קִדּוּשִׁים / אלתר דרויאנוב

   “בשעת שלום קוברים הבנים את אבותיהם, ובשעת מלחמה קוברים האבות את בניהם”. –

הרודוט I, א', 87.

   “…דמותו הביעה שמחה וחדות-הנאה של חיל, הכובש את כל העולם כלו, כשידו האחת תופסת אשה יפה והשניה – בקבוק יין יפה” –

אמיל זולה, “חורבן”, II, VII.

 

I    🔗

שלש שנים עקובה האדמה מדם, המות קוצר את קצירו על ימין ועל שמאל, דורשי-מספרים חשבו ומצאו, שחללי המלחמה מצטרפים כבר לשורה ארוכה, שיש בה כדי לגדור גדר של פגרים-מתים מפאריז ועד וולאדיבוסטוק. כל המחנה הנורא הזה מכוון אלינו את חורי-עיניו המגורמים, שקפאה בהם קללת-עולמים על הדם הנבחר, דם נוער ועלומים, אשר שפכו ידינו. ובבוקר-בבוקר, כשאנו משכימים לעתון ולטלגרמה, עדיין אנו שומעים מתוכם את המימרא הידועה הקרה והיבשה: “המלחמה הולכת ונמשכת”. ולבנו לא יסער בקרבנו על הזקן האשמאי, גבור-הדיפלומטיה, נבוב-הלב, הזריז לבשר ראשון זו, למען דעת, שהוא האיש שעצביו בריאים ומתוחים כעבותים חדשים כשהיו. וגועל-נפש לא יתקפנו למראה הנער העתונאי, נבוב-המח, החרד להכריז בשורה זו בעולם שעה אחת לפני חבריו, למען דעת, שהוא ועתונו המה מן הראשונים לשמוע סוד-שיח חולשים על גויים וממלכות. אף לא יתמה הלב גם על נווּלנו שלנו, אלא אנו שומעים את הבשורה הטובה הזאת וממהרים בדחילו ורחימו לעסקינו, כבדי-הרווחים, שגיא-ההרגה מכין לנו בחסדו יום-יום.

וכמה תמוה הדבר. אלמלי היה בידינו לבער את המות בכלל מן העולם, כלום אפשר להעלות על הדעת, שהיה נמצא אף אדם אחד, יהיה מי שיהיה, שלבו היה מפתה אותו, מצד איזה נימוק ופניה, לאחר את הבעור הזה אפילו יום אחד? ואלמלי נמצא אדם משונה וקשה-לב כזה, כלום לא היה הוא עצמו הקרבן האחרון, שהיו בני-דורו מעלים בחמת-אפם על מזבח-המות? ואלו אנחנו, הרי זה שלש שנים הקדשנו בעצמנו מות על הארץ, זה שלש שנים עומד איש-איש מאתנו. – זה בדבוריו וזה במעשיו, זה בהסכמתו הגלויה וזה בהודאתו השתוקה, – ומסקל את הדרך בפני מלאך-המות, – וכל המרבה לסקל, כל המעמיד על דעתו לאחר את שעת-השלום, הוא המשובח, הוא המכובד בעיני הבריות. ומי יודע, אם לא עתידה ההיסטוריה, – חנפה ערומה זו, הנזהרת תמיד שלא לפסוק דינם של מעשים לפי ערכם המוחלט כשהם לעצמם, אלא רק לפי מדת הצלחתם המקרית, – אם לא עתידה היא לשים נזר-גבורים וגדולי-עולם דוקא על ראש הדז’ורדז’ים, הרוֹרבכים והמילו-קובים, שעד עתה עוד טרם עיפה נפשם להורגים…

צאו וספרו לבני-תרבות, שכהני דַאגוֹמֵיָה בונים מזבחות לאלהיהם מטיט, המגובל בדם עבדים – ולבם יבער כאש על הנבלה והפראות האיומה הזאת, ואלמלי נתנה לנו היכולת היינו הורסים את המזבחות הטמאים האלה אחד-אחד עד בלי השאיר להם שריד וזכר. ובאותה שעה עצמה הנה אנחנו, בני התרבות האירופאית, המתאמרת להיות עליונה על כל, כורעים ברך לפני פסליהם של הסובורובים, הנפוליאונים והמולטקים, הבנויים על קרקע ספוג דם ומח של מאות אלפי אומללים, שנגררו אחריהם כעבדים ומסרו את נפשם על קדוש-שמם של כהני-המות האלה. והיו בטוחים: תופים ומחולות, שירות ותשבחות עתידים ללוות גם את מרכבתם של כהני-המות, הפוסעים בימינו לעינינו על ערמות שלדי אדם, גובלים את טיטם בדם מבחר בני-עמם וברוח שוקטה הם מודיעים יום-יום, שעדיין לא שבעה נפשם ו“המלחמה הולכת ונמשכת”.

“צבאותינו אל השעון לא יביטו ולוחות העתים משחק להם!” – משנן לויד-דז’ורדז' לעתונאים האנגלים… “אוי להם למבקשים שלום! אל תיראו את המלחמה, יראו את השלום!” – משנן פאול רוֹרבך לבני עמו הגרמנים…

וידועה האמתלא, השגורה זה שלש שנים בפי ממשיכי-המלחמה: “ידינו לא שפכו את הדם; אנחנו רק שלום נבקש כל הימים; עכשיו שפרצה המלחמה “שלא באשמתנו”, זאת היא “חובתנו” להאנושות, כי לא נפסיקה באמצע, כל-זמן שלא הביאה עוד לידי הכרח השלום העולמי המקווה”. אמנם כן, בזאת יבדלו כהני-המות של הדורות האחרונים מאבותיהם הקודמים, שכהנו למות בדורות הראשונים: הללו הודו לכל-הפחות על האמת, פיהם גלה על מה שבלבם – הרוג ורצוח, גזול וחמוס ארצות ומשכנות לא-להם; והללו – אף מדה טובה יחידה זו אין בהם. תומת צדיקים וישרים על פניהם ובקשת-שלום בפיהם כל היום. גם נפוליאון, זה הכהן הגדול של המות, בשעה שהוא אומר לכבוש את אירופה כולה ולעשותה הדום לרגליו, אלא שהוא ירא את אגרופה הקשה של אנגליה, משפיל את עיניו לקרקע מתוך תמימות וצניעות וכותב למלך-אנגליה: “שני העמים היותר נאורים שבאירופה, שגם מדת כחם ותקפם כבר גדלה יותר מכפי צורך הבטחון והחופש, – איכה ישאו עליהם חטאה זו להביא את טוּב-המסחר, הגדול השלו הפנימי ואושר המשפחות קרבן לציורי גדלות ריקה? האיך אירע הדבר, שאתה אינך רואה, כי השלום הוא הצורך והכבוד העליון על כל?”… “הוי, כמה עצובה היא פרספקטיבה זו להביא את העמים לידי מלחמה, כדי להלחם איש באחיו!”… ¹. וכלום אנו יודעים בדורות האחרונים מלחמה, שלא היה עיקר-כוונתה – השלום? נפוליאון בקש לכבוש את אירופה כולה ולשפוך את שלטונו גם על אסיה – לשם השלום. עמדה אנגליה ונלחמה בנפוליאון עד רדתו – כדי להחזיר את השלום לעולם. מלחמת-קרים בקשה להשכין שלום. ביסמרק, מחברה של הטלגרמה הידועה מאמס, שם בפי מלכו את הדברים, ש“במלחמה זו עם צרפת אין לנו שום מטרה אחרת, בלתי אם לתת באירופה שלום לאורך-ימים” ². רוסיה לא פשטה על טורקיה בשנת 1877 אלא לשם השלום. ו“מובן מאליו”, שגם אדוארד גרי, בטמאן-הולווג וסאזונוב, הינדנבורג וניקולאי ניקולאייביץ, מיליוקוב ולויד-דז’ורדז' אין כוונתם, כי אם לתת שלום בארץ, ולפיכך – “המלחמה הולכת ונמשכת”…

עכשיו, אחרי שלש שנות מלחמה, בשעה שהעמים העומדים במערכה מעלעים כבר את דם-תמציתם לעיני העמים האחרים, המנצחים על המחזה ועושים את עצמם כנלחמים, – עכשיו כבר פג השכרון ואין סוקלים עוד לאדם המחוה את דעתו, שצריך להפסיק את שפך-הדם ולהשיב לחיים את בטחון החיים והעבודה. ולא עוד, אלא ש“כד מישלם שערא מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא”: כאן תכפו המפלות והאסונות, שם לא נתקיימו התקוות המזהירות – וקטני-הלב, שזה דרכם תמיד להבליט את עמידתם בשורה הראשונה ברגע של התעוררות, כשהשעה משחקת, “ולנער את חצנם” תיכף כשהגלגל נהפך וההתעוררות שוקעת, התחילו תולים את הקולר איש בצואר חברו. רגזני הפרולטריון ממטירים אש וגפרית על הבורז’ואזיה ומטילים עליה את האחריות כולה: היא קדשה את המלחמה משום שבקשה להתעשר על ידה, משום שבקשה לכבוש על ידה שווקים חדשים לממונותיה. ודברי הבורז’ואזיה טוענים, שההמון הוא שמלא את הרחובות לפני שלש שנים תרועת-מלחמה, הוא שהצית את האש בלבבות והוא שכרע ברך לפני המושלים בשעה שהכריזו מלחמה מעל גזוזטרות ארמנותיהם על שפת השפרה והפונטנקה – משום שהוא, הפרוליטריון בקש להבנות – להגדיל את מדת שכרו – על-ידי מלחמה, משום שהשווקים החדשים, המובטחים מאת המלחמה, דרושים למעשי-ידיו לא פחות משהם דרושים לממונותיה של הבורז’ואזיה. בצרפת ובבלגיה נכנסו מנהיגי הסוציאליסטים אל הממשלה, כדי לעשות את המלחמה בכחות מאוחדים. ברייכסטאג תמכה סיעת הסוציאליסטים את הממשלה הגרמנית פה אחד, אף שלחה שליחים לאיטליה לדבר על לבה, כי תתן גם היא את ידה לגרמניה ותלחם אתה יחדו. וגם בדומת הממלכה נתנה סיעת הסוציאליסטים את ידה לממשלה הרוסית בשעה שזו הכריזה מלחמה.

ואמנם למה נרמה עצמנו? אלו ואלו ידיהם מגואלות בדם. הבורז’ואזיה, אם לא נחשוב את מעמד הצבא, שהמלחמה היא בכלל שורש-נשמתו ומקור-קיומו, בקשה את המלחמה וקדשה אותה, והפרוליטריון רצה בה ומהר להסכים עליה. הבורז’ואזיה העמידה ברשות המושלים וצבאותיהם את ממונותיה המרובים, והפרוליטריון העמיד ברשותם את כחו ועוצם-ידו הכבירים. שניהם הקיצו בבוקר ארור אחד ופסקו, שרבבי-רבבות בני-אדם, אשר גם להם זכות חיים וקיום כמותם, חייבים כליה ודמם הותר. שניהם אלהי הזהב והכסף, אלהי ההנאה והשביעה אלהיהם, ולאלהים קשים אלה הם עומדים ומקריבים זה שלש שנים קרבן-מחים – עצמות בניהם, להם הם מנסכים נסך-דם נבחר, דם נוער ועלומים…

 

II    🔗

בכל דור ודור נמצאו מלמדים זכות למלחמה, ולא רק מבין כהני-המלחמה עצמם, כי אם גם מבין כהני-הדעת והמחשבה.

המלחמה היא חוק-עולמים, חוק טבעי. “המלחמה תחולל הכל” – כך למד כבר הרקליט. בכל העולם כולו שוררת “מלחמת הכל כנגד הכל”. בעל כרחך אתה חי ובעל-כרחך אתה – נלחם. ואל תבוש מפני ההכרח הנורא הזה, כי “למלחמת-מצוה” אתה יוצא: אלהים שלחך והוא המשרה את רצונו עליך. אל תירא ואל תחת, כי אלהים עמך, ואף אם תנגף במלחמה אל ירע לבך, כי האלהים אשר שלחך ירצה את קרבנך. הוא ירח את ריח דמיך, אשר על-פיו שפכת, ובסתר כנפיו יסתירך לעולמים. – חק-עולם היא המלחמה לא רק לאדם ולטבע, כי אם גם למי שלמעלה מהם – לאלהים. אף האלהים נלחמים. “ה' – איש מלחמה”. ואם בעתות הכשלון והרפיון נעשה שמו של הקדוש-ברוך-הוא “שלום”, הנה בתקופת הגבורה והנצחונות היו באים “בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל”. – מארס הוא האלהים, שהמלחמה היא תפקידו המיוחד, אבל גם האלהים האחרים אוהבי-מלחמה הם והרקלס איננו רק אלהי השמש והאור בלבד, כי אם גם אלהי הכח והנצחון. אף אותו האיש, שתלמידיו ושליחיו עשוהו אלהים, מבשר ומודיע, כי בא “לא להביא שלום, כי אם חרב” “ולהבעיר אש בארץ” (מתיא ד‘, ל“ד; לוקה י”ד’ מ"ט). – לא לחנם שורש אתימולוגי אחד ל“מלחמה” ו“לחם”: המלחמה צורך הכרחי היא כלחם-חוקו של האדם, היא גם לחם-חוקם של האלהים, והמושל הקורא למלחמה לא את רצונו הוא עושה, כי אם את רצונם של האלהים האדירים ועל פיהם הוא מקדש מלחמה.

כל העולם כולו וכל התרבות האנושית לא נבראו אלא על-ידי כובד-מלחמה. המלחמה הורסת ומחריבה – כדי לבנות ולנטוע. כחות מרובים תועים בחלל ההויה אטומים ועקרים, מרוחקים ומובדלים איש מאחיו. ועגומה היא תעיה זו ודומה כאילו אין לה קץ ותכלית. והנה באה מלחמה. והקריבה התנודה הגדולה את התועים איש לאחיו והפרתה אותם וברכה את מקורם והיו לכחות פועלים, בוראי-עולמות. השלוה המוחלטת לא יצרה מעולם דבר: השלום – סיומה של מלחמה – הוא היוצר, הוא הבורא את הכל. – “מי שראה את המצולות המתולמות, ששמשו מצע ומשכב לשנירים, ידמה לו כדבר הנמנע כמעט במציאות, כי יבוא יום ובמקום הזה ישתרע מישור מכוסה יער, אחו ונחלים. וכך יארע גם להיסטוריה של האנושות: הכחות היותר פראים הם שכובשים את הדרך. מתחילה הם מביאים חורבן והרס, ובכל-זאת צורך יש במפעלם, כדי שלבסוף יגדלו ויתערו מדות יותר טובות ונוחות. אנרגיות איומות – זה שאנו קוראים לו “רעה” – הן הן האדריכלים הענקים, הן הן כובשי דרך האנושות” (ניצשה). – “שימו נא לב לאגדת-הבריאה היסודית של הסקנדינאבים: בשעה שהאלים הרגו במלחמה את הענק אימיר, עמד אחד הענקים וברא עולם שלם מגופו. מדמו נוצר הים, בשרו היה לאדמה, גרמיו נעשו סלעים, מגבות-עיניו נבנו היכלות לאלהים, גולגלתו היתה לתכלת הגדולה, שאין לה סוף וגבול, והמח שבתוכה – לערפל” (קארליל). – ואם בריאת העולם על-ידי המלחמה אינה אלא אגדה, הנה יצירת המדינה בכח המלחמה היא אמת פשוטה, היסטורית. רק על-ידי מלחמה בקרב צבור ידוע או על-ידי מלחמה בין צבור לצבור ידועים נוצרה המדינה. אין אנו יודעים אף מדינה אחת, גדולה או קטנה, אשר לא המלחמה הולידה אותה; אין אנו יודעים אף מדינה אחת, קטנה או גדולה, שאינה עטופה מראשיתה ועד אחריתה ענן וערפל כבד של דם ואש. מלחמה מבית ומבחוץ היא יסוד כל הצורות של החיים החברתיים, שמכללן מתגבשת צורת המדינה. ואמנם נראה הדבר, שכמעט כל זכות הקדושה והרוממות, שהאדם מיחס מאז ומעולם למלחמה, לדם ולאש, ממקור זה היא נובעת בעצם וראשונה: המה, – המלחמה, הדם והאש, – שיצרו לו את המדינה, אותה החברותא המיוחדת, שדמותה נעשתה מעוז ומשגב לכל ארחות חייו ולכל דרכי-תרבותו.

כל התרבות האנושית אינה אלא צרופים מגלויי רוחו ונשמתו של הגבור. “כל קניני האנושות, שאנו רואים אותם עומדים לפנינו בקומתם ובצביונם, אינם בעצם בלתי אם התוצאות החיצוניות הממשיות, ההגשמה המעשית של מחשבות, שחיו במחם של יחידי-סגולה, אשר ניתנו לנו מאת ההשגחה: הנשמה של דברי ימי העולם כולו, – כך אפשר לתפוס את הדבר בצדק, – היא דברי-ימיהם של האנשים היחידים האלה” (קארליל). שמשון הגבור הוא “יחידו של עולם”. – הגבור הוא התגלמות הרצון המוחלט, הפורץ כזרם מים כבירים מתוך עמקי-מעמקיו של עבר ההויה וחובק בזרועותיו, זרועות הנצח, את כל תהפוכות עתידו של הקיום: בוז יבוז הגבור להוה העלוב בן-הרגע. הגבור הוא הגלוי הקיצוני של ה“אני” הפשוט, שכל טפה וטפה ממנו יש בה מעמק-התהום ומטוהר-השמים. הגבור הוא העלוי של כבוש-היצר, של הנזירות, של מסירת-הנפש, של התבטלות המאויים – של ההשתעבדות הגמורה לחובה. – ואת המעולה שביצירות, את “האדם העליון”, את “מלח העולם” הזה הולידה ומגדלת המלחמה.

המלחמה מרוממת ומנשאה את הרוח, חושפת את האורות הגנוזים והכחות הטמונים שבבני-הדור, מחשלת את רצונו של האדם, מלמדת אותו להסתפק במועט ולבקש את המרובה, לשנוא ולאהוב, לעמוד על עצמו ולהשמע ללבו, להשמר לנפשו וללעוג למות. – המלחמה מפרה את המסחר, מגדלת את התעשיה, מעמיקה את העיון בכל מקצעות העבודה וכשרון-המעשה. “הנחלים והפלגים הפורצים כאן, שאמנם הם סוחפים בכחם אבנים וכל מיני אשפה ומחריבים שדות של קולטורות יפות וענוגות, – אחר-כך, כשמגיעה שעת-הכשר, הם נעשים כח חדש, המביא לידי תנועה את מנגונותיו של בית-העבודה הרוחני” (ניצשה).

אם נאבה ואם נמאן, – זהו כחה של המלחמה, של הדם ושל האש, לאדם ולתרבותו. גזירה שנגזרה על האדם: הדם והאש, המות והחורבן המה יכבשו לפניו – את דרך החיים והעליה.

היחריש הלב ולא יתמה: מדוע? האומנם גזירה עורת היא זו, חוקה שחקקו לנו האלהים האדירים ברגע של זעם וקשי-רוח ואין להרהר אחריה? ואולי לא חוקת-אלהים היא, כי אם סגולת נפשנו, ואנחנו חייבים להרהר אחריה ולדון עמה? –

 

III    🔗

משעה שבקרב האדם הבריק הברק הראשון של תרבות אנושית ומתוך כך חדל להיות רק חיה בלבד ונעשה חיה-אדם, – מאותה שעה ואילך, – כך אפשר לאמר, כדי לשבר את האוזן, – שתי נשמות חיות בתוכו: אחת, יסודית, של חיה, ואחת, “נשמה יתירה”, של אדם. והתאבקות-תמיד תוקד מאז ועד עתה בפנימיותו של היציר כפול-הנשמות הזה: יש אשר הנשמה האחת תרים את ידה וגברה החיה, ויש אשר יד השניה תהיה על העליונה וגבר האדם. ומי יודע, אם ומתי יגמר הפרוצס המענה והמציק הזה של התמזגות שתי הנשמות, אם ומתי יגיע גם האדם לידי אחדות הנשמה.

הנשמה, שקדמה לתרבות, אינה יודעת לא את המותר ולא את האסור, אין לה לא אזהרות-לא-תעשה ולא מצות-עשה: היא נכנעת רק לשלטון אחד – לשלטונו של “ההכרח הטבעי”, או ביותר דיוק – לשלטונם של צרופי-הפרוצסים הנפשיים הנסתרים ההם, שכדי לישן את תמיהתנו מצאנו להם שמות – “הכרח טבעי”, “חפץ טבעי”, “נטיה טבעית” – אף-על-פי שבאמת עדיין אנו עומדים מבחוץ ואין אנו יודעים לא רק את עצם מהותם, כי אם גם את דרכי התהוותם. אחרת לגמרי היא “הנשמה היתירה”, שניתנה לנו מידי התרבות. זו נכנעת לשלטון מושגי המותר והאסור וכופפת את קומתה בפני המצוה – ההגיונית, הדתית, המוסרית – אם בדמות מצות-עשה או בדמות מצות לא-תעשה. ומרובה האסור על המותר, מרובים ה“לאוין” על ה“עשין”.

כשתמצא לומר, הדבר הוא כך: האדם הטבעי אין לו בעולמו אלא הכרחים, חפצים ונטיות פשוטים, “טבעיים”, הצריכים וחייבים לבוא לידי גלוי ולמצוא את ספוקם. ואינם מודים, אינם יכולים להודות בשום מעצור וחסימה. באה התרבות האנושית ויצרה את המעצורים ואת החסימות – את “הלאוין”. – כמובן, אין אנו גורעים את עינינו גם מן “העשין”, שהתרבות הולידה ומגדלת בנפשו של האדם, אלא ש“מצות-העשה” היא המדרגה העליונה של התרבות ואנו עסוקים הפעם במדרגתה התחתונה – ב“מצות הלא-תעשה”. אי-אפשר לה לתרבות שתעלה את האדם למדרגת “עשה-טוב” אלא אם כן תעבירו תחלה דרך כור-הברזל של “סור מרע”…

וכמה מעיק ומכביד ברזלה של התרבות! האדם יודע ידיעה מספקת, – משום שהיא בלתי-אמצעית, – רק הויה ריאלית אחת – זו שלו, הוא מודה הודאה גמורה רק ב“חובה” ממשית אחת – בזו שלעצמו. הויה וחובה אלו גוזרות עליו: “חטוף ואכול, חטוף ושתה ככל אשר תמצא ידך, העבר מנגדך כל העומד לך על דרכך, כי אין לך בעולמך אלא אתה בלבד!” והנה באה זו, שאנו קוראים לה תרבות אנושית, ואומרת: “אסור! בלום רצונך וכבוש יצרך. יש גם הויות ריאליות אחרות – של אחרים, וכל מקום שהויתך נתקלת בהן עליך להכיר ולהודות גם בחובתך להן”. ובכן – לא-תעשה: לא תגנוב, לא תרצח! – ומה רבה היא האנרגיה, שהאדם חולק מעצמו, אם אפשר לאמר כך, ומשקיע אותה בתרבותו, אם יש בכח אזהרתה של זו להכריחו, כי ידחה את ההויה הריאלית, המוחשית, את עניני עצמו ובשרו, מפני הויות “בדויות”, “מופשטות” – עניניהם של אחרים. ואמנם אי-אפשר גם לשער, כמה גדולה היא מדת האנרגיה, שאיש-איש מאתנו מוציא יום-יום כדי לגדל את קניניה של התרבות האנושית הכללית ולהוסיף לה כח ושלטון – לחשל את המעצורים והחסימות, שהיא כופה עלינו.

ואולם יחד עם זה מבקש תמיד האדם כפול-הנשמות תואנה וכושר להפקיע את עצמו מתחת עול-הברזל של המעצורים והחסימות, להשתמט ולהתחמק מפניהם. אם אי-אפשר להכחידם ולבטלם לגמרי, הלא אפשר להשתיקם לכל-הפחות ולפעמים גם להכריחם, שהם עצמם יתירו לרגע, לשעה, את אשר אסרו תחילה אסור-עולם. הנה כן, נפלאה היא המיכניקה הנפשית של האדם: מצד אחד העמדנו לנו אנחנו בעצמנו דיין בלבנו, דיין זריז ומהיר-עינים, אשר ישמור את צעדינו ויחסום את הדרך בפנינו, ומצד שני אנו מבקשים כל שעה לסמא את עיניו ולהתחמק מפניו. ובשעה שעולה בידינו להפטר מעולו של עריץ זה, שאזהרות ו“לאוין” מלא פיו כל היום, נעשית פנויה ונשארת ברשותנו אנו כל האנרגיה הטבעית שבנו, שהרי אותה שעה אין אנו מוציאים ממנה כלום לצרכם וצווייהם של המעצורים והחסימות, אשר המצאנו לנו. ולא נפלא אפוא הדבר, שהשעות הללו, שעות השחרור מתחת עולם הקשה של כל המעצורים והחסימות, הן הן שעות כל היצירות הגדולות, משום שרק אז אנו שולטים בכל מכמני האנרגיה, שניתנה לנו מאת טבענו, ואת כולה, בלי שום נכוי, אנו מביאים לידי גלוי. זאת אומרת: רק בשעות ההן מגיע גלגל-התנופה של מכונת-נפשנו עד קצה גבול יכלתו להשלים את סבוביו…

והרבה דרכים לאדם לבלבל את הדיין שבלבו, להשתמט מפניו וגם להכריחו, כי יתיר לשעה את האסור אסור-עולם. למשל, השכרון. דומה, שאין כמעט אדם בעולם, שמימיו לא נשתכר, אם במדה מרובה או במדה מועטה, משום שאין אדם בעולם, אשר לא בקש לבלבל את הדיין שבלבו, ו“קודם שישתה אדם מן היין הרי הוא כרחל לפני גוזזיה נאלמה, שתה כהוגן הרי הוא גבור כארי ואומר: אין כמותו בעולם” (תנחומא). “שותים ומעשנים לא מתוך שממון, לא לשם שמחה ולא לשם תענוג, אלא כדי להחריש את מצפון הלב” (טולסטוי). ודוקא בני-עליה, שעירנים הם ביותר ותופסים תפיסה עמוקה ומכאבת את הנגוד העצום שבין שתי נשמותיהם, הצוררות זו לזו, – דוקא הם גם הנזקקים ביותר לשכרון, אם באופן זה או אחר. – כולנו יודעים את מעמד-הרוח המבורך המרומם של ראשית-שכרון, בטרם עוד כהתה ההכרה לגמרי, אלא שפתאום הותרו כל הכבלים, נגדעו הנחושתים – והכל אפשר, הכל מותר. כולנו יודעים, שהשכרון מלוה רוב העבירות והפשעים הגדולים, שכדי לעשותם צריך להשתיק תחילה את קול האלהים שבלב. ומי יודע, אם לא גם כוס יין ישן, כוס תה עז וסיגרה חריפה הקילו את לידתן של הגדולות והמעולות שביצירות, לפי שאותה שעה היתה פנויה ומשוחררת כל האנרגיה הטבעית של יוצריהן? –

וזהו גם סוד המלחמה.

מכל ההכרחים והנטיות הטבעיים, אשר אנו מביאים אתנו לעולם, אין לך פשוט וטבעי מזה, המניע אותנו להגות ממסלתנו כל זר הקרב אלינו וחוצץ בפני הרווחה, הנשקפת לנו מימיננו ומשמאלנו. כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילנו, והנה בא אורח לא-קרוא, ואף הוא טובל את הפת בכותח שלנו. והרי היד נמתחת מאליה, תופסת לו ל“מיותר” בערפו ומפנה אותו ממקומו. ואם קשה-עורף הוא – הרי אגרוף לרוצץ את גולגלתו. זאת גזירת “ההכרח הטבעי”, שתום-העינים. אלא שבא הדיין שבלב, גלוי-העינים, תופס בידנו השלוחה, מכשיל את אגרופנו הקפוץ ואומר: “אסור! כל אדם יש לו חלק בעולם. בלום הכרחך וכבוש יצרך!” – ואנחנו, שמתוך לבנו הקימונו עלינו את הדיין העריץ הזה, כופפים את קומתנו בפניו ומקבלים עלינו את דינו הקשה, את הגדולה שבגזירות העולם – דעלך סני לחברך לא תעביד".

ואולם אם דרכו של היחיד גדורה, כדי להחלץ מן המיצר, הנה הצבור דרכו נכונה לפניו. – הצבור מהו והאיך הוא נוצר? יחידים מרובים, הנמצאים על-פי מקרה בתוך גבולות של שטח ידוע, עדיין לא הגיעו למדרגה של צבור. מאימתי הם מגיעים למדרגה זו? משעה שכח שלטון, – יהיה מי שיהיה או מה שיהיה, – מכריח את כולם יחד לשתף את רצונותיהם בו ואת כל אחד ואחד מהם לבטל מקצת רצונותיו לגבו. אלמלי היו שולטים בעולם רק הרצונות הפשוטים של כל יחיד ויחיד במלואם, בלי שום ויתור ובטול לגבי רצון אחד כללי ידוע, היה העולם חוזר לתהו ובהו. ובדרך זו של שתוף הרצונות ובטול הרצונות נוצרו כל הצורות החברתיות של האדם – המשפחה, השבט, המעמד וגם המדינה. “המדינה, – מלמד טריטשקה, – הוא הרצון הכללי של עם שלם” ³. אבל המדינה היא לא רק שתוף הרצונות של כל יחידי העם, כי אם גם בטול רצונות של כל יחיד ויחיד לגבה. ומכאן קדושת המדינה. לא רומי סתם, כי אם “רומי הקדושה”, ולא רוסיה סתם, כי אם “רוסיה הקדושה”. ומכאן גם קדושת המעמד. על כל קרבן, שאדם מקריב משלו, עם כל נזירות, שהוא מטיל על עצמו לשמו של מי שהוא עליון לו, הרי אותו עליון נעשה קדוש ומורמם על כל, ואין דיני האסור והמותר עוד חלים עליו: מרום ונשא הוא גם מהם. האדם היחידי נכנע לדיין שבלבו; הצבור, המעמד, המדינה – דיינים הם לעצמם: כל מעשיהם התר הם למפרע. ולא עוד, אלא שגם כל מעשיו של היחיד אשר הוא עושה בשמם ולשמם, התר הם למפרע. האדם היחיד. המרמה את הבריות, משום שהוא מתכוון לתועלתו הפרטית, גנות היא לו; טאלירן, המרמה את הבריות, משום שהוא מתכוון לתועלת המדינה, שבח הוא לו. האדם היחיד, המזייף כתבים לצורך עצמו, רמאי וזייפן הוא: נפוליאון, המחבר את “צוואתו של פטר הגדול”, משום שהוא מוצא בזיוף זה תועלת לצרפת, ביסמרק המחבר את “הטלגרמה מאמס”, משום שהוא רואה בה תועלת לגרמניה, – דיפלומטים משובחים ומעולים הם.

אין אנו יודעים מה יהיה משפט האדם לעתיד, אם באמת יקום סדר-עולם חדש על-פי תורת הסוציאליוּת. מאמיני התורה הזאת מנבאים, שהרבה שנאה וקנאה יעקרו אז מן העולם, משום שייבש מקורן ותבטל סבתן. לעת-עתה, בסדרי-עולם של עכשיו, עדיין אין ממש בדבור המפוצץ, שענין אחד ולב אחד לפרוליטריון של כל הארצות והמדינות, כשם שאין ממש בדברי האומר, שענין אחד ולב אחד לבורז’ואזיה של כל הארצות והמדינות. יש ויש נגודים בין עניני הפרוליטריון של מדינה אחרת, והוא הדין גם בנוגע לבורז’ואזיה. השווקים, שכבשה, למשל, גרמניה, אינם מניחים לישון גם לבורז’ואזיה וגם לפרוליטריון שבאנגליה, – ולהפך. והעין רואה והלב חומד – והאגרוף נקפץ מאליו ומבקש את הגולגולת השנואה לרוצצה. ולמה נרמה את עצמנו? לא רק שווקים היפים לנו וכבשום אחרים, לא רק ענינים המוחשיים הדוחקים את רגלינו בפועל, כי אם גם נימוסים וסדרי-חיים מיוחדים, אופי מיוחד, תרבות מיוחדה של אחרים, – גם הם נראים לנו כאילו הם דוחקים את רגלינו, וממילא גם הם מרתיחים את הלב ומפתים את האגרוף, כי ירוצץ את הגולגולת השנואה. אבל מה נעשה, והדיין שבלב, שאנחנו בעצמנו גדלנו ורוממנו אותו הוא כובל את אגרופנו ואומר: אסור!

וכשאין דרך לנטות באים לאותו הדיין ומכריחים אותו להכנע מפני קדושת המעמד והמדינה ואגַבָם מתקדשת גם המלחמה. אין קוראים למלחמה, אלא אם כן מקדשים אותה תחילה. “מלחמה ליהוה בעמלק”. "והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם… אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם – על "אויבכם ולא על אחיכם ". אפילו בדורות הראשונים, כשקולו של הדיין שבלב עדיין היה רפה וחלש, בקשו אמתלות של קדושה, כדי להתיר את המלחמה – כדי לקדש את שם האלהים ולהנקם מן הכופרים בו, כדי להנקם באלו שחללו את כבוד אלהים, את כבודו של המלך הדומה לאלהים, את כבודה של האומה, אשר שם האלהים נקרא עליה, את כבודה של המדינה, החוסה בצלו של האלהים. יצרו של האדם, הצמא לדם, קרבנות-מחים, קרבנות-אדם, וכדי להשתיק את הדיין שבלב, כדי להכניעו, תלו תמיד את הקלקלה בשלטונות העליונים – האלהים, המלך, המדינה – והקלקלה נעשתה – קדושה. ואם בדורות הראשונים כך, בדורות האחרונים, לאחר שהדיין שבלב הוסיף כח וקולו נעשה גדול וחזק, לא כל-שכן. עכשיו מקדשים את המלחמה, כדי “לנטוע את התרבות בקרב עמים פראים”, “לחזק את החופש בארץ”, “לקומם את הריסותיהם של עמים משועבדים”, “לבער את המיליטאריות מן העולם”, “להשכין שלום עד העולם בכל הארצות והמדינות”. – מובן, שכל הקידושים הללו אינם אלא השקר שבמלחמה. אמת המלחמה היא רק אחת: “היא ממלאה את הנלחמים אנרגיה עצומה וגסה של מסע-המחנות, היא נוטעת בלבם שנאה עורת עמוקה, היא מגדלת בתוכם שויון-נפש של רוצח, שיושר-לבו שותק שתיקת מנוחה. היא מטלת אל קרבם להט נורא ומסודר להכחיד את האויב… היא מחזירה אותם לפי שעה אל מצב הפראות” (ניצשה). אם-כן, השקר למה? – כדי להשתיק על ידו את הדיין שבלב ולהכריחו, שהוא עצמו יתיר את האסור, שיסיר את ידו הקשה מעל סגור הלב ויתן לכל הנטיות והחפצים הטבעיים, הגסים והמגושמים, לפרוץ כזרם מים כבירים ולמצוא את כל ספוקם בלי מעצור וחסימה.

האויב, שעליו מקדשים מלחמה, הוא תמיד הרשע, הרע למקום ולבריות, תמיד הוא המתחיל במלחמה, הוא המבקש להרע, ולפיכך – “מצוה” להנקם בו ולהפרע ממנו, “מצוה” להשכם ולבערו מן העולם. “ויצא איש-הבינים… בר מאה פפי וחדא נאנאו… מגת – שהכל דשין את אמו כגת”… “עמלק, עם שבא ללוק דמו של ישראל ככלב… מה זבוב לוהט אחר המכה, כך היה עמלק לוהט אחר ישראל ככלב”. ולפיכך – “לא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק”. והצמאון הטבעי לדם האויב אינו נרוה עד שהוא “מחתך מבשרו (של אגג) כזית ומאכילו לנעמיות”. דוד, איש-השירה והמית-הלב, כשהוא יוצא למלחמת-“מצוה”, אין דעתו מתקררת עד שהוא ממדד “שני החבלים להמית ומלא החבל להחיות”. – פחות המאמלוקים עוונם נכתם לפני נפוליאון: הם אינם מקבלים את מרותו ודורשים טוב לאנגליה. אבל נפוליאון יודע למצוא בהם גם עון אחר: “רשעים גמורים” הם, השופכים את עריצותם על יושבי מצרים וארצות הנילוס “האומללים”, ולפיכך – “בעוד ימים מועטים אנו באים אל הארץ, והם (הפחות) לא יהיו עוד בעולם”. וברוח קרה ושוֹקטה הוא כותב לאחד מגנרליו עושי-דברו: “הואילה נא לתת צו לנציב-המקום (בקאהירו), שיכרות ראש (“דען האלז אבשניידען”) כל השבויים, אשר יתפסו מזויינים. יובאו הלילה אל שפת הנילוס. גופותיהם, כרותות-ראש, יושלכו נא אל תוך הנהר” ⁴, והואיל שהרצח הנורא הזה נעשה בשמה ולשמה של המדינה, הרי גם אדם כגתה סומך את ידיו עליו ומצדיק את הדין על שמונה מאות האומללים הללו, אשר נפלו חלל לילה אחד ⁵. – עם קטן ושקט, אוהב עבודה ונהנה מיגיע-כפיו – עם הבורים אשר בנגב-אפריקה חטא חטא לאנגליה רבת האוצרות והכחות: מאן להשליט אותה על עפרות זהבו וספיריו. והנה אנגליה כולה, מן הלורד, היושב ראשונה במלכות, ועד הפועל, אשר גם הוא בזיעת-אפו יאכל לחמו, לב אחד ודברים אחדים להם – לנקום את נקמת “כבוד” המדינה, אשר חולל. בין לילה היו הבורים כולם לגוי חוטא, עם כבד-עון, ש“מצוה” ליסרו, לשפוך את דמו, לשמטו מנחלתו, להכניעו ולשעבדו. אין עון וחטא, אין מגערת וקלקלה, אשר לא יתלו בו. אפילו את האבנגליון יקרא ובשם המשיח ידגול רק למראית-עין ולבו בל עמו. “הכל סר יחדו, נאלחו, אין עשה טוב”. ובצאת רוברטס להלחם בבורים, לא מלחמה כי אם שפטים הוא עושה בהם – בגדולים ובקטנים, בזקנים ובנערים, בנשים ובטף. כולם שאול חטאו וכולם את עונם ישאו. – גבולותיה של גרמניה נעשים צרים מהכיל את עמה, את מסחרה ומערבה, והיא יוצאת לבקש לה עמדה ו“מקום תחת השמש”. ואין דבר, אשר לא יקדש בקדושת המלחמה בשמה ולשמה של המדינה: בלגיה שדה תחרש, אלפים ורבבות מתושביה נעקרים בעל-כרחם ממקומות-מושבותיהם ומובלים לארץ האויב, כדי לעבוד שם עבודת האויב, לוּבֶּן נזרעת מלח, רימס נחרבת ונעשית מפולת, על ראש תושבים שקטים ושלוים נזרקים מאות ואלפי ככרים חמרים מפוצצים, מאות ואלפי יורדי-אניות נטבעים וצוללים במים אדירים…

הכל מותר, שהרי הכל – “קודש” למלחמה, הכל נקדש בקדושתה של “מצות”-מלחמה.

ו“קדושה” גוררת “קדושה”. השקר מותר, משום שהוא יפה למלחמה. הערמה והאונאה משובחות, שהרי בכלל תכסיסי-מלחמה הן. השנאה והנקמה יסודי-המלחמה הן. השכרות מכשרת את המלחמה. “במלחמה, – מעיד טולסטוי, – משכרים את החיילים בשעה שמגיעים לידי קרב-ידים ומלחמת פנים אל פנים”. הזנות היא תוצאה פסיכולוגית-הגיונית של המלחמה: אם הותרו חייו, ביתו ושדהו של האויב, – בתו ואשתו שהלב חומדן תמיד, לא כל-שכן, גניבה, גזילה ורציחה – הן הן גופי-מלחמה. האכזריות, – כך הורה מולטקה, שגם הוא בקש להשתיק את הדיין שבלבו, – אין לך יפה ממנה למלחמה, משום שהיא מכרחת את המנוצח להכנע ולשים קץ למלחמה. ובכן – “השאירו לאויב רק עינים לבכות”…

וכמה סמויה ומרומה היא העין, הרואה במלחמה נזירות ובטול המאויים. אדרבה, המלחמה היא – השביעה והספוק הקיצוניים. בשכר רעבון ללחם ונזירות ממטה מוצעת משביע היוצא למלחמה את כל יצרי-לבו ומאכילם אכילה גסה. כל הסתום והחתום בקרקע הנשמה בוקע ועולה, כל המוטל שם מקופל כעובר במעי-אמו מפרכס ויוצא לאויר-העולם, כל הנחשים הרעבים, הרומשים בחשכת תהומה של הנפש ומטילים שם את ארסם מכעס עצור של תאוה לא-נהיתה, זוקפים את קומתם ומוצאים את ספוקם הגמור. והכל ב“התר”, בלי שום מעצור וחסימה של בושה של כבישת פנים בקרקע, של הרהור-הלב וחרטה. אדרבה, כל הזריז לקיים “מצות”-מלחמה כהלכה, כל המרבה לשנוא ולנקום, כל המרבה להתאכזר על הבריות, להרוס ולנתוץ, לשרוף ולהחריב, כל המרבה לשפוך דם, להמית ולפצוע, כל המרבה לפטם את יצרי-לבו, לכבוש ולערוץ “כשידו האחת תופסת אשה והשניה – בקבוק יין יפה” – הוא המשובח, הוא הגבור, הוא הסמל של חייל נאמן-לב, שהכל חייבים בכבודו והמולדת זוכרת לו חסדי-גבורותיו וקדושת-קרבנותיו עד העולם.

והיו בטוחים: המנצח הוא שיהיה תמיד הפותח בשלום: נשמת החיה שבו כבר שבעה דייה – ומצא לה: המנוצח הוא שיבקש תמיד דרכים ויכולת להאריך את המלחמה או לחדשה: נשמת החיה שבו רעבה עדיין והרי היא מוסיפה לבקש את ספוקה ותקונה.

ואל תתיראו מפני המחנה המנצח, השב מן המלחמה; יראו את המחנה המנוצח, ואפילו אם הוא המחנה שלכם, של ארצכם ומולדתכם: הרעבון הנורא והאכזרי של נשמת החיה שבו, שהגיהה ממחבואה ולא מצאה את ספוקה, מציק לו עד מות, וכדי להשקיטו ישלח את שניו החדות בכם, את בתיכם ישרוף, את שדותיכם יחריב ובבשר בנותיכם ונשותיכם ישקיע את האש הלוהטת בקרבו. יראו את נשמת החיה שבאדם שהחרידוה מרבצה, עוררו את רעבונה ולא האכילוה עד כדי שביעה…

 

IV    🔗

מישֶל רֶבון מספר במבוא לספרו “Arbitrage international”: “פעם אחת נתבקש ה' בְּרַצַה מאת מלך מאקוקו (סיאם) לחוג את חג קבורת המלחמה: חפרו קבר גדול והשליכו אל תוכו כל מיני כלי-זין, הפראים – כדורי-יריה, אבק-שריפה וחמרי-דליקה, האירופאים – את אשפותיהם. אחר-כך כסו את הקבר הגדול הזה בעפר ונטעו עליו עץ רך, העתיד לגדול ולשמש ערובה חיה לאחדות ואחוה”. וְרֶבוֹן רואה בעיני-רוחו את עץ-הערובה הולך וגדל ועושה פרי – את בית-הדין הגדול, אשר בין עמים ישפוט, ישבית מלחמה וישכין שלום בעולם.

ואלהי-המלחמה ישחק לקבר הגדול ולעץ השומר עליו, אלהי-הדם והאש ילעג למו. כל זמן שגם נשמת-חיה תחיה בקרב האדם – לא תחדל מלחמה מקרב הארץ, כי עזה כמות שנאת האדם לאדם, קשה כשאול קנאת האדם באדם, רשפי תאוותיו רשפי-אש – שלהבת-שחת, – והמלחמה “מקדשת” ומתרת את כולן. –

“משואות” 1919–1920