קִדּוּשִׁים / אלתר דרויאנוב

   “בשעת שלום קוברים הבנים את אבותיהם, ובשעת מלחמה קוברים האבות את בניהם”. –

הרודוט I, א', 87.

   “…דמותו הביעה שמחה וחדות-הנאה של חיל, הכובש את כל העולם כלו, כשידו האחת תופסת אשה יפה והשניה – בקבוק יין יפה” –

אמיל זולה, “חורבן”, II, VII.

I

שלש שנים עקובה האדמה מדם, המות קוצר את קצירו על ימין ועל שמאל, דורשי-מספרים חשבו ומצאו, שחללי המלחמה מצטרפים כבר לשורה ארוכה, שיש בה כדי לגדור גדר של פגרים-מתים מפאריז ועד וולאדיבוסטוק. כל המחנה הנורא הזה מכוון אלינו את חורי-עיניו המגורמים, שקפאה בהם קללת-עולמים על הדם הנבחר, דם נוער ועלומים, אשר שפכו ידינו. ובבוקר-בבוקר, כשאנו משכימים לעתון ולטלגרמה, עדיין אנו שומעים מתוכם את המימרא הידועה הקרה והיבשה: “המלחמה הולכת ונמשכת”. ולבנו לא יסער בקרבנו על הזקן האשמאי, גבור-הדיפלומטיה, נבוב-הלב, הזריז לבשר ראשון זו, למען דעת, שהוא האיש שעצביו בריאים ומתוחים כעבותים חדשים כשהיו. וגועל-נפש לא יתקפנו למראה הנער העתונאי, נבוב-המח, החרד להכריז בשורה זו בעולם שעה אחת לפני חבריו, למען דעת, שהוא ועתונו המה מן הראשונים לשמוע סוד-שיח חולשים על גויים וממלכות. אף לא יתמה הלב גם על נווּלנו שלנו, אלא אנו שומעים את הבשורה הטובה הזאת וממהרים בדחילו ורחימו לעסקינו, כבדי-הרווחים, שגיא-ההרגה מכין לנו בחסדו יום-יום.

וכמה תמוה הדבר. אלמלי היה בידינו לבער את המות בכלל מן העולם, כלום אפשר להעלות על הדעת, שהיה נמצא אף אדם אחד, יהיה מי שיהיה, שלבו היה מפתה אותו, מצד איזה נימוק ופניה, לאחר את הבעור הזה אפילו יום אחד? ואלמלי נמצא אדם משונה וקשה-לב כזה, כלום לא היה הוא עצמו הקרבן האחרון, שהיו בני-דורו מעלים בחמת-אפם על מזבח-המות? ואלו אנחנו, הרי זה שלש שנים הקדשנו בעצמנו מות על הארץ, זה שלש שנים עומד איש-איש מאתנו. – זה בדבוריו וזה במעשיו, זה בהסכמתו הגלויה וזה בהודאתו השתוקה, – ומסקל את הדרך בפני מלאך-המות, – וכל המרבה לסקל, כל המעמיד על דעתו לאחר את שעת-השלום, הוא המשובח, הוא המכובד בעיני הבריות. ומי יודע, אם לא עתידה ההיסטוריה, – חנפה ערומה זו, הנזהרת תמיד שלא לפסוק דינם של מעשים לפי ערכם המוחלט כשהם לעצמם, אלא רק לפי מדת הצלחתם המקרית, – אם לא עתידה היא לשים נזר-גבורים וגדולי-עולם דוקא על ראש הדז’ורדז’ים, הרוֹרבכים והמילו-קובים, שעד עתה עוד טרם עיפה נפשם להורגים…

צאו וספרו לבני-תרבות, שכהני דַאגוֹמֵיָה בונים מזבחות לאלהיהם מטיט, המגובל בדם עבדים – ולבם יבער כאש על הנבלה והפראות האיומה הזאת, ואלמלי נתנה לנו היכולת היינו הורסים את המזבחות הטמאים האלה אחד-אחד עד בלי השאיר להם שריד וזכר. ובאותה שעה עצמה הנה אנחנו, בני התרבות האירופאית, המתאמרת להיות עליונה על כל, כורעים ברך לפני פסליהם של הסובורובים, הנפוליאונים והמולטקים, הבנויים על קרקע ספוג דם ומח של מאות אלפי אומללים, שנגררו אחריהם כעבדים ומסרו את נפשם על קדוש-שמם של כהני-המות האלה. והיו בטוחים: תופים ומחולות, שירות ותשבחות עתידים ללוות גם את מרכבתם של כהני-המות, הפוסעים בימינו לעינינו על ערמות שלדי אדם, גובלים את טיטם בדם מבחר בני-עמם וברוח שוקטה הם מודיעים יום-יום, שעדיין לא שבעה נפשם ו“המלחמה הולכת ונמשכת”.

“צבאותינו אל השעון לא יביטו ולוחות העתים משחק להם!” – משנן לויד-דז’ורדז' לעתונאים האנגלים… “אוי להם למבקשים שלום! אל תיראו את המלחמה, יראו את השלום!” – משנן פאול רוֹרבך לבני עמו הגרמנים…

וידועה האמתלא, השגורה זה שלש שנים בפי ממשיכי-המלחמה: “ידינו לא שפכו את הדם; אנחנו רק שלום נבקש כל הימים; עכשיו שפרצה המלחמה “שלא באשמתנו”, זאת היא “חובתנו” להאנושות, כי לא נפסיקה באמצע, כל-זמן שלא הביאה עוד לידי הכרח השלום העולמי המקווה”. אמנם כן, בזאת יבדלו כהני-המות של הדורות האחרונים מאבותיהם הקודמים, שכהנו למות בדורות הראשונים: הללו הודו לכל-הפחות על האמת, פיהם גלה על מה שבלבם – הרוג ורצוח, גזול וחמוס ארצות ומשכנות לא-להם; והללו – אף מדה טובה יחידה זו אין בהם. תומת צדיקים וישרים על פניהם ובקשת-שלום בפיהם כל היום. גם נפוליאון, זה הכהן הגדול של המות, בשעה שהוא אומר לכבוש את אירופה כולה ולעשותה הדום לרגליו, אלא שהוא ירא את אגרופה הקשה של אנגליה, משפיל את עיניו לקרקע מתוך תמימות וצניעות וכותב למלך-אנגליה: “שני העמים היותר נאורים שבאירופה, שגם מדת כחם ותקפם כבר גדלה יותר מכפי צורך הבטחון והחופש, – איכה ישאו עליהם חטאה זו להביא את טוּב-המסחר, הגדול השלו הפנימי ואושר המשפחות קרבן לציורי גדלות ריקה? האיך אירע הדבר, שאתה אינך רואה, כי השלום הוא הצורך והכבוד העליון על כל?”… “הוי, כמה עצובה היא פרספקטיבה זו להביא את העמים לידי מלחמה, כדי להלחם איש באחיו!”… ¹. וכלום אנו יודעים בדורות האחרונים מלחמה, שלא היה עיקר-כוונתה – השלום? נפוליאון בקש לכבוש את אירופה כולה ולשפוך את שלטונו גם על אסיה – לשם השלום. עמדה אנגליה ונלחמה בנפוליאון עד רדתו – כדי להחזיר את השלום לעולם. מלחמת-קרים בקשה להשכין שלום. ביסמרק, מחברה של הטלגרמה הידועה מאמס, שם בפי מלכו את הדברים, ש“במלחמה זו עם צרפת אין לנו שום מטרה אחרת, בלתי אם לתת באירופה שלום לאורך-ימים” ². רוסיה לא פשטה על טורקיה בשנת 1877 אלא לשם השלום. ו“מובן מאליו”, שגם אדוארד גרי, בטמאן-הולווג וסאזונוב, הינדנבורג וניקולאי ניקולאייביץ, מיליוקוב ולויד-דז’ורדז' אין כוונתם, כי אם לתת שלום בארץ, ולפיכך – “המלחמה הולכת ונמשכת”…

עכשיו, אחרי שלש שנות מלחמה, בשעה שהעמים העומדים במערכה מעלעים כבר את דם-תמציתם לעיני העמים האחרים, המנצחים על המחזה ועושים את עצמם כנלחמים, – עכשיו כבר פג השכרון ואין סוקלים עוד לאדם המחוה את דעתו, שצריך להפסיק את שפך-הדם ולהשיב לחיים את בטחון החיים והעבודה. ולא עוד, אלא ש“כד מישלם שערא מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא”: כאן תכפו המפלות והאסונות, שם לא נתקיימו התקוות המזהירות – וקטני-הלב, שזה דרכם תמיד להבליט את עמידתם בשורה הראשונה ברגע של התעוררות, כשהשעה משחקת, “ולנער את חצנם” תיכף כשהגלגל נהפך וההתעוררות שוקעת, התחילו תולים את הקולר איש בצואר חברו. רגזני הפרולטריון ממטירים אש וגפרית על הבורז’ואזיה ומטילים עליה את האחריות כולה: היא קדשה את המלחמה משום שבקשה להתעשר על ידה, משום שבקשה לכבוש על ידה שווקים חדשים לממונותיה. ודברי הבורז’ואזיה טוענים, שההמון הוא שמלא את הרחובות לפני שלש שנים תרועת-מלחמה, הוא שהצית את האש בלבבות והוא שכרע ברך לפני המושלים בשעה שהכריזו מלחמה מעל גזוזטרות ארמנותיהם על שפת השפרה והפונטנקה – משום שהוא, הפרוליטריון בקש להבנות – להגדיל את מדת שכרו – על-ידי מלחמה, משום שהשווקים החדשים, המובטחים מאת המלחמה, דרושים למעשי-ידיו לא פחות משהם דרושים לממונותיה של הבורז’ואזיה. בצרפת ובבלגיה נכנסו מנהיגי הסוציאליסטים אל הממשלה, כדי לעשות את המלחמה בכחות מאוחדים. ברייכסטאג תמכה סיעת הסוציאליסטים את הממשלה הגרמנית פה אחד, אף שלחה שליחים לאיטליה לדבר על לבה, כי תתן גם היא את ידה לגרמניה ותלחם אתה יחדו. וגם בדומת הממלכה נתנה סיעת הסוציאליסטים את ידה לממשלה הרוסית בשעה שזו הכריזה מלחמה.

ואמנם למה נרמה עצמנו? אלו ואלו ידיהם מגואלות בדם. הבורז’ואזיה, אם לא נחשוב את מעמד הצבא, שהמלחמה היא בכלל שורש-נשמתו ומקור-קיומו, בקשה את המלחמה וקדשה אותה, והפרוליטריון רצה בה ומהר להסכים עליה. הבורז’ואזיה העמידה ברשות המושלים וצבאותיהם את ממונותיה המרובים, והפרוליטריון העמיד ברשותם את כחו ועוצם-ידו הכבירים. שניהם הקיצו בבוקר ארור אחד ופסקו, שרבבי-רבבות בני-אדם, אשר גם להם זכות חיים וקיום כמותם, חייבים כליה ודמם הותר. שניהם אלהי הזהב והכסף, אלהי ההנאה והשביעה אלהיהם, ולאלהים קשים אלה הם עומדים ומקריבים זה שלש שנים קרבן-מחים – עצמות בניהם, להם הם מנסכים נסך-דם נבחר, דם נוער ועלומים…

II

בכל דור ודור נמצאו מלמדים זכות למלחמה, ולא רק מבין כהני-המלחמה עצמם, כי אם גם מבין כהני-הדעת והמחשבה.

המלחמה היא חוק-עולמים, חוק טבעי. “המלחמה תחולל הכל” – כך למד כבר הרקליט. בכל העולם כולו שוררת “מלחמת הכל כנגד הכל”. בעל כרחך אתה חי ובעל-כרחך אתה – נלחם. ואל תבוש מפני ההכרח הנורא הזה, כי “למלחמת-מצוה” אתה יוצא: אלהים שלחך והוא המשרה את רצונו עליך. אל תירא ואל תחת, כי אלהים עמך, ואף אם תנגף במלחמה אל ירע לבך, כי האלהים אשר שלחך ירצה את קרבנך. הוא ירח את ריח דמיך, אשר על-פיו שפכת, ובסתר כנפיו יסתירך לעולמים. – חק-עולם היא המלחמה לא רק לאדם ולטבע, כי אם גם למי שלמעלה מהם – לאלהים. אף האלהים נלחמים. “ה' – איש מלחמה”. ואם בעתות הכשלון והרפיון נעשה שמו של הקדוש-ברוך-הוא “שלום”, הנה בתקופת הגבורה והנצחונות היו באים “בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל”. – מארס הוא האלהים, שהמלחמה היא תפקידו המיוחד, אבל גם האלהים האחרים אוהבי-מלחמה הם והרקלס איננו רק אלהי השמש והאור בלבד, כי אם גם אלהי הכח והנצחון. אף אותו האיש, שתלמידיו ושליחיו עשוהו אלהים, מבשר ומודיע, כי בא “לא להביא שלום, כי אם חרב” “ולהבעיר אש בארץ” (מתיא ד‘, ל“ד; לוקה י”ד’ מ"ט). – לא לחנם שורש אתימולוגי אחד ל“מלחמה” ו“לחם”: המלחמה צורך הכרחי היא כלחם-חוקו של האדם, היא גם לחם-חוקם של האלהים, והמושל הקורא למלחמה לא את רצונו הוא עושה, כי אם את רצונם של האלהים האדירים ועל פיהם הוא מקדש מלחמה.

כל העולם כולו וכל התרבות האנושית לא נבראו אלא על-ידי כובד-מלחמה. המלחמה הורסת ומחריבה – כדי לבנות ולנטוע. כחות מרובים תועים בחלל ההויה אטומים ועקרים, מרוחקים ומובדלים איש מאחיו. ועגומה היא תעיה זו ודומה כאילו אין לה קץ ותכלית. והנה באה מלחמה. והקריבה התנודה הגדולה את התועים איש לאחיו והפרתה אותם וברכה את מקורם והיו לכחות פועלים, בוראי-עולמות. השלוה המוחלטת לא יצרה מעולם דבר: השלום – סיומה של מלחמה – הוא היוצר, הוא הבורא את הכל. – “מי שראה את המצולות המתולמות, ששמשו מצע ומשכב לשנירים, ידמה לו כדבר הנמנע כמעט במציאות, כי יבוא יום ובמקום הזה ישתרע מישור מכוסה יער, אחו ונחלים. וכך יארע גם להיסטוריה של האנושות: הכחות היותר פראים הם שכובשים את הדרך. מתחילה הם מביאים חורבן והרס, ובכל-זאת צורך יש במפעלם, כדי שלבסוף יגדלו ויתערו מדות יותר טובות ונוחות. אנרגיות איומות – זה שאנו קוראים לו “רעה” – הן הן האדריכלים הענקים, הן הן כובשי דרך האנושות” (ניצשה). – “שימו נא לב לאגדת-הבריאה היסודית של הסקנדינאבים: בשעה שהאלים הרגו במלחמה את הענק אימיר, עמד אחד הענקים וברא עולם שלם מגופו. מדמו נוצר הים, בשרו היה לאדמה, גרמיו נעשו סלעים, מגבות-עיניו נבנו היכלות לאלהים, גולגלתו היתה לתכלת הגדולה, שאין לה סוף וגבול, והמח שבתוכה – לערפל” (קארליל). – ואם בריאת העולם על-ידי המלחמה אינה אלא אגדה, הנה יצירת המדינה בכח המלחמה היא אמת פשוטה, היסטורית. רק על-ידי מלחמה בקרב צבור ידוע או על-ידי מלחמה בין צבור לצבור ידועים נוצרה המדינה. אין אנו יודעים אף מדינה אחת, גדולה או קטנה, אשר לא המלחמה הולידה אותה; אין אנו יודעים אף מדינה אחת, קטנה או גדולה, שאינה עטופה מראשיתה ועד אחריתה ענן וערפל כבד של דם ואש. מלחמה מבית ומבחוץ היא יסוד כל הצורות של החיים החברתיים, שמכללן מתגבשת צורת המדינה. ואמנם נראה הדבר, שכמעט כל זכות הקדושה והרוממות, שהאדם מיחס מאז ומעולם למלחמה, לדם ולאש, ממקור זה היא נובעת בעצם וראשונה: המה, – המלחמה, הדם והאש, – שיצרו לו את המדינה, אותה החברותא המיוחדת, שדמותה נעשתה מעוז ומשגב לכל ארחות חייו ולכל דרכי-תרבותו.

כל התרבות האנושית אינה אלא צרופים מגלויי רוחו ונשמתו של הגבור. “כל קניני האנושות, שאנו רואים אותם עומדים לפנינו בקומתם ובצביונם, אינם בעצם בלתי אם התוצאות החיצוניות הממשיות, ההגשמה המעשית של מחשבות, שחיו במחם של יחידי-סגולה, אשר ניתנו לנו מאת ההשגחה: הנשמה של דברי ימי העולם כולו, – כך אפשר לתפוס את הדבר בצדק, – היא דברי-ימיהם של האנשים היחידים האלה” (קארליל). שמשון הגבור הוא “יחידו של עולם”. – הגבור הוא התגלמות הרצון המוחלט, הפורץ כזרם מים כבירים מתוך עמקי-מעמקיו של עבר ההויה וחובק בזרועותיו, זרועות הנצח, את כל תהפוכות עתידו של הקיום: בוז יבוז הגבור להוה העלוב בן-הרגע. הגבור הוא הגלוי הקיצוני של ה“אני” הפשוט, שכל טפה וטפה ממנו יש בה מעמק-התהום ומטוהר-השמים. הגבור הוא העלוי של כבוש-היצר, של הנזירות, של מסירת-הנפש, של התבטלות המאויים – של ההשתעבדות הגמורה לחובה. – ואת המעולה שביצירות, את “האדם העליון”, את “מלח העולם” הזה הולידה ומגדלת המלחמה.

המלחמה מרוממת ומנשאה את הרוח, חושפת את האורות הגנוזים והכחות הטמונים שבבני-הדור, מחשלת את רצונו של האדם, מלמדת אותו להסתפק במועט ולבקש את המרובה, לשנוא ולאהוב, לעמוד על עצמו ולהשמע ללבו, להשמר לנפשו וללעוג למות. – המלחמה מפרה את המסחר, מגדלת את התעשיה, מעמיקה את העיון בכל מקצעות העבודה וכשרון-המעשה. “הנחלים והפלגים הפורצים כאן, שאמנם הם סוחפים בכחם אבנים וכל מיני אשפה ומחריבים שדות של קולטורות יפות וענוגות, – אחר-כך, כשמגיעה שעת-הכשר, הם נעשים כח חדש, המביא לידי תנועה את מנגונותיו של בית-העבודה הרוחני” (ניצשה).

אם נאבה ואם נמאן, – זהו כחה של המלחמה, של הדם ושל האש, לאדם ולתרבותו. גזירה שנגזרה על האדם: הדם והאש, המות והחורבן המה יכבשו לפניו – את דרך החיים והעליה.

היחריש הלב ולא יתמה: מדוע? האומנם גזירה עורת היא זו, חוקה שחקקו לנו האלהים האדירים ברגע של זעם וקשי-רוח ואין להרהר אחריה? ואולי לא חוקת-אלהים היא, כי אם סגולת נפשנו, ואנחנו חייבים להרהר אחריה ולדון עמה? –

III

משעה שבקרב האדם הבריק הברק הראשון של תרבות אנושית ומתוך כך חדל להיות רק חיה בלבד ונעשה חיה-אדם, – מאותה שעה ואילך, – כך אפשר לאמר, כדי לשבר את האוזן, – שתי נשמות חיות בתוכו: אחת, יסודית, של חיה, ואחת, “נשמה יתירה”, של אדם. והתאבקות-תמיד תוקד מאז ועד עתה בפנימיותו של היציר כפול-הנשמות הזה: יש אשר הנשמה האחת תרים את ידה וגברה החיה, ויש אשר יד השניה תהיה על העליונה וגבר האדם. ומי יודע, אם ומתי יגמר הפרוצס המענה והמציק הזה של התמזגות שתי הנשמות, אם ומתי יגיע גם האדם לידי אחדות הנשמה.

הנשמה, שקדמה לתרבות, אינה יודעת לא את המותר ולא את האסור, אין לה לא אזהרות-לא-תעשה ולא מצות-עשה: היא נכנעת רק לשלטון אחד – לשלטונו של “ההכרח הטבעי”, או ביותר דיוק – לשלטונם של צרופי-הפרוצסים הנפשיים הנסתרים ההם, שכדי לישן את תמיהתנו מצאנו להם שמות – “הכרח טבעי”, “חפץ טבעי”, “נטיה טבעית” – אף-על-פי שבאמת עדיין אנו עומדים מבחוץ ואין אנו יודעים לא רק את עצם מהותם, כי אם גם את דרכי התהוותם. אחרת לגמרי היא “הנשמה היתירה”, שניתנה לנו מידי התרבות. זו נכנעת לשלטון מושגי המותר והאסור וכופפת את קומתה בפני המצוה – ההגיונית, הדתית, המוסרית – אם בדמות מצות-עשה או בדמות מצות לא-תעשה. ומרובה האסור על המותר, מרובים ה“לאוין” על ה“עשין”.

כשתמצא לומר, הדבר הוא כך: האדם הטבעי אין לו בעולמו אלא הכרחים, חפצים ונטיות פשוטים, “טבעיים”, הצריכים וחייבים לבוא לידי גלוי ולמצוא את ספוקם. ואינם מודים, אינם יכולים להודות בשום מעצור וחסימה. באה התרבות האנושית ויצרה את המעצורים ואת החסימות – את “הלאוין”. – כמובן, אין אנו גורעים את עינינו גם מן “העשין”, שהתרבות הולידה ומגדלת בנפשו של האדם, אלא ש“מצות-העשה” היא המדרגה העליונה של התרבות ואנו עסוקים הפעם במדרגתה התחתונה – ב“מצות הלא-תעשה”. אי-אפשר לה לתרבות שתעלה את האדם למדרגת “עשה-טוב” אלא אם כן תעבירו תחלה דרך כור-הברזל של “סור מרע”…

וכמה מעיק ומכביד ברזלה של התרבות! האדם יודע ידיעה מספקת, – משום שהיא בלתי-אמצעית, – רק הויה ריאלית אחת – זו שלו, הוא מודה הודאה גמורה רק ב“חובה” ממשית אחת – בזו שלעצמו. הויה וחובה אלו גוזרות עליו: “חטוף ואכול, חטוף ושתה ככל אשר תמצא ידך, העבר מנגדך כל העומד לך על דרכך, כי אין לך בעולמך אלא אתה בלבד!” והנה באה זו, שאנו קוראים לה תרבות אנושית, ואומרת: “אסור! בלום רצונך וכבוש יצרך. יש גם הויות ריאליות אחרות – של אחרים, וכל מקום שהויתך נתקלת בהן עליך להכיר ולהודות גם בחובתך להן”. ובכן – לא-תעשה: לא תגנוב, לא תרצח! – ומה רבה היא האנרגיה, שהאדם חולק מעצמו, אם אפשר לאמר כך, ומשקיע אותה בתרבותו, אם יש בכח אזהרתה של זו להכריחו, כי ידחה את ההויה הריאלית, המוחשית, את עניני עצמו ובשרו, מפני הויות “בדויות”, “מופשטות” – עניניהם של אחרים. ואמנם אי-אפשר גם לשער, כמה גדולה היא מדת האנרגיה, שאיש-איש מאתנו מוציא יום-יום כדי לגדל את קניניה של התרבות האנושית הכללית ולהוסיף לה כח ושלטון – לחשל את המעצורים והחסימות, שהיא כופה עלינו.

ואולם יחד עם זה מבקש תמיד האדם כפול-הנשמות תואנה וכושר להפקיע את עצמו מתחת עול-הברזל של המעצורים והחסימות, להשתמט ולהתחמק מפניהם. אם אי-אפשר להכחידם ולבטלם לגמרי, הלא אפשר להשתיקם לכל-הפחות ולפעמים גם להכריחם, שהם עצמם יתירו לרגע, לשעה, את אשר אסרו תחילה אסור-עולם. הנה כן, נפלאה היא המיכניקה הנפשית של האדם: מצד אחד העמדנו לנו אנחנו בעצמנו דיין בלבנו, דיין זריז ומהיר-עינים, אשר ישמור את צעדינו ויחסום את הדרך בפנינו, ומצד שני אנו מבקשים כל שעה לסמא את עיניו ולהתחמק מפניו. ובשעה שעולה בידינו להפטר מעולו של עריץ זה, שאזהרות ו“לאוין” מלא פיו כל היום, נעשית פנויה ונשארת ברשותנו אנו כל האנרגיה הטבעית שבנו, שהרי אותה שעה אין אנו מוציאים ממנה כלום לצרכם וצווייהם של המעצורים והחסימות, אשר המצאנו לנו. ולא נפלא אפוא הדבר, שהשעות הללו, שעות השחרור מתחת עולם הקשה של כל המעצורים והחסימות, הן הן שעות כל היצירות הגדולות, משום שרק אז אנו שולטים בכל מכמני האנרגיה, שניתנה לנו מאת טבענו, ואת כולה, בלי שום נכוי, אנו מביאים לידי גלוי. זאת אומרת: רק בשעות ההן מגיע גלגל-התנופה של מכונת-נפשנו עד קצה גבול יכלתו להשלים את סבוביו…

והרבה דרכים לאדם לבלבל את הדיין שבלבו, להשתמט מפניו וגם להכריחו, כי יתיר לשעה את האסור אסור-עולם. למשל, השכרון. דומה, שאין כמעט אדם בעולם, שמימיו לא נשתכר, אם במדה מרובה או במדה מועטה, משום שאין אדם בעולם, אשר לא בקש לבלבל את הדיין שבלבו, ו“קודם שישתה אדם מן היין הרי הוא כרחל לפני גוזזיה נאלמה, שתה כהוגן הרי הוא גבור כארי ואומר: אין כמותו בעולם” (תנחומא). “שותים ומעשנים לא מתוך שממון, לא לשם שמחה ולא לשם תענוג, אלא כדי להחריש את מצפון הלב” (טולסטוי). ודוקא בני-עליה, שעירנים הם ביותר ותופסים תפיסה עמוקה ומכאבת את הנגוד העצום שבין שתי נשמותיהם, הצוררות זו לזו, – דוקא הם גם הנזקקים ביותר לשכרון, אם באופן זה או אחר. – כולנו יודעים את מעמד-הרוח המבורך המרומם של ראשית-שכרון, בטרם עוד כהתה ההכרה לגמרי, אלא שפתאום הותרו כל הכבלים, נגדעו הנחושתים – והכל אפשר, הכל מותר. כולנו יודעים, שהשכרון מלוה רוב העבירות והפשעים הגדולים, שכדי לעשותם צריך להשתיק תחילה את קול האלהים שבלב. ומי יודע, אם לא גם כוס יין ישן, כוס תה עז וסיגרה חריפה הקילו את לידתן של הגדולות והמעולות שביצירות, לפי שאותה שעה היתה פנויה ומשוחררת כל האנרגיה הטבעית של יוצריהן? –

וזהו גם סוד המלחמה.

מכל ההכרחים והנטיות הטבעיים, אשר אנו מביאים אתנו לעולם, אין לך פשוט וטבעי מזה, המניע אותנו להגות ממסלתנו כל זר הקרב אלינו וחוצץ בפני הרווחה, הנשקפת לנו מימיננו ומשמאלנו. כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילנו, והנה בא אורח לא-קרוא, ואף הוא טובל את הפת בכותח שלנו. והרי היד נמתחת מאליה, תופסת לו ל“מיותר” בערפו ומפנה אותו ממקומו. ואם קשה-עורף הוא – הרי אגרוף לרוצץ את גולגלתו. זאת גזירת “ההכרח הטבעי”, שתום-העינים. אלא שבא הדיין שבלב, גלוי-העינים, תופס בידנו השלוחה, מכשיל את אגרופנו הקפוץ ואומר: “אסור! כל אדם יש לו חלק בעולם. בלום הכרחך וכבוש יצרך!” – ואנחנו, שמתוך לבנו הקימונו עלינו את הדיין העריץ הזה, כופפים את קומתנו בפניו ומקבלים עלינו את דינו הקשה, את הגדולה שבגזירות העולם – דעלך סני לחברך לא תעביד".

ואולם אם דרכו של היחיד גדורה, כדי להחלץ מן המיצר, הנה הצבור דרכו נכונה לפניו. – הצבור מהו והאיך הוא נוצר? יחידים מרובים, הנמצאים על-פי מקרה בתוך גבולות של שטח ידוע, עדיין לא הגיעו למדרגה של צבור. מאימתי הם מגיעים למדרגה זו? משעה שכח שלטון, – יהיה מי שיהיה או מה שיהיה, – מכריח את כולם יחד לשתף את רצונותיהם בו ואת כל אחד ואחד מהם לבטל מקצת רצונותיו לגבו. אלמלי היו שולטים בעולם רק הרצונות הפשוטים של כל יחיד ויחיד במלואם, בלי שום ויתור ובטול לגבי רצון אחד כללי ידוע, היה העולם חוזר לתהו ובהו. ובדרך זו של שתוף הרצונות ובטול הרצונות נוצרו כל הצורות החברתיות של האדם – המשפחה, השבט, המעמד וגם המדינה. “המדינה, – מלמד טריטשקה, – הוא הרצון הכללי של עם שלם” ³. אבל המדינה היא לא רק שתוף הרצונות של כל יחידי העם, כי אם גם בטול רצונות של כל יחיד ויחיד לגבה. ומכאן קדושת המדינה. לא רומי סתם, כי אם “רומי הקדושה”, ולא רוסיה סתם, כי אם “רוסיה הקדושה”. ומכאן גם קדושת המעמד. על כל קרבן, שאדם מקריב משלו, עם כל נזירות, שהוא מטיל על עצמו לשמו של מי שהוא עליון לו, הרי אותו עליון נעשה קדוש ומורמם על כל, ואין דיני האסור והמותר עוד חלים עליו: מרום ונשא הוא גם מהם. האדם היחידי נכנע לדיין שבלבו; הצבור, המעמד, המדינה – דיינים הם לעצמם: כל מעשיהם התר הם למפרע. ולא עוד, אלא שגם כל מעשיו של היחיד אשר הוא עושה בשמם ולשמם, התר הם למפרע. האדם היחיד. המרמה את הבריות, משום שהוא מתכוון לתועלתו הפרטית, גנות היא לו; טאלירן, המרמה את הבריות, משום שהוא מתכוון לתועלת המדינה, שבח הוא לו. האדם היחיד, המזייף כתבים לצורך עצמו, רמאי וזייפן הוא: נפוליאון, המחבר את “צוואתו של פטר הגדול”, משום שהוא מוצא בזיוף זה תועלת לצרפת, ביסמרק המחבר את “הטלגרמה מאמס”, משום שהוא רואה בה תועלת לגרמניה, – דיפלומטים משובחים ומעולים הם.

אין אנו יודעים מה יהיה משפט האדם לעתיד, אם באמת יקום סדר-עולם חדש על-פי תורת הסוציאליוּת. מאמיני התורה הזאת מנבאים, שהרבה שנאה וקנאה יעקרו אז מן העולם, משום שייבש מקורן ותבטל סבתן. לעת-עתה, בסדרי-עולם של עכשיו, עדיין אין ממש בדבור המפוצץ, שענין אחד ולב אחד לפרוליטריון של כל הארצות והמדינות, כשם שאין ממש בדברי האומר, שענין אחד ולב אחד לבורז’ואזיה של כל הארצות והמדינות. יש ויש נגודים בין עניני הפרוליטריון של מדינה אחרת, והוא הדין גם בנוגע לבורז’ואזיה. השווקים, שכבשה, למשל, גרמניה, אינם מניחים לישון גם לבורז’ואזיה וגם לפרוליטריון שבאנגליה, – ולהפך. והעין רואה והלב חומד – והאגרוף נקפץ מאליו ומבקש את הגולגולת השנואה לרוצצה. ולמה נרמה את עצמנו? לא רק שווקים היפים לנו וכבשום אחרים, לא רק ענינים המוחשיים הדוחקים את רגלינו בפועל, כי אם גם נימוסים וסדרי-חיים מיוחדים, אופי מיוחד, תרבות מיוחדה של אחרים, – גם הם נראים לנו כאילו הם דוחקים את רגלינו, וממילא גם הם מרתיחים את הלב ומפתים את האגרוף, כי ירוצץ את הגולגולת השנואה. אבל מה נעשה, והדיין שבלב, שאנחנו בעצמנו גדלנו ורוממנו אותו הוא כובל את אגרופנו ואומר: אסור!

וכשאין דרך לנטות באים לאותו הדיין ומכריחים אותו להכנע מפני קדושת המעמד והמדינה ואגַבָם מתקדשת גם המלחמה. אין קוראים למלחמה, אלא אם כן מקדשים אותה תחילה. “מלחמה ליהוה בעמלק”. "והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם… אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם – על "אויבכם ולא על אחיכם ". אפילו בדורות הראשונים, כשקולו של הדיין שבלב עדיין היה רפה וחלש, בקשו אמתלות של קדושה, כדי להתיר את המלחמה – כדי לקדש את שם האלהים ולהנקם מן הכופרים בו, כדי להנקם באלו שחללו את כבוד אלהים, את כבודו של המלך הדומה לאלהים, את כבודה של האומה, אשר שם האלהים נקרא עליה, את כבודה של המדינה, החוסה בצלו של האלהים. יצרו של האדם, הצמא לדם, קרבנות-מחים, קרבנות-אדם, וכדי להשתיק את הדיין שבלב, כדי להכניעו, תלו תמיד את הקלקלה בשלטונות העליונים – האלהים, המלך, המדינה – והקלקלה נעשתה – קדושה. ואם בדורות הראשונים כך, בדורות האחרונים, לאחר שהדיין שבלב הוסיף כח וקולו נעשה גדול וחזק, לא כל-שכן. עכשיו מקדשים את המלחמה, כדי “לנטוע את התרבות בקרב עמים פראים”, “לחזק את החופש בארץ”, “לקומם את הריסותיהם של עמים משועבדים”, “לבער את המיליטאריות מן העולם”, “להשכין שלום עד העולם בכל הארצות והמדינות”. – מובן, שכל הקידושים הללו אינם אלא השקר שבמלחמה. אמת המלחמה היא רק אחת: “היא ממלאה את הנלחמים אנרגיה עצומה וגסה של מסע-המחנות, היא נוטעת בלבם שנאה עורת עמוקה, היא מגדלת בתוכם שויון-נפש של רוצח, שיושר-לבו שותק שתיקת מנוחה. היא מטלת אל קרבם להט נורא ומסודר להכחיד את האויב… היא מחזירה אותם לפי שעה אל מצב הפראות” (ניצשה). אם-כן, השקר למה? – כדי להשתיק על ידו את הדיין שבלב ולהכריחו, שהוא עצמו יתיר את האסור, שיסיר את ידו הקשה מעל סגור הלב ויתן לכל הנטיות והחפצים הטבעיים, הגסים והמגושמים, לפרוץ כזרם מים כבירים ולמצוא את כל ספוקם בלי מעצור וחסימה.

האויב, שעליו מקדשים מלחמה, הוא תמיד הרשע, הרע למקום ולבריות, תמיד הוא המתחיל במלחמה, הוא המבקש להרע, ולפיכך – “מצוה” להנקם בו ולהפרע ממנו, “מצוה” להשכם ולבערו מן העולם. “ויצא איש-הבינים… בר מאה פפי וחדא נאנאו… מגת – שהכל דשין את אמו כגת”… “עמלק, עם שבא ללוק דמו של ישראל ככלב… מה זבוב לוהט אחר המכה, כך היה עמלק לוהט אחר ישראל ככלב”. ולפיכך – “לא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק”. והצמאון הטבעי לדם האויב אינו נרוה עד שהוא “מחתך מבשרו (של אגג) כזית ומאכילו לנעמיות”. דוד, איש-השירה והמית-הלב, כשהוא יוצא למלחמת-“מצוה”, אין דעתו מתקררת עד שהוא ממדד “שני החבלים להמית ומלא החבל להחיות”. – פחות המאמלוקים עוונם נכתם לפני נפוליאון: הם אינם מקבלים את מרותו ודורשים טוב לאנגליה. אבל נפוליאון יודע למצוא בהם גם עון אחר: “רשעים גמורים” הם, השופכים את עריצותם על יושבי מצרים וארצות הנילוס “האומללים”, ולפיכך – “בעוד ימים מועטים אנו באים אל הארץ, והם (הפחות) לא יהיו עוד בעולם”. וברוח קרה ושוֹקטה הוא כותב לאחד מגנרליו עושי-דברו: “הואילה נא לתת צו לנציב-המקום (בקאהירו), שיכרות ראש (“דען האלז אבשניידען”) כל השבויים, אשר יתפסו מזויינים. יובאו הלילה אל שפת הנילוס. גופותיהם, כרותות-ראש, יושלכו נא אל תוך הנהר” ⁴, והואיל שהרצח הנורא הזה נעשה בשמה ולשמה של המדינה, הרי גם אדם כגתה סומך את ידיו עליו ומצדיק את הדין על שמונה מאות האומללים הללו, אשר נפלו חלל לילה אחד ⁵. – עם קטן ושקט, אוהב עבודה ונהנה מיגיע-כפיו – עם הבורים אשר בנגב-אפריקה חטא חטא לאנגליה רבת האוצרות והכחות: מאן להשליט אותה על עפרות זהבו וספיריו. והנה אנגליה כולה, מן הלורד, היושב ראשונה במלכות, ועד הפועל, אשר גם הוא בזיעת-אפו יאכל לחמו, לב אחד ודברים אחדים להם – לנקום את נקמת “כבוד” המדינה, אשר חולל. בין לילה היו הבורים כולם לגוי חוטא, עם כבד-עון, ש“מצוה” ליסרו, לשפוך את דמו, לשמטו מנחלתו, להכניעו ולשעבדו. אין עון וחטא, אין מגערת וקלקלה, אשר לא יתלו בו. אפילו את האבנגליון יקרא ובשם המשיח ידגול רק למראית-עין ולבו בל עמו. “הכל סר יחדו, נאלחו, אין עשה טוב”. ובצאת רוברטס להלחם בבורים, לא מלחמה כי אם שפטים הוא עושה בהם – בגדולים ובקטנים, בזקנים ובנערים, בנשים ובטף. כולם שאול חטאו וכולם את עונם ישאו. – גבולותיה של גרמניה נעשים צרים מהכיל את עמה, את מסחרה ומערבה, והיא יוצאת לבקש לה עמדה ו“מקום תחת השמש”. ואין דבר, אשר לא יקדש בקדושת המלחמה בשמה ולשמה של המדינה: בלגיה שדה תחרש, אלפים ורבבות מתושביה נעקרים בעל-כרחם ממקומות-מושבותיהם ומובלים לארץ האויב, כדי לעבוד שם עבודת האויב, לוּבֶּן נזרעת מלח, רימס נחרבת ונעשית מפולת, על ראש תושבים שקטים ושלוים נזרקים מאות ואלפי ככרים חמרים מפוצצים, מאות ואלפי יורדי-אניות נטבעים וצוללים במים אדירים…

הכל מותר, שהרי הכל – “קודש” למלחמה, הכל נקדש בקדושתה של “מצות”-מלחמה.

ו“קדושה” גוררת “קדושה”. השקר מותר, משום שהוא יפה למלחמה. הערמה והאונאה משובחות, שהרי בכלל תכסיסי-מלחמה הן. השנאה והנקמה יסודי-המלחמה הן. השכרות מכשרת את המלחמה. “במלחמה, – מעיד טולסטוי, – משכרים את החיילים בשעה שמגיעים לידי קרב-ידים ומלחמת פנים אל פנים”. הזנות היא תוצאה פסיכולוגית-הגיונית של המלחמה: אם הותרו חייו, ביתו ושדהו של האויב, – בתו ואשתו שהלב חומדן תמיד, לא כל-שכן, גניבה, גזילה ורציחה – הן הן גופי-מלחמה. האכזריות, – כך הורה מולטקה, שגם הוא בקש להשתיק את הדיין שבלבו, – אין לך יפה ממנה למלחמה, משום שהיא מכרחת את המנוצח להכנע ולשים קץ למלחמה. ובכן – “השאירו לאויב רק עינים לבכות”…

וכמה סמויה ומרומה היא העין, הרואה במלחמה נזירות ובטול המאויים. אדרבה, המלחמה היא – השביעה והספוק הקיצוניים. בשכר רעבון ללחם ונזירות ממטה מוצעת משביע היוצא למלחמה את כל יצרי-לבו ומאכילם אכילה גסה. כל הסתום והחתום בקרקע הנשמה בוקע ועולה, כל המוטל שם מקופל כעובר במעי-אמו מפרכס ויוצא לאויר-העולם, כל הנחשים הרעבים, הרומשים בחשכת תהומה של הנפש ומטילים שם את ארסם מכעס עצור של תאוה לא-נהיתה, זוקפים את קומתם ומוצאים את ספוקם הגמור. והכל ב“התר”, בלי שום מעצור וחסימה של בושה של כבישת פנים בקרקע, של הרהור-הלב וחרטה. אדרבה, כל הזריז לקיים “מצות”-מלחמה כהלכה, כל המרבה לשנוא ולנקום, כל המרבה להתאכזר על הבריות, להרוס ולנתוץ, לשרוף ולהחריב, כל המרבה לשפוך דם, להמית ולפצוע, כל המרבה לפטם את יצרי-לבו, לכבוש ולערוץ “כשידו האחת תופסת אשה והשניה – בקבוק יין יפה” – הוא המשובח, הוא הגבור, הוא הסמל של חייל נאמן-לב, שהכל חייבים בכבודו והמולדת זוכרת לו חסדי-גבורותיו וקדושת-קרבנותיו עד העולם.

והיו בטוחים: המנצח הוא שיהיה תמיד הפותח בשלום: נשמת החיה שבו כבר שבעה דייה – ומצא לה: המנוצח הוא שיבקש תמיד דרכים ויכולת להאריך את המלחמה או לחדשה: נשמת החיה שבו רעבה עדיין והרי היא מוסיפה לבקש את ספוקה ותקונה.

ואל תתיראו מפני המחנה המנצח, השב מן המלחמה; יראו את המחנה המנוצח, ואפילו אם הוא המחנה שלכם, של ארצכם ומולדתכם: הרעבון הנורא והאכזרי של נשמת החיה שבו, שהגיהה ממחבואה ולא מצאה את ספוקה, מציק לו עד מות, וכדי להשקיטו ישלח את שניו החדות בכם, את בתיכם ישרוף, את שדותיכם יחריב ובבשר בנותיכם ונשותיכם ישקיע את האש הלוהטת בקרבו. יראו את נשמת החיה שבאדם שהחרידוה מרבצה, עוררו את רעבונה ולא האכילוה עד כדי שביעה…

IV

מישֶל רֶבון מספר במבוא לספרו “Arbitrage international”: “פעם אחת נתבקש ה' בְּרַצַה מאת מלך מאקוקו (סיאם) לחוג את חג קבורת המלחמה: חפרו קבר גדול והשליכו אל תוכו כל מיני כלי-זין, הפראים – כדורי-יריה, אבק-שריפה וחמרי-דליקה, האירופאים – את אשפותיהם. אחר-כך כסו את הקבר הגדול הזה בעפר ונטעו עליו עץ רך, העתיד לגדול ולשמש ערובה חיה לאחדות ואחוה”. וְרֶבוֹן רואה בעיני-רוחו את עץ-הערובה הולך וגדל ועושה פרי – את בית-הדין הגדול, אשר בין עמים ישפוט, ישבית מלחמה וישכין שלום בעולם.

ואלהי-המלחמה ישחק לקבר הגדול ולעץ השומר עליו, אלהי-הדם והאש ילעג למו. כל זמן שגם נשמת-חיה תחיה בקרב האדם – לא תחדל מלחמה מקרב הארץ, כי עזה כמות שנאת האדם לאדם, קשה כשאול קנאת האדם באדם, רשפי תאוותיו רשפי-אש – שלהבת-שחת, – והמלחמה “מקדשת” ומתרת את כולן. –

“משואות” 1919–1920

מִלְחֶמֶת-הָעוֹלָם / אלתר דרויאנוב

"במדה שיגדלו ויעצמו נימוקי המלחמה, במדה שהללו יתפסו את עצם קיומם של העמים הנלחמים, במדה שתגדל ותחזק ההתאזרות קודם המלחמה, – בה במדה תתקרב המלחמה גופה לצורתה העליונה, בה במדה תגדל ותחזק הכוונה להדביר את האויב, בה במדה תצטרפנה יחדיו מטרת המלחמה והתכלית המדינית ".–

          גנרל קלוזוויץ.–

I

המלחמה הגדולה, שאחרי ארבע שנות שפך-דם היא קרבה סוף-סוף לקצה, כבר זכתה לשם מיוחד: “מלחמת-העולם”. כך תקרא לה גם ההיסטוריה. ואמנם ראויה היא לשם זה: היא צררה בכנפיה השחורות את רובו הגדול של האדם החי עתה על פני האדמה, וגם את רובה הגדול של היבשה, אשר הבדיל האלהים לעולמנו כולו. הנה מספרים אחדים, המקבילים את שתי קבוצות-המדינות הנלחמות זו לזו: ¹

א. – “מדינות-ההסכם”

המדינות	שטח המדינה, המושבות והנחלות אשר מחוץ למדינה בקילומטרים מרובעים	מספר התושבים במדינה, במושבות והנחלות אשר מחוץ למדינה
אנגליה	30.000.000	434.280.000
רוסיה	22.386.000	170.000.000
צרפת	11.856.000	88.538.000
איטליה	1.920.000	37.481.000
פורטוגליה	2.085.000	15.170.000
בלגיה	22.394.000	22.990.000
רומניה	138.000	7.509.000
יון	120.000	4.699.000
סרביה	87.000	4.650.000
מונטינגרה	14.000	435.000
אמריקה הצפונית	9.694.000	106.722.000
יאפוניה	674.000	77.902.000
ס"ה	101.368.000	970.376.000

ב. – “מדינות-הברית”

המדינות	שטח המדינה, המושבות והנחלות אשר מחוץ למדינה בקילומטרים מרובעים	מספר התושבים במדינה, במושבות והנחלות אשר מחוץ למדינה
גרמניה	3.494.000	80.200.000
אוסטריה-אונגריה	677.000	52.523.000
בולגריה	114.000	4.712.000
טורקיה	1.795.000	21.600.000
ס"ה	6.080.000	159.035.000
סכום הסכומים	107.448.000	1.129.411.000

להלן עוד נצטרך לשוב ולעיין גם במספרים הללו אשר לפנינו וגם במספרים אחרים. אבל מה שאנו רואים תיכף הוא, שהמלחמה הגדולה של עכשיו לא סתם מלחמה גדולה היא, כי אם מלחמת-העולם באמת, כי על-כן היא צררה בכנפיה השחורות ערך 68% מכל האדם, החי עתה על פני האדמה (1.665.000.000), וערך 72% משטחו של הישוב כולו (148.600.000 קילומטרים מרובעים)! –

בפרק הבא ננסה לחשוב את חשבונה של המלחמה ונראה את החורבן, אשר הביאה לעולם. אבל גם בלי כל חשבונות מפורטים יודע איש-איש מאתנו, שהחורבן נורא ואיום, כי המלחמה הזוללה אכלה במשך ארבע שנים חלק עצום מן הרכוש החמרי והרוחני, אשר יצרה ואספה התרבות במשך דורות, והלב הומה וסוער ומבקש – “שעיר לעזאזל”, למען ישא הוא, “השעיר”, את כל עון המלחמה “וכפר בעדנו ובעד ביתנו”. עכשיו, כשכבר יש מנצחים ודאיים, אומרים להושיב קומיסיות מיוחדות, שזאת תהיה תעודתן למצוא, – אין אני אומר לבקש, אלא למצוא, – את “השעיר” ולעשות אותו חטאת, – ומובן, שהוא ימצא בקרב המנוצחים ולא בקרב המנצחים. עכשיו, כשכל העינים נפקחו לראות את אשר עוללה לנו המלחמה, כשהגיעה שעת הדין והחשבון, וכל הלבבות מלאים זעם וכל העינים מזרות אימה, – אי-אפשר בלי “שעיר”, אשר עליו יסמכו כל תופסי-השלטון את ידיהם והוא ישא את עון כולם. כך עשה גם רסטופצ’ין, בשעה שראה את העם אשר במוסקבה צר עליו ודורש מאתו דין-וחשבון על כל הרעה, אשר מצאה אותו, והעם הזה נפשו מרה עליו, ובעיניו אש שחורה, אש-נקמה, תבער. “הוי, בנים! – אמר רסטופצ’ין בקול צלול כמתכת, – האיש הזה, ווֶרֶשְצַ’אגין – הוא אותו הנבל, אשר בגללו אבדה מוסקבה” ². ובעלות וורשצ’גין לקרבן בידי העם ניצל רסטופצ’ין וכל אשר אתו. ככה עשו וככה יעשו הרסטופצ’נים כל הימים. ואולם אם תמימים נהיה עם לבנו ולא חוטאים במקום חטאים נבוא לבקש הלא נאמר: שוא כל הקומיסיות, אשר תשבנה עתה למשפט; לא יחיד זה או אחר, אף לא צבור זה או אחר הביא את המלחמה לעולם: חטאת כולנו היא – חטאת האדם ומחסוריו, חטאת האדם ויצרי-לבו. ולכשתרצו: חטאת האלהים היא, שככה יצר את האדם…

II

שיטת האימפריאליות של המדינות הגדולות היא שגרמה למלחמת-העולם. אמת הדבר. אבל יש גם אמת אחרת למעלה מזו. "לשכלו של האדם אינה מובנה ההתמדה המוחלטת של התנועה: חוקיה של איזו תנועה שתהיה נעשים מובנים לאדם רק משעה שהוא מחלקה מדעתו ומרצונו ליחידיות פסוקות ומסתכל בכל אחת מהן. ואולם מתוך עצם חלוק התנועה המתמדת ליחידיות פסוקות נובע חלק גדול משגיאותיו של האדם (טולסטוי). והאימפריאליות של מדינה זו או אחרת ושל כל המדינות יחדו כלום אינה בלתי אם “יחידית” אחת פסוקה מתוך תנועה שלימה מתמדת?

אותו מלך, שאמר ברגע של גבהות-הלב “הממלכה – אני הוא”, לפי האמת עניו גדול היה. סתם אדם אומר כל שעה: "העולם – אני הוא. ואם בעל-כרחו הוא מודה, שידו קצרה מלהכניע את העולם לרצונו ולתת לו את הדמות והצביון, הנראים לו רצויים, הרי בכל אופן הוא מוצא את עמו ומדינתו ראויים ומסוגלים לכך. כשם שאלהיו הם הנשגבים שבאלהים ותורתו – המובחרה שבתורות, כך גם עמו ומדינתו הם הנשגבים והמובחרים שבעמים ובמדינות. “ינהרו אליו כל הגויים” ועמים רבים יבואו אליו, למען יורם מדרכיו, וכולם יבקשו ללכת בארחותיו. פירוש: הוא המעולה והנבחר שבעמים, ולפיכך דין הוא, שכל העמים ינהרו אליו, דין הוא שהוא יהיה המורה והמדריך לכל. זהו יסוד ושורש האימפריאליות של כל העמים והמדינות בכל הזמנים והדורות. וכשתמצי לומר: האימפריאליות “שיטה” היא, שהרי השיטה גופה נובעת מתוך עצם אפיו של האדם, שכך נוצר. אין אף עם אחד ומדינה אחת בעולם, אשר לבם לא יחשוב מחשבות אימפריאליות, כלומר אשר לא יבקשו לשפוך את שלטונם, או, לכל הפחות את רוחם, על עמים רבים וארצות רבות.

ובזה אמנם נבדלת האימפריאליות של עמים ומדינות גדולים מזו של עמים ומדינות קטנים. האחרונים מוכרחים להסתיר בלבם, – אף אלו אינם מבטלים לגמרי, אלא רק מסתירים ושומרים בלבם, – את בקשתם לשפוך את שלטונם, והם מסתפקים במועט – בבקשה לשפוך רק את רוחם על האחרים. רק בשעה של התגלות-לב מיוחדה ישמעו גם מפי עם קטן ודל דברים מעין "עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות" ו"עתידה ירושלים להעשות מטרפולין לכל הארצות". ואלו עמים ומדינות גדולים, אשר ידם תעוז להם, ראשית בקשתם היא לשפוך את שלטונם ומתוך כך גם את רוחם על האחרים. עמים ומדינות גדולים גדולתם עצמה מרמזת ולוחשת להם, שזאת היא חובתם, – לא זכותם, כי אם חובתם, – להיות השליטים בעולם וכי על-פיהם תחיה האנושות כולה. לכך נוצרו ולכך גדלו והצליחו מלכתחילה. “אנו צריכים לזכור תמיד, – אמר פעם אחת הלורד רוזברי, – שחובתנו הלאומית וחובתנו לדורות, הבאים אחרינו, מצוות אותנו, כי לעתיד יהא העולם טבוע בחותם רוחה של אומתנו אנו ולא בחותם רוחה של אומה אחרת”. הדברים הללו נעשו קדושים לאנגליה והכל חזרו עליהם עתה בימי המלחמה. פאול רוברך כתב ספר שלם (“הרעיון הגרמני”) להוכיח, שהגרמניות צריכה להטביע את חותמה על העולם וזוהי חובתו הלאומית של העם הגרמני. האנוטו, מי שהיה מיניסטר לענינים החיצונים בצרפת, מתהלל בזרע הצרפתיות, שנזרע בארבעה מחלקי העולם, ורואה חובה לעמו לגדל את הזרע הזה ולעשות את הצרפתיות שליטה בעולם. רוסיה הגדולה ראתה את עצמה מחוייבה להעשות אפוטרופסית לכל העמים הסלאבים ולהטביע את חותמה על המזרח הקרוב והרחוק. וכו‘, וכו’.

ואף אם ב“נסתרות פסיכולוגיות” לא יהיה לנו עסק ונשים לב ל“ריאליות גלויות” בלבד, הנה גם הללו יש בהן כדי ללמד, שהאימפריאליות היא רק “יחידית” אחת פסוקה בתוך המון ,יחידיות" רבות אחרות, המצטרפות להיות יחדו תנועה אחת שלימה ומתמדת. ההתפשטות (“עקספאנזיאן”) חוק טבעי הוא לכל עם בריא, וכשאנו רואים עם שמדת התפשטותו אינה מתאמת לכמותו וגדלו, סימן רע הוא לו: מקור כחותיו החיוניים הולך ויבש. ומה יעשה עם בריא, שמספרו הולך ורב וגבולות ארצו נעשים צרים מהכיל אותו? להחנק בתוך תחומו הצר ולקבל עליו את הדין? או לראות את מבחר בניו יוצאים אותו ונבלעים בתוך עמים אחרים – ולדום? ומה יעשה עם בריא, שתרבותו. רכושו וכח-עבודתו הולכים ורבים ובארצו אין לו לא חמרי-עבודה די ספוק תעשיתו ולא שווקים די מכור את כל פרי עבודתו? האומנם לא נבול יבול אם כל ימיו יצפה לחסדי עמים אחרים, שיש להם בארצותיהם גם החמרים וגם השווקים החסרים לו? או שמא יאמר לבעלי-הרכוש אשר לו: “אל תסחרו ואל תבנו בתי-החרושת” ולאנשי-העבודה אשר לו: “אל תעבדו ואל תיצרו”: אמנם אפשר, ש“באחרית הימים”, כשתגיע לאדם שעת הגאולה הגדולה, שעת גאולתו מיצרי-לבו וזדונות-נפשו, ויחדל משכון בארץ עמים-עמים, מדינות-מדינות, ויהיה לחברה אחת אנושית ויגדעו כל השערים וימחו כל הגבולים ויבטלו כל המעמדות וישמדו כל הרכושים ויהיה לכל האדם כולו רק רכוש אחד – כחו ועוצם-ידו לעבודה, – אפשר שביום הגדול ההוא, כשישוב האדם להיות את אשר היה “קודם החטא”, תפתרנה מאליהן השאלות האלו יחד עם המון שאלות ארורות אחרות, שהלב הומה ותוהה עליהן. אבל אותה “אחרית-הימים” רק חזון-לב היא לימים רחוקים, רחוקים מאד. ועד אשר יבוא החזון תוסיף לשלוט כבתחילה האמת הפשוטה והברורה, שלמד האיש הנפלא ההוא, אשר “תמיד השתדל שלא להתל במעשי בני-האדם, לא להצטער עליהם ולא לקללם, כי אם להבינם, כהבין איש את עניני-המתמטיקה”: העמים והמדינות, – כך למד שפינוזה, – אויבים הם בטבעם זה לזה וזו לזו משום שגם בני-האדם אויבים הם בטבעם זה לזה. ³ כל עם בריא סופסו שבגבולות ארצו נעשה המקום צר לו ובעל-כרחו הוא פושט על ארצות זרים, אשר אין אוֹן להם לעמוד בפניו, והוא שופך את שלטונו עליהן. מה יהיה משפט השלטון הזה, אם שלטון המבקש רק לערוץ ולהכניע, או שלטון המבקש אמנם לשעבד אבל יחד עם זה גם להבין את צרכיו ותועלתו של המשועבד, – דבר זה תלוי במדת תרבותו וחכמתו המדינית של המשעבד. אבל לשבת תחתיו חבוק-ידים, מבלי בקש רווחה לעצמו, אי-אפשר לעם בריא, שההתפשטות חוק טבעי הוא לו.

הנה גרמניה, שבכל אופן היתה היא הראשונה להצית את אשה של מלחמת-העולם. כמאה שנה לפני פרוץ המלחמה של עכשיו (בשנת 1816) עלה מספר התושבים בארצות ההן, שאחרי מלחמת פרוסיה וצרפת היו למדינה גרמנית מאוחדה, – לא יותר מן 25 מיליונים נפש. קודם מלחמת פרוסיה וצרפת כבר עלה מספרם עד 40 מיליון, ולפני המלחמה של עכשיו עלה מספר תושביה של גרמניה ערך 65 מיליונים. מדרגת הרבוי הטבעי בגרמניה תובלט לנו ביותר מתוך שתי הטבלות הקטנות האלה:

א. – הפרוצנט של הרבוי הטבעי במדינות שונות:

מדינה	1870	1880	1890	1895	1900	1905
גרמניה	0,79	1,03	1,07	1,11	1,56	1,52
רוסיה	0,88	1,32	1,96	1,20	—	—
אנגליה	1,32	1,43	0,81	1,18	1,11	1,20
אוסטריה	0,97	0,78	0,89	—	0,94	0,90
צרפת	0,55	0,35	0,32	0,09	0,06	0,15

שם המדינה	מספר הלידות בשנת 1911 לכל אלף איש
בגרמניה	11
באנגליה	9,8
באוסטריה	9,5
באונגריה	9,9
באיטליה	10,1
בצרפת	0,9
בארצות הברית של אמריקה	9,9

(ברוסיה היה מספר הלידות בשנת 1906 לכל אלף איש – 17,0).

הנה כן, אחרי רוסיה עומדת גרמניה במדרגה הראשונה. ובנוגע לרבוי הטבעי (צרפת – במדרגה האחרונה ), ובכל אופן מתוספות לה שנה שנה (אחרי נכיון מספר המיתות) 800.000 נפש (באנגליה – רק 465.000 נפש) ⁴. אם בשנת 1885 עלה ישובה של גרמניה ערך 87 נפשות לכל קילומטר מרובע, הרי בשנת 1913 כבר היו 125 נפשות מוכרחות לצמצם את ישובן בקילומטר אחד, אף-על-פי שבמשך עשרים ושמונה השנים הללו יצאו מגרמניה רק לאמריקה בלבד לכל-הפחות שני מיליונים נפש.

וכשם שטבעו הבריא של העם הגרמני הביא אותו לידי רביה מופלגה, כך הכין לו טבעו זה גם עליה נפלאה בכל מקצעות התרבות, העבודה, התעשיה והמסחר. עוד לפני שלשים ושש שנים (1882) התפרנסו 42% מכל תושבי גרמניה ממשק הכפר והפרופֶסיות השייכות למשק זה; מן התעשיה, המסחר וההובלה (טרנספורט) התפרנסו אז 45% מכל תושבי המדינה. עברו שלש-עשרה שנה: מספר הראשונים ירד (בשנת 1895) עד 35,6% מכל תושבי המדינה ומספר האחרונים עלה עד 50,4%. עברו עוד שתים-עשרה שנה: מספר הראשונים שוב ירד (בשנת 1907) עד 28,5% ומספר האחרונים שוב עלה עד 55,8%, הוכרעה הכף: גרמניה נעשתה מדינת התעשיה והמסחר ובמשך עשרים וחמש שנים (1907–1882) הקדימה את כל חברותיה, יתר המדינות הגדולות שבאירופה, חוץ מאנגליה. ולא עוד, אלא שבמובן היחסי הקדימה גם את אנגליה.

מכל מאה איש, המתפרנסים מפרופסיות שונות, עלו בחלקם של:

הארץ והשנה	התעשיה, המסחר וההובלה	משק–הכפר	יתר הפרופסיות
בגרמניה בשנת 1895	48,0	37,5	14,5
בגרמניה בשנת 1907	57,4	28,6	14,0
באנגליה בשנת 1891	63,7	15,1	21,2
באנגליה בשנת 1911	67,2	11.9	20,9

זאת אומרת, שבמשך שתים-עשרה שנה (1907–1895) נספחו בני-גרמניה אל התעשיה והמסחר בפרוצנט הרבה יותר גדול מאשר בני-אנגליה במשך עשרים שנה (1911–1891): 57,4–48,0 לגבי 67,2–63,7. לפי הידיעות של מפקד-העם בגרמניה בשנת 1882 עסקו שם במסחר והובלה 1.570.300 איש ולפי המפקד של שנת 1907 – 3.477.600 איש. עליה של 121,5%! –

ובאמת, התעשיה הגרמנית הולכת ופוסעת כל אותן השנים פסיעות גדולות, שקשה למצוא דוגמתן בתעשיה של מדינות אחרות. היא נעשית שוה במעלה כמעט להתעשיה האנגלית, שעמדה תמיד במדרגה הראשונה, ויש שהיא גם עולה עליה. בשנת 1880/81 הוציאה גרמניה לשוק-העולם סוכר: 297 אלפים טונות יותר מרוסיה, 256 אלפים טונות יותר מצרפת, 40 אלפים טונות יותר מאוסטריה, וכעבור עשרים שנה, – בשנת 1900/01, – 1,042 אלפים טונות יותר מרוסיה, 824 אלפים טונות יותר מצרפת ו-906 יותר מאוסטריה. בנוגע לתעשית הברזל עמדה גרמניה בשנות 60–1850 במדרגה נמוכה אפילו מצרפת ובשנות 10–1900 כבר עלתה על אנגליה. כיוצא בזה – תעשית הפלד: בשנת 1886 היתה גרמניה השלישית במדרגה, אחרי אמריקה ואנגליה, וכעבור עשרים וחמש שנים כבר עברה את אנגליה ותתיצב בינה ובין אמריקה. בשנת 1886 הוציאה אנגליה לשוק-העולם מכונות שונות בסכום של 224 מיליונים מרק ובשנת 1913 – בסכום של 632 מיליונים. העליה היא – 181,8%. ואלו גרמניה הוציאה מכונות בשנת 1886 בסכום של 83 מיליונים ובשנת 1913 – בסכום של 605 מיליונים. העליה היא אפוא – 1.431,6%! –

ואמנם את גידולה המפליא של גרמניה נוכל למוד במדה הראויה לו רק אם נשים לב למחזורה המסחרי – כמה היא מוציאה לארצות אחרות וכמה היא מכניסה משם. בשנת 1880 עלה בגרמניה סכום “היוצאות” 2,95 מיליארדים מרק וסכום “הנכנסות” – 2,85 מיליארד, סך הכל – 5,81 מיליארדים מרק. והנה מספרים אחדים, המראים את מהלך העליה מכאן ואילך בגרמניה לגבי זו שבמדינות אחרות. (הסכומים – במיליונים מרק).

הארץ	1891	1900	1912
גרמניה	היוצאות 4540
	הנכנסות 4571
	סך-הכל 8111
		היוצאות 4960
		הנכנסות 6129
		סך-הכל 11089
			היוצאות 9684
			הנכנסות 11572
			סך-הכל 21256
____	____	____	____
צרפת	היוצאות 3832
	הנכנסות 4810
	סך-הכל 8642
		היוצאות 4417
		הנכנסות 4791
		סך-הכל 9208
			היוצאות 6410
			הנכנסות 7848
			סך-הכל 14258
____	____	____	____
אנגליה	היוצאות 6315
	הנכנסות 8896
	סך-הכל 15211
		היוצאות 7229
		הנכנסות 10671
		סך-הכל 17900
			היוצאות 12225
			הנכנסות 15196
			סך-הכל 27421
____	____	____	____
אמריקה הצפונית	היוצאות 3715
	הנכנסות 3549
	סך-הכל 7264
		היוצאות 5157
		הנכנסות 3570
		סך-הכל 9427 5
			היוצאות 9258
			הנכנסות 6944
			סך-הכל 16202

אנו רואים איפוא, שבמשך שלשים ושתים שנה (1912–1880) גדל מסחרה של גרמניה כמעט פי ארבעה, ואם בשנת 1891 תפסה עדיין רק את המקום השלישי בעולם, הרי משנת 1900 ואילך היא תופסת כבר את המקום השני. ולא עוד, אלא שאם בשנת 1900 עדיין עלתה עליה אנגליה עד כדי 60%, הרי בשנת 1912 כבר עלתה זו עליה רק עד כדי 35%. –

הנה כן, כחותיה של גרמניה גדלו משנה לשנה ויחד עם זה גדלו, כמובן, גם צרכיה ומחסוריה משנה לשנה. העם פרה ורבה וצריך היה למזונות. הרכוש גדל ובקש שמוש לעצמו. מספר העובדים גדל וכולם בקשו שמוש לכח-ידם. התעשיה גדלה ודרשה חמרי-עבודה די ספוקה. המסחר גדל וצריך היה לשווקים בטוחים והאיך יכלה למלא את כל צרכיה ומחסוריה אם באירופה יש לה רק 541,000 קילומטר מרובעים שטח (כמעט לא יותר ממה שיש לצרפת באירופה והרבה פחות ממה שיש לאוסטריה-אונגריה) והמושבות אשר לה באפריקה ובפולינזיה מעטות ודלות עדיין כל-כך, עד שהן מספיקות למטרופולין רק חצי הפרוצנט (0,5%) מחמרי המזונות, העבודה והתעשיה, שזו זקוקה להכניס שנה שנה מן החוץ? ⁶ – הרי ששתי דרכים היו לפניה: אם לשבת תחתיה ולצפות לחסדי מדינות אחרות, כי הן תספיקנה לה מזונות וחמרי-עבודה ותעשיה, אף תפתחנה את שעריהן לרווחה בפני הסחורות ופירות-התעשיה, שהיא מוציאה לשוק, זאת אומרת, שכל ימיה תהיינה ידיה אסורות ורגליה כבולות, או שתבחר גם היא ללכת בדרך האימפריאליות, כלומר תשליך על האגרוף יהבה ותצא לכבוש ארצות זרים ולהרחיב את גבולות שלטונה ככל אשר תמצא חרבה לה. וכלום אין אנו יודעים, איזו היא “דרך טובה” משתי הדרכים הללו, שידבק בה האדם, ומכל-שכן בשעה שנדמה לו, שכח אגרופו כבר בשל כל צרכו וכבר יש בו כדי להגות ממסלתו כל אשר יקרב אליו לעמוד בפניו? ומובן מאליו: במדה שגרמניה גדלה וחזקה והרחבת הגבולין והשלטון נעשתה לה “צווי מוחלט” במובן המדיני, בה במדה גדלו וחזקו הקנאה והשנאה בינה ובין המדינות הגדולות האחרות. אם המדינות בכלל “אויבות הן זו לזו בטבען”, מדינות שנעשות באופן מפורש צרות זו לזו עד שהן דוחקות אשה את רגל רעותה – לא כל שכן.

III

המדינה הגרמנית המאוחדה, שיצרו ביסמרק ומלכו ווילהלם הראשון אחרי מלחמת פרוסיה וצרפת, אחרה להוצר. המספרים, המובאים לעיל, מוכיחים שעיקר גידולה של גרמניה החל בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים למאה שעברה, כלומר לאחר שהמדינה כבר הספיקה להתגבר גם על “חבלי הלידה” וגם על יסורי-הגידול הראשונים ולעמוד על רגליה הכן. אבל השעה הזאת כבר היתה מאוחרה במדה מרובה. אגוז קשה מאד ניתן לגרמניה לפצחו: בשעה שהיא אך החלה לעלות במעלות הפוליטיקה העולמית, הרי אנגליה, צרפת וגם רוסיה כבר עמדו על מרומי הבימה ומצודתם של שלשת איתני-העולם הללו כבר היתה פרושה לכל-הפחות על ארבעים אחוזים משטח הישוב כולו. ולא זו בלבד, אלש שלארבעים האחוזים האלה כבר נכנסו המעולות והמשובחות שבארצות, – הארצות, אשר שם הלחם והתירוש, הזהב והכסף, הברזל והנחושת, הפחם והנפט, הצמר והפשתן וכו' וכו'. יתר על כן: אותה שעה כבר היתה אנגליה למושלת-הימים, אשר תחנות-פחמים לה בכל מקום וצי אדיר ונורא לה בל יעברוהו ציי המדינות האחרות. וגרמניה, שעוד לפני ארבעים שנה עמדה מחוץ למחיצת “הפוליטיקה הקולוניאלית” לגמרי, מוכרחה היתה אפוא לרדוף ולהשיג את המדינות האימפריאליות, וביחוד את הגדולה שבהן, את אנגליה, שה“פוליטיקה הקולוניאלית” היא יסוד ושורש גדולתה זה שלש מאות שנה.

השנאה לותה את גרמניה מראשית כניסתה ל“קונצרט” של המדינות האדירות. אך החלו צפרנים לצמוח לה והיא נעצה אותן בגופה של צרפת: גרעה מעליה את אלזס ולותיר, אף הכריחה אותה לשלם לה חמשה מיליארדים “דמי-כפורים”. ביסמרק בשעתו קרא לכבוש את אלזס ולותיר “תקון הגבולים”, אבל צרפת לא יכלה לשכוח את אשר עשתה לה גרמניה ובמשך ארבעים וארבע שנים הגה לבה מחשבות נקם ושלם. כל עליה שעלתה גרמניה היתה לה לצרפת כמחט בבשר החי, וכל אותן השנים היתה צרפת מתפללת, כי יבוא יום וידה תהיה באויבתה להורידה מגדולתה ולהשיב לה את גמולה בראשה. אמנם יש אשר יאמר, שהפוליטיקה סלחנית היא בטבעה ולא מפי רגש הנקמה היא חיה. עד כמה יש מן האמת בהנחה זו לא כאן המקום לברר. אבל העם ודאי נוקם ונוטר הוא ועד העולם לא ישכח את העול, אשר נעשה לו. “זכור את אשר עשה לך עמלק” נאמר לכל העמים ולכל הדורות. ואת העול, אשר עשתה גרמניה לצרפת, זכרה לא רק זו האחרונה בלבד, כי אם גם אירופה כולה. אפילו בגרמניה גופה נמצאו רבים, אשר זכר העול הזה היה להם תמיד לבושת-פנים ולמכשול-לב. מן הריבולוציה הגדולה ואילך חבה מיוחדת נודעת מאת כל אוהבי החופש והקדמה לצרפת, שהיתה הראשונה למתןחופש-הדעות ופריקת עול שעבוד מלכיות, וכל הנוגע בה חשוד למפרע על העריצות ועל הכוונה להחזיר לשעבוד את כחו הראשון. אמנם גרמניה השתדלה מימות מלחמתה האחרונה עם צרפת להשקיט את סערת-רוחה של אויבתה זו, בכל אופן זהירה היתה שלא להוסיף שמן על אש השנאה, הכבושה בלבה של שכנתה הגדולה. אבל צרפת לא נתפייסה לגרמניה ועברתה נשארה שמורה בלבה כשהיתה.

ואמנם העברה הזאת היתה אבן-הנגף הגדולה, אשר הונחה ראשונה על דרכה של גרמניה, על-ידי הברית, שכרתו צרפת ואנגליה לרגלי “ענין מארוקו”, – אחת היא אם היתה זאת ברית מפורשת, הכתובה שחור על-גבי לבן, או רק ברית ש“לבא לפומא לא גלי”, – נזרע הזרע ההוא, שאחרי עבור עשר שנים עשה “פרי-הלולים” את מלחמת-העולם של עכשיו. מדה משובחה, במובן הפוליטי, ירשה אנגליה מרומי אמה. על גדות הטמזה יודעים לא פחות מאשר ידעו לפנים על גדות הטיברוס לכבוש, כשהשעה צריכה לכך, כעס וחימה למראית-עין, לטמון במעמקי-הלב את “תכלית המכוון” ולחכות לגלגולי-מאורעות, שאפשר וראוי יהיה להשתמש בהם. גם בלונדון, כברומי לפנים, אין דוחקים את השעה ואין הידים נרפות אפילו מפני “נסיון שלא הצליח”. ואם הקאטונים הלונדונים אינם רגילים לסיים את נאומיהם דווקא ב“צטרום צנזאו מפורש, הרי הכל יודעים וזוכרים אותו ומכוונים את לבם אליו. מ”צטרום צנזאו" שלה לא זזה אנגליה בנוגע לצרפת של ראשית המאה התשע-עשרה; אותו זכרה גם בנוגע לגרמניה של ראשית המאה העשרים. תאמרו: אין זו מדה מוסרית נאה. לו יהי כדבריכם. אבל זכות גדולה יש לה: מדה “אנושית גמורה” היא – “ריין מענשליך” – ולגבי פןליטיקה אין מדה נאה וטובה הימנה. וכבר למד שפינוזה, ש“החרות או תוקף-הנפש צדקה היא לפרט, ואלו צדקת המדינה היא – בטחון שלומה”. ⁷ וכשראתה אנגליה את גרמניה והנה היא רודפה להשיג אותה במסחר ובתעשיה, מתאמצת להקנות לעצמה עמדה תקיפה גם מחוץ לאירופה והיא מרבה את מושבותיה, בונה מסביב לה חומה בצורה של צבאות, שכמוהם לא היו לכח ועוז וזיון, קיסרה מכריז, ש“תוחלתה של גרמניה על המים”, והעם נשמע לכרוז זה וחוגר את כל כחו וממהר למלא את חסרונו – מוציא מאות מיליונים לבנין צי אדיר, – כשראתה אנגליה את כל זאת הבינה, שלא ירבו הימים וגרמניה תתבע מאתה, – ותביעה זו כבר התחילה להיות נשמעת, – את חלקה בשלטון. וכלום יכולה מדינה כאנגליה, שזה שלש מאות שנה היא בונה את בנין שלטונה וכבר הגיעה למדרגה של “מלכות-בכיפה”, כלום יכולה מדינה כזו לוותר על “חזקתה” ולחלק משלטונה לאחרים? עוד לפני שלשים וחמש שנים למדו שנים מגדולי אנגליה, ⁸ שלעתיד יצטרפו רק שלשה ענקים – אנגליה, אמריקה ורוסיה, – להיות שותפים בשלטון-העולם. גרמניה וצרפת נועדו, לפי תורה זו, להשאר ננסים לגבי הענקים האלה. וכדי לכלוא את הרוח של הננס הראשון, המבקש לצאת מגדרו ולהעשות ענק גם הוא, בחרה אנגליה לבוא בברית עם הננס השני, עם צרפת. את צרפת עצמה אין אנגליה צריכה לירוא, כי על-כן צרפת נעשתה עקרה, עמדה מלדת בנים, ואימפריאליות, שאינה נובעת בהכרח טבעי מתוך התפשטות טבעית, סוף-סוף אין בה ממש: תוכה נחר ובשעתה פור תתפורר מאליה. אבל להעשות לה עזר כנגד גרמניה, כשתגיע השעה לפגוע בה, צרפת יכולה: יש לה מחנה יפה המתחנך ברוח שנאה לגרמניה, אף יש לה צי בים התיכון, וכשתפרוץ המלחמה ישמור הוא על הים הזה וציה שלה, של אנגליה, נקי יהיה למים האחרים. זהו מובנו האמתי של ה“הסכם”, אשר קם והיה בין אנגליה וצרפת לרגלי “ענין מארוקו”.

כעבור שלש שנים משכה אנגליה אחריה גם את רוסיה לרגלי הפשרה, אשר נתפשרה עמה בדבר פרס. וכאן אנו מגיעים לפרשה חדשה, שיש לה ערך מיוחד. זה שנים אחדות עומדת העתונות של “מדינות ההסכם”, – וגם העתונות הרוסית בכלל – ומוכיחה “באותות ומופתים”, שגרמניה היא אויבתה הטבעית של רוסיה, שגרמניה רוצה בדלדולה של רוסיה וכו'. מצד ההנחה הכללית, שהמדינות אויבות הן בכלל זו לזו, ודאי יש אמת בדבר שגרמניה אויבת את רוסיה. אבל גם אנגליה נוח לה סוף סוף, שיהיו רק שני שליטים בעולם, היא ואמריקה בת-גזעה ודמה, משתשתתף גם רוסיה בשלטון-העולם. ואמנם יש רגלים לדבר, שהקבינט הס"ט-דזמסי מלא תפקיד מיוחד, – בכל אופן לא של מתווך ומשכין-שלום, – בשעה שראה לפני חמש-עשרה שנה את יאפוניה מכינה את עצמה להלחם ברוסיה ולהרחיקה מן הים הגדול. אבל כל האומר, שרק גרמניה היא אויבתה הטבעית של רוסיה וכי דוקא היא רוצה בדלדולה של רוסיה, אינו אלא או טועה או מטעה. אדרבה, דלדולה של רוסיה דלדול הוא גם לגרמניה, משום שלזו האחרונה יש עניני-מסחר ותעשיה עצומים ברוסיה. אם עד שנות השבעים למאה שעברה היתה אנגליה השלטת בשווקי רוסיה הפנימיים, הרי מכאן ואילך, וביחוד מסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים, היתה ידה של גרמניה על העליונה בשווקים האלה. הנה כן, בשנת 1865 עלו מן האכספורט הרוסי בחלקה של אנגליה 37% ובחלקה של גרמניה רק 16%, ואלו בשנת 1912 כבר עלו בחלקה של גרמניה ערך 30% ובחלקה של אנגליה – רק 21,5%. ועוד הרבה יותר גדלו עניניה המסחריים של גרמניה ברוסיה בנוגע לאימפורט. בשנת 1912 עלו מן האימפורט הרוסי בחלקה של גרמניה 45,4% ובשנת 1913 – יותר מן 52%, ואלו בחלקה של אנגליה עלו בשנת 1912 רק 12% ובשנת 1913 – ערך 14%. הכנסת מכונות וחלקי-מכונות מגרמניה לרוסיה גדלה במשך חמש-עשרה שנה (1912–1898) בשעור של 154%, הכנסת מכונות המיוחדות למשק-הכפר, – בשיעור של 200% (בקירוב), של פחמי-אבן – בשיעור של 264%, וכדומה. וכלום שוטה היא גרמניה שתבקש את דלדולה של ארץ, שיש לה בה עניני-מסחר ותעשיה כאלה?

ואולם זה ימים רבים נתרופף יחס “השלום והאמת” שבין רוסיה וגרמניה. עוד מימות “השלום הברליני” יש לה לרוסיה טינא גדולה בלבה על גרמניה: זו האחרונה עמדה לשטן לה ולא נתנה לה ליהנות עד כדי שביעה מנצחונה במלחמת-הבלקנים (1876/77). ובאמת: מאז ועד עתה היו שתי המדינות, אשר הבלקנים גבול להן – אוסטריה וטורקיה – לחיץ מבדיל ומקור-איבה בין רוסיה וגרמניה. פרידריך הֶבֶּל מספר לנו חלום: “בחלומי, ואראה שני אחים, שניהם אצילים איש כאחיו, כח אחד ועוז אחד לאיש ואיש מהם, תואר אחד לשניהם ובכל הולם-לבם יתאוו איש לאחיו, שטן זועם הפריד ביניהם בימי-קדם, איש סגר את דלתו בפני אחיו, אף בריח שם לו”… והנה רוח חדשה עברה עליהם שניהם “יצאו החוצה, הביטו איש אל עיני אחיו תחת שמי-התכלת אשר לה', נרעשים ורוויי-דמעה פתחו את זרועותיהם למען חבק איש את אחיו”… חלק זה מחלומו של הבל נתקיים: אוסטרעה השלימה לגרמניה וברית שלום ומלחמה נכרתה בין שתיהן. – מתוך צפיה לימים יבואו כרתה גרמניה ברית שלום ומלחמה גם עם עותומניה. גדולה ורחבה היא עותומניה (אנו מתכוונים, כמובן, לעותומניה שלפני המלחמה) ועצומים אוצרותיה הטבעיים, אבל אדם אין בה, ⁹ ממון אין לה, כשרון-המעשה והעבודה אין לה, דרכים מתוקנות אין לה, בתי-חרושת אין לה, אוצרותיה הטבעיים עזובים, מסחרה ומערבה שוממים, – כולה שוממה, כמה מרחב יש אפוא במדינה זו לרוח היוצרת ולעבודה החרוצה, כמה שמוש יש כאן לממון הבורא עולמות! ולא עוד, אלא שבהצטרף עותומניה, אוסטריה וגרמניה יחדו, תהיינה מרכזה של אירופה, אשר גם מוצא לו אל מים רבים – מעבר מזה עד תעלת-סואץ, “צומת הגידין” של רוסיה. ובהיות מיצר הדרדנלים בידן תעמודנה כנד בין אנגליה וצרפת ובין רוסיה, כי לא תקרבנה אשה לרעותה כל הימים. זאת תורת “השלום והאחוה” אשר לשלש “מדינות-הברית”.

וברית זו המרה את רוחה של רוסיה עד מאד. רוסיה אמרה תמיד בלבה, כי היא המדינה הסלאבית הגדולה, אשר לה קורא מראש לפרוש את כנפיה על כל יתר העמים והשבטים הסלאבים. עוד לפני ארבעים ושתים שנים כתב דוסטוייבסקי, נביא הרוח הרוסית: “השאלה הסלאבית שאלה רוסית היא וצריכה היא להפתר פתרון אחרון רק על-ידי רוסיה בלבד ועל-פי האידיאה הרוסית. ¹⁰ אחת היא, אם העמים והשבטים הסלאבים עצמם רוצים בפתרון “אחרון” כזה או לא: רוסיה, משעה שנעשתה מדינה אדירה, ראתה בו, “בפתרון הזה”, לא רק רשות, כי אם חובה, חובה לאומית, לעצמה. והפתרון “על-פי האידיאה הרוסית” פירושו: לשפוך את שלטונה של רוסיה לא רק על הבלקנים, כי אם גם על חלקה הגדול של אוסטריה, שעמים ושבטים סלאבים שונים מתרוצצים בקרבה. ואולם אוסטריה לא די שלא יכלה, כמובן, להסכים לכך, כי רוסיה תקיים בה את “חובתה הלאומית”, אלא שהיא גופה ראתה תמיד “חובה מדינית” לעצמה לפרוש את כנפיה על הבלקנים, או לכל-הפחות על רובם הגדול. ומתוך כך היו באמת רוסיה ואוסטריה זה ימים רבים אויבות טבעיות זו לזו, ולא אחת ושתים בקשה רוסיה כבירת-הכחות להתגרות מלחמה באוסטריה רפת-הכחות, – כגון בשעה שזו האחרונה חברה אליה את בוסניה והרצגובינה, – אלא שפעם בפעם הוכרחה לאסוף את ידיה מפני “עצת שלום” של גרמניה, בעלת-בריתה של אוסטריה. – זו ועוד אחרת. רוסיה ראתה את עצמה תמיד כאילו היא יורשתה היחידה והאמתית של מלכות ביצנץ. דוסטוייבסקי היה גם אחד מן הראשונים, שהכריז מפורש: “כן, קרן-הזהב וקושטא – כל זה יהיה שלנו¹¹, וממלחמת-הבלקנים בשנת 1876/77 ואילך לא נמנעה הפוליטיקה הרוסית מלהשתמש בכל מקרה, שבא לידה, כדי להודיע, ש”חשבונה” עם טורקיה עוד טרם נגמר, שהדרדנלים לרוסיה הם ועליהם לא תוותר בשום אופן, שרוסיה עתידה לתלות שלט-גבוריה על ראש סופיה הקדושה“. בכוונה מיוחדה היתה פטרבורג נוהגת לשלוח לקושטא דוקא פרוזבוטות גסי-רוח, כגון איגנטייב וגירס, אשר ידעו רק להרחיב ולהעמיק את תהום-השנאה שבין “השער העליון” ורוסיה. ואם על-פי מקרה נשלח פעם אחת לקושטא איש, אשר בקש לסתום קצת תהום זו – צ’אריקוב –, לא ארכו ימיו שם. לא אחת ושתים היתה מלחמה בין רוסיה וטורקיה קרובה לבוא, – כגון בשנת 1913, בשעה שצבאות רוסיה אשר בקווקז כבר היו מוכנים לעלות ולפשוט על ארמניה, – אלא שגם כאן היתה נתקלת ב”עצת-שלום" של גרמניה, בעלת-בריתה של טורקיה. וכלום לא טבעי הוא הדבר, שאנגליה ידעה להשתמש ברגשות הכעס והאיבה, אשר נשתקעו אחרי כל נסיון שלא הצליח כזה בלבה של רוסיה, כדי למשוך גם אותה אחריה ולהסביר לה, שהדרך מאוסטריה לקושטא פנויה היא, אלא שהדרך לאוסטריה גופה עוברת על-פני גרמניה?

תופסי השלטון באנגליה תכנו כראוי את רוחה ויכלתה של גרמניה והבינו, שכדי לרוצץ את ה“ננס” הזה צריך להקיפו תחלה שונאים מכל עבריו, ורק אז אפשר יהיה לצאת אליו השדה…

ולאחר שהפוליטיקה, – או, ביתר דיוק, הדיפלומטיה, – כבר עשתה את שלה, התחיל משני הצדדים, גם במדינות הברית וגם במדינות-ההסכם, “קדוש-מלחמה”, התחילה אותה הכנת-הלבבות שתעודתה היא – להוציא את השונא מתוך חסותו של הדיין שבלב. צאו ואמרו לאדם: “קום ושחוט, קום והרוג” לא ישמע לכם – הדיין שבלב לא יתן לו להשמע לכם. יש אשר אנו שומעים מפי גאוני-הצבא ומפי תופסי-השלטון: “בלבם וברוחם של הצבא והעם צריך לגדל רק רגש הכרת-החובה; החיל, היוצא למלחמה, והעם, הנותן את כחותיו ואת רכושו למלחמה, אר את חובתם הם עושים”. וטעות גדולה הם טועים, – מדעת או שלא מדעת. אי-אפשר שתהא לאדם חובה כזו לשחוט ולהרוג, להחריב ולהרוס. אדרבה, החובה היא לרפא ולהחיות, לבנות ולקומם. ודוקא מטעם זה מגדלים בלבם וברוחם של החיל והעם לא רגש הכרת-החובה, כי אם רגש אחר לגמרי, יותר תקיף וחזק, אשר לא רק יַרשה, כי אם יכריח לחנק את רגש הכרת-החובה ולהתנשא עליו. הרגש הזה הוא – רגש-השנאה, ולא סתם שנאה, כי אם שנאה, המגעת עד לידי פאתוס, עד לידי קדושה. היושבים ראשונה במדינה, שחייבים הם לספור ולמנות כל תיבה ותיבה, היוצאת מפיהם, יודעים לבחור בתכסיסי-דבור נאים ונוחים לאוזן. “רק חרון-אף וכעס יש בלבנו לאנגליה הקמה עלינו, אבל לא שנאה” – אומר בֶּטְמַן-הוֹלְבֶג, ולויד-דז’ורדז' עונה לעומתו: “אין את לבי לגנות את העם הגרמני. אבל הקראתם את נאומיו של קיסר גרמניה, אשר בהם אתם שומעים את גאות-לבם וצווחת-שכרונם של בריוני-גרמניה?” משמעותם של תכסיסי-הדבור הנאים והנוחים הללו ודומיהם היא, שאין אומרים לאדם מפורש “קום ושחוט, קום והרוג”, אלא אומרים לו: “פקח עיניך וראה: הנה הלה בא עליך להרגך”. ואחרי היושבים ראשונה במדינה באים לגיונות סופרים ועתונאים, פוליטיקאים ודיפלומטים, מנהיגי מפלגות וראשי כתות, חשובים ובלתי-חשובים, וחוזרים על אותם הדברים עצמם במשך ירחים ובכל מיני נוסחאות – בנוסח של הוכחה מתוך אותות ומופתים, בנוסח של זעקת-שבר מתוך אימה ופחד, בנוסח של דבר-שלטון מתוך צווי ואזהרה, והרי כל שלשת המפתחות – הפתוי, ההשפעה והכפיה – העשויים לפתוח את סגור-נפשו של אדם לקראת הרוחות, המבקשות להן משכן בתוכה. ומובן, שאחרית הפתוי, ההשפעה והכפיה הללו היא המסקנא ההגיונית והטבעית: “הבא להרגך – השכם והרגהו”. ובבוקר ארור אחד מקיצים רבבי-רבבות בני-אדם ופוסקים, שרבבי-רבבות בני-אדם אחרים, אשר גם להם זכות חיים וקיום כמותם, חיבים כליה ודמם הותר, – ורבבי-רבבות רובים ובליסטראות ותותחים מתחילים לקיים פסק זה…

מי היה המתחיל במלחמה? ווילהלם הוהנצולרן בברלין, ניקולי רומאנוב בפטרבורג, אדוארד גריי בלונדון או ריימונד פואנקרה בפאריז"? – איש מהם לא היה המתחיל וכולם כאחד היו המתחילים. ולא הם בלבד היו המתחילים, כי אם גם לגיונות שלמים של סופרים ועתונאים, פוליטיקאים ודיפלומטים, מנהיגי-מפלגות וראשי-כתות, חשובים ובלתי-חשובים, במדינות-ההסכם ובמדינות-הברית, – כל אלו, שלא בקשו דרכים להרגיע את הלבבות ולהשקיט את הרוחות, אלא, אדרבה, במשך ירחים ושנים השתמשו בכלי-הזיין היותר מסוכנים שבעולם: בדבור, בעט ובדיו, כדי להגדיל סערת-הלבבות ולהגביר נהמת-הרוחות, כדי לגדל ולטפח רגשות האיבה והמשטמה בלבות בני-עמם – כולם יחד קדשו את המלחמה והיו המתחילים בה.

עכשיו, לאחר שהדם הרב, אשר שופך, הטביע בנחליו את אלו והעלה בראש גליו את אלו, עומדים המנוצחים נרעשים ונדהמים, מהרהרים בתשובה ומתוודים. (המנצח הוא תמיד הצדיק ודרך-תשובה לא יבקש, אף יודע הוא, כי שעיר-החטאת אשר לו ימצא מחוץ לגבולו…) וולטר ראַטנוי, שעוד לפני ימים לא-מרובים דרש, כי גרמניה כולה תלבש מלחמה ותצא השדה, כותב עתה: “העם הגרמני יצא להלחם משום שאמרו לו: בלי מלחמה אי-אפשר. הוא יצא ליהרג, אף הרג את אחרים והחריב את אשר להם משום שאמרו לו: כך צריך להיות. עתה, בשעה שהעם רואה, כי האסון מדביק אותו, הוא פוקח את עיניו ושואל: האומנם היה צורך בזה?”… אבל כלום אין אנו יודעים את מקורם של הרהורי-תשובה וודויים כאלה? המפלה היא מקורם. אלמלי היתה גרמניה המנצחת לא “עיניה היו נפקחות” ולא היא היתה שואלת “האומנם היה צורך בזה?” כל זמן שהיציר כפול-הנשמות, האדם, לא יגיע לידי אחדות הנשמה, לא יחדל להלחם ומדינותיו לא תחדלנה מלהעלות זו את זו לגרדום, ופעם בפעם תפקחנה לשעה עיני המדינה המנוצחת ותשאל: “האומנם היה צורך בזה?”

אבל רק לשעה…

IV

לפי האמת, מדינה כשהיא יוצאת למלחמה, היא עצמה עולה לגרדום, “אבב חוטרא מילי ואבי דרי חושבנא”, ואין אל קנוא ונוקם כאלהי-המלחמה. יפה אומר שטֵינמֶטץ בספרו אין “הפילוסופיה של מלחמה”: “אין לך סגולה ומדה בעם, אם טובה או רעה, אין לך דבר חשוב בדברי-ימיו, אשר לא ישפיע על מהלך מלחמותיו ותוצאותיהן. כל מה שבא עלינו בהוה תוצאה מוכרחת היא של העבר ואנו חייבים לקבלו ולהצדיק עלינו את הדין. הכל נוקם לעצמו והכל גומל טובה לעצמו. במלחמה עומד למשפט כל ערכה של המדינה. ואם כל דיין שבעולם עיניו רואות את הנדון רק מצד אחד, הרי דיין זה – המלחמה – רואה את הנדון מכל צדי-צדדיו. הנצחון והמפלה הם התוצאות המוכרחות של כל דברי ימי העם והמדינה מראשם ועד סופם”.

רעיון המדינה והכרת הכרח מציאותה, כשהם לעצמם, נקלטו באדם כל-כך, עד שאין הוא יכול עוד גם לצייר לעצמו אפשרות הויה וקיום מחוץ למדינה. הוא והמדינה כאילו נעשו אחד. אבל רק “כאילו”. למעלה אמרתי, שהמדינה נוצרת לא רק מתוך שתוף הרצונות של יחידיה, כי אם גם מתוך בטול רצונותיהם לגבה. הנחה זו במקומה עומדת. אבל גם עצם בטולם של מקצת מן הרצונות צפיה מיוחדה יש לו – יצירת אפשרות לקיומם של יתר הרצונות, העיקריים והיסודיים. סוף-סוף האדם תופס רק הויה אחת מוחלטת, שאינה נכנסת לגדר הספק, – זו שלו. כל ההויות האחרות די להן, שתעשינה מאיזה צד צרות להויה המוחלטת היחידה הזאת – וכבר הן “מוטלות בספק”. ובמדה שהן נעשות צרות מפורשות לאותה היחידה המוחלטת, בה במדה נעשית מגומגמת ביותר גם ההודאה בהן. האדם יכול אפוא להודות גם במדינה רק עד כמה שהוא רואה בה מדינה שלו, זאת אומרת: עד כמה שהוא מוצא את ההויה שלו מותנה על-ידה ומתוכה. נפגמת זיקה פנימית זו – פוסקת המדינה להיות שלנו. ואמנם אנו יודעים, שעוד לפני ששים וחמש שנה (1853) כבר נמצא במועצות-הקונסטיטוציה של ארצות-הברית באמריקה מי שהורה: "יכול האזרח להיות נתינה של מפלגה ואינו יכול להיות נתינה של המדינה. וביום-פקודה, כשהמדינה יוצאת למלחמה והיא דורשת מאת קבוציה השונים את הגדול והקשה שבקרבנות, – את קרבן-חייהם, – יש אשר ימצאו הקשרים שבינה ובינם מותרים ומפלתה מוכנה ומזומנה למפרע, ואם מדינה של פרקים היא, היא נפרקת איברים-איברים.

הרומאים בשעת גדולתם ידעו סוד זה, לפיכך היו מעשיהם מכוונים לכך, שרומי תעשה חוט-השדרה של התרבות העולמית וגורלה של התרבות כולה יהיה תלוי בזו של רומי. רומי לא די שגרעין יסודי – רומא מעצם תחלתו – היה בה, אלא שהיא ידעה גם לעשות אותו חוט-השדרה לכל העמים והארצות, שהיו תלויים בה. היא בקשה לא רק לשעבד בכח ידה החזקה את הארצות שכבשה, כי אם גם להזקיקן אליה זיקה פנימית ואורגנית. לפיכך נתנה את לבה לתקון ולהשביח את החיים בכולן. כל מקום אשר דרכה כף-רגלם של הרומאים, שם שפרו והשביחו את החיים. עדים הם שיירי-תרבות הנפלאים, הזרועים בכל רחבי העולם. הפוליטיקה הרומאית, שבקשה להיות פוליטיקה עולמית, בחרה בכלי-זיין היפה לכך: היא נעשתה גם התרבות העולמית. זאת אומרת: הרומאים דאגו לכך, שיהא כל אדם מאזרחיה, מוצא את הויתו שלו חקוקה וטבועה במדינה כולה ומותנה מתוכה, מטעם זה האריכה היא ימים כל-כך, בשעה שהמדינות האחרות, אשר קדמו לה, – ואפילו זו שנבנתה על-ידי אותו “האדם העליון”, שעד עתה אין ההיסטוריה יודעת דוגמתו: מדינתו של אלכסנדר,– קצרות-ימים היו. ואולם סוף-סוף לא עמדה גם רומי בנסיון: התחילה אוכלת ואינה עושה, נוטלת עושר וגדולה לעצמה ומשאירה דלות ושפלות לאחרים – גרעינה היסודי חדל מהיות חוט-השדרה לכל האיברים התלויים בה ובטלה הזיקה הפנימית, שהיתה מחיה ומהווה את המדינה כל הימים. בא יום-פקודה – והגוף הגדול נעשה איברים-איברים…

מנקודה זו מובן, כי מלחמת-העולם קרבה את קצן של טורקיה ואוסטריה. לשתי המדינות האלה נשברו זה כמה “חוטי-השדרה” שלהן. מצד גרעינה יסודי רפויה היתה טורקיה כל ימיה, שהרי מספר הטורקים שבמדינה עולה לכל היותר 25% לגבי כל תושביה. ואולם בשעתה “חוט השדרה” היה לה: היא היתה מעוזו ומשגבו של האישלם, שֶמִן הקדם (אריענט) אמר להבקיע אליו דרך המזרח (אָסט) את חלקה הגדול של אירופה. ואם זה היה “חוט-השדרה” של טורקיה, הרי מכאן נוצר גם “חוט-השדרה” של אוסטריה. “מצבה המדיני של אירופה בראשית המאה החמש-עשרה עשה את אוסטריה לממשות היסטורית. המזרח נשבר תחת עול שעבודו של הקדם. בדרך העולה מקושטא לווינא לא נמצאה אז שום מדינה, שיכלה לעצור את הטורקים במהלכם. מתוך חורבנן של המדינות המזרחיות אשר על גדות הדונוי נתמלאה אוסטריה. משום שלא היתה אז לא בולגריה, לא סרביה, ולא אונגריה, צריכה היתה אוסטריה המקומית להעשות אוסטריה המערבית, שעמדה בפני הזרים. כחותיהם של העמים המזרחיים והמערביים חוברו יחדיו והיו לחטיבה מדינית אחת” ¹². נשבר “חוט-השדרה” של טורקיה, כי חדלה מהיות מקור תרבות ועמוד-התוך לאישלם והקדם כולו, בטלה מאליה גם “ממשותה ההיסטורית” של אוסטריה, במדינה המטולאה מעצם תחלתה, שגרעין יסודי לא היה לה כמעט מעולם וכל עיקרה לא נוצרה אלא לשעתה. זה כמה הוסיפו שתי המדינות האלה, טורקיה ואוסטריה, להתקיים לא בכח “ממשותן ההיסטורית”, שכבר פקעה, כי אם בכח ה“אינרציה ההיסטורית”, אף עמדה להן בקשת “שווי-המשקל” הפוליטי מצד המדינות האדירות באירופה, כי נוספו להן ימים על ימיהן. לא רק השבטים והעמים הסלאבים הקטנים נשמרו לנפשותיהם מאד, לבל תמצא להם רוסיה שלא בטובתם “פתרון אחרון על-פי האידיאה הרוסית”, אף לא גרמניה בעלת בריתן של טורקיה ואוסטריה, לא יכלה להסכים, שרוסיה תקיים בהן את “חובתן הלאומית”. גם אנגליה הודתה בזה בלבה לגרמניה אויבתה. לא רצוי היה גם לה, שרוסיה תירש את אוסטריה ואת טורקיה ואגבן גם את הבלקנים. אבל מכיון שפרצה מלחמת-העולם והפריעה את “שווי-המשקל”, וביחוד משעה שגם רוסיה עצמה נשברה לרסיסים ואין לירוא אותה עוד, כי תאמר להרחיב את גבולותיה, בטלה מאליה משמעותן המדינית והפוליטית של אוסטריה וטורקיה.

ומנקודה זו מוכרח היה ההגיון הבריא לנבא עוד לפני ארבע שנים, תיכף כשפרצה המלחמה, מפלה נוראה גם לרוסיה. אף אמנם נמצאו אז אזנים דקות-השמיעה, – אמת, מספרן היה מעט, – שקלטו מרחוק את הכרוז: “הנה יום-הדין!”, אלא שהיד הגסה, האומרת לשלוט אפילו על הרהורי-הלב, חנקה, או, לכל-הפחות, בקשה לחנק את ההרהור הזה. עכשיו, אחרי אשר המפלה כבר באה אין העין רואה עוד קץ וגבול לשטף גליה וגלגוליהם…

פֶטר הראשון בקש לקרוע למדינתו חלונות לאירופה ולא עלתה בידו: החלונות נשארו אטומים כשהיו. לרוסיה אירע ההיפך הגמור ממה שאירע לרומי בשעתה: מחוצה לה עולם מלא של תרבות וקדמה והיא עצמה – עולם מלא של פראוּת ו“טַטַרשצינה”. דים היו תמיד הרגעים המעטים, המפסיקים, למשל, בין קיברטי לאידטקונן או בין אלכסנדרובה לטורן, כדי לראות, מה בין אירופה – לרוסיה. מימי איבן האיום, וביחוד מימי פֶטר והלאה, גדלה רוסיה שלא כדרך הטבע: מלבר גדל הגוף המדיני הזה במהירות נפלאה, שיש לה רק דוגמאות מעטות בהיסטוריה, ומלגו כמעט שלא גדל כלל ועמד על עמדו. והגידול הנמהר שלא כדרך הטבע נעשה סבה, שהגוף המדיני הגדול הזה נשאר כל ימיו מחוסר צורה – אם נקרא צורה למה שטובע את חותמו על כל חלקי השלם, שצריכים להיות מאוחדים מתוכם. – המדינה יש לה צורך הכרחי (ומכאן השאיפה הטבעית של כל מדינה) לנטוע בלב כל קבוציה זיקה אחת, העושה את כולם גוי אחד. אימתי זיקה זו מצליחה?–אם היא מלאה תוכן ממשי, שהכל ניזונים ממנו ונפעלים על ידו וממילא הכל נמשכים אחריו וקולטים אותו אל תוכם. אבל זיקה מעושה, זיקה שאינה אלא פורמלית בלבד – יותר משהיא משמשת כח מושך היה משמשת כוח דוחה. וזיקה מרכזית וממשית חסרה היתה רוסיה, משום שחסרה היתה תרבות מרכזית ומכרעת, זאת אומרת: תרבות של מפעלים ומעשים ולא רק של דברים וצרופי-מלים. לפיכך לא היה ממש גם בכל הנסיונות שישו קברניטי רוסיה – וביחוד בדורות האחרונים –, כדי לבצר את השלטון המדיני. השלטון והעם והיחוסים הפנימיים שביניהם – בפרובלימה זו מתחלת המדיניות הרוסית ובה היא מסיימת ופתרון אין לה. כל ימיו רדף השלטון אחרי הקבוצים השונים, הזרועים על שטח כביר של יותר מעשרים ושנים מיליון קילומטר מרובעים, – וכל ימיהם ברחו הקבוצים ממנו. אפילו אותו "שלטון הקרקע ", הידוע ומפורסם כל-כך ברוסיה, משמעותו האמתית היא – בריחה והשתמטות משלטון המדינה. והדבר מובן: השלטון תבע ונטל הרבה ולתת לא יכול כלום, משום שהוא גופו לא היה כלום. ובהכרח חדל השלטון מהיות שלטונו במובנו המדיני ונעשה – עריצות, שהכל יראו אותה, הכל שנאו אותה והכל בקשו דרכים להסתר מפניה.

ארצות-הגבולים לא הרגישו מימיהן זיקה פנימית וטבעית למרכז, משום שברובן עלו עליו בערכן ותמיד היתה כל דאגתן – כי לא תמצא אותן ידו הקשה והגסה של המרכז. לקבל טובה והשפעה ממנו לא קוו מימיהן. פנות בודדות של תרבות וחיים מתוקנים היו לא טאמבוב וטולה, לא סימבירסק ויארוסלב, כי אם וויבורג והלסינגפורס, ריגה וליבוי, ווארשה ולודז – כמובן, עד כמה שהצליחו להסתר מפני ידו המחריבה של המרכז… זכטרני: שעות שלימות ישבתי על ספון-האניה וצופה הייתי בחופיה השוממים של הוולגה: הרי מקום ומרחבינ לרבבות ידים עובדות ועמלות – ואדם אין. וכשהיתה האניה מגיעה לישוב והנה מעבר מזה “טֶטיושה הגדולה”: ערמה מזוהמה של בתים, אהלים וצריפים, הדומים כאילו במקרה זרקה אותם כאן יד עיפה, שבקשה להפטר מהם, גדרות פרוצות, חצרות מרופשות ומבואותמטונפים, ועד שאתה עולה אליה, ל“טֶטְיושה הגדולה”, הנשקפת אליך ממרומי-ההר, רגליך טובעות מאה פעמים ואחת בבוץ ובטיט, כי אין דרך ואין כביש, רק מעלות ומורדות בלבד: ומעבר מזה – מושבות אשכנזים: אור, טהרה, בתים המסבירים לך פנים, חצרות נקיות, דרכים מתוקנים, רחובות ומבואות, אשר לא תשבע העין מראות. ומאליה הבהבה שאלה בלבי: כלום אפשר, שזו, טטיושה, תהיה הגברת, והללו, המושבות, תהיינה כפופות לה ומודות בשלטונה? – מרגליות יקרות היו לה לרוסיה בכתרה: קווקז, אוקראינה, חבל-הדון, סיביריה. ובמה נודעה השפעתו של המרכז על ארצות-הגבולים האלה? בקווקז זרע המרכז תמיד שנאה ומשטמה בין הארמנים והטטרים ובין שניהם והגרוזים (רק את הכלל “חלוק ומלוך” למד מאת רומי), וממילא כולם יחד שנאו ושטמו אותו ועליו היתה קללתם, קללת דמם השפוך. על אוקראינה הפקיד המרכז שומרים, ודוקא עזי-נפש וגסי-רוח, שזאת היתה ראשית חובתם לשולחם לעקור ולשרש כל זכר לתרבות אוקראינית וכל הרהור לאומי אוקראיני, עד שאפילו קיוב, צומת-הגידין של אוקראינה, היתה אסורה בדבור אוקראיני. בחבל-הדן (וכלום רק בחבל-הדן בלבד?) השתדל המרכז לקיים כהלכה את תורת-הקפאון, שניתנה לפני אלפים וחמש מאות שנה: “כשהוא (המלך) מדריך את העם, הוא משתדל להדריכו כך, שיהא ממעט ככל האפשר בבקשת דעת וחכמה, משום שהמון-העם כל מה שדעתו קצרה ביותר אף מאווייו ומשאלותיו מעטים ביותר” ¹³. ובנוגע לסיביריה – קראו את עדותם של קורולנקא וצ’חוב ותבינו, מדוע נבא זה האחרון עוד לפני עשרים וחמש שנים, שעתידה מרגלית יקרה זו להעקר מכתרה של רוסיה.

ועמוסה סבל כבד של פוליטיקה מדינית כזו ירדה רוסיה במלחמת-העולם ואירע לה מה שאי-אפשר היה שלא יארע לה. עוד לפני חמשים שנה שם דוסטוייבסקי בפי קארמאזונוב-טורגנב את הדברים הקשים האלה:,אם שם (באירופה) באמת תמוט בבל ומפלתה תהיה גדולה, הנה לנו ברוסיה אין גם דבר, אשר ימוט ויפול. ברוסיה לא אבנים תמוטינה, כי אם הכל ימס והיה לטיט-חוצות… כאן הכל כבר נפסק דינו ונגזרה גזירתו" ¹⁴

וכפי הנראה מצא “הדיין, הרואה את הנדון מכל צדי-צדדיו” – לפי בטויו המוצלח של שטינמטץ – גם את עונה של גרמניה. מהו העון הזה? קשה עד מאד להגדירו. כמדומה, שכל מי שהסתכל בגרמניה בעין לא-משוחדה יעידה, שהגידול המפליא שלה היה בעיקרו גידול מלגו ולא גידול מלבר. אין לך מקצוע אחד במקצעות התרבות, החומרית והרוחנית, שגרמניה לא תפסה בו במשך שני הדורות האחרונים מקום בראש. לא רק העבודה והטכניקה, התעשיה והמסחר הגרמניים, כי אם גם השירה והזמרה, הספרות והפילוסופיה, המדע והמחקר הגרמניים קבעו יסודות בתרבות העולם. הגרעין היסודי של גרמניה אין כמעט בכל יתר מדינות-העולם בריא ומוצק כמותו, שהרי עם-גרמניה “מעור אחד” הוא ברובו הגדול והמכריע. תבוא מלחמת-העולם עצמה ותוכיח, כמה גדולים ונפלאים הם כחותיהם הפנימיים של עם זה ומדינה זו: מדינה בת שמונים מיליון, אשר מוטל עליה לשאת על שכמה גם את בעלות-בריתה המדולדלות “כאשר ישא האומן את היונק”, עמדה במשך ארבע שנים רצופות כעמוד של שיש בפני ברית עמים ומדינות, שיש בה ערך אלף מיליון (מיליארד! ) נפש, ואלמלא נספחה באחרונה על הברית הזאת גם אמריקה בכחותיה החדשים ובממונותיה המרובים, אפשר שלא יד גרמניה היתה על התחתונה. ואם לבו של האדם עוד טרם יבש מלהתגעגע על שירה חדשה ואגדת-פלאים חדשה, מי יודע אם לא אפוס נהדר חדש יספר לדורות יבואו את גבורותיה ונצחונותיה של גרמניה במלחמת-העולם. ואולם הדבר הזה גופו, כי כמעט שתי שלישיות מכל האדם, החי עתה על פני האדמה, יצאו להלחם בעם-גרמניה, ולהצר לו עד רדתו, מוכיח, שאמנם יש בו בעם זה עצמיות מיוחדה, אשר עליה תתך חמתם ושנאתם של הבריות. ואין כונתי לאמר, שהשנאה סימן רע היא לשָנוא ומעידה על מעוט-ערכו לגבי האחרים; פעמים, שסימן רע היא דוקא לשונאים ומעידה עליהם, כי הם לא הגיעו למדרגה גבוהה של עצמיות מקורית כזו, שהגיע אליה השנוא, ולפיכך הוא מעיק עליהם ונראה להם כגוף זר בתוך כפיפתם, הבנויה לפי מדתם ולא לפי מדתו. אבל יהיה איך שיהיה, עצמיתו המקורית המיוחדה של עם-גרמניה שמשה מגניטין למשוך אליו שנאתם וחמתם של מאות מיליונים אדם, ואף לו אירע מה שאי-אפשר היה שלא יארע לו, – אחת היא, אם אותו “הדיין, הרואה את הנדון מכל צדי-צדדיו”, פקד עליו את עון קטנותו או את עון גדלותו…

V

יותר מארבע שנים להטה מדורת-העולם. לסוף שקעה. לאט-לאט תשקענה גם להבותיה האחרונות. – מה הן תוצאותיה הפוליטיות? – משש המדינות הגדולות, אשר היו באירופה ובמזרח הקרוב קודם המלחמה, עלו שתים – אנגליה וצרפת – למדרגה עוד יותר גבוהה (והאחת מהן – אנגליה – עלתה למדרגה כזו, שעד עתה לא זכתה אפילו רומי בשעתה), שתים – טורקיה ואוסטריה – כבר נשברו ונתפוצצו לרסיסים, ושתים הנותרות – רוסיה וגרמניה – מחשבות אף הן להשבר ולהתפוצץ לרסיסים. הנה כן, נתקיים חזון-לבם של נביאי-האימפריאליות: רק שתים-שלש מדינות אדירות – ואנגליה בראשן – תהיינה מעתה השליטות בעולם והן תטבענה עליו את חותמן, אם לשבט או לחסד. “תגזרנה אומר ויקם להן”. ומה היה אלמלי נצחו מדינות-הברית ולא מדינות-ההסכם? – מה שהוא עתה, אלא שאז היו שתים-שלש מדינות אחרות וגרמניה בראשן – השליטות בעולם והן היו טובעות עליו את חותמן, אם לשבט או לחסד. ורשות ניתנה אפוא לשאול: אותם הדברים היפים על תקון העולם ושחרורו, אשר נאמרו ונחזרו ונאמרו משני הצדדים קודם המלחמה וכל ימי המלחמה, למה הם? – הללו לא היו בלתי אם “קידושים” למלחמה, למען יסתום הדיין שבלב את פיו והוא עצמו יתיר את האסור – לרוצץ את גולגלתם של “אורחים לא-קרואים”, האומרים לטבול גם את הפת שלהם בכותח, שהוא,כולו שלנו"….

ועוד שאלה אחת מהבהבת בלב: כל הארצות והמדינות, הקטנות והגדולות, שמעתה הן נתונות בידי שתים-שלש המדינות האדירות, כלום תקבלנה עליהן את הדין וחבוקות-ידים תלכנה לקראת המחכה להן? או שמא אנו עומדים על מפתנה של תקופה חדשה: ארצות ומדינות,שנפרדו אשה מעל אחותה, שוב תבקשנה דרכים להעשות אימפריות גדולות, למען תהיה להן היכולת לעמוד בפני האדירות ולנשל את עולן מעליהן? שמא אנו עומדים עתה, אחרי ששקעה מדורתה של מלחמת-העולם, על גחלים עוממות, שמתוכן תבקענה מדורות חדשות ו“ההיסטוריה תתחיל שוב מבראשית”? היהפוך כושי עורו ואדם נפשו, והחרב והמות יחדלו מהיות לו מקור חיים ועלוי? – – –

“משואות” 1920

הֶחֳרָבוֹת / אלתר דרויאנוב

“…ובהגמר המלחמה יש אשר נראה: פה חוגגים חג הנצחון על האויב, ושם מבכים את החללים, המובלים לקברות”. –

לַאוֹ-עֻזֶה, “על החוק והצדקה”.

“… הוי על המלחמות! צריך לשנוא אותן בכל כח השנאה, החזקה כשמיר”. –

אמיל וורהארן, “צפירות”.

I

יהיה מה שיהיה מקור נטיתו של האדם למלחמה – שכרון המלחמה, כשהוא לעצמו, יש בו במדרגותיו הראשונות יופי מיוחד והוד נורא, מאותו היופי וההוד, שיש בכל פרץ-כח. אבל – רק במדרגותיו הראשונות. המסעות הראשונים של המחנות, כשהכחות, הטמונים בצבורים הגדולים האלה, נחשפים ומתגלים פעם אחת, -מרעידים את הלבבות וסוחפים בזרים יפים את המוני-העם. אחר-כך, כשההמונים מתרגלים לאט-לאט ביופי וההוד הללו, חנם אובד בעיני העם וההתלהבות שוקעת וגוֹועת. ונזכר אנכי בשיחה, שהיתה לי לפני שנתיים, בערך, עם אופיצר רוסי, לוחם לבן-שער עם חכם-עינים. זהיר היה איש-שיחתי בדבורו ובכל-זאת לא-יכול לכסות על הספק והעצבת שבלבו. ולבסוף סיים באנחה: "לבי מהסס, למלחמה אבד חנה התיאטרלי "…

מלחמה, הנמשכת והולכת ימים רבים, חדלה מהיות מלחמה במובנה העצמי והיא נעשית קטל והרג, שאמנם עלולים הם, כמובן, לכלות ולאבד, לשחת ולהחריב בכח הכמות, אבל ברובם אינם מבליטים עוד שום אכויות חדשות לא במנצחים ולא במנוצחים.

מנקודה זו רשאים אנחנו לאמר, שמלחמת-העולם חדלה מהיות מלחמה במובנה העצמי: במזרח – אחרי נצחון הגרמנים בגליציה ובפולניה, במערב – אחרי מפלתם הראשונה של הגרמנים על גדות מארנה. כל מה שהיה בשני הצדדים מן החוסן, המאמץ והאֶרְאֶלות, הטמונים בעמקי הנפש והאופי, נבעה ונתגלה במלואו עד הרגעים האלה, שהם רגעי-הנובה העליונים במלחמה זו; מכאן ואילך אין עוד גדלות חדשה; יש רק כמות ולא איכות. לכל היותר – יש רק “בחינה” למדת תקפם ובריאותם של העצבים. ותמיהני, אם בכל ימי-המלחמה היתה שעה יותר ראויה לשלום מזו האמורה. אבל מה נעשה וכבר נגזרה גזירה על כל מי שטעם מכוס-השכרון, שלא יניחנה מידו עד אם ישנה וישלש וישתכר – “ויהא מתלכלך בטיט ומוטל באשפה”…

בין כך ובין כך, עכשיו אנו עומדים בסופה של המלחמה וכבר ניתנה רשות לעין להסתכל, -איני אומר: לראות, -בנזקין, אשר גרמה לעולם. בשעה זו שאנו קיימים בה היום, כבר נעשה קשה מאד להבדיל בין נזקי-המלחמה לנזקי-הריבולוציה, אחרי שהמלחמה והריבולוציה נסתבכו זו בזו ונערמו יחדו. בכל-זאת ננסה להבדיל, עד כמה שאפשר, בין אלו לאלו ולעמוד על נזקי-המלחמה בלבד. גלגלה של הריבולוציה הגיע דוקא עתה למרום מהירותו והעין אינה מספקת לרדוף אחריו ולהשיגו. לא כן גלגלה של המלחמה. הוא גמר כבר את מהלך-סבובו, עוד מעט ויעמוד. וכבר ניתנה הרשות להסתכל בחרבות, אשר זרע על דרכו זה ארבע שנים ויותר. –

II

לא רק עתה, כלומר כל-זמן שלא פסקו עדיין חבלי-המלחמה האחרונים, כי אם גם לאחר שתשקוט הארץ לגמרי, והאנשים והמוסדות הממונים על זה יוציאו את החומר הסטטיסטי, אשר נאסף בידם, ויעבדו ויסכמו אותו כל-צרכו, -גם אז אי-אפשר יהיה לברר בדיוק, בכמה קרבנות-אדם עלתה מלחמה נוראה זו להאנושות. אפילו ממשלות נאורות, המכירות את ערכם המיוחד של מספרים ומדקדקות בסטטיסטיקה, -אפילו הן אינן מספיקות לאסוף מספרים מדוייקים בדבר חללי-מלחמה ופצועי-מלחמה. בשעה ובמקום שחרמש-המות כוסח בהנף אחד שורות-שורות, שם תתבלע חכמתו של הסופר והמונה. בשעה ובמקום, שיש צורך והכרח למהר ולסתום גולל אחד על מאות פגרים, -הסטטיסטיקה נעשית פסחית בשתי רגליה. ואם כך עולה לממשלות ומחנות, המדקדקות בסטטיסטיקה, ממשלות ומחנות המזלזלות בה בכלל, לא כל-שכן. זו ועוד אחרת: מי יודע, כמה רשימות וארכיונים אובדים ונפסדים בשעת נסיגות חטופות, כשאין יכולת להציל אפילו צרכי חייה וקיומה של המחנה, קל-וחומר ניירותיה וכתביה. ומי יודע, בכמה חבילות של כתבים וארכיונים שלמים פגעה מדת-דינה של המחנה “הריבולוציונית” הרוסית, ששכרון-פראותה ואכזריות-טמטומה הוליכו אותה רק בדרך אחד – לבלע ולהשחית, לשרוף ולאבד את כל הבא לידה.

ובכן, מספרים מדוייקים עדיין אין לנו, ומי יודע אם ימצאו לנו גם לאחר זמן. ובכל זאת אנו יודעים, שמלחמת-העולם, שגייסה משלשים וחמשה ועד ארבעים מיליון נפש, נעשתה גם מטבח למיליונים, לא בדרך הפרזה, כי-אם למיליוני נפשות ממש. – בסוף יאנואר לשנה זו נתפרסמו בה“נוב. זיזן” הפטרברגית ידיעות רשמיות (על-פי הרצאתו של הקומיסאר לעניני-הצבא בממשלת הבולשביקים), כי במחנה הרוסית נפלו במשך שנת 1917 – 1914 לכל- הפחות מיליון חללים (חוץ מארבעה מיליונים פצועים וחולים) ¹, ואין ספק, שהמספרים הרשמיים האלה פחותים הם מן המספרים האמתיים, משום שמן הארכיונים של המחנה הרוסית ודאי אבדו, כאמור, הרבה רשימות של חולים ופצועים. אם נעמיד את מספר החללים במחנה הרוסית על מיליון אחד ומאתים אלף נפש כמדומה שלא נתפוס מספר מרובה יותר מדי. – בנוגע למחנה הגרמנית גם-כן יש לנו מספרים, שבמדה ידועה אפשר לסמוך עליהם: “עד סוף אוקטובר 1918, -כך מודיעה טלגרמה רשמית גרמנית, -נפלו חללים במחנה הגרמנית 1,580,000 נפש. אבדו 260,000 איש. במספר הפצועים והחולים נרשמו ארבעה מיליונים, ואולם את מספרם המדוייק של הפצועים והחולים קשה לקבוע בדיוק, משום שיש חיילים שנרשמו במספר הפצועים והחולים פעמים אחדות, -אלה המה שאחרי אשר נרפאו מפצעיהם ומחלותיהם חזרו אל המחנה ושוב נפצעו או חלו. ²” – אף בנוגע למחנה הצרפתית יש לנו מספרים, הראויים לתשומת-לב: “לפי הידיעות של טאַרְדְיֶה עלתה המלחמה לצרפת ב- 1,800,000 חללים” ³. ואף אם נאמר, שבמספרים על חללי המחנות של גרמניה וצרפת יש הפרזה ידועה, מכל מקום אין כל ספק, שרק לשלש המחנות היותר גדולות עלתה המלחמה לכל הפחות בארבעה מיליונים חללים. – חוץ משלש אלו נטלו חלק במלחמה עוד אחת-עשרה מחנות: של אוסטריה-אונגריה, איטליה, אנגליה, אמריקה, בלגיה, בולגריה, טורקיה, יון, יאפוניה, סרביה-מונטינגרו ורומניה. ידיעות פחות או יותר מאומתות בדבר מספר חלליהן של המחנות הללו אין לנו. אבל אם נשער, שבכולן נפלו חללים כשני מיליונים, כלומר כמחצית ממספר החללים, אשר נפלו בשלש המחנות הראשיות ודאי לא נגדיש את המדה. זאת אומרת: ארבע השנים של מלחמה זו אכלו קרבנות-אדם לכל הפחות כפלים – ואולי עוד הרבה יותר, -ממה שאכלו ששים שנות מלחמה באירופה כולה מן המלחמות הראשונות של נפוליאון ועד סוף המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה ⁴ – ששה מיליונים נפש! –

אבל אל נא נרמה את עצמנו: חללי-מלחמה הם לא רק אלה שמתו והאדמה כבר כסתה עליהם. אם ששה מיליונים המיתה המלחמה ואינם עוד בעולם, מי יודע אם לא לכל-הפחות כמספר הזה הוא מספר החללים ההם, שאמנם עדיין ישנם בעולם, אבל חייהם אינם חיים, -הקטעים והגדמים, הסומים והשחופים וכו', -הנושאים איש-איש את צלבו עליו ומחכים למות, כי יגאלם מנטל-חייהם? –

והיה, כי ישאלוכם בניכם מחר, לאמר: במה עלתה לכם ולאחיכם המלחמה הגדולה הזאת, אשר קדשתם עליכם ועל אחיכם? ואמרתם אליהם: בשנים-עשר מיליון קרבנות-אדם עלתה לנו ולאחינו המלחמה הזאת! ⁵.

החוקרים אנשי-המדע, העתידים לחשב אחד-אחד את כל חשבונותיה של המלחמה, ייחדו פרק גדול לחשבון נזקי-הממונות והרכוש, אשר גרמה לעולם, ואם מישרים ישפטו ולא יעלימו עין מן האמת הפשוטה והברורה, גדולה וקשה תהיה החובה, אשר ילמדו על קטלנית זוללה זו, שהרחיבה כשאול פיה ובלעה לא רק נפשות-אדם למיליונים, כי-אם גם רכוש וערכי-ממונות למיליארדים. ואף עליהם היא עתידה ליתן את הדין. – נזכר אנכי בתלי-החרבות ועיי-המפלות, אשר ראו עיני בגליציה, בבוקובינה ובפולין מהלך פרסאות ומילים; נזכר אנכי בזקן השחוח, שפגשתי יום אחד לפנות ערב בין חרבות ליפסק (עיירה בגליציה המזרחית), על שכמו תרמיל תפוחי-אדמה והוא פוסע והולך ועיניו העגומות תועות ומבקשות בין שורות החורבות את הבית, -כמט היחידי, -אשר נשאר לפליטה מכל העיירה ואשר שם מחכים לו אשתו וילדיו הרעבים;נזכר אנכי במאות השלדים המגורמים של חורבות הוסיאטין, שנדמו כאילו הציגום במקום הזה בכונה תחילה, לשם אזהרה, לאמר: הביטו וראו, למה מסוגלת אותה החיה, הקרואה אדם, בשעה שמתירים את רסנה, - ולבי אומר לי, כי אין שום כפרה למחריבי-החיים, אשר הרסו ולא חמלו את כל הקנים השלוים האלה, שבנו דורות שלמים של יוצרי-חיים; לבי אומר לי שכל המאבד קנין ורכוש, שיש לבני-אדם צורך בו והנאה ממנו, ואפילו אם הוא “בעליו”, הוא גוזל את האנושות כולה וממשפטה לא ינקה.

ואולם סוף-סוף חשבונות של אבוד-ממונות, ואפילו של מיליארדי-מיליארדים, מה ערך יש להם לגבי החשבון הקצר של אבוד שנים-עשר מליון נפשות אדם! -ואל נא נשכח גם את הדבר הזה, שאם לא כל חללי-מלחמה (אני חוזר ומטעים, שאין אני מבדיל בין חללים ממש לפצועים פצעים קשים), הרי לכל-הפחות רובם המכריע הם דוקא מבין הכחות המעולים והרעננים של העמים הנלחמים, מבין הגידולים הנבחרים, שעליהם משליך העם את כל יהבו גם בשעת שלום. הזקנים והחלשים שבדור נקיים הם לביתם על-פי דין ובכלל אינם יוצאים למלחמה. אף האיש הירא ורך-הלבב, זאת אומרת: שערכו בחיים לא רב הוא, מבקש – ועל-פי רוב הוא גם מוצא לו, כדין או שלא כדין, -דרכים ואמתלות שונות לשוב לביתו: למלחמה יוצא רק מבחר כחות העם. רצונכם שתראו עם בתפארת בחוריו והדר כחותיו – אל תראוהו לא בזורעיו וקוצריו: גם זקנים זורעים וקוצרים, לא בעובדיו ופועליו: גם בבתי-החרושת והעבודה מצויים חלשים ורפי-כח, אף לא בתלמידי-חכמיו: לבני הפנים ודלי-השרירים; מצויים אצל התורה בכל אופן לא פחות מחכלילי-הלחיים ואמיצי-השרירים; צאו וראו אותו בחיילותיו: שם עיני נוער מבריקות, שם שרירים מוצקים, שם כתפים רחבות, -שם גבורי העם. ובמלחמה גופה – כל מה שהחיל גדול בשנים מרוחק הוא ביותר מעצם הקרב: מזמינים לו עבודה אחרת, הראויה לו ואשר סכנתה מועטת; כל מי שהוא פחדן ומוג-לב אף הוא מתרחק ממקום הסכנה: הרבה ועדים, הרבה לשכות-סופרים, הרבה בתי-חולים יש לו למוג-הלב להסתר בהם מכדורו של האויב. החרוצים ואמיצי-הלב, הערים והמזורזים הם הראשונים לכל מקום-סכנה ולכל עבודה קשה, והם גם הנפגעים והמתים ראשונה: או שהכדור פוגע בהם או שהעבודה המרובה מכריעה אותם. צדקה אפוא הנחתנו, שרובם המכריע של חללי מלחמה הם מ“סתלם ושמנם” של העמים הנלחמים, ודוקא הכחות הפחותים במעלה הם הזוכים לשוב לביתם בשלום.

להלן נשוב עוד לעיין בערכה המיוחד של “ברירה טבעית” מהופכת זו. כאן אני רוצה להעיר דרך אגב רק על הדבר, שאפילו עינו המשוחדה של שטינמטץ, שהמלחמה היא לו מלח-החיים אינה סמויה מלראות אותו: “נזקיהם של העמים המנוצחים, -כותב מחבר זה. – מרובים בכלל מאלו של העמים המנצחים. הרי שאצלם גדול יותר גם מספר החללים מקרב הכחות המעולים, מה שעלול לגרום להם רעה מיוחדת, משום דוקא בימי מפלתם הם זקוקים ביותר כחות נבחרים ולאנשים בעלי כשרונות ואומץ-רוח”. –

III

לא רק גיא-הרגה היא המלחמה, כי-אם גם עמק עכור, המגדל ומפרה כל מיני מחלות ו“מרעין בישין”, וממנו, מעמק עכור זה, המחלות יוצאות ומתפשטות לעיר ולכפר. ומכאן, שבאמת אין שום יכולת כלל לשער, ואפילו רק בקירוב, את מספר חלליה של המלחמה, משום שאין שום יכולת להגביל לא רק את תחומי-המקום ולא את תחומי-הזמן, שלשם מגיע ארסה הנורא.

די לנו, אם לדוגמא נעמוד רק על שתים-שלש מן המחלות הקשות, שכל מלחמה, -וביחוד זו של עכשיו, -מרבה בעולם.

אם יש מחלה הראויה לכך, שעליה יתיחד שמו של מלאך-המות, השחפת היא זו. היא נעצה את צפרניה החדות בגופה המפרפר של האנושות, ויש מקומות וגם ארצות שלימות, שאחד מארבעה מן המתים שם מת מן השחפת. המדע חוגר את כל כחו, מבקש תריס בפני פורענות זו – ואין. ומכיון שמלחמה באה לעולם, הרי השחפת נעשית לא רק מחלה מהלכת, כי אם מגפה ממש. הנה כן, למשל, בועידה הפירוגובית, שהיתה במסוקבה באפריל 1917, אמר הדר' ז. פ. סולוביוב כדברים האלה: “מספר החיילים, שהשחפת פגעה בהם בהיותם במחנה, גדול כל-כך, עד שיש אשר מחשבה עולה בלבך מאליה, שמא יש לה למלחמה כח מיוחד להביא שחפת לעולם… ביחוד רבה השחפת בקרב החיילים שלנו, הנמצאים בשבי. בשיירות החיילים, השבים מארצות שבים, מגיע מספר השחופים עד כדי 30% ⁶!”… זכרו נא, כמה שלוחים יש לה לשחפת במלחמה: התאמצות קיצונית של כחות הגוף והנפש, הסתפקות נפרזה במאכל ובמשתה לעתות בצרה, כלומר דוקא ברגעי ההתאמצות המיוחדה, כשהגוף והנפש מוציאים הרבה מאד ודין הוא שגם יכניסו הרבה יותר מכפי הרגיל, -ודוקא בשעות רעות כאלה יש אשר ההסתפקות המוכרחת מגיעה עד לידי רעבון וצמאון ממש, הנמשכים והולכים לפעמים כמה ימים רצופים; אויר מגובש ומפוטם אבק-דרכים ואבק-שריפה, מטר סוחף ודלף טורד, חורב ביום, טחב וקרח בלילה, שסופם הצטננות ודלקות; הוסיפו לזה את ה“שליח המיוחד”, שיש לשחפת במלחמה של עכשיו, את “האדים החונקים”, שגם אותם צרף האדם מעתה לחרב ולאש, כדי לשלוח את כל מגפותיו ללב חברו, -ובעיניכם לא יפלא כלל, ש“יש לה למלחמה כח מיוחד להביא שחפת לעולם”, אי-אפשר, שלא יהיה לה “כח מיוחד” זה.

ולא רק בשדות-המלחמה עצמם, כי אם גם ב“ערפה” של המלחמה שולט “כח מיוחד” זה. ולא רק משום שרוב השחופים, שזכות שחפתם פוטרתם מן המלחמה, שבים לבתיהם ושם הם חולקים ממחלתם לאחרים, הבאים עמהם במגע ומשא, אלא גם מפני טעמים אחרים. בימי-מלחמה שוררת הסתפקות נפרזה מוכרחת בכל רחבי המדינה הנלחמת, -הסתפקות, שכאן, ב“עורף”, יש שהיא מגיעה עד לידי רעבון-תדיר. ידיהם של העובדים החרוצים לא דגן הן זורעות ולא בר הן קוצרות – הרס וחורבן הן זורעות, כליה ואבדון הן קוצרות. השדות אינם נזרעים, הגנים אינם נפקדים, -הפקר הם לשמיר ולשית; התבואה וכל יתר מיני המזון פוחתים והולכים מיום ליום, ומן המעט, אשר ימצאו הזקנים והילדים, והנשים והחלשים, הנקיים לביתם, תורמת המחנה חלק גדול לעצמה, ונמצא העורף כולו מסתפק במועט מן המועט, כלומר – הוא רעב. תבוא מלחמת-העולם ותוכיח: ברי הדבר, שעל הסעודה, אשר לא אחת ולא שתים ידע אותה כמעט איש-איש מאתנו בימי המלחמה, -סעודה שיש בה רבע הליטרה “חרוסת” זכר ללחם, שתים-שלש עצמות זכר לבשר ודגים ושנים-שלשה תפוחי-אדמה זכר לירקות ולֶפת, - לא הסועד חייב לברך אלא – מלאך-המות. ואל נא נשכח, שגם בעורף גדולה התאמצות הכחות בימי-מלחמה הרבה יותר מכפי הרגיל. ויפה אמר שטינמטץ: “דומני, שבמובן ידוע גדולים וקשים יסורי-הנפש של הנקיים לביתם הרבה יותר מאלו של העומדים במלחמה. האחרונים ברובם הגדול צעירים הם, אינם מלומדים בדאגות, אף טרודים הם הרבה ואין לבם פנוי להרהורים ומחשבות. חוץ מזה, עליהם משפיעה לטובה הנאת החיים החדשים וחדות הנצחונות והכבושים. מה-שאין-כן אלו היושבים בבתיהם וכל היום הם מהרהרים בגורל בניהם, בעליהם וקרוביהם, -הם אין להם שום הנאה, המפכחת את צערם”. בכל אופן, הדבר ברור, שגם פה, בעורף, הגוף והנפש מוציאים הרבה יותר מכפי הרגיל ומכניסים הרבה פחות מכפי הרגיל. ואין כל פלא, שהעורף עצמו נעשה קרקע יפה לשחפת (וכמובן גם לחיים קשים אחרים) ואינו זקוק כלל לבצילים משדה-המלחמה, כי יבואו ויפרו אותו.

המחלה הנוראה השניה, שהמלחמה מרבה ומגדלת אותה באופן מבהיל היא מחלת-הזימה. “רווק הדר בכרך ואינו חוטא” בלתי-מצוי הוא כל כך, עד שאפילו “הקדוש-ברוך-הוא מכריז עליו בכל יום”. כל מקום שיש צבורים גדולים של רווקים, שם הזימה פורחת ומשם הרקב יוצא לגופו ודמו של האדם. ואם סתם רווקים כך, רווקים שהרצועות הותרו מעל תאוותיהם למפרע, לא כל-שכן. אם בימי-השלום הסטודנטים, שבכל אופן אינם אלא “כמות בטילה” לגבי יתר תושבי-המדינה, הם הראשונים למחלות-הזימה ⁷, הרי בימי-מלחמה הצבא, שמספרו עולה לרבבי-רבבות, הוא הנעשה ראשון. בימי-שלום רוב החייים אינם מפקירים את עצמם לזנות-חוצות, אלא הם מצויים אצל אהובותיהם – אמות, טבחות, פועלות בבתי-חרושת וכדומה, - ועמהן הם חיים מעין חיי-נשואים וממילא הם משתמרים על-פי-רוב מן המחלה. בימי מלחמה מחנות של זונות -חולות, מנוגעות – מלוות את מחנות-הצבא. אין שמירה, אין זהירות, אין בושה וכלימה – הותרה הרצועה והכל שותים מתוך קלחת-הרקב הרותחת… הנה כן, למשל, באוקטובר 1870, כלומר בימים הראשונים למלחמת פרוסיה וצרפת, עלה מספר הוונראים במחנה הפרוסית 10,2 לכל אלף איש, באפריל 1871 - 41,8 לכל אלף ובמאי 1871 – 77,8 לכל אלף! ⁸. בנוגע למלחמה של עכשיו יש לנו עדותו של הד"ר פטרוב, אחד הצירים בועידה הפירוגובית, הנזכרת לעיל: "ארבע זונות הכניסו ביום אחד מאה ועשרים אורחים “. ולא נתקררה דעתו של אותו ד”ר עד שהציע – להגביל את מספר “שעות-העבודה” גם לזונות ⁹…

והנה עוד עדיות אחדות. הפרופ. א. נ. סאַווין מספר על החולים במחלות חריפות מתדבקות, ששבו מן המלחמה במשך עשרה חדשים (אוקטובר 1914 – יולי 1915) ועברו דרך בית-החולים במוסקבה, שהוא, סאווין, עובד בו: מספר החולים בכלל היה 5047, מהם וונראים – 1845, כלומר: 36%. יתר על-כן: בששת החדשים הראשונים היה מספר החולים בכלל 3502, ומהם וונראים – 1770 כלומר 50%! – במשך ארבעת החדשים האחרונים הובאו רק 76 וונראים (לגבי 1545 חולים בכלל). המחבר מבאר את הדבר ואומר: “ירחי התנפלותנו הראשונים על גליציה נתנו לנו כמות מרובה של חולי-הזימה. לפעמים היו הרכבות מלאות רק חולים מסוג זה. אחר-כך חדלו מלהחזיר חולים כאלה לפנים המדינה והתחילו מעכבים אותם במקומות הסמוכים לשדות-המלחמה”. ועוד על דבר אחד צריך להעיר: ממספר הוונראים האמור (1846) היו 1761 (95%), שמחלתם היתה חדשה וחריפה, זה מקרוב, בשדה-המלחמה, “זכו” בה, ורק 85 חולים שכבר נזדקנו במחלתם ¹⁰…

הד“ר סולוביוב, הנזכר לעיל, מספר (“ווראטש. גאז.”, שם): מחנה כבד של וונראים שבו אלינו מן המלחמה. עד אמצע שנת 1915 אמדו את מספרם בשלשים אלף איש”. והרי שמענו מפי הפרופ' סאווין, שעוד בירחים הראשונים לשנת 1915, כשראו ששטף נורא של רְקַב-הסיפיליס ויתר מחלות-הזימה, בוקע ועולה מתוך המחנה, חדלו מלהחזיר את החולים מסוג זה לפנים-המדינה: נמצא, ששלשים האלף, שעליהם מדבר הד"ר סולוביוב, אינם אלא חלק מן “המחנה הכבד של וונראים”, העולה משדה-המלחמה…

ועל האסון הנורא והאיום, הצפוי לעולם מן “המחנה הכבד” הזה, כותב מומחה אחר, הד"ר מ. מ. בְּרֶמֶנֶר: "יודע אתה בלבך, -אמרו לי אופיצרים וחיילים, -שאם גם תנצל מכדורו של האויב ותשוב לביתך, סופך שתרקיב מן הסיפיליס… וכל החולים הללו אינם מזירים את עצמם מחיי-האישות, והרי הם מטילים את הזוהמא באלפי אנשים אחרים. וזוהמת הסיפיליס שוטפת ועוברת על פני הערים והכפרים, הסמוכים למלחמה עולה ומגעת לכל פינות העורף הקרוב והרחוק ושולחת את מימיה העכורים לכל עברי המולדת… סכנה של שטף וונראי במלוא המובן צפויה לכולנו ¹¹…

עד כמה פשה הנגע במחנות של המדינות המרכזיות אין אנו יודעים. על-פי הידיעות המקוטעות, שבאו משם, יש לשער, שבמחנות האלה זריזים השלטונות לשמור ככל האפשר את חיילותיהם, שלא ינוגעו במחלות-הזימה, וגם לרפא את אלה שלא נזהרו וחלו. הד“ר אירווינג מעיד (בספרו הנזכר, עמ' 37), שלפעמים בדקו במקומות אשר לשם נכנסו צבאותיהן של המדינות האמורות, את “כל הנשים, בלי שום יוצאת מן הכלל, הן עניות והן עשירות “, משום חשש, שמא יש בהן חולות ועל ידן ינוגעו החיילים והאופיצרים. ובכל-זאת הנה גם מחבר זה, המשתדל להוכיח ,באותות ובמופתים”, שבדרך כלל החיילים והאופיצרים הגרמנים “ג’נטלמנים וצדיקים גמורים” הם בעניני-אישות, מוכרח להודות, שבגלל המלחמה צפויה סכנת הרקב במדה גדולה גם למדינות המרכזיות, והוא מסכים לדברי הפרופ' פיננר, שאין דרך אחרת בלתי אם לבדוק אחרי תום המלחמה את כל החיילות עד איש אחד(!) ולבלי תת למנוגעים במחלות-הזימה לשוב לבתיהם אלא אם כאן יתרפאו תחילה. כפי הנראה, בטוח היה הד”ר אירווינג, ש”מדינות-הברית" תנצחנה במלחמה ותוכלנה להשיב את חיילותיהן לארצותיהן בשובה ונחת על-פי פרוגרמה קבועה, אשר תערך על-ידי השלטונות בלב מנוחה… ואולי לא למותר יהיה להביא כאן את הדברים, ששמעתי לפני ירחים אחדים מעסקן רוסי. “נקמות אנו עושים בגרמנים ובעלי-בריתם,” – אמר לי האיש במרי-שיחו: -“הם מחזירים לנו רבבות שבויים שחופים, ואנחנו מחזירים להם תמורתם רבבות שבויים וונראים”…

ובמחנות של “מדינות ההסכם” הרעה גדולה, כפי הנראה, עוד הרבה יותר מאשר במחנות של “מדינות הברית”. דבר זה אנו למדים מן המספרים, שיש בידינו על שנות-השלום, אשר קדמו למלחמה. לפי עדותו של הד"ר נ. פורברג (דאס געשלעכטסלעבען אים וועלטקריעגע", מינכן 1918, עמ' 27) עלה מספר הוונראים בשנות 1910–11: בצבאות גרמניה 20 חולים לכל אלף איש, בצבאות צרפת – 26, בצבאות אנגליה – 65 ובצבאות איטליה – 77 לכל אלף. ואם בימי-שלום כך, בימי-המלחמה על אחת כמה וכמה. –

קצרו של דבר: סכנה של שטף וונראי במלוא המובן צפויה לכולנו, שהרי מכל ארבע רוחות העולם באו חיילים למלחמה ולכל ארבע רוחות העולם הם שבים עתה, כשהם נושאים את הארץ ואת הרקב בגופם ובדמם…

וכשם שהמלחמה שולחת רזון בגופו של האדם ומטלת רקב לתוך דמיו, כך היא חובלת גם את נפשו. הנה עדותו של אחד המומחים, הד"ר ווירובוב: "מספר חולי-הנפש, שנתנה לנו המלחמה (הדברים נאמרו באפריל 1917), מגיע בקירוב עד 45,000 איש, ועדיין הם עתידים לבוא משדה-המלחמה במספר-רב ¹². הסבות היותר קרובות, שבגללן נעשית המלחמה מקור למחלות-הרוח, גלויות וידועות: חבלות, המשפיעות על המח ושיטת-העצבים אם בדרך ישרה או בעקיפין, התאמצות הרוח, פחד-פתאום, מחזות מרעישים, המחרידים את הנפש, וכדומה. אבל יש גם סבה אחרת, עמוקה וחשובה הרבה יותר: “הקטטה הפנימית”, אם מותר לאמר כך, שהמלחמה מטלת אל תוך הנפש וגורמת לה כשלון, שלעתים קרובות אין לו תקנה. כל אדם, בדרך כלל, הוא שה בעדר. לא רק דרכיו של העדר דרכיו, כי-אם גם רגשותיו ומחשבותיו של העדר הם רגשותיו ומחשבותיו. כל מה שאיל, ההולך בראש, נמרץ ביותר, העדר כולו נמשך אחריו, וכל מה שההעדר גדול ומוצק ביותר כל אחת מן השיות מזדרזת למהר אחריו. חוש “העדריות”, השוכן בנו, חוש בריא וטבעי הוא ביסודו: אלמלי היה כל אדם נזקק רק להרגשותיו, מחשבותיו ודרכיו שלו, לא היו בעולם לא קבוצים ולא צבורים, לא עמים ולא אומות, אלא רק – “שיות” פזורות בלבד. וכבר אמרו, שהאדם הוא “חיה מדינית” בטבעו. לפיכך, כל זמן שהאדם הפרטי אחד הוא עם עדרו ואין הרהור ומחשבה מיוחדים (“מקוריים”) חוצצים ביניהם, נפשו שלימה ובריאה. אבל יש אשר לסבת-מה יבוא הרגע המסוכן של “אמרה לי הנשמה”, כשהאדם אינו יכול עוד להתיחד עם נשמת העדר והוא מתחיל להתיחד עם הנשמה שלו. אז יהיו מקריו אחד משלשה אלה: אם גדל-כח הוא למעלה מן המצוי, הרי הוא נעשה “האיל”, ההולך בראש העדר כולו, מטה אותו מן הדרך הכבושה הקודמת ומושכו אחריו לדרך חדשה, זו שלו; אם בעל-כח הוא לכל-הפחות עד כדי למצוא בעצמו אחדות נפשית המספקת לו עצמו, הרי הוא נעשה “איל לעצמו” – נוטה מן הדרך הכבושה של העדר והולך לו יחידי בדרכו שלו; ואם אין בו כח לא לכך ולא לכך, מתחלת בתוכו “קטטה פנימית” קשה: נשמת העדר מושכת אותו לכאן, והנשמה שלו מושכת אותו לכאן, ואין שלום ואין מנוחה, משום שאין הכרעה. סופה של “קטטה פנימית” זו – כשלון-הרוח, “מחלת-הנפש”. ואין שום פלא, שבכל נפש עילית, גאונית, יש מקצת מן “השגעון”, כשם שאין פלא. שמתוך שטף דבריו ומעשיו של המטורף ניתזים לפרקים ניצוצות מבריקים של מקוריות “ואמת עליונה”: הגאוניות והשגעון מקור אחד לשניהם – הכרח ההתבדלות מן העדר, אלא שהאופי החזק של הגאון מספיק לו להתיחד עם עצמו ולעמוד על עצמו, והאופי החלש של המטורף אינו מספיק לכך, ונפשו מתקלעת כבתוך כף-הקלע ונקרעת קרעים-קרעים.

וכלום יש מקום המוכן לפורענותה של ה“קטטה הפנימית” יותר משדה-המלחמה? הכל שוחטים, הורגים, שופכים דם נקיים משום – שהכל, העדר כולו, שוחט, הורג ושופך דם נקיים. העצבים נמתחים ו“מתחדדים” עד קצה גבול יכלתם. והנה עוד רגע אחד מחריד, עוד תמונה אחת מבהילה – ומתוך ענן “העדריות” המשכרת מבהירה פתאום ועולה בלבו של האחד, השני, השלישי שאלה פשוטה ותמימה: “למה ועל מה? כלום אין אני וחברי חפצים חיים? מי התיר, מי יש לו הרשות להתיר את דמי ואת דם חברי?…” אם גלגולי המאורעות והסבות כבר הכינו את רוב הלבבות, או לכל-הפחות, חלק חשוב מהם, לידי כך, שאשה של השאלה הזאת תוצת בכולם, הרי נמצאת לה גם תשובה מספקת: “הלאה הרובים והרומחים – וחסל!” (“התוּך המחנה” בלשון בני-אדם, שזה דרכם תמיד לעמוד רק על המסובב ולהניח שֵם רק עליו בלבד, משום שאין עינם חדה לראות גם את הסבה). העדר עוקר את רגליו פעם אחת מן הדרך הקודמת ופונה לדרך אחרת, להרגשות ומחשבות אחרות. אבל כל זמן שהאחד והשני והשלישי אינם אלא יחידים בודדים שעליהם ירדה אשה של השאלה האמורה ורק הם בלבד נכוו בה, -תשובה אין. “איני יכול, אבל מוכרח אנכי שאוכל; איני רוצה, אבל מוכרח אנכי לרצות”. ומתחלת “הקטטה הפנימית” הנוראה, שלפעמים היא מציקה עד מות (תיתי לו לאקדוח, שקרוב ומצוי הוא כל-כך!) ולעתים יותר קרובות עד – כשלון-הרוח, עד מחלת-הנפש. האחד לבו מלא תמיד חשד ועיניו – פחד מסותר: ברי לו, שהכל שומרים את צעדיו ומכל עבר ופינה אורבים לו להפרע ממנו “על חטא שחטא”; השני מחבר כל היום “תכניות ברורות”, כיצד אפשר לסיים את המלחמה כהרף-עין; השלישי כל העולם כולו מאוס עליו ואינו יודע מדוע ולמה; הרביעי… החמישי… הששי…

ונאמנה עלינו עדותו של מומחה. הד"ר א. זלקינד כותב: “לפי ההתאמצות האפקטיבית של המחנה בימינו טבעי הוא הדבר, כי יגדל ויתרבה מספר הצורות המיוחדות של פסיכונֶברוזות חריפות, המותנות על-ידי חבלות של התרגשות… הפסיכונברוזות הללו, ביחוד אלו מהן, שביסודן מונחות חבלות אשר אופי מוסרי להן, מצויות ביותר בקרב חולים, שיש בהם ממדת הגבורה והיצירה. המלחמה בזמן הזה מעידה עדות מפורשת, כמה גדול הוא תפקידו של הגורם הנפשי בנוגע למחלות ורפיונות שונים” ¹³…

יאמרו מה שיאמרו כהני המלחמה ונביאיה: ממדורות הגיהנום שלה מלאכי-חבלה יוצאים להחריב את גופו, להרעיל את דמו ולשחת את נפשו של האדם…

IV

מבשרי השלום הנצחי סומכים על זה, שהמלחמה עתידה לעלות למדרגה קיצונית, עד למעלה מן היכולת, וממילא תהא “מכחישה” את עצמה, כלה ונפסדת מתוכה. את הגורם הראשי לעלית-נפילה זו רואים מבשרי-השלום בבודג’ט של המלחמה, שבדרך גידולו הוא פורץ באמת כל הגדרים ומגיע למדרגה של סכומים אגדיים – עד למעלה מכדי ציורי ההבנה של הדעת הפשוטה. למשל: כשעלה נפוליאון למלוכה נתן את לבו ראשי-כל לתקן את מצבה הפיננסי של צרפת, וכשראה שכבר נמצאים בגנזכי המדינה (בשנת 1801) ממונות עד כדי שלש מאות מיליון פרנקים, מצא את עצמו מזויין בממון כראוי למלחמותיו הגדולות ¹⁴. ואלו על המלחמה של עכשיו כתבה ה“נייע פרייע פרעססע” עוד לפני ששה חדשים, שכבר עלתה בביליון כתרים!…

ואולם חלק גדול מן הבודג’ט, אם לא רובו, אין בו, באמת, משום היזק מוחלט. רוב הממונות, היוצאים לצרכי-מלחמה, אינם יורדים לטמיון ממש, אלא הם עוברים מיד ליד: הללו מוציאים והללו – מכניסים. היזקות מוחלטים הם ההריסות והחורבנות, הבאים לעולם על-ידי המלחמה. כאן אין הפסדו של האחד יוצא בשכרו של השני: הכל מפסידים; כאן אין הרכוש עובר מיד ליד: הוא חדל מהיות לגמרי. “ואבד העמק ונשמד המישור” – זוהי קללת-המלחמה.

וכלום יש אפילו יכולת כל-שהיא לשער, כמה “עמקים” אבדה וכמה “מישורים” השמידה מלחמת-העולם, החובקת בזרועות-ברזלה מרחקים של אלפי מילים וישובים של עשרות מיליונים? בלגיה, צפון-צרפת, מזרח-איטליה, הבלקנים, גליציה, פולניה, ליטא, קווקז ועוד ועוד – “כל מקום אשר היה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית היה”… יובלות-שנים יעברו עד אשר כל הארצות הגדולות והטובות האלה תשובנה ותבנינה, דורות שלמים יצטרכו שוב להוציא את העושר היותר גדול, השמור לאדם בחללו של עולם – את כחם ועוצם-ידם, כדי לחזור ולבנות מחדש את אשר כבר בנו דורי-דורות לפניהם. עכשיו דורש לויד-דג’ורדג', כי גרמניה המנוצחת תוציא עשרות מיליארדים מרקים ותשלח רבבות פועלים לקומם הריסות בלגיה וצרפת. אם יקום ויהיה הדבר הזה תושענה בלגיה וצרפת, אבל לעולם ולאדם כולו הלא אחת היא, אם גרמנים או בלגיים וצרפתים יוציאו סכומי-רכוש וסכומי-כחות עצומים לבטלה – לחזור ולבנות את שכבר היה בנוי ואשר במאמר-פיהם וחריקת-עטם של כהני המות והחורבן נהרס ונחרב. נזכר אנכי בבתים היתומים, עִוְרֵי-החלונות וגדומי-הדלתות, אשר ראו עיני למאות בכל מקום, אשר שם עבר קטב-המלחמה, נזכר אנכי בענן האבלות השחורה, אשר ראיתי פרושה על מצבות חורבנם של עיירות וכפרים, אחוזות ונחלות, ואני שואל לנפשי: כלום יש כופר ותשלומים גם לנחלי הדמעות, אשר הורדו, וללבבות השבורים, אשר השברו על המצבות האלמות האלה? נזכר אנכי בהמוני הפליטים האומללים, אשר ראיתי תועים כמחנות-צללים ונדחים מעיר לעיר ומכפר לכפר בבוקובינה ובגליציה ובפולין, ואני שואל לנפשי: מי ישיב להם את גזילת-חייהם, אשר היו לחרבה ולשממת-עולם? האמנם יש כופר ותשלומים גם לחורבן-חיים, לשממת לב ונפש? –

העין השטחית מסתכלת באוצרות הזהב והכסף וביחוד – בתלי סימני -הממונות, שהמלחמה זרקה לעולם, העין השטחית נתקלת יום-יום באנשים, שמלאו חוריהם זהב בימי-המלחמה (“פלוני חנוני מדוכא היה קודם, עכשיו – במליונים הוא מקשקש”; “פלונית מנתה קודם המלחמה את הגריסין בקדירתה, עכשיו – את ספיריה ומחרזות-מרגליותיה היא מונה”), -והיא מחליטה בפשיטות: מלחמה מעשירה. ואולם לכך היא עין שטחית, שהיא מסתכלת בכל ואינה רואה כלום. המלחמה אמנם מעשירה את הפרט, זאת אומרת: היא עושה את הפרט ילקוט לחלק ידוע מן הממונות, שבהכרח היא זורקת לבין הבריות. אבל את החיים בכללותם לא די שאין היא יכולה להעשיר, אלא שהיא מדלדלת אותם במדה נוראה, משום שזה כחה – לא להרבות, כי-אם למעט את האפשרויות בעולם. הדם הוא הנפש של השלילה והעקירה; מן החיוב וההנחה אין בו כלום. הסתכלו בעין פקוחה בבני-אדם שנתעשרו בימי-מלחמה ותראו, שכשרון-יוצרים אין בהם כל עיקר, אלא שמתוך שענן-המלחמה מכהה את העינים, הרי הידים, התועות וממשמשות תמיד, מוצאות להן שעת-כושר לגרוף מן המוכן. ומובטחני: אלמלי נמצא מי שהיה קובע פרס לעשירים משום שעשרם מעיד על כשרון רוחם היוצרת ודאי היה מתנה למפרע: חוץ מאלא שנתעשרו בימי-מלחמה…

לא עושר ואפשריות חדשות, כי-אם עוני ודלדול האפשריות מביאה המלחמה לעולם. בעיקר, משום שהיא משעבדת לעצמה המון כחות ומכלה כמויות עצומות של חמרים ורכוש, שהחיים זקוקים וצריכים להם. הנה מלחמת-העולם: כארבעים מיליון נפש-אדם קרעה מעבודת-החיים והעמידה אותם בשדות-המערכה, כדי לעבוד עבודת-המות. חוץ מזה גייסה עד חמשה-עשר מיליונים פועלים ואומנים, שגם הם הקדישו את כל כחם לא לצרכי החיים והקיום, כי-אם לצרכי המות והכליון: מיליוני הפועלים והאומנים הללו הוציאו מעמקי-האדמה פחם, נפט ומתכיות –למלחמה; הכינו אבקי-שרפה, חמרים מפוצצים, אדים חונקים וכל מיני כלים משחיתים – למלחמה; בנו בנינים, אניות, אוירונים, לוקומוטיבים, קרונות, אבטומובילים, “טנקות” וכו' וכו' – למלחמה; הכינו צידה, בגדים, מנעלים, צרכי-רפואה וכו' וכו' – למלחמה. הממונות, ביתר דיוק: סימני -הממונות, היוצאים לתשלום כל הכחות והחמרים והכלים הללו, כשהם לעצמם אין בהם, כמובן, לא משום הפסד ולא משום שכר, אין הם גורמים לא עוני ולא עושר, שהרי מצד חשבון העושר העולמי אחת היא, מי הוא השולט בשעה זו בסימנים הללו, אם פלוני או אלמוני “יקשקש במיליונים”, אם פלונית או אלמונית תתקשט בספירים ובמרגליות. העיקר הוא, שהרכוש והאפשריות העולמיים, שהחיים כולם זקוקים להם ותלויים בהם – הם נפחתים במדה עצומה גם לשעה וגם לדורות, -וממילא גם סימני-הממונות עצמם מפסידים את ערכם ונעשים לפי מליצת הקדמונים, “מטבעות של חרס”; זאת אומרת: העולם כולו נעשה עני. – הפחם והנפט הם מזונו של עולם, הם יסוד כל האפשריות בכל מקצעות העבודה והתעשיה, ומה יתנו ומה יוסיפו לנו כל מכונות-הדפוס, המרמות את הברית ופולטות יום-יום תלי-תלים של סימני-ממונות, אם פחם ונפט אין, כי אכלתם המלחמה ובמדה ידועה יבשה גם את מקוריהם? הנה המלחמה נגמרת רבבות ידים תפנינה מעבודת-המות ותשובנה לעבודת-החיים. אבל הידים הללו תשארנה תלויות באויר: עבודה ושמוש לא יהיו להן. הנה, למשל, גרמניה. “זה ארבע שנים, -כותב ל. בְרֶנְטַנוֹ, - לא די שעמדנו מליצור רכושים, שאנו זקוקים להם בימי-שלום, אלא שאִבַדנו גם כל מה שהיה לנו בעין, וכל אותם הימים עסוקים היינו בהפסד כל הערכים. כשיבוא השלום נצטרך למלא את חסרוננו, להשיב את האבידות, לבנות את ההריסות ולהחל ביצירת רכושים חדשים. אבל אמצעים מרובים יחסרו לנו מעתה לכך. במלחמה אבדו לנו לפחות שלשה מליונים עובדים ופועלים, מלבד רכושים של מליארדים” ¹⁵…. צריך להבין כראוי מהו פירושו של אבדן שלשת מיליונים פועלים ועובדים לגרמניה. ישובה של גרמניה – 65 מיליון נפש, מהן ילדים, שעדיין לא הגיעו לכל עבודה, -35%, וזקנים, שכבר יצאו מכלל עבודה, -ערך 3%;¹⁶ זאת אומרת: בגיל היצירה והעבודה עומדות בגרמניה 40 מיליון נפש. עכשיו שאבדו שלשה מיליון עובדים ופועלים אבדו לה פעם אחת 7.5% כחות-עבודה ויצירה. (מובן, שכך הוא, בערך, המצב גם ברוסיה, באוסטריה-אונגריה ובצרפת, אלא שלזו האחרונה נשקפת סכנה מיוחדה מאבידה זו, משום שעקרה היא ואין עוד כח בה למלא את חסרונה בעתיד הקרוב). והיה אפוא הדין נותן, שמעתה יהא מורגש בגרמניה חסרון ידים עובדות במדה מרובה. ואלו באמת אין הדבר כך, אלא אדרבה, שם מבקשים כבר להרחיק לאט-לאט את הנשים משדה-העבודה והתעשיה, כדי שתהא עבודה מספקת לכל-הפחות לגברים. והדבר מובן: לא רק בגרמניה בלבד, כי אם בכל ארצות המלחמה אין חומר ואין כלים ואין מכשירים לעבודה. פחם אין, עצים אין, נפט אין, מתכת אין, צמר אין, עור אין, -את כולם אכלה המלחמה. דרכים ומסלות, לוקומוטיבים וקרונות, אניות וספינות – הם העורקים והגידים בגופה של כל מדינה ומדינה; אם עליהם נגזר שתוק, הרי השתוק הזה צובת את הגוף כולו; ואת כולם הפסידה המלחמה: הדרכים והמסלות נתקלקלו מרוב שמוש, הלוקומוטיבים והקרונות נשברו מחמת מלאכה וחלק גדול מהם אין לו תקנה, חלק עצום מציי-המסחר שבכל הארצות טבע וירד תהומות, והאיך ובמה יובא הפחם והנפט להסקה, המתכת להתוך, הצמר לטויה וגם - הלחם לאכילה? ובכלל, היכן הן הארצות, אשר לא הובילו שי למלחמה ולא החליפו בזהב ובסימני-זהב את פחמן ונפטן צמרן ופשתן, מתכתן ולחמן, כי תוכלנה לפרנס אחרי המלחמה במדה מספקת את הארצות הרעבות והחסרות-כל? גרמניה, צרפת ואנגליה היו זקוקות תמיד לקבל את מזונותיהן מידי ארצות אחרות; עכשיו נתוספו גם הארצות המפרנסות על מספר הרעבות, -רוסיה, רומניה, אונגריה וכו‘, -ומי יספיק לנו אפוא את מזונותינו? האם את ה“קֶרֶנקות”, ה“קרונות”, ה“מרקים”, ה“פרנקים”, ה“ליטראות” וכו’ וכו' נאכל? או בספירים והמרגליות ש“עשירי-המלחמה” תלו בצוארי נשיהם ובנותיהם ופלגשיהם נמלא את קיבתנו הריקה?

המלחמה ספחת חולה היא בגופה של האנושות: את רוב הכחות החיוניים היא סופגת אל תוכה ולגוף כולו היא משאירה רק קומץ קטן שאין בו כדי ספוק ושביעה…

V

טוב הדבר, כי יודעים אנחנו, לשם מה נעשים באמת כל אותם המעשים הנוראים, שגבורי המלחמות ומקדשיהן מכריזים עליהם, כי הם נעשים “לשם התרבות”. אלמלא כך ודאי היינו נכשלים בתמימות יתרה ותמהים: נלחמים לשם התרבות והורסים את היכלי-הקודש, שכל כפה וכפה, כל טיח וטיח שבהם הם לוחות-הברית של התרבות; נלחמים לשם התרבות ומכלים את יצירות האמנות, שהן הן גלוייה ותעצומות-עוזה של התרבות: נלחמים לשם התרבות ושורפים בתי-עקד ובתי-משכית, שהם הם משגבה ומעוזה של התרבות; נלחמים לשם התרבות ושולחים לשדות-המערכה, זאת אומרת: מוציאים להורג מאות ואלפי אנשים יחידי-סגולה, שהאלהים הפלה אותם להיות יוצרי התרבות!… ברם, אנחנו, שתמימות יתירה זו כבר ניטלה מאתנו, אין אנו תמהים ואין אנו שואלים כלום. אנו יודעים, שאף דבור זה אינו אלא אחד מ“קידושי” המלחמה, ואלמלא היו עינים של מקדשי-המלחמה סמויות מראות נכוחה, היו רואות גם הן, שהמלחמה מחרבת את התרבות. -

רגילים אנחנו ליחס ערך מיוחד ליצירות-הרוח, שכבר הגיעו לזיקנה; הללו מקובלות וחביבות עלינו הרבה יותר מן היצירות החדשות, ואפילו אם באמת אלו ואלו שוות במעלה. ואל נטעה לאמר שיש בזה רק השפעת הפיוט של “כִּבוּד” זקנה: יש כאן הבנה ישרה בגופם של דברים. הערך התרבותי, העולמי, של כל יצירה חשובה מיצירות-הרוח, -וביחוד מיצירות האמנות והמחשבה המעמקת, -ניתן על-ידי זווגם של שני מיני גלויים: מה שהיוצר עצמו מכניס אל תוך יצירתו משלו בשעה שהוא יוצרה ומה ששלשלת הדורות מכניסים אל תוכה משלהם כל הימים שהם נזקקים לה. היוצר אינו היוצר היחידי של יצירתו, אלא כל אותם הדורות, הבאים אחריו ומטפלים ביצירתו נעשים “שותפים” לו.

אין זה פרדוקס, אלא אמת פשוטה. אי-אפשר, שכל מה שהאמן, הפילוסוף או המשורר מוצא ברגעים הברוכים של גלוי-שכינה יתגלה ויתבהר תיכף לכל. הגלויים הדקים, שכל גדלותם היא דקותם, בהכרח הם מוצנעים וחבויים “בין השיטין”. צריך אפוא לעיין ולעיין בהם עד כדי שתהא ההרגשה והמחשבה תופסת בהם. עמוקה היא הבאר, שמתוכה היצירה נובעת ואין אדם יכול “לשתות ממנה” אלא אם כן הוא “קושר חבל בחבל, משיחה ודולה ושותה”. ולזה דרושים זמנים ומועדות: היום נבלט ונבחר השרטוט האחד ולמחר – השרטוט השני. ומכאן, שדוקא היצירות הגדולות אינן מספיקות להתקבל על הבריות תיכף ליצירתן, כי-אם רק לאחר זמן, אחרי דורי-דורות של מעיינים ומסתכלים. טבעי הוא הדבר, שבני-דורו של רמברנדט לא עמדו על גדולתו ויצירותיו היו מוטלות ימים רבים בשוק ודורש לא היה להן: גדול – ולפיכך מוצנע וחבוי – יותר מדי היה המאור שבהן ולא יכול להתגלות תיכף. עברו יובלות ותקופות ומתוך עיונים והסתכליות מרובים, “מדבר לדבר, ממשל למשל”, הלכו הדורות ועמדו על “סודו” של המאור הזה, על “סודו” של רמברנדט.

זו ועוד אחרת. רצונכם שיתגלה לכם כל המאור שיש ביצירה הגאונית“, אל תפנו ליוצרה: התיחסו אתם עצמכם עמה. היוצר נותן לא רק מה שהוא מבקש לתת בכונה תחלה: בעל-כרחו הוא נותן כל מה ש”בארו" מעלה לו מדעתו ושלא מדעתו, והוא גופו זקוק לכם, הוא גופו זקוק ליחוד נשמתכם בנשמת-יצירתו, כדי שיתגלה ויתבהר כל מה שיש בה. כבר שמענו זאת מפי זקן. “קמתי ועליתי למחברי-טרגדיות ושירי-תהלה ומשוררים אחרים”, -מספר סוקרטס לשופטיו. – “אמרתי בלבי: הפעם אראה עין בעין, כי יש חכמים ונבונים ממני. ויהי בחקרי לדעת ולהבין את יצירותיהם ההן, אשר נראו לי טובות ומשוכללות מן האחרות, ואשאל את פיהם, מה היה את לבכם להגיד. בוש אנכי להגיד את האמת, ובכל-זאת אגידה לכם: כמעט כל האנשים, אשר היו עמנו, הטיבו לדבר מאשר דברו הם על יצירות רוחם. אז הבינותי: לא מחכמה ותבונה ייצרו המשוררים, כי אם הדבר אשר ישימו כשרונם והלך-נפשם בפיהם אותו ידברו. ומקרה אחד להם ולחוזים ולנביאים: הלא גם הם הרבה דברים יפים ישמיעו, אפס כי הם עצמם לא יבינו מאומה מכל אשר ידברו”. אותו הכח הטמיר והנעלם, שאנו קוראים לו “גאוניות”, יש בו מתכונתו הנעלמה של המגניטין: אליו מתלקטים ובו מתדבקים המון גרגרי-אפשריות, הזרועים בו ובכם, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו אחרינו. וכשאנו מתיחדים עם היצירה הגאונית, אשר ניתנה לנו, הרי בה מתגלים מתוך העלמם גרגרי-האפשריות שלנו, שמפני זעירותם היו עד עתה טמונים ומכוסים בנו, -ורק מתוך יחודנו עמה היא היצירה גופה, נעשית מה שהיא יכולה להעשות. אלמלי נגנז ספר-התהלים תיכף לאחר שנוצר לא היו נגנזים עמו בלתי אם רעדי-הנפש וזעזועי-הלב של יוצריו; עכשיו, ששבעים-שמונים דורות יִחדו עליו ובו את המית-נפשם, נעשה ספר קטן זה למה שהוא – כנור לנפשו של האדם כולו.

וכשאנו קובלים על המלחמה, שבחמת אפה הארור קלקלה והשמידה המון יצירות-הרוח, אין הכונה, שמעתה אנו חסרים רק מספר ידוע של יצירות, אשר כבר נעשו תפארת ומאוֹר לעולם: מעתה אנו חסרים גם חלק גדול מגלויי הנפש והרוח של דורות רבים, אשר נקלטו ונספגו באותן היצירות ואשר גם הם כבר נעשו מאור לתרבות. זאת אומרת: המלחמה החזירה אותנו לאחורינו מרחק גדול במהלכה של התרבות.

והנה עוד שביל אחד של התרבות, השקול כנגד כל יתר שביליה, וגם בו מחזירה אותנו המלחמה לאחורינו מרחק רב מאד, -השביל של תקון המדות.

הדרך, המוליכה לתקון-המדות, -או מוטב שנאמר: לאחדות הנשמה, משום שסוף-סוף כל תורות המוסר והמדות שבעולם רק אֶשֶד אחד יש להן – אחדות הנשמה, -ארוכה היא מאד ופסיעותיו של האדם בדרכו זו מדודות וקטנות מאד. אף-על-פי-כן הוא הולך וזו, הולך וכובש לו בתוך עצמו כבוש אחר כבוש. ואמנם שמענו את האינדיבידואליסטים הקיצונים מלמדים, שכבר הגיעה שעת שחרורו האחרון של האדם: הסר כל ההכרחים החיצונים, המעיקים עליו, והרם כל השמירות החיצוניות, אשר הפקדו עליו. את הטוב יעשה האדם משום שהוא נובע מתוכו והוא גופו יש לו צורך בּו, ואת הרע ימנע מלעשות, משום שכבר כבש אותו בתוכו והוא נעשה זר לו ומובדל ממנו. “אני אוהב את בני-האדם, -מלמד שטירנר, -לא רק את הרצויים לי, כי אם את כל אחד ואחד. אבל אני אוהב אותם מתוך הכרת האני שלי, אני אוהב אותם משום שהאהבה עושה אותי מאושר, אני אוהב משום שהאהבה טבעית היא לי, משום שהיא רצויה לי; בצוויי האהבה, העומדים ממעל לי ומחוצה לי, אין אני מודה”. אף משה הס, שבשעתו יצא לחלוק על שטירנר, מודה לו, שיש רק שחרור אחד בעולם – היות האדם עזוב לנפשו ופטור מכל הכרח ושמירה חיצוניים, משום שאין לאדם אלא האני שלו, ודוקא הוא ילמדו לצמצם את עצמו, לגדור גדר ולעשות סייג לעצמו, דוקא הכרת האני שלו הגמורה תלמדהו למצוא את עצמו בתוך האחרים ואת האחרים בתוך עצמו, "כי אין חופש ושחרור גמור לאדם, אלא אם כן הוא חי את כל חייו רק מתוך הכרת עצמותו ורצונה ". אלא שהס רואה את אשר לא בקש לראות שטירנר – שלפי שעה עוד לא הגיע האדם למדרגת ההתפחות העליונה, “ולפיכך עדיין שולטות בנו הנבערות ושרירות-הלב”, ואולם אחרי שתגמר השתלמות האדם, אחרי “שנגיע לידי דעת האלהים או את חוקו מוכרחים נהיה מתוכנו לחיות חיים מוסריים; ההכרח המוסרי הזה הוא – הקדושה”. – והנה באה מלחמה ושומטת מתחת רגלי האדם אחת-אחת את כל מדרגות התקון וההשתלמות, שכבר הספיק לכבוש לו: אחד-אחד היא מוחקת בתוך לבו כל אותם “התקונים”, שכבר חדלו מהיות רק צווים בלבד והגיעו לכלל כבושים, שהאדם כבש לו בתוך עצמו.

“בזעת אפיך תאכל לחם”, -היסוד, שממנו מתחיל תקון האדם, -מחוק. כל הנותן עליו עול מלחמה פורקים ממנו עול חוק-העבודה. מעתה הוא חי על חשבון אחרים. כל מה שהמדינה טורחת, אין היא טורחת אלא בשבילו. – מימי קדם ועד עתה נמצאו להחברה האנושית “שכירים”, המפקירים את עצמם לה, ובזכות זה הם נפטרים מן העבודה, הראשון הוא החיל: שניה לו - הזונה…

“ואהבת לרעך כמוך” – מחוק. כל החגור חרב ויוצא למלחמה נעשה מרומם ונשא על הבריות. כל האדם כולו נדמה לו כקופה של שרצים והוא עצמו – כאלוהים.

“לא תגנוב”, “לא תחמוד” – מחוק. ולכשתרצו, האדם החגור-חרב ויוצא למלחמה אינו חומד ואינו גונב כלל, אלא הוא נוטל את “שלו” שהרי – “הכל שלו”…

“לא תרצח” – ודאי מחוק. כל עיקרה של מלחמה אינה אלא מחיקת הלאו הזה. ולא זה בלבד, אלא שבמקומו נכתבת מצות-עשה מפורשת: “רצח”! – ואמנם צדק אותו רוצח, אשר למד זכות על עצמו לאמר: בהיותו חיל שפך דם רב במלחמה, ומה בכך, אם הפעם הוסיף ושפך את דמו של עוד אדם אחד.

“לא תנאף” – מחוק. כל הבשר מותר. ותיתי לו למפקד צבאות הגרמנים, שכבשו את ווילנה, כי הקדים והתרה בראשי-העדה, שיתנו את לבם לכך, שתהיינה זונות מצויות לחיילים, ולא – כל הנשים שבעיר עומדות בסכנה ¹⁷.

ולסוף: “אנכי ה' אלהיך” – גבול העלוי בתקון האדם, -אף הוא מחוק. בשעה ובמקום ששולטת הכפירה הגמורה בקדושת ההויה והחיים, שם – אין אלהים. אם “והתקדשתם והייתם קדושים” מחוק, הרי גם “אני ה' אלהיכם” מחוק. אמנם ההרגל המאובן, שערכו המוסרי אינו שוה כלום, גורם שגם במלחמה הכל מכוונים את לבם לשמים ואיש איש קורא לאלהיו, כי יברך את הזבח – זבחו; אבל אלהים – אחדות כל הרוחניות והקדושה שבאדם – במלחמה אין.

מקוה של כפירה בכל עיקרי תורת-האדם הוא שדה-המלחמה, וכל מה שהמלחמה מאריכה את תחומי זמנה ומקומה המים נעשים דלוחים ועכורים ביותר. ומשם המים הרעים שוטפים ועוברים לכל רחבי העולם והכל שותים מהם – ונרעלים. את הטוב צריך לזרוע ולגדל בכונה תחלה; הרע גדל מאליו ומהומה של חמדה ותאוה, של גניבה וגזילה, ממלאה בימי-מלחמה ואחריה כל חללו של עולם. הכל מותר, הכל נעשה יפה ומשובח. וחותרים המים הרעים ומעמיקים עד לשרשיה של האנושות, אלו הבנים והבנות ואף את הנפשות הרכות הללו הם משקים מִדִלוּחָם. “מימי”, -כותב הד“ר ברמנר, שכבר הזכרתיו לעיל, -”מימי לא ראיתי מספר גדול של חולי מחלות-הזימה בקרב בני-הנעורים כבימינו אלה: גימנזיסטים בני חמש-עשרה, גימנזיסטיות בנות שש-עשרה ושבע-עשרה"… ואיש מאתנו יכול להוסיף על עדות זו גם עדיות אחרות: מימינו לא ראינו ילדים משחקים לתיאבון גדול במשחקי-מלחמה, שמובנם הפנימי – הרג ושפך-דם, מימינו לא ראינו עיני-ילדים נוצצות כך-כך לברק חרב וזמזום-כדור – כבימינו אלה; מימינו לא ראינו מספר מרובה של צעירים שהממון והעושר נעשו להם חזון-לבם היחידי, צעירים הבטלים – תחלתם באונס (סופם ברצון – מן התורה והדעת והולכים אחרי שרירות-לבם, צעירים שההדיוטוּת, הגסוּת ופריקת כל העוּלים נעשו להם “פרוגרמה של חובה” – כבימינו אלה. ומה שקשה מכל: מימינו לא ראינו רבבי-רבבות בני-אדם פוסקים מהיות חברה וצבורים ונעשים המונים בעלמא – כבימינו אלה. ומכאן סכנת חורבן צפויה לכל ערכי התרבות.

גדרי התבונה, המוסר, היופי – כל אחת ואחת מהן, ומכל-שכן כולן יחד, מעלות את ההמון למדרגת צבור וחברה – למדרגת קולקטיב אנושי, ולפיכך – העדר הגדרים הללו מוריד את הקולקטיב למדרגת המון סתם, וההמון אינו אלא כח שלילי, כח הורס. הנה כן, למשל, כל רבולוציה בתקופתה הראשונה, כלומר כל זמן שמפעלה נתון בידי ההמונים, שפרצו כל הגדרים, - יכולה רק להרוס. מאימתי היא מתחילה ליצור ולבנות? משעה שנמצאת היכולת לשוב ולהחזיר את ההמונים הפרועים אל תוך הגדרים שפרצו, זאת אומרת: משעה שנמצאת היכולת לשוב ולהעלות את ההמונים למדרגת קולקטיבים אנושיים. והרגע הזה הוא היותר קשה לריבולוציה: מכיון שהאדם כבר פרץ את הגדרים והוא רואה את עצמו חפשי מכל צדדיו, שוב אין הוא רוצה להכניס את ראשו אל תחת שעבודו של איזה עול שיהיה וכל המבקש לכפות עליו גדרי התבונה, המוסר והיופי נראה לו כאלו הוא בוגד בעצם עיקרי הריבוליציה. אבל אם זו רוצה לחדול מהיות רק הורסת ולהעשות בונה ויוצרת, היא מוכרחה למצוא בעצמה את הכח והעוז לשלול מאת ההמונים את “חופשם המוחלט” ולהכניעם לפני הגדרים האמורות. – כיוצא בזה המלחמה. כל זמן שהמחנה נמצאת במצב המנוחה – קולקטיב אנושי היא, משום שהיא משועבדה לגדרי התבונה, המוסר והיופי. אבל בו ברגע שהיא זזה ממקומה ויוצאת למלחמה, השעבודים הללו נפרקים מעליה וכבר מונחת בה האפשרות להעשות סתם המון. ואמנם הגניוס של המפקד רק מדה אחת יש לו: עד כמה כחו יפה לשמור על מחנותיו, שלא תחדלנה מהיות מחנות ולא תעשינה סתם המונים. בעבודתו הגדולה הזאת הוא יכול לסמוך רק על הנצחון, משום שהוא, הנצחון גופו, חוזר וגודר את הגדרים שנפרצו. למחנה המנוצחת חסרה גם השמירה היחידה הזאת ובהכרח היא נעשית המון, היודע רק להחריב ולהרוס. מוריס (גבור ה“חורבן” של זולה), שכל ימיו היה מסור ליופי ולמוסר, כשהוא רואה והנה גם פאריז, מעוזה האחרון של צרפת, נפלה ונכבשה על-ידי האויב, פורץ רגע אחד את כל הגדרים, זעקה אחת ממלאה את כל לבו: “יאבד הכל!” – והוא מתחיל לירות על כל סביביו, לאבד ולשחת הכל.

מליוני מוריסים כאלה, שכבר פרצו כל הגדרים, מלאים עתה אירופה. זעקה מחלחלת בלבם: “יאבד הכל!” ואמנם עד אשר תמצא היכולת לשוב ולהעלות את ההמונים הפרועים האלה למדרגת צבורים וקוליקטיבים אנושיים יאבדו וישחיתו את הכל…

VI

אנו עומדים בסופה של המלחמה. ימיה לא ימשכו עוד. לא כן “ירושתה”: זו תעמוד לדורות.

מספר הלידות נתמעט בכל המדינות הנלחמות במדה גדולה מאד. “לפי הידיעות, שיש בידינו ממאה ועשרים ושש ערים גדולות בגרמניה, ירד שם מספר הלידות בשנות-המלחמה כמעט עד מחצית מספרן בשנים הקודמות. ברוסיה נתמעטו הלידות: במחציתה הראשונה של שנת 1915 ב- 15% ובמחציתה האחרונה – ב-26%” ¹⁸. פאריז הצטיינה תמיד, כצרפת כולה, במעוט לידותיה, ואף המספר המועט הזה ירד וירד בימי-המלחמה: קודם המלחמה עלה בפאריז מספר הלידות לכל אלף תושבים – 17,4 ובשנת 1916 – רק 9,8! ולא לחנם שואל העתון הצרפתי " La Battaile ": “למי אנו עמלים ולמי אנו נלחמים?!” – וכזו, או לכל-הפחות, מעין זו היא בַּצוֹרת-הלידות גם ביתר הארצות הנלחמות.

והדבר מובן: כשהבעלים והבחורים, ש“כחם במתניהם”, נטולים מחיי-המשפחה, אין עיבורים ואין לידות. ובשכבות העליונות, ששם קבועה אפילו בימי-שלום השיטה של מעוט-בנים, ממצים את עומק-הדין של שיטה זו בימים הרעים של מלחמה. – אמנם חסרון הבעלים והבחורים, הנטולים מחיי-המשפחה ויוצאים למלחמה, יש לו קצת תשלומים: עיבורים מחמת אונס ועיבורים מצד חיי-אישות עם השבויים. כל הארצות הנלחמות שטופות עכשיו שבויים ¹⁹. מתחילה היו אויבים אותם ומתרחקים מהם. אבל לאט-לאט, ובפרט משעה שהשבויים התחילו לצאת לכפר ולעבוד בבית ובשדה, נעשו הלבבות גסים בהם, וקרבתם של צעירים בריאים בכל מקום, שנתרוקן מבחוריו וצעיריו שלו, מגרה ולפעמים אין האשה הנעגנת לבעלה ולחתנה, עומדת בנסיון. וכבר תקנו בקצת מקומות בגרמניה תקנה יפה: בספרי-הנולדים אין כותבים עכשיו אלא שם הנולד ושם האם, אבל לא שם האב, כדי שלא לבייש את מי שאינה יכולה לקרוא שם האב על ילדה. אבל סוף-סוף התשלומים הללו אין להם ערך מיוחד: חוץ ממה שעיבורים אלה אינם מצויים ביותר, הנה גם התקנה האמורה והדומות לה אינן יכולות למחות את רגש הבושה והחרפה, ולפיכך רק מעטים מהם מסתיימים בלידת-זרע-של-קיימא.

ומובן מאליו, שגם לאחר שתתם המלחמה לא יעלה מספר הלידות למדרגה הראויה, כל זמן שלא ישתווה מספר הזכרים והנקיבות הבוגרים. (כידוע, יש אומרים, שאחרי מלחמות קשות מתרבה מספר היולדות זכרים, ואולם אמתותו של “חק טבעי” זה עוד לא הובררה כל צרכה) וכל אותן השנים תהיה “צרת הבת” אחד מסבלי-ה“ירושה” הקשים של המלחמה. רבוי פנויות, שאין להן יכולת להנשא, -ומספרן יגיע אחרי המלחמה למאות אלפים, -בהכרח עתיד להעשות גורם לסבוכים שונים בכמה ממקצעות החיים. האשה הפנויה, שאין לה על מי שתסמוך, מוכרחה לפרנס את עצמה והיא נעשית צרה מסוכנה לעובד ולפועל הגבר. מסוכנה – משום שהאשה מסתפקת בשכר פחות מזה של הגבר, ולא עוד אלא שהיא כרוכה בדרך כלל אחרי סדרי-החיים הקיימים ואין כמותה מודה במה שלמד רב לאיבו בנו: “קבא מארעא ולא כורא מאיגרא”. ולפיכך נשקפת מצד התחרותה של האשה במקצוע העבודה סכנה ידועה לנצחונותיו של הפועל במלחמת-המעמדות. ולא רק בבית-העבודה ובבית-החרושת, כי אם גם בכל מקצעות הפרנסות החפשיות תעשה האשה, הנשאר פנויה בעל-כרחה, מתחרה מסוכנה לגבר. לא ירבו הימים וגם האודיטוריות של האוניברסיטות ואולמי-הנתוח והלבורטוריות צרים יהיו מהכיל את כל הנשים, אשר תתדפקנה על דלתותיהם. -

רבוי הפנויות מאונס יגרום בלי-ספק כשלון גדול גם לחיי-המשפחה. אין שום דבר בעולם, שיכול להפקיע את זכותה הטבעית של האשה לחיי-אישות, וביחוד לחיי-אמהות. ובשעה שהזכות הזאת, שהיא גם תפקידה היסודי של האשה, ניטלת ממנה, אז דוקא היא האשה, נעשית האויב היותר מסוכן לסדרי-החיים הקיימים. ואם “המלחמה בשביל האשה” יש לה הרבה דרכים, הרי “המלחמה בשביל האיש” יש לה רק דרך אחת – לפוצץ ולהרוס לגמרי את החומה של חיי-המשפחה, שגם בלאו הכי אינה בצורה עוד ביותר. – חוץ מזה, עתידה הפניוּת מאונס לגרום למאות אלפי נשים הרבה מיני כשלון-הרוח ודלדול-נפש, שביסודה מונח הרגש הקשה והמציק של ריקניות-החיים. אין אשה אלא לאהבה ולחיי-משפחה ואמהוּת, וכשהללו ניטלים ממנה חייה מתרוקנים מהנכס הטבעי והבריא. “בימינו נקבעה דעה של שטות וקשי-לב – כותבת אשה חכמה, היודעת נפש בנות-מינה, -שהשכלה פחות או יותר רחבה ועבודה חפשית ומעניינת יכולות לעמוד להאשה במקום נשואין וחיי-משפחה. כך מחליט בוודאות גמורה הגבר, שיש לו הכל. ואולם די לו לאדם, שלא יהיה רק משולל-בינה ישרה, כדי להבין- שזהו ענין אחר לגמרי, שאין כאן ספוק כלל לתביעות הטבעיות, הנובעות מתוך העצמיות המיוחדה של האשה. ההשכלה והעבודה אינן משמות תריס ללבה ואינן מונעות אותה מלחוש את כל חוסר-הטבעיות שבקיומה וכי תלושה היא מן החיים” ²⁰. ואמנם בואו וראו, עד כמה עמוקה הרבה יותר המרירות של ריקניות החיים בלב באשה הפנויה מזו שבלב האיש הפנוי: המספר הכללי של מאבדים עצמם לדעת בקרב הגברים גדול הוא, כידוע, הרבה יותר מאשר בקרב הנשים: ערך 32,2 לגבי 9,2. ואולם העודף של מספר המאבדים עצמם לדעת מבין הגברים הפנויים לגבי הנשואים הוא רק 3% ומבין הנשים הפנויות לגבי הנשואות – 25% ²¹.

אחרי מלחמת שלשים השנים, שאף היא החריבה חלק גדול מישובה של אירופה, היה המצב דומה לזה של עכשיו: בשנת 1648 נמצא, למשל, בגרמניה רק מיליון אחד ומחצה גברים לגבי שני מיליונים ומחצה נשים. ושתי שנים אחר-כך (1650) החליט הקריזטאג הנורנברגי החלטה כזו: "היות שלרגלי מלחמת-הדמים של שלשים השנים נתמעט הישוב בסבת החרב והרעב והמחלות, וענייניה של המלכות הרומאית הקדושה דורשים, שהישוב ישוב לכמות שהיה… הרי מכאן ולהבא במשך עשר שנים הרשות נתונה לכל אדם לישא שתי נשים ²². אם גם “דור-דעה” כדורנו זקוק להחלטות מפורשות כאלה, הכתובות דוקא שחור על גבי לבן, איני יודע. אפשר, שעכשיו יספיק הסכם חשאי שבלב, כי “יחזיקו שבע נשים באיש אחד”. אבל דבר זה אנו יודעים כולנו, שהנה ימים באים וכל גבר אשר ישוב מן המלחמה, “קדוש יאמר לו”: ירבו לו מוהר ומתן, לא יבדקו לו לא במומי-גופו ולא במומי-נפשו ובלבד – שיחַיה זרע. צאו לרחוב והביטו, אם לא דוקא עתה, בימי הרעה והיוקר הנורא, מרבות הנשים בכל מיני קשוטים ותכשיטים; צאו וראו, אם יש עתה מוֹדה, ואפילו אם היא עולה בדמים מרובים, שהאשה תדיר את עצמה ממנה. הנה השמלה הרחבה והקצרה, הפורחת באויר ומגלה יותר מטפחים, הנה המנעלים הגבוהים, הפרופים עד לברכים ומבליטים את חטובה של הרגל והנה מעילי-המשי המבריקים, התסרקות המפליאות והמגבעות המרעישות. וכל זה למה? -כדי לגרות את הגבר “היקר במציאות” וללכדו. “כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר”…

ומי יודע, אם לא זו היא הגדולה והקשה שבקללות-המלחמה, אשר תרבץ עלינו. אם נזכור את האמור לעיל על החוק של “ברירה טבעית מהופכת”, שקובעת המלחמה, אם נזכור גם את יתר הדברים, אשר הובררו לנו עד עתה, רשאים אנחנו לשער, שהמחנות אשר ישובו מן המלחמה יהיו מורכבים ברובם מחומר אנושי כזה: אנשים שגם קודם צאתם למלחמה היו מפחותי-הכחות והמעלה, שהרי הכחות המעולים והמובחרים או שהם נספים לגמרי במלחמה או שהם שבים פצועים ושבורים. כמו שראינו למעלה; פצועים, שנפשם ספוגה מריכות, שחופים, רקובי-סיפליס וחולים במחלות אחרות, שנר-חייהם דועך וקרבתם מסוכנה ;מרוגזי-עצבים, חבולי-רוח ושבורי-נפש; אכזרים ונצורי-לב, מלאי כעס ומרי, למודי-רע וגמולי-מטוב, שטופי-תאוה ועתיקי-מעבודה, שוכחי-אלהים וספוגי-כפירה. הוסיפו עליהם את השבויים, השבים מארצות שִבְיָם רעבים ומרוגזים, חולים ורצוצים, מלאי שנאה והמית-נקמה. הוסיפו גם את הבחורים לקויי הגוף והנפש, שבגרו בארבע השנים האחרונות ואשר ספגו אל תוכם את כל הדלדולים והרפיונות, שהמלחמה הארורה הזאת גרמה להעורף. וכל אלו המה שינחילו חיים, המה העתידים להיות אבותיו של הדור הבא! – ומי תהיינה אמותיו? נשים עלובות, שצפד עורן על עצמן ולשדן יבש ממחסור ועבודה, עגומות-נפש ושבורות-לב, אשר הגו יומם ולילה בגורל בעליהן ובחיריהן, אלמנות מבעליהן וחתניהן, שבמעמקי-נשמתן חפרו קבר לחסד-נעוריהן, גללו אבן על אהבתן הראשונה ומפני הכרח החיים נתנו את דודיהן לאחרים, נשים אומללות, שעול-החיים, אשר לא ידע רחם, יכבוש אותן לפני זרים ללבן, שיקראו את שמם עליהן. צאו אפוא ודונו, מה יהיה משפט הדור ההוא, שאלו יהיו אבותיו ואלו – אמותיו…

זאת היא ה“ירושה”, אשר תוריש לנו אחריה מלחמת-העולם. - - -

VII

אין לך מלחמה, שאינה תולה את עצמה באמתלות וכונות שונות להיטיב ולתקן. ואם מלחמה שתחומיה קטנים מתכוונת רק ל“תקונים” קטנים, שיש בהם צורך המקום והשעה בלבד, דין הוא שמלחמת-העולם תתכוין ל“תקונים” גדולים, שיש בהם צורך לעולם כולו ולדורות. אנו יודעים, כמובן, ש“הכונות הטובות” האלה אינן גם הן בלתי אם “קידושים”, הבאים לסלק לכתחלה את האחריות המוסרית ומתירים לרבבות אנשים להזדווג יחד לשם עבירה – לשם חורבן ושפיכות-דמים. אבל באמת צריך להיות סתום-עינים, כדי שלא לראות, שכל מלחמה, תהיה גדולה או קטנה יכולה רק להבליט את חזזיות-החיים, להבהיר את סבוכיהם ולהגדיל את פקעתם; להתיר את הפקעת אין היא יכולה.

כשאנו אומרים “חזזיות-החיים” או “סבוכים בסדרי החיים”, הרי אנו משתמשים ב“צורות פיוטיות”. המשמעות הפשוטה והערומה היא – הניגודים בעניניהן החמריים והרוחניים של המדינות, המעמדות והקבוצים השונים. הניגודים הללו הם סלעי-הנגף, המשוקעים בקרקעו של ים-החיים, הם המרתיחים את מימיו ובשלהם כל קצפו ונהמו הזועף. ואולם בימי שלוה ומנוחה יש אשר הכרת הניגודים תתנמנם והחדוּת היתירה שבהם תקהה. בימי מנוחה, כשהבריות חסים על נעימותה וחוששים לה שלא תופר, לא דבר נדיר ²³הוא, שהמדינות והקבוצים – ואפילו המעמדות – נמנעים, בכונה או שלא בכונה, מלהבליט את כל ניגודי עניניהם, ומתוך כך נמצאים התחומים נבלעים אלו באלו. לא כן בשעת רוגז-העצבים ורתיחת-הכחות של ימי-מלחמה, כשההרגשה נעשית חדה וערה ביותר. אז נעשים כל מדינה, קבוץ ומעמד בהולים על כל פרטי עניניהם וחרדים על כל קוץ וקוץ שבהם, וממילא נבלטים ונבהרים – על פי רוב עד כדי בהירות, המכהה את העינים – גם ההבדלים והניגודים שביניהם. זו ועוד אחרת. המלחמה דורשת מאת האדם את הגדול שבקרבנות – את קרבן-חייו. השעה של הבאת קרבן כזה שעת חשבון-הנפש היא. וכלום צריך להטעים, שחשבון-הנפש מביא לידי גלוי כל העלבונות והטענות והתביעות, שיש לכל אדם על חבריו, -אפילו אותם העלבונות והטענות והתביעות, שההרגשה המנמנמת של ימי מנוחה או שלא היתה אוגרת בהם כלל, או שלכל-הפחות נוחה היתה להתפשר עמהם. – שמא תאמרו: הלא כל עיקרה של מלחמה היא מסירות-נפש, כלומר, שכחת הענינים המיוחדים של הפרט לגבי עניניו המאוחדים של הכלל? מדוע אפוא לא יוכלו גם מדינות, קבוצים ומעמדות שלמים להלחם לא לשם עצמם, אלא לשם תקונו של העולם כולו? וידעתם, שהנדון אינו דומה לראיה. אם אפשר, שהאדם היחיד ישכח בשעת התרוממות-הרוח הקיצונית את עניניו וגם את עצמו, אי-אפשר, שהמעמד, הקבוץ ומכל-שכן המדינה ישכחו, ואפילו לשעה, את עניניהם, ואין צריך לאמר – את עצמם. כל קבוץ וכל מעמד וכל מדינה נלחמים רק לשם עצמם: אם כדי להרבות את נכסיהם ולחזק את עמדתם על ידי הנצחון המקווה, או כדי להציל את נכסיהם ולשמור על עמדתם מפני הסכנה הצפויה להם. אם אין להם לא תקוה להרבות את חילם ולא סיבה לדאוג שמא יתמעט חילם – אין הם נלחמים. הרי שכל עיקרה של מלחמה היא לא שכחת-הענינים, כי אם זכירתם, וזכירה זו העולה בקרבנות עצומים, אין כמותה מסוגלת להעמיד כל מעמד וכל קבוץ וכל מדינה על הניגודים שבין עניניהם שלהם לעניניהם של האחרים. זאת אומרת: המלחמה יכולה רק להבליט את חזזיות החיים וסבוכיהם; לישרם ולפנותם אין היא יכולה.

ובכלל אי-אפשר לסמוך על המלחמה, שהיא תקיים את כוונותיהם של המכוונים, -תהיינה הכוונות מה שתהיינה, -משום שבכלל אין שום יכולת לכוון את מהלכה של החברה האנושית אפילו בימי שלום ומנוחה, בשעה שנדמה כאילו יש לה להאנרגיה של האדם מסלול ודרך מפורשים, ומכל-שכן בשעת תסיסה גדולה כזו של ימי-מלחמה, כשאותה האנרגיה פורצת פעם אחת כל הגדרים והגבולים הידועים לנו, אפשר לכוון מהלכם של כוכבים ומזלות, הרחוקים מאתנו מאות ואלפי מיליונים מילים. כוכבים ומזלות יש להם הויה מסויימה, ולפיכך יודעים אנחנו לכוון בדיוק את מצבם בהוה ומתוך כך יכולים אנחנו גם לכוון את מהלכם מכאן ולהבא: פורמולות ברורות תופסות בהם. אבל לכוון את מהלכה של החברה האנושית, שאנחנו בעצמנו הננו חלק ממנה, אי-אפשר: אין לה הויה מסויימה, יש לה רק התהווּת שאינה פוסקת, ולפיכך אין שום יכולת לכוון בדיוק את מצבה בהוה ומיילא אי-אפשר גם לכוון את מהלכה לעתיד: אין שום פורמולה ברורה תופסת בה. אמנם גם האדם וכל מפעליו ומעשיו, מחשבותיו ורצונותיו, נתונים תחת עולם של סבות מכריחות ומסובבים מוכרחים – עולו של חוק-הברזל, אשר אנו קוראים לו “הכל צפוי”. אבל בכל רגע ורגע שלפנינו מערבב את חשבוננו אותו “הנעלם הגדול”, שאנו קוראים לו “והרשות נתונה”. לוּ גם יהא, שלאחר שההוה של עכשיו והעתיד הבא אחריו יֵעָשו אף הם עבר תתגלה לנו גם בהם חוקיות גמורה ויתברר לנו, שגם הם כבר היו נתונים (“צפויים”) למפרע. אבל כל-זמן שאנו עומדים בהיקפו של ההוה ואנו מוכרחים להתחשב לפי שעה עם “הנעלם הגדול” של “הרשות הנתונה”, הרי האפאראט, שעל-ידו אנו באים לָמוד את העתיד ולכוונו, יותר משיש בו מן הידיעה יש בו מן “הנבואה”, ושורת-ההגיון נותנת, שאפאראט זה לא רק שגגותיו מרובות, כי-אם גם זדונותיו אינם מעטים ("השכל הולך אחרי הרצון) ואין לסמוך עליו.

וכשאנו מסתכלים בתוצאותיה של מלחמת-העולם, שגם היא “קדשה” את עצמה בהרבה “כוונות טובות”, אנו רואים, שאף זו לא די לה שלא תיקנה כלום ולא פתרה אף אחת מן הפרובלימות הסוציאליות והלאומיות הסבוכות, אלא שהבליטה עוד יותר – כראוי לה – את גבנוני-החיים והגדילה את הפקעת.

הנה הפרובלימה של השלטון, שהאדם מתחבט בה כל ימיו. כל ההיסטוריה כולה אינה אלא שורה ארוכה של נסיונות למרוד בשלטון. ההיסטוריה של התרבות והיצירה היא דברי-ימי המרידות, שהאדם נסה למרוד בשלטון הטבע. ההיסטוריה הפוליטית והסוציאלית היא שורה של מרידות כנגד שלטון האדם באדם. כל מקום שנאמר: “התנער רוחו של האדם” המשמעות הרצויה של הדברים היא: האדם הגיע לידי כך, שאינו מכיר שום רבון לעצמו חוץ – מעצמו. אבל זוהי רק המשמעות הרצויה של הדברים. בפועל לא הגיע האדם מימיו להכרה זו, אלא כך דרכו: רגע אחד “מתנער רוחו בקרבו” והוא פורק מעליו עול השלטון המציק לו, ותיכף הוא נרתע לאחוריו, משום שבהעזבו לנפשו הוא רואה את כל עולמו נחרב ונהרס לעיניו, והוא ממהר להעמיד לעצמו רבון ושלטון אחר. וכך הוא עובר תמיד משנאת השלטון לבקשת השלטון, מבקשת האדנות לעצמו למסירת האדנות לאחרים.

כשמלחמה באה לעולם נבלטת מיד שאלת השלטון. רואים הקבוצים והמעמדות הנכנעים, שיש לשלטון צורך בהם ובכחותיהם, והם נעשים תבענים ביותר; רואה השלטון, שהוא זקוק לעזרה, והוא נעשה וותרן ביותר. (עי', למשל, תקון חוק הבחירות בכמה מדינות בימי-מלחמה.) ומתוך כך נדמה לעין השטחית שהמלחמה יכולה להעשות גורם פרוגרסיבי במובן הגבלת שלטונם של המעטים והכרת יפוי-כחם של המרובים. אבל כך נדמה רק לעין השטחית. מימיו לא נחל “רעיון השלטון” כשהוא לעצמו נצחון גדול כזה, שהנחילה לו מלחמת-העולם. מעבר מזה הקיפה את כל המדינות, אשר נגפו במלחמה, זעקה אחת: “הבו לנו שלטון תקיף ואם אין – מתות אנחנו!” ומעבר מזה עומדים שליטי המדינות, אשר הצליחו במלחמה, ומשתבחים: “כחנו ועוצם-שלטוננו עשו לנו ולכם את החיל הזה!” אין ספק אפוא, שהמלחמה רק העמק תעמיק את התהום של פרובלימת השלטון; לסתמו אין בידה.

יש אשר יאמר, שלרגלי מלחמת-העולם יוקח סוף-סוף שבט-המושלים מידי הרודים וימסר לידי המרודים. נניח שנבואה זו תתקיים. מה בכך? כלום יש בזה משום פתרון הפרובלימה? כלום יש בזה תקנה להאדם בכלל, אם יתחלפו המשמרות ומי שהיה אתמול המרודה הוא שיהיה היום הרוֹדה? כלום אין אנו יודעים, במה עלו להאדם חלופי-משמרות כאלה, שכבר היו לעולמים? “הָאַלָמוּת היא המילדת של כל חברה אנושית נושנה, העומדת לילד חברה אנושית חדשה”, -כך הורה קרל מרכס, ומנקודת השקפתו, שכל סדרי החברה יש להם רק יסוד אחד – יחסי הקנין והרכוש – יפה הורה.

זה ארבע שנים אנו שומעים, שמלחמת-העולם “מתכוונת” לגאול את העולם מן המיליטאריות, שאין עוד כח לשאת את עולה הקשה. עכשיו, כשאנו עומדים בסופה של המלחמה, אנו יודעים האיך תתקיים “כוונה” זו: א) על המחנות הגדולות הקבועות, אשר ידענו קודם המלחמה, תוסף לכל-הפחות עוד מחנה אחת גדולה – זו של אנגליה, שהעבודה בצבא עתידה להעשות לה מעתה חובה ולא רשות גם בימי שלום. – אפשר, שמחנה גדולה קבועה תהיה מעתה גם לאמריקה. בכל אופן אמריקה אינה רואה, כפי הנראה, צורך בדבר לבטל את עשרים אלף בתי-החרושת ובתי-המלאכה להכנת תשמישי-מלחמה, שנוסדו בה בימי-המלחמה ואשר בהם עסוקים עתה ערך 16% מכל העובדים והפועלים שלה. ובפירוש כבר שמענו מאת הסינאט האמריקאי, שהוא רוצה בבנין צי אדיר, ולפי השמועה כבר נקצבו לצורך זה לא מיליונים, כי-אם מיליארדים. – ב) לכל-הפחות אחת מן המדינות החדשות, אשר נוצרו לרגלי המלחמה, פולניה, חושבת גם היא להקים צבא רב. – ג) ההוצאות להחזקתה והספקתה של כל מחנה ומחנה תעלינה מעתה לכל-הפחות פי שלשה וארבעה, משום שלכל-הפחות בשעור שכזה נתייקרו לרגלי המלחמה צרכי-החיים לימים ארוכים, וכבר שמענו, למשל, את הקומיסר לעניני-הצבא בממשלת ה“בולשביקים” ²⁴ מדבר על הוצאות המחנה והצי הצבאי, "העתידות לעלות ברוסיה עד תשעה מיליארדים לשנה ". – ד) המדינות שנצחו לא תתנה, כמובן, למנוצחות, וביחוד לגרמניה, לחזור ולקומם בזמן קרוב את הריסות הזדיינותן, כי על כן זאת היתה "כונת המלחמה מלכתחילה – “להשבית את המיליטריות מן העולם”. אבל הן עצמן, כלומר המדינות שנצחו, שלהן הכל מותר, ודאי יתנו את לבן להשלים את נזקי ההזדיינות העצומים, אשר גרמה להן המלחמה – לחזור ולמלא את ארסנליהן ואסמיהן, להכין תותחים חדשים במקום אלה שנזדקנו ונתקלקלו מרוב שמוש, לבנות אניות חדשות במקום אלה שטבעו, אוירונים חדשים במקום אלה שנשברו ונשרפו, מבצרים חדשים במקום אלה שנחרבו ונהרסו וכ’ו וכו'. ואף המדינות המנוצחות תבקשנה דרכים להפקיע את עצמן מתחת השגחתן של המנצחות ולחדש קמעא-קמעא את כח מחנותיהן והזדיינותן. וכל זה יעלה עכשיו, -בתקופת הרעבון לחמרי-הסקה, למתכיות ויתר חמרי-התעשיה, -בסכומים עצומים, שאי-אפשר כלל לשערם מראש. - זו ולא אחרת תהיה “הגאולה מן המיליטריות”, ככה ולא באופן אחר תתקיים “כונתם” של אלו, שבקשו לשבור את העול והגדילו אותו כפל-כפלים. –

עוד לשתי גאולות, הכרוכות זו בזו, נתכוונה המלחמה: “גאולת הלאומים הקטנים” ו“גאולה מן האימפריאליות הגדולה”. וכמדומה, שכבר אנו יודעים, מה עלתה להן גם לשתי הגאולות הללו. כל זמן שלא יחדל האדם להשען על חרבו וקשתו אי-אפשר שתחדל האימפריאליות, במובנה הרחב, מן העולם. בשעה שחרבו וקשתו מצליחות הכל נראה לו שלו. בואו ואמרו למחנה מנצחת, ואפילו אם היא כולה ליבקנכטים ולנינים, -אם בכלל תצוייר מחנה שכזו במציאות, -שאין היא כובשת אלא בשביל אחרים ותראו אם לא על פניכם תברככם. רגע אחד דומה היה הדבר, שרוסיה כבשה את גליציה, מיד נזדרז ניקולאי השני ועלה בכבודו בועצמו ללבוב וכל העתונים הרוסיים הריעו תרועה גדולה לעומתו: “הנה האדון בא לאחוזתו ולנחלתו!” – רגע אחד נדמה למילוקוב וחבריו לפני שנתים, בשעה שרוסיה עמדה עדיין במערכה, שהדרדנלים יכבשו – מהרו והודיעו, שהללו “שייכים” לרוסיה. – נדמה לה לגרמניה, שידה על העליונה – והנה הכל שלה. הברית שנכרתה בבריסק תוכיח. באותם הימים כתב הסוציאל-דימוקרט לימפֶטרס ב“גלוֹקה”: “כל יום ויום אני נפגש עם חברינו במכרות-הפחמים ובאהליהם, וכמעט כולם אנקסיוניסטים גמורים הם. אפילו החברים, הנוהים אחרי דעותיו של ליבקנכט, אינם רוצים להחזיר לא את בלגיה ולא את הנפות האחרות, שכבשו צבאותינו. ואם גרמניה תנצח במלחמה הרי לפחות 90% מחברינו, אשר ישובו מן המלחמה, יסמכו את ידם על האנקסיות” (מחברתו של מאסמן, המובאה לעיל עמ' 35). – בשעה שהגרמנים נכנסו לאוקריינה וניתנה לזו היכולת להעמיד פנים כאלו חרבה וקשתה שלה מצליחות, חדלה תיכף מלהסתפק במה שהוא שלה באמת, אלא התחילה מנופפת את ידה גם על קרים וגם על חבל הדן, גם על בסרביה וגם על רוסיה הלבנה. – נדמה להם לפולנים בשעת נצחונותיה של גרמניה, שהם “הקרובים לגבי דהינא”, ולא הסתפקו עוד במה שהוא שלהם באמת, אלא עמדו וטענו, שגם ליטא ורוסיה הלבנה עד מינסק וסמולנסק ועד בכלל שלהם הן. עכשיו, כשנהפך גלגלן של מדינות-הברית“, והפולנים, שכשרון מיוחד יש להם להפוך את עורם שבע ביום, נעשו קרובים לגבי “דהינא” אחר – ל”מדינות-ההסכם“, והרי הם עומדים וטוענים, שגם גליציה כוּלה ואפילו חלקה המזרחי, שרוב ישובה אוקריינים, וגם דאנציג, עיר שכולה גרמנים, שלהם הן, ולא עוד, אלא שאפילו על המושבות האפריקניות של גרמניה יש להם “טענה”. – רואה רומניה, שמפני סבות פוליטיות “מלאכתה” נעשית על-ידי אחרים, והנה אין היא מסתפקת בבסרביה בלבד, אלא “כבשה” גם את בוקובינה ואף על טרנסילבניה תנופף את ידה. – ובואו וראו: אפילו ה”בולשביקים", שהאימפריאליות אסורה להם “איסור דאורייתא”, כיון שראו את חרבם מצליחה מיד בקשו לשוב ולשפוך את שלטונם על כל הלאומים והארצות, המבקשים להגאל מן השלטונות הזרים וביחוד משלטונה של רוסיה, הידוע להם זה מאות בשנים. – ואין צורך לאמר, שאותן המדינות, שחרבן הצליחה באמת, תשפוכנה את שלטונן על כל אשר תשיג ידן ולא תשגחנה בתורה הידועה, שהקופרינוס מבקש להזהיר עליה את זאב-המים, התוקע בו את שיניו, לאמר: “האנקסיות והקונטריבוציות אסורות”…

“המלחמה – כך אמרו לפני ארבע שנים, -תעבור כסערה ותטהר את שמי הפוליטיקה המעוננים”. עכשיו אנו יודעים, שהמלחמה לא די שלא טהרה את שמי הפוליטיקה, כי אם העלתהּ עליהם ענן וערפל כבד. גדול ונורא השבר, אשר נשברה רוסיה, שעוד לפני ארבע שנים היתה גברת ממלכות. איברים-איברים מתפרק גוף מדיני זה. אבל כלום אפשר אפילו להעלות על הדעת, שרוסיה תקבל עליה את הדין ותשקוט? הימות גוף מדיני כביר כזה יום אחד ולא יאבק עם מר-המות ופרפורי-התאבקותו לא ירתיחו מצולה ולא יאביקו שמים? – רומי, שכמעט כל ימיה לא היו לה רומאים במובן אומה המכרעת בכמותה, נאבקה מאות בשנים; טורקיה, שאין בה טורקים אלא כדי שעור רביעית או חמישית לגבי כל תושבי המדינה, נאבקה מאות בשנים, - ורוסיה שה“ווליקוֹ-רוסים” שלה בלבד מספרם מגיע עד 56 מיליון ויחד עם ה“מאלו-רוסים” וה“בילורוסים”, שסוף-סוף קרובים הם אלו לאלו קרבת דם, אמונה, היסטוריה, תרבות ולשון, מספרם עולה 84 מיליון, -היא בן-לילה תגוע ותמות “ושבה הדממה כשהיתה”? רק אדם מן החוץ כהד“ר ראקובסקי, שלא הוא ולא אבותיו עמלו ביצירת המדינה הרוסית, יכול לאמר לנשיא הדלגציה-של-שלום האוקריינית: “אם רוסיה מוולאדיבוסטוק ועד גבולותיה שבמערב תגלה את רצונה להספח לאוקריינה, הרי אנו (?) מוכנים למסור את כולה לרשותכם” ²⁵. פיו של אדם רוסי לא היה יכול להוציא דברים כאלה אפילו לשם קנטור. כל מה שיש עוד ברוסיה מן העַצמות הבריאה, כל מה שעוד לא נגע בו הרקב יחגור את כל כחו לא רק להציל מה שאפשר עדיין להציל, כי אם גם להשיב את האבוד. וההתאבקות תהיה גדולה וקשה ותמשך ימים רבים. קורנילוב וקאלֶדִין היו רק הראשונים, שמסרו את נפשם על קבוץ נדחיה של רוסיה. עכשיו באים אחרים ומבקשים לעשות את אשר בקשו אלה לעשות ולא עלתה בידם. ואף הם לא יהיו האחרונים. והיו בטוחים: גם בהרהוריו הטמירים של לנין על משכבו בלילות צף ועולה-מדעתו או שלא מדעתו – הציור “תקנתו של האדם העובד” כשהוא לבוש ציור אחר – “תקנתה של רוסיה”: אם את הציור הראשון מעלה לו מחשבתו הסוציאליסטית, הרי את השני מעלה לו רגשו הרוסי, ולא מחכמה היינו אומרים, שכח צוויו של האחרון פחות מכח צוויה של הראשונה… בכל אופן, אין ספק שמזמן לזמן ומפקידה לפקידה יתנער “הדוב הצפוני” וקול נהמו ידריך מנוחה את אירופה כולה. והנה הענן הכבד, העתיד לעלות גם מגרמניה. התכסיס הפוליטי מצד שכנותיה של גרמניה להכות אותה לרסיסים לא חדש הוא: הוא נמשך והולך מן המאה השבע-עשרה ועד עתה. כפי הנראה יצליח גם הפעם. ציה של גרמניה החרם כולו לאנגליה וחברותיה. על נפות שונות בגרמניה יפילו גורל. נפת פוזנא ודאי תשוב – ודין הוא שתשוב – לפולניה, אבל הפולנים אינם מסתפקים ב”מועט" זה והם דורשים, כי להם תהיה גם שלזיה וגם - דאנציג. את שלזוויג אומרים להשיב לדניה. על קלן, קובלנץ ומאינץ - ערים גרמניות גמורות – כבר מתנוסס דגל זר, ולפי השמועה עתיד דגל זה לנפנף בעוד ימים מעטים גם מעל בית-מועצתה של פרנקפורט, זו העיר רבת היופי והעושר, שבה נכתבו הרבה פרשיות חשובות מדברי-ימיה של גרמניה. ואשר מפרנקפורט והלאה מחשב להשבר ולהעשות ארבע או חמש ריפובליקות מיוחדות… ובאנגליה ובצרפת אין מסתפקים עדיין ב“מועט” זה, אלא אומרים לרושש את גרמניה ולהורידה עד לעפר – לגבות ממנה הרבה מיליארדים תשלומי-נזק, להטיל עליה חובה, כי היא תשלח את פועליה לקומם הריסות בלגיה וצפון צרפת, להטיל “השגחה” על מכרות-פחמיה, להחרים את מושבויה שבאפריקה וכו' וכו'. זאת אומרת: מעתה לא תחדל גרמניה מהיות מקום המוכן לפורענות. שם תוקד שנאה ואיבת-עולם, שם תבער אש ולא תכבה ומשם תובא האש להבעיר מדורות חדשות בכל רחבי אירופה. אם רוסיה, המרושלה בטבעה והעניה בתרבותה, לא תוכל לקבל עליה את הדין ולהשקט, גרמניה, הזריזה בטבעה והעשירה בתרבותה, לא כל-שכן. בימי-קדם, כל זמן שהיו בעולם רק עמים ושבטים מעטים באוכלוסים, היו המנצחים במלחמה גוזרים על המנוצחים כליה גמורה (“לא תחיה כל נשמה”) או, לכל-הפחות, גלות. משגדלו העמים בטלה אפשרות זו. עמים בני עשרות מיליונים אי-אפשר לא לכלות ולא להגלות. ועם בן עשרות מיליונים, היושב על אדמתו, בריא ורב-כח מטבעו יש אשר יסלח לאויבו, כי נצח אותו, אבל עד העולם לא יסלח לו, כי העליבו והגדיל עליו עקב. ומקדש יבנה בלבו לעלבונו ואש-תמיד תוקד על מזבח מקדשו זה ומנוחה לא ידע עד אם יקום את נקמתו. צרפת, ששמרה את עלבונה ארבעים שנה ועתה היא נוקמת את נקמתה בחמה שפוכה, -היא גופה תוכיח. –

ועוד מקום אחד הזמינה המלחמה, שמשם יעלה הערפל – מן המזרח. המלחמה צבתה את התרבות המערבית והגיעתה עד התהום. ולעומתה עולה מן התהום אויבתה הגדולה – התרבות המזרחית.

צאו והסתכלו בעין פקוחה בתרבות המערבית וראיתם, שכל ימיה היתה נתונה כולה רק לאמצעי -החיים: החיים עצמם מעבר לגבולה הם. נצחונותיו הנפלאים של המערב בכל מקצעות המדע, במיכניקה ובטכניקה של החיים, הביאוהו לידי-כך, שכל עיוניו מכוונים רק כלפי הצורות והלבושים של ההויה: עצם עצמותה של ההויה קבורה וטמונה במערב מתחת גל גדול של כלים וכלים-לכלים. אפילו הפילוסופיה של המערב אינה אלא “פילוסופיה של כלים”, כלומר של מושגים ומושגי-מושגים: הם הנותנים לתרבות המערבית את הכח והיכולת לכבוש ולשעבד לעצמה את גלויי-ההויה, -ואל עצם ההויה לא תקרב. אפילו בשעה שהמחשבה המערבית מכוונת עת עיונה כלפי סתרי-הנפש היא תופסת רק את ה“כלים”, את המיכניקה של הנפש: הנפש עצמה נשארת מעבר לגבול הסתכלותה ותפיסתה. תרבות שכולה מדע – תרבות שכולה כלים ומיכניקה. ובכחו זה נצח המערב את המזרח, שכל ימיו ידע את ההסתכלות הטהורה בגופה של ההויה ומימיו לא ידע לעשות את הסתכלותו זו כלי ושמוש לחיים. אחוז קסמי הסתכלותו הטהורה נדמה המזרח במשך דורי-דורות כאלו נסתם בו מבוע-החיים סתימה עולמית. ואולם לא ירבו עוד הימים ויתברר, שלא היתה כאן אלא טעות-הראות בלבד, יתברר, שגם בנוגע למזרח וֶאֱיָלוּתו לא ראתה העין המערבית בלתי אם את הצורות והלבושים החיצוניים ובפנימיותם של הדברים לא נגעה. וזה יהיה ענשו של המערב: בעל-כרחו יתן הוא עצמו למזרח את החסר לו – את המיכניקה ואת הטכניקה, את ה“כלים”. ובמלאת חסרונו זה ינתק הענק הנורא את חבלי-קסמו וייקץ. וגדולה ונוראה תהיה שעת-יקיצה זו…

במיליארד נפש יצאו “מדינות-ההסכם” להלחם ב“מדינות-הברית”. בואו חשבון ותראו, שלכל-היותר רק מחצית מן המספר הזה בני-המערב הם;יתרם – בני-המזרח. זאת אומרת: במלחמת-העולם למד המזרח להכיר את עצמו, במלחמת-העולם נתגלו למזרח כחו וערכו. ומכיון שההכרה הזאת כבר הקיצה מתרדמתה לא תשקוט ולא תנוח עוד עד אם תוָדע – וגם תוָרא. עוד לפני בוא מלחמת-העולם הזהיר ווילהלם קיסר גרמניה על ה“סכנה הצהובה”. אלמלי ניתנו אז להארי הגא וגדל-הלבב הרשות והיכולת היה נועל את סנדליו המסומרים ויוצא לרמוס את ראשה של “הידרא” זו – את יאפוניה. עכשיו הראתה יאפוניה גם לגרמניה את אשר הראתה תחלה לרוסיה – כי לא עוד ברגלים תרמס. ואל נשכח, שעם יאפוניה הוא מן הקטנים ולא מן הגדולים שבעמי-המזרח. אל נשכח שעם הסינים הוא העם הגדול שבכל עמי-העולם. מאות בשנים שקט על שמריו, את דם בניו לא שפך ואת כוחותיו לא הוציא לבטלה במלחמות; אפשריות כבירות ועצומות נאספו ונתבצרו בו כל אותם הימים, ובבוא שעתן תגלינה. אל נשכח את הכחות הנפלאים החבויים בהודו ארץ-הפלאות ואשר גם הם עתידים להגלות. אל נשכח גם יתר הכחות, שהמזרח מלא אותם – את ההכנה הגדולה למסירות-נפש אשר באישלם, את הצמאון לאלהים שבשירה הבנגלית, את הבקשה לתקון החיים שבתורת קונפוציוס ואת הכּמיה העליונה לגאולה ופדות בתורת בודה. לא היה הדבר חסר, אלא שהכחות הללו יכירו את עצמם. עכשיו נתנה להם מלחמת-העולם את ראשית ההכרה הזאת, ומעתה תגדל ותחזק מאליה.

“מדינות-ההסכם” נצחו ו“מדינות-הברית” ניצחו, אבל אלו ואלו דלו ונתרוששו. זאת אומרת: המערב כולו יצא מן המלחמה חסר-אונים ורצוץ-כח, ופרוצס החורבן עוד טרם נשלם. האש, אשר הציתה מלחמת-העולם, לא במהרה תכבה: ימים רבים, דורות שלמים, תהבהב מתחת לאפר, תשקע ותתלקח, -ומנוחה לא תהיה עוד למערב. ומחורבנו של המערב יבנה המזרח. רבים הם, אשר ייעפו וייגעו ונסו אל המזרח. והביאו לשם את הרכוש ואת המדע ואת כשרון-המעשה. ומלא גם המזרח תרבות מעשית, טכניקה ומיכניקה ו“כלים”. וצרף המזרח להסתכלותו הטהורה את התרבות השמושית של המערב-וייקץ. וגדולה ונוראה תהיה שעת-יקיצה זו…

“המלחמה, - כך אומרים “מכוונים” אחרים, -רעה גדולה היא, ולפיכך דין הוא שתמצא את תקונה בריבולוציה”. זאת אומרת: אם אי-אפשר לקדש את המלחמה עובר לעשיתה, הרי אפשר לקדשה לכל-הפחות לאחר מעשה. וכשאני שומע את דברי ה“קידושים” האלה אני נזכר במה שכתב אחד מגבורי הריבולוציה הרוסית: "ריבולוציה, הבאה לעולם מתוך מלחמה, חסרת-כח ולא בת-קיימא היא. קרקע של תנאים מיוחדים מגדלת אותה, היא נשענת על כח חיצוני, - וסופה שתחסר לה היכולת להגן על העמדות, אשר תפסה“. הדברים היפים האלה לטרוֹצקי הם (בספרו “הריבולוציה שלנו”, עמ' 5), אלא שלא עתה כתב אותם, כי אם אחרי מלחמת רוסיה ויאפוניה והריבולוציה של שנת 1905. כמובן, אין לגלגל על טרוצקי של עכשיו את הדברים, שאמר אז: כמוהו ככל ה”דברנים" שבעולם אין לו אלא מה שפיו מדבר היום; מה שאמר אתמול פגר-מת הוא לו, שכבר נשכח מן הלב. אבל הנחתו האמורה כשהיא לעצמה, ואפילו אם טרוצקי יכפור בה עתה בכל כחו, אמת גדולה צפונה בה.

כשאנו אומרים ריבולוציה ומבקשים להבדיל בינה ובין המלחמה, הרי אנו מכוונים לא רק למרידה, שהאדם מורד באחרים (אף המלחמה, - אחת היא אם מלחמת-מגן או מלחמת-כבוש-מרידה היא), כי אם, ראשית-כל, למרידה, שהאדם מורד בעצמו. הריבולוציה" וה“תשובה” מקור אחד לשתיהן: “מהפכה” פנימית ברוח ובנפש, במושגים וברגשות וממילא גם בסדרי-החיים. האדם חדל מהיות את אשר היה עד עתה. הא נעשה אחר, ולפיכך אי-אפשר שלא יעשו גם חייו אחרים. החיים הקודמים אינם עוד חיים ממש, אלא רק פסולת של חיים, ואלו האדם יכול לפרנס את עצמו רק במה שהוא לו חיים ממש ולא בפסלתם. המהפכה הנפשית היא המכרחת אפוא אותנו להתקין לנו, -לעצמנו ולא לאחרים, -חיים חדשים. ואם זהו מובנה האמתי של ריבולוציה, כלום אפשר לה שתהיה בת-קיימא, אם מעצם תחלתה היא נשענת על “כח חיצוני”, אם היא “נולדה על ברכיה של האַלמוּת”? האלמות יכולה אמנם לשנות את יחוסי הקנין והשלטון: מי שהיו אתמול המרודים יהיו היום הרודים, מי שהיו אתמול המענים יהיו היום המעונים; חברה אנושית חדשה במובן תקונו הפנימי של האדם אי-אפשר שתולד על ברכי האלמות. אדרבה, האלמות היא שאינה נותנת לאדם לחדול מהיות את אשר הוא: חיה-אדם, היא הצוררת ומציקה ליציר כפול-הנשמות הזה ואינה נותנת לו את היכולת לעמוד על נשמתו האנושית, להגיע לידי אחדות הנשמה. וכל המוציא את הריבולוציה ממובנה האמתי ועושה גם אותה רק המשך של מלחמה ואלמות, הוא גוזל גם את שארית תקותו של האדם - לכבוש את החיה שבקרבו ולהיות אדם.

“ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר”, - זאת היא שארית תקותו של האדם, ואף אותה זוממים “המכוונים” לקחת מאתו…

“משואות” 1919–1920

“לבי אומר לי: בראשית ברא אלהים עולמות מיוחדים לאיש ואיש מאתנו. אשר על-כן זה הדבר, אשר יעשה איש ואיש מאתנו: יבקש את עולמו שלו וחי בו”. –

–אוסקר אואילד.

I

אנו מסתכלים ברוסיה, אשר פתאם לפתע בא שברה, ולבנו ישיאנו להאמין, כי שומעים אנחנו משק כנפי המסתורין הנפלאה של דברי ימי העם ההוא, שעוד לפני אלפי שנים כרת ברית-עולם עם אלהי-עולם, ובצר לו אליו יקרא, אליו ישא את נפשו, כי יריב ריבו וינקום את נקמתו. בשעה שהכשדי גבה-הלב חלש על עם זה ואמר להכחידו מגוי, אותה שעה כבר הוקמו שומרים לו לגלגלו מן הסלעים, לתתו להר-שרפה ולהוציא את בלעו מפיו. ובשעה שחומיאקוב הסלאבי גבה-הלב התפלל, כי ייקץ יום אחד ולא ימצא את העם הזה במולדתו, אותה שעה כבר הוכנו האורבים, “ממלכות אררט, מִנִי ואשכנז”, גם לו ותפלתו נשמעה: בא היום אשר קוה, הוא הקיץ ולא מצא את העם שנוא-נפשו במולדתו, אבל גם את מולדתו עצמה לא מצא עוד…

לפני עשרים שנה, בשנת המפקד הכללי ברוסיה, הוברר, שבמדינה זו נמצא כמעט החצי מכל היהודים אשר בעולם – 5.215.805 נפש (לגבי 11.558.610 נפש שבכל העולם). אז נבהלו אלופי רוסיה: “מה נעשה לעם הרב הזה, כי נוכל לו?” פובידונוסצב היה היחידי, אשר לא נבהל: “יכבדו החיים על בני העם הזה – שליש מהם ימות ברעב ועוני, שליש יצא למדינות אחרות ושליש יתנצר”. והנה באו התוצאות המוכרחות של מלחמת-העולם ובפיהן תשובה אחרת על שאלת היהודים ברוסיה: רוסיה נשברה לרסיסים וממנה עומדות להקרע הנפות, המרובות באוכלסי-ישראל, ואם באמת תקרענה מעליה לא ישאר בה כי אם קבוץ מועט, לפי הערך, של יהודים.

מספרים מדויקים בדבר היהודים, הנמצאים ברוסיה עתה, בימי שברה, עשרים שנה אחרי המפקד האמור, – אין לנו, אבל רשאים אנו להניח, שמספרם עולה עתה ערך ששה מיליונים. והנה יסודה של הנחה זו: דורשי-מספרים מצאו, שהרבוי הטבעי של היהודים ברוסיה עלה ערך 90.000 נפש בשנה ובמשך עשרים השנים האמורות – ערך 1.800.000 נפש. ואולם במשך הזמן הזה יצאו מרוסיה לאמריקה וארצות אחרות כמיליון יהודים. הרי שמשנת 1897, היא שנת המפקד, ועד שנת 1917 נתוספו ברוסיה על חמשת המליונים ומאתים האלף היהודים הקודמים עוד ערך 800.000 נפש ונצטרפו להיות יחדו ששה מיליונים. – נראה נא אפוא, האיך עומדים להפרד ששת המיליונים האלה לרגלי מפלתה של רוסיה.

מרשותה של רוסיה עומדים לצאת:

לרשותה של פולניה – 1.519.000 יהודים (בשנת המפקד – 1.321.180 )

" " אוקריינה – 2.102.000 " ( " " – 1.880.180 )

" " רומניה – 262.000 " ( " " – 228.523 )

" " ליטא – 802.000 " ( " " – 697.841 )

" " קוקז – 66.000 " ( " " – 57.783 )

ס"ה 4.751.000 נפש¹

אמנם, בעשרים השנים האחרונות מצאו לו הרבה יהודים דרכים שונות לצאת מן התחום הצר ולהשתקע בפנים המדינה. חוץ מזה, רבים הם הפליטים היהודים, שמפני כובד-המלחמה נסו מפולניה וליטא לפנים רוסיה, ויש לשער, שמקצתם לא ישובו עוד למקומות, שיצאו משם, אבל לעומת-זה עדיין אין אנו יודעים, מה יהיה גורלם של הפלכים מינסק, וויטבסק ומוהילוב, שגם פולניה וגם רוסיה הלבנה יש להן טענות עליהן; כיוצא בזה, אין אנו יודעים, מה יהיה גורלם של החבל הבלטי, סיביריה ואסיה התיכונה. לפיכך רשאים אנחנו לשער, שברוסיה השבורה עומדים להשאר רק ערך 1.200.000 יהודים.

ימים רבים, – ולכשתרצו: כל ימיה, – ענתה רוסיה אותנו והציקה לנו עד מות. גזירות ורדיפות, הגבלות ואסורים, פרעות ויסורים, עלילות ועלבונות, – את כולם שבענו ברוסיה, שתמיד בקשה דרכים ואמתלות להקיא אותנו מתוכה. מאיבן האיום ועד ניקולי השני, מדֶרז’אווין ועד דוסטוייבסקי, מבולגארין עד מֶנשיקוב – עלינו היו כולם. ובכל זאת, כשהגיעה עתה שעת שלוחיה של מדינה זו, שכל-כך הרבתה לחטוא לנו, ואל-נקמות נפרע ממנה, לבנו מלא עצב ונכאים. זאת היא הטרגיקה של עם גולה ונדח: מוכרח הוא לכבוש את רגשותיו הטבעיים, מוכרח הוא להתכחש להם – לא רק כלפי אחרים, כי-אם גם כלפי עצמו…

בדומת²- הממלכה הראשונה המשיל הד"ר שמריהו לווין את המדינה הרוסית והיהדות “לתאמי סיאַם”. אז נמצאו בתוכנו אזנים רבות, שנכוו מן המשל הזה. בכל-זאת, אם תמימים נהיה עם לבנו הלא נודה, שהרבה מן האמת יש במשל זה. כלום תאמי-סיאם עצמם לא קטרגו על גורלם, כי עשה אותם לבשר אחד? אבל הואיל וכבר נעשו שלא בטובתם בשר אחד, בהכרח נמצא תקונו של האחד תלוי וקשור בתקונו של השני – על אפם ועל חמתם. בראשית המלחמה חשבו רבים במדינות המרכזיות, שהאוריינטציה של היהדות הרוסית תהא מכוונה כלפי מערב. חשבו – וטעו. היהדות הרוסית ברובה הגדול והמכריע, – ביתר דיוק: כל היהדות הרוסית, חוץ ממתי-מספר, שלא יכלו לכבוש את רגשותיהם הטבעיים בלבם, – עמדה כל ימי המלחמה בהאוריינטציה הרוסית, ממנה כמעט שלא הזיזה אותה אפילו אכזריותם של ניקולאי ניקולייביץ ויאנושקביץ וחבריהם, שיותר משנלחמו בגרמנים ובאוסטרים נלחמו ביהודים. אף עתה היהודים המה מן הראשונים, המבקשים כי תשוב רוסיה לבצרון וגופה לא יפרר אברים-אברים. להלן נראה, שעוד ימים רבים תהיה לנו אוריינטציה זו למכשול ולמזכרת-עון, אבל כשאנו לעצמנו יודעים אנחנו את סבתה ומקורה. עמים ולאומים נטולי-רשות יש גם מבלעדינו; עם גולה ונדח יש רק אחד – אנחנו. ואם העמים והלאומים ההם, שלאשרם עדיין נשארה להם האחיזה הממשית בקרקעם, תלו תקוות טובות במלחמה, כי היא תשיב אותם לבצרון וכנוס, הנה אנחנו, העם הגולה והנדח, אשר לאסוננו נתרחקנו מעל אדמתנו, יראנו את המלחמה ותוצאותיה, יראנו את דלדולה והתפוררותה של רוסיה, ארץ סבולינו וענויינו, כי יראנו את דלדולנו והתפוררותנו אנו.

ואשר יגורנו בא לנו: היהדות הרוסית היתה קבוץ אחד; עכשיו היא עומדת להתפורר ולהעשות ששה קבוצים, אם לא יותר…

ועוד קבוץ אחד חשוב היה לנו באירופה – שני מיליונים יהודים במדינה אחת, – ואף את הקבוץ הזה הכתה המלחמה לרסיסים – לששה או לשבעה קבוצים: פולניה, אוקריינה, צ’חיה, סלאביה הדרומית, רומניה, אונגריה ואולי גם גרמניה תבלענה מעתה את היהדות האוסטרית-האונגרית.

ברשותו של הד"ר לווין, אני מוסיף להשתמש במשלו האמור ולהשלימו. יכולים אנחנו לצייר לעצמנו “תאמי-סיאם”, שמותאמיהם שקולים לכח ותקיפות. באופן כזה יש שווי-משקל בין עניניהם, רצונותיהם והכרת-ישותם: כל אחד ישות מיוחדה הוא גם לעצמו ולא רק טפל לשני. ויכולים אנחנו לציר לעצמנו “תאמי-סיאם”, שאחד ממותאמיהם חזק ותקיף והשני – חלש ורפה-כח. באופן כזה נבטלת ישותו של השני לגמרי והוא נעשה רק טפל לראשון: אם יבהיר לו ענין, המיוחד לו, בעל כרחו יוותר עליו לגבי עניניו של התקיף השליט, ואם יבריק לו רצון מיוחד בלבו, בעל-כרחו יכבוש אותו בפני רצונותיו של התקיף, הכופתו תחתיו.

וזהו אמנם פירושה של ההתפוררות, אשר באה עתה על היהדות הרוסית והיהדות האוסטרית-אונגרית: פרספקטיבה של בטול-ישותן לגבי ישותם של האחרים, “הבעלים”, שלרשותן הן יוצאות. אמנם לפי ההשקפה הראשונה יש אשר נאמר, שמצד היחס הכמותי הוטב מצבנו במדה חשובה, שכן, למשל, ברוסיה המאוחדה תפסנו אנחנו לפי מספרנו את המקום החמישי במדינה, ואלו בכל שלשלת המרכזים החשובים החדשים – באוקריינה, בפולניה ובליטא, וכפי הנראה גם ברומניה – נתפוס מעתה את המקום השני. אבל מה יתן ומה יוסיף לנו שנוי היחס המספרי הזה שבינינו לבין האחרים, אם שנוי היחס שבינינו לבין עצמנו נשתנה לרעה גדולה? מעתה נבדל אנכי, היהודי האוקרייני, הבדל פוליטי ומדיני מן היהודי הרוסי, הפולני והליטאי, וההבדל הזה מפריד בינינו – בעל-כרחי ובעל-כרחו של אחי, היהודי הרוסי, הפולני והליטאי. הבדל פוליטי ומדיני פירושו – הבדל הענינים, המאויים והרצונות. ואם אני, “המותאם” החלש ורפה-הכח של אוקריינה, אהיה מוכרח להקליט את עצמי אל תוך עניניה, מאוייה ורצונותיה שלה וגם לדחות מפניהם – בשעת ניגוד – את הענינים, המאויים והרצונות שלי, יהא אחי, “מותאם” חלש ורפה-כח כמוני, מוכרח להקליט את עצמו אל תוך עניניה, מאוייה ורצונותיה של רוסיה, של פולניה, של ליטא וגם לדחות מפניהם – בשעת נגוד – את הענינים, המאויים והרצונות שלו. ולבי אומר לי, שמתוך כך נֵעשה אני ואחי מתחלה רחוקים, אחר-כך זרים לבסוף אולי גם “שונאים” זה לזה. מתחלה יכריחונו “בעלינו” לכך, ואחר-כך, כשההכרח מצד “הבעלים” יעשה רצון לנו, נעשה אני ואחי זרים ו“שונאים” זה לזה מרצון. כבר אנו מוצאים דוגמא לזה בטינה שבלבם של יהודי פולניה על אחיהם יהודי ליטא ובטינא הגדולה שבלבם של יהודי המערב על אחיהם היהודים שבמזרח אירופה, – טינא, שעוד לפני המלחמה, עוד טרם היו הלבבות מרוגזים במדה קיצונית, כבר הגיעה לידי כך, עד שאדם מישראל, ודוקא ליברלי שבליברלים עמד ודרש בראש-הוֹמיות: “היהודים והאנטישמים שבמערב מוכרחים לבקש, שיסגרו גבולות ארצותיהם בפני יהודי המזרח. היהודים מוכרחים לבקש את הדבר, כדי שתהא היכולת בידם לתחם בין יסודותיהם המקולטרים שלהם ובין המון, שבינו ובין היהודי הגרמני הנאור אין עוד כמעט שום זיקה כלל ³. שמא תאמרו: בר-נש זה והדומים לו מתכחשים לעמם בכלל, והיהדות כולה היא להם “נקודה שכבר נוצחה”, – הרי פרֶנסיס מונטיפיורי ה”ציוני“, שראה צורך לעצמו להודיע מפורש, שאין הוא יכול לעמוד במחיצה אחת עם הציונים הגרמנים “אויבי מולדתו”… עוד לא נשלם הפרוצס של התפוררות היהדות האוסטרית ובספר דברי-הימים של העם הגולה והנדח כבר נתוסף כתב חדש, שמתוכו אנו לומדים, להיכן התפוררות זו מוליכה: תיכף אחרי הטבח הנורא, אשר הכינו הפולנים ליהודי לבוב, עוד טרם יבש הדם מעל רצפת המקדש העתיק, אשר ידי זדים חללוהו ועשוהו לגיא-הרגה, נאספו ה”פטריוטים" מבין יהודי פולניה והודיעו ברבים, כי כולם כאיש אחד רק תקוה אחת ומחשבת גאולה אחת להם בלבם – גאולתה וגדולתה של פולניה, ואת דם לבוב אף בדבור אחד לא זכרו בכתבם זה…

בימים האחרונים חזר ונעור הרעיון ליצור “סֵים” יהודי כללי בתור מוסד קבוע, אשר תפקיד לאומי-פוליטי לו, ואם אין אני טועה כבר המציאו לסים זה, עוד בטרם נולד, גם “שם-הקודש”: “ועד כל הארצות.” כשהיא לעצמה מובנת הבקשה ליצור בגולה מוסד יהודי כללי לאומי-פוליטי: היהדות חושבת, שמא היא מתפוררת והולכת, שמא כל הקשורים שבין קבוציה השונים ניתרים אחר-אחד, והרי היא מבקשת סורוגט של אחוד. אבל למעשה מסופקני, אם יהיה ממש בסורוגט זה. ה“סים” היהודי הכללי יוכל לדון רק בענינים המעטים, – ולו גם יהי: החשובים – העומדים ממעל או מחוץ לכל הענינים הכלכליים, וביחוד מחוץ להענינים הפוליטים, המיוחדים לכל קבוץ וקבוץ של היחדות ⁴: דוקא הענינים הללו, שהם עיקר תכנם ונשמתם של חיי-ההוה, קלוטים ומכונסים בתוך עניניהן של המדינות, שבהן נתונים קבוצינו, וממילא אי-אפשר יהיה לנו לדון עליהם בינינו לבין עצמנו מחוץ “לרשות בעלים”. וכבר ראינו דוגמא לזה. בכנסיה הלאומית הראשונה של יהודי אוקריינה, שנאספה לפני ירחים שלשה בקיוב, כשעמדה על הפרק שאלת האבטונומיה הלאומית, בקשו השמאליים הקיצוניים, “הבונדאים”, להוציא מכלל אבטונומיה זו את הענינים הכלכליים של יהודי אוקריינה, וטעם נתנו לדבריהם: הענינים הכלכליים של הפרולטריון היהודי מכונסים ומובלעים בתוך אלו של הפרולטריון מעם הארץ ואין לתחום ביניהם, ואם נבוא לתחום ביניהם אפשר לחשוש, ששני הפרולטריונות יבואו לידי התנגשות. – ד"ר הרצל בשעה שדרש להוציא מכלל הקונגרס הציוני הכללי כל אותם הענינים, שאין בהם משום ציונות טהורה, – שהיא אמנם הפרובלימה הלאומית-הפוליטית כמעט היחידה, שכולה שלנו, – ולמסור את כל יתר הענינים הלאומיים-הפוליטיים והכלכליים לרשויותיהם הפרטיות של הקבוצים הציוניים לארצותיהם. לא משום שקצרה היתה ראיתו של הרצל, כמו שחשבו הטועים, כי אם משום שחדה היתה ראיתו והוא הבין לכל עמקו את פשר ההבדל המדיני והפוליטי, שנבדלים קבוצי היהדות לארצותיהם, עמד על דעתו ודרש מה שדרש,–

ולכשתעיינו תראו, שיש בהבדל זה – או ביתר דיוק: באחריתו של הבדל זה – גם מעין הבדל נפשי ולאומי, ואותו אנו יראים עוד יותר. אמנם מצד המדע עוד לא הוברר, אם ועד כמה יפה כח ההשפעה של הסביבה ותנאי-החיים לקבוע ולהרוס את עצמותו המיוחדה של עם, אבל דומה, שגם במקצוע זה אירע לו להמדע מה שכבר אירע לו לא אחת ושתים במקצועות אחרים: העין הבוחנת, היודעת להסתכל במה שלפניה, הקדימה אותו. וזו, העין הבוחנת, רואה, שאם הסביבה ותנאי-החיים אין כחם יפה לנגוע בעמקי-מעמקיה של עצמוּת העם ולהשפיע על תכונותיה היסודיות, כחם יפה להבליט ולהגביר איזו מן הסגולות, שעד עתה היו במצב ההעלם, משום שלא היה בהן צורך ותועלת, ועכשיו נמצא בהן צורך ותועלת. ולהיפך – לגנוז ולהחליש סגולות אחרות, שנמצאו מיותרות וחסרות-שמוש. וכבר יש מי שמבקש להוכיח מן הנסיון, שלמשל, “כור-החיים” המיוחד שבאמריקה מהתך את בני העמים השונים וחוזר ועושה אותם עם אחד, “עם אמריקני”, גם מחוץ לעזרתו של זווג-הדם. ובאמת, לפעמים אנו רואים אישים וגם קבוצים שלמים של עם אחד, אחים גמורים לגזע ודם, אלא שהם נתונים בסביבות ותנאי-חיים שונים, ובסבתם קשה מאד להכיר בכולם את אחדותם היסודית. ומי כמונו, היהודים, שגורלנו פזר אותנו לארבע רוחות העולם, יכולים להעיד עדות מפורשת על כח ההשפעה הזה של הסביבה ותנאי-החיים? תהיינה מה שתהיינה ההרכבות הקדומות, שמכללן נוצרו בשעתם הגזע העברי והדם העברי: זה אלפי שנה הננו כולנו בני גזע אחד ודם אחד לכולנו, ומכאן כל העצמוּת והתכונות היסודיות אשר לכולנו. ואף-על-פי-כן צאו והסתכלו בקבוצינו השונים, – בספרדים זקופי-הקומה עד כדי גאותנות והמתונים עד כדי רשלנות, ולעומתם בהאשכנזים כפופי-הקומה עד כדי זחלנות והזריזים עד כדי פזיזות, ביהודי מזרח אירופה המצוינים בחריפות עד כדי בלבול-ההבנה ובזעזועי-נפש עד כדי בטול המציאות, ולעומתם ביהודי מערב-אירופה, שכבר יש בהם הרבה מן השקט והמנוחה והדעתנות הקרה, – וידעתם, עד היכן מגיעה השפעתם של סביבה ותנאי-חיים להבדיל בין אחים הבדל נפשי, העומד על גבול ההבדל הלאומי, או מוטב שנאמר: על גבול הפרוד וההתוך של ה“אני” הלאומי. אם אנו נתקלים ביהודי גרמני, צרפתי, אנגלי, הרואה את עצמו מזוּוג עם הגרמניות, הצרפתיות או האנגליות לא רק הזדווגות מדינית ופוליטית, כי אם גם הזדווגות אישית ותרבותית, כלומר הזדווגות רוחנית ונפשית, הרי אנו מהרהרים אחריו בלבנו ואומרים: “טרח ובדוק בעצמך ותראה, שיהודי כסלוני אתה כאחד מאתנו”. והרבה מן האמת יש בהרהורנו זה: מכיון שנולד אדם יהודי ונתברך בדם יהודי, שוב אי-אפשר לו לחדול מהיות את אשר הוא – יהודי. אבל הרבה מן האמת יש גם בהרגשתו שלו: יהודי “כאחד מאתנו” איננו. הוא ואבותיו ואבות-אבותיו פרושים היו כל ימיהם מגושה של היהדות, מימיהם לא היתה להם היכולת “להַכפל” את עצמם, – אם מותר לומר כך, – על מיליוני היהודים; אדרבה, כל מסכת-חייהם – עניניהם הכלכליים, המדיניים, הפוליטיים ⁵והתרבותיים – הזקיקה אותם, תחלתם באונס וסופם ברצון, “להכפל” את עצמם על מיליוני נכרים, ודור אחרי דור פלטו מתוכם טפין-טפין של עצמוּת יהודית ולעומתן קלטו אל תוכם טפין-טפין של עצמוּת נכרית. מה פלא יש אפוא בדבר, שהאיש הדובר בנו נעשה למה שנעשה: יהודי לא-יהודי, נכרי לא-נכרי? –

הדברים עתיקים: כבר נאמרו בספרותנו לא אחת ושתים. התוך “האני” הנפשי הלאומי היא הפרובלימה היסודית שלנו בגולה, ולא כאן, כמובן, המקום לירד לעמקה. לא עמדתי על הדברים העתיקים האלה אלא כדי להבין להרהורים הקשים, הרוחשים בלבנו בשעה זו. היהדות הרוסית חדלה מהיות גוש אחד במובן המדיני והפוליטי; גוש אחד כזה חדלה מהיות גם היהדות האוסטרית-אונגרית. שתיהן נפרדות לכמה קבוצים קטנים לפי הערך. כל קבוץ יהיה נתון מעתה בסביבה ותנאי-חיים מדיניים ופוליטיים – וממילא גם כלכליים ותרבותיים – מיוחדים ומובדלים מסביבותיהם ותנאי-חייהם של יתר הקבוצים. זאת אומרת: לעינינו נוצר גורם חדש גדל-כח להתוך “אני” הלאומי של שמונה מיליונים מישראל – כמעט שתי שלישיות של עמנו כולו. וצרה גדולה זו, שבאמת עדיין אין איש מאתנו יכול לעמוד על כל ערכה, מאת המלחמה היא לנו.

והצרה הזאת איננה היחידה, שהמלחמה הביאה עלינו…

II

את הבאות אין איש מאתנו יודע ואין איש מאתנו יכול לדעת. ברית כרותה לעין, כי לא יגלה לה הטמון מאחורי הפרגוד של העתיד. אבל אחת אנו יודעים, שהנה ימים באים וכל קבוצינו, הנתונים בין במזרח אירופה ובין במערבה, עד צואר יחצו בים של שנאה ונקמה. הקצפה הרותחת שהעלתה המלחמה האיומה הזאת מנבכי-הלבבות, עלינו תשפך, כי על-כן אנחנו הננו בכל ארץ ומדינה “הזרים”, אשר בעניניהם של “הבעלים” יתערבו, וכל אחד מן “הבעלים” ינקום את נקמתו מן “הזר”, אשר לא עליו נפל בעת צרה ויהי עָרהו… “דברי-בטלה הם, אם נאמר לחקור ולחטט עכשיו, האיך יקיץ הקץ על הציביליזציה שלנו: אם על-ידי מהפכות סוציאליות, אם על-ידי המלחמה האירופאית, המחכה לנו ועומדת אחרי כתלנו, או על-יד, צינגיס-כאן חדש. ואולם ברור הדבר, שברגע ההוא של לקוי-האלהות יתלה הקולר בצוארם של אלו, אשר בהם מתגשמת שררת הממון, השנואה שנאה עמוקה כתהום… אין אני יודע, אם גם לעת כזאת עדיין יהיו היהודים קברניטיהם של הבורסה והבנקים, של הויות-החיים ומהלכיהם, של העתונים ושאר בתי-החרושת לדעות, – אם גם לעת כזאת עדיין יהיו הם הרוכבים והמנהיגים של אותה ההתפתחות, אשר בה אנו קיימים… מתוך טעמים ונמוקים, הברורים לכל מי שבקי בפנטסיה ההמונית והאינסטיקטים ההמוניים, **היהדות היא שתעמוד לדין ומאתה ידרש דין וחשבון”**… הדברים הללו שלש שנים לפני המלחמה נאמרו וכפי הנראה מפי שונאם של היהודים והיהדות נאמרו ⁶. אבל לא בשביל כך אנו רשאים לעצום את עינינו לבלתי ראות את האמת שבהם. הנה הארץ כולה רוגזת תחת יושביה ולבו של אדם סיר נפוח. כלום ישתנו פתאום “חוקי” ההיסטוריה ולא על הזר, “המיוחד”, תשפך גם הפעם הקצפה הרותחת, המחלחלת בעולם?–

עדיין אין אנו יודעים, מה תהיה אחרית פרכוסיה העצומים של רוסיה, החוגרת את כחותיה האחרונים, כדי לרפא את הריסותיה, אבל סוף-סוף גם ברוסיה השבורה ישאר קבוץ הגון של ערך מאה ועשרים רבוא יהודים, וימים רעים מאד נכונו לקבוץ זה. ואין צורך לאמר, שכל נסיון “להחזיר את העטרה ליושנה” ברוסיה בקבוצנו שם יפגע תחלה: “היהודים המה שחוללו את הרבולוציה”, “בגללם אבדה רוסיה”, “כבר נבא על זה דוסטוייבסקי” וכו' וכו‘. וזכורני: היתה אפלולית עכורה של ערב מעונן פטרבורגי. הסוסה הדלה של רכבי התנהלה בכבדות מבינות לאנבטאות-השלג אשר על גשר-הארמון וצלעותיה הכחושות עלו וירדו. פתאם הפך הרכב את פניו אלי ואמר: “יודע אתה, אדון, ראוי היה להוציא את כל ה”יֶיוְורֶאִים" לרחוב, כי ינקו את השלג". וכשהעמדתי פנים של תם ושאלתי: “למה דוקא היהודים?”, השיב בפשיטות: “הלא קרנזון (קרנסקי) שלהם הוא שהביא עלינו את כל הצרה הזאת; יבואו עתה ויתקנו מה שקלקלו”. הבטתי בפניו הטובים והנוחים של זקן קלוגאי זה וראיתי: הלה יודע הוא סודה של הריבולוציה הרוסית “ידיעה ברורה”, שאין עוד להרהר אחריה, וידיעתו זו עתידה לעלות לנו, היהודים בדמים מרובים… ואולם אם גם תתבצר הריבולוציה ברוסיה, הרי אף המשטר החדש ינקום את נקמתו ממנו: "היהודים המה העשירים, המה הבורגנים, המה הספקולנטים, המה הטומנים את הלחם וכו’ וכו', ומהם צריך להפרע". וכלום חדוש יש בדבר? כלום זאת היא הפעם הראשונה, שהאלהים החדשים, אשר נתנו אנחנו לעולם, בנו הם מתנקמים ראשונה? שאלו נוצרי תורתו של ישו מנצרת ויגידוכם מה שעלולים לעשות לנו שומרי-פקודיו של קרל מרכס…

והמדינות החדשות, שאליהן עוברת עכשיו, – אם לשעה או לדורות, – “ההיגימוניה” של היהדות אשר במזרח אירופה? – אמנם, כמעט כל הממשלות, שעמדו לאוקריינה משעה שהיא מבקשת להפרד מרוסיה, נהגו להושיב בסודן גם מיניסטרים יהודים, אבל בעברה יש לה לאוקריינה גונטה וחמלניצקי ומהם היא מקובלה, ש“היהודי הוא האויב”. וכבר היה מעשה וראשי כל המפלגות הלאומיות אשר באוקריינה, – ובכללן גם ”הסוציאליסטים-הפדריליסטים" ו“הסוציאליסטים-הסאמוסטיניקים”. – פנו ל“עם הגרמני”, בזמן שידו היתה תקיפה, ב“ברור דברים” לאמר: “האספסוף המוסקובי (כלומר: “הבולשביקים”) בקש להחריב את עם אוקריינה ולהכרית את האינטליגנציה שלו, ובאותה שעה עצמה גונן והציל את הישוב המוסקובי והיהודי אשר באוקריינה… מי שמח לקראת האספסוף הזה, מי השניא את הרעיון של שררת-אוקריינה, למי נוחה השתעבדותה של אוקריינה, מי הם אויביה של אוקריינה? הלא הם המוסקלים, היהודים והשליאכטא הפולנית… העם היהודי, שהבורזואזיה שלו כבר נטמעה על-ידי לשונה לבין המוסקלים, רואה בשחרורה של אוקריינה מגערת לעניני המסחר והתעשיה שלו ובתחיתה הלאומית והתרבותית של אוקריינה ובעלייתו של האכר האוקרייני – איום וצרה לתפקיד חייו בתור מתווך מסחרי. העם היהודי רוצה ברוסיה מאוחדה ועוין את שחרורה של אוקריינה” ⁷… ומובן, שכתב זה הוא החגב הראשון, שאחריו בא – הארבה. – אוקריינה עומדת עתה באמצע מלחמתה עם רוסיה. התנועה הלאומית האוקריינית סומכת על הכפר, שאוקרייני הוא ברוחו, ולעומתה האימפריאליות הרוסית סומכת על העיר, שרוסית היא כמעט לכל דבריה. רוסיה אינה יכולה להשלים עם הרעיון, שאוקריינה תאבד לה, אבידה זו קשה לה הרבה יותר מכל שאר אבידותיה, משום שאוקריינה היא ארץ הלחם והחמרים השונים ובידה המפתח לים השחור. ואוקריינה יראה לשוב ולהתאחד עם רוסיה, משום שהיא יודעת, במה עלתה לה התאחדות זו: מן המאה השבע-עשרה ועד עתה היתה מדרס לרוסיה. ימים רבים תמשך התאבקותה של אוקריינה עם רוסיה, וכל אותם הימים שוב תמלא היהדות האוקריינית את “תפקידו” של הנתון בין הפטיש והסדן, שעדיין אנו זוכרים את טעמו מימות חמלניצקי, גונטה וזלזניאק ⁸.

והנה פולניה, שכולה מלאה ארס כנחש. הפולני היהיר קבלה יש לו מאבות-אבותיו, שהיהודי עבדו ומשועבדו הוא, וכלום יש לעבד ענינים ורצונות, היוצאים מגבול הענינים והרצונות של האדון? אין הפולני יכול להשלים בלבו עם הרעיון הפשוט, שהיהודי היושב בתוכו לא עבדו ומשועבדו הוא עוד, כי אם אדם חפשי כמותו, החותך חיים לעצמו על-פי רצונו וכוונתו ולא על-פי רצונם וכוונתם של המתאמרים להיות “בעלים” לו. ואולם לא לחנם נצנצה זה כארבעים שנה גם בלבו של היהודי הכרת “אדנותו” לעצמו: מאז ואילך התחיל כופר, – מתחלה בשפה רפה ולבסוף בפה מלא, – ב“אדנותם” של כל המבקשים להיות “אדונים” לו. אחינו שבפולניה היו מן האחרונים לכפירה זו; אף עתה רבים הם עדיין בקרבם, המשתדלים לפייס את דעת “בעליהם” ולהוכיח להם, שכלום לא נשתנה: “האדנות” ו“העבדות” במקומן עומדות. אבל סוף-סוף למדו גם אחינו אלה ממה שעבר עליהם בימי המלחמה וממה שעוללו להם “אדוניהם” בימי הזעם, כי שעת-הכפירה באה גם להם. אם יאבו “הפולנים מבני דת משה” או ימאנו, רוב יהודי פולניה ילחמו בכל כחם על זכיותיהם האזרחיות, הלאומיות והפוליטיות. ולא עוד, אלא שיהודי הארצות שעל גבול פולניה (גליציה המזרחית, אוקריינה וליטא), היודעים כמה גדולה היא הסכנה, הצפויה גם להם מאדנותה של פולניה, יעשו כל מה שבכחם, שזו לא תפרוש את כנפיה השחורות על ארצות מושבותיהם וממילא גם עליהם. ואף בשביל כך נכונו ימים רעים לקבוצנו הפולני: מעתה יגלגלו עליו לא רק “חטאת הליטווקים”, כי אם גם “חטאת האוקריינים והגליצאים”. – את “החגבים” הראשונים אשר נראו עתה בפולניה, אנו, יהודי רוסיה, יודעים זה כמה: “פוגרומים”. אמנם אין אנו מסופקים כמעט, שימיהם של הפוגרומים לא ימשכו: בעל-כרחו ילמד היהודי להשיב עליהם בכל מקום תשובה כהלכה, וכבר יש סימנים, המעידים, שאם “שיטת הפוגרומים” לא תחדל, יכבד בעתיד הקרוב על הפורעים להבחין, אם הם המזיקים או הניזוקים. הפחד מפני החרב והרובה כבר פג גם מלבו של היהודי ואף ידיו כבר למדו להשתמש בהם בשעת הכרח כראוי. אבל הפוגרום יש לו ערך מיוחד בתור סימן מובהק: אין פוגרומים באים אלא אם כן מסדרים אותם תחלה, ובני-אדם שהגיעו למדרגה זו, שהם מגייסים את האספסוף הנשמע להם בכוונה תחלה לשפוך דם נקיים, לחלל מקדשים ולהחריב בתים לעין כל, הרי זה סימן להם, כי השנאה והמשטמה אשר בלבם לא תדענה עוד קצב ומדה. וזהו אמנם הדבר, אשר אותו אנו יראים: הנה ימים באים והשנאה והמשטמה תסערנה ותהימנה מסביב לקבוצנו הפולני ומנוחה לא תהיה לו.

וקשה ומסובך יהיה גם מצב קבוצנו אשר בליטא. אם עד ימי-המלחמה עמדו לכל-הפחות יהודי-ליטא מחוץ לסכסוכים פוליטיים, הנה מעתה עתידים גם העניים המרודים האלה למלא את תפקידם של הנתונים בין הפטיש והסדן. יתר על-כן: ליהודי ליטא הכינה המלחמה פטישים וסדנים מצדי-צדדים. הליטווינים והזמודאים מביטים על עצמם כעל אדוני הארץ והם מבקשים להעמיד את ארצם ברשותם ולהשתחרר מכל העולים והשעבודים הזרים. הפולנים אינם מודים בזכותם של הליטווינים והזמודאים, כי על-כן ימים רבים שלטה פולניה לפנים בליטא כולה, ובווילנא נכתבו כמה וכמה פרשיות חשובות מדברי-ימיה של פולניה. אף עתה רוב בעלי האחוזות וגם מספר גדול מאכרי ליטא וזמוט פולנים הם, ואין צורך לאמר, שבהערים יד הפולנים על העליונה. רוסיה אינה מודה לא בזכותם של הליטווינים והזמודאים ולא בזכותם של הפולנים, והיא מבקשת לשלוט בליטא גם מכאן ואילך כשם ששלטה בה עד עתה. ובין שלש הלהבות האלה יעמוד קבוצנו הליטאי העני והדל. מכאן ואילך יצטרך גם הוא ללכת בדרכיה העקלקלות והמסוכנות של הפוליטיקה, שעד עתה זרות היו לו.

ולבסוף – “המרכז” היהודי החדש, אשר הכינה לנו המלחמה. “העבדים היחידים אשר באירופה”, – כך הגדיר קלימאנסו לפני המלחמה את מצבם של יהודי רומניה. האומנם יהפכו הרומנים עורם אחרי המלחמה, שלאסוננו היתה גם להם מלחמת-נצחון, וישחררו את “עבדיהם”? ואף אם עורם יהפכו למראית-עין, כי מוכרחים יהיו לחתום על אמנה חדשה בדבר זכיותיהם של היהודים, דוגמת האמנה, אשר חתמו עליה בברית הברלינית, את נפשם הגסה לא יהפכו, וגם מעתה ימצאו דרכים שונות להצר להיהודים אשר במדינתם ולמרר את חייהם. ואם עד עתה מררו את חייו של קבוץ יהודי בן שלש מאות אלף נפש, הנה מעתה ימררו את חייו של קבוץ הגדול מן הראשון פי שלשה, – אם באמת יסופח על המלכות הרשעה הזאת גם חלק מטרנסילבניה.–

הנה כן, שתים רעות עשתה לנו המלחמה: את קבוצינו הגדולים הכתה לרסיסים ואת קבוצינו החדשים העמידה בתנאים קשים, עד כי לא יוכלו לבנות את בנין-חייהם גם אחרי אשר תשקע אשה.

ואולם – – “כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ להרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע” – –

III

“המלחמה יכולה רק להבליט את חזזיות החיים” משום שהיא יכולה רק להבהיר את הניגודים שבין קבוצי האדם, – ואולי זאת היא זכותה, זכותה היחידה. אמנם המלחמה גופה אינה יכולה לתקן כלום, אבל אחרי שהנגודים נעשים בהירים כל-צרכם, הרי אנו מוכרחים להודות בהם וגם לבקש להם תקנה. וזוהי גם אחת מן הסיבות, שרוב המלחמות הגדולות והקשות גוררות אחריהן ריבולוציות פנימיות: עץ-החיים אינו יכול עוד למלט את משא הנגודים שגמלו.

כדבר הזה אירע הפעם גם לפרובלימה היהודית: המלחמה והמאורעות שאחריה הבליטו אותה עד היסוד בה.

זוכרים אתם את הענוי הקליל, שגורם לכם זבוב טורד ביום-קיץ? בתנופת יד רפויה אתם מבריחים אותו מעל פניכם והוא, העקש, חוזר ובא, חוזר ובא. רגע אחד ימלא לבכם קצף אין-אונים על בריה שפלה זו, המחרישה את אזניכם בזמזומה ומגרה את עצביכם בעקיצתה, ורגע שני אתם שוכחים אותה ומקוים לשוב למנוחתכם… כזבובים הטורדים הללו היינו אנחנו, היהודים, ימים רבים בעיני העמים “הבעלים” וממשלותיהם: אם עלתה בידם רגע אחד להבריחנו מעל פניהם ושקט להם ואמרו לשוב למנוחתם. והם לא ידעו, אף לא רצו לדעת, שכבר הוטל הגורל. בריחי-כלאנו נשברו, דלתות-הגיטו גודעו ושמה לא נשוב עוד עד העולם. אף אנו כבר מבקשים להתחמם באורה של שמש ולהתעדן בזהרם של שמים: אף אנו כבר למדנו לחיות ולא רק להתקיים. ואם בחמת-קרי ילכו עמנו “הבעלים” ואת השמש ואת השמים יאפילו לנו ומלאנו מרי ולא עוד “זבובים טורדים”, כי-אם רקבון אכזרי, מסוס נוסס נהיה להם ולבית חייהם. “הדבר יכול להעשות סכנה גדולה להעמים, אם על-ידי התנהגות שאינה מהוגנה ימררו את רוחם ונפשם של אנשים קשי-הרצון, שגם מדת-הטוב ומדת-הרע שלהם עוברת את גבול הממוצע, ועל-ידי המרירות יעשו אותם אויבים לסדרים הקיימים. המיקרוביולוגיה מלמדת אותנו, כי יצורי-חיים, ששקטים ושלוים הם כל זמן שהם נתונים באויר החפשי, נעשים אבות למחלות איומות אם מונעים מהם את החמצן, אם עושים אותם, לפי הבטוי המדעי, לנטולי אויר. הלא יחשבו הממשלות והעמים את דרכם, כי לא יעשו את היהודי ליצור נטול-אויר! ולא – אף הם קשות ייפרעו ואף אם כל מה שבידם יעשו, כדי לבער אחרי היהודי, אשר בעונם נשחת ויהי למשחית”. לפני עשרים ושתים שנה, בשעה שהאזהרה הזאת נשמעה מפי מכס נורדוי, לא שמו העמים אליה לב. והנה באה המלחמה והמאורעות הגדולים שאחריה והבליטו את כל הניגודים העצומים, אשר בינינו והעמים והממשלות הנוהגים בנו מנהג “בעלים”. העמים והממשלות הבינו סוף-סוף, שהעצות הטובות, אשר הם משיאים אותנו תמיד, לחדול מהיות, להשפל ולהבטל מפני אחרים, – לא תצלחנה. אף הבינו, כי אין לחלק את הפרובלימה היהודית חלקים-חלקים, לפי המדינות והארצות, אשר בהן נתונים קבוצינו השונים, משום שיסוד ושורש אחד לה בכל מקום: עם שנקרע מעל אדמתו, עם שאין לו לא מות ולא חיים בגלותו, עם שיצור “נטול אויר” הוא בכל מקום, נעשה “רוח רעה” ואויב מסוכן לסדרים הקיימים בכל מקום, כי בכל “אשר תמצא עינו לב שאנן ובוטח – ונקבה עינו את הלב ההוא, והחליאה אותו עד מות, ונסה המנוחה מקרבו עד עולם”…

העמים והממשלות הוכרחו להפנות את לבם לפרובלימה היהודית, לא רק להבריחה מעל פניהם כדרך שמבריחים זבוב טורד, כי אם לבקש לה פתרון, להוציא אותה מתוך הגבולות הצרים של עניני כל מדינה ומדינה לעצמה ולהכניסה אל תוך גבולותיה הרחבים של הפוליטיקה העולמית. אתה שעה נתבדאה השיטה הקודמת של “רבוי הרשויות”, כלומר של חלוקת היהדות לקבוצים שונים, המובדלים זה מזה, והוכרה אַמִתָה של הציונות, שמראשית דרכה ראתה רק תשובה אחת, יחידה, לפרובלימה היהודית – שיבת העם היהודי לזכותו ומשפטו ההיסטוריים מתוך שיבתו לארצו ההיסטורית.

כי הנה היחיד או חבר-יחידים ואף גם מעמד שלם יכולים להעמיד את זכותם ומשפטם על עניני יום-יום, על עניני ההוה שלהם. ליסוד אחר חוץ מזה של “הענינים הריאליים” אין הם זקוקים. לא כן עם. כל עיקרו יצירה היסטורית הוא, ולפיכך גם יסוד זכותו ומשפטו הוא – עברו, זהותו ההיסטורית. קבוץ, שאין לו היסטוריה, רק קבוץ בעלמא הוא: עם איננו עדיין. עם שניטל מעברו ועמד על עניני-הווֹ, “הענינים הריאליים” שלו, רק קבוץ בעלמא הוא: עם איננו עוד. ואם מרובה הקבוצים הוא, עם כזה, סופו שכל קבוץ וקבוץ שלו יהא נדון כיחידית מיוחדה לעצמה. וזאת היא אמנם הסבה, שכל “הריאליסטים”, אשר קמו לנו בדורות הגלות האחרונים, – למן הדור הראשון שאחרי תקופת מנדלסון ועד עתה, – לא יכלו בשום אופן להסביר לא לעצמם ולא לאחרים, מה היא הזיקה המאחדת אשר לכל קבוצינו, הזרועים בכל רוחות העולם. מוכרחים היו לעשות אחת משתי אלה: אם לנוס סוף-סוף לעזרת ההיסטוריה, אף-על-פי שמתוך כך נפגמה בהכרח “טהרת” הנימוק של “ענינים ריאליים”, או להודות בפירוש, שאין בלבם אלא עניניו המיוחדים של אותו הקבוץ היהודי, אשר בשמו הם מדברים. “הריאליסטים” שלנו או שלא יכלו או שבאמת לא רצו כלל לדרוש דין ומשפט-עם ליהדות בכללותה, כי לא העמידו את דבריהם על היסוד ההיסטורי. ואין הכוונה, שכפרו בהיסטוריה או שזלזלו בה; אדרבה, הם נהגו בה כבוד מרובה כדרך שנוהגים כבוד מרובה בכל מה שכבר היה ואיננו עוד; הם רק הבדילו בין מה שהיה למה שהוא. ואף אם “בשעת הדחק” יש אשר הוכרחו להסתייע ביסוד ההיסטורי, כאמור, הפחיתו הם עצמם את עצם ערכו של סיוע זה, כי היו מפרידים בין היסטוריותה של היהדות וארצה ההיסטורית. זאת אומרת: הם קפחו את ההיסטוריה עצמה, בטלו למפרע את יסודה העיקרי והיא גופה נשארה להם תלויה ועומדת באויר. לעשות היסטוריה מקופחה כזו יסוד לזכות-עם ומשפט-עם ודאי אי-אפשר. – הציונות, שנועדה לחשוב את מחשבתה עד סופה, החזירה את שלשלת-היוחסין של הפרובלימה היהודית לשלימותה וממילא גם לאמתותה: אמנם כל קבוץ וקבוץ של היהדות יש לו ענינים ריאליים, המיוחדים לו באשר הוא, אבל למעלה מהם – הענינים הנצחיים, הנמשכים והולכים מן העבר אל העתיד דרך ההוה וסובבים ומקיפים את כל קבוצי היהדות, כי כולם יחדו עם אחד הם; לעם אחד עשתה את היהדות ההיסטוריה שלה, ויסודה של זו היא – מולדתה ההיסטורית של היהדות; בה היתה היהדות לעם והזיקה הזאת שבין הארץ והעם לא פגה ולא תפוג עד העולם, משום שהיא נבלעה בעמקי עצמותה של היהדות ונעשתה יסוד מוסד לה. –

לא “זבובים טורדים”, לא “בצילות” ⁹, אף לא “רוחות רעות” אנחנו. אדם אנחנו ככל יתר האדם – לא טובים ולא רעים מכל יתר האדם. ובכל-זאת, עם-ריב ועם-מדון אנחנו לכל הארץ, כי– ** אחרים** אנחנו. דם אחר נוזל בעורקינו, להט שמש אחרת וזוהר שמים אחרים ספונים בנו, נשמה אחרת תחיינו, אלהים אחרים לנו, תפיסת-עולם אחרת לנו, כי על-כן ממקור אחר חוצבנו – מן המזרח, אשר שם מולדתנו. ואותה הפרובלימה היהודית, אשר זה שנות אלפים אתם עמלים כולכם להגות אותה ממסלתכם וכל עמלכם עלה בתוהו, יען כי היה דברכם תמיד להכחידנו מעם ולתתנו קבוצים-קבוצים ככל העולה על רוחכם, – רק פתרון אחד ותשובה אחת לה: שיבת היהדות לעצמותה מתוך שיבתה לארצה ולמולדתה. או אז היה נהיה גם אנחנו עם ככל העמים ויחדו עמכם נעבוד שכם אחד לבנות את בנין-החיים.

זאת היתה אַמִתֵנו זה ימים רבים: שומע לא היה לנו. אבל ברית כרותה לאמת, שתעשה חריץ בלבבות. אם לא שמעו העמים והממשלות לקול דברינו, שמעו לקול האותות והמוראים הגדולים, אשר הראו להם, כי אמנם יש להם לדאג לבל “יפרעו אף הם קשות, אם יוסיפו למרר את רוחם ונפשם של אנשים קשי-הרצון, שגם מדת-הטוב וגם מדת-הרע שלהם עוברת את גבול הממוצע”. סוף-סוף התחילו העמים והממשלות להבין, כי בעונם ועון אבותיהם היתה היהדות לרוח ערטילאית, התועה בעולמות זרים, ועד אשר תמצא את תקונה מנוחה לא תהיה לא לה ולא לאחרים. אותה שעה התחיל גם להתקיים הדבר, אשר ראה בחזון-לבו אחד מראשוני מבשריה של הציונות. “יבוא יום – כתב משה הס לפני יותר מיובל שנים, – ולרגלי מאורע עולמי היסטורי ישיבו לנו העמים את ארצנו ההיסטורית. אז תמצא התשובה לשאלה הלאומית האחרונה”…

IV

זכורני: עיפים מחום-היום נחנו כולנו על הגג ופתוחה היתה נפשנו לקראת כשפיו הגדולים של ים-כנרת הקטן.

– ירא אנכי את לילה של ארץ-ישראל, – אמר הצעיר שבחבורתנו. – ארץ, אשר לילות-כשפים כאלה לה, לא עובדים פכחים היא מולידה; הוזים הלומי-חלומות היא מולידה.

– ומי הגיד לך, נענה שני מן החבורה, – כי העבודה היא הברכה האחת, אשר הכין אלהים לאדם? “בזעת אפך תאכל לחם” קללה היא ולא ברכה…

כל החבורה שחקה.

רק האחד, הזקן שבחבורה, לא שחק. כל הלילה טבעה עינו במימי-הכנרת. כאילו בקשה לדלות את סודם הירקרק. פתאם הפך את פניו אלינו. בעינו הבריק האושר. כאילו מצאה את הסוד, אשר בקשה. רגע אחד שתק ואחר-כך אמר:

– ארץ, אשר לילות כאלה ושמים כאלה לה, נביאים בה יולדו… משגלה עמה של ארץ זו ושמיה אבדו לו, פסה הנבואה מבני אדם… מאז חרב לב האדם, נפשו חורבה ונשכחה בתוכו… עולמו היה לו לבית-עבודה, אשר שם ינשר המשור ויהלום הקרדום יומם ולילה… ויהיו לו המשור והקרדום לסמלי-החיים והנסורת – לחידת-החיים… כל הימים, אשר על המשור והקרדום לבדם ולא על לבו ונפשו יחיה האדם, פתרון לא יהיה לחידת-חייו… בדמים יבוא, נהרות-אש ישטפוהו, והוא לא ידע למה ועל מה… ובצר לו יזעק וישוע לגאולה ולפדות, וגאולה ופדות לא תהיה לו, כי על-כן לא מתוך לבו ונפשו תבוא זעקתו ולא אל האלהים יתפלל, כי אם מתוך בית-עבודתו תבוא זעקתו ואל הקרדום יתפלל… ואולם לא לשוא שמר אלהים שארית עמו, אשר לו גלה סודו בימי קדם… לא לשוא גונן והציל עם זה, לבל תכבה גחלתו האחרונה, כאשר כבתה גחלתם האחרונה של עמים רבים אחרים גדולים ועצומים ממנו… תקות החיים, תקות האדם קשורה בו מאז ומעולם… עיף ויגע-כח ישוב לארצו, צמא-אור ישוב לשמיו… צמא גאולה ופדות ישוב ללבו ונפשו – לאלהיו… אז ינוח לו וישוב להיות את אשר היה ובעון מציקיו חדל מהיות – מעין לשירת-נפש, מעין לאמונת-לב… נביא יתנהו אלהיו לאדם כולו… והלכו גויים לשירת-נפשו ואמונת-לבו ולמדו דרך האדם…

כל החבורה שתקה.

רק האחד, הצעיר שבחבורה, פתח ואמר:

– הנה ההוזה, הלום-החלומות…

וגם קולו הוא נחבא, כי גם עליו גברו כשפיו הגדולים של ים-כנרת הקטן…

משואות 1920-1919

אין הגדרה מדויקת יותר להמצב שאנו נתונים בו תמיד ולהסכנה השומרת את צעדינו תמיד: או שאנו נתונים בין הפטיש והסדן או שהפטיש והסדן מחכים לנו…

סכנה זו, המיוחדת לנו, אורבת עכשיו להיהדות האונגרית.

רק לפנים ורק לשעה קלה, בימי צרוף בוסניה והרצגובינה, נדמו הקטטות ושנאת הלאומים במלכות בית־הבסבורג. משעבר הרגע, שבו היתה מלכות זו מוכרחת להעמיד פנים של מנוחה כלפי חוץ, שב המצב לקדמותו – השנאה שבין לאומיה השונים הולכת וגדלה ומתעמקת.

ושוב הוסר הקרום בן־הרגע מעל התהום שבין שני חצאי המלכות: אצילי אונגריה ודבּרי המאדיארים הולכים ומרחיבים את הפרוד, גובלים את הגבולים שבין אונגריה ואוסטריה, ומקרבים את שעתה של המסקנה האחרונה. והממשלה המרכזית, הרגילה לראות את כנפיה פרושות על שני עברי הלֵיטה, אינה יכולה, כמובן, לשבת במנוחה ולראות בלב שקט את התקרבות הקץ. ואין לה דרך אחרת אלא להסתייע בתורה הישנה של “חלוק ומלוך” ולסכסך את המאדיארים באויביהם המרובים, כדי שלא יהיו לבם וכחם מפנים רק כלפי אוסטריה.

ואין הממשלה המרכזית צריכה לבקש אויבים להמאדיארים הממרים: הרי הם בעין: הרומאנים, הקרואטים, הסרבים והסלובקים, שהמה המרובים באונגריה וכבר פקעה סבלנותם מלשאת את העול מצד של המאדיארים המועטים, החושבים את עצמם לאדוני־הארץ.

הממשלה המרכזית נכונה למלחמה, משום שכבר קהו כל כלי זיינם של השלום והתווך, ולמלחמה זו היא מכינה נשק יפה: חוק בחירה חדש, ליברלי, שעל פיו ינטלו השלשלאות מעל הלאומים המשועבדים שבאונגריה. וכיון שינטלו מעליהם השלשלאות ולכל אחד מאזרחי אונגריה תנתן הזכות להשתתף בבחירות, מיד יהיו שלוחיהם של הלאומים המשועבדים המרובים בפרלמנט האונגרי ושליחיהם של המאדיארים – המועטים.

חוקי בחירה טובים וישרים, ליברליות וחופש להלאומים המשועבדים, – בנשק יפה מזה לא יכלה לבחור הממשלה המרכזית, האומרת לעשות את הלאומים הללו לפטיש, אשר יכה על גבי הסדן כדי לבקוע בו בקיעים.

ובין הפטיש המסוכן הזה והסדן הקשה הזה נתונה כנסת ישראל שבאונגריה. נאמנים היו יהודי אונגריה להמאדיארות, נאמנים למאדירות מעבר הליטה מזה באותה מדה שאחיהם נאמנים להאשכנזות מעבר הליטה מזה, נאמנים עד כדי שכחת עצמותם הם, עד כדי העשות נושאי התרבות המאדיארית ושותליה בקרב יתר עמי אונגריה, – הכל כאורח גוברין יהודאין בכל מקום. ובקרב העמים המשועבדים שבאונגריה, שהמה המרובים במדינה, נשתרשה שנאה כבושה ליהודים, לעבדי המאדיארים, לשמשים המשמשים את אדוני הארץ וכו', – הכל גם־כן כנהוג בכל מקום בנוגע ליהודים, שאין להם בעולמם אלא תרבות זרה מכל צד וענינים שאינם שלהם בכל פנה שהם פונים. ואין כל ספק: כשישתחררו העמים המשועבדים שבאונגריה וירגישו, שהגיעה שעתם להיות להם השפעה גדולה במדינה, תנחת ידם בראשונה על היהודים שנואי־נפשם, ובהם ינקמו תחלה נקמת שעבוד המאדיארות. “לעתים קרובות מאד, – קוראים אנו במאמר הראשי של ה”אסטרייכישע וואכענשריפט" נומר 16 לשנה זו, – ידיעות באות, שיהודים חלוצי המאדיארים בפלכי הסלובאקים שלמו את הונם וחייהם כופר בעד הפוליטיקה הזאת שלהם. ואולם כשתגבר ידם של הלאומים הנכנעים לא יכחדו עוד היהודים שבמדינה בחרב ובכידון, אלא על־ידי חוקים חדשים וברורים להחוקים הישנים"…

ואל־נא ירמו את עצמם היהודים האונגרים לאמר: המאדיארים, שסוף סוף כחם גדול ורב עדיין, יעמדו להם בעת צרתם. גם להם יקרה מה שכבר קרה לאחיהם שבאוסטריה. הללו גלו יחד עם אדוניהם האשכנזים גלות פוליטית, נשמעו להם ועמדו להם בשעת הבחירות, וכשלא שחקה השעה להאדונים היתה ראשית מעשיהם לבעוט באלו ששרתו להם. כמעשה הזה יעשו גם המאדיארים. כבר יש להם מפלגה עממית קלריקלית ושמונים ושתים אגודות במקומות שונים המצטרפות למפלגה נוצרית־סוציאלית, שיש לה גם דבּר בפרלנט. אנטישמיות במדה זו בשעה זו דיה כבר, כדי שיראו יהודי אונגריה את הנשקף להם בעתיד וידאגו בעוד מועד לעשות דבר לטובתם…

כמה קשה היה הלגלוג, שלגלגו בשעתם גם המנהיגים של יהודי אוסטריה לקומץ הלאומיים שטענו, כי ראשית־כל חייבים היהודים לברוא בכל מקום שהם פוליטיקה יהודית, לאומית, למען יהיו ככל האפשר אדונים לעצמם ולא עבדים ושמשים לאחרים. עדיין לא נשכח “הפסק” המשונה, שנפסק לפני שנים אחדות מאת “ציוני” אחד, אדם מפורסם באונגריה, כי ציונותם של יהודי אונגריה יכולה ורשאה להיות רק ציונות למחצה, כלומר עד כמה שזו טובה ומועילה ליהודי המזרח, “יתומי העולם”, שראוי לרחם עליהם, אחרי אשר יהודי אונגריה אין להם לדאוג לטובת עצמם משום שטובתם הם נכללת בטובת המאדיארים, עכשיו אנו שומעים אותו בעל־המאמר מסיים את דבריו כך:

“אנחנו, יהודי אוסטריה, כבר אבּדנו את טובתנו, כי נפרדנו איש מעל רעהו ועל־פי טעות ירדנו למחנה האשכנזים והאויבים. ואולם יהודי אונגריה חייבים לעמוד על נפשם עוד טרם אבדו להם כחם והשפעתם הכלכלית, כדי שיוכלו להגן על עצמם ולא יארע להם מה שאירע לנו”…

הישמעו יהודי־אונגריה להתראה זו? – מסופקנו.

העולם 1910

אחד מן הפרקים החשובים בדברי ימי הגולה הוא העליה והירידה של הרבה מקהלות ישראל. היו לנו הרבה קהלות, שבמשך דורות קבלה הגולה, – או, לכל הפחות, חלק גדול ממנה, – השפעה מהן, והיו הקהלות האלה ידועות ומפורסמות בעולם. לאחר זמן ירדו מגדולתן, פקעה השפעתן, ויש מהן שגם נשכחו לגמרי.

כשנעמוד על גוף הדברים נראה, שההשפעה היתה יוצאת ובאה לאו דוקא מקהלות, שהיו מרובות באוכלסי־ישראל, אלא בעיקר מן הקהלות ההן, שמצד־מה שמשו מבצרים לעניני היהדות. משניטלה מאתן, לרגלי סבות אלו או אחרות, סגולתן זו, בטל ערכן ופסקה חשיבותן ואפילו אם לא נתמעטו אוכלסיה היהודים.

לא היתה בעולם קהלה מרובה באוכלוסי־ישראל כניו־יורק. ובכל זאת עדיין אין לה כמעט שום השפעה על הגולה ואין הגולה נכנעת וכפופה לה בשום דבר. כיוצא בה אודיסה: היא הקהלה הישראלית היותר גדולה ברוסיה (חוץ מווארשה), אוכלסיה היהודים עולים לכל הפחות כפלים באוכלוסי היהודים שבוילנה, ואף־על־פי־כן לא הגיעה מעולם למעלתה של וילנה. אמנם בדברי ימיה היתה תקופה אחת קצרה, שאז דומה היה כאלו היא כובשת לה השפעה מיוחדה וקובעת “נוסח־אודיסה”, אבל דוקא תקופה קצרה זו מעידה, שאין ההשפעה מקורה ברבוי האוכלסין אלא בכח הרוחני והמאור שבו: משנתפרדה החבילה באודיסה ולא נשארה בה אלא מתי מעט תלמידי־חכמים הגונים ואנשים, שעניני היהדות קרובה אל לבם ושיש בכחם להשפיע עליהם, בטלה תיכף ההשפעה ו“נוסח אודיסה” במעט שכבר נשכח.

והרי גם וילנה עצמה, “ירושלים דליטא”. לא רק לפני דורי־דורות אלא עוד לפני דורות שנים־שלשה רבה היתה השפעתה על הגולה ואליה היו העינים נשואות: היא היתה אז מבצר ליהדות, ממנה יצאה תורה וחכמה לרבים מבני הגולה ורבים היו גדוליה, שדאגו לעניני־היהדות בכלל. עכשו, משפסקו בה התורה והחכמה, משניטלו ממנה גדוליה, שדאגו לעניני־היהדות, ואחרים לא באו במקומם, משנשארה לה רק גדולה זו, שיש בה קרוב למאת אלף יהודים, השפעתה הולכת ובטלה והיא יורדת ויורדת.

וכשם שיש קהלות יורדות, כך יש גם קהלות עולות.

הנה דוגמא חיה: ברלין. לעינינו היא עולה ונעשית מרכז יהודי. לפני ימי דור אחד היתה פרנקפורט משמשת מרכז ליהודי גרמניה. עכשיו ניטלה, כנראה, הגדולה ממנה ונתנת לברלין. ולא עוד אלא שהשפעתה של פרנקפורט, אפילו בימי גדולתה, היתה שפוכה כמעט על יהודי גרמניה בלבד, בעוד שברלין מתחילה להשפיע על חלק גדול מן הגולה בכלל. ובשעה שברלין עולה, פריז יורדת ויורדת.

הנה הסכסוכים, שפרצו בין ההנהגה המרכזית של ה“אליאנס” אשר בפריז ובין הועד המרכזי אשר לסניף ה“אליאנס” בברלין. מי שאין עינו תופסת בדברים שלמעלה מחטמו לא יראה כאן אלא סכסוכים שבין אדם לאדם, בין מזכיר למזכיר ובין נשיא לנשיא. אחרים אומרים, שאין כאן אלא מלחמת הגרמניות והצרפתיות: הלא, הפריזאים, כל כונתם להשריש בקרוב לבות ארבעים אלף החניכים והחניכות של בתי ספר ה“אליאנס” את השפה והתרבות הצרפתיות, והללו, הברלינים, שוקדים על תקנתן של התרבות והשפה הגרמניות ורוצים להכניס אותן אל בתי הספר במקום הצרפתיות. יש קורטוב אמת בהנחה הראשונה על החכוכים האישיים והרבה יותר מקורטוב אמת בהנחה האחרונה על הקנאה שמקנאים הפריזאים לצרפתיוּת והברלינים לגרמניוּת. אבל יש כאן גם מלחמה בין פריז, שקהלתה הישראלית הולכת ויורדת, ובין ברלין, שקהלתה הישראלית הולכת ועולה.

ואין הקהלה הישראלית הפריזאית שוקעת ויורדת משום שאוכלוסיה מתמעטים: אדרבה, מספר היהודים בפריז הולך וגדל בשנים האחרונות, ובשנת 1905 כבר היה מספר היהודים בפריז לא פחות משבעים אלף נפש. ואין הקהלה הישראלית הברלינית עולה ומוסיפה כח משום שמרובים אוכלוסיה: בבודאפשט, בווינה ובלונדון יש יהודים יותר מאשר בברלין – והללו אינן עולות. פריז שוקעת, משום שהולך ונדעך המאור שבה, משום שבקרב לב גדוליה המועטים, שעדיין נשארו לה, פוסקת ההרגשה היהודית, משום שהגדולים הללו שולטים במוסדות יהודיים כבירים רק “בעל כרחם”, אם אפשר לומר כך, אחרי אשר המוסדים האלה “נפלו להם בירושה” והם נתחייבו בשמירתם, והרי נעשו להם המוסדים עיקר והיהדות טפל. אלמלא יסדו כרמיה וסיעתו בשעתם את ה“אליאנס” ואלמלא יצר הירש בשעתו את היק“א, ודאי לא היו רינאך וסיעתו מיסדים אותם מסברא דנפשם וברצון עצמם. ברלין עולה, משום שהמאור שבה עולה, משום שבקרב לב גדוליה התחילה תוססת ההרגשה היהודית, והם עושים מעשים ומבקשים דרכים לצרכי היהדות. לעסקני־ברלין לא נפלה שום “ירושה” גדולה מאבותיהם: הם עצמם יצרו את ה”אילפס־פעראיין". אמנם גם בו משמשים בו הטוב והרע בערבוביה ואין ספק שהלאומיים הנאמנים יצטרכו להקדיש גם עליו מלחמה בזמן מן הזמנים, מכל מקום אי־אפשר להכחיש את ערכו הרב.

אפשר, שגדולי־פריז עצמם עדיין לבם לפומם לא גלי, כלומר עדיין אין הם רוצים להודות לעצמם, שקיום היהדות הוא דבר הקשה להם ואין הם רואים בו צורך. אבל יש אשר פיו של אדם מכשילו שלא מדעתו ומכריז על הגנוז בעמקי לבו. כשבא הד“ר פיטלוביץ, “אבי הפלשים”, אל רינאך, לבקש מאתו, כי יהיה לו לעזר, כדי להקים את ה”פלשים" ביהדותם, גער בו הלה: “יש לנו יהודים די והותר ואין לנו צורך להוסיף עליהם”. די להם לרינאך וחבריו, כי “מוכרחים” הם לטפל ביהודים שישנם בעין, באותם היהודים, שאי אפשר עוד להפטר מהם על־ידי עצימת־עיניים בלבד. להוסיף יהודים על יהודים – זוהי שטות ורעות־רוח.

וליהפך: אפשר ואפשר, שגם גדולי־ברלין עדיין לבם לפומא לא גלי. עדיין אין הם רוצים להודות לעצמם, שבקרבם התחילה תוססת הרגשה יהודית ממש, אותה ההרגשה היהודית, שכבר יש בה קורטוב של הרגשה לאומית. אבל יש אשר מעשיו של אדם מכשילים אותו ומכריזים שלא מדעתו על הגנוז בעמקי לבו. אותו פיטלוביץ לא מצא תומכים לענין ה“פלשים” אלא בקרב העסקנים הברליניים.

הרבה סבות גרמו לכך, שברלין נעשית מרכז לעניני־היהדות ושמתוך כך היא פורשת את השפעתה על חלק גדול מן הגולה. ואולם הסבה העיקרית היא בלי ספק קרבותה הגיאוגרפית להיהדות של מזרח אירופה. לונדון ופריז רחוקות ממזרחה של אירופה, ולא עוד, אלא שבין יהודי המזרח המועטים, הבאים לאנגליה וצרפת, והיהודים התושבים של הארצות האלה מבדילה מחיצה שאין להסירה – הלשון. מה שאין כן ברלין. קרובה היא במובן הגיאוגרפי למזרחה של אירופה, ואין לך עיר במערב אירופה שתלמידי־חכמים, אינטליגנטים וסוחרים יהודים מן המזרח, זקנים וצעירים, מצויים בה תמיד כברלין. וגם הלשון אינה משמשת כאן מחיצה גמורה, שהרי סוף־סוף אפילו היהודי הגרמני הגמור יש בידו להבין, אם יש לו רק הרצון לכך, את אחיו הבא מרוסיה או מגליציה. וקרבה זו להיהדות של מזרח אירופה היא שגרמה לברלין כי קלטה אל תוכה, אולי שלא מרצונה ובודאי שלא מדעתה, את ההרגשה היהודית, והמעולים שבעסקניה וראשיה למדו להבין את עניני היהדות, וכבר יש ביניהם כאלה, שעינם נפקחה, אולי בעל כרחם, להכיר גם את הקנינים הלאומיים, שנשמת היהדות תלויה בהם.

בעוד ימים מועטים תהיינה בברלין הבחירות להנהגת הקהלה הישראלית. לשעבר היו בחירות אלו עוברות בשלום ובנחת. היו באים “הראַטהים” השונים והיו ממנים פרנסים על־פי רוחם. עכשו פרצה מלחמה. יש רואים במלחמה זו נגוד בין הליברלים, העומדים בראש הקהלה, ובין הקונסרבטורים, האומרים לרשת את מקומם. באמת אין הדבר כך. אין משיבים את מהלך החיים אחורנית. הקונסרבטיביות, המעמדת את דבריה על החוג והמנהג, שעברו זמנם, לא תשוב עוד להיות השלטת לא בברלין ולא במקום אחר. למלחמה זו יש לה יסוד אחר. הללו עינם סמויה מראות, כי בברלין, מבצרה של הטמיעה, כבשה לה מקום גם ההרגשה היהודית הלאומית העתידה לעשות קהלה זו למרכז יהודי, ולפיכך הם עומדים על עמדם ו“שומרים” על “ברלין שלהם” להל תארע לה “תקלה”, לבל תשנה את צורתה. והללו כבר מרגישים בדבר ויודעים, שאי־אפשר לה לברלין שלא תשנה את צורתה.

ואין בכך כלום, אם גם הפעם ינצחו הראשונים: בענף, שעליו יושבים “שומרי” ברלין, כבר נתקע הקרדום וסופו להקצץ…

העולם 1910

הבחירות לדומת־הממלכה הרביעית עומדות אחרי כתלנו, וברחובנו אין איש כמעט שם אל לב. חוץ מן ה“פריינד” ו“הזמן”, אין גם עתונינו שמים לב למלחמת־הבחירות הקרובה. רחק לב העם, רחק גם לא עסקנינו המעטים מן הקונסטיטוציה והפרלמנט הרוסים, ולא נפלא הדבר. הכל יודעים, מה כחה של הדומה – קנה רצוץ לא תשבור, לאמת לא תוציא משפט. הכל יודעים, חמש מאות דפוטטים למה נכנסים להיכל הטברי – אם לסיע לשירות, הבאות לכאן מן המיניסטריות השונות ולזכות להארת־פנים, או לשאל שאלות קשות ולקבל תשובה פשוטה: “מה שהיה הוא שיהיה”.

ואף־על־פי כן, שויון נפש זה חטא גדול הוא לנו, חטא אשר יקום את נקמתו בנו, הדומה כבר נעשתה יסוד לחייה הצבוריים והמדיניים של הממלכה. אמנם יכול אדם, ואפילו מיניסטר, להלעיב בדומה, לעמוד על במתה ולתת שבח והודיה לאלהים על כי אין פרלמנט ברוסיה: עדיין אין אדם נתפש ברוסיה על לשון כזו. אבל להכחיד את הדומה, להרוס את היסוד הזה של חיי הממלכה אין עוד בידי אדם, ואפילו בידי מיניסטר. וכיון שכך, אין איש מאתנו יודע, מה צפון לדומה בחיקו של העתיד, אין גם איש יודע, אם רחוק או קרוב הוא אותו עתיד, אשר בו תלבש הדומה דמות חדשה ותתמלא כח חדש. ואנחנו, אם נשמור את שויון־נפשנו לדומה, נאבד בידינו אם את ההשפעה המעטה אשר לנו בנוגע לבחירות. ומה שחשוב ביותר: אם זה יהיה תכסיסנו, כי נשב ונחכה לימים טובים מאלה, עד שיגדל כחה של הדומה, נוכל להיות בטוחים מראש, כי בבוא הימים הטובים ההם לא ישים עוד איש לב אלינו. צרופי החיים בימיני נובעים מתוך שִתְיָם־וְעֶרְבָם של עניני הצבורים ופגיעתם של אלו באלו. לפיכך, כל צבור, שאינו זריז להבליט את השפעתו שלו נעשה מדרס לאחרים. ואנחנו, היהודים, ודאי אין לנו צורך לבקש סבות מיוחדות, כדי להעשות מדרס; אנחנו חייבים, אפוא, להיות זהירים בהשפעה המעטה, שיש לנו, ולשמור עליה.

ולדומת־הממלכה הרביעית תהיה – בכל אופן, אפשר שתהיה לה חשיבות יתרה בשבילנו. אל נשכח, כי בימי הדומה הרביעית יבוא זמנה של ההצעה בדבר בטול תחום־המושב. כידוע, נמסרה ההצעה בשעתה לקומיסיה, וחודש אחד ניתן לקומיסיה לעיון ולעריכת־הרצאה. אותו חודש נמשך והולך זה – חמשה־עשר חודש. אבל אי־אפשר, שסוף־סוף לא יבוא קצו בימי הדומה הרביעית. סמוך לפתיחת הדומה הרביעית תערך הטרגיקומדיה, שקוראים לה “משפט ביליס”, ואי אפשר, ש“הסיום” יהיה מה שיהיה, לא ישמיע אחיו הד מיוחד גם בדומה. חוץ מזה, הן עתידה הדומה לעסוק גם בהרבה ענינים אחרים, הנוגעים נגיעה ישירה או לא־ישרה בנו. ויפה אמר רוֹדיצ’ב בשיחתו עם סופרו של ה“היינט”, כי אם יתברר עתה, שהיהודים אין להם שום השפעה על תוצאות הבחירות והכל רשאים לפסוע על ראשיהם, אין ספק, כי תמצאנה בדומה הרבה רגלים גסות, אשר תנעם להן פסיעה זו.

להיכן צריכה לנטות השפעתנו, כשנבוא לסיע לקנדידטים לא־יהודים במקומות שאין בהם תקוה לקנדידטים יהודים? על שאלה זו אנו צריכים להשיב תשובה ברורה: השפעתנו צריכה לנטות לאו דוקא לטובתן של מפלגות, כי אם בעיקר לטובתם של קנדידטים, הרצויים לנו.

כבר קדמונו עסקניהם של יהודי גרמניה והורו בשעת מלחמת הבחירות האחרונות להרייכסטאג, שאנו, היהודים, איננו יכולים להעמיד שום קנדידט בחזקת כשרות רק על סמך שייכותו למפלגה ליברלית. בימינו כבר חדלה האנטישמיות מהיות סימן מובהק לדעות ימניות. עכשו היא מזדוגת גם עם הדעות השמאליות, וזווג זה כמה הוא עולה יפה לעתים קרובות! לפיכך אין לנו להקיש מן המפלגה על קנדידטה, אלא אנו צריכים לעמוד על מהותו וטיבו של הקנדידט עצמו ולדעת, אם ועד כמה רצוי הוא לנו. ואם פרלמנט אירופאי, שמפלגותיו מפלגות ופרוגרמותיהן פרוגרמות, כך, הפרלמנט הרוסי, שבאמת אין בו עדיין לא מפלגות ולא פרוגרמות, אלא ערבוב אנשים וסרוס מושגים שאינם פוסקים, לא כל־שכן.

ובמקום שיש יכולת לבחור בקנדידט יהודי? גם אל שאלה זו יש לנו תשובה ברורה: אנו דוחים את כל הקנדידטים האחרים מפני קנדידט יהודי.

ראוי להציב בקצרה ציונים לדרך, שעברו בה מתנגדינו בנוגע לשאלה זו: אולי תפקחנה סוף־סוף עיניהם לראות, להיכן מוליכה הדרך הישרה. תיכף כשנתנה הדומה לרוסיה אמרנו אנחנו, הלאומיים: רק דפוטטים יהודים, ודוקא יהודים לאומיים, הקשורים בעמם, היודעים באמת את מחסוריו, יכולים וראויים להיות שולחינו בפרלמנט הרוסי. אז קמו מתנגדינו עלינו בנוסח הידוע, השגור בפיהם: חיץ אתם אומרים לבנות בינינו ובין האנושות, אל הגיטו אתם אומרים להשיבנו בעל כרחנו וכו' וכו‘. אדרבה: נבחר אנחנו בקנדידטים לא־יהודים, והגינו הם עלינו; יבחרו בני־עם־הארץ בקנדידטים יהודים והגינו היהודים על עניני הארץ הכלליים, וככה תפתח לכל אזרחי הארץ יחד דרך רחבה אחת – דרך האנושות. שמענו את הזמירות התפלות הללו והניענו יד להן. עברה תקופה קצרה. לעינים הסמויות נפתח סדק־אור כחודה של מחט. אז התחילו אומרים: אמנם לא טוב היות שלוחינו דפוטטים לא־יהודים. אבל גם לא דפוטטים יהודים גמורים. יש בזה משום חזרה אל הגיטו, משום בנין חיץ בינינו ובין האנושות וכו’ וכו‘. מוטב, שיהיו שלוחינו יהודים לא־יהודים – משומדים. שמענו את דברי “הפשרה” המנֻוָלה הזאת וגועל־נפש תקף אותנו. עברה עוד תקופה אחת, גדולה מן הראשונה ולעינים הסמויות נפתח עוד סדק־אור אחד. עכשיו אומרים מתנגדינו: אמנם לא טוב היות שלוחינו אלא יהודים, ובלבד שלא יהיו יהודים לאומיים. הללו, הלאומיים, משיבים לאחור את גלגל הפרוגרס, מטילים איבה וקנאה בין אחים וכו’ וכו'. ועל זה אנו משיבים: כבר הודיתם באל“ף, סופכם שתודו גם בתי”ו. לֶוֶנשטיין וחבריו היושבים ברייכסראט האוסטרי, יהודים הם גם הם, אבל לא יהודים לאומיים. צאו אפוא ובדקו בהם, כמה עשו וכמה יש להם צורך פנימי, וביחוד יכולת פנימית, לעשות לעמם, להגן על זכויות עמם, לא רק על זכות בני־עצם להיות רוכלים ומוזגים, אלא גם על זכותם לחיות כיהודים, לחנך את בניהם ובנותיהם לעצמם ולא לאחרים, למלא את מחסוריהם הלאומיים, היהודיים. הנה גם בפרלמנט הגרמני יושבים דפוטטים יהודים, ובמספר הגון, גם בפרלמנט הצרפתי יושבים ארבעה דפוטטים יהודים ואחד מהם זכה גם לתגא של מיניסטר. היכן היא עבודתם לעמם? – רק יהודי לאומי ימצא בלבו את הרצון הפנימי, וממילא גם את היכולת הפנימית להיות באמת שליח לעמו.

העולם 1912

בה“אָסט אונד וועסט”, עתונם של מנהיגי ה“האליאנס” בגרמניה, נדפס מאמר על קריאת קונגרס יהודי כללי, אשר ידון בעניניהם של יהודי רוסיה ורומניה. הבקיאים בדבר אומרים, שמאמר זה נכתב מפיהם של ראשי העסקנים היהודים בגרמניה.

אנו, הציונים, איננו צריכים להביא עדות מן החוץ, שאותה מחשבה על קריאת קונגרס יהודי כללי, ישנה היא: פינסקר, אביה של הציונות העיונית, קים אותה לפני שלשים שנה, והרצל אביה של הציונות המעשית, קים אותה לפני חמש־עשרה שנה. יש הבדל יסודי בין פינסקר והרצל ובין אלה, שעל דעתם נאמרו הדברים ב“אסט אונד וועסט”: הראשונים, פינסקר והרצל, דאגתם היתה ליהדות כלה, ולפיכך היתה כונתם ליצור קונגרס, אשר יעשה אורגנה של היהדות ולפניו תבוא שאלתה – שאלת הגלות והגאולה. והאחרונים, הללו שמדברים עכשיו על קונגרס יהודי, דאגתם היא, כנראה, רק לחלק ידוע של היהדות, ליהודי רוסיה ורומניה הנתונים בצרה גדולה, ולפיכך אין כונתם אלא שאותו קונגרס, אשר עלה לפניהם במחשבה, ייעשה אורגן לפקח ולהגן על עניניהם של יהודי הארצות האלה בלבד.

הגבלה זו נתנה תיכף מקום לתמיה: מה ראו “השלֵוים” להמלא פתאום דאגה ורחמים רבים לנו, יהודי רוסיה ורומניה, ו“להרעיש עולמות” לשמנו ולטובתנו? ונמצאה גם תשובה “פשוטה”: לא לנו היא דאגתם של בעלי־ההצעה, אלא להם לעצמם, לעורם ולבשרם, כי מן הצרה הגדולה, שיהודי מזרח אירופה נתונים בה, מתחילים צרורות ניתזים ומגיעים גם עד לגבולם. ומכיון שנמצאה¹ התשובה “הפשוטה” הזאת, מיד בא גם העלבון, וקצת מעתונינו מרעימים פנים ודוחים את עצם ההצעה בשתי ידים: לא היא ולא שכרה. לא מה שאנו מבקשים בתקון מצבנו מבקשים יהודי המערב לעצמם בתקון מצבנו, וזווג זה של שאגת המערביים לנו אי אפשר לו שיעלה יפה. ולא עוד, – מוסיפים אחרים, – אלא שבכלל כל אותה ההצעה איננה שוה כלום, משום שודאי לא תצא לפעולה, ואספת בריסל תוכיח…

אין איש מאתנו יודע, אם תצא ההצעה לפעולה, או שגורלה יהיה כגורלן של הרבה הצעות אחרות: – יעברו ימים אחדים ותשכח גם היא מלב. אבל אין ספק, שטעות היא בידי המסתפקים בתשובה ה“פשוטה” על השאלה: “מה ראו העסקנים היהודים שבגרמניה על ככה?” לא תשובה אחת, המבארת את הכל, אלא גַמָה שלמה של תשובות יש כאן, ואת כלן צריך להביא בחשבון.

קצת מיהודי־המערב צרת היהודים שבמזרח אירופה אינה מניחה להם לישון מפני טעם “פשוט” באמת: יהודי המזרח, הנתונים הצרה, באים המונים־המונים אל המערב, משתקעים שם ומתחרים עם המערביים במקצעות המסחר והתעשיה. למעלה מהם – אלה היראים את פתחון־הפה הנתון לאנטישמים. הנה הם, דבָּרי האנטישמים, עומדים על הבמות של הפרלמנטים השונים, על גדות השְפרֵה, הדָנוי, הסֶנה וכו', ומנופפים את ידיהם כלפי המזרח ומכריזים: ככה יעשה ליהודים!“. עוד לפני עשרים שנה הורה דיהרינג, אביה של האנטישמיות הגזעית, באצבע על רוסיה. למעלה מהם – קטני־המח, הלובשים חרדות לשמע המלה “גיטו”. הללו, כשהם רואים את יהודי המזרח באים אליהם ומביאים אתם את ארחות־חייהם, נמוסיהם ומנהגיהם, נדמה להם, ששערי הגיטו חוזרים ונפתחים לפניהם ובולעים גם אותם על־כרחם. אם יש למוד־זכות כל שהוא ליהודי המערבי, ההופך לפרקים את פניו מאת אחיו היהודי המזרחי ומתנכר לו, הרי הוא פחד “השערים הפתוחים” של הגיטו: אין אדם נתפס על פחדו. למעלה מהם – הללו, שבתוך לבם חיה איזו אחדות לא־מוכרה עם כל היהודים באשר הם שם, אותה האחדות הזהירה, המרושלה, הפחדנית, המתגלית בנתינת נדבה הגונה למוסדות של צדקה, שנועדו לשם יהודי המזרח, בשנאה כבודה ל”מדינות הברבריות", וכדומה למעלה מהם – המודים בעל כרחם באחדות הגזע. ולמעלה מכלם – המעטים, אבל הטובים, שכבר הכירו את האחדות הגמורה, אחדות הדם, אחדות הנפש והרוח, אחדות ההויה המיוחדה, היונקת מעבר מיוחד ומכשירה בהכרח עתיד מיוחד, המעטים, אבל הטובים, שמתחלה אמנם הוכרחו להכיר ולהודות באחדות גמורה זו, אבל לסוף התחילו רוצים בה.

כבר הגיעה השעה, כי נחדול להביט על היהדות המערבית כלה בבטול ובחשד בעלמא. גַמָה שלמה של יחסים לעניני האומה הכלליים אנו מוצאים עתה לא רק ביהדות המערבית, כי אם גם ביהדות המזרחית. ולא עוד, אלא שביהדות המזרחית נולדו ונתגלו בתקופות האחרונות המדרגות הנמוכות של הגמה וביהדות המערבית – המדרגות העליונות.

ומצוין הוא הדבר, שההצעה על קריאת קונגרס יהודי כללי לשמם ולטובתם של יהודי רוסיה ורומניה נולדה בברלין ולא בפאריז, המטרה העיקרית של ה“אליאנס” כפי מה שראו אותה כרמיה וחבריו, היתה – “להכשיר בכל מקום את השחרור של היהודים ולעזור לכל המעונים על יהדותם”. היה אפוא הדין נותן, שההצעה על קריאת הקונגרס תולד בפאריז. אבל בפאריז שכחו זה כבר את כרמיה ואת חזון־רוחו וזוכרים רק את גזרותיו והנחותיו “המדעיות” של רינאך ואת “צירקולריו” של ביגר. פאריז היא בימינו הפחותה בערכה מכל יתר מרכזיה של היהדות המערבית. ותיתי לה לברלין, שהיא נזכרת במה ששכחה פאריז צרתה. לא לחנם נעשית ברלין לעינינו מרכזה הראשי של היהדות המערבית.

העולם 1911

במשך שנים אחדות בשל המשבר המסחרי, שירד עכשו על רוסיה. סבות שונות הכשירוהו. כששקטה הארץ אחרי המהפכה והחיים חזרו למסלתם נתגלה ברוסיה רעב לעסק ולמסחר, התעשיה מהרה להרחיב את גבולותיה, המסחר מהר למלא את חסרונות והממון מהר לפרוץ את דלתות “חדרי העשת” ולזרום לשוק. אבל טמפה מהירה זו לא פגשה מצב אוביקטיבי, הראוי לה. הממשלה, שבקשה לפיס את הדעות בכפר, נתנה לאכרים את היכולת לכבוש בדמי־קדימה מועטים אחוזות רבות וגדולות. ומתוך שנתרבו חובותיו של הכפר, שלעת־עתה הוא המשמש יסוד ראשון למדינה, נתמעטה יכלתו להוציא ממון לצרכי־השעה, ונמצאו הרבה סחורות, כגון המנופקטורה, חסרות חלק גדול מראשי קוניהן. במשך השנים האלה היו ברוסיה גם שתי עונות¹ גרועות, פחותות אפילו מאותה המדה הזעומה שכבר הורגלו בה במדינה זו. השנה גדל הגרעון עוד יותר, הקיץ אחר לבוא, הסתיו הקדים לבוא, ובמקומות רבים, ביחוד בנגב, היתה המארה. נצטרף לרעה גם המצב הפוליטי שבחוץ־לארץ. חמשה שבועות תמימים היו סגורים הדרדנלים, וכל ואתם הימים שבת את שבתוֹ מסחרו היסודי של הנגב, סחר־התבואה. לסוף פרצה המלחמה בבלקנים. זו היתה הטפה האחרונה למלא את הכוס – ונתך משבר כבד מאד. מדרום נפתחה הרעה, שם התחילו הנפילות והשמיטות, ביאליסטוק ולודז ענו לעומתו ואחריהן – פטרבורג, מוסקבה וכל מרכזי המסחר שבפנים המדינה. בתי־הממכר הגדולים אומרים: הגיעה השעה, שנדיר את עצמנו מן ה“פדיון”. מוטב שנפסיד את ההוצאות להנהלת העסק משנניח את כל ממוננו על קרן־הצבי. כל אדם מתירא להוציא סחורה ולהכניס שטרות תחתיה. שטרות – היום שוים רובל ומחר – פרוטה. והבנקים שעוד לפני ימים מעטים פטמו לתאבון את ארונותיהם בכל מיני “פורטפלים”, תלו עתה אף הם מנעולים אלמים על קופותיהם: אין רחמים בדין.

אין צורך להסביר, שפורענות המשבר פגעה בנו, היהודים, תחלה. לא לחנם חיים 75% מיהודי רוסיה על התעשיה והמסחר, ביחוד על המסחר. אבל “אין רע מוחלט בעולם”. המשבר הביא לנו גם מעין תועלת. הסוחר, וביחוד הפבריקנט הרוסי הוכרח לעשות את חשבון־עולמו וברצון או שלא ברצון הובררה לו אמת פשוטה. המסחר והתעשיה עדיין עומדים ברוסיה במדרגה שפלה. לפיכך מצוים בהם המשברים במדה מרובה, ולפיכך אין הם מסוגלים לעמוד בפני כל נחשול הקם עליהם. הם צריכים לידים חרוצות, העלולות לחזקם, לאמצם ולהעלותם משפלותם. הרי שהממשלה, הממציאה יום יום הגבלות חדשות ליהודים, ראשי המסחר מאז ומעולם, אסון היא ממיטה לא על היהודים בלבד, כי אם גם על מסחרה וחרשתה של המדינה. והנה תושבי־סיביריה המזרחית עומדים ומבקשים, כי תנתן ליהודים היכולת לבוא לארצם להגדיל ולהרחיב את סחרה.

זו ועוד אחרת. רוב יהודי רוסיה שורשו זה כבר במסחר ותעשיה, וממילא כל הבא לעקור את מיליוני האנשים האלה מתוך אדמתם, את האדמה עצמה הוא מפסיד ומשחית: או שהיא מתמלאה בורות וגומות, פחים ופחתים, וכל המתהלך בה שובר את ידיו ואת רגליו; או שהיא נעשית שוממה ועזובה כמדבר. אם היריד הגדול בניז’ני־נובגורוד פתח השנה בהצלחה וסים במפלה, שעדיין לא היתה דוגמתה, גרמה לזה גם – ואולי ביחוד – השתדלותו הידועה של חבוסטוב הידוע ²^) ל“טהר” את היריד מן היהודים. וכשגברו בימים האחרונים גרושי יהודים במקומות שונים בקשו גדולי המסחר הרוסים ומצאו, שעל המגורשים, שרובם סוחרים וחנונים, רובצים חובות של עשרים וחמשה מיליונים רובל, ועם הגרוש עומד כל הממון הרב הזה בסכנה.

המשבר הכריח את הסוחר והפבריקנט הרוסי לחשוב את חשבון־עולמו, החשבון ברר לו את ערכם של היהודים במסחר ובתעשיה, והברור גם לועדי־הבירזות, להסתדרות המאוחדה של הסוחרים והפבריקנטים וגם למוסדות אחרים של מסחר, תעשיה ופיננסים כי יצאו להגן על היהודים. העתונים הרוצים בכשלונן של ההשתדלויות האלה, משתדלים, כמובן, לפסול אותן למפרע, באמרם, שרק בעטים של היהודים עצמם הוחלטו כל אותן ההחלטות ונערכו כל אותן ההצעות. איש מאתנו לא יבוש להודות, כי אנו עושים ועתידים לעשות בכל עת ובכל מקום כל מה שיש בו ויכול להיות בו מן התועלת לנו. אדם היושב חבוק־ידים ומחכה במנוחה גמורה, כי יבואו אחרים להיטיב עמו מסברה דנפשם, יש בו אחת משתי אלה: או ששוטה הוא או שמנוחתו נעמה עליו ביותר. אם באמת יהודים עצמם השתדלו, כי יצאו המוסדות האמורים לדרוש בזכותם, יפה עשו וכך היו צריכים לעשות. אבל אין ספק, שאלמלא המשבר, שהכין את הלבבות בכח ברזלו של ההגיון הבריא, לא היו דבריהם והוכחותיהם יהודים, הדורשים טובת עצמם, נשמעים גם עתה. הוא הדבר אשר אמרנו: פורעות המשבר, שבנו פגעה תחלה, הביאה לנו גם מעין תועלת.

מעין תועלת ולא תועלת ממש: בימינו אין בקנצלריותה של פטרבורג אזנים קשובות לדברים, הנאמרים לטובתם של יהודים. מסופקנו, אם הצעותיהם והחלטותיהם של ועדי־הבירזות וכו' תקלנה בשעה זו את גורלם של יהודי רוסיה אף במקצת. ואף־על־פי־כן יש פה הוראה חשובה, שאנו חייבים לשים לב אליה. הגלות עם כל תלי היסורים והעלבונות התלוים בה עשו אותנו לעם־המסחר, לעם שעסקו הוא הממון, שרכושו הוא הרכוש המטלטל. עכשיו דורשים דבר זה לגנותנו אנו ולא לגנותם של “אומנינו”. גנוי זה, מלבד הרצון להרע ולצער, יש בו גם גסות של חוסר־הבנה. לפי האמת חייבים אנו תודה לאומנינו על הנשק היפה, אשר נתנו לנו להלחם בו על קיומנו בגלות. הממון וכחנו המסחרי עשו אותנו לבעלי־השפעה, לצבור שהכל צריכים לו. ועל ערכנו המיוחד הזה אין אנו רשאים לותר. עכשיו אנו יורדים מגדולתנו בתור גבורי המסחר בעולם: עמים אחרים עלו ומוסיפים לעלות עלינו גם במקצוע זה. האדם האירופי בן־התרבות מביט על מעמד־הסוחרים כעל מעמד מכובד. היהודי בן־התרבות מביט על מעמד־הסוחרים כעל מעמד נמוך ושפל, שראוי להגאל ממנו. הסוחר האירופי רואה את אשרו בזה, שבניו יהיו סוחרים כמותו ויאריכו את ימי הפירמה, אשר יסד הוא עצמו או שנחל מאבותיו. הסוחר היהודי מתפלל לאלהים, כי בנו יעָשה דוקטור, יוריסט, מהנדס, העשוי לקצר את ימי הפירמה, אשר יסד הוא עצמו או שנחל מאבותיו. ובזלזול זה, שאנחנו התחלנו נוהגים במסחר, שהוא הוא משלח־ידנו הטבעי בגלות, צפונה לנו סכנה גדולה. אנו חיבים לשמור על הנשק היפה, שנתנה לנו הגלות עצמה להלחם בו על קיומנו – להיות גבורי המסחר בעולם.

העולם 1912

רק לפני שלש או ארבע שנים נוסד בוילנה סניף לחברת “מרבי השכלה” וכבר הספיק לעשות את אשר לא עשו יתר הסניפים, הגדולים ממנו בשנים: הוא העמיד על הפרק את שאלת תקונו של בית־ספרנו העממי – החדר.

ברוכה אַתּ לנו, ירושלים דליטא.

ואולם יסלח נא הקורא להגהה אחת קטנה: כך היה ראוי לה לוילנה לעשות, אבל לא כך עשתה. את שאלת תקונו של החדר העמידו סניפים אחרים על הפרק, ודוקא מבין הצירים, ששלחה וילנה לועידה האחרונה של “מרבי השכלה”, נמצא מי שבקש לעקור את החדר מעולמנו לגמרי.

כמובן, אין שום חשיבות בדבר, אם אדם זה או אחר בועט בחדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות, ומבקש את כליונו. אבל אם אותו אדם הוא דוקא שליחה של וילנה, מרכזה הרוחני של הגולה הרוסית, הרי זה סמן רע, ואולי לא רק לוילנה בלבד.

באחרת הועידות הקודמות של “מרבי השכלה”, כשבאה ראשונה ההצעה לטפל בתקונו של החדר, קם צירה של מוסקבה ושפך את כל חמתו על המציעים, האומרים להשיב את בית־ישראל “אחורנית”. גם עכשו, מספרים העתונים, הכינו “מרבי ההשכלה” שבמוסקבה את עצמם לועידה, ישבו ודנו בשאלת החנוך הלאומי והחדר עד לאחר חצות ו“רבים” היו האנשים, אשר התנגדו גם לזה וגם לזה. לכתחילה חיב יהודי להיות אדם ובדיעבד רשאי הוא להיות גם יהודי, – כך חושבים אותם “הרבים” אשר במוסקבה, עיר־קדשו של יוהאן האיום. וכשאנו קוראים את הדברים האלה אין בלבנו כי אם הרהור עצל: ואם במוסקבה, הפינה הנדחת לנו, חושבים כך, מה ממנו יהלוך? גם כשבאים אנשים מקיוב, “מזוינים עד לשִנֵיהם” ומכלים את חמתם בחדר ובלמודים העבריים – מה בכך? אבל בשעה שעל החדר והחנוך העברי מדבר שליחה של וילנה, אנו מטים מאלינו אוזן לדבריו, שהרי הלה מתוך עוביה של הגולה הוא בא ודבריו לא לו הם, כי אם לשולחיו, גידוּלי מרכזה של הגולה. אם שליחה של וילנה נושא את נפשו אל כליוונו של החדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות, ובועט בו, הרי אנו כובשים את פנינו בקרקע.

ואמנם צריך להודות על האמת, אף־על־פי שמרה היא: התולעת הזוללה, השוקדת על עבודת ההרס והחורבן, הבקיעה אליה גם מצודה זו, את וילנה, שעוד לפני ימי דור אחד או שנים היתה נראית כמצודת־עולמים. אפילו עכשו, כשבא אדם לוילנה ממקום, ששם כבר נטשטשה גם הצורה החיצונית של הצבור היהודי, עדיין נדמה לו, שכאן הוא רואה את היהדות בכל כחה וגבורתה. “היהודי האודיסאי למה הוא דומה? לאריה השואג מתוך יערו”. את הדברים האלה אמר לי פעם אחת הסבא רבי מנדלי. ואף הוא עינו הטעתו: נתחלפה לו וילנה של עכשו בזו של לפני ששים שנה. דמותה החיצונית של וילנה כמעט שהיא נשמרת עדיין; “צלם האלהים” עוד טרם נמחק מעליה. ברחובותיה עדיין נשמע הדבור היהודי; בבתי־מדרשותיה עדיין מגרה אותך לפרקים הבהוב עינים, שהשמחה והאושר של “התרת ספקות” בסוגיא חמורה מבריקים מתוכן; בחצרותיה העקומות והצרות עדיין ננעץ בך לפרקים המבט היהודי המיוחד, שיש בו תערובת מפליאה של גאוה גדולה והכנעה מוכרחה; עתים אתה נתקל באותו הטפוס המובהק, שהכל, מאבק צילינדרו העתיק, השמור משבת לשבת, ועד רבבי בגד־אטלסו, הזוכר ימים מקדם, מעיד עליו שמ“מיוחסי וילנה” הוא. ואף היפה שבשמירות לדמותו החיצונית של צבור יהודי – מנוחת שבת ויום־טוב – גם אותה אתה מוצא עדיין בשוקיה וברחובותיה של וילנה. הנה כן, הצורה החיצונית נשמרת עדיין, ויש אשר רק העין הבקיאה רואה, עד כמה פגומה היא כבר גם זו. אבל דוקא הצורה החיצונית היא המטעה: תוכה של ירושלים דליטא הולך ונחר, מבפנים מכרסמת גם אותה התולעת הזוללה, השוקדת על עבודת החרס והחורבן בכל תפוצות הגולה.

מן הערים הגדולות והמפורסמות אשר ברוסיה, וילנה היא הראשונה לסביבה יהודית: ווארשה יש לה 40% יהודים, אודיסה – 35%, לודז – 22%, וילנה – 42%. גם מספרם המוחלט של יהודי וילנה לא מעט הוא – לכל־הפחות חמשה ושבעים אלף נפש. אבל סביבה זו רוחה ונשמתה שודפו, צמקו. עדיין יש בה סם־חיים עד כדי לחיות, אבל אין בה עוד סם־חיים עד כדי להחיות.

שמא ראיות אתם מבקשים? הרי הן.

לנו, יהודי רוסיה, יש אינסטיטוט אחד למורים. בפמליא של מעלה שכחו, כנראה, שעדיין ישנו לזה בעולם, ושכחה זו היא השומרת אותו מן הכליה. ומעלה גדולה וטובה יש לו לאינסטיטוט שלנו: מקומו בוילנה, בתוך מרכז הגולה. ונפלא הדבר. הכל יש בהם, במורים, שהאינסטיטוט הוילנאי מעמיד לנו: יודעים הם גרמטיקה ואריתמטיקה, בקיאים הם בדידקטיקה ומתודיקה, אוהבים הם את עבודתם, שוקדים הם על חנוכם ולמודם של תלמידיהם, וכו' וכו‘. אלא מה חסר למורים היהודים האלה? את היהדות אין הם יודעים ולדעת אותה אין הם רוצים, אותה אין הם משתדלים לחבב על תלמידיהם והלואי שלא ישתדלו לכל־הפחות להשניאה עליהם. הדברים הגיעו לידי כך, עד שכל בית־ספר יהודי, שיש לו צורך במורים, נותן דין־קדימה לתלמידי הקורסים אשר בגרודנה, שבתור מורים ודאי פחותים הם במעלה מחניכי האינסטיטוט. הסופרים והעסקנים שלנו מתרעמים על האינסטיטוט בשביל הרעה, שהוא מביא לנו. אבל כלום צדקה תרעומת זו? הן האינסטיטוט ה“קאזיוני” נותן לחניכיו כל – או כמעט כל מה שהוא חיב ויוכל לתת להם: גרמטיקה ואריתמטיקה, דידקטיקה ומתודיקה, וכו’ וכו'. יהדות, קרבת־נפש, וחבה ליהדות צריכה וילנה, הסביבה היהודית אשר בוילנה, לתת להם. ואין היא נותנת, משום שאין לה עוד מה לתת, משום שאף היא גופה תוכה נחר, אף היא גופה רוחה ונשמתה צמקו ואין בהן כדי להחיות.

וילנה מדברת יודית. כך נדמה לו לאורח, הבא לראות את העיר הנפלאה, שכולה יהודים ויהדות, ונכנס – לרחוב היהודים והזגגים, לחצר בית־הכנסת, לישיבת רבי מַילָא ולמושב־הזקנים. אלמלי טרח ונכנס אל תוך הבתים – ולאו דוקא לתוך בתי –עשירים; אלמלי יצא שבת עם חשכה לשוח ב“פרוספקט הגיאורגי”, ב“בוּלוואר האלכסנדרוני” וב“פוגולנקה הגדולה”, ההומים באותה שעה מבני ישראל ובנותיו, – היה רואה ושומע אחרת: רוסית, רוסית, רוסית. מודה אני: אין חלקי לא עם המאמינים, שהלשון היודית תריס היא בפני הפורענות הרוחנית, אף לא עם התולים את כל טשטוש הדמות רק בלשון הנכריה. אלו ואלו רואים צל הרים כהרים. אבל צל יש כאן. היהודי, שלשונו היא לשון העם, יש בו קרבה ידועה לעצמותו; קרבה זו חסרה בחברו, שלשונו היא לשון נכריה ­– רוסית, גרמנית, אנגלית. וּוילנה הגדולה – לא זו שברחוב היהודים והזגגים, אף לא זו שבישיבת רבי מילא ומושב הזקנים – מדברת רוסית וקוראת רוסית. יהודי וילנה יש להם ביבליותיקה אחת צבורית למקרא – זו של “מרבי השכלה” (בית־הספרים מיסודו של שטראשון אינו ענין אלא לעוסקים בתורה ובמדע). ובביבליותיקה זו נמצאו בשנה שעברה 50% ספרים רוסיים, 23% ־ עבריים וגם 23% – יהודיים (“ווילנער וואכענבלאט” נו' 14 לשנת 1912). הוסיפו על 50% הספרים הרוסיים הללו את המון הספרים הרוסיים, שהקורא היהודי אשר בוילנה שואל בביבליותיקות הפרטיות הגדולות, וראיתם, שוילנה קוראות כמעט רק רוסית. (אגב אורחא: בביבליותיקות הפרטיות אין אף ספר אחד עברי או יהודי. שמע מינה: אין דורש להם). ומה פלא יש בדבר, אם כל הנסיונות שנעשו ליסד בוילנה עתון יהודי, לא הצליחו: בתוך הצבור הגדול הזה של 75,000 יהודים – ולא סתם יהודים, אלא “אריות היער” – יש אלפי קונים ל“רֶטש”, ל“גאזיטה־קופיקה”, ל“אוֹגוֹניוֹק”, ל“זורנל הכחול”, אבל אין שלשה־ארבעה אלפים קונים לעתון יהודי, ומסופקנו, אם יש בתוך כל הקהל הגדול הזה שלש־ארבע מאות קונים לעתון עברי.

לא רק סביבה יהודית מוצקה, כי אם גם אינטליגנציה יהודית “כחולת־דם” יש לה לוילנה ועליה תפארתה. הרבה מן האמת יש בזה, אלא שצרך להבין בין ה“יחסן” ובין ה“אינטליגנט” הוילנאי. היחסן, משעת פגישה ראשונה אתה מכיר בו, ש“רבי ברל’ה־רבי־”איציק’ל־רבי־זלמן־רבי אורי’ס" הוא. לא גדול בתורה וכלו ספוג אותם הספרים הגדולים והקטנים, שהם “בית היוצר לנשמת האומה, מקור דָמֶיהָ, השופעים בה אשה וחוּמה”. לא עשיר הוא ופרוטתו היא הראשונה הנזרקת לתוך כיסו של עני. אין מספר ל“מיחושיו” ועל זקנו הקלוש כבר עברו ארבעים שנה משעה שהפך לבן. עניו ושפל־ברך ואל העם אשר מסביב לו יביט מלמעלה למטה. נוח לבריות וערפו הרזה קשה כעמוד ברזל. יושב־אוהל ולכל צרכי הצבור ידאג לבו. יפה הוא טפוס זה, תמצית הגלות הוא. יהודי שביהודים, וראוי היה להצניע ממנו אכסמפלרים אחרים לדורות־עולם. האינטליגנט הוילנאי – מוילנה אין בו כלום: דוגמתו אתם מוצאים בכל פנה שאתם פונים, באודיסה ובפולטבה, בקיוב ובקרמנצוג. סימנו המובהק – עם־הארצות גמורה ומוחלטה. כלומר: האינטליגנט הוילנאי, כחברו האידיסאי, הקיובי וכו', לכל הפחות שני דיפלומים יש לו, אחד מאת הגימנסיה ואחד מאת האוניברסיטה, ויש אשר אפילו ברי"ש הרוסית אין לשונו נתקבלת, אבל לקרוא פסוק עברי כצורתו בלי נקודות אין הוא יודע. לבנו ולבתו לא יועילו גם הנקודות.

“לכל־הפחות חמשים למאה אינטליגנטים שלנו, – העיד לפני אחד מעסקני וילנה, שאין כמוהו בקי במצבה החמרי והרוחני של הקהלה, – אינם יודעים לקרוא ספר או עתון עברי, ולא מעטים הם הבנים בבתי־האינטליגנטים, שאינם יודעים אפילו להתפלל מתוך הסדור”.

“בראשית כל שנת הלמודים – כך סחו לי מורי הלמודים העבריים בגימנסיה של ה' כהן, – כשאנו נכנסים למחלקותינו להתודע לתלמידינו החדשים, כלל זה יש בידינו: תלמיד שהוא בן וילנה – או שממקום אחר מליטא הוא בא – בידוע שבקושי הוא קורא פסוק עברי; תלמיד הבא מן הדרום, בידוע שהוא קורא פסוק עברי בצורתו, ואפשר שהוא גם מבין מה שהוא קורא”.

שבע (או שמונה) גימנסיות ופרוגימנסיות פרטיות לתלמידות יהודיות יש בוילנה. כמעט כלן ערוכות ומסודרות כהוגן. ואולם אף באחת מהן אין מלמדים לתלמידות את האלף־בית העברי. (תורה זו מלמדים בגימנסיה פרטית אחת, שבעליה לא־יהודים ורוב תלמידותיה בנות־ישראל).

הרבה מוסדות יפים של צדקה יש בוילנה, קצתם עתיקים וקצתם חדשים, קצתם דואגים לגופו של העני וקצתם – לרוחו ונשמתו. יש “תלמודי־תורות” ו“תורות תמימות” לילדי עניים; יש “תפארת־בחורים” ללמד, “חיי־אדם” לפועלים ואומנים. כמובן, אי־אפשר להם לכל המוסדות הללו שיתקיימו בלי עזרתם ועסקנותם של קצת אינטליגנטים ועשירים. אבל מימינו לא שמענו, שנאספו קברניטי “הצדקה הגדולה” ו“התורה התמימה” ו“תפארת הבחורים” ודנו, מה יעשו לבניהם ובנותיהם הם עצמם, כי ידעו את תורת ישראל; מימינו לא שמענו, שאינטליגנטי וילנה קראו עצרה ובקשו תקנה לחדרים, שאלפי ילדים של “בעלי־בתים” מתחנכים בהם, או שעלה על דעתם ליסד לכל־הפחות מוסד אחד הגון לחנוך הילדים – יקראו לו חדר או בית־ספר, ובלבד שיהיה מתוקן כראוי וישמש מופת גם לאחרים. ה“יחסן” הוילנאי היה דואג ראשית כל לבניו שלו, כי יהיו יהודים כהלכה; ה“אינטליגנט” הוילנאי דואג לבני־העניים, שילמדו חומש ורש"י וגם “חיי־אדם”: בניו שלו דַיָם שילמדו גרמטיקה ואריטמטיקה, רפואה ויוריספרודנציה כמותו, שיהיו עמי־הארצות כמותו וגם – “אינטליגנטים” כמותו.

בית ספרים נפלא יש לה לקהלת וילנה – זה שהניח אחריו רבי מתתיהו שטראשון. לפי יקרת ערכם של הספרים העבריים, אשר בבית הזה, מסופקני אם יש דוגמתו לאחת הקהלות הישראליות האחרות ברוסיה. והיה הדין נותן, שידאגו פרנסי הקהלה ועסקניה ה“אינטליגנטים” להוסיף על האוצר היקר, לעשותו מקור־ברכה לכל עוסק בתורה ובמדע, שהרי איזו היא הקהלה, אשר לה נאה לשקוד על תקנתם של העוסקים בתורת ישראל ובמדעו, אם לא ירושלים דליטא. ולא עוד, אלא שהיה הדין נותן, שפרנסי הקהלה ועסקניה ה“אינטליגנטים” יעשו את בית־הספרים הזה מקור־ברכה גם לילדים העלובים המעטים, המבקשים ספר עברי למקרא ואין. ואמנם כך היה עושה ה“יחסן” הוילנאי, אשר בקש כל ימיו להגדיל תורה וליסדה מפי גדולים וקטנים. אבל ה“אינטליגנט” הוילנאי מה לו ולתורת ישראל, למדעו ולספרותו? הוא עצמו די לו ב“רֶטש” וב“רוסק באגאטסטווא” לילדיו, ילדיו די להם ב“ז’אַוואָראָנאָק” וב“זאדוש' סלאָוואָ”, ושטראשון – די לו ש“השמות היתומים”, אשר הניח לקהלה, יהיו שמורים מן העכברים.

היפלא אפוא בעינינו, כי נסתם מעינה של וילנה, ותחת אשר לפנים היתה היא הראשונה להעמיד לישראל גאוני־תורה וגדולי־ההשכלה לא נתנה במשך עשרות השנים האחרונות אף גאון אחד לתורה, אף גדול אחד לספרות. מהיכן תהא נפשם של אלו ניזונית? בתוך הסביבה היהודית אשר בוילנה אין מזון לה; בתוך האינטליגנציה היהודית אשר בוילנה אין מעמד לה.

התולעת הזוללה הבקיעה אליה גם מצודת־עולמים זו. חדלה גם וילנה מהיות מצודה ותהי גם היא, כרוב קהלות ישראל, לגבעת־חול אשר רק מרחוק היא נראית מוצקה, מעורה בקרקע שמתחתיה. “אל תטעה עינכם אתכם. אין הגבעה כי אם כרי של גרגרים יתומים, ערמה של תלושים”.

ומה פלא יש בדבר, אם גם ערמה זו שלחה אחד מתלושיה לבעוט בחדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות דורי־דורות, ולהתפלל לכליונו"…

העולם 1913.

אם יבוא אדם ויאמר, ששאלת גדול־הבנים היא לנו עכשו שאלת עתידה של היהדות, אל נשתיק אותו: לא מתוך צרות־דעת נאמרים הדברים, כי־אם מתוך הסתכלות יפה ביום שלפנינו ובמחרתו. ואם יסיח האיש את צערו ברבים, שבני־דורנו מפנים את דעתם לכל מיני תורות ועיונים ורק בפני מחשבה אחת הם נועלים את לבם: מה יעשו ויהיו, כשתגיע שעתם לכך, אבות ואמות הגונים בישראל, – אל נלעג לו: אין זו קנאה של מומחה, המסור לדבר אחת, למקצועו שלו, כי־אם הבנה נכונה, שאנחנו המסרבים לעסוק בענינים “יבשים” אלו, עתידים ליתן עליהם את הדין. שאלת גדול־הבנים זקופה עתה לפנינו לכל קומתה.

ו“עתה”, האמור כאן, אין משמעותו, שעד עתה היינו פטורים משאלה זו. אדרבה, דומה, שאין עם אשר הרבה כמונו לעסוק תמיד בגדול־בניו. בעולם הגדול אשר מסביב לנו התחילו קוראים לדור האחרון “דור־הילד”: לנו היו כל הדורות “דורות־הילד”. הנשים, שנזכרו בתורה לשבח מיוחד, לא זכו לכך אלא משום שרחמו את הילדים וחסו עליהם. ולא די היה לו ליהודי בילדים, המקימים את המין: תמיד היה מתפלל לבנים, העוסקים בתורה, כלומר המקימים את האומה. בן־זכאי בקש להציל מידי מחריב הארץ לא רק חכמים, היודעים את התורה, כי אם ביחוד חכמים, היודעים לגדל בנים לעם. ההלכה מעמדת את מדרגת הרבה למעלה ממדרגת האב, משום שזה מביא את האדם לעולם וזה – מקרבו למקור חייה של האומה. כל ימי הגלות הארוכים היתה דאגתו של היהודי לגדול בניו וחנוכם שקולה בעיניו כנגד כל יתר דאגותיו, שתכפו עליו יום־יום. ואולם מעולם לא היה הצער של דאגה זו כגדול וקשה כבימינו. לא היו אבדן־הדרך וְהַתְּעִיָה השוממה של עכשו. סתם אב מישראל אפשר שלא ידע לחנך את בנו ובתו, אבל הוא ידע ידיעה ברורה, מה הוא מבקש מעמהם – שיהיו יהודים, שאיש איש מהם יקיֵם את האומה, ובקשה זו, התמימה והשלמה, חנכה מאליה. במובן זה היה כל אבית־אב בית –חנוך שאין למעלה הימנו. נצטרפו לו ועזרו לו בית־הספר, ה“חדר” ובית־המדרש. ויותר מכולם חנך הרחוב, ששמשו היתה עולה לקבוע זמן תפלה של שחרית, כוכביו היו מזמינים לתפלה של ערבית וקרקעו היה שטוח חול צהוב לכבוד שבת ויום־טוב – הרחוב, שכל אוירו היה ספוג יהדות. וכולם: בית־האב, ובית־הספר, בית־המדרש והרחוב, – כולם לדבר אחד נתכונו – לגדל יהודים. תעיה, ספקות לא היו כאן. אחת היתה המטרה, אחת היתה הדרך.

עכשו אין זכר עוד לאחדות המטרה, וממילא אין זכר גם לאחדות הדרך. כלום יודע האב, מה הוא מבקש מעם בנו" קורת־רוח יש לו אם בנו יהודי הוא באהלו, אבל לא פחות מזה יש לו קורת־רוח אם בנו גוי הוא בצאתו. בית־המדרש אין עוד ברחובנו. ככל הגויים יש עתה גם לנו רק בית־הכנסת. נכנסים אליו לרגע ויוצאים עוד בטרם תספיק הנשמה לפתוח את דלתה. בית־המדרש, שבו היו סדורים המפתחות לנשמת ישראל, אין לנו עוד. והרחוב – אף רחוב אין לנו עוד. נהרסו חומותיו, נגדעו שעריו ונטלו ממנו אוירו, שמשו וכוכביו. על מפתן הבית מתחילה הרשות שאינה שלנו, והלואי שהבית גופו לכל הפחות יהא רשות שלנו. והרי מזדקפת לפנינו בכל קומתה השאלה: מי יגדל את הילד היהודי, כלומר מי יגדלו ליהדות?

אין לנו שיור אלא בית־הספר. אין אנו מרמים את עצמנו: בית־הספר כשהוא לבדו כחו מועט. כלום יש ספק בידו למלא גם את מקומו של בית־האב, גם את מקומו של בית־המדרש וגם את מקומו של הרחוב? אבל מה נעשה והחיים גרמו, שבית־הספר, כלומר בית־הספר שלנו, נשאר היחידי, שעליו אנו משליכים את כל יהבנו. ומושם שבית־הספר הוא היחידי, שנשאר לנו כיום הזה, עלינו לנהוג בו זהירות יתרה. לא מעטים הם בתוכנו המקדשים את החדש לא משום שטוב ויפה הוא, כי־אם משום שחדש הוא, ומנולים את הישן לא משום שרע ומגונה הוא, כי אם משום שישן הוא. הללו ממבלי־עולם הן. לא כל הישן ראוי לקיום ולא את כל הראוי לקיום אפשר לקים, אבל מה שראוי ואפשר לקים צריך לקים, משום שאת כחו כבר בדקנו ונסינו, משום שיש בו מתמצית הצורות, אשר יצרנו מתוכנו ולעצמנו. אומרים: עד שנטרח לתקן את בדקיה המרובים של החורבה העתיקה, ה“חדר”, אולי מוטב שנטרח להרסה לגמרי ולפנות את מקומה לבנין חדש, לבית־ספר מתוקן כהלכה? התשובה לשאלה זו היא: בית־הספר החדש, שאנו אומרים לבנות ספק יעלה בידינו, ספק לא יעלה בידינו להכניס אל תוכו כח ונוי מן הישן; ה“חורבה העתיקה” שאנו אומרים לתקן את בדקיה הרבה כח ונוי מן הישן ישארו בה מאליהם. ולכח ונוי אלו אנו צריכים.

ותקון בדקיה של “חורבתנו העתיקה” לא יקום ולא יהיה אלא אם כן הצבור יתן את לבו לכך. ועל זה אמנם אנו קולבים, שהצבור מנמנם כבתחילה, או שדעתנו אינה פנויה בכלל לענינים “יבשים” אלו. כבר עבר זמן רבה משעה שועידת “מרבי השכלה” החליטה להחל בתקונו של החדר. העתונים הודיעו, שאותה שעה, כשנצחו מקַימי החדר את הבועטים בו, שררה התלהבות מרובה באולם הועידה ונשאו נאומים יפים ונלהבים על ערכה וגדולתה של עבודה חדשה זו. אבל העבודה גופה, העשיה הממשית, שהעין תופסת בה, ולא הדבור הפורח באויר ואובד באויר – היכן היא? כלום יש לנו הרשות להטיל את הכל על ועד החברה, שלכל היותר יש לו רצון טוב אבל לא יכולת לשמור ולעשות את אשר הטילו עליו? אנחנו, הציונים, בקשנו תמיד את “עבודת־ההוה” וזריזים היינו לעשותה. הרי עבודה, שאין לנו יפה ונחוצה ממנה, שהרי מי כמונו יודע, ששאלת גדול־הבנים היא שאלת עתידה של היהדות.

העולם 1914

I

נשתתקו התותחים בבלקנים. עכשיו עומדים בעליהם ומברכים על הכֵרה היפה אשר כרו להם מבשר הארי הזקן, שכשל ונפל שדוד לרגליהם. את המקום הראשון בסעודה תופסת, כמובן, יָוָן, שעוד לפני שנה ומחצה היתה “יון הקטנה” ועתה היא “יון הגדולה” ומלכה מבקש לשים את כתר האבגוסטים בראשו. מימינה סרביה, שכל ימיה היתה מרתתת מחמת מלכות הדנוי, אשר ארבה לה וסָכָה את דרכיה, ועתה היא ממלכה בטוחה, שיש לה גם דרך ומוצא אל הים. משמאלה בולגריה, זו שאמנם נחנקה במנה הגדולה מבית־בליעתה, אבל גם ה“מעט” שבלעה יש בו כדי שביעה. מלפניה רומניה, שזכתה מן ההפקר לאשר גם קַוה לא קותה, ומאחוריה אלבניה, הממלכה החדשה שנוצרה בן־לילה בגזירת “עירין פתגמין”, ומונטניגרו, הכלב הקטן, אשר נועז להתגרות ראשון בארי הגדול ובשכר זה ניתנו לו גם בשר וגם עצמות מְמֻחָיוֹת יותר מכפי ערכו.

נשתתקו התותחים. האמנם ישליו הבלקנים מעתה? לא הוא ולא מקצתו. התותחים לא נסתמו, אלא רק נשתתקו לשעה. מוקדון, שתקותה להעשות מלכות בפני עצמה לא באה, תהא תוססת גם מכאן ולהבא. בולגריה עשתה את השנאה לחברותיה הבוגדות סם־חיים לנפשה כואבת, ובקשת הנקמה לא תתן לה מנוחה. מתוך כך הלא תהיינה גם הללו שומרות את צעדיה וגודרות בפניה ככל אשר תוכלנה. וחוץ מזה, הנה יון הזוללה עוד טרם שבעה ועדיין היא נושאת עין רעבה לאיים אחדים, הנתונים לפי שעה בידי איטליה, וזו “ירֵאה” להחזירם לבעליהם, שמא לא תעצור עותומניה כח לשמור עליהם וסוף־סוף תגזלם יון מאיתה. וטורקיה גופה, אף־על־פי שהצליחה להציל מן הדליקה כל מה שאפשר היה להציל, ודאי לא מחלה גם היא על עלבונה וגם בלבה מהבהבת התקוה – שיש לה או שאין לה על מה שתסמוך – לגבות את החובה בזמן מן הזמנים. קצורו של דבר: הדם הרב אשר שופך על אדמת הבלקנים, לא כִּבה את האש והארצות האלה לא תחדולנה אף רגע מהיות את אשר היו – קלחת רותחת, וכל שעה עתידים יהיו הרותחים שבה לעבור על גדותיה. ובקלחת הזאת שקועים המוני יהודים. לא עשרות אלפים, כמו שהיו לפני המלחמה, כי אם מאות אלפים נפש. ואם כל סימניו המובהקים של ההוה אינם מטעים, הרי כנף שחורה של שכינה עגומה פרושה על עתידם של אחינו אלה. צדקו, כפי הנראה, הללו, שתיכף אחרי מפלותיה הראשונות של טורקיה ראו הרס וחורבן באים על קהלות היהודים, היוצאות מרשותה ונכנסות לרשות אחרים. ברור הדבר, שביחוד קשה יהיה גורלם של היהודים, אשר הוטלו אל תוך רשותה של יון, כלומר לא פחות ממחצית כל היהודים שנקרעו עתה להותם מעותומניה. השנאה ליהודים ירושה היא ליונים מאלו, שהם קוראים להם אבות. וצריך להודות: גם בלבנו אנו עוד טרם כבתה האיבה לאויבנו ההיסטוריים, שאנו מזכירים אותם תמיד על הרעה. לא לחנם נעשה “היון” שם־לואי בפי העם לכל צר ואויב: אין אחוה בין יהודי ליוני. היהודים אשר במזרח הקרוב, החיים בקרב עמים רבים, מתקרבים לכולם, אבל לא ליונים, בכל אופן – במידה פחותה מאשר לעמים האחרים. המחשבה לישב ישוב יהודי באי קפריסין לא יכלה להתקבל על הדעת, ביחוד לא יכלה להתקבל על הלב, מפני שרובו של האי – יונים. ואמנם, תיכף כשהונף על סלוניקי דגלם של היונים היתה ראשית מעשיהם להראות את כח זרועם – ליהודים. ואם “יון הקטנה”, שבכל ממלכתה לא היה אלא קומץ יהודים, חמשה־ששה אלפים נפש, “התחכמה” בשעתה להכין טבח לנתיניה אלה בקורפו, מי יודע איזו דרך “טובה” תבור לה “יון הגדולה”, אם לא כדי להפטר מכל היהודים הרבים, שעלו פתאום בחלקה (בסלוניקי בלבד יש 75,000 יהודים), הרי לכל־הפחות כדי למעט את מספרם עד כמה שאפשר. אין לחשוש, שיון תבור לה גם עכשיו את הדרך הקצרה, דרך הפרעות: זו לא טובה ולא יפה היא במקומות שזה עתה נספחו על הממלכה ורוחו של השונא אשר נוצח עדיין שורה עליהם. אבל כלום רק הדרך הזאת, שאמנם “בטוחה” היא, היא גם היחידה? הרבה דרכים למלכות, המבקשת לדחוק רגליו של אלמנט שאינו רצוי לה. ובלי ספק יראה בקרוב גם בסלוניקי וגם בערים האחרות, שנכבשו לפני יון, התרמיל היהודי כשהוא נעקר ממקומו והולך לבקש לו ארצות אחרות. ואם בימים הראשונים תגרום יציאה זו היזק לאותן ערים – מה בכך? העיקר הוא, שהממלכה תפלוט מתוכה את האלמנטים “שאינם רצויים” ותתקרב לאידיאל “הרצוי” של ממלכה לאומית.

דוקא ממלכות הבלקנים, שכל אחת מהן מטולאה עמים ולאומים שונים, תבקשנה מעתה את הדרכים, העלולות לעשות אותן ממלכות לאומיות. בשעה שאבק־שריפה מוטל בכל זוית ופנה וכל גץ קל שבקלים יכול להבעיר את הבערה, חוששים “הבעלים” ראשית־כל לכל אדם חשוד, הנמצא בגבולם. כמובן, ספק גדול הוא, אם מבקשי דרכי ההלאמה בבלקנים יצליחו יותר מחבריהם בארצות אחרות, אשר גם המה בקשו ועדיין המה מבקשים את הדרכים האלה. אבל בַקש יבקשו, ודוקא מתוך עקשנות ואמץ־לב של אנשים, המפחדים מפני יום המחר כמפני צלמי בלהות ומתאוים לו כאל טל שמים. הלאומיות הפוליטית, שמטבעה יש בה שוביניות הרבה יותר ממה שיש בה לאומיות, תגבר בלי ספק בבלקנים, ומתוך כך יעשה מצבם של יהודי הבלקנים חמור מאד. שני דרכים ינתנו לפניהם מעתה: או שכל צבור וצבור מהם ידבק – לא רק במדינה שהוא יושב בה, כי־אם גם בעם המושל בה, עד כדי שהיהודי הבולגרי ישנא את היהודי היוני והסרבי, והיהודי היוני והסרבי ישנא את היהודי הבולגרי. ואת שלושתם – ישנא היהודי המוקדוני וכו'. או שכל צבור יהודי יעשה צבור חשוב במדינה, שהוא יושב בה, אלמנט שאינו רצוי במובן הכלכלי וצבור חשוד במובן הפוליטי.

מה טובו שני הדברים הללו גם יחד!

II

אם קשה יהיה מצבה של היהדות הבלקנית מפני הצרוף המיוחד של המאורעות והפרספקטיבות הפוליטיים בקרן־זוית זו של אירופה, הלא תגדל מבוכתה עוד יותר משום שברובה – היהודים, אשר עד יום אתמול ישבו בצלה של טורקיה – רחוקה היתה כל ימיה ממלחמה פוליטית ומימיה לא עלה על דעתה, שההכרח ליצור פוליטיקה יהודית לעצמה אורב לה. ולא זו בלבד. עד עתה היה ליהדות זו מנהיג, אשר יצא לפניה ובו בטחה בטחון גמור – “האליאנס”. ודוקא עתה, כשמתחילים ימים קשים, הדורשים רכוז הכחות והבנה פוליטית בכל הנעשה והמתרגש לבוא, תם כחו של המנהיג, עוד מעט אולי ירד מהבמה.

עד עתה בטחה היהדות, אשר עליה אנו דנים, ב“האליאנס” והיתה כרוכה אחריו. דבר זה ידוע ואין בו כל פלא. ה“אליאנס” רכז כמעט את כל עבודתו בארצות המזרח הקרוב, וביחוד בארצות שלטונו של האישלם. עד הימים האחרונים היה בית־הספר של ה“אליאנס” נקודת האור היחידה בקהלה היהודית אשר בארצות ההן, מרכז חייה הקולטוריים. כשבא ה“אליאנס” לפני חמשים שנה, בערך, למזרח הקרוב וראה את יהודיו הפראים למחצה, את האובדים והנדחים האלה, אשר דבר לא היה להם עם החיים הממשיים, מצא תיכף את הדרך הנכונה, כדי לעשות את היהודי אדם. הוא הוציא אותו מן ה“מֶלְדֵר”¹) והכניסו לתוך בית־ספר. כלומר: ה“אליאנס” קרע לו ליהודי המזרחי חלונות במרתפו האפל. הזכות הגדולה הזאת לא תשכח עד העולם, ובכח זכות זו נעשה המורה של ה“אליאנס” לא רק מורם של ארבעים אלף ילדי־ישראל, כי־אם גם מחנכם ומדריכם, ולא רק מחנכם ומדריכם של ילדי־ישראל, כי־אם גם פטרונם ו“קונסולן” של עשרות־עשרות קהלות בישראל.

אבל כשם שאסור לקפח את שכרו של ה“אליאנס” בשביל המעשים הטובים אשר עשה, כך אסור גם ליחס לו מעשים טובים אחרים, שהיה יכול וצריך לעשות ולא עשה. אמנם המורה של ה“אליאנס”, שכידוע כל מעשיו וגם כל רצונותיו מכוונים בדיוק גמור לצוויים והפקודות הבאים מפאריז, נעשה מחנכו של הילד היהודי ו“קונסולה” של הקהלה היהודית במזרח. אבל מימיו לא יצא ולא בקש לצאת מגבול הכונה הראשונה והיחידה – לקרוע חלונות בגיטו כלפי חוץ. בפנים לא עשה שום דבר, שיש בו ממש. כלומר: ה“אליאנס” לא צוה מימיו על שליחיו לעשות בפנים דבר שיש בו ממש, משום שלא מצא חפץ במעשה זה. לא די שבית־הספר של ה“אליאנס” כשהוא עצמו אינו עולה הרבה על ה“מלדר” במה שנוגע לחנוך וללמודים העבריים, שהרי גם הוא הסתפק בכל מקום ב“חכם”, המלמד תפלות וברכות ולא יותר, אלא שגם בנוגע לחנוך וללמודים הכלליים נמוכה מאוד מדרגתו של בית־ספר זה, והנער היהודי כשהוא נפטר ממנו ויוצא לשוק החיים אין בו לא רוח תורה ולא רוח השכלה ממשית, לא תקון־הלב ולא שכלול־השכל. במובן השלימות הנפשית הוא נשאר כמעט אותו הספרא למחצה, שהיה ה“מלדר” מעמיד בשעתו, אלא שהוא קצוץ פאה, מגולח זקן ומדבר צרפתית. לא די ש“הקונסול” לא נתן מימיו את לבו לסדר את הקהלה היהודית ולעשותה קהלה יהודית, המכרת את עניניה היהודיים המיוחדים לה ויודעת לפתחם ולחזקם בשעת שלוה ולהגן עליהם בשעת חירום, אלא שבכלל היה רחוק כל ימיו מהבנת הצורך לעשות את הקהלה קהלה, צבור בר־כח, הלומד להשען על עצמו. הוא, שליחו של ה“אליאנס”, היה עומד תמיד ממעל לצבור וכפי ראות עיניו היה מחלק את כסף התמיכה, שקבל מפאריז ערבי־מועדות ולעתות בצרה. ואם היה צורך לפנות לרָשוּת בעניני הצבור היה הוא, הפטרון וה“קונסול”, עושה ומדבר הכל על דעת עצמו. רק מפני מראית־עין היו נסרכים אחריו, מרצון או מאונס, שנים־שלשה אנשים מראשי העדה, ותמיד היה מדקדק, שאל שני ה“חכמים” בעלי ה“לֶפוֹת” ילוה גם “נאור” אחד, זאת אומרת: אדם הלבוש אירופאית ומדבר צרפתית. וצריך להטעים: בדברים הללו אין שום הפרזה, אלא הם דברים כהויתם, הידועים לכל אדם, אשר נמצא זמן ידוע בתוך תחומי מפעליו של ה“אליאנס” וידע להסתכל כראוי בבתי־הספר שלו ובהליכות המורים שלו. ראשיתם וסופם של כל המעשים, אשר עשה ה“אליאנס” בקרב היהדות המזרחית, היתה תמיד ההשתדלות להקנות לה את הלשון הצרפתית ועל ידה גם את התרבות הצרפתית, עד כמה שתרבות נקנית בכח ידיעת הלשון בלבד. ההשתדלות היתה גדולה וגם הצליחה באופן שאין למעלה הימנה: הרוב הגדול של יהודי המזרח אינו יודע קרוא וכתוב – ולפעמים גם דַבֵר – לא בשפת המקום ולא בשפת המדינה (למשל, יהודי סלוניקי, אינם יודעים טורקית אפילו לדבור ורק מעט מהם יודעים קרוא וכתוב יונית; רוב יהודי סוריה אינם יודעים ערבית לכתב וטורקית אפילו לדבור), וכמעט כולם יודעים דַבֵר ורובם יודע גם קרוא וכתוב צרפתית.

יסוד מפעלו של ה“אליאנס” היה, כאמור, קריעת חלונות במרתפו האפל של היהודי המזרחי כלפי חוץ, ואותו חוץ פרושו – צרפת. אין אנו צריכים לעמוד על “חשבון הנפש” של ה“אליאנס” ולחקור, אם היתה כונתו רק לעשות טובה עם יהודי המזרח, או שנצטרפה לה גם כונה אחרת, – להרביץ על־ידי היהודים את הצרפתיות במזרח. בין כך ובין כך: אנו יודעים, שאם אמנם הרבה ראיות מוכיחות, שלא חסרה כאן גם הכונה השניה, הכנסת הלשון הצרפתית אל הגיטו המזרחי הביאה באמת טובה רבה לכלואים בתוך חומתו. ראשית, על היהודי היודע צרפתית חלה שמירה מצד הממשלה הצרפתית, ולשמירה זו היה היהוּדי המזרחי זקוק לעתים לא רחוקות, ולא רק במארוקו בלבד. ושנית, – וזהו העיקר, – ידיעת הלשון הצרפתית עשתה את היהודי שליח יפה לקשור קשרי מסחר בין ארץ מגוריו ובין העולם שמחוצה לה, וביחוד, כמובן, בינה ובין צרפת. הטובה הכפולה הזאת, שבאה ליהודי המזרחי על־ידי ה“אליאנס”, חבבה אותו, את ה“אליאנס”, עליו ובכל דרכיו הוא זוכר לו את זכותו. אבל חבה זו לא תעמוד עתה לה“אליאנס” בשעת דחקו, ודוקא משום שהצרפתיות היא יסוד כל מפעליו, יצרו צעדיו בבלקנים ובהכרח יחדל מהיות מנהיג ליהדות הבלקנית.

ה“אליאנס” יש לו בתי־ספר כמעט בכל הערים, שיצאו עכשיו מרשותה של טורקיה. לפי החשבון הרשמי לשנת 1912 עלה מספר התלמידים בבתי־הספר של ה“אליאנס” בסאלוניקי, מונַסטיר, מוסאקוּב, יַאנינה, פּרַאבֶזה, שְטִיפ, קַוַלָה, גומולדזינה, מוסטפה־פחה שֶרֶס וכו' לארבעת אלפים איש (3988). כל בתי הספר האלה עומדים על הצרפתיות בלבד (רק לפני שנתים, כלומר ערב המלחמה, התחילו מלמדים בהם, על־פי עצת אחדים מבני הקהלות גם קצת טורקית). נניח, שה“אליאנס”, החביב, כידוע, על ממשלת צרפת, ימצא, אם יבקש, דרכים לקים גם מכאן ולהבא את בית־ספרו בערים האלו. אבל מי יודע, אם ירצה לבקש דרכים לכך? הן ברור הדבר, שממשלות בולגריה, יון וסרביה תדרשנה, שמעתה תחדל הלשון הצרפתית מהיות הגברת בבתי־הספר הנמצאים בגבולות ממלכותיהן, והרי יתנגשו רצונו של ה“אליאנס” ורצונן של הממשלות, ואין כל צורך להסביר, מי משניהם ינצח. ולא זו בלבד. רצונו של ה“אליאנס” יתקל גם בתביעותיהם של החיים, שכחן יפה גם מכח רצונן של ממשלות. יש רגלים לדבר, שבבולגריה יגדל בעתיד הצורך בידיעת הלשון הגרמנית והצרפתית תדחה מפניה מאליה. סופרים בני־סמך מעידים, שגם התושב הנאור הבֶלוֹגְרַדי כבר יודע ומוקיר את הלשון הגרמנית הרבה יותר משהוא יודע ומוקיר את הלשון הצרפתית. כפי הנראה, תהיה גם יון קרובה לגרמניה יותר מאשר לצרפת, וממילא יהיה גם בה צורך בלשון הגרמנית יותר מאשר בצרפתית. למה ישתדל אפוא ה“אליאנס” להחזיק ולקים את בתי־הספר שלו בממלכות האלה? האם זאת היא מטרתו ללמד לילד היהודי בולגרית, סרבית, יונית וגם – גרמנית?

אלו לא היה ה“אליאנס” מה שהוא, אלא מה שהיה צריך ויכול להיות, לא מוסד, המעמיד יהודים על צרפתיות מסופקת, שטחית, אלא מוסד, המעמיד יהודים על עצמותם, על יהדות נאורה, היתה דוקא עתה נפתחת לו פרשה חדשה של עבודה פוריה ויפה בקרב היהדות הבלקנית. הוא היה מסוגל הרבה יותר מכל מוסד אחר לאַרגן את כחותיה, להעמידה על עצמותה וללכת לפניה בשעה הקשה הזאת ולהוציאה ממבוכתה, משום שהיא, היהדות הבלקנית של עכשיו, נתחנכה בבית־הספר שלו כשעמדה עדיין ברשותה של טורקיה והיא כרוכה אחריו ונשמעת לו. אלא שאלו היה ה“אליאנס” מה שהיה צריך ויכול להיות, לא היו עשרות אלפי חניכיו אלה נמצאים עתה במצב נורא של צבור גדול, שדרכו נסתרה ממנו ובצר לו הוא עושה את אשר יעשה כל אדם, המגיע לידי יאוש – יושב תחת כפות יד ורגל ומחכה לרחמי־שמים. עכשיו, שה“אליאנס” אינו בלתי אם מה שהוא, הרי נֻפּץ “רועה ועדרו”. מאת הרועה לוקחה העידית שבשדות מפעלו, ומי יודע, אם לא יאבדו עקבותיו תֻמָּם בקרב היהדות הבלקנית. והעדר, היהדות הבלקנית, עומדת עתה נבוכה על פרשת דרכים ומנהל ומורה־דרך, אפילו מנהל ומורה־דרך קצר־הבנה כה“אליאנס” אין לה עוד.

בשעה זו ודאי תאמר ה“עזרה” הברלינית להעשות רועה ליהדות הבלקנית. וכבר עשתה מעשה. בימי־המלחמה מהרה היא, ולא ה“אליאנס”, להביא עזר לנגועי המלחמה ולנצוריה. היא שהיתה הראשונה ליסד את ועד העזרה בסופיה, וה“אליאנס”, שמתחלה סרב, הוכרח אחר־כך להצטרף לה. קול צעדיה של “העזרה”, כשהיא קרֵבה ועולה על הבמה שה“אליאנס” יורד מעליה, נשמע גם בימים האחרונים. המורשה של ה“אליאנס”, היושב זה ירחים אחדים בסופיה, מצא, שאותו ועד־העזרה עשה את מעשהו שלא כהוגן. שליחו של ה“אליאנס”, הרגיל להיות תמיד פטרון ו“קונסול”, אי־אפשר לו על־פי עצם טבעו שלא למצוא פסול ומגרעת בכל אשר צבור עושה על דעת עצמו ולפי הבנתו. אחריו בא המורשה של ה“עזרה”, ברר ומצא, שהמורשה של ה“אליאנס” רק תואנה הוא מבקש והועד עשה הכל כהוגן. וצריך להודות: אחת־עשרה שנות קיומה של “העזרה” הברלינית כבר הוכיחו, שאמנם כשרון־המעשה שלה גדול משל ה“אליאנס”. אבל מעשיה האחרונים גלו לכל מה שהיה כמוס עד עתה רק בלב מעטים, – כי גם כשרונה ורצונה הרבה יותר משהם מכוונים לעבודתם של ישראל הם מכוונים לעבודתם של זרים, ואם היא מתקרבת עכשיו ליהדות הבלקנית לא רק לשמה ולטובתה של זו האחרונה, כי־אם בכונה תחלה, להרביץ על ידה גרמניות בבלקנים – נוח לה ליהדות הבלקנית שתהא טועה בפרשת־הדרכים משתפול לידי מורה־דרך חדש זה.

בין כך ובין כך: הקלחת הרותחת שפותה על האש, והמוני יהודים, מאות אלפים נפש, נתונים במבוכה גדולה. האומנם אין מוצא מן המבוכה? האומנם לא ימצֵא לנבוכים אותו הכח הצבורי, הראוי להעשות מורה ומנהל להם?

העולם 1914

I

גם עם שָלו חייו משתנים ומתחדשים תמיד. וכל חדוש וכל שנוי במסכת־החיים גורם בהכרח חדוש ושנוי גם בצרכיהם. מפני שצרכים אלו עולים וצרכים אחרים יורדים. יש שהצרכים החדשים דוחים ומשכיחים את הישנים לגמרי; ויש שהם דוחים ומשכיחים את הישנים רק לשעה – כל זמן שאין להסיח דעת מהם, מן החדשים, שכטבע כל חדש עריצים וקנאים הם ואינם נוחים לותר כלום “משלהם”. בין כך ובין כך מלחמת תמיד לצרכי החיים: הללו מנצחים והללו נגפים. – ואם עם “שוקט על שמריו” כך, לא כל־שכן עם, שחייו הומים ורותחים ומעלים קצף בין סלע לסלע, עם אשר אין נִתָן לו להינות אף רגע מ“מתק העצלות”, אלא הוא מוכרח “ליצור” את חייו, לחשל את גורלו יום־יום, שעה־שעה. עם טרוד־חיים שכזה אין קץ ואין גבול לחדושי צרכיו ושנוייהם. מה ששבלתו ההומה והקוצפת מעלה בראש היום היא משקיעה תהומות מחר. ואם חפץ קיום הוא תהיינה עיניו צופות בשבלת, כדי שיכון את מעשיו לעומת צרכיו הנובלים והנוצצים.

השתנות הצרכים ומלחמתם הן הן היסוד לחיי ההכרה והדעת של האדם. “העצלות” מתוקה, אבל גם רעל יצוק בה. אם אין שנוי במהלך החיים ומצביהם אין גם צורך שנוי במעשיו ופעולותיו של האדם, והרי לו הפעולה האינסטינקטיבית בלבד, אותה הפעולה שאינה עולה למדרגת הכרה. רק החדוש דורש מעשים חדשים, רק החידוש קורע בחוזק־יד את שלשלת המצבים הרגילים וממילא גם את שלשלת הפעולות האינסטינקטיביות. משעת קרע זה מתחילים חיי־ההכרה ועמהם גם חיי־הרצון. וזהו כחם המיוחד של צרכי־שעה המתחדשים ומשתנים בלי הרף ומכריחים את היחיד ואת הכלל לגיס את כל מה שיש בהם מן ההכרה והרצון לעשותם שמוש לעצמם. ואולם החדושים והשנויים בלבדם, שתפקידם הוא רק תפקיד דחיפות מובדלות אלו מאלו, אינם מספיקים. כלום ילמד האדם להכיר את עולמו לנגוהות הברק, המבריקים ונעלמים והחושך מכסם? כלום אפשר הדבר, שיהיו ההכרה והרצון גדלים קרעים־קרעים מבלי היות אחדות מאחה לכולם? חוסר אחוּי והשפעת־גומלים מתמדת בין יסודות ההכרה סימן מובהק הוא להתפרדותה וחורבנה הגמור. אשרו של האדם – האדם היחידי והאדם הכללי – הוא, שיש אחדות מאחה לכל קרעי־חייו וחליפות גלוייהם. לאחדות זו נמשכים והולכים כל גדילי הקרעים ומתוכה הם נטוים יחד ונעשים יריעה אחת – הכה. “ההכרה סינתיזה היא, פרוצס של אחוי מעצם תחלתה”. מתחת לכל הזרמים של צרכי־שעה, החוצים זה את זה ונדחים זה מפני זה, מקלח והולך נחל אחד, אשר לא ישוב ולא ידח מפני כל, שכל הזרמים כפופים לו והוא כונסם יחד אל תוכו, שכל הזרמים של צרכי־שעה מפרנסים אותו, רק אותו, ומתוכו הם מותנים ולשמו הם זורמים כל עיקרם: – הנחל של צרכי־עולם.

זאת אומרת: צרכי־שעה הם הם גופי־חיים וצרכי־עולם – חיי־החיים…

II

תאמרו: לעולם יהא אדם זהיר, שלא יחזור ויזכיר אמתיות אלפא־ביתיות, שכבר נעשו מושגים פשוטים ויסודיים בהכרתו של כל בן־תרבות. צדקתם. אבל מה נעשה וכשאנו עומדים בגבולות חיינו היהודיים, השרועים והקלוטים, יש ויש צורך לחזור ולהזכיר גם אמתיות כאלה. ואולי גם להרחיב את הדבור עליהן, כדי להסבירן לבריות.

הנה לנו, הציונים, קוראים אוטופיסטים, רומנטיקים, בעלי־דמיונות וכו' וכו' עד סוף כל כנויי “הגנאי”, המצויים באוצר־מליהם של “הפּכּחים”. על הכנויים הללו עצמם אין אנו מצטערים ואין אנו קובלים. אדרבא, בגאוה ובגאון אנו נושאים אותם. אילו לא היתה לנו זכות אחרת אלא זו שאנו חוזרים ומציתים להב־אודם בפאתי־שמים, שחללום מחללי־החיים ועשו אותם אפורים וכהים – דיה היתה לנו גם היא לבדה, כי נדרוש בשביל כסאנו מקום בראש. על מה אנו מצטערים וקובלים? – שכינויי־“הגנאי” האמורים נתנו ונתנים לנו משום שאנו רגילים להבדיל בין צרכי־שעה לצרכי־עולם ואנו נזהרים שלא להחליף אלו באלו, כדי שלא להזיק לא לאלו ולא לאלו. ואם בשביל כך מתכונים לגנות אותנו, אות הוא, שהם, המגנים, – ומספרם, הלא נודה, לגיונות – אינם יודעים להבדיל בין צרכי־שעה לצרכי־עולם והם עומדים מחוץ לאמת האלפא־ביתית של החיים.

וכמה גדולה וכמה קשה היא הרעה, המוֹצאת את האדם לא לעיתים רחוקות לרגלי “ערוב הפרשיות” וחלוף הצרכים אלו באלו. כל התופס צורך־שעה בתור צורך־עולם ואינו מבחין ביניהם קורע את הכרתו מן האחדות המאחה, עושה את ברק הברק אור לנתיבתו. כדין כל מקצת, המתאמרת להיות הכל, יגעש וירעש אותו צורך, שלבש צורה שאינה שלו, ולבסוף, כשיגלה זיופו, תלקה ותתבזה גם האמת שיש בו. וההכרה, מכיוון שכבר שלט בה הרעל של השלאת־השוא, או שאינה מוכשרה עוד כלל לשוב למקורה, לאחדות המאחָה, או שהיא שבה אליה שבורה ורצוצה.

כוס זו כבר עברה גם על ההסתדרות הציונית עצמה: הקונגרס השישי. הטבח בקישינוב הוליד בימים ההם צורך מיוחד, שלא היתה דוגמתו מימות הפרעות הראשונים, לדאוג לעשרות אלפי יהודים, שלא יכלו עוד להשאר במקומם, שהיו מוכרחים ללבוש כלי־גולה ויהי מה. צורך זה היה בלי־ספק אחד מגופי־החיים של אותה שעה. לעבור עליו אפשר היה רק לאדם, שחיי־העם בכלל אינם שלו. אילו היה הצורך הזה מוכּר בתור צורך־השעה, כראוי לו, אפשר שדוקא מבין הציונים, שהציונות כבר עשתה את לבם ער לכל צרכי־העם, היו נמצאים גואלים לו. אפשר שדוקא מבין הציונים, ולו גם עם הרצל בראש, היו נמצאים אנשים, שהיו שמים לב – מחוץ לתחומי הציונות, שתכלית מעשיה המה צרכי־עולם, – גם להצעה בדבר אוגנדה ואיש לא היה מוחה בידם. אבל האוגנדיסטים החליפו את צורך־השעה בצורך־העולם ומפת אוגנדה עלתה וכסתה את פני מפת ארץ־ישראל… והרי אנו יודעים, מה עלתה לה, להצעה, שהביא הרצל מאנגליה, ומה עלתה להם לאוגנדיסטים עצמם, שבתחילה געשו ורעשו ונתנו את נפשם כמגיני הציונות ומצילה. אם רוצים אתם עכשיו למצוא אדם, שליבו הציוני היה לגליד־קרח או שלכל־הפחות אמונתו הציונית מסיימת ב“אֲבל” – בקשוהו ראשית־כל בקרב האוגנדיסטים־הטריטוריאליסטים, וביחוד בקרב מי שהיו בשעתם “מגינים” להסתדרות הציונית…

III

עדים לערבוב מושגים מעין זה הננו גם היום.

עווּת חיינו הולידה בימים האחרונים צורך־שעה חדש – לעזור להמון רב מצעירנו, המוסרים את נפשם על השכלה עליונה ודלתותיהם של בתי־המדרשות העליונים ננעלים בפניהם אחת־אחת, והרי הם עומדים על פרשת־דרכים שוממים ואכולי־יאוש מאין להם יכולת לא לחזור על עקבותיהם ולא לקעקע את הדלת הנעולה. ואין כל פלא – אעיר דרך אגב, – שבינתים נתעוררה בתוך קהלנו שאלה, אם בכלל טובה היא הדרך, אשר אנו הולכים בה שנים־שלשה דורות – להרבות “פרוליטריון רוחני” בתוכנו: מנהגו של עולם כך הוא, שבהנגף הרגל היחפה ביתדות הדרך והיא זבה דם, מתחילים ההרהורים שמא בכלל לא זו הדרך. דוקא עכשיו בא הרהור זה שלא בזמנו. מוטב שלא יהרהר אדם בתשובה כלל משיהרהר בה מתחת אונסו של השבט הרודה. לאחר שנמצא את הדרך לעזור לצעירנו ולחלצם מצרתם, אז, ולא עתה, תהא השעה מוכשרת לחשוב את חשבון־עולמנו ולראות, אם באמת מגדלים אנחנו “פרולטריון רוחני” יותר על המדה ואם יִתוּר זה מביא לנו תקלה. עכשיו, בשעת צרה, אל יבואו שום הרהורים להפחית את ערכו של הצורך ולהקשיח את לבנו מצעירנו, שאין להם תקוה אלא העזרה הראויה להנתן להם מאת עמם.

ומצד אחד קים ועומד צורך־עולם – ליצור מדע עברי. דומה, שאין אף מקצוע אחד בממלכת המדע, אשר לא יפרנסהו גם הַגֶנִיוּס העברי, – ומדע עברי אין. את שולחן המדע עורכים גם האנשים המצוינים שבנו, ואנחנו יראים לגשת אליו, כי בתור כלל לאומי אין לנו חלק ונחלה בו. נקלים ופחותי־ערך הננו בעיני אחרים, השותים גם את מימינו אנו, ודלים ורשים אנחנו בעיני עצמנו, כי אין איש מאתנו יודע מה יש לנו ומה אנו נותנים לעולם. ומי יודע אם לא מלאי ברכת ד' אנו פושטים את התרמיל למתנתם של אחרים, הציקנים ורעי־העין. יש אשר יזעף לבנו על גדולי־הרוח אשר לנו, שאת גדלות־רוחם הם מפזרים ביד רחבה לזרים ולנו הם מביאים פרורים, ורובם אף פרורים אין להם בשבילנו. לבנו יזעף, שֶקַרְל יוֹאֵל וְקַסִירֶר הם גרמנים, בֶּרְגְסוֹן וְדִירְקְהֵים – צרפתים, פְרֵיד וְאַדְלֶר – אוסטרים, לוֹמְבְּרוֹֹזוֹֹ – איטלקי וכו' וכו' ולנו אין איש. אבל למה יזעף לבנו? האיך יביאו הללו את גדלות־רוחם לנו? איה המקום בו ירביצו את תורתם בתור יהודים? איזו היא הלשון, שעל ידה ומתוכה תעשה תורתם תורת ישראל? היכן הם התנאים המיוחדים, אשר ישפיעו גם על עצם מהות תורתם? ולא זו בלבד, אלא שבחסור לגדולי־הרוח שלנו היכולת לגלות את מעלת רוחם בתור יהודים, במקום, בלשון ובתנאים המתאימים התאם טבעי לשורש נשמתם, מי יודע אם רק היהדות ולא האנושות כולה נמצאת גזולה? אנטוקולסקי, זה האיש שנשמתו היהודית פרכסה בכל קמטי עצמותו ואשר את כל גאונו נתן לזרים ולנו לא השאיר ממנו כמעט כלום, קובל במכתביו, שנפשו מלאה הרהורי יצירות עבריות גדולות, אלא שחסרים לו התנאים העבריים, האפשרות העברית וגלוים, והוא מוכרח לחנקם ולקברם בתוכו “עד עת קץ”. וכפי הנראה ידע אנטוקולסקי, כי בחניקה זו הוא גוזל לא רק את עצמו ולא רק את היהדות, כי אם את האמנות בכלל, שהרי מכיון שאין הרוח נִדלית במה שראוי לה לפי עצם טבעה אי־אפשר לה גם שתוציא ותגלה כל מה שיש בה ואשר היא יכולה לתת לעולם. ודינו של המדע, לכל־הפחות של אותם המדעים, שנהגו לקרוא להם “מדעי הרוח”, כדינה של האמנות. אם אין מדע עברי בעולם – לא רק את עצמנו, כי אם גם את המדע אנו גוזלים. ודומה, שאין אדם צריך להיות דוקא ציוני למען יבין ויכיר שצורך יצירת מדע עברי כצורך־עולם הוא קים ועומד.

הרי שלפנינו שני צרכים: האחד צורך־השעה והאחד צורך־עולם. מובן, שיש נקודות־מגע ביניהם, אבל לא רב מספרן. בכל אופן אין הצורך האחד מותנה כלל מתוך חברו. ומודה אני: בשעה ששמעתי, בימי הקונגרס הציוני האחרון בוינה שממעשה קאַסוֹ¹) הביאו ראיה על הצורך ליצור אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל, לא היו הדברים מובנים לי. שאלתי את נפשי: ומה, אם יום מחר יחדל צורך־השעה – לעזור להמון צעירנו אובדי־הדרך –, כי רוח חדשה יערה על הרשות הרוסית והיא תשוב ותפתח את אוניברסיטותיה ופוליטכניקומיה ואקדמיותיה לפני צעירי־ישראל כבתחילה, כלום יחדל או יתמעט מתוך כך צורך־העולם – ליצור מדע עברי ולהכשיר את האפשרות ליצירתו? אבל עוד פחות מזה מובנה הדעה המשונה, הנשמעת עכשיו מתוך פינה ידועה, שצרת צעירינו העלובים מחייבת את הצורך ליסד אוניברסיטה יהודית, כלומר אוניברסיטה ליהודים, באחת מארצות אירופה. עובר אנכי על השאלה, אם יש עתה ואם תהיה לכל־הפחות בעתיד הקרוב יכולת ליסד אוניברסיטה כזו: זו היא שאלה למומחים ובקיאים בדבר. אבל לו גם נניח, שיש יכולת ליסד את האוניברסיטה “המבוקשה” – מה תתן ומה תוסיף לנו? תשובה על צורך־העולם? ודאי לא. מדע עברי אפשר שיוָצר על־ידי אנשי מדע עברים, בסביבה עברית, בלשון עברית ומתוך – וזהו אולי העיקר – הודאת לב עברית. אבל כלום אפשר, שיוצר מדע עברי בסביבה לא־עברית ובלי שום הודאת־לב עברית? נסו נא והציעו לרוסי בר־דעת, שאת המדע הרוסי, אשר הוא מבקש, ייצר לו על־ידי גרמנים בסביבה גרמנית ובלשון הגרמנית – ואם תוכלו הביטו אותה שעה בפניו בלי בת־צחוק של שפתותיכם… גם מצד צרך־השעה האוניברסיטה האמורה האמורה למה היא באה? הן לא מחר ולא מחרתים תוסד ותערך ותפתח. לכל־הפחות שנים אחדות תעבורנה עד הפתיחה, ובינתים הלא תארע בהכרח אחת משתי אלה – או ש“קאַסוֹ” יחזור בתשובה וישוב ויפתח לצעירינו את הדלתות הנעולות להם עכשיו ברוסיה ולא יהיה עוד צורך באוניברסיטה מיוחדת ליהודי רוסיה בחוץ־לארץ, או ש“קאסו” – מה שקרוב הרבה יותר לודאי – לא יחזור בתשובה, ובעל־כרחנו יהיה פוחת והולך בקרבנו משנה לשנה מספר הצעירים, הזקוקים ומוכשרים להשכלה עליונה, ואת המעטים אשר יותיר לנו “קאסו” גם לעת ההיא אפשר יהיה לזרוע בתוך האוניברסיטות הכלליות שבארצות השונות – אם מבעוד מועד ומבלי הוצא אנרגיה ובטלה נדאג ליצור אפשרות זו: אם ניסד קופה מיוחדה לפרנסת צעירינו בחוץ־לארץ, אם נבוא בדברים עם האוניברסיטות שבחוץ־לארץ ונשתתף בהוצאותיהן, כדי שצעירינו לא יהיו מקבלים טובה וחסד חנם, אם נסדר כראוי את שרות־המודיעים לכל מבקשי השכלה עליונה ולא תהיה העבודה הקשה ורבת־האחריות הזאת על צעירים מעטים מן הסטודנטים גופם, שדי להם להפקיע את עצמם.

ואף־על־פי שהדברים פשוטים וברורים כל־כך, מכל מקום לא יחדלו באותה פנה, אשר עליה כבר רמזתי, מלערבב מושג במושג וצורך בצורך ולהרעיש שמים וארץ על הציונים, שמתוך שאין הם מודים ביסוד אוניברסיטה מיוחדת ליהודים באחת מארצות אירופה והם רוצים דוקא באוניברסיטה עברית בארץ־ישראל הרי הם מקשיחים את לבם מכל עניני־ההוה ומכונים להכשיל מלכתחילה כל מפעל צבורי בגלות וכו' וכו'. הזעקות והתוכחות הללו אין להן, כמובן, שום ממש. אם באמת יתעורר הצבור לעשות דבר לעזרת צעירינו, המגורשים מהיכלי־המדע, מובטחנו, שהראשונים למעשה זה יהיו הציונים, כשם שהם הראשונים גם לכל המפעלים הציבוריים האחרים. לפי הנראה לנו אין גם שום צורך להענות ל“גבורי־הפנה” ולהשיב להם מלחמה: לא עת מלחמה היא לנו השעה הזאת. ומכל־שכן, כשהאבנים הנזרקות בנו קלות הן כל־כך. מה לנו אפוא ולהם? מוטב שנושיב את האנשים האלה על ספסל הדרדקים ונלמדם אחת־אחת את האמתיות האלפא־ביתיות, – אולי ישמעו ויבינו…

באביב, באביב, משבאים ימי זיו וחדות־חיים לעולם, מתחילים ימי־חושך וכליה לעירה היהודית שלנו: גץ יוצא מתחת מפוח, ניצוץ בוקע מתוך מיחם, נערים קטנים מסתתרים בצדי מבוי אפל ומציתים פפירוסה, – והעירה עולה על המוקד ונעשית תל־שממה. תיתורות מתערטלות ונראות כשברי־מצבות על גבי קברים, ארובות פושטות צוארים שחופים כלפי שמים, ובני־אדם, קמוטי־פנים ושבורי־לב, חובשים את כליהם, יתר הפליטה, שהותירה להם האש הזוללה, נפטרים מחרבותיהם – ויוצאים. והעירה היהודית, החמודה, הזויתנית, מתרוקנת מיושביה וגוֹועת…

יש אומרים: העירה כבר גועה ומתה, כבר חדלה מהיות. היהודים והיהדות פירושם – היהודים והיהדות של העיר הגדולה. העירה הקטנה עדיין יכולה להיות נושא לגעגועים טמירים, המפרכסים חרש בלב, אבל לא נושא לחיים ממשיים. או יותר נכון: משום שהעירה כבר חדלה מהיות נושא לחיים ממשיים לפיכך נעשתה נושא לגעגועים טמירים, המפרכסים חרש בלב… באמת, אין כל פלא, אם בעיני רבים מאיתנו כבר חדלה העירה מהיות. רובנו ילידי העירה אנחנו. שם נעשה המקום צר לנו. היא הקיאה אותנו מתוכה, ולכאן, לעיר הגדולה, באנו לבקש את החיים, אשר אליהם נשאנו את נפשנו, – אחת היא אם מצאנו את אשר בקשנו או לא, אם מתחרטים אנו על מה שמצאנו או לא. אם כה או כה: הלכנו לבקש חיים בעיר הגדולה ויהיו לנו חייה של זו לדמות החיים בכלל; לנו לעצמנו כבר חדלה העירה מהיות ונדמה לנו, כי בכלל אינה עוד בעולם.

וטעות־משנה אנו טועים: חיי הכרך אינם עדיין דמות הכל: העירה עוד טרם חדלה מהיות. רבבות חיים עדיין מתחילות ונגמרות שם, ומצטרפות יחד למסכת מיוחדה. לכשתמצו לומר – אף מן ההוי שלנו, הריחני והמסוגנן, עדיין נשתמרה מדה נכונה שם.

ואף־על־פי־כן: אם העירה עוד טרם חדלה מהיות, הרי היא גוססת וגוֹועת לעינינו. כמוּת, שאינה בלתי אם כמוּת בלבד, אינה ולא כלום: סופה, שתחדל מהיות גם כמוּת. פיקציה, אף־על־פי שהיא לבושה מספר בן שש או בן שבע, אינה אלא פיקציה. המהות הפנימית של העירה, ה“אידיאה” שבה חדלה מהיות. אין איש מאתנו יודע, מה דמות תהיה למעלות ולמורדות של פרוצס החדלון, שנגזר על העירה. יש לו לפרוצס זה גורמים המזרזים אותו, אבל יש לו גם עכובים, העוצרים אותו במהלכו. למשל: האסור, הרובץ על יהודי רוסיה לגור בפנים־המדינה. בשביל כך נתן כח רק לכרכים מעטים לבלוע את העירה. מי יודע, אפוא, אם לא יארעו גם עכובים חדשים, אשר יעצרו את מהלכו של פרוצס החדלון לזמן מרובה או מועט? אבל הפרוצס גופו לא יחדל עוד, אי־אפשר לו שיחדל. סופה של העירה שיבלעה הכרך הרעבתן; לכל־הפחות, שום השפעה נכרת לא תהיה לה על מסכת־חיינו ודמותם. בבנו ומכל־שכן בנכדו של היהודי, שהוא עצמו עדיין נשאר קרתני גם בכרך, לא תהיה קרתנות זו נכרת עוד. ימוּת האב, ימוּת גם הבן, ובין הנכד והעירה, שממנה יצאו אבותיו, יפָּסק היחס האחרון. הבן אולי “יתביש” עוד כשיזכירו לו את כתריאליבקה ומַזֶפֶּבְקָה. הנכד גם התביש לא ידע: – מה לו ולשמות ה“גיאוגרפיים” המגוחכים האלה? ואם הוא, הנכד, ידע עוד על־פי נס לקרוא בספריהם של מנדלי ושלום־עליכם, תהיינה לו כתריאליבקה ומזפבקה כחלח וחבור שבמקרא, כערים, שהסמבטיון מפריד בינו ובינן.

והעירה גופה תתרוקן מיושביה היהודים. יארע לה ברוסיה מה שכבר אירע לה במערב־אירופה. אנו יודעים במערב־אירופה עירות, שלפנים הממו ושקקו החיים היהודיים בהן; עכשו כלתה בהן רגל יהודי ו“צלם־האלהים” נמחה מעליהן. זולצבאך ודיהרנפורט פרק שלם הן בדברי־ימי־ספרותנו. “סדור” ו“מחזור” דפוס זולצבאך, גמרא ו“פוסק” דפוס דיהרנפורט היו מצויים בכל תפוצות ישראל. עכשיו מהנה זולצבאך את יהודי־פרנקפורט בשֵכר היפה שלה; יש אומרים: גם בבשר חיה ידוע, שסכינו של שוחט מישראל אינו נזקק לה. במה מהנה דיהרנפורט את יהודי העיר הגדולה, הסמוכה לה, איני יודע. אבל דבר זה אני יודע: בזולצבאך לא מצאתי אפילו יהודי אחד, ודיהרנפורט – חוששני, שגם בה אין “מנין” יהודים. וזכורני: לפני שנים ארבע עמדנו, אני ועוד שני סופרים מישראל, בבית־הכנסת השמם אשר בִקְרוֹנֶבֶּרְג, שלפי דברי הזקנה “העתיקה” השומרת עליו, – הנפש היהודית היחידה, שמצאנו שם, – לא נפתח זה עשרים ושבע שנים, ונסתכלנו בארון־הקודש קצוץ־הדלתות, ביתומות־ה“מפוֹת”, הפרושות על השלחן, בפגר הטלית הבלויה, התלויה אין־אונים על דופנו של ספסל מרקיב, בספרים אכולי־האש, המתגוללים על הקרקע מאין קובר להם, ויראנו להביט איש בפני חברו: לא את החורבה הזאת יראנו, כי־אם את החורבות האחרות, שעיננו ראתה אותן במרחק מקום וזמן…

התרוקנותה שלך עירתנו התחילה לפני שלושים שנה, בערך, וכמה גסות הן פסיעותיה. זקנים וילדים – זהו רוב ישובה של עירתנו הקטנה עתה; צעירים כמעט שלא תמצאו בה. תכלת־חיים וסוף־חיים; החיים עצמם נטלו ממנה. לפני שבועות אחדים תאר ב“דאס לעבען” סופר אחד את הבהוב החיים, היורד על העירה השוממה אחת או שתים בשנה, בשוב אליה בניה הצעירים לימי־מועד. תמונה יפה, מלאה חן, צר אותו סופר. אבל על החן והיופי הללו נסוכה תוגה, שאין לה תקנה. האורחים, המחזירים לעירה את נשמתה, רק אורחים הם ורק לשעה הם מחזירים את נשמתה לה. ממחרת החג ישכימו לקום, יצררו את צרורם – ואינם. האם העזובה תשאר גלמודה כשהיתה, סנטרה כבוש בידיה ודמעה שופעת מאליה על לחיה, והאב, ש“איש ולא אישה הוא”, יצחק את צחוקו הקטוע, יניע ראש אחרים הרכבת, הפולטת אש ותמרות־עשן, וישוב להרהורו העצל. והשממון יגדל עוד מבראשונה. הבהוב־החיים הקצר בימי־מועד הוא המבליט את הגסיסה הארוכה, שהעירה גוססת כל ימות־השנה… והאב והאם הלא כבר זרקה שיבה בהם, רגלם האחת עומדת מחוץ לחיים. היבואו הבנים לעירה גם “אז”, היסורו עוד אליה להחזיר לה את נשמתה, ולו רק לשבוע אחד? למה יבואו ולמי יבואו? –

דומה הוא ישובה של עירתנו לגלוּיה הסנטימנטלית, המצויה עכשו בשוקנו: זקן מלמד את נכדו הילד לברך על הלולב והאתרוג, זקנה מאמנת את ידי נכדתה הקטנה לברך על הנרות, ילדים קטנים יושבים ב“חדר” לפני רבם השב, וכדומה. זקנים וזקנות, ילדים וילדות; בחורים ובתולות אין גם הגלויה המצוירת יודעת… עירתנו מקלט היא עדיין לזקנים ועריסה לילדים; בית לבחורים ובתולות איננה עוד. הזקן והזקנה אינם מסוגלים כבר לצאת מתוך היקף החיים האלה, הילד והילדה אינם מסוגלים עדיין לצאת מתוכו; הבחור והבתולה, המסוּגלים לכך, יוצאים, והיו בטוחים – שלא על־מנת לחזור. לאחר שבקר אַנטוֹן צ’חוֹב את האי סחלין כתב: “חוששני, שהישוב החפשי, אשר ראיתי באי, לא יתן ולא יוסיף לרוסיה מאומה: זקנים וילדים מצאתי בו, בחורים ובתולות לא מצאתי בו”. קשים הדברים לאמרם, אבל לא יֵרַכּוּ, אם לא יאמרו: עירתנו היתה לסחלין…

ואל תאמרו: מה בכך? העירה נחרבת לנו, הכרך נבנה לנו. אל נא נרמה את עצמנו. לא רק שנוי צורה. אף לא רק שנוי מהות יש כאן; גם חורבן מהות, גם אבדן ערכים, ודוקא אבדן ערכים יקרים, יש כאן. השנויים בחיים קשים ודוקא לנו, לעם עיף, הצריך למנוחה; החרבנות והאבידות מטילים אימה ופחד עלינו. אמת הדבר: התפשטותנו בכרך יוצרת לנו כחות וערכים חשובים, שהעירה לא היתה יוצרת אותם לנו עד העולם. לערך הפוליטי, למשל, יש בימינו חשיבות גדולה, והלא רק יסוד אחד יש לו – עניניו ורצונו של צבור רב־ראשים. אין ספק: שאלת־היהודים עתידה שתעשה שאלה פוליטית בעולם לא בהשפעתן של מאות מזפּבקוֹת, כי־אם בהשפעתה של ניו־יורק אחת. אבל במה דברים? בתוספת כח וערך כלפי חוץ. החיים הפנימיים, העצמיים, נחרבים ונמסים עם חורבנה של העירה.

חיי־העירה חיים יהודים היו מתוכם, לפי עצם מהותם. כל־זמן שהיתה כתקונה שרר בה בטחון־החיים. לא בטחון, הבא מחמת עושר ותנאים כלכליים יפים. מצד העושר ותנאי־הכלכלה עולה הכרך עליה. כשאני אומר: בטחון־החיים, אני מכון לבטחון, שיש בו משום ודאוּת פנימית. וחיי־העירה – עשירים או עניים – היו חיים של ודאות פנימית. יהודי־העירה לא הציץ לתוך חלונו של ה“גוי”, ואם הציץ הרי רק מחמת סקרנות, אבל לא משום הרהור, שמא כאן, בסביבה היהודית, לא הכל מתוקן ונאה כראוי ויש ללמוד מן הנעשה שם על החסר והמיותר כאן. ואין לטעות ולחשוב, שרק יראת־שמים גרמה לכך: יותר משיראת־השמים צרה את צורתם של החיים צרים החיים את צורתה של יראת־השמים. יהודי העירה לא היה זקוק כלל להציץ לתוך חלונו של ה“גוי”: התרבות שלו עלתה על זו של ה“גוי” ולא היתה לו, ליהודי, שום סבה להבטל מפניה. יהודי העירה לא ידע את רגש התלישות: מחובר היה לעירתו, שהוא ואבותיו ואבות־אבותיו יצרוה, בנוה, כלכלוה ועשוה למה שהיא – לעירה שלהם. בדברו ובחשבו על עירתו לא היו עיניו של היהודי צופיות למה שיאמרו ויחשבו ה“גויים”: בלבו היתה הכרה ברורה, שבכל אופן העירה היא שלו לא פחות ממה שהיא של ה“גוי”. יהודי העירה לא ידע את רגש היתמות הקשה: “בתוך עמו ישב”, בתוך אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, קרוביו וגואליו. לא היה לו שום צורך לחזור על פתחי זרים ולבקש מאתם חבה, אותה חבה, שאי־אפשר לאדם להתקים בלעדיה: בסביבתו שלו מצא אותה. זה היה אפוא כחה של העירה ליהודי: היא נתנה לו – עד כמה שבכלל אפשר לתת מתנה טובה זו לבן עם גולה ונדח – את בטחון־החיים, את ודאות־החיים. ומתוכם יכל ליצור את יצירת־חייו ולחזור ולעשות אותה גופה חִזוּק ושִמוּר לבטחון־החיים ולודאותם. משעבר מרכז חיינו מן העירה אל הכרך ירדו עלינו הכרת עִלוּיָה של התרבות הזרה, תלישות, יתמות, הכרח בקשת חבה מאת הזר. וזהו פשר געגועינו הטמירים על העירה: את האבידה, שאבדה לנפשנו, את בטחון־החיים וודאותם אנו מבקשים…

לשוא נבקש אותם. הם אבדו גם בעירה, כי על־כן היא גוֹועת לעינינו. מלבד פקעת הגורמים הכלליים, שבכחם בולע הכרך גם את העירה וגם את הכפר שלהם, יש גורמים, המיוחדים לעירה שלנו להבליע אותה בתוך הכרך.

די לנו לעמוד רק על אחד מהם. איני יודע לו שם אחר, אלא – “קלות־משקלו” של היהודי בימינו. גרעין כבד־משקל לא כל ניד־רוח שולט בו להפכו על פניו. אדם “כבד־משקל” לא כל השפעה חדשה יש לה שליטה עליו, לא כל יום בורא לו “רוח חדשה”. לא רבים – אולי גם לא גדולים – הם רצונותיו, אבל המעטים, שיש לו, רצונות ממשיים הם. ה“אני” שלו “אני” ממשי הוא. אם פגעו בו מפעל ומעשה, שמשכו את לבו אליהם, הרי הוא דבק בהם בכל כחו ובהם הוא מוצא מזון ומחיה לנפשו. “כבדי” משקל כאלה היו זקנינו; לצעירינו חסרה מדה זו. מי ומה נטל אותה מהם? אחת היא. “קלי־המשקל " הם. כל ניד־רוח הופך אותם על פניהם. במקום רצונות יש להם פרכוסים ופרפורים. ה”אני" שלהם הוא – טלאי פרכוסים ופרפורים. איש־איש מהם מוצא בלבו מחשבות עמוקות, אפשריות סתומות, כשרונות נעלמים, שאיפות למרחבים רחוקים ונפלאים, ואיש־איש מהם כלוא, להותו, בתחומה הצר של העירה ואת כל רוחו לשעמום הוא זורע.

לפנים היתה “מחלת־השעמום” מחלתם ואסונם של יחידים בודדים, ששתו, מצו את כוס־החיים עד תוּמה; עכשיו נעשתה “מחלת־השעמום” מחלתם ואסונם של בחורים ובתולות מישראל, שעדיין לא הקריבו גם את שפתותיהם לכוס־החיים. וכל חולי־השעמום הללו תאוה אחת חולנית כוססת את לבם – התאוה לכרך, הסולל נתיבות לכל המחשבות העמוקות, לכל האפשריות הסתומות, לכל הכשרונות הנעלמים – וגואל מן השעמום. ואוכלוסים־אוכלוסים הם נעקרים מן העירה, קופצים לתוך הקלחת הרותחת של הכרך – ונבלעים ואובדים בתוכה. שאלו אלפי אבות: למה עזבו בניהם את העירה ואת החנות ואת העסק ואת בית־המלאכה, שמהם התפרנסו הם, האבות, כל ימיהם ומהם יכלו להתפרנס גם הבנים? למה הלכו לכרך להשתכר שם פת־לחם? ואמרו לכם: “מחמת שעמום”. שאלו כל ראשי הכתות והמפלגות שלנו: מפני אין להם בעירה עסקנים צעירים וכל העבודה נתונה על שכם הזקנים? והשיבו לכם: “מפני השעמום”. שאלו לעסקני־החנוך: מה גרם להם למאות צעירים וצעירות, כי ישאו את נפשם ל“נהמא דכסופא” של עבודת־הוראה בכרך, ובעירה אין מורֶה ואין מורָה? יענו לכם: “השעמום”…

לשעבר היה יהודי יוצא יחידי בראשון בשבת עם דמדומי־חשכה לכפר, אשר גם הטחנה השכורה לו, וטוחן, מובדל ופרוש מן העולם, את דגנו מן הבקר עד הערב, ושב לביתו ערב־שבת אחרי חצות ומימיו לא טעם טעם שעמום, כי דבק היה בעבודתו, וספוק לנפשו מצא בספר, שהיה מזומן לו תמיד בשק טליתו ותפיליו. הצעיר הגרמני, האנגלי, חי על עסקו ועבודתו – אם יש צורך בכך – בעירה ובכפר ובכל פנה נדחה, ומעיניו נשקפת חדות־חיים. והצעיר שלנו מתהלך כצל בעירתו, צר לו המקום בסביבה, אשר בה נולד, גודל וחונך, השעמום מכרסם את לבו וכל היום הוא מחכה לגאולה. הֲיִפָּלֵא אפוא, כי זריז הוא להשתמש בכל מקרה, טוב או רע, כדי לצאת מן העירה ולהגאל ממנה? ומכל־שכן, ששריפת העירה גאולה היא לו. השריפה אסון נורא היא לעירתנו, היא טפת־הרעל האחרונה בכוס־קובעתה. שנה־שנה מחריבה האש עשרות עירות משלנו. מחשבתם הראשונה של הזקנים אחרי השריפה היא – לשוב ולבנות; מחשבתם של הצעירים היא: “על מה נשב פה עוד?” הללו מבקשים לבנות, והללו מבקשים לסתור. שפטו נא אתם, יד מי תגבר? – – –

-——

עירתי החמודה! בתוכך נולדתי, גודלתי, חונכתי, ובתוכך עברו עלי ימי־עלומי. מה רבים געגועי עליך. ומגעגועי אלה אני שומע, שאת, עלובה, גוססת וגו­ֹועת, כי הקיץ הקץ עליך…

א

נתכה חמת הפולנים על היהודים, שלא נכנעו בפניהם ולא בחרו בקוחרז’בסקי לדומה, והרי הם מקַימים את העונש, שהזהירו עליו מראש: הטילו חרם על היהודים. לפי שעה עוד לא הוברר, עד כמה הצליח החרם. יש מודיעים, שעסקני־הצבור של הפולנים הפקידו בווארשה שומרים מיוחדים לשמור על כל בתי המסחר של היהודים, לבל תבואם רגל פולני, וכי כבר פשט החרם ועבר גם אל מחוץ לגבולות ווארשה. אחרים מודיעים, שהחרם מעשה־נערות הוא ואין השפעתו נכרת.

בידיעותיהם של הראשונים, אנו יודעים, שגדולה היא אחדותם הצבורית של הפולנים. בכל זאת קשה להאמין, שהצבור הפולני ישמע תיכף לכל אשר יצווה מבלי שיהרהר תחלה, שמא עתיד הצווי להביא לו רעה תחת טובה. אי־אפשר שהצבור הפולני יקבל ויקים תיכף את החרם ולא יאמר לנפשו: כל מַטֵה שתי קצוות יש לו, באחת לוקה המוכה ובשניה – המכה. אם אנחנו נדיר את עצמנו מן היהודים, כלום לא ישלמו הם לנו מדה כנגד מדה ולא ידירו את עצמם ממנו? לפיכך נראה לנו, שמוגזמות הן הידיעות על הצלחתו של החרם. ולא יפה עושים המפריזים. זה שנים אחדות הקדישו הפולנים מלחמה עלינו. אנחנו לא רצינו בה, אף לא הכשרנו אותה, אלא מכיון שהם עמדו ואסרו את המלחמה נענינו להם וקבלנוה עלינו גם אנו. הם אומרים לנצחנו, ליטול מאתנו את זכיותינו, להטיל את שעבודם עלינו, לעשותנו עבדים, החיבים להכנע לרצון הבעלים. אנחנו לא נתן להם לנחול נצחון כזה. מודים אנחנו בזכויותיו ההיסטוריות שיש לו לעם פולניה על אדמת פולניה, אבל באדנותו לנו אין אנו מודים אף רגע אחד. מזכיותינו שלנו לא נותר אפילו כמלוא נימא. ואולם אם אנו נלחמים בפולנים באונס, משום שהם הטילו עלינו בעל־כרחנו מלחמה זו, הֵרֵעה גם לנו וגם להם, אין זאת אומרת, שצריכים אנחנו להרחיב את התהום בינינו ובינם. אי־אפשר למלחמה שלא תהא גוררת שנאה אחריה, אבל דוקא משום שכבר יש סבות ואמתלות לשנאה דייה, אסור לנו להוסיף עליהן. אנחנו, השותים את קובעתה של השנאה זה אלפי שנה, היודעים שארסה של זו מכיון שנזרק אל תוך הנפש שוב אינו פוסק מלפעפע עד העולם, – אנחנו חיבים להזהר שלא להרבות שנאה בעולם. די לו לעולמנו באותה מדת השנאה, שהיא “מחויבת המציאות”. והמפריזים לספר על הצלחתו וכחו של החרם הלא בהכרח הם זורעים שנאה חדשה בלבבות, בהכרח הם מרחיבים את התהום, המפרידה ביננו ובין העם ההוא, שהמוני יהודים עתידים לחיות בארצו הרבה תקופות ויובלות. אל נא נשכח גם אנו, שכל מטה שתי קצוות יש לו, שרעלה של השנאה קשה לא רק לשנוא, כי אם גם לשונא.

וכשם שלא יפה עושים המפריזים מצד זה, כך לא יפה עושים גם המפריזים מן הצד השני, הקוראים לחרם מעשי־נערות ופוטרים אותו בנבואה, כי יום־מחר לא תהיה לו תקומה עוד. חוששים אנחנו, שנבואתם לא תתקים. מדותיו של “פאני קוחאנקו” עדיין לא נמחו מלב בני־בניו, פאני קוחאנקו לא יכול גם לצייר לעצמו, כי ימצא בגבולות אחוזותיו יהודי, אשר יעשה דבר ולא רוחו, יהודי אשר לא יזדרז לעשות את רצונו, ואפילו אם רצון זה אינו אלא תערובות שגעון ותאות־פרא. אם מרד יהודי ולא וִתר על דמותו האנושית לא ידעה חמת נקמתו של הפרא שבעה: נפגעה אדנותו. ואש זרה זו של תאות האדנות, – עכשו קוראים לה בפולין “הונור”, – לא שקעה עדיין גם בדמי בני־בניו של פרא זה. האם לא יַראו אפוא את כח ידם ליהודים, שמרדו ולא בחרו באיש הרצוי להם, לאדונים? האם לא יעשו את כל אשר בידם, כי יצליח החרם וידעו המורדים את אשר עוללו לעצמם?

וצריך להוסיף: אלו נכנעו יהודי פולניה ובחרו בקוחרז’בסקי לא היו נפטרים גם אז מן המלחמה הכלכלית. קוחרז’בסקי עצמו הוא שהורה הלכה, שאי־אפשר להם לפולנים לבל יקדישו מלחמה כלכלית על היהודים. אלא שאלו עשו היהודים את רצון נוגשיהם ובחרו בקוחרז’בסקי היו מודים על־ידי כך, שידיהם כפותות מעשות דבר להגן על נפשם בשעת הסכנה, עכשיו שמרדו ולא בחרו בקוחרז’בסקי הורו לכל, שבני־חורים הם, שכופרים הם לגמרי באדנות בני־בניו של פאני קוחאנקו, והודיעו למפרע, שידיהם מותרות להגן על עצמם כשיהיה צורך בדבר.

ומה הוא המעשה שעל יהודי־פולניה לעשות בשעת חרום זו? יש מציעים להוציא מחברות פולניות כדי לברר להמוני־העם את מהלכן האמתי של הבחירות ואת צדקתם של היהודים, כי לא בעטו בפולנים אלא נשמרו לנפשותיהם. אחרים אומרים ליסד עתון פולני גדול. שמטרתו תהיה לסתום את התהום שכרו הפולנים בינם ובינינו. אל נפיר את העצות האלה: אם הועיל לא יועילו גם הזיק לא יזיקו, ואם באמת יצליחו לסתום זרת אחת מן התהום, לכלות רסיסים אחדים שנאה, דַיָן. אבל סוף־סוף המעשה היחידי שיש בו ממש, שעל יהודי־פולניה לעשות הוא – כי יהיו מוכנים כראוי לקראת המלחמה הכלכלית, שהוקדשה עליהם בעל־כרחם. כשם שהחנות היהודית יש לה צורך בקונה פולני, המלון היהודי – באכסנאי פולני, כך יש לה לחנות הפולנית צורך בקונה יהודי, למלון הפולני – באכסנאי יהודי, למקום־הרפואה הפולני – באורחים יהודים, לקונצרט הפולני – בשומעים יהודים, וכשם שהשכיר והמשרת היהודים מתפרנסים מבעליהם הפולנים, כך מתפרנסים השכיר והמשרת הפולנים מבעליהם היהודים. כשם שהפולנים יש להם יכולת להוכיח, כי עם אחד ומאוחד הם גם בהיות המוניהם נתונים בשלש ארצות, כך צריך שתהא היכולת גם לנו להוכיח שעם אחד ומאוחד אנו בכל ארצות פזורנו וכל היורד לחייהם של יהודי ארץ אחת אנו נפרעים גם ממנו במקומו וגם מבני־בריתו בארצות אחרות.

ושוב אנו חוזרים ואומרים: אין אנחנו היהודים רוצים להרבות שנאה בעולם, אין אנו רוצים גם במלחמה החדשה, שהפולנים מקדישים עכשיו עלינו, אבל אם הם רוצים בה, הרי אין לנו דרך אחרת אלא להכון לקראתה ולקבלה עלינו. אנו איננו מטילים חרם על הפולנים, ולא עוד, אלא שאם יבטל במהרה החרם, שהם הטילו עלינו עכשיו לנקום בנו נקמת “אדנותם”, הרי אנו מוכנים גם לשכוח את הרעה הזאת שבקשו לעשות לנו. לא רק להרבות שנאה, אלא גם לנטור שנאה אין אנו רוצים, אבל אם החרם הזה יצליח ולא יבטל, יזכרו נא עסקניה פולניה ומנהליה, כי בני־חורים אנחנו וידינו מותרות להגן על עצמנו בשעת הצורך.

ב

מכל העברים קשרו עלינו מלחמה כללית.

בווארשה נצחונו הפולנים נצחון גדול: הוציאו את כל היהודים מהנהלת החברה לקרדיט עירוני. וברור הדבר: עכשו הכרעו גם הלבבות המעטים, שמתחלה היו מהססים וחוששים, שמא מוטעית היא הפוליטיקה של חרם ודחיה. הנצחון היא הראיה המכרעת, המבטלת את כל הספקות, הוא ההוכחה המוחלטה, שהמנצחים המה הצדיקים והמנוצחים – החטאים. ונוח לו לאדם שיהיה חבר לצדיקים משיהיה חבר לחטאים.

הנצחון בווארשה עתיד להגביר את התיאבון גם בגליציה המתקנאת תמיד בירך “הממלכה”. החרם גוּפוֹ החל בגליציה זה כמה, גם בעיר וגם בכפר. ה“קולקה רולנישטה” כמעט שנבראה בכונה תחילה להרע ליהודים ולדחוק את רגליהם בכל מקום. וכשראו סטאפינסקי וסטויאלובסקי, שאין החרם מצליח כרצונם, הסיתו את ההמון בסוקולוב, שבא לגליציה להרצות בערים אחדות על הציונות ומלחמת העברית בארץ־ישראל, העלילו עליו שקרא לפולניה “פגר מובס” וצעירי־הדור השתמשו בעלילה זו לערוך דמונסטרציות סוערות ולהלהיב את הלבבות ל“מלחמת־מצווה” ביהודים. עכשו יבוא הנצחון בווארשה ויוסיף להם כח. וכבר התחילה העתונות הפולנית בגליציה “לפרש ולבאר” את הנצחון הזה ולהסיק מתוכו את כל המסקנות, שהגיון־המלחמה מחיב אותן.

בינתים באה ידיעה מרומניה: הלאומיים הוציאו כרוז לכל העם ובו נאמר: “כל פת־לחם הבאה מידו של רומני – לפיו של רומני היא צריכה לשוב. אם אנו קונים סחורה מאת היהודים, הרי בממוננו אנו מפטמים עם, המבקש לבלוע אותנו כנחש”. את הכרוז מפיצים ברבים בקרב כל המעמדות והגילים, אפילו בקרב תלמידי בתי־הספר התיכונים והנמוכים, ואין איש מוחה. ומובן, בארצם של יורגו וקוזה לא ישוב כרוז כזה ריקם, כי־אם יצליח אשר שלחוהו.

ומהו המצב ברוסיה הלא אנו יודעים כולנו. צָרור את היהודי ודחוק את רגליו בכל מקצועות הכלכלה – זוהי השיטה. לפני שנים שלש אמרו: “הַלְאָמַת הקרדיט”. עתה נמצא הבטוי הזה קצת “מגוּשם”, “לא־מדעי”, והתחילו אומרים: “דמוקרטיזציה של הקרדיט”. המלים נשתנו, אבל הכונה נשארה כשהיתה: הכשרת צרה לעסקי־הממון של היהודים. במיניסטריון־הפנים מונחות שלש מאות ספרי־תקנות של חברות למניות ואין מאשר אותם: חוששים לממון היהודי, המשתתף בחברות הללו. ועוד ועוד עובדות ומעשים “ישנים” של יום־אתמול, אשר ישכיחום עובדות ומעשים חדשים, של יום־מחר…

אלו עמדנו בתקופתם של התמימים ההם, שכתבו מאמרים וספרים שלמים להוכיח, ששאלת־היהודים לא שאלתנו שלנו היא, אלא שאלת הגויים אשר סביבותינו – היינו גם אנו מרמים את עצמנו ואומרים: הללו, הקושרים עלינו מלחמה כלכלית, סתומי־עין הם ואינם רואים, כי בהכשילם את כחם ההמוני והמסחרי של היהודים, המעורים בארץ, רעב הם מביאים לכל הארץ. ואולם אנחנו כבר נרפאנו מתמימות זו ואנו יודעים, כי לא עורים הם האנשים האלה, אף לא קצרי־ראות, כי־אם מרחיקי־ ראות. אמנם הם רואים, שהיום הם מביאים רעה לארצם, אבל הם צופים לימים רחוקים – שתחדל הארץ מהיות זקוקה למפעליהם ההמוניים והמסחריים של היהודים. ומה קל יהיה להכחיד את היהודים, לגרשם, להורידם עד מדרגת האזרחות התחתונה כשלא יהיה עוד למדינה צורך בתפקידם הכלכלי. אין זה עורון, אלא פוליטיקה כלכלית, היודעת להיכן היא גופה נוטה ולהיכן היא מטה את ההולכים אחריה.

אנחנו, שאיננו רואים ואיננו רוצים לראות את האמת הקרובה הזאת, אנחנו הננו העורים. ולפיכך אין אנו שמים לב כראוי למלחמה הנוראה, המקפת אותנו כנחש בריח. איש איש מאתנו, כי תדביק הרעה אותו, ירעד, יחרד ויעשה את כל אשר יוכל להנצל ממנה. אבל אין הצבור כולו עומד על סכנת מלחמה זו. גם בימים “הטובים” ההם, הקרובים־הרחוקים, כשהמה הרחוב שלנו מרוב “עבודת־ההוה”, היתה משמעותה של “עבודה” זו הרצאות “מדעיות” על “אַרְטֶלִים”, חניות משותפות וכדומה מן “המפעלים” שהיום נמסרו להם אדוקי “עבודת־ההוה” ולמחר נשכחו שכחת־עולמים. לכל היותר היתה משמעותה של “עבודת־ההוה” וכוחים סוערים, אם חיב היהודי להיות דוקא מן החלוץ, העובר לפני המהפכה הפוליטית, המתחוללת בארץ־מגוריו, או שרשאי הוא להיות גם מן המאסף. על פוליטיקה סוציאלית יהודית ממשית, שיש לה היקף שלם של ענינים מעשיים, המיוחדים לה, כונות מיוחדות ותכנית ברורה, – על פוליטיקה סוציאלית יהודית כזו לא שמענו גם אז דבר לא מפי עסקנינו ולא מפי סופרינו. עכשיו, “כששקט” הרחוב, אין זה בכלל מסימני “הנמוס המעולה” לעסוק בדברים, היוצאים מגבול האצילות וחיי־הרוח. אנדרזי נימוייבסקי – הוא יכתוב בכל כח כשרונו הגדול ואנטישמותו העמוקה את מאמרו המאה והאחד על צרכי־עמו הכלכליים, על המלחמה הכלכלית ודרכיה, על נצחונם של יוצרי החרם ומקימיו, והסופר שלנו אציל־הרוח הוא כל־כך, עד שאין לו בעולמו אלא תכלת־שמים והבהוב־כוכבים, צלילי־ערב ושירת־בוקר, וכל היוצא מגדר התפיסות האלה לא לו הוא.

והמלחמה הכלכלית עושה את שלה. אין היא מחכה ליום שתמצא אותנו מוכנים לה. אדרבה, גבוריה מכַונים לבוא עלינו בפתע־פתאם, כשאיש ואיש מאתנו מתבודד לו עדיין בפנתו ונלחם על נפשו לו לעצמו באין חבר ועוזר לו. ואנחנו – נקרא נא לדבר בשמו המפורש – הלא לכך אנו צריכים, כי לא תחדל בארצות מגורינו הזיקה ההכרחית למפעליו ההמוניים והמסחריים של היהודי, כי כחו ויכלתו הכלכליים של היהודי יגדלו ולא יתמעטו. בכל ארצות־הגולה אנו צריכים לעבודת־הוה ממשית, לפוליטיקה סוציאלית יהודית, ש“ידה בכל, זמנה – עת לעשות ומקומה – כל פרץ ובדק”. הֲנֵעָגֵן לשעה “המאושרה” ההיא, שעסקנינו וסופרינו, ירדו מעל מרומי־האולימפוס לארץ ויורו לנו את הדרך לעבודת־הוה ופוליטיקה סוציאלית כאלה? השעה הזאת תרחק לבוא ואין לחכות לה. מוטב, שהעומדים ראשונה במערכה, אנשי המסחר והממון שלנו, יהיו הראשונים גם לעבודה זו. להם, לאנשי המסחר והממון שלנו, הגיעה עתה השעה לחשוב מחשבות על ועידה מיוחדה, שתדון על עניני המסחר והתעשיה שלנו בכל הארצות. ואין לה לועידה לעבוד את עבודתה בהסתר, כי אין לנו להסתיר מעיני הבריות את רצוננו להגן על עמדתנו הכלכלית בעולם. אבל אין היא יכולה להיות גם ועידה של פרסום מרובה, משום שבעיקר היא צריכה להתכונן למטרות מעשיות. והמטרה הראשונה היא – אחוד כחותיהם של המסחר והתעשיה שלנו.

ג

יום־יום נשמע קול שופרה של המלחמה הכלכלית, שקשרו וקושרים עלינו. הנה שמועות רעות באות גם מאיזמיר. רע המעשה על יון, כי לא הצליחה להכניס לרשותה גם את העיר הגדולה והיפה הזאת, ש“כולה שלה”, שהרי היא עורכת מדורה חדשה, מסכסכת את תושבי איזמיר ואגפיה בממשלת עותומניה, והמצב, השורר שם עתה, דומה לזה של מוקדון ואלבניה ערב מלחמת־הבלקנים. חסרה רק הפצצה הראשונה. ואולם חזקה על הידים האמונות, שבשעה הראויה תדענה לשים אותה במקום הראוי…

הכל כבר מוכן ומזומן לירושה. עלה ורש. מי מעכב? – היהודים, הכרוכים אחרי עותומניה. וכחם ויכלתם הכלכליים של יהודי איזמיר מרובים והשפעתם נסוכה על כל המחוז. ובכן – מלחמה כלכלית בהם, למען הכשיל את כחם והסר את השפעתם. וכבר הוכן נשק בדוק ומנוסה למלחמה – החרם. אמנם החרם עוד טרם הוכרז מפורש וכל־זמן שידה של עותומניה תקיפה אפשר שהיונים לא יהגו אותו באותיותיו. אבל למעשה כבר החל. וכבר יש דואגים לכך – אם בגלוי או בסתר –, כי היונים המחרימים יצליחו. מכים את הכפתור בסלוניקי וחרדים הלבבות – הללו משמחה ותקוה והללו מדאגה ופחד – באיזמיר. בסלוניקי, שידי יהודים יצרו את עשרה במשך דורות, שעוד לפני שנים מעטות היה שובתת כולה את שבתותינו ומועדינו שלנו, נעשה עתה המקום צר ליהודים והם יוצאים אותה שַיָרוֹת־שַיָרוֹת. יוצאים לא העניים, הסבלים, כי־אם האמידים, אנשי־המסחר. יוצאים, משום שאין הם יכולים לעמוד בפני המלחמה הכלכלית, שקשרו עליהם היונים משעה שדגלם הונף על העיר. צורות שונות לובשת המלחמה הזאת, הכל לפי צורך השעה, ועל כולן שורה הברכה ממרומים, מן האקרופוליס אשר באתונה.

ומי יודע אם מחר לא יארע ליהודי־איזמיר את שאירע היום ליהודי־סלוניקי? לבנו אומר לנו, כי אש המלחמה, שנקשרה על יהודי סלוניקי ואיזמיר, לא קל־מהרה תשקע. ולא עוד, אלא שממנה יזרקו לפידים בוערים גם לערים אחרות, שנקרעו מעותומניה המנוצחת ונכנסו לרשותם של המנצחים.

מהו, אפוא, המעשה, שצריכים לעשות יהודי סלוניקי, איזמיר והערים האחרות למען הנצל, עד כמה שאפשר, מן הרעה הגדולה, האורבת להם? – אותו המעשה עצמו שצריכים לעשות יהודי המדינות והארצות האחרות, שגם שם שעלתה בהם המלחמה הכלכלית לרוששם ולכלות את השפעתם: – לאַחד את כחותיהם בטרם עבר מועד. תטען האנטישמיות כל היום, שאנחנו מבקשים להיות השליטים בכל מקצעות המסחר והממון, תטען ותחרוק שן כנפשה שבעה: אנו מוכרחים להיות אם לא השליטים הרי, לכל־הפחות, שליטים בכל מקצועות המסחר והממון בכל ארצות־פזורנו, משום שאלמלא כן תקומה לא תהיה לנו שם.

אחרי מלחמת הבלקנים עשו מוסדינו הפילנטרופיים שבמערב כמה וכמה דברים טובים לתועלתה של היהדות הבלקנית, שגדולות וקשות היו הריסותיה. בפירוש אנו אומרים: כמה וכמה דברים טובים. ואף־על־פי־כן צריכים אנחנו להוסיף ולאמר: לא זו הדרך. או ביתר דיוק: לא זו בלבד היא הדרך. לא רק למלא נפשם של הרעבים המרובים, שנתוספו לנו בבלקנים, היו צריכים מוסדינו אלה, כי־אם גם ללמד דרך לאלה, שבהם עוד טרם נגע ההרס הכלכלי, כי לא ירדו גם הם למדרגת רעבים. אין ספק, כי זו היא עבודה קשה וסבוכה הרבה יותר מסִפּוּק לחם לרעבים, אבל גם הרבה יותר חשובה ופוריה.

לפי הנשמע עתידה להיות בקרוב בקושטה ועידה כלכלית ללשכות המזרחיות של “בני־ברית”. זו תהיה הועידה הראשונה, שבה ישתתפו רוב מפורסמיה ועסקניה של היהדות המזרחית, משום שרוב טוביה של יהדות זו נמנים על “בני־ברית”. כמדומה, שבמזרח אין אף קהלה יהודית אחת, שאין בה לשכה של “בני־ברית”. הלשכות הללו כבר הבליטו כמה פעמים את כח השפעתן. גם עבודת־העזרה לנגועי־המלחמה נעשתה בעיקרה על־ידי הלשכות בכל מקום. במלחמת־העברית, שפרצה זה לא כבר בארץ־ישראל בגלל ההחלטות הידועות של קורטוריון הטכניקום, מלאה לשכת “בני־ברית” הראשית אשר בקושטה תפקיד חשוב. היא פנתה ללשכה המרכזית שבניו־יורק והציעה לה בשם כל הלשכות המזרחיות, שתשפיע על חברי הקורטוריון האמריקנים כי הם יכריעו את השאלה לטובת הלשון העברית. והצעה זו הצליחה. עתה הכין מצבה של היהדות המזרחית תפקיד חדש גדל־ערך “לבני־הברית”, ראשי ההסתדרות הזאת במזרח ועורכי הועידה הבאה צריכים לדעת מראש, שהפעם הם נאספים לא רק לשם עבודה של צדקה וחסד, אף לא רק לשם תקון הענינים הרוחניים של הקהלות, כי־אם גם – ואולי ביחוד – לשם סדור כחותיה הכלכליים של היהדות המזרחית, למען תוכל עמוד במלחמה, שהוקדשה עליה. ואם ימלאו את תפקידם זה כראוי זכור תזכור להם היהדות המזרחית את זכותם הגדולה הזאת, – ואולי לא רק היהדות המזרחית בלבד.

א

סטטיסטיקה קצרה של נשואים בגרמניה:

4520 גברים יהודים נשאו להם נשים בשנת 1906: 4080 נשאו נשים מבנות ישראל, ויתרם, כלומר 9.63%, נשאו נשים נכריות.

4546 גברים יהודים נשאו להם נשים בשנת 1907: 4052 נשאו נשים מבנות ישראל, ויתרם, כלומר 10.85%, נשאו נשים נכריות.

“עליה” של 1.22%. –

4490 נשים מישראל נִשְאו לאנשים בשנת 1906: 4080 נשאו ליהודים, ויתרן, כלומר 9.13%, נשאו לנכרים.

4472 נשים מישראל נשאו לאנשים בשנת 1907: 4052 נשאו ליהודים ויתרן, כלומר 9.39%, נשאו לנכרים.

שוב “עליה”. קטנה, אבל עליה.

וכך משנה לשנה.

יותר מן 10% גברים יהודים נושאים נכריות, קרוב ל- 10% נשים יהודיות נשאוֹת לנכרים. אלו ואלו יודעים מראש, שלבניהם ולבנותיהם לא יהיה עוד חלק ונחלה בישראל. ואם נצרף לכאן גם את הבנים והבנות, העוברים על דעת עצמם שנה-שנה ממחנה-המוכים למחנה-המכים, הלא נשאל:

– כמה דורות עתיד עדיין להתקים צבור יהודי כזה? –

ב

עד עתה לא היתה נצחיותה של אומתנו מוטלת בספק: בכל הארצות וכל הזמנים מימות פרעה ואילך “פּרוּ בני-ישראל וישרצו וירבו”, ואין יסוד נאמן מזה לנצחיותה של אומה. עתה באים אנשים, – וַסֶרְמַן, רוּפִּין, טֵילְהַבֶּר ואחרים, – המזוינים מספרים יבשים, שאין להכחישם ואומרים, שאם עדיין יש ספק בנוגע לרוסיה ואמריקה, שני מרכזיה הראשיים של היהדות, הרי בנוגע לארצות-המערב אין עוד שום ספק: שם פוחתת והולכת בלי הפסק מדת הפריה והרביה של היהודים.

הנה, לדוגמא, מספרים אחדים בנוגע לוינה ¹

יהודי-וינה הולידו בנים ובנות:

                   בשנת   1904  –  3341

                בשנת     1905  –  3155

                בשנת     1906  –  3034

                בשנת     1907  –  3056

               בשנת     1908  –  2816

פחת הלידות במשך השנים הללו הוא אפוא – ערך 16%.

והרי גם מספר המיתות באותן השנים:

                 בשנת   1904  –  1908

                בשנת         1905  –  2104

                בשנת   1906  –  1908

                 בשנת    1907  –  1973

                 בשנת    1908  –  2115

על מספר המתים יש להוסיף גם את מספר המשתמדים (לא פחות משש מאות איש בשנה, ומספרם של המשתמדים מוסיף והולך משנה לשנה.)

זאת אומרת: תש כחה של וינה היהודית לגדוֹל. ולא עוד: אלוּ לא היתה קולטת לתוכה שנה שנה אלפי יהודים מן החוץ, וביחוד מגליציה, היתה הולכת וכלה. ואין בין קהלת-וינה ליתר הקהלות הגדולות שבמערב-אירופה ולא כלום: גם הן צפויות לכליה, משום שתָּש כח גדוּלן מלגו ויש להן רק גדול מלבר, כי על-כן גם הן קולטות לתוכן אלפי-יהודים ממזרח-אירופה.

שורת-ההגיון היתה נותנת, אפוא, שהקהלות המערביות הגדולות יתיחסו בחבה לחומר האנושי החדש הזה, המשמש לא רק מקור לגדולן, כי-אם גם יסוד לעצם קיומן. למעשה אין הדבר כך. יהודי-המערב מתגאים יותר מדי “במערביותם” ותמיד הם תוחמים בינם ובין יהודי-המזרח. אפילו גזירת כליה הם מוכנים לקבל על עצמם ובלבד שלא תפגם טהרת “מערביותם”.

הרי עובדה אחת לדוגמא:

מדינת בַּאיירן, המתקנאת תמיד בפרוסיה אחותה, התחילה מתקנאת בימים האחרונים גם בגזרות הגלות, שפרוסיה גוזרת על היהודים הזרים. והנה – יהודי-גליציה גולים גם ממינכן. כּמובן, “לשם שמים”: היהודים הפולנים הללו, – כך אומרת הפוליציה המינכנית, – אין משאם ומתנם באמונה ומוכרים מיני כֻתנות גרועות במקום משובחות. והעתונות השחורה, שכחה יפה בבאיירן הקתולית, הרימה, וכדרכה, קול-זועה, שהיהודים הפולנים מלסטמים את הבריות, גורמים כשלון לסוחרים הגרמנים, מכשילים את “המוסר המסחרי”. אמנם הברור הוכיח, שאותה סחורה, שעליה נתפסו היהודים הגליצאים, לא הם המציאוה, אלא גרמנים טהורים המציאוה – בברלין, בליפציג, בחמניץ ובערים אחרות. ועוד הוברר, שהגרמנים ממציאי הסחורה עשו ועושים בה עושר רב, ועכשו, בעמוד היהודים הגליצאים לגלות ממינכן, מתכונים דוקא גרמנים כשרים לקנות את סחורתם מאתם ואין מוחה. אבל אין בברור זה כלום: היהודים יגורשו, שהרי – יהודים וגליצאים הם. ומבין ראשי העדה המינכנית וגם מבין יתר היהודים הבאיירנים בעלי-ההשפעה לא נמצא איש, שעמד להגן על הנרדפים. במינכן משמש ברבנות הד"ר וֶרְנֶר, שזה לא כבר נתמלטה מפיו פְרַזָה יפה, כי אין לו אלא פרוגרמה קצרה: “עברי אנכי”. וגם אותו לא ראינו נוקף אפילו אצבע קטנה להעביר את רוע הגזרה מעל הגליצאים.

גדולה מזו: ברגנשבורג יושב לו איזה ד“ר מאיר, רב אורתודוכסי, החושש ל”ערקתא דמסאני", ובעתונו “לויבהיטטע” הוא מצדיק את הדין על הגולים. “לדאבוננו, – כותב ירא-שמים זה, – יש בגליצאים אנשים, הממיטים עלינו חרפה, ומעציב הדבר, שהם הכריחו את הממשלה לגזור עליהם גרוש”…

אנחנו, יהודי-רוסיא, רגילים בנוסח זה: היהודים מכריחים את מי שהיכולת בידו לעשות בהם פרעות. אלא שאנחנו שומעים נוסח זה לא מפי רבנים אורתודוכסים…

אלו ידענו, שהד"ר מאיר והדומים לו ישמעו את דברינו, היינו אומרים להם: אם ככה תשמרו על טהרת מערביותכם גם מכאן ולהבא סופכם, שתעמדו על במותיכם לבושים מעיליכם השחורים ומוצנפים מצנפותיכם הגבוהות, הדרשה הנמלצה בפיכם ולפניכם – צללים, שקפאו בפינות השוממות.

אבל כלום ישמעו לנו הדרי“ם האורתודוכסים הללו בדברנו אליהם בלשון, שבה נכתבה – לא ה”לויבהיטטע" כי-אם התורה, שבשמה הם מדברים כל היום?

ג

אין אנו אומרים לפקוד עון בנים על אבות, ומה גם עון בנים, שלא הגיעו אפילו לקרסוליהם של אבותיהם. ובכל זאת כשאנו רואים את מעשיו של גיגר הבן, אחד מראשי היהדות המערבית, יש אשר תעלה בלבנו שאלה מצערת ומכאיבה: וכי ליצירת יהדות “מתוקנה” כזו ולגדול יהודים “מתוקנים” כאלה התכון בשעתו גיגר האב?

כשמת הד“ר גוסטאב קארפלס נמסרה ללודביג גיגר עריכת ה”אללגעמ. צייטונג דעס יודענטומס", הוא העתון, המתגדר תמיד ואשר במובן ידוע יש לו באמת הרשות להתגדר בכבוד-יחוסו והדרת-שיבתו. לא עברו ירחים אחדים משעה שנכנס העתון לרשותו של גיגר, והנה פרסם העורך את מאמרו המפורסם, אשר בו דרש, כי הממשלה בגרמניה תטיל חובה על ילדי-היהודים תלמיד-בתי-הספר להשתתף בחגיהם הדתיים של חבריהם הנוצרים, כגון חג הלידה וכדומה. המאמר הזה עורר בשעתו מהומה ממש בקרב יהודי גרמניה; אפילו פרנסי העדה בברלין, – שגיגר עצמו היה אחד מהם, – הוכרחו לדון עליו באספה מיוחדת ולהביע למחברו מחאה באופן מנומס. המאמרים שנתפרסמו אז בהעתונות היהודית שבגרמניה, האספות שהיו בנידון זה לאגודות וועדים שונים והוכוחים בשעת האספות הוכיחו, שדרישתו המשונה של “העמוד הימני” בישה גם את “הגרמנים הטהורים” מזרעו של אברהם אבינו; גם הם הרגישו עלבון. כמובן, השתדלו האנשים הטובים האלו להדגיש, שגם העלבון הזה אינו אלא עלבון לדתם, אבל לא לגרמניותם. אבל מתוך החמימות היתרה, שנצטיינו בה המאמרים והמחאות, שנתפרסמו אז כנגד גיגר, נראה היה, שהפעם רעד בלבבות נימא טמירה ונעלמה…

ועוד טרם הספיקה הנימא ההיא לשוב למנוחתה, והנה שוב היה עורכו של ה“אללג. צייט.” לשיחה בפי הבריות, ושוב הסמיקו פני חבריו ומעריציו מבושה. איזה ד“ר לסינג, ספק מומר ספק עתיד להיות מומר, לא מצא מקלט אחר למאמריו, המעליבים את יהודי גליציה באופן גס שאין למטה הימנו, אלא את עתונו של גיגר. לסינג זה אסף את כל הדבות ואת כל השקרים, שאנטישמים “כשרים” מוציאים על היהודים בכלל, וזרקם בפני יהודי גליציה ודוקא מעל עמודי ה”אללג. צייטונג". ולא נתקררה דעתו עד שהעיד עדות שקר ביהודי גליציה. שחשודים הם לעשות מסחר בגופן ונשמתן של בנותיהם התמימות, והא ראיה: לו, ללסינג עצמו, הציע יהודי אחד בקראקוי – והוא קורא את היהודי הזה בשם – את בתו להתעלל בה… ולא רק את חיי היהודים הגליציים בבית ובחוץ תאר לסינג בצבעיו “הנאמנים”, אלא גם את חייהם בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות. וסים בתאור התפלה באחד מלילי-שבתות, כשהיהודים המתפללים עומדים מעוטפים טלית ומעוטרים תפילין…

דוסטוייבסקי, ששנא את היהודים בכל לבבו, תאר גם הוא יהודי, המתפלל בליל-שבת בטלית ותפילין. טורגנב, שבִּזה את היהודים בלבו, יצר אף הוא בדמיונו יהודי, המוכר את בתו לבושת. והנה בא יהודי ומעיד על עצמו, שידיעתו את חיי-היהודים אינה עולה על זו של גויים, ואדם מפורסם כלודביג גיגר נותן בעתונו מקום לתאורים כאלה.

הקהלה היהודית בקראקוי נעלבה ופרנסיה שלחו למערכת ה“אללג. צייט.” מכתב, אשר בו הכחישו את כל דבותיו ושקריו של לסינג, ובין יתר הדברים הודיעו, שלאחר החקירה והדרישה נתברר, שבקראקוי לא היה ואין גם עתה יהודי בעל שם כזה, שקרא לסינג בספורו על האב המוכר את בתו לבושת. ותיתי לה להעתונות היהודית בגרמניה: היא לא חסה גם הפעם על כבודו של “העמוד הימני” ולא חשכה ממנו את הבטויים החריפים, הראוים להעלות בחלקו על פי דין.

ואולם הפעם לא נגמר הדבר במחאות בלבד: פרנסי העדה בקראקוי החליטו לתבוע לדין את הפרופ' גיגר, כי הדפיס את מאמריו של לסינג, המחללים את כבודם של יהודי-גליציה.

פרנסיה של עדה יהודית חשובה תובעים את עלבונם של יהודים מאת יהודי מפורסם, שגם הוא פרנס לאחת העדות היהודיות היותר חשובות. כמה מגוחך הוא הדבר, אלמלא היה מעציב במדה מרובה כל כך.

ומי יודע אם לא “נזכה” בקרוב לראות מחזה כזה: בערכאות של גויים נשפטים פרנסי עדת קראקוי עם פרנסה של עדת ברלין. הללו תובעים את עלבונם ואת עלבון אחיהם, והלה משתדל להוכיח “באותות ובמופתים”, שאמנם אמת בפי סופרו, כי רעים וחטאים הם יהודי גליציה, האבות והבנים, האמות והבנות יחד, כולם השחיתו את דרכם על הארץ, וכל הרוקק בפניהם ומצר להם הרי זה משובח…

מי יודע?…

העולם 1912–1909

בסוף הקיץ או בראשית הסתיו תהיה בייבפאטוריה ועידה לבאי-כח הקהלות הקראיות אשר ברוסיה. הרשיון כבר נתקבל מאת מיניסטריון הפנים, אלא שבינתים חלה אחד ה“חכמים”, העתיד להיות נשיא-הועידה, ולפיכך נדחתה הועידה לזמן-מה. הענינים, אשר עליהם תדון הועידה, הם: שנויים בספר התקנות אשר להנהגה הרוחנית של הקראים; קביעת מס מיוחד לצורך ההנהגה הרוחנית, מוסדות הצבור והמקומות הקדושים העתיקים; תקון החנוך הדתי והחלוני; הטלת חובה על הילדים ללמוד את הלשון הקראית ואת יסודי הדת של הקראים; תקון קצת ממנהגי הדת ובטול קצת מנהגים, שאינם מתאימים לרוח-הזמן; השתדלות בדבר השלמת הזכיות האזרחיות של הקראים.

אומרים, כי אל הועידה יבוא כשלשים צירים.

כמה טרגיות עמוקה צפונה בועידה זו!…

הנה יתאספו שלשים איש, המעולים והטובים שבקראים, ולכולם רצון אחד יפה ומשובח – להועיל לצבורם לתקן לו תקנות טובות ולסדר את עניניו. הנאספים יתוכחו על כל אחת מן השאלות, העומדות על הפרק. ומי יודע? אפשר, שהוכוחים יהיו סוערים, שהרי דם חם, דם העם אשר נולד וגודל בארץ השמש, נוזל בעורקי הנאספים; אפשר, שתחלקנה הדעות, הרוב לא ישים לבו כראוי לדעת המעוט, והמעוט לא יוכל לקבל על עצמו את הכפיה מצד הרוב וכו' וכו'. ופתאם, בשעה שתגבר סערת הוכוחים והמתכחים ינעצו איש את מבטו בפני רעהו, ואיש איש יחגור את כחות בינתו, כדי להבין את נמוקי חברו ולהסביר לו את נמוקיו שלו, – פתאם יאלמו כולם רגע אחד, פניהם יחורו ורעד יחלוף אותם, ומחשבה אחת תבריק כברק אש שחורה במחם ולבם:

– “כל הוכוחים, התקונים והסדרים האלה למה, ואנחנו הולכים למות?!”…

ועמדו הנאספים אלמים, וכפפו את קומתם והיו כמצבות חיות דוממות על קברי עצמם…

עצם מעצמינו ובשר מבשרנו הם הקראים. בשעת משוגה נפרדו מעלינו והיו לצבור בפני עצמם; בשעת משוגה דחום אבותינו בשתי ידיהם והכריחום להתרחק מאתנו… הכחד הכחידו הקראים בלבם כל רגש לאומי ונפסק הקשר בינם ובינינו, העם אשר מתוכו יצא. אמור אמרו לחיות ולהתקיים על-פי מנהגים דתיים בלבד. זנחו את הלשון העברית, שהיא גם שלהם, ואמרו בלבם, כי הלשון הזרה, אשר בה דברו, תחַיה להם רוח ונשמה. אבל גם מבטחם זה בגד בהם. אי-אפשר היה, שלא יבגוד בהם. והרי היא הקראות לפנינו: גוססת, גֹוַעת ומתקרבת אל קצה…

נוחים הם תנאי קיומם של הקראים. אין הם נרדפים על צוארם כמונו, אחיהם; עליהם לא נתכו יסורינו שלנו, אין גוזל את לחמם מפיהם, אין חוסם את אויר-העולם בפניהם. נהנים הם כמעט מכל הזכיות האזרחיות ככל יתר תושבי-הארץ. אבל מה תתנה ומה תוסיפנה להם הזכיות הללו אם הגיעה שעת גסיסתם, אם ימיהם ספורים?

אין אנו נוטרים שנאה להקראים: אחינו הם, עצם מעצמינו ובשר מבשרנו; רק בשעת משוגה נפרדו מעלינו והעמידו את רגלם בדרך, אשר הביאה אותם בהכרח עד הלום. ואם הם מקוים, שועידתם תביא להם תועלת, ולו גם תועלת כל-שהיא, ברכתנו, ברכת-אחים, שלוחה להם: הלואי ותבוא תקותם! –

העולם 1910

בעולם המדיני אירע דבר, שעדיין לא היה כמותו: יהודי – לואידז’י לוצאטי – נתמנה לראש הקבינט באיטליה.

מיניסטרים יהודים – זהו כמעט דבר רגיל. באיטליה גופה היה אפילו מיניסטר-הצבאי יהודי (היהודי אוטולנגו). גם לוצאטי עצמו כבר היה פעמים מיניסטר-הפיננסים. גם בקבינט הליברלי של אנגליה יש עתה מיניסטרים יהודים. אבל להעמיד יהודי – יהודי ממש ולא יהודי-מומר – בראש הממשלה, זהו דבר, שעדיין לא היה כמותו.

ולוצאטי הוא היהודי השני שזכה באיטליה לעליה גדולה יוצאת מגדר הרגיל: לאו מלתא זוטרתא היא גם משרת ראש האזרחים ברומי “עיר הנצח”, וגם למשרה זו זכה היהודי נתן. יהודי אחד שומר על נכסי הכהונה הקדושה, על כל אוצרותיה ההיסטוריים של רומי וגם על אלו שהביא לה טיטוס מירושלים. ויהודי שני עומד בראש הממשלה של הארץ. והתמנות זו לא עוררה כמעט שום רעש באיטליה. יש מתנגדים לשיטתו והשקפותיו הפוליטיות של לוצאטי, אבל אין איש מעפר בעפר לעומתו משום שיהודי הוא.

העתונות היהודית היא שהקימה רעש גדול והריעה תרועת-נצחון: הביטו וראו, אנטישמים, וקחו מוסר! שכחה העתונות שלנו, שמספר היהודים באיטליה כולה פחות ממספר היהודים בברדיצ’ב אחת. בתוך שלשים וחמשה מיליוני תושבי הארץ יש באיטליה גם שלשים וחמשה אלפים יהודים, ואין איש מכיר בהם משום שהם נבלעים מחמת מעוטם בתוך עם הארץ, אין איש מחַשֵב עמהם כְעִם עָם מיוחד, אין חושש לתגבורת כחותיהם והשפעתם על חיי המדינה. משום שמועטים הם היהודים באיטליה ואין העין תופסת בהם, אפשר שיתמנה היהודי לוצאטי לראש הממשלה והיהודי נתן – לראש אזרחי רומא.

וזהו אמנם אחד מצדיה של טרגדית הגלות הנצחית. כל עם ועם, כיון שיש לו שיכות קבועה למדינה, שבה הוא יושב, ואף-על-פי שאין הוא השליט במדינה, במדה שאוכלוסיו מתרבים וכחו מתחזק, בה במדה הוא מבצר לו השפעה בחיי המדינה ובשלטונה. וחלופיו בנו. כיון שמתרבה באיזו מדינה מספר היהודים, מיד מתחיל החשש העתיק של “פן ירבה” להטריד את תושבי-המדינה, מיד מתחילים לבקש עצות ותחבולות להחליש את כחם והשפעתם של היהודים, להרחיקם מכל משרות צבוריות ומכל-שכן ממשרות מדיניות, שיש בהן חשיבות יתרה.

אפשר לקבוע כמעט כלל: אין בני אומה משועבדת עולים לגדולה ולמשרות חשובות במדינה, אלא אם כבר היא תופסת בה מקום גדול; ואין בני אומתנו שלנו עולים לגדולה ולמשרות חשובות באיזו מדינה שהיא, אלא אם אין אנו תופסים בה עדיין שום מקום.

                                                                                          העולם  1910

הנה קמו נביאים חדשים להאנטישמיות, המעמידים את דבריהם על תורת הגזע והדם, ופוסקים להלכה: דם גרוע נוזל בעורקיו של היהודי, גזעו – גזע נמוך ואסור להדבק בו.

כך פוסקים להלכה. למעשה – פורשים רשתות לצוד נפשות מישראל ומדברים על אֹזן אנשים שחשך להם עולמם על חיים נהדרים בזה ובבא. רודפים את היהודי ורודפים אחרי נשמתו ל“הצילה”. וכל “המציל וגואל” נפשות ילדי יהודים, המסוגלים להשתרש בדת חדשה, שכרו מרובה ומוחלין לו, אפילו אם הוא מכניס נפשות נקיות אל תחת כנפי שכינה זרה בעל כרחן, שלא מרצונן ושלא בטובתן.

בגליציה התחיל הציד. שם רבו הציידים, השוקדים להכניס ילדים וילדות של יהודים לברית הדת הקתולית. שם נגנבים בנים ובנות מבתי אבותיהם, נסגרים במנזרים עד אשר ישכחו את מוצאם וישתרשו בדת החדשה. בגליציה התחיל הציד ומשם פשט והגיע גם למקומות רבים ברוסיה, ביחוד בפלכי ווהלין ופודוליה.

סדנא דארעא חד הוא. גליציה, רוסיה ואנגליה – יחד נשתוו. להלכה – דם יהודי גרוע הוא, למעשה – אין לך מצוה גדולה מזו של ציד נפש יהודי.

מעשה באשה עבריה, שנגזר עליה להגלות מקיוב. הוזמנה לבית-הפקידות על מנת לבדוק את זכויותיה, הושמה במאסר ונשלחה בדרך המלך לעיר מולדתה בפלך ווהלין. ובקיוב נשארו ילדיה הפעוטים, בן ובת. האשה נעה ונדה מעיר לעיר, מבית-סוהר לבית-סוהר, ורק כעבור ירח ימים הובאה לעיר מולדתה. ולבה, לב אם, חרד בקרבה ודואג לילדיה. וכיון שנשתחררה מאסוריה מהרה לשוב לקיוב. באה ומצאה ילדיה בבית-אוסף לנוצרים, וכבר הוכנסו הפעוטות שלא מדעתם בברית הדת הנוצרית.

מִבֵּין כל יהודי קיוב לא נמצא אף אחד, אשר שׂם את לבו לחומלה על הילדים התמימים והעזובים הללו למצוא להם מחסה. ובית האוסף זכה בהם מן ההפקר ועשה בהם כאדם העושה בתוך ההפקר.

הפקר!…

בכתה האם האומללה, בכו גם הילדים האומללים. ולאחר הפצרות ובקשות מרובות נמסרו הילדים לרשות אמם. הם יגדלו עמה, אלא עד שיגדלו ועד שיבגרו חייבים הם להיות – נוצרים.

חייבים!…

והנה מה שאירע בלונדון.

בת-ישראל עזבה לפני הרבה שנים את בית הוריה באחת מערי רוסיה הקטנות ותלך אחרי מאהבה הנוצרי ותהי לו לאשה. עברה מהומת האהבה ותדע האשה את אשר עשתה לנפשה ולהוריה, הנמקים ביגונם. ותדור האשה נדר בלבה לשוב אל דת אבותיה ולחנך ברוח היהדות את ששת ילדיה אשר ילדה לאישה. ברבות הימים הסכים הבעל לרצון אשתו לעזוב את עירם ולעלות ללונדון, אל העיר, אשר בה נתישבו הורי האשה. האשה יצאה ראשונה ואתה שלשה מילדיה הבכירים. ויגיעו עד קניגסברג. שם חלתה האשה ומתה, ויקברוה ילדיה ויעלו לונדונה אל בית אביהם הזקן ויהיו יהודים בגלוי: שמרו את מצות אמם אשר היתה מצוה אותם תמיד לשוב אל דת אבותיהם ולחיות בה. ויודע הדבר לאחד הכהנים הקתולים אשר בלונדון ויכתוב להאב ויצוה עליו לבוא לונדונה ולדרוש בכח הדין להשיב אליו את ילדיו. ויעשה האב את מצות הכהן ויגיש את משפטו לבית-הדין אשר בלונדון, ויפסוק בית הדין להלכה ולמעשה, כי חייבים הילדים לשוב לבית אביהם ולדתו.

לשוא התחננו הילדים ובקשו על נפשם, לשוא ספרו לשופטים את צואת אמם אשר צותה אותם לפני מותה ואת כל הדברים אשר דברה להם השכם והערב כל ימי חייה, לשוא עמדו הילדים במרדם וטענו, כי יהודים הם וביהדותם יחיו: – השופטים הוציאו את משפטם, כי חייבים הם לשוב לבית אביהם ולדתו…

חייבים!…

העולם 1910

מנהג של שוטים ומבלי-עולם נהגו האדוקים שבפולניה ובגליציה: את בניהם הם מלמדים תורה ומצוות, רק תורה ומצוות, ומכל משמר הם שומרים עליהם לבל ישכילו “ולא ילכו בדרך הגויים”. ואת בנותיהם הם שולחים דוקא לבתי ספר של הגויים, מלמדים אותן פולנית, צרפתית ונגינה על הפסנתר, רק פולנית, צרפתית ונגינה על הפסנתר, ומכל משמר הם שומרים עליהן לבל תלמדנה גם שפת ישראל ותורת ישראל: – “כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”.

ומבלי עולם אלה אינם יודעים או, ביתר דיוק, אינם רוצים לדעת, שסוף בניהם למרוד בהם וסוף בנותיהם – לצאת לתרבות רעה.

– המקום ירחם!…

והמקום אינו מרחם. אין הקדוש-ברוך-הוא טורח לשמור על מבלי עולם. ומעשים בכל יום: הבנים מורדים והבנות יוצאות לתרבות רעה.

על מעשה כזה רגזה עתה גליציה כלה.

משפחת קלוגר דרה בפודגורוזה הסמוכה לקראקוי: אב ואם חסידים אדוקים ושתי בנות, שנתחנכו בבית חנוך של גויים. וכשגמרו הבנות את חוק למודן בבית ספרן, – האחת בת שש-עשרה והשניה בת חמש-עשרה, ברי היה להאב והאם, שיצאו ידי חובת חנוך בנותיהם כראוי, הכל תם ונשלם, ועכשיו הגיע תורן לגלח את שער ראשן ולהשתעבד לבעליהן, ללדת ולגדל לבנים, אשר “לא ילכו בדרך הגויים”, ובנות, אשר תחונכנה בבתי-חנוך של גויים – וגומר, וגומר עד סוף כל הסדר. אבל הבנות עצמן גירסא אחרת היתה להן: לא גלוח שער, לא שעבוד בעלים ולא לידת בנים ובנות אלא – השכלה עליונה ובית ספר עליון…

ותטוש המלחמה. והמלחמה היתה ארוכה וקשה מאד. הרבה כלי זין “יפים” יש להם לאב ואם קנאים אדוקים בשעה שעיניהם נפקחות פתאום לראות, כי בנותיהן מורדות בהם: היו גם קללות, גם מהלומות, גם הסגר בבית ולסוף גם אירוסים שלא מדעת וקדושין שלא מרצון. ואולם הרבה כח וקשיות-עורף יש לה גם לבת ישראל, בתוֹ של עם קשה-עורף, כשהיא מחליטה בלבה לעבור על המכשולים שמניחים לה על דרכה ולהגיע למטרתה. בנות קלוגר עמדו במרדן, זו לא נשמעה לבעלה ונשארה זרה לו כמלפני נשואיה, וזו לא שמה את לבה לארוסה ונשארה זרה לו כמלפני ארוסיה, ושתיהן שקדו על למודיהן. לסוף עמדו וברחו מבית הוריהן לִשְוֵיץ. אז פנו ההורים לבית-דין ודרשו מאתו, כי יְחַיֵב את הבנות לשוב לביתן, משום שעדיין לא בגרו. וכשהודה בית-הדין בזכותם של ההורים, הגישו הבנות קובלנא לבית-הדין העליון אשר בווינא וגם הן משפט, כי תפטרנה מלשוב אל הוריהן שהתעמרו בהן ימים רבים. ועוד דרשו הבנות מאת בית-הדין העליון, כי יחיב את הוריהן לשלם להן מאתים כתרים לחודש, כדי שתוכלנה לגמור את למודיהן בבית מדרש למדעים. ול“כבוד” גדול זכו האחיות קלוגר: סטודנטים עורכים מיטינגים לטובתן, ואחד הדפוטטים היהודים, הד“ר דיאמאנט, חבר הפפ”ס תבע בהפרלמנט מאת המיניסטר למשפטים את עלבונן ודינן.

טפוס זה של הורים, הרודים בבניהם ובנותיהם ואומרים לשלוט עליהם שליטה גמורה, מצוי הוא לא רק בעולמנו שלנו הצר אלא גם בעולם הרחב שלהם. יש כאן רק שנוי-נוסחאות. הנוסחא שלהם היא שמירת המנהגים, התלויים ביחוס המשפחה והמעמד; הנוסחא שלנו היא – שמירת המנהגים, שלבשו צורה דתית. לשם שמירה זו קרבנות נקרבים יום-יום גם בתוך אהלינו שלנו הצרים והחשכים וגם בתוך היכליהם שלהם השטופים אורה. כאן בנים חייבים להיות דוקא יושבי-אוהל ונוצרי-תורה, ושם בנים חייבים להיות דוקא יונקרים מקשקשים בחרבות; כאן משיאים בנות שלא מרצונן ללומדי-תורה, שריאתן צומקת, ושם משיאים בנות שלא מרצונן לבארונים וגרפים, שצמקו בהם כח-החיים ושמחת-החיים.

גם הטפוס של בנים ובנות מורדים מצוי זה כבר לא רק בעולם הרחב שלהם אלא גם בעולמנו שלנו הצר. דור-ההשכלה היה דור של בנים ובנות מורדים; אף דורנו אנו, דור הלאומיות והציונות, הוא דור של בנים ובנות מורדים.

אבל מורדים לחוד ומקללים לחוד. בנות קלוגר לא מורדות הן, כי-אם מקללות אב ואם. בקובלנתן, שהגישו לבית הדין העליון, מספרות האחיות על כל אשר עבר עליהן בבית הוריהן בסגנון גס וציני כזה, שבנות ישראל כשרות לא היו יכולות להשתמש בו. נראים הדברים, כי בבית-חנוכן למדו אותן לא למרוד ולאהוב, כי-אם – לשנוא ולקלל.

ולא לחנם נעשה הד"ר דיאמאנט דורש משפטן של בנות קלוגר בהפרלמנט: מצא מין את מינו. גם הוא לא היתה כונתו רק לתבוע את עלבונן של הנעלבות, אלא ביחוד לדבר בגנות היהדות, לגנוֹת ולקלל.

מגללי אב ואם טפוס חדש הם בקרבנו. ואם קנאים אדוקים מטפוסם של האבות קלוגר מבלי-עולם הם, הרי מורדות מטפוסן של הבנות קלוגר מחריבות-עולם הן.

העולם 1910

א

איש יהודי היה בצרפת ושמו ארתור מאיר. כשהגיע לימי בגרות בדק ומצא, שעל-פי טעות נולד יהודי ועל-פי טעות תקן לו יוצרו חוטם, “הצופה פני הלבנון”. וכשהוברר לו הדבר הלך ונעשה – “קתולי אדוק” ורויאליסט אדוק ויסד את העתון הקלריקלי “גולוא”. קתוליות, רויאליות ועתון קלריקלי – שלש פרנסות יפות הן בצרפת. ימים רבים היה ארתור מאיר רצוי ל“אחיו” החדשים והם היו רצויים לו. ימים רבים היה עתונו אחד מעמודיה הימנים של הקלריקליות השחורה בצרפת וממילא גם אחד מעמודיה הימנים של האנטישמיות השחורה בצרפת. ושמח היה ארתור מאיר: נשכח “עון מולדתו” עד העולם.

אבל שמחת-שוא היתה שמחתו. “עון היהדות” אין נתן לא לשכחה ולא לכפרה. היה מעשה ונזרקה עצם – כפי הנראה, שמנה – לתוך עדת השחורים ונדמה להם, כי ארתור מאיר חברם ואיש-בריתם נזדרז גם הוא לשלוח את ידו אל העצם. ותטש עליו כל העדה ותחרץ את לשונה: “יהודי!”… וארתור מאיר חרץ את לשונו גם הוא, אלא שקוֹלוֹ נחנק בתוך גרונו, כי – אמנם נמצא עונו, “עון-מולדתו”. –

איש יהודי היה בפוזנא ושמו ישראל ויטקובסקי. כשהגיע לימי בגרות דק ומצא שעל-פי טעות נולד יהודי ועל-פי טעות קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב. וכשהוברר לו הדבר הלך ונעשה – מקסימיליאן הַרְדֶן, אימפריאליסט גרמני, חסידו של ביסמרק ועורך ה“צוקונפט”, שממנה יוצאת לעתים קרובות תורת האנטישמיות החדשה, זו המעמידה את דבריה על טהרת הגזע והדם.

בימי מעשה-דריפוס נלחם הרדן במגיני-דריפוס. בשנות הרבולוציה ברוסיה נעשה איש-בריתו של גרינגמוט ומפיו החליט גם הוא, שרק “עמי-הנכר”, היושבים ברוסיה, דורשים קונסטיטוציה. ועכשיו כשמת לואיגר, הרדן מספידו בלשון זו: "האמנם שנא לואיגר את היהודים? הוא נסתכל בהם וראה, כי חזקים הם יותר מדי, כי גדולה יותר מדי השפעת רוחם על כל מעינות הכח של הממלכה… לאן תובילנה אותנו רגלינו, אם דבר זה יתמיד גם מכאן ולהבא?… מרכז הממלכה כבר נכנע כמעט לגזע זה, הממהר לגדול, לגזע זר, שאין לו צורך נפשי כלל, כי יתקים הקלסתר המיוחד לעמנו אנו?…

“הגזע הזר, הממהר לגדול” – אלה היהודים; הדואג לקיומו של הקלסתר, המיוחד “לעמנו אנו”, הוא – מקסימיליאן הרדן. פירוש – ישראל וויטקובסקי…

וכמובן, לא יפטר גם הוא מן העולם עד שיארע גם לו מה שכבר אירע לבן-קלסתרו, לארתור מאיר.

נקמה זו אמנם פעוטה היא. אבל כלום אפשר, שתהיה לנו נקמה אחרת בנפשות הכוזבות הללו? כי תשובנה אלינו – אין אנו רוצים. “והיה מחנך קדוש” כתיב.

ב

שלשים יהודים צעירים, שיהדותם גרמה להם, כי ננעלו בפניהם דלתות האוניברסיטה האודיסאית, הציצו אל תוך נפשם פנימה, והנה – מדבר-שממה. ובשממה אין כל בלתי אם בקשת דיפלום. עמדו והשליכו מעל שכמם את “סבל הירושה”, המעיק עליהם שלא מדעתם, ונשתמדו. למחר באו אל הרקטור ופניהם צוהבות: פתח לנו שערי “ההיכל” ונבוא בם, כי נטהרנו… נתן הרקטור עין זעומה ב“מיוחסים”, העומדים לפניו, והחזיר להם תשובה:

– הלכה זו נעלמה ממני, אם די לכם ביחוס עצמכם, או שיחוס אבותיכם פוגם? אם דין “נורמה של פרוצנטים” נוהג רק ביהודים או גם במי שהיו יהודים? המתינו לי ימים אחדים ואקריב את משפטכם למיניסטריון…

וכבר עברו לא ימים אחדים, כי-אם שבועות, ומפטרבורג אין תשובה. בינתים נפלה הברה בעתונים, כי דעתו של שווארץ, ראש-המיניסטריון להשכלת-העם, נוטה להחמיר ולדרוש מאת צעירים יהודים, “הדואגים לאחריתם”, כי ישתמדו לפני צאתם מבתי-הספר התיכונים. מיראה ומדאגה, פן תתמעט שמועה זו, פנו ה“מיוחסים” ל“אד. נובוסטי” במכתב גלוי ובו הם כותבים: “אין אנו יודעים, מה תשובה ישיב המיניסטריון. לשער השערות אין אנו רוצים. אבל לעת-עתה תוחלתנו הממושכה מענה אותנו זה שבועים”…

הללו – לא די להם במה שעשו, אלא שגם מכריזים הם על מעשיהם ברבים ומוסרים את דינם לקהל. אמנם יש בעולם אנשים, שנפשם מדבר-שממה, חלקה יבשה, זרועה מלח. והאנשים הללו – אוי לנו! – שלנו הם…

בה בשעה, שהללו הדפיסו את מכתבם, נתפרסמה בעתונים גם ידיעה אחרת: המיניסטריון לעניני-פנים אסף חומר בדבר המומרים הפראבוסלבים, שחזרו לדתם הקודמת מי"ז באפריל 1905, שאז הותרה החזרה, עד עתה. לדת הקתולית חזרו 233,000 איש, לדת לוטר – 14,500 איש, לדת מחמד – 50,000 ולדת ישראל – כארבעת אלפים איש. (לחזור לדתות נוצריות הותר גם לאלה, שנולדו פראבוסלאבים על ברכי אבות שהמירו; לדתות לא-נוצריות מותרים לחזור רק אלה, שהם עצמם המירו. המספר המרובה של המחמדיים, ששבו לדתם, יש לו סבה מיוחדת: לפני שנים מעטות קבלו עליהם כפרים שלמים של טטרים את הדת הפראבוסלאבית על-פי שליחים, שהיו מכניסים גרים לא רק בדרכי אהבה וחמלה).

שבו אלינו ארבעה אלפים אובדים ונדחים, שכבר הורגלו בחיים חפשים, בחיים של זכיות-אדם, בחיים, שאין בהם אסור ישיבה ואסור הנאה מן האויר. מה שעשו עכשיו שלשים האודיסאים עשו בשעתם גם ארבעת האלפים, שאין אנו יודעים מי הם. גם הם עשו אותו מעשה משום שגם נפשם שלהם היתה מדבר-שממה. ובכל-זאת שבו. יתוש קשה, “פיו של נחושת וצפרניו של ברזל”, נקר כל אותם הימים בלבם, וגדולים היו יסורי הנקור משמחות חיי החופש והזכיות הגמורות, והרי שבו אלינו – להיות מעונים כמונו ונרדפים כמונו.

ארבעת אלפים תמורת שלשים!

אל ננחם את עצמנו תנחומים של הבל. אפשר, שגם אלו השלשים היתוש כבר מחכה להם בנחשתו וברזלו, אפשר, שגם הם סופם לשוב. אבל אם ככה יבש לשד האומה, אם ככה לקה המאור שבה, עד כי היא מעמדת בנים, שנפשם מדבר-שממה; אם הגענו לידי כך, שצריכים אנו לבקש תנחומים בזה, שלעומת העוזבים אותנו יש גם שבים אלינו, – אוי לנו!…

ג

במשך חצי יובל שנים עמד בראש קהלת קראקוי, המיוחסה שבקהלות-ישראל, אחד מחשובי המתבוללים, ה' מנדלסבורג. כל אותן השנים היו עניני-העדה נחתכים על פיו. והנה חלה האיש לפני ימים אחדים ומת ונאסף – אל עם אחר. כשנתפרסמו בעיר המודעות על מותו של מנדלסבורג, כבשו יהודי-קראקוי את פניהם בקרקע: – סימן-הצלב התנוסס בראש המודעות.

בניו של המתל יצאו לשמד עוד לפני הרבה שנים. אשתו היתה קרובה גם היא לשמד כל ימיה. עכשיו, כשהגיעה שעת גסיסתו של הזקן, קשה היה לאשה ולבנים, כי זה שהיה בעל ואב להם יֵצֵא מן העולם יהודי ויקבר בקברות-היהודים וישאר קשר אחד קל, שיקשור אותם בעל-כרחם אל עם-היהודים ואל רחוב-היהודים. עמדו ומסרו את נשמתו של הגוסס, שכבר אבדה לו בינתו, לרשותו של כהן קתולי. בשכר “דבר מועט” זה היתה הרוחה לאשתו ולבניו של המת: פסק היחס האחרון בינם ובין היהודים…

וכאן נגלתה כל תועבת-השמד. הן לא על זה בלבד יכאב לבנו, כי לרגלי השמד מאות יהודים נעקרים מתוך גבולינו והולכים לעם אחר. הרבה יותר יכאב לבנו, שאין המשומדים נעקרים מתוך גבולינו עקירה גמורה. הם נשארים סמוכים וקרובים לנו והרקבון, היוצא מהם, תוסס בגופה של האומה כולה, – וזוהי הסכנה.

בילדותי שמעתי ספור יפה. מעשה בזקן, שמת לו בנו-יחידו בכרכי-הים, ולא ידעו מקורביו האיך להכשירהו לבשורה רעה זו. היה ביניהם פקח אחד, שאמר אני אלך לזקן ואספר לו – וישמח. הלך אליו והתחיל מספר לו על בנו, שיצא לתרבות רעה, שנתפס למינות, שהלך בדרכי-הגויים, שחשקה נפשו בבת אל נכר, שמלאו לבו ללכת גם אחרי אלהיה… כשהגיע המספר לזה חרד הזקן חרדה גדולה. מהר המספר וסים: “וכשנגש לבית-יראתם לעשות אותו מעשה עכבוהו מן השמים: אבן גדולה נפלה עליו פתאם והרגה אותו”. מיד צהבו פני האב השכול ואמר: “ברוך המקום!”…

כל זמן שכך היה יחסו של העם לשמד לא היתה שום סכנה בשמד. עכשיו, כשאבות יהודים אינם בדלים מבניהם שיצאו לשמד, והם מארחים אותם בבתיהם; עכשיו, שאבות יהודים עושים “צדקה” עם בניהם ומוסרים אותם לשמד כשהם קטנים, והצבור שלנו אינו פולט מתוכו אבות כאלה; עכשיו, שבנים עושים “צדקה” עם אבותיהם ומשמידים אותם בשעת גסיסה מקהל-ישראל; עכשיו, שהמתאמרים להיות עסקניו של הצבור היהודי עומדים על קברו של משומד ומכריזים עליו, שנוֹי ותפארת היה לעמו (עי' נאומו של ה' סלוזברג על קברו של המשומד פֶּרְגַמֶנְט); עכשיו, שהמשומדים עצמם אינם בדלים מן הצבור היהודי ויש אשר הם נעשים גם באי-כחו ומדברים בשמו, – עכשיו נעשה השמד סכנה גדולה. אברים מדולדלים, הנקצצים מן הגוף, דין הוא שֶיִקָצְצוּ; אברים מדולדלים שאינם נקצצים מן הגוף, מחליאים את כל הגוף.

מנדלסבורג נקבר בבית-הקברות שלהם. יהי להם אשר להם. אבל את ארונו של מנדלסבורג לוה סגן ראש העיר, היהודי סֵרֶה, שנבחר למשרתו זו, לפי עדות סופרה של “הצפירה”, על-ידי יהודים יראי-אלהים, לוו אותו גם יהודים אחרים, שחלקו כבוד למת. ואת הנפשות הכוזבות הללו, הנשארות בגבולנו, – את הרקב שבהן אנו יראים.

העולם 1911–1910

“שכחו את תורתכם, את לשונכם, את נמוסיכם, מעטו את דמותכם – ובמעלה-החיים יפנו לכם מקום”, – כך לימדה האסימילציה בראשית ימיה. על הדרכה זו אפשר היה ללמד זכות: סוף-סוף אין האדם אלא “בשר ודם” ונוח לו להיות עשיר בין עשירים מלהיות עני בין עניים. ואולם ההבטחות הטובות על הישיבה במעלה-החיים נדמו זה כבר. אלו קמו המבטיחים הראשונים מקבריהם היינו רואים אותם עומדים לפנינו שחוחי-ראש ומסתירי-פנים מבושה. בפי בניהם ובני-בניהם עדיין לא מת הפזמון הישן, אלא שנשתנה הנוסח: שכחו הכל, מכרו הכל, התפשטו את חלוקכם האחרון – ותנצלו מכליון אחרון. ינסה נא איש ללמד זכות על נוסח חדש זה! –

מגפת-השמד עושה שמות ביהודי המערב – ולא ביהודי-המערב בלבד. האנשים, החוששים לשנתם שלא תדד, מתנחמים ואומרים: עשרה עלים נובלים יפלו מן האילן בנשב בו הרוח ומאה עלים חיים יוציא תחתיהם. מקבלי-התנחומים עושים את עצמם כאלו אין הם יודעים, שהשמד הוא סיומו של פרוצס ההתנכרות לעם, שמשומד אחד הוא סימן למאות יהודים, שבקרבם כבר החל הפרוצס. מקבלי-התנחומים מעמידים את פניהם כאלו אין הם יודעים, שבסתיו מעיד כל עלה נובל, שיונקתו של האילן אינה נזונית עוד…

בארצות המערב, שם גברה מגפת-השמד ביותר, יש גם מעטים היראים את המגפה. אבל יותר משהם יראים את המגפה יראים הם לדעת מהיכן באה המגפה. יראתם זו מובנת. הסתכלות נכונה בפרוצסי-הרקבון, המתמידים בנפשו של העם, עלולה לחנק פתאם בגרון אפילו את ה“דייטשלאנד איבער אללעס”. והרי האנשים הטובים האלה מתרוצצים בפחדם הגדול מזוית לזוית, מבקשים לסתום את כל החורים והסדקים, ונזהרים מאד שלא תתעה ידם מאליה גם לתוך הפרצה ההיא, שמשם באה הרעה באמת. מבקשים הם לבונה לעצור בעד המגפה ומוצאים – חלבנה. והריח, העולה מן המחתה שבידם, – ריח חלבנה…

הנה הכרוז, ששלח בישראל הד"ר גִדֶמַן, רבה הישיש של ווינה. סבא זה ירא גם הוא את מגפת-השמד והרי הוא מנסה דבר אל השטן המשחית ושולח את המחתה לאפו.

והוא, גידמן, יודע מהיכן נפתחה הרעה – מגליציה ומארצות אחרות, ששם נוהגים היהודים עדיין לקרוא לבניהם ליבוש, פיבוש, או לוּ גם שמות ביבליים: אברהם, יצחק ויעקב, משה, שמואל ודוד. בווינה בושה לאדם, “אי אפשר” לאדם, שיהיה שם כזה על דלת-ביתו ושלט-חנותו. כדי להפטר מצרה זו, כדי להפטר גם מן העונש, הכרוך בשנוי-השם שלא ברשות, אין דרך אחרת אלא – שמד. והרב הווינאי הישיש מתחנן לחבריו הרבנים בגליציה ובמקומות אחרים, ששם מקור הרעה, כי ידאגו לכך, שמכאן ולהבא יהיו לנו “יהודים נאמנים, המסורים לעמם מתוך הכרה פנימית”, אלא במעתה לא יקרא ילד יהודי, כשהוא נכנס לבריתו של אברהם ולדתו של משה, לא אברהם ולא משה (“ואפילו לא מאָזס” מזהיר הד"ר גידמן), כי-אם אדולף ומַכְּס, שמות “נאים”, שאינם עשויים להביא לידי שמד.

רואה הד“ר גידמן ואין הוא יודע מה הוא רואה. החנוני היהודי “אינו יכול” לקרוא את שמו המיוחד לו על חנותו, המשורר היהודי – על שירתו, הארטיסט היהודי – על משחקו, הציר היהודי – על ציורו, הפּסל היהודי – על פסלו. היהודי בכלל איננו הוא, אלא – “פסבדונים”: רוסי, גרמני, צרפתי, אנגלי. כי יֵאָמֵר ליהודי “יהודי” הוא נרתע לאחוריו: אין הוא יכול להשיב בתמימות ובפשטות מה שהיה צריך להשיב: “אני”. ולמה נתמה, כי יש גם סיום אחרון לבקשת- פסבדונים” זו – שמד? וכמה מגוחכה היא עצתו של הד"ר גודמן, שפירושה האמתי הוא: חדלו מהיות את אשר הנכם, היו את אשר אינכם, כדי שתוכלו להיות את אשר אינכם…

עצה טובה אחרת להבריח את יצר השמד מצא הרב ד“ר זליגמן, כהנה הגדול של העדה הליברלית בפרנקפורט. עוד בשנת 1902 – מספר הד”ר הנכבד בחוברת האחרונה של ירחונו “ליבעראלעס יודענטום” – נוסד בפרנקפורט ועד מיוחד להלחם בשמד ("אנטי-טויף-קאמיטעע). אחד מראשי הועד הוא, כמובן, הד“ר זליגמן. מה הם מעשי תקפו וגבורותיו של הועד בעשר שנות קיומו אין אנו יודעים: עליהם אין הד”ר זליגמן מספר כלום. אבל הוא מספר באריכות ובפרוטרוט על מעשה אחד, שהוא, המספר, עשה בשליחותו של הועד, מעשה, השקול, כפי הנראה, כנגד כל המעשים האחרים שנעשו ושהיו ראויים להעשות. על-פי עצתו של המנוח פְּלוֹטְקֶה עקר הד“ר זליגמן את הסבה היסודית, שגרמה עד עתה לשמד – את ה”סדור" הישן העבה ואת התפלה הישנה הארוכה. הד“ר זליגמן השליך את יצר-השמד ל”דודא דאברא וחפייה לפומיה באברא" והעמיד עליו שומרים מהימנים – תפלה, שאינה נמשכת יחד עם הדרשה יותר משעה, “סדור” שנפתח מימין לשמאל ו“הכרח” ללמוד את הלשון העברית: ברכות-התורה נדפסו באותו “סדור” במקורן. (אין זו הלצה, אלא כך כתוב מפורש במאמרו של הד"ר זליגמן)…

וככה עומדים האנשים הטובים האלה ומעלים עתר ענן החלבנה לאפו של השטן. והשטן מריח וצוחק את צחוקו:

– אם הם, המקטרים, מאמינים בסרחון, העולה ממחתתם, מה הוא, כי יִוָאֵל לירוא אותו?

 העולם   1912

מת ראש-האזרחים בוינה, הד"ר קרל לואיגר. מתחלה היה תלמידו של הדמוקרט היהודי מנדל, אחר-כך דבק בשֶנֶרֶר, אבי האנטישמיות באוסטריה, ולסוף נעשה הוא עצמו דַבּרם וראשם של האנטישמים במלכות בית-האבסבורג.

ברם, אין כונתנו כלל להציב מצבה לקרל לואיגר: גם מבלעדיה לא יסוף זכרו מקרב יהודי-אוסטריה. דלה ועניה היתה מפלגת הנוצרים-הסוציאליים בשעה שנלוה אליה; הוא גידלה וטיפחה ומידו באו לה הכח וההשפעה, שהיא משתבחת בהם עתה. הוא ששתל בלבותיהם של אלפים ורבבות שנאה נצחת ליהודים. ולא את תורת האנטישמות בלבד הרביץ ברבים: איש-מעשה היה כל ימיו, וגם אנטישמותו היתה מעשית. מן היום, שהוא נעשה אב ופטרון לוינה, ועד עתה אין מועצת-העיר פוסקת מלהצר לתושבים היהודים. בימיו גרשה מועצת-העיר את מוריה, פקידיה ושכיריה היהודים. בימיו נתקנה ה“תקנה”, שבכספים שהוקדשו לצרכי חנוכם של יתומים עניים סתם, ואפילו אם המקדישים היו יהודים, אין משתמשים אלא לצרכי חנוכם של יתומים נוצרים. בימיו נגזרה הגזרה על הרוכלים היהודים, כי לא יחזירו על החצרות והבתים במרכלתם. מפיו נשמע ראשונה הפתגם: "עם יהודים אין לדבר אלא – רוסית ", והוא שהוסיף אחר-כך גם באור, כי יהיו יהודי וינה ואוסטריה “נזהרים לנפשם”, לבל יקרה גם להם מה שקרה לאחיהם “במזרח”… בוינה התחיל לזרוע את השנאה ליהודים ואת אלומותיו קצר בכל רחבי-המדינה. את תורתו לא שכח גם קודם מותו, ולא נפטר מן העולם בלב-מנוחה עד שגילה את רצונו, כי וַיסקירכנר תלמידו וחברו לאנטישמות ימלא את מקומו.

הנה כן, זכרו של לואיגר לא יסוף מקרב יהודי וינה ואוסטריה: חזקה על האנטישמות שאינה כָלָה ושפירותיה אינם מתמעטים.

אלא למי אנו רוצים להציב כאן מצבה?

לראשי עדת-ישראל בוינה, שבימי מחלתו של לואיגר צוו להתפלל בבתי-כנסיות בשלומו, ולאחר שמת שגרו אגרת-תנחומים למתאבלים עליו; ל“גדולי” היהודים בוינה, שביום קבורתו של לואיגר הניפו דגלי-אבל על ארמונותיהם…

“בנפול אויבך אל תשמח”, – במות אויבך לא כל-שכן. ולמה נשמח? הללו נובלים והללו נוצצים ולואיגרים לא יתמו מן הארץ. אחת היא, אם יהיה לואיגר השליט במועצת העיר וינה וראש הנוצרים-הסוציאליים או שיבוא ויסקירכנר במקומו, – שניהם כאחד טובים. אבל להתפלל ברבים בשלומם של הלואיגרים, לספר בשבחם ולהשתתף בצער אבליהם, – לשפלות ועבדות נצחת כזו מסוגלים רק עבדי-עולם, שכבר אבד להם השרטוט האחרון של צלם אדם חפשי.

                                                                         **העולם  1910**

לפני חמשים שנה כתב אברהם גיגר לאשתו בדבר ספריו, ששלח במתנה להאוניברסיטה ביינה במלאת לה שלש מאות שנה: “מובן מאליו, שאת יהדותי לא הזכרתי כלל, אלא שזו נכרת מתוך ספרי עצמם וגם מתוך חתימתי”…

ואם עוד לפני חמשים שנה כבר היה דבר זה, – שאין צורך להזכיר את היהדות בפירוש ואפשר לסמוך רק על החתימה, – “מובן מאליו” לאדם גדול כגיגר, אין עוד כל פלא, כי בימינו נעשה “מובן מאליו” גם להאנשים הקטנים ההם, שבגרודנה ובווארשה קוראים להם “נאורים”.

“אין צורך להזכיר את היהדות מפורש; דיה לה שתהא נכרת מתוך החתימה”, – זוהי השיטה. ובסתר לבם מתפללים “הנאורים” שבגרודנה ובווארשה, שגם מתוך חתימתם לא תהיה יהדותם נראית. כמה שבחים וכמה הודיות היו משבחים ומודים בכל יום, אלו נמצא להם אותו הכובע האגדי, העושה את האדם לאינו-נראה.

לפני שבועים מתה בגרודנה הסופרת אֶליזה אורזישקה. גדול היה האבל לכל בני פולניה, כי על כן סופרת גדולה היתה אורזישקה וכל ימיה ידעה לספור את דמעות עמה ולשימן בנאדה. ואולם דמעה אחת, חמה וטהורה, היתה שמורה לה באוצרה גם לנו היהודים. וכשבאו בני עמה של הסופרת לחלוק לה את הכבוד האחרון, נשתתפו גם היהודים באבל הנהדר הזה. צריך היה להשמע גם דבורנו אנו, המיוחד לנו, בשעת ההלויה.

צריך היה להשמע ולא נשמע, – כי על כן “אין צורך להזכיר את היהדות מפורש; די לה שתהא נכרת מתוך החתימה”…

בשעה שנתאספו “נאורי” גרודנה להועץ על השתתפות היהודים בהלויה, נמצא בקרבם אדם אחד (או שנים) שעמד על דעתו, כי ההספד, אשר יאמר בשמם של היהודים, צריך להאמר גם בלשונם של היהודים. היהודים חייבים להביע את יחסם להנפטרת בתור יהודים. ונחלטה החלטה: בא-כוחן של ההסתדרויות היהודיות ידבר יודית. הפולנים, מסדרי ההלויה, הסכימו לזה. אבל המחליטים עצמם לא ישנו כל אותו הלילה. לא יכלו לסלוח לעצמם, כי “נכשלו” מתוך פזיזות בהחלטה כזו. יודית? אל ההלויה יבואו גם גדולי הפרוגרסיסטים מקרב הפולנים, והם, הפרוגרסיסטים, הלא הטילו חרם על הלשון היודית. למחר חזרו “נאורי” גרודנה ונתאספו ובקשו לבטל את לההחלטה של אתמול: יֵאמר גם הספדם של היהודים פולנית. ישמעו ה“פרוגרסיסטים” וישמחו! אבל אותו האחד (או השנים), שדרש דוקא הספד יהודי, עמד “במרדו”. לפיכך נעשתה “פשרה”: יהודית אסור; ה“פרוגרסיסטים” גזרו עליה. “יֶזנזִיק הֶברַיסקי” – מותר: הכל יודעים שזו, הלשון העברית, אינה אלא שריד “קודש”, ואין אסור חל עליה. ובכן הוחלט, שההספד יאמר עברית. וכשנודע, שהשלטון המקומי חוכך לאסור הספד עברי, נסע אחד הפולנים להגוברנטור וקבל ממנו את הרשיון הדרוש לכך. והכל שריר וקיים.

ההלויה נערכה ברוב פאר והדר. שני שלישים מן המשתתפים בהלויה היו יהודים. הגיעה שעת ההספדים. “הנאור”, שדבר בשמה של קהלת היהודים בווארשה, דבר, כמובן, פולנית; מתחלה שכח להזכיר את היהודים, ורק לבסוף הזכירם כלאחר יד. ובא-כח ההסתדרויות היהודיות, מר יפה, שצריך היה לישא את ההספד העברי, לא הוזמן לעלות על הדוכן. סוף סוף לא נאמר ההספד העברי…

מר יפה עזב את ההלויה ותבע את עלבון היהודים מאת מסדרי ההלויה. מר יפה דרש מאת שולחיו, “נאורי” גרודנה, שגם הם ישתתפו במחאתו נגד המסדרים, אבל הם לא נענו לו: מה בכך אם לא נאמר ההספד העברי? הן נאמר ההספד הפולני של היהודים, ו“מתוכו מוכח”, שידעו היהודים להוקיר את הנפטרה. ואולם מר יפה לא חדל מלתבוע אל העלבון, ואז הוברר, שאותו “הנאור”, שבא לגרודנה מווארשה, הוא שדבר על לב המסדרים ובקשם לבל יתנו להספד עברי להאמר, והוא "לקח על עצמו את כל אחריות הדברים ".

הנה כי כן, לא באשמתם של הפולנים לא נאמר ההספד העברי, אלא באשמתם של יהודים, של “נאורי” גרודנה וחברם “הנאור” הווארשאי.

יכתב נא הדבר לזכרון! –

העולם 1910

יש ברוסיה “חברת ספרות ישראל” (כלומר: “חברה ישראלית לספרות”). מרכזה בפטרבורג וסניפיה בכמה וכמה ערים בתחום ומחוץ לתחום. על-פי תקנותיה חייבת החברה לדאג לכל עניני ספרותנו בשלש הלשונות, שיהודי רוסיה משתמשים בהן – עברית, יודית ורוסית. מוכיח על זה גם השער, הנדפס בשלש הלשונות הללו על גליונותיו של ועד החברה. ורבים טועים וחושבים, שאמנם עוסקת החברה גם בעניני הספרות העברית. יש אשר באחת הערים יאספו חברי החברה לאספה, יערך נשף להרצאה וקריאה, ויקום אחד מן הנאספים ויפתח את פיו לדרוש בשבחה של הספרות העברית או להזכיר את שמם של סופרים עברים, והִסו אותו יתר הנאספים ואמרו לו: הכבד ושב! לא זה המקום…

וכדי להפטר מעלבון זה לעתיד, מוטב שנוציא לכתחלה מלבם של הטועים את טעותם: אותה חברה אין לה עסק בספרות העברית; על מעשיה מכוונים רק לתקונה ותועלתה של ספרותנו ביודית ורוסית.

ואם יש צורך בראיה – הרי הודאתו של הועד המרכזי עצמו ב“ידיעותיו” האחרונות (לחדשי דצמבר יאנואר ופברואר) ששלח זה עתה לכל הסניפים.

ה“ידיעות” גופן כתובות רוסית… במשך ירחי החשבון נשלחו מטעם הועד לערים שונות חמשה מרצים, שקראו תשע הרצאות: שתים מהן – יודית ושבע – רוסיות. שלש-עשרה הרצאות ערך הועד בפטרבורג: ארבע – יודיות ותשע – רוסיות. משני הזורנלים, שהועד דאג להפצתם, אחד – יודי והשני – רוסי. הועד נגש להוצאת קצת מספורי פרץ – ברוסית. הועד טרח ומצא את היכולת להספיק להסניפים מחזות – יודיים. הועד עוסק בסדור אגודה מיוחדה ליסוד תיאטרון – יודי. ההרצאה היחידה שהכין הועד לחג יובלו של מנדלי, היתה – יודית. האדריסה, ששלח הועד למנדלי לחג יובל, היתה – יודית. אף רמז קל לא היה בה לכבודו של מנדלי יוצר הסגנון העברי החדש. כדי שלא לעבור בשתיקה גם על אשר עשה הועד לטובת הספרות העברית, אנו צריכים להזכיר, ש“סייע” להוצאת איזה מלון עברי.

אין כונתנו לקנטר את החברה, כי אין לה עסק בספרות העברית: “מסתפקת” היא בשתי לשונות “לאומיות” ולה אין צורך בשלישית. אין כונתנו אלא לשם תקון טעות. אלמלי היה הועד נשמע לנו, היינו משיאים לו עצה להסיר ליתר בטחון מתוך תקנותיו את הסעיף על הספרות העברית, ומתוך השער של גליונותיו – את השם העברי…

העולם 1911

בסוף השבוע העבר מסר הטלגרף את שתי הידיעות הללו זו אחרי זו: “רֶינה, במדינת ניבדה (בארצות הברית): נגמרה מלחמת-האגרופים בין הלבן דזפריס ובין השחור דזונסון. התחרות זו ענינה הרבה מאד את כל העולם האנגלו-זכסי. בעד דזפריס הוצגו סכומים עצומים. בהתאבקות השש-עשרה נצח דזונסון…” “ניו-יורק. לרגלי נצחונו של דזונסון היו התנגשויות מרובות בין הלבנים ובין השחורים. הלבנים שרפו באש מלון של כושי. מן הכושים הומתו כעשרים איש ונפצעו מאות איש.” ובכל יום ויום ידיעות באות מאמריקה: בניו-אורליאן, בפיטסבורג, בפילדלפיה, בסן-לואי וכו' וכו' מוסיפים הלבנים לנקום באכזריות נוראה את נקמת כבוד דזפריס המחולל ולמרק בדם-אדם את ה“כתם”, שהטיל דזונסון הכושי על גזע האנגלו-זכסים.

שני אנשים מתועבים, שמפני צמאונם לממון, הסירו את צלם האדם מעליהם ונעשו שורי האצטדין, יצאו להלחם איש באחיו, האחד נצח את השני, והנה אנשים לעשרות נהרגים, אנשים למאות נפצעים ואנשים לאלפים מוכרים את נשמתם לשטן המשחית. וכל זה למה? – משום שעורו של שור-האצטדין שנצח שחור ועורו של זה שנוצח – לבן.

ואתה עומד כמשוגע למקרא הידיעות האלה: האומנם היה כדבר הזה לא בארץ פראים ואוכלי אדם, השוברים את צמאונם בדם אחיהם, כי אם באמריקה, ארץ החופש, ארץ התרבות הגדולה והרחבה?

עכשיו יבואו “אפוטרופסי התרבות” ויאמרו: כך צריך להיות, כך מוכרח להיות, מהלך החיים והתרבות מחייב את המעשים הללו ודומיהם. שקר הם דוברים! במקום דם בעורקיהם יש להם שיטה במחם, במקום לב בחזיהם יש להם פסוקים בפיהם. קול דמי אדם צועקים אלינו מן האדמה. אי-אפשר, שתרבות, שיש בה לכל-הפחות קורטוב נפשיות טהורה, תחייב ותצדיק מעשים כמו אלה. שקר הם דוברים!

בעלי ה“שיטות”, אומרים, כי אין בעולם אלא כח ואגרוף, וכל החשוד בעיניך, שעתיד הוא בזמן מן הזמנים להראות לך את אגרופו, השכם והסירהו מעלדרכך לטוב לך. אבל הרגש הבריא החי בלבנו אומר לנו, כי הללו דברי נבלה הם, כי אין כדאי כלל לפנות את הדרך, כדי לחיות חיים כאלה. הרגש הבריא החי בלבנו אומר לנו, כי אם אין בעולם יחס אנושי, יחס נפשי בין אדם לאדם, אין בו כלום.

ברם, אין כונתנו “ללמד תועים בינה”. מי ישמע לנו? אין דברינו מכוונים אלא כלפי אחינו אנו הבאים לאמריקה, המתישבים בה ולומדים אל תושבי הארץ – להבזות ולשנוא גם הם את השחורים.

בושה תכסה פנינו לשמוע, כי ילמד גם היהודי להבזות ולשנוא את האדם השחור ולעשות לו רעה. האומנם לא יעשה היהודי את חשבון נפשו הפשוט: אם “מסוכן” האדם השחור, משום שהוא מוציא לשוק ידים מבקשות עבודה ולחם, מי כיהודי מוציא לשוק ידים מבקשות עבודה ולחם? אם “מאוס” האדם השחור, משום שבן הוא לגזע זר ודם מיוחד נוזל בעורקיו, מי כיהודי בן לגזע זר ובעל דם מיוחד?

אם הם, תקיפי העולם, שכורי הנצחון ושטופי התאוה להיות השליטים היחידים בעולם, אם הם אינם מודים אלא בכח האגרוף ואותו הם שולחים לפניהם לפנות להם את הדרך, – הנהיה גם אנו כמותם?

הֲתֶאֱטַם גם אזננו משמוע קול דמי-אדם? –

העולם 1910

א

בשני במרץ תפתח בפטרבטרג אספת-הרבנים. בו ביום תתחיל גם עבודתה של ה“קומיסיה”. שבעת החברים, היושבים בקומיסיה, כבר נבחרו. נצחו הרבנים: ששה מחבריה – משלהם.

הרבנים עתידים, כפי הנראה, לנחול נצחון, שעוד לפני שנתים לא קוו אליו. לפני עשר שנים היה דומה בעיניהם נצחון כזה ל“דיקלא דדהבא”, שאין מראים לאדם אפילו בחלום.

במשך שלשים-ארבעים השנה האחרונות ירדה הרבנות הדתית ברוסיה מגדולתה, עד שהיתה כמעט ל“שם שנתרוקן מתכנו”. בראשית ימי הציונות היתה שעת-כושר לרבנים ברוסיה לשוב ולתפוס מקום חשוב בעולמנו. אבל הם לא הבינו אז את אשר לפניהם ולא השתמשו בשעת-כושר זו. אפשר, שגם הציונות הפסידה על-ידי זה שהרבנים עמדו מנגד לה, – הרבנות ודאי הפסידה. כל-זמן שרחובנו היה שטוף בצבוריות לא פסקה ירידת-הרבנות. וכשהגיעה שעת המשבר הגדול, כשהכל נקפא מקרתו הגדולה של “הסיזון המת” ובני-אדם התחילו מפשפשים במעשיהם ואומרים: שמא לא זו הדרך, שמא עברנו בצדיה על האמת (המתונים אומרים: שמא, הפזיזים אומרים: ברי), – הבינו סוף-סוף הפקחים שברבנים, כי אם גם הפעם לא ישתמשו בשעה המשחקת להם – ואבדו. מיד התחילו מסתדרים ועושים את כל האפשר להשיב להם את הכח והעוז. אז נעשו הנסיונות הראשונים: האספות בפולניה ובליטא, יסוד “כנסת-ישראל”, הבאת שלום בין “האדמו”רות החסידית ו“הרבנות המתנגדית”, שבמשך דורות לא יכלו לדור בכפיפה אחת וכו'. והנסיונות הללו – קצתם לא הצליחו, אבל קצתם הצליחו. ביחוד הצליחה “כנסת-ישראל”. אמנם היא עצמה לא היתה בת-קימא, אבל הספיקה במשך ימי קיומה המעטים לגשור גשר בין הרבנות הדתית ובין השלטון שבמדינה. אם הכל יודעים, שהיהדות הרוסית אינה “כמות בטלה” במובן הפוליטי, הרי הספירות העליונות של הממשלה רגילות גם להפריז באומד ערכה והשפעתה הפוליטיים. ואי-אפשר לו לשלטון, שלא יבקש לו מעמד גם בקרב היהודים, כשם שהוא מבקש לו מעמד בקרב יתר הלאומים שבמדינה. ומשום שקשה לו להשלים עם עסקני-הצבור היהודים, שרובם אם לא כולם חשודים בעיניו על הקיצוניות נתן עיניו ברבנות הדתית, שהרי לכל-הפחות זו אינה חשודה על הקיצוניות. ואם בעשרות השנים האחרונות ניטל ממנה כח השפעתה על היהדות הרוסית, אפשר “להרים את קרנה”.

מטעם זה לא הסתפק השלטון הפעם בקריאת ה“קומיסיה” של הרבנים בלבד, אלא נקראה גם אספה כללית. ומה שנכבד ביותר: האספה וה“קומיסיה” הוזמנו לדון לא רק על עניני הדת, אלא גם על ענינים אחרים. הנה כן, בפרוגרמה, שעליה באה הסכמת המיניסטר לעניני-פנים, אנו מוצאים שורה שלימה של שאלות חשובות על הקהלה היהודית, מוֹסדות הצדקה, עניני-החנוך והמסים, המיוחדים ליהודים (מכס-הבשר, מכס-הנרות), וכדומה. גדולה מזו: במקום “קהלה” ו“עדה” משתמשת הפרוגרמה של עכשו בשם חדש לגמרי: “כנסת”, ללמדנו, שהעדה היהודית אינה קהלה חלונית, אלא כנסת דתית, שבראשה עומד הכהן-הרב. זאת אומרת: דעתו של המיניסטריון לעניני-פנים נוטה להגדיל את יפוי-כחה של הרבנות הדתית ולשעבד את הקהלה – וממילא את כל הצבור היהודי שבמדינה – להשפעתה.

אם כל הסימנים הללו אינם מטעים – יכולה הרבנות הדתית ברוסיה להיות בטוחה למפרע, כי תשוב מפטרבורג מעוטרת עטרת-נצחון.

ב

שבת של מי היום? – של הרבנים. העתונים שלנו, ביחוד אלה המתפרנסים מן הדברים המתמיהים, מופנים עתה להרבנים, לאספתם ולקומיסיתם, שומרים את צעדיהם ומונים א פסיעותיהם, מוסרים בדיוק גמור, בכמה התפללו הרבנים שחרית ובכמה – ערבית, מודדים את חדרו הצר והפשוט של אותו גאון ואת חדריו המרווחים והמקושטים של אותו צדיק, עושים באדמו“רים “אינטרביואים” ומוסרים מפיהם דברים שנאמרו ושלא נאמרו וכו' וכו'. קצרו של דבר: האספה וה”קומיסיה" מוקפות רעש ומהומה, והרבנים ו“השוקדים על תקנתם” שמחים להרעש והמהומה: שמע מינה: שהרבנות חוזרת להיות השלטת בדעת הקהל העברי.

בימים האחדים, שכבר עברו משעה שנפתחו האספה והקומיסיה, הספיקו הללו לעשות רק “מעשה רב” אחד – לשלוח טלגרמה של תודה לראש-המיניסטרים.

“הד-הזמן” תמה על מעשה זה:

“פְּלֶבֶה הרשה לציונים, שיתאספו במינסק, והאספה היתה מעין קונגרס, – והציונים לא הביעו שום תודה למיניסטר. פלבה הרשה לעסקני-ההשכלה היהודים לקרוא אספה בפטרבורג, – והמשכילים לא הביעו לו תודה. עתה בא במקומו של פלבה סטוליפין, המתנהג עם היהודים באופן קשה יותר מפלבה, והוא זכה לשם “ליברל” וגם לתודה גלויה מאת היהודים… הכל תלוי במזל!”

ירגע נא “הד-הזמן”: אין כאן השפעת “המזל” העוור; הכרח ההגיון הפקח יש כאן. בשעת האספות שבימי פלבה היה מורגש, שאין מצדו שום כונה לעשות טובה לא עם הנאספים ולא עם אלו, שבשמם דברו. בימיו היו היהודים דומים, כאלו יש להם סודות נוראים ואיומים, שנחוץ להביאם לידי גלוי אם כה או כה. “ויבוקש הדבר וימצא”, שהדרך הנכונה לכך היא – לתת ליהודים להתאסף ולדבר על הכל בהתגלות-לב. ואם-כן, תודה למה ועל מה היא באה? מה שאין כן עכשו. עתה כבר יודעים הכל, ש“סודותיהם” של היהודים אינם נוראים ואיומים כלל, ולשם זה, כלומר למען דעת מה בלבם של הרבנים, לא היו נותנים רשיון לאספה. עכשו רוצים באמת “להרים את קרנם” של הרבנים, להיטיב לכל-הפחות עמהם ולהתקין להם מצב כזה, שיהיו הם בהכרח המשפיעים על דעת הקהל העברי. ושורת-הדין נותנת, שחיב אדם להודות על הטובה, הנעשית עמו, הכל תלוי לא רק במזל, כי-אם גם בכונה.

וצריך להודות: הרבנים יודעים לכוון את השעה, המשחקת להם. “שפיל ואזיל בר-אוזא ועינוהי מטייפין”: את העיקר – שרק הם צריכים וראויים להיות המשפיעים על הקהל והקהלה – אין הרבנים שוכחים אף לרגע. ויודעים הם גם לבחר בטעמים ובנמוקים, הנשמעים עתה בספירות העליונות של הממשלה.

ה“פריינד” מביא את ה“חומר”, שהמציאה הקנצלריה של הדפרטמנט לאמונות זרות לכל חברי-האספה, ומספר: “הרב הפטרבורגי קצנלבויגן מונה, בתזכיר שהגיש לממשלה, את מעלותיהם הפטריוטיות של הרבנים הדתיים, והוא מסיים: בשעה זו, כשיש צורך לדאג לחנוכו המוסרי והדתי של הדור הצעיר, נחוץ להרים את ערכם וחשיבותם של הרבנים, למען ילחמו בהאפיקרוסות המזיקה… ברורים עוד יותר הם דברי הרב הזֶלוַני: מסירותם של הרבנים לממשלה, משום שקונסרוואטורים ונכנעים הם, לא היתה מוטלת בספק מעולם. ולא יפלא הדבר, כי באותם הימים, כשהיתה ה”קראמולה" שולטת ונתגלו הכתות והמפלגות הרבולוציוניות, היתה הממשלה פונה תמיד אל הרבנים, כי הם יַשרוּ מנוחה בקרב צעירי-היהודים. אם הרבנים לא הצליחו, הרי לא הם האשמים, כי-אם האדמיניסטרציה, שלא חפצה להודות בזכיותיהם ולא הרימה את ערכם. צריך למסור להרבנים את השלטון בפועל ולא רק על-גבי הניר. לפיכך נחוץ להודות בזכיותיהם ולעשות אותם לבאי-כח הקהלות הישראליות… הרב מליאנצקורן משיא עצה לממשלה, שתבטל את בחירות הרבנים לגמרי, ושתהא היא מעמידה לפי ראות עיניה רבנים בכל עיר. להצעה זו מסכים גם הרב מהורודוק (פלך פודוליה) והוא מבאר: אלו היתה הממשלה ממנה את הרב לזמן בלתי-מוגבל, כי אז היתה הרגשת ישותו אחרת לגמרי, ובעמדו בתוך אחיו היהודים היה יכול להשפיע על ההמונים היהודים ולהביא על-ידי זה תועלת מרובה גם לממשלה הרוסית וגם לחברה היהודית".

מובן מאליו, שדברים אלו והטעמה זו נאמרו ונכתבו לא רק מתוך יראת-שמים וחרדות; יש בהם הרבה יותר משמינית שבשמינית פוליטיקה. ברם, אין זו גנות לרבנים. כהני כל הדתות פוליטיקונים הם. אי-אפשר, שלא יהיו פוליטיקונים. וראוי לנו, שנדע למפרע, מה תהיה שירתם של הרבנים לעתיד לבוא, אם ישובו מפטרבורג ועטרת-הנצחון בראשם.

ונראים הדברים, ששירתם תהיה – שירת “הגאולה והפדות” מתחת “שעבודה” של האינטליגנציה היהודית. היא, האינטליגנציה, שנואת-נפשם של הרבנים זה כמה, וכיון שהם רואים, שעכשו הגיעה שעתם שלהם להגלות, אין ספק, כי יעשו את כל התלוי בהם, כדי להחליש את כחה והשפעתה ולרשת את מקומה.

וכבר שמענו את צליליה הראשונים של “שירת-גאולה” זו. הרי מה שכותב אל אספת-הרבנים ה“איזראעליט” הפרנקפורטי, הסוכך בכנפיו על האורתודוקסיה היהודית בכל מקום:

“ברוסיה ובפולניה הצליחה הרשימה של הרבנים החרדים. ל”קומיסיה" נכנסו הגדולים שברבנים. המשכילים לא פללו לדבר זה. רחוקים היו יותר מדי מהמוני-העם ולא יכלו לדעת, כי בהם, בהמונים, נתעורר הרצון לפעולה ולעמידה ברשות עצמם… בקונפרנציה האחרונה, שהיתה להם, (לאינטליגנטים ולמשכילים) בפטרבורג, עסקו ביחוד בעניני הקומיסיה הרבנית וטרחו לפרוש את כנפיהם עליה… האדונים הללו מבקשים להגיש את החלטותיהם לקומיסיה בתור יסוד להחלטותיה שלה… כל ההשתדליות הללו אינן באות אלא מתוך קנאה פעוטה ומתוך בקשה לשמור על מעמדם שלהם, – והן לא יצליחו "…

הנה כן, ה“איזראעליט” יודע כבר מה שבלב הרבנים, במה ומהיכן עתידה לפתוח שירת-נצחונם, אלא שהם מחשים עדיין, והוא – האש העצורה בעצמותיו היתה גם לאש צרבת על שפתיו…

ברם, גם הרבנים עצמם כבר עשו את הצעד הראשון: את שבועתם קודם לאספה נשבעו לא בבית-הכנסת אשר בפטרבורג. ללמדך, שפקע כח “השעבוד” של האינטליגנציה ומבית-כנסתה, אף-על-פי שאין בינו ובין כל בתי-כנסיות שבישראל ולא כלום, “אנו” נפרעים תחלה…

ג

אספת-הרבנים שלחה דפוטציה לנשיא-המיניסטרים. תשעה יהודים חשובים, גדולי-ישראל, מיוחסים, מלומדים ועשירים היו בה. שתי שעות חכתה במסדרון עד כי יצא ראש-המיניסטרים אליה. וכשיצא אליה קבל אותה מעומד ובכל דבריו, שהגיד לה, הקל בכבודה.

לאחר שבאר ראש הדפוטציה, הבארון גינצבורג, את פרשת עבודתה של האספה לא מצא הפרמיור לנחוץ אלא לשאל שאלה אחת: אם האספה אינה עוסקת בענינים צדדיים, שאינם ממין הפרוגרמה, ואם היא, האספה אינה דנה בשאלות פוליטיות כלליות? פירוש: עבודתה העיקרית של האספה אינה חשובה ביותר; העיקר הוא, אם חברי האספה אינם הולכים אגב אורחא לרעות בשדות לא-להם.

שורת-הדין נותנת, שאחרי קבלת-פנים כזו לא היה לה לדפוטציה מה להוסיף וצריכה היתה לקחת ברכת-הפרידה ולצאת. אבל – אותה הדמונסטרציה כלפי פנים, שהיא חזון-לבם של הפוליטיקונים שברבנים, במה היתה נגמרת? הן לא נכחד ממנו: הרבנים ההם, שמהם יצאה ההצעה לשלוח דפוטציה, לא היתה להם בכלל אלא כונה אחת פוליטית – להוכיח לרחוב היהודי, שגם הם עסקנים פוליטיים הם, ולא עוד, אלא שהעסקנות הפוליטית שלהם אפשר שתביא תועלת גדולה מזו של עסקני-האינטליגנציה. לפיכך לא עצר ראש ה“קומיסיה” ברוחו, לא נשמע לראש הדפוטציה, הבארון גינצבורג, שהוא גם נשיא האספה, ונגע “במקום הפצע”: הביע לראש-המיניסטרים את תקותו, “כי תוצאות האספה תביאנה לא רק לידי תקון המצב הרוחני של היהודים, אלא גם לידי תקון מצבם הכלכלי במדינה”, שהרי “כיון שהממשלה הראתה את חסדה ליהודים, בדאגה לקריאת האספה למען הביא סדר בעינינהם הפנימיים, הרוחניים, של היהודים, אפשר לקוות, כי תשים לב גם למצב החומרי הנורא של היהודים”.

על הדברים האלה באה תשובה ברורה: “זכרו נא את שנות 1905/6 ואת החלק, שלקחו היהודים במהומות של אותן השנים. עוד טרם באה השעה לעשות הקלות במצב היהודים. עדיין לא איכשר דרא. צריך לחכות עוד שנים אחדות. אז נראה”…

זוהי גופא דעובדא: הדפוטציה לא נתקבלה כראוי, הפוליטיקונים שברבנים הקדיחו קצת את תבשילם, והרב מזא"ה השתמש בלשון קצרה ואמר: באופן היותר טוב היתה הדפוטציה מיותרת ונוח לה שלא נשלחה משנשלחה…

ואף-על-פי-כן אין ללמוד ממאורע זה, כי הורע פתאם יחסו של השלטון לרבנים. קבלת-פנים זו אולי לא באה אלא כדי להוציא מלבם של “הטועים”, שכבר התחילו מרננים אחרי מיניסטריון-הפנים, כי התיר ליהודים לקרוא אספות ולהוועץ על “אבטונומיה יהודית”. עוד לפני האספה מיהרה ה“רוסיה” עתונה של הממשלה, להרגיע את הלבבות ולהוכיח, שאין כאן שום “חשש סכנה”. עכשו הראו למרננים באופן בולט, כי יודעים במיניסטריון האיך לקבל את פניה של דפוטציה יהודית.

זהו, כפי הנראה, הכל. בנוגע לעיקרו של דבר לא נשתנה הלום והרבנים יכולים עדיין לחלום על כח ושלטון.

ד

יש לנו מגלת-יוחסין עתיקה מאד ובטוחים אנו, שהננו יהודים בני-יהודים, בני-בניהם של יהודים עד אברהם אבינו. ופתאם – הלכה חדשה: מי שאינו מניח תפלין – אינו בגדר יהודי. רצועה של תפלין מפסיקה את מגלת-היוחסין…

יוצרי הדת הישראלית אמרו: מי שעובר עבירות שבין אדם למקום נקרא “פושע-ישראל”. פושע-ישראל – מכלל, שישראל הוא. ובפטרבורג נשמעה הוראה חדשה: יהודי, שאינו מניח תפלין, לאו ישראל הוא.

ואנו עומדים ותוהים: הלא היו יהודים גם בימי נחמיה, והכתוב מעיד עליהם, כי במשך תקופה שלימה לא קימו מצות-סוכה: הלא חיו יהודים גם בכל ימי הבית הראשון, והכתוב אומר, כי מימי-השופטים ועד יאשיהו לא חגגו את הפסח כראוי ובשעת חנוכת מקדש-שלמה לא שמרו גם את שבת-השבתון. ואם “הקומיסיה הרבנית” בפטרבורג צדקה – לא היו כל אותם הדורות בכלל יהודים. ממגלת-היוחסין שלנו קוצצים לא רק את הענפים, אלא גם את צמרתה אומרים לגדוע!

המילה היא ודאי עיקר מעשי גדול, לפי התלמוד שקולה היא כנגד כל המצוות ודוחה אפילו שבת. ואלו הכתוב אומר, כי במשך ארבעים שנה לא נמולו בני-ישראל במדבר. ובכן, כל בני הדור ההוא היו “גויים”?

חוששנו, שודאי יש עכשו בעולם “מנין” יהודים, שאינם מקימים מצות-סוכה, – הנוציאם מן הכלל? והם יאמרו לנו: “אינקביזיטורים אתם! אבותיהו בארצם, או בגלות בבל, שהיו קרובים כל-כך לארצם קרבת זמן ומקום, אבותינו, שעמדו בתקופה האחרונה של הנבואה, לא קימו מצות-סוכה ועמדו בחזקת יהדותם. ואותנו אתם מוציאים מן הכלל!”

ברם, אותם “דייני-גזירות” שבפטרבורג בידוע, שמפולפלים גדולים הם. אפשר, שבפני פלפולם החריף לא תעמודנה כל ההוכחות הישרות והראיות הפשוטות. כשם שהם יודעים לטהר את הטמא כך ודאי הם יודעים גם לטמא את הטהור. לפיכך יש לנו בפינו רק דבור אחד אליהם:

גדולי-התורה אתם, מגיני-הדת אתם, אבל מגלת-יוחסין שלנו, שלכלנו יש חלק בה, כחה גדול מכחכם ולאו כל כמינכם להפסיקה כרצונכם. אתם באים עלינו מצד הדת, שחוטיה נטוו ונארגו במשך אלפי-שנים במגלת-היוחסין שלנו, ואנחנו באים עליכם מצד מגלת-היוחסין שלנו עצמה. כל יהודי, שאינו קורע בעצמו את מגלת-יוחסיו ואינו נטפל למגלת-יוחסין אחרת – ישראל גמור הוא, אם תאבו או תמאנו.

אדונים נכבדים! היהדות, שגם אתם אינכם תופסים בה מקום אלא של גרגרי-חול, כחה גדול מכחכם…

העולם 1910

האורתודוכסים והלאומיים נִגָפוּ במלחמת הבחירות בברלין. יד הליברלים רוממה: אין עוד מלבדם בהנהגת הקהלה.

וכדי להוכיח לכל, כי לא יבושו שולחיהם בהם, כי שוקדים הם באמת על תקנת קהלתם הגדולה, המשמשת דוגמא לכל יתר הקהלות בגרמניה, דחו לפי שעה את הענינים, שאין להם חשיבות יתרה, כגון סדור מסי-העדה, תקון החנוך, סדור הלמודים בבתי-הספר וכדומה מן הענינים מעטי-הערך, ופתחו בתקון, שאי-אפשר להחמיצו – בקצור “עבודת-האלהים” בשבתות ובמועדות.

נפלא הדבר! מראשית ימי הרפורמה ועד עתה, מימות הוריגר, גיגר, הולדהים ועד פוגלשטין וקלוד מונטיפיורי, עוסקים “המתקנים” רק בתקון “עבודת-האלהים” ועדיין לא הספיקו לתקנה. ה“סדור” וה“געזאנגבוך” – זוהי ה“ביבליותיקה”, שהשאירו ליהודי “המתוקן” רבותיו ופרנסיו, ועדיין לא פסקו “המתקנים” הותיקים מלמנות ולספור כל אות ואות ש“ביבליותיקה” זו, שמא יש בה עוד “לתקן”. והנה פתחו גם פרנסי-ברלין החדשים-הישנים את ה“סדור” וה“געזאנגבוך” ודנים – מה יש עוד לחסר ולמחוק.

ראשונה העמדה לדין תפלת שחרית. היה מי שפסק: סתם יהודי די לו ב“מוסף” בלבד; “שחרית” יתפללו רק הרבנים והשמשים ו“עשרת הבטלנים”, שמתמנים לכתחילה לכך. נמצא מי שהתנגד לפסק זה והוכיח, שאין בין קדושת “מוסף” וקדושת “שחרית” ולא כלום. ופרצה מחלוקת: הללו גוזרים כליה על ה“שחרית” והללו מחרפים את נפשם להגן על העלובה. לסוף נמנו וגמרו להחליט ברוב דעות. כך נוהגים בברלין הליברלית: חותכים את גזר-דינה של “שחרית” ברוב דעות.

מנין הדעות נדחה לימים מועטים. בינתים ישתדלו שני הצדדים למשוך אליהם את הפוסחים על שתי הסעיפים, שעדיין לבם מהסס, ואינם יודעים אם לקרב או לרחק. וכנהוג בכל דבר, התלוי במנין הדעות, “יעודדו” בינתים המהססים, שבידם להכריע. בשעת בקור יחיֵך “קאמערציענראטה” לרעהו ויסביר לו, ש“שחרית” ציונים תקנוה, ושבכלל אין היא ראויה, כי בשבילה יעלה צל על ידידותם הישנה…

אחרי דינה של “שחרית” עמדה לדין ה“דרשה”. עמודיה הימניים של “עבודת-האלהים” הם שנים, כידוע: החזן והדרשן. אף-על-פי ששניהם אינם נוהגים להאריך, מכל-מקום הוברר, שקצרה נפשו של היהודי “המתוקן” לשמוע לא רק להרנה אלא גם להדרשה. לאחר שתגזר כליה על ה“שחרית” תבטל צרת-הרנה למחצה מאליה. וכדי להפטר ככל האפשר גם מצרת-הדרשה אומרים פרנסי-ברלין להעמיד את זו על עשרים רגע, לא יותר. עכשיו אין הדבר טעון אלא עוד החלטה אחת: מי יצלצל בפעמון להפסיק את הדרשן, כשיכלו לו עשרים רגעיו – הגבאי בעל-הצילינדר או השמש בעל-המצנפת?

והכל שריר וקים. ה“סדור” הוא חרש, שאינו מדבר ואינו שומע, וכל הפוגע בו ו“מתקנו” פטור. הדרשן הוא בריה עלובה, שֶנִתְּנָה לו אוזן להשמע וּפֶּה – לשתוק, וכל המושכו באפסר משיכתו משיכה. ומנהיגיה וראשיה של “אגודת היהודים הליברלים” יכריזו כבתחילה בכל חוברת וחוברת מירחונם הפרנקפורטי: “אין יהדות אלא דת, ואין שומרים יפים לדת אלא אנו”.

ולא יתבוששו…

                                                                         העולם   1911

לא טרגדיות בלבד יש בחיינו; יש בהם גם קומדיות.

גם ה“אורתודוכסים” וגם ה“ליברלים”, – כלומר: בעלי-הרפורמה, – שלנו אין להם בעולמם אלא – ה“שולחן ערוך”. כך מחיבת בהכרח ההשקפה ההיא, העושה את הדת לא לאחת הנקודות של היהדות, אלא לנקודתה היחידה. יש בין האורתודוכסים בנוסח ה“איזראעליט” ובין הרפורמיים בנוסח ה“ליבער. יודענטום” רק הבדל אחד: פרנסת-נפשם של הראשונים היא – שמירת ה“שולחן הערוך”, ופרנסת-נפשם של האחרונים היא – בטול ה“שולחן ערוך”.

הנה כן, בנומר האחרון של ה“ליבער. יודענטום” מוסר הד“ר זאמטר את דינו לבני-חבורתו, שהרבנים ה”ליברלים" אינם משמשים במעשיהם וארחות-חייהם מורי-דרך נאמנים לעדותיהם, משום שרוּבם, אף-על-פי ש“ליברלים” הם להלכה, שומרי-מצוה הם למעשה. “אם נוצרי ליברלי, – קובל הד”ר זאמטר, – יאמר ליהודי ליברלי; לוּ גם יהי, שאתה אינך מדקדק במצוות, הקרואות יהודיות, אבל באי-כח דתך הרשמיים, ולא רק האורתודוכסים הקיצונים, מדקדקים בהן, ומכאן, שהצורות הללו מעיקרי דתך הן, – קשה יהיה ליהודי הליברלי להשיב תשובה נכונה"…

עד שהד“ר זאמטר עומד וקובל עשה הקדוש ברוך-הוא נס וזִמֵּן מורה-דרך נאמן, שעליו ועל הוראתו, שהורה הלכה למעשה – ולא רק לאחרים, אלא גם לעצמו – יוכלו מעתה לסמוך ה”ליברלים" בוכוחיהם עם הנוצרים, – הוא הרב הד"ר בְּרוּאֶר מטוּר (צרפת), שרבים מבני עדתו מעידים עליו, כי ראוהו אוכל טרפות ביום-הכפורים ברסטורן של גוי.

הלה “קדש שם שמים” ברבים לכבודה ולתפארתה של “הליברליות העליונה”. ראוי היה, אפוא, שכל גדולי “הליברלים” יקומו כאיש אחד מכסאותיהם וישתחוו לו אפים ארצה ויתנו כתר-כהונה בראשו על התשועה הגדולה, אשר עשה להם, כי הצילם מכף כל הנוצרים הליברלים, המקשים קושיות חמורות, שעד עתה לא היתה תשובה להן. בכל אופן, עדת טוּר והקונסיסטוריה היהודית הליברלית בצרפת צריכות היו להוקיר את הד“ר בּרוּאֶר ולגדל את כבודו. אבל באמת לא כך עלתה לד”ר ברואר, הפודה והמציל: העדה גרשה אותו מבית-התפלה בחרפה והורידה אותו מכסא-הרבנות, והקונסיסטוריה היהודית אִשְׁרָה גם מצדה את הגרושים הללו. ואולם הנעלב לא יכול לסלוח לעלבונו והגיש לבית-הדין בפאריז קובלנא והוא דורש מאת עדתו והקונסיסטוריה חצי-מיליון פרנק דמי-פצוי.

אולי ילך הד“ר זאמטר לפאריז לטעון לד”ר ברואר ולדרוש דין ומשפט-צדק מאת כפויי-הטובה?

העולם 1911

לפני חמש-עשרה שנה נפגשו בפאריז, – זו העיר בה דועכת נשימה אחרונה של יהדות, – שני גדולים מישראל ודנו על תקנתם של ישראל: אחד גדל-רוח והשני גדל-עושר – הרצל והירש.

– “על-ידי כך, – אמר הרצל, – נרים את רוחו של העם”…

– “לא, לא! – נבהל הירש. – אין אני רוצה כלל להרים את רוח העם. זהו מקור כל האסון, כי מעפילים היהודים לעלות תמיד… רוצה אני לעצור בעדם לבל יעפילו”…

ובשעת התגלות-לב זו גלה גם את תקותו האחרונה, שהיתה צפונה לו בלבו:

– שיצליח מפעלי אשכור לי אניה אנגלית יפה, אזמין מאה עתונאים ואתם יחד אסע לארגנטינה"… כלומר: יראו בעיניהם ויספרו לדור על הגידוּלים, שגידל היהודי שם ¹

מן הוא והלאה לא יספו עוד לראות איש את אחיו: האחד בטח בכח עשרו, השני בטח בכח רוחו.

וכשמת הירש עבר מפעלו לידי אחרים מבני מינו. הם שנו את צורת המפעל הגדול ויפוררוהו פרורים-פרורים עד כי לא נותרו בו עוד רוח ונשמה. רק את הצואה האחת של הירש הם שומרים: “אל יעפילו”…

ושנה-שנה נאספת כנופיה זו, יורשי הירש, ומספרת בלשון מדברת גדולות על רוב הצלחתו והדר גדולו של הישוב היהודי בארגנטינה. רק על דבר אחד אין היא מספרת – אם הישוב בארגנטינה מגדל יהודים או “גליטשאים”, שאבותיהם היו יהודים.

וכשקצרה נפשם של האבות אשר במושבות ארגנטינה לראות את בניהם ה“גליטשאים” בא אחד מהם לפאריז לקבול בפני האפוטרופסים, שהעמיד הירש למפעלו, על הדרך הרעה, שמדריכים בה את הדור החדש, הגדל במושבות.

ושם, בפאריז, שלמה רינאך ראש האפוטרופסים, היא רינאך, המעיד על היהדות, כי אין היא לא אמונה ולא דת, ומכל-שכן לאומיות, אל טרדיציה עתיקה בלבד, שכבר עבר זמנה, וכל החושב מחשבות להחיות את נשמתה הרי הוא מתחיב בנפשם של היהודים, הקימים עדיין בעולם. לפני ראש-האפוטרופסים זה הוכרח הציר, אשר בא מארגנטינה, לשפוך את שיחו.

וזאת היא התשובה, שהחזיר לו רינאך:

– יהודי, ומכל-שכן יהודי אכר, די לו, כי ידע להתפלל, ואף אם לא יבין פירוש תפלתו. למותר הוא ללמד לילדי המושבות את הלשון העברית. הצעירים, שכבר בגרו, אמנם ראוי להם, שיקראו לפעמים ספרים, הכתובים צרפתית או ספרדית, על עניני היהדות. ספרים כאלה החליט הועד להוציא ואת חבורם מסר לו – לרינאך…

דומה, שכל המסופר הוא הלצה של פורים, ואף-על-פי-כן אינו אלא – דברים כהויתם. כך היה מעשה.

רצונו של הירש נתקים: אין בני מושבותיו מעפילים. ראויים הם רינאך וחבריו, שיסמכו עליהם בדבר זה. אבל מי יבוא וישב על קברו של הירש, יגלה עפר מעיניו ויאמר לו:

– משום שנתקים רצונך, משום שידעת להפקיד את מפעלך הגדול בידי רינאך וחבריו, אי -אפשר שתבוא תקותך. סופרים ועתונאים לא יבואו לראות את הגידוּלים, שגידל הישוב בארגנטינה, ואם יבואו ויראו – ידמו סלה.

העולם 1910

ראיתם מימיכם אדם, הירא את צלו? יותר משיש ביראה זו מחלה קשה יש בה צער ויסורים נוראים.

חיה אחת ידועה יש בעולם: כשהיא רובצת להנאתה בחמה בא לפעמים זנבה ומפחידה פתאם, והיא קופצת ממקומה קפיצה של טרוף-הדעת ומתחילה רודפת אחרי עצמה, אחרי זנבה, הבורח ממנה. ברם, מאושרות הן החיות: הן שוכחות את צערן תיכף בעברו ומיד הן חוזרות למנוחתן ושלותן. מה-שאין-כן אדם: המח הבריא זוכר הכל, – זוכר ושוכח, שוכח ונזכר. המח החולה עלול אמנם להגיע לשכחה גמורה, אבל זוכר הוא “זכירה חולנית”, שאין עמה שום שכחה, את אשר בו לקה, או שנדמה לו, כי לקה בו. וקשה אסונו של המח החולה: לא די שהוא ירא את צלו, ובראותו אותו “נטפל אליו ונגרר אחריו” מרחפות כל עצמותיו מפחד, אלא שהוא זוכר תמיד, שיש לו צל. אפילו בשעת חושך ואפלה חרד לבו, פן יזדקר פתאם שביב-אור דרך סדק תריסו של חלון ו“הוא” יגָלֶה…

אומללים אלו ברוּבם הגדול אין להם תקנה: יסורי פחדם גדלים מיום ליום, ומתוך כך גדלה גם “זהירותם” מיום ליום. היום נזהרים הם מלצאת לחוף, במקום שם רוחה לצל להשתרע, ומחר נזהרים הם מלהשאיר לצל מקום פנוי גם בינם ובין כותל חדרם; היום סוגרים הם את תריסי כל החלונות, ולמחר טחים הם טיח על כל סדק וסדק שבתריסים… האומללים הללו אין להם תקנה: שעת גויעתם היא שעת גאולתם. סכנה גדולה לאחרים, לאנשים הסובבים אותם, אין בהם. במח הבריא אין נגעם שולט. קצת סכנה יש מהם – לאנשים, שגם מחם שלהם רופף והוא עשוי להנָגע ולקלוט כל חלי וכל מדוה.

האנשים היראים את צלם – למאות ולאלפים תמצאו אותם בגבולנו, ביחוד בארצות-המערב. הגיטו הוא הצל, שהיהודי המערבי ירא אותו, בורח ממנו ומבקש כל מיני מחבואים להסתר מפניו. בכל עת ובכל שעה נדמה לו, כי מאחוריו נמתחות ידים ארוכות עצמוניות, גידניות, מקשקשות במנעולי דלתות הגיטו החלודות ומבקשות לפתוח אותן.

הגיטו – הוא הצל ואותו הם יראים; הוא מקור יסוריהם ומפניו הם אומרים לברוח.

הרי דוגמא אחת מני אלף: ורנר סומברט כתב ופרסם ספר גדול על “היהודים וחיי הכלכלה”. בספרו זה הוא אומר להוכיח, כי ליהודים יש דם מיוחד, ולפיכך גם אופי מיוחד, דת מיוחדה, היסטוריה מיוחדה, ומתוך פילפול יפה העלה, כי כל הסגולות המיוחדות הללו עמדו להן לבעליהן, כי יֵעשו גאוני המסחר ועמודיו. ולא הסתפק סומברט בספרו בלבד, אלא קרא בברלין גם שתי הרצאות על הפוליטיקה של היהודים ועתידותיהם, ובהרצאות הללו חזר על כמה דברים, שכבר נאמרו בספרו, כי ליהודים יש דם מיוחד, אופי מיוחד, היסטוריה מיוחדה וכו' וכו'. אלא שהפעם הוסיף, שהיהודים צריכים לשמור על עצמיותם המיוחדה להם, שהאסימילציה, ואפילו הגמורה, אין בידה לתת פתרון לא רק לשאלת היהדות, כי-אם גם לשאלת היהודים, ועוד ועוד. והנה אנו קוראים מה שכותבים עתה על סומברט וספרו והרצאותיו בעתונים היהודיים, הבאים מגרמניה ושואלים את נפשנו: מה היה להם, לאנשים השלוים האלה, כי ככה הם מפרכסים בכל גופם ומנענעים בידיהם “כיהודים גמורים” בשעת התרגשות? מה אסון קרה להם? סומברט הביא מן התלמוד והמדרשים ומספרות יראל שאחרי התלמוד והמדרשים הרבה ציטטות, אשר לא הבין את משמעותן האמתית, יחס להן כונות זרות, משום שהספרות העברית חתומה היא לו וכל בקיאותו ולמדנותו, – שבכל אופן יש להתפלא עליהן, – באו לו ממקורות שניים ושלישיים ולאו דוקא נאמנים, ולפיכך בא לידי כמה מסקנות שאין בהם ממש. האמנם על עלבונה של תורת ישראל וספרותו מפרכסים האנשים האלה בכל גופם? לא! – סומברט הביא בידו תורה חדשה-ישנה על עצמיותו של הדם, ועל יסוד זה, שבכל אופן עדיין לא יצא מכלל ספק, הוא אומר לבנות בנין מדעי גדול, להסביר על ידו חלק גדול מן ההיסטוריה הישראלית. האמנם על חלול המדע מנענעים האנשים הללו בידיהם? לא! האנשים הללו אינם תובעים כלום, לא את עלבונה של ספרות ישראל ולא את עלבונו של המדע, אלא הם יראים וחרדים, כל פרכוסיהם ונענועיהם מתוך פחד הם באים: חריקת דלת חלודה בהפתחה נשמעה לאזניו של חולה יראת הגיטו, לאזנים הפקוחות פקחות חולני…

והנה עוד דוגמא אחת: לפני ימים מועטים היתה בפאריז אספה כללית לה“אליאנס”. אספה זו צריכה היתה לדון על שנוי התקנות בדבר בחירת חברים לועד המרכזי, אותו השנוי, שבגללו נלחמת ההנהגה של הסניף הגרמני בהנהגה המרכזית. לפי הנראה, לא עשתה האספה הכללית את כל רצונה של ההנהגה המרכזית, שבקשה ליטול מאת חברי החברה את זכות הבחירה לגמרי, אלא נתנה להפריזאים יפוי-כח מיוחד בדבר בחירת חברים “שאינם דרים בפאריז (קרי: גרמנים), שמהם צפויה תמיד “סכנה” לבני פאריז. ואולם “יתד” מיוחדת היתה לה לאספה: דרשתו של הרב ישראל לוי, אשר ספר ומנה את כל מעשיו הגדולים של ה”אליאנס" בארצות המזרח. וכשהגיע הדורש לשאלת הלשון, כלומר, שבכל בתי-הספר של ה“אליאנס” משמשת הלשון הצרפתית לשון-הלמודים, והלשון העברית אינה תופסת בהם אלא מקום של אחד מ“למודי-הדת” אחז בקרנות המזבח, שעליו מעלה היהודי “המשוחרר” לעולה את הכל, ואמר: “אמנם כן, זו ולא אחרת היא השקפתו של ה”אליאנס" על הלשון העברית; ה“אליאנס” אינו רוצה ללַמד את הלשון העברית כלשון לאומית, אין הוא רוצה לברוא גיטו חדש, כזה שברוסיה".

שמא שמעתם מימיכם על הגיטו החדש, שבוראת הלשון העברית, היא הלשון היחידה, שיש בידה לכנס את כל פזורי נשמת העם גם מחוץ לגיטו? שמא ראיתם מימיכם את הגיטו, שבראה ברוסיה הלשון העברית?

ברם, אין לדון עם האומללים האלה, היראים את צלם וזוכרים אותו תמיד. אין דנים עם המח החולה, עם האיש, הירא להעתק מעל כותל חדרו, כדי שלא לפנות מקום לצלו? אומללים אלה אין להם תקנה: המה יסופו בצערם ויסורי-נפשם הגדולים. ואם בינתים ישפיעו מרוחם החולה על האנשים הקרובים להם, שגם מחם שלהם רופף, קצרה ידינו מהושיע: הצבור היהודי עדיין לא נתחזק במדה הדרושה, למען יוכל ליַחֵד לחולים אלו את המקום הראוי להם…

העולם 1911

א

לפני ימים מועטים עזב הד"ר ליפא את יאַסי ויצא לגור בגליציה, ארץ-מולדתו. בסעודת-הפרידה, שערכו “בני-ברית” לכבודו, נתגלגלה השיחה על הגימנסיה היהודית, שבנה ה' מוריץ וַכְטֶל ביאסי. הוברר, שבגימנסיה זו אין אפילו מורה אחד יהודי, ומובן, שאין בה גם זכר ללמודים העבריים. ה' וכטל, שגם הוא היה באותו מעמד, השיב תשובה קצרה: “רבותי, כל טענותיכם ותביעותיכם נובעות מטעות אחת יסודית. מעולם לא היתה כונתי לבנות גימנסיה, שתהיה יהודית לפי מהותה. לא בניתי אותו בית ולא יסדתי אותה גימנסיה אלא משום שצר המקום לילדי-ישראל בבתי-הספר של הממשלה. בניתי גימנסיה, שמקבלים בה יהודים, – ותו לא”.

רבים מבין המסובים התמרמרו וכעסו על תשובה זו. מסופקנו אם צדקו. אין דנים אדם לגנאי בשביל שהוא מגלה בדברים פשוטים וברורים מה שבלבו. ומכל-שכן אם אין בלבו אלא מה שבלבם של אחרים. יהודים לרבבות, – ומי יודע, אם רק לרבבות, – יש להם רק כונה אחת בחנוך-בניהם – לעשותם לאנשים, ואין להם שום כונה לעשותם ליהודים. אב, השולח את בנו לגימנסיה יהודית, הרי הוא עושה כך לא משום שהוא רוצה בגימנסיה יהודית מלכתחילה, אלא משום שדלת הגימנסיה של הממשלה נעולה בפני בנו. כל-זמן שעדיין יש לו ספק תקוה להכניס את בנו לגימנסיה של הממשלה, או לכל-הפחות, לגימנסיה פרטית של גויים, לא ישלחו לגימנסיה יהודית. יהודים לרבבות מבקשים בשביל בניהם ובנותיהם לא בתי-ספר, שיהודיים הם לפי מהותם, אלא הם מבקשים בתי-ספר, שמקבלים בהם יהודים. זוהי המדה ואין אחרת בלתה.

זוהי המדה גם בקרב יהודי-רוסיה. חנוני מישראל, שאינו יכול להעיד על הסחורה שבחנותו, כי שלו היא, מוכן ומזומן לשלם מאות רובלים ובלבד שיזכה בנו לגימנסיה כללית. ואם עני מישראל כך, עשיר מישראל לא כל-שכן. לשעבר היה אור מבהיק מעיני אב ואם יהודים בשעה שכרכו את בנם בטלית והכניסוהו ל“חדר”; עכשו הוא מבהיק מעיניהם בשעה שהם מלבישים אותו מונדיר ומכניסים אותו לגימנסיה כללית. וכבר היתה כניסה זו לחג-משפחה, שמברכים עליה ברכת “מזל-טוב”.

ברוסיה כולה יש לנו לא יותר מעשרה בתי-ספר תיכונים לנערים יהודים. עכשו נסגרו שנים מהם – הגימנסיה היהודית בלובלין והגימנסיה היהודית בסובאלק, – ושניהם נסגרו – מפני חוסר-תלמידים. ותלמידים חסרו להן לא משום שֶחַטָאוֹת היו ללמודים העבריים: מי ישים לב ללמודים אלה, שאינם מעכבים? אף לא משום שחטאות היו ללמודים הכלליים: אלו היו להן תלמידים די-ספוקן היו מעמידות מורים הגונים ומסדרות את הלמודים כראוי. לא נסגרו שתי הגימנסיות הללו אלא משום שהיו מחוסרות זכיות ותלמידיהן לא קבלו תעודות-בגרות.

ובאמת, שאלת-הזכיות היא אחד משני הנמוקים, שבשבילם שולח יהודי רוסי את בנו דוקא לגימנסיה כללית. “כיון שעזרני אלהים להכניס את בני לגימנסיה כללית נפטרתי מצרת הדפוטט, הבא לבחון את התלמידים בגימנסיות היהודיות, ובטוח אני למפרע, שבני יקבל תעודת-בגרות”. זהו הנמוק השגור. הנמוק השני הוא: “הגידו מה שתגידו – אינו דומה בית-ספר שלהם לבית-ספר שלנו. שלהם – בית-ספר הוא, ושלנו – “חדר” הוא. שם עתיד הילד להעשות אדם, וכאן – הרי”ש תעמוד לו בגרונו עד העולם".

אין לנו רשות להתיחס לנמוק הראשון בקלות-ראש. הרבה-הרבה יש לסלוח לאב יהודי, המבקש דרכים להקל, עד כמה שאפשר, את משא האִסורים מעל בנו, אם תהיה לבנו תעודת-בגרות אולי יעמוד לו מזלו להכנס לאוניברסיטה וכמה מן ההגבלות, החלות על סתם יהודי, לא תחולנה עליו. אם יגמור את האוניברסיטה הרי יהיה רשאי לדור גם מחוץ לתחום. אבל כמה נכוית האוזן לשמע הנמוק השני. האם רק זה הוא יסוד “אנושיותו” של יהודי, כי ידע את הלשון, הספרות וההיסטוריה הרומניות, הרוסיות, הגרמניות וכדומה, ולא זה הוא יסוד “אנושיותו”, כי ידע את הלשון, הספרות וההיסטוריה העבריות? וכי לא בעל-מום, בוּר, הדיוט, חצי-אדם הוא היהודי, שאין לו חלק ונחלה בתרבותו שלו? כלום לא שכר “אנושיותו” אינו יוצר בהפסד מומו זה?

ואולם מה נעשה ורוב הלבבות מטומטמים הם ואין הם מבינים, אין הם יכולים להבין את האמת הפשוטה הזאת. אולי יבוא יום ואמת זו תעשה מובנה לרבים, לעת-עתה היא מובנה רק למעטים מן המעטים. וכיון שכך, למה נבוא בטרוניא על ה' וכטל ביאסי? כלום אין דבריו אלא פירוש ברור למה שבלב רבבות ישראל בכל ארצות הגולה?

ב

אולי יש מי שבלבו תוסס עדיין זכרה של אותה עבירת פרא וקלון, כי הכריז יהודי ברבים, שהוא מבקש לבנו מורה עברי ואפילו משומד, ואולי כבר נמח זכרה: אם נאמר לשמור בזכרוננו את כל חטאינו, אשר אנו חוטאים לנו, לא יספיקו לב ומח.

ואולם אותו האיש לא יכול לקבל במנוחה את הדברים שנאמרו עליו ועל המעשה אשר עשה, והוא בא ללמד זכות על עצמו (“הזמן” נומר 52). אנו קוראים את דבריו ומחשבת זרה מנקרת בלבנו. אל אלהי ישראל! הן יהודי זה, אשר עבר לעינינו עברה גסה כזו, שאין לה כפרה בשום אופן, אשר המיט קלון וחרפה על כל היקר לנו, על המורה העברי, על הלמודים העבריים, על השפה העברית, על החנוך העברי, – הן זה האיש אינו אלא משל, דוגמא לרבבות!

אותו האיש בקש לחנך את בנו חנוך עברי לכל-הפחות במקצת ולהעמיד לו מורה עברי ולא יכול, כי הוא דר בעיר שזכתה לקדושה יתרה ואוירה מותר רק ליהודי אחד מני רבבות הפוליציה, הממונה על שמירת הקדושה, לא נתנה לשום מורה יהודי לדור בעיר זו, ואפילו אם היתה לו הרשאה מאת סוחר מן המדרגה הראשונה. לפיכך התחכם האב הזה ובקש לבנו מורה משומד, שאין אסור הקדושה חל עליו. אולם, האם גם הפוליציה עצמה אינה אלא סמל ודוגמא? וכי באמת רק הפוליציה הרוסית אשמה בזה, שבנינו ובנותינו חסרים חנוך עברי ואינם יודעים לא את לשוננו ולא את תורתנו? וכי בווילנה ובאודיסה, שעדיין לא נִתְנָה שם רשות לפוליציה לגרש כל אדם מישראל, ובברלין, ובלונדון, שאין בהן פוליציה רוסית כלל, – וכי שם יש מורים עברים בשביל בנינו ובנותינו? ואם ישנם, האם מפיהם לומדים בנינו ובנותינו תורה ודעת? וכי רק הפוליציה ולא הסביבה כולה מגרשת מבתינו את המורה העברי ואת התורה העברית, את הלשון העברית ואת הרוח העברי?

על אותו האיש, שעבר בפרהסיה עבירה גסה זו, שאין לה כפרה, מעיד הרב מזאה ממוסקבה, כי “ראה את דמעותיו ושמע את אנקותיו בזכרו, כי בנו-יחידו נשבה לבין העכו”ם ואינו יודע עברית, וכל התחבולות וכל ההמצאות שבעולם עלו בתהו. ומרוב שיחו וכעסו פלט עטו דברים מוזרים": עמד ובקש מורה משומה לבנו. ואנחנו כולנו, עשירינו ועניינו, גדולינו וקטנינוף מתבוללינו וגם לאומיינו, האם אין אנו מוסרים את בנינו ואת בנותינו לבתי-ספר, שמשומדים עומדים בראשם ומשומדים משמשים בהם מורים? אותו האיש מעיד לכל-הפחות עדות של שטות בעצמו, כי היה רצונו “להשגיח על המורה המשומד ולבדוק בהנהגתו”. ואנחנו, האם יש לנו אפילו הרהור-רצון וספק-יכולת להשגיח על המשומדים, אשר לבתי-ספריהם אנו שולחים את ילדינו? אותו איש בכה לכל-הפחות, הצטער, בקש תחבולות והמציא המצאות, כדי להעמיד לבנו מורה יהודי, אלא שלא עלתה בידו. ואנחנו, האם בוכים ומצטערים גם אנו שבנינו ובנותיהו נתונים בידי זרים ללמדם ולחנכם? האם לא נבקש בעצמנו כל מיני תחבולות ולא נמציא בעצמנו כל מיני המצאות שבעולם, כדי שלא יתחנכו ילדינו בבתי-ספר של יהודים ולא ילמדו תורה מפי מורים יהודים, אלא שיתחנכו בבתי-ספר של לא-יהודים וילמדו תורה מפי מורים לא-יהודים? וכי בשביל שאותו איש אדם גס הוא ומכריז על בקשת משומדים ברבים ואנחנו הננו “בעלי-נמוס” ואת ילדינו אנו מוסרים לבתי-ספר של משומדים ושל נוצרים גמורים בלי הכרזה קודמת, – וכי בשביל כך אין עבירתנו עבירה או בשביל כך ניטלת גסותה הימנה?

התנצלות יפה יש לו לאותו איש? “לאומי אדוק” הוא ואי-אפשר לו, שלא ילמוד בנו עברית, וכשאין דרך אחרת – יבוא משומד וילַמד. וּסְיָג וגדר יעשה מסביב למשומד, לבל יוכל להשפיע לרעה על תלמידו. ועובדה זו עצמה, כי יום-יום תכנס לביתו בריה שפלה, שעשתה את חשבון-עולמה ולא מצא לעצמה טוב אלא לחדול מהיות יהודי ולעסוק בעניני יהדות, כי יום-יום יספוג הילד הרך שלא מדעתו ראת הרקבון, היוצר בהכרח מנפשה הרקובה של הבריה השפלה, – עובדה זו כשהיא לעצמה מה היא? וזאת היא אמנם “הנקודה המתה”, שעליה עומדים הרבה-הרבה אנשים מישראל, המשימים את עצמם גם הם “לאומיים אדוקים”, וממנה לא יזוזו. עוסקים הם בעניני יהדות, מלאים “דבקות” לספרות היהודית, ל“שפת העם”, מלאים “חבה” ללשון העברית, “לשון העבר והעתיד”, ולכשתרצו – הם נוהגים אפילו לדבר עברית ודוקא בשוק. הכל – ככל אשר תצוה עליהם ה“לאומיות האדוקה”. ויחד עם זה הם קרועים מן היהדות, רחוקים ממנה ובלבם חסרה ההויה היהודית הפשוטה, שאין לה הגדרה קבועה, שעליה אינו בא הצווי מתוך החלטות ורזולוציות. גם הללו כשהם צריכים לקים “מצות” לאומיות, אפשר ואפשר שיתירו לעצמם ויאמרו: יבוא המשומד וילמד, יבוא המשומד ויחנך!…

העולם 1911

תימה “עשירה” זו חוזרת ונעורה “על כל צרה שלא תבוא”.

כשהתחילה באנגליה המלחמה בין הממשלה הליברלית ובין הלורדים לרגלי הבודג’ט החדש, הדגישו תיכף את שמו של נתנאל רוטשילד, אשר ידו תכון עם הלורדים, והעמידו על שם זה שלשלת כפולה. כשבקש קיסר גרמניה לראות אחד מבתי-הממכר האוניברסליים ובקר את בית-ממכרו של וֶרטהים בברלין התחילה תיכף הזעקה: הכל כפופים לפני עשירי-היהודים, אפילו הקיסר עצמו. “אדם חשוב” כמארקוב השני ודאי אינו יכול לעמוד בנסיון שלא לדרוש “כמין חומר” את החוב שחב הבנק של פוליאקוב לבנק של הממלכה ולהביא מכאן ראיה, שצריך להדיר את היהודים מן האויר ולהתיר את דמם בפסח, “חג האהבה”, וגם בכל יום. בצרפת גברה שוב האנטישמיות ומיד התחילו מראים גם שם על “קורה” זו – על עשירי-היהודים. הראשון היה ז’ורֶס בכבודו ובעצמו: מסר מודעה, שאין בלבו אפילו הרהור קל של אנטישמיות, אלא – שרוטשילד יהודי הוא ועשיר הוא, כידוע. עכשו בא פאטו, גם-כן סוציאליסט מפורסם, מנהיגם של הפועלים האלקטרונים, ופרסם בעתונים מכתב גלוי לאלפונס רוטשילד, שכבר מת זה יותר משש שנים, לאמר: "על פי מקרה נתגלה לנו סוד זה, שבעטיך אין חברת האלקטרון מושיבה על כנם את הפועלים, שפטרו אותם בעון-השביתה של אוקטובר הקודם. אמנם אין אתה חבר לועד ההנהגה של החברה, אבל אתה הוא המשפיע עליה על-ידי עושי-רצונך, יהודים שכמותך. עדיין אין אנו אנטישמים, אבל בהודע לנו עובדא זו יכול להולך בלבנו החפץ להעשות אנטישמים. השמר נא לבל יתחילו הפועלים קוראים: האויב הוא היהודי. דומה, שמעשיך מעידים באמת, שהשם “יהודי” נרדף לשם “אי-אנושי”… והנה גם ישמעאל-ביי, העומד ודורש בפרלמנט הטורקי, כי ידו של הבנקיר היהודי שלום בכל, וכי ארנסט קאַסֶל “הציוני” גרם לכך, כי לא תנתן לטורקיה הלואה באנגליה.

כשאנטישמים “מושבעים” או “מתנדבים” נוגעים בתימה זו, אש מפיהם תאכל: עשירי היהודים כובשים את הכל והכל נכנעים ונשמעים להם, כמובן, יש בזה הרבה שקר ואונאת-הבריות. אבל יש בזה גם מקצת אמת.

הכל יודעים, שגדולה ואיומה היא העניות, השוררת בקרב היהודים, ביחוד בארצות, ששם הם יושבים צפופים. אבל הכל יודעים, שרבים הם גם העשירים היהודים בכל מקום. אלו לא היו עשירים לנו – לעם, שזה דורי דורות אין רוב עסקיו אלא עסקי-ממון – כי אז היה זה סימן מובהק, שמחוסרי-כשרונות אנחנו לגמרי. והעשיר מישראל בלי-ספק יש גם לו השפעה, ולפרקים הוא כובש כבושים, כי גדול כח הממון.

ואולם בשעה שתימה זו – “עשיריהם של ישראל” – שוב נעשית שאלת היום, נעורות בקרבנו מחשבות אחרות, שלא ממין הטענה כלל.

למשל: זה דורי דורות אין רוב עסקינו אלא עסקי-ממון והיה הדין נותן, שיהודים יעלו ראשונה – לכל הפחות בארצות, שיש שם ליהודים זכות-אדם – למדרגת מיליארדרים. והיכן הוא אפילו היהודי היחידי, שעלה למדרגתו של מורגאן, רוקפלר, קרנג’י ודומיהם?

ועוד: הרבה מן העושר מתברך באריכות ימים. “פירמה”, שזכתה לעושר מרובה, כל זמן שמזקינה, כוחותיה מתוספים (אם אין כליה נגזרת עליה על פי-מקרה) ויותר שנעשים ענפיה מרובים, נעשים גם שרשיה מרובים ועמוקים. יש פירמות בעולם, הקימות זה יובלות בשנים. מה שאין כן העושר היהודי. בית-רוטשילד הוא כמעט הפירמה הישנה היחידה, שיש לנו. דומה, שעל העושר היהודי נגזר קצור ימים מתחלת ברייתו, ואין הוא נעשה דבר של קימא. יהודי, העושה עושר רב, בניו הבאים אחריו או שאין להם בכלל הכשרון להוסיף עושר ולהעמיק את השרשים (היכן הם המלכיאלים, הפרידלנדים וכו' שבשעתם היה דומה, כאלו הם עתידים להיות שליטים בעולם הממון?) או שקל-מהרה הם חדלים מהיות עשירים יהודים (היכן הם הבליכרדרים היהודים, המנדלסונים היהודים וכו‘, וכו’?).

צואתו של הלורד סוויטלינג (ש. מונטגו) שנתפרסמה עתה, היא דוֹקומנט מיוחד במינו. הוא הוריש את הונו ליורשיו בתנאי, שיתחתנו רק עם יהודים ולא ישמדו מתוך קהל ישראל. וכי גדולי ההון, שאבותיהם לא עמדו על הר סיני, כותבים גם הם צואות כאלה לבניהם?

אמנם חזיון מעין זה יש גם באמריקה. בנות המיליארדרים האמריקנים חוזרות אחרי חתנים דוקא ממיוחסי אירופה, ולהם הן מכניסות את נדוניותיהן העצומות. אבל לפי האמת יש במעשה האמריקניות העשירות ההפך הגמור ממה שיש במעשה בני עשירי ישראל ובנותיהם, ה“משמידים” את עשרם. האמריקני, שמעשיו מעידים על כשרונו הגדול לעשות עושר, רוצה למצוא גם את החסר לו – יחוס-אבות. והיהודי, שכשרונו לעשות עושר עדיין מוטל בספק, ממהר לאבד גם מה שיש לו – יחוס-אבות.

תימה זו יותר ממה שיש בה עיונים כלכליים, יש בה עיונים פסיכולוגיים, וכשאתה עומד עליהם יעבור צל בין עיניך, ואתה שואל את נפשך: האומנם אין עשירי ישראל עצמם מעידים, שמחוסרי-כשרונות אנחנו?…

העולם 1911

אנו זוכרים את ימי העבר הקרוב, ימי הרבולוציה ברוסיה. אז התפלשו עשירינו בעפר לפני כל מי שהתנשא להיות אפוטרופוס לפועל ולעובד היהודי. דומה היה, כי לא רק הכנעה מיראה, אלא גם מעין הכרת-אמת נצנצה להם בלבם, וגם הם עצמם, נותני-העבודה, טענו לעובד היהודי ולזכיותיו.

והנה נהפך הגלגל, פקעה היראה ועשירינו, נותני-העבודה, החליטו, כפי הנראה, גם הם לחוק חוק ולא יעבור: “חוץ מיהודים”

בימים האחרונים עשו יהודים בעלי בתי-חרושת מעשים, שאי-אפשר לספר עליהם במנוחה, כי אין להם שם אחר אלא – אנטישמיות יהודית.

בביאליסטוק קראו פועלים יהודים של אחד מבתי-החרושת לאריגה שביתה מיוחדת במינה. וזה הדבר: יהודים בעלי בתי-חרושת לאריגה, מכיון שהיו מעמידים נוּלים מיכניים במקום נוּלי-יד, מיד היו פוטרים את האורגים היהודים ומביאים אורגים נוצרים במקומם. וטוענים היו נותני-העבודה: “אורגים יהודים אינם בקיאים בנולים מיכניים ואין לנו לאַבד את ממוננו וזמננו, כדי לחנכם בעבודה זו”. והנה נמצא בביאליסטוק “קולומבוס”, שהעמיד את הביצה על חודה: הכניס גם יהודים לבית-חרשתו, העובד בנולים מיכניים, אלא שתנאי התנה קודם למעשה: כל אחד מן האורגים היהודים יכניס לו תחלה משתים עד שלש מאות רובל. זאת אומרת: האורג היהודי יתן לו את כח שריריו וגם יספיק לו את ההון, הדרוש לעבודה. והאורגים היהודים נתנו את כל אשר להם בעבוט למען קנות לעצמם את הזכות לעבוד בשורה אחת עם האורגים הנוצרים. עכשיו התעשתו וקראו שביתה. הם טוענים: “במה נפלינו מן האורגים הנוצרים? הללו עובדים ואנחנו עובדים. למה, אפוא, ידרש ממנו, כי אנחנו נשלם בעד העבודה, אשר אנו עובדים?” ונותן-העבודה מהו אומר? – אין הוא אומר כלום. סגר את בית-חרשתו ויצא לחוץ-לארץ לנוח. הוא יודע את אשר לפניו: יהודים – ובדמיונו הוא מעמיד “שלשלת” על תיבה זו – אין להם תקנהאלא שוט; ירעבו, יצמאו, יינקו את אצבעותיהם – ושב ורפא להם.

בווארשה נבנים כמה בתי-חרושת חדשים לתעשית נעלים. בעלי בתי-החרושת הם יהודים ולסנדלרים יהודים הם פוסקים את המלאכות הנמוכות, ששכרן מועט; למלאכות החשובות, ששכרן מרובה, הם מעמידים רק סנדלרים נוצרים. אחד מן הבעלים, צֵטלין שמו, מאן להעמיד סנדלרים יהודים גם למלאכות הנמוכות. “אין אנו לוקחים יהודים לעבודתנו, אין לנו צורך ביהודים”, – כך השיב מפורש לסנדלרים היהודים, שבאו אליו לבקש עבודה.

ה' צטלין הדפיס ב“פריינד” מכתב-התנצלות. הוא מעיד על עצמו, כי “ליברל גמור ומוחלט” הוא. מעולם לא שאל על דתם של פועליו. כל בני-האדם שקולים בעיניו. אפשר, שגם בעל-צדקה הוא וידו פתוחה לכל. אפשר, שגם גבאי הוא ועסקן בצרכי-צבור. אלא מה? – “אין לו צורך בפועלים יהודים”…

בריגא קראו שלש מאות פועלים יהודים שביתה. אחת מדרישותיהם היתה – מנוחה ביום-השבת. מיד צותה הרשות להגלות את כלם מן העיר: יהודים, שאינם עוסקים במלאכה, אין להם זכות-ישיבה בעיר זו. “הגיון”, שאין חולקים עליו. והבעלים היהודים שמחו על “גאולה” זו, שבאה להם בהיסח-הדעת. עכשו הם מזדרזים להזמין להם פועלים נוצרים. כשישבתו הללו לא יגורשו מן העיר. להם יש כאן זכות-ישיבה מוחלטת, ואפילו אם כל היום יעסקו רק ב“מלאכה” אחת – לשדוד בתים וחנויות של ישראל.

ה“פשטנים”, שהכל ברי ומובן להם, אומרים: אל תתמהו! מלחמת-המעמדות…

ואף-על-פי-כן אנו תמהים. באותה ריגא עצמה, למשל, מסתבכת על כל פסיעה ופסיעה מלחמת-המעמדות במלחמת-הלאומים. שמא עושים שם בעלי בתי-החרושת הלֶטִים לפועליהם הלטים, בעלי בתי-החרושת האשכנזים לפועליהם האשכנזים כמו שעושים בעלי בתי-החרושת היהודים לפועליהם היהודים? או, אינו שכל הצבורים שבעולם מאמינים בעצמם ומכריחים את יחידיהם לחַשֵב עמהם, והלטי והאשכנזי יודעים למפרע, שאי-אפשר להם לגרש את פועליהם הלטים והאשכנזים ולהעמיד זרים במקומם, – אי-אפשר, משום שעל-ידי כך יִבָּדלו מצבוריהם והפסדם יגדל משכרם. ואנו מבטלים למפרע גם את הכח המועט שיש לצבורנו ומזמינים מלכתחילה “עלי-תאנה” בדמות הלכות פסוקות לכסות על רפיוננו, וכל העושה מעשים אשר לא יֵעשו – הכל שרוי לו, הכל מחול לו, והצטלינים “הליברלים הגמורים” מתהלכים בקומה זקופה והנאה שרויה להם על שפתותיהם: “אין להם צורך בפועלים יהודים”…

העולם 1911

משנכנס ניסן מתחלת העניות שרה את שירתה הזעומה בקול רם. בוילנה זקוקות ל“מעות חטים” – 30.000, באודיסה – 60.000, אפילו בקיוב, העשירה בכל קהלות-ישראל אשר ברוסיה, זקוקות לצדקה זו 12.000 נפש מישראל.

ובאודיסה נתערבה עכשיו נעימה זרה בשירה זעומה זו. יש שם קומיסיה יהודית מיוחדה, המספקת לעניי-ישראל פחמים לימות-החורף, מצה ותפוחי-אדמה לפסח. הקומיסיה מאושרה מאת דומת-העיר וחולקים לה ממכס-הבשר. וזהו סדר העבודה של הקומיסיה: בכל שנה ושנה צעירים, העושים את מעשיהם לשם מצוה, יוצאים לבקר את כל העניים בבתיהם ולהחליט על-פי ראות עיניהם, אם וכמה ראוי כל הפושט יד לקבל מארנקי של צדקה, והגבאים, כלומר הועד המנהל של הקומיסיה, מוציא לפעולה את החלטות “המבקרים” (כך קוראים להם באודיסה). וכשהגיעה עתה שעת העבודה ל“המבקרים”, קמו כולם, ערך שמונים איש, והודיעו פה אחד, כי נפטרים הם מעבודתם. וטעם נתנו לדבריהם: אחד מן הגבאים הסית את יהודי אודיסה לבחור לדומת-הממלכה את הבארון רֶינָא השחור, קנדידטה של “אגודת העם הרוסי”, ואין אנו יכולים להסב על שולחן אחד עם בר-נש זה ולהעשות חברים לו בעבודה.

מובן, שאותו גבאי לא דחה את תאותו לגבאות מפני תקנת העניים ולא נפטר מן הקומיסיה, לא נפטרו גם יתר הגבאים. ו“המבקרים” הקימו את דבריהם ולא יצאו לעבודתם.

ותעבור “הרנה” באודיסה: הללו על כבודם הם חסים, ועל ששים אלף עניים, הנושאים את עיניהם אל הקומיסיה, אינם חסים.

האומנם יש ממש בלמוד חוב זה? –

הקהלה הישראלית באודיסה היא הגדולה בכל קהלות ישראל ברוסיה (מלבד ווארשה). לקהלת אודיסה יש הרבה מוסדות צבוריים גדולים וטובים, שתפארת הם לה. עוד לפני שנים אחדות היתה באודיסה אינטליגנציה יהודית חשובה, שהשפעתה עברה גם אל מחוץ לגבול אודיסה. והיה הדין נותן, שתהיה קהלה זו הראשונה לכל דבר טוב ויפה, הנעשה והראוי להעשות בקרב יהודי רוסיה. ראויה היתה אודיסה שתזכה לכך – ולא זכתה. להפך: בשנים האחרונות נבדלת אודיסה לרעה מכל יתר הקהלות, ויש אשר בה נעשים דוקא מעשים מגונים ומכוערים, שהשפעתם יוצאת גם אל מחוץ לגבולה.

הראשונה, שהטילה רבב על הרבנות ברוסיה, היתה אודיסה. הראשונה, שהעטתה חרפה לאומית על כל הצבור הישראלי ברוסיה, היתה אודיסה: היא בחרה במומר לדפוטט, ואותו שלחה לדומת-הממלכה להגן על כבודנו וענינינו.

ואודיסה היא גם הראשונה, שגדלה גִדוּלִים מבהילים: יהודים, העומדים לשראת לפני המאות השחורות, המקבלים השפעה מאת המאות השחורות ועוזרים להן שתנצחנה, יהודים, המסיתים את אחיהם לתת את ידם לקנדידטה של “אגודת העם הרוסי”.

אנחנו, יהודי-המזרח, היינו מתפארים תמיד, כי דבקים אנחנו בעניני היהודים והיהדות, ומתקלסים היינו ביהודים המערבים, כי נקרעו מעל הצבור ומסך מבדיל בינו ובינם. והנה ה“אגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה” מכרזת ברבים, שלא די לה אם המפלגה הליברית מעמידה קנדידט שלה אל הפרלמנט, אלא היא רוצה לבדוק אחרי הקנדידט עצמו ולדעת את היחס שלו ליהודים ¹ ובאודיסה, שעוד טרם נשכחו בה ימי אוקטובר של שנת 1905, ששורה שלמה של “קבר-אחים” קיימת בה ומזכירה את אשר עשו לנו המאות השחורות, בה יש יהודים שחורים, המנחילים נצחון לבחירם של השחורים.

וכל הקלון הזה בא לה לגדולה שבקהלות רוסיה רק משום שאנשים גסים, שפלי רוח, עלו בה לגדולה, והם נעשו דַבָּרִים ומנהיגים למאתים אלף נפש מישראל.

במקום שהגסות ושפלות הרוח מושלות, שם קלון וחרפה.

לשעבר משלו בקהלת אודיסה גבורי האסימילציה. גם הם גרמו רעה לקהלתם. אבל באסימילציה היתה גם אצילות, כי נבעה מתוך שיטה, מתוך דעה קבועה. אנשי רוח ומדע, בעלי לב ונפש היו בין גבורי האסימילציה, שמשלו באודיסה, וראוי היה להלחם בהם, להעמידם על האמת או לנצחם.

אבל הללו, שנטלו עכשו שררה לעצמם באודיסה, הרעה שהם מביאים היא זו שנובעת מתוך גסות ושפלות הרוח. ובאנשים שכמותם אין נלחמים, אלא שאין אדם בעל נפש מסב עמהם אל שולחן אחד…

העולם 1911

אלו היתה תפלה עושה אפילו שליש או רביע היינו מתפללים יום-יום: יהי רצון, שלא נבוש ולא נִכָּלֵם בעסקני-הצבור שלנו. עכשו, שתפלה אינה עושה כלום, אנו בושים ונכלמים.

בקיוב נקהלו אנשים, שנטלו לעצמם את העבודה היפה “לשפה ולתרבות העברית”. ותהי ראשית מעשיהם להכריז ברבים, כי “בראשית היה הממון”, וגם לא הממון עצמו אלא – בעל-הממון.

עכשיו נתגלה הסוד לכל: לא בלי כונה קבעו עסקני “ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית” את ועידתם הראשונה בקיוב: מרובים עשירים ו“גבירים” של קיוב ואת המבצר הזה בקשו להבקיע. מכיון ש“הם” יתרצו להעשות האפוטרופסים לעבודת התרבות והלשון, יפתחו את ידם הקמוצה וימטירו מטר-זהב על חלקתנו העזובה והשוממה.

ומשום שברי היה להם, לעסקני ההסתדרות, שאין כל תקוה ללשוננו ותרבותנו אלא אם יפרוש “הגביר” את כנפיו עליהן, שלחו אליו דפוטציה, ודְרָשָה דרש אחד מראשי העסקנים על חשובותו הרבּה של ה“גביר” וגם הקדימו לבשר ברבים, “שיש תקוה, כי ידו תכון עמנו”…

שני דברים שכחו העסקנים, שנקהלו בקיוב: ראשית, כי אם אמנם סדר עולמנו גורם, שאפילו מפעל טהור שבטהורים זקוק לעזרת הממון, מכל-מקום יש אשר אופן קבלת הממון מחלל את המפעל. ושנית, כי “הגביר” את לשוננו לא ידע ואת תרבותנו לא יכיר ובתחיתן לא יחפוץ, ומה לו ולהן. ואם גם יצלח הדבר להוציא מידו נדבה, הרי רק נדבה תהיה זו – פרור חמץ נוקשה, שמנערים אותו מעל השולחן המלא וזורקים אותו לקבצנים, שילקוטם קולט הכל.

תמיהני, אם לא לחש להם, לעסקני-ההסתדרות, לבם: אל תְוַתְּרוּ על איסטניסותכם, אל תהיינה עיניכם סמויות מראות את העול, אשר אתם עושים גם לכם וגם למפעלכם. אבל הם השתיקו את לחש-לבם זה, את הכל שכחו אותה שעה וידעו רק אחת: “בראשית היה הממון”…

וה“גביר” אמנם שמע בלב מתפנק ומתעדן את כל השבחים, שפזרו לו ביד רחבה, שמע גם את הדרשה, שדרשו לכבודו. אבל הוא לא שכח ולא למד כלום: נער, כדרכו, פרור מעל שלחנו המלא וזרק אותו ל“קבצנים”.

והם ה“קבצנים”, לא עמדו בנסיון. לא דחו את הפרור הנבזה ברגל-גאוה, לא חזרו וזרקו אותו בפני אותו אדם גס, אלא שמו אותו בילקוטם וכרוז יצא מלפניהם: פלוני בן פלוני “הגביר” נדב פרור לתחית הלשון והתרבות העברית – שישו ושמחו!

אלו היינו איסטניסים, אלו נשמענו להמית-לבנו…

תפלת-שוא! אנו נשמעים רק לנהמת-השוק, איסטניסות – שם נרדף הוא לנו לבטלנות…

העולם 1911

צרור-גליונות – הסטנוגרמה של ישיבת הדומה בתשיעי בפברואר. אנו הופכים והופכים בגליונות הללו, מבקשים בהם דבר אחד, – ואין…

הִנֵּה דַּרְשָׁן עוֹלֶה עַל הַבָּמָה…

וְאַף קוֹל-אֱלֹהִים אֶחָד לֹא יַצִּיל מִפִּיהוּ,

גַם נִיצוֹץ קָטָן אֶחָד לֹֹא יַדְלִיק בִּלְבָבָם…

בדומה הראשונה והשניה היו לנו שלוחים, אשר יכלו “להדליק ניצוץ קטן אחד בלב”, אבל לא העיזו. ושלוחינו בדומה השלישית העיזו אבל לא יכלו.

הנה נאומיהם של מארקוב השני, של צֶ’רקאסוב, של טימושקין, של אנדרֵיצ’וּק. מארקוב ממשיל את היהודים לחבר קונטרבנדיסטים, שצריך לגדור את כל הדרכים בפניהם, לבל ימצאו מוצא. הוא קורא לנו עם כבד-עון, שהארץ לא תוכל שאתו. הוא דורש לסגור לנו את פנים-הארץ, לגזור גלות עולמית על פקיד, אשר יתיר ליהודי לצעוד צעד מחוץ לתחום. צ’רקאסוב מודה: רק אל הדבר הזה ישאו את נפשם הוא וחבריו הלאומיים, אשר בשמם הוא מדבר, כי ירעו ויציקו ליהודים עד כי יוכרחו כלם, עד איש אחד, לצאת מרוסיה. לכל-הפחות לא יתנו לנגע לפשׂוֹת, לבל תעבור הרעה גם אל מחוץ לתחום. והנה טימושקין, והנה אנדריצוק – מלחמה ביהודים, מלחמת כליה ואבדון.

ואחריהם – הסניגוריא. מאקלאקלוב הוא הסניגור הראשון. כל מה שאפשר לאמר על נאומו של מאקלאקוב אמר מארקוב: “יפה היה בחיצוניותו, אבל לא אוכל לאמר, שהנואם דבר את דבריו מתוך התרוממות-רוח גדולה, שבצלצול קולו נשמעה לי באמת הכרה ברורה, הנובעת מתוך רגש”… הרבה מן ההגיון היה בנאומו של מאקלאקוב. “ממה נפשך, – טען: – אם רעה מביאים היהודים לרוסיה, למה אנו מטילים את הרעה רק על הפלכים המעטים, שהיהודים רשאים לדור בהם? ואם אין הם מביאים רעה, למה אנו סוגרים בפניהם את יתר הפלכים שבמדינה?” “אם יש לו לאדם הפרטי הרשות להיות אנטישמי, לשנוא את היהודים בלבבו ולבקש את רעתם (זו לשונו של האיש, שהיה תלמיד ורֵעַ לטולסטוי!), הנה לממלכה, שגם ליהודים יש חלק בה, אין שום רשות להיות אנטישמית, לשנוא את היהודים ולבקש את רעתם”. “כל-זמן שהממלכה מטלת את שעבודה על היהודים, חושבת אותם לנתיניה, דורשת מהם שבועת-אמונים, כי יעבדו לטובתה, לוקחת מאתם כל אשר היא לוקחת מאת אחרים, – כל-זמן שהממלכה עושה כך, יש להם ליהודים חובות בידיה, והחוב הראשון הוא – לתקן את מצב חייהם וקיומם”… כן, הרבה מן ההגיון יש בנאומו. אבל קול-אלהים? אף לא צליל אחד קטן. אלו חי קאַראַוּלוֹב, אשר ידע “לכבוש את פניו בקרקע כשהיה נזכר בעָוֶל הגדול, הנעשה ליהודים”, אשר בקש “להתיצב לפני האלהים בבוא שעתו ולהגיד לו, כי הוא עשה כל מה שהיה בידו לפרוע לכל-הפחות מקצת מן החוב, שעמו חב ליהודים”, – אלו חי האיש הזה, כי אז היינו שומעים בתשיעי בפברואר קול-אלהים, נאומו של אדם, המבקש זכות לעצמו. עכשיו, שקאראולוב איננו ובמקומו עלה על הבמה מקאלאקוב, שדלה את כל דבריו במחו ולא בלבו, שמענו נאומו של פרקליט, המבקש זכות לאחרים.

ושוב אנו הופכים בצרור-הגליונות… הנה נאומיהם של שלוחינו שלנו – של ניסלוביץ ופרידמן. אמר אמרנו: תגיע השעה ותפרוץ השאגה, העצורה זה עדן ועדנים, ותנחת כאבנים על ראש הדנים את דיננו, ויכפפו את קומתם, ותשמע השאגה גם מחוץ לכתלי ההיכל הטברי וחרדו הלבבות וידע העם ונבחריו, כי חטאו לנו, כי לא לנו הם חיבים לבקש זכות, כי אם לעצמם. כך אמרנו בלבנו, זאת היתה תקותנו, והנה – ראיה מן הסטטיסטיקה, כי דוקא בפלכים, שבהם הישיבה ליהודים מותרת, יגדל הרבוי הטבעי, ראיה מגלוי-דעתם של מאתים וששה-עשר רבנים, שמארקוב השני העיד עדות שקר ב“שולחן-ערוך”, ולסוף – מעין “דקלרציה של העם העברי”, יבשה, צנומה, חִוֶרֶת.

וזהו הכל, הכל.

מה אירע להם, לשלוחינו שלנו, כי גם הם “אף קול-אלהים אחד לא הצילו מפיהם?”…

העולם 1911

דם דרוהוביץ / אלתר דרויאנוב

נשפך דם אדם, דם ישראל. ליטננט אוסטרי, בן לגזע “האצילים”, היודעים ורגילים לעשות את “חובתם”, הרים את ידו לְחַיָלָיו, העוטרים אותו, – ומרצפת רחוב-סְטְרִיָא בדרוהוביץ שוטפה דם. נהרגו שלשים, נפצעו ששים. ועוד טרם נגמרה הרשימה. ידיעות חדשות מוסיפות יום-יום על מספר ההרוגים, על מספר הפצועים.

ידי מי שפכו את הדם? מי שבר את צמאו בו? – הפולנים השליטים שפכו את הדם, הם שברו בו את צמאם לנקמה, לנצחון.

מאות בשנים היו להם היהודים עבדי-עולם, מאות בשנים רגיל היה ה“שליאכצ’יץ” הגאה להביט על היהודי כעל נבזה וחדל-אישים, כעל כלב, המתפרנס משלחן-אדוניו ורצון-אדוניו רצונו. והנה “כלב זה עם רגשות-כלב” הופך את רגשותיו ובועט באדוניו: נעשה אדם ודורש זכות-אדם וכבוד-לעצמו. האם לא ימלא לבו של ה“שליאכצ’יץ” חמת נקם ושילום? אין שנאה גדולה וקשה כשנאתו של מי-שהיה אדון למי-שהיה עבדו…

ועל מי תתך כל חמת השנאה, העצורה כאש בלב הפולנים, אם לא על הציונים, היהודים הלאומיים? הפולנים אומרים, - והיהודים המתבוללים חוזרים על דבריהם אחריהם, – כי הציונים חופרים תהום עמוקה בינם, הפולנים, ובין היהודים. אמת ושקר. אי-אפשר ליהודי ציוני, לאומי, לחפור תהום בין עמו ובין עם אחר בעולם. הציוני דורש, כי יכירו העמים ויודו בזכויותיו הלאומיות של עם-ישראל באשר הוא עם. אי-אפשר לו, אפוא, כי לא יודה הוא בזכיותיו הלאומיות של כל עם אחר, קטן או גדול, חלש או גבור. לא תהום חופרת הציונות, כי-אם גשר היא גושרת בין עם-ישראל ובין העמים האחרים, הנכונים להודות בזכיות הלאומיות שלנו. אבל תהום עמוקה, אשר לא תסתם עד העולם, היא חופרת בין עם-ישראל ובין עמים אחרים, שאינם רוצים לשכוח עד היום, כי היה היינו להם לפנים עבדי-עולם, “כלבים עם רגשות כלבים”. את כל כחה חוגרת הציונות לְחַיֵץ בין אלה, שהיו אתמול עבדים, ובין אלה, האומרים להיות אדונים גם היום. אין נטיה מסוכנה ומארכת ימים בסתר כנטית-לבו של מי-שהיה עבד למי-שהיה אדונו…

וגדול צמאונם של הפולנים לנקמה, לנצחון. אם אין להקיא את היהודים כֻלם, יוקאו, אפוא, הציונים, החופרים את התהום, וישובו היהודים להיות את אשר היו. הציונים העמידו בגליל דרוהוביץ קנדידט משלהם לרייכסראטה – את הד“ר גרשון ציפר. הפולנים העמידו גם הם קנדידט יהודי – את הד”ר לֶוֶנְשְטֵין. אלו היו לפני ה“ראַדאַ נארודובה”, המסדרת את הבחירות מצד הפולנים, שתי דרכים: להמציא בגליל מרובה ביהודים כגליל-דרוהוביץ מנדט לפולני טהור או ליהודי-עבד, – אפשר, שגם אז היתה בוחרת בדרך השניה. נצחונו של יהודי-עבד מבני-מינו של לונשטין פירושו הוא: פיהם של הציונים דבר שוא ופעלם אין ידים לו; אדנותם של הפולנים במקומה עומדת וגם עבדותם של היהודים במקומה עומדת. וצו יצא מאת ה“ראַדאַ”: לונשטין יבחר ויהי מה!

ונמצא מי שֶקִיֵם את הצו.

הציונים הגנו בכל כחם על בחירם. אבל צריך להודות: לעת-עתה עוד טרם כשל כחם של היהודים, שעדיין אין להם רצון אחר חוץ מרצון-אדוניהם. בחדר-הקהל בדרוהוביץ ישב הד"ר פיארשטין, סגן ראש-העיר, וידיו וידי חבריו לעבודות היו מלאות עבודה כל היום – להכין הרשאות לכל אדם, בין שהוא בר-בחירה ובין שאינו בר-בחירה, המודה בלונשטין. שם, בחדר-הקהל בדרוהוביץ, נעשו לפי עדותם של כל העתונים, מעשים, שהיו מצויים בחדרי-הקהל לפנים בידי “החטפנים”: אנשים חיים “נעשו” מתים, כי נחשדו, שידם תכון עם הציונים, קמו לתחיה מתים, שבשמם אפשר היה למסור פתקי-בחירה לטובת לונשטין. הפולנים, שבטבעותיהם מבהיקים כתרי-אדנות, צוו, ופיארשטין וחבריו, שבכובעיהם מצהיבה מטלית-העבדות, קימו וקבלו. וכשבאו מאות איש ללשכת-הבחירות ודרשו, כי תנתן להם היכולת לפקח על הבחירות, כשנתלהב ההמון למראה המעילות, כשהוכר, שהמון זה “המון פושע” הוא, כי נשמעו מפיו קריאות ושירים, השגורים בפי ציונים, – מיד ידע הליטננט האוסטרי, כי הגיעה שעתו לעשות את חובתו – והמרצפת שוטפה דם…

אפשר, יבוא איש מאתנו ויאמר: כל מקום שכורתים יער שם גם נסרים נושרים; אולי יבואו אחרים ויאמרו, כי מתוך הדם הזה שומעים הם את שירת חרותנו הלאומית, – אל נענה להם, אל נהיה וַתְרָנִים כמותם. דם דרוהוביץ קורא אלינו מן האדמה ואל נשכיחהו מלבנו. אל נשכיח מלבנו גם את שופכיו!

העולם 1911

לעולם אל יתיאש אדם מן האנטישמיות, אפילו בשעת שלום ושלוה. ארס האנטישמיות בין השִנַיִם הוא עומד, והשנים עצמן מוכנות ומזומנות תמיד לנשוך.

לפני שנה, בערך, כשהיו בחירות בצרפת והאנטישמים עברו על מנהגם ולא עוררו בשעת-כושר זו את שאלת היהודים, אלא היו הפעם “בני-תרבות” ולבית-הנבחרים נבחרו בשלום ובנחת ארבעה יהודים, – אז נבאו ואמרו הכל: רפתה האנטישמיות בצרפת וידה על התחתונה.

עברו ירחים אחדים – ונתבדו המנבאים. פתאם התחילו מתאנים להגיטו הפריזאי: היהודים היושבים בגיטו, אינם זהירים בטהרה, מחלות מרובות מתהלכות בגיטו, ומשם הן עוברות ובאות גם ליתר רובעי-העיר. ופחד היהודים מחוללי-המחלות גדל כל כך, עד שדפוטט אחד (זורז-בורי) הציע לגדור גדר בפני הנודדים “הרוסים”, לבל יבואו לצרפת ולא יביאו אתם את סכנת-הדֶבֶר. ומהר ה“ארשיוו-איזראליט” והקדים “רפואה” למכה: שלח את סופרו לפרופיסור מפורסם לשמוע את דעתו, והלה הבטיח לאיש-שיחו, שאין כל חשש, כי יביאו יהודי רוסיה את בַאצִילֵי הדז’ומה אתם.

המתחילים ב“מצות-נשיכה” היו הפעם לא השחורים המזוינים כפה על ראשם, סנדלים על רגליהם וחבל במתניהם, כי-אם הסוחרים והחנונים, המזוינים מדה ומשקל: הוברר, שיושבי-הגיטו מתפרנסים זה מזה וקונים את הסחורות הדרושות להם בחנויות של יהודים. מה צורך יש, אפוא, לצרפת בהם ולמה הם מרביצים “חנם” מחלות בפאריז ובכל מקום?

ואחרי הסוחרים והחנונים – הסופרים והזורנליסטים. הרבה מן הסופרים ורוב הדרמטורגים הידועים שבצרפת יהודים הם, כלומר: אנשים, שלאסונם עמדו אבותיהם על הר-סיני. והתחילו הנקיים מ“פסול-משפחה” זה לנקום את נקמת קנאתם. ראשונה תקעו את שניהם בהנרי ברנשטין. ברנשטין זה כבר יצא לו שם גדול ובתור דרמטורג כבש את הבמה לא רק בצרפת בלבד. עכשו הזכירו לו את עוונו: לפני שנים הרבה מאן לעבוד בצבא, עזב את צרפת ויצא לבלגיה. ולאחר שסלחה ממשלת צרפת לחטאתו, שב לצרפת. וכשנערכה עתה בפאריז הדרמה החדשה שלו “אחרַי” ( “apres moi” ) נקבצו ובאו אל התיאטרון סטודנטים וזורנליסטים והקימו “יללת חתולים”, צעקו, רעשו, המו, גדפו את היהודי ואת היהודים, ועריכת הדרמה הופרעה. מתחלה לא נכנעו ברנשטין וקלאריטי, דירקטור התיאטרון, ואמרו לשוב ולערוך את הדרמה על אפם של המתעללים בהם. אבל הדמונסטרציות בתיאטרון ומחוץ לתיאטרון נגד “היהודי והיהודים” גדלו והצליחו והגיעו לידי שפיכות-דמים. והטלגרף מודיע מפאריז: “קלאריטי והסופר דודֶה (בנו של אלפונס דודה) יצאו למלחמת שנים בגלל הדרמה של ברנשטין. מתחלה הוציאו הנלחמים ארבעה ארבעה כדורים לבטלה; אחר-כך הוסיפו להלחם בחרבות וקלאריטי נפצע בלבו”. וטלגרמה אחרת מפאריז מודיעה: “כדי שלא תפרוצנה עוד דמונסטרציות, המביאות לידי שפיכות-דמים, החליט ברנשטין להסיר את הדרמה שלו מעל הבמה”.

היהודי נוצח.

ושוב שקר-משנה:

הנרי ברנשטין חורק את שניו מכעס המפלה אשר נחל וטוען לארבעת כתליו: מה לי ולהם? מה חטאתי אנכי, כי אלקה בגללם?

וסתם אדם מישראל עומד ושומע את הקריאות: “יהודי, יהודים!” ורואה את האגרופים הקמוצים, המורמים למעלה, ותמה: מה לי ולו? מה חטאנו אנחנו כי נלקה בגללו – – –

העולם 1911

דוד פריסקו וראש רבני טורקיה, ר' חיים נחום, – הגיעה סוף-סוף השעה להזכיר את שני השמות האלה בנשימה אחת – נצחו “נצחון” גדול.

“אנחנו היהודים העותומנים – נאמר בטלגרמה, שנשלחה מאזמיר לראש הוזירים, חאקי-פחה, – נאמנים היינו תמיד ונאמנים נהיה עד העולם למלכות העותומאנית, אשר פתחה לנו את זרועותיה בחבה. בהסכימנו לדעת מנהיגנו וראשנו, חיים נחום אפנדי, אנו מביעים תודה לרום מעלת כבודו בעד הטובות, אשר הואיל לדבר עלינו, ובכל תוקף אנו מרחיקים מעלינו את מחשבות הציונים והגות-לבם. נשבעים אנחנו בכבודנו ובדתנו, כי נכונים אנחנו לחגור את כל כחותינו ולהלחם בכל עת ובכל שעה נגד כל תנועה, שאינה מתאימה לטובת מולדתנו האהובה”… על הטלגרמה חתמו – בני בניו של ר' יהודה הלוי: ראש רבני אזמיר וראשי-העדה.

“… חזון לבם היחידי של היהודים העותומנים בכלל, ושל יהודי סלוניקי, ערש החופש, בפרט, – נאמר בטלגרמה אחרת, שנשלחה מסלוניקי לחאקי-פחה, – היא לבצר אשרה וקדמתה של ארץ-מולדתנו הקדושה… אף יהודי אחד לא נמנה עד עתה ולא ימנה גם מכאן ולהבא על הציונים. גלוי לכל, כי מעולם לא עלה על לב היהודים להספח אל הציונות, שבכלל אין לה ערך וחשיבות בעיני העם”… חתומים על הטלגרמה – בני בניו של דון יצחק אברבנאל: ראש רבני סלוניק, ר' יעקב מאיר, וראשי-העדה.

מקושטא עצמה עוד טרם נשלחה טלגרמה כזו, אבל אין זה אלא אחור לשעה על-פי מקרה: לא היה מיג’ליש בקושטא. עתה כבר נגמרו בחירות המיג’ליש, ואם נבחרו האנשים ההם, אשר אליהם התפללו “עושי הבחירות”, ודאי יעשו גם הם כמעשי בני אזמיר וסלוניק.

זהו “הנצחון” הגדול אשר נצחו דוד פרסקו ור' חיים נחום.

אין אנו דואגים לציונות: אבן, הנזרקת אל תוך המעין, מרתיעה לרגע את המים אמה על אמה – והיא יורדת וצוללת ואבד זכרה. וכבר קדמו להם “לגדולי” אזמיר, סלוניק וקושטא “רבני המחאה”, שבשעתם, לפני הקונגרס הראשון, זרקו גם הם אבן בציונות. היכן הם? מה הביאה להם מחאתם חוץ מקלון וחרפה?

צר לנו רק על אילוזיה יפה, שחלפה כצל. רבים מאתנו, כשהיו הוגים באחינו הספרדים, ראתה עינם מבעד למסך העבר השב את דמות האנשים ההם, שקומתם היתה זקופה, את ראשם נשאו בגאון, לבם היה מעין לשירה רוממה, ומחם – מקור למחשבה עמוקה; ובצר לעמם לא פחדו ולא רהו ולא אבדו דרך: יצאו בראש גולים לבקש להם מנוחה ומרגוע. והנה אבדה האילוזיה היפה. בני-בניהם של אלו שחה לעפה נפשם, חרדים ורועדים הם מקול עלה נדף, פיהם דובר שוא וימינם כותבת ברי נבלה ושקר.

אנו פוסעים על דוד פרסקו. אין באים במשפט עם ר' חיים נחום: ה“אליאנס” גדל וטפח אותו. אין אנו מעמידים לדין גם את ראשי העדות: חניכי ה“אליאנס” הנם גם הם. בבוא היום לפקוד על ה“אליאנס” את כל חטאותיו, אשר חטא לעם-ישראל, יזָכרו גם גידוּליו שגידל במשך חמשים שנה בארצות-המזרח. רק על האחד – על ר' יעקב מאיר – אין אנו יכולים ואין אנו רוצים ללמד זכות. ולא משום שאנו חושדים אותו בציונות, ולא משום ששמענו אותו נואם נאומים, כשהיתה השעה ראויה לכך, על תחית האומה ועל תחית השפה והארץ, אלא משום שדוקא עתה באה ידיעה, שסוף-סוף החליט לקבל משרת חכם-בשי בירושלים וכבר יצא לשם.

להוציא דבה על הציונות ולהעשות דַבָּר ומנהיג לעם היושב בציון – זוהי נוסחה חדשה, אשר לא ידענו אותה בלתי היום.

ואולם אפשר, שר' יעקב מאיר אמר לכפר ב“מנחה” הזאת את פני מתנגדיו הרבים אשר בירושלים, גבורי השנוררות, שכידוע, נמנים הם כלם על משניאי הציונות, משום שהם רואים את הסכנה הנשקפת להם ממנה?

אם כך הוא הדבר, הרי באמת הביא את מנחתו בעתה לכפר על כל עונותיו…

העולם 1911

בצרפת הולכת היהדות וגוֹועת. הללו שאין דרכם להתיאש יש אומרים: עדיין נשארה תקוה טובה אחת ליהדות בצרפת: עתידים יהודי המזרח להרעיף עליה טל של תחיה. אפשר, יש קצת ממש בנבואה זו. אבל – העתיד עוטה צעיף וסמוי הוא מן העין. לפי מה שהיא גוֹועת היהדות בצרפת, הולכת וגוועת לעינינו…

אין עוד בצרפת סימן מובהק ליהדות חוץ מן הכפה ההדורה שעל גג ה“היכל” המפואר; אין עוד בצרפת סמל להיהדות חוץ מן הרב הלבוש בגדי השרד. משפקע, אחרי פרוד הכנסיה מעל הממלכה, שלטונה של הקונסיסטוריה היהודית, כמעט שאבדה להרבנות שם גם אחרית כחה. אבל תפקיד אחד נשאר להם לרבני צרפת – תפקיד של “שרידים יחידים”. קצת יופי יש בו, ערך אין לו. כי על כן כל מיני “שרידים יחידים” זה דרכם תמיד לדאוג לעצמם, כי ישָארו “שרידים יחידים”, והם רואים את עצמם כאלו הם הכל, כאלו מחוץ לגבול עניניהם הפעוטים, המצומצמים, אין כלום. רק טבעם של “שרידים יחידים” בכל מקום ובכל זמן.

לפני ימים מועטים נתאספו ה“שרידים היחידים” אשר בצרפת לתקן קנות טובות להיהדות, “החיה” מפיהם; עמדו ותִקנו:

מצרפים נשים למנין עשרה כדי להתפלל תפלה בצבור ולקרוא בתורה; מתירים בשעת הדחק את הנשואים גם בימים שבין פסח לל"ג בעומר; רבנים ויתר השמשים בקדש מטפלים בהלויתו של מת, היוצא להשרף בקרמטוריום.

אין זו הלצה. תקנות אחרות לא תקנו ולא יכלו לתקן. “שרידים יחידים” הם, מחוץ לגבול עניניהם אין עוד יהדות אחרת בצרפת, הרי שאין ליהדות שום צורך בתקנות, היוצאות מגבול הכהונה הדתית: שיוכל הרב להופיע לפני “עדתו” אפילו במקום שאין מנין עשרה; שלא יהא יהודי נושא לו אשה שלא במעמד הרב; שלא יפטר יהודי מעולמו שלא בעזרת הרב ומשמשיו. – – –

בארץ ישראל, בשפלה אשר ביהודה ובגבעות אשר בגליל, גדל דור חדש, נוצרת יהדות חדשה. העתיד עוטה צעיף וסמוי הוא מן העין. אין אנו יודעים, מה מקום יַתְּפִיס היהודי החדש, הבריא, לדת בתוך היקף חייו. ימים יבואו יגידו. דומה, שבחיים החדשים הללו יתבצר מקום מיוחד גם לכהונה הדתית. ואולם רבני ארץ-ישראל של עכשיו רוצים דוקא בתפקיד של “שרידים יחידים”. כל הנעשה וכל המתרגש להעשות סביבם ולעיניהם אין לו שום ערך; הם – הכל, מחוץ לגבול עניניהם – אין כלום.

וטועים הם. לא בצרפת עומדות רגליהם, כי אם בארץ-ישראל. בצרפת היהדות נכְמשת ונובלת, דרך עתידה נסתרה ממנה והיא תולה את עצמה רק בזכרונות העבר, – שם יש מקום ל“שרידים יחידים”. שם יש גם קצת יופי בתפקיד זה, שאין לו שום ערך. בארץ ישראל הולכת היהדות וגדלה, יוצרת חיים חדשים ועברה ננעץ בעתידה, – שם אין מקום ל“שרידים יחידים”, שם אין תפקיד זה אלא הבל ורעות-רוח.

ורבני ארץ-ישראל הולכים אחרי ההבל ועושים מעשי “שרידים יחידים”.

כמה שנות-שביעית כבר עברו על הישוב החדש בארץ-ישראל והכל על מקומו בא בשלום. פתאם נמלכו רבני ארץ ישראל וחדשו הלכה: אסור, אסור, אסור. נדמה לאחדים מהם, שעדיין יש להם הכח להכניע את החיים לאסורם. וכשראו שאין החיים נכנעים, נתאספו ותקנו:

האכרים חותמים על שטר, שמפקירים הם את פירותיהם לבית-דין; בית-דין זוכה בהפקר וממנה את האכרים המפקירים להיות סוכנים לו למכור את הפירות.

אין זו הלצה. הואיל ורבני ארץ-ישראל מביטים על עצמם כעל “שרידים יחידים” והם רוצים בתפקיד זה, הרי נדמה להם, שבתקנה ממין זו, החשובה להם לעצמם, יש צורך גם ליהדות…

העולם 1911

יתבשרו אחינו כל בית-ישראל, הנתונים בצרה ובשביה ונושאים את עיניהם לארץ הגאולה והפדות: שלום ושלוה יהיו בירושלים מעתה ועד העולם:

שלש שנים ויותר היתה עדת-הספרדים הקדושה אשר בעיר-הקודש עזובה ושוממה כצאן, אשר אין רועה לו, או כצאן, אשר – אין מספר לרועיו. פניזֶל, בטיטו, אלישר, מאיר, אשכנזי, אלקוצר, ענתבי, ואלירו – אין אלו שמות מלאכים, הנזכרים בלחש, כי-אם שמות בשר-ודם, בני-אדם תקיפים, הנושאים במרום קולם ואשר איש איש מהם מבקש לרעות את הצאן ולנצח על העדר.

וגדולה היתה המהומה. ואלירו צרר את ענתבי וענתבי הכשיל את ואלירו. פניזל נחש עלי דרך אלישר, אלישר שפיפון עלי ארח פניזל, ושניהם נושכים עקבי בטיטו. גדולה היתה המהומה ועלתה עד לשמים. איש איש מן הנושכים-נשוכים הכין לו המון גליונות-ניר וחותם ענק, ואיש איש מהם כתב מכתבים כנפשו שבעו וטבע עליהם את חותמו ושלח אותם ל“נדיבים הי”ו, יצ“ו, יע”א" ומודיע, כי הוא הרועה הנאמן, ה“ראשון לציון”, והוא “שער-השמים”, האדריסה הנכונה. ולרגלי המהומה הגדולה “חרבה ירושלים” – נתבלבלו הנדיבים ולא נענו לא לזה ולא לזה.

ופתאם פסקה המלחמה. לא משום שנחמו הלבבות, אלא משום שנתרוקנו הכיסים. אמנם, אין סגולה בדוקה לשביתת כל מיני נשק כהתרוקנות הכיס. עכשיו נבחר, או נתמנה, לחכם-באשי הרב פראנקו. פירוש: נצח ענתבי. התאומים פניזל ואלישר נתנו לפראנקו לסגנים. נבחר גם ועד לנהל את העדה יחד עם החכמים. פירוש" נצח ואלירו. ותשקוט המהומה.

ומיד התחילה העבודה הגדולה לתקן את הבדקים, לרפא את הנהרסות, להקים את הנופלות. שלשה ימים רצופים דנו ה“צדדים” על נוסח קול-קורא חדש לנדיבים ועל נוסח אדריסה חדשה, שעל פיה ישלחו הנדיבים מעתה את אשר ישלחו. מובן מאליו, שבדבר האדריסה לא יכלו לא הראשים ולא תומכיהם לוַתֵּר כלום מ“זכיותיהם”. לפיכך הוחלט, כי זאת תהיה מעתה ה“אדריסה הנכונה”: “אל כבוד ראש-הרבנים משה פראנקו חכם-באשי והרב חיים אלישר והרב אליהו-משה פניזל בשביל עדת-ישראל הספרדית בירושלים” – ולא יותר. ואולם כדי לתקן עוד תקון לתקנה, סיָג ומנעול, פנו נכבדי-העדה בבקשה לענתבי, “לבלי למסור את המכתבים מהפוסטה אלא דוקא בידי אברהים, המשרת הנוצרי של ואלירו, והוא ימסרם ליד אדונו, והאדון ואלירו ימסרם סגורים ביד שלשה מהועד”. לפי הידיעות האחרונות ידונו גם בהצעה חשובה זו שלשה ימים רצופים, ואם גם “בעל-הדבר” עצמו, אברהים, יסכים לכך, יהיו שלום ושלוה בירושלים מעתה ועד העולם.

התבשרו נא!

העולם 1911

בירושלים קרה אסון: אחדים ממוסדות הצדקה כשלו ופסקו לשלם את חובותיהם, הראשונה לשמיטה היתה הישיבה הגדולה “תורת חיים” של “רבי איצֶ’לֶה מתמיד” (הוא הרב ווינוגרד, שעוד לפני ירחים אחדים הכין Coup d’Etat ואמר לעלות בכח “התמדתו” על כסאו הפנוי של הרב סאלאנט – ולא עלתה בידו). אחריה – מושב הזקנים הישן, אחריו – מושב הזקנים החדש ואחריו – מושב הזקנים החדש שבחדש. כמה וכמה זקנים נשארו בלי מגן ומחסה, יש מהם הרעבים ללחם ממש. למלמדי-הישיבות – לאלה שאינם קרובים ביותר אל “הקערה” – חדלו לשלם את שכרם, לתלמידים – את תמיכתם. ומה שרע עוד מזה – אנשים שנתנו את כספם “בשטרות” המוסדות (מוסדות הצדקה שבירושלים נוהגים להוציא “שטרות” לשוק; רוב קוניהם – אלמנות, שנפלה להן ירושה קטנה מבעליהן, בתולות בוגרות, שטומנות את “צרור-כספן” לנדוניא, חתנים, שעוד לא נתנו את נדוניתם בפרקמטיא, וכדומה) יצאו נקיים מממונם. וגדולה המהומה בעיר, פסקה האמונה, חדל הבטחון, מוסד אחד נופל וגורר מוסד שני אחריו, וכל מוסדות הצדקה שבירושלים בחזקת סכנה הם עומדים.

ראשית-כל מצאה כאן השנוררות מקום לעשות עסק טוב. אין לך דבר, שהשנוררות הירושלמית לא תעשה בו סחורה. עוד לא קם איש, אשר גלה את כל נוול השנוררות, שירושלים מלאה אותו. אוירה של ירושלים ספוג שנוררות. אנשיה של ירושלים סופגים את השנוררות אל תוכם יום יום משעת לידתם עד שעת הקברם במעלה הר-הזיתים. בתי ירושלים, חומותיה, חרבותיה, רחובותיה, חצרותיה, – כלם חוליות וטבעות הם בשלשלת השנוררות הארוכה, ההולכת ומנוגדת זה יובלות בשנים, והיא כובלת יד ורגל, והיא זורקת את עניבתה על צוארי זקן ונער. רק שמי ירושלים העמוקים, שמי התכלת וטוהר-העולמים, ושמש ירושלים, ים הזוהר ביום ולבת-האש לפנות ערב, – רק אותם לא טמאה עוד השנוררות…

מחלה כי תבוא לירושלים, ועמדו הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים ושלחו טלגרמות למאות ולאלפים אל כל קצוי ארץ: הושיעו, הצילו, אין בית אשר אין שם חולה, “וכל המרחם, מן השמים ירחמו עליו”. גשם כי יהיה בעתו, ועמדו הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים ושלחו את דברם אל ארבע כנפות הארץ: בירושלים אנשים מתים מזלעפות קור וקרה “וכל המרחם מן השמים ירחמו עליו”. יש בירושלים אנשים שברכם ד' בכשרון מיוחד – לחבר מכתבי שנוררות המעוררים את הלבבות. – וכשרונם זה עומד להם לפרנסם ולכלכלם בכבוד. כי תשאלו את הפוסטות השונות ואת פקידות הטלגרף שבירושלים, ואמרו לכם – אם יאבו לגלות את סודם הכמוס, – שמכתבי השנוררות וטלגרמות השנוררות עולים לשולחיהם במאות ואלפי פרנקים… ואם בשעת “צרות” מצויות כך, בשעת צרה שאינה מצויה, כגון זו של עכשיו, על אחת כמה וכמה. והנה מודעה גדולה מודבקת בראש כל חוצות בירושלים: “החללים מתגוללים בחוצות לעינינו, מאות מאות משפחות באו עד ככר לחם ואין, אלפים אלפים אלמנות ויתומים נשדדו, החולים הזקנים נטלים בכסאות בכל הרחובות, גועים ונופחים את נשמותיהם לעינינו, ירושלים הולכת וכלה, הולכת ונחרבת”… והנה הפקידים והאמרכלים של כולל הו“ד מכריזים: “אלפי אנשים צפויים בירושלים למות ברעב ממש”. והנה כרוז גם בכל העתונים הישראליים ברוסיה: “אלפי אנשים גועים מרעב ר”ל וזקנים וחולים מוטלים בחוצות, ואפסה ישועה ר”ל". ובירושלים גופה כותבים מכתבים, מריצים טלגרמות, שולחים כרוזים, והכל ביד רחבה, – ויד השנוררות רוממה, יד השנוררות עושה חיל…

אשריך, ירושלים, שזכית לצרה: פקידיך ואמרכליך החרוצים, ממוניך וגבאיך הזריזים, מחלקיך ומשמשיך הנאמנים ידעו לעשות סחורה בה.

והצרה עצמה הפקידים והאמרכלים הם שתקנוה, הם שהכשירוה. כך נהגו בירושלים: כל מוסד של צדקה עסק הוא למיסדיו, למנהליו. כי יוועדו שנים-שלשה “יקירים” “מטיבי לכת” יחדו ואמרו איש אל רעהו: הבה וניסד מוסד חדש, והיתה לנו כבשה המביאה גם חלב גם צמר. ויסדו את המוסד: יקראו שם לכבשתם, (שם, שיש בו המלה המפוארה: “כללי” או “גדול” – “הישיבה הגדולה”, “אוסף-נדחים הכללי”, “עזרת-נודדים הגדולה”, (וכדומה), והכינו המון גליונות-נייר מעוטרים עטרת השם החדש באותיות מזהירות, ומסביב לו פסוקים ופתגמי תלמוד ומדרש מענינא, והתקינו להם חותם עגול גדול כתוב עברית ולועזית ובתוכו טור אבנים ושלשה מטאטאים בראשו – סימן לכותל המערבי, והושיבו מומחים לכתיבת מכתבים, המתחילים ב“ירושלים מר תזעק” ומסימים ב“וכל המרחם מן השמים ירחמו עליו”. והפשילו המומחים את שרווליהם וכתבו את המכתבים, והפשילו המיסדים עצמם את כנפי קפוטותיהם והלכו אל הפוסטה והטלגרף והתחילה הכבשה מביאה גם חלב, גם צמר – וקם המוסד החדש, החדש שבחדשים, “הגדול” “הכללי”, וככה נוספים מוסדים על מוסדים, כלם על השנוררות הם עומדים ורובם מעוּרים זה בזה, כי על-כן שנורר אחד נעשה מיסד ומנהל לכמה מוסדים, ואין רואה ואין יודע, אם יש צורך במוסד חדש זה, אם מתקיים הוא באמת או שאינו אלא משל, וכשהוא מתקיים ויש בו צורך – אם ראויים מנהליו להיות מנהלים או שראויים הם להיות רק גוזזים וחולבים…

עכשיו, כשכשלו המוסדים וסוכסכו מוסדים במוסדים וכלם בחזקת סכנה הם עומדים, ו“החולים הזקנים בכסאות נטלים”, ו“תופשי-התורה נודדים ללחם ואין”, ו“אלמנות ויתומים נשדדו, ונטל מהם מקור מחיתם”, וגדלה המהומה, – עכשיו מאספים בירושלים אספות ומטכסים עצה על יסוד ועד, אשר על פיו ישקו כל עניני-העיר, והוא יהיה משגיח על כל המוסדים, ומבלעדיו – לא ידפיס איש גליונות-נייר ולא יתקן חותמות עגולים ולא ייסד מוסדים…

הבל-הבלים! “יקירי ירושלים”, הפקידים והאמרכלים, הממונים והגבאים, המחלקים והמשמשים לא יוותרו על “זכיותיהם”, על גיליונות-הנייר והחותמות העגולים ועל – הכבשה המספיקה להם גם חלב, גם צמר.

להם אין הצרה צרה, אלא שמחה ונחמה.

העולם 1911

סופרי ארץ-ישראל החליטו, כי לא יפה עשה ועד חובבי-ציון, שהפסיק את תמיכתו ל“פועל הצעיר” בגלל מאמרו של י. ח. ברנר על האמונה והלאומיות.

צדקו המחליטים, או לא צדקו?

אין מוסד בעולם, שיהא רשאי לגזור על חופש-הדעות. מוסד, המשתמש בכח “זוזיו” להכריע בעניני-דעות, אל יהא לאדם מן הישוב חלק בו. אבל את ועד חובבי-ציון אי-אפשר, כמדומה להאשים שנטל שררה זו לעצמו להיות מכריע בעניני-דעות. “הפועל הצעיר” גופו יוכיח. לא אחת ולא שתים בקר העתון הזה את מעשיו ושיטתו של הועד – ויפה עשה שבקר ולא נשא פנים להועד – ושום תקלה לא אירעה לו: התמיכה הנתנת לו לא נפסקה.

אין דעה ואמונה בעולם, שאסור לחלוק עליהן ולהלחם בהן. הדעות והאמונות בני-אדם יצרו אותן ובני-אדם עשויים לבטל אותן. יחס היהדות אל שני העיקרים – הלאומיות והדת – ויחס שני העיקרים הללו בגבולות היהדות זה לזה גם הם תלויים בדעה ואמונה, וזכותו זו של כל אדם היא להלחם בדעה, המתנגדת לדעתו שלו, ולהשתדל, שדעתו שלו תעשה דעת-רבים. כבר נמצא מי שהעיר: “הרעיון העיקרי של ה' ברנר הוא אותו הרעיון הישן נושן של אחד-העם, שיהודי לאומי יכול לכפור אפילו בכל האמונות הדתיות שבתורה ואף-אל-פי-כן לא יחדל מהיות יהודי”.¹) בשעה שכתב אחד-העם את מאמריו במקצוע זה חרדו המאמינים ולבם כאב, כי נמצא מתנגד תקיף ומסוכן כזה לדעותיהם. אבל איש מהם לא יכול לקבול עליו: – אין אפוטרופוס לדעות. לפני ימים אחדים מנשאל רב דתי ולאומי: “אם אפשר לו לאדם, שיהיה יהודי לאומי נאמן וגם נוצרי נאמן כאחד, או שיהיה יהודי לאומי נאמן וגם כופר בכל כאחד?” ועל זה השיב הנשאל: “הן, אפשר”.²⁾ יכול אדם לחלוק על תשובה זו בכלל. יכול אדם לטעון על המשיב, שיש הבדל עיקרי – לא רק למעשה, אלא גם להלכה – בין האפשרות הראשונה (“יהודי לאומי ונוצרי”) ובין האחרונה (“יהודי לאומי וכופר בכל”): את התשובה גופה אפשר לשמוע “במנוחת-נפש גמורה”, כשם שנאמרה, לפי עדות המשיב, “במנוחת-נפש גמורה”. אין פוסקים הלכה: דעה זו מותרת ודעה זו אסורה.

אין הדבר נעים כלל לאשֵר ולקיֵם אמתיות אלפא-ביתיות כאלה. נראה אתה בעיניך כחוזר על מה שתינוקות למדו בבית-רבם. אבל חוזרים אנו על אמת זו למען הבדיל בין דברים, הנאמרים לשם הבעת דעה, ובין דברים, הנאמרים כדי להעליב.

רשות בידי מר ברנר לכפור בדת היהודית, להלחם בה, אם הוא רואה צורך לעצמו בכפירה זו ותועלת ליהדות במלחמה זו. אבל אין לו רשות להעליב את הדת היהודית. רשאי מר ברנר להורות, ש“אנחנו היהודים החפשים אין לנו וליהדות ולא כלום”, אבל אין הוא רשאי ללגלג על ה“התרפסות והבקשה לפני איזה אב שבשמים”.

אנו שואלים את הסופרים בעלי-ההחלטות וגם את מר ברנר עצמו: לוּ בא אדם להלעיב בציונות (לא לבקרה) וללגלג על “איזה הרצל”, – האם לא היו הם נעלבים? ואם היה המלעיב והמלגלג מפרסם את דבריו אלו בעתון ציוני, כלום לא היו הם מחיבים את ההנהגה הציונית לסלק את ידיה מן העתון הזה? ולא תהא הציונות גדולה וחשובה מן הדת היהודית, שהאומה היתה ניזונית ממנה אלפי שנים; ולא יהא הרצל גדול מ“אבינו שבשמים”, שרבבי-רבבות יהודים עדיין “מתרפסים” לפניו מתוך הכנעה קדושה ואין להם כלום בעולמם אם אין הוא בעולמם.

לפי דעת המחליטים לא היתה לועד חובבי-ציון רשות לסלק את ידיו מעתון, שיש בו עלבון לדת היהודית ולגלוג על אלהי האומה. כלום יש שלילת חפש-הדעות גדולה מזו?

העולם 1911

כך דרכה של אירופה הזקנה: מפרק לפרק היא יוצאת לשוק ומתערטלת לעיני הבריאות עד לשרוך נעלה האחרון.

הגיע השעה גם הפעם, הזקנה מחתה את הפוך מעל פניה, השליכה את כִּפַּּּת-הלצים מעל ראשה, פרקה את נקודות-הנחושת, המתנוצצות על מעילה הזהב, פשטה את המעטפות והמטפחות והחריטים, הכורכים ומסתירים את גופה, – והרי היא לפנינו בכל עצם יפי מערומיה: פה פתוח כקבר, מלתעות פריץ-חיות, עינים מזרות הות-נפש, בת-צחוק של ערמת-נחש, וכולה, משערות- ראשה ועד פרקי-אצבעות רגליה, אומרת: שקר, שקר, שקר.

כמדומה, שמכס נורדוי הוא הראשון, שצרף את המלים “יושר ואירופה”, והוא גם שֶתָּלָָה אבוקה גדולה על נחלי הנוול והגנות, הפורצים ושוטפים מתוך מקור זה, מתוך – “ישרה של אירופה”. ולא נפלא הדבר: אנחנו, היהודים, שותים זה מאות מאות בשנים את הכוס, אשר מסכה לנו אירופה, דמיהם של מאות אלפי חללינו משמשים זה דורי-דורות זבל ודומן לשדמות אירופה ממזרח ועד ים. צועקים מן האדמה ומעידים עדות נאמנה על “ישרה של אירופה”…

עכשיו נעצה אירופה את צפרניה הטורפות בטורקיה, והרי האומללה זבה דם, מפרפרת בין החיים והמות, ואירופה “הישרה” מקור התרבות, תוקעת את צפרניה ותוקעת, פורסת וטורפת, רוחצת את רגליה בדם הרותח ורוחצת…

“על דעת עצמה עושה איטליה מה שהיא עושה”… לוּ נאלמו לכל הפחות הפעם שפתי-שקר; לולא נזדקרו לכל-הפחות הפעם הטלפים “הטהורים”, בשעה שהחרטום מטמא שקוע בבצה ונובר בה מתוך הנאה וגודל-לבב! וכי לא את רצונה ושליחותה של אירופה כולה איטליה עושה? מצד אחד: צרפת וגרמניה הפילו על מרוקו גורל, חולקות אותה בינן לבין עצמן, מותירות נתח גם לספרד חברתן, וכדי להניח גם את דעתה של איטליה, שיש לה טענה חזקה על הים התיכון, מפייסים אותה – באבר מטורקיה החיה. ומצד שני: אנגליה וצרפת וחברתן אומרות לתקוע יתד באמצע הברית המשולשת, שטורקיה נשמעת לה, להפרד בין אוסטריה ואיטליה ולהטיל שנאה בין טורקיה וגרמניה, – והרי הן מכפרות את ידיהן המגואלות בטורקיה העלובה: תבוא איטליה ותשלח את שִנָה בה ותעורר קנאה וחשד בלב אוסטריה, הרואה בחלומה את דגלה מתנופף על ים סלוניקי ומתיראה, שמא יקדמנה אחר; תבוא איטליה ותתקע את צפרניה בגופה של טורקיה ותבוש הטרופה מבטחונה, אשר בטחה בגרמניה “ידידתה”.

ובעוד הדם הרותח שותת ויורד ומקורו של העיט עדיין תקוע בלב המפרכס, והנה כבר התחיל צדוק-הדין: אירופה ממהרת להראות את “ישרה”. הראשונה לצדוק-הדין היא הכנסיה הקטולית. זו רגילה מאז ומעולם ליחד מעון לאלהים בביתו של התקיף. “הפאליט. קאררעספ.” מודיעה, כי הַוַּטִיקַן מתיחס בחבה למעשה טריפוליס. כניסתה של טריפוליס לרשות איטליה תרחיב את גבולותיה של התרבות הנוצרית ותוסיף כח להמיסיות הקטוליות“… אחרי הכנסיה – “המדע”. האדון החדש, המולך בכפה, מסכים גם הוא. “האורייטליסט הידוע, וַמְבֶרו, הביע את דעתו, כי ההגנה על האישלם היא עבודת שוא. סופו של האישלם שיעבור ויבטל מן העולם. ואין הוא ראוי לגורל אחר מנקודת השקפה של התרבות, שהוא, האישלם, אויב לה. מלכיות האישלם עתידות להחרב כולן, משום שאין בהן אפילו אחת, העומדת על סדר מדיני… המושלמים אין להם אופי, אין הם יודעים אפילו את פירושה של מלה זו. אין הם יודעים שום רגש אחר, חוץ מן הרגש הדתי, ואין להם שום משאלות-לב… תחית 300 מיליונים המושלמים – אגדה היא לילדים”… והנה גם הדעה ה”חפשית", המטפת לאהבה ולאחוה. “רבּם של כל המאסונים באיטליה פנה אל כל הלשכות בכרוז, אשר בו הוא מבקש לשמור ככל האפשר על המנוחה בקרב העם, משום שהמלחמה היא לשמן של הַקִדְמָה והתרבות באפריקה”… ואחריהם מחגירים נביאי-השלום, ראש להם חפוי ומפיהם נושרות מלים בעלמא, ששומע אין להן. “המועצה של ברית הפרלמנטים מצטערת, כי הכרזת המלחמה מהרה לבוא כל כך, עד כי לא היתה שום שעת הכושר לפשרה ותווך, והיא, המועצה, מביע את תקותה, כי השפעת העמים, העתידה לבוא בכח ההחלטות שהוחלטו בהאג, תוכל להקים בקרוב את השלום על מכונו”…

כן, בקרוב – כשטריפוליס תקרע מעל טורקיה, כשטורקיה תושיט יד קדמה וימה לבקש עזר ואין עוזר ואין תומך, ובפחדה, פן יקיצו מזעזעיה מבפנים, תמהר להשלים עם איטליה אויבתה ולכבות את האש בעוד מועד, בטרם לפת את כל עמודי הבית.

כי רב הוא מאד חמר השרפה, השמור להם להעותומנים בתוך ממלכתם פנימה, והוא עשוי להתלקח כל שעה בגעת בו שביב אש. במוקדון אין התסיסה הגדולה פוסקת אף לרגע, ואוסטריה ובולגריה “מפקדות” על התסיסה הזאת להטותה אל כל אשר יהיה רוחן לנטות. בזכרונם של הארמינים עדיין חרותים ימי הטבח הגדול שחור על גבי אדום. אלבניה קודמת, ומונטניגרה וגם הכנסיה שוקדות על “תקנתה”. צרות קריטה במקום עומדות. דאגת תימן לא פסקה גם היא, והערבים בכלל אינם מניחים לישון במנוחה. שלש שנות ממשלתם של הטורקים הצעירים לא סתמו את התהום, המפרידה בין לאומי טורקיה השונים, כי אם הרחיבוה, לא מעטו את האיבה ואת הקנאה מן הלבבות, כי אם הגדילו אותן, ומאותו היום הגדול של ס"ט סטיפנו ועד עתה לא די שלא נתמעט חומר השרפה המסוכן, אלא שנתרבה במדה מרובה וסכנתו גדלה עשרת מונים.

כמובן, אין צורך באמנות יתרה, כדי לעמוד מרחוק ולרמז על השגיאות של הטורקים הצעירים. דבר זה קל הרבה יותר מקביעת סדר מדיני נאה וברירת דרך פוליטית טובה בממלכה כטורקיה, שרבים ועצומים בדקיה ומעטים וקצרי-אונים אמניה-בוניה. אבל אין גם צורך באמנות פוליטית מיוחדה, כדי להבין, ש“הפוליטיקה” הלאומית", שנפלו עליה הטורקים הצעירים, עתידה להגדיל את המבוכה בטורקיה ולהכשיר את זו האחרונה לכל מיני פורענויות מבחוץ. ואל יפלא בעינינו אם באמת “יוקם בקרוב השלום על מכונו”: די לה לממשלת טורקיה להעיף עינה על סביבותיה כי תחדל מנחלתה, האובדת לה בצפון אפריקה, ותדאג לעמודי ביתה לבל יתמוטטו.

מבחוץ תומך אין. את טעם “ישרה של אירופה” הלא יודעת טורקיה מתמול-שלשום, ואת טעם ישרן של “הידידות” האירופיות היא טועמת היום. ואם היו עיניה נשואות אל עשרות מיליוני בני אמונתה, הנפוצים בארצות רחוקות וקרובות, הרי אין ספק במעט, כי עתידה גם תקותה זו לרמות אותה. ולא משום שכך גזר “המדע”, כי "המושלים אין להם אופי ומשאלות-לב, אלא משום שֶמִן הַקִרְבָה הדתית, שאין עמה קרבה לאומית, ניטל זה כבר הכח להעשות בסיס נאמן לאחדות מדינית.

יש בעולם רק עם אחד, שמתוך הנסיון יכול הוא להבין, כמה גדול הוא אסונה של טורקיה, אם בצר לה הגיעה לידי כך, שהיא מוסרת את דינה ל“ישרה של אירופה”. יש רק עם אחד בעולם, שיכול להשתתף בצערה של טורקיה באמת ובתמים.

אנחנו הננו העם הזה.

העולם 1911

תגל ותשמח כנסת-ישראל. אבירי-עולם קמים מכסאותיהם לכבודה, מקדימים איש את רעהו להעתיר עליה אהבה וחבה וכלם יחד דורשים טובתה כל היום.

ובשל מי כל הכבוד והגדולה האלה? – בשל מאה ועשרת אלפים היהודים אשר במארוקו, שעדיין אין להם רשות לרכוב על סוסים וחיבים הם לתפור להם מטליות-של-גנאי במצנפותיהם.

שלש ממלכות, המנגחות זו עם זו באהבה ליהודי-מארוקו ועל-ידם – באהבה לכנסת-ישראל כלה.

צרפת יש לה “חזקה” ישנה על יהודי-מארוקו. אם רחמניה ופטרונית היא להם “מקדמת דנא”. לא לחנם נוטע ה“אליאנס” את הלשון ואת התרבות הצרפתיות בקרב יהודי-מארוקו. ספרד, שהאהבה ליהודים קבלה היא בידה עוד משנת רנ"ב, שוקדת גם היא על תקנתם של יהודי-מארוקו. לפני שבועים נתן אלפונס מלך ספרד ליהודי מֶלִילָה את הזכות להשתתף בשלטון העיר. עכשיו הגיעה גם תורה של גרמניה.

בבוקר בהיר אחד הקיץ משנתו פוֹן קִידֶרלֶן-וֶכטֶר, המיניסטר לעניני-חוץ בגרמניה, ורוחו נפעמת בקרבו: מן השמים הראו לו, שגרמניה, שלבה מלא כל הימים אהבה וחבה ליהודים, חיבת לפרוש את אהבתה גם על יהודי-מארוקו. מכאן ואילך התחילה גרמניה מספרת מעל עמודי ה“קאלנישע צייטונג”, הוא העתון היודע את כל הנעשה במשרדו של קידרלן-וכטר, על הטובות והחסדים, שהיא ובאי-כחה עשו ועושים ליהודי-מארוקו. וקובלת תמימה צנועה זו על עלבונה, כי עד עתה לא הושם לב באירופה למעשיה הטובים האלה, אף-על-פי שמקבלי-הטובה עצמם מעידים ומודים, שרק היא, גרמניה, מצילה אותם בכל עת ובכל שעה מכף כל העומדים עליהם. אגב אורחא מגלה ה“קלאנ. צייטונג” סודות, שקונסולי צרפת ואנגליה במארוקו נוהגים זלזול ביהודים ואין הם דואגים לגורלם כלל. יכול היה עתון זה לגלות סודות כאלה גם בנוגע לקונסולי-ספרד, אלא שכידוע אין זה עכשיו מענינה של גרמניה לראות עון בספרד. ומי יודע, אם בעוד ימים מעטים לא נשמע מפיהם של עתוני צרפת ואנגליה סודות ממין זה בנוגע לגרמניה. בין כך וכך אבירי-עולם “מחוים קידה” כלפי כנסת-ישראל ומדברים ראמות על האמת והצדק, הטוב והחסד.

וקצת תמיה יש בדבר. אצילי-הרוח ונדיבי-הלב הללו למה הם נושאים את כוס-אהבתם הגדושה דרך רחוקה כזו, מאירופה לאפריקה, כדי לשפוך אותה דוקא על ראש יהודי-מארוקו? למה הם נזהרים, שלא תזרקנה לכל-הפחות טפות אחדות מכוסם זו על היהודים הסמוכים להם, באחת המדינות שבאירופה, שבאחת מעריה יש יהודים פי שנים ופי שלשה מבמארוקו כלה? מה ראתה, למשל, גרמניה לטרוח ולשאת את כום-אהבתה עד לאַגַדִיר, הרי יהודי-רומניה לפניה, קרובים וסמוכים לה, והיא, גרמניה עצמה, נעשתה ערבה לזכיותיהם בחתמה על ברית-ברלין? ופרוסיה גופה, כלום לא גזרו בה לפני ימים מועטים על ילדים יהודים, שאבותיהם לא זכו להולד על אדמת הטֵיטוׂנים, כי יגורשו מן הארץ במלאת להם תשע שנים?

אמנם אנו שמחים על החבה, שהתחילו פתאם להראות ליהודי-מארוקו. מכאן משמע, שאחינו העלובים במדינת המַברִים מתרוממים לאט-לאט משפל-מצבם וכל המבקש לקנות לו חניה במארוקו זקוק לחבה גם מצדם. אבל אירופה, הבדאית הזקנה, עד מתי לא תחדל להעמיד, כשיש לה צורך בכך, פנים של תום וצניעות? עד מתי לא יחדלו בני הגזע “העליון” לעשות את מושגי האמת והצדק משחק להם?

תמיהנו, אם יש תשובה.

העולם 1911

א

תכופות זו אחר זו באות ידיעות על התנועה העצומה, שקמה בקרב יהודי אמריקה לרגלי “שאלת הפספורטים”¹), ובלבנו רוחשות מחשבות שונות.

היהדות האמריקנית, שעדיין היא דומה עלינו כספינכס, להיכן דרכה נוטה? היהדות האמריקנית, קרוב לשני מליון נפש, נאחזה בארצה החדשה לא שבבים-שבבים, כי אם צבורים-צבורים: זאת אומרת: מתחלת יצירתו של מרכזנו החדש הזה הביאו יוצריו אתם את עצמיותם המיוחדה כמעט בשלמותה, כמעט כל אותו הדבק הפנימי, אשר עשה אותם במקומות שיצאו משם חטיבה אחת, גוף אחד. אפשר היה, אפוא, לשער, שכאן, בארץ החופש, שאין בודקים בה לאדם, אם ועד כמה מותר הוא לשבוע לחם, ואין גוזרים עליו, שימעט את דמותו על כרחו, – שכּאן יוסיף גוף זה כח ויגדל מתוכו. לנו, הרחוקים ממקום-המעשה, נראית באמת היהדות האמריקנית כגוף בריא, גדל-כח. אבל מזמן לזמן ידיעות באות מעבר לים אוקינוס וסותרות את מחשבתנו זו. הידיעות ההן מספרות. גידוּל כוחותיה של היהדות האמריקנית אינו מתאים כלל לגידולה המספרי; עשרים השנה, המבדילות בין אב לבנו, נעשות תהום עמוקה, שאין לה מעבר; רוב הבנים והבנות יוצאים באמריקה לתרבות זרה, לענינים זרים, ואינם משאירים בלבם אפילו פנה צרה לתרבות יהודית, לענינים יהודיים; את פרנסתה הרוחנית יונקת יהדות האמריקנית לא מתוכה, לא מבפנים, אלא מבחוץ, מרבבות האמיגרנטים החדשים, שנתוספים לה שנה שנה. כזה וכזה מספרות הידיעות, הבאות משם.

כפי הנראה, עתידה היהדות האמריקנית, שיארע גם לה מה שאירע ליהדות בארצות אחרות. לא מתוך הכרת הטובה, כי אם מתוך הכרת הרעה נגלו² לה כחות עצמה לאחדותה הפנימית. דרשו מעל ספר דברי³ ימי גלותנו ותראו: מה היה מחזיר את הגולה לעצמותה, להכרת אחדותה הפנימית? מה היה מכריח אותה לגיס את כוחותיה? הרגשת הצרה. “הסרת-הטבעת”, – לפי בטוים היפה של הקדמונים. דוקו ותראו, כי בכלל אין לנו בנכר דבר, המעמיד אותנו על עצמנו, אלא הרגש הטורד, המציק, כי לא יפה עלה גורלנו. ורגש זה בא לידי גלויו לא רק בשעת צרה, הבאה על עצמנו, כי אם גם בשעת צרה, הבאה על אח קרוב או רחוק. פדיון שבויים היא לנו הגדולה שבמצוות לא רק משום שהשבויים נפדים, כי אם גם משום שההתאמצות לפדות בוראת לב חדש לפודים ומוסיפה להם כח.

מניחים אנו את השאלה, אם התנועה העצומה, אשר הקימו יהודי אמריקה, תפתור באמת את “שאלת הפספורטים”. רוצים אנו להאמין, שתנועה זו תביא תועלת גדולה להם, ליהודי אמריקה, עצמם. גיוס הכחות מביא גם לידי אחוד הכחות וגם לידי הכרת הכחות. וכיון שאדם מכיר את כחותיו שוב אינו מזלזל בהם ואינו מפזרם לכל רוח, אלא הוא מפקח עליהם ושומרם לעצמו.

ב

הידיעות, שהביא הטלגרף מוואשינגטון, מוכיחות, כי אותו “גיוס”, שעליו דברנו לפני שבועים, גיוס של ממש הוא: כבר יש לו תוצאות מעשיות. בי"ד בדצמבר העמדה בקונגרס של ארצות הברית הצעתו של וויליאם זולצר – להפר את ברית המסחר אשר כרתה אמריקה עם רוסיה בשנת 1832, משום שממשלת רוסיה אינה מודה בפספורטים אמריקנים שבידי אזרחי-אמריקה יהודים ואינה נותנת לבעלי-הפספורטים להכנס לרוסיה ולשבת בה. הצעתו של זולצר נתקבלה ברוב של שלש מאות דעות נגד אחת. ואולם הנימוקים של הצעת זולצר והחלטת הקונגרס נערכו בסגנון כזה, שיש בו משום עלבון לממשלת רוסיה והסכסוך הזה עלול היה ללבוש צורה של סכסוך פוליטי בין שתי הממלכות. לפיכך הקדים הנשיא טאפט ועשה דבר על דעת עצמו: לא סמך החלטת הקונגרס ועוד טרם הספיק הַסֶנַט לדון בשאלה זו, הודיע ציר ארצות הברית בפטרבורג למיניסטר הרוסי אשר לעניני חוץ את רצון ממשלתו להפר את ברית הסחר שבינה ובין רוסיה. בינתים אשרו הקונגרס והסינט את אשר עשה הנשיא בכח שלטונו, כדי להמנע מנמוקי ההחלטה הקשים.

אין זה הסכסוך הראשון בין ממלכות בגלל זכיותיהם של יהודים, טורקיה היתה הממלכה הראשונה, שהגנה באופן כזה עוד לפני מאה שנה על זכיות אזרחיה היהודים. בשנת 1815, אחרי הקונגרס הווינאי, כרתה טורקיה עם אוסטריה ברית, שלפיה היו אזרחי טורקיה היושבים באוסטריה שוים בכל לאזרחי-המדינה. והנה אמרה ממשלת אוסטריה להבדיל לרעה את היהודים אזרחי טורקיה, משום שבכלל לא היה אז עדיין באוסטריה נוהג דין שווי-זכויות בנוגע ליהודים. אבל השער העליון מיחה תיכף ומטרניך, אגרוף-הברזל של הריאקציה בימיו, הוכרח לותר. כעבור עשרים שנה (1835) דרשה צרפת, על-פי השתדלותו של אדולף כרמיה, מאת שויצריה, כי תתן ליהודים אזרחי-צרפת לגור בכל הארץ, אף-על-פי שבשויצריה גופה עדיין היה קבוע אז מעין “תחום-מושב” ליהודים שלה.

ואולם שני הסכוכים האלה לא יצאו מתוך תחוּמן של ממשלות: ממשלה אחת טענה וממשלה שניה השיבה על הטענה. בתוך כתלי הקבינטים נולדו הסכסוכים ובתוך אותם הכתלים עצמם נבלעו. מה שאין כן סכסוך זה של אמריקה ורוסיה. לא בתוך גְדֶרְתָּה של הממשלה נולד הסכסוך, כי-אם בתוך רשות-הרבים של העם, לא הממשלה היא התובעת, – יעקב שיף כבר גלה, שהתביעה אשר תבעה הממשלה על דעת עצמה לא היתה אלא מן שחוק בעלמא, כדי “לצאת ידי חובה”, – כי אם העם הוא התובע. זו היא הפעם הראשונה, שבשביל שאלת היהודים, – כל קוץ וקוץ של שיח, הננעץ בכף איש ונוקבה, מזכיר על השיח כלו, – דופקים מיליוני לבבות, מהרהרים מיליוני מחות ובה מסיחים אלפי פיות.

ובזויות הפיות של הקהל השחור ברוסיה מחלחלת זוהמת-קצף, והוא הומה ושואן: “העם האמריקני אין כאן אלא משל או, לכל היותר, רק גולם בלבד. היהודים עצמם הם שהרתיחו את הסיר, כחם ועוצם-ידם עמדו להם”… עתים אתה תמה לגסותו, לרשעותו, לנבלותו של קהל זה, ועתים – לקהותו, לטפשותו. למה הוא עומד ומשנן כל היום לעצמו ולאחרים פרזה אחת: “אין כיהודים לכח”? וכי הוא, הקהל הזה, שאין כחו אלא בכחו, באגרופו, – וכי הוא אינו יודע, שאין לרדוף ולעשות רעה למי שכחו אתו? או שמא אין הוא יודע, כי בבוא הסכמה על אדם ועל גוי, כי רב כחו, אותם הסכמה עצמה מוסיפה לו כח ומחזקת את ידיו למלחמה? ולמה הוא סונט בנו ברוב חכמתו, כי חוגרים אנחנו את כל כחנו, כדי להנצל מן הרעה? האומנם הוא יחבול יום יום בגלוי ובסתר תחבולות להציק לנו, להצר את צעדינו לכלוא אותנו בתוך לולים ורפתים, לגזול את לחמנו מפינו, להרחיק את בנינו מן התורה והדעת, לחלל את כבודנו ולשים אותנו כעפר לדוש – ואנחנו נענה לו בראשנו, נכוף את קומתנו בפניו ונקבל עלינו את הדין מידי מארקוב ופורישקביץ, מנשיקוב, סטוליפין וכל הדומים להם במזרח ובמערב? אם זאת היא תקותו, הרי באמת יותר משיש בו גסות, רשעות ונבלות יש בו קהות ושטות.

ורק קהל גס וקהה כזה יכול להתנחם ולאמר, שהעם האמריקני, התובע, כי בשום ארץ לא יגרע כלום מזכיות אזרחיו – אינו אלא משל, אינו אלא גולם בידי היהודים. אם עדיין לא נתרשלו ידינו נמשך אלפי שנות גלות, אם עדיין יש כח יהודים בעולם, – ואנו מאמינים באמונה שלמה, כי ישנו כח זה בעולם, – אין אנו מתביישים בו, אלא אנו משתבחים בו לעין כּל. אם כחנו בא לידי גלוי, בשעה שאנו צריכים לו, אנו שמחים לגלוי זה. אם היהדות האמריקנית גִיְסָה את כחותיה והצליחה להשפיע על העם האמריקני ומוסדות-ממשלתו העליונים, תחזקנה ידיה. אבל בלב תמים אנו מודים, כי הזכות, שלרגלי “שאלות-הפספורטים” התחילו המוני בני-אדם מהרהרים בשאלת-היהודים, גם זכותו של עם-אמריקה היא.

העולם 1911

עדיין אנו עומדים מבחוץ: לא רק את הנפש, העלומה מן העין, כי-אם גם את הדם, הגלוי לעין, אין אנו יודעים. אין אנו יודעים, אבל מרגישים, כי הדם הוא הנפש, הוא המבדיל בין אדם לאדם.

יש דם טהור ויש דם טמא.

אוי לו לדם טהור, אם גלגלי ההיסטוריה ועלילותיה מעמידים אותו בגבולו של דם טמא.

שלשום נתבררה בקומיסיה של דומת-הממלכה השאלה, שהגישו בסֶסיָה הקודמת פורישקביץ וחבריו בדבר רציחת הנער יושצינסקי.

המרצה: בשעתו כבר השיב המיניסטר, כי נעשית חקירה ודרישה. על תשובת המיניסטר אין להוסיף.

ניסלוביץ: פסקי-הדין בוֶוליז וסַרַטוֹב, שעליהם סומכים מגישי-השאלה, נזדיפו בכונה. הנה שלשה פסקי-דין אחרים, המוכיחים, כי לחנם נאשמו יהודים ברציחות דתיות.

פורישקביץ: הז’ידים שחדו את הדיינים המושבעים.

ניסלוביץ: קבלתי על-ידי הפוסטה פרוקלמציה, אשר בה מזהירים את העם, כי לא יאמין בדבריהם של המכחישים את מציאותם של היהודים, השופכים דם ילדים נוצרים לצרכי הדת.

פורישקביץ: אנכי שלחתי לך את הפרוקלמציה.

ניסלוביץ: וגם אתה כתבת אותה!

פורישקביץ: אנכי כתבת אותה. אנכי הפיצותי אותה בעם… אנכי אביא פוגרום על היהודים, אנכי…

-- – – – – – – – – – – – – – – – – – – -

הַארטֶבֶלד בקר את כל בתי-האסורים בסיביריה. הוא מספר: פעם אחת נתודע לאסיר, מאַטוֹחין, שנדון לתליה. דם רב, דם זקנים ונערים, שפך. גם בשבתו כבר בבית האסורים הרג את הנפש. עבר עליו אדם, עמד ותקע את סכינו בלבו.

– למה עשית כך? – שאל אותו האטבלד.

– כך שאלו גם השופטים, – השיב הרוצח. – למה עבר עלי אותה שעה?… כל אותם הימים מנוחה לא ידעתי. לא אכלתי, לא ישנתי. מנגד עיני לא חדלו לשוט באויר עגולים ירוקים… הגיעה שעתי לדם… והנה עבר זה על פני והיה מה שהיה… צר לי עליו, אבל נפשי שככה… עכשו אני ישן, עכשו אני אוכל… אבן נפרקה מעל לבי…

זהו אֵדוֹ של הדם הטמא! –

העולם 1911

כך מקובלנו מבית מדרשם של האומרים “שלום, שלום”: העם עצמו לבו טוב על היהודים, ורק הרָשות נוטרת שנאה לנו, והיא שאוצלת מרוחה גם על העם – ו“תו לא”. להיכן נוטות תוצאותיה של הנחה זו – ידוע.

אמרו להם ל“מנחמים”: הנחה זו אין בה ממש. ה“זיד” קדם בחיים ובספרות לכל יתר שמותיו של היהודי, כל הסופרים הגדולים, שרוח העם מדברת מתוך גרונם, מלאים שנאה ובוז ליהודים. וכבר העיד טולסטוי, זה האיש, שלא היה מחפה על הרהורי לבו הרעים והיה מצטער עליהם, כי בשעה שיהודי בא אליו, מיד מתעוררים בתוך עמקי נפשו שלא מדעתו ורצונו רגשות בלתי נעימים, אלא שהוא משתדל להכחידם ולהשתיקם.

השיבו “המנחמים”: סופרים שאני, רובם ככלם מבני-האצילים הם, ואין מביאים ראיה מן ה“מעמדות המושלים”.

רוצים גם אנו להאמין בדברי ה“מנחמים” שהרי אין לך דבר נורא ואיום מזה – לדעת, כי כל הסובבים אותך עינם צרה בך ובלבם כבושה שנאה אליך. רוצים גם אנו להאמין, אלא שאין אנו יכולים: אמת-המציאות גלויה יותר מדי.

לפני ימים מועטים ספרו העתונים מעשה שהיה בעיר באלאקטה, הסמוכה לקראסנויארסק: תלמידי בית-הספר התעללו בחברם היהודי, ילד בן תשע, הפילוהו לארץ, רמסו אותו ברגליהם וקראו: “הכו את הזיד!” לא היו ימים מועטים והילד מת מן המכות, שהכוהו חבריו.

עכשו אנו מוצאים ב“הד-הזמן” ספור המעשה, שהיה בימים אלה בז’מרינקה פלך פודוליה. אחד התלמידים הרוסים שבכתה החמישית של הגימנסיה, בדעתו, כי בסבת עצלותו לא יכול לעבור אל הכתה הששית, בא אל הגימנסיה והגיש אל הדירקטור בקשה לפטור אותו מן הגימנסיה. בקשתו נעשתה. ומרוב כעס וקנאה נכנס אל הכתה הששית וירה בתלמיד עברי, וכשהחטיא כדורו, חזר וירה בתלמיד עברי אחר, סלובודיאנסקי, שישב והגה לתומו בספרו, והמיתהו. כשנאסר הרוצח ותלמיד רוסי אחר, שהיה באותו מעמד, נשאל: “מפני מה נהרג התלמיד היהודי?” השיב הנשאל: “כל איש ישר צריך לעשות כך”…

שותא דינוקא – דאבוהי ודאמיה…

הוי, כמה קשה וכמה מעיקה ההכרה הזאת, שבכל פנה אשר אתה פונה מבטי שנאה מחכים לך. מי כמונו צמאים לרסיס-אהבה, לרגש-אחוה; מי כמונו מוכנים ומזומנים תמיד להשיב אהבה ואחוה לכל. אבל מה נעשה: אמת-המציאות גלויה יותר מדי…

העולם 1911

הנזיר אליודור קרע את אדרתו, אדרת-הקודש, כרע על ברכיו ברבים והוא מתודה. גם אלינו הוא פורש את כפיו ומתחנן: “סלח נא אף אתה, עם-ישראל, מאור-העולם! אש חמתי נתכה עליך. האמינה: לא אִוִיתִי את דמך. אבל את בני-האדם הסיתי בך. עצמות הילדים, שנהרגו בימי הפרעות, מענות את נפשי. שא נא לי, אור-גויים! בתום-לב חשבתי עליך רעות עד עתה ובתום-לב אני מתחרט כיום הזה על מחשבותי אלה. מפוזר ומפורד אתה בין העמים למען תוליך את כל האדם לאמת-עולמים. קומה, אפוא, והוליכה!”…¹)

מי ומה הוא הנזיר איליודור-הקוזאק טרופאנוב? אקטור, היודע לשנות את פניו וקולו כרצונו? איש, אשר אין ברוחו נכונה? איש, אשר סערה תהלך בנפשו וכחטאתו כן גם תשובתו כאש תבער בו?

לנו זרים חוטאים כאלה, שדם-נקיים נשפך בעונם ועצמות ילדים הרוגים מענות את נפשם. לנו זרה גם דרך תשובה זו. החוטא שלנו, כפרוץ הסערה לתוכו לטהרו בחטאתו, לא יצא לשוקים ולרחובות ולאדם רב לא ישא את קולו. בין הרים יסתר, שם יניח את ראשו בין ברכיו ובינו לבין אלהיו יגעה בבכיה עד אשר תצא נשמתו או שתשוב אליו טהורה ורוחצה מטומאתה.

ובפרוש אליודור את כפיו אלינו, בגללו את האבנים הכבדות מעל לבו, הנשמע לו, הנוכל לשמוע לו? את מחשבותיו הרעות עלינו חשב בתום-לבו. לוּ יהי כך. אבל זקנים, אשר דמם שופך, לא יקומו, ילדים נקיים, אשר הורגו, לא יחיו, וזרע-השנאה, אשר נזרע בלבבות, לא יחדל מעשות פרי. עדי-עדית הוא לבו של אדם למשטמה וחמת-נקם, זבורי-זבורית – לאהבה ורחמים.

לא ראשון אף לא אחרון הוא איליודור, אשר יבקש סליחה מאתנו. הנסלח, הנוכל לסלוח להם? היש שכחה וסליחה לעוֶל, אשר יעשה לעם שלם? יחיד שוכח וסולח; רבבי-רבבות אינם שוכחים ואינם סולחים. רבבי-רבבות, הנושאים את צערם ועלבונם לכל ארבע רוחות-השמים, אינם יכולים לשכוח ולסלוח. לימים ואיים רחוקים אנו נושאים את הצער הנורא, הכבוש בלבנו. מכל ארצות-פזורינו צועקים אלינו קול דמינו, – הנסלח, הנוכל לסלוח? –

אודיסה. טבת תרע"ג העולם 1912

לץ-הגלות עינו האחת שוחקת ועינו השניה – בוכה.

מעשה בראדזיביל, “פאני קוחאנקו”, – מספר יאנוס שלנו: – פעם אחת עקצו יתוש ולא מצא לגופו טוב אלא – להפרע מיהודיו. הלך הוא ואנשיו אתו לראובן ודפקו לו על דלתו:

– “ראובן, יש לך יין-דגן?”

– “יש”.

– “ושֵכר?”

– “אין”.

– “ילקה ויזכור, שהוא חיב גם בשכר”.

שמע שמעון, שנצטוה ראובן על השכר, נזדרז להכין גם שכר. באה הכנופיא ודפקה על דלתו:

– “שמעון, יש לך יין-דגן?”

– “יש”.

– “ושכר?”

– “יש”.

– “ויין משומר?”

נאנח שמעון ואמר:

– “יין משומר אין”.

– “ילקה וידע, שהוא חיב גם ביין משומר”.

שמע לוי מה שאירע לחבריו – ולא הכין כלום. וכשדפקה לו הכנופיא על דלתו, יצא מוּתַר-כפתורים, כפף את קומתו ואמר:

– “הרי שלכם לפניכם – הלקו!”…

הלצת-הגלות צורמת את האזן? – לחנם. אלו לא היינו מסתירים מעינינו בכונה את אמת-המציאות היינו רואים כלנו, שפרשת חיי הגלות והשעבוד היא קריקטורה אחת גדולה. והאיך יכול אדם שלא יצחק כשהקריקטורה הגדולה הזאת נגולה לפניו ויסר יסרהו ה', כי פקח את עיניו להסתכל בה שלא בטובתו? תאמרו: “לא אנחנו, כי-אם אחרים עשו את חיינו קריקטורה; אנו אין אנו רוצים בחיים על קריקטורה”. אמנם כן. ולפיכך – העין השניה בוכה…

אחד-עשר צעירים מישראל נתנסו בכל הנסיונות והקריבו את עצמם, את גופם ואת נשמתם, על “מזבח-ההשכלה”. בעודם באבם “בהלו נרו עלי ראשם”, נעקרו ראשית-כל מבית-הספר שלהם, נתלשו מסדרי-החיים שלהם ומן התרבות שלהם. אחר כך התחילו סופקים לשון, תרבות וסדרי-חיים לא שלהם, – במקרה שלפנינו – לשון, תרבות וסדרי-חיים פולניים. האחדות הנפשית והעצמוּת הנפשית הוכו לשבעה בקעים. כשהגיע פרקם לגימנסיה נמצאו הדלתות סגורות. מפתח-הזהב חזר ופתח אותן. שמונה שנים – שנות עסיסם של החיים – צמודים היו לספריהם ולמחברותיהם, כי על-כן הם היו זקוקים דוקא ל“חמשאות” – משום “נורמה שניה” באוניברסיטה וגם משום ששמחה מיוחדת יש לו למורה הגוי להכשיל את “זרעו של יהודה”. ולאחר שכבר עברו בשלום את כל “מדורי-הגיהנום” והגיעו אל ה“היכל”, אל האוניברסיטה, דחפם המלאך הרע, הממונה עליו: – “גשו הלאה, יהודים!” – לא נשארה לפניהם אלא הדרך היחידה של גלות שבגלות – אוניברסיטה בחוץ-לארץ. ומשום ש“פולנים” הם, פולנים לפי חנוכם, לפי לשונם, לפי “לאומיותם”, הלכו לאוניברסיטה פולנית, לקרקוי. כמדומה, שהללו הכינו את הכל – גם שכר וגם יין. אבל מה בצע בכל אלה? “הבעלים” רוצים רק אחת – להלקות. והסטודנטים-“הבעלים” מעמידים את חבריהם היהודים לדין:

– “וחובת בויקוט בנוגע לגימנסיה הרוסית יצאתם?”

– “לא… על-כרחנו למדנו בגימנסיה רוסית”.

– “ילקו. לא תשאר מהם פרסה”…

הָיֹה היה בווארשה אדם, ספק-יהודי, ספק-פולני. וַאוֶלבֶרג שמו. “שירי-המעלות” היו תלויים לו למעלה מראשו כשבא לעולם וצלצולי “קדיש” לוו אותו כשיצא מן העולם. יהודי ככל היהודים. אבל הוא עשה את עצמו כל ימיו פולני. והרבה דברים עשה בחייו ל“בני-לאומו” הפולנים. גם בית-ספר טכני בנה להם בווארשה. רק דבר אחד שכח לעשות: הָניח בבית-ספרו מקום גם לתלמידים יהודים. חוץ מלקוי זה שלם הוא בתכלית בית-ספר הטכני של וואוולברג-רוֹטוַנד: נוסד בממונו של יהודי והוא כלו פולני. תלמידיו היהודים אינם גם הם אלא פולנים: כשהודיע עתון יהודי, שהתלמידים היהודים אומרים ליסד אגודה ללמוד ההיסטוריה והספרות העברית, מהרו הנחשדים למערכות כל העתונים והכחישו את העלילה. ובכן, כאן כבר הוכן הכל – אפילו יין משומר. אבל התלמידים “הבעלים” רוצים להלקות והם מעמידים את חבריהם היהודים לדין:

– “וחובת שנאה ל”ליטווקים" יצאתם?"

– “לא… נכשלנו… שלחנו טלגרמה של ברכה ל”פריינד"…

– “ילקו… לא תשאר מהם פרסה”…

יותר משהיה לוי איסטניס היה בר-דעת. לא הכין לכנופיא כלום, אלא הקדים ויצא אליה מותר-כפתורים. “הרי שלכם לפניכם – הַלקו”, – וכי לא זוהי האמת הגדולה שבקריקטורה של הגלות?…

העולם 1912

בשעה זו אין עוד יראת פוגרום בווארשה: אידיהם עברו בשלום. אבל לפני ימים אחדים, ערב חג הלידה, היה הפחד גדול: נבאו לפוגרום.

מי נבא? מי העביר את השמועה? אחד מעתוני ווארשה בדק ומצא: יהודי חלבן. בכַדֵי חלבו נכנס מבית לבית, בחמשה בעשרה, בעשרים מטבחים לחש בחשאי, בקול מרתת ובפנים מפיקים אימה: “פוגרום קרוב לבוא”. – וצבור, העולה במספרו על כל עם-מונטיניגרו, שלש מאות אלף יהודים פחדו ורהו.

אלו היה החלבן, אשר ראה העתון האמור בחזון, נכנס בכדי חלב מבית לבית ומספר על ישועות ונחמות, הקרובות לבוא, היו דבריו נשכחים ונבלעים תיכף בתוך אוירם של המטבחים; עכשיו “שֶחָכַם” ונבא לימים רעים, לימי שוד וביזה, פרצה נבואתו תיכף מן המטבחים אל הסלוֹנים ומשם אל הרחוב – וכל הלבבות מלאו חרדה.

לחנם טרח אותו עתון. לא חלבן אחד העביר את השמועה, כי אם שלש מאות אלף חלבנים כאחד העבירו אותה. מימות יֶליסַבטגרד וּבַלְטָה, מימות קישינוב והומֶל, מימות “בשורת-החופש” הגדולה השתקע בלבו של כל אדם מישראל “חלבן”, שפניו פני-אימה וקולו קול-מלחשים: “הזהרו, פוגרום קרוב לבוא”…

ורע הדבר מאד, ש“חלבן” זה השתקע בלבנו. אוֹי לאדם, המפחד תמיד. אין מדה ואין קצב לכחו וגבורתו של הפחד. קנא הוא הפחד, את כל האדם יכבוש ולא יתן לשום כח נפשי אחר, לא לרצון ולא לשכל, לסגת את גבולו. מכיון שנתפס אדם לפחד, הרי הוא נשמע ונכנע רק לו בלבד, כל מחשבותיו נוטות מן המסלה הישרה, כל מעשיו – מכשולים ותקלות לעצמו. אין עונשים אותו על מעשיו: מעשיו גופם הם הם ענשו.

ומה שרע עוד מזה. לא אנחנו בלבד אלא גם אחרים כבר יודעים, ש“החלבן” יושב לנו בלבנו ולוחש את לחשו באזננו והנה הם משתמשים בפחדנו ככל אשר יורה אותם לבם הרע, הזב רעל-שנאה וחמת-נקם. העתונות האנטישמית, הדברנים האנטישמים, העסקנים האנטישמים, – וגם הַמְצַוִּים להם וגם הנשמעים להם, – רואים עד כמה נפל פחד הפוגרומים עלינו, ולפיכך אין להם בפיהם אלא דבור אחד: “יהודים, את קומתכם אתם זוקפים? הזהרו, פוגרום קרוב לבוא!”… מי יודע, אם לא “חלבן” נכרי הוא הראשון בכל מקום להעביר את שמועת הפוגרום? הוא ושולחיו בטוחים, שאלפים ורבבות, “חלבנים” משלנו עומדים מוכנים ומזומנים לשרתם ולהביא את השמועה אל המטבחים, משם אל הסלונים ומשם אל השוקים ורחובות.

אוי לו לאדם, שאין בו כח להתגבר על פחדו, – אוי לו מעצמו ואוי לו מאחרים, שפחדו שלו רצוי להם.

העולם 1912

ימי דור שלם, – כך מספר הרודוט, – נלחמו הסקיתים באויביהם המדיים. לסוף נצחו הסקיתים. ובשובם לארצם ולבתיהם היתה להם מלחמה חדשה: העבדים כבשו להם את נשי אדוניהם, חִיוּ עמהן זרע ויהיו הם לאדוני-הארץ. פעמים אחדות נסו האדונים להכריע את העבדים בקשתות ובחניתות ולא הצליחו. אז קם אחד מן הסקיתים ואמר:

“נעזוב את הקשתות ואת החניתות ויקח איש-איש מאתנו את שוטו וכך נעלה עליהם. כל-זמן שנשק בידינו הם רואים את עצמם כאלו הם שוים לנו. ואולם כשיראו את השוט בידינו יחושו, כי עבדינו הם, וכשיחושו בדבר לא יוכלו עוד להחזיק מעמד”.

והסקיתים תפשו את שוטיהם, נפנפו אותם על ראשי עבדיהם – ונצחו.¹)

במשך דורות גידל השוט את הרצון לעבדות. נדם השוט – נדם גם הרצון לעבדות. וכשחזרה ונשמעה שריקתו של השוט חזר ונעור גם הרצון לעבדות.

וכמה תמוהה היא המהפכה, האומרת לברוא חדשה לבני-אדם בִּין רגע. או יותר נכון: אולי אפשר למהפכה, שתבא לבני-אדם רוח חדשה, אבל אי-אפשר לה שתעקור מתוכם את רוחם הישנה. את זו מעבירה מן העולם רק עבודה משעממת של הריסת נימא אחרי נימא. כל זמן שלא נהרסו כל הנימים הקודמות אין בטחון, כי לא תתנער בזמן מן הזמנים הרוח הישנה.

ומכאן סוד נפשו של העם הגולה והנדח, עם עבד לרבים, שהשוט מונף על ראשו זה שנות אלפים. לפעמים נדמה לנו, שעשרות השנים האחרונות הצליחו להפוך רוח חדשה אם לא לכל העם הרי, לכל-הפחות, לחלק גדול ממנו, או, למצער, למעולים וְלָעֵרִים שבו. יש אשר אנו אומרים: הללו כבר מאסו מחיות חייהם של אחרים והרי הם מבקשים לחיות את חייהם שלהם, להיות אדונים לעצמם. והנה תִשָמַע שריקת השוט ומיד תכנף הרוח החדשה מפני הרוח הישנה וגם אלה המעטים, אשר בהם שמנו מבטחנו, שבים להיות את אשר הם – עבדים.

ואל יזעף לבנו עליהם. אין הם דור ראשון לעבדות. את הרצון לעבדות ירשו מאבותיהם ואבות-אבותיהם. אל יזעף לבנו גם על האבות. הם שמעו שריקת השוט כל ימיהם מן הבוקר עד הערב ולאט-לאט נענו לו. ימים רבים נלחמו על חרותם הפנימית, ולסוף נוצחו, כי נטוף נטף הרעל בלי הרף. אולי יש למוד-זכות גם לסקיתים: לכך סקיתים הם, כי יניפו את השוט ויטעו בלב משועבדים רצון לשעבוד. על מי יזעף לבנו? על הגלות, שֶפִּזְרָה אותנו לבין הסקיתים ואינסה את אבותינו ואבות-אבותינו להשמע לשריקת השוט והיא גם המעמידה לנו בנים, שרעל הרצון לעבדות ושעבוד מובלע בנפשם למפרע…

הנה הועידה הכללית, שהיתה לפני ימים אחדים בברן ל“סטודנטי-רוסיה”, הלומדים במערב-אירופה. אין צורך לבאר, מי הם עורכי הועידה הכללית הזאת, מי הם “סטודנטי-רוסיה” אלה, שלמענם ולתועלתם נערכה הועידה, ומה באה הועידה לתקן. הדברים ברורים מאליהם. האנשים הללו, חברי “ההסתדרות הקרלסרוהית” יהודים הם כולם. רוסים אין בהם. בגלל יהדותם ננעלו בפניהם דלתות האוניברסיטות והפוליטכניקות ברוסיה ומוכרחים היו לגלות לאוניברסיטות ולפוליטכניקות שבמערב-אירופה. אין הם רוצים, כי יתיחד להם השם יהודים. והם מבקשים: שאחדותם תהיה אחדות “גיאוגרפית” ולא לאומית (פירוש: הם לא היו מתנגדים לאחרות “לאומית”, אלו היתה המשמעות של מושג זה אחדות לאומית רוסית, אבל משום חשש, שמא תתבדה משמעות זו ותתגלה האחדות הלאומית האמיתית, היהודית, נוח להם להסתר בצלה של האחדות “הגיאוגרפית”), שהעזרה, הראויה להנתן לסטודנטים היהודים, הנדחים מרוסיה, תנתן להם כל“בני-רוסיה” ושהאוניברסיטה, שיהודים עשירים בממון ודלים בדעת אומרים לבנות באחת מארצות אירופה לנדחים האלה, תהיה – אוניברסיטה רוסית.

ואחת היא, אם הצליחו “הקרלסרוהים”, עורכי הועידה, או שלא הצליחו, אם באו לועידה “הכללית” מאות סטודנטים, כפי ששערו תחלה, או שבאו רק כשלשים איש, לפי מה שהוברר עתה, אם רבים הם העסקנים וההסתדרויות, ששלחו להם את ברכתם, כמו שֶאִוְתָה נפשם, או שהוכרחו לשמוח על הברכה היחידה והדלה, שהביא להם אדון פינברג, משולחה של יק"א, “בתור איש פרטי”. השאלה היא אחרת: מהיכן באו האנשים המוזרים הללו עתה? סוף-סוף אנו עומדים היום לא בשנות השבעים למאה שעברה, כשהפְּסַק “רוסים אנחנו” נחשב בפיו של אינטליגנט יהודי לסימן של גדלות-המח, אף לא בשנות השמונים לאותה מאה, כשפּסק זה נחשב לסימן של אמץ-רוח, אלא אנו עומדים היום שלשים-ארבעים שנה אחרי התקופות ההן כשהפּסק “רוסים אנחנו” בפיו של אינטליגנט יהודי הוא – שקר גמור וסימן לטמטום-המח. מי או מה העיר אפוא שוב באנשים הללו, הנראים כבני-חורים, את רוח העבדות הישנה?

נפנוף-השוט.

“שוט” מכניע ומגדל רצון לעבדות יכולה להיות לא רק יד מלקה, כי-אם גם יד מלטפת. מי כמונו, היהודים, בקיאים בכחו של “שוט” זה. והנה הוא שוב!

בקרב הצבור הרוסי, שכבר עיפה נפשו לריאקציה, נשמעים בימים האחרונים צלילים חדשים, המבשרים חדשה. מאין באים הצלילים האלה – אין איש יודע. בכל אופן, הם חוזרים ובאים. והם שמתחילים לשמש “נפנוף-שוט” לא רק ל“בני-רוסיה” הקרלסרוהים, יוצרי האחדות “הגיאוגרפית”, כי-אם גם לאחרים בתוכנו שעדיין לא הספיקו להרוס בלבם את כל נימי הרצון לעבדות. אם לפי שעה מעטים הם עדיין וקולם של המעטים האלה רפה וחלש עדיין – עתידים הם להתרבות וקולם יגדל, אם גם הצלילים החדשים, הנשמעים בקרב הצבור הרוסי, ירבו ויגדלו.

עבדי-הסקיתים הקרלסרוהים הם רק הראשונים, שהביטו אל אדוניהם ושבו לעבדותם. אחריהם יבואו ויבואו אחרים כשתהיה רוח חדשה ברוסיה.

אי-אפשר שתהיה אחרת…

העולם 1914

חבורה של מלומדים יהודים באמריקה סימה, אחרי שש שנות עבודה רבה, את תרגום התנ“ך לאנגלית. מעתה תהיה לנו ביבליה אנגלית משלנו. ואת חג ה”סיום" הזה חגגו בניו-יורק בסמינריון היהודי לתיאולוגיה.

אל יטעה הקורא: אין כאן פליטת-הקולמוס. האנשים הטובים והחשובים, שהיו העושים והמעשים בעבודה זו, לא ישבו אותו יום חבויים איש-איש בפינתו כפופי-ראש בפני הצל אשר בלבם ולא חשבו חשבונות מרים – שכך עלתה לעמם, כי לשונו נשתה בפיו והוא זקוק למליץ זר, אשר יהיה לו לפה בינו ובין תורתו; שכך עלתה להם לעצמם, כי הוכרחו להעמיד את המליץ הזר ולבנות בידיהם את החיץ בין העם ותורתו. לא; האנשים הטובים והחשובים האלה לא התאבלו, כי-אם שמחו. יעקב שיף נשא את הכוס הראשונה וברך על התשועה הגדולה, שנעשתה ליהדות האמריקנית, והפרופ' שֶכטֶר מצא כאן מקום לדבר בהתלהבות על נצח ישראל ותורתו…

ולא הם היחידים אף לא הם הראשונים, העובדים עבודה זו ושמחים עליה. בשעתה דִבּבָה חבורתו של בן-מנחם את אלהי-ישראל גרמנית ושמחה; אחריה באו חבורות אחרות ושמו בפיו של אלהי-ישראל את הלשון הצרפתית, הרוסית וכו' ושמחו; בימינו מצַוה חבורה חדשה על אלהי-ישראל לשמוע זרגונית וגם היא שמחה. כלן שמחו ושמחות. ואין גם לדון אותן לכף חוב: כלן הוכרחו לכך, כלן את מצות-החיים עשו ועושות.

ואנחנו, שאיננו כופפים את ראשנו בפני המצוה הגסה של החים התפלים והמנַולים, אנחנו, הממליכים עלינו את הרצון היוצר ולו אנו נשמעים, – הנתאבל? כן, נתאבל, נכבוש את פנינו “ונקרא לנחשים ויעבירו את זעמנו עד קצה-הארץ”. כי נקרע העם קרעים-קרעים, כי יורדות עליו אבנים כבדות, המרוצצות את רוחו ונשמתו, כי חדל להיות את אשר הוא ומֵחל להיות את אשר לא הוא, כי “יבלו חייו בשממון, בעירום וביובש-כל”.

נתאבל, נכבוש את פנינו בקרקע, אבל לא נתיאש. ברית כרותה ללבם של ישראל, כי ישא, יסבול, יאלם, ולסוף, כשתגדש הסאה – ימרוד. היום גבר השממון ויבש לבה של האומה; מחר יפתחו בו מעינות חיים. היום יורדות אבנים כבדות על רוחו ונשמתו של העם: מחר יגאה מתחתן הרצון לסַקל את כלן בבת-אחת. היום מבדילים מחיצות פרגודים בין העם ואלהיו; מחר יבקיעו אותם געגועיו של העם לראות את אלהיו עין בעין ולדבר עמו פה אל פה.

ויום-המחר הגדול הזה הנה הוא הולך ובא!

העולם 1914

אין מנוס ואין מפלט בגלות – מפני הגלות.

הן שחוק יעשו להם המוֹנים אותנו ואומרים: “אתם, הציונים, שוללים את הגלות, לבכם נתון אל אשר מעבר להוה ואת ההוה עצמו אתם מבטלים”.

פְרַזָה ריקה. וכי בן-חורים הוא האדם “לבטל” את ההוה? וכי אפשר לו לאדם, הנתון בצרה ובשביה, “לבטל” את הצרה והשביה? וכי אפשר לעם גולה “לבטל” את גלותו? להגאל מן הגלות – אולי אפשר. לבטל את הגלות אי-אפשר.

“אתם, הציונים, מבטלים את הגלות”. מה צורך יש להם, ל“מחבבי”-הגלות, במשחק-מלים זה, בפראזה ריקה זו? – ההבדל הגדול שבינינו ובינם הוא, שהם השלימו עם הגלות, שהם מרמים את עצמם, – אחת היא אם בכונה או מחוסר-בינה, – ונדמה להם, שיש בידם לפנות לנו בתוך הגלות עצמה פינה, שתהא כלה שלנו, שבה יהיה היהודי שלם ומהותו שלמה. ואנו אין אנו רוצים, אין אנו יכולים לרמות את עצמנו, אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להשלים עם הגלות. כי על-כן אנו יודעים, שבגלות אי-אפשר לפנות לנו פינה כזו, שבגלות אי-אפשר שתפסק השניות, הקורעת את נפשנו קרעים-קרעים, כי על-כן אנו יודעים שבגלות אין מנוס ואין מפלט – מפני הגלות.

הרי דוגמא בהירה.

הפרופ' זליגמן, אחד מחשובי היהדות האמריקנית, הביע זה עתה את דעתו על חומרי הכניסה בדברים האלה: “כל ארץ וארץ צריכה לפתור שאלת-הכניסה לפי הבנתה. ארצות-הברית אינן מוכנות עדיין לסגור לגמרי את שעריהן בפני הנודדים. עדיין אנו צריכים לפועלים בנפות-המערב. כל-זמן שיש לנו צורך באנשים אין לנו להטיל חומרות על הנודדים. אי-אפשר לדון את שאלת-הכניסה על-פי הוראותיה של תורת-האדם בלבד. כל-זמן שהיתה לנו אדמה שוממה במדה מרובה היתה נדיבות-הלב מותרת לנו ואפשר היה לנו להכניס נודדים המונים-המונים. עכשו מתחילות הפרובלימות גם בארצנו ושוב אין נדיבות-הלב מותרת לנו. אי-אפשר לה לאמריקה שתֵעָשה מקלט לכל הפסולת, שאירופה מקיאה מתוכה. ברבות-הימים נהיה מוכרחים לסגור את שערינו בפני הנודדים לגמרי. כשתגיע השעה לכך, לא עלינו תהיה החובה לדאג לגורלם של הנודדים”…

בשעה שה' נאַגל, מיניסטר המסחר באמריקה, שלרשותו מסורים גם עניני האימיגרציה, אומר, שכל-זמן שטֶקסַס תהיה צריכה לעובדים ולפועלים לא תתן הממשלה מכשולים לפני הנודדים, העולים לשם, ומכיון שישתנה שם המצב ישתנה גם יחס הממשלה לנודדים, – בשעה שהוא אומר כך אנו מרגישים, כי דבריו נאמרו במנוחה שלמה, בלב שלם, כי אין בו שום הרהורים גנוזים, שהוא מבקש אמתלא להם להשתיקם מעליו. לא כן הפרופ' זליגמן, “העומד מצד אמריקה”. הוא מוכרח להוסיף לדבריו גם הוספה זו: “יציאת היהודים מרוסיה אינה מועילה כלל. מביאה היא טובה לעניים האביונים, הבאים לכאן, אבל אין היא מביאה תועלת ליהודים, הנשארים שם. ואם ליהודי-רוסיה לא נתנה היציאה כלום, הרי העליה לאמריקה הולידה כאן שאלת-היהודים. אני רואה מראש, שבדור הבא עתידה שאלת-היהודים שתפרוץ כאן בכל תוקף. כניסת היהודים בהמון סופה שהיא מולידה שנאה ליהודים”.

אמנם יש אשר נראה גם “שלמות גלותית”, מנוחת-לב גמורה. שמואל גומפרס, נשיא ברית האגודות של הפועלים האמריקנים פרסם לפני ימים מעטים מאמר, שבו הוא חוזר על הצורך לעצור בעד הכניסה ולדקדק בכל החומרות, כפי מה שהחליטה ועידת הפועלים בנובמבר 1910, והוא אומר: “הגיעה השעה, כי נפקח את עינינו. טוב הדבר, כי הקיצה דעת הקהל ונתעוררה שאלת-הכניסה. עכשו אנו חיבים לעשות את התלוי בנו. נדאג לכך, שהמלחמה תהיה קצרה ומכרעת. כל אחור מצד מחוקקינו יוסיף כח לשונא”… אבל מי יודע, כמה לילות-נדודים מנה לו גם גומפרס, שיהודי הוא, בסתר חדר-עבודתו קודם שכתב ולאחר שכתב מה שכתב? מי יודע, כמה אמתלאות המציא גם הוא להשתיק מעליו את ההרהורים הגנוזים, הטורדים?

הן אם נבדוק בכל הזליגמאנים והגומפרסים, האמריקנים “הגמורים”, ובני-טפוסם, הפולנים, הגרמנים, הצרפתים “הגמורים” וכו', נמצא שגם הם מ“מחייבי-הגלות” הם, אלא שאיש איש מהם מחייב לא את הגלות סתם, כי-אם זו שבארצו “שלו”. ואולם השניות הארורה, הכוססת את הלב שלא מדעת בעליה, יש שהיא זונקת פתאם ממחבואה שלא מרצון בעליה. כשנתאספו לפני זמן מועט כל ה“גמורים” הללו בניו-יורק ודנו בשאלת-הכניסה נזרקו מפיהם פתאם דברים על עניו ויסוריו של העם העברי, המאחה גם את “הרוסים” וגם את “האמריקנים” ואותה שעה נשכחו להם עניניהם של אמריקה והעם האמריקני. ויש מוסיפים, של“גמוּר” אחד אירעה באותו מעמד גם תקלה: לא יכול להתאפק ובפני כל עם ועדה נתן בבכי קולו…

זוהי השניות שבגלות וממנה אין מנוס.

העולם 1911

הרבה גויים ולאומים מתרוצצים בבטנהּ של מלכות בית-הבסבורג וכל אחד מהם רוצה להבנות מחרבנו של חברו, כל אחד מהם מתכון להגדיל את ערכו שלו במדינה ולמעט את ערך חברו. ואין כל פלא, כי העתונים הבאים מאוסטריה מלאים יום-יום ידיעות על “מלחמת המפקד”. האשכנזים, מיוחסי-הארץ, הכריחו בכל מקום, ששם ידם על העליונה, את הצֶ’כִים להֵרָשֵם בגליונות-המפקד בתור אשכנזים. הדבר הגיע לידי כך, שהאשכנזים גרשו מבתיהם ומבתי-חרשותיהם את שכניהם ואת פועליהם הצ’כים, אשר מאנו להמנות על הלאום הגרמני. הצ’כים לא חבקו יד גם הם והטילו את צ’כיוּתם על כל התלוי בהם. בקצרה: המפקד נעשה באוסטריה למלחמת-לאומים והקטנים והחלשים שמשו ציד לגדולים והתקיפים מהם. מובן, שהיהודים שמשו ציד לכּל, וביחוד להפולנים. ליהודים נאסר מפורש מטעם השלטון לרשום בגליונות-המפקד את הלשון היודית בתור לשון-דבורם, והוכרחו ליחס לעצמם לשון אחרת – בגליציה, שיש בה כשמונה מאות אלף יהודים! – את הלשון הפולנית. נמצאו יהודים, שלא רצו להכנע לדרישת השלטון ולכפור בלשונם, והעבריינים האלה נוטלים עכשיו את ענשם: ארבעים כתר קנס או ארבעה ימים תפיסה.

המחשבה הראשונה, העולה על לבנו למראה העול הזה, היא: זוהי האנטישמות וזה פריה. באמת אין הדבר פשוט כל כך. היהודי הקולומאי קשה-העורף נענש לשלם קנס לא בעטיה של האנטישמות, אלא בגלל הגלות. הלשון הצ’כית, הלשון הרותנית מותרת, משום שיש אומה צ’כית ויש אומה רותינית. הלשון היהודית אסורה, משום שאין אומה יהודית. המלכות האוסטרית מודה בשמונה לאומים שיש לה ומוציאה מן הכלל את היהודים, משום שהללו הם אנשים, גופים, פרטים, אבל אינם כלל, אינם אומה. החינאי, היפוני היחידי, היושב באוסטריה, רשאי לרשום את לשונו בגליונות המפקד: הוא שיך לאומה מיוחדה, שיש לה לשון מיוחדה. הצבור היהודי הגדול היושב באוסטריה, אינו רשאי לרשום בגליונות-המפקד את הלשון, שהוא משתמש בה, משום שכל הצבור הזה אינו שיך לשום אומה מיוחדה.

זוהי הגלות וזה פריה.

העולם 1911

בכל הטרגדיות של שֶכְּסְפִיר, שיש בהן סכסוך בין אבות ובנים, חוזר ונשנה חזיון אחד: בנים ובנות, שמרדו באבותיהם, שעברו על רצון אבותיהם, אחריתם מרה. אפילו הַמְלֶט, המוסר את נפשו על נקמת דם-אביו, נענש, כי על-כן הוא קם באמו. אפילו ז’וּלְיֶטָה, הטהורה בנשים, בחטאה מתה, כי עברה על רצון הוריה. ואפילו קוֹרְדֵלִיָה, הקדושה בבנות, גם עליה עברה הכוס, כי חכמה מאביה. דומה, שזו היתה מחשבתו של שכספיר: אמנם אי-אפשר לעולם בלי בנים ובנות מורדים. מרידה זו היא אחד מהכרחי ההויה. אבל המסורת, שהאבות קבלוה מאבותיהם והם מוסרים אותה לבניהם, נשמת ההויה היא, וכל הנוגע בה – לא ישלם.

יש בטרגדיות של שכספיר רק מורדת אחת יוצאת מן הכלל – יִסְכָּה, בתו של שילוֹק. מרידה נוראה מרדה באביה – נבדלה ממנו ונוספה על שונאיו מבקשי-נפשו; קצצה את הקשר בסיף והשליכה את המסורת מעליה והלכה אחרי לוֹרֶנְצָה מְאַהֲבָה. ואותה לא דן יוצרה במדת-דינו הקשה. להפך: הוא הזמין לה את האושר אשר בקשה.

אנטישמות היא זו? – הן ולאו. שנאה במובן הגס אין כאן. יחס מיוחד לגורלו של היהודי יש כאן. כל אדם די לו תוכן-נפשו לחיב את מציאותו וקיומו. קיומו של היהודי תלוי בפסק-דינו של ההגיון, לוּ גם יהי של ההגיון העליון. והגיונו העליון של הנוצרי אומר לו: קיומו של היהודי בתור יהודי מיותר הוא, אין לעולם צורך בו; מסורת היהדות לחנם היא משוטטת בעולם כרוח בלי גוף, כנשמה ערטילאית. לפיכך – כל הפוגע במסורת זו כאלו פגע בחלל ריק.

ואין יחס מיוחד זה תמוה, את הכרח הכרחיותו כבר למדנו מפי פינסקר. ואולם אלו, היראים לחשוב מחשבת-עמם עד תוּמה, לובשים חרדות כל שעה, שיחס טבעי ומוכרח זה מתגלה. ומחמת חרדה הם לוחשים את לחשם הידוע, התפל: “אנטישמות… גירא בעיניה”…

כך חרדים וכך לוחשים עתה גם ראשי-המדברים של יהודי גרמניה למקרא מאמריו של הפרופ' קוֹהְלֶר על היהודים והיהדות. אדם גדול הוא קוהלר, אדם מעמודי תורת-המשפטים בדורנו. ולא רק אדם גדול, כי-אם גם אדם הגון הוא קוהלר, אשר לא יְזַהֵם נפשו באנטישמות גסה. אבל נוצרי וגרמני הוא קוהלר, והרי הוא עומד ותמה מצד הגיון נצרותו וגרמניותו: מה צורך יש לעולם, שיתקימו בו יהודים? מה צורך יש לגרמניה, שיתקימו בה יהודים? קוהלר מוקיר באמת ובתמים את הכשרונות הטובים, המיוחדים ליהודים, וגם את המדות הטובות, המיוחדות ליהודים. הוא חושב את הגזע העברי כמעט ל“גזע עילאה”, שראוי לכל אדם לינק ולשפר בו את דמו. אבל דבר אחד אין הוא יכול להבין: מה צורך יש לו לגזע זה להתקים בעולם לו לעצמו? למה לה למסורת העברית להתקים, לשוטט בעולם ולתעות ממקום למקום? ובאמת ובלב תמים הוא משיא עצה טובה גם לגרמנים וגם ליהודים, היושבים בתוכם: יאבו הראשונים לבלוע את האחרונים לחלוטין ויאבו גם האחרונים לְהִבָּלַע לחלוטין. הרי נשואי-תערובות, הרי שמד. שניהם מאחדים את הבולעים ואת הנבלעים אחוד מוחלט ועושים אותו גוף אחד. ומעיד קוהלר על אלפי יהודים בגרמניה, שכבר נבלעו ואין עוד ביניהם ובולעיהם גם מצד המושגים הדתיים ולא כלום.

השאלה היא, אפוא, פשוטה ותמימה: למה לא תעזוב יסכּה את אביה ולא תלך אחרי לורנצה?

ומאמרי קוהלר היו למאורע בקרב יהודי גרמניה. כל העתונים הכלליים מטפלים בו וכל העתונים היהודיים משיבים וחוזרים ומשיבים על דברי קוהלר. לפי האמת יש רק תשובה אחת קצרה עליהם: “מדה מיוחדת זו, שבה אתה מודד אותנו, היהודים, טבעית היא. גלותנו שלנו הזמינה אותה לך”. אבל תשובה קצרה וחשובה זו “לבא לפומא לא גלי”. ומשום אימה, פן תפלוטנה השפתים דבר, שאסור לאמרו בקול, מאריכים המשיבים עד לגועל וטוחנים קמח טחון עד לזרא. “היהודים בשרו את אמונת-היחיד בעולם והם שהפקדו לשמור עליה”. “בכונה נטע אלהים אילנות שונים בעולמו-גנו, כדי שיהיה יפה ומרהיב עין”. “הרמוניה גדולה כוללת בתוכה הרבה הרמוניות קטנות, ולפעמים גם דיסוננסים”. “יהודים הגונים אנחנו משום שגרמנים הגונים אנחנו, וגרמנים הגונים אנחנו משום שיהודים הגונים אנחנו”. וגומר וגומר עד סוף כל המליצות ומליצות-המליצות, וכולן אינן אלא פרגוד על הדבר היחידי, הישר והתמים, הרועד בלב ומתירא לְהִגָלוֹת.

ובה בשעה שקוהלר כתב את מאמריו עמד גרמני אחד, גם-כן מפורסם, הֶרְמַן בּאַהר, לפני סטודנטים יהודים בפראג, וגם הוא שאל באמת ובתמים: היהודים הללו, שמתעשרים ובונים להם היכלות בברלין, למה הם מזדרזים למחוק תיכף את צלם-היהדות מעל פניהם? הצעירים היהודים, היוצאים מתוך תחומו של הגיטו, למה הם יראים את צִלָם, המלוה אותם? אלו ואלו – למה הם מנשלים מעליהם את מסורתם שלהם ומטילים על עצמם מסורת שאינה שלהם? וכי לא טוב ולא נוח להם, כי ישארוּ מה שהם ולא יאבדו ולא יכחדו מן העולם ולא יהיו טועמים כל היום טעם היסורים הקשים של פרוצס הכליון?

מהיכן באו לו להרמן באהר, האדם הנוצרי והסופר הגרמני, שאלות אלו? מדוע הוא תמה על יסכּה, העוזבת את אביה והולכת אחרי לורנצה?

הרי תשובה:

– “לידי הכרת ערכה של היהדות – מעיד באהר על עצמו – באתי מתוך האושר הגדול, שזכיתי לו בחיי, כי מנעורי ידעתי וכל הימים הייתי ידיד נאמן – לתיאודור הרצל”…

ומי יודע: אולי עוד יבוא יום וקם “שכספיר” וְיִפָּרַע גם מיסכּה, העוזבת את שילוֹק אביה והולכת אחרי לורנצה מאהבה? –

<br?

העולם 1911

התעשיה הגדולה עומדת עתה בסופו – ואולי בתחלתו – של מאורע גדול. מאות אלפי “אנשים שחורים”, העובדים במכרות-הפחמים באנגליה, מרדו בבעליהם. לפני חמשה שבועות מרדו ועד עתה שבת-שבתון במלכות-הפחם האדירה ואין מזון למניעי-העולם.

עוד לפני כמה שנים אמר אחד מן הגדולים שבנותני-העבודה: “בשעה שראיתי, שפועלים שובתים מוציאים גם פסנתרים למכירה, נעה הארץ תחת רגלי”. ואף-על-פי-כן לא ידעו נותני-העבודה, כמה גדל כבר כחו של העובד. “השביתה השחורה” של עכשו פקחה עינים רבות. מספר הכוֹרים, השובתים עתה באנגליה, מגיע למיליון נפש. עוד כמיליון פועלים נשארו בלי עבודה, משום שמחוסר-פחם נזדעזעו באנגליה כל מקצועות התעשיה. משלש מאות חמשים אלף פועלים נטלה עבודתם למחצה. במיליוני הפועלים הללו תלויות עוד מיליוני נפשות – נשים וילדים. השביתה נמשכת זה חמשה שבועות, ובכל-זאת קופת-השביתה עדיין לא דללה והשובתים עדיין לא נוצחו.

לא די שלא נוצחו, אלא שכבר נצחו. כשראה אסקביט, ראש-הממשלה, שאין תקוה לפשר בין נותני-העבודה והעובדים ולשים קץ “לאסון הלאומי”, כפה את ההר על נותני-העבודה: הכניס לבית-הנבחרים הצעה לקבוע חוק, שכל בעל-מכרה יהא חיב מעתה להעלות לפועליו מינימום ידוע של שכר. פירושו של חוק זה: מכאן ואילך ידע הכורה, שכח שריריו איננו עוד דבר, שערכו מוטל תמיד בספק, אלא “מטבע”, אם אפשר לאמר כך, שיש לה ערך ידוע וממנו אין להפחית. ולא עוד: מכאן ואילך ידע הכורה, כי אין הוא פועל בלבד, אלא גם שותף לעצם המפעל, כלומר לא רק פועל במכרה, כי-אם, במובן ידוע, גם בעל המכרה. ומי יודע, מה תהיינה תוצאותיהן של ההכרות החדשות האלה, הנִטָעות מעתה גם בלבו של העובד וגם בלבו של נותן-העבודה? מי יודע, אם “שביתה שחורה” זו אינה פתיחה ל“שדוד המערכות” בממלכת הרכוש והעבודה?

ובצדן של הידיעות, הבאות יום-יום מאוּאֶלס, “האדמה השחורה”, אנו מוצאים גם ידיעה קטנה זו: “מפני שביתת הכורים העמיד “ועד שליחי-הקהלות” אנשים מיוחדים בחבל השביתה – לפקח על מצב-הרוחות שם בנוגע ליהודים”…

ובקראנו את הידיעה הקצרה הזאת הלא נשאל את נפשנו:

מה ערך יש לאומה גרורה זו, שתמיד, בין בשעה שסתם שכורים תועים בחוץ, בין בשעה שבני-אדם נלחמים על זכותם הטבעית, האנושית, צריך להפקיד שומרים על פתחה, כדי שהיא לא תרמס כתולעת? אומה-תולעת מה ערך יש לה? –

העולם 1912

אחת אחת נכחדות חמודותינו. בחיים שאינם שלנו צר המקום למה שהוא רק שלנו. מתחלה שולחים אחרים את ידם בו לעקרו, ולסוף מסיעים גם אנחנו בעצמנו לעוקרים. זהו גורלו של כל מי שחייו אינם שלו: רוצה הוא לחיות על-פי דרכו ואינו יכול; חי הוא על-פי דרכם של אחרים – וחייו נפסלים.

הנה היפה שבחמודותינו – השבת, וגם אליה שלוחה היד החזקה להכחידה. יום-מנוחה, יום מובדל ומופרש מכל ימות-השבוע, יש לכל עם ועם. השבת היא שלנו, אנחנו יצרנו אותה, לנו אין תמורתה, ומשום שהיא רק שלנו הרי היא נכחדת.

כל-זמן שהגיטו היה קים וגם בנכר היתה לנו פנה אחת קטנה, צרה, שלנו, או כמעט שלנו, היתה שבתנו נשמרת. לא מפני יראת-שמים בלבד, אלא גם – אולי, ביחוד – מפני שבדרך כלל, לכל-הפחות בעתות השלום והשלוה, לא היתה היד העוקרת מגיעה לכאן. מכיון שבטל הגיטו ואין לנו עוד בגולה אפילו דמות פנה שלנו נחתה היד העוקרת על כל חמודותינו וגם על שַבַּתֵּנוּ. תל-אביב יכול לגזור, שבשבתות ומועדות של ישראל לא יפתחו שעריו לעגלות: פנה זו היא לשנו, בה יש התחלה ותקוה לחיים חדשים, אשר אנחנו בונים ואשר לנו הם. בתפוצות הגולה לא אנחנו רשאים ויכולים לגזור, כי-אם האחרים, והרי הם גוזרים, כי לא תתחלל שבּתּם שלהם, ובשביל כך אי-אפשר שלא תתחלל שבּתנו שלנו. היהודי שבגולה אנוס לעשות את שבּתּוֹ חול, משום שהוא אנוס לעשות את חולו שבת. אם אין יראת-אלהים בלבו, הרי די לו להתפשר עם עצמו בלבד. ואם יש יראת-אלהים בלבו – הרבה דרכים יש לו לאדם להתפשר עם אלהיו.

ומתוך האונס בא הרצון. הנה מה שמספר “הזמן”: “בקצת בתי-חרושת גדולים לתעשית נעלים בווארשה, שבהם עובדים גם פועלים נוצרים וגם פועלים יהודים, הסכימו האחרונים לשם הרחבה יתרה לעשות את שבּתם חול ולשבות ממלאכה ביום הראשון”. ו“הזמן” מוסיף משלו השערה הקרובה לאמת: לא הפועלים עצמם היו המתחילים בדבר, אלא הבעלים, שגם הם יהודים, והפועלים הסכימו “בלי שום מלחמה שבלב”.

וזהו אמנם מרכז-הכובד שבכל אותו מעשה: “בלי שום מלחמה שבלב”. את הבעלים הן אנו יודעים מתמול-שלשום. כל דאגתם היא, כי לא ישאר גם זֵכֶר לארחות-החיים, שהיו נהוגים בגיטו. אין דבר, השנוא על עשרת אלפי “בני-העליה” שלנו, כזכרון הגיטו. זכרון זה סמל בלהות הוא להם. על משכבם בלילות נשמעת להם חריקת שערי הגיטו. זהו מצב-נפש של אסיר, שיצא לחפשי: צלצול השלשלאות אינו כָלֶה באזניו. עליהם, על הבעלים, אין לתמוה. “שורת-טבעם” נותנת, שיציעו לפועליהם היהודים – ואפילו אם אין בזה משום “הרחבה יתרה” – כי ידירו את עצמם מן השבת. הם, הבעלים, ודאי עשו את הדבר “בלי שום מלחמה שבלב”. להם כבר מתה השבת, ונוח להם, כי תמות גם לאחרים. על מי יש לתמוה? על הפועלים, “שיכולים היו, לפי דברי “הזמן”, להתנגד ולא התנגדו, יכולים היו להלחם ולא נלחמו”, אלא הסכימו מיד “בלי שום מלחמה שבלב”.

וכלום יש לתמוה גם עליהם? במה כחו של הפועל היהודי גדול, כי גם בלבו שלו לא תמות השבת שלנו? וכי לא חיי-נֵכָר הם גם חייו של הפועל היהודי, של כל אדם מישראל? ובנכר – אם נאבה ואם נמאן – נכחדות חמודותינו אחת אחת. מתחלה שולחים אחרים את ידם בהן לעקרן, ולסוף מסיעים גם אנחנו בעצמנו לעוקרים.

מי האיש, אשר לו תבונה לנגד ידם הכובשת של חיי-נכר?

העולם 1912

פרס-השלום של נוֹבֶּל נחלק השנה לשנים: לד"ר אַשֶר, מיניסטר ופרופיסור בהולנדיה, ולאלפרד פְרִיד, עתונאי מפורסם בווינה.

אַשר ופריד שניהם יהודים.

בחברת הרופאים בברלין קרא הד"ר וַסֶרמַן הרצאה על תרופה חדשה שמצא למחלת הסרטן. המרצה אמנם הודיע, שעד עתה לא עשה נסיונות, אלא בחיות בלבד, אבל מסקנותיו עשו רושם גדול. וסרמן הוא מבית-מדרשו של אֶרלִיך, אשר מצא את התרופה המפורסמת למחלת העגבים, והוא הולך בשיטת רבו.

ארליך ווסרמן שניהם יהודים. מהו יחסנו בתור יהודים לעובדות אלה והדומות להן? יש שמחים: יהודים זכו לגדולה, יהודים זכו לחכמה – ברוך שהחיינו וקימנו! ויש עצֵבים: לשמחה מה זו עושה? וכי הללו יהודים הם? וכי שם חכמתם וגדולתם יקרא על היהדות?

האמנם צדקו השאלות האלה? כמדומה, לא.

יחסם של רוב החכמים והגדולים משלנו ליהדות מצער אמנם מאד כשהוא לעצמו. יש בו סימני ירידה גם להם וגם ליהדות. אבל באמת אין זה ענין לכאן. אלכסנדר מארמורק הוא יהודי נאמן ואחד מן המעולים שבקרבנו וכלום יקָרא שם מדעו על היהדות ולא על האינסטיטוט הצרפתי? ולהפך: אלו היתה המציאות גורמת, שיקרא על היהדות שם חכמיה וגדוליה, וכי יכלו יהודים חכמים אלו או אחרים לגדור בפני עצמם, שלא על היהדות יקרא שם חכמתם? וכי גדולתו של ניטשה, ששנא את הגרמנים וחבב את הצרפתים, על הצרפתים היא נקראת ולא על הגרמנים?

שתים הן המכניסות את יצירת-רוחו של היוצר – גם שלא מדעתו – לחשבון עמו: הלשון שעל ידה היא מתגלית, והפנה, אם אפשר לאמר כך, שבה היא מתגלית. לוּ יש כבר ללשון העברית ערך וכח של לשון חיה, גדולה, המתהלכת בעולם, ואלפרד פריד כותב בה את חבוריו על רעיון השלום הכללי ומוציא בה את זורנליו המקדשים לרעיון זה, אז היה שם גדולתו נקרא על היהדות ממילא. אלו היה ארליך, ואסרמן, מארמורק, משמשים פרופיסורים באוניברסיטה, שהקימו יהודים בארץ ישראל, היו המצאותיהם עולות לחשבונה של היהדות ממילא.

ראיה אחת קטנה. בקיץ שעבר נערכו שתי תערוכות יהודיות: האחת – המחלקה היהודית בתערוכה הכללית לעניני ההיגיינה בדרזדן; השניה – מחלקת “בצלאל” בתערוכה הכללית באודיסה. שתיהן עשו רושם, ולא עוד, אלא שהשניה, זו של “בצלאל”, כמעט שתפסה, לפי דברי העתונים, מקום בראש בתערוכה האודיסאית. ושתיהן השאירו אחריהן רושם לא של תערוכות בכלל, כי-אם של תערוכות יהודיות. טבעי הוא הדבר? המחלקה היהודית בדרזדן נעשתה היא עצמה פנה יהודית. מי שנכנס לכאן חש, שהוא מוקף אטמוספירה יהודית, וכשיצא לוה אותו שלא מדעתו הרהור אחד: יצירה זו של היהדות היא. ומחלקת “בצלאל” באודיסה על אחת כמה וכמה. לא די, שהיא עצמה נעשתה פנה יהודית, אלא שהיתה ספוגה רוחה של הפנה היהודית המיוחדה, שמשם באה.

כל-זמן שהגיטו היה קים, יצרו רוב חכמינו וגדולינו את יצירותיהם בלשוננו, לכל-הפחות בפנתנו. לפיכך נקראו על שם היהדות. אמנם עכשו נתרבו בקרבנו ה“מחקנים”, המוחקים בקולמוס אחד לא רק כל מה שיצרנו בגיטו, כי אם גם כל מה שיצרנו בגלות, ומתוך קלות מיוחדה במינה הם מסיימים במלאָכי וחוזרים ופותחים בביאליק, מסיימים בקוהלת וחוזרים ופותחים בשפינוזה, אף-על-פי שגם ביאליק וגם שפינוזה בגלות ובגיטו נולדו ויצרו, והיה הדין נותן, שגם עליהם תחול גזרת מחיקה. אבל לא מפיהם של דייני-גזרות אלה אנו חיים, ולא משום שכך גזרה “חכמתם העליונה” נבוא גם אנו אחריהם למחוק מחשבוננו את כל מה שיצרנו בפנתנו בגלות ואשר שמו נקרא על היהדות.

ואולם הפנה, שהיתה לנו בגלות בטלה בטול עולמי. יש “רחוב-היהודים” בווילנה, יש רחוב נַאלָבקִי בווארשה, יש ליאופולד-שטאדט בווינה, יש וַויטשֶפֶּל בלונדון, יש איסט-סיד בניו-יורק; יש אפילו גרענאדיר-שטראססע בברלין. אבל גיטו במובן פנה יהודית גמורה לא יהיה לנו עוד עד העולם. כח-היצירה היהודי לא פסק אשר, פריד, ארליך, ואסרמן, מארמורק ועוד ועוד שמות למאות ולאלפים יוכיחו. אבל מתוך שחכמתם וגדולתם לא בפנה שלנו ולא בלשון שלנו הן מתגלות, אי-אפשר להן שתהיינה נזקפות על חשבוננו אנו.

פנה ולשון אין לנו, – מה יש לנו?

העולם 1912

עָיְפָה נַפְשֵׁנוּ / אלתר דרויאנוב

א

חושך ואפלה מסביב, ואין קול זולתי נהמת פרא של חיות רעות, הצמאות לדמנו ומחכות לטרף.

אין זו “תמונה ריטורית”, כי אם דברים כהויתם: לדמנו ממש הן צמאות, וגדול צמאונן, ומה שנורא עוד מזה – גדול כחן.

קרה דבר, שהצפעונים הללו לא יוכלו לשכוח אותו. הוגשה לדומת-הממלכה הצעה לבטל את תחום המושב, הקבוע ליהודים. והדומה לא גערה במגישי-ההצעה, לא הניפה אגרוף כלפי ה“זידים”, לא דחתה את ההצעה בדבור אחד, כי אם חצבה לה קבר – ובדרך כבוד – באחת הקומיסיות. נעשתה ה“נבלה” הזאת לעין כל.

וגם “נבלה” שניה נעשתה. ימי “חג האהבה והחנינה” יצאו לבטלה: לא נעשו פרעות ביהודים ולא נשתלמו ה“זידים” כרוב רשעתם וכגודל עזותם, כי העיזו לבקש להם זכות ליהנות מן האויר תחת שמי ד' בכל הארץ. היוכלו פורישקביץ ומארקוב, גְלִינְקָא ומנשיקוב לסלוח לעון הזה?

לא, לא יוכלו לסלוח וגם לא יסלחו. ולכפר על העון הם דורשים את דמנו, דוקא את דמנו. והנשק ערוך מאתמול. בי“ב במרץ, כלומר לפני חג המצות, אבד בקיוב ילד נוצרי, אנדרי יושצינסקי, וכעבור שמונה ימים נמצא מת. יש אומרים, כי במקומות אחדים נִכָּרוֹת בגויתו דקירות-סכין. והנה מעידים ה”רוסק. זנאמיא“, ה”קולוקול" (המתפרנס, לפי הסוד, שנתגלה לפני שבועות אחדים בדומה, מכספה של יק"א), ה“זמשצינא” וה“נוב. וורמיא”, כי ידי יהודים שפכו את הדם הזה, והם עומדים וקוראים יום-יום: “דם תחת דם!”.

“הזידים רצחו – כך מעיד גלינקא ב”הזמשצינא“. – לא סתם רצחו, כי אם במשך שעות שלמות ענו את קרבנם, תקעו מסמרים בגולגלתו, פתחו את העורקים. נקבו את הגויה ועשוה ככברה, עד שלא נותרה בה נשמה”…

ובכן – דם תחת דם.

וחורקות החיות הטורפות את שניהן. מארקוב השני דורש, כי יושם מס על ה“חסידים” (עתונו של מארקוב פוסק הלכה, שה“חסידים” הם המשתמשים בדמם של ילדי נוצרים ליינם ולמצותיהם) ומן המס הזה דורונות הגונים לשוטרי הפוליציה, אשר יגלו עקבות דם ביין ובמצות, ובעלי היין והמצות יתחיבו מיתה.

ויום-יום מלאים העתונים השחורים מאמרים וידיעות על הדם “ששפכו היהודים”, ומנשיקוב מעיד, כי הנער יושצינסקי נרצח על פי כל חוּקת-הרצח, המפורשה בספרו של לוטוסטנסקי, וגלינקא מודיע, שהפרופסור אובולונסקי, אשר לו נמסרה בדיקת גויתו של הנער הנרצח, כבר העיד, כי רצח זה רצח דתי הוא (אבולונסקי עצמו מכחיש את ידיעתו של גלינקא). ויום-יום מקיאים הצפעונים את ארסם ושופכים את זומת נפשם על היהודים ומתירים את דמם – ואין מוחה.

אמנם יש בספר העונשים סעיף ידוע, האוסר לכל אדם להטיל שנאה ולשלוח מדנים בין הלאומים השונים שבמדינה. את כחו של הסעיף הזה כבר טעמו הרבה מן העתונים, שהשתיקה “יפה” להם. אבל פורישקביץ ומארקוב, סאַבינקא, גלינקא ומנשיקוב לא שנאה הם זורעים – אדרבה, הם נוהגים לדבר תמיד בשם אלהי האהבה והחסד, – כי אם “משפט” הם דורשים, ואין אדם נענש על דרשו משפט…

ב

נבקעו מעינות זוהמה רבה.

נִתַּן אות, הותרוּ כל הרצועות ושפעת עזי-נפש, חורצי-לשון, מלקקי-ידי-אדוניהם השתערו עלינו, וכל אחד ואחד מהם מבקש להצטין, להתגדר במה שאפשר לו – לנשוך, לקרוע כנף-בגד, ליבב לכל-הפחות ברמה.

די לקרוא רק פעם אחת את ה“נוב. וְורֶמְיאַ”, הַ“סְוֶוט”, ה“רוסק.זְנַמְיאַ”, ה“זֶמְשְצִינאַ”, הַ“קוֹלוֹקוֹל”, כדי להבין, שיש כאן התרת הרצועות בכונה, שהארובות נפתחו בידים אמונות למען הביא מבול של שנאה ולהטביע את הז’יד במי-המבול הזה. אין מסתפקים עוד בשנאה, הכבושה מאז ומעולם בלב העם, בשנאה ה“טבעית”, שכימי-הגלות ימיה, אלא באים ומוסיפים עליהם מלמעלה ומלמטה עד בלי היות עוד מקום פנוי ממנה. בכונה מתירים את רצועותיה של העדה הרעה והחטאה, כדי שתתהולל ותכין את הלבבות “כראוי”, וברדת עלינו אחר-כך כברד עָוֶל, גזל-משפט, עלבון, חוקים לא נחיה בהם, ושמח העם, אשר הקדימו להשקותו שנאה וחמת-נקם עד לשכרון, ואמר: כך נאה להם, לז’ידים.

אם על-פי מקרה בא אדם ואומר, שהגבלה זו או אחרת, שקבעוּה בשביל היהודים בדורות הקודמים, ראויה שתבטל, משום שעכשו היא מתנגדת ליסודותיה של חוקת המדינה, משום שעתה היא גורמת היזק לעניני המדינה, משום שכבר עבר זמנה ואין בה עוד ממש, מחזירים לו תשובה: “לא ניתנה שאלת-היהודים להפתר חלקים, חלקים”. אבל אם בא אדם, יהי שוטר בשכונתו או מיניסטר במיניסטריותו, ומוצא “באור” מעיק חדש לחוק ישן, הנוגע ליהודים, וקובע הגבלה חדשה לא שערוה קדמונים, אומרים לו: “יפה דנת, כונת את השעה”. והעדה הרעה והחטאה מתהוללת, עורכת מחול-פראים, מורידה את רירה ומיבבת: “יישר, יישר!”…

ואולם, הכל היום ימציא אדם “באורים” ויקבע הגבלות, ימיט אסון על אלפי אנשים ויחריב אלפי חיים, ולאזנו, – ולוּ גם אטומה היא, – לא יגיע הד-נכאים, היוצא מן החרבות, ולא יכנו לבו ולא תרפינה ידיו לכל-הפחות לשעה קלה? לפיכך נהגו, שיהא תפקיד זה של “בעור-יהודים” עובר ממיניסטריה למיניסטריה, למען תת ל“מבערים” מנוחה קצרה די החליף כח. שלשום היה ה“מבער” המיניסטר לעניני הפנים. אתמול – המיניסטר לעניני ההשכלה, והיום – היום הגיעה שעתו של המיניסטר לעניני-המשפטים. ולא לחנם מקדמת העדה הרעה את פני שצגלוביטוב בתהלות ותשבחות, שדוגמתן היו נאמרות בשעתן רק לסטוליפין רבו: – הוא הגדיל לעשות.

סתם אדם מישראל אינו רשאי, כידוע, לצאת מתוך כתלי תחומו לפנים המדינה; אין יהודי רשאי בכך אלא אם כן הוא חיט, רופא, או, לכל-הפחות, הורג-נפש. ולא רק מחוץ לתחום, כי-אם גם בכפרים שבתוך התחום אסורה הישיבה ליהודה. ואולם יש “מאושרים”, היוצאים מן הכלל – הללו, שישיבתם בכפרים קדמה להגבלות הידועות, שקבע איגנטייב “לפי שעה” בשנת 1882. האין עצה להפטר גם מן “המאושרים” המעטים האלה או להרעיל, למצער, את חייהם? – יש. לפני ימים מועטים עמדה לדינו של הַסֶנַט אלמנה עברית עניה, הדרה בכפר בפלך ויטבסק עוד מלפני שנת 1882, והסנט פסק את דינה לחובה – לצאת מן הכפר – והטיל עליה גם עונש. מה פשעה ומה חטאתה של עלובה זו? “באור” חדש אומר, שיהודי היושב בכפר, אף אם הוא יושב שם ישיבה של היתר, אין לו רשות לעסוק שם במקח-וממכר, ואותה אלמנה עניה עסקה ב“מסחר”. ופסק-דין זה עתיד להחריב את חייהם של כל היהודים, היושבים עדיין בכפרים. וכי במה יעסקו שם אם קנית-קרקע או חכירת-קרקע אסורה להם מלמפרע? אל נשאל שאלת-חנם: הפרוקורור של הסנט פרש ולא סתם כלל, שהעיקר הוא להפטר מן היהודי, להצר את צעדיו, שזו ולא אחרת צריכה להיות הפוליטיקה של הממשלה. ב“באור” החדש יש תקנה לשוטר וגלות ליהודי, – וזהו העיקר.

בפני יוריסטים יהודים ננעלו זה כבר הדלתות מהגיע למעלת עורכי-דין מושבעים: בהערה לאחד הסעיפים נאמר, כי אשורו של יוריסט “לא-נוצרי” תלוי בדעתו של המיניסטר. אין מנעול בטוח מזה. האין עצה גם לנגד היוריסטים היהודים, המשמשים סגנים לעורכי-דין מושבעים? – יש. המיניסטר צוה לשאל את הסנט: שמא דינם של סגנים כדינם של עורכי-דין גמורים, כלומר שגם אשורם של סגנים “לא-נוצרים” תלוי בדעתו? ולא היו ימים מועטים ולשכת המודיעין הרשמית מהרה לבשר, כי בי"ב במרץ עִיֵן הסנט בשאלה זו והחזיר תשובה לפי רוחו של שצגלוביטוב.

והנה עלילת הדם בקיוב. העדה הרעה והחטאה אינה פוסקת מלדרוש את דם יושצינסקי, “הקדוש המעונה” מידי היהודים. באספות, בועידות, – בכל מקום ובכל האמצעים, – משתדלים להוכיח לעם, כי היתה כאן רציחה לצרכי הדת. הארס מלא כבר את הלבבות במדה כזו, עד שלפני ימים אחדים רדף בקיוב המון אדם רב אחרי יְוָנִי, שנהג ילד קטן בידו, משום שפני היוני דומים היו לפני יהודי. כנגד הרעלת-לבבות זו, הנעשית בפרהסיא בכל רחבי המדינה, אין איש מתופשי השלטון מוחה. “הנשר בין שני הראשים” הדפיס עתה, ערב הפסח, את תמונתו של יושצינסקי, כשהיא מלאה פצעים וחבורות, ובצדה אזהרה לנוצרים, כי ישמרו את ילדיהם, משום שחג-פסחם של היהודים קרוב לבוא, – והפרוקורור לא מצא בזה שום הסתה, הערוכה כנגד “אחד מחלקי ישובה של המדינה”. את בֵּילִיס אי-אפשר לפטור עוד מן הדין, משום שלפני ירחים אחדים נשאלה שאלה מלפני השלטון, שהרוצח נמצא ושיהודי הוא. ואולם משפטו של ביליס איננו גם מן הנעימים ביותר, שהרי לא ביליס הרג את יושצינסקי, כי אם אנשים אחרים, שמיתתו של הנער האומלל היתה רצויה להם, וסופו של בית-הדין לעמוד על צדקתו של ביליס. סניגוריו של ביליס, הסומכים על כחה של האמת, דורשים, כי יקראו תיאולוגים ומלומדים נוצרים להעיד בבית-הדין אם יש אפילו סמך כל-שהוא למפלצת-הדם. חוץ מזה באו אנשים מן החוץ, אורחים לא-קרואים, וגם הוסיפו על “אי-הנעימות”“: בגרמניה ובצרפת נמצאו אנשים מפורסמים אשר יצאו למחות בפומבי על עלילה בזויה זו. והן לא ינעם לאדם, והיה מי שיהיה, אם מניעים אחריו ראש ומראים באצבע על הריר היורד לו על זקנו ומנולו. האין מוצא מן המבוכה, שהזאב ישבע והשה לא תנצל? – יש. את דרישת הסניגורים בדבר גבית-העדות מפי תיאולוגים ומלומדים פוטרים ב”לאו" ומצוים למפרע שלא ינתן לאיש להזכיר בשעת ברור הדין את עלילת-הדם, “משום שאינה ענין לכאן”, משום שבכתב-האשמה לא נאמר בפירוש, שביליס הרג את הנפש לצרכי הדת. והרי ממה נפשך: אם ביליס ימצא חיב בדינו, ידעו כל באי-עולם מעצמם, מהו פירושו של פסק-דין זה, ובפרט שאיש לא יבלום את פיהם של העתונים, המוכנים תמיד לעשות “רצון קונם”, והם יפרשו את פסק-הדין כשמלה; ואם ביליס יצא זכאי בדינו, חזקה על הסניגורים, שהם לא יוכלו להתאפק ויגעו בשעת הברור בעלילת-הדם, ועבירה זו תשמש אסמכתא לבטל את הפסק ולמסור את משפטו של ביליס לבית-דין שנית, שלישית, ובקלחת הגדולה, השפותה על המדורה, לא תחדל הרתיחה: ז’יד, ז’יד, ז’יד…

הוי, כמה עיפה נפשנו!

העולם 1911–1912

“אמת מפורסמת”: עד שלא השרה השלטון את אנטישמותו שלו על הצבור לא היתה אנטישמות צבורית מצויה ברוסיה; משהתחילו רבי-השלטון – פּוֹבּדונוֹסצב, איגנטייב, טולסטוי ואחרים – לזרוע, משנות השמונים למאה שעברה, את השנאה בלבבות, נולדה אנטישמות צבורית בארץ. מאז היא הולכת וגדלה.

יש ב“אמת מפורסמת” זו מן האמת הפשוטה לא יותר מאשר בהרבה “אמתות מפורסמות” אחרות. הצבור הרוסי, העם הרוסי שנא את היהודי מאז ומעולם. סופריו יוכיחו. לפני “הרפורמה” של אלכסנדר השני לא היה ברוסיה סופר בעל-השפעה, שלא שנא את היהודי, או שלא בזה לו לכל-הפחות. דֶרזַוִין שנא. פושקין בזה. גוֹגוֹל שנא ובזה. טורגנב הגדיל לשנוא ולבזות. ואחרי “הרפורמה”? – דוסטוייבסקי, גאותה וגאונה של הספרות הרוסית, הקיא את מררתו על ראש היהודים לא פחות מפובדונוסצב. צֶ’חוֹב, שכלו מִצוּי-נפש, שנא את היהודים אולי לא פחות מסובורין, שעתונו היה לו דירת-קבע. כמדומה, ששְצֶ’דרִין וּולאַדימיר סולוביוב הם היחידים, היוצאים מן הכלל.

אותה “אמת מפורסמת”, התולה את האנטישמות הצבורית באנטישמותו של השלטון, מיוסדה בעיקרה על “טעות-השמיעה”": עד ראשית שנות השמונים למאה שעברה לא נשמע ברוסיה בכלל בלתי אם קולו של השלטון. הצבור היה סגור-פה. לפיכך לא נשמע גם לגבי אנטישמות בלתי אם קולו של השלטון. הצבור שתק, כי לא הותר לו הדבור, אבל גם בשתיקתו שנא.

ובכלל, טעות היא זו, שהשלטון הוא ההולך בראש והצבור נגרר אחריו. אישים בודדים, כבירי-רוח – הן. יחידי-הסגולה כח מיוחד להם ופנים מיוחדים להם ובלכתם הם מושכים אחריהם את הצבור. השלטון – לא. פני השלטון בכל מקום ובכל דור כפני הדור. על-פי קולו של השלטון אנו יודעים מה בלבו של הצבור; על-פי מעשיו – מה טיבו של הצבור.

את כל הגזרות, שגזרו עלינו מלמעלה, אפשר היה לגזור מפני הבטחון, כי תתקבלנה ברצון מתחת. הצבור הרוסי ספוג אנטישמות. צדק סטוליפין, סופרה של ה“נוב. וורמיא”: יותר משהעם מאמין בעלילות, שמעלילים על היהודי, הוא רוצה להאמין בהם.

ואף-על-פי-כן שמחים אנו על המעשה, שעשו עתה רבים מסופרי רוסיה ועסקניה, כי פרסמו מחאה כלפי עלילת-הדם, שחדשו השחורים בימים האחרונים לרגלי רציחת הנער יושצינסקי. המחאה לא תכחיד מן הלבבות את האמונה בעלילה, ועוד פחות מזה תכחיד מן הלבבות את הרצון להאמין בה. גדולה מזו. אין ספק, כי גם בלבם של אחדים מן המוחים עצמם לא נכחדו האמונה בעלילה והרצון להאמין בה. הן גם פִילֶנקקֶה, אחד מעמודי ה“נוב. וורמיא”, חתם על המחאה. ואולם נראים הדברים, שבלב רבים מן המוחים רעדה הפעם הכרה גנוזה, כי גדול החטא, אשר חטאו הם ואבותיהם לנו ולאבותינו. כפי הנראה, עשתה המחאה רושם גם על הצבור. סימן לזה: בצת השחורים נזדעזעה יותר על המדה.

דעת העתונות שלנו אינה נוחה מן המחאה. המוחים, – כך טוענת העתונות שלנו, – היו צריכים למחות לא רק על מפלצת-הדם, אלא בכלל על כל העוול, הנעשה לנו יום-יום. מסופקני, אם צדקה טענה זו. בשעה שידים מסואבות מטלטלות שוב את המפלצת המסואבה לא ילך גם לבנו אנו לתבוע דבר חוץ מעלבון כבודנו המחולל. בשעה שהגסות, שעלתה לגדולה, מעפרת בעפר לעומתך אי-אפשר לזכור את הלחם, שגוזלים מפיך. אלו כתב איש מאתנו את המחאה לא היה גם הוא עומד בה אלא על השקר, הנוול והנבָלה שבעלילת-הדם. למה, אפוא, נדרוש אחרת מאת קורולנקא, מחברה של המחאה? –

העולם 1912

צרה חדשה: רוזאנוב, “עמוד-התורה” של ה“נוב. וורמיא”, הדפיס בעתון זה מאמרים אחדים, שבהם הוא מגלה “חדשות ונצורות”: בדת-ישראל, בתורת-ישראל יש סודות ורמזים.

הלשון העברית אין לה אמות-הקריאה. יש לה רק קוים משונים, נקודות מפליאות. הללו מובנים רק ליחידים, ל“שומרי-הסוד”. ולא עוד: בספר-התורה של היהודים אפילו קוים ונקודות אין. היקרא אדם דברים כאלה בפה מלא? חס ושלום! דברים כאלה נלחשים ולא נקראים. לחש… סוד!… בספר-התורה של היהודים יש הרבה אותיות מעוטרות “עַטְרוֹת-קוצים”. עטרות… קוצים… סוד על גבי סוד!…

לשון, שאין לה אמות-הקריאה. ספר-תורה, שיש בו עטרות וקוצים… מעשה יושצינסקי… מי יודע? –

וברחובנו בהלה, כמעט מהומה. רוזאנוב, בעל ההקדמה ל“שיר-השירים”, “נוב. וורמיא”, סודות, רמזים, – אוי לנו!

ולא אלמן ישראל! עוד לא פסו מקדשי-השם מקרבנו! והנה בשורה: ב“קיוב. מיסל” יצא דוד הקטן – על-פי מקרה גלאנט שמו –, ילקוטו על שכמו וקלעו בידו והוא הולך וקרב אל גלית הפלשתי, אשר חרף מערכות-ישראל. והנה גם ישועה חדשה: ב“נוב. ווסחוד” יצא דוד הגדול – פֶרֶפֶרקוֹביץ בכבודו ובעצמו – ותבוסתו השלמה של הפלשתי ערוכה מראש. ומובטחנו: שני הגבורים האלה לא יהיו היחידים במערכה. בחדרי-העבודה חורקים עתה הרבה עטים. קצתם מתחילים וקצת גומרים כבר את מלאכתם. וכלם – חצים שנונים, אבנים כבדות הם ממטירים על רשע עריץ זה.

– סודות? יסכר פיך, דובר-שקרים! דת-ישראל כלה פשטות. רמזים? עפרא לפומך, בדאי! תורת-ישראל כלה מישור…

הגידו נא, יהודים חביבים, למה אתם מבזים את עצמכם, את עמכם, את דתכם ואת תורתכם? למה אתם משקרים ואומרים, שדת-ישראל היא רק קובץ-דינים, שאין בהם לא הרהור ולא מחשבה ולא כונת-הלב? למה אתם רוצים, שתורת-ישראל תהיה רק מין ספר-מקרא לילדים? למה אתם עושים את דתנו ואת תורתנו מרמס לעתונים, ענין לפיליטונים?

המקום ירחם עליכם, יהודים חביבים! נסרחה חכמתכם. אולי משום שהרקיב לבכם…

העולם 1912

היום יהיה הדבר הזה.

אל השולחן, אשר לפני מרשיעי מנדיל ביליס, יגש יהודי כחוש ודל. גופו רזה – אלפים שנות שרב נורא וקרח איום עברו עליו בתוך מדבר-האדם: עיניו קודחות אש – בהן בוער גאון אלפים שנות צרה ויסורים, שלא העבירוהו על אמיתו. הוא יגש, ינעץ את עיניו בקהל אשר מסביב לו, רטט-צפיה נעלמה ימלא את האולם, הכל יאלם, והוא, הכחוש והדל, ידבר. אבנים יסיע מתוך לבו ואחת-אחת יזרוק אותן באנשים אשר לפניו.

וככה ידבר:

“מַלָכֶם, כי חרדתם כלכם ובאתם הנה לעמוד על חרפתכם וכלימתכם? הנה המפלצת, אשר אתם מגדלים זה שלש שנים ואשר אותה אתם אומרים להעמיד כיום הזה גם בהיכל-המשפט. אתם המצאתם את השקר הזה, ולא רק בשביל אחרים המצאתם אותו, למען גרות ועורר את החיה הנרדמה בתוכם, כי-אם גם בשבילכם, למען השתיק את הדיין אשר בלבכם, שלפרקים עדיין קולו נשמע להותכם ולחרדתכם. קול טמיר לוחש לכם, כי דם העם, אשר אתם ושולחיכם ושלוחיכם שופכים שנה-שנה, יום-יום, דם נקי, דם טהור הוא, כי לא יכופר לכם עד העולם ומידכם ומיד בניכם ובני-בניכם ידרש עד דור אחרון. ובהצק לכם הקול הלוחש בקשתם להשתיקו, ואמרתם: אוכלי-אדם הם הללו ודמם מותר. יודעים אתם, כי פיכם ידבר שוא, ואולם השקר הזה מפלטכם היחידי הוא למען תמצאו לכם מנוחה. בואו אפוא ועמדו על חרפתכם וכלימתכם – על מנוחת-שאול אשר בקשתם ומצאתם לנפשכם”.

“ואם יש בקרבכם אנשי חכמה ומדע, המאמינים במפלצת זו יצרתם, – הבוז לחכמתכם ומדעכם. זה אלפי שנה תועה בתוככם עם עני ודל, כל היום וכל הלילה אתם אורבים לו, את צעדיו אתם סופרים ומונים, את ידיכם הגסות אתם תוקעים אל תוך נפשו כל שעה ועיניכם החושדות משוטטות בארבע פנותיו תמיד. ואחרי כל אלה עוד טרם הספיק מדעכם להבין, שאי-אפשר לו לעם זה, כי דם ינעם לחכו, שאי-אפשר לו לאלהיו של עם זה, כי ירח מנחת דם-אדם וירצֶהָ. יבואו איפוא חכמתכם ומדעכם ויעמדו גם הם על חרפתכם וכלימתכם”.

“ואם יש בקרבכם איש, אשר יירא לנפשו, פן תדבק גם בו חרפתכם, כי אחיכם בן-עמכם הוא, יקום הוא ויבכה על הקלון, אשר הבאתם לעולמכם ולעולמו, יקום וישפט עמכם, יקום ויטלטל את תורתכם אתם ובשמה ידבר אליכם, למען ירפא לבבכם וחרדתם חרדה גדולה על השקר והנבלה, אשר אותם אתם ממלאים את נפשכם ואותם אתם אומרים להוריש גם לבניכם אחריכם. אנחנו את תורתנו לא נטלטל, אנחנו את קדשינו לא נביא אליכם, כי לא לנו החרפה, כי אם לכם”.

“הביטו וראו: כל העם אשר מסביב שלכם הוא. עומד הוא ומחכה לדעת את אחריתכם: אם אחיכם, היושבים כסאות למשפט, יסתמו את מעינות השקר בפניכם, למען לא תמצא עוד ידכם לו, או כי יפתחו לכם את המעינות ההם, למען תשברו בהם את צמאונכם הנורא לשקר ולנבלה – צמאון אשר לא ידע רויה. כל העם אשר מסביב שלכם הוא ואת אחריתכם הוא מבקש לדעת. מאתנו אין איש. שכבו בבשתכם וחרפתכם תכסה אתכם, כי הכינותם לכם”…

אבל אל נא נשלה בשוא נפשנו: הדבר הזה לא יהיה, לא היום ולא מחר. לשון זו כבר נשכחה מאתנו וגאון זה כבר כבה בעינינו. היהודי הכחוש והדל לא ידבר את דבריו והעם אשר מסביב – שלנו הוא. הנה הוא העם העומד עגום-נפש ודואג לאחריתו: אם יצא ביליס זכאי בדינו “וסרה החרפה מעלינו”, ואם יצא חייב בדינו – “יכתם עון כולנו”. למה נכחד? בתינו מלאו דלי-נפש, ודלותם זו הגיעה לידי כך, עד שהם רואים את עם ישראל כאלוּ הוא ולא העם האחר יָעמד היום למשפט בקיוב, עד שהם יראים, פן תדבק בנו חרפתם וכלימתם של יוצרי-המפלצת. וכבר נמצאו גם עתונים לישראל הקוראים לשקר ולנבלה שנוצרו בקיוב משפטו של עם ישראל.

ואולם אל ידון רוחנו בדלי-הנפש. אין אדם נתפס על דלותו. תהי נא לנו למצער התקוה האחת, שהאנשים, אשר יבואו מאתנו ללמד זכות על ביליס, יודעים, כי לא עם ישראל יָעמד היום בקיוב למשפט, כי כבוד ישראל וכבוד תורתו לא יוטלו בגורל לא היום ולא מחר, לא בקיוב ולא בשום מקום אחר שבעולם. ישכבו הם, יוצרי השקר והנבלה, בבשתם ואותם תכסה חרפתם, כי הכינו להם.

העולם 1913

א

דומה, שהיהדות, ולא רק זו שבגולה הרוסית, עוצרת זה שלשה שבועות את נשימתה, מקשיבה מתוך כליון-צפִיָה לכל הנאמר באולם בית-הדין הגלילי בקיוב ומחכה ברטט לפסק-דינו של בֵּילִיס. דומה, שזרם טמיר, שרק הָעַצְמוּת הרוחנית הפנימית של האדם תופסת בו, עבר בכל חלקי האומה, הרחוקים אלו מאלו כמה מיני רִחוּקים – רחוּק מקום ורחוק מצב, רחוק תרבות ורחוק תקוה ויעוד –, והטיל אל תוכם הרגשה תקיפה, הרגשת האיחוּד, המתגלית בבקשה אחת, בתקוה אחת – שמנדל ביליס, זה האיש, אשר לא ידענו אותו אתמול ואשר לא נדע אותו מחר, ימצא זכאי בדינו.

ויש אשר אתה תמה ושואל: במה כחו של “מעשה ביליס” גדול? וביחוד – מה איכפת לנו, אם זו או זו תהיה אחריתו?

הן אם רק נסיר מלבנו לרגע את הדאגה לביליס ולביתו האומללים – מה ממנו יהלוך, אם האכרים, היושבים כסאות למשפט באותו אולם, יאמרו: “חייב”? כבודם של ישראל וכבוד תורתם של ישראל ודאי לא יפגמו על-ידי כך: הללו שהתרבות היא להם לא רק גהוץ מְרַמֶה, לא רק אבק פורח לזרקו בשעת הצורך בעיני הבריות, כי אם כלי לתפיסת העולם והחיים, דפוס למחשבה ורגש, – הם הרי כבר הוציאו את דינו של משפט בֵיילִיס ואסון החרפה לא לנו הוא צפוי עוד. מצבנו הכלכלי והמדיני לא יורע גם הוא לרגלי פסק-דין לחובה: כל צרה וכל תקלה שאפשר יהיה להביא עלינו יבואונו גם מבלעדי זאת, משום שזו היא עתה המדה – לתת את ישראל למשסה. ואם תגיע שעתה של מדה זו להעקר מן העולם, אז יבואו חורצי גורלה של המדינה ב“מעשה-ביליס” ולא יעלוהו על לב. שמא תאמרו: פרעות? וידעתם, שדוקא אם יֵצא דינו של ביליס לחובה לא תהיינה פרעות: דוקא אז תהא השעה יפה להוכיח, עד היכן מגיעה התרבות כאן ועד כמה שמים לב לכבוש את חמת העם, ואף אם “נקמת דמו השפוך” מחלחלת בו…

ואם בוא תבוא התקוה וביליס יצא זכאי מלפני שופטיו, – הנשמח, הנוכל לשמוח? שתי שנים ומחצה היה אדם נקי וחף מפשע נטול מעולמו ונתון בבור צרה; שתי שנים ומחצה נִתַן לכל פה טמא להוריד את רירו עלינו ולכל יד רשע לידות אבן בנו; שתי שנים ומחצה היו עצביו של הצבור היהודי מתוחים כמיתרים, ומי ישים בנאד את מיץ-העצבים, את עסיס-החיים, אשר נגרע כל אותם הימים וירד לטמיון; במשך שבועות שלמים התעללו בגדולי האומה וחסידיה והעמידום בשורה אחת עם חבר גנבים ומרצחים, ושאלה אחת שאלו גם לראשונים וגם לאחרונים: “האם לא ידיכם שפכו את הדם?” במשך שבועות וירחים עִנוּ כמה וכמה גדולים וטובים משלנו ומשלחם את נפשם ועבדו עבודה נוראה שמפני כבודם של המעונים האלה אי אתה יכול ליחד לה מפורש את השם הראוי לה. וסוף-סוף יבוא ה“נצחון”: שבעת האכרים התמימים, שבדעתם תלוי פסק-הדין, יחרצו, שידי יהודים לא שפכו את הדם הזה, ורשות תהיה נתונה לזאמיסלובסקי ושולחיו לבקש דם אחר באשר יבקשו ולתתו בראשו של ביליס אחר, למען התעלל שוב ירחים ושנים בעם הביליסים ולמוץ את לשדו ולחרף אותו ואת אלהיו ואת קדשיו כל הימים. הנשמח על נצחון כזה, הנוכל לשמוח עליו?

ואף-על-פי-כן גדול כחו של “מעשה-ביליס”, גדול כחו כשהוא לעצמו, תהיה אחרית המשפט מה שתהיה. אותה הבקשה ואותה התקוה. שמנדיל ביליס יצא זכאי בדינו, אינה בלתי אם הַגִלוּי הפורמלי, הגלוּי החצוני, אם מותר לומר כך, של ההרגשה הפנימית, שהוטלה אל תוך רבבי לבבות – הרגשת האחוּד. מנדל ביליס נעשה לנו עתה את אשר היה לנו אלפרד דריפוס לפני שש-עשרה שנה; רק וקיוב הן שתי טלטלות גדולות, שטולטלו רבבות נשמות מישראל וחוברו יחד להיות צבור אחד, אומה אחת. "בקיוב עומד אדם, שנחשד על שפיכת דמים, לפני אכרים שופטים מושבעים; מה לי ולו? לא כלשונו לשוני, לא געגועיו ותקוותיו געגועי ותקוותי. אפשר, שגם דמו לא דמי הוא. מה ממני יהלוך, אם ידונו אותו לחובה? – כך שואל יהודי “מודרני שבמודרנים”, יהודי שכולו לא-יהודי. והוא משיב לעצמו: “בימי שלוה אחת היא לי, אם “מעססע” או “קדיש”. אף באחד מהם אין אני מוצא חפץ. אבל אם הם תופסים לי בגרוני בשל התפלה העברית, שאף לאמרה אין אני יודע, הרי גם מתוך גסיסה: קדיש הבו לי!… בקיוב דנים על חטאת-הדם ואלפי-אלפים יהודים בכל רחבי-העולם עונדים ביד רועדת, אבל מתוך סבר פנים של מנוחה חרישית, את הכתם הצהוב”…¹ בתביעת-קדיש זו, בהרגשת-אחוּד זו היה גדול כחו של “מעשה-דריפוס” לפני שש-עשרה שנה ובה גדול כחו של “מעשה-ביליס” היום.

ועוד:

אמנם אם נסיר מלבנו לרגע את הדאגה והרחמים לבייליס ולביתו האומללים אחת היא לנו, מה תהיה אחריתו של המשפט, אם שבעת האכרים יאמרו “חיב” או שיאמרו “זכאי”, אבל מנדיל ביליס, שחטאתו, חטאת-מות – זקנו השחור² – הולכת לפניו, עומד זה שתי שנים ומחצה וכופה ומכריח את כולנוּ לשוב ולעשות את חשבון-עולמנו.

לחנם האשים אותו הפילוסוף הנקרן את האדם, שהוא מבקש חשבונות רבים. אדרבה, האלהים, ההכרח שממעל לאדם, הוא המבקש חשבונות רבים, חשבונות תמיד; האדם מבקש להיות ישר, לחיות כל זמן שהנשמה בקרבו מבלי בקש חשבונות כלל. ביחוד ירא ושונא את החשבונות זה שפרשת חייו נטרפה לו והוא יודע מראש שתוצאות חשבונו הוא “נטען” ענק ו“טוען” גמד. הוא ודאי די לו שהוא חי, ודאי נוח לו להשכיח את חשבונו מלבו, לדחותו לעדן ועדנים. ואנחנו אל נקוט בפני עצמנו, שאף אנו משכיחים תמיד את חשבון עולמנו מלבנו: הויתנו הטרופה, השורצת “נטענים” ענקים ו“טוענים” גמדים, גורמת לכך. ואם השכחה נעשית ארוכה יותר מדי שולחים בנו האלהים האדירים את שליחיהם, את הביליסים, הדריפוסים, להסיע, להכריז על החשבון. שמָדוֹת מכריחים אותנו לעשות את חשבון נפשנו ומעשה-ביליס – את חשבון עולמנו.

והחשבון כמה ברור הוא, כמה ישן-נושן הוא!

ראשית-כל, הצרה המקפחת את עולמנו זה אלפי-שנים – השנאה אלינו, הבקשה להעמיד אותנו מחוץ לגבולותיה של האנושות. אמנם שקר בפי האומרים, שבקיוב שופטים עכשיו וּבְרֶן שפטו לפני שש-עשרה שנה את כל ישראל, – וטעם מיוחד של דלות-נפש מתוסף לשקר זה כשהוא יוצא מפיו של יהודי, כשהוא נאמר מעל עמודיו של עתון וספר יהודי. לפני ימים אחדים נזרק דבור יפה מפיו של הסופר הרוסי קופרין; “דתם של היהודים גאה היא”. לא רק דתם של היהודים, כי-אם גם היהודים עצמם גאים הם, תרבות ועם, הזקנים כמעט מכל התרבוּיוֹת והעמים שבעולם, – יש להם הרשות להיות גאים, ועדיין לא נברא אותו בית-דין, שכחו יהיה יפה לשפוט את התרבות והעם האלה. אבל אמת הדבר, שבקיוב מבקשים וּברן בקשו לשפוט את כל ישראל. תמיד, מימות ראש מיניסטריו ואיש עצתו של אחשורוש ואילך, מבקשים לשפוט לא את היהודי, כי אם את היהודים, לא את “רב ישראל”, כי אם דוקא את “כל ישראל”, משום שכל ישראל, האומה התועה בתוכם היא השנואה עליהם ואותה, את כֻלה הם מבקשים לבער מקרבם. תפסו יהודי, שנחשד על בגידה במולדתו. לו גם יהי, שחשד זה יש לו סמך ולא הם עצמם, התופסים, בדו אותו מלבם, – מה בכך? כלום רק הם רשאים להעמיד מביניהם בוגדים לעשרות, שבבקר הם מוכרים את עמם ואת מולדתם ובערב הם מקשקשים בדרבונותיהם באולמים הטבולים אורה? תפסו יהודי, שנחשד על שפיכת-דמים. לו גם יהי, שחשד זה יש לו ממש ולא הם עצמם, התופסים, המציאו אותו למפרע, – מה בכך? כלום רק להם ניתנה רשות להוליד רוצחים וגזלנים, הורגי-נפשות ושופכי-דמים, לסטים וחמסנים, לאלפים ולרבבות, המכסים את פני האדמה נחלי-דם הממלאים את אויר-העולם נאקת חללים? רוצים הם לשפוט את הנחשדים – ישפטו. אבל הצעקה המחרישה אזנים למה היא? הדפדוף בתורתם, המשמוש בתרבות עמם של הנחשדים למה הם? המשמשו בתרבות עמם של הרֶדֶלים, הדפדפו בתורתם של ההַיסמַארים?³ הוי, אנו יודעים מהיכן ולשם מה באים כל הצעקות, הדפדופים והמשמושים האלה: מתוך שנאה ולשם שנאה – כדי להשניא את עם-ישראל כלו על העולם כולו, כדי להעמיד את עם-ישראל מחוץ להאנושות, מחוץ לגדר האדם… ומנדל ביליס, שלוחם של האלהים האדירים המבקשים חשבון, עומד זה שתי שנים ומחצה לנגדנו וכופה אותנו לחשוב את חשבון עולמנו, את חשבון קיומנו: היש יכולת להאריך עוד קיום כזה, קיום של זרים, של נודדים, של תועים, של מיותרים, של פחותי-ערך, של מבקשי חסד ורחמים, – אותו הקיום הנורא, שהוא היוצר את השנאה והוא המפרנס אותה כל הימים? מה תקוה לקיום כזה, קיום של נדודי-עולמית, קיום, הנוטל מאתנו למפרע את הדר-החיים, את צרכה היסודי של הנשמה – את החבה, את היחס הישר, האנושי, מצד רענו האדם? קיום שכזה – האם החדלון הגמור לא יפה ממנו?

ואולם, נסיח נא את דעתנו מגבורי מפלצת-הדם, יוצריה לפנים ומחדשיה בכל דור ודור. הללו אינם יכולים, כמובן, להנזר משקרם המנוול משום שאינם יכולים להנזר משנאתם המנוולה, הארורה, ובכונה הם נוטעים את השקר בלבבות ומפקחים בדאגה מרובה על גדולו. אבל הלא יש גם צבור גדול אחר, שבאמת אין לו בלבו כונה למפרע להרע, אלא שכבר צדה אותו רשת השקר הפרושה לרגליו, אותו הצבור התרבותי למחצה, שאם איננו מאמין אמונה שלימה בשקר-הדם, מכל-מקום הוא חושש לו, לבו מהסס בתוכו, שמא יש קורטוב אמת בדבר. ודוקא הצבור הזה מלמדנו, שאין יחס ישר, יחס אנושי, ליהודי. הן לנו, העם הגולה והנדח, כבר אירע מה שלא אירע ואי-אפשר שיארע בימי-התרבות לכל עם אחר בעולם. מאות רבנים, המפקחים על עניני הדת של עמם, נשבעו (יסלח להם אלהי הכבוד!) בפומבי, שבדת ישראל אין שום זכר ומקור ל“מצות”-הדם; מאות מלומדים ועסקנים של ישראל העידו פעמים אין מספר, שאי-אפשר לתאר אפילו בדמיון מציאותה של “מצוה” זו בישראל או באיזו כתה של יהודים. וכל השבועות והעדיות האלה יצאו לבטלה, לא הועילו לגרוע אפילו כדי נימה אחת מן החשש, התוסס בלבו של הצבור התרבותי למחצה. כל אותן השבועות והעדיות אין להן, כמדומה, אפילו ערך של תעודות היסטוריות, קל-וחומר שלא ימצא בעולם אף בית-דין אחד, שיסמוך עליהן ויפסוק דין על פיהן. אלמלי נמצא בית-דין כזה, ולא רק ברוסיה כי אם גם בארץ בת-תרבות, היה מובטח לו מראש, שלא בנות-צחוק חשאיות בלבד תְּלַוֶינָה את פסק-דינו. וכלום אפשר אפילו לשער, שכך היה עולה לשבועות ועדיות של כהנים, מלומדים ועסקנים משלהם בנוגע לחשש מצוה דתית שלהם? האם שבועות ועדיות כאלה משלהם לא היו משקיטות תיכף את כל הלבבות ולא היו עוקרות מתוכם פעם אחת את כל החששות? מדוע אפוא עלתה ועולה כך לשבועות ועדיות של מאות רבנים ואלפי מלומדים ועסקנים משלנו? – משום שאין יחס ישר, יחס אנושי, ליהודי התועה, הנודד, הגולה, הגא והנכנע, הצריך לכּל וסוגר על עצמו את קליפתו, החי ואינו חי, המת ואינו מת, – אין יחס ישר, יחס אנושי, יחס של אמון והבנה לסוג אדם משונה זה, שהכל רואים אותו, ואיש אינו יודע אותו, שהכל חוקרים ודורשים על מהותו ואין איש אשר יבינה.

הן בכלל מובן האדם לחברו האדם פחות מכל יתר החי, אשר על פני האדמה. אנו מבינים במקצת, מה פירושה של געית בהמתנו, או נביחת כלבנו, או צפצוף צפורנו אבל אין אנו מבינים, מה פירושו של דבור חברנו בן-מיננו. בדבורו של חברנו יש הרבה גלויי-נפש, חִשׂוּפֵי-מהות, אבל הרבה יותר יש בו כסויים לנפש והעלמות למהות. ואם כל אדם כך, האדם היהודי, הנבדל הבדל נפש, מעין הבדל מהות, מכל העמים שבתוכם הוא תועה, לא כל שכן שבלתי-מובן הוא לכולם. אומרים, שטעמי-הנגינה הנהוגים בעולם אינם תופסים בנגינתם של הערבים ואינם מספיקים למסור אותה. כדי למסור נגון ערבי אין לפי שעה דרך אחרת אלא לקלטו כמו שהוא לתוך הפונוגרף. זאת אומרת: נפש הערבים נבדלת מנפשם של העמים האחרים ושפתה אחרת היא – פחותה או מעולה, אבל אחרת – משפת הנפש של העמים האחרים. אף אנו, הנבדלים הבדל נפש מן העמים האחרים, האיך תתפוס שפת הכרתם ומוסרם בדקים שביצרי נפשנו שלנו? שמא יש עדיין צורך בראיה מיוחדה – הרי כל מיני “מעשי-ביליס”. התורה שלנו – במובנה הרחב –, שעד הימים האחרונים היתה היא הצבת היחידה לתרבותנו הרוחנית, פתוחה לכל אדם; והם נוטלים את תורתנו, גוללים אותה ישר והפוך, הפוך וישר, קוראים, מתרגמים, בודקים, מנקרים, – ואינם מבינים כלום. לא-כלום! ענין אחד יש בתורתנו, שאנו איננו יכולים להבינו וזה מאות בשנים אנו מבקשים לו כל מיני הסברות – עקידת יצחק – ואותה מבינים הם. רבותינו מלמדים אותנו, שלא הוצרך האלהים לאסור אכילת דם אדם משום שאין אוסרים מעשה הנמנע במציאות, אין מזהירים על עבירה שאי-אפשר לה שתעלה על דעתו של שום אדם, והם שואלים: שמא דוקא האדוקים שבכם לדם אדם הם צריכים? אלהיה של אומה זו נטל מאת דוד עבדו את הרשות לבנות בית לשמו, משום שהוא שפך דם אדם ולוּ גם ב“מלחמות-מצוה”, והם חוששים: שמא דוקא הצדיק, עבד ד' הוא המקדש על הדם? – יש בנו נכאי-רוח, שידם שלוחה תמיד לפתוח את סגור לבם, לפרוש את נפשם לפני כל גוי קטן. עלובים! לשוא היא כל טרחתם להתערטל שבע פעמים ביום. העם היהודי, הקונה לו חניה בכל רחבי-עולם זה אלפי שנים, ועדיין הוא תועה, הגוסס זה עשרות-עשרות דורות ועדיין הוא חי, ההולך אחרי ארונם של גויים וממלכות והוא עצמו קברו עליו – הבריה המשונה הזאת בלתי-מובנה היא לפי עצם טבעה. ומנדל ביליס, היהודי הפשוט, המוכר לְבֵנִים במלבנתו של זיצוב, עומד זה שתי שנים ומחצה וכופה אותנו כולנו לחשוב את חשבון עולמנו ולהבין, שאף אם אלף פעמים נפתח את סגור לבנו ואף אם לכל אדם נפרוש את נפשנו – הועיל לא נועיל.

תקוה אחת מלפפת אותנו כל ימי תְּעִיָתֵנו הארוכים: – “ומלאה הארץ דעה”. תקוה טובה ויפה. כל מי שאינו רואה, שהדעת, התרבות, משפרת את הבריות ומרבה אנושיות בעולם – אור עיניו אין אתו. בימי התרבות שופטים לכל-הפחות את ביליס, ולעין כל. בימי החשך לא היו שופטים אותו כלל: פראניטיס וזאמיס לובסקי היו צובתים בצבתות את בהנות ידיו ורגליו, היו מושיבים אותו על מברשת של מסמרות ומביאים אותו לידי “הודאה מרצון”. אנחנו נשא את נפשנו תמיד לגידוּלה והצלחתה של הדעת ומן הראשונים נהיה להלחם את מלחמתה. ואף-על-פי-כן מה תקותנו כי ניחל, אם “ומלאה הארץ דעה” תהיה משגבנו היחידי? צאו ולמדו “מעשה-ביליס”. כחה של הדעת כבר הגיע לידי כך, עד שגם השנאה הדתית חדלה לפרנס את שקר-הדם ולגדלו. אדרבה, הכהונה, ולא רק האירופית, כי-אם גם הרוסית, לא די שלא נגואלה ב“מעשה-ביליס” כמעט כלל, (מלבד פראניטיס ושנים-שלשה כהנים הדיוטים, שאין להם חשיבות), אלא שגם בקשה להעביר את כתם-השקר הזה מעל פעולת הנוצרי. ובכל-זאת הרי מנדל ביליס עומד לדין וזה שתי שנים ומחצה הוא מתרה בנו: “חִשְבוּ כולכם את חשבון עולמכם, חשבון קיומכם!”

בשתים גדול אפוא כחו של “מעשה-ביליס”, ותהיה אחריתו מה שתהיה, – בהרגשת האיחוּד, אשר הטיל אל תוך רבבות לבבות מישאל ובכפיה שהוא כופה אותנו לשוב ולחשוב את חשבון עולמנו, אותו החשבון הידוע, הברור, הישן-נושן, מי ישקול וימוד את מיץ-העצבים, את עסיס-החיים, אשר נגרע מאת הצבור היהודי כל ימי “מעשה-ביליס”? כן, באלפי, ברבבות יחידיות אנרגיה עלה לנו “מעשה-ביליס”. אבל אין אנרגיה יוצאת לבטלה. אף טפה אחת קטנה של אנרגיה לא אבדה עדיין מעולם. אין זו סתם מליצה או תנחומים בעלמא, כדי לְפַיֵס את הדעת, אלא אמת ממש. ואם האנרגיה, שנעקרה ממקומה, לא נתגלגלה ליצירה חדשה בחוץ, ברי הדבר, שהיא יוצרת יצירה חדשה בפנים. לבלי ליצור כלום, לא בחוץ ולא בפנים, אין היא יכולה, משום שאין היא יכולה לרדת לטמיון. בספר דברי ימינו החדשים סמוך “מעשה-דריפוס” להתגלותו של הרצל וממילא לחדוש היסודי, שנתחדשה הציונות, זו שמשנה את כל מהלך הויתנו. וכל כמה שגדולה היתה מדת האנרגיה, שמצאה אז, לא רבה היא ההוצאה לעומת ההכנסה – הרצל וחדוש הציונות. למי וּלְמַה יסמוך “מעשה-ביליס” אין אנו יודעים, כמובן, אבל אפשר לבטוח, שאף הוא סמוכים יפים יהיו לו. בטחון זה יש לו רק תנאי אחד: שהאנרגיה, שנעקרה ממקורנו שלנו, לא תגולגל לשמן ומאור בשביל אחרים, אלא כל היצירות שהיא עתידה ליצור, כלומר כל גלגוליה יהיו בתוך גבולנו אנו ולצרכנו אנו.

אחד מפרקליטיו של ביליס היה מדבר על לבו בבית-כלאו, כי יראה את עצמו כאלו הוא חיל, היוצא למלחמת עמו ומולדתו. אם היתה כונתו של אותו פרקליט, שיסוריו של ביליס והסכנה הנשקפת לו ישמשו אמצעי יפה לבער את שקר הדם מן העולם, תנחומים של הבל נחמהו: תועבה זו אינה שוה אפילו באבדן צפרנו של אדם. אבל אם כך היתה כונתו, שאסונו של ביליס יטיל הרגשת איחוּד אל תוך רבבות לבבות מעמו, ישמש אזכרה תקיפה, שכולנו נחשוב את חשבון עולמנו – יפה נחמהו.

ב

הצדיקו השופטים את ביליס…

לעתיד יעמדו לישראל דורות של אנשים גאים, אשר ידעו להעלב, לנצור את העלבון בלבם לבל יחולל ולא ידעך ולנקום את נקמתו בשעה הראויה. ומובטחני: הדורות ההם לא יאמינו שאותו ערב, כשבאה הבשורה הטובה מקיוב, תקפה את כל העם שמחה, אשר לא ידע כמותה אולי זה מאות בשנים. זו היתה – מוטב שנודה על האמת! – כמעט שמחה לאומית. הם, הדורות הגאים העתידים לבוא, לא יאמינו, ואנחנו בעינינו ראינו. ואת עקבותיה של השמחה הגדולה ההיא עדיין אנו רואים גם היום, לאחר שכבר עברו שבעת ימי-אושר. “נס-קיוב” – כך קוראת העתונות הגסה שלנו לפסק-הדין, אשר הוציאו ששת האכרים, שבדעתם היה תלוי גורלו של ביליס. ויוצרי דעת הקהל שלנו פניהם צוהבות ופיהם ולבם מלאים שירה של נבואה בנוסח של “והיה באחרית הימים”: כשהאכר יהיה השליט בארץ ישב גם ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד. ואל תשאלו: הן רק מחצית האכרים, אשר ישבו כסאות למשפט, הודו בצדקת ביליס, וגם הללו הקדימו לפיס את דעתם של יוצרי המשפט ולכפר את פניהם במנחה הגונה, ב“מלבנתו של זיצוב”? אל תשאלו: שירת התקוה הגדולה ממלאה את הלבבות על כל גדותם עד בלי היות עוד בהם מקום להרהור ומחשבה אחרים. “והיה באחרית הימים יהיה האכר השליט בארץ” – כך כתוב עתה בעינים הנוהרות משמחה, בלבבות החרדים מרוב אושר.

אכן, עם נפלא אנחנו, מוזר ובלתי-מובן לא רק לאחרים, כי-אם גם לעצמו. טעות גדולה יטעה מי שיאמר, ששפל-ברך ורב-סליחות הוא עם ישראל. אדרבה, עם גא אנחנו, גא מאד. כל הקנינים שיש לנו בתור עם אין כמותם בעולם. אין כאלהינו, אין כתורתנו, אין כנמוסנו. כל הפוגע בגאוננו הלאומי אין לו כפרה עולמית. הרוממה שבמצוות – קדוש שם ישראל, הקשה שבעבירות – חלול שם ישראל. וכשאנו לעצמנו – שחה לעפר נפשנו. איש איש מאתנו כופף את קומתו כל שעה ובלי צער ויסורים יתרים. איש איש מאתנו אינו חורק את שיניו אלא אם כן פגעו באלהיו, אינו יודע להעלב בלתי אם מתוך עלבון עמו. ואם לבו יחלום חלום תקוה לעמו – מה ממנו יהלוך כי בעטו בו, בבן-העם, ורקקו לו בפניו לעיני כל באי-עולם?

רבבי לבבות מישראל חולמים עתה חלום אחד – שהמשפט הקיובי יעורר מתרדמתו את “ישרה של אירופה”. חלום זה, שרובוֹ דברים בטלים, יש בו גם קורטוב של אמת: מעשה-בייליס לא עורר אמנם את הנרדם, אבל זעזע אותו. לחש טורד שמע האדם האירופי בלבו בימים האחרונים: “עָוֶל נורא נעשה לעיניך ליהודי, החי עמך”, – ויש אשר לא אכל את פתו במנוחה שלימה.

בכונה מטעים אני את ה“ליהודי”, משום שרק מנקודה זו יש קצת ערך וחשיבות ללחש הטורד. הן יש הבדל עיקרי בין מעשה-ביליס למעשה-דריפוס, שבכמה וכמה דברים הם גם דומים זה לזה. עכשיו הכל יודעים, שגם באינטריגה, אשר פרשה את רשתה על דריפוס, היו תשעים ותשעה חלקים אנטישמות, שנאה ליהודי, ושנאה “קדושה” זו היא שקדשה למפרע את הכל; עכשיו אנו יודעים, מה היה בלבם של שופטי דריפוס, אשר שפטו אותו ראשונה. אבל מפיהם לא שמע אז איש, שהם שופטים את היהודי. הם, אשר הפקדו לשמור על רוממותו של הצבא הצרפתי, שפטו רק את הבוגד. ועדיין אנו מסופקים, אם גם דריפוס גופו ראה את עצמו אותה שעה נתפס על “עון יהדותו”. אחרת היא דמות משפטו של ביליס. כאן הוטעמה בפירוש ומלכתחלה יהדותו של הנחשד, וכל אותם הימים היתה היד ממשמשת – כמובן, בלי זהירות ונימוס מיוחדים – בתורתם של היהודים, כדי למצוא בה ראיה לחטאתו של היהודי, ואלמלי מצאה את אשר בקשה ודאי לא היה עוד שום צורך בראיות אחרות, אובייקטיביות, כדי להטיל על ביליס עשרים שנות עבודת-פרך. הרי, שאם מעשה דריפוס הטריד בשעתו את ישרו של האדם האירופי בגלל העול, הנעשה לאדם, הטריד עכשיו מעשה-ביליס את ישרו בגלל העול, הנעשה ליהודי.

ובאמת שמענו בימי המשפט הקיובי דברים, שיש בהם לא רק זעזוע של היושר, כי אם גם חרדת היושר. "המעשה הנעשה עתה, – כך דרש מרז’קובסקי ברבים בפטרבורג⁴, – גנות הוא לכל העולם. כל עוד לא תרצה רוסיה את חטאתה, אשר חטאה ליהודים, סליחה לא תהיה וחרות לא תהיה. אדם הרג את האדם והסתירו מתחת לקרקע ביתו. ונדמה לו, שהוא מפרפר, שצריך לחנקו עוד. אבל לא הנרצח הוא המפרפר; ישרו של הרוצח הוא המפרפר. השנאה ליהודים – זוהי אימת הקרבן על רוצחיו. “קין, קין, אי הבל אחיך?” מתי ישמע סוף-סוף קול זה?…

אבל אל נא נשלה בשוא נפשנו, אל יעביר אותנו קורטוב האמת שיש בחלום על הגיוננו ודעתנו. אחריתו של מעשה-ביליס לא תשפיע לטובה על מצבם של היהודים ברוסיה, והלואי, שלכל-הפחות לא תשפיע לרעה, הלואי שלא יבקשו יוצרי-המשפט לגבות את “חובם” מאתנו באופן אחד, ישרם של אלה הלואי שתרדמת אלהים תהה נסוכה עליו עד העולם ונרדם כמת ירד אתם לקבר, שהרי אם ינוע ויתחיל לפרפר ידמה להם, שקרבנם הוא המפרפר וצריך לחנקו עוד. כי ישרם של שליטי הפוליטיקה הליברלית למחצה חסוי גם הוא קליפה עבה וקשה – דבר זה למדנו בפעם המאה והאחת ממחרת גמר משפטו של ביליס: בלב מנוחה ובצחוק שלוה על שפתם דחו האוקטובראים בדומת-הממלכה את הצעת הקדאים להושיב קומיסיה, אשר תדון בשאלת שווי-זכיותיהם של כל אזרחי המדינה. אימתי תגיע שעתו של האכר להיות ראש-המדברים ברוסיה אין איש מאתנו יודע, ואף אם בזמן מן הזמנים תגיע השעה הזאת, מי יודע אם לא תהיה אז על העליונה יד בניהם של אלו, אשר בקשו לכפות את ביליס ולהניחו קרבן לרגלי זאמיסלובסקי וחבריו? מן הנסיון אנו יודעים, שבגליציה, למשל, נתקבלה תורתו של סטויאלובסקי, בן-אומנותו של פראניטיס וחברו גם לדעה, דוקא בכפר. ואף אותו הזעזוע גופו, שנזדעזע ישרו של האדם האירופי, לא רק טובה בלבד יש בו, כי אם גם רעה. אין אנו כופרים בטובה, אבל אין אנו רשאים להעלים עין גם מן הרעה. אמנם יש אשר בימי משפט ביליס לא יכול האדם האירופי לאכול את פתו במנוחה שלימה מפני העול הנעשה לעיניו ליהודי החי עמו, אבל לרגש הטורד הזה נלוה גם רגש טורד אחר: “כמה לא נעים הוא עם זה, שתמיד הוא מתלבט לך בין רגליך, שגם אתמול וגם שלשום נטרדה לך פתך בגלל!”… ועדיין אין אנו יודעים, מה היא המסקנה שמסיק האדם האירופאי מתוך שני הרגשות האלה הכרוכים זה בזה: אם נוח לו שתנתן לעם זה היכולת לחדול מהיות טרדן בלבד או שתנטל ממנו היכולת להיות אפילו טרדן. וכבר שמענו לפני שנים אחדות מפי חומיאקוב, רבם וגדולם של האוקטובראים ברוסיה, את ודויו, שאם אמנם לא ישרו בעיניו הגזירות והענויים הניתכים על יהודי רוסיה, בכל-זאת אלו הקיץ משנתו יום אחד ומצא את מולדתו פנויה מיהודים היה קובע אותו יום חג לו ולמולדתו. והאיש הזה, לפי מדת תרבותו ולפי מדת אֲמִתּוֹ, הלא הוא הוא האדם האירופאי, שעל יקיצת ישרו אנו שמחים עכשיו שמחה גדולה כל-כך.

ולמה נכחד? כלום רק עתה, אחרי “הנסים והנפלאות”, שנעשו לנו ולבנינו בקיוב, התחילו תולים תקוות גדולות ביקיצת “ישרה של אירופה”? וכי לא עשרות פעמים כבר היו הפנים צוהבות מתקוה זו? הן שיטה היסטורית, או, ביתר דיוק, משוגה היסטורית היא זו לבקש כל היום מפתח נאמן לְקֵן-הלב ההוא, שבו סגור ב“מקרה” על מסגר רגש האחוה והיושר, העתיד לשנות פעם אחת את כל סדרי החיים בצאתו ממאסרו. מתחילה אמרו, שהשנואים המה האשמים, שסבות השנאה אליהם מונחות בהם עצמם, בנמוסיהם, באפני-חייהם, ואולי גם בעצמותם הטבעית המיוחדה להם. אבל אחר-כך שבו מטעות זו והתחילו אומרים, שהסבות מונחות בשונאים, בשפלות תרבותם, בקוצר הבנתם, בתרדמת ישרם. ובטעות זו עומדים האנשים הטובים האלה עד עתה ומתיראים הם להבין, שכל המפתחות אשר יביאו ימָצאו סוף-סוף לא-נאמנים, בלתי-מכוונים לקן, אשר המה מבקשים, משום שסיבות השנאה אינן מונחות לא בשנואים ולא בשונאים, אלא הן טסות ומרפפות באויר שבין אלו לאלו – בתנאים המיוחדים, הנוצרים מתוך זווגם של אלו ואלו, שאינו עולה יפה.

וכאן מתחיל הפזמון הידוע: שחורה ומגושמה היא תפיסת העולם, שעליה עומדת הציונות. לא די לה, לציונות, שאינה בושה מפני השנאה, המקפת אותנו ומרעילה את החיים, אלא שהיא מחבבת אותם ולרגלי כל מאורע קטן או גדול היא ממהרת להתקשט בה “כבתרמיל מצויר”. קשה עליה, על הציונות, התקדמות האדם, והרי היא מבקשת לראות בו רק את החיה בלבד, – וגומר וגומר.

כמה עתיק וטפל הוא פזמון זה! כמה שקר וגניבת-דעת יש בו! הן דוקא אנחנו מאמינים בהתקדמותו ועלויו של האדם: הרי אנו מאמינים באידיאל שלנו, שכל עיקרו תלוי בהתקדמות ועלוי. הן דוקא אנחנו שונאים בכל ציבי-נפשנו את השנאה, משום שאנו רואים אותה וחשים בה, ומשנאתנו אותה אנו מבקשים להגאל ממנה ומבקשים למצוא תשובה על השאלה הגדולה: מה נעשה, כדי שעמידתנו בתוך עמים רבים לא תביא לכל מיני מעשה-ביליס ומעשי-דריפוס וכל יתר ה“מעשים” הדומים לאלו? מה נעשה כדי שהחיים, אשר אנחנו חיים היום ואשר חלק גדול מישראל עתיד לחיות עד העולם על אדמת זרים ובתוך עמים זרים, לא יהיו טבולים ברעלה של השנאה? אבותינו הקדמונים כמעט שלא היו זקוקים כלל לבקש תשובה לשאלה זו, מפני שבאמת לא בתוך הגויים חיו, כי אם סמוך להם, בפנה אשר שכרו להם על אדמת זרים ואשר על-פי-רוב נכנס המשכיר אל תוכה רק בשעה שבקש תואנה להגדיל את שכרו. הדורות הראשונים של עוזבי הפנה השכורה המיוחדה בקשו ומצאו, כלומר: נדמה להם שמצאו תשובה לאותה שאלה: אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ארץ אחת ושמים אחדים ניתנו לכולנו; חברים, אחים כל העמים. אבל אנחנו, שאת הפנה המיוחדה של אבותינו הקדמונים עזבנו ושרפנוה, אנחנו, החיים לא סמוך לעמים האחרים, כי אם בתוכם, המוכרחים לחיות בתוכם, אנחנו, היודעים כבר מן הנסיון את ערכה הממשי של התשובה, שהשיבו כל הדורות הראשונים התמימים של עוזבי הפנה – אנחנו מה נשיב על השאלה הגדולה, שאותיותיה השחורות והזעומות זוחלות לפנינו כצללי בלהות על הארץ ונתקעות כערפלי אימה בשמים: האיך נחיה בגויים וחיינו לא יהיו טבולים במרה ורעל?

עכשיו אנו עומדים בגמר הנסיון, אשר התחילו בו דורות אחדים לפנינו, בראשית ימי השחרור, ואנו יודעים שנסיון זה לא הצליח. עד עתה נפתחה לנו רק דרך אחת לחיות בגויים חיים שאין בהם רעל ומרה – לחדול מהיות. עכשיו אנו יודעים, שיסוריו של היהודי המתבולל, שאין בו כח אלא לעבור את מחצית הדרך, גדולים פי-שנים מיסוריו של היהודי הלאומי, העומד על עמדו: מצד אחד מכרסמים את לבו יסורי-החדלון ומצד שני מרעילים את נפשו יסורי-השנאה. ולפיכך חוגר הוא סוף-סוף את כחותיו האחרונים ועובר את הגבול, שמשם לא ישוב עוד. אבל הן לא למעטים האלה, הבוחרים להם דרך זו, אנו דואגים. אנו דואגים ומבקשים תקנה לנו, לרבבי-הרבבות מישראל, לכלל ישראל כולו, שאינו יכול ואינו רוצה לחדול מהיות את אשר הוא. לחדול מהיות יהודים אין אנו יכולים ואין אנו רוצים. לחדול מהיות חניכי התרבות האירופאית, אשר שַמְנוּ חלקנו בה על-ידי צרות ויסורים גדולים כל כך, אין אנו יכולים ואין אנו רוצים. לשוב אל הפנה המיוחדה, שהיתה לאבותינו על אדמת נכר, אין אנו רוצים, ואלו רצינו לא יכולנו, כי שרוף שרפנוה, עקרנו דלתותיה ושעריה ולא נשארו עוד ממנה אלא קורות רקובות וחרוכות אחדות לזכרון. לשוב אל הפנה, שאנו מבקשים ליחד לנו על אדמתנו וליצור בה חיים חדשים לעצמנו, אפשר רק לאט-לאט, קמצים-קמצים, ואף לשיבה זו, שאינה יכולה לגאול את כל העם מגלותו, צריך לגיס את כל כחות הרצון. לחיות בתוך העמים ולספוג כל היום שנאה, שאין לה מצרים, אין אנו יכולים. לסדר את עמידתנו בארצות פזורינו באופן כזה, שלא תִוָּצֵר מאליה אטמוספירה, המפרנסת ומגדלת את “מעוררי” השנאה, אין אנו יכולים. בכל אופן עדיין לא נסינו לסדר לנו עמידה כזו. הפרובלימת אשר לפנינו, לא רק פרובלימת הגאולה, כי אם גם פרובלימת הגלות עצמה, שבעל-כרחנו היא נגררת אחרינו כשלשלאות חלודות – פרובלימת ההויה שלנו קשה וסבוכה היא, אין לה ומעולם לא היתה לה שום דוגמה, כי נוכל ללמוד ממנה, שהרי אנחנו הננו הגוי הגדול הגולה – לא רק המשועבד, כי אם גם הגולה – היחידי. וכשהאלהים האדירים שולחים בנו את שלוחיהם, את הדריפוסים והביליסים ודומיהם, לכוף אותנו, כי נחשוב את חשבון עולמנו, באים קלי-הדעת ומניחים את ידם על ראשנו ומנחמים אותנו ואומרים: “השקטו, הרגעו, הֵקִיץ ישרה של אירופה!”…

נגמר מעשה-ביליס. אם כמות האנרגיה הכבירה, שנעקרה ממקורנו לרגלי המעשה הזה, יצאה כדי לעורר את כחות העם הנרדמים, לא הפסדנו כלום. אבל אם יצאה רק כדי לעורר את “ישרה של אירופה” הנרדם – הפסדנו הכל.

העולם 1913

¹

“אללעס געשייטע איזט שאָן געדאכט ווארצען, מאן מוסס נור ערזוכען, עס נאך איינמאל צו דענקען”. –

גאעטהע

1

לא לספר על הוַדָאוֹת שלי אני מבקש: מעטות הן; להסיח את הספקות שבלבי אני מבקש: רבים הם, ויש אשר אינם מניחים לישון. לא-מתוקה שנת האיש בלילה, אם ספקות יאכלוהו ביום. אף יש אשר נראה לי, כי הספקות האלה לא לי לבדי הם, כי אם לרבים מבני-דורי. ומי יודע, אם לא בשעה שהם מציקים ללבי מתענים תחת כובד-משאם גם לבות רבים אחרים? –

בני-דורי המה אלה, אשר נולדו לפני שָנִים חמשים בערך. ודור טרַגי הוא דורי. בימינו ועל-ידינו נגמר מה שהוחל לעשות שנים-שלוש דורות לפנינו: בימינו ועל-ידינו נגמרה הריסת צורותיה המיוחדות של יהדות הגלות. לשנים או לשלשת הדורות, אשר קדמו לנו, המה דורות ההשכלה, היתה הריסה זו הריסה של מצוה ולכן – הריסה של שמחה; הם ידעו לשם מה ובשם מה הם הורסים, ולכן הריע לבם בקרבם על כל אבן ולבנה, אשר קרעו מתוך החומה. ואלו אנחנו לא ידענו עוד, לשם מה ובשם מה אנו הורסים, כי על-כן ההשכלה כבר חדלה מהיות מצוה לנו; לבנו לא שמח ולא יכול לשמוח על מעשה-ידינו, כי גם כונה מפורשת להרוס לא היתה כבר בלבנו. ובכל-זאת: בימינו ועל-ידינו נגמרה ההריסה, בימינו ועל-ידינו נחלצו האבנים והלבנים האחרונות.

ליהדות-הגלות אבדו, – או, לכל-הפחות, אובדות, – צורותיה המיוחדות האחרונות.

לפני ימים מועטים ראיתי את הדבר “עין בעין”. בקיוב נאספו ובאו שלוחיהם של יהודי אוקריינה: בקשו לתת “קונסטיטוציה” שלימה לצבור הגדול הזה – ולא נתנו כמעט כלום. לפי אומד הדעת אפשר היה לשער, שעתה, אחרי אשר הורם שבט-הרֶשע מעלינו, תגלה האנרגיה הלאומית שלנו בכל הדר-כחה ותפארת-עוזה. למעשה – כלעומת שבאנו לקיוב כן יצאנו ובידינו העלינו חרס. שכינה לא היתה שרויה בינינו. יצירה ושמחת-יצירה לא נראו במעשינו. הרבה דברי “אגדה”, – לפי הטרמינולוגיה היפה של ביאליק, – נאמרו באותו מעמד: לכלל “הלכה” לא באנו, לא יכלנו לבוא לכלל “הלכה”. ולא רק משום שהשעה, שאנו עומדים בה עתה, שעת “אגדה” היא בכלל, כי-אם בעיקר וראשונה משום ש“רצונה הניגר והרופס” של יהדות-הגלות, שזה שלשה או ארבעה דורות הוא תועה בחלל התהו, אינו מוצא עוד “דפוסים למטבעוֹת מוצקות וקיימות”. אמנם "אנו כופפים את “צוארנו” ומבקשים, כי ינתן עליו “עול-הברזל”. אבל לשוא היא בקשתנו. ההויה יש לה רק עול-ברזל אחד – צורות מפורשות, “הלכות קבועות”, ואלו מאת יהדות-הגלות כבר ניטל הכח ליצור צורות חדשות, לקבוע “הלכות” חדשות.

כל אותה המחלוקת הידועה שבּין “שוללי-הגלות” ו“מחייבי-הגלות” היא גופה מעידה, שכבר “נשללה” הגלות מתוכה, אלא שהללו צנועים הם עדיין מלהסתכל באמת הערומה הזאת, והללו כבר התירו לעצמם להסתכל בה. ומי יודע, אם לא סופם של הצנועים שתפקע גם הצניעות שלהם? אז יסתכלו ויראו גם הם, כי לא די, שליהדות-הגלות אבדו ואובדות צורותיהן המיוחדות האחרונות, אלא שאבד ואובד לה גם הכח ליצור צורות אחרות, חדשות, במקום הישנות.

שמא נשמח על אבידה זו? – מסופקני. או מוטב שאומר: לאו והן.

לאו למה? משום שבגולה בשעת גדלותה נתגלו אפשרויות מרובות של יצירה. לולא יראתי, שמא יובנו דברי שלא כהוגן, הייתי אומר, שהעם, אשר גלה מארצו, היה בגלות לאומה. אמנם אומה דווּיה וסחופה, רצוצה ונדכאה, אבל – אומה ולא רק עם בלבד. אמנם העם, אשר ישב בארצו, לא היה זקוק לא להזכרות מבחוץ, אף לא ללמוּדים והוראות מיוחדים מבפנים למען יחוש את עמיוּתו: תחושה טבעית זו כבר היתה יצוקה לו, – לכל הפחות, זה מאות שנים כבר היתה יצוקה לו, – בכל כלי הכרתו הפנימית. ואלו האומה שבגולה זקוקה היתה תמיד גם להזכרות קשות מבחוץ וגם ללמודים והוראות שונים מבפנים, כדי שתחוש את עצמה אומה. ואין ספק, כי כשתשוב האומה לארצה ולמולדתה תצטרך לעקור ולהשכיח מלבה כל ההזכרות, וגם מרבית הלמודים וההוראות האמורים, ולא רק משום שלא תהיה עוד זקוקה להם, כי-אם בעיקר משום שממקור משחת נבעו מלכתחילה. אבל סוף-סוף את עצם ההכרה, שאומה היא, תעלה עמה מן הגולה. “אתה מוצא, עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים-עדרים…וכיון שגלו נעשו עדר אחד”. הגוי, אשר ירד למצרים, יָצא משם עם, והעם, אשר ירד לגלות האחרונה, יֵצא ממנה אומה. –

כּח-היצירה של הגולה בתקופות גדלותה מרובה היה כל-כך, עד שגם תורה חדשה נתנה להאומה. וכל תורה חדשה היא התגלות של אלהים חדשים. אמנם אנו מכירים את הלולאות, אשר חברו שתי התורות, – זו שבכתב, שניתנה בארץ-ישראל, וזו שבעל-פה, שברובה הגדול ניתנה בגלות, – ועשו אותן לתורה אחת, ובהכרח אנו מודים, ש“האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו”. אבל באמת הלא יודעים אנחנו, שהתורה השניה אחרת היא לגמרי מזו הראשונה, ואבותינו, שהתורה אשר ניתנה בגלות היתה להם העיקר, יפה עשו שנשמעו לעֵרותם הדקה ומנעו את בניהם מן המקרא: שמא ילמדם המקרא לבעוט בתלמוד. וגדולה גם מזו. הגולה הגיעה עד עצם הַשִתִּין של יצירה: היא יצרה גם לשון. מעשי בראשית יצאו מידי יוצרם אִלמים. עד ערב שבת בין השמשות היו כולם רק עצמים נפרדים; אלמים ועגומים תעו בחלל-ההויה: יחס פנימי לא היה להם בינם לבין עצמם. את הגדולה שביצירות השאיר אלהים לאדם, ועל-ידו נסתיימו מעשי-בראשית. “וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו”. הוא שקבע יחס פנימי בינו ובין כל העצמים הנפרדים אשר מסביב לו, ומתוך-כך נקבע גם היחס שבינם לבין עצמם: האדם הוא שדובב את הבריאה כולה. אז נסתיימה היצירה. ואף למעמקי יצירה זו – ליצירת לשון – הגיעה הגולה בימי תקפה וגדלותה.

אבל כלום אפשר למנות ולספור, – ואפילו רק בדרך רמז, – את כל היצירות הגדולות, אשר יצרה הגולה? או כלום אין זה בכלל דבר המובן מאליו, שאלמלא יוצרת היתה הגולה היתה בלה ונפסדת מיד, כשם שהיא הולכת ונפסדת באמת לעינינו משעה שתם כח-היצירה שלה? –

והן למה? – משום שיצירות הגולה אינן טבועות בחותם “רצונה חופשי” של האומה. משום ש“יצירה חופשית” אין כאן…

הדברים טעונים קצת באור. רצון חפשי אין ויצירה חפשית אין: הכל הכרח. ההודאה ברצון חפשי ויצירה חפשית הכחשה גמורה היא בסדר עולם ידוע. ורק משום שאנחנו איננו מסוגלים לתפוס את סדר-העולם, לפיכך נדמה לנו בכל רגע ורגע מרגעי ההוה, ש“הרשות נתונה”. באמת “הכל צפוי” והכל – הכרח. אבל יש הכרח חמרי ויש הכרח נפשי. הכרח חמרי אינו יוצר כלום, כלומר אינו מוסיף כלום על מה שיש בו. שאלו את הכימאי ויגדכם: אם ידע את החוקים, אשר להם משועבדים חמרים ידועים, יוכל גם לכוון מראש בדיוק גמור את הצורות החדשות, שתוולדנה מתוך הרכבת החמרים האלה. תוספת חדשה אין כאן; יש כאן רק מעבר מצורה לצורה. אין במסובב אלא מה שהיה בסבות תחלה, לא יותר. לא כן הכרח נפשי. הוא מביא לידי יצירה, כלומר: הוא מוסיף על מה שיש בו. שאלו למי שיש לו עסק בעניני-הרוח ויאמר לכם, כי בשום אופן אי-אפשר לו לכוון מראש את תולדותיהם של הכרחים נפשיים. כאן יש במסובב יותר – במובן האיכותי – מאשר בסבות. כאן יש תוספת חדשה. התעַלוּת האנרגּיה. ולפיכך: בנוגע לחיי הרוח אנו דנים על רְבִיַת ערכים בשעה שבנוגע לחיי הטבע אנו דנים רק על שמוּר האנרגיה. ואם נשאל לדעת, מהי הפְּלוּס שבהכרח הנפשי, שבשבילו מתוספת להתגלוּת האנרגיה גם התעלוּת, לא נמצא תשובה אחרת אלא זו: רגש החופש, – ולוּ גם יהי חופש מדומה, – שיש בנפש המכּרת את עצמה, היא הפלוס המבוקש. יש רגש החופש – יש לה להאנרגיה הנפשית מלבד התגלות גם התעלוּת; אין רגש החופש – התגלות יש לה להאנרגיה הנפשית, התעלות אין לה. משל למה הדבר דומה? לעבודה מקורית ועבודת-תרגום. גם העבודה המקורית, כשהיא לעצמה, מתוך הכרח היא נעשית: יש “מלאך”, המכה את העובד ואומר לו: “עבוד!” אבל אותו “המלאך” המכה סתר-פנים לו והמוכה גופו רואה את עצמו כאילו הוא חפשי בעבודתו – והאנרגיה שלו מתעלה בדרך התגלותה. לא כן המתרגם. רגש-החופש אין בנפשו, כל רגע ורגע הכרחו לנגד עיניו – והאנרגיה שלו אמנם מתגלית אבל אינה מתעלה. תאמרו: כלום אין תרגומים, העולים באיכותם על המקור? ודאי יש, אבל דוקא היא הנותנת: אותו העודף, כלומר אותו העלוי, שיש בתרגום כזה לגבי המקור, בא מתוך כך, שהמתרגם השכיל להשתחרר מהכרח המקור והוא רואה את עצמו כאילו הוא חופשי לנפשו.

ואם כך הוא הדבר, לא קשה להבין, שכדי שהאנרגיה הנפשית תוכל להגיע לא רק לידי התגלות בלבד, כי-אם גם לידי התעלוּת, – אותה התעלות שאנו רגילים לקרוא לה: יצירה, – היא זקוקה לכך, שהכרח התגלותה כשהוא לעצמו יבוא מתוך האופי המיוחד, אשר ניתן ליוצר מטבע-ברייתו. אמנם מנקודת-הראות היסודית של הכרח סבה ומסובב אין לך סבה יותר מכרחת מזו של האופי הנפשי הטבעי, שהרי הוא, האופי, מכריח ליצור דוקא כך ולא באופן אחר: הוא “המלאך המכה”. אבל תיתי לו למלאך זה, שסתר-פנים לו, ואין הוא נוטל מאת “המוכה” רגש החופש. זהו עומק הכונה במה שכתב תיודור ליפס: “האישיות יכולה להיות חפשית מכל, רק לא מעצמה. אין שום הגיון בדבר להודיע על האישיות, שמשוחררה היא או שחפשית היא ממנה גופה”² ואולם האיש, אשר אין ניתן לו למַצוֹת בחייו ובמפעלו את עומק אפיו המיוחד לו, כלומר: אין ניתן לו לחיות ולפעול מתוך ההכּרחים המסותרים בו בעצמו, אלא הוא רואה את הכרחיו לנגדו תמיד, הרי הוא חסר רגש החופש וממילא הוא חסר אותו הפּלוּס, המוסיף להתגלוּת האנרגיה שלו גם התעלוּת. ובמובן זה אנו רשאים להשתמש במושגים “רצון חפשי” ו“יצירה חפשית”. האדם היחיד והאומה השלימה, שיש להם היכולת לחיות את חייהם ולפעול את פעולתם מתוך אופים הטבעי, המיוחד להם, יש להם גם רגש הרצון “החפשי” והיצירה “החפשית” והאנרגיה שלהם מתעלה בדרך התגלותה. ולעומתם: האדם היחיד והאומה השלימה, שאין להם יכולת זו, אין להם גם רגש הרצון “החפשי” והיצירה “החפשית”, ולפיכך האנרגיה שלהם התגלות יש לה, התעלות אין לה.

ויש אשר אני אומר בלבי: לעתיד, כשהאומה העברית תשוב לבנות את ביתה בארצה ולחיות את חייה מתוך אופיה העצמי, המיוחד לה מטבע-ברייתה, מי יודע, אם לא יתברר לה, שיצירות הגלות, רובן או כולן, לא היה בהן ממש חשוב מלכתחילה, משום שכל עיקרן לא מתוך ההכרח המסותר של האופי הטבעי נוצרו, אלא מתוך צרופם של הכרחים גלויים, כלומר הכרחים זרים, שאנסו את האומה לגלות את האנרגיה שלה, ומתוך כך נטלו הימנה את הפּלוּס של רגש החופש, שבכחו היתה אנרגיה זו יכולה גם להתעלות? ומודה אני, שאלמלי לא ספקות היו בלבי, כי אם וודאות, הייתי מנסח שאלה זו גופה באופן אחר, לאמר: מי יודע, אם לעתיד האמור לא יתברר, שאלפים שנות הגלות לא היו בלתי אם “אלפים שנות תהו”, שיצאו לבטלה, משום שאנרגיה נפשית, היורדת למדרגה הנמוכה של אנרגיה חמרית, אשר רק התגלות יש לה והתעלות אין לה, לכל היותר לבטלה היא יוצאת? אני אומר: “לכל היותר”, מפני שבאמת יש מדה פחותה גם מזו של יציאה לבטלה. אנרגיה נפשית, שבמשך זמן מרובה היא יודעת רק דרך הגִלוי ואינה יודעת דרך העִלוי, סופה שדרך העלוי נגדרת בפניה לגמרי. ושוב אני משתמש באותו המשל, שכבר השתמשתי בו למעלה: העבודה המקורית ועבודת-תרגום. הנסיון מלמד אותנו שכל המזניח, מאיזו סבה שהיא, את העבודה המקורית, הנובעת מתוך ההכרח המסותר של אופיו העצמי, המיוחד לו, ובמשך זמן מרובה הוא משעבד את רוחו להכרח הגָּלוי של תרגום, יש אשר תקנה אין לו עוד ולדרכו הקודמת, לדרכו שלו, לא ישוב עוד: נסתם מקורו…

2

"…ואשר נפשו לא חִיָה, איך יזכה לאור הבוקר? – ואנחנו, האומנם החיינו את נפשנו, את “היחידה, התמה, הנקיה”? אם החיינו אותה, מדוע זה רוששנו כל-כך, עד כי “צמק הלב, ויהי כאשכול ענבים סחוטים מושלך בפנת-יקב, אשר לא ימָצה ממנה רסיס להחיות לב ולשובב נפש שוקקה”?…

הן אם רק רגע קטן נחשוב את חשבון-עולמנו וראינו, עד כמה צמק לבנו, עד כמה יבשה נפשנו. אנחנו גאלנו את האדם מעגמת-יתמותו, כי במקום אלהים-אדונים נתַנו לו אלוה-אב, אמנם קנוא ונוקם, אבל גם רחום וצדיק, וכל הימים אשר חיה תחיה נפש האדם וצמא יצמא לאֵל חי, אל אלהינו אבינו שלנו ישא את עיניו ומאתו יבקש רחמים וחנינה, צדק ומשפט. ואיה הן היצירות האמוניות, אשר יצרנו מאז ואילך? או שמא צדק הֶגֶל, שראה את יהדות-הגלות כעם, אשר אין לו עוד מיתפיסיקה כלל? – אנחנו, העם, שעוד לפני אלפי שנה נתן לבני-אדם את שירת-הלב והנפש, אשר תעמוד לעד: כל הימים אשר נפש האדם תחרד ותרנן בקרבו מצער ומצוקה, מישועה ונחמה, מיגון ומרי, מתקוה וחסד, משנאה ונקם, מאהבה וסליחה – בשירי דוד ישפוך שיחו. והיכן היא שירת-האדם, שירת הלב והנפש, אשר שרנו מאז ועד עתה? – אנחנו היינו הראשונים לבקש שחרור לאדם מעול האדם. העמים הקדמונים האחרים, וביחוד האַריים, ראו כאילו השמים עצמם מבדילים בין הרודים והמרודים. להם נראה כאילו האלהים עצמם מוסרים את האחרונים בידי ראשונים, ואם יש, אשר העלובים קמו בעולביהם, לא ידעו ראשי העמים ומדריכיהם בלתי אם “חוק ומשפט” אחד – לערוץ את המבקשים משפט. ואם יש, אשר בעלי-נפש לבם זעק בקרבם לגורל הדלים והרצוצים, ונתנו להם – את מלכות-השמים אשר מעבר לחיים. הגֶניוס העברי לא ידע ולא יכול להשלים לכך. ראשית מעשיו של מחוקקנו היתה – לחוק חוקים צדיקים לכל אדם, – לעשיר ולדל, ל“אדון” ול“עבד”, – עלי אדמות ולא במלכות-השמים, ונביאנו ידע, כי בחיים ולא מעבר-לחיים תשח גבהות האדם וישפל רוּם-אנשים. ומה היא הדרך החדשה, אשר הורינו מימות המחוקק והנביא לשחרור האדם? – אנחנו היינו מן הראשונים להבין, כי אם כל כחות הטבע יש להם קבע והוה, החיים אין להם לא קבע ולא הוה, כי החיים עומדים בפני כל הסערות, הסוערות עליהם, ומוסיפים להיות את אשר הם – עלִיָה של יצירה, עליה של התהוות מתחלתם ועד סופם. ולפיכך היינו אנחנו גם מן הראשונים לזכור ימות-עולם, להבין שנות דור ודור ומן היסטוריוגרפיה מתחלת ספרותנו. שמא יש לנו יצירות היסטוריוגרפיות גדולות גם מאז לכתנו בגולה? – אנחנו הננו מן המעטים, אשר נשמרו בקרבם עדיות קיימות לכל פַסִיסֵי התהוותם הלאומית – ממשפחה לשבט, משבט לגוי, מגוי לעם ומעם לאומה; אנחנו העם הגולה והנדח היחידי בעולם, אשר זה שנות אלפים על רוחו ועל לא-רוחו, על נפשו ועל לא-נפשו יחיה; אנחנו העם, אשר לשונות יש לו ולשון אין לו. מדוע אפוא לא מאתנו יצאה תורת-הלאומיות ותורת-הלשונות לעולם? –

תאמרו: הנה היצירות של פילון, שקוּי-האלהים; הנה פלאביוס, שאלפים שנה לא בטלו את ערכו; הנה שפינוזה, שממנו מתחלת הפילוסופיה החדשה; הנה שירת-הלב והנפש של היינה; הנה מאַרכּס, אשר הורה דרך חדשה לשחרור עבודת האדם; הנה שטינטל ולצרוס, מיסדי תורת הפסיכולוגיה של העמים, שממנה תורת הלאומיות כולה ניזונית; הנה גייגר (אליעזר), שמחוץ לדרווין בא מתוך תורת-הלשון לתורת-התפתחות של האדם; והנה עוד שמות מהוללים עד אין מספר ב“קטלוג” הגדול של קאהוט… אבל הן זה הוא הדבר, כי “אשר יגדל מבנינו נשר ועשה כנף – מקננו נשלחהו לנצח, וגם כי ימריא, צמא-שמש ואדיר, במרום – לא אלינו מהאורות יוריד…, הרחק ממנו על ראש צורים יצריח והד קולו לא יגיע עדינו”. הן זה הוא הדבר, כי בשעה ששפינוזה הכיר את היכולת לשפוך את גאון-רוחו העיוני, היינה – את גאון-רוחו הלירי, אנטוקולסקי ולֶוִויטן – את גאון-רוחם ההסתכלותי – בצורות זרות, לא שלנו, שפכו אותם, או, יותר נכון: בשעה שהם ודומיהם הכירו את אי-היכולת לשפוך את גאון-רוחם בצורות שלנו, – אותה שעה אולי נמר חורבנה של האומה, כי על-כן אותה שעה הוברר, ש“שר האומה” תש כחו מִתֵּת ליחידי-הסגולה של האומה הכרה ויכולת לגלויי-רוחם…

אפשר שגם הדברים הללו טעונים קצת באור.

החיים נחלקים לשני חלקים, שקולים לערך אף-על-פי שאינם שקולים לכמות: “אני” ו“לא-אני”. ה“אני” הוא משמעותם הפשוטה של החיים, שֶכֵן כל חי, – וגם האדם בכלל, – תופס תפיסה ישרה רק את ההויה שלו. ולפיכך, רק הויה זו בלבד היא לו ההויה היחידה המוחלטת. ואולם אם ה“אני” הוא משמעותם של החיים, הנה ה“לא-אני” הוא תכליתם של החיים. שכן כל חי יש לו רק קיום זמני, עובר, יום-המות שלו מתחיל מיום הִוָלדו, ואלו ה“לא-אני” של כללות החיים נצחי הוא, כליה והפסד אין לו. ולא עוד, אלא שכל חי וחי מוציא ומפסיד, – באונס או ברצון, מדעת או שלא מדעת, – חלק גדול מחייו, – מכחות גופו ונפשו, – רק כדי לתת חיים ולהשביח את החיים של אחרים, כלומר – של “לא-אני”. וגדולה גם מזו: אנו יודעים בעלי-חיים כאלה, שבאותה שעה שהם מביאים חיים לאחרים הם מביאים מיתה וחדלון לעצמם. למשל, הזכרים שבדבורים וכיוצא בהם. אותה העילה המיתפיסית, שאנו קוראים לה “יוצר-החיים”, יותר משהיא דואגת לקיומם של אינדיבידי החיים היא דואגת לכך, שיחיו ויתקיימו החיים בכללותם. זרם החיים שוטף וזורם בלי שום הפסק ומעצור, והחיים היחידיים אינם בלתי אם גלים קטנים, גלים עוברים בו. זאת אומרת: תכלית המכוון הוא לא ה“אני”, כי-אם – ה“לא-אני”.

ובכל-זאת, בואו ואמרו לחי: “רוב מה שאתה חי אין אתה חי אלא בשביל שיחיו אחרים” – לא ישמע לכם, לא יבין לכם. מתוך כל היקף החיים מרמזים וקורצים לו רק אלו שלו ומהם אינו יכול לוותר אפילו טפה אחת. ואם ישמע ויבין לכם – את עסיס-החיים אתם גוזלים ממנו, כי מה טעם יש לחיים טפלים כאלה, שברובם אינם כשהם לעצמם ולא כלום? ואולם יוצר-החיים סגולה עשה לבריותיו, שאמנם ישעבדו את חייהם שלהם לחיים הכלליים, ואף-על-פי-כן לא תגרע אפילו טפה אחת מעסיסם של הראשונים: הכרח מסותר ניתן לחי לפלוט ולמצות מתוכו אותו יתרון הכחות, האצור בו ואשר כללות החיים זקוקה לו. וגם תשלום גמול, שאין למעלה הימנו, ניתן לחי על אבידה זו: רגעי-האבידה הם הם גם רגעי האושר והגובה.

יש אשר לגלוייו של הכרח מסותר זה יֵאָמר: “רעבון”. רעבון לעבודה, רעבון לאהבה, רעבון לשירה. על שם הרעבון למזונות, המציק לחי כל ימיו. אבל באמת אין זו הַשְאָלָה מוצלחה, שכן הרעבון מביא לידי בליעה, ואותו ההכרח, שעליו אנו דנים, מביא לידי פליטה. הרעבון רֶצֶפטיבי הוא ביסודו ו“הכרח הגִלוי”, – כך נקרא לו, – פרודוקטיבי הוא ביסודו. הרעבון עושה את שליחותם של יחידי החיים ו“הכרח הגלוי” עושה את שליחותה של כללות החיים. אמנם גם הרבה נקודות-מגע יש לשניהם, אבל מפני ההבדל היסודי שביניהם מוטב שלא נערבבם זה בזה. ומנקודה זו נבדיל למשל, גם בין הרעבון לאהבה ובין ההכרח לאהוב, בין הרעבון לשירה ובין ההכרח לָשיר, וכדומה. בכל אופן, בשעה שהאדם שר “הכרח הגלוי” הוא הממצה ומפליט מתוכו יתרון-נפשו זה, ובאותה שעה גופה כללות החיים כבר מחכה ואורבת לו, ליתרון ההוא, ועושה אותו “מרכבה” לעצמה. ובדין היא עושה: שלה הוא מלכתחילה…

ודומה שזה, – או, לכל הפחות, מעין-זה, – הוא גם היחס שבין יחידיה של אומה לכללותה. עצם המשמעות של האומה הוא כל איש ואיש מאישיה כשהוא לעצמו; תכלית המכוון – כלל כל האומה. והא ראיה: איש ואיש פולט מתוכו הרבה כחות חיוניים ומזין ומשביח בהם חייה של האומה כולה. ולא עוד, אלא שלא מעטים הם בכל אומה גם היחידים, המוסרים לה את נפשם ממש. במיתתם הם מביאים חיים לאומתם. הם הם “הזכרים שבדבורים”. ובכל-זאת, בואו ואמרו לאדם: “רוב מה שאתה חי אין אתה חי אלא בשביל שתחיה אומתך” – לא ישמע ולא יבין לכם. אדרבה, מתוך כל היקף החיים של האומה מרמזים וקורצים לו רק החיים שלו. אפילו אותם ד' מאות ילדים וילדות, שקפצו כולם לתוך הים על קדוש שם האומה, שאלו תחלה על עתידם שלהם. אחרת אי-אפשר להיות. דוקא ברגעי המות מגיעה שלהבת יצרו הטבעי של החי לבהירותה העליונה…ואולם, “יוצר האומה”, “אלהי האומה”, “שר האומה”, – קראו לו מה שתקראו לו, – סגולה עושה ליחידי האומה: הכרח מסותר הוא נותן לאיש ואיש מהם לפלוט ולמצות מתוכו אותו יתרון-הכחות, האצור בו ואשר כללות האומה זקוקה ומחכה לו. יחידי האומה פולטים וכללות האומה קולטת…

ואני שואל: האומנם כללות האומה שלנו קלטה את פליטת גאון-רוחו העיוני של שפינוזה, את פליטת גאון-רוחו הלירי של היינה, את פליטת גאון-רוחם ההסתכלותי של אנטוקולסקי ולוויטן ואת פליטת גאון-רוחם של כל אותם הגדולים והטובים אשר ב“קטלוג” הגדול של קאהוט? ולמה, אחי, רק על פליטת רוחם של עשרות או מאות בחירים יהמה לבנו ולא על פליטת-רוחם של אלפים ורבבות סתם אנשים מישראל? הן איש איש מהם הביא אתו טפה, גרגיר, שכללות האומה יש לה צורך בהם, וכל גלויי-הרוח האלה, אשר לנו הם, נשפכו להיכן שנשפכו ורק עדינו לא הגיעו.

ויודע אנכי, שעל דברים שכבר נאמרו אני חוזר. עוד לפני שש-עשרה שנה עמד האיש, שעינו הבהירה ראתה מבעד ל“צרת-היהודים” גם את “צרת-היהדות”, וקבל בכל חום-לבו, כי “האומנים, החכמים והסופרים היותר גדולים מבני-עמנו עוזבים את אהלנו הדל מיד כשמרגישים בנפשם, שכשרונם הגדול יפתח להם שערי היכלות גדולים ויפים”³. אבל וכי בשביל שהדברים כבר נאמרו פקעה המרירות שבאמתותם ולא תטרף שנתו של כל מי שחוזר ומהרהר בהם? ולא עוד, אלא שהלב מהסס ושואל: האומנם אמת הוא הדבר, שהללו עזבו ועוזבים את “אהלנו הדל” משום ש“שערי היכלות גדולים ויפים” נפתחים לפניהם? כלום יש ל“אומן ולחכם ולסופר” ולכל אדם, אשר שאר-רוח לו, היכל גדול ויפה מאותו “האוהל הדל” שבו ניתנה לו היכולת – מפני שבו ירד עליו ההכרח – לחשוף ולגלות את יתרון-רוחו? שמא סבה אחרת יש כאן? שמא תש כח “שר האומה” שלנו מלהכריח את יחידי אומתנו, כי יחשפו ויגלו את יתרונות-רוחם, ושלא בטובתם רדופים הם להכנס “להיכלות” זרים, למען מצוא הכרח – וממילא גם יכולת – לגלויי-רוחם? הן אפילו אותו המשורר העברי, אשר במפעלו הגדול רואה אחד-העם – ובצדק – תוכחה היה לכל העוזבים את “אהלנו הדל”, – הן אפילו הוא שידו מצאה לו להבהיק ב“אהלנו הדל” אור של “היכל גדול ויפה”, מעיד על עצמו:

"עוֹד דִּמְעָה כָּבִּירָה בִּלְבָבִי נִצְפָּנָה,

"שֶׁחָדֵל אָנֹכִי עָרוֹתָהּ…

"וּכְרָקָב בַּעֲצָמוֹת הִיא נְשׂוּאָה בִּלְבָבִי,

“כִּכְאֵב נֶעְכָּר כָּמוּס אֶסְכְּלֶנָּה עַל רוּחִי”…

ובאמת, מהיכן יקח “שר האומה” שלנו אותה הסגולה של “ההכרח-הגלוי”, אם כבר הגענו למצב ההוא, שקדמונינו קראו לו שעת “כְּלוֹת הנשמות מן הגוף”. זאת אומרת: כשהצורות הקודמות של חיי היהדות בגלות כבר בלוּ מזוקן וליצור צורות חדשות במקומן אין עוד כח בה….

3

אחד-העם שאל בשעתו: “מה מרויחה האנושות בהפסדנו ומה היתה מפסידה אלו הוצאנו אנחנו, ולא עם זר, תועלת לאומית מן הכשרונות הנולדים לנו?” על שאלה זו יכולים אנחנו להשיב רק תשובה אחת: לא די, שהאנושות אינה מרויחה כלום אלא, להיפך, הפסדנו אנו הפסד הוא גם לה. אחד-העם רק שיער, שיש “הבדל בין עבודתו של אדם בתוך עמו, בתוך אותה סביבה, שממנה נחל ראשית הכרתו האנושית, מושגיו ורגשותיו היסודיים…, ובין עבודת האדם בתוך עם זר ומתנכר לו, בעולם שאינו שלו”. לנו היום אין זו עוד רק השערה בלבד, כי אם ידיעה ברורה.

אנחנו יודעים היום, שיותר משתוודע ותִגָלה מעלת-רוחו של אדם במֻכָּר תודע ותגלה בבלתי-מכר, במה שמכונס ומובלע בקרקע-הנשמה. המכר אינו עצמוּת יסודית: בו כבר “הורכבו” השפעות שונות צדדיות, שבאו עליו מן החוץ, קצרוהו והאריכוהו, רִפּוּ וחזקו אותו, אף צמצמו לו צורה ודמות. אם יש לאדם “אמת” עצמית, יסודית, אמת “שלו”, הרי היא זו שמחוברה עדיין בקרקע הכרתו ולא זו שכבר נתלשה מן הקרקע וצפה ועלתה למעלה, עד כדי תוֹדָעָה. ויפה אמר טולסטוי: “רצונכם שתדעו אמתו ואמונתו של אדם, העירו אותו משנתו ושאלו לו פתאם עליהן”. את הסוד הזה ידעו גם גבורי האינקוויזיציה, שזה היה דרכם להציל דבר אמת מפי מעוּניהם דוקא מתוך שינה באשון לילה ואפלה. ומנקודה זו החלומות, – אותו הפרוצס הנפלא של הרגשה ומחשבה, שהתוֹדעה מסולקת ממנו, – לא שוא ידברון: אדרבה, בהם מתבטאות – אמנם בטוי מיוחד במינו – אמתותיו ובקשותיו היותר נאמנות של האדם – כל מה ש“לבא לפומא לא גלי” בהקיץ, בשעה שהתודעה העֵרה פועלת את פעולתה ומסדרת את ההרגשות והבקשות כרצונה. רק בשעה שהמאורות המפורשים מסתלקים, – רק אז מתגלים רבבי המאורות הגנוזים…

ב“אויר” נשמתו של כל אדם, – ומכל-שכן של אדם גדול, של גאון, – מכונסים ומובלעים המון רסיסי אפשריות, הנמצאים במצב ההעלם. דוגמת רסיסי האֵד, המכונסים ומובלעים באויר העולם: תגע בהם הרוח ויצאו מהעלמם וקבלו צורה וכבדו מהיות עוד תלויים באויר והיו לנטפי מטר. ככה תגע “הרוח”, – תגיח ממקום שתגיח, – ברסיסי האפשריות, המובלעים בנשמתו של אדם, וקבלו צורה וכבדו מהיות עוד “תלויים באויר” והיו – לנטפי הכרה ותודעה: לחרוזי-שיר, לאשכול-תָּוִים של מנגינה, לצרופי-מחשבה, לפרקי-מכונה וכו' וכו'.

ובדרך עלותן של האפשריות היסודיות מן ההעלם אל הגלוי, אבד יאבד להן הרבה משלימות עצמיותן. אין הבאר נדלית כולה. “מחשבה הֲגוּיה שקר היא” – קובל המשורר. כל בטוי, – יהיה מה שיהיה: דבור, צליל, משיחת-מכחול, חגירת-מִפְסוֹלת, הקשת-פטיש, – או שהוא מוסיף על המבוטא, או שהוא גורע ממנו. תמיד יש פַצים בין הבטוי והמבוטא: זהו הפצים שבין המקור לתרגום, אשר לא יסתם עד העולם. ואמנם כאן צפון עיקר ערכה של היצירה. אם גם הצורה, שהיוצר זקוק לה, כדי להעלות על-ידה את האפשרות היסודית, הנתונה בו, מן ההעלם אל הגלוי, – אם גם היא גופה עולה לו מתוכו מאליה, – דוגמת משקל-השיר, שנמצא לו למשורר מאליו בשעה שההכרח לָשיר נָד בקרבו, – ונגעו “מקור” ב“מקור” והיו לאחד. בכל אופן, אפשר לו לפצים המוכרח שביניהם, כי ימעט ויקצר עד קצה גבול היכולת. אבל אם האפשרות היסודית של היוצר בקרקע נשמתו גָדלה, והצורה, שבכחה נתלשה אפשרות זו מקרקעה ועלתה למעלה, לא שלו היא, כלומר לא מתומו היא עולה, הרי לפנינו – “תרגום” גמור. סופה של יצירה כזו: העין הבוחנת תעמוד, – אם לא תיכף, הרי לאחר זמן, כשהיא מסתכלת בה יפה יפה, – על כל חפצימים שבה. תאמרו: הן המספֵּר, הצַיר, הפַּסָל משתמש תמיד בצורות, הבאות לו מבחוץ ועליהן הוא מחזר כל ימיו? טועים אתם. בצורות, הבאות מבחוץ, משתמש ועליהן מחזר המספר, הציר, הפסל ה“מתרגם”, ה“פוטוגרף”. האמן המקורי רק בבואה הוא מבקש, בה הוא מסתכל ועומד על הצורה, שכבר ניתנה לו גם היא בלבו, בעמקי-נשמתו. ואוי לו לאמן, שרק אפשריות יסודיות בלבד נגנזו לו ואין צורות סמוכות להן, ולפיכך נגזר עליו, שהבבואות, הבאות לו מבחוץ, תעמודנה לו במקום צורות, הצריכות לבוא מבפנים: אם גם יגיע בגלויי-רוחו למדרגת ווירטואָז – ספק אמן, ספק אומן, – למדרגת אמן גמור לא יגיע.

ושוב הגענו לאותה נקודה, שכבר עמדנו עליה למעלה. יוצר, שהכל – גם עצם האפשרות היסודית וגם צורת גלוייה – עולה לו מתוכו, מתוך ההכרח המסותר, שנגנז לו בו בעצמו, בקרקע-נשמתו, יש לו רגש-החופש, וּפלוּס זה מוסיף לגלוי האנרגיה שלו גם עלוי. יוצר, הזקוק לבקש את הכרחו ועיניו רואות אותו, אי-אפשר שיהיה לו רגש-החופש, ולכן אם גם יש גלוי לאנרגיה שלו, עלוי אין לה. מסוגל הוא אמנם להעשות, בתנאים ידועים, עובד מאד נעלה: יוצר במובנו האמתי איננו. ורק משום שאין אנו זהירים לתחוֹם כראוי בין העובד ובין היוצר האמתי אנו רגילים לקרוא גם לראשון יוצר.

וכלום אין לבכם אומר לכם, שזהו אסונם הגדול של רוב “האומנים והחכמים והסופרים” שלנו, כי זקוקים הם לעזוב שלא בטובתם את “אהלנו הדל” ולבקש “היכלות גדולים ויפים”, למען מצוא בהם הכרח – כלומר יכולת – לגלויי-רוחם? כלום אין לבכם אומר לכם, שבשביל כך יש אשר הם מגיעים אמנם למדרגת ווריטוּאָזים מצויינים, אבל למדרגת יוצרים כובשי-דרכים אין הם מגיעים עד העולם?

שעות שלימות ישב הילד שחור-העינים ותלול-השער על אדן-החלון ומבטו רדף אחרי עדת-העננים, הנוסעת על פני ים-התכלת. באותן השעות גנזה לו יד נעלמה בקרקע נשמתו שלא מדעתו געגועים גדולים למכוֹרוּת. כל ימיו רעדו הגעגועים הגנוזים האלה בלבו ובקשו להם גלוי. אבל כלום יכול לוויטן למצוא בתוכו גם צורה משלו לגעגועיו הגדולים, שהיו כולם שלו? מהיכן? אם לפני דורות רבים ידעה הגלות ליצור מֵעֵין-צורה או, יותר נכון, “במקום” צורה לרגש המכוֹרוּת – את העיירה היהודית, שאבי-אביו של לוויטן, הרב, עדיין “מלך” עליה והיא היתה עדיין “נחלתו”, הנה לדורו של לוויטן וגם לו לעצמו כבר מתה גם “במקום”-צורה זו, וליצור אחרת תחתיה לא עצרה עוד הגלות כח. הנה כן, רעבון לגלוי נתן לו, ללוויטן, “אהלנו הדל”, אבל הכרח-הגלוי לא נתן לו. ובהתעטף עליו נפשו, כי “דמעה כלואה תיקד עד שאול מטה ובכי מתאפק עד שמים עולה ובוקע”, יצא לבקש את הכרחו ומצא – את הפֵּיזאַז הרוסי: “במקום” ל“במקום”, סוּרוֹגַט לסורוגט. זאת אומרת: לא מאליהן, לא שלא מדעתו, ולא מתוכו עלו לו הצורות לגעגועיו הגדולים, כי אם מדעתו, “בכונה תחלה”, אם אפשר לאמר כך, הקליט את עצמו לתוכן. ואוי לו לאמן, אם כך נגזר עליו. ובואו וראו: את לוויטן, שדממת-העץ ורחש-העשב היו שורש נשמתו, שנפשו היתה שקויה זהבם הדוהה ואנחתם החרישית של שמים וארץ, – אותו חשדו תמיד במוטיבים גנובים, ואמנם “גנובים” היו אתו, אבל לא מאת חבריו “גנבם”, כי-אם מאת שרה של אומה אחרת, שכחו יפה מכח שרה של האומה שלו…

והנה עוד ילד שחור-עינים ותלול-שער. ב“אויר”-נשמתו ניתלו לא שלא מדעתו געגועים אחרים – ליתן ממש של מחשבה חיה בשיש המת. ואף הוא, כשבשלו געגועיו בקרבו והגיעה שעתן להגלות, לא מצא ב“אהלנו הדל” את הצורות להם. “כדי לתת ליהודים דמויות נאמנות במדה שהן גלויות וידועות לי, – כותב אנטוקולסקי, – צריך לגור עמהם…כל האומר לעסוק בסוז’טים לאומיים חייב ליצור את יצירותיו במקומם, וָלא – נוח לו שלא יגע בהם כלל”⁴…דומה, שבדבריו אלה בקש האמן היהודי לתת לעצמו תשובה על שאלה, אשר הציקה גם לו: “למה הוא מבקש מפלט לרוחו בין זרים?” אבל כלום ממש יש בתשובה זו? הן בן עשרים ושבע כבר יצא אנטוקולסקי מרוסיה, כל שלשים שנות עבודתו עברו עליו מחוץ לרוסיה, עד יומו האחרון לא הספיק ללמוד את הלשון הרוסית, ובכל-זאת עסק כמעט כל ימיו בסוז’טים “לאומיים” רוסיים, כלומר את רוב גלויי-רוחו, שהעלה לו קרקע נשמתו, תרגם לצורות רוסיות. אילו לא בקש לפטור את נגעי-לבבו בדברים בעלמא, אילו לא התירא מלהסתכל כראוי במה שבתוכו, היה מוצא פתרון אחר – את הפתרון הנאמן – למצוקת-נפשו. לוּ גם ר בווילנה ולא ברומי ובפאריז, לא היו רוב מחשבות לבו נשמעות לצורות יהודיות, כי על-כן הצורות, אשר להן זקוקות היו מחשבותיו, כבר מתו, לא בו בלבד מתו, כי-אם בגולה כולה מתו. “רצה אנטוקולסקי לברוא תבניתו של מושל רגזני ואכזרי, שנורא הוא על כל סביביו, ובכל-זאת לא מת אלהים בלבבו והוא חוטא ומתחרט, חוטא ומתחרט,- וכי יש לך נושא יותר נאות לזה מהורדוס המלך?” כן. אבל לבו של אנטוקולסקי לא הלך אחרי הפסל המת, הוא לא בקש לתת פסלי-אילוסטרציות להיסטוריה. כל עיקר געגועיו היו – ליתן ממש של חיים בפסליו. ואלו הצורה – מושל יהודי, כשהיא לעצמה, כבר מתה, אין לה חיים עוד, אפילו בנפשו של היהודי אין לה חיים עוד…“כשרצה אנטוקולסקי לברוא טופס של פָּרוש, היושב כלוא בחדרו, בדול מן העולם ואין לו בעולמו אלא ספריו בלבד”…לא, לא חיים-מתים כאלה ראה אנטוקולסקי בחזון-רוחו, לא לפרוש מן החיים, אשר היה לו “תלמודו לקינת-תמרורים” ואשר “כתפלה נדחת ובנפש נודדת בחשכת-הלילה ובדממת-המות, מבלי שתשמָע, אנחתו אובדת” – לא לחי-מת כזה בקש אנטוקולסקי ליתן צורה. הוא בקש צורה לפרוש מן העולם, אשר מתוך דממת חדרו בכל כחו יקשיב לשירת החיים, ובספריו, אשר יכתוב, ישיר אף הוא שירת עתידם ⁵. ואם אולי ידעה גם הגולה לפנים צורה או, לכל-הפחות, מעין-צורה כזו, סוף-סוף עברה ובטלה מלבנו. עכשו היסטוריה היא בלבד ולא חיים. ואנטוקולסקי מה שהוא חיים בקש ולא מה שהיה חיים. ומי כמוהו ידע, כי “אם גם שבעה ראשים יהיו לו לאמן, אף אם עד לשמים יעלה, אם רק אמן הוא באמת לא יוכל ליצור מה שאין. אדרבה, כל מה שאמן הוא ביותר, כל מה שנשמתו ערה ביותר, ישָמע לנעשה מסביב לו ואותו ייצר באמונה⁶…ואנטוקולסקי, אחד מן הראשונים לגבי אמנות, שב” אהלנו הדל" רק רעבון לגלוי ניתן לו ולא הכרח לגלוי, הוא גם אחד מן הראשונים, אשר את רוב אפשריותיו שלו צמצם שלא בטובתו לתוך צורות שאינן שלו. הוא אחד מן הראשונים, אשר חטא – בעל כרחו חטא – למקוריות נפשו: היוצר המקורי שבו לא אחת כפף את ראשו בפני הווירטוּאוז “המתרגם”. ואל תתמהו, אם גם עליו יֵאמר מה שאמר פעם אחת פרידריך נוּמאַן על אמן יהודי אחר, על מאַכּס ליברמן: “לא במכחול הוא צר, כי-אם במח-ראשו”. הרבה מן האמת יש במשפט זה. המתרגם נשמע תמיד להוראות מחו; היוצר, שאת הכל מעלה לו תהום נשמתו, לצווי-לבו הוא נשמע. ואולם יבוא פסל “ישו” של אנטוקולסקי – צורה יהודית גמורה, שאפילו לבושה היא יהודית – ויעיד, כי בשעה שגם לאנטוקולסקי ניתנה בתוכו צורה משלו לחזון-רוחו שלו יצר הוא את אשר רק יוצר יהודי מקורי יכול ליצור: לא ישו אלהים, אף לא ישו “מוכה-אלהים ומעונה”. ש“בחבורתו נרפא” לאדם כולו, כי-אם ישו בר-לבב, נכה-רוח, פסיבי, חסר-תוקף, נטול-מעשה. ודוקא על ישו זה, של אנטוקולסקי, מעיד מומחה נוצרי, כי הוא "בהחלט המעולה והחשוב שבכל פסלי-ישו מראשית ימי הנצרות ועד עתה⁷…

וברגעי ההתבוננות וחשבון-הנפש אני דן עם לבי, לאמר: הן מקרה אחד לעם כולו ולאמניו וחכמיו וסופריו. לא רק הם, בחירי- העם, כי אם גם העם כולו אין לו צורות משלו לגלויי-רוחו שלו; לא רק הם, יחידי-הסגולה שבעם, כי-אם גם העם כולו על רוחו ועל לא-רוחו, על נפשו ועל לא-נפשו יחיה. ולמה אפוא יפלא בעינינו, כי תחת עם-גאון היינו לעם בעל-כשרון, תחת עם יוצר היינו לעם ווירטוּאוז, לכשתרצו – ל“עם מתרגם”…

4

יודעים אתם מהי הסגולה המיוחדת של המתרגם המעולה המובהק? הסגולה לכבוש את אפיו שלו ולהקליט את עצמו אל תוך כל הצורות והסגנונות שבעולם ולעשות כמתכונתם. למתרגם המובהק אין דבר, אשר ישגב ממנו: הוא סופג את הכל. משום שאת שלו, המיוחד לו לבדו, הוא כובש, הרי הכל שלו. משום שהנעלם, הגנוז, הכבוש ומובלע בקרקע-נשמתו, שם הוא מת ושם הוא נקבר קבורת-עולמים, לפיכך אין לו למתרגם בעולמו אלא הגלוי, הידוע. זה ש“מח-הראש צר את צורתו”. כל מקום שיש תרגום, שם אין לב ואין נשמת-חיים ואין יצירה; שם יש רק מח וראש ועבודה. כל מקום שיש תרגום שם יש רק גלוי לאנרגיה הרוחנית: עלוי אין לה. ואם יש מקצת יצירה ועלוי גם בתרגום, ישנה לזו רק באותו העודף שבתרגום לגבי המקור, והעודף הזה הלא גם הוא – מקור…

וכשאני מסתכל בסגולתה הנפלאה של אומנתו להקליט את עצמה לתוך כל צורות ההויה, להשכיל אל כל מהלכי החיים, לספוג אל תוכה כל הדעות והשיטות והתנועות שבעולם ולעשות כמתכונתן; כשאני רואה, שאין דבר אשר ישגב מכחו ויכלתו של היהודי; כשאני רואה, שאין ארץ ואין מדינה, אשר לא יהיה בה היהודי “תורגמן” לכל דבר; כשאני רואה שכל-כך שעבדנו מדור דור את כל כח נפשנו ל“תרגום” בכל מקצעות חיינו, עד כי כבר דלל וחרב בנו גם עצם הרצון למקור; כשאני רואה, שככה לנו בעולמנו, – מודה אני לפניכם, – יבהל לבי בקרבי, כי יודע אני גם אחריתו של המתרגם המובהק; סופו שיסתם מקורו לגמרי ופותח לא יהיה לו עוד…

ויש אשר יֵאמר: כל הימים, אשר חומת הגטו מגן היתה לנו, חיתה נפשנו בקרבנו. אף יש, אשר לא רק מפי זקנים, כי-אם גם מפי בחורים ישָמע: נשוב ונבנה לנו חַיִץ מבדיל בינינו ובין העולם, אשר מסביב לנו; לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות, לטלית ולתפילין, לטרפה ולכשרה נשוב – ועָלִינו. ואפילו איש כביאליק מתפלל: “בואו והעמידו עלינו מצוות!” מאמין הוא אפוא, שעדיין יש כח בגולה להעמיד משלה ומתוכה צורות חדשות לחייה וגלויי-רוחה. הלואי ותבוא תפלתו. אבל, אחי, האומנם אין עינכם רואה, שכבר תם כחה זה של הגולה, וכל המתפלל על מה שנמנע במציאות מה תקוה ואחרית יש לתפלתו? ולא זו בלבד. האומנם אין עינינו הרואות עתה, כי אותן הצורות, שיצרה הגולה בשעתה, בשעת גדלותה ועוצם-ידה, לא מאבן ומלט, כי-אם מחול וגבבא נוצרו ובנשוב בהן הרוח והיו – ללא-כלום, או כמעט ללא-כלום? – – –

משואות 1919

1

בקשנו לישב בשלוה, להתעדן בזיום של הטורקים הצעירים, ליהנות מנצחונם ולדרוש תלי תלים של הלכות על ה“פוליטיקה” החדשה, וה“עבודה” החדשה שנפתחה לפנינו בהיסח הדעת, – בא אחד-העם, אדם קשה זה, שדרכו תמיד לטפה של מרה ולערוב את השמחה, ו“הפך קערה על פיה”. ותיכף כשנתפרסם מכתבו האחרון לעסקני ארץ-ישראל¹ נתגייסו “בעלי תריסין”, מאלו העומדים בתוך העוגה הציונית וגם מאלו העומדים מחוצה לה להלחם בבעל המכתב ובדעותיו “הנפסדות”. “הא כיצד”? - מתמרמר וכועס אחד מן “המפורסמים”- גם עכשיו, לאחר שהכל, לגמרי הכל, כבר נעשה “ברור ומובן” אפילו לתינוק דלא חכים ודלא טפש, לאחר ש“פלוסוף” גדול העיד על אחד –העם שאין עוד מלה בפיו, עדיין זה במררו עומד!" ולא נתקררה דעתו של “המפורסם” עד שמסר מודעה רבה, שכל מכתבו של אחד-העם מראשו ועד סופו אינו אלא “חטא כבד” (ראזסבט נומר 16 לש"ז).

השני נפרע מחמת כעס על אחד-העם מאת הפובליציסטיקה העברית ככלל והוא גוזר כליה על עלובה זו: “היא אבדה ואובדת את השפעתה על הדור, שעבר בדרכו את מוריו מלפנים” (“הבקר” ובא השלישי נרעש ונפחד מאימת ה“רוחות”, שעורר אחד-העם מקברם, ובקול מלא יאוש הוא מצוה עליהם שישובו למנוחתם ולא יוסיפו להטריד את החיים מעולמם (שם נומר 96) ורשימת הכועסים והמרוגזים עדיין לא נגמרה, והפולמוס אפשר שגם הוא עדיין לא נגמר.

צרו של דבר: הכל כדאתמול כאלו כבר נעשה אצלנו ל“מחויב המציאות”, שמאמריו ומכתביו של אחד-העם יגרמו לא לסתם פולמוס ספרותי, אלא לכעס ורוגז. ואולם מניח אני את הכעס והרוגז, את הטורקים הצעירים ואת שערי “הפוליטיקה החדשה” ואני פונה לנקודה אחת, שנראית לי עקרית במכתבו של אחד-העם, ושרק לשמה נכתב, לפי השגתי, כל המכתב-לאותה נקודה, שלפני דור אחד קראו לה “חבת ציון”, ועכשיו משגברה השאיפה לראליות, ל“עובדין דחול”, חזרו וקראו גם לה שם של חולין: “העבודה הראלית בארץ ישראל”. –

2

הקצוות נפגשות. גם אחד-העם וגם הרצל, – אין לך קצוות מרוחקות זו מזו כשנים הללו, – העמידו את קיום הציונות על אחת-על הרצון. אחד העם פתח את מאמריו הראשונים ב“התעוררות הרצון” וה“החלטה הלאומית” ומסים את מכתבו האחרון, שעליו אנו דנין ב“רצון הלאומי”. הרצל התחיל גם הוא בהנחה, שהיהודים, אם ירצו, יזכו למדינה, והגיע לדבורו היפה: “אם תרצו – אין זו בדותא”. ואולם לא מתוך אוצר אמרו שניהם לקחת את כלי זינם, כדי ליצור את רצון-העם.

אחד-העם מעיד בפינסקר אביה של הציונות, שהוא אמר לברוא את ההחלטה הלאומית מתוך ראיות והוכחות הגיוניות: אם העם הטובע בים של צרה, יכיר את צרתה ויבין את סבתה, דין הוא שיברא בקרבו רצון כביר להגאל ולהושע, דרך זו התוה לעצמו גם הרצל, נביאה של הציונות, וכגמר את ספרו “מדינת היהודים” וחבריו התחילו דואגים לו, שמא נטו שכלו וכח הגיונו מן המסלה, מצא הוא את בטחון נפשו בטעות של חשבון אריתמטי, שעמד עליה אותה שעה² ואמר אל לבו: כיון שמשפטי והנחותי הגיוניים הם, אי אפשר, שלא יביאו גם את האחרים לידי הכרה, ותיכף להכרה - רצון ומעשה. וכל-כך גדלו בטחונו ואמונתנו באמתו זו עד שהוא מעיד על עצמו, שחשב את כל הענין רק לדבר שמעשה ושאין בו שום מקום לחלוקי דעות… הרצל עוד הרחיק ללכת בדמיונו - ולטעות. פינסקר האמין (או ביתר דיוק, רצה להאמין), רק ביכולת לברוא את הרצון הלאומי על פי דרכי ההגיון. ואלו הרצל האמין גם בזה, שהרצון הלאומי כבר ישנו במציאות ואין הוא חסר אלא גלוי. רצונו הפרטי שלו שלא ידע גבול וספוק נראה לו כרצון העם; כל היצירות שיצרה הציונות בימי תקופת הרצל, לא נוצרו באמת אלא בכח רצונו שלו ונדמה לו, שרצון העם יצרן. ולפיכך לא כל היצירות ההן מכוונות כלפי פנים, לעורר ולגדל בקרב העם גופו את ההחלטה הלאומית, את רצון הגאולה והפדות, שהרי אותם ראה הרצל כאלו ישנם במציאות ופורצים להגלות מתוך עמקי-הנפש של אישי האומה. משום שאיש-הפלאות הזה לא ידע את עמו, משום שלא ידע עד כמה מקולקלים הלבבות, אשר אליהם פנה, לא דאג גם לתקונם ודאג רק ל“לתקון הדרכים”, המובילים לכבוש הארץ ויסוד המדינה. אלמלא קדם המוות את הרצל שלא בעתו, אפשר שהיה מכיר סוף סוף את טעותו ואפשר שהוא עצמו, ברוחו הגדול, היה חוזר ומתחיל הכל מבראשית. עכשו, שמת בלא-עת, גלתה מיתתו את מקום התורפה שבציונות. כמדומה, שכל מה שברא הרצל חי וקיים עדיין, הרי הסתדרות, ועדים וקונגרסים, הרי בנקים ופונדים ואפילו “עבודה ריאלית בארץ-ישראל”, שהרצל התנגד לה. אלא שנטלה נשמתם של כל הדברים הטובים והיפים הללו, נפסק כחם החיוני-אותו הרצון האישי, של הרצל, שהיה מחיה ומהוה אותם-ורצון אחר, יותר חשוב מתמיד, רצון לאומי, חסר להם מלכתחילה ואף לא תרצו-אין זו בדותא. אם גם אלף נצחונות ינחלו הטורקים הצעירים, אם גם לערמה גדולה יערמו הכרוזים וההבטחות, שהשערים נפתחו, העם, אשר אליו אנו פונים, אם גם ישמע לא יבין, אם גם יקשיב לא ירגיש, שהגיעה שעתו, כי על-כן לא הוכן לכך, לא רפאנו את לבו ההרוס ורצון ואמונה לא בראנו לנו“, “לא זו הדרך” הורה אחד-העם משעת כניסתו לספרות העברית. וצדקו מריביו: “עקשן” הוא האיש, בוטח באמתו, לא יבגוד בה וממנה לא יסור, הן הוא יודע שה”החלטה הלאומית" אינה עשויה לעמוד פתאם מאליה, אלא שהוא סכום אחרון של עבודה נפשית קשה וזעזועי-לב מרובי-פנים, שקדמו לה, שהרצון-הרצון ולא הגרוי, הוא השורה התחתונה של בקשות המצטרפות להיות תקוות, של ספקות הנעשים ודאיות. אין אומרים לו לאדם: “חפץ”! משום שכך מצוה ההגיון, ש“הרי מה יעשה אם בכל זאת לא יחפוץ, כלומר לא ירגיש חפץ כזה? או עוד יותר-מה יעשה אם חפצים אחרים, החיים באמת בלבו, מתנגדים לחפץ כזה ומביאים אותו לעות גם את משפטו של ההגיון, כדי להוכיח שאין עליו לחפוץ כלל, שאין לו גם רשות לחפוץ כלל?”³ ולא עוד, אלא שידוע לנו גם מצב נפשי משונה ומצער כזה, “שרוצה האדם לרצות-ואינו יכול, מפני שמשולל הוא באותה שעה מהתנאים המוכרחים להתעוררות הרצון במדה הדרושה בשביל שיהיה לכח פועל”⁴. הצווי המפשט של ההגיון בלבד אינו מחייב את הרצון ואת ההחלטה; אין דרך אחרת אלא לגדלם ולחנכם חנוך טבעי ומעשי בתוך לבו של אדם ולעשותם לכח חיוני, שהכל יש בו: גם הגיון וגם שירה, גם תשוקה וגם אמונה.

3

בכונה מיוחדת הדגשתי את המלים “חנוך טבעי ומעשי”, כדי להוציא מלבם של המגלים בדברי אחד-העם פנים שלא כהלכה ומיחסים לו, אם בכונה או מרוב תמימות, דעה מוזרה, שאפשר לעשות את הרוחניות המופשטה “דלית מחשבה תפיסא בה כלל” בסיס לתוך הרצון וגדולו. “סובבת הולכת רוח האדם מן הגשמיות אל הרוחניות ומן הרוחניות אל הגשמיות ועל סביבותיה שבה הרוח” כותב אחד מן החולקים על אחד-העם⁵. תמיהני אם לא היה אחד-העם עצמו חותם על הדברים האלה. דוקא אחד-העם יודע שרק מעשים טובים הם האמצעים היותר נאמנים לעורר אמונה ואהבה" וכי רק במעשים טובים, ולא בדרך שפתים בלבד, יש לנו תקוה לנצח את הלבבות⁶. השאלה היא רק זו: מה יש לו הזכות להקרא מעשה? אם נקרא מעשה לכל דבר אשר יעשה, אם כל עבודה ואפילו זו שאינה צריכה לא לגופה ולא לגוף אחר תקרא עבודה, ודאי שאחד-העם אינו מעשי. אבל אם נקרא מעשים רק לאלו, שעשיתם יש לה כונה ותכלית והן מוכרחות מתוכם, והם המעשים, יש בידם לשוב ולהעשות גורמים למעשים אחרים נחוציים ותכליתיים כמותם, אין ספק, שאחד-העם מעשי הוא ביותר. ולפיכך רבה אמונתו בכחה והתמדתה של אהבת הטפול“, משום שכל העוסק בדבר ומשקיע בו את כחו, וחוזר ונהנה ממנה, סופו שתעשינה האהבה ומסירות-הלב לבר-טפולו חלק גדול מנשמתו ו”לפי רבות תשוקת לבבנו אל הדבר, כן תגדל אמונתנו באפשרות השגתו וכן תחזקנה ידינו להתגבר על המעצורים העומדים לשטן לנו“⁷. ורק מכאן הכרתו את ערך ה”חומר" כשיש “צורה” נאותה עמו, מצד היותר כרוך אחרי מעשים טובים, הטובים לעושיהם ומהנים את הבריות, בא אחד-העם לידו שיטתו ב“חבת-ציון”. הנה אנו נושאים את נפשנו לארץ ישראל (אם לשם קבוץ גליות ופתרון שאלת היהודים, או לשם מרכז הרוח והתרת שאלת היהדות-מחלוקת זו אין ענינה לכאן) ואנו רוצים שישא גם העם, אות לכל הפחות חלק חשוב ממנו, את נפשו אליה, כלומר שיבוא לידי החלטה, “ששני דברים לפניו; דרך החיים ודרך המות”, ולידי רצון “לבחר בחיים-להקדיש מיטב כחותיו החמרים והמוסרים להצלתו זו האחת; לתחיתו בארץ אבותיו”. והרי זה דבר הלמד מאליו, שאי-אפשר להתחיל ממה שעתיד ויכול לבוא רק לבסוף, מן ההחלטה והרצון גופם, אלא מן ההכנות, שצריכות לקדום להם, מהכנת הלבבות ותקונם. והדרך היותר בטוחה להכין את הלבבות ולקרבם לארץ-ישראל היא חבת-ציון המעשית גופה-העבודה בארץ-ישראל והטפול התמידי בתחיתה, העבודה והטפול המודרגים והמסודרים, המתחילים בקטנות ומסיימים בגדולות, המעוררים את האהבה ומביאים לידי אמונה ורצון. אלו, שאינם מודים בעקר הגדול של הכנת הלבבות, מגלים קרן זוית “אפלה” בשיטתו של אחד-העם.

הם טוענים: הן אחד-העם נמנה על “משוללי הגלות”, כלומר: אין הוא מאמין, שבזמן מן הזמנים תהא כנסת ישראל שבגולה נתונה בתנאי קיום, שיספיקו לה את היכולת להיות לבבה שלם ורגשה הלאומי בריא; תמיד ובכל המצבים עתידה הגלות למעט את דמותה של האומה ולעשותה כפופה ומשועבדת לא רק בגופה, כי אם ביחוד ברוחה ונשמתה להסביבה והתרבות הזרות לה ומעיקות עליה בכל הדרכים, הפתוחות בפני הרוב התקיף וסגורות בפני המעוט החלש. זאת אומרת כל-זמן שהגלות תשלוט בנו אי-אפשר שיהיה לבנו מוכן הכנה גמורה ושנזכה לרגש ורצון לאומיים בריאים ושלמים. ואף-על-פי-כן עומד אחד-העם ודורש כל ימיו, שאין תקוה לציונות, אלא אם יבריא רגשו הלאומי של של העם ולבו ירפא, הרי שדבריו סותרים אלו את אלו.

מריביו של אחד-העם שוכחים, או, ביתר דיוק, משכיחים את התפקיד הגדול, שהוא הולך על הציונות המעשית ביחס לתקון-הלבבות ותחית-הרוח. הציונות המעשית של אחד-העם קדמה לזו של החולקים עליו ולחנם הם רואים בדבריו, ולא בדברי עצמם, רק איזו “מטאפיסיקה” בלבד. קיומו של האידיאל הציוני בכל היקפו בעתיד והציונות המעשית התלויה בארץ-ישראל בהוה.

בכל עת ובכל שעה כרוכים זה בזו משום שהסבה והמסובב כרוכים זה בזו, אמנם גדולה ורבה היא השפעתה של הגלות: אדמת נכר ממיכה את הקומה וממעטת את הדמות, הלבבות מתמעטים והרגשות נכהים ונקהים. אבל גדולה ורבה היא גם השפעתו של טל-התחיה הבא משם, מן הפינה הקטנה, שבתוכה עתידים להקלט שירי הכחות הטובים והרעננים ולהעשות ולשמש דמות וצורה גם לכל אדם מישראל שבגולה. מחנה ישראל נופץ והוא שוכן בגלותו אהלים אהלים. מי יאספו? נשמת העם הוכתה ונשברה לרסיסים, מי יקבצה? האומה מורדת בעצמה, בעברה ובעתידה, מי ישיב אותה אל עצמה?-אין דרך אחרת חוץ מ“התרכזות רוח-האומה בחבת-ציון”. ולפיכך “כל מעשה אשר יעשה בדורנו (ומי יודע עוד כמה דורות אחרינו) לשם חבת ציון, בין בחוץ-לארץ ובין בארץ-ישראל, צריך להיות מכוון לא להתרכזות האומה, כי אם למה שלפניה, להרכזות הרוח”…⁸ ותמיהני אם בכל הספרות הציונית הרחבה נאמרו דברים כאלו שאמר אחד-העם על ערכה של חבת-ציון המעשית כתריס בפני צרת הגלות ופורעניותיה⁹, תמיהני אם כל “המעשיים” שלנו הדוגלים בשמה של “השעה הגדולה” ומדברים גבהה-גבהה בשמם של “המעוף ו”המדע" – אם כלם יחד ראו ורואים בהקיץ את אשר ראה אחד-העם בשעה שחלם את “חלומו” היפה שיש בו מנחמותיה של האמונה וגם מיסוריה של המציאות…

4

ורואה אני מנוד ראש ולעג שפתים: אחד העם, שכמותו כהרצל התנגד לעבודת-הישוב ודבר בה סרה, מתי נעשה הוא נביאה של חבת ציון המעשית? יש כאן טעות גדולה. הצד השוה הזה שבאחד-העם והרצל אינו אלא שטחיות. הרצל לא ידע ולא חפץ כלל לדעת אם יפה או מקולקלה היא העבודה הישובית ה“פעוטה” בארץ ישראל לו לא היתה נחוצה שום עבורה בארץ-ישראל, תהיה מה שתהיה, שהרי יבוא יום, והמכשולים שאינם תלויים ברצונו של העם אלא ברצונם של אחרים יסורו מעל דרכו, ה“שערים יפתחו” ואז יקום העם ויתעורר וכנחל שוטף ושטוף בנעריו ובזקניו, בגדוליו ובקטניו, אל מדינתו, ותחל העבודה הגדולה אשר תתם במשך שנות- מספר. ואם-כן, הפסיעות הקטנות, המעשים הפעוטים למה הם ולמי יש צורך בהם?

מה שאין כן אחד-העם, היודע, “שלא מצינו בדברי הימים עם זוכה לממשלה מדינית – ולא ביד חזקה – בארץ שלא עמל תחלה בעבודת ישובה”¹⁰. הוא התנגד לעבודת- הישוב רק משום שגילה את המומים שבעבודה זו של עכשו; משום שלא מצא בה את אשר בקש-גשירת גשר בין העם ובין הארץ, כדי שיוכלו להיות יונקים ונהנים זה מזו וזו מזה; משום שנסתכל וראה, שהכל הולך ונוטה רק לצד אחד- שתהיה הארץ מקבלת השפעה ונהנית מאת העם ואין מעשה אשר יעשה, כדי שיחזור העם ויהנה ויקבל השפעה מאת הארץ; משום שראה את חבת-ציון, זו שראויה היתה, שעל ידה ינתנו לעם הרצון להגאל והאמונה בגאולתו, והנה היא הולכת ונעשית חולין גמורים ומגיעה למדרגת עבודה “ריאלית”; משום שצפה וראה, שאם תהא עבודה כזו הולכת ונמשכת " לא תעשה חבת-ציון ל“שבולת” של היהדות הלאומית“, וכשתבוא השעה המוכשרת לעבודה גדולה ישאר העם עומד במקומו, לבו לא יחרד בקרבו ונפשו לא תמלא תקוה ואמונה ו”לא יהיה לנו ביום ההוא מחנה גדול של יהודים בריאים ברוחם, שיהיו מוכשרים להרגיש, להתפעל ולפעול במובן הלאומי ככל שאר בני עמים בריאים ולהיות ככה היסוד לבנין“, “ובאופן היותר טוב יצמאו אולי יחידים, זעור שם, זעיר שם, שיקנו קרקע ויוסיפו עוד מושבות אחדות, ועוד יחידים, שיבנו אולי איזו בתי חרושת, ואיזו עשירים יתנדבו אולי בשעת רחמים לקנות איזו מניות של חברה פלונית או אלמונית”¹¹… וכשאנו נעשים בעצמנו עדים חיים לאמתותם של הדברים האלה, אין בנו אומץ הלב להודות על טעותנו, אלא על אומרם יזעף לבנו, “והרתחנים” שבנו לובשים נקמה וגבורה” ומכריזים עליו שהוא חוטא ומחטיא את הרבים…

עוד לא הספיק מכתבו של אחה“ע להתפרסם במקורו העברי, וכבר קמה הזעקה במחננו: “הנה הוא האדם הקשה, שגרם בהגיע השעה המוכשרת, אשר אליה נשאנו את נפשנו, הוא עומד לרפות את ידי העם ולרופף את אמונתו”… הלא נודה שזעקה זו היא זעקת-שוא ואין בה שום ממש. הלא נודה, שאין אחד העם בא להרפות את ידי- העם ולרופף את אמונתו, אלא הוא קורע את העינים העצומות בכונה ואומר”: הביטו וראו, הנה הגיעה השעה וידי העם רפות ואמונתו רפויה. הביטו וראו את אשר עוללתם לכם ולעם"…

“זה כשלשים שנה אנו עובדים את העבודה הציונית – דור שלם! אבל כמה זמן וכח יצא לבטלה במעשים “ריאליים” פחותי-ערך, שעשו את האידיאל חולין, ובמעשים “מדיניים” אוחזי-עינים, שתפשו את העם בלבו אך לשעה קלה!”… אמנם, שלשים שנה אינן תקופה גדולה בחיי-עם, ומכל-שכן בחיי-עם, המונה את שנותיו לאלפים ושעצמותיהם של ששים מדורותיו כבר בלו באדמת נכר. אבל הלא נודה שהיתה לנו הרשות לקוות, כי אם במשך ימי דור אחד לא תכבש הארץ לפנינו, יספיק האידיאל הארצ-ישראלי תכבוש לו את העם או, לכל הפחות, חלק חשוב ממנו. אמרנו: אם עבודת הישוב בארץ – ישראל איננה עלולה להעשות בתקופותיה הראשונות גורם חשוב וניכר בחיים החמריים של העם; אם עוד כמה דורות יעברו עד אשר יזכה חופה של ארץ-ישראל לקבל בסבר פנים יפות אפילו כחצי מספר היהודים המתקבלים שנה שנה בפנים זעומות בחופה של אמריקה, עתידה העבודה הארצישראלית להשפיע על רוחו של העם, להחיות את לבו, להכינו ולהכשירו לקדושתה והודה של מסירות הנפש, כשתגיע השעה הראויה והצריכה לכך. והנה הגיעה השעה הגדולה באמת שאנו קיימים בה היום.

ומה אנו רואים? – לב חדש ולא מסירת נפש. לא קדושה ולא יופי, אלא קרירות איומה וזעומה, צרצור יבש ומשעמם של צירקולרים וכרוזים ו“מנין” עשירים, המתנדבים “בשעת רחמים” לעלות לארץ-ישראל “ליום ולילה אחד” וכנגדם “מנין” של “מנצחים על העבודה” היוצרים בכונה, כדי לתפוס את “העשירים” בלבם, או שלא בכונה אלא מחסרון ידיעה, אגדות חדשות ו“מזהירות”, על האפשריות הגדולות, התלויות עכשיו בארץ, שהיום זמנן ומחר יעבור זמנן לעולמי עולמים…

ואל נתמה: זהו ענשה של כל עבודה, שאין בה רוח ונשמה, וזהו גם ענשה של עבודתנו “הריאלית” שלא ידעו עובדיה להרימה למדרגת חבת-ציון! –

רגילים אנו להאמין בחוץ-לארץ, כי הערבים אינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא… אם תבוא עת, אשר חיי בני- עמנו בארץ-ישראל יתפתחו כל-כך, עד שידחקו מעט או הרבה את רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו“..”עבדים היו (אכרי ארץ-ישראל) בארץ-גלותם, ופתאום הם מוצאים את עצמם בתוך חרות בלי גבול והנם מתהלכים עם הערבים באיבה ואכזריות, מסיגים גבולם שלא בצדק ואין איש, אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטיה הבזויה והמסוכנת הזאת… אם גם יחריש (הערבי) יתאפק עד עת-קץ, אבל עברתו שמורה בלב ונוקם ונוטר הוא מאין כמותו" ¹… הדברים האלה נכתבו לפני שמונה-עשרה שנה. כרגיל אצלנו לא הושם אליהם לב, כי על-כן “לא היתה השעה צריכה” שיאמרו, כחמש-עשרה שנה. אנשים חדשים באו לארץ. הביאו אתם אהבה גדולה לארץ וישובה. הציבו להם מטרה רוממה - לחיות על עבודתם ולהחיות את הנפשות בעמל-כפיהם ובזיעת-אפם. ותקותם רמתם: הערבים הספיקו בינתים להסיג את גבולם. את כל העבודה בשדותיהם ובבתיהם, בכרמיהם ובפרדסיהם, בקמתם ובגדישם של אכרים יהודים כבשו ידי הערבים. יתר על-כן האכר והכורם היהודים אינם רוצים עוד להספיק עבודה לפועל היהודי: מתיראים הם את הערבי, שכבר נשתרש בביתם ועוד יותר מתיראים הם את אחיהם “היהודי הרוסי” משום שסתם “יהודי רוסי” פצצות נושרות לו מתוך חיקו…

ותטוש המלחמה. וזה כלל גדול: כל מקום שיש מלחמה, אין צדק ואין משפט. ובמלחמה של יהודים אין גם הגיון וזהירות. יש רק רצון “לנצח” – ויהי מה. הצד האחד, – למשל, פתח תקוה הגדולה שבמושבות-יהודה, – דוחה את הפועל היהודי ואינו רוצה בתקונו ובהתאזרחותו בארץ, והצד השני מעמיד קול-זועה: “כבשו את העבודה!” ומתיחס באיבה ושנאה לכל מי שיספיק אפילו קצת עבודה לערבי. הצד השני אינו רוצה להבין, שאין קרקע נקנית בכסף גרידא, וכל זמן שלא יהיו יהודים עובדיה לא יהיו גם בעליה; אין היא רוצה להבין, שכל-זמן שלא תמצא בארץ-ישראל עבודה לעובדים יהודים, החיים על עבודתם, וגדולו של הישוב היה תלוי רק ברצונם של עשירים שיש להם יכולת, אבל אין רצון לבוא ולהתישב בארץ, וישאר צנום וקטן כשהיה, והצד השני אינו רוצה להבין, שסוף-סוף עתידים אנו לדור עד העולם בכפיפה אחת עם הערבים, שאין אנו צריכים ואין אנו רשאים לדחוק את רגלי הערבים, ולפיכך ההגיון הבריא נותן, שמשעה ראשונה אנו מצווים לכרות ברית עמהם ולחיות אתם בשלום.

לפי האמת עדיין רב הדרך מאד, כי יהיו “חיי בני-עמנו דוחקים את רגלי עם הארץ”. אבל העברה, שאנחנו נטענו לו בלבו, כבר מתגלית. ואם להערבי המושלימי חסרים “מוטיבים” רוחניים לעברתו, הנה יש בארץ וגם בחוץ-לארץ ערבים נוצרים, שמוטיביהם “הרוחניים” שלהם ידועים לנו. והללו אומרים להעשות אפוטרופסים ו“מדריכים טובים” לאחיהם המושלימים ולהדריכם ב“דרך ישרה”, שגם היא ידועה לנו. וכבר נוסד בפאריז עתון ערבי, שדרומון יכול לעמוד בראשו, ורוב העתונים הערבים במצרים ובסוריה, הנערכים בידי ערבים נוצרים, גם הם מלאים דילטוריות, עלילות ושקרים בכל הנוגע לעבודתנו בארץ-ישראל. זה רק לפני ימים אחדים נדפס בעתון ערבי, היוצא במצרים, מאמר “היהודים ופלשתינה”, שמנשיקוב יכול היה לחתום עליו.

הארס מפעפע ומחלחל כבר בעתונות הערבית. יש, כנראה, “אנשים טובים”, הדואגים לכך, שלא תשאר פנויה משנאה ליהודים אפילו פינה אחת קטנה בעולם, ואפילו אם הפינה הזאת היא ארץ מולדתו של העם העברי. נחוצים, אפוא, אנשים אשר יעמדו בפרץ לסכל את עצתם של “האנשים הטובים” ההם. נחוצה לנו בארץ-ישראל עתונות הגונה משלנו – עברית וערבית –, אשר על ידה תהא דעת הקהל הארצישראלית קונה לה מושג נאמן ונבון על עניניו של הישוב העברי והדרכים, המכשירים את גדולו ותקונו ואולם קודם כל נחוץ להשרות שלום בין היהודים והערבים, כדי שלא יהיו הלבבות מוכנים מלמפרע לקלוט את ארס-השנאה, שהעתונות, הנתונה בידי “מתקני-עולם במלכות-שדי”, מלאה אותו. אמנם כן, אבל עוד לפני שמונה-עשרה שנה כבר נשמעה אנחה זו, שאין איש אשר יעמוד בפרץ"…

¹

עשר שנים רצופות היו הציונים מדיינים אלו עם אלו: הללו פוסלים את הישוב הפעוט (או יותר נכון, את הישוב ל“סרוגין”), ובלשון-בטול היו קוראים לזה “שיטת” חובבי-ציון. והללו מברכים “ברוך מציב גבול אלמנה” על כל אמת קרקע, שכבשוה ידי יהודים. ועל כל “אריח ולבנה” שהניחוהו ידי יהודים. הללו אומרים: או הכל בחדא מחתא, עם ענני שמיא", או אין כל; והללו אומרים: אין הכלל אלא צרוף של פרטים מרובים וכל “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. עד שבאו מאורעות טורקיה האחרונים והוכיחו, שגם אלו וגם אלו קצרי-ראות היו. הוברר, שצדקו אלה המעטים, שבקשו להעמיד את חבת-ציון על “שיטה” מסוימת והורו, שהעבודה המעשית בארץ-ישראל יש לה ערך ומקרבת אותנו למטרתנו במדה שהיא מכוונת לא רק כלפי בנין הארץ כשהיא לעצמה, אלא ביחוד כלפי בנין האומה, התלוי בבנין הארץ.

“בעלי השיטה” שבחבת-ציון לא התנגדו מעולם לעצם העבודה המעשית בארץ-ישראל ולחנם יחסו ומיחסים להם מתנגדיהם דברים שלא אמרום מעולם. אלא שהם “בעלי-השיטה”, ראו את כל ערכה של העבודה הישובית לא בכמותה, כי אם באיכותה. הם לא התנגדו לקנית קרקעות ובנית מושבות עבריות בארץ-ישראל. אדרבה, הם היו הראשונים לראות, שהישוב הקרקעי הוא שצריך ויכול לשמש יסוד לכל מפעלם של הציונים, שבעיקר.

וראשונה אנו צריכים למעמד אכרים עברים בארץ-ישראל ואחר-כך למעמדות אחרים, אלא שהם דרשו, שכל מושבה עברית, שנבנית בארץ-ישראל, על יסוד קים ובטוח תהיה בנויה ושהאכר הארצישראלי ירגיש בכל עת ובכל שעה, שהוא תלוי רק ברשות עצמו ורק בכחות עצמו. “בעלי-השיטה” לא התנגדו להתרבות מספר התושבים העברים בארץ-ישראל אלא שהם דרשו, שהבאים להתנחל בארץ יביאו אתם לא רק כסף, לא רק רצון לראות חיים טובים, אלא גם חבת-ציון, הכרה ברורה לשם מה הם בוחרים בארץ-ישראל ולא בארץ אחרת, ששם חיי עושר ורווחה מצויים יותר. “בעלי השיטה” לא התנגדו ליצירת הנהגה מרכזית, אשר “תאחד ותסדר את כל הפעולות בהסכם עם צרכי המטרה” ². אדרבא, הם היו הראשונים, שחפצו לתת לההנהגה יפוי-כח גדול כזה, ש“איש לא ימרה את פיה " אלא שהם דרשו, כי תהיה ה”הנהגה בקיאה ומוכשרה לכך" ש“היא תלך לפני ההמון” שהיא תהיה בקיאה גם בעניני ארץ-ישראל וגם בעניני המדינה ההיא, שארץ-ישראל אינה אלא אחת מחוליותיה, ושהיא, ההנהגה, תהיה תומכת את יתדותיה לא רק בההוה בלבד, שמדתו רגע, אלא תכוון את מבטה גם אל העתיד…

כזה וכזה דרשו אלו, שהיתה להם שיטה קבועה בחבת-ציון, אלא שלא היו מתיראים שמא יקראו מעשיהם פעוטים מצד הכמות ובלבד שיהיו חשובים מצד האיכות. ובאחד באבגוסט 1908 נגלתה כל צדקתה של שיטת חבת-ציון זו.

באחד באבגוסט נבקעה העריצות, שמשלה בטורקיה ממשלה בלי-מצרים. הטובים והמעולים שבעם העותומאני פרקו את עולה הקשה והמכניע ויקחו חרות לעצמם, למדינתם ועמם. יש אומרים, שאפילו השלטונים האדירים שבמלכיות אירופה, שכמעט כולם עיניהם נעוצות זה מאות בשנים במדינת העותומאנים לשם בקשת טרף, -שגם הם לא ידעו את הנרקם בסתר במדינה; שגם דיפלומאטיהם, שמשיהם וחזניהם עינם היתה סמויה מלראות את כבשוניה של הסביבה, שבתוכה היו נתונים ובקרבה היו “עומדים על המשמר” כדי לכוון את הרגע, כי ירד העיט על הפגר, ובבקר לא- עבות אחד דפקו שלוחי העם העותומאני על דלתות “השומרים” הללו, העירום משנתם ובשרו להם: “רבותינו, ניתנה הקונסטיטוציה בטורקיה!”… ברם, לנו אחת היא, אם על-ידי מאורעות טורקיה יקטן או יגדל כבודה של הדיפלומאטיה האירופאית, הרגילה להכריז תמיד בקולי-קולות על חכמתה ודעתה. כשאנו לעצמנו יכולים אנו “להסתפק” בזה, שאנחנו לא העמדנו מעולם שומרים בבירת טורקיה ואנחנו ודאי לא ידענו כלום מכל המתרגש לבוא באותה המדינה, שאחת מפנותיה מרוכזות כל התקוות הגדולות, אשר עליהן חיה נפש עמנו זה אלפים שנה, אנו די לנו בזה…

באותו בוקר לא-עבות נתבשרנו גם אנו על מתן החרות בטורקיה, (הבשורה מצאה אותנו “בלתי-מוכנים”. “בלתי-מוכנים”, - זוהי מלה יפה באמת. לפנים היו אומרים: אין אדם נתפס על השכחה, המונחת בטבעו של “קרוץ מחמר”. משרבו “המכינים” שנקוד על “עשיתם” ו“עבודתם”, ללמדך, שיש להן המשמעות של ה“אכילה”, האמורה במלאכי אברהם אבינו, חזרו ואמרו: אין אדם נתפס על “חסר הכנה”… כן, נחוץ להודות על האמת: מאורעות טורקיה מצאו אותנו “בלתי-מוכנים”. בלתי-מוכנים היו המנהיגים, וביחוד המונהגים, יהודי ארץ-ישראל גופה. סמוך להבחירות הוברר (שמע מינה, שקודם לזה לא ידע איש את הדבר!) שבירושלים, המרובה באוכלוסי ישראל יש רק ערך 5000 יהודים עותומאנים; ביפו, ב“רזידנציה” של הישוב העברי הארצישראלי-יש רק עשרות אחדות, יהודים עותומאנים; בפתח-תקוה, בראשון לציון וכו' וכו' מספר מועט כזה וכזה“. (מספר היהודים העותומאנים בחיפה, בטבריה, בצפת ובכל מושבות הגליל הרחוקות מן ה“רזידנציה” לא נתברר, כנראה, עד היום)… “סמוך לבחירות הוברר, שחלק גדול מקומץ היהודים העותומאנים, שיש בארץ, אינם רשאים להשתתף בבחירות משום שלא העלו מס ידוע בזמנו”… סמוך לבחירות הוברר, שזהו מן הנמנעות, כי תשלח ארץ-ישראל אפילו ציר עברי אחד להפרלמנט הטורקי, ולפיכך נמלכו ערב יום הבחירה שני הקאנדידאטים העברים ובטלו את הקאנדידאטורה שלהם”…

מובן מאליו, שהעובדות הללו, כשהן לעצמן, אינן מרהיבות ביותר, ואולם אל לנו לקבול ביותר, כי בארץ-ישראל לא נבחר אפילו יהודי אחד להפרלמנט הטורקי. סוף סוף אין להם עוד ליהודי ארץ-ישראל במעט שום תביעות וצרכים מיוחדים, שיכריז עליהם דוקא דפיטט שלהם. על מה אנו קובלים? – ש“סמוך לבחירות הוברר, שבקרב מאת אלף יהודי ארץ-ישראל לא נמצא אף אחד, הראוי לכל הדעות להיות שליח העם ומדבר בשמו”; שלאחר שהוברר, כי אפשרות היא מעין השפעה מצד התושבים היהודים על מהלך הבחירות, בתנאי אם רק תשלוט בינם לבין עצמם אחדות גמורה וכלם יעבדו בדעה אחת, -דוקא באותה שעה נתפוצצו דעותיהם של בעלי זכות הבחירה לאלפי רסיסים, והמנהיגים ההולכים בראש לא יכלו, ואולי גם לא רצו, להתגבר על הנטיות הפרטיות, על תאות הנצחון וכדומה מן הרגשות, שאין הן יכולות לעמוד בפני ההכרה של חבת-ציון, אם ישנה לזו בלב, ו“כחו וגבורתו” של הישוב העברי בארץ-ישראל נתגלו בכל “זיום והדרם”…

כן. “בלתי-מוכנים”…

2

שנת “משא ומתן” היתה השנה החולפת בארץ-ישראל… הרבה, הרבה מאד דברו בארץ-ישראל במשך השנה על כל מיני מסחר ותעשיה שבעולם, עד כי נלאו הפיות מלדבר והאזנים-מלשמוע. אלמלי ניתן פה לחול אשר על שפת ים יפו וחיפה, ששם נוהגים לטיל “סוללי המסלות” (באהנברעכער בלעז) משלנו, הבאים לתור את הארץ ולמצוא בה שמוש ל“קפיטאליהם”, כחם וגבורתם“, -אלמלי ניתן פה לחול זה, היה יודע לספר הרבה דברים יפים על אודות הבנינים המתמיהים שנבנו עליו ושנקברו תחתיו. הרי מלבנות למלט, ללבנים, לרעפים, ללבני חול וסיד; הרי משרפות יי”ש; הרי אניות-חוף להולכה והובאה; הרי בית מבחר לממכר עצים, ברזל ויתר מכשירי בנין; הרי והרי… על הכל דברו, את כל הדברים שמע החול שעל שפת ים יפו וחיפה, ואת כולם נשא הרוח. וכל כך הרבו לדבר, עד שנמצא גרמני אחד, איש ירא ורך-הלבב, וד“ר לורך שמו, הבקי, כנראה, בכל מה שאנו מדברים ואינו בקי, כנראה, בזה שאנו עושים, שחרד חרדה גדולה והכריז בה”קליינע צייטונג", שהציונות והציונים חורבן הם מביאים להגרמנים ולההשפעה הגרמנית בארץ-ישראל…

זכורני שיחה נאה וקצרה שכבר עברו עליה שמונה-עשרה שנה. בשנת תרנ“א היה הדבר. רחובות יפו וירושלים המו מאדם: יהודים באו לכבוש את הארץ ובמלון קמניץ ישבו כנופיות-כנופיות וחשבו חשבונות רבים: “בידוע”, שכל גפן מכניסה שנה-שנה כך וכך סנטימים (העמקנים, הרגילים לירד דוקא לעמקו של כל דבר, לא נתקררה דעתם עד שהשוו תיכף, באותו מעמד, את חשבון הסנטימים לחשבון הקופיקות), נמצא שכל דונם גפנים עתיד להכניס כך וכך פרנקים וכל מי שיש לו כרם בארץ-ישראל עתיד להתעשר, ובכן, הרוצה להתעשר יטע כרם. אלא מה?לנטיעת כרם נחוץ לעשות עסקים כשאין להם כלום, ועוד” מי שיש לו ממון?-המקום ירחם. יהודים רגילים, ברוך השם, לעשות עסקים כשאין להם כלום. ועוד:מי שיש לו ממון שמע מינה שכבר נתעשר, ואם-כן למה לו כל “הצרה” הזאת לעליה לארץ-ישראל? יכבד וישב בביתו וב“ארצו”. שמא תאמרו: נטיעת כרמים צריכה ידיעה ובקיאות? המקום ירחם. יהודים רגילים, ברוך השם, בכל מיני עסקים ומלאכות אף-על-פי שאין להם בהם שום ידיעה ובקיאות. וה“כובשים” לא נרתעו לאחוריהם מפני הקושיות והפרכות והוסיפו לחשוב את חשבונותיהם. היה שם אחד (אפשר זוכר עוד אותו האחד את הדבר!), שנפרד במקרה מעל הכנופיה שלו, לא הסתפק במה שראו עינו ושמעו אזניו ביפו ועלה הגלילה, ובהיותו בחיפה עלה על הכרמל לראות את יפיו והדרו. מצא שם גרמני זקן, אחד מ“בני היכלא” הראשונים, עומד וסוקל את הקרקע שלפניו ומכשירה לנטיעת גפנים. נטפל לאותו זקן ושאלו, כמה מכניסה כל גפן בשנה. תלה בו הזקן עינים תמהות והשיב: "איני יודע, אדוני. אנחנו באנו לכאן לא על מנת להתעשר, אלא על מנת לעבוד ולחיות…

אל יצטער הד“ר לורך: אלו שבאו על מנת לעבוד ולחיות והביאו אתם את הידיעה האיך לעבוד והאיך לחיות, המה שעשו גם עושר. אלו הבאים דוקא על מנת להתעשר ואינם מביאים אתם אגב-אורחא גם את הסגולות הדבוקות” לעשירות-קפיטלים ממש, ידיעה וכשרון ממש וגם סבלנות ואורך-רוח במדה נכונה, -אלו כלעומת שבאים כך הם שבים. –

“בעלי השיטה” שבחבת-ציון, אף-על-פי שהישוב המסחרי לא ענין אותם בשעתם במדה מספקת ולבם הלך רק אחרי הישוב הקרקעי, הבינו מכל מקום, ש“טובת הישוב דורשת לבלתי גשת אל הרחבת המסחר והאומנות עד שאפשר יהיה לעשות זאת בכחות גדולים, אשר יתאחדו לאגודה אחת מסודרת היטב” ו“שמניחי היסוד אינם יכולים להיות ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר “. ³אבל אלו, שכל כך הם מרבים לדבר על המסחר והתעשיה, עד שמרוב דבריהם כמעט שנשכח הישוב הקרקעי לגמרי, – דוקא הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין זאת. למה נכחד? – עדיין לא ראינו אדם גדול בממון בא לארץ על מנת לבקש שם באמת ובלב תמים שמוש לממונו. גדולים אלו, כנראה, הרבה יותר קל ונוח להם לשבת ולסחור בעירם וב”ארצם” ולעלות לפרקים בנוח עליהם הרוח, לארץ-ישראל, להתרגש והתפעל מיפיה ולשוב לבתיהם עמוסים כל טוב: אלבומים ופוטוגראפיות ממראות הארץ, “סטאטיסטיקות” ורשימות, וביחוד הכרה ברורה, שמלאו את חובתם לעמם ולארצם… כיוצא בזה: עדיין לא ראינו חבורה של יהודים אנשי מעשה מתאגדים לאגודה אחת ויוצרים מלכתחילה לשם מסחר ותעשיה בארץ-ישראל כח אחד משותף חשוב, שיוכל להחל את העבודה בסדר נאות ובמתינות ויביא עסק זה או אחר בהדרגה לגבה ידוע. אלא מי הם התוקעים את עצמם למסחר ותעשיה בארץ-ישראל ואומרים לכבשם?- אם אנשים שיש להם אסתרא בלגינתם, המספקת לפתיחת חנות, באופן היותר טוב, ל“פאבריקה” של ציצית, ולזה הם קוראים מסחר ותעשיה; או “סינדיקטים”, כביכול, שלפי דברי המגזימים ומפליגים בשבחם כבר יש להם בעין חלון גדול מ“קרן היסוד”, שהוא גופה עולה ל“כמה וכמה אלפים מרק”, ובסכומים “עצומים” כאלה הם אומרים לברוא עולמות חדשים;לבנות פבריקות, נמלים ומסלות, לגשור גשרים, להבריא קרקעות טובים ומעולים, המביאים לארץ רק חזון-לבם ומשאת נפשם הנקיה, ומשעה ראשונה, כיון שנדמה להם שמצאו מקצוע הגון של תעשיה, שדה-עבודה, הם מוכרחים להחל את הציד, – לצוד מנויים ושותפים לעסק, שלא בא עדיין לעולם ומשום שבמנויים והשותפים, רודפי-העושר, אינם נצודים אלא אם כן הם מובטחים, שהעסק העתיד למאה, – מוכרחים הצידים העלובים לותר ראשית כל לותר על כל נקיון נפשם ולהבטיח, ולהבטיח, ולהבטיח…

אלו הם “סוללי המסלות” שלנו, שהחול אשר על שפת ימה של ארץ-ישראל יודע לספר את סודותיהם הגדולים ואת תעלומי תכניותיהם הנפלאות.

וכשאתה מביא בחשבון את כל מקרי השנה, והנה! יסד אדם ביפו פאבריקה לניר מזופת לצפוי גגות וכמעט שלא הוציא שנתו, משום שלא היתה להמיסד הבקיאות הנחוצה, לא ידע שארץ-ישראל ארץ האור והשמש היא, ושמשה מתיכה את הניר המזופת ועושה אותו סמרטוט. לא היתה לאיש הבקיאות הדרושה ואמר: “המקום ירחם!” – נבנתה בירושלים תחנה גדולה, שאמרה להספיק לארץ קמח סלת משלה, מחטיה, ולא תצטרך לשלוח את חטיה לחוץ-לארץ ולהביא את קמחה מחוץ-לארץ, נבנתה ונפלה, כי חסרו לבעליה הקאפיטאלים הדרושים לעסק גדול כזה וסמכו על הנס ואמרו: “המקום ירחם!” – מרגלית יפה היתה לישוב העברי בארץ-ישראל “אגודת הכורמים” ברחובות. מיסדיה וחבריה היו הראשונים, שנזורו מעל שולחן אחרים, הראשונים, שאמרו להכין את יינותיתם בעצמם ולמכרם בעצמם ובלבד שלא יצטרכו להיות מצפים לחסדים, ואפילו אם החסדים הללו מידי נדיב שבנדיבים הם באים. סכנו החלוצים הללו את נפשם וקפצו לתוך הים. החזיקו מעמד שלש שנים ונפלו: כורמים הם חברי האגודה, אבל לא יינים הבקיאים במכירת יין, כורמים ולא סוחרים הבקיאים במכירת יין, כורמים ולא קאפיטאליסטים, שיש בידם להחלץ מן המצר בשעות הרעות. תעו גם אלה ואמרו: “המקום ירחם!” – חמש-שנה נתקיים ביפו בית מלאכתו של שטיין, נתקיים ופרנס את בעליו: וכיון שיצאו בעליו ממסלתם ובבקר בהיר אחד עמדו ואמרו “המקום ירחם” והפכו את בית המלאכה הצנוע ל“בית-חרשת”, מבלי שהיו להם, להבעלים, הקאפיטלים הדרושים, להמנהיגים – הבקיאות והידיעות הנחוצות, ולהמפקחים – הכרת החובה המוטלת עליהם, בשעה שלהמנויים לא חסרה התאוה לקבל דיבידנדים, – מיד כרע נפל העסק ומיד התרוממו העורבים השמחים לאיד וצרחו את צריחתם המסואבת “הרי ארץ-ישראל שלכם!”…

אותה שעה, כשצרחו העורבים, נזכרתי מעשה. מעשה בה“דייטשע פאלסטינא-באנק” שנסתבך לפני שנים אחדות בעסק, שלא היה לפי כחו (ואולי גם לא לפי כשרונו של המנהל), והפסיד פעם אחת כמעט את החצי מכל קרנו היסודית. לא צרחו העורבים, לא המה הרחוב ולא נשתטה אפילו אדם אחד לאמר: אשמה היא הארץ", אלא מה אמרו אותם האנשים, היודעים את הסוד הגדול האיך לחיות והאיך לעבוד? הם אמרו כך: “אנחנו האשמים: לא בססנו מתחילה את מצבו של מוסדנו באופן כזה, שלא תהא הרוח הופכתו ועוקרתו” ומה עשו? שבו והכפילו את הונו היסודי והעמידוהו במקום חצי המליון על מליון שלם. ועדיין לא נתקררה דעתם עד שבסוף השנה החולפת העמידו את הונו היסודי על חמשה מליונים. האנשים הללו קמצנים הם בטבעם ואין הם רגילים לפזר את ממונם, אבל גם פשטנים הם, מטבעם והם אוהבים להיות “מוכנים תמיד. ולחנם הד”ר לורך ירא או, יותר נכון, מעמיד את פניו כאלו הוא ירא אותנו:

אמנם אנחנו מכינים, ומכינים, אבל דוקא בשעה הדרושה אנו נמצאים “בלתי מוכנים”…

הד הזמן 1909

1

ערב קונגרס-ובמקום התרוממות הרוח הגות-רוח, קשרי הציונות, בתור חזון-עם, במה הוא נכרת עכשו? מי יודע, אם עולה הוא למעלה ואם יורדת היא למטה מדוע ריקה היא מתוכן חדש אין התלהבות, אין התמכרות, אין סערת רוח? "כחותינו היוצרים, – אלו שיש לנו, מדוע עומדים הם מנגד לציונות? מדוע אין היא נעשית חזון-לבם ומדוע אין הם נעשים נביאיה-מבשריה? ועוד ועוד שאלות ותמיהות, שמשמעותן היחידה היא: שמא הגיעה שעת סלוק-שכינה?

ונפלא הדבר. הגות-רוח קשה זו באה לידי גלוי דוקא עתה, בשעה שישרי-הלב ונקיי הדעת שבמתנגדינו מרכינים את ראשם בכבוד כלפי הציונות, הנה כן, זה עתה שמענו אחד מן המעולים שבמתנגדי-הציונות מודה ב“אפשרות לברוא שם (בארץ-ישראל) מרכז עברי חפשי עם תרבות לאומית נקיה וחשובה יותר מאשר בגולה”, והוא מוסיף: אף כי רוב האומה ישאר בגולה, ובארץ-ישראל יתערה רק מעוט, אשר ילך ויגדל, נשאף שם-ובלי ספק בהצלחה מרובה יותר מאשר בגולה-למדרגה עליונה של חרות לאומית ותרבותית", ולא עוד, אלא שהמעוט הארצישראלי, שמתוכו יינק את טהרתו הלאומית ולא יהיה זקוק לחזוק מן החוץ, הוא העתיד להעשות אחד הגורמים, אשר ישמרו על קיומו הלאומי של הרוב בגולה¹… אלו לא ידענו… מי הוא בעל-הדברים האלה, רשאים היינו לחשוב, כי פיו של ציוני מדבר אלינו, ושוב שמענו לפני ימים אחדים לסופר אחד, שודאי לא יבוא בטרוניא עלינו אם לא נחשיד אותו בציונות, “מגלה בלחישה שאין הוא יודע בחיים היהודים בימים האחרונים לקרוא בשם עוד רעיון אחד יפה ומקורי, כאותו הרעיון החדש- ישן לבנות את חרבות ארצנו, להקים ישוב של יהודים בארץ-אבותינו”²…

מתנגדי הציונות רואים את השכינה שרויה עליה ומרכינים לה את ראשה בכבוד, ואנחנו-רוחנו חובלה בקרבנו ואל לבנו מתגנב פחד נורא של סלוק-שכינה! ולמראה החזיון המוזר הזה נשמעת תלונה: “אנחנו הציונים, הננו באמת בכיינים ובעלי מרה שחורה. אנו מחטטים ומנקרים יותר מדי, אין דבר משמחנו, אין דבר מספק אותנו, וכל מה שיש לנו הוא כל-כך קטן, כל-כך פעוט בעינינו… רעבתנים רוחניים אנחנו”³…

מעין אמת יש בתלונה זו, – אבל רק מעין אמת. גם אנו הציונים, אין אנו יכולים להיות “רעבתנים רוחניים”. גם אנו, ככל המון בית-ישראל, רגלינו עומדות ברקק המכוער, ששמו: “המציאות היהודית”, ותמיהני, אם רקק זה עשוי לגדל רעבתניים רוחניים. אמנם יש אשר תגלה בו “שארית הפליטה” של הרעב לרוח, ואם אומרים להלביש גם אותה צורה של חולין מגושמים, אין כל פלא, כי “מרה שחורה” יורדת עלינו: אותה שעה נדמה, כי נתרוקן הלב ואין תחלה ואין סוף ל“חלל הפנוי”…

2

שתים הן הדרכים להשלטת השקפת-עולם חדשה: אחת ארוכה ואחת קצרה. הארוכה היא שירה שלימה של הכרות והארות זעירות, מתונות. לכתחילה הן דורשות לעצמן בענוה גדולה רק פינה קטנה בלב. ומכיון שבכר כבשו את הפינה הקטנה הזאת הן דוחות לאט לאט את ההכרות הקודמות, עד שלבסוף נשארות לאלו רק קרן-זוית קטנה. מי שאמתיותיו החדשות נקנות לו בדרך זו אינו יודע אתסערת החורבן המחרידה רגע אחד את הנפש כולה, אבל אינו זוכה גם לסערת-היצירה, הממלאת את הנפש חדות-עולמים. והדרך השניה, הקצרה, היא – מִכְוַת-נפש פתאם. ברגע זה יכיר האדם את אלהיו פתאום. ואלהים אדירים אלה, שמתוך הסערה נשמע קולם, אלהים הם! כהרף-עין אינם משאירים שם ושארית לאלהים אחרים על פניהם וסימן אחד מובהק יש לאמתיות, הנקנות בדרך זו: אין הן נזקקות לראיות והוכחות הגיוניות: עצם ישותן הוא הוא הכרח אמתותן. ברגעים אלה נוצרות לא דרכי-הגיון חדשות, אלא-רוח חדשה, מוסר חדש, שירה חדשה.

ברגע של סערת-ברכה כזו נולדה גם הציונות. עד ש“צלפחד בר-חושם” התוהה תעה בדרך חייו עשרות שנים ולבו אכול-הכפירה נלאה לבקש את אלהיו קפצה עליו פתאם הזועה, ומתוכה שמע רק אחת: “הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ ההיא היא –ואתה תבקש לך גדולות?-אל תבקש!”. ובו ברגע הכיר את אלהיו: “נשגב, הרום הרעיון, -הנה יש תשועה לישראל!”… ו“אבן המעמסה, שהכבידה על לבו, נפלה לגמרי ברגע אחד – ויהי לאיש אחר”⁴… כל נולדה הציונות: שירת-נפש חדשה באה פתאם לעולם! –

ואל תטעינה אותנו התורות הידועות, המלמדות, שהציונות יצירה עממית היא: העם, במובנו הפשוט, לא יצר ולא יכל ליצור יצירה מופלאה זו " המציאות היהודית" אינה יכולה גם לתפוס את הציונות. משירדה האומה מנכסיה “ואין היא אוכלת מפתה ואין היא שותה מיינה וגלותה-גלות” הגיעה בהכרח לידי כך, שתהא מטלת ספק בעצם שויה האנושי. אדם מישראל אפילו בשעה שהוא תובע את עלבונו, אפילו בשעה שחרפת מחרפיו אינה מניחה לו על שפתיו חיוך מנוול של שפלות והכנעה, אלא ממלאה את לבו רעל-שנאה וחמת-נקם, -אפילו ב“שעה חצופה” כזו הוא משפיל את עיניו לקרקע, מפשפש במעשיו ומהרהר: “שמא יש להם לאלו על מה שיסמכו?” מאת העם היהודי נטלה, או, לכל-הפחות, נפגמה בו אמונתו בעצמו, בשויו האנושי והלאומי המוחלט. עם פגום-נפש כזה די לו, שעדיין נשתמרה בו תקוה סתומה, מעורפלת, לעתיד אחר, שיביא לא ב“היסח-הדעת”, כלומר: שלא בזכותו. אבל אי-אפשר היה לו ליצור מתוכו ועד עתה אין הוא תופס את הציונות, המעמידה את העתיד המקווה ההוא על הזכות האנושית והלאומית המוחלטת. הציונות לא היתה מעולם “יצירה עממית” אלא אמת חדשה שנגלתה ליחידי סגולה מתוך סערת-נפש שירדה עליהם.

ואולם אם לא העם יצר את הציונות, ברצונו של העם היא תלויה. והרצון מאין ימצא בלבו של עם קשה-יום ושפל-ברך? כלום הוא, הרצון, נוצר כלאחר-יד, יש מאין, כשמגיעה, על-פי חשבון, השעה לרצות? אל יפלא בעינינו, אם לאחר שתים-עשרה שנה של ציונות “עממית” אנשים דעתנים מקשיבים בחרדה לחות-דעתו של עסקן טורקי זה או אחר של הציונות, כאלו רק בו בלבד תלוי גורלה, אם לשבט או לחסד. הציונות היא אמנם הקריאה הגדולה, שנשמעה ראשונה בבזיליאה: " עם-ישראל עודנו חי ורוצה לחיות!", - אותה הקריאה, “שאנו צריכים לקרוא השכם וקרוא, לא למען ישמעו העמים ויתנו לנו את מבוקשנו, כי-אם, קודם כל, למען נשמע אנחנו את הד-קולנו זה בעמקי-נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה”⁵. אבל אל נא נלמד חובה: אפשר, שהעם שומע כבר את הקריאה, אלא שאין הוא קולטה עדיין, אפשר, שהוא רוצה כבר לרצות, אלא שעדיין חסרה לו סגולת הרצון, ולפיכך אין בו לעת-עתה אלא רצון אחד-שירצו אחרים…

3

זו היא, אפוא, הציונות: אמונה ורצון. ולמען הקל על העם, העומד ותוהה, את המשא הכבד הזה, אשר לא נוסה בו, עושים לה, לציונות, “נתוח קל”: נוטלים את נשמתה, את רוחניותה, ממנה ומשאירים לה את מעשיותה בלבד, גונזים את כל מה שאינו מובן תיכף ומשאירים רק את “המובן והפשוט” ודוקא בשביל כך תוהה בעם עוד יותר מבראשונה, נראה כמבין הכל ובאמת אינו מבין כלום, אין כל צורך בחכמה יתרה, כדי להודות גם בערך “מעשיותה” של הציונות. אבל בשעה שהשירה והנפשיות שבציונות נגנזות ומשאירים לה רק את העסקנות והמעשיות, בשעה שהללו, העסקנות והמעשיות, אינן מכוונות בעיקרן, למען הרים את העם עד כדי הבנת הציונות, אלא להיפך-למען הוריד את הציונות עד כדי השגתו של העם, -מה פלא, כי ידוה הלב ויהמה: שמא זו היא שעת סלוק-שכינה?—

1

מה יהיה משפט הקונגרס העשירי? – “מי ינבא, מי יחוש עתידות”. הן כבר ראינו קונגרסים, אשר לגדולות קוינו מהם, והלואי שלא היו. וגם להיפך קונגרסים, שלכתחילה לא ידענו, מה צורך יש לנו בהם, ולבסוף נעשו נקודות מאירות בתנועתנו. ואולם יש, כמדומה רגלים לדבר שהקונגרס העשירי עתיד, או, לכל-הפחות, יכול להיות קונגרס מפרה. ולא משום שהוא יוציא, כנראה, לפעולה את השנויים בהסתדרות ובהנהגה, התלויים ועומדים זה שנים אחדות. אדרבה: אף-על-פי, שקונגרס זה מוכרח יהיה לעסוק גם בענינים אלו ולסיים את אשר לא סיים הקונגרס התשיעי בהמבורג, בכל-זאת יש תקוה, כי יוכל להעשות קונגרס מפרה.

ראשית, אין כמעט כל ספק, שבקונגרס העשירי ימעט מספר הצירים במדה הגונה לעומת מספרם בקונגרסים הקודמים. בארצות שונות, וגם רוסיה בכלל, ירד מספר השקלים, שנמכרו השנה, ובערך זה ימעט בהכרח מספר הצירים. כמובן, אין לנו לשמוח על ירידת מספר השוקלים אבל ירידה זו אינה יכולה להיות סבה גם למחשבות נוגות: השקלים חדלו זה כבר לשמש אמת-מדה לציונות. ואם בכל-זאת ירידת מספר השוקלים מטרידה את מחשבתנו במקצת, הרי ירידת מספר הצירים, העתידים לבוא אל הקונגרס, אין בה כדי להטריד את מחשבתנו כלל. במשך ארבע-עשרה השנים, שעברו עלינו מן הקונגרס הראשון, כבר בגרנו. עכשיו אנו יודעים כי דרושים לנו לא צירים למאות, היודעים להרים יד ולמחוא כף, כי-אם צירים לעשרות, היודעים לחשוב את חשבון-נפשם, לברר את רצונם לעצמם ולהסבירו בשעת הצורך גם לאחרים. הן בכר זכינו ל“מעמד” שלם של ציונים, שיש להם " curriculum vitae " מיוחד ובו כתוב: “פלוני בן פלוני השתתף בכל הקונגרסים”. אנו יודעים את האנשים האלה. כל אותם הימים שבין קונגרס לקונגרס אין הם נוקפים אצבע לשם עבודה ציונית. ומכיון שימי הקונגרס מגיעים הם עולים בראש. הזכות להבחר לקונגרס נעשתה מין “חזקה”, דוגמת המפטיר הארוך במנחה ליום-כפור. ואם הפעם תתרע ה“חזקה” ורבים מן ה“מוחזקים” לא יבואו לקונגרס, ימָצא הקונגרס נשכר.

שנית, – וזהו העיקר, – הקונגרס העשירי עתיד, כפי הנראה, לעסוק בדברים, שבהם נשמת הציונות תלויה: בהחזרתה של עבודת-התרבות לתוך גבולותיה של ההסתדרות הציונית ובתקון העבודה בארץ-ישראל. כל השנויים בנוגע לארגון ההסתדרות וההנהגה צריכים להיות ערוכים מראש, כדי שלא ישמשו עבודה לקונגרס עצמו ולא יעשה הקונגרס העשירי מהדורה חדשה של הקונגרס התשיעי. הפוליטיקה לא תתפוס גם היא מקום חשוב בקונגרס, שהרי מה יש לו לעשות במקצוע זה? הדקלרציה של הציונות לעותומניה כבר נשמעה בקונגרס הקודם ובמקומה היא עומדת. ההנהגה ודאי לא תחדל מלברר לצבור העותומני ודַבָּריו את מהותה וענינה של הציונות: לקונגרס עצמו לא תוכל הפוליטיקה לשמש עבודה. היה מי שהציע, שהקונגרס ישנה את הנוסח של הפרוגרמה הבזילאית. אבל ברור הדבר, שהצעה משונה זו לא תעלה על הפרק, ומכל-שכן שלא תעלה על הפרק. הצעתו המתמיהה של ד"ר ברנפלד לעקור לגמרי את הפרוגרמה הבזילאית. מוסדות ממוניים חדשים – קרנות, בנקים, קופות – גם-כן לא ייסד הקונגרס העשירי: די לנו באלו, שכבר יש לנו. כבר שבענו “ציונות מסחרית” די והותר יונח לנו, אפוא, הפעם. הרי שבאמת אין לו לקונגרס במה למלא את הריקנות אלא בהחזרתה של עבודת התרבות למחיצתה של ההסתדרות הציונית ובתקון העבודה בארץ-ישראל.

2

פראַזה זו על “מלוא הריקנות” אינה פליטת הקולמוס: היא נאמרה בכונה תחילה. הקונגרס הוא דמות דיוקנה של ההסתדרות הציונית כולה, ואם יש ריקנות בהסתדרות אי-אפשר שלא תהיה גם בקונגרס, ואין לירוא את ההנחה הזאת; צריך רק להבין אותה כראוי. אלו שמותרים למפרע “חוט של חשד” על השאלה בדבר עבודת- התרבות, באצרם שכל עיקרה אינה באה אלא כדי למלא את הריקנות “באופן מלאכותי”- אינם מביאים תועלת לא לקונגרס ולא להסתדרות אם יש ריקנות אין להסתירה ואם אפשר – צריך למלא אותה.

ואמנם יש ויש ריקנות. לפני שנים אחדות היה לנו הכל ציונות. לא היה בעולמנו דבר קטן או גדול, אשר לא אמרה ההסתדרות-הציונית להכניסה לתוך גבולה. אפילו בחירת המנהיגים לעדות, רבנים לקהילות וגבאים לבתי-כנסיות נעשתה פתאום ציונות, וכל אדם השוקל את שקלו נתחייב בה. בימים ההם, כשהכל היה ציונות, נבראו גם הפרוגרמות המפורסמות של “עבודת-ההוה”-“הפלטפורמה ההלסינגופורסית”, “החלטות של ועידות הזורנליסטים” וכו' וכו' וגם הן נעשו חובה ציונית לכל מי ששוקל את שקלו. אסור היה לו ליהודי ציוני לחשוב את מחשבת עמו כל-זמן שלא דאג תחלה דאגת כל העמים האחרים. וכשמעדה הציונות “הרחבה והמלאה”, זו שקפלה הכל תחתיה, התחילה מתכוצת “כעור-צבי” ופולטת מתוכה גם את הדברים, שבהם נשמתם תלויה. כך דרכו של אדם: כשהוא משתחרר מן המותרות, שהיו עליו למשא, הוא בועט דרך-אגב גם בדברים שהם חלק מעצמותו…

התחילו הסתדריות חדשות, שנולדו על ברכי הציונות, חותכות אברים אברים מן ההסתדרות הציונית עצמה. הראשונה היתה יט“א: היא אמרה ליטול מן הציונות את הצמאון הגדול לארץ. אחריה איק”א, שאמרה ליטול מן הציונות את עבודת הישוב בארץ-ישראל, ולבסוף ההסתדרות לתרבות ולשפה העברית, האומרת ליטול מן הציונות את נשמתה, את העבודה לתחית רוחו ותרבותו של העם. ו“מרחיבים” הקצוניים, שעוד תמול-שלשום לא הודו בפרוגרמה הציונית אלא מתוך הפירוש, שחובר לה בהלסינגפורס, מתרעמים היום וחוששים, שמא “יצאו ממחבואיהם כל אלה, הרוצים למלא את הריקנות, אם גם באופן מלאכותי, -כל אלה, הרוצים לעורר שאלות עקריות, המביאות על-פי טבען לידי פולמוס, ואפילו הם הן עומדות על הפרק” ¹. כל מיני “עבודת ההוה” חובה הם להסתדרות הציונית ולא רשות, חוץ מעבודת-התרבות, שאינה לה אפילו רשות, ומכל-שכן שאינה לה חובה…

3

נפלא ומוזר כאחד הוא הרושם, שעושים אבות הציונות, החיים אתנו היום, -גם אלה, שבאו אלינו יחד עם הרצל, וגם אלו, שקדמו לו. הן האנשים הללו גבורים הם כמעט. הם היו הראשונים, שרגליהם נגפו, אבל לא מעדו, והם שהוסיפו לסקל בידיהם את הדרך להולכים אחריהם. הם עשו לא רק את הדבר הקשה, שממנו נובע הכל-את ההתחלה-, אלא שעדיין הם עומדים במערכה, ובכל מעשה אשר יעשה בציונות עד היום יש אבן וחמר וגם קורט-דם משלהם, אי-אפשר שלא להגות אהבה וכבוד להם. אבל יש אשר תשאל את נפשך: הללו, שלבם צריך להיות מלא שמחת-העבודה, הללו שכבר שלמו לעמם את נשיו, מדוע כה נפלו פניהם, מדוע עצובה עינם כל-כך? דומה, שבחבורה חביבה זו, העובדת את עבודתה בלי-הרף זה חמש-עשרה, זה שלשים שנה, ויצרה את כל מה שיש לה לציונות-כולה כאיש אחד נושאת בקרבה סוד קשה של עצב מר, החונק אותה, הומה וקובל.

פירושו של עצב מר זה הוא: הם, הראשונים, המתחילים, עשו את הכל; היכן הם היורשים, אשר יבואו לרשת את מקומם? הם כבר זקנו בעבודה; איפה הם הצעירים אשר יבואו להשלים את העבודה? האם רב הוא מספר השמות, שנתוספו לנו מימות הרצל ועד עתה זה חמש-עשרה שנה? וגם נוסח “מעשי” יש לשאלה זו: נניח, שחברי ההנהגה יאמרו להתפטר מן העבודה מפני איזו סבה שהיא, -היש לנו אחרים במקומם? וכשהגיעה השעה והכל מודים, כי נחוצה לנו הנהגה חדשה, -במי נבחר? ולאחר הבחירות, בשעה שבאולם הקאזינה בבזיליאה יתרונן וישמע שיר “התקוה”, האם לא יהיה יתוש מנקר וכוסס את לבנו?

ודומה שיש תשובה לשאלת-עצב זו. היכן הם המעשים, שמלבד ערכם שהם לעצמם, עלולים היו להעמיד בכחם גם אנשים חדשים? נפלא הדבר: חובבי ציון הראשונים, שמהם הציונות ניזונית עד עתה, באו בשעה שעדיין לא היה כלום חוץ מהרהורים ומחשבות. הרצל וסיעתו באו בשעה שכשלה ה“מעשיות” ושוב לא היה כלום חוץ מהרהורים ומחשבות. את הציונות הביאו לעולם לא אנשי-מעשה, כי אם בעלי דמיונות והזיות, שלבם קדם למחם, ומחם-לידם…

חביבים ויקרים לנו אבות הציונות, החיים אתנו היום, כי מידם לנו הכל. וכמה ייקרו לנו עוד, אם גם הם ישמעו לאמת אחת פשוטה: אף אם כל היום נהיה ממשמשים בתקוני ההסתדרות ובחשבונות “מעשיים” בלבד, אם גם מכאן ולהבא נבדיל מעל הציונות כל מה שאין בו משום “מעשיות” גמורה, לא תתמעט הריקנות, אלא תגדל, לא ציונות תהיה לנו עוד אלא קופסא להשמיע על שקלים ועל מניות ועל מסים, לא יולדו לנו כחות חדשים למלא את מקומם של אלה ההולכים ומזקינים, ובעיניהם של המזקינים לא תכבה העצבת עד עולם.

ה“מעשיות” קרקע-עדית היא, הכל גדל וצומח בה, אם שמים פרושים עליה, כשהיא נעשית פינה צרה וחשכה – הכל נכמש ונובל בה…

העולם 1911

לפני שָנִים עשר, כשנוצרו מוסדות-הממון הראשונים שלנו, הבנק, הקרן הלאומית, ונתאשרו באנגליה, ואחר-כך כשפשטה השמועה על אל-עריש, מהרה העתונות הגרמנית להחליט: בציונות טמונות כונות זרות, אנגליות. ומכיון שבימי עבדול-חמיד כבר היתה גרמניה “הידידה הנאמנה היחידה” של עותומניה נטעו באי-כחה גם על גדות הבוספור את החשד, כי אין הציונות אלא מין פרגוד, שאנגליה צפונה מאחוריו. הדוֹ של חשד זה עדיין נשמע גם היום. בירושלים נפלה הברה, שארכיולוגים אנגלים חדרו שלא ברשות למערה שמתחת למסגד-עומר, והדמיון הנלהב של ההמון מיחס להם גם גניבת מטמון עתיק נפלא. אין אנו יודעים, אם ועד כמה חטאו ועוו באמת הארכיולוגים האנגלים ההם. יש אומרים שהָאִימַם (הכהן), הממונה על המסגד, לקח שחד מאתם ונתן להם לעשות את אשר עשו. אחרים אומרים, כי הושבה קומיסיה מיוחדה לחקור את הדבר. בכל אופן, בקושטא כבר נמצא מי שהחליט: יד הציונים היתה במעל הזה; הם עזרו לארכיולוגים האנגלים. “והא ראיה”: דַ’וִיד-בֵּיי, מיניסטר-הכספים, שעליו “נגזר” זה כבר, כי “ציוני” הוא, השתדל בשעתו, כי תנתן לאנגלים הרשות לעשות חפירות בהר-הבית…

“חברת העזרה” הברלינית התחילה לטפל בחנוכם של ילדי-ישראל בטורקיה, וביחוד בארץ-ישראל. בבתי-הספר שלה נעשתה הלשון הגרמנית צוררת ללשון הצרפתית, שכבר יש לה “חזקה” על ארצות המזרח הקרוב. מיד החליטה העתונות הצרפתית: אין הציונות אלא מסוה לגרמניות. הציונות היא פרגוד, שגרמניה צפונה מאחוריו. לפני ימים מעטים עמד גם בַּסְרִי-בֵּי בפרלמנט הטורקי ודרש: “גרמניה מגדילה את השפעתה בפלשתינה על-ידי הציונים”. אף-על-פי שלסוף הודה הדרשן, שבאמת אין הוא בקי בעניני הציונות, מכל-מקום משנה ראשונה על “הסכנה הגרמנית”, הטמונה בציונות, לא זזה ממקומה.

ולא רק העתונות הצרפתית “השכילה” לגלות “רז” זה: הוא נתגלה גם לעתונות האנגלית. בימים האחרונים הדפיס ה“טימס” בכבודו ובעצמו שני מאמרים חריפים כנגד הציונות והעיד עליה, שהיא כולה גרמנית, וממילא חזקה עליה, שהיא מְכֻוֶּנֶת נגד עניני אנגליה בטורקיה ובארץ-ישראל. “והא ראיה”: מנהל הבנק שלנו בקושטא (הד"ר יעקבסון!) הוא יהודי גרמני, המהנדס סנטי סימו, שאומרים עליו, כי ציוני הוא, נשא נאום בסלוניק ודרש לגנאי את מעשי האנגלים בארם-נהרים, ולא שכח ה“טימס” גם אותה “ראיה מכרעת”, ש“העזרה” הברלינית, שציונית היא, “כידוע”, מצוה על למוד הלשון הגרמנית בבתי-הספר שלה. ומי יודע, אם לא ישמש בקרוב “ראיה מכרחת” גם המעשה, שעשה עתה ה“דייטשע-פאלעסטינא-באנק” כי הדפיס את הבילנצה שלו גם עברית…

ובכן: אתמול היתה הציונות ענין אנגלי, היום הוא ענין גרמני, ומחר אולי תהיה ענין אמריקני. רק בדבר אחד אין יוצרי הפוליטיקה יכולים להאמין, שהציונות היא – ענין עברי.

ולמה נתמה? עם, שכל העולם “בעליו” ורק הוא בלבד אין לו זכות “בעלים” על עצמו, כל אחד מהם חורק את שניו לעומתו ומונה אותו, שהוא בועט בו ועובד ל“בעלים” אחרים. הפולנים מעמידים אותנו לדין, כי אנחנו מגדילים את כחם של הרותינים באוסטריה, מְסַיְעִים ל“הקטיסטים” בגרמניה ונוטעים את התרבות הרוסית בפולניה; הרוסים נשפטים אתנו, לפי משפט-האגרוף המיוחד להם, כי נטפלים אנחנו למבקשי-האבטונומיה הפולנים; הגרמנים שופעים את זעמם עלינו, כי אנו סוללים באוסטריה מסלות לתרבות הפולנית; הַצֶכִים נפרעים מאתנו, כי אנו משמשים משגב לגרמנים, וכו' וכו'. למה, אפוא נתמה, כי כשבאה הציונות והודיעה, שאין בה כלום אלא שיבת העם העברי לעצמו ודאגתו לעצמו, לא יאמין איש לנו והכל עומדים ומבקשים את “הנסתר” ההוא, הצפון “מאחורי הפרגוד”.

ויש אשר במסתרים תבכה נפשנו:

– מי התיר להם לראות אותנו פרגוד לאחרים? –

אבל מי יבין לנו? הם, “הבעלים”?…

העולם 1909 – 1911

אם תעלו אל הגג של בית-הפקידות היפה אשר בראש-פינה וזהר שטפכם פתאם עד כדי הקהות עיניכם, ומבטכם יִתָּקֵל בלבנון ההר הטוב, בחרמון השב, העונד ירק-עלומים למתניו, במי-מרום, החולמים חלום-תכלתם, בירדן, המבקיע לו דרך כנחש-אור, בעמק-יזרעאל ים-הזהב, ופניכם יֶחֱוָרוּ ולבכם ירטט מצער ותקוה, – אז תבינו את אשר יסופר לכם בארץ-ישראל: כשבא אדמונד רוטשילד ראשונה לראש-פינה ועלה אל הגג של בית-הפקידות רעד תחתיו, הרים את ידו ואמר לפקידו, אשר עמד עליו: “לקנות את הכל, את הכל”…

כמה קצרה עינם של הזרים, המחטטים בנפשנו כל היום ומוצאים בה רק את אשר הם מבקשים למצוא! יום-יום הם זורקים לנו בפנינו קריאת-עלבון: “בני-המדבר אתם! אל מדבר-החול ואל העיר, זה מדבר-החומות, תשוקתכם מאז ומעולם. את האדמה לא תדעו ואת לחשה, לחש-אם, לא תשמעו”… וכי לא שקר הם דוברים אלינו? הנה גם אחרי אלפים שנות תעיה וחניה במדבר קם ויחי בנו הרעבון לאדמה, כי ראתה עיננו את אדמתנו ואת נחלתנו שלנו. הנה גם הוא, רוטשילד שליט-הממון ראשון לראשונים, שֶמָלְאָה נפשו רעבון לאדמה, כי ראתה עינו את אדמתנו ואת נחלתנו שלנו.

עדיין לא נערכו בערכם הראוי להם מעשיו של האיש הזה בארץ-ישראל. לפני עשרים וחמש שנים, בימי ההתלהבות הגדולה, אמרו חובבי-ציון הראשונים לשלוח לו אדריסה של תודה וקראו לו “רוח-אפינו משיח ה'”. כששקעה ההתלהבות נשכח האיש, וכשמזכירים אותו ואת מעשיו יש אשר מזכירים אותם לגנאי, יש רואים באהבתו העצומה לארץ-ישראל רק “ספורט”, רק “פנטסיה של בארון”, ויש גם מתאבלים, כי אין “למחוק” את כל אשר עשה…

כשיכתבו דברי ימי שיבתנו האחרונה לארץ-ישראל אז ישובו ויזָכרו כל המחשבות הגדולות והטובות, אשר הרה והגה הלב הנפלא הזה, ישובו ויזכרו אחד-אחד כל המעשים הגדולים והטובים, אשר עשה האיש הנפלא הזה. אז יזכר, כי כמעט כל מה שיש לנו עתה בארץ מידי איש אחד, מידי רוטשילד, ניתן לנו, אז יובן, מה היה הוא לאדמתנו ולנחלתנו.

ואולם אז יִזָכֵר גם החטא, אשר חטא לנו, אשר חטא לו לעצמו, למפעלו. לא בבנין חרבותיו של העם השקיע את כחו הגדול, כי-אם בבנין חרבותיה של הארץ, ותהי לו הארץ – הכל והעם – לא כלום. תגאל הארץ, יִבָּנו חרבותיה, יעשו מעשים, “שיש בהם ממש”, – ותו לא. בחשבון מפעלו של רוטשילד חסר עד היום דבר אחד, שבלעדיו אין כל: – הכונה להחיות את נשמת העם עם תחית הארץ, לא ידע ולא הבין רוטשילד, כי הישוב, אשר הוא בונה בארץ, אינו תכלית ומטרה אחרונה כשהוא לעצמו, כי קומץ האנשים של הישוב החדש אינו ולא כלום כשהוא לעצמו. וכשתספרו ותמנו את כל המעשים הרעים, שעשו פקידיו ועושי-רצונו בארץ-ישראל, אולי תסלחו לכל עונותיהם של החטאים האלה, אבל לא תוכלו לסלוח לעונם האחד: הם, בוני-הארץ, דבר לא היה להם לבנין-העם, הם, שֶחִיוּ את הארץ, בּזוּ לתחית-העם.

ואין חטא בלי עונש.

אם תחית הארץ תִּקָרֵא על שמו של רוטשילד, תחית העם לא תקרא על שמו. ואין כל פלא, אם נעלם גם מעיניו ערכם של נצני החיים החדשים על אדמתנו ונחלתנו, אשר לו בהם חלק גדול כל-כך, והוא תועה בין הקברות, ושם, בין הקברות, הוא מבקש סם-חיים לעמו. הרי ידיעה קצרה, שנדפסה זה עתה בעתונים: “ראש הקהלה הישראלית בפאריז, הבארון אדמונד רוטשילד, שלח לכל חברי-הקהלה מכתב חוזר זה: ‘מנהלי הקהלה הישראלית בפאריז, בבקשם לחזק את קשר האחדות בין חברי-הקהלה, מצאו, שאין דבר, העלול לעורר רגשות-התאחדות, כזכרון-המתים. לפיכך החלטנו לערוך מזמן לזמן צרמוניה נהדרה לכבוד חברי-הקהלה, שמתו במשך השנה’”…

רוטשילד, בונה הישוב העברי החדש בארץ-התחיה, תועה בין הקברות ודורש אל המתים!…

העולם 1911

בעוד ימים מעטים תהיה באודיסה אספה כללית לחובבי-ציון. את נאום הפתיחה ישא נשיא הועד. וצלול יהיה קולו וספוג יהיה חג. נאום ינאם על הדרך, בה עברה חבת-ציון מיום הגלותה ועד עתה, זה שלשים שנה. זכור יזכור את הגבורים, המסקלים הראשונים, שמאין כלים בידיהם תקעו את צפרניהם בסלעים והסיעום ממקומם, כי גדל-עליליה היה יאושם וכביר-כח היה בטחונם. ציונים יציב לאלה, שבעוד הם סוללים את המסלה ועומדים בתחלתם קדמם המות, ואת עשרם-תקותם, שחצבוה מתוך הצורים והאבנים, אשר בהם התנגפו, ירשו הבאים אחריהם לחצוב ולהתנגף. ספר יספר על ברוכי ה', אשר יצאו ראשונה לעבודת העם כשקווצותיהם מלאות טל עלומים. ועל משמרתם הם עומדים עד היום הזה, זה שלשים שנה, כשכבר התחיל השלג לרדת על ראשם. וידוע ידע הנואם לזכור ולספר, כי על-כן גם הוא אחד מן המעטים, אשר באו ראשונה לעבודה וממנה לא חדלו עד עתה…

קשה היה להסיע את הסלעים הראשונים, לפוצץ את הכֵּף הראשון, אשר חסם את הדרך. ולא רק קשה, כי-אם למעלה מכח אדם. ואולם המסקלים הראשונים היו מלמדים ובטלנים, נערים והוזים, וטפוסם של אלו, ש“אנשי-המעשה” רגילים להציץ עליהם מגבוה, ל“רחמם” בעת רצון ולבטלם בכל עת ובכל שעה. וכשתקפו הצרות והמצוקות ומתוך הרעם והרעש נשמע פתאם לחש התחיה והגאולה, עמדו הם, “הנערים וההוזים”, וקפצו אל תוך הים. והקפיצה הראשונה לא הצליחה. הים לא נבקע. זקנים, שרוב חייהם עברו עליהם בין אמת-המדה לאבן-המשקל בחורים שכל ימי עלומיהם עברו עליהם בתוך כתלי-הישיבה ובית-הספר, אמרו להעשות בין-לילה בוני ישובים חדשים, ונוטעי-כרמים וזורעי-שדות, ובארץ לא נטועה ולא זרועה, ואשר איש מהם לא ידע אותה ואת אנשיה, את אדמתה ואת שמיה. ויבואו החלוצים הראשונים אל הארץ ועקבום וירמום התושבים הערומים, היודעים לנצל את הזר, את ה“פרנג’י”, ויכשילום לבלי תת להם להתערות בארץ. וירעמו להם פנים גם אחיהם בני עמם, אוכלי לחם העצלים, כי “חללו את הקודש”: אמרו לבנות במקום של צוו הם את החרבה, אמרו לחיות במקום של קדשו הם את המות. ויזרעו החלוצים חטים ושעורים בין חולות ראשון-לציון ובין סלעי זכרון-יעקב וראש-פנה; וישתו בני גדרה את מימיהם ממעין נרפש, אשר שרץ עלוקות ויאכלו את לחמם נרעשים ונפחדים מחמת שכניהם הערבים, אשר בקשו לאבדם; ויקדחו האכרים החדשים ימים על שנים בפתח-תקוה וחדרה, ביסוד-המעלה ומשמר-הירדן, וימלאו בתי-הקברות שורות קברים, קברי זקנים שהקדימה שמשם לבוא בטרם באה שעתם, קברי צעירים, שזה עתה ברכו על כוסם המלאה, קברי ילדים שלא יכלו גם הבין למה ועל מה הם מקפחים את חייהם בטרם חיו. וכשקם לישוב החדש פודה ומציל, אשר זכרו הטוב ישאר לדורות, עלה על כל בני-הישוב עולה הקשה של הפקידות שנטתה את ידה להמית בקרב נתמכיה כל רגש חופש ולכפוף את קומתם לארץ…

זו היא הקפיצה הראשונה אל הים. ואף-על-פי-כן היא שנתנה לנו את הכל: שלשים כפרים עבריים, ישוב עברי חדש בערים, עשרות בתי-ספר עבריים, שגם חלום לא חלמנו על דוגמתם לפני שלשים שנה, ראשית צורך בלשון עברית חיה וגם ראשית תקוה, שיש יכולת למלא צורך זה, רעבון חדש, אשר לא ידענונו זה שנות אלפַּיִם – רעבון לקרקע, לשחור האדמה, טפוס עברי חדש, ילדי השמש והחרות…

ואל ימסכו לנו היום נטפי-מרה בכוס ברכתנו. אנו יודעים, יודעים הכל. שלשים הכפרים טבעות קטנות הן, שעדיין אין בהן כדי שלשלת אחת; בכפרים העבריים עדיין עובדות ויוצרות ידים זרות הרבה יותר מידים עבריות; הישוב העברי בערים עדיין אין בו משום צבור עברי; הלשון העברית החיה עדיין מגרסת בחצץ את פינו ולעתים קרובות אנו בורחים ממנה ומבקשים תנחומים בשפת הספר המתה; הרעבון החדש לשחור-האדמה עדיין לא נצח את הרעבון הישן לברק המטבע של צדקה; ילדי השמש והחרות עדיין לא נצחו את ילדי המבואות האפלים והעבדות. כן, אנו יודעים הכל. אבל גם את זה אנו יודעים, כי קם והיה הפלא, אשר עליו מסרו החלוצים הראשונים לפני שלשים שנה את נפשם: התחיה, תחית-העם מתוך תחית-הארץ, החלה.

וכרוכות ירדו לנו שתי התחיות. אל יאמרו יוצרי הישוב בארץ-ישראל, כי הם היו היחידים, שקפצו לתוך הים: עמם יחד קפצו גם הללו, שהטילו על עצמם את העבודה כאן, בגולה – הציונים הראשונים, אשר קורא להם בשעתם חובבי-ציון. מתחלה התנפלו עליהם עניי-הרוח ומוגי-הלב, אשר לא בקשו דבר בלתי אם חור אפל לרבוץ בו, אשר פחדו להראות בחוץ פן יֵרָאו, אשר יראו להשמיע קולם פן יִשָמַע. ותהי זאת יללתם כל היום: מה האנשים האלה עושים להודות ברבים ובפה מלא, כי גרים וזרים אנחנו בכל מקום, כי אין לנו מולדת בארצות, אשר בהן נולדנו וחיינו זה מאות בשנים ואשר בהן ורק בהן גאולה תהיה לנו? הן ישמעו בעלינו ונוספו גם הם עליהם, על המכריזים, ואבדנו. ולא היה שם של גנאי, כנוי של שנאה, אשר מנעו מאת חובבי-ציון, “שונאי העם”, “אויבי הקִדְמה”, “הדורשים אל המתים”. ואולם “הוזים ונערים” היו חובבי-ציון ולא נחתו מפני הגערה. מעטי-מספר ודלי-השפעה לא כבשו את אמתם בלבם, הוסיפו והוסיפו להגידה: אין תקנה לעם אלא תחיה ואין תחיה לעם אלא מתוך תחית מולדתו. עברו שנים. חובבי-ציון לא חדלו מעבודתם הטנה-הגדולה: עץ ועץ נטעו בארץ – אדם הוסיפו לה; בית-ספר בנו בה – בנים חדשים, עברים חדשים הוסיפו לעם. והנה גם מלחמה חדשה. הזרע, שזרעה חבת-ציון בלבבות, עשה פרי, אשר גם לא קותה אליו – את הציונות. באו עשירי-רוח ואמיצי-לב, בזים לקטנות ומבקשים לכבוש את הכל פעם אחת. לא נסו חובבי-ציון באלה. אבל שכח שכחו הכובשים, כי לא לגרוע מחבת-ציון באו, אלא להוסיף עליה, כי גם הציונות עצמה לא ניתנה לעם בלתי אם מחבת-ציון, שקדמה לה. שכחו את הדבר והתנפלו גם הם על חובבי-ציון: מה האנשים האלה עושים – לנטוע עץ ועץ, לבנות בית-ספר ולהפריע במעשיהם הפעוטים את העם מן העבודה הגדולה, היחידה, אשר תכבוש את הכל פעם אחת? וגם מגערתם של אלה לא נחתו חובבי-ציון. לא עזבה אותם אמתם, כי אין לקנה לעם, אלא תחיה ואין תחיה לעם אלא מתוך תחית מולדתו…

שתים היו המלחמות ושתיהן קשות. האחת מלאת חדות מלחמה: נלחמו חובבי-ציון וציונים יחדו באויביהם, שאחד הוא לשניהם; השניה מלאת צער: מלחמה; נלחמו חובבי-ציון וציונים אלו באלו לשמחת אויבם, שהתפלל במפלתם של שניהם. ומי נצח?– נצחה ארץ-ישראל, נצחה המולדת. הן לא נוסיף עוד לשחק במלים, לבדות מושגים ולאמר, כי נצחה חבת-ציון את הציונות או שנצחה הציונות את חבת-ציון. וכי באמת יודע איש מאתנו לתחום את תחומה של כל אחת מהן ולהבדיל ביניהן? אשרינו, כי נוצחנו כולנו: את כולנו, חובבי-ציון וציונים כאחד, נצחה הארץ, נצחה המולדת.

ולא אותנו בלבד, כי אם גם את אויבנו מנצחת היא, המולדת. הראיתם אותם, את היהודים-הפולנים, היהודים הגרמנים, היהודים-האנגלים, היהודים-הרוסים, מיסדים מוסדות לקנית קרקעות בראץ-ישראל, ובלבם פרכּוס חדש, לא ידעוהו מימיהם, דואגים לבנין אוניברסיטה בירושלים ומתוך נפשם תקר שירה חדשה לא שָמְעָה אזנם מעוֹלם, מביאים את ברכתם בעתוניהם לאספת חובבי-ציון ותקוה חדשה פותחת פיהם? הראיתם את כל אלה, העושים את מעשיהם ומסמיקים מבושה ומזדרזים להודיע, כי אין הם ציונים? נענינו להם: אין הם ציונים, הקרח עוד טרם נמס מעל לבם, הפחד עוד טרם פג מתוכו, המלחמה אשר קדשנו עליהם עוד טרם נגמרה וקשה היא כבראשונה. אבל, אם יאבו או ימאנו, המולדת, המתעוררת לתחיה, מנצחת גם אותם, אורה של המולדת נשפך גם עליהם…

יחי הנצחון אשר נוצחנו כלנו!…

הַתַּחְבּוּלָה הַחֲדָשָׁה / אלתר דרויאנוב

רבני גרמניה, מן המצביאים את חיל האסימילציה, עדיין אינם יכולים לישון. לפני כמה שנים החריד את שנתם דברה של הציונות, ועד עתה אין השינה חוזרת אליהם. כבר עשו דברים הרבה להשיב את המנוחה לנפשם, וכל מעשיהם יצאו לבטלה. מתחלה אמרו לנעול את הדלתות בפני הקונגרס הציוני. אחר כך, כשהוברר כמה גדולה היא האִוֶלֶת שבמעשה זה, שלחו בציונות את חבריהם “רבני-המחאה”. כשלא הצליחו גם אלה להשיב את המנוחה לקדמותה, נמנו וגמרו לדון את הציונות לשתיקה, וגם זו לא הועילה. עכשו הם מנסים את כחה של התחבולה האחרונה: לכפור בעצם מציאותה של הציונות.

הציונות, מפתה בה“אללגעמ. צייטונג דעס יודענטומס” הד“ר שמואל את עצביו ואת עצבי חבריו, הציונות אינה עוד צפור דרור, הממריאה שחקים, כי אם עוף-הבית, אשר על הארץ יהלך. עם מותו של הרצל מתה גם הציונות הנלחמת, “אשר מלאה את לבם של היהודים הזיות של לאומיות עברית, הגבירה את הנגודים בינם ובין סביבתם, התותה תו של קלון על כל מעשה תמים של אסימילציה וקראה לו בגידה כלפי היהדות”. ציונות זו תמה מן הארץ. עכשו אין הציונות כי אם עבודת-ישוב, או, לכל היותר, עבודה קולטורית בפלשתינה, ואותה, את העבודה הזאת, אין לירוא. בעבודה זו מטפלים אפילו מוסדים כשרים כ”האליאנס" ו“העזרה”. שמע מינה שאין בה סכנה, שום חשש “הזיות של לאומיות עברית”, אדרבה משובחה היא העבודה בפלשתינה: יש בה תועלת ל“בני אמונתנו”, יהודי המזרח גזולי-המשפט, “מעוני-גיטו”. ושלום ושלוה לעצבי ולעצבי כל ישראל. Amen!

מצד מדת הרחמים ודאי היינו שמחים אלו מצאו הד“ר שמואל ובני לויתו את המנוחה, שנפשם צמאה לה כל-כך. אבל מה נעשה והם מרמים את עצמם. בתחבולה החדשה יש ממש לא יותר מאשר בכל התחבולות הישנות, שקדמו לה. יש ציונות, המתוה תו של קלון על כל מעשה תמים של אסימילציה, יש רעש-מלחמה ויש “הזיות של לאומיות עברית” כשהיו. ולא כשהיו, כי אם גם הרבה יותר משהיו. יביטו נא הד”ר שמואל וחבריו מסביב להם ויאמרו: הציונות הגרמנית של לפני חמש-עשרה שנה וזו של עכשו, איזו משתיהן תקיפה היא יותר במובן השקפת-עולם שלימה? איזו משתיהן מסוכנה יותר לאסימילציה, אם זו של לפני חמש-עשרה שנה, שבקשה תועלת ליהודי מזרח “גזולי-המשפט ומעוני-הגיטו”, או זו של עכשו, המבקשת גאולה ליהדות בכל מקום שהיא, המבקשת פדות לנפשו הרצוצה של היהודי בכל מקום שהוא? יבדוק נא הד"ר שמואל בנפשו ויאמר, אם בטוח הוא שלא נתפס גם הוא עצמו תפיסה קלה לציונות, אם אופן הכחשתו את כחה של הציונות היום לא שמש לפני חמש-עשרה שנה במדה מרובה התחלה לציונות? יבדוק נא בבנו ובבתו ויאמר, אם הם לא צעדו כבר בדרך הציונות עוד צעד אחד, זה שאחרי בקשת התועלת “לבני-האמונה שבמזרח”? יפקח נא את עיניו לראות את אשר מסביב לו ויאמר: מי מדורות בני הנעורים של יהודי גרמניה נתפס יותר ללאומיות עברית – זה של לפני חמש-עשרה שנה או זה של עכשו?

ברם נִתֵּן לאנשים הללו לרגע אחד את כל חפצם: הציונות נצטמצמה בעבודת הישוב והתרבות בארץ-ישראל. מה תנחומים יש להם בזה? הן רק הפונקציה החולה שבגוף ובנשמה מקבלת ואינה מחזרת, או שהיא מחזרת רק ארס ורקבון. הפונקציות הבריאות במדה שהן מקבלות בה במדה הן חוזרות ונותנות. עבודת הישוב והתרבות בארץ ישראל – פונקציה בריאה היא הגופה ובנשמתה של האומה. ואם אנו נותנים לארץ-ישראל משלנו, – ונתינה זו רצויה, כנראה, גם בעיני הד“ר שמואל ואנשי-שלומו, – הרי בהכרח היא חוזרת ונותנת לנו משלה. וכי אין מצביאי האסימילציה רואים, שעם התחלת עבודת-הישוב והתרבות בארץ-ישראל התחילה זו מספיקה כח חדש לנשמתה של האומה? וכי סמויות עיניהם מראות, שארץ-ישראל נעשית צנור, שדרכו יורדת תחיה לאומית והכרה לאומית גם לגולה? כלום חסרים הם כשרון ההסתכלות כל-כך, עד שאינם רואים, כי הרגש החדש שהתגנב ובא בארח-פלא “דרך האויר”, גם לתוך לב בניהם ובנותיהם שלהם יש לו שם מפורש: ארץ-ישראל? כלום אין הם רואים, למשל, שגם עתונים, זורנלים וקובצים, הקרובים ברוחם להם, נוהגים עתה להדפיס תמונות של מושבות עבריות, של בתי-ספר עבריים, של מוסדות עבריים בארץ-ישראל החיה, המתנערת מעפר חורבנה, כבר נעשתה חלק מחייו של העם? כלום אין הם מרגישים, שגם הם עצמם מסייעים בעל-כרחם ל”באצילה" המסוכנה של הלאומיות, כי תחדור לבית היהודי, שגם עתוניהם וזורנליהם שלהם מסייעים להטיל אל תוך הלבבות ספק כהה: אולי באמת יש שם, בארץ-ישראל, מולדת חיה ולא רק אבנים מתות, ומכאן – רק כמלא-נימא עד ספק שני: שמא בכלל יש יהדות חיה ולא רק פסוקי-“קטחיזס” מתים? מה ערך יש אפוא לתנחומיהם של מצביאי האסימילציה, כי היתה הציונות לעבודת ישוב בארץ-ישראל?

או אולי כמוסה בלבם של האדונים הללו תקוה זרה: הם יתקרבו לעבודת הישוב בארץ-ישראל והם ינצחו עליה, וממילא תֵעשה פונקציה חולה בנשמתה של האומה. מודים אנחנו: תקוה זו שלהם, אם באמת ישנה בלב, אזהרה היא לנו. אבל גם לא דאגה גדולה ביותר עלולה תקותם לעורר בלבנו. אנחנו קדמנו להם עשרים, עשרים-וחמש שנה; את הדרך כבשנו אנחנו בארץ-ישראל ובה ילכו גם הם. אם יאבו – מוטב, ואם ימאנו – סופם שתקיא ארץ-ישראל אותם מתוכה.

העולם 1912

כשנפתחו בַבַּלְקַנִים לועי-התותחים והוברר, שהגזרה הקשה, התלויה ועומדת זה כמה באוירה של עותומניה, יורדת לקרקע, כשהאוזן התחילה קולטת את משק כנפיה השחורות של גזרה זו, – רעד הלב היהודי: אם הקיץ הקץ על טורקיה, מה יהיה גורלה של אותה ארץ, שברית כרותה לה, כי לא תשכח עד העולם?

ברי לנו, שמלחמת עמי הבלקנים הנפלאה הפרתה רבבות לבבות מישראל והטילה אל תוכם הרהור חדש, אשר לא ידעוהו עד עתה. אפשר, אמנם, שמתחלתו לא היה הרהור זה אלא רגש של קנאה, אבל גם הקנאה, כשהיא עולה למדרגת אֶמוֹצִיָה תקיפה, כחה גדול להפרות את הלב. אל הצער, שהיהודי מצטער כל ימי המלחמה על כשלונה של טורקיה, מזדוגת גם הקנאה בנצחונותיהם של עמי הבלקנים. המונטניגרינים עם הם! הכל מודים שיש להם זכות לכך, כי יהיה להם רצון שלהם; על ממלכה כבירה, היכולה, כמדומה, לרמוס את כולם בכף רגלה האחת, הם מעוררים את חניתם ומכריחים אותה לשמוע, להבין את שפת רצונה. ואנחנו, שלפי מספרנו שקולים אנו כנגד חמשים מונטניגרות, אין לנו רצון שלנו, אנחנו אסורים ברצון משלנו. עוד מעט ועמי הבלקנים יקבעו תחומים חדשים במַפָּתָה הפוליטית של אירופה, ואנחנו, הגדולים במנין מכל ארבעת העמים הַמְנַצְחִים גם יחד, רשות אין לנו גם להשמיע קולנו כשממלאים דם את חוצות שכונתנו. המיוחדה לנו בין ירכתי השפלה.

ומפרה הקנאה את הלב וסוללת בו נתיב להרהורים חדשים. צדקה עשתה ההיסטוריה עם ישראל, שפזרה אותם לבין האומות; הפזור הוא הוא כחו ואילוּתו של ישראל. כך לוחשים התנחומים החדשים-הישנים על הלב הפצוע, ובא ההכרח ומוסיף להם, לתנחומים, גם חן מיוחד של שיטה. העושר, התרבות, ההשפעה בכל מקצעות מפעלו של האדם בכל מרחבי-עולם – גדולה ועוֹז הם הם לעם. אבל שער התנחומים, הבל לחשם. לנו יש הכל: גם עושר, גם תרבות, גם השפעה בכל מקצעות מפעלו של האדם בכל מרחבי עולם, ובכל-זאת חלשים, חסרי-כח אנחנו, לא-עם אנחנו. המונטניגרים אין להם כלום: לא עושר, לא תרבות ולא השפעה, ובכל-זאת חזקים הם, עם הם. הכל הבל, הארץ היא הכל.

וההרהור החדש טוה את חוטו, הולך וטווה. אנחנו הננו “הפירמידה החיה” היחידה בעולם, אנחנו הננו העם היחידי, שמעל ראשו השב נשקפות מאות דורות. את האלהים, את תורת האמת, את נבואת הצדק נתנו לעולם כולו. אלפי שנה אנו באים באש ובמים, כל אגרוף רשע בנו הוא מנסה את כחו וגבורתו. הכזה יהיה לאחר כל הגדולות והנפלאות האלה שכרנו, כי נהיה באחת הפנות הקטנות של העולם הגדול לעם קטן, אשר בעמים לא יתחשב? שיר-הכבוד הזה, המשמש תרופה להשתיק על ידו את היתוש שבלב, כמה מגוחך הוא לעומת שירת התותחים, הנשמעת שם בבלקנים. אתמול היה עם בולגריה עם קטן, לפני ימי דור אחד היתה בירתו כפר, פנה נכחדה; היום עם גדול הוא, מחר תהיה סופיה חמודה בעולם. עם, שיש לו ארץ, אי אתה יודע, אם קטן הוא, אם גם ביום מחר עם קטן יהיה. עם, שארץ אין לו, אי אתה יודע, אם לא יקטן עוד שבעים ושבעה, אם ביום מחר יהיה עוד בעולם.

וההרהור החדש מסקל עוד אבן אחת גדולה ממסלתו. בני-אדם שֶמחָם הבריא קודם ללב הסוער, אינם נתפסים בקורי דמיונות, אינם נותנים לאוטופיות, כי תשלוטנה בהם. חוקים שולטים בעולם ולא דמיונות, האפשרות היא מדת החיים ולא האוטופיה. אמת וצדק. ואף-על-פי-כן כל כדור וכל רמון, הנזרקות בשדות לִילִי-בּוּרְגַס וקירקיליסה, מונאסטיר וסלוניקי, מספרים בלשון ברורה על הדמיונות של אתמול, שנעשו היום חוקים, על האפשרות של היום, שהיתה אתמול אוטופיה; הם מעידים, שמאחורי ענני-הכבוד של העתיד מסתתרות הרבה-הרבה אוטופיות, שבבוא שעתן תצטרפנה להיות עצם המציאות.

ומכיון שההרהור מגיע לכאן מיד נשמעת מאליה הקובלנא: “הציונים, שזה כמה הם עוסקים ביצירת פוליטיקה לאומית, אשר תשיב את העם לארצו, – עכשו, ברגע הגדול הזה, היכן הם והיכן היא הפוליטיקה שלהם?”

ואם אנשים, שהיום נפתח לבם ראשונה להרהור הציוני, כך, אנשים, שהרהור הציוני הוא נשמת נשמתם, לא כל-שכן שהם שואלים מתוך כאב וגעגועים רבים: “היכן, היכן היא הפוליטיקה הציונית, שעכשו הגיעה שעתה לעשות גדולות ונפלאות?” אילו לא נחתה בשתים-שלש השנים האחרונות היד הקשה על הציונות ברוסיה, אילו אפשר היה גם עתה לעסוק בציונות בפרהסיה, כשם שאפשר היה הדבר לפני חמש-שש שנים, ודאי היו אספות קטנות וועידות גדולות נערכות ובכולן היתה נשמעת שאלה אחת, אנחה אחת: הפוליטיקה.

ואם מקום שאסור אין שואלים בגלוי, אלא כל אדם תוהה בלבו או מסיח את תמהונו וצערו לחברו הקרוב אליו, מקום שמותר, באירופה המערבית, נערכות באמת אספות וּועידות, והשאלה, שבה פותחות ההרצאות ובה מסיימים הוכוחים, היא – קראו את הכרוניקה הציונית ותראו: “המלחמה בבלקנים ויחוסה לציונות”. כמובן, שאלה זו יוצאת לכמה וכמה פנים, אבל תכנה היסודי אחד הוא: “מה היא והיכן היא עכשו הפוליטיקה הציונית?” – גדולה מזו. לא רק סתם ציונים, אלא גם ציונים ששערותיהם הלבינו ככסף בעבודה, אנשים שהם יִשְרוּ את צעדיה הראשונים של הציונות והם שהביאוה עד הלום, – יש שגם הם יושבים ושואלים איש לרעהו: “מה השעה הזאת דורשת מעם הפוליטיקה הציונית, מה הפוליטיקה הציונית דורשת מעמנו?”

מה היא באמת התורה, היוצאת לנו מתוך המאורעות הגדולים, אשר לעינינו?

ראשית-כל: האוטופיה של אתמול יכולה שתֵעשה אפשרות היום. תהיה נא התורה הגדולה הזאת לנגד עינינו תמיד. אל נבוש אם יקראו לנו אוטופיסטים. אדרבה, יהיה שם זה גאותנו. האוטופיסט הוא האיש, אשר זרת ההוה בלבד אינה מספקת לו, כי מרחבית-העתיד צדה את נפשו והוא רואה אותה, את מרחבית העתיד, נגלית מתוך זרת ההוה גופה. אבל האוטופיה של אתמול איך היא נעשית אפשרית היום, מרחבית העתיד איך היא נגלית מתוך זרת ההוה? יבואו מאורעותיהם של עמי-הבלקנים ויעידו. לא על-ידי צרופי-דברים ו“הַשְבָּעוֹת”, כי אם על-ידי צרופי-מעשים ומפעלים, הכרוכים זה בזה ונעשים סבה וגורם זה לזה. אוי לו לאיש, הרואה את התכנית המצוירה בדמיון או על גבי ניר כאילו היא עצמה בונה, גם בלי אבנים ולבנים, גם בלי סיד וָמֶלט. הפוליטיקה היא המָנוף, העושה את האוטופיה לאפשרות. איזו פוליטיקה? זו של הנחת לְבֵנָה על גבי לבנה בשעה הרצויה להנחת לבנים, זו של הנחת אריח על גבי אריח בשעה שאינה רצויה אלא להנחת אריחים.

שנית: כשהתחילו באות יום יום ידיעות על גורלה של עותומניה לא רק באירופה, כי אם גם באסיה, חרד לבנו בקרבנו. פירושה של החרדה הזאת הוא, שרק פוליטיקה אחת ישרה ובטוחה יש לציונות, זו של הציונים הראשונים, או, אם נהיה תמימים עם לבנו, – של חובבי-ציון. הם היו אומרים: אין מולדת נקנית, אלא היא נעשית מולדת. דמעתו של הזורע ורנתו של הקוצר, שורות העריסות מזה וערוגות הקברים מזה הן העושות את הארץ למולדתו של העם, הן הנותנות לו “שטר” עליה. ומתוך אמת זו היו מוסיפים ואומרים: כל מושבה עברית, הנבנית על אדמת ארץ-ישראל, כל קבוץ עברי שמתוסף בארץ-ישראל, כל מוסד עברי הנוסד בה – כולם עושים אותה ארצו ומולדתו של העם. כולם מוסיפים “אותיות ותגים” ב“שטר”, שהוא מבקש לקבל עליה. זו היתה הפוליטיקה של הציונים הראשונים ויפה היתה, אבל רק להלכה ולא למעשה: הם, הציונים הראשונים, לא ידעו לבנות וליסד כראוי, ולפיכך מעטים הם ה“תגים” ו“האותיות” שהוסיפו ב“שטר”. באו הציונים שאחריהם וכפרו בעיקר ואמרו: אין בונים מושבות ושכונות אחת אחת, אלא יושבים ומצפים עד שתגיע השעה לבנותן עשרות עשרות בבת אחת, אין כותבים את השטר אותיות אותיות, אלא עומדים ומחכים לנס, כי יכתב כלו “בחדא מחתא”. ומתוך טעות זו עברו עלינו הרבה שנים ללא פוליטיקה של בנין, ודוקא השנים ההן היו שנות התלהבות והתפעלות, שנות תנופת-כחות כבירה, שאולי לא היתה לנו דוגמתה בגלותנו הארוכה. השנים הנפלאות ההן עברו ללא פוליטיקה של בנין, אנחנו נשארנו מעוט קטן ודל בארץ-ישראל כשהיינו, וכשבאו המאורעות הגדולים, והידיעות וההשערות על גורלה של הארץ התחילו מדביקות זו את זו ראינו, כי אותנו, את המעוט הקטן והדל שבארץ, איש לא זכר ולא פקד. זוהי החרדה אשר חרדנו, – ולא לשוא חרדנו.

ושלישית: המערב נצח את המזרח, הנצרות את האישלם. שמחה רבה נסוכה על העולם. השמחה גדולה ושלימה כל-כך עד שתקפה גם את הזקן והגדול שבחבורתנו אנו¹: האישלם נוצח, מעתה יתמו חטאים, רעת-לב וחמת-נקם מן הארץ. כך אומרת “החכמה העליונה” של ה“פוליטיקה”. ומי יודע, אם לא כך אומרת גם “החכמה העליונה” של ה“תרבות”, מי יודע, אם על מפלתו של האישלם אינם ששים ושמחים גם בני החבורה ההם, הטורחים ועמלים זה שנים אחדות לגלות גם לנו את המאור שבנצרות, את התפארת וההוד שבה? ואלו אנחנו מסתכלים במה שלפנינו, במעשים גלויים הנעשים לעינינו ורואים: מקום שנצח הצלב את חצי-הסהר גלתה מנוחה מישראל. אמנם אפשר, שכשהיא לעצמה תרבותה של הנצרות מלאה מאור, תפארת והוד, אבל החכמה הפשוטה של שמירת האדם על נפשו, על קיומו, אומרת לנו, שהברית אשר אנחנו נכרות עמה, עם הנצרות, תהי ברית שבין הבולע והנבלע, ברית שבין השוסע והשסוע. החכמה הפשוטה של שמירת האדם על קיומו גוזרת, שאנו אין לנו אלא ברית אחת – עם תרבותו של המזרח.

ה“אוטופיה” של הציונות יש להרק פוליטיקה אחת – זו של בנין בארץ מתוך ברית-אחים עם עותומניה גברת הארץ.

העולם 1912

דומה, ששוב עלתה בגורלנו אנו, הציונים, “הבדידות המזהירה”. כל ההסתדריות היהודיות החשובות מתרחקות מאתנו ועוינות אותנו תמיד. האליאנס מושבע ועומד להיות שונא לציונות, יק“א הולכת בדרכי ה”אליאנס" וההסתדריות האחרות נגררות אחריהם. יחידה הייתה “העזרה” הברלינית, ששלום וידידות שררו בינה ובינינו. בשעת ועידת בריסל הייתה היא היחידה, שנענתה לקול קריאתנו. ושונות הן הסבות, שגרמו ליחסי ידידות אלה. מצד אחד הנה באמת יש כפי הנראה בלבם של קצת מיוצרי “העזרה” ושליטיה זכר כל-שהוא, קל שבקלים, דל שבדלים, לאותה הבנה לאומית, אשר אנו מבקשים כל היום בלבו של כל אדם מישראל, וביחוד' בלבו של עסקן ודַבָּר בישראל. ומדעת עצמנו הגדלנו אנחנו את הזכר הקלוש הזה שבעים ושבעה, “הגשמנו” את הצל החוור שעל גבי הכותל ועשינו אותו לדבר של ממש. ומצד אחר הייתה “העזרה” בראשית ימיה צריכה לנו, כדי שנַתפיס לה מקום בעולם היהודי, כדי שנעזור לה בהתחרותה עם ה“אליאנס”, שהיא “העזרה”, באה, בכונה או שלא בכונה, לרשת את מקומו. הידידות שבין שתי הרשויות האלה, ההסתדרות הציונית וה“עזרה”, הגיעה לידי כך, עד שרבים מאתנו האמינו, שה“עזרה” מכונת לעזור לנו במפעלנו, מפעל התחיה, בארץ-ישראל. ומתוך אמונה זו, ואולי גם מתוך הכרת-טובה, נתַנו לידידתנו הרבה כח ואנרגיה משלנו, שאנחנו בעצמנו היינו צריכים להם בעבודתנו הקשה והמרובה. והנה באה עתה ההחלטה הידועה בדבר לשון-ההוראה בטכניקום אשר בחיפה והוכרחנו להבדל גם מידידתנו היחידה, לקשור גם עליה מלחמה ולשוב לבדידותנו.

עכשו, יודעים אנחנו, יבואו שליטי ההסתדריות ההן, אשר לא קרבו אלינו מימיהם, ימלאו פיהם שחוק של לב רע ועין צרה ויקראו בקול מנצחים: “זוהי אחריתם של כל המתחברים לציונים ומתלוים עמהם, אנשי-ריב ואנשי-מדון הם הללו מעצם טבעם, ומי יכול לדור עמהם בכפיפה אחת!” וברי לנו: פרישה זו שאנו פורשים היום מן ה“עזרה” והמלחמה שבהכרח נקשור עליה מחר, אם תעמוד על החלטותיה הידועות, עתידים להרבות את ההתנגדות אלינו מצד שמני-הלב במערב. ואולי לא רק במערב בלבד. הן ראינו שגם יורשי ממונו של ויסוצקי הלכו אחרי החלטת הקורטוריון ולא חששו למה שהיה אומר אביהם אלו נמצא הוא באותו מעמד.

ובכל זאת לא יכנו לבנו אף רגע אחד ואנו פורשים ואנו מוכנים למלחמה. אם יהיה צורך בה. יאמרו מה שיאמרו, תגדל ההתנגדות אלינו כמה שתגדל, – דרך אחרת אין לנו. אי-אפשר שתהיה לנו. לבנו לא יכנו מהיות גם אנשי ריב ומדון לכל הארץ. יהיה ריב, יהי מדון, תרעשנה ותרגזנה ארבע פנותינו, ובלבד שנשמתו של העם תֵרפא ואובֵדה זו תמצא את סם-חייה אשר ישיב לה את שלוֹמה, את עצמותה, שניטלה ממנה.

בהכרח נגזרה עלינו בדידות עד את עץ, עד אשר ירפאו הלבבות משמנם, האוטם אותם מהבין ומדעת את אשר יודעים ומבינים אנחנו. אם מחולקים הם ה“עזרה” וה“אליאנס”, אף אם ירדפו זו את זה, אפשר להם גם להשלים זו עם זה על נקלה. שהרי מה הבדל יש ביניהן? הבדל מיתודה, הבדל בדרכי העבודה, אבל לא הבדל בעצם מהותה ותכנה של העבודה. לכל היותר מבדילה ביניהם בקשה פוליטית נסתרה למחצה: זו מבקשת להרבות את השפעתה של גרמניה והגרמניות וזה – של צרפת והצרפתיות. אבל ההבדל שבינינו ובין ההסתדרויות האלה והדומות להן אחר הוא לגמרי. לא הבדל חיצוני, כי-אם הבדל פנימי; לא הבדל ה“איך”, כי אם הבדל ה“מה”. הם, ראשי ההסתדריות האמורות והדומות להן, רואים את חיי היצירה של היהדות כאלו כבר דָלָה אותם העבר השב עד תהומם, וטוב ויפה בעיניהם, שתהא היהדות חיה על העבר שלה ועל ההוה והעתיד – אם בכלל יש לה עתיד – של אחרים. ואנחנו רואים חיי-יצירה חדשים ורעננים מתחילים ביהדות, ואם עדיין אין לה הוה כולו משלה, הרי לכך אנו נושאים את נפשנו, שלכל-הפחות עתידה יהיה כולו משלה. להם יש בעולם ערכים דַיָם ואין להם צורך כלל בערכים חדשים, ערכים יהודיים מקוריים, לא לעצמם ולא להיהדות גופה. ואנחנו אמנם מודים בערכי העולם אשר מסביב לנו, מהם אנו נהנים ככל האדם, אבל נפשנו רעבה וצמאה משום שאינה יכולה להתמלא אלא מערכים שלנו, ואותם אנו באים ליצור, אותם אנו מוכרחים ליצור, משום שלחיות אנו רוצים ולא רק להתקיים.

יש אשר הדרכים השונות אשר לנו ואשר לאחרים נמתחות והולכות זו בצדה של זו. הם מבקשים בדרכם את התרופה הקלה, העוברת, בשביל גוו המרוסק של העם, ואנחנו מבקשים את התקנה הגדולה, הנצחית, לכל ישותו והויתו. וכל זמן שקו מקביל הוא מהלכן של הדרכים השונות יכולים אנחנו ללכת יחדו. ולא עוד, אלא שטבע הענינים מחייב, שאנחנו נכנס גם לדרך המקבילה לזו שלנו, שהרי גם אנו מיחסים חשיבות וערך ידועים לתרופה העוברת, המשתיקה את הצרה והכאב לכל-הפחות לשעה. אבל בשעה שהדרך המקבילה משנה את מהלכה הישר והיא חושבת להכנס לתוך דרכנו, דרך היצירה, הרי אנו מוכרחים לדרוש מאת הנכנסים לגבול מפעלנו אחת משתי אלה: או שגם הם יעשו את המעשה אשר אנחנו עושים, או – שישובו על עקבם ויצאו. יכולים אנו להשאר בודדים במפעלנו, ואף אם קשה היא הבדידות, משום שהעבודה אשר לפנינו רבה היא; יכולים אנו לסקל את האבנים אחת אחת, משום שעדיין חסר לנו הכח להסיע את הסלע כולו ממקומו ולנפצו פעם אחת. אבל אין אנו יכולים לתת לשום אדם בעולם לסתום את אשר כבר פתחנו, לעקור את אשר כבר נטענו. להפסיד ולקלקל את אשר יצרנו בעמל רב, ביסורים גדולים כל-כך – לא נתן, לא נתן.

הלא יפחד וירחב הלב לראות את הקנאה הגדולה, אשר לבשה את ארץ-ישראל החיה, הרעננה, היוצרת, כשנודעו לה החלטותיו של קורטוריון הטכניקום. ואם אנו מצטערים, שעדיין לא נשמע קולו של הכר הארצישראלי ומתוך כך יש לחשוש, שמא כבר שמן קצת גם לבו של זה ועלי גפנו ותאנתו מסתירים מנגד עיניו את הסכנה הנשקפת ליצירה המקורית, העברית, הנוצרת בארץ, – מה רבה היא שמחתנו לראות את קנאתו המרהיבה של המורה, של התלמיד, של הפועל, של כל הרענן והחי אשר בארץ, שאינו יודע ואינו יכול להבדיל בין התקנה האישית והתחיה הלאומית. כמה מן האמת הפנימית, מן הזעקה הטבעית יש בצוחת המרד, הנשמעת עכשו בארץ-ישראל: “או עשו אשר אנחנו עושים, יצרו את אשר אנחנו יוצרים, או צאו והבדלו מעלינו!”

הרב פראנקו, זה האיש שאולי יבש היה כעץ עוד בטרם הניסו שמונים שנותיו את ליחו האחרון, נמלך ושלח דוקא עתה טלגרמה של תודה וברכה ל“עזרה”. מסופקנו, אם אפילו בעלי ה“עזרה” גופם ישמחו על כתב זה. אנחנו ודאי לא נצטער עליו. אם באמת שוב עלתה בגורלנו “הבדידות המזהירה”, מוטב, שנצא למלחמת-מצותנו יחד עם היהודי הארצישראלי החדש, העלם בהיר-העינים וחֵי-הלב, המביט שמימה ומבקש רווחה לו ולעמו, משנשב תחתינו כפותי-יד ורגל יחד עם הזקן כמוש-העינים וכמוש-הלב, השח לארץ ונאנח לרגעים אנחה כמושה.

העולם 1913

הגל הזה, שקם עכשיו “לבלוע” את הציונות, מעין “הגל התשיעי” הוא, אבל לא האחרון. כשישקוט יבואו גלים אחרים במקומו, קטנים וגם גדולים ממנו. וגם הם לא יבלעו את הציונות. רק לחכך ילחכו את הצור, רק הָמה יהמו, רעש ירעשו ­­­– וישקטו.

ולא גל אחד הוא זה של עכשיו, כי אם שני גלים המתקרבים איש אל רעהו, עוד מעט ויתחברו יחד, כי מצולה אחת הולידה אותם.

הגל האחד קם במערב אירופה, ביתר דיוק ­­­­– בגרמניה. עוד בראשית מלחמתנו בה“עזרה” ברי היה לנו, כי מלחמתנו זו עתידה להרבות את ההתנגדות אלינו בגרמניה¹. ההתנגדות לציונות עשתה שם בימים האחרונים “חיל רב” וכבר לבשה צורה של שנאה מפורשה. גילוּיה האחרון של שנאה זו היא ה“מחאה”, שנתפרסמה בסוף השבוע שעבר באחת “החצרות הנדחות” של ה“בערלינער טאגעבלאטט”. “הציונים, ­­­­– כך נאמר במחאה, ­­­– מבקשים להקים בקרב היהדות שוביניסמוס יהודי-לאומי, העתיד להביאנו לידי נגוד קשה כלפי יתר בני הארץ, אחינו לאזרחות גרמנית, שאין דבר מבדיל בינינו וביניהם בלתי אם הדת בלבד… לעבוד במחיצה אחת עם הציונים הללו, ואפילו באותם המקצועות, שבהם היינו רגילים לגונן יחדיו על זכיותינו, על עינינו הרוחניים והדתיים ועל בני-אמונתנו הנתונים במצוקה ­­­– אין אנו יכולים עוד… לטובת עניניו של הצבור היהודי אין אנו רשאים להמנע עוד מלהעביר קו מבדיל בינינו ובין אלו”… דברים פשוטים, השקולים כנגד כל מיני הסברות חריפות ונמוקים עמוקים. וחתומים על הדברים הפשוטים האלה כשלש מאות איש, בהם גם אנשים מפורסמים.

מחאה זו היא, כאמור, תולדה ישרה של המלחמה הכבדה, שפרצה בין הציונות וילד-טפוחן של היהדות הגרמנית והאזרחות הגרמנית – ה“עזרה”. ראיה לדבר: דז’מס סימון ופאול נתן, שעד עתה היו נזהרים שלא יתיחד שמם על מעשה, המכוון בפרהסיה כנגד הציונות, וב“אפיסטולה”, ששלח בראשית הקיץ שעבר “הועד של הנלחמים בציונות”, לא נזכר שמם אפילו ברמז – גם הם חתמו עתה על המחאה, שהרי מי כמוהם יודע עד כמה “אי-אפשר” לעבוד יחדיו עם הציונים אפילו עבודה שאין בה כלום חוץ מפילנטרופיה טהורה.

הגל השני קם במזרח, אלא שהוא מבקש לכבוש לו מקום, ולו גם פנה קטנה, אף במערב. ה“אידישיזם” החדש הוא הגל. אם ה“אידישיזם” הישן טמן בתוכו, – ודומה, שאף הוא גופו לא חש במטמונו זה, – שנאה טבעית, הכרחית, לציונות, כלומר להשקפת-עולמה של הציונות, הנה ה“אידישיזם” החדש כבר גלה את מטמונו, גלה אותו גם לעצמו וגם לאחרים, והמלחמה בציונות היתה לו למלחמת-מצוה ל“עיקר פרוגרמתי”. הדבר הגיע לידי כך, עד שאחד מן הדַבָּרים, ה' קויפמאן בעל ה“פריישטאט”, שגם הוא, כמובן, קושר בכל שורה ושורה כתרים ללאומיות הטהורה והעליונה שבאידישיזם, הדפיס את דבריו נגד הציונות בקובצו של ועד האסימילטורים, הנלחמים גם בציונות וגם בלאומיות, גם ב“אידישיזם” וגם ב“העבראיזם”, גם בתרבות המיוחדה ליהדות בגלות וגם בנצני התרבות, שהיהדות יוצרת בארץ-ישראל, משום שהם מודים רק בלשון אחת ובתרבות אחת – בגרמנית. ואם אתם מצויים אצל ה“מניפסטים” של ה“אידישיסטים החדשים “, – הללו אינם כותבים ואינם מדברים בימים האחרונים אלא בטון של “מניפסטים”, – ושמעתם גם אותם מוסרים מודעה: “לעמוד במחיצה אחת עם הציונים – אין אנו יכולים… להעביר קו מבדיל בינינו ובין אלו – אנו חיבים”. חסרה במודעתם רק הפשטות והבהירות, אשר אנו מוצאים במחאה, שנדפסה ב”האנדעלס-צייטונג” של ה“בערלינער טאגעבלאטט”. ואם תבקשו תמצאו סבה נראית וגלויה לכעסם ומרי-שיחם של המוחים הברלינים.

ואולם, הסבות “הנראות והגלויות” אל תטעינה אותנו. לא הן האמתיות והנכונות. את הסבות הראשוניות, היסודיות, לכל מיני צוחות כנגד הציונות עלינו לבקש מרחוק ולא מקרוב. ואם נעמוד עליהן נדע מראש, שגם “הגל התשיעי” איננו האחרון, אלא שעוד הרבה-הרבה גלים אחרים קטנים וגדולים ממנו, מחכים לנו בדרכנו הארוכה והקשה. אין זאת אומרת, שהגלים הללו אינם קשים לנו ואינם מצערים אותנו. קשים הם וגם מצערים. הן הציונות מבקשת להיות משא-נפש לא רק לכתה אחת, למעמד או לציבור ידוע בישראל. היא מבקשת להיות משא-נפש לעם. המעשה, שהציונות מבקשת לעשות – להפוך את עולנו כולו – זקוק לחבתו של רוב העם, לכל-הפחות, ולעזרתם של כל בחור וטוב בעם. וכשבאים אנשים, שבשום אופן אין אנו רשאים ואין אנו רוצים לזלזל בערכם וכחם, ומשניאים את הציונות על הבריות ומרחיקים את הלבבות ממנה. – ולוּ גם לשעה קלה בלבד, – ייצר לנו מאד, כי הם עצמם, כחות שיש לציונות צורך בהם, מתרחקים ממנה, וכי הם גורמים לה זיק בהרחיקם ממנה גם את האחרים, – ייצר לנו מאד על השעה הקלה, שיוצאת בעונם ובחטאתם לבטלה. כן, הגלים קשים ומצערים. אבל מה נעשה והם “מחויבי-המציאות” מתוך עצם מהותה של הציונות, מתוך עצם המעשה שהיא באה לעשות בעולמנו. והרי אנו צריכים לדעת מראש, כי בוא יבוא.

II

הציונות לא נולדה שלימה ומתוקנת די צרכה. היא גְדֵלה, משתלמת ונתקנת בלי הפסק. וכל מה שהיא גדלה ומשתלמת היא מוסיפה לחשוף את מצפוני הלבבות. כך דרכו וזה כחו של כל רעיון גדול, הבא לברוא רוח חדשה והשקפת-עולם חדשה לבני-אדם. עם גידוּלה והשתלמותה של הציונות גדלות, מתארכות ומשתלמות גם קרני-מִשוּשה, אם אפשר לומר כך, והן נעשות תפסניות ובדקניות יותר ויותר. מתחילה, כשנשמעה קריאתה הראשונה של הציונות: “שובו אליכם, הֱיוּ את אשר הנכם – יהודים”, היו קרני-משושה קצרות וגסות. אז הספיקו לתפוס רק את המכה הגלויה, את “אי-היות יהודי” המפורשה, הבולטת. אז הספיקה הציונות להחריד מרבצה רק את האסימילציה הגסה, לכשתרצו – התמימה. הלבבות, שמכת “אי-היות יהודי” מתחלת בעמקם, בקרקעיתם, הללו, שגם הם עצמם אינם חשים במכה, הקבורה להם בתחתית נשמתם, לא חרדו ומנוחתם לא נשבתה. אחת משתי אלה אירעה להם: או שקריאתה של הציונות לא חידשה להם כלום, שהרי הם הם היהודים השלמים, הגמורים, בעלי הנפש הבריאה ואין להם שום צורך ב“שיבה אל עצמם” (עי', למשל, האורתודוכסים, שבימי הציונות הראשונים היו מושכים בכתפיהם ולא יכלו להבין, מה זו באה ללמד אותם), או שהציונות נראתה להם כדבר, שיש בו חדוש – לאחרים. אנו יודעים, שגם השקפת עולמו הציונית של הרצל, זה שהציונות תהא נקראת על שמו עד העולם, קרני-משושה היו קצרות ולא תפסו אלא בלבבות, הנושאים את מכת אי-היהדות “ברמה”.

ואולם הציונות גדלה, השתלמה. היא גדלה, השתלמה מתוכה, משום שחדלה להיות רק ענין מפשט ונעשתה יוצרת ערכים ממשיים. היא הלכה ונתבררה, משום שהלכה ועברה דרך מעשים ומפעלים, שפלטו את הפסולת וקלטו את הבר. ומתוך כך נתארכו ונתחדדו גם קרני-משושה של הציונות עד כדי בדוק את הלבבות גם בעמקם ותפוס גם את המכות שבסתר, הנסתרות גם מעין בעליהן. ביתר דיוק: היצירות, אשר יצרה הציונות, הערכים החדשים שהביאה לעולם, הרעבונות החדשים שהטילה אל תוכנו, הן הם שנעשו קרני-משוש ארוכות וחדות, בדקניות ותפסניות. והרשו נא להשתמש גם בצורה רטורית זו: הציונות היוצרת נעשתה נר, החושף כל חדרי לבו של היהודי ומוצא את כל מיני בשר-המכוה, המרמה ואומר להיות בשר בריא, את כל מֵאוּנֵי ה“אני” היהודי, המתאמרים להיות הִיוּנָיו. וזוהי סבת הגלים, המתחדשים וקמים על הציונות מזמן לזמן: כל גל וגל הוא מרד חדש מצד צרבת, שעד עתה היתה נסתרה ועכשו נגלתה.

צאו ובדקו בגל, שקם עכשיו בגרמניה, ותראו שכך הוא הדבר. הנה, לדוגמא, אותה המחאה, שנדפסה ב“בערל. טאגע-בלאטט”. את רוב האנשים שחתמו עליה אין אני יודע מי ומה המה. אבל ברי לי, כי לא כולם, ואולי גם לא רובם, הם אסימילטורים גמורים, אסימילטורים במובן הגס של מושג זה. הן לא כלודביג גיגר הרמן כהן, לא כרודולף מוֹסה פאוּל נתן, אף לא כפייט סימון דז’מס סימון. ומהיכן בא לכולם הקצף על שפתותיהם? למה מוכרחים הם כולם להעביר קו מבדיל ביניהם ובין הציונים, כלומר ביניהם ובין הציונות? הדבר מובן וברור. קרני-המשוש של הציונות כבר נתארכו ונתחדדו עד כדי תפוס את הצרבת הנסתרה שבנפש המעולים והטובים שבהם. משהתחילה הציונות יוצרת ערכי תרבות עברית ממשיים, משחדלה להסתפק בקטנות והתחילה לפנות דרך גם לגדולות במובן התרבות, השיגה ידה לנגוע גם במקום הפצע של אלו. אין אנו מרמים את עצמנו, אין אנו מגדילים את ערך מעשינו כלל וכלל. אנו יודעים, שקיומם של שנים-שלושה בתי-ספר עבריים תיכונים בארץ-ישראל, שהרצון ליסד שם אוניברסיטה עברית אינם מצטרפים עוד לחשבון גדול ביותר. אבל יפה כתב אחד=העם: “השאיפה הזאת (“לשחרר את החנוך העברי בארץ-ישראל מהשפעת רוח זרה, הבאה בהכרח על-ידי שלטון שפה זרה”) כשהיא לעצמה, היא היא הקנין היותר יקר שרכשנו לנו בארץ-ישראל”. שאיפה זו פירושה: יהודי נאור, יהודי שלם הוא רק זה שינק את תרבותו היסודית מתוך מעינה העברי. היהודי שינק את תרבותו היסודית מתוך מעין אחר, ודאי יכול הוא להיות יהודי גדול, רב כח ורב-ערך, אבל לא יהודי שלם. ואם השאיפה לפתיחת מעין זה כבר קיימת בעולם, אף איננה עוֹד שאיפה מופשטה בלבד, אלא היא לובשת צורה מוחשית, ולו גם דלה ומועטה היא עדיין. הצורה – הרי בעצם מציאותה היא מגלה את החסר בנפשם הם, את לקוי נשמתם של אלה שמעין אחר הוא מעינם. אל תראו את הדברים כפרדוכס בעלמא אם יאָמר, שחניך בית-הספר העברי בארץ-ישראל משמש “מכשול-לב”, “קרן-משוש” בדקנית להרמן כהן היהודי הגדול בברלין. ומכאן – הגל ההומה ורועש, מכאן הקצף אשר על שפתים, מכאן הכרחם (כן, הכרחם!) של הקוצפים להעביר קו-מבדיל בינם ובין “הציונים האלו”.

צאו והסתכלו בקצף, העולה על שפתי האידישיסטים החדשים בשעה שהם מזכירים את שמה של ארץ-ישראל, הקמה לתחיה, ושוב תראו שכך הוא הדבר. עכשיו אין אדם נעשה ראש ומנהיג לאידישיסטים אלא אם כן הוא בועט בארץ-ישראל תחלה. אין שלום אש נעשה רבן אלא מתוך ספור על מעשי “פלגש בגבעה”, הנעשים במושבות ארץ-ישראל, אין ש. ניגר² נעשה מנהיג אלא מתוך מסירת-מודעה, שעניני ארץ-ישראל הם עניניהם הפרטיים של הציונים, אין קויפמאן נעשה דַבָּר אלא מתוך הוראה, שארץ-ישראל היא ארץ שבחרוה הציונים, ואין ליטבקוב נעשה מה שהוא נעשה אלא מתוך שמחה ורקוד לצרה הקרובה לבוא על החנוך העברי בארץ-ישראל. מה חרי האף הגדול הזה? למה רגש גַלם של האידישיסטים תיכף כשהתחילה ההסתדרות הציונית דנה מתוך כובד-ראש על יסוד אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל? הדבר ברור ומובן. הלשון העברית, השבה להיות בארץ-ישראל לשון-החיים, היא שנעשתה קרן-משוש חדה לתפוס גם את אותה המכה של “אי-היות יהודי”, הקבורה עמוק-עמוק בנפשו של האידישיסט, המבכר, מדעת או שלא מדעת, את הגלות על הגאולה, את החלק על השלם. לבו של אידישיסט זה אומר לו, שהשעור העברי הראשון באוניברסיטה העברית הראשונה יסתום את גוללו של האידישיזם, המתאמר להיות תרבות לאומית לעם. והלב העלוב הומה, רועש, קוצף ומבקש להטביע בקצפו את הציונות כולה, וביחוד את יצירתה הגדולה – את ארץ-ישראל החיה, העברית.

הנה דברתי על המכה הנסתרה של “אי-היות יהודי”. מובטחני שאיש לא יחשדני, כי היתה כונתי להעליב בדבור זה את מי שהוא. כולנו עלובים, כי את כולנו עולבת הגלות ואל תוך כולנו היא מטילה מכה זו במדה ידועה. כולנו יונקים ממעינות זרים את תרבותנו היסודית, ולפיכך אין איש בתוכנו, אשר יאָמר עליו, כי יהודי גמור ושלם הוא. כולנו נגועים, אלא שנגעו של האחד גדול ונגעו של השני קטן, נגעו של זה גלוי ומבהיק לעין כל ונגעו של זה טמון ומדמדם בעומק. והציונות, שבאה להפוך את עולמנו כולו ולברוא רוח חדשה ולב חדש לכולנו, בודקת לאט-לאט את כולנו. קצתנו מקבלים יסורי הבדיקה באהבה, פותחים נפשם לבודקת והולכים אחריה, אחרי הרוח החדשה הצרורה בכנפיה. וקצתנו אינם מספיקים כדי להתגבר על יסורי הבדיקה והרי הם חורקים שן על הבודקת, שולחים אגרוף למולה ומבקשים את נפשה לספותה.

ורפיון זה היא המצולה, שמתוכה גחים כל הגלים הקמים על הציונות לבלעה.

III

ובכל השעות הקשות יש לה לציונות בת-ברית נאמנה – ארץ-ישראל. בבריתה עמה צור-החלמיש היא הציונות; הגלים ינהמו אף ישתרעו עליו – ואל חזו הרחב ינופצו.

אל נשכח: כשדם שכל יהודי גולֶה, ואפילו לאומי נאמן, יש בו קורט אסימילציה, כך כל יהודי גולה, ואפילו אסימילטור גמור, יש בו קורט לאומיות. “אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם”. זכורני: בבילֶפֶלד, המטרופולין של וֶסטפַליה בא ידי יהודי לא-יהודי, שמימי לא ראיתי אכסמפלר “שלם בתכלית” כמותו. אף רמז קל, אף זכרון כהה ליהדות לא נשאר בו. אלפי שנות היסטוריה נשמדו מתוכו עד בלי היות להם שריד. פעם אחת טיילנו יחד ברחובות העיר. נשקף לנו מרחוק בנין נהדר. הניף האיש את ידו ואמר: “זהו בית-התפלה אשר ליהודים. הוא היפה שבכל בתי-התפלה אשר בעיר”. ונעימה מיוחדת נשמעה לי מתוך הפראַזה האחרונה. יהדות, גאוה לאומית היתה אותה נעימה…

ואת כל הניצוצות, את כל הקורטים אנו צריכים לצוד, להעלות, לגלות. איה הרשת אשר תצודם? מה הכח אשר יגַלֵם? הדבור, הרעיון? הן. ציידים יפים הם. אבל בהיותם ערטילאים, רק דבור ורעיון, הם נעשים פחות מאשר הנם. ובהיותם למעשה, למפעל, הם גדלים מתוכם ונעשים יותר מאשר היו בראשונה. רשתם נפרשת מאליה. ארץ-ישראל הממשית, החיה, היא הרשת הצדה ומלקטת אחד-אחד את כל הניצוצות הפורחים באוויר; היצירה הלאומית הנוצרת בארץ-ישראל היא הכח, המגלה את כל פרפורי הנפש הנסתרים, המתלבטים כצפרים כרותות גַפַּיִם ומבקשים את תקונם.

הנה ראינו, שכל יצירה חדשה שהציונות יוצרת מקימה עליה בהכרח גל של איבה ושנאה. אבל היא מקימה לעומתו גם גל אחר – של הערצה וקִדוּש. היצירה החדשה נעשית לא רק קרן-משוש טרדנית, התופסת את המדולדל והלָקוי, שמרקיבים סתר, כי אם גם מפתח, המשחרר מכלאה את הכְּמִיָה הגדולה להויה שלמה. כל כבוש חדש בארץ-ישראל מכשיר מחדש הרבה לבבות להרהורי גאולה. אם, למשל, המלחמה בגלל שחרור החנוך העברי בארץ-ישראל מהשפעה זרה הציפה את הציונות שנאה ואיבה מצד זה, כמה אהבה ומסירות-נפש הביאה לה מצד אחר. אם ארץ-ישראל, החוצבת מאדמתה הויה ויצירה עברית, מרתיחה את דמם של הנבדלים, לרגלי גורמים שונים, מעל בקשת הויה ויצירה זו, כמה כח היא מוסיפה לאלו הרואים בה, ורק בה, את פדות רוחה של היהדות.

ברשימה קצרה אי-אפשר להציב אפילו ציונים קלים להשפעתה של ארץ-ישראל על הגולה – לא רק להשפעה העתידה, המקווה, כי אם גם להשפעה של עכשיו, שכבר ישנה. לו נמצא איש, אשר כבר היה נותן את לבו ללקוט את כל נקודות ההשפעה הזאת, שהולכות ומתרבות יום-יום, היו מצטרפות בידו לקו רחב ובהיר. ואולם לנו ברי גם בלי לקוט זה, שגלי ההערצה והקדוּש, שארץ ישראל החיה, היוצרת, מקימה לציונות לא פחותים הם, למצער, מגלי השנאה והאיבה, שהיא מקימה לה. והבדל יש בין אלה לאלו: הגלים הראשונים גלים עולים הם והאחרונים – גלים יורדים.

גל השנאה והאיבה של עכשיו מעין “הגל התשיעי” הוא, אבל לא האחרון. כשינופץ ונהמו יסוף יקומו אחרים במקומו, קטנים וגדולים ממנו. ולכולם תשחק הציונות אם תרחיב את צעדיה ותרבה את צבא יצירותיה בארץ-ישראל.

העולם 1914

א

יחידי נברא האדם הגדול. בראש צוקו הוא יושב, מסביב לו דומית הבדידות ושאון ים-הראשים אשר מתחת אליו לא יגיע.

אין אחוד בין הגדול ובין ההמון. יחיד הוא הגדול וכל מראות-הקשת מתגלים בו; מרובה הוא ההמון ואין לו כי אם צבע אחד, גֶוֶן אחד. יחיד הוא הגדול ואין מספר למחשבות, הרוחשות במחו; מרובה הוא ההמון ומחשבה לא ידע אף אחת. יחיד הוא הגדול ובלבו רועדת גַמָה שלימה של רצונות ומאוויים; מרובה הוא ההמון ואין בלבו אלא רצון מגושם אחד – זה שיצָרו ועשה אותו המון. יחיד הוא הגדול ושר ככנור, שכל מיתריו מתוחים ומנגנים; מרובה הוא ההמון והומה כפנדורה, שפקעו כל מיתריה ונשאר לה רק אחד מהם.

כך אנו אומרים כל עוד אנו חושבים על הגדול היחיד וההמון המרובה ואין אנו רואים אותם. כיון שראינום מיד אנו אומרים אחרת:

לא יחידה נברה הנפש הגאונית. חידת-עולמים היא נפשו של כל אדם; חידה לפנים מחידה היא נפשו של הגדול: היא היא צרופן של המון נשמות הכלולות בתוכה. הקדוש-ברוך-הוא צובר את עפרם של חלשים וממנו הוא עושה נשמה לגדל-כח, עפרם של קדושים וממנו הוא עושה נשמה לגבור. בראש צוק מושיבו יוצרו, ועד מהרה נעשה הרו צר לו והוא יורד אל העמק, אל תוך צללי הַשְפֵלָה. דומית הבדידות פורשת את רשתה עליו, ממנה לא ינצל כל עוד רוחו בו, וממנה הוא בורח, לשאונו של ים-הראשים יקשיב ובו ירוה את אזנו. וכשבאה השעה המוכשרת לכך, והנה הוא, הגדול היחיד, נתון בתוך ההמון המרובה, נבלע בתוכו ועומד ממעל לו, חולק להמון מכחו וגבורתו וחוזר וסופג אל תוכו את כחו וגבורתו של ההמון והוא עצמו חי וְגָדֵל עליהם. אותה שעה אי אתה יודע, מי משניהם הוא המושפע ומי המשפיע, מי הוא היצור ומי היוצר: שניהם משפיעים ושניהם מושפעים, שניהם יצורים ושניהם יוצרים.

אשרי השעה הזאת: שעת ברכה היא, שעת יצירה, שעת בנין עולמות חדשים. לא רבות הן השעות הללו בדברי ימי עם ועם, והן הן גופי דברי-הימים, עליהן הכל עומד.

שעה כזאת היתה לנו שעת בואו של הרצל אלינו. לא הרצל הוא אביה של מחשבת הציונות, לא הוא מחוללה של תקוות התחיה. אחרים קדמו לו והכשירו את הדרך לפניו. בא הוא ונתן לנו – את הכל. בהרבה מיצירותיו הספרותיות חוזר הרצל על רעיון אחד החביב לו: נוח לו לאדם לשלוט בצבור, להכניע את הצבור לרצונו, מלשוט בעצמו, מלהכניע את עצמו לרצונו. הוא היה האיש, אשר ידע לא רק לשפוך את רצונו על הצבור, כי-אם ידע גם לנגוע נגיעת האלקטרון בצבור ולהביא לידי גלוי את הכחות הטמונים בו. והוא, הרצל, חזר וקלט את הכחות, שנתגלו בצבור אל תוך עצמו, ועליהם חי, עליהם גדל. “שמא תאמר – כתב לבארון הירש ערב צאתו אל העם, – כשרון הדבור חסר לי– עתיד הוא להנתן לי: כנפים אין לי – עתידות הן לצמוח לי”…

אותה שעה שבא הרצל אלינו היתה לנו שעת ברכה, שעת יצירה, שעת בנין עולם חדש. אבל קצרה היתה השעה הזאת. ושנה שנה בזכרנו את אשר לוקח מאתנו אנו שואלים את נפשנו: מי יודע, מתי נזכה שוב לשעה גדולה מעין זו, שהיתה שעת בוא הרצל.

ב

(על-פי פרנץ אופנהימר)

על גבעות הגליל גדל דור חדש – אולי זרע עם חדש: אנשים חזקים ואמיצים. יושבי כרכים היו לפנים, אומנים, גמנזיסטים, סטודנטים, מורים, יצורים חלשים חורים, שעצביהם רפוים ופסיעתם טפח. ואולם הם מצאו את הדרך לשוב אל האדמה, אֶם כל חי, המשביעה כח ואון את הנע והנד – והנה מבטם נשקף מתוך עינים שלוות, נועזות, ופסיעתם נעשתה גסה ובטוחה כפסיעת הנמר.

עיני ראום בעבודתם; הניפו והרימו את מעדרם וזרועותיהם לא עיפו; ראיתים צועדים ביום שרב ליד מחרשתם ומכונת-זריעתם; מעל מצחם השחרחר טפטפה הזיעה. ראיתי את השומרים צמודים אל גבי סוסים ורודפים באשון לילה, רוביהם בידיהם ואשפתם במתניהם; ראיתים רוכבים על פרדותיהם וטובלים במימי-כנרת, ערומים, שופעים הוד וגבורה, גופם הזקוף כאלו עשוי ברונזה, גידיהם שורגו כאלו חושלו עשת – ופחד ורחב לבי בקרבי. אם שנים מועטות של אכרות עֲמֵלָה דַיָן להכחיד את עקבות העבדות והקלון בני האלפים – מה יוכל ומה עתיד גזע זה להיות?!

מה דמות תהיה לדור, הצומח ופורח עתה בכפרים? ראיתים, את ילדי המושבות, ילדי השמש והחרות: עינים מבריקות מתוך פנים צהובות, גופים זקופים ונשאים בגאון על רגלים יפות ערומות, הזריזות לקפוץ, גבעולי-קנים, המתמרים והעולים כַּנֵרוֹת, כי על כן שרשם מאדמת מולדת יינק, כי על כן דור חפשים, דור אדונים הם, הצועדים בבטחה על אדמתם הם. לא ילמדו להכפף ולכרוע יושבי הגבול הרעננים האלה. לרכוב הם לומדים עוד בטרם ילמדו ללכת. ויודעת יד הילד את פי-הרובה. ראיתי ילדים דוהרים בדרכים ובמשעולים ורק רגליהם הערומות חובקות את צוארי הסוס. וכבר יש שובבים אחדים, המתחרים עם הבדואי הגא, אזרח המדבר, – קשתים ופרשיפ אמנים הם!

ומה בכך, אם לפעמים ינקום הערבי את נקמת דמו באחד מבני הדור הזה? – זהוּ גורל חייהם של יושבי-גבולין. הנותרים מוסיפים עוד כח להגן על עצמם. ומה יחסר לגזע, אם לא הכח להגן על עצמו?

בכל בית, אשר על מִפְתָּנוֹ דרכתי, תלויה תמונת תיאודור הרצל. לא הושם הכתר בראשו, והוא מלכו של עם נולד זה, מלכו, אשר נפח בו את הרצון להולד, להגלות, אשר בשבילו מת ואשר בשלו הוא חי וקים, – מפרה את רוח העם, מַשְרֶה עליו את דמותו הכבירה והנהדרה.

מרובים הם הפרחים, עשירי הצבעים ונותני ריח הניחוח, הגדלים על גבעות הגליל; יפים מכולם המה אלה, המקשטים את קברו של זה אשר לא ישכח, לא אבד…

העולם 1912–1914

אנחנו הדלים דלונו עוד: הובלנו לקברות אדם גדול ויהודי גדול, שכל ימיו לא יכל להשלים עם הנוול, עם היסורים הַמְנַוְּלים. יותר מחמשים שנה היה מכס-עמנואל מנדלשטם רופא, אלפי אנשים הקדימו לפתחו, איש איש ואסונו, איש איש ויסוריו, והוא – הרגשתו לא קהתה ועד יומו האחרון לא השלים עם היסורים המנולים, כי לא יכל. ואם צערו ונוולו של היחיד, שזמנם רגע, לכל היותר עשרות שנים, כך צערו ונוולו של עם שלם, שזמנם נצח, למצער אלפי שנים, על אחת כמה וכמה.

ואמנם מנדלשטם לא השלים עם צרת העם ונוולו. “איך נעשיתי ציוני?” – כתב לפני שתי-עשרה שנה: – “ציוני אנכי משעה שחברי הנוצרי הרים את מטהו להכותני על כי יהודי אנכי. ציוני אנכי משעה שקראתי בתורה, כי האלהים יצר את האדם בצלמו ובצלם דמות תבניתו, והחיים למדוני אחרת, כי יש בעולם עם אחד, שגורלו שונה מגורלם של כל העמים אחרים”…

הנה המפתח לנשמה הזיותנית הזאת, לכל הנשמות הזיותניות, אשר העמיד לנו הדור האחרון של תקופת-ההשכלה. בני הדורות הרבים שקדמו לתקופת ההשכלה, יכלו להשלים עם צרת-העם, כי לא הסתכלו כלל המה “שאסור להם”, במה שמחוץ לגבולם. אחת היא, אם החיים בתוך החומה טובים הם או רעים, יפים או מגונים, – אחרים אין. החיים שמחוץ לחומה אדם מן הישוב אין לו חלק ועסק בהם. המשכילים הראשונים יכלו גם הם להשלים עם צרת העם. הם ראו וידעו אותה. אבל הם היו גם “גבורי-אמונה” על-פי דרכם: הם האמינו בלבב שלם, כי יש קץ לצרה, “שהרי התרבות צועדת צעדי ענק, ואם לא היום, הרי מחר ודאי יִכּוֹן הצדק החברתי בכל הארץ”. ואולם האחרונים שבדור ההשכלה היו הראשונים, אשר לא יכלו עוד להשלים עם הצרה: בליל-זועה הבריק הברק ויראו, כי על שפת-תהוֹם הם עומדים וכל העם אתם. מן החומה יַצאו, ומי שלא יָצָא עדיין יֵצֵא מחר, יצא מחרתים, כי על כן כבר יודעים גם שם להבדיל בין חיים לצללי-החיים, אבל לאן ילכו, היכן ימצאו את החיים, אשר הם מבקשים? מחוץ לחומה? הרי תהום. “מוסרם של העמים, הדבר היחידי, שיכל להביא תשועה גמורה, פסח הוא וצולע אחרי התרבות, הממהרת לפסוע פסיעות גסות, כחומט זה, הצולע אחרי הרץ קל-הרגלים”. הם, האחרונים שבדור המשכילים, לא יכלו עוד להשלים עם הצרה, כי נגלתה להם התהום. ומנדלשם, אחד המעולים שבבני-הדור ההוא, איש, שאציל-רוח היה מטבע ברייתו, איש שכל מחשבותיו עברו דרך לבו, ודאי לא יכל. “יסורי-עמי, – מספר הוא על עצמו, – הם הם הגדולים שביסורי שלי. היסורים האלה נוסכים נטפי-רעל בכל שמחות-חיי. אני חש, כי הגלות הבת-האלפים מנקרת ופולחת את לבי כַּדַיַה”…

ומנדלשטם היה מן הראשונים, אשר בקשו דרך חדשה, – לא דרך להושיע תשועה עוברת, לשנים, לדור, כי-אם דרך לסתום את המקור, שמתוכו תקר הרעה. ככלות מנדלשטם את למודיו באוניברסיטה החרקובית קבע את דירתו בצ’רניגוב ותיכף נתברך בפרקטיקה גדולה. ואולם לא היו ימים מרובים והוא עזב את צ’רניגוב והלך לברלין ללמוד את תורת רפואת-העינים. “מקצוע זה משכו אליו, יען כי הודאי ביותר בכל שדה-הרפואה, הוא העומד על יסודות נאמנים ולא על השערות בלבד”. מנדלשטם בקש את הוַדָאוּת, את האמונה הגמורה, שיש בידו להושיע, כי יודע הוא במה להושיע. ואמונה כזו בנוגע לצרת-העם נעשתה לו הציונות. אמנם יש הרבה מקצעות עזרה גם פה, בתוך הגלות, אבל כולם אינם אלא השערות בלבד, – לא יותר. בטחון גמור אין בהם. את הרצאתו הידועה בקונגרס הרביעי על הבראת גופו של העם העברי בגלות סִיֵם באירוניה מרה, שבטלה בבת-אחת את כל מה שהוא עצמו הציע קודם לכן. “משל למה הדבר דומה? לבארון מינכהויזן, עליו השלום, שנתקע בבוץ, וכשראה, שהגיע הרפש עד הנפש, תפס בבלוריתו ושלף את עצמו מטיט היון”… ודאוּת גמורה יש רק אחת – הגאולה, היציאה מן הגלות. “יהדות הגיטו אינה יכולה להרפא בתוך הגיטו לא רפואת הגוף ולא רפואת-הנפש; רפואה זו מקומה מחוץ לגיטו, על אדמת העם, ורק על אותה האדמה היחידה”…

מנדלשטם היה אחד מעוזריו הראשונים של פינסקר. וכשהגיע לימי זקנה נעשה תלמידו, חיָלו של הרצל הצעיר, שהאמין בגאולה שלימה, בגאולה קרובה.

ואמנם אלה, שהתהום נגלתה להם לנגה הברק בליל זועה, היו צריכים לגאולה קרובה: נדמה להם, כי עוד רגע אחד והכל יאבד לנצח. התהום תבלע את הכל. “אם לא במהרה ישתנה המצב, – התוַדה מנדלשטם, – נרי אני רואה באימה ובפחד, כי קרוב לבוא היום, שֶיֵעָקְרוּ כל הסְכָרים, העומדים עדיין בפני הדלדול הגופני של היהודים, וההרס הרוחני והגופני של יהדות הגיטו יצעד צעדי ענק”… אימה ופחד אלה גרמו, כי מנדלשטם, שעמד ודרש בקונגרס השני כי “הארץ הדרושה לנו היא ארץ מולדתנו העתיקה, ארץ-ישראל”, נעשה ראשון לאומרי-הן" בקונגרס הששי בשעה שהרצל הודיע, כי אין תקוה להשיב לנו את ארץ-מולדתנו העתיקה במהרה. אז יצא מן ההסתדרות הציונית ויתיצב בראש ההסתדרות החדשה, שיסדו הטריטוריאליסטים.

הכל נבע בתוך נפשו מתוך מקור אחד – מתוך הרצון, מתוך הצורך להושיע תיכף: להשלים עם היסורים הַמנַוְּלים לא יכל אפילו לשעה.

לא יכל!–

העולם 1912

א

רוצים אתם לראות את החזיון המצער של פרכוסים אחרונים לאידיאה, שעוד לפני ימים מועטים נדמתה לרבים כמלאה לשד חיים, – העלו את זכרה של הטריטוריאליות על לבכם וקראו את הידיעה, שנתפרסמה לפני ימים מעטים בעתונים שונים.

מר' דזון ברידי, מי שהיה במשך תשע שנים גוברנטור של אַלַסקה, בקי גדול בתנאי הארץ הזאת, מצא, שאין להם ליהודי רוסיה ורומאניה ארץ טובה ורחבה מזו. מר' ברידי משתדל לעשות באמריקה נפשות להצעתו, והוא מקוה, שגדולי היהודים באמריקה, הדואגים לטובת אחיהם “בני-המזרח”, שמוכרחים לעזוב את ארצות מושבותיהם, יעזרו על ידו להוציא מחשבתו לפעולה.

וכמה מעלות טובות מונה מר' ברידי באלסקה, וכמה גדולים הם השבחים שהוא מפזר ביד רחבה לארץ-הזהב: אבניה פחמים וברזל והרריה – נחושת; יכולה היא לקלוט אל תוכה את כל יהודי רוסיה ורומאניה. הממשלה נכונה לתת אדמה לכל האומרים להאחז בה וכו' וכו'. ביחוד חשוב הדבר, שאקלימה של אלסקה אינו כל כך קשה, כמו שרגילים לחשוב באירופה, ואין הַקוֹר גדול שם כלל ביותר…

הידיעה הזאת נדפסה בכל העתונים שלנו, משום שאי-אפשר לו לעתון שלא להדפיס ידיעה שיש בה מעין חדוש. אבל לא נמצא אפילו עתון אחד, שהעיר איזו הערה מצדו לידיעה זו. אפילו אותם מעתונינו, שמתוך הרגל הם קוראים לעצמם “טריטוריאליים”,– אף-על-פי שגם הם עצמם אינם יודעים אם יש עוד איזה תוכן כל שהוא בשם זה, – גם-כן יצאו ידי חובת “טריטוריאליות” בהדפסת הידיעה בלבד. נראה, שגם בני אדם אלו חושבים את “מעשה אלסקה” לפרכוס אחרון, שאינו שוה עוד כלום.

דומה, שהם טועים. הפרכוס האחרון עוד יבוא, וכשיבוא– אפשר שה“מאמינים” יראו בו לא פרכוס אחרון, אלא סימני תחיה, ולשעה קלה תשוב ההתעוררות ותקום תרועת “נצחון” במחנה.

“המסע האחרון” של מחפשי הארצות אשר לנו אינה אלסקה אלא מסופוטמיה, וכבר שלחה לשם יק“א את שליחיה לראות אם טובה היא לישוב של יהודים, או לא. וכבר התחילו לבוא בעתונים ידיעות על “מסע אחרון” זה מאת אחד השליחים. אמנם השליח אינו מספר עדיין כלום על אודות הארץ, כי לא הספיק עוד לתור אותה. מסתפק הוא לעת-עתה רק בזה, שהוא מתאר את טבעם ונמוסיהם של יושבי הארץ, ועל הארץ עצמה הוא מודיע בדרך אומדנא בעלמא, שכנראה חומה מציק מאד בימות החמה, והא ראיה, שגם עכשיו, בימות הגשמים, החום גדול. אבל אין זה אלא אומדנא בעלמא. אפשר, שלאחרי העיון יתברר, ש”אקלימה של הארץ אינה קשה כל-כך, כמו שרגילים לחשוב באירופה, ואין החוֹם גדול שם כלל ביותר"…

יתמו גם הפרכוסים האחרונים, תשכחנה האידיאות המתעות שנולדו מתות, ועוד יבוא יום, – “אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב”,– וספר אב לבנו. כי היו ימים וצרת האומה, עניה ושפלותה היו גדולים כל-כך, עד כי רבים, ואפילו טובים וגדולים, אבדו דרך וילכו לבקש ארצות לא-להם ומצאו ספוק לנפשם הנהלאה והרצוצה בשמעם, כי כאן “אין הקור גדול כלל ביותר” וכאן – “אין החום גדול כלל ביותר”…

ב

השמתם את לבכם לגבעת-חול? מרחוק היא נראית מוצקה ומעורה בקרקע; דומה, שגם עליה חופפת המנוחה הגדולה, מנוחת האומץ והמקה. אל תטעה אותנו עיננו. אין זו אלא כרי של גרגרים יתומים, ערמה של תלושים. תבוא רוח קלה, תתגנב אל תוך הכרי, והגרגירים יזדרזו להשמע לה, להתרומם ולחול את מחולם באויר. יבוא נער לכאן, יתקע את מקלו בערֵמה, והתלושים ימהרו לפנות גם למקלו של הנער דרך.

גבעת-החול ­­– בית-ישראל. יסוד, שרש אין לנו. גרגירים יתומים אנחנו, גרגרי-חול תלושים אנחנו ועל השטח מלמעלה אנו נחים. ולמה יִפָּלֵא, שאנו נענים ונשמעים לכל רוח קלה? כלום פלא יש בדבר, שבערמתנו תוקע כל נער את מקלו ואנו ממהרים לפנות גם למקלו של הנער דרך?

הנה רוח חדשה, המטרידה בימים האחרונים את ערמתנו – אָנְגוֹלָה, אחוזה אפריקנית של פורטוגל. פורטוגל חרותה בלבנו בדם ואש. שם דשנו וזבלו בעצמותינו ולשדנו את אחוזות הכהנים המלכים; שם שתו, מצו את דמינו עד לשכרון. עתה צריכה פורטוגל לחומר-אדם חדש, אשר ידשן ויזבל בעצמותיו ולשדו את אחוזתה האפריקנית. מדוע אפוא לא נשוב אנחנו, היהודים, להיות זבל ודומן לה? וכבר נמצא גם סרסור לעסק: ה' טֶרְלו. אל יטעה אתכם הנקוד הזר של שֵם זה. אין האיש מצאצאיהם של אבירי פורטוגל הקדומים, אלא יהודי פשוט, שהיה לפנים ייני ב“כרמל” ואחר-כך הלך לפורטוגאל ללמוד את האומנות של מזיגת יינות מתוקים, ושם נעשה “ידידו ורעו” של דון רֶלבַס, מי שהיה מיניסטר הכספים בליסאבון ועכשו מֵלְאָכָה של פורטוגאל במדריד. ויותר משהוא, ה' טרלו, לן בביתו ועוסק באומנותו הוא יושב בסוד המיניסטרים יסאבון ושוקד על תקנת-עמו. וכיון שלב שרים ומיניסטרים בידו הרי הוא הוא מטה אותו, את לב השרים והמיניסטרים, אל כל אשר יחפוץ. צריך לדאג מראש לכל יהודי אשר יעלה לאנגולה, כי תנתן לו אחוזת-קרקע הגונה לעבדה ולשמרה, וה' טרלו מבטיח לכל אכר חמש מאות הֶקְטַר קרקע חנם אין כסף, וחוץ מזה גם זכיות מיוחדות אחרות. יט“א אינה מסכימה ל”הצעת אנגולה“, אלא אם כן תקצה הממשלה מלכתחילה בשביל הישוב היהודי מאה אלף קילומטר קרקע במקום אחד (ערך עשרה מיליון הקטר) וה' טרלו ממהר להטות את לב השרים והמיניסטרים שבידו גם לכך. ואם הקונפרנציה של יט”א, העתידה להיות בקרוב בציריך, תדרוש, שממשלת פורטוגל תעמיד ליהודים על חשבונה גם בתי-כנסיות ובתי-ספר, גימנסיות ואוניברסיטות, ימצא ה' טרלו את היכולת להסכים גם לזה…

ואנשים מן הישוב, אנשים של צורה, אנשים בעלי כשרון ודעת, עורכים קונפרנציה, ש“הצעת-אנגולה” תתפוס בה מקום בראש, וקוראים לה' טרלו, כי יבוא לקונפרנציה ויעמוד על הצעתו. וכבר נמצא אדם הגון, ה' טֵיטֶל, שנדבו לבו לעלות לאנגולה ולראות בעיניו את המולדת החדשה, הארץ הטובה והרחבה, ש“דון” טרלו נותן לעמו. ועתונים, הנוהגים להתיחס לעניני העם יחס של כובד-ראש, מפרסמים גם את המשא-ומתן שבין יט"א ובין ה' טרלו, ומלמדים לקוראיהם פרק בגיאוגרפיה של אנגולה.

גרגרים יתומים, תלושים, פנו דרך: הנה הנער ומקלו…

ג

“ההיסטוריה אינה נשנית!”

עדיין לא הוברר, אם יש ממש בגזרה זו, שגזר גם ישראל זנגביל לפני ימים אחדים, בועידה של הטריטוריאלי סטים בווינה, על ההיסטוריה בכלל. ספרה של הסיביליה פתוח, וכל היודע לקרוא מוצא בו זכרון גם לראשונים וגם לאחרונים. אבל אם גזרתו של זנגביל מכונת ל“היסטוריה” של הטריטוריאליות – צָדְקָה: זו נגמרת לעינינו ולא תִשָנֶה עוד.

לפני תשע שנים הביאו ראשונה מַפָּה של ארץ זרה ופרשו אותה על מפתה של ארץ-ישראל. אז נמצאו שלש מאות איש, שטעמה החריף של העבודה ה“היסטורית” הגסה נסך עליהם רוח-שכרון, רוח-עועים, ויתהוללו ויקראו בגרון נחר: “הנה הארץ!” מאז ואילך הובאו כמה מפּוֹת אחרות, על כל אחת מהן באה הבשורה הגדולה “הנה הארץ!”, מן הבוקר עד הערב, יום תמים, היתה כל אחת מהן תלויה על הקיר לראוה בה ולשמוח עליה, וכבוא הערב נוספה גם היא על הקודמות לה – בארכיונה ה“היסטורי” של יט"א.

לפני שבע שנים נדמה לו לזנגביל וחבריו, שֶפָּלְטוּ מן ההסתדרות הציונית, כי יעלה בידם לברוא הסתדרות מיוחדת לטריטוריאליות: תקנו לה ועד-פועל, כי יפרוש את מצודתו על כל הארצות, העמידו בראשו ועד מצומצם לעבודה מעשית וכו' וכו'.

עשו בא ראש נביאיה של הטריטוריאליות, זנגביל, והעיד בפה מלא: אין עבודה ואין מעשה. הכשרת היציאה לגַלְווסטון לא טריטוריאליות שמה, אלא יוֹחָלְמַנֶיוּת שמה. ביסוד מושבות באמריקה, – אם הן נוסדות, – אין מן הטריטוריאליות ולא כלום: כל אדם מישראל “רשאי” לעסוק בדבר. אין הסתדרות ואין ועדים. אין צורך בהם. הטריטוריאליות היא – בקשת ארץ באחת מארבע רוחות העולם, ו“עבודה” זו יכולה להעשות על-ידי שנים-שלושה אנשי-רוח, אשר יִדְבֵם לבם לבקש.

שבע שנים עברו משעה שזנגביל והנגררים אחריו נבדלו מן הציונות. נבדלו, משום – שֶ“תַּם כחו של העם; ארץ דרושה לו תיכף, היום; אי-אפשר לו לחכות עד יום-מחר”. ותהי ראשית מעשיהם לעפר בעפר לעומת ארץ-ישראל. כלום זו היא הארץ, אשר אליו יוכל העם לשאת את נפשו? ערבים יושבים בה; גאולתה תעלה בממון רב; הממשלה לבה רע לישוב עברי; הארץ גופה קטנה והריה מרובים ממישוריה. העם צריך לארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אין יושב בה, ארץ אשר תנתן לו יום אחד מתנת-חנם. בארץ אחרת אין צורך לעם, לעם ההוא, שכבר “תם כחו ואין הוא יכול עוד לחכות עד יום מחר”.

שבע שנים עברו משעה שהוכתה ההסתדרות הציונית לשתים. שנים קשות, שנות צער וּמרי-נפש היו השנים הללו לציונות. הרצל מת וכמוהו לא קם במקומו. בתוך ההסתדרות עצמה פרצו נגודים, שבלעו הרבה אנרגיה חנם. ליהדות הרוסית, שעליהם נסמכת הציונות בעיקר ובראשונה, באו ימים רעים, ובהכרח נדחו צרכי העתיד מפני צרכי ההוה. וגם בארץ-ישראל גופה לא היו השנים כתקונן. ממשלת טורקיה החדשה מביטה אחרי הציונות ומפעלה בעיני-חשד. השנאה לישראל הספיקה להטיל רעל גם ללבות תושבי ארץ-ישראל. ועוד ועוד מכשולים קשים נוספו על דרכה של הציונות. ואף-על-פי-כן לא יצאו לה גם השנים הרעות האלה לבטלה. נוספו נקודות-ישוב חדשות בארץ, נגאלו שטחי-קרקע חדשים, נוספו גם מוסדות חדשים. – אותן השנים עצמן היו שנות הצלחה לטריטוריאליות. כמה אנשים חשובים, שכחם יפה והשפעתם מרובה, נענו לה: – רוטשילד, שיף, שטרויס, סימון, נתן ואחרים. רוב הממשלות, שאליהן פנו ראשי הטריטוריאלי סטים לבקש ארץ בגבולות שלטונן, נענו להן גם הן. ארגנטינה, אוסטרליה, איַדהו, בוליביה, ברזיליה, טריפוליס, מזרח אפריקה הבריטנית, מסופטמיה, ניבַדַה, פַּרַגְווַי, קנדה, קולומביה, רודסיה, – בכולן בקשו הטריטוריאלי סטים ארץ. ולבסוף עומד זנגביל ופוסק את פסוקו כמלפני שבע שנים: “ארץ, ארץ! העם אינו יכול לחכות עוד”…

“הן לא נבוא אנחנו לעבוד עבודת קולטורה”. כך נאמר בועידה הווינאית. רמז של אירוניה לעבודת הציונות. ואמנם צריך להודות: הללו לא יעבדו, אין להם יכולת לעבוד עבודת-קולטורה. זו היא עבודתה המוכרחה של הציונות. עבודה זו היא ערוב תמציתו של העבר בגילוייו של ההוה, המכשירים יחד את קלסתרו של העתיד. ומהיכן תהיה עבודה זו לטריטוריאליות, הַמְוֵתֶּרֶת על העבר, הכופרת בכל ערכיו של ההוה ואינה יודעת אפילו את מקומו של העתיד?

הנה כן: הכשרת היציאה לגלווסטון? – לא. יסוד מושבות באמריקה? – לא. עבודת קולטורה? – לא. אלא מה היא עבודתה של הטריטוריאליות? האומנם זאת היא עבודתה לשמוע אחת לשבע שנים את אשר יספר “דוֹן” טרלוֹ על אנגולה ואת אשר יספר “דוֹן” אחר על הַנְדוּרַס? האם מעבודה כזו יִוַּשַע העם, ש"כבר תם כחו ואינו יכול לחכות עוד? –

פרכוסיה האחרונים של הטריטוריאליות עדיין לא תמו. ככל מחשבה, שכבר הגיעה לקצה ועדיין היא מפרכסת, אי-אפשר גם לה שלא תעלה אדים מזיקים. זו היא נקמת האנרגיה, שיצאה לבטלה. אבל תמיהני, אם גם אחרי הועידה הווינאית ימצאו אנשים בני-דעה, שהטריטוריאליות תהיה נראית להם כמחשבה חיה ויט"א כגוף חי.

העולם 1912

אחרי הקונגרס האחרון, התשיעי, נוסדה באלטונה הסמוכה להמבורג “הסתדרות” חדשה “מוריה”, שהציבה לה שתי מטרות: לקרב את לבם של ישראל לארץ ישראל ולהרחיקו – מעל הציונות… ההסתדרות “נֵפֶל”, שלא הוציאה אפילו את חדשה. ואולם לא זהו העיקר. העיקר הוא, כי רק בני אדם, שאינם רגילים לירד לעומקה של מחשבה, לעמוד על מהותו האמתית של רעיון ולהודות בו הודאה גמורה או לכפור בו כפירה גמורה, עלולים ליצור “חמר-גמל” כזה – יצירה משונה כארצישראליות שניטלה ממנה הציונות.

“אנחנו מביטים על הציונות כעל חלום, כעל דבר שאין בו ממש, – כותב עתונם של יהודי-צרפת ה”אורתודוכסים“. – ואולם אם פרושה של הציונות הוא תקון תנאי החיים – החומרים והרוחנים – של בני-אמונתנו, הרי כל היהודים וגם הרבה בלתי-יהודים ציונים הם”…

אנו יודעים את ה“נעימה” הזאת: הציונות אינה רעיון לאומי, המשנה את הדעות שהיו קבועות בלב עד עתה, הנותן תוכן-חיים חדש למי שמודה בו. הציונות היא רק פילנטרופיה ועשית טוב עם אחרים, עם “האחים האומללים שבמזרח”. הם, יהודי המערב, שבנים גמורים הם לארצות מולדתם, כידוע, וכבר עלו למדרגת תרבות גבוהה ולא חסר להם כלום לא בחומר ולא ברוח, גם כן כידוע, - הם אינם “חשודים” על ציונות ממש, על אותה ציונות, שיסודה היא הכרת האחדות הלאומית של העם. חלילה להם. לא ציונים הם אלא רק ארצישראלים, פילנטרופים, עושים טובות וחסדים עם אחרים, ותו לא.

בשבוע העבר שמענו “נעימה” זו גם באספה, שקראה “חברת הישוב ביהודית הכללית” (אַיִק“א”) במלון “אַדְלוֹן” בברלין. איק“א אין לה חלילה מטרות לאומיות ממש, מעשי מנהליה אינם נובעים מתוך השקפת-עולם לאומית, מיונית, שעל פיה צריכים היהודים לחגור את כל כחותיהם וליצור להם צבור יהודי לאומי, רוב יהודי מוחלט בארץ-ישראל. חלילה, אין הם נותנים משפט הבכורה לשום ארץ בעולם, בעיניהם כל הארצות המוכשרות לישוב יהודי שוות, שהרי כל כונתם היא רק פילנטרופיה, עשית טוב וחסד עם “האחים האומללים שבמזרח” וכו' וכו'. אלא מה? “המזרח הקרוב” (בלשון בני-אדם פשוטה: ארץ-ישראל ) הוא, “על-פי מקרה”, מוכשר ביותר לישוב עברי ולפיכך ורק בשביל כך לו משפט הבכורה. וכיון שכך, כיון שאין כאן חשש לאומיות וציונות מותר אפילו למרטין פיליפסון להיות ראש-המדברים באספה זו. ומרטין פיליפסון דבר על החובה המוטלת על הקהלות היהודים הגדולות להשתתף במפעל הגדול של יצירת ל”היהודים הנודדים" ולהעמיד אותם על הקרקע. והוא, מרטין פיליפסון, עורר את הקהלה הישראלית בברלין להיות למופת בזה ליתר הקהלות….

אנו יודעים את “הנעימה” הזאת: “הם” ולא “אנחנו”. “הם” נתונים בצרה ובשביה, “הם” אינם יכולים לעזור לעצמם לא רק משום שדלים ורשים הם בחומר, אלא בעיקר משום שדלים ורשים הם ברוח. לפיכך מחויבים “אנחנו”, המאושרים, החפשים, בעלי הכח והתרבות, לעזור ולהושיע “להם”, – להם ולא לנו….

ולא רק את מיסדי “ההסתדרות” החדשה “מוריה”, לא רק את עתונם של יהודי-צרפת האורתודוכסים ולא רק את מנהלי אַיק“א שומעים אנחנו מתיזים את ה”דגש החזק" הזה, אלא כבר שמענו נעימה זו יוצאת גם מפי ציוני רשמי, מפיו של הד"ר פרנץ אופנהימר.

ולכלם אנו אומרים: ארצישראליות בלי ציונות אינה ולא כלום; ציונות עצמה, שאינה עומדת על השקפת-עולם לאומית, גם היא אינה ולא כלום.

ועוד אנו אומרים להם: חייכם, שאנחנו, “הדלים והרשים”, נעזור ונושיע לכם, כי אנו נרפא את נשמתכם הלקויה והרצוצה; חייהם שעתידה הארצישראליות הציונית, הלאומית, להיות מקור חיים לא רק לנו כי אם גם לכם ! –

חטאו של אדם: עיניו פקוחות תמיד לראות נגעי-אחרים וסמויות הן תמיד לראות נגעי-עצמו.

ומה ענשו? – כשאחרים מראים לו על נגעיו, הוא מתקצף וחושף את זרועו למען הראות לכל, כי טהור הוא, ומתוך כך נגעיו מתגלים עוד יותר.

הד"ר אלפרד נוסיג יוכיח.

לפני שָנים שמונה בא אל הקונגרס הציוני ומתח בקורת קשה וזעומה על ההנהגה, שעמדה אז בראש. בשביל שלשה דברים עודד אז נוסיג את זעמו על ההנהגה הציונית: ראשית, ההנהגה אינה מודה בתכנה הפנימי, הרוחני, של הציונות, ו“לחזון הנשגב, אשר חזו אבותינו על תחית העם, צפויה סכנה גדולה, כי ידל ויהיה לעסק שלקנית קרקעות בלבד”. שנית, ההנהגה העמידה את עצם העבודה העתידה בארץ-ישראל בסכנה, כי בחרה ללכת בדרכי הדיפלומטיה והקדימה לדפוק על דלתות הממשלות, וביחוד על דלתותיה של ממשלת טורקיה, עוד בטרם שהיתה רשאית להבטיח איזו הבטחות מצדה, כלומר – עוד בטרם מצאה את סכומי הכסף ההם, שרק בעזרתם אפשר לקיים את ההבטחות, “ועלינו להזהר לבל נעמוד על המקח בנוגע לרכישת ארצות בטרם דאגנו למצוא את הכסף, שצריך לשלם במחירן”. שלישית, “האדונים הללו, המכים בתוף הגדול של הציונות, גִדלו וטפחו את הפראַזה המצלצלת הריקה”.

וחיבים אנו להודות: הרבה מן האמת היה בבקרתו של נוסיג המוכיח, וצדקה קריאתו אשר קרא אז: “הִטֶהָרוּ!” ואולם השעה לא היתה אז מוכשרת לכך, כי ישֶמעו דבריו: האזנים היו אטומות, כי על-כן הלבבות היו שקועים יותר מדי בדיפלומטיה ו“במדיניות”. ומשום שנואש נוסיג מן ההסתדרות הציונית ולא ראה בה עוד תקוה לעם ולארץ, מהר וקיים בעצמו מה שיעץ לאחרים – “חדל מהיות ציוני” ויהי ל“יהודי, ליהודי אמתי וגמור”. עמד ויסד את האַיִקַ"א, וראשית מעשיו, אשר עשה בשמה של ההסתדרות החדשה, היו – מעשים כאלה, שבשבילם נקעה נפשו מן ההסתדרות הציונית.

נוסיג ראה נגעי-אחרים ולא ראה נגעי-עצמו. והנה בא אחד-העם לפני שבועות ארבעה והדפיס מאמר קצר ב“הצפירה” והראה לנוסיג על נגעיו, שנעלמו מעיניו. ולא העלים אחד-העם דבר, כדרכו, ובמלים קצרות ותקיפות ברר את כל המעשים שאינם מהוגנים, הנשים משמה של האיק“א, והוא שואל: “עד מתי תהא רשות נתונה לכל הרוצה להיות “מושיעם של ישראל” – שיבוא ו”יושיע”?

לא היו ימים מועטים ונוסיג נענש גם עונש זה, השמור לכל אדם, שאינו רואה ואינו רוצה לראות את נגעי-עצמו. בנומ' 104 – 105 של “הצפירה” הדפיס תשובה לאחד-העם. אף-על-פי שהוא מודיע, כי בקר את אחד-העם בביתו ו“עלה בידו להוכיח לו באופן ברור ומוחלט, עד כמה חסרה לו הידיעה, ועד כמה לא הבין את עצם הענין, בשעה שכתב את דבריו על דבר האיק”א" בכל-זאת דוקא עתה, משום שחשף את זרועו להראות לכל, כי טהור הוא, נמצאו הנגעים מגולים ובולטים ביותר.

עד כמה שמר ה' נוסיג על “התוכן הרוחני” שבציונות ועד כמה נזהר “לבל ידל חזון-התחיה הנשגב ולא יהיה לעסק של קנית קרקעות בלבד”, גלו לנו הוכוחים בקונגרס הציוני האחרון על דרכי השתדלותה של איק“א בקושטא. בחפץ לב מודים אנחנו לדברי אחד-העם, “שהפרזה יתרה היתה באשמה שהטילו עליה (על איק"א), כי הלשינה לפני הממשלה הטורקית על האורגניזציה הציונית”. ודאי לא הלשינה על אחרים, אלא רק הטעימה, שהיא, איק”א, אין לה שום שאיפות מדיניות ואין כונתה בלתי אם לקנות קרקעות.

עד כמה נזהר ה' נוסיג, שלא לדפוק על דלתות הממשלה הטורקית קודם שהיתה לו “הרשות” לכך, עד כמה נזהר הוא, “שלא לעמוד על המקח בשעה שלא היו לו דמים”, הרי הוא עצמו מספר במאמרו ב“הצפירה”: תיכף לאחר שנוסדה איק“א נסע וכבש שם “כבושים” גדולים: “הסתדרותו רכשה לה בשביל הישוב העברי נקודת-מסעד בטוחה ואיתנה גם בספירות העליונות שבקונסטנטינופול”. אנו יודעים, כמה “בטוחה ואיתנה” היא “נקודת-מסעד” זו. אבל רוצים היינו גם לדעת, מה הן ההבטחות, אשר הבטיח הוא, נוסיג, אף כי לא היתה לו שום רשות ויכולת להבטיח, במחיר “נקודת-המסעד הבטוחה והאיתנה”? וכי רק הרצל היה מוכרח לתת הבטחות במחיר “תשובות מצוינות ונכבדות מאד”, ונוסיג זכות יתרה יש לו ו”יונות צלויות" עפות לתוך פיו חנם?

עד כמה נזהר ה' נוסיג, “שלא להכות בתוף הגדול ושלא לגדל ולטפח את הפראַזה המצלצלת הריקה”, יעיד שוב אותו מאמר ל“הצפירה”, שבו אנו מתבשרים, כי במשך שתי שנים ומחצה עלה בידי עסקני איק“א, כלומר בידי מד”ר נוסיג, “למשוך אחריהם את העשירים והמליונרים היותר גדולים שבמערב אירופה וגם ברוסיה עצמה” (לא פחות ולא יותר!) כי “יש לנו הרשות “להניח " (אין לך דבר יפה באותו מאמר מ“הנחה” זו), שמן העת שנוסדה האיק”א עלה בידה לרכוש לטובת הרעיון של הישוב בארץ-ישראל והעבודה המעשית שם את החוגים העשירים העומדים בראש היהדות האירופית”, וכו' וכו'.

כך נענש ה' נוסיג על ידי עצמו.

ולא כדי לנקום בה' נוסיג נקמת ההנהגה, אשר עמדה בראש ההסתדרות הציונית לפני שמונה שים, כונתנו: הן הודינו לו, כי הרבה מן האמת היתה בבקורת הקשה, שמתח אז על ההנהגה שלנו. ולא כדי לרפות את ידיו נכתבו הדברים המעטים האלה: אדרבה, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם”. אין כונתנו אלא להצטרף לדרישתו של אחד-העם, כי תחדל הרקלמה הצעקנית, העלולה רק להזיק, כי יחדל “צלצול הפעמונים” המבלבל את הדעת ולא תהא רשות נתונה לכל הרוצה להיות “מושיעם של ישראל” שיבוא ו“יושיע”…

פתאם נמצאו לו לד"ר ווייצמן בעלי ברית חדשים: דוד טריטש ואלפרד נוסיג….

ולא רק שנים אלו בלבד. גם גדולים וטובים מהם, שבשעתם כבדה עליהם אישיותו של הרצל ולא יכלו לעמוד בנסיונה של אמונה גדולה, כי הכריעם נטל משאם של חשבונות קטנים, – גם הם מכוונים עכו את עינם ולבם לדרכו “הנכונה” של הד"ר וויצמן.

ואולי אין כאן משום “פתאם” ולא כלום. אם לא כך צריך להיות, אולי כך מוכרח להיות. אולי כך מחיב עצם טבעו של המדרון, אשר הגענו אליו היום. לא לחנם נאמר: “אין לך ירק, שאין לו שעה”. אלא, שתמוהים הם מאד בעלי-בריתו החדשים של הד"ר וויצמן.

הנה מר טריטש. ראשית-כל שומעים אנחנו מפיו (עי' מאמרו ב“העולם” נומר כ"ו) כי לא הוא למד מוויצמן, אלא, להפך, וויצמן למד ממנו אם לוויצמן הובררה רק עתה, סמוך לקונגרס השלשה-עשר, הדרך הנכונה, הרי למר טריטש כבר היה הכל גלוי מידוע עוד – מלפני הקונגרס הראשון. אם לוויצמן נודע רק עתה, שצרת כל הצרות היא – להיות “שבוי בידי ההסתדרות”, הרי מר טריטש ידע תמיד, כי “ההסתדרות הציונית היא העכוב הגדול ביותר על דרך היהודים לארץ-ישראל”. ולפיכך הוא משיא עצה לד"ר וויצמן “תלמידו”: אם הקונגרס לא יתן לו את כל לבו או “שהקונגרס ימירנו באחר”, יקום הוא, וויצמן, וייצר, לשם בנין “ביתנו הלאומי”, יצירה חדשה, “בצד הציונות של ההסתדרות”. הנה כן: הכל ברור ומחוור למר טריטש, אלא, שעד שהוא הוגה את מסקנתו ההגיונית בכל אותיותיה הוא מסים פתאם: “היתן לי הקונגרס את האפשרות להוציא את הצעותי לפועל:…. היתן לי הקונגרס השלשה-עשר את היכולת לכך?”… אם מר טריטש יודע, כי ההסתדרות הציונית היא המעכב את גאולת העם ובנין הארץ, למה, אפוא, יחטיא את נפשו ויפרוש את הפיו לקונגרס, מוסדה העליון של הסתדרות זו?

ברם, דבר אחד ברור ומחוור גם לנו: לא קונגרס זה ולא שום קונגרס אחר לא יתן ולא יוכל ליתן מאומה – למר טריטש. כל העומד ומחכה, שאחרים יתנו לו את האפשרות ואת היכולת לעשות את אמונתו שלו אמונה גם להם ואין בכח אמונתו להכריחם על כך, – יעמוד ויחכה עד העולם. אתו תמות אמונתו. עוד “תלמיד” אחד היה לו למר טריטש, – הרצל (עי' המאמר הנ"ל). הלה לא היה זקוק לכך, שהקונגרס יתן לו, אלא הוא נתן תמיד לקונגרס אפשרות ויכולת, ולפיכך היתה תמיד אמונתו שלו אמונה גם לקונגרס.

והנה גם בעל-בריתו השני של הד“ר וויצמן, – אלפרד נוסיג. ושוב מסירת-מודעה קודם-כל, שהוא הרב והד”ר וויצמן – התלמיד. (עי' מאמרו ב“יודישע רונדשוי” נומר 60) והדבר מובן: מי האיש, אשר יוותר על כבוד זה לראות את נשיא ההסתדרות הציונית יושב כתלמיד לפניו? אמנם צריך להודות: הרבה יותר משיש למר טריטש רשות ליטול כבוד זה יש למר נוסיג רשות לכך. עוד לפני חמש-עשרה שנה, בשעה שגם הד“ר וויצמן שמר עדיין על גבוליה של הציונות ועוד בטרם ירא את “השביה בידי ההסתדרות”, הכריז הד”ר נוסיג על “הרחבת הגבולין”, ולא רק להלכה, כי-אם גם למעשה התיר, או, לכל הפחות, נסה להתיר את “חרצובות” ההסתדרות: עמד ויסד “בצד הציונות של ההסתדרות” – את ה“איק”א".

ועדיין אנו זוכרים את טעמיו ונמוקיו של יוצר ה“איק”א“: ארץ-ישראל צריכה להעשות ענינם של כל ישראל ולא רק של הציונים בלבד; הציונים הם רק קבוץ מועט, וגאולת-העם אי-אפשר לה שתבוא אלא על-ידי כל העם כלו; ההסתדרות הציונית עניה היא ובלי עזרתם של גדולי-הממון בישראל, העומדים מחוץ לציונות, לא תשיג ידה לגאול את הארץ ולבנותה; אין נתן לנו זמן מרובה לרשת את הארץ לאט-לאט, ואם אנחנו לא נמהר לרשת אותה בבת אחת יבלעוה אחרים ולנו לא תהיה עוד עד העולם… כל אותם הדברים, אשר אנו שומעים היום גם מפיהם של “מרחיבי-הגבולין” החדשים. הרי שהד”ר נוסיג רשאי באמת לראות את עצמו רב ומורה-דרך לד"ר וויצמן ולכל הנוהים אחריו.

ואולם, דוקא בשביל כך תמוה הוא “הרב” עוד הרבה יותר “מתלמידיו”. הן הוא בעל-נסיון; יקום נא אפוא, ויספר לנו להיכן הביאה אותו דרכו ומה היו תוצאות מפעלו? הן גם הוא הלך בשעתו לארץ-הזהב, לאמריקה וגם לארצות אחרות, כדי למצוא את בעלי-היכולת הגדולים ולבשר להם בשורה חדשה, שיכול אדם מישראל להשתתף בבנין הארץ ואין הוא חייב כלל להודות בציונות. והיכן הם הלויתנים, אשר העלה ברשתו זו? הן גם הוא נזדרז בשעתו ומהר להודיע על כמה וכמה “שמות גדולים” שנתוספו ל“איק”א" לשם ארץ-ישראל. ומה הן הגדולות, אשר עשו “השמות הגדולים” הללו חוץ ממה שהואילו ברוב חסדם להצטרף לפעמים על גבי הניר לשמות אחרים, קטנים מהם? ואולי יאבה הד"ר נוסיג לספר לנו עוד, אם בשכר חסדם זה של “השמות הגדולים” לא הוכרח הוא להרחיק סוף-סוף בדרך ותוריו לא רק עד כדי ותור על כל עיקרי הציונות, כי אם גם עד לידי ותור על ארץ-ישראל עצמה, – להחליף את זו של יעקב ובניו בזו של תרח ואשר ממנה יצא אברהם?…

יקום נא הד"ר נוסיג ויספר לנו באמת ובתמים את אשר הורה לו נסיונו. ישמעו לו אלה, אשר חלה רוחם בם, אולי ישוב וירפא להם. –

רְשִׁימוֹת / אלתר דרויאנוב

I

כי ילכו שני יהודים יחדו בחוצות ירושלים וברחובות תל-אביב, כי ישבו שנים כורמים מפתח-תקוה ומראשון לציון על שולחן אחד, והיה פתח-דבריהם – אנחה.

ולא רק עתה, אחרי חמש שנות “בית לאומי”; מימי לא ראיתי יהודי ארצישראלי, שפניו שוחקות. עוד לפני עשרים שנה לא ראיתי יהודי ארצישראלי, שמעיניו לא יגביחו צללים.

ולא רק אלה, שיומם כשלון ולילם דאגה: גם אלה, שיומם טובה ולילה הנאה, – אף המה נאנחים.

אנחה מהלכת הוא היהודי הארצישראלי. לבו – נֶכֶה ופיו – תלונה.

הפכו – היהודי האורח, הבא לראות את הארץ. הלה מוצא תמיד “הרבה יותר ממה שקוה למצא” ועין בעין הוא רואה על כל מדרך כף רגלו “את אשר לא פלל לראות”. בבואו ינהרו פניו מתמהון-חדוה ובצאתו – לבו שירה ופיו אמונה.

היהודי הארצישראלי הוא האיש, אשר נכרתה האמונה מלבו; היהודי האורח הוא המאמין באמונה שלמה.

ואולם, גם זאת ראיתי ונתתי אל לבי:

היהודי הארצישראלי רק אחת ישאל מעם גורלו ואלהיו – כי לו ולבניו תהיה הארץ והוא ובניו יהיו לה. את הכל ישא וימלט, גם צרה ומשבר, גם עוני ופגע, אפילו את לענת-תלונתו ורעל-אנחתו יבלע דמו, ובלבד שתנתן לו משאת נפשו האחת – להפוך את גלגלו ולהשאר בארץ. ובהביט היהודי הארצישראלי, איש-הכחש, אל בניו ובנותיו, הגדלים לעיניו, והיתה גם זאת ראשית אנחתו: “מה אעשה לאלה, כי הם לא ינתקו מן הארץ ומעמה לא ילכו?…” והיהודי האורח, אמנם כנפים גדלו לו בשבתו “שני ימים ולילה אחד” בארץ – וברכתו המסותרת מלוה את האניה, המחזירה אותו ל“ביתו”, אמנם את נפשו לא ידע מהמון געגועיו – ובהם יהגה וינחם, אמנם גדל-אמונה הוא – ואת בניו ואת בנותיו שלו לא יעביר לאמונה זו ולא להם ידאג, כי המה ינטעו בארץ-אמונתו….

ויש אשר אדון עם לבי: האומנם לא טובים סיגי-אנחתו של היהודי הארצישראלי מכל זהב-אמונתו של היהודי האורח? האומנם אנחת-תמיד זו היא לא פליטת יסורים וחבלים, אשר לא אליהם יצלחו תנחומי-שוא ורחמי-הבל? והיסורים והחבלים הללו, האם לא הם הם רגבי-הברזל, אשר ילוקטו יחדו והיו לרצון אחד ולהחלטה אחת, אשר בהם הכל ובלעדיהם אין כל? –

II

בהרצאתה של ממשלת ארץ-ישראל על מצב הארץ בשנה האחרונה יש גם שורה קצרה זו: “שמיטת כספים לא היו”. עדות חשובה. אנו מקבלים אותה. אבל – cum grano salis. ו“גראנו” זה, האמור כאן, בעורו – “כזית” שלם.

כל ממשלה, וביחוד ממשלה שתקיפותה מוטלת בספק, טרודה תמיד – למשול. על תפקידה העיקרי היא מוסרת את רוב כחה ועיונה. לעניני החיים הפשוטים, הממשיים, היא מפרישה בהכרח רק שיירים דלים של כח ועיון. כך עולה לה, כמובן, גם לממשלה שלנו, כי על-כן היא ודאי איננה מן התקיפות ביותר. וחוץ מזה: לממשלתנו שלנו יש עוד תפקיד אחד קשה – לפלס רגע-רגע את עקבה בצד אגודלה על החבל, המתוח מתחת לרגליה. מה צדקה יש לנו, אפוא, לדרוש מאתה, כי תהיינה עיניה פקוחות גם על עניני החיים הפשוטים לא רק עד כדי לראותם, כי אם גם עד כדי להבינם? אסור לו לאקרובט להסיח את דעתו מחבל להטיו המסוכנים ולהפנות את לבו ל“ענינים צדדיים”. – מנקודה זו יכולים אנו רק לשבח את ממשלתנו על שהיא מספיקה לתפוס את העינינים הללו, ה“צדדיים” לכל הפחות מקופיא. אם עברה שנה שלמה ובתי-הדין לא ידעו משפטים על בנקרוטים גלויים, אם במשך כל השנה לא היתה אף ליקווידציה אחת מפורשת, – הרי יש לה לממשלה הרשות להודיע: “שמיטות-כספים לא היו”. את הנעשה בחדרי-חדריהם של נותני הכספים לא יכלה גם לראות, מכל-שכן להבין.

ושם, בחדרי החדרים ההם, היתה השנה שנת התאבקות קשה, ועדיין לא הוכרע מי המה המנצחים ומי– המנוצחים. אם אמנם שנת שמיטות לא היתה השנה הזאת, הרי גם שנת-תשלומים לא היתה. התאבקותם הקשה של הטוענים והנטענים עוד בטרם נגמרה, ומבעד לאבקה אי-אפשר עדיין להסתכל ולהוציא משפט ברור – ידם של מי על העליונה.

ושנת התאבקות זו איננה הראשונה, כשם שאין היא גם האחרונה….

III

לעת עתה אין איש, אשר יוכל להגיד בבטחה גמורה, אם דלה או רבת-אוצרות היא ארצנו. כל מה שהוגד עד עתה אם לצד זה או לצד זה אינו אלא בגדר השערה בלבד. עד כדי ידיעה ברורה, עד כדי הוכחות מכריעות עוד טרם הגענו. ואולם זאת אנו יודיעם, כי לפי מצבה ההוה עניה היא ארצנו, – עניה מאד. ואין כל פלא בדבר. מאות בשנים רבץ כאן הערבי כרבוץ הגמל במדבר, לא קם ולא זע בלתי אם נחתו בו בעיטות רגליו של מחמריו, ה“פתא” היתה מטעמיו והכותח – מגדנתו, האוהל היה טירתו והמחצלת – מרבדו. בממון לא היה לו צורך ויותר מ“קבק” ומ“סחטוט” – על מנת לקברם בקרקע – לא בקשה נפשו. האיך יכלה, איפוא, הארץ שלא לרדת מטה מטה ולא להגיע למה שהגיעה?

וכדי שלא ליתן מקום לטעות: אין כונתי כלל להחליט, כי אבדה יכולת מן הערבי. גם את זאת אין איש מאתנו יודע עדיין. אפשר, שבאמת כבר נשתה ואבדה יכלתו מרוב ימים ואפשר שישנה עדיין והיא עומדת להגלות. הן גם יכלתו של הגמל הרובץ במדבר תודע רק לאחר שינחתו בו בעיטות-רגליו של מחמריו, – ובמדה מרובה הננו גם אנו מחמריו של אדם-גמל זה, ומי יודע אם לא אנחנו נעיר ונעורר, שלא מדעתנו ושלא בטובתנו, את האפשרויות הנרדמות בו? רק זאת היא כונתי לאמר, שכל אותן מאות השנים, אשר אִהֵל כאן הערבי, השלים עם העוני וגם נסה לא נסה לבקש עושר, הוא לא תבע מאת הארץ מאומה, ואף גם היא לא נענתה לו במאומה – ותאלם.

עכשיו, בשעת צרה ומצוקה, כשבאנו עד משבר בישוב-הארץ, יש אשר מקרבנו יקומו אנשים ויורו גם לנו את “הדרך היחידה, הטובה והישרה”: – חיי הפלח הערבי. ויש אשר עם התלהבות של וכוח יאמר גם כך: “פת ערבי וכותח ערבי ואוהל ערבי – הנה האידיאל שלנו”… המקום ירחם על מורי-הדרך הללו וילח להבל-פיהם. גם את האמת הפשוטה הזאת לא ידעו ולא יבינו, כי העוני והדחקות הם חטאת החיים וחרפתם, כי העוני והדחקות עקר ועקרה הם מטבעם וכי רק בקשת העושר והרוחה היא הזרע הטוב, המפרה את החיים.

ואמנם זאת היא זכותנו הגדולה, כי אנחנו לא את “האידיאל” של חיי פלח ערבי, אלא בקשת חיים אחרים הבאנו אתנו, ולשמם, לשם חיים טובים ונאים, ידנו שלוחה אל הארץ, כי תענה לנו.

והיא תענה לנו.

ואם לא היום, הרי יש גם יום-מחר, ואם לא תרפינה ידינו היום, הרי המחר לנו הוא…

הארץ 1923

הרבה חובה מלמד משה סמילנסקי ב“הפועל הצעיר” (נו' 30–31) על המורים בארץ-ישראל. ואין לכחד: יותר ממקצת אמת יש בקטרוגו. המורה שלנו ירד ממדרגתו, כמה וכמה תביעות שלממש יש לנו עליו. בשעתו היה הוא מראשי גבוריה – וגם מראשוני גבוריה – של עבודת-התחיה בארץ; עכשיו הוא עושה את מלאכתו לפי מדת כחו והרגלו, – גבורה אין בו. בשעתו יצר הוא – הוא ולא אחר – את בית-הספר העברי בארץ, ובידו אין אף צבת ראשונה ליצרה גדולה זו, גם אותה – את הצבת הראשונה – יצר, והוא לא כרע תחת סבל-המשא, אשר הטיל על שכמו: שמחת-היצירה בִרזלה את רוחו, חשלה את כח-סבלו. עכשיו נשתה בו שמחת-היצירה, והנה עיפה נפשו לנטל-סבלו. בשעתו קצר לו יומו וגם ערבו לעשות את חובתו באמונה: עד שלִמֵד לָמַד, עד שהורה בקש חכמה ודעת איך ומה להורות. עכשיו ימצא לו ערבו וגם יומו אפילו לכל עבודה שמחוץ לעבודת בית-בפרו, ולא משום שכבר מצא את החכמה ואת הדעת, אשר בקש…. בשעתם היו מורי ארץ-ישראל מתכנסים לדון על עניניהם, ומה יפו ימי-הכניסה ההם. אני זוכר אותם: שם חקרו ודרשו תחלה על עיקרי-החנוך, שם שקלו וטרו לראשונה על דרכי-ההוראה, ולאחרונה דנו גם על תקון חייו של המורה, כי יוכל לעבוד במנוחה את עבודתו. עכשיו מתרבים משנה לשנה י מי כנסיותיהם של מורי ארץ-ישראל, אבל יש אשר גם לפני נעילה לא יזכור שם איש מהם ולא יעלה על הלב, כי לא רק עובדים נושאי-משא הם, שאסור לקפח את שכרם, ובושה וחרפה היא למרר את לחמם, אלא שגם מורים ומחנכים הם, עובדי עבודת-הקודש, ולהם הבושה הוחרפה, כי תִּמָּך עבודת-הקודש הזאת וחדלה מהיות את אשר היא צריכה רוחה ונשמתה של עבודת-התחיה כלה.

כל זה אמת. אבל משום שכל זה אמת, הלא תהיה השאלה: מדוע ירד המורה העברי מארץ-ישראל ממדרגתו? סמילנסקי משיב שתי תשובות. האחת אינה ענין לכאן, השניה אינה אומרת כלום. “קהל-המורים ארץ נתדלדל”. אמת. אבל – מדוע נתדלדל? ואם תמימים נהיה עם לבנו להחזיר על שאלה זו תשובה של ממש, דומה שמיד יהפך הסדר: המורה העברי בארץ הוא יהיה התובע ואנחנו כלנו, על ראשינו ומנהיגינו – הנתבעים.

אין חלקי עם אלה, הרגילים לשבח ולפאר תמיד מה שכבר היה ולראות בו תוכחה למה שהוא עכשיו, טעות-הראות יש בזה: העין מטיבה לראות את המרוחק ממנה קצת, ואין היא מטיבה לראות את הקרוב אליה ביותר. וברי הדבר: כשירחק קצת מן העין דורנו שלנו אז יֵראו הטוב והיפה, שיש גם בו. ואולם יהיו מה שיהיו הטוב והיפה, שתראה העין בדורנו שלנו לאחר שירחק ממנה, – נאמנות לעבודת-התרבות ואמונת-אמת, שעבודה זו היא יסוד כל היסודות, לא תראה בו עד העולם. וזהו פתרון החידה: משום שאנחנו ירדנו ממדרגתנו בהכרח נגרר אחרינו גם המורה שלנו בארץ, ואף הוא ירד ממדרגתו שלו.

לשעבר לא היה המורה עברי בארץ יחידי במלחמתו הקשה. יחידי – או כמעט יחידי – היה ליצור את בית-הספר העברי בארץ, אבל הוא לא היה היחידי, שנלחם ליצירתו זו, לגדולה, לשפורה: אחרים עזבו עמו. ולא רק עזבו עמו, כי-אם גם שכם אחת נלחמו אתו יחדו. מזקני חובבי-ציון אנכי, ואני זוכר את אספותיהם של חובבי-ציון, שבהן דובר על עבודתו של המורה עברי בארץ. היה באספות הסוערות ההן אחד מראשי המדברים בחבת-ציון, שנסה להעמיד עבודה זו בשורה שניה ולקפח את תקציבה: – ליליינבלום. ואף כי רבה מאד היתה השפעתו, ורבים מאתנו יראו גם להשמיע קולם עמו, כי ידענו מה היא חבת-ציון לו ומה הוא לה, בכל זאת נוצח הוא: אחד-העם, אוסישקין ואחרים עמהם הכריעו אותו. יאמרו: מה היה אז תקציבה של עבודת-החנוך? פרוטות. אמת. אבל מה היה אז כל כספם של חובבי-ציון? גם-כן פרוטות. וכל פרוטה ופרוטה צריך היה לחזור ולפרוט – לקנית קרקע, להכשרת-העובדה, לצרכי-הצבור, לנסיונות שהצליחו ולנסיונות שלא הצליחו. הרובים, לפי הערך, היו צרכיהם של חובבי-ציון, ומעטים שלא לפי הערך, היו כספיהם, ואף-על-פי-כן נצח תקציבו של המורה בארץ: לא פחות משליש הכנסותיהם של חובב-ציון נתן לעבודתו שלו. ואי אפשר היה כלל, שתקציבו שלו לא ינצח: היו אנשים גדולים וקטנים, שמנהיגים ומונהגים, היו גם חבורות שלימות, שלא מן השפה ולחוץ, לא לתפארת המליצה, אף גם לא לשם מנהג מקובל בלבד, כי-אם מתוך עמקי-נפשם ממש קראו לעבודת-התרבות: ברי היה להם, שבלעדיהם לא יבנה עם-חורבה, לא ירפא לעם הרוס, שכל עוד נשמתו בו. והם נלחמו בכל כחם למורה העברי ולעבודתו בארץ, הם שמרו עליו ועל עבודתו לבל יקופח חלקם ולא תגרע יכלתם לגדול ולעלות, כי ידעו והכירו, שעבודת-התרבות הנאמנה, זו המחיה גם עצמות יבשות, שמתחילה בעיקר וראשונה מעבודתו ומיצירתו של המורה.

ואמנם הימים ההם היו ימי גבורה ומאמצי-כח למורה שלנו בארץ. כל מה שנשאר בו גם עד עתה מן

הסגולות האלה – שיירי אותם הימים הם. ולא רק משום שבימים ההם חיתה בו, כדברי סמילנסקי, רוח “החלוציות”, כי-אם גם משום שאחרים חִיו בו את הרוח הזאת. לא רק משום שהוא האמין בכחו ובגבורתו, כי-אם גם משום שאחרים בטחו באמונתו זו. ולא רק משום שיפה וקדושה היתה עבודתו לו, כי-אם גם משום שאחרים קדשו וייפו אותה לו, ככל אשר יכלו, ליפות לו את עבודתו, בכל אופן שלא לכער אותה לו, זהיר היה ליליינבלום. הן לא משום שלא ידע את ערך עבודתו של המורה נסה ליליינבלום להעמיד אותה בשורה שניה, אלא משום שגאולתה וישובה של אמת-קרקע בארץ יקרו לו מכל. אבל מכיון שנצח תקציבה של עבודת-החנוך, לא עלה גם על דעתו לגרוע ממנו אפילו בשעת דלדול קופתם של חובבי-ציון. ידע ליליינבלום גם בערך עבודתו של המורה וגם בצערה, וזהיר היה שלא יחסר לו למורה לכל-הפחות מינימום של מנוחת-לב, פן תקצר נפשו וייעף רוחו בעמלו, כי על-כן גם המורה רק אדם הוא ולא מלאך, ששירת-אראלים לחמו וזיו-השכינה מזונו. ורשות היתה אז לכל לוחמי מלחמת-הישוב לדרוש מאת המורה, כי יהיה כדאי להגון למשלחתו, כי לא ישכח שהוא “החלוץ” לתחית-הרוח בארץ, ולא תהיה הבושה והחרפה, אם הוא יפגר אחרי יתר חלוצי-התחיה, ועליו תרבץ החטאת אם תחיינה רק האבנים המתות ולא תחיינה גם העצמות היבשות.

והיום? – דומה, שהיום אין לנו רשות זו. הנה זכינו סוף-סוף למה שלא זכינו עד עתה, במשך ארבעים וחמש שנות חבת-ציון וציונות. “היום הגדול, אשר קוינו לו, בא. העם הולך ובא אל הארץ, לאלפיו ורבבותיו”. ברוכה תהיה לנו העליה הגדולה הזאת. אשרינו, שעינינו רואות אותה. אבל אל נא תהיינה עינינו למודות לראות רק את הרצוי לנו בלבד. אם בעין פקוחה נסתכל בעליה הגדולה האחרונה נראה, שלא “העם” הולך ובא אל הארץ. שבכלל אין אנו עדיין עם אחד. שבטים, שבטים עולים לעיניו בני אברהם, יצחק ויעקב אל הארץ. שבט רוסיה, שבט פולין שבט גרמניה, שבט אמריקה, שבט תימן וכו' וכו'. המעט הן הארצות והמדינות, אשר נדחנו ואשר בהן נשברנו לשברי-שברים? ואל נא נרמה את עצמנו: כל שבט מישראל, הבא אל הארץ. בצורתו שלו, בתרבותו שלו, בלשונו שלו הוא בא, בהן יחיו העולים את שארית חייהם ובהן ימותו, אם יאבו ואם ימאנו. אי-אפשר שתהיה אחרת. בפי רבים מאתנו שגורה מליצה יפה: אדם מישראל, העולה אל הארץ, חיב לחלוץ. לחלה את הנפש, אשר עשתה לו ארץ-גלותו. אבל רק מליצה היא זו, לא יותר. אין אדם חולץ את נפשו, אין הוא מקיא את תרבותו ואין הוא עוקר את לשונו מתוכו. אין לו יכולת, אפילו אם יש לו רצון לכך. מי יאחד, אפוא, את כל שברי-שברינו, מה הוא הכּוּר, אשר בו יותכו כל שבטינו והיו לעם אחד? מדינה אין לנו עדיין, גם הארץ, אשר עליה מתיצבות רגלינו, לא שלנו היא עדיין. אף גם מסכת-חיים, אשר בה נבטח בהיותה כלה שלנו, אין לנו עוד. לעת-עתה יש לנו רק כור אחד להתיך בו את שבטינו – בית-הספר. האבות יתמו ב“שבטיותם”, להם אין תקנה עוד; בניהם ובני-בניהם יגדלו ויהיו לעם אחד, – אם את כלום יכבוש בית-הספר שלנו לכל תכניו ולכל מדרגותיו. ונשמת-נשמתו של בית-הס]ר המה לא בניניו ולא כליו, לא ספריו ולא מכשיריו, כי-אם – מוריו.

ובשעה כזו, שלא היתה לנו דוגמתה לברכה, אבל גם לסכנת אסון, אשר עליה נאמנו מאד דברי סמילנסקי, כי “אם נכשל, חס וחלילה, ולא נעמוד בנסיון – אבדנו”, – דוקא בשעה זו לא ידענו להעריך כראוי את עבודתו של המורה, ליפותה לו ולתת את שמחת-העבודה בלבו. אנחנו אחרת ידענו: לנמך לו את ערך עבודתו, לקצות בה לעיניו ולהוביש לו בלבו את שמחת-העבודה עד טפתה האחרונה ולא על שבטנו האמריקני, שהיה המתחיל בעבירה, יזעף הלב. שבטנו זה שם לו אות מיוחד במצחו: “אנשי-המעשה”. אחת היא, אם באמת כבר טבוע לו האות הזה גם בנפשו, או שעדיין הוא פורח לו רק במצחו, למען יראו הרואים ויבהלו. קשה מכשף מעושה ממכשף אמתי. ואין כל פלא, אם “אנשי-המעשה” המעושים שלנו אמרו – וגם יאמרו – לאו לכל נֶטע, אשר לא בין רגע יבשיל פרי. על מי יזעף הלב? על אלה, שמעולם לא חשבו שכר מפעלנו לעתיד לבוא בהפסדן של הפרוטות, שבהכרח אנו מוציאים עליו היום. מדוע נאלמו הם בשעה שלעיניהם קצו בעבודת-החנוך גבוי-התקציבים ההם, שמימיהם לא הבינו ועד העולם לא יבינו – אם מאין יכולת, או מאין רצון להבין – מה תתן ומה צריכה ליתן לנו עבודת החנוך העברי בארץ? מדוע לעו דבריהם בפיהם בשעה שהורידו את העבודה הזאת ממדרגה למדרגה, עד כי עשוה מדרס לכל עבודה אחרת, אשר עליה יאמר – אם ביושר ובצדק, או שלא ביושר ושלא בצדק – שממנה אין לגרוע ועליה יש רק להוסיף? שני קונגרסים היו לנו בארבע השנים האחרונות. הגידו נא: הנמצא בהם איש – אם מבין המנהיגים, או מבין המונהגים – שבכל כח דבריו ובכל אש אמתו, – לא במליצות תחוחות ולא בשלהבת-קש, – נלחם לתקציבה של עבודת-החנוך והגן עליה מפני חרמש הכוסחים והקוצצים? שתי אספות היו לנבחרינו בארץ-ישראל גופה במשך חמש השנים האחרונות. ההיה בהן איש, אשר מפיו שמענו דברי אמת ואמונה על קדוש החנוך בארץ, על גדולת-יכלתו של בית-הספר העברי בארץ, על תעודתו ומצות-נפשו של המורה העברי בארץ? ובהחל הקוצצים למרר את לחמו של המורה-העובד, האומנם קמה הסתדרות-העובדים שלנו להיות מגן לו? הנמצא איש בפנתם של ציונינו הכלליים לתבוע את עלבונו? הפצה מכל קהל-מזרחינו איש את פיו לבקש את דינו? הגידו נא, אם תדעו….

אחרת אנו יודעים ויודעים: באו מנהיגים וסמכו את ידם על הקוצצים. באו מונהגים והסבירו פנים ל“אנשי-המעשה” מן השבט האמריקני – למחות את עבודת-החנוך לגמרי מתקציבנו. באו סופרים וספרו את הגריסים בקדירתו של המורה, אולי אפשר לחסרה עוד גריס אחד. באו עסקנים ונתנו את המורה לעוכר-ישראל, כי עשה דין לנפשו ונכשל. ולבסוף בא סמילנסקי – גם סופר וגם עסקן – והציע: המורים של עכשיו – אלה, שכבר נתנו לנו ולבנינו עשר, עשרים, שלשים שנה משנות חייהם – יגורשו מעבודתם (או בלשון נקיה: “יטריחו את עצמם לבקש להם מקום במקצעות-חיים אחרים”), ואחרים יבואו במקומם…. אוי לאזנים, שכך שומעות, אף כי באמת כבר הורגלו אזנינו שתהיינה כך שומעות. לפני שלשים ושמונה שנים היה מי שהציע לגרש את הבילו“יים מגדרה, כי על-כן הם “בונים להם היכלות” ו”מפנקים את נפשם“, ולהושיב אחרים במקומם. אחר כך היה מי שהציע לגרש את העקרונים ממושבתם, כי “מורדים” הם, ולהושיב אחרים במקומם. לפני ימים מועטים בערך שמעו אזני הצעה – לגרש את בני “עין-חרוד”, את בני “תל-יוסף”, את בני “בית-אלפא” וכו‘, וכו’, כי סוציאליסטים ו”בולשביקים" הם, ולהושיב אחרים במקומם. עכשיו מציע איש טוב וישר כסמילנסקי לגרש את המורים מעבודתם, כי על-כן “פרופסיונלים” גמורים הם ומבקשים – לפי חשבונו – יותר מדי גריסים לקדירתם, ולהעמיד אחרים במקומם….

ובבוא אלינו אורח הגון מן החוץ, והוצאנו לכבודו אל הרחוב את אלפי ילדינו וילדותינו ואת מאות מורינו ומורותינו, ואמרנו לו:

– הנה תקותנו – בני דור התחיה, והנה גאותנו – מגדליהם ומחנכיהם של בני דור-התחיה.

ופנינו לא יאדמו ואת עינינו לא נכבוש בקרקע…

“הארץ”, י“ח סיון, תרפ”ה"

א

ארץ ישראל היא רק אחת הארצות בעולם; קְרִים היא בת זוגה. במובן הלאומי אין יתרון לארץ-ישראל על קרים. על הודאת הסכם זו חתם – ואם לא מפורש – נשיאה של ההסתדרות הציונית. אבל בבוא היום, אשר נשוב אל לבנו ואת פנינו נכבוש בקרקע מבושה – עלינו, על עצמנו, נשליך את בשתנו: מפינו אנו, מפי שלוחינו בקונגרס היתה החתימה הזאת.

הלשון העברית והלשון האידית הן “זוג מן השמים, שלא נתנו להפרד”. ואם לא נתנו להפרד, אין במובן הלאומי יתרון לעברית על האידית, על הודאת הסכם זו חתם כמעט מפורש – בקבלת הפנים, שנערכה בתל-אביב לה"ה אש והירשבין – נשיאה של הסתדרות הסופרים העברים בארץ ישראל, אבל אין אנו יודעים בשם מי חתם: אם בשמו בלבד – יאבה נא לפרש את הדבר ברבים, כדי שאיש מאתנו לא יהיה אחראי לחתימתו שלו, ואם בשם הסתדרות הסופרים – מתי ניתנו לו רשות ויפוי-כח לכך?

הארץ, 1927

ב

אתמול (מה הן עשר שנים בחיי עם גדול, בחיי אידיאה רוממה, אם לא יום אחד?) עמד הד"ר וויצמן, מנהיגה של הציונות, לפני באי-כחם של העמים בפאריס, ועל שאלתו של לאנסינג, מה הוא הדבר שהציונים מבקשים בארץ-ישראל, החזיר תשובה ברורה: אנו מבקשים שארץ-ישראל תהיה לישראל מה שאמריקה היא לאמריקנים ומה שאנגליה היא לאנגלים. ותשובה זו הכריעה את הכף.

היום עומד עתונה של אגודת הסופרים בארץ-ישראל ומכריז ומודיע וגם מלגלג: “אם יבוקש בקרב המרכז [הציוני] איזה רעיון חי לעודד את רוח בני-הנעורים הבאים אחרינו, – לא ימָצא בלתי אם הרעיון הנלעג והריק של ממלכתיות, המשחקת בחרבות-עץ” (“מאזנים” נומר י"ח).

בעוד שבוע ימים יעמוד נחום סוקולוב, נשיא האכסקוטיבה ציונית, על בימת הקונגרס הציוני וישא את דבריו על הרצל יוצר הקונגרס והציונות המדינית. אם ירבו או ימעט הדברים, את קצורם אנו שומעים מראש: הרצל לא ידע אלא אחת – את מדינת היהודים, את רעיון הממלכתיות.

ולעומתו יענה עתונה של אגודת הסופרים בארץ-ישראל: חדלו לכם, כי נלעג וריק הוא רעיון הממלכתיות, המשחקת בחרבות-עץ…

במה תסיים ליקוידציה? –

“מאזנים” תרפ"ט

א

לא היום, אף לא תמול הוא חטא הליקבידציה; זה שנים הוא כרוך אחרינו כנחש, זה שנים הוא מטיל ארס בכל מפעלנו.

אנו זוכרים את תחלתו: פעמים חיוך – רובו גסות-בטול מעוטו חן-רחמים – ופעמים קצף – רובו גבהות-לב ומעוטו זעם-אמת – על שפתותיהם של קברניטים פכחים, של אמוני פוליטיקה מעשית, היודעים כל ימיהם את צרכיה המרובים של השעה, ואינם יודיעם מימיהם את מִלְטו היחידי של בנין-עולם: את האמונה החזקה מצור, הכובשת גם את הצור.

עכשיו כבר הגענו לסיומו; ואולי לא הגענו עדיין: מי יודע, במה יסיים?

כך דרכו של יצר-הרע: היום אומר, עשה כך, ולמחר – עשה כך, עד – עד שהרגלים עומדות במדרון, ואין תקנה, ויש רק נפילה אחרונה.

האומנם גם עתה לא נשוב מחטאנו? האומנם גזרה היא שנגזרה עלינו לשתות, למצות ולעלע את זוהמתו עד תומה? –

ב

היום כך ומחר כך חולשה היא. עתים חולשת הדעת, עתים חולשת הרצון, וקשה ומסוכנת משתיהן כשהיא חולשת האמונה.

אומרים: זוהי מדת הפוליטיקה. אפשר; אין אני בקי בלהטיה. אבל לא אכחד. חשש יש לי בלבי: שמא גם הם, האומרים, מתאמרים רק להיות בקיאים בה, ולמעשה, מחמת חולשה, הם תופסים את הצורות הפסולות, המוטלות באשפה ומופקרות כאשפה.

ועוד אומרים: מדת ההסתפקות היא זו; לכתחלה דוקא כך, ובדיעבד – אם יכבד הקושי – די גם בכך. ומדת ההסתפקות מדה יפה היא אפילו בעמים גדולים ועצומים; אף הם שונים: תפסת מורה, לא תפסת.

עלובים! ההשמעתם לאזניכם מה שפיכם דובר? הם, העמים הגדולים והעצומים, כבר תפסו את המרובה; עכשיו כבר די להם גם במועט. ואלו אנחנו, עמו-חורגו של כל העולם כולו, זה אלפים שנה אנו מסתפקים במועט, בנעלים בלות לרגלינו הבצקות, שֶדַיָן הן רק לדבר אחד – לבוסס דור אחרי דור בצת הגלות; ועכשיו, כשאנו מנסים לחלץ רגלינו מתוך בצה ארורה זו, ובשארית כחנו אנו חותרים לעלות ולהגיע אל המקום, שם צוה ה' אלהינו לנו את החיים ואת הכח ואת ההוד, שוב אתם אומרים: הסתפקו במועט, אל תעפילו לעלות עד הראש, תפסתם מרובה לא תפסתם, כיון שאין ניתן לנו כך, בואו ונחזיק טובה ונסתפק בכך…

לא רבותינו! היו אשר תהיו: קברניטים, מנהיגים, מיטיבים, אנשי-חסד, – אנו לא נאבה ולא נשמע לכם. כאן, במקום הזה, לא נשוב למִקח נעלים בלות לרגלינו הבצקות, כדי לשוב ולבוסס בצתם של אחרים; כאן, במקום הזה, נעפיל ונעלה עד הראש – ויהי מה….

ג

דברים ברורים: מפעלה של הציונות הוא – לחזור ולבנות את ביתנו הלאומי, המדיני והתרבותי, בארץ-ישראל, היא המולדת ההיסטורית והטבעית של כל עם ישראל.

מעיקר זה של מפעלנו לא נזוז, וכל המוותר עליו אפיו ותור כל-שהוא הריהו מוותר על עצם עצמותה של הציונות.

ואם אתם, קברניטים ומנהיגים, מיטיבים ואנשי-חסד, אין בכם כח להאמין, שזה ולא אחר הוא מפעלנו, אם אין כח להאמין, שזו ולא אחרת היא הציונות – הכבדו ושבו בבתיכם.

דומו ואל תחטאו! –

ד

– “לא לפילוסופיה אנו זקוקים; לדברים של ממש אנו זקוקים”

מתי והיכן שמעתי פזמון מחוכם זה? כלום רק אתמול שמעתיו, באותה אספה, שמתחלתה ועד סופה – חוץ מרגע דבורו של “הפילוסוף” – היתה כולה “דברים של ממש”?

מתי והיכן שמעתי את הגערה הנאדרה בכח?

– “מה לכם כנוסיכם, אם כיסיכם ריקים? מה לכם התלהבות קובנתכם, אם לירות לא הבאתם?”

כלום גם אותה רק שלשום שמעתי, כשעמד מי-שהוא ומלבו חרדה זעקת רבבות על גזל משפטנו בביתנו שלנו, אשר נתנו לנו אלהינו ואבותינו, ומאת עמים וממלכות הובטחה שיבתנו אליו?

אוי לי, אם אמר: נער הייתי בציונות וגם זקנתי בה, וכל יום ובכל מקום שמעתי אותו פזמון מחוכם ואותה גערה נאדרה בכח, ואזני שבעה אותם עד כדי אימה ופחד, פן תשמעם שוב.

אוי לי, אם אמר: זאת חכמתם וזו לשונם של המדריכים והמנהיגים – הגדולים עם הקטנים – אשר בידם הפקדנו גורל מפעלנו. אחרת לא למדו, לא אבו – או לא יכלו – ללמוד.

ואל נא יאטמו אזניהם משמוע, אל נא יעמידו פנים כחרשים, באמור להם: פנו דרך לאחרים, כי חולשים אתם את גורל מפעלנו.

יקבלו עליהם את הדין ויסתלקו. אולי ייטבו האחרים מהם וילמדו ויבינו, כי בראשית היו אוריו ותומיו של הלב ולא של הפרוטוקול, וכי לא בלירות בלבד תגאל מולדת ולא עליהן בלבד יבנה עם.

ה

חייכם, שלא פחות מכם יודע גם אני את ערכו וחשיבותו של כסף. ואולי עוד יותר מכם, כי על-כן אתם מונים כבר לרבבות לירות, לכל-הפחות, לרבבות דולרים, ואילו אני – אחד מזקני חבת-ציון – זוכר עדיין, שהיינו מונים למאות פרנקים, לכל-היותר, למאות רובלים. אתם אי-אפשר לכם לחשב חשבונה של כל פרוטה אפילו בשעת רזון, ואלו אנחנו היינו מוכרחים לכך אפילו בשעת שובע, כי דל מאד וזעום מאד היה השובע שלנו לגבי הרזון שלכם: בימיכם זכינו לכך, שארץ-ישראל הקטנה – תבוא עליה ברכה! – הכניסה בשני חדשים לקרן הקיימת בלבד מה שבימי לא הכניסה רוסיה הגדולה לכל מפעליה של חבת-ציון בשנה שלמה. אתם ומשמשיכם ומשמשי משמשיכם רצים, אצים שיירות-שיירות כל שני וחמישי – פעם אחת לצורך, וכנגדה שלש פעמים שלא לצורך – מכאן לשם, ומשם לכאן; ובימי היה לנו זקן אחד, מאבי-אבותיה של הציונות, שעד יומו האחרון היה גם עובדה ועבדה, ליליינבלום היה שמו (אולי שמעתם; בתל-אביב יש רחוב על שמו). ולא יכול המוסד שעבד בו עשרים שנה לספק לו מאתים רובל (עשרים לירה!) להוצאות הדרך, והוא עצמו לא היה לו מעולם הון עצום זה, ובשביל כך לא זכה מימיו לראות בעיניו את הארץ, אשר בה היתה קשורה נפשו ואשר בדבריו למד גם אותנו לקשור את נפשנו בה. –

בבקשה מכם, אל תספרו לי, מהו הכסף לנו; אני יודע.

אם אין כסף אין קרקע, ואם אין קרקע אין שום יסוד למפעלנו. אם אין כסף אין עבודה ואין בנין, ואם אין עבודה ואין בנין, אוכל הרקב את מפעלנו. אם אין כסף אין בתי-ספר ואין חנוך ואין תורה, ואם אלו אין לנו, מה ערך ומה תקוה יש לכל מפעלנו?

כל זאת אני יודע כמוכם. אבל אני עוד אחת אני יודע: הכסף קונה הכל ואינו יוצר כלום. מעולם לא שמע איש, שמבול של כסף יצר רצון והחלטה בעם והכשיר את נצחונם, ואלו טפה אחת של אידיאה יוצרת רצון והחלטה ומכשירה את נצחונם. ארבעה-עשר הבילו"יים הראשונים לא הביאו אתם לארץ-ישראל אפילו פרוטה: כשעלו לאניה בקושטא היו בקופתם שמונים דולר, וגם אותם גנבו מהם עוד לפני שהפליגה האניה; אבל הם הביאו אתם אידיאה וחזון-לב ובצדק נכתבה על שמם פרשה שלמה בדברי ימי גאולתנו ופדות-נפשנו.

ואתם, אמוני הפוליטיקה המעשית, את ההפך עשיתם: את הכסף ואת הזהב זכרתם כל היום, ואת האידיאה ואת חזון-הלב שכחתם – אני מתירא לאמר: בזיתם – כל היום…

ו

אף גם זאת:

יקום נא איש מכם וישא ידו, ובפה מלא יאמר:

– אני הוא היודע לעשות בכסף את הראוי ואפשר לעשות בו.

ואם יקום וישא ידו ויאמר כך, אעמוד כנגדו ואסתכל בפניו, אם לא צחוק הוא עושה לו ולנו.

תאמרו: זה אלפים שנה אנו נושאים את צלבנו עלינו, וכל אותם הדורות לא היינו, לא יכולנו להיות בבונים וביוצרים: נשַמות לא החיינו, ארצות לא הושבנו, כפרים לא העמדנו, ערים לא בנינו. ומהיכן נדע פתאום, כיצד להחיות ולהושיב את ארצנוּ הנשמה, אשר אִהֵל בה ערבי ושעירים רקדו שם? מאין תמצא לנו פתאם הידיעה הנכונה, כיצד להעמיד כפרים כראוי וכיצד לבנות ערים כהלכה? מאין?

לו יהי כדבריכם. אבל סוף-סוף זה חמשים שנה אנו מאַמנים כח-יכלתנו ליצור ולבנות כאן, בארצנו. שבעים ושבע נפלנו ובמאמצי-גבורה שבנו וקמנו לעבודת היצירה והבנין, ודין הוא שעם כל נפילה וקימה נתוסף לנו קורטוב חדש של ידיעה ונסיון. ואם אחרי כל אלה אתם, המדריכים והמנהיגים עומדים אין אונים בפרשת דרכים ללא כל תכנית של ישוב – ולו גם לא ברורה כל צרכה – ויום-יום אתם פוסחים על הסעיפים, אחת הנה ואחת הנה, ואיש אין בכם, אשר ידע באמת ולמעשה – ולא רק בדבור בלבד ולתפארת הפוליטיקה של המפלגה והמעמד – כיצד ומה יש לעשות, כדי שתבנה ותכונן הארץ ובה יבנה ויכונן העם, – הרי אתם עתידים ליתן את הדין לא רק לנו, אלא גם לבנינו, כי את כשלונכם ישאו ויסבלו גם הם.

ז

אבל למה אכחד? לא עליכם בלבד יזעף הלב; עלינו עצמנו יזעף עוד יותר. כל עם, כל צבור יש לו אותם המנהיגים ואותם השלטונות שהוא ראוי להם. דומני, משל קארליל היא אמת זו. ולמה נשכח אותה? למה נוודה את האחרים על חטאיהם הם ולא נתודה על חטאינו אנו?

היכן היינו אנחנו בשעה שהמדריכים והמנהיגים, אשר העמדנו לנו, לקחו להם גדולה וחוזק-יד ובמחי אחד גרשו מעל פניהם את הגוורדיה הישנה, כדי שתהיינה ידיהם מותרות וזו לא תכביד עליהם ואיש לא יכהה בהם לעשות כל אשר יהיה עם לבבם לעשות? למה לא עמדנו בפרץ והחרשנו? או, יותר נכון: למה לכל-הפחות לא החרשנו, אלא מיד הִזְמַנו את גרוננו והריעונו תרועה גדולה על נצחונם של המגרשים ועל מפלתם של המגורשים.

היכן היינו אנחנו בראותנו את המנצחים הורסים יום אחרי יום, שעה אחרי שעה – בכונה או שלא בכונה, אבל בשקידה רבה ובלי הרף – את ההסתדרות הציונית עד לבלי השאיר לה אבן על אבן? הלא תזכרו: השקידה להרוס הגיעה עד לידי כך, שפעם אחת הורמה יד בגלוי – ומי יודע כה פעמים הורמה שלא בגלוי – אפילו על הקרן הקימת להרסה ולעשותה מדרס לרגלי המנצחים, אם בשביל שהיא גופה לא ישרה בעיניהם, או בשביל שבחומותיה נתבצרו שרידים אחרונים של הגוורדיה הישנה, שלא יכלו לה. והפעם עמדנו באמת כאלמים והחרשנו.

למה הרכנו אתת ראשינו כנזופים בשעה שבכנסיתנו, בבמתו של הרצל, לא אבו יורשיו היושבים על כסאו לשמוע את דברינו עד סופם, ומכיון שכפו את רצונם עלינו מיד קמו והלכו להם, לאמר ף עכשיו, שבטוחים אנו בהחלטתכם, מה לנו ולכם ולדבריכם? ואנחנו עמדנו נעלבים וקבלנו עלינו את הדין – ושוב החרשנו.

ולמה קבלנו עלינו את הדין בשעה שגערו בנו ואמרו: “אספו ידיכם~ כיסיכם ריקים, לירות אין אתם מביאים; הכנעו אפוא ותנו לבעלי הלירות לרדות בכם ובחזון-לבכם כרצונם”? ושוב החרשנו… לא, לא החרשנו; בדבקות עצומה עשינו ושמענו, קימנו וקבלנו.

ועכשיו, כשהגענו למה שהגענו, אנו עומדים ורוגנים…

ח

כל עם, כל צבור יש לו אותם המנהיגים ואותם השלטונות, שהוא ראוי להם.

ולבי אומר לי: גם הפעם נעשה ונשמע; שוב נקבל עלינו את הדין ונדום סלה. שהרי אמת אחת אינה זזה ממקומה: תקופה ריקה, ועם ישראל עומד מרחוק ומחכה לנסים להבטחות, לגויים שיפרעו את שטרם, והוא עצמו לבו קפוא וידו קפוצה ועיניו תלויות לאחרים…

ט

כשלון אחרי כשלון, עוד זה בעינו עומד וזה אוחז בעקבו ומבשר את תורו, ואין מנוס ואין מפלט מן המחשבות הרעות ומן היראה והפחד: שמא עד לפי תהום הגיע מפעלנו?

וכמנהגו של עולם מגדלים היראה והפחד כבדי-יאוש, וכנגדם גם קלי-נחמה, והללו בודים להם ולנו נחומים: ידי מפקידנו לא עִסוּ את רצונו של “הגוי” כראוי; יֵרדו הם מדוכנם, ובמקומם יעלו אחרים, אשר ידעו לעשות מה שהם לא ידעו לעשות – ושב ורפא לנו.

ומכאן כבר נשתגרה גם נוסחא ידועה:

– אין כמוך לטוב, עם-ישראל; אין כמום להוגן, עם-אנגליה; כל אסוננו הוא, שאין כמוכם לרוע, מפקדי מפעלנו.

וכל שעה שאני שומע שגרת-נוסחתם והבלי-נחומיהם של אלו איני יכול לכבוש את תמיהתי: למה הם מרמים את עצמם, ומה בצע כי ירמו גם אותנו? האומנם זאת היא הדרך הטובה – שיהא אדם תובע תשלומי נזקיו מאת אחרים, כשהם חיבים בהם, ולא יהא תובע מעצמו, כשהוא חיב בהם? –

י

אני יודע: אלנבי וכידוניו ותותחיו היו האחרונים להושיב את שלוחה של אנגליה במרומי הר-הצופים. קדמו לו ולהם: פינסקר, שבקשת הגאולה להטה את כל לבו וממנה נתזו ניצוצות גם ללבם של מעטים אחרים בישראל; ליליינבלום, שמאהבתו העצמה לארץ-ישראל ובנינה וישובה חָלַק אף הוא וקמץ למעטים אחרים בנו, והם עלו ובנו ויישבו; הרצל, שבכח גאונו ורצונו נתן פה ולשון לצרת-היהודים והנאימה לפני כל באי-עולם. לולא הם שכבשו את הדרך לפני אלנבי, לא היו מגיעים לכאן לא הוא ולא כידוניו ותותחיו; הוֵה אומר, שזכותנו שלנו גדולה מזכותו שלו וזכות שולחיו.

עוד אני יודע: מיום שדרכה רגל שלוחה הראשון של אנגליה על מרומי הר-הצופים, – אף כי באותה שעה אולי הכריעה משקלתנו אנו, שהוא יהיה השליח, – לא חדלו ללמדנו דרך-ארץ ונמוסים: אל תשמיעו קולכם, אל תקשו לבבכם, אל תעמיקו שאלתכם, ארץ זו פלשתינה היא בפה מלא וארץ-ישראל רק בדרך נוטריקון, וכו' וכו'. ומפקדי מפעלנו נמצאו תלמידים מובהקים, ואת התורה שקבלו ושננו ערב ובוקר וצהרים, עד – שדרך ארץ זו נחתמה כהודאת פינו, והנמוסים נעשו חובות, אבל רק לנו.

אף גם זאת אני יודע: הסכסוך בין בני-בניה של שרה לבני-בניה של הגר איננו הסכסוך האחרון בארץ זו: הרבה יותר יגדל ויקשה ממנו ה סכסוך העתיד לבוא בין מאמניו של שליח-אלהים למאמיניו של בן-אלהים. אנו לא נתפלל לא לסכסוך זה ולא לסכסוכים אחרים; לשם בנין וישוב אנו שבים הנה, ואין בנין וישוב אלא מתוך שלום ושלוה. למעשה אחת היא, אם יהיה או שלא יהיה רצוננו בכך – אותו סכסוך בוא יבוא. אשורנו ולא רחוק. וכשתקינה הקורות אפשר שיתחרטו בהר-הצופים, כי דחו ידם של ישראל, שהיתה שלוחה משעה ראשונה לבקש חבה ולשלם תמורתה אמון ומסירות-לב.

אבל עוד אחת אני יודע: זה אלפים שנה לְמוּדָה עינו של הגוי לראות אותנו עם גולה ונדח, מפוזר ומפורד בכל אפסי-עולם; זה דורי-דורות למוּד הוא לראות בפזורנו עונש מן השמים על אשר לאלהיו לא כרענו ואת תורתו לא קבלנו. ושוב אינו יכול להשלים עם נפשו ולאמר: עם זה תמה גלותו ומעת היה יהיה גם הוא עם ככל העמים – שכן-ארץ ונטוע על אדמתו. ועוד יותר מזה אינו יכול להתכחש לעצמו ולנפשו ולאמר: ארץ בה נָטף נָטַף דם אלהי, היא תשוב להיות ארצו ואדמתו של העם, אשר לא בחר בו ולא שם אותו אלהים גם לו. אינו יכול! לא מרוע-לב ולא מחמת-נקם. אדם הוא ככל האדם אשר עלפני האדמה; כשם שהוא עשוי להרע, כך הוא עשוי גם להיטיב; כשם שהוא נוטר שנאה ונקמה, כך הוא גם זורע חסד ורחמים. אבל מהיותו אדם ככל האדם אשר על פני האדמה עמוס גם הוא סבל-ירושה, המדובב תמיד את לבו ודעתו, ואפילו אם לא רוחו ורצונו.

ועליו אנו משליכים תקות גאולתנו ופדות נפשנו, ומאתו אנו מבקשים, כי ישיב לנו את אשר הוא עצמו גזל מאתנו, כי ירפא את אשר ידו שלו הפסידה והחריבה!…

יא

בבוא איש אשר לא מבני-ישראל אל הארץ והיתה ראשית מעשינו לפקוח את עיניו, למען יראה וידע עבודת ישובנו כאן. דומה, שכדין אנו עושים. רחבי-עולם צרו מהכיל את האדם כולו ומהכין לו את מזונותיו. והוא מבקש להפוך כל מדבר-חול לשדה-תבואה, כל אגם-מים לאדמה פוריה. את מדבר סהרה הוא מבקש לעשות מקום ישוב, ואף רצועות-ים הוא אומר לעשות ארצות נושבות. אי-אפשר לו לוותר על שום אפשרות, הספונה בירכתי כלובו הצר. כל המרחיק את גלוין של האפשריות הללו, כל הגודר גדר בפניהן, גוזל את החיים… והנה גם אנחנו נתנו את ידנו לעבודת-היצירה הגדולה הזאת. באנו לארץ, שהשמו אותה יושביה, עד כי הקריחו הרריה מסלע ומישוריה הפכו מדברי-חול וערבות-בצה. ובכחנו ובעוצם-ידנו אנו משיבים לאדם את אשר גזלו ממנו מאות שנות עצלות ובטלה. העל זה לא התהלל ולא נפקח עיני כל לראות אתת פעלנו?

אבל יש במפעלנו דבר אחד, אשר לא לצדקה כי אם לחטאת יחשב לנו. כאן, בארץ גאולתנו, אין עם לבבנו עוד להיות עבדי-עולם וסרסרי-עולם, ואפילו לא חלוצי-עולם לשמם ולצרכם של אחרים; כאן אנו מבקשים לְיַחֵד את צרכנו אנו וגם את שמנו אנו על מפעלנו; ארץ זו אנו מבקשים לעשות נקודה ארכימדית לנו, להפוך מעליה את כל עולמנו שלנו ולכבוש לגולנו מקום תחת השמש. ועם הדבר הזה לא יוכל להשלים האיש, אשר לא מבני-ישראל, וככל אשר יגדל וחזק מפעלנו יגדל ויחזק מֵאונו בו, ככל אשר ירחבו וייטבו מעשינו יצר לו, ומאליו יבוקש וימצא הצל על-מנת להַטילו על פועל ידינו.

ואליו, אל האיש הזה, אתם מיחלים, אליו עיניכם נשואות, כי יהיה עמנו לעזרתנו ולסיע אותנו?

אן חכמתכם, יהודים? אן סוכלתנותכם, קלי-נחמה?…..

יב

ימים מעטים מבדילים בינינו ובין הקונגרס הקשה השני; הקונגרס הקשה הראשון היה לפני שעשרים וחמש שנים – כשירדנו ראשונה במלחמת האמונה והכפירה ואמרנו: או שהאמונה הציונות תשוב ותנצח, או שהציונות גופה תספה.

הפעם תכבד מלחמה קשה זו עוד יותר.

לפני עשרים וחמש שנים היתה חביתנו קטנה, אבל צלולה. אנו לבדנו היינו חורצי גורלה של הציונות, בינינו לבין עצמנו היתה המלחמה נטושה ולבבות כאובים מול לבבות כאובים עמדו במערכה. עכשיו ספק גדולה ספק קטנה היא חביתנו משהיתה, אבל עכורה היא ודאי. עכשו יש שותפים לנו, ולא רק בינינו לבין עצמנו תטוש המלחמה, אלא גם בינינו לבינם, כיעל כן הם רואים את עצמם אלופים לנו וכן הם בעיניהם של אלו שהרכיבו אותם אלופים לנו, אף כי אין יודע למה ועל מה, נתקיים בנו מה שבהיר עין ראה עוד לפני ארבעים ושמונה שנים. “יודע אנכי – כתב אליהו וולף רבינוביץ (או"ר) ליהל”ל באפריל 1883, בעצם תחלתה של הציונות – יודע אנכי, כי שָנים עשרות טרם יצא הרעיון לאור… אבל מובטח הנני כי כאשר יצא לאור יהיו אלו המלגלגים עליו כעת הראשונים אשר יחזיקו במשוט"… ¹ וברור הדבר: “מחזיקי השוט” של היום, “המלגלגים” של אתמול, שאף היום הם כותבים על שלטם באותיות גדולות לשם פרסום: “לא ציונים אנחנו!” ומחר יהיו מוכנים לאמר לנו: “שמא תסלקו את החיץ האחרון שביניכם לבינינו ואף אתם תמחקו את המלה “ציונות” מעל שלטכם”? – הללו ודאי לבבות לא-כאובים הם מזוינים, והמלחמה בהם תכבד ותקשה מאד.

אבל תכבד המלחמה ככל אשר תכבד, גם עתה כבימי הקונגרס השביעי, ברי לנו: או שהאמונה הגדולה של הציונות תשוב ותנצח, הוא שהיא – הציונות גופה – תספה.

יג

"שום תקוה לא תהיה לנו מן הקונגרס השבעה-עשר, אלא אם יסתים בלי מנצחים ובלי מנוצרים ". כך שמענו לפני זמן מועט מפיו של אחד מגדולי הציונות. ואני תמה: נוסחה זו,שנאמר בשעתה כנגד כובדי ארצות לא-להם ומבקשי שלל זרים – ואף בנוגע לאלו לא היה בה ממש, – מה ענין היא לנו? מה תקוה יש לנו מן הקונגרס שלפנינו, אם הוא לא יסתים במנצחים ומנוצחים – במנצחים גמורים ומנוצחים גמורים?

אנו אין לנו אלא כבוש אחד – כבוש העם, או, לכל הפחות, כבוש אלפים ורבבות מן העם לאמונה בציונות; שללנו היחידי הוא – כל אריח וכל לבנה, שמניחות ידי העם – ידי יחידיו וידי קבוציו – בבנין מפעלה המעשי של הציונות. וכיצד יאמין העם, אם ראשיו אינם מאמינים, וכיצד תהיינה ידיו אמונה, אם ידי מנהיגיו – לא-אמונה? –

כל התקנות שהמצאנו לנו בדורות הגלות נעשו סוף סוף רק טלאים לעצמותנו השבורה. כל התעודות שבדינו לנו בארצות הפזור היו רק פיוסים של הבל לנשמתנו הטרופה. זה חמשים שנה אנו יודעים, שאין לנו תקנה בעולם אלא אחת – ציונות שסופה מדינה עברית בארץ ישראל.

אבל כלום יש בהיסטוריה האנושית כולה פלא שקול כנגד אותו הפלא, שאומרת הציונות לעשות? עם הנושא משאם של שמונים יובלות זקנה וסבלם של ארבעים יובלות גלות, עם שפעמַיִם כבר אבדו לו ארצו, מדינתו ואישיותו המדינית, עם שאינו לא עם ולא לא-עם, לא חי ולא מת, עם יותר משהוא ננס הוא ענק ויותר משהוא ענק הוא ננס, עם שֶדַי לו בשמינית שבשמינית חיי-שעה וכל נפשו שקויה גלות ונכר וטמיעה, – עם זה, ולא הוא כולו, ואפילו לא חלק גדול ממנו, אלא רק מקצת מקצתו, מעוט שבמעוטו, הולך להחזיר לו את הכל: את ארצו, את מדינתו, את אישיותו המדינית, את לשונו, את עצמותו הלאומית – את הכל. שמא יש פלא כזה, או אפילו רק דומה לזה בכל ההיסטוריה האנושית? שמא אין הדין עם ר' יוחנן שאמר: גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ?

ואותו מעוט שבמעוט, ההולך לעשות את הפלא הגדול הזה, מה תקוה יש לו לעשותו, אם לא כח צורים יהיה כח אמונתו? ומהיכן יהיה לו כח זה, אם אומניו-גדוליו ההולכים לפניו, אשר אליהם יביט ומאתם יבקש אמונה ורגל ישרה – אם הם אמונה אין להם ורגלם רגל מועד, אחת הנה ואחת הנה?

הקדמונים אמרו: “לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות האמונה, שנאמר: ויאמן העם”. ומה היא גאולת מצרים לגבי הגאולה, אשר אליה אנו נושאים את עינינו, אם לא שחוק ילדים? אף על גאולת בבל אמרו: “אם מוצא, שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה”. ומעשה עזרא ונחמה, כלום לא שחוק-ילדים גם הוא לגבי המעשה, המוטל עלינו לעשותו? ואם הגאולות הקטנות והקלות ההן נתקיימו רק בכח האמונה, לכמה אמונה זקוקה הגאולה הגדולה הוקשה בשביל שהיא תתקיים? אבל מהיכן תהיה אמונה לנו, מהיכן נזכה אנחנו ל“ויאמן העם”, אם משה ואהרן שלנו, עזרא ונחמיה שלנו אין אמונה בלבם בהכרח הם פולטים אי-אמונה אל תוך כל העם? –

לבוא בטענה על מי שפסקה אמונה בלבו אי-אפשר. כשם שאהבה לא בידי אדם, כך גם אמונה לא בידי אדם. אף היא נר-נשמה, שנותן אלהים לאדם. נר נשמה זה, כשהוא דולק הוא מדליק גם לאחרים, וכשהוא כבה – על פי רוב אין לו תקנה שישוב וידלק אפילו לעצמו. ומה צדקה יש לזעוק על מי שכבה נרו? די לו בצערו. אבל – נר שכבה ואין לו תקנה, דינו שיסולק מעל השולחן…

וספר לי ר' זלמן אפשטיין: פינסקר, אביה של תורת הציונות המדינית, נכשלה גם אמונתו שלו בסוף ימיו. הרבה סבות גרמו לכך, וכשהרגיש ליליינבלום, אמר לו: “דוקטור, אין אתה מאמין באמונה שלמה? הכבד והסתלק הצדה”. בלשון פשוטה זו ידע לדבר ליליינבלום, ראש הפשטנים בימיו. הכהנים והלויים והמשוררים שבימינו אינם יודעים לדבר בלשון זו. להם יש לשון אחרת. ומי יודע, אם לא מתחת לשונם שלהם נטף נטפה אותה נוסחה תמוהה: “בלי מנצחים ובלי מנוצחים”?

אבל מה נעשה, ואין אנו יכולים לקבל. אנו, הרואים כבלע אמונתם הפגומה, הכושלת של המנהיגים את שארית אמונתו של העם, מוכרחים לדבר אליהם בלשונו של ליליינבלום:

– אין אתם מאמינים, אין אתם יכולים להאמין באמונה שלמה. הכבדו והסתלקו הצדה.

                                                                                        ***

“יען לא האמנתם – לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, אשר נתתי להם”….

יד

דור אחרי דור התיקה אותנו הגלות מן האדמה, אם כל חי, עד שלסוף נתקנו ממנה לחלוטין, ובין כל עמי העולם נמצאנו אנחנו עם יחיד במינו: עם יתום, אין-אם.

לא היתה תנועה בישראל, שהחזירה אותו אל האדמה. וציונות החזירה אותו אליה. יבואו נא קטני-אמונה ומחוסרי האמונה, – יבואו נא כולם לארץ-ישראל ובעיניהם יראו את הפלא הזה. בני נאלבקי ושניפישקי, חנונים בני-בניהם של חנונים, תגרים שאילן-יחשם מגיע עד לתגרי-לוד, ספסרים, חומדי ממון, מלוים ברבית, – כולם רעבים לאדמה ואותה הם מבקשים. רעבון עצום חדש תקף את ישראל משעה שרגלו חזרה ודרכה על אדמת ארצו בשביל לבות את ביתו בה. ולא אכחד: גם בשעה שאני רואה ספסרות מבוהלת של קרקעות, – ספסרות שאי כמותה מגונה ואסורה, – יש אשר לא אוכל להחניק בי מין הנאה, המפעפעת בפינה טמירה שבלב: ספסרות מבוהלת זו עצמה מעידה, מה רב כחו שלרעבוננו החדש. ואולי גם לא רעבון חדש הוא, אוּלי היה חי בקרבנו כל הימים, אלא שנתעלמו עליו גלי צרות ויסורים של דורי-דורות גלות, ומשהתחילה הציונות מפקחת עלינו את הגלים הללו, מיד פרץ הנעלם ויזדקף לכל כח חיותו.

טו

לפי שבועות אחדים הלכתי לראות את באר-טוביה. מושבתנו זו, הקיצונה בדרומה של ארץ-ישראל, אומללה היתה מעצם יום הוסדה. יסדה רוטשילד וחרבה. חזרו ויסדוה חובבי-ציון ושלשים שנה רצופות לא פסק אסון ממנה: שכנים רעים, בצורת, שפלות-ידים. לסוף קמו עליה אנשי רשע ודמים מבני-בניו של ישמעאל ושרפוה והרסוה ועשו אותה תל-חרבות. נכנסתי למושבה כאדם הנכנס לבית קברות. ופתאם – אורו עיני. לא בית קברות, אלא ישוב חדש, בנינים ואנשים חדשים – מותיקי העובדים החקלאים בארץ – ובפניהם כובד הבנה שלקשי התפקיד, אשר הוטל עליהם להחיות את הנשֵׁמה, אבל גם עוז בטחון, כי עשה יעשו וגם יכול יוכלו. שלומים היתה לי אותה שעה לתמרורים, שהשביעה אותי באר-טוביה לפני שנים מרובות.

בו ביום נקרו לשם גם עסקני הקרן הקימת והטיתי אוזן לשמוע את שיחתם עם הבארתים החדשים.

“אין אנו מבקשים דבר”, – אמרו הבארתים, – “אלא עוד קרקע, עוד קרקע”, – ובעיניהם קדחת תאוה: “אדמה!”.

נענה ראש-המדברים של עסקני הקרן הקימת ואמר:

יפים הם דבריכם אבל לא יחידים אתם לנו. מדן ועד באר שבע אנו שומעים כל היום: “עוד קרקע, עוד קרקע!”. ומה כוחנו למלא תאות כולכם?" –

הקשבתי לשיחה הקצרה ומלאתי גאוה. משחרבה האומה נטלה ממנה תאוה קדושה זו, התאוה לאדמה~ הציונות החזירה אותה לנו. בכל הדורות של הגלות הארורה (תשעים דור!) לא קם בישראל מוסד לגאול אדמתנו מידי שרים ולהשיבה לבעליה; הציונות יסדה והקימה אותו.

ועד שאני עומד ולובש גאוה צללה בזכרוני הזעקה, שהוכרח שומרו ומגדלו של מוסד זה לזעוק באזני כל שלוחיה של הציונות:

“הצילו את הקרן הקימת!”

הצילו מידי מי? – מידי מפקדי המחנה.

נזכרתי – וכבשתי את פני בקרקע….

טז

“עלובים אתם, הציונים”, – אמר לי פעם אחת המנוח נומברג בהיותו בארץ-ישראל שנה או שנתים קודם מותו. – “עשיתם גדולות ונפלאות, ואין אתם יודעים לספר עליהן לאחרים”.

הרהרתי אחרי דבריו ואמרתי בלבי:

“עלובים אנחנו הציונים עוד הרבה יותר משדעתך נותנת. עשינו גדולות ונפלאות, ואין אנו יודעים לראותן ולהחשיבן אפילו לנו לעצמנו”.

אף בזה דומה אמונה לאהבה, שגם היא מבהיקה כל כח אורה של העין לראות כל תג ותג, ואלו הפכה – אי-אמונה – מוריד מסך על העין עד שאינה רואה כלום.

אלו זכינו לאמונה שלמה של מנהיגים ומונהגים. היינו כולנו שומרים על כבושיה הנפלאים שלה ציונות ועושים אותם מקוה-אמונה לכל ישראל; עכשיו שלא זכינו לכך, הרי הם – הכבושים הללו – דומים כאלו אינם מן המסכת, ואף גם יש אשר ידם של מפקדי-המחנה תידה בהם אבן.

לא יאמן, ואפילו אם יסופר, אבל אמת היא….

מתוך: כתבים נבחרים

פרק ראשון

א

לפני זמן-מה שבתי ממסעי בפולניה. עשיתי שם ששה חדשים, הייתי בשש עשרה ערים, קצתן כרכים גדולים, קצתן ערים בינוניות וקצתן עיירות קטנות, ובכולן לא ראיתי בפנים שוחקות של יהודי. בעתונים היוצאים בוורשא נדפסות יום יום מודעות קולניות על אַקטוֹרים אמני בִּדוּח, “המגרשים את הנחשים ואת הצחוק ובדיחות-הדעת” — והתיאַטראות היהודיים ריקים מאדם. אפילו לודביג זאץ, שאולי עדיין לא קם לקומדיה היהודית אמן רב-כח כמוהו, משחק חמש-שש פעמים בשבוע לפני כסאות נשַמים מאין יושב. נכרת הצחוק מפיו של היהודי הפולני ופסקה בדיחות-הדעת בביתו ובכל מקום שהוא חי את חייו. עמוד ענן מלוה אותו כל היום בבית, ברחוב ובכל פנה שהוא פונה, — עמוד ענן של עניות מנֻוֶּלֶת ומנַוֶּלֶת, שכבר יש בה משום שאלת הלחם הפשוטה לכל נוראותיה.ומחולקות הדעות. יש אומרים: לשעבר לא היתה שאלת-הלחם הפשוטה מצויה כל-עיקר בקרב המוניו של הצבור היהודי בפולניה; אנייו היו מרובים תמיד, אבל רעבים לא ידע מעולם. אחרים חולקים ואומרים: הפרזה היא זו; גם עניים מרובים וגם רעבים לא מעטים היו בו בצבור היהודי בפולניה מאז ומעולם, אלא שהצרות העצומות של ההוה השכיחו ומשכיחות את הצרות הקלות יותר של העבר. להכריע בין שתי הדעות הללו איני יודע. אני ראיתי ראשונה את פולניה בשנות-המלחמה כשבני-אדם “זִקְקוּ” נהרי-דם ועשו אותם כסף וזהב, ומאותן השנים אין להביא ראיה. אבל בין כך ובין כך, ברור הדבר, שעכשיו עומד כבר חלק גדול של היהדות הפולנית בשתי רגליו במדרגה תחתונה שבתחתונות — בזו של מבקשי לחם למלא נפשם הרעבה. לפני כמה שנים מצא גרינבוים מיליון יהודים “מיותרים” בפולניה. אותה שעה רבו עמו רבים וראו בדבריו “אנטישמות יהודית”. עכשיו מודים כבר הכל — אם בפה מלא או בעקימת שפתים בלבד — שהדין עמו, ודומה אסונו של “מליון” אומלל זה לאסונה של אותה מלכות אגדית, שתושביה היו ממללים ומדברים ככל אדם, ואיש לא שמע דבריהם, משום שמכשף רע הותיר להם כח-הדבור ונטל מהם קולם של הדברים. לא מיליון אחד, עשרות מיליונים מחוסרי עבודה ופרנסה תועים עתה רעבים וצמאים ברוב ארצות העולם, אבל הם רק מחוסרי-עבודה ופרנסה, רק רעבים וצמאים, ולא מיותרים, ולפיכך זעקתם נשמעת עד לשמים והכל יראים אותה. ואלו “מיליון” הרעבים והצמאים שלנו בפולניה לא רק רעבים וצמאים הם, אלא גם מיותרים הם. ולפיכך אין זעקתם נשמעת, ומבעלי השלטון, שהיכולת בידם להושיע אם ברב או במעט, אין איש נפנה עליה. פקיד יהודי לא תעמיד הממשלה, למורה בבית-ספר כללי לא תמנה אדם מישראל, אפילו בבתי-ספר המיוחדים שהיא מעמידה לילדי היהודים רוב המורים לא מישראל הם¹, וגם את הגזרה הרעה, שבתי-המסחר ובתי-המלאכה של ישראל חַיָּבים לשבות בשבתות ובימים טובים של קתולים, מקַיֵּם השלטון בכל חומר הדין. הרכרכנים שבעסקני היהדות הפולנית — וביחוד הרכרכנים הגליצאים — אומרים, שהשלטון המנהיג עכשיו את המלכות הפולנית איננו אנטישמי ואין כונתוֹ להרע, אפשר שאמת בפיהם, ואפשר שהם שוא ידברו. אבל זו ודאי אמת, שחרש הוא השלטון לגבי שועת מצוקתם של נתיניו היהודים. ימקוּ בענים, יגועו ברעבונם ואתם תמות זעקתם, כי על-כן מיותרים הם ואין קול לזעקתם שלהם. ועמוד-ענן של דלות איומה מתהלך כל בקרב המוניו של הצבור היהודי בפולניה ומסתיר מנגד עיניו את הנאת-החיים ושמחת-החיים.

*

ולא זה בלבד הוא עמוד הענן, המלוה את היהודי הפולני; יש לו לעמוד-עננו גם פנים זעומים אחרים — של אימת העניות. בשנות השפע של המלחמה והזמן הסמוך שלאחריה חלם היהודי הפולני — ולא היהודי הפולני בלבד — חלום יפה ונעים. בחלומו ראה את עסקיו טובים מאד, כספו וזהבו מרובים מאד ומבצריו בצורים מאד. ופתאום הקיץ — והנה חלום שוא: מבצריו — עיי-מפולת, כספו וזהבו — אבק פּורח, עסקיו — בור צרה, ויותר שהוא עוסק בהם יותר הוא מפסיד וּמִדַּלְדֵל. שעת יקיצה זו היתה קשה כל-כך, עד שהסוחר היהודי בפולניה — ואולי לא בפולניה בלבד — טבע מימרה חדשה: “איזהו עשיר? — שאין לו עסקים”. והדלדול הכרוך בעסקי המסחר גדל מיום ליום, והם התחילו נאלמים זה אחרי זה. לשעבר, למשל, היו סוחרי-העצים מן היושבים ראשונה במלכות המסחר והעושר; עכשיו יאמר: “פלוני בן פלוני עסק היערות עסקו — הרבה אילנות יש לו להתלות בהם”. לשעבר היה הנהר “פִּינה” מתמלא תיכף עם הפשרת הקרח רפסודות-עצים והעיר פינסק היתה הוֹמה מרוב סוחרי-עצים; עכשיו ירדתי אל הנהר — והוא ישן שנת-מות, התהלכתי בעיר — וכולה שקט בית-עלמין. כיוצא בזה כמה מעסקי התעשיה. שני “מנשסטרים” בנו היהודים ברוסיה שלפני המלחמה — את לודז ואת ביאלוסטוק. עכשיו שתיהן פולניה, ובעתונים היודיים היוצאים בשתיהן מצאתי רובריקה חדשה: “פאבריקען שטעלען זיך אפ!”. מדי פעם בפעם באה ברובריקה זו רשימה שלמה של בתי-חרושת — ביחוד של בתי חרושת לאריג — שכבר השתתקו או שעומדים להשתתק, וזכוּרים לי בתי-החרשת בשתי הערים האלה — כגון בית-החרושת של האחים נוביק בביאליסטוק — העומדים “כמצבות אלמות על קברי-עצמם”. וכל בית-חרושת שמשתתק וכל בית-מסחר שנאלם מטיל לתוך ים הדלות פועלים ושכירים שכל ימיהם מכרו בלחם את עמלם וכח-ידיהם ועכשיו אין קונה לאלו, ובעלים, שכל ימיהם היה הכסף והזהב משגבם ועכשיו פרושות גם ידיהם הם לצוד מטבעות נחושת ופרוטות קטנות למחיתם ולמחית אנשי ביתם. והאימה הגדולה של סכנת דלדול וָעוֹנִי מביאה לידי כך, שכל מי שיש לו משהו באמתחתו חָרֵד עליו חרדת-מות שלא להוציאו, ודין פרוטה כדין מאה. אִמְרָה רגילה עכשיו בפיו של היהודי הפולני: “בת מִזְדַוֶּגֶת למי-שהוא ויוצאת מבית אביה, ספק תחזור, ספק לא תחזור, פרוטה מזדוגת למה שהוא ויוצאת מכיס-בעליה — ודאי לא תחזור”…

\*

מהו מקור הרעה הגדולה ומה הם גורמיהם של הדלדולים הקשים?

על שאלוֹת אלו אין תשובה בפי, שַׁלָּמָה אהיה חכם בעיני, לאמור: אני יודע מה שׁאין אני יודע. אבל שׁלשה דברים לִמְּדָה אותי הסתכלותי במצבם של יהודי פולניה, ואלו הם:

1) המונים גדולים של הצבור היהודי בפולניה כבר ירדו למדרגת עניים מרודים, הרודפים כל היום אחרי משען לחם, פשוטו כמשמעו.

2) המונים גדולים אחרים של צבור זה אמנם לא ירדו עדיין עד לאותה מדרגה, אבל אימתה של העניות עליהם תמיד, את קול צעדיה הם שומעים כל היום מימינם ומשמאלם, ומחמת אימה הם נשמרים מאד לפרוטתם שלא תצא, פן יצטרכו לה מחר והיא לא תהיה להם עוד.

3) אלו ואלו נתונים בצרה גדולה, צרת היום וצרת המחר הקרוב, ונחוצה מדה מרובה של קרבת נפש תמימה ואמתית, כדי לִכְרוֹת להם אוזן, שתהא מסוגלת לשמוע את אשר יֵאָמֵר גם על המחר שלאחר-זמן, אותו מחר שאולי איננו מֻחָרָם שלהם עצמם, אלא רק מְחָרָם של בניהם אחריהם. ועוד יותר נחוצה מדה מרובה של זהירות יַשְׁרָנִית ושל נזירות מן הפרסום הזול, שאל לעורר בלבם מהומה של תקוות נפרזות לתשועה מהירה. התקוות היפות-המגונות הללו היום הן מפטמות את יצר הכבוד והתהלה של מְבַשְׂרָן ומנחילות לו אהבה וגדוּלה ושירים ותשבחות, ולמחר — כשלפי טבע הדברים אינן ממהרות להתקיים — הן חוזרות ומנחילות שנאה ובוז וחרוף וגדוף לא למבשר בלבד, אלא לאידיאה כֻלָּה. שבשמה דבר ואותה נשא על שפתיו.

ב

רובו — לכל הפחות, רוב רובו — של הצבור היהודי בפולניה — ביחוד בפולניה הקונגרסאית, ועוד ביתר יחוד בגליציה, — שומר עדיין מצוה ומסורת, ואף את בניו הוא מבקש לחנך ברוח מצוה ומסורת. טארטקובר בדק ומצא, שמרובים החרדים והישיבות בפולניה מכל שאר בתי-הספר שיש ליהודים שם, ומובן שמרובים גם התלמידים של הראשונים מתלמידיהם של האחרונים². ברם, אין לכחד, שהצבור היהודי בפולניה נוהג שמירה וכבוד גם במסורת של הבל. הכובע הקטן, העגול והצר, כמנהג פולניה, וה“קַפֶּלוּשׁ” של קטיפה, הזקוף לכל גבהו, כמנהג גליציה, ה“שטרימל” בן שלשה-עשר הזנבות ו“הספודק” הדומה לאצטרובל המיוחדים שניהם לשבת ויום-טוב — קדושה של מסורת חופפת עליהם עד היום הזה, ויחד עם המלבוש ארך-הכנפים הם משמשים “צלם יהודי” אפילו בכרכים גדולים, כל-שכן בעיירות קטנות, בפולניה הקונגרסאית, קל-וחומר בגליציה. לא אחת באו לידי בחורים משכילים, שמתוך שיחה עמהם ראיתי כמה פגומים הם כבר במובן האמונות והדעות, ואף הם אינם מתירים לעצמם להשתמש בלבושים אחרים ולהסתלק מן “הצלם היהודי”. ויודע אני בכרך גדול של גליציה בית-מסחר חשוב ששנים בעלים לו, אחד חרד קצוני ואחד חפשי קצוני, אבל שניהם, בעבדם את עבודתם במשרדם, חובשים כובעים קלים לראשיהם, שלא לעבור על גלוי-הראש בפרהסיה.

בכלל מבדיל היהודי הפולני מאד בין “בפרהסיה” ל“בצנעה”, וכל העובר בפרהסיה על אסור ומסורת, שהוא עצמו עובר עליהם בצנעה, שנוּא וּבזוּי בעיניו. בעירה אחת — Nomina sunt odiosa — קבלו לפני בחורים משכילים על העסקן הציוני שבעיירתם — ואף הוא בחור משכיל — שראוהו באחרון של פסח מדליק בפרהסיה גפרור, כדי להצית סיגרה, ואני — יסלחו-נא לי אותם הבחורים הטובים, אם חשד של חנם אני חושד בהם! — איני בטוח כלל, שהם עצמם אינם מעשנים בשבת בחדרי חדרים. יודע אני נשים צעירות, הנוהגות היתר — גם ברשות בעליהן — לאכול מאכלות אסורות, — כשעין זרה אינה רואה, או נדמה להן, שאינה רואה אותן, — ונזהרות שלא להסיר מעל ראשן את השביס — ביתר דיוק את ה“בִּמקוֹם” שביס — המשמש “בִּמקוֹם”-קפלוט. ושטחיות גמורה תהיה מצד מי שיאמר: צביעות היא זו. חלילה! לא צביעות היא זו, אלא צורה ידועה — נאמר: צורה פַּשְׁרָנִית — של שמירה על המצוה ועל המסורת, וכל הפוגע בה פוגע בנמוסיו הדתיים של החרד לה לצורה זו, וטבע הדברים מְחַיֵּב, שהם נעשים צהובים זה לזה.

בשמירת שבת ויום-טוב זהיר היהודי הפולני זהירות גדולה, ואין הוא מסתלק הימנה אפילו אם היא יורדת לו עד לחייו. מן האמור לעיל אנו יודעים שמחמת גזרת-המלכות הֻטַּל על יהודי פולניה, שיהיו שובתים ממסחר וממלאכה בשבתותיהם ובמועדיהם של הקתולים, ואף על פי כן הם עומדים — ברובם הגדול — בנסיון ואינם עושים את שבתותיהם ומועדיהם שלהם חול. הנה כן, למשל, בדקתי ומצאתי, שבשמונה-עשר יום של סוף ניסן תחלת אִיָר הוכרחו יהודי פולניה לשבות ממסחר וממלאכה שנים—עשר יום (ט“ו—י”ח בניסן: שני ימים ראשונים של פסח, שבת שלנו ושבת שלהם; כ“א וכ”ב בו: שני ימים אחרונים של פסח; כ“ד וכ”ה בו: שבת שלנו ושבת שלהם; כ“ז בו: ג' במאי—חג לזכר מתן הקונסטיטוציה הפולנית; כ”ט בו: ה' במאי—חג קתולי; א' ב' באיר: שבת לשנו ושבת שלהם). עוד בדקתי ומצאתי, שבחודש מאי הוכרחו לשבות שלשה-עשר יום, וכל חודש וחודש הם מוכרחים לשבות לא פחות מעשרה — אחד-עשר יום. ובכל—זאת הם עומדים בנסיון ואינם מוַתרים על שבת ויום-טוב שלהם. (מסופּקני, אם בכרכים הגדולים מגיע מספר היהודים, הפותחים את חניותיהם בשבת ויום—טוב, עד כדי עשרה למאה; בערים הבינוניות אין מספרם של אלו מגיע אפילו עד כדי שנים למאה, ובעיירות הקטנות אין כאלו כלל. — בימים האחרונים באה ידיעה מווארשה, שגם כמה מחנוני נאלבקי עומדים לפתוח מכאן ואילך את חניותיהם בשבת ויום—טוב, ולשם כך הם אומרים להעמיד אגודה אחת. אבל מובטחני, שנאלבקי תלחם ולא על נקלה תתן להפוך בגבולותיה שלה את הקערה על פיה) אולם גם בנוגע לשמירת שבת ויום—טוב עיקר העיקרים הוא ליהודי הפולני, שלא יתחללו בפרהסיה. בצנעה הוא נוהג היתר. ובעיני ראיתי: יותר מארבעים סוחרים מישראל, רֻבם באים בימים, ממקומות שונים בפולניה, עמדו להפליג יחדו לשם תיור ועניני מסחר. ובליל-השבת שלפני צאתם לדרכם נתכנסו ל“כוס-טה” ולשיחת-רעים, וכאן נהגו כולם — הם ונשיהם — היתר בכמה אבות-מלאכות ועשו שבתם זוֹ חול. וברי לי: לא-מעטים מהם זהירים כל ימיהם, שיהיו בתי-מסחריהם נעולים משעת התקדש שבת ויום-טוב עד שעת מוצאי שבת ויום-טוב.

מסורת היא גם דבקותו של היהודי הפולני ברבי. “כך נהגו אבותי ואבות-אבותי, כך נוהג אני, והלואי שכך ינהגו גם בני”. ובדיחה אופינית מספרת: שאלו לחסיד גֶרי: מפני מה לא נסע מימיו לגר? החזיר החסיד ואמר: “מה צורך יש לי לנסוע לשם? אני מאמין באמונה שלמה, שיש רבי בגר”. זו איננה כבר דבקות אמתית, תמימה, שהנפש מלאה אותה, אלא רק מסורת, קבלת אבות, שיש לשמור עליה ולהנחילה גם לבנים, משום ש“כל אדם צריך שיהיה לו רבי”. והחשוב והמפורסם שברביים הוא הגֶרי. ואף זו מסורת. אין הוא לא מופלג בנגלה ולא גדול בנסתר, לא מופלא בחסידות ולא אב בחכמה. אבל הוא משושלתו של המהרי"ם, פרוש: יורש-יורשה של קוצק, ואין לה למסורת אילן יפה מזה להתלות בו.

*

בו בזמן שהצבור היהודי בפולניה שקוד לשמור על המסורת פּוֹשָׂה בקרבו גם האסימילציה ובפרט באותה שכבה, שנהגו לקרוא לה “אינטליגנצה של בעלי השכלה גבוהה”. “סתם רופא בעיירה — מתבולל”, — כך אמרו לי כשבאתי לפולניה; לא היו ימים מועטים ומתוך נסיוני שלי כבר יכולתי גם אני להעיד עדות זו, ולא רק על הרופא, אלא גם על העורך-דין ועל המהנדס ועל כל שאר בני-סוגם, ולא רק על אלו שבעיירות הקטנות, אלא גם על רוב חבריהם שבכרכים הגדולים ושבערים הבינוניות. יש ביניהם אנשי-שם וגם גדולי-תורה במקצועותיהם שלהם, אבל רובם ככולם בורים גמורים לגבי תורתם ותרבותם של ישראל, ואם לשעבר היו אומרים: כל ימיו עסק הרב שלנו בתורה, ולא הספיקה לו השעה ללמוד כתב ולשון של גויים, אומרים עכשיו: כל ימיו עסק הרופא, העורך-דין, המהנדס שלנו בתורה, ולא הספיקה לו השעה — ללמוד כתב ולשון של ישראל. ומה יעשו “אינטליגנטים” יהוּדים כאלה, שלא יהיו מתבוללים? מה ידיעה יש להם על היהדות שירצו בה ומה זיקה יש להם לתרבות היהודית שיבקשוה? —

התבוללות הלשונית גוברת בקרב יהודי פולניה עד כדי כך, שנדמה כאילו לעינינו משתכחת מהם הלשון שהיתה לשונם מאות שנים. הזקנים יודעים יודית ומדברת יודית, אבל כשהם מבקשים לנהוג סלסול בעצמם הם מדברים — פולנית. הצעירים קצתם יודעים יודית, קצתם אינם יודעים יודית. ורובם מדברים — פולנית. הילדים כמעט שאינם יודעים יודית כלל ומדברים — פולנית. זו היא המדה בכרכים הגדולים, על פי רוב גם בערים הבינוניות, ובמקצת אף בעיירות הקטנות של פולניה הקונגרסאית, ומכל-שכן בגליציה. שעות שלמות התהלכתי ב“קזימירוש” של קראקוי השטוף יהודים ואזני שמעה קצת יודית והרבה פולנית; בשבת וביום-טוב מצוי הייתי בבתי-כנסיות של עיר זו — ולא שמעתי ילדים מישראל מדברים בינם לבין חבריהם אלא — פולנית; לשון זו שמעתי גם בפיהם של ילדים, שהלכו אחרי אבותיהם לתפילה ב“שטיבל” של גֶר. — הוזמנתי להרצות בכנוס של חברי השומר הצעיר וגורדוניה בלודז, ומצאתי כמה בחורים ובחורות שאינם יודעים יודית, אבל כולם יודעים פולנית. כיוצא בזה ראיתי שם גם באספת הקן של בית“ר. — כשהרציתי לפני סטודנטים של קורפורציה יהודית הוצרכתי להעמיד לי מעין מתורגמן, שיתרגם לשומעי את “המקומות הקשים” מיודית לפולנית. כשהרציתי בקבוץ של נשים על הבדיחה העממית היהודית ראיתי לפני הרבה פנים עגומים של נשים צעירות, שלא יכלו לרדת לסוף “עָמקָן” של כמה מן הבדיחות שנסתייעתי בהן, משום שֶׁסֻּפְּרוּ יוּדית. בבנקט-הפרידה, שנערך בווארשה לכבודו של מנהיג ממנהיגי הציונות, שעה לארץ-ישראל, נאמרו רוב הנאומים פולנית, וב”כוס-הטה" של חבורת הסוחרים, שעליה ספרתי לעיל, נאמרו כּל הנאומים בפולנית, ורק אחד ביודית. וכך הוא מצב הדברים בפולניה הקונגרסאית ובגליציה, וכך עתיד הוא להיות בקרוב גם בגבולין. בווילנה, בגרודנה, בביאלוסטוק בפינסק וכו' עדיין מדברים יודית — ובמקצת גם רוסית. אבל גם שם כבר גוברת הפולנית. תחילה לא האמינו היהודים שבגבולין במלכות הפולנית, שהיא עתידה להתקיים, וסרבו לקבל לשונה; לסוף התחילו מאמינים בה באמונה שלמה, שהיא בת-קימא, ועכשיו הם ממהרים לקבל לשונה. ומי יודע, אם לא כעבור ימי דור אחד או שנים אי-אפשר יהיה לדבר יודית אל הצבור היהודי בפולניה, כשם שכבר אי-אפשר לדבר יודית אל הצבור היהודי בגרמניה.

*

כדי לעמוד על אפיוֹ ועל מעלותיו ומורדותיו של הצבור היהודי בפולניה נחוצה עין בוחנת יותר משלי, ואף בעל העין הבוחנת זקוק לזמן יותר מששה חדשים, כי על-כן עם שלם בן שלשה מליונים נפש וחצי הוא צבור זה, מספר ישוביו יותר מאלף, ויש הבדלים גדולים ועמוקים בין היהודי של פולניה הקונגרסאית לבין היהודי הגליצאי, ובין שניהם לבין היהודי שבגבולין. אבל מה שראיתי ראיתי ואותו ספרתי.

ואף גם זאת ראיתי. יהודי פולניה הקונגרסאית אינם מכבדים — אני נתירא לאמר: בזים — ליהודי גליציה; יהודי גליציה אינם אוהבים — אני מתירא לאמר: שונאים — את יהודי פולניה הקונגרסאית. אלו ואלו עוינים — אני מתירא לאמר: אויבים — את היהודים שבגבולין, וכלם יחדו אין אמון בלבם ליהודי הבא אליהם מן החוץ, ובפרט כשהוא בא אליהם מארץ-ישראל (למה “זכתה” דוקא ארץ-ישראל לכך — על זה יבוא עוד הדבור), והאדם הבא מן החוץ צריך שתהיה בו מדה מרובה של קרבת-נפש תמימה, של עַנְוַת-אמת, של פשטות טבעית ושל בקשת אחוה בלב שלם בשביל להכניע ולנצח את החשד ואי-האמון.

ג

ששת החדשים שעשיתי בפולניה הרגילוני לראות, כמה גדול כחה של הציונות.

ההתבוללות נועלת דלת בפניה, והציונות “המעשית” אינה עושה כמעט ולא כלום בשביל לעקור דלת נִנְעֶלֶת זו.

רוב עסקניה ושלוחיה של הציונות אינם נוהגים כבוד בצבורנו הפולני, השומר מצוה ומסורת — ולו רק בפרהסיה, — ומחמת-כך הם משניאים עליו לא רק את עצמם, אלא גם את הציונות שבשמה הם באים אליו.

רבים משלוחיה ועושי דבריה של הציונות או שאין בהם כלל, או שאין בהם במדה מספקת לא קרבת-נפש תמימה, לא זהירות ישרנית, לא ענות-אמת, לא פשטות טבעית ולא בקשת אחוה בלב שלם, וכל כחם ועוצם-נפשם הוא “כח הדבור” ו“כחות” אחרים שֶׁנִּפְחָם — הר-ההר, ומשקלם — זוז קטן.

שורת ההגיון נותנת, איפוא, שדינו של הצבור היהודי בפולניה להיות רחוק מן הציונות. ולמעשה אין הדבר כך. אמנם רובו רחוק עדין ממנה ומפעליה, אבל רק רובו ולא כולו, וגם לא רובו הגדול. אדרבה, גדול הוא מעוטו הכרוך אחריה.

הציונות כשהיא לעצמה כחה רב, וממנה יוצאים צנורות — פעמים גלויים, פעמים נסתרים — המבקיעים לה דרך אל לבו ואל נפשו של היהודי בכל מקום שהוא ובכל מצב שהוא.

פרק שני

א

ח. נ. ביאליק התנדב ללכת אל הצבור היהודי בפולניה ולעוררו על הדברים, שהם גם מַשְׁתִּיתָהּ וגם רומה של תנועת-תחיתנו — הלשון העברית, התרבות העברית, הספר העברי — ותבוא עליו ברכה שהתנדב לכך. אבל הוא לא בדק את נפשו תחלה, אם נמסר לו מפתח ללבו של צבור זה, או שמא נתחלף לו הפותח בסוגר, — וחוששני מאד שלא טובה עשה עם המפעל, אשר בשמו הלך ובשמו דבר.

לשונו של ביאליק — לשון הזעם והתוכחה — היא שהיתה עם פיו גם במסעו בפולניה. הוא שכח כנראה — ואולי לא רצה לזכור — שאין זמנה של לשון זו עכשיו, אם לא כבר עבר זמנה לגמרי. ביאליק ישר-הלב הוא הראשון הכופר בעטרת-הנביאים, שעטרו לו זֶלי-לשון וזלי-העט שלא מדעתו ושלא מרצונו. ואולם, אלמלי עמדו עכשיו באמת נביאים לישראל, היו אף הם — אבותיה של לשון הזעם והתוכחה — בוחרים להם לשון אחרת מזו שהיתה שומה בפיהם לפני אלפי שנים, ואם לאו — לא היו שומעים להם עכשיו, כשם שלא שמעו להם גם לפני אלפי שנים. “אין משמיעין לאוזן אלא מה שיכולה לשמוע”. והיהודי הפולני — ולא רק הפולני — שחשך עליו יומו, וכל שעה הוא מתירא — ולא לחנם הוא מתירא — שמא יחשך עליו מחרו עוד יותר, — אזנו אינה יכולה ואינה מסוגלת לשמוע דברי זעם ותוכחה. דיו בזעם שזועם אותו אלהים. אף דיו במה שנפשו שלו זועמת אותו כל היום. ביאליק מעיד על שומעיו, שהם בקשו מאתו ואמרו לו: “תנה, אמור-נא לנו דבר-מה של נחמה, של עדוד ותקוה טובה” — והוא כמעט תמה על בקשה זו³. אות הוא שלא ראה את עצמו אחד מן הצבור האומלל הזה, הנלחם בכל שארית-כחו מלחמת חייו, אלא ראה את עצמו דיָן ומוכיח, שעומד ממעל לו, וממרומיו שלח בצבור שלפניו פסקי-דינו הקשים ודברי-מוסרו הזועמים.

האומנם אפשר היה. שהוא — עם כל ערכו וחשיבותו — ימצא לו אוזן קשבת ולבו של הצבור יִמָשך אחרי דבריו?

וכשנפטר מן הצבור והלך לו כאוב-לב, לא על עצמו תהה, אלא על אחרים תהה. ביחוד תהה על ה“סתם-ציונים” וראה אותם — פגרים מתים. “היה לי הרושם — הוא אומר — שאני מהלך בין המתים”. והוא מוסיף ומפרש: “אני מדבר, כמובן, על סתם-ציונים. אין טעם וריח למעשיהם. אין התלהבות, אין אמון, אין כלום”.

אני רואה את עצמי, כאלו לפני ביאליק אני עומד, ובפניו אני אומר לו, שעינו הטעתו לראות את ההפך מן המציאות ולהעיד בסתם-ציוני — אני מדבר על הסתם-ציוני הפולני — עדות אשר לא-כן.

*

הסתם-ציוני עצמי ובשרי הוא, עמו נער הייתי ועמו גם זקנתי, ובכל זאת אין עיני סמויה מלראות את לקוייו וכתמיו באשר הוא ציוני ובאשר הוא אדם בכלל.

קודם-כל, רבים הם זקניו, שהזִקנה כבר התישה אותם. מוכן, שאי-אפשר שתהא כונתי לראות פְּסול בזקנה בכלל, כי על-כן גם אני זקן, ואין אדם משים עצמו פָּסול. אף אין רצוני, שזקנים יצעירו; אדרבה, רצוני, שזקנים יזקינו עד שיבשלו דים. אם בצעירים התלהבות וגבורה, בזקנים בְּשֵלים — חכמה והגיון. אבל משל משלו חכמים בזִקְנה: פגה, בוחל וצמל; פגה — עודה לא-בְשֵלה; בוחל — אלו ימי כחה וזהבה, צמל — כיון שהגיעה לכך, כחה נִגר וזהבה כהה. ואלו הסתם-ציוני לא-מעטים זקניו-צמליו, ויש שהם כבויי-נשמה, או, לכל-הפחות, כבולי-נשמה. נשמתם הכבולה של אלו אינה יכולה להבין — כל-שכן שאינה יכולה לקבל — שום מחשבה חדשה ושום תקון חדש, והיא יראה מפניהם מאד. תורת-הציונות, שנתנה להם, תורה מן השמים היא. וכל הפוגע בה יצא מכלל ציוני. הכל צריך להיות דוקא “כדאשתקד”, בלי שום שנוי וחדוש, ואם לאו — עתידה הציונות שתשוב מיד לתהו ובהו, ומכאן הטינא, המגיעה עד לידי איבה, שלבם מעלה, אם בגלוי או בסתר, כלפי הצעירים. רגילים הם לטעון כל היום: “דיינו! בהכרח יורדים אנו מן הדוכן; יעלו הצעירים וימלאו מקומנו”. אבל הם רק טוענים כך ולבם בל עמם. במעמקי לבם הם עוינים את הצעירים וחושבים אותם לרעים וחטאים, המקלקלים את הכל. לא אחת שמעתי מפי ציונים זקנים וּותיקים: “הצעירים שבשורותינו — אוי להם ואסון הם לנו. כלם שמאליים, והשמאליים — כלם לא-ציונים, ואפילו לא-יהודים”. ומשום כך יש גם שהזקנים והותיקים מסתלקים מן העבודה הציונית המעשית, כדי שלא יתקלו בעסקנים מִבֵּין הצעירים ולא ימָצאו מוכרחים לעבוד עמהם בכפיפה אחת. וזוהי — אוסיף דרך אגב — הסבה העקרית (אני מדגיש ואומר: “הסבה העקרית”, משום שחוץ ממנה יש גם כמה סבות אחרות, ולא כאן המקום לפרטן), שעל-פי רוב לא קשה ביותר להביא סתם-ציוני זקן וּותיק לכלל עבודה לשם הקרן-היסוד, וקשה מאד להביאו לכלל עבודה לשם הקרן-הקימת: בקרן היסוד הוא נעשה שותף לעבודה כמעט רק לזקנים וּותיקים כמותו, ואלו בקרן-הקימת הוא מוכרח להעשות שותף לעבודה גם — ולפעמים רק — לצעירים, והללו לבו ודעתו ממאנים בהם. (“מלכיה ושריה” של קרן היסוד רגילים להחזיק טובה לעצמם ולהשתבח, שהזקנים והותיקים עמהם. וחבל, שהם שוכחים — ואולי הם משכיחים מלבם בכונה — שזקנים זה “דרכם” באמת “לרדת מן הדוכן”, ולא ירבו הימים והם ישארו “מלכים ושרים” בלי עם…).

סתם-ציונים הם ברובם הגדול עמוסי עול-החיים. הלה חנוני והלה סוחר, הלה פקיד והלה סוכן, הלה “בעל פרופסיה חפשית” והלה — אחד מהמון בית ישראל המוציא לחם “מתחת לקרקע”. ומהיות צוארו נתון בעול קשה יש שהסתם-ציוני מתרשל בעבודה הציונית תחלה מחמת אונס, ולאט-לאט הוא מסתלק הימנה לגמרי ואין הוא שב אליה עוד, ואפילו אם כבר בטל אונסו. לכתחלה מכה אותו לבו על שאינו מקיים את המצוה המעשית הציונית שהוא חיב בה, ובדיעבד — כיון דדש דש: המצוה נשכחת, הדַיָן שבלב נאלם, ויש שהוא — הסתם-ציוני — גם מתמלא תרעומת כשבא מי-שהוא להזכיר לו עוונו. לא מעטים כאלו אני יודע, וקשה מאד להחזירם למוטב ולשוב ולעמיד עליהם מצוות אחרי שהם הורגלו כבר לראות את עצמם פטורים מהן.

רבים מן הסתם-ציונים הורעלו — ולא מדה מועטת — על-ידי שמועות שונות, קצתן שמועות-אמת וקצתן שמועות-שוא, על מעשים שאינם מהוגנים, שנעשו ונעשים בגבולות הציונות בכלל ובארץ-ישראל בפרט. וכיון שאתה פותח פיך לדבר אל ה“מורעל” על העבודה הציונית, מיד פותח גם הוא את פיו ומציף עליך מבול של טענות ותביעות. ואין עצה ואין תבונה לנגד הטענות והתביעות הללו: אם אתה שומע ושותק — שמע מינה, גם אתה מודה בהן, ואם אתה שומע ומחזיר תשובה — שמע מינה, גם בידך דבק מאום.

רחמן הוא הסתם-ציוני, ונפשו רעה עליו כשנפסקים רחמיו, סח על מי-שהוא ממנהיגי הציונות ועסקניה ויכול לרחמו ולסַיֵּם: “ואדם כזה אין לו מנוחה בעולמו מחמת עוני” — שָשִים בני מעיו שמנהיגים ועסקנים צדיקים כאלה נתנו לו ולציונות. אינו יכול לסיֵם בדברי רחמים. משום שהמנהיג והעסקן שעליהם הוא סח לא עשה אותם הקדוש-ברוך-הוא עניים ויש להם מנוחה בעולמם — מיד מתחיל לרקוד בלבו ובעיניו השטן המנוול של חשדות-שקר ועלילות-שוא. פעמים רבות שמעתי “רחמנים” אלו מספרים על מנהיג זה או אחר. שבנה לו בית יפה, ועל עסקן זה או אחר, שקנה לו נחלה טובה. ומעולם לא שמעתי את הדברים נאמרים מתוך הנאה, שאותו מנהיג ואותו עסקן טוב ויפה להם בעולמם הפרטי, אלא תמיד נאמרו הדברים מתוך לגלוג מסותר של קלות-ראש, מתוך רמיזות-עין של אדם היודע, כביכול, “סודם” של הבתים והנחלות הלו, אלא שאין רצונו “לנבל את פיו”. ומדי פעם בפעם רגז לבי ושאל: חשדן בן חשדן, מפני מה דעתך נותנת, שאתה זכאי לבנות לך בתים ולקנות לך נחלות ואסור להרהר אחריך, והלה אינו זכאי לכך ומותר — וגם מצוה — להרהר אחריו? וכי בשביל שאתה כל עבודתך ועמלך רק לך לבדך — נשכרת, והוא — מנהיגך ועסקנך — שעבודתו ועמלו לרבים, לך ולדומיך — הפסיד? ומודה אני: לבי שאל, אבל פי שתק, משום שגם זו ממדותיו של הסתם-ציוני: הוא שומע רק מה שבפיו שלו, ואינו שומע מה שבפיהם של אחרים, — והלואי שישמיע לאזניו לכל-הפחות מה שפיו שלו דובר.

ואף גם זאת: אין כסתם-ציוני קנאי לכבודו, ופיו מגיד תהלתו תמיד על כל דבר קטן — קל-וחמר על כל דבר פחות או יותר גדול — שעשה לשמה ובשמה של הציונות. שעות שלמות הוא נוטל מאתך בספוריו המוגזמים על הגדולות והנפלאות אשר עשה, על הטרחות שטרח, על הקרבנות שהקריב וכו' וכו'. ואם עינו תוספת בפניך סימן של קוצר-רוח וקוצר-אמונה, ובפרט אם אתה מנסה להפסיק נחל ספוריו וגוזמאותיו ומרמז לו, שנוח לו לאדם שאחרים ולא הוא יספרו עליו ועל צדקותיו — מיד הוא שונא אותך בלבבו, ושוב אין לך פה ולשון אליו.

ועל הכל הסתדרותו הלקויה של הסתם-ציוני. ולא הסתדרות אחת היא בפולניה, אלא שתים — “על המשמר” ו“עת לבנות” — ושתיהן לקויות, או מוטב שאומר: הראשונה צולעת והשניה — פּסחת. שתיהן, כל אחת ואחת לפי נוסחה שלה, עוסקות בפוליטיקה של המקום, ועל זה אין לקבול. אי-אפשר שתהיה אחרת. הצבור היהודי, אחד ממעוטיה הגדולים של מדינה חדשה-ישנה זו, מיותר הוא בעיני “בעליה”, ולא עוד, אלא שהוא מיותר גם בעיניהם של שאר צבוריה-מעוטיה, ואפילו בעיניהם של אלו הנראים כבעלי-בריתו בשעת הנאתם. גזרת הגלות היא שיהא הצבור היהודי מיותר בכל מקום ובעיני הכל. ואם לא הוא לו — מי לו? אם לא יַשמע קולו ובעל-כרחם של שכניו לא יתן גם הוא אצבעו בעניניה של המדינה, סופו שלא יוָדע משקלו כלל בכפות-מאזניה וכל אוכליו ומכשיליו לא יאשמו. והואיל והעסקנות הפוליטית הוא מהכרחיו של היהודי הפולני, אי-אפשר שלא תהא נתונה — ובמדה לא מועטת — על הצבור הציוני, שכן הוא הצבור היותר עירני ביהדות ובכל מקום מוטלים עליו צרכיו והכרחיו של הכלל כולו. וכשם שעסקנות זו, המכוונת כלפי חוץ, אי-אפשר שלא יהא לו לצבור הציוני חלק גדול בה, כך — ועוד הרבה יותר — אי-אפשר שלא יהא לו חלק גדול גם בעסקנות הצבורית, המכוונת כלפי פנים. כל פרשת החיים הפנימיים ש היהדות מעניניו ש הצבור הצבור הציוני היא, ולא רק מנקודת-ההשקפה הציונית, אלא בעיקר וראשונה מנקודת-ההשקפה היהודית, משום שהצבור הציוני הוא, לפי הגדרתו של הרצל, ה- “negotiorum gestor” של היהדות. כל זה אמת וברי, אבל ההסתדרויות האמורות של הסתם-ציוני בפולניה לא אצבען, אלא שתי ידיהן הן נותנות בעסקנוה הפוליטית, החיצונית והפנימית, ובשביל העבודה הציונית הטהורה אין נשארת להן לשתיהן בלתי אם אצבע קטנה, ואף זו מקצתה ולא כולה. הסתכלתי במנהיגים העסקנים של “על-המשמר” ו“עת-לבנות” גם יחד וראיתי: אפילו טובים שבהם כי יבוא לידם ענין מעניני הפוליטיקה המקומית ואמרו כל עצמותיהם: “הננו”!, וכי יבוא לידם ענין מעניני הציונות הטהורה ואמרו כל עצמותיהם: “עיפים אנחנו!”

עיפים המנהיגים, ומחמת עיפות דוחים הם בשתי ידיהם ראשית-כל — את התפקיד לתקן את לבו של מונהגם ולעקור את שמירו ושיתו. ומה פלא יש בדבר. שהשמיר והשית העזובים לנפשם גדלים ומשגשגים ומכאיבים כל חלקה טובה ללא כל מעצור וחסימה?

*

אם ימָצא מי שיאמר, שדיני על הסתם-ציוני קשה מדינו של ביאליק, לא יצדק. אני מלמד עליו חובה, אבל איני בז לו, אני רואה בו נגעים וכתמים, אבל איני רואה אותו מת שעבר ובטל מעולם. גדולה מזו: אני רואה בו עמוד-יסוד של הציונות, הנושא את משאה הקשה ביותר — לכל-הפחות, לפי משקל המשאות בשעה זו.

איני יודע כמה, אבל על כל פנים עוד הרבה עשרות שנים יעברו על הציונות עד שתחדל להיות תלויה במדה גדולה באפשרויותיה הממוניות, והללו — ברובן המכריע — בסתם-ציוני הן תלויות. בשעת משבר ועוני, ביחוד בשעת אימה גדולה, מפני העוני, נעשה קרבן-הממון קרבן גדול, ויש שהוא גם מגיע עד למדרגה של מסירת-נפש. אלמלא פלחו את פרוטתו של היהודי הפולני, היו דם-לב ומח-עצמות שותתים ויורדים מתוכה, ונסיון קשה מאד הוא מתנסה כשמתבקש להביא אותה קרבן לציונות. והסתם-ציוני עמד עד עכשיו בנסיון והביא את קרבנו. חלילה לי למעט אפילו כגרגר-חול ממשקל קרבנם של הבחור החלוץ והבחורה החלוצה, העולים לארץ על מנת לרַוותה זיעתם ולהפרותה בכח שריריהם. ברוך ומבורך קרבנם. אבל אל-נא ישָכח, שעם עבודת-בנינם בארץ נבנים גם הם עצמם ומקרבנם יש הנאה גם להם. קרבן-שלמים הוא. ואלו קרבנו של הסתם-ציוני, הנותן מכספו-דמו לבנין הארץ, על-פי רוב קרבן עולה הוא, שכֻּלו לגבוה. הוא עצמו אינו נהנה ממנו. אמנם ביאליק — עמו הסליחה! — מתכון גם לחלל את קרבנו של הסתם-ציוני ורואה אותו כאלו הוא נותן פרוטתו “בלי אהבה, בלי אמונה”. אבל גם בזה הטעתו עינו, משום שמרחוק — ממרומים — הסתכל בו. אלו נגש אליו ממש, אלו לא תובע ומוכיח היה לו, אלא היה לו מה שצריך היה להיות לו — אח קרוב המיצר בצרתו וכואב את כאבו — היה מתפלא לראות, כמה לא נתמעטו אהבתו ואמונתו לגבי מדת יכלתו שנתמעטה כמעט כולה, ועוד יותר היה מתפלא לראות, כמה לא נקצצו אהבתו ואמונתו אפילו מכח ידם הקשה של הקוצצים — בין אלו שמבחוץ ובין אלו שמפנים — שעמדו על האהבה, וביחוד על האמונה, לקצצן. אין חלקי עם דורשי מספרים, אבל אם, למשל, פולניה (חוץ משתי הגליציות) הכניסה לקרן הקימת בשנת תרצ“א 734.000 זהובים, ובמחצית הראשונה של תרצ”ב, היינו: לאחר שכבר באו מים עד נפש, הכניסה 352.000 זהובים, ורוב הכסף — אולי לא תהיה זו השערה רחוקה, אם אומר: שמונה עשיריות — נכנס מאת הסתם-ציוני, אף כי לא על-ידו — הרי גם לשון זו של מספרים מפרכת את עדותו של ביאליק: אלמלא האהבה והאמונה של הסתם-ציוני לא היתה ההכנסה מגיעה אפילו עד כדי חצי מן האמור. ואולי יש להביא ראיה לאהבתו ואמונתו גם מכאן: אשתקד היה הסתם-ציוני הפולני שני בשורת המעַשים לשמה של הקרן הקימת, ואלו השנה, שנת היובלות לחובב-ציון ולציוני הותיק — אבותיו של הסתם-ציוני — עלה הוא להיות ראשון בשורה.

*

ביאליק ראה את הסתם-ציוני הפולני, והנה — “אין התלהבות, אין אמון, אין כלום”, ואני ראיתיו — כולו התלהבות, כולו אמון, כולו מלא וגדוש ציונות; ביאליק ראה אותו — פגר-מת, ואני ראיתיו — חי ותוסס. בועידה העשירית של ציוני-פולניה, שהיתה החורף, ראיתיו כך. ראיתי התלהבות, שלא ידעה גבול, ראיתי אמונת-אמון, שדוגמתה פרנסה את הציונות בשנותיה הראשונות. ולא משום שהמנהיג התנשא מכל לעם, אלא להפך — משום שכל ימיו היה עם העם ובתוך העם; ולא משום שעשה מעשה להטים של מוקיונים ולוליונים, המבקשים להתמיה את הבריות, אלא להפך — משום שמימיו לא הלך בדרך תעתועים זו.

אותה שעה למדתי וידעתי: אמנם עיף הוא הסתם-ציוני מעול החיים ועמלם, אמנם כמה וכמה נגעים ונמוסים לא-טובים דבקו בו, אבל נשמה ציונית ספוגה אהבה רבה ואמונה גדולה מחַיתו. הוא הוא שנעשה מעיסתה של “הגוורדיה הישנה”, העומדת מפני כל הרוחות והזועות. ואם לגשת אליו בלב תמים כגשת אח לאחיו, חבר לחברו, יחזקו עוד אהבתו ואמונתו והיתת גם עבודתו הציונית שלמה.

ועל דרך-תעתועיהם ורעתם של המוקיונים והלוליונים עוד יבוא הדבר לחוד.

ב

ראיתי את הנוער הציוני המאורגן בפולניה — והוא מחנה גדול:

השומר הצעיר	22.000 איש
ברית טרומפלדור (בית"ר)	13.000 "
צעירי-מזרחי	10.000 "
השומר הלאומי (יחד עם הרצליה)	8.000 "
החלוץ הצעיר	7.000 "
פרייהייט	7.000 "
גורדוניה	6.000 "
החלוץ הכללי	3.000 "
החלוץ המרכזי	1.200 "
ס"ה	77.200 איש

את המספרים הללו קבלתי מאת מחלקת הנוער של לשכת הקרן הקימת בווארשה, וזו קבלה אותם מאת מנהיגי ההסתדרויות האמורות. אף-על-פי-כן נִתְּנָה רשות להטיל ספק בדיוקם. ראשית משום שסטטיסטיקה של ממש נהוגה רק בשומר הצעיר (ואמנם בבילֶטן — “הוראה” שמו — של הסתדרות זו מד' אייר תרצ"ב נאמר, שבתחלת השנה היו לה 22.346 חברים; בשאר ההסתדרויות נהוגה מעין סטטיסטיקה, ולא סטטיסטיקה ממש. ושנית, מנהיגי ההסתדרויות נגררים אחרי רצונם לראות — וביחוד, להַראות — את החשיבות היתרה של הסתדרויותיהם ומונים להן חברים במספר מוגזם. הנה כן, המספר האמור בצעירי-מזרחי (10.000) מוגזם מאד, ומובטחני שלא אחטא לאמת המציאות אם אפחית הימנו לפחות שליש. מוגזמים — אף כי לא במדה זו — נראים לי גם המספרים האמורים בחלוץ הצעיר ובפרייהייט. חוששני, שגם מנהיגיהם שלהם לא היו זוכים לציונים גבוהים, אלו נבחנו בהלכות סטטיסטיקה. אף גם זאת: כמה מחברי ההסתדרויות יש שהם נמנים פעמַים, כגון חברי השומר הצעיר שבחלוץ, הנמנים גם על-ידי הראשון וגם על-ידי האחרון.

ואולם, אם נפחית מן המספר הכולל האמור לעיל כעשרים וחמש ידות, וגם נשיב לב, שלא הובאו בחשבון כלל לא חברי המכבי ולא האגודות האקדימאיות הציוניות — נוכל לאמר כמעט בודָאות, שהציונות יש לה בפולניה לכל-הפחות ששים אלף נוער, ולא סתם נוער, אלא נוער מאורגן פחות או יותר. ונוער כזה בכמות כזו אין לשום זרם צבורי ופוליטי אחר של היהדות הפולנית — בין משמאל ובין מימין.

*

יודעים שליחי-הציונות, היוצאים לעבודתה בגולה, את ערכו וחשיבותו של מחנה גדול זה?

מסופקני. על כל-פנים, לא אלו מהם, היוצאים ראשונה לעבודה, ומבשרי אחזה. כשהלכתי לפולניה לא היתה לי, למשל, אלא ידיעה מעומעמת על הבכירה והגדולה שבהסתדרויות-הנוער — על השומר הצעיר. מפי השמועה — ובמקצת גם מפי הז’ורנליסטקה הציונית — ידעתי, שהשומר הצעיר מעמיד כל דבריו על “תורתו של מארכס”, והואיל ותורה זו אינה מקובלת עלי — לא היא גופה ולא תרי"ג מצוות השנאה והקנאה ובטול קדושת האדם והיתר האַלמוּת התלויים בה — החלטתי בלבי, שלא יהיה לי עסק בהסתדרות המקימת אותה, וכמה אני שמח, שלפי מהלך עבודתי אי-אפשר היה לי לעמוד בהחלטתי, ותחלתי כמעט שלא ברצון וסופי ברצון רב התקרבי גם להסתדרות זו וראיתי, שגם אני וגם אחרים טועים בה, או ביתר דיוק: שגם אני וגם אחרים מודדים אותה לא במדה הראויה לה ולדומה לה.

בדרך מסעותי באתי לווילנה ויחד עם חבר אחד ירדתי לפקוד את רחוב היהודים, את רחוב הזגגים, את חצרו של ליב ליזר’ס ושאר רחובותיה הצרים והעקומים וחצרותיה האפלות “הכפולות שמונה” — חצר בתוך חצר, חצר לפנים מחצר — אשר לא ראיתי אותו זה עשרים שנה. יום תמים היינו מתהלכים שנינו במבוכים חשכים אלו, שיצרו אותם פִּקוּדי דלותו והתחכמות פלפולו של היהודי הווילנאי. מימיננו ומשמאלנו, מלפנינו ומאחרינו: חנונים וחנוניות, היושבים ישיבת אבלים בפתחי חנויותיהם הריקות מאין קונה, חייטים וסנדלרים, המנמנמים כזבובי-סתיו על מכונותיהם וסדניהם הדוממים מאין עבודה, סתם יהודים, זקנים ונערים, שנטלה ריצה מרגליהם ופזיזות מכל גופם מאין תועלת בהן. דומה הייתי, כאילו מתוך ה“אידישע גאס אין ווילנא”, אלבומו הנפללא של וורוביציק, נִטְעוּ כאן העניים והאביונים, הנדכאים והחלכאים הזקנים והנערים הללו, הטעונים איש-איש צלובו בכתפו. היש מי שיפרוק אותו מעליהם? — את עניותה המופלגת של ווילנה ידעי עוד מימי-עלומי. עכשיו פעורה היתה עלי כתהום. היש כח בעולם, אשר יסתום אותה, לבל תבלע את הכל? — עיני לבו של חברי בן-לויתי קראו את הרהורי הדוקרנים, ששרטו לבי, נענה ואמר: “היודע אתה, מי הם האנשים והנשים האלה? כולם מארכסיסטים, כולם קומוניסטים, אלא שאינם יודעים, שכך הם”. שמעתי הגזמה זו ולא תמהתי עליה. אמת מרובה קלטה אזני מתוכה. תורתו של מארכס היא קדחת-העולם. מקום לידתה וגִדולה — בִּצת-העולם, וכל מקום שתרחב ותעמיק הבצה שם תגדל ותַמאיר הקדחת. לא לחנם נולד ה“בונד” בווילנה. ראויה היתה בצת-עוני ומחסור כזו שתלד קדחת ממאירה כזו. ומה תימה, שהנפש הצעירה, הרגשנית, של הבחור והבחורה מן השומר הצעיר, הכאובה ביותר מבצת-העולם⁴, היא גם מנוגעת ביותר בקדחת-העולם? אבל בואו ונחזיק להם טובה לשומר הצעיר ולהסתדרויות-הנוער האחרות הדומות לו, שבשעה שהם מכניסים בחורים ובחורות מישראל אל תחת כנפי תורתו של מארכס הם מכניסים אותם גם אל תחת⁵ כנפי השכינה של הציונות, של העִבְרִיוּת, של הארצישראליוּת — של תחיתנו הלאומית. אלמלא הם היו אותם הבחורים והבחורות מגיעים בדרכים ובשבילים אחרים עד לתורתו של מארכס, או עד לתהום אחרת של טמיעה והתבוללות, והיו אובדים לנו לגמרי. ואילו עכשיו בנים הם לנו, ואף אם תורתם לא לנו היא.

כבר אמרתי, שהסתם-ציונים, וביחוד הזקנים והותיקים שבהם, אויבים את הצעירים, ובפרט את אלו הנמנים על ההסתדרויות השמאליות, ועליהם הם אומרים: “הללו קרובים למוסקבה משהם קרובים לירושלים; יבוא יום ויפרשו למוסקבה בהחלט, ולירושלים יפנו עורף”. כשאני לעצמי איני מאמין — על כל-פנים, איני רוצה להאמין — שנבואה רעה זו עתידה להתקיֵם: מוסקבה כחה גדול, אבל גם ירושלים כחה לא-מועט. הקשיבו לויכוחיהם של בנינו אלו, קראו ספרותם, ולא על-מנת לקנתר ולבקש חטאים, אלא על-מנת לשמוע ולהבין הקשיבו וקראו, וידעתם את מלחמתם הקשה הפנימית: נפשם נתונה בין שני מגניטין, מוסקבה מכאן וירושלים מכאן, ואם שנאתכם ובעיטתכם שלכם לא יוסיפו כח לסמאל שרה של מוסקבה, אפשר ואפשר שינצח — להבדיל — מיכאל שרה של ירושלים. “גם בתקופת קוניונקטורות מהפכניות רציניות, וגם במשטר הסוציאליסטי ההולך ונבנה, עומד לפני ההמונים העברים תפקיד אוניברסלי יחידי: גאולת העם העברי… ישנו רק יעוד אחד ויחידי בכל התנאים ובכל הקוניונקטורות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות גם יחד — לשמור על הצרכים העליונים של העם העברי ועל אפשרויות הגשמת הציונות”, — כך הורה ברבים לפני זמן מועט אחד העמקנים שבחברי גורדוניה, הסמוכה לשומר הצעיר⁶, ואילו נאמרו הדברים עברית ממש ולא בלשון ברברית כזו, מי מאתנו לא היה חותם עליהם? — אף-על-פי-כן אי-אפשר גם לומר בוַדָאות, שאותה נבואה רעה של הזקנים והותיקים לא תתקים. כבר היו לנו קבוצים והסתדרויות. שמתחילה העמידו רק רגל אחת על דרך מוטעית, הפּוֹנָה — אם ימינה או שמאלה — מדרכה הנאמנה של הציונות, אחר-כך שקעו בטעותם בשתי רגליהם, ולסוף טבעו עד למעלה מראשיהם ואבדו גם לנו וגם לעצמם. הס"סים, שלידתם היתה בציונות וטבעו משמאלה, והפולקיסטים, שלידתם היתה בציונות וטבעו מימינה, — יוכיחו. ומי יודע, אם באמת לא כך יהיה מִקְרָן של הסתדרויות-הנוער, ששתי תורות צוררות זו לזו — של הציונות הלאומית ושל המעמדיות האסימילציונית — מתרוצצות בקרבן? הן עולי-ימים הם חברי ההסתדרויות האלה, קלי-טיסה הם, כדרך צעירים, ולא מהם יכבד הדבר לְהָתֵם את הדרך עד למוסקבה. אבל שגי דברים בגו: ראשית, מה שעתיד להיות אין איש יודע, ומה שהוא עכשיו הכל יודעים, ועכשיו חופי-הצלה הן הסתדרויות אלו לבנים ולבנות מישראל, הננהים אחרי התורות הסוציאליות המעמדיות: הן — ההסתדרויות השמאליות — קולטות לתוכן אלפים מבנים ומבנות אלו ומצילות אותם מן האבדון הלאומי. ושנית, לוּ גם יהי כדברי הנבאים רעה, שההסתדרויות האמורות עתידות לפרוש למוסקבה, הלא מחמת עצם הפרישה יוָלד בקרבן גם כח דוחה, שידחה מאתן רבים מחבריהן, והללו, כפי שיש לשער יקָלטו — כולם, או, לכל הפחות, רובם — בציונות קליטה גמורה. וכבר יש לנו בדברי ימי הציונות דוגמאות גם לכך.

*

אמרתי, שהציונות יש לה בפולניה מחנה גדול של נוער מאורגן, בערך ששים אלף איש. חוששני, שלא דיַקתי בלשוני כהלכה. לפי האמת, לא מחנה אחד הוא נוער זה, אלא לפחות שני מחנות. את המחנה האחד ראינו: קצתו כורך ציונות וסוציאליות יחד, וקצתו תולה ציונות בסוציאליות. ולעומתו — מחנה שני, כולו ריאקציה כנגדו. ריאקציה זו היא אחד מעיקרי יסודותיו של בית“ר, שכבר נעשה כה חשוב ובִצר לו מקום בשורת ההסתדרויות של הנוער הציוני בפולניה. רבים צריו אבל צבור של עשרה-אחד-עשר אלף איש (מפני הנמוקים המפורשים בפתח דברי אני מפחית שנים-שלשה אלפים איש מן המספר האמור שם), המקבל עליו מרות ונשמע למדריכיו ומנהיגיו, — צבור כזה יכול להלחם ומן הדין הוא שיהא גם רשאי לקוות לנצחונות. — אם הריאקציה כנגד ההסתדרויות של הנוער הציוני השמאלי הוא אחד מעיקרי יסודותיו של בית”ר, הרי השומר הלאומי נוצר מלכתחילה רק מתוך נגוד להסתדרויות אלו, וביחוד מתוך נגוד לשומר הצעיר, וארבע שנות קיומו, שכבר הכניסו לו בערך ששה-שבעה אלפים חברים וגִדלו לו קִנִים מאוכלסים ויָפים כאותו קֵן, למשל, שראיתי בפינסק, משמשות סימן, שחלק מן הנוער הציוני בפולניה עָיֵף מאד מתורתו של מארכס והוא מבקש לָגול את כובד משאה מעליו. ואם לִמנות בשורה אחת עם בית“ר והשומר הלאומי גם את צעירי-מזרחי, ובלי-ספק יש למנות בשורה זו את החלוץ הימני — ועלה מספר כולם יחדו לפחות עד כדי ארבעים ידות מן הנוער הציוני המאורגן שבפולניה. היינו — עד כדי מחנה שלם לעצמו. ובכונה הבדלתי ואמרתי: “אם” למנות את צעירי-מזרחי בשורה אחת עם בית”ר והשומר הלאומי, משום שאף הם — צעירי-מזרחי — ממשפחות “הכורכים והתולים”: קצתם כורכים ציונות ודתיות יחד, וקצתם תולים ציונות בדתיות.

ומהו היחס בין שני המחנות?

צעירי-מזרחי שוטמים את ההסתדרות השמאליות, ובפרט את השומר הצעיר, והללו מתעבות את צעירי-מזרחי, — ודומני ששני הפעלים האמורים כאן מגדירים בדיוק את היחס שין אלו לאלו. — אלמלי יכלו ההסתדרויות⁷ השמאליות לאכול את בית“ר, היו עורכות לשם זה סעודה של מצוה, ואלמלי יכול הוא לבער אותן מן העולם, היה רוקד רקוד של שמחה. — אפילו בתוך גבולותיה של עבודה ציונית, שהסתדרויות הנוער מודות בה כולן ועמֵלות בה כולן — בתוך גבולות העבודה לשמה של הקרן הקימת — יש שהלגיונות השונים אינם רואים להם יכולת לחנות יחדיו ולהֵעשות מחנה אחד. באחת מערי ליטא הפולנית סודרה השנה, בתחלת מאי, תהלוכה גדולה ויפה לכבוד שני יובלותינו — חמשים שנות חבת-ציון ושלשים שנות קרן-קימת, — ובעיקר סודרה בשביל לעשות פרסום למפעל היובל של הקרן הקימת. אף-על-פי שהעיר שקועה במ”ט שערי משבר, בכל-זאת הצליחה התהלוכה בטוב טעמה וברוב עמה: אלפי איש השתתפו בה, מתחלתה ועד סופה לא הופרע אפילו במשהו סדרה הנאָה, וכל אותה שעה שנמשכה והלכה מרחוב לרחוב היתה שכינת הציונות שרויה על העיר. אבל לא השתתפו בה לא החלוץ השמאלי ולא פועלי-ציון, ולא משום שמצאו נימה שלא כרוחם בגוף מפעל היובל, אלא — משום שלא יכלו להיות בתהלוכה אחת עם בית“ר. “גנאי הוא לנו — טענו עסקניהם — להֵראות בחוץ יחד עם בית”ר, שזה עתה הקדיח תבשילו ברבים: לא השתתף בדמונסרטציות⁸ של ראשון במאי והשתתף בדמונסטרציות של שלישי במאי (חג מתן הקונסטיטוציה הפולנית, שקופחה בידי השלטון של עכשיו). אף השומר הצעיר, שהשתתף — מקצתו ולא כולו — בתהלוכה, דיֵק שלא לצאת עמה מחצר ביתה של ההסתדרות הציונית, אלא נצטרף אליה באמצע הדרך. חזרו הבית”רים — ואליהם נצטרפו צעירי-מזרחי, השומר הלאומי והחלוץ הימני וגם הסתם-ציונים והמזרחים הזקנים — ולא נתנו לעסקני החלוץ השמאלי ופועלי-ציון מקום בנשיאות של ה“אקדמיה” (כך קוראים בפולניה לאספה חגיגית), שנערכה בתיאטרון לכבוד⁹ שני היובלות, ואף הם טענו: “גנאי הוא לנו לשבת בנשיאות יחד עם אלו, שזה עתה הקדיחו תבשילם ברבים ובאופן דמונסטרטיבי לא השתתפו בתהלוכה ציונית. — ימים מועטים קודם ל”ג בעומר סדרה לשכת הקרן הקימת בווארשה מועצה של שליחי הסתדרויות-הנוער, כדי לדון על עניני העבודה לשם הקרן הקימת. המועצה עלתה יפה, ארכה יום תמים ותקנה כמה תקנות טובות. לסוף הציע אחד מעובדי הלשכה, שבל“ג בעומר, יומה של הקרן הקימת, יֵעָשו קִנֵי כל ההסתדרויות של הנוער מחנה אחד — ולו רק ליום זה בלבד — וכולם יֵצאו יחדו לתהלוכה חגיגית¹⁰ אחת, רבת-עם. מיד זעפו פניהם של כל המסובים, גם של השמאליים וגם של הימנים, ואחד משליחי הקרן הקימת, שהיה באותו מעמד, הוצרך לבקש ולמצוא דרך להסיר מעל הפרק הצעה נאה זו, בשביל שלא תופר הרוח השקטה, ששררה במועצה בדרך כלל. ובל”ג בעומר יצאו קני ההסתדרויות לתהלוכות, אבל לתהלוכות ולא לתהלוכה, כל קן וקן לחוד, ולא כולם יחדו. — והנה עוד ובדה אופיינית, שהייתי לא אחת עד-ראיה לה. יש אשר יעלה בידי שליח משליחי הציונות לכַנס להרצאתו שומעים מבין הסתדרויות שונות של הנוער, וּכשהוא גומר והשמאליים שרים “תחזקנה” קופצים הבית"רים פיהם ושותקים (כפי הנראה גזרו על השיר זה, משום שהוא של ביאליק), וכשחוזרים הללו ושרים “התקוה” — קופצים השמאליים פיהם ושותקים. אף היה מעשה: באותה עיר מערי ליטא הפולנית דבר שליח של הציונות אל התלמידים והתלמידות של בית-ספר עממי מיסודו של “שול-קולט” (זה שמה של הסתדרות היודישיסטים, המודים במקצת גם בעברית וגם בציונות), וכשסיֵם קמו הילדים והילדות ושרו “תחזקנה”. בקש השליח מאתם, שישירו גם “התקוה”, ולא נענה. והמזכיר של בית-הספר — בחור משכיל וציוני נאמן — הסביר לו בתמימות: לאו אורח ארעא הוא, שבבית-ספר, שרוב תלמידיו ותלמידותיו נמנים על השומר הצעיר ועל החלוץ הצעיר, תושר “התקוה”, שהוחזקה הימנון של בודגנים…

*

צר לי מאד, שלא עלה בידי לראות דַיִי ולהבין, מהי ההכשרה הנפשית והרוחנית (ההכשרה הגופנית והמקצועית אינה מעניני כאן), שהסתדרויות-הנוער מעסיקות בה את חבריהן. כיצד ובמה מכשירים הבחור והבחורה את נפשם ורוחם בהסדתרותם הציונית? רוקדים שם, שרים שם? אני מודה ברקודים ובשירים ואהבתי מאד לראות ולשמוע אותם בַקִנִים של הסתדרויות-הנוער. הרקוד מאַחה לא רק את הידים, אלא גם את הלבבות, השיר לא רק מעלה ספירים מקרקעה של הנשמה, אלא גם גונז אותם בה לימים יבואו. אפשרות הַחֲוָיָה שכל אדם — לא רק של עכשיו, אבל ביחוד של עכשיו, ולא רק האדם הצעיר, אבל ביחוד הצעיר — מִתְאַוֶה לה ורדוף אחריה¹¹, נתונה במדה גדולת ברקוד ובשיר. ואולם סוף-סוף אין הרקוד והשיר אלא פצימין בין נדבך של הכשרה נפשית ורוחנית לחברו, ולא הנדבכים הממשיים עצמם.

והנדבכים הממשיים עצמם, שהסתדרויות-הנוער בונות בנפשם וברוחם של חבריהן, מה הם? היש תכנית לבנין זה?

שאלתי לצעירי-מזרחי ולא קבלתי שום תשובה. ברם, צעירי-מזרחי היא הרפויה שבכל הסתדרויות-הנוער, ולא רק על שאלת ההכשרה הנפשית והרוחנית אינה יודעת להחזיר תשובה. בית“ר מתחבט בשאלה זו. עדות לכך הוראותיו האחרונות של ראש בית”ר¹². אבל עדות הן גם לכך, שאף הסתדרות תקיפה זו אין לה עדיין תכנית ברורה של הכשרה. — תכנית ברוּרה לא עלה בידי להציל גם לא מפי מנהיגיה ולא מספרותה של הגדולה והתקיפה שבהסתדרויות-הנוער — של השומר הצעיר. מעיד אני עלי, שלא חסתי על זקנותי ועל עמלי וטרחתי להבין לשון ספרותו, שהוא קורא לה עברית, ולא מצאתי את אשר בקשתי. פרורי צופיוּת, פרורי סוציאליות, פרורי ציונות, פרורי פסיכולוגיה — לשעבר פרורי פסיכואנליזה של פרויד, עכשיו פרורי פסיכילוגיה אינדיבידואלית של אדלר. היש בזה די? האומנם פרורים תִּבָּנֶה ההכשרה הנפשית והרוחנית? — השומר הלאומי צעיר עדיין לימים, ומן המעט ששמעתי בכנוס מנהליוּ לא הוברר לי אף במקצת מהי ההכשרה, שהם רואים בה צורך והכרח למנוהליהם, כשם שלא הוברר לי גם מהי ההכשרה, שהם רואים בה קודם-כל צורך והכרח להם לעצמם. בדרך כלל, הדין עם ביאליק, שהסתכל בנוער שלנו וראה “שאין מחנך, שאין מנהל לו”¹³, וזו רעה חולה מאד. המונהג — והפרט המונהג הצעיר — מבקש תמיד להדבק במדותיו והכשרתו של המנהיג ולהיות כמותו. המנהיג הוא האידיאל שכל סתם מונהג מבקש למלא נפשו ממנו. ואם המנהיג אין לו רכוש נפשי ורוחני, שכדאי וראוי להיות ירֵשה למונהגיו, מוטב שימהר לרדת מדוכנו ולא יֵעשה אידיאל מתעה ומזיק להם. —

*

ועם כל זה כח גדול ורב הוא הנוער הציוני המאורגן שבפולניה, כח גדול ורב, היוצר הלך-נפש של ציונות וגם מרביץ — ולוּ רק שמינית שבשמינית — תורה של ציונות (כמובן, כל לגיון ולגיון לפי רוחו ודעותיו שלו). והוא גם עובד עבודה מעשית של ציונות. ביחוד יפה ומשובחת עבודתו המעשית לשמה של הקרן הקימת. ולא אשמתו היא, אם אין כמעט שום קשרים בינו ובין קרן היסוד: זו משליכה כל היום חַכָּה לכיסיהם של “נדיבים” ומכובדים על-מנת “למִשְכַח רברבי”, ואין לה שום רצון — ואולי גם לא שום תבונה — להשגיח בערכם של “הנערים” ולהשען גם עליהם. הקרן הקימת, המשליכה את יהבה לא רק על “גביריו” ומכובדיו של העם, אלא בעיקר על העם עצמו, ידעה מעצם תחלתה לקרב את “הנערים” לעבודתה, והם נענו לה ונעשו עובדיה הנאמנים. מובן, שלא כל הסתדרויות של הנוער עובדות במדה שוה עבודת הקרן הקימת. הנה כן, למשל, באותה מועצה של שליחי הסתדרויות-הנוער, שהזכרתי לעיל, הוברר, כמה ירודה העבודה של צעירי המזרחי מצד ימין ושל פרייהייט מצד שמאל לשמה של הקרן הקימת. אבל כנגד זה הוברר כמה מאמצת עבודתם של השומר הצעיר וחברתו גורדוניה מצד שמאל ושל בית"ר והשומר הלאומי מצד ימין לשמה. וזכות גדולה היא לקרן הקימת, שקֵרבה אליה את ההסתדרויות של הנוער עד כדי כך, שעל ידן נכנס לתקופתה בפולניה (" פולניה מודגשת, כדי להוציא מכללה את¹⁴ גליציה) יותר ממה שנכנס שם לקופתה על-ידי המפלגות והפדרציות.

ובשביל לשמור על הקשרים שבין הקרן הקימת והנוער המאורגן ולחזק אותם, נחוצה קודם-כל זהירות גדולה שלא להַפלות בין מחנה למחנה. כל צבור פוליטי, ומכל-שכן של נוער, ועל אחת כמה וכמה בימינו, חשדן וקנאן הוא, וכשאין נוהגים בו זהירות יתרה עלול כל רגע ורגע להרים את ראשו נְחַש החשדנות והקנאנות הרובץ בו. והטובה והנאמנה שבזהירות היא, שבלבם של ראשי המפעל ושלוחיו לא ימָצא — וממילא גם לא ירָאה — רצון להפלות בין אלו לאלו, רצון לָמוֹד לאלו במדה זו ולאלו במדה אחרת. אי אפשר לדרוש מאת שום אדם, שלא תהא לו בלבו נטיה להשקפת-עולם זו או אחרת; הנטיות הנפשיות והשקפות-העולם רשות-היחיד בן, ואין לאחרים זכות של שליטה עליהן. אבל אפשר ואפשר לדרוש מאת ראשיו של מפעל כללי ומאת שליחיו, שמחמת נטיותיהם שלהם לא ימָצאו המקובלים עליהם נשכרים, ושאינם מקובלים — חַטָאים.

*

ולבסוף — שתים-שלש שורות על הסטודנט הציוני בפולניה.

לשעבר היה הסטודנט שלנו ברוב ארצות הגולה מן הראשונים לטהר את לבו של העם מחלאת הרצון לגלות ולחַשֵל בו רצון לגאולה, והרבה פרשיות יפות נכתבו על-ידו מתחלה בחבת-ציון ואחר-כך בציונות. עכשיו בקשתיו בפולניה — ולא מצאתיו.

אין כונתי לאמר, שבכלל לא מצאתי את הסטודנט הציוני בפולניה. מצאתיו ומצאתיו. מצאתיו בבתי האקדימאים היהודים בווארשה ובווילנה; מצאתיו בארגון האקדימאים בביאלוסטוק; מצאתיו ב“מכון למדעי-היהדות” ובבית-המדרש לרבנים ומורים “תחכמוני”; מצאתיו גם בקורפורציות של סטודנטים מישראל, שהחרב תכשיטן וה“גַאוּדֶאמוס” שירן. אבל את קולו בציונות לא שמעתי, ואת עבודתו המעשית לציונות לא ראיתי. בקשתי — ולא מצאתי.

ודומני, שיותר ממנו עצמו אשמים אנחנו בדבר. זה כמה נשתרש מנהג חדש בגבולותינו — לזלזל בערכו של הסטודנט ולדונו כמבלה-עולם. מה טעם יש למנהג חדש זה, קשה להבין. וכי בשביל שתעודת-הגמר שלו אפשר שתהא מונחת בכיסו כאבן שאין לה הופכין, יש לדחותו לקרן-זוית ולא להעריכו בערכו הראוי לו לעצמו? ואולם, למעשה הוא נדחה לקרן-זוית ואין איש נפנה עליו. אפילו הקרן הקימת, היודעת לקרב לעבודתה את הנוער, אינה יודעת לקרב לעבודתה את¹⁵ הסטודנט הציוני ומותרת עליו.

וחבל. חבל מאד, הרבה שמוש יכול היה הסטודנט הציוני למצוא לכחותיו ולידיעותיו, אילו קרבוהו לעבודת הציונות. לתועלתו ולתועלת הציונות — ביחוד, בגבולות התעמולה — היה יכול למצוא שמוש לכחותיו וידיעותיו. ואולי תהיה לי עוד הזדמנות לשוב לנִדָחֵנו זה כשאגיע ברשמי לדרכי התעמולה הציונית בפולניה.

פרק שלישי¹⁶

א

מורי ורבותי,

לפני אחת-עשרה שנה, כשעליתי — זו הפעם השלישית — לארץ-ישראל, נזדמנתי כאן, בתל-אביב, למסבה של עסקנים ושמעתי לאחד מהם יושב ודורש בערך כך: “הגולה כולה אבק פורח, תקומה אין לה ולא תהיה לה. הצבור העברי שבארץ הוא שארית-ישראל — הוא ואין שני לו”. נסתכלתי במסובים. חכיתי לשמוע תרועת¹⁷-מחאה מפיהם, קויתי לראות לכל-הפחות נסיקת-כאב בפניהם — ולשוא חכיתי וקויתי: "פיהם שתק ופניהם דממו. פירוש: יפה דרשת. מאז ואילך אני משתמש בכל מקרה שבא לידי, כדי להזהיר ולהתרות, שחטא גדול וקשה אנו חוטאים לגולה וגם לנו לעצמנו, כי התרנו את הקשר בינינו לבינה ואנו מביטים אליה מגבוה, מלמעלה למטה. וכל אותם הימים רגיל אני לאמר: אם אנו היושבים בארץ הננו רק עדה של מאתים אלף יהודים — מה ערך מיוחד יש לה לעדה זו? כמוה יש גם באודיסה וכמעט כפלים — בווארשה. ואולם אם אנו שליחיו ועושי-דברו של העם העברי הגדול — אין באמת כצבור זה לערך ולחשיבות. אבל כדי שהצבור העברי בארץ יוכל ויהא ראוי להיות שלוחה ועושה-דברה של האומה כולה צריך, ראשית כל, שיהיה קשר אמיץ, קשר-תמיד בינו ובינה, ושנית, שהצבור העברי אשר בארץ לא יראה את עצמו עליון לאומה שבגולה ולא ימוד אותה במדה של גבהות-לב, כי על-כן את שליחותה שלה הוא עושה וממנה לו כח ויפוי-כח.

עד היכן לפעמים גבהות-הלב כלפי הגולה ועד כמה היא גם עלולה לסמא את העין מראות נכוחה, — על זה רוצה אני להרצות היום לפניכם. אבל לא רק על זה בלבד, ושאוני נא, מורי ורבותי, אם דברי יארכו קצת.

ב

כשיצאתי לפני תשעה חדשים — בנובמבר 1931 — לפולניה בשליחותה של הקרן הקימת הטילה עלי מה שמטילה, כנראה על כל שליחיה — לבקר גם את בתי-ספרנו הלאומיים בכל מקום, בואי. ומודה אני: חובה זו הכבידה עלי ביותר. אין צורך אמנם להטעים את המובן מאליו, שהקרן הקימת מתכוונת לא רק לתקנתו של בית-הספר כשהוא לעצמו, אלא ביחוד היא מתכוונת לתקנתה שלה — לקרב את בית-הספר לקופסה הכחולה-הלבנה, לבּוּל הלאומי, ולהגדיל על-ידי כך את הכנסותיה. טבעי הדבר, שזו היא כוונתה המיוחדת. ואולם, אדם הנכנס לבית-ספר על-מנת לישא וליתן עם המורים ולדבר אל התלמידים צריך שיהא בקי, לכל-הפחות במקצת, בעניני הוראה וחנוך, ואלו אני מימי לא הייתי מורה — ואפילו לא תלמיד — בבית-ספר מודרני¹⁸, ובהלכות הוראה וחנוך לא עסקתי מעולם.

וצריך אנו להוסיף: החובה לבקר את בתי-הספר לא רק הכבידה עלי, אלא גם הפחידה אותי. זכוּר הייתי מה שנאמר בערך שנה ומחצה לפני לכתי לפולניה על בתי-הספר העבריים והתנועה העברית בארצות-הגולה ופולניה בכלל, וְדַיֵנִי אם אביא רק קטע קטן מאותם הדברים:

“אני רואה לפני את האלפים והרבבות של תינוקות דבית-רבן ושל בני-הנעורים בכל תפוצותינו, הממללים¹⁹ עברית… התינוקות האלה, בני-הנעורים האלה, אשר ראיתי המוניהם בכל מקום ומקום, הם דור קוראינו בכח, דור עצום ורב. וכל אלה בפועל זרים לנו, זרים לספר העברי, לא פחות מאחיהם שנשבו לבין הגויים”… ו"כמו בנוגע לציונות הננו שואלים את עצמנו השכם והערב, אם אין אנו בוראים חלילה בעם תנועה חדשה של משיח-השקר? מי אשר ראה בעיניו את התנועה העברית — עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין — מוכרח שישאל את עצמו השכם והערב, האין אנו נוטעים בעם, בלא-יודעים כמובן, מין התבוללות חדשה, התבוללות עברית, אשר תהיה קשה לנו יותר מכל מיני התבוללות. כי התבוללות לועזית עוד יש לה תקנה; אחריה עוד יכול לבוא הצמאון אל המקורות, המשיכה אל האמהות של הדפוס העברי. אפס, ההתבוללות העברית אין אחריה ולא כלום. אחרי השמד עוד יכולה להיות שיבה אל המקור, אל הגאולה; אחרי הגאולה המזויפת — יש רק שמד"²⁰ …

דברים אמנם לא-מובנים, אבל מפורשים.

מה זאת “התבוללות עברית”? האין זו דוגמא למופת של contradictio in adjecto? העברית היא היסוד והשורש ללאומיותו של עם-ישראל, היא הדפוס לנשמתו, ואם-כן, כיצד אפשר להבין אם יאָמר, שהעברית הַמִתְחַיָה עלולה לחצות את העם ולעשות אותו שתי אומות: אחת עברית ואחת יודית. אבל אי-אפשר להבין כלום כשאומרים, שהעברית המתחיה — ולוּ גם תהא “מלולית” — עלולה להכרית “אלפים ורבבות”, “דור עצום ורב”, מן העם ולבוללו בעם אחר. ואולם, “אי-אפשר להבין” אינה ראיה מכרעת להזים את המציאות — אם היא מציאות. רבות הופעות לא-מובנות בעולם, ורק לאחר שכבר עשו את שלהן וחרצו חריצן בחיים יש שהן נעשות מובנות. מה בכך, אם אי-אפשר להבין, מה זאת וכיצד יכולה להיות התבוללות עברית? עדות מפורשת לפנינו. הנה בא אדם מארצות-הגולה ומעיד בפני כל עם ועדה, שהתבוללות עברית נעשית שם מציאות, שהתנועה העברית ובת-הספר העברי והדבור העברי נעשים — או, לכל הפחות, עלולים להֵעשות — שם סבה לשמד, ולא לשמד שיש לו תקנה, אלא לשמד שאין לו שום תקנה, לשמד מוחלט שסופו — אבדון. ולא סתם אדם הוא המעיד, אלא שלוחה של הציונות — ראש שליחיה של הקרן הקימת זה כמה שנים — ועל מציאות איומה שראה בעיניו “בכל מקום ומקום” הוא מעיד. ולא גמר עדותו עד שסיֵם ואמר: “דור של עברית מלולית, של עברית התלושה מקרקע של ספר עברי — הוא אחד מן הענפים היבשים, אשר גדל לנו האילן של התנועה העברית בגולה”. ממשמע, שנאמר: “אחד מן הענפים היבשים”, אנו שומעים, ש“אילן” זה גדל לנו עוד כמה וכמה ענפים יבשים, ואף אותם ראה, כנראה, ב“כל מקום ומקום”, אלא שבנוגע לאלו הסתפק ברמז בלבד ולא פרש מה הם וכדין עשה: אחרי השמד, שהתנועה העברית בגולה מכשירתו, מה יש לפרט גם את כל הענפים היבשים, שהיא מגדלת? —

*

העדות הזאת היא שהפחידה אותי ונפשי ירעה לה מאד. מה לי ולבתי-ספר, המגדלים בנים ובנות לשמד? מה כחי כי איחל להחזיר למוטב אפילו מעוט שבמעוט מהם? לא רב ולא מורה אני, לא מדריך ולא מחנך. ואלו גם הייתי — מה כחו של אדם להחזיר נשמות לפגרים מתים, חיים לענפים יבשים?

ועד שאני תוהה על מה שעלה לה לתנועה העברית בגולה: צריכה ויכלה להיות ברכה מרובה ולמעשה מעידים עליה שנעשתה קללה גדולה, — בא לידי מאמרו של הד"ר א. טארטקובר “דאס יידישע שולוועזען אין פאלען”, שכבר הזכרתיו לעיל, בתחלת הפרק הראשון, ומצאתי בו מספרים על שלשה סוגי בתי-ספר לאומיים, שיש לנו בפולניה, ואלו הם:

א) עבריים טהורים, דוגמת בתי-הספר של ארץ-ישראל, שהעברית משמשת בהם לשון-הוראה יחידה לכל הלמודים. — הללו מיסודה של “תרבות” הם כולם ומספרם הוא:

גני ילדים	75
בתי-ספר עממיים	149
" תיכונים	12
סמינריות וקורסים למורים ולמורות	6
ס"ה	242
תלמידים ותלמידות בכולם	25.516
מורים ומורות	1.002

ב) “אוּטראַקוויסטיים” (דו-לשוניים) — שהפולנית והעברית משמשות בהם כאחת (בקצתם העברית והפולנית שקולות, ובקצתם הפולנית מרובה על העברית):

בתי-ספר עממיים (של הקהלה היהודית בווארשה)	11
" תיכונים (מהם עשרים ושלשה שנעשו אגודה אחת בשם “אגודת בתי-הספר התיכונים הצבוריים של היהודים בפולניה”)	31
ס"ה	4221
תלמידים ותלמידות בכולם	7.864
מורים ומורות " (לפי המשוער)	31522

ג) “אוטראקוויסטיים” — שהיודית והעברית משמשות בהם כאחת (ואף באלו יש שהעברית והיודית שקולות, ויש שהיודית מרובה על העברית):

אלף: מיסודו של “מזרחי”:

בתי-ספר עממיים	61
" תיכונים	4
ס"ה	65
תלמידים ותלמידות בכולם	5.686
מורים ומורות "	334

בית: מיסודה של “שול-קולט” (וכבר בארתי שזוהי הסתדרות היודישיסטים הלאומיים המודים גם בעברית וגם בציונות:

בתי-ספר עממיים וגני-ילדים (ומרובים גני-הילדים על בתי-הספר העממיים)	40
תלמידים ותלמידות בכולם	5.000
מורים ומורות " (לפי המשוער)	200

ואם לצרף את המספרים אלו לאלו והיו צרופיהם:

גני-ילדים, בתי-ספר (עממיים ותיכונים) וסמינריות	(40+65+42+242)	389
תלמידים ותלמידות בכולם	(5.000+5.686+7.864+25.516)	44.066
מורים ומורות בכולם	(1.002 + 315 + 334 + 200 )	1.851

הנה כן: בפולניה, הארץ אשר אני הולך שמה, מתחנכים ארבעים וארבעה אלפים בנים ובנות מישראל בבתי-ספר עבריים — רובם (בערך 58%) בבתי-ספר עבריים גמורים ומעוטם בבתי-ספר עבריים למחצה. ו“התינוקות האלה, בני הנעורים האלה, כל אלה” הוּעד בהם ברבים, שהם “בפועל זרים לנו”, שבכולם הוֹיָה “הגאולה המזויפת” ולכולם צפוי — “רק שמד”. וכולם כאיש אחד — גם הבוגרים שבהם — שומעים חרפתם ואינם משיבים, נדונים לשמד ולאבדון ומקבלים עליהם את הדין. והנה גם עדה גדולה המנצחת עליהם, אלף ושמונה מאות מורים ומורות, שבצוארם הקולר תלוי, שהרי הם המגדלים והמחנכים את “האלפים והרבבות” הללו, את “הדור העצום והרב הזה”, ואף מהם אין איש כמעט פוצה פה לערער על החזות הקשה, אף הם כובשים פניהם בקרקע ומקבלים עליהם את הדין.

ואני נבהלתי מאד, שמא באמת יש, חלילה, ממש בחזות קשה זו, שמימי לא שמעתי כמוה, ואין לערער עליה?…

ג

בששת החדשים שעשיתי בפולניה בקרתי עשרה בתי-ספר עממיים עברים וארבעה אוטראקוויסטיים, חמשה בתי-ספר תיכונים עבריים וארבעה אוטראקוויסטיים, שתי סמינריות עבריות ואת ה“מכון למדעי היהדות” וגם את בית המדרש לרבנים “תחכמוני” (שניהם בווארשה). ומבקור לבקור ראיתי וידעתי כי, כשם שבנוגע לציונות אין אנו שואלים “לא השכם ולא הערב”, אלא ברי לנו שאנו בראנו ומוסיפים לבורא בעם את התנועה היחידה של משיח-אמת וגאולת-אמת, כך אין ספק, שהתנועה העברית בגולה — ענף חי ופורה של הציונות — היא התחלה של גאולת-אמת לאחת מקללותיה הנוראות של הגלות.

לפני שָנים עשרים — כמדומה, בשנת השלש-עשרה, בימי הקונגרס הציוני האחד-עשר, ואולי אני טועה בחשבון השנים — העיז ז’בוטינסקי לדרוש, שהגלות תלמד לעשות את העברית לשון חיים. פרוש: לשון-דבור. וּביחוד לשם זה דרש, שיוָצרו בארצות הגולה בתי-ספר עבריים לכל הגילים, מגני-ילדים ועד בתי-מדרשות למדעים. ואין כל פלא שנמצא מי שדרש כך. מכיון שכבר נעשה הנס הגדול והלשון העברית, שחשובה היתה כמתה מאות בשנים, הקיצה לחיים ולדבור ממגע-הפלא של ארץ-ישראל, שוב אי אפשר היה שממגע זה עצמו לא יזָּרקו לתוכה רצון ויכולת להתחיות גם בגלות. נתקימה גם כאן התורה שלמד אחד העם: ארץ-ישראל צריכה להעשות לא רק שדה-תחיה לגופה, אלא גם — או בעיקר — מרכז של תחיה לגולה כולה, — זאת התורה, שכבר למדוה הקדמונים ואמרו: “עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות”. ומובטחני, שז’בוטינסקי לא יחשדני במה שאין בי, שאני מתכוֵן לקפח שכרו, אם אֹמר, שעם פיו דבר לא הוא, אלא היא — העברית המתחיה, אשר לא יכלה עוד להשאר מתה שם — בגלות — לאחר שכבר מָלאה חיים כאן — בארץ-ישראל. אמנם רבים — ואולי: המרובים — לגלגו על העזתו של ז’בוטינסקי, משום שלא האמינו ברצונה האמתי וביכלתה הממשית של העברית. גם אחד העם עצמו הסס הרבה יותר משהאמין. אבל מעטים — באמת יחידים בודדים — או שהאמינו באמונה שלמה, או שלכל-הפחות לא אבו שמוע את ההסוסים שנקרו בלבם הם ועשו מעשה: יסדו את בתי-הספר העבריים הראשונים — בתי-ספר ממש ולא “חדרים מתוקנים” — בארצות הגולה, ופולניה בכלל. וכמה מעטים היו היחידים הבודדים האלה — עסקני “תרבות” — כמה דלות היו אפשרויותיהם הממוניות וכמה היו הם זקוקים לקבל בשביל מפעלם טובה ועזרה מאת מתי-מספר בעלי-יכולת, שידעו להעריך כראוי את המעשה הרב הזה ולשער את תוקף טַחֲוָתוֹ! ויֵאמר לה גם לגליציה היהודית שבחה: היא שהעמידה מורים ומנהלים לבתי-הספר העבריים — וגם לבתי-הספר האוטראקוויסטיים — בפולניה. משום מה זכתה לכך? משום כמה גורמים שאין לפרטם כאן, ובעיקר משום שנודעו בה צרופי התרבות העברית והכללית, שהיא היתה ראשונה להם מכל שאר מושבותיהם של ישראל במזרח-אירופה. ומשנה לשנה גדל ורחב המפעל — מתוך יסורי-יסורים וענויי-ענויים, אבל גדל ורחב. וכמעט שלא יֵאמן כי יסופר, שבמשך שנות קיומו המעטות, לפי הערך, כבר העמיד בית-הספר העברי — ובמדה ידועה גם בית-הספר האוטראקוויסטי הלאומי — בפולניה בלבד לכל-הפחות מאה אלף ילדים וילדות, בחורים ובחורות מביני-עברית, מדברי-עברית וגם יודעי-עברית. —

הגולה הרוסית, שנטרדה ממקומה מאימת הבולשביקים ונדדה לארצות שונות, נתונה עכשיו להתבוללות קשה במקומות גלותה ולשונה נשכחת מפי בניה ובנותיה, ולא רק מפי אלה שכבר נולדו בגולה. מתחלה היו לה, למשל, לגולה הרוסית בפאריז שלש גימנסיות רוסיות; כעת כבר אין לה אלא גימנסיה אחת, וגם זו תלמידיה ותלמידותיה פוחתים והולכים, ואלמלא מטרוניתא אחת ודֶטֶרדינג שמה, שנכנסה לעובי הקורה וממלאה את חסרונה הממוני של הגימנסיה, לא היתה אף זו מתקימת. על מדוכה זו של שכחת הלשון הרוסית מפי בנים ובנות יושבים עתה כמה וכמה מגדולי עסקניה של הגולה הרוסית — ואין עצה ואין תבונה לנגד השפעתה ולחצה של לשון-המדינה. לשון הרחוב והסביבה. הבחור והבחורה, ומכל-שכן הילד והילדה הרוסים בגולה שבצרפת צרפתית היא לשונם, ובני-גילם ואומתם בגולה שבגרמניה לשונם שלהם — גרמנית. והגולה הרוסית עדיין לא מלאו לה חמש-עשרה שנות גלות, והיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של עם עצום ורב בן מאה וששים מיליון, היושב במקום אחד המיוחד לו, בארצו ובמולדתו, ומעולם לא החליף ולא המיר לשונו.

ואנו מה נענה אחריה?

הגולה שלנו בר מלאו לה הרבה יותר מחמש-עשרה מאות שנות גלות; שבעה-עשר המיליונים שלנו אין להם מקום אחד ומיוחד בעולם ונתונים הם צבורים-צבורים — אם גדולים או קטנים — בתוך עמים רבים וגם כבירי-כח, הלוחצים אותנו בכל כובד משאן של תרבויותיהם העצומות ולשונותיהם החיות והעשירות, שכבשו וכובשים את החיים בכל מקום; את לשוננו אנו הזנחנו ושכחתנו, החלפנו והמירונו זה דורי-דורות, ואין מספר לכל הלשונות האחרות, הזרות, אשר שמנו בפינו; אותה לשון, שחלק גדול מן העם העברי יצר בגלות ויִחדה לעצמו — היודית — סכנת שכחה התחילה נשקפת גם לה, ומארסה של סכנה זו המחלחל בה ומקנאתה בעברית, שבתורת לשון פסקו ימי ירידתה והגיעו לה ימי עליה, היא שוטמת אותה יותר ויותר ומתקלסת בה. (אם למשטמה, דייכם שתספרו שעה קלה עם תלמידיו של ז’יטלובסקי ובעלי היוו“א והציש”א בווילנה ובווארשה, בביאלוסטוק ובפינסק ובכל מקום; ואם לקלסה, דייכם במה שאמר לי משורר יודי, עורך של עתון יודי בכרך גדול של פולניה: “משתבח אני — אמר לי — שאיני יודע אפילו קרוא עברית, אותה לשון שיפה היא רק לנוסחאות של מצבות בבית-הקברות”). היאמן אפוא כי יסופר, שבאתמוספירה כזו תאמר הגולה שלנו להחזיר חיים ודבור ללשון העברית הנשכחה — ותצליח? ובכל זאת מציאות ממשית היא זו וממנה אין לגרוע אף קורט: בית-הספר העברי במשך שנות קיומו המעטות כבר העמיד בפולניה בלבד לכל הפחות מאה אלף ילדים וילדות, בחורים ובחורות מביני עברית, מדברי עברית וגם יודעי-עברית.

*

ואל ישמע איש שירת דִּבוּרה העברי של הגולה כשירה יתומה, ואל יגיד אדם: “מה נמהר השיר, מה איננו בעתו”, — הזמיר, אשר “במעמקי היער הדומם” הוא היודע, שהתחילה כבר תחית היער, ולוּ “עוד טובעות רגלינו בטיט וברפש” ו“העבים כעין העופרת עוד תלואים באויר”. משום שבמעמקי²³ היער יִנְוֶה ושם שירתו תִבְעה — הוא היודע.

ואיש — ואף אם הוא גדל משוררי-ישראל ואין כמוהו אזנו עברית תבחן — אל יבזה — בלבו, כל-שכן לאזני כל-ישראל — לשונם של חניכי העברית בגולה ודובריה לאמור:

“בושתי לשמוע את דבורם הקלוקל… היה זה רגש מעליב ומביֵש. רצו להראות לי את הנצנים העליונים שלהם, ואני יצאתי משם מלא עלבון, לא בעד הצעירים הללו, אלא בעד הלשון העברית… הכל היה מרוסק, מטושטש, מעורפל ומלווה מצוקה נפשית במדה כזו, שאי אפשר היה שלא להרגיש איזה עלבון פנימי בעד הלשון העברית ובעד החנוך העברי”…²⁴

חייכם, שגם אני עבדכם אוהב עברית טובה, עברית שיש בה דיוק ומשקל, גַוָּן ויופי, ואף אזני נכוית לשמוע עברית מרוסקה, משובשת, ברברית, וכזו, — למה אכחד? — שמעתי גם אני, ולא לעתים רחוקות, מפיהם של חניכי העברית ודובריה בפולניה. אבל — “עם-הארץ הקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואָיַבת, אומר הקדוש ברוך הוא: ודלוגו עלי אהבה”. אהבה ולא בִזוי. בזוי מפזר ומרחיק, אהבה מכנסת ומקרבת, ואלו אנו לכנס ולקרב צריכים, כי רב הוא עד כדי אימה ופחד מספר מפוזרינו ומרוחקינו. לנו חשובה עברית מרוסקה וגרועה — מפולנית שלֵמה וטובה. מעברית גרועה אפשר לו לאדם מישראל שיעלה ויבוא במשך דור-דוֹרַיִם לידי עברית טובה; מפולנית טובה לא יגיע לידי עברית בכלל, או, לכל היותר, אם תנוח עליו הרוח, יגיע — לידי עברית גרועה. ואמנם זהו מִקְרָם של הילד והילדה, הבחור והבחורה שלנו בגולה. לֵדתם היתה אם בפולנית או בלשון זרה אחרת, ואם ביודית, אותה נחלו מפי אב ואֵם בבית ואותה ספגו מפי חברים וחברות ברחוב. ועכשיו, כשנחה עליהם הרוח להכנס לבית-הספר העברי, או שנחה הרוח על אבותיהם להכניסם לבית-הספר העברי — כיצד יצויר הדבר, שיגיעו בטיסה אחת לכלל עברית טובה? או שמא עשר — תריסר שנים, ואפילו דור אחד שלם של קיום בית-ספר, לא בגדר טיבה אחת הם לגבי הַקְנָיַת לשון טובה? בית-הספר העברי שבארץ-ישראל יוכיח. הלה כבר מלאו לו יותר מארבעים שנה, ומידו היה לנו הפלא הגדול שלא ידענו דוגמתו בכל ארבעים יובלות-הגלות: ילד כי יולד לנו בארץ והיתה צוחת-מלולו הראשונה עברית. ואף-על-פי-כן עדיין לא למד גם בית-ספרנו זה להקנות לחניכיו עברית, אשר יאָמר עליה בפה מלא, כי טובה היא. כיצד אפשר, אפוא, לבוא בטרוניה עם בית-הספר העברי של הגולה, שבכורו הוא כבן חמש עשרה וצעירו כבן שתים—שלש, ולטעון עליו, מפני מה אין הוא יודע עדיין להקנות לחניכיו את העברית הטובה, אשר אנו מבקשים? ואל נא תִשָכַח גם “קטנה” זו: בית-הספר העברי שבארץ הרחוב והסביבה כבר מסייעים אותו, לכל הפחות במקצת, ואלו בית-הספר העברי שבגולה הרחוב והסביבה נלחמים בו וממלחמתם לא יחדלו עד העולם.

וצריך אני לחזור ולהדגיש גם כאן מה שכבר הדגשתי לעיל פעמַיִם: אמנם אמת הדבר שבית-הספר העברי שבגולה והתנועה העברית שם בכלל טעונים הרבה תקונים, כדי שמהם תצא עברית הגונה, אבל אמת היא גם זו, שבמאת אלף העבריים, שהם העמידו כבר בפולניה, יש לא רק מביני-עברית ומדברי-עברית, אלא גם יודעי-עברית. מעטים הם, אבל ישנם. תמיהני, אם בין תלמידי גימנסיה של גויים יש בוגרים היודעים לשונם שלהם הרבה יותר משיודעים את הלשון העברית בוגרי הגימנסיה “תרבות” בפינסק, שהוציאו את המחברת “גִדוּלי תרבות” לכבוד בואו של ביאליק לפולניה.²⁵ והגימנסיות העבריות אשר ראיתי בווילנה ובביאלוסטוק ובגרודנה מעיד אני עליהן שלא פחותות הן בערכן מחברתן הפינסקאית. — את העברית של חברי “השומר הצעיר” אין לשבח בדרך כלל, אולם בואו וראו אם לא עברית קלסית יודע לכתוב חברם בעל פרקי “היער” ו“מנהגי הסיירים” ב“ספר הצופיות”²⁶, ומי יודע כמה יש עוד כמותו ב“השומר הצעיר”, שנעשה אחד מקנאיה של התנועה העברית בגולה, כשם שאין גם יודע, כמה יש עוד נשים צעירות כאותה אשה צעירה, שהתוכחה עמי במרכז העברי על שם הד"ר שמחוני בלודז בשעה שהרציתי שם על “פסיכולוגיה של לשון”. ועוד ועוד ישנם בוגרים ובוגרות, צעירים וצעירות יודעי עברית, והם הם באמת “הנצנים העליונים” של מביני-העברית ומדברי-העברית בגולה.

*

את כל החיל הזה — את המבינים עברית ואת המדברים עברית וגם את היודעים עברית — עשו וגדלו וחנכו לנו בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה.

ומה שכרם?

אומרים להם ברבים: שקילך טיבותא ושדיא אחיזרי. אתם ומפעלכם ענפים יבשים; כל הגִדולים שאתם גדלתם ומגדלים זרים לנו לא פחות מאחיהם שנשבו לבין הגויים; הגאולה שאתם מביאים להם גאולה מזויפת היא וסופה — שמד, רק שמד.

תאמרו: לא יֵאמן כי יסופר, אל נא תאמרו כך: הנה דברים כתובים שחור על גבי לבן…

ד

על שני דברים נדונו בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה בפי מקטרגם: על “עברית-סרק של דבור, ולא של חיים וערכין”, ועל “עברית מלולית, התלושה מקרקע של ספר עברי”, ולא נתקררה דעתו של המקטרג עד שהוסיף גם קטרוג שלישי: על “זלזול גמור בדבור העברי”.²⁷ ותמוה הדבר מאד: אם “עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין”, וזו — כך שמענו — מכשירה את ההתבוללות ואת השמד המוחלט, אם “עברית מלולית, התלושה מקרקע של ספר עברי”, ובשביל זה הוּעד עליה, “שענף יבש” היא וכדינו של כל ענף יבש, אף היא, כנראה, מצוה לקצצה — מה טעם ומה ערך יש לקטרוג, שמזלזלים בדבורה? אדרבה, כך נאה לה וכך יאה לה, שיזלזלו בדבורה ואל יהיה למוקש לנו. דומה, ששורת-הגיונו של המקטרג לקתה עד בלי הרגיש, שבקטרוגו האחרון הוא עצמו מהפך נזידו על פיו.

ואולם בין כך ובין כך, קטרוגיו טעונים בדיקה.

*

קטרוג ראשון: “עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין” — מה פרושם של הדברים? האומנם תצויר לשון כזו בעולם?

יש חולקים ללשון גדוּלה שאין למעלת הימנה ואומרים: עד שלא היתה לשון בעולם, לא היתה תבונה בעולם, שהלשון היא יוצרתם של המושגים, ועד שאין מושגים אין תבונה. ומכאן שגם ערכי-חיים הלשון היא יוצרתם, שהרי אלו מה הם אם לא צרופי מושגים ויחסיהם ויחסי-יחסיהם? — אחרים שומטים את הלשון ממדרגה עליונה זו של גדולה ורואים בה לא יוצרת המושגים אלא מְיַלַדְתָם, אף יש מי שמנמיכים עוד יותר מדרגת גדולתה ואומרים: הלשון היא לא יוצרתם ולא מילדתם של המושגים, אלא רק לבוּשם. להכריע בין הדעות הללו לא מעניני ולא מיכלתי הוא. על כל-פנים, לשון שאינה לא יוצרתם ולא מילדתם ואפילו לא לבושם של “חיים וערכין”, אלא סתם “לשון-סרק”, — לשון כזו עדיין לא שמעה אוזן מעולם, ורק אוזן אחת מאמינה, או מבקשת להאמין, שהיא שמעה אותה — בבית-הספר העברי ובתנועה העברית שבגולה!

אולי נעשה נחת-רוח לאוזן מופלאה זו, אם נניח, ש“העברית המלולית” ששמעה בגולה מדרגתה הלשונית היא זו של לשון שבטי-הַזוּלוּ, או של לשון שוכני-הסבכים ודומיהם מן “הפראים”, שיש להם רק לשון של דבור — “לשון מלולית”. אבל כלום לשונם של אלו “לשון-סרק” היא ולא לשון של חיים וערכין? אלא האיך יוצרים הם את מושגי — כלומר: את ערכי — חייהם, אם לא על ידי לשונם שלהם? או שמא נותנת שורת-הגיונו של בעל-דברינו, שהללו באמת אינם יוצרים כלל ואף לא ייצרו מושגי-חיים עד אם יֵערה רוח ממשום על לשונם והיא תֵעשה גם לשון של ספרות ועתונות.

אם ימָצא מי שיאמר, שההנחה המשוָה את העברית המלולית שבגולה ללשון המלולית של האדם הטבעי אינה אלא משחק-דברים בעלמא, משום שאין להשוות לשון — ואפילו של הזולו — הנתנת על-ידי החיים עצמם ללשון הנתנת רק על-ידי בית-הספר — ואפילו של מר בר רב אשי, שהראשונה ערכי-החיים כלם, לכל עשרם ולכל עָנְיָם, מלובשים בה, ואלו האחרונה לבוש — ולא לבוש שלם, אלא קרעי-לבוש — היא רק לפִלחי-ערכים, — אם ימצא מי שיאמר כך, לא אתוכח עמו הפעם, משום שוכוח זה אף הוא אינו מעניני כאן. אפילו הדין עמו, מה נעשה וחיי-הגלות לא אנו יוצריהם ולא אנו בעליהם ואין ביכלתם ליתן לנו שום שלֵמות. וזוהי אמנם תעודתה של הציונות — לגאול אותנו מסבלות הגלות ולהנחיל גם אותנו אפשרות של יצירת חיים משלנו, חיים שתהא בהם שלֵמות לנפשנו ולכל מהותנו, וממילא גם ללשוננו ולתרבותנו. אבל הן לא מחר יתקיים חזון הגאולה, וכלום נוָאש מן הגולה כאותו עסקן-דרשן, שהתנבא עליה לאמר: “תקומה לא היתה לה ולא תהיה לה”? חלילה וחלילה לנו! אם כחה של הגולה לא תם עד עתה, במשך אלפים שנה, לא יתם גם מכאן ולהבא, ובכל דור ודור תמצא אוֹן לה להלחם ולעמוד על נפשה, ואף אם קשה מאד תהיה מלחמתה תמיד ולא-שלמים יהיו נצחונותיה כל-הימים. בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה אף הם גלוייו של אוֹן זה, ועד שאנו נוטלים רשות לעצמנו להביט אליהם מגבוה, — כאילו אנו כאן, בארץ, כבר הגנו לידי שלמות בלשון ובתרבות העברית, — עד שמי שהוא מֵהין גם לתתם לגנאי ולחרפה ולהוציא עליהם לעז, שהם ממיטים חס ושלום — “בלא יודעים, כמובן”(!) — שמד על חניכיהם וגִדוּליהם, בואו וּנחזיק להם טובה ונברך אותם על המלחמה הגדולה אשר הם נלחמים להכניס לתוך צבורִנו שבגולה לכל-הפחוֹת פלחי-עבריוּת ולכבוש לנו מידיה ברזל של הגלות לוּ רק גזרי “חיים וערכין” — —

*

קטרוג שני: “דור של עברית התלושה מקרקע של ספר עברי”, או בלשון פשוטה, בלי מליצה: דור המדבר עברית ואינו קורא ספר עברי — כמעט אמת. “כמעט”, משום שהאיש ראה ולא ראה. ולא הוא היחידי. גם אחרים — ואף גדולים וטובים בכללם — ראו ולא ראו. ראו, שאין ספר ברי מצוי בידי הדור הצעיר העברי של עכשיו, ולא ראו, שגם ספר לא-עברי מצוי בידו רק במדה מועטת מאד. ומקרה אחד לדור הצעיר שלנו ולדורות הצעירים של אומות-העולם. מלחמת-העולם, הנמשכת בכל מיני צורות זה שמונה-עשרה שנה, מיולי 1914 ועד היום, המעיטה את קהל-הקוראים בכל מקום. העצבים המתוחים אינם אוהבים ספר. מקובל עליהם העתון, הנחפז לספר בקצרה ובמרוצה רבה דבר רגע ורגע, מקובל עליהם ספר-המעשה “הנקרא מאליו”, וביחוד ספור-המעשה היודע להביא אותם, את העצבים המתוחים, לידי מתח גבוה עוד יותר. ספר הטעון קריאה שיש עמה גם מקצת עיון אינו מקובל עליהם, וחוץ מזה: הדור שלנו, ואף אם הוא מדבר עברית, אינו קורא ספר עברי לא משום שהספר עברי, אלא משום שספר העברי אינו מוצא את הֵדי נפשו, משום שעל-פי רוב רחוק הספר העברי מרחק רב מכל אשר יבער בנפשו הוא. הבחור והבחורה העבריים אינם קוראים את רבי שלמה בן-גבירול. למה יזעף לבנו עליהם? האומנם קוראים הבחור והבחורה הגרמנים את וואַלטר פון דֶר פוגלוַיְדֶה? בן-גבירול ופון דר פוגלווידה הם ענין גדול ורב-ערך לחכמי-הדור, ואינם ענין כלל לדור גופו. הבחור והבחורה העבריים אינם קוראים את מנדלי. כיצד יקראו אותו? לא רק לשונו הלמדנית קשַׁת-עכול היא להם, אלא בעיקר כל פסילי-השיש שהוא העמיד וגפף וחבב בעולמו שלו אין להם כבר מקום וזרים גמורים הם בעולמם שלהם. מקרקעה זו של הספרות העברית תלשו החיים את דורנו הצעיר העברי ואליה לא ישוב עוד, לא יוכל לשוב אליה עוד.

תשאלו: והיכן ספרו של הסופר העברי החדש, בן-הדור? אף אני אשאל אתכם: היכן הוא? בדרך כלל איני מאמין, שהימים הראשונים גדולים וטובים תמיד מן האחרונים. יש וימים ראשונים גדולים וטובים באמת מימים אחרונים, ויש שימים ראשונים קטנים ופחותים מימים אחרונים, אבל אין לכחד, שמתנת-אלהים הגדולה והטובה, אשר נִתנה לנו הזקנים בזמן שאנחנו היינו הדור הצעיר, עדיין לא נתנה לאלו, שהם הדור הצעיר עכשיו. לנו נִתנו סופרים ומשוררים עבריים, אשר בהם וביצירותיהם שמענו הלמות לבנו, והם נעשו לנו מורים ומאורות. מורים ומאורות לדורם, היה לנו אחד-העם, בו מצאנו חשבון-נפשנו; היה לנו ביאליק, בו הקשבנו לנהמת-נפשנו. אותם קרא כל מי שידע עברית, ובמדה ידועה הם גם יצרו קוראי עברית: בכחם וביכלתם הגדילו ערכה וכבודה של הספרות העברית, אף נמצאו באותו דור מי שמלכתחילה למדו עברית לשם קריאת אחד-העם וביאליק במקורם. בדור שלאחר-כן היו א. ד. גורדון וברנר. אחת היא, אם הם הגיעו או שלא הגיעו לשעור קומתם של רבותינו שלנו; על כל-פנים, הם היו שאֵרי רוחו של דורם, ואף אותם קראו וידעו כל תלמידיהם. והיכן הם סופריו-רבותיו, סופריו-שליטיו, סופריו-שארי-רוחו של הדור שלאחרי גורדון וברנר? שמא אתם יודעים; אני איני יודע.

מעיד אני עלי לפניכם, מורי ורבותי, שאין כונתי לקטרג על הסופר והמשורר העבריים של דור זה. למה אקטרג עליהם? כלום אשמתם היא שלא נִתנו להם כח ויכולת להֵעשות דַּבָּרִים ושליטים לדורם? אף גם זאת: מי יודע, אם בשכר שמירתם על הגחלת לא יקומו לנו מחר-מחרתים סופרים ומשוררים בעלי כח ויכולת? ערב אדר תרמ“ט לא ידעה הפובליציסטיקה העברית שמחר היא פותחת את שעריה לאחד-העם, העתיד להיות מורה ודַבָּר לדור שלם. כשם שערב ניסן תרנ”א לא ידעה השירה העברית, שמחר היא פותחת את שעריה לביאליק, העתיד להיות מאור וקַסָּם לדור שלם. מי יודע אפוא, אם גם עתה, בימינו, לא תהיה מחר פתיחת-שערים כזו? ואולם, עד שיקוים הדבר, מוטב שכל אלה הנועלים נעלים שחורות ומתאבלים על דלדול ספרותנו ודואגים לבצורה יבקשו דרכים אחרות לכך ולא זו שבחרו בה — לעשות את חוסר כחם ויכלתם שלהם ושל חבריהם חטאת לדור העברי הצעיר, המבקש למצוא בסופריו ובמשורריו כח ויכולת — ואין — —

*

וקטרוג שלישי: “כתום הלמודים (בבית-הספר העברי), או אפילו בין שעור לשעור, ולא כל-שכן בבית או ברחוב, או בהסתדרות הנוער — הכל מזלזלים בדבור העברי זלזול גמור”.

אף-על-פי שמצד שורת-ההגיון, כפי שכבר העירותי לעיל, לא היה לו לבעל דברינו להוסיף קטרוג זה, מכל-מקום אין לכחד, שהקטרוג כשהוא לעצמו יש בו ממש. ביחוד, בנוגע לרחוב. הנה, לדוגמה, ביאלוסטוק. מחציתה יהודים. האתמוספירה ציונית. עירו של מוהיליבר היא זו. הגימנסיה העברית שנוסדה כאן לפני עשר שנים, היא אחת מן המפורסמות, ולא לחנם זכתה לפרסום. לומדים בה כשש מאות תלמידים ותלמידות, בהם גם בוגרים ובוגרות. עוד כשמונה מאות ילדים וילדות מישראל לומדים בבתי-ספר עבריים עממיים. ומפי כל חניכי-העברית הללו שמעתי דבור עברי רק בבתי-תלמודם, אבל לא ברחוב. כמדומה שמכל הערים אשר בקרתי בפולניה גרודנה ופינסק הן היחידות, שאזני נהנתה לשמוע גם ברחובותיהן שיחה עברית של תלמידי בתי-ספר. ודומני, שלא אֵרָאה נוגש בעיני המורים והמנהלים של בתי-ספרנו העבריים בפולניה אם אֹמר שהמכשלה הזאת תחת ידם וחובתם שלהם היא, שהדבור העברי יהיה מוּשׂם בפי תלמידי בתי-הספר גם מחוץ לכתלי בית-ספרם. וצריך אני להדגיש: אין אני מוציא מן הכלל גם את המורים והמנהלים של בתי-הספר האוטראקוויסטיים, וביחוד של בתי-הספר האוטראקוויסטיים התיכונים, — אין אני מוציא אותם מן הכלל, משום שלא נכחדה ממני גם זכותם של בתי-ספר אלו, — לכל הפחות, של קצתם, — לגבי הכנסת העבריות לתוך צבורנו בפולניה. יבואו ויעידו על זכות זו הגימנסיות האוטראקוויסטיות שראיתי בוולוצלאבק. אבל מצד זה של רְבִיַּת העבריות וגִדוּלהּ אי-אפשר, כמובן, להעמיד בשורה אחת את בתי-הספר האוטראקוויסטיים ואת בתי-הספר העבריים. ודוקא משום שזכותם של האחרונים גדולה הרבה יותר, לפיכך גם חובתם גדולה הרבה יותר, אמרי אינשי: כל הגדול מחברו, חובתו גדולה הימנו. —

אמרתי, שהקטרוג על הזלזול בדבור העברי יש בו ממש, אבל לא פחות יש בו גם הגזמה. בגימנסיות העבריות שמעתי את התלמידים והתלמידות מדברים בין שעור לשעור — בדרך כלל — עברית, אבל במקצת גם לא-עברית, וחלופיהן בגימנסיות האוטראקוויסטיות: שם שמעתי את התלמידים והתלמידות מדברים בין שעור לשעור — בדרך כלל — לא-עברית, אבל במקצת גם עברית. — באחת מערי פולניה שבגבולין נקריתי לנשף, שערכה לה הכתה השביעית של הגימנסיה העברית שם, וכל אותן השעות לא שמעתי כמעט אלא עברית: דברו עברית, הציגו מחזה קטן עברי, שרו עברית, שתו, רקדו והתהוללו עברית, אם מותר לאמר כך. עברית היתה גם “הפלפלת כל-שהיא”, שתפסה אזני מתוך קטעי לחש, שלחשו הבחורים והבחורות הנחמדים האלה זה לזו בשעת חדוה ופרפור-לב. טעם העברית של “חיים וערכין” מחברי ההסתדרות של הנוער — ביחוד הַקִּנִּים של “השומר הצעיר, של גורדוניה ושל השומר הלאומי; במדה פחותה הרבה יותר בקנים של בית”ר — מבינים וגם מדברים עברית, אבל בגלל אלה שאינם מבינים עברית נעשית שם לעתים קרובות היודית או הפולנית לשון השיחות וההרצאות. לא אחת נתקלתי גם בקנאים לדבור העברי מבין הסתדרויות-הנוער. וזכורני מה שאירע לי בוולוצלאבק. היתה לי שיחה עם עסקן ציוני בביתו. רגז בנו של בעל-הבית — תלמיד הגימנסיה האוטראקוויסטית, חבר של השומר הצעיר — ואמר: “שני ציונים ואחד מהם תושב ארץ-ישראל, מספרים זה עם זה על ארץ-ישראל ועל העבודה הציונית — ודבורם יודית!” דבורו של אותו קנאי צעיר אמנם לא היה על טהרת הדקדוק, אבל היה דבור עברי. — בקראקוי הוזמנתי להרצות בקן של “אגודת הנוער העברי”. כמנהגי בכל מקום שאלתי, אם להרצות עברית או יודית, ומיד נענה כמעט כל הקן: “עברית!”, והסתדרות זו אינה היחידה שכך היתה תשובתה. בחרתי להזכיר אותה, משום שהגימנסיה היהודית שבקרקוי אוטראקוויסטית היא, ולפי השמועה עבריותה לקויה (לא אני אשם בדבר, שלא בקרתיה), ואף מכאן — אבל לא רק מכאן – נמצאתי למד, שהתנועה העברית בפולניה יונקת כבר גם משרשים שמחוץ לבתי-הספר, — ממה שראו עיני יכלתי להביא עוד עובדות, המזימות את ההגזמה בקטרוג שלפנינו, אלא שחושש אני, פן אַלְאֶה אתכם יותר מדי. — הקנית הלשון העברית (בגולה) כלשון מדוברת — אמר ביאליק בשובו משם — יש לראות כעובדה. ככבוש קַיָם"²⁸, דִיֵק ואמר “כלשון מדוברת”, ולא אמר “כלשון הדבוֹר”, ויפה דיֵק, אחרי ארץ-ישראל ומכחה של ארץ-ישראל מצאה לה גם הגולה כח — או כח כח — לסלק אף בתפוצותיה שלה מעל העברית את קללת-הדורות, שהרדימה לשוו-נסיכה זו במטה צרה של לשון כתובה, ולעשותה גם לשון מדוברת. אבל עוד דרך ארוכה מאד וקשה מאד לפני העברית בגולה, עוד תצטרך לעמוד בהרבה נסיונות קשים, להכשל ולקום, להכשל ולקום, עד אשר תֵעשה לשון-דבור — לו רק לשון דבור, ולא לשון-הדבור — לכל גלויי-החיים, בבית וברחוב בפי קטנים ובפי גדולים מכל שדרות העם. ועוד גדולה מאד העבודה ועוד רבה מאד הַסִּבְלָה לפני מוליכיה בדרך ארוכה וקשה זו. ואל ירך לבם מפני המרפים את ידיהם, המלעיבים בהם ובמפעלם והמבקשים מאתם נסים ונפלאות שלמעלה מן הזמן ומן המקום ומכח-אדם. אל ירך לבם ואל יכשל אורך-רוחם, אל תמעט קנאותם, והעיקר אל תקטן אמונתם. הדבר אשר הם עושים וכבר עשו הוא כמעט למעלה מן הזמן ומן המקום ומכח-אדם. והללו — המרפים את ידיהם — עבירה גדולה היא בידם. ועליהם ועל שכמותם אמרו, שיחזרו מעורכי המלחמה. ילכו וישובו לביתם, ולא ימסו את לבב אחיהם כלבבם.

ה

אמרו עליו על זקן אחד, מראשי הישיבה הוולוזינית, שהיה ירא מפני הזועות, וכיון שראה שמים קודרים ומבשרים זועה, מיד היה יוצר מביתו ונכנס לבית-הישיבה, ולא היה זז משם עד שיתבהרו השמים ותחדל הזועה. “כאן, באהלה של תורה — היה אותו זקן אומר — איני ירא מפני שום זועות שבעולם”. והרשוני נא לאמר: רגש מעין זה — mutatis mutandis — היה גם בי כל-אימת שנכנסתי לבית-הספר מבתי-ספרנו העבריים בפולניה. כאן לא יראתי מפני השמים הקודרים שעל ראשׁינו ומפני הזועות המתרגשות ובאות עלינו תמיד מבית ומבחוץ להכחידנו מגוי. ובבקשה מכם: אל נא תאמרו, שאיני יודע להבדיל בין הכח, שהיה בה בתורה שנִתנה בישיבותינו הוולוזיניות בשעתן, לכוחה של התורה שנתנת עכשיו בבתי-ספרנו העבריים. יודע ויודע אני להבדיל. אבל דור-דור ותורתו. אלמלי היינו מושיבים עתה את בחורינו ובחורותינו בישיבות הוולוזיניות — ולו גם וִתְּרו הללו על אזהרתו של רבי אלעזר, שכל המלמד בתו תורה, כאלו למדה תפלות — חוששני מאד, שתורתם לא היתה מתברכת בתוך מעיהם ותשעים ותשעה למאה מהם היו בורחים משם. אף אל נא תאמרו, שאיני יודע, או שמחמת חבה עצמתי עיני מראות שהבנים והבנות מביאים מבתי-תלמודם אלו למודים וידיעות במדה שאינה מספקת. חייכם, שיודע אני ואת עיני לא עצמתי מראות. ואמנם, אלו היינו דנים על תכנית הלמודים הייתי אף אני נוטה לְמַה שאמר ביאליק, שבתי-ספרינו שבגולה חיָבים “קודם-כל להביא שנוי במרכז-התכנית” ולהקנות לחניכיהם “ידיעות מרובות, השכלה אמיתית, השכלה עברית והשכלה אנושית כללית”, כדי שיצאו מהם “לא רק אנשים מדברים עברית, כי אם (גם) אנשים משכילים עבריים”²⁹. אבל אנו אין אנו דנים על תכנית-הלמודים, אלא על החנוך, הרוחני והנפשי של החניכים, הקטנים עם הגדולים, ובחנוך זה לא הלמודים והידיעות הם העיקר, אלא אותו שיור — אם לדבר בלשונה המוגזמת קצת של אֶלֶן קֵי — הנשאר ברוחו ובנפשו של החניך לאחר שכבר שכח כל מה שלמד בבית-ספרו. אך בישיבות הוולוזיניות בשעתן היו “מאה נכנסים למשנה ויוצאין מהן עשרה, עשרה לתלמוד ויוצא מהן — אחד”, ובכל זאת עצומים היו כחן והשפעתן. על שום מה? על שום אותוֹ שיור, שהן היו משאירות ברוחם ובנפשם של תלמידיהן. ולא לחנם ראו אבותינו מעלת היהודי “השלם”, לפי מובנם שלהם, למעלה ממעלתו של היהודי התלמיד-חכם, אף-על-פי שם מעלתו של התלמיד-חכם גבוהה מאד היתה בעיניהם.

ומנקודה זו של שלמות יהודית, לפי מובננו שלנו, אין ערוך לשיור הלשון. משום שהלשון היא אחד מן הקשרים היותר אמיצים המקשרים את העם לכללותו; משום שאם יש דפוס לעצמותו המיוחדת של כל עם ועם. לנר“ן שלו — הלשון היא דפוס זה; משום שאם יש לו לכל עם ועם פינה מקורית שבמקורית בו יתיחד עם עצם עצמותו יחוד גמור ומוחלט עד בלי היות לשום תרגום תפיסה בו — הלשון היא פינה זו; משום שאם כל עם ועם מזוין מקבת, הנוקבת ויורדת דרך על השכבות, שהוא העלה זו על גבי זו במשך דורות-קיומו, ומגיעה עד שכבה ראשונה — הלשון היא מקבת זו; משום שאם כל עם גנזך יש לו לכנוס כל אוצרות-רוחו מ”אדם הראשון" שלו עד אחרון-אחרוניו “על עפר יקום” — הלשון היא גנזך זה; משום שאם לכל דור ודור של עם ועם נִתנה שפופרת-שֵׁמע להשמיע לעצמו את כל הדורות שלפניו ואת עצמו לכל הדורות שלאחריו ולהתאחד עם אלו ועם אלו אחוד רוח ונפש — הלשון היא שפופרת-שֵׁמע זו.

— “מיסטיקה?”.

הן, מיסטיקה, בה במדה, שמיסטיקה היא כל עיקר הויתו של עם — אחוד-פלא של אישים נפרדים, של מרחקי זמנים ומקומות; בה במדה, שמיסטיקה מופלאה הוא עם שמת לפני ארבעים יובלות, וביובל “הארבעים ואחד” יבוא רוח בעצמותיו היבשות מאד ויחיו, ובכל מאמצי כחו יחתור לגשור מעל למרחקי הזמנים והמקומות גשר בין עברו לעתידו…

*

ולא יחידי הוא שׁיור זה. אשר עליו יבורך בית-ספרנו הלאומי בפולניה, ממעל לו שיור אחר — שלֵמות ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעם ישראל.

תאמרו: הגם זו רבותא?

הן; אנחנו הגענו לידי כך, סבל הגלות ומראה נגעיה היגיעונו ליד כך, שגם רבותא זו — רבותא היא.

מנהג של רחבות-לב נוהגת פולניה לגבי חנוך ילדיהם של לאומיה השונים. אחת היא, אם הכרח או רצון טוב הוא מקורה של רחבות-לב זו; למעשה היא מגיעה עד כדי כך, שהממשלה מיסדת בתי-ספר עממיים מיוחדים לכל העמים המועטים שבמדינה — אפילו לרוסים ולאשכנזים שהיו משעבדיה, ואפילו לליטאים שהם צָרֶיהָ — ולכל עם ועם בלשונו שלו ובמורים משלו. אמנם לא בית ספר לאומי הוא זה: עם כל רחבות-לבה של פולניה אין רצונה כלל לבנות בידיה “משתלות” ליונקות של לאומיות זרות בתוך גבולותיה. אבל על כל פנים, אין הוא מטיל פרגוד בין חניכו לעמו שלו, אלא אדרבה הוא מקרבו לעמו ולו הוא מגדלו בעיקר וראשונה. וכיון שהממשלה באה ליסד בתי-ספר עממיים מיוחדים לילדי-ישראל, מיד נמסה כל רחבות-הלב: כאן המורים רובם פולנים והלשון כֻּלה פולנית. לא עברית ולא יודית אלא רק פולנית. ומהי “יהדותם” של בתי-הספר העממיים “היהודיים?” מנוחה בשבתות ובימים טובים של ישראל ולמוד “דת-ישראל” — שעתים בשבוע. מה תקוה יש לנו מבתי-ספר אלו? כבר הורה לנו הנסיון ברוסיה שלפני המהפכה וגם בארצות אחרות, שטובה ותועלת לא יִבואונו מאתם, והלואי שלא יגדלו ביותר הרע והנזק הצפויים לנו מהם. יהדות לא מענינם היא, פולנית מענינם היא; לטפח — ואפילו רק לשמור — בחניכם שלֵמות ההרגשה של היות יהודי לא מיכלתם הוא, לטשטש בו הרגשה זו, לפגום אותה ואולי גם למחות אותה לגמרי — מיכלתם הוא.

לא עלה בידי לּברר בדיוק, מה מספר ילדי ישראל הלומדים בבתי-הספר העממיים המיוחדים הללו, כשם שלא עלה בידי לברר, מה מספר ילדי-ישראל הלומדים בבתי הספר העממיים הכלליים, שאין בהם שום זֵכר ללמודי-ישראל. מדבריו של טארטקובר יש, כפי הנראה, להסיק, שבבתי-הספר המיוחדים לומדים בערך מאה אלף ילדים מישראל, ובבתי-הספר הכלליים — בערך מאה ווחמשים אלף. סך הכל — מאתים וחמשים אלף!³⁰ ומי מאתנו ימצא חשבון ויאמר: בכמה אלפים — ואולי רבבות — ממאתים וחמשים אלף הילדים, שימי ילדותם וגם חלק הגון מבחרותם עוברים עליהם בבתי-הספר האלה, המעצבים את נשמותיהם יום-יום, שנה-שנה — מִטַשטשת, נפגמת ואילו גם נמחית לגמרי ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעם-ישראל? —

טובים לנו הרבה יותר, אבל גם רעים לנו הרבה יותר בתי-הספר היודישיסטיים-הסוציאליסטיים מיסודה של ציש“א. טובים הרבה יותר, משום שלשונם יודית, לשון בה חיו — ובמדה גדולה עדיין חיים בה היום רוב קבוצינו הגדולים בתפוצות-הגולה, ואלו בתי-ספר של הממשלה — גם הכלליים וגם “היהודיים” — לשונם פולנית, לשון זרה, שמנשמת חייהם של ישראל אין בה ולא כלום. רעים הרבה יותר, משום שבתי-הספר של הממשלה — לא הכלליים ולא “היהודיים” — אין להם תפקיד מפורש מלכתחילה להתיק את חניכם היהודי מעמו, מלאומו, ולעשותו פולני, אלא שאגב עצוב נשמתו במשך השנים המרובות, שהוא שוהה בהם, מִטשטשת בו מאליה ההרגשה של היות יהודי, והוא נעשה — או, לכל הפחות, עלול להעשות — פולני בן דת משה, ואלו בתי-ספר של ציש”א תפקידם הוא מלכתחלה לטשטש בחניכם הרגשה זו, שאין שלום-אמת והרמוניה שלמה בינה ובין ההרגשה של היות בן מעמד ידוע בעיקר וראשונה, ולעשותו סוציאליסט לא בן דת משה. — בזמן שבתי בפולניה ראיתי פעמַים תהלוכות יפות לשם דמונסטרציה ציונית, שהשתתפו בה גם בתי ספרינו הלאומיים ולא צר היה לי שלא השתתפו בהן בתי-הספר של ציש“א, אבל צר מאד היה לי לראות קצת מתלמידיהם עומדים בצדי-הדרכים ומסתכלים כזרים גמורים, כאלו להם אין שום חלק ונחלה “ביהודים הללו”. (צריך הייתי לאמר: “כנכרים גמורים”, אבל חוששני, שמא יחשוד בי מי-שהוא שבאמרי “נכרים” כונתי להעליב. ואני למה לי להעליב את העלובים ההם? אלה הצאן מה חטאו, אם רועיהם הרעים ממיתים בהם נשמתם היהודית ועושים אותם נכרים לעמם?) — לאחר זמן-מה קראתי מה שכתב אחד מגלויי-הלב הישרים והמסקניים של האידיאולוגיה, אשר יצרה את בתי-הספר של ציש”א, ש“תהום עמוקה רובצת בין ציש”א ובין תרבות, ואין לקפוץ ולעבור עליה"³¹, ונעניתי לו. אמנם כן: תהום עמוקה רובצת בינינו ובינם, בין רצוננו ורצונם. בין בית-ספרנו ובית-ספרם — ותהום עמוקה זו אין גשר לה ואין גם לקפוץ ולעבור עליה.

וזוהי זכותו הגדולה של בית-ספרנו הלאומי — ולא של תרבות בלבד — שמקומו מעבר מזה של התהום וכל עיקרו מביא לידי כך, שחניכו — ואף אם תורתו קלושה ואינה מסתפקת, ואפילו אם גם ממנה ישכח כמה פרשיות אחרי עזבו את בית-תלמודו — נשא ישא במעמקי רוחו ונפשו אותו שיור, אשר קראנו לו שלמות ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעמו. ביאליק רוצה שמבית-ספרנו הלאומי “יצאו אנשים משכילים עבריים”. הדין עמו. כלנו רוצים בכך, והלואי שיקדם רצוננו להתקיים. אבל כלנו מכירים ויודעים, שאין איש משכיל עברי, אם אין בו שלמות ההרגשה האמורה, ואותה מנחיל לו בית-ספרנו הלאומי. האומנם יש זכות גדולה מזו? —

*

כשנסתכלתי בשובבים הקטנים, הנחפזים לעבור את רבם, כדי שדוקא הם יַראו לי את הקופסא הכחולה-הלבנה, הגדולה והרחבה, שנעשתה בדמותה ובצלמה של קופסת הקרן הקימת ומתוכה יצאו חבריהם “האקטורים” לשחק לפניהם ב“תיאטרון” של חנוכה, שסדרו להם מוריהם, וראיתי שמחת גאותם על קופסה זו, השמורה להם כאן, בבית-ספרם; כשספרתי לילדי בית-ספר אגדות ארצישראליות ועיניהם הלטושות אלי בקשו: “עוד, עוד”; כשספרתי להם על חגי-ילדים בארץ וכל עצמותיהם אמרו: “עוד, עוד”; כשתפס לי בבגדי “מזיק” בן שתים-עשרה ופקד עלי: “סב יש לי בארץ-ישראל, אמר לו, שיקחני לשם”; כשדברתי בגמנסיות לפני תלמידים ותלמידות של הכתות הגבוהות על ארץ ישראל העברית, על כשלונותיה ועל ירידותיה, על נצחונותיה ועל עליותיה, וראיתי כמה קשובות האזנים לשמוע — לא משום שאני הוא המדבר, אלא משום שעל ארץ-ישראל הוא המדובר; כשאחרי שיחה על ארץ-ישראל היו בוגרים ובוגרות מקיפים אותי בשאלות, עתים תמימות ועתים נוקבות ויורדות עד כדי כך, שלפעמים גם נתקשיתי להחזיר עליהן תשובות כהלכה; כשבא מפקח מטעם הרשות לגימנסיה עברית וקראתי מה שהעיד עליה שטובה היא בעיניו אלא שחניכיה וחניכותיה “שטופים יותר מדי במחשבות על פלשתינה”, — הכרתי וידעתי עוד שיור אחד שאין ערוך לו, אשר ישאיר בית-ספרנו הלאומי שבגולה ברוחו ובנפשו של חניכו: ארץ-ישראל.

ומודה אני: אף-על-פי שברית כרותה היא, שלא יתקנא אדם בבנו ובנכדו, בכל-זאת רחש בי מעין רגש של קנאה לבנינו ולנכדינו אלה. מה היתה ארץ-ישראל לנו, הזקנים, בילדותנו ובבחרותנו? אותיות פורחות, תפלות, פסוקים, דינים והלכות, פרכוסי תמיהות יתומות, הבהובי מאויים אלמים ומכאובי תקוות אין-שם ואין-דמות. ומהי ארץ-ישראל להם, לבנינו ולנכדינו, העומדים עתה בפרקי הילדות והבחרות? אֵם חיה, הפורקת מעליהם נטל יתמותם, תקוה חיה, אשר שם מפורש לה ודמות מפורשת לה, אידיאל חי, ממנו כח ועוז למלחמה גם בגלות, ממנו קומה זקופה וקדוּש שם-ישראל גם בנכר. וכל זה מבית-ספרם הוא להם, כי על-כן סגולה נִתנה גם לו לעצב נשמת חניכיו, ויום-יום, שנה-שנה הוא חורת ברוחם ובנפשם: ארץ-ישראל שלכם היא ולכם תהיה, אם תרצו בה, ארץ-ישראל שלכם היא ובה תגאלו, אם הרצון לגאולה יהיה אֲמִתְּכֶם.

— “רומנטיקה?”

הן, רומנטיקה; אם האמת שאין שלום ואין מנוחה לשליטי-עולם כל-זמן שגזלת-העני בביתם — רומנטיקה היא; אם האמונה בגאולת עם ושיבתו לנחלתו ולשלמות עצמותו ומהותו — רומנטיקה היא; ואם התמצית החריפה, השומרת על מעינות-החיים, שלא יעשו אגמי-רפש — רומנטיקה גם היא…

*

ובכן, הכל טוב ויפה בבית-ספרנו הלאומי, אשר ראיתי בפולניה?

לא; לא הכל טוב ויפה. דַיִי, אם אזכיר לפניכם את העוקץ — או את העוקצים — שבתנועות הנוער הגדֵלה ומשגשכת בגולה הפולנית. ובפרוש אני מטעים: לא על תנועת-הנוער כשהיא לעצמה אני מדבר אלא רק על העוקצים שבה. מכיון שחניך בית-הספר נעשה חבר להסתדרות זו או אחרת של הנוער, מיד הוא נִתַּן בין שתי רשֻיות: זו של בית-ספרו וזו של הסתדרותו. ולא תמיד יפה כחה של הראשונה מכחה של האחרונה; אדרבה, אם לא על-פי רוב, הרי לפחות לעתים קרובות מאד, כחה של האחרונה יפה מכחה של הראשונה. בית-הספר הוא בכלל מוסד “זעום-לב”, כולו שעבוד וכפית-הר כגיגית, ומה טוב ומה נעים לקום ולמרוד בו; ואלו ההסתדרות כלה חדוה של חרות, או, לכל-הפחות, כלה חדות אילוסיה של חרות, ומה טובה ומה נעימה הנאתה. ולא נדירים הם קונפליקטים בין שתי הרשֻיות, ולא תמיד גמישים שני הצדדיים במדה מספקת עד כדי לצאת מתוך הסבך בשלום-אמת, בלי טינא כבושה בלב, העלולה להעשות מקור לשנאה גלויה, שסופה נזק והפסד גם לבית-הספר וגם לחניכיו.

וכמה גדולה וכמה קשה היא הרעה, שתלמידי הכתות הגבוהות מושכים להסתדרויותיהם גם את הפעוטות, תלמידי הכתות הנמוכות. זה מושכם להסתדרותו שלו, וזה מושכם להסתדרותו שלו, והאפרוחים הללו, שעדיין לא העלו נוצה ואינם יודעים בין ימינם לשמלאם, נעשים שמאליים, ימנים, מפלגתנים, עסקנים, וַכְּחנים, מהפכנים, שמרנים. וזכורני: נכנסתי לאספה של נוער וראיתי: ילד בן עשר וילדה בת אחת-עשרה מתוכחים זה עם זו בהתלהבות עצומה: הוא אומר: ז’בוטינסקי עדיף, והיא אומרת: וויצמן עדיף. היה שם מורה אחד והסביר לי: אח ואחות הם, ושניהם לומדים בבית-ספר אחד, אלא שהוא נתפס שם לבית"ר והיא — לשומר הצעיר, וגם להטלת-מומים זו בילדים רכים קוראים: סדור הנוער…

ומטילי המומים מה הם אומרים? — “אם אנו לא נקדים להכניס את התינוקות להסתדרויותינו שלנו, יצודו אותם הבונדאים או הקומוניסטים, וברשתם שלהם יאבדו עד העולם”. ואין לכחד: הרבה מן האמת יש בזה. צידי-הנפשות האלה פורשים רשת לכל נפש מישראל, בין של גדולים בין של קטנים, ויש אשר עושי דבריהם פורשים במחשך רשת גם בתוך בית-ספרנו הלאומי גופו, אף גם יש אשר לא ריקם תשוב הרשת אליהם. וזוהי הגדולה והקשה שברעות…

ואולם כאן כבר הגעתי לפרשה מכאיבה מאד, היוצאת ממסגרת התֵּימה, אשר בה אני עומד, ואני מוכרח להפסיק. וטובה מרובה אני מחזיק לכם, מורי ורבותי, שנתתם לי את היכולת לדבר את דברי.

פרק רביעי

א

מנהג חדש בא ל“מדינתנו” – לכפור בערכן ובחשיבותן של קרנותינו הלאומיות. אתמול היו קדוֹשות בכמה מיני קדוּשות, היום – לא הן ולא שכרן. אתמול היה הרעיון הצבורי-הלאומי-האידיאלי שביסודן הכל, היום אינו ולא-כלום, פחות מלא-כלום. התורה של היום מלמדת, ש“כל מה שמדגישים יותר את הצד הלאומי, ואם תמצי לומר את הצד של אידיאליזם, את טובת-הכלל, מפחידים ומבריחים את היחיד”. והואיל והיום היחיד הוא הכל, “צריך דוקא לדבר אליו בשם האינטרסים הפרטיים שלו” ו“לא לשם טובת-הכלל”, כי “במקום שיש ענין לטובת-הכלל, חושב אותו יהודי, טובתו הפרטית מפוקפקת³². אתמול היתה מצות קרן-היסוד ברורה וודאית כל-כך, עד שגם עבירות ציוניות הותרו לשמה. ה”טאבו" ששרתה בשעתה על מי שהיה נשיא-הציונות לא שרתה עליו אלא בגלל עבודתו הגדולה לקרן-היסוד, וכל שגגותיו הקשות נמחלו וגם הותרו לו בזכות עמלו הרב לקופתה של קרן זו. החמורה שבעבירות, שעליה נענשה הציונות עונשים שבגלוי ועונשים שבסתר לשנים רבות, והלואי ששנות-העונש לא תרבינה עד כדי שעור של דור שלם; בטול ההסתדרות הציונית וסלוק ראשוניה וטובי-עמֵליה, כדי שיהא מן ההכרח ליצור את הסוכנות ולהרכיב אפילו אלופים זרים למפעלנו, – גם עבירה זו הותרה רק מחמת פתוי, שעל-ידה תרום קרן היסוד וקופתה התעשר. – כיוצא בזה היתה אתמול ברורה וּודאית גם מצות הקרן הקיימת. עבירות אמנם לא הותרו לשמה, אבל היא גופה נתחבבה הרבה על הצבור, ודוקא בשביל עיקרה הצבורי-הלאומי-האידיאלי. מורים הכניסו מצותה לבתי-הספר ובמדה ידועה עשוה יסוד לחנוך תלמידים ותלמידות, סופרים גדלוה ורוממוה, כתבו ספרים והוציאו קובצים שמה, לכל ציוני – תהיה דרכו בציונות מה שתהיה – נעשתה הקופסה הכחולה-הלבנה מעין “מזוזה” לביתו, והתעודה של ספר-הזהב נעשתה קשוט לביתו של אדם מישראל, ואפילו לא של ציוני גמור. – כך היה ערכן וזה היה משקלן של הקרנות אתמול, והיום מרביצים תורה ברבים, ש“אין קשר בין הקרנות ושומריהן ובין העם³³” וש“הקרנות שלנו עבר זמנן, וזמנן לא ישוב עוד”, היום מגנים את הציונות, ש“הלכה דרכה והיתה ציונות-הכלל”, היום נושאים עליה חטא, שבאתמוספירה שלה “לא נוצר הצורך לחקור היטב את אפשריות הפרנסה בארץ, ולא נוצר הצורך להציע ולבאר ולפרש את האפשריות הללו לפרט בגולה”, היום מטילים אימה, ש“לא נזוז מן הנקודה המתה(!) שלנו כל-זמן שלא נעקור מתוך לבנו שארית הדמיונות ותקוות-השוא(!) של הכלל”, כי – לא זה הדרך!"³⁴

*

עזבו התלמידים – דוקא התלמידים המובהקים עזבו את הרב ואת אמרתו הנאה שמרו, – כדי להשכיח ו“לעקור מתוך הלב” את תורתו שלו ולהמירה באחרת, שהיא הפכה הגמור.

הלא כה דברי הרב:

“בכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות, אשר שמה לפנינו תורת-משה, רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד: הצלחת כלל-האומה בארץ נחלתה. ואל אושר האיש הפרטי לא תשים לב. – – נהפך לב העם בקרבו. האהבה הלאומית לא היתה עוד אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר, והצלחת הכלל – התכלית העליונה, שבני-אדם מקריבים לה את תכליותיהם הפרטיות, כי אם להיפך: תכלית הכל היא מעתה לכל יחיד הצלחתו הפרטית, והצלחת הכלל אהבה עליו רק במדה, שהוא עצמו יש לו חלק בה. – – גם אותם היחידים, המוכשרים עוד להרגיש בלבם לפעמים נטיה לעבודת העם, לא יוכלו על-הרוב להתרומם על פרטיותם במדה הדרושה? – – **השטן הזה, ה”אני" של היחיד והצבור הפרטי**, מרקד בינינו בכל אשר נעשה לעמנו ומכבה את האהבה הלאומית בהתגלותה לעתים רחוקות, כי עצום הוא ממנה"…

אני יודע: כי תלמיד איננו עבד; יותר נכון: עבד ולא תלמיד הוא הכפות לרבו עד כדי כך שאינו מתיר לעצמו לחשוב שלא כמותו ומתירא להוסיף ולגרוע. ולאחר שכבר נגמר תפקידו של הרב ודאי וּודאי שהתלמיד – ומכל שכן-תלמיד, שהוא עצמו נעשה רב – אינו יכול ואינו צריך לחשוש, שמא שומע הוא אחרת ממה ששמע הרב בשעתו. כשנעשה יהושע הרב, “הלך משה אצלו ואמר לו: מה אמר לך הדבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך”? – ואף-על-פי-כן, כמה תמוהים התלמידים ההם, שלא די להם להוסיף על תורתו של הרב ולגרוע ממנה, אלא דוקא “לעקור אותה מתוך הלב” הם רוצים. ואם תלמידים – וגם תלמידים מובהקים – כך, אין תימה שסתם-קהל היום “תכלה נפשו” מרוב דבקות בתורתו של הרב. ולמחר ימחא הוא גופו כף מחמת התפעלות עצומה מתורה אחרת, המתאמרת לעקור את זו מתוך הלב. כדרוזים הללו, הרוקדים תמיד לכבוד הנביא האחרון ומבטלים כל מה שהורה הנביא הקודם, ושוכחים ומשכיחים את הרקודים, שהם עצמם רקדו אתמול לכבודו שלו ולכבוד תורתו שלו.

לא לי, שבכמה מדברי תורתו של אחד-העם לא הודיתי מימי, לתבוע את דינו מידי תלמידיו. אבל ברי לי, שאלו חי עמנו היום האיש הגדול הזה, בהיר-ההגיון ולמוּד-האמת, היה הוא חוזר וכותב עכשיו כנגד אחרוני-תלמידיו כמעט כל מה שכתב לפני יותר מארבעים שנה לחזק את ראשוני-תלמידיו.

"…נושאי דגל רעיוננו, – כך כתב אחד העם אז, וכך בערך היה כותב עתה, – בהיותם גם עצמם אנשים מישראל שלאומיותם מעורבת בפרטיותם, – – – לא די להם בעבודת העם, כדי להכין פועלים לעבודת הארץ, אלא רצו לראות בעיניהם זאת האחרונה עצמה ותוצאותיה. ועל-כן בראותם. כי לקול קריאתם הראשונה, בשם התכלית הכללית, לא התעורר רצון העם כרגע להתחיל תיכף בעבודה זו, פנו לעזרת תכלית אחרת, פרטית, ויצאו לקרוא קריאתם בשם הקיבה-הרעבה, הבטוחה למצוא לה תמיד אזנים קשובות, למטרה זו התחילו לפרסם “ידיעות” טובות, לחשב “חשבונות” יפים, שמהם יצא ברור לכל, כי כך וכך דונם אדמה, כך וכך בהמות וכלי עבודה, במחיר³⁵ כך וכך, מספיקים בארץ-ישראל למשפחה שלמה לאכול ולשבוע ולראות חיים נעימים; ובכן מי האיש החפץ חיים, ויש לאל ידו לקנות כל הדברים במחיר הקצוב, יקום ויעלה אל ארץ הטובה ויאושר הוא וביתו וגם לעמו ייטב בעבורו. – – – ומה יפלא עתה כי רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות; כי בנין לאומי הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות, בהודע לכל העם, כי החשבון לא עלה יפה, ואהבת האדם לנפשו תזהירהו לעמוד מרחוק?… לא זה הדרך![³⁶]

*

לא זה הדרך – ללבוש שחורים ולראות שחורי-שחורים, כאלו הציונות הצבורית-הלאומית-האידיאלית, “ציונות-הכלל”, עוברת ובטֵלה מעולמנו ואין כבר בשום מקום “מרתף של זהב, שכנגדו היא מוציאה שטרותיה”, – לא זה הדרך, משום שלמעשה שחורי-שחורים אלו אינם, ורק לעין הכבושה מסבה שהיא במשקפים שחורי שחורים נדמה כאלו ישנם. אשמים המשקפים, ולא המציאות הממשית. ציונות זו אמנם חולה וטעונה רפוי, אבל רק חולה היא ולא גוססת, רפוי היא טעונה. אבל לא “מעבר-יבוק”. חס ושלום, שהיא תעבור ותסוף מעולמנו קודם שנגיע לסוף-דרכנו (ואני – אל נא יֵחָשב לי הדבר לחטאה – מבית-מדרשם של ליליינבלום ושל פינסקר, של הרצל וגם של אחד-העם אני, ואיני יודע אלא סוף אחד לדרכנו: קיום אותה ה“מדינאות” ואותן “התקוות המשיחיות”, שעכשיו, עם הרקוד לכבוד “הנביא האחרון”, נהגו ללגלג עליהן) משום שבלעדיה לא נגיע לשם עד העולם. עד שמקריאים לפניה פסוקים מן ה“מעבר-יבוק”, שנעשה ספר-שמוש לרבים – ולאו דוקא לקטנים – מקהלנו ושפתותיהם דובבות מתוכו כל שעה, – מוטב, שידאגו לרפא אותה ולהחזיר לה כח, בשביל שתוכל למלא תפקידה הגדול.

לא זה הדרך – לבקש תואנות ולתלות בצוארה של “ציונות-הכלל” חובות שאין היא יכולה ואין היא רשאית לקבל. גוסטב לֶה בּוֹן בדק ומצא בצבורים ובעמים שני סוגים: צבורים ועמים, הנוטים מטבעם לותר על “חופש-הבחירה” ולהיות מושפעים, ולפיכך הם נותנים למנהיגיהם ולממשלותיהם להרחיב גבולות השפעתם לא רק עד כדי הדרכה של רשות, אלא גם עד כדי הדרכה של חובה בכל ענפי-החיים; וכנגדם צבורים ועמים, הזהירים מטבעם שלא להיות נתונים להשפעה ולשמור על “חפש-הבחירה”, ולפיכך הם חותרים תמיד לצמצם צמצום אחרי צמצום גבולות-ההשפעה של מנהיגיהם וממשלותיהם לא רק עד כדי לבטל מדת החובה של הדרכתם, אלא גם עד כדי ליטול מהם זכות הדרכה של רשות. על מי משני הסוגים הללו יש מנות את הצבור והעם היהודי – קשה מאד לאמר. לכאורה מבקש היהודי לקבל השפעה והוא מרבה לשאל עצה והדרכה – מאת הרב, מאת הצדיק, מאת החכם ובעל-הנסיון, אבל על-פי-רוב הוא שואל ואינו עושה, מבקש הדרכה ואינו נשמע לה. והיה כי יצליח– והחזיק טובה לעצמו. וכי יכּשל – והתקצף וְאָיַב את יועצו ומדריכו, ואם לא סתם אדם הוא יועצו ומדריכו, אלא שליח-צבור או מוסד של צבור – והתקצף בהם וְחִיֵץ בינו ובין שולחיהם ומיַפֵּי-כחם. ומכאן: אם באמת יש כבר מן הצורך והיכולת “לחקור היטב את אפשרויות הפרנסה בארץ ולהציע ולבאר ולפרש את האפשריות הללו לפרט בגולה”, ינסה לקיים את הדבר מי שינסה, ולא “ציונות-הכלל”, כדי שלא תסתכן ולא יבואוה הקצף והטענות והתביעות של אלו שלא יצליחו ויכשלו. הנה התאחדות האכרים. כחה יפה, נסיונה מרובה, מפעלה ענֵף ומצליח, השפעתה לא-מעטה, תנסה אפוא לעשות את אשר מבקש ראשה ונשיאה. הנה הסתדרות הציונים הכלליים. אחד מאמוניה וחריפי-עסקניה כבר מסר מודעה ברבים, שמצותם של הציונים הכלליים היא – להיות ה“שמן למשחה” ולהכניס “למחו של היהודי הפשוט” – לא ל“מחו” של צבור-שהוא, אלא ל“מחו” של “היהודי הפשוט”, הפרטי – את ההכרזה, שעליו לבנות את הארץ בעצמו ולעצמו“³⁶, היינו: לא בעזרתה של “ציונות-הכלל” ולא לשם טובת-הכלל. וכבר שמענו גם מהי הדרך לכך: “אגיטציה של יחידים בין יחידים, חדירה לבתים מישראל, שיחות פרטיות, לא של שליח-צבור אל הצבור, אלא של אנשים פרטיים, יחידים, לא בצורת דברנות, כי-אם בצורת שיחות פשוטות בין אדם לחברו, על שולחן פרטי, על כוס טה בבית פרטי, בתוך חוגים פרטיים – – – בתכניות ממשיות, להראות על האפשריות הכלכליות שבארץ-ישראל, על האפשריות של השקעות-כספים בארץ-ישראל”, והעיקר: “לא לשם טובת-הכלל”³⁷. תקום נא, אפוא, הסתדרות הציונים הכלליים ותקיים את אשר היא רואה מצוה לה: תכניס את “ההכרזה” האמורה “למחו, של היהודי-הפשוט” ותיעצהו ותדריכהו, כיצד “לבנות את הארץ בעצמו”, והעיקר: “לעצמו”. מי מכהה בה? – “ציונות-הכלל”, שאחריותה גדולה מאד וקשה מאד, אינה יכולה ואינה רשאית להיות העוסקת ב”מצוה" זו, חוץ מן הטעם המפורש לעיל, יש עוד שני טעמים בדבר, ואף על-פי שהם נאמרו עוד לפני יותר מארבעים שנה עדיין לא פגה אזהרתם, משום שעדיין לא זָקנה אמִתם. ראשית, “רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות”, ואלו “לב-העם הוא היסוד, אשר עליו תִבָנה הארץ”; ושנית: “בנין לאומי, הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות”, אם יתברר, ש“החשבון לא עלה יפה” – מה שאינו כלל וכלל בגדר הנמנעות המוחלטות – ו“אהבת האדם לנפשו תותירהו לעמוד מרחוק”. אם כיפה היתה מחוץ לירושלים ולשָם היו “מחשבי-חשבונות יוצאים”, משום שירושלים נקראה “משוש כל-הארץ”, ו“אין משוש במקום חשבונות”, קל וחומר שעם מחשבי-חשבונות בלבד, בלי משוש, בלי שמחה עצומה של מצוה עצומה, לא תבָּנה ארץ שנחרבה, ובודאי ובודאי שלא יבָּנה עם שנחרב…

ולא זה הדרך – לכפור ב“ציונות-הכלל” ובמנופיה, אלו הקרנות שיצרה, ולהעיד, ש“אלה הם הימים האחרונים לשיטה זו”, ש“עלבון כבד הוא ליקח כסף בצורה זו בשביל ארץ-ישראל”, ש“אין קשר בין הקרנות ושומריהם ובין העם”, ש“הקרנות שלנו עבר זמנן וזמנן לא ישוב עוד”, וכו' וכו'. אמנם אפשר ואפשר, שאם מארץ-ישראל גופה, שאזני הגולה כולה פקוחות לשמוע קולה, ואם מפי טובי-הארץ יוסיפו לבוא עדיות והסברות אלו ודומיהן, לא ירבו הימים ו“ציונות-הכלל” נפול תפול באמת ועמה יפלו גם מנופיה-קרנותיה ותקומה לא תהיה להן עוד. אבל אין ספק, שציונות אחרת ומנופים אחרים לא יוָצרו במקומן, ו“התנועה תגוע מאפיסות-הכחות”, ובִגְוַע התנועה לא ינָצלו גם “אלה שיכולים להציל את עצמם וגם להציל את ארץ-ישראל על-ידי שארית-הפליטה שנשארה להם”…

*

“בנדיבות לא יוָשע עם” – אף זו מימרה של היום. ויש בה מן האמת: בנדבות בלבד לא יושע עם. אבל אל-נא נהיה גבהי-לב יותר מן המדה ואל נזלזל גם בערכן של נדבות, ובפרט כשהן נדבות-צבור ועם. כשהקיץ המשבר על פיננסיה של אנגליה הגדולה וזהבה התחיל בורח, לא בוֹשה לבקש ולקבל נדבות, וממשלתה החזיקה טובה לכל אשר נדבו לבו להביא לאוצרה זהב ושוה-זהב. פולניה, שנעשתה ממלכה גדולה, אינה בושה להכריז בכל קופסת-גפרורים על נדבות לשם בנין צי בשביל אותו הים, שהיא רוצה בו. ה“מטיצה” הסלאבית הגדולה יסודה נדבות. ואנחנו, עם דל חלכה, עם גולה ונדח, שמשעה שגלה מביתו לא זז התרמיל מעל שכמו, – אנחנו נָאה נָאינו פתאום כל-כך, עד שנדבות לשם פדיון המולדת השבויה ורִפאותה נעשו “תועבה” לנו! גאות זו מהיכן?

“בנדבות לא יושע עם” – אף זו מימרה של היום, אבל לא חדשה היא. לפני שלש-ארבע שמטות אמרוה כנגד רוטשילד, ובכל הנגונים אמרוה – מן הנגון הרגזני של כעס וחמה עד הנגון הזללני של בטול והקל ראש. ולא מעטים, שאמרוה אז כנגד רוטשילד, אני רואה ושומע אותם עכשיו משבחים ומפארים את שמו ואת מפעלו, ולא להזכיר עון טעותם אני מתכון, חלילה לי. אין אדם אשר לא יטעה. אינו טועה רק מי שבמקום מח יש לו טיט בקדקדו. מעיד אני עלי, שהרבה יותר מבקש אני לשכוח טעותם של אלו שכפרו אז בערך מפעלו של רוטשילד, מהיותו כולו מפעל-של-נדבה, ולזכור רק את הודאתם עכשיו בגדולות, שמפעל-של-נדבה זה עשה ועושה. ומבקש אני לשכוח את הטעות ולזכור רק את ההודאה, משום שבה רוצה אני לראות סימן, שלא ירחק יום והטעות שטועים עכשיו לגבי הקרנות שלנו, שאף הן מפעלים של-נדבות, תשָכח גם היא מפני ההודאה במעשיהן הטובים (מתירא אני לומר: “מפני מעשיהן הגדולים”, כדי שלא להקניט את הנקנטים), אשר עשו בזמן עליתן ועושות גם עתה, בזמן ירידתן.

“פיק”א הבלתי-ציונית ידעה לרכז בידיה שטחי-קרקע משובחים ובמחירים זולים בשומרון. ובמקום הזה נוצרה כמו ביד קסם, במשך זמן קצר, עבודת-התישבות-גדולה“. וכנגד זה: לציונות החטאה, “שהלכה דרכה והיתה ציונות-הכלל” – ועל-הרוב “ציונות-הכלל” “תקון-סופרים” הוא לקרן-הקימת – “שוב עברה שנה עקרה”. אין עיני צרה, חלילה, בתשבחות וההלולים, שמשבחים ומהללים את פיק”א, ואף-על-פי שברובה מפעל-של-נדבה גם היא. אדרבה, תבוא עליה ברכה. אבל הדברים שנאמרו על ציונות-הכלל, שעליה עברה שוב שנה עקרה, אינם מדויקים ביותר. שמענו, ש“לא היתה לציונות שנת יסוד נקודות-ישוב חדשות בשנה הזאת”, ש“מספר הנקודות האלה (וכולן בשמות נקראו.–א.ד.) מגיע לעשרים, ורובן – על אדמת הקרן הקימת”³⁸.

רוטשילד בידו המלאה הפתוחה והרחבה, וביחוד בכח רצונו הגדול ואהבתו העצומה לארץ-ישראל, גאל במשך חמשים שנות מפעלו ארבע מאות אלף דונם קרקע מידי זרים והחזירן לידי ישראל. בעליה אף כי לא אדוניה של ארץ זו. שמו של גואל זה וזכר מעשיו לא יסופו מדברי-ימי התחיה העברית עד העולם. אבל גם הקרן הקימת במעות הקטנות שהיא מאספת אחת לאחת ברוב עמל ועבודה קשה, וביחוד ברצונם הגדול ובאמונתם הגדולה של ה“קברניטים, המוסיפים לשיר את שירם הישן”, שיר הרצון והאמונה – גאלה אף היא במשך עשרים וחמש שנות מפעלה (1932–1907) שלש מאות אלף דונם. ומי חכם ויבין את זאת, מדוע מבקשים לקפח אותה, למה דנים את דינה כאילו כבר עבר זמנה, וזמנה לא ישוב עוד? (הייתי יכול גם לשאל, למה מתקלסים בקברניטי הקרן הקימת, שבעיקר בכח רצונם ואמונתם שלהם היתה גאולה לרבבות הדונמים הללו? אבל אין זה מעניני), ומי חכם ויבין גם זאת, כיצד ומהיכן באו פתאם האמונה והבטחון בצורך למגר את “ציונות-הכלל” ואת קרנותיה, להעבירן מעולמנו ולהעמיד את הכל רק על כחו ורצונו של היחיד, של הפרט, של היהודי הפשוט, אם כל היחידים והפרטים והיהודים הפשוטים שבכל ישראל ובכל חמשים השנים שכבר עברו על מפעלנו ולא גאלו בארץ-ישראל קרקע – אדמת-מולדת! – אפילו בשעור זה שגאלו רוטשילד והקרן הקימת בלבד?

מי חכם ויבין כל זאת?

ב

פתחתי בשתי הקרנות שלנו וסימתי רק באחת מהן – בקרן הקימת. לא משום שהשניה –קרן-היסוד – אינה חשובה בעיני, אלא משום שאיני בקי בעניניה. ואלו לקרן הקימת עבדתי, ואם גם לא נודעו לי כל עניניה בזמן עבודתי לה, נודעו לי לכל-הפחות קצתם. אף גם זאת: עם עבודתי לה כאבתי את כאֵביה, ואשר יכאב אדם אותו ידבר. “דרָגיש ליה ימלל”, אמרו הקדמונים. ואמנם, כשאני מגיע לפרשת הקרן-הקימת – “רגיש לי” מאד.

מדור לדור בדורות-הגלות נִטלו מאת היהודי טעמה וריחה של קרקע, וכנגד זה גדל וגבר בו חוש הטעם והריח של הרכוש המִטלטל. הוא גופו וגם כל היקום אשר ברגליו נעשו מטלטלים. אם לפי ההלכה של דורות-הגלות הראשונים, כשהקרקע היתה עדיין יקום ממשי ביותר גם ליהודי, לא נגבתה כתובת-אשה ממטלטלין אלא דוקא ממקרקעי מחמת רוב חשיבותה, ובאו הגאונים ובטלו הלכה מפורשת זו ואמרו, שכתובת-אשה נגבית ממטלטלין – הדין היה עמהם, הואיל ובזמנם כבר בטלה אחיזתו של היהודי בקרקע, והממון המטלטל, שאפשר להבריחו ואפשר גם לברוח עמו בשעת צרה ומצוקה, הוא שנעשה יקומו. קרקע חיותו של הגוי היא; חיותו של היהודי הוא “צרור הכסף”, – כך לִמדה, כך שננה הגלות דור אחרי דור, ותורתה נתקיימה, רובה מחמת הכרח, אבל מקצתה – מחמת הרגל וחורבן הלב. ולבסוף כבה ביהוּדי חוש-האדמה, ולא נותר ממנו אלא תיאבון אחד – לד' אמות קרקע שמחוץ לחיים: אותן חבב ואותן בקש לקנות בממונו, כדי להעמידן ב“רשותו” שלו. וארבעים יובלות גלות ונֵכר החריבו את לבו עד כדי כך שדעך בו חוש זה גם לגבי אדמת-המולדת השבויה. כל אותם היובלות המרובים לא עלה על דעתו לעשות מעשה של ממש לפדיונה, משום שגם היא נשמטה לו ממסגרת התיאבון האנושי הטבעי, ואף לגבה לא נותר בו תיאבון אלא – לקבר-רחל ולהר-הזיתים, ואלו יכול להעמיד ברשותו שלו גם מערת-המכפלה – היתה כל תאותו בידו.

באמצע המאה הקודמת עלה לירושלים עשיר מופלג מן הגולה. ובאותם הימים עדין נמצאו בארץ הרבה והרבה קרקעות, שלא היו להן בעלים מפורשים, וכל מי שקדם והחזיק בקרקע והעלה טסקא למלכות, על מנת שתֵרשם הקרקע על שמו – זכה. ובאו ואמרו לאותו עשיר מופלג: “רצונך שתקנה עולמך במעשה אחד, לך ושלם טסקא של רבבות דונמים ותחזירן משִבְיָן”. לגלג האיש ואמר: “ראשית, מה ענין קרקעות לישראל בכלל? גוי יש לו צורך בקרקע, יהודי יש לו צורך בממון בעין. ושנית, לא שטות היא להוציא ממון של ישראל לגאולת קרקע בארץ-ישראל? יבוא משיח והכל יהיה שלנו בחנם. מוטב אפוא, שאַלוה כסף ברבית לערבים, כדי שהם יוכלו לשלם טסקא ולהסב את הקרקעות אליהם, ונמצא אני נשכר ממון בעין, והקרקעות ישובו אלינו מאליהן כשיבוא משיח”, – כך מספרים בירושלים וגם קוראים את האיש בשם. כמה יש מן האמת בספור זה – איני יודע. אבל אם גם אין בו אפילו קורטוב-אמת וכולו אגדה, הרי היא – האגדה – מעידה עד היכן הגיעו חורבן-הלב וטמטום חוש-האדמה של אבותינו גם לגבי אדמת-המולדת. במקום אחר אמרתי על אבותינו, שאם אמנם “עמד כחם בם להאמין בגאולה בידי-שמים, תם כחם להאמין גם בגאולה בידי-אדם”. ולא פרדוכס הוא זה אלא אמת פשוטה. יכלתם של השמים או שאיננה כל-עיקר, או אם ישנה – אין לה גבול ולא יצוירו שום מכשולים, שיגדל כחם לקום בה ולגדור בפניה. לפיכך קל מאד לאדם להאמין בה ולהשליך כל יהבו עליה. מה שאין כן היכולת האנושית. שיכולת מוגבלת היא וכל שעה מכשולים פוגעים בה ומכשילים אותה, וזקוק האדם לכח מרובה, כדי שיאמין בה ויעשה אותה מרכבה לרצונו. ולגבי גאולת-המולדת תם כח זה באבותינו, ומחוֹסר-כח לא יכלו להאמין בגאולה בידי-אדם. אף נָעם להם האסור לדחוק את הקץ, ואזנם נהנתה מאד לשִֵמע השבועה, שלא לעלות בחומה, כי על-כן אִסור זה ושמע השבועה הזאת האלימו את שארית התביעה שבלב וסגרו על גרעיניה האחרונים.

והנה נעשה נס – נס ממש! – והתנועה הלאומית – קראו לה חבת-ציון, קראו לה ציונות – התחילה חופשת כל חדרי נשמתו של היהודי, מצאה ושחררה מהסגרם אחרוני-הגרעינים, חזרה וזרעה אותם בלבבות ויחיו ויפרו וירבו מחדש. דוגמת החטים ההן, שאחרי אלפי שנות הסגר בפירמידות של מצרים שבו לחיות ולחַיות זרע. וכדינה של כל תנועה גדולה, המבקיעה לה דרך לפני ולפנים של נשמת-האומה, קדמו לה גם לתנועת-התחיה שלנו כמה וכמה מקדֵמות ואתחלות, ההולכות אליה כנחלים ההולכים אל הים. אלו היה צורך לקבוע, אימתי חזר והֵנֵץ בלבו של היהודי התיאבון לאדמת-המולדת, אפשר שלא היינו מוצאים תאריך מגולה ומפורש מזה, כשחבורה קטנה של חרדים בירושלים, והרב מאיר אוירבאך בראשם, אמרה בפשטות נפלאה עוד כחמש שנים קודם חבת-ציון וכעשרים שנה קודם הציונות מה שחבת-ציון שלאחרי פינסקר חששה בשעתה ומה שהציונות שלאחרי הרצל חוששת גם עד היום לאמר בפה מלא. “אם אין ארץ – אמרה אותה חבורה – אין ישראל”. וחבורה זו לא לסתם-ארץ התכוונה, אלא לארץ-ישראל, ועם היותה כולה חבורה של חרדים לא לארץ-ישראל שלמעלה התכוונה, אלא לארץ-ישראל שלמטה – לאדמתה של ארץ-ישראל. ובסגנון הלשון של זמנה אמרה גם זאת: “שדותיה וכרמיה (של ארץ-ישראל) נקראו לכל איש ישראלי שדה-אבותיו”, משום ש“הארץ הזאת בכללה היא שורש זרע אברהם”³⁹. ואלמלא יראתי, שמא יטביעוני בהבל-פיהם מפרשיה החדשים – יש גורסים: מסלפיה החדשים – של הציונות הכללית, הדוחים בשתי ידיהם את “ציונות” הכלל" ואינם חוששים לכרות את הענף, שעליו יושבים גם הם, הייתי אומר להם: בואו והסתכלו באמרותיה של חבורה קטנה זו ותראו, כמה צלול היה נחל-קדומיה של הציונות הכללית האמתית. וכמה טובת-אמת היתה המקדמה הקצרה שקדמה לְמַה ש“ציונות-הכלל” אמרה אחרי-כן – בהרבה יותר עמקות ובהרבה יותר בהירות – עם פיה ועם מעשיה של היפה והמובחרה שביצירותיה – עם פיה ועם מעשיה של הקרן הקימת, אף זו העמידה את פעלה של אחת –ש“שדותיה וכרמיה של ארץ-ישראל נקראו לכל איש ישראלי שדה-אבותיו”, משם ש“הארץ הזאת בכללה היא שורש זרע אברהם”. –

*

על כל פנים, המנין שאנו מונים שלשים שנה לקרן הקימת טעון קצת תקון.

אלו גם לא ידענו סדר ההשתלשלות של הקרן הקימת משעה, שהיתה רעיון בלבד ועד שנעשתה מציאות ממשית, היינו צריכים להניח מסברה, שבשום פנים אי-אפשר הדבר, שהיה רֶוַח חָלק של עשרים שנה בינה לבין תחלתה של תנועת התחיה עצמה. הן לא יצויר שתנועה לאומית, ובפרט תנועה לאומית כציונות, האומרת להשיב לעם ישראל את הגזלה, אשר גזלו ממנו לפני אלפים שנה לתקן את אשר עִוֵת וחטא לעצמו כל אותן אלפים השנים, – שתנועה לאומית מופלאה מיוחדת במינה כמותה תִוָאֵל להעמיד את מפעלה רק על כחו ורצונו של היחיד, של הפרט, אלמלא עשתה כך, היתה נענשה מיד עונש כרת. אבל היא לא עשתה כך. להפך: משעה ראשונה הבינה, – או ביתר דיוק: משעה ראשונה הבינו אנשי-התבונה שבה, – שעיקר כחה שלה בכחו וברצונו של הכלל. ומכאן, ממקורה של תבונה זו, הקרן הקימת. ובאחד מלילות אלול של סוף שנת תרמ“ג נזדמנו למקום אחד פינסקר, ליליינבום, הרמן שפירא, מנדלשטם ובן-אחיו וגם אדם-חידה אחד, אדם שסרח ויצא מכלל ישראל ואף-על-פי-כן היה מראשוני-ראשונים לתנועת-התחיה ולעבודת-התחיה בישראל, וכלם יחדו כתבו וחתמו “מגלת-זכרון” על יצירת הסתדרות לאומית וקרן קימת לשם מרכז ישובי עברי בארץ-ישראל, אף אמרו ב”מגלתם", שהכנסותיה של הקרן הקימת תהיינה, מלבד נדבות של רשות, תרומות של-חובה בשעור פרוצנט ידוע מהכנסותיו של כל חבר מחברי ההסתדרות⁴⁰.

כעשרים שנה ובצורות שונות תעה רעיון הקרן הקימת בחלל אוירן של חבת-ציון והציונות. אחת מן הצורות הללו היתה – הנדיבות הגדולה של “הנדיב הידוע”. היחיד, הפרט עושה הכל לעצמו ולטובתו; מה טובה או מה רעה תגיע לאחרים מן הדבר שהוא עושה – אין זה מענינו. ענינו הוא רק טובתו שלו, אם ייטב ואם יֵרע לאחרים בעבורו. לא כן “הנדיב הידוע”. לעצמו ולטובתו לא עשה דבר בארץ-ישראל, אף כי לא אחת חשדוהו, שלטובתו שלו הוא מתכון. כל מה שעשה בארץ-ישראל רק לטובתם של ישראל עשה – שתהא אדמת-מולדתם חוזרת לרשותם ושהם יבָּנו מבנינה. והרי זהו פעלה של הקרן הקימת הלאומית. אחת היא, אם להלכה מודה רוטשילד בתורת אדם בעקרים ידועים של הקרן הקימת הלאומית, או שאינו מודה בהם: למעשה היה “הנדיב הידוע” בשעתו הקרן הקימת לישראל ולארץ-ישראל, ומשלש מאות ושלשה-עשר אלף דונם קרקע, שכבר גאל ישראל בארץ-ישראל – בשני עברי הירדן – עד סמוך לאותו הזמן שנוצרה הקרן הלאומית היו משל כל ישראל בערך מאה ועשרים וחמשה אלף, משל הכי“ח ויק”א עשרים ואחד אלף ומשל “הנדיב הידוע” בלבד – בערך מאה וששים ושבעה אלף (53%(. ובודאי לא אחטא לאמת הציונית אם אומר, שבו נתגלמה נשמה של הכלל והוא שקים במדה גדולה מצוותיה של “ציונות-הכלל”. היה בזמנו עוד אחד, שגם בו נתגלמה נשמה של הכלל, הבארון הירש, אלא שנשמה זו כשחוצבה מן “הגוף” פגע בה מיתר ונפגמה שלמותה, ומחמת-כך, אם אמנם גם הוא נעשה “קרן קימת” לישראל לא נעשה “קרן קימת” לארץ-ישראל.

בימי-הזהב של הרצל, כשהיה הקוסם הגדול הזה מטיל רוח חיים חדשים ברעיונות שקדמו לו ומתקין אותם להיות “דִינַמות” לציונות, עשה כן גם לרעיונו של פינסקר, שפירה וחבריהם בדבר יצירת הקרן הקימת. משום כך דין הוא שתהא מונה את שנותיה לזמנו ולא לזמנם: הם אמנם ידעו והכירו עוד לפניו את הצורך שיש בה ומה תפקיד גדול מחכה לה, אבל הוא יצר אותה. אין אני כותב את דברי ימיה של הקרן הקימת, ואין מעניני לעמוד על התקונים שהוזקקה להם אחרי הרצל בשביל למלא את תפקידה בפועל, אבל בידיו כבר נעשתה לנו אוצר לאומי – האוצר הלאומי–לשם גאולת-המולדת ובנינה. איני יודע, ותמיהני אם מי שהוא יודע לקרוא בשם את האיש ששקלו ננער ראשון לתוך קופתו של אוצרנו זה. ואולם, יהיה מי שיהיה – שקלו שלו הצליח במדה שלא הצליח שום שקל ציוני אחר: אחריו באו אלפים ורבבות, ואחרי הרבבות – מיליונים. לפני כמה זמן ראיתי דיאגרמה של לפני שנים מעטות: יד נטויה על קופסת הקרן הקימת ומטילה דינר לתוכה, ומשנה לשנה גדֵלה היד, גָדֵל הדינר וגדֵלה הקופסה. ואמנם דוקו ותמצאו, שבכל המוסדות שיצרה הציונות מיום היותה ועד עתה הקרן הקימת היא היחידה, המעשירה מיום ליום, משעה לשעה. ויש אשר אני שואל את נפשי: אלו לא נוצרה הקרן הקימת ולא אספה את שני מיליונים הלירות שהיא הכניסה עד עתה לארץ ונתנה אותם לארץ, – מה היה גורלם של המיליונים הללו? ורק תשובה אחת אני יודע להשיב: או שהיו יורדים לטמיון, או שאינפלציה היתה אוכלת אותם, או שמשברים היו בולעים אותם, או שכלם יחדו היו מכלים אותם, כשם שהכל כִלו ממונם וחילם של ישראל בכל מקום. עכשיו שקופסת הקרן הקימת בקשה ומצאה אותם פרוטה-פרוטה ועל ידם החזירה משביה אדמת-ישראל בארץ-ישראל, אף הסירה קללת שביה מעליה ורפאה אותה, ובאו אליה בעליה ובעלוה והיתה להם ולדורותם לאדמת מולדת, לאדמת עבודה ומחיה, – עכשיו לא כלו ולא יכלו עד עולם, עכשיו עשו פירות ויעשו פירות לדורי-דורות. באמת אמרו: חכם גדול היה מונבז המלך, שאמר לאחיו ובית-אביו: “אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, אבותי גנזו אוצרות-ממון, ואני גנזתי אוצרות-נפשות”…

*

בשעה זו, כשאני כותב שורותי אלו, אין בידי לא ספר ולא רשימה, שמתוכם הייתי יכול לעמוד על מה שעשתה הקרן הקימת בעשרים וחמש שנות עבודתה בארץ. מוכרח אני לסמוך רק על זכרוני, שבלי ספק נשמטו ממנו הרבה דברים, ולהסתפק רק במה שהוא מעלה לי. העמק הגדול, אשר לא יכלנו לכבשו ארבעים שנה והקרן הקימת כבשה אותו; מפרץ עכו, המחזיר לנו את הברכה, אשר ברך משה איש-האלהים את זבולון לפני מותו; בן-שמן, חולדה, באר טוביה, נחלת-יהודה, עין-גנים, כפר מל"ל, קרית-ענבים, חטין, כנרת, דגניה, מרחביה, כפר-חסידים, וואדי חווארית; הרחבת גבולותיהן של רחובות ופתח-תקוה; הלואה לתל-אביב,אותה הלואה שבלעדיה אולי לא היתה תל-אביב יכולה להוצר, ושכונות נורדיה ובורוכוב, וגם שכונות הצפון והמורים והפקידים בתל-אביב; מקור חיים בירושלים; שכונות יחיאל והרצליה בחיפה; שכונת עובדים בטבריה; אדמת בצלאל ובתיו בירושלים, אדמת הגמנסיה בתל-אביב, אדמת התכניון בחיפה ואדמת האוניברסיטה העברית בירושלים; הכשרת קרקעות, יבוש בצות, חפירת בארות, התקנת תעלות-מים ויֵעור, המונה מספר עציו עד לרבבות ומאות אלפים; תקון חוות לעובדים וגִדול דור שלם, דור חדש של פועלים עברים; ישוב חבורות מישראל מכל הטפוסים, מקיצוני-קיצונים שבשמאל עד חרדי-חרדים שבימין. ותכופר נא לזכרוני שגגתו, ששכח דברים לא-מעטים, ואולי גם גדולים.

זאת היא לנו הקרן הקימת וזה מפעלה, ו“רגיש לי” וחם לבבי מאד בזכרי מה מנהג נוהגים בה בגולה אשר בפולניה.

ג

ווארשה – צומת נמוסיה והליכותיה של פולניה – היא קלחת רותחת של פוליטיקה יותר מכל מטרופולין אחרת באירופה. כאן, בקלחת זו, מהבילה תמיד פוליטיקה גדולה ופוליטיקה זעירה. פוליטיקה שיש בה קצת ממש ונחליה משאירים אחריהם לפחות משהו תועלת, ופוליטיקה שכֻלה הבל-הבלים ואין בה שום ממש ושום תועלת, אלא שכך “מנהג-פולין”.

ואם ווארשה הגויית כך, דין הוא שגם ווארשה היהודית תהא כך: “וויע עס קריסטאלט זיך, זא יידלט עס זיך.” ואם ווארשה היהודית כך, “ווארשה היהודית שביהודית – הציונית – על אחת כמה וכמה: “וויע עס יידלט זיך, אום זא מעהר ציוניסטעלט עס זיך”. וכבר אמרתי לעיל, בפרק שני של רשימותי אלה, שהסתדרויותיו של הסתם-ציוני בפולניה – “על המשמר” ו”עת-לבנות” – “שתי ידיהן הן נותנות בעסקנות הפוליטית, ובשביל העבודה הציונית הטהורה אין נשארת להן בלתי אם אצבע קטנה, ואף זו מקצתה ולא כֻלה”. מצות-עשה של פוליטיקה דוחה הכל. ולא רק הפוליטיקה כלפי חוץ, אף לא רק הפוליטיקה המכוונת כלפי פנים, כלומר: כלפי היהדות הבלתי-ציונית שבפולניה, אלא גם הפוליטיקה שלפני-ולפנים – זו שבין ציונים לציונים עצמם. והיא הקשה שבכלן: היא האוכלת זמן, היא המכלה אנרגיה, והעיקר היא המפסידה את הלבבות יותר מכלן.

*

שתי ההסתדרויות האמורות – “על המשמר” ו“עת-לבנות” – צר להן המקום לגור בכפיפה אחת. יש ביניהן פלוגתא ישנה, קצתה ענינית וקצתה אישית, כדרך כל הפלוגתות שבעולם, שתחלתן חלוקי-דעות וסופן אנטיפתיות אישיות, או להפך. וסמנך: מאקדונלד-הנדרסון, חברים לדעה וידידים היו קודם, ומשנתפרדה חבילת-דעותיהם נתפרדה גם חבילת-ידידותם.

כשבאתי בראשית החורף שעבר לווארשה לא מצאתי כבר אלא שִׁלְפֵי-שלפיהם של חלוקי דעות בין “על המשמר” ו“עת-לבנות”. החלוקים גופם קצתם נטשטשו בהמשך-הזמן וקצתם יבש מקורם. אף על-פי-כן לא בטלה – ואולי גם גברה עוד יותר – הפוליטיקה של פלוג ביניהן. בשני האחים ההם, שהיו דבובים זה לזה, משום שאחד היה שטוף דוקא במאכלי-בשר, והשני – דוקא במאכלי-חלב. ולימים כשנדלדלו שניהם ופסקו מאכלי-בשר מביתו של זה, כשם שפסקו מאכלי-חלב מביתו של זה, לא פסקה בכל זאת איבתם, והלה בִשל בקדרה של בשר והלה – בקדרה של חלב. – רק הבדל-קדרות מצאתי בין “על-המשמר” ל“עת-לבנות”, לא יותר, והפלוג ביניהן לא חדל ודקדוקי-הפוליטיקה התלויים בו לא קלו ולא פחתו. וכמה חלודה הטילה פוליטיקה זו לתוך הלבבות, כמה אנרגיה בזבזה לבטלה וכמה מצוות מעשיות של הציונות נדחו ונתקפחו בגללה!

למשל, המצוה המעשית של הקרן הקיימת. נשיא “על-המשמר” היה בשעתו גם נשיא הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה. ומתוך כך נתנה “שורת-הפוליטיקה” של “עת-לבנות” שהיא פטורה ממצוה זו, ואם אמנם לא בכל מקום, אבל במקומות לא-מעטים, וביחוד בווארשה גופה, שהפוליטיקה מהבילה שם יומם ולילה, הסיקו כך עסקני “עת-לבנות” גם למעשה וגם להלכה. ומדגיש אני גם להלכה. אחרי הרבה שנים של הודאה ואמונה במפעל-הגאולה של הקרן הקימת בדקו פתאום ראשי עסקניה של “עת-לבנות” ומצאו, שטעות היתה בידם: הקרן הקימת עד שנוצרה אינה כדאית, ועכשיו שנוצרה הם אינם חיבים במצותה, משום ש“סוציאליסטית” היא ביסודה, משום שהיא גודרת(!) בפני האיניציאטיבה הפרטית, משום שהיא מרבה בקרקעות אפילו כשאין יכולת לישבן, וכדומה מן הטענות שאין בהם כלום מן האמת ומן ההגיון, אבל יש בהן כדי ליתן זמָם על פיו של הדין שבלב, העומד ותובע מאת כל ציוני, קל-וחומר מאת כל עסקן ציוני, שיקיֵם גם בממונו וגם בעבודתו מצות הקרן הקימת. והפוליטיקה נצחה: זמם ניתן על פיו של הדין שבלב ומצוה גדולה זו של הציונות המעשית נמצאה מקופחה. ואם נכונה השמועה הבאה משם, ש“עת-לבנות” גושרת – או כבר גשרה – גשרים בינה ובין הציונים הכלליים נוסח קראקוי, העוינים גם הם את “ציונות-הכלל”, מי יודע אם לא יחדו יהיו תמים לפטר את צבורם המאוחד ממצות הקרן הקימת? משאבדה הציונות הכללית את דרכה והתחילה תועה ודשה בתוהו לא-דרך – הכל נעשה היתר לה…

*

לשעבר היתה ידה של “עת לבנות” על העליונה ו“המרכז” של ההסתדרות הציונית בפולניה היה משלה. עכשיו – אם לא נשתנו הדברים אחרי צאתי משם – ”על-המשמר" היא שלטת ו“המרכז” משלה הוא. מה פעלו של “המרכז” – קשה להגיד. הרבה נתחבטתי בשאלה זו. – תשובה כהלכה לא מצאתי. לא שראיתי אותו מתרשל בעבודה בכלל; אדרבה, ראיתיו זריז מאד ועובד הרבה ויושב בישיבות עד לאחר חצות-לילה. אף ראיתי חברים בודדים של “המרכז” מסורים לעבודה ציונית ממשית באמת ובתמים ועובדים אותה בלב שלם. אבל מהי עבודתו של “המרכז” בכללו? – את חובתו היסודית – להסביר את הציונות לעם – הטיל על אחד מחבריו, על מי שהיה נשיאו, או ביתר דיוק: מי שהיה נשיאו הטיל את עבודת-ההסברה על עצמו והוא היחידי, שהלך מעיר לעיר ומעיירה לעיירה והקהיל קהלות ודבר על הציונות ועל עניניה וצרכיה, משום ש“המרכז” בכללו לא עשה חובתו זו. – היה לו ל“מרכז” זורנל יודי – ומת, ומי שהיה מיסדו ועורכו נשא על שכמו משא חובותיו של “בר-מינן”; היה לו ל“מרכז” עתון יומי פולני–ומת גם הוא, ומי שהיה מיסדו ומוציאו נשא על שכמו שלו משא חובותיו של “בר-מינן” זה. מכאן ואילך אין לו “למרכז” לא זורנל ולא עתון, וסודו שלו הוא, כיצד יכולה להתקים מפלגה גדולה כמפלגת הסתם-ציונים בפולניה בלי אורגן ספרותי להסברה ולתעמולה. “השומר הצעיר”, למשל, יש לו “פה” – ולא “פה” אחד, אלא כמה “פיות” – לדבר אל הצבור; “המרכז” של ההסתדרות הציונית הכללית – אלם הוא לגמרי. את הגדולה והחשובה שבעבודות הציוניות, עבודת-החנוך, כבשו וכובשים הצעירים ביחוד השמאליים, ודין הוא שהצעירים יכבשוה, הואיל והזקנים מסלקים ידיהם הימנה. היתה לו ל“מרכז” “שִׁיבָּא מִכָּשורָא” בעבודתה של “תרבות” והסתלק גם ממנה. בזמני ישבו “המרכז” וההנהלה של “תרבות” בדירה אחת, חדר ליד חדר, ומעולם לא ראיתי מי-שהוא מחברי “המרכז” נכנס אצל “תרבות” לראות ולדעת מה מצבה ומצב בתי-הספר שברשותה. (יוצא מכלל זה רק חבר אחד מחברי-“המרכז”, – עכשיו, כמדומני נשיאו, – שממנו הגיעה הרבה טובה ל“תרבות”). ובועידה העשירית של ציוני-פולניה, כשעמד על רגליו בא-כחה של “תרבות” וקרא לפני “המרכז” והעסקנים הציונים סדר “על חטא”, שהם חטאו וחוטאים ל“תרבות” ולעניני-החנוך בכלל – שחת דבריו על אוזן לא-שומעת. – עניני הקרנות הציונות כמעט שאינם נכנסים כלל לגבולות פעלו של “המרכז”, ותיכף יבואר למה אני מדגיש ואמר “כמעט”; על כל-פנים, העבודה המעשית לקרנות אינה מענינו כלל וכלל. קרן-היסוד והקרן הקימת יש להן בפולניה הנהלות מיוחדות משלהן. כיוצא בזה גם עניני ארץ-ישראל ועסקי-העליה: אף הם יש להם משרד מיוחד משלהם, וגם הם אינם נכנסים לגבולות פעלו של “המרכז”. – מָהֵם, אפוא, עבודתו ופעלו שלו?– מרחבי-הפוליטיקה ותכסיסי-פוליטיקה. לאלו אין קץ ואין גבול, – ובשלהם, – ויכופר נא לחטאת-שפתי, אם אמר: רק בשלהם, – כל זריזותו הגדולה, כל עבודתו המרובה וכל ישיבותיו עד לאחר חצות לילה. פוליטיקה על ימין ועל שמאל, פוליטיקה חיצונית ופוליטיקה פנימית, ועל-הכל – פקעת גדולה וכבדה של פוליטיקה שלפני-ולפנים – זו שבין “המרכז” ושאר המפלגות וההסתדרויות הציוניות. פקעת זו הוא מגלגל ומגלגל, אחריו הן מגלגלות ומגלגלות אותה, וכל מה שהוא והן מוסיפות לגלגלה, היא הולכת וגדלה וכבדה ודוחה מצוותיה ומקפחת עניניה של הציונות המעשית.

ושוב דוגמא – עניניה של הקרן הקימת. וכדי שהאמור להלן יהיה ברור ומובן כל-צרכו רואה אני להקדים ולהביא טבלא קטנה על שעור עבודתן של המפלגות וההסתדרויות הציוניות בפולניה לקרן הקימת בשתים וחצי השנים האחרונות.

מכל הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה (חוץ משתי הגליציות) נכנסו:

	בשנת תר"ץ	בשנת תרצ"א	במחצית הראשונה של תרצ"ב41	פרוצנט ממוצע
1) על-ידי הסתם-ציונים	21.6%	15,4%	17,3%	18,1
2) " השומר הצעיר	16,7%	16,7%	15,6%	16,3
3) " ברית תרומפלדור	6,3%	10,1%	10,0%	8,8
4) " החלוץ	7,5%	6,8%	6,6%	7,0
5) " השומר הלאומי	2,6%	6,0%	7,4%	5,3
6) " גורדוניה	3,3%	3,9%	4,8%	4,0
7) " התאחדות	3,5%	2,0%	2,6%	2,7
8) " צעירי מזרחי	3,3%	2,0%	2,6%	2,6
9) " פועלי-ציון	3,5%	2,0%	2,0%	2,5
10) " החלוץ הצעיר	1,6%	2,8%	3,2%	2,5
11) " מזרחי	2,9%	1,7%	2,0%	2,0
12) " פרייהייט	1,4%	2,1%	2,0%	1,8
13) " רביזיונים	1,5%	1,5%	2,0%	1,7
14) החלוץ המרכזי	–	1,4%	1,4%	0,9
15) מכבי	–	–	1,1%	0,4

נמצאנו למדים: הראשון בשורת המעַשים של הקרן הקימת בפולניה הוא הסתם ציוני: יחד עם הנוער שלו (“השומר הלאומי”) הכניס 23,4% (18,1+ 5,3); השני בשורה הוא “השומר הצעיר”: הכניס – 16,3%; השלישי בשורה הוא הרביזוני: יחד עם הנוער שלו (“ביתר”) הכניס 10,5% (8,8+ 1,7). מכאן ואילך מתחילה שורת הנחשלים, ואחד מן הנחשלים שבנחשלים הוא המזרחי: יחד עם הנוער שלו ("צעירי-מזרחי) הכניס – 4,6% (2,6 + 2,0).

ובעטיָם של שלשה מן הטבלא שלפנינו נהרס הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה, נטשה מלחמת-אחים קשה ונתקפחה מאד גם הקרן הקימת עצמה.

*

הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה הוא צרוף של שליחי מפלגות, ו“המרכז” יש לו השפעה מיוחדת בכל עניני הדירקטוריון, משום שנִתנה לו גם “פריבילגיה” מיוחדת: הוא שולח שנים, ואחד מהם נעשה תמיד ראש הדירקטוריון. ובדין נתנה לו “פריבילגיה” זו: הסתם-ציוני הוא גזעה של הציונות כלה, הוא שיצר כל מוסדיה, ואף הקרן הקימת בכללם, ובמדה גדולה היא פועל-ידיו עד היום הזה. בזמן האחרון התחילו מוציאים עליו שם רע, שהוא רחק מן הקרן הקימת ומסרה ל“ילדים”. אלמלא החשש, פן יארכו הדברים יותר מדי, הייתי חושף את מקורו של שם רע זה. ואולי עוד תהיה לי הזדמנות לכך במקום אחר. על כל-פנים, גם ההנהלה הראשית של הקרן הקימת בירושלים מאמינה בדבר, וקודם צאתי לפולניה אמרו לי: היחס מצד הסתם ציוני לקרן הקימת “הוא קטסטרופלי”. באתי לשם וראיתי, שאמונת-שוא היא זו, ולכל היותר יש בה רק שמינית-שבשמינית ממש. רוב הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה משל הסתם-ציוני הן ועד עכשיו הוא גם הראש והראשון למעַשיה. אבל גם הוא עצמו וגם “מרכזו” – וביחוד “מרכזו” – חוטאים חטא גדול לקרן הקימת, כי עשו אותה מדרס לפוליטיקה, כמו שיבואר מיד.

ראינו שהמזרחי הוא מן האחרונים שבאחרונים למעַשיה של הקרן הקימת. אף-על-פי-כן, הזכות שנִתנה גם לו לשלוח בא-כח לדירקטוריון במקומה עומדת ובשום פנים אין להרהר אחריה. היהדות החרדית, ובפרט בפולניה, היא כמות ואיכות חשובה מאד בציונות ואסור לקפח זכותה. כל החולק על זה ורואה אחרת, עינו לקויה וגם חכמתו הפוליטית מפוקפקת. אבל צריך להודות: הואיל ורק במדה פעוטה כזו (קרי וכתיב: בשעור ארבעה פרוצנטם וחצי!) מקיֵם המזרחי מצות העבודה לקרן הקימת, ראוי לו שיהא מקבל באהבה מיוחדת את הזכות שנתנה לו, ולא שיהא נוהג בעצמו רברבנות וסרבנות מיוחדות. ואלו למעשה עובר הוא עבירה זו והוא גם הראשון לערער את הדירקטוריון כלו ולגרום נזק רב לקרן הקימת. לפני שנתים בערך השיאו יצרו פתאום לגדור בינו ובין הדירקטוריון ולסלק את שליחו משם. ומובן שיצר-הפוליטיקה השיאו לכך. הנמוק שבפה לסלוק השליח היה מה שהיה, אבל יודעי-חן יודעים ומעידים, שהנמוק שבלב היה אחר לגמרי: נקמה בנשיא-הדירקטוריון, שלפי טענותיו של המזרחי חטא לנשיא-המזרחי בענין המנדט לסים הפולני⁴². ואם תאמרו: מה ענין מנדט של הסים הפולני לדירקטוריון של הקרן-הקימת? וזכרתם אותו יהודי “בעל-נקמות” שאכל בפונדק של ישראל תרנגולת מטוגנה בחמאה מחמת נקמה בפונדקאית – בשביל שהיא מוכרת משקאות שלא ברשות המלכות…

ואחרי המזרחי – בעלי-בריתו הרביזיונים, זה כמה הם דורשים, כי תנתן גם להם הזכות לשלוח בא-כח לדירקטוריון, והלה מסרב. בעיקר, משום ששליחיו של “המרכז” שאין “אכילתם” אלא רביזיוניות, ממאנים “להסב אל שולחן אחד” עם רביזיונים. אין ספק, שלרביזיונים הצדקה, ולדירקטוריון, וביחוד “למרכז” ולשליחיו העָוֶל. ראינו, שהרויזיונים קיימו מצות עבודה לקרן הקימת, ומה רשות היתה למי-שהוא לאמר להם: “גשו הלאה”? אבל אוי ואבוי לתשובה הוונדלית (בטוי אחר איני יודע!) שהחזירו הרביזיונים על העול שנעשה להם. רגזו על הדירקטוריון של הקרן הקימת וקשרו מלחמה – על הקרן הקימת עצמה. למשל: החלטה מפורשת של הקונגרס אומרת, שהימים מתחלת אדר עד שבוע שלאחרי פורים פנויים רק למגבית של הקרן הקימת, ולא לשום מגבית ציונית אחרת. עמדו הרביזיונים והכריזו מגבית לקרן תל-חי דוקא בימים אלה המשורינים בשביל הקרן הקימת. הם ידעו שמגביתם עלולה להכניס לקרנם לכל-היותר מאות זהובים ולהפסיד לקרן הקימת אלפי זהובים – ומהכרזתם לא זזו. כל השדולים וההוכחות וההתראות של הלשכה הארצית בווארשה וגם של הלשכה הראשית בירושלים לא הועילו. “אי אפשר לבטל הכרזתנו מכיון שכבר הוכרזה”, – זו היתה התשובה היחידה של עסקני הרביזיונים בווארשה ושל רבותיהם בפאריז ובלונדון, ותיתי לו לראש קרן תל-חי בפולניה, שאיננו רביזיוני, ומהגיון בריא ומיוֹשר ציוני עמד ובטל את ההכרזה על דעת עצמו. – ומעשה זה הוא מן הקלים שבקלים שעשו הנלחמים. קנֵּי-ביתר"ים תלשו את הקופסה הכחולה-הלבנה מן המחובר, שברו אותה או החזירו אותה ללשכה הארצית של הקרן הקימת, לאמר: מעתה אין לנו חלק ונחלה במפעלכם. כך אמרו הם לגאול את המולדת העברית ולבנות את המדינה העברית! – ולסוף כשקפץ על “הבונים” הללו גם רוגזה של חלוקת-הסרטיפיקטים בפולניה, השילו מעליהם גם את כסותם האחרונה והכריזו חרם מפורש על הקרנות. קנאי “המדינאות” נתנו יד ליריביה וכמותם גזרו אף הם: הבל קרן-היסוד ורעות-רוח הקרן הקימת. כשאני לעצמי, אין מחי תופס, כיצד אפשר למצוא אפילו היתר כל-שהוא להטיל חרם על קרנותינו בכלל. וכי צריך אדם להיות דוקא נגר ובר-נגר בשביל להבין, שהכרזת חרם על קרן מקרנותינו פֵרושה כרִיַת בור למפעלים ממפעלי-הציונות? על כל-פנים, אי אפשר להבין, מה ענין סרטיפיקטים לקרן הקימת? מה ענין הקרן הקימת לסוכנות בכלל? האם לא היא המוסד הציוני, שנשאר לנו ברוך-השם לפליטה וידה של הסוכנות לא מצאה לה? אבל כלום יש פה ולשון לדבר אל מי שמטיח ראשו בכותל, או למי שמשבר בחמתו חלונות הבית, שהוא גם ביתו, שלו ואשר גם הוא עמל בבנינו?

והמזרחי, המבקש להיות שלוחה של תורה ויודע מה שאמרה תורה על המשבר בחמתו, – הכִהה הוא בבעלי-בריתו הרביזיונים? ההשתדל הוא לשכך רתחנותם ולהניאם ממעשיהם? חס ושלום! הן גם הוא כבר למד תכסיסי-פוליטיקה על דרך ההפלגה, ובמה שעשו הרביזיונים, ראה “שַנס” לעצמו – לנקום נקמתו שלו בדירקטוריון. ולפיכך, לא די, שלא עשה מאומה להשביח חמתם ושאונם של הרביזיונים, אלא שגם סיע את ידיהם והרתיחם וגִרה אותם עוד יותר. ו“צעירי מזרחי”? הללו נגררו אחר הרביזיונים ועשו כמותם: אף הם הכריזו – או, לכל-הפחות, איימו להכריז – חרם על הקרן הקימת ואף הם ידם חָדו לשבר את חלונות הבית, שאם אמנם אין הם עמלים בבנינו, בכל-זאת גם שלהם הוא.

ו“המרכז”, דַברו ומנהיגו של הסתם-ציוני? ההבין, הרצה להבין סוף-סוף שהמכשלה הזאת תחת ידו ובו הדבר תלוי, כי תפסק המלחמה? חלילה! אדרבה, הוא מוסיף לצקת שמן על המדורה, ירושלים הסכימה, שתנתן לרביזיונים הזכות שהם מבקשים. הסכימה לכך גם לונדון. הוא לא הסכים. הוא ושליחיו מה להם ירושלים, מה להם לונדון? “נוֹן פוסומוס”, פרוש: אין אנו רוצים להסב על שולחן אחד עם רביזיונים. “קבלה היא בידינו, וממנה לא נזוז”. אלא מה, המלחמה תכבד עוד יותר, הדירקטוריון יהרס, הקרן הקימת תלקה בפולניה מכה נצחת, אשר לא תוכל להרפא ממנה; בפרט בשעה קשה זו, כשהפרוטה יקרה כל-כך וכל אדם דואג לה ומבקש כל מיני אמתלאות שלא להוציאה? מסתבר, שכך יהיה אבל – תקוב הפוליטיקה את ההר…

ומה שמוכרח היה לבוא בא והיה. הנשיא החדש של הדירקטוריון התפטר, כפי הנראה אי-אפשר היה לו שלא להתפטר, הדירקטוריון נהרס ונתבטל לגמרי, – יכול לשעה ויכול לזמן מרובה, – במקומו נתמנה “קומיסר”, כלומר: אדם שעד עתה קורָא לו פקיד של הקרן הקימת קורָא לו מעתה “קומיסר” של הקרן הקימת (מהיכן לוקח שם יפה-צליל זה: מלכסיקנו של פון-פאפן, של מוסוליני או של סטאלין?), הועדות של הקרן הקימת בערי-השדה או שנהרסו ונתבטלו גם הן, או שגם הן מוציאות כל כחן לחבר ולריק ולדבר האסור – לפוליטיקה ולמחלוקת, ה“קומיסר” מפרסם כרוזים “לַכֹּל, לכל, לכל”, ו“הכל, הכל, הכל” או שאינם קוראים. או שקוראים ואינם שומעים, והקרן הקימת יורדת בפולניה מיום ליום, כבודה מתחלל וקופתה ריקה, ירושלים תובעת, כי מרובים צרכיה, ווארשה אינה עונה, אינה יכולה לענות, כי סגרה עליה המהומה, ואין כמעט תקוה – מספרים אנשים הבאים משם – שההכנסות לא יגיעו השנה אפילו עד כדי חצי מאלו של אשתקד, שגם הן כבר היו מקופחות. ומי יודע מה יהיה גורלה של הקרן הקימת שם גם בשנים הבאות. כלל גדול אמרו בקופות-הצבור: מכיון שירדו אין הן עולות…

וכך אנו עושים לאוצרנו הלאומי היחידי, אשר טפחנו ורבינו זה שלשים שנה; כך אנו עושים לו ולנו ולכל מפעלנו, לקים מה שנאמר: Fiat politica, et pereat mundus..

פרק חמישי

א

בפנקסי רשומות הרבה שיחות עם “גנרלים”, עם “אופיצרים” וגם עם “חיילים פשוטים” מבין הקהל הציוני בפולניה. בתיקי שמורים גם מכתבים לא-מעטים מאתם. ועכשיו, כשהגעתי לפרק אחרון של רשימותי, הייתי רוצה ליתן לאנשי-שיחותי ולקורספונדנטַי אלו את “רשות-הדבור”. אמרתי: ידברו הם עצמם בלשונם שלהם, ואנחנו נשמע מה שבפיהם ובלבבם, ואם יש בנו אזנים אשר לא תכבדנה משמוע, אולי ידעו ויבינו מה שלא ידעו ולא הבינו עד עתה. אבל התבוננתי וראיתי, שהציוני שלנו, אף-על-פי שהוא נוסע לקונגרסים והולך לועידות ומרבה באספות ובישיבות, עדיין לא למד בדרך כלל לסדר דבריו כהלכה ולנהוג בהם גם מדת-חסכון. תמיד נדמה לו, שאין אתה מבין לו, והוא חוזר וחוזר על מה שכבר אמר. רגיל הוא, שהפטיש האכזר יפסיקו באמצע, וכשאין אימת פטיש עליו, שיחתו נעשית ארוכה מאד וסבוכה מאד, כאדם המבקש לאמר הכל בבת-אחת, ודוקא משום-כך הוא שוכח ומבליע בפיו כמה וכמה דברים שהתכוון לאמרם. ומכאן, ששיחותיו ומכתביו טעונים “עריכה” מרובה: קצור עד כדי מצוי תמצית, וכנגד זה גם תוספת-הסברה ותוקף-דוגמא. והואיל ובשעה זו אין לי שום יכולת לעשות כך לכל החומר הרב שבידי, נמלכתי ובחרתי לעת-עתה קטעים מעטים, שהם מעניני רשימותי אלו ביותר, צרפתי קטע לקטע, כאילו מפֶּה אחד נִתנו, זעיר-שם הוספתי גם קצת הטעמה, ובצורה זו – קצתה לא שלי וקצתה שלי – יבואו הדברים להלן. ומובטחני, שאם פרקי זה יגיע לידי אנשי-שיחותי יכירו מיד את דבריהם שלהם בפי עטי שלי.

ושאר החומר – אולי עוד יבוא יומו. פעמים יש גם לשיירי-דיו תקות-מחר.

*

…עד שאתה שואלני, חבר, מה חֵטא חטא השליח הבא מארץ-ישראל, שהציוני שבגולה מביט אליו תמיד בעיני-חשד ואי-אמון, אני שואלך: אתם, שד"רי ארץ-ישראל ושליחי הציונות בכלל, אן חכמתכם, אן סוכלתנותכם? לא דייכם, שאין אתם נותנים דעתכם לעיקר-העיקרים – לגדל ולחזק את האמון בלבו של הציוני שבגולה, אלא שאתם כאלו מתכוונים ליטול הימנו גם שארית-אמונו.

“עתה, כשהיהדות הפולנית טובעת בים של משבר ודלות וברובה תֵת לא תוכל, עתה, כשכל אדם מפחד מפני קללת יום-מחר, ומחמת-פחד קופץ אפילו נדיב-הלב את ידו, – עתה התחילו פוחתים והולכים ה”אֶמיסַרים" הבאים עלינו מן הארץ. אם לא לקחת כסף – אין להם דבר עמנו. שמעתיך קובל על מה שאמר לך במערב-גליציה מפַקד של אחד מקרנותינו הלאומיות, שבגולה יש רק עבודה ציונית ממשית אחת – אסוף-כסף, ואם לא עבודה זו אין כלום. ואני אומר לך: מאתכם, שליחי ארץ-ישראל, קבל אותו מפקד מחוכם תורה מחוכמה זו, ולא עליו תהיה תלונתך. מתירא אני לשמש דוגמא חיה לשמות הנרדפים אידיאליסטון-בטלן, הנהוגים בימינו גם בפי גדולים וטובים, ובכל-זאת אומר לך שבלבי. זקן אני והנסיון הורני, שבשנות-שפע, כשהלב אינו חס על הפרוטה והיד פתוחה להוציאה, התעמולה לאידיאה זו או אחרת אינה טעונה התאמצות יתרה. טבעו של אדם, שמתוך שלא-לשמה הוא בא לשמה. נתן ממון לדבר-מה, מיד הוא גופו מפתה את עצמו להאמין באותו דבר, שאם לא-כן הרי הוא נראה שוטה בעיניו ותוהה על עצמו: “למה נתתי מממוני לְמַה שאיני מאמין?” אימתי טעונה התעמולה התאמצות יתירה? בשנות רזון ושפל, כשכל אדם כובש את ממונו והיד קפוצה להוציא. אותה שעה מפתה האדם את עצמו להאמין, שהבל ורעות-רוח הוא הדבר, שעליו הוא נתבע, שאם לא יאמין כך, הרי הוא נראה רשע בעיניו ותוהה על עצמו: למה פרשת ממצות-עשה זו?" – לפיכך, כשהתחיל המשבר הכלכלי הקשה במדינתנו והתחילו הידים נקפצות והלבבות מתמעטים, קויתי ואמרתי: הנה עתה – דוקא עתה – יֵרדו אלינו אנשי-שם ובעלי-נפש מן הארץ. לא על-מנת לקחת ירדו אלינו, אלא על-מנת לתת – לשמור על הציונות שלא יכבה נרה וְלִרְאות אמונת התחיה והגאולה שלא תכרת בלקוחים לצרה ולמצוקה. כך קויתי בעת ההיא – ואוי לי שטעיתי. עכשיו אני יודע, שאם אנו, הציונים שבגולה, אין לנו כסף בכיסנו, אתם, העסקנים שבארץ-ישראל, אין לכם דבֵּר בפיכם. עכשיו אני יודע, מפני מה הולכת וכלה רגל שד"ר ארצישראלי מפולניה: משום שהולכת וכלה פרוטה מכיסו של ציוני בפולניה…

לפני שתים-שלש שנים עדיין היו השליחים באים יום-יום. פעמים באו אחד-אחד. ופעמים באו – חבורות-חבורות. זה בא בפתויים ושדולים, וזה בא⁴³ בתוכחות ודברי-מוסר, וכולם רק מלה אחת היתה שומה בפיהם: כסף! – לא אגזים אם אומר, שלכל-הפחות אחת בחודש, ולפעמים גם אחת בשבוע, הייתי אני, האדם הבינוני, קרוא אם לאספה רבה או למסבה קטנה, שבה עמד שליח משליחי ארץ-ישראל והכריז, שהמפעל אשר בשמו ידבר הוא שהגדול והוא החשוב לבנין הארץ וישובה, וכל ציוני נאמן חיב לפתוח ידו לו. ויעש ששאלה תמימה היתה תועה בי: האומנם סבורים כל האנשים הטובים הללו, שכיסו של הציוני שבגולה עמוק כתהום וכולו מלא כסף וזהב? ופעם אחת, כשלא יכולתי עוד להצפין שאלה זו אתי, עמדתי והרציתי אותה לפני אחד מן השליחים. מיד נהם נהמת-רוגזה ונתן עלי בקולו לאמר: הציוני שבגולה אין תוכו כברו, פיו מדבר ציונות וארץ-ישראל וידו כבֵדה כאבן על ארנקו, ועוד ועוד דברי תוכחה ומוסר כאלה וכאלה. הקשבתי והקשבתי ותמיהה מְעַנָה גמלה בלבי: כך אומרים הוא וחבריו לקרב את הלבבות לאמונה בארץ-ישראל ובמפעליה ובעסקניה? ולא אכחד: עד היום הזה עדיין לא פגה התמיהה מלבי..

“תאמר: מאות שנים נסכו תרדמת-מות על המולדת הגזולה ועשוה מדבר-שוממה. עכשיו אנו באים לנשל את המות מעליה ולשוב ולהחיותה ולהפרותה. בכח מפעלנו זה אנו אומרים להחזירה לנו, והרי היא תובעת מאתנו בעיקר וראשונה עבודה עצומה, אבל גם ממון הרבה, ואם הצבור הציוני מנמנם, אנו חייבים להעירו ואפילו בקולות וברקים, ואם הוא אינו יודע – או שאינו יודע דַיו – לעשות את חובתו מעצמו, יש הכרח להסיע אותו עליה ולפקדו באמיסרים ושליחים וגובים, ואולי גם במוכיחים ונוגשים. עוד תאמר: מן האפילים אנחנו, ולפיכך במדה גדולה גם מן הנפילים. אלו לפני חמשים שנה ידע דור ראשון של הציונות לעשות למולדת מה שהיה צריך וחיב לעשות לה ולא היה מסתפק במתנת-יד של זוז ובהנף-יד של ספק לגלוג ספק בטחון, לאמר: עוד היום גדול, – להיכן היינו מגיעים כבר בכבוש המולדת ובבנינה לנו ולבנינו! עכשיו, שדור ראשון לא ידע וגם דור שני אינו יודע, – או כמעט שאינו יודע, – מה הוא צריך וחיב לעשות. אין לגשת אליו בכפפות-משי, אלא יש הכרח לטלטלו טלטלה גדולה בציצת-ראשו, כדי שלא נאחר, לכל-הפחות, את השעה האחרונה… לו יהי כדבריך⁴⁴. הדרך מן היד עד לכיס היא באמת הארוכה ביותר, ועל-פי רוב אין אדם עשוי להָתֵם אותה אלא אם-כן דוחפים אותו. אבל הגידה נא, חבר, מה למוד-זכות אתה יודע לחטאת-הגוזמאות, המלפפת את השליח היורד אלינו והולכת לפניו כל-מקום שהוא בא? וכמה מגונות וכמה מעליבות גוזמאותיו של האמיסר הציוני, בין זה שבא מן הארץ ובין זה שאינו בא מן הארץ! שמא אנו ילדים קטנים, כי ידובר אלינו כך, או שמא הוא מינכהוזן, חלילה, כי יבחר לו לשון כזו? כארבעים שנה ציוני אני, ברוך השם, ויבוא עלי, אם לא רק שנים-שלשה מן האמיסרים שלנו שמעתי מדברים דברים כהויתם, בלי הגזמה והפרזה, כְּדַבר אל אנשים מבוגרים, שמוח להם בקדקדם וציונות-אמת להם בלבם. יִתַרם – ואני עשרות מהם כבר ראיתי ושמעתי – בהן צדקי אני אומר לך: נוח להם שלא דברו משדברו, ונוח לנו שלא שמענו מששמענו. הנה, למשל, לפני זמן מועט, בערך, שמעתי לאחד מהם עומד ומוכיח באותות ובמספרים, שלכל-הפחות חצי מחמשה-עשר מליוני היהודים שבעולם סכנת-כליה צפויה להם במקומות-מושבותיהם, ורק תקוה אחת ומקלט אחד יש להם – ארץ-ישראל. ומכאן – שומע אתה? מכאן! – הסיק האיש שכל אדם מישראל, קל וחומר כל ציוני, חיב לפתוח את ידו לאותה קופה, אשר בשמה דבר. הקשבתי והקשבתי וכבשתי את פני בקרקע, יראתי, פן יפגשוני עיניו של מי-שהוא. ומודה אני: פעם אחת הרציתי גם שאלה זו – על הגוזמאות – לפני אחד השליחים. הלה לא נהם ולא נתן עלי בקולו. אדרבה, הוא חיֵך חיוך נעים, דוגמת חיוך של זקן המדריך לילד קטן בהויות-העולם, והחזיר לי: “אי אתה יודע נפש-העם. הוא מתנמנם ואין לו תקנה אלא גוזמא. עתידה אשה שתלד בכל יום. עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי-מילת”. שמעתי את התשובה המחוכמה ונדתי לו ונדתי גם לי. הוא היורד אל העם אחת בשמיטה, יודע נפש-העם, ואני, היושב כל ימי בתוך העם, איני יודע. אבל נדתי גם למפעלנו: אם כך תבוקש נפש-העם, לא תמָצא עד-העולם, ועד-העולם לא ינטעו בה אמון ואמונה”…

*

“…שומע אני את התרגזך אלי. הא כיצד? – זועף אתה. – הללו, השליחים, נִתָּקים מבתיהם, פעמים גם מעבודתם שנשתרשו בה, מכתתים רגליהם, פעמים גם לעת זקנה, מארץ לארץ ומעיר לעיר, מביאים לכל מקום בשורת הציונות ובשורת ארץ-ישראל, מטילים על עצמם גם את הטינה שלבו של אדם מעלה כשהוא נתבע אפילו למשכן, עובדים עבודת-פרך המפרכת את הגוף וגם את הנפש – וזה שכרם! לא די שאין חולה עליהם ואין מחזיק להם טובה, אלא שגם מתקלסים בהם ועליהם מגלגלים כשלונותיה של הציונות. זהו שאמרו באגדה: אמר להם הקדוש-ברוך-הוא (למשה ואהרן): בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על-מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים”…

"לאט לך, חבר, ואל תרגז כל כך. מודה אני שיש מן האמת בדבריך, אבל אתה רואה רק צדה האחד של המטבע. ואי את רואה – איני אומר, שאין רצונך לראות – גם צדה השני.

“פנקס קטן יש לי, בו אני רושם מַרְאוֹת תנועתנו, הן לטובה והן לרעה, ובפרק המיוחד לשדר”ים תמצא רשומים לתודה ולברכה המעטים ההם שבדבריהם ובמעשיהם הנחילונו הרבה טובה והרבה אמת ציונית, ומידם נִטעו בלבנו גם אמון ואמונה. אבל תמצא רשומים גם המרובים ההם שבדבריהם – וביחוד במעשיהם – הנחילונו את ההפך מן הטוב והאמת, ומידם גם נִטע בלבנו ההפך מן האמון והאמונה. ברשותך אצטט לפניך מתוך פנקסי קצת מעשים ועובדות, מה שראיתי בעיני ומה ששמעתי מפי חברים, ציונים כשרים ונאמנים, וגם מה שלמדתי מפי דוקומנטים מפורשים שבידי, ואולי יעמדו לך עדויות אלו, שלא תשא את שמות משה ואהרן לשוא…

“בעירנו נפלה הברה: שד”ר השדר“ים עומד לבוא אלינו מארץ-ישראל, ושמחתי מאד. קראתי בספרים, שהשדר”ים הארצי-ישראליים בדורות הקודמים, כגון החיד“א וחבריו היו מתקנים הרבה דברים בתפוצת הגולה, ואמרתי: יפתח בדורו כשמואל בדורו; עכשיו יבוא אלינו החי”דא של דורנו וגם הוא יתקן את הטעון תקון ויפשוט עקמומיות, שאנו אין כחנו לפשוט אותן. לא היו ימים מועטים וקראתי בעתון הציוני היוצא בעירנו מאמר רב התלהבות על המשורר והלוחם. יש, – כך נאמר שם, – משוררים גדולים, שכל חייהם נתונים בענן הפנטסיה השירית. גדולים מהם המשוררים, היודעים לְאַחות עולם-הפנטסיה שלהם עם עולם המציאות האפורה ועמֵלים תמיד לְיַפּוֹת זו האחרונה ולצור לה צורה חדשה. טפוס מופלא כזה של משורר-לוחם הוא פלוני בן-פלוני, “ההולנדי המעופף” של הציונות, העתיד להיות אורחנו בקרוב וכו‘, וכו’ באותו נוסח של “שיר-היחוד” ו“אנעים זמירות”. קראתי ותמהתי: סופר אינני, אבל בתור קורא מצוי אני קצת אצל הספרות והשירה שלנו, אף לא רחוק אני מן העסקנות הצבורית והלאומית, ולא ידעתי שיש לנו משורר-עסקן מן הטפוס המופלא הזה, ולאלמלא המאמר האמור, המעיד עדות זו, לא הייתי יודע גם מכאן ואילך. ועוד תמהתי: שמא גם החיד“א הראשון היה מאַמֵן את מי שהוא, שיכריז עליו ברבים בקולי-קולות ויעשנו אדם עליון? – עברו יום-יומים ומכתב בא מאת לשכת-הפרהדרין שבמטרופולין, והמכתב מכתב בשורה ופקודה: שד”ר השדר“ים בכבודות ובעצמו עומד לבוא אליכם, ולפיכך אתם חיבים להכון ליום הזה ולשלוח את טוביכם וזקניכם וגם את המורים והתלמידים של בתי-ספריכם להקביל פניו בבית-הנתיבות, וראוי מאד שלא תחסר גם תזמורת. קראתי את המכתב ונהניתי. יפה, אמרתי, יודעים הללו את מלאכת-הפרסום, ומובן, שלא לכבוד עצמם, חלילה, הם מתכוונים, אלא לכבוד עבודת-קודש שבידם. לסוף בא האורח, ומיד תקן תקון גדול: צוה לתלות בבית-מלונו, בגזוזטרא שלפני חלונו, שני דגלים: אחד שלהם ואחד שלנו. ומשעה זו ואילך, כל אותם הימים שעשה האורח עמנו, ידע כל מי שעבר על הבית וראה את הדגלים, שכאן שכינת-הציונות שרויה. על מה שעשה אורחנו ותקן בעירנו לאחר שנתלו הדגלים איני יודע לספר לך כלום: פה מתחיל דף חלק בפנקסי, ובסוף הדף רק רשימה קטנה: לרבינו חיד”א נערך בנקט, כנהוג (ב“מדינת-היהודים” הציונית אין חיד"א בלי בנקט!) וקודם שהוא הלך לשָם רָמז לנו: הואיל והכל נעשה לכבודו, מן הדין הוא שבשבילו יוכן כסא-כבוד מכובד מכל כסאות, היינו “פוטל” בלע“ז… אל תצחק, חבר. לא עת-צחוק היתה לנו, זוטי-העם, כששמענו “רֶמז” זה מפורש יוצא מפי שד”ר גדול, ועד היום הוא שמור לנו בזכרוננו…

“עד כאן גלגול משה ואהרן נומר ראשון. וכשאני הופך את הדף בפנקסי, מיד נתקלת עיני בגלגול נומר שני, ואף הוא גדול משדר”ים שמו, ואל הכרובים – לפי שגרת הלשון הבבלית – כנפיו פרושות. והנה קצת “הנהגות ישרות” מיסודו של זה – –

“אין אתה רוצה לשמוע? אזנך נכוית? לא ניחא לך, שבלשון זו ידובר על שליחים משליחי הציונות? חייך, שגם אני לא ניחא לי, ולשוני נכוית לספר. אוי לי ואוי לך ואוי ואבוי לכלנו, כי הגענו לכך, שגם – ופעמים לא גם, אלא רק, – בלשון זו אפשר לדבר ולספר על שליחים משליחי-הציונות. אף-על-פי-כן, הרי פנקסי לפניך, קום ועיֵן בו ותן כבוד לאמת. הנה שליחים דֶרוישים, להבדיל: משתלהבים, שרים ורוקדים עד לידי “התפשטות הגשמיות”, מתעלפים וצונחים, מתרוננים וקמים. בעיני ראיתי ונבוכותי מאד: וכי לקרקס באנו לראות מוקיונים נופלים וקמים? או שמא קרקס היא הציונות והיא זקוקה למוקיונים מומחים, כי ימשכו בלהטיהם את הקהל אליה? – הנה שליחים קונים בכסף – ולא בכספם הם, אלא בכסף של קופת-הצבור – סופרים ופייטנים, שיפרסמו את שמם הגדול ברבים; הללו קונים והללו נקנים, לקיֵם עצת-חכמים: “מלה בסלע”. הנה שליחים בוחנים ובודקים את המודעות, המכריזות עליהם ועל בואם, אם שעור גדלן ומדת אותיותיהן הם לפי כבודם. הנה שליחים עורכים קבלות-פנים לעצמם, אף מזקיקים מורים ומורות לבטל תינוקות של בית-רבן מתלמוד-תורה ולהביאם לבתי-הנתיבות זוגות-זוגות. ילד וילדה, ילד וילדה, ופרחים בידיהם. הנה שליחים גוזרים על הצבור, שיתן להם כבוד ויערוך להם בנקטים. הנה שליחים מכתיבים ומדפיסים שירות ותשבחות, זמירות והמנונים לכבודם – וקופת-הצבור משלמת. הנה שליחים עושים עצמם כסוכני בתי-מסחר ונוטלים, חוץ משכרם, גם מספר ידות מתרומות גדולות הנכנסות על-פיהם לקופות-הצבור, הנה שליחים נצים וסוטרים זה לזה – ולא בחדרי-חדרים. הנה שליחים בזים לצבור בפרהסיה וממרומי-הבימה ממטירים עליו חרפות וגדופים כיושבי-קרנות. הנה… והנה… והגידה נא, חבר, מה לשון אתה מבקש, כי תדובר על “משה ואהרן” אלו? שמא לשון של כבוד, או אולי לשון של חבה? כמה שפל וכמה בזוי צבורנו כֻלו בעיניהם, אם זוהי גישתם אליו, ומה לשון אתה מבקש, כי יבחר לו הצבור בדברו עליהם? ואתה בעצמך מה משפטיך עליהם, אם בצבור שהוא שפל ובזוי בעיניהם כל-כך הם אומרים לרדת בגדולה שבמלחמות-העולם, במלחמת-הציונות?”…

*

“…במסבה של-שלשום דברת בותיקי-הציונות ונתת בהם דופי, כי הם עיפו קודם-זמנם ובלא עת הם אוספים ידיהם מן העבודה הציונית. החברים הותיקים שהיו באותו מעמד התוכחו עמך וחלקו עליך. אני שתקתי. יראתי לפצות פה. זה כמה סגרה עלינו הדִברה הארצישראלית: “אסור לדבר”! – מותר לדבר בציוני שבגולה ולתלות בצוארו את הקולר לכל כָבדו; בציוני הארצישראלי אמור לדבר, קל-וחומר שאסור לדבר בעסקן הארצישראלי, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר שאסור לדבר במוסד הארצישראלי. הס, כי לא לנגוע ב”טאבו". אחד-העם בשעתו לא נִחת מפני המהסים ולא נרתע לאחורו אף אם פָצע בדבורו. וכמה מרפא לכל מפעלנו היה בפצעי אוהב זה! אבל אחד-העם היה יחיד בדורו, ובדור שלאחריו אין אפילו יחיד כמותו. גזרה נגזרה מלפניכם, ואנו כלנו יראים לפצות פה; אנו חוששים תמיד, שמא פצע יפצע דבורנו ורַפא לא ירַפא. ואולם ביני לבינך נוטל אני רשות לעצמי לאמר לך מה שלא אמרתי שם, במסבה של-שלשום.

“הרואה אתה את ראשי? הר קרֵח הוא עכשיו. אבל עוד בשעה שיער עבות השחיר מעליו כבר עבדתי עבודת-הציונות. ואולי לא אַקל בעיניך ולא תראני יהיר אם אעיד עלי, שבכונה עצומה, בכל לבבבי ובכל נפשי, ואם לא בכל מאדי. אבל גם במאדי עבדתיה. בימים ההם נבע בי מקור-אמון, ומכח תנופתו עבדתי עבודת-הקודש. והיכן הוא מקור-אמוני היום? – “יבש נטפים-נטפים”. וכשאני שואל את נפשי: למה יבש מקור-אמוני? אני מוצא כמה וכמה סבות שגרמו לכך, ואחת מהן – ואולי הגדולה שבהן – אתם היא. אל נא יחר אפך בי, חבר: אף אתם, עסקני ארץ ישראל מפקדי המוסדות של ארץ-ישראל, שליחי ארץ-ישראל, – אף אתם כלכם יחדו הובשתם את מקור-האמון בי ובחברי, אף אתם חטאתם לנו וקפחתונו. ואם תתבעני לדינך ותאמר לי: קרא בשמות!”, אפרע לך במטבע שאתם טבעתם ואענך גם אותך: “אסור לדבר”⁴⁵…

ב

הלכת התעמולה היא מן ההלכות החמורות מאד, ואין אנו היחידים המתלבטים בה. או כך: אנו היחידים, שאינם מתחבטים בהלכה חמורה זו ומורים ועושים מעשה בכל אשר יעלה על הרוח, בלי שיטה מפורשת וסברה מספקת, אלא היום כך ומחר כך. והואיל ובעיני ראיתי את הרעה שבדבר, רוצה אני לסים את רשימותי בקומץ הערות מעניני-תעמולה, לא על-מנת לקבוע שיטה שלמה, – לזה אין אני רואה את עצמי מוכשר כלל, – כי-אם על-מנת לכיֵל מה שהורני הנסיון, וביחוד נסיון עבודתי בפולניה.

*

חובת התעמולה הציונית מוטלת בעיקר וראשונה על ההנהלה הציונית. או שהיא חיבת ליחד לעצמה עבודה זו⁴⁶ או שהיא צריכה ליצור מוסד מיוחד לשמה, או שהיא יכולה למסור אותה לאחד ממוסדותיה הקיימים. ואמנם כך עשתה ומסרה עבודת-התעמולה לקרן-היסוד, וזו – קרן-היסוד – אינה עושה שליחותה. לכל היותר היא עושה מקצת-שליחותה, ולא כל שליחותה, אגב תביעת כספים לקופתה היא עושה – פרוש. מוכרחה לעשות – גם קצת תעמולה ציונית, אבל את התעמולה הציונית אינה עושה. אדרבה, היא מנערת כפיה ממנה ככל האפשר, משום שעבודת התעמולה הציונית רובו של עולם מקומה ועשרות לשונות כלי-זינה, מה שמזקיק הוצאות מרובות, ואלו קרן-היסוד בעיקר להכניס היא מתכוונת ולא להוציא. “האי תנא” הוצאה לא קרי לה הכנסה. עד כמה שידוע לי, לא הגיעה קרן-היסוד מעולם עד כדי לדון את התעמולה הציונית כעבודה שצריכה לגופה, בין שתכניס ובין שלא תכניס משהו לקופה. לפיכך, כל מקום שהיא יכולה – או נדמה לה, שהיא יכולה – להסתלק מעבודה קשה ורבת-הוצאות זו, מיד היא מסתלקת. למשל, בתי-הספר והסתדרויות הנוער, שאין לה לקרן-היסוד שום יחס וגישה אליהם, והם דומים עליה כאלו אינם במציאות כלל. ואולם יש להודות: לשעבר, כל זמן שקרן-היסוד עמדה ברשותן של ההסתדרות וההנהלה הציוניות, אפשר – וגם צריך – היה לטעון עליה, שהיא חוטאת לעבודת-התעמולה שנמסרה לידה; משיצאה מרשותן של אלו ונכנסה לרשותה של הסוכנות, שוב אין לטעון עליה. הן הסוכנות היא תערובת של ציונות ולא-ציונות, ושולטים בה ציונים ולא-ציונים בצרוף ציונים שמחכמה עמוקה ומפוליטיקה שבפוליטיקה עשו עצמם לא-ציונים, וגדול כח לא-ציוניה מכח ציוניה (אולי עוד יבוא יום וגם יוצרי הסוכנות יכירו וידעו כל הנונסנס שביצירתם!), ומה ענין יש ללא-ציונים לעשות את מי-שהוא שליח לתעמולה ציונית טהורה? בשלמא תעמולה לציונות התלויה בכיס – לחַיַי, אבל תעמולה לציונות התלויה בלב ובנפש – למה?

יותר מקרן-היסוד עושה הקרן הקימת תעמולה ציונות וביחוד בהסתדרויות-הנוער ובבתי-הספר. איני יודע, בכמה עולה לה עבודת-התעמולה, אבל אין כל ספק, שלפי הערך, – ואולי גם לפי חשבון של סכומים מוחלטים – היא מוציאה לתעמולה, ובפרט לתעמולה שבכתב, הרבה יותר ממה שמוציאה קרן-היסוד. אבל אין לכחד: גם הקרן הקימת לא למדה עדיין לדון את התעמולה הציונית כמטרה לעצמה, ואף היא מודדת אותה במדת “התועלת הממשית” – היינו: המגבית הממונית – הנשקפת לקופתה הימנה. אף שיטה קבועה של תעמולה אין לה לקרן הקימת. הנה שתים-שלש דוגמאות, ולהלן אולי יבואו גם דוגמאות אחרות לידינו. בשנים הקודמות היתה הקרן הקימת שולחת לפולניה חבורות שלמות של שליחים, ויש ששלשה שליחים היו באים לעיר אחת בבת-אחת. הבריות היו תמהין, והקרן הקימת – אם כדין, או שלא כדין – לא היתה משגיחה בזה ועשתה כרצונה. ופתאום נשתנתה “השיטה” מן הקצה אל הקצה' והשנה שלחה הקרן הקימת לגולה הגדולה שבפולניה – שליח אחד, אם לא לחשוב אותו שליח, שנשלח לפולניה לשם “קומיסריות”. – עד לפני זמן מועט היתה הקרן הקימת מוציאה בעברית, מלבד “קרננו”, גם “ביבליותיקה לנוער” וגם “מולדתנו”, ופתאום היתה עמה רוח אחרת והיא הפסיקה גם את זו וגם את זו (איני יודע, אם לחלוטין או רק לפי שעה). – בשביל אלפי יהודים המדברים צרפתית היא היא יודעת להוציא ירחון צרפתי מיוחד להם, ובשביל רבבות היהודים המדברים פולנית אין בידה ולא כלום, ואפילו לא עלון מזמן לזמן. כמה פעמים כבר נאמר לה להנהלה של הקרן הקימת, שרבבות מיהודי-פולניה, וביחוד מבין בני-הנעורים, זקוקים לתעמולה ציונית בפולנית, משום שזוהי לשונם, וההנהלה מקשיבה – ואינה שומעת.

לשעבר, כשחובת התעמולה היתה מוטלת על קרן-היסוד, – ולו רק להלכה, – אולי יכלה הקרן הקימת לפטור את עצמה מן הדין ולאמר, שהתעמולה הציונית לא חובתה שלה היא. אבל משבטלה חובה זו מעל קרן-היסוד, כפי שראינו, בהכרח נִתנה על הקרן הקימת, שכולה מוסד ציוני, והיא גם המוסד הציוני היחידי שלא בלעה אותו הסוכנות. וכיון שכך, הרי היא צריכה לעשות את התעמולה בשלמות, ולא למקוטעים, בשיטה קבועה, ולא היום כך ומחר כך.

*

יש אומרים שבכלל “אין צורך לעשות תעמולה; די לו ליהודי שיראה יכולת לחיות בארץ-ישראל, והוא עלה יעלה”⁴⁷. וזוהי כל הציונות כולה. – היש עצה ותבונה לנגד גזרתו של האדם האמריקני, שהכל ביזנס? אפשר, שהגלגלים הכבדים הדורכים באכזריות חמה ונקם על אדמתו, יפליטו מחר או מחרתים גם מפיו דבר חוץ מביזנס, ואפשר שגם הם לא יוכלו לו ומצפרני-רגליו רק אחת יזעק וישוע: “ביזנס!” – וכלום יצויר וכוח עם הציוני האמריקני? הגורל רצה, שכמה שנים יהיה הוא, הציוני האמריקני, “גבירן” של הקופות הציוניות, ומכאן ואילך נעשה – הוא ולא אחר – גם למדנה של הציונות, ואין כמותו מדריך לה; אזניו פקוקות משמוע ולבו סגור ומסוגר מהבין את אשר יאמר לו עליה שלא כדעתו וכרצונו, ולחנם תשחת דבריך על אוזן פקוקה זו ועל לב סגור ומסוגר זה. ובכן סמי מכאן וכוח. אבל כשאנו לעצמנו יש לנו ידיעה ברורה, אשר אם יבואו כל “ביזנסמני” אמריקה ולא-אמריקה לא יהרסוה ולא יפרכוה: הציונות לא ביזנס היא ולא ביד תוקח; הציונות היא תקות-עם ואמונת-עם, ולא סתם תקוה ואמונה, שיש להן גם תשלומים: תקוות אחרות ואמונת אחרות, אלא היא התקוה היחידה לגאולתנו והאמונה היחידה בתחיתנו. שום תשלומים אין להן: או הן עצמן, או לא-כלום, או שהציונות מיַשרת מסלה למשיחם של ישראל, או שהמסלה לא תְיֻשַר לו, חלילה, עד-העולם. וכדי לפתוח לתקוה ולאמונה אלו – לכל הגדלות והעוז שבהן, עם כל הסכנה שבהן – את לב-העם, אשר סתמוהו אלפים שנות גלות וכל מיני צרות ויסורים, אין דרך אחרת @בלתי אם לדבר על הלב הזה, – בז’רגון העברי החדש, שאין ממנו מפלט, אנו קוראים לזה: “לעשות תעמולה”. – ימים על שנים, עד כי יפתח. דרך קשה וארוכה, אבל אחרת אין; כל שאר הדרכים, הקצרות והקלות ממנה, רק שבילים ושבילי-שבילים הם לה. “אלמלא לא חטאו ישראל, לא נתן להם אלא חמשה חומשי-תורה וספר-יהושע בלבד, שערכה של ארץ-ישראל הוא”, ומי יודע, אם לא כנגד “האמריקנים” שבשעתו התכוון רב אדא ברבי חנינא. על כל-פנים, מאה פעמים ואחת ביום יש צורך לשנן דבריו ל“אמריקאים” שבימינו: אולי סוף-סוף יבינום. אולי סוף-סוף יבינו גם הם, שאומה זו יותר משחטא לה, כביכול אלהיה, כי הגלה אותה מארצה ופזרה לבין האומות ועשה אותה עם לא-עם, חטאה היא עצמה לעצמה, כי נשאה ומבלה עול-הגלות ארבעים יובלות ולא עמד בה כח ורצון לתבוע – לא בתפלות ובאזכרות בלבד – את גאולתה גם מאלהיה וגם מעצמה. ועם חוטא כזה, שקבל עליו גלות עד כדי-כך, שהוא רוצה בה והיא ערבה עליו, עם כבד-עון כזה, היודע לעבוד את כל גויי-העולם ועבד נאמן לכולם הוא מבקש להיות, ורק את הגוי האחד, את עצמו, אינו יודע לעבוד ואדון לעצמו אינו מבקש להיות, – עם כזה, חוטא מרוב אסון ואומלל מרוב חטא, לכ“ד פעמים כ”ד כתבי-קודש הוא זקוק, עד כי יפתח לבו בו לתקות-גאולתו ולאמונת-תחיתו ובהן יחיה ויתחיה.

אמרתי, שאין לי וכוח עם “ציוני-ביזנס”: הם אינם ראוים ואני איני מסוגל לכך. אבל רוצה אני לברר לעצמי, אם יש לפחות ממש כל-שהוא במה שאנו שומעים מפיהם על התעמולה הציונית. נכון הדבר: אין להעריך דַיו את כחה של ארץ-ישראל כשהיא לעצמה, כל-שכן כשיש יכולת מפורשת לראות בה חיים, ובפרט בזמן שכל העולם כולו לוקה. מאלף היהודים, העולים עכשיו לארץ חודש-חודש, למצער שני שלישים יוצאים ממקומות-מושבותיהם אם משום שכבר כלתה להם שם, או משום שהם יראים, שמא בקרוב תכלה להם שם היכולת לראות חיים, והם באים לארץ, משום שכאן נשקפת להם יכולת זו. אבל לא עד-העולם תֶחלה ותכאב הגולה במדה זו, שהיא חולה וכואבת עתה. עם רפאות-העולם יִרְפא גם לה, והלואי ששעת-רפואתה תקרב לבוא. חס ושלום, שארץ-ישראל תבנה מחורבנם של ישראל. ידענו אמנם ציונים-שוטים, שאמרו: “ככל אשר תגדל הרעה תגדל הטובה”, אבל לא מפי שוטים הציונות חיה, ואף הם עצמם בשעתם לא השמיעו ללבם מה שפלטה לשונם. וכשתחלים הגולה, – ויהי רצון, שתחלים! – נהיה שוב עדים למה שכבר ראינו לא אחת ולא שתים: העליה תתמעט ומן העולים שכבר התישבו בארץ יעזבוה לו גם לא-רבים ביותר, אבל גם לא-מעטים ביותר, ויחזרו למקומות-מושבותיהם הקודמים, כי יראו להם יכולת לשוב ולחיות שם חיים יותר טובים מאלו, שהוכרחו להיות כאן. סימן לכך: הרבה והרבה מן העולים החדשים, – וביחוד, מעולי-אמריקה, – ואפילו אם הארץ קולטתם, נמנעים לשרוף את הגשרים המקשרים אותם אל ארצות-מוצאם ואינם מקבלים עליהם נתינות ארצישראלית. אם להשתמש בבטוי הציורי של העם, “הם קושרים את הקשר מפָּנים”, כדי שיהא סִפֵּק בידם להתירו בכל-עת ובכל-שעה – ולחזור אל המקום שבאו משם. הרי שֶכּחה של ארץ-ישראל בלבד אינו מספיק, ויש ויש צורך לצרף אליו גם כחה של תעמולה ציונית, בשביל לתקן את הלבבות, לרפאם ולפתחם לתקות-הגאולה ולאמונת-התחיה אשר אמרנו.

ועוד: הן יבוא יום וארץ-ישראל תהא זקוקה לכחה ורצונה של כל האומה, בשביל שתֵעשה – לא רק בחזון, ולא רק על-גבי הניר, אלא בפועל ממש – “ביתם הלאומי” של כל ישראל. ולוּ גם לא בית-מושבם של כל ישראל. היֵענה אז כל העם ל“שופרו של משיח”, אם לא הוכן לבו תחלה, הימצא אז העם בלבו כח ורצון, אם לא זורעו בו תקוה ואמונה מבעוד מועד? – ילעגו להם “המעשיים” כנפשם שבעם. זה דרכם וזו חכמתם כל ימיהם: להגרר אחרי “בעל הדמיון” – וללעוג להם. תקנה אין להם ואתם תמות אולתם-חכמתם. העיקר הוא, ש“בעלי-הדמיון” לא יסורו מדרכם הם ויבטחו, כי בוא יבוא היום הגדול והקשה יום-ההכרעה, כשמלך-המשיח יעמוד בשיער מולדתה של האומה ואל כל העם, בין לזה שבפנים ובין לזה שבחוץ, עיניו תהיינה תלויות. וליום הזה יכינו נא "בעלי-הדמיון את לבה של האומה, ליום הזה יחשלו נא בה את אֵמונה ואמונתה – את כחה ורצונה…

*

כמה גדול וכמה יפה צריך ויכול להיות תפקידו של השד“ר הציוני – להכין ולתקן את לב-העם! אבל תפקידו יכול להיות מה שהוא צריך להיות רק אם הוא, השד”ר גופו, יוכן ויחונך לכך תחלה.

השדר"יות הציונית כבוד גדול היא לבעליה, ולאו כל אדם יכול לזכות לה, אלא אם יש לו המדות, שמניתי לעיל, בסוף פרק ראשון מרשימותי: יושר-לב, קרבת-נפש אל העם, עַנות-אמת ופשטות-אמת. מי שאין לו מדות אלו מטבעו וגם אינו מאמין בעצמו, שכח רצונו יעמוד לו להקנותן לעצמו, יכבד וישב בביתו ויעסוק במה שלבו חפץ: אֶל העם אַל ילך; לא לו העבודה הזאת.

תורה שלמה היא השדר“ות הציונית, וככל תורה שלמה אף היא צריכה למוד ואינה נקנית אלא בעמל ובשקידה. אם לא ידענו את הדבר עד עכשיו, צריכים אנו לדעת אותו מעכשיו. משום ששדר”ים שלא למדו תורתם ולא הוכנו לתפקידם תחלה קלקלו הרבה יותר משתקנו, ותחת לעלות עם השדר"ות למדרגה הראויה לה ירדה עמהם למדרגה הראויה להם.

אין רצוני לומר, שהשד“ר הציוני חיב להיות למדן גדול ומשכיל, שהכל בו, אבל ראוי לו, שיהיה בו לכל-הפחות ריח תורה והשכלה, שאם לא כן יֵקל בעיניהם של בעלי-תורה והשכלה, אף לא ימצא פה ולשון לדבר אליהם. ואת ארץ-ישראל ועניניה ואת הציונות ותעודותיה וגוָניה ודברי-ימיה הוא חיב לדעת לא מפי-השמועה, ולא מן הקריאה החטופה, ולא מתוך הסתכלות “ממרומי מעוף-הצפור”, אלא ידיעה ברורה ומספקת. תאמרו: כדי להעמיד שדר”ים כאלה נחוץ יהיה ליצור בארץ-ישראל בית-אולפנא מיוחד שהוצאותיו מרובות. אף אני אומר: אולי באמת כך. אבל הללו יהיו שדר"ים הראויים לתפקידם, ולא סתם “בעלי-לשון”, “שֶׁנִפְחָם – הר-ההר, ושָוְיָם – זוז קטן”.

וצריך אני להוסיף: הקורא יטעה אם ילמד מדברי אלה, שהשד"ר הציוני חיב להחזיר תשובה על כל אשר ישאלוהו בגולה בעניני ארץ-ישראל והציונות. אדרבה. דעתי היא, שאם בדבר מן הדברים אין בידו ידיעות מספיקות, הוא חיָב ללמד לשונו לאמר בפשטות גמורה: איני יודע. תשובה פשוטה ואמתית זו תשמרהו, שלא ימָצא בידיעותיו המסופקות מגוחך בעיני הבריות, וגם תצילהו מן החטא, שלא יעבור על “לפני עור לא תתן מכשול”.

אם אין יכולת, שהשדר“ות הציונית תֵעשה תפקיד-חיים לבעליה, תֵעשה נא להם לפחות תפקיד קבוע לכמה שנים, וככל האפשר, לא תפקיד ארעי לשעה. השד”ר לשעה עד שהוא עומד על שגיאותיו, שבהכרח הוא נכשל בהם בתחלת עבודתו, עד שהוא מספיק להַגַע נפשו בנפש-העם ולבחור לו לשון ונמוסים, בהם יֵרָצה לעם – וכבר עברה שעתו, וכל עמלו להכשיר את עצמו לתפקידו יָצָא לבטלה. – ידע לֶנין מה שעשה, כשיצר קודם שכבש את רוסיה חבורות של שליחים קבועים לרבולוציה: הם שהכינו את הקרקע ובמעגלותיהם שלהם עלה הוא אחריהם ונצח. אנו אין לנו, ברוך השם, רבולוציה מגוללת בדמים, בדגלנו אין אודם דם, אלא לִבְנַת שמים ותכלתם, אבל כלום יש רבולוציה נפשית גדולה וקשה מן הציונות, האומרת לכבוש את עם ישראל כֻּלו, שנשתרש בגלות זה אלפים שנה, ולהפוך לו לב אחר ורוח אחרת.

אם אי-אפשר, שיהיו לה לציונות שדר"ים קבועים די-צרכה, ויש הכרח להשתמש גם בשליחים לשעה, נראה לי הסטודנט הציוני יפה לתפקיד זה. הסטודנט של כל אומה ולשון עֵר תמיד לכל אידיאה טובה, ובפרט ער הוא תמיד לאידיאות של תחיה לאומית ותקון הלבבות. כך הוא גם הסטודנט שלנו. בשעתו לא היה כמותו מבשר חרוץ ועובד נאמן לחבת-ציון ולציונות. ואם בהמשך הימים “נדחה לקרן זוית ואין איש נפנה עליו”, יש לתקן מעוות זה. לא מעטים הם בין הסטודנטים שלנו ציונים נאמנים המתאוים לעבודה ציונית, והרבה יותר טוב ומועיל לשלוח, למשל, מוארשה סטודנט ציוני לעיירות פולניה לשם תעמולה ציונית ארעית, אם יש צורך בכך מלשלוח לשם שליח אחר. אין הדבר טעון אלא רצון טוב והתאמצות ידועה, כדי לבחור את המעולים שבסטודנטים הציונים ולעשות אותם – בעתות-הצורך – שליחים לשעה.

כשם שהתעמולה הציונית זקוקה לשד“ר, כך היא זקוקה גם ל”שדר“ה” (יותר נא לי נוטריקון צולע זה!). ואין הכונה שדוקא שדר“ה צריכה ויכולה לדבר אל האשה הישראלית, או שדוקא שד”ר צריך ויכול לדבר אל האיש הישראלי. איני אומר אלא זו: “נשים עם בפני עצמן הן”, פרוש: האשה יודעת יותר מן האיש נפש בנות מינה, ואין ספק שגם בכמה דברים מדברי הציונות ותחית-הרוח וארץ ישראל עלולה היא להשפיע על “עמה” הרבה יותר מן האיש. ומובן, שכל מה שנאמר בשד“ר הציוני נאמר גם בשד”רה הציונית: אף היא חיבת במדות המנויות לעיל, אף היא צריכה ללמוד, וכו' וכו'. – אגב: לפני שלש או ארבע שנים נעשה מטעם הקרן הקימת נסיון יפה ליצור בפולניה ארגונים מיוחדים של נשים עסקניות ציוניות (אם נעשה נסיון זה גם מחוץ לפולניה – איני יודע). אבל גם כאן שלטה “השיטה הבדוקה והמנוסה” של “היום כך ומחר כך”. יָצֹר יצרה הקרן הקימת את הארגונים, הדבר עלה בטורח, בזמן ובהוצאות, ולדאג להם שיגדלו, יחזקו ויֵעשו ארגונים של-קימא לא דאגה. לא דאגו לכך גם עושי-דבריה של הקרן הקימת בווארשה – אם משום שהאנשים הטובים האלה לא הבינו, או משום שמטעם העומדים על גביהם לא נִתַן להם לעשות לחזוק הארגונים מה שהיה צריך לעשות. קצת תועלת הביאו הארגונים גם בהיותם במצב של עזובים; אלמלי הושם לב אליהם כראוי, ודאי היתה תועלתם מוסיפה והולכת. אלא שפתאום עמדה הקרן הקימת ומסרה אותם לרשותה של “וויצו”, או בלשון אחרת: בטלה את כֻלם בבת אחת. אם תצטרך לשוב ולהחיותם, או ליצור אחרים תחתיהם, – ואין זה מן הנמנעות שהיא תצטרך לכך, ואולי גם בזמן קרוב, – יכבד עליה הדבר מבתחלה. קשה עתיקא מחדתא, ודין הוא שהעסקנית הציונית לא תאמין כבר ברצונה של הקרן הקימת ליצור ארגוני-נשים של-קימא.

השד“ר הציוני עובד-העם הוא, – איני אומר עבד-העם, – ועבודתו היא כבודו והיא תהלתו. אל יתאמר להיות רשכבה”ג ואל יבקש גדולה וכבוד לעצמו, שכל העושה כך מִטַפֵּש ואין טפש נעשה כובש-דרך לציונות, שכֻלה תבונת-לב. אל יעשה פרסום לעצמו, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים. שהפרסום מכלה ממון של ישראל (“רדיפתם של שליחי-הציונות אחרי הפרסום עולה בהרבה והרבה מאות לירות”, אמר לי עסקן ציוני אחד, ולא הפריז כלל). ואנוּ עם עני ודל ואין אנו רשאים להוציא אפילו פרוטה אחת בשביל לפַטֵם את יצרו של מי שהוא לפרסום, ואל ישיא אותו יצרו לאמר, שלא לכבודו הוא מתכון, אלא לכבוד עבודת הציונות שבידו, הטעונה, כביכול, פרסום, שאם כך הוא אומר, הרי הוא משקֵר גם לעצמו וגם לאחרים, ומה לו לשקר ולציונות שֶׁכֻּלה אמת?

עסקי-הדת מסורים אל הלב. יחַשֵׁב כל אדם בעצמו עם אלהיו, ואל יחשבו אחרים את החשבון שבינו לבין אלהיו. ואולם השד"ר הציוני חיב להזהר, שלא יפגע – ביחוד על-ידי חלול-שבת ומאכלות אסורות – ברגשותיו הדתיים של צבורנו החרד, שאם לא-כן נמצא לבו של צבור זה – והוא עדיין הצבור היותר גדול בישראל, – נעול בפניו, ובעטיו שלו – גם בפני שליחים אחרים. אותו שליח, שבא לעיירה פלונית בפולניה דוקא בשבת, והמורשה הציוני שם מהר וקנה לו כרטיס הרכבת והחזירו מיד למקום שיצא משם, – חָטא לא רק לעצמו, אלא גם לשליחים שבאו אחריו.⁴⁸

טבע עניינו מחייב, שלעתים לא נדירות מוכרח השד"ר הציוני להיות גם המעַשה לקרנות הציוניות, ולא זו בלבד, אלא שפעמים זקוק הוא להיות בעצמו גם הגובה. עם כל הקושי והסבל המר הכרוכים לו בעבודה זו, יש שאינו יכול להסתלק הימנה ותפקידו אונסו לעשות אותה. אף-על-פי-כן, יזהר ויזהר שלא יחליף תפקידו העיקרי בתפקיד-לואי זה, ואל יֵעשה רק גבאי-קופה. תפקידו העיקרי הוא – למצוא מפתח ללבו ולנשמתו של היהודי ואם יפתחו אלו, אפשר שאחריהם תפתח גם היד, ומאליה תפתח, ואלו כל העושה עצמו רק תובע-ממון ורק גבאי-קופה, על-פי רוב ננעלים בפניו לבם ונשמתם של הנתבעים, ואחרי נעילת הלב נקפצת גם היד, ומאליה היא נקפצת. בדיחה נאה עממית מספרת: מעשה בעני, ששכחוהו קרוביו ולא היו נכנסים אצלו אפילו פעם אחת בשנה. לימים נתעשר, ומיד נעשו הכל קרוביו והתחילו משכימים ומעריבים לביתו כל יום ויום. ראה שֶׁכך, נמלך והעמיד לפניהם על השלחן קופה של ברזל, והוא גופו הפך פניו אל הקיר ועמד ושתק. תמהו אורחיו ובעל הלשון שבהם אמר לו: “שמא מן הנמוס היא עמידתך זו, כאילו אי-אפשך שאיש מאתנו ידבר אליך וישאל בשלומך?” החזיר הוא: “שמא אלי באתם? לזו שלפניכם על השלחן באתם. פתחו, אפוא, פיכם ודברו אליה ושאלו בשלומה”…

ועוד הערה אחת לפרשת השד"רות:

אני מאמין באמונה שלמה, שיש גוים – ואפילו גלחים – ציונים נאמנים. מעטים הם, אחד פה ואחד שם, אבל ישנם. ואולם לעשות גוי – ואפילו טוב שבגויים – וגלח – ואפילו טוב שבגלחים – שד"רים וראשי מדברים לציונות בישראל, – אין לך דבר תמוה מזה. וכשאני רואה “קברניטי” התעמולה הציונות עושים כך, – וכמובן, אינם מקמצים בהוצאות לשם “כבוש” חשוב זה, – אני נזכר מה שראיתי פעם אחת בכרך גדול שבאירופה: קֶרחים התהלכו ברחובות-הכרך חשופי-קרקפא ומעל קרחותיהם הכחילה רקלמה לתמרוקים ידועים. תמוה היה הדבר לראות רקלמה בקרחתו של אדם, אבל דוקא מפני התמיהה היתה הרקלמה רקלמה טובה. ואני שואל את נפשי: שמא רקלמה תמוהה אנו מבקשים גם בשביל הציונות? או אולי “הקברניטים” הללו, משלחי הגויים והגלחים, אינם יודעים כלום ואינם מבקשים כלום. אלא רקלמה למגבית? – אגב: להיכן הגיעו בהצלחת המגביות עם כל הרקלמות המופלגות, שהם ממציאים זו אחרי זו – הרי עדותם שלהם עצמם: טלגרמה של סט"א (דוקא טלגרמה, לא גלויה בת שבעה מילים): “הצלחתו של… במגביל קרן-היסוד בערי-השדה (של אנגליה) היא למעלה מכל תקוה. יהודי גלאזגו תרמו אתמול אלף לי"ש ועוד שלש מאות הובטחו”⁴⁹

ולא יתבוששו…

ג

הנה כן: הערותי לפרשת השד"רים הביאוני מאליהן עד לפרשת המגביות של הקרנות הלאומיות, ועם חתימת דברי רוצה אני לרשום קצת ממה שאני יודע גם בפרשה זו, אף כי ידיעות יש בידי כמעט רק על המגביות של הקרן הקימת, ולא של קרן-היסוד.

לא-ציוני נותן נדבה לקרנות הציוניות. ידבנו לבו – יתן, לא ידבנו לבו – לא יתן. ציוני אינו נותן נדבה לקרנות, אלא מס הוא משלם למדינה העברית – זו שגם הוא מביא גרגיר-אבן לבנינה – והוא חיב לשלם. אם לא סתם דברים בפיו אלא הוא מאמין במדינה העברית ורוצה בה באמת, אין הוא יכול לפטור את עצמו ממסיה, ואם הוא פוטר את עצמו באמתלא של טענות ותביעות כלפי הקרנות – הרי הוא הולך בעצת יצר-הקמצנות ונתפתה לו, שלא לקיֵם מצוה מעשית זו של הציונות. זכאי, ואולי גם חיב הוא לטעון טענותיו ולתבוע תביעותיו, עד שישָׁמע קולו, אבל קודם-כל חיב הוא לשלם את המס, – במדה שיש יכולת בידו לשלם. ולא ציוני נאמן הוא הציוני הקופץ את ידו ואומר: “שלום עליך, נפשי! הציונות אין לה כח ורשות לכפות על המסים”.

וכשם שהציוני חיב לשלם את המס, כך חיבים גבאי-המסים לדבר אליו בנמוס ובטון של כבוד והסברה כדרך בעלי-תרבות ובעלי-בינה, ואם לא כך הם עושים – רבב מגונה רובץ על מעשיהם, ועל כגון זה נאמר: “אל תקרי משנאי אלא משניאי”. אותם גבאי הקרן הקימת במזרח-גליציה, למשל, שעמדו אשתקד, במקום המגבית של פורים, וצעקו ברבים כמבוהלים המבקשים להציל מן הדליקה: “ראטעוועט כפר חבת ציון! ראטעוועט אויך דעם כבוד פון מזרח-גאליציען!”⁵⁰ ודאי בכלל משניאים הם. ואותם המעַשים "רבי-הפעלים, שלוחי הקרנות, שרבים משלמים להם את המס רק בשביל להשתחרר מהם ומזעם-לשונם ומחומר תבענותם – ודאי וודאי בכלל משניאים הם. –

ובכן כל ציוני חיב לשלם את המס – כפי יכלתו לקרנות הציוניות. להלכה כך. ולמעשה?

ראינו, שהציונות יש לה בפולניה לפחות ששים אלף נוער מאורגן.⁵¹ ועוד ראינו, שמכל הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה נכנס על-ידי הנוער הציוני המאורגן יותר מחמשים פרוצ'.⁵² פרוש: הנוער הציוני המאורגן בפולניה חרוץ וזריז לעַשות את האחרים, שישלמו את מסיהם לקרן הקימת. וכמה משלם הוא עצמו, משלו? מספרים מדויקים לא עלה בידי למצוא. אבל חוששני, שלא אחטא לו, אם אומר שחֶציו אינו משלם כלום, וחציו – כמעט לא-כלום, – במועצה של צירי הסתדרויות-הנוער הציוניות, שהיתה בווארשה אשתקד באמצע מרץ, הוצע, שכל אלפים איש של כל הסתדרות-נוער ציונית חיבים לתרום כל שנה משל עצמם מאה דולר לקרן הקימת, על-מנת להרשם בספר-הזהב, ואחרי כמה וכוחים הוחלט כך. שתי כונות היו לו לבעל ההצעה: ראשית שיתוספו לקרן הקימת שלשים הַרְשמות כל שנה, ושנית, – וזהו העיקר,– שהנוער הציוני יתרגל גם הוא לקים מצוה מעשית זו, שהיא בגדר חובת-גברא. ואף-על-פי שההחלטה הוחלטה כמעט פה אחד, והמס הוא מינימלי (מאה דולר לכל אלפים איש – היינו: פחות מחצי זהוב פולני, – או פחות מגרוש וחצי ארצישראליים, – לאיש בשנה), עדיין לא שמענו, שהסתדרויות-הנוער מקיימות מה שקבלו. –

ווארשה היא מרכזה של הציונות הפולנית, וממנה השפעה ציונית יוצאת לציוני כל המדינה (חוץ מציוני-גליציה, שיש להם טינא בלבם על “הציונות הוורשאית” והם בנו להם שתי “במות” לעצמם: אחת בקראקוי ואחת בלבוב). כשאדם בא לעיר מערי-השדה בפולניה לשם תעמולה ציונית, וביחוד לשם מגבית ציונית. מיד שואלים אותו: ווארשה מה אומרת? וצריך אני להודות: לא אחת שרתה עלי מבוכה מחמת שאלה זו ותשובתי נעשתה מגומגמת בפי, משום שאם איני יודע, מה ווארשה, “אומרת” למגביות של קרן-היסוד, יודע אני היטב מה היא “אומרת” לאלו של הקרן הקימת. – שנת תר“ץ היתה, לפי הערך, שנת-השפע לקרן הקימת בפולניה (חוץ משתי הגליציות): יותר ממיליון זהובים הכנסה. מכאן ואילך התחילה הירידה, ובמחצית הראשונה של תרצ”ב כבר ירדה ההכנסה עד 352.000 זהובים (למחצית השניה של תרצ"ב אין מספרים בידי). והנה טבלה קטנה, המקבילה את המגבית בווארשה לגבי המגבית בחמש קהלות אחרות בפולניה גם בשנת השפע וגם בשנת הרזון:

	שנת תר"ץ		המחצית הראשונה של תרצ"ב
	הערכה משוערת	הכנסה בפועל	הכנסה בפועל (חשבון הערכה המשוערת אין בידי)
אבגוסטובה	4.500	5.573.41	1.320,98
ביאליסטוק	40.000	23.425,58	8,320,98
גרודנה	15.000	13.335,38	5.805,77
דובנה	8.000	7.827,44	2.298,55
ווילנה	40.000	23.682.80	14.969,96
ס"ה	107.500	73.844,61	32.414,65
ווארשה	200.000	69.350,88	25.363,55

באורים איני צריך להוסיף לטבלה זו אלא שנים: א) בחרתי לשם הַקְבלה בחמש קהלות אלה, משום שהן הגדולות ביותר לפי סדר האלף-בית עד ווארשה (באות ה"א אין אלא עיירות קטנות; ב) ישובן של חמש קהלות אלה הוא בערך מאה וארבעים אלף נפש, ושל ווארשה – בערך שלש מאות וארבעים אלף נפש, פרוש: בווארשה יש שתי ווילנות ושתי גרודנות ושני ביאליסטוקים וגם עשר דובנות ועשר אבגוסטובות…

ושוב ווארשה, יש כאן ארגון, כביכול, של מורים ציונים, שקבלו, כביכול, עליהם להיות מחנכים את תלמידיהם ותלמידותיהם במצות קרן-קימת. נזדמנתי לכנוסם ושמעתי את הדין והחשבון על “עבודת”-השנה. מעטים קיימו מה שקבלו, ובתי-הספר שלהם הכניסו קצתם מאות וקצתם עשרות זהובים לקופת הקרן הקימת, והמרובים לא קיימו מה שקבלו, ובתי-הספר שלהם הכניסו – זה שמונה זהובים, זה ארבעה זהובים, זה זהוב אחד, וזה וזה וזה – אף לא פרוטה אחת במשך כל השנה. הסתכלתי “בעובדים” הללו ובקשתי לתפוס בפניהם סימן כל שהוא של הרהור תשובה – ולחנם הסתכלתי ולחנם בקשתי… ולא לחנם אמרתי, שמווארשה השפעה ציונית יוצאת לציוני כל המדינה: אף בערי-השדה של פולניה מצאתי כמה בתי-ספר של “תרבות” ושל “מזרחי” שאין בהם אפילו קופסה של הקרן הקימת.

ווילנה החביבה… כשנכנסתי לבית הגדול שמצד המגרש הגיאורגי טעמתי טעם נקמה של-מצוה. עשרות שנים היה לנו הבית הזה לפגע ולמכשול: כאן היה הָ“אינסטיטוט” הידוע למורים בישראל, שעליו מעיד אחד מתלמידיו המובהקים: "לא מצאנו ענין בעברית… בושה היה לנו הדבר, שאנו מוכרחים ללמוד לשון זו;⁵³ כאן לִמֵד יהושע שטינברג את דקדוק הלשון העברית ואת ישעיהו הנביא – ברוסית; כאן היה מבצרו של “הבונד”, שאכל את היהדות הרוסית – ולא את הרוסית בלבד – מנפש ועד רוח. עכשיו מצא בית חוטא זה את תקונו. כאן נתון עתה הסמינריון העברי מיסודה של “תרבות”, ומכאן יוצאים מורים ומחנכים, שלוחי הלשון והספרות העברית, לכל רחבי פולניה, ואולי לא לרחבי פולניה בלבד. כאן נתון עתה גם ועד-ההנהלה של הקהלה העברית, יורשה של “צדקה גדולה”, ובועד יושבים גם ציונים לא-מעטים. אף שמעתי, שהשפעתם מכרעת, וראיה לזה: משנת 1929 ואילך מכניסה הקהלה לתקציבה כל-שנה שש מאות, שש מאות זהובים לקרן הקימת ולקרן-היסוד. שמעתי ונהניתי שמיוחסת זקנה וחביבה זו, ווילנה, יודעת לעשות כך. ולא היתה שעה קלה וכבשתי פני מבושה: אפילו פעם אחת לא שלמה הקהלה את נדרה, לא כלו ולא מקצתו, לא לקרן הקימת ולא לקרן היסוד…

“וויצו” רואה את עצמה הסתדרות ציונית לכל דבריה, “יפ”א" (יידישער פרויען-פעראיין") רואה את עצמה הסתדרות כמעט-ציונית. שמא יודע מי-שהוא, מה עשו ומה עושות הן בפולניה לקים מצות קרן קימת וקרן יסוד? אני מצאתי רק ב“וויצו” שבלודז חבורה קטנה, הדואגת לעניני הקרן הקימת, אבל חבה יתרה לא נודעת גם שם למעשיה של חברה קטנה זו מאת שאר החבֵרות.

האורדן “בני-ברית” יש לו זכות ציונית גדולה. ארבעה (או חמשה) מ“אֶחיו” היו אבותיה ומסדריה של הועידה הציונית הראשונה בעולם (אולי יש להוסיף: אחרי הועידות של ראשוני חובבי-ציון ברוֹמניה), היא ועידת-קאטוביץ. אף זו זכות היא לו, שמעולם לא נלחם לא בחבת-ציון ולא בציונות. אדרבה, הרבה חובבי-ציון וציונים נמנו תמיד על “אחיו”. גם בפולניה נמנים הרבה ציונים של “בני-ברית”, ומהם יש גם “פקידים ואמרכלים של הלשכות. ובכל-זאת אין איש, כמדומני, יודע לספר, שאורגן זה עושה מה-שהוא לקיום מצות קרן-קימת וקרן-יסוד; על כל-פנים, אני איני יודע. אבל לספר מעשה שהיה אני יודע. מעשה ועלו שתי נשים חשובות לאחד מעשירי-ווארשה, – והוא מ”בני-ברית", – והציעו לו שיתרום לקרן-הקימת. מיד כעס כעס גדול, מִלֶּא פיו דברי-גסות ופתח לפניהן את הדלת, שיֵצאו מביתו. וכשקָבלה הלשכה הארצית של הקרן הקימת לפני הנשיאות של לשכת “בני-ברית” ודרשה משפט – לא נענתה…

*

היוצא מזה?

מסופקני מאד, אם צריך אני להחזיר תשובה על שאלה זו. “והוא עֵד, או ראה, או ידע, אם לא יגיד – ונשא עונו”, – זה סופר. להגיד מה שהוא ראה או ידע הוא חיב, להסיק מתוך מה שהוא ראה או ידע מסקנות בצורת הלכות פסוקות – אינו חיב; לראות ולהודיע על המעוות הוא חיב, לדעת כיצד לתקנו – אינו חיב.

אף-על-פי-כן, דומני, שאחת אני יודע, ואותה אגיד.

מתנגדיה של “ציונות-הכלל” אומרים, שהקרנות שלנו כבר עברה שעתן. ואני ברי לי, שההפך הוא האמת: עדיין לא הגיעה שעתן כראוי. רצוני לאמר, שעדיין לא נתבקשה וממילא גם לא נמצאה הדרך, שהעם יעמיד עליו בעצמו את המצוות המעשיות של הציונות. כמה מתורותיו של אחד-העם כבר נתישנו וכמה מהן היו גם מופרכות מעיקרן, בשעת נתינתן, אבל כמה מהן עומדות וקימות עד היום, כאלו גם נאמרו היום. ואחת מאלו – אולי הפשוטה, אבל גם החשובה שבהן – היא זו:

“לב העם הוא היסוד, אשר עליו תבָּנה הארץ, והעם קרוע ופרוע”.

וכאן יש לבקש את הדרך, ואם תבוקש תמָצא…

תל-אביב, כ“ח טבת תצ”ג,

שש שנים למות אחד-העם.

א

רבותי,

כמה זמן נתחבטתי בדעתי: להרצות הרצאתי זו או לחדול? מתחלה סרבתי לחברי, שהציעו לי להרצות, ולאחר שתשמעו דברי תבינו מאליכם למה סרבתי. לא דבר קל הוא לזקן כמוני לחטט בפצעים. אחר-כך נחמתי, ודוקא משום שזקן אני. אמרתי בלבי: אם אני, חייל ציוני זקן, העומד בשורותיה של הציונות זה ארבעים ושבע שנים, משנת תרמ"ו ואילך; אם אני, אחד מזקני הסופרים העברים, זה ארבעים וארבע שנים, ועד עתה לא הניח כמעט ידו מן העבודה הספרותית הציונית, – אם אני לא אומר, מי יאמר? ומראש אני מבקש סליחה מאתכם, שומעי הנכבדים, אם דברי יכאיבוכם. עמכם אני בכאב. –

הציונות חולה מאד, ומחמת חולי כאובה היא מאד.

החולי מה הוא? – לפי הדיאגנוזה שלי: טמטום-הלב. ומכאן – כמה וכמה סימפטומים כאובים.

בשנים האחרונות שמענו לא אחת: "שמור וזכור את פקודיו של השכל הפכח. וראיתם את המציאות כמו שהיא, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי רצונכם, אשר אתם הולכים אחריהם. אין אמת כאמת המציאות ואין מורה-דרך כשכל הפכח ". – ואין אני מתיירא לאמר: זו היא הפילוסופיה הנכאה של הגלות. הגלות היתה והוה תמיד כניעה למציאות הפשוטה והגסה, כניעה עד כדי כך, שהיהודי נעשה מאמין רק בה, במציאותו הפשוטה והגסה בלבד. הפקחות שלא לדחוק את הקץ, שלא לעלות בחומה וכדומה, היא הפכחות היבשה של הגלות, וברוב ימים לבשה גם צורה של מצוה “ראה והבן” – אלו הן מצוותיה היסודיות, השכליות של הגלות. מצוותיה של הכפירה בגלות, של בקשת הגאולה הן אחרות לגמרי: “רצה והאמן!” והללו לא מצוות המוח הן, אלא מצוות הלב, לא בשכל הן תלויות, אלא ברגש; מקורן לא פכחיותו ושכליותו של היהודי היהודיי, אלא תעורת חושיו, השלמים, של היהודי האנושי.

המציאות היתה תמיד נגדנו. המציאות, הייתי אומר, היא לא יהודית, אלא גויית, לא יעקובית אלא עשוית. הציונות לא באה כל עיקרה אלא לשם דבר אחד – לעלות על המציאות ולהכריחה שתעשה פעם אחת מציאות יהודית, יעקובית, ולשם זה נחוצים בעיקר רצון ואמונה, המפכים מתוך לב שלם.

תאמרו: המוח הפכח הוא הפקח. אפשר שהדין עמכם. אבל הלב הוא החכם, ואם גם לפעמים יתגעש ויחמר. וזכורני מה שאמר ליכטנברג: “השכל מתייהר להתנשא מעל למלכות הרגש, כהתנשא ראשי-האלפים מעל לערפל. שם, מעל לערפל, הם מתייהרים לראות את השמש, לכל בהירותה וטהרתה. אבל שם הם קרים ועקרים”. שם אין חיים ואין יצירה. שם – בהירות וטוהר, היוצאים לבטלה. שם – שממה.

כך רואה אני את הציונות של עכשיו, הציונות השכלית-הפכחית הקרה והעקרה, המתייהרת להתנשא מעל לערפלי הרצון והאמונה, המרווים והמפרים. ואלמלי אני ביאליק, עליה הייתי כותּב:

"ועלי מעי מזבח לבבכם ששמם

ייליל ויפהק חתול-השממון "…

ב

הנה כן: זוהי הדיאגנוזה –טמטום הלב, ודומני שהיא תסביר לנו כמה סימפטומים כאובים.

סימפטום ראשון, הנשא עתה על שפת כל ציוני: הסוכנות. מתחלה פארו ורוממו אותה, שבחו וברכו “מעמד ציריך”, ו“הלילא פקע איגרא”; עכשיו – כאב וחרטה ו“על-חטא”. דוגמא אחת: כשעמדה הסוכנות להווצר היה מי שרב עם הציונים הכלליים בארץ, הזהיר אותם והתרה בהם, שרעה נגד פנינו, והם לא שמעו, לא רצו לשמוע, ובשמם הלך מנהיגם הד“ר מוסינזון לציריך וב”מעמד הגדול" קים וקבל גם הוא עליו ועל מפלגתו להיות עושים את הסוכנות ככל אשר צוו ופקדו יוצריה ומחולליה. ולפני ימים מועטים ראינו אותו, את הד"ר מוסינזון, עומד על בימה זו של “ברית ראשונים”, ומרצה את השקפותיה של מפלגתו על עניני הציונות ואף הוא שופך חמה רבה על הסוכנות ודן אותה ברותחי -רותחים. וכמוהו רבים. אם איני טועה, חמה זו יוצאת עתה גם מלפני מפלגת הפועלים, שאלמלי היא ודאי ובודאי לא היתה הסוכנות נוצרת כל-עיקר.

עכשיו הכל מודים שנכשלנו. ולמה נכשלנו? מה גרם לנו ליצור את הסוכנות? אני איני יודע תשובה אלא אחת: טמטום-הלב הוא שגרם, משום

ש"בשאון עם-אויל סביב אלילי-הפז

נחבא קול אלהים " – – –

אלילי- הפז הם שהקסימו, ומקסמם נחבא קול-אלהים. כל מקום שיש קסם אלילי-פז השכינה מסתלקת ונחבא קול-אלהים.

את “הבטלנים” המעטים, הנשמעים למצות-לבם ולאזהרות-לבבם, – אותם הסו: “אל תשמיעו קולכם, אל תהינו להיות אבן-נגף למפעל-הציונות! הנה דרכמונים, הנה מנים, הנה הכסף והזהב!” – והפקחים בעלי “השכל הישר”, הפכחים עבדי המציאות נצחו ויצרו מה שיצרו – לרעתנו ולהותנו.

לא אכחד: אני מאמין במיסטיקה של הציונות לא פחות משאני מאמין בממשותה של הציונות. ספר שלם אפשר לכתוב על המיסטקה של הציונות, והוא יהיה חשוב ורב-ערך לא פחות מספר שיכתב על האקונומיקה של הציונות. ומהיותי מאמין במיסטיקה של הציונות, מאמין אני באמונה שלמה, שצדקה עשה הקדוש ברוך-הוא עם הציונות שהסוכנות לא הצליחה. אלו חס-ושלום הצליחה, לא היתה כבר הציונות מצילה לעצמה אפילו “שתי כרעים או בדל-אוזן”. עכשיו, שבחסד-אלהים לא הצליחה הסוכנות, יש תקוה להציל את הציונות כולה מידה. ואין הדבר תלוי אלא בנו, כי נשמע ללבנו ונציל.

ורוצה הייתי, שאתם שומעי הנכבדים, לא תטעו ליחס גם לי אותה הדעה, האומרת שיש להפר את “השדוך " בינינו ובין הלא-ציונים ולבטל את הסוכנות מיד. לפי הנראה לי, אי-אפשר יהיה לנו לעשות את הדבר. מכמה סבות. ביחוד, משום ש”הקונטראהנט " השני שלנו – הממשלה המנדטורית – יסרב לזה. כשאני לעצמי ברי לי, שלכתחלה לא רצה הוא ביצירת הסוכנות. מפני החשש, שמא באמת יגדל כחנו על ידי כך. אף מצא אחרי “המעמד הגדול” דרכים להודיע את תנואתו על שעשינו שלא כרצונו. אבל בדיעבד, לאחר שהוברר שאין הסוכנות מוסיפה לנו כח, אלא, להפך, מתישה את כחנו, חזקה שהוא לא ירצה בבטולה. אם-כן, מה יש לעשות לסוכנות? תקנה ודאי שאין לה, אבל דומני, שאפשר למצוא את הדרך לסלקה מעלינו בהמשך הזמן. את הגדולים שבשותפינו הלא-ציונים איני יודע, והקטנים שבהם – מה צורך יש לדעת אותם? אבל אני מעמיד גם את אלו וגם את אלו בחזקת אנשים ישרים, שאינם עשויים להחליף ולהמיר את דעתם ורצונם, הטובים והרצויים בעיניהם. ומשום כך יש להניח שהם לא יסכימו ולא ירצו להיות מה שאנו מבקשים בכל לבנו להיות: עבדי הציונות. ואם יעלה בידנו להעמיד אותם במצב כזה, שיהיו מוכרחים לעשות אחת משתי אלה: או להיות עבדי-הציונות, או להסתלק – אין ספק שיבחרו בשניה ולא בראשונה – – –

ג

סימפטום שני, כאוב מאד: עמקי-מעמקיה של תהום הגלות, שנפתחה לנו בגרמניה. לא ליהודי-גרמניה, לנו לכולנו נפתחו עמקי-מעמקים אלו. הן עם של סומים אנחנו, של סומים מרצון, ואוי לנו אם נאמר, ואוי ואבוי אם לא נאמר: אנו זקוקים תמיד לכחה וגבורתה של יד זרה, כי תפקח את עינינו להציץ אל תוך תוכה של התהום. לא לחנם כבר “הללונו” קדמונינו, שגדולה היא לנו הסרת-טבעת מנביאים ונביאות. הפעם מלאה תפקיד “מהולל” זה הטבעת, שהסיר אחשורוש-הינדנבורג מעל-ידו ונתנה להמן-היטלר. מלאה, אבל גם לא מלאה את תפקידה. מלאה, כי העמידה את כולנו, – לא רק את יהודי-גרמניה, – על פי התהום וכופה אותנו להציץ אל תוך-תוכה; ולא מלאה, כי שקענו כולנו במ"ט שערי גלות עד כדי כך, שאנו חוזרים ומשלים (מ"ם פתוחה) את נפשנו ואומרים: אין מביאים ראיה מגרמניה, ארצה הקלסית של האנטישמיות, ואף שם לא לעולם ימלוך היטלר.

כשנפתחה תהומה של הגלות ברוסיה בשנת השמונים ואחת למאה שעברה כתב פינסקר את "האבטואמנציפציה ". יניח נא איש-איש מאתנו את ידו על לבו ויאמר באמת ובתמים, אם יש לו אפילו צל-צלה של תקוה, שגם עכשיו, למראה התהום העמוקה הרבה יותר שנפתחה לנו בגרמניה, – ואל נרמה את עצמנו: לא בגרמניה בלבד, – יישמע דברו של פינסקר חדש? ההקימונו מקרבנו איש, אשר

"משא-לב, הרבה אמת, עזוז,

"שנאה עזה למנת חיי עבדות ובוז,

"חמלה גדולה כים, רחמים רבים כגדול

"שבר עמו האומלל וככובד העול –

“כל-זה יהמה בלב, יהמה, יחמר כים?” –

כיצד יכלנו להקים מקרבנו איש כזה, אם כל התורה והמצוה החדשה של הציונות ה“פקחית” היא – שכחת-הלב, כפירה גמורה וחלוטה בתורת-הלב ובמצוותיה שלה? –

כאן, באולם זה, באחת המסבות הקודמות של “ברית-ראשונים” היה מי שאמר, שעכשיו צריכה להשמע זעקתו של העם הגולה והנדח באזני כל העולם כולו. אמת, נכון הדבר. אבל שמא אתם יודעים, מי הוא והיכן הוא האיש, שמפיו ומלבו – בעקר, מלבו – תשמע הזעקה הגדולה הזאת? – ההקימונו מקרבנו

"ביום נחלה וכאב

"רב-פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב,

ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם?" –

כיצד יכלה הציונות של ימינו להקים איש כזה, והיא מתייהרת רק בדבר אחד – להיות פכחית ובהירה, – ולו גם קרה, – “כראשי-האלפים, המתייהרים להתנשא מעל לערפל”? שם, בשממת הקרה שממעל לתביעות הלב הרותחות, – שם אין זעקה, שם אין קול בכלל, שם – אלמות -עולמים. –

בענוייה וקשי-יומה של היהדות הגרמנית נגולו בבת-אחת כל מראות נגעיה של הגלות וכל אמתה של הציונות. וגדולי-הציונות וקברניטיה קמו ופרשו את האמת הזאת, את אמתה של הציונות, לפני כּל, למען ישמעו ויראו אותה הכל? אני מתביש להודות: גדולי-הציונות, לא עשו את הדבר הזה. נשיא ההסתדרות הציונית, רבי נחום סוקלוב, הסתפק במאמרי-תוכחה כלפי היטלר. צאו וקראו את המאמרים האלה ותראו, אם הם הוסיפו משהו אפילו בכתרו הספרותי של בעליהם. והאיש שקדם לו שש-עשרה שנה בנשיאות ואשר זכויותיו הציוניות ודאי לא נשכח – הד“ר וויצמן? היתה אספה גדולה בלונדון לשם עניני היהדות הגרמנית, והרב הד”ר הרץ פנה לנאספים ואמר על-דרך הפשטות: “נתנת לכם הזדמנות לתרום לציונות”, ומיד הפסיקו הד“ר וויצמן ואמר: אין אלו תרומות לציונות”, וכשהוא גופו עמד לדבר אל הקהל חזר ואמר: “הנני אומר, לא כציוני (!), ועל כן תקנתי את דברי כבוד הרב הראשי, כי כונתנו היא רק עזרת יהודי גרמניה, ורק משום שארץ ישראל היא עכשיו המקום היחידי, שאפשר להציל לשם את היהדות הגרמנית” (“הארץ” נומר 4216). אבל כלום רק זאת הפעם ולא מאה פעמים ואחת כבר שמענו את הציונות "הפקחית-הפכחית ", השמה פרגוד על עצמה, כדי שלא ירגישו בה אלה – ביחוד, “אלילי-הפז” – המתייראים לראותה פנים בפנים והנבהלים לשמוע את קולה, קול-אלהים? או שמא אין אנו יודעים מפי מאה נסיון ואחד, שסופה של ציונות זו, שהיא מסתירה פניה וכובשת קולה גם מאחרי הפרגוד, בד' אמותיה שלה? אנו יודעים ויודעים, ואף על פי כן בה ורק בה, בציונות הננסית, בציונות הקצוצה, אנו שמים מבטחנו ורק למצוותיה אנו נשמעים, כי על כן את פקודי הלב עקרנו ואת מצוותיו שלו אנו משכיחים.

“יהודים, רחמנים בני-רחמנים”, – זוהי הנעימה היחידה, שמתירה לעצמה הציונות “הפכחית " אפילו בשעה זו, כשנבקעו כל סכריה של הגלות, ועוד מעט – הלואי ונתבדה! – וכגרמניה תהיה אוסטריה, וכשתיהן – רוב ארצות אירופה, וכרוב ארצות אירופה גם ארצות אחרות בשאר רוחות-העולם. וזו הנעימה גופה של “יהודים, רחמנים בני-רחמנים”, הטו נא אוזן לשמוע אותה, – אם לא אותו הנוסח אשר שמענו לפני דור-דורותים מפי יהודי-המערב על האחים ה”אוסט -יודען“, הזקוקים לצדקה ורחמים, אנו שומעים היום מפי ה”דייטשע -יודען", הזקוקים לצדקה ורחמים? והקשיבו נא לקולה של ירושלים עיר-הקודש, המודיעה ברבים, שהיא אומרת להעמיד את יהודי-גרמניה במשפט. ברלין מגרשת אותם, וירושלים תשפוט אותם! וקראו נא את דברי התחנונים של סופרי ארץ- ישראל, המעוררים רחמים על יהודי גרמניה ומבקשים צדקה וחסד עליהם, – קראו את דברי- התחנונים הללו, אם לא מבושה וכלימה יחוורו פניכם?

אן רגשכם האנושי, יהודים? אן לבכם הסוער, ציונים?! –

ד

יבוא יום ויחודו חידה:

“מי יודע לספר על תנועה לאומית, שאמרה להרים עם שלם מעפר-שפלותו ולהפיח באפיו נשמת-חיים חדשה, והיא את העם הזה לא ידעה ולא בקשה לדעת?”.

הכל יתמהו וזה אל זה ישאלו: “היכי תמצי בריה משונה כזו?” עד שיקום אדם פשוט, אינש דלא חכים ודלא טפש, ויאמר: "אני יודע; בריה משונה זו היא הציונות שאחרי הכרזת באלפור ". ומיד יענו הכל ויאמרו: “אכן מצאת את החידה. אם לב אין, ידיעה מניין?” –

עוד לפני שיצר הרצל את ההסתדרות הציוניות כבר ראה בה בחזון-רוחו "נגוטיורום גסטיה " (הנהלת הענינים ) של עם-ישראל, וביומנו (ז' יוני 95) רשם: “הנה-כן, אני מנהל עניניהם של היהודים שלא בפקודתם, ודוקא בשביל-כך אחריותם עלי”. ונשאלה שאלה: הציונות של עכשיו אף היא רואה בעצמה "נגוטיורום נסטיה " של עם ישראל, ואף היא מכירה ויודעת את האחריות, הרובצת עליה? – התשובה קצרה ופשוטה: לא זו ולא זו.

שאלו נא את הציונות הרשמית, אם יש לה ידיעה כל-שהיא על היהדות הרוסית האומללה? אם בקשה לכל הפחות לדעת מה שהוא על תפוצה גדולה זו, הנשרפת שרפת-גוף ושרפת-נשמה? אם נסתה לחקור ולדרוש, שמא אפשר לעזור – ולו רק עזרה מועטת – לאחותנו זו, שבשעתה נשאה על שכמה רוב משאה של הציונות ועכשיו היא נתונה בצרה ובשביה והרי-חושך כסוה? או אולי מוטב שלא תשאלו, כדי שלא תבושו ולא תכלמו לשמוע את התשובה. – הנה לפני דוקומנט קטן, וכמאה עדים יעיד הוא על יחסה – יחס אין לב – של הציונות הרשמית לגולה הרוסית, הכלואה במאורת-צפעונים. היתה לנו בתל-אביב חבורה קטנה בשם “סקציה היסטורית של קבוץ-גליות”, ואף אני עבדכם הייתי מחבריה. החלטנו להוציא את הספר “עשר שנות רדיפות של הציונות ברוסיה”, שכתב אחד מחברינו, מר ל. צנצפור, – ספר שכולו עובדות ומעשים, דוקומנטים וגביות -עדויות. ומשום שקצרה ידנו ליתן כל יציאותיו בקשנו מאת ההנהלה הציונית בלונדון, שתעזור לנו בדבר זה. מובן, שבקשתנו לא נעשתה: מה לה להנהלה הציונית ולרדיפת הציונות והציונים? ואולם ההנהלה בלונדון “דנה בשאלת הוצאת הספר ומצאה”, – אני מצטט דבריה, כפי שהם נמסרו לנו על ידי ההנהלה הירושלמית במכתב מיום ה' אדר תר"ץ, – שבכלל "לא רצוי שספר כזה יצא לאור בשעה שאפשר לפרשו כתעמולה פוליטית נגד רוסיה הסוביטית ", ומשום חשש זה, שמא “יחשדו” בנו, חלילה, שאנו מתנגדים לבולשביקים ואת רעתם אנו מבקשים, יעצה לנו “למנוע פרסום-הספר”. ומודה ומתודה אני: חשש זה לא הֵרך-לבנו ופרסמנו את הספר, ולעת-עתה הוא הקובץ היחידי של דוקומנטים וגביות -עדויות על מה שרוסיה הסוביטית עשתה ועושה לציונות ולציונים, לעברית ולעברים. ועוד על דבר אחד אני מודה ומתודה: אם הראשונים כתבו מגלת-תענית, משום שהיו מחבבים את הצרות, פרוש: משום שהיו מחבבים את העם שנתכו עליו הצרות הרבות, והאחרונים אינם עושים כך, ורוצים שגם אחרים לא יעשו כך, – הרי אני חושש מאד, שמא באמת אין בשר המת מרגיש באיזמל… וכל שעה שאני מגיע לפרשה כאובה זו – יחסה של הציונות הרשמית – ליהדות הרוסית, אני שואל את נפשי: כשיבוא יום – והלואי שיקדם לבוא! – וכבלי הברזל ישברו מעל ידיה ורגליה של הגולה הרוסית, והיא תשוב למשפחתנו הגדולה – כיצד תשא אז הציונות את פניה אליה? מה זכות ומה רשות תהיה אז לציונות לדבר לנשכחה אומללה זו, שהרשעים מררו את חייה ומידם הזדונה שחה לעפר נפשה, והיא – "הנגוטיורום גסטיה " של האומה העברית – גם שמוע לא שמעה לנאקתה? –

וכלום רק את התפוצה הרוסית, אשר סגרו עליה בריחי-ברזל וחומת-רשע, אין הציונות יודעת? ואת שאר התפוצות היא יודעת? כמה פעמים דנתי עם נפשי! עין בעין רואים אנו שבתשע-עשרה השנים האחרונות, מימות המלחמה והמהפכות שלאחריה ועד עתה, נשתנו עד לאין שעור קלסתרה הרוחני, משקלה הכלכלי וערכה הסוציאלי של אומתנו ברוב ארצות-העולם. אבל עדותה של העין גרידא אינה מספיקה. נחוצות ידיעות ברורות ובדוקות פחות או יותר על כל השנויים העצומים, והידיעות הללו אין בידינו. כיצד תצויר, אפוא, עבודה תמה וישרה בתוך עם כזה ולעם זה? מה ערך יש ויכול להיות לעבודתה הפנימית של הציונות, כלומר: לעבודתה בתוך העם גופו, את אין בידה ידיעות ממשיות על מהותו החדשה? ולא רק זו בלבד. מי יודע, אם גם בעבודתה החיצונית-הפוליטית לא תתקל הציונות יום אחד בשאלות, אשר ישאלוה ידידים ולא-ידידים: עם זה, אשר בשמו אַת מדברת, מה הוא היום, החזק הוא, הרפה, המעט הוא אם רב, מה רוחו, מה משקלו, מה ערכו? ומה תשובה תחזיר? מהיכן תדע להחזיר אפילו תשובה כל-שהיא? ואם תבואו ותאמרו לציונות הרשמית שהיא חייבת והיא גם מוכרחת לדאג לכך, שיתמלא חסרון הידיעות הללו מובטח לכם מראש התואר “בטלנים”, השגור כל-כך בפי גאוני-“המעשיות”. אשר נתברכנו בהם אתמול ונתברך בהם גם מחר.

מה אנו יודעים על שברה הגדול של התפוצה הפולנית, שאינה מוצאת לה מקום לא בתוך המציאות של ארץ מכורתה ולא מחוץ למציאות של ארץ מכורתה? מה אנו יודעים על פרכוסי-רוחו של צבור כביר זה, כמעט עם שלם (שלשה מליונים נפש!) הקרוע לשבעים ושבעה קרעים, ועד שזקניו נשבעים עדין לחצרה של האדמו“רות הגורית פותחים כבר בחוריו את לבם לקטב מרירי, העולה ממוסקבה? בחורף 1931 הלכתי לפולניה ועשיתי שם ששה חדשים. הסתכלתי ביהדות הפולנית, והיא עשתה עלי רושם, אשר לא אדע אכנהו עד היום. יש אשר דמיתי לראות ארי תועה בסבכי-יער ואת כל כחו יְעָרה לפרוץ לו דרך, ויש אשר דמיתי לראותו שבוי ונתון בכלוב ואל יד רבו-מכניעו עיניו. אמרתי: אלכה אל ההסתדרויות והמשרדים הציונים ואבקש ידיעות מפורשות וברורות על צבור זה: הלכתי ובקשתי – ולא מצאתי כלום. אין אף מספר אחד בדוק, אין אף ידיעה אחת ברורה. תהו ובהו ורוח-השערה ו”סברת-הכרס" מרחפת על הכל. גדולה מזו. בשום הסתדרות מן ההסתדרויות הציוניות, – אולי חוץ מהסתדרות “השומר הצעיר”, – אין ידיעות של ממש אפילו על מספר חבריה, קל-וחומר על מהותם ועניניהם של חבריה. שאלו “על-המשמר” ו“עת-לבנות” – ולא יגידוכם, “המזרחי-הזקן” ו“בניו הצעירים” – ולא יאמרו לכם. ולא מרוע-לב חלילה, אלא, – מחוסר-ידיעה. זוהי עבודה ציונית לשם פוליטיקה, לשם הו-הא, לשם מצה ומריבה, לשם נצחונות מפלגתיים, – עבודה שבלב איננה. הלב יודע, הלב מבקש לדעת, וכאבו נעכר אם איננו יודע.

ויש אשר יֵאמר: הראשים והמנהיגים מעטים, והתפוצות מרובות וזרועות על פני כל כדור-הארץ. ולא עוד, אלא שמהכרחה של העבודה הציונית הפוליטית מכונסים הראשים והמנהיגים במקום אחד, בשני מקומות, ושלא בטובתם מרוחקים הם מן העם, מעוביה של היהדות. לא עליהם תהיה איפוא, התלונה על חוסר ידיעת העם, על חוסר ידיעת מצוקותיו ומכאוביו של העם. אשמים השליחים, ההולכים אל העם, ואינם יודעים ואינם מודיעים. ואני מודה: יש בזה הרבה מן האמת. וכאן לעים דברי בפי. זמן-מה הייתי חברם של השליחים, וקשה מאד לאדם לדבר בחבריו. אף גם זאת: יודע אני שליחים, אמנם מועטים, אשר גם כבוד וגם חבה יהגה לבי אליהם בגלל מעשיהם הטובים, ואצטער מאד, אם גם הם יראו את עצמם בכלל מה שכבר אמרתי על השליחים במקום אחר ומה שאני עתיד עוד לאמר עליהם שוב במקום אחר. אבל מה אעשה – “ואם לא יגיד ונשא עוונו”.

רבים מאתנו שחיו את חייהם באתמוספירה הרוסית, שהיתה ספוגה רבולוציה, יודעים את קלסתרו הרוחני והנפשי של השליח-הרבולוציונר, שהלך אל העם. בשר-ודם עם כל מגרעותיו של בשר ודם, אבל מדה אחת נפלאה היתה בו: קודש-קדשים היתה לו לכתו אל העם ועליה מסר את כל נפשו. לא בקש כבוד וגדולה לעצמו, אלא רק אחת בקש – שהעם ישמע ויבין לו. והואיל ורק זאת בקש, דרש מאת עצמו, שקודם-כל ישמע הוא ויבין לעם, ולשם כך מוכרח היה לדעת את העם, ללמוד את ארחות -חייו, להיות עמו בסבלו ובמצוקותיו ולהתיחד עמו יחוד של אחוה וקרבת-לב. ואמנם בואו וראו, אם הרבולוציונר הרוסי – ובכללו גם הרבולוציונר היהודי-הרוסי – לא היה מן הראשונים ומן המעולים שביודעי-העם, שכתבו את העם הרוסי ופרשו אותו לכל. ומהי הרבולוציה הרוסית וכל רבולוציה אחרת לגבי הרבולוציה שלנו, היא הציונות, האומרת להפוך את כל עולמו של ישראל, לברוא לו לב חדש, להמאיס עליו את הגלות ואת השעבוד וללמדו דרך הגאולה והחרות, לאסוף את עצמותיו הפזורות בכל רחבי-העולם ולהניחן על אדמתו ולהביא בהן רוח ולהחיותן, – מה היא כל רבולוציה אחרת לגבי רבולוציה זו, שלא היתה דוגמתה בעולם? אבל הרבולוציונר-השליח שלנו, השלוח אל העם, אף הוא אין דוגמתו בכל העולם. הוא יודע וזוכר שני דברים ראשית-כל, הוא יודע וזוכר את תאותו להנחיל כבוד וגדולה לעצמו כי יֵצאו להקביל את פניו יהודים נשואי-פנים ולבושי-פראקים, פראקים דוקא, ולא – אין דעתו נוחה. כי יבואו להֵראות את פניו ראשונה זוגות ילדים וילדות כשהם נושאים פרחים בידיהם, ולא – כולו כעס ורוגזה, כי יהללו וישבחו ויפארו וירוממו אותו ועל כל מעשי תקפו וגבורתו יצלצלו בפעמונים הגדולים, ולא – אין מנוחה לנפשו. ועוד אחרת הוא יודע וזוכר: להיות נוגש ונושה לעם ולהעמיד את כל יחסיו אל העם על השקל ועל הלירה ועל הזהוב ועל כל מיני מטבעות אחרות, שהוא גובה בתורת צדקה לציונות. ומאת הרבולוציונר-השליח הזה אנו מבקשים, שהוא ידע את העם, ילמד את ארחות -חייו, יהיה עמו בסבלו ובמצוקותיו ויתיחד עמו יחוד של אחוה וקרבת-לב.

שמא יש ממש כל-שהוא בבקשתנו זו? – –

ה

ושוב סימפטום כאוב, הסימפטום הכאוב: – ארץ ישראל גופה.

מה שלא עלה בידי ארכימדס עלה בידינו. הוא בקש נקודה מחוץ לעולם על-מנת להפוך מעליה את כל העולם כולו – ולא מצא; אנחנו מצאנו. מצאנו את מולדתנו, את ארץ-ישראל, שהיתה ימים רבים מחוץ לעולמנו, ומכיון שמצאנוה מיד נשתלחה ידנו מעליה להפוך את כל עולמנו. ואמנם שנים הם עולמותיו של ישראל: זה שלפני חמשים שנה, כלומר: שלפני ארץ-ישראל, וזה שכבר כרכה אותו ארץ-ישראל וממגעה נעשה עולם אחר, עולם חדש. אולי תהיה לי בקרוב הזדמנות להשוות את העולמות הללו זה לזה ולהסתכל בהבדלים העצומים שבין שניהם. הפעם אין רצוני אלא לשוב ולהדגיש מה שכבר הדגשתי לא אחת גם בפה וגם בכתב: קדושה היא לנו ארץ ישראל ואין שעור ואין גבול לאילותה – אם היא איננה תכלית ומטרה לעצמה בלבד, אלא “נקודה ארכימדית” לכל ישראל. ובשביל-כך צובתים אותנו מוראים גדולים בראותנו גם אותה נתונה לטמטום-הלב, – מוראים גדולים לא רק משום שיראים אנו גם לה לעצמה, אלא עוד הרבה יותר משום שיראים אנו להשפעה, היוצאת מאתה לכל ישראל.

הנה בידי מכתב מאת ציוני ותיק בכרך גדול שברוסיה. דבריו נוגעים עד הנפש. בביתו אין לחם ואין שמלה, והוא – את אלהים, את השכינה יבקש. “שמח תשמח אותנו תמיד”, – כך הוא כותב, – “בבשורות טובות על תחית הארץ במובן הפשוט, החמרי. יישר כחך. אבל אני – יותר משאני אוהב את אדמתה של ארץ-ישראל אני אוהב את שמיה… פלשתים נלחמים בנו ואלהים סר מעלינו ולא עננו עוד ביד הנביאים, גם בחלומות, ואותו אנו מבקשים בקרבכם, בארץ שהיא לבה ומרכזה של האומה”… ואת צערי אני מסיח לפניכם, חברים. רוצה הייתי להחזיר תשובה לאותו ותיק, ואיני יודע מה תשובה אחזיר לו. האומנם רק את האלהים, אשר הוא מבקש, ימצא בארץ? האם לא ערב ובוקר וצהרים אנו רואים כאן, ב“לבה ובמרכזה של האומה”, את הברכים הכורעות בדחילו ורחימו לאלהים אחרים, לאלהי -הכסף והזהב, ואף לא לאלהי -הכסף והזהב, כי-אם גם לאלילי-הכסף והזהב, לבולי-העץ ולנחושתנים העוטים קשקשי-כסף וזהב? האם לא עדים אנו כולנו למה שעינינו רואות יום-יום: די לו לאדם, שיבוא לארץ ושמועה תלוה אותו, שכסף וזהב עמו – ומיד רצים לפניו, עורכים לו קבלת-פנים, מספרים עליו גדולות ונפלאות ומאכילים אותו כבוד ותהלה וחנופה עד כדי אכילה גסה. די לו למאן-דהו, שיפריש את מפל-שולחנו למה-שהוא – ומיד מכריזים עליו שהוא מיחידי-סגולה. הגר“א והבעש”ט הם מיחידי-סגולה, רוטשילד והרצל הם מיחידי-סגולה, אחד-העם וביאליק הם מיחידי-סגולה ואותו מאן-דהו, שבשעת רחמים ורצון הוא קונה אביונים בעבור נעלים ומפל-שולחנו משביר – אף הוא מיחידי-סגולה. הלץ הגלותי היה אומר: כיון שאמר הקדוש-ברוך-הוא: “לי הכסף ולי הזהב”, מיד פתחו כל ישראל את פיהם בשיר ושבחה ואמרו: “לך השם ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד”. ואוי לנו, שהגענו לידי כך גם בארץ.

ראו, קראתי בשם רוטשילד. חלקו בארץ-ישראל העברית אין דומה לו. בשעה שהטפשים וקטני-המח, שראו את עצמם חכמים מחוכמים וגדולי-תבונה, לגלגו על בוני-הארץ הראשונים, היה הוא עם המלוגלגים ולא עם המלגלגים, ואלמלא הוא, מי יודע אם לא היתה חבת-ציון כורעת תחתיה בראשית מפעלה, ואלמלא חבת-ציון ודאי וודאי לא היו מגיעים לידי ציונות כלל. ומה היתה בקשתו שלו? שלא יחלקו לו כבוד ברבים, שלא יקראוהו בשמו המפורש, שלא ידברו גבוהה על מפעליו ולא ישיחו בו ובהם יותר מדי. צניעות היתה לו בלבו וצניעות דרש גם מאת אחרים. ואל תחשדוני במה שאין בי. אין אני תמים עד כדי כך, שאבקש מאת בעלי-הממון ו“הנדיבים” של עכשיו, שגם הם תהיה להם בלבם צניעות מעין זו של רוטשילד. הללו אינם מסוגלים גם להבין, מה פירושה של צניעות כזו. אבל לכל הפחות קורט אחד של צניעות הלא צריך להיות בלבו של כל אדם, ואפילו אם בעל-ממון הוא, ומכל-שכן בלבו של מי שקורא לעצמו ציוני, ואפילו אם הוא עוטה קשקשי-כסף וזהב. ואל תחשדוני עוד בדבר אחד. אל תחשדוני שעיני צרה בתהלות ובתשבחות, שמאכילים את אלו. יערב להם, יבושם להם. אבל את נפש בנינו ובנותינו אנו קובעים בהרגילנו אותם להאמין, שכל הנותן פרוטה לארץ ישראל קונה עולמו בשעה אחת, שהבל האהבה לארץ ושקר הנאמנות התמימה והפשוטה, הכסף והזהב המה יתהללו. ואם הבנים והבנות יחכמו ולא יאמינו, ובלבם ישמרו טינא ותעוב ומרירות כלפי המהללים והמהוללים גם יחד – האם לא בידינו חיץ זה אנו בונים בינינו ובינם? –

וצאו וראו את ספסרי-הקרקעות, המכלים את ממונם של ישראל ועושים כל אמת-קרקע בארץ לקערת שמים, אשר לא תשיג אותם יד-אדם, – צאו וראו את נגעי-הצרעת האלה שפשו ופושים מיום ליום בבשרנו, ולכו ואכלו אחר כך את לחמכם במנוחה ובלי גועל – אם תוכלו. וסורו נא לבתיהם של אלו ובדקו בכל פינה, ופינה, אם תמצאו ספר עברי בכל גבולם, מה להם הלשון העברית-הספר העברי, התחיה העברית? הבל-הבלים, והם לא לשם הבל הבלים, אלא לשם שביעה ורוויה באו לארץ. ושאלו נא את השבעים ואת הרוויים הללו, אם יעלה לפעמים על לבם זכר אחיהם הצמאים והרעבים, הדוויים והסחופים אשר ברוסיה, שעוד יום-אתמול היו גם הם עצמם, השבעים והרוויים, כמותם? “אם רעבים הם יהודי-רוסיה” – פסק אחד מהם – “נוח להם שימותו”. ואין אלו דברי אגדה, אלא דברים מפורשים, שיצאו מפיו של אדם, שרגלי אבותיו עמדו על הר סיני. ושאלו נא את השבעים והרוויים הללו, שעוד יום-אתמול היו גם הם גולים ונדחים, והיום שפרה עליהם שבתם בארץ, לא על-מנת לעבדה ולשמרה ולהפרותה, ולא על-מנת להשקותה זיעה ולהוציא לחם ממנה, אלא על-מנת לעשות אותה סחורה ולמלא חוריהם כסף וזהב, – שאלו נא אותם, מה הוא חלקם שלהם במתת העזרה ליהודי-גרמניה, הגולים והנדחים, המבקשים גם לעצמם גאולה וישועה במולדתם של כל ישראל? לעג ילעגו לכם, אם כזאת וכזאת תשאלו אותם. לא “בטלנים” הם ולא לשם “בטלנות” באו לארץ. אנשי מעשה פקחים הם, אנשי-“ביזנס” פכחים הם, וכל כוונתם לשם “דברים של ממש”. ואחת היא להם, איזהו מקומם של “הדברים של ממש”. היום הם כאן ועושים סחורה באדמתה של ארץ-ישראל, מחר יהיו בקפריסין ויעשו סחורה באדמתה של קפריסין, ומחרתים ילכו לכל הרוחות בעולם, ובלבד שיהיו גם שם “דברים של ממש”. מה להם ולהיקובה ּ, ומה להיקובה ולהם? ואם גם אם (אל"ף צרויה) היתּה להם היקובה, מה בכך? היום אביהם – הדולר, ואמם – הלירה. פולחן אחד להם – פולחן הכסף והזהב, וכל המהרהר אחרי פולחן זה, הרי הוא – “בולשביק”, וכל דבריו בטלים ומבוטלים.

ובאו וראו, עד היכן מגיע טמטום הלב של פולחן-הכסף והזהב, – עד כדי כך, שגם את קדשי-קדשיה של האומה הוא עושה מדרס לו.

לנו היו רק שני מקדשים: בית ראשון ובית שני; בנין הורדוס לא היה אלא תקונו והגדלתו של הבית השני. לעמים אחרים היו – וישנם – הרבה יותר מקדשים, וכמה מהם עלו ועולים בגדלם ובעשרם על מקדשינו שלנו. אבל אין, כמדומה, עם בעולם, שמקדשיו נתקדשו לו באותה קדושה ובאותה מדת-הקדושה, שנתקדשו לנו מקדשינו שלנו. תקופת בית ראשון ותקופת בית שני, קודם חורבן-הבית ואחר חורבן-הבית – אלה הם התאריכים שלנו. מה טעמו של דבר, שאנו קדשנו כל כך את מקדשינו – איני יודע. אולי משום שמקדשיהם שלהם נבנו לכפר על עוונותיהם של בוניהם, וכל מלך עריץ ביותר גדלו ורבו גם מקדשיו ביותר, ובמקדשים ובהיכלות שבנו אמרו העריצים להתפייס לעם ולהתכבד עליו. ואילו מקדשינו שלנו לא העריצות – ואפילו לא העריצות של מצוה – בנתה אותם (“לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני”), ולא לכפר על עוונותיו של מי-שהוא, אלא לכפר על עוונותיו של כל העם נבנו, ואף לשם כך נבנו, שתשמע בהם גם תפילתו ותחינתו של הנכרי אשר לא מעם-ישראל. – על כל-פנים, אם מסבה זו או אחרת, שני מקדשינו שלנו נעשו קדשי-קדשיה של האומה, ומקדושתם נתקדשו גם בוניהם: שלמה וזרובבל. וכנגד שתי הקדושות האלה יצרה ארץ-ישראל של עכשיו שתי “קדושות” – להבדיל – אחרות: “בנק זרובבל” ו“בנק שלמה המלך”. ולמה אכחד: אין אני בטוח אם יום-מחר לא ייצר פולחן-הכסף והזהב גם "קדושה שלישית: “בנק משה רבנו”…

ואותו חבר ותיק, הנמק בעניו ובסבלו בכרך גדול שברוסיה כותב עוד: “זה אלפים שנה אנו מתפללים ומתחננים אל אלהי -ישראל: אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו. אפשר תוכל, אחי, לשמח את לבנו החולה ולבשרנו בשורה טובה, לאמר: הנה האור החדש אשר אליו יחלנו, הנה הוא בוקע ועולה על ציון ועל מקוראיה? אם יש בשורה כזו בפיך, הרימה בכח קולך, אל תירא דבר”…

ואני שואל אתכם, חברים: מה תשובה אחזיר לו? – – –

ו

ולבסוף עוד סימפטום אחד של טמטום-הלב. ואף הוא כאוב מאד: המשטמה שבין מפלגה למפלגה. ובכוונה אני מדגיש את “המשטמה”, משום שעל עצם הפלוג אין אני קובל. הוא נראה לי טבעי, על כל-פנים מחויב-המציאות, כשם שהוא מחויב-המציאות גם בעמים אחרים וגם בתנועות אחרות. וכבר היה מי שראה גולגלות מושלכות לקרקע ופורשות זו לכאן זו לכאן, ואמר: “אם במותם כך, בחייהם לא כל-שכן”.

לדוגמא: אני וגרינבוים. שנינו שוים בנאמנות לציונות, אבל אין דעתנו הציונית שוה. הוא, הציוני הדמוקרט-הרדיקל, דעתו נותנת – וכך שמענו אותו גם פוסק הלכה ברבים – שיש בישראל רק שני כחות, העלולים לבנות את הארץ: כחו של הפועל וכוחו של הממון הגדול כבד-המיליונים. כחו של כל קהל ישראל, שאינו לא בכלל פועל ולא בכלל ממון גדול, איכות מבוטלת הוא כמעט בעיניו. ואלו אני הציוני הפשוט, הציוני בלי שום שם לואי, דעתי נותנת, שההפך מדברי גרינבוים הוא האמת, שאני אומר: גם ארץ-ישראל וגם הציונות בכללה סמוכות בעקר וראשונה דוקא על אותו קהל-ישראל, שאינו לא בכלל פועל ולא בכלל ממון גדול כבד-מיליונים. ואם הבדל-דעה ביני ובינו גדול כל-כך, כיצד יכולים אנו שנינו להכניס ראשינו אל תחת כובע ציוני אחד? על כרחך אתה אומר, שאני והוא אי-אפשר לנו להיות בנים למפלגה אחת בציונות, ומכל-שכן שאי-אפשר לנו להיות חברים לסיעה אחת. וכשראיתי אותו לפני כמה זמן עומד כאן, בארץ-ישראל, על הבימה ודורש מאת חבריו לדעה, שיבדלו מתוך הציונים הכלליים ויֵעשו מפלגה – או לפחות, סיעה – לעצמם, ברי היה לי שבדין הוא דורש מה שדורש. – והנה גם דוגמא אחרת: אני ובן-גוריון. הוא רואה בתורתו של מארכס אידיאל אנושי שגיא וכרבים אחרים מן הטועים מסמיך אידיאל זה לאידיאלים של נביאי-ישראל הקדומים; הוא מאמין באמת ובתמים, שתורתו של מארכס עתידה להביא גאוּלה לעולם, ולפיכך הוא תולה בה את הציונות, או שלכל-הפחות הוא עושה אותה תוספת מוחלטת לציונות. ואלוּ אני איני מאמין בתורה זו כל-עקר ורואה בה לא גאוּלה לעולם, אלא עבדות לעולם ואיני יכוֹל לעשות אותה תוספת, לא כל-שכן תנאי לציונות. ובכלל, אני די לי בציונות בלבד, וגם חוששני לכל תוספת שמוסיפים לה, שמא תאכל היא, התוספת, את העקר, וביחוּד חוששני לאותה תוספת של תורת-מארכס, שאין כמותה אכלנית. ומכיון שהבדל-דעות גדול כזה מבדיל ביני ובין בן-גוריון, כיצד יכולים אנו שנינוּ להתעטף בטלית ציונית אחת? על כרחך אתה אומר, שהוא אי-אפשר לו שלא יפלג מעלי ולא יבצר לו בציונות מקום בשמאל, כשם שאני אי-אפשר לי שלא אפלג מעליו ואעזוב את מקומי, שבצרתי לי בימין. וכשאני רואה אותו חוגר כחו להרחיב מקומו ומקום חבריו לדעה, איני בא עמו בטרוניא, שהרי גם אני, אם יגדל כחי, ארחיב מקומי ומקום חברי לדעה. – הציונות חובקת, – על כל פנים, כך נאה לה שתהא חובקת, – כל העולם היהודי בזרועותיה, וכלום יצויר הדבר שלא תהא מפולגת למפלגות ולסיעות? ואם גם נצייר לנו כח אגדי, שיכחיד יום אחד כל פלוגיה ויעשנה כולה “מעור אחד”, כלום לא רעה ימיט עליה על ידי-כך? תבוא “האחדות המהוללה " מעשי ידי סטאלין ומוסוליני והיטלר ותוכיח. אני אין לבי נוהה אחרי שלשתם, ואפילו לא אחרי סטאלין, אם כי הוּעד עליו, שלהלכה ההבדל בינו ובין היטלר “כהבדל האור מן החושך” ו”אין זה מן הנמנע, שיום אחד יתנער מן הזוהמא הקנאית שדבקה בו וירנין את העולם ביפיו ". אני מוותר בחפץ-לב על “היופי”, שהסטאלינים והסטאליניות עשויים להביא לעולם. לא ייתו ולא אחמינהו.

אבל אם עצם הפלוג טבעי הוא ומחוּיב-המציאוּת, הרי המשטמה שבין מפלגה למפלגה טמטום-הלב הוא. וכי בשביל שגרינבוים דעתו כך ואני דעתי אחרת ואנו נלחמים איש בדעותיו של חברו – אנו צריכים גם לשנוא איש את חברו? וכי בשביל שבן-גוריון בשמאל ואני בימין ואיש-איש מאתנו מבקש להרחיב מקומו עד כמה שכחו מגיע – אנו צריכים להיות גם שנואים איש על חברו ורשאים לבקש קלון איש לחברו? תאמרו: סבלנות מדברת מתוך גרוני. אפשר. כשאני לעצמי איני נרתע לאחורי מפני הסבלנות, אף-על-פי שבימינו אין היא חשובה מדה משובחה. בימי עלומי היתה חשובה מדה משובחה מאד, ואיני רואה שום צורך להסתלק הימנה גם לעת-זקנה. ואולם לפי האמת אין זו סבלנות כלל, שהרי אין אנו “סובלים” איש את דעותיו של חברו, וכל שעה וכל מקום שומר איש איש מאתנו את הדבר לתקוף את דעותיו של חברו ולדחות אותן. אבל לשנוא ולהשניא איש את חברו ולהרעיל את האויר, אשר בו אנו חיים ואשר אין לנו חיים מחוצה לו – זהו טמטום-הלב, ולא טמטום הלב, אלא קללת-אלהים. לשעבר חטָא רַבָּם של יהודים אלו והקדים ויצא מעירו, כדי שלא יראה פני רבם של יהודים אחרים והטיל עליו חרם, ועכשיו חוטאים שליחיהם של ציונים אלו ואוסרים על עצמם להסב על שולחן אחד עם שליחיהם של ציונים אחרים ומטילים עליהם חרם. לשעבר לא היה מתנגד קורא לחסידים “חסידים”, אלא קרא להם “כת”, ועכשיו חוזר ונשנה שם של-גנאי זה בפיהם של ציונים. לשעבר הגיעו השנאה והמשטמה עד למדרגה כזו, שרב זקן וירא-שמים ראה עדת עורבים יורדת על גג בית-מדרש של “הכת” ואמר: “עופות טמאים יורדים ונחים תמיד על גב בהמה טמאה ידועה” (באזני שמעתי בהיותי בן אחת-עשרה), ועכשיו הגיעו השנאה והמשטמה בציונות למדרגה עוד הרבה יותר גדולה – עכשיו הגענו לידי כך, שהאתמוספירה של הציונות נעשתה מדורה של-גיהנום. –

לפני שתים-עשרה שנה, בסוף הקיץ, עליתי שלישית לארץ. זמן מועט אחרי-כן, כמדומני בחול-המועד סוכות, היה מושב של אספת-הנבחרים בירושלים. בשמחה רבה הלכתי לאספה. היה לי מעין רגש של עלית-נשמה. שמונה-עשרה שנה קודם לכן הייתי עם אלה, שנסו ליצור הסתדרות כללית לישוב העברי ונסיונם לא הצליח. עכשיו אזכה לראות נסיון שהצליח: התחלה של פרלמנט עברי בארץ. ופתאום הופרה כל שמחתי וכבשתי את פני בקרקע מבושה ומכאב. על הבימה עמד אחד-העסקנים ודבר משפטים עם אכרי -המושבות, המניחים את העבודה העברית ומשתמשים בעבודה זרה, ולא נתקררה דעתו עד שפנה אל שליחי האכרים, שהיו באותו מעמד- וקרא להם ולשולחיהם: “בוגדים”! – נבהלתי לשמוע דבור זה יוצא מפורש מפי אדם, החיב להיות אחראי למוצא-פיו. אותה שעה הייתי עדיין חדש בארץ, אף-על-פי-כן כבר ידעתי, שבאמת רבים מן האכרים עבירה חמורה זו של עבודה זרה בידיהם ועבירתם נעשית מכשול ופגע רע לכל מפעלנו. ידעתי, שאין לישא את פניהם ויש לתבוע אותם לדין ולדרוש מאתם וגם להכריחם – אם אפשר – שיחדלו מעבירתם. אבל – בוגדים?! אכרי פתח-תקוה, ראשוני החלוצים בארץ האבלה והשוממה, הראשונים שסללו את הדרך לישוב העברי בשעה שחוליהם היו “מובאים יום-יום מהנחלה ואין מאסף אותם הביתה”, בילו"יי גדרה, שאגדת-מפעלם תסופר לדור אחרון, אכרי חדרה, שדרכם זרועה דם ונפש, – להם ולדומיהם יֵאָמר בפני קהל ועדה “בוגדים”?! – חברי שישב לידי ראה בצערי, בקש לפייס את דעתי ואמר לי: “אין משגיחים בהיסטריקה!” – שמעתי את פיוסו ולא יכולתי לקבלו. אמרתי לו: “שמא אין אתה יודע, שדוקא ההיסטריקה היא הדולה מתוך מעמקי-נפשו של אדם את אֲמִתּוֹ הגנוזה? וכשׁישׁ שנאה כזו במעמקי-הנפשׁ, אנה אנו באים?” –

ימים מועטים אחרי אותו מושב של אספת-הנבחרים נקריתי באספה של ציונים כלליים בתל-אביב. אף לאספה זו הלכתי מתוך רגש של קורת-רוח: עדיין לא נמח מלבי זכרה של רוסיה הסוביטית, שנסיונה עלול "להרנין את העולם ביפיו ", וזכור הייתי, שכל פגישה עם חברים ציונים היתה כרוכה שם בסכנה. עכשו, כשהלכתי בלי מורא ופחד לאספה של חברים, היתה שמחת-החרות בלבי ואמרתי: אראה חברים ישנים, אתודע לחברים חדשים, אף אשמע מה בפיה של הציונות הכללית, אשר לה אני מעודי ועד היום. בטחתי בה, שהיא שומרת כבתחלה על עקר-עקריה – על הציונות לשמה – ויודעת גם עתה, כשם שידעה תמיד, לכבד ולהוקיר כל מעשה וכל מפעל, שיש בו משום תחית -העם ובנין-הארץ. באתי, שמעתי – ושוב כבשתי פני בקרקע. חברים-גנרלים וחברים-חיילים דברו בהתלהבות מרובה, וכולם יחדו – וביחוד החברים-הגנרלים – לדבר אחד התכונו: לגנות ולהשניא את מעשיהם ופעלם של הפועלים אשר בארץ, לגנות ולהשניא את נסיונותיהם, את קבוצותיהם, את הסתדרותם, את מנהיגיהם וקברניטיהם. כאב ובושה היו לי הדברים, אשר שמעתי. זה שני דורות אנו מתפללים, כי יִוָצר בארץ – בכפר ובעיר – פועל עברי, וכשהוא הולך ונוצר ובכח מעשׂיו ופעלו הוא כובש לו עמדה – עיננו צרה בו ואנו ממהרים לגנותו ולשטום אותו. עוד לא נדם דמם של הניסנובים והחזנוביצים, של הפורטוגלים והגלעדים, עוד זכורים לנו הפועלים אמיצי-הלב, שנענו לקריאתו של חנקין והיו הראשונים לישב את הפינה הראשונה של העמק – את מרחביה – כשם שאחריהם נענו לו גם חבריהם לישב את תל-עדשים ועוד, ועוד – וכבר אנו מבקשים להשכיח את הכל, ולא רק להשכיח, אלא גם להשפיל ולהשניא. ולמה ובשל מה? אולי דוקא בשביל שהם היו אמיצי-הלב והם היו הראשונים…

עבר עוד כמה זמן, ומפלגה חדשה התחילה נוצרת בציונות. ברגע זה איני זוכר עוד, אם מעצם תחלתה קורא לה רביזיוניסטים, או שנקרא עליה בתחלה שם אחר. על כל פנים, בעיון רב הקשבתי לראשית אמריה ולבי הלך אחריה. הן זו היא הציונות הכללית, בה נער הייתי ובה גם זקנתי, אלא שהיא באה להזכיר מחדש את אשר שכחה הציונוּת הכללית – את הממלכתיות שבציונות. וכמה טוב וכמה יפה הדבר, שהיא באה להזכיר נשכחה זו, שבלעדיה כל הציונות כולה יורדת ממדרגתה וחדלה להיות מה שהיא צריכה להיות – תנועה של גאולה ופדות, תנועה של ימות-המשיח. ידעתי היטב את אביה ומחוללה של המפלגה החדשה, והוא איש-ריבי זה שנים הרבה. ידעתי, כמה יכבד על עוזריו ומסייעיו לעבוד עמו. אבל גם ידעתי, כמה שאר-רוח לו, כמה ישר-לב הוא וכמה הוא נאמן כל-ימיו לציונות. ואמרתי: מפלגה חדשה זו ואביה ומחוללה המה ינחמונו, לכל הפחות את הציונים ההם, המבקשים להשיב לציונות את כבודה ואילותה הראשונים. כך אמרתי – וטעיתי. עוד ראשית-אמריה בין שניה, עוד לא הספיקה לחדש דבר של ממש וליצור דבר של קיום וכבר היא מבטלת כעפר-הארץ כל מה שקדם לה ומפיה יז קצף של משטמה לכל אשר לא ישבע לדגלה, ובפרט להסתדרות-העובדים ולמנהיגיה ולכל מה שנעשה בהסתדרות גדולה ורבת-ערך זו שלא כרצונה וכדעתה היא. לא דברי-בקורת על מנת לבדוק ולברר ולא דברי-וכוח על מנת להוכיח ולהסביר, אלא דברי שנאה ומשטמה על מנת להשפיל ולהשניא, על-מנת להוכיח ולהסביר, אלא דברי שנאה ומשטמה על מנת להשפיל ולהשניא, על-מנת למגר ולשבר. וקראו נא את עתונה הארצישראלי של מפלגה זו ואת כרוזיו ואת מאמריו שׁל “דֶמְיַאן בֶּדְנִי”, משוררה של מפלגה זו, שׁעוד אתמול לא ידע ולא רצה לדעת את הציונות, והיום הוא נעשה פטרונה והוא הפוסק, מי הם עזראיה ונחמייה ומי סנבלטיה וטובייה. – קראו נא את כל זה, אם לא תקצר נפשכם בריחה של החלבנה, ותדעו מה שעשו ועושות לנו השנאה והמשטמה ועד היכן רעלן מגיע.

יכולתי להוסיף: אם לא תקצר נפשכם בריחה של החלבנה, קראו נא גם את מאמריו של העורך בשבועונה של מפלגת-הפועלים ואת דבריהם של הנערים, הנוהגים בשבועונו של הנוער העובד, ותדעו עד היכן רעל השנאה והמשטמה מגיע גם במפלגה זו, – יכולתי, אני אומר, להוסיף כך, ואיני מוסיף, משום שלשנאה ולמשטמה המטופחות במפלגת הפועלים, יש גן עדיות אחרות, הרבה והרבה יותר קשות. היה יום-חג. שורות-שורות הלכו ברחובות תל-אביב בחורים ובחורות, ילדים וילדות מקני הבית"רים ושירים בפיהם. ילכו להם וישירו להם. כל ישראל – חוץ מאלו, שהציונות תועבה היא להם וארץ-ישראל ארץ-ישמעאל היא להם – יש להם חלק בארץ ישראל וברחובות תל-אביב, עירה העברית של ארץ-ישראל. כך נותנת שורת-הדין של הלב הבריא, אבל לא כך נותנת שורת-הדין של הלב חולה-השנאה. ופתאום – קריאות “בוז” ואבנים נזרקות וידים גסות פוגעות בילדים וילדות וחגם של ישראל נהפך לחגא – ועיני מנהיגים וקברניטים רואות, ואין איש מהם עומד בפרץ… והנה עוד עדות, הרבה יותר חמורה גם מזו. קרנו אסון איום ונורא, אשר לא היה כמותו בדברי-ימי הציונות. ידים טמאות רצחו נפש אחד ממעולי דַבָּריה של הציונות, והוא גם אחד ממעולי דבריה של מפלגת-הפועלים. לא ידעתי את האיש, וחוץ מרגע אחד או שנים גם ראה לא ראיתיו מימי, אבל כל הליכותיו בציונות ובעבודה הציונית, כל מה שכבר הספיק לעשות בימי-חייו הקצרים מעיד, שמרגלית יקרה אבדה לנו ועוד ימים רבים לא תִשָכח אבדה זו גם מלב אלה, אשר לא ידעוהו פנים בפנים. ידי מי שפכו את הדם הזה? האומנם ידי-ישראל, ידי-ציונים, שפכוהו? הלב הבריא אינו רוצה ואינו יכול להאמין בדבר. אבל הלב חולה-השנאה לא רק יכול ורוצה להאמין, אלא הוא גם רוצה לראות ידי-ישראל, דוקא ידי-ישראל, דוקא ידי-ציונים השנואים עליו, מגואלות בדם הזה.

עד לידי מדורה של גיהנום כזו ירדה האתמוספירה של הציונות.

ז

על חוף הים ישבנו, אני וחברי, ואף הוא מזקני-הציונים כמוני. היתה שעת בין השמשות, השעה המיוחדת לשיחת-הלב. שפכתי לפניו את שיחי על הציונות הכאובה. וכשנסתתמו דברי סיים הוא אחרי:

"בחורבת-לבבכם המזוזה נפסלה,

"על-כן השדים יכרכרו, יהימו "…

“דאר היום” 1933

מחזיק אני טובה למר מ. בילינסון, שטרח ללמדני תורה ציונית (עיין פיליטונו „מה היא הציונות הכאובה?" ב„דבר״ נומר 2534) ולהורותני, שיש „הבדל בין שאיפה להגשמה, בין רעיון למעשה״, בין „הערכה מוארת באספקלריה היסטורית״ לבין „הסתכלות שכולה רגש וכולה בתחומו של הלב״ וכו' וכו', – לקבל את תורתו ואת הוריותיו איני יכול. אין אני והוא יכולים למלא את נפשנו תורה ציונית אחת. אולי משום שהוא, הצעיר הרבה ממני, נכנס לציונות לאחר שהיא כבר „הקיפה רבבות ומאות־אלפים״, ואני נכנסתי לציונות עוד בשעה שהיתה „חוג מצומצם של חולמים״. ואולי מסבה אחרת: משום שהוא, לפי כל מהלך־דעותיו, רואה בציונות תסביך שלם של מלחמות: מלחמת־מפלגות, מלחמת אישים, ובעיקר מלחמת־מעמדות ומלחמת־אינטרסים של מעמדות, ואני, לפי כל מהלך־דעותי, רואה בה ראשית־כל ואחרית־כל מלחמה אחת, גדולה ועצומה – מלחמת עם־ישראל על גאולתו ועל פדות־נפשו. וברי לי, שהמלחמה הגדולה והעצומה הזאת לא תצליח, וגאולתנו ופדות נפשנו לא יקומו ולא יהיו – ולוּ גם עוד רבבות ועוד מאות־אלפים יתוספו עלינו, מרצון או מאונס – אם השנאה והמשטמה והנקּימה והנטירה יוסיפו להרעיל את האתמוספירה של הציונות ויוסיפו לעשותה מדורה של גיהינום.

אין אני מזלזל בכחה של השנאה; אדרבה, אני רואה אותו כח עצום מאד. אבל כל יכלתו היא – להרוס ולהחריב, ולפיכך כל היוצא למלחמת־הרס וחורבן עושה מלכתחלה את נפשו ונפש עוזריו מאורה לנחשי־שנאה ומשטמה, ואת ארסם המכלה והשורף הוא שופך במדה גדושה על כל מה שהוא מבקש לכלות ולשרוף. אבל מלחמתנו שלנו אי אפשר לה בשום פנים שתהיה מלחמת־הרס וחורבן; היא יכולה להיות רק מלחמת־בנין ותקומה, וכל היוצא למלחמתנו שלנו ונחשי־שנאה ומשטמה מהלכים לו בלבו חוטא לה ולכל מפעלנו חטאה גדולה. ובפה מלא אני אומר: חטאת זו רובצת בעקר וראשונה לפתחה של מפלגת הפועלים, ועל חטאת זו היא עתידה ליתן את הדין. וקשה מאד יהיה יום־הדין גם לה לעצמה וגם לכולנו. לה לעַצמה, משום שבמכאובים ויסורים קשים תמרק ותרַצה את חטאתה, ולכולנו – משום שמפלגת הפועלים הוא עורק רב־ערך וגדל־תפקיד בגופה של הציונות כולה.

ברשימותי על „הציונות הכאובה״ אמרתי, שחטאת־השנאה והמשטמה חטאת־מרי היא של כל המפלגות שבציונות, ומדברי אלה איני זז. כולן חוטאות, כולן מעמיקות ומרחיבות את המדורה של גיהינום וכולן עתידות ליתן את הדין. אבל בעיקרה רובצת חטאת קשה זו לפתחה של מפלגת־הפועלים, משום שאין כמותה מפלגה גדולה ותקיפה ובעלת־השפעה בציונות, וביחוד משום שהיא מן הראשונות, אם לא הראשונה לחטא.

יבוא ויעיד אחד מחשוביה ודַבָּריה של מפלגה זו: – מר מ. בילינסון.

מי הגיד לו למר בילינסון, שאותו „אחד העסקנים", אשר ספרתי עליו, שעוד לפני שתים־עשרה שנה קרא בפומבי לשליחי־האכרים ולשולחיהם „בוגדים״ – היה ¹מנהיג־הפועלים? בדברי אין אף רמז־רמיזה לכך. יושר־לבו של מר בילינסון ועמידתו בתוך מפלגתו ומנהיגיה הם שהגידו לו: עסקן מלא זעם־משטמה עד כדי כך, שממרומי הבימה באספת־הנבחרים הוא קורא לקהל־האכרים באזני כל ישראל „בוגדים״ – חזקה, שמנהיג־הפועלים הוא. ודאי הוא ולא אחר. ולחנם מבקש מר בילינסון לקצר בדרך־הפלפול את המרחק בין „עבירה חמורה, הנעשית מכשול ופגע רע״ לבין „בגידה״: אין שום תועלת בפלפולו, והמרחק הרב שבין זו לזו בעינו עומד. העובר עבירה, ולו גם חמורה, ואפילו אם היא נעשית מכשול ופגע רע למפעלו של הכלל כולו, בתוך המחנה הוא עומד ולעונש בתוך המחנה הוא ראוי וצפוי, ואלו הבוגד – מחוץ למחנה מקומו, אין לו חלק ונחלה בה ו„צא בוגד״ יֵאָמר לו. ואת פסק־הדין „בוגדים״, פרוש: מוּצָאים אל מחוץ למחנה שם מר בילינסון בפיו של מנהיג־הפועלים, משום שהוא, היודע נפש מפלגתו ומשטמתה, לבו אמר לו: מכאן נשלח חץ־רעל זה. ואם הוא טעה, ואותו „פוסק״ לא היה כלל מנהיג־הפועלים, לא נפגמה על־ידי כך עצם עדותו. בלשונו שלו אֹמַר: „מתחת להכרה״, בלי שנתן אותו רגע דין וחשבון לעצמו, העיד עדות נאמנה. יכול אמנם מר בילינסון לסמוך על טעותו ולטעון, שמכאן ראיה, שלפני שתים־עשרה שנה כבר היו נחשי השנאה והמשטמה מהלכים בקומה זקופה גם בגוף ציוני אחר, היא מפלגת הציונים הּכלליים, שעסקנה שלה הוא אותו „פוסק״, אבל מִכֹּחָהּ של טענה זו, הנכונה כשהיא לעצמה, לא בטלה „ראשוניותה״ של מפלגת־הפועלים לשנאה ולמשטמה.

ומפרשה זו פוסע מר בילינסון פסיעה אחת עד „לאותו סיוט, השולט זה כמה וכמה שבועות בחיינו״; אף אני אחריו.

ברשימותי על „הציונות הכאובה״ אמרתי: „הלב הבריא אינו רוצה ואינו יכול להאמין ״, שידי־ישראל, ידי־ציונים, שפכו את הדם הנקי; „הלב חולה־השנאה לא רק יכול ורוצה להאמין, אלא הוא רוצה לראות ידי־ישראל, דוקא ידי־ציונים, השנואים עליו, מגואלות בדם הזה״. ומר בילינסון שואלני: אלו נתבעתי להוכיח לפני בית־דין צבורי האשמתי זו, „מה הייתי עונה? מה העדיות, מה התעודות שבידי?״ הוא שואל והוא גם משיב: „לא מאומה. לא כלום, אין עדיות כאלו, אין תעודות כאלו, ואף אינן יכולות להיות, כי כל ההאשמה האשמת־כזב היא. כזב מראשיתה ועד סופה״. חוששני, שזריזותו של מר בילינסון שהזדרז להשיב בעצמו על שאלתו, לא במקומה היא. מוטב שהיה נותן לי להחזיר תשובה על שאלה שנשאלתי אנכי. והרי מה שאני הייתי עונה לשופט: „האשמתי לא האשמת־כזב היא, אלא האשמת־אמת היא מראשיתה ועד סופה, ואיני מסתלק הימנה אפילו כמלוא־נימה. עדיות אין בידי; אני איני עוסק בגבית־עדות. תעודות אפשר שאין הן יכולות להיות, ואפשר שהן יכולות להיות, – אני, העומד בחוץ, איני יודע. אם אין הן יכולות להיות, מובן שלא יבואו לידי, ואם הן יכולות להיות, אולי יבואו לידי – לאחר זמן. כך דרכן של תעודות, שהן באות לא בזמנן, אלא לאחר־זמנן, אבל הנה מה שכבר יש בידי: חבילה לא־מעטה של עתונים, של אותם יצורי הנייר, הקולטים הכל, הסופגים הכל והשומרים על הכל, הרי חבילה זו לפניכם, ואתם שמעו נא רבותי, דיינים מומחים, מה שבפיה, גבו נא עדות הימנה ודונו דיני״. כך הייתי עונה לשופטי, ומובטחני, שהייתי יוצא זכאי מלפניהם, שהרי לא „חושמים״ היו מושיבים באותו בית־דין.

בימי־הסיוט הנוראים הללו כתב ב. כצנלסון על ז’אבוטינסקי, אביה ומנהיגה של מפלגת־הרביזיוניסטים, שסיסמת החנוך הפוליטי שלו היא: „נלחמת בזרם – צֻוֵּיתָ לצקת עליו נפט ולהציתו״, ועל מפלגת־הרביזיוניסטים עצמה כתב, שתכסיסה הוא – לחלל ולנבל את האויב ולרצוח את כבודו („דבר״ נו' 2480), והרבה מן האמת יש בדבריו. עד שֶׁקָּמָה מפלגת־הרביזיוניסטים לא היתה בציונות מפלגה מנבלת את פיה כמותה. אבל תמה אני: ממה נפשך, אם אותה סיסמה, אף־על־פי שמגונה היא, ואותו תכסיס אף־על־פי שמתועב הוא, מותרים, מפני שבמלחמה הכל מותר, מדוע אסורים הם לרביזיוניסטים, ואם הם אסורים, מפני שמגונים ומתועבים הם, ואין שום היתר והכשר למגונה ולמתועב, מדוע מותרים הם למפלגת הפועלים? אם „יציקת־נפט״ על היריב, כדי לשרפו, אסורה, – והיא בלי ספק אסורה ומגונה מאד, – מי התיר לה למפלגת הפועלים „לצקת־נפט״ יום־יום, שעה־שעה על יריבתה, כדי לשרפה? ואם חלול ונבול האויב ורציחת כבודו אסורים, – והם בלי ספק אסורים ומתועבים מאד, – מי התיר לה למפלגת־הפועלים לחלל ולנבל את אויבתה ולרצוח את כבודהּ עד כדי בקשת הדם הנקי בכנפיה – דוקא בכנפיה ורק בכנפיה? – וכאן עומד בעל־דיני, מר בילינסון וטוען: הא כיצד? הלא הוא היודע ועד, שחבריו עסקני־המפלגה „אסרו השערה יהודית״. עדותו נאמנה עלי בלי שום פקפוק, ותבוא ברכה על אלה שאסרו. אבל שמא הוא יודע גם כמה ארך האסור: ימים – עד שהותר „ההרהור״ ברבים, או רק שעות – עד שהוסבר לגולה, ש„אלה שהלכו אל הכותל המערבי הם שרצחו״? אם הוא יודע, למה הוא דורש עדיות ותעודות מאתי, ואם איננו יודע – כיצד הוא, אדם העומד בתוך המפלגה ואחד מן האחראים לה, איננו יודע? ²

אבל למה אשאל? מפיו אנו שומעים בפרוש, שהוא יודע. ואי־אפשר כלל הדבר, שלא יֵדע, שהרי הוא קורא את עתונותה של מפלגתו. ולא הוא בלבד, כל חבריו למפלגה קוראים עתונות זו, וכולם כבר יודעים. האסור של „השערה יהודית“, שֶאָרַךְ לכל־היותר ארבעים ושמונה שעות, אם לא פחות מזה, בטל ומבוטל זה כבר. אֵין עוד זכר לו. „השערה יהודית״ אין עוד: יש כבר „ודאות יהודית״. ודאות עד כדי כך, שאין עוד אפילו צורך לחכות – אם במנוחה או בחרדה – לסוף־החקירה ולסיום־המשפט ולגמר־הדין: למר בילינסון ולחבריו כבר תמה ונשלמה החקירה, כבר נסתיים המשפט וכבר נגמר גם הדין. „יהי פסק־הדין של המשפט האנגלי מה שיהיה – התעודות, שנמסרו לרשות־הרבים בימים האחרונים, משיבות על השאלה המחרידה תשובה מפורשת, מוחלטת, שאין להטיל בה פקפוק; יהי רוצח ארלוזורוב מי שיהיה, יהיו מארגני־הרצח מי שיהיו, הם היו שליחי המפלגה הרביזיוניסטית״… „מי, כיצד ומתי ארגן את הרצח, מי, כיצד הוציא אותו לפועל – כל הפרטים האלה צריכים עדיין ברור, אך עיקר המשפט, משפט־האחריות, שבו היה ביחוד מעונין הצבור הציוני, משפט זה נסתיים ״… „לא חשד בלבד היה זה (רק הדגשה זו שלי היא; הקודמות – בגוף המקור הן. – א. ד.); אחריות לרצח ארלוזורוב רובצת על המפלגה הרביזיוניסטית״ („דבר״ 2518). והוודאות של „השערה יהודית״ ודאית ותקיפה כל כך, עד שאם נמצא אדם, שתחלה „נמנה הוא עצמו על החושדים״, ואחר־כך בדק את נפשו ומצא שטעה ויצא ללמד זכות על החשודים – מיד פוסלים אותו. בבית־דיננו שלנו, כשדנו בדיני נפשות, „אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד חובה, משתקין אותו; אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד זכות, מעלין אותו ומושיבין אותו בסנהדרין״. וחלופו בבית־דינם של מר בילינסון וחבריו: אמר אחד מן הרחוקים: יש לי ללמד חובה, מעלין אותו, ועושין אותו בר־סמך (ע' הרב צירלסון, שהֵגיס את פיו כנערים, הנוהגים בשבועון של הנוער העובד, ואף הוא לשם מליצה מגונה השתמש בלשון הכתוב: „הרצחת וגם ירשת?״); אמר אחד מן הקרובים כמר ב”צ כץ: יש לי ללמד זכות – משתקין אותו ושופכין עליו תשעה קבים חשדות, שהוא „שליחם של הרביזיוניסטים״, שאין כוונתו אלא „לטשטש את האמת״ וכו‘, וכו’. ויסלח נא מר בילינסון למה שֶאֹמַר: אם מבית־דין כזה מוציאים עלי לעז, שהאשמתי היא „האשמת־כזב, כזב מראשיתה עד סופה״, – אין לי להצטער, אף אין לי שום צורך להביא עדיות ותעודות להוכיח את צדקתי.

בלב שלם רוצה אני להאמין, שיבוא יום ומפלגת־הפועלים תתפכח לראות ולהבין את הרעה הגדולה, אשר הביאה מראשית ימי־הסיוט ועד עתה גם עליה וגם על הציונות כולה. לעת־עתה אין עדיין סימני־התפכחות. עדים הם נצחונותיה בקונגרס האחרון. מכל שבעה־עשר הקונגרסים הקודמים לא חל אפילו אחד מהם בעת־צרה וזעם לישראל כזו, שחל בה הקונגרס השמונה־עשר. מה היא, למשל, גזרת־קישינוב, שקדמה לקונגרס הששי, לגבי „גזרת־פֶּטמילך״, שהתחילה קודם הקונגרס השמונה־עשר? האם לא כיום יאמר על עם־ישראל: „עם זה שאתם רואים, לא כעס עליהם אלא אביהם שבשמים״? ומצד אחר: מכל שבעה־עשר הקונגרסים הקודמים לא חל אפילו אחד בשעה מופלאה כזו של עכשיו, כשתקות־ישראל נתונה בבת‏־אחת בשתי כפות־המאזנים – אם לעלות מעלה־מעלה או לרדת, חלילה, מטה־מטה. והיתה שורת־הפשטות של הלב הבריא נותנת, שחובה היא להשליט בקונגרס כזה עד כמה שאפשר מנוחת עצבים, טוהר־לב וצלילות־דעת, כדי שיהיו דיוניו דיונים והחלטותיו החלטות. אבל לא כך גזרה חכמתו העליונה של הלב חולה־השנאה. הוא עשה את הקונגרס כולו יום ארוך של „יציקת־נפט״ לשם שרפת היריב, יום ארוך של חלול ונבול האויב ורציחת־כבודו בכל מיני דרכים עקלקלות ומעוקלות – במשלוח טלגרמות מבשרות „גלוי תעודות ומסתוריות מכריעות״, בהפרכת שמועות על הודאות וּוִדוּיִים, ב„נעיצת־חרב״ בישיבות שלפני־ולפנים ובכפית־הר על הכל. וַיְּהִי הקונגרס כולו זועה, רוגז־עצבים וטֵרוּף־לב, כולו אין־אונים וכולו אובד־עצות. ואין לכחד: בתכסיסי־טירור אלו הגיעה סיעת־הפועלים בקונגרס לידי הצלחה מרובה ונצחה נצחון גדול. אבל חוששני מאד, שבנעלה בתורת כובשת את דלתות הקונגרס חרדה גם היא למראה ההרס והחורבן, שכוננו ידיה. ואם לא חרדה, כי אמרה: את אשר הרסנו נבנה ואת אשר החרבנו נקומם– סימן רע לה. אותו קונסול רומאי, שהחריב את קורינת ונחל את נצחונו הגדול, וכשראה את החרבות חזר וקרא לצבאותיו: „מי שקלקל חייב לתקן ומי שהרס חייב לרפא״ – לא הניחה לו ההיסטוריה ברכות על ראשו: הכניסה אותו לתוך שורת המחריבים ולא הכניסה אותו לתוך שורת הבונים, הכניסה אותו לתוך שורת הבוערים, ולא הכניסה אותו לתוך שורת החכמים… וכדי להקדים ולהרחיק ממני לזות־שפתים, צריך אני להוסיף: ברי לי, שאלמלי ידם של הרביזיוניסטים על העליונה בקונגרס, היו גם הם עושים מה שעשו עכשיו הפועלים, כשידם שלהם על העליונה, – ברי לי שכך. אבל הלא זהו דברי, שגם אלו וגם אלו לבם חולה שנאה ומשטמה, שגם אלו וגם אלו שטופים בנקימה ובנטירה, ומחמת־כך גם אלו וגם אלו מחריבים את הציונות ועושים אותה מדורה של גיהנום – מדורה של גיהנום להם לעצמם ומדורה של גיהנום גם לכולנו.

---

אין אני בן חורים לצאת מעם פני בעל־דיני עד שאחזיר לו תשובה עוד על פרט אחד.

מר בילינסון אומר, שבעצם גם אני יודע את האמת–פֵּרוש: אֲמִתּוֹ שלו – שהמנוח ארלוזורוב נפל חלל בידי טירוריסטים פוליטיים של מפלגת הרביזיוניסטים, אלא שלבי מתיירא להודות. וכך הוא אומר: „דרויאנוב ידע את האמת לא בלבד בשעה שהרצאתו ראתה אור הדפוס, אלא גם בשעה שהשמיע אותה. אין כוונתי לאמר, שהגיד דברי שקר במתכוון. לבו באמת לא רצה להאמין. ואולם מתחת להכרה, מבלי שיודה על־כך לעצמו, ידוע ידע״. ישמע נא, איפוא, את תשובתי המפורשת. יודע אני לבדוק את נפשי עד לסתרי־סתריה לא פחות משהוא יודע לבדוק אותה. אף יודע אני לא פחות ממנו להתחייב באחריותה של כל מלה ומלה, היוצאת מפי. והרי אני מעיד עלי קבל־עם: אף רגע אחד, אף הרף עין אחד לא היה בלבי אפילו ספק־ספיקא של חשד, אפילו הרהור קל שבקלים, שמידי הרביזיוניסטים יש לבקש את דמו של ארלוזורוב. חס וחלילה! מעמקי־מעמקיו אומר לי לבי: עם כל גודל האסון שנרצח ארלוזורוב, גדול ממנו האסון שהוטל חשד שוא על אחים לציונות, על אחים לתקות גאולה ופדות, שידיהם שפכו את הדם הזה. ובכל לבי רוצה אני להאמין שיבוא יום וגם החושדים יתפכחו מחשדם, ובצר להם על חטאתם שחטאו יתיחדו עם האלהים שבלבם ובנפשם, ומאתו יבקשו סליחה ומחילה. והלואי, שיסלח להם.

„דאר היום״ 1933.

שאלה למר ח.נ. ביאליק

שאני, ידידי, מר ביאליק, ואשאלך:

בטלגרמה שלך (ושל מר דיזנגוף), שנדפסה ב“דאר היום” של אתמול (נומר פ"ט), אתה אומר, “כל חתירה, באיזו צורה שהיא, תחת קרן היסוד הוא חטא לאומי והתנקשות במפעלנו”. ועוד אתה אומר שם. “ביחוד בשעה זו, כשהמוני עולים מתפרצים לארץ־ישראל, יש לחזק את קרן־היסוד”. ואלו בנאום שנאמת ברבים לפני שבועיים, גזרת גזרה על הקרנות הלאומיות ואמרת: “אסור שתבוא לקרן־היסוד ולקרן הקימת פרוטה מבלי שתבוא פרוטה לקרן־התרבות”, ועוד אמרת, באותו נאום: “בד בבד עם הצעדים הארגוניים יש צורך במלחמה ובחתירה” (“הארץ” מיום ז' טבת, נומר 4387).

והרי אני דן לפניך ושואל:

ממה נפשך: אם אתה אומר, ש“כל חתירה תחת קרן־היסוד הוא חטא לאומי והתנקשות במפעלנו”, כיצד אמרת, ש“יש צורך במלחמה ובחתירה”? ואם אתה אומר, ש“בשעה זו יש לחזק את קרן היסוד”, כיצד גזרת גזרה עליה ואמרת, ש“אסור שתבוא פרוטה לקרן־היסוד”?

אחזיק לך טובה, אם תואיל להסביר לי – ואולי לא לי בלבד – האיך יתישבו שני כתוביך המכחישים זה את זה?

בכבוד רב ובידידות

א. דרויאנוב

תל־אביב, כ“א טבת תרצ”ד.

תשובה לשאלה

שאני ידידי מר דרויאנוב ואשיבך:

הא לא קשיא!

האסור שגזרתי חל על המקבלים, ולא על המנדבים, ו“המלחמה והחתירה” שאמרתי חלות על ממוני הקרנות, ולא על הקרנות גופן. דוק ותבין.

בכבוד ובידידות כפולים

ח.נ. ביאליק

כ"ב טבת בה בשנה.

חברי וידיד,

שתים ידעתי, ואחת לא ידעתי. ידעתי שאתה שוכר לעבודתך רק פועלים-יהודים, והרבה ברכות ברכתיך תמיד על הדבר הזה. “וחי אחיך עמך” – אף היא לא רק מצות-עשה מן התורה, אלא עוד הרבה יותר מצות-עשה מן החיים. ידעתי, שאתה נוהג בפועליך מנהג ידידות וחבה, וחוץ משכרם שאתה משלם להם בעין טובה, אתה גם שולח להם ספרים ועתונים לקריאה, ואף על זה ברכתיך. כמה למודים טובים הנחילנו בית-המדרש הישן, ואחד מהם – אולי הטוב והחשוב שבכלם – הוא שנימי-המשי של ידידות וחבה, הנטוות בין אדם לחברו, פעמים כחן יפה מחבלי-הברזל של אינטרסים.

שתים אלו ידעתי: אחת לא ידעתי. לא ידעתי, שאתה שוקד גם לשמור על תמת פועליך, לבל תפגם. עכשיו גם זו' אני יודע: על פי מקרה בא לידי לפני ימים מועטים אותו אכסמפלר של גליון שני “בוסתנאי” לשנה זו, אשר שלחת לפועליך, וראיתי, שברוב דאגתך להם טרחת וגזרת מתוכו תחלה את מאמרי, כי חששת, שמא ישתו את המים הרעים ויאַבְּדו, חלילה, בתולת-תֻמתם, ומודה אני לפניך: על דבר זה לא ברכתיך, כי צחקתי.

צחקתי. אבל רק רגע אחד, ומיד נקטה נפשי ונצטערתי על המעשה אשר עשית. והאמינה לי: לא משום שגזלת מאתי עשרה-עשרים קוראים. אמנם, כל סופר, שדבריו מכובדים על עצמו, רוצה שירבו קוראיו, ואף אני, עבדך, כך. אבל ראשית, להוי ידוע לך, שגם בלעדי עשרת-עשרים פועליך לא-מעטים –ואולי גם רבים – קראו את מאמרי האמור. ולא בארץ בלבד. גם מווילנה שלי ושלך כותבים לי: “גליון ,הבוסתנאי', שבו נדפס מאמרך על הקולוניאלבנק, היה מהלך מיד ליד ורבים קראוהו”, ואלמלי היה מנהגי לפרש שמות, הייתי קורא בשם את האיש – אחד מזקני חברינו שם – שבביתו נתכנסו חברים לשמוע מקרא המאמר בצבור. הרבית לי קוראים. דוקא משום שעשית אותו מעשה גרית את יצרם של פועליך, ולא די שהם עצמם שתו את “המים הרעים”, אלא שגם השקו אותם לאחרים, ולא די שהחטאת את מטרתך ולא נשתמרה תמת פועליך, אלא שאתה הֲסִבּוֹתָ גם את לבם של אלה האחרים, כי גם להם אבדה בתולת-תֻּמתם…

אם-כן, למה נקטה נפשי? הן המים – אם טובים ואם רעים הם – אני הוא שדליתי אותם, כל כונתי היתה, כי רבים ישתו אותם, ואמנם רבים – וגם הפועלים אשר עמך – שתו, וכונתי נתקימה. למה, אפוא, נצטערתי על המעשה אשר עשית? – משום שמזכיר עוון הוא לי מעשה זה. לא מזכיר עוני שלי. מזכיר עונכם שלכם הוא לי, – עון כלכם, אתם קציני הציונות וגנרליה.

מה הצבור הציוני, שאתם רוצים בו? – הבה ואגדך בלי משוא-פנים. בצאן אִלמות אתם רוצים, בהמה בבקעה אתם מבקשים, כי תרד אחריכם. צבור ציוני אחר אינו מקובל עליכם. מפני הכבוד איני אומר מָאוס עליכם. מוטב, שהצבור הציוני בהמה יהיה לו. מוטב, שהוא לא ישמע ולא ידע כלום, שהוא לא יחשוב ולא יאמר כלום. ולמה לו לשמוע ולדעת, למה לו לחשוב ולאמר מה-שהוא? אתם – העתודים לפני הצאן. אתם כלכם חכמים, כלכם נבונים, כולכם יודעים את הכל. ומה צורך יש שיחכם גם הוא, שידע ויבין גם הוא? על כל-פנים מוטב, שיהיה אלם.

תן תודה: האם יש לכם עדיין רצון-אמת – רצון-אמת ממש, ולא עויה מנונה של “כאלו-רצון” – לדבר אל הצבור בלב תמים – בלב תמים ממש, ולא לשם כונות תפלות, שהנפש נוקעת בהן – למען יתעלה ובאמת ובאמונה ישתף את נפשו בעבודת-הציונות, – את נפשו ממש, ולא את פרוטותיו בלבד, אשר אליהן, ורק אליהן, תדבר לשונכם ערב ובוקר וצהרים? – רוצה אני להאמין, שתאות-השררה וחמד-הכסא לא העבירו אתכם על ישרכם עד כדי כך, שתהינו לכחד ולאמר: הן, יש לנו עדיין רצון אמת זה.

בוא וראה: אתם החכמים והנבונים, אתם היודעים את הכל, אתם אנשי המעשה המנוסים, המתקלסים כל-היום ב“בטלנים” וב“מלמדים”, – אתם הבאתם עלינו את החרפה ואת הכאב, שבעצם-היום הריקו שומרים וממונים את קֻפתו של הקולוניאלבנק ולא הותירו לו לא פרוטה מממונו של הצבור ולא שם ושארית לכל העמל, אשר עמל הרצל ביצירתו של מוסד זה. ומה היה הדין נותן, אלו היתה עדיין בלבכם טפה של יחס ישר לצבור, טפה של רגש-הכבוד אליו? – הייתם צריכים לספר את הדברים כמו שהם ולבקש סליחה ומחילה על עונכם. והצבור או שהיה סולח ומוחל וכסאותיכם היו נכונים לפניכם גם מן הוא והלאה, או שלא היה סולח ומוחל, והייתם מוכרחים לקום מכסאותיכם ולפנות אותם לטובים מכם. על כל-פנים, אלו כך עשיתם, לא הייתם עושים אלא חובתכם הפשוטה, המוטלת עליכם. ובראות הצבור, כי עושים אתם חובתכם לו ועלה בעיני עצמו, ועמו ומתוכו היו עולים גם מנהיגיו – אתם או אחרים במקומכם.

ודרך אגב רוצה אני להזכיר לך דבר אחד. זמן מןעט לפני מושב הועד הפועל הגדול בירושלים – בחמשה-עשר באדר – היתה בתל-אביב ישיבה לזקני ציונים וחובבי-ציון, ובה דבר על מעשה הקולוניאלבנק. נזדנן לאותה ישיבה גם אחד הממונים והמפקדים, – אתה יודע את האיש, – והוא הרצה על קצת מן הנוראות, שנעשו המוסד זה. רק על קצתם, ולא על כלם הרצה, – כי ראה צורך, – כשאני לעצמי איני יודע, למה ראה צורך, – להבליע כמה מן הנוראות תחת לשונו. ובכל זאת נאמרו דבריו בהתרגשות רבה – וכלום אפשר היה לו לדבר את דבריו אלה בשלוה ובמנוחה, ולא בהתרגשות רבה? ומהיותו אחד המפקדים והממונים, כאמור, הבטיח אחת ושתים, שההנהלה לא תכסה דבר, אלא היא עתידה ליתן דין-וחשבון לפני הצבור. מובטחני, שאתה יודע וזוכר אותה ישיבה ואותה הבוחה, שנאמרה ונשנתה בפני חברים שזָקנו בעבודה הציונית. ומודה אני: אף-על-פי שזה כמה עוקב אני אחריכם ויודע אני את הדרך, אשר בריתם לכם – לראות את עצמכם בני-אלהים, שאין להם לא דין ולא דין, ואת הצבור אשר ברגליכם – יתום קטן, שאין בו דעה ואין אדם דן עמו על עניניו וצרכיו, אלא נוהגים בו מנהג-בטול כאורח-אפיטרופסים, – בכל זאת ננער אותה שעה גם לתוכי רגש של אמונה ואמרתי: דומה שהפעם נפתח גם לבם שלהם להבין, שהם חסרים מעט מבני-אלהים ושהצבור הוא מעט יותר מיתום קטן, או, לכל הפחות, מעט יותר מבהמה בבקעה.

ולבסוף? – גם אתה יודע וגם אני יודע וגם כל ישראל יודע מה שהיה לבסוף. נצחה “האלוהיות” ולא נצח הרגש האנושי הפשוט, התמים, בשר-ודם יכול לעלות לכסא, ובה במדה הוא יכול גם לרדת מעל הכסא. “אלוה” אינו יכול לרדת מעל הכסא וכשהוא יורד משום שהוא מוכרח – מיד הוא נעשה לא-כלום. ומכאן היראה הגדולה, אשר יראתם אתם להיות תמימים עם לבכם ועם פיכם, כי צבתה אתכם הסכנה, פן תהיו – מוכרחים לרדת מעל כסאותיכם וברגע אחד תעשו לא כלום. מה עשיתם, כדי שלא יקרכם האסון הזה? – נעשיתם גורן עגולה והצמדתם את ראשיכם זה לזה, כעדר, להבדיל, המתירא מפני הסכנה, ומקרבכם הקימותם לכם “נגדא”, ואותו שלחתם לפניכם להכריז ולהודיע, שהכל טוב ויפה ולא ארע שום דבר רע, ושכל אותן השמועות הרעות שהגיעו לקהל שמועת-שוא ודבות-שוא הן. ו“הנגדא”, אשר בחרתם לכם, עשה את שליחותכם והציל, – לא את הבנק הציל: גוף, שכבר יצאה נשמתו, בר-מינן, מה הצלה יש לו? אתכם הציל. וכלכם שמעתם והקשבתם ושמחה רבה מלאתם: הצלחתם לגנוז את הדף, בו כתוב וחתום עונכם. נעלם דף מסוכן זה – ואיש לא ידעהו. ברוך-השם: בתולת תמתו של הצבור הציוני לא תפגם: כשם שכבהמה בבקעה ירד אחריכם עד עתה, כך ירד אחריכם כבהמה בבקעה גם מעתה ועד עולם.

וכשם שאתה טעית במעשה, אשר עשית לבדך, כך טעיתם אתם במעשה, אשר עשיתם כלכם יחדו. אותו “הדף המסוכן” לא נגנז ואותם “המים הרעים” לא יבשו – והצבור הציוני לא ירד עוד כבהמה בבקעה אחריכם. קצתו כבר עזב אתכם, וקצתו עתיד לעזוב אתכם, כי כשלה אמונתו בכם ואפסה אהבתו אליכם. וזוהי הצרה הגדולה והקשה ביותר אשר הבאתם ואשר מוסיפים אתם להביא על הציונות.

אין המון נעשה צבור, ואין צבור נעשה עם, אלא אם-כן מנהיגים להם, ולא מנהיגים, שמונהגיהם יראים אותם, לא מנהיגים סטרנים, אלא מנהיגים שמונהגיהם מאמינים בהם ואוהבים אותם, מנהיגים מורים ומדריכים – מנהיגים אשר יעלו את מונהגיהם. הגדול במנהיגי ישראל, שצר צורה לעם זה והעלה אותו למדרגת עם, זכה גם לתואר שאין עליון לו: משה רבנו. ומאושרים אנו, הציונים, כי היו גם לנו מנהיגים מורים ומדריכם, שבנשמותיהם נדלקו ניצוצות מנשמתו של משה, ובהם האמנו אמונת – אמון ואותם אהבנו אהבת-עולם. ואם אמנם לא במדה זו, אבל גם מביניכם הלא היו לנו מנהיגים מורים ומדריכים, אשר האמנו בהם ואהבנו אותם. וכשנסתרה דרככם מאתנו, ולגדל את הדור ולעלה אותו לא תבקשו עוד, ומכל עברכם לא נשאר לכם אלא הרגל-שררה, וראשית-בקשתכם היא לכסות על עוונותיכם ולהוריד את הצבור הציוני לדרגת צאן אלמות, – כיצד יהיה לבבנו גם עתה להאמין בכם ולאהבה אתכם? ואם כשלה אמונתו של הצבור בכם ואפסה אהבתו אליכם – מה מנהיגים אתם לו? מה לו ולכם? ומכאן האסון הגדול – איש לאהליך, ישראל.

אוי לנו ואבוי לנו: איש לאהליך ישראל – – –

“בוסתנאי” 1934

(כרקרטריסטיקה)

לח. נ. ביאליק

מנחת אהבה וכבוד.

"אין לך אדם, שנשמתו אינה מלמדת

אותו כל שעה". – ר' פינחס מקוריץ. –

l

לפני שש שנים, בשעה שיצא הכרך השלישי מספרי אברמוביץ, כתב ביאליק: “היד כמעט שנמשכה מאליה, להגביה את כל אחד (משלשת הכרכים) ולנסות את משקלו”. אמנם, ביאליק, שגדלותו של אברמוביץ היא לו וודאות גמורה, מזדרז ומוסיף: “כל-כך נראים הם כבדי-ערך בעיני מי שמכיר את מהותם הפנימית” וכו‘. אבל דומה, שדוקא בדבריו אלו של ביאליק מתגלה אותו החשש, התוסס בלב רבים מאתנו ומצריכנו: “להגביה את כל אחד” מכרכי אברמוביץ “ולנסות את משקלו”. זאת אומרת: אם אמנם לפי המקובל “הם נראים כבדי-ערך”, מכל-מקום הלב מפקפק ומהסס, האמונה התמימה במקובל כבר נפגמה ול“בחינה” היא זקוקה… ובאמת, אם עוד לפני שנים עשר היתה, לפי עדותו הנאמנה של פרישמן, נסיעתו של אברמוביץ לערי ישראל "במלוא מובן המלה נסיעת-נצחון של גבור הבא מן המערכה – וקשת שער-הנצחון הזה היתה נטויה מווילנה ועד ביאליסטוק, מביאליסטוק ועד ווארשה וכו’, הנה עתה יש בתוכנו גם כאלה, ש“שער הנצחון” הזה, של אברמוביץ, היא להם אם לא “נקודה שכבר נוצחה” הרי, לכל-הפחות, נקודה העומדת להנצח. ומצד זה לא דבר ריק הוא, שעוד טרם עברה שנת אבלנו על אברמוביץ וכבר אנו שומעים אחד ממשפחות-הסופרים שלנו עומד ומנבא ברבים, שהדור הבא לא רק שישכח את “מנדלי”, כי אם גם שנא ישנאהו…¹

אפשר, שבמה שיבוא להלן ימצא הקורא תשובה על השאלה: מאין בא אותו החשש, המרומז כבר בדברי ביאליק, ומדוע נפגמה אמונתנו התמימה במקובל בנוגע לאברמוביץ. אבל ראשית-כל אנו צריכים להדגיש את העובדא, כי במשך שלשים השנים האחרונות, שהן הפתיחה המכרעת לדברי תחיתה של האומה, שמש כוכבו של אברמוביץ ברומה של ספרותנו. כולנו, הקטנים עם הגדולים, עברנו דרך “מנדלי”. אין בדורנו סופר חשוב פחות או יותר, ואפילו מבין המפקפקים וגם מבין “המבקשים לשנוא”, שדרכו עברה מחוץ ל“מנדלי” ואשר מבאר, חפר אברמוביץ, לא שתה, ואם אמת הדבר, שאברמוביץ עתיד להעשות לנו “נקודה שנוצחה”, הרי גם לנצחון זה נשתמש בכלי-זיין, אשר חשל והכין לנו – אברמוביץ.

לפעמים, – וביחוד בנוגע לספרות, שרפויה היא עדיין ביותר, או בנוגע לאמן, שרב-כח הוא ביותר, – דַיָה תעופת-עין אחת במה שֶׁקָדַם להאמן היוצר ובמה שהניח אחריו, כדי למדוד ערך כחו והשפעתו. ומנקודה זו אין שום צורך לחטט הרבה בערמת ה“שמות” של ספרותנו החדשה, למען הבליט את כחו והשפעתו של אברמוביץ: הם ניכרים ובולטים מאליהם.

אברמוביץ מצא את ספרותנו החדשה גמגמנית – תינוקת וזקנה כאחת. מצד אחד תינוקת, שהכרתה הרופפת עוד טרם הספיקה לקלוט המון ציורי-המציאות וצרופי-מושגיה, ומשום שלאו בת הבחנה והבדלה היא עדיין היא מוכרחה להסתפק לפי שעה בקטעי-הציורים ושברי-המושגים המעטים והדלים, שכבר סגלה לעצמה, – ולגמגם. ומצד שני זקנה, שרוב ימים ותהפוכות-חיים אמנם הציפו עליה המוני ציורים וצרופי מושגים, אלא שנימה ידועה כבר נחלשה ונפגמה בהכרתה וכבר תש כחה מלהבחין ולהבדיל בעושר הרב, השמור לה בתוכה; הכל צף ועולה לפניה מעורבב ומטורף יחדו, והרי היא, הזקנה, מגמגמת – מרבה להג, מגבבת דברים על גבי דברים ואינה מוצאה דוקא אותו הדבור היחידי, הפשוט, הנחוץ לה בשעת הצורך. במצב של שִתּוּק ההבחנה וההבדלה מצא אברמוביץ את ספרותנו העברית לפני שלשים שנה, בערך, כשחזר אליה אחרי הפסקה ארוכה של עבודה לספרות היהודית בלבד. והוא היה הראשון – או לכל-הפחות, אחד מן הראשונים, בכל אופן הגדול שבהם, – שזרק “סם-חיים” אל תוך הספרות העברית ונתן לה והחזיר לה את כח ההבחנה וההבדלה.

כדי שלא ליתן מקום לטעות, אני צריך להקדים את המאוחר ולרמז כאן בקצרה על מה שידובר להלן בארוכה. יש רואים במטבע-הסגנון, אשר טבע אברמוביץ, ערך של טביעה לדורות ואולי גם של טביעה עולמית. זוהי טעות הראות. לא רק “מנדלי” גופו, כי-אם גם “סגנון מנדלי” עתיד להעשות לנו “נקודה שנוצחה”. ספרותנו תמצא את יחוּד סגנונה הנכון רק משׁעה שֶׁהֲוָיָתֵנוּ כולה תמצא את בטויה הנכון. ואולם אברמוביץ היה בספרותנו החדשה כמעט הראשון, אשר לו נתגלה הרז הסודי, שעליו עומדת היצירה האמנותית כולה. כל זעזוע ורטט אמני, המפרכס מבפנים לקלעי נפשנו, צמאון לבטוי הוא. שכרו של צמאון זה הוא הַמַשלים את היקפו של הפרוצס, – שכשהוא לעצמו יש בו כמה רגעים שונים, הנבדלים זה מזה, – וְהַשְלָמָה זו היא רגע היצירה. כל מה שקדם בפנימיות נפשו של האמן לרגע הבטוי אינו אלא הכנה ליצירה; הבטוי הוא עצם היצירה. מדרגת ערכן של היצירות האמנותיות תלויה במדרגת הסגולות הטבעיות של האמן – התרשמותו, תפסנותו וכו'. אם מדרגת הסגולות הללו גבוהה היא, הרי יש בו הכנה ליצירות עדית, שערכן מרובה, ואם מדרגת הסגולות הללו נמוכה היא, הרי יש בו הכנה רק ליצירות זבורית, שערכן מועט. אבל גם יצירות זיבורית, אם רק מעולפות הן בטוי נאמן ומכוון, מכלל יצירות זיבורית, אל יצאו כי על כן בהן נתגשמו רטטי נפש וזעזועיה. ואולם אם האמן לא ידע למצוא לרטטי נפשו בטוי נאמן, אלא הסתפק בשבלונות בעלמא, שכל-כך הן מצויות בכל ספרות ולשון, הרי אין ליצירותיו שוּם ערך כלל, לכל היותר יש להן ערך של “מלאכה”, אבל לא של אמנות, שהרי בהן לא נתגשמו ולא נתלבשו כלל רטטי נפש וזעזועיה. ומכאן, שהמדרגה העליונה של יצירה היא – הפשטות והדיוק, משום שרק הפשוט והמדוייק יכול להעשות לבוש להרהורי-הלב: במסולסל יש קמטים וקפלים גלויים ונסתרים יותר מדאי ותמיד הם נשארים חלולים ו“תלויים על בלימה”. “יהיה מה שיהיה הדבר, אשר עליו אנו מבקשים לכתוב, יש רק שֵם אחד, אשר נוכל לקרוא לו, רק פעל אחד, שעל ידו אפשר להחיותו, רק תואר אחד, כדי להגדירו. אשר על כן צריך לבקש ולחזור ולבקש עד אשר יִמָצא אותו השם, אותו הפעל ואותו התואר. אסור להסתפק במאומד בעלמא, אסור להשתמש באונאות, ואפילו אם מוצלחות הן, אסור להסתייע בבדחנות הלשון, כדי להתגבר על מכשוליה” (מופַּסַן). זאת אומרת: היסוד, שעליו עומדת היצירה האמנותית, היא – ההבחנה וההבדלה. ובספרותנו החדשה היה אברמוביץ כמעט הראשון, אשר לו נתגלה רז זה, ואחריו נמשכה משפחת-הסופרים שלנו כֻּלָה. רז המתגלה לאחד, מתגלה לַכֹּל, ובאמת, מימות אברמוביץ ואילך נעשו מאוסים ובלתי אפשריים גם בספרות שלנו המליצה הנבובה וגבוב-הדברים הריק. שבעיקרם אינם אלא גמגום חולני אם מחמת שעדיין לא בשל או מחמת שכבר תש כח ההבחנה וההבדלה. –

כח ההבדלה וההבחנה ניזון ומתפרנס מעצם נשמת האמן, המלמדת אותו כל שעה, כשם שהיא המלמדת גם לכל אדם את המעשה אשר יעשה וימצא בו את מפעל-חייו. זאת אומרת: אם אנו אומרים לעמוד על מהות יצירותיו של אמן, אין אנו יכולים ורשאים להפרידן ולהפרישן מן האמן עצמו, להסתכל רק בהן בלבד, כמו שהן כבר קיימות ועומדות לנגד עינינו בצביונן ודמותן: אדרבה, אנו זקוקים לראותן, כאילו רוחו של האמן עדיין מחיה ומהוה אותן; אנו זקוקים להסתכל בגלויי-נשמתו של האמן – ביצירותיו – ולראות מתוכן את נשמתו עצמה. ולהסתכלות כזו בנוגע לאברמוביץ אני מתכוון במה שיבוא להלן. הסתכלות זו תלמדנו, עד כמה הגיע ולהיכן נטה כח ההבחנה וההבדלה שלו. –

ll

כמדומה, שפרישמאן היה הראשון, אשר מצא ביצירותיו של אברמוביץ “מין אמנות מקורית, שלא נמצא דוגמתה אצל שום אומה ולשון”, משום שאברמוביץ “אין לו יניקה משל אחרים, אלא כל מה שהוא עושה הוא עושה משלו”, ומפיו של פרישמאן נתקבלה הנחה זו לרבים, אפילו ביאליק העמקן והדייקן לא שכח להשיא עצה לקורא את מנדלי, ש“אל נא ישכח לשכוח את כללי תורת הספרות, שהעלה מבית רבו”, משום ש“מנדלי הוא אמן בפני עצמו, יהודי וראשון, וחוקי יצירתו בתוכו”, משום ש“יוצר הוא על-פי דרכו המיוחדת ואין למדין עליו מהיקש וגזרה שוה”. וצריך להודות: קשה מאד להבין, מה היתה כוונתם של פרישמאן וביאליק בדבריהם אלו. במה מתגלית אותה ה“מקוריות” המיוחדה ומה הם אותם “חוקי היצירה” המיוחדים, אשר מצאו ביצירותיו של אברמוביץ מצד הצורה והדמות? (תכנה של האמנות אחד הוא בכל הזמנים והדורות, בכל העמים והלשונות – הרצון לתפוס את ההויה הנצחית מתוך תפיסת החויה העוברת). וכל-כך גדולה הבקשה למצוא באברמוביץ דוקא מקוריות מיוחדה וחוקי יצירה מיוחדים, עד שאחד ממבקרינו הצעירים פרט ומצא בוֹ – מימיקה של אקטור או, ביתר דיוק “הסברת האגודל”… האמת היא, שבחוקי היצירה ודרכי האמנות לא חדש אברמוביץ כלום, וכל מה שהוא עושה הוא עושה משל אחרים שקדמו לו, אם לא בספרות שלנו, הרי בספריותיהם של אחרים. אפילו לגבי עויה ו“מימיקה של אקטור”, שאמנם מצויות הן אצל אברמוביץ קדמו לו, למשל, הספרנים ( разскащики ) שיש להם עסק בצורות ההוואיות של חיי העם. ואם המימיקה של ציירי אומות-העולם ממין זה יש בה עליצות-שרירים, תנופת-חזה והבהוב עינים ובזו של אברמוביץ יש רק עקימת-חוטם והסברת-האגודל בלבד, הרי זה רק משום שאברמוביץ אמן הוא ועין מסתכלת לו, בה הוא “מסתכל בהכסלונים ומבין אל כל מעשיהם, כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים”, ויודע הוא שברואיו שלו חוטמם לפניהם יהלך ואגודלם יגיד להם. חוקי יצירה חדשים ודרכי אמנות חדשים אין כאן. כיוצא בזה: אם, כפי הנראה, צדק פרישמאן, והקורא הזר, אשר יקרא את דברי אברמוביץ, “יהיה רגע אחד נבוך, כל העולם, אשר יראה, יהיה בעיניו עולם חדש וכל ההרצאה תהיה בעיניו חדשה וכל הצורות חדשות וכל אופן המעשה חדש – ובכל זאת ירגיש, כי יש פה אמנות גדולה”, הרי זה גם-כן רק משום שאברמוביץ אמן הוא ויודע להבליט על הבד אשר לפניו את העולם הזה ואת הצורות האלה, שהם חדשים בעיני הזר: אמנות חדשה, מקורית מתוכה, “כשם שלפעמים יֵאָמר על מיני אמנות אחרים, שזוהי אמנות יאפונית וזו אמנות איסלאמית”, או כשם שלפעמים יֵאמר על האמנות הקדומה שלנו, שזוהי אמנות עברית, – אמנות מקורית כזו אין כאן כלל. ואין שום פלא, שאברמוביץ, אשר דרך מיוחדה, מקורית, באמנות וביצירה לא היתה לו, תעה רוב ימיו בדרכים שונות ורק בסוף ימיו, בעמדו על מפתן ימי-הזקנה, מצא את הדרך הנאה לו ולכשרונו. ועל זה אמנם יש להצטער. אלמלי הצליח ומצא את הדרך הטובה לו מלכתחילה, בתקופות עבודתו הראשונה, ודאי היה מניח לנו ברכה גדולה הרבה יותר מזו, שהניח אחריו עתה, – “ספר הקבצנים”, “בעמק הבכא”, “מסעות בנימין”, “בימים ההם” וקצת מציוריו הקטנים, – ולא היה יוצר את יצירותיו האחרות, ש“כל-כך הן נראות קלות-ערך בעיני מי שמכיר את מהותן הפנימית”…

בשנות החמישים למאה שעברה הצמיחה הספרות הרוסית מין חדש – כלאי בלטריסטיקה ופובליציסטיקה. ניקראסוב ושצ’דרין היו מן הראשונים, אשר זרעו כלאים אלה; אחריהם החזיקו גְלֶבּ אוּסְפֶּנְסְקִי ואחרים. הכלאים הללו מלאו תפקיד חשוב בספרות הרוסית והצליחו מאד. בימים ההם, אחרי מפלת סיבאסטופול, נראו בעם הרוסי הנצנים הראשונים של חשבון-הנפש והכרת-עצמו. עיניהם של טובי-העם נפקחו לראות את גורל עמם הקשה. הנה ארץ טובה ורחבה, מרחב-יה ואפשרויות כבירות, שאין דוגמתם באירופה, והנה גם אדם רב, העלול לברוא עולמות שלמים בכוחו ואַיָלוּתוֹ, הצפונים בתוכו, אלא שאדם זה, – אם נשתמש באחת המליצות החביבות של אברמוביץ, – “בהמה הוא לו”, בהמה הנוטה שכמה לשאת ולסבול את העול, שמטילים עליה ה“תקיפים”, אשר בידם המוסרות להטות את החיים אל אשר יחפצו, או, יותר נכון, לעצור את החיים במהלכם הטבעי. ואזנם החשדנית של התקיפים היתה פתוחה לשמוע, שמא ידובר אל העם על הרעה הגדולה, אשר הם ממיטים עליו כל היום, ותפקחנה גם עיניו הוא לראות ולהבין את מקור הרעה. ומתוך הכרח השעה והמצב נמצאה להם לראשי-המדברים של הספרות הרוסית בימים ההם, שבעיקר היה תפקידם תפקיד פובליציסטי, צורה חדשה נאותה לעשותה פרגוד על האמת שבלבם: אגב “קונטרבנדה” של אמנות היו מכניסים את דבריהם אל תוך לבות שומעיהם. ככה נזרעה אז הספרות הרוסית כלאים – בלטריסטיקה ופובליציסטיקה יחדו. – בימים ההם (בשנת 1864) החל גם אברמוביץ לכתוב, ומשום שדרך מיוחדה, שלו, לא היתה לו, נגרר אף הוא אחרי צורה זו, שמצא מן המוכן. אז כתב את “האדם הקטן” ו“הטסקא” ולאחר זמן את ה“יודיל” וגם את ה“פריזיוו”. גם על ה“סוסה” שבכל אופן יש לזה ערך ידוע, מרחפת רוחו של שצ’דרין מחבר ה" Вяленная Вобла “. אפילו השם “כסלון” (“גלופסק”), שעל ידו אמר אברמוביץ לקבוע את חותמו של הקבוץ היהודי, לא שלו, של אברמוביץ, הוא, כי-אם של שצ’דרין, רבו ב”מאַנֵירָה“: " Глуповъ “; כיוצא בזה. אין צורך להיות בקי גדול בשצ’דרין, כדי לדעת גם את מקורה של ה”מאנירה”, החביבה ביותר לאברמוביץ – זו של “מה בא זה ללמדנו”, של “תני ושייר”, של “אין זה מעניני” דוקא בדברים שהם הם גופי הענין וכדומה. ואולם נוח לו לאברמוביץ שלא הלך בדרכם של “זורעי-הכלאים” משהלך בדרך זו, שאינה שלו. רבותיו היו פובליציסטים בעיקרם, והוא היה אמן-צייר טהור שבטהורים. רצוני לאמר: לגבי פֶלַח-החיים ההוא, שעינו היתה שולטת בו, ראה הוא את הדברים רק לאחר שנתגבשו ונעשו “גופים”, ישות ממשית ואותם צר באופן שאין למעלה הימנו. אבל במה שנרקם בחביון ההתהוות, מחוץ לד' אמותיה הצרות של המציאות הגלויה, לא חש ולא הרגיש מימיו. ואין איפוא שום פלא, שהדרך הזרה לטבע כשרונו לא העלתה לו כלום חוץ מ“כתָבים” (דוקומנטים בלעז), שרק על-פי נס עלולים לקבל ערך – בשעה שאת דפקם של החיים שכבר מתו מבקשים לקלוט אפילו מתוך אבני-מצבות ושברי גלים, המכסים עליהם…

ומאותו טעם עצמו לא יכול להצליח גם נסיונו השני של אברמוביץ – הרומן. שבע שנים אחרי ה“אבות והבנים” המפורסמים של טורגֶנֶב הדפיס הוא את “האבות והבנים” שלו, ומכאן ואילך רדף כל ימיו אחרי צלו של הרומאן (ע' “ספר הקבצנים” “בעמק הבכא”). ומה העלתה רדיפה זו? “האבות והבנים” שייכים גם הם מצד ערכם, ל“משפחת-הכתבים” משום שביסודם רומאן הם; “ספר הקבצנים” ו“בעמק הבכא” יצירות אמנותיות חשובות הן אף על-פי שיש בהן גם תבלין של רומאן. והדבר מובן. הרומאן זר הוא לטבע כשרונו של אברמוביץ עוד הרבה יותר מן הפובליציסטיקה האמנותית. הרבה צורות לרומאן, אבל מהות אחת. הוא האֶפוס שלנו. האפוס הקדום, העתיק, ידע, שהכל נהיה בכחו ובגבורתו של הָאֵל והגבור: האפוס שלנו, הרומאן, יודע. שהכל נהיה בכחו ובגבורתו של האדם, גבורו של עולם. המיתוס של האפוס הקדום הוא המאורע של העומדים ממעל לחיים; המיתוס של הרומאן, האפוס שלנו, הוא המאורע של הנתונים בתוך החיים. המאורע הוא אחריתם של כל מה שהיה והוה, אליו כוונו מעצם תחלתם ובו הם מוצאים את תקונם האחרון; אבל גם הוא ראשיתו של הבא להיות והוא הנותן בו נשמה חדשה וחיים חדשים. המאורע הוא יוצר החיים והכרת כחו ואֶיָלוּתוֹ של יוצר זה הוא – הרומאן. ואלו עינו של אברמוביץ סתומה לראות גם את אשר היה וגם את הבא להיות; פקוחה היא לראות רק את אשר הוא, את הקיים ועומד לפניה בכל מלוא קומתו וגמר צורתו. מצד אחד עלובים הם חיי שלמה’לי בעינו, משום ש“זמנו זמן עבר… כאן הוא גר ותושב הוא שם”, משום ש“אין עולמו אלא העבר, בו חיי-רוחו וכאן חיי-גופו”, ומצד שני אבדו הכסלונים כֻלָּם את חנם בעיניו והוא “התיאש מהם” משעה ש“שמועה שמע, שמיני בריות חדשים מקרוב באו אצלם… גוונין הרבה להם… ומעשיהם זרים ומשונים, הכל מבקשים לידע מה טיבם ולעמוד על אופים”, אלא ש“עדיין קרקע-בתולה הם וממתינים לביאת סופרם”. ישות ממשית, שהרגשתו תופסת בה, הוא רק ההוה בלבד. “כמה שאין ההוה שלם ונאה כראוי, סוף-סוף הרי בו עיקר המציאות”. ומובן מאליו, שלהרגשה כזו אין המאורע ולא כלום. מה שהיה לפניו הוא שיהיה לאחריו – והארץ לעולם עומדת. החיים פרושים כיריעה, העין הבוחנת בודקת כל חוט וחוט שבה, ואם פתאם היא נתקלת בחוט-שָׁנִי, שֶׁאוֹר חדש מבהיק מתוכו, – מה בכך? ואף אם העין שוהה בו מאליה רגע אחד יָתֵר מפני חדושן, – מה בכך? דין הוא שיבטל בהמון החוטים החִוְרִים, אשר מימינו ומשמאלו, והיה כלא היה… לבו של יהודי בֶּרדיצבי (רפאל ב“עמק הבכא”), שאבותיו ואבות אבותיו יראו להביט בבגדי צבעונין של אשה, נשבה שלא מדעתו לאהוב אשה זרה, “אשת איש”. תאמרו: עולמו רעד תחתיו, שמים חדשים נפתחו לו, שאול-תחתית יקדה לו. לא הוא ולא מקצתו. עולמו כמנהגו נוהג. נימא לא נזדעזעה לו בנפשו, טפת-דם לא קדחה לו בלבו. אימתי “מטתו מנהמת בחריקה משונה” תחתיו? לא בלילות הרהוריו על חנצה, שהיא שלו ואינה שלו, אלא בלילה ההוא, כשמגלין לו בלחישה, שבית-החרושת, זה בית חייו ופרנסתו, נגעים רעים נראו בתוכו“… בֶּנציה, אברך “מיוחס, משכים והולך בבוקר בכל יום תמיד לבית-המדרש, עמוס בתרמיל של טלית ותפילין… ולאחר התפלה הוא חוזר ובא, מנשק את המזוזה בפתח הבית… ומשאכל מיד הוא חוזר והולך לבית-מדרשו, ובערב הוא חוזר ובא לביתו… מקיים אכילת מזונות לשמה וממהר ועולה על המטה ומשתטח וישן”, – בנציה זה חייו התפלים מקבלים פתאם טעם וריח וצבע: הוא נתפס להשכלה ומינות. תאמרו: עכשיו נראה את חדוש עולמו של בנציה, ולא רק של בנציה זה, חתנו של ליבצי האדמוני, כי-אם גם של כל יתר “הבנציות” הכסלונים; עכשיו נראה את המהפכה הגדולה, אשר הפכה את בית-ישראל כּלו, בימי ההשכלה, אותה המהפכה הנפלאה, שכבר היא נראית לנו כאגדת-קדומים, כחידה סתומה, אשר פתרונים אין לה. טועים אתם. לאברמוביץ המאורע נולד אִלֵם ואינו אומר כלום. אנו יודעים רק, ש”בנציה נתבזה אצל כל הבריות“, “אנוס היה לצאת מכסלון” – והכל שב לקדמותו… אברמוביץ נולד לפני תשעים שנה בערך, זאת אומרת – בראשית דור ההשכלה, ימי עלומיו עברו עליו בליטא ובמרכזה של ליטא – בווילנא; מליטא בא לגור בערים שונות שבדרום – בקאמיניץ, בברדיצ’וב, בזיטומיר, באודיסה; הרי שספג אל תוכו חייהם של שלשה דורות שלמים מן היהדות הרוסית. הוא “המוהיקני האחרון” אשר בעיניו ראה את ראשית ימי ההשכלה ואת אחריתם, כלומר את כל הפרוצס של חדוּש עולמנו. הוא גם הראשון בספרותנו החדשה שמכחול-האמנים נשמע לו. ובַגַלֶרִיָה של הנפשות המרובות, אשר יצר, אין אנו מוצאים בלתי אם בני הדור הישן, שבצביונם הם חיים ומתים, או בני הדור החדש, שבדמות ממושכלים גמורים הם קמים פתאם לנגד עינינו. את עצם המעבר שבין אלו לאלו, את פרוצס החדוש, – מה שלכל-הפחות בקשו לתפוס ולצייר אחרים מבני-דורו של אברמוביץ: מאפו, סמולנסקין, לילינבלום, ברודס וכו‘, – אין אנו מוצאים אפילו באותה יצירה של אברמוביץ, שכל עיקרה לא באה אלא לתאר מלחמת “האבות והבנים” בימים ההם. – והנה עוד אילוסטרציה אחת. אנו יודעים, מה היו לנו הפרעות של ראשית שנות השמונים למאה שעברה: "גפרית ואש מאת ה’ מן השמים”, חורבן עולמות ישָנים ובנין עולמות חדשים. אפילו סתם אדם מישראל אשר לבו עֵר בקרבו, ראה והבין את הנעשה מסביב, מכל-שכן אלה, אשר להם יאמר “עיני העם”. לילינבלום הרס לילה אחד אשר עמל לבנות שנים רבות, סמולנסקין נפשו גחלים להטה, אפילו יל“ג הקר והמתון ראה, כי נסתרה דרך “אחותו רוחמה”. אברמוביץ, “האמן הגדול, אשר לא היה עוד כמוהו”, “הסופר בעל החושים הראשון בספרותנו”, “האמן הלאומי הראשון בספרותנו”, ש”צפה לחדרי-חדריהם של חיי האומה בגלותה וראה אותם ראשונה כראות אמן, ראית עין ולב", – הוא היחידי, שלא חש ולא ראה כלום והוא שבקש רק “לבשר לאחיו בשורה טובה ונחמה, כי גברילא ומיקיטא מתפייסים לנו, ברוך השם”. כלום לא אירע, ואף אם אירע – מה בכך? אין מאורע אלא לרגע – והחיים לעולם עומדים, ולפי שעה יהודי “זקוק לאכילה ושתיה כבן-אדם, ואינו רשאי לפטור את עצמו מעבודת הפרנסה”. זהו – הכל… אמנם אמן הוא אברמוביץ ועין צופיה לו. אבל היא צופה ורואה רק את הרצועה הצרה והארוכה שלפניה; לנטות לצדדים אין היא יכולה. ואמן, שזהו טבע עינו, כשהוא נכנס לגבולו של הרומאן, לרשות שאינה שלו הוא נכנס…

ככה תעה אברמוביץ ימים רבים, – מבחר ימיו! – בדרכים זרות שונות. גם מאמרי פובליציסטיקה ובקורת כתב, גם לוחות לסוחרים חבר וכו' וכו' עד שלבסוף “סגר עליו המדבר”. אז נסתם מקורו, ושנות-עקרות באו לו. אברמוביץ חדל לכתוב. ואין צורך להיות “בוחן כליות”, כדי, להבין, כמה גדולים היו יסורי נפשו בימים ההם. הוא עצמו מתאר את מצב-רוחו בשנות-העקרות. “הצרות של הימים האחרונים”, כותב הוא ל“ידידו משה”, – “הפכו את לבי בקרבי ויהיה לאבן, עד כי דבקה לשוני לחכי מלדבר וידי רפתה מלכתוב אף מלה. זוהי שתיקה, שנגזרת על אדם בשעה שיסורים קשים באים עליו פתאם, והיא מדכדכת את נפשו הרבה יותר מן האנחה והבכיה בדמעות שליש. מצב כזה, אם הוא הולך ונמשך ימים מרובים, מעמיד את האדם בסכנה גדולה. אתה, ידיד יקר, בחנת את לבי וראית, כי אני הולך וכבה, הולך ודועך כַּנֵּר”… אמנם ממאמרו של בינשטוק על אברמוביץ (“וסחוד”, 1884 חוב' דצמבר; תורגם עברית ב“חוברת מנדלי” של “השלח”) אנו שומעים, שהצרות, שעליהן מרמז אברמוביץ, היו צרות אובייקטיביות, העומדות מחוץ לגבול היצירה והאמנות. אבל רשאים אנחנו לשער, שהללו לא שמשו בלתי אם גורם אחרון וגלוי, “כי נהפך לבו בקרבו ויהי לאבן”. הן בינשטוק עצמו מעיד, ש“בכלל לא פנק הגורל את אברמוביץ ביותר מעולם”. ואף אברמוביץ גופו כותב (“ספר זכרון” של “האסיף” עמ' 120); “כפי הנראה, בשמים נגזר עלי עוד בטרם יצאתי מרחם להיות סופר לעמי, עם עני ודל, וה' חפץ כי אלמד דרכי עמי מקצה…על-כן אמר לנפשי: נודי צפור בעולמי, אומלל האומללים ויהודי היהודים תהיה בארץ. וישאני הרוח ויטלטלני טלטלה-גבר במעלות החיים, נשוא והשלך, ומלאך ה' דוחה”… ובכל זאת, כל אותם הימים לשונו לחכו לא דבקה וידו לא רפתה. אין זאת, כי אם הפעם היתה סבה אחרת, סובייקטיבית – יסורי-נפש, שעינו של זר אינה שולטת בהם, ואף בעל-היסורים גופו, המתירא לתלות את הקלקלה בעצמו, מחליף אותם, בכונה או שלא בכונה, באחרים שאינם תלויים בו. ויסורי הנפש הנסתרים האלה המה שגרמו לו לאברמוביץ את השתיקה, “המדכדכת הרבה יותר מן האנחה והבכיה”. ורק לאחר זמן, שכבר פג ארסה של האמת המרה, משום ש“שוב נפתח בקרבו מעין חדש של רגשות רותחים ורוחו נשא אותו לשפוך את לבו ואת רגשותיו אלה לעין כל”, – רק אז חזר אברמוביץ והבין כראוי סבת שתיקתו הארוכה. רק אז הבין, ש“מקורו התחיל מתעפש ומסריח”, משום ש“זה כמה קולמסו נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבו… בזמן שהאחת מושכתו כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על-ידו ומוֹשכתו למה שנעשה עתה בימינוּ, ושתי רשוּיוֹת הללו מדיינות זו עם זו בקרבו כשני חנוונים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה… ולפיכך, כשהדעות נתחלקו בו ושתיהן אוחזות בקלמוסו… הורה כמאן-דאמר, שיהא מונח עד שיבוא אליהו… הפקיר את כסלוניו ויצא נקי מק”ק כסלון"…

ואולם דוקא בשעת מצוי הנפש וחשבונה אירע גם לאברמוביץ מה שיארע בהכרח בשעה כזו לבעל כשרון גדוֹל: הוא עמד על עצמו ומצא את דרכו שלוֹ. מכאן ואילך הֵחֵלָה עלִיָתו של אברמוֹביץ, שלא נפסקה כמעט עד יומו האחרון. אברמוביץ נעשה הצייר-האמן של חיי-היהדות כפי מה שקבעום דוֹרי-דוֹרוֹת של גיטוֹ, – חיים שנקרעוּ מן העבר ולפיכך אבדה ונאלמה בקרבם גם הרגשת העתיד. הוא מצא דמות ודמיוֹן למסכת-חיים נפלאה, שאין דוּגמתה בעולם, – מסכת-חיים שלימה, שפרחה נשמתה מתוכה והיתה לפסל-שיש: דומה, שהיא מקשיבה בכל כחה להד העבר ואינה שומעת אוֹתוֹ, דומה, שהיא חרדה בכל רמ“ח אבריה לקראת פעמי העתיד ואינה חשה בהם, והיא כֻלָּה כאילו קפאה ברגע הקצר האחד של ההוה. אברמוביץ הוא היחידי בספרותנו, אשר לו ניתנה הסגוּלה למצוֹא דמות ודיוקן למסכת-חיים נפלאה כזו. שירת נפשו על מאפו היתה שירת-העבר. בעיניו החולמות של מיכ”ל הבהבו כוֹכבי-העבר. גוֹרדוֹן ינק גם את מתק-האהבה, גם את מרי-הלב מתוך העבר. ביאליק שפך את כל להט-אשו ונהמת-געגוּעיו בשירת העבר. אברמוביץ הוא הראשון, אשר ביצירותיו האמנוּתיוֹת, שעליהן גדלותו וגאונו, – אין זכר להעבר. והוא גם האחרון, אשר אזנו לא שמעה קול-דפיקתו של העתיד ואשר רק “גוֹעַל תקף אותו לכל החיים האלה, חיי-כלבים בלי תכלית וסוף ואחרית”, ל“צרה ההיא, אשר אין מנוס ממנה ומפלט”, הוא האחרון, שאינו רואה לכסלון תקנה אלא שרפה (ע' “טקסא”) ולקבציאל השרופה – אלא פזור (“התפזרו קבצנים!”). הבאים אחריו ישמעו כאן רטט של חיים חדשים, חרדה של בנין וכנוס. הוא היחידי, שאינו שומע כלוּם…

lll

שורת ההגיון נותנת, שאמצעי הציור של האמן יתאימו לטבע-רְאִיָתוֹ ואופן תפיסתו את החיים. נראה נא איפוא, היאך מתגלית התאמה זו לגבי אברמוביץ.

כשם שגלוּיי-המציאות בכלל נקנים רק בשני דרכים – בשטח ובזמן, כך מקנה גם האמן את תפיסות עינו ורוּחוֹ רק בשני דרכים אלוּ – אם על-ידי תיאור הדברים באמצעי השטח או על-ידי נתינתם באמצעי הזמן. "אם אמת הוא הדבר, שהציירות (מאלעריי) משתמשת לצורך חקוּייה (את המציאות) באמצעים וסימנים אחרים לגמרי מאלו של השירה; שהראשונה משתמשת בדמויות וצבעים של שטח והשניה – בצרופי-צלצולים של זמן, – הרי סימנים, המסודרים זה בצד זה, יכולים לבטא רק דברים, שהם או חלקיהם קיימים זה בצד זה, בשעה שסימנים, המסודרים זה אחרי זה, יכולים לבטא רק דברים, שהם או חלקיהם ניתנים זה אחרי זה. – דברים, הקיימים זה בצד זה, נקראים גופים. מכאן, שהגופים וסגולותיהם הגלוּיוֹת הם הם עניניה העצמיים של הציירות, דברים, הניתנים זה אחרי זה, נקראים בעיקר מעשים. ומכאן, שהמעשים הם הם עניניה של השירה (לסינג, לאאוקון, ט"ז).

אם יש צורך לבחון את אמתוּתה של הגדרה יסודית זו שכבר עברו עליה שלשה יוֹבלוֹת שנים, אפשר להביא ראיה משירתנו העברית הקדומה. זו כֻלָּה מעשה ופֹעַל. כשם שגם עצם יסודה של הלשון העברית הקדומה, העברית המקורית, הוא המעשה: – הפעל. “לשון עשירה בבטוּיי-פעלים וציורי-פעלים לשון פיוטית היא… השם מטיל על המתואר צל-מוֶת; הפעל מְחַיֵיהוּ, נותן בו רוח-מעשה וזה מעורר הרגשה. משום שהוא גופו מלא רוח-חיים… והנה אצל העברים כמעט הכל – פעל. זאת אומרת: הכל חי ופועל… הלשון, אשר עליה אנו מדברים (עברית), דומה לתהום של פעולה לים של גלים, אשר בו פוֹעל בתוך פוֹעל יהמה וירעש” (הֶרְדֶר), גם ספורנו העברי הקדום מתרחק, ככל האפשר, מן ה“תאור המת” ובוחר ב“מעשה החי”. “וישא את קולו – וילך; וישא את רגליו – וילך”. כיוצא בזה מתרחק ספורנו הקדום, ככל האפשר, מן ההסברה הבאוּר החיצונים ובוחר להרצות עצם פרוֹצס המעשה והדבור באופן כזה, שיהיה המניע הפנימי מובן ונתפס מתוכו. “ויקרא אליו אלהים.. ויאמר: משה! משה!” דומה, כאילו האלהוּת עצמה מבקשת להדגיש את הערך, שהיא מיחדת לקריאה זו. “משל לאדם, שנתן עליו משוי גדול, וקורא: פלוני, פלוני, קרובי, פרוק מעלי משוי זה”. – שאול שואל לנערות, היוצאות לשאוב מים, שאלה קצרה: “היש בזה הרואה?” אף הן משיבות תשובה קצרה: “יש”, אלא שלתשובה מספקת זו הן מוסיפות עוד שני פסוקים ארוכים, שלכאורה מיותרים הם לגמרי. אבל שמואל ירחינאה הפקח יודע את מקורה של ההוספה הארוכה הזאת: “כדי להסתכל ביפיו של שאול, שנאמר בו משכמו ומעלה גבוה מכל העם”…

כך היא דרכה של השירה העברית. ולא רק של השירה העברית, כי אם של השירה בכלל, “הומירוס אינו מתאר כלום, חוץ ממעשים ופעולות, הבאים רצופים זה אחרי זה. את הגופים העצמים הוא מתאר רק במדה, שיש להם חלק במעשה ופעולה. למשל, אם הוא מבקש להראות את מרכבתה של הֶרָה, הרי הוא מכריח את הֶרָה לסדרה לעינינו אברים אברים… את בגדיו של אַגַמֶמְנוֹן אנו רואים, משום שהמשורר מתאר את הַלְבִישָׁה עצמה… בשביל האניה כשהיא לעצמה יש לו להומירוס רק שרטוט אחד, בשעה שמעשה ההפלגה, השיוט וְהַבִּיאָה אל החוף משמש לו ציור מפורט, שהצייר היה זקוק להקדיש לו חמש או שש תמונות מיוחדות, אלמלי בקש להביע את הכל במכחולו על הבד”… (לסינג, שם). והדבר מובן. המוסיקה, השירה והספור, המשתמשים ב“סימני-הזמן”, יכולים בעיקרם לבטא רק מעשים ולא גופים; ולעומתם, החטוּב והפסוּל, הציירות והארדיכלות, המשתמשים ב“סימני-השטח” יכולים בעיקרם לבטא רק גופים ולא מעשים, “בתוך כתבי”, – אמר גֶתֶּה פעם אחת לאֶקרמן, – "מצאתי רשימה, אשר בהּ אני קורא להארדיכלות מוסיקה נוקשה…²

לפי ההשקפה הראשונה יכולה ההגדרה הלסינגית, אם נמצה את עומק-דינה, להביא אותנו לידי הנחה, שכל ההופעות החיצוניות, הגופניות, של האדם, למשל, הואיל והן ניתנות תמיד בגבולות השטח, ענין הן רק לחטוּב וציירות, וכל זעזועיו הפנימיים, הנפשיים, הואיל ואינם בלתי אם פרוצס, הנתון תמיד בגבולות הזמן, ענין הם רק לשירה ומוסיקה. אבל באמת אין זו אלא טעות. הגופים והעצמים קיימים לא רק בשטח, אלא הם נתונים גם בזמן. כל הופעה היא מסובבה של פעולה שקדמה לה וסבתה של פעולה הנובעת מתוכה, ולפיכך היא מרכזו של מעשה ופוֹעל. הרי שהחטוב והציירות יכולים לתפוס גם במעשים, – כמובן, בדרך רמז, רק על ידי-גופים. ולהיפך, מעשים אינם יכולים להיוֹת נתונים “ערטילאים” רק בזמן, אלא הם ניתלים בגופים ועצמים ידועים. הרי, שהשירה והמוּסיקה יכולות לתפוס גם בגופים ועצמים, – כמובן, בדרך רמז, רק על-ידי מעשים ופרוצסים. וכאן הדבר תלוי בטבע סגולותיו, כלומר, בהכנתו הטבעית של הצייר והמשורר. צייר, שניתנה לו לא רק עין לראות את ההופעה החיצונית, ה“גופנית”, המתגלית לו כמו שהיא, בהויתה המסויימה, כי-אם גם אוזן לשמוע את משק-כנפיו של מה שהיה, ההולך ומסלק מעליה, ודממת-רחשו של מה שיכול להיות, הקלוט בתוכה, – צייר שכזה, שסגולותיו הטבעיות פורצות גבולות השטח ונכנעות לגבולות הזמן, מכחולו נעשה כלי לשירה, הגופים נעשים לו למעשים, וההויה – רמז ופירוש להתהוות. ולהיפך, משורר, שאין כחו אלא בעינו לראות את הקיים ועומד בגמר-צורתו, שפקוח-עין הוא לראות את גלוייה המפורשים של ההויה המסויימה ושתום-אוזן הוא לשמוע את קלוחם הטמיר של מה שהיה ומה שיכול להיות, העוטרים את ההויה מלפניה ומאחריה, – משורר שכזה, שסגולותיו הטבעיות עוזבות את גבולות הזמן ומצטמצמות רק בגבולות השטח, דבורו נעשה מכחול לציירות, המעשים נגלדים ונעשים לו רמז לגופים, וההתהוות – רמז ופירוש להויה.

העבריות המקורית בכרה תמיד את ציורי-הזמן על ציורי-השטח, את הקול על המראה. “קול-דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול”. לראות את פני אלהים – זהו מושג, היוצא מגדר הבנתה של העבריות, אבל לשמוע את קולו כבר יכול גם האדם הראשון. את החיים והמציאות תופסת העבריות לא בדמות הויה ידועה, שנגמרה צורתה, כי-אם בדמות פרוצס תמידי, שאינו פוסק. “יוצר אור ובורא חושך… מחדש בכל יום תמיד מעשׂה-בראשית”. וכל-כך רגילה העבריות לתפוס את החיים והמציאות בדמות פרוצס שאינו פוסק, עד שגם בלשונה אין לה בלתי אם שני זמנים: עבר ועתיד; הוה אין לה בלשונה כלל. ההוה העברי תאור הוא ולא זמן. הכל שוטף והולך מן העבר אל העתיד; הוה אין. ואין כל פלא, ש“הקוסמוס”, המסודר, של הַיְוָנִי “עולם” הוא להעברי: הואיל והכל – פרוצס, המקלח בלי הפסק ו“מתחדש בכל יום תמיד”, הרי אי אפשר לו, שלא יהיה גם נעלם וסמוי מן העין תמיד. צרוף הדורות והשתלבותם זה בזה עיקר הם להעבריות; הדור הקיים ועומד בתחומו הצר של ההוה אינו אלא נקודה אחת קטנה בהיקף הכביר, שאי אתה יודע היכן הוא מתחיל והיכן הוא גומר. ולפיכך זהירה העבריות כל-כך לזכור את אשר היה וזריזה היא כל-כך להכון לקראת העתיד להיות, מכיון שהכל פרוצס, המקלח בלי הפסק, הרי הצורה היסודית של האמנות העברית המקורית היא – השירה והספור, המשתמשים ב“סימני הזמן”, ולא החטוב והפסול, המשתמשים ב“סימני-השטח”. ולפיכך גם “המספר העברי אינו מוצא נעימות לעצמו בַּשְׁהִיָה היתרה, כדי לתאר כל פרטי הענין… הסופר האֶפי של העמים האינדוגרמנים כרוך אחרי עצם המאורעות, אחרי ההסתכלות בהם עצמם, ולא אחרי המטרה. ולהיפך, הסופר העברי נראה, שהוא ממהר להגיע רק אל המטרה. דרכו – הקו הישר ופסיעותיו נמהרות”… (שטינטאל), זאת אומרת: המספר האמן העברי משורר הוא לפי מעלת-רוחו, הגופים נעשים לו רמז למעשים וההויה-רמז ופירוש לפרוצס ההתהוות…

ההיפך הגמור מזה הוא – אברמוביץ. רואה הוא ולא חוזה, צייר ולא משורר, לכשתרצו – פַּסָל ולא מספר. אמן הוא אברמוביץ: אין כל ספק, כי צדק פרישמן במשפטו, ש“אמן כזה לא היה עוד לבני ישראל” ואולי לא רחוק הוא ביותר מן האמת גם משפטו השני, ש“גם עתה אין לנו עוד כמוהוּ”. אבל גם זה אמת, שאמנותו של אברמוביץ, לפי עצם טבעה, לא ממקור האמנות העברית תהלך. רְאִיָה בהירה עד להפליא ראה ביאליק את אברמוביץ. כשהוא “יושב שֶׁבֶת אמן זקן, מעין פַסָל קדמון, מצומד אל אחד הסלעים השוממים ושוקד בדממה ובבדידות על מלאכתו… מחיק הסלע מבצבץ ועולה פסל אחרי פסל, צורה אחר צורה – יער שלם של פסילים מאחורי האמן!”… ואולם רק עד כאן בהירה היתה ראיתו של ביאליק; מכאן ואילך עינו הטעתו. כשם ש“האמן הזקן” עצמו יושב מצומד אל סלעו ומן “הסלע השומם” הזה לא יֵט ימין ושמאל לראות מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור ממנו, כך גם “פסיליו”, ואפילו לאחר “הקשת-הפטיש האחרונה”, נשארים מצומדים במקומם: איש מהם אינו נעקר והולך לו, כי על-כן “פסילים” הם. כל כובד משאו של רגע ההוה הקצר נכרת עליהם ו“חברם, כאילנות, בקרקע”. אברמוביץ, אשר רק עין ניתנה לו לראות את הגִלויים המפורשים של הקיים ועומד ולא ניתנה לו אוזן לשמוע את קלוחם הטמיר של הפרוצסים, – הכל משמש לו רק רמז לגופים, לסתם הויה, המאובנת בתוך עצמה ואשר כולה אינה אלא מה שהיא…

תמיהני, אם בכל מה שכתב, למשל, טולסטוי יש אפילו עמוד שלם, המיוחד לתאור בעלמא. אמנם אנו רואים כל קמט וכל שושנתא בשמלתה של קִיטִי שְׁצֶ’רְבַּצְקָה. אנו רואים את הקטיפה השחורה, העוטרת את צוארה, אנו חשים את קור-השיש שבכתפיה החשופות. אבל לא אותם, כשהם לעצמם, אנו רואים וחשים. אנו רואים וחשים אותם אגב קִיטִי המתגלית מתוכם ובהם, כשהיא נכנסת אל הנשף, אשר שם וורונסקי, וכל קמט ושושנתא שבשׂמלתה מספרים רטט-הַחִכּוּי שבלבה. וחן הקטיפה שבצוארה וקור-השיש שבכתפיה מספרים חדות-הבטחון שבנפשה. אברמוביץ הַפַּסָל יודע רק את התאור הָאִלֵּם, – התאור לשמו. “בתיה (של כסלון) אינם עומדים בקומה זקופה ובחוצפה כלפי שמים, אלא הם שפלים, ויש בהם גם כפופים וגגותיהם כבושים בקרקע… כל כבודה של דירת יהודי פנימה, שם מטתו, שולחנו וסיר-רחצו, וצאצאים והצפיעות”, כל כליו מכלי-חמדתו ועד כלי בית-המבשלות והמטאטא עם היתד התקועה בו" וכו‘, וכו’. וכשהוא מבקש לספר גם במלבושי הכסלונים והכסלוניות הרי הוא עומד כגבר אין-אונים ואינו מוצא דרך אחרת “לצאת בשלום מן המבוכה” אלא להוציא פעם אחת את כל הכסלונים והכסלוניות החוצה ולהעבירם אחד-אחד “על-פנינו כבמחזה”… אין אני יודע בספרותנו החדשה הַבְהָקָה שׁל שַׁבָּת, הנשפכת כנחל-אורה על שממות עולם, כזו של ביאליק, שאין בה תאור כלל ויש בה רק שנים-שלשה צרופים חדשים-ישנים, המחיים פתאם את הכל: “בעוד רגע הזהיבו מעל התל שתי שלהבות קטנות. החורשה הסמויה נתפקחה פתאם, כאלו נקבעו בה שתי עינים חיות… ובאחת מפינותיה האפלות, בהיכל מוצנע שָׁם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם את ראשו”… ולעומתה אין אני יודע שבת סתומה, עִוֶּרֶת ואלמת כפסל שיש, כזו שאברמוביץ העמיד בַגַלריה שלו.

“מנדלי היה הראשון, שפרנס את כשרונו מן החיים והטבע בדרך ישרה”. ואמנם רגיל הוא אברמוביץ לתאר את הטבע. אבל גם בשביל הטבע יש לו רק עין לראות אותו כדבר-מה, שכבר נבדל ונפרש ממנו ולבש דמות של יֵשות ידועה, העומדת וקיימת לעצמה. חוש לָחוּש את הטבע בתוך עצמו, כששניהם יונקים וניזונים זה מזה, משלימים זה את זה ונעשים יחדו עצם אחד שלם, – חוש שכזה אין לו לאברמוביץ. הוא יודע תמיד, בכל עת ובכל שעה, היכן הוא הגבול שבינו, האדם הרואה את הכל, ובין הטבע, אשר ניתן לו לראות בו. זווגו עם הטבע הוא רק זווג של רואה ונראה; זווג פנימי של יחוד הנפש אין בין שניהם.

"רוּחַ נַעֲלָה, מְאוּמָה לֹא חָשַׂכְתְּ מִמֶּנִּי

"מִכֹּל אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי. וְלֹא אֶל-חִנָּם

"בִּדְמוּתֵךְ מִן הָאֵשׁ אֵלַי נִגְלֵית,

"רוֹמְמוּת הַבְּרִיאָה נָתַּתְּ לִי לְמַמְלָכָה

"וַתִּתְּנִי כֹּחַ בִּי לָחוּשׁ בָּהּ וּמֵחֵילָהּ לִרְווֹת.

"לֹא רַק הִתְבּוֹנֵן דּוּמָם הִרְשִׁיתִינִי,

"כִּי נְתַתִּינִי לִרְאוֹת לְמַעֲמְקֵי-לְבָבָהּ

"כִּרְאוֹת לִלְבַב יְדִיד-נֶפֶשׁ פְּנִימָה.

. . . . אָז

"אֶת נַפְשִׁי תְּשַׁוִּי לְנֶגְדִּי וּמֵחֶבְיוֹן-תּוֹכִי

"נִפְלָאוֹת נַעֲלָמוֹת וַעֲמֻקּוֹת תִּגָלֶינָה,

"וּבַעֲלוֹת לְעֵינֵי יָרֵחַ יָקָר,

"עָלֹה וְהַשְׁכֵּן בִּי שַׁלְוָתוֹ, וּבָאוּ נֶגְדִּי דוּמָם

"מִצוּרֵי סְלָעִים בִּסְבַךְ רָטֹב

"דְּמֻיּוֹת-כֶּסֶף מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי תֵבֵל

“וּמַשְׁקִיטוֹת תַּעֲצוּמוֹת מַאֲוַיַי לְהִתְבּוֹנְנוּת-עוֹלָם”,

(פאוסט, א'. תרגם ק.)

כך חש את הטבע האמן-משורר, אשר במעמקי נפשו נשמעת לו שירת הזמנים והעולמות שלפניו ושלאחריו, ויחד עמהם הוא מתיחד יחוד-עולם עם השמים אשר ממעל לראשו, ועם הארץ, אשר מתחת לרגליו עד לבלי היות עוד גבול ופדות בינו ובינם. אברמוביץ, האמן-הצייר, האמן-הפַּסל, שעולמו ניתן לו בתוך תחומי הקיים והעומד ואשר עינו תלויה בתוך גבולות השטח, יכול רק לראות את הטבע כשהוא עומד מבחוץ, הוא יכול להסתכל בטבע רק מתוך השפופרת, שבו עינו מזויינה כל הימים, ומכאן אותה הטפוסיות המשוּנה (“אברמוביץ גייר את הטבע!”), שהוא מְיַחֵד לטבע. גבול בינו ובין הטבע, “עצמים נפרדים” הם זה לגבי זה, והוא, אברמוביץ, הרואה והמסתכל, מבקש גם גדולה לעצמו – לשפוך מרוחו שלו על הטבע ולקבוע לו דפוס וצורה כרצונו הוא. להתיחד יחוד פנימי עם הטבע, להִמוֹס בתוֹכוֹ וּלְהֵעָלות עמו ומתוכו עד לידי שירת העוֹלמוּת והזמנים, – מדרגה זו לא של אברמוביץ היא.

ועוד פרט אחד חשוב, הַמְסַמֵן את אופי אמנותו של אברמוביץ, אני צריך לעמוד. אברמוביץ אינו יודע לספר. ביתר דיוק: אין לו מה לספר. האמן, התופס את החיים מצד גלויי-הפרוצסים שבהם, גבוריו עולים וירדים, נופלים וקמים, ובעליתם וירידתם, בנפילתם וקימתם הם יוצרים את החיים ו“מחדשים אותם בכל יום תמיד”. לעומתו, האמן, התופס את החיים מצד גלויי-הצורות והדמויות הקבועות שבהם, גבוריו מעצם תחלתם בצביונם הגמור הם נבראים ואין להם לא עליה ולא ירידה, לא קימה ולא נפילה, ואף החיים אינם נוצרים ומתחדשים עמהם: הם הם שהיו לפניהם והם הם שיהיו גם לאחריהם. מה שהיה “מנדלי”, ראש גבוריו של אברמוביץ, קודם שיצא מק“קו בעגלתו וסוסו הוא שיהיה גם אחרי שובו לק”קו כעבור שנים ושמיטות; דומה, שבדמותו זו בא לעולם ובדמותו זו יֵצֵא מן העולם. מה שהיה ליב המלמד “קודם הרעש” הוא שיהיה גם “אחרי הרעש”: בצביונו נברא ובצביונו ימות. רק “גופים” הם, רק “פסילים” הם שמתחלת ברייתם נקבעה ונגמרה צורתם, וכלום יש להם ל“גופים” ו“פסילים” עליות וירידות, נפילות וקימות? כלום יש מה לספר על “גופים” ו“פסילים”? – האמן המספר (דוגמת המספר העברי הקדום) יש לו מטרה, שאליה הוא ממהר להגיע, – מטרה שאליה מכוונים כל המעשים והמאורעות, משום שלאחריה מתחלת פרשה חדשה בחיים. האמן הצייר אין לו אלא הסתכלות בגוף הדברים כמו שהם, בהויתם המסויימה, אשר לא יחול עליה שום חדוש ושנוי וכל דבר, שאין לו חדוש ושנוי, יש לו רק אילוסטרציות, אבל לא ספור.

הנה דוגמא אחת: “מסעות בנימין” אחת מן היצירות המובחרות של אברמוביץ, נכתבו בדמות “דון-קישוט” של סֶרְווַנְטֶס אבל רק בדמותו ולא ברוחו. סֶרוונטס המשורר לא בקש לתת רק דמות ודיוקן לצורת-חיים קבועה ועומדת, להאבירות. אדרבה, הוא היה אחד מן הראשונים, אשר ראו את החיים החדשים כשהם גורפים את הצורה הנפסדה הזאת ומבערים אותה. לא מתוך שנאה ובוז להאבירות כתב סרוונטס את הפואימה³ שלו, הוא כתבה מתוך כבוד וחבה להאבירות. כל מה שהיה בהאבירות של ימי-הבינים מן האצילות ובקשת הַגַדלות, מן הָאֵמון וההשתעבדות לחזון-הלב, הגשים סרוונטס בדון-קישוט. אבל הוא ראה והנה סוף-סוף הרקיבה האבירות ונתעפשה מרוב ימים במקומה והגיעה שעתה להפָּנות מפני צורת-חיים אחרת, חדשה, זו של “דור התחיה”. וחדוש-החיים הזה אינו פוסח גם על האבירות עצמה; להיפך, הוא סוחף גם אותה אחריו בכל כח זרמתו העצומה. דון-קישוט אינו נפטר מן העולם עד שהוא גופו נעשה אחר. “בקנים של אשתקד לא עוד יקננו צפרים חדשות” – מתודה דון-קשוט לפני העומדים עליו ומת. וככה נשלם היקף ספּורו של סרוונטס, שהכל מעצם תחלתו מכוון בו בהכרח הגיוני, - או, יותר נכון, בהכרח פסיכולוגי, – למטרה שבסופו. לא כן אברמוביץ. הוא כתב את “מסעות בנימין” מתוך בוז וגועל לבטלנות של היהדות הבטלונית, שכולה אילונית היא בעיניו. הוא לא ראה מה שלפני בטלנות זו ומה שלאחריה. הוא ראה רק את הסרחון והדראון, את הרפיון והכשלון כמו שהם. לאחר שנתגבשו וקבלו את צורתם האחרונה, שאין עוד אחריה כלום. ותהי לו הבטלנות לפסל-שיש, אשר בהויתו המסוּיימה יהא קיים ועומד עד-העולם. כל מה שבנימין עושה וכל מה שבא עליו אינו אלא אילוסטרציה לבטלנותו: מטרה וספור אין כאן. מה שהיה בנימין קודם שיצא מכסלון הוא שיהיה גם לאחר שיחזור וישוב לשם. בצביונו נולד ובצביונו ימות. הכל קיים ועומד – גזרה היא מלפני האמן הזקן, היושב מצומד לסלעו השומם וחוצב מתוכו צורה אחר צורה, פסל אחר פסל – יער שָׁלֵם של פסילים…

IV

ובכל פעם שאני נכנס ל“יער-הפסילים” הזה אני מרכין שלא מדעתי את ראשי בפני האמן הזקן. כמה חדה ועמוקה היא עינו לראות אותן הצורות, שדוקא הן ולא אחרות קובעות לו את כל משמעותה היסודית של יהדות הגיטו, היא היהדות הכסלונית-הקבציאלית. הבטלונית-הדלפונית!

“נניח נא, למשל”, – כותב פרישמן, – “כי בא איזה מבול לעולם ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהוּדים עם כל החיים אשר שם” ועל-פי מקרה השאיר לנו רק את כתבי אברמוביץ, “אז אין שום ספק, כי על-פי השיורים האלה היה יכול החוקר הבא לחזור ולהרכיב שנית את כל הציור של חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה ברוסיה במשך המחצה הראשון של המאה הי”ט, באופן שלא היה חסר לנו אפילו קוץ אחד של יו“ד אחת”. – דַיָה ראיה אחת לסתור, כדי להבין, שזו היא הגזמה בעלמא. לכל-הפחות מחצית יהודי רוסיה שבעיירות הקטנות והערים הגדולות (אגב אורחא: יותר ממה שאברמוביץ מצייר את העיירה הקטנה הוא מצייר את העיר הגדולה – את ברדיצ’ב ואת קמניץ, את זיטומיר ואת אודיסה) היו מאז ומעולם סוחרים וחנונים ובעלי-מלאכה. ואלו ביצירותיו של אברמוביץ אין אנו רואים לא את הסוחר בסוחרותו ולא את החנוני בחנונותו, ואפילו את בעל-המלאכה כמעט שאין אנו רואים במלאכתו. אמנם לפי עדותו של אברמוביץ ליבצי האדמוני (“בעמק הבכא”) חנוני הוא. אבל היכן היא חנונותו? יהודי בטלן הוא ככל יתר היהודים הבטלנים אשר בכסלון, תמיד אנו מוצאים אותו אם בביתו או בבית-מדרשו. לפני האיצטבא שבחנותו אין אנו מוצאים אותו אפילו פעם אחת. רפאל (גם-כן ב“עמק הבכא”) סוחר הוא. אבל היכן היא סוחרותו? במה מתגלית נשמת הסוחר שבו? כלום מוצאים אנו בו אפילו רמז להתלהבות המסחרית, המצויה כל-כך ברחוב היהודים? ואם על-פי שיחתו עם אשר הסרסור נשפוט (ע' כרך א‘, עמ’ 214) הרי באמת “נראה, שמעלתו עדיין הוא… הוא… תינוק במחילת-כבודו”. הסתכלו כראוי ברפאל זה ותראו שמתחפש הוא: לא רפאל הסוחר הוא, כי-אם בן דוד המורה (מן “האבות והבנים”), שמסבה לא-ידועה עמד והחליף את בית-ספרו בבית-חרושת למנופק טורה. ונפלא הדבר: אף אֶת “הסוחר” היחידי הזה הגלה יוצרו לבסוף מכסלון לליפציג, כאילו בקש אברמוביץ לאמר: בכסלון, קִנָּה של המלמדות והחזנות, הבטלנות והקבצנות, אין מקום לסוחרות. – ובכלל: הגזמה משונה היא לאמר, שבתוך יצירותיו של אמן, יהיה מי שיהיה, אפשר “להרכיב שנית” את כל ציור חייו של קבוץ שלם בזמן מן הזמנים, “באופן שלא יהא חסר לנו אפילו קוץ אחד של יו”ד אחת". קשת חייו של קבוץ שלם, ואפילו אם חייו פעוטים ומצומצמים, רחבה היא הרבה יותר מכדי תפיסת עינו של אדם אחד, ואפילו גדול שבגדולים, אמן שבאמנים. קל-וחומר אברמוביץ, שהוא תופס בכלל את חייה של יהדות הגיטו רק מצד אחד, רק מצד אותו פלח-החיים שבו מתגלית לו טפוסיותה ומשמעותה היסודית של יהדות הגיטו כֻלָּהּ. וזהו אמנם עיקר כחו של אברמוביץ, שבשבילו זכה גם הוא לְגַדְלוּת, – כח ההבחנה וההבדלה.

כי הנה העין לומדת כל ימיה שני דברים– לראות ושלא לראות. יש בעלי חיים, הרואים יותר מדי, וזוהי קלקלתם, ולפיכך עושים להם סגולה כדי למעט, זאת אומרת כדי לְרַכֵּז את רְאִיָּתָם. בראשית, כשאדם נולד ועינו נפקחת לראות את העולם ומלואו, היא רואה “בחדא מחתא” את הכל, כל מה שנמצא בתוך תחום ראיתה. אותה שעה שעדיין אין היא רואה באמת כלום. הכל מעוּרה יחד ומצטרף לתהו-ובהו אחד, שמתוכו אין העין מבדלת ומבחנת שום דבר, אשר עליו תנוח ואותו תתפוס בסימניו המיוחדים לו. דוגמת ערבוב כל הצבעים היסודיים, המצטרפים יחד ונעשים רק סתם לובן בעלמא. או דוגמת רגע היקיצה מתוך שנה עמוקה, כשהאדם פוקח את עיניו ורואה לפניו רק צבור אחד של כלים ואינו רואה כל כלי וכלי לבדו. אבל לאט-לאט לומדת העין להבחין ולהבדיל – עצם אחר עצם מתוך כלל העצמים המקיפים אותו, דמות אחר דמות מתוך צבור הדמויות, האומרות להבליע כל פרט ופרט בתוך כללותן. כלומר העין לומדת לראות את היסודי והחשוב לה ולבלי לראות את שאינו יסודי וחשוב לה. ורק כשהיא מגיעה לידי מדרגה זו של הבחנה והבדלה הרי היא מתחילה לעשות את שליחותה, שלכך נוצרה – להקנות לבעליה את גלויי-המציאות. כל זמן שעוד טרם למדה גם שלא לראות, כלומר: כל זמן שעוד לא למדה להבחין ולהבדיל, כל כח ראיתה יוצא לבטלה ואין היא עושה שליחותה כל עיקר. ולא עוד, אלא דוקא משעה שכבר למדה גם שלא לראות, היא נעשית מסוגלת לתפוס במה שלמדה לראות את כל טפוסיותו, ואפילו אם זו כמוסה וצפוּנה לפני ולפנים, בתוך תוכיותו. – מובן מאליו, שלא כל העינים שוות, האחת יותר משהיא לומדת שלא לראות היא לומדת לראות: די לה בַצֵל, הנטוי רק על דברים מעטים, כדי שיובלט לה אורם של דברים מרובים. והאחרת יותר משהיא לומדת לראות היא לומדת שלא לראות: זקוקה היא לַצֵּל, הנטוי על דברים מרובים, כדי שיובלט לה אורם של דברים מעטים. אבל סוף-סוף לצל זקוקות הן גם שתיהן וכמעט שאפשר לאמר בדרך כלל, שהעין אשר הִרְבְּתָה ללמוד שלא לראות היא שעשויה לתפוס את כל דקות טפוסיהם של הדברים, אשר למדה לראות. וזהו סוד המומחיות.

וזהו גם סוד ההסתכלות האמנותית. האמן ברוך-האלהים מעמיק לחדור אל תוך פנימיותם היסודית של הדברים, המתגלים לו, ולחשוף שפוני טמוני טפוסיותם לא רק משום שהוא למד לראות את הכל, כי אם גם מה שלמד שלא לראות את הפרטים ההם, שאינם טפוסיים ויסודיים. זאת אומרת: משום שלמד להבחין, ולהבדיל, לקלוף את הגרעין מתוך קליפותיו. תאמרו: אם-כן זיוף יש כאן והאמנות מקנה לנו את גלויי-המציאות לא כמו שהם באמת, אלא כשהם מיופים ומפורכסים: אבל עד שאתם קובלים על האמנות, בואו וקבלו על המדע, ואפילו מדויק כהנדסה, למשל, שמא ראיתם מימיכם בטבע קו ישר או עקום מדוייק, עגול או רבוע מדוייק בלי שום עקמומיות “יוצאוֹת דופן”? ואלו ההנדסה מעמידה את תורתה על “הישרות” וה“עקמומוּת”, העגולים והרבוּעים המדוּייקים. וכלום זיוף יש בזה, שהיא, ההנדסה, תופסת את הקוים והעגולים והרבועים באָפְיָם היסודי – להיכן הם נוטים מעצם טבעם – ומעלמת עין מן “היוצא-דופן” הטפל? לא זיוף יש בזה, אדרבה, זו ולא אחרת היא “אמת האידיאה”, שנתגשמה בקוים והעגוּלים והרבוּעים, זו ולא אחרת היא “תמצית נשמתם”. וזוהי גם תעודתה של האמנות. מתוך כלל הפרטים היא תורמת את “האידיאה היסודית”, או, כמו שקורא לו טֶן, או “הקו היסודי”, את האופיי והממשי ביותר. אותו היא מַבְחִינָה וּמַבְדִילָה, עליו היא שופכת את כל אור צבעיה, אותו היא תופסת בסימניו המובהקים ועל השאר היא מצלילה. וזוהי הסגולה, שהאמנוּת עושה לנוּ, כדי שלא נראה גם אנחנו יותר מכפי הצורך, כדי שתלמד גם עיננו אנו להבחין ולהבדיל, – ורק אז רואים גם אנוּ. אמנם, אם נבוא למצות את עומק-הדין, ודאי נאמר, שציוּרי-האמנות אינם מתאימים לציוּרי-המציאות כפי שהיא, כלומר לכל צדי-צדדיה. אבל האמנות בלשונה שלה תדבר אלינו על גוי ואדם ובלשונה שלה תגלה לנו אמת החיים והמציאות – אם אמת יפה ונעימה או אמת כעורה ומרה.

ואל נא נשכח, שבאמת לשון האמנות הולכת בדרכה של הלשון בכלל ואין בין זו לזו בלתי אם מדרגה יותר עליונה של הבחנה והבדלה, שהרי גם הלשון בכלל עומדת בעצם יסודה רק על תפיסת הדברים בסימניהם המובהקים, הראשוניים והטפוסיים, ועל התעלמות מן הסימנים הטפלים והשניים. כשאנו אומרים “בהמה” הרי העצם, אשר עליו הונח שֵׁם זה נתפס רק בסימנו המיוחד המובהק והטפוסי – באִלְמוּתוֹ (“בהו”, “בהם” = אִלְמוּת), כשם שגם ה“עוף” נתפס רק בסימנו המיוחד, המובהק והטפוסי – הָעִיפה “מניח השמות” אמנם “זִיֵף” את המציאות: הוא הבחין והבדיל אותם הסימנים, אשר נראו לו טפוסיים ומובהקים בבהמה ובעוף, ומיתר סימניהם המרובים, אשר לא נראו לו מובהקים וטפוסיים לגבם, נתעלם. אבל דוקא בכח "הזיוּף הזה ניתנה לנו היכולת לתפוס ולהקנות לעצמנו את מושגי הבהמה והעוף. זאת אומרת: אלמלא ההבדלה והבחנה “המזייפות” עִוְּרִים ואִלְמִים היינו עד העולם משום, שכאמור, כל זמן שהעין יודעת רק לראות הכל ועוד טרם למדה גם שלא לראות – עדיין אין היא רואה כלום.

ובמוּבן זה אמרתי לעיל, שבכח ההבחנה וההבדלה זכה גם אברמוביץ לגדלוּת אמנותית. עינו היא אחת מאלה, שיותר משהן לומדות לראות הן לומדות שלא לראות, אבל דוקא בשביל כך עשוּיה היא לתפוס את הדברים, אשר למדה לראות, בסימניהם, שנראים לה ראשונים ומובהקים ולחשוף בהם את כל עומק טפוסיותם. אברמוביץ רואה רק את רִגְעָה ההוה של היהדות, את יהדות הגלות והגיטו, כשהיא נטולה מעברה ואין בה צְפִיה לעתיד. אבל אותה, את יהדות הגלות והגיטו, הוא רואה ראיה עמוקה וחדה – אותה הוא תופס בסימניה שנראים לו ראשוניים וטפוסיים. עָם שאמנם יש לו עבר גדול (לכל-הפחות במובן האורֶך ההיסטורי) כמעט מזה של יתר העמים החיים, אלא שעברו נשאר תלוי ועומד מחוץ “לסף ההכרה”; שאמנם פיו מדבר על עתידו, אלא שרק פיו מדבר עליו ולבו לא יהגה בו, ודבור זה פורח לו אף הוא מחוץ ל“סף-ההכרה”, – עם משונה שכזה לא עם ממש הוא, כי אם קריקטורה של עם – לכל היותר, “צבור וגל של נמלים”. – “אנו מתקיימים, אנו חיים… אבל מה הם חיינוּ? ירושה אין לנו. דור לדור לא יוסיף כלום… כל חזיונות חיינו אומרים לנו, כי רק המונים יהודים ישנם, החיים חיים ביאולוגיים, נמליים, אבל עם יהודי במובן הסוציולוגי, עם שדור דור בו הוא אריח נוסף על זה שקדם לו וכל חלק וחלק שבו מאוחד עם חברו, – עם יהודי כזה כמעט שכבר אין בעולם”… כך כִּוֵּן את מסקנת הסתכלותו של אברמוביץ בעם הגלות והגיטו סופר אחר, שגם הוא אינו רואה ביהדות של עכשיו אלא מה שרואה בה אברמוביץ, – בְּרֶנֶר. – ויפה כון.

אברמוביץ, שעינו למדה כל ימיה לראות את רגע ההוה ולבלי לראות מה שלפני הרגע הקצר הזה ומה שלאחריו, בהכרח הבחין והבדיל גם מתוך יהדות כֻּלֻּה רק את רִגְעָה ההוה, את רגעה הקריקטורי, והוא גם שתפס לה לקריקטורה זו של “עם-לא-עם” בשרטוטיה הטפוסיים והראשוניים. ואנחנו הלא טָעה נטעה אם נאמר שהקריקטורה, בהיותה מארכת קוים ושרטוטים ידועים עד כדי להתמיה ומקצרת כנגדם קוים ושרטוטים ידועים אחרים גם-כן עד כדי להתמיה, היא מזייפת את המציאות. אדרבה, היא, המבלטת את “הקוים היסודיים” עד לידי קיצוניות, מבלטת על-ידי כך את הסימנים הטפוסיים, את “האידיאה היסודית” של המציאות. וכשנסתכל אברמוביץ ביהדות, אשר לו נגלתה רק מתוך מסגרת ההוה של גלות וגיטו בדמות “עם לא-עם”, הבחין והבדיל גם את הסימנים הטפוסיים, את “הקוים היסודיים” שבדמותו ודיוקנו של “מֵעֵין-עָם” זה, החוצה עד צואר באשפתו וחי את חייו ה“ביולוגיים” בתוך רפשו. את הקוים הללו האריך ועִבָּה עד כדי שתהא כל עין תופסת בהם, ולעומתם קִצֵּר וְדִקֵּק את כל יתר הקוים, שנראו לו טפלים ושניים, עד כדי שלא תהא שום עין אוגרת בהם כלל. צאו אפוא והסתכלו ביהדות של אברמוביץ וראיתם: - עם שכולו קבצנים ובטלנים…

וצאו אחרי אברמוביץ ולמדו להסתכל בגופם של דברים הסתכלות עמוקה כמותו וידעתם אף אתם, מהו פירושן האמתי של קבצנות ובטלנות. קבצן הוא לא רק מי שמחזיר על הפתחים ופותח יד לקבל נדבה. קבצן הוא כל אדם, שלא הוא עצמו, בכח ידיו ורוּחו, יוצר את חייו, אלא את יצירת חייו הוא מטיל על הבריות, “אם נותנים לו נדבה מיד מקבלה, ואם לאו, הוא אומר: שלום, אזקוף אותה עליכם בתור חוב”; קבצן הוא “שמחה’לי דץ”, שאמנם הוא עצמו אין לו ב“כסלון” לא חלק ולא נחלה, ואף-על-פי-כן הוא “רואה את כסלון, שהיא ובתיה שלו, והכסלונים עדרו הם וצאן-מרעיתו”; קבצנים הם יצחק-אברהם “התקיף” ואיסר וַורְגֶר רבו, שהם עצמם “לית להם מדגרמם כלום”, לא כח ולא יכולת, לא יצירה ולא תרבות. אלא שלישובו של עולם הביאו אתם סגולה וכשרוֹן מיוחדים – להזדקק לאחרים, לְהִקָלט בתוכם ולהִבָּנות עמהם. “כל ישראל קבצן הוא”… בטלן הוא לא רק מי שהולך בטל. בטלן הוא כל אדם, שפעלו ידים אין לו וכל עשיתו בטילה היא, אשר לא הוּא ולא אחרים נבנים הימנה. בטלן הוא בנימין, “אחד היהוּדים, בריה קלה, שאין בידוֹ כלום, לא כלי-זיין ולא מכונות וכלי אוּמנוּת אלא טליתו ותפליו ותרמילוֹ על שכמוֹ בלבד” והוא המבקש “לעלוֹת ברגל לאוֹתם המקוֹמוֹת, שאפילו תיירים מהגדולים והמפוּרסמים שבהם לא הגיעו לשם מימיהם”; בטלנים הם ליזר-יענקיל ומלכה-טויבא, אביו ואמוֹ של הירשילי, ש“לא עלה על דעתם להקשוֹת: מה ראוּ קבצנים שכמותם להביא לעולם נפש אדם… אמו עשתה את שלה – נתעברה וחבלתוֹ וילדתוֹ. כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים… ואביו אף הוא לא הקפיד על כך: מה איכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם?” בטלנים הם מנדלי ואלתר יקנה“ז, יהודים מגוּדלים, כמעט ישישים, מנוסים בכל נסיונוֹת בחיים, זקוקים לפרנסה, ושניהם עוֹסקים בדחילוּ ורחימוּ במשא-ומתן, שאין בו שוּם ממש, ושניהם “רוּחם נוֹחה ממשא-ומתן זה, לא משוּם הנאת-ממון שבו, שהרי אף פרוּטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוּף העסק בעצמו, ששכר עסק – עסק”; בטלן הוא ליב המלמד, שכל ימיו – דוקא “עבוֹדה ומעשה”: מתחלה “מלמד-תינוֹקוֹת, שדכן לפרקים ובעל-תוֹקע ועושה אבק-טבקי לחוטמי בני-ישראל”, אחר-כך, כשבאים, “ימי-הרעש”, בונה חרבוֹת ארץ-ישראל, אגב-אורחא נעשה “בקי” בחטים ו”אינוֹ צריך בזה לתורת אחרים“, ולבסוף, כשהוא רואה, “שהיהדוּת מתבקשת”, – מומחה לתחית הלשון; בטלן הוא ישראל “השיננא הפרוש מחיי-עולם, מתבודד בחדרוֹּ ועוֹסק בלמודים יומם וליל”, ואף-על-פי שאין הוּא יודע, הלמודים הללוּ למה הם ולמי יש צוֹרך בהם, ואף-על-פי שלבו מהסס ומפחד, “שמא לחנם כל טרחתו”, הוא לומד וחוזר ולומד, עד שלבסוף הוא נופל ונראה לו, “שהעולם כוּלוֹ נוֹפל עמוֹ… רוצה למצוא לו סמך כל-שהוּא, אבל אינו מרגיש בו לא ידים ולא רגלים… גוּפוֹ מסתלק והולך, והוּא, ישראל, רוח-פורח”. ולא רק ישראל זה, כי אם כל ישראל, כל היהדות הקבציאלית-הכסלוֹנית, הדלפונית-הבטלונית – גולגולת פורחת באויר! אין גוף ודמוּת הגוּף אין ידים ואין רגלים, אין גולגולת לבדה, מהלכת על כנפי-רוח”…

הנה כן, “גבורי” אברמוביץ – “גבּוֹרי-ישראל” הם. לא לשם כך אנו עומדים כאן, כדי שנסתכל בהם ונראה אותם עצמם, חייהם ומעשיהם, מעלות-רוחם וזעזועי-נפשם העצמיים, אלא לשם כך הם עומדים כאן, כדי שבהסתכלנו בהם נראה מתוכם את יהדוּת הגלוּת והגיטו כֻלָּהּ. "אנו צבור וגל של נמלים, שאין בפרט אלא מה שבכלל.

בספר תולדות בעלי-החיים קבעו חכמים פרק מיוחד בשביל מין הנמלים בכללן, ולא בשביל נמלה אחת בפני עצמה" גבורו של אברמוביץ הוא לא האדם-היהודי היחיד, החי את חייו מתוך עצמו ובשביל עצמו. גבוֹרוֹ היחידי הוּא היהוּדי הכללי, מין בריאה, שפשטה את כל סימניה המרובים האופיים, המיוּחדים לה, ונתכנסה רק בתוך סימניה המעטים הטפוּסיים, המאחדים אוֹתה עם “הגל” כּוּלוֹ ומבליעים אותה בתוֹכוֹ. לכשתרצו, גבורו היחיד של אברמוֹביץ הוּא היהודי הַמָּפְשט“, היהודי שנתגבש בתוך סימניו ההם, שרק אותם בלבד מצא אברמוֹביץ טפוּסיים לגבו, ונעשה – “מושג”. תאמרוּ: יהוּדי שכזה אין בכלל בעולם; יהודי שכזה רק דמיון-שוא הוא. צְדַקְתֶּם. הטפוס בכלל דמיון-שוא הוא; אין טפוּס גמוּר בעולם. ואוּלם נסוּ נא וצאוּ החוצה ופקחו את עיניכם לרוָחה, אם לא חרדה גדולה תחרדוּ תחתיכם: הנה הוא “פישקה”, הנה הוּא ה”ממזר האדמוני“, הנה הוּא, שמחה’לי דץ” – הקבצנים; הנה הוא “בנימין”, הנה הוא “ליב מלמד”, הנה הוא “ישראל” – הבטלנים. עם שלם, ששני חוטים יסודיים לו ביריעת-חייו: שתְיָהּ – קבצנות ועִרְבָּה – בטלנות…

וכשתעיינוּ תראוּ: האמנות והמדע כנפיהם מַשיקות אשה אל אחיה. הנה עוד בבית-הרבי למדנו, שהמושג יש לוֹ היקף ויש לו תוכן. אל התוכן נכנסים כל הסימנים המרובים, המיוחדים רק לאותו העצם, שעליו לבדו בא המושג. אל ההיקף נכנסים רק הסימנים המעטים ההם, המאחדים הרבה עצמים במושג אחד. התוכן מיוחד אפוא לסימנים האופיים; ההיקף – לסימנים הטפוסיים. וכמובן, כל מה שירחב התוכן יקצר ההיקף, ולהיפך – כל מה שירחב ההיקף יקצר התוכן. אם אנו אומרים “לִבְנֶה”, הרי לפנינו תוכן רחב של הרבה סימנים אופיים, המיוחדים רק לַלִּבְנֶה: קליפה לְבָנה, ענפים הנטויים למטה, עלים עגלגלים וכו', והיקף צר ומוגבל – אותו המקיף רק סוג עץ זה בלבד. אבל אם אנו אומרים “עץ” סתם, הרי לפנינו היקף רחב של מין העץ כוּלוֹ, שאמנם יש בכללו רק סימנים טפוסיים מעטים, אבל הם משוּתפים לכל סוגי העצים שבעולם, ולעוּמת זה נתקצר התוכן – הסימנים האופיים, המיוחדים לכל סוג וסוּג לבדו. הרי שדרך אחד להמדע והאמנות גם יחד – דרך ההבחנה וההבדלה: היא הקובעת את סימני הטפוס, כשם שהיא קובעת סימני המוּשג. ואוּלם המדע, שבדייקנות היא גַדלוּתוֹ, מלמד אותנו, מה רַבָּה היא הזהירות הנחוצה, כדי ללכת בדרך זו מבלי להכשל בה, וכמה צריך האדם להיות מטבעו חד הסגוּלוֹת והכשרונות, כדי שיתפוס את כל הסימנים הטפוּסיים שבהיקף הכביר שאיננוּ היקף השטח בלבד, כי-אם גם היקף הזמנים והדורות. טפוסיוּתה העצמית של הַחִטָה צריכה שתהא נגדרת מתוך החטה הקדומה לא פחות ואוּלי עוד יותר מאשר מתוך החטה, שמגדלים בימינוּ. בלי זהירות מיוחדה ובלי הכנה טבעית מיוחדה עלוּלים גם איש-המדע וגם האמן אם לנטות מן הדרך או להכשל בה גוּפה – לתפוס רק את הסימנים, שהמקום או השעה או שניהם יחד הבליטוּם, ולבלי לתפוֹס סימנים אחרים, המוצנעים בעומק ואשר דוקא בשביל כך הם הראשוניים והטפוסיים ביותר.

ואברמוביץ יוכיח. להאמן הזקן שלנו אירע מה שיארע לרוב אמנים, המאריכים ימים ומזדקנים באמנוּתם: סופם שתזוּז ממקומה שכבת-הרשמים הראשונה שבקרקע-נשמתם ותצוּף למעלה. כונתי: שכבת-הרשמים של ימי הילדוּת והשחרוּת. וכמה יקרה וחשובה היא שכבה ראשונה זו! בימים ההם. בימי הילדוּת והשחרוּת, קולטת הנשמה האמנית את רשמיה כמו שהם, מבלי הַעֲלוֹת עליהם שוּם כחל ושרק, שלאחר זמן, לאחר שהאמן בָגר, הם נמצאים מוכנים לו באוצר מחשבתו המבקרת, – קולטת ומניחה אותם למשמרת בבית-גנזיה. דוגמת האמן מיחיילוֹב ב“אַנָה קאַרֶנינה” (חלק ה'. פרק יו"ד); “הוא עצמו לא הרגיש האיך תפס ובלע את הרושם הזה… והצניע אותו באיזה מקום, שמשם יוציאנו לכשיצטרך”. מעין זה אירע גם לאברמוביץ. ימים רבים היו שמורים אתו בקרקע, נשמתו רשמים והסתכליות, שקלטם ובלעם שלא מדעתו כמו שהם בעודו ילד ונער ושם הצניעם. וכשהגיע לזקנה, כמעט ל“גבורות”, זזה בתוכו השכבה המוצנעת הזאת, צפה ועלתה למעלה. אז כתב “בימים ההם”.

“בימים ההם” ספק יצירה אמנותית הם, ספק “זכרונות” (“מֶמוּאַרים”) במובן הרגיל. סגוּלות כשרונו הטבעיות של אברמוביץ, – ובהכרח הן מביאות, כמו שראינו, לידי פִּסוּל ציירות ותאוּר מרובה, – מתגלית ביצירה זו לא פחות ואוּלי עוד יותר מאשר ביצירותיו האחרות. אופן הציוּר אחד הוא, אבל גוף הציוּר אחר הוא. “בימים ההם”, שרובם זכרוֹנוֹת ממש, “האמת” הפשוטה והתמימה מרוּבה בהם על ה“שירה”. “בימים ההם” לא נכתבו מלכתחילה על-מנת ליצור טפוּסים בכח “ההפשטה האמנוּתית”, אלא נכתבו כדי לתת דמות ובטוּי מכוונים לאנשים חיים ממש וחיים ממשיים כמו שהם, כמו שאברמוביץ ראה אותם רְאִיָה ממשית בשעתם; כאן לא נתבקשו מלכתחילה הסימנים הטפוּסיים, סימני “ההיקף” של ה“גל” כּוּלוֹ, אלא נתבקשו רק הסימנים האופיים, סימני ה“תוכן” של כל “נמלה” בפני עצמה. ודוקא כאן, – וכמו שנראה תיכף, כבר הרגיש בזה ביאליק, – לובשת יהדות הגלוּת והגיטו בכללוּתה צורה אחרת מזו שליתר יצירותיו של אברמוביץ. כאן יש עניוּת ולא קבצנות, דלדול ולא בטלנות. כאן אין בני-אדם חוצים להנאתם עד צואר באשפתם ורפשם, אלא, אדרבה, הם מנסים לכבוש להם כבוּש קטן, ד' אמות קרקע קשה, ולבנות לעצמם שכונה בתוך ד' אמות אלו. ובשכונה זו לב נוּגֶה תוסס והומה: פעמים הוא כובש את עצמו ומקבל עליו את הדין, ופעמים אין הוּא שולט עוד בעצמו וצמא יצמא ליופי והוד, לחופש ואור…

“בנימין השלישי” מכאן, – כותב ביאליק, – ו“בימים ההם” מכאן – מטבע אחד הוא חיינו, מגולה לשני הצדדים". שמא לא כך? שמא מעידים “בימים ההם” שאברמוביץ רק צייר גדול הוא, רק אמן לשעתו ולא אמן לדורות, זאת אומרת: חסרות לו ההכנה הטבעית המיוּחדה והזהירוּת הגמורה, מנת-חלקם של אמנים לדורות, ולפיכך נכשל בדרכו? שמא באים “בימים ההם” ללמדנו שאברמוֹביץ הצייר נצח את אברמוֹביץ האמן? – נוסיף נא להסתכל בו עוד מעט, כשהוא מתגלה לנו בתור יוצר הלשון, אולי נמצא סמך להשערה זו.

V

היצירה היוֹתר גדולה של הסופר היא – יצירת הלשון. “את זכוּתוֹ העיקרית של שֶׁכְּסְפִּיר, – כותב אֶמֶרסוֹן, – אפשר להגדיר כך: הוא יודע אנגלית יותר מכל אדם ובה הוא יודע להביע את כל אשר יבקש”. “גֶתֶּה בקש דברים הרבה, – כותב אֶקֶרמן, – אבל במפעל-חייו צמצם את עצמו בדבר אחד. רק אמנות אחת שִׁוָּה לנגדו תמיד, והיא: לכתוב גרמנית”. ואל נא יפלא בעינינוּ, שענקי-רוח כשכספיר וגתה ודומיהם יִחדו ערך כזה ללשון ולידיעת הלשון: הלשון היא, – אם אפשר לומר כך בדרך משל והשאלה, – “משכן-הנשמה” של העם. אנו מוכרחים להודות במציאוּת נשמה (“פְסִיכֶה”) אינדיבידוּאלית, אף-על-פי שאין אנו מכירים לגמרי את עצם מהותה: גלוייה מעידים מפורש על מציאוּתה. דוגמת מה שאנוּ מוּכרחים להודות במציאות האלקטרון, אף-על-פי שאין אנו מכירים כלל את עצם מהותו, אלא שגלוייו מעידים על מציאוּתוֹ. כיוצא בזה: אין אנו מכירים אפילוּ הכרה כל-שהיא את עצם מהוּתה של נשמת-עם, ובכל-זאת אנו מוכרחים להודות במציאוּתה, משוּם שגלוּייה מעידים על מציאוּתה. כשם שכל אדם ואדם חש, מרגיש, חי, יוצר את חייו ומאבד את חייו באופן המיוּחד לו, ובשביל-כך אנו מוּכרחים להודות במציאות נשמה המיוחדת לו, יהיה עצם מהוּתה מה שיהיה, כך גם כל עם ועם חש, מרגיש, חי, יוצר את חייו ומאבד את חייו באופן המיוּחד לו, ובשביל-כך אנו מוּכרחים להודות במציאוּת נשמה המיוחדת לו, יהיה עצם מהותה מה שיהיה. על הנשמה האינדיבידואלית, נאמר של האדם, אנו שואלים: היכן הוא משכנה? וכשאנו בודקים את כל גוּפוֹ של האדם אין אנו מוצאים תשובה אחרת, אלא זו: “משכן-הנשמה” שלו הוא – מחו ושיטת-עצביו. בהם מרוכזות סגוּלוֹת חושיו, הם המפקדים והמצווים, מאתם יֵצא, אליהם ישוב ובהם יֵאָצר ויֵחָסן כל פעַל וכל מעשה, אשר יעשה באשר הוא אדם. ושוב אנוּ שואלים גם על הנשמה “שבין אדם לאדם, על נשמת-העם, היכן היא משכנה? וכשאנו בודקים את כל “גוּפו” של עם, אין אנו מוצאים תשובה אחרת, אלא זו: “משכן-הנשמה” שלו היא – לשונו. בדקו וראוּ, אם לא בה מרוּכזות סגוּלוֹת “חוּשיו”, אם לא היא המפקדת והמצווה, אם לא מאתה יצא, לא אליה ישוב ולא בה יֵאָצֵר ויחסן כל פעַל וכל מעשה, אשר יעשה באשר הוא עם.⁴ כמובן, אין אנוּ רשאים לאמר, שהלשון היא עצם נשמת-העם, עצם “האני” שלו, – כשם שאין אנוּ רשאים גם לאמר, שהמח ושיטת-העצבים הם עצם נשמת-האדם, עצם “האני” שלו, – אבל אנוּ רשאים לאמר, שהלשון, ולא שוּם דבר אחר זולתה, היא משכן נשמתו, דפוס “האני” של העם. בשלומה של הלשון שלום לנשמה, ל”האני" של העם ובצרתה גם להם צר. ולהיפך: כשאין שלום בעצמי העם ו“האני” שלו לוקה, גם לשונו לוקה. דוגמת השפעת-הגומלין, שאנו מוצאים בין המח ושיטת-העצבים של האדם היחיד לנשמתו. – כשתראו עם נלחם ללשונו ונותן טעם למלחמתו, כי על צרכי יום-יום הוא מוסר נפשו, משום שהם מזקיקים אותו להשתמש דוקא בלשונו שלו, וידעתם, שמתחת לאמת שטחית זו מסתתרת אמת אחרת, יותר עמוקה: הוּא נלחם, – אפשר לא מתוך הכרה גמורה, – על משכן נשמתו, שאם יהרס הוּא סופה של הנשמה, השוכנת בתוכו, שתהרס גם היא. וזהוּ גם סוד ריב הלשונות שלנוּ. קצתנוּ נלחמים לעברית וקצתנו ליוּדית. אלוּ ואלוּ הכרח אחד פנימי, – אמנם, הכרח, שעוד טרם הוּכר כל-צרכו, – כופה אותה על המלחמה. אלוּ ואלוּ לדבר אחד מתכוונים – לשלמות “האני” שלהם, אלא שאלוּ נשמתם עדיין יונקת בעיקרה ממקורה הקדוּם, והם מבקשים לשוב ולהחזיר את כֻּלָּהּ למשכנה הטבעי, העברי, ואלוּ נשמתם כבר יונקת בעיקרה ממקורה הגלוּתי, ואף הם מבקשים להשכין את כֻּלָּהּ במשכנה הטבעי, – היהוּדי. ומי יודע, אם לא שניהם ינצחו והיו – לשני עמים…

עכשיו שפטו, אם לא הדבר היותר גדול במפעל-חייו של הסופר היא ידיעת הלשון ויצירת הלשון. מתחת כל הר וגבעה, בתוך כל עמק ומישור שבחיי-עם נחלי-לשון בוקעים וכוּלם הולכים אל הים – אל הלשון הכתובה, לשון הספר. ואולם יחד עם המים החיים של הנחלים נגרפים ונסחפים אל תוך הים הזה גם אבנים ובולי-עץ מתים, יָוֵן וטיט, סחר ומאוס, אשר אם יֻקָּחוּ גם המה לבנין הלשון ויִטְמָא ויחלה המשכן וְתִטְמָא ותֶחלה גם נשׁמת העם השוכנת בתוכו. אשר-על כן זאת היא תעודתו הגדולה של הסופר – לפקח על כל אשר יובא לבנין הלשון, לְקָרֵב וּלְרַחֵק. ולא רק החומר והצוּרוֹת, המובאים מחדש, טעוּנים בדיקה: גם מה שכבר נקבע בבנין טעוּן בדיקה, שמא לא במקומו הראוי לו נקבע, כי ידים לא-אמוּנוֹת טפלו בו בשעתו, שמא לא היה ראוי לבנין מלכתחילה, אלא שעין סמויה הכשירה אותו, שמא מרוב ימים ושימוּש נפחתוּ ערכו וְחָזְקוֹ וצריך להחליפו באחר, הטוב ממנוּ. ואף מה שלפנים כבר היו נתון בבנין ואחר-כך נעקר ונפלט מתוכו, – אף זה טעוּן בדיקה, שמא שוב הגיעה שעתו לחזור למקומו או למקום אחר, שנתפנה בשבילו. כללו של דבר הפרוצס של בנין הלשון אינו פוסק אף לשעה קלה, וידיו של האדריכל – הסופר – מלאות עבודה תמיד. אם הוא יודע לשון עמו ידיעה עמוקה, אם ניתנוּ לו הסגולות הטבעיות, הדרוּשוֹת לכך, כי יוכל לתפוס כל עַצְמוּת אפיה ורוחה של הלשון, – מוטב: אז הוא מעשיר אותה במה שטוב ונאה לה, יוצר משכן מתוקן ומשוּפר לנשמת-עמו, וּמתוך כך הוּא מתקן גם עצם הנשמה של עמו. ואם לאו – הוּא גורם לקוּיים ובדקים לאותו משכן, ומתוך כך הוּא מטיל לקוּיים ומוּמים גם בעצם הנשמה של עמו.

הנה כן, חזרנו ובאנוּ שוב אל המקום, אשר יצאנוּ משם, – להנחה היסודית, שעיקר כחו של היוצר, של האמן, הוא – כח ההבחנה וההבדלה. ואם את הכח הזה בכל שלימוּתו דורשת כל לשון מאת סופרה, הלשון העברית, שכמוה כְעַמָהּ “לשון-לא-לשון” היא, לא כל-שכן. כמובן, אי-אפשר, שתהיה כונתי לדבר בזה על עניניה של הלשוֹן העברית: לעיין בהם כראוי לא כאן המקום ולנגוע בהם רק אגב-אורחא אסור: חשובים הם לכן יותר מדי. קצת מִפְּגָמֶיהָ וריעועיה של הלשוֹן העברית הלא בולטים וגלוּיים לעין מאליהם. אין שום צורך להשיב על דברי הקנטרנים, האומרים, – ביחוד ברגעי ההתלהבות של פולמוס, – שהעברית היתה לשון ואיננה, כלומר, יש לה עבר ואין לה עתיד: הן עינינו הרואות, שכחותיה החיוּניים מוסיפים והולכים מיום ליום במדה מפליאה, שכמעט אין אנו מוצאים דוגמתה בשום לשון אחרת. די לנוּ להקביל את לשונו של סמולנסקין לזו של אחד-העם, של גורדון – לזו של ביאליק ואפילו של אברמוביץ ש“בסתר רעם” לזו של ברקוביץ בתרגומי שלום-עליכם, שרק תקופה מצערה של ערך עשרים-שלשים שנה מפסיקה ביניהם, – כדי שנשפוט, אם רק לשון העבר היא העברית או גם לשון העתיד. ואולם אם תמימים נהיה עם לבנו, הלא נודה, ששעת ההוה של העברית שעה קשה היא מאד. יאמרו מה שיאמרו השטחיים שבנו, המרמים את עצמם ומבקשים לרמות גם את אחרים מדעת ושלא מדעת: איש איש מאתנו, הכותב עברית ומבקש להלביש את מחשבתו לא רק אותיות ומלים עבריות, כי-אם צורה עברית ממש, אי-אפשר לו, שלא יראה את עצמו כאילו הוא הולך על גבי שבכה ועל כל פסיעה ופסיעה הוא מתפלל על הנסים. והדבר מובן. מצד אחד עניה היא הלשון העברית. משוּם שלפני כמה וכמה דורות פסקה מהיות לשון-הדבור ונצטמצמה כֻּלָּהּ בספר שלנו, שכידוע שמש כל אותם הדורות רק למקצועות אחדים ולא לכל מקצעות החיים, חסרים לה בהכרח המון סימני-מושגים וציורי-מחשבה, שהחיים השוטפים והולכים אי-אפשר להם בלעדיהם. הרי שכל הנזקק ללשון העברית צריך מעין “בורא יש מאין”. ומלבד הקושי הגדול, שיש ב“בריאה” זו לגבי כל לשון שבעולם, יש כאן קושי מיוחד לגבי הלשון העברית. הן בשעה שאנו לומדים וסופגים אל תוכנו את העברית, אנוּ סופגים אל תוכנו בעיקר וראשונה את רוח העתיקות, את אופי הסימנים והציוּרים של העתיקוּת. ואת רוח העתיקוּת הזאת אנוּ זקוקים לעשות לבוש ובטוּי לחיים חדשים, השוטפים והולכים לעינינו. הרי שהנזקק לעברית כאילוּ נתוּן בין הפטיש והסדן: יוַתֵּר על רוח העתיקוּת וחטא ללשון, כלומר ילביש את מחשבתו רק אותיות ומלים עבריות ולא צורה עברית ממש, ואם יְוַתֵּר על אופי החדש שבמחשבתו, זו שהיא עצם מעצמיהם ובשר מבשרם של החיים החדשים, הלא בכלל לא אמר כלום וכל הטורח שהוּא טורח למה? ומכאן, שהאומרים למלא פגימה זו של העברית רק מִגַּבָּהּ – על-ידי נקוּר בפילולוגיה וחטוּט בדקדוּק וכדומה, – עדיין מבחוּץ הם עומדים וללשון אין שוּם תקוה מהם, ואפילוּ אם כל היום יהיו נושרים מפיהם מלים ומונחים מחוּדשים, בנוּיים כמשפט ומנוּקדים כהלכה. פגימה זו יכולה שתתמלא רק על-ידי אלה, שלא רק את ידיעת הלשון העברית סגלוּ להם, אלא שמלאים הם מתוכם, מתוך עמקי-חושם, עבריוּת טבעית, מקורית, על-ידי אלה שרטטי-מחשבתם וזעזועי-הרגשתם נולדים מלכתחילה עבריים. וזו, העבריות הטבעית והמקורית, כשהחיים מכריחים אותה לברוא לצרכם בריאות חדשות, – סימני-מוּשגים, ציוּרי-מחשבה וצרוּפי-בטוי חדשים, – ממילא היא בוראת ויוצרת על-פי רוחה ואפיה, ולוּ גם שלא “כמשפט וכהלכה”. אמני-לשון כאלה – אזנם מלים וצוּרות ונטיוֹת תבחן מאליה, כי על-כן נשמתם עברית היא מטבע ברייתה ולה ההבדלה וההבחנה. –

ואולם, אם מצד אחד עניה היא הלשון העברית, הנה מצד שני עשירה היא יותר מדי. כל מקום שגלו ישראל גלתה לשונם עמהם. ובהכרח הרכינה את ראשה בפני כל ההשפעות הזרות, שפגעו בה ועברוּ עליה, כשם שגם האומה עצמה הרכינה בעל-כרחה את ראשה בפני כל ההשפעות הזרות, שפגעוּ בה ועברוּ עליה. הבבלית והערבית, היונית והרומית, האיטלקית והספרדית, הצרפתית והגרמנית, הפולנית והרוסית, – כולן פגעו בעברית והשאירו בה משלהן על-ידי הפּייטנים והסופרים, שעמדו לה, להעברית, בכל מקום ובכל דור ואשר בהכרח הכניסו אל תוכה מן החומר והצוּרות והצרוּפים של הלשונות והספרויות הזרות אשר סביבם בעיקרו של דבר נתעשרה הלשון העברית על-ידי זה עושר רב לא רק מגבה, כי-אם גם מתוכה, שהרי כל מה שהלשון קולטת מבחוץ היא מתיכה ועושה אותו אֲמַלְגַמָה אחת של עצמה. ואמנם בשביל כך רק בלשון העברית שֶלִוְתה את האומה על כל דרכיה וגלגוּליה, משתקפת מהותה של האוּמה לכל צדי-צדדיה, משוּם שרק בלשון זו, ולא בשוּם לשון אחרת, שהיהדות משתמשת בה עכשיו, באוּ לידי גלוּי ובטוי כל האפשרויות הטבוּעות ברוח האוּמה. ואף-על-פי כן עושר זה גם רעה גדולה וקשה שמורה בו, שהרי לא כל מה שנזרק אל תוך הלשון ראוּי לעכול; נשתיירו הרבה מיני פסולת, המקיפים את הלשון “כי כסלא לאוגיא”. אין קץ לצבורי-החומר ושברי-הסגנונות, שנערמו במשך כל דורות הגלוּת והטלטוּל בלשון העברית, אבל רק נערמו בה ולא נקלטו בתוכה, משוּם שזרים גמורים הם לה ולרוחה ואין לה חיים עמהם והם עמוסים עליה כנטל החול, אשר עד העולם לא יהיה לאבני-בנין. ומכאן גמגוּם-הַזִקְנָה בספרותנו החדשה, אשר כבר רמזתי עליו למעלה, בראשית דברי. ולא די לו להנזקק לעברית, שלעתים קרובות הוא מוכרח להיות גם “בורא יש מיש”. לזרות ולהבר, ליטוֹל מן המוכן רק את הראוי ולבלי ליטוֹל את שאינוֹ ראוּי. “ובריאת יש מיש, – כותב אברמוביץ, – צריכה למוד וזהירות יתירה”. אבל לא רק למוד וזהירוּת יתרה, כי-אם ראשית-כל – הכנה טבעית, סגולה מיוּחדה, מעין האינסטינקט ההוא, המלמד את החיה לכוון את עינה וצבתה דוקא לאותה נקודה, שאליה היא זקוקה. ומובן, שבנוגע ללשון העברית אין סגוּלה זו מצוּיה אלא במי ששורש נשמתו היא העבריוּת שהיא המלמדת אותו כל שעה ומאמנת את עינו ואזנו להבחין ולהבדיל… הֲיִמַּד אברמוביץ במדה זו ומצא לה? – מסופקני. כבר ראינו למעלה, שאברמוביץ מכונס כוּלוֹ בתוך רִגְעָה ההוה, הגלותי של היהדות. שורש נשמתו היא אפוֹא לא העבריוּת, כי-אם היוּדִיוּת. הדברים אמורים לא לשם גנוּת ולא לשם שבח: אברמוֹביץ הוּא אשר הוּא, חשוב ויקר הוא לנו כמו שהוא, ולא מחכמה היינוּ מבקשים מאתו, כי יחדל להיות את אשר הוא ולוּ גם לשעה קלה. אדם גדול נכנע תמיד למלאך שלו, המכה אותו ואומר לו: “גדָל”; במפעל-חייו נטול-בחירה והוא עוד הרבה יותר מסתם אדם. אבל העוּבדא, שאברמוֹביץ נתן את כחו לעברית לא יותר, ואוּלי גם פחות, ממה שנתנוּ ליוּדית, מעידה כשהיא לעצמה, ששורש נשמתו היא לא העבריוּת, כי-אם היוּדיוּת. אלמלא כך, הרי אדם שכמותו, מתחלה חניך החדר והישיבה ואחר-כך חניך הספרוּת העברית החדשה, ומכל-שכן שגם הוא עצמו התחיל את עבודתו הספרוּתית בעברית, – לא היה יכול לחדוֹל פתאם מכתוב עברית לגמרי ולתת את מיטב-שנותיו ליוּדית בלבד. ולא עוד, אלא שגם לאחר שחזר ושב ללשון העברית לא שב אליה תשוּבה שלימה, כי גם מאז ואילך היה “קולמסו נתון בין שני מגניתין”, וכמעט כל מה שכתב עברית נכתב תחלה יודית והנוסחא העברית לא היתה איפוא אלא מֵעֵין תרגום מיוּדית.

ואמנם הרגש המיוּחד הזה של “מֵעֵין” מלוה אותנו כמעט בכל כתבי אברמוביץ העבריים. “סגנון זה של הספורים שלי בעברית, – כותב אברמוביץ באחד ממכתביו לרבניצקי,⁵ – בריאה חדשה היא, שנמלכתי בה מתחלה בפמליא של מחשבות לבי ומחי ואמרתי: נעשה סגנון עברי, שיהא חי, מדבר ברור ובדיוּק כבני-אדם בימינו ובמקומנו ונשמתו תהא **ישראלית”…** אינני יודע, אם בכונה תחלה נאמרו שלש המלים, אשר הדגשתי אותן, או שמאליהן נזרקוּ מעטו של אברמוביץ, אבל בהן צפון סוד סגנונו העברי. נשמתו של הסגנון הזה איננה עברית, אלא “ישראלית”, כלומר, סגנון זה עומד תמיד על הגבול שבין העברית ליודית וגופו נוטה לזו האחרונה, משוּם שיוצרוֹ היה מכוון את לבו אל “הימים והמקום”. שגם הוא עצמו עמד שם. אברמוביץ לא נתן את לבו, אף לא יכול כלל ליתן את לבו, להעלות את “ימיו ומקומו” עד לידי גוונוֹ של בטוּי עברי, אלא להיפך – נשמתו היוּדית למדה אותו להוריד את הבטוּי העברי לידי גוונם של “הימים והמקום”. ומטעם זה מרובה כל-כך אצל אברמוֹביץ חומר המלים הזרוֹת והמשוּנוֹת ההן, שאברמוֹביצים אחרים בשעתם אמנם זרקו אותם אל תוך הלשון העברית, אבל מפני זרותן הגמורה לא יכלוּ להתעכל בה ולהיות עמה “לבשר אחד”, אלא נשארו מה שהיו מתחלתן – ז’רגוניזמים. ומכאן גם כל אותם החדודים וה“המצאות” המרובים, כדי לדרוש סמוכין בין העברית והיודית (דוקא “כוי פרח באויר”, משוּם ש“כוי” דומה ל“קוה”, “הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא”, משוּם שביודית מחמרים אחרי הסוס ב“נא”, דוקא “קרצף” – ולא גרד – משום שיש בזה רמז ל“קראַצען”, “חייטן” – רמז ל“שניידערוק”, “יקוב החוטם את ההר” משוּם שביוּדית אומרים “אקערען מיט דער נאז”, “זה הסנדריל איש תם… בלא שום חכמות כלל” משום שכך היא שיגרת הלשון היוּדית, וכו' וכו'). מכאן כל המון החדודים וה“המצאות” האחרים, שיש להם טעם מיוחד – טעם הבדיחה, המצוּיה כל-כך “בימינו ובמקומנוּ” (פתח פתוח מצאתי לצאת בשלום מן המבוכה“, שלא תהא גולגלתו נעשית **מוכת-עץ”,** “הזהרו בר' מנדלי, שהוא בקי בהטייה ובדברים שבצנעא, הנהוגים בעסקינו”, נסיעתה היתה לשם עסק, וביותר לשם יחוּד – לתהות על קנקנו של חתן בשביל ציפא-סופי", “ר' אשר היה שטוף במזמה של מסחר”, “יינטיל היתה תובעת את בעלה בפה יום ולילה ואומרת: השיא את בתנו”, “הכַּנָּר בודק את כנורו, ממעך לו בין הנימין – וכל אחת משיבתו בלחש… הריק קשתך, דודי, וימינך תחבקני”, וכו' וכו'). ומכאן כל חומר-המלים והבטוּיים והצורות הארמיים, שאתה נתקל בהם על כל עמוד ועמוד בכתבי אברמוביץ ואשר ברובם הגדול צפונה כונה מיוחדה – להתקרב מתוך יודית זו של העבר ליודית של עכשיו. – וכשתסתכלו כראוי בלשונו של אברמוביץ וראיתם, שזו אינה לשון ממש, אלא רק “מעין-לשון”, תחלת-לשון או סוף-לשון, דומה כאילו היא נתוּנה כולה בתוך “מרכאות” – “לשבר את האוזן”. והדבר מובן. כל לשון כשהיא אומרת להזקק לדברים שעדיין אינם מעניניה, או שכבר אינם מעניניה. הרי היא נראית תיכף, כאילו שלא במקומה היא עומדת, אלא שבעל-כרחה הובאה לכאן מבחוץ – כאילו היא מוקפה כֻּלָּה “מרכאות”, כאילוּ אינה בלתי אם ציטטה אחת ארוכה, שפעמים היא מתמיהה ופעמים היא מבדחת (כדינה של כל בדיחה, שבעיקרה אינה אלא זווג מתמיה), קראוּ, למשל, את “המלך ליר” של שכספיר בתרגומו ללשון היוּדית – לשון, שמעולם לא נאמרו על-ידה דברי מלך, – ותראו, אם לא כל הטרגדיה הזאת, ולוּ גם תורגמה באופן שאין למעלה הימנו, תהא נראית לכם כאילו שלא במקומה היא עומדת, כאילו מוקפה היא מראשה ועד סופה “מרכאות” בתור סימני-הבאה. וזהוּ גם טעם הרגש המיוּחד של “מעין-לשון”, המלוה אותנו כמעט בכל כתבי-אברמוביץ. לא משום שאברמוביץ הוא הראשון, או, לכל-הפחות, אחד מן הראשונים, שבאו לעשות את העברית שמוש לחיי יום-יום ועניניהם: הרבה קָדַם לו ולהם בזה ר' יוסף קאַרו, למשל, ולשונו היא לשון ממש ולא רק “מעין-לשון”. וגם אחרי אברמוביץ כבר יש לנו עברית, הנטפלת רק לחיי יום-יום ועניניהם, – זו של ברקוביץ, למשל – ואף זו לשון ממש היא הרבה יותר משהיא “מעין לשון”. לשונו של אברמוֹביץ נראית לנו רק “מעין-לשון” שעדיין אין מקומה כאן, או שכבר אין מקומה כאן – משום שיהדות כזו, שנתגלתה לאברמוביץ רק מתוך המסגרת הצרה של רגעה ההוה, יהדות שנתרוקנה מכל סימני-“תכנה” ועמדה רק על סימני-“היקפה”, – הקבצנות והבטלנות, – יהדות שאינה עם ממש, אלא רק “מעין-עם”, – יהדות כזו או שעדיין אינה ענין, או שכבר אינה ענין ללשון העברית.

ונפלא הדבר: ספר אחד יש לו לאברמוביץ, שבו פושטת לשונו את צוּרותיה הקודמות זו אחרי זו ולובשת צורה אחרת כמעט של לשון ממש, הספר הזה הוא – “בימים ההם”…

VI

אברמוביץ לא גמר את ספרו "בימים ההם, כשם שלא גמר גם את ספר “המסעות”. באמת, כל ספריו של אברמוביץ מגלות-מגלות ניתנו: כל מקום שאתה פותחם, שם תחלתם, שם גם סופם. כלום יש תחלה וסוף לפסל, לחיים שנשמעו לאמָנָם ונכנעו בפני מִפְסָלתוֹ רק אחרי שנשתתקה נשמתם והם נעשו “נמצאים” בלבד? אלמלי הוסיף אברמוביץ לכתוב את “המסעות” ואת “בעמק הבכא” היו לנו עוד אילוסטראציות בהירות לבטלנותה וקבצנותה של יהדות הגלות והגיטו, אלמלי הוסיף לכתוב “בימים ההם” היו לנו עוד פסלי אנשים, שזכרונם נקלט בנפשו וכשרונו הרֶפרודוקטיבי הגדול של יוצרם ידע לתת להם דמות ודיוק: – אל תוך תהומה של האמנוּת, אל תוך שירת החיים, לא היה יורד עד העולם.

החיים – פתחה של האמנות, מעמקיה – שירת- החיים: הבלתי-נראה, הבלתי-הגוּי, רוח-האלהים המרחפת על-פני החיים, הסובבת ומקפת אותם כשלמת-אור ועושה אותם חיים, כשתגיעוּ ללַבַּת אשה הקודחת של האמנות אל תאמרו: מתוך האדם והעם, מתוך נשמת האדם והעם חוּצבה זו; מתוכם חוצב המדע את לבנת שישו הקר; האמנות חוֹצבת את לבת-אשה מתוֹך גוֹרלו של האדם והעם, מתוך גוֹרלה של נשמת האדם והעם. כי על-כן האמנות רק אחת היא יוֹדעת – מעבר-תמיד מן ההעלם אל הגָלוי ומן הגלוי אל ההעלם. כשתביעו לפסוֹל ולצייר אל תאמרוּ: הנה האמנות, כי אם כך תאמרו: האמנות שבפסול ובציוּר היא – השירה, שירת-החיים. כי על-כן הכל צוּרה ודמות לשירה, משום שהכל צורה ודמות לשירת-החיים. וכשתגיעו לאמן, שכל החיים כּולם נעשו לו רק פסל וציור ושירת-החיים אין בהם וידעתם: אמן זה על פתחה של האמנות הוא עומד, אל תוך מעמקיה לא ירד…

“משואות” 1919.

נקודה גיאוֹגרפית חדישה נתוספה בעולם ואוֹצר רוּח גדול נִטַּל ממנוּ: בפנה חשכה, באוסטפובה, מת טוֹלסטוֹי.

רבים הם האמנים הגאונים, שכבר נשכחוּ, רבים הם, העתידים להשכח: בני-דוֹרם, בני-שעתם היוּ וגם ביצירותיהם נתנוּ חיים רק לנפשות בנות-דורן ובנות-שעתן. טוֹלסטוֹי בצר לו מקום בין היוצרים, החיים וקַיָּמים עד העולם: לוֹ נגלה הרז, המתגלה רק לבחירי-בחירים, – לקלוט את הנצחי שבאדם וּבחיים, לתת דמוּת וצוּרה לרוּחני ההוּא, הפורץ ומוחק כל גבוּלי הזמן והמקום. גם כי ישָׁכְחוּ ולא יִזָכְרוּ עוד המקרים וצרוּפי המאורעות העוברים, המשמשים לבושים ליצירותיו של טוֹלסטוֹי, לא ישכחוּ ולא יעברו גלוּיי-הנפש, אשר חשף בהם והעמידם לעד. כְּמוֹת אַנְדְרֵי בּוֹלְקוֹנְסְקִי מתו בני-אדם דורי-דוֹרוֹת לפניו וימוּתוּ בני-אדם דורי-דוֹרוֹת אחריו.

רבים הם גאוני-המוּסר, שבהם נשכחוּ, רבים הם, העתידים להשכח: רק את קללת-דורם ראוּ ורק את תקוּן-דוֹרם בקשו. טולסטוֹי גאוֹן-המוּסר לא ישכח: לא את תקוּן דורו בקש, כי-אם תקוּן האדם. לא לדורו, אף לא לעצמוֹ בקש לתת אלהים, כי-אם לאדם. לא אמת לשעה בקש, כי-אם אמת עוֹלמית, לא חיי-שעה, כי-אם חיי עולם. את המות, מקור כל הרע, מקור כל החטא והרפיון, בקש לעקור מן העולם. הבקשה להמית את המות – זהו היסוד, שעליו נבנו יצירותיו הגדולות, הוא היסוד, שעליו נבנה מוּסרוֹ.

זה עתה נסתם הקבר, שאליו הורד טולסטוי, עוד טרם הגיעה השעה להסתכל במה שהניח אחריו ירוּשת-עולם. את הכל מאפיל ומכהה עכשיו הוֹד הרגעים האחרונים של הנפש הכבירה והנפלאה הזאת.

דומה, כאילוּ חידה מני קדם עולה לפנינו. בן שמונים ושלש, רגע אחד לפני הפרדו מן העולם, יצא טולסטוי להתיחד עם נפשו על הגבעה ההיא, אשר שם “עצרו חייו את מהלכם פתאם” לפני שלשים וחמש שנים, בשעה שהתחולל ראשונה הסער בקרבו “ואיזה כח שלא נִתַּן להנצח, כח שיהיה גדול ומלא יותר מן הרצון, דחפו להפטר מן החיים”. ובהתיחדו כאן עם נפשו נדמה לו, כי הוּא שומע את קול אלהיו קורא אליו: “במקום הזה התחילה המסלה אשר כבשת, אבל אין סופה של המסלה במקום הזה”… כל הלילה עמד הַשָּׂב והאזין אל הקול, שנשמע לו בלבו, בדמו, בכל ישוּתו. עם דמדומי-בֹקר לבש כלי-גולה ועזב את ביתוֹ ואת האנשים, הקרובים לו קרבת-בשר, וגם את אלה, הקרובים לו קרבת-רוּח. הדיר את עצמו מן העולם ויצא אל הערבה – אל אשר אין שם בלתו הוא ואלהי-רוּחוֹ…

דומה, שזו היא הדרך הישרה והטובה. כבר הזיר את עצמו מן הכל: מן הכנסיה, אשר גִּדְלָה אותו, מן המעמד הנבחר, מעמד האצילים, אשר טִפַּח אותו, מן המלכות, אשר לה נלחם לפני ימים רבים, מן האחוּזה, אשר לתקונה הקדיש את רוֹב ימי-נעוּריו, מן המשפחה שהיתה לו מקור אוֹשר עשרות בשנים, ולסוף גם מעצמו. “האהבה, הראויה לשמה, – כך הורה, – עומדת רק על שכחת עצמוּתוֹ של האוהב, על מסירות הנפש לכל אדם, ששכחה זו מחייבת… אהבה, שאינה עומדת על שכחת עצמוּתוֹ של האוהב ושלפיכך אין היא מחייבת מסירוּת הנפש לכל אדם – אינה אלא חיי בהמה”… מן הכל כבר הזיר את עצמו, צעד אחרי צעד פרש מן החטא, כפיה אחרי כפיה כפה את עצמו שלא להשתתף ברע בכל מקום שהוּא. ואחרי כל הכפיות הקשות האלה, אחרי כל הכבושים, שכִּבֵּשׁ את טבעו, המושכו אל החטא, עדיין הוא עומד כבתחלה בתוך החטא, עדיין הוא שוּתף לרע – לאדם, שהוא כּוּלוֹ רע, כּוּלוֹ חטא… הרי, שאין דרך אחרת אלא זו, המוציאה מן העולם, כשם שלפני שלשים וחמש שנים לא היתה דרך אחרת אלא זו, המוציאה מן החיים. ובן שמונים ושלש הוא יוצא אל הערבה – אל אשר אין שם בלתי אם הוא ואלהי-רוּחוֹ, והוא שב אל עצמו, רק אל עצמו. זאת אומרת – הוא שב אל החטא….

סתירה היא זו בתוך נפשו של טוֹלסטוֹי? – לא. סתירה עולמית היא בנפשו של כל אדם. "כשמציקה לו לאדם הכרת קטנוּתה וקוצר ימיה של ישוּתוֹ הפרטית, הוּא שואף להבלע במצוי גדול וְקַיָּם – ומאבד עצמו בתוך “הכלל”; וכששוב מציקה לו אבידת צוּרתוֹ האישית, שנבלעה באיברי הכלל, – הוּא שואף להיות גרגיר-חול לעצמו, ולא טפה בים הגדול.¹

וחברת בני-האדם מה היא עושה? – זו אינה עשוּיה לְוַתֵּר אפילו וִתּוּר כל-שהוּא על “זכיותיה”. אין היא נשמעת לבחירה ואין היא נכנעת מפניהם בשעה שהם עומדים בתוֹכה. אבל אין היא מניחה להם גם לצאת מתוכה. הבחירים רואים את עצמם כאלוּ בני-חורים גמורים הם, ובשעה “שמציקה להם אבידת צוּרתם האישית” יש אשר יאמרוּ לברוח לא רק מפני “הכלל”, כי-אם גם מפני האלהים, אשר שלחם אל הכלל. ובורחים הם בדרך אחד ובני-האדם משיבים אותם בשבעה דרכים. ושלא מדעתם הם שבים לעמוד במקום החטא בתוך העולם, שלא מרצונם הם להיות שוּתפים לרע בקרב האדם.

“ושכנתי בתוך טומאתם” – זו היא המדה לבחירים.

“העולם”, 1910

(ליובלו.)

לפני יותר משלשים שנה היה הדבר.

באחת מערי-אירוֹפה הגדולות תעה צעיר עברי רפה-גו ואמיץ-רוּח, ואת לבוֹ כוססה מחשבה מרה:

– האומנם יש תקוה לעם זה, המפוזר בין כל העמים, אשר מארצו נִתַּק ואת לשונו שכח

ואין לו עוד בעולמו משלו מאומה?

ובעוד הוא חושב את מחשבתו המרה ונפשוֹ מפרכסת פרכוּסי יאוש, והנה אורו עיניו ולבו פחד ורחב בקרבו:

– יש תקוה! ישוב העם מארצות פזוריו אל ארצו ודבק בה, יעזוב אל לשוֹנוֹת-הנכר וישוב

אל לשוֹנוֹ, ישוּב מדרך האבדון ויבנה את ביתו ונפשו – וחיה…

אז יצא אל אחיו, הנמקים אתו יחד בגולה ואוֹבדים אתו יחד בענים ושפלוּתם, ויהי דברו אליהם:

– שוּבוּ אליכם, אל אדמתכם ואל נפשכם – וחיוּ!

והימים ימי האוֹנאה הגדולה, אשר הוֹנוּ את ישראל מנפשו. וּבבוֹא אליעזר בן-יהודה, – הוא הצעיר רפה-הגו ואמיץ-הרוּח, – ודבריו בפיו, ויהי כמתעתע בעיני העם: – איש לא שעה אליו ואל “חלומוֹ­תיו”.

ואוּלם, לוחם היה בן-יהוּדה בעת ההיא, – לוחם, אשר לא ירתע לאחוריו, אם גם לא יצליחו דבריו אל אשר שלחם. ובטרם עוֹד נשמע דבר על ישוּב עברי חדש בארץ-ישראל, ועל תחית הלשון העברית בארץ העברים, עלה הוא אל הארץ, כי אמר: אעשה בעצמי את אשר אני קורא לאחרים לעשותו. אף היה הראשון, אשר נדר נדר לעזוב את לשוֹנוֹת-הנכר ולהחיות את הלשון העברית בפיו, כי אמר: אקיֵים בעצמי את המצוה אשר אני מטיל על אחרים.

יותר משלושים שנה עברוּ למן היום ההוּא. וגדולה וקשה המלחמה, אשר נלחם בן-יהודה בשעתוֹ. הוא היה הראשון, אשר שעבד את בניו ובנוֹתיו ללשון העברית, – ויהי שחוק ומנוד-ראש לכל רואיו. הוא היה הראשון, אשר עורר את שוט לשוֹנוֹ על החנפים הרמאים, שמלאה הארץ בימים ההם; הוא היה הראשון, אשר נתן לשמצה את אוכלי לחם-החסד, היא ה“החלוקה”, והוּא היה גם הראשון, אשר קרא לחיי חופש וחרות בארץ-ישראל, – וימיטו עליו צריו שואה ויתירו את דמו…

רבות צררוּהוּ – והוּא נִצַּח. הוא אחד מן המעטים, אשר זכה לראוֹת את חזוֹן-לבו מתקַיֵּם לעיניו.

וכי נזכוֹר את מלחמתוֹ של בן-יהודה ואת הדרכים, אשר בהן הלך מאז ועד עתה, יש אשר נשאל:

– האוּמנם את הכל עשה האיש הזה כראוּי לו? האוּמנם בכל דרכו הארוכה והקשה לא היו

בלתי אם עֲלִיּוֹת בלבד?

ואמרנו:

– היו והיו גם ירידות, היו והיו מעשים, שקָשּה להעלותם על לב. עם תחית הלשון היתה עשית הלשון; עם תוכחה לחנפים רמאים היה גם משא-פנים לפקידים ותקיפים; עם מסירות נפש לארץ-ישראל היתה גם חטאת קנאה לארץ אחרת…

ואולם יעשה נא אליעזר בן-יהודה בעצמו את חשבון-נפשו, ומאליו יעמוד על הירידות, אנו אין לנו ביום יובלו אלא סִכּוּם החשבון:

– מלחמתו של בן-יהודה הצליחה, עד שלא נלחם לא היה דבר; עכשו שנלחם – הולך ונוצר

הדבר אשר עליו נלחם.

העולם, 1910

בשלשים ואחד ביאנוּאר שנה זו תמלאינה עשרים וחמש שנים לצאת הנוּמר הראשון של העתון העברי היומי הראשון “היום”, שיסד הד"ר קאנטוֹר בפטרבורג.

יסוד “היום” הוא פרשה מפליאה בדברי-ימי הזוּרנליסטיקה העברית ויש אשר אנו תמהים: איך הֵהִין קאנטור לעמוד על דרך זו?

הלשון העברית עוד טרם היתה אז סתם לשון, שמשתמשים בה לעניני יום-יום, לצרכי האדם הפשוטים. “לשון **קוֹדש”** היתה “שרידה יחידה”, חבוּיה בפינת הארון. כשטלטלו אותה לשעה קלה מן הארון היה הלב נוקף ומהרוּ לכפר את פני הנעלבה במנחה – במליצות ובסלסולים, שהם קודש וצרוּפיהם קודש. אפילו הארי שבחבורה, י“ל גורדון, קרא לפיליטון – “צלוחית של **פליטון”** לכל-הפחות זֵכֶר למדרש. סופר משובח אחר כתב עשר אמות מליצה בנוסח פרק י”ט שבתהלים ואפילוּ הקוראים הותיקים הבינו רק בקושי גדול, כי בלקוי-חמה המליצה המפוארת מדברת. עתונאים שמלאכתם בכך עוד טרם היו לנו אז. היוּ מורים ומלמדים, היו אנשי-מעשה, שלפעמים כתבו גם הם “מאמרים”: עתונאים ממש לא היו. והחיים עצמם, אף כי באמת היתה אז תקופה של יצירת ערכים חדשים, נראים היו דלים וריקים כל-כך, עד שיל"ג שאל בתמימות: "מה יגיד קאנטור לקוראיו היהודים מדי יום ביומו? ומאין יקח לו עוזרים?

רבים תמהו, רבים שחקו, רבים רגזו, אבל הכל בטחו, כי במפעלו של קאנטור אין ממש. ואוּלם קאנטור לא נרתע לאחוריו ויסד את העתון העברי היומי הראשון. התלוצצו עליו ואמרו: “הוא קאנטור, אשר מצא את היומים במדבר”. ואמנם מצא – ובמדבר. ראשית-כל התחיל הוא עצמו כותב עברית פשוטה, יפה, מדויקה ומובנה לכל, ובדרכו זו הלכו אחריו גם אחרים. לא בבת אחת נכחדו כל המליצוֹת והסלסוּלים מתוך הלשוֹן, אבל מכיון שהתחילוּ להשתמש בה יום-יום לצרכי יום-יום חדלה מהיוֹת “לשוֹן קוֹדש” ונעשתה בהכרח לשוֹן עברית, לשוֹן בני-אדם. אם החיים קוֹדש, הרי כל לשון קוֹדש. ואם החיים חוּלין, הלשוֹן מה היא כי תהיה קוֹדש? גם עוזרים מצא לוֹ קאנטור. פרישמאן מִגִּדוּלֵי “היום” הוא. כמדומה, שגם בוּקי בן-יגלי העברי מִגְדולֵי “היום” הוא. וקאנטור מצא גם מה “להגיד לקוראיו היהודים מידי יום ביומו”: כל צרוּפי-החיים של התקוּפה ההיא צפויים לנו מתוֹך עתוֹנוֹ.

רק כשנתים נִתְקַיֵּם “היום”. אבל גם במשך הזמן המוּעט הזה הספיק לעבור כמחרשה על שדה-הבור שלנו. הוא שהוציא את הלשון העברית מחביוֹן פינתה להיקף החיים; הוא שהוציא גם את הקורא העברי מחביון-פינתו להיקף החיים; הוא שעשה את העתון העברי היומי לצוֹרך הכרחי לנו.

מעשים טובים נבלעים בתוך החיים, אבל השפעתם אינם פוסקים גם לאחר שהם עצמם פוסקים. זהוּ שכרם. וזהוּ גם שכרו של קאנטור: עתוֹנוֹ שלו פסק, אבל העתוֹן העברי היומי לא פסק עוד.

“העולם”, 1912

חבר יקר אבד לחבוּרתנו הדלה והעניה – הד"ר אברהם בן-יהודה זארזובסקי. והוּא בן שלשים ושש, גלמוד ועזוב, נאבק עם המות זה כמה וגוזל מידו הקשה יום אחרי יום, חודש אחרי חודש.

לי, בן-עירו ואחד המעטים, שהיו קרובים אליו עד יוֹמוֹ האחרוֹן, – לי לא באה השמוּעה על דבר-מותו כשמוּעת-פתאם. זה שנתים ומחצה, מאז ראיתיו רְאִיה אחרונה בְּמֶרַן, בסנטוריון היהודי לחוֹלי-השחפת, ידעתי כי ימיו ספוּרים, כי כבר טעם מן הטפה המרה, המטפטפת ויורדת מעל קצה חרב המות.

ואף הוא עצמוֹ, “היתום משמש, היתום מחיים”, ידע, שאין תקוה עוד.

שְׁרִיקוֹת-אָרוֹן, צְלִילֵי-תֹפֶת –

קִשְׁקוּשׁ-פְּרוּטוֹת בְּקֻפָּה חֲלוּדָה
– – – –
יַד נַעֲלָמָה חֹצְבָה קִבְרִי…

כך כתב לפני ימים מעטים. וסמוּך לאוֹתם הימים כתב גם לי:… “איני רוצה למהר את “הגאוּלה” בידים. ולא משום שהחיים מתוקים לי, אף לא משוּם חשש אחר, כי-אם מפני שמטבעי קשה-עורף אנכי, כידוע לך, ואיני רוצה לעשות נחת-רוּח ל”היד החזקה“, הנטוּיה עלי, ולהכנע… עד מתי תמשך “מלחמת-החיים” הזאת קשה לשער; ארוּכה לא תהיה עוד בכל אופן”…

וגם בשעה שלבו העלוב היה מלא מחשבות ווּדַאיות כאלה לא חדל מלעסוק בתורה, הכין לדפוס ספר שלם (“תעוּדות וחומר להיסטוֹריה הישראלית”) ולא חדל מלכתוב ולהדפיס את יתר חקירותיו במקצועות הלשון וההיסטוריה העברית. לא חדל מלעסוק בתורה, משוּם שהתורה היתה שורש-נשמתו; לא חדל מלכתוב ולהדפיס, משום שלשכר-הסופרים היו עיניו נשואות כל היום, משום ש“נפל נפל תחת סבל המחסור וחרפת-משאו” (לשונו באחד ממכתביו האחרונים אלי), ואף כשבקש להכנס לסנטוריון בְּמְרַן הצטרך לרחמים רבים ולשתדלנות יתירה….

חייו נראו לו לזארזוֹבסקי כאגדה¹ את ה“אגדה” לכל פרטיה אין אני יודע. אבל את קצורה אני יודע. “אגדות” כאלה מלאות ארבע פנותינו.

בן להורים עניים. יליד קולוניה יהוּדית (דרויסק פלך קובנה). חניך עירה קטנה ונדחת (דרוֹיה פלך ווילנה). מִגְדוּלֵי “הקלויז” הקטן הנשען אל בית-הכנסת הגדול. ובית-הכנסת הגדול מלא אגדות וספורי-מעשיות על ימים עברו; לקראת כל נקישת צעד על גבי לִבְנֵי-רצפתו עונה מתחת כפתו הגבוֹהה הד אגדה עתיקה. ואצטבאוֹת ה“קלויז” הקטן עמוּסוֹת מן התקרה עד הקרקע ספרים, גדוֹלים וקטנים, שעירים ומעוטרים עטרת שיבה. וזארזוֹבסקי, הנער הרך, הצנוע, הממוּנה על חייו מילדוּתוֹ, מתהלך לו יחידי בבית-הכנסת וסופג אל תוֹכוֹ הדי אגדותיו הַשָּׂבוֹת וחוֹזר אל “הקלויז” הקטן וממלא את נפשו שיבת-ספריו. ובין שיבה לשיבה הוא שובר את רעבוֹנוֹ בלחם ומים, – ודי לו… אחרי גלגוּלים שוֹנים, גלגולי צער יהודי, שבכל העולם אין לו אמת-קרקע תחת רגליו “וכל העולם מקוֹמוֹ”, בא לוויבורג אשר בפינלנדיה. וכאן בארץ הקור והקרח, עלתה לו פתאם השמש. שמש אהבה, שגחלתה האחרונה כבתה בלבוֹ עם כבוֹת זיק חייו האחרון. אז באוּ לוֹ ימי אוֹשר. לא היה עוֹד יחידי בעולם. לא רעב ללחם. בתורה לא עסק עוד מתוֹך עוֹני. ואת תורתו – ההיסטוֹריה והפילוֹלוֹגיה – לא למד עוֹד ב“קלויז” הקטן שבעיירה הנדחה כי-אם באוּניורסיטה אשר בקניגסברג. ומחשבוֹת ותקוות יהירוֹת מלאו את לבו. הוּא, ששתה את תורת-ישראל ממקורה ומלא את רוחו ממנה, שלמד את מדעו החביב מפי גדולים וטובים, שתורתו ומדעו יכולים להשאר לו תורה ומדע ולא דברים הַנִּתָּנִים בלחם, – הוא יהיה אחד מבוני חכמת-ישראל העברית, הוא יעבוד את עבודתו המדעית מתוך רְוָחָה, מתוך עיון, מתוך כונה יחידה ומיוחדה – לבנות…

ובעוֹד הוא עושה את ההכנות הראשונות לעבוֹדה ומיסד מאסף עברי לחכמת-ישראל (“הקדם”) והנה חשכו לו שמיו: נתגלה “האוצר”, השחפת, שטמנוּ לו בְרֵיאָתוֹ עשרות שנות הרעבון והמחסור. כל המחשבות היפות והתקוות היהירות היו לאבק פורח. ושוּב הוּא יחידי וגלמוד בעולמו: בפינלנדיה הקרה אין נשימה לריאתו הפצועה, והוא מוכרח לעזוב את ביתו וללכת לטירול, לאיטליה – לארצות חום והשמש. שוב תוקע בו המחסור את שִׁנּוֹ: העוֹשׁר המעט היה לברות כּוּלוֹ למחלה הארורה. ואנשים גסים, חנונים, השוקלים את הכל בכף מאזניה של הפרוטה, מוסיפים לו עוד מכאוב על מכאוביו… והנחמה היחידה – התורה והמדע הטהורים – איננה עוד גם היא. אי-אפשר גם לחשוב על עבודה תמה, עיונית, שהנפש כמהה אליה; את הכל צריך לתת בלחם, בלחם ממש, יום-יום, שעה שעה. “הדפיסה נא, – כותב הוא לי, – את מאמרי בהקדם האפשרי, כי מחכה אני לשכרי הדל כלגאולה.” ושוב: “זה כירח ימים לא עזבתי את קברי, קבר המחצלת והכרים; הכתיבה והעיון קשים לי כפטורי בפי ושט. ואני מוכרח לכתוב, אני מוּכרח למכוֹר את הכל – את מאמרי, את ספרי, את רגעי האחרונים”…

ובעוד הוא כותב ומוכר בא הרגע האחרון וגאלהו – ותמה “האגדה”.

עֲרִירִי נִשְׁאַרְתִּי בַחֲלַל עוֹלָמִי,

אֶפְרוֹחַ גוֹסֵס בִּקְלִפַּת בֵּיצָתוֹ, –

יָתוֹם מִשֶּׁמֶשׁ, יָתוֹם מֵחַיִּים,

כּוֹכָבוֹן עוֹמֵם בִּיצִיאָתוֹ…²

עֵד הוא הקבר החדש הזה כמה קטנה היא חבורתנו ומה רבים הם יתומיה…

“העולם” 1914

בוא וראה, כמה גדול כחה של חרות! עד שלא נִתְּנָה הקונסטיטוציה (“חושמה” בלע"ז) בטורקיה ואזרחיה היו אסורים בחופש הדבור, היו עורך “הצבי” ועורכתו, עוזריהם ומשמשיהם נוהגים לפרכס אלו באלו והיו קובעים בעתונם רק תהלות ותשבחות איש לרעהו: הבן היה מכבד את האב, הבעל היה מכריז על כבוד אשתו והאשה היתה מספרת על גדולת בעלה וכו'. “אידיליה” יפה היתה זו, והיו הבריות נהנות הנאה משונה, מקלסות ואומרות: כמה יפים וכמה נעימים האהבה והאחוה, השלום והרעות שחלק הקדוש-ברוך-הוא ל“משפחה” מיוחסה זו!… עכשיו מִשֶׁנִתְּנָה הקונסטיטוציה והותר הדבור, עמד עורך “הצבי” והרחיב את אהלו ועשה אותו מדורים מדורים: מדור לתהלות ותשבחות להעורך והעורכת (עי', למשל, עדותה של מרת חמדה בן-יהודה בגליון קע"ג, שבעלה נעשה פתאום צעיר לאחר שכבר עבר עליו חצי יובל של עבודה ספרותית) ומדור לחרפות וגדופים כלפי העורך ועתונו, שנדפסים ב“הצבי” גופו כמו שיצאו מפיהם של המחרפים והמגדפים בלי שום שנוי ותוספות הערה מצד העורך (ע', למשל, מחאתם של בני ראשון לציון בדבר המאמר “אנחנו”). וכל כך גדל כח החרות וחופש הדבור, עד שאפילו הקריקטורה הראשונה בגליון הראשון של ה“חמר-גמל”, המצורף ל“הצבי”, נכתבה לכבודו של העורך עצמו, שוב “אידיליה” יפה, והבריות חוזרות ונהנות הנאה משונה, מקלסות ואומרות: כמה יפים מנהגיה של ארץ-הפלאות וכמה נעימים נמוסיהם של אנשיה, אנשי-הפלאות!…

ועוד חדשה היתה בירושלים: היא נעשתה מטרופולין לעתונים זַרגוניים, המצליחים יותר מעתוניה העבריים. עמד מר סילמן וקנא את קנאת העבריה העלובה, נטל מלוא פיו זלזולים ותוכחות ורקקם מעל עמודי “הצבי” בפני אחד מן המולי“ם העברינים. בא העורך של “הצבי” (עי' גליונות ק“ע-ע”א) והסביר למר סילמן בסימני-קריאה ושאלה, בנקודות וקוים, כארח גוברין ארצישראלין, שבכל דבריו אין ממש, משום ש”לאו עכברא גנבא אלא חורא גנבא", משום שיש בארץ-ישראל וביחוד בירושלים, המרובה באוכלסי ישראל, צורך בעתונים זרגוניים, ולפיכך סופם להתקים ולהיות פרים ורבים. ולא נתקררה דעתו של העורך עד שסים בנבואה, שיבוא יום והעתונות הזרגונית תעקור מן העולם את העתונות הארצישראלית העברית לגמרי.

מניח אני את המחלוקת המפורסמה על עתידותיו של הזרגון בכלל. כשאני לעצמי נראה לי, שגסיסתו של הזרגון קרובה וימיו לא ימשכו עוד. אין אני שונא את הזרגון. כמדומני, שגם אותם המעידים על עצמם, שהם שונאים אותו, עדות-שקר הם מעידים בעצמם, שהרי אין אדם שונא את הלשון, שעליה גודל ועליה חונך, אלא אם כן הוא שונא את ילדותו, שחרותו ונערותו, כלומר את פרקי השירה והזוהר שבספר חייו. ואולם בה בשעה שיצא היהודי הזרגוני מתוך ד' אמותיו הצרות ונכנס לרשותה של התרבות העולמית ונעשה שותף לה, נגזרה שלא מדעתו ושלא מרצונו כליה על הזרגון שלו, ואלמלי היו העברים “הנלהבים” (עורך “הצבי” מעיד על עצמו, שעברי “נלהב” הוא) יודעים להיות זהירים בהוצאת כחותיהם, שאין הם מרובים וגדולים ביותר, ברי לי שלא היו מפסידים אותם לבטלה, כדי להלחם בזרגון, שכבר נגמר דינו, אלא היו מכונים ומוסרים את כל סכום כחותיהם רק לדבר אחד – לגדולה וטפוּחה של העברית, שיש לה בכל מקום ובכל ארץ, ואפילו בארץ-ישראל, אויבים הרבה יותר קשים וחזקים מן הזרגון.

ובכן מניח אני את המלחמה בזרגון שפשטה בימים האחרונים גם בירושלים והיתה שם ל“מחלה מהלכת”. אלא על מה אני רוצה לעמוד? – על נבואתו של עורך “הצבי”, שעתידה העתונות הזרגונית להכחיד בארץ-ישראל את העתונות העברית לגמרי. ואני שואל: זו מנין לו? האם אי-אפשר ששני זרמים, זרם עברי וזרם זרגוני, יזרמו לעת-עתה כאחד, זה בצד זה? האומנם אי-אפשר, שבארץ-ישראל הקטנה יחזור וישנה בזעיר אנפין אותו המחזה, שאנו רואים באמריקה הגדולה, שהזרגון נשאר חי בפיהם של הזקנים ומקבל יניקתו מהם, בשעה שהצעירים, וביחוד אלו הנולדים בארצם החדשה, שוכחים את הזרגון ומסגלים להם גם לשון חדשה, שנעשית להם שפת האם והקיום? האומנם אי-אפשר לנו לציר לעצמנו, שבארץ-ישראל תהיה העברית אותה הלשון החדשה? ואפילו אם יתקים ויתמיד בארץ ישראל הצורך בעתונות זרגונית בשביל הזקנים הזרגוניים, המביאים את שפת גלותם אתם ואינם יכולים לפלוט אותה מתוכם תיכף כשהם מגיעים לחופי ים יפו וחיפה, מדוע לא יגדל יחד עם זה גם צורך בעתונות עברית בשביל הצעירים העבריים, שעריסתם עמדה בארץ העברים ואשר גדלו ונתחנכו בבתי-ספרה העבריים? –

נבא האדון העורך את “הצבי” ולא ידע מה נבא. אמנם אין כל ספק, שעתידה העתונות העברית הארצישראלית להכחד, אבל לא העתונות העברית הארצישראלית בכלל אלא רק זו של עכשו, ולא הזרגון ימית אותה, אלא היא עצמה תגרום את מיתתה, וכשתמות – איש לא יספוד לה ולא יבכה לה רק ההיסטוריקון הבא יציב לה ציון, לאמר: פ“נ זו שלא היה טעם למותה כשם שלא היה טעם לחייה”…

אני רגיל לקרוא את כל העיתונים העבריים שיוצאים עכשו בארץ-ישראל. מכל מקום לא אעמוד כאן אלא על שנים מהם, הקודמים בזמן: “החבצלת” השחורה ו“הצבי” הנאור (לפי ההגדרה של עורך “הצבי” בעצמו), משום שגם העיתונים החדשים היוצאים שם דומים בצביונם אם ל“החבצלת” או ל“הצבי” ואין בהם אלא שנוי-השם בלבד.¹

ואני שואל: “החבצלת” האורתודוכסית בצביונה של עכשו מה צורך יש בה להעברים האורתודוכסים שבארץ-ישראל ושבגולה? אמנם האורתודוכסיה שלנו, צריכה לעתון עברי אשר ילך ואשר יבוא לפניה, אשר יטיף לתורה ומצוות ויבאר לקוראיו את עניני החיים לפניה, אשר יטיף לתורה ומצוות ויבאר לקוראיו את עניני החיים וצרכי השעה מנקודת ההשקפה של האורתודוכסיות. ואם יש לה להיהדות האורתודוכסית צורך בה“איזראעליט” הגרמני שבפראנקפורט, לא כל-שכן שיש לה צורך גמור בעתון עברי אורתודוכסי בירושלים. אבל “החבצלת” הירושלמית מה ענינה לכאן? וכי קשקוש בקופסאות והכרזות צעקניות, שנכתבות “בהסכמת חו”ר ופו“מ וכו'” לחובבי “ציון וירוש”תו" ושכבר קצה בהם אפילו הנפש הגסה, רשימת מזמורי תהלים לגזרת-תענית, “חכמותיו”, גימטריאותיו, נוטריקניו ו“בקשת הקי”פן" של מו“ח, רומאנים על דרך ה”פשט’ליך" של יעקב איש תם, “פילוסופיה” ומשלים יפים על “לוקשין ומאקרעטע” בלע“ז של איזה “עברי” וכדומה מהני מילי מעליותי, שה”חבצלת" מלאה אותם, – וכי יש בכל הדברים הללו איזה טעם וריח, וכי יש בהם אפילו אבק צורך לאדם מן הישוב, ויהי אורתודוכסי שבאורתודוכסים? וכי זו היא אורתודוכסיות, שמשמעותה שיטה קבועה בחיים והשקפה ידועה על היהדות? הן זו היא סתם טפשות מן המדרגה היותר נמוכה, שאפילו ר' אליעזר ליפמאן זילברמאן זצק“ל מליק לא היה נזקק לה עכשו. ואם גם יעשה לו נס למר סילמן וכל העתונים הזרגוניים שבירושלים יגועו ויתמו יום אחד הם ועורכיהם ומולי”הם וכל היקום אשר ברגלם, – האם יתקים אז “עתון” עברי כ“חבצלת”, ואם יתקים – האם ישמח מר סילמן לדבר הזה?

ומן ה“חבצלת” השחורה אני הופך את פני כלפי “הצבי” ה“נאור” ושוב אני שואל: כוי זה – ספק הבלים ורעות-רוח, ספק לשון הרע ורכילות, ספק “ליטרטורה” של ילדים, “המנסים את הנוצה”, ספק אפר נשמות שרופות של זקנים שזקנותם בישה את ילדותם – כוי זה למה הוא קים ולי יש צורך בו?

היהודי הארצישראלי יש לו צורך בעתון. עדים הם העתונים השונים. הבאים לארץ-ישראל מאירופה במספר מרובה, בערך, ושיש להם קוראים הרבה בקרב יהודי הארץ. סתם יהודי ארצישראלי הוא חניכה ובנה של התרבות האירופאית ועדין תלוים לו בנפשו נימין הרבה, הנעוצים באותה ארץ שהוא עצמו או אבותיו יצאו משם. ואולם לא די לו להיהודי הארצישראלי בעתון, הנערך על גדות הניבה או הסינה, הוויליה או הווייכסל. סוף-סוף עתון כזה בא אליו מעולם אחר, שבנוגע לפרטים הרבה כבר חדל מהיות עולמו שלו. הוא צריך לעתון שבו ישתקף עולמו שלו ובו ימצאו להם בטוי צרכיו ואינטירסיו שלו, דאגותיו המיוחדות לו ותקותיו המיוחדות לו. תחומיו של היהודי הארצישראלי צרים עדיין וסכום עניניו החדשים, שנולדו לו בארץ זו ולא יכלו להולד בארץ אחרת זולתה, לא רב הוא לעת-עתה. אבל הענינים המיוחדים החדשים הללו כבר ישנם וגבולות תחומיהם הולכים ומתרחבים, אף כי לא באותה מהירות, אשר אליה אנו מתפללים. והיכן ימצאו להם את בטוים הנאמן אם לא בעתון מקומי, ארצישראלי? אני מכיר ומבין את התמיהה והחיוך של בטול, הפורחים לעתים קרובות בפני היהודי הארצישראלי כשהוא קורא בעתוני חוץ לארץ את הפלפולים המשונים ואת ההסברות הנפלאות על עניני ארץ-ישראל, ישובה היהודי, מהלכו, מצבו ועתידותיו. המתוּנים שביהודי הארץ מבינים, שבני אדם היושבים בווילנה ובפטרבוּרג, בווארשה ובאודיסה, בקלן ובברלין, היודעים את ארץ-ישראל מתוך השמועה בלבד או, לכל היותר, מתוך הבטה שטחית בעין אחת ועל רגל אחת, אינם יכולים לדעת את האמת כמו שהיא ולפיכך הם מתפלפלים ומעיילים פילא בקופה דמחטא; הרתחנים שבהם אומרים, שבני-אדם אלו אינם רוצים לדעת את האמת ושבכונה הם מערבים אורות וצללים ומחליפים אלו באלו. ואמנם עתוני חוץ-לארץ מקלקלים את השורה, משום שעל פי רוב אין להם ואי-אפשר שתהיה להם הבנה ישרה בעניני הישוב הארצישראלי. והיהודי הארצישראלי קורא ותמה, קורא וצוחק. ולבסוף – גדול כח השפעתה של מלה נדפסה! – הוא עצמו מתחיל להאמין בדברים אלו שאין להם יסוד ואשר שחק להם, הוא עצמו מתבלבל וניטלת ממנו היכולת לעשות את חשבון נפשו, חשבון צרכיו ומחסוריו. ולא עוד, אלא שניזקת ומתמעטת דמותה של ה“ארצישראליות” בתור ענין עממי ומשא-נפש לאומי: הפלפולים טסים וסותרים אלו את אלו, הסברות מתנגשות ומבטלות זו את זו, הידיעות דוחקות אשה את רגלי חברתה, והקורא התמים עומד מוכה-תמהון, מושך בכתפותיו ואומר: “שמא כל הענין הארצישראלי הזה אינו אלא בדותה בעלמא?”…

והנה באה העתונות הארצישראלית “הנאורה” בדמות “הצבי”, למשל, למלא את הצורך. בבקשה מכם, הסתכלו נא בה, ב“נאורה” זו, רגע אחד ותראו מה יש בה ועד כמה יש לה הזכות להתקים.

אפשר לעבור בשתיקה גמורה על החלק העתוני הכללי שלה, שאיננו ראוי להזכר אפילו כלאחר יד, ולדון אותה לכף זכות: “נאורה” זו עניה היא בממון ואין ידה משגת להעמיד לה בארצות הגולה סופרים פחות או יותר הגונים, אשר יספיקו לה מזמן לזמן ידיעות והשקפות פחות או יותר חשובות על החיים הכלכליים והיהודיים. עניים בכשרון וחסרי כח הבדלה הם הקברניטים עצמם ולפיכך הם בוררים מתוך העתונים, הבאים מארצות אחרות את הידיעות הטפלות, דוקא את הגוזמאות ואת ההפרזות ואת הנסים והנפלאות על שלג של אשתקד ועל ביצה שספק נולדה, ספק לא נולדה. לפי האמת חסר לה ל“נאורה” זו חלק כללי כמעט לגמרי הרי מונחים לפני עשרת גליונות “הצבי” האחרונים. מסופקני אם החלק הכללי שבהם ומה שאינו נוגע לטורקיה וארץ-ישראל יש בו, כשהוא לעצמו, כדי למלא אפילו חצי-גליון “הצבי”. ובכן אין לנו לדון אלא על החלק המיוחד לעניני ארץ-ישראל.

תאמרו: מהפכה אחרי מהפכה היתה בטורקיה, מצד שלטון העריצות נעשה שם גם הנסיון האחרון להפוך “קערה על פיה” ולבטל “בחדא מחתא” את כל נצחונותיהם של גואלי העם והארץ. ודאי חרד גם היהודי הארצישראלי לשמועה זו ובודאי נזדרז גם עתונו “הנאור”, שחופש הדבור לא ניטל ממנו אפילו לשעה אחת, לחזק את בטחונו ואמונתו בכח החרות. לבאר לו את פירושה של המהפכה האחרונה ולהכינו לכך, שיהיה גם הוא, היהודי הארצישראלי, משתתף עד כמה שיהיה הדבר תלוי בו במלחמה לנצחון החרות.

לא טעיתם. “הצבי” היה הראשון שהכריז והודיע בהנאה מיוחדת על מפלגתו של חילמי-פחה, עמודם הימני של הטורקים-הצעירים, ותיכף כשנתקבלו הידיעות המחרידות הראשונות מקושטה, “שנס “הצבי” את מתניו” והתחיל שונה לטורקים-הצעירים פרק בהלכות דרך-ארץ והליכות המדינה ומצדיק עליהם את הדין. ולא עוד, אלא כשפסקו הידיעות מקושטה “הלכנו אנחנו בעצמנו (אין “הצבי” מדבר אלא בלשון “אנחנו”, רמז לעסק של משפחה) להפוסטה הטורקית שבירושלים” ודברנו ושוחחנו הרבה עם פקידי הפוסטה על כל אותו הענין, עשינו ראיון עם הטלגרפיסט בעצמו, אנחנו הגדנו לו את דעתנו והוא שתק ולא הגיד לנו את דעתו, הרבה למדנו משתיקה זו, אלא שלא נודע לנו כלום וגם אין אנו יודעים כלום. והכל שריר וקים…

תאמרו: ארץ-ישראל אף-על-פי שאוכלסיה מועטים כבר יש בה מקום לריב לאומים שונים, העלול להתגבר עכשיו בעידן ריתחא, וליהודי הארצישראלי נחוצים כשרון וזהירות מיוחדים שלא יסתבך גם הוא ברוב זה שאינו שלו, ומצד אחר ידע לשמור על כבודו וזכיותיו בנימוס ובתבונה בשעה שהאחרים יאמרו לפגוע בהם. ודאי יודע “הצבי” הנאור להפר איבה כשהשעה צריכה לכך ולהגן על כבוד עמו כשיש צורך בהגנה.

לא טעיתם גם הפעם, כבוד עורך “הצבי” מכריז ומודיע במאמרו “אנחנו”: בשעת המהפכה האחרונה, כשאמרה העריצות לסתור את בנינם של גואלי העם והארץ “לא עשינו אנחנו, היהודים, מאומה… העם היהודי אשר בטורקיה הגדולה עמד כולו מנגד, בפחד, בקרירות, כמו תמיד אצל היהודים (?)… ובאמת, מה לו, לעם המוזר הזה (כלומר ליהודים) אם יש חושמה בארץ ופתאם התנפלו עליה נבלים להחניקה? מה לו, אם עבדול-חמיד המושל הידוע בעריצותו, יושב ושולט בקושטא שלטון אכזרי או אם העלו על כסאו איש חדש, רישאד החמישי שמו? רישאד אינו יהודי, גם לא אבדול-חאמיד, אף לא הוזיר פלוני או אלמוני, יעשו נא האנשים האלה כרצונם, ישחטו איש את רעהו… היהודים יביטו, יתענינו קצת ולא יותר… ההשתתפות בעבודה הכללית, בממלכה המשותפת לו (ליהודי) ולשאר העמים מסביבו – אל נא אל נא, תדרשו זאת ממנו, עשה לא יעשה… ט”ו אלף ארמינים נשחטו, נרצחו, הומתו. ט“ו אלף – והמספר העגום הזה אינו אומר לנו כלום כמו תמיד אצל היהודים!… לך הגד להם (ליהודים) כי זה עתה, לפני שבועים, הורידו לטבח ט”ו אלף ארמינים אומללים… מעוג קל על שפתותיהם, אנחה קצרה מלבם – ולא יותר… הארמינים אינם אלא עמלקים. עמלקים, הלהם נעזור? למי? לעמלקים? חס וחלילה!"…(“הצבי” גליון קס"ג. – הדברים נמסרו כאן מלה במלה, בדיוק גמור, רק פזור האותיות לי הוא).

תאמרו: כיון שיודע “הצבי” להגן באופן מצוין כל כך על כבוד עמו, חזקה שהוא יודע להגן גם על כבוד עצמו, על כבוד עורכו וקברניטו.

לא שגיתם, לאחר שנתפרסם המאמר “אנחנו” הטילו בני ראשון לציון חרם על “הצבי” ובמחאתם הם כותבים: “אמנם עם מוזר אנחנו, כי רק עם מוזר כעמנו באמת יכול להוציא מקרבו עורך כבן-אבי (כלומר עורך “הצבי”)… עורך שלפי השקפתו הנשגבה על החיים העברים הוא בא סוף-סוף לידי מסקנא כזו, שמתוכה הוציא כנראה משפט מין מוטו שכזה: “היה כופר, היה פוקר, היה מלשין, היה מוסר, חרף את מערכות ישראל, העמידם בסכנה, סבך את מצבם… שקר, רמה, החניף גם על חשבון אחרים גם על חשבון עמך האומלל וכו' וכו' רק דבר תדבר בשפה העברית, תתגדר בה ויהודי נאמן הנך לעמך, לארצו ולשפתו… אוי לך עתון שעורכך נער!… וכל הדברים הללו נדפסו שחור על גבי לבן מלה במלה, אות באות, ב”הצבי” גופו (גליון קס"ח) בלי שום הערה מצד המערכת.

תאמרו: מגוון ומנומר הוא הקהל היהודי בארץ-ישראל. יש בו קבוצי יהודים שונים מכל הארצות שבעולם, וכשם שאין פרצופיהם, מנהגיהם ואורחות חייהם שוים, כך אין דעותיהם שוות. ואם אנו רוצים, שכל הקהל המנומר הזה יקבל צביון ידוע, מעין צביון מיוחד של חברה יהודית מאוחדת, דין הוא שהעסקנים ובעלי ההשפעה יתנו את לבם בעיקר וראשונה לברוא איזו דעת-הקהל צרופה ושהעתון הנאור יעמוד בראשם של הבוראים את דעת הקהל הצרופה הזאת.

לא שגיתם גם הפעם, יש ביפו אגודה לבנין בתים ו“אחוזת בית” שמה. נמצאו מערערים על ההנהגה של האגודה, ו“הצבי” ממהר לעשות את גליונותיו במשך שבועות לביבין של שופכין, לצנורות המקיאים מתוכם זוהמה וחלאה. זלזולים וגדופים, חרפות וקללות שאין להם סוף. וכשאתה קורא את הגליונות הללו נדמה לך שנכנסת פתאם למרחץ, שבני אדם הולכים שם ערומים, מנגחים זה את זה ומתיזים רותחים איש על רעהוּ… וקמת וברחת ואמרת: מקום שיש מרחצאות כאלה – אל ידור בו אדם מן הישוב…

תאמרו: אלמלי לא נברא הישוב היהודי החדש בארץ-ישראל אלא כדי להחיות את שפתנו הלאומית ולשימה בפיהם ובלבבם של אלו, שעינם ניזונית מהדר השרון והכרמל ואזנם קולטת את המית הים הגדול ושירת הירדן – אפשר שֶׁדַיוֹ בכך לעת-עתה, ו“הצבי”, העברי “הנלהב”, אותו “הצבי”, שיוצרו ובוראו היה בשעתו באמת חלוצה וגבורה של הלשון העברית ודאי הוא גם עכשיו מחבבה של העברית בארץ ומרים כבודה.

ואולם הפעם טעיתם. אמנם אין לך גליון “הצבי” שאין בו לכל-הפחות תריסר “הוי ואבוי” על הזרגוניסטים הבוגדים, הנבלים, הנבזים וכו' וכנגדם תריסר “האח” ו“סימן טוב” המכוונים כלפי המקנאים קנאת העברית. אבל הואילו וקראו נא, אם יש לכם סבלנות ואורך-אפים לכך, גליונות אחדים של “הצבי”, עצמו ותודו, שבני-אדם אלו, העושים את “הצבי”, אין להם בלבם אפילו דמדומי טעם והרהור שירה, שהם (תהי חטאתם זאת לנגדם תמיד?) חללו את מקדשנו, נטלו משפתנו את נשמתה והשאירו לנו את אותיותיה, קמציה ופתחיה ועשו, כנראה בכוונה מיוחדה, את העברית גופה לז’אַרגון נמאס ושפת-עלגים. אל תבקשו ב“צבי” סגנון עברי, אל תבקשו בו את חנה ויפיה, כחה וגבורתה של הלשון העברית, אל תבקשו בו הד שירת הירדן וברק יפעת הכרמל: בנקיקיו האפלים מתלונן הצרצר “המנסר שירתו היבשה הריקה”…

תאמרו: עתידה היהדות הארצישראלית להחריב ערכים ישנים ולברוא חדשים במקומם. הרי מעין געגועים חדשים, שלא ידענום בגולה, לשחור-קרקע ולזוהר-שמים; הרי פרשיות חדשות, סתומות ופתוחות, בתורת החנוך; הרי אפשריות ותקוות חדשות, שבאו להיהדות הארצישראלית בהיסח הדעת; הרי מוסדים צבוריים ולאומיים, שכבר בגרו, נעשו “בני עונשין” והגיעה שעתן שינתן עליהם עולה של דעת הקהל; הרי חלוקי דעות בדבר מעשים העומדים להעשות וכו' וכו'. ודאי תופסים כל הענינים הללו מקום בראש גליונותיו של “הצבי”, העתון העברי הארצישראלי הנאור.

טועים, טועים אתם. לדברים “כאלה” אין שעריו של הנאור שלנו פתוחים. פתוחים הם (עיין “דואר הצבי”) להלצות שטחיות ותפלות, לפסלתם של דברים בטלים, לגסות, לריחם המיוחד של מכתבים הערוכים בסגנון מיוחד לשוקול-דילילי וחברותיה וכו'. פתוחים הם השערים לדברים הללו שהרי – “חמש פרוטות המלה”…

ועומד מר סילמן וממטיר אש וגפרית על העתונים הזרגוניים, הנמכרים בחוצות ירושלים וערי יהודה. שיננא! אם באמת אתה רוצה בתקלתה של העתונות הזרגונית ובתקנתה של העברית – חזור בך ושפוך את חמתך על זו האחרונה, על זו של עכשיו…

ועומד עורך “הצבי” ומנבא מיתה קרובה להעתונות העברית הארצישראלית. חזקה על נבואת תלמיד-חכם שכמותו, שלא תצא לבטלה: מות תמות העתונות העברית הארצישראלית, זו של עכשיו, ה“שחורה” ו“הנאורה” גם יחד. היא עצמה תגרום את מיתתה, ואיש לא יבכה לה ולא יספוד לה –

"קיינע מעססע ווירד מאן זינגן,

קיינען קדיש ווירד מאן זאגען, –

ניכטס געזאגט אונד ניכטס געזונגען"…

“הד הזמן”, 1909

“הצפירה” חוגגת חג יפה, חג מלאת לה חמשים שנה, ואנחנו, הסופרים והקוראים העברים, חוגגים אתה יחד את חגה ונושאים לה כוס ברכה.

על מה אנו מברכים?

עדתנו הקטנה, עדת הסופרים והקוראים העברים, נהגה בשנים האחרונות מנהג חדש – לספר על הנסים והנפלאות, הנעשים עתה בגבולנו, גבול עדתנו הקטנה. מקורו של המנהג גלוי וידוע. בחוץ הכל נצב כצר לנו. הלשון, הספרות, התרבות, הרוח העברית – להן אין יחס וקשר עם החיים הנכרים, האי-עבריים, שאותם אנו חיים בעל-כרחנו כֻּלָּנוּ, בנערינו ובזקנינו, במתבוללינו וגם בלאומיינו. ובבית, – הוי, גם בבית אין נחת. עוד טרם שכחנו את המחול, אשר נערך לפני שנים אחדות על קברו של עתון עברי בשעה שנדמה למחוללים, כי הוא האחרון ואתו יחד מורדת העברית כֻּלָּהּ אל תוך הבור. ואם נהיה תמימים עם לבנו, הלא נודה, ש“מצב-המנוחה”, השורר עתה במחנה המחוללים, לא בא כי אם לרגל “המנוחה השלמה”, השוררת עתה ברחובנו בכלל: הרגלים מוכנות ומזומנות תמיד לצאת למחול-המות ואין הן מחכות אלא לשעת הכושר. השנאה לעברית עוד לא גלתה את פניה כראוי, אבל היא כבושה בלבבות, בסתר פנה, ואת לשונה נשמע – מי יודע, אולי בקרוב – כשיוסר המחסום מעל פיה. ודוקא בשביל כך, יש אשר לא ישלטו בני-אדם בדמיונם, יש אשר בקשת הנצחונות תעביר אותם על בהירות ראיתם, ומעשים קטנים נראים להם כגדולים, סימני-תקוה לעתיד נדמים להם כנסים ונפלאות, שכבר נעשו. ומכאן מקור לבשורות, שהלשון העברית חיה בפי זקנים ונערים, בפי בחורים ובתולות, שב“היכל” הספרות העברית “מכהנים פאר” סופרים רבי-כשרון וגדולי-דעה, ש"שוק-הספרות העברית הומה מאדם רב; מכאן מקור גם לבשורות משונות מעין זו, שבפטרבורג (בפטרבורג!) אירע “מאורע לאומי גדול” – נערכת אופירה בתרגום עברי, ונמצאו יהודים רבים, שבאו לראות במראה הזר הזה…

האומנם צריכים אנחנו באמת לשלטון הדמיון ולבשורות המשונות, כדי שלא תתם תקותנו? דמיונות מנצחים רק בחלום ולא בחיים, וכשם מנצחים לפעמים גם בחיים, באה תיכף מפלה ועוקרת את הנצחונות האלה ומשכיחתם. תקותנו אינה עומדת על הדמיון ואינה תלויה בו. יש לה יסוד אחר – ההכרה, שתרבותו הרוחנית של העם העברי, התרבות הרוחנית המיוחדת לו ומעמדת אותו על עצמותו, יכולה להיות רק עברית – ולא אחרת. ואם גדול וקשה הוא כל-כך צער תחיתה וגדולה של תרבותנו העברית, אם גִּדּוּלָהּ ותחיתה של זו פוסעים פסיעות קטנות כל-כך, הרי אין זה אלא משום שגדול וקשה הוא צער עמידתנו על עצמותנו, ויש אשר היא פוסעת פסיעה אחת לפנים וחוזרת לאחור. עַם, המוכרח לחיות חיים נכרים, חיים שאינם שלו, אל תבקשו מאתו, כי תהיה דרכו ישרה ופסיעתו שלמה.

אין לנו צורך בדמיונות; יש לנו הכרה. וזו אומרת לנו: פסיעות גדולות ושלמות לא לנו הן. מוטב, שנלמד לחשוב את חשבונן של פסיעות קטנות, מקוטעות. הספרות העברית עדיין אין לה היכל, אבל כבר יצאה מן החורבה, ששמשה לה מחסה ומסתור לפני שנים חמשים, וכבר שמורים לה באוצרה גזרים שאולי מהם עתידה היא לפסול עמודים להיכלה. הסופר העברי עדיין אין לו דמות של “מכהן פאר”, אבל הוא פושט גם את הדמות של עני “המחזר על הגרנות”. הלשון העברית איננה עדיין לשון חיה לא לזקנים ולא לנערים, לא לבחורים ולא לבתולות, אבל פתחו נא את גליונה הראשון של “הצפירה”, שיצא לפני חמשים שנה וקראו אותו, קראו את “הצפירה” וגם את יתר העתונים העבריים של עכשו ומתוך עמקו של מקור הנשמות תשמעו הַלמוּת הַכַּשיל, החוצב נשמה חיה גם ללשון העברית…

יפה עשתה מערכת “הצפירה”, שבחוברת-יובלה צרפה למאמריהם של סוקולוב, ביאליק, פרישמאן גם את הגליון הראשון, שהוציא סלונימסקי לפני חמשים שנה: הרי לעינינו צרופי חשבונן של פסיעות קטנות.

ועל הפסיעות הקטנות אנו מברכים, ויחד עם “הצפירה”, שזכתה לחג יפה ונחמד כזה, לחג יובל שלם, אנו חוגגים כֻּלָנוּ, הסופרים והקוראים העברים, את חגה – חגנו…

“העולם”, 1912

“בני אותו הדור הלכו לבקש להם לשון לאומית… מגוחכים היו! אין מבקשים לשון לאומית אם עדיין לא אבדה, ואם כבר אבדה – שוב אין מוצאים אותה”.

אם כך יְסַיֵם ההיסטוריון שלנו, העתיד לבוא, את פרקו על ריב-הלשונות שלנו בימינו, רשאים אנו להקדים ולהעיד עליו, שהוא ראה רק את חצוניותם של הדברים: את פנימיותם לא ראה ואת מהותם לא הבין.

בני “אותו הדור” בקשו ולא ידעו מה בקשו. לפיכך אבדו דרך ובקשו את אשר לא ימצאו עד העולם, ולאשר יש להם לא שמו לב.

לא לשון לאומית חסרה לנו, אלא לשון חסרה לנו.

אם הלשון היא “נפש-העם” – “נפש” אין לנו.

בהרבה לשונות אנו משתמשים, ארץ ארץ ולשונה, אבל כל הלשונות לא שלנו הן, אין בהן אף אחת, המשותפת לכוּלנוּ, ולפיכך אין בהן אף אחת, אשר נשאיל לה את השם “נפש-העם”. גם הלשונות, המיוחדות לנו לבדנו, שבכל אחת מהן משתמש קבוץ גדול או קטן מקבוצינו המרובים, – גם הן חסרות דם, גוְֹעוֹת ומתות לעינינו, אם נחפוץ לא נחפוץ במיתתן. ולשון חסרת-דם, לשון גוססת, שימיה כלים, – אוי לנו, אם היא תשמש “נפש” לנו; ההרגשות והמחשבות והרצונות, שמולידה “נפש” כזו, ישארו כהים ובלתי-מובנים כראוי גם לנו וגם לאחרים, חלולים מתוכם יהיו ההרגשות והמחשבות והרצונות הללו תמיד.

אין לשון אתה ואין נפש אחת, אשר תחיה את העם כֻּלּוֹ. ואל נא נרמה את עצמנו: המצב לא ישתנה לטובה, אלא לרעה, מספר לשונותינו יגדל וכמותו של כל קבוץ, המשתמש בלשון זר או אחרת, תמעט. לפני מאה שנה, בערך, היתה גם ליהודי-גרמניה לשון מיוחדת להם; עכשו – אינה. “הירוקים” הזקנים שבאמריקה, ש“אין להם עוד תקנה”, קוראים יודית וכל העתונות היודית שם רק מהם היא מתפרנסת. “הירוקים” הצעירים, שיש להם תקנה, מרבים ללכת ל“היכלו” של סטיפן וַיְז, כדי – להרגיל את אזנם באנגלית יָפָה. בניהם של “הירוקים”, – הללו, שנולדים באמריקה, – אינם יודעים עוד אלא את שפתם הטבעית, את האנגלית. יהודי פולניה, – לא רק ה“יִז’רַיֶלִיטִים”, כי אם גם הַ“ז’ידְז’ים”. – שוֹמרים על ילדיהם הקטנים, כי לא ידברו רוסית, כדי שלא תתקלקל הלשון הפולנית בפיהם. ובוילנה (בוילנה! ) דורש הרב בבית-הכנסת רוסית לא רק כדי לצאת ידי-חובה, אלא משום שיש צורך בכך. ובחבל קוּבַּאן בוראים דוקא הציונים כתב ללשון הַטַּטִית ומדפיסים ספרים בלשון זו, כדי שיהיו דבריהם נשמעים ליהודי החבל ההוא.

לשון חסרה לנו, אבל לא לשון לאומית. זו יש לנו. אבל נודה על האמת: גם זו עדיין פגומה היא ועדיין גם זו אינה ראויה להקרא אפילו בדרך-השאלה “נפש-העם”. ואולם בנוגע לזו רשאים אנו להדגיש ולחזור ולהדגיש את ה“עדיין”: בגדולה וחזוקה של הלשון העברית יכולים אנו להיות בטוחים. אחרי גלגוליה המרובים והקשים שבה למקומה, לארץ בה נולדה, לקרקע, המסוגלה להשפיע לה כח ועלומים. ברם, אל נא נרמה את עצמנו גם הפעם. העברית לא תֵעשה לשונו של העם כֻּלּוֹ. אולי בדרך נס, אבל לא בדרך המציאות הטבעית. ואולם לשוננו הלאומית, העברית, היא היחידה בלשונותינו, שמספר יודעיה והמשתמשים בה יגדל ויגדל, לכל-הפחות בארץ-ישראל. לשוננו זו היא לא רק הלאומית, אלא גם היחידה, שיש לה פינה, שבה תהיה גדלה ומתפתחת ונעשית לשון של ממש, – לא “שריד קדוש”, “זכרון קדוש”, “מטרוניתא קדושה”, אלא לשון ממש. וכשם שעתידה ארץ-ישראל בכלל להשפיע על כל העם, גם על קבוציו בגולה, כל עתידה הלשון העברית, המוסיפה כח ועלומים בארץ-ישראל, להעשות קרובה לכל העם, גם לקבוציו בגולה.

אנו אומרים: כשם שישובה של ארץ-ישראל לא יעקור, כפי הנראה, את שאלת-היהודים מן העולם לגמרי, כך גדולה של הלשון העברית לא יעקור, כפי הנראה, את שאלת-הלשונות שלנו מן העולם לגמרי. אבל – כשם שישובה של ארץ-ישראל עתיד לקרב את פתרון שאלת-היהודים, או, לכל-הפחות, להסיר ממנה את עיקר מרירותה, כך עתיד גדולה של הלשון העברית לקרב את פתרון שאלת הלשונות שלנו, או, לכל-הפחות, להסיר ממנה את עיקר מרירותה.

אין אנו יודעים, אם ומתי תהיה לנו לשון אחת, שתשמש “נפש” לעם. אבל יש רק לשון יחידה, העלולה לעלות בזמן מן הזמנים למדרגה זו יותר מכל הלשונות אחרונות, שאנו משתמשים בהן היום, לשון זו היא – העברית.

“העולם”, 1910

לפני ימים אחדים נדפסה ב“הצפירה” ידיעה קצרה: בית-המסחר החדש לספרות-ישראל “מרכז” (“צנטראל” בלע"ז) בלע את הוצאת-הספרים “ספרות”, שבמשך שנות קיומה הוציאה ספרים וקובצים עבריים הגונים.

אפשר לאמר בבטחה גמורה, כי הקורא העברי הסיח בו ברגע את דעתו מידיעה קצרה זו. מה בכך, אם נספתה “ספרות” מן העולם? וכי לא די בהוצאת-הספרים, שעדיין לא נספו?

ואמנם צדק קוראנו החביב: די באלו בלבד. “ספרות” מוכרחת היתה לְהִבָּלַע ו“מרכז” מוכרח היה לבלוע.

“מרכז” נוצר לפני ירחים אחדים. ארבעה בתי-מסחר לספרות ישראל נזדוגו בו: “תושיה”, “פרוגרס”, שְרֶבְּרָק ושימין. עכשיו, לאחר שבטלה “ספרות”, אין לנו ברוסיה כֻלָּה, – יתבשר נא “החובב” העברי ו“בעל-הָרֶנֶסַנְס” היודי! – רק שני בתי-מסחר חשובים לספרותנו: “מרכז” ו“מוריה” (“אחיאסף” אינו אלא שֵׁם בעלמא, שמטעם זה או אחר עדיין לא נמחק בפירוש מספר-החיים).

למה נוצר “התנין הגדול” הזה, ששמו “מרכז”, ולמה הוא בולע את הדגה הקטנה? – שאלה תמימה. לשם ממון. “וונדרבלד”, “הולד”, “רוקפלר” ו“מורגן” נועדו יחד, פערו את פיהם, לטשו את שניהם ופרשו את ארבות-ידיהם למלא חוריהם ממון.

הדבר פשוט כל-כך.

בתגובה “הפשוטה” הזאת יש קצת אמת. ארבעת יוצרי ה“מרכז” ודאי מתכונים רק לשם ממון ולא לשם מצוה. ויפה הם עושים, שהם מתכונים לשם ממון. על הצלחתם של בתי-מסחר לספרות-ישראל, המתכונים לשם מצוה, מעיד אותו בר-מינן חי, “אחיאסף”. ואף-על-פי-כן מוטב שלא נקשקש במלים, שרק בתחומים אחרים יש להן צלצול יפה. “ממון” האמור כאן, לגבי מסחר-הספרים שלנו, פירושו הוא – פרנסה “כדי חיות”, כדי קיום בדוחק. לא יותר.

כי תשאלו את בעלי “המרכז”, מה ראו על ככה ליצור את יצירתם החדשה, יאמרו, שהמשבר הקשה, השורר עכשו בשוק-הספרים, הכריחם לכך. יש קצת אמת גם בתשובה “פשוטה” זו. לא רק בשוק-הספרים שלנו, כי אם גם בשוק-הספרים הכללי גדל עתה המשבר. יותר משמתחבטים בווארשה ובווילנה בשאלה, מה לעשות לתקנת שוק-הספרים, מתחבטים בה עתה בפטרבורג ובמוסקבה, בליפציג ובמינכן ובכל מקום, שמסחר-הספרים הגיע שם לידי מדרגה של רכולה רבה, הנכנעת לחוקים ידועים ובהכרח יש לה גם עליות וגם ירידות. ואולם כל העיונים האלה בדבר המשבר ותקנת-השוק אינם כלל לנו, משום שמסחר-הספרים שלנו עדיין אינו ראוי לַשֵּׁם מסחר ושוק-הספרים שלנו עדיין אינו ראוי לַשֵּׁם שׁוק. ל“שוק”-הספרים שלנו די בהטלת ביצה אחת כדי שיחרב כֻּלּוֹ.

לפני זמן מועט נפלה פתאם ברחובנו הברה: ה“הבה” הולכת ובאה, ה“רֶנֶסַנְס” מתדפק על הדלתות. מיד מהרו בעלי הקרונות שבשוק-הספרים שלנו והכינו “סחורה”. בבוקר, בבוקר, כשנפתחו צפויי הקרונות, הציצו מתוכם קצת מיני שירים וספורים, “מסות” ו“הרהורים”, קצת מיני “שריפטען” – “געקליבענע” ו“געווהלטע” קצת “ביביליותיקות” ו“ביבליאטעקען”, “גדולות וקטנות”, “גרויסע וקליינע”, לפעמים גם קצת מיני כתבים בלים, שעד עתה קשה להבין מה צורך היה לפקח את הגל מעליהם, להעתיקם מאותיות רש“י לאותיות מרובעות ולחזור ולהביאם לעולם. זו היתה כל ה”חבילה". משום “תעשיה יתרה על המדה” לא היה בה. ובכל-זאת בא “המשבר”: כמעט כל החבילה נשארה מונחת לפני בעליה כאבן שאין לה הופכים.

וכשקצה נפשם של הבעלים בחבילתם עמדו ותקנו להם “טְרֶסְט” – את המרכז. אלא שמכל התפקידים המרובים, שיש לכל “הטרסטים” שבעולם, יחדו הם ל“טרסט” שלהם רק תפקיד אחד – להפסיק את ה“תעשיה”, ל“הרעיב” את השוק ול“הכריחו”, שיפטור את הבעלים מן החבילה הישנה, שהעש אוכלה והעכברים מכרסמים אותה.

זהו ההכרח, שהוליד את “התנין הגדול” שלנו, ובשבילו אנוס הוא לבלוע את הדגה הקטנה. אין כאן לא רצון לממון; רק בקשת פרנסה “כדי חיות”, כדי קיום בדוחק, יש כאן.

ואולם ספק גדול הוא, אם גם יצירת ה“טרסט” יגאל את בעליו מן הצרה הגדולה, מן החבילה, שהכינו לקבלת פני ה“חבה” וה“רנסנס”: שוק-הספרים שלנו לא ירעב ואפילו אם עשרות בשנים ירעיבוהו. ולא משום שאין ליהודי צורך בספרים. הקורא היהודי הוא גואלו הנאמן של הספר בכל הלשונות שבעולם. אבל רק של הספר בכל הלשונות שבעולם ולא של הספר בלשונותיו שלו. כשישוב היהודי לעצמו ישוב גם לספרו שלו. כל זמן שלא שב לעצמו מהיכן יהיה לו צורך בספרו שלו? –

“העולם”, 1912

I

תורת-האסתטיקה המקובלה רואה רק ראיה אחת – את יצירותיו של האמן, ואין היא רואה את האמן עצמו. כל בקשתה היא לדעת מה יצר האמן ואין היא מבקשת לדעת למה יצר. אילו לא היו עינה ובקשתה צרות כל כך, היתה רואה ויודעת הרבה יותר ממה שהיא רואה ויודעת עכשו. אז היתה יודעת, כי לא מרצונו הטוב יורד האמן לארץ-מקלט זו, שאנו קוראים לה אמנות, אלא ששלשלאות של-ברזל מורידות אותו לשם ובעל-כרחו הוא פורק שם את משא-נפשו מעליו.

יָרְדָה עָלַי מֵלַנְכוֹלִיַת-הַשְּׁקִיעָה בִּשְּעַת הָעַרְבַּיִם

וַתַּז עַל נִשְׁמָתִי מִסֵּפֶל צְבָעֶיהָ הַנּוּגִים,

וּבְטֶרֶם הָחְתַּלְתִּי בְמַעֲטֵה-הַלַּיְלָה

הָכְתַּרְתִּי לְרֶגַע בְּכֶתֶר – הַשְּׁקִיעָה.

אָה, מַעֲרַב-הַיָּמִים, מִי בִּקֵּשׁ מִיָּדְךָ כּוֹתֶרֶת-הַשְּׁקִיעָה?

וְאַתָּה, גוֹרָלִי, שֶׁלָּמָה נָתַתָּ אֶת רַחֲבַת-הַיְּקוּם?

וִיגוֹנִי בְּלִבִּי?

וָאֶהִי נִשְׁמַת-הָעוֹלָם וְלֵב כָּל הָאָדָם,

וַתֵּרֵד עָלַי מֵלַנְכוֹלְיַת-הַשְּׁקִיעָה בִּשְׁעַת-הָעַרְבַּיִם –

וַאֲנִי לֹא חָפָצְתִּי….

(י. קרני)

לחנם יקבל המשורר, לחנם יקבול האמן. האמנות כולה היא רק "בקשה אחת – לתפוס את ההויה הנצחית מתוך תפיסת ההויה העוברת" . כך אמרתי במקום אחר. ואין צוֹרך, כמדוּמני, לפרש, שמשמעוּתה של כל בקשה היא – הכרח של בקשה. ואוּלם אותו הכרח התפיסה גוּפוֹ הכרח אחר קוֹדם לו: – ההכרח לסלק את האימה ולהשתחרר ממנה. כל דבר, שאין אני תופסו, מטיל אימה עלי, ותיכף כשאני תופסו או לכל הפחות, נדמה לי שאני תופסו – מיד מסתלקת אימתו מעלי.

והכרח זה של סלוּק-האימה הוא נשמת-נשמתה של האמנות.

II

האדם הקדמון מוּקף פליאות. ראשית-כל פלא הוא לעצמו. הוא גוּפוֹ עוֹלם מלא של הויוֹת – ועל כל ההוֹה ומתהוה בוֹ אין הוא יוֹדע מאוּמה. פליאות הם לוֹ הדוֹמם, הצוֹמח, החי – כל אשר מסביב לו. מכל-שכן שפליאות הם לו הוכחות, ההויוֹת, שלמעלה ממנו. על כל זיזה וזיזה יחוש בשלטונם – ומי הם השליטים הללוּ? פליאות אין-קץ. וכל פליאה מצערת, מבהילה – מטלת אימה. ובחרוד לבו בו יְאַמֵן את עינו להסתכל, לראות – לדעת, להבין. “רָאה” פירושו – “יָדוּעַ”. “הָבִין”. לא בעברית בלבד. והרי הוא מסתכל וצר צורה – צוּרת-אדם, צורת-חיה, צורת עץ. ונדמה לו כאלוּ תפס את האדם, כלומר את עצמוֹ, כאלוּ תפס את החיה ואת העץ, – והאימה מסתלקת מעליו. לכל הפחות נדמה לו, שהיא מסתלקת מעליו. גדוֹלה מזוֹ: נדמה לו שמתוֹך צוּרתוֹ שלוֹ וצוּרת הקרוב אליו הוא תוֹּפס גם את צורת מה שלמעלה ממנו, וגם אוֹתה הוא צר, – ושוּב נדמה לו, שגם אימה זו מסתלקת מעליו.

לא כדי שיירא מפני אלהיו צר האדם הקדמוֹן צוּרוֹת להם, להיפך כדי להסיר את יראתם מעליו, צר צוּרוֹת להם – למען יהיו קרובים אליו, כדי שתתפּוֹס עינו בהם וממילא יהיו גם “מובנים” לו. היראה מפני הצוּרה באה אחר-כך, כשהיא, הצוּרה גוּפה, נעשית זרה, רחוקה לא-מובנה, – כשהיא גוּפה נעשית פליאה. ואמנם היה מי שאמר: “לא תעשה לך פסל וכל תמוּנה”. לא רק כדי שלא תסלק את האימה, אלא בעיקר משוּם שאי-אפשר באמת לסלק אותה. מתוך כל פליאה, שנדמה לך כאלו תפסת אותה וסלקת אוֹתה, תבקענה הרבה-הרבה פּליאות-אימות אחרות, ושוא כל עמלך: הפליאה-האימה במקומה עומדת…

III

אי-אפשר! אמנם כן. אבל ב“אי-אפשר” לא יִוָּסֵר האדם: מוכרח הוא. כל זמן שאין האימה מסולקת אין מנוחה ואין חרות לנפשו והוא מוכרח לִשְרות עמה כל היום ולהוציא מרשותה כל אשר תמצא ידו להוציא, ולו רק זרת, ולו רק נימא, “פריי זיין איזט ניכטס, – פריי ווערדן איזט דער היממעל”.

וזהוּ הכרחו של האמן בכל הזמנים ובכל הדוֹרוֹת. תהיה הצורה שהוא צר מה שתהיה – מצוּרתוֹ שלוֹ הוּא חוֹלק לה, כי על-כן מאימת-הפלא שבו בעצמוֹ הוּא מבקש להשתחרר תחלה. ואם אמני-הצבעים משוּעבדים לבבוּאוֹת, המשמשוֹת להם דוּגמאוֹת ליצירותיהם, ולפיכך הם מרבים בבדים מיוחדים לתאוּר דמוּתם שלהם, ואין כמעט ציר שלא צר את צוּרתוֹ שלוֹ, הרי אמני-הדבוּר, שאינם משוּעבדים כל-כך לבבוּאות-יצירוֹתיהם, מזקיקים את גבוֹרי יצירוֹתיהם כי יגידו להם, ליוֹצרים עצמם, מה שיחם ומה הגיגם. כל גבוֹר של ספּוּר, כל גבוֹר של רומאן ודוּי הוּא – ליוֹצרוֹ: אם ודוּי על מה שהֹוּא, היוֹצר, באמת, אם על מה שהוא היוֹצר, מבקש להיות, אוֹ על מה שהוא, היוצר, מתירא להיות. ראסקוֹלניקוב הוּא היחידי שידע את הטמיר ונעלם – בנפשו של דוסטוֹיבסקי. ואם דוסטוֹיבסקי עשה את יצירוֹ רוֹצח ממש – עלילת-שוא העליל עליו. בכונה העליל עליו עלילה זו – כדי שיוּכל להסתכל בפניו ולאמר לנפשו: “לא אני הוא”…

איני זוֹכר עוֹד: למי כתב אוֹ אמר גתה, כי בנפשוֹ טמוּנוֹת כל ההכנוֹת והסגוּלוֹת הטבעיוֹת לכל העבירות שבעוֹלם, ומכולן בקש שחרוּר לוֹ בצוּרוֹת אשר יצר. אבל אני זוכר מה שאמר לאקרמן: מאורעותיו שלוֹ, שהיוּ “כאש צרבת על צפרניו”, הכתיבו לו את וורטר, “הייתי, אהבתי והרבה מאד עוניתי”. ומיתתו של וורטר היתה כפרתו – של גתה. בקברו של וורטר נסתם הגולל על יסוּרי נפשו של יוֹצרוֹ, לבל יהיה עוֹד זכר להם. “משעה שנדפס הספר ועד היום” – הוסיף גתה ואמר – “קראתיו רק פעם אחת. כל ימי זהיר הייתי שלא לקרוא אוֹתוֹ שנית… מתירא אנכי, פן אשוב להרגיש את מעמד-הנפש הפאתוֹלוֹגי ההוּא, שמתוֹכוֹ נוֹצר”… הוּא הדבר: בשעתה מוּכרח היה ליצוֹר צוּרה זוֹ – לתפוֹס אוֹתה ולסלק את אימתה מעליו. עכשיו, שכבר עברו חמשים שנה על צוּרה זו וכבר נעשתה זרה ולא-מוּבנה ליוצר עצמו, – הרי הוּא גוּפוֹ ירא אוֹתהּ. גם טוֹלסטוֹי. שגבורה האחד של “אנה קארנינה” (לוין) הגיד לוֹ בשעתוֹ מה שהוּא והגבוֹר השני (וורוֹנסקי) הגיד לו מה שהוּא מתירא להיוֹת – גם הוּא כתב פעם בימי זקנתו, כי אין הוא זוֹכר עוד את רוֹמאנו זה. הרבה יוֹתר מן האמת היה בפיו, אלוּ כתב, שהוּא ירא לזכור אוֹתוֹ.

וכאמן הקדמוֹן, הפרימיטיבי, כן גם האמן רב התרבות: מתוך כל צורה אשר ייצר יאמר לתפוֹס ולהבין לא רק את “ההויה העוֹברת” שלו, כי אם גם את “ההויה הנצחית” של העוֹלם כלוֹ, כי על כן גם אימת-פליאה זוֹ יבקש לסלק מעליו. ושוּב אני נזכר במה שאמר אוֹתוֹ סבא רבא לאקרמן: “כל אופי, ויהי יחיד ומיוחד, כל העוֹמד לציוּר, מן האבן ולמעלה עד האדם, כללוּת יש בוֹ, כי על-כן הכל חוֹזר ובא, ואין דבר בעוֹלם, אשר רק פעם אחת יקום ויהי”.

למה, אפוא, יקבול המשוֹרר על גוֹרלו, כי עשה אוֹתוֹ “נשמת-העוֹלם ולב כל האדם”? כלום רק אימת נשמתוֹ ולבוֹ שלו עליו ואין עליו גם אימת נשמתו של העולם ואימת לבו של כל האדם? – – –

“הארץ” 1922

נזכרתי…: פרקים שלא כסדרם מתוך ספר

מאת

אלתר דרויאנוב

---

לא. אושא – מנחה

לא. אושא – מנחה

א

…יותר משנזכרתי אותו נזכרתי את צילינדרו, ויותר משנזכרתי את צילינדרו נזכרתי את שמו:

– רבי בּרֶלֶה-רבי איציקל-רבי אוריס…

את כל עוף השמים ואת כל חית-השדה הביא אלהים לאדם לראות, מה יקרא לו. ובקרוא האדם שמות ראה את עצמו שליט על הכל. גדול ממנו העם: הוא רואה עצמו שליט גם על השמות גופם, מעסה אותם, לש אותם, עושה בהם סימנים, ומטיל בהם סימנים, גורע ומוסיף, משנה, ומחליף – עד שהוא צר מתוכם את הצורות אשר יבקש לו.

יראה להם וגובה להם לאבא אריכא, לרבי חייא אריכא לבן-שמם רבי ליב הגבוה. מלמטה למעלה יביט העם אליהם, – ויעמד מרחוק. לגשת אל הארוכים ואל הגבוהים עד גישת לב ונפש – לא יגש. חיה יש ברקיע, ת"ק פרסה גבהה, אליה יביטו, אליה יתמהו, – ומפניה יחילו וירעדו. מי יגש אליה וישלם?

אבל מרובים הפנים של חבה מן הפנים של אימה. כלום לא “הטאטעלע” העממי הוא אביי? או שמא לא “הזיידניו” העממי הוא יעקב סבא? מי זוכר ומי יש לו צורך לזכור עצם שמו של אותו זקן מופלא, שידע ליחד יהודים בדברו כאחד-העם ולקבל עליו עול מלכות שמים ברקדו לפני העם? הסב משפולה – זה שמו וזה זכרו בפי העם. או מי זוכר ומי זקוק לזכור שמותיו של אותו איש-האלהים, שהיה כולו קודש לה' ולישראל? היהודי מפשיסחה שמו – הפוך בו והפוך בו שהכל בו.

הלומדים קצרו את שמו של הגאון מווילנא ועשו אותו – גר“א, כשם שעשו את רבי שלמה יצחקי – רש”י, ואת רבי משה בן מיימון – רמב"ם. היד הלומדים תקצר ליצור ולדרוש כל מיני נוטריקון? העם לא הבין ולא יכול להבין את גאונו של רבי אליהו, אבל יכול להבין וגם הבין מעלת נפשו, ובגללה אהבו, ומרוב אהבה וחבה קרא לו – רבי אליה’צקה. כשם שאהב וחבב גם את בחיר תלמידיו של ר' אלי’צקה, קדוש מרחם, וקרא לו – רבי זלמלה. לרבי יונתן איבשיץ, איש-הרוח ורם-הנפש, קרא העם רבי יונת’ל, כי הקריב את לבו אליו: לרבי יעקב אמדן הקפדן והפלגאה לא קרא רבי יעקב’ל, כי ירא מגשת אליו. רבי אריה ליב מקובנה, הפקח המופלג, היה לו רבי ליב’לה, רבי נחום שמש מגרודנה, הטוב והמטיב – רבי נחוּמק’ה, רבי שמואל מליבאוויטש, יפה-התואר ויפה-הרוח – רבי שמוּאל’קה, ורבי חיים מבריסק, העלוי המיוחד במינו, עלוי בתורה ועלוי במדות, היה לו עד זקנה ועד שיבה – רבי חיימק’ה.

ויש אשר העם יעסה וילוש את השם, יעשה אותו סימן ויטיל בו סימן, יחליפנו וימירנו גם עד כדי קוריוז. מ“ארבע מאות” בתי הכנסיות ובתי-המדרשות שבווילנה נקרא אחד “בית מדרשו של רבי שמחה בורדס”. מי שהיה רבי שמחה זה? גדול בתורה? – לא: עסקן בצרכי הצבור? – לא: עשיר נכסים? לא. אלא מי היה? – חנוני פשוט היה ובנים אין לו, וכשהגיע שעתו לצאת מן העולם נמלך ויחד את ביתו לתפלה, בעבור הזכיר שמו. ולא ידעו הבאים בתוכו להתפלל, מה שם יקראו לבית-תפלתם זה של רבי שמחה סתם? – כמה רבי שמחה יש בווילנה. היה שם אדם אחד, ספק ליצן, ספק תמים, עמד וקרא לאותו בית “בית מדרשו של רבי שמחה בורדס” – וזה שמו של בית המדרש ההוא עד היום הזה. – רבי מרדכי מלצר, הרב המפולפל הידוע, בר-פלוגתו של רבי ישראל סלנטר, היה אחד מיקירי ווילנה ומשם עלה לרבנות בלידה הסמוכה לווילנה. ולא מלצר היה שם משפחתו, אלא קלאצקי היה שם משפחתו. ולמה קראו לו מלצר? על שם חותנו רבי יהודה-לב מלצר. שפרנס אותו הרבה שנים כדי שהוא, רבי מרדכי, יהא פנוי כולו לתורה בלבד. וגם רבי יהודה-ליב עצמו לא מלצר היה שם משפחתו, אלא גורדון היה שם משפחתו. ולמה קראו לו מלצר? – על שום שכל ימיו עשה סחורה בחמירה – “מאלץ” בלעז – לשֵכר. ואף השם קלאצקי – שם משפחתו האמתי של רבי מרדכי – אינו אלא קוריוז עממי. ובשנוי צורה הנחיל כנוי זה גם לחתנו? – על שם שאשתו היתה אשה בריאת בשר, וגם בנותיה כמותה, וקרא להן העם ראשון לשם זה היה רבי יהודה קליאטשס בווילנה, חותנו של הפרנס הווילנאי הידוע רבי שמואל, שהיה נקרא על שם חותנו: “רבי שמואל יהודה’ס”, או “רבי שמואל קלאצקי”. ועל שום מה נקרא רבי יהודה גופו “רבי יהודה קליאטשס”– “קליאטשס” (סוסות)…

וכמה מן העממיות והטיפוסיות בעצם המכפלות היה אחר ממנהיגי ווילנה: רבי יעקב-רבי וולף-רבי ליב ראשם, ולשלש מכפלות זכה גם חותנו: רבי ליב-רבי שלמה-רבי אֶבֶּרֶס. לעתיד יעשו המכפלות חומר לבדיחה. עין מנדלי. עין שלום-עליכם. בשעתן היה צורך בהן. עכשיו מצרף אדם שם פרטי לשם משפחה ומיד יודעים הכל, למי הוא מתכון. לא כן לפני היות שמות-המשפחה. ראובן, שמעון, לוי, בריל, שמריל, חיקל, – מה ממש יש בשמות ערטילאים אלו ודומיהם? כמה ראובן ושמעון ולוי, כמה בריל ושמריל וחיקל יש בכל מקום. לפיכך היה צורך להוסיף מכפלה: שם האב או שם האם, שם החותנת או שם האשה. אם אמרת: רבי משה – לא אמרת כלום: כיון שאמרת: רבי משה איסרלס – מיד ידעו הכל, שברמ“א אתה מדבר: על שם איסרל אביו הוא נקרא כך. כיוצא בזה אם אמרת רבי שמואל – ולא אמרת כלום: כיון שאמרת רבי שמואל אידלס – מיד ידעו הכל שבמהרש”א אתה מדבר: על שם אידל חותנתו הוא נקרא כך. אבל יש שגם המכפלה השניה אינה מועילה: היא גופה למכפלה על גבה צריכה, כשאתה אומר: רבי יהודה ברבי משה – מי חכם ויבין, למי אתה מתכון? המעט הם בני אדם, ששמם יהודה ושם אביהם – משה? כיון שאתה מוסיף גם מכפלת שלישית ומפרש: רבי יהודה ברבי משה רבקה’ס הרי ברור ומובן מיד: ברבי יהודה בנו של רבי משה בעל באר-הגולה אתה מדבר. וכדומה, וכדומה.

ברם, רק לעתים רחוקות מתוספת המכפלה, כדי לא למלא את החסרון של שם משפחה. ראיה לכך: על פי רוב דוחה היא את שם המשפחה, ואין שם-המשפחה דוחה אותה, לשם עצמה היא מתוספת. כל מכפלה ומכפלה לשם חשיבותה שלה, וכולן יחד – בנין אחד, בנין שלם. וזכורני: בעיירתי הקטנה היה – לפני חמשים שנים, בערך – נער כמעט עלוי, בן לאשה חשובה, אלמנתו של אדם חשוב. שהיה בנה של אשת חיל מפורסמת, והיו הכל מתברכים באותו נער ואומרים עליו: בריל-מאיר-שינא אברהמ’קה-שרה’קה-קילאס עתיד להיות גדול בישראל. וכשלקחו אחיו הגדול ממנו אליו לסמולנסק והוציאו, רחמנא ליצלן, לתרבות רעה והכניסו אותו לגימנסיה – הצטערו עליו הכל ואמרו: תם ונשלם: בריל-מאיר-שינא אברהמ’קה-שרה’קה-קילאס! את שם משפחתו קרינקין¹ לא נקב איש: מה לו ולמסבה חשובה זו?

גם רבי ברלה שלנו, וגם רבי איציקל אביו כבר היה להם שם-משפחה אוריסון, על שם רבי אורי אבי-אביהם. ועד יומו האחרון לא נודע לו מאת העם אשר בווילנה עיר-מולדתו ועיר-מגוריו אלא שם בן-ארבע:

רבי ברהלה-רבי איציק’לרבי זלמן-רבי אוריס…

ב

לא לחנם קראו לו כך: שלשלת-היוחסין, דם כחול אבותיו דם לא שפכו, מלחמות לא עשו, עבדים לא ענו, נשים לא אנסו, ירדני-יין כרסם לא מלאו, אבל דמם היה כחול. כחול שבכחול.

אביה הראשון של המשפחה – רבי טוביה פיגאס (כנראה, על שם אמו). סופר הקהל בווילנה. על תקנה משנת תפ"ז – שכל השוחט בהמה גסה בווילנה ובשניפישוק חייב לשלם שלשה גרושים פולין להחזקת לומדי-תורה – חתום הוא: “טוביה ספרא”.

הרבה כתבו וספרו על רבני הקהלות, ובדין כתבו וספרו עליהם. אבל תמה אני שעדיין לא נמצא מי שספר במיוחד ובמפורש על סופרי הקהלות. אף הם ראויים שיסופר עליהם. סתם סופר-הקהל –תלמיד-חכם וירא-שמים ובר-אבהן. אלמלא כך לא היה זוכה למשרתו החשובה. הוא המזכיר, אבל גם “הקנצלר שומר החותם” של הקהל היהודי. תקנה שאין חתימתו עליה, אין לה כמעט שום תוקף, והעובר עליה אינו בכלל עברין. ואף לא זה בלבד הוא תפקידו: הוא שומר עניניו של הקהל כלפי פנים, ועתים גם שתדלנו כלפי חוץ. טפוס מובהק כזה היה “רבי יהודה ספרא”. כפי הנראה ממלא מקומו של רבי טוביה. זמן מה שמש גם סופר וגם דיין, ובווילנה היו קוראים לו בדרך נוטריקון: “יסוד” – יהודה ספרא ודיינא. ולא “יסוד” אלא “היסוד” – בהא הידיעה (“דער יסוד”). בית מדרש מפורסם (“הקלויז הישן”) קרוא על שמו, ואף לו קוראים: “בקלויז של היסוד”. – בשנת 1742, כשגזרה העיריה הווילנאית לקצץ את זכויותיה של היהודים, בעניני מסחר וגם הכרחה את היהודים, שהם עצמם יחתמו על הגזרה, לא נח ולא שקט “היסוד”, נלחם חמש שנים רצופות בעיריה, עד שלבסוף נצח והגזרה בטלה.

איני יודע, אם גם רבי טוביה, קודמו של רבי יהודה, היה שתדלן מובהק כמותו כלפי חוץ: זכותו הגדולה כלפי פנים ידועה: הוא לא הסתפק להיות רק “הקנצלר שומר החותם”, אלא היה גם אחד הראשונים, שיסד דפוס עברי בווילנה. אחריו העבירה משפחת ראם את דפוסה העברי מגרודנה לווילנה. ולשניהם – לרבי טוביה ולמשפחת ראם – הרבה יותר משתי ידות בדבר, שווילנה נעשתה באמת “ירושלים דליטא” וממנה יצאה תורה – ולבסוף גם השכלה – לכל בית ישראל.

בתו של רבי טוביה – פיגא, מתה תקפ"ז. נוסח מצבתה: “אם בישראל, הגבירה מ' פיגא בת מ' טוביה סופר”. ואם היא היתה “אם בישראל”, אין תימה שבנה יעקב-אורי לא נקרא על שם אביו, אלא על שמה: “רבי אורי פיגאס”.

רבי אורי מת תקנ“ה. מנוסח מצבתו, שיש בו שבע-עשרה שורות של סלסולי-מליצה, וכל אחד מהן מסיימת ב”אור", זכר לשם אורי, – אנו לומדים, מה היה בחייו:

…“ראשית חכמה קנית, לא חסרת תת לכל יום חקו, וכל הלילה באש-אור”.

“יום-יום השכם והערב בשקידה לתורה ועבודה לאשר בציון אור”…

כשפרצה בווילנה המחלוקת הגדולה כנגד האב"ד האחרון רבי שמואל אביגדור’ס (חתנו של “היסוד”) טענו עורריו, שאחרי חצות-לילה אין אור בביתו ומכאן שאין הוא שוקד על התורה בלילות. רבי אורי פיגאס לא שמש ברבנות (בנוסח מצבתו לא נאמר עליו אלא “הרבני המופלג בתורה”), אף על פי כן “לא חסר תת לכל יום חקו, וכל הלילה באש-אור”.

בנו – רבי משולם-זלמן (רבי זלמן אוריס"), הפרנס הווילנאי המפורסם בזמנו של הגר“א. הוא ושני חבריו הפרנסים רבי ליב’לה-רבי ברס ור' שמואל יהודה’ס (קלאצקי) נקראו בשעתם “שלשה עמודי ווילנה”. עשיר מופלג, סוחר רב-אמונים וגדול בתורה ויראה. לא הניח מצוה שבאה לידו. גלגל הרבה עם דלת העם ומממונו הפריש הרבה לדברים שבצדקה. סייע ידי רבי חיים ליסד את הישיבה בוולוזין (תקס"ד), וכשנתבססה בסוף ימיו ישיבת רבי מילא בווילנה (תקצ"א) נתמנה גם הוא ל”השגיח על התלמידים ולנהלם באורח-מישור“. והוא אז כבר זקן מופלג. מת בשנת תקצ”ו.

מעשרים ושלשה בנים, שהיו לו לרבי זלמן, מתו עשרים ושנים על פניו. לא נשאר לו אלא בן יחיד – רבי-יצחק-ישראל-איסר, הוא רבי איציקל, אביו של רבי ברלה. “יחיד לכל עדת ווילנה”, – מעיד עליו היסטוריוני, של עיר זו, רבי הלל-נח מגיד, – “יחיד ביראת שמים, בטוהר לב, בשפת אמת, הצדקה וחסד”. אביו רבי זלמן הוריש לו את ביתו ואת מסחרו. אבל הוא לא הצליח, וכיון שראה שעסקיו נעשו רעים וחשש, שמא יבלע חיל-זרים, מיד מכר כל מה שהיה לו ופרע חובותיו, ויצא נקי מנכסיו לגמרי. ודוקא בשביל כך התחילו בני ווילנה משלישים בידו כל מיני השלשוֹת. זקני ווילנה מספרים, שרבי איציקל היה שומר על הממונות המופקדים בידו כפי שהם, ומעולם לא הסיר את מעטפותיהם מעליהם, ועל שום כך קראו לו “ארון הברזל”. ועוד מספרים זקני ווילנה, שהוא לא נהנה מן הַהַשְׁלָשוֹת אפילו באצבע קטנה, ולפרנסתו היה מוכר טליתות. וכשמת (תרי"ח) מצאו את ממונותיהם של אחרים, של יחידים ושל הצבור, סדורים לו בארונו מעטפות-מעטפות, פרוטה אחת לא נעדרה. ווילנה כולה ספדה לו ובכתה אותו.

ואף רבי איציקל הניח אחריו בן. ישר ונאמן כמותו, מתפרנס בצמצום משלו "ארון-הברזל לאחרים כמותו:

– רבי ברלה-רבי איציקל-רבי זלמן-רבי אוֹריס.

ג

פתאום, ארבעים ושש שנים לאחר שראיתיו, נזכרתי אותו, כשהוא הולך פסיעה-פסיעה מבית הכנסת של הקברנים לביתו שלו לקיים מצות סעודה שלישית של שבת. ויותר משנזכרתי אותו נזכרתי את צילינדרו, החבוש לראשו השב. הוא זקן מופלג וצילינדרו זקן מופלג. הוא פניו חרושים קמטים-קמטים, קצתם מפורשים וקצתם כמעט גנוזים. וצילנדרו פניו חרושים קמטים-קמטים, קצתם מפורשים וקצתם כמעט גנוזים. הוא שקיעה של שבת שרויה עליו. וצילינדרו שקיעה של שבת שרויה עליו. הוא תתרע“ט חלקים עבר וחלק אחד הוה, לצילינדרו תתרע”ט חלקים עבר וחלק אחד הוה.

כך ראיתי אותו ואת צילינדרו לפני ארבעים ושש שנים, באותה שבת קודם חשכה. ועד היום הומה הלב ושואל:

– מת רבי ברלה-רבי איציקל-רבי אורי’ס. היכן הם יורשיו?…

“הזמן” הירושלמי 1934

לחמ"ש –זכרון לאמרותיך

א

ראשונה ראיתיו לפני שלשים וארבע שנים, ימים מעטים לאחר שנתמניתי להיות המזכיר של הועד לחובבי-ציון באודיסה. לא הרגשתי בכניסתו לחדר-עבודתי בועד, ופתאום שמעתי קול מדבר אלי ושואל:

– האתה הוא המזכיר החדש?

והקול נמוך וצרוד קצת, והדבור מגומגם. ולא מגומגם, אלא – אבנים כבדות מסיע האיש מתוך פיו. נסתכלתי בו ותמהתי מאד: מהיכן לפנים המגושמים הללו עינים כאלה – תמימות ומעוררות רחמים וגם אחרת: למה להן לעינים הללו, התמימות והמעוררות רחמים, גבות ארוכות וזקופות כאלה?

– אני הוא, – החזרתי לו תשובה על שאלתו. – דרויאנוב שמי.

מיד הוציא מתוך כיסו יד קפוצה כידו של כושי, פתחה והניח מטבע של נחושת על השלחן אשר לפני, – ושוב הסיע אבנים כבדות מתוך פיו:

– אם כן הרי לך קופיקה…

ותיכף חזרה ידו השחורה לתוך כיסו, וגבותיו ארוכות וזקופות כשהיו, ועיניו תמימות ומעוררות רחמים כשהיו.

“מה בקשתו של אדם מוזר זה הקופיקה למה?”

אבל עד שמצאתי את נפשי לפתוח פה הקדימני הגובה של הועד, – שמחה הורנשטין היה שמו, – שנכנס אותו רגע לחדרי, ובחיוך דק, ששכן כמעט תמיד בין זויות פיו, לקח הוא את הקופיקה.

נהימה שפרושה היה, כנראה, ברכת-שלום, והאיש נותן הקופיקה יצא לחדר הסמוך – אולם הישיבות של הועד. הבטתי אחריו וראיתי: הוא עומד ומסתכל בתמונות, התלויות על הקירות. והתמונות כולן מארץ-ישראל – מושבות, בתי-ספר, קבוצים, מראות-הארץ. ולמעלה מהן – תמונת פניו החמורים של פינסקר, הדומה כאלו אל תוך נפשו יביט. והאיש בעל הקופיקה מסתכל ומעיין, שולח יד שחורה להבריח זבוב או למחות גרגיר-אבק מעל תמונה שלפניו ומסתלק לזו שלאחריה. והנה נשא את עינו אל תמונתו של פינסקר, ומיד עמד על אצבעות רגליו ופשט את ידו השחורה עד למעלה, הבריח עדת-זבובים מעל התמונה והניע אחריהם ראש, כאילו סנט בהם, שנועזו לבחור להם מקום זה לשבת, – ופנה והלך לו…

ב

בשנות הרעה הגדולה שלאחרי המלחמה, כשגברה ידם של מתקני החיים בחרמשו של המות, ורבבות התפללו למלאך-המות כי יסתירם בצל-כנפיו ויגאלם מן הרעב הקשה ממות, היה גם הוא חלקו עמהם. ובאחד הלילות נשמעה תפלתו והמלאך הגואל רחמו ובא. יום תמים לא היתה קבורה לו, כי רב היה יום-יום מספר הגאולים, ולעת-ערב אִטְּרו גם עליו ידים עֲיֵפות של קברנים עמוסי-עבודה בור צר בבית הקברות היהודי אשר באודיסה. ציון לקברו אין ואבד כל זכר לאיש. והוא אחד מלמד-ויו צדיקיה של הציונות, ובזכותו עולמנו החדש יִבָּנה. אציבה נא, איפוא, אני לו ציון, כי על כן ידידו הייתי בחייו ומלבי לא מש זכרו גם אחרי מותו.

חיים-נחום קוֹכֶר היה שמו, ובעיירה קטנה בסרבית, סמוכה לקישינב, נולד. שם גדל בבית הוריו העניים, שם למד “עברי” ובקושי רב גם מקצת מן הקצת פרוש המִּלות, שם נשא אשה, ולאחר ששהה עמה כמה שנים ולא ילדה נטרד מארצו וממולדתו ויצא לאודסה. כך היתה עצתו וברכתו של הרבי מבאהוש. “משנה מקום משנה מזל”, אמר הרבי. ואזנו של חיים-נחום, שהיתה קשובה בכל מאמצי-כחה לכל הגה של הרבי, קלטה פרזה קשה זוֹ, ואלהים הוא היודע, כמה עמל וכמה העביד את לשונו בפרך עד שהיא גם למדה להעלות מתוך מעמקי-נפשו את ארבע המלים הללו, שהיו טמונות שם כארבע נגוהות-אור. ובאודיסה נולדה לו בתו היחידה – לאחר שעשה את נדרו הגדול, אשר נדר.

מה היתה פרנסתו בבסרביה – איני יודע. באודיסה היה כבען. ולא כבען ממש, אלא שהיה קונה כובעים, שכבר נתמהו ודהו מיושן, ומתקנם ומשחירם וחוזר ומוכרם. ומכאן שחור ידיו: בצבע היו טובלות. ומקום לו בשוק-של-גרוטאות למכור סחורתו ולא מקום של ממש, אלא ליב’לי מוכר-המטאטאים ופיני מוכר הקשואים הכבושים היו מצמצמים את עצמם ונותנים לו להניח סחורתו בגבולם, והוא מרכיב על ידו כובעים זה על-גבי זה ומתהלך בשוק ומסיע אבנים ברבים:

– כובעים, כובעים! חדשים, חדשים! ביל-הזוֹל…

שלש, ארבע, עתים גם חמש קופיקות הכובע. הכל לפי הזמן. ערב חגים, ובפרט לפני אידיהם, היה המחיר עולה, אחרי-כן – יורד. ולא ראי כובע של חורף כראי כובע של קיץ. כובע כבד ושעיר של חורף מחירו לכל-הפחות חמש, וכשיש קופצים – אפילו שש קופיקות: כובע קלוֹקל של קיץ מחירוֹ לכל-היוֹתר ארבע, וכשאין קופצים – אפילו שלש. וסימנים מובהקים כבר היו לו לחיים-נחום לנַחֵש על-פיהם ולדעת מראש מה ילד יום: אם ירבו הקופצים ותריסר שלם ימכוֹר, או שימעטו הקופצים וגם חצי-תריסר לא ימכור. מה הסימנים, – מי יציל דבר ברור מלשוֹנוֹ כבדת-התנועה?

– אני יודע… אני יודע…

וחוק לו לחיים-נחום, עליו לא יעבור לא בחורף ולא בקיץ, לא ביום שהמכירה חריפה ולא ביום שהמכירה קלושה: קופיקה ראשונה של כובע ראשון שהוא מוכר קודש היא לארץ-ישראל, פרוש: לועד של חובבי-ציון. מיומו הראשון של הועד חבר הוא, ואת תרומתו – שלשה שלשה רובלים לשנה¹ – ישלם קופיקה ליום, קופיקה ליום. וזהיר הוא מאד שלא ילין את הקופיקה בכיסו. לא שלו היא, של ארץ-ישראל היא. ובערב-בערב, בשובו מן השוק לביתו, להורנשטין הגובה יביאה. וככה יאסוף בידי הורנשטין עשרים וחמש קופיקות לכל חודש, ועם סוף החודש יקבל מאתו שובר לכולן. ונצור ינצור את השוברות מכל משמר: קדשי קדשיו הם.

ופעמים לא קופיקה זו בלבד יביא להורנשטין. הוא גם עושה נפשות לחבת-ציון. כיצד למדה לשונו שלו לדבר ולהשפיע – רז זה לא נתגלה לי. יש, כנראה, כח מיוחד באמתו של לב לסול לה מסלות ללבבות של אחרים, ואין היא זקוקה כלל ללשון מדברת גדולות. על-כל-פנים, אמת לבו של חיים-נחום לא היתה זקוקה לכך, ועתים היה מביא להורנשטין יחד עם הקופיקה שלו גם קופיקותיהם של שכניו בשוק, של ליב’לי המטאטאן ושל פיני הכבש וגם של אחרים, אזרחי השוק-של-גרוטאות, שהוא עשה אותם נפשות לחבת-ציון.

ונוהג היה חיים-נחמן לבוא מזמן לזמן לועד – למלא נפשו, כי תצמא. שם היו שמורים לו “פרקי-תהלים”, אותם שתה לכל אות-צמאונו: – התמונות של ארץ-ישראל שהיו תלויות על הקירות. פעמים אין מספר כבר הביט אליהן, כל שרטוט ושרטו בכל תמונה ותמונה כבר ידע – ועינו עדיין לא רָוְתָה מהן.

– ראשון-לציון… גדרה… פתח-תקוה, – היה חוזר ומפרש לעצמו, כשידו השחורה מבריחה זבוב, מוחה גרגיר-אבק. – בעיני ראיתי…

ואמנם בעיניו ראה. לפני שָנים, לאחר שיצא מבסרביה וכבר כָּבַע את כובעיו באודיסה, נָדר נֶדר גדול: לעלות ולראות את הארץ ולהתפלל שם לפני הכותל המערבי, כי תִפָקד אשתו כאשר אמר הרבי מבאהוש. כמה קופיקות הפריש יום-יום לשלם נדרו זה – מי יודע? אבל הוא שלם אותו – ואשתו נפקדה, ופעם אחת, כשבא לועד ויַלדה כבת שמונה כרוכה אחריו, אמר לי:

– בתי… ארץ ישראל…

ואת אשר לא ידעה להסביר לשונו הכבדה הסבירו עיניו התמימות…

ג

רוצה אני לספר גם על תקלה, שאירעה לי על ידו, או שאירע לו על ידי.

פֵיגה מוֹרוֹז היתה ממונה על הַטֵּה בועד. פרוש: היא היתה מגישה טֵה בשעת הישיבות, וחיים בעלה – זקן בעל-מיחושים – עוזר על ידה, ואגב היה שותה גם הוא כוס טֵה מתוק לְרַכֵּך את שעולו. וברוב שָנים קבעה לה פֵיגה סדר-טֵה ולא תעברנו. כוס ראשונה – לגרינברג. בידוע שהוא לא ישתה, רק את ידיו הזקנות יחמם בכוס החמה, ושתה לא אשתה. אבל הוא הלא הראש, ולו כוס ראשונה. כוס שניה – לליליינבלום. ארבעה אנשים מפסיקים בינו לבין גרינברג: רבי אלתר פריץ, הימלפרב, דיזנגוף ובן-עמי: אף-על-פי-כן, הוא ולא אחר שני לגרינברג: ליליינבלום הוא את כוסו ישתה, וגם עוד כוס יבקש. אחריו – גינצברג (אחד-העם). אף בינו לבין ליליינבלום יש הפסק-אדם, אבל אין מלבד שני לליליינבלום. והוא – אחת ושתים וגם שלש ישתה, ודוקא טֵה עז ודוקא רותח, כנתינתו מתוך המיחם: ואחריהם – שאר המסובים. על לוינסקי אפשר לפסוח: אין הוא להוט אחרי טֵה, בפרט כשיש לו בכיס צמוקים מן המוכן. אפשר לפסוח גם על פראנקפלד: או שהוא מְעַשֵּׁן, או שהוא מדבר, וחזקה שאין דעתו פנויה לטה. פראנקפלד גופו חולק על חזקה זו, ופֵיגה עומדת על שֶלָּה.

פֵיגה היא “שָׂרַת הַטֵּה” ונוהגת שררותה כרצונה. במה דברים אמורים בימים קטנים של סנהדרין קטנה – של ישיבות הועד. בימים גדולים של סנהדרין גדולה – של אסיפה כללית – פֵיגה בטֵלה וחיים בעלה בטל וכל שרררותה בטֵלה ומבוטלת. כיון שמגיעים ימים של אספה כללית, מיד נעשה חיים-נחום שר-הטֵּה. ובפרוש נאמר: “ימים של אספה כללית”, להודיעך שלא באספה הכללית הרשמית הכתוב מדבר. זו מה ערך לה? פוטרים אותה בשתים-שלש שעות ובפסולת של ויכוחים. כל עיקרה אינה באה אלא לקים סעיף מסעיפי ספר התקנות הרשמי, המקוּיָם מטעם הרשות. באספות המוקדמות, שאין עינה של הרשות שולטת בהן, הכתוב מדבר. הללו נמשכות שנים-שלשה ימים רצופים, ימים וגם לילות: באספות אלו מתוכחים כהלכה – עד כי יחרו הגרונות, ובהן מחליטים על הכל, ואין מניחים בשביל האספה הרשמית אלא את “הצרמומיה” בלבד. ליליינבלום רוגן על שהאספות המוקדמות נטלו את כל כח ההחלטה וההכרעה לעצמן, אבל לשוא הוא רוגן: כבר בטלה דעתו בזה. ובאספות המוקדמות חיים-נחום הוא המנצח על הטֵּה. מבעוד בוקר יביא מיחם-ענק, “ים של שלמה”, ימלאהו מים עד לשפתו, ישים דֶלק ואש לתוך הארובה ובמגף שהוא חולץ מעל רגלו יפיח ויפיח בארובה, עד כידי להאחיז את האש בדלק. וממיחם זה, אשר בו יתפאר, ישק את כל הנאספים. אין כובעים ואין שוק, – הכל הבל. הוא עסוק במצוה, ואותה לאחר לא יתן.

ובאחת האספות, כשחיים-נחום היה טרוד במצותו, אירעה התקלה. ואיני יודע, אם הוא הכשיל אותי, או שאני הכשלתי אותו.

בסוף שבט תרס"א נתכנסה סנהדרין גדולה שבגדולות. לאותה אספה כללית, שעתידה היתה לבחור משלחת גדולה לרוטשילד בעניני המושבות והפועלים שבארץ, באו כמעט כל גדולי הציונות הרוסית: אוסישקין, ברנשטין-כהן, טיומקין, צ’לנוב, רוזנבוים. באו גם צירים מארץ-ישראל גופה: חרלפ, מאירוביץ, סמילנסקי, קומארוב. בא גם הזקן מאנדלשטאם מקיוב. דומה, שקודם לכן לא בא לשום אספה כללית; עכשיו בא גם הוא, ופעם אחת, בשעת הפסקה, כשעמדתי ודברתי עמו, ועל-פי מקרה עבר עלינו אותו רגע חיים-נחום, נצנצה מחשבה בלבי: “אעשה נא לחיים-נחום נחת-רוח ואציגו לפני הזקן מאנדלשטם”. אמרתי ועשיתי. וכשפשט מנדלשטם את ידו וחתן לו שלום, נרתע חיים-נחום לאחוריו ופכר את ידיו השחורות על גבו, ולא החזיר שלום, מיד פנה מנדלשטם והסתלק מאתנו. תחלה לא שמתי לב לדבר. אבל כעבור שעה מועטת באתני פתקה מאת צ’לנוב (הוא היה היושב-ראש באותה אספה כללית), שהזקן מאנלשטם תובע אותי לדין-חברים על עלבון שגרמתי לו, והוא צ’לנוב שואלני פשר דבר. אז הבינותי, שנכשלתי: גרמתי צער לחיים-נחום, שהצגתיו לפני מאנדלשטם, וגרמתי עלבון למאנדלשטם, שאחד מטובי חובבי-ציון (כך הצגתי את חיים נחום לפניו) סרב ליתן לו את ידו ולהחזיר לו שלום.

מאת מאנדלשטם נפטרתי בשלום: כשנגשתי אליו והסברתי לו, מי הוא חיים-נחום ומה טיבו, הרטיבו עיניו הטובות של הזקן, ואלמלא כהיתי בו היה קם והולך מיד לבקש סליחה מאת חיים-נחום, – והיה גורם לו צער גדול עוד יותר. מאת חיים-נחום לא נפטרתי כל-כך מהרה בשלום: כששאלתיו, מה ראה שלא להחזיר שלום למאנדלשטם, הסתכל בידיו השחורות, ועיניו תמימות מאד ומעוררות רחמים רבים, ומפיו הסיע אבן-תרעומה כבדה:

– אדם כזה… אדם כזה…

ד

ושוב הכשלתי את חיים-נחום. וחיב אני להודות: הפעם הכשלתי אני אותו. לא באשמתי ולא מרצוני, אבל הכשל הכשלתיו.

הרבה קופיקות הפריש חיים-נחום לציונות ממכירת כובעיו: תרומת-חבר לועד חובבי-ציון שִׁלֵּם, עץ בגן-שמואל נטע, נדבה לקופת-הפועלים הביא, שקל שקל, ואף על מניה של הקולוניאלי-בנק חתם. גדול מאד וקשה מאד היה קרבנו זה האחרון: אלף ועשרים ושבע קופיקות, – הון עצום! עשיר מכניס ידו לתוך כיסו ומוציא עשרה, עשרים רובל בבת-אחת, ולא נודע, כי הוציא; הוא, חיים-נחום, יצטרך שנתים ימים להוציא עוד שתי קופיקות כל יום ויום, וכמה תודע לו ולאשתו ולבתו הוצאה זו! אף-על-פי-כן, עשה מעשה וחתם. דמי קדימה – מאה ושמונים קופיקה – אסף בידי הורנשטין ושלם עוד לפני שהתודענו אנחנו איש לחברו. מכאן ואילך הייתי אני גזברו. לא אחת ראיתי ענותו וידעתי, כמה קשו עליו הקופיקות הללו, ואל נא יחשוב לי אלהים לחטאה – לא אמרתי לו: “הרף!” –

סוף-סוף שלם את הקופיקה האחרונה – והמניה לא באה. זמן רב לא באה. היו איזו עכובים. בשעה זו איני זוכר עוד, בשל מה היו העכובים. מדי פעם בפעם היה בא אלי לשאול, אם כבר בא ה“ניר”? מתבייש היה להודות ולאמר, שהוא עצמו כבר כלתה נפשו לראות את “הניר”, והיה אומר:

– רוצה אני להראות לאשתי ולבתי… רוצה להראות לליב’לי ולפיני…

ואני מדי פעם בפעם מוכרח הייתי להחזיר לו אותה תשובה:

עדיין לא בא. בוא יבוא!

לבסוף בא “הניר”. מיד מהרתי לחיים-נחום. מצאתיו בשוק ופרשתי את “הניר” לפנים. כתב של גויים. אבל יש גם משלנו. והנה גם חותמת – גדולה, עגולה, ממש כחותמתה של המלכות, להבדיל. וידו השחורה טעמה את הניר, וניצוצות, – אל תבואו עמי בטרוניה, אם אמר: ניצוצות דקדושה, – רקדו בעיניו התמימות. ושוב לא יכלה לשונו לאבניו הכבדות, ורק שאל:

– הכל לארץ-ישראל?

– ודאי, רבי חיים-נחום, – החזרתי לו. – כל הכסף יֵצא לארץ-ישראל.

ופניו המגושמים נהרו…

*

הכשלתיך, רבי חיים-נחום. לא באשמתי ולא רצוני, אבל הכשל הכשלתיך. הקופיקה שלך לא יצאה לארץ-ישראל; אפילו חלק ממנה לא יצא לארץ-ישראל: אנשים רעים וחטאים בלעו אותה כולה. שומרים רעים וחטאים הפקדו עליה – והם גופם לא השאירו לה אפילו שיור כל-שהוא. הקופיקה שלך אלמלי פלחוה היתה שותתת דם ומח, ואותה בכל פה זללו זוללים עזי-נפש, אשר לא ידעו שבעה.

סלח-נא, כפר-נא, רבי חיים-נחום, לעווני. בקשתי להציב ציון לקברך, ואנכי – ממנוחתך הרגזתיך. כל ימיך היו רעים ומרים; עכשיו, בהודע לך גורל הקופיקה שלך, ירע וימר לך גם קברך.

סלח-נא, כפר-נא, רבי חיים-נחום. עצור במלים לא יכלתי. כי גדלה הרעה: מחוץ – מלחמה, בבית – רקבון…

“בוסתנאי” 1934

א

עשרים ותשע שנים עברו עלי בעירת-מולדתי, וכל אותן השנים לא זזתי ממנה אלא לזמנים מועטים, כגון שנות-גולה למקום תורה וכדומה; ידעתי כל פנה ופנה, כל עץ ואבן בה, ידעתי שיחת כל חיותיה ועופותיה, פרותיה ועזה, תרנגול ותרנגולותיה ידעתי כל שִׁפְעֵי-יָפְיֶיה וכל מַעמקי-כִעוּרֶיהָ – ראה ראיתיה רק פעם אחת בימי-חיי.

מעל גג בית-הכנסת ראיתיה פעם אחת, ואותה ראִיה שמורה לי בלבי עד עתה.

ב

לא מן הזקנים המופלגים הוא בית-כנסתה של עירתי, אף כי היא גופה בזקנות מופלגת תתחשב, ולפי המסורת כבר היה בה במאה החמש-עשרה גם ישוב של ישראל. ברם, אם לא זקן מופלג הוא בית-כנסתה, שיבה כבר זרקה בו: בן מאה וששים ושמונה הוא היום. וגם יחסן הוא: הדוכס סַאפְּיֶיהַא בנה אותו – מתנה לישראל. זֵכר לברכה, שברך אותו ואת אשתו הדוכסית חסיד אחד מישראל ונתקיימה בהם.

ומעשה שהיה כך היה:

ארבעה יָלדה יַאדביגה, אשתו האהובה של סאפייהא, וארבעתם קברה תיכף ללידתם. הראשון חי יום אחד ומת, השני חי שני ימים ומת, וכשנולד השלישי לא זזו מעריסתו יומם ולילה רופאים מובהקים – וכל חכמתם נסרחה: הילד חי שלשה ימים ומת. ושוב נתעברה ועלו שניהם, הדוכס והדוכסית, לרומא ונשאו ברכה מאת האפיפיור בכבודו ובעצמו, וגם ברכה זו לא הועילה ויצאה לבטלה: ארבעה ימים חי הרך הנולד, הרביעי ומת. וכשנתעברה חמישית שח לעפר ראשה ותשאל את נפשה למות, כי טוב לה מותה מחייה. ואף הדוכס עצמו התהלך קודר כל-היום: לצוד ציד לא יצא, לתיאטראות ולקרקס אות לא הלך ובמושב שרים ושרות לא ישב, כי עָגמה נפשו מאד.

ושם בחצרו של הדוכס, זקן אחד מאוכלי-לחמו, והוא ששם לילות כימים, לומד כתב ולשון של כל האומות ועוסק בכל שבע החכמות, לפני כמה שנים לאחר שלמד כתב ולשון שלנו, בקש ללמוד גם תורתם של ישראל. התחפש ועשה עצמו ישראל והלך למקום שאין מכירים אותו ­­– לַעֲיָרָה קטנה, בקצה האיפרכיה של הדוכס. עם בוקר נכנס לבית-המדרש, לבש טלית והניח תפלין והתפלל כבן-ברית. לאחר התפלה נגש אל הרב, – רבי מִיכַלֶי חסיד שמו, – והרצה בקשתו לפניו, שילמדו תורה, ונענע לו רבי מיכלי. מכאן ואילך היה יושב בבית-המדרש ולומד תורה כשהוא מעוטר טלית ותפלין כל היום. יום אחד חלץ תפליו, פשט טליתו ויצא לחוץ. פגש אותו רבי מיכלי, נסתכל בו וחרד חרדה גדולה: אין צלם-אלהים על פניו, – ומיד הסתיר עיניו ממנו. בו ברגע הבין הגוי, שרבי מיכלי הכיר בו, שגוי הוא והתחיל לבו מַשאיל בו: שמא ילך ויקבל עליו עול מלכות-שמים? אבל מחמת שחטא והִטעה את רבי מיכלי לא זכה לכך: נזכר את חצרו של סאפייהא – וחזר לשם. אף-על-פי-כן נשאר בו ניצוץ שבניצוץ מן המאור שבה, כמאמרם ז"ל: אפילו גוי ועוסק בתורה וכו'. ועכשיו, כשראה בצערו הגדול של סאפייהא, לבש אֹמֶץ ואמר לו:

­– אדוני דוכס, שמעני ואיעצך. בקצה האיפרכיה שלך יש עירה קטנה ושמה דְרוּיָה. רֻבָּה יהודים וְרַבָּם רבי מיכלי איש-אלהים קדוש הוא, ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם. עֲלֵה אליו אדומי הדוכס, וברכתו תאסוף אותך מאסונך.

קשה היה לו לסאפייהא לעשות את עצתו של הזקן: אחרי ברכתו של האפיפיור ילך לבקש ברכה מאת רב של יהודים? וכספר לאשתו הדוכסית מה שאמר הזקן, והיא לא פתחה פיה להשיב דבר, ורק אד עלה בעיניה היפות ושתי דמעות ירדו לה על לחייה החִורות, מחה אותן ברחמים רבים, ולמחר השכים לַחֲבוֹש את סוסו והלך לדרויה, וכשבא לשם ונכנס לבית-המדרש מצא לרבי מיכלי יושב בקרן-זוית ועוסק בתורה ושתי עיניו כגחלי-אש (וכל פניו מבהיקים משמשה של תורה, – הרכין מאליו ראשו, ולא יכול להוציא מפיו אלא תחנה קצרה:

– פַּן רַבִּין, ברכני נא…

מיד הניח לורבי מיכלי ידיו על ראשו וברכו ואמר:

– אלהים יתן את שאלתך, וישמח האב ביוצא-חלציו ותָגֵל אמו בפרי-בטנה…

ובמלאת שנה לבנו-יחידו, אשר ילדה לו יאדביגה אשתו האהובה, הביא סאפייהא מתנה לרבי מיכלי – סאה שלֵמה דינרי-זהב, לקח רבי מיכלי דינר אחד, שלא לְבַיֵּשׁ את הדוכס, ומן השאר סלק ידו"

– כתוב בתורתנו: “והכסף והזהב – נדבה לה'”.

בו ביום נתן סאפייהא צו לבנות בדרויה, העירה הקטנה שבקצה האיפרכיה שלו, בית-כנסת ליהודים, אשר יגדל וירום וינשא מכל בתי-הכנסיות שבערים הגדולות של האיפרכיה. “דיופלוסטון של אלכסנדריה של מצרים”. אף צוה להביא את רבי שמעיה שבי ישראל הכהן מק“ק קאמיי שבמדינת ליטא לעשות ארון-קודש, שאין דוגמתו ליופי ולנוי בכל בתי-הכנסיות של האפרכיה. ולמה דוקא רבי שמעיה ברבי ישראל הכהן מק”ק קַאמַיי שבמדינת ליטא? משום שרבי מיכלי נתן עיניו בו והעיד עליו, שיש בו ניצוץ מנשמתו של בצלאל בן-אורי בן-חור. ושתי שנים ומחצה לא הניח רבי שמעיה את האיזמל מידו עד אשר כלה מלאכתו לעשות את ארון-הקודש מן העץ, שהובא לשם כך ממדינת-הים. והמלאכה מלאכת-מחשבת: אֶרֶג-חוֹרַי, ובתוך הארג כמה מיני דיוקנין – של חיות ועופות, ולא, חלילה, של אדם, וגם בנשיאת הכפים שלמעלה מן הכפורת אין דמות-אדם, רק אצבעות מפושקות לחמשה אוירים, כמנהג ברכת-הכהנים. והארון כלו מוצב על שני אריות פעורי-פה וחורצי-לשון, וראשו מגיע עד התקרה. וממעל – נשר פורש כנפים ועל ראשו – כתר-תורה.

וכששלמה כל המלאכה עשה הדוכס משתה לכל יהודי-העירה. והשתיה כדת – אין שותה אלא שכר-שעורים ותמד של דבש. וכטוב לב במסובים בשכר ובתמד הגיש הדוכס לרבי מיכלי מתנה – כתב-שחרור כתוב בכתב-ידו וחתום בגושפנקה שלו לשחרר את בית-הכנסת מכל מיני מסים וארנוניות עד העולם. חזרו רבי מיכלי וכל חשובי-העדה והגישו מתנה לדוכס – גביעי-הכסף והזהב של קדוש והבדלה. והנשים שגרו דורון לדוכסית – את הָרְעָלות של שבת ויום-טוב.

ורבה וגדולה השמחה בדרויה – אלמלא לא ערבה השמחה, לקַיֵּם מה שנאמר: אל תשמח ישראל וכו'. שבת ראשונה ירד לפני התיבה רבי מיכלי עצמו, וכשהגיע לסוף שיר-הכבוד הרים ידיו וקרא בכל כחו: “יערב נא שיחי עליך, כי נפשי תערוג עליך” – ופרחה נשמתו. קראו עליו:צמאה לך נפשי כמה לך, בשרי" – והתירו כהנים לעסוק בקבורתו.

וכשהגיע השמועה לדוכסית על מותו של רבי מיכלי נהגה עליו אֲבֵלוּת י"ב חודש, ומכאן ואילך היתה שולחת כל שנה ושנה ביום מותו דינר-זהב, דינר-זהב לכל שופר של צדקה, שהיה בבית בכנסת שבדרויה. –

אלה תולדות בית-הכנסת הגדול של עירת-מולדתי, כפי שקבלתי בימי-ילדותי מפי זקנים וישישים.

ג

ואני ילד כבן-שמונה ונפשי יודעת מאד קדושתו של בית-הכנסת הגדול בעירתי.

ילד כי יִוָּלֵד, והביאוהו לבית-הכנסת לְיַהדו. פה בית-היוצר לנשמתו של אדם מישראל: לכאן הוא נכנס גוי, מכאן הוא יוצא ישראל. – בחור ובחורה כי ינשאו זה לזו, ופרשו עליהם חופת-קדושיהם בחצר בית-הכנסת הגדול. פה קושר אדם מישראל את קשריו: לכאן הוא נכנס מותר לכל, מכאן הוא יוצא אסור לכל. – אדם כי ימות, והעמידו מטתו “על הגבול”, אל מול פני בית-הכנסת הגדול, והודיעוהו כי במתים חפשי הוא. פה מתיר אדם מישראל את קשריו: ראן נעשה חיב בכל, כאן נעשה פטור מִכֹּל.

ספר-תורה כי יִכָּתֵב, והביאוהו תחלה לארון-הקודש של בית-הכנסת הגדול; כאן ישהה יום-יומים, ומכאן יֵצא אל בית-התפלה אשר לשָׁם יְעָדוהו, פה יכניסוהו ראשׁונה אֶחיו הזקנים לָאִדְרָה רבה של קדושה ויקדש גם הוא. – חולה מסוכן כי יהיה בעירה, ובאו קרוביו לבית-הכנסת הגדול לבקש רחמים; כאן יפתחו את ארון-הקודש ואת כל תחנת-לבם ישפכו לפני אלהי-הרחמים. פה בית-אלהים וזה שער-השמים. – אדם כי יחטא וכבד עליו משא-נפשו ובא אל בית-הכנסת הגדול להתיחד עם אלהיו; כאן יעמוד נדכה ושחוח בקרן-זוית ויבקש סליחה ומחילה. פה ימלא אדם מישראל פגימת-נפשו ויטהר מחטאתו.

ומה גדול הבית הזה! עכשיו, שנתמעטו הלבבות והפרצות מרובות, אין חוששים להתפלל בימים נוראים אפילו ב“מנינים” הקטנים. לשעבר, כשהיתה יראת-אלהים בלבבות, לא היו מתפללים בימים נוראים אלא בבית-הכנסת הגדול. לְקַיֵּם: “ברוב עם הדרת-מלך”, אפילו “הַכַּת” היתה סוגרת שני “מניניה”, ומ“זכור-ברית” עד “לשם ה'”¹ היתה מתפללת בבית-הכנסת-הגדול. וגם מן הישובים הסמוכים היו הכל באים העירה להתפלל ימים נוראים בבית-הכנסת הגדול. וכשהיו הכהנים עולים לדוכן, לא היתה הָרְחָבָה שלפני ההיכל מספיקה לכֻלם. ועם כל הצבור הרב הזה לא היה בית-הכנסת מתמלא אלא מן הבימה ולמעלה. עד לכותל מזרח, ואלו מן הבימה ולמטה, עד לכותל מערב, היה כֻלּוֹ רֵיק.

ומה נורא הבית הגדול הזה! יומם מתפללים בו החיים, ולילה מתפללים בו המתים. אין הם באים להתפלל בתוך בית-תפלה אחר שבעיר, אלא בתוך בית-הכנסת הגדול בלבד. ומנהג נהגו המתים: כָּלוּ לו ימיו של מי-שהוא מבני-העיר, הם מקדימים לילה אחד וקוראים אותו לעלות לתורה: “יעמוד רבי פלוני ברבי פלוני” – וזוהי חתימת גזר דינו. וחוק לו לאַיְזִיק הַשַּׁמָּשׁ הזקן: בלילה-בלילה, לאחר שהוא נועל את בית-הכנסת, אין הוא מסתלק עד שיקיש תחלה שלש פעמים בטבעת-הנחושת הגדולה והכבֵדה, התלויה בדלתו של בית-הכנסת – סימן למתים, שנתפנה הבית והגיע שעתם לבוא לתפלה. ובבוקר-בבוקר, כשאיזיק בא לפתוח את בית הכנסת, אין הוא פותח ואין הוא נכנס עד שיקיש שוב שלש הקשות תחלה – סימן למתים. שכבר נגמרה שעתם והם צריכים להסתלק. כך עושה איזיק יום-יום, זה יותר מחמשים שנה. בוקר אחד נגש אל הדלת, ועד שהקיש עליה שמע קול יוצא מבפנים: “יעמוד רבי יצחק-איזיק ברבי מאיר-שמעון לוי!” – ומיד הבין מה פרושה של קריאה זו. פתח את בית-הכנסת, התפלל על הצבור, השלים פרקי-תהלים עד סוף ספר, כמנהגו בכל-יום, שב לביתו ועלה על מטתו, הזמין מנין-עשרה, שיאמרו עמו ודוי, לבש כתונת נקיה ונטל ידיו – ונחה נפשו. ובחזירתנו מן הַוָלְּיָה הסביר לי אחד מחברי, פילוסוף גדול בן שמונה:

– חביב היה אַיזיק על המתים, בשביל שיותר מחמשים שנה היה מודיע להם כל-לילה זמן-תפלה. לפיכך חכו ולא קראוהו לעלות לתורה עד שנגש לדלת, להודיעהו שהוא הולך למות, ויהא סִפֵּק בידו לאמר ודוּי כהלכה…

ומה קדוש הבית הגדול והנורא הזה! אלהים בכבוֹדוֹ ובעצמו מגן לו. כמעט כל קיץ וקיץ נופלת דליקה בעיר, היו גם דליקות שֶׁהֶחֱרִיבוּ רֻבָּה של העיר, – בבית-הכנסת ובארון-הקודש העשוי עץ לא שלטה האש אפילו פעם אחת. ואי-אפשר כלל שישרף ארון-הקודש, משום שהוא ובית-הכנסת עתידים שיקבעו בארץ-ישראל, בירושלים עיר הקודש. וכיצד יקבעו שם? כשיבוא משיח יתכנסו כל ישראל שבדרויה לתוך בית-הכנסת הגדול, כלם יחדו יקראו פה אחד ולב אחד “שמע ישראל!”, ותיכף יֵעָקֵר הבית מכאן ובשתי טיסות יבוא לְשָׁם, טיסה ראשׁונה – מדרוֹיה עד הים הגדול, וטיסה שניה – מן הים הגדול עד ירושלים עיר-הקודש. ישראל שבפנים יפתחו פיהם ויאמרו הלל הגדול, והגויים שבחוץ יורידו לארץ ראשם וידמו כאבן.

ולמה מְחִלָּה יוצאת מתחת בית-הכנסת הגדול ועוֹברת תחת נהר-דְרוּיְקָה ותחת הים הגדול ומגיעה עד להר-הבית בירושלים עיר הקדש? – אין איש יודע. אלו לשֵם גלגול-מחִלות, היתה מגיעה עד להר הזיתים ולא עד להר-הבית. סוד-המחִלה סוד-סודות הוא, ועכשיו אין איש יודע אותו. רבי מיכַלי חסיד הספיק לגלותו לתלמידו וממלא-מקוֹמוֹ, לרבי חיים-אברהם הגבוה, ורבי חיים-אברהם חזר וגלה אותו קודם מותו לתלמידו וממלא-מקוֹמוֹ שלו, לרבי מאיר שמואלקס, אבל רבי מאיר לא גלה אותו לרבי יעקב-מנדיל, שהסוד לא נתגלה לו? – משום שרבי חיים-אברהם לא זזה ידו מתוך ידו של רבי חיים –אברהם, וכך קבלו הם את הסוד איש מפי איש. ואלו רבי יעקב-מנדיל פרש שתים-עשרה שנה מכל העולם כוּלוֹ וגם מרבי מאיר רבו, וכל אותן השנים ישב בעיר אחרת, בעירה של אשתו, ועסק בתורה יומם ולילה, ולא יצא מן הבית שבָּנה לו חותנו ולחוץ, עד שבאו שני שליחים מדרויה והחזירוהו לְשָם כמעט בעל-כרחו, כדי למלא את מקום רבו שמת וצוה קודם מותו שעל כסאו לא ישב זר, אלא תלמידו זה. ועם רבי מאיר מת הסוד.

עכשיו, בימי ילדותי, חי עדיין רבי יעקב-מנדיל. זקן מופלג הוא. אומרים עליו, שהוא בן שמונים ויותר. ואני וחברי, בני שמונה-תשע כמוני, מביטים אחריו ובאימה ופחד אנו דנים אותו לכף-חובה מפה לאוזן:

– אי לך, זקן! עד שישבת סגור ומסוגר בביתך ושָנים על שָנים לא ראית פני אדם, מוטב שהיית יושב עם רבי מאיר רבך ומקבל ממנו סוד-המחִילה.

אשרינו, שהזקן אינו שומע ואינו יודע מה שבפינו ובלבנו עליו. אלו שמע וידע היה… אבל מה שהיה עושה זקן תקיף-רוח זה – אינו ענין לכאן.

ד

על גדולת בית-כנסתם גאותם של בני-עירתי, ובני העירות הסמוכות מתקנאים בהם. כשאדם אומר לחברו, והלה אינו מאמיני הרי הוא חוזר ואומר בלשון תמיהה:

– שמא רצונך, שאביא לך דוקא את בית-הכנסת הַדְּרוּיִי להשבע בו? –

מתגאים בני-עירתי בבית-כנסתם, אבל גם מצטערים עליו: הזמן תקע שניו בו והן אוכלות אותו. כתליו השחירו, חלונותיו נשברו, גגו התמוטט ונעשה חלולים-חלולים; הגשמים יורדים לתוך הבית בימות-הקיץ, והרוחות מתהוללות בתוכו בימות-החורף, ולפני קרתן מי יעמוד, ויש אשר אפילו בשבת באים להתפלל רק שנים-שלשה “מנינים” – מזקני-ההמון, שאינם טועמים טעם-תפלה אלא בבית-הכנסת הגדול.

ויותר שבני-עירתי דואגים: מאין ימָּצא להם הממון הרב לתקון בדקי הבית, הם דואגים: מי ישלח ידו בקודש – ואפילו לתקונו – וישלם? מגירסא דינקותא הם זוכרים אותו מעשה של פֶּרֶץ-עֻזָּה, ויראה גדולה הם יראים לנפשם. וכבר יש ראיה לדבר, שאין רצונו של בית-הכנסת, כי תגע בו יד אדם. לפני שנתים, כשהתחילו גשמים שוטפים דרך החלונות, התנדב הֶשיל הצבע-הזגג לתקן אותם על דעת עצמו לכל-הפחות תקון כל-שהוא, ועלה בסולם אליהם, ומיד נענש: נשמט הסולם מתחתיו וחדשַים התהפך על משכבו שבור-יד ונקוע-רגל.

היו ישיבות של הגבאים, היו אספות של הקהל. לבסוף נמצא מי שלבש עֹז ואמר:

– אין מביאים ראיה מהֶשיל. הוא עשה על דעת עצמו, ואנו נעשה על דעת המקום ועל דעת הצבור, וזכותו של רבי מיכלי חסיד תגן עלינו.

– אמן ואמן! – נענה הקהל אחריו, ובו במעמד נכתבה ונחתמה החלטה להתחיל בשעה טובה ומוצלחת בתקון בדקי בית הכנסת הגדול.

העתקה מן ההחלטה נשלחה לכל הישובים הסמוכים, להשמיע את תושביהם על הנדבות, שכן גם הם באים להתפלל בבית-הכנסת בימים נוראים. אל העשירים שבהם נסעו שליחים מיוחדים מבין חשובי-הקהלה. נמצא מי שיעץ עצה טובה – לשלוח מכתב למַארֶצקי. בשעתו היה נער את נערי ישראל בדרויה, אף-על-פי שגוי הוא, ול“כל-נדרי” היה בא גם הוא לבית-הכנסת הגדול; עכשיו הוא ממופלגי-העשירים במוסקבה. ומארצקי, – זָכרה לו אלהינו לטובה! – לא שכח ימי-נעוריו ושלח נדבה בעין יפה. ברם, רוב הכסף, שהיה בו צורך, הכניסו בני-עירתי עצמם, – ביחוד אנשי-ההמון, שבית הכנסת הגדול מקדש הוא להם. אפילו אורי העני – כך שמו בעירתי, שכמעט רֻבָּה עניים – הביא את נדבתו.

– רבי, – שאל אורי את הרב: – זה כמה מצרף אני פרוטה לפרוטה, וכבר יש בידי רובל שלם לתכריכים. מותר להפריש מחציתו לתקון בית-הכנסת?

צְמַרְמַר הרב – והתיר. _

תחלה אמרו להביא בנאים מומחים מן נכרך. אולי מווילנה עצמה. עכבו משה-דוד ובניו הבנאים. אף הם, ברוך-השם, לא קטלי קני באגמא, ובשום פנים לא יוַתרו על מצוה גדולה זו, לתקן בדקי בית-הכנסת הגדול. תם הפחד, בטלה האימה ופרחה המצוה. ובפרט כשיש מתן שכר בצדה.

והעבודה הֵחֵלה. תיכף אחרי שׁבועות החלה, כדי שיהא ספק לגמרה עד ימים נוראים.

איני יודע עוד, מה היה היום ההוא לזקני הדור בעירתנו; לי ולחברי, יַלדי הדור, היה יום גדול, כשהתחילו משה-דוד ובניו מקיפים את בית-הכנסת פגומים. פטורים היינו אותו יום מכל המצוות; חוששני, אפילו ממצות-תפלה. מי פטר אותנו – איני יודע, אבל פטורים היינו. אין רבי ואין “חדר”, – הכל בטל ומבוטל. רק כאן ליד בית-הכנסת, על כֵּף נהר-דרויקה – עולם מלא… ולא היום ההוא בלבד היה יום גדול; היו לנו, לי ולחברי, עוד ימים גדולים. וביחוד, אותו היום הגדול. כשבאה במימי-הדרויקה ספינה טעונה כֻּלָּהּ רעפים, ועשרות מתנדבים עמדו בשורה, הללו על הקרקע והללו על הפגומים. זה למעלה וזה למעלה מזה, עד לגג בית-הכנסת, ויד ליד זורקת את הרעפים ואחד אחד הם עולים עד למעלה עליונה. וליב-מנְקָה הַבַּלָּן הוא המנצח על כל השורה האוכה. ואני – המאושר ! – במעלה העליונה, ליד משה-דוד ובניו, האחרונים לקבל את הרעפים ולהניחם שורות-שורות; וליזר, בנו בכורו ויד ימינו של משה-דוד הוא-הטוב והמטיב! – חוזר וּמִתְפַּיֵּס ומַתְפִּיס לי מקום להסתכל בכל ולראות הכל.

זאת הפעם, הראשונה והיחידה, ראיתי את עירתי, ואת כֻּלָּה בבת-אחת ראיתי.

ה

הנה עיָרתי, הנה היא נגדי, כאילו על כפים חקותיה.

מימינה ערוגת-זהב רחבה, אין תחלה לה ואין סוף לה, ומשמאלה ערוגת-בדולח צרה, תחלה אין גם לה, וסופה נעוץ בערוגת-הזהב. לשתיהן יקראו בני-עירתי בשמות: לערוגת-הזהב יקראו דְוִינָה, ולערוגת-הבדולח – דְּרוּיְקָה. ועל שׁמה שׁל זו נקראת גם העיר כֻלה – דְּרוּיָה.

לא אחת אִוְּתָה נפשי לדעת, מפני-מה הדווינה אין לה לא תחלה ולא סוף, והדרויקה תחלה אין לה, וסוף יש לה? שאלתי את גדלי ביתי, והם לגלגו עלי. תשובה לא היתה בפיהם. משום שתשובה לא היתה בפיהם לגלגו עלי. לסוף שאלתי את רפאל-גרשון, אולי יבוא יום ואספר לכם, מי היה האיש ומה היה הוא לי ולחברי בימי בִכּרֵי לִבֵּנוּ. והוא, שחקר הכל וידע הכל ותשובה היתה בפיו לא לגלג עלי וגלה לי רז זה:

– פעם אחת, בליל-קיץ, הקיצה הדרויקה משנתה, כי נגע בה הַיָּרֵחַ, אשר ירד לרחוץ את פניו במימיה הבדולח. ובראותה את האורח, אשר בא בגבולה, נתמלאה שמחה ותגדל בעיניה מאד. ומיד עבטה ארחה ותקרב אל הדווינה, אחותה הגדולה, לספר לה על הכבוד, אשר עשה לה הירח, כי בחר בה ובבדולח-מימיה. ותקנא בה הדווינה קנאה גדולה ותחזק בה לבלוע אותה, ומאז לא תרפה עוד…

עתה ידעתי סודה של הדרויקה, ובלבי סלחתי לעוונה, כי אהבתיה. מה בכך, שהתיהרה פעם אחת? הכל מתיהרים. אפילו רבי אברהם הכהן, שאין כמותו חשוב בעירתנו, ומתלחשים עליו, שיש לו מגלת –יוחסין עד אהרן הכהן, ותמיד מפַנים לו כל הכהנים דרך לעלות ראשון לדוכן, – אפילו הוא מתיהר, רבות פעמים מתיהר. ולמה לא נענש הוא? –

עכשיו אני, ברוך-השם, בחור כמעט בן-תשע. אבל עוד בהיותי ילד כבר הייתי מצוי אצל הדרויקה, כי שם בית רבי אברהם-יעקב רבי, שלמדני אלף-בית, ויודע אני בה, שחוץ מחטא יחיד זה, אשר שמעתי מפי רפאל-גרשון, אין לה חטא. לא כאחותה הדווינה, שחטאיה ופשעיה עצמו מספר, וגם השנה טִבְּעָה ילד מילדי ישראל, ולא נתנה אפילו להביאו לקבר-ישראל, כי קברה אותו במצולותיה, וככל הקבורים במצולות-ימים ונהרות נשמתו תועה גם היא כל הלילה, ומנוחה אין לה. לא כדווינה הדרויקה, כי טובה וישרה היא, ומאתה לא תצא רעה.

בעלי הנפש היפה שבעירתי שותים מי-הדווינה, ואין הם חוששים לתוספת שאינה זהב, הנמצאת לפרקים במימי זהבה. איסטניסים שותים מי-הדרויקה, שבדולח טהור הם. וחיים-יוסיל, שואב-המים, כשהוא בא לבית-המדרש לקבלת- שבת, ותופס לו את מקומו ליד הדלת, עיניו הקטנות, המופלגות הרבה מחטמו הגדול כאילו הן מתכונות לברוח מפניו, מביטות מאליהן אחרי “בעלי-הבתים” שלו, הנכנסים והיוצאים ועוברים עליו, ושפתיו המרופטות דובבות ומעידות עליהן מאליהן:

– “דווינה… דרויקה… דווינה, דווינה… דרויקה”…

“מים שלנו” למצה של פסח מצותם דוקא במי-הדרויקה. היא כשרה ומימיה כשרים. ואוהב אני להסתכל ברב הזקן, כשהוא עוסק במצוה זו. פניו חמורות מִכֹּבֶד-זִקנה ורגליו ממהרות אל הנהר. כל הזקנים שבעיירתי, כשהם הולכים לעשות מצוה, רגליהם ממהרות. ואחרי הזקן – מנחם-מאיר שַׁמָּשׁוֹ, המלוה אותו תמיד כצל המלוה את האדם, ובידו המחץ החדש אֶרֶך-הַקַּתָּה. ואחרי מנחם-מאיר נוסעת החבית החדשה, רחבת-בטן וצנופה בד נקי וטהור. סתם כלים של פסח יש להם שמירה משנה לשנה בשידה, תיבה ומגדל; המחץ ארך-הקתה והחבית רחבת-הבטן אין להם שמירה, וכל שנה ושנה בפרוס הפסח מסתלק מנחם-מאיר מחפני הרב לשעה קלה ויוצא עם הרבנית הזקנה לקנות מחץ חדש וחבית חדשה. – אחרון אחרון באורחה, ההולכת לדרויקה – אני. איככה אוכל שלא לראות את הרב הזקן כשהוא נעשה אחת בשנה שואב-מים, כביכול חיים-יוסיל? וכאני קרב אל החבית, מיד גוער בי מנחם-מאיר ומרחיקני ממנה: אין אני נאמן עליו, שידי וכיסי כשרים לפסח. וכיון שבאורחה מגיעה לשם מפשיל הזקן את שרווליו, דולה מן הדרויקה ומערה לתוך צניפת-החבית, דולה ומערה. ידיו הזקנות מרתתות, וכשמנחם-מאיר מבקש לסייעו הוא זועף. ודאי הוא רוצה, שתהא המצוה כלה שלו. ואני תמה: מנחם-מאיר אינו זז ממנו כל ימיו ומהלך אחריו כצל; מה איכפת לו לזקן, אם מנחם-מאיר לא יזוז ממנו ויהלך אחריו כצל גם בגן-עדן? – לסוף הוא דולה ומערה לתוך החבית מחץ אחרון, והחבית זזה ממקומה. עכשיו היא נוסעת ראשונה: ריקם בא ומלאה קודש היא שבה. והזקן את מקומו לא ינח. אנה פנה, אנה הלך חמר-פניו? רוך בין-ערבים, מתק-שקיעה נח עליו. ועיניו הזקנות נטויות אל הדרויקה ונושאות ברכה לה. מי מאתנו, ילדי העירה, לא ידע פרשת חייו של הרב הזקן? כאן על שפת הדרויקה, נולד, כאן עברו עליו רוב ימיו, כאן קים את התורה והמצוה, אשר למדוהו רבותיו, ומכאן גם ברכתו לה, לדרויקה. ודמעה מטפסת ויורדת לו על קלף-פניו ונבלעת בשיבת-זקנו, – דמעת-תודה לשעבר ודמעת – תפלה להבא… רגע אחד – והוא עוקר רגליו והולך לו. פסיעה-פסיעה, עקב בצד אגודל. ומנחם-מאיר מהלך אחריו ובידו המחץ ארך-הקתה, וטפין-טפין, שיירי קודש, מטפטפות ויורדות לקרקע. טפין אלו – כך שמעתי – מעבירות את הרוח הרעה, השורה על צפרנים הנשלכות לקרקע. ושוב טני אחרון-אחרון לאורחה הקטנה, ולבי טוב עלי. מחר מצה ראשונה, – “תנור ראשון” של הרב, – ולי ולחברי מתחילים ימים טובים.

לא הרב בלבד, – כל ישראל כרוכים אחרי הדרויקה, וכל ראש-השנה וראש-השנה הם עושים אותה שליח לטהרם נכל חטאתם ולהטיל שלום בינם לבין אביהם שבשמים. רפאל-גרשון הוא היחידי, שאינו הולך לתשליך. “עבירות, – הוא אומר, אינן מאכל-דגים”. ואני איני יודע, אם בתום-לב הוא אומר כך, או שׁכַּוָּנָתוֹ ללגלג. כיצד אפשר ללגלג על מה שכתוב? ואלו בסדוּר אוֹרח-חיים שלי כתוּב בפרוש: “הולכים לנהר שיש בו דגים, ואומרים סדר-תשליך”. מפי משה-חיים הַשַּׁמָּשׁ של מנין רבי זֶליג, שכל ימיו הוא מתיָרא מפני חבוט-הקבר, שמעתי לא אחת, שרפאל-גרשון, אף-על-פי שתלמיד חכם הוא, לא יִנָּקֶה מחבוט-הקבר בשביל שאינו הולך לתשליך, ואלמלי לא יראתי להקניטו, הייתי משדלו שיחזור בתשובה. חוץ ממנו הולכים כל ישראל לתשליך. ולא לדווינה. לא משום שבדווינה אין דגים. אדרבא, הדווינה יש לה דגים הרבה יותר מהדרויקה, וגם גדולים הרבה יותר מאלו של הדרויקה: לאותה סעודה, שעשה סאפייהא לאחר גמר בנינו של בית-הכנסת, נצוד בדווינה דג גדול – מעין דגו של יונה, וכשפלחו את בטנו מצאו בה פעמון-זהב וטס-זהב שחקוקות בו עשרת-הדברות, ושניהם תלויים עד היום בעץ-החיים של ספר-התורה, שמוציאים אותו מן ההיכל בבית-הכנסת הגדול רק פעם אחת בשנה – במנחה ליום-כפורים כשמפטירם ביונה. אלא שהדווינה היא דווינה, נהר ככל הנהרות שבעולם, ואלו הדרויקה עוברת על פתחם של ארבעה בתי-כנסיות ובתי-מדרשות: בית הכנסת הגדול ו“הקלויז” ובית-המדרש הגדול והמנין של רבי זליג. לא לחנם זכתה לכך. ודאי חשובה לפני המקום. וכל ראש-השנה וראש-השנה היא עושה את שליחותם של ישראל: מקבלת את חטאתם ומשליכה אותם, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלועל לב לעולם", כמו שכתוב בסדר – תשליך, והם שבים לבתיהם בשלום, מנוערים מכל חטאיהם ופשעיהם וראויים לכתיבה וחתימה טובה.

אחד הוא משה-חיים הַשַּׁמָּשׁ, השונא את הדרויקה וירא אותה, אף כי גם הוא חי כל חייו על שפתה, ובחלונותיו של מנין רבי זליג הוא רואה אותה כל היום. ולא אותה הוא ירא, כי אםאת הנשים הכובסות, היורדות המימה וערמות לבנים צואים על שכמיהן. ולא את הנשים הכובסות הוא ירא, כי-אם את המזורים שבידיהם, החובטים את הלבנים הצואים, כדי לנקותם מחלאתם ולהלבינם, וכיון שעולה-באזניו הד-קולם של המזורים מחוירים פניו, קמטי מצחו נעשים עמוקים משהיו וזקנו הצהוב, שהפך שיבה דלוחה, מרתת וממטיר מחמת רֶתֶת נקודות-טַבַּק על כל סביביו.

– מה לך, רבי משה חיים?

– השומע אתה?

– קול המזורים של הנשים הכובסות?

– כך יחבוט המלאך-דומה את כל אדם בקבר.

ומשה-חיים הופך את פניו הַחִוְּרִים אל הקיר, זקנו מרתת וידו הימנית מכה על חָזו השמאלי:

– “אשמנו, בגדנו”…

משה-חיים ירא מפני חבוט הקבר ושונא את הדרויקה; ואני חבוט-הקבר איני ירא, – נסיתי לירוא ולא יכלתי: עד שהיראה כבשה אותי נמסה כולה ונשכחה, – ואת הדרויקה אני אוהב, ושם גם חברים טובים מחכים לי.

שלשה המה החברים הטובים המחכים לי שם: אהרן-פרץ, בנו של אברהם-מאיר שכננו, זלמן-וולוול, בנה של זלדה חוה’ס שכנתנו, והשלישי – ז’וּק. ז’וּק אין לו לא יחוב-אב ולא יחוס-אֵם. שהרי כלב הוא, כלב שחור, קִוֵּץ ופקח, ושלשתנו – אני ואהרן, פרץ וזלמן-וולוול –שותפים בו. איש-איש מאתנו חיָב במזונותיו שבוע, משבת לשבת, וכל אותו שבוע מי שמפרנסו הוא בעליו. פרוש: כל אותו שבוע הוא המטַיֵל עם ז’וק יום-יום לפנות ערב, לאחר “החדר”. מובן, שאין הוא מטיֵל עמו לא בשוק שבטבור העירה ולא ברחוב הגדול. לטיֵל בשוק וברחוב הגדול עם כלב, – ולא עם כלב אחד, אפילו עם שני כלבים, – כך נאה וכך יאה לוולאדקה סומוביץ', ולא לבחור מישראל, שכבר הגיע לכלל גמרא. אבל מטיֵל המפרנס בשבוע שלו עם ז’וק בסמטות רחוקות ואינו חושש. ופקח מופלג הוא ז’וק, וכל שבוע הוא מכיר את מפרנסו: כיון שרואה אותו מיד נכרך אחריו. זלמן-וולוול, שלשונו חריפה, אינו מתירא גם להתלוצץ ולאמר, שז’וק בקי בסדר-הפרשיות ובפרוש הותנה: טיול – כל אחד ואחד לחוד; רחיצה בדרויקה – כל שלשת השותפים יחדיו וז’וק עמהם. לפי גילנו עדיין לא הגענו לכלל היתר רחיצה בדווינה הזֵּדוֹנה, אף היה מעשה והתרתי לי בחשאי לטעום טעם רחיצה בדווינה, ואלמלא עמדה לי זכותי, שבן-זקונים אני, הייתי נענש יותר משנענשתי. הרחיצה בדרויקה הַכְּשֵׁרָה הותרה לנו, ואפילו שומר אין מעמידים לנו: נאמנת הדרויקה, שלא תעשה רעה עמנו. ואם שומר אין לנו, אין שואל ואין תמה, מה לז’וּק ביננו. אנו שטים והוא שט. אנו שטים לפניו והוא אחרינו. אנו זורקים לפניו כפיסי-עץ. והוא מדביקם ומביאם לנו בפיו. פקח הוא ז’וק. וטוב לנו ויפה לנו בעולמנו. ואין בכך כלום, שבשעה שאנו רוחצים ושטים ומתהוללים יחד עם ז’וק בדרויקה מכניס גרישקה הרועה גם את עדרו לרחיצה. אדרבה, פנים חדשות אלו מוסיפות הנאה. גרישקה חציו גוי וחציו ישראל, ואלמלא ערל הוא היה כולו ישראל. הוא אוהב חלה של ישראל, וכשנותנים לו פרוסה יפה, מברך “המוציא”. ואני אוהב לשמוע את הברכה יוצאת מפיו של גוי: כל מלה – בוּל-עץ. והעדר – עדרם של ישראל. הנה גם פרתנו שלנו. כמעט עמי יחדו גָדלה בביתנו. “טפרושקה, טפרושקה” – ומיד היא מפנה את ראשה אלי, מעלה גרה ועיניה הגדולות, השחורות שואלות: “מה אתה שואל מעמי? את חֲלָבִי? עדיין לא הגיע השעה”. וגרישקה יודע את נפשי ואת פרוסת-החלה, אשר יקח מאתי בשבת, והוא זורה לי מלח על כף-ידי הפרושה אליו, וטפרושקה בולעת בבת-אחת את כל הגרה אשר בפיה, וחוזרת ומלקקת את ידי. ולשונה מגרדת את אצבעותי ומלקטת כל גרגיר-מלח שדבק בהן. וטוב לי ויפה לי בעולמי, וכל מה שטרח בעל-הבית לברוא את הדרויקה ואת אהרן-פרץ ואת זלמן-וולוול חברי ואת ז’וק ואת טפרושקה ואת גרישקה – לא טרח אלא בשבילי. ברוך הוא וברוך שמו.

ועדיין אני עומד על גג בית-הכנסת הגדול ועיני מלטפות את ערוגת-הבדולח, אשר משמאל לעירתי – את הדרויקה שלי – ואני נזכר גם את חָרְפָּהּ, ושאלה מנצנצת בלבי: שמא טוב ויפה לי ולחברי חָרְפָּהּ מִקֵּיצָה?

עד שֶׁיוּרְקָמִי, שר הברד והקור, עושה את מלחמתו הגדולה והקשה עם הדווינה, כופתה ומשליך קרחו עליה, כבר כפותה לו הדרויקה, ואין עוד צורך בגשר-העץ, אשר נטו עליה ידי אדם: הוא, יורקמי, כבר נטה עליה את גשרו שלו – את גשר הקרח. חיים-יוסיל כועס: כמעט יום-יום הוא צריך עכשיו לפתוח פה לקרח, כדי להוריד את דלייו לתוכו ולדלות מים לבעלי-הבתים האיסטניסים שותי מי הדרויקה. בשכר זה הוא תובע עתה תוספת פתה חמה ללחם החם, שהוא מקבל מאת בעלות-הבית כל יום ראשון בשבת. אבל אין כעסו של חיים-יוסיל כעס: יקח את הפתה הנוספת יחביאה בחיקו ויסור כעסו מעליו.

ואני וחברי מה לנו חיים-זיסל ומה לנו כעסו? הקרח שעל הדרויקה חלק כזכוכית, ובאלפי עינים הוא קורץ אלינו: קומו ועלו! ובשמחה רבה אנו עולים – אני ואהרן-פרץ וזלמן-וולוול – וז’וּק.

“שמונה-עשרה!” – מכריז זלמן-וולוול, ואיש-איש משלשתנו מדביק רגל אל רגל, וכהרף-עין אנו קושטים על-פני הקרח זה אחרי זה. – “ויאמר דוד!” – מצוה אהרן-פרץ, ושלשתנו מכסים את פנינו וטסים שוב על-פני הקרח זה אחר זה. – “ברכת כהנים!” – מסיים אני אחריהם, ושלשתנו פורשים את ידינו למעלה, חוברות אישה אל אחותה, ובטיסה אחת אנו חוצים את הדרויקה לכל רחבה זה ליד זה. – “שלום עליכם, עליכם שלום!” – קוראים אנו שלשתנו פה אחד, ושלובי-יד אנו רוחפים על פני הקרח. שוא קרתו הצורבת של יורקמי הזקן; בנו, בכל גופנו, בכל נפשנו תוקד אש, אש עלומים.

וז’וּק מכשכש בזנבו. לא כשכוש של שמחה וחדוה אלא כשכוש של בושה וחרפה, וראשו מורד למטה. דומה, שהוא תוהה על עצמו: ארבע רגלים לו, ואף אחת מהן אינה יפה לקרח. וזלמן-וולוול לוקחו על זרועותיו, מחליק את גבו ברחמים רבים ומסביר לו:

– ז’וצ’ינקה, יחף אתה, ולפיכך לא תוכל להחליק על הקרח.

… במנין רבי זליג נדלק נר. זלמן-וולוול מוריד את ז’וק מעל זרועותיו ומוסר הודעה:

– “והיה כזה יום-מחר!” – – –

“בוסתנאי” 1934

לנשמת דודי רבי אהרן-יעקב ווילר

א

כל הלילה הבהילוני מחלומות רעים. אין אני זוכר אותם. אולי לא זכרתים גם בו ברגע. היראה הגדולה, אשר יראתי מפניהם אכלה אותם מיד, אבל היא גופה, היראה, נשארה תלויה בזכרוני לימים רבים, ויש אשר עוד היום תצוף ותעלה פתאום מתוך נבכי תהום. שלשים ושש שנים היא צוללת, ולקרקעה של התהום עדיין לא הגיעה… עמי יחד תגיע לשם.

עוד לפני ארבע שנים לא ידעתי, שאני אוהב את אבא. אין אדם יודע, שהוא אוהב את עינו, כל-זמן שמלוות אותו שתי העינים, אשר הביא אתו לעולם. נטלה אחת מהן, הרי הוא יודע שהוא אוהב את היחידה שנשארה לו. לפני ארבע שנים נטלה אמא הימני, ומאז ידעתי, שאני אוהב את אבא, מאז ידעתי שנפשי קשורה בנפשו. וכל אותו הלילה נבאו לי חלומותי רעה עליו. מה רעה נבאו לי עליו איני זוכר. על שלל רקמתם איני יודע לספר דבר את הכל אכלה היראה הגדולה. אבל שיבא מכאיבה ננעצה בי, וכל הלילה לא היתה לי גאולה ממנה:

– “אבא!…”

הקיצותי מתוך עקת-לב, ומיד ירדתי לראות אותו. אין כלום. הוא ישן כדרכו. לא שנה גם מהרגלו לטול ידיו ולעשן בלילה: הנה הנטלה הריקה והנה גם מחצית הסיגרה הכבויה על הכסא ליד מטתו. הריח המגרה של העשן הנעים עוד לא פג כולו מן החדר. הכל כרגיל. רק “היארמולקה” לא במקומה היא. ששים וחמש שנות הרגל חבשוה לראשו ביום ובלילה, ואין השינה יכולה להזיזה ממקומה. היום שמוטה היא לו על פניו. לא כרגיל… אניחה לו ולא אגע בו. שנתו ערבה עליו, אין הוא שומע לא בכניסתי ולא ביציאתי. מוטב, שלא אפריענה. יישן לו ויערב לו. ואולם, למה שמוטה לו הירמולקה על פניו? –

ולמחר לפנות ערב מת. שלח ידו להוריד ספר מן האצטבה – ולא שבה אליו: צנחה על השולחן אשר לפניו והחליקה למטה. לא היתה בה רוח-חיים עוד.

הוא איננו עוד הוא. גוף זר מוטל על הקרקע. מתחתיו מצע-קש, מימינו ומשמאלו נרות דולקים, ומעיל שחור מכסה עליו ועל פניו.

הבית מלא אנשים. ובחדר נסמוך עריסה קטנה, ובעריסה תינוקת נמה ושפתיה הקטנות ממצמצות מתוך תנומה. ולפניה אני מנסה לחלוץ מתוכי את השיבא, אשר ננעצה בי:

– “מעכשיו אין לי עוד אבא. מעכשיו אני עצמי אבא. בן אינני עוד. רק אבא”.

כשמתה אמא לא חדלתי להיות בן. עכשיו חדלתי ברגע אחד מהיות את אשר הייתי עשרים ותשע שנים רצופות. נפלא הדבר. ויותר שהוא נפלא יותר הוא נורא. נורא עד למעלה מבינתי עד למעלה מכח נפשי.

אמא גועה חדשים שלמים. שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום נגרו חייה, – ונגר גם הכאב שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום. הוא לא טעם טעם גויעה. חי – ומת. והכאב הציפני גל אחד עד למעלה מראשי. בי הוא, מסביב לי הוא, – אל כל אשר אביט שם הוא.

והנה קול קורא אלי, קול אחי הבכור:

– צא ושלח טלגרמה לדוד אהרן-יעקב. הזקן לא יסלח לנו עד העולם, אם לא נודיעהו.

אני תמה מאד:

– לא הבינותי מאלי, שאי-אפשר שלא להודיע את הדוד אהרן-יעקב?"

ומיד קמתי והלכתי לשלוח הטלגרמה.

ב

הדוד אהרן-יעקב יושב בעיירה קטנה, מהלך שתי שעות מעיירתנו. גיסו של אבא הוא, אחי אמא. בימי עלומיהם למדו הוא ואבא תורה יחדו, דבקו זה בזה ונעשו אחים זה לזה. אבא מתנגד, הדוד אהרן יעקב חסיד, ומעולם לא הופרה אחוותם אפילו רגע אחד. כמעט בת חמשים היא אחוותם, וצל לא עלה עליהו אבא אומר עליו, שנשמתו ירדה מגנזי-גנזיו של “הגוף”, והוא אומר על אבא, שנשמתו ירדה כרוכה יריעה של תורה.

לפני הרבה שנים שמש גם הדוד אהרן-יעקב ברבנות, בעיירה קטנה של ליטא, ולא עמד ברבנותו אלא שנה ומחצה פרנסי הקהלה פטרו אותו. ומרגלא בפיו על אותם הפרנסים:

– “טפשים הם מהלך שנה וחצי, שהוצרכו לזמן רב כזה עד שידעו, שאין אני ראוי לרבנות”.

לאחר שכלתה לו רבנותו נעשה מלמד, וגם באומנות זו לא עמד אלא זמן מועט: מאליו הסתלק ממנה.

– מלמדות, – אמר, – אומנות גדולה היא, ואיני מסוגל לה. חביבים עלי תלמידי, – וללמדם תורה איני יודע. אני תמה עליהם, שהם אינם מבינים דברים פשוטים כל-כך, וסוף-סוף אני איני מבין להם, והם אינם מבינים לי.

נסה להיות שמש, עמד בשמשות שבוע-שבועים – ופרש.

– שמש, – אמר, – חיב לשמש כל המתפללים, והוא עצמו אין תפלתו תפלה. אין לו הנאת-תפלה. ומי שהנאת-תפלה אין לו, מה הנאה יש לו?

וימים רבים ישב הדוד אהרן-יעקב מיצר ודואג ף

– "לא נברא אדם אלא להנות את הבריות. ומה הנאה יש לבריות הימנו?

לסוף נמלכה הדודה איטה ועשתה פרנסה לביתה: נעשתה אופה. מכאן ואילך היא אופה לחם-שיפון לימות-החול ולחם-חטים לערבי שבתות ולערבי ימים טובים, ומוניטין יצאו ללחמה, שטעמו משובח ומראהו נאה, ויש קופצים עליו. יום-יום עובדת הדודה איטה עבודת-פרך עד שמכינה את הככרות לתנור, ולילה-לילה, לאחר שמכניסתן לתנור, פורשת היא לשינה, והדוד אהרן-יעקב יושב ושומר על התנור כשהוא מעיין בספר. וכשמגיעה שעת רדיה רודה את הככרות מן התנור, ואת מלאכתו הוא עושה במנוחה, כדרכו, ורגליו הוא מאמן שיהיו צועדות חרש, כדי שלא לעורר את הדודה איטה העייפה. וכל ככר שיוצאת מן התנור אפוייה דייה ולא יותר מדייה ופניה יפות, לא צהובות יותר מכשעור, הנאה היא לו. והוא שמח בחלקו ונותן שבח והודיה למקום:

– ברוך השם, שלמדתי מלאכה יפה זו. אף ממני יש הנאה לבריות.

כך מטפל הדוד אהרן-יעקב בככרותיו לילה-לילה עד שעה מאוחרת, וסדר-לילו הוא מסיים בשלשה דברים: מקטרת גדושה שעשנה עולה שעה ארוכה, “לקוטי-תורה” ותהלים.

– אל ישן אדם. – הוא אומר, – אלא מתוך הנאה, ואין לך הנאה גדולה מתהלים.

ומזמן לזמן, פעמים ושלש בשנה, הוא בא אלינו ושוהה עמנו יום-יומים, פעמים גם יותר. ואותם הימים ימים של הנאה מרובה הם לנו. אין הזקן יודע, כמה הנאה יש לבריות הימנו גם מחוץ לככרותיו. כל דבור ודבור שלו הנאה הוא לנו. ועל הכל אנו שואלים עצה ממנו. אם ברי לו שכך ולא אחרת יש לעשות, הוא מחזיר תשובה במתינות ובלשון ברורה, כמנהגו. ואם לאברי לו – הוא מאהיל את ריסיו הדקים על עיניו האמוצות ושותק. כאלו מנמנם. ופעם אחת לא התאפק אחי הבכור, שלבו גס בו יותר מכולנו, ושאל אותו:

– למה אתה שותק? לעצתך אנו זקוקים.

מיד סלק ריסיו הדקים מעל עיניו האמוצות והחזיר:

– חוששני, שמא תטעו אחרי עצתי ותכשלו, חלילה.

אותם הימים ימים של הנאה הם גם לאבא: מפסיק ממשנתו, אפילו את האלפס מזניח קצת, ויושב ומספר עם הדוד. אבא יונק את סיגרתו, והדוד – את מקטרתו, שניהם עטופים עשן, ושיחתם אינה פוסקת שעות שלמות.

– שיחותיו של אהרן-יעקב, – אומר, אבא – תורה שלמה הם.

ואותם הימים ימים של הנאה מרובה הם גם לדוד אהרן-יעקב עצמו. בביתו הוא שוהה הרבה רק בתפלה של שחרית, וכשבא אלינו ואין חובת ככרותיו עליו הריהו שוהה הרבה גם בתפלה של ערבית. עם חצות-לילה הוא שב מן המנין הליבאוויטשי, עיניו האמוצות מבהיקות וקורת-רוח שרויה לו בזויות שפתיו: שבע הנאת-תפלה…

ג

כשעתים לאחר שקבל את הטלגרמה בא. בעשר בלילה, בכניסתו לבית לא ראיתיו. מצאתיו עומד ליד אבא, המוטל על הקרקע, ומולל בקצה אצבעותיו גדיל אבנטו, מולל ופוסק, אחותי נגשה אליו על מנת לשאול אותו דבר, וכשנסתכלה בפניו נסתתמו דבריה ולא שאלה כלום. כאלו בעל כרחי דבקו עיני בו ולא יכולתי לסלקן ממנו. זמן-מה עמד ליד אבא, ואחר-כך פרש. שלא מדעתי הבטתי אחריו וראיתי: נכנס לחדרו של אבא, נגש לאצטבה של הספרים, הרכין קצת ראשו, התיר וחזר וקשר את אבנטו, הרכין ראשו עוד קצת יותר, שהה במקומו רגעים מעטים – ויצא.

יצא ועמד ליד אבא, ופרש לחדרו של אבא, לאצטבה של הספרים, התיר וקשר אבנטו, שהה רגעים מעטים כשהוא מרכין ומרכין ראשו למטה, – ושוב יצא…

– “מה לך, דודי?” – רעדה שאלה על שפתי, ומלחשו של אחי הבכור נחנקה בגרוני.

– הניחה לו, – לחש לי אחי. – אין הוא יכול להתפלל מעריב…

עכשיו הבינותי. הטלגרמה מצאה אותו קודם מעריב, מיד נסע. עוד מעט תגיע חצות לילה ועדיין לא התפלל ולהתפלל אינו יכול: אין לבו שלם עם אלהיו, כי המר לו מאד.

והוא מתהלך מחדר לחדר, מן החדר הגדול, אדר דם מוטל אבא מת, לחדרו של אבא, לאצטבה של הספרים, ויוצא משם וחוזר לחדר הגדול, ופסיעותיו דקות-דקות, כמתירא ומתחבא מפני עצמו, ורגליו כושלות כמעט, ואם ידבר איש אליו ישט מעליו מיד ותשובה לא יחזיר, כאלו נאלמה לשונו.

– מה לו? – חרדה אלי אחותי. – אולי רופא?

– הניחי לו, – החזרתי לה באותה לשון, שהחזיר לי אחי קודם, – אין רופא לו, אלא אחד: הרופא לשבורי-לב…

ופתאום, בעמדו ליד אבא, התנער, וברגלים מהירות חזר לחדרו של אבא, אל האצטבה של הספרים, התיר וקשר אבנטו, הרכין ראשו – ושני מעינות נבקעו מתוך ששתי עיניו. אין קול ואין אנחה, אין כל גופו זע זיע כל-שהוא, רק ראשו מרכין ומרכין, ונחלי-עיניו בוקעים ובוקעים, יורדים על זקנו הקטן, על ידיו הכפותות על לבו ונשפכים לקרקע…

ועיני דבוקות בו, צמודות אליו:

– “הגם את השיבא הנעוצה בנפשי יחלוץ? הישא גם את כאבי אני?” –

גמר את תפלתו, פסע לאחוריו, נגש לאבא, המוטל מת על הקרקע, הרים קצת את המעיל השחור, אשר כסה על פניו, ופיו התיז תיבה אחרי תיבה, אות אחרי אות:

– “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!” – – –

“הבקר” 1935

א

קשה ערב יום-כפור לאבא, רבה הזקן של עיירתנו, וכשנגמר היום נותנת אמא שבח והודיה לקדוש ברוך-הוא ומברכת בשם ומלכות: “ברוך הנותן ליעף כח”…

ככל יום מימות-השנה מתחיל אבא גם יומו זה מפרקי-תהלים, המעירים שחר. מרגלא בפיו: “איזו שעה ביום יפה לתחנונים? הוה אומר: כשהעולם כולו שרוי עדיין במנוחה, ועוד לא נטרד לחטא”. אבל שונים הם פרקי-תהלים של ערב יום-כפור מאלו של כל ימות-השנה: ודויים מעורבים בהם. ואני ילד הייתי וגם הגעתי בחיי אבא כמעט לשנות-כח, ולא קלטה אזני מתוך ודוייו אלא דממת-בכיה, ומעולם לא ידעתי להבחין, מה יש בה, באותה דממת-בכיה: תחנוני-נפש של אדם, המבקש להתכפר, או זהרורי-נפש של אדם, שכופר לו.

אחרי ודוּיים ופרקי-תהלים – “סליחות” בצבור ותפלה בצבור ושעורים של חובה, שאינם בטלים אפילו בערב יום-כפור. ומכאן ואילך עד סוף היום – זה יוצא וזה נכנס, “כפרות” בכל בית ישראל, ויום זה מרובה ב“שאלות” מכל הימים. ובין שאלה לשאלה באים לטול ברכה: מעוברות, בפרט מבכירות, הזקוקות לרחמי-שמים, בחורים שהגיע פרקם לעבודת-המלך, וסתם כל מי שאינו יכול להראות נגעי לבבו אלא לפני הרב הזקן; סוד אחר לא יגלה, וברכתו מוחזקת ברכה. והברכות מתישות כחו של אבא: בצרתם של המתברכים לו צר, ודמעתו מתערבת בדמעתם.

ואחרי הכל – בקור-חולים. זוהי פרשה מיוּחדת, והיא גם הקשה שבכל פרשיות-היום.

אין כאבא יודע את העיירה ואנשיה, ואין כמותו יודע גם כל קציריה ומריעיה. וערב יום-כפור הוא מבקר את כולם אחד-אחד. הללו לא יוכלו מחמת חולי לבוא אליו לשאול על היתר אכילה ושתיה למחר, והללו יבושו לבוא, – והרי הוא טורח והולך אליהם. “משנתמעטו הדורות – הוא אומר – אסור להחמיר בתעניות ואפילו בתענית של יום-כפור”. והוא מספר: מעשה ברב גדול מגדולי-ישראל, שנגש אליו אדם אחד אחרי כל-נדרי ואמר לו: רבי, אני צמא. לא נזהר הרב וגער בו: יום-כפור היום! ונסתלק מעליו השואל והלך לביתו, ובו בלילה מת"…

ולא יחידי הולך אבא לבקר את החולים: רבי יעקב הדוקטור, – כך קוראים לו בפניו ושלא בפניו, אף-על-פי שאינו אלא חובש, – ומנחם-מאיר השמש מתלווים עמו. רבי יעקב הוא האומד כל חולה, אם הוא צריך לאכילה ושתיה, או שאינו צריך, ומנחם-מאיר תיק לו בידו, ובתיק פרוסות קטנות של מאכל, פחותות מככותבת הגסה, וכוסות קטנות, פחותות מרביעית, ומאלו ומאלו משאיר אבא בביתו של חולה, האסור בתענית. ואזהרה אחרי אזהרה הוא מזהיר את החולה, שלא יחמיר על עצמו, ואם השעורים לא יספיקו לו, יאכל וישתה כל-צרכו. ועוד הוא מזהירו, שלאחר שיאכל ותתישב עליו דעתו יברך ברכת-המזון ולא ישכח יעלה ויבוא בבונה ירושלים, שחג הוא יום-כפור ככל החגים. ומחזק את לבו של החולה, כי יקוה לרפואה שלמה בקרוב, מניח את ידיו על ראשו של החולה ומברכו, – והוא ושני מלויו הולכים לחולה אחר.

אחרון לחולים – דוד בן-ישראל, או דוד המוסקבאי, כפי שקוראים לו בעיירתנו. ושנה-שנה יוצא אבא מעמו וידו הימנית חופנת ומקמטת זקנו: סימן שלבו מוטרד בו ונפשו עגומה עליו. אלמלא צפורה, אשתו של דוד, ואלמלא חיים-שמחה, בנו הקטן של דוד, לא היה הולך לחולה זה…

ב

זכור אני את דוד בן ישראל בימי שלוותו.

גבה-קומה ורחב-כתפים, ועינים לו אמוצות, קטנות אבל יפות,עתים שקטות ועתים משולהבות וירקרקת של עיני-חתול נדלקת בהן. אותה שעה אני ירא מפניו, כשם שירא אני מפני פילימון שכננו, גוי רשע, שירקרקת של עיני-חתול דולקת גם בעיניו שלו. זקנו של דוד מלאה, צהובה-כהה ועשויה במספרים מעשה גוי. לראשו חבוש כובע עם מצחית מבריקה, כמצחית הגויים, וקצת שמוט לו הכובע כלפי צדעו הימני, ואף זה מעשה גוי. אדם מישראל, או שכובעו שמוט לו הרבה מחמת טרדת-המוח ורבות מחשבות, או שאינו שמוט לו כלל. וכשכובעו שמוט לו, הרי הוא שמוט כלפי העורף, ולא כלפי הצדע.

דמוּת גוי לו לדוד; בעיירתנו אומרים: דמות “פוניה מוסקבי”. ואמנם, במוסקבה הוא יושב תמיד. שם יש לו ידיד גוי, “פוניה”, ממש, סוחר מפורסם לאריג, ודוד סוכן לו ועליו פרנסתו. ובעיירתנו מפרשים ואומרים: הוא סוכן לטותו “פוניה”, ואשתו של “הפוניה” סוכנת לו. והבקיאים בדבר מוסיפים: עסקו עם “הפוניה” מכניס לו ממון רב, ואת הכל הוא מוציא לדברי-עבירה. לצפורה אשתו, היושבת בעיירתנו ושת בנותיהם ושני בניהם עמה, אין הוא שולח אלא כדי חיונה בצמצוּם.

ופעמים בשנה הוא בא ממוסקבה לביתו – לפסח ולסוכות. מעולם לא בא “לימים נוראים”. “כלבים בוכים – מלאך-המות בא לעיר”, – נזכר הוא גירסא דינקוטא, ומשלח רסן מלשונו הגסה. לפסח ולסוכות הוא בא. צפורה מחכה לו בכליון-עינים – ובחרדה גדולה. מתגעגעת עליו ויראה אותו. כיון שהוא בא, מיד מטיל אימה בתוך הבית: דין לא הניין לו ודין לא הניין לו. בפרט, צפורה גופה. קפלוט ההחדש אינו נראה לו. “זקנתו דבורה – הוא אומר – היה לה קפלוט נאה הימנו”. מלבושיה אינם נראים לו. “רבניו שלפני מאה שנה – הוא אומר – היו לבושות כך”. פניה אינם נראים לו: לחייה צומקות ועגולים שחורים לה מתחת לעיניה. “ודאי – אומר – כל שני וחמישי היא יושבת בתענית לכפר על כל עוונותיו, ואלו הוא – עבירה אחת יפה בעיניו מתרפ”ט מצוות ומעשים טובים“. וקולו הולך, ולשונו הגסה מקשקשת כזוג גדול, ואין מנוה בבית. אלא… יותר משהוא שוהה בביתו הוא שוהה בביתה של “גרישיכה”, שהרבה בחורים משלהם כבר אבדו עליה, ועל הכפושה הזו מאבד גם הוא רוב היום, ובודאי גם ממון לא-מעט… צפורה מבריחה דמעה גנובה מעיניה ומראה פנים שוחקות לשכנותיה. וחיים-שמחה, חברי ל”חדר", בא כל אותם הימים אחרי “החדר” לשחק בביתנו. וכשאני מבקש ללכת עמו לביתם לשחק בחצרם המרווחה והסמוכה לשפת-הנהר, הוא נזכר פתאום, שאמו צותה עליו להביא כמה דברים מן החנות, והוא נעלם ורץ לעשות מצותה…

אסרו-חג חוזר דוד ויוצא למוסקבה. “מה יעשה כאן? – הוא אומר. – אין הוא יכול לשהות בחור של עכברים”, בו-ביום, כיון שהוא יוצא, מיד גונזת צפורה את קפלוטה החדש ושבה למטפחתה הישנה. וחיים-שמחה מסביר לי, שאין כחצרם המרווחה והסמוכה לשפת-הנהר טובה ויפה לכל מיני משחקים, ואני נענה לו.

ופעם אחת, בסוף קיץ, באה טלגרמה ממוסקבה לצפורה: דוד קורא לה, כי תבוא תיכף לשם. שעה שלמה ישבו אותו יום צפורה ובנה הבכור בחדרו של אבא. על מה דברו עמו, לא ידעתי אז, איני יודע גם עתה. וכשיצאו, ראיתי שעיני שניהם אדומות. דומה, שבכו הרבה. וכשנכנסתי אצל אבא, מצאתיו חופן ומקמט זקנו בידו הימנית, וידעתי, שלבו מוטרד בו ונפשו עגומה עליו.

עברו ימים מועטים וצפורה שבה ממוסקבה והביאה את דוד בעלה – שתוק שתי רגליו…

ג

זכור אני את דוד בן-ישראל גם בשנות מחלתו ונוונו.

מיום ליום קדר עליו ביתו, ומטתו קברה אותו חיים. והימים היו לשבועות, השבועות – לירחים, והירחים – לשנים. מתחלה היו שכנים ומכרים נכנסים אצלו לבקרו ולהטעימו טעם חברותא. ואחר-כך חדלו לבוא. הללו, משום שמחמת הרגל קהו רחמי-לבם אליו ולאט-לאט שכחוּהוּ, והללו, משום שקצו בלשונו, שלא חדלה להיות גסה כשהיתה. אחד מהם רגז ויידה בו:

– “רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה”.

רגז גם הוא והחזיר ויידה במוכיחו:

– חמור, כל ימי עמלתי וגם שתי רגלי קפחתי בשביל שאזכה להיות בגיהנום, ולא בגן-עדן, עם צדיקים סרוחים כמוך.

חנא מורה-הילדות המפוּרסם שבעיירתנו הוא היחידי מבין כל מכריו של דוד, שלא שכח אוֹתוֹ, וגם לא נכוה מלשונו, ויום-יום הוא נכנס אצלו. חנא הוא עתוֹנוֹ: מפיו הוא יודע על הנעשה בעיר ובעולם, ועם חנא, הוא משחק שעות שלמות בקלפים. מפסיד חנא, הוא נהנה, ומסלסל בנגון של שלשלת “ברכה רוסית” כפולה שמונה; זוֹכה חנא, הוא מצטער וכובש כעסו ב“ברכה” קצרה, כפולה שלשה…

הבן הבכור יצא לעיר אחרת, עיר גדולה ורחוקה מעיירתנו. עסקיו מצליחים, והוא מפרנס בית-אביו. את חיים-שמחה לקח אליו והכניסו לגמנסיה, אף השיא שתי אחיותיו, וגם הן יצאו מביתו של האב – הבכירה לעיר אחרת, והצעירה – לבית בעלה בעיירתנו גופה. ויוותרו דוד וצפורה אשתו לבדם – וגוהנום פתוחה לצפורה כל-היום.

דוד שנה כוּלוֹ; ידיו צנמו וחוורו כידי בר-מינן, שערות ראשו וזקנו גדלות פרע והפכו לבנות. לשונו לא שנתה: גסה היא, צורמת ושורטת כבימי שלוותו, וקרבן לה היא הנפש היחידה, אשר עמו תמיד בבית – צפורה. הוא מגלגל עליה, על “הקרבן-מנחה” שלה ועל כל דבר שבקדושה, והיא כאלמת לא תפתח פיה ומטפלת בו: מאכילה ומשקה אותו, הופכת משכבו, רוחצת ומנקה אותו לבל ירוּם תולעים. כצל היא נעה ונדה בבית מן הבוקר עד הערב, עושה הכל – ואין קולה נשמע. רק פעם אחתכשהציק לה מאד והתקלס בה, שהיא מכסה ראשה לבל תראה לחוּץ שערה אחת משערותיה, הדומות לשערות זנבה של סוּסה זקנה, נגדשה לה הסאה ומלשונה גלשה שאלה:

– רצונך, שבמקומי אשלח את "גרישיכה אליך?

להט דוד, פשט את ידו החוורת והצנומה, תפס מעל השוּלחן אשר לפני מטתו סדרה של קלפים, השליכה בפניה של צפורה וצווח:

– סרחנית, תני לי פרסותיך וארוץ אליה…

לא המליטה צפורה מלה מפיה, גחנה והרימה את הקלפים שנתפזרו על-פני הרצפה, והחזירה אותם למקומם. – – –

חיים-שמחה כותב לי לפעמים ומספר הרבה על העיר הגדולה ועל הגימנסיה ועל מוריו וחבריו ולמודיו. ויודע אני, שכל דבריו אינם אלא טפל לשורה הקצרה, שהוא מוסיף בסוף מכתבו ומבקש מאתי, כי אכתוב לו על שלום אביו, ואף בקשה זו אינה אלא טפל לעיקר – לבקשה שלאחריה, כי אכתוב לו על שלום אמו ומצב-רוחה. אני עושה רצונו ונכנס מזמן לזמן אצל דוד וצפורה, וכשאני מחזיר לו תשובה, מוסיף גם אני בסוף מכתבי שורה קצרה: “שם הכל כשהיה”, והרי הוא יודע שוב מה שידע זה כבר: אביו – נגוע ומוכה-אלהים, ואמו – נגועה ומוכת-אלהים ואדם.

ובשלהי קיץ בא חיים-שמחה לשהות שלשה-ארבעה שבועות בבית אביו ואמו. לבוא לכל חדשי-החופש הוא מתירא, לא לבוא כלל אין הוא יכול: אל צפורה אמו תכלה נפשו. ושנה-שנה, יום אחד קודם ערב יום-כפור, הוא נכנס אצל אבא:

– רבי – הוא אומר – אבי חלש מאד ומבקש, כי יטרח מעלתו לסור אליו מחר להתיר לו תעניתו.

אבא יודע, שלא דבריו של דוד בפי חיים-שמחה: דוד אינו זקוק להיתר של רב; דבריה של צפורה בפיו: לכל-הפחות חטא זה של אכילה ושתיה ביום-כפור בלי היתר היא מבקשת להסיר מעל דוד בעלה, מציקה ומענה. ואחרון לחולים, שאבא מבקר כל ערב יום-כפור, הוא דוד המוסקבאי. כאן הוא שוהה שהיה קלה, רק כדי לצאת ידי חובה, ושדים מרקדים אותה שעה בעיניו של דוד, ויש אשר גם יפתה פה לשד מן השדים, ושנה-שנה יוצא אבא מעמו כשלבו מוטרד בו ונפשו עגוצה עליו…

ד

וזוכר אני גם מותו של דוד בן-ישראל. רפאל-גרשון הזקן – עליו אספר בפעם אחרת, – היה אומר: דרכו של מלאך-המות,שהוא הולך לעשות שליחותו מוכן ומזומן לכך, צעדיו מאוששים וחרבו שלופה בידו; אבל פעמים הולך לעשות שליחותו הרהורנית, כאילו הוא עצמו תוהה עליה, צעדיו מרושלים וחרבו נגררת אחריו, והיא עושה חריץ, אשר לא יסתם. הרהורנית בא מלאך-המות גם לדוד, ואף עכשיו נגררה לו חרבו אחריו ועשתה חריץ, ועד היום לא נסתם החריץ בזכרוני.

ערב ראש-השנה באה בת-שבע, בתו הצעירה של דוד, לגור עמו בביתו עד אחרי ימים נוראים. בעלה יצא למטרופולין לשם עסקי-מסחר, והיא וילדתה הקטנה, בת-שנה, ואומנתה של הילדה, בחורה כפרית בריאה, עברו לביתו של דוד, כדי שגם צפורה תוכל הפעם ללכת לבית-הכנסת להתפלל, ועם דוד תשאר האומנת בבית. שמע הוא, תקע ידיו החוורות והצנומות לתוך יער ראשו ואמר לחנא “עתונו”:

– חנא, צא ובשר לצדיקים המעופשים, שדוד המוסקבאי עשה תשובה. והא ראיה: אשתו הצדקנית מניחה אותו יחידי בבית עם בחורה בריאה בלי שומר, ואינה חוששת…

ערב יום-כפור נכנס אצלו אבא כדרכו, מצא אותו חלש ורפה-כח, עיניו דועכות יתר משהיו, ולשונו דרוכה כשהיתה, ולא שהה עמו אלא שהיה מועטת. וכשיצא אמר לרבי יעקב הדוקטור:

– כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: הבא ליטמא פותחין לו…

למחר, ביום-כפור, הלכו שתי הנשים וחיים-שמחה לבית-הכנסת הגדול. נמלכה האומנת השכיבה את הילדה בעריסה ויישנה אותה, הסתכלה בדוד וראתה, שגם הוא ישן, ועזבה את הבית והלכה לשוטט ברחוב. לא היו רגעים מועטים והילדה פקחה עיניה והתחילה בוכה. פקח גם דוד עיניו – וחץ פתאום ננעץ לו בנפשו: אין איש עמו בבית, הילדה בוכה – והוא קשור לפאת מטתו-קברו. הילדה קמה על רגליה, בוכה, זועקת, העריסה נעה תחתיה – והוא עיניו נעוצות בה, ואין בידו להושיע. רגע יעצום עיניו, לבל יראה ברעה, אשר תצא את הילדה, ומיד בא עליו מי-שהוא, גבור ואמיץ-כח, חוזר וקורע לו עיניו בחוזק-יד ומצוה: "הבט וראה! עוד רגע אחד והעריסה נהפכה והילדה נפלה לחוץ והטיחה בקרקע, ומפיה ומאפה התחיל מתפתל פתיל-דם. פרש דוד ידיו – ורגליו כבולות בכבלי-ברזל. נשא קולו וצעק – ואין שומע. תש-כח. מידו החזקה אין מפלט, והוא חוזר והופך לו פניו אל הילדה, השוכבת על הקרקע ושותתת דם, ומצוה: “הבט וראה! הבט וראה!”… פשט דוד ידו אל השולחן אשר לפניו ונזדמן לו ספר-תהלים, פתחו וכל עצמוֹתיו רהו:

… "חציך נחתו בי, ותנחת עלי ידך. אין מתום בבשרי מפני זעמך, אין שלום בעצמי מפני חטאתי. כי עוונותי עברו ראשי, כמשא כבד יכבדו ממני. הבאישו, נמקו חבורותי מפני אולתי… נפוגותי ונדכיתי עד מאד, שאגתי מנהמת לבי… לבי סחרחר, עזבני כחי… אל תעזבני ה' אלהי אל תרחק ממני. חושה לעזרתי, ה' תשועתי…

כמה זמן תעה במדבר-נפשו – אין איש יודע. מצאוהו מתעלף וספר-התהלים צבות בידיו. וכשפקח עיניו בקש, שיבוא אבא אליו. מיד בא אבא ונתיחד עמו בחדרו שעה ארוכה. וכשיצא מעמו אמר:

– מובטח לו, שהוא בן עולם-הבא. מה שהראה לו אותו גבור ואמיץ-כח – דיו.

לפנות בקר מת דוד בן-ישראל.

“הבקר” 1396 (1936?)

לי. חן

א

מנוער ועד זקנה צד זכרוני דמויות ברשתו, ומאחורי פרגודו ישכין אותם. שם ינוחו, שם ירבצו, ויש אשר אני, אביהן, גם ידוע לא אדע היותן. אם גם תקרוץ לי אחת מהנה עין מעל לפרגוד, בסתר היא יושבת, פניה לא ייראוּ, ועל-פי קריצת עין בלבד לא אוכל הכירנה, מי היא ומה היא לי.

אבל יש אשר מאי זה תבוא הרוח באחת הרובצות מאחורי הפרגוד, ופתאום תתנער מרבצה ותנוּמה תנער מעליה, אלי תצא, אל מחוּץ לפרגוד, ולנגדי תתצב לכל קומתה וצביונה. “הנני אם כי לא קראת לי”. ואל אשר אלך אחרי תלך לבקש תקונה, כנשמה ערטילאית, המבקשת לבוש לה, וממני לא תרף עד אם עליה אספר. אז תסתלק מעלי ואל מנוּחתה ואל תנוּמתה מאחוֹרי הפרגוד תשוב כבתחלה.

והנה גם היא נתקה משם ויצאה אלי, – חוה.

לא חוה היה שמה, אלא שבעולמי היתה היא האשה הראשונה. כל הרבקות והרחלות, כל ההינדות והבריינות שבעיירתי הקטנה רק רבקות ורחלות, רק הינדות ובריינות היוּ לי. רגע אחד, כי נתקלה עיני בהן, היו, ובו ברגע, בסור עיני מעליהן, חדלו מהיות. שבע פעמים ביום, מדי נתקלה עיני בהן, היו. ושבע פעמים ביום, מדי סוּר עיני מעליהן, חדלו מהיות. דריסת רגל לתוך עולמי הפנימי לא היתה להן; שם לא נודעה היותן אפילוּ רגע. ופתאום, ביום מן הימים, נתקלו עיני בה, כי באה לביתנו, ואחרי צאתה מהבית, אחרי העלמה מנגד עיני – לא חדלה מהיות. כולי מלאתי היותה והלום-אור הייתי כל אותו היום. ומה בכך, שאני הייתי כבן שתים עשרה והיא כבת שלושים? מי אמר שגחלת נפשו של בן שתים-עשרה אינה נדלקת מגחלי עיניה של בת שלושים? –

עם ערב, – והיין אשר עברני עוד לא פג מקרבי, – אמרה לי אמא:

– מה לך, בני. שאתה מתהלך היום כחולם חלום? שמא חולה אתה? – ועיניה בודקות ומלטפות אותי, את בן-זקוניה.

שתקתי, כי לא מצאתי תשובה בפי. חולה – לאו, חולם חלום – הן, אבל כיצד אחלוק משהו ממנו לאחר, לו גם לאמא?

במקום תשובה שאלתי אני:

אמא הגם מחר תבוא כלתו של נחום טוביה הזקן אלינו?

עכשיו שתקה אמא ולא החזירה תשובה לי. לא יכלה להבין, מה לי ולכלתו של נחום טוביה הזקן. לא הבינותי גם אני. ידעתי, שהחלום הנסוך עלי מידה הוא לי, והבין לא הבינותי.

ומה נפלא היה החלום. רק בן שתים-עשרה יכול לטבול במקוה-אור כזה. אין אני זוכרו עוד. רוב ימים החוירוּהוּ מיום ליום עד שתם אורו וכבה. אבל עד היום לא כבה הכוכב הקטן, שהוא תלה לי בפאתי שָמי.

ואולם לא עלי, – עליה אני מבקש לספר. פסוקו של נער בן שתים-עשרה קל וקצר; עד שפוסקו כבר מזומנים לו פסוקים אחרים תחתיו. היא היתה כבת שלושים, פרשה שלמה, לא קלה ולא קצרה, נגולה לפניה, ואותה אספר.

ב

מן העיר הגדולה הסמוכה, עיר מולדתה שלה, באה לגור בעיירתנו הקטנה, עיר מולדתו של נחמיה בעלה. ולא בלב-רצון, – בשלשלאות של ברזל ירדה לכאן. נחמיה חלה ויאנש. נחמו ונחמו הרופאים, נבאו ונבאו טוֹבוֹת, ולבסוף אחרי ירחים וירחים, הודו, כי לא יוכלו לרפוא לו. “ריאתו צמקה, – אמרו, – ואין תקוה לה”. ובצר לו התחיל נחמיה מתגעגע על עיירת מולדתו ועל בית אביו אשר עזב לפני כמה שנים ויבקש את נפשו לשוב לשם. “העיר הגדולה – אמר, – מדבר-אבנים היא ואוכלת שארית ריאתו; העיירה הקטנה טובה לגוף, בית אביו סמוך ליער ולשדות ושם ירפא לו”…

מתחלה נסתה היא לסרב. בכרך נולדה ואת הכרך אהבה. את העיירה הקטנה – לא זו של נחמיה ולא אחרת לא ראתה מימיה, וירֵאָה היתה אותה יראה גדולה. קודם שנשאה לנחמיה, אמורה היתה לאחר, אף הוא קרתני, יחיד לאביו ואמו; הם לא נתנוהו לעזוב אותם ללכת אחריה לעירה הגדולה, והיא לא הסכימה ללכת אחריו לעיירתו הקטנה, – ונתפרדה החבילה. מי שיוצא מהעיר הגדולה לגור בעיירה קטנה נדמה לה, כאילו גזרה נגזרה עליו להקבר חיים. עכשיו ששמעה דברי געגועיו של נחמיה על בית אביו ועל העיירה הקטנה, חרדה כלנפשה בה מאימת הגזרה הקשה, האורבת גם לה, ובקשה לבטלה מעליה. אבל סוף-סוף נצחו שדוּלי עיניו של החולה – והיא חדלה לסרב. ובאחד מימות הקיץ קבל נחום טוביה הזקן פני אורחיו: בנו וכלתו ושני נכדיו הקטנים – אחד כבן שלש ואחד כבן חמש – ובזריזות כושלנית של זקנים הכניס אותם לביתו.

ג

ביתו של נחום טוביה – בשכונת הגויים, בקצה העיירה, “ליד הצלם”. כתורן על ראש ההר עומד בסוף השכונה צלב-עץ גבוה רב-ימים, מקור הגג קטן והוא הגבול: עד לו – עיר, ממנו ואילך – חוץ-לעיר; עד לו – בתים, חצרות, סמטאות, – כל מה שֵתִּקֵן לו האדם להצר לעצמו, ממנו ואילך – מרחב-יה, שדות ואפרים ויריעת יער ירוקה-שחורה, פרושה כלפי שמים ונמשכת והולכת עד למרחקים. ומרגלא בפיו של רפאל גרשון הזקן: “אני לא הייתי בונה ביתי ליד הצלם, כדי שלא לעבור כל שעה על לא תחנם, שהרי ממנו ואילך מתחיל עולמו היפה של הקדוש ברוך הוא”…

ולא יחידי מישראל הוא נחום טוביה, שבנה ביתו במקום זה. גם אחרים, אמנם מעטים, עשו כמותו וקוראים להם בעיירתינו “יושבי-הקצו”. כולם על הגוי פרנסתם, וכולם פרנסתם מצויה להם. גוי הנכנס מכפרו לעיירה, דרך כאן הוא נכנס, כאן חניתו הראשונה ויושב הקצו הוא גם הראשון לקנות מאתו מה שהוא מביא למכירה – חבילה של פשתן, אגודה של זיפי-חזיר, שק דגן, לגין דבש וכדומה. כאן שותה הגוי כוס ראשונה בכניסתו לעיירה וכאן הוא שותה גם כוס אחרונה ביציאתו מן העיירה, ומשום שבאסור ולא בהיתר מוכר יושב הקצו משקאות חריפים, – “פאטנט”¹ דמיו מרובים – מקום יש לו ליושב הקצו בחדר לפנים מחדר לרוות צמאונו של הגוי. ומקובל המשקה של יושב-הקצו על הגוי. “אין כמוהו, – הוא אומר, – משקה חם וטוב, והא ראיה: כוס ראשונה מחממתו וכוס אחרונה משכרתו”.

יושב-הקצו יגע לדבר גויית כהלכה, כי עסקו עם הגויים תמיד, ובשבת שלהם ובכל ימי אידיהם, כשהם באים לעיירה, ביתו מלא אותם. כלל אמרו הותיקים של יושבי-הקצו: מרבה גויים – מרבה פרנסה. ועוד אמרו: הגוי ריחו רע, ופרוטתו טובה. ובימות החול, כשרוב גויים עסוקים בבתיהם, בכפריהם, רותם יושב-הקצו סוסו ויוצא לשם, לכפרים של הסביבה, ושב משם עיף ויגע, אבל עגלתו מלאה: מה שקנה בכסף מזומן ומה שלקח מן הגוי בתורת פרעון לחוב שחייב לו הוא מביא לביתו. עם רוב ימים נקשרים גם מעין קשרי ידידות בינו ובין הגוי מכרו, וביתו נעשה פתוח לו, ואפילו לא לשם הנאה. ואמנם מרווחים ביתו וחצרו של יושב הקצו ותמיד יש בהם מקום לינה לגוי, לסוסו ולעגלתו, בעיירה גופה אדם מודד אחוזתו במדת האמה; כאן “ליד הצלם”, אדם מודד אחוזתו במדה של תראמה² ובונה לו בית מרווח. מסמיך לביתו חצר מרווחת, מפנה מקום גם לגן ירקות מרווח, והרי הוא אוכל מלפפונים וגזר משלו, סלק וכרוב גם כן משלן, ומותרות הוא מוכר לאחרים. “כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. –

נחום טוביה הוא המכובד שביושבי-הקצו. כל הגויים של הסביבה יודעים אותו, ונאמן הוא על כולם. “לנחום הזקן, – אומרים הם, – יכול אתה ליתן כסף בלי מנין ומספר; את המגיע לו יקח והמותר יחזיר”. אף על פי כן מקופחת פרנסתו זה כמה והיא פוחתת והולכת. “לשעבר, – אומרים בעיירתנו, – היו כיסיו של נחום טוביה מלאים; עכשיו הוא מניח ידו לתוך כיסו, ואינו מוצא בו כלום”.

גלמודה היא זקנתו של נחום טוביה וביתו מט לנפול.

ראשון עזב את הבית גדליה, הבן הבכור. כל הפיתויים להשיבו מרצונו לא הועילו: את אשתו ושלושת ילדיו השאיר כאן, והוא – הלך לאמריקה. נחום טוביה לוה את בנו עד לעבר הנהר, המקום שם פורשות העגלות לרכבת, שב לביתו עמוס אבן כבדה על לבו, וכאלו יכלו דבריו לגול אותה מעליו חזר לפני אשתו של גדליה על מה שהיא וגם גדליה כבר שמעו מפיו לא אחת:

– סבור הייתי תמיד, שהוא, בכורי, עמי יגור כל ימי חיי, ולאחר מאה ועשרים שנה הוא גם יירשני: לו יקום הבית ואליו תעבור הפרנסה, המפרנסת אותי, ברוך שם, מעודי עד היום הזה. ופתאום נכנסה בו רוח שטות: אמריקה! שמא חייט הוא, כי הלך לאמריקה? שמא לחם למחיתו היה חסר, חלילה? הלואי והיו כל ישראל שבעים כמותו! – ולנחם את עצמו וגם את כלתו ואת מיטה אשתו, שישבו זו ליד זו ושתיהן מחו מרגע לרגע דמעה מעל פניהן, הוסיף ואמר: – אולי יינחם עוד וישוב…

ובאמת, לאחר שנתיים שב גדליה, אבל על מנת לחזור שב. לקח את אשתו וילדיו וחזר לאמריקה. עכשיו כבר ידעו נחום טוביה ומיטה, שבנן בכורם עזבם עד העולם. פעמים היה מכתב בא ממנו, – ראה לא ראוהו עוד. ובשעה שהיתה נפשו של נחום טוביה עגומה עליו, היה מתופף באצבעותיו על השולחן ואומר למיטה אשתו:

– אותי גדל אבא עליו השלום בשביל ביתו, ואני גדלתי את בני בשביל ניוּ-יוֹרק…

עזב את הבית גם הבן השני, נחמיה. פעם אחת נסע לעיר הגדולה הסמוכה. עשה שם כמה זמן ושב לבית אביו כאדם “שנטלו ראשו מעליו”. ריבה יפה נזדמנה לו שם, – אותה ריבה שהיתה יראה את העיירה הקטנה, – והיא שנטלה את ראשו מעליו. לא נח ולא שקט ולבו לא ידע שלו: כמגניטין משכה היא את לבו אליה: אביו ואמו לא כהו בו לישא אותה, אף על פי שלאו בת נדוניה היתה, אלא שהיא סרבה ללכת אחריו לכאן, לעיירתו הקטנה, ולסוף הלך הוא אחריה לשם, לעירה הגדולה. מיטה בכתה, נחום טוביה לא בכה. אבל נפשו ירעה לו מאד, והוא קבל לפני ברוך דונדה שכנו וידידו:

– יסר יסרני יה. בנים גדלתי – ואינם. תחלה גדליה, עתה נחמיה. כמה יגיעות יגעתי. כמה ממון הוצאתי עליו בשעתו עד שהצלתיו, ברוך השם, מעבודת הצבא. אמרתי: עמי ישב כל זמן שאני חי, ולאחר מאה ועשרים שנה יירש את ביתי ופרנסתי, שהרי גדליה לא ישוב לכאן מאמריקה. אבל רוח-שטוּת נכנסה גם בו: דוקא אותה ריבה, כאילו יחידה היא בעולם, ואין אחרת כמותה. אותי ואת מיטה עזב, ואחריה הלך. ואני זקנתי ומיטה זקנה גם היא, ואין איש עמנו לעסקי הבית אלא בתנו היחידה.

וגם היא, הבת היחידה, עזבה את בית אביה, כי נשאה לגרשון-וולוול, שירש מאת אביו את הבית הסמוך לביתו של נחום טוביה, “לקח פאטנט” על שם גרישקה הרועה ועשה את ביתו בית-מרזח בפרהסיה. אמר לו נחום-טוביה:

– גרשון-וולוול, זה למה לך? “הפאטנט”, דמיו מרובים, ולידי שכור זה, לידי גרישקה, אתה מוסרו. מוטב תשכיר ביתך ועמי תשב ונהיה יחדו לבית אחד.

לא הסכים גרשון-וולוול והשיב:

– איני אוהב שותפות. אני בשלי אתה בשלך.

זמן מועט אחרי-כן פקד מלאך-המות נוהו של נחום טוביה: מיטה עזבה את הבית…

ד

נחום-טוביה הזקין מאד. יותר משהזקינוהו שנותיו הזקינוהו צללי ביתו שנתרוקן. זקנה של חולשה קפצה עליו. ידיו התחילו מרתתות, רגליו התחילו כושלות, ודמעתו נעשתה מצויה, “פנה אלי וחנני, כי יחיד ועני אני”, היה מפיל תחינה לפני המקום וקולו נחבא בדמעה.

גן-הירקות שלפני הבית נעזב. מי יטפל בו, מי ישים עינו עליו? מיטה איננה. את הסוס הוצרך למכור, כי לא עצר עוד כוח לא לרתום אותו כהלכה, ולא לנסוע יחידי לכפרים של הסביבה. “חוששני לקריאת שמע אחרונה בביתו של חוודקה”, – היה אומר מתוך חיוך מעושה ובקרבו חלחלה אימה גדולה. אבל גם כאן, בביתו גופו, שקעה הפרנסה. הגויים התחילו פוסחים עליו ונכנסים אצל גרשון-וולוול שכנו-חתנו: שם אפשר היה לשתות בפרהסיה, שם אפשר היה גם לצעוק עד כדי צרידה, ואלו בחדרו המוצנע של נחום טוביה אסור היה אפילו לדבר בקול רם, שהרי כאן היתה השתיה שלא כדת – בלי היתר “פאטנט”. ומכיון שהגוי נכנס אצל גרשון-וולוול לשתות, כבר היתה ידו של גרשון-וולוול על העליונה גם לגבי ממכרו של הגוי.

אמר גרשון-וולוול לנחום טוביה:

– מה לך ולצרה זו, לשמור יחידי על הבית, שפרנסתו מועטת? מוטב, שהיית משכירו ויוצא לגור בעיירה גופה, משכים ומעריב לתפלה ומתפרנס משכר הבית.

עננו פניו של נחום טוביה והשיב בעקשנות של מר-נפש:

– כאן נולדתי וכאן אמות… דונדה לא יעזבני, – ולא לברוך דונדה שכנו וידידו התכוון, – לבן אחיו של ברוך, לדוד משה דונדה המורה התכוון.

בנערותו גלה דוד משה למקום תורה, לישיבה, ורפאל גרשון הזקן היה אומר: “חוששני לחלול-השם; יבוא יום ויאמרו: הרב רבי דוד משה נולד וגדל ליש הצלם”… חששו של הזקן היה חשש-שוא: מן הישיבה פרש דוד משה להשכלה. ולאחר זמן שב לעיירתנו ונעשה מורה לעברית ולרוסית. ונחלקו הדעות: הללו אמרו, שהוא למד בגימנסיה ואפילו עד לידי אוניברסיטה הגיע, והללו כפרו ואמרו: לא זו ולא זו, אלא מעצמו למד הכל. “מה שקלט תורתם של ישראל, אינו דין שיהא קולט תורתם של הגויים, להבדיל”. על כל-פנים, הכל הודו, שראוי והגון הוא להיות מורה “אפילו בווילנה”. ונאה היה האיש – קומתו היתה נאה ידיו הגבריות היו נאות, קולו המלא, הלבבי היה נאה, וביחוד היה נאה אופן דבורו: פסוקים קצרים וברורים, פסוק אחרי פסוק, פעמים רק קטעי פסוקים, רק מלים בודדות אבל גם הם ברורים, ומוניטין יצאו לו בעיירתנו עד כדי כך, שקראו לו בשם משפחתו בלבד, – בפניו: אדון דונדה, שלא בפניו: סתם דונדה, – והוא היחידי שזכה לכך. אדם שספר עם חברו על דונדה, בלי תוספת שם פרטי, ידע חברו מאילו, שעל דונדה המורה, ולא על אחר ממשפחת הדונדים, ידובר.

דירה קבע לו בביתו של נחום טוביה, שהשכיר לו חדר מיוחד. ותנאי התנה, ונחום טוביה שמר על התנאי: לחדרו של דונדה לא הכניס גוי מעולם. “עם יהודים-גוים, – אומר היה נחום טוביה, – יש לו עסק לדונדה שלי; עם גויים-גויים אין לו עסק”. אף-על-פי-כן, משהתחיל נחום טוביה מזקין וביתו יורד, התחיל דונדה שם לב לעסקי הבית, התחיל גם מאמן ידו ועינו לבחון חבילה של פשתן, סאה של זרע-פשתן, אגודה של זיפי-חזירים וכדומה. ולסוף חלק את יומו: קצתו להוראה וקצתו לעסקי הבית. הוא העשה עוזרו ושותפו של נחום טוביה ואומר היה נחום טוביה:

– דונדה שלי אינו מניח תפילין ועתיד ליתן את הדין. אבל אדם כשר הוא, ןאלמלא הוא, הייתי זקוק לנעול דלתי ולהסתלק מביתי – - –

יום מן הימים בא מכתב מאת נחnיה: הוא עומד לשוב לכאן, לבית אביו, על מנת להשתקע. אשתו ושני ילדיו יבואו הם עמו. קרא נחום טוביה את המכתב, חזר וקרא, ולא האמין למראה עיניו: נחמיה יעזוב את העיר הגדולה וישוב לעיירה הקטנה? אשתו תסכים לכך? והוא, נחום טוביה, לא גלמוד יהיה עוד: בנו ישוב אליו, עמו יהיה ואת זקנתו יסעד? ולאחר מאה ועשרים שנה לא לזר, – אמנם אדם כשר הוא דונדה שלו, אבל זר, – יקומו ביתו ופרנסתו, אשר בהם טרח כל ימיו: לעצמו ובשרו, לבנו, יקומו ולא יהיו? אלו זכתה העלובה, מיטה עליה השלום, לראות בשוב בנה אליהם, כמה היתה שמחה!…

ידע נחום טוביה, שנחמיה איננו “בקו הבריאות”, ולא ידע עד היכן הדברים מגיעים. כיון שראה אותו, חרד חרדה גדולה ולבו עזבהו – כאלו שמע משק כנפיו של מלאך המות מעל לראשו של בנו, הסב רגע עיניו מנגד נחמיה והסתכל באשתו – ומיד חזרה ונעורה הטינה הגדולה שהיתה רדומה בו: אשה זו היא שהפרידה בינו לבין בנו. נסתכל בצעיף שעל פניה, בכסיות שבידיה ובו ברגע מחצה אותו גם מחשבה קשה אחרת: ודאי היא, בת-הכרך המפונקת, אשמה גם במחלתו; ודאי כדי לספק צרכיה המרובים העביד כחותיו יותר מכפי יכלתם והכשילם.

ובלב קרוע ומורתח הכניס אורחיו לביתו, ולבו זה הגדיל עוד יותר את זריזותו הכושלנית. ועד שנחמיה סיים התקפה של שעול, ועיף וטבול זיעה שכב לנוח, ואשתו מזגה לו טפות להשיב נפשו, הושיב הוא, נחום טוביה, שני נכדיו על ברכיו, החליק בידיו הזקנות תלתליהם השחורים, ושתי דמעות מלאות, כבדות, גלשו מעיניו ונתלו בזקנו הלבן….

ה

איני זוכר, אם בו-ביום, או לאחר ימים באה אלינו. אבל אני זוכר שאמרה לאמא בפשטות:

– אני כלתו של רבי נחום טוביה הזקן. שמי בֶּלָה.

תמהה אמא ושאלה כמבקשׁת לתקן:

– בֵּילַה?

רחבו עיניה האמוצות של האורחת, ערעור רשף בהן, ונעים אבל תקיף היה קולה כשהחזירה ואמרה:

– לא, רבנית; בלה ולא בילה. זה שמי.

נבוכה אמא ומהרה לתקן את תקונה:

– בעיירתנו הקטנה קוראים לבלה בילה.

מיד נמס הערעור בעיניה האמוצות של האורחת וחיוך טוב נגה בהן. הניחה ידה על ידה של אמא לשם פיוס והשיבה:

– ובעיירתנו הגדולה קוראים לבילה בלה.

– היינו הך, – הסכימה אמא בפה ולא בלב, ברי היה לה שבת-ישראל צריכה להיות בילה ולא בלה.

ולמחרת שמעתי את אמא מספרת לאבא על האורחת של אתמול:

– פקחית, יפת-תואר, אבל כולה לא לפי המדה שלנו… לא עזר כנגדו, חוששת אני, אלא שעטנז הכניס נחום טוביה לביתו.

– שעטנז? – תהה אבא, וכדרכו סך לו מיד בענן עשנה של הסיגרה, ולא חכה לתשובה.

אותו יום יום-שעור היה לו לדונדה בביתנו. אני וחברי ישבנו לפניו, והוא מודד, כמנהגו, בפסיעותיו המאוששות את החדר מכותל לכותל, מקריא לנו פסוקים בודדים מתוך התנ“ך שבידו, ואנו כותבים אותם מפיו. הוא היה אומר: “מי שאיננו יודע פסוק תנ”ך כצורתו, עם-הארץ הוא. אפילו אם למדן מופלג הוא”.

את השיחה של אמא ואבא שמע גם הוא. עצר פתאום פסיעותיו, שלח מבט ארוך באמא. הפך בבת-אחת כמה דפים בתנ"ך והקריא לנו:

– “לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדו”.

– "שוב שעטנז? – צרבה שאלה את הנער בן השתים-עשרה. – העינים האמוצות האלה שעטנז? – - –

ועיירתנו הביטה אחרי האשה החדשה, שבאה לשבת בה. כובע בראשה, אפילו בחול, כסיות בידיה, אפילו באיטליז, – “פאננקה”. קפדנית היא עיירתנו, וכל המשנה ממנהגיה ומנוסחאותיה היא מתנקמת בו. התנקמה גם באשה חדשה זו, ולא היו ימים מרובים ולא ידעה שם אחר לה. אלא – “בלה הפאננקה”. פרוש: מפונקת, גדלנית, אבל גם טרזנית מגוחכת…

ו

לאחר הרבה שנים, – כתר-זקנה כבר הכסיף בראשה, – ספרה לי:

מילדותי נטעה בי אמי יראה גדולה מפני העיירה הקטנה, שהרוותה אותה לענה. “רחמניה היא העיירה הקטנה, – היתה אומרת, – תמיד מבקשת לרחם ולעשות חסד. וכשהיא חושדת בך, שאין רצונך, כי תגלגל עליך רחמיה וחסדיה, לא תסלח לך, ובחמה ואיבה תתאכזר לך”. האמנתי לאמא, גדלתי את היראה בלבי, ואלמלא חליו של נחמיה לא הייתי טועמת טעמה של העיירה הקטנה כל ימי חיי. אני ידעתי, שכבר נפסק דינו ואין עוד תקוה לו. אבל הוא קוה עדין, הוא רצה לקוות, שהעיירה הקטנה תצילהו, ועיניו הדועכות תבעו מאתי את זכותה של תקותו האחרונה. להכחיד את היראה בקרבי לא יכולתי, אבל גם לכבוש אותה לא יכלתי – והסכמתי.

הרבה ירחים ארכה מחלתו של נחמיה שם, בעיר הגדולה, ואם לפעמים לא יחידה הייתי עמו בבית יומם, תמיד יחידה הייתי עמו בבית לילה, והרבה-הרבה לילות עברו עלי כשאני שומרת עליו ליד מטתו עד אור-הבוקר. שרה עם מלאך-המות ומצילו מידיו. שני הילדים הקטנים עלי היו גם הם. איש לא עזרני. אבא ואמא כבר מתו, אח ואחות לא היו לי מעולם. דוד היה לי, אחי אבא, ולא נשא לי, כי שלחתי מעל פני את ארוסי הראשון ולא הלכתי אחריו לעיירתו הקטנה. “אסור לרחם עליה”, אמר כשספרו לו על מחלתו של נחמיה ועל סבלי עמו, – ורגלו לא דרכה על מפתני. שוכן עפר הוא זה כבר, ואני סלחתי לעוונו. יסלח לו גם אלהים.

עיפה יצאתי משם, ועיפה עוד יותר באתי הנה, כי קשה טלטול הדרך על נחמיה, ודומה כאילו פולט שארית ריאתו. יגעתי מאד. ופתאום נשבה עלי רוח מנוחה ומרגוע. ביום קיץ באנו הנה, חלונות הבית פתוחים לרוחה, לנגד עיני התלחשו שדות-בר, היער הגדול הרעיף שקט ושלוה – ומנוחה ומרגוע ירדו לא רק עלי, כי-אם גם על נחמיה, וזה כמה לא ידע הוא, וממילא לא ידעתי גם אני, שנת-מנוחה כבאותו לילה. עם בוקר פתח עיניו ו“גן-עדן” לחשו שפתיו: נדמה לו לאומלל שבאמת נפתחו לו שערי גן-עדן. טוב היה גם לי. חלצתי את עצמותי העיפות ושאלתי את נפשי: “למה יראתי? מה היה לי כי יראתי”? –

ראשון החזיר לי תשובה חותני הזקן. נחום-טוביה עליה השלום, וימים רבים היתה התשובה חרותה בלבי. עכשיו כבר קהה הכאב; בשעתו הכאיבה מאד. הוא לא יכול לסלוח לי, שבגללי עזב בנו אותו ואת ביתו. הוא גם חשד שבגללי חלה בנו והגיע עד שערי מות. ואולם, הוא גם עָין אותי, שאין אני נוחה לקבל מרותה של העיירה, את נוסח חייה. מן הרגע הראשון עין אותי על כך. – ממון בעין לא הבאנו אתנו. את מעט העושר, שעשה נחמיה בשנות הטובה המעטות, אכלו קל-מהרה ימי הרעה הרבים, ואת השיירים האחרונים אכלו בכל פה הרופאים והרפואות. אבל הבאנו אתנו מלבושים ולבנים וכלים, הנהוגים בכרך. ולא אכחד: הם היו חביבים עלי, כי הורגלתי בהם, אף הזכירו לי שנות שלותי ואשרי. ואלו לזקן נראו – כולם או, לפחות, מקצתם – כמזכרת עון. ראה ביום בואנו כובע בראשי, צעיף על פני, כסיות בידי – והיו לשכים בעיניו. למחר, – לא שבת ולא מועד היה אותו יום, – ראה את המפה המגוהצת ואת הכלים היפים, שערכתי לעת סעודת הצהרים – ויהי לו הדבר כאלו בושה העטיתי עליו ועל ביתו. ואולי שלא מרצונו, אולי גם לא בכונה להכאיב, אלא שלא יכול עוד לשלוט ברוחו, הפליט פיו: “פריצים לא היו אבותי מעולם, וגם אני אינני פריץ”… והאפקה המשרתת הזקנה שכבר עברו עליה בבית זה יותר משלשים שנה ולשונה יודית כבת-ישראל, – שמעה את הגערה ונחה דעתה: אף היא לא היתה “פריצה” מימיה, והגברת החדשה לא נראית גם לה.

וכחותני הזקן כך גם בתו. ולא היא, אלא הוא – גרשון-וולוול בעלה, שמשעה שנשאה לו שעבודו עליה ומפיו היא חיה. כל אימת שנכנסתי אצלם מדדוני עיניה מכף רגלי עד קדקדי, ובזהירות של הכנעה שאלו אותו: מה דעתו הוא על בריה חדשה משונה זו? והוא, גרשון-וולוול, דעתו היתה ברורה: לא רצה בי ומיותרת הייתי בעיניו. בת-כרך כמוני מה מקומי כאן, בעיירה הקטנה, “ליד הצלם”? ומה ראיתי לשטות זו, שבאתי הנה? ביתו של חתננו, בתור מקור פרנסה, גוסס; עוד מעט ינעלו דלתיו. הזקן מתעקש עדין, אבל… פרוש: זקן כמותו המות כבר אורב לו, וב“נעילת הדלתות” היה רמז, שגם נחמיה עומד למות, ולא יציל את הבית.

שמעתי דבריו ולבי העלה קצף. ומודה אני: לא באמת ובתמים, אלא רק לשם קנטור, כדי להרעימו, נעניתי ואמרתי:

– זהו שראיתי לבוא הנה – להחיות את הבית.

עיני-החתול של גרשון-וולוול ננעצו בי, עוד רגע וגם צפרניו ינעץ בי, וצחוק רֶשע פרץ מפיו:

– אַת? בכסיות שבידיך?…

צחוקו של גרשון-וולוול הרעיד בי מיתר טמיר. מה שאמרתי תחלה לשם קנטור בלבד עורר בי רצון עמום, אשר לא ידעתי שם מפורש לו. על כל-פנים, מאותה שיחה ואילך התחלתי מתבוננת בעסקי הבית ונותנת דעתי עליהם. אלא שלא נתן לי אלהים חני גם בעיני האדון דונדה, שבידיו היו עסקי הבית נתונים. את ילדי חבב, היה מכניסם לחדרו ומשחק בהם, אף התחיל מלמד שם את בני בכורי ראשית הקריאה; בפני היה חדרו סגור ומסוגר. עם נחמיה לא הרבה שיחה; עמי לא דבר כלל, ואם שאלתי אותו דבר בעסקי הבית, היתה מעין רוגזה מציצה אלי מתחת לשפמו. מה עוול מצא בי? הגם הוא סלוח לא יוכל לכסיות שבידי? אן שמא הוא אומר לרשת את הבית, ואני בבואי הנה התיצבתי לו לשטן על דרכו? קשה היה לי לחשוד בכך. פשטות שכנה בפניו; סימני ערמה לא מצאתי בהם. ויהי לי יחסו אלי חידה סתומה, ואף היא הוסיפה טפה של מרורים לתוך כוסי, שגם בלעדיה היתה מרה כלענה.

כך חייתי בבית, וכשהייתי יורדת לעיירה לוו אותי תמיד מימיני ומשמאלי עשרות זוגות עינים, שהביטו אחרי. זרה ומיותרת הייתי גם כאן. “בלה פאננקה” הייתי לכל…

אבל היה לי גם ידיד. אחד אבל נאמן, – היער הגדול, שכני הקרוב. יער גדול ויפה יש גם בתחומה של העיר הגדולה עיר מולדתי. פעמים היינו באות, אני וחברותי לשם לטייל. אף יש אשר הבאנו לו ראשית בכורים של רטטי-לב גנוזים. ידיד לא היה לי מעולם, ודאי משום שלא הייתי זקוקה לידידותו. את ידידותו של היער הגדול בעיירה הקטנה בקשתי כמעט מן היום הראשון לבואי הנה, והוא נענה לי. ולא רמוס שביליו, – לדום ולהקשיב לשיחתו עמי הייתי באה אליו. ובשבתי בסוכת שלומו, על גזע העץ, אשר בחרתי לי, הוא הוא, ידידי-יחידי, פורק מעלי אחד-אחד – ולו רק לשעה קצרה – את רגבי המשא הכבד, שהטיל גורלי על שכמי ועל לבי. שם נפשתי. ושם גם בשל בי הרצון לחדול מהיות זרה ומיותרת. “אֵם את, – סח לי היער – שני ילדים קטנים תלויים בך, ועל מה יש להם להשען? עליך. את אמם, את גם אביהם, ואם לא תדאגי לפרנסם ולכלכלם, מי ידאג להם? בת-ישראל את, ואין דבר אשר יכבד על בת-ישראל לשם ילדיה, אשר נתן לה אלהים”… שמעתי, הקשבתי, נזכרתי עיני החתול וצחוק הרשע של גרשון-וולוול – וראיתי את הדרך, אשר לפני. ופעם אחת, ערב חגא של הקדוש אנטוני…

כך ספרה לי בלה, ומה שהיה מכאן ואילך ידעתי גם קודם, ולא רק מפיה.

ז

קטנה היא עיירתנו וארבעה ירידים לה: באמצע קיץ, בתחלת סתיו, באמצע חורף ובסוף חורף, והגדול שבכולם – היריד של אמצע קיץ, ביום חגו של הקדוש אנטוני.

קדוש זה קבור סמוך לתחומה של העיירה, וקבלה בידי מקדשיו: הבא להשתטח על קברו ביום חגו – עוונות של שלשים יום נמחלים לו, והמחמיר על עצמו ומקיף את הקבר אותו יום שבע פעמים, כשהוא מהלך על ברכיו החשופות ודמו שותת – עוונות של תשעים יום נמחלים לו. ושנה-שנה נוהרים לעיירתנו ליום זה אלפי מאמינים – להטהר מעוונותיהם. ולא רק מן הסביבה הסמוכה, – כבדי עוון באים גם ממרחקי מאה פרסאות ויותר. ורבים הם הבאים על-מנת למכור מפרי אדמתם שמביאים מבתיהם, כשם שרבים הם הבאים על-מנת לקנות צרכיהם ולהביא לבתיהם. וכל העם הרב הזה רעב, – הצידה שהצטיד כבר כלה בדרך, – ושמש קיץ מכה על ראשו ומצמיאו, והרי הוא להוט אחרי כל מאכל אשר ייאכל, ועוד יותר אחרי כל משקה אשר יישתה.

ובקצה העיירה, “ליד הצלם”, רבה התכונה, כי לא הרחק משם מקום קברו של הקדוש, ולשם בא כל ההמון הגדול, המבקש סליחה ומחילה לחטאתיו, שם הוא חונה כל הלילה שלפני החג, והמהדרים אינם זזים משם עד הערב שמש של החג. וכל אותו לילה וכל אותו יום בתיהם וחצרותיהם של יושבי-הקצו מלאים גויים, וכל בית קונה ומוכר, מאכיל ומוזג ומשקה, ואינו מבחין בין מה שמותר למזוג ובין מה שאסור למזוג בלי הכשר פאטנט, אלא שהראשון נמזג בפרהסיה, והאחרון אינו נמזג אלא בחדר לפנים מחדר. ועיפים מעמל היום והלילה, אבל שמחים וטובי לב על הברכה שהם רואים בעמלם, אומרים יושבי-הקצו: חבל שהיה להם לגויים רק אנטוני אחד; הלוואי והיו להם תריסר כמותו. והעיירה כולה מתקנאה בהם ומוסיפה ואומרת: ארבעה ירידים הם, שלשה נתנו לכל ישראל ואחד ליושב-הקצו בלבד…

ערב יריד דפקה בלה על דלתו של דונדה, ובלי נטילת רשות מפורשת נכנסה לחדרו. דונדה נבוך: חדרו נתמלא מה-שהוא זר מאד, אבל רצוי מאד, ועד שהספיק לשוב ממבוכתו ולהציע לה כסא לשבת הקדימה היא ואמרה, וקר ויבש היה קולה:

– אדון דונדה, לא לשם בקור באתי. רוצה אני לדבר עמך על היריד, שיתחיל מחר.

– פרוש? – שאל דונדה.

– עבודה קשה היא עבודת היריד וזקוקה לידים בריאות וזריזות, ומבלעדיך אין לנו בבית ידים בריאות וזריזות – השיבה בלה, ובדברה שנה מעט קולה, ונעימה חמה יותר היתה לו.

– ובכן? – חזר ושאל דונדה.

– ובכן, – נענתה ואמרה בלה, – נחלק את העבודה. אתה תעבוד בחדר הגדול בעסקי קניה. יעזור לך הזקן; בקי ורגיל הוא בכך ונאמן על הגויים. אולי יוכל לעזור לך גם נחמיה, אם שעולו ירפה ממנו. ואני אעבוד בחדר המזיגה, והאפקה תעזור לי.

– הישיר דונדה עיניו אליה, כאדם שאינו מאמין למשמע אזניו, ושאל:

– את?!

– הן, – החזירה היא, – אני. אף לי ידים בריאות ואולי גם זריזות, – שתקה רגע קל והוסיפה: – לא בכסיות נולדו ידי…

ואמנם לא בכסיות נולדו ידיה. היריד היה לה יום של נסיון, והיא עמדה בנסיון. לא יצא איש מחדר-המזיגה צמא, ובסוף אותו יום כבר ידעו הגויים, שאשה זו, כלתו של נחום הזקן, שקולה כנגד גבר. “אשה כאשר צוה אלהים”. וחוודקה וורונקו, מזקני גוייו של נחום טוביה, הציע לנחמיה יד יבלית על שכמו ואמר לו:

– נחמקה, אשה חשובה יש לך; גם למזוג היא יודעת כהלכה, וגם לשונה תלויה לה בפיה כראוי, ואתה – משתעל ומשתעל…

בסוף אותו יום כבד ידע גם גרשון-וולוול שלא לחנם אמרה בלה מה שאמרה: דומה, שכחה יפה באמת לרפא את הבית הגוסס ולהחיותו. ונחום-טוביה הזקן הסתכל בכלתו והתפלל בלבו: “רבונו של עולם, עשה עמי עוד נס אחד ונחמיה בני יחיה לפני”…

ח

תפלתו של נחום-טוביה לא נתקבלה. עם ימי הרפש הגדול והטחב הקר של הסתיו התחיל נחמיה גונח דם רב, ולאחר ימים מעטים גמר מלאך-המות את מלאכתו.

בלה ידעה זה כבר, שהונף החרמש על נחמיה, ולא מרצונה הוכן לבה לשעה, שירד החרמש על עליו ויתיז את פתיל חייו. וכשבאה השעה הרעה אבנה בלה כולה, ואלמת-לב עמדה לפני מטת המת. נגש אליה דונדה ואמר לה:

– תנחומים איני יודע. זכרי שני בנים קטנים תלויים בך.

הדברים המעטים והפשוטים היו כמפתח למקור הדמעה, הסגור בקרבה, – ונחל רותח פרץ מעיניה.

– שני בנים קטנים וגם אב זקן, – התמלטו מפיה מלים טבולות דמע.

דונדה הבין לה ונצור-פה יצא מחדר המת.

קדיש על קברו של נחמיה אמר נחום-טוביה. וכשגמר נגעה בלה בידו:

– אבא… ולא יספה, כי כלה בדמעות קולה.

זו הפעם הראשונה קראה לו אבא.

רעדו שפתיו של הזקן והשיב:

– המקום ינחם אותך, בתי, – וזו הפעם הראשונה קרא לה בתי…

ט

כשמלאה שנה למותו של נחמיה כבר ידע בנו-בכורו להתפלל ולומר קדיש: כל אותה שנה לא הניח דונדה ידו הימנו וטרח בו ללמדו קריאה ופרוש המלות. חבק הזקן נחום טוביה את נכדו, בכה ואמר לו:

– כשאמות תאמר קדיש גם עלי. מי יודע, אם גדליה יאמר עלי קדיש שם, באמריקה שלו.

בינתיים מָכָה הגדר, שגדר דונדה בינו לבין בלה, ומתחת לשפמו לא הציצה עוד מעין רוגזה כשבקשה ללמוד מפיו עסקי הבית. עכשיו השיב על שאלותיה תשובות ברורות, שיהיו הדברים מחוורים לה במדה שהם מחוורים לו. ועוד יותר משלמדה מפי דונדה למדה מפי נחום טוביה. כחו של הזקן רפה, בקושי נשמעו לו רגליו, אבל הלכות מקח וממכר שבהן עסק חמשים שנה ויותר, לא זרו לו.

– בתי, – היה אומר לבלה, – כשבאה לידך חבילה של פשתן לקנותה, אל תסתכלי בפניה שמבחוץ, אלא במה שיש מבפנים: חזקה, שהשאיר הגוי את החוטים בבטנה וחפה עליהם באניצים יפים מגבה. כיוצא בזה אגודה של זיפי חזירים. אף היא טעונה בדיקה בעין פקוחה. חשוד הגוי, שהבליט את הזיפים הטובים לחוץ, כדי לכסות על הכָּשׁוּת הרעועה שהניח בפנים.

ועוד היה אומר לה:

– בתי, כשבא סיטון אצלך לקנות מאתך מה שאת קנית במשך השבוע מן הגויים, אם ברי לך, שהסחורה ברשותך טובה היא, אל תהי אצה למכור: סחורה טובה הרבה קופצים עליה. ואם אין את בטוחה בטיב הסחורה שברשותך, מוטב שתפטרי הימנה אפילו ברווח מועט. סחורה גרועה משולה לשן רעועה: זו אל ישהה אדם בפיו, וזו אל ישהה אדם באמברו.

ושוב היה אומר לה:

– בתי, הבריות אומרים: טעות גוי מותרת, ואני אומר לך: אסורה. הוי זהירה שיהא משאך ומתנך עמו באמונה, ומחמת כך יהא גם משאו ומתנו עמך באמונה. חוודקה וורונקו נאמן עלי, משום שאני נאמן עליו.

ולא רק ידים בריאות וזריזות נתנו לה לבלה; נתנו לה גם אזנים מיטיבות לשמוע ועינים מטיבות לראות, ורוב עסקי הבית העמיסה על שכמה. דונדה לא קנא בה; אדרבה – סייע אותה פעם אחת היא אמרה לו:

– אדון דונדה, אין כוונתי ואין רצוני, שאתה תסתלק מעסקי הבית.

– פקדון הוא בידי. חובתי להחזירו לבעליו.

נענתה היא ואמרה:

– לא אני בעליו, הזקן הוא בעליו.

וכשהיתה יורדת לעיירה לוו אותה גם עכשיו עשרות זוגות עינים והביטו אחריה, אבל לא אלה שלוו אותה והביטו אחריה כשבאה הנה. עכשיו לא לוו אותה עינים לגלגניות אלא עינים משתאות לה: הזאת בלה הפאננקה? – העיירה השלימה עמה.

גרשון-וולוול לא השלים עמה ושמר עברתו לה. ולא עברת חנם היתה זו עתה. ביתה של בלה התחרה בביתו שלו. חוודקה וורנקו קרא לה “דבורה” “пчелка” על שם שהיתה עסוקה תמיד כדבורה ומי מעיז להגיס לבו בה עוקצתו עקיצת דבורה. מפיו של חוודקה דבק בה שם זה, והגויים התחילו פוסחים על ביתו של גרשון-וולוול ונכנסים לביתה של “הדבורה”. נאמנת היתה ה“דבורה” עליהם כשם שהיה נחום טוביה נאמן עליהם וביתה גדל והצליח.

נמלך גרשון-וולוול ובא אצל אבא לקבול על גיסתו:

– היא מקפחת פרנסתו וגורמת לו הפסד מרובה. הוא מוציא הרבה ממון לפאטנט, והיא פאטנט אין לה, והגויים כרוכים אחריה ואחרי ביתה.

– ואתה מה רצונך, – אמר לו אבא, – שתגרש את הגויים מביתה?

– לא שתגרש את הגויים מביתה – החזיר גרשון-וולוול, – אלא שתסתלק מן המזיגה. היא אין לה רשות לכך, ואם לא תסתלק מרצון, תסתלק שלא מרצון.

רגז אבא, ינק מן הסיגריה שבפיו שתים-שלש יניקות עמוקות זו אחרי זו ואמר:

– גרשון-וולוול, אדם מישראל האומר “אלך ואמסור” – אין לי עסק בו.

וכשיצא גרשון-וולוול מחדרו של אבא, פגעה בו אמא:

– צדקנית זו עובדת כל היום, מפרנסת את בניה הקטנים ואת נחום טוביה הזקן, במקום אשתך נוהגת היא בו מנהג בת, ואתה בא וקובל עליה ומבקש גם להלשין עליה. בושה וחרפה!

גם אמא השלימה עמה, ולא שעטנז היתה כבר בלה בביתו של נחום טוביה הזקן.

י

זה כמה לא פקדה בלה את היער. באחרונה הביאה לו את כובד-לבה למחרת מותו של הזקן נחום-טוביה. מאותו יום כבר עברו שלשה חדשים, ושוב היתה זקוקה לידידה-יחידה זה. דונדה הודיע לה היום, שהוא עוזב את הבית. “עכשיו, – אמר, – היא בעל הפקדון, ולידה הוא מחזיר הכל”.

בלה שתקה ולא החזירה דבר. כלום תשיב אותו מרצונו? ומלחצים צבתו את לבה. “הילדים קטנים עדיין, ושוב היא יחידה בעולם. אין קרוב, אין גואל, – אין איש. גם הוא, האיש אשר עמו ולידו יצרה את עולמה החדש, – גם הוא עוזב אותה ואת ביתה. מה דמות תהיה לבית בלעדיו”?

עמדה ונשאה גם היום את כובד לבה אל היער. שמע היער לחש לבה וסח לה: “את יצרת עולמך עד עתה; לבשי עוז ויצרי אותו גם מעתה”.

כששבה לביתה מצאה בחדר-המזיגה חבורה של גויים, דונדה עומד עליהם לשרתם. רפרף צל על פניה ושאלה:

– אדון דונדה, על מי אטוש את הבית כשתחזיר לי את הפקדון?

לא החזיר דונדה תשובה על שאלתה ואמר:

– חדר שכרתי לי בעיירה…

ופתאום נפתחה הדלת ונכנסו – איבננקה המוכס של הרשות ושני שוטרים עמו, ומאחריהם הציצו עיני החתול של גרשון-וולוול.

לא היום נתגלה סוד זה לאיבננקה, שכאן, בביתה של “הדבורה”, מוזגים שלא ברשות, אלא שמרחמיו עליה ועל הזקן נחום-טוביה עצם עיניו מראות. לא פקחו את עיניו גם לחישותיו של גרשון-וולוול. וכשבא אצלו היום, גרשון-וולוול ובפה מלא דרש, כי ילך עמו לביתה של בלה וימצא אותה בעוונה, לא יכול עוד להתכחש לתפקידו ולחובתו. לקח אתו שני שוטרים, כי יהיו עדים בדבר, ובא.

ראו הגויים את האורחים ונבוכו. גם דונדה, ולא ידע לפתוח פה. בלה כבשה מבוכתה ואמרה:

– שמחה אני, אדון איבננקה, שכבדתני ובאת גם אתה והבאת גם את אנשיך לשמוח אתי בשמחתי, כשם שבאו לשם כך גם אורחי אלה, השותים ושמחים אתי. הכבדו נא, רבותי, ושבו עמנו. הכבד נא גם אתה גיסי יקירי ושבה עמנו.

צחוק פרח בפניו של איבננקה והוא שאל:

– השמחה מה היא?

– שמחת אירוסין לי היום, והנה גם חתני לפניך – האדון דונדה, – ובדברה נסקה אש בעיניה האמוצות והניחה את ידה על שכמו של דונדה.

נסקה אש גם בעיניו של דונדה, הסיר ידה מעל שכמו והגישה לשפתיו הדולקות…

*

אבא ואמא היו המחותנים בחתונתם. אבא גם סדר קדושיהם, ואמא לא זזה מלחבב את הכלה כל אותו היום. ואני – יום שכולו רזי-לב היה לי היום ההוא…

“הארץ” 1936

משיחותיו של סבא / אלתר דרויאנוב

לפנות ערב אני נכנס אליו. הוא עומד ליד החלון הפתוח. תלתלי שיבתו נענים לרוח, המלטפת אותם. שמש-ערב שופכת את שירי-זהבה עליו והוא סופג את האור ולבו מברך עליו. שני מאורות שוקעים מסתכלים זה בזה ונהנים זה מזה.

כשאני נכנס סבא פונה אלי. קמטי פניו שקויים נהרת-שקיעה, קומתו, המתמרת ועולה, כשהיא מגיעה למעלה מחציה שוחה שחיה קלה; יש בה בשחיה קלה זו קבלת אונס ברצון. דומה, כאלו הוא אומר: טפסו ועלו שנות-זקנה; כבדות אתן, אבל חביבות.

סבא יושב בכסאו הרך, סמוך לחלון. אני צונח על השרפרף הקטן, אשר לרגליו, מניח את ידי על ברכו, והוא מניח את ידו על ידי. זהו הרגע המבורך, אשר אליו אני מחכה. אי אתם יודעים מה נפלאה היא ידו של סבא. רכה, ארוכה, חורת. כשהוא מספר האצבעות מבארות. אני שב הלום-שוק, טרוף-שאונו. כל היום אני פולט אל תוך פקעת-האנשים קטעי- נשמה, הכל פולטים, ואין קולט. והוא, הסבא, ספוג שירת-בוקר ודממת-ערב. הוא מכון את נפשו אל תחת שפע-החיים וקולט את הכל. ובנוח ידו על ידי קטעי נשמתי האבודים חוזרים אלי – עד יום מחר.

“סבא, – שואל אנכי, – כמה ימי שני חייך?”

אין הוא נמהר להשיב. הוא נמלך תחלה בנפשו ומקשיב לתשובה, שהיא משיבה. אחרי-כן יזלו דבריו. אי אתם יודעים, היאך הוא מדבר. כל דבור ודבור נעקר תחלה מתוך מקור המיוחד לו. וכשהוא נעקר ויוצא הוא עושה חריץ. בנחת, אבל בבטחה. תפוש-קסם אני יושב ומאזין, מאזין ומתירא, שמא יסתם המקור ויפסק הדבור.

"כמה ימי שני חיי אתה שואל, – פותח הסבא, – איני יודע. אולי שמונים ואולי ארבעים. לא רק על פי מה שכבר עבר ימודו החיים, כי אם על פי מה שנשאר עוד. אם אנו אומרים “חיה” הרי זה כאלו אמרנו פתוח דלתות עצמותנו והוצא את כל האוצרות, שהאלהים נתן לנו בהביאו אותנו לעולם, וגם את אלו שאנחנו בעצמנו מוסיפים להכניס ולאסוף כל-זמן שהנשמה בקרבנו. פתוח את הדלתות והוציא את הכל. הדבר, אשר אליו יתפלל, אליו ישא את נפשו כל אדם, הוא – שיצא מן העולם עני ודל. כלי ריק, שאין בו עוד טפה, שלא יקדמנו המות בעודנו עשיר. כשכחות החיים עדיין הומים ומפעפעים בתוכו. צריך, שהמות ישיב אל העפר רק את העפר בלבד. אז ימות האדם מיתת נשיקה והגדול שבצער, צער המות, יעבור מן העולם. עכשיו אין אדם נפטר מן העולם אלא מתוך צער, משום שכל מיתה משיבה אל העפר את שהוא עדיין יותר מעפר. הדלתות נסגרות שלא בשעתן ואוצרות נפש, שלא נעשתה בהם מצותם, צועקים אלינו מן האדמה ופולחים את לבנו. ואני, בני, החיים נעימים לי כשהיו, ערב ובוקר נפשי פתוחה לקראתם, האוצרות, אשר נתן אלהים עמדי, עוד טרם נתרוקנו, ואוצרות חדשים עדיין אני מכניס יום-יום. ומה אדע, אם כבר עברו עלי שמונים שנה או רק ארבעים.

“אם אתה רגיל, בני, לראות לא רק לעיניהם של בני-אדם, כי-אם גם ללבם, תפגוש על דרכך לבבות נשברים, שאי אתה יודע וגם הם עצמם אינם יודעים מי ומה שברם, מהיכן צערם בא, שברון-לב וצער של חנם. ואתה אל תתמה. אין צער של חנם בעולם. כל צער כאב קודם לו. הבאר, אשר מתוכה מקיר צערם של אלו, עמוקה היא ואבן גדולה על פיה. בתוך עמקי נפשם נסתרו להם כשרון, יכולת, ואין הם מספיקים להעלותם מתוך העומק, לגלותם – ולהשתחרר מהם. עושר שמור להם בתוכם ואין הם מספיקים להוציאו ולהעני. זהו מקור צערם ושברון-לבם. הנה הם עובדים, פועלים, רותחים, והאבן השקועה בתוך העומק מעיקה: האוצרות הגנוזים תחתיה אין נתנים להוצאה. הללו נפטרים מן העולם וקללה לחיים בפיהם. קיטור מחניק של זפת בוערה היא שעתם האחרונה. הכחות האצורים בתוכם, האסירים שלא נפדו, החיים ששבים אל העפר בטרם היו לעפר הם הנעשים זפת בוערה, אש שחורה”.

– “ומה יעשה אדם ולא ישוב לעפרו בטרם היה לעפר?” סבא שותק. אצבעות ידו הנחה על ידי שובתות. לא ניד ולא זיע. סבא מקשיב לתשובה, הנשמעת לו מתוכו. הנה היא. ערוגות פניו מתמלאות כובד. אמת קשה נאמרה לו. הוא אומר:

"איני יודע, בני. רז זה לא נתגלה לשום בריה בעולם. סתם אלהים את חידת-החיים ואין הוא נותן, אף לא יתן למצוא אותה. לו מצא האדם את חידת החיים והיה הוא האלהים. רק אחת אני יודע. רצונו של האדם צריך שיהיה מכוון לכך, כי ימצא ויגלה את כל אוצרותיו, יעלה את כלם מתוך העומק, ישחררם ויוציאם. אבל – יוציאם ולא יאבדם. כשם שאסור לאדם לכבוש את אוצרותיו בתוכו, כך אסור לבזבז אותם ולזרקם שלא לצורך. הגונז את אוצרותיו אבנים הוא טומן מעמקי נפשו; המבזבז את אוצרותיו חורים הוא עושה לנפשו, ורק זה שמוציא את אוצרותיו דלתות הוא פותח לנפשו. בתוך היקף החיים יש הרבה מיני אמנות; במרכזם עומדת אמנות אחת: – האמנות לחיות.

"אין איש מאתנו יודע את סוד הגלגולים, הבאים רגע-רגע על גופו של האדם – היאך נעשה הלחם, אשר הוא אוכל, עור ובשר, גידים ועצמות, דם ומח. ומה תקותנו כי נדע את סוד הגלגולים, הבאים רגע-רגע על נפשו של האדם – האיך נעשה הלחם, אשר הוא אוכל, רוח ונשמה, הרהור ורגש. דיה לנו ידיעתנו, כי כשם שיש מדה וגבול ליכלתו של הגוף, כך יש מדה וגבול גם ליכלתה של הנפש. אלו לא הייתי חושש שמא תיחס לדברי כונה זרה, הייתי אומר: אף הנפש גוף היא. כל מה שהיא מוציאה אינו עוד שלה. אבוד הוא לה עד העולם. תשלומים יש לו; הוא גופו איננו עוד. ופרק יש לו לכל אדם, שממנו ואילך הוא מכניס פחות ממה שהוא מוציא, שבכל התשלומים שהוא משתלם כרוך הפסד.

"השמת את לבך לשכננו, הבא אלינו תמיד בימי סגריר לשתות את כוסו ולשתוק את שתיקתו הארוכה? השמת את לבך לחסנו, לסנטרו האמיץ לנחיריו הדקים והחרדים? הכל תעיד עליו כי נוצר האיש להיות רב-פעלים, והוא – כאלו כפותות ידיו. כאל גדרו החיים גדר בינו ובינם. מדוע אין כחו בו לפרוץ גדר זו? להיכן יורדים כל אוצרותיו? אל תהום החלומות. הלומותיו ודמיונותיו בולעים את הכל, ואין הם משאירים לו לעצמו כי-אם פרורים בלבד. לא לחנם קוראה לשונם של בני אדם “חולם” לאיש, אשר אין לחיים תקוה ותועלת ממנו. החלום גופו הוא מעשה רב, הנוטל מאת הנפש כח ואון במדה גדולה ואינו משאיר לה כי אם גרגרים קטנים למעשים אחרים, הנעשים בהקיץ. ואם אי אתה יודע ספוקו הפנימי של מי גדול יותר, אם של זה המוציא את אוצרותיו בהקיץ, או של זה המבזבז אותם בחלום, שאל את עיניהם ותאמרנה לך: עיניו של זה אור בוקע מתוכן ועיניו של זה צל פרוש עליהן. המעשה בהקיץ גולל את האבן מעל פי הבאר ופותחה; המעשה בחלום מנסה דבר אל האבן, דוחפה, מטלטלה ואינו יכול לה, והבאר נשארת סתומה וחתומה כשהיתה.

"הנתת את דעתך לדרך גדולם של הילדים בימינו? בימי היו הילדים הקטנים אטומי-מח, עמומי רגש. כמה עניה וחסרת-גונים היתה שיחתם! עלוי אחד מני אלף היה נמצא בתוכם וקראו לו “עלוי”. וכשגדלו הילדים היו הבנתם והרגשתם גדלות ועולות עמהם. עתה כשאני מטיל בגן ומזין את עיני הילדים, הממלאים אותו צוחה ושירת חיים, עלויים סביב לי. ילד בן חמש יודע ומרגיש את אשר לא ידע והרגיש אבי אביו בהיותו בן-עשר. ובגדלם פוסקת פתאם עליתם. עליתם צולעת אחרי גדולם, צולעת ומפגרת. חוששני, שזו היא חטאת בית-הספר, הלש ומעסה את הילד. הוא מבזבז אוצרות רוחו של הילד ומבלה את כחו להבל ולריק, נוקב חורים בנשמתו ומחלישה. כמה אוצרות-רוח גוזלים האבות והאמהות מאת ילדיהם, כמה הם אונסים את הנפש הרכה לבזבז מאוצרותיה לדברים שלה לעצמה אין צורך בהם. החנוך הלש והמעסה סותם את הבאר ואינה פותחה, מסתיר את החיים מעיני הילד ואינו מגלה אותם לו. רק לאחר שהוא נפטר משעבודו של המורה, המלמד דעת כרצונו, משעבודו של האב, המדריך ככל אשר ייטב בעינו, משעבודה של האם, הכופה על הטוב בעיניה ערב ובוקר וצהרים, – רק אז הוא שב לנפשו, לגול בידיו את האבן מעל בארו.

“לפני שנים מצאתי לי מנוחה בהררי-אלף. בין ברכה על זריחת-שמש לברכה על שקיעת-שמש הייתי יורד לעיר ונטפל לתלמידי-החכמים, אשר שכנו בה. כל שעה, שישיבתי עמם, היתה שמחה מפעפעת בלבי. נדמה לי, כאלו שבו ימי עלומים גם לי. אמרתי: על סלעו של עתיד יפה אני עומד. את נשימתה הקודחת של יצירה חדשה אני סופג. הללו עתידים להביא תורה חדשה ואור חדש לעולם. הכל יש להם לכך. אוצרות-נפש גדולים, כשרון, אהבה לתורה, תאוה לחיים, לב טהור, רוח נכונה וחרות אין-קץ. ובשובי בערב בערב אל פנת הרי, אשר בה עברו עלי לילות-כספי ובקרי-זהבי, הייתי שכור-חלומות על האנשים החדשים, אשר אני רואה נוצרים לעיני. לבי חרד מאושר… לשוא, בני, היו חלומותי; חרדה של חנם חרד לבי בקרבי. האנשים החדשים, אשר להם קויתי, לא נוצרו, תורה חדשה ואור חדש לא הביאו. המעולים שבהם נעשו כותבי רשימות, והנותרים אפילו לכך לא הגיעו. מדוע? הם לא ידעו להוציא את אוצרות נפשם, כי אם בזבזו אותם – לוכוחים, לפלפולים, לדברי-ריבות, לקליפתם של החיים, לפסלתה של תורה. לחיים עצמם, לתורה גופה לא נשאר בהם עוד כלום. ים אורה היה בלבם וייבש נטפים-נטפים”.

סבא נאלם. אצבעות ידו המונחת על ידי מרתתות חרש-חרש יודע אני מה שבנפשו עתה; גם היא מרתתת מצער, מכאב תקוה לא-באה.

“סבא”, מתחנן אנכי, “למה כה תתרגש? ההתרגשות קשה לך”.

“חדל לך, בני”, עונה הסבא, – "אל תאמין במה שבדו מלבם הקר זקנים שלא ידעו עלומים מימיהם, זקנים בני-עשרים. ההתרגשות יפה לאדם. היא הפותחת דלתות נפשו ומשמרתו מן הצורך לחתור בה ולהטיל בה מומים. אוצרות רוחנו לא נתנו לנו בלתי אם להוציאם, ואשרי מי שיודע להוציאם כראוי. אז הוא יוצר יצירות חדשות. ויוצרת היא רק הסופה, הסערה. הרוח הגדולה והרעש והאש הם המפנים דרך לה'. אני יודע: גם האוצרות, הנדחקים ויוצאים דרך המחתרת, אינם אובדים. אין אבדה בעולם. אבל הללו נבלעים טפה, טפה בים-המציאות, נבלעים ונעלמים. הם נעשים מזון ליצירות; ליצור אין אתם.

"נפלאה היא דרך היצירה. הכל מתאוים לה ורק מעטים, יחידי-סגולה, ילכו בה. היצירה היא חידת-החיים ואותה סתם האלהים מעינינו. בשבעה חותמות חתומה נשמת האדם, בשבעים ושבעה – נשמת הגאון היוצר, שבמצולתה העמוקה מני תהום רוחשות המון נשמות של דורות שלמים, לפעמים של גוי כלו. אין אנו יודעים האיך יוצר היוצר. אף הוא עצמו אינו יודע. רק אחת יודעים גם אנו, יודע גם הוא. בשעת יצירה פתוחה נפשו לרוחה, אין בריחים לה, נגולה האבן מעל פי בארו ומימיה נובעים, שוטפים, הומים, רועשים, עולים ומעצור אין להם. ואם חדלה הבאר מהעלות את מימיה והיא מחכה לדלי, כי תרד אל תוכה לנקש בקרקעה ולתבוע מים – חדלה היצירה. אשרי, בני, אשרי האיש, היודע לפתוח את נפשו ולהוציא את אוצרותיה; אוי לו לאיש, שאבנים כבדות נשקעות לו במצולת נפשו ואין להן עליה ואין להן גאולה ופדות.

“סבא, ומה יעשה אדם וימצא את הדרך לנפשו ויפתחה לרוחה”?

“איני יודע, בני. ברוך-האלהים, שרגלו עומדת במרחב על הארץ וקומתו זקופה בבטחה לשמים, דרכו, דרך-החיים, נכונה לפניו מאליה. וארור-האלהים, שהארץ רועדת לו מתחת לרגליו והשמים נטויים לו כעופרת על ראשו, דרכו, דרך-החיים, גדורה בפניו מאליה… איני יודע בני”.

הבהרת המאירה, המטפסת על הקיר, התחילה לכהות. הסבא מזדרז וקם מתוך כסאו ופונה אל החלון, מתירא הוא שלא תאבד לו טפת זהבה האחרונה של שמש-ערב. –

“העולם” 1913

(מתוך פנקסו של דב שמש)

א

פיו של שמש סגור כל-ימיו. במקום שבעלי-בתים חשובים עומדים אסור לו לעמוד, מכל-שכן להשמיע קולו עמהם. להם הדבור, ולו – השתיקה. אלא שאם פיו סגור, עינו פקוחה ואזנו פתוחה. מימינו ומשמאלו עוסקים בוכוח, בפצוח ובנצוח, והוא – הואיל ואינו טרוד לפלוט בולע הכל – רואה הכל ושומע הכל.

אף על פי כן מוטב שלא תתקנאו בו. שאלו אותי ואגידכם. ממשפחת השמשים אנכי, שמש בן-שמש. אבא עליו-השלום שמש חמשים שנה ומשהו, ומרגלא היתה בפיו: טובה צפרנם של הזרזירים לדבר מכרסם של הזרזירים לראות ולשמוע, שכן הראשונים הכל ברי להם, הכל נהיר להם, ואלו האחרונים מלאים תמיהות ופקפוקים כרמון. אף אני עומד ברוך-השם בשמשות זה שלשים שנה פחות משהו. ומעיד אני, שיפה אמר אבא עליו השלום: לא טוב היות האדם פקח ופתח יותר מן המדה.

ואם תרשוני, רבותי, אספר לפעמים גם לכם על מה שעיני רואה ואזני שומעת, אבל בתנאי – שלא תפסיקוני באמצע, ואפילו אם תהא תמיהה סמוכה לראיה ושמיעה, שכן, מודה, אני, לא רק להנאתכם שלכם, אלא גם לטובתי שלי אני מתכוון – לפרוק מעלי את כובד התמיהה ולהעמיסו עליכם. –

---

ראיתי בעלי-בתים חשובים, גבאים ואמרכלים, חכמים ונבונים, מרנן ורבנן, סופרים ומשוררים מקהילים קהלות ועורכים שולחנות לכבודם של קרוצי-חומר, אנשים ונשים, בין כוס לכוס ובין תבשיל לחברו פותחים בשיר ושבחה לחתן-הסעודה ולכלת-המשתה. וכיון שפותחים שוב אין מפסיקים עד שיגמרו את ההלל הגדול על אותו חתן ואותה כלה ויסיימו לכל ההללויות שבתהלים ולכל הקלוסים של אומרי שירה כלפי מעלה. וזקוקין די-נור נתזים מפיהם, וגדולה ההתלהבות ועצומה השמחה, כי נתן להם הקדוש-ברוך-הוא את האושר והכבוד לחיות בדורם של דרי-מעלה וכבירי-מעשים אלה, לעמוד במחיצתם ולדור אתם בכפיפה אחת.

ואני, השמש – אל יחרה אפכם בי, רבותי, – תמיהה גדולה אני תמה:

כמה וכמה פעמים ראיתי את ההתלהבות, שאין לה גבול, ושמעתי את הקלוסים, שאין להם סוף – כשהם נאמרים בעל-פה, ואף פעם אחת לא בא לידי לראות איש מן המקלסים, שטרח וכתב והדפיס את קלוסיו וחתם את שמו המפורש עליהם. כלום דברים שבעל-פה אסור לאמרם בכתב? או שמא אין המקלסים חוששים לדבור-פה, משום שהוא כלה ונשכח מיד, אבל חוששים לראות את דבורם שמור בכתב, כדי שלא יתבדו על עצמם?

ועוד: אם רמי-מעלה וכבירי-מעשים מרובים הם בקרבנו כל כך, עד שכל יום ויום מכריזים עליהם בכל שולחן ושולחן – היכן הם חבויים ולמה אין איש מוצא אותם קודם לשולחן, ולהיכן הם נעלמים פתאום ושוב אין איש מוצא אותם תיכף לאחר שולחן?

וכשסחתי פעם אחת את תמיהתי לחברי, שמש כמוני, בקש לפייס את דעתי, נענה ואמר:

– ולא יהיו אנשים חיים כגופות מתים, שעליהן כבר נהגו בכל הזמנים ובכל הדורות להרבות בשבחים ובהלולים.

ומודה אני: דעתי לא נתפייסה, אלא שבתי ותמהתי:

בשלמא מת – מי יראהו עוד, עפר יכסהו ורמה תאכלהו אבל אדם חי – למחר יפגוש אותו בעל-ההללויה בשוק, והאיך ישא את עיניו אליו מבושה?

ועוד: בשלמא מת – בושה לא ידע לכל אשר תאמר לו בפניו, אבל אדם חי – כלום לא יכבוש הוא גופו את עיניו בקרקע כשיאמרו לו בפניו תהלות-שוא ותשבחות לא-לו?

כמה תמוהים בני-האדם וכמה תמוהים מעשיהן…

ב

לאחר שיצא כל הקהל ונשארתי יחידי בבית-המדרש שבתי לעיין בספר הקטן, מדרשו של רבי פנחס, שנתחבב עלי עוד מאתמול, ומצאתי כתוב בו:

– כח נתן לדבורו של אדם, שהוא עושה חריץ באויר עד עשרה דורות.

שמחה ירדה עלי, נשאתי עיני לשמים וברכתי:

– ברוך, שחלק מכחו לכח בשר ודם!

שמחה של מצוה היתה זו. שמחתי על מפלתם של אפיקורוסים, החכמים בעיניהם. זה כמה נוהגים הם לזלזל בכבודו של אדם, שנעשה בצלם אלהים, מבקשים להסיר את העטרה מעל ראשו ומתקלסים בו:

– יתוש קדמך! אין אתה בן-אדם, אלא חי ככל החי, אשר על פני האדמה; אין בינך ובין הכלב, להבדיל, ולא כלום.

עכשיו יבואו וישמעו מה בפיו של אדם גדול כרבי פנחס, שראה חכמה ברגע אחד של בין השמשות מה שלא ראו הם כלם כל ימי חייהם. כלום עושה חריץ דבורו של כלב? או שמא עושה חריץ דבורו של חמור? את האוזן הם צורמים וטורדים שעה קלה מן השינה, ומיד יגועו והיו כלא היו, והשינה תשוב כשהיתה. ואלו דבורו של אדם, כח מיוחד נתן לו: הוא נוקב, רוצע, קודח – חריץ הוא עושה ולעשרה דורות אין הוא מניח לישון…

ומודה אני: נסתכלתי בעצמי. ולא רק שמחה ירדה עלי, אלא גם גאוה מלאתי. אף אני, דב שמש, אדם הנני ואף לדבורי שלי ניתן אותו כח, מעין כח שלמעלה. כך כתוב בפירוש במדרשו של רבי פנחס.

ועד שאני יושב ושמח ומתגאה על רז זה, שנתגלה לי, התחילה מרתתת בי, שלא מדעתי, נימא אחרת, נימא של תימה:

– הא כיצד? בית-המדרש שלנו הומה מדבור כל היום, בכל פנותיו, מן המזרח ועד הכותל המערבי, לא ישבתו פיות מפיקים מרגליות מן הבקר עד הערב. והיכן הם החריצים, שעשו ועושים דבוריהם של אלה, ולו רק לדור אחד? היכן הם?

מתחלה תמהתי, ולסוף כבש אותי צער גדול.

– שמא טעות היתה בידי רבי פנחס? אולי צדקו, חלילה, האפיקורוסים, ובאמת אין בין דבורנו שלנו לדבורם של הכלב והחמור, להבדיל ולא כלום?

בטלה שמחתי, פגה גאותי, וככלי מלא בושה וכלמה סלקתי ידי מן הספר הקטן, מדרשו של רבי פנחס, שעוד לפני שעה קלה לטפה אותו עיני.

מלא צער קמתי לצאת, ופתאם נגש אלי איש זקן, ואור-עיניו עברני כחסד-אלהים. ודאי אתם יודעים כמוני: יש עינים, אשר בלי דעת יזלו נהרה, ולהן יצוה אלהים חסדו עד זקנה ועד שיבה. מהיכן בא האיש, כיצד נכנס – איני יודע. הדלת סגורה כשהיתה, ולא סבבה על צירה. נסתכלתי בו ומיד ידעתי: רבי פנחס בכבודו ובעצמו הוא האיש. הניח לי את ידו על ראשי, הציף עלי את נהור עיניו, פתח את פיו ואמר:

– לא אני טעיתי, בני, אלא אתה טעית. אין הקדוש-ברוך הוא משרה שכינתו על סתם דבור, על פליטת פה ולשון, אלא הוא משרה שכינתו על דבור, הבוקע ועולה מתוך מעמקי-השתין. אין הוא חולק מכחו וגבורתו לדבור, שאפשר לאמרו ואפשר גם שלא לאמרו אלא הוא חולק מכחו וגבורתו לצבור, שאין שום יכולת לנפש שלא לאמרו. אין הקדוש-ברוך-הוא מיחד את כבודו על כבדי-הפה, הדולים בשעת ברכה את יין-נפשם מתוך עמקי-מעמקיהם ומשקים כוס מלאה לכל הראוי ליין-ברכה זה. ודבורם של אלה – אבל רק של אלה – עשה ועושה ויעשה חריץ עד עשרה דורות גם באויר בית-מדרשנו, אשר לעתים רחוקות, ברדת עליהם הרוח, שאין ממנו מנוס ומפלט, כבשו ביסורים רבים את שתיקתם, ומתוך מצויי-נפש קשים דברו את דבריהם – וידעת, שכך הוא…

רבי פנחס נעלם, ועד אשר יבשה הטפה האחרונה מנהור עיניו, שהשאיר אחריו, לא זזתי ממקומי, ולבי תמה ושאל בקרבי:

– מתי נשוב ונזכה לברוכי-אלהים אשר עליהם דבר?

“הארץ”

(קטעים מתוך גניזה)

לידיד חביב ויקר אשר לא תמיד מחשבותיו מחשבותי, רבי משה סמילנסקי, ליום מלאת לו ששים שנה.

ישמרהו צורו וגואלו!

א

החיה חיה את ההוה בלבד, – חיה אותו ואינה תופסתו, משום שההוה כולו “אור”, ואין האור נתפס אלא מתוך צללים. האדם חי גם את העבר וגם את העתיד, צלליו של ההוה, והרי הוא לא רק חי אותו, כי-אם גם תופסו.

                                                          *

האדם הוא כלל כל החיים והמתים. ומרובים המתים מן החיים.

                                                          *

“גפן ממצרים תסיע – מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים ונשענים על המתים” – אבל עוד הרבה יותר על העתידים לחיות, המרובים גם מן המתים וגם מן החיים.

                                                           *

וזכור: את אשר היית הנך עדיין. אף אם לא תרצה; את אשר תהיה הנך כבר, אף אם לא תדע.

ב

כל זמן שלא טעם האדם טוב ורע – הוה אומר: כל-זמן שלא הגיע לכלל הכרה – לא טעם פחד-מות. משהגיע לכלל הכרה הגיע גם לכלל פחד-המות. וככל אשר תגדל מדרגת הכרתו תגדל גם מדרגת פחדו. וככה תתנקם התרבות ביוצרה: תגדיל ותגדיל פחדו מפני המות, עד כדי להרעיל את חייו. אל כל אשר יפנה ילך פחדו לפניו, ואל כל אשר יחבא יקדמהו פחדו. וכל תעצומת מרצו תהיה מכוונת רק לדבר אחד: להמית את המות. ומכיון שאין מות למות ולהמית אותו לא תשיג ידו, יחגור האדם שארית מרצו וימית בקרבו את הפחד מפני המות. זו תהיה – מדרגה עליונה שבעליונה של הכרה.

ואותה שעה – יתמו החיים. אם אין פחד מפני המות – חיים למה?

                                                          *

בואו ונחזיק טובה למלאך-המות, שאלמלא הוא – החיים לא היו מתקימים.

ג

כל אדם אוהב את עצמו, אבל לא כל אדם אוהב את נשמתו.

תמיהני, אם יש אדם, אשר יבקש להחליף את עצמו באחר: ותמיהני, אם לא רבים הם, אשר יבקשו להחליף את נשמתם באחרת. ומרוב צער, כי נתנה להם הנשמה אשר בקרבם ולא זו, אשר המה מבקשים, יש אשר ירמו את עצמם ויצהלו ויקראו:

– “ברקאי! מצאנו והחלפנו”.

טפשים! היהפוך כושי עורו, וכל אדם – נשמתו?

                                                                *

אלהי! נשמה שנתת בי – תן לה אזנים ונחירים.

נשמה, אשר לא תדע לשמוע ולהריח – מה נשמה היא זו?

                                                                 *

הנשמה יש בה משהו אחדות גמורה. ומאותו משהו – הכל: כל הרצונות וכל המאויים, כל הרוח וכל הרעש, כל האש וגם כל הדממה הדקה, – כל המעלות וכל המורדות.

אין כאן לא סתירות ולא פליאות. אלא מה יש כאן?

עין לקויה, הרואה לנגלות ואינה רואה לנסתרות. אלו ידעה עיננו לראות גם ל“סמפונות” הדקים מן הדקים שבסתרי הנשמה, היוצאים מכאן ומגיעים לכאן וגושרים גשרים בין “הכלים” המרוחקים אלו מאלו, – מיד היו כל הסתירות וכל הפליאות בטלים מאליהם.

ברם, עין רואה כזו עין לא ראתה.

ד

מה לכם תרדפו אחרי הרבים, כי יאהבוכם? מוטב, שתהיו ראויים לאהבתה של נפש אחת, וזו תשפות לכם אהבה עד כדי כך, שלא יהיה לכם צורך באהבתם של רבים.

וחייתם! ולא תזרעו לריק רוחכם ונשמתכם לא תכלו בבהלה.

                                                       *

אומרים אתם: אשר ימסור נפשו לנו – נאהב.

                                                        *

אשר לא תאהב לא תבין, ואשר תאהב – תירא להבין.

                                                        *

האומנם עיני סמויה מראות מגרעותיה ואזני כבדה משמוע שגיאותיה של הנפש אשר אהב?

עיני רואה ואזני שומעת – ומאהבתי לא אסור. מרגלית אחת טובה מצאתי בה, בקשתיה ולא מצאתיה בנפשם של אחרים, ומרגלית טובה זו אוהב בה, כי על-כן בקשתיה ולא מצאתיה גם בנפשי שלי.

ואולי לא כך. אולי משום שאהב נפש זו בקשתי בה את המרגלית הטובה, אשר בקשתי ולא מצאתי בנפשם של אחרים, בקשתי ולא מצאתי גם בנפשי שלי?

ולו גם כך. אבל את המרגלית הטובה אשר בקשתי מצאתי – ולו רק לשעה ולרגע מצאתיה. החיים עניים כל-כך, והמרגליות הטובות נדירות כל-כך, עד שגם בהמצאן רק לשעה ולרגע – ברוכות ומבורכות הן לנו לעולמי-עולמים.

                                                         *

כמה תמוהים הבריות! שונאים הם כל אדם ואדם, הבא לידם, ואוהבים את האדם.

ואולי משום שאדם ואדם בא לידם, והאדם אינו בא לידם.

ה

יש מאמינים בעצמם, שהם כופרים, ויש מאמינים בעצמם, שהם מאמינים.

אלו ואלו מרומים. הללו מבקשים לכפור ואינם יכולים, והרי הם מרמים את עצמם להאמין, שהם כופרים. והללו מבקשים להאמין ואינם יכולים, והרי הם מרמים את עצמם להאמין, שהם מאמינים.

                                                                *

הזהרו והזהרו, סופרים ומשוררים, שלא תעשו את האלהים פסל ומסכה, – לא תעשו אותו לא “צורה ספרותית” ולא “דמות שירית”.

"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא!

אל תדברו בפיכם גבוהה-גבוהה על אלהים, ולבכם רחק ממנו. אל תבקשו אלהים בשביל אחרים, ולא מצאתם אותו בשבילכם אתם.

אחת משתי אלה: אם יכולים אתם – האמינו באמונה שלמה, ואם אתם יכולים – כפרו כפירה שלמה.

ולא תחללו שם שמים לעשות אותו מדרס לספרותכם ולשירתכם!

                                                                  *

מוטב שיאכל הסופר את לחמו בזיעת-אפים משיאכל אותו ברוב-טובה. אם יאכל את לחמו בזיעת-אפים – יכאב לבו בו, ואם ברוב-טובה יאכל את לחמו – ייבש לבו בו.

                                                                  *

משיוצא הסופר-האמן מעוגת האמנות ונעשה סופר-מורה, מיד מגלגלים עליו חובה, – ובדין מגלגלים אותה עליו, – שיהיו פיו ומעשיו שוים. דוגמה לכך – טולסטוי. רבב על בגדו של זקן זה נראה היה להם לבריות כתלי-תלים של אשפה. כל זמן שעמד בשתי רגליו בתוך העוגה הצרה של האמנות, לא גלגלו עליו שום חובה ולא דרשו מאתו אלא – ספרות. מלים, ולא מעשים.

הכל מותר לו לסופר-האמן, הכל מחול לו. הוא למעלה מן התורה והמצוה, מן החוקים והמשפטים.

אם לא למטה מהם.

                                                             *

“כל זקן מורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו – צריך הוא לקיימה תחלה”…

“דאר היום” תרצ"ד

רבותי.

לצערי הגדול אני אחרון לנואמים. צריך היה לדבר חברנו, הראשון לראשונים, ר' מנחם אוסישקין, והוא – אינני יודע מדוע – מסרב. לפיכך כבר הגיע תורי.

בשם הנהלת ברית ראשונים ובשם כל חברי ברית ראשונים אני מביע ראשית כל תודה למינסקאים, החל מן הזקן שבהם, הראשון לסופרים העברים ברוסיה, שכתב את מאמרו הציוני הראשון – ר' מרדכי בן הלל הכהן, שפרסם עוד בתחלת 1882 ב“המגיד” את מאמרו הידוע “קומו ונעלה ציונה”! – וגמור בצעיר שבמינסקאים, – וכאן אני נמצא במבוכה ואיני יודע מי בהם הצעיר, אם ברל כצנלסון או דוד זכאי. יאריכו כלם ימים, הזקנים עם הצעירים, ולכולם אני מביע תודה בשם ברית ראשונים. תודתי בשם ברית ראשונים נתונה מנהיגינו, שכבדו את אספתנו ופארו אותה: נשיא ההסתדרות הציונית – רבי נחום סוקולוב, חברנו הגדול – רבי מנחם אוסישקין, חברנו נשיא הועד הפועל הציוני – רבי יהודה ליב מוצקין, וגם לחברינו היושבים כאן, ליד השולחן הזה, עסקני אספת מינסק וחברי נשיאותה שהיו, כפי הנראה, גם האיניציאטורים שלה, הלא הם רבי שמשון רוזנבוים, ר' חיים חורגין וחבר ההנהלה של ברית ראשונים ר' צבי בלקובסקי.

אני לא הייתי ולא ראיתי את הכנסיה הגדולה הזו. אבל שמעתי עליה מפי אביה של חבת-ציון, שכאן אמרו עליו על-פי טעות, שאינה מובנה לי, שהוא לא היה עם הציונות, עם ההסתדרות הציונית ועם הציונים, – הוא מורי ורבי, הציוני הנאמן בכל לבו ונפשו, רבי משה לייב ליליינבלום. הוא שולח מטעם הועד האודיסאי לאסיפת-מינסק, וככשב משם ישב עמי שעות שלמות וספר לי עליה. עוד שמעתי הרבה על אספת מינסק מפי שלוחו השני של הועד האודיסאי, – לצערי אין אני רואה אותו פה עמנו היום, – רבי מאיר דיזינגוף, ראש עיריית תל-אביב. –

אספת מינסק היתה באמת נקודת מפנה בציונות. היא גופה היתה, כנראה, ההישג העליון בציונות של הימים ההם, אבל ממנה ואילך התחילה האש הגדולה, אשר בה יבחן הברזל. אחרי מינסק התחילה שורה של קטסטרופות. ראשית, הקטסטרופה הגדולה, שכבר נרפאו בה"ש ממנה, אבל לא על נקלה, – אסון אוגנדה, שקרה כמעט תיכף אחרי מינסק. קראו לה למינסק “הקונגרס הששי”, אבל לא בקונגרס הששי הזה, קרה האסון, אלא בקונגרס הששי האמתי, שהיה שנה אחרי מינסק. אחרי-כן – הקטסטרופה השניה: מות הנשר הגדול, מות הרצל. וקטסטרופה שלישית – זו שיכלה וצריכה היתה להיות לנו לנחמה גדולה, ונעשתה לנו קטסטרופה נוראה: אוקטובר של שנת 1905, שעדיין לא נרפאו מן המכות שהוכינו בו. ושוב קטסטרופות: המלחמה הגדולה, מלחמת העולם, אשר רוצצה אותנו יותר משרוצצה כל אומה ולשון, מפני שאנו, העם הגולה והנדח, הננו תמיד הנפגעים תחילה ויותר מאחרים. ולסוף – סילוק היהדות הרוסית מעל הבמה הציונית.

אני יודע שלפי “המודד”, הנהוג עכשיו, בימים האחרונים, אולי לא היה כוחה של היהדות הרוסית גדול ביותר: היא לא נתנה לציונות כסף הרבה. כידוע נחלקה אז הציונות הרוסית – במובן האדמיניסטרטיבי – לגלילות, ודייני אם אמר, שששה גלילות גדולים (וורשה, ייקטרינוסלב, ייליסבטגרד, מוסקבה, פטרבורג וסימפרופול), שנמצאו בהם 522 אגודות ציוניות, הכניסו אותה שנה לציונות כשמונים אלף רובל, חוץ מן ההכנסות של הועד האודיסאי, אבל כנגד זה היו בכלל שמונים אלף הרובלים 10.378 רובל לקרן הקימת (אותה השנה היתה הראשונה ליסוד הקהק"ל). ומה הם שמונים אלף רובל, בערך שמונה אלפים לירה, בעינינו היום? וכיון שאני עומד בפרשת מספרים, הרשו נא לי, רבותי, להמשיך קצת פרשה זו. רגילים אנו לאמר, שארץ-ישראל נוטלת ואינה נותנת. וטעות היא זו. בשנת 1923–1922, שנות הרעב הגדול ברוסיה הסובטית, היתה ארץ-ישראל שולחת לגולה הרוסית, ע“י אפ”ק בלבד, בערך שבעה אלפים לירה לחודש: סכום זה היו תושבי הארץ שולחים לקרובים וידידים ברוסיה במזומנים. וחוץ מזה, כמה אלפי חבילות-מזון נשלחו אז מארץ-ישראל לרוסיה. אתם רואים, איפוא, שארץ-ישראל החזירה לגולה הרוסית במשך שנתים אלו אולי כל מה שהגולה הרוסית הכניסה לא“י, ז.א. לקופות הציוניות של א”י, במשך כל הימים. הנה כן: מצד מתן-כספים לציונות אין לנו היהודים הרוסים, להתפאר ולומר, שהיה כוחנו גדול. אבל כוחנו היה גדול בדבר, שהוא חשוב הרבה יותר ממתן-כסף. הציונות של היהדות הרוסית היתה ציונות חיה באמת. אמר כאן נשיא ההסתדרות הציונית, שחבת-ציון לא נולדה ברוסיה, שהיא התחילה בא“י ע”י מיסדי פתח-תקוה ובוניה. אבל גם הם היו קצתם – לא כולם – מיהודי רוסיה. היהדות הרוסית נתנה רוח ונשמה לציונות, היא נשאה על שכמה את הציונות הנשמתית, ואם אשתמש בבטויו של נשיא הועד הפועל, אומר: את הציונות של מאה אחוז, ולא של פיפטי-פיפטי. כזו היתה הציונות של היהדות הרוסית. אני אומר: “הרוסית” במובן הרחב של מושג זה, פרוש: של כל אותה המדינה הגדולה, שנקראה רוסיה. ואם תרצו לאמר: של כל היהדות שבמזרח אירופה כולו – של רוסיה, של פולניה, של גליציה, של רומניה, שהיתה הראשונה לחבת-ציון. והנה באה המלחמה וסלקה את היהדות הרוסית מעל במותינו. מי מאתנו יודע אותה עכשיו, – את היהדות הגדולה הזאת, בת המליונים הנתקפת והנרמסת והזוכרת בכל זאת את הציונות ואת תנועת התחיה? היתה לי לפני זמן-מה הזדמנות לקרוא אגרת קטנה, שבאה מרוסיה, ובה, באגרת הקטנה הזאת, הכתובה באותיות זעירות מאד, מסופר על מה שאחינו ואחיותינו העלובים והמעונים הרגישו שם בשעה שבאה להם הידיעה על חגיגת הבילויי"ם, אשר אנו ערכנו כאן. אנו יודעים מה שנאמר על חנניה, מישאל ועזריה, ואלו אחינו ואחיותינו המעונים אשר ברוסיה בלבם ובנשמתם חיה עדיין הרוח הקדושה, ואולם מעל במתנו סולקה היהדות הרוסית בבת אחת. –

חוץ מן הקטסטרופות הגדולות הללו היו ממינסק ואילך גם קטסטרופות פוליטיות, שאין אני יכול לדבר עליהן, משום שאין לי בהן הבנה דיי. ואף-על-פי-כן, גם אחרי הקטסטרופות הללו לא כשלה הציונות, אלא, אדרבה. זקפה את קומתה וכבשה כבושים גדולים. השוו נא את הציונות של עכשיו לציונות של לפני 30 שנה, – ותראו כמה גדלנו, כמה חזקנו. ומה עמד לה לציונות שתנצח, שתתגבר על כל המכשולים ועל כל הקטסטרופות, שהחלו לאחר מינסק ואילך? – בנינה של א“י. ארץ-ישראל עצמה נשאה על שכמה את הכל. בנינה וגידולה של א”י העברית הם שהוכיחו לנו לעצמנו את אמתנו. לא האמנו בכוחנו. אמרנו: האם אנו היהודים האומללים נבנה וניצור מדינה עברית, ואפילו התחלה של מדינה עברית?

הלא ברגע הראשון יריבו אברהם ויצחק ושניהם עם יעקב. תהינו: איך נבוא אנו לידי כך שננצח את עצמנו? והנה א"י היא שנתנה לנו את הכח לזה, ארץ-ישראל שהוכיחה לנו את כוחנו ואת אמיתנו. אין אני יודע אם היא הוכיחה משהו לאחרים; חושבני שהיא הוכיחה ועתידה להוכיח גם להם דבר-מה, אבל לנו היא הוכיחה, שהצדק, הדין, האמת היה עם קומץ הראשונים, שבאו ואמרו: “קומו ונעלה ציונה”.

תאמרו: אם-כן פשוטה מאד היא הציונות: – בנין בתים, נטיעת פרדסים, יסוד בתי-חרושת ובתי מלאכה וכו' וכו‘, וזה הכל. בכל לבי מודה אני בעבודה הגדולה הזאת ובכח היצירה שבעבודה הגדולה הזאת. אבל, חברים, אל תשכחו מה שצוה רבי עקיבא לחבריו. כשנכנסו לפרדס אמר להם: כשתכנסו אצל אבני שיש טהור, שיהיו דומות עליכם כמים, הזהרו שלא תאמרו: מים, מים. אבני-שיש טהורות יש בהן דבר-מה אחר, עומק אחר מן המים הפשוטים. ואת העומק המיוחד הזה שבציונות עמלו שנים מגדולי הציונות להבליט באספת מינסק, וזו היתה אולי אחת הזכויות היותר גדולות של מינסק. שני הגדולים הללו: רבי אשר בן ישעיהו גינצבורג, אחד-העם, עליו השלום, ויבדל לחיים ר’ נחום סוקולוב, הבליטו את הפרובלימה של הקולטורה שבציונות. אנו יודעים את ההבדל שבין ציביליזציה ובין קולטורה. ציביליזציה – מחוץ לאדם; היא סוללת מסלות-ברזל, בונה בתים, מתקינה שוקים וכו' וכו'. כל אלה הם דברים הנחוצים לתקון החיים. אבל כשלעצמם מחוץ לאדם הם. הקולטורה חיה בתוך פני-פנימיותו של האדם, היא נובעת ממקור השתין שלו. דוגמא אחת קטנה, אולי נאיבית מאד, הריהי לפניכם. יודעים אתם, רבותי, מה הוא הבקבוק הזה על השולחן אשר לפני? – כשיצאו הצירים מאספת מינסק, נתנה חברת הכרמל לכל איש ואיש מהם בקבוק יין כרמל, והנה נמצא יהודים, ששמרו את הבקבוק הזה 30 שנה, העבירו אותו דרך כל הגבולות שבעולם, דרך כל הצרות שבעולם והביאו אותו הנה, – והנה הוא לפניכם. זוהי קולטורה. ציביליזציה היא עשית היין; שמירה על הבקבוק הזה 30 שנה והבאתו הנה – קולטורה (קריאות מתוך הקהל: “מי הביא את הבקבוק?” “כמה מחירו?” הביא אותו מי שהיה מזכירנו מר מנחם איצקוביץ הלוי; הביא אותו גם חברנו מר לבבי-גוטמן. למכירה אין הוא עומד. תרבות זו היא כולה יהודית ונובעת מן המקור.

והרי גם דוגמא גדולה וחשובה מאד של התרבות היהודית שבאה לידי גלוי במינסק. קשה לי לדבר על גלוי זה: יושב לפני אביו ומחוללו, והוא עצמו ולא אני צריך היה לדבר עליו. הנה הוא, רבי מנחם אוסישקין, שמפיו נזרק במינסק דבר החלוציות (הוא בקש לקרוא להם לחלוצים “בני-עקיבא”). החלוציות היא כולה יהודית, אם בצורה זו או אחרת. החלוץ הן זהו ה“קלויזניק” שלנו, זהו המקובל שלנו, המוסר את כל נפשו על קדושת עבודתו ועל קדושת חייו, כפי שהוא מבין אותם. מסופקני מאד, אם אתה, מר אוסישקין, אביו ומחוללו של קעיון “בני-עקיבא”, למדת בישיבת וולוזין או בישיבת אישישוק (אוסישקין מנענע בראשו לסימן: “לאו”). אבל אתה בן-בנם של אלה שלמדו בישיבה, בן-בנם של אלה, שהחלוציות היתה שורש נשמתם, – ולפיכך נצנץ בלבך רעיון החלוציות. ואחת היא אם לאחר זמן לבש הרעיון היסודי צורה זו או אחרת, כשם שאחת היא, אם מי-שהוא מאתנו מודה או ראינו מודה בצורה זו או אחרת של החלוציות. העיקר הוא החלוציות כשהיא לעצמה, החלוציות שהיא עצם מעצמיה ורוח מרוחה של התרבות היהודית המקורית, והיא שנאמרה ואותה שמענו באספת מינסק. וזו אחת מזכויותיה הגדולות של הכנסיה הגדולה הזאת. אבל צריך אני, לצערי, להעיד, שבמובן גידולה ופיתוחה של התרבות היהודית לא הרבינו לפעול ולנצח ממינסק ואילך.

רבותי, ברגע זה של התרוממות-הרוח קשה לי מאד לאמר את הדברים אשר בלבי אבל – “אם לא יגיד ונשא עוונו”. שמא שמעתם מימיכם שקברניטי הציונת אספו אספה מיוחדת, “כדי לדאוג לחנוך העומד בסכנה? כשבאה בשורה רעה על מה שרוצים לעשות לנו פספילד וחבריו, תיכף ומיד עפות טלגרמות אל כל קצוי הארץ ומאספים אספות ומקהילים קהלות, כדי לעצור בעד הרעה, וכשבאה בשורה רעה על מה שאנו בעצמנו רוצים לעשות לנו ולכרות את הענף שכולנו יושבים עליו, – האם גם אותה שעה עפות טלגרמות ומאספים ומקהילים קהלות, כדי לעצור בעד הרעה הזאת, הגדולה והקשה הרבה יותר מזו שפספילד וחבריו אומרים לעשות לנו? מזקני הציונים אני, ומעיד אני עלי, שמימי לא שמעתי על האספות והקהלות הללו. שמא שמעתם, אתם, חברים, על מועצה, על אספה של קברניטי הציונות, של גדולי הציונות לשם תקון מצבה של הספרות העברית? אני לא שמעתי כדבר הזה מעולם. ואני אומר: לא יעזרו לנו כל ההבטחות וכל השדולים שבעולם, כל זמן שגידול התרבות העברית לא יעמוד במרכז מפעלנו. כשם שבנינה של א”י הוכיח לכולנו את אמיתנו ואת כוחנו, כך ועוד הרבה יותר צריכה תרבותנו, הנובעת מתוך השתין, מתוך הנפש הישראלית, הציונית, להוכיח לנו – בעיקר וראשונה לנו לעצמנו – את כוחנו ואת אמיתנו.

על האר“י ז”ל מסופר, שפעם אחת יצא אל מחוץ לעיר להתבודד, וראה כל האילנות וכל השדות ואת כל הנהר היוצא בשדות מלאים כולם נשמות תועות. אמר להן: “מה לכן כאן?”

החזירו לו: “אנו לא עשינו תשובה בימי חיינו, כשהיינו נתונות בעולמם של בני-האדם, וגם לא חזקנו ידי חברינו, שהם יעשו תשובה וזה ענשנו: נדחנו אל מחוץ למחיצה, והננו תועות, נעות ונדות מי יודע עד אנה, עד מתי”. השיב להן האר“י ז”ל: “גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד; שום שערים אינם נעולים בפני התשובה, וכל שעה זמנה. עשו תשובה ותשובו למחיצתכן ותחדלו להיות נעות ונדות בעולם”. דומני, שבדברים האלה שאמר האר“י ז”ל לנשמות הנדחות, אנו צריכים לומר לעצמנו. נעשה תשובה נתקרב למקורנו, נדאג לשתין שלנו, שנסתתמו במדה גדולה מרוב גלות וצרות ויסורים, ונתן את לבנו ודעתנו. לחזור ולפתחם, נדאג לתרבות המקורית שלנו בכל צורותיה, – ואז, ורק אז, נשוב למחיצתנו שלנו ונחדל להיות תועים ונעים ונדים בעולם. והלואי שיקרב היום ההוא לבוא, וכשיבוא, נזכר ברינה מה שזרענו במינסק. ברוכה תהיה אספת מינסק בדברי ימי הציונות!

ת"א 1.1.1933

– לא באה המלחמה אלא להשכין שלום בעולם, ולא באו המהפכות שלאחריה אלא להצמיח אמת בעולם. את השלום, שהשכינה המלחמה אנו יודעים, והאמת, שהצמיכו המהפכות, אף אותה אנו יודעים: אלילים ועובדי-אלילים ודת עובדי-אלילים…

– אל תחטא בלשונך ואל נא תשת על המהפכות חטאת-חנם. עובד-אלילים היה האדם מעולם, ועובד-אלילים יהיה עד העולם. אלהים יבקש רגע ואלילים לנגדו תמיד. מלאה כל הארץ אלילים. המלך הוא האליל, הגבור הוא האליל, האמן הוא האליל, והמשורר הוא אליל-האלילים. גם בנשוא האדם מרום עיניו, יושב לו האליל בלבו. אשר על-כן צורה יבקש לאלהיו, צורה בדמות אלילו, ועוד לפני שעשה אהרן את עגל-המסכה, כבר היה עשוי בלבו של העם.

– יודע אני ואיני חולק. אף יודע אני, שלחנם יתגאו האלילים, אשר אמרת, ולחנם יגבה לבם בכבוד, שיתן להם האדם. גאוה של הבל גאותם. גם השוער של כדור-הרגל הוא האליל, גם מרדף האבטומוביל הוא האליל, גם הגברתן כבד-המשקל הוא אליל האלילים. אבל גם זאת אני יודע, שהמהפכות פותחות תמיד והן פתחו גם עתה מקור חדש לאלילות, ומקור זה לא במהרה ייבש. בזמנים כתקונם זקוק אדם לכח וגבורה מיוחדים, לכשרונות וסגולות מופלאים למען ייראה אדם עליון וייעשה אליל לרבים. בזמנים מעוותים של עווית-מהפכות, כשראש-המדברים נעשה ההמון, האמבוהה, כשעינם של הבריות מסתנוורת מלהבת-אודם ושכלם ויושר-דעתם נחבשים בפנת-אלם, דיה גסות צינית של מרט צמא דם, דיה גרגרת רחבה של דנטון צמא-פוזה, דיה שפלות-נפש של רובספייר צמא-נקמה, דיה נשיכה של אדם-סוס כדי להיראות אדם עליון ולהעשות אליל, אשר לו המונים יכרעו ברך ולו ישבעו שבועת עבדים נאמנים.

כל שעה שאני פותח את העתונים, הבאים מחוץ-לארץ, מיד אני נכנס לבית-עבדים. לשלשה בתי-עבדים אני נכנס, ואין בין אחד לשני ובין שניהם לשלישי ולא-כלום. העבדים – עבדים: עיניהם עמקו בחוריהן. כי גדול הסבל, עורם צפד על עצמם, כי חסרה בטנם, ובמיליוניהם יכרעו וישתחוו לאלילם ושיר-מזמור בפיהם: “אתה הוא אלהינו ועמך מקור חיים!” – האליל – אליל: “ראשה די דהב, רגלוהי די חסף” ולשונו – אש אוכלה, ומכאן מוראו וחתו על כל עבדיו-עובדיו. והדת – דת עובדי אלילים: קרבנות-אדם לאלפים ולרבבות, כי לא ידעו שבעה “מעוהי די נחש”. והאלילים, הגדולים עם הקטנים המתנשאים להיות גדולים כמוהם, ומיליוני עובדיהם, אשר התפרקו את נשמתם וצלמם, נשמת-אדם וצלם-אלהים, ולא נותרה בהם בלתי אם תולעת רומשת על הארץ, – כל אלו מידי עווית המהפכות שלאחרי המלחמה היו לנו. וזוהי האמת שהצמיחו בעולם.

ואל תתניני, ידידתי, עם אלה, שמשקפים שחורים מצומדים על עיניהם מתחלת ברייתם, או מחמת חולשת זקנתם, וכל העולם כולו הם רואים קודר בלא חמה. אין חלקי עמהם. מנעורי ועד עתה, לעת זקנה, מבקש אני את נחומיו של האור הזורח ואותם אני מוצא. אף בסדיני-העתונים, הבאים יום-יום מחוץ לארץ, מוצא אני פנת-נחומים. קורא אני על מפעלו של טומאש מאסאריק, קורא אני על פרשת הערב-שמשו של זקן זה ורואה, כי עוד לא גמר איש ועוד לא פסו מנהיגים מבני-אדם, – מנהיגים ולא אלילים.

ומדגיש אני: מנהיגים ולא אלילים, כי רבים הם, אשר לא ידעו להבחין ולהבדיל בין מנהיג לאליל. למעשה מה רב הוא המרחק בין זה לזה, ולא רק רב המרחק ביניהם, כי אם גם לא שורה אחת שורתם.

לאמונה ינהג המנהיג את מונהגיו, והיא, האמונה, מעוזו. רצון לאמונה ידרוש האליל מאת עובדיו, ובו, ברצון לאמונה, מבצר לו. ואל ייראו דברי תמוהים בעיניך. אמונה יש לה גבול. עד כא יכול אני להאמין – ואני מאמין; מכאן ואילך איני יכול להאמין – ואין אני מאמין. רצון לאמונה אין לו גבול: כיון שאני רוצה להאמין, אין מעצור ואין סייג לאמונתי, ואני מאמין בכל. גם לאחר שכבר נהרג דוד אלרואי האמינו “המנחמיים”, שעוד מעט ישוב וייגלה וייראה משיחם זה ויביא דת הגאולה במהרה בימיהם, כי רצו להאמין. כשהמיר שבתי-צבי ונעשה גוי נערו חצנם ממנו מאמיניו, כי לא יכלו להאמין עוד, ולא נערו חצנם ממנו אלה שרצו להאמין, כי לא מת בלבם הרצון לאמונה. ולא רק קטני-ארץ היו הללו; היו בהם אנשי-מדות, בעלי קומה גבוהה. עי' רבי יהודה חסיד, עי' רבי יהונתן איבשיץ. יש והאליל יכניע גם את שכמותם והרצון לאמונה ינטע גם בלבם הם.

האליל מכניע. כניעת עובדיו-עבדיו – סוד קיומו ובה איילותו. אם אין כניעה אין אליל. בו ברגע שתחדל הכניעה יחדל הוא מהיות. בו ברגע ישוב דהב ראשו להיות מה שהוא באמת – חסף-שקר, חסף מוזהב, וחסף רגליו יתפורר ויהיה לאבק מכאיב עינים, בו ברגע יפרשו מאמיניו ויבושו ויכלמו, כי האמינו, והרוצים להאמין יבדלו ויהיו לכת-עגונים, אשר אליו ייעגנו ובעגונם יתמו ויאבדו. – המנהיג אינו מכניע: הוא מורה, הוא מגדל, הוא מרומם, הוא מחנך. מה לו ולבהמה בבקעה אשר תלך אחריו? אדם, אשר ילך עמו בשפלה ובהר, במעלות ובמורדות, – אותו הוא מבקש והוא ייקר לו. זכורני: לפני שנים לא מעטות קראתי דברים על “המורה והמנהיג” זה לעומת זה, – ולא הבינותי. האומנם יש, או כלום יכול להיות לא מורה, מנהיג שאינו יודע ואינו מבקש להיות מורה? מנהיג ואליל זה לעומת זה – אני מבין; מנהיג ועסקן זה לעומת זה – אני מבין; מנהיג ומורה זה לעומת זה – איני מבין. לגדול שבמנהיגים, אשר לא קם כמוהו, למשה, לא מצא העם ולא היה יכול למצוא אלא תואר אחד – משה רבנו…

האליל בז למאליליו וכאין וכאפס הם בעיניו. כיצד לא יבוז להם והם רק גב רחב להם כפוף לרצונו, לרגליו, והוא עליהם ידרוך? – המנהיג מאמין במאמיניו ובכבודם ייכבד, כי מכוחם כח לו ומידם לו העוז והיכולת.

שקרן הוא האליל. על ימין ועל שמאל ישקר, הוא ואפסו עוד, ומה לו כי ייגע וישא ויביא למעליליו-עובדיו את האמת שכבדה היא כעופרת? די לו ודי להם בשקר שקל הוא מסובין. שקרו – אמתו. אחרת אין לו. – המנהיג אמת בלבו ואמת בפיו, ואף אם ייגע וייעף אותה יביא למונהגיו, כי אדם המה ואין כמותה מגדלת ומחנכת את האדם, אין כמותה מחשלת רוחו ואוזרת נפשו בגבורה.

גדלן הוא האליל וכאלהים, להבדיל, יתן את לבו. ראש אחד וכתר אחד, ולא נשר בן שני ראשים. וערירי ילך ויורש אין לו. גדול הוא, מרום הוא ואין דומה לו, פטר הראשון, אליל זמנו ומקומו, הסגיר למות גם את בנו-בכורו, לבל ירום לבו להיות יורשו. יורש לא ראה לו גם לנין, אליל-האלילים של דור שלם, ואלמלא הרקב, אשר שלח שנו בו ואכלו בעודו חי, אולי היה גם הוא עושה לזה, שהתנשא להיות יורשו, מה שעושה פטר לבנו-בכורו.

על כל פנים. בצוואתו הזהיר והזהיר: “אל תמליכוהו עליכם, לא תשתחוו לו ולא תעבדוהו”. הוא, ההולך למות, היחידי ואין כמותו. בלי יורשים ימותו גם סטאלין וגם היטלר. מי ידמה להם ומי ישוה להם, כי יירשם? – המנהיג ישא ליורש נפשו, ליורש אשר יקח את מקומו כשתגיע שעתו; הוא גם יגדל ויחנך את יורשו, את ידו יסמוך עליו, כי לא תהיה עדתו כצאן אשר אין להם רועה. טומאש מאסאריק המנהיג ראה יורש לו. ובעודו חי הושיבו על כסאו. “לרועה נאמן, שאמר בעל צאנו: הסתלק מצאני. אמר: איני מסתלק עד שתודיעני את מי אתה ממנה תחתי”.

אוי לו לעם, שמנהיגיו אלילים; אשרי העם שמנהיגיו רועים נאמנים…

“הבקר” 1935

על חטא… / אלתר דרויאנוב

על חטא שחטאנו לפניכם בהרמת ראש, שמונים דור עניתם את נפשנו, ופצעיה, פצעי צפרניכם זבו כל היום. כולכם קדשתם עלינו מות ויד אחת כריתם לנו קבר. ואנחנו רצונכם לא עשינו, – מות לא מתנו, ועל קברי רבים מכם ישבנו.

אחד גדול גלה שפוני-טמוני סודכם. יראה גדולה יראתם אותנו, וכשדי בלהות היינו בעיניכם, כי עם כל כחכם וזרוע-עוזכם לא יכולתם לנו לכלותנו מעל-פני האדמה. פעמיכם רחצתם בדמינו, – ואנחנו בדמינו חיינו. המכות אשר הפלאתם לנו עצמו מאד, – ונשמת-חיינו לא לקחתם, אף כי אותה בקשתם לספותה: לה לא מצאה ידכם וכחה שגב מכחכם.

ומפחדתנו אליכם שנאתם אותנו, בזיתם לנו ופשוטה היתה רגלכם תמיד לבעוט בנו ולרמסנו.

אתם האדונים, ואנחנו – העבדים, אתם הרודים, ואנחנו – הנרדים, אתם יד לכם בכל העולם כולו, ומאתנו גזלתם את הפינה הקטנה היחידה אשר חלק לנו אלהינו תחת השמש, אתם – קדושת עולם היא לכם ארצכם-מולדתכם, ומאתנו דרשתם, כי נשכח ארצנו-מולדתנו, – ואנחנו לא שכחנוה, לא נערנו לבנו ממנה, ואת הגזלה אשר גזלתם מאתנו תבענו ערב ובוקר וצהרים.

ובצר לנו מאד, כי נגדשה סאתנו, הוערה עלינו רוח ממרום לשוב ולרשת את נחלתנו, זו שנסחתם אותנו מעליה. התחזקנו והרימונו ראש להשיב שביתנו למען בנות לנו חיים חדשים, חיי אדנות ככל עם ועם, ולא נהיה עוד מדרס לכל נעל מסומרת, לכל רגל רשע, הטורפת לנו את חיינו.

על זאת ידוה לבכם, ואת החטא, שחטאנו לפניכם, כי נועזנו להרים ראש ולבקש לנו גאולה מן העבדות והשפלות, אשר גזרתם עלינו, – לא תוכלו שאת.

ואין אנו עזי-פנים וקשי-עורף לומר לפניכם, מעינו ומעני אבותינו: “צדיקים אנחנו, ולא חטאנו”.

אמנם, חטאנו…

* * *

על חטא, שחטאנו לפניכם באמונת-חנם.

רוח ממרום הוערה גם על יחידים בודדים מקרבכם. לב רגש ברא להם אלהים, ולכפרת פשעיכם, אשר פשעתם בנו שמונים דור, נתנו גם הם ידם עמנו לעודדנו ולתמכנו בראותם אותנו מרימים ראש ונושאים עין לשוב לארצנו-מולדתנו. ואמונה פרחה בנו: היום יחידים בודדים הם; מחר ירעיפו רגשות לבם על הרבים, וכולם יחדו יכרתו לנו ברית להישיר רגלנו בדרך, אשר אנו הולכים, ולחזק ידינו במלאכה, אשר אנו עושים.

ובהכרת הברית, אשר לה יחלנו, פחד ורחב לבנו. האמנו אמונת אומן, כי בא ה' ביד נביאו:

“כה אמר ה' גואל ישראל קדושו – לבזה-נפש, למתעב-גוי, לעבד מושלים: מלכים יראו וקמו, שרים – וישתחוו.. וקורא לך: גודר פרץ, משובב נתיבות לשבת”…

האמנו – וחטא כבד מנשוא חטאנו לפניכם.

האתם, האדונים רמי-העינים, תקומו מפני מי שראיתם אותם עבדי-עולם לכם? האתם, גבהי הלב, תשתחוו לאלו, שבמגלב-רשעותכם הכרעתם אותם לעמוד על ברכיהם לפניכם? האתם, נצורי הלב, תבהלו על פיכם לאמר שבח והודיה למי שהורגלתם לראותם משועבדים לרצונכם ולמצותכם? האתם קטני הלב, תתנו להרים ראש ליראויים, שגם בעמדם לפניכם שחוחי-ראש היתה פחדתם אליכם תמיד?

אמנם, חטאנו…

* * *

על חטא, שחטאנו לפניכם במרי-שיח.

עברתם ברית, נשיתם חובה. אם גם לא השיבותם את הכתב, אשר נכתב ונחתם בטבעתכם, – מצא לבכם לכם לפרשו ולפרשו, עד כי היה לנו למרר-לענה.

ותמעט זאת בעיניכם: גם על דמינו עמדתם, ואת חיינו הפקרתם.

רעה תחת טובה שולמה לנו, נכר תחת אמון נמסך לנו. ויהי כאבנו לחטא, אשר חטאנו לפניכם. לא יכולנו הצפין מרי-לבנו, ויהי למרי-שיח בפינו.

אמנם, חטאנו…

* * *

ואלהים הרואה ללבנו הפצוע, עדנו: חטאנו ונחטא, כי גדול ועצום הכאב, – לב אלם לא יכילנו.

“בת-עמי לא תחשה, ולא תשקוט בזעקה”, – כי לכם בושת-הפנים, ולנו הצדקה…

“הארץ” 1937

על “זקנים” ו“צעירים” / אלתר דרויאנוב

(מתוך נאום באסיפת הנוער הציוני הכללי)

א

בנוהג שבעולם, כשזקנים יוצאים לדבר לפני צעירים, הם מדברים בלשון מיוחדת. הזקנים פותחים בהקדמה, שהם כבר יורדים מבימת החיים ואלו הצעירים העולים עליה הם פונים בעצות טובות, אולם דרכי אחרת היא, אם כי גם אני זקן. הזקן הוא בעל נסיונות בחיים, בעל הגיון. מכיון שנשתקקה בו סערת הדמים, יוכל למדוד ולשקול הכל בשקט. “לא בדרדקי עצה ולא בסבי טעמא” החיים לימדו את הזקן והוא יודע לעוץ. אלא שפגה אצלו חריפות החיים וניטל ממנו טעמם. לא כן הצעירים: הם יודעים טעמים, אבל אין יודעים עצות. חשיבות מיוחדת לנוער. הוא העושה, הוא היוצר את החיים. אצל הצעירים רק חלק קטן בעבר. ושאר החלקיים – בעתיד, בעוד שאצל הזקן רק חלק קטן בעתיד והכל בעבר. ביאליק שאל: מה זאת נעורים? לכאורה הדבר פשוט ואין מקום לשאלה זו. נעורים – שרירים חזקים, יצר הרע חזק ועוד, אבל לא לכך התכוון, המשורר בשאלתו. הוא רצה להגדיר בהגדרה שונה את הנעורים, להוציא את התוך שבתוך. הזקן מלא עופרת באופן פיסי, משא של זקנה עליו, הוא כבד תנועה; “ימים ידברו”. רק מעטים יכולים לשנות את דעותיהם, רק מעטים יכולים לעשות מה שעשה פינסקר הזקן, שסר מדרכו הראשונה. זקנים אחרים – אפילו כשתולעת מכרסמת בלבם בנוגע לעברם הם משתקים אותה; פשוט אין בהם כח להתחיל מחדש; אינם יכולים להיות יותר טובים מכפי שהיו, ומפני כך הם סבורים, שהמדות והמנהגים והנמוסים טובים. הם רוצים לגמור את חשבונותיהם בשלום בלי התרגזות.

אצל הנעורים המצב אחר לגמרי: אין בהם עופרת והם קלי תנועה. יש בהם די כח ואינם מפחדים מפני ההתעייפות. הם רוצים להיות טובים. סתם צעיר רוצה להיות טוב. כל דור יש לו מושג משלו על הטוב, וכל אחד רוצה להיות “הטוב”. לבו תובעו לכך. גבורו של טולסטוי ניכליודוב אומר ביומנו: “מכאן ואילך לא אחטא; אהיה נקי”. הוא מבקש להיות יותר טוב מכפי שהיה. נכון, שגם הוא יזקין וישיר שירה חדשה, אבל בזמן שהוא צעיר – הוא חי רגעים נפלאים. קדמוני ישראל אמרו: “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא מכריע את הכף”. בעל הכח הרענן, שלא עייף עדיין, כשאש הנעורים בוערת ברצון להיות יותר טוב, היא מכרעת את הכף לזכות. אבל לא תמיד הסבר כך. יש דורות, שהצעירים הם זקנים, כח יש בהם, אבל רצון טוב אין להם. הגדרת המושג “נעורים” היא איפוא: השאיפה להיות יותר טובים מכפי שהיינו אתמול.

זקני התנועה לא ירדו מן הבימה עד טיפת דמם האחרונה, יש להם עוד חשבונות. אם תהיה מלחמה – זאת תהיה מלחמת החיים – לא ימסרו על נקלה את המקום. הם יאמרו לכם: עלו גם אתם ובואו לעשות את הדבר ביחד – את עניני הציונות. כשיתמזגו ביחד: הגיון, דעת החיים, עצה וחריפות תצלח טוית החוט המקשר את העבר עם העתיד. הנקודה העיקרית היא: עניני הציונות, אם כי אין לבטל גם ענינים אחרים. ואין לחשוש למה שיאמרו, שהשקפה כזו באה מתוך צרות עין. הציונות באה ליצור חברה יהודית חדשה, יותר טובה מזו שהיתה, זוהי ודאי תעודתה של הציונות. ההתיישבות גדולה, בנין בית ספר, חינוך טוב, החיאת הלשון העברית ועוד ועוד – דברים העומדים ברומו של העולם, אבל כל זה לשם החיאת העם העברי – והוא צריך להיות יותר טוב. הרצל ז“ל אמר: “הציונות באה לשפר ולהיטיב”. העם היהודי אינו ח”ו הגרוע שבעולם. הרבה אומות יכולות לבוא וללמוד ממנו מדות טובות, אבל הוא אינו עדיין גם הטוב שבעולם. הגלות הטילה בו זוהמא שיש להרחיקה. הנשמה בריאה, אלא שיש צורך לרפא את הקיבה, שנתקלקלה על ידי הפיזור בגולה בעל כרחנו.

יש צורך לתקן את סגנון החיים ולא את תכנם. זוהי תעודת הציונות וכאן תפקיד הנעורים, תפקיד כללי לזקן ולצעיר, להיטיב את המחר לתקן את סגנון החיים היהודי.

במשך דורות, מדעת ושלא מדעת, היה סגנון החיים שלנו, שאין אנחנו תכלית לעצמנו, אלא זכות ניתנת לנו מן החוץ, מלמעלה או מלמטה. פעם שררה דעה, שתעודת יעוד ניתנה ליהודי – להפיץ את דעת האלוהים, להיות “מלמדים” לכל העולם, אף כי התלמידים אינם רוצים ללמוד מן היהודים; גם יש להם טעם למאון זה: פעם קבלו את תורת היהודים – ויצא עגל. מוח האומות אינו תופס את התורה בטהרתה. סיעת היטלר גם בעגל מוצאת דופי, ומביון שנפסלה תעודת היעוד שלנו וכדי לתת טעם לקיום האומה הישראלית – נוצרה המצאה שניה, שהיהודים מחויבים ללמד את העולם כולו את הרע שבתורת מארקס. ונשאלת השאלה, מפני מה אנחנו חייבים לעשות זאת? הסגנון החדש של הציונות הוא: “שמעו עמים, אין אנו חיים רק בשבילכם, האני העממי הוא זכותנו, אנחנו באים לארץ ישראל לא בחסדכם, אלא בזכותנו אנו”.

אני מזכיר עובדה משנת 1919, מן האספה הלאומית בקיוב – (ברוסיה), כשפועלי ציון הפריעו לי בהרצאה על ארץ ישראל מפני שני דברים: מפני העברית ומפני הנחתי, שאנו הולכים לארץ בזכותנו ההיסטורית עליה. לא נתנו לי לדבר מפני שהם רצו לבסס את ארץ ישראל בשבילנו על “אינטרסים”. זה סגנון חיים הטעון תקון. יש לעשות בקורת על הרבה הנחות מסולפות שדבקו בנו. פתאם נעשינו חכמים גדולים, עם מעשי, וראשית כל אנו מבקשים תועלת בכל. הס מלהזכיר רומאנטיקה, דברים אלו אסורים לבוא בקהל. את המעשיות שלנו ראינו בימי המלחמה. הרבה אנשים נעשו בן לילה עשירים, מכרו את נשמותיהם לשטן בעד כסף וזהב ואבנים טובות. ומה היה הסוף? רק שנים מועטות עברו – והרכוש נהפך לגללים. אילו היו בני אדם אלה פחות מעשיים והיו מעבירים לארץ ישראל רק עשרה אחוזים מרכושם היו מצילים אחרי כן את נפשם ואת נפש האומה. אחד-העם היה תובע תקון הלב, תקון הנפש – היינו טפה של רומאנטיקה. נעשינו פתאום עם של פוליטיקה, כאילו יש הרבה להתפאר במקצוע של לשון הרע, רכילות וכו'. ווינאוור היה אומר על פוליטיקה: “היא מקסימום של התאמצות ומינימום של תועלת”. הרצל אומר, שהיהודים הלומדים הכל לא ילמדו להיות פוליטיקאים טובים, מפני שחסר להם הטאקט הדרוש למלאכה זו.

סכום הדברים: הגיעה השעה לחדול מן הסגנון הגלותי ולקבל סגנון נכון חדש. נהיה מעשיים ממש בלי לחשוש מפני העסיס של הרומאנטיקה. הזקן והצעיר צריכים ללכת יד ביד לשם תיקון הסגנון ושנויו. לשפר ולהיטיב את החיים; ברצינות יש לגשת לעבודה. אש הנעורים תרצה לקרבן, כשתתאחד עם האש מן השמים. אש של מטה עם האש של מעלה. אז לא תשרוף בדרכה אלא תאיר ותחמם.

(אדר תרצ"ד)

ב

– כמה?

– ששים וחמש,

– הרי זו זקנה ושקיעה.

– הן; זקנה ושקיעה. וצללי השקיעה מוסיפים והולכים.

– והלב הזקן, השוקע מהו אומר?

– לא שמחה ולא עצבת.

– אף לא קנאה?

– קנאה? הן. מתקנא אני בבחור בן-העשרים: עיניו הוא ילכו בחיים ויראו הכל בשעה שעיני אני כבר יאוכלו מות ולא יראו עוד דבר. ואני, מודה אני, כמה הייתי רוצה לראות את החיים שלאחר שלשים שנה, שלאחר ארבעים שנה! ולא רק משום שחפץ חיים אני, אלא גם משום שנפלאים יהיו החיים שלאחר שלשים שנה, שלאחר ארבעים שנה. איני יודע, אם נפלאים יהיו לטובה, או שיהיו נפלאים לרעה, אבל נפלאים יהיו מאד. וקנאה כוססת אותי: הוא הבחור בן-העשרים, יזכה ויראה את הפלאות ההן, ואני לא אזכה ולא אראה אותן.

– אף-על-פי-כן, ידיתי, אלו גם יכולתי לפרוק מעלי את החבילה הכבדה של שלשים, של ארבעים שנה ולהעמיסה על שכמו של הבחור בן העשרים, – לא הייתי עושה כך. מוטב, שתהא עמוסה עלי כשהיתה. כבדה היא, קומתי נכפפת מכובד-משאה, אבל אוצרות היא מלאה. והאוצרות לי ושלי הם. יותר משאני מתקנא בו בבחור בן-העשרים, יש לו להתקנא בי. את אשר ראו עיני ושמעו אזני, לא יראו עיניו ולא ישמעו אזניו, את אשר חייתי אני מנעורי ועד עתה לא יחיה הוא עד זקנה ועד שיבה. ספרים יספרו לו, ההיסטוריה תגיד לו, – הללו יספרו ויעלימו את אשר יבקשו להעלים, וזו תגיד ותשקר ככל אשר יהיה עם רוחה לשקר – ואני לספורים והגדות איני זקוק, כי על-כן כל אשר הם יספרו ויגידו, – אני חייתי. גופי-חיים,פלחי-חוויה, אלה הם האוצרות, החבויים בחבילה אשר על שכמי ועל שכם בני-גילי הזקנים, ועליה לא אוותר, ואף אם תכבד כהנה וכהנה. כיצד אוותר עליה ולמה אוותר עליה, וכל אשר בתוכה טבול מיץ-עצבי וארוז חבלי-נשמתי? ולמי אוותר עליה? לו, לבחור בן העשרים? עינים אין לו לראות את אשר בתוכה, ורק רגל-גאוה לו לבעוט בה.

נפלאים מאד יהיו החיים, אותם יראה, אותם יחיה הבחור בן-העשרים. כך אמרתי ומדברי לא אסתלק. אבל שבעתים נפלאו החיים, אותם ראיתי, אותם חייתי אני, הזקן בן-הששים וחמש. אם תאמר ההיסטוריה לספר עליהם כהלכה ולא תעלים דבר – כרכים שלמים תספר. לא חמשים, לא ששים שנה, חמש מאות, שש מאות שנה היו אלה: לא עוד אחד – עולמות אין מספר נחרבו ונבנו, נבנו ונחרבו בימי, ובכולם היתה גם אצבעי הקטנה באמצע, – זרת בנין וזרת חורבן היתה בכולם גם משלי. הנסה הוא. הבחור בן-העשרים, בכל אלה? אלו נסה, אפשר היה עומד בנסיון, אפשר לא היה עומד בנסיון, אולי לא היה קורס תחתיו ואולי היה קורס תחתיו. אפרוח היה עדיין, כחו ומדת-עוזו מה היא – מי יודע. אני נסיתי בכל אלה ועמדתי בנסיון, תהתי לא קרסתי, “טור תלג, סחרוני גלידין” – ואת החבילה ההולכת וכבדה מיום ליום, מבוקר עד ערב, אשא ואמלט. כחי אני ומדת עוזי שלי כבר נודעו.

ובפני אני הזקן רב-האוצרות יקשקש הוא הגמול-מתלב באיסתרא שבלגינתו ובגאוה ובגודל-לבב יקרא אלי כל היום: “פנה דרך!” – ומאתי עשיר-החיים ועשיר-המעש ידרוש הוא העני מחיים ועני ממעש, כי ארד מעל הבמה, למען יעלה הוא ויעמוד במקומי! – “לעמוד יחדו לא נוכל, כי לא תשא הבמה אותנו” – זה דברו אלי תמיד. – “ואני אפנה, אנה אלך?” – כי אשלהו, והיתה תשובתו קצרה: “למושב-הזקנים!” – ולא בשובה ונחת, בכעס וחרון יפיל דברו מפיו: לו הדעה והדבור, לו מרחבי-שמים ואפסי-ארץ, ואני – פנה נדחת, פנת-אלם דיי…

צחוק יעשה לי רגזן קצר-אפים זה. האני, מגערתו אחת ואשמע לו? האני, אשר רגלי עומדות במרומי-הבמה, אפנה את מקומי לו, למנסה לעלות בכבש של מטה? האני אוואל ואמסור לידו את כל אשר טפחתי ורביתי, את כל אשר שריתי עמו ויכולתי? מי לידי יתקע, כי כל עמלי, אשר עמלתי תחת שמשי שלי משעת-זריחה עד שעת-שקיעה, לא ינפץ הוא רגע אחד לכבוד שמשו שלו, שעדיין לא זרחה, שעוד לא נהנה איש לאורה, והוא כבר רואה אותה שמש יחידה במרום, אור אין-סוף לעולם כולו?

חמה אין לי. אלהים צוה אותו לראות את עצמו מלח-העולם, כי על-כן רק עשרים הן שנותיו. מי מאתנו לא היה גם הוא בשעתו קנדידט למלח-העולם, ומי מאתנו לא קנא גם הוא קנאה גדולה לעטרת כוכבי-האור, שעטרו לו עשרים שנותיו? ירעש נא, איפוא, כרצונו, יחרה אפו בי כנפשו שבעו, ימטיר נא עלי את כל האש והגפרית, אשר נתן לו אלהים בלשונו, – ואני מקומי לא אנח, כי המקום אשר אני עומד לי הוא, והאוצרות אשר על שכמי אני מצווה על שמירתם. גדולה האבדה שהזקנה מאבדת, וכנגדה גדולה המתנה שהיא נותנת: מאבדת את אש-החיים ונותנת את תבונת-החיים. ומצות-אלהים חזקה עלי: לשמור ולנצור תבונת-החיים, שהנחילה לי הזקנה.

– האומנם רק נחלת-הזקנה היא תבונת-החיים? בן עשרים וארבע נעשה פיט ראש למלכות בריטניה, בן שלשים וחמש יצר נפוליאון את האימפריה הצרפתית, והרצל הפך את כל עולמם של ישראל בהיותו גם הוא רק בן שלשים וחמש.

– הניחי להם, ידידתי, ליחידי-עולם. היסק איש מאתנו אליהם? ואף גם זאת: אפילו הם מתנקמת בהם קפיצתם הגדולה, אשר יקפצו להוריד על ראשיהם עטרות כוכבי-האור, הגנוזות להם מששת ימי-בראשית. אלו לא בן עשרים וארבע כבש פיט במלכות בריטניה מקום בראש, לא היה נשבר בן ארבעים ושבע, אלו לא בן שלשים וחמש יצר נפוליאון את האימפריה הצרפתית, לא היתה וואטרלואו עוקרת את יצירתו לאחר תשע שנים, ואלו לא בן שלשים וחמש הפך הרצל את עולמם של ישראל, לא היתה אוגנדה שוברתו בן ארבעים ושלש. משהו תבונת-חיים חסרו גם הם, וחסרונו של משהו זה שבר גם ארזים אלה.

ואל תחשידיני, כי סכותי בענן-זקנה לי מעבור זכותו של הבחור בן-העשרים. שמא איני יודע שאש-החיים שקולה כנגד תבונת-החיים, שזו מפוצצת סלעים וזו בונה אותם בנין לחיים? או שמא עיני סמויה מראות, שאני שמשי שוקעת והוא שמשו עולה, שלא ירחק יום ובעל-כרחי אפנה מקומי והוא יירשני? אבל ירוש לא יירשנו בטרם תבוא עתי. הנה הוא נושא את רגלו ומנסה לעלות בכבש שלמטה. דין הוא, שיעלה כבש אחרי כבש ויגיע גם למרומי-הבמה, אל המקום אשר אני עומד. אבל אל נא ישלח יד לנשל אותי משם עד אשר לא תחשך שמשי, כי לא יצליח: אם לכח וגבורה עדיין לא נסו גם כחי וגבורתי אני, ואם לעצה ותבונה – שלי גדולות משלו…

“הבקר” 1935

(עבודים ותרגומים חפשיים)

לא. אושא, זכּרון לי“ב תשרי, תרפ”ז.

ג’וּחָא

כמה מבדחים מפורסמים העמידה ארץ-הקדם המושלמית, והמפורסם שבהם – ג’וחא (קרי: דשוחה). ובמחלוקת הוא שנוי: לערבים הוא ערבי, לתורכים הוא תורכי, וליהודי ערב ותורכיה הוא יהוּדי (עי יצחק-יחזקאל יהודה, “משלי אספניולית-יהוּדית”, “ציון” קובץ ב‘, ירושלים תרפ"ז, עמ’ 85; יהודה מביא שם גם משל עממי, אספניולי-יהודי, הקשוּר בשמו של ג’וחא). ויש אומרים: ג’וחא לא היה ולא נברא, אלא משל היה. – במחלוֹקת שנוּיים גם כמה מדברי ה“חכמה”, התלויים בשמו של ג’וחא: הערבים רואים אותם כאלו הם בלי-ספק שלו, ואלוּ התוּרכים מיחסים אותם למבדחם המפורסם שלהם “נצר אד-דין אפנדי, ומשום כך כורכים שני המבדחים הללו יחדיו וגורסים: “נצר-דין אפנדי ג’וחא” – כאלו הם אחד. כידוּע, קשה בכלל לקבוע מסמרוֹת בנוגע לאבהוּתה של בדיחה, שהרי רוב בדיחוֹת יצירוֹת שבעל-פה הן ומהלכות ממקוֹם למקוֹם, ובמדה לא-מוּעטת גם מעם לעם, ומספרי-בדיחות דרכם לתלות את המסופר בבני-מקומם ובבני-עמם. וכבר הבאתי במקום אחר את “פסק-הדין” העממי, ש”התוּלים ובדיחוֹת אין להם בעלים", – שנוּיי-נוסחאות יש גם בגוּף שמו של “גבורנו”: גוחא (גימל חלומה), גחה (גימל סגולה), גוחאן, שהא (שין וחית קמוצות) ועוד, ועוד.

ועם כל הספקות, שהתרה מוחלטת אין להם, קרוב בכל-זאת הדבר לודאי, שגוּחא אינו משל בעלמא, אלא אדם שהיה בעולם בפועל ממש (במאה העשירית, בערך, לפי התאריך הנוצרי), שהוא ערבי ולא תוּרכי, ומכל-שכן שאינו יהוּדי, שהוּא לחוּד ונצר אד-דין לחוּד, וכמה מדברי “החכמה” המיוּחסים לו הוּא אביהם באמת.

ולמה נתוּנה “החכמה” בתוך מרכאות? להוֹדיעך, שקשה להגדיר ולאמר, גוחא זה מה הוּא: תמים או ערום, שוטה מופלג או ליצן מוּפלג. אבל לא יחידי הוּא גוחא במשפחת המבדחים, שיש בהם גם מן השטות המופלגה וגם מן הליצנות המופלגה. כל הוּא “הנארר” האשכנזי, כך הוא “הסקומורוך” הרוסי, וכך הוּא “הבדחן” היהוּדי. תערוֹבת של תמימות מלוּגלגת ושל ערמוּמיות מלגלגת, של שטות מסוּנוורת ושל חריפוּת מסנוורת. דומה, שהללוּ מוחם עשוּי בדפוּס מיוחד, שלא כדפוּסם של שאר הבריוֹת, ולפיכך הם גם תוֹפסים את הדברים לא כהויתם, אלא הויה מהופכת: או שהדברים נתונים להם ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, או שהם נתפּסים להם לא מראשיהם ולמטה, אלא מרגליהם ולמעלה. ומתפיסתם שלהם הם משפיעים גם עלינו לתפוס – ולו רק בשיעור הרף-עין אחד – את הדברים תפיסה מהופכת זו, שמאלינוּ לא היינוּ מגיעים אליה עד העולם, וליהנות מן החדוּש המוּפלא שבה – מן ההויה, שהיא הויה ולא-הויה כאחת. –

וזהוּ גוחא: תמים-ערום, שוטה-ליצן, טפש-פקח, וזה כחו. “אהנייה ליה שטותיה, ואמרי לי: שיטתיה”.

והנה קומץ קטן מדברי “חכמתו” של גוחא. רק קומץ קטן, מפני טעמים אלוּ: ראשית, כמה מבדיחותיו של גוחא פשוּטוֹת הן יותר מדי, ואין הנאה מהן. אוֹ שהיוּ פשוטות מעצם תחלתן, או שנעשו פשוטות מרוב ימים שעברו עליה ומרוֹב ידים, שמשמשו בהן. שנית, כמה מבדיחוֹתיו של גוחא הן מאותו הסוּג, שהאוזן נכוית הימנוּ. ושלישית – וזהו העיקר, – אין כוונתי בכלל ליתן ברשימותי אלה את אוצר-הבדיחה של העמים, אלא כוונתי היא רק להביא דוגמאות מאוצר זה.

א

היוּ לו לגוחא אפרסקים בכיסו. נגש לחבורה בשוק, טפח בידו על כיסו ואמר:

– חברה, שמא רוצה מי-שהוּא מכם לזכוֹת באפרסק היותר גדול, ינחש ויאמר, מה יש לי כאן, בכיסי.

מיד נענתה כל החבורה פה אחד:

– אפרסקים יש לך בכיסך.

תמה גוחא:

שמא שד גלה לכם רז זה?

ב

גוחא הביא לטחנה שק-חטים לטחון. ראה שאין איש ועמד וחפן מתוך שקיהם של אחרים ונתן לתוך שקו שלו. פתאום נכנס הטחן, וכשראה מה שגוחא עושה נתן עליו קול:

– גנב!

נעלב גוחא והשיב:

– בי אדוני, לא גנב אני, אלא שוטה אני.

אמר לו הטחן:

– אם שוטה אתה, למה אתה חופן משל אחרים ונותן לתוֹך שלך, ואין אתה חופן משלך לתוך אחרים?

צהל גוחא והתחיל צוחק בקול רם.

רגז הטחן ואמר לו:

– לשמחה מה זו עושה?

כבש גוחא את צחוֹקוֹ והחזיר:

– אני שמח, שמצאתי שוטה גדול ממני. אני שוטה פשוט, ואלוּ אתה – שוטה כפוּל.

ג

גוחא הביא קלחת סדוּקה למכור. לגלגו עליו:

– גוחא טפש, קלחת סדוקה המאבדת מה שנותנים לתוכה, מי יקנה?

החזיר גוחא:

– חייכם שטועים אתם. שבוע שלם היה צמרה של אמא שמור בתוכה, ולא אבדה אפילוּ טפה אחת.

ד

ראוּ לגוחא שהוא רוכב על פרדה ואינוֹ שוֹלט בה להטוֹתה למקום שהוּא רוצה. אמרוּ לו:

– גוחא טפש, להיכן?

החזיר גוחא:

– חכמים מחוכמים, למה תשאלוּ אותי? שאלוּ אותה.

ה

אביו של גוחא הלך לשוק ואת גוחא השאיר בבית ואמר לו:

– גוחא בני, שמור על הדלת.

מיד ישב גוחא על הקרקע והשעין את גבו אל הדלת. לאחר שעה קלה התחיל משתעמם, עמד והסיע את הדלת ממקומה, הניחה על ראשו והלך לו. פגש אותו אדם אחד ושאל לו:

– מה לדלת זו על ראשך?

נאנח גוחא והחזיר:

– מה אעשה ואבי גזר עלי שאשמוֹר עליה.

ו

גוחא חבט בידו אגוז קשה לפצחוֹ, ומחמת החבטה קפץ הגרעין מתוך הקליפה ונעלם. תמה גוחא:

– פלאי-פלאים! אפילוּ דבר שאין בו רוח חיים מתיירא מפני המות.

ז

אמרו לו לג’וחא:

– כבר הגעת לזקנה, ומן הקבלה שבעל-פה אין אתה יודע ולא-כלום.

החזיר גוחא:

– תנוח דעתכם, איש מכם לא קבל מה שקבלתי אנכי

חזרו ואמרו לו:

– רצונך, שתגיד לנו מה שקבלת ונדע גם אנו?

שהה גוחא שעה קלה ואמר:

– קבלתי מרבי, עליו החסד והרחמים, שקבל איש מפי איש עד הנביא עצמו, עליו החסד והרחמים: שתי סגוּלוֹת מיוחדות נתנו למאמינים, ולא נתנו לכופרים. אחת שכח רבי, עליו החסד והרחמים, ואחת שכחתי אני.

ח

גוחא נכנס לביתו של עשיר קמצן ומצא אותו ואת בני ביתו סועדים. ישב גוחא וראה שהביאוּ תרנגולת צלויה, וכשם שעלתה על השולחן כך ירדה מעל השולחן שלמה, ואיש מן הסועדים לא אכל הימנה. נאנח גוחא ואמר:

– מובטחני שתרנגולת זו תאריך ימים במותה מבחייה.

ט

גוחא הביא בשר שמן מן האטליז ואמר לאשתו:

– פטמה, שמא את יודעת, מה מאכל טוב אפשר להכין מבשר זה?

החזירה פטמה:

– מבשר שמן כזה אפשר להכין כל מיני מאכלים טובים שבעולם.

שמח גוחא שמחה רבה ואמר:

– הואיל וכך, מהרי, פטמה, ועשי לי כל מיני מאכלים טובים שבעולם.

י

פעם אחת הוזמן גוחא לסעודה עשירה בבית-עשירים, והגישו לשולחן תבשיל שלא ידע טעמו. תחלה טעם טעימה כל-שהיא, וכשראה שטעמו של התבשיל יפה חזר ואכל הימנו אכילה גסה. הציץ עליו בעל הבית ואמר לו:

– גוחא, שמא אתה יודע, תבשיל זה מה הוא?

הרהר גוחא והחזיר:

– איני יודע, אבל מכיון שעוד בימי ילדותי שמעתי, שמרחץ יש לו טעם גן-עדן, אני נמצא למד, שתבשיל זה מרחץ הוא.

יא

נזדמן לו לגוחא לסעוד בביתו של עשיר והגישו לשולחן פשטידה שמנה, ממולאה בשר וכל מיני תבלין. מיד פשט את ידו ולקח מן הפשטידה חתיכה הראויה להתכבד בה. אמר לו אחד מן המסובים:

– השמר והזהר, גוחא, שכל האוכל פשטידה שמנה זו יותר על המידה, מיד מסתכן.

נמלך גוחא רגע אחד בדעתו, קרא למסובים:

– בידכם אפקיד אשתי וילדי!

ופער את פיו לפשטידה שבידו.

יב

גוחא נזדמן לסעודה של בשר בביתו של נוצרי. ואותו יום יום הששי היה, כשהנוצרים אסורים באכילת-בשר. עד שגמרו לאכול אמר בעל המסעדה לגוחה:

– תמה אני עליך, שאתה אוכל מן השחיטה שלנו, האסורה לכם.

החזיר לו גוחא:

– הרי אני בין המושלימים מה שאתה בין הנוצרים.

יג

פעם אחת אמר אביו של גוחא לגוחא:

– הרי לך כסף, צא וקנה ראש צלוי של איל.

מיד נטל גוחא את הכסף והלך לעשות רצון אביו. קנה ראש צלוי של איל, אכל בדרך את כל הבשר והביא ואביו גולגולת ערומה, כעס אביו כעס גדול וצעק:

– רשע, מה זה בידך?

– ראש של איל, – השיב גוחא.

– והיכן הן אזניו?

– חרש היה.

– ולשונו היכן?

– אלם היה.

– והבשר כולו?

– אבא, אן עיניך? – השיב גוחא, – שמא אי אתה רואה, שקרח הוא?

יד

אמר גוחא לעשיר קמצן:

– מה טעם אין אתה מזמינני לסעודה?

החזיר הקמצן:

– משום שאני יודע בך, שזולל אתה. עד שאתה בולע מה שבפיך וכבר אתה פורס פרוסה חדשה.

רגז גוחא ושאל:

– ואתה מה רצונך, שבין לוגמה ללוגמה אתפלל שחרית?

טו

פעם אחת, בשעת סעודה, אמר גוחא לאשתו:

– כמה יפה טעמו של תבשיל זה, אלא שמדתו מועטת.

תמהה האשה:

– הא כיצד? הרי קערה מלאה לפנינו על השולחן, ואין אתנו איש בבית, אלא אתה ואני.

החזיר לה גוחא:

– יפה אמרת, פטמה. אף-על-פי-כן הייתי נהנה הרבה יותר אלמלי לא היינו בבית אלא אני והקערה.

טז

גוחא יצא עם שיירה לדרך רחוקה. הלכו כמה ימים במדבר ולא הגיעו לישוב. וכשהתחילה הצידה פוחתת והולכת נמנו וגמרו, שלא יאכל איש מהם אלא לחם אחד וביצה אחת. ובערב, כשישבו לאכול התיצב גוחה מרחוק ולא נצטרף לסעודה. אמרה לו החבורה כולה:

– גוחא, למה מרחוק תעמוד? קח גם אתה לחם אחד וביצה אחת ואכול.

החזיר גוחא:

– דייני, אם יתן לי איש-איש מכם חצי-לחם וחצי-ביצה. יותר מחצי-לחם וחצי-ביצה אין קיבתי מעכלת.

יז

שעה שלמה קודם זריחה יצא גוחא לחצר והתחיל קורא גברית. הקיצו שכניו ואמרו לו:

– שמא יצאת מדעתך, שאתה עושה מעשה תרנגול?

החזיר גוחא:

– יש לי היום עבודה רבה, ורוצה אני שתקדים השמש לעלות.

יח

גוחא עלה לצריח של המסגד, קרא בקול רם את העם לתפלה ומיד ירד והתחיל רץ מן המסגד והלאה. עכבוהו ואמרו לו

– גוחא, להיכן הרגלים?

חנן גוחא את קולו והחזיר:

– בבקשה מכם, אל תעכבוני. אני רץ לראות, עד היכן קולי מגיע.

יט

גוחא עלה על דוכן המסגד לדרוש. פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

ענה כל הקהל ואמר:

– לא, אין אנו יודעים.

נענה גוחא ואמר:

– אם אין אתם יודעים, סימן שאין אתם צריכים לדעת. וירד מן הדוכן.

לאחר שבוע עלה על הדוכן לדרוש, ושוב פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

ענה כל הקהל ואמר:

– הן, אנו יודעים.

נענה גוחא ואמר:

– הואיל ואתם יודעים, אין לי עוד דבר להודיעכם. וירד מן הדוכן.

עבר עוד שבוע שגוחא חזר ועלה על הדוכן לדרוש, ושוב פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

נתחלק הקהל: הללו אמרו: “לא, אין אנו יודעים”, והללו אמרו: “הן, אנו יודעים”. נענה גוחא ואמר:

– הואיל וכך, יעלו אלה שיודעים ויאמרו לאלה שאינם יודעים.

וירד מן הדוכן.

כ

גוחא נשא על שכמו שק-חטים לטחון. עד שהגיע לטחנה התחיל מהרהר בלבו:

– “כמה יפה וכמה נאה היה הדבר, אלו נעשו החטים שבשק אדרכמונים!”

ועד שהרהר בכך התחיל מאמין שאלהים שמע תפילתו וכבר נעשו החטים אדרכמונים. מיד הוריד את השק לקרקע תקע ידו לתוכו והוציא – כף מלא חטים. חלשה דעתו והתחיל מטיח דברים כלפי מעלה:

– אתה, אלהים, רמית אותי.

כא

גוחא בקש למכור פרתו הלך ושאל עצה מאת שכנו:

– כיצד ישבח את הפרה ויקפּצו עליה קונים?

אמר לו שכנו:

– צא והכרז עליה: “איני יודע בכל העיר פרה טובה כמותה; יפה וילדה (יו"ד פתוחה) ובת-בנים: זה ששה חדשים כבר יש לה עגל בבטנה”.

עשה גוחא כך וקפצו קונים על הפרה ומכר אותה. וכששב לביתו שמח וטוב-לב מצא שני אורחים בבית. כשראו אותו אמרו לו:

שדכנים אנחנוּ ולשדך את בתך באנוּ.

מיד התחיל גוחא משבחה בעיניהם:

– איני יודע בכל העיר כולה בחוּרה טובה כמותה; יפה וילדה ובת-בנים: זה ששה חדשים יש לה עגל בבטנה.

צחקו השדכנים ואמרו לו:

– גוחא טפש, שמא שבח הוּא זה לבחורה?

החזיר להם גוחא:

– ודאי שבח הוּא זה. הרי שאתם נוסעים למקום שהוּא ושני סוּסים לפניכם, אחד יגיע לשם בתשע שעות ואחד בשלש, איזה מהם המשובח? הוה אומר: זה שיגיע בשלש שעות. כיוצא בזה אדם הבא לישא אשה ולהעמיד ממנה בנים, ושתי נשים לפניו, אחת תלד בתשעה חדשים ואחת תלד בשלשה, איזו מהן המשובחת? הוה אוֹמר: זו שתלד בשלשה חדשים.

חזרוּ השדכנים ואמרו לו:

– אף-על-פי-כן טפש אתה, גוחא, ואם כך תכריז על בתך תשב בביתך עד שילבין ראשה.

אמר להם גוחא:

– אין ממש בדבריכם. הרי כך הכרזתי על פרתי, ומיד קפצו עליה קונים.

כב

אמרו לו לגוחא:

– כבר זרקה בך שיבה ועדיין אתה עושה מעשה נערות, ואין אתה מבקש לעבוד ולעסוק המשא-ומתן כדרך שהבריות עובדים ועוסקים במשא-ומתן.

שמע גוחא חרפתו ולא השיב ולא כלוּם.

לימים ראוּ לגוחא, שהוא צד חסידה וקצץ לה כנפיה היפות ומקורה הארוך. אמרו לו:

– מנוול אתה, גוחא, שלא חסת על בריה יפה זו ועשית לה כך.

החזיר גוחא:

– אדרבא, טובה גדולה עשיתי עמה. ראיתי בצערה, שהיתה משונה מכל העופות. עכשיו תהיה כמותם.

בְּאֶרֶץ-הַמְַּנְּדָרִינִים

לי. קרני, שכר עצה טובה.

א: משפט שלמה

חִין הזקן יצא מכפר-מגוריו ללכת העירה, כי היתה מצות המַנדָרין חזקה עליו לפקוד אותו. והיום יום-גשם, ולמחסה ממטר לקח חין הזקן בידו מטריה יפה, גדולה ורחבה, אשר בשבת ובמועד תוקח.

הוא בדרך וישא עיניו וירא: אדם מבקש לו סתרה מתחת לעץ עבות. גם הוא, הזר, העירה דרכו, ומפני הגשם אבדה עצה ממנו להגיע שמה. וירחמהו חין ויאמר:

– יש במטריתי מקום, כי יחסו בה שנים; אם נא מצאתי חן בעיניך, אחי בכורי, בוֹא וחסה בה.

ולא היה בפי האיש די מלים להודוֹת לו על טוב לבו, ויבקש, כי יגדיל חין את חסדו עמו וְיַנַּח ידו מן המטריה, כי עָיֵף, והוא, הזר, יפרוש אותה על שׁניהם. ויסרב חין, כי לא מן הנמוס הוא, שישרת אותו אחיו בכורו. ויפצר בו האיש מאד, ויאות לו חין הזקן. וילכו שניהם יחדו, והזר ידו אוחזת במטריה ופורשת אותה על ראשיהם.

ויהי בבואם העירה ויברך חין את בן-לויתו ברכת פרידה, וישב האיש ברכה גם לו – ואת המטריה לקח לו, וישתאה חין ויאמר:

– יגדל נא חסדך עמי, אחי בכורי, וְתַרשני נא לקחת את מטריתי.

ויתן עליו האיש בקולו ויאמר:

– למה הבל ידבר פיך? המטריה לי היא ואתי תהיה.

אז ידע חין כי נפל בידי איש בליעל, וַיָּרֶב עמו.

עוד המה רבים וַיֵחָלק עליהם העם אשר ברחוב לשתי מחנות: המחנה האחד היתה עם חין והמחנה השניה – עם האיש, אשר בידו המטריה. וּמֵאֵין לריב תוצאות הלכו חין וגוזלו אל השׁופט. ורבים מן העם אחריהם.

וביום ההוא ישב במשפט פַאוּקוּנג רב-התשבחות, הוא ראש השופטים אשר למלך סין, אליו באו כלם ויעמדו לפניו. וישׁמע פאו-קונג וישאל:

– האין יש פה עדים, אשר יעידו למי המטריה?

ויען ויאמר חין הזקן:

– גר אני פה, אדון רם ונשא, ובכל הקהל אין איש אשר יעידני.

– וכל הקהל יעידני, כי ידי היא שאחזה במטריה, – ענה ואמר השני.

וַיָּלט פאו-קונג את פניו כמעט רגע, ואחרי-כן קרא למשרתו ואמר:

– שבור את המטריה לשתים, ותן את החצי לאחד ואת החצי לאחד.

ויחשו חין הזקן ואיש-ריבו וכל העם אשר עמהם, ויצאו מלפני פאו-קונג, ויקם פאו-קינג וישלח את משרתו, כי ילך חרש אחרי חין הזקן ויריבו וישמע מה בפיהם על הדין אשר דן. ויעש המשרת כן, ובשובו אמר לאדוניו, לפאו-קינג:

– אדון רם ונשא, חין הזקן הוא הרשע, כי התקצף וקלל בך ובמשפטך בדברים אשר לא יעברו על דל-שפתי. בחמתו כי רבה אמר, כי מימיו לא שמע משׁפט-אוילים כזה.

– ומה אמר השני? – שאל פאו-קינג ופני נהרו.

– רב-צדק ורב-נמוס הוא השני, – אמר המשרת. – הוא שבח והלל אותך ואת משפטך.

ויען פאו-קונג ויאמר:

– מהרה והביאה אותם אלי.

ויהי בבואם ויאמר פאו-קונג לחין הזקן.

– עתה ידעתי, כי צדיק אתה בריבך.

ולשני אמר:

ואתה הרשע, כי אמרת לגזול רכושו ולגנוב את דעתי.

שלם תשלם את המטריה השבורה, וחמשים יכוך על חטא שחטאת.

ובסין יֵאָמר:

– אין חכם כפאו-קונג, ואין משפט כמשפטיו, כי עמקו מני-ים וגבהו מהררי-עד…

ב: הגונב מן הגנב

אל ווֹאנג המלוה בא אדם זר לו מתמוֹל-שלשוֹם ובידו צמיד כסף למכור או לתתו עבוט. ובתת וואנג המלוה את הצמיד במשקל למען דעת מה מחיר ישוה לו, בא זר אחר ויגש אל האיש, אשר לו הצמיד, ויאמר:

– טוב הדבר, כי מצאתיך. בקשתיך במלּונך ואמרו לי, כי הלכת הלום. רץ בא מביתך והביא לך מכתב מאחיך, וגם פלח-כסף הביא לך מאתו.

ובדברוֹ נתן את המכתב ואת פלח-הכסף על-ידו וילך.

– השיבה נא לי את צמידי, – אמר הזר לוואנג המלוה. – ברוך אלהים, כי עזרני ולא נתנני להאביד ממני את הצמיד, אשר זכרון-עולם הוא לי מאבותי. מכור לא אמכרנו ועבוט לא אעבטנו. הנה פלח-הכסף אשר הובא לי; קחהו ותנה לי את תמורתו. ואם מצאתי חן בעיניך, קרא נא באזני את המכתב אשר באני מאחי, כי לא למד עבדך קרוא וכתוב.

ויפתח וואנג את המכתב ויקראהו, לאמר:

“הנה אנכי שולח לך פלח-כסף – עשר אונקיות משקלו, מכור אותו לאיש, אשר לא יונה אותך, והיתה תמורתו לך למחיתך, ואני תקוה, כי לא ירבו הימים ואשלח לך עוד”.

וכהתימו לשמוע דברי-המכתב, אמר האיש לוואנג:

הנה עשר אונקיוֹת הכסף, אשר שלח לי אחי, קָחֵן נא ותנה לי תמורתן.

וישקול וואנג את פלח-הכסף אשר לפניו, ויהי משקלו אחת-עשרה אונקיה. וַיִחד וואנג המלוה ויכחד את מותר האונקיה. וישלם למוכר את עשר האונקיות, אשר אמר.

והמוכר העמיד פניו כאיש, אשר לא יראה ולא ידע, וַיָּצר את התמורה, אשר נתן לו וואנג, ויפן וילך.

ויהי כעבור שעה ויבוא וואנג אל הצורף למכור לו את הכסף אשר קנה, וַיִּמָּצֵא, כי אין הפלח כֻלו בלתי-אם כסף מצופה על סיגים. ויקצוף וואנג מאד וחמתוֹ בערה בו. וילך לבקש את המוכר וימצאהו במלון-אורחים. והוא יושב וממלא נפשו בשר ודגים וכל-טוב. ויגש אליו וואנג וַיַּשלך את הפלח לפניו ויקרא בחרי-אף:

– נוכל אתה, כי סיגים הוא הפלח, אשר מכרת לי, ולא כסף.

– מה תצעק אלי? אתה יודע כי מאת אחי היה לי הפלח הזה, ולא בחנתיו, אם כסף הוא או סיגים. ואולם אם אמת בפיך כי סיגים הוא, תנהו לי ואשיב לך תמורתו. אפס שקול ישקל בראשונה למען דעת, אם לא החלפת אותו באחר ואם לא תואנה אתה מבקש.

וישקלו את הפלח לעיני כל האורחים אשר בבית וַיִּמָּצא משקלו – אחת-עשרה אונקיה. וימלא המוכר חמה ויקרא לוואנג:

– אתה, נכבדי, נוֹכל. לא זה הפלח אשר מכרתי לך, כי רק עשר ולא אחת-עשרה אוֹנקיות משקלו. ואתה במרמה באת אלי להשיב לך את כספך חנם.

וַיָּשב האיש אל שולחן הבשר והדגים, וואנג נדחף אל ביתו אבל וחפוי-ראש ופלח-הסיגים בידו למזכרת-עון וכלימה…

ג: חכמת-אדם

איש היה בארץ-סין, לֶנג שמו; והיה האיש רב-אוצרות, וסוסים שוטפים קלי-מרוץ לו באורוותיו, אשר אין על עפר משלם.

ויהי מימים וירכב אל אחוזת-נחלתו ועבדו הֲשִׁין עמו. ובבואם שמה מסר לֶנג את הסוס, אשר אהב מכל סוסיו, בידי העבד ויצוהו להשיבו העירה.

ויהי בהיות השין בשדה ואדם זר אשר לא ידע, והוא רוכב על פרדה, קָרֵב אליו. ויברך אותו הזר לשלום, וכעבור שעה מעטה וידבק בו השין התמים, ויהלל לפניו את לנג אדוניו ואת רוב-עשׁרו ואת כח סוסיו, הממהרים כברק לרוץ ארח.

– הביטה נא, וראה סוס זה, – התהלל השין. – קל הוא ברגליו מצבי אשר בשדה ומעופר האילים.

והאיש הרוכב עמו יניע אחריו ראש, כי מאן להאמין. ויתעשת השין ויאמר אליו:

– נסה ועלה על הסוס, ובעיניך תראה, מה רב כחו וגבורתו.

ויאות לו האיש וירד מפרדתו, ויעלה על הסוס ויתקע את הדרבונות בבטנו – ויעלם. ויחיל השין עד בוש – והנה האיש איננו. ויבין השין, כי גנוֹב גונב הסוס, אשר אין כמוֹהו גם באורוות לנג אדוניו. ויחרד חרדה גדולה, כי ירא לנפשו מאד מפני זעם אדוניו.

ובצר לוֹ עלה על פרדת הגנב וירכב לבית-המשפט. וימצא את פאו-קונג, ראש השופטים אשר למלך סין, והוא יושב לשפוט את העם. ויספר לו השין את כל אשר קרהו, ויקשה הדבר בעיני פאו-קונג החכם, כי לא ידע חשין לא את שם הגנב ולא את מקום-מגוריו. רק אחת ידע – את המקום, שם נפגשו שניהם. כשתי כברות-ארץ לבוא העירה. וימלך לב פאו-קונג עליו ויאמר לַהֲשִׁין:

– השאירה נא את הפרדה פה עמי, ואתה שוב ובוא כעבור יומים.

ויהי כעבור שני הימים וישב השין, ויצוהו פאו-קונג לעלות על הפרדה, והוא, פאו-קונג, עלה על הסוס, אשר הכין לו, וירכבו שניהם יחדיו אל המקום אשר אמר לו השין.

ובצאתם את העיר ויאמר פאו-קונג להשין:

– רד מעל הפרדה ותנה לה לרוץ כלבבה.

והפרדה רעבה מאד, כי הרעיבה פאו-קונג ולא הטה אליה אוכל זה שני ימים. וברדת השין מעליה ותשא את רגליה ותרץ, ופאו-קונג נשא על סוסו אחריה, והשין רץ ברגליו אחריהם, כי קל-רגלים הוא, וחוגר כל כוחו להדביקם.

ופתאום צהלה הפרדה ותמהר לרוץ עוד מלבראשונהּ. ולקול צהלתה יצא איש לקראתה. וימהר פאו-קונג וַיֵּט הצדה לבל יראהוּ האיש ולא יתחמק מפניו, והשין לא יכול להתאפק ויקרא:

– אדון רם ונשא הנה הגנב!

עוד הוא מדבר והפרדה פרצה אל תוך חצר, ויפרוץ גם השין אחריה – והנה הסוס, אשר הוא מבקש, עומד על בלילו ולועס בעצלתים…

ד: שני הרואים

שוּנג בעל-הלשון אהב לדרוך את לשונו הבל ולהפיח כזבים. ויהי היום ויבוא שוּנג מפקינג עיר-הבירה ויספר לקונג אוהבו את כל הגדולות אשר ראה. אף ראו עיניו תוף אשר ירעם בקולו נפלאות ממזרח-שמש עד מבואו.

וישמע קונג ויאמר:

– היפלא מפקינג עיר-הבירה דבר? עיני ראו שם שור-פר שלש מאות אמה ארכו, חמישים אמה רחבו ומאתים אמה קומתו.

ויצחק שונג ויאמר:

– מיום ברוא אלהים שמים וארץ לא היה שור-פר כזה.

ויען קונג ויאמר:

– אם לא שור-פר כזה, אשר ראו עיני, מאין יוקח העור לתוף, אשר ראו עיניך.

ה: אדם וזבוב

כחום היום ישב המנדרין וָוא לשפוט את העם. ויגש אליו לִי הערום, בשמאלו נתח צלי ובימינו זבוב אוכל בשר, דשן ושמן. ויקוד לי אפים ארצה ויאמר:

– כל הנשמה תהלל צדקת-לבך וחכמת-משפטיך. ואני נבזה וחדל-אישים אשתחוה ואכרעה לפני כסא-כבודך ואבקש משפט. עם בוקר קמתי ואצלה את הצלי אשר בידי, למען הקריבהו לך, פחתי. ויעף הזבוב, אשר אתה רואה, וירד על הצלי. ועתה שפוט נא ביני ובינו, מה לעשות לו, ומלפניך משׁפטו יצא.

ויצחק המנדרין ווא בקרבו, כי עלה ריח-הניחוח באפו ויאמר:

– בן-הכות הרשע. מכל מקום אשר תמצאהו – הכה תכה אותו.

ויפתח לי את ימינו, ויעף הזבוב וינח על מצח-המנדרין. וַיִּשְׁנה לי יאמר:

– אמנה, כל הנשמה תהלל צדקת-לבך וחכמת-משפטיך, אדון רם ונשא.

ובדברו נחתה ידו הברזל ותפוצץ את הזבוב אשׁר נח על מצח המנדרין.

ו: המבקש אבדתו

נזיר-אלהים לא היה פֶנג השוטר, ויין ושכר וכל משּקה אשר יִשָּׁתֶה שתה ערב ובוקר וצהרים. ויהי היום וַיִּמָּסֵר לידו אסיר גלוח ראש להביאו אל בית-הכלא אשר בעיר הגדולה. הוא בדרך ועל כל מדרך כף-רגל ימלא פיו יין מן הבקבוק, אשר הכין לו. ויכרע ויקרס על אם הדרך, כי עברו היין וַיַּפֵּל עליו תרדמה ויישן. ויפן האסיר כה וכה וירא, כי אין איש, ופנג מושלך כפגר-מת, ויתיר חבלי-הכבל מעל צוארו הוא ויקשרם בצואר פנג, ואחר גלח לפנג את ראשו – ויקם וימלט.

הבוקר אור ופנג הקיץ מיינו, וישלח ידו למשש את צוארו, כי דבר-מה העיק עליו, והנה חבלי-כבל; ויוסף וישׁלח ידו לגרד את ראשׁו כי נגע בו קור-בוקר, והנה גלוח הוא. ויתעצב פנג אל לבו ויאמר:

– אכן טוב הדבר כי לא נמלט האסיר. אבל איה אנכי?…

ז: המבקשים חשבון

שֶׁנג וּטְשֶׁנג ידידים, וולשנג בת יחידה ולטשנג בן-יחיד. ויהי מקץ שנה להולדת בנו ויבוא טשׁנגׁ אל שנג ויאמר:

– חשקה נפשי להתחתן אותך. תן נא את בתך לבני.

וימאן שנג ויאמר:

– היה לא יהיה כדבר הזה, כי בן-שנה בנך, ובתי בת-שנתים וגדולה ממנו פי-שנים. ובמלאת לבנך עשר שנים והיתה בתי בת-עשרים. וכן לא יעשה במקומנו לתת לבחור בן-עשר בתולה בת-עשרים.

ויען טשנג ויאמר:

– לא מחכמה בקשת חשבון זה. ואני אחרת אחשבה, בעוד שנה ימלאו גם לבני שנתים. כַּתֵּר נא לי איפוא, שנה והיה גילם אחד…

ח: האמן

לי-הוּנג האמן ראה את מלאכתו כראות מלאכת-אלהים, ואיש לא בא אליו לעשות תבנית-פניו. ויאמרו לו אוהביו:

– כי תעשה תבנית-פניך ותבנית פני אשתך והעמדת אותן עם שער-ביתך וראו הכל, כי רבה אֳמָנותך, ונתנו כבוד וגדולה לשמך.

ויאמר לי-הונג:

– טובה העצתכם וכדבריכם אעשה.

ויהי היום ויסר אליו חותנו הזקן. וירא את התבניות אשר בשער ויאמר אליו:

– מי זאת הנשקפה בתבנית, אשר עשית?

וישתאה לי-הונג ויאמר:

– הלא זאת בתך, אשר נתת לי לאשה.

ויפלו פני הזקן וישאל:

– אם זאת אשתך, למה העמדת אותה ליד איש זר, כי ישיחו בה כל הולכי-רכיל?

ט: בן יכבד אם

בן יחיד היה פֵאי-אִי לאמו, והיא אשה קשת-רוח, ויש אשר גם תגרת-ידה לא חשכה ממנו. ויהי היום ותך אותו על הלחי, וישא קולו ויבך. ותתפלא האשה ותשאל:

– כל הימים אשר הפלאתי מכותיך, נשאת אותן דומם, ומה לך, כי ככה תבכה היום? האמנם כבדה עליך ידי מכל הימים?

וישיב פאי-אי לאמו ויאמר:

– לא. כי נהפוך הוא. קלה עלי ידך כל הימים, ומה אות, כי אין עוד כח בך כתמול-שלשום – ועל זאת אני בוכה…

י: זקנה

היה ליל-חושך וצלמות. ויקרא קֶטֶב מלך-השאול, אל מלאך המות ויצוהו:

– לך אל וואנג המלוה הזקן וקח את נפשו כי מלאו ימיו.

וילך המלאך – וישוב בגפו. וירגז קטב, ומקול-זעמו שאול רעדה כֻלה:

– מי ימרה את פי וְיִשְׁלָם? איה וואנג?

ויקוד המלאך אפים ארצה ויאמר:

– אל נא יחר לאדוני ואדברה. עבדך עשה כאשר אדוני צוה, ואלך אל בית וואנג. עיף ויגע באתי שמה, כי חושך אפפני וקור אכלני. ויהי אך פתחתי דלת ביתו ואראה: שתים נשים צעירות חובקות את וואנג הזקן ועל ברכיהן תְּיַשֵּׁנָה אותו. וָאֹמַר: למה זה הבל איגע להביא אותו, והוא עוד יום או יומים מבלעדי בוא יבוא?

יא: יונים

וימת וֹואנג ויבואו אוהביו לספוד לו ולבכותו. ואחרי-כן חפרו לו קבר וישימוהו בארוֹן להורידו אל קברו. ואשתו מאנה להתנחם ותפול על ארונו ותבך מרה:

– איש ואשתו שתים יונים המה בארובה אחת, ואיככה תחיה האחת באין השניה עמה? קחני אליך, וואנג אורי וישעי.

וַתֵּקַע אחת ממחלפות ראשה ותחזק במסמר אשר בארון. ותתחלחל האשה מאד ותצרח:

– הושיעו נא, כי תפסני וואנג ולא ירפני!

ויאמר לה אחד מאוהביו:

– מה לך, כי נזעקת, שרתי? איש אשתו שתים יונים הם בארובה אחת…

ותחלוט האשׁה ממנו ותגמור בעדו:

…ובמות אחת מהן תעוף השניה אל ארובתה:

יב: אוהב צדקה

כל באי שער-עירו ידעו את המנדרין וָוא, כי כולו אוֹהב שוחד ורודף שלמונים.

ויבוא אליו איש מאנשי-המקום וַיַּנַּח על השולחן אשר לפניו חמש אונקיות כסף – וישתחווה ויצא. ואחר בא אליו שני מאנשי המקום וַיַּנַּח על השולחן אשר לפניו עשר אונקיות כסף – וישתחוה ויצא.

ולמחר עמדו שניהם לפניו למשפט. ויצדיק המנדרין ווֹא את אשר הביא עשר האונקיות וירשיע את אשר הביא חמש האונקיות ויתמה האיש ויאמר:

– אולי שגית ברואה, אדון רם ונישא? לי הצדקה.

ובדברו הרים את ידו וַיְפַשֵׂק חמש אצבעותיה אל מול פני המנדרין.

וירם המנדרין את שתי ידיו ויפשק עשר אצבעותיהן אל מול פני האיש הדובר בו ויאמר:

– מה אעשה לך, בני, ולאיש-ריבך הצדקה יותר?

יג: על מה נעצב המנדרין פַא?

והמנדרין פא איש תם וישר, משפט-אמת ישפוט את העם ומשוחד ושלמונים ינער כפיו.

ויעצו אנשי המקום, לאמר:

– מה תשורה נביא למנדרין פא על כל הטובה אשר הוא עושה עמנו?

וילכו לשאול בעצת אשתו, ויפצרו בה מאד, ויפתוה, כי תגיד להם, מה תשורה יביאו לאישׁהּ. ותאמר להם האשׁה:

– הנה נא ידעתי, כי לא יקח תשורה מידכם. ואולם אם פֶּסל-עכבר, עשוי כסף תביאו לי אקחהו מידכם, כי על-כן במזל עכבר נולד אישי.

ויעשו כן. ותקח האשה את עכבר-הכסף ותצפנו, כי יָרְאָהּ לספר את הדבר לאישה.

ויתקשרו אנשי אָוֶן על המנדרין פא, כי לא אבה לקחת שוחד מידם ולהטות משפט, ויעלילו עליו עלילות ברשע לפני המלך, וחרה אף המלך ןיקרע את כהונתוֹ מידו ויתננהּ לאחר. ויבואו ימי ריש ומחסור, ולא ידע לשית עצות בנפשו לכלכל את ביתו. וימלך לב האשה עליה ותקח יום-יום גרגר אחד מעכבר הכסף אשר עמה, ותתנהו באוֹרז ובכל מאכל אשׁר יאכל, והיו לאכלה לה ולביתה.

ויהי כי רבו הימים ויאמר לה אישה:

– תם אני ולא אדע, מאין לנו האוכל, אשר אנו אוכלים יום-יום?

ותשפל האישׁה את עיניה ותספר לו האשה ותוסיף:

– אל נא יחר אפך בי, כבודי ומרים ראשי, כי עשׁיתי הדבר הזה ולא לרוחך. הפצר הפצירו בי האנשים, ולא עמד בי רוח להשיב פניהם.

וימלא לב המנדרין פא צחוק ועָגמה גם יחד, ויבט אל אשתו ברחמים רבים ויאמר:

– צר לי עליך, אחותי, כי לא נולדתי במזל שור…

יד: עושר שמור לבעליו לחנם

בסוד בחורים וזקנים ישב טְשִׁי-פִי הַכֵּלי וברוב עשרו התהלל, כי מאת אלף שקל לו. וישמע לִי, העני הערום, ויאמר:

– כמוני כמוך.

וילבש טשי-פי כעס ויאמר:

– האתה אלי תדמה ותשוה?

ויען לו ויאמר:

– לך מאה אלף שקל, וטובה לא תעשה עם נפשך; ואני לא אעשה טובה עם נפשי, כי מאה אלף שקל אין לי. וביני ובינך מה?..

טו: עוני ועושר

יום תמים פרשׂ עני אִלֵּם את ידו אל כל עובר, ואיש לא שעה אליו, לעת-ערב עבר עליו מנדרין זקן ונשוא-פנים וירחמהו ויאצל לו נדבה בברכת ידו הטוֹבה עליו. וימהר האלם ויבוא אל בית-היין ויגש אל המלצר ויאמר:

– הבה לי כוס ייּן, כי צמאתי.

ויתמה המלצר וישאל:

– האם לא זה עתה אלם היית?

וישיב האלם ויאמר:

– הטרם תדע, כי העוֹני אין הַדִבֵּר בפיו, והעוֹשר שם פה לאלם?

מִסִּפּוּרֵי הֹדּוּ

א: עדות שאין לה הכחשה

עם בוקר בא סוחר אל המלך, התנפל לפניו וצעק אליו:

– הושיעה, המלך! באו גנבים במחסני וגנבו את כל הצמר, אשר היה לי.

שמע המלך, ולא ידע להושיע. אמר לו אחד משריו:

– אדוני המלך, תנני-נא ואמצא את הגנבים.

הסכים המלך. הלך השר לביתו, עשה משתה גדול והזמין כל אנשי-העיר, מן החשובים שבחשובים עד הפחותים שבפחותים… וכשבאו כל הקרואים ואיש איש ישב במקוֹמו הראוי לו, נכנס השר, הסתכל בפני המסובים, פתח ואמר:

כמה טפשים ומחוצפים הם הגנבים! את דלילי-הצמר עוד לא הסירו מסבך זקניהם, ולמשתה כבר באו. מיד נשאו שלשה מן המסובים את ידיהם והתחילו ממשמשים בזקניהם – ונמצאו מעידים על עצמם שהם הגנבים.

ב: כמה גדולה ברכת המלך

חכם אחד הפקיד את ממונו בידי חנווני ויצא למסעיו. לאחר זמן שב ממסעיו והלך אל החנווני לקבל פקדונו. כפר החנווני ואמר לו:

– מה לך ולי? בידי לא הפקדת כלום. התחילו נדונים זה עם זה: הלא תובע והלה כופר. וכשהגיעו הדברים לאזנם של הבריות אמרו לו לחכם:

– חנווני זה מכר ומודה הוא לנו, וכל דבריו אמת וצדק. הרף ממנו, ואם אין – עוונך תשא.

ראה החכם, שכלתה אליו הרעה, עמד וכתב הכל על גליון ומסר דינו למלך. קרא המלך את הגליון ואמר לחכם:

– איעצך וּייטב לך. לך ושב שלשה ימים ליד חנותו של אותוּ חנווני, ואל תוציא מפיך דבר וביום הרביעי אעבור עליך ואברך אותך בשלום. תחזיר לי שלום, ושוב לא תוציא מפיך דבר.

תמה החכם ודומה היה, שיעץ לו המלך ללא חכמה, אף על-פי כן עשה כעצתו: הלך וישב ליד חנוּתוֹ של החנווני שלשה ימים רצופים כאלם לא יפתח פיו. ביום הרביעי בא המלך לשם, וכל השרים והפרתמים עמו. כיון שראה המלך את החכם יושב על הארץ עכב את הסוס, אשר רכב עליו, ברך את החכם בשלום ואמר לו:

מה זה היה לך, אחי, כי לא באת אלי זה היום הרביעי, ואין אני יודע מה עמך?

נענע לו החכם בראשו, ודבר לא הוציא מפיו.

והחנווני ראה הכל ונבהל מאד. וכשפנה המלך והלך לו, רכן אל החכם והתחיל משדלו:

– האומנם בידי הפקדת ממונך? שמא תזכיר לי פרטי הדבר, כי שכחתי הכל.

אמר לו החכם:

– ביום פלוני ובחדר פלוני מחדרי ביתך היה הדבר. ואתה בטובך לקחת את הצרור מידי וצפנת אותו בארון אשר בפנת החדר, וּבמנעוּל על-גבי מנעול נעלת דלת הארון…

– כן אתה דובר, – הפסיקו החנווני. – עכשיו נזכרתי… בוא ואחזיר לך פקדונך… עדיין הוא צפון אתי…

ג: עבד ואדון

עבד ברח מאדוניו. לימים הלך הנברח לעיר אחרת, וכשטייל ברחוב העיר ראה את העבד מרחוק רדף אחריו, תפסו ואמר לו:

– למה ברחת מאתי?

חזר העבד והניח את ידו על שכמו של האדון ואמר:

– האני עבד לך, ולא אתה עבד לי? האני ברחתי מאתך, ולא אתה ברחת מאתי? בוא ונלך אל השופט.

וילכו שניהם אל שופט. זה אומר: “אני האדון, והוא העבד”, וזה אומר: “לא כי, אני האדון, והוא העבד”.

נמלך השופט, העמיד שניהם ליד חלון וצוה עליהם, כי יוציא איש-איש מהם ראשו בחלון. וכשעשו כך קרא השופט לתליין ואמר לו:

– מהר שלוף חרבך והתז ראשו של העבד!

כיון ששמע העבד את הדברים, מיד נרתע לאחוריו והפליג ראשו מתוך החלון. ואלו האדון נשאר עומד על עמדו: לא נע ולא זע…

ד: עדתו של עץ

בחור הפקיד מאה דינר בידי זקן והלך למסעיו. וכשחזר ובקש את ממונו מאת הזקן, כפר הלה ואמר:

– איני מכירך, בחור.

נמלך הבחור ותבע את הזקן לדין. וכשבאו שניהם אל הדיין, אמר הדיין לזקן:

– בחור זה תובע מאתך מאה דינר, שהפקיד בידך.

עמד הזקן בכפירתו וטען:

– להד"ם!

אמר הדיין לבחור:

– שמא עד יש לך, שהפקדת ממונך בידו?

החזיר הבחור:

– לא היה עד ביני ובינו. תחת העץ מסרתי את מאה הדינר מידי לידו.

התמם השופט ושאל:

– אם כן, למה זה תאמר, שלא היה עד בינך ובינו? הרי העץ עד. הילך חותמי לסימן ולך אמור לו, כי קראתי לו שיבוא להעיד.

לטשוּ הבחור והזקן את עיניהם: שמא אין השופט שפוי בדעתו? – גער השוֹפט בבחור ואמר:

– קח את החותמת ולך, אל תעמוֹד.

נכנע הבחוּר והלך, והזקן נשאר עם השופט בבית. שהה השופט קצת ואמר לזקן:

– עכשיו ודאי כבר הגיע הבחור אל העץ.

נענה הזקן ואמר:

– לא; עדיין לא הספיק לבוֹא לשם.

לא היוּ רגעים מעטים והבחור חזר ובא:

– אדוני השופט, העץ אינו נשמע לא לי ולא לך; אין הוּא רוצה לבוא ולהעיד.

החזיר לו השוֹפט:

– לחנם אתה אומר כך. העץ כבר עשה חובתו והעיד.

שמע הזקן וקפץ ממקוֹמוֹ:

– אדוני השופט, מה הבל יפצה פיך? לא בא לכאן שוּם עץ.

החזיר לו השופט:

– אמנם כן, הוּא לא בא, אבל עדוּתוֹ כבר העיד. כשאמרתי: “עכשיו ודאי כבר הגיע הבחוּר אל העץ”, החזרת אתה: “לא; עדיין לא הספיק לבוֹא לשם”. אלוּ כדבריך, שלא קבלת את הממון תחת העץ, היית אומר: “איני יודע לאיזה עץ הלך הבחוּר”. עכשיו, שלא אמרת כך, שמע מניה אתה יוֹדע את העץ ואת מקוֹמוֹ, כי שם נמסר הפקדון לידך. טרח ושלם.

ה: סוף האדם…

ההוּא שגזל מאת דרוויש צעיף-המלמלה מעל תרבושוֹ וברח. לא ידע הדרויש למצוֹא גוזלוֹ, הלך לבית הקברות וישב שם. אמרו לו:

– דרוויש טפש, ואם כל היום תשב כאן, כלוּם יבוֹא גוֹזלך לידך?

החזיר הדרוויש:

– סוף-סוף יבוֹא לכאן, ואחכה לו שיבוא…

ו: רגל מעכבת

בא אדם לסופר ואמר לו:

מכתב יש לי לכתוב, ואני כתוב לא אדע. נקבה שכרך וכתוֹב אתה את המכתב בשמי.

סרב הסוֹפר ואמר:

– איני יכוֹל; רגלי כואבת.

תמה הלה:

כלום ברגלך אתה כוֹתב? בידך אתה כותב.

החזיר הסוֹפר:

– ודאי בידי אני כותב, ולא ברגלי. אבל תמיד שולחים אחרי לקרוֹא את הכתוב, כי מבלעדי אין איש יודע לקרוֹא את אשר ידי כותבת. ואני רגלי כואבת…

ז: גמוּל המשורר

משורר הביא לשר וגדוֹל שיר-תהלה, אשר כתב לכבודוֹ. אמר לו השר:

– כסף אין בידי. בוֹא אלי מחר ואעניק לך בר מאסמי.

למחר השכים המשוֹרר, לקח שק גדול והלך אל השר. אמר לוֹ השר:

– מה בקשתך, כי באת אלי?

תמה המשוֹרר:

– הן אמרת אתמוֹל, כי תעניק לי בר מאסמך, ולשם כך באתי.

החזיר לו השר:

כמה תמימים הם המשוֹררים! אתה גמלתני טוֹבה, כי שמחתני בדברים, אף אני גמוּלך שלמתי לך ושמחתיך בדברים…

ח: כסוי חטאה

צייר הלך לוֹ מעירוֹ לעיר אחרת ועשה עצמוֹ רוֹפא. לימים בא לשם מכרוֹ, וכשמצא אוֹתוֹ רופא חולים תמה ואמר לו:

– מה ראית לשנות אוּמנוּתך?

החזיר לוֹ הצייר-הרוֹפא:

– כשהייתי צייר היוּ כל חטאותי לנגדי תמיד; עכשיּו שאני רוֹפא, מכסה האדמה על כל חטאותי…

ט: הנזיר והעכבר

נזיר סגפן טבל בגאנגס בשרו. ויהי אך שטוֹף שטף פיו במי הנהר הקדושים וגור-עכבר ירד לידוֹ, כי נפל מתוך מקורו של בז, אשר נשא אוֹתוֹ. מיד שם הנזיר את גור-העכבר על שרשו של תחוב, טבל שנית ועלה מן המים. בדרך למשכנוֹ הבודד נזכר את גור-העכבר והרהורי-תשוּבה נצנצוּ לו בלבו:

– אכזריוּת היא זו, כי עזבתיו לנפשו, והוּא יתום קטן, ואב ואם אין לו.

נמלך ושב לחוֹף הנהר, בקש ומצא את העכבר, ובכח הקדושה, שהנחילה אותו נזירוּתו, הפך את הגוּר הקטן לילדה יפה. הביאה לאשתו העקרה ואמר לה:

– גדלי אותה ותהי לנו לבת.

וירבוּ הימים, ותיף ותגדל הבת וימלאוּ לה שתים-עשרה שנה ויאמר הנזיר בלבו:

– הגיעה עת דוֹדים לבתי, כי אמרו חכמים: נערה-בתולה כי תראה נדת-דוותה בית אביה – אין לה מעמד עוד. אבל למי אתננה לאשה, כי גדולה היא ביוֹפי וביחוּס-משפחה, וחכמים אמרו: אין זווגם של איש ואשה עולה יפה אלא אם כן שניהם שוים לעושר לחכמה, ליופי וליחוּס-אבות?

שקל הנזיר בדעתו וקרא לאלהים קדושים, אשר רבבות קרני אורה יכתירוהוּ¹, והתפלל אליו:

– אנא השקיפה משמים וקח נא את בתי לאשה.

ואוּלם שומר העולם, אשר עיניו כל הנעשה תראינה, ענהוּ:

– אישי קדושי, העבים תקיפים ממני, ואף בזרחי לעולם כוּלוֹ כחם גדוֹל להכוֹת אורי.

נשמע לו הנזיר וקרא לעב:

– רד וקח את בתי לאשה.

החזיר לו העב מתחת לצעיפוֹ:

– הסער תקיף ממני: לגזרים יקרעני ולארבעה רוּחוֹת השמים יפזרני.

אז קרא הנזיר אל הסער:

– בואה אתה וקחה את בתי לאשה.

שכך הסער רגע ואחר השיב:

– קדוֹשי! ההר תקיף ממני: אין כחי להזיזוֹ אפילוּ זרת אחת.

שמע הנזיר וקרא אל ההר:

– גשה אתה וקחה את בתי לאשה.

העניו ההר קוֹלוֹ ואמר:

– מה כחי ומה גבוּרתי כנגד העכבר? הוּא תקיף ממני, ואלפי מחלות יכרה בקרבי.

ראה הנזיר כי צדק ההר ממנוּ, וקרא לעכבר:

– עכבר, עכבר, צא מחוֹרך וקח את בתי לאשה.

נענה העכבר ואמר:

הריני מוכן ומזומן. אבל כיצד לחורי אביאנה?

שקל הנזיר בדעתוֹ ואמר: “הדין עמו”, – ומיד עשה בכח הקדושה, שהנחילה אוֹתוֹ נזירותו, והחזיר לבתו את הדמות, אשר נתן לה אלהים ביצרו אותה, – ותהי לעכברית.

י: חכמת זקנה

היה היה בהודוּ מלך עול-ימים, ולא מצא חפץ בלתי אם בעולי-ימים ורק להם האיר פנים. פעם אחת גמר אומר לצאת למלחמה, קרא לאנשיו ואמר להם:

– תנו דעתכם, כי לא יראוּ ולא ימצאו זקנים בצבאותי.

קיימו וקבלו אנשיו. ואוּלם אחד מהם הערים ולקח אתו חרש את אביו הזקן, כי היתה נפשוֹ קשורה בנפשו.

יום אחד הגיע המחנה לארץ-חררים אין מים. וכראות המלך כל המונו צחה צמא, אמר לבחוּריו:

– צאוּ ובקשו את הדרך למקום מים.

ומשוּם שכוּלם היוּ עוּלי-ימים ותבונתם עדיין לא בשלה לא יכלוּ למצוֹא את הדרך אשר בקשו. אז יצא הכרוז, הכה בתוף וקרא:

– האין יש פה זקן, אשר ידע למצוא את הדרך למקום מים?

נגש אוֹתוֹ זקן יחידי, אשר היה במחנה, הניח ידו על התוף ואמר:

שלחוּ את החמורים לנפשם, כי ילכו אל אשר יהיה רוּחם ללכת, ואתם לכוּ והביטוּ אחריהם. והמקום אשר יטוּ ראשיהם להריח – מקום מים הוא.

ויעשוּ כן, וימצאוּ מים.

טִפְּשִׁים וּבַטְלָנִים

ספרות הבדיחה על טפשות ובטלנות “רחבה מני ים”, ואין לך עם, שלא יחד לו קבוץ ידוע לתלות בו כל מיני טפשות ודברי בטלנות. היונים הקדמונים יחדו לכך את האבדיראים, היהודים – את החלמאים, הגרמנים – את השילדאים, הרוסים – את הפושחנאים וכו' וכו'. מה טעם זכה קבוץ פלוני או אלמוני “לתפקיד חשוב” זה – אין איש יודע. גזרת הגורל היא, שהחלמאי ישא עליו את טפשותם של כל ישראל ואין פודה ומציל מן הגזירה. אולי בזאת יתנחמו “השעירים לעזאזל”, שהבדיחה של טפשות בדיחה מהלכת היא ברובה, ומה שהיהודים תולים בחלמאים, אותם הדברים עצמם תולים הגרמנים בשילדאים, הרוסים בפושחאנים וגומר. ברם, אין לכחד, שהחלמאי הוא חלמאי, השילדאי – שילדאי והפושחנאי – פושחנאי, ועל פי רוב אי-אפשר להחליפם זה בזה. קבוץ וקבוץ טבע טפשותו שלו, קבוץ וקבוץ וסממני הבטלנים המיוחדים לו, המקשטים אותו. –

“שעיר לעזאזל” הודי הוא “הבהאראטאקה” – הנזיר הסגפן, ארך-הצמה, מכת השיבאאיטים. מתנגדיו, נזירי הדזאאינים, נחרים ומתקלסים בו ומיחסים לו דברי טפשות ובטלנות במדה גדושה. יש גם קובץ “הודי-סנסקריטי של שלשים ושנים ספורי-מעשיות על הבהאראקאטה הטפש. חברוּהוּ הדזאאינים בין סוף המאה הארבע-עשרה לתחלת המאה החמש-עשרה, והוא אחד מזקני “ספרי-הטפשים” שבעולם. כאן נתונים שמונה מספורי המעשיות הנ”ל.

א: בהאראטיאקה מכניס אורחים

כל ימיו התפרנס הבהאראטיקה דורמאטי, (=טפש) מן המזון, שנדבו לו תושבי הכפר. פעם אחת הלך לאכר לבקש נדבת מזון. נענה לו האכר והעניק לו ביד רחבה חובץ קר של חלב-תאו. שמח דורמאטי, שב לקלעה אשר לו וזלל את החובץ היפה עד תוּמו. עם ערב נפלה עליו תרדמה ויחלום חלום: הקלעה מלאה מכל אשר ייאכל ומכל אשר יבושל במטבח, אף לא חסר המזג. הקיץ וישב ותהה:

– מה אעשה אנכי לבדי לכל הטוב הרב הזה?

תהה ותהה, ולסוף אמר אל לבו:

– כל ימי מפרנסים אותי תושבי הכפר; בשכר זה אזמין אני עתה את כולם לסעודה יפה.

אמר ועשה: קם, נעל את הדלת והלך והזמין את כל תושבי הכפר ומשפחותיהם לסעודה. מיד שופכו בכל בתי הכפר מים על הכירים לכבות את האש, וכל הקרואים באו לסעודה, אשר הכין להם דורמאטי. פתח דורמאטי את הדלת – והקלעה ריקה, אין בה כלום. בדק וחפש בכל הפנות, – אין כלום. מיד פרש את השמיכה אשר לו, ושכב לישון. רגנו אורחיו הרעבים ואמרו לו:

– שמא לראותך ישן באנו? לסעודה באנו.

החזיר להם דורמאטי:

– כתרו לי זעיר, ידידי הטובים, עד שאחלום שוב ואמלא את הקלעה כולה מאכל ומשקה ואאכילכם ואשקכם עד בלי די.

ב: בהאראטאקה מתקן את רבו

היה היה בהאראטאקה זקן מופלג, ומרוב זקנה נכפפה קומתו מאד. ולו תלמיד צעיר לימים, והוא טפש מופלג.

פעם אחת הלך אותו תלמיד טפש העירה לבקש נדבות, עבר על פני ביתו של אומן וראה: האומן סך קנה כפוף בשמן ומגישו אל האש. אמר הבהאראטאקה הצעיר לאומן:

– למה אתה עושה כך לקנה?

החזיר לו האומן:

– זו היא תקנתו שיתיישר.

צהבו פניו של הבהאראטאקה:

– עכשיו הוא יודע תקנה לרבו.

מיד שב לקלעה תפס את רבו והתחיל סך אותו בשמן ומגישו אל האש. זעק הזקן מרוב כאב, ונאספו כל תושבי הכפר ואמרו לתלמיד:

– טפש, הנל לו לזקן; את נשמתו אתה מוציא.

אמר להם התלמיד:

– אתם טפשים ואבותיכם טפשים. את רבי אני מתקן, אתם מה איכפת לכם?

ג: בהאראטאקה בעל-חשבון

תלמיד היה לו ללונטאקה ארך-הצמה הזקן ושמו קונטאקה, וקונטאקה יותר משהיה טפש היה רעבתן, ויותר משהיה רעבתן היה טפש.

יום מימים היה חג בבית מאמינו ומתוודו של קונטאקה, וכשבא לשם קונטאקה נתן לו בעל-החג שלשים וּשנים רקיקים בשביל לונטאקה הזקן. לקח קונטקה את הרקיקים והלך להביאן לרבו, בדרך החל יצרו נציק לו. חשב עם נפשו ואמר:

– רבי ודאי יפריש לי חצי מן הרקיקים, והרי אני יכול לאכול את חציי מיד.

אמר ואכל ששה-עשר. חזר וחשב עם נפשו ואמר:

– מששה-עשר אלוּ ודאי יפריש לי רבי חצי, והרי אני יכול לאכול את חציי מיד.

אמר ואכל שמונה. ושוּב פעם ושוּב פעם חשב עם נפשו ואכל את חציו מיד, עד שלסוף הביא לרבו חצי רקיק. תמה לונטאקה.

– כלום חצי רקיק שלח לך מתוודי?

החזיר לו קונטאקה:

– חס ושלום! מתוודך מסור לך בלב ונפש, ושלשים ושנים רקיקים שלח לך, אלא שאני אכלתי אותם.

– הא כיצד? – רגז לונטאקה.

הסיע קונטאקה חצי הרקיק האחרון לתוך פיו והחזיר: – כך אכלתי אותם.

ד: בהאראטאקאה קונים פרה

ארכי-הצמה הלכוּ בחבורה יחדו לבקש נדבות, ובאו לביתו של אכר. הגיש להם האכר תבשיל יפה: אורז מבושל בחלב, חמאה וסוכר, וכשאכלוּ והתבשיל נעם לחכם מאד בקשו לדעת, כיצד מבשלים מאכל-תאוה זה, וספר להם האכר. שפר עליהם הדבר, נמלכו וקנו גם הם פרה. וכשהביאוה הביתה הוברר, שבהמה חלשה היא וחלבה מועט. אמרוּ להם חבריהם:

– טפשים אתם, שקניתם בהמה חלשה כמותה. הביטוּ וראוּ עטינה קטן, וחלבה יהיה מועט תמיד. לכו והחליפוה באחרת, ושימו לב שתהיה שמנה ובריאה ועטינה גדול.

קמו חמשה מארכי-הצמה, הלכוּ לנוקד ואמרו לו:

– קח לך פרתנו ותנה אחרת במקומה.

אמר להם הנוקד:

– צאוּ ובחרו לכם, וזו שתמצא חן בעיניכם אותה קחו לכם. יצאוּ ובחרוּ – שור פר. שמחוּ שמחה גדולה ואמרו:

– עכשיו יש לנוּ פרה בריאה ושמנה, ועטינה גדוֹל. חלב יהיה לכוּלנוּ.

וכשהביאוּ את הבהמה לביתם נאספו כל ארכי-הצמה לחלוב אותה. חלבוּ וחלבו – וחלב אין. לסוף נמאסה החליבה על השור, בעט בעיטה גדולה, קפץ והתחמק מידם.

ישבוּ כולם ותמהו איש לרעהוּ:

– מפני מה אין החלב יוצא?

פתח את פיו הזקן והחכם שבכולם ואמר:

– טפשים אתם ואי אתם יודעים כלום.

אמרוּ ל חבריו:

– הגידה נא אתה, – והתנפלו לרגליו, כי ירחמם ויגלה להם רז זה.

נענה להם הזקן החכם ואמר:

– אין לפרתנו נקב בעטינה, ומשוּם כך אין החלב יוצא.

ענו ואמרוּ:

– אמת ויציב ונכוֹן.

ומיד תפסוּ את השוֹר, קשרו את רגליו מזה בצמה של אחד מהם, ואת רגליו מזה בצמה של שני מהם, והשלישי החל נוקב את מה שנראה לו עטין. לא היה רגע אחד והשור בעט בעיטה גדולה, קפץ קפיצה גדולה, תלש לשני קושריו את צמותיהם – וברח.

זעקו תלושי הצמות ויללו מרוב כאב, ולקול זעקתם ויללתם נאספו וּבאו כל תושבי הכפר. צחקו הנאספים, וארכי-הצמה בכו והתיפחו:

– ברחה פרתנו, ברחה פרתנו! חלב לא יהיה לנו…

ה: בהאראטאקה מזונב

בקלעה אחת קטנה גרוּ ארכי-צמה שנים, רב ותלמיד, ושניהם טפשים מופלגים.

לילה אחד הזקיק צורך קטן את הרב לצאת החוצה. יצא ועשה מה שעשה, ובאשר עמד שם שכב, ולקלעה לא שב, כי שכור-שנה היה מאד.

ויהי בחצות-הלילה ויחרד וילפת, כי צבת אותו הקור. וישא את קולו ויקרא:

– הוי, תלמידי! האם בקלעה אני, או בחוץ אני שוכב?

והתלמיד שכור-שינה גם הוּא, וכשמעו את השאלה, אשר שאל הרב, פשט ידו והתחיל ממשמש מסביב לו, למען דעת אם הרב כאן, או לא. עד שהוא ממשמש תפסה ידו בזנבוֹ של כלב, כי נכנס כלב לקלעה ומצא לו פה מקוֹם לינה. מיד החזיר התלמיד ושאל:

– הוי, רבי! יש לך זנב, אם אין?

פשט הרב ידו גם הוא והתחיל ממשמש בגופו מאחוריו תפסה ידו קצה אזור-חלציו והחזיר:

– הן! יש לי זנב.

נחה דעתו של התלמיד ואמר:

אם-כן, הרי אתה נמצא בקלעה ובמקומך אתה שוכב.

ולא שנה הרב את מקוֹמוֹ, וישכב בחוּץ כל הלילה. ועם בוקר מצאוהו קפוּא מקוֹר, וכל עוד נפשו בו.

ו: בהאראטאקה רב-מחשבות

ארך-צמה נכנס לביתו של אכר לבקש נדבה. הסתכל וראה: שור עומד על האבוס, קשור בחבל, ולו קרנים עצומות וכפופות. נעץ ארך-הצמה, את שתי עיניו בקרנים ומחשבה גדולה התחילה מנקרת במוחו.

– הימצא החלל שבין קרן לקרן לראשו שלו, או לא?

ומכאן ואילך לא הרפתה ממנו מחשבתו הגדולה ששה חדשים רצופים. לסוף החליט:

– היום יתקע את ראשו לבין הקרנים. דבר שהיתה עליו מחשבה ששה חדשים רצופים אי-אפשר שלא יצליח.

אמר ועשה – ותקע את ראשו לבין הקרנים. נבהל השור, קרע את החבל, פרץ לרחוב וארך-הצמה נגרר אירעו כשהוא תלוי לו בין קרניו וזועק. נתאסף קהל רב, ובקושי גדוֹל חלצוהוּ מבין קרני השור. וכשנצל מן הסכנה ועמד על רגליו, אמרו לו:

– טפש, כיצד עשית מעשה כזה שלא במחשבה תחלה?

נעלב ארך-הצמה והחזיר:

– אתם טפשים ואבותיכם טפשים! ששה חדשים רצופים חשבתי תחלה עד שעשיתי מעשה זה.

ז: בהאראטאקה משמש את רבו

בעיר לאקשמיפורה ישב ארך-צמה ושמו דהאראקאטה, ולו תלמיד טפש שבטפשים ושמו מודהאקה. יום מימים שלח הרב את התלמיד לקנות חמאה מהותכת ושמן-שומשמין. מיד לקח מודהאקה כף של קטורת, ששני בתי-קבול לה, אחד מלמעלה ואחד מלמטה, והלך לעשות רצון רבו. נכנס לחנות, שלם כסף וקבל לתוך הכף את החמאה המהותכת, הפך אותה וחזר וקבל לתוכה את השמן.

שמח וטוב-לב, שקיים מצות רבו, יצא מודהאקה מן החנות, שב אל דהאראקאטה ואמר לו:

– הנה השמן.

אמר לו דהאראקאטה:

– והחמאה היכן היא?

הפך מודהאקה את הכף ואמר:

– הנה גם החמאה.

ח: בהאראטאקה מעיד עדות-מת

כשמשמשו ובאו ימוֹת-הגשמים הלך דאנדאקה ארך-הצמה ליער על-מנת לכרות ענף-עץ ולעשותו סמוכה לקלעה שלו. מצא עץ עם ענף יפה, ארוך וישר, עלה על הענף, ישב עליו והתחיל כורתו. עברו עליו שנים הלכים, ראו את המעשה אשר הוא עושה והתרוּ בוֹ:

– שיבאאיטי, מלך הטפשים! אל תכרות את הענף, אשר עליו אתה יושב, כי נפול תפול ומות תמות.

התרו בו – והלכוּ לדרכם. לגלג עליהם דאנדאקה בלבו ואמר:

– הם טפשים ואבותיהם טפשים, ואני את הענף אכרות ואעשה אותו סמוכה יפה לקלעה שלי, – כרת את הענף ועמו יחד הטיח בקרקע.

שכב השיבאאיטי על הקרקע בפשוט ידים ורגלים, ועם לבו אמר:

– ברי הדבר, שאותם אנשים חכמים מחוכמים הם, ומן השמים גלו להם את הכל, כי על כן נבואתם נתקיימה במלוֹאה ומכאן שאני מתי.

והואיל והוא מת, לא קם ולא זע, לא פתח פיו ונשום לא נשם, כמנהג מתים. נגשוּ אליו בני-אדם ונסו להעמידו על רגליו, והוא חזר ומעד, נסו לדובב אותו, והוא שתק. ראו הללו שכך, הלכו לחבריו ואמרו להם:

דאנדאקה חברכם מוטל ביער מת.

תיכף מהרוּ לשם כל ארכי-הצמה, וכשמצאו את דאנדאקה התחילו מטפלים בקבורתו. הרימו אותו ונשאוהו כברת-ארץ עד שהגיעו לפרשת-דרכים. כאן עמדו ושקלו וטרו. הללו אמרו: “ימינה אנו צריכים ללכת”, והללו אמרוּ: “לא כי, שמאלה אנו צריכים ללכת”. עמדו ועמדו, התוכחו והתוכחו, הללוּ אמרוּ: “ימינה”, והללו אמרוּ: “שמאלה” – ולא הודו אלו לאלו.

הרים דאנדאקה המת את ידו ואמר:

– אל נא תריבו! מעיד אני לפניכם: כשהייתי עדיין בחיים פניתי תמיד שמאלה.

ענו ואמרו נושאי המטה:

– אדם זה נאמן עלינו. בחייו היתה אמת בפיהוּ, קל-וחומר במוֹתוֹ.

ומיד פנו שמאלה.

סִפּוּרֵי-מַעֲשִׂיּוֹת²

א: “חכמת ערום הבין דרכו”

שבחו לו לאדון-האחוזה את בנו של שומר-יערו, שבחור פקח הוא. שמע האדון את הדבר ואמר לסוכנו, כי יביא את הבחור אליו. מיד עשה הסוכן רצון בעליו וברגלים מהירות הלך לביתו של שומר-היער. נכנס אל הבית בגאוה ובגודל-לבב, כי על-כן בשליחותו של האדון בא, ומצא את הבחור יושב ליד הכירה, עיניו נטויות אל קדרה רותחת ומדבר לעצמו:

“מאסף מים בכברה ומסתכל בפני הלבָנה, – שנים אלה לא יכונו”…

אמר הסוכן לבחור:

– למה ליד הכירה תשב?

השיב הבחור:

– על הרודפים והנרדפים אני שומר.

שאל הסוכן:

– היכן אביך?

השיב הבחוּר:

– אבא הלך ליער לירות צבאים. את המתים יניח ואת החיים יביא הביתה.

אמר הסוכן לבחור:

– האדון שלחני אליך, כי תבוא אליו מחר עם בוקר. ובוא תבוא לא ברגל ולא בסוס, לא ערום ולא לבוש, ובבואך ליד השער בפנים החצר תעמוד בין קיץ לחורף.

השיב הבחור:

– שמעתי ואעשה.

למחר בבוקר פשט הבחור כל בגדיו מעליו, נתעטף ברשת של-דייגים, לקח חתול על זרועותיו, עלה ורכב על עז, הסיע בידו האחת עגלה ובשניה – שלגית, וככה הלך לחצרו של האדון. כיון שראה אותו האדון הולך ובא, פיתח לכלבו הרע ושלחו בבחור. לא נבהל הבחור ושלח את החתול מעל זרועותיו. מיד רץ הכלב אחרי החתול, והבחור נכנס בשלום, ועמד ליד השער רכוב על העז כשׁידו האחת על העגלה והשניה – על השלגית.

– הנני, קראת לי, אדוני, – אמר הבחור: – לא ערום ולא לבוש, לא ברגל ולא בסוס באתי, ולפניך ליד השער אני עומד לפניך בין קיץ לחורף.

נהנה האדון ואמר:

– ערום אתה בני, ודרכך הבינות. ואולם, אמור נא, מה פרוש הדברים, אשר דברת אתמול בבוא סוכני אליך.

השׁיב הבחור:

– האיש אשר יחפז וימהיר רגליו לרוץ ללא-צורך, עליו יאמר, כי שוטה הוא כמאסף מים בכברה. והנושא ראשו בגאוה וגאון ומסתכל בפני הלבנה אף הוא שוטה, ואשר מתחת לחטמו ראה לא יראה.

שאל האדון:

– ומי הם הרודפים ונרדפים, אשר שמרת עליהם ליד הכירה?

השיב הבחור:

– הלא הן הקטניות, אשר רדפו אלו אחרי אלו בקדרה הרותחת.

שאל האדון:

– ומה המעשה, אשר עשה אביך, כי הלך חירות צבאים ביער, המתים להניח והחיים להביא הביתה?

השיב הבחור:

– אבא הלך לפלות כליו ולעשות נקמה בפרעושים אשר לא נתנוֹ לו מנוחה כל הלילה.

גחך האדון, הניח לבחור יד על שכם ואמר לו:

– מעתה לפני תעמוד, ומחכמתך תחכמני…

ב: למי האח, האח, למי אוי ואבוי

הֵלך גבן הָלך לדרכו ועם לילה הגיע לפונדק. נכנס ובקש מקום ללון. אמר לו בעל הפונדק:

– כל החדרים מלאים אורחים וכל המטות תפוסות. אין בבית אלא חדר אחד פנוי, אבל שׁם מזיקים מצויים בלילות.

אמר ההלך:

– אין אני מתיירא מפני המזיקים. הרשני נא ואלון בחדר ההוא כי עיף אני מאד.

נענה לו בעל הפונדק ואמר:

– לך שכב. שם גם מטה מוצעת. אבל אין אחריותך עלי.

נכנס ההלך הגבן לחדר המזיקים, עלה על המטה המוצעת – ומיד נרדם, כי עיף היה מאד.

ויהי בחצי-הלילה – החלו מעשי-תעתועים של המזיקים. מתחלה התהוללו בינם לבין עצמם, ולבסוף נטפלו להלך, הרימו אותו מעל המטה וטלטלוהו טלטלה גדולה עד לתקרה. ככה התעללו בו כל הלילה, וכיון שנשמע קול קריאתו של התרנגול השיבוהו למטתו ונעלמו.

הבוקר אור וההלך ירד מעל מטתו רצוץ ושבור כולו. רק משא חטוטרתו הוקל מעליו. פנה כה וכה וראה: חטוטרתו דבקה בתקרת-החדר ושם היא תלויה.

– האח, האח! – קרא המאושר ונשא עיניו לשמים להודות ולהלל על התשועה הגדולה לו.

לא היו ימים מרובים ונעשה הדבר לשיחה בפי הבריות:

– בפונדק פלוני יש חדר מיוחד למזיקים ושם נושעים הגבנים.

בא גבן לבעל הפונדק ובקשה בפיו:

– יעשה נא בעל-הפונדק חסד עמו ויתן גם לו ללון לילה אחד בחדר-המזיקים.

נענה לו בעל-הפונדק ועשה רצונו.

ויהי בחצי הלילה – שוב התחילו המזיקים מתהוללים, נטפלו גם לגבן זה, טלטלו גם אותוטלטלה גדולה עד לתקרה, התעללו בו כל הלילה, ועם קריאת התרנגול החזירוהו למטתו ונעלמו.

וכשהאיר הבוקר והאיש ירד ממטתו שבור ורצוץ כולו חש, כי כבדה עליו חטוטרתו מבתחלה. פנה כה וכה וראה: – החטוטרת של הגבן הקודם שהיתה תלויה בתקרה, דבקה בו ונוספה גם היא על חטוטרתו שלו, ותהי לו להר-ההר.

אוי ואבוי! – נעקרה אנחה מִלבו של האומלל, וילט פניו בידיו…

ג: “אולת-כסלים – אולת”

טוב להם לבנאים בימות-הקיץ, ורע להם לבנאים בימות-החורף. בימות-הקיץ רבים בונים בתים, וידי הבנאים מלאות עבודה; בימות-החורף אין איש בונה בית, ואין עבודה לבנאים.

פעם אחת, בסוף הקיץ, שב בנאי לביתו מן העבודה ואמר לאשתו החדשה אשר לקח:

– הא לך עשרים שקל ושמרי עליהם. יבוא החורף הארוך ויקחם מידינו.

נשמעה לו האשה, לקחה את עשרים השקל וצפנה אותם בארון.

עוד פעם ועוד פעם הביא לה הבעל כסף ומדי פעם בפעם אמר:

– שמרי על הכסף היטב. יבוא החורף הארוך ויקח הכל.

ושוב צפנה את הכסף בארון.

יום מימים, כשהלך הבנאי לעבודתו, נכנס לביתו קבצן ארוך כתורן ובקש נדבה, אמרה לו האשה:

– אין בידי מאומה. בעלי צוה לצפון כל הכסף בשביל החורף הארוך, אשר יבוא ויקחהו.

שמע הקבצן ואמר:

– אני הוא החורף הארוך, ובאתי לקחת את הכסף.

נסתכלה בו האשה וראתה, שארוך הוא כתורן, נמלכה בדעתה ואמרה:

– אמנם-כן, זה האיש הוא החורף הארוך, – ומיד הוציאה את הכסף מן הארון ונתנה אותו לקבצן.

עם ערב שב הבנאי מן העבודה. יצאה האשה לקראתו ובשורה בפיה: – בא הדבר, אשר אמרת. היה כאן החורף הארוך ולקח כל הכסף, שצפנת לו.

שמע הבנאי את הבשורה, נענה ואמר:

– מחר אצא לשוט בארץ. אם אמצא עוד טפשים כמותך, שוב אשוב אליך, ואם לאו – לא תראיני עוד עד העולם.

למחר הצטיד האיש, עזב את ביתו ואת אשתו – והלך. הגיע לבית-אכר, נשא עיניו וראה: האכר ואשתוֹ עומדים על גג-הבית ומושכים אליהם פרה בחבל, הקשור בצוארה. תמה הבנאי ושאל:

– למה אתם מצערים את הפרה העלובה וחוֹנקים אותה?

השיבו האכר ואשתו:

– לא לצערה אנו מתכוונים; להטיב עמה אנו מתכוונים. גגנו הישן דשׁוא דשא יפה. תעלה הפרה ותרעה בדשא.

נסתלק מהם הבנאי ואמר:

– ברוֹך השם, שני חברים מצאתי לאשתי. אלך הלאה, שמא אמצא עוד חברים לה.

נשא את רגליו והלך. הגיע לארמון יפה עמד ותהה:

– כמה גדולה אמנותם של הבנאים, שבנו ארמון נהדר זה!

עד שעמד והזין עיניו בבנין המפואר, נשקפה בעד החלון גברת הארמון ושאלה:

– מה לך פה בן-אדם?

השיב הבנאי:

– כגבוה השמים על הארץ גבה יפי ארמונך על בתיהם של שׁוכני ארץ.

חזרה ושאלה האשה:

– ואתה בן אדם, מאין באת, מן השמים או מן הארץ?

שמע הבנאי את השאלה וחשב בלבו:

– דומה, גם זו חברה לאשתי.

נמלך והחזיר לה:

– לא בן-אדם אני, כי מלאך אני, ומן השמים אני בא.

נגהו פניה של האשה ואמרה:

– מימי לא ראיתי מלאך. עלה, עלה אלי ואחזה בך.

נשמע לה הבנאי ועלה אליה. אמרה לו האשה:

– הגידה נא מלאכי, מה שלום בני-יחידי, שמת לפני שנתים ועלה לשמים?

השיב הבנאי:

– שלום לו. אבל ריקם, בלי כסף, שלחת אותו אלינו, ואין בידו פרוטה לפורטה.

נאנחה האשה ואמרה:

– אמנם חטאנו, מלאכי; ריקם, בלי כסף, הלך בני מאתנו. שמא תיטיב עמדי ותקח מאתי כסף להביא לו?

הסכים הבנאי, והביאה לו האשה שק מלא כסף; העמיס הבנאי את השק על שכמו והלך לו.

מי יתן, – אמר, ואמצא עוד חברות יפות כאלה לאשתי. אלך ואבקש.

עוד לא הרחיק הבנאי ללכת, ואדון הארמון שב לארמונו מן השדה. יצאה האשה לקראתו ובשורה בפיה:

– היה כאן מלאך מן השמים והיא שלחה בידו שק מלא כסף לבנם.

מיד חבש לו האדון סוס ודהר למצוא את ה“מלאך”. הרגיש הבנאי, כי רודף אחריו מי-שהוא, מהר והחביא שׂק-הכסף בסבכי היער הסמוך, חזר ויצא מן היער, ישב בצדי הדרך כאדם היושב לפוש, ואת כובעו הניח על הקרקע.

הגיע אדון הארמון עד לו ושאל:

– שמא ראית הֵלך ושק על שכמו?

השיב הבנאי:

– הן, ראיתי; לפני חצי-שעה עבר כאן על פני, ומכובד השק אשר על שכמו לא היו רגליו רגל ישרה.

אמר האדון:

– אם כן, בקשה בפי אליך. עלה על סוסי ורדוף אחריו. אתה תכירהו, ואני לא אכירהו. כי על-כן אתה ראית אותו, ואני לא ראיתיו.

השיב הבנאי:

– רוצה אני לעשות רצונך, ואיני יכול. מתחת לכובעי, צפור יקרה, שקניתי לאדון נותן לחמי, ואני מוכרח לשמור על הכובע לבל תפרח הצפור.

אמר האדון:

– אין בכך כלום. אני אשׁב כאן תחתיך, ושמור אשמור על הכובע עד שובך.

השיב הבנאי:

– אבל בלי כובע איני יכול לרדוף אחר ההלך, כי תכה השמש על ראשי.

אמר האדון:

– אין בכך כלום. חבוש כובע שלי ורדוף אחריו.

הסכים הבנאי, חבש כובעו של האדון, עלה על הסוס, נכנס בטיסה אחת אל היער. מצא שקו – וכעוף הפורח נעלם.

והאדון ישב ושמר על הכובע. התחיל יצרו מגרה אותו לראות את הצפור היקרה שמתחת לכובע, נגע נגיעה זהירה בשולי הכובע, הרים קצהו והציץ לתוכו: – הצפור איננה. הכה אותו לבו ואמר:

– עכשיו ישוב האיש ויתבע ממני את הצפור היקרה, אשר קנה. מה אמר לו?

קפץ ושב לארמונו ושמח בלבו, כי בחכמה עשה לנער חצנו מן הדבר הרע הזה.

והבנאי שב לביתו דוהר על סוס, כובע האדון בראשו ושק-הכסף על שכמוֹ. לא הכירה אותו אשתו ויראה לגשׁת אליו,

אמר לה הבנאי:

– בואי אשׁתי וחבקיני. ראיתי אכרים ואכרות, ראיתי שרים ושרות וכמוך כמוהם. לא לחנם ברא אלהים את הטפשים, והוא ברך אותי בגללך…

ד: ידעונית שלא מדעת

בן יחיד היה לה לאשׁה אלמנה, והוא רחב כתפים ובריא-ידים, וכל היום התהלך בטל ועבודת-עבודה לא עבד, כי עצל היה מאד. וכתום הלחם בבית אמרה לו אמו:

– בני, מה תהיה אחריתנו? אתה עצל ואני זקנה. מי יאכילנו לחם?

השיב הבן:

– אל תדאגי אמא; גם לחם גם בשר יהיה לנו. הנה שכננו נושא אשה מחר. אלך ואגנוב את השור השמן, אשר הכין ליום חתונתו ויום שמחת-לבו.

נבהלה האם ואמרה:

– בשׁם אלהים, אל תעשה את הדבר הרע הזה, כי חטאה גדולה היא הגנבה, – חטאה לאלהים ולאדם.

השיב הבן.

– אל תדאגי אמא; לא אחטא לא לאלהים ולא לאדם. לא אגנוב את השוֹר. כי-אם אוֹצִיא אותוֹ חרש מן החצר ובחבל אקשור אותו אל האלון אשׁר ביער. ואחר אלך אל שכננו ואגלה את אזנו, כי אמי ידעונית היא, רואה דברים הכמוסים מעין כל, ומפיה שמעתי כי קשר הגנב את השור בחבל אל האלון אשר ביער, ושם הוא עומד. מיד ילך שכננו לשם ויראה, כי אמת היתה בפיך, ומרוב שׂמחה, כי מצא את שורו, גם לחם גם בשר יתן לנוּ.

עשה הבחור כאשר אמר, וגם לחם וגם בשר וגם יין שלח השכן לאלמנה הזקנה על הטובה הגדולה, שעשתה עמו, כי גלתה את המקום שם החביא הגנב את השוֹר, וכעבור ימים מעטים כבר ידעו בכל. שידעונית היא אמו של הבחור העצל, והבריות ספרו הרבה נסים ונפלאות, שעשתה בכח הראייה אשר חלק לה אלהים.

עברו ימים ושבועוֹת, ובבית המלך ארע דבר רע: טבעת יקרה, יקרה מאד, היתה לבת-המלך ואבדה. בקשו את הטבעת יום שלם, בקשו אוֹתה יומים, שלשה ימים – ולא מצאוה. הטבעת איננה. בכתה בת-המלך מרוב צער ושנתה נדדה, נדדה גם שנת המלך מצער בתו, כי יחידה היתה לוֹ. ובראות ראש-הויזירים בצער שניהם ספר למלך על האשה הידעונית, אמו של הבחור העצל, כי יודעת היא למצוא כל דבר אבוד. מיד שלח המלך שליחים להביא אותה לארמונו, למען תמצא את הטבעת האבודה. נבהלה האשׁה ואמרה לשליחי המלך:

– לחנם באתם אלי. לא ידעונית אנכי ולא חוזה אנכי, וכמוכם כמוני איני יודעת למצוא את הטבעת, אשר אבדה לבת-המלך.

השליחים לא הרפו ממנה, כי חזקה עליהם מצות-המלך להביאה לארמונו, ובעל כרחה-הלכה האשה אחריהם. ובבואה אל המלך בקשה מאתו שהות שלשה ימים לבקש את האבדה, כי אמרה בלבה: “אולי יחנני אלהים ובינתים תמָצא הטבעת”. הסכים המלך ונתן לה את שלשת הימים אשר, בקשה.

עבר יום ראשון – והטבעת לא נמצאה. וכשהחשיך היום דלו עיני האשה למרום ואמרה:

– הנה אחד!

כוונתה היתה לאמור: “הנה כבר עבר יום אחד, ותשועה לא היתה לי”. לא כן חשב הטבח, שעבר עליה אותה שׁעה, וכשמעו את הדבור יוצא מפי האשה סמר מפחד בשרו ואמר בלבו: “אלי מתכוונת המכשפה הזקנה!”, כי ידו וידי הטבחה והחדרן היו בגנבת הטבעת.

החשיך היום השני, נשאה האשה עיניה לשמים ונאנחה:

– הנה השני.

שמע החדרן את הדבור ורעדהּ אחזה אותו: “את שנינו – אמר – כבר מצאה המכשפה”.

הגיע היום השלישי. כל אותו היום לא אכלה ולא שתתה הזקנה, כי נפשה ירעה לה, לא דברה עם איש דבר וכצל נהלכה מחדר לחדר: אולי ייעשה לה נס ותמצא את הטבעת. לסוף הובילוה רגליה לחדר-המשרתים, מצאה שם את הטבח והטבחה והחדרן, ומצוקת-לבה הקשה שפכה לפניהם בדבור אחד:

– הנה כל השלשה!

לאמר: הנה כבר עברו כל שלשת הימים והיא לא נושעה,

אחרת הבינו הטבח הטבחה והחדרן, ומרוב אימה ופחד התנפלו לרגליה של הזקנה והתוודו לפניה:

– אמנם חטאנו, הנה הטבעת… חוסי נא, רחמי נא, ואל תספרי דבר למלך, כי ישא את ראשינו מעלינו.

תמהה עמדה הזקנה ולא האמינה למראה-עיניה ולמשׁמע-אזניה. וכטוב לבה בנס, שנעשה לה, גלגלה את רחמיה על שלשת האומללים, ויחדו החליטו: להעלים את הטבעת הגנובה בעיסה ולפטם בעיסה הזאת את הגדול שבתרנגולי-הודו של חצר המלך. ולמלך תאמר הזקנה כי ימצא את הטבעת בכרסוֹ של התרנגול.

וכך הוה: שחטו את התרנגול, פלחו את כרסו ומצאו את הטבעת.

התפלא המלך והתפלאו כל שריו על כח-הראיה המופלא, אשר חלק אלהים לזקנה, וביד רחבה העניק לה המלך מתנות כסף וזהב, וגם צוה להביא את כרכרתו ולשלוח בה את הזקנה לביתה בכבוד גדול.

עד שעלתה הזקנה לכרכרה, הטה המלך את ראש-וזיריו הצדה ואמר לו:

– הבה וננסה את הזקנה עוד הפעם. לך והביא שתים-שלש ביצים שלוקות ושים אותן חרש מתחת למושב בכרכרה, ונראה אם היא תרגיש בהן.

הלך ראש-הויזירים ועשה כדבר המלך. וכשעלתה הזקנה לכרכרה, נגש המלך אליה וברוב חבה אמר לה:

– שבי והענגי, כי בכרכרת המלך את נוסעת לביתך.

ישבה הזקנה, נענתה ואמרה:

– ברוב חסדיך, אדוני המלך, אני יושבת בכרכרתך במנוחה ושלוה כתרנגולת הדוגרת על ביציה.

שמע המלך ואמר לראש-הויזירים:

– זקנה זו תמצא גם מחט בערמת-שחת, – והעניק לה עוד מלוא-הכף זהב…

סוֹד הָאִירוּס

פדיון-אפיקומן לנכדתי היקרה

אריאלה גוטר

I

שבעה ארמונות, כמנין ימות-השבוע, בנה לו מֶלִיך-שח, מלך המלכים, וחליפות שכן בהם, לבל ישבע אחד מהם. ואל כל ארמון, אשר בחר לְשַׁכֵּן כבודו שם, שמה הלך חָפִיש זָמִיר עמו, כי אהבו מֶליך-שח מכל הפרתמים ושרי- המדינות אשר לפניו.

משורר היה חָפִיש, ועל שם שירתו כי נפלאה קוֹרָא לו: חפיש זמיר. ולא קם משורר עוד כחפיש זמיר, אשר נתן לו אלהים גם שירת הדיצה והחדוה וגם שירת העצב והתוגה, גם שירת השמים ממעל וגם שירת הארץ מתחת.

ובעמוֹד חפיש זמיר לשיר שירו, ינחם מֶליך-שח מעצבוני מלכותו, ישכח גבורת גבוריו, וחכמת חכמיו לא יעלה על לב, ולא יֵדע ולא ישמע בלתי אם שירי המשורר וצלילי נִבלו. צפור לא תציֵץ, עוף לא יפרח, חיה לא תִגְעֶה, ים ונהר לא יזדעזעו, עץ ושיח-השדה לא ישיחו, בריות לא ידברו ומלאכי שמים לא ירונו, כי נסוך קסם שירתו של חפיש זמיר על כל אשר ברא אלהים לעשות.

נער היה חפיש זמיר וגם גדלו ימיו – והוא יחידי בעולמו. אין כמוֹתוֹ.

והנה אורחת סוחרים באה מארץ אַפְגַנִיסְטַן ובפיהם דבר לאמר:

– המשורר אשר בחצר מַלְכָּם גדול מֵרַבִּים שירו, וגם משיר של חפיש זמיר יגדל.

ובהגיע השמועה לאזני חפיש זמיר, וַתְּהי בו כתולעת פתאום. אפס כי שָׂם מחסום לפיו ולא ענה דבר, מיראה פן תִּוָדע תולעתו.

הגיעה השמועה למֶליך-שח ותהי לו כמים על גבי חבית, כי אמר:

– “הבל יפצה פי הָאַפְגַנִים. אחד הוא חפיש זמיר, ואין שני לו במלכות השירה”.

ואולם, כשם שהגיעה לארמונו של מליך-שח השמועה על המשורר בחצר מלך אפגניסטן, כך הגיעה לאפגניסטן השמועה על חפיש זמיר המשורר בארמון מליך-שח. וַיִּמָּלֵך לב מלך אפגניסטן עליו ויאמר למשורר חצרו:

– לְכָה ואשלחך אל מליך-שח, למען תמדוד את עצמך עם חפיש זמיר המשורר הגדול. וידעו ויראו הכל, למי משניכם כתר השירה. ואני תקוה, כי לך יאתה.

ולא סרב המשורר מעשות דבר מלכו, כתב על קלף-צבי בִּדְיוֹ-זהב טובי שיריו, להביאם מתנה למליך-שח, הצטיד והלך. ולא ברכב, ולא בסוסים, – ברגל הלך, כחוק למשוררים מִדּור-דּוֹר. ומִדי יבוא לעיר וכפר לנוח, ישיר שירו ברבים, ושעות שלֵמות ישַׂמח לבב אנשים, לנטלם ולנשאם מעל לכל פִּגּוּלֵי-חייהם. ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמו, כי למִחְיַת רוח ונפש שלָחו אלהים, ושמעו הגדוֹל לפניו יהלך.

ומיום ליום גָברה ועָתקה התולעת בלב חפיש זמיר, וקנאה רעה אֲכָלַתּוּ, יומם לא ידע שָׁלֵו, ובלילה נדדה שנתו:

– “הַלְאַפְגַנִי ידַמוני ואֶשוה, ואם ביני ובינו הכתר יוטל?”.

וּבְהַכְבֵּד עליו רוחו מאד, יָצא אל הדרך מִשָּׁם יבוא המשורר החדש, עלה על ראש גבעה גבוהה וחכה לבואו.

– “אעמדה-נא פה – סח חפיש זמיר עם נפשו, – ואראהו מרחוק. אכירהו על-פי הַסִּמָּנִים אשר שמעתי עליו, אדע מה תואר ומה הדר לו – ואשובה”.

ולא ידע חפיש זמיר, כי בעצת יצרו הרע הוא הולך, ולא בראיה בלבד יעשה שליחותו.

עוד לא יצאה השמש לכל גבורתה וחפיש זמיר נשא את עיניו וראה: האיש פוסע ובא. ומיד שכח, כי לָשוּב הוא אומר, ירד מן הגבעה, נטפל אל הַבָּא ולא בשמו נודע לו. וילכו שניהם יחדו, הָלוֹך וְסַפֵּר איש עם רעהו.

וחפיש זמיר הִתַּמֵּם ושאל:

– לאן פניך מועדות?

ולא כחד האורח ממנו דבר ואת כל לבו הגיד לו:

– לארמונו של מליך-שח הוא הולך למדוד עצמו עם חפיש זמיר, להסיר מעל ראשו כתר השירה ולתתו בראשו הוא.

ולא יכול עוד חפיש זמיר לכבוש את תולעתו, ובהגיעם אל מקום בודד, רחוק מעין רואה, קם על האורח ורצחו נפש, ולהסתיר סודו חפר קבר עמוק וקברו קבורת עוֹלמים.

וְהַשְׁבֵּעַ השביע חפיש זמיר כל מי שראו המעשה אשר עשה, כי לא יגלה סודו, – השביע את השמים ואת הארץ ואת הרוח שבין השמים והארץ, את העץ ואת הפרח ואת שיח השדה, את השועל ואת הארנב, כל עוף המעופף על פני רקיע השמים וכל רמש הרומש על הארץ. וְהָעֵד הֵעיד בהם כי ביום עברם על השבועה תחדל שירתו ועד העולם לא תִשָֹׁמַע עוד, ויָבשה נפשם וחָרו מני יובש ותקנה לא תהיה להם.

וְהָאִירוּס ראה גם הוא את המעשה אשר עשה חפיש זמיר, וחתומים היו עדַין עליו, ועוד לא הבהיקה תכלתו אל מול פני השמש, כי היתה השעה שעת קודם-צהרים. ובגלל הדבר הזה לא שׂם חפיש זמיר אליו לב, ואותו לא השביע, וְנִקָה הָאִירוּס משבועתו.

II

פעמַיִם ושלש שלח מלך אפגניסטן שליחים אל מליך-שח לאמר:

– איה משורר חצרי?

ופעם בפעם שבו השליחים ובפיהם תשובה מאת מליך-שח:

– לא היה פה משורר-חצרכם, פניו לא ראינו וקולו לא שמענו.

וירבו הימים ונשבת מאנוש זכרו. לא נשבת זכרו רק מחפיש זמיר, ויש אשר פני האפגני יחכו עמו ביום וקולו ישמע בלילה:

– “אני, אני הוא”…

ויום מיָמים הֵקיץ חפיש זמיר ולבו אנסו ללכת אל המקום, שם כִּלָּה חמת קנאתו באיש, אשׁר לא חטא ולא אשם לו. והנה לא תכלת, כי ארגמן הוא האירוס על קבר המשורר, וריח לו כריח גן-עדן, אשר ברכו אלהים. ובגעת חפיש זמיר באירוס הארגמן דבק ריח גן-העדן בידיו ובבגדיו, ולא יכול הסירו עוד.

רגע אחד שח ראשו ולבו פִללו מאד: עתה ידע במי שלח ידו – במשורר המשיח. וכרגע שב והתעודד וידו העביר על פניו כמגרש זבוב טורד, ואל לבו אמר:

– מי יעידני? עִמי ימות סודי.

ובפרשו כפיו אל השמים ואל הארץ ואל כל סביביו, הוסיף ואמר:

– זִכרו את השבועה, אשר השבעתיכם…

III

בלילה ההוא הגדיל חפיש זמיר שירה לפני המלך והמלכה והשרים, ומליך-שח לא יכול התאפק, קם ונשק לו על ראשו לעין כל.

– עָלִיתָ למרום היוֹם, – אמר לו מליך-שח, – שָׁבִיתָ שבי, לקחתָּ לב מלך ושרים.

– וראה גם ראה, – הוסיף המלך ואמר: ריח בגדיך היום כריח גן-עדן.

כשמוע חפיש זמיר את דברי המלך האחרונים וַיִּבָּהֵל מאד, אפס, כי התחזק להשיב רוחו אליו עד מהרה, ואמר:

– בצאתי היום לשוח ביער, התעוני רגלי לפִנָּה בודדה וחבויה, שם מצאתי פרחים נותני ריח זה, קטפתי מהם ואמרתי להביאם מתנה למלכה, והנה בעודם בכפי נבלו והשלכתים מפני רק ריחם בידַי ובבגדי.

ענתּה המלכה ואמרה:

– צר לי, כי השלכת אותם. ואתה שוב-נא מחר לשם והביאה לי מהם, ואף אם נובלות יהיו גם הם.

וחפיש זמיר הבטיח לה לעשות רצונה. ומחר שב מן היער אחרי שהותו שם שעה ארוכה, ואמר. כי לא יָדע למצוא מקוֹם הפִּנה החבויה. ובהאמינה בו לא יָספה המלכה לבקש את אשר בקשה אתמול.

ושוב עברו חדשים, נקפו שָׁנים – וסודו של חפישׂ זמיר לא נתגלה, כי שָׁרתה השבועה על כל אלה, שראו את חטאתו הגדולה. ולא נִקָּה מן השבועה בלתי אם האירוס בלבד.

וּפעם אחת, אחרי שנת צהרים, יָצא מליך-שח לרכוב בדרך, העולה אפגניסטנה, ועבדים ושרים וגם חפיש-זמיר רוכבים עמו. והיום יום צח ובהיר, והעין צופה ורואה עד למרחקי-שמים. מימין ומשמאל שִׂמח האירוס את עין רואיו, כי נגולו עליו לכל תפארת תכֹלתם. ופתאום הבהיק מרחוק אירוס ארגמן מעל ערוגה צרה וארכרכה, ומראה הערוגה כאי ארגמן קטן בתוך ים תכלת. ובתמהונו הרב עצר סוסו וצוה על העבד, העומד לפניו לשרתו כי יֵרד ויביא לו מן האירוס ההוא.

וכבוא העבד ובידו אירוס הארגמן וַתִּפָּעֶם רוח המלך: ריח גן-עדן עלה באפו, והוא ידע ולא ידע את הריח. וּבְשֶׁל טבעם של ריחות להחיות נשכחות, נזכר הנלך כעבור רגע את הכל – את הלילה, אשר עלה חפיש זמיר למרום שירתו, את ריח ידיו ובגדיו בלילה ההוא ואת ספורו, כי מצא בפנה חבוֹיה פרח מופלא, עין לא ראתה זולתו, ומאתו היה לו הריח הזה.

וישמח מליך-שח שמחה גדולה ויקרא אל חפיש זמיר:

– גשה הנה וראה: נמצא הפרח אשר בקשת.

ויתחלחל חפיש זמיר מאד. ואולם גם הפעם שבה אליו רוחו כרגע, כי ידע: רחוק המשורר שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו.

ומליך-שח ממקומו לא ימוש, כי לקח אירוס הארגמן את לבו, ויצוה לעקרו מן הערוגה עם בְּצָלו, למעו נטוע אותו בגנו, גן המלך.

ויעשו העבדים כן, ויחפרו את האדמה, והמלך עומד עליהם לזרזם. ויהי הם חופרים, הלוך וחָפור, הלוך וחפור, כי עמקו השרשים מאד, והנה פגע המעדר בעצמות איש, ועל העצמות פרושׂה מגִלת-קלף, כתובה פנים ואחור. ויתמהו החופרים איש אל רעהו, ויעלו את המגִלה מתוך הקסר ויגישוה אל המלך. ויקרא המלך וימצא, כי מנחה היא לו מאת המשורר האפגני, אשר אבד ועקבותיו לא נוֹדעו.

ואל המלך גֻּנּב דבר בסתרי לבו, כי הֶחֱיָה לו זכרונו גם את האימה אשר אפפה את חפיש זמיר רגע אחד בלילה ההוא, בעלותו למרום שירתו, ובקול נגיד ומצַוה קרא:

– חפיש זמיר, תן תודה, והגד נא לי, מה עשית?

ולא יכול חפיש זמיר הַצְפֵּן עוד נהמת לבו וַיָּלֶט פניו באדרתו ויכרע תחתיו, וכאוֹב מארץ היה קולו:

– ידי שפכו את הדם הזה.

וינעץ בו מליך-שח עינים קודחות אש, ובחמת רוח קרא אליו:

– ארור אתה, כי טִמֵּאת את הברית, אשר כרת עמך אלהים לתתך שַׂר השירה, מחזיר הנשמה לאדם רב. ארור אתה לפני אלהִים ואדם, ויָדי אַל תהי בך.

ויבעט בו המלך, וַיֵּשְׂט מעליו…

###הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ…

I

יום מיָמים אמר גבריאל שר-הגבורה לאלהים:

– אדני-אלהים, עפר אני תחת כפות רגליך, ותָמֵהַּ אני על אורך-אפיך, כי רב הוא. ערבוביה ואנדרלמוסיה בעולם: צדיק מט לפני רשע, ערום מכתיר את התמים, זאב-ערבות קובע נפש כבשה תמה, וכדגים שביָם בולעים בני-אדם איש את רעהו חיים. ואתה רואה הכל, שומע הכל, יודע הכל – ומחריש; במאמר פיך, בנדנוד עפעפיך תלוי כל העולם כלוֹ – ואתה מניח לעמל ולאוֶן, כי יירשו ארץ והם יהיו השליטים.

רגע אחד עצר גבריאל שר-הגבורה במִלִּין, ןאחר הוסייף ואמר:

– אלו רק שנה אחת השלטון בידי – פנים אחרות היו לו, לעולם: צדק ויושר, סדר ומשמעת הייתי מַשרה בַכֹּל.

שמע אלהים ואמר לו:

– האמנם באמת ובתמים אתה מאמין, שיודע אתה לשלוט יותר ממני?

השיב גבריאל:

– הן, אדוני-אלהים; אני מאמין.

אמר אלהים:

– הב ננַסה; יום אחד אתה תהיה השליט, ונראהּ איך יפול דבר, – ובדברו מסר לגבריאל שר-הגבורה את מטהוּ, מַטֵּה-השלטון.

תוך כדי מסירת הַמַּטֶּה נשאו שניהם עיניהם וראו: אשׁה עניה,יחפת-רגל ופרומת-שמלה, הולכת אחרי עִזָּהּ ומשדלת אותה בדברי-חבה לאמר:

– רוּצי, עִזִּי, אל אשר תרוצי למלא נפשך הָרְעֵבָה. אלהים ישמרך, לא תאונה אליך רעה. ואני לפעלי ולעבודתי אלך, למען הָבִיא לחם לאכול לילדי הרעבים.

אמרה והלכה לה, וְהָעֵז קפצה ורצה לדרכה.

נמלך אלהים ואמר לגבריאל שר-הגבורה:

– השׁמעת תפלתה של עניה עלובה זו? הואיל ואתה אלהים היום, דין הוא שתדאג לככך, כי לא תהיה אמונתה לאכזב, ועליך להיות מחסה לָעֵז, לבל יקרנה אסון.

נענה גבריאל ואמר:

– חוֹבתי היא ואעשנה, – ומיד הִגְבִּיהַּ בימינו את מַטֵּה-השלטון אשר נִתּן לו, ורץ לשמור על הָעֵז.

וְהָעֵז עולה גבעות, יורדת בקעות, שיחי-שדה ושבכי-יער מִשְׂחק לה. וגבריאל נהלך אחריה שטוף-זעה מרוב עמל וָטֹרַח, ורק עם ערב הביאהּ סוף-סוף לחצר האשה העניה, אשר שמה מבטחה באלהים.

עיף ויגע שב גבריאל לַשָּׁמַים, וידו העיֵפה צובתת בלי כח מַטֵּה-השלטון. הציץ עליו אלהים ברחמים ואמר:

– היש עם לבבך, רפאל עבדי הנאמן לשלוט גם יום מחר?

עבר צֵל על פני גבריאל, והוא הֶחֱזיר:

– חוסה, אדוני-אלהים, וקח מַטֵה-השלטון מאתי. אם נסרחה חכמתי לשלוט על עֵז, מי אנכי, כי ימלאני לבי לשלוט על תבל ומלואה?…

II

אלהים וכל הפמליה של מעלה הלכוּ לטַיֵּל, ולא הניחו בבית אלא מיכאל השר הגדול, שומר פתחו של גן-העדן. בא חַיָּט אחד, דפק בדלת ובקש להכָּנס. סרב מיכאל ואמר:

– אי אפשר, אין האדון בית, צֻוֵּה צֻוֵּיתִי, כי לא אתן לאיש להכנס עד שובו.

לא קִבֵּל החיָּט והעתיר תחנונים, עד כי לא קם רוח במיכאל השׂר הטוב והמֵטיב, ואמר לחיָּט:

– הִכָּנֵס תִּכָּנֵס, אבל בתנאי אחד: בַּפִּנָּה. מאחורי הדלת, תשב חֶרֶשׁ, לבל ירגיש בך האדון בשובו, ולא יחרה אפו בי, כי לא שמרתי מצוָתו.

הסכים החיָּט וישב בַּפִּנָּה מאחורי הדלת, ונשימתו עצר, לבל תִּוָּדַע שִׁבְתּוֹ פה.

וכשנסתלק מיכאל השר הגדול ויָצא אל מחוץ לגן-עדן, מיד קם החיט מִפִּנָתוֹ והלך אל אשר נשאוהו עיניו:

– כל ימיו עלי אדמות שמע את הבריות מספרים על מדורי גן-העדן; עכשיו יראה בעיניו הכל.

התהלך ממדור למדור, עד שהגיע למדור גדול מאד ועמד כמסמר נטוע:

– שורה ארוכה של כסאות נחמדים ויקרים, באמצע – כסא רם ונשא מכל הכסאות. כֻּלּוֹ זהב טהור, משובץ אבנים טובות לפניו – הֲדוֹם, אף הוא זהב טהור כֻּלּוֹ. זה כסא-כבודו של אלהים וזה הדום-רגליו.

עמד ועמד החיָּט ולסוף לא יכול עוד לשלוט ברוחו, – עלה וישב על הכסא. וכיון שישב על כסא-כבודו של אלהים, מיד נפקחו עיניו לראות מסוף העולם ועד סופו.

השקיף למטה וראה: אשה זקנה ומכוערת מעלימה פקעת חוטים מִשֶל חברתה. נתמלא חֵמָה, הֵרים את הֲדוֹם-הזהב וזרקוֹ בזקֵנה המכוערת. וּכְשֹׁךְ חמתו, בקשׁ לחזור ולהעלות את הדום-הזהב ולהשיבו למקומו, – ולא עלה בידו, כי כבשו אלפי ידים את המתנה אשר נִתְּנָה להן משָׁמים.

נבהל החיָּט, מהר וירד מן הכסא, שָׂם רגליו כאיָלות, שב למקומו בַּפִּנָּה שמאחורי הדלת והעמיד פנים, כאלו לא ארע כלום.

לאחר שׁעה שב אלהים מטיולו, עלה וישב על כסא-כבודו, ולא מצא הדום-רגליו, קרא למיכאל השר הגדול ושאל:

– מיכאל עבדי הנאמן, הדום-רגלי היכן?

לא ידע מיכאל להשיב דבר, חזר אלהים ושאל:

– ההיה פה איש?

לא כִחֵד מיכאל והשיב:

– חַיָּט עני דפק בדלת והתחנן, כי אפתח לו. ראיתי, כי עָיֵף הוא מאד, רחמתיו ופתחתי לו. הנה הוא יושב שָׁם, בפנה מאחור הדלת.

קרא האדון לחיָּט, של בו אש עיניו ושׁאל:

– אָן הדום-רגלי?

הִתְוַדָּה החיָּט ואמר:

– אדוני אלהים, חטאתי, עויתי ופשעתי, עליתי וישבתי על כסא-כבודך ונפקחו עיני לראות מסוף עולם ועד סופו. השקפתי למטה וראיתי זקנה מכוערת מעלימה פקעת חוטים משֶּׁל חברתה, כעסתי כעס גדול על המעשה, אשר היא עושה, וזרקתי בה הדום-רגליך. לחזור ולהעלותו מִשָּׁם לא עלה בידי.

נענה האדון ואמר:

– חיָט שוטה, אלו זרקתי אני בך ובדומים לך הדומי-רגלים מִדֵּי ראוֹתי את המעשים, אשר אתם עושים, לא היו מספיקים לא הדומי-רגלי ולא הדומי-רגליהם של כל הצדיקים והחסידים, העוטרים אותי מימיני ומשמאלי…

*

עם צאת שני הכרכים של כתבי א. דרויאנוב ז"ל אנו רואים צורך להביא כאן את דבריו האחרונים, שנאמרו מעל ערש דוי לידידיו הקרובים באי ביתו:

“לפניכם, ידידי, גלוי וידוע, שאינני מניח אחרי לא עשר ולא נכסים, ורק הכתבים האלה, בהם צררתי את נשמתי, הם חלקי מכל עמלי. בימי חליי ומכאובי עמלתי בשארית כחי כדי לאספם, לתקנם ולהכשירם לדפוס. והנה הם לפניכם, ואני מוסרם לידכם באמונת לבי, כי תשתדלו בעזרת חברינו וידידינו להוציאם לאור, לבל יפקד מקומם בתוך ספרי ישראל, ולמען ידע הדור הבא אחרינו את מערכי לב דור הולך ואת דאגותיו לבניו”.

נסיבות השנים האחרונות מנעו אותנו זמן ממושך מלקיים את רצון המנוח, ורק עכשיו, בזכות אגודת “ברית ראשונים”, שהמנוח היה מיסדה, ובעזרת ידידיו נתנה לנו האפשרות להגיש לקהל את הכתבים האלה, תמצית חיי רוחו של סופר ולוחם מן הראשונים לציון.

אנו מאמינים, כי הקהל העברי ישמור את חסד לאחד מדור ראשונים למלחמת האומה על תחיתה במולדתה ועל תרבותה ויקבל את ספריו בתודה וברכה.

הועדה להוצאת כתבי א. דרויאנוב

שליד “ברית ראשונים”

ב“הפרדס” כרך שלישי שאל הסופר הנכבד מר רבניצקי, מדי עברו בסקירה שטחית על פני שיריו של אד“ם הכהן שיצאו בווילנא בשנה העברה במהדורא חדשה: “במה זכה אד”ם הכהן לכל הכבוד שנתנו לו בני דורו בהביטם עליו כעל אבי המשוררים ונזרם?”

כמדומה לי שאפשר לתרץ את תמיהתו של מר רבניצקי. אך כדי להבין הדבר כראוי עלינו לזכור בקצרה סדר השתלשלותו של שיר ההגיון בספרותנו החדשה.

המתחיל בדבר היה רמח“ל לוצטו. הוא היה משורר רב הכשרון, בעל הרגשה חדה ועמוקה. הוא ידע לבטא בדברים קצרים את הרהורי הלב היותר טמונים ומכוסים והוא ידע גם לתת קצב וגבול לבת שירתו לבל תשתפך יותר מדי ולא תקבל צורת פרוזה חרוזה. ומה שנפלא עוד יותר הוא, כי אצל לוצטו אנו מוצאים גם איזו דמות של שיר עלילה, אות הוא כי קשה היה לו להמשורר לצמצם את עצמו בחוגו הצר של שיר ההגיון. אבל דא עקא, כי היה לוצטו בן דורו מכף רגלו ועד קדקדו, בן הדור ההוא שהביט מלמעלה למטה על עניני חול והחיים הפשוטים. לוצטו היה מקובל ורומנטיק עד הקצה האחרון וישיר על הגבוה והנאצל וביחוד על הנסתר והנעלם, וממילא אין כל פלא בדבר כי היתה לשירת מלאכים זו השפעה מועטה על הספרות והחיים, שעפרוריתם וגשמיותם קודמת לכל דבר. חיי האדם, אמר טורגֵינֶב, דבר גס המה; עיקרם – הענינים הפשוטים והצרכים החולפים שהאדם טובע בהם כל ימיו. והספרות, שכל עיקרה אינה באה אלא כדי לצרף וללבן את המעשים שבחיים, אי אפשר לה שתתקים ושיראה פעלה אלא א”כ לא תעמוד גם היא ממעל להחיים הסובבים ומקיפים אותה, ואותם התביעות, הענינים והצרכים הממלאים עולמו של האדם צריכים למלא את חללה גם היא. אבל לוצטו עוד טרם הרגיש בהאמת הזאת, לכן שר תמיד על התרוממות הרוח המחלטת והתפשטות הגשמיות, על נעמם והדרם של הנסתר והנאצל, ולכן אי אפשר היה לשיריו שיתפסו מקום גדול בספרות ושיתקימו לדורות. אחרי לוצטו זרחה שמשו של ויזל, והוא צָעד צעד לפנים בדרך התקרבות אל החיים. רנה“ו גם הוא עוד טרם השכיל לעשות את חיי העוה”ז וצרכיהם הפשוטים ליתד לתלות עליו את שיריו והגיוני לבו; מוזתו גם היא אסטנסית היתה ותתהלך במרומים וכל עסקיה אינם אלא בעניני הדת והאמונה, כמו לו היו הענינים הללו לבדם יסודי החיים וצרכיהם היחידים. אבל רנה"ו כבר ירד ירידה אחת שהיא עליה גדולה. הוא לא היה לו עסק בכל סתום ונעלם וידבר רק על הדת ועניניה הגלוים, שיש להם סוף סוף השפעה גדולה ורבת הערך על החיים וצרכיהם, ומה גם בדורו של המשורר.

כנורו של לוצטו היה תלוי למעלה מן החיים, כנורו של ויזל נגע רק בחיים הדתים בלבד, והנה בא אחריהם אד“ם הכהן ויכונן את שירתו אל מול פני החיים הגשמים ממש. הוא הסיר את מסוה הקדושה והפרישות מעל פני השירה העברית, הסיר מעליה את בגדי נזירותה ויוציאה מן הקודש אל החול. עד כמה היתה תפיסתו של אד”ם הכהן בחיים עמוקה וחודרת נראה להלן, אבל בזה חפץ אני להגיד רק כי הוא היה משוררנו הראשון שנגע בחיים ממש; הוא ידע כי האדם קשור בטבורו אל האדמה, אשר עליה הוא חי, וממנה לא יקרע לעולם, אף אם יעמוד על בהונות רגליו ויכון את לבו כל היום רק אל הדברים העומדים למעלה ממחיצתו; הוא ידע כי

גַּם חַיָּיו אֵלֶּה (של האדם) אַךְ מִפְעָלִים הֵמָּה

וִיחוּשֵׁם תָּמִיד כִּי יִגְּעוּ בּוֹ סֶלָה…

………….

לָכֵן יָחוּשׁ כּל אֶל חַיִים נוֹגֵעַ…

(שש"ק מחב' ב', בשירו “הדעת והמות”.)

וישיר האד“ם על החיים והמות, על רעת החיים וטובם, על העוני והעושר על ההוד והיופי שבחיים ובטבע ועל הנמוך והמכוער שבהם וכו'. ובשיריו אלה הכתובים בשפתו החיה הוריד אד”ם הכהן טל של תחיה על שדה ספרותנו השירית.

אמרתי: “בשפתו החיה”, משום שבשירתו החיה גם את השפה ויברא לה ניב שפתים חדש. אותם הענינים מעולם החיים והמציאות שהיו לנושאי שירי אד“ם, כמו מחזות הטבע, שליטת האדם באדם לרע לו, העוני והעושר, לפרקים גם האהבה ומנעמיה, וביחוד המות והכליון שתופסים את המקום היותר גדול בשירי המשורר, – כל הענינים הללו, שעורק החיים דופק בהם, לא יכלו בשום אופן להצטמצם בשפתם המצומצמת וסגנונם המליצי של אחיו המשוררים שקדמו לו. הם, לפי תוכן שיריהם ומהותם, היו צריכים למליצה רמה ומצלצלת ולפרַזות כוללות וימצאו אותן על נקל, והוא, בהיות עניני החיים הממשים נושאי שיריו וחוגו ממילא רחב משלהם, היה צריך לשפה אחרת לגמרי; הוא היה צריך לבטוים יותר מדויקים ומכונים אל הנושא, לצבעים יותר בהירים ונכונים, ויברא המשורר בעל כרחו את השפה שהיתה דרושה לו ויעשׁרנה עושר רב. אד”ם הכהן היה, כידוע, חכם מצוין בחקרי לשוננו, וידיעותיו הרחבות במקצוע הזה עמדו לו לצאת כמנצח מן המלחמה הכבדה שנלחם עם צמצומה של הלשון ומגרעותיה; הוא לא עסק במלאכת “הרחבת השפה”, כ"א עסק בהרחבת המושגים והשפה נתרחבה על ידו ממילא.

ונוסף על זה ידע אד“ם הכהן לבטא את מחשבות לב בני דורו ההגונות, לקרוא בשם את האידיאלים שפרחו באויר בימיו ונתגשמו בחיים לאחר זמן. הימים ההם היו ימי-ההתעוררות הראשונים לבני עמנו בארצנו. העם, וביחוד חכמיו וגדוליו שעמדו בראש תנועת החיים, הרגישו אז מעין התגברות הכחות, אבל לא ידעו עוד איך ועל מה אפשר וראוי להוציא את הכחות הללו. חכמי הדור ההוא עסקו עפ”י רוב בדקדוק, ביאורי מקראות, חקירות תיאולוגיות וכדומה מן הדברים, שהיה להם רק ערך מוגבל ביחס לזרם התחיה הכללית שפרץ אח“כ בעוד ימים מועטים בקרב העם ברב כח ועוז, ובעבודתם זאת השקיעו חכמי הדור ההוא את ראשם ורבם. במקצוע הזה עבד גם אד”ם הכהן בתור מדקדק ומבאר מצוין. אבל בתור משורר וחוזה חזיונות היו לו מושגים יותר רחבים ומלאים. הוא היה אחד מן הראשונים שקרא בשיריו בשמה הראוי לה לאותה ההתעוררות החדשה, לאותם הצרכים החדשים שזרמו בכח אל תוך אהלי יעקב בארצנו, הוא קרא בשם את “הדעת” ויבין כי אותה העם מבקש. קשה למצוא בשירי אד"ם הכהן אף שיר אחד גדול שלא ידובר בו על הדעת ורוממות ערכה, כי הביט המשורר על הדעת והתבונה כעל יסודי החיים, כעל המלח המעמיד את החיים, וחיים שאין בהם דעת ותבונה כאין וכאפס המה בעיניו:

כִּי דַעַת אֵל הִיא בִיצוּרָיו כֻּלָּמוֹ

וּבְדַעְתּוֹ זוּ גַּם חַיֵיהֶם נִקְשָׁרוּ

וּלְפִי רֹב וּמְעַט זוּ הַדַּעַת בָּמוֹ

גַּם חַיֵּיהֶם בָּם יִגְאוּ אוֹ יִצְעָרוּ…

וַאֲשֶׁר דַּעְתָּם כֵּהָהּ לֹא נִרְאוּ חַיֵּימוֹ

וּבֵין הַחַיִּים לֹא הֵם יִתְחַשָּׁבוּ

וַאֲשֶׁר דַעְתָּם בָּרָה חַיִּים נִרְאֵמוֹ

וּבְמִדַּת הַדַּעַת חַיִּים יִשְׁאָבוּ…"

(בשירו הנ"ל)

מן השורות הללו נודף אמנם ריח פלוסופיה ואין בהן רוח שירה אמתית, אבל בהן הלא נראה, כי היתה הדעת בעיני השורר יסוד החיים, תחלתם וסופם, וכי גדלה אמונת המשורר באידיאלו זה עד מאד. וכשם שהיה המשורר אוהב את הדעת אהבה גלויה בכל נפשו ובכל מאדו כך היה נוטר שנאה כבושה לכל אותם הדברים שפגעו באידיאלו וחסמו את הדרך בפניו. הריני אומר “שנאה כבושה”, משום שלפי מצב הדברים בימים ההם, אי אפשר היה, כידוע, לצאת אז המערכה בשנאה גלויה נגד מתנגדי ההתפתחות והתחיה ולקרוא לכל דבר בשמו הראוי לו. ויהי המשורר מוכרח לבחור בדרך אחרת שאינה מסוכנה כל כך: לרומם ולחבב את הדעת בדברים ברורים ולכבוש מעט או הרבה בלבו את השנאה למחרפיה ובוזיה. אבל לא לחנם יאמר הפתגם “שאי אפשר לטמון את המרצע בשק”. “מורדי האור” בימים ההם הרגישו תכף כי אד"ם הכהן הוא אויבם ומתקוממם היותר מסוכן, ולכן נשרש בקרב לבם כי “בעריל מיכיילישקער” הוא אפקורס ומין גמור וישאר הדבר זכרון לדורות.

ובאמת מסוכן היה אד“ם הכהן ל”הצד שכנגד" הרבה יותר משאר חבריו שקשרו אתו יחד מלחמה לשמה של הדעת והתפתחותה בקרב העם, כי עד שהיו הם פועלים על הכח החושב שבקוראי דבריהם, היה הוא, בתור משורר, מעורר בכח את רגשות-הלב הנוחים להתפעל ולהתלקח קל מהרה. וספרו “אמת ואמונה” המקדש כולו למלחמת האור והחושך – כמו שהיו רגילים לאמר בימים ההם – אמנם כתוב כלו ברב כח ועוז, בסגנון נמרץ ומלא הוד, ואפשר היה להרעיש את הלבבות על ידו.

אמנם אמת הדבר, כי כשאנו מתבוננים היטב אל הרבה משירי אד“ם הכהן המדברים גבהה גבהה על הדעת ואילותה, כחה וגבורתה, אז נראה כי עוד טרם ידע המשורר לברר לעצמו, ומה גם לאחרים, באיזה דרכים הדעת נקנית, וגם לא ידע לתת צביון ידוע וסמנים מיוחדים לאותה ההתפתחות שהיה רוצה לזכות בה את ישראל. הננו רואים את המשורר והוא עודנו מחזיק בתומתו בכל כחו בהדעה המפורסמת, כי הדעת והאמונה אחיות תואמות ולא שתי נשים צוררות אשה לרעותה הנה, והחכמה והאמונה דרות אצלו בכפיפה אחת, ולא יראה ביניהן שום סתירה בולטת. מיכ”ל, שהתרחק מאביו רק כימי דור אחד, כבר קורא הוא מנהמת לבו:

הוֹי עַזָּה מִמָּוֶת חָכְמָה הַזְּעוּמָה

מַה-טּוֹב בּוֹאֵךְ, פָּנַיִךְ כִּי זָרָחוּ!

וּבְגִשְׁתֵּךְ עָדֵינוּ הוֹי אַתְּ אֲיֻמָּה

כֵּן תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה מִמֵּךְ יִבְרָחוּ!…

(שירי בת ציון צד 22)

והאב, אד"ם הכהן, עוד טרם יכיר את האמת הזאת… אבל עלינו לזכור כי לפי מדת השכלתו והתפתחותו של המשורר עצמו, שהיה מן הראשונים שנפקחו עיניהם לראות אור, אי אפשר היה לו לראות את הדבר באספקלריא המאירה, להציב את גבולות הדעת והחכמה ולסמן את מצריהן כראוי.

דַים, כמדומה לי, הדברים האמורים עד כה לתת תשובה מספקת לשאלתו של ה' רבניצקי הנזכרת בראשית דברי. בני דורו של אד"ם הכהן מצאו בשיריו: ענינים ונושאים חדשים לקוחים מעולם המציאות, שלא היתה השירה מטפלת בהם עד אז; שפה ברורה ומדויקה, נעימה ויפה, שנבראה לעיניהם, ולכל לראש מצאו בשירי משוררם התגשמות חזון לכם במלים ברורות, ובהמשך לבם אחר כל הדברים האלה טעו לחשוב, כי זוהי השירה האמתית שאין למעלה הימנה, ויתנו בראש משוררם נזר אבי המשוררים.

ואולם זהו בנוגע לאבותינו, שהחדוש עוֵר את עיניהם יותר מדאי, אבל אנחנו היום חובתנו להוציא משפט צדק ולהגיד דבר אמת, כי אמנם לא היה אד“ם הכהן משורר מצוין, ורוח השירה האמתית לא תרבה לפעם בשיריו. עיקר הדבר שאנו רגילים לצין בהמשורר האמתי היא דקות ההרגשה ועומקה. המשורר האמתי חונן מאת הטבע במערכת עצבים דקה ומעונגה ולב מתפעל, ובשעה שאיזה מחזה או רעיון עוברים לפני עיני רוחו ובשרו של משורר כזה הוא מרגיש איזו עקיצה חודרת בכל בתי נפשו, איזה זרם רגשות כבירים המשתפך אל תוך נפשו פנימה, והיה אם כחו בפיו ואונו בעטו, יתפרצו החוצה כל נדנודי לבו והתפעלות נפשו. וזהו מה שאנו קוראים השתפכות הנפש ורוח השירה, כלומר הרגשה שוטפת ומעמקת וסקירה חודרת אל תוך פנימיותו של דבר. והעיקרים הללו יחסרו עפ”י רוב בשירי אד“ם. הוא נוגע בחיים, אבל רק נוגע ותו לא, הוא לא יחדור אל תוך פנימיות הדברים כי אם ירחף וירפרף עליהם ואין בידו להניע בחזקה גם את לב הקורא, אות הוא כי לב המשורר אינו מלא הרגשה קבועה ורותחת, כ”א רק איזה התרגשות עראית ועוברת. נקח נא, למשל, את שירי אד“ם על הדר הטבע והאהבה, שני דברים גדולים שכלם אומרים שירה ושנפש המשורר האמתי תחגור ממסגרותיה לקראתם. ומה אנו רואים אצל אד”ם הכהן? אין אנו מוצאים פה את גוָניו המרובים של הטבע המשתתפים כלם יחד להרמוניה אחת נפלאה, אין אנו רואים פה את ההתרפקות על ההוד הנצחי והמנוחה העולמית שבטבע, המביאה לידי מנוחת הנפש וגבורתה, אבל אנו רואים איזו הכנעה יתרה, נמיכת הרוח הנשמעת כעין יראה לגשת אל הקודש. המשורר האמתי כביר כח, בהתרפקו על הדר הטבע, רוחו לא יכנע בקרבו, ונהפוך הוא, כי נפשו תלבש עוז ובחום לבו בקרבו יאמר:

אָז אִתִּי אַרְזֵי-אֵל יִקְּדוּ לֶאֱלֹהַּ

צִפֳּרִים שָׁרִים אִתִּי יִתְפַּלָּלוּ

וּבְנֵי-אֱלֹהִים, כָּל צִבְאוֹת גָּבֹהַּ

אִתִּי יִבְעָיוּן, מִשַּׁדַּי יִשְׁאָלוּ!…

(מיכ"ל בשירו “התפלה”).

ואדם הכהן, בראותו את פני הטבע, יכוף כאגמון את ראשו והוא מתפלסף ואומר:

וַאֲנִי, אֱנוֹשׁ נִבְזֶה, עַד כֹּה דוֹמַמְתִּי

וּלְנֶגְדִּי אֶת אֵלִי עַד כֹּה לֹא שַׂמְתִּי…

………….

וַאֲנִי מָה אָנִי? – נִבְעַר וּקְצַר דַּעַת

מָה אוּכַל הַגֵּד בַּל אֶתֵּן מִגְרַעַת?…

(שש"ק א', בשירו “לבקר רנה”).

שם, בשירו של הבן, אנו רואים רגש חי, תפארת שבגבורה, ופה, בשירו של האב, אנו רואים איזו התרגשות נמוכה, זחילה על העפר, ובין הרגשה להתרגשות – מרחק רב. כדבר הזה אנו רואים גם בשירי אד“ם המעטים על אהבה. לא את נעם האהבה ומרירותה, לא את תוקף הרגש ו”רתיחת הדם" נמצא פה, כ“א עוד הפעם התפלספות ותו לא. בחרוזים מהוקצעים ומעובדים כראוי ילמדנו אד”ם הכהן להציב את גבולות האהבה, וכמה משטחיות ההרגשה וההבנה יש בזה, להציב גבול ולתת קצב ומדה להאהבה, שכל עיקרה אינה אלא התפרצות חוץ לגדר ופסיעה גסה על פני כל הגבולות המסומנים בידי אדם!

שטחיות הרגשת המשורר תתן לנו את המפתח היותר נאמן גם לשיריו ע“ד רעת החיים. המשורר לא ירד לעומק הרע שבחיים, ולא ירגיש את כל הסתירות והפרצים שבחיים שאי אפשר לגדור אותם על נקל, “בגזרת עירין פתגמין”, ולכן רק ישורר על הרעה ולפעמים גם יתרגז עליה, אבל לעולם לא תשתפך נפשו עליה, והקורא מרגיש ויודע מראשית אחרית, כי סוף סוף, אחרי כל התלונות וההתאוננות, ישלים המשורר עם החיים, עם כל הרע והמגונה שבהם, – כמו שכן המשורר עושה באמת ככל שיריו ממין הזה – אות הוא כי רעות החיים תגענה רק עד לבו ולא אל לבו ממש. והא ראיה, כי רוח שירה אמתית תפעם את המשורר ויגון נורא ילחוץ את לבו רק בדברו על המות ומוראיו הגדולים, הוא המות אשר הֵמר להמשורר עד מאד כל ימי חייו, ואותו, ורק אותו, ירגיש המשורר בכל עזוז רגשותיו וחום נפשו. פה לא ידע המשורר פשרה ושלום, פה אנו רואים את הברקים והרעמים המחרידים את נפשו עד היסוד. בדבר אד”ם הכהן על עניני החיים, טובם ורעתם, הרי הוא מרבה שיחה יותר מדי, צבעיו חלשים ואינם בולטים כראוי; ובדברו על המות והכליון, המה הדברים שנכוה בהם המשורר כל ימיו והרעו לו עד מאד, אם כי גם פה יאהב להרבות שיחה, אבל פה כבר נכרים עקבות מצבוע של אמן גדל הכשרון שיודע להבליט את הציור בשרטוטים אחדים מדויקים, המשאירים רושם עמוק בלב הקורא. המשורר יזכיר ברטט את הלילה בו מתה בתו האהובה ומנהמת לבו יקרא בכאב אנוש:

הַלַּיְלָה הַהוּא לֹא עָמַד בַּפֶּרֶץ–

לִקְלָלָה וּלְאָלָה יֻקַּח בָּאָרֶץ,

הוּא יָחֳרַם לָאֵל לַהֲרוֹס בּוֹ מַעֲשֵׂהוּ;

בּוֹ כָּל צִבְאוֹת מָרוֹם בִּתְהוֹם יִשְׁקָעוּ,

בּוֹ יִפְּלוּ עִם אֶרֶץ וּבוֹ יִגְוָעוּ,

יִפְּלוּ וִיאוֹרְרוּהוּ – גַּם אֵל יִקְּבֵהוּ.

………….

לַיְלָה נָהִיתִי – בוֹ יִנְהוּ כֻּלָּמוֹ

אַךְ הָרַעַשׁ הַזֶּה הוּא אַחְרוֹן לָמוֹ

אַחְרָיו – דּוּמִיָּה, אֵין הֹוָה אֵין נֶהִי…

(שש"ק, א', בשירו “מספד מר”.)

השורות הללו יפות וכבירות כח הן, שורות כמו אלה רבות הנה בשירי אד“ם הכהן ע”ד המות ומוראיו; אבל השורות המועטות הללו מראות לנו כמו כן, כי קטן וצר היה חוג מבטו, כי בהנקודה הקטנה של אסונו הפרטי התכנסו והתכוצו בעיניו כל אסונות החיים הכללים ואלפי שבריהם. הנה שירו הגדול “החמלה”, שיש בו הרבה מקומות יפים וטובים הטבועים בחותמה של רוח השירה האמתית. בשיר הזה, כידוע, ידובר רק על הרע, הנמוך והמגונה שבחיים, או בדברים יותר נכונים. המשורר, כנראה, חפץ לדבר בשירו זה על הרע, הנמוך והמגונה שבחיים, אבל חפצו זה לא נתקיים בידו כלל. כי באמת לא את מצוקות החיים ומרירותם אנו רואים בשיר הזה, כי אם עוד הפעם מצוקות מות ומיני מיתות משונות, שלהם, כאמור, היו משועבדים כל חושי המשורר ורגשותיו. והאם לא קטנות המוחין וצמצום הרגש הוא הדבר לראות את סמל הרע רק במות, המתיחס אל הרע שבחיים עצמם כ“מציצת הזבוב הקטן אל מימי ים אוקינוס הגדול”?

ומה שממעט עוד את דמותו של אד“ם הכהן בתור משורר עברי הוא, כי בכל שיריו אין אנו מוצאים כמעט אף דמעה אחת רותחת, אנחה אחת כבדה לצרות עמו האמלל וענויו המרובים בהוה ובעבר. האומה ומכאוביה, חורבנה ושפלותה, תופסים את המקום היותר קטן ומצומצם בשירי המשורר. גם הדבר הזה יוכיח לנו, כי לא העמיק האד”ם לראות ולהתבונן כראוי אל הגרעין הפנימי שבמציאות הדברים. בימיו של המשורר לא רע היה, בערך, מצבם החומרי של בני עמנו בארצנו. מרביתם היו “משופעים” בפרנסה, והגדולים השפיעו מטובם על הקטנים ויתפרנסו עמהם גם אחיהם העניים, וממילא מובן כי האיש שראה את מצב הדברים מצדם החצוני והשטחי לא מצא מקום להתאונן הרבה ולהתאנח במרירות. אבל די היה גם אז מבט אחד יותר חודר ומעמיק, בשביל לראות את כל החשך והאפלה הנשקפים מבעד להברק החצוני. היהודי היה אז אמנם “משופע בפרנסה” (בטויָם האהוב של אבותינו התמימים), אבל “הפרנסה” הזאת היתה כל כך רופפה בידם ותלויה באויר עד שהיתה נושאת גם אז בקרבה את כל סמני הכליון והירידה שהיו עתידים לבוא עליה בעוד ימים מועטים. לכמה רוחות שאינן מצויות היו צריכים בני עמנו גם בימים ההם כדי לקים את פרנסתם בידם, ומה מעט הוא מספר הרוחות המצויות שהיו צריכים להם כדי שתרגז הארץ תחתם ומקור פרנסתם ייבש ויחרב ביום אחד? בני ישראל חיו בימים ההם חיי עושר והרחבה במדה ידועה, אבל מה רב הוא המחיר ששלמו בעד חייהם אלה! התמעטות הדמות, נמיכת הרוח, שפלות והכנעה, כריעה על ברכים ונשיקת השבט – אלה המה התנאים שבלעדיהם אי אפשר היה בימים ההם לאחינו להתקים בחצר פלוני האציל ובבית מלונו של אלמוני השוע המשוגע. הימים “הטובים” ההם הורישו לנו רגש העבדות ושפלות הרוח, שעד עתה אנו נלחמים בהם בכל כחנו ועוד טרם הוברר הדבר אם נהיה המנצחים או המנוצחים. ואת כל המכוער, הנמוך והמגונה שבחיים כאלה, שהיו מכוסים מלמעלה בשכבה דקה של טל מתנוצץ, לא ראה ולא הרגיש אד"ם הכהן, המשורר העברי! אמנם אמת הדבר, כי לא הוא בלבד, כי אם גם כל חכמי דורו לא ראו ולא הרגישו כל זאת, אבל מאת משורר הלא רשאים אנחנו לדרוש כי ייטיב לראות מאחרים, והרגשתו צריכה להיות אוגרת גם באותן הפגימות שאינן בולטות לעיני אחרים…

אבגד האדרעי.

(לחקר דיעוֹתיו של אחד-העם) ¹

I

נהגוּ לאמוֹר, שתיכף כּשעלה אחד-העם על בּמת-הסוֹפרים רבּוּ הנוֹהים אחריו ועתה פּוֹחתים והוֹלכים המחזיקים בּבריתוֹ. לפני שבוּעוֹת אחדים, בּימי יוֹבלוֹ של אחד-העם, הגדיר סוֹפר חשוּב אחד את הדבר כּכה: כוּלנוּ, הסוֹפרים והעסקנים, למדנוּ לפני חמש ועשרים שנה מאֵת אחד-העם, אבל הוּא לא נעשה בּמשך חמש-ועשרים שנוֹת עבוֹדתוֹ הספרוּתית רב וּמוֹרה, היוֹצר “בּית-מדרש” מיוּחד. – מניח אני לעת-עתה את המחצית השנייה של המשפּט הזה. להלן נראה, כּי מוּטעית היא. עכשיו אני מבקש לאמוֹר, שמוּטעית, היא מחציתוֹ הראשוֹנה: אי-אפשר הדבר שתיכף כּשעלה אחד-העם על בּמת-הסוֹפרים רבּוּ הנוֹהים אחריו. אוֹ יוֹתר נכוֹן: רבּים נהוּ אחריו, כּי חשוּ שהוּא מכניס אל תוֹך גבוּלינוּ צירוּף-חדש של רעיוֹנוֹת, אבל לא למדוּ ממנוּ, כּי בּימים ההם, לפני חמש-ועשרים שנה, מעטים היוּ בתוֹכנוּ האנשים, אשר היוּ מוּכשרים להבין את צירוּף-הרעיוֹנוֹת החדש הזה ולעמוֹד על מה שבתוֹכוֹ. “החסידים” היוּ לאחד-העם תיכף משעה ראשוֹנה. לזה גרמה בּמידה לא-מעטה גם עצם אישיוּתוֹ של הסוֹפר. “תלמידים” התחיל להעמיד רק לאחר זמן, כּשהללבוֹת כּבר הוּכנוּ לאט-לאט עד כּדי לקלוֹט את התוֹכן העיקרי שבדיעוֹתיו. ואמנם הוּא עצמוֹ, האיש הרגיל לדייק בּחשבּוֹן נפשוֹ, מעיד כּי “בּוֹדד הוּא בּעוֹלמוֹ הרוּחני וכמעט אין איש אִתוֹ” ( XIV,I ), והדברים מכוּונים לאוֹתה תקוּפה כשאחרים כּבר ראוּ בּוֹ “שליט המחשבוֹת”. וּבאמת, מה בּצע בּהֵדים השבים מתוֹך החלל הפּנוּי והריק וּמחזירים לך את שברי קוֹלך? אדרבּה, הדייקנוּת שבּהם היא המעידה, ש“בּוֹדד אתה בּעוֹלמך ואין איש אִתך”. וּבָרי, שיוֹתר משחש אחד-העם את בּדידוּתוֹ מתוֹך כּפירת מתנגדיו, שמלכתחילה היה לבּם נעוּל כּלפּי דיעוֹתיו, חש אוֹתה מתוֹך הוֹדאת הנוֹהים אחריו, שאף-על-פּי שגם הם חזרוּ על דבריו – “לב שלם בּאמת עם כּל אוֹתן הדיעוֹת שהיוּ למרכּז רוּחוֹ” לא היה להם, כּי על כּן רק הדים היוּ ולא יוֹתר, – והחלל אשר מסביב ריק וּפנוּי היה כּוּלוֹ ו“רגש הבּדידוּת המר לוֹ, לסוֹפר, מאוֹד”. מאימתי פּסקה הבּדידוּת והוּא התחיל לחשוֹב, וּבצדק, ש“הנסיוֹן עלה יפה”? משנשמעה תערוֹבת קוֹלוֹת שוֹנים, שאמנם נוֹטים הם לכאן וּלכאן, אבל בּכוּלם שמע נעימה משלוֹ, משנתמעטוּ “החסידים” וּבמקוֹמם בּאוּ ה“תלמידים”, – אחת היא אם הללוּ רוֹצים² להוֹדוֹת ממי הם לוֹמדים אוֹ שהם בוֹחרים לראוֹת את עצמם וּלהֵיראות בּפני אחרים כּאילוּ “ניצחוּ” את הרב ואין בּרוּחם מתוֹרתוֹ ולא כלוּם.

ויש אשר הדרך הקשה, שעברה תוֹרתוֹ של אחד-העם עד שהגיעה להשפּעתה של עכשיו, תפליאנוּ מאוֹד. סדרן מצוּין הוּא אחד-העם, כּל רעיוֹנוֹתיו ודיעוֹתיו סדוּרים לוֹ, אף רבּה היא אמוּנתוֹ להלבּישם צוּרה יפה וּבהירה. כּשרוֹנוֹ זה גדוֹל כּל-כּך, עד שהאנשים, שאינם יוֹדעים לברר לעצמם כּראוּי את הנתפס להם בּליבּם, רגילים לאמוֹר, שכּל עיקר כוֹחוֹ היא הסדרנוּת וּבהירוּת ההסברה. ואף-על-פי-כן דוֹמה, שבּכל ספרוּתנוּ החדשה אין עוֹד סוֹפר כּאחד-העם, שהרבוּ לייחס לוּ דיעוֹת וּמחשבוֹת, אשר לא עלוּ על ליבּוֹ מימיו, וליטוֹל ממנוּ וּליחס לאחרים דיעוֹת וּמחשבוֹת, שהן כּוּלן שלוֹ; אין לנוּ כּמוֹתוֹ סוֹפר שמרבּית ימי עבוֹדתוֹ הספרוּתית הוּצרך “לעשוֹת מלאכה קשה וּבלתי-נעימה: לכתוֹב פּירוּשים לדברי עצמוֹ”. וּלכל זה יש רק סיבּה אחת פשוּטה, זוֹ שאמרתי: אחד-העם הכניס אל תוך גבוּלינוּ צירוּף-רעיוֹנוֹת חדש, חדש מתחילתוֹ ועד סוֹפוֹ, וּבשביל חידוּשוֹ הגמוּר לא היה הציבּוּר מוּכשר להבינוֹ. וּלפיכך לא הוֹעילוּ בּמשך זמן ידוּע גם כּל ההסברוֹת הנאוֹת והבּיאוּרים המדוּיקים, כּי זר היה עצם הרעיוֹן היסוֹדי והלב לא קלטוֹ. “השוֹמע ישמע וינענע בּראשוֹ, כּאילוּ הבין את דבריך, ותוֹך כּדי דיבּוּר הוּא מוֹסיף: “כּל זה טוֹב ויפה, אבל…”, ואתה משתוֹמם לראוֹת, כּי מן “אבל” והלאה חוֹזרים הדברים לקדמוּתם, כּאילוּ לא אמרת כּלוּם” ( I, 80). כּן, כּאילוּ לא נאמר כּלוּם, משוּם שאת הכּוֹל שמע השוֹמע, שעוֹד טרם הוּכן ליבּוֹ, חוּץ – ממה שנאמר לוֹ…

וצריך לקרוֹא את הדברים בּשמם הפשוּט: בּני-דוֹרוֹ של אחד-העם היוּ קשים כּל-כּך לשמוֹע את צירוּף-הרעיוֹנוֹת החדש שהוּא הביא להם לא רק משוּם שבכלל “לב בּני-אדם אינוֹ נייר חדש, שכּוֹתבים עליו בנקל”, אלא גם – ואוּלי בּיחוּד – משוּם שהם בּני-הדוֹר ההוּא, ואפילוּ המצוּינים שבהם, תרבּוּתם היה מעטה וּמוּשׂגיהם – מגוּשמים וּפגוּמים. עכשיו אנוּ מוֹצאים כּבר את המחשבה העברית יוֹנקת, אם לא דרך צינוֹרוֹת רחבים הרי לכל-הפּחוֹת דרך שפוֹפרוֹת צרוֹת, ממקוֹרוֹת המחשבה האנוֹשית הכּללית ונעשית סמוּכה וּפעמים גם מחוּבּרת לה. סוֹף-סוֹף לא יצאה לבטלה עבוֹדתם הרבּה והקשה של גוֹשרי הגשרים מבּינינוּ, שבּמשך חמש-ועשרים השנים האחרוֹנוֹת למדוּ תוֹרה בּכל מרחבי אירוֹפּה ואת התוֹרה הזאת חזרוּ והכניסוּ אל תוֹך תחוּמי היהדוּת. ואחד מן הראשוֹנים והמעוּלים שבּגוֹשרי הגשרים האלה היה אחד-העם עצמוֹ, שנכנס לספרוּת העברית לאחר שהתקין את עצמוֹ כּראוּי בּחדר-עבוֹדתוֹ וליבּוֹ ראה הרבּה חכמה ודעת. אבל לפני חמש-ועשרים שנה עדיין היה המצב אחר לגמרי. “האירוֹפּי הגמוּר” בּספרוּת העברית היה אז המשוֹרר יל“ג, שזכה לשם טוֹב זה משוּם שבּאמת היתה לוֹ קצת “השכּלה ספרוּתית” בּשעה שהמחשבה העיוּנית האירוֹפּית היתה זרה לוֹ, כּמוּבן, לגמרי, וליליינבּלוּם, זה האיש הנפלא, שמצד כוֹחוֹתיו וּסגוּלוֹתיו הטבעיים היה סוֹפר גדוֹל ואדם גדוֹל לא רק לגבּי בּני-דוֹרוֹ, ליליינבּלוּם שההתנגדוּת לאחד-העמיוּת כּאילוּ נעשתה לוֹ חלק מעצמוּתוֹ – לא הגיע בּתרבוּת אפילוּ למדרגתוֹ של יל”ג, ויתר הסוֹפרים בּעלי-ההשפּעה של אוֹתוֹ דוֹר, אשר אל תוֹך קהלם נכנס אחד-העם, הלא לא היה בּהם לא מאירוֹפּיוּתוֹ של יל"ג ולא מיתרוֹן רוּחוֹ הטבעי של ליליינבּלוּם. וּמה פּלא יש איפוֹא שבּדוֹר שכּזה היוּ הלבבוֹת נעוּלים כּלפי דיעוֹת ורעיוֹנוֹת, שנבעוּ ממקוֹר המחשבה העיוּנית החדשה, שגם בּמוֹלדתה גוּפה, בּאירוֹפּה, עדיין היוּ הלבבוֹת מהססים בּה? מה פּלא יש בּדבר, שבּימים ההם בּיקשוּ לפטוֹר את הדיעוֹת והרעיוֹנוֹת “המשוּנים” הללוּ “בּשם-של-גנאי” – “פילוֹסוֹפיה”, שמשמעוּתוֹ היתה: דברים היוֹצאים מגדר בּינתוֹ הישרה של אדם, שאוּלי יש להם אחיזה “בּעוֹלמוֹת העליוֹנים”, אבל בּכל אוֹפן אין להם שוּם אחיזה “בּעוֹלם השפל”, שבּני-אדם קרוּצי-חוֹמר דשים אוֹתוֹ בּעקביהם ועליו הם חיים את חייהם? אמנם לאחד-העם גוּפוֹ אין, כּמוּבן, שוּם גנוּת וּביטוּל בּכינוּי זה שֶׁכּינוּ לתוֹרתוֹ, אלא, אדרבּה, זוֹהי זכוּתוֹ הגדוֹלה שהוּא היה הראשוֹן אשר הכניס את הנעימה הפילוֹסוֹפית אל תוֹך הפּוּבליציסטיקה העברית והעלה אוֹתה משפל מדרגתה של “סברוֹת בּעלי-בּיתיוֹת”. אבל אנחנוּ, הרחוֹקים מאוֹתוֹ דוֹר מהלך חמש-ועשרים שנה, נתמה מאוֹד, שפילוֹסוֹפיה כּזוֹ ייחסוּ לוֹ, לריאליסט האדוּק, שעצם השם “פילוֹסוֹפיה” בּתוֹר דיסציפּלינה מיוּחדה כּבר נתרוֹקן לוֹ מתכנוֹ ( III, 23), שהמליך את החיים וגילוּייהם וצרכיהם על הכּוֹל, וּלפיכך היה הראשוֹן בּספרוּתנוּ, אשר לא התרפּס עוֹד לפני “הוֹד מלכוּתוֹ” הספר, כּי יחוּס על החיים וישלים עמהם, אלא עמד והסיר את העטרה מעליו וגילה לוֹ “רז” זה, שהשלם ישלים עם החיים בּאוֹנס אוֹ בּרצוֹן, כּי להם המלוּכה ולוֹ המשמעת. אנוּ תמהים שאת אחריוּתה של פילוֹסוֹפיה חיוורת ואוורירית הטילוּ עליו, על האיש שמימיו לא יצא מגבוּלוֹתיה של ממשוּת החיים, שבּיקש להתרחק מן השירה אם “אינה מתאחדת עם המחשבה על דבר חיינוּ וצרכינוּ המרוּבּים” ( II, 5), שעל חכמי ישראל זעף ליבּוֹ, כּי נתוּנים הם רק לחכמתם ודעתם, ואת החיים, “את העם ואת צרכיו לא יזכּרוּ ולא יעלוּ על ליבּם” (שם), שבּשוּרה הראשוֹנה של התרבּוּת הלאוּמית העמיד את האֵת ואת המחרשה וּבשוּרה האחרוֹנה – את הספר ואת הספרוּת ( I, 83), משוּם שהחיים וּממשוּת החיים עליוֹנים הם על כּוֹל³.

אמנם כּן, מגוּשמים היוּ המוּשׂגים בּימים ההם. ההבדלה חסרה לאנשים של הימים ההם. רק ממשוּת אחת היתה להם – זוֹ שבּיד תוּקח, רק צוֹרך אחד – זה שהעין תוֹפסת בּוֹ. נוֹרמה יחידה “טבעית” היתה להם – זוֹ של יעקב אבינוּ: “לחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש”. את הנשמה הוֹציאוּ, אוֹ, בּיתר דיוּק, נדמה להם שהוֹציאוּ מתוֹך האדם. והדבר מוּבן. הן רבּוֹתיהם מתחוּ את האדם על השוּלחן לפניהם, נתחוּהוּ לעיניהם נתחים-נתחים והראוּ להם “בּחוּש”, שאין בּוֹ כּלוּם חוּץ מ“רמ”ח איברים ושס“ה גידים”. מה הוּא איפוֹא היהוּדי? – אדם שבּשׂרוֹ עליו יכאב ורמ“ח איבריו וּשס”ה גידיו דוֹרשים את תפקידם ואין. הרי שצריך לרפּא את הכּאב הזה וּלמלא את התפקיד הזה. ואם אין כּינוּס אלא בּארץ אחת ידוּעה צריך לכַוֵן את כּל עבוֹדת הכּינוּס רק לשם, – וזהוּ הכּוֹל. והנה בּא אדם ואוֹמר: טעוּת היא בּידכם; לא זוֹהי הממשוּת הריאלית האמיתית, שבּיד תוּקח, כּי יש ממשוּת ריאלית אחרת עליוֹנה עליה – שאני חש אוֹתה בּתוֹכי, שאני כּוּלי עד לה, אף-על-פּי שלא ידי ולא עיני שוֹלטוֹת בּה; הנוֹרמה הטבעית של יעקב אבינוּ אינה עוֹד טבעית כּלל לבניו וּבני-בּניו משוּם שלהם נחוּץ לא רק לחם לגוּפם ובגד לעוֹרם, כּי אם גם מזוֹן לנפשם וּלבוּש לרוּחם; רמ“ח איברי ושס”ה גידי הם אמנם שלי, אבל רק שלי ולא אני; וּבתוֹר יהוּדי לא רק בּשׂרי יכאב עלי, כּי אם ראשית-כּוֹל תאבל עלי נפשי, ולה, לנפשי הפּזוּרה אני מבקש כּינוּס, משוּם שרק “אם אני – ממשוּתי הריאלית האמיתית, נפשי – כּאן הכּוֹל כּאן”, אלא שכּינוּס זה, כּינוּס הנפש, אין קץ לקשיוּתוֹ כּשם שאין גם קץ לרוֹממוּתוֹ… היָכלוּ האנשים, אשר למדוּ כּל תוֹרתם בּבית־מדרשוֹ של בּאזארוֹב, להבין לשוֹן זו? האם אפשר היה שלהם לא יהיה בּרי, שהדברים האלה אינם בּלתי אם “פילוֹסוֹפיה”, הנמצאת מחוּץ לגבוּל החיים והבּינה הישרה? כּלוּם תמוּה הוּא הדבר, שאחד־העם הוּצרך לחרוֹש ולזרוֹע, לחרוֹש ולזרוֹע בּלי הפסק בּמשך דוֹר שלם עד שהוּכשרוּ הלבבוֹת לקלוֹט את תוֹרתוֹ וּלהצמיחה?

וזהוּ אָמנם שכר עמלוֹ הרב, אשר עמל חמש־ועשרים שנה רצוּפוֹת בּאמת וּבתמים: הלבבוֹת הוּכשרוּ והתוֹרה נקלטה בּהם עמוֹק־עמוֹק, עד ששוּם רוּח לא תעקרנה עוֹד, – רבּים הם הבּחירים בּקרב בּני־האדם המקדימים את זמנם; מספּרם ודאי גדוֹל הרבּה יוֹתר ממה שידוּע לנוּ. אבל מעטים הם בּהם המאוּשרים, שגוֹרלם העמידם מקדם לזמנם רק מהלך שנים ולא מהלך שמיטוֹת ויוֹבלוֹת. האדם הקוֹדם לזמנוֹ מהלך יוֹבלוֹת שלמים אין בּידוֹ לפרוֹק מעליו, מעל הזמן הרחוֹק ממנוּ מרחק רב, את עוּלוֹ וּלהיעשוֹת גוֹרם בּהצלחתוֹ, שהרי בּכלל עוֹבר כּל מפעלוֹ המוּקדם הרבּה מבּלי השאיר אחריו רוֹשם ממשי, מבּלי “מצוֹא איזה חוּט רוּחני אשר יקשרהוּ עם החיים”. אמנם מחשבתוֹ ועמלוֹ אינם נשכּחים: פּנקסה של ההסטוֹריה פתוּח תמיד לכתוֹב בּוֹ כּל מעללי איש ויצרי מחשבוֹתיו ואין שכחה לפניה. אבל בּבוֹא שעתם לְהִימַמֵש הם צריכים ליד אחרת, יוֹתר מצליחה ומאוּשרה, שהמציאוּת נזקקת ונשמעת לה. כּל אדם הקוֹדם לזמנוֹ סיזיפוֹס הוּא בּמוּבן ידוּע: אבנים כּבדוֹת הוּא גוֹלל וּמעלה לראש־הר. אבל בּאמת עצם עבוֹדתוֹ של סיזיפוֹס אינה כּלל עבוֹדה לבטלה: האבן שבראש ההר אוֹצרת כּבר בּתוֹכה גם אוֹתה האנרגיה שהוֹציא סיזיפוֹס בּהעלאתה לשם. אסוֹנוֹ של סיזיפוֹס הוּא, שאבניו הכּבדוֹת מכּיוון שהן מגיעוֹת לראש־ההר הן חוֹזרוֹת ונוֹפלוֹת למטה והאנרגיה של ההעלאה האצוּרה בּהן משתחררת חינם ויוֹרדת לטמיוֹן. זהוּ גם אסוֹנוֹ של האדם, הקוֹדם לזמנוֹ מהלך יוֹבלוֹת: אבניו חוֹזרוֹת ונוֹפלוֹת למטה אחת־אחת והן זקוּקוֹת ליד יוֹתר מצליחה וּמאוּשרה, שתשוּב ותעלֵן על־מנת שתעשינה כּוֹח פּוֹעל ומהווה מָנוֹף, בשעת ירידתן. לא כן המאוּשר, הקוֹדם לזמנוֹ רק מהלך שנים. אמנם אבנים כּבדוֹת הוּא מסיע ממקוֹמן וּמעלה אוֹתן לראש־הר, וקשה וּמיגעת היא העבוֹדה הזאת, ויש אשר בּהכבּיד עליו האבן וּבראוֹתוֹ כּמה ארוּכּה היא הדרך עד למעלה ההר יתעצב אל ליבּוֹ וידיו תרפּינה. אבל סוֹפוֹ שיראה את אבניו לא כּשהן חוֹזרוֹת ויוֹרדוֹת חינם, “עקרוֹת”, אלא כּשהן פוֹגעוֹת וּמהווֹת, מכריחוֹת ויוֹצרוֹת. וּמאוּשר שכּזה הוּא אחד־העם. הוּא קדם לזמנוֹ וּמתחילה “בּוֹדד היה וכמעט שלא היה איש אִתוֹ ורגש הבּדידוּת המר לוֹ מאוֹד”, וּלבסוֹף זכה לקהל גדוֹל שלכמוֹתוֹ לא זכה שוּם סוֹפר אחר בּקרבּנוּ. יאבוּ הרוֹאים את עצמם “משוּחררים” מהשפּעתוֹ של אחד־העם אוֹ ימאנוּ – המחשבה העברית הלאוּמית, והיא ההוֹלכת וכוֹבשת את ליבּה של היהדוּת, עוֹמדת עכשיו בּעיקרה על התוֹרה שֶׁלִמֵד אחד־העם בּמשך חמש־ועשרים שנוֹת עבוֹדתוֹ הספרוּתית – על תוֹרת שלטוֹן הנפש.

II

אחד העם הריאליסט האדוּק, המעמיד תמיד בּשוּרה הראשוֹנה את גוּפי הדברים ולא את הפּרפּראוֹת להם, פּתח את עבוֹדתוֹ הפּוּבּליציסטית לא בּעיוּנים צדדיים, בּ“שאלוֹת המדוּמוֹת שבּילינוּ בּהן ימינוּ לפנים”, אלא בּהבנת מהוּתה ותכנה של עצם השאלה היהוּדית והגדרתה. – אני מטעים ואוֹמר: “מהוּתה ותכנה”, כּדי להבדיל בּין אֵלוּ וּבין התשוּבה על השאלה לפי דעת אחד־העם, שעליה נעמוֹד להלן, בּפּרק החמישי מן הרשימוֹת האלה. ועוֹד אני מטעים ואוֹמר: “השאלה היהוּדית” ולא שאלת היהוּדים או שאלת היהדוּת, כּדי שלא לתת מקוֹם לטעוּת. בּהיקף־דיעוֹתיו של אחד־העם יש, אוֹ לכל־הפּחוֹת דוֹמה שיש הבדל בּין שאלת היהוּדים וּשאלת היהדוּת, וגם על הבדל זה נעמוֹד עוֹד בּהמשך הדברים. לעת־עתה מוּטב שנאמר “השאלה היהוּדית”, שיש בּה גם שאלת היהוּדים וגם שאלת היהדוּת.

ארוּכּה הדרך שעברה הכּרת מהוּתה של השאלה היהוּדית עד שהגיעה לנקוּדתה המרכּזית. וּשתי הקצווֹת של הדרך הארוּכּה הזאת הן: הַקָצָה האחת – השאלה היהוּדית טעוּת גלוּיה היא, והקצה השנייה – השאלה היהוּדית אמת עמוּקה היא; הקצה האחת השאלה היהוּדית בּרוּרה וּפשוּטה היא, והקצה השנייה – השאלה היהוּדית פּרוֹבּלימה מוּפלאה וּמסוּבּכה היא; הקצה האחת – השאלה היהוּדית כּוּלה פּרוֹבּלימה חיצוֹנית היא ולנוּ אין בּה כּמעט חלק כּלל, והקצה השנייה – השאלה היהוּדית פּרוֹבּלימה פּנימית שבּפנימית היא, כּוּלה שלנוּ ולאחרים אין בּה כּמעט חלק כּלל. וצעד אחרי צעד, מדוֹר לדוֹר הלכה ונתפּתחה ונתגלתה ההכּרה האמיתית, מדוֹר לדוֹר נתמלאוּ חסרוֹנוֹתיה וּפגימוֹתיה, עד שהגיעה דרך תוֹרתוֹ של אחד־העם למצבה של עכשיו.

הדוֹרוֹת הראשוֹנים של יוֹצאי־הגטוֹ לא ראוּ בּשאלה היהוּדית בּלתי אם טעוּת בּלבד, טעוּת קשה, טעוּת שאמנם יש בּה מעין גזרה מן השמים, אבל רק טעוּת היא. בּלשוֹן הרוּסית זכתה השאלה היהוּדית גם לספר שלם, שכּמוּבן כּבר נשכּח שכחת ־עוֹלם, ששמוֹ הוא – “роковое недоразумѢніе”. וּבאמת, לפי הבנתם הפּרימיטיבית של בּני הדוֹרוֹת ההם הלא הדבר “פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת”. היהוּדי אדם הוּא כּכל יתר האדם, וּממילא יש לוֹ חלק בּשוּלחנה הכּללי של האנוֹשוּת כּכל יתר האדם. הן רק מקרה הוּא זה, שהוּרעה חזקתוֹ של היהוּדי. כּל עם בּדרך כּלל עלוּל הוּא למקרה כּזה או מֵעֵין זה, וכל עם צריך לעמוֹד על “הטעוּת הגלוּיה של הבדלת היהוּדי לרעה וּלתקנה כּל מקוֹם שהיד שלוֹ מגעת ושוֹלטת. אמנם, כּידוּע, נחלקוּ הדיעוֹת, מדוּע צריך כּל עם לעמוֹד על אוֹתה “טעוּת” וּלתקנה בּשלוֹ? גבריאל ריסר, העסקן המדיני, הסוֹמך על הציווּי המוּסרי־הסוֹציאלי, אוֹמר: “משוּם שהלחץ וההבדלה גוֹרמים הפסד, ולא עוֹד אלא שיוֹתר משהם גוֹרמים הפסד לנלחצים הם גוֹרמים הפסד ללוֹחצים עצמם”⁴; אליהוּ אוֹרשנסקי, תלמידם הנאמן של פיסאריאֶב וּבּאזארוֹב – משוּם, – כּמוֹ שמפרש אחד־העם – “שפרה חוֹלבת ישראל, שבּעליה צריכים לחוּס עליה בּשביל חלבה” ( I, 125); הרבוֹלוּציוֹנר היהוּדי, השוֹפך בּכל מקוֹם את דמוֹ על תקנת “המוֹלדת” – משוּם שבּיטוּל שעבּוּדם של היהוּדים סימן מוּבהק הוּא לחרוּת מדינית כּללית; ומנדלי, “היהוּדי שביּהוּדים”, – משום צער בּעלי־חיים”. אבל אם נחלקוּ הדיעוֹת בּנוֹגע לטעמים לא נחלקוּ כּלל בּנוֹגע לעצם מהוּתה של השאלה. זוֹ היא פּרוֹבּלימה חיצוֹנית, פּרוֹבּלימה לגויים, אשר בּתוֹכם היהוּדים יוֹשבים, אבל לא ליהוּדים עצמם. אף למצוֹא תשוּבה לשאלה היהוּדית צריכים הם, הגוֹיים, ולא אנחנוּ. וּמנשה מרגלית, שבּשעתוֹ היה עם פּיו חלק גדוֹל מן היהדוּת הנאוֹרה בּרוּסיה, לא היה התמים היחידי, אשר קרא לשאלה היהוּדית שאלה רוּסית: הרבּה חברים להבנה ולתמימוּת היוּ לוֹ ולא רק בּקרב יהוּדי רוּסיה בּלבד. ואם ראשי־המדבּרים של השקפה זו הוֹדוּ, שבּשאלה היהוּדית יש גם נקוּדה פנימית, הרי משמעוּתה של הוֹדאה זוֹ היתה – שגם היהוּדי צריך לסייע מצידוֹ שיִמָחוּ כּל ההבדלים הטבעיים שבּינו וּבין האחרים, וּ“לפי שעה” ראוּי לסלוֹח לעצמיוֹת המבדילוֹת האלה, כּי סוֹפן שתחדלנה⁵. וּמכּאן יסוֹד גם להשקפתם של גדוֹלי הדוֹר ההם, שמפּיהם כּבר נשמע המוּשׂג “פּדוּת הנפש” (יל"ג). גם בּעיניהם היתה הפּרוֹבּלימה היהוּדית חיצוֹנית כּוּלה, שרק הגוֹיים הכשירוּה ויצרוּה ורק על־ידם היא יכוֹלה ועתידה למצוֹא את תיקוּנה, אלא שבּינתים וּכדי לקרב את שעת התיקוּן והגאוּלה האמיתים, העתידים לבוֹא מבּחוּץ ורק מבּחוּץ, אנוּ צריכים להיכּוֹן אליהם גם מבּפנים – לבער מקרבּנוּ את הרבּנים והרבּניוֹת, המוֹכסנים והמוֹכסניוֹת, ואוּלי גם את הרבּנוּת והמוּכסנוּת עצמן, שהעלתה בּיצתנוּ מרוֹב רקבוֹנה ההוֹלך ומוֹסיף זה אלפּיים שנה. ונפלא הדבר, שגם אחד־העם גוּפוֹ נתעה לחשוֹב ( I, IX ), שיש צד שווה בין המוּשׂג פּדוּת הנפש של יל"ג וּבין המוּשׂג “תחיית־הרוּח”, אשר לבירוּרוֹ והכנסתוֹ אל תוֹך הלבבוֹת מוּקדשת כּל העבוֹדה הספרוּתית שלוֹ.

והנה פסעה הכּרת מהוּתה ותוכנה של השאלה היהוּדית פסיעה גדוֹלה. סייעוּ לכך לא רק המאוֹרעוֹת הנוֹראים של ראשית שנוֹת השמוֹנים למאה שעברה, שבּכלל הממוּ את העם והכריחוּהוּ לחשוֹב את דרכּוֹ, כּי אם גם התבּגרוּתה של המחשבה הציבּוּרית, שחדלה להסתפק בּענייני מליצה ו“השתפכוּיוֹת הנפש” והתחילה מזקיקה את הסוֹפרים והעסקנים שלנוּ להיענוֹת לעניינים ממשיים, וביחוּד לעיוּנים סוֹציאליים. ואין כּל ספק, שבּיחס זה חשוּב היה בּיוֹתר תפקידם של הסוֹציאליסטים הראשוֹנים בּספרוּתנוּ, – תפקיד שמילאוּ שלא מדעתם, להיפך מכּוונתם. הם בּיקשוּ לפתוֹח את הלב ואת העין וּלהטוֹתם כּלפּי העיוּן, שהיה חשוּב להם – כּלפי שאלת העוֹשר והעוֹני הכּללית, המטילה צרה בּעוֹלם ועוֹשה אוֹתוֹ קלחת רוֹתחת. ואוּלם הלב והעין, הוֹאיל וּכבר נפתחוּ להבין ולראוֹת, נטו מאליהם כּלפּי שאלת העוֹשר והעוֹני המיוּחדה – עשרוֹ הגדוֹל של כּל העוֹלם לגבּי ענְיה הנוֹרא של היהדוּת. השאלה היהוּדית היא איפוֹא – “שאלת הלחם”, וכיוון שכּך הרי היא שאלה פּנימית, כּוּלה שלנוּ. כּל השאלוֹת “הרוּחניוֹת”, העיוּניוֹת, המוּסריוֹת, אינן בּגדר דברים ממשיים, אינן מצטרפוֹת להיוֹת חיים. ממשית, חיוּנית בּמלוֹא המוּבן היא רק שאלה אחת – “שאלת הלחם”, ודווקא בּזוֹ אין שוּם ויתוּרים מצד אדם אחד לשני, מצד עם אחד לשני, אלא, אדרבּה, זהוּ עניינוֹ של כּל אדם וכל עם שימעט “לחמוֹ” של חברוֹ, משוּם שמתוֹך כּך יגדל חלקוֹ הוּא בּ“לחם” שניתן לעוֹלם. תאמרוּ, שבּאוֹפן זה אין החיים – וגם האנוֹשיים בּכלל – בּלתי אם שׂדה־קרב וכל דאַלים גבר בּמוּבן היוֹתר פּשוּט וגם של מוּשׂג זה, – ותצדקוּ. וּמגוּחך היה אִלמלא עמד בּשדה־הקרב בּשעת דם ואש ותמרוֹת־עשן, הצד האחד וחיכּה לתקנתוֹ מידי הצד שכּנגדוֹ. האדם הפּרטי והאדם הציבּוּרי אין לוֹ תקנה אחרת אלא שיחגוֹר הוּא עצמוֹ את כּל כּוֹחוֹתיו על מנת להציל וליטוֹל לעצמוֹ מן ה“לחם” הכּללי כּכל אשר תמצא ידוֹ לוֹ. “הכּוֹל כּנגד הכּוֹל” – זהוּ הכּלל הפּשוּט. וּבכן, מגוּחך הוּא גם־כּן לחכּוֹת, שהעמים, אשר בתוֹכם אנוּ היהוּדים יוֹשבים, יבוֹאוּ לתקן את “טעוּת” המקרה אשר קרה לנוּ וּמרצוֹנם הטוֹב יתנוּ גם לנוּ מקוֹם בּשוּלחנם. אדרבּה, זהוּ עניינם להוֹסיף וּלהצר ליהוּדים, להוֹסיף ולגרוֹע מזכוּיוֹתיהם ומאפשרוּיוֹתיהם, כּדי שלא יספּיקוּ ליטוֹל לעצמם את “הראוּי” להם ונמצאים הם, רוֹדפיהם וּמעניהם, נשכּרים. אין איפוֹא לישראל תקנה ותקווה אחרת, אלא שהוּא עצמוֹ ידאג לעצמוֹ, שהוּא עצמוֹ ידאג לתקן את “טעוּת” המקרה שקרה לוֹ וּלצוֹרך זה יחגוֹר את כּל כּוֹחוֹתיו. ההשקפה הזאת, שגם היא לעצמה עברה, כּמוּבן, דרך כּמה וכמה גלגוּלים, הוּבטאה⁶ בּאוֹפן היוֹתר פשוּט וּממילא גם בּאוֹפן היוֹתר בּוֹלט על־ידי האיש, ש“היה כּולוֹ, מראש ועד סוֹף, בּדיעוֹתיו וּבמעשיו, כּעין קו ישר”, “שכּל ימיו האמין בּסדר־עוֹלם הגיוֹני, וכל מה שנראה לוֹ מוּכרח בּהגיון חשב למוּכרח גם בּחיים ( IV, 183/4), על ידי ליליינבּלוּם, שמ”משנתוֹ של אלישע בּן־אבוּיה“, אשר כּתב בּשביל הירחוֹן הסוֹציאליסטי העברי הראשוֹן, הגיע ל”דרך תשוּבה" שלוֹ וּלמחבּרתוֹ הידועה על־דבר שיבת ישראל לארץ־אבוֹתיו. בּמחבּרת זוֹ, שבּשעתה עשתה רוֹשם גדוֹל ועמוֹק, אין ליליינבּלוּם בּא לעיקר רעיוֹנוֹ – לציוֹנוּת מדינית – בּלתי אם מתוֹך רשימה ארוּכּה על־פי סדר אלף־בּית של המוֹן ערים ועיירוֹת בּישראל, שהעניוּת גברה בּהן עד לאין מרפּא. הפּרוֹבּלימה היהוּדית, “מוּבנה וּפשוּטה” היא לוֹ “מאוֹד”: “מי הוּא המקבּל אל בּיתוֹ וּבתוֹך משפחתוֹ איש זר בּתוֹר בּן־בּית?” כּלוֹמר: מי האיש המאכיל לזר את הלחם, שהוּא עצמוֹ יכוּל⁷ לאכלוֹ? וּכשם שהפּרוֹבּלמה גוּפה “מוּבנה וּפשוּטה היא מאוֹד”, כּך גם הפּתרוֹן לה הוּא “פּשוּט, מוּכח מעצמוֹ, כּמוּשׂכּל ראשוֹן”: “מדוּע נהיה זרים בּארצוֹת נכריוֹת?” כּשם שהפּרוֹבּלימה גוּפה היא כּוּלה פּנימית, כּך גם הפּתרוֹן לה כּוּלוֹ פנימי ורק בּנוּ וברצוֹננוּ⁸ אנוּ הוּא תלוּי.

ושוּב סרה ההכּרה מן הדרך הזאת ונטתה בּצידה האחד לדרכּה הראשוֹנה, אלא שמתוֹך כּך נתעמקה הרבּה. הפּרוֹבּלימה היהוּדית, שהכּוֹל מתחבּטים בּה והיא חוֹבטת בּנוּ נוּראוֹת, שני פנים יש לה: חיצוֹנית היא מצד מהוּתה ותכנה וּפנימית – מצד אפשרוּת פּתרוֹנה. מהוּתה ותכנה של הפּרוֹבּלימה הם – יחס השׂנאה והמשׂטמה של הגוֹיים אלינוּ. ואוּלם יחס זה גוּפוֹ איננוּ כּלל “פּשוּט מאוֹד”. וכאן אנוּ פּוֹגשים ראשוֹנה את היסוֹד הפסיכוֹלוֹגי, את היסוֹד של שלטוֹן הנפש, שהוּכנס אל תוֹך הבנת הפּרוֹבּלימה היהוּדית והגדרתה. פּינסקר, שבּהיוֹתוֹ כּבר בּן שישים ואחת כּתב את מחבּרתוֹ הנפלאה, שנפשיוּתה היתה מפליאה גם בּבן עשרים וחמש, הוּא שהכניס את היסוֹד הזה. יחס הגוֹיים לישראל הוּא – “אחת ממחלוֹת הנפש”. לעם ישראל חסרים “אוֹתם החיים הלאוּמיים המקוֹריים, אשר לא יצוּירוּ בּלי שיתוּף הלשוֹן והמנהגים, בּלי קשר של מקום משוּתף”, וּלפיכך הוּא נראה לכל הגוֹיים, אשר בּתוֹכם הוּא יוֹשב, כּ“נשמה ערטילאית, כּרוּח משוֹטטת בּלי גוּף, וזוֹ מטילה אימה על האדם, והאימה מביאתוֹ לידי איבה” ( II, 95). אוֹתה ההבדלה שהגוֹיים מבדילים את היהוּדים לרעה, אמנם אפשר שהיא גוֹרמת מכאוֹב והפסד – שהרי מתוֹך מחלה היא בּאה – לא רק לנבדלים, כּי אם גם למבדילים עצמם, ואף־עלפי־כן אין לה שוּם תקווה שתיבּטל, וכל החלוֹמוֹת על בּיטוּלה שווא ידבּרוּן, משוּם שהיא מוּכרחת הכרח נפשי, משוּם ש“הרצוֹן” להבדיל וּלהרע מוּתנה הוּא גוּפוֹ מתוֹך הכרח נפשי להישמר מן הרעה. וּמשוּם שמחלת הנפש הזאת " עברה בּירוּשה מדוֹר לדוֹר זה כּאלפּיים שנה, כּבר נשתרשה כּל־כּך, עד שאי־אפשר לעקרה עוֹד“. וּבכן, מצד מהוּתה ותכנה חיצוֹנית היא הפּרוֹבּלימה היהוּדית. אבל מצד אפשרוּת פתרוֹנה פנימית ורק פנימית היא. היהוּדים, אם יש את נפשם להיגאל מאסוֹנם, האוֹרב להם כּל היוֹם, צריכים למצוֹת בּעצמם את הכּוֹח ואת ה”החלטה הלאוּמית" לחדוֹל מהיוֹת את אשר הם: סיבה לאימה מבעתת, הם צריכים לחדוֹל מהיוֹת – “נשמה ערטילאית, רוּח משוֹטטת בּלי גוּף”…

בּמדרגה זוֹ עמדה הבנת הפּרוֹבּלימה היהוּדית בּשעה שניגש אליה אחד־העם – ולא מצאה לוֹ. ולא משוּם שמה שהוּכר עד עתה נראה לוֹ כּהכּרת־שווא. לא; הכּוֹל אמת. ודאי אדם הוּא היהוּדי כּכל יתר האדם, ודאי יש לוֹ חלק שלוֹ בּשוּלחן הכּללי של האנוֹשוּת וּודאי יש לוֹ הרשוּת לדרוֹש מאִתה, מאת האנוֹשוּת, שלא תִגרע מחלקוֹ אפילוּ משהוּ. ולא עוֹד, אלא שהרשוּת הזאת גמוּרה וּמוּחלטה היא ואינה תלוּיה בּשוּם תנאים בּעוֹלם. אין היהוּדי צריך כּלל לבקש סליחה ו“אוֹרך־אפּיים” לעצמִיוֹתיו המיוּחדוֹת לוֹ וזרוֹת לאחרים, יהיוּ אוֹתם האחרים מי שיהיוּ, כּשם שאין הם, האחרים, מבקשים מאת היהוּדי סליחה ו“אוֹרך־אפּיים” לעצמיוֹת שלהם הזרוֹת לוֹ. “אני שלי ודיעוֹתי ורגשוֹתי שלי, ואין כּל סיבּה אשר תכריחני להסתירם או להכחידם, לרמוֹת את אחרים אוֹ את עצמי” ( I, 132), וכל המסתיר וּמכחיד הרי הוּא – אוֹ רמאי אוֹ עבד. וּבכלל, לא הם, הגוֹיים, יש להם הזכוּת להיוֹת תוֹבעים לְגַבֵּינוּ, אלא אדרבּה, לנוּ הזכוּת להיוֹת תוֹבעים לגַבָּם. – ודאי איוּמה היא שאלת־הלחם הרבוּצה על היהוּדי וצוֹבתת אוֹתוֹ בצבתיה הנוֹראוֹת, אשר לא תדענה רַחֵם. אדם, אשר לא מן החוּץ נכנס “לרחוֹב־היהוּדים” לשעה קלה, כּי אם בּרחוֹב זה נוֹלד, גוּדל וחוּנך, בּתוֹך עמוֹ ישב כּל הימים ועיניים פקוּחוֹת לוֹ לראוֹת את הנעשה מסביב לוֹ, – אדם שכזה אינוֹ צריך לְאַבֵּד⁹ אף מילה אחת, כּדי לאַמֵת את רוֹב עָניוֹ, את קשי שאלת־לחמוֹ של הציבּור היהוּדי. – ודאי יחס הגוֹיים ליהוּדי איננוּ כּלל “מוּבן וּפשוּט מאוֹד”; ודאי יש כאן מסִתרי הכרחיוֹתיה של הנפש. והכרחיוּת זוֹ, שנוֹלדה בּשעה שהיתה שעת צרה ותוֹכחה גם ליהוּדים וגם לגוֹיים, נזדווגה עם הנפש כּל־כּך, עד שכּבר הספּיקה להֵיעשוֹת יסוֹדית, עד שחדלה מהיוֹת עוֹד מחלה, אנוֹמליה, אלא היתה לטבע, לאחת “מרשוּיוֹתיה” החָפשיוֹת של הנפש, “ואין הדבר מן הנמנעוֹת, שבּמשך הזמן תתחזק ותתפּשט ההוּמניוּת יוֹתר ויוֹתר, עד שתקיף באמת כּל בּני האדם… והעוֹלם יימלא צדק ויוֹשר, חמלה וחנינה, בּיחס לכל הבּריוֹת, וגם על “קן־צפּוֹר יגיעוּ רחמיו – רק חוּץ מן היהוּדים” ( I, 169). – הכּוֹל אמת ואף־על פּי־כן אין כּל זה מצטרף להיות הפּרוֹבּלימה היהוּדית. הללוּ קליפה הם לפּרוֹבּלימה זוֹ, לכל־היוֹתר חלקים הם ממנה, אבל הפּרוֹבּלימה עצמה בּכללוּתה, בּעיקרה, אחרת היא. נשער נא בּנפשנוּ שנעשה נס והגוֹיים נרפּאוּ פּתאוֹם מ”מחלת נפשם", חדלוּ לירוֹא את היהוּדי, אף הוֹדוּ בּאמת הפּשוּטה שיש לוֹ חלק בּעוֹלם הזה כּכל האדם ואין מבדיל עוֹד את היהוּדי לרעה. זאת אוֹמרת: הצד החיצוֹני שבּשאלה היהודית עבר וּבטל מן העוֹלם; מצד הגוֹיים אין עוֹד שאלה יהוּדית בּמציאוּת. כּלוּם בּאמת תעבוֹר וּתבוּטל בּשביל כּך מן העוֹלם הפּרוֹבּלימה היהוּדית גוּפה? בּמשך אלפּיים שנוֹת הגלוּת היוּ לישראל גם הרבּה ימים טוֹבים, בּהם שבת קוֹל נוֹגשׂ והמשׂטמה נחבּאה מעֵין רוֹאים בּחדרי־חדרים. אבל הפּרוֹבּלימה היהוּדית, זוֹ המלווה את היהוּדי כּצל על דרכּוֹ הארוכּה, כּלוּם בּטלה אפילוּ ליוֹם אחד? אמנם יש אשר “גזרוּ” עליה שבָּטלה; אבל כּלוּם נשמעה לגזירה זו? טבעי הוּא הדבר, שבּימי צרה וצוּקה מהרהר היהוּדי בּעבָרוֹ, בהוֹוֹ וּבעתידוֹ: צר לוֹ בהוֹוה והרי הוּא מבקש לוֹ מרחביה בּעתיד, וראָיה הוּא מביא מן העבר. אבל בּימי שלווה וּמנוּחה, כּשההוֹוה מניח את הדעת ולעתיד אין הלב דוֹאג, ההירהוּר בּעבר מהיכן הוּא בּא? ואילוּ אנחנוּ יוֹדעים, שדווקא בּימי שלווה וּמנוּחה, לפי הערך, התחילה כּתיבת ההיסטוֹריה היהוּדית. בּרם, אם בּעין פּקוּחה נסתכּל בּהסטוֹריה שנכתבה בּימים ההם תיראה לנוּ כּוּלה כּדפוּס מיוּחד לגילוּיה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית, שבּמציאוּתה וקיוּמה בּיקשוּ להכחיש, – וזהוּ סוֹד יצירתה. וּגדוֹלה מזוֹ: בּאמת לא פּסק בּימי השלווה והמנוּחה ההירהוּר גם על העתיד. הן דווקא בּימים ההם ניתנה לישראל “התעוּדה” הידוּעה, שכּל עיקרה אינה בּאה אלא כּדי להֵיעשוֹת ערוּבּה לנצחיוּתוֹ של נוֹשאה. וּכלוּם אין בּקשת הנצחיוּת עדוּת, שהרגש הטמיר שבּלב מוֹדה בּמציאוּת הפּרוֹבּלימה היהוּדית, אף־על־פּי שהפּה מכחיש בּה בּקוֹל? וּמי הוּא הנאמן יוֹתר – הרגש החשאי אוֹ הכּרוּז הקוֹלני? גם בּימינוּ יש ארצוֹת, שקוֹלה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית אינוֹ נשמע שם בּחוּץ. אבל כּלוּם אין קוֹלה נשמע שם גם בּבּית – בּביתוֹ וּבחדר־משכּיתוֹ של היהוּדי? אם יש ארץ, שבּאמת אין בּה פּרוֹבּלימה יהוּדית, הרי אין זאת בּלתי אם אין בּה יהוּדי. כּל מקוֹם שיש יהוּדי, ואפילוּ אם מחמת מיעוּטוֹ והסתר פּניו אין איש חש בּו, יש גם פּרוֹבּלימה יהוּדית – ישנה בּתוֹך אוֹתוֹ היהוּדי המסתיר את פּניו ואינוֹ ניכּר לבריוֹת. יפה אמר מוֹריץ נימאן: “השאלה היהוּדית אינה אלא זוֹ, שבּה עדיין הוֹגה וּמוֹדה יהוּדי, שנידח לַבּוֹדד ולַמסוּגר שֶׁבָּאִיִים”… ועוד: נשער נא בּנפשנוּ, שנעשה נס וּפתאוֹם חדלה גם שאלת־הלחם המיוּחדה ליהוּדי וגם לוֹ לא נשארה שאלה זוֹ אלא בּאוֹתה מידה שהיא שאלה נצחית לכל אדם ולכל ציבּוּר. זאת אוֹמרת: עבר וּבטל מן העוֹלם גם אוֹתוֹ הצד בּשאלה היהוּדית, שהוּא אשר נראה לנו צידה הפּנימי. כּלוּם בּאמת תחדל בּשביל כּך הפּרוֹבּלימה היהוּדית גוּפה? וכי אין אנוּ יוֹדעים, שיש אשר בּביתוֹ של העשיר בּישראל תישמע הֶמיתה של השכינה, האבלה והקוֹבלת, עוֹד הרבּה יוֹתר מאשר בּביתוֹ של העני בּישראל? שיש את כּל אשר לוֹ יתן היהוּדי העשיר, כּי לא יישָׁמַע בּתוֹך ליבּוֹ המיתר היהוּדי הַנוּגֶה, את עוֹרוֹ יתפשט¹⁰ בּתקווה שמא לא יוֹסיף להיוֹת את אשר הוּא, את אזניו יסתוֹם כּדי שלא ישמע את קוֹל נפשוֹ, והוּא, הקוֹל הזה, תוֹבע, מעַנֶה, שָׁר את שירת־פּגעיה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית יוֹם־יוֹם, שעה־שעה…

וּבכן, תכנה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית מה הוּא איפוֹא?

על שאלה זוֹ משיב אחד־העם: תוכנה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית היא אמנם “מחלת־הנפש”, אוֹ, בּיתר דיוּק, מחלת־ה“אני”, אבל לא של הגוֹיים, אשר בּתוֹכם יוֹשב היהוּדי, כּי אם – של היהוּדי עצמוֹ. הפּרוֹבּלימה היהוּדית נוֹלדה בּוֹ בּרגע שחלה ה“אני” היהוּדי. ואין כּל פּלא, שהפּרוֹבּלימה היהוּדית קשה וּסבוּכה היא: מחלתוֹ של ה“אני” היהוּדי קשה וּסבוּכה היא.

---

---

---

א.

יש כּותבי שירים ויש משוֹררים.

תמיהני, אם לא “אחד בּעיר ושניים בּמשפּחה” הם אלה, שלא כּתבוּ שירים בּנעוּריהם, פּעמים גם בּילדוּתם, ורבּים אינם מסתלקים מהרגלם זה כּל ימיהם. לפני זמן־מה קראתי, שבּאחת מארצוֹת אירוֹפּה, כּמדוּמני בגרמניה, יש לא פּחוֹת מעשרת אלפים כּוֹתבי־שירים.

אבל רק אחד בּדוֹר וּשניים בּתקופה משוֹררים הם.

מתחזנים יש הרבּה, הרבּה מאוֹד; חזנים יש רק מעטים, מעטים מאוֹד, ומינקוֹבסקי – רק אחד. ודרך אגב הם כּוּלם חוֹלקים כּבוֹד ל"מינקוֹבסקי ", אבל גם טינה יש בּלב כּוּלם עליו. כּאילוּ אשמתוֹ היא, שהקדוֹש בּרוּך־הוּא עשה אוֹתוֹ מינקוֹבסקי, ולא אוֹתם.

מה הם, הסימנים, המבדילים בּין כּוֹתב־שירים למשוֹרר? – צאוּ ושאלוּ את הבּקיאים בּתוֹרת־הספרוּת וּבהלכוֹת המרוּבּוֹת והחמוּרוֹת של הפּוֹאֵטיקה. אני איני בּקי בּהם. מִיָמַי לא עסקתי בּזה. אחת אני יוֹדע: בּכוֹתב־שירים שוֹלטים כּמה יצָרים: יצר העין, יצר האוֹזן, בּיחוּד יצר השוּרה המקוּשטת, יצר הפראזה המבהיקה, יצר החרוּז הלוֹהט. ואין אני מתכּוון לכפּור בּיוֹפי וּבמלאכת –המחשבת שבּאֵלוּ; אני מוֹדה בּהם, אבל רק בּגדר פּרפּראוֹת לשירה, לכל־היוֹתר בּגדר פּרפּראוֹת של שירה; שירה ממש אינם. בּמשוֹרר שוֹלט רק יצר אחד, המתגבּר עליו כּל יוֹם ואינוֹ מניח לוֹ אפילו לשעה קלה, – היצר להשמיע את עצמוֹ לעצמוֹ. הוּא הדבר, שאמר פּעם אחת אנדרֵי ביאֶלִי, אדם שידע בּאוֹפן שאין למעלה הימנוּ כּל קסמיה וכל להטיה של מלאכת־המחשבת שבּכתיבת שירים, אלא שהיה גם משוֹרר ממש. הוּא אמר: “כּשאתה מדבּר על משוֹרר, הרי פּירוש הדברים, שאתה מדבּר על דיוֹקנוֹ המרכּזי, על המיתוֹס שבּלבבוֹ”.

ורוֹצה הייתי להוֹסיף: משמשמיע המשוֹרר את דיבּוּרוֹ־וידוּיוֹ על המיתוֹס שבּלבבוֹ, נפתחת אָזנם של הבּריוֹת לשמוֹע וּלהבין, שבּמיתוֹס שלוֹ חלק ונחלה גם להם. נר שהוּא מדליק לוֹ לעצמוֹ וּבתוֹך עצמוֹ, הוּא מדליקוֹ גם לאחרים וּבתוֹכם הם.

ב.

אמרתי, שהיצר השוֹלט בּמשוֹרר הוּא היצר להשמיע את עצמוֹ לעצמוֹ. דוֹמני, שלא אטעה אם אוֹסיף, שציוּר יפה ורב־תוֹכן זה ניתז ראשוֹנה – על כּל־פּנים בּספרוּתנו ּ שלנוּ – מעטוֹ של בּיאליק.

הלא כּה דבריו: "מי יוֹדע, אוּלי בּאמת הדיבּוּר שמבּראשית נזרק לא מִבֵּין שִׁניים, בּין אדם לחברוֹ…, אלא דווקא מפּי האדם היוֹשב יחידי, בּין אדם לעצמוֹ, בּתוֹר צוֹרךֹ נפשי…, בּחינת בּתוֹכי ישתוֹמם רוּחי ועם לבבי אשׂיחה… ולא נתקררה דעתוֹ של אדם הראשוֹן עד שהשמיע את עצמוֹ לעצמוֹ" ¹)

ואם סתם דיבּור כּך, דיבּור שהוּא בּחינת “נפש שבּנפש”, “פְּנים שבּפנים” – דיבּוּרה של השירה – לא כּל־שכּן. דיבּור זה כּוּלוֹ תגוּבת־קשב להלמוּת דפקוֹ של “האני” תשוּבה לַאֲמָרֶיהָ של הנשמה. ותמיה אני על בּיאליק, שאמר לגליקסבּרג: “משוֹרר אמיתי צריך להאזין אל עצמוֹ” ²). כּאִלו ההאזנה אל עצמוֹ עוֹשה אוֹתוֹ למשוֹרר, ולא להיפך, שמהיוֹתו ֹ משוֹרר אי־אפשר לוֹ, שלא יאזין לעצמוֹ. מי שזקוּק לכך שילַמדוּהוּ ויאמרוּ לוֹ: “צריך אתה להאזין אל עצמך”, עצם משוֹררוּתו ֹ מוּטלת בּספק גדוֹל, וּמשוֹרר אמיתי ודאי וּוודאי איננוּ. אילוּ אני בּיאליק, הייתי אוֹמר אחרת: משוֹרר אמיתי מאזין אל עצמוֹ, בּין שהוּא “צריך” וּבין שאינוֹ “צריך”, בּין שהוּא רוֹצה וּבין שאינוֹ רוֹצה. ואוֹתה שעה שראה גליקסבּרג את בּיאליק “עוֹמד וּמאזין אל עצמוֹ” ³), יפה ראה אוֹתוֹ. בּיאליקֹ, כּשהוּא אינוֹ מאזין אל עצמוֹ, סתם אדם הוּא, ולא בּיאליק.

ומכּאן עוֹד הֶרְגֵש אחד בּהבדל שבּין כּותב־שירים למשוֹרר: כּותב־שירים מאזין וּמקשיב לשוּרתוֹ, לחרוּזוֹ; משוֹרר מאזין ומקשיב לנשמתו.

ג.

השירה היא כּוֹח וכשרוֹן. אבל לא רק אלוּ בלבד. בּה בּמידה היא גם דלח, דוּגמת נטפיו של יין־הרקח, שלא ניטלה כּל פּסלתם; ולא רק תוֹצאוֹתיו של הפּרוֹצס הם, אלא גם, – ולא גם, כּי־אם בּיחוּד, – מִיצוּיָיו וּמיצוּיי־מיצוּייו הם. והמיצוּיים, ואפילוּ מיצוּיי־המיצוּיים, לא תמיד זכּים וטהורים. אדרבּה, על־פּי־רוב יש בּהם גם דלח, דוּגמת נטפיו של יין־הרקח שלא ניטלה כּל פסלתם; דוּגמת נטפיּ־האלכּוֹהוֹל, שלא הוּפלטו ּ מתוֹכם כּל העמילן וכל הדֶקסטרין וכל שיירי המים. רק משוֹרר מיוּחד שבּמיוּחדים, שנשמתוֹ חוּצבה מלפנֵי ולפנים של כּיסא־הכּבוֹד, – רק הוּא זוֹכה לנטפי־שירה זכּים מכּל דלח, טהוֹרים מכּל פסוֹלת. אבל מיצוּיי פּרוצס נפשי הם נטפי־חרוּזיו של משוֹרר גם על דִלחם ועל פסלתם.

וזה הֶרְגֵש שלישי בהבדל שבּין כּותב־שירים למשוֹרר: נטפי חרוּזיו של כּוֹתב־שירים ילדי הרצוֹן הם, וּכשם שהם יכוֹלים להיוֹת כּך הם יכוֹלים גם שלא להיוֹת, ואילוּ נטפי־חרוּזיו של משוֹרר – מיצוּיי הפּרוֹצס הנפשי שלוֹ – ילדי ההכרחֹ הם: להיוֹת הם יכוֹלים, שלא להיוֹת אינם יכוֹלים. וּכדי לשׂבּר את האוֹזן הייתי אוֹמר: כּוֹתב־שירים בּעל בחירה חפשית הוּא, משוֹרר אינוֹ בּעל בּחירה חפשית.

תאמרוּ: אשרי כּוֹתב־שירים, ש"בּעל בּחירה חפשית " הוּא, – ותטעוּ. אדרבּה: אשרי המשוֹרר, שאינוֹ “בּעל בּחירה חפשית " ושלא מדעתוֹ ניתן פֵּצַח־הכרח זה לנפשוֹ: דרכּוֹ הוּא מַרנין אוֹתה וגוֹלל את משׂאה מעליה, אם משׂא של צער יוֹתר מכּוֹחה, אוֹ משׂא של הנאה יוֹתר מיכלתה. וכבר ידע שַׁר־העוֹלם, גאֶתּה, את סוֹד האוֹשר, הגנוּז בּפֶצח נפשוֹ של המשוֹרר, בּהכרחוֹ לשיר, והוּא אמר: “Gluck und Ungluck wird zum gesang “. כּלוּם יש גוֹאל, אשר יגאל הכּוֹל כּ”געזאנג”? שמא כּ”געזאנג " פּוֹדה וּמציל מכּל כֹּבֵד־נפש ונֵטל־לב?

והרי גם הֶרְגֵש רביעי – ואחרוֹן – בּהבדל שבּין כּוֹתב־שירים למשוֹרר: נטפי־חרוּזיו של כּוֹתב־שירים יכוֹלים להיוֹת מתנה יפה לאחרים – מתנת חריצוּת, מתנת מלאכת־מחשבת, מתנת לשוֹן מקוּשטת, – הכּוֹל לפי יכלתו ֹ של הנוֹתן; לוֹ לעצמוֹ אין הם נוֹתנים כּמעט כלוּם, חוּץ ממילוּי־התאווה לכתיבת־שירים. נטפי חרוּזיו של משוֹרר קוֹדם־כּוֹל מתנה טוֹבה הם לוֹ לעצמוֹ: גאוּלה וּפדוּת לנפשוֹ.

נירוֹן היה מקהלם של “כּוֹתבי־שירים”, על־כּן לא יכלה “שירתוֹ” לגאוֹל אוֹתוֹ, והוּא נעשה “כּלב־דמים”; שקספּיר היה משוֹרר, ושירתוֹ היתה גאוּלתוֹ: “יָצר רוֹצחים, ולא הוּצרך הוּא עצמוֹ להֵיעשוֹת רוֹצח”. גאֶתה העיד על עצמוֹ, ש“מימיו לא שמע על עבירה, אשר לא יכוֹל לעבוֹר אוֹתה הוּא עצמוֹ”, אבל לא הוּצרך לעבוֹר אוֹתה, כי הלבּישה שירה, וזוֹ גאלה אוֹתוֹ ⁴).

מה נתנה לו לבּיאליק שירתו?

ד.

אין שוּם צוֹרך להסבּיר, שבּיאליק איננוּ גאֶתה, כּשם שאיננוּ פוּשקין, ואם נמצא מי שהגזים והשווה אותו לגאֶתה, לפּושקין – אין אפּוֹטרוֹפּוֹס להגזמוֹת. אבל כּשאתה מדבּר על בּיאליק אי- אפשר שלא לזכּוֹר – ולוּ רק לרגע אחד – אוֹתוֹ דיין קשה, שיצא לדוּן על שיעוּר קוֹמתוֹ של המשוֹרר המת תיכף אחרי מוֹתוֹ, ופסק: לא גדוֹל ממש, אלא גדוֹל לישראל, ולא גדוֹל ממש אפילוּ לישראל, אלא שגידלוּהוּ יוֹתר מכּפי שיעוּרוֹ. ויסלח נא כּבוֹד הדיין אם אֹמַר: לא דברים מכריעים ממש, אלא פּילפּוּל, ולא פּילפּוּל, של ממש, אלא רברבנוּת של דל־גאה: אוֹדם, פּטדה וּבָרקת הניין לוֹ, יהלוֹם לא הניין לוֹ. ומוֹדים אנחנוּ: אנוּ אין לנוּ עדיין אמבּיציה כּלל להתפּלל את משוֹררים דווקא כּגאֶתה וּכפוּשקין ודוֹמיהם, ואף לא כּהֵימן ואסף וידוּתוּן בּשעתם. לעת־עתה משוֹררים כּביאליק דהיינוּ, והלוואי שיהיוּ כּמוֹתוֹ. לגידוּלים גדוֹלים וטוֹבים ממנוּ עדיין לא עֻבּד שׂדנוּ.

ועל בּיאליק, גְדָל גידוּלֵי השירה בּשָׂדנוּ שלנוּ, אנוּ שוֹאלים: מה גאוּלה נתנה לוֹ שירתוֹ? פּירוּש: מה משׂא גללה זוֹ מעל נפשוֹ של זה?

"נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר…

וְ"כִי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר עֻזִּי,

"זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל עֵינִי,

“וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי…”

הנה כּן: זה הניצוֹץ" הוּא הגוֹאל. אבל למה ואל־מה יתפּוצץ ליבּו של המשוֹרר? –

כּיוון שהמשוֹרר יצרוֹ כּוֹפאו ֹ תדיר, שישמיע את עצמוֹ לעצמוֹ, אי־אפשר שבּיצירוֹתיו לא ישָׁמעוּ הֵדֵי־אבטוֹבּיוֹגראפיה. לא מעטים הם גם בּיצירוֹתיו של בּיאליק. הוּא גם כּתב דברי־אבטוֹבּיוֹגראפיה ממש, – לשמָם. “ספיח” רוּבּוֹ אבטוֹבּיוֹגראפיה, מכתבו הידוּע לקלוֹזנר כּוּלוֹ אבטוֹבּיוֹגראפיה, פּירוּשוֹ ל“מגילת־האש” קצתו ֹ אבטוֹבּיוֹגראפיה, ועוֹד ועוֹד. וּבכוּלן תשע ידוֹת לאבטוֹבּיוֹגראפיה של ימי־הילדוּתּ. כּיוון שמגיע לימי־הנעוּרים, – לימי־העמידה וּלימים שלאחריהם לא הגיע, כּמדוּמני, אפילוּ פּעם אחת,– מיד הוּא קמצן בּדברים, ופתאוֹם הוּא גם מפסיק לגמרי וחוֹתך: “מה שהיה אחר־כּך איני רוֹצה לספּר”. כּאן גוֹברת וּמנצחת צניעוּת־הלב. מה שאין כּן כּל־זמן שהוּא מספּר על ימי ילדוּתוֹ: שם גוֹבר וּמנצח הכרחוֹ לספּר.

זוועה היה שחר־ילדוּתוֹ של בּיאליק. כּשנגלה עליו ראש אביו, גוּלגוֹלת קדוֹש מעוּנה

"בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אֲדָם וּבְטֻמְאַת בֵית־מַרְזֵחַ,

בְּאֵדֵי נֶסֶךְ־פִּיגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה,

מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל־גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב־גְּוִילִים…"

ושבעתיים גדלה הזוועה כּשמת אביו, בּמלאת לוֹ לילד שבע שָׁנים, וּמֵאֵין “פּת־לחם בַּסַל, שׂאוֹר בּמשאֶרת, לַחֲמָם אין גחלת, וּגריסין – בַּסיר” הוֹציאה אמוֹ האלמנה

"– – – הַשּוּקָׁה אֶת חֶלבָּ וְדָמָהּ…

כָּל פְּרוּטָה הֵבִיאָה נֵאָרָה בַמְּאֵרָה,

רְקוּקָה בְדַם־לִבָּהּ וּטְבוּלָה בִמְרֵרָה…

וּבְשָׁכְבָהּ – זְמַן רַב תַּחַת גּוּפָהּ הָרָפֶה

נֶאֶנְחָה, נֶאֶנְקָה מִטָּתָה ּ הַפְּרוּקָה

והוּא, הילד קשוּב־האזניים, ועוֹד יוֹתר קשוּב־הלב, שמע

"כּל־שֵׁבֶר כָּל־פֶּרֶק מִגּוּפָהּ,

וַיְהִי כַעֲקִיצוֹת עַקְרַבִּים לִלְבָבוֹ".

ילדוּתוֹ כּוּלה זוועה, וּמכּאן ההכרח לספּר עליה, לשיר עליה. רגע־רגע ניגף זכרוֹנו בּה; לעקרה מתוֹך לב אי־אפשר, לקבּוֹר אוֹתה בּתוֹך ליבּו גם־כּן אי־אפשר, והוּא מוּכרח להסיחה, ועוֹד יוֹתר – לשוֹררה מתוֹך ליבּוֹ, – ולהיגאל הימנה.

חוֹששני, שבּכל אחד משניים שירים לבּיאליק יש זכר לימי־הילדוּת, אוֹ, לכל הפּחוֹת, זֵכר לזִכרם. וּברגע קָרְאֵנוּ אותם, אנוּ יוֹדעים אל־מה התפּוֹצץ ליבּוֹ, אך נבין לגאוּלה ולפּדוּת אשר ניתנוּ לוֹ מאת “זה הניצוֹץ”, כּי “ניתז אל־עינוֹ, ומעינוֹ – לחרוּזוֹ…”

ה.

וּבאוֹתם הימים, ימי הילדוּת הרעים, כּבר ניתן מיתוֹס בּליבּו, הוּא המיתוֹס אשר ילווהו ּ מכּאן ואילך כל־ימיו.

לא יחידי הוּא בּיאליק, שאֵרע לוֹ כּך. כּל אדם הנוֹשא מיתוֹס בּלבּוֹ עד זקנה ועד שׂיבה, מאת ימי ילדוּתוֹ הוּא לוֹ. רק אחת יספּוֹג האדם את העוֹלם על רָזיו ותעלוּמוֹתיו – בּימי הילדוּת; כּל אשר יראה וידע אחרי־כן רק פּירוּשים וּביאוּרים, הרחבוֹת וצמצוּמים הם לאשר הָרְאָה אז, בּטרם ידע לפרש וּלבאר, להרחיב ולצמצם, ואת הכּוֹל ספג וקיבּל כּמוֹ שהוּא, בּתוֹם־לב וּבאמוּנת־אוֹמֶן. " Spät erklingt, was früh erklang " שמענוּ מפי גאֶתה, והאיש אשר כּתב דברי־הפּלאוֹת בּפּרק השלישי של ספר שמוּאל א' ידע זאת עוֹד הרבּה־הרבּה לפני גאֶתה. מיתוֹס כּי ינחל אדם אחרי ימי־הילדוּת, לא מאת אלוֹהים הוּא, כּי־אם מאת השׂטן; מאִתוֹ לא יֵצא הטוֹב, ויש אשר עד הבּית, בּוֹ כּיבּויי־דיוֹקן יבוֹאוּ, תהיה דרכּוֹ. מיתוֹס, הניתן בּימי־הילדוּת, מאת אלוֹהים הוּא ניתן, וממנוּ דמוּת, ממנוּ שלֵמוּת לדיוֹקן.

וּשניים הם המיתוֹסים, הנתוּנים מאת אלוֹהים לעוֹלם: אחד “בּהיר־עיניים”, ואחד “זעוּם־עפעפּיים”. בגוֹרלוֹ של בּיאליק עלה השני, זעוּם־העפעפּיים ואיש־האימוּת. בפירוּשו ל“מגילת־האש” הוּא מספּר: “אנוּ ישבנוּ מחוץ לעיר, בּפּרבּר של ז’יטוֹמיר. אמא היתה אלמנה ולה ילדים קטנים. וּפתאוֹם, בּלילה, התעוֹררנוּ ונבהלנוּ מאוֹד. יצאנוּ מן הבּית, והנה הוּא כּוּלוֹ אחוּז־אש. זוֹ היתה השׂריפה הראשוֹנה שראיתי, ושוּם שׂריפה אחרת, שראיתי אחר־כּך, גדוֹלה הימנה, לא עשתה עלי רוֹשם כּזוֹ… העצים היוּ יבשים, והם נשרפוּ בּכוֹח גדוֹל, בּסערת־אש; לא נשארוּ מהם אלא ציבּוּרי־גחלים… נדמה היה לי שהעוֹלם נחרב… והרוֹשם הזה לא נמחה מליבּי” ⁵).

לא רק לא נמחה, אלא הלך וגדל ורחב, עד שלבסוֹף, עטה כּל העוֹלם כּוּלוֹ להבת־אש, להבת־חוּרבּן. כּל העוֹלם כּוּלוֹ יבשוּ עֵציו, וכוּלם נשרפוּ “בּכוֹח גדוֹל, בּסערת־אֵש”, וּמכּוּלם לא נשארוּ אלא “ציבּוּרי־גחלים”, אלא קוּפּוֹת־אֵפר.

וּמה “עוֹלם כּוּלוֹ” ראה, יכוֹל היה לראוֹת בּימים ההם, לפני יוֹתר מחמישים שנה, ילד עברי ז’יטוֹמירי, נכד־טיפּוּחיו של “זקן מוּפלג, קפדן ועוֹסק בּתוֹרה כּל־הימים”, ילד־יתוֹם מוּפקר ל“דוֹדים וּבני־דוֹדים”, שלימדוּהוּ – ולא בּחסד וּברחמים – ארחוֹת־חיים, ילד קטן שעדיין לא טָעם בּקצה־אצבּעוֹ מדבשם של החיים וּכבר שיעבּדוּהוּ לתורה ולתפילה ול“רבּיים “, שֶׁ”רדו ּ בּוֹ בּיד חזקה וּמררוּהו ּ בּתוֹאנוֹתיהם”?

רק “עוֹלם כּוּלוֹ” אחד ראה ויכוֹל היה לראוֹת – את העוֹלם, אשר בּוֹ היה נתוּן, את העוֹלם היהוּדי. והילד, שכּבר ידע להסתכּל, אף כּי לא ידע עדיין לראוֹת, נעץ שתי עיניו בּעוֹלם זה, וּבוֹ – בּעוֹלם זה – נתלה מאליו מיתוֹס השׂריפה והחוּרבּן, שכּבר צָפַן ליבּו. וּכשגדל הילד והגיעוּ לוֹ ימי־השחרוּת והתייחד עוֹד יוֹתר עם המיתוֹס, המעוֹרה בּסמפּוֹנוֹת נפשוֹ, ירדה עליו שוּב חרדה גדוֹלה וכל נפשוֹ בּוֹ התפּוֹצצה אל השׂריפה ואל החוּרבּן, אשר ניתכוּ על “עוֹלמוֹ כּוּלוֹ”.

זה עתה יצא מרשוּת רבּותיו, אשר רָדוּ בּוֹ, ואל בּית־במדרש בּפרבּר־עירוֹ הלך ללמוֹד תוֹרה – ונבהל מאוֹד: מימינוֹ אין איש, משמאלוֹ אין איש, והוּא יחידי בּבית־המדרש השמם. “לא נמצאה שם שוּם בּרייה”.

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּח…

– – – וְהַשְּׁכִינָה אַף־הִיא…

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל הַזָוִיּוֹת…

וּכְשֶׁצַּר (גם) לוֹ הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ…

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלָיו וַתִּתְרַפֵּק עָלָיו…"

אבל גם הוּא, “בּנה יחידה” הלך מעמה, כי גדוֹלה האימה בּמשכּנה החרב, השרוּף…

וּבגלוֹתו למקוֹם תוֹרה, לוולוֹז’ין, אחת הערים הנכחדוֹת בּתפוּצוֹת הגוֹלה

"בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן,

שם עוד הוֹתִיר ִאֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדֶּשֶׁן –

לא שככה האימה גם שם. “כּמטוֹרף רץ בּמְבוֹאוֹת העיירה וּבסימטאוֹתיה, ונפשוֹ התלבּטה בּוֹ כּציפּוֹר בּכלוּב: אנוּסה מזה, אנוּסה!” והוּא גם נס – ואימת־השריפה והחוּרבּן רוֹדפת אחריו. יעברוּ שנים וליבּוֹ החרד מאוֹתה אימה עוֹד שאוֹל ישאל את "ראש־הישיבה, אדירה ומוֹשלה:

"מָה, זָקֵן, כֹּה נִפְעַם רוּחֶךָ?…

אוֹ אוּלַי יַרְאֲךָ לְבָבְךָ בֶּחָזוֹן

כֹּחֵנוּ הָאַדִּיר הָאֹבֵד וְכָלֶה

בִּנְשֹׁב בָּנוּ רוּחַ שִׁדָּפוֹן וְרָזוֹן,

בְּיוֹם סוּר צִלֵּנוּ וַנָּבָל כְּעָלֶה?"…

היה עוֹלם – וחרב. היה עוֹלם מלא, שְׁקוּי חיים, רְווּי כּוֹח ועָצמה, וּמפּני כּל העוֹלמוֹת, אשר סביב שתוּ עליו, לא זע ולא נחת, וּבניו־בּוֹניו –

"כַּמָה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל גַּבֵי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר"

וּפתאוֹם אחזה בּוֹ האש, וּבבת־אחת נשרף כּוּלוֹ, ויהי לעפר ואפר. ולא זאת בּלבד האימה הגדוֹלה, כּי נשרפוּ הצוּרוֹת וחרבו המקוֹרוֹת, אשר חִיוּ את העם זה שמוֹנים דוֹרוֹת גלוּת; יש אימה גדוֹלה גם מזוֹ: נשרף ונחרב העם עצמוֹ, ויהי הוּא גוּפוֹ לקוּפּה של אפר.

"נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִׁים רִבּוֹא פְגָרִים…

יוֹבִישׁ הַקָּדִים עִזּוּזָם וְסוּפַת הנֶּגֶב תִּזְרֶנּו ּ,

וְנִשָּׂא בָאָבָק אֶל־אֶרֶץ וְנִרְמַס בְּרֶגֶל גַּמָּדִים

– – – וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם

שֶׁנָּפְלוּ ויִּדְּמוּ לָנֶצַח"…

אין כּלום. אין נשמת־חיים. רק פּגרים. שישים ריבּוא פּגרים. והם, אשר ציווּ את החיים לאוּמה זוֹ, אין גם זכר להם. לא נשארוּ מהם בּלתי אם קוּפּוֹת־אֵפר. וגם את קוּפּוֹת –האפר, שארית היוֹתם, גמדים בּרגליהם ירמסוּ…

ו.

יש לוֹ לבּיאליק פּואֶמה, –בּיתר דיוּק: מחרוֹזת שלל פּואֶמוֹת, – יפה מאוֹד ואמיצה מאוֹד – וּסתוּמה מאוֹד. אני מדבּר, כמוּבן, על “מגילת האש”. פּרשנים ניסוּ לפרשה – ולא פּירשוּה. ניסה גם בּיאליק עצמוֹ לפרשה – ואף הוּא לא פּירש אוֹתה. סתוּמה היא כּשהיתה, וסתוּמה תהיה כּשהיתה. מפּי בּיאליק שמענוּ, שיש בּה הרבּה מכּבשוֹנוֹת הלב, שאינם מתגלים לפּה. ואם אין מפתח לכּבשוֹנוֹת, כּיצד ייפּתחוּ הסתוּמוֹת? – על כּל־פּנים, אני ודאי אין לי שוּם כּוונה ורצוֹן להוֹסיף עוֹד פּירוש לא־יצלח לפּירוּשים, שכּבר נאמרוּ ולא הצליחוּ. אני אין רצוֹני אלא לעמוֹד על פּרט אחד, שהוּא מעניינוֹ של עיוּננוּ.

“המגילה” כּוּלה מיתוֹס האש והחוּרבן, ויוֹצרה גילה את סוֹדה־סוֹדוֹ: החרדה הגדוֹלה, אשר ירדה עליו בּאוֹתו ליל־העבָרות של ימי־ילדוּתוֹ למראה השריפה, שהחריבה את “העוֹלם כּוּלוֹ”, היא שגנזה בּליבּו את הסוז’ט היסוֹדי של “המגילה”. אבל רק מקצת מן הסוֹד גילה בּיאליק, – את כּוּלוֹ לא גילה. את כּוּלוֹ לא גילה גם לעצמוֹ. הוא דיבּר בּפה מלא על “היסוד האבטוֹבּיוֹגראפי " שב”מגילה “,, אף הדגיש וקרא לו “יסוֹד חזק”, וגם רמז שדווקא בּחוָיוֹתיו וּבוידוּייו של “העלם בּהיר־העיניים אצוּרים מוֹמנטים אישיים בּיוֹתר, אבטוֹבּיוֹגראפיים “. אנו אין לנוּ שוּם סיבּה, שלא להאמין בּרמזיו אלה. אבל הוּא הסתיר מעצמוֹ, –אוֹ מוּטב שאֹמַר: מאליו נסתר הדבר ממנוּ, – שבּעיקר לא השמיע את עצמוֹ לעצמוֹ אלא מתוֹך איש־האימוּת זעוּם־העפעפּיים. כּל אדם, כּל־שכּן אדם עליוֹן, – והמשוֹרר באוֹתם הרגעים, ששכינתוֹ שוֹרה עליו, יש בּוֹ מן האדם העליוֹן, – שוֹכן בּוֹ איזה נעלם, איזה “הוּא” שלמעלה מן ה”אני” הפשוּט. ואף־על־פּי שהאחרוֹן, “האני” הפּשוּט, אינוֹ מכיר אוֹתוֹ נעלם ואינוֹ מוֹדה בּוֹ, – דווקא הוּא, הנעלם, מחַייה ומהַווה את הכּוֹל, וגם ה”אני" גוּפוֹ; הוּא הנעלם, השַׁליט, הוּא “הרוֹכב והמנהיג”. רגע אחד ייאלם “הוּא” – וּמיד יידוֹם ויימַך הכּוֹל, ואף ה“אני” הרברבן ידמה “כּמצבה חיה על קבר עצמוֹ”.

אני מבקש מאוֹד לזכּוֹר, ששבּעיוּנַי אלה אין לי עסק אלא בּמשוֹרר שבּבּיאליק, ואני אוֹמר שנעלָמוֹ־שַׁליטוֹ של המשוֹרר שבּבּיאליק היה – לא “העלם בּהיר־העיניים”, כּי־אם “איש־האימוֹת, זעוּם־העפעפּיים”. יכוֹל אני להניח, שבּיאליקֹ בּיקש לכפּור בּשלטוֹנוֹ של זה; אפשר, שבּשביל־כּך עשה שפטים בּוֹ – הבקיע את ההר תחתיו וטיבּעוֹ בּמצוּלה, – להתכּחש לוֹ לא יכוֹל. השאגה הבּיאליקאית: “היה הכּפיר לכלב־המדבּר”, הַבְּעִיטה הבּיאליקאית: “ואֵי הישוּעה? – זוֹנה היא אל השמים ואל אלוֹהיהם” (קצרי־הנשימה, היראים את השאגה ואת הבּעיטה, קוֹראים להן: “מגידוֹת”) – מִשֶׁלוֹ, משֶׁל איש־האימוּת, זעוּם־העפעפּיים הן. אבל משלוֹ היא גם "שירת הזעם, חוֹללוּה ָ מוֹקדי־להבוֹת בּליל־העבָרוֹת, – והיא שהיתה תשוּעתוֹ וגאוּלָתוֹ של בּיאליק…

ז.

וכאן אני מגיע לסוף דברי, ואם עד עכשיו עמדתי – כּפי מידת יכלתי – בּתחוּם העיוּן הפּסיכוֹלוֹגי, זקוּק אני עתה לצאת לתחוּם אחר. אמרוּ עליו על בּיאליק, שהוּא משוֹרר הגלוּת. יש בּמימרה זוֹ מעט אמת, וכנגדה – הרבּה לא אמת. רבּים משיריו של בּיאליק – אוּלי רוּבּם – הם בּאמת שירי־גלוּת, אבל אין בּהם אפילוּ שיר אחד לגלוּת. ולא שירי -גלוּת הם שיריו, כּי־אם מצבוֹת על קברה של הגלוּת. לשׂישׂ על קברה של הגלוּת לא יכוֹל בּיאליק; אדרבּה, אימה ופחד נפלוּ עליו למראה הקבר הזה. לא משוּם שהגלוּת יָקרה לוֹ; “שפלוּת, חיי־כּלבים, יאוּש וחוֹסר אמוּנה בּקדוּשת הייסוּרים והגלוּת – אלה הם חוֹמר לשירי זה”, כּתב לרבניצקי כּששלח לו ֹאת שירוֹ “אִגרת קטנה”. אבל הוא לא ראה עדיין תמוּרה מפוֹרשת וּברוּרה לגלוּת; התקווה החדשה "אין מהוּתה ברוּרה לעם, ואוּלי גם לגדוֹליו ", כּתב בּאוֹתוֹ מכתב לרבניצקי. וכיוון שלא ראה “תמוּרה מפוֹרשת וברוּרה” לגלוּת עברה אוֹתוֹ רעדה. הן כּל אוֹתם שמוֹנים הדוֹרוֹת, שהתקיֵם העם בגלוּת, בּכוֹחה של הגלוּת התקיים, – בּכוחן של צוּרוֹת־החיים המיוּחדוֹת, שהיא יצרה לוֹ, בּכוֹחוֹ של העסיס המיוּחד – ולוּ גם מר כּלענה – שנטפה לוֹ. ואם הגלוּת נעשתה קוּפּה של אפשר וּתמוּרה אין לה, – כּיצד יתקיים העם מכּאן להבּא? וּמפּיו של בּיאליק התמלט דבר מר מאוֹד:

“לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל כְּתֵפֵנוּ וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ?” –

שאלה מסוּכּנת מאוֹד. היא יכוֹלה להעביר את האדם על דעתוֹ, היא יכוֹלה גם להוֹציאוֹ מעוֹלמוֹ. אבל מתנה טוֹבה וּגדוֹלה נתן אלוֹהים לבּיאליק – את השירה נתן בּליבּו, והיא שהצילה אוֹתוֹ, היא שגאלה אוֹתוֹ. כּלוּם יש גוֹאל, אשר יגאל כּשיר? שמא יש כשיר פּוֹדה וּמציל מכּל כּוֹבד־נפש ונטל־לב? – – –

בּשנוֹתיו האחרוֹנוֹת, בּשבתוֹ בּארץ, ראוּ עיניו והנה נרקמת תמוּרה מפוֹרשת וּברוּרה לגלוּת. יש לי הרוֹשם, שהתחיל גם שיר חדש נרקם בּליבּו. אילוּ זכה הוּא, אילוּ זכינוּ אנחנוּ, היה שר גם שירוֹ החדש; עכשיו שלא זכה הוּא ולא זכינוּ אנחנוּ

"קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת…

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

עוֹד שִׁיר מִזְמוֹרֹ אֶחָד הָיָה־לּוֹ

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד"! –