֹרבכים והמילו-קובים, שעד עתה עוד טרם עיפה נפשם להורגים…

צאו וספרו לבני-תרבות, שכהני דַאגוֹמֵיָה בונים מזבחות לאלהיהם מטיט, המגובל בדם עבדים – ולבם יבער כאש על הנבלה והפראות האיומה הזאת, ואלמלי נתנה לנו היכולת היינו הורסים את המזבחות הטמאים האלה אחד-אחד עד בלי השאיר להם שריד וזכר. ובאותה שעה עצמה הנה אנחנו, בני התרבות האירופאית, המתאמרת להיות עליונה על כל, כורעים ברך לפני פסליהם של הסובורובים, הנפוליאונים והמולטקים, הבנויים על קרקע ספוג דם ומח של מאות אלפי אומללים, שנגררו אחריהם כעבדים ומסרו את נפשם על קדוש-שמם של כהני-המות האלה. והיו בטוחים: תופים ומחולות, שירות ותשבחות עתידים ללוות גם את מרכבתם של כהני-המות, הפוסעים בימינו לעינינו על ערמות שלדי אדם, גובלים את טיטם בדם מבחר בני-עמם וברוח שוקטה הם מודיעים יום-יום, שעדיין לא שבעה נפשם ו“המלחמה הולכת ונמשכת”.

“צבאותינו אל השעון לא יביטו ולוחות העתים משחק להם!” – משנן לויד-דז’ורדז' לעתונאים האנגלים… “אוי להם למבקשים שלום! אל תיראו את המלחמה, יראו את השלום!” – משנן פאול רוֹרבך לבני עמו הגרמנים…

וידועה האמתלא, השגורה זה שלש שנים בפי ממשיכי-המלחמה: “ידינו לא שפכו את הדם; אנחנו רק שלום נבקש כל הימים; עכשיו שפרצה המלחמה “שלא באשמתנו”, זאת היא “חובתנו” להאנושות, כי לא נפסיקה באמצע, כל-זמן שלא הביאה עוד לידי הכרח השלום העולמי המקווה”. אמנם כן, בזאת יבדלו כהני-המות של הדורות האחרונים מאבותיהם הקודמים, שכהנו למות בדורות הראשונים: הללו הודו לכל-הפחות על האמת, פיהם גלה על מה שבלבם – הרוג ורצוח, גזול וחמוס ארצות ומשכנות לא-להם; והללו – אף מדה טובה יחידה זו אין בהם. תומת צדיקים וישרים על פניהם ובקשת-שלום בפיהם כל היום. גם נפוליאון, זה הכהן הגדול של המות, בשעה שהוא אומר לכבוש את אירופה כולה ולעשותה הדום לרגליו, אלא שהוא ירא את אגרופה הקשה של אנגליה, משפיל את עיניו לקרקע מתוך תמימות וצניעות וכותב למלך-אנגליה: “שני העמים היותר נאורים שבאירופה, שגם מדת כחם ותקפם כבר גדלה יותר מכפי צורך הבטחון והחופש, – איכה ישאו עליהם חטאה זו להביא את טוּב-המסחר, הגדול השלו הפנימי ואושר המשפחות קרבן לציורי גדלות ריקה? האיך אירע הדבר, שאתה אינך רואה, כי השלום הוא הצורך והכבוד העליון על כל?”… “הוי, כמה עצובה היא פרספקטיבה זו להביא את העמים לידי מלחמה, כדי להלחם איש באחיו!”… ¹. וכלום אנו יודעים בדורות האחרונים מלחמה, שלא היה עיקר-כוונתה – השלום? נפוליאון בקש לכבוש את אירופה כולה ולשפוך את שלטונו גם על אסיה – לשם השלום. עמדה אנגליה ונלחמה בנפוליאון עד רדתו – כדי להחזיר את השלום לעולם. מלחמת-קרים בקשה להשכין שלום. ביסמרק, מחברה של הטלגרמה הידועה מאמס, שם בפי מלכו את הדברים, ש“במלחמה זו עם צרפת אין לנו שום מטרה אחרת, בלתי אם לתת באירופה שלום לאורך-ימים” ². רוסיה לא פשטה על טורקיה בשנת 1877 אלא לשם השלום. ו“מובן מאליו”, שגם אדוארד גרי, בטמאן-הולווג וסאזונוב, הינדנבורג וניקולאי ניקולאייביץ, מיליוקוב ולויד-דז’ורדז' אין כוונתם, כי אם לתת שלום בארץ, ולפיכך – “המלחמה הולכת ונמשכת”…

עכשיו, אחרי שלש שנות מלחמה, בשעה שהעמים העומדים במערכה מעלעים כבר את דם-תמציתם לעיני העמים האחרים, המנצחים על המחזה ועושים את עצמם כנלחמים, – עכשיו כבר פג השכרון ואין סוקלים עוד לאדם המחוה את דעתו, שצריך להפסיק את שפך-הדם ולהשיב לחיים את בטחון החיים והעבודה. ולא עוד, אלא ש“כד מישלם שערא מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא”: כאן תכפו המפלות והאסונות, שם לא נתקיימו התקוות המזהירות – וקטני-הלב, שזה דרכם תמיד להבליט את עמידתם בשורה הראשונה ברגע של התעוררות, כשהשעה משחקת, “ולנער את חצנם” תיכף כשהגלגל נהפך וההתעוררות שוקעת, התחילו תולים את הקולר איש בצואר חברו. רגזני הפרולטריון ממטירים אש וגפרית על הבורז’ואזיה ומטילים עליה את האחריות כולה: היא קדשה את המלחמה משום שבקשה להתעשר על ידה, משום שבקשה לכבוש על ידה שווקים חדשים לממונותיה. ודברי הבורז’ואזיה טוענים, שההמון הוא שמלא את הרחובות לפני שלש שנים תרועת-מלחמה, הוא שהצית את האש בלבבות והוא שכרע ברך לפני המושלים בשעה שהכריזו מלחמה מעל גזוזטרות ארמנותיהם על שפת השפרה והפונטנקה – משום שהוא, הפרוליטריון בקש להבנות – להגדיל את מדת שכרו – על-ידי מלחמה, משום שהשווקים החדשים, המובטחים מאת המלחמה, דרושים למעשי-ידיו לא פחות משהם דרושים לממונותיה של הבורז’ואזיה. בצרפת ובבלגיה נכנסו מנהיגי הסוציאליסטים אל הממשלה, כדי לעשות את המלחמה בכחות מאוחדים. ברייכסטאג תמכה סיעת הסוציאליסטים את הממשלה הגרמנית פה אחד, אף שלחה שליחים לאיטליה לדבר על לבה, כי תתן גם היא את ידה לגרמניה ותלחם אתה יחדו. וגם בדומת הממלכה נתנה סיעת הסוציאליסטים את ידה לממשלה הרוסית בשעה שזו הכריזה מלחמה.

ואמנם למה נרמה עצמנו? אלו ואלו ידיהם מגואלות בדם. הבורז’ואזיה, אם לא נחשוב את מעמד הצבא, שהמלחמה היא בכלל שורש-נשמתו ומקור-קיומו, בקשה את המלחמה וקדשה אותה, והפרוליטריון רצה בה ומהר להסכים עליה. הבורז’ואזיה העמידה ברשות המושלים וצבאותיהם את ממונותיה המרובים, והפרוליטריון העמיד ברשותם את כחו ועוצם-ידו הכבירים. שניהם הקיצו בבוקר ארור אחד ופסקו, שרבבי-רבבות בני-אדם, אשר גם להם זכות חיים וקיום כמותם, חייבים כליה ודמם הותר. שניהם אלהי הזהב והכסף, אלהי ההנאה והשביעה אלהיהם, ולאלהים קשים אלה הם עומדים ומקריבים זה שלש שנים קרבן-מחים – עצמות בניהם, להם הם מנסכים נסך-דם נבחר, דם נוער ועלומים…

II

בכל דור ודור נמצאו מלמדים זכות למלחמה, ולא רק מבין כהני-המלחמה עצמם, כי אם גם מבין כהני-הדעת והמחשבה.

המלחמה היא חוק-עולמים, חוק טבעי. “המלחמה תחולל הכל” – כך למד כבר הרקליט. בכל העולם כולו שוררת “מלחמת הכל כנגד הכל”. בעל כרחך אתה חי ובעל-כרחך אתה – נלחם. ואל תבוש מפני ההכרח הנורא הזה, כי “למלחמת-מצוה” אתה יוצא: אלהים שלחך והוא המשרה את רצונו עליך. אל תירא ואל תחת, כי אלהים עמך, ואף אם תנגף במלחמה אל ירע לבך, כי האלהים אשר שלחך ירצה את קרבנך. הוא ירח את ריח דמיך, אשר על-פיו שפכת, ובסתר כנפיו יסתירך לעולמים. – חק-עולם היא המלחמה לא רק לאדם ולטבע, כי אם גם למי שלמעלה מהם – לאלהים. אף האלהים נלחמים. “ה' – איש מלחמה”. ואם בעתות הכשלון והרפיון נעשה שמו של הקדוש-ברוך-הוא “שלום”, הנה בתקופת הגבורה והנצחונות היו באים “בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל”. – מארס הוא האלהים, שהמלחמה היא תפקידו המיוחד, אבל גם האלהים האחרים אוהבי-מלחמה הם והרקלס איננו רק אלהי השמש והאור בלבד, כי אם גם אלהי הכח והנצחון. אף אותו האיש, שתלמידיו ושליחיו עשוהו אלהים, מבשר ומודיע, כי בא “לא להביא שלום, כי אם חרב” “ולהבעיר אש בארץ” (מתיא ד‘, ל“ד; לוקה י”ד’ מ"ט). – לא לחנם שורש אתימולוגי אחד ל“מלחמה” ו“לחם”: המלחמה צורך הכרחי היא כלחם-חוקו של האדם, היא גם לחם-חוקם של האלהים, והמושל הקורא למלחמה לא את רצונו הוא עושה, כי אם את רצונם של האלהים האדירים ועל פיהם הוא מקדש מלחמה.

כל העולם כולו וכל התרבות האנושית לא נבראו אלא על-ידי כובד-מלחמה. המלחמה הורסת ומחריבה – כדי לבנות ולנטוע. כחות מרובים תועים בחלל ההויה אטומים ועקרים, מרוחקים ומובדלים איש מאחיו. ועגומה היא תעיה זו ודומה כאילו אין לה קץ ותכלית. והנה באה מלחמה. והקריבה התנודה הגדולה את התועים איש לאחיו והפרתה אותם וברכה את מקורם והיו לכחות פועלים, בוראי-עולמות. השלוה המוחלטת לא יצרה מעולם דבר: השלום – סיומה של מלחמה – הוא היוצר, הוא הבורא את הכל. – “מי שראה את המצולות המתולמות, ששמשו מצע ומשכב לשנירים, ידמה לו כדבר הנמנע כמעט במציאות, כי יבוא יום ובמקום הזה ישתרע מישור מכוסה יער, אחו ונחלים. וכך יארע גם להיסטוריה של האנושות: הכחות היותר פראים הם שכובשים את הדרך. מתחילה הם מביאים חורבן והרס, ובכל-זאת צורך יש במפעלם, כדי שלבסוף יגדלו ויתערו מדות יותר טובות ונוחות. אנרגיות איומות – זה שאנו קוראים לו “רעה” – הן הן האדריכלים הענקים, הן הן כובשי דרך האנושות” (ניצשה). – “שימו נא לב לאגדת-הבריאה היסודית של הסקנדינאבים: בשעה שהאלים הרגו במלחמה את הענק אימיר, עמד אחד הענקים וברא עולם שלם מגופו. מדמו נוצר הים, בשרו היה לאדמה, גרמיו נעשו סלעים, מגבות-עיניו נבנו היכלות לאלהים, גולגלתו היתה לתכלת הגדולה, שאין לה סוף וגבול, והמח שבתוכה – לערפל” (קארליל). – ואם בריאת העולם על-ידי המלחמה אינה אלא אגדה, הנה יצירת המדינה בכח המלחמה היא אמת פשוטה, היסטורית. רק על-ידי מלחמה בקרב צבור ידוע או על-ידי מלחמה בין צבור לצבור ידועים נוצרה המדינה. אין אנו יודעים אף מדינה אחת, גדולה או קטנה, אשר לא המלחמה הולידה אותה; אין אנו יודעים אף מדינה אחת, קטנה או גדולה, שאינה עטופה מראשיתה ועד אחריתה ענן וערפל כבד של דם ואש. מלחמה מבית ומבחוץ היא יסוד כל הצורות של החיים החברתיים, שמכללן מתגבשת צורת המדינה. ואמנם נראה הדבר, שכמעט כל זכות הקדושה והרוממות, שהאדם מיחס מאז ומעולם למלחמה, לדם ולאש, ממקור זה היא נובעת בעצם וראשונה: המה, – המלחמה, הדם והאש, – שיצרו לו את המדינה, אותה החברותא המיוחדת, שדמותה נעשתה מעוז ומשגב לכל ארחות חייו ולכל דרכי-תרבותו.

כל התרבות האנושית אינה אלא צרופים מגלויי רוחו ונשמתו של הגבור. “כל קניני האנושות, שאנו רואים אותם עומדים לפנינו בקומתם ובצביונם, אינם בעצם בלתי אם התוצאות החיצוניות הממשיות, ההגשמה המעשית של מחשבות, שחיו במחם של יחידי-סגולה, אשר ניתנו לנו מאת ההשגחה: הנשמה של דברי ימי העולם כולו, – כך אפשר לתפוס את הדבר בצדק, – היא דברי-ימיהם של האנשים היחידים האלה” (קארליל). שמשון הגבור הוא “יחידו של עולם”. – הגבור הוא התגלמות הרצון המוחלט, הפורץ כזרם מים כבירים מתוך עמקי-מעמקיו של עבר ההויה וחובק בזרועותיו, זרועות הנצח, את כל תהפוכות עתידו של הקיום: בוז יבוז הגבור להוה העלוב בן-הרגע. הגבור הוא הגלוי הקיצוני של ה“אני” הפשוט, שכל טפה וטפה ממנו יש בה מעמק-התהום ומטוהר-השמים. הגבור הוא העלוי של כבוש-היצר, של הנזירות, של מסירת-הנפש, של התבטלות המאויים – של ההשתעבדות הגמורה לחובה. – ואת המעולה שביצירות, את “האדם העליון”, את “מלח העולם” הזה הולידה ומגדלת המלחמה.

המלחמה מרוממת ומנשאה את הרוח, חושפת את האורות הגנוזים והכחות הטמונים שבבני-הדור, מחשלת את רצונו של האדם, מלמדת אותו להסתפק במועט ולבקש את המרובה, לשנוא ולאהוב, לעמוד על עצמו ולהשמע ללבו, להשמר לנפשו וללעוג למות. – המלחמה מפרה את המסחר, מגדלת את התעשיה, מעמיקה את העיון בכל מקצעות העבודה וכשרון-המעשה. “הנחלים והפלגים הפורצים כאן, שאמנם הם סוחפים בכחם אבנים וכל מיני אשפה ומחריבים שדות של קולטורות יפות וענוגות, – אחר-כך, כשמגיעה שעת-הכשר, הם נעשים כח חדש, המביא לידי תנועה את מנגונותיו של בית-העבודה הרוחני” (ניצשה).

אם נאבה ואם נמאן, – זהו כחה של המלחמה, של הדם ושל האש, לאדם ולתרבותו. גזירה שנגזרה על האדם: הדם והאש, המות והחורבן המה יכבשו לפניו – את דרך החיים והעליה.

היחריש הלב ולא יתמה: מדוע? האומנם גזירה עורת היא זו, חוקה שחקקו לנו האלהים האדירים ברגע של זעם וקשי-רוח ואין להרהר אחריה? ואולי לא חוקת-אלהים היא, כי אם סגולת נפשנו, ואנחנו חייבים להרהר אחריה ולדון עמה? –

III

משעה שבקרב האדם הבריק הברק הראשון של תרבות אנושית ומתוך כך חדל להיות רק חיה בלבד ונעשה חיה-אדם, – מאותה שעה ואילך, – כך אפשר לאמר, כדי לשבר את האוזן, – שתי נשמות חיות בתוכו: אחת, יסודית, של חיה, ואחת, “נשמה יתירה”, של אדם. והתאבקות-תמיד תוקד מאז ועד עתה בפנימיותו של היציר כפול-הנשמות הזה: יש אשר הנשמה האחת תרים את ידה וגברה החיה, ויש אשר יד השניה תהיה על העליונה וגבר האדם. ומי יודע, אם ומתי יגמר הפרוצס המענה והמציק הזה של התמזגות שתי הנשמות, אם ומתי יגיע גם האדם לידי אחדות הנשמה.

הנשמה, שקדמה לתרבות, אינה יודעת לא את המותר ולא את האסור, אין לה לא אזהרות-לא-תעשה ולא מצות-עשה: היא נכנעת רק לשלטון אחד – לשלטונו של “ההכרח הטבעי”, או ביותר דיוק – לשלטונם של צרופי-הפרוצסים הנפשיים הנסתרים ההם, שכדי לישן את תמיהתנו מצאנו להם שמות – “הכרח טבעי”, “חפץ טבעי”, “נטיה טבעית” – אף-על-פי שבאמת עדיין אנו עומדים מבחוץ ואין אנו יודעים לא רק את עצם מהותם, כי אם גם את דרכי התהוותם. אחרת לגמרי היא “הנשמה היתירה”, שניתנה לנו מידי התרבות. זו נכנעת לשלטון מושגי המותר והאסור וכופפת את קומתה בפני המצוה – ההגיונית, הדתית, המוסרית – אם בדמות מצות-עשה או בדמות מצות לא-תעשה. ומרובה האסור על המותר, מרובים ה“לאוין” על ה“עשין”.

כשתמצא לומר, הדבר הוא כך: האדם הטבעי אין לו בעולמו אלא הכרחים, חפצים ונטיות פשוטים, “טבעיים”, הצריכים וחייבים לבוא לידי גלוי ולמצוא את ספוקם. ואינם מודים, אינם יכולים להודות בשום מעצור וחסימה. באה התרבות האנושית ויצרה את המעצורים ואת החסימות – את “הלאוין”. – כמובן, אין אנו גורעים את עינינו גם מן “העשין”, שהתרבות הולידה ומגדלת בנפשו של האדם, אלא ש“מצות-העשה” היא המדרגה העליונה של התרבות ואנו עסוקים הפעם במדרגתה התחתונה – ב“מצות הלא-תעשה”. אי-אפשר לה לתרבות שתעלה את האדם למדרגת “עשה-טוב” אלא אם כן תעבירו תחלה דרך כור-הברזל של “סור מרע”…

וכמה מעיק ומכביד ברזלה של התרבות! האדם יודע ידיעה מספקת, – משום שהיא בלתי-אמצעית, – רק הויה ריאלית אחת – זו שלו, הוא מודה הודאה גמורה רק ב“חובה” ממשית אחת – בזו שלעצמו. הויה וחובה אלו גוזרות עליו: “חטוף ואכול, חטוף ושתה ככל אשר תמצא ידך, העבר מנגדך כל העומד לך על דרכך, כי אין לך בעולמך אלא אתה בלבד!” והנה באה זו, שאנו קוראים לה תרבות אנושית, ואומרת: “אסור! בלום רצונך וכבוש יצרך. יש גם הויות ריאליות אחרות – של אחרים, וכל מקום שהויתך נתקלת בהן עליך להכיר ולהודות גם בחובתך להן”. ובכן – לא-תעשה: לא תגנוב, לא תרצח! – ומה רבה היא האנרגיה, שהאדם חולק מעצמו, אם אפשר לאמר כך, ומשקיע אותה בתרבותו, אם יש בכח אזהרתה של זו להכריחו, כי ידחה את ההויה הריאלית, המוחשית, את עניני עצמו ובשרו, מפני הויות “בדויות”, “מופשטות” – עניניהם של אחרים. ואמנם אי-אפשר גם לשער, כמה גדולה היא מדת האנרגיה, שאיש-איש מאתנו מוציא יום-יום כדי לגדל את קניניה של התרבות האנושית הכללית ולהוסיף לה כח ושלטון – לחשל את המעצורים והחסימות, שהיא כופה עלינו.

ואולם יחד עם זה מבקש תמיד האדם כפול-הנשמות תואנה וכושר להפקיע את עצמו מתחת עול-הברזל של המעצורים והחסימות, להשתמט ולהתחמק מפניהם. אם אי-אפשר להכחידם ולבטלם לגמרי, הלא אפשר להשתיקם לכל-הפחות ולפעמים גם להכריחם, שהם עצמם יתירו לרגע, לשעה, את אשר אסרו תחילה אסור-עולם. הנה כן, נפלאה היא המיכניקה הנפשית של האדם: מצד אחד העמדנו לנו אנחנו בעצמנו דיין בלבנו, דיין זריז ומהיר-עינים, אשר ישמור את צעדינו ויחסום את הדרך בפנינו, ומצד שני אנו מבקשים כל שעה לסמא את עיניו ולהתחמק מפניו. ובשעה שעולה בידינו להפטר מעולו של עריץ זה, שאזהרות ו“לאוין” מלא פיו כל היום, נעשית פנויה ונשארת ברשותנו אנו כל האנרגיה הטבעית שבנו, שהרי אותה שעה אין אנו מוציאים ממנה כלום לצרכם וצווייהם של המעצורים והחסימות, אשר המצאנו לנו. ולא נפלא אפוא הדבר, שהשעות הללו, שעות השחרור מתחת עולם הקשה של כל המעצורים והחסימות, הן הן שעות כל היצירות הגדולות, משום שרק אז אנו שולטים בכל מכמני האנרגיה, שניתנה לנו מאת טבענו, ואת כולה, בלי שום נכוי, אנו מביאים לידי גלוי. זאת אומרת: רק בשעות ההן מגיע גלגל-התנופה של מכונת-נפשנו עד קצה גבול יכלתו להשלים את סבוביו…

והרבה דרכים לאדם לבלבל את הדיין שבלבו, להשתמט מפניו וגם להכריחו, כי יתיר לשעה את האסור אסור-עולם. למשל, השכרון. דומה, שאין כמעט אדם בעולם, שמימיו לא נשתכר, אם במדה מרובה או במדה מועטה, משום שאין אדם בעולם, אשר לא בקש לבלבל את הדיין שבלבו, ו“קודם שישתה אדם מן היין הרי הוא כרחל לפני גוזזיה נאלמה, שתה כהוגן הרי הוא גבור כארי ואומר: אין כמותו בעולם” (תנחומא). “שותים ומעשנים לא מתוך שממון, לא לשם שמחה ולא לשם תענוג, אלא כדי להחריש את מצפון הלב” (טולסטוי). ודוקא בני-עליה, שעירנים הם ביותר ותופסים תפיסה עמוקה ומכאבת את הנגוד העצום שבין שתי נשמותיהם, הצוררות זו לזו, – דוקא הם גם הנזקקים ביותר לשכרון, אם באופן זה או אחר. – כולנו יודעים את מעמד-הרוח המבורך המרומם של ראשית-שכרון, בטרם עוד כהתה ההכרה לגמרי, אלא שפתאום הותרו כל הכבלים, נגדעו הנחושתים – והכל אפשר, הכל מותר. כולנו יודעים, שהשכרון מלוה רוב העבירות והפשעים הגדולים, שכדי לעשותם צריך להשתיק תחילה את קול האלהים שבלב. ומי יודע, אם לא גם כוס יין ישן, כוס תה עז וסיגרה חריפה הקילו את לידתן של הגדולות והמעולות שביצירות, לפי שאותה שעה היתה פנויה ומשוחררת כל האנרגיה הטבעית של יוצריהן? –

וזהו גם סוד המלחמה.

מכל ההכרחים והנטיות הטבעיים, אשר אנו מביאים אתנו לעולם, אין לך פשוט וטבעי מזה, המניע אותנו להגות ממסלתנו כל זר הקרב אלינו וחוצץ בפני הרווחה, הנשקפת לנו מימיננו ומשמאלנו. כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילנו, והנה בא אורח לא-קרוא, ואף הוא טובל את הפת בכותח שלנו. והרי היד נמתחת מאליה, תופסת לו ל“מיותר” בערפו ומפנה אותו ממקומו. ואם קשה-עורף הוא – הרי אגרוף לרוצץ את גולגלתו. זאת גזירת “ההכרח הטבעי”, שתום-העינים. אלא שבא הדיין שבלב, גלוי-העינים, תופס בידנו השלוחה, מכשיל את אגרופנו הקפוץ ואומר: “אסור! כל אדם יש לו חלק בעולם. בלום הכרחך וכבוש יצרך!” – ואנחנו, שמתוך לבנו הקימונו עלינו את הדיין העריץ הזה, כופפים את קומתנו בפניו ומקבלים עלינו את דינו הקשה, את הגדולה שבגזירות העולם – דעלך סני לחברך לא תעביד".

ואולם אם דרכו של היחיד גדורה, כדי להחלץ מן המיצר, הנה הצבור דרכו נכונה לפניו. – הצבור מהו והאיך הוא נוצר? יחידים מרובים, הנמצאים על-פי מקרה בתוך גבולות של שטח ידוע, עדיין לא הגיעו למדרגה של צבור. מאימתי הם מגיעים למדרגה זו? משעה שכח שלטון, – יהיה מי שיהיה או מה שיהיה, – מכריח את כולם יחד לשתף את רצונותיהם בו ואת כל אחד ואחד מהם לבטל מקצת רצונותיו לגבו. אלמלי היו שולטים בעולם רק הרצונות הפשוטים של כל יחיד ויחיד במלואם, בלי שום ויתור ובטול לגבי רצון אחד כללי ידוע, היה העולם חוזר לתהו ובהו. ובדרך זו של שתוף הרצונות ובטול הרצונות נוצרו כל הצורות החברתיות של האדם – המשפחה, השבט, המעמד וגם המדינה. “המדינה, – מלמד טריטשקה, – הוא הרצון הכללי של עם שלם” ³. אבל המדינה היא לא רק שתוף הרצונות של כל יחידי העם, כי אם גם בטול רצונות של כל יחיד ויחיד לגבה. ומכאן קדושת המדינה. לא רומי סתם, כי אם “רומי הקדושה”, ולא רוסיה סתם, כי אם “רוסיה הקדושה”. ומכאן גם קדושת המעמד. על כל קרבן, שאדם מקריב משלו, עם כל נזירות, שהוא מטיל על עצמו לשמו של מי שהוא עליון לו, הרי אותו עליון נעשה קדוש ומורמם על כל, ואין דיני האסור והמותר עוד חלים עליו: מרום ונשא הוא גם מהם. האדם היחידי נכנע לדיין שבלבו; הצבור, המעמד, המדינה – דיינים הם לעצמם: כל מעשיהם התר הם למפרע. ולא עוד, אלא שגם כל מעשיו של היחיד אשר הוא עושה בשמם ולשמם, התר הם למפרע. האדם היחיד. המרמה את הבריות, משום שהוא מתכוון לתועלתו הפרטית, גנות היא לו; טאלירן, המרמה את הבריות, משום שהוא מתכוון לתועלת המדינה, שבח הוא לו. האדם היחיד, המזייף כתבים לצורך עצמו, רמאי וזייפן הוא: נפוליאון, המחבר את “צוואתו של פטר הגדול”, משום שהוא מוצא בזיוף זה תועלת לצרפת, ביסמרק המחבר את “הטלגרמה מאמס”, משום שהוא רואה בה תועלת לגרמניה, – דיפלומטים משובחים ומעולים הם.

אין אנו יודעים מה יהיה משפט האדם לעתיד, אם באמת יקום סדר-עולם חדש על-פי תורת הסוציאליוּת. מאמיני התורה הזאת מנבאים, שהרבה שנאה וקנאה יעקרו אז מן העולם, משום שייבש מקורן ותבטל סבתן. לעת-עתה, בסדרי-עולם של עכשיו, עדיין אין ממש בדבור המפוצץ, שענין אחד ולב אחד לפרוליטריון של כל הארצות והמדינות, כשם שאין ממש בדברי האומר, שענין אחד ולב אחד לבורז’ואזיה של כל הארצות והמדינות. יש ויש נגודים בין עניני הפרוליטריון של מדינה אחרת, והוא הדין גם בנוגע לבורז’ואזיה. השווקים, שכבשה, למשל, גרמניה, אינם מניחים לישון גם לבורז’ואזיה וגם לפרוליטריון שבאנגליה, – ולהפך. והעין רואה והלב חומד – והאגרוף נקפץ מאליו ומבקש את הגולגולת השנואה לרוצצה. ולמה נרמה את עצמנו? לא רק שווקים היפים לנו וכבשום אחרים, לא רק ענינים המוחשיים הדוחקים את רגלינו בפועל, כי אם גם נימוסים וסדרי-חיים מיוחדים, אופי מיוחד, תרבות מיוחדה של אחרים, – גם הם נראים לנו כאילו הם דוחקים את רגלינו, וממילא גם הם מרתיחים את הלב ומפתים את האגרוף, כי ירוצץ את הגולגולת השנואה. אבל מה נעשה, והדיין שבלב, שאנחנו בעצמנו גדלנו ורוממנו אותו הוא כובל את אגרופנו ואומר: אסור!

וכשאין דרך לנטות באים לאותו הדיין ומכריחים אותו להכנע מפני קדושת המעמד והמדינה ואגַבָם מתקדשת גם המלחמה. אין קוראים למלחמה, אלא אם כן מקדשים אותה תחילה. “מלחמה ליהוה בעמלק”. "והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם… אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם – על "אויבכם ולא על אחיכם ". אפילו בדורות הראשונים, כשקולו של הדיין שבלב עדיין היה רפה וחלש, בקשו אמתלות של קדושה, כדי להתיר את המלחמה – כדי לקדש את שם האלהים ולהנקם מן הכופרים בו, כדי להנקם באלו שחללו את כבוד אלהים, את כבודו של המלך הדומה לאלהים, את כבודה של האומה, אשר שם האלהים נקרא עליה, את כבודה של המדינה, החוסה בצלו של האלהים. יצרו של האדם, הצמא לדם, קרבנות-מחים, קרבנות-אדם, וכדי להשתיק את הדיין שבלב, כדי להכניעו, תלו תמיד את הקלקלה בשלטונות העליונים – האלהים, המלך, המדינה – והקלקלה נעשתה – קדושה. ואם בדורות הראשונים כך, בדורות האחרונים, לאחר שהדיין שבלב הוסיף כח וקולו נעשה גדול וחזק, לא כל-שכן. עכשיו מקדשים את המלחמה, כדי “לנטוע את התרבות בקרב עמים פראים”, “לחזק את החופש בארץ”, “לקומם את הריסותיהם של עמים משועבדים”, “לבער את המיליטאריות מן העולם”, “להשכין שלום עד העולם בכל הארצות והמדינות”. – מובן, שכל הקידושים הללו אינם אלא השקר שבמלחמה. אמת המלחמה היא רק אחת: “היא ממלאה את הנלחמים אנרגיה עצומה וגסה של מסע-המחנות, היא נוטעת בלבם שנאה עורת עמוקה, היא מגדלת בתוכם שויון-נפש של רוצח, שיושר-לבו שותק שתיקת מנוחה. היא מטלת אל קרבם להט נורא ומסודר להכחיד את האויב… היא מחזירה אותם לפי שעה אל מצב הפראות” (ניצשה). אם-כן, השקר למה? – כדי להשתיק על ידו את הדיין שבלב ולהכריחו, שהוא עצמו יתיר את האסור, שיסיר את ידו הקשה מעל סגור הלב ויתן לכל הנטיות והחפצים הטבעיים, הגסים והמגושמים, לפרוץ כזרם מים כבירים ולמצוא את כל ספוקם בלי מעצור וחסימה.

האויב, שעליו מקדשים מלחמה, הוא תמיד הרשע, הרע למקום ולבריות, תמיד הוא המתחיל במלחמה, הוא המבקש להרע, ולפיכך – “מצוה” להנקם בו ולהפרע ממנו, “מצוה” להשכם ולבערו מן העולם. “ויצא איש-הבינים… בר מאה פפי וחדא נאנאו… מגת – שהכל דשין את אמו כגת”… “עמלק, עם שבא ללוק דמו של ישראל ככלב… מה זבוב לוהט אחר המכה, כך היה עמלק לוהט אחר ישראל ככלב”. ולפיכך – “לא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק”. והצמאון הטבעי לדם האויב אינו נרוה עד שהוא “מחתך מבשרו (של אגג) כזית ומאכילו לנעמיות”. דוד, איש-השירה והמית-הלב, כשהוא יוצא למלחמת-“מצוה”, אין דעתו מתקררת עד שהוא ממדד “שני החבלים להמית ומלא החבל להחיות”. – פחות המאמלוקים עוונם נכתם לפני נפוליאון: הם אינם מקבלים את מרותו ודורשים טוב לאנגליה. אבל נפוליאון יודע למצוא בהם גם עון אחר: “רשעים גמורים” הם, השופכים את עריצותם על יושבי מצרים וארצות הנילוס “האומללים”, ולפיכך – “בעוד ימים מועטים אנו באים אל הארץ, והם (הפחות) לא יהיו עוד בעולם”. וברוח קרה ושוֹקטה הוא כותב לאחד מגנרליו עושי-דברו: “הואילה נא לתת צו לנציב-המקום (בקאהירו), שיכרות ראש (“דען האלז אבשניידען”) כל השבויים, אשר יתפסו מזויינים. יובאו הלילה אל שפת הנילוס. גופותיהם, כרותות-ראש, יושלכו נא אל תוך הנהר” ⁴, והואיל שהרצח הנורא הזה נעשה בשמה ולשמה של המדינה, הרי גם אדם כגתה סומך את ידיו עליו ומצדיק את הדין על שמונה מאות האומללים הללו, אשר נפלו חלל לילה אחד ⁵. – עם קטן ושקט, אוהב עבודה ונהנה מיגיע-כפיו – עם הבורים אשר בנגב-אפריקה חטא חטא לאנגליה רבת האוצרות והכחות: מאן להשליט אותה על עפרות זהבו וספיריו. והנה אנגליה כולה, מן הלורד, היושב ראשונה במלכות, ועד הפועל, אשר גם הוא בזיעת-אפו יאכל לחמו, לב אחד ודברים אחדים להם – לנקום את נקמת “כבוד” המדינה, אשר חולל. בין לילה היו הבורים כולם לגוי חוטא, עם כבד-עון, ש“מצוה” ליסרו, לשפוך את דמו, לשמטו מנחלתו, להכניעו ולשעבדו. אין עון וחטא, אין מגערת וקלקלה, אשר לא יתלו בו. אפילו את האבנגליון יקרא ובשם המשיח ידגול רק למראית-עין ולבו בל עמו. “הכל סר יחדו, נאלחו, אין עשה טוב”. ובצאת רוברטס להלחם בבורים, לא מלחמה כי אם שפטים הוא עושה בהם – בגדולים ובקטנים, בזקנים ובנערים, בנשים ובטף. כולם שאול חטאו וכולם את עונם ישאו. – גבולותיה של גרמניה נעשים צרים מהכיל את עמה, את מסחרה ומערבה, והיא יוצאת לבקש לה עמדה ו“מקום תחת השמש”. ואין דבר, אשר לא יקדש בקדושת המלחמה בשמה ולשמה של המדינה: בלגיה שדה תחרש, אלפים ורבבות מתושביה נעקרים בעל-כרחם ממקומות-מושבותיהם ומובלים לארץ האויב, כדי לעבוד שם עבודת האויב, לוּבֶּן נזרעת מלח, רימס נחרבת ונעשית מפולת, על ראש תושבים שקטים ושלוים נזרקים מאות ואלפי ככרים חמרים מפוצצים, מאות ואלפי יורדי-אניות נטבעים וצוללים במים אדירים…

הכל מותר, שהרי הכל – “קודש” למלחמה, הכל נקדש בקדושתה של “מצות”-מלחמה.

ו“קדושה” גוררת “קדושה”. השקר מותר, משום שהוא יפה למלחמה. הערמה והאונאה משובחות, שהרי בכלל תכסיסי-מלחמה הן. השנאה והנקמה יסודי-המלחמה הן. השכרות מכשרת את המלחמה. “במלחמה, – מעיד טולסטוי, – משכרים את החיילים בשעה שמגיעים לידי קרב-ידים ומלחמת פנים אל פנים”. הזנות היא תוצאה פסיכולוגית-הגיונית של המלחמה: אם הותרו חייו, ביתו ושדהו של האויב, – בתו ואשתו שהלב חומדן תמיד, לא כל-שכן, גניבה, גזילה ורציחה – הן הן גופי-מלחמה. האכזריות, – כך הורה מולטקה, שגם הוא בקש להשתיק את הדיין שבלבו, – אין לך יפה ממנה למלחמה, משום שהיא מכרחת את המנוצח להכנע ולשים קץ למלחמה. ובכן – “השאירו לאויב רק עינים לבכות”…

וכמה סמויה ומרומה היא העין, הרואה במלחמה נזירות ובטול המאויים. אדרבה, המלחמה היא – השביעה והספוק הקיצוניים. בשכר רעבון ללחם ונזירות ממטה מוצעת משביע היוצא למלחמה את כל יצרי-לבו ומאכילם אכילה גסה. כל הסתום והחתום בקרקע הנשמה בוקע ועולה, כל המוטל שם מקופל כעובר במעי-אמו מפרכס ויוצא לאויר-העולם, כל הנחשים הרעבים, הרומשים בחשכת תהומה של הנפש ומטילים שם את ארסם מכעס עצור של תאוה לא-נהיתה, זוקפים את קומתם ומוצאים את ספוקם הגמור. והכל ב“התר”, בלי שום מעצור וחסימה של בושה של כבישת פנים בקרקע, של הרהור-הלב וחרטה. אדרבה, כל הזריז לקיים “מצות”-מלחמה כהלכה, כל המרבה לשנוא ולנקום, כל המרבה להתאכזר על הבריות, להרוס ולנתוץ, לשרוף ולהחריב, כל המרבה לשפוך דם, להמית ולפצוע, כל המרבה לפטם את יצרי-לבו, לכבוש ולערוץ “כשידו האחת תופסת אשה והשניה – בקבוק יין יפה” – הוא המשובח, הוא הגבור, הוא הסמל של חייל נאמן-לב, שהכל חייבים בכבודו והמולדת זוכרת לו חסדי-גבורותיו וקדושת-קרבנותיו עד העולם.

והיו בטוחים: המנצח הוא שיהיה תמיד הפותח בשלום: נשמת החיה שבו כבר שבעה דייה – ומצא לה: המנוצח הוא שיבקש תמיד דרכים ויכולת להאריך את המלחמה או לחדשה: נשמת החיה שבו רעבה עדיין והרי היא מוסיפה לבקש את ספוקה ותקונה.

ואל תתיראו מפני המחנה המנצח, השב מן המלחמה; יראו את המחנה המנוצח, ואפילו אם הוא המחנה שלכם, של ארצכם ומולדתכם: הרעבון הנורא והאכזרי של נשמת החיה שבו, שהגיהה ממחבואה ולא מצאה את ספוקה, מציק לו עד מות, וכדי להשקיטו ישלח את שניו החדות בכם, את בתיכם ישרוף, את שדותיכם יחריב ובבשר בנותיכם ונשותיכם ישקיע את האש הלוהטת בקרבו. יראו את נשמת החיה שבאדם שהחרידוה מרבצה, עוררו את רעבונה ולא האכילוה עד כדי שביעה…

IV

מישֶל רֶבון מספר במבוא לספרו “Arbitrage international”: “פעם אחת נתבקש ה' בְּרַצַה מאת מלך מאקוקו (סיאם) לחוג את חג קבורת המלחמה: חפרו קבר גדול והשליכו אל תוכו כל מיני כלי-זין, הפראים – כדורי-יריה, אבק-שריפה וחמרי-דליקה, האירופאים – את אשפותיהם. אחר-כך כסו את הקבר הגדול הזה בעפר ונטעו עליו עץ רך, העתיד לגדול ולשמש ערובה חיה לאחדות ואחוה”. וְרֶבוֹן רואה בעיני-רוחו את עץ-הערובה הולך וגדל ועושה פרי – את בית-הדין הגדול, אשר בין עמים ישפוט, ישבית מלחמה וישכין שלום בעולם.

ואלהי-המלחמה ישחק לקבר הגדול ולעץ השומר עליו, אלהי-הדם והאש ילעג למו. כל זמן שגם נשמת-חיה תחיה בקרב האדם – לא תחדל מלחמה מקרב הארץ, כי עזה כמות שנאת האדם לאדם, קשה כשאול קנאת האדם באדם, רשפי תאוותיו רשפי-אש – שלהבת-שחת, – והמלחמה “מקדשת” ומתרת את כולן. –

“משואות” 1919–1920

מִלְחֶמֶת-הָעוֹלָם / אלתר דרויאנוב

"במדה שיגדלו ויעצמו נימוקי המלחמה, במדה שהללו יתפסו את עצם קיומם של העמים הנלחמים, במדה שתגדל ותחזק ההתאזרות קודם המלחמה, – בה במדה תתקרב המלחמה גופה לצורתה העליונה, בה במדה תגדל ותחזק הכוונה להדביר את האויב, בה במדה תצטרפנה יחדיו מטרת המלחמה והתכלית המדינית ".–

          גנרל קלוזוויץ.–

I

המלחמה הגדולה, שאחרי ארבע שנות שפך-דם היא קרבה סוף-סוף לקצה, כבר זכתה לשם מיוחד: “מלחמת-העולם”. כך תקרא לה גם ההיסטוריה. ואמנם ראויה היא לשם זה: היא צררה בכנפיה השחורות את רובו הגדול של האדם החי עתה על פני האדמה, וגם את רובה הגדול של היבשה, אשר הבדיל האלהים לעולמנו כולו. הנה מספרים אחדים, המקבילים את שתי קבוצות-המדינות הנלחמות זו לזו: ¹

א. – “מדינות-ההסכם”

המדינות	שטח המדינה, המושבות והנחלות אשר מחוץ למדינה בקילומטרים מרובעים	מספר התושבים במדינה, במושבות והנחלות אשר מחוץ למדינה
אנגליה	30.000.000	434.280.000
רוסיה	22.386.000	170.000.000
צרפת	11.856.000	88.538.000
איטליה	1.920.000	37.481.000
פורטוגליה	2.085.000	15.170.000
בלגיה	22.394.000	22.990.000
רומניה	138.000	7.509.000
יון	120.000	4.699.000
סרביה	87.000	4.650.000
מונטינגרה	14.000	435.000
אמריקה הצפונית	9.694.000	106.722.000
יאפוניה	674.000	77.902.000
ס"ה	101.368.000	970.376.000

ב. – “מדינות-הברית”

המדינות	שטח המדינה, המושבות והנחלות אשר מחוץ למדינה בקילומטרים מרובעים	מספר התושבים במדינה, במושבות והנחלות אשר מחוץ למדינה
גרמניה	3.494.000	80.200.000
אוסטריה-אונגריה	677.000	52.523.000
בולגריה	114.000	4.712.000
טורקיה	1.795.000	21.600.000
ס"ה	6.080.000	159.035.000
סכום הסכומים	107.448.000	1.129.411.000

להלן עוד נצטרך לשוב ולעיין גם במספרים הללו אשר לפנינו וגם במספרים אחרים. אבל מה שאנו רואים תיכף הוא, שהמלחמה הגדולה של עכשיו לא סתם מלחמה גדולה היא, כי אם מלחמת-העולם באמת, כי על-כן היא צררה בכנפיה השחורות ערך 68% מכל האדם, החי עתה על פני האדמה (1.665.000.000), וערך 72% משטחו של הישוב כולו (148.600.000 קילומטרים מרובעים)! –

בפרק הבא ננסה לחשוב את חשבונה של המלחמה ונראה את החורבן, אשר הביאה לעולם. אבל גם בלי כל חשבונות מפורטים יודע איש-איש מאתנו, שהחורבן נורא ואיום, כי המלחמה הזוללה אכלה במשך ארבע שנים חלק עצום מן הרכוש החמרי והרוחני, אשר יצרה ואספה התרבות במשך דורות, והלב הומה וסוער ומבקש – “שעיר לעזאזל”, למען ישא הוא, “השעיר”, את כל עון המלחמה “וכפר בעדנו ובעד ביתנו”. עכשיו, כשכבר יש מנצחים ודאיים, אומרים להושיב קומיסיות מיוחדות, שזאת תהיה תעודתן למצוא, – אין אני אומר לבקש, אלא למצוא, – את “השעיר” ולעשות אותו חטאת, – ומובן, שהוא ימצא בקרב המנוצחים ולא בקרב המנצחים. עכשיו, כשכל העינים נפקחו לראות את אשר עוללה לנו המלחמה, כשהגיעה שעת הדין והחשבון, וכל הלבבות מלאים זעם וכל העינים מזרות אימה, – אי-אפשר בלי “שעיר”, אשר עליו יסמכו כל תופסי-השלטון את ידיהם והוא ישא את עון כולם. כך עשה גם רסטופצ’ין, בשעה שראה את העם אשר במוסקבה צר עליו ודורש מאתו דין-וחשבון על כל הרעה, אשר מצאה אותו, והעם הזה נפשו מרה עליו, ובעיניו אש שחורה, אש-נקמה, תבער. “הוי, בנים! – אמר רסטופצ’ין בקול צלול כמתכת, – האיש הזה, ווֶרֶשְצַ’אגין – הוא אותו הנבל, אשר בגללו אבדה מוסקבה” ². ובעלות וורשצ’גין לקרבן בידי העם ניצל רסטופצ’ין וכל אשר אתו. ככה עשו וככה יעשו הרסטופצ’נים כל הימים. ואולם אם תמימים נהיה עם לבנו ולא חוטאים במקום חטאים נבוא לבקש הלא נאמר: שוא כל הקומיסיות, אשר תשבנה עתה למשפט; לא יחיד זה או אחר, אף לא צבור זה או אחר הביא את המלחמה לעולם: חטאת כולנו היא – חטאת האדם ומחסוריו, חטאת האדם ויצרי-לבו. ולכשתרצו: חטאת האלהים היא, שככה יצר את האדם…

II

שיטת האימפריאליות של המדינות הגדולות היא שגרמה למלחמת-העולם. אמת הדבר. אבל יש גם אמת אחרת למעלה מזו. "לשכלו של האדם אינה מובנה ההתמדה המוחלטת של התנועה: חוקיה של איזו תנועה שתהיה נעשים מובנים לאדם רק משעה שהוא מחלקה מדעתו ומרצונו ליחידיות פסוקות ומסתכל בכל אחת מהן. ואולם מתוך עצם חלוק התנועה המתמדת ליחידיות פסוקות נובע חלק גדול משגיאותיו של האדם (טולסטוי). והאימפריאליות של מדינה זו או אחרת ושל כל המדינות יחדו כלום אינה בלתי אם “יחידית” אחת פסוקה מתוך תנועה שלימה מתמדת?

אותו מלך, שאמר ברגע של גבהות-הלב “הממלכה – אני הוא”, לפי האמת עניו גדול היה. סתם אדם אומר כל שעה: "העולם – אני הוא. ואם בעל-כרחו הוא מודה, שידו קצרה מלהכניע את העולם לרצונו ולתת לו את הדמות והצביון, הנראים לו רצויים, הרי בכל אופן הוא מוצא את עמו ומדינתו ראויים ומסוגלים לכך. כשם שאלהיו הם הנשגבים שבאלהים ותורתו – המובחרה שבתורות, כך גם עמו ומדינתו הם הנשגבים והמובחרים שבעמים ובמדינות. “ינהרו אליו כל הגויים” ועמים רבים יבואו אליו, למען יורם מדרכיו, וכולם יבקשו ללכת בארחותיו. פירוש: הוא המעולה והנבחר שבעמים, ולפיכך דין הוא, שכל העמים ינהרו אליו, דין הוא שהוא יהיה המורה והמדריך לכל. זהו יסוד ושורש האימפריאליות של כל העמים והמדינות בכל הזמנים והדורות. וכשתמצי לומר: האימפריאליות “שיטה” היא, שהרי השיטה גופה נובעת מתוך עצם אפיו של האדם, שכך נוצר. אין אף עם אחד ומדינה אחת בעולם, אשר לבם לא יחשוב מחשבות אימפריאליות, כלומר אשר לא יבקשו לשפוך את שלטונם, או, לכל הפחות את רוחם, על עמים רבים וארצות רבות.

ובזה אמנם נבדלת האימפריאליות של עמים ומדינות גדולים מזו של עמים ומדינות קטנים. האחרונים מוכרחים להסתיר בלבם, – אף אלו אינם מבטלים לגמרי, אלא רק מסתירים ושומרים בלבם, – את בקשתם לשפוך את שלטונם, והם מסתפקים במועט – בבקשה לשפוך רק את רוחם על האחרים. רק בשעה של התגלות-לב מיוחדה ישמעו גם מפי עם קטן ודל דברים מעין "עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות" ו"עתידה ירושלים להעשות מטרפולין לכל הארצות". ואלו עמים ומדינות גדולים, אשר ידם תעוז להם, ראשית בקשתם היא לשפוך את שלטונם ומתוך כך גם את רוחם על האחרים. עמים ומדינות גדולים גדולתם עצמה מרמזת ולוחשת להם, שזאת היא חובתם, – לא זכותם, כי אם חובתם, – להיות השליטים בעולם וכי על-פיהם תחיה האנושות כולה. לכך נוצרו ולכך גדלו והצליחו מלכתחילה. “אנו צריכים לזכור תמיד, – אמר פעם אחת הלורד רוזברי, – שחובתנו הלאומית וחובתנו לדורות, הבאים אחרינו, מצוות אותנו, כי לעתיד יהא העולם טבוע בחותם רוחה של אומתנו אנו ולא בחותם רוחה של אומה אחרת”. הדברים הללו נעשו קדושים לאנגליה והכל חזרו עליהם עתה בימי המלחמה. פאול רוברך כתב ספר שלם (“הרעיון הגרמני”) להוכיח, שהגרמניות צריכה להטביע את חותמה על העולם וזוהי חובתו הלאומית של העם הגרמני. האנוטו, מי שהיה מיניסטר לענינים החיצונים בצרפת, מתהלל בזרע הצרפתיות, שנזרע בארבעה מחלקי העולם, ורואה חובה לעמו לגדל את הזרע הזה ולעשות את הצרפתיות שליטה בעולם. רוסיה הגדולה ראתה את עצמה מחוייבה להעשות אפוטרופסית לכל העמים הסלאבים ולהטביע את חותמה על המזרח הקרוב והרחוק. וכו‘, וכו’.

ואף אם ב“נסתרות פסיכולוגיות” לא יהיה לנו עסק ונשים לב ל“ריאליות גלויות” בלבד, הנה גם הללו יש בהן כדי ללמד, שהאימפריאליות היא רק “יחידית” אחת פסוקה בתוך המון ,יחידיות" רבות אחרות, המצטרפות להיות יחדו תנועה אחת שלימה ומתמדת. ההתפשטות (“עקספאנזיאן”) חוק טבעי הוא לכל עם בריא, וכשאנו רואים עם שמדת התפשטותו אינה מתאמת לכמותו וגדלו, סימן רע הוא לו: מקור כחותיו החיוניים הולך ויבש. ומה יעשה עם בריא, שמספרו הולך ורב וגבולות ארצו נעשים צרים מהכיל אותו? להחנק בתוך תחומו הצר ולקבל עליו את הדין? או לראות את מבחר בניו יוצאים אותו ונבלעים בתוך עמים אחרים – ולדום? ומה יעשה עם בריא, שתרבותו. רכושו וכח-עבודתו הולכים ורבים ובארצו אין לו לא חמרי-עבודה די ספוק תעשיתו ולא שווקים די מכור את כל פרי עבודתו? האומנם לא נבול יבול אם כל ימיו יצפה לחסדי עמים אחרים, שיש להם בארצותיהם גם החמרים וגם השווקים החסרים לו? או שמא יאמר לבעלי-הרכוש אשר לו: “אל תסחרו ואל תבנו בתי-החרושת” ולאנשי-העבודה אשר לו: “אל תעבדו ואל תיצרו”: אמנם אפשר, ש“באחרית הימים”, כשתגיע לאדם שעת הגאולה הגדולה, שעת גאולתו מיצרי-לבו וזדונות-נפשו, ויחדל משכון בארץ עמים-עמים, מדינות-מדינות, ויהיה לחברה אחת אנושית ויגדעו כל השערים וימחו כל הגבולים ויבטלו כל המעמדות וישמדו כל הרכושים ויהיה לכל האדם כולו רק רכוש אחד – כחו ועוצם-ידו לעבודה, – אפשר שביום הגדול ההוא, כשישוב האדם להיות את אשר היה “קודם החטא”, תפתרנה מאליהן השאלות האלו יחד עם המון שאלות ארורות אחרות, שהלב הומה ותוהה עליהן. אבל אותה “אחרית-הימים” רק חזון-לב היא לימים רחוקים, רחוקים מאד. ועד אשר יבוא החזון תוסיף לשלוט כבתחילה האמת הפשוטה והברורה, שלמד האיש הנפלא ההוא, אשר “תמיד השתדל שלא להתל במעשי בני-האדם, לא להצטער עליהם ולא לקללם, כי אם להבינם, כהבין איש את עניני-המתמטיקה”: העמים והמדינות, – כך למד שפינוזה, – אויבים הם בטבעם זה לזה וזו לזו משום שגם בני-האדם אויבים הם בטבעם זה לזה. ³ כל עם בריא סופסו שבגבולות ארצו נעשה המקום צר לו ובעל-כרחו הוא פושט על ארצות זרים, אשר אין אוֹן להם לעמוד בפניו, והוא שופך את שלטונו עליהן. מה יהיה משפט השלטון הזה, אם שלטון המבקש רק לערוץ ולהכניע, או שלטון המבקש אמנם לשעבד אבל יחד עם זה גם להבין את צרכיו ותועלתו של המשועבד, – דבר זה תלוי במדת תרבותו וחכמתו המדינית של המשעבד. אבל לשבת תחתיו חבוק-ידים, מבלי בקש רווחה לעצמו, אי-אפשר לעם בריא, שההתפשטות חוק טבעי הוא לו.

הנה גרמניה, שבכל אופן היתה היא הראשונה להצית את אשה של מלחמת-העולם. כמאה שנה לפני פרוץ המלחמה של עכשיו (בשנת 1816) עלה מספר התושבים בארצות ההן, שאחרי מלחמת פרוסיה וצרפת היו למדינה גרמנית מאוחדה, – לא יותר מן 25 מיליונים נפש. קודם מלחמת פרוסיה וצרפת כבר עלה מספרם עד 40 מיליון, ולפני המלחמה של עכשיו עלה מספר תושביה של גרמניה ערך 65 מיליונים. מדרגת הרבוי הטבעי בגרמניה תובלט לנו ביותר מתוך שתי הטבלות הקטנות האלה:

א. – הפרוצנט של הרבוי הטבעי במדינות שונות:

מדינה	1870	1880	1890	1895	1900	1905
גרמניה	0,79	1,03	1,07	1,11	1,56	1,52
רוסיה	0,88	1,32	1,96	1,20	—	—
אנגליה	1,32	1,43	0,81	1,18	1,11	1,20
אוסטריה	0,97	0,78	0,89	—	0,94	0,90
צרפת	0,55	0,35	0,32	0,09	0,06	0,15

שם המדינה	מספר הלידות בשנת 1911 לכל אלף איש
בגרמניה	11
באנגליה	9,8
באוסטריה	9,5
באונגריה	9,9
באיטליה	10,1
בצרפת	0,9
בארצות הברית של אמריקה	9,9

(ברוסיה היה מספר הלידות בשנת 1906 לכל אלף איש – 17,0).

הנה כן, אחרי רוסיה עומדת גרמניה במדרגה הראשונה. ובנוגע לרבוי הטבעי (צרפת – במדרגה האחרונה ), ובכל אופן מתוספות לה שנה שנה (אחרי נכיון מספר המיתות) 800.000 נפש (באנגליה – רק 465.000 נפש) ⁴. אם בשנת 1885 עלה ישובה של גרמניה ערך 87 נפשות לכל קילומטר מרובע, הרי בשנת 1913 כבר היו 125 נפשות מוכרחות לצמצם את ישובן בקילומטר אחד, אף-על-פי שבמשך עשרים ושמונה השנים הללו יצאו מגרמניה רק לאמריקה בלבד לכל-הפחות שני מיליונים נפש.

וכשם שטבעו הבריא של העם הגרמני הביא אותו לידי רביה מופלגה, כך הכין לו טבעו זה גם עליה נפלאה בכל מקצעות התרבות, העבודה, התעשיה והמסחר. עוד לפני שלשים ושש שנים (1882) התפרנסו 42% מכל תושבי גרמניה ממשק הכפר והפרופֶסיות השייכות למשק זה; מן התעשיה, המסחר וההובלה (טרנספורט) התפרנסו אז 45% מכל תושבי המדינה. עברו שלש-עשרה שנה: מספר הראשונים ירד (בשנת 1895) עד 35,6% מכל תושבי המדינה ומספר האחרונים עלה עד 50,4%. עברו עוד שתים-עשרה שנה: מספר הראשונים שוב ירד (בשנת 1907) עד 28,5% ומספר האחרונים שוב עלה עד 55,8%, הוכרעה הכף: גרמניה נעשתה מדינת התעשיה והמסחר ובמשך עשרים וחמש שנים (1907–1882) הקדימה את כל חברותיה, יתר המדינות הגדולות שבאירופה, חוץ מאנגליה. ולא עוד, אלא שבמובן היחסי הקדימה גם את אנגליה.

מכל מאה איש, המתפרנסים מפרופסיות שונות, עלו בחלקם של:

הארץ והשנה	התעשיה, המסחר וההובלה	משק–הכפר	יתר הפרופסיות
בגרמניה בשנת 1895	48,0	37,5	14,5
בגרמניה בשנת 1907	57,4	28,6	14,0
באנגליה בשנת 1891	63,7	15,1	21,2
באנגליה בשנת 1911	67,2	11.9	20,9

זאת אומרת, שבמשך שתים-עשרה שנה (1907–1895) נספחו בני-גרמניה אל התעשיה והמסחר בפרוצנט הרבה יותר גדול מאשר בני-אנגליה במשך עשרים שנה (1911–1891): 57,4–48,0 לגבי 67,2–63,7. לפי הידיעות של מפקד-העם בגרמניה בשנת 1882 עסקו שם במסחר והובלה 1.570.300 איש ולפי המפקד של שנת 1907 – 3.477.600 איש. עליה של 121,5%! –

ובאמת, התעשיה הגרמנית הולכת ופוסעת כל אותן השנים פסיעות גדולות, שקשה למצוא דוגמתן בתעשיה של מדינות אחרות. היא נעשית שוה במעלה כמעט להתעשיה האנגלית, שעמדה תמיד במדרגה הראשונה, ויש שהיא גם עולה עליה. בשנת 1880/81 הוציאה גרמניה לשוק-העולם סוכר: 297 אלפים טונות יותר מרוסיה, 256 אלפים טונות יותר מצרפת, 40 אלפים טונות יותר מאוסטריה, וכעבור עשרים שנה, – בשנת 1900/01, – 1,042 אלפים טונות יותר מרוסיה, 824 אלפים טונות יותר מצרפת ו-906 יותר מאוסטריה. בנוגע לתעשית הברזל עמדה גרמניה בשנות 60–1850 במדרגה נמוכה אפילו מצרפת ובשנות 10–1900 כבר עלתה על אנגליה. כיוצא בזה – תעשית הפלד: בשנת 1886 היתה גרמניה השלישית במדרגה, אחרי אמריקה ואנגליה, וכעבור עשרים וחמש שנים כבר עברה את אנגליה ותתיצב בינה ובין אמריקה. בשנת 1886 הוציאה אנגליה לשוק-העולם מכונות שונות בסכום של 224 מיליונים מרק ובשנת 1913 – בסכום של 632 מיליונים. העליה היא – 181,8%. ואלו גרמניה הוציאה מכונות בשנת 1886 בסכום של 83 מיליונים ובשנת 1913 – בסכום של 605 מיליונים. העליה היא אפוא – 1.431,6%! –

ואמנם את גידולה המפליא של גרמניה נוכל למוד במדה הראויה לו רק אם נשים לב למחזורה המסחרי – כמה היא מוציאה לארצות אחרות וכמה היא מכניסה משם. בשנת 1880 עלה בגרמניה סכום “היוצאות” 2,95 מיליארדים מרק וסכום “הנכנסות” – 2,85 מיליארד, סך הכל – 5,81 מיליארדים מרק. והנה מספרים אחדים, המראים את מהלך העליה מכאן ואילך בגרמניה לגבי זו שבמדינות אחרות. (הסכומים – במיליונים מרק).

הארץ	1891	1900	1912
גרמניה	היוצאות 4540
	הנכנסות 4571
	סך-הכל 8111
		היוצאות 4960
		הנכנסות 6129
		סך-הכל 11089
			היוצאות 9684
			הנכנסות 11572
			סך-הכל 21256
____	____	____	____
צרפת	היוצאות 3832
	הנכנסות 4810
	סך-הכל 8642
		היוצאות 4417
		הנכנסות 4791
		סך-הכל 9208
			היוצאות 6410
			הנכנסות 7848
			סך-הכל 14258
____	____	____	____
אנגליה	היוצאות 6315
	הנכנסות 8896
	סך-הכל 15211
		היוצאות 7229
		הנכנסות 10671
		סך-הכל 17900
			היוצאות 12225
			הנכנסות 15196
			סך-הכל 27421
____	____	____	____
אמריקה הצפונית	היוצאות 3715
	הנכנסות 3549
	סך-הכל 7264
		היוצאות 5157
		הנכנסות 3570
		סך-הכל 9427 5
			היוצאות 9258
			הנכנסות 6944
			סך-הכל 16202

אנו רואים איפוא, שבמשך שלשים ושתים שנה (1912–1880) גדל מסחרה של גרמניה כמעט פי ארבעה, ואם בשנת 1891 תפסה עדיין רק את המקום השלישי בעולם, הרי משנת 1900 ואילך היא תופסת כבר את המקום השני. ולא עוד, אלא שאם בשנת 1900 עדיין עלתה עליה אנגליה עד כדי 60%, הרי בשנת 1912 כבר עלתה זו עליה רק עד כדי 35%. –

הנה כן, כחותיה של גרמניה גדלו משנה לשנה ויחד עם זה גדלו, כמובן, גם צרכיה ומחסוריה משנה לשנה. העם פרה ורבה וצריך היה למזונות. הרכוש גדל ובקש שמוש לעצמו. מספר העובדים גדל וכולם בקשו שמוש לכח-ידם. התעשיה גדלה ודרשה חמרי-עבודה די ספוקה. המסחר גדל וצריך היה לשווקים בטוחים והאיך יכלה למלא את כל צרכיה ומחסוריה אם באירופה יש לה רק 541,000 קילומטר מרובעים שטח (כמעט לא יותר ממה שיש לצרפת באירופה והרבה פחות ממה שיש לאוסטריה-אונגריה) והמושבות אשר לה באפריקה ובפולינזיה מעטות ודלות עדיין כל-כך, עד שהן מספיקות למטרופולין רק חצי הפרוצנט (0,5%) מחמרי המזונות, העבודה והתעשיה, שזו זקוקה להכניס שנה שנה מן החוץ? ⁶ – הרי ששתי דרכים היו לפניה: אם לשבת תחתיה ולצפות לחסדי מדינות אחרות, כי הן תספיקנה לה מזונות וחמרי-עבודה ותעשיה, אף תפתחנה את שעריהן לרווחה בפני הסחורות ופירות-התעשיה, שהיא מוציאה לשוק, זאת אומרת, שכל ימיה תהיינה ידיה אסורות ורגליה כבולות, או שתבחר גם היא ללכת בדרך האימפריאליות, כלומר תשליך על האגרוף יהבה ותצא לכבוש ארצות זרים ולהרחיב את גבולות שלטונה ככל אשר תמצא חרבה לה. וכלום אין אנו יודעים, איזו היא “דרך טובה” משתי הדרכים הללו, שידבק בה האדם, ומכל-שכן בשעה שנדמה לו, שכח אגרופו כבר בשל כל צרכו וכבר יש בו כדי להגות ממסלתו כל אשר יקרב אליו לעמוד בפניו? ומובן מאליו: במדה שגרמניה גדלה וחזקה והרחבת הגבולין והשלטון נעשתה לה “צווי מוחלט” במובן המדיני, בה במדה גדלו וחזקו הקנאה והשנאה בינה ובין המדינות הגדולות האחרות. אם המדינות בכלל “אויבות הן זו לזו בטבען”, מדינות שנעשות באופן מפורש צרות זו לזו עד שהן דוחקות אשה את רגל רעותה – לא כל שכן.

III

המדינה הגרמנית המאוחדה, שיצרו ביסמרק ומלכו ווילהלם הראשון אחרי מלחמת פרוסיה וצרפת, אחרה להוצר. המספרים, המובאים לעיל, מוכיחים שעיקר גידולה של גרמניה החל בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים למאה שעברה, כלומר לאחר שהמדינה כבר הספיקה להתגבר גם על “חבלי הלידה” וגם על יסורי-הגידול הראשונים ולעמוד על רגליה הכן. אבל השעה הזאת כבר היתה מאוחרה במדה מרובה. אגוז קשה מאד ניתן לגרמניה לפצחו: בשעה שהיא אך החלה לעלות במעלות הפוליטיקה העולמית, הרי אנגליה, צרפת וגם רוסיה כבר עמדו על מרומי הבימה ומצודתם של שלשת איתני-העולם הללו כבר היתה פרושה לכל-הפחות על ארבעים אחוזים משטח הישוב כולו. ולא זו בלבד, אלש שלארבעים האחוזים האלה כבר נכנסו המעולות והמשובחות שבארצות, – הארצות, אשר שם הלחם והתירוש, הזהב והכסף, הברזל והנחושת, הפחם והנפט, הצמר והפשתן וכו' וכו'. יתר על כן: אותה שעה כבר היתה אנגליה למושלת-הימים, אשר תחנות-פחמים לה בכל מקום וצי אדיר ונורא לה בל יעברוהו ציי המדינות האחרות. וגרמניה, שעוד לפני ארבעים שנה עמדה מחוץ למחיצת “הפוליטיקה הקולוניאלית” לגמרי, מוכרחה היתה אפוא לרדוף ולהשיג את המדינות האימפריאליות, וביחוד את הגדולה שבהן, את אנגליה, שה“פוליטיקה הקולוניאלית” היא יסוד ושורש גדולתה זה שלש מאות שנה.

השנאה לותה את גרמניה מראשית כניסתה ל“קונצרט” של המדינות האדירות. אך החלו צפרנים לצמוח לה והיא נעצה אותן בגופה של צרפת: גרעה מעליה את אלזס ולותיר, אף הכריחה אותה לשלם לה חמשה מיליארדים “דמי-כפורים”. ביסמרק בשעתו קרא לכבוש את אלזס ולותיר “תקון הגבולים”, אבל צרפת לא יכלה לשכוח את אשר עשתה לה גרמניה ובמשך ארבעים וארבע שנים הגה לבה מחשבות נקם ושלם. כל עליה שעלתה גרמניה היתה לה לצרפת כמחט בבשר החי, וכל אותן השנים היתה צרפת מתפללת, כי יבוא יום וידה תהיה באויבתה להורידה מגדולתה ולהשיב לה את גמולה בראשה. אמנם יש אשר יאמר, שהפוליטיקה סלחנית היא בטבעה ולא מפי רגש הנקמה היא חיה. עד כמה יש מן האמת בהנחה זו לא כאן המקום לברר. אבל העם ודאי נוקם ונוטר הוא ועד העולם לא ישכח את העול, אשר נעשה לו. “זכור את אשר עשה לך עמלק” נאמר לכל העמים ולכל הדורות. ואת העול, אשר עשתה גרמניה לצרפת, זכרה לא רק זו האחרונה בלבד, כי אם גם אירופה כולה. אפילו בגרמניה גופה נמצאו רבים, אשר זכר העול הזה היה להם תמיד לבושת-פנים ולמכשול-לב. מן הריבולוציה הגדולה ואילך חבה מיוחדת נודעת מאת כל אוהבי החופש והקדמה לצרפת, שהיתה הראשונה למתןחופש-הדעות ופריקת עול שעבוד מלכיות, וכל הנוגע בה חשוד למפרע על העריצות ועל הכוונה להחזיר לשעבוד את כחו הראשון. אמנם גרמניה השתדלה מימות מלחמתה האחרונה עם צרפת להשקיט את סערת-רוחה של אויבתה זו, בכל אופן זהירה היתה שלא להוסיף שמן על אש השנאה, הכבושה בלבה של שכנתה הגדולה. אבל צרפת לא נתפייסה לגרמניה ועברתה נשארה שמורה בלבה כשהיתה.

ואמנם העברה הזאת היתה אבן-הנגף הגדולה, אשר הונחה ראשונה על דרכה של גרמניה, על-ידי הברית, שכרתו צרפת ואנגליה לרגלי “ענין מארוקו”, – אחת היא אם היתה זאת ברית מפורשת, הכתובה שחור על-גבי לבן, או רק ברית ש“לבא לפומא לא גלי”, – נזרע הזרע ההוא, שאחרי עבור עשר שנים עשה “פרי-הלולים” את מלחמת-העולם של עכשיו. מדה משובחה, במובן הפוליטי, ירשה אנגליה מרומי אמה. על גדות הטמזה יודעים לא פחות מאשר ידעו לפנים על גדות הטיברוס לכבוש, כשהשעה צריכה לכך, כעס וחימה למראית-עין, לטמון במעמקי-הלב את “תכלית המכוון” ולחכות לגלגולי-מאורעות, שאפשר וראוי יהיה להשתמש בהם. גם בלונדון, כברומי לפנים, אין דוחקים את השעה ואין הידים נרפות אפילו מפני “נסיון שלא הצליח”. ואם הקאטונים הלונדונים אינם רגילים לסיים את נאומיהם דווקא ב“צטרום צנזאו מפורש, הרי הכל יודעים וזוכרים אותו ומכוונים את לבם אליו. מ”צטרום צנזאו" שלה לא זזה אנגליה בנוגע לצרפת של ראשית המאה התשע-עשרה; אותו זכרה גם בנוגע לגרמניה של ראשית המאה העשרים. תאמרו: אין זו מדה מוסרית נאה. לו יהי כדבריכם. אבל זכות גדולה יש לה: מדה “אנושית גמורה” היא – “ריין מענשליך” – ולגבי פןליטיקה אין מדה נאה וטובה הימנה. וכבר למד שפינוזה, ש“החרות או תוקף-הנפש צדקה היא לפרט, ואלו צדקת המדינה היא – בטחון שלומה”. ⁷ וכשראתה אנגליה את גרמניה והנה היא רודפה להשיג אותה במסחר ובתעשיה, מתאמצת להקנות לעצמה עמדה תקיפה גם מחוץ לאירופה והיא מרבה את מושבותיה, בונה מסביב לה חומה בצורה של צבאות, שכמוהם לא היו לכח ועוז וזיון, קיסרה מכריז, ש“תוחלתה של גרמניה על המים”, והעם נשמע לכרוז זה וחוגר את כל כחו וממהר למלא את חסרונו – מוציא מאות מיליונים לבנין צי אדיר, – כשראתה אנגליה את כל זאת הבינה, שלא ירבו הימים וגרמניה תתבע מאתה, – ותביעה זו כבר התחילה להיות נשמעת, – את חלקה בשלטון. וכלום יכולה מדינה כאנגליה, שזה שלש מאות שנה היא בונה את בנין שלטונה וכבר הגיעה למדרגה של “מלכות-בכיפה”, כלום יכולה מדינה כזו לוותר על “חזקתה” ולחלק משלטונה לאחרים? עוד לפני שלשים וחמש שנים למדו שנים מגדולי אנגליה, ⁸ שלעתיד יצטרפו רק שלשה ענקים – אנגליה, אמריקה ורוסיה, – להיות שותפים בשלטון-העולם. גרמניה וצרפת נועדו, לפי תורה זו, להשאר ננסים לגבי הענקים האלה. וכדי לכלוא את הרוח של הננס הראשון, המבקש לצאת מגדרו ולהעשות ענק גם הוא, בחרה אנגליה לבוא בברית עם הננס השני, עם צרפת. את צרפת עצמה אין אנגליה צריכה לירוא, כי על-כן צרפת נעשתה עקרה, עמדה מלדת בנים, ואימפריאליות, שאינה נובעת בהכרח טבעי מתוך התפשטות טבעית, סוף-סוף אין בה ממש: תוכה נחר ובשעתה פור תתפורר מאליה. אבל להעשות לה עזר כנגד גרמניה, כשתגיע השעה לפגוע בה, צרפת יכולה: יש לה מחנה יפה המתחנך ברוח שנאה לגרמניה, אף יש לה צי בים התיכון, וכשתפרוץ המלחמה ישמור הוא על הים הזה וציה שלה, של אנגליה, נקי יהיה למים האחרים. זהו מובנו האמתי של ה“הסכם”, אשר קם והיה בין אנגליה וצרפת לרגלי “ענין מארוקו”.

כעבור שלש שנים משכה אנגליה אחריה גם את רוסיה לרגלי הפשרה, אשר נתפשרה עמה בדבר פרס. וכאן אנו מגיעים לפרשה חדשה, שיש לה ערך מיוחד. זה שנים אחדות עומדת העתונות של “מדינות ההסכם”, – וגם העתונות הרוסית בכלל – ומוכיחה “באותות ומופתים”, שגרמניה היא אויבתה הטבעית של רוסיה, שגרמניה רוצה בדלדולה של רוסיה וכו'. מצד ההנחה הכללית, שהמדינות אויבות הן בכלל זו לזו, ודאי יש אמת בדבר שגרמניה אויבת את רוסיה. אבל גם אנגליה נוח לה סוף סוף, שיהיו רק שני שליטים בעולם, היא ואמריקה בת-גזעה ודמה, משתשתתף גם רוסיה בשלטון-העולם. ואמנם יש רגלים לדבר, שהקבינט הס"ט-דזמסי מלא תפקיד מיוחד, – בכל אופן לא של מתווך ומשכין-שלום, – בשעה שראה לפני חמש-עשרה שנה את יאפוניה מכינה את עצמה להלחם ברוסיה ולהרחיקה מן הים הגדול. אבל כל האומר, שרק גרמניה היא אויבתה הטבעית של רוסיה וכי דוקא היא רוצה בדלדולה של רוסיה, אינו אלא או טועה או מטעה. אדרבה, דלדולה של רוסיה דלדול הוא גם לגרמניה, משום שלזו האחרונה יש עניני-מסחר ותעשיה עצומים ברוסיה. אם עד שנות השבעים למאה שעברה היתה אנגליה השלטת בשווקי רוסיה הפנימיים, הרי מכאן ואילך, וביחוד מסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים, היתה ידה של גרמניה על העליונה בשווקים האלה. הנה כן, בשנת 1865 עלו מן האכספורט הרוסי בחלקה של אנגליה 37% ובחלקה של גרמניה רק 16%, ואלו בשנת 1912 כבר עלו בחלקה של גרמניה ערך 30% ובחלקה של אנגליה – רק 21,5%. ועוד הרבה יותר גדלו עניניה המסחריים של גרמניה ברוסיה בנוגע לאימפורט. בשנת 1912 עלו מן האימפורט הרוסי בחלקה של גרמניה 45,4% ובשנת 1913 – יותר מן 52%, ואלו בחלקה של אנגליה עלו בשנת 1912 רק 12% ובשנת 1913 – ערך 14%. הכנסת מכונות וחלקי-מכונות מגרמניה לרוסיה גדלה במשך חמש-עשרה שנה (1912–1898) בשעור של 154%, הכנסת מכונות המיוחדות למשק-הכפר, – בשיעור של 200% (בקירוב), של פחמי-אבן – בשיעור של 264%, וכדומה. וכלום שוטה היא גרמניה שתבקש את דלדולה של ארץ, שיש לה בה עניני-מסחר ותעשיה כאלה?

ואולם זה ימים רבים נתרופף יחס “השלום והאמת” שבין רוסיה וגרמניה. עוד מימות “השלום הברליני” יש לה לרוסיה טינא גדולה בלבה על גרמניה: זו האחרונה עמדה לשטן לה ולא נתנה לה ליהנות עד כדי שביעה מנצחונה במלחמת-הבלקנים (1876/77). ובאמת: מאז ועד עתה היו שתי המדינות, אשר הבלקנים גבול להן – אוסטריה וטורקיה – לחיץ מבדיל ומקור-איבה בין רוסיה וגרמניה. פרידריך הֶבֶּל מספר לנו חלום: “בחלומי, ואראה שני אחים, שניהם אצילים איש כאחיו, כח אחד ועוז אחד לאיש ואיש מהם, תואר אחד לשניהם ובכל הולם-לבם יתאוו איש לאחיו, שטן זועם הפריד ביניהם בימי-קדם, איש סגר את דלתו בפני אחיו, אף בריח שם לו”… והנה רוח חדשה עברה עליהם שניהם “יצאו החוצה, הביטו איש אל עיני אחיו תחת שמי-התכלת אשר לה', נרעשים ורוויי-דמעה פתחו את זרועותיהם למען חבק איש את אחיו”… חלק זה מחלומו של הבל נתקיים: אוסטרעה השלימה לגרמניה וברית שלום ומלחמה נכרתה בין שתיהן. – מתוך צפיה לימים יבואו כרתה גרמניה ברית שלום ומלחמה גם עם עותומניה. גדולה ורחבה היא עותומניה (אנו מתכוונים, כמובן, לעותומניה שלפני המלחמה) ועצומים אוצרותיה הטבעיים, אבל אדם אין בה, ⁹ ממון אין לה, כשרון-המעשה והעבודה אין לה, דרכים מתוקנות אין לה, בתי-חרושת אין לה, אוצרותיה הטבעיים עזובים, מסחרה ומערבה שוממים, – כולה שוממה, כמה מרחב יש אפוא במדינה זו לרוח היוצרת ולעבודה החרוצה, כמה שמוש יש כאן לממון הבורא עולמות! ולא עוד, אלא שבהצטרף עותומניה, אוסטריה וגרמניה יחדו, תהיינה מרכזה של אירופה, אשר גם מוצא לו אל מים רבים – מעבר מזה עד תעלת-סואץ, “צומת הגידין” של רוסיה. ובהיות מיצר הדרדנלים בידן תעמודנה כנד בין אנגליה וצרפת ובין רוסיה, כי לא תקרבנה אשה לרעותה כל הימים. זאת תורת “השלום והאחוה” אשר לשלש “מדינות-הברית”.

וברית זו המרה את רוחה של רוסיה עד מאד. רוסיה אמרה תמיד בלבה, כי היא המדינה הסלאבית הגדולה, אשר לה קורא מראש לפרוש את כנפיה על כל יתר העמים והשבטים הסלאבים. עוד לפני ארבעים ושתים שנים כתב דוסטוייבסקי, נביא הרוח הרוסית: “השאלה הסלאבית שאלה רוסית היא וצריכה היא להפתר פתרון אחרון רק על-ידי רוסיה בלבד ועל-פי האידיאה הרוסית. ¹⁰ אחת היא, אם העמים והשבטים הסלאבים עצמם רוצים בפתרון “אחרון” כזה או לא: רוסיה, משעה שנעשתה מדינה אדירה, ראתה בו, “בפתרון הזה”, לא רק רשות, כי אם חובה, חובה לאומית, לעצמה. והפתרון “על-פי האידיאה הרוסית” פירושו: לשפוך את שלטונה של רוסיה לא רק על הבלקנים, כי אם גם על חלקה הגדול של אוסטריה, שעמים ושבטים סלאבים שונים מתרוצצים בקרבה. ואולם אוסטריה לא די שלא יכלה, כמובן, להסכים לכך, כי רוסיה תקיים בה את “חובתה הלאומית”, אלא שהיא גופה ראתה תמיד “חובה מדינית” לעצמה לפרוש את כנפיה על הבלקנים, או לכל-הפחות על רובם הגדול. ומתוך כך היו באמת רוסיה ואוסטריה זה ימים רבים אויבות טבעיות זו לזו, ולא אחת ושתים בקשה רוסיה כבירת-הכחות להתגרות מלחמה באוסטריה רפת-הכחות, – כגון בשעה שזו האחרונה חברה אליה את בוסניה והרצגובינה, – אלא שפעם בפעם הוכרחה לאסוף את ידיה מפני “עצת שלום” של גרמניה, בעלת-בריתה של אוסטריה. – זו ועוד אחרת. רוסיה ראתה את עצמה תמיד כאילו היא יורשתה היחידה והאמתית של מלכות ביצנץ. דוסטוייבסקי היה גם אחד מן הראשונים, שהכריז מפורש: “כן, קרן-הזהב וקושטא – כל זה יהיה שלנו¹¹, וממלחמת-הבלקנים בשנת 1876/77 ואילך לא נמנעה הפוליטיקה הרוסית מלהשתמש בכל מקרה, שבא לידה, כדי להודיע, ש”חשבונה” עם טורקיה עוד טרם נגמר, שהדרדנלים לרוסיה הם ועליהם לא תוותר בשום אופן, שרוסיה עתידה לתלות שלט-גבוריה על ראש סופיה הקדושה“. בכוונה מיוחדה היתה פטרבורג נוהגת לשלוח לקושטא דוקא פרוזבוטות גסי-רוח, כגון איגנטייב וגירס, אשר ידעו רק להרחיב ולהעמיק את תהום-השנאה שבין “השער העליון” ורוסיה. ואם על-פי מקרה נשלח פעם אחת לקושטא איש, אשר בקש לסתום קצת תהום זו – צ’אריקוב –, לא ארכו ימיו שם. לא אחת ושתים היתה מלחמה בין רוסיה וטורקיה קרובה לבוא, – כגון בשנת 1913, בשעה שצבאות רוסיה אשר בקווקז כבר היו מוכנים לעלות ולפשוט על ארמניה, – אלא שגם כאן היתה נתקלת ב”עצת-שלום" של גרמניה, בעלת-בריתה של טורקיה. וכלום לא טבעי הוא הדבר, שאנגליה ידעה להשתמש ברגשות הכעס והאיבה, אשר נשתקעו אחרי כל נסיון שלא הצליח כזה בלבה של רוסיה, כדי למשוך גם אותה אחריה ולהסביר לה, שהדרך מאוסטריה לקושטא פנויה היא, אלא שהדרך לאוסטריה גופה עוברת על-פני גרמניה?

תופסי השלטון באנגליה תכנו כראוי את רוחה ויכלתה של גרמניה והבינו, שכדי לרוצץ את ה“ננס” הזה צריך להקיפו תחלה שונאים מכל עבריו, ורק אז אפשר יהיה לצאת אליו השדה…

ולאחר שהפוליטיקה, – או, ביתר דיוק, הדיפלומטיה, – כבר עשתה את שלה, התחיל משני הצדדים, גם במדינות הברית וגם במדינות-ההסכם, “קדוש-מלחמה”, התחילה אותה הכנת-הלבבות שתעודתה היא – להוציא את השונא מתוך חסותו של הדיין שבלב. צאו ואמרו לאדם: “קום ושחוט, קום והרוג” לא ישמע לכם – הדיין שבלב לא יתן לו להשמע לכם. יש אשר אנו שומעים מפי גאוני-הצבא ומפי תופסי-השלטון: “בלבם וברוחם של הצבא והעם צריך לגדל רק רגש הכרת-החובה; החיל, היוצא למלחמה, והעם, הנותן את כחותיו ואת רכושו למלחמה, אר את חובתם הם עושים”. וטעות גדולה הם טועים, – מדעת או שלא מדעת. אי-אפשר שתהא לאדם חובה כזו לשחוט ולהרוג, להחריב ולהרוס. אדרבה, החובה היא לרפא ולהחיות, לבנות ולקומם. ודוקא מטעם זה מגדלים בלבם וברוחם של החיל והעם לא רגש הכרת-החובה, כי אם רגש אחר לגמרי, יותר תקיף וחזק, אשר לא רק יַרשה, כי אם יכריח לחנק את רגש הכרת-החובה ולהתנשא עליו. הרגש הזה הוא – רגש-השנאה, ולא סתם שנאה, כי אם שנאה, המגעת עד לידי פאתוס, עד לידי קדושה. היושבים ראשונה במדינה, שחייבים הם לספור ולמנות כל תיבה ותיבה, היוצאת מפיהם, יודעים לבחור בתכסיסי-דבור נאים ונוחים לאוזן. “רק חרון-אף וכעס יש בלבנו לאנגליה הקמה עלינו, אבל לא שנאה” – אומר בֶּטְמַן-הוֹלְבֶג, ולויד-דז’ורדז' עונה לעומתו: “אין את לבי לגנות את העם הגרמני. אבל הקראתם את נאומיו של קיסר גרמניה, אשר בהם אתם שומעים את גאות-לבם וצווחת-שכרונם של בריוני-גרמניה?” משמעותם של תכסיסי-הדבור הנאים והנוחים הללו ודומיהם היא, שאין אומרים לאדם מפורש “קום ושחוט, קום והרוג”, אלא אומרים לו: “פקח עיניך וראה: הנה הלה בא עליך להרגך”. ואחרי היושבים ראשונה במדינה באים לגיונות סופרים ועתונאים, פוליטיקאים ודיפלומטים, מנהיגי מפלגות וראשי כתות, חשובים ובלתי-חשובים, וחוזרים על אותם הדברים עצמם במשך ירחים ובכל מיני נוסחאות – בנוסח של הוכחה מתוך אותות ומופתים, בנוסח של זעקת-שבר מתוך אימה ופחד, בנוסח של דבר-שלטון מתוך צווי ואזהרה, והרי כל שלשת המפתחות – הפתוי, ההשפעה והכפיה – העשויים לפתוח את סגור-נפשו של אדם לקראת הרוחות, המבקשות להן משכן בתוכה. ומובן, שאחרית הפתוי, ההשפעה והכפיה הללו היא המסקנא ההגיונית והטבעית: “הבא להרגך – השכם והרגהו”. ובבוקר ארור אחד מקיצים רבבי-רבבות בני-אדם ופוסקים, שרבבי-רבבות בני-אדם אחרים, אשר גם להם זכות חיים וקיום כמותם, חיבים כליה ודמם הותר, – ורבבי-רבבות רובים ובליסטראות ותותחים מתחילים לקיים פסק זה…

מי היה המתחיל במלחמה? ווילהלם הוהנצולרן בברלין, ניקולי רומאנוב בפטרבורג, אדוארד גריי בלונדון או ריימונד פואנקרה בפאריז"? – איש מהם לא היה המתחיל וכולם כאחד היו המתחילים. ולא הם בלבד היו המתחילים, כי אם גם לגיונות שלמים של סופרים ועתונאים, פוליטיקאים ודיפלומטים, מנהיגי-מפלגות וראשי-כתות, חשובים ובלתי-חשובים, במדינות-ההסכם ובמדינות-הברית, – כל אלו, שלא בקשו דרכים להרגיע את הלבבות ולהשקיט את הרוחות, אלא, אדרבה, במשך ירחים ושנים השתמשו בכלי-הזיין היותר מסוכנים שבעולם: בדבור, בעט ובדיו, כדי להגדיל סערת-הלבבות ולהגביר נהמת-הרוחות, כדי לגדל ולטפח רגשות האיבה והמשטמה בלבות בני-עמם – כולם יחד קדשו את המלחמה והיו המתחילים בה.

עכשיו, לאחר שהדם הרב, אשר שופך, הטביע בנחליו את אלו והעלה בראש גליו את אלו, עומדים המנוצחים נרעשים ונדהמים, מהרהרים בתשובה ומתוודים. (המנצח הוא תמיד הצדיק ודרך-תשובה לא יבקש, אף יודע הוא, כי שעיר-החטאת אשר לו ימצא מחוץ לגבולו…) וולטר ראַטנוי, שעוד לפני ימים לא-מרובים דרש, כי גרמניה כולה תלבש מלחמה ותצא השדה, כותב עתה: “העם הגרמני יצא להלחם משום שאמרו לו: בלי מלחמה אי-אפשר. הוא יצא ליהרג, אף הרג את אחרים והחריב את אשר להם משום שאמרו לו: כך צריך להיות. עתה, בשעה שהעם רואה, כי האסון מדביק אותו, הוא פוקח את עיניו ושואל: האומנם היה צורך בזה?”… אבל כלום אין אנו יודעים את מקורם של הרהורי-תשובה וודויים כאלה? המפלה היא מקורם. אלמלי היתה גרמניה המנצחת לא “עיניה היו נפקחות” ולא היא היתה שואלת “האומנם היה צורך בזה?” כל זמן שהיציר כפול-הנשמות, האדם, לא יגיע לידי אחדות הנשמה, לא יחדל להלחם ומדינותיו לא תחדלנה מלהעלות זו את זו לגרדום, ופעם בפעם תפקחנה לשעה עיני המדינה המנוצחת ותשאל: “האומנם היה צורך בזה?”

אבל רק לשעה…

IV

לפי האמת, מדינה כשהיא יוצאת למלחמה, היא עצמה עולה לגרדום, “אבב חוטרא מילי ואבי דרי חושבנא”, ואין אל קנוא ונוקם כאלהי-המלחמה. יפה אומר שטֵינמֶטץ בספרו אין “הפילוסופיה של מלחמה”: “אין לך סגולה ומדה בעם, אם טובה או רעה, אין לך דבר חשוב בדברי-ימיו, אשר לא ישפיע על מהלך מלחמותיו ותוצאותיהן. כל מה שבא עלינו בהוה תוצאה מוכרחת היא של העבר ואנו חייבים לקבלו ולהצדיק עלינו את הדין. הכל נוקם לעצמו והכל גומל טובה לעצמו. במלחמה עומד למשפט כל ערכה של המדינה. ואם כל דיין שבעולם עיניו רואות את הנדון רק מצד אחד, הרי דיין זה – המלחמה – רואה את הנדון מכל צדי-צדדיו. הנצחון והמפלה הם התוצאות המוכרחות של כל דברי ימי העם והמדינה מראשם ועד סופם”.

רעיון המדינה והכרת הכרח מציאותה, כשהם לעצמם, נקלטו באדם כל-כך, עד שאין הוא יכול עוד גם לצייר לעצמו אפשרות הויה וקיום מחוץ למדינה. הוא והמדינה כאילו נעשו אחד. אבל רק “כאילו”. למעלה אמרתי, שהמדינה נוצרת לא רק מתוך שתוף הרצונות של יחידיה, כי אם גם מתוך בטול רצונותיהם לגבה. הנחה זו במקומה עומדת. אבל גם עצם בטולם של מקצת מן הרצונות צפיה מיוחדה יש לו – יצירת אפשרות לקיומם של יתר הרצונות, העיקריים והיסודיים. סוף-סוף האדם תופס רק הויה אחת מוחלטת, שאינה נכנסת לגדר הספק, – זו שלו. כל ההויות האחרות די להן, שתעשינה מאיזה צד צרות להויה המוחלטת היחידה הזאת – וכבר הן “מוטלות בספק”. ובמדה שהן נעשות צרות מפורשות לאותה היחידה המוחלטת, בה במדה נעשית מגומגמת ביותר גם ההודאה בהן. האדם יכול אפוא להודות גם במדינה רק עד כמה שהוא רואה בה מדינה שלו, זאת אומרת: עד כמה שהוא מוצא את ההויה שלו מותנה על-ידה ומתוכה. נפגמת זיקה פנימית זו – פוסקת המדינה להיות שלנו. ואמנם אנו יודעים, שעוד לפני ששים וחמש שנה (1853) כבר נמצא במועצות-הקונסטיטוציה של ארצות-הברית באמריקה מי שהורה: "יכול האזרח להיות נתינה של מפלגה ואינו יכול להיות נתינה של המדינה. וביום-פקודה, כשהמדינה יוצאת למלחמה והיא דורשת מאת קבוציה השונים את הגדול והקשה שבקרבנות, – את קרבן-חייהם, – יש אשר ימצאו הקשרים שבינה ובינם מותרים ומפלתה מוכנה ומזומנה למפרע, ואם מדינה של פרקים היא, היא נפרקת איברים-איברים.

הרומאים בשעת גדולתם ידעו סוד זה, לפיכך היו מעשיהם מכוונים לכך, שרומי תעשה חוט-השדרה של התרבות העולמית וגורלה של התרבות כולה יהיה תלוי בזו של רומי. רומי לא די שגרעין יסודי – רומא מעצם תחלתו – היה בה, אלא שהיא ידעה גם לעשות אותו חוט-השדרה לכל העמים והארצות, שהיו תלויים בה. היא בקשה לא רק לשעבד בכח ידה החזקה את הארצות שכבשה, כי אם גם להזקיקן אליה זיקה פנימית ואורגנית. לפיכך נתנה את לבה לתקון ולהשביח את החיים בכולן. כל מקום אשר דרכה כף-רגלם של הרומאים, שם שפרו והשביחו את החיים. עדים הם שיירי-תרבות הנפלאים, הזרועים בכל רחבי העולם. הפוליטיקה הרומאית, שבקשה להיות פוליטיקה עולמית, בחרה בכלי-זיין היפה לכך: היא נעשתה גם התרבות העולמית. זאת אומרת: הרומאים דאגו לכך, שיהא כל אדם מאזרחיה, מוצא את הויתו שלו חקוקה וטבועה במדינה כולה ומותנה מתוכה, מטעם זה האריכה היא ימים כל-כך, בשעה שהמדינות האחרות, אשר קדמו לה, – ואפילו זו שנבנתה על-ידי אותו “האדם העליון”, שעד עתה אין ההיסטוריה יודעת דוגמתו: מדינתו של אלכסנדר,– קצרות-ימים היו. ואולם סוף-סוף לא עמדה גם רומי בנסיון: התחילה אוכלת ואינה עושה, נוטלת עושר וגדולה לעצמה ומשאירה דלות ושפלות לאחרים – גרעינה היסודי חדל מהיות חוט-השדרה לכל האיברים התלויים בה ובטלה הזיקה הפנימית, שהיתה מחיה ומהווה את המדינה כל הימים. בא יום-פקודה – והגוף הגדול נעשה איברים-איברים…

מנקודה זו מובן, כי מלחמת-העולם קרבה את קצן של טורקיה ואוסטריה. לשתי המדינות האלה נשברו זה כמה “חוטי-השדרה” שלהן. מצד גרעינה יסודי רפויה היתה טורקיה כל ימיה, שהרי מספר הטורקים שבמדינה עולה לכל היותר 25% לגבי כל תושביה. ואולם בשעתה “חוט השדרה” היה לה: היא היתה מעוזו ומשגבו של האישלם, שֶמִן הקדם (אריענט) אמר להבקיע אליו דרך המזרח (אָסט) את חלקה הגדול של אירופה. ואם זה היה “חוט-השדרה” של טורקיה, הרי מכאן נוצר גם “חוט-השדרה” של אוסטריה. “מצבה המדיני של אירופה בראשית המאה החמש-עשרה עשה את אוסטריה לממשות היסטורית. המזרח נשבר תחת עול שעבודו של הקדם. בדרך העולה מקושטא לווינא לא נמצאה אז שום מדינה, שיכלה לעצור את הטורקים במהלכם. מתוך חורבנן של המדינות המזרחיות אשר על גדות הדונוי נתמלאה אוסטריה. משום שלא היתה אז לא בולגריה, לא סרביה, ולא אונגריה, צריכה היתה אוסטריה המקומית להעשות אוסטריה המערבית, שעמדה בפני הזרים. כחותיהם של העמים המזרחיים והמערביים חוברו יחדיו והיו לחטיבה מדינית אחת” ¹². נשבר “חוט-השדרה” של טורקיה, כי חדלה מהיות מקור תרבות ועמוד-התוך לאישלם והקדם כולו, בטלה מאליה גם “ממשותה ההיסטורית” של אוסטריה, במדינה המטולאה מעצם תחלתה, שגרעין יסודי לא היה לה כמעט מעולם וכל עיקרה לא נוצרה אלא לשעתה. זה כמה הוסיפו שתי המדינות האלה, טורקיה ואוסטריה, להתקיים לא בכח “ממשותן ההיסטורית”, שכבר פקעה, כי אם בכח ה“אינרציה ההיסטורית”, אף עמדה להן בקשת “שווי-המשקל” הפוליטי מצד המדינות האדירות באירופה, כי נוספו להן ימים על ימיהן. לא רק השבטים והעמים הסלאבים הקטנים נשמרו לנפשותיהם מאד, לבל תמצא להם רוסיה שלא בטובתם “פתרון אחרון על-פי האידיאה הרוסית”, אף לא גרמניה בעלת בריתן של טורקיה ואוסטריה, לא יכלה להסכים, שרוסיה תקיים בהן את “חובתן הלאומית”. גם אנגליה הודתה בזה בלבה לגרמניה אויבתה. לא רצוי היה גם לה, שרוסיה תירש את אוסטריה ואת טורקיה ואגבן גם את הבלקנים. אבל מכיון שפרצה מלחמת-העולם והפריעה את “שווי-המשקל”, וביחוד משעה שגם רוסיה עצמה נשברה לרסיסים ואין לירוא אותה עוד, כי תאמר להרחיב את גבולותיה, בטלה מאליה משמעותן המדינית והפוליטית של אוסטריה וטורקיה.

ומנקודה זו מוכרח היה ההגיון הבריא לנבא עוד לפני ארבע שנים, תיכף כשפרצה המלחמה, מפלה נוראה גם לרוסיה. אף אמנם נמצאו אז אזנים דקות-השמיעה, – אמת, מספרן היה מעט, – שקלטו מרחוק את הכרוז: “הנה יום-הדין!”, אלא שהיד הגסה, האומרת לשלוט אפילו על הרהורי-הלב, חנקה, או, לכל-הפחות, בקשה לחנק את ההרהור הזה. עכשיו, אחרי אשר המפלה כבר באה אין העין רואה עוד קץ וגבול לשטף גליה וגלגוליהם…

פֶטר הראשון בקש לקרוע למדינתו חלונות לאירופה ולא עלתה בידו: החלונות נשארו אטומים כשהיו. לרוסיה אירע ההיפך הגמור ממה שאירע לרומי בשעתה: מחוצה לה עולם מלא של תרבות וקדמה והיא עצמה – עולם מלא של פראוּת ו“טַטַרשצינה”. דים היו תמיד הרגעים המעטים, המפסיקים, למשל, בין קיברטי לאידטקונן או בין אלכסנדרובה לטורן, כדי לראות, מה בין אירופה – לרוסיה. מימי איבן האיום, וביחוד מימי פֶטר והלאה, גדלה רוסיה שלא כדרך הטבע: מלבר גדל הגוף המדיני הזה במהירות נפלאה, שיש לה רק דוגמאות מעטות בהיסטוריה, ומלגו כמעט שלא גדל כלל ועמד על עמדו. והגידול הנמהר שלא כדרך הטבע נעשה סבה, שהגוף המדיני הגדול הזה נשאר כל ימיו מחוסר צורה – אם נקרא צורה למה שטובע את חותמו על כל חלקי השלם, שצריכים להיות מאוחדים מתוכם. – המדינה יש לה צורך הכרחי (ומכאן השאיפה הטבעית של כל מדינה) לנטוע בלב כל קבוציה זיקה אחת, העושה את כולם גוי אחד. אימתי זיקה זו מצליחה?–אם היא מלאה תוכן ממשי, שהכל ניזונים ממנו ונפעלים על ידו וממילא הכל נמשכים אחריו וקולטים אותו אל תוכם. אבל זיקה מעושה, זיקה שאינה אלא פורמלית בלבד – יותר משהיא משמשת כח מושך היה משמשת כוח דוחה. וזיקה מרכזית וממשית חסרה היתה רוסיה, משום שחסרה היתה תרבות מרכזית ומכרעת, זאת אומרת: תרבות של מפעלים ומעשים ולא רק של דברים וצרופי-מלים. לפיכך לא היה ממש גם בכל הנסיונות שישו קברניטי רוסיה – וביחוד בדורות האחרונים –, כדי לבצר את השלטון המדיני. השלטון והעם והיחוסים הפנימיים שביניהם – בפרובלימה זו מתחלת המדיניות הרוסית ובה היא מסיימת ופתרון אין לה. כל ימיו רדף השלטון אחרי הקבוצים השונים, הזרועים על שטח כביר של יותר מעשרים ושנים מיליון קילומטר מרובעים, – וכל ימיהם ברחו הקבוצים ממנו. אפילו אותו "שלטון הקרקע ", הידוע ומפורסם כל-כך ברוסיה, משמעותו האמתית היא – בריחה והשתמטות משלטון המדינה. והדבר מובן: השלטון תבע ונטל הרבה ולתת לא יכול כלום, משום שהוא גופו לא היה כלום. ובהכרח חדל השלטון מהיות שלטונו במובנו המדיני ונעשה – עריצות, שהכל יראו אותה, הכל שנאו אותה והכל בקשו דרכים להסתר מפניה.

ארצות-הגבולים לא הרגישו מימיהן זיקה פנימית וטבעית למרכז, משום שברובן עלו עליו בערכן ותמיד היתה כל דאגתן – כי לא תמצא אותן ידו הקשה והגסה של המרכז. לקבל טובה והשפעה ממנו לא קוו מימיהן. פנות בודדות של תרבות וחיים מתוקנים היו לא טאמבוב וטולה, לא סימבירסק ויארוסלב, כי אם וויבורג והלסינגפורס, ריגה וליבוי, ווארשה ולודז – כמובן, עד כמה שהצליחו להסתר מפני ידו המחריבה של המרכז… זכטרני: שעות שלימות ישבתי על ספון-האניה וצופה הייתי בחופיה השוממים של הוולגה: הרי מקום ומרחבינ לרבבות ידים עובדות ועמלות – ואדם אין. וכשהיתה האניה מגיעה לישוב והנה מעבר מזה “טֶטיושה הגדולה”: ערמה מזוהמה של בתים, אהלים וצריפים, הדומים כאילו במקרה זרקה אותם כאן יד עיפה, שבקשה להפטר מהם, גדרות פרוצות, חצרות מרופשות ומבואותמטונפים, ועד שאתה עולה אליה, ל“טֶטְיושה הגדולה”, הנשקפת אליך ממרומי-ההר, רגליך טובעות מאה פעמים ואחת בבוץ ובטיט, כי אין דרך ואין כביש, רק מעלות ומורדות בלבד: ומעבר מזה – מושבות אשכנזים: אור, טהרה, בתים המסבירים לך פנים, חצרות נקיות, דרכים מתוקנים, רחובות ומבואות, אשר לא תשבע העין מראות. ומאליה הבהבה שאלה בלבי: כלום אפשר, שזו, טטיושה, תהיה הגברת, והללו, המושבות, תהיינה כפופות לה ומודות בשלטונה? – מרגליות יקרות היו לה לרוסיה בכתרה: קווקז, אוקראינה, חבל-הדון, סיביריה. ובמה נודעה השפעתו של המרכז על ארצות-הגבולים האלה? בקווקז זרע המרכז תמיד שנאה ומשטמה בין הארמנים והטטרים ובין שניהם והגרוזים (רק את הכלל “חלוק ומלוך” למד מאת רומי), וממילא כולם יחד שנאו ושטמו אותו ועליו היתה קללתם, קללת דמם השפוך. על אוקראינה הפקיד המרכז שומרים, ודוקא עזי-נפש וגסי-רוח, שזאת היתה ראשית חובתם לשולחם לעקור ולשרש כל זכר לתרבות אוקראינית וכל הרהור לאומי אוקראיני, עד שאפילו קיוב, צומת-הגידין של אוקראינה, היתה אסורה בדבור אוקראיני. בחבל-הדן (וכלום רק בחבל-הדן בלבד?) השתדל המרכז לקיים כהלכה את תורת-הקפאון, שניתנה לפני אלפים וחמש מאות שנה: “כשהוא (המלך) מדריך את העם, הוא משתדל להדריכו כך, שיהא ממעט ככל האפשר בבקשת דעת וחכמה, משום שהמון-העם כל מה שדעתו קצרה ביותר אף מאווייו ומשאלותיו מעטים ביותר” ¹³. ובנוגע לסיביריה – קראו את עדותם של קורולנקא וצ’חוב ותבינו, מדוע נבא זה האחרון עוד לפני עשרים וחמש שנים, שעתידה מרגלית יקרה זו להעקר מכתרה של רוסיה.

ועמוסה סבל כבד של פוליטיקה מדינית כזו ירדה רוסיה במלחמת-העולם ואירע לה מה שאי-אפשר היה שלא יארע לה. עוד לפני חמשים שנה שם דוסטוייבסקי בפי קארמאזונוב-טורגנב את הדברים הקשים האלה:,אם שם (באירופה) באמת תמוט בבל ומפלתה תהיה גדולה, הנה לנו ברוסיה אין גם דבר, אשר ימוט ויפול. ברוסיה לא אבנים תמוטינה, כי אם הכל ימס והיה לטיט-חוצות… כאן הכל כבר נפסק דינו ונגזרה גזירתו" ¹⁴

וכפי הנראה מצא “הדיין, הרואה את הנדון מכל צדי-צדדיו” – לפי בטויו המוצלח של שטינמטץ – גם את עונה של גרמניה. מהו העון הזה? קשה עד מאד להגדירו. כמדומה, שכל מי שהסתכל בגרמניה בעין לא-משוחדה יעידה, שהגידול המפליא שלה היה בעיקרו גידול מלגו ולא גידול מלבר. אין לך מקצוע אחד במקצעות התרבות, החומרית והרוחנית, שגרמניה לא תפסה בו במשך שני הדורות האחרונים מקום בראש. לא רק העבודה והטכניקה, התעשיה והמסחר הגרמניים, כי אם גם השירה והזמרה, הספרות והפילוסופיה, המדע והמחקר הגרמניים קבעו יסודות בתרבות העולם. הגרעין היסודי של גרמניה אין כמעט בכל יתר מדינות-העולם בריא ומוצק כמותו, שהרי עם-גרמניה “מעור אחד” הוא ברובו הגדול והמכריע. תבוא מלחמת-העולם עצמה ותוכיח, כמה גדולים ונפלאים הם כחותיהם הפנימיים של עם זה ומדינה זו: מדינה בת שמונים מיליון, אשר מוטל עליה לשאת על שכמה גם את בעלות-בריתה המדולדלות “כאשר ישא האומן את היונק”, עמדה במשך ארבע שנים רצופות כעמוד של שיש בפני ברית עמים ומדינות, שיש בה ערך אלף מיליון (מיליארד! ) נפש, ואלמלא נספחה באחרונה על הברית הזאת גם אמריקה בכחותיה החדשים ובממונותיה המרובים, אפשר שלא יד גרמניה היתה על התחתונה. ואם לבו של האדם עוד טרם יבש מלהתגעגע על שירה חדשה ואגדת-פלאים חדשה, מי יודע אם לא אפוס נהדר חדש יספר לדורות יבואו את גבורותיה ונצחונותיה של גרמניה במלחמת-העולם. ואולם הדבר הזה גופו, כי כמעט שתי שלישיות מכל האדם, החי עתה על פני האדמה, יצאו להלחם בעם-גרמניה, ולהצר לו עד רדתו, מוכיח, שאמנם יש בו בעם זה עצמיות מיוחדה, אשר עליה תתך חמתם ושנאתם של הבריות. ואין כונתי לאמר, שהשנאה סימן רע היא לשָנוא ומעידה על מעוט-ערכו לגבי האחרים; פעמים, שסימן רע היא דוקא לשונאים ומעידה עליהם, כי הם לא הגיעו למדרגה גבוהה של עצמיות מקורית כזו, שהגיע אליה השנוא, ולפיכך הוא מעיק עליהם ונראה להם כגוף זר בתוך כפיפתם, הבנויה לפי מדתם ולא לפי מדתו. אבל יהיה איך שיהיה, עצמיתו המקורית המיוחדה של עם-גרמניה שמשה מגניטין למשוך אליו שנאתם וחמתם של מאות מיליונים אדם, ואף לו אירע מה שאי-אפשר היה שלא יארע לו, – אחת היא, אם אותו “הדיין, הרואה את הנדון מכל צדי-צדדיו”, פקד עליו את עון קטנותו או את עון גדלותו…

V

יותר מארבע שנים להטה מדורת-העולם. לסוף שקעה. לאט-לאט תשקענה גם להבותיה האחרונות. – מה הן תוצאותיה הפוליטיות? – משש המדינות הגדולות, אשר היו באירופה ובמזרח הקרוב קודם המלחמה, עלו שתים – אנגליה וצרפת – למדרגה עוד יותר גבוהה (והאחת מהן – אנגליה – עלתה למדרגה כזו, שעד עתה לא זכתה אפילו רומי בשעתה), שתים – טורקיה ואוסטריה – כבר נשברו ונתפוצצו לרסיסים, ושתים הנותרות – רוסיה וגרמניה – מחשבות אף הן להשבר ולהתפוצץ לרסיסים. הנה כן, נתקיים חזון-לבם של נביאי-האימפריאליות: רק שתים-שלש מדינות אדירות – ואנגליה בראשן – תהיינה מעתה השליטות בעולם והן תטבענה עליו את חותמן, אם לשבט או לחסד. “תגזרנה אומר ויקם להן”. ומה היה אלמלי נצחו מדינות-הברית ולא מדינות-ההסכם? – מה שהוא עתה, אלא שאז היו שתים-שלש מדינות אחרות וגרמניה בראשן – השליטות בעולם והן היו טובעות עליו את חותמן, אם לשבט או לחסד. ורשות ניתנה אפוא לשאול: אותם הדברים היפים על תקון העולם ושחרורו, אשר נאמרו ונחזרו ונאמרו משני הצדדים קודם המלחמה וכל ימי המלחמה, למה הם? – הללו לא היו בלתי אם “קידושים” למלחמה, למען יסתום הדיין שבלב את פיו והוא עצמו יתיר את האסור – לרוצץ את גולגלתם של “אורחים לא-קרואים”, האומרים לטבול גם את הפת שלהם בכותח, שהוא,כולו שלנו"….

ועוד שאלה אחת מהבהבת בלב: כל הארצות והמדינות, הקטנות והגדולות, שמעתה הן נתונות בידי שתים-שלש המדינות האדירות, כלום תקבלנה עליהן את הדין וחבוקות-ידים תלכנה לקראת המחכה להן? או שמא אנו עומדים על מפתנה של תקופה חדשה: ארצות ומדינות,שנפרדו אשה מעל אחותה, שוב תבקשנה דרכים להעשות אימפריות גדולות, למען תהיה להן היכולת לעמוד בפני האדירות ולנשל את עולן מעליהן? שמא אנו עומדים עתה, אחרי ששקעה מדורתה של מלחמת-העולם, על גחלים עוממות, שמתוכן תבקענה מדורות חדשות ו“ההיסטוריה תתחיל שוב מבראשית”? היהפוך כושי עורו ואדם נפשו, והחרב והמות יחדלו מהיות לו מקור חיים ועלוי? – – –

“משואות” 1920

הֶחֳרָבוֹת / אלתר דרויאנוב

“…ובהגמר המלחמה יש אשר נראה: פה חוגגים חג הנצחון על האויב, ושם מבכים את החללים, המובלים לקברות”. –

לַאוֹ-עֻזֶה, “על החוק והצדקה”.

“… הוי על המלחמות! צריך לשנוא אותן בכל כח השנאה, החזקה כשמיר”. –

אמיל וורהארן, “צפירות”.

I

יהיה מה שיהיה מקור נטיתו של האדם למלחמה – שכרון המלחמה, כשהוא לעצמו, יש בו במדרגותיו הראשונות יופי מיוחד והוד נורא, מאותו היופי וההוד, שיש בכל פרץ-כח. אבל – רק במדרגותיו הראשונות. המסעות הראשונים של המחנות, כשהכחות, הטמונים בצבורים הגדולים האלה, נחשפים ומתגלים פעם אחת, -מרעידים את הלבבות וסוחפים בזרים יפים את המוני-העם. אחר-כך, כשההמונים מתרגלים לאט-לאט ביופי וההוד הללו, חנם אובד בעיני העם וההתלהבות שוקעת וגוֹועת. ונזכר אנכי בשיחה, שהיתה לי לפני שנתיים, בערך, עם אופיצר רוסי, לוחם לבן-שער עם חכם-עינים. זהיר היה איש-שיחתי בדבורו ובכל-זאת לא-יכול לכסות על הספק והעצבת שבלבו. ולבסוף סיים באנחה: "לבי מהסס, למלחמה אבד חנה התיאטרלי "…

מלחמה, הנמשכת והולכת ימים רבים, חדלה מהיות מלחמה במובנה העצמי והיא נעשית קטל והרג, שאמנם עלולים הם, כמובן, לכלות ולאבד, לשחת ולהחריב בכח הכמות, אבל ברובם אינם מבליטים עוד שום אכויות חדשות לא במנצחים ולא במנוצחים.

מנקודה זו רשאים אנחנו לאמר, שמלחמת-העולם חדלה מהיות מלחמה במובנה העצמי: במזרח – אחרי נצחון הגרמנים בגליציה ובפולניה, במערב – אחרי מפלתם הראשונה של הגרמנים על גדות מארנה. כל מה שהיה בשני הצדדים מן החוסן, המאמץ והאֶרְאֶלות, הטמונים בעמקי הנפש והאופי, נבעה ונתגלה במלואו עד הרגעים האלה, שהם רגעי-הנובה העליונים במלחמה זו; מכאן ואילך אין עוד גדלות חדשה; יש רק כמות ולא איכות. לכל היותר – יש רק “בחינה” למדת תקפם ובריאותם של העצבים. ותמיהני, אם בכל ימי-המלחמה היתה שעה יותר ראויה לשלום מזו האמורה. אבל מה נעשה וכבר נגזרה גזירה על כל מי שטעם מכוס-השכרון, שלא יניחנה מידו עד אם ישנה וישלש וישתכר – “ויהא מתלכלך בטיט ומוטל באשפה”…

בין כך ובין כך, עכשיו אנו עומדים בסופה של המלחמה וכבר ניתנה רשות לעין להסתכל, -איני אומר: לראות, -בנזקין, אשר גרמה לעולם. בשעה זו שאנו קיימים בה היום, כבר נעשה קשה מאד להבדיל בין נזקי-המלחמה לנזקי-הריבולוציה, אחרי שהמלחמה והריבולוציה נסתבכו זו בזו ונערמו יחדו. בכל-זאת ננסה להבדיל, עד כמה שאפשר, בין אלו לאלו ולעמוד על נזקי-המלחמה בלבד. גלגלה של הריבולוציה הגיע דוקא עתה למרום מהירותו והעין אינה מספקת לרדוף אחריו ולהשיגו. לא כן גלגלה של המלחמה. הוא גמר כבר את מהלך-סבובו, עוד מעט ויעמוד. וכבר ניתנה הרשות להסתכל בחרבות, אשר זרע על דרכו זה ארבע שנים ויותר. –

II

לא רק עתה, כלומר כל-זמן שלא פסקו עדיין חבלי-המלחמה האחרונים, כי אם גם לאחר שתשקוט הארץ לגמרי, והאנשים והמוסדות הממונים על זה יוציאו את החומר הסטטיסטי, אשר נאסף בידם, ויעבדו ויסכמו אותו כל-צרכו, -גם אז אי-אפשר יהיה לברר בדיוק, בכמה קרבנות-אדם עלתה מלחמה נוראה זו להאנושות. אפילו ממשלות נאורות, המכירות את ערכם המיוחד של מספרים ומדקדקות בסטטיסטיקה, -אפילו הן אינן מספיקות לאסוף מספרים מדוייקים בדבר חללי-מלחמה ופצועי-מלחמה. בשעה ובמקום שחרמש-המות כוסח בהנף אחד שורות-שורות, שם תתבלע חכמתו של הסופר והמונה. בשעה ובמקום, שיש צורך והכרח למהר ולסתום גולל אחד על מאות פגרים, -הסטטיסטיקה נעשית פסחית בשתי רגליה. ואם כך עולה לממשלות ומחנות, המדקדקות בסטטיסטיקה, ממשלות ומחנות המזלזלות בה בכלל, לא כל-שכן. זו ועוד אחרת: מי יודע, כמה רשימות וארכיונים אובדים ונפסדים בשעת נסיגות חטופות, כשאין יכולת להציל אפילו צרכי חייה וקיומה של המחנה, קל-וחומר ניירותיה וכתביה. ומי יודע, בכמה חבילות של כתבים וארכיונים שלמים פגעה מדת-דינה של המחנה “הריבולוציונית” הרוסית, ששכרון-פראותה ואכזריות-טמטומה הוליכו אותה רק בדרך אחד – לבלע ולהשחית, לשרוף ולאבד את כל הבא לידה.

ובכן, מספרים מדוייקים עדיין אין לנו, ומי יודע אם ימצאו לנו גם לאחר זמן. ובכל זאת אנו יודעים, שמלחמת-העולם, שגייסה משלשים וחמשה ועד ארבעים מיליון נפש, נעשתה גם מטבח למיליונים, לא בדרך הפרזה, כי-אם למיליוני נפשות ממש. – בסוף יאנואר לשנה זו נתפרסמו בה“נוב. זיזן” הפטרברגית ידיעות רשמיות (על-פי הרצאתו של הקומיסאר לעניני-הצבא בממשלת הבולשביקים), כי במחנה הרוסית נפלו במשך שנת 1917 – 1914 לכל- הפחות מיליון חללים (חוץ מארבעה מיליונים פצועים וחולים) ¹, ואין ספק, שהמספרים הרשמיים האלה פחותים הם מן המספרים האמתיים, משום שמן הארכיונים של המחנה הרוסית ודאי אבדו, כאמור, הרבה רשימות של חולים ופצועים. אם נעמיד את מספר החללים במחנה הרוסית על מיליון אחד ומאתים אלף נפש כמדומה שלא נתפוס מספר מרובה יותר מדי. – בנוגע למחנה הגרמנית גם-כן יש לנו מספרים, שבמדה ידועה אפשר לסמוך עליהם: “עד סוף אוקטובר 1918, -כך מודיעה טלגרמה רשמית גרמנית, -נפלו חללים במחנה הגרמנית 1,580,000 נפש. אבדו 260,000 איש. במספר הפצועים והחולים נרשמו ארבעה מיליונים, ואולם את מספרם המדוייק של הפצועים והחולים קשה לקבוע בדיוק, משום שיש חיילים שנרשמו במספר הפצועים והחולים פעמים אחדות, -אלה המה שאחרי אשר נרפאו מפצעיהם ומחלותיהם חזרו אל המחנה ושוב נפצעו או חלו. ²” – אף בנוגע למחנה הצרפתית יש לנו מספרים, הראויים לתשומת-לב: “לפי הידיעות של טאַרְדְיֶה עלתה המלחמה לצרפת ב- 1,800,000 חללים” ³. ואף אם נאמר, שבמספרים על חללי המחנות של גרמניה וצרפת יש הפרזה ידועה, מכל מקום אין כל ספק, שרק לשלש המחנות היותר גדולות עלתה המלחמה לכל הפחות בארבעה מיליונים חללים. – חוץ משלש אלו נטלו חלק במלחמה עוד אחת-עשרה מחנות: של אוסטריה-אונגריה, איטליה, אנגליה, אמריקה, בלגיה, בולגריה, טורקיה, יון, יאפוניה, סרביה-מונטינגרו ורומניה. ידיעות פחות או יותר מאומתות בדבר מספר חלליהן של המחנות הללו אין לנו. אבל אם נשער, שבכולן נפלו חללים כשני מיליונים, כלומר כמחצית ממספר החללים, אשר נפלו בשלש המחנות הראשיות ודאי לא נגדיש את המדה. זאת אומרת: ארבע השנים של מלחמה זו אכלו קרבנות-אדם לכל הפחות כפלים – ואולי עוד הרבה יותר, -ממה שאכלו ששים שנות מלחמה באירופה כולה מן המלחמות הראשונות של נפוליאון ועד סוף המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה ⁴ – ששה מיליונים נפש! –

אבל אל נא נרמה את עצמנו: חללי-מלחמה הם לא רק אלה שמתו והאדמה כבר כסתה עליהם. אם ששה מיליונים המיתה המלחמה ואינם עוד בעולם, מי יודע אם לא לכל-הפחות כמספר הזה הוא מספר החללים ההם, שאמנם עדיין ישנם בעולם, אבל חייהם אינם חיים, -הקטעים והגדמים, הסומים והשחופים וכו', -הנושאים איש-איש את צלבו עליו ומחכים למות, כי יגאלם מנטל-חייהם? –

והיה, כי ישאלוכם בניכם מחר, לאמר: במה עלתה לכם ולאחיכם המלחמה הגדולה הזאת, אשר קדשתם עליכם ועל אחיכם? ואמרתם אליהם: בשנים-עשר מיליון קרבנות-אדם עלתה לנו ולאחינו המלחמה הזאת! ⁵.

החוקרים אנשי-המדע, העתידים לחשב אחד-אחד את כל חשבונותיה של המלחמה, ייחדו פרק גדול לחשבון נזקי-הממונות והרכוש, אשר גרמה לעולם, ואם מישרים ישפטו ולא יעלימו עין מן האמת הפשוטה והברורה, גדולה וקשה תהיה החובה, אשר ילמדו על קטלנית זוללה זו, שהרחיבה כשאול פיה ובלעה לא רק נפשות-אדם למיליונים, כי-אם גם רכוש וערכי-ממונות למיליארדים. ואף עליהם היא עתידה ליתן את הדין. – נזכר אנכי בתלי-החרבות ועיי-המפלות, אשר ראו עיני בגליציה, בבוקובינה ובפולין מהלך פרסאות ומילים; נזכר אנכי בזקן השחוח, שפגשתי יום אחד לפנות ערב בין חרבות ליפסק (עיירה בגליציה המזרחית), על שכמו תרמיל תפוחי-אדמה והוא פוסע והולך ועיניו העגומות תועות ומבקשות בין שורות החורבות את הבית, -כמט היחידי, -אשר נשאר לפליטה מכל העיירה ואשר שם מחכים לו אשתו וילדיו הרעבים;נזכר אנכי במאות השלדים המגורמים של חורבות הוסיאטין, שנדמו כאילו הציגום במקום הזה בכונה תחילה, לשם אזהרה, לאמר: הביטו וראו, למה מסוגלת אותה החיה, הקרואה אדם, בשעה שמתירים את רסנה, - ולבי אומר לי, כי אין שום כפרה למחריבי-החיים, אשר הרסו ולא חמלו את כל הקנים השלוים האלה, שבנו דורות שלמים של יוצרי-חיים; לבי אומר לי שכל המאבד קנין ורכוש, שיש לבני-אדם צורך בו והנאה ממנו, ואפילו אם הוא “בעליו”, הוא גוזל את האנושות כולה וממשפטה לא ינקה.

ואולם סוף-סוף חשבונות של אבוד-ממונות, ואפילו של מיליארדי-מיליארדים, מה ערך יש להם לגבי החשבון הקצר של אבוד שנים-עשר מליון נפשות אדם! -ואל נא נשכח גם את הדבר הזה, שאם לא כל חללי-מלחמה (אני חוזר ומטעים, שאין אני מבדיל בין חללים ממש לפצועים פצעים קשים), הרי לכל-הפחות רובם המכריע הם דוקא מבין הכחות המעולים והרעננים של העמים הנלחמים, מבין הגידולים הנבחרים, שעליהם משליך העם את כל יהבו גם בשעת שלום. הזקנים והחלשים שבדור נקיים הם לביתם על-פי דין ובכלל אינם יוצאים למלחמה. אף האיש הירא ורך-הלבב, זאת אומרת: שערכו בחיים לא רב הוא, מבקש – ועל-פי רוב הוא גם מוצא לו, כדין או שלא כדין, -דרכים ואמתלות שונות לשוב לביתו: למלחמה יוצא רק מבחר כחות העם. רצונכם שתראו עם בתפארת בחוריו והדר כחותיו – אל תראוהו לא בזורעיו וקוצריו: גם זקנים זורעים וקוצרים, לא בעובדיו ופועליו: גם בבתי-החרושת והעבודה מצויים חלשים ורפי-כח, אף לא בתלמידי-חכמיו: לבני הפנים ודלי-השרירים; מצויים אצל התורה בכל אופן לא פחות מחכלילי-הלחיים ואמיצי-השרירים; צאו וראו אותו בחיילותיו: שם עיני נוער מבריקות, שם שרירים מוצקים, שם כתפים רחבות, -שם גבורי העם. ובמלחמה גופה – כל מה שהחיל גדול בשנים מרוחק הוא ביותר מעצם הקרב: מזמינים לו עבודה אחרת, הראויה לו ואשר סכנתה מועטת; כל מי שהוא פחדן ומוג-לב אף הוא מתרחק ממקום הסכנה: הרבה ועדים, הרבה לשכות-סופרים, הרבה בתי-חולים יש לו למוג-הלב להסתר בהם מכדורו של האויב. החרוצים ואמיצי-הלב, הערים והמזורזים הם הראשונים לכל מקום-סכנה ולכל עבודה קשה, והם גם הנפגעים והמתים ראשונה: או שהכדור פוגע בהם או שהעבודה המרובה מכריעה אותם. צדקה אפוא הנחתנו, שרובם המכריע של חללי מלחמה הם מ“סתלם ושמנם” של העמים הנלחמים, ודוקא הכחות הפחותים במעלה הם הזוכים לשוב לביתם בשלום.

להלן נשוב עוד לעיין בערכה המיוחד של “ברירה טבעית” מהופכת זו. כאן אני רוצה להעיר דרך אגב רק על הדבר, שאפילו עינו המשוחדה של שטינמטץ, שהמלחמה היא לו מלח-החיים אינה סמויה מלראות אותו: “נזקיהם של העמים המנוצחים, -כותב מחבר זה. – מרובים בכלל מאלו של העמים המנצחים. הרי שאצלם גדול יותר גם מספר החללים מקרב הכחות המעולים, מה שעלול לגרום להם רעה מיוחדת, משום דוקא בימי מפלתם הם זקוקים ביותר כחות נבחרים ולאנשים בעלי כשרונות ואומץ-רוח”. –

III

לא רק גיא-הרגה היא המלחמה, כי-אם גם עמק עכור, המגדל ומפרה כל מיני מחלות ו“מרעין בישין”, וממנו, מעמק עכור זה, המחלות יוצאות ומתפשטות לעיר ולכפר. ומכאן, שבאמת אין שום יכולת כלל לשער, ואפילו רק בקירוב, את מספר חלליה של המלחמה, משום שאין שום יכולת להגביל לא רק את תחומי-המקום ולא את תחומי-הזמן, שלשם מגיע ארסה הנורא.

די לנו, אם לדוגמא נעמוד רק על שתים-שלש מן המחלות הקשות, שכל מלחמה, -וביחוד זו של עכשיו, -מרבה בעולם.

אם יש מחלה הראויה לכך, שעליה יתיחד שמו של מלאך-המות, השחפת היא זו. היא נעצה את צפרניה החדות בגופה המפרפר של האנושות, ויש מקומות וגם ארצות שלימות, שאחד מארבעה מן המתים שם מת מן השחפת. המדע חוגר את כל כחו, מבקש תריס בפני פורענות זו – ואין. ומכיון שמלחמה באה לעולם, הרי השחפת נעשית לא רק מחלה מהלכת, כי אם מגפה ממש. הנה כן, למשל, בועידה הפירוגובית, שהיתה במסוקבה באפריל 1917, אמר הדר' ז. פ. סולוביוב כדברים האלה: “מספר החיילים, שהשחפת פגעה בהם בהיותם במחנה, גדול כל-כך, עד שיש אשר מחשבה עולה בלבך מאליה, שמא יש לה למלחמה כח מיוחד להביא שחפת לעולם… ביחוד רבה השחפת בקרב החיילים שלנו, הנמצאים בשבי. בשיירות החיילים, השבים מארצות שבים, מגיע מספר השחופים עד כדי 30% ⁶!”… זכרו נא, כמה שלוחים יש לה לשחפת במלחמה: התאמצות קיצונית של כחות הגוף והנפש, הסתפקות נפרזה במאכל ובמשתה לעתות בצרה, כלומר דוקא ברגעי ההתאמצות המיוחדה, כשהגוף והנפש מוציאים הרבה מאד ודין הוא שגם יכניסו הרבה יותר מכפי הרגיל, -ודוקא בשעות רעות כאלה יש אשר ההסתפקות המוכרחת מגיעה עד לידי רעבון וצמאון ממש, הנמשכים והולכים לפעמים כמה ימים רצופים; אויר מגובש ומפוטם אבק-דרכים ואבק-שריפה, מטר סוחף ודלף טורד, חורב ביום, טחב וקרח בלילה, שסופם הצטננות ודלקות; הוסיפו לזה את ה“שליח המיוחד”, שיש לשחפת במלחמה של עכשיו, את “האדים החונקים”, שגם אותם צרף האדם מעתה לחרב ולאש, כדי לשלוח את כל מגפותיו ללב חברו, -ובעיניכם לא יפלא כלל, ש“יש לה למלחמה כח מיוחד להביא שחפת לעולם”, אי-אפשר, שלא יהיה לה “כח מיוחד” זה.

ולא רק בשדות-המלחמה עצמם, כי אם גם ב“ערפה” של המלחמה שולט “כח מיוחד” זה. ולא רק משום שרוב השחופים, שזכות שחפתם פוטרתם מן המלחמה, שבים לבתיהם ושם הם חולקים ממחלתם לאחרים, הבאים עמהם במגע ומשא, אלא גם מפני טעמים אחרים. בימי-מלחמה שוררת הסתפקות נפרזה מוכרחת בכל רחבי המדינה הנלחמת, -הסתפקות, שכאן, ב“עורף”, יש שהיא מגיעה עד לידי רעבון-תדיר. ידיהם של העובדים החרוצים לא דגן הן זורעות ולא בר הן קוצרות – הרס וחורבן הן זורעות, כליה ואבדון הן קוצרות. השדות אינם נזרעים, הגנים אינם נפקדים, -הפקר הם לשמיר ולשית; התבואה וכל יתר מיני המזון פוחתים והולכים מיום ליום, ומן המעט, אשר ימצאו הזקנים והילדים, והנשים והחלשים, הנקיים לביתם, תורמת המחנה חלק גדול לעצמה, ונמצא העורף כולו מסתפק במועט מן המועט, כלומר – הוא רעב. תבוא מלחמת-העולם ותוכיח: ברי הדבר, שעל הסעודה, אשר לא אחת ולא שתים ידע אותה כמעט איש-איש מאתנו בימי המלחמה, -סעודה שיש בה רבע הליטרה “חרוסת” זכר ללחם, שתים-שלש עצמות זכר לבשר ודגים ושנים-שלשה תפוחי-אדמה זכר לירקות ולֶפת, - לא הסועד חייב לברך אלא – מלאך-המות. ואל נא נשכח, שגם בעורף גדולה התאמצות הכחות בימי-מלחמה הרבה יותר מכפי הרגיל. ויפה אמר שטינמטץ: “דומני, שבמובן ידוע גדולים וקשים יסורי-הנפש של הנקיים לביתם הרבה יותר מאלו של העומדים במלחמה. האחרונים ברובם הגדול צעירים הם, אינם מלומדים בדאגות, אף טרודים הם הרבה ואין לבם פנוי להרהורים ומחשבות. חוץ מזה, עליהם משפיעה לטובה הנאת החיים החדשים וחדות הנצחונות והכבושים. מה-שאין-כן אלו היושבים בבתיהם וכל היום הם מהרהרים בגורל בניהם, בעליהם וקרוביהם, -הם אין להם שום הנאה, המפכחת את צערם”. בכל אופן, הדבר ברור, שגם פה, בעורף, הגוף והנפש מוציאים הרבה יותר מכפי הרגיל ומכניסים הרבה פחות מכפי הרגיל. ואין כל פלא, שהעורף עצמו נעשה קרקע יפה לשחפת (וכמובן גם לחיים קשים אחרים) ואינו זקוק כלל לבצילים משדה-המלחמה, כי יבואו ויפרו אותו.

המחלה הנוראה השניה, שהמלחמה מרבה ומגדלת אותה באופן מבהיל היא מחלת-הזימה. “רווק הדר בכרך ואינו חוטא” בלתי-מצוי הוא כל כך, עד שאפילו “הקדוש-ברוך-הוא מכריז עליו בכל יום”. כל מקום שיש צבורים גדולים של רווקים, שם הזימה פורחת ומשם הרקב יוצא לגופו ודמו של האדם. ואם סתם רווקים כך, רווקים שהרצועות הותרו מעל תאוותיהם למפרע, לא כל-שכן. אם בימי-השלום הסטודנטים, שבכל אופן אינם אלא “כמות בטילה” לגבי יתר תושבי-המדינה, הם הראשונים למחלות-הזימה ⁷, הרי בימי-מלחמה הצבא, שמספרו עולה לרבבי-רבבות, הוא הנעשה ראשון. בימי-שלום רוב החייים אינם מפקירים את עצמם לזנות-חוצות, אלא הם מצויים אצל אהובותיהם – אמות, טבחות, פועלות בבתי-חרושת וכדומה, - ועמהן הם חיים מעין חיי-נשואים וממילא הם משתמרים על-פי-רוב מן המחלה. בימי מלחמה מחנות של זונות -חולות, מנוגעות – מלוות את מחנות-הצבא. אין שמירה, אין זהירות, אין בושה וכלימה – הותרה הרצועה והכל שותים מתוך קלחת-הרקב הרותחת… הנה כן, למשל, באוקטובר 1870, כלומר בימים הראשונים למלחמת פרוסיה וצרפת, עלה מספר הוונראים במחנה הפרוסית 10,2 לכל אלף איש, באפריל 1871 - 41,8 לכל אלף ובמאי 1871 – 77,8 לכל אלף! ⁸. בנוגע למלחמה של עכשיו יש לנו עדותו של הד"ר פטרוב, אחד הצירים בועידה הפירוגובית, הנזכרת לעיל: "ארבע זונות הכניסו ביום אחד מאה ועשרים אורחים “. ולא נתקררה דעתו של אותו ד”ר עד שהציע – להגביל את מספר “שעות-העבודה” גם לזונות ⁹…

והנה עוד עדיות אחדות. הפרופ. א. נ. סאַווין מספר על החולים במחלות חריפות מתדבקות, ששבו מן המלחמה במשך עשרה חדשים (אוקטובר 1914 – יולי 1915) ועברו דרך בית-החולים במוסקבה, שהוא, סאווין, עובד בו: מספר החולים בכלל היה 5047, מהם וונראים – 1845, כלומר: 36%. יתר על-כן: בששת החדשים הראשונים היה מספר החולים בכלל 3502, ומהם וונראים – 1770 כלומר 50%! – במשך ארבעת החדשים האחרונים הובאו רק 76 וונראים (לגבי 1545 חולים בכלל). המחבר מבאר את הדבר ואומר: “ירחי התנפלותנו הראשונים על גליציה נתנו לנו כמות מרובה של חולי-הזימה. לפעמים היו הרכבות מלאות רק חולים מסוג זה. אחר-כך חדלו מלהחזיר חולים כאלה לפנים המדינה והתחילו מעכבים אותם במקומות הסמוכים לשדות-המלחמה”. ועוד על דבר אחד צריך להעיר: ממספר הוונראים האמור (1846) היו 1761 (95%), שמחלתם היתה חדשה וחריפה, זה מקרוב, בשדה-המלחמה, “זכו” בה, ורק 85 חולים שכבר נזדקנו במחלתם ¹⁰…

הד“ר סולוביוב, הנזכר לעיל, מספר (“ווראטש. גאז.”, שם): מחנה כבד של וונראים שבו אלינו מן המלחמה. עד אמצע שנת 1915 אמדו את מספרם בשלשים אלף איש”. והרי שמענו מפי הפרופ' סאווין, שעוד בירחים הראשונים לשנת 1915, כשראו ששטף נורא של רְקַב-הסיפיליס ויתר מחלות-הזימה, בוקע ועולה מתוך המחנה, חדלו מלהחזיר את החולים מסוג זה לפנים-המדינה: נמצא, ששלשים האלף, שעליהם מדבר הד"ר סולוביוב, אינם אלא חלק מן “המחנה הכבד של וונראים”, העולה משדה-המלחמה…

ועל האסון הנורא והאיום, הצפוי לעולם מן “המחנה הכבד” הזה, כותב מומחה אחר, הד"ר מ. מ. בְּרֶמֶנֶר: "יודע אתה בלבך, -אמרו לי אופיצרים וחיילים, -שאם גם תנצל מכדורו של האויב ותשוב לביתך, סופך שתרקיב מן הסיפיליס… וכל החולים הללו אינם מזירים את עצמם מחיי-האישות, והרי הם מטילים את הזוהמא באלפי אנשים אחרים. וזוהמת הסיפיליס שוטפת ועוברת על פני הערים והכפרים, הסמוכים למלחמה עולה ומגעת לכל פינות העורף הקרוב והרחוק ושולחת את מימיה העכורים לכל עברי המולדת… סכנה של שטף וונראי במלוא המובן צפויה לכולנו ¹¹…

עד כמה פשה הנגע במחנות של המדינות המרכזיות אין אנו יודעים. על-פי הידיעות המקוטעות, שבאו משם, יש לשער, שבמחנות האלה זריזים השלטונות לשמור ככל האפשר את חיילותיהם, שלא ינוגעו במחלות-הזימה, וגם לרפא את אלה שלא נזהרו וחלו. הד“ר אירווינג מעיד (בספרו הנזכר, עמ' 37), שלפעמים בדקו במקומות אשר לשם נכנסו צבאותיהן של המדינות האמורות, את “כל הנשים, בלי שום יוצאת מן הכלל, הן עניות והן עשירות “, משום חשש, שמא יש בהן חולות ועל ידן ינוגעו החיילים והאופיצרים. ובכל-זאת הנה גם מחבר זה, המשתדל להוכיח ,באותות ובמופתים”, שבדרך כלל החיילים והאופיצרים הגרמנים “ג’נטלמנים וצדיקים גמורים” הם בעניני-אישות, מוכרח להודות, שבגלל המלחמה צפויה סכנת הרקב במדה גדולה גם למדינות המרכזיות, והוא מסכים לדברי הפרופ' פיננר, שאין דרך אחרת בלתי אם לבדוק אחרי תום המלחמה את כל החיילות עד איש אחד(!) ולבלי תת למנוגעים במחלות-הזימה לשוב לבתיהם אלא אם כאן יתרפאו תחילה. כפי הנראה, בטוח היה הד”ר אירווינג, ש”מדינות-הברית" תנצחנה במלחמה ותוכלנה להשיב את חיילותיהן לארצותיהן בשובה ונחת על-פי פרוגרמה קבועה, אשר תערך על-ידי השלטונות בלב מנוחה… ואולי לא למותר יהיה להביא כאן את הדברים, ששמעתי לפני ירחים אחדים מעסקן רוסי. “נקמות אנו עושים בגרמנים ובעלי-בריתם,” – אמר לי האיש במרי-שיחו: -“הם מחזירים לנו רבבות שבויים שחופים, ואנחנו מחזירים להם תמורתם רבבות שבויים וונראים”…

ובמחנות של “מדינות ההסכם” הרעה גדולה, כפי הנראה, עוד הרבה יותר מאשר במחנות של “מדינות הברית”. דבר זה אנו למדים מן המספרים, שיש בידינו על שנות-השלום, אשר קדמו למלחמה. לפי עדותו של הד"ר נ. פורברג (דאס געשלעכטסלעבען אים וועלטקריעגע", מינכן 1918, עמ' 27) עלה מספר הוונראים בשנות 1910–11: בצבאות גרמניה 20 חולים לכל אלף איש, בצבאות צרפת – 26, בצבאות אנגליה – 65 ובצבאות איטליה – 77 לכל אלף. ואם בימי-שלום כך, בימי-המלחמה על אחת כמה וכמה. –

קצרו של דבר: סכנה של שטף וונראי במלוא המובן צפויה לכולנו, שהרי מכל ארבע רוחות העולם באו חיילים למלחמה ולכל ארבע רוחות העולם הם שבים עתה, כשהם נושאים את הארץ ואת הרקב בגופם ובדמם…

וכשם שהמלחמה שולחת רזון בגופו של האדם ומטלת רקב לתוך דמיו, כך היא חובלת גם את נפשו. הנה עדותו של אחד המומחים, הד"ר ווירובוב: "מספר חולי-הנפש, שנתנה לנו המלחמה (הדברים נאמרו באפריל 1917), מגיע בקירוב עד 45,000 איש, ועדיין הם עתידים לבוא משדה-המלחמה במספר-רב ¹². הסבות היותר קרובות, שבגללן נעשית המלחמה מקור למחלות-הרוח, גלויות וידועות: חבלות, המשפיעות על המח ושיטת-העצבים אם בדרך ישרה או בעקיפין, התאמצות הרוח, פחד-פתאום, מחזות מרעישים, המחרידים את הנפש, וכדומה. אבל יש גם סבה אחרת, עמוקה וחשובה הרבה יותר: “הקטטה הפנימית”, אם מותר לאמר כך, שהמלחמה מטלת אל תוך הנפש וגורמת לה כשלון, שלעתים קרובות אין לו תקנה. כל אדם, בדרך כלל, הוא שה בעדר. לא רק דרכיו של העדר דרכיו, כי-אם גם רגשותיו ומחשבותיו של העדר הם רגשותיו ומחשבותיו. כל מה שאיל, ההולך בראש, נמרץ ביותר, העדר כולו נמשך אחריו, וכל מה שההעדר גדול ומוצק ביותר כל אחת מן השיות מזדרזת למהר אחריו. חוש “העדריות”, השוכן בנו, חוש בריא וטבעי הוא ביסודו: אלמלי היה כל אדם נזקק רק להרגשותיו, מחשבותיו ודרכיו שלו, לא היו בעולם לא קבוצים ולא צבורים, לא עמים ולא אומות, אלא רק – “שיות” פזורות בלבד. וכבר אמרו, שהאדם הוא “חיה מדינית” בטבעו. לפיכך, כל זמן שהאדם הפרטי אחד הוא עם עדרו ואין הרהור ומחשבה מיוחדים (“מקוריים”) חוצצים ביניהם, נפשו שלימה ובריאה. אבל יש אשר לסבת-מה יבוא הרגע המסוכן של “אמרה לי הנשמה”, כשהאדם אינו יכול עוד להתיחד עם נשמת העדר והוא מתחיל להתיחד עם הנשמה שלו. אז יהיו מקריו אחד משלשה אלה: אם גדל-כח הוא למעלה מן המצוי, הרי הוא נעשה “האיל”, ההולך בראש העדר כולו, מטה אותו מן הדרך הכבושה הקודמת ומושכו אחריו לדרך חדשה, זו שלו; אם בעל-כח הוא לכל-הפחות עד כדי למצוא בעצמו אחדות נפשית המספקת לו עצמו, הרי הוא נעשה “איל לעצמו” – נוטה מן הדרך הכבושה של העדר והולך לו יחידי בדרכו שלו; ואם אין בו כח לא לכך ולא לכך, מתחלת בתוכו “קטטה פנימית” קשה: נשמת העדר מושכת אותו לכאן, והנשמה שלו מושכת אותו לכאן, ואין שלום ואין מנוחה, משום שאין הכרעה. סופה של “קטטה פנימית” זו – כשלון-הרוח, “מחלת-הנפש”. ואין שום פלא, שבכל נפש עילית, גאונית, יש מקצת מן “השגעון”, כשם שאין פלא. שמתוך שטף דבריו ומעשיו של המטורף ניתזים לפרקים ניצוצות מבריקים של מקוריות “ואמת עליונה”: הגאוניות והשגעון מקור אחד לשניהם – הכרח ההתבדלות מן העדר, אלא שהאופי החזק של הגאון מספיק לו להתיחד עם עצמו ולעמוד על עצמו, והאופי החלש של המטורף אינו מספיק לכך, ונפשו מתקלעת כבתוך כף-הקלע ונקרעת קרעים-קרעים.

וכלום יש מקום המוכן לפורענותה של ה“קטטה הפנימית” יותר משדה-המלחמה? הכל שוחטים, הורגים, שופכים דם נקיים משום – שהכל, העדר כולו, שוחט, הורג ושופך דם נקיים. העצבים נמתחים ו“מתחדדים” עד קצה גבול יכלתם. והנה עוד רגע אחד מחריד, עוד תמונה אחת מבהילה – ומתוך ענן “העדריות” המשכרת מבהירה פתאום ועולה בלבו של האחד, השני, השלישי שאלה פשוטה ותמימה: “למה ועל מה? כלום אין אני וחברי חפצים חיים? מי התיר, מי יש לו הרשות להתיר את דמי ואת דם חברי?…” אם גלגולי המאורעות והסבות כבר הכינו את רוב הלבבות, או לכל-הפחות, חלק חשוב מהם, לידי כך, שאשה של השאלה הזאת תוצת בכולם, הרי נמצאת לה גם תשובה מספקת: “הלאה הרובים והרומחים – וחסל!” (“התוּך המחנה” בלשון בני-אדם, שזה דרכם תמיד לעמוד רק על המסובב ולהניח שֵם רק עליו בלבד, משום שאין עינם חדה לראות גם את הסבה). העדר עוקר את רגליו פעם אחת מן הדרך הקודמת ופונה לדרך אחרת, להרגשות ומחשבות אחרות. אבל כל זמן שהאחד והשני והשלישי אינם אלא יחידים בודדים שעליהם ירדה אשה של השאלה האמורה ורק הם בלבד נכוו בה, -תשובה אין. “איני יכול, אבל מוכרח אנכי שאוכל; איני רוצה, אבל מוכרח אנכי לרצות”. ומתחלת “הקטטה הפנימית” הנוראה, שלפעמים היא מציקה עד מות (תיתי לו לאקדוח, שקרוב ומצוי הוא כל-כך!) ולעתים יותר קרובות עד – כשלון-הרוח, עד מחלת-הנפש. האחד לבו מלא תמיד חשד ועיניו – פחד מסותר: ברי לו, שהכל שומרים את צעדיו ומכל עבר ופינה אורבים לו להפרע ממנו “על חטא שחטא”; השני מחבר כל היום “תכניות ברורות”, כיצד אפשר לסיים את המלחמה כהרף-עין; השלישי כל העולם כולו מאוס עליו ואינו יודע מדוע ולמה; הרביעי… החמישי… הששי…

ונאמנה עלינו עדותו של מומחה. הד"ר א. זלקינד כותב: “לפי ההתאמצות האפקטיבית של המחנה בימינו טבעי הוא הדבר, כי יגדל ויתרבה מספר הצורות המיוחדות של פסיכונֶברוזות חריפות, המותנות על-ידי חבלות של התרגשות… הפסיכונברוזות הללו, ביחוד אלו מהן, שביסודן מונחות חבלות אשר אופי מוסרי להן, מצויות ביותר בקרב חולים, שיש בהם ממדת הגבורה והיצירה. המלחמה בזמן הזה מעידה עדות מפורשת, כמה גדול הוא תפקידו של הגורם הנפשי בנוגע למחלות ורפיונות שונים” ¹³…

יאמרו מה שיאמרו כהני המלחמה ונביאיה: ממדורות הגיהנום שלה מלאכי-חבלה יוצאים להחריב את גופו, להרעיל את דמו ולשחת את נפשו של האדם…

IV

מבשרי השלום הנצחי סומכים על זה, שהמלחמה עתידה לעלות למדרגה קיצונית, עד למעלה מן היכולת, וממילא תהא “מכחישה” את עצמה, כלה ונפסדת מתוכה. את הגורם הראשי לעלית-נפילה זו רואים מבשרי-השלום בבודג’ט של המלחמה, שבדרך גידולו הוא פורץ באמת כל הגדרים ומגיע למדרגה של סכומים אגדיים – עד למעלה מכדי ציורי ההבנה של הדעת הפשוטה. למשל: כשעלה נפוליאון למלוכה נתן את לבו ראשי-כל לתקן את מצבה הפיננסי של צרפת, וכשראה שכבר נמצאים בגנזכי המדינה (בשנת 1801) ממונות עד כדי שלש מאות מיליון פרנקים, מצא את עצמו מזויין בממון כראוי למלחמותיו הגדולות ¹⁴. ואלו על המלחמה של עכשיו כתבה ה“נייע פרייע פרעססע” עוד לפני ששה חדשים, שכבר עלתה בביליון כתרים!…

ואולם חלק גדול מן הבודג’ט, אם לא רובו, אין בו, באמת, משום היזק מוחלט. רוב הממונות, היוצאים לצרכי-מלחמה, אינם יורדים לטמיון ממש, אלא הם עוברים מיד ליד: הללו מוציאים והללו – מכניסים. היזקות מוחלטים הם ההריסות והחורבנות, הבאים לעולם על-ידי המלחמה. כאן אין הפסדו של האחד יוצא בשכרו של השני: הכל מפסידים; כאן אין הרכוש עובר מיד ליד: הוא חדל מהיות לגמרי. “ואבד העמק ונשמד המישור” – זוהי קללת-המלחמה.

וכלום יש אפילו יכולת כל-שהיא לשער, כמה “עמקים” אבדה וכמה “מישורים” השמידה מלחמת-העולם, החובקת בזרועות-ברזלה מרחקים של אלפי מילים וישובים של עשרות מיליונים? בלגיה, צפון-צרפת, מזרח-איטליה, הבלקנים, גליציה, פולניה, ליטא, קווקז ועוד ועוד – “כל מקום אשר היה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית היה”… יובלות-שנים יעברו עד אשר כל הארצות הגדולות והטובות האלה תשובנה ותבנינה, דורות שלמים יצטרכו שוב להוציא את העושר היותר גדול, השמור לאדם בחללו של עולם – את כחם ועוצם-ידם, כדי לחזור ולבנות מחדש את אשר כבר בנו דורי-דורות לפניהם. עכשיו דורש לויד-דג’ורדג', כי גרמניה המנוצחת תוציא עשרות מיליארדים מרקים ותשלח רבבות פועלים לקומם הריסות בלגיה וצרפת. אם יקום ויהיה הדבר הזה תושענה בלגיה וצרפת, אבל לעולם ולאדם כולו הלא אחת היא, אם גרמנים או בלגיים וצרפתים יוציאו סכומי-רכוש וסכומי-כחות עצומים לבטלה – לחזור ולבנות את שכבר היה בנוי ואשר במאמר-פיהם וחריקת-עטם של כהני המות והחורבן נהרס ונחרב. נזכר אנכי בבתים היתומים, עִוְרֵי-החלונות וגדומי-הדלתות, אשר ראו עיני למאות בכל מקום, אשר שם עבר קטב-המלחמה, נזכר אנכי בענן האבלות השחורה, אשר ראיתי פרושה על מצבות חורבנם של עיירות וכפרים, אחוזות ונחלות, ואני שואל לנפשי: כלום יש כופר ותשלומים גם לנחלי הדמעות, אשר הורדו, וללבבות השבורים, אשר השברו על המצבות האלמות האלה? נזכר אנכי בהמוני הפליטים האומללים, אשר ראיתי תועים כמחנות-צללים ונדחים מעיר לעיר ומכפר לכפר בבוקובינה ובגליציה ובפולין, ואני שואל לנפשי: מי ישיב להם את גזילת-חייהם, אשר היו לחרבה ולשממת-עולם? האמנם יש כופר ותשלומים גם לחורבן-חיים, לשממת לב ונפש? –

העין השטחית מסתכלת באוצרות הזהב והכסף וביחוד – בתלי סימני -הממונות, שהמלחמה זרקה לעולם, העין השטחית נתקלת יום-יום באנשים, שמלאו חוריהם זהב בימי-המלחמה (“פלוני חנוני מדוכא היה קודם, עכשיו – במליונים הוא מקשקש”; “פלונית מנתה קודם המלחמה את הגריסין בקדירתה, עכשיו – את ספיריה ומחרזות-מרגליותיה היא מונה”), -והיא מחליטה בפשיטות: מלחמה מעשירה. ואולם לכך היא עין שטחית, שהיא מסתכלת בכל ואינה רואה כלום. המלחמה אמנם מעשירה את הפרט, זאת אומרת: היא עושה את הפרט ילקוט לחלק ידוע מן הממונות, שבהכרח היא זורקת לבין הבריות. אבל את החיים בכללותם לא די שאין היא יכולה להעשיר, אלא שהיא מדלדלת אותם במדה נוראה, משום שזה כחה – לא להרבות, כי-אם למעט את האפשרויות בעולם. הדם הוא הנפש של השלילה והעקירה; מן החיוב וההנחה אין בו כלום. הסתכלו בעין פקוחה בבני-אדם שנתעשרו בימי-מלחמה ותראו, שכשרון-יוצרים אין בהם כל עיקר, אלא שמתוך שענן-המלחמה מכהה את העינים, הרי הידים, התועות וממשמשות תמיד, מוצאות להן שעת-כושר לגרוף מן המוכן. ומובטחני: אלמלי נמצא מי שהיה קובע פרס לעשירים משום שעשרם מעיד על כשרון רוחם היוצרת ודאי היה מתנה למפרע: חוץ מאלא שנתעשרו בימי-מלחמה…

לא עושר ואפשריות חדשות, כי-אם עוני ודלדול האפשריות מביאה המלחמה לעולם. בעיקר, משום שהיא משעבדת לעצמה המון כחות ומכלה כמויות עצומות של חמרים ורכוש, שהחיים זקוקים וצריכים להם. הנה מלחמת-העולם: כארבעים מיליון נפש-אדם קרעה מעבודת-החיים והעמידה אותם בשדות-המערכה, כדי לעבוד עבודת-המות. חוץ מזה גייסה עד חמשה-עשר מיליונים פועלים ואומנים, שגם הם הקדישו את כל כחם לא לצרכי החיים והקיום, כי-אם לצרכי המות והכליון: מיליוני הפועלים והאומנים הללו הוציאו מעמקי-האדמה פחם, נפט ומתכיות –למלחמה; הכינו אבקי-שרפה, חמרים מפוצצים, אדים חונקים וכל מיני כלים משחיתים – למלחמה; בנו בנינים, אניות, אוירונים, לוקומוטיבים, קרונות, אבטומובילים, “טנקות” וכו' וכו' – למלחמה; הכינו צידה, בגדים, מנעלים, צרכי-רפואה וכו' וכו' – למלחמה. הממונות, ביתר דיוק: סימני -הממונות, היוצאים לתשלום כל הכחות והחמרים והכלים הללו, כשהם לעצמם אין בהם, כמובן, לא משום הפסד ולא משום שכר, אין הם גורמים לא עוני ולא עושר, שהרי מצד חשבון העושר העולמי אחת היא, מי הוא השולט בשעה זו בסימנים הללו, אם פלוני או אלמוני “יקשקש במיליונים”, אם פלונית או אלמונית תתקשט בספירים ובמרגליות. העיקר הוא, שהרכוש והאפשריות העולמיים, שהחיים כולם זקוקים להם ותלויים בהם – הם נפחתים במדה עצומה גם לשעה וגם לדורות, -וממילא גם סימני-הממונות עצמם מפסידים את ערכם ונעשים לפי מליצת הקדמונים, “מטבעות של חרס”; זאת אומרת: העולם כולו נעשה עני. – הפחם והנפט הם מזונו של עולם, הם יסוד כל האפשריות בכל מקצעות העבודה והתעשיה, ומה יתנו ומה יוסיפו לנו כל מכונות-הדפוס, המרמות את הברית ופולטות יום-יום תלי-תלים של סימני-ממונות, אם פחם ונפט אין, כי אכלתם המלחמה ובמדה ידועה יבשה גם את מקוריהם? הנה המלחמה נגמרת רבבות ידים תפנינה מעבודת-המות ותשובנה לעבודת-החיים. אבל הידים הללו תשארנה תלויות באויר: עבודה ושמוש לא יהיו להן. הנה, למשל, גרמניה. “זה ארבע שנים, -כותב ל. בְרֶנְטַנוֹ, - לא די שעמדנו מליצור רכושים, שאנו זקוקים להם בימי-שלום, אלא שאִבַדנו גם כל מה שהיה לנו בעין, וכל אותם הימים עסוקים היינו בהפסד כל הערכים. כשיבוא השלום נצטרך למלא את חסרוננו, להשיב את האבידות, לבנות את ההריסות ולהחל ביצירת רכושים חדשים. אבל אמצעים מרובים יחסרו לנו מעתה לכך. במלחמה אבדו לנו לפחות שלשה מליונים עובדים ופועלים, מלבד רכושים של מליארדים” ¹⁵…. צריך להבין כראוי מהו פירושו של אבדן שלשת מיליונים פועלים ועובדים לגרמניה. ישובה של גרמניה – 65 מיליון נפש, מהן ילדים, שעדיין לא הגיעו לכל עבודה, -35%, וזקנים, שכבר יצאו מכלל עבודה, -ערך 3%;¹⁶ זאת אומרת: בגיל היצירה והעבודה עומדות בגרמניה 40 מיליון נפש. עכשיו שאבדו שלשה מיליון עובדים ופועלים אבדו לה פעם אחת 7.5% כחות-עבודה ויצירה. (מובן, שכך הוא, בערך, המצב גם ברוסיה, באוסטריה-אונגריה ובצרפת, אלא שלזו האחרונה נשקפת סכנה מיוחדה מאבידה זו, משום שעקרה היא ואין עוד כח בה למלא את חסרונה בעתיד הקרוב). והיה אפוא הדין נותן, שמעתה יהא מורגש בגרמניה חסרון ידים עובדות במדה מרובה. ואלו באמת אין הדבר כך, אלא אדרבה, שם מבקשים כבר להרחיק לאט-לאט את הנשים משדה-העבודה והתעשיה, כדי שתהא עבודה מספקת לכל-הפחות לגברים. והדבר מובן: לא רק בגרמניה בלבד, כי אם בכל ארצות המלחמה אין חומר ואין כלים ואין מכשירים לעבודה. פחם אין, עצים אין, נפט אין, מתכת אין, צמר אין, עור אין, -את כולם אכלה המלחמה. דרכים ומסלות, לוקומוטיבים וקרונות, אניות וספינות – הם העורקים והגידים בגופה של כל מדינה ומדינה; אם עליהם נגזר שתוק, הרי השתוק הזה צובת את הגוף כולו; ואת כולם הפסידה המלחמה: הדרכים והמסלות נתקלקלו מרוב שמוש, הלוקומוטיבים והקרונות נשברו מחמת מלאכה וחלק גדול מהם אין לו תקנה, חלק עצום מציי-המסחר שבכל הארצות טבע וירד תהומות, והאיך ובמה יובא הפחם והנפט להסקה, המתכת להתוך, הצמר לטויה וגם - הלחם לאכילה? ובכלל, היכן הן הארצות, אשר לא הובילו שי למלחמה ולא החליפו בזהב ובסימני-זהב את פחמן ונפטן צמרן ופשתן, מתכתן ולחמן, כי תוכלנה לפרנס אחרי המלחמה במדה מספקת את הארצות הרעבות והחסרות-כל? גרמניה, צרפת ואנגליה היו זקוקות תמיד לקבל את מזונותיהן מידי ארצות אחרות; עכשיו נתוספו גם הארצות המפרנסות על מספר הרעבות, -רוסיה, רומניה, אונגריה וכו‘, -ומי יספיק לנו אפוא את מזונותינו? האם את ה“קֶרֶנקות”, ה“קרונות”, ה“מרקים”, ה“פרנקים”, ה“ליטראות” וכו’ וכו' נאכל? או בספירים והמרגליות ש“עשירי-המלחמה” תלו בצוארי נשיהם ובנותיהם ופלגשיהם נמלא את קיבתנו הריקה?

המלחמה ספחת חולה היא בגופה של האנושות: את רוב הכחות החיוניים היא סופגת אל תוכה ולגוף כולו היא משאירה רק קומץ קטן שאין בו כדי ספוק ושביעה…

V

טוב הדבר, כי יודעים אנחנו, לשם מה נעשים באמת כל אותם המעשים הנוראים, שגבורי המלחמות ומקדשיהן מכריזים עליהם, כי הם נעשים “לשם התרבות”. אלמלא כך ודאי היינו נכשלים בתמימות יתרה ותמהים: נלחמים לשם התרבות והורסים את היכלי-הקודש, שכל כפה וכפה, כל טיח וטיח שבהם הם לוחות-הברית של התרבות; נלחמים לשם התרבות ומכלים את יצירות האמנות, שהן הן גלוייה ותעצומות-עוזה של התרבות: נלחמים לשם התרבות ושורפים בתי-עקד ובתי-משכית, שהם הם משגבה ומעוזה של התרבות; נלחמים לשם התרבות ושולחים לשדות-המערכה, זאת אומרת: מוציאים להורג מאות ואלפי אנשים יחידי-סגולה, שהאלהים הפלה אותם להיות יוצרי התרבות!… ברם, אנחנו, שתמימות יתירה זו כבר ניטלה מאתנו, אין אנו תמהים ואין אנו שואלים כלום. אנו יודעים, שאף דבור זה אינו אלא אחד מ“קידושי” המלחמה, ואלמלא היו עינים של מקדשי-המלחמה סמויות מראות נכוחה, היו רואות גם הן, שהמלחמה מחרבת את התרבות. -

רגילים אנחנו ליחס ערך מיוחד ליצירות-הרוח, שכבר הגיעו לזיקנה; הללו מקובלות וחביבות עלינו הרבה יותר מן היצירות החדשות, ואפילו אם באמת אלו ואלו שוות במעלה. ואל נטעה לאמר שיש בזה רק השפעת הפיוט של “כִּבוּד” זקנה: יש כאן הבנה ישרה בגופם של דברים. הערך התרבותי, העולמי, של כל יצירה חשובה מיצירות-הרוח, -וביחוד מיצירות האמנות והמחשבה המעמקת, -ניתן על-ידי זווגם של שני מיני גלויים: מה שהיוצר עצמו מכניס אל תוך יצירתו משלו בשעה שהוא יוצרה ומה ששלשלת הדורות מכניסים אל תוכה משלהם כל הימים שהם נזקקים לה. היוצר אינו היוצר היחידי של יצירתו, אלא כל אותם הדורות, הבאים אחריו ומטפלים ביצירתו נעשים “שותפים” לו.

אין זה פרדוקס, אלא אמת פשוטה. אי-אפשר, שכל מה שהאמן, הפילוסוף או המשורר מוצא ברגעים הברוכים של גלוי-שכינה יתגלה ויתבהר תיכף לכל. הגלויים הדקים, שכל גדלותם היא דקותם, בהכרח הם מוצנעים וחבויים “בין השיטין”. צריך אפוא לעיין ולעיין בהם עד כדי שתהא ההרגשה והמחשבה תופסת בהם. עמוקה היא הבאר, שמתוכה היצירה נובעת ואין אדם יכול “לשתות ממנה” אלא אם כן הוא “קושר חבל בחבל, משיחה ודולה ושותה”. ולזה דרושים זמנים ומועדות: היום נבלט ונבחר השרטוט האחד ולמחר – השרטוט השני. ומכאן, שדוקא היצירות הגדולות אינן מספיקות להתקבל על הבריות תיכף ליצירתן, כי-אם רק לאחר זמן, אחרי דורי-דורות של מעיינים ומסתכלים. טבעי הוא הדבר, שבני-דורו של רמברנדט לא עמדו על גדולתו ויצירותיו היו מוטלות ימים רבים בשוק ודורש לא היה להן: גדול – ולפיכך מוצנע וחבוי – יותר מדי היה המאור שבהן ולא יכול להתגלות תיכף. עברו יובלות ותקופות ומתוך עיונים והסתכליות מרובים, “מדבר לדבר, ממשל למשל”, הלכו הדורות ועמדו על “סודו” של המאור הזה, על “סודו” של רמברנדט.

זו ועוד אחרת. רצונכם שיתגלה לכם כל המאור שיש ביצירה הגאונית“, אל תפנו ליוצרה: התיחסו אתם עצמכם עמה. היוצר נותן לא רק מה שהוא מבקש לתת בכונה תחלה: בעל-כרחו הוא נותן כל מה ש”בארו" מעלה לו מדעתו ושלא מדעתו, והוא גופו זקוק לכם, הוא גופו זקוק ליחוד נשמתכם בנשמת-יצירתו, כדי שיתגלה ויתבהר כל מה שיש בה. כבר שמענו זאת מפי זקן. “קמתי ועליתי למחברי-טרגדיות ושירי-תהלה ומשוררים אחרים”, -מספר סוקרטס לשופטיו. – “אמרתי בלבי: הפעם אראה עין בעין, כי יש חכמים ונבונים ממני. ויהי בחקרי לדעת ולהבין את יצירותיהם ההן, אשר נראו לי טובות ומשוכללות מן האחרות, ואשאל את פיהם, מה היה את לבכם להגיד. בוש אנכי להגיד את האמת, ובכל-זאת אגידה לכם: כמעט כל האנשים, אשר היו עמנו, הטיבו לדבר מאשר דברו הם על יצירות רוחם. אז הבינותי: לא מחכמה ותבונה ייצרו המשוררים, כי אם הדבר אשר ישימו כשרונם והלך-נפשם בפיהם אותו ידברו. ומקרה אחד להם ולחוזים ולנביאים: הלא גם הם הרבה דברים יפים ישמיעו, אפס כי הם עצמם לא יבינו מאומה מכל אשר ידברו”. אותו הכח הטמיר והנעלם, שאנו קוראים לו “גאוניות”, יש בו מתכונתו הנעלמה של המגניטין: אליו מתלקטים ובו מתדבקים המון גרגרי-אפשריות, הזרועים בו ובכם, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו אחרינו. וכשאנו מתיחדים עם היצירה הגאונית, אשר ניתנה לנו, הרי בה מתגלים מתוך העלמם גרגרי-האפשריות שלנו, שמפני זעירותם היו עד עתה טמונים ומכוסים בנו, -ורק מתוך יחודנו עמה היא היצירה גופה, נעשית מה שהיא יכולה להעשות. אלמלי נגנז ספר-התהלים תיכף לאחר שנוצר לא היו נגנזים עמו בלתי אם רעדי-הנפש וזעזועי-הלב של יוצריו; עכשיו, ששבעים-שמונים דורות יִחדו עליו ובו את המית-נפשם, נעשה ספר קטן זה למה שהוא – כנור לנפשו של האדם כולו.

וכשאנו קובלים על המלחמה, שבחמת אפה הארור קלקלה והשמידה המון יצירות-הרוח, אין הכונה, שמעתה אנו חסרים רק מספר ידוע של יצירות, אשר כבר נעשו תפארת ומאוֹר לעולם: מעתה אנו חסרים גם חלק גדול מגלויי הנפש והרוח של דורות רבים, אשר נקלטו ונספגו באותן היצירות ואשר גם הם כבר נעשו מאור לתרבות. זאת אומרת: המלחמה החזירה אותנו לאחורינו מרחק גדול במהלכה של התרבות.

והנה עוד שביל אחד של התרבות, השקול כנגד כל יתר שביליה, וגם בו מחזירה אותנו המלחמה לאחורינו מרחק רב מאד, -השביל של תקון המדות.

הדרך, המוליכה לתקון-המדות, -או מוטב שנאמר: לאחדות הנשמה, משום שסוף-סוף כל תורות המוסר והמדות שבעולם רק אֶשֶד אחד יש להן – אחדות הנשמה, -ארוכה היא מאד ופסיעותיו של האדם בדרכו זו מדודות וקטנות מאד. אף-על-פי-כן הוא הולך וזו, הולך וכובש לו בתוך עצמו כבוש אחר כבוש. ואמנם שמענו את האינדיבידואליסטים הקיצונים מלמדים, שכבר הגיעה שעת שחרורו האחרון של האדם: הסר כל ההכרחים החיצונים, המעיקים עליו, והרם כל השמירות החיצוניות, אשר הפקדו עליו. את הטוב יעשה האדם משום שהוא נובע מתוכו והוא גופו יש לו צורך בּו, ואת הרע ימנע מלעשות, משום שכבר כבש אותו בתוכו והוא נעשה זר לו ומובדל ממנו. “אני אוהב את בני-האדם, -מלמד שטירנר, -לא רק את הרצויים לי, כי אם את כל אחד ואחד. אבל אני אוהב אותם מתוך הכרת האני שלי, אני אוהב אותם משום שהאהבה עושה אותי מאושר, אני אוהב משום שהאהבה טבעית היא לי, משום שהיא רצויה לי; בצוויי האהבה, העומדים ממעל לי ומחוצה לי, אין אני מודה”. אף משה הס, שבשעתו יצא לחלוק על שטירנר, מודה לו, שיש רק שחרור אחד בעולם – היות האדם עזוב לנפשו ופטור מכל הכרח ושמירה חיצוניים, משום שאין לאדם אלא האני שלו, ודוקא הוא ילמדו לצמצם את עצמו, לגדור גדר ולעשות סייג לעצמו, דוקא הכרת האני שלו הגמורה תלמדהו למצוא את עצמו בתוך האחרים ואת האחרים בתוך עצמו, "כי אין חופש ושחרור גמור לאדם, אלא אם כן הוא חי את כל חייו רק מתוך הכרת עצמותו ורצונה ". אלא שהס רואה את אשר לא בקש לראות שטירנר – שלפי שעה עוד לא הגיע האדם למדרגת ההתפחות העליונה, “ולפיכך עדיין שולטות בנו הנבערות ושרירות-הלב”, ואולם אחרי שתגמר השתלמות האדם, אחרי “שנגיע לידי דעת האלהים או את חוקו מוכרחים נהיה מתוכנו לחיות חיים מוסריים; ההכרח המוסרי הזה הוא – הקדושה”. – והנה באה מלחמה ושומטת מתחת רגלי האדם אחת-אחת את כל מדרגות התקון וההשתלמות, שכבר הספיק לכבוש לו: אחד-אחד היא מוחקת בתוך לבו כל אותם “התקונים”, שכבר חדלו מהיות רק צווים בלבד והגיעו לכלל כבושים, שהאדם כבש לו בתוך עצמו.

“בזעת אפיך תאכל לחם”, -היסוד, שממנו מתחיל תקון האדם, -מחוק. כל הנותן עליו עול מלחמה פורקים ממנו עול חוק-העבודה. מעתה הוא חי על חשבון אחרים. כל מה שהמדינה טורחת, אין היא טורחת אלא בשבילו. – מימי קדם ועד עתה נמצאו להחברה האנושית “שכירים”, המפקירים את עצמם לה, ובזכות זה הם נפטרים מן העבודה, הראשון הוא החיל: שניה לו - הזונה…

“ואהבת לרעך כמוך” – מחוק. כל החגור חרב ויוצא למלחמה נעשה מרומם ונשא על הבריות. כל האדם כולו נדמה לו כקופה של שרצים והוא עצמו – כאלוהים.

“לא תגנוב”, “לא תחמוד” – מחוק. ולכשתרצו, האדם החגור-חרב ויוצא למלחמה אינו חומד ואינו גונב כלל, אלא הוא נוטל את “שלו” שהרי – “הכל שלו”…

“לא תרצח” – ודאי מחוק. כל עיקרה של מלחמה אינה אלא מחיקת הלאו הזה. ולא זה בלבד, אלא שבמקומו נכתבת מצות-עשה מפורשת: “רצח”! – ואמנם צדק אותו רוצח, אשר למד זכות על עצמו לאמר: בהיותו חיל שפך דם רב במלחמה, ומה בכך, אם הפעם הוסיף ושפך את דמו של עוד אדם אחד.

“לא תנאף” – מחוק. כל הבשר מותר. ותיתי לו למפקד צבאות הגרמנים, שכבשו את ווילנה, כי הקדים והתרה בראשי-העדה, שיתנו את לבם לכך, שתהיינה זונות מצויות לחיילים, ולא – כל הנשים שבעיר עומדות בסכנה ¹⁷.

ולסוף: “אנכי ה' אלהיך” – גבול העלוי בתקון האדם, -אף הוא מחוק. בשעה ובמקום ששולטת הכפירה הגמורה בקדושת ההויה והחיים, שם – אין אלהים. אם “והתקדשתם והייתם קדושים” מחוק, הרי גם “אני ה' אלהיכם” מחוק. אמנם ההרגל המאובן, שערכו המוסרי אינו שוה כלום, גורם שגם במלחמה הכל מכוונים את לבם לשמים ואיש איש קורא לאלהיו, כי יברך את הזבח – זבחו; אבל אלהים – אחדות כל הרוחניות והקדושה שבאדם – במלחמה אין.

מקוה של כפירה בכל עיקרי תורת-האדם הוא שדה-המלחמה, וכל מה שהמלחמה מאריכה את תחומי זמנה ומקומה המים נעשים דלוחים ועכורים ביותר. ומשם המים הרעים שוטפים ועוברים לכל רחבי העולם והכל שותים מהם – ונרעלים. את הטוב צריך לזרוע ולגדל בכונה תחלה; הרע גדל מאליו ומהומה של חמדה ותאוה, של גניבה וגזילה, ממלאה בימי-מלחמה ואחריה כל חללו של עולם. הכל מותר, הכל נעשה יפה ומשובח. וחותרים המים הרעים ומעמיקים עד לשרשיה של האנושות, אלו הבנים והבנות ואף את הנפשות הרכות הללו הם משקים מִדִלוּחָם. “מימי”, -כותב הד“ר ברמנר, שכבר הזכרתיו לעיל, -”מימי לא ראיתי מספר גדול של חולי מחלות-הזימה בקרב בני-הנעורים כבימינו אלה: גימנזיסטים בני חמש-עשרה, גימנזיסטיות בנות שש-עשרה ושבע-עשרה"… ואיש מאתנו יכול להוסיף על עדות זו גם עדיות אחרות: מימינו לא ראינו ילדים משחקים לתיאבון גדול במשחקי-מלחמה, שמובנם הפנימי – הרג ושפך-דם, מימינו לא ראינו עיני-ילדים נוצצות כך-כך לברק חרב וזמזום-כדור – כבימינו אלה; מימינו לא ראינו מספר מרובה של צעירים שהממון והעושר נעשו להם חזון-לבם היחידי, צעירים הבטלים – תחלתם באונס (סופם ברצון – מן התורה והדעת והולכים אחרי שרירות-לבם, צעירים שההדיוטוּת, הגסוּת ופריקת כל העוּלים נעשו להם “פרוגרמה של חובה” – כבימינו אלה. ומה שקשה מכל: מימינו לא ראינו רבבי-רבבות בני-אדם פוסקים מהיות חברה וצבורים ונעשים המונים בעלמא – כבימינו אלה. ומכאן סכנת חורבן צפויה לכל ערכי התרבות.

גדרי התבונה, המוסר, היופי – כל אחת ואחת מהן, ומכל-שכן כולן יחד, מעלות את ההמון למדרגת צבור וחברה – למדרגת קולקטיב אנושי, ולפיכך – העדר הגדרים הללו מוריד את הקולקטיב למדרגת המון סתם, וההמון אינו אלא כח שלילי, כח הורס. הנה כן, למשל, כל רבולוציה בתקופתה הראשונה, כלומר כל זמן שמפעלה נתון בידי ההמונים, שפרצו כל הגדרים, - יכולה רק להרוס. מאימתי היא מתחילה ליצור ולבנות? משעה שנמצאת היכולת לשוב ולהחזיר את ההמונים הפרועים אל תוך הגדרים שפרצו, זאת אומרת: משעה שנמצאת היכולת לשוב ולהעלות את ההמונים למדרגת קולקטיבים אנושיים. והרגע הזה הוא היותר קשה לריבולוציה: מכיון שהאדם כבר פרץ את הגדרים והוא רואה את עצמו חפשי מכל צדדיו, שוב אין הוא רוצה להכניס את ראשו אל תחת שעבודו של איזה עול שיהיה וכל המבקש לכפות עליו גדרי התבונה, המוסר והיופי נראה לו כאלו הוא בוגד בעצם עיקרי הריבוליציה. אבל אם זו רוצה לחדול מהיות רק הורסת ולהעשות בונה ויוצרת, היא מוכרחה למצוא בעצמה את הכח והעוז לשלול מאת ההמונים את “חופשם המוחלט” ולהכניעם לפני הגדרים האמורות. – כיוצא בזה המלחמה. כל זמן שהמחנה נמצאת במצב המנוחה – קולקטיב אנושי היא, משום שהיא משועבדה לגדרי התבונה, המוסר והיופי. אבל בו ברגע שהיא זזה ממקומה ויוצאת למלחמה, השעבודים הללו נפרקים מעליה וכבר מונחת בה האפשרות להעשות סתם המון. ואמנם הגניוס של המפקד רק מדה אחת יש לו: עד כמה כחו יפה לשמור על מחנותיו, שלא תחדלנה מהיות מחנות ולא תעשינה סתם המונים. בעבודתו הגדולה הזאת הוא יכול לסמוך רק על הנצחון, משום שהוא, הנצחון גופו, חוזר וגודר את הגדרים שנפרצו. למחנה המנוצחת חסרה גם השמירה היחידה הזאת ובהכרח היא נעשית המון, היודע רק להחריב ולהרוס. מוריס (גבור ה“חורבן” של זולה), שכל ימיו היה מסור ליופי ולמוסר, כשהוא רואה והנה גם פאריז, מעוזה האחרון של צרפת, נפלה ונכבשה על-ידי האויב, פורץ רגע אחד את כל הגדרים, זעקה אחת ממלאה את כל לבו: “יאבד הכל!” – והוא מתחיל לירות על כל סביביו, לאבד ולשחת הכל.

מליוני מוריסים כאלה, שכבר פרצו כל הגדרים, מלאים עתה אירופה. זעקה מחלחלת בלבם: “יאבד הכל!” ואמנם עד אשר תמצא היכולת לשוב ולהעלות את ההמונים הפרועים האלה למדרגת צבורים וקוליקטיבים אנושיים יאבדו וישחיתו את הכל…

VI

אנו עומדים בסופה של המלחמה. ימיה לא ימשכו עוד. לא כן “ירושתה”: זו תעמוד לדורות.

מספר הלידות נתמעט בכל המדינות הנלחמות במדה גדולה מאד. “לפי הידיעות, שיש בידינו ממאה ועשרים ושש ערים גדולות בגרמניה, ירד שם מספר הלידות בשנות-המלחמה כמעט עד מחצית מספרן בשנים הקודמות. ברוסיה נתמעטו הלידות: במחציתה הראשונה של שנת 1915 ב- 15% ובמחציתה האחרונה – ב-26%” ¹⁸. פאריז הצטיינה תמיד, כצרפת כולה, במעוט לידותיה, ואף המספר המועט הזה ירד וירד בימי-המלחמה: קודם המלחמה עלה בפאריז מספר הלידות לכל אלף תושבים – 17,4 ובשנת 1916 – רק 9,8! ולא לחנם שואל העתון הצרפתי " La Battaile ": “למי אנו עמלים ולמי אנו נלחמים?!” – וכזו, או לכל-הפחות, מעין זו היא בַּצוֹרת-הלידות גם ביתר הארצות הנלחמות.

והדבר מובן: כשהבעלים והבחורים, ש“כחם במתניהם”, נטולים מחיי-המשפחה, אין עיבורים ואין לידות. ובשכבות העליונות, ששם קבועה אפילו בימי-שלום השיטה של מעוט-בנים, ממצים את עומק-הדין של שיטה זו בימים הרעים של מלחמה. – אמנם חסרון הבעלים והבחורים, הנטולים מחיי-המשפחה ויוצאים למלחמה, יש לו קצת תשלומים: עיבורים מחמת אונס ועיבורים מצד חיי-אישות עם השבויים. כל הארצות הנלחמות שטופות עכשיו שבויים ¹⁹. מתחילה היו אויבים אותם ומתרחקים מהם. אבל לאט-לאט, ובפרט משעה שהשבויים התחילו לצאת לכפר ולעבוד בבית ובשדה, נעשו הלבבות גסים בהם, וקרבתם של צעירים בריאים בכל מקום, שנתרוקן מבחוריו וצעיריו שלו, מגרה ולפעמים אין האשה הנעגנת לבעלה ולחתנה, עומדת בנסיון. וכבר תקנו בקצת מקומות בגרמניה תקנה יפה: בספרי-הנולדים אין כותבים עכשיו אלא שם הנולד ושם האם, אבל לא שם האב, כדי שלא לבייש את מי שאינה יכולה לקרוא שם האב על ילדה. אבל סוף-סוף התשלומים הללו אין להם ערך מיוחד: חוץ ממה שעיבורים אלה אינם מצויים ביותר, הנה גם התקנה האמורה והדומות לה אינן יכולות למחות את רגש הבושה והחרפה, ולפיכך רק מעטים מהם מסתיימים בלידת-זרע-של-קיימא.

ומובן מאליו, שגם לאחר שתתם המלחמה לא יעלה מספר הלידות למדרגה הראויה, כל זמן שלא ישתווה מספר הזכרים והנקיבות הבוגרים. (כידוע, יש אומרים, שאחרי מלחמות קשות מתרבה מספר היולדות זכרים, ואולם אמתותו של “חק טבעי” זה עוד לא הובררה כל צרכה) וכל אותן השנים תהיה “צרת הבת” אחד מסבלי-ה“ירושה” הקשים של המלחמה. רבוי פנויות, שאין להן יכולת להנשא, -ומספרן יגיע אחרי המלחמה למאות אלפים, -בהכרח עתיד להעשות גורם לסבוכים שונים בכמה ממקצעות החיים. האשה הפנויה, שאין לה על מי שתסמוך, מוכרחה לפרנס את עצמה והיא נעשית צרה מסוכנה לעובד ולפועל הגבר. מסוכנה – משום שהאשה מסתפקת בשכר פחות מזה של הגבר, ולא עוד אלא שהיא כרוכה בדרך כלל אחרי סדרי-החיים הקיימים ואין כמותה מודה במה שלמד רב לאיבו בנו: “קבא מארעא ולא כורא מאיגרא”. ולפיכך נשקפת מצד התחרותה של האשה במקצוע העבודה סכנה ידועה לנצחונותיו של הפועל במלחמת-המעמדות. ולא רק בבית-העבודה ובבית-החרושת, כי אם גם בכל מקצעות הפרנסות החפשיות תעשה האשה, הנשאר פנויה בעל-כרחה, מתחרה מסוכנה לגבר. לא ירבו הימים וגם האודיטוריות של האוניברסיטות ואולמי-הנתוח והלבורטוריות צרים יהיו מהכיל את כל הנשים, אשר תתדפקנה על דלתותיהם. -

רבוי הפנויות מאונס יגרום בלי-ספק כשלון גדול גם לחיי-המשפחה. אין שום דבר בעולם, שיכול להפקיע את זכותה הטבעית של האשה לחיי-אישות, וביחוד לחיי-אמהות. ובשעה שהזכות הזאת, שהיא גם תפקידה היסודי של האשה, ניטלת ממנה, אז דוקא היא האשה, נעשית האויב היותר מסוכן לסדרי-החיים הקיימים. ואם “המלחמה בשביל האשה” יש לה הרבה דרכים, הרי “המלחמה בשביל האיש” יש לה רק דרך אחת – לפוצץ ולהרוס לגמרי את החומה של חיי-המשפחה, שגם בלאו הכי אינה בצורה עוד ביותר. – חוץ מזה, עתידה הפניוּת מאונס לגרום למאות אלפי נשים הרבה מיני כשלון-הרוח ודלדול-נפש, שביסודה מונח הרגש הקשה והמציק של ריקניות-החיים. אין אשה אלא לאהבה ולחיי-משפחה ואמהוּת, וכשהללו ניטלים ממנה חייה מתרוקנים מהנכס הטבעי והבריא. “בימינו נקבעה דעה של שטות וקשי-לב – כותבת אשה חכמה, היודעת נפש בנות-מינה, -שהשכלה פחות או יותר רחבה ועבודה חפשית ומעניינת יכולות לעמוד להאשה במקום נשואין וחיי-משפחה. כך מחליט בוודאות גמורה הגבר, שיש לו הכל. ואולם די לו לאדם, שלא יהיה רק משולל-בינה ישרה, כדי להבין- שזהו ענין אחר לגמרי, שאין כאן ספוק כלל לתביעות הטבעיות, הנובעות מתוך העצמיות המיוחדה של האשה. ההשכלה והעבודה אינן משמות תריס ללבה ואינן מונעות אותה מלחוש את כל חוסר-הטבעיות שבקיומה וכי תלושה היא מן החיים” ²⁰. ואמנם בואו וראו, עד כמה עמוקה הרבה יותר המרירות של ריקניות החיים בלב באשה הפנויה מזו שבלב האיש הפנוי: המספר הכללי של מאבדים עצמם לדעת בקרב הגברים גדול הוא, כידוע, הרבה יותר מאשר בקרב הנשים: ערך 32,2 לגבי 9,2. ואולם העודף של מספר המאבדים עצמם לדעת מבין הגברים הפנויים לגבי הנשואים הוא רק 3% ומבין הנשים הפנויות לגבי הנשואות – 25% ²¹.

אחרי מלחמת שלשים השנים, שאף היא החריבה חלק גדול מישובה של אירופה, היה המצב דומה לזה של עכשיו: בשנת 1648 נמצא, למשל, בגרמניה רק מיליון אחד ומחצה גברים לגבי שני מיליונים ומחצה נשים. ושתי שנים אחר-כך (1650) החליט הקריזטאג הנורנברגי החלטה כזו: "היות שלרגלי מלחמת-הדמים של שלשים השנים נתמעט הישוב בסבת החרב והרעב והמחלות, וענייניה של המלכות הרומאית הקדושה דורשים, שהישוב ישוב לכמות שהיה… הרי מכאן ולהבא במשך עשר שנים הרשות נתונה לכל אדם לישא שתי נשים ²². אם גם “דור-דעה” כדורנו זקוק להחלטות מפורשות כאלה, הכתובות דוקא שחור על גבי לבן, איני יודע. אפשר, שעכשיו יספיק הסכם חשאי שבלב, כי “יחזיקו שבע נשים באיש אחד”. אבל דבר זה אנו יודעים כולנו, שהנה ימים באים וכל גבר אשר ישוב מן המלחמה, “קדוש יאמר לו”: ירבו לו מוהר ומתן, לא יבדקו לו לא במומי-גופו ולא במומי-נפשו ובלבד – שיחַיה זרע. צאו לרחוב והביטו, אם לא דוקא עתה, בימי הרעה והיוקר הנורא, מרבות הנשים בכל מיני קשוטים ותכשיטים; צאו וראו, אם יש עתה מוֹדה, ואפילו אם היא עולה בדמים מרובים, שהאשה תדיר את עצמה ממנה. הנה השמלה הרחבה והקצרה, הפורחת באויר ומגלה יותר מטפחים, הנה המנעלים הגבוהים, הפרופים עד לברכים ומבליטים את חטובה של הרגל והנה מעילי-המשי המבריקים, התסרקות המפליאות והמגבעות המרעישות. וכל זה למה? -כדי לגרות את הגבר “היקר במציאות” וללכדו. “כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר”…

ומי יודע, אם לא זו היא הגדולה והקשה שבקללות-המלחמה, אשר תרבץ עלינו. אם נזכור את האמור לעיל על החוק של “ברירה טבעית מהופכת”, שקובעת המלחמה, אם נזכור גם את יתר הדברים, אשר הובררו לנו עד עתה, רשאים אנחנו לשער, שהמחנות אשר ישובו מן המלחמה יהיו מורכבים ברובם מחומר אנושי כזה: אנשים שגם קודם צאתם למלחמה היו מפחותי-הכחות והמעלה, שהרי הכחות המעולים והמובחרים או שהם נספים לגמרי במלחמה או שהם שבים פצועים ושבורים. כמו שראינו למעלה; פצועים, שנפשם ספוגה מריכות, שחופים, רקובי-סיפליס וחולים במחלות אחרות, שנר-חייהם דועך וקרבתם מסוכנה ;מרוגזי-עצבים, חבולי-רוח ושבורי-נפש; אכזרים ונצורי-לב, מלאי כעס ומרי, למודי-רע וגמולי-מטוב, שטופי-תאוה ועתיקי-מעבודה, שוכחי-אלהים וספוגי-כפירה. הוסיפו עליהם את השבויים, השבים מארצות שִבְיָם רעבים ומרוגזים, חולים ורצוצים, מלאי שנאה והמית-נקמה. הוסיפו גם את הבחורים לקויי הגוף והנפש, שבגרו בארבע השנים האחרונות ואשר ספגו אל תוכם את כל הדלדולים והרפיונות, שהמלחמה הארורה הזאת גרמה להעורף. וכל אלו המה שינחילו חיים, המה העתידים להיות אבותיו של הדור הבא! – ומי תהיינה אמותיו? נשים עלובות, שצפד עורן על עצמן ולשדן יבש ממחסור ועבודה, עגומות-נפש ושבורות-לב, אשר הגו יומם ולילה בגורל בעליהן ובחיריהן, אלמנות מבעליהן וחתניהן, שבמעמקי-נשמתן חפרו קבר לחסד-נעוריהן, גללו אבן על אהבתן הראשונה ומפני הכרח החיים נתנו את דודיהן לאחרים, נשים אומללות, שעול-החיים, אשר לא ידע רחם, יכבוש אותן לפני זרים ללבן, שיקראו את שמם עליהן. צאו אפוא ודונו, מה יהיה משפט הדור ההוא, שאלו יהיו אבותיו ואלו – אמותיו…

זאת היא ה“ירושה”, אשר תוריש לנו אחריה מלחמת-העולם. - - -

VII

אין לך מלחמה, שאינה תולה את עצמה באמתלות וכונות שונות להיטיב ולתקן. ואם מלחמה שתחומיה קטנים מתכוונת רק ל“תקונים” קטנים, שיש בהם צורך המקום והשעה בלבד, דין הוא שמלחמת-העולם תתכוין ל“תקונים” גדולים, שיש בהם צורך לעולם כולו ולדורות. אנו יודעים, כמובן, ש“הכונות הטובות” האלה אינן גם הן בלתי אם “קידושים”, הבאים לסלק לכתחלה את האחריות המוסרית ומתירים לרבבות אנשים להזדווג יחד לשם עבירה – לשם חורבן ושפיכות-דמים. אבל באמת צריך להיות סתום-עינים, כדי שלא לראות, שכל מלחמה, תהיה גדולה או קטנה יכולה רק להבליט את חזזיות-החיים, להבהיר את סבוכיהם ולהגדיל את פקעתם; להתיר את הפקעת אין היא יכולה.

כשאנו אומרים “חזזיות-החיים” או “סבוכים בסדרי החיים”, הרי אנו משתמשים ב“צורות פיוטיות”. המשמעות הפשוטה והערומה היא – הניגודים בעניניהן החמריים והרוחניים של המדינות, המעמדות והקבוצים השונים. הניגודים הללו הם סלעי-הנגף, המשוקעים בקרקעו של ים-החיים, הם המרתיחים את מימיו ובשלהם כל קצפו ונהמו הזועף. ואולם בימי שלוה ומנוחה יש אשר הכרת הניגודים תתנמנם והחדוּת היתירה שבהם תקהה. בימי מנוחה, כשהבריות חסים על נעימותה וחוששים לה שלא תופר, לא דבר נדיר ²³הוא, שהמדינות והקבוצים – ואפילו המעמדות – נמנעים, בכונה או שלא בכונה, מלהבליט את כל ניגודי עניניהם, ומתוך כך נמצאים התחומים נבלעים אלו באלו. לא כן בשעת רוגז-העצבים ורתיחת-הכחות של ימי-מלחמה, כשההרגשה נעשית חדה וערה ביותר. אז נעשים כל מדינה, קבוץ ומעמד בהולים על כל פרטי עניניהם וחרדים על כל קוץ וקוץ שבהם, וממילא נבלטים ונבהרים – על פי רוב עד כדי בהירות, המכהה את העינים – גם ההבדלים והניגודים שביניהם. זו ועוד אחרת. המלחמה דורשת מאת האדם את הגדול שבקרבנות – את קרבן-חייו. השעה של הבאת קרבן כזה שעת חשבון-הנפש היא. וכלום צריך להטעים, שחשבון-הנפש מביא לידי גלוי כל העלבונות והטענות והתביעות, שיש לכל אדם על חבריו, -אפילו אותם העלבונות והטענות והתביעות, שההרגשה המנמנמת של ימי מנוחה או שלא היתה אוגרת בהם כלל, או שלכל-הפחות נוחה היתה להתפשר עמהם. – שמא תאמרו: הלא כל עיקרה של מלחמה היא מסירות-נפש, כלומר, שכחת הענינים המיוחדים של הפרט לגבי עניניו המאוחדים של הכלל? מדוע אפוא לא יוכלו גם מדינות, קבוצים ומעמדות שלמים להלחם לא לשם עצמם, אלא לשם תקונו של העולם כולו? וידעתם, שהנדון אינו דומה לראיה. אם אפשר, שהאדם היחיד ישכח בשעת התרוממות-הרוח הקיצונית את עניניו וגם את עצמו, אי-אפשר, שהמעמד, הקבוץ ומכל-שכן המדינה ישכחו, ואפילו לשעה, את עניניהם, ואין צריך לאמר – את עצמם. כל קבוץ וכל מעמד וכל מדינה נלחמים רק לשם עצמם: אם כדי להרבות את נכסיהם ולחזק את עמדתם על ידי הנצחון המקווה, או כדי להציל את נכסיהם ולשמור על עמדתם מפני הסכנה הצפויה להם. אם אין להם לא תקוה להרבות את חילם ולא סיבה לדאוג שמא יתמעט חילם – אין הם נלחמים. הרי שכל עיקרה של מלחמה היא לא שכחת-הענינים, כי אם זכירתם, וזכירה זו העולה בקרבנות עצומים, אין כמותה מסוגלת להעמיד כל מעמד וכל קבוץ וכל מדינה על הניגודים שבין עניניהם שלהם לעניניהם של האחרים. זאת אומרת: המלחמה יכולה רק להבליט את חזזיות החיים וסבוכיהם; לישרם ולפנותם אין היא יכולה.

ובכלל אי-אפשר לסמוך על המלחמה, שהיא תקיים את כוונותיהם של המכוונים, -תהיינה הכוונות מה שתהיינה, -משום שבכלל אין שום יכולת לכוון את מהלכה של החברה האנושית אפילו בימי שלום ומנוחה, בשעה שנדמה כאילו יש לה להאנרגיה של האדם מסלול ודרך מפורשים, ומכל-שכן בשעת תסיסה גדולה כזו של ימי-מלחמה, כשאותה האנרגיה פורצת פעם אחת כל הגדרים והגבולים הידועים לנו, אפשר לכוון מהלכם של כוכבים ומזלות, הרחוקים מאתנו מאות ואלפי מיליונים מילים. כוכבים ומזלות יש להם הויה מסויימה, ולפיכך יודעים אנחנו לכוון בדיוק את מצבם בהוה ומתוך כך יכולים אנחנו גם לכוון את מהלכם מכאן ולהבא: פורמולות ברורות תופסות בהם. אבל לכוון את מהלכה של החברה האנושית, שאנחנו בעצמנו הננו חלק ממנה, אי-אפשר: אין לה הויה מסויימה, יש לה רק התהווּת שאינה פוסקת, ולפיכך אין שום יכולת לכוון בדיוק את מצבה בהוה ומיילא אי-אפשר גם לכוון את מהלכה לעתיד: אין שום פורמולה ברורה תופסת בה. אמנם גם האדם וכל מפעליו ומעשיו, מחשבותיו ורצונותיו, נתונים תחת עולם של סבות מכריחות ומסובבים מוכרחים – עולו של חוק-הברזל, אשר אנו קוראים לו “הכל צפוי”. אבל בכל רגע ורגע שלפנינו מערבב את חשבוננו אותו “הנעלם הגדול”, שאנו קוראים לו “והרשות נתונה”. לוּ גם יהא, שלאחר שההוה של עכשיו והעתיד הבא אחריו יֵעָשו אף הם עבר תתגלה לנו גם בהם חוקיות גמורה ויתברר לנו, שגם הם כבר היו נתונים (“צפויים”) למפרע. אבל כל-זמן שאנו עומדים בהיקפו של ההוה ואנו מוכרחים להתחשב לפי שעה עם “הנעלם הגדול” של “הרשות הנתונה”, הרי האפאראט, שעל-ידו אנו באים לָמוד את העתיד ולכוונו, יותר משיש בו מן הידיעה יש בו מן “הנבואה”, ושורת-ההגיון נותנת, שאפאראט זה לא רק שגגותיו מרובות, כי-אם גם זדונותיו אינם מעטים ("השכל הולך אחרי הרצון) ואין לסמוך עליו.

וכשאנו מסתכלים בתוצאותיה של מלחמת-העולם, שגם היא “קדשה” את עצמה בהרבה “כוונות טובות”, אנו רואים, שאף זו לא די לה שלא תיקנה כלום ולא פתרה אף אחת מן הפרובלימות הסוציאליות והלאומיות הסבוכות, אלא שהבליטה עוד יותר – כראוי לה – את גבנוני-החיים והגדילה את הפקעת.

הנה הפרובלימה של השלטון, שהאדם מתחבט בה כל ימיו. כל ההיסטוריה כולה אינה אלא שורה ארוכה של נסיונות למרוד בשלטון. ההיסטוריה של התרבות והיצירה היא דברי-ימי המרידות, שהאדם נסה למרוד בשלטון הטבע. ההיסטוריה הפוליטית והסוציאלית היא שורה של מרידות כנגד שלטון האדם באדם. כל מקום שנאמר: “התנער רוחו של האדם” המשמעות הרצויה של הדברים היא: האדם הגיע לידי כך, שאינו מכיר שום רבון לעצמו חוץ – מעצמו. אבל זוהי רק המשמעות הרצויה של הדברים. בפועל לא הגיע האדם מימיו להכרה זו, אלא כך דרכו: רגע אחד “מתנער רוחו בקרבו” והוא פורק מעליו עול השלטון המציק לו, ותיכף הוא נרתע לאחוריו, משום שבהעזבו לנפשו הוא רואה את כל עולמו נחרב ונהרס לעיניו, והוא ממהר להעמיד לעצמו רבון ושלטון אחר. וכך הוא עובר תמיד משנאת השלטון לבקשת השלטון, מבקשת האדנות לעצמו למסירת האדנות לאחרים.

כשמלחמה באה לעולם נבלטת מיד שאלת השלטון. רואים הקבוצים והמעמדות הנכנעים, שיש לשלטון צורך בהם ובכחותיהם, והם נעשים תבענים ביותר; רואה השלטון, שהוא זקוק לעזרה, והוא נעשה וותרן ביותר. (עי', למשל, תקון חוק הבחירות בכמה מדינות בימי-מלחמה.) ומתוך כך נדמה לעין השטחית שהמלחמה יכולה להעשות גורם פרוגרסיבי במובן הגבלת שלטונם של המעטים והכרת יפוי-כחם של המרובים. אבל כך נדמה רק לעין השטחית. מימיו לא נחל “רעיון השלטון” כשהוא לעצמו נצחון גדול כזה, שהנחילה לו מלחמת-העולם. מעבר מזה הקיפה את כל המדינות, אשר נגפו במלחמה, זעקה אחת: “הבו לנו שלטון תקיף ואם אין – מתות אנחנו!” ומעבר מזה עומדים שליטי המדינות, אשר הצליחו במלחמה, ומשתבחים: “כחנו ועוצם-שלטוננו עשו לנו ולכם את החיל הזה!” אין ספק אפוא, שהמלחמה רק העמק תעמיק את התהום של פרובלימת השלטון; לסתמו אין בידה.

יש אשר יאמר, שלרגלי מלחמת-העולם יוקח סוף-סוף שבט-המושלים מידי הרודים וימסר לידי המרודים. נניח שנבואה זו תתקיים. מה בכך? כלום יש בזה משום פתרון הפרובלימה? כלום יש בזה תקנה להאדם בכלל, אם יתחלפו המשמרות ומי שהיה אתמול המרודה הוא שיהיה היום הרוֹדה? כלום אין אנו יודעים, במה עלו להאדם חלופי-משמרות כאלה, שכבר היו לעולמים? “הָאַלָמוּת היא המילדת של כל חברה אנושית נושנה, העומדת לילד חברה אנושית חדשה”, -כך הורה קרל מרכס, ומנקודת השקפתו, שכל סדרי החברה יש להם רק יסוד אחד – יחסי הקנין והרכוש – יפה הורה.

זה ארבע שנים אנו שומעים, שמלחמת-העולם “מתכוונת” לגאול את העולם מן המיליטאריות, שאין עוד כח לשאת את עולה הקשה. עכשיו, כשאנו עומדים בסופה של המלחמה, אנו יודעים האיך תתקיים “כוונה” זו: א) על המחנות הגדולות הקבועות, אשר ידענו קודם המלחמה, תוסף לכל-הפחות עוד מחנה אחת גדולה – זו של אנגליה, שהעבודה בצבא עתידה להעשות לה מעתה חובה ולא רשות גם בימי שלום. – אפשר, שמחנה גדולה קבועה תהיה מעתה גם לאמריקה. בכל אופן אמריקה אינה רואה, כפי הנראה, צורך בדבר לבטל את עשרים אלף בתי-החרושת ובתי-המלאכה להכנת תשמישי-מלחמה, שנוסדו בה בימי-המלחמה ואשר בהם עסוקים עתה ערך 16% מכל העובדים והפועלים שלה. ובפירוש כבר שמענו מאת הסינאט האמריקאי, שהוא רוצה בבנין צי אדיר, ולפי השמועה כבר נקצבו לצורך זה לא מיליונים, כי-אם מיליארדים. – ב) לכל-הפחות אחת מן המדינות החדשות, אשר נוצרו לרגלי המלחמה, פולניה, חושבת גם היא להקים צבא רב. – ג) ההוצאות להחזקתה והספקתה של כל מחנה ומחנה תעלינה מעתה לכל-הפחות פי שלשה וארבעה, משום שלכל-הפחות בשעור שכזה נתייקרו לרגלי המלחמה צרכי-החיים לימים ארוכים, וכבר שמענו, למשל, את הקומיסר לעניני-הצבא בממשלת ה“בולשביקים” ²⁴ מדבר על הוצאות המחנה והצי הצבאי, "העתידות לעלות ברוסיה עד תשעה מיליארדים לשנה ". – ד) המדינות שנצחו לא תתנה, כמובן, למנוצחות, וביחוד לגרמניה, לחזור ולקומם בזמן קרוב את הריסות הזדיינותן, כי על כן זאת היתה "כונת המלחמה מלכתחילה – “להשבית את המיליטריות מן העולם”. אבל הן עצמן, כלומר המדינות שנצחו, שלהן הכל מותר, ודאי יתנו את לבן להשלים את נזקי ההזדיינות העצומים, אשר גרמה להן המלחמה – לחזור ולמלא את ארסנליהן ואסמיהן, להכין תותחים חדשים במקום אלה שנזדקנו ונתקלקלו מרוב שמוש, לבנות אניות חדשות במקום אלה שטבעו, אוירונים חדשים במקום אלה שנשברו ונשרפו, מבצרים חדשים במקום אלה שנחרבו ונהרסו וכ’ו וכו'. ואף המדינות המנוצחות תבקשנה דרכים להפקיע את עצמן מתחת השגחתן של המנצחות ולחדש קמעא-קמעא את כח מחנותיהן והזדיינותן. וכל זה יעלה עכשיו, -בתקופת הרעבון לחמרי-הסקה, למתכיות ויתר חמרי-התעשיה, -בסכומים עצומים, שאי-אפשר כלל לשערם מראש. - זו ולא אחרת תהיה “הגאולה מן המיליטריות”, ככה ולא באופן אחר תתקיים “כונתם” של אלו, שבקשו לשבור את העול והגדילו אותו כפל-כפלים. –

עוד לשתי גאולות, הכרוכות זו בזו, נתכוונה המלחמה: “גאולת הלאומים הקטנים” ו“גאולה מן האימפריאליות הגדולה”. וכמדומה, שכבר אנו יודעים, מה עלתה להן גם לשתי הגאולות הללו. כל זמן שלא יחדל האדם להשען על חרבו וקשתו אי-אפשר שתחדל האימפריאליות, במובנה הרחב, מן העולם. בשעה שחרבו וקשתו מצליחות הכל נראה לו שלו. בואו ואמרו למחנה מנצחת, ואפילו אם היא כולה ליבקנכטים ולנינים, -אם בכלל תצוייר מחנה שכזו במציאות, -שאין היא כובשת אלא בשביל אחרים ותראו אם לא על פניכם תברככם. רגע אחד דומה היה הדבר, שרוסיה כבשה את גליציה, מיד נזדרז ניקולאי השני ועלה בכבודו בועצמו ללבוב וכל העתונים הרוסיים הריעו תרועה גדולה לעומתו: “הנה האדון בא לאחוזתו ולנחלתו!” – רגע אחד נדמה למילוקוב וחבריו לפני שנתים, בשעה שרוסיה עמדה עדיין במערכה, שהדרדנלים יכבשו – מהרו והודיעו, שהללו “שייכים” לרוסיה. – נדמה לה לגרמניה, שידה על העליונה – והנה הכל שלה. הברית שנכרתה בבריסק תוכיח. באותם הימים כתב הסוציאל-דימוקרט לימפֶטרס ב“גלוֹקה”: “כל יום ויום אני נפגש עם חברינו במכרות-הפחמים ובאהליהם, וכמעט כולם אנקסיוניסטים גמורים הם. אפילו החברים, הנוהים אחרי דעותיו של ליבקנכט, אינם רוצים להחזיר לא את בלגיה ולא את הנפות האחרות, שכבשו צבאותינו. ואם גרמניה תנצח במלחמה הרי לפחות 90% מחברינו, אשר ישובו מן המלחמה, יסמכו את ידם על האנקסיות” (מחברתו של מאסמן, המובאה לעיל עמ' 35). – בשעה שהגרמנים נכנסו לאוקריינה וניתנה לזו היכולת להעמיד פנים כאלו חרבה וקשתה שלה מצליחות, חדלה תיכף מלהסתפק במה שהוא שלה באמת, אלא התחילה מנופפת את ידה גם על קרים וגם על חבל הדן, גם על בסרביה וגם על רוסיה הלבנה. – נדמה להם לפולנים בשעת נצחונותיה של גרמניה, שהם “הקרובים לגבי דהינא”, ולא הסתפקו עוד במה שהוא שלהם באמת, אלא עמדו וטענו, שגם ליטא ורוסיה הלבנה עד מינסק וסמולנסק ועד בכלל שלהם הן. עכשיו, כשנהפך גלגלן של מדינות-הברית“, והפולנים, שכשרון מיוחד יש להם להפוך את עורם שבע ביום, נעשו קרובים לגבי “דהינא” אחר – ל”מדינות-ההסכם“, והרי הם עומדים וטוענים, שגם גליציה כוּלה ואפילו חלקה המזרחי, שרוב ישובה אוקריינים, וגם דאנציג, עיר שכולה גרמנים, שלהם הן, ולא עוד, אלא שאפילו על המושבות האפריקניות של גרמניה יש להם “טענה”. – רואה רומניה, שמפני סבות פוליטיות “מלאכתה” נעשית על-ידי אחרים, והנה אין היא מסתפקת בבסרביה בלבד, אלא “כבשה” גם את בוקובינה ואף על טרנסילבניה תנופף את ידה. – ובואו וראו: אפילו ה”בולשביקים", שהאימפריאליות אסורה להם “איסור דאורייתא”, כיון שראו את חרבם מצליחה מיד בקשו לשוב ולשפוך את שלטונם על כל הלאומים והארצות, המבקשים להגאל מן השלטונות הזרים וביחוד משלטונה של רוסיה, הידוע להם זה מאות בשנים. – ואין צורך לאמר, שאותן המדינות, שחרבן הצליחה באמת, תשפוכנה את שלטונן על כל אשר תשיג ידן ולא תשגחנה בתורה הידועה, שהקופרינוס מבקש להזהיר עליה את זאב-המים, התוקע בו את שיניו, לאמר: “האנקסיות והקונטריבוציות אסורות”…

“המלחמה – כך אמרו לפני ארבע שנים, -תעבור כסערה ותטהר את שמי הפוליטיקה המעוננים”. עכשיו אנו יודעים, שהמלחמה לא די שלא טהרה את שמי הפוליטיקה, כי אם העלתהּ עליהם ענן וערפל כבד. גדול ונורא השבר, אשר נשברה רוסיה, שעוד לפני ארבע שנים היתה גברת ממלכות. איברים-איברים מתפרק גוף מדיני זה. אבל כלום אפשר אפילו להעלות על הדעת, שרוסיה תקבל עליה את הדין ותשקוט? הימות גוף מדיני כביר כזה יום אחד ולא יאבק עם מר-המות ופרפורי-התאבקותו לא ירתיחו מצולה ולא יאביקו שמים? – רומי, שכמעט כל ימיה לא היו לה רומאים במובן אומה המכרעת בכמותה, נאבקה מאות בשנים; טורקיה, שאין בה טורקים אלא כדי שעור רביעית או חמישית לגבי כל תושבי המדינה, נאבקה מאות בשנים, - ורוסיה שה“ווליקוֹ-רוסים” שלה בלבד מספרם מגיע עד 56 מיליון ויחד עם ה“מאלו-רוסים” וה“בילורוסים”, שסוף-סוף קרובים הם אלו לאלו קרבת דם, אמונה, היסטוריה, תרבות ולשון, מספרם עולה 84 מיליון, -היא בן-לילה תגוע ותמות “ושבה הדממה כשהיתה”? רק אדם מן החוץ כהד“ר ראקובסקי, שלא הוא ולא אבותיו עמלו ביצירת המדינה הרוסית, יכול לאמר לנשיא הדלגציה-של-שלום האוקריינית: “אם רוסיה מוולאדיבוסטוק ועד גבולותיה שבמערב תגלה את רצונה להספח לאוקריינה, הרי אנו (?) מוכנים למסור את כולה לרשותכם” ²⁵. פיו של אדם רוסי לא היה יכול להוציא דברים כאלה אפילו לשם קנטור. כל מה שיש עוד ברוסיה מן העַצמות הבריאה, כל מה שעוד לא נגע בו הרקב יחגור את כל כחו לא רק להציל מה שאפשר עדיין להציל, כי אם גם להשיב את האבוד. וההתאבקות תהיה גדולה וקשה ותמשך ימים רבים. קורנילוב וקאלֶדִין היו רק הראשונים, שמסרו את נפשם על קבוץ נדחיה של רוסיה. עכשיו באים אחרים ומבקשים לעשות את אשר בקשו אלה לעשות ולא עלתה בידם. ואף הם לא יהיו האחרונים. והיו בטוחים: גם בהרהוריו הטמירים של לנין על משכבו בלילות צף ועולה-מדעתו או שלא מדעתו – הציור “תקנתו של האדם העובד” כשהוא לבוש ציור אחר – “תקנתה של רוסיה”: אם את הציור הראשון מעלה לו מחשבתו הסוציאליסטית, הרי את השני מעלה לו רגשו הרוסי, ולא מחכמה היינו אומרים, שכח צוויו של האחרון פחות מכח צוויה של הראשונה… בכל אופן, אין ספק שמזמן לזמן ומפקידה לפקידה יתנער “הדוב הצפוני” וקול נהמו ידריך מנוחה את אירופה כולה. והנה הענן הכבד, העתיד לעלות גם מגרמניה. התכסיס הפוליטי מצד שכנותיה של גרמניה להכות אותה לרסיסים לא חדש הוא: הוא נמשך והולך מן המאה השבע-עשרה ועד עתה. כפי הנראה יצליח גם הפעם. ציה של גרמניה החרם כולו לאנגליה וחברותיה. על נפות שונות בגרמניה יפילו גורל. נפת פוזנא ודאי תשוב – ודין הוא שתשוב – לפולניה, אבל הפולנים אינם מסתפקים ב”מועט" זה והם דורשים, כי להם תהיה גם שלזיה וגם - דאנציג. את שלזוויג אומרים להשיב לדניה. על קלן, קובלנץ ומאינץ - ערים גרמניות גמורות – כבר מתנוסס דגל זר, ולפי השמועה עתיד דגל זה לנפנף בעוד ימים מעטים גם מעל בית-מועצתה של פרנקפורט, זו העיר רבת היופי והעושר, שבה נכתבו הרבה פרשיות חשובות מדברי-ימיה של גרמניה. ואשר מפרנקפורט והלאה מחשב להשבר ולהעשות ארבע או חמש ריפובליקות מיוחדות… ובאנגליה ובצרפת אין מסתפקים עדיין ב“מועט” זה, אלא אומרים לרושש את גרמניה ולהורידה עד לעפר – לגבות ממנה הרבה מיליארדים תשלומי-נזק, להטיל עליה חובה, כי היא תשלח את פועליה לקומם הריסות בלגיה וצפון צרפת, להטיל “השגחה” על מכרות-פחמיה, להחרים את מושבויה שבאפריקה וכו' וכו'. זאת אומרת: מעתה לא תחדל גרמניה מהיות מקום המוכן לפורענות. שם תוקד שנאה ואיבת-עולם, שם תבער אש ולא תכבה ומשם תובא האש להבעיר מדורות חדשות בכל רחבי אירופה. אם רוסיה, המרושלה בטבעה והעניה בתרבותה, לא תוכל לקבל עליה את הדין ולהשקט, גרמניה, הזריזה בטבעה והעשירה בתרבותה, לא כל-שכן. בימי-קדם, כל זמן שהיו בעולם רק עמים ושבטים מעטים באוכלוסים, היו המנצחים במלחמה גוזרים על המנוצחים כליה גמורה (“לא תחיה כל נשמה”) או, לכל-הפחות, גלות. משגדלו העמים בטלה אפשרות זו. עמים בני עשרות מיליונים אי-אפשר לא לכלות ולא להגלות. ועם בן עשרות מיליונים, היושב על אדמתו, בריא ורב-כח מטבעו יש אשר יסלח לאויבו, כי נצח אותו, אבל עד העולם לא יסלח לו, כי העליבו והגדיל עליו עקב. ומקדש יבנה בלבו לעלבונו ואש-תמיד תוקד על מזבח מקדשו זה ומנוחה לא ידע עד אם יקום את נקמתו. צרפת, ששמרה את עלבונה ארבעים שנה ועתה היא נוקמת את נקמתה בחמה שפוכה, -היא גופה תוכיח. –

ועוד מקום אחד הזמינה המלחמה, שמשם יעלה הערפל – מן המזרח. המלחמה צבתה את התרבות המערבית והגיעתה עד התהום. ולעומתה עולה מן התהום אויבתה הגדולה – התרבות המזרחית.

צאו והסתכלו בעין פקוחה בתרבות המערבית וראיתם, שכל ימיה היתה נתונה כולה רק לאמצעי -החיים: החיים עצמם מעבר לגבולה הם. נצחונותיו הנפלאים של המערב בכל מקצעות המדע, במיכניקה ובטכניקה של החיים, הביאוהו לידי-כך, שכל עיוניו מכוונים רק כלפי הצורות והלבושים של ההויה: עצם עצמותה של ההויה קבורה וטמונה במערב מתחת גל גדול של כלים וכלים-לכלים. אפילו הפילוסופיה של המערב אינה אלא “פילוסופיה של כלים”, כלומר של מושגים ומושגי-מושגים: הם הנותנים לתרבות המערבית את הכח והיכולת לכבוש ולשעבד לעצמה את גלויי-ההויה, -ואל עצם ההויה לא תקרב. אפילו בשעה שהמחשבה המערבית מכוונת עת עיונה כלפי סתרי-הנפש היא תופסת רק את ה“כלים”, את המיכניקה של הנפש: הנפש עצמה נשארת מעבר לגבול הסתכלותה ותפיסתה. תרבות שכולה מדע – תרבות שכולה כלים ומיכניקה. ובכחו זה נצח המערב את המזרח, שכל ימיו ידע את ההסתכלות הטהורה בגופה של ההויה ומימיו לא ידע לעשות את הסתכלותו זו כלי ושמוש לחיים. אחוז קסמי הסתכלותו הטהורה נדמה המזרח במשך דורי-דורות כאלו נסתם בו מבוע-החיים סתימה עולמית. ואולם לא ירבו עוד הימים ויתברר, שלא היתה כאן אלא טעות-הראות בלבד, יתברר, שגם בנוגע למזרח וֶאֱיָלוּתו לא ראתה העין המערבית בלתי אם את הצורות והלבושים החיצוניים ובפנימיותם של הדברים לא נגעה. וזה יהיה ענשו של המערב: בעל-כרחו יתן הוא עצמו למזרח את החסר לו – את המיכניקה ואת הטכניקה, את ה“כלים”. ובמלאת חסרונו זה ינתק הענק הנורא את חבלי-קסמו וייקץ. וגדולה ונוראה תהיה שעת-יקיצה זו…

במיליארד נפש יצאו “מדינות-ההסכם” להלחם ב“מדינות-הברית”. בואו חשבון ותראו, שלכל-היותר רק מחצית מן המספר הזה בני-המערב הם;יתרם – בני-המזרח. זאת אומרת: במלחמת-העולם למד המזרח להכיר את עצמו, במלחמת-העולם נתגלו למזרח כחו וערכו. ומכיון שההכרה הזאת כבר הקיצה מתרדמתה לא תשקוט ולא תנוח עוד עד אם תוָדע – וגם תוָרא. עוד לפני בוא מלחמת-העולם הזהיר ווילהלם קיסר גרמניה על ה“סכנה הצהובה”. אלמלי ניתנו אז להארי הגא וגדל-הלבב הרשות והיכולת היה נועל את סנדליו המסומרים ויוצא לרמוס את ראשה של “הידרא” זו – את יאפוניה. עכשיו הראתה יאפוניה גם לגרמניה את אשר הראתה תחלה לרוסיה – כי לא עוד ברגלים תרמס. ואל נשכח, שעם יאפוניה הוא מן הקטנים ולא מן הגדולים שבעמי-המזרח. אל נשכח שעם הסינים הוא העם הגדול שבכל עמי-העולם. מאות בשנים שקט על שמריו, את דם בניו לא שפך ואת כוחותיו לא הוציא לבטלה במלחמות; אפשריות כבירות ועצומות נאספו ונתבצרו בו כל אותם הימים, ובבוא שעתן תגלינה. אל נשכח את הכחות הנפלאים החבויים בהודו ארץ-הפלאות ואשר גם הם עתידים להגלות. אל נשכח גם יתר הכחות, שהמזרח מלא אותם – את ההכנה הגדולה למסירות-נפש אשר באישלם, את הצמאון לאלהים שבשירה הבנגלית, את הבקשה לתקון החיים שבתורת קונפוציוס ואת הכּמיה העליונה לגאולה ופדות בתורת בודה. לא היה הדבר חסר, אלא שהכחות הללו יכירו את עצמם. עכשיו נתנה להם מלחמת-העולם את ראשית ההכרה הזאת, ומעתה תגדל ותחזק מאליה.

“מדינות-ההסכם” נצחו ו“מדינות-הברית” ניצחו, אבל אלו ואלו דלו ונתרוששו. זאת אומרת: המערב כולו יצא מן המלחמה חסר-אונים ורצוץ-כח, ופרוצס החורבן עוד טרם נשלם. האש, אשר הציתה מלחמת-העולם, לא במהרה תכבה: ימים רבים, דורות שלמים, תהבהב מתחת לאפר, תשקע ותתלקח, -ומנוחה לא תהיה עוד למערב. ומחורבנו של המערב יבנה המזרח. רבים הם, אשר ייעפו וייגעו ונסו אל המזרח. והביאו לשם את הרכוש ואת המדע ואת כשרון-המעשה. ומלא גם המזרח תרבות מעשית, טכניקה ומיכניקה ו“כלים”. וצרף המזרח להסתכלותו הטהורה את התרבות השמושית של המערב-וייקץ. וגדולה ונוראה תהיה שעת-יקיצה זו…

“המלחמה, - כך אומרים “מכוונים” אחרים, -רעה גדולה היא, ולפיכך דין הוא שתמצא את תקונה בריבולוציה”. זאת אומרת: אם אי-אפשר לקדש את המלחמה עובר לעשיתה, הרי אפשר לקדשה לכל-הפחות לאחר מעשה. וכשאני שומע את דברי ה“קידושים” האלה אני נזכר במה שכתב אחד מגבורי הריבולוציה הרוסית: "ריבולוציה, הבאה לעולם מתוך מלחמה, חסרת-כח ולא בת-קיימא היא. קרקע של תנאים מיוחדים מגדלת אותה, היא נשענת על כח חיצוני, - וסופה שתחסר לה היכולת להגן על העמדות, אשר תפסה“. הדברים היפים האלה לטרוֹצקי הם (בספרו “הריבולוציה שלנו”, עמ' 5), אלא שלא עתה כתב אותם, כי אם אחרי מלחמת רוסיה ויאפוניה והריבולוציה של שנת 1905. כמובן, אין לגלגל על טרוצקי של עכשיו את הדברים, שאמר אז: כמוהו ככל ה”דברנים" שבעולם אין לו אלא מה שפיו מדבר היום; מה שאמר אתמול פגר-מת הוא לו, שכבר נשכח מן הלב. אבל הנחתו האמורה כשהיא לעצמה, ואפילו אם טרוצקי יכפור בה עתה בכל כחו, אמת גדולה צפונה בה.

כשאנו אומרים ריבולוציה ומבקשים להבדיל בינה ובין המלחמה, הרי אנו מכוונים לא רק למרידה, שהאדם מורד באחרים (אף המלחמה, - אחת היא אם מלחמת-מגן או מלחמת-כבוש-מרידה היא), כי אם, ראשית-כל, למרידה, שהאדם מורד בעצמו. הריבולוציה" וה“תשובה” מקור אחד לשתיהן: “מהפכה” פנימית ברוח ובנפש, במושגים וברגשות וממילא גם בסדרי-החיים. האדם חדל מהיות את אשר היה עד עתה. הא נעשה אחר, ולפיכך אי-אפשר שלא יעשו גם חייו אחרים. החיים הקודמים אינם עוד חיים ממש, אלא רק פסולת של חיים, ואלו האדם יכול לפרנס את עצמו רק במה שהוא לו חיים ממש ולא בפסלתם. המהפכה הנפשית היא המכרחת אפוא אותנו להתקין לנו, -לעצמנו ולא לאחרים, -חיים חדשים. ואם זהו מובנה האמתי של ריבולוציה, כלום אפשר לה שתהיה בת-קיימא, אם מעצם תחלתה היא נשענת על “כח חיצוני”, אם היא “נולדה על ברכיה של האַלמוּת”? האלמות יכולה אמנם לשנות את יחוסי הקנין והשלטון: מי שהיו אתמול המרודים יהיו היום הרודים, מי שהיו אתמול המענים יהיו היום המעונים; חברה אנושית חדשה במובן תקונו הפנימי של האדם אי-אפשר שתולד על ברכי האלמות. אדרבה, האלמות היא שאינה נותנת לאדם לחדול מהיות את אשר הוא: חיה-אדם, היא הצוררת ומציקה ליציר כפול-הנשמות הזה ואינה נותנת לו את היכולת לעמוד על נשמתו האנושית, להגיע לידי אחדות הנשמה. וכל המוציא את הריבולוציה ממובנה האמתי ועושה גם אותה רק המשך של מלחמה ואלמות, הוא גוזל גם את שארית תקותו של האדם - לכבוש את החיה שבקרבו ולהיות אדם.

“ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר”, - זאת היא שארית תקותו של האדם, ואף אותה זוממים “המכוונים” לקחת מאתו…

“משואות” 1919–1920

“לבי אומר לי: בראשית ברא אלהים עולמות מיוחדים לאיש ואיש מאתנו. אשר על-כן זה הדבר, אשר יעשה איש ואיש מאתנו: יבקש את עולמו שלו וחי בו”. –

–אוסקר אואילד.

I

אנו מסתכלים ברוסיה, אשר פתאם לפתע בא שברה, ולבנו ישיאנו להאמין, כי שומעים אנחנו משק כנפי המסתורין הנפלאה של דברי ימי העם ההוא, שעוד לפני אלפי שנים כרת ברית-עולם עם אלהי-עולם, ובצר לו אליו יקרא, אליו ישא את נפשו, כי יריב ריבו וינקום את נקמתו. בשעה שהכשדי גבה-הלב חלש על עם זה ואמר להכחידו מגוי, אותה שעה כבר הוקמו שומרים לו לגלגלו מן הסלעים, לתתו להר-שרפה ולהוציא את בלעו מפיו. ובשעה שחומיאקוב הסלאבי גבה-הלב התפלל, כי ייקץ יום אחד ולא ימצא את העם הזה במולדתו, אותה שעה כבר הוכנו האורבים, “ממלכות אררט, מִנִי ואשכנז”, גם לו ותפלתו נשמעה: בא היום אשר קוה, הוא הקיץ ולא מצא את העם שנוא-נפשו במולדתו, אבל גם את מולדתו עצמה לא מצא עוד…

לפני עשרים שנה, בשנת המפקד הכללי ברוסיה, הוברר, שבמדינה זו נמצא כמעט החצי מכל היהודים אשר בעולם – 5.215.805 נפש (לגבי 11.558.610 נפש שבכל העולם). אז נבהלו אלופי רוסיה: “מה נעשה לעם הרב הזה, כי נוכל לו?” פובידונוסצב היה היחידי, אשר לא נבהל: “יכבדו החיים על בני העם הזה – שליש מהם ימות ברעב ועוני, שליש יצא למדינות אחרות ושליש יתנצר”. והנה באו התוצאות המוכרחות של מלחמת-העולם ובפיהן תשובה אחרת על שאלת היהודים ברוסיה: רוסיה נשברה לרסיסים וממנה עומדות להקרע הנפות, המרובות באוכלסי-ישראל, ואם באמת תקרענה מעליה לא ישאר בה כי אם קבוץ מועט, לפי הערך, של יהודים.

מספרים מדויקים בדבר היהודים, הנמצאים ברוסיה עתה, בימי שברה, עשרים שנה אחרי המפקד האמור, – אין לנו, אבל רשאים אנו להניח, שמספרם עולה עתה ערך ששה מיליונים. והנה יסודה של הנחה זו: דורשי-מספרים מצאו, שהרבוי הטבעי של היהודים ברוסיה עלה ערך 90.000 נפש בשנה ובמשך עשרים השנים האמורות – ערך 1.800.000 נפש. ואולם במשך הזמן הזה יצאו מרוסיה לאמריקה וארצות אחרות כמיליון יהודים. הרי שמשנת 1897, היא שנת המפקד, ועד שנת 1917 נתוספו ברוסיה על חמשת המליונים ומאתים האלף היהודים הקודמים עוד ערך 800.000 נפש ונצטרפו להיות יחדו ששה מיליונים. – נראה נא אפוא, האיך עומדים להפרד ששת המיליונים האלה לרגלי מפלתה של רוסיה.

מרשותה של רוסיה עומדים לצאת:

לרשותה של פולניה – 1.519.000 יהודים (בשנת המפקד – 1.321.180 )

" " אוקריינה – 2.102.000 " ( " " – 1.880.180 )

" " רומניה – 262.000 " ( " " – 228.523 )

" " ליטא – 802.000 " ( " " – 697.841 )

" " קוקז – 66.000 " ( " " – 57.783 )

ס"ה 4.751.000 נפש¹

אמנם, בעשרים השנים האחרונות מצאו לו הרבה יהודים דרכים שונות לצאת מן התחום הצר ולהשתקע בפנים המדינה. חוץ מזה, רבים הם הפליטים היהודים, שמפני כובד-המלחמה נסו מפולניה וליטא לפנים רוסיה, ויש לשער, שמקצתם לא ישובו עוד למקומות, שיצאו משם, אבל לעומת-זה עדיין אין אנו יודעים, מה יהיה גורלם של הפלכים מינסק, וויטבסק ומוהילוב, שגם פולניה וגם רוסיה הלבנה יש להן טענות עליהן; כיוצא בזה, אין אנו יודעים, מה יהיה גורלם של החבל הבלטי, סיביריה ואסיה התיכונה. לפיכך רשאים אנחנו לשער, שברוסיה השבורה עומדים להשאר רק ערך 1.200.000 יהודים.

ימים רבים, – ולכשתרצו: כל ימיה, – ענתה רוסיה אותנו והציקה לנו עד מות. גזירות ורדיפות, הגבלות ואסורים, פרעות ויסורים, עלילות ועלבונות, – את כולם שבענו ברוסיה, שתמיד בקשה דרכים ואמתלות להקיא אותנו מתוכה. מאיבן האיום ועד ניקולי השני, מדֶרז’אווין ועד דוסטוייבסקי, מבולגארין עד מֶנשיקוב – עלינו היו כולם. ובכל זאת, כשהגיעה עתה שעת שלוחיה של מדינה זו, שכל-כך הרבתה לחטוא לנו, ואל-נקמות נפרע ממנה, לבנו מלא עצב ונכאים. זאת היא הטרגיקה של עם גולה ונדח: מוכרח הוא לכבוש את רגשותיו הטבעיים, מוכרח הוא להתכחש להם – לא רק כלפי אחרים, כי-אם גם כלפי עצמו…

בדומת²- הממלכה הראשונה המשיל הד"ר שמריהו לווין את המדינה הרוסית והיהדות “לתאמי סיאַם”. אז נמצאו בתוכנו אזנים רבות, שנכוו מן המשל הזה. בכל-זאת, אם תמימים נהיה עם לבנו הלא נודה, שהרבה מן האמת יש במשל זה. כלום תאמי-סיאם עצמם לא קטרגו על גורלם, כי עשה אותם לבשר אחד? אבל הואיל וכבר נעשו שלא בטובתם בשר אחד, בהכרח נמצא תקונו של האחד תלוי וקשור בתקונו של השני – על אפם ועל חמתם. בראשית המלחמה חשבו רבים במדינות המרכזיות, שהאוריינטציה של היהדות הרוסית תהא מכוונה כלפי מערב. חשבו – וטעו. היהדות הרוסית ברובה הגדול והמכריע, – ביתר דיוק: כל היהדות הרוסית, חוץ ממתי-מספר, שלא יכלו לכבוש את רגשותיהם הטבעיים בלבם, – עמדה כל ימי המלחמה בהאוריינטציה הרוסית, ממנה כמעט שלא הזיזה אותה אפילו אכזריותם של ניקולאי ניקולייביץ ויאנושקביץ וחבריהם, שיותר משנלחמו בגרמנים ובאוסטרים נלחמו ביהודים. אף עתה היהודים המה מן הראשונים, המבקשים כי תשוב רוסיה לבצרון וגופה לא יפרר אברים-אברים. להלן נראה, שעוד ימים רבים תהיה לנו אוריינטציה זו למכשול ולמזכרת-עון, אבל כשאנו לעצמנו יודעים אנחנו את סבתה ומקורה. עמים ולאומים נטולי-רשות יש גם מבלעדינו; עם גולה ונדח יש רק אחד – אנחנו. ואם העמים והלאומים ההם, שלאשרם עדיין נשארה להם האחיזה הממשית בקרקעם, תלו תקוות טובות במלחמה, כי היא תשיב אותם לבצרון וכנוס, הנה אנחנו, העם הגולה והנדח, אשר לאסוננו נתרחקנו מעל אדמתנו, יראנו את המלחמה ותוצאותיה, יראנו את דלדולה והתפוררותה של רוסיה, ארץ סבולינו וענויינו, כי יראנו את דלדולנו והתפוררותנו אנו.

ואשר יגורנו בא לנו: היהדות הרוסית היתה קבוץ אחד; עכשיו היא עומדת להתפורר ולהעשות ששה קבוצים, אם לא יותר…

ועוד קבוץ אחד חשוב היה לנו באירופה – שני מיליונים יהודים במדינה אחת, – ואף את הקבוץ הזה הכתה המלחמה לרסיסים – לששה או לשבעה קבוצים: פולניה, אוקריינה, צ’חיה, סלאביה הדרומית, רומניה, אונגריה ואולי גם גרמניה תבלענה מעתה את היהדות האוסטרית-האונגרית.

ברשותו של הד"ר לווין, אני מוסיף להשתמש במשלו האמור ולהשלימו. יכולים אנחנו לצייר לעצמנו “תאמי-סיאם”, שמותאמיהם שקולים לכח ותקיפות. באופן כזה יש שווי-משקל בין עניניהם, רצונותיהם והכרת-ישותם: כל אחד ישות מיוחדה הוא גם לעצמו ולא רק טפל לשני. ויכולים אנחנו לציר לעצמנו “תאמי-סיאם”, שאחד ממותאמיהם חזק ותקיף והשני – חלש ורפה-כח. באופן כזה נבטלת ישותו של השני לגמרי והוא נעשה רק טפל לראשון: אם יבהיר לו ענין, המיוחד לו, בעל כרחו יוותר עליו לגבי עניניו של התקיף השליט, ואם יבריק לו רצון מיוחד בלבו, בעל-כרחו יכבוש אותו בפני רצונותיו של התקיף, הכופתו תחתיו.

וזהו אמנם פירושה של ההתפוררות, אשר באה עתה על היהדות הרוסית והיהדות האוסטרית-אונגרית: פרספקטיבה של בטול-ישותן לגבי ישותם של האחרים, “הבעלים”, שלרשותן הן יוצאות. אמנם לפי ההשקפה הראשונה יש אשר נאמר, שמצד היחס הכמותי הוטב מצבנו במדה חשובה, שכן, למשל, ברוסיה המאוחדה תפסנו אנחנו לפי מספרנו את המקום החמישי במדינה, ואלו בכל שלשלת המרכזים החשובים החדשים – באוקריינה, בפולניה ובליטא, וכפי הנראה גם ברומניה – נתפוס מעתה את המקום השני. אבל מה יתן ומה יוסיף לנו שנוי היחס המספרי הזה שבינינו לבין האחרים, אם שנוי היחס שבינינו לבין עצמנו נשתנה לרעה גדולה? מעתה נבדל אנכי, היהודי האוקרייני, הבדל פוליטי ומדיני מן היהודי הרוסי, הפולני והליטאי, וההבדל הזה מפריד בינינו – בעל-כרחי ובעל-כרחו של אחי, היהודי הרוסי, הפולני והליטאי. הבדל פוליטי ומדיני פירושו – הבדל הענינים, המאויים והרצונות. ואם אני, “המותאם” החלש ורפה-הכח של אוקריינה, אהיה מוכרח להקליט את עצמי אל תוך עניניה, מאוייה ורצונותיה שלה וגם לדחות מפניהם – בשעת ניגוד – את הענינים, המאויים והרצונות שלי, יהא אחי, “מותאם” חלש ורפה-כח כמוני, מוכרח להקליט את עצמו אל תוך עניניה, מאוייה ורצונותיה של רוסיה, של פולניה, של ליטא וגם לדחות מפניהם – בשעת נגוד – את הענינים, המאויים והרצונות שלו. ולבי אומר לי, שמתוך כך נֵעשה אני ואחי מתחלה רחוקים, אחר-כך זרים לבסוף אולי גם “שונאים” זה לזה. מתחלה יכריחונו “בעלינו” לכך, ואחר-כך, כשההכרח מצד “הבעלים” יעשה רצון לנו, נעשה אני ואחי זרים ו“שונאים” זה לזה מרצון. כבר אנו מוצאים דוגמא לזה בטינה שבלבם של יהודי פולניה על אחיהם יהודי ליטא ובטינא הגדולה שבלבם של יהודי המערב על אחיהם היהודים שבמזרח אירופה, – טינא, שעוד לפני המלחמה, עוד טרם היו הלבבות מרוגזים במדה קיצונית, כבר הגיעה לידי כך, עד שאדם מישראל, ודוקא ליברלי שבליברלים עמד ודרש בראש-הוֹמיות: “היהודים והאנטישמים שבמערב מוכרחים לבקש, שיסגרו גבולות ארצותיהם בפני יהודי המזרח. היהודים מוכרחים לבקש את הדבר, כדי שתהא היכולת בידם לתחם בין יסודותיהם המקולטרים שלהם ובין המון, שבינו ובין היהודי הגרמני הנאור אין עוד כמעט שום זיקה כלל ³. שמא תאמרו: בר-נש זה והדומים לו מתכחשים לעמם בכלל, והיהדות כולה היא להם “נקודה שכבר נוצחה”, – הרי פרֶנסיס מונטיפיורי ה”ציוני“, שראה צורך לעצמו להודיע מפורש, שאין הוא יכול לעמוד במחיצה אחת עם הציונים הגרמנים “אויבי מולדתו”… עוד לא נשלם הפרוצס של התפוררות היהדות האוסטרית ובספר דברי-הימים של העם הגולה והנדח כבר נתוסף כתב חדש, שמתוכו אנו לומדים, להיכן התפוררות זו מוליכה: תיכף אחרי הטבח הנורא, אשר הכינו הפולנים ליהודי לבוב, עוד טרם יבש הדם מעל רצפת המקדש העתיק, אשר ידי זדים חללוהו ועשוהו לגיא-הרגה, נאספו ה”פטריוטים" מבין יהודי פולניה והודיעו ברבים, כי כולם כאיש אחד רק תקוה אחת ומחשבת גאולה אחת להם בלבם – גאולתה וגדולתה של פולניה, ואת דם לבוב אף בדבור אחד לא זכרו בכתבם זה…

בימים האחרונים חזר ונעור הרעיון ליצור “סֵים” יהודי כללי בתור מוסד קבוע, אשר תפקיד לאומי-פוליטי לו, ואם אין אני טועה כבר המציאו לסים זה, עוד בטרם נולד, גם “שם-הקודש”: “ועד כל הארצות.” כשהיא לעצמה מובנת הבקשה ליצור בגולה מוסד יהודי כללי לאומי-פוליטי: היהדות חושבת, שמא היא מתפוררת והולכת, שמא כל הקשורים שבין קבוציה השונים ניתרים אחר-אחד, והרי היא מבקשת סורוגט של אחוד. אבל למעשה מסופקני, אם יהיה ממש בסורוגט זה. ה“סים” היהודי הכללי יוכל לדון רק בענינים המעטים, – ולו גם יהי: החשובים – העומדים ממעל או מחוץ לכל הענינים הכלכליים, וביחוד מחוץ להענינים הפוליטים, המיוחדים לכל קבוץ וקבוץ של היחדות ⁴: דוקא הענינים הללו, שהם עיקר תכנם ונשמתם של חיי-ההוה, קלוטים ומכונסים בתוך עניניהן של המדינות, שבהן נתונים קבוצינו, וממילא אי-אפשר יהיה לנו לדון עליהם בינינו לבין עצמנו מחוץ “לרשות בעלים”. וכבר ראינו דוגמא לזה. בכנסיה הלאומית הראשונה של יהודי אוקריינה, שנאספה לפני ירחים שלשה בקיוב, כשעמדה על הפרק שאלת האבטונומיה הלאומית, בקשו השמאליים הקיצוניים, “הבונדאים”, להוציא מכלל אבטונומיה זו את הענינים הכלכליים של יהודי אוקריינה, וטעם נתנו לדבריהם: הענינים הכלכליים של הפרולטריון היהודי מכונסים ומובלעים בתוך אלו של הפרולטריון מעם הארץ ואין לתחום ביניהם, ואם נבוא לתחום ביניהם אפשר לחשוש, ששני הפרולטריונות יבואו לידי התנגשות. – ד"ר הרצל בשעה שדרש להוציא מכלל הקונגרס הציוני הכללי כל אותם הענינים, שאין בהם משום ציונות טהורה, – שהיא אמנם הפרובלימה הלאומית-הפוליטית כמעט היחידה, שכולה שלנו, – ולמסור את כל יתר הענינים הלאומיים-הפוליטיים והכלכליים לרשויותיהם הפרטיות של הקבוצים הציוניים לארצותיהם. לא משום שקצרה היתה ראיתו של הרצל, כמו שחשבו הטועים, כי אם משום שחדה היתה ראיתו והוא הבין לכל עמקו את פשר ההבדל המדיני והפוליטי, שנבדלים קבוצי היהדות לארצותיהם, עמד על דעתו ודרש מה שדרש,–

ולכשתעיינו תראו, שיש בהבדל זה – או ביתר דיוק: באחריתו של הבדל זה – גם מעין הבדל נפשי ולאומי, ואותו אנו יראים עוד יותר. אמנם מצד המדע עוד לא הוברר, אם ועד כמה יפה כח ההשפעה של הסביבה ותנאי-החיים לקבוע ולהרוס את עצמותו המיוחדה של עם, אבל דומה, שגם במקצוע זה אירע לו להמדע מה שכבר אירע לו לא אחת ושתים במקצועות אחרים: העין הבוחנת, היודעת להסתכל במה שלפניה, הקדימה אותו. וזו, העין הבוחנת, רואה, שאם הסביבה ותנאי-החיים אין כחם יפה לנגוע בעמקי-מעמקיה של עצמוּת העם ולהשפיע על תכונותיה היסודיות, כחם יפה להבליט ולהגביר איזו מן הסגולות, שעד עתה היו במצב ההעלם, משום שלא היה בהן צורך ותועלת, ועכשיו נמצא בהן צורך ותועלת. ולהיפך – לגנוז ולהחליש סגולות אחרות, שנמצאו מיותרות וחסרות-שמוש. וכבר יש מי שמבקש להוכיח מן הנסיון, שלמשל, “כור-החיים” המיוחד שבאמריקה מהתך את בני העמים השונים וחוזר ועושה אותם עם אחד, “עם אמריקני”, גם מחוץ לעזרתו של זווג-הדם. ובאמת, לפעמים אנו רואים אישים וגם קבוצים שלמים של עם אחד, אחים גמורים לגזע ודם, אלא שהם נתונים בסביבות ותנאי-חיים שונים, ובסבתם קשה מאד להכיר בכולם את אחדותם היסודית. ומי כמונו, היהודים, שגורלנו פזר אותנו לארבע רוחות העולם, יכולים להעיד עדות מפורשת על כח ההשפעה הזה של הסביבה ותנאי-החיים? תהיינה מה שתהיינה ההרכבות הקדומות, שמכללן נוצרו בשעתם הגזע העברי והדם העברי: זה אלפי שנה הננו כולנו בני גזע אחד ודם אחד לכולנו, ומכאן כל העצמוּת והתכונות היסודיות אשר לכולנו. ואף-על-פי-כן צאו והסתכלו בקבוצינו השונים, – בספרדים זקופי-הקומה עד כדי גאותנות והמתונים עד כדי רשלנות, ולעומתם בהאשכנזים כפופי-הקומה עד כדי זחלנות והזריזים עד כדי פזיזות, ביהודי מזרח אירופה המצוינים בחריפות עד כדי בלבול-ההבנה ובזעזועי-נפש עד כדי בטול המציאות, ולעומתם ביהודי מערב-אירופה, שכבר יש בהם הרבה מן השקט והמנוחה והדעתנות הקרה, – וידעתם, עד היכן מגיעה השפעתם של סביבה ותנאי-חיים להבדיל בין אחים הבדל נפשי, העומד על גבול ההבדל הלאומי, או מוטב שנאמר: על גבול הפרוד וההתוך של ה“אני” הלאומי. אם אנו נתקלים ביהודי גרמני, צרפתי, אנגלי, הרואה את עצמו מזוּוג עם הגרמניות, הצרפתיות או האנגליות לא רק הזדווגות מדינית ופוליטית, כי אם גם הזדווגות אישית ותרבותית, כלומר הזדווגות רוחנית ונפשית, הרי אנו מהרהרים אחריו בלבנו ואומרים: “טרח ובדוק בעצמך ותראה, שיהודי כסלוני אתה כאחד מאתנו”. והרבה מן האמת יש בהרהורנו זה: מכיון שנולד אדם יהודי ונתברך בדם יהודי, שוב אי-אפשר לו לחדול מהיות את אשר הוא – יהודי. אבל הרבה מן האמת יש גם בהרגשתו שלו: יהודי “כאחד מאתנו” איננו. הוא ואבותיו ואבות-אבותיו פרושים היו כל ימיהם מגושה של היהדות, מימיהם לא היתה להם היכולת “להַכפל” את עצמם, – אם מותר לומר כך, – על מיליוני היהודים; אדרבה, כל מסכת-חייהם – עניניהם הכלכליים, המדיניים, הפוליטיים ⁵והתרבותיים – הזקיקה אותם, תחלתם באונס וסופם ברצון, “להכפל” את עצמם על מיליוני נכרים, ודור אחרי דור פלטו מתוכם טפין-טפין של עצמוּת יהודית ולעומתן קלטו אל תוכם טפין-טפין של עצמוּת נכרית. מה פלא יש אפוא בדבר, שהאיש הדובר בנו נעשה למה שנעשה: יהודי לא-יהודי, נכרי לא-נכרי? –

הדברים עתיקים: כבר נאמרו בספרותנו לא אחת ושתים. התוך “האני” הנפשי הלאומי היא הפרובלימה היסודית שלנו בגולה, ולא כאן, כמובן, המקום לירד לעמקה. לא עמדתי על הדברים העתיקים האלה אלא כדי להבין להרהורים הקשים, הרוחשים בלבנו בשעה זו. היהדות הרוסית חדלה מהיות גוש אחד במובן המדיני והפוליטי; גוש אחד כזה חדלה מהיות גם היהדות האוסטרית-אונגרית. שתיהן נפרדות לכמה קבוצים קטנים לפי הערך. כל קבוץ יהיה נתון מעתה בסביבה ותנאי-חיים מדיניים ופוליטיים – וממילא גם כלכליים ותרבותיים – מיוחדים ומובדלים מסביבותיהם ותנאי-חייהם של יתר הקבוצים. זאת אומרת: לעינינו נוצר גורם חדש גדל-כח להתוך “אני” הלאומי של שמונה מיליונים מישראל – כמעט שתי שלישיות של עמנו כולו. וצרה גדולה זו, שבאמת עדיין אין איש מאתנו יכול לעמוד על כל ערכה, מאת המלחמה היא לנו.

והצרה הזאת איננה היחידה, שהמלחמה הביאה עלינו…

II

את הבאות אין איש מאתנו יודע ואין איש מאתנו יכול לדעת. ברית כרותה לעין, כי לא יגלה לה הטמון מאחורי הפרגוד של העתיד. אבל אחת אנו יודעים, שהנה ימים באים וכל קבוצינו, הנתונים בין במזרח אירופה ובין במערבה, עד צואר יחצו בים של שנאה ונקמה. הקצפה הרותחת שהעלתה המלחמה האיומה הזאת מנבכי-הלבבות, עלינו תשפך, כי על-כן אנחנו הננו בכל ארץ ומדינה “הזרים”, אשר בעניניהם של “הבעלים” יתערבו, וכל אחד מן “הבעלים” ינקום את נקמתו מן “הזר”, אשר לא עליו נפל בעת צרה ויהי עָרהו… “דברי-בטלה הם, אם נאמר לחקור ולחטט עכשיו, האיך יקיץ הקץ על הציביליזציה שלנו: אם על-ידי מהפכות סוציאליות, אם על-ידי המלחמה האירופאית, המחכה לנו ועומדת אחרי כתלנו, או על-יד, צינגיס-כאן חדש. ואולם ברור הדבר, שברגע ההוא של לקוי-האלהות יתלה הקולר בצוארם של אלו, אשר בהם מתגשמת שררת הממון, השנואה שנאה עמוקה כתהום… אין אני יודע, אם גם לעת כזאת עדיין יהיו היהודים קברניטיהם של הבורסה והבנקים, של הויות-החיים ומהלכיהם, של העתונים ושאר בתי-החרושת לדעות, – אם גם לעת כזאת עדיין יהיו הם הרוכבים והמנהיגים של אותה ההתפתחות, אשר בה אנו קיימים… מתוך טעמים ונמוקים, הברורים לכל מי שבקי בפנטסיה ההמונית והאינסטיקטים ההמוניים, **היהדות היא שתעמוד לדין ומאתה ידרש דין וחשבון”**… הדברים הללו שלש שנים לפני המלחמה נאמרו וכפי הנראה מפי שונאם של היהודים והיהדות נאמרו ⁶. אבל לא בשביל כך אנו רשאים לעצום את עינינו לבלתי ראות את האמת שבהם. הנה הארץ כולה רוגזת תחת יושביה ולבו של אדם סיר נפוח. כלום ישתנו פתאום “חוקי” ההיסטוריה ולא על הזר, “המיוחד”, תשפך גם הפעם הקצפה הרותחת, המחלחלת בעולם?–

עדיין אין אנו יודעים, מה תהיה אחרית פרכוסיה העצומים של רוסיה, החוגרת את כחותיה האחרונים, כדי לרפא את הריסותיה, אבל סוף-סוף גם ברוסיה השבורה ישאר קבוץ הגון של ערך מאה ועשרים רבוא יהודים, וימים רעים מאד נכונו לקבוץ זה. ואין צורך לאמר, שכל נסיון “להחזיר את העטרה ליושנה” ברוסיה בקבוצנו שם יפגע תחלה: “היהודים המה שחוללו את הרבולוציה”, “בגללם אבדה רוסיה”, “כבר נבא על זה דוסטוייבסקי” וכו' וכו‘. וזכורני: היתה אפלולית עכורה של ערב מעונן פטרבורגי. הסוסה הדלה של רכבי התנהלה בכבדות מבינות לאנבטאות-השלג אשר על גשר-הארמון וצלעותיה הכחושות עלו וירדו. פתאם הפך הרכב את פניו אלי ואמר: “יודע אתה, אדון, ראוי היה להוציא את כל ה”יֶיוְורֶאִים" לרחוב, כי ינקו את השלג". וכשהעמדתי פנים של תם ושאלתי: “למה דוקא היהודים?”, השיב בפשיטות: “הלא קרנזון (קרנסקי) שלהם הוא שהביא עלינו את כל הצרה הזאת; יבואו עתה ויתקנו מה שקלקלו”. הבטתי בפניו הטובים והנוחים של זקן קלוגאי זה וראיתי: הלה יודע הוא סודה של הריבולוציה הרוסית “ידיעה ברורה”, שאין עוד להרהר אחריה, וידיעתו זו עתידה לעלות לנו, היהודים בדמים מרובים… ואולם אם גם תתבצר הריבולוציה ברוסיה, הרי אף המשטר החדש ינקום את נקמתו ממנו: "היהודים המה העשירים, המה הבורגנים, המה הספקולנטים, המה הטומנים את הלחם וכו’ וכו', ומהם צריך להפרע". וכלום חדוש יש בדבר? כלום זאת היא הפעם הראשונה, שהאלהים החדשים, אשר נתנו אנחנו לעולם, בנו הם מתנקמים ראשונה? שאלו נוצרי תורתו של ישו מנצרת ויגידוכם מה שעלולים לעשות לנו שומרי-פקודיו של קרל מרכס…

והמדינות החדשות, שאליהן עוברת עכשיו, – אם לשעה או לדורות, – “ההיגימוניה” של היהדות אשר במזרח אירופה? – אמנם, כמעט כל הממשלות, שעמדו לאוקריינה משעה שהיא מבקשת להפרד מרוסיה, נהגו להושיב בסודן גם מיניסטרים יהודים, אבל בעברה יש לה לאוקריינה גונטה וחמלניצקי ומהם היא מקובלה, ש“היהודי הוא האויב”. וכבר היה מעשה וראשי כל המפלגות הלאומיות אשר באוקריינה, – ובכללן גם ”הסוציאליסטים-הפדריליסטים" ו“הסוציאליסטים-הסאמוסטיניקים”. – פנו ל“עם הגרמני”, בזמן שידו היתה תקיפה, ב“ברור דברים” לאמר: “האספסוף המוסקובי (כלומר: “הבולשביקים”) בקש להחריב את עם אוקריינה ולהכרית את האינטליגנציה שלו, ובאותה שעה עצמה גונן והציל את הישוב המוסקובי והיהודי אשר באוקריינה… מי שמח לקראת האספסוף הזה, מי השניא את הרעיון של שררת-אוקריינה, למי נוחה השתעבדותה של אוקריינה, מי הם אויביה של אוקריינה? הלא הם המוסקלים, היהודים והשליאכטא הפולנית… העם היהודי, שהבורזואזיה שלו כבר נטמעה על-ידי לשונה לבין המוסקלים, רואה בשחרורה של אוקריינה מגערת לעניני המסחר והתעשיה שלו ובתחיתה הלאומית והתרבותית של אוקריינה ובעלייתו של האכר האוקרייני – איום וצרה לתפקיד חייו בתור מתווך מסחרי. העם היהודי רוצה ברוסיה מאוחדה ועוין את שחרורה של אוקריינה” ⁷… ומובן, שכתב זה הוא החגב הראשון, שאחריו בא – הארבה. – אוקריינה עומדת עתה באמצע מלחמתה עם רוסיה. התנועה הלאומית האוקריינית סומכת על הכפר, שאוקרייני הוא ברוחו, ולעומתה האימפריאליות הרוסית סומכת על העיר, שרוסית היא כמעט לכל דבריה. רוסיה אינה יכולה להשלים עם הרעיון, שאוקריינה תאבד לה, אבידה זו קשה לה הרבה יותר מכל שאר אבידותיה, משום שאוקריינה היא ארץ הלחם והחמרים השונים ובידה המפתח לים השחור. ואוקריינה יראה לשוב ולהתאחד עם רוסיה, משום שהיא יודעת, במה עלתה לה התאחדות זו: מן המאה השבע-עשרה ועד עתה היתה מדרס לרוסיה. ימים רבים תמשך התאבקותה של אוקריינה עם רוסיה, וכל אותם הימים שוב תמלא היהדות האוקריינית את “תפקידו” של הנתון בין הפטיש והסדן, שעדיין אנו זוכרים את טעמו מימות חמלניצקי, גונטה וזלזניאק ⁸.

והנה פולניה, שכולה מלאה ארס כנחש. הפולני היהיר קבלה יש לו מאבות-אבותיו, שהיהודי עבדו ומשועבדו הוא, וכלום יש לעבד ענינים ורצונות, היוצאים מגבול הענינים והרצונות של האדון? אין הפולני יכול להשלים בלבו עם הרעיון הפשוט, שהיהודי היושב בתוכו לא עבדו ומשועבדו הוא עוד, כי אם אדם חפשי כמותו, החותך חיים לעצמו על-פי רצונו וכוונתו ולא על-פי רצונם וכוונתם של המתאמרים להיות “בעלים” לו. ואולם לא לחנם נצנצה זה כארבעים שנה גם בלבו של היהודי הכרת “אדנותו” לעצמו: מאז ואילך התחיל כופר, – מתחלה בשפה רפה ולבסוף בפה מלא, – ב“אדנותם” של כל המבקשים להיות “אדונים” לו. אחינו שבפולניה היו מן האחרונים לכפירה זו; אף עתה רבים הם עדיין בקרבם, המשתדלים לפייס את דעת “בעליהם” ולהוכיח להם, שכלום לא נשתנה: “האדנות” ו“העבדות” במקומן עומדות. אבל סוף-סוף למדו גם אחינו אלה ממה שעבר עליהם בימי המלחמה וממה שעוללו להם “אדוניהם” בימי הזעם, כי שעת-הכפירה באה גם להם. אם יאבו “הפולנים מבני דת משה” או ימאנו, רוב יהודי פולניה ילחמו בכל כחם על זכיותיהם האזרחיות, הלאומיות והפוליטיות. ולא עוד, אלא שיהודי הארצות שעל גבול פולניה (גליציה המזרחית, אוקריינה וליטא), היודעים כמה גדולה היא הסכנה, הצפויה גם להם מאדנותה של פולניה, יעשו כל מה שבכחם, שזו לא תפרוש את כנפיה השחורות על ארצות מושבותיהם וממילא גם עליהם. ואף בשביל כך נכונו ימים רעים לקבוצנו הפולני: מעתה יגלגלו עליו לא רק “חטאת הליטווקים”, כי אם גם “חטאת האוקריינים והגליצאים”. – את “החגבים” הראשונים אשר נראו עתה בפולניה, אנו, יהודי רוסיה, יודעים זה כמה: “פוגרומים”. אמנם אין אנו מסופקים כמעט, שימיהם של הפוגרומים לא ימשכו: בעל-כרחו ילמד היהודי להשיב עליהם בכל מקום תשובה כהלכה, וכבר יש סימנים, המעידים, שאם “שיטת הפוגרומים” לא תחדל, יכבד בעתיד הקרוב על הפורעים להבחין, אם הם המזיקים או הניזוקים. הפחד מפני החרב והרובה כבר פג גם מלבו של היהודי ואף ידיו כבר למדו להשתמש בהם בשעת הכרח כראוי. אבל הפוגרום יש לו ערך מיוחד בתור סימן מובהק: אין פוגרומים באים אלא אם כן מסדרים אותם תחלה, ובני-אדם שהגיעו למדרגה זו, שהם מגייסים את האספסוף הנשמע להם בכוונה תחלה לשפוך דם נקיים, לחלל מקדשים ולהחריב בתים לעין כל, הרי זה סימן להם, כי השנאה והמשטמה אשר בלבם לא תדענה עוד קצב ומדה. וזהו אמנם הדבר, אשר אותו אנו יראים: הנה ימים באים והשנאה והמשטמה תסערנה ותהימנה מסביב לקבוצנו הפולני ומנוחה לא תהיה לו.

וקשה ומסובך יהיה גם מצב קבוצנו אשר בליטא. אם עד ימי-המלחמה עמדו לכל-הפחות יהודי-ליטא מחוץ לסכסוכים פוליטיים, הנה מעתה עתידים גם העניים המרודים האלה למלא את תפקידם של הנתונים בין הפטיש והסדן. יתר על-כן: ליהודי ליטא הכינה המלחמה פטישים וסדנים מצדי-צדדים. הליטווינים והזמודאים מביטים על עצמם כעל אדוני הארץ והם מבקשים להעמיד את ארצם ברשותם ולהשתחרר מכל העולים והשעבודים הזרים. הפולנים אינם מודים בזכותם של הליטווינים והזמודאים, כי על-כן ימים רבים שלטה פולניה לפנים בליטא כולה, ובווילנא נכתבו כמה וכמה פרשיות חשובות מדברי-ימיה של פולניה. אף עתה רוב בעלי האחוזות וגם מספר גדול מאכרי ליטא וזמוט פולנים הם, ואין צורך לאמר, שבהערים יד הפולנים על העליונה. רוסיה אינה מודה לא בזכותם של הליטווינים והזמודאים ולא בזכותם של הפולנים, והיא מבקשת לשלוט בליטא גם מכאן ואילך כשם ששלטה בה עד עתה. ובין שלש הלהבות האלה יעמוד קבוצנו הליטאי העני והדל. מכאן ואילך יצטרך גם הוא ללכת בדרכיה העקלקלות והמסוכנות של הפוליטיקה, שעד עתה זרות היו לו.

ולבסוף – “המרכז” היהודי החדש, אשר הכינה לנו המלחמה. “העבדים היחידים אשר באירופה”, – כך הגדיר קלימאנסו לפני המלחמה את מצבם של יהודי רומניה. האומנם יהפכו הרומנים עורם אחרי המלחמה, שלאסוננו היתה גם להם מלחמת-נצחון, וישחררו את “עבדיהם”? ואף אם עורם יהפכו למראית-עין, כי מוכרחים יהיו לחתום על אמנה חדשה בדבר זכיותיהם של היהודים, דוגמת האמנה, אשר חתמו עליה בברית הברלינית, את נפשם הגסה לא יהפכו, וגם מעתה ימצאו דרכים שונות להצר להיהודים אשר במדינתם ולמרר את חייהם. ואם עד עתה מררו את חייו של קבוץ יהודי בן שלש מאות אלף נפש, הנה מעתה ימררו את חייו של קבוץ הגדול מן הראשון פי שלשה, – אם באמת יסופח על המלכות הרשעה הזאת גם חלק מטרנסילבניה.–

הנה כן, שתים רעות עשתה לנו המלחמה: את קבוצינו הגדולים הכתה לרסיסים ואת קבוצינו החדשים העמידה בתנאים קשים, עד כי לא יוכלו לבנות את בנין-חייהם גם אחרי אשר תשקע אשה.

ואולם – – “כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ להרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע” – –

III

“המלחמה יכולה רק להבליט את חזזיות החיים” משום שהיא יכולה רק להבהיר את הניגודים שבין קבוצי האדם, – ואולי זאת היא זכותה, זכותה היחידה. אמנם המלחמה גופה אינה יכולה לתקן כלום, אבל אחרי שהנגודים נעשים בהירים כל-צרכם, הרי אנו מוכרחים להודות בהם וגם לבקש להם תקנה. וזוהי גם אחת מן הסיבות, שרוב המלחמות הגדולות והקשות גוררות אחריהן ריבולוציות פנימיות: עץ-החיים אינו יכול עוד למלט את משא הנגודים שגמלו.

כדבר הזה אירע הפעם גם לפרובלימה היהודית: המלחמה והמאורעות שאחריה הבליטו אותה עד היסוד בה.

זוכרים אתם את הענוי הקליל, שגורם לכם זבוב טורד ביום-קיץ? בתנופת יד רפויה אתם מבריחים אותו מעל פניכם והוא, העקש, חוזר ובא, חוזר ובא. רגע אחד ימלא לבכם קצף אין-אונים על בריה שפלה זו, המחרישה את אזניכם בזמזומה ומגרה את עצביכם בעקיצתה, ורגע שני אתם שוכחים אותה ומקוים לשוב למנוחתכם… כזבובים הטורדים הללו היינו אנחנו, היהודים, ימים רבים בעיני העמים “הבעלים” וממשלותיהם: אם עלתה בידם רגע אחד להבריחנו מעל פניהם ושקט להם ואמרו לשוב למנוחתם. והם לא ידעו, אף לא רצו לדעת, שכבר הוטל הגורל. בריחי-כלאנו נשברו, דלתות-הגיטו גודעו ושמה לא נשוב עוד עד העולם. אף אנו כבר מבקשים להתחמם באורה של שמש ולהתעדן בזהרם של שמים: אף אנו כבר למדנו לחיות ולא רק להתקיים. ואם בחמת-קרי ילכו עמנו “הבעלים” ואת השמש ואת השמים יאפילו לנו ומלאנו מרי ולא עוד “זבובים טורדים”, כי-אם רקבון אכזרי, מסוס נוסס נהיה להם ולבית חייהם. “הדבר יכול להעשות סכנה גדולה להעמים, אם על-ידי התנהגות שאינה מהוגנה ימררו את רוחם ונפשם של אנשים קשי-הרצון, שגם מדת-הטוב ומדת-הרע שלהם עוברת את גבול הממוצע, ועל-ידי המרירות יעשו אותם אויבים לסדרים הקיימים. המיקרוביולוגיה מלמדת אותנו, כי יצורי-חיים, ששקטים ושלוים הם כל זמן שהם נתונים באויר החפשי, נעשים אבות למחלות איומות אם מונעים מהם את החמצן, אם עושים אותם, לפי הבטוי המדעי, לנטולי אויר. הלא יחשבו הממשלות והעמים את דרכם, כי לא יעשו את היהודי ליצור נטול-אויר! ולא – אף הם קשות ייפרעו ואף אם כל מה שבידם יעשו, כדי לבער אחרי היהודי, אשר בעונם נשחת ויהי למשחית”. לפני עשרים ושתים שנה, בשעה שהאזהרה הזאת נשמעה מפי מכס נורדוי, לא שמו העמים אליה לב. והנה באה המלחמה והמאורעות הגדולים שאחריה והבליטו את כל הניגודים העצומים, אשר בינינו והעמים והממשלות הנוהגים בנו מנהג “בעלים”. העמים והממשלות הבינו סוף-סוף, שהעצות הטובות, אשר הם משיאים אותנו תמיד, לחדול מהיות, להשפל ולהבטל מפני אחרים, – לא תצלחנה. אף הבינו, כי אין לחלק את הפרובלימה היהודית חלקים-חלקים, לפי המדינות והארצות, אשר בהן נתונים קבוצינו השונים, משום שיסוד ושורש אחד לה בכל מקום: עם שנקרע מעל אדמתו, עם שאין לו לא מות ולא חיים בגלותו, עם שיצור “נטול אויר” הוא בכל מקום, נעשה “רוח רעה” ואויב מסוכן לסדרים הקיימים בכל מקום, כי בכל “אשר תמצא עינו לב שאנן ובוטח – ונקבה עינו את הלב ההוא, והחליאה אותו עד מות, ונסה המנוחה מקרבו עד עולם”…

העמים והממשלות הוכרחו להפנות את לבם לפרובלימה היהודית, לא רק להבריחה מעל פניהם כדרך שמבריחים זבוב טורד, כי אם לבקש לה פתרון, להוציא אותה מתוך הגבולות הצרים של עניני כל מדינה ומדינה לעצמה ולהכניסה אל תוך גבולותיה הרחבים של הפוליטיקה העולמית. אתה שעה נתבדאה השיטה הקודמת של “רבוי הרשויות”, כלומר של חלוקת היהדות לקבוצים שונים, המובדלים זה מזה, והוכרה אַמִתָה של הציונות, שמראשית דרכה ראתה רק תשובה אחת, יחידה, לפרובלימה היהודית – שיבת העם היהודי לזכותו ומשפטו ההיסטוריים מתוך שיבתו לארצו ההיסטורית.

כי הנה היחיד או חבר-יחידים ואף גם מעמד שלם יכולים להעמיד את זכותם ומשפטם על עניני יום-יום, על עניני ההוה שלהם. ליסוד אחר חוץ מזה של “הענינים הריאליים” אין הם זקוקים. לא כן עם. כל עיקרו יצירה היסטורית הוא, ולפיכך גם יסוד זכותו ומשפטו הוא – עברו, זהותו ההיסטורית. קבוץ, שאין לו היסטוריה, רק קבוץ בעלמא הוא: עם איננו עדיין. עם שניטל מעברו ועמד על עניני-הווֹ, “הענינים הריאליים” שלו, רק קבוץ בעלמא הוא: עם איננו עוד. ואם מרובה הקבוצים הוא, עם כזה, סופו שכל קבוץ וקבוץ שלו יהא נדון כיחידית מיוחדה לעצמה. וזאת היא אמנם הסבה, שכל “הריאליסטים”, אשר קמו לנו בדורות הגלות האחרונים, – למן הדור הראשון שאחרי תקופת מנדלסון ועד עתה, – לא יכלו בשום אופן להסביר לא לעצמם ולא לאחרים, מה היא הזיקה המאחדת אשר לכל קבוצינו, הזרועים בכל רוחות העולם. מוכרחים היו לעשות אחת משתי אלה: אם לנוס סוף-סוף לעזרת ההיסטוריה, אף-על-פי שמתוך כך נפגמה בהכרח “טהרת” הנימוק של “ענינים ריאליים”, או להודות בפירוש, שאין בלבם אלא עניניו המיוחדים של אותו הקבוץ היהודי, אשר בשמו הם מדברים. “הריאליסטים” שלנו או שלא יכלו או שבאמת לא רצו כלל לדרוש דין ומשפט-עם ליהדות בכללותה, כי לא העמידו את דבריהם על היסוד ההיסטורי. ואין הכוונה, שכפרו בהיסטוריה או שזלזלו בה; אדרבה, הם נהגו בה כבוד מרובה כדרך שנוהגים כבוד מרובה בכל מה שכבר היה ואיננו עוד; הם רק הבדילו בין מה שהיה למה שהוא. ואף אם “בשעת הדחק” יש אשר הוכרחו להסתייע ביסוד ההיסטורי, כאמור, הפחיתו הם עצמם את עצם ערכו של סיוע זה, כי היו מפרידים בין היסטוריותה של היהדות וארצה ההיסטורית. זאת אומרת: הם קפחו את ההיסטוריה עצמה, בטלו למפרע את יסודה העיקרי והיא גופה נשארה להם תלויה ועומדת באויר. לעשות היסטוריה מקופחה כזו יסוד לזכות-עם ומשפט-עם ודאי אי-אפשר. – הציונות, שנועדה לחשוב את מחשבתה עד סופה, החזירה את שלשלת-היוחסין של הפרובלימה היהודית לשלימותה וממילא גם לאמתותה: אמנם כל קבוץ וקבוץ של היהדות יש לו ענינים ריאליים, המיוחדים לו באשר הוא, אבל למעלה מהם – הענינים הנצחיים, הנמשכים והולכים מן העבר אל העתיד דרך ההוה וסובבים ומקיפים את כל קבוצי היהדות, כי כולם יחדו עם אחד הם; לעם אחד עשתה את היהדות ההיסטוריה שלה, ויסודה של זו היא – מולדתה ההיסטורית של היהדות; בה היתה היהדות לעם והזיקה הזאת שבין הארץ והעם לא פגה ולא תפוג עד העולם, משום שהיא נבלעה בעמקי עצמותה של היהדות ונעשתה יסוד מוסד לה. –

לא “זבובים טורדים”, לא “בצילות” ⁹, אף לא “רוחות רעות” אנחנו. אדם אנחנו ככל יתר האדם – לא טובים ולא רעים מכל יתר האדם. ובכל-זאת, עם-ריב ועם-מדון אנחנו לכל הארץ, כי– ** אחרים** אנחנו. דם אחר נוזל בעורקינו, להט שמש אחרת וזוהר שמים אחרים ספונים בנו, נשמה אחרת תחיינו, אלהים אחרים לנו, תפיסת-עולם אחרת לנו, כי על-כן ממקור אחר חוצבנו – מן המזרח, אשר שם מולדתנו. ואותה הפרובלימה היהודית, אשר זה שנות אלפים אתם עמלים כולכם להגות אותה ממסלתכם וכל עמלכם עלה בתוהו, יען כי היה דברכם תמיד להכחידנו מעם ולתתנו קבוצים-קבוצים ככל העולה על רוחכם, – רק פתרון אחד ותשובה אחת לה: שיבת היהדות לעצמותה מתוך שיבתה לארצה ולמולדתה. או אז היה נהיה גם אנחנו עם ככל העמים ויחדו עמכם נעבוד שכם אחד לבנות את בנין-החיים.

זאת היתה אַמִתֵנו זה ימים רבים: שומע לא היה לנו. אבל ברית כרותה לאמת, שתעשה חריץ בלבבות. אם לא שמעו העמים והממשלות לקול דברינו, שמעו לקול האותות והמוראים הגדולים, אשר הראו להם, כי אמנם יש להם לדאג לבל “יפרעו אף הם קשות, אם יוסיפו למרר את רוחם ונפשם של אנשים קשי-הרצון, שגם מדת-הטוב וגם מדת-הרע שלהם עוברת את גבול הממוצע”. סוף-סוף התחילו העמים והממשלות להבין, כי בעונם ועון אבותיהם היתה היהדות לרוח ערטילאית, התועה בעולמות זרים, ועד אשר תמצא את תקונה מנוחה לא תהיה לא לה ולא לאחרים. אותה שעה התחיל גם להתקיים הדבר, אשר ראה בחזון-לבו אחד מראשוני מבשריה של הציונות. “יבוא יום – כתב משה הס לפני יותר מיובל שנים, – ולרגלי מאורע עולמי היסטורי ישיבו לנו העמים את ארצנו ההיסטורית. אז תמצא התשובה לשאלה הלאומית האחרונה”…

IV

זכורני: עיפים מחום-היום נחנו כולנו על הגג ופתוחה היתה נפשנו לקראת כשפיו הגדולים של ים-כנרת הקטן.

– ירא אנכי את לילה של ארץ-ישראל, – אמר הצעיר שבחבורתנו. – ארץ, אשר לילות-כשפים כאלה לה, לא עובדים פכחים היא מולידה; הוזים הלומי-חלומות היא מולידה.

– ומי הגיד לך, נענה שני מן החבורה, – כי העבודה היא הברכה האחת, אשר הכין אלהים לאדם? “בזעת אפך תאכל לחם” קללה היא ולא ברכה…

כל החבורה שחקה.

רק האחד, הזקן שבחבורה, לא שחק. כל הלילה טבעה עינו במימי-הכנרת. כאילו בקשה לדלות את סודם הירקרק. פתאם הפך את פניו אלינו. בעינו הבריק האושר. כאילו מצאה את הסוד, אשר בקשה. רגע אחד שתק ואחר-כך אמר:

– ארץ, אשר לילות כאלה ושמים כאלה לה, נביאים בה יולדו… משגלה עמה של ארץ זו ושמיה אבדו לו, פסה הנבואה מבני אדם… מאז חרב לב האדם, נפשו חורבה ונשכחה בתוכו… עולמו היה לו לבית-עבודה, אשר שם ינשר המשור ויהלום הקרדום יומם ולילה… ויהיו לו המשור והקרדום לסמלי-החיים והנסורת – לחידת-החיים… כל הימים, אשר על המשור והקרדום לבדם ולא על לבו ונפשו יחיה האדם, פתרון לא יהיה לחידת-חייו… בדמים יבוא, נהרות-אש ישטפוהו, והוא לא ידע למה ועל מה… ובצר לו יזעק וישוע לגאולה ולפדות, וגאולה ופדות לא תהיה לו, כי על-כן לא מתוך לבו ונפשו תבוא זעקתו ולא אל האלהים יתפלל, כי אם מתוך בית-עבודתו תבוא זעקתו ואל הקרדום יתפלל… ואולם לא לשוא שמר אלהים שארית עמו, אשר לו גלה סודו בימי קדם… לא לשוא גונן והציל עם זה, לבל תכבה גחלתו האחרונה, כאשר כבתה גחלתם האחרונה של עמים רבים אחרים גדולים ועצומים ממנו… תקות החיים, תקות האדם קשורה בו מאז ומעולם… עיף ויגע-כח ישוב לארצו, צמא-אור ישוב לשמיו… צמא גאולה ופדות ישוב ללבו ונפשו – לאלהיו… אז ינוח לו וישוב להיות את אשר היה ובעון מציקיו חדל מהיות – מעין לשירת-נפש, מעין לאמונת-לב… נביא יתנהו אלהיו לאדם כולו… והלכו גויים לשירת-נפשו ואמונת-לבו ולמדו דרך האדם…

כל החבורה שתקה.

רק האחד, הצעיר שבחבורה, פתח ואמר:

– הנה ההוזה, הלום-החלומות…

וגם קולו הוא נחבא, כי גם עליו גברו כשפיו הגדולים של ים-כנרת הקטן…

משואות 1920-1919